חק לישראל - דברים

סדר עסק התורה שהאדם חייב לקרוא בכל יום בקביעות בסוד קבעת עתים לתורה: זה היה מנהג מורי זלה''ה. בצאתו מבית הכנסת היה עדיין מעוטף בציצית ותפילין, וקורא הסדר הזה בכוונות האלו על פי סדר המדריגות ממטה למעלה: וזה הסדר, תנ''ך משנה תלמוד וקבלה:

וזה פרטן, יום ראשון מהשבוע היה קורא מתחילת פרשת השבוע ששה פסוקים שנים מקרא ואחד תרגום, ואחר כך נביאים ג''כ עם התרגום ואחר כך כתובים ג''כ עם התרגום. ואין צריך לקרוא שנים מקרא אלא בתורה לבד, אבל נביאים וכתובים פעם אחת מקרא ופעם אחת תרגום. והכל הוא בעולם העשיה. ושם הוי''ה דשם ב''ן במילוי כזה, יוד הה וו הה. נמצא שאותיות המילוי הם חמשה וֵדֲהֶוָהִ. והם נחלקים בחמשה ימי השבוע מיום א' עד יום ה', אות אחת בכל יום מתורה או נביאים או כתובים. ונקודות או אותיות אלו הם ציר''י שב''א פת''ח סגו''ל קמ''ץ חירי''ק, והם יוצאים מן חמשה נקודים של אֵת אֲשֶר יָבִיאו. ולכן צריך לקרוא בכל יום ראשון ששה פסוקים מתחילת הפרשה וכן מנביאים וכתובים, וביום השני ארבעה פסוקים שאחריהם, וביום ג' חמשה פסוקים שאחריהם, וביום ד' ששה פסוקים שאחריהם, וביום ה' חמשה פסוקים שאחריהם, נמצא שקרא בחמשה ימי שבוע כ''ו פסוקים:

וכשקורא בתורה צריך לכוין שהיא בתפארת דזעיר דעשיה. ולכן צריך לכוין בשלוש שמות של שלוש בחינות של כלי העשיה, שהם (יהו''ה) כלי החיצון דנפש. (י יה יהו יהו''ה) כלי אמצעי דרוח. (יוד הא ואו הא) כלי פנימי דנשמה. וגם יֹהֹוֹהֹ בניקוד חול''ם, שהיא בחינת חיה יחידה לשלש בחינות אלו:

וכשקורא נביאים יכוין שהם בנצח הוד דעשיה. ויכוין בשלושה שמות של שלש בחינות כליהם, שהם (צבאות) כלי חיצון דנפש. (צ צב צבא צבאו צבאות) כלי אמצעי דרוח. (יהו''ה) כלי פנימי דנשמה דנצח. (אדני) כלי פנימי דנשמה דהוד. וגם שני יהו''הִ יהו''הֻ, אחד בחיר''ק ואחד קבוץ, שהם בחינת חיה יחידה לשלש בחינות אלו:

וכשקורא כתובים יכוין שהם ביסוד דזעיר דעשיה ובמלכות. ויכוין בשלשה שמות של ג' בחינות כליהם, שהם (שין דלת יוד) כלי חיצון דנפש. (שין שין דלת שין דלת יוד) כלי אמצעי דרוח. (יאהדונהי) כלי פנימי דנשמה דיסוד. (אלף דלת אלף יוד) כלי פנימי דנשמה דמלכות. וגם שם יו הו וו הו חיה יחידה דיסוד. (יהו''ה) חיה יחידה דמלכות:

וכשקורא משנה יכוין שהיא בששה קצוות דנוקבא דיצירה. לכן אם הוא בסדר זרעים, יכוין לגבורה שלה, שהוא ב' פעמים (אלף למד אלף למד). ואם בסדר מועד, יכוין לגבורה שלה, שם אלהים. ואם בסדר נשים, יכוין שהוא בתפארת שלה, שהוא שם (צבאות). ואם הוא בסדר נזיקין, יכוין שהוא בנצח שלה, שהוא שם (א אל). ואם הוא בסדר קדשים, יכוין שהוא בהוד שלה, שהוא (א אל אלה אלהי אלהים). ואם הוא בסדר טהרות, יכוין שהוא ביסוד שלה, שהוא שם (שדי):

וכשיקרא תלמוד יכוין שהוא בנוקבא דז''א דבריאה שהוא ה' כלה. ואם הוא בזרעים הוא בחסד שלה, שהוא שם (אלף למד). וסדר מועד הוא בגבורה, וה' הוא (אכדטם). וסדר נשים הוא בתפארת. וה' הוא (השתפא). סדר נזיקין הוא בנצח, וה' הוא (בם). וסדר קדשים הוא בהוד, והשם הוא (במוכן). וסדר טהרות הוא ביסוד, וה' הוא (ש שד שדי):

וכשילמוד קבלה יכוין שהוא בתפארת דאצילות, והשם הוא (יוד הא ואו הא). ובליל ו' בקומו באשמורת, או קודם שישן אם לא יוכל לקום באשמורת, יקרא כ''ו פסוקים מהפרשה, אותם שהם אחר הכ''ו שקרא בחמשה ימי השבוע. ויקראם שנים מקרא ואחד תרגום. ויכוין בצרוף אחד מי''ב צירופי (יהו''ה) שהוא וִהִיִהִ כולו בניקוד חירי''ק, והוא ניקוד אות שניה של תיבת הששי:

כוונת קריאת הפרשה ביום ששי שמו''ת תכוין כן. ש''מ משמו''ת הוא תפארת ויסוד, שהם מקרא. ו''ת הוא תרגום, שהוא מלכות. ותכוין במילוי שם ב''ן כזה וּ וּד הוּ וּ הוּ בניקוד שורו''ק. והוא ניקוד אוּ של יביאו, וג' ו''וין שניתוספו בג' אותיות (דהה הם בגי' ח''י), שיום ששי שהוא יסוד הנקרא חי העולמים הנותן חיים אל המלכות שבת, כי יום ששי מכין לשבת שהוא מלכות. ותחזור לחבר חמש אותיות המילוי שם ב''ן שהיו מחולקים בה' ימי השבוע, תכללם יחד כזה וּ דוּ הוּ וּ הוּ בניקוד שורו''ק. גם תכוין לעשות מהם שם (יהו''ה) כזה והיה בניקוד בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי. וזה תכוין במקרא בפעם ראשונה ובשניה למילוי שם ב''ן כזה וּ דוּ הוּ וּ הוּ. ובתרגום לאחוריים, שהוא שם ע''ב, שיש בכל הט' ספירות מכתר עד היסוד שעולים תרגום שנותנים אל המלכות. גם תכוין לאחורים של שם ב''ן כזה וּ וּ דוּ וּ דוּ הוּ וּ דוּ דוּ וּ וּ דוּ הוּ וּ הוּ:

כוונת שמיעת הפרשה ביום שבת מהש''צ. תכוין בהויה דבן ט' אותיות כזה יִוְדֶ הַהֲ וָוִ הֻהֻ, בניקוד מִשְּׁנֶה עַל אֲשֶּׁר יִלְקְטוּ. גם תכוין לב' שמות וּ הוּ יוּ הוּ וּ הוּ יוּ הוּ בניקוד ט' של ילקטו. וזה והיה משנה, רוצה לומר ב' פעמים והיה. וצריך לשמוע כל הפרשה מפי הש''ץ. אבל ההפטרה צריך לאומרה בפיו ולא יסמוך על הש''ץ:

תפלה לאומרה קודם קריאת התורה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני קורא בתורה שהיא כנגד תפארת דזעיר אנפין, שבו שלשה כלים דשלש בחינות נפש רוח נשמה. יהו''ה, כלי החצון דנפש. י' י''ה יה''ו יהו''ה, כלי אמצעי דרוח. יו''ד ה''א וא''ו ה''א, כלי פנימי דנשמה. ובחינת אורות מקיפים שהם יחידה חיה יֹהֹוֹ''הֹ בנקודת חול''ם, לעשות לה מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראוים לעורר מיין תתאין על ידי קריאת התורה הזאת. ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את קראית התורה הזאת. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

יכוין אחר כך ביחודים הנאמרים בשערי ציון בשער ד' מידי יום ביומו ולא יוציא שום שם מפיו רק יכוין כנ''ל:

תפלה לאומרה קודם קריאת נביאים

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני קורא בנביאים שהוא כנגד נצח הוד דזעיר אנפין שבהם שלשה כלים של שלש בחינות נפש רוח נשמה. צבאות, כלי חיצון דנפש. צ' צ''ב צב''א צבא''ו צבאו''ת, כלי אמצעי דרוח. יהו''ה, כלי פנימי של נצח. אדנ''י, כלי פנימי של הוד. בחינת נשמה בבחינת אורות מקיפים, שהם יחידה חיה, של נצח יהו''הִ ושל הוד יהו''הֻ נקוד חירי''ק וקובו''ץ, לעשות לו מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי ונשמתי לעורר מיין תתאין על ידי קריאת הנביאים הזאת. ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את קריאת הנביאים הזאת. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

תפלה לאומרה קודם קריאת כתובים

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני קורא בכתובים שהוא כנגד יסוד דזעיר ומלכות נוקבא דזעיר, שהם שלשה שמות בבחינת שלשה כלים נפש רוח נשמה. שי''ן דל''ת יו''ד, כלי חיצון דנפש. שי''ן שי''ן דל''ת שי''ן דל''ת יו''ד, כלי אמצעי דרוח. יאהדונה''י, כלי פנימי דנשמה. אל''ף דל''ת נו''ן יו''ד, כלי החיצון דמלכות דנוקבא דזעיר, ובבחינת אורות מקיפין, י''ו ה''ו ו''ו ה''ו, חיה יחידה דיסוד דזעיר אנפין. יהו''ה, חיה יחידה של מלכות נוקבא דזעיר אנפין, ולעשות מרכבה להם. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראויים לעורר לעורר מיין נוקבין על ידי קריאת הכתובים הללו. ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את קריאת הכתובים הללו. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

תפלה לאומרה קודם לימוד משנה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני קורא משנה שהוא סוד מטטרו''ן שביצירה, שהוא אותיות משה, ומשה עולה א''ל שד''י, והם גימטריא רצו''ן, ושהוא קפ''ד קס''א כזה, יו''ד, יו''ד ה''י, יו''ד ה''י וי''ו, יו''ד ה''י וי''ו ה''י, אל''ף ה''י יו''ד ה''י, יסוד אבא גו יסוד אמא להוריד שפע מאבא ואמא מבריאה ליצירה, ותכולל יצירה בבריאה והיא תרד מבריאה ליצירה, שלשה שמות אהי''ה כזה, אל''ף ה''י יו''ד ה''י אל''ף ה''ה יו''ד ה''ה אל''ף ה''א יו''ד ה''א, שהם ה' יודי''ן שהם סוד חמשים שערי בינה הנקראת משנה, שהם י''ה אדנ''י מטטרון.

(כשהוא לומד בסדר זרעים יאמר כך) והריני בסדר זרעים בחסד דנוקבא דזעיר שבו שני פעמים א''ל במלואו כזה, אל''ף למ''ד אל''ף למ''ד:

(וכשהוא לומד בסדר מועד יאמר כך) והריני בסדר מועד שהוא בגבורה דנוקבא דזעיר שבו שם אלהים.

(וכשהוא לומד בסדר נשים יאמר כך) והריני בסדר נשים שהוא בתפארת דנוקבא דזעיר שבו שם צבאות.

(וכשהוא לומד בסדר נזיקין יאמר כך) והריני בסדר נזיקין שהוא בנצח דנוקבא דזעיר שבו שם א' א''ל.

(וכשהוא לומד בסדר קדשים יאמר כך) והריני בסדר קדשים שהוא בהוד דנוקבא דזעיר שבו שם א' א''ל אל''ה אלה''י אלהים.

(וכשהוא לומד בסדר טהרות יאמר כך) והריני בסדר טהרות שהוא ביסוד דנוקבא דזעיר שבו שם שד''י.

להעשות לה מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראוים לעורר מיין נוקבין על ידי קריאת המשנה הזאת. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שאזכה לבחינת נשמה דבריאה אותיות משנה, ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את קריאת המשנה הזאת. ויהי נועם וגו':

תפלה לאומרה קודם לימוד הלכה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני לומד הלכה שהוא אותיות הכל''ה, לקשט שם אדנ''י שהיא הכלה העליונה בעשרים וארבע קשוטי כלה, כדי לחברה בבעלה.

(וכשהוא לומד הלכה בסדר זרעים יאמר כך) והריני קורא בסדר זרעים שהוא בחסד דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם א''ל במלאו אל''ף למ''ד:

(וכשהוא לומד הלכה בסדר מועד יאמר כך) והריני קורא בסדר מועד שהוא בגבורה דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם אכדט''ם

(וכשהוא לומד הלכה בסדר נשים יאמר כך) והריני בסדר נשים שהוא בתפארת דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם השתפ''א

(וכשהוא לומד הלכה בסדר נזיקין יאמר כך) והריני בסדר נזיקין שהוא בנצח דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם ב''ם

(וכשהוא לומד הלכה בסדר קדשים יאמר כך) והריני בסדר קדשים שהוא בהוד דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם ש' ש''ד שד''י

(וכשהוא לומד הלכה בסדר טהרות יאמר כך) והריני בסדר טהרות שהוא ביסוד דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם במוכ''ן

להעשות לה מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראוים לעורר מיין תתאין על ידי קריאת הלכה הזאת. ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את לימוד הלכה הזאת. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

עוד יחוד א' להלכה יכוין בשם י''ה בצירוף א''ב כזה:

אְיָה בְיָה גְיָה דְיָה הְיָה וְיָה זְיָה חְיָה טְיָה יְיָה כְיָה לְיָה מְיָה נְיָה סְיָה עְיָה פְיָה צְיָה קְיָה רְיָה שְיָה תְיָה

תפלה לאומרה קודם לימוד קבלה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני לומד בספר קבלה פלוני שהוא כנגד תפארת דזעיר אנפין דעולם האצילות, שבו שם מ''ה כזה, יו''ד ה''א וא''ו ה''א, לעשות לו מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראוים לעורר מיין תתאין על ידי קריאת ספר הקבלה הזה. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

נוסחי דווקני

יסוד מלכות כתובים

הקדמת החיד''א

זו היא ההקדמה שעשה על הספר הזה בהיותו בחיים חיותו הרב המופלא בוצינא קדישא מרנא ורבנא כמוהר''ר חיד''א זלה''ה זיע''א

ארש חיים

מילי מילי קטני סדרי ברורין. להודיע לבני האם מאימתי קורין:

אידלי יומא כי האידנא, וישמה לחק, כחקה הועלה האי ספרא רבא עלה בקב''ץ ויעשה כמשפט דינא יתיב וספרין. אשרי שיאחז והיתה עמו, וקא בו, וכמו רגע אתי עשה דהשלמה מקרא, משנה, תלמוד וקבלה כהלכת גוברין. מתן ארבע במתן אחד באחד יגשו וכמעט חיובא רמיא אקרקפתא דגברי אחד חכם ואחד תם קורין ומקרין. וכל כי האי ליתנהו בזכירה אצל עין רוגל בפרק כתבי הקדש דידעי רבנן ובקיאי מה נורא הלמוד הזה לרבות כל אשורי'ן. והיו הדברים להמון העם אליכם אישים, ואקרא הלא תדעו מה עצמו ראשי הלמוד הזה בעולמות העליונים, ומן הברכה העליונה יצא שפע נפיק מעייני מעינות מתגברין. טובי לדזכי לשמע בקול מורים חק נתן ולא יעבר הנה שכרו בשבח שקבצו עליונים למעלה, הוא פרת שמימיו פרין. איכו השתא קול הקריה לכל מסורה, זאת היתה לי הרימותי ידי בשורת דרך אר''ש יתן אומר להמון קריה אם אינם מכירין:

א. דא תהא למיקם כי הכונות שנדפסו מדי יום יום זאת לפנים על ספר חקה טעו במדבר, ואעיקרא הכונות ההם לא צדקו יחדיו כפי כתבי הקדש האמתיים דשכיחי בארץ מצרים ובהר הקדש בירושלים ת''ו, כתובים באצבע הרב מורנו הרב שמואל ויטאל זלה''ה והדברים עתיקים מטהרת יד הקדש מר אביו מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל. ולכן כשנדפס הספר הלז בויניציאה שם נמצאתי אנכי איש צעיר ומסרתי ביד מעלת הגביר המדפיס אהובנו יצ''ו נסח הכונות ככל הנמצא אתי, שהבאתי מעיר הקדש ירושלים ת''ו, ומעלת הגביר יקירנו המדפיס הנזכר, הדפיסם בסוף הדף בפני עצמו בשם נסחי דוקני ה'ן מפטירין:

ב. יען כי הספר הקדוש הלז מסור לכל, ואלו הכונות לא יתכנו להמון העם, וגם למי שאין לו התחלה בחכמת האמת. לכן בספר הזה השמטו הכונות אשר נכתבו בכל יום, דלאו כל מוחא סביל דא, ומה גם כי לא יבצר מחמת הדפסתם בכל יום טעיות הדפוס ואלו דברים העומדים ברומו של עולם. ונדפסו דף אחד בתחלת כל חומש כפי הנסחי דוקני הנזכר, ואשר לו יד ושם בסוד ה', נקל להם לחזות בנעם ולכן בכל יום. ובדף הזה עיניהם ישיתו לעשות כונים למלאכת שמים הוו זהירין:

ג. בכל יום צריך קרא מקרא פסוקי תורה שני פעמים ואחד תרגום. ופסוקי נביאים וכתובים פעם אחד מקרא ופעם אחד תרגום, יושבים וקורין:

ד. אור הששי, היותר נראה שלא לקרות כ''ו פסוקי תורה, כי אם שני פעמים מקרא ותו לא, ואין לקרות תרגום. ולכן לא נדפס באור הששי מקרא ותרגום ככל הימים, רק התרגום הוצב לבדו למאן דיצבי להחזיק במנהג קדום. ועיין מה שכתבנו בעניותנו בספרי הקטן מחזיק ברכה אורח חיים (סימן קנו) ובקונטרס אחרון שם ואלו נאמרין:

ה. התפלות שנדפסו בכל יום בראש הספר בדפוסים הקודמים, המסתכל יפה יבין שאין לאומרם, כי קריאת תנ''ך זו המסודרת בספר הזה אין הפסוקים מבחינת המדות ולא נתנו דבריהם לשעורין:

ו. בחול המועד טוב לקרות דבר יום ביומו ולהשלים בעד יום טוב, כי כן דבר המלך מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל למי שלא למד הסדר יום אחד, שצריך להשלים כשיקרא, פסוקי יום שעבר לא נצרכה אלא עולו'ת מספר מלוי שם ב''ן, וככה יעשה בחול המועד שמעתי שמחמירין:

ז. בשבוע שקורין שתי פרשיות בשבת קדש, יקרא הסדר של פרשה ראשונה לבד ראשית ששיריה נכרין:

ח. וכשחל יום טוב בשבת קדש קורין פרשה של יום טוב או של שבת וחול המועד, תמיד יקרא בשבוע סדר הפרשה שקורין במנחת שבת קדש, ואפילו שתי שבועות או שלשה חזור חזור בפרשה ההיא הרי אלו מחזירין:

ט. תוספת טובה נעשה בפעם הזו כי ביום הששי נדפס משנה וגמרא מסדר טהרות, ויהי בשלם עד היסוד בא, וגם מאמר קצר מהזוהר כאשר עיניך תחזינה והן מטהרין:

י. בדפוסים שקדמו בענין המשניות והגמרא יש חסיר חליף יתיר וכן במאמרי הזוהר הקדוש וגם ערב רב עלה אתם. איכו השתא הכל מתוקן כולם נסקרין:

יא. גם נדפס זאת לפנים בספר הזה בראשית מאמר אמרי קדוש מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל, והלשון ההוא לא סליק שפיר, כתיב בגויה איזה דברים שישתנו לפי הכתבים אמתיים, אי לזאת הושמט. וכי תאוה נפשך לדעת דברים בשרשן פוק עיין בשער המצוות שסדר הרב מורנו הרב שמואל ויטאל פרשת עקב, ובשעה השמות בספר אוצרות חיים ובספר עץ חיים וכיוצא בהם, ומשם בארה זקוקין דנורא ובעורין:

יב. עוד הוסיפו מעלת המגיהים שמורים לכל בני ישראל מאמרי גמרא וזוהר איפה הם רועים, הגיעו לפרקן בעלים מרדפין כאשר היתה באמנה. ועוד זאת יתירה היד כותבת דמיתבא דעתא מילתא חדתא:

יוסף לחוק מוסר מלכים והלכה פסוקה יום ליום יביע דברים המחוורין. ואשר סדרתי אני בעניי, ברם עיקר שרשוהי בקונטרס סנסן ליאיר לזכות את הרבים, יחקקו צדק לא ימושו החוקים האלה, באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. ובא לציון גואל והבית בהבנותו שם יזבחו זבחי צדק דכרין ואמרין. כן יהי רצון: הלא זה דברי איש צעיר מעפר דל קטונתי איני כדאי

חיים יוסף דוד אזולאי ס''ט

מעשה רוקח

א. מודעת זאת בחיוב תלמוד תורה וכמו שכתב הטור ומרן ולבוש ביורה דעה (בסימן רמ''ו) והרמב''ם (בפרק א) מהלכות תלמוד תורה, וזה לשונו, כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין זקן גדול, ואפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה וגו'. וחייב לשלש למודו שליש בתורה שבכתב בכלל זה. שליש בתלמוד וכו'. כיצד, היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו שלשה שעות ביום ותשעה שעות בתורה, קורא שלושה מהם בתורה שבכתב, ובשלושה תורה שבעל פה, ובשלושה יבין דבר מתוך דבר יעו''ש. וגם באורח חיים (סימן קנ''ה) בטור ומרן ולבוש שכתבו אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעברנו אף אם הו סבור להרויח הרבה יעו''ש: ומאחר שכן שחייב כל איש לעסוק בתשעה שעות ביום בתלמוד תורה, אם כן מה יענה האדם ביום הדין לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה, שכל היום כולו עוסק במלאתו איש איש על עבודתו ואינו עוסק בתורתו, כי בודאי אין קץ לעונשו. ואם ראה תראה מאמר משלי רבתא אשר הבאתי בקונטרס מיני מרקחת אשר בסוף ספר הנחמד מעשה רוקח (חלק ג') של מר זקני זיע''א, דשם בפרק שלישי הבאתי כל המאמר באורך, ועיניך תחזינה מישרים שכל הקורא בהם תסמר שערת בשרו, ולא יאכל ולא ישתה בראותו שכל מה שקרא לא נחשב לו לכלום, שצריך לקרות כל מה שכתוב שם, וה' הטוב יכפר בעד:

הנה כי כן מצוה על כל איש אשר בשם ישראל יכונה, לקנות לו ספר חוק לישראל לקרות בו בכל יום, שהוא סדר נאה ויאה שתקן לנו הרב הקדוש התנא האלהי האר''י זלה''ה זצ''ל, אשר בקריאתו זוכה במעט קט בשלושה למודים, שליש במקרא תורה נביאים וכתובים, שליש במשנה שקורא פרק מהמשנה, שליש בגמרא שקורא פסקא מהגמרא, ונוסף גם מאמר מזוהר הקדוש. ושמעתי רמז נאה כי בקריאת חוק לישראל שם רמוז תרי''ג, כי תנ''ך משנה גמרא קבלה שהוא הזוהר ראשי תיבות שלהם גמטריא תרי''ג, וגימטריא בתורה:

ומעתה הגם שאין ידו של אדם משגת לשלש תלמודו בתשעה שעות ביום, מטרדת מלאכתו לפרנס אשתו ובניו ואת עצמו, לכן יאחז צדיק ספר הלז לעסוק אהב בכל יום, דנחשב לו דבר מה בקיום חיוב זה לשלש תלמודו. והן אמת שעתה רוב המוני העם המשכילים ונבונים וגם מהתלמידי חכמים, אחר גמר תפלה מתאספים בבית הכנסת בטלית ותפילין, וקורים סדר זה בכל יום ויום, אשריהם ואשרי חלקם. ואנחנו רואים שבזמן מועט הוא משלים סדר זה, וכמו שכתב הרב הגדול חיד''א בספריו הלא המה מורה באצבע (בס''ג אות צג) ובמחזיק ברכה (סימן קנו אות ג) שצריך אחר תפילה שישתדל ללמוד סדר היום בספר חוק לישראל, כי הוא סדר נאה דרך קצרה וכשרה, וזוכה במעט זמן בעשירית שעה לקרות תנ''ך ולשנות משנה וגמרא וזוהר. והאיש הירא חוק נתן ולא יעבור, כי הוא תועלת עצום לנפשו, קרית נאמנה הזאת נעמי. וגם ילמד תנ''ך בתרגום כמו שכתב האר''י זצ''ל וכו'. גם לא יאמר התפלות שבראש הספר יעו''ש:

גם אחריו החזיק בשבח קריאה זו הרב החסיד חסד לאלפים ז''ל (סימן קנ''ה) וז''ל אחר שיצא מבית הכנסת וכו' והן עתה נתפשט למוד סדר חוק לישראל וכו', ומה טוב שהתלמיד חכם או יודע ספר שבעיר יקרא אותו בקול רם במתון, ואליו יאספו כל יראי ה' וחושבי שמו, וילמדו אחריו ויפרש להם הגמרא והזוהר והתוכחת מוסר והיוסף לחוק, באופן שכל הרוצה יוכל לזכות בו, אפילו היותר עם הארץ וכו' יעו''ש. ועיין גם הרב דבש לפי ז''ל (מערכת תק אות מא) ע''ש. וסדר קריאת הפסוקים של הסדר הזה, הנה הנם בשער המצוות פרשת ואתחנן ונגיד ומצוה (דף טל) וארחות צדיקים (דף צג) ולחם מן השמים למהרי''ן ז''ל כתיבת יד ומשם בארה:

ב. אם לא קרא מקרא ביום א' של השבוע, יש לו תשלומין שיקרא ביום ב' שתי הקריאות, דהיינו קריאת יום ראשון ויום שני, אבל אין זה מועיל רק לצורך היום ב' שיקרא קריאת יום שלפניו שדלג ואחר כך יקרא קריאת היום ההוא, אך לצורך יום ראשון שלא קרא בו אין לו תקון כלל. שער המצוות ונגיד ומצוה ולחם מן השמים וארחות צדיקים שם:

ג. ומזה למד הרב חיד''א ז''ל בהקדמתו (באות ו') דבחול המועד טוב לקרות דבר יום ביומו, ולהשלים בעד יום טוב. ובספרו מחזיק ברכה בקונטרס אחרון כתב דטוב לקרות הסדר הזה בחול המועד ולהשלים בעד יום טוב, מאחר דלא יקרא ביום טוב עיין שם. אם כן בחול המועד יקרא של יום טוב שעבר וקריאה יום חול המועד שעומד בו, ומכאן אזהרה שצריך לעשות כן, יען שביום חול המועד אין לו מלאכה וחל עליו החיוב של תלמוד תורה יותר מימות החול, וכמו שאמרו ז''ל על פסוק כי אקח מועד וגו'. וכך כתב בצפורן שמיר (סימן ד' אות נז):

ד. הנה בקריאת כ''ו פסוקים בליל ששי, מבואר בשער המצוות וארחות צדיקים ולחם מן השמים ובספרו שערי רחמים (דף ע:) שאם יכול לקרותם אחר חצות לילה בקומו הנה מה טוב, ואם לאו יקרא אותם בחצות הלילה קודם שישן. והנה בלחם מן השמים מבואר שיקרא אותם עם תרגום או לאו, אמנם מהרח''ך בספרו שערי רחמים (דף ע:) כתב לקרותם בלי תרגום, וכתב שזהו סוד והיה משנה, דהיינו שם הוי''ה קריאת כ''ו פסוקים בחמשה ימים, וכ''ו בליל הששי, ואז הוי''ה משנה ע''ש. והרב מחזיק ברכה ז''ל (סקנ''ו אות ו) ובקונטרס אחרון, גלה לנו משם המקובל מורנו הרב שלום שרעבי ז''ל, וסולת בלולה משם גורי האר''י זצ''ל והרמ''ע, דאין תרגום בלילה ולא בשבת ויום טוב יעו''ש. וכך כתב בהקדמתו (אות ד') ומזה דן את הדין הרב פתח הדביר נר''ו (סימן קנ''ו) דמנהגן של ישראל בימת הקיץ שעל הרוב לא יוכלו להשכים לקרות הכ''ו פסוקים בעוד לילה, וקרו להו אחר שהאיר היום, נראה פשוט דאפילו הכי אין לקרות תרגום אף על פי דיממא הוא יעו''ש. ומוכרח לומר דהא דאין קורין בתחלת הלילה כצואת מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל אם לא יוכל לקום אחר חצות, כונתם של אלו דמניחים עד הבוקר היינו לומר דשמא יוכלו לקום באשמורת לקרותם ואם לא יוכלו יקראו אותם בבוקר. ולדעתי דעת הדיוט כיון שהזהרת רבנו מורנו הרב חיים ויטאל לקרותם בליל הששי, טוב לקרותם בתחילת הלילה מלהניחם בספק, דשמא לא יוכל לקום ויקרא אותם בבוקר ויסתפק לו אם יקרא גם התרגום, ומה גם דאחר התפלה הוא קורא כל הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום:

והנה מאחר שחל החיוב בקריאת כ''ו פסוקים אלו, ולכוון לשם ב''ן כמבואר שם, הנה כי כן צריך להזהיר לקרותם, יען שאנחנו רואים שאינם נזהרים בהם בקריאה של כל יום ויום, ואם תשאל להם אם קוראים אם לאו, יאמרו שאינם קוראים. אשר על כן יזהרו מכאן ולהבא, ובמה שעבר ה' הטוב יכפר בעד אמן, ואני אחד מהם. ועיין להרב מחזיק ברכה בקונטרס אחרון שם שכך כתב דבאור הששי יקרא הכ''ו פסוקים שנים מקרא, לאפוקי מי שכתב דיקראם פעם אחד בלבד ע''ש באות ד'. ומאחר שכבר מבואר לקרותם בתחלת הלילה, מה טוב לקרותם קודם אכילתו, כי אם יניח עד אחר שאכל שמא תאנסנו שינה ולא יקרא אותם:

והרב ימצא חיים נר''ו ס''ט, ראה והתקין תפלה לומר קודם למוד כ''ו פסוקים של חוק לישראל באשמורת ליל הששי, וזה נוסחה:

הריני מכוון בקריאת כ''ו פסוקים אלו שהם צרוף שם הוי''ה לקנות הארת נשמה יתרה משבת הבאה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שלא תביאנו לידי חלול שבת, לא על ידינו ולא על ידי שום אחד מבני ביתנו, ולא על ידי שום אחד מישראל בכל מקום שהם, ונזכה לשמור כל שבתות קדשך במחשבה ודיבור ומעשה אמן כן יהיה רצון:

ה. כתב הרב ברכי יוסף ז''ל ביו''ד (רמ''ו אות ד') משם הגאון מהר''ד שפטל בצואה שבספר יש נוחלין וזה לשונו, למוד הגמרא ורש''י ותוספות חיוב כמו הנחת תפילין עד כאן. אם כן לפי זה כיון שיש בסדר הזה גמרא ורש''י, מה טוב לקרות גם רש''י עם הגמרא כיון שחיוב הוא כמו הנחת תפילין. ומה טוב אם המדפיסים הי''ו שמכאן ולהבא ידפיסו התוס' השייך לאותה גמרא אחר רש''י ושכרם כפול מן השמים:

ו. כבר מבואר להרב חיד''א ז''ל במורה באצבע כמו שכתב לעיל וכן בהקדמתו לספר הזה באות ה', שלא לומר אותם תפילות שנדפסו בחוק לישראל דפוס ויניציאה, דהמסתכל יפה יבין שאין לאומרם, כי קריאת תנ''ך זו המסודרת בספר הזה אין הפסוקים מבחינת המדות יעו''ש. ומזה למדו שיכול לומר אותם הפסוקים שקוראים קודם למוד תנ''ך, דהיינו קודם תורה יאמר עזרנו בשם ה', וגם וחפץ ה' בידינו יצלח וגו', יגדיל תורה ויאדיר, ברוך אתה ה' למדני חקיך, תורה צוה לנו משה וגו', וזאת התורה וגו', שמע ישראל וגו', וכן בנביאים פסוק הקטון יהיה לאלף וגו', ובכתובים פסוק תודיעני וגו', באומרם דכל כונת הרב חיד''א ז''ל אינה אלא על אותם התפילות אבל אלו הפסוקים יוכל לומר. והגם שנוכל לומר כן, למה יכנס בספק לומר פסוקים אחרים שלא נזכרו בדברי רבנו האר''י זצ''ל בסדר הזה, ולא בדברי רבנו מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל, ולא בהקדמת הרב חיד''א זצ''ל, יען כי כל יום פסוקים מכוונים בסד'ר המדרגה, ומה לנו לאומרם מה שלא הוזהרנו בהם ולכנס בספק, ומי שרוצה לאומרם הרשות בידו:

אמנם מה שנתחדש עתה לומר קודם הלמוד לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו', נראה שכן האמת, יען הזהיר אותנו הרב חיד''א ז''ל במורה באצבע בתחלתו, שקודם כל למוד וכל מצוה להרהר בתשובה, ואחר כך יאמר נא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו', וכן כתב בספרו מחזיק ברכה (סי' קנ''ו אות ג') עיין שם:

ולכן מה טוב לומר בכל יום קודם הלמוד: לשם יחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ודחילו ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, הנה אנחנו קוראים (ואם קורא ביחיד יאמר הנה אני קורא) (ביום ראשון) ששה פסוקים שהם כנגד ו' דמלוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בנו (וביחיד: בי) הארה מתוספת נשמה של שבת שעברה ויהיה נועם ה' אלהינו וגו':

וכן על זה הדרך ככתוב קודם כל קריאה בסדר הזה בספק חוק לישראל כמבואר שם. וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם: כה דברי החותם בסדר ושמרתיך בכל אשר תלך. שנת ורוח נכון חדש בקרבי לפ''ק. ע''ה החתום יעקב רוקח ס''ט

פרשת דברים

דברים יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

א (א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּֽעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַֽחֲצֵרֹת וְדִי זָהָֽב: אִלֵין פִּתְגָמַיָא דִי מַלִיל מֹשֶׁה עִם כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא אוֹכַח יָתְהוֹן עַל דְחָבוּ בְמַדְבְּרָא וְעַל דְאַרְגִיזוּ בְמֵישְׁרָא לָקֳבֵל יַם סוּף בְּפָארָן אִתַּפָּלוּ עַל מַנָא וּבַחֲצֵרוֹת אַרְגִיזוּ עַל בִּשְׂרָא וְעַל דַעֲבָדוּ עֵגַל דִדְהָב:

רש''י אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל: אל כל ישראל. אלו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אלו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כלם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב: במדבר. לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות טז, ג) מי יתן מותנו וגו' : בערבה. בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: מול סוף. על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם יד, יא) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר (תהלים קו, ז) וימרו על ים בים סוף, כדאיתא בערכין (טו, א) : בין פארן ובין תפל ולבן. אמר רבי יוחנן [רשב''י] חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תפל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא, ה) ונפשנו קצה בלחם הקלקל ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים: וחצרות. במחלקתו של קרח. דבר אחר אמר להם, היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום: ודי זהב. הוכיחן על העגל שעשו בשביל רב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב, י) וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:

(ב) אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵֽחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵֽעַ: מַהֲלַךְ חָד עֲשַׂר יוֹמִין מֵחוֹרֵב אוֹרַח טּוּרָא דְשֵׂעִיר עַד רְקַם גֵיאָה:

רש''י אחד עשר יום מחרב. אמר להם משה ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך אחד עשר יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, שהרי בעשרים באיר נסעו מחורב שנאמר (במדבר י, יא) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו' ובעשרים ותשעה בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע, צא מהם שלשים יום שעשו בקברות התאוה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה:

(ג) וַֽיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּֽי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶֽם: וַהֲוָה בְּאַרְבְּעִין שְׁנִין בְּחַד עֲשַׂר יַרְחָא בְּחַד לְיַרְחָא מַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָתֵהּ לְוָתְהוֹן:

רש''י ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו וכו' כדאיתא בספרי. וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר (ש''א יב, ג) הנני ענו בי. וכן דוד את שלמה בנו:

(ד) אַֽחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָֽאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶֽעִי: בָּתַר דִמְחָא יָת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דְיָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן וְיָת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן דְיָתֵב בְּעַשְׁתָּרוֹת בְּאֶדְרֶעִי:

רש''י אחרי הכתו. אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצא עלה שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן: סיחן וגו' אשר יושב וגו' . אלו לא היה סיחון קשה והיה שרוי בחשבון, היה קשה, שהמדינה קשה, ואלו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה היתה קשה, שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה: אשר יושב בעשתרת. המלך קשה והמדינה קשה: עשתרת. הוא לשון צוקין וקושי כמו (בראשית יד, ה) עשתרות קרנים, ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים שהיו שם רפאים שהכה אמרפל, שנאמר (בראשית יד, ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ועוג נמלט מהם והוא שנאמר (שם יד, יג) ויבא הפליט, ואומר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים: באדרעי. שם המלכות:

(ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹֽר: בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא בְּאַרְעָא דְמוֹאָב שָׁרֵי מֹשֶׁה פָּרֵשׁ יָת אוּלְפַן אוֹרַיְתָא הָדָא לְמֵימָר:

רש''י הואיל. התחיל כמו (בראשית יח, כז) הנה נא הואלתי: באר את התורה. בשבעים לשון פרשה להם:

(ו) יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּֽה: יְיָ אֱלָהָנָא מַלִיל עִמָנָא בְּחוֹרֵב לְמֵימָר סַגִי לְכוֹן דִיתֶבְתּוּן בְּטוּרָא הָדֵין:

רש''י רב לכם שבת. כפשוטו. ויש מדרש אגדה הרבה לכם גדלה ושכר על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין, שרי אלפים ושרי מאות:

נביאים - ישעיה - פרק א

א (א) חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: נְבוּאַת יְשַׁעְיָה בַר אָמוֹץ דְּאִתְנַבֵּי עַל אֱנַשׁ יְהוּדָה וְיָתְבֵי יְרוּשְׁלֵם בִּימֵי עֻזִיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכַיָּא דְּבֵית יְהוּדָה :

רש''י חזון ישעיהו בן אמוץ וגו' . א''ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה מלך יהודה אחים היו : אשר חזה על יהודה וירושלים . והלא על כמה אומות נתנבא משא בבל משא מואב הא למדת שאין זה תחלת הספר ולא נקרא הספר על שם החזון הזה וכן שנינו בברייתא דמכילתא , בשנת מות המלך עוזיהו תחלת הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בסדר והדברים מוכיחים שהרי ביום הרעש יום שנצטרע עוזיהו נאמר ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ( לקמן ו ) ואמר הנני שלחני למדנו שהוא תחלת שליחותו ונבואה זו נאמרה אח''כ ועל זו לבדה נאמר אשר חזה על יהודה וירושלים כשם שאמר על משא כל אומה ואומה משא אומה פלוני אף כאן כתב חזון זה חזה על יהודה וירושלים ולפי שהם תוכחות קושי קראם חזון שהוא קשה מעשרה לשונות שנקראת נבואה כמש''א בב''ר וראיה לדבר חזות קשה הוגד לי ( לקמן כא ) : בימי עוזיהו וגו' . מלכי יהודה . ד' מלכים הללו קפח בימיו ביום שנצטרע עוזיהו שרתה שכינה עליו ונתנבא כל ימי המלכים הללו עד שעמד מנשה והרגו ( ונבואה זו נאמרה בימי חזקיהו אחר שגלו עשרת השבטים כת''י ) :

(ב) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי: שְׁמָעוּ שְׁמַיָּא דְּזָעוּ כַּד יְהָבִית אוֹרָיְתִי לְעַמִּי וְאַצִיתִי אַרְעָא דְּאִתְרְגִישַׁת מִן קֳדָם פִּתְגָּמַי אֲרֵי יְיָ מַלֵּיל עִמִּי בֵּית יִשְּׂרָאֵל קְרִיתִי לְהוֹן בְּנִין חֲבִבְתִּינוּן וִיקַרְתִּינוּן וְאִנּוּן מְרָדוּ בְּמֵימְרִי :

רש''י שמעו שמים והאזיני ארץ . משה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ ( דברים לב ) למה שינה ישעיה את הלשון שנו רבותינו בדבר זה ומדרשות רבים בפ' האזינו בספרי ונחלקו חכמים עליהם ואמרו אין הדבר כן אלא בזמן שהעדים באים ומעידים ונמצאו דבריהם מכוונין עדותן קיימת ואם לאו אין עדותן קיימת אילו לא בא ישעיה ונתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ היו שמים מעידים ואומרים כשנקראו לעדות זו בימי משה שאמר העידותי בכם היום בהאזנה שמענו והארץ מעידה אני נקראתי בלשון שמיעה ואין עדותן מכוונת בא ישעיה וחלף את הדבר נמצאו שניהם מעידים בלשון האזנה ובלשון שמיעה : כי ה' דבר . ( שתהיו עדים בדבר כשהתרתי בם בימי משה לכן באו ושמעו שאני מתווכח עמם שעברו על ההתראה אני לא סרחתי בהם אלא גידלתים ורוממתים והם פשעו בי , ס''א ) שתהיו עדים לדבר והיכן דבר האזינו השמים ואדברה ( שם ) במכילתא :

(ג) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן: יְדַע תּוֹרָא זָבְּנֵיהּ וַחֲמָרָא אוּרְיָא דְּמָרוֹהִי יִשְּׂרָאֵל לָא אַלִּיף לְמִידַע דַּחַלְתִּי עַמִּי לָא אִסְתַּכָּל לְמֵתַב לְאוֹרַיְתִי :

רש''י קונהו . מתקנו בחרישה ביום ומאחר שהרגילו בכך יודע בו אבל חמור אטום אינו מבין בעליו עד שיאכילנו וישראל לא נתפקח לידע כשור כשקראתיו ישראל יהיה שמך והודעתיו קצת חוקותי והם עזבוני כדמפורש ( ביחזקאל כ ל''ט ) ואומר איש את גלולי וגו' ואף לאחר שהוצאתים ממצרים והאכלתים את המן וקראתי אותם עמי בני ישראל לא התבוננו כחמור ( סא''א ) ד''א ידע שור קונהו מכיר השור קונהו להיות מוראו עליו לא שינה מה שגזרתי עליו לומר איני חורש היום וחמור לא אמר לבעליו איני טוען היום ומה אלו שנבראו לשמשכם ואינם לא לקיבול שכר אם יזכו ולא לשילום פורענות אם חוטאים לא שינו את מדתם שגזרתי עליהם וישראל שאם זוכים מקבלים שכר ואם חוטאים מקבלים פורענות : לא ידע . לא אבו לידע וידעו ודשו בעקב ועמי לא נתן לב להתבונן :

(ד) הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת יְהוָה נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר: וַי עַל דְּאִתְקְרִיאוּ עַם קַדִּישׁ וַחֲטוֹא כְּנִישָׁא בְּחִירָא וְאַסְגִּיאוּ חוֹבִין אִתְכְּנִיאוּ בְּזַרְעָא רְחִימָא וְאַבְאִישׁוּ אִתְאַמַּר לְהוֹן בְּנִין חֲבִיבִין וְחַבִּילוּ אוֹרְחַתְהוֹן שְׁבָקוּ יַת פּוּלְחָנָא דַּיְיָ קָצוּ בְּדַחֲלַת קַדִּישָׁא דְּיִשְּׂרָאֵל וּבְדִיל עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא אִסְתַּחֲרוּ וַהֲווֹ לַאֲחוֹרָא :

רש''י הוי . כל הוי שבמקרא לשון קובל וקונה כאדם הגונח מלבו וצועק אהה אלא שיש מהם מועטין שהם ל' צעקת קריאת קול כמו הוי הוי ונוסו מארץ צפון ( זכריה ב ) ותרגומו אכלו לשון הכרזה , הוי יש לזעוק על גוי קדוש הנהפך להיות גוי חוטא ועם שנאמר בו כי עם קדוש אתה נהפך להיות עם כבד עון : עם כבד עון . כבדות עון , כבד אדם שהוא כבד פישנ''ט בלעז כבד שם דבר של כבדות פישנטומ''א בלעז ודבוק עם תיבת עון : זרע מרעים . והם היו זרע ברך ה' , בנים היו להקב''ה נהפכו למשחיתים : נאצו . הרגיזו : נזורו אחור . אין נזירה בכל מקום אלא לשון פרישות וכה''א וינזרו מקדשי בני ישראל ( ויקר' כב ) נזיר אחיו ( בראשית מט ) אף כאן נזורו נסוגו לאחוריהם מאצל המקום :

(ה) עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי: לָא מִסְתַּכְּלִין לְמֵימָר עַל מָה לָקֵינָא עוֹד מוֹסְפִין לְמֶחֱטֵי וְלָא אַמְרִין מָה דֵּין כָּל רֵישׁ מְרַע וְכָל לֵבָב דַוָּי :

רש''י על מה תוכו וגו' . אדם שלקה וחוזר על סרחונו חברו מוכיחו ואומר לו על זה לקיתה ואינך נותן לב לומר על סורחן זה לקיתי לא אשוב לעשות עוד אף כאן על מה תוכו מאחר שעדיין אתם מוסיפים סרה לסור מאחרי המקום הלא כבר כל ראש לחלי ולמה לא תבינו :

(ו) מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן: מִשְּׁאָר עַמָּא וְעַד רֵישָׁא לֵית בְּהוֹן דִּשְׁלִים בִּדְחַלְתִּי כּוּלְהוֹן סַרְבִין וּמְרָדִין אִיתְגָּאִילוּ בְּחוֹבִן כְּמָחָא מְרַסְּסָא לָא שַׁבְקִין מִזְדוֹנֵיהוֹן אַף לָא זַכְוָן וְלָא מְחַמְּדִין לְתַאֲבָתָא לְהוֹן לְאַגָּנָא עֲלֵיהוֹן :

רש''י מתום . לשון תמימות שלם מאין מכאוב : פצע . מכת חרב : חבורה . ל' חבלה : ומכה טריה . תירגם יונתן מרססא כתותה ומרוססת : טריה . דמיצייד''א בלע''ז ובל' גמרא יש טרייה לרישיה מנחם פי' לשון לחות כלומר לחה ורטובה תמיד נובעת מוישט''א בלע''ז : לא זורו . הנגעים האלה לא זורו ע''י רופאים אבקת סממני תחבושת לשון יזורה על נוהו גפרית ( איוב יח ) ומנחם פי' לשון רפואה כמו אין דן דינך למזור ( ירמיה ל ) . ולא חובשו . לשון רפואה : ולא רוככה בשמן . לא רככה מכתם בשמן כמשפט שאר מכות ואין נופל כאן לומר לא רוככו בשמן שאין מרככין אלא במקום המכה אבל המזור והחבישה נופל לשונם על כל הגוף לפיכך נופל בם לשון רבים לא זורו הנגעים ולא חובשו ויונתן פתר כל המקרא בלשון דוגמא על שהם מלוכלכים ומנוגעים בעון ותרגם מכף רגל ועד ראש מקטנים ועד גדולים אין בו מתום אין טוב בו פצע וחבורה פשע ועונות וחטאים , לא זורו וגו' כלומר לא נתרפאו לשוב בתשובה שלימה ולא רככה בשמן אפילו צד הרהור תשובה אין בלבם :

כתובים - תהילים - פרק ה

(יג) כִּי אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְהוָה כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ: מְטוּל דִּי אַנְתְּ תְּבָרֵךְ לְצַדִּיקַיָּא יְיָ הֵיךְ תְּרֵיסָא רַעֲוָא טָבָא תַכְלְלִנֵיהּ :

רש''י כצנה . המקפת שלש רוחותיו של אשם : רצון . נחת רוח אפימנ''ט בלעז : תעטרנו . תסובבנו כמו ( ש''א כג ) ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו :

ו (א) לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד: לְשַׁבָּחָא בִּנְגִינָתָא עַל כִּנָּרָא דִּתְמַנְיָא נִימַיָּא תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד :

רש''י על השמינית . כינור של שמונה נימין ושמינית שמו וכן מצינו ( בד''ה א טו ) פלוני ובניו על השמינית לנצח :

(ב) יְהוָה אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי: יְיָ לָא בְרוּגְזָךְ תַּכְנִיעֵנִי וְלָא בְרִתְתָךְ תִּרְדֵּי יָתִי : (ג) חָנֵּנִי יְהוָה כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי יְהוָה כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי: חוּס עָלַי יְיָ מְטוּל דְּחַלָּשׁ אֲנָא אַסִּי יָתִי יְיָ מְטוּל דְּאִתְבִּיהִילוּ גַּרְמַי :

רש''י אומלל . נשחת ודל כח ( קופנדו''ן בלעז ) כמו היהודים האמללים דעזרא ( נחמיה ג ) :

(ד) וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד (ואת) וְאַתָּה יְהוָה עַד מָתָי: וְנַפְשִׁי אִתְבְּהִילַת לַחֲדָא וְאַנְתְּ יְיָ עַד אֵימָתַי רְוַח לִי :

רש''י ואתה ה' עד מתי . תביט ואינך רופא :

(ה) שׁוּבָה יְהוָה חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ: תּוּב יְיָ פְּצֵי נַפְשִׁי פְּרַק לִי בִּגְלַל טוּבָךְ :

רש''י שובה ה' . מחרונך : חלצה נפשי . מחוליי :

משנה תרומות פרק א

א. חֲמִשָׁה לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. הַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַקָּטָן, וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בִרְשׁוּת, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

ברטנורה   (א) חמשה לא יתרומו. מנינא, למעוטי הא דאמר ר' יהודה לקמן, קטן שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה, קא משמע לן דאין תרומתו תרומה: החרש והשוטה והקטן כו'. כולהו מחד קרא נפקא לן דכתיב (שמות כח) דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אל בני ישראל, פרט לעכו''ם. מאת כל איש, פרט לקטן. אשר ידבנו לבו, פרט לחרש ושוטה שאין בהם דעת להיות נודבין. וקטן לא מצי ממעיט מאשר ידבנו לבו, דאיכא קטן שהגיע לעונת נדרים שיש לו דעת להיות נודב. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, פרט לתורם שאינו שלו. ושוטה, המאבד מה שנותנים לו קרוי שוטה: אפילו ברשות. של ישראל, שעשאו ישראל שלוחו לתרום: אין תרומתו תרומה. דכתיב (במדבר יח) כן תרימו. גם אתם, גם, לרבות שלוחכם, מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית:

ב. חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, לֹא יִתְרוֹם. וְאִם תָּרַם, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. חֵרֵשׁ שֶׁדִּבְּרוּ בוֹ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם, שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵע וְלֹא מְדַבֵּר:

ברטנורה   (ב) לא יתרום. לכתחילה, דצריך להשמיע לאזניו כשיברך: והחרש שדברו בו חכמים בכל מקום וכו'. לאו כללא הוא, דבריש חגיגה תני חרש, ומדבר ואינו שומע בכלל, ובפרק מצות חליצה לענין חליצה: שאינו שומע ואינו מדבר. שנולד חרש ממעי אמו וכיון שלא שמע מעולם מה שמדברים לו אי אפשר לו שידבר:

ג. קָטָן שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עַד שֶׁלֹּא בָא לְעוֹנַת נְדָרִים, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. מִשֶׁבָּא לְעוֹנַת נְדָרִים, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

ברטנורה   (ג) רבי יהודה אומר תרומתו תרומה. בדיעבד דלית ליה לר' יהודה הך דרשא מאת כל איש פרט לקטן: עד שלא בא לעונת נדרים. הזכר בן י''ב שנה ויום אחד, והנקבה בת י''א שנה ויום אחד, ומאותה עונה ואילך אם תרם תרומתו תרומה. והלכה כרבי יוסי:

ד. אֵין תּוֹרְמִין זֵיתִים עַל הַשֶּׁמֶן, וְלֹא עֲנָבִים עַל הַיָּיִן. וְאִם תָּרְמוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תְּרוּמַת עַצְמָן בָּהֶם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

ברטנורה   (ד) אין תורמין וכו'. מי שיש לו שמן שחייב להפריש ממנו תרומה, וזיתים שחייב להפריש מהן תרומה, אינו יכול לתרום מן הזיתים כפי השיעור שיש לו לתרום על הזיתים ועל השמן ולפטור השמן בתרומת הזיתים דכתיב (שם) כדגן מן הגורן, מן הגמור על הגמור ולא ממה שאינו גמור על הגמור: ואם תרמו בית שמאי אומרים תרומת עצמן יש בהן. כלומר אין כאן תרומה אלא על הזיתים בלבד אבל לא על השמן: ובית הלל אומרים אינה תרומה. הואיל ונתכוון לתרום גם על השמן אין כאן תרומה לא על הזיתים ולא על השמן והרי הוא כאילו לא תרם כלל:

ה. אֵין תּוֹרְמִין מִן הַלֶּקֶט, וּמִן הַשִּׁכְחָה, וּמִן הַפֵּאָה, וּמִן הַהֶפְקֵר, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְלֹא מִן הַחַיָּב עַל הַפָּטוּר, וְלֹא מִן הַפָּטוּר עַל הַחַיָּב, וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחֻבָּר, וְלֹא מִן הַמְחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ, וְלֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן, וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ, וְלֹא מִפֵּירוֹת הָאָרֶץ עַל פֵּירוֹת חוּצָה לָאָרֶץ, וְלֹא מִפֵּירוֹת חוּצָה לָאָרֶץ עַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ. וְאִם תָּרְמוּ, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

ברטנורה   (ה) אין תורמין מן הלקט מן השכחה ומן הפאה. מי שיש לו כרי של טבל אינו יכול להפריש עליו תרומה מלקט ושכחה ופאה שבידו שאלו מתנות עניים הן ואינו יכול לתקן טבלו במתנות עניים: ההפקר. דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, ממה שיש לך ואין לו, אתה חייב ליתן לו, יצא הפקר שידך וידו שוין בו: ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו. אין תורמין ממנו תרומה גדולה על כרי של טבל שבידו, ואיצטריך לאשמועינן היכא שהקדימו בן לוי לכהן בשבלים שהוא פטור מתרומה גדולה. ודוקא שניטלה תרומתו אבל לא ניטלה תרומתו יכול לתרום דתניא בספרי מנין לבן לוי שרצה לעשות ממעשר ראשון שלו תרומה גדולה מנין שעושה, תלמוד לומר (במדבר יח) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, מכאן שאם רצה לעשותו תרומה לאחרים, עושה. יכול אף לאחר שניטלה תרומתו יהא עושה אותו תרומה לאחרים, תלמוד לומר (שם) את מקדשו ממנו, בזמן שקדשו בתוכו הוא עושה אותו תרומה לאחרים, אין קדשו בתוכו אין עושה אותו תרומה לאחרים: ולא ממעשר שני והקדש שנפדו. האי תנא סבר מעשר שני ממון גבוה הוא, והיכא דלא נפדו פשיטא דאינו יכול לתקן טבלו בממון של גבוה, אבל היכא דנפדו סלקא דעתך אמינא דיכול לעשותן תרומה גדולה על טבלו. וכי תימא הא נמי פשיטא דחולין גמורים הוא, איצטריך היכא דהקדימו בשבלים דפטור מתרומה גדולה כדפרישית במעשר ראשון: והקדש שנפדו. נמי איצטריך, כשהקדיש טבל ומרחו הגזבר ואחר כך פדאו דפטור מן התרומה: מן הפטור על החיוב. כגון מפירות שלא הביאו שליש שהן פטורין מן המעשרות, על הפירות שהביאו שליש שהן חייבין במעשרות: ולא מן התלוש על המחובר. דכתיב (שם) והרמותם ממנו, שלא יתרום מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש, דלשון הרמה לא שייך אלא בתלוש וממנו משמע שהתרומה והחולין שניהם שוין: מן החדש על הישן. מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו דכתיב (דברים יד) היוצא השדה שנה שנה, אבל שדה שעושה שני גרנות בשנה כגון שדה בית השלחין, תורמים ומעשרים מזה על זה: ולא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ. דכתיב (ויקרא כז) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, גלי קרא במעשר והוא הדין לתרומה וכן אין תורמין מפירות הארץ על פירות שבסוריא ולא מפירות שבסוריא על פירות שבארץ:

ו. חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. הָאִלֵּם, וְהַשִּׁכּוֹר, וְהֶעָרוֹם, וְהַסוּמָא, וּבַעַל קֶרִי. לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

ברטנורה   (ו) חמשה לא יתרומו. מנינא למעוטי מדר' יהודה דאמר קטן שתרם תרומתו תרומה: האלם. והוא ששומע אלא שנשתתק מחמת חולי, לא יתרום, לפי שאינו יכול לברך, וכן הערום אינו יכול לברך דכתיב (דברים כג) ולא יראה בך ערות דבר, בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערוה: ובעל קרי. נמי בזמן התקנה מקמי דבטלוה לטבילותיה לא הוה מצי לברך דתנן בעל קרי מהרהר בלבו: השכור והסומא. אינם יודעים לברור מן היפה ואנן בעינן שיהא התורם בורר ותורם מן היפה דכתיב (במדבר יח) מכל חלבו את מקדשו. ושכור מקרי כל שאינו יכול לדבר בפני המלך מחמת שכרותו:

ז. אֵין תּוֹרְמִין, לֹא בַמִּדָּה, וְלֹא בַמִּשְׁקָל, וְלֹא בַמִּנְיָן. אֲבָל תּוֹרֵם הוּא אֶת הַמָּדוּד וְאֶת הַשָּׁקוּל וְאֶת הַמָּנוּי. אֵין תּוֹרְמִין בַּסַל וּבַקֻפָּה שֶׁהֵם שֶׁל מִדָּה, אֲבָל תּוֹרֵם הוּא בָהֶן חֶצְיָן וּשְׁלִישָׁן. לֹא יִתְרוֹם בַּסְאָה חֶצְיָהּ, שֶׁחֶצְיָהּ מִדָּה:

ברטנורה   (ז) אין תורמין לא במדה. דכתיב (שם) ונחשב לכם תרומתכם, במחשבה אתה תורם כלומר מאומד, ואי אתה תורם לא במדה ולא במשקל ולא במנין, ואף על גב דהאי קרא בתרומת מעשר הוא דכתיב, אם אינו ענין לתרומת מעשר שהרי נתנה בו התורה שיעור, מעשר מן המעשר, וצריך שימדוד כדי שיתן השיעור הראוי, תנהו ענין לתרומה גדולה שלא נתנה בה תורה שיעור: אבל תורם הוא את המדוד. שמודד הוא את טבלו או מונה ושוקל את טבלו ומכניסו לתוך ביתו, וכשמפריש התרומה גדולה ממנו מפריש מאומד ולא ימדוד ולא ישקול ולא ימנה: אין תורמין בסל ובקופה שהם של מדה. שהרואה אומר במדה הוא תורם: אבל תורם הוא בהן חציין ושלישן. דכיון דאינו ממלא אותן ליכא למגזר: שחציה מדה. שיש בסאה פעמים סימנים עד מקום חציה, ואיכא למגזר דלמא אתי לתרום במדה:

ח. אֵין תּוֹרְמִין שֶׁמֶן עַל זֵיתִים הַנִּכְתָּשִׁין, וְלֹא יַיִן עַל עֲנָבִים הַנִּדְרָכוֹת. וְאִם תָּרַם, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם. הָרִאשׁוֹנָה מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ, אֲבָל לֹא שְׁנִיָּה:

ברטנורה   (ח) הזיתים הנכתשין. רגילים היו לכתוש הזיתים במכתשת להוציא שמנן: תרומתו תרומה. גמורה היא מדאורייתא: ויחזור ויתרום. מדרבנן, לאחר שישלים כתישת אותן הזיתים ודריכת הענבים, יחזור ויוציא תרומה שנית כשיעור הצריך לשמן וליין שיצא: הראשונה מדמעת. אם נפלה לפחות ממאה חולין, נעשה הכל מדומע ואסור לזרים וימכור הכל לכהן דתרומה גמורה היא מדאורייתא: וחייבין עליה חומש. זר האוכלה בשגגה משלם קרן וחומש כדין כל זר האוכל תרומה: אבל לא שניה. לפי שאינה אלא מדרבנן. לפיכך אינה נאכלת עד שיפרישו עליה תרומה ומעשרות ממקום אחר, דמדאורייתא היא טבל גמור. ואי קשיא מאי שנא הכא בתורם שמן על הזיתים הנכתשים דתרומתו תרומה ויחזור ויתרום ומאי שנא לעיל גבי התורם זיתים על השמן וענבים על היין דאין תרומתו תרומה, ויש לומר דהתורם זיתים על השמן איכא פסידא לכהן לפיכך אין תרומתו תרומה אבל בתורם שמן על הזיתים הנכתשים דליכא פסידא לכהן תרומתו תרומה אלא דרבנן הוא דגזור דיחזור ויתרום:

ט. וְתוֹרְמִין שֶׁמֶן עַל זֵיתִים הַנִּכְבָּשִׁין, וְיַיִן עַל עֲנָבִים לַעֲשׂוֹתָם צִמּוּקִים. הֲרֵי שֶׁתָּרַם שֶׁמֶן עַל זֵיתִים לַאֲכִילָה, וְזֵיתִים עַל זֵיתִים לַאֲכִילָה, וְיַיִן עַל עֲנָבִים לַאֲכִילָה, וָעֲנָבִים עַל עֲנָבִים לַאֲכִילָה, וְנִמְלַךְ לְדָרְכָן, אֵינוֹ צָרִיךְ לִתְרוֹם:

ברטנורה   (ט) זיתים הנכבשים. זיתים מלוחים וכבושים ביין או בחומץ כדי שיתקיימו וחשיבי דבר שנגמרה מלאכתו הלכך תורמין מן השמן עליהם, דדוקא שמן על זיתים העומדים לצאת שמנו וכן יין על ענבים העומדות לידרך הוא דאסור לתרום, אבל יין על צמוקים ושמן על זיתים הנכבשים שרי. וכשהוא תורם מן השמן על הזיתים הנכבשים ומן היין על הצמוקים, תורם לפי השמן הראוי שיצא מן הזיתים הנכבשים ולפי היין הראוי שיצא מן הצמוקים: אין צריך לתרום. הואיל וכי קא תרם שפיר קא תרם שהרי באותה שעה היו עומדות לאכילה:

י. אֵין תּוֹרִמִין מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וְלֹא מִדָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתוֹ עַל דָבָר שׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתוֹ, וְלֹא מִדָּבָר שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

ברטנורה   (י) אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו. מדבר שנתמרח בכרי: על דבר שלא נגמרה מלאכתו. שלא נתמרח בכרי דכתיב (במדבר יח) כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב, מן הגמור על הגמור ולא מן הגמור על שאינו גמור ולא משאינו גמור על הגמור: ואם תרמו תרומתו תרומה. ודוקא בשאר פירות. אבל התורם מן הזיתים על השמן או מן הענבים על היין, הא אמרינן לעיל דאין תרומתו תרומה משום דאית ביה פסידא לכהן כדאמרן:

גמרא ברכות דף נ''א ע''א

אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: שְׁלשָה דְּבָרִים סָח לִי סוּרִי''אֵל שַׂר הַפָּנִים. אַל תִּטּוֹל חֲלוּקְךָ בְּשַׁחֲרִית מִיַּד הַשַּׁמָּשׁ וְתִלְבַּשׁ. וְאַל תִּטּוֹל יָדֶיךָ מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. וְאַל תַּחֲזִיר כּוֹס אַסְפַּרַגּוֹס אֶלָּא לְמִי שֶׁנְּתָנוֹ לְךָ מִפְּנֵי שֶׁתַּכְסְפִית וְאַמְרֵי לָהּ אִיסְתַּלְגָנִית שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מְצַפִּין לוֹ לָאָדָם וְאוֹמְרִין: אֵימָתַי יָבֹא אָדָם לִידֵי אֶחָד מִדְּבָרִים הַלָּלוּ וְיִלָּכֵד. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁלשָה דְּבָרִים סָח לִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת: אַל תִּטּוֹל חֲלוּקְךָ שַׁחֲרִית מִיַּד הַשַּׁמָּשׁ וְתִלְבַּשׁ. וְאַל תִּטּוֹל יָדֶיךָ מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. וְאַל תַּעֲמוֹד לִפְנֵי הַנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁחוֹזְרוֹת מִן הַמֵּת, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי מְרַקֵּד וּבָא לִפְנֵיהֶן וְחַרְבִּי בְּיָדִי וְיֵשׁ לִי רְשׁוּת לְחַבֵּל, וְאִי פָּגַע מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ לִנְשׁוֹף מִדּוּכְתֵּיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת אִי אִיכָּא נַהֲרָא לִיעַבְרֵהּ וְאִי אִיכָּא דַּרְכָּא אָחֳרִינָא לֵיזִיל בָּהּ וְאִי אִיכָּא גּוּדָא לֵיקוּם אֲחוֹרָא וְאִי לָא לִיהַדַּר אַפֵּיהּ וְלֵימָא (זכריה ג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ וְגוֹ' עַד דְּחַלְּפֵי מִינֵּיהּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבִּי אַבְּהוּ וְאַמְרֵי לָהּ: בְּמַתְנִיתָּא תָּנָא עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה טָעוּן הֲדָחָה וּשְׁטִיפָה חַי וּמָלֵא עִטּוּר וְעִטּוּף נוֹטְלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו וְנוֹתְנוֹ בְּיָמִין וּמַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף מְשַׁגְּרוֹ בְּמַתָּנָה לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא אַרְבָּעָה בִּלְבַד: הֲדָחָה, שְׁטִיפָה, חַי וּמָלֵא:

רש''י סוריאל. מלאך חשוב לבוא לפני המלך: אל תטול חלוקך וכו'. אלא אתה בעצמך טלהו ממקום שהוא שם ותלבשנו: תכספית. שם חבורת שדים: איסתלגנית. שם חבורת מלאכי חבלה: אימתי וכו'. רבי ישמעאל עלה לרקיע ע''י שם בברייתא דמעשה מרכבה: גודא. כותל: כוס של ברכה. ברכת המזון: מן הקרקע. אם ע''ג קרקע הסב ואם ע''ג שלחן מגביהו מן השלחן: במתנה. דרך דורון וחשיבות: לאנשי ביתו. לאשתו: חי. שמוזגו במים לאחר שנתנו בכוס חי אבל לברך עליו חי הא אמרן במתניתין אין מברכין א''נ חי בלע''ז פריש''ק להביא מן החבית לשמו:

זוהר חדש דף א' דף ע''א.

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. רַבִּי חֲנִינַאי וְרַבָּנָן פָּתְחֵי קְרָא בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן (בראשית ב'): וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן וְגוֹ'. 'וַיִּקַּח', בַּמֶּה לְקָחוֹ. רַבִּי חֲנִינַאי אָמַר: לְקָחוֹ בִּדְבָרִים, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ויקרא ח'): קַח אֶת אַהֲרֹן. וְרַבָּנָן אַמְרֵי לְקָחוֹ בְּרוּחַ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (מלכים ב' ב'): ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ. וְיַנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן כְּדֵי לִהְיוֹת לוֹ הַנָּחָה לָדַעַת וּלְהַכִּיר הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינַאי: הַתּוֹרָה לִמְּדָהּ הַקֻּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב כ''ח): אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ וְגוֹ' וַיֹּאמֶר לְאָדָם. וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְּסִין עַד שֶׁרָאָה סְמָאֵ''ל בַּשָּׁמַיִם וְקִנֵּא לוֹ וְיָרַד מִן הַשָּׁמַיִם כִּדְמוּת צֵל עַל נָחָשׁ הַנָּחָשׁ נִרְאָה וְהַצֵל עָלָיו תּוּקְפָּא וְחֵילָא דִּילֵהּ קָרִיב הַהוּא נָחָשׁ לְגַבֵּי אִתְּתָא דְּדַעְתָּהּ קַלָּה מִן הָאִישׁ. מִכָּאן דְּאִתְּתָא לָא אִתְפַּתְּתָא אֶלָּא בְּאִתְּתָא אָחֳרָא: וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים. מִיָּד פָּתַח בְּאַף מֵהָכָא דְּבִתְחִלַּת דְּבָרָיו שֶׁל אָדָם נִכָּר מִי הוּא, כָּךְ הוּא פָּתַח בְּאַף לְהוֹדִיעָהּ מִי הוּא, נָטַל סִימָן זֶה אִם תְּקַבֵּל אִם לֹא תְּקַבֵּל וְהִמְשִׁיכָהּ בִּדְבָרִים עַד שֶׁפָּתְחָה בְּאוֹת מֵם וְאָמְרָה: מִכָּל עֵץ הַגָּן אָכֹל נֹאכֵל. מִיָּד נָטַל הַנָּחָשׁ הָאוֹת וַיָּשֶׂם אוֹתָהּ עַל זְרוֹעוֹ הַשְׂמָאלִית וְהָיָה מַמְתִּין וָא''ו תָּי''ו מִפִּיהָ כְּדֵי לִהְיוֹת מו''ת נָכוֹן לִפְנֵיהֶם הִתְחִיל לְפַתּוֹתָהּ עַד דִּכְתִיב (בראשית ג'): וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה בְּטַעֲמָא סַגִּי וְתַקִּיף מְלַמֵּד, שֶׁפָּרְחוּ הָאוֹתִיּוֹת וָא''ו תָּי''ו וְסָלְקוּ לְהִתְחַבֵּר עִם אוֹת מֵ''ם וְאוֹת מֵ''ם הָיְתָה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת וְלֹא הָיְתָה מִתְחַבֶּרֶת בָּהֶם עַד שֶׁנִּתְפַּתְּתָה וְיָהֲבָהּ וָא''ו אַרְבָּעָה זִמְנִין וְאַקִּיפוּ לְאוֹת מֵ''ם לְאַרְבַּע סִטְרִין, דִּכְתִיב (שם): וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם הָא אַרְבַּע זִמְנִין וָא''ו תָּי''ו. מְלַמֵּד שֶׁסָבְבוּ לְאוֹת מֵ''ם לְאַרְבַּע צְדָדִים וְהַמֵּ''ם בְּאֶמְצַע מָוֶת בְּכָל סִטְרִין. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ירמיה ט'): כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ דָּא סְמָאֵ''ל דְּאִיהוּ חַד מֵחַלּוֹנֵי שְׁמַיָּא. וְעַל דָּא (תהלים פ''ט): מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָוֶת. מִיָּד שָׁלַט בָּהּ וְהִטִּיל בָּהּ זֻהֲמָא. נָחַת קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶחֱמֵי וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ. תָּא חֲזֵי, קֹדֶם שֶׁחָטְאוּ הָיְתָה הַשְּׁכִינָה עֲטָרָה עַל רָאשֵׁיהֶם לִהְיוֹת בִּשְׁבִילָם שׁוֹרָה עַל הָעוֹלָם כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ כִּבְיָכוֹל, תָּשׁ כֹּחָהּ וְאִסְתַּלְּקַת וְלָא שַׁלִּיטָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁארֵי לְקוֹנֵן וְאָמַר אֵיכָה מַה תְּהֵא מִינָהּ שֻׁלְטָנוּתָא אַעֲדֵי מִינָהּ אוּף הָכִי בְּחֻרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא שֻׁלְטָנוּתָא אַעֲדֵי וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁארֵי לְמִסְפַּד וְאָמַר אֵיכָה מַה תְּהֵא עָלָהּ:

תרגום הזוהר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד: רַבִּי חֲנִינַאי וְרַבָּנָן פָּתְחוּ הַכָּתוּב בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. שֶׁכָּתוּב, וַיִּקַח ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן וְגוֹ'. וַיִּקַח, בַּמֶּה לְקָחוֹ. רַבִּי חֲנִינַאי אָמַר לְקָחוֹ בִּדְבָרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב קַח אֶת אַהֲרֹן, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ לְקָחוֹ בִּדְבָרִים. וְרַבָּנָן אָמְרוּ, לְקָחוֹ בָּרוּחַ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, הַיּוֹם ה' לוֹקֵחַ אֶת אֲדוֹנֶיךְ מֵעַל רֹאשֶׁךְ. וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן: הַיְנוּ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ מְנוּחָה לָדַעַת וּלְהַכִּיר הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה. שֶׁאָמַר רַבִּי חֲנִינַאי, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמֵּד אֶת הַתּוֹרָה לָאָדָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ וְגוֹ'. וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְהַלְּלִים לְפָנָיו. עַד שֶׁרָאָה סַמָּאֵ''ל בַּשָּׁמַיִם, וְנִתְקַנֵּא בּוֹ, וְיָרַד מִן הַשָּׁמַיִם כִּדְמוּת צֵל עַל הַנָּחָשׁ. הַנָּחָשׁ נִרְאֶה, וְהַצֵל עָלָיו שֶׁהוּא הַתֹּקֶף וְהַכֹּחַ שֶׁלּוֹ, שֶׁל הַנָּחָשׁ. קָרַב הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה, מִשּׁוּם שֶׁדַּעְתָּהּ קַלָּה מִשֶּׁל הָאִישׁ, מִכָּאן, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְפַּתָּה אֶלָּא עַל יְדֵי אִשָּׁה אַחֶרֶת. וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹקִים. מִיָּד פָּתַח בְּאַף. מִכָּאן נִשְׁמָע, שֶׁבִּתְחִלַּת דְּבָרָיו שֶׁל אָדָם נִכָּר מִי הוּא. כָּךְ הוּא פָּתַח בְּאַף, לְהוֹדִיעַ מִי הוּא. לָקַח לוֹ הַנָּחָשׁ הַסִּימָן הַזֶּה, לָדַעַת אִם תְּקַבֵּל דְּבָרָיו אִם לֹא תְּקַבֵּל, דְּהַיְנוּ אוֹת מ', וְאָמְרָה מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל נֹאכֵל. מִיָּד לָקַח הַנָּחָשׁ אֶת הָאוֹת וַיָּשֶׂם אוֹתוֹ עַל זְרֹעוֹ הַשְׂמָאלִית, וְהָיָה מְחַכֶּה עַל ו' ת' לִשְׁמֹעַ מִפִּיהָ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַצֵרוּף מָוֶת נָכוֹן לִפְנֵיהֶם. הִתְחִיל לְפַתּוֹתָהּ עַד שֶׁכָּתוּב, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה, בְּטַעַם גָּדוֹל וְחָזָק, מְלַמֵּד, שֶׁפָּרְחוּ הָאוֹתִיּוֹת ו' ת' שֶׁל וַתֵּרֶא, וְעָלוּ לְהִתְחַבֵּר עִם הָאוֹת מ'. וְהָאוֹת מ' הָיְתָה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, וְלֹא הָיְתָה מִתְחַבֶּרֶת עִמָּהֶם, עַד שֶׁנִּתְפַּתְּתָה. וְאָז נִגְזְרָה הַמִּיתָה לִבְנֵי הָעוֹלָם. וּפָרְחוּ ו''ת אַרְבַּע פְּעָמִים, וְהִקִּיפוּ אֶת הָאוֹת מ' לְאַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁכָּתוּב, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם. הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע פְּעָמִים ו' ת', שֶׁזֶּה מְלַמֵּד, שֶׁסִּבְּבוּ אֶת הָאוֹת מ' לְאַרְבַּע צְדָדֶיהָ, וְהַמ' בְּאֶמְצַע, וְנִמְצָא הַצֵרוּף מָוֶת בְּכָל הַצְדָדִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ''כִּי עָלָה מָוֶת בַּחֲלוֹנֵינוּ'', זֶהוּ סַמָּאֵ''ל, שֶׁהוּא אֶחָד מֵחֲלוֹנֵי הַשָּׁמַיִם. וְעַל כֵּן, מִי גֶּבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָוֶת. מִיָּד שָׁלַט בָּהּ, בְּחַוָּה, וְהִטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא. יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִרְאוֹת, וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ. בֹּא וּרְאֵה, קֹדֶם שֶׁחָטְאוּ, הָיְתָה הַשְּׁכִינָה עֲטָרָה עַל רֹאשֵׁיהֶם, שֶׁתִּהְיֶה שׁוֹרֶה בִּשְׁבִילָם עַל הָעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, כִּבְיָכוֹל, תָּשׁ כֹּחָהּ, שֶׁל הַשְּׁכִינָה, וְנִסְתַּלְּקָה וְלֹא שָׁלְטָה עַל הָעוֹלָם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְחִיל לְקוֹנֵן, וְאָמַר אֵיכָה, מַה יִּהְיֶה מִמֶּנָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהַמֶּמְשָׁלָה הֻסְּרָה מִמֶּנָּהּ. אַף כָּאן בְּחֻרְבָּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֻסְּרָה הַמֶּמְשָׁלָה מִן הַשְּׁכִינָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְחִיל לִסְפֹּד וְאָמַר, אֵיכָה, מַה יִּהְיֶה עָלֶיהָ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק יב

א. אִשָׁה לֹא תִּקְרָא בְּצִבּוּר מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִבּוּר. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת וְיוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין עוֹלֶה מִמִּנְיַן הַקּוֹרְאִים וְכֵן מַפְטִיר עוֹלֶה מֵהַמִּנְיָן שֶׁהֲרֵי הוּא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה. וְאִם הִפְסִיק שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּקַדִּישׁ בֵּין מַשְׁלִים וּבֵין הַמַּפְטִיר, אֵינוֹ עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן. צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם יוֹדֵעַ לִקְרוֹת אֶלָּא אֶחָד עוֹלֶה וְקוֹרֵא וְיוֹרֵד וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית עַד שֶׁיִּגְמֹר מִנְיַן הַקּוֹרְאִים שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם: ב. בְּכָל קְרִיאָה וּקְרִיאָה מֵאֵלּוּ כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְאַחֲרָיו לֵוִי וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל וּמִנְהָג פָּשׁוּט הוּא הַיּוֹם שֶׁאֲפִלּוּ כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ קדֶם לִקְרוֹת לִפְנֵי חָכָם גָּדוֹל מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה קדֶם לִקְרוֹת וְהָאַחֲרוֹן שֶׁגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה נוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד הַכֹּל, לְפִיכָךְ עוֹלֶה וּמַשְׁלִים אֲפִלּוּ גָּדוֹל שֶׁבַּצִבּוּר:

מוסר

ספר חסידים סימן קנג

יֵשׁ חָסִיד שֶׁלִּבּוֹ דּוֹלֵק אַחַר רְצוֹן בּוֹרְאוֹ וְאֵינוֹ מַרְבֶּה מַעֲשִׂים טוֹבִים כֶּחָסִיד הֶחָכָם מִפְּנֵי שֶׁקִּבֵּל מֵרַבּוֹ וּמַה שֶּׁחֲבֵרוֹ לֹא הִרְבָּה לְפִי שֶׁלֹּא קִבֵּל מֵרַבּוֹ וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ הָיָה מְקַיֵּם לְפִי שֶׁאָמְרוּ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה וְהִנֵּה מִי שֶׁלֹּא לָמַד שֶׁאֵין לִבּוֹ כִּסְפוֹג לְקַבֵּל הַלִּמּוּד וַאֲפִלּוּ קִבֵּל הֲרֵי זֶה לִבּוֹ סָתוּם וּפְעָמִים שֶׁאֵין יָכוֹל לְהָבִין וְלָדַעַת וּמָצִינוּ בַּתּוֹרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּכוֹל לְהָבִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה נֶעֱנַשׁ עָלֶיהָ עַל שֶׁלֹּא שָׂם עַל לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר לא) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְבָא הַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. וְלָמָּה לֹא עָנוּ לוֹ: וְלָמָּה לֹא צִוִּיתָ לָנוּ, וַהֲלֹא לֹא אָמַרְתָּ לָנוּ לְהָמִית הַנָּשִׁים ! אֶלָּא שֶׁיָּדַע מֹשֶׁה שֶׁהָיוּ חֲכָמִים וּבְקִיאִים לָדוּן (אֲבָל אֵין עוֹשִׂין מִן הַדִּין) קַל וָחֹמֶר וּמַה כְּנַעֲנִים שֶׁכְּתִיב בָּהֶם (דברים ב) לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת וְגוֹ' וּכְתִיב: (שם ו) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי שֶׁמָּא יַחֲטִיאָךְ לְהַבָּא אֵלּוּ שֶׁכְּבָר חָטְאוּ וְהֶחֱטִיאוּ לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָיָה לָכֶם לָדוּן קַל וָחֹמֶר:

דברים יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָֽאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּֽעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָֽת: אִתְפְּנוּ וְטוּלוּ לְכוֹן וְעוּלוּ לְטּוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה וּלְכָל מָגִירוֹהִי בְּמֵישְׁרַיָא בְטוּרָא וּבִשְׁפֶלְתָּא וּבִדְרוֹמָא וּבִסְפַר יַמָא אַרְעָא דִכְנַעֲנָאָה וְלִבְנָן עַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְרָת:

רש''י פנו וסעו לכם. זו דרך ערד וחרמה: ובאו הר האמרי. כמשמעו: ואל כל שכניו. עמון ומואב והר שעיר: בערבה. זה מישור של יער: בהר. זה הר המלך: ובשפלה. זו שפלת דרום: ובנגב ובחוף הים. אשקלון ועזה וקסרי וכו' כדאיתא בספרי: עד הנהר הגדל. מפני שנזכר עם ארץ ישראל, קראו גדול. משל הדיוט אומר עבד מלך מלך, הדבק לשחור וישתחוו לך, קרב לגבי דהנא ואדהן:

(ח) רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַֽחֲרֵיהֶֽם: חֲזֵי דִיהָבִית קֳדָמֵיכוֹן יָת אַרְעָא עוּלוּ וְאַחֲסִינוּ יָת אַרְעָא דִי קַיַם יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן:

רש''י ראה נתתי. בעיניכם אתם רואים. איני אומר לכם מאומד ומשמועה: באו ורשו. אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זין: לאבתיכם. למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב, אלא אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו:

(ט) וָֽאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹֽא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶֽם: וַאֲמָרִית לְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר לֵית אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְסוֹבָרָא יָתְכוֹן:

רש''י ואמר אליכם בעת ההוא לאמר. מהו לאמר, אמר להם משה, לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא: לא אוכל לבדי וגו' . אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל, אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד את המן והגיז את השלו לא היה יכול לדונם, אלא כך אמר להם, ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל והרים אתכם על דיניכם נטל את הענש מכם ונתנו על הדינין. וכן אמר שלמה (מלכים א' ג, ט) כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה, אפשר מי שכתוב בו (שם ה, יא) ויחכם מכל האדם, אומר מי יוכל לשפט, אלא כך אמר שלמה אין דיני אמה זו כדיני שאר האמות, שאם דן והרג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חיבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע, שנאמר (משלי כב, כג) וקבע את קבעיהם נפש:

(י) יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכֽוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹֽב: יְיָ אֱלָהָכוֹן אַסְגֵי יָתְכוֹן וְהָא אִיתֵיכוֹן יוֹמָא דֵין כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לִסְגֵי:

רש''י והנכם היום ככוכבי השמים. וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא ששים רבוא, מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום, קימים כחמה וכלבנה וככוכבים:

נביאים - ישעיה - פרק א

(ז) אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים: אַרְעֲכוֹן צַדְיָא קִרְוֵיכוֹן יְקֵידַת נוּר אַרְעֲכוֹן לְקִבְלֵיכוֹן עַמְמַיָּא מַחְסְנִין יָתָהּ וּבְחוֹבֵיכוֹן צְדִיאַת מִנְכוֹן אִתְחַלְּפַת וַהֲוַת לְנוּכְרָאִין :

רש''י לנגדכם זרים אוכלים אותה . לעיניכם יאכלוה אויביכם : ושממה . מכם כנחלה הנהפכת לזרים והיא שממה מבעליה כך תירגם יונתן :

(ח) וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה: (פ) וְאִשְׁתָּאֲרַת כְּנִשְׁתָּא דְּצִיּוֹן כִּמְטַלַּלְתָּא בְּכַרְמָא בָּתַר דְּקַטְפוּהִי כְּעַרְסַל מַכְתּוֹתָא בְּמַקְשַׁיָּא בָּתַר דְּאַבְעָיוֹהִי כְּקַרְתָּא דְּצַיְּרִין עֲלָהּ :

רש''י ונותרה בת ציון . ריקנית מיושביה כי יגלו מתוכה כאשר תותר סוכת הכרם שעשאה נוצר ובעת יבצר הכרם מניח סוכתו והולך , בתר דקטפוהי לאחר שבצרו אותה : כמלונה במקשה כאשר תעזב המלונה שעשה נוצר בראש המקשה לשמור קישואין שלה ומשתלקט מניחה והולך , זו שבכרם קרויה סוכה לפי שהוא גר שם יומם ולילה ביום שומרה מן העופות ובלילה מן הגנבים אבל הקישואין קשין הם ואין לירא מן העופות ואין צריך לשומרה ביום לפיכך נקראת מלונה על שהיא לינת הלילות כערסל מבתותא כמשכב המלונ' במקשה , במקשיא בתר דאבעיוהי לאחר שלקטוהו לשון המשנה שלש אבעיות ביום : כעיר נצורה . כעיר שצרו עליה ועושים סוכות סביב לה להסתתר שם החיילות וכשמסתלקים מעליה מניחין אותם והולכין כל זה ת''י :

(ט) לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ: אִילוּלָפוֹן מוֹתַר טוּבֵיהּ דַּיְיָ צְבָאוֹת אַשְׁאַר לָנָא שֵׁיזְבָא בְּרַחֲמוֹהִי אִית עִמָּנָא חוֹבִין דְּכֶאֱנָשֵׁי סְדוֹם פּוֹן אֲבַדְנָא וּכְיָתְבֵי עֲמוֹרָה אִשְׁתֵּיצָנָא :

רש''י לולי וגו' . הותיר לנו שריד . מאליו וברחמיו ולא בצדקותינו : כמעט כסדום היינו . כולנו כלים :

(י) שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: קַבִּילוּ פִּתְגָּמָא דַּיְיָ שִׁלְטוֹנַיָּא דְּעוֹבָדֵיהוֹן בִּישִׁין כְּשִׁלְטוֹנֵי סְדוֹם אָצִיתוּ לְאוֹרָיְתָא דֶּאֱלָהָנָא עַמָּא דְּעוֹבָדֵיהוֹן דַּמְיָן לְעַם עֲמוֹרָה :

רש''י קציני סדום . שרים שמעשיהם כסדום מכאן אמרו אל יפתח אדם פיו לשטן :

כתובים - תהילים - פרק מד

(טז) כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי: כָּל יוֹמָא כִּסּוּפִי לְקִבְלִי וּבַהֲתַת אַפֵּי חֲפָתְנִי : (יז) מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם: מִן קָלָא דִּמְחַסֵּד וּמְגַדֵּף מִן קֳדָם בַּעַל דְּבָבָא נָקִים נִקְמָתָא : (יח) כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ: כָּל דָּא עַרְעַת יָתָנָא וְלָא אַשְׁלִינָךְ וְלָא שָׁקַרְנָא בִּקְיָמָךְ : (יט) לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ: לָא זָר פְּלִיג וּזְחוֹחִית לִבָּנָא וְאַתְּ אַסְטֵיתָא אִסְתְּרָנָא מִן תְּרִיצַת אָרְחָתָךְ :

משנה פסחים פרק י

א. ערְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי:

ברטנורה   (א) ערבי פסחים. סמוך למנחה. קודם למנחה מעט כמו חצי שעה. בתחלת שעה עשירית דתמיד קרב בתשע ומחצה והוא זמן המנחה, וקודם למנחה חצי שעה הוי בתחלת שעה עשירית: לא יאכל אדם. כדי שיאכל מצה לתאבון משום הדור מצוה. ולחם פשיטא דלא מצי אכיל דחמץ אסור משש שעות ולמעלה. ומצה נמי הא אמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו. ולא נצרכא אלא לשאר אוכלין שלא ימלא כרסו מהן: עד שיסב. במטה ועל השלחן כדרך בני חורין: ולא יפחתו לו. גבאי צדקה המפרנסים את העניים: ואפילו. הוא מתפרנס: מן התמחוי. דהיינו עני שבעניים דתנן במסכת פאה מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי: מארבעה כוסות. כנגד ארבע לשונות של גאולה שיש בפרשת וארא, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי:

ב. מָזְגוּ לוֹ כוֹס רִאשׁוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:

ברטנורה   (ב) מברך על היום. בתחלה קידוש היום ואחר כך בורא פרי הגפן, שתחלה קדש היום ואחר כך בא היין, וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה: מברך על היין. תחלה. והוא הדין למקדש על הפת. שהיין או הפת גורמים לקידוש היום, שאם אין לו יין או פת לא יקדש:

ג. הֵבִיאוּ לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזְרְת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָה וַחֲזְרְת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מִצְוָה. וּבַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח:

ברטנורה   (ג) הביאו לפניו. הירקות כדי שיכיר תינוק וישאל, לפי שאין דרך להביא ירקות קודם סעודה: מטבל בחזרת. לאו דוקא חזרת, דטבול ראשון זה הוי בשאר ירקות, אלא אם אין לו שאר ירקות מטבל בחזרת במקום שאר ירקות. ולשון מטבל אוכל. ולפי שכל אכילתן על ידי טיבול היתה קרי לאכילה טיבול. ומיהו טיבול זה לאו בחרוסת הוא, מדקתני לקמן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, מכלל דעדיין לא הובאו: עד שמגיע לפרפרת הפת. לאכילת מצה. והא קמשמע לן שאין אכילה אחרת מפסקת בין אכילת ירקות לאכילת מצה. דקודם שיגיע לאותו חזרת של מצוה שמברך עליו על אכילת מרור אוכל מצה תחלה כדכתיב (במדבר ט) על מצות ומרורים, מצות ברישא והדר מרורים: וחרוסת. שעושין מתאנים ולוזים ובטנים ושקדים וכמה מיני פירות ומשימין בה תפוחים ודכין הכל במדוכה ומערבין בחומץ ונותנין עליה תבלין קנה וקנמון כעין פתילות דקות ארוכות זכר לקש וצריך שתהא עבה זכר לטיט: שאין חרוסת מצוה. אלא לרפואה לבטל שרף החזרת, שרע וקשה לגוף כארס: ר' אליעזר בר' צדוק אומר מצוה. זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצבו זכר לטיט:

ד. מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנּוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים. וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁלּ בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמוֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ:

ברטנורה   (ד) וכאן הבן שואל. בכל הספרים אין כתוב וכאן, אלא וכן, כמו כן בנות צלפחד דוברות (שם כז), כלומר ודין הוא שבמזיגת כוס שני יהיה הבן שואל מה נשתנה: הלילה הזה כולו צלי. בזמן שבית המקדש קיים היה הבן שואל כך: מתחיל בגנות. מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועבדים היינו: ומסיים בשבח. שקרבנו המקום לעבודתו וגאל את אבותינו ממצרים:

ה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ:

ברטנורה   (ה) כל שלא אמר שלשה דברים אלו. שלא פירש טעמן של שלשה דברים הללו:

ו. עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד אֵם הַבָּנִים שְׁמֵחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם. וְחוֹתֵם בִּגְאֻלָּה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא הָיָה חוֹתֵם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים וְכוּ', עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל:

ברטנורה   (ו) וחותם בגאולה. כלומר מסיים את ההגדה בברכת גאולה, ולא פירש תנא קמא למלתיה היאך מברכין אותה. ואתו רבי טרפון ור' עקיבא לפרושי למלתיה. ר' טרפון אומר פותח בה בברוך ואינו חותם בברוך, מידי דהוה אברכת הפירות וברכת המצות דכולה חדא הודאה היא. ולר' עקיבא חותמין בה בברוך, לפי שמוסיף בה דברי רצוי ובקשה כן יגיענו וכו'. והלכה כרבי עקיבא:

ז. מָזְגוּ לוֹ כוֹס שְׁלִישִׁי, מְבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ. רְבִיעִי, גוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. בֵּין הַכּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יִשְׁתֶּה. בֵּין שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי, לֹא יִשְׁתֶּה:

ברטנורה   (ז) ברכת השיר. אית דאמרי נשמת כל חי ואית דאמרי יהללוך ה' כל מעשיך ונהגו לממרינהו לתרווייהו: בין שלישי לרביעי לא ישתה. שמא ישתכר ושוב לא יוכל לגמור את ההלל. ואם תאמר כבר משוכר הוא שהרי שתה כל רצונו בתוך הסעודה. יין שבתוך המזון אינו משכר ושלאחר המזון משכר:

ח. וְאֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. יָשְׁנוּ מִקְצָתָן, יֹאכֵלוּ. כֻּלָּן, לֹא יֹאכֵלוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִתְנַמְנְמוּ, יֹאכֵלוּ. נִרְדְּמוּ, לֹא יֹאכֵלוּ:

ברטנורה   (ח) מפטירין. אני שמעתי לשון ''יפטירו בשפה'' (תהלים כב), כלומר, פותחין ואומרים. ורבותי פירשו, לשון הנפטר מחבירו, כשנפטרין מן הסעודה אין מסיימין אותה באפיקומן, באפיקו מנייכו, כלומר תוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר, לא פת ולא שום דבר, גזירה דלמא אתי למיכל מן הפסח בשני מקומות, אבל לאכול דברים אחרים במקומו הראשון שרי, ובלבד שלא יעקור מחבורה זו לאכלם עם חבורה אחרת. ואית בגמרא מאן דפירש אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אפיקו מיני מתיקה, דלאחר שאכלו את הפסח אין נפטרין מן הסעודה באכילת מיני מתיקה ופירות שרגילין לאכול לקנוח סעודה ואפילו במקומן, שלא יאבד טעם הפסח מפיו. וכן עיקר. וכשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן, שצריך שיאכל כזית מצה באחרונה בזמן שאין פסח ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר: ישנו כולם לא יאכלו. אם התחילו לאכול פסחיהן וישנו כולן, שוב לא יאכלו, דנראה כאוכל בשני מקומות, דמאחר שישנו הסיחו דעתם מלאכול עוד, וחשיב ליה כאכילת שני מקומות. וחומרא בעלמא הוא. והוא הדין נמי למצה בזמן הזה: ר' יוסי אומר נתנמנמו יאכלו. ארישא קאי דאמר תנא קמא ישנו מקצתן יאכלו, ואתא רבי יוסי למימר הני מילי אם נתנמנמו שלא נשקעו בשינה אבל אם נרדמו מקצתן לא יאכלו אלו הנרדמים לכשיעורו משנתם. והלכה כר' יוסי:

ט. הַפֶסַח אַחַר חֲצוֹת, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר, מְטַמְאִין אֶת הַיָּדַיִם. בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח פָּטַר אֶת שֶׁל זֶבַח. בֵּרַךְ אֶת שֶׁל זֶבַח, לֹא פָטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ, וְלֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ:

ברטנורה   (ט) הפסח אחר חצות מטמא את הידים. דהא נותר הוא מחצות ואילך ורבנן גזרו על הנותר שיטמא את הידים כדי שלא יתעצלו באכילתו. ומנלן דפסח לאחר חצות הוי נותר, דכתיב בפסח (שמות יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה, וכתיב התם ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות: ברכת הפסח. אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח. ברכת הזבח, אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח. וזבח האמור כאן הוא חגיגת יום ארבעה עשר. והלכה כר' עקיבא:

גמרא פסחים דף קיז ע''ב

מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שְׁלִישִׁי וְכוּ'. אָמַר לֵהּ רַב חָנָן לְרָבָא: שְׁמַע מִינָּהּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן טְעוּנָה כּוֹס. אָמַר לֵהּ: אַרְבַּע כַּסֵּי תִּיקְּנוּ רַבָּנָן דֶּרֶךְ חֵרוּת כָּל חַד וְחַד נַעֲבִיד בֵּהּ מִצְוָה. רְבִיעִי גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. מַאי בִּרְכַּת הַשִּׁיר. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר: יְהַלְּלוּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נִשְׁמַת כָּל חָי. תָּנוּ רַבָּנָן: רְבִיעִי גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל וְאוֹמֵר הַלֵּל הַגָּדוֹל. אָמַר רַב חַסְדָּא: מַאי דִּכְתִיב (תהילים קל''ה): הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב. הוֹדוּ לַה', שֶׁגּוֹבֶה חוֹבָתוֹ שֶׁל אָדָם בְּטוֹבָתוֹ, עָשִׁיר בְּשׁוֹרוֹ, עָנִי בְּשֵׂיוֹ, יָתוֹם בְּבֵיצָתוֹ, אַלְמָנָה בְּתַרְנְגוֹלְתָּהּ. וְאָמַר רַב שְׁשָׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לה) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָךְ. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר. וְכִי מֵאַחַר דְּאִיכָּא הַלֵּל הַגָּדוֹל אֲנָן מַאי טַעֲמָא אַמְרִינָן הַאי. מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ: יְצִיאַת מִצְרַיִם וּקְרִיעַת יַם סוּף וּמַתַּן תּוֹרָה וּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. יְצִיאַת מִצְרַיִם, דִּכְתִיב (תהלים קיד) בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. קְרִיעַת יַם סוּף דִּכְתִיב (שם) הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס. מַתַּן תּוֹרָה דִּכְתִיב (שם) הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵלִים. תְּחִיַּת הַמֵּתִים דִּכְתִיב (שם קטז) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב: (שם קטו) לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ, זוֹ שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. אִיכָּא דְּאַמְרֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ, זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִלּוּט נְפָשׁוֹת שֶׁל צַדִּיקִים מִגֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם קטז) אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי. דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב (שם) אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה'. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימָתַי אֲנִי אֲהוּבָה לְפָנֶיךָ. בִּזְמַן שֶׁתִּשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי. דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁדַּלָּה אֲנִי מִן הַמִּצְוֹת, לְךָ אֲנִי וְלִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ:

רש''י עשיר בשורו עני בשיו. מפסידו ממון ומכפר על גופו: וכי מאחר דאיכא הלל הגדול. שמשובח יותר כמו שפירש רבי יוחנן למעלה: אנן מ''ט אמרינן. האי הלילא על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא על הצבור לכשנגאלין: חמשה דברים. דמיירי נמי בגאולה: ההרים רקדו. בשעת מתן תורה דכתיב למה תרצדון הרים וגו':

זוהר חדש דף ע''א.

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד וְגוֹ' רַבִּי לְוִיטַס חוֹזָאָה פָּתַח: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ דְּבָבוּ סַגִּי הֲוָה מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא עַל עִילָּא דְּעִיטָא דְּנָחָשׁ מֵהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְלַטְּיָא אִתְדַּחְיָא מִקָּמֵי תַּרְעָא דְּמַלְכָּא וַהֲוָה כְּמִין תְּדִיר בֵּין גִּדְרִין דְּעָלְמָא בֵּין אִנּוּן גִּדְרִין דְּאוֹרָיְתָא כָּל אִנּוּן דְּדָשִׁין בֶּעָקֵב בְּאִנּוּן גִּדְרִין נָשִׁיךְ לוֹן וַי דְּאַשְׁכַּח וַי דְּנָשִׁיךְ וַי עַל דְּבָבוּ בִּישָׁא דְּאִתְנָטִיר עַל דְּבָבוּ בִּישָׁא דַּהֲוַת לֵהּ בְּהַאי אִשָּׁה דְּאִתְקַרְיָא אִשָּׁה יִרְאַת ה' דְּבָבוּ בִּישׁ נָטַר לָהּ מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרִית עָלְמָא עַד דְּתָבַר לָהּ בִּתְבִירוּ לְמִשְׁכָּב לְעַפְרָא. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עַם הָיְתָה אִסְתַּכָּל בְּאַתְוָן רֵישׁ כָּל תֵּבָה וְתֵבָה וְתִשְׁכַּךְ נְטִירוּ דְּבָבוּ בִּישָׁא דְּאִתְנַטְּרָא עַל דְּאִתְחָרֵב בֵּי מַקְדְּשָׁא אֵי''בָה רָעָ''ה בְּרֵישֵׁי אַתְוָן אִתְנְטִיר לָהּ לְהַהִיא אֵשֶׁת חַיִל בִּתְבִירוּ בֵּי מַקְדְּשָׁא לְמִשְׁכַּב עַפְרָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס תִּקְרָא לְמַפְרֵעַ בְּרֵישֵׁי אַתְוָן לָ''הּ בְּשִׁבְרָךְ אֵיכָה דְּאִתְדַּבְּקַת לְהַהִיא אֵיבָה רָעָה דָּא קַל נָחָשׁ קַל מְרִירוּ דְּבַכְיָה בִּרְקִיעִין אִלֵּין קְרָאָן אֵיכָא מִסִטְרָא אָחֳרָא קְרָאָן אֵיכָה. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה בֵּין סִטְרָא דָּא וּבֵין סִטְרָא דָּא אִשְׁתְּכַח שְׁמָא בְּחֻרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא וּבִקְרָא קַדְמָאָה אִתְרְשִׁים כֹּלָּא לְמִנְדַּע דְּהַאי אֵיבָ''ה רָעָה אַדְבִּיק לָהּ אֵיבָ''ה רָעָה דְּנָטִיר לָהּ מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא:

תרגום הזוהר רַבִּי לְוִיטָס חוֹזָאָה פָּתַח, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךְ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךְ. שִׂנְאָה גְּדוֹלָה הָיְתָה מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּתְקַלֵּל הַנָּחָשׁ מִסִּבַּת עֲצַת הַנָּחָשׁ, הוּא נִדָּח מִלִּפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהוּא אוֹרֵב תָּמִיד בֵּין גִּדְרוֹת הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ בֵּין הַגְּדָרִים הָאֵלּוּ שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדָּשִׁים בַּעֲקֵב הַגְּדָרִים הָאֵלּוּ, שֶׁאֵינָם נִזְהָרִים לְשָׁמְרָם, הַנָּחָשׁ נוֹשֵׁךְ אוֹתָם. אוֹי שֶׁמָּצָא אוֹתָם. אוֹי שֶׁנָּשַׁךְ אוֹתָם. אוֹי עַל הַשִּׂנְאָה הָרָעָה שֶׁנּוֹטֵר. עַל הַשִּׂנְאָה הָרָעָה שֶׁהָיְתָה לוֹ בָּאִשָּׁה הַהִיא, הַנִּקְרֵאת, אִשָּׁה יִרְאַת ה', שִׂנְאָה רָעָה נָטַר לָהּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, עַד שֶׁשִּׁבֵּר אוֹתָהּ בִּשְׁבִירָה לִשְׁכַּב לֶעָפָר. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה. הִסְתַּכֵּל בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁבְּרֹאשׁ כָּל מִלָּה וּמִלָּה וְתִמְצָא נְטִירָה שֶׁל אֵיבָה רָעָה שֶׁנָּטַר הַנָּחָשׁ לַמַּלְכוּת, עַד שֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. כִּי אֵיבָה רָעָה נִרְשֶׁמֶת בָּאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל אֵיכָה יָשְׁבָה וְגוֹ', שֶׁהַנָּחָשׁ הָיָה נוֹטֵר לָהּ לְאוֹתָהּ אֵשֶׁת חַיִל, בִּשְׁבִירָת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁתִּהְיֶה שׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. תִּקְרָא לְמַפְרֵעַ בָּאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, לָהּ בְּשָׁבְרְךְ. כִּי בִּשְׁבִירָת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּשְׁבִירָת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אֵיבָה רָעָה הִדְבִּיק הַנָּחָשׁ לָהּ, בְּשָׁבְרְךְ. אֵיכָה נִדְבָּק לְאֵיבָה הָרָעָה הַהִיא שֶׁהִיא קוֹל הַנָּחָשׁ, קוֹל מָר שֶׁל הַבְּכִיָּה בָּרְקִיעִים. אֵלּוּ שֶׁבָּרְקִיעִים, קוֹרְאִים אֵיכָה, וּמֵהַצַד הָאַחֵר קוֹרְאִים אֵיבָה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךְ וּבֵין הָאִשָּׁה. הָאֵיבָה שֶׁבֵּין צַד זֶה שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וּבֵין צַד הָאַחֵר שֶׁל הַקְּלִפּוֹת נִמְצָא בְּחֻרְבָּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּבַפָּסוּק הָרִאשׁוֹן שֶׁל מְגִלַּת אֵיכָה נִרְשָׁם הַכֹּל בְּרָאשֵׁי תֵּבוֹת, לָדַעַת שֶׁכֹּה זֶה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, הִדְבִּיק אוֹתָהּ אֵיבָה רָעָה שֶׁהַנָּחָשׁ נָטַר לָהּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק יב

א. אֵין שָׁם כֹּהֵן עוֹלֶה יִשְׂרָאֵל וְלֹא יַעֲלֶה אַחֲרָיו לֵוִי כְּלָל. אֵין שָׁם לֵוִי כֹּהֵן שֶׁקָּרָא רִאשׁוֹן חוֹזֵר וְקוֹרֵא הוּא עַצְמוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה בִּמְקוֹם לֵוִי. אֲבָל לֹא יִקְרָא אַחֲרָיו כֹּהֵן אַחֵר שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הָרִאשׁוֹן פָּסוּל וּלְפִיכָךְ עוֹלֶה כֹּהֵן אַחֵר. וְכֵן לֹא יִקְרָא לֵוִי אַחַר לֵוִי שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם פָּסוּל: ב. כֵּיצַד סֵדֶר הַקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה אַחַר הַתְּפִלָּה כָּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלַּת מוּסָף אַחַר שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרֵא לְאֶחָד אֶחָד מִן הַצִבּוּר וְעוֹלִין וְקוֹרִין בַּתּוֹרָה וּכְשֶׁגּוֹמְרִין מַחֲזִיר סֵפֶר תּוֹרָה לִמְקוֹמָהּ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מוּסָף. וְיָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַפְטִיר וּמוּסָף נָהֲגוּ לוֹמַר קַדִּישׁ קדֶם שֶׁיַּעֲלֶה הַמַּפְטִיר. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לוֹמַר קַדִּישׁ אַחַר הַמַּפְטִיר:

מוסר

ספר חסידים סימן קנג

בִּלְעָם בֶּאֱמוֹר לוֹ הַמַּלְאָךְ עַל מַה הִכִּיתָ אֶת אֲתוֹנְךָ. הָיָה לוֹ לְהָשִׁיב: מֶה עָוֹן יֵשׁ שֶׁהִכִּיתִי אֶת אֲתוֹנִי וַאֲפִלּוּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים אֵין כָּאן, שֶׁלֹּא רָבְצָה מֵחֲמַת מַשּׂוּי גַּם כְּשֶׁלָּחֲצָה רַגְלוֹ וְלָמָּה לֹא הָיָה לוֹ לְהַכּוֹתָהּ אֶלָּא שֶׁהָיָה לוֹ לַחֲשֹׁב שֶׁמָּא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲקַלְּלֵם שֶׁהוּא לֹא נָתַן לִי רְשׁוּת אֶלָּא לְהַגִּיד לָהֶם הָעֲתִידוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר לב) אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁתַּגִּיד לָהֶם הָעֲתִידוֹת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָאָה שֶׁשָּׂמַח אִם יִתֵּן לוֹ רְשׁוּת לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שם): חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ. וְאַדְּרַבָּא אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא לְפִי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהָיָה נִצָב לִקְרָאתוֹ לֹא חָטָא אֶלָּא כָּךְ אָמַר: חָטָאתִי שֶׁלֹּא שַׂמְתִּי לֵב לָדַעַת שֶׁלֹּא פִּשְׁפַּשְׁתִּי וְחָקַרְתִּי בְּאֵיזֶה עָוֹן הוּא. מִכָּאן, שֶׁיְּהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה הוֹאִיל וּמַעֲנִישִׁים אוֹתוֹ עַל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לָדַעַת וְלַחֲקֹר שֶׁהֲרֵי לִפְנֵי הַשַּׁלִּיט לֹא תּוּכַל לֵאמֹר כִּי שְׁגָגָה הִיא. וְלֹא יָכֹל לוֹמַר שִׁמְעִי לִשְׁלֹמֹה שָׁכַחְתִּי שֶׁיָּצָאתִי אֶל נַחַל קִדְרוֹן:

דברים יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֽוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִֽיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶֽם: יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְכוֹן יוֹסֵף עֲלֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן אֲלַף זִמְנִין וִיבָרֵךְ יָתְכוֹן כְּמָא דִי מַלִיל לְכוֹן:

רש''י יסף עליכם ככם אלף פעמים. מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם, אלא אמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם (בראשית יג, טז) אשר אם יוכל איש למנות וגו' , אמר להם זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם:

(יב) שני אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַֽשַּֽׂאֲכֶם וְרִֽיבְכֶֽם: אֶכְדֵין אֵסוֹבַר בִּלְחוֹדִי טָרְחֲכוֹן וְעִסְקֵיכוֹן וְדִינְכוֹן:

רש''י איכה אשא לבדי. אם אומר לקבל שכר לא אוכל, זו היא שאמרתי לכם לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא: טרחכם. מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דינין: ומשאכם. מלמד שהיו אפיקורוסין. הקדים משה לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. אחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות: וריבכם. מלמד שהיו רוגנים:

(יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִֽידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַֽאֲשִׂימֵם בְּרָֽאשֵׁיכֶֽם: הָבוּ לְכוֹן גֻבְרִין חַכִּימִין וְסוּכְלְתָנוּן וּמַדְעָן לְשִׁבְטֵיכוֹן וֶאֱמַנִנוּן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן:

רש''י הבו לכם. הזמינו עצמכם לדבר: אנשים. וכי תעלה על דעתך נשים, מה תלמוד לומר אנשים, צדיקים כסופים: נבונים. מבינים דבר מתוך דבר. זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי, מה בין חכמים לנבונים. חכם דומה לשלחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה, וכשאין מביאין לו יושב ותוהא. נבון דומה לשלחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו מחזר ומביא משלו: וידעים לשבטיכם. שהם נכרים לכם, שאם בא לפני מעטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גדלתם אותו, לכך נאמר וידעים לשבטיכם: בראשיכם. ראשים ומכבדים עליכם שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה: ואשימם. חסר יו''ד, [לומר] למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דיניהם, שהיה להם למחות ולכון אותם לדרך הישרה:

(יד) וַֽתַּֽעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַֽעֲשֽׂוֹת: וַאֲתֶבְתּוּן יָתִי וַאֲמַרְתּוּן תַּקִין פִּתְגָמָא דִי מַלֶלְתָּא לְמֶעְבָּד:

רש''י ותענו אתי וגו' . החלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב, רבנו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך לא ממך שנצטערת עליה. אלא ידעתי מחשבותיכם. הייתם אומרים, עכשיו יתמנו עלינו דינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים: לעשות. אם הייתי מתעצל, אתם אומרים עשה מהרה:

(טו) וָֽאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִֽידֻעִים וָֽאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹֽׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶֽם: וּדְבָרִית יָת רֵישֵׁי שִׁבְטֵיכוֹן גֻבְרִין חַכִּימִין וּמַדְעָן וּמַנֵתִי יָתְהוֹן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מָאוָתָא וְרַבָּנֵי חַמְשִׁין וְרַבָּנֵי עִשׂוֹרְיָתָא וְסָרְכִין לְשִׁבְטֵיכוֹן:

רש''י ואקח את ראשי שבטיכם. משכתים בדברים, אשריכם, על מי באתם להתמנות, על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנקראו אחים ורעים, חלק ונחלה וכל לשון חבה: אנשים חכמים וידעים. אבל נבונים לא מצאתי. זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלש, אנשים צדיקים, חכמים וידעים: ראשים עליכם. שתנהגו בהם כבוד. ראשים במקח, ראשים בממכר, ראשים במשא ומתן, נכנס אחרון ויוצא ראשון: שרי אלפים. אחד ממנה על אלף: שרי מאות. אחד ממנה על מאה: ושטרים. מניתי עליכם לשבטיכם. אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדינין:

נביאים - ישעיה - פרק א

(יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: לָא רַעֲוָא קֳדָמַי בִּסְגִיאוּת נִכְסַת קֵדְשֵׁיכוֹן אָמַר יְיָ שְׁבֵעִית מִיסַת עֲלָוָת דִּיכְרִין וּתְרַב פְּטִימִין וְדַם תּוֹרִין וְאִימְרִין וְגַדְיָן דִּכְאִלֵּין לָא רַעֲוָא קֳדָמַי בְּהוֹן :

רש''י שבעתי עולות אילים . כמו פן ישבעך וישנאך ( משלי כה יז ) : מריאים . בהמות צאן פטומות : לא חפצתי . אחר שאתם עוברים על תורתי זבח רשעים תועבה :

(יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: כַּד אַתּוּן אָתָן לְאִתְחֲזָאָה קֳדָמַי מָאן תְּבַע דָּא מִיֶּדְכוֹן לְמֵיתֵי וּלְאִתְדָּשָׁא עֲזָרָתַי :

רש''י מי בקש זאת מידכם רמס חצרי . לרמוס את חצרי אחרי שאין לבבכם שלם עמי :

(יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: לָא תוֹסְפוּן לְאַיְתָאָה מִנְחַת אֲנִיסָא קוּרְבַּן מְרַחֵק הוּא קֳדָמַי יַרְחִין וְשַׁבִּין כְּנִישָׁא אַתּוּן מִתְכַּנְּשִׁין לָא שַׁבְקִין חוֹבֵיכוֹן לְקַבָּלָא צְלוֹתְכוֹן בְּעִדַּן כְּנִישַׁתְכוֹן :

רש''י לא תוסיפו הביא מנחת שוא . מתרה אני בכם לא תביאו לי מנחת שוא שלכם שהעשן עולה ממנה קיטור של תיעוב הוא לי ולא לנחת הרוח : חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל וגו' . ולקרוא מקרא חדש ושבת שאתם נאספי' לקרא עצרה ואסיפה בהם לא אוכל לסבול און שבלבבכם הנוטה לעכו''ם והעצרה עמו שאין שני הדברים כאלו ראוין יחד לקרוא עצרה ליאסף לפני והאון שבלבבכם לעכו''ם ואין אתם מוציאין אותו מתוך לבבכם :

(יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: יַרְחֵיכוֹן וּמוֹעֲדֵיכוֹן רָחִיק מֵימְרִי הֲווֹ קֳדָמַי לְרִיחוּק אַסְגֵּיתִי לְמִשְׁבָּק : (טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: וְכַד כַּהֲנַיָּא פַּרְסִין יְדֵיהוֹן לְצָלָאָה עֲלֵיכוֹן מְסַלִּיקְנָא אַפֵּי שְׁכִינְתִּי מִנְּכוֹן וְאַף כַּד אַתּוּן מַסְגַּן לְצַלָּאָה לָא רַעֲוָא קֳדָמַי לְקַבָּלָא צְלוֹתְכוֹן יְדֵיכוֹן דַּם זַכַּאי מַלְיָין :

רש''י ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם . לפי שידכם דמים מלאו : דמים . רציחה :

כתובים - תהילים - פרק עד

(יג) אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם: אַנְתְּ גְּזַרְתָּא בְּעוּנְשָׁךְ מוֹי דְּיַמָּא אַנְתְּ תְּבַרְתָּא רֵישֵׁי תַנִּינַיָּא וְשַׁנֵיקְתָּא מִצְרָאֵי עַל יַמָּא :

רש''י ראשי תנינים . הם מצרים שנקראו תנינים שנאמר ( יחזקאל כ''ט ) התנים הגדול וגו' :

(יד) אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים: אַנְתְּ תְּרַעְתָּא רֵישֵׁי גִּבָּרֵי פַּרְעֹה יְהַבְתִּינוּן לְגַמָּרָא לְעַם בֵּית יִשְּׂרָאֵל וְגוּשְׁמֵיהוֹן לִירוֹדִי :

רש''י ראשי לויתן . פרעה נקרא כן שנאמר ( ישעיה כ''ז ) יפקוד ה' בחרבו הקשה על לויתן וגו' : תתננו מאכל לעם לציים . נתת ממונו לעם ישראל לאוכלו לציים לכתות וצבאות שהוצאת , ציים סיעות כמו ( במדבר כ''ד ) וצים מיד כתים כתרגומו וסיען :

(טו) אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן: אַנְתְּ בְּזַעְתָּא מַעְיָנָא מִן כֵּיפָא וַהֲוֵי לְנַחֲלָא אַנְתְּ יַבֶּשְׁתָּא מְגִיזַת נַחֲלֵי אַרְנוֹנָא ומְגִיזַת יוּבְקָא וְיוֹרְדְנָא דִּיהוֹן תַּקִּיפִין :

רש''י אתה בקעת . לישראל מן הצור מעיינות : אתה הובשת . ירדן שהוא נהר איתן :

(טז) לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ: דִּי לָךְ יְמָמָא לְחוֹד דִּי לָךְ לֵילְיָא אַתְּ אַתְקֵנְתָּא סִיהֲרָא וְשִׁמְשָׁא :

רש''י לך יום . גאולתם של ישראל : אף לך לילה . ועמך היו בצרות הלילה : אתה הכינות מאור ושמש . אתה הכינות להם מאור התורה :

(יז) אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם: אַנְתְּ אֲקֵימְתָּא כָּל תְּחוּמָא דְּאַרְעָא קַיְטָא וְסִיתְוָא אַנְתְּ בְּרָאתִינוּן :

רש''י אתה הצבת . להם כל גבולות ארצם בכל טוב : קיץ וחרף אתה יצרתם . הרי זה דוגמת ( ירמיה ה' ) שבועות חוקות קציר ישמור לנו , לא שנית לנו סדר השנים :

משנה סוטה פרק ב

א. הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְתוֹךְ כְפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ. כָּל הַמְּנָחוֹת תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלֵי שָׁרֵת, וְזוֹ תְּחִלָּתָהּ בִּכְפִיפָה מִצְרִית וְסוֹפָהּ בִּכְלֵי שָׁרֵת. כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים. מִנִחַת הָעֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים הִיא הָיְתָה בָאָה גֶּרֶשׂ, וְזוֹ בָּאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה:

ברטנורה   (א) היה מביא. הבעל: את מנחתה. כדכתיב (במדבר ה) והביא את קרבנה: בכפיפה מצרית. סל עשוי מצורי הדקל מן זרדים הגדלים סביבות הדקל: כדי ליגעה. שתודה ולא ימחה השם על המים. ולמאן דאמר שבתחלה היה משקה אותה ואח''כ מביא מנחתה, אע''פ שנמחק השם, מיגעה כדי שתודה ולא תמות מיתה מנוולת, שאע''פ שנמחקה המגילה אם אמרה טמאה אני אינה שותה: תחלתן וסופן בכלי שרת. לאו בכלי שרת ממש קאמר, שאין אדם מביא מנחתו מתוך ביתו בכלי שרת, אלא בקלתות של כסף ושל זהב שהם ראוים לכלי שרת: וזו בכפיפה מצרית. שאין ראוי לעשות ממנה כלי שרת, דדמי להקריבהו נא לפחתך (מלאכי א): כל המנחות טעונות שמן ולבונה. בגמרא פריך, והא איכא מנחת חוטא דכתיב בה (ויקרא ה) לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. וכן הא דתנינן כל המנחות באות חטים, קשה, דהא מנחת העומר באה מן השעורים. ומתרץ בגמרא לא תיתני מילתא באנפי נפשיה אלא כרוך ותני והכי קאמר, כל המנחות טעונות שמן ולבונה ואותן שאינם טעונות שמן ולבונה באות מן החיטין ובאות סולת. מנחת חוטא אע''פ שאינה טעונה שמן ולבונה באה חיטין ובאה סולת. מנחת העומר אע''פ שבאה מן השעורין טעונה שמן ולבונה: ובאה גרש. וזו אינה טעונה שמן ולבונה ובאה מן השעורים ובאה קמח: גרש. מבורר ומנופה בשלש עשרה נפה כעין סולת בחטים: קמח. הכל מעורב כמו שנטחן:

ב. הָיָה מֵבִיא פְיָלִי שֶׁל חֶרֶס חֲדָשָׁה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לֹג מַיִם מִן הַכִּיּוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְבִיעִית. כְּשֵׁם שֶׁמְּמַעֵט בַּכְּתָב, כָּךְ מְמַעֵט בַּמָּיִם. נִכְנַס לַהֵיכָל וּפָנָה לִימִינוֹ, וּמָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָהּ. וּכְשֶׁהוּא מַגְבִּיהָהּ, נוֹטֵל עָפָר מִתַּחְתֶּיהָ. וְנוֹתֵן כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:

ברטנורה   (ב) היה מביא. הכהן: פיילי. כוס בלשון יוני: מן הכיור. דכתיב (במדבר ה') מים קדושים, ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי: כשם שממעט. ר' יהודה בכתב המגילה, לקמן במתניתין, כך ממעט כאן במים. ואין הלכה כרבי יהודה: מקום היה שם. ניכר מתוך שאר רצפת ההיכל: וטבעת קבועה בה. לאוחזה בטבעתה ולהגביהה משאר הרצפה שהיא כולה באבני שיש: כדי שיראה. צריך שיתן בה שיעור שיהא נראה וניכר על פני המים: נתן אל המים. מדלא כתיב ונתן במים, אלא אל המים, משמע שלא יהא נבלע בתוכן:

ג. בָּא לוֹ לִכְתּוֹב אֶת הַמְּגִלָּה, מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא כוֹתֵב, (שם) מֵאִם לֹא שָׁכַב אִישׁ וְגוֹ', וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה. וְכוֹתֵב יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה, וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיָה מַפְסִיק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה וְגוֹ' וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ וְגוֹ. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:

ברטנורה   (ג) מאם לא שכב איש אותך וגו'. הנקי. שהן קללות הבאות מחמת ברכות, דמשמע הא אם שכב לא תנקי: ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וגו'. שאין זה אלא מצוה על הכהן להשביעה: ולא היה כותב ואמרה האשה אמן אמן. שאינו אלא קבלה שהאשה מקבלת עליה האלות. ויליף לה מדכתיב האלות האלה. האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. האלה, למעוטי צוואות וקבלות: ר' יוסי אומר אינו מפסיק. משהתחיל אם לא שכב איש אותך עד אמן אמן. וכותב צוואות דוהשביע הכהן את האשה וקבלות דואמרה האשה אמן אמן, דדריש את, לרבות צוואות וקבלות: רבי יהודה אומר כל עצמו אינו כותב. כלומר היה זהיר בעצמו שלא לכתוב אלא אלות בלבד, ולא קללות הבאות מחמת ברכות, ולא צוואות, ולא קבלות. דדריש האלות ולא קללות הבאות מחמת ברכות. האלה, למעוטי צוואות וקבלות:

ד. אֵינוֹ כוֹתֵב לֹא עַל הַלּוּחַ וְלֹא עַל הַנְּיָר וְלֹא עַל הַדִּפְתְּרָא אֶלָּא עַל הַמְּגִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּסֵפֶר. וְאֵינוֹ כוֹתֵב לֹא בַקּוֹמוֹס וְלֹא בַקַּנְקַנְתּוֹם וְלֹא בְכָל דָּבָר שֶׁרוֹשֵׁם, אֶלָּא בַדְּיוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וּמָחָה, כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִמָּחֵק:

ברטנורה   (ד) לוח. של עץ: נייר. של עשבים שכותשים אותם ועושים כמין עור: דפתרא. עור שאינו מעובד כל צרכו, דמליח וקמיח ולא עפיץ: בספר. בקלף: קומוס. שרף האילן ומתיכו במים: קנקנתום. אירמנ''ט. ובלע''ז ודריאו''לו: ולא בכל דבר שהוא רושם. ונבלע בקלף ואינו יכול למחות דקומוס וקנקנתום עבדי רושם:

ה. עַל מָה הִיא אוֹמֶרֶת אָמֵן אָמֵן. אָמֵן עַל הָאָלָה, אָמֵן עַל הַשְּׁבוּעָה. אָמֵן מֵאִישׁ זֶה, אָמֵן מֵאִישׁ אַחֵר. אָמֵן שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה, אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי. וְאִם נִטְמֵאתִי, יָבוֹאוּ בִי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי, אָמֵן שֶׁלֹּא אֶטָּמֵא:

ברטנורה   (ה) אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה. ע''י גלגול שבועה הוא מגלגל עליה זנות של ארוסין ואף ע''פ שלא היה בה קנוי וסתירה. ומכאן לגלגול שבועה מן התורה: שומרת יבם וכנוסה. ואם היתה יבמתו וכנסה, וקנא לה ונסתרה, מגלגל עליה טומאה שנטמאה כשהיא שומרת יבם. ומתניתין רבי עקיבא היא דאמר שומרת יבם ערוה. ואינה הלכה. אלא שומרת יבם שזנתה מותרת ליבם. לפיכך אינו מתנה עליה אם זנתה שומרת יבם: אמן שלא נטמאתי וכו'. פירושי קמפרש לאמן על האלה, אמן על השבועה דתנינן לעיל. והכי קאמר, אמן שלא נטמאתי הוא אמן על השבועה שהשביעה הכהן משביע אני עליך שלא נטמאת: ואם נטמאתי יבואו בי. היינו קבלת אלה, שאמר לה הכהן ואם נטמאת יבואו בך כל הקללות הללו: אמן שלא אטמא. שאם תיטמא לאחר זמן מים מערערים אותה. ואין הלכה כר''מ:

ו. הַכֹּל שָׁוִין שֶׁאֵינוֹ מַתְנֶה עִמָּהּ לֹא עַל קדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס וְלֹא עַל מֵאַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ. נִסְתְּרָה לְאַחֵר וְנִטְמֵאת וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִירָהּ, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁתִּבָּעֵל וְלֹא הָיְתָה אֲסוּרָה לוֹ, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּה:

ברטנורה   (ו) ולא משנתגרשה. שאם זנתה לאחר שגירשה וחזר והחזירה וקינא לה ונסתרה, אין המים בודקים על זנות שלאחר גירושין, דגרושה שזנתה מותרת לחזור לבעלה, דבקדושין תלה רחמנא האיסור לא בביאה, דכתיב (דברים כד) ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. לפיכך, נתקדשה לאיש אחר, אע''פ שלא נבעלה. אסורה לחזור לבעלה. ואם נבעלה בלא קדושין, מותרת לחזור לבעלה:

גמרא סוטה דף יז ע''א

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְכוּ': בְּמַאי קָא מְפַלְגֵי בְּהַאי קְרָא קָמְיפַלְגֵי וְכָתַב אֶת הָאָלוֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר. רַבִּי מֵאִיר סָבַר אָלוֹת, אָלוֹת מַמָּשׁ. הָאָלוֹת, לְרַבּוֹת קְלָלוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת בְּרָכוֹת. אֵלֶּה לְמִעוּטֵי קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה. הָאֵלֶּה, לְמִעוּטֵי צַוָּאוֹת וְקַבָּלוֹת אָמֵן. וְרַבִּי יוֹסֵי כֻּלְּהוּ כִּדְקָאָמַרְתְּ אֶת לְרַבּוֹת צַוָּאוֹת וְקַבָּלוֹת. וְרַבִּי מֵאִיר אֶתִים לָא דָּרִישׁ וְרַבִּי יְהוּדָה כֻּלְּהוּ בְּמִעוּטֵי דָּרִישׁ לְהוּ אָלוֹת, אָלוֹת מַמָּשׁ. הָאָלוֹת, לְמִעוּטֵי קְלָלוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת בְּרָכוֹת. אֵלֶּה לְמַעוּטֵי קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה. הָאֵלֶּה, לְמִעוּטֵי צַוָּאוֹת וְקַבָּלוֹת. וְרַבִּי מֵאִיר מַאי שְׁנָא הַאי הֵ''י דְּמַרְבֵּי בֵּהּ וּמַאי שְׁנָא הַאי הֵ''י דְּמָעִיט בֵּהּ הֵ''י דְּגַבֵּי דְּרִבּוּיָא רִבּוּיָא הִיא הֵ''י דְּגַבֵּי דְּמִעוּטָא מִעוּטָא וְהָא לֵית לֵהּ לְרַבִּי מֵאִיר מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: הִנָּקִי כְּתִיב. דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם. לֹא זָכוּ אֵשׁ אוֹכְלָתָן. אָמַר רָבָא וּדְאִשָּׁה עֲדִיפָה מִדְּאִישׁ. מַאי טַעֲמָא. הַאי מַצְרִיף וְהַאי לָא מַצְרִיף. אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עָפָר לְסוֹטָה. שֶׁאִם זָכְתָה יוֹצֵא מִמֶּנָּה בֵּן כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, כְּדִכְתִיב בֵּהּ: עָפָר וָאֵפֶר. לֹא זָכְתָה, תַּחֲזֹר לַעֲפָרָהּ. דָּרַשׁ רָבָא: בְּשָׂכָר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת: אֵפֶר פָּרָה וַעֲפַר סוֹטָה. וְהָאִיכָּא נָמֵי עֲפַר כִּסּוּי הַדָּם הָתָם הֶכְשֵׁר מִצְוָה אִיכָּא הַנָּאָה לֵיכָּא. דָּרַשׁ רָבָא: בְּשָׂכָר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת וּרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין. בִּשְׁלָמָא רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין, דִּכְתִיב: וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ. וְתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, אֶלָּא חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת מַאי הִיא. דְּתַנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִין. מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמָה לַיָּם וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כד) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וּכְתִיב: (יחזקאל א) כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא:

רש''י אלות ממש. יתן ה' אותך ובאו המים המאררים וגו': קללות הבאות וכו'. הנקי ממי המרים: אלה. מיעוט היא: שבמשנה תורה. כגון יככה ה' בשחפת וגו': צוואות. והשביע הכהן את האשה דלא תימא דלא ידלג הלכך אצטריך למעטינהו: קבלות. אמן: כלהו. ריבוייא כדקאמרת אלות אלות ממש האלות קללות הבאות מחמת ברכות אלה למעוטי שבמשנה תורה ושבת''כ אבל ה''י דהאלה לא תדרוש למעוטי צוואות וקבלות דאתא את ורבינהו וה''י דהאלה אורחיה הוא: ורבי יהודה. כולהו ההי''ן דקרא מיעוטי דריש להו: דלגבי רבוייא. דהאלות דקאי אוכתב: דלגבי מיעוט. האלה דמיעוטא הוא אלה ולא אחרות: והא לית ליה לר''מ. במסכת קידושין: אמר רבי תנחום הנקי כתיב. בלא יו''ד דמשתמע הנקי אם לא שכב ותדרוש הכי טומאה תחת אישך חנקי: שכינה ביניהם. שהרי חלק את שמו ושכנו ביניהם יו''ד באיש ה''י באשה: לא זכו אש אוכלתן. שהקב''ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש: ודאשה עדיפא מדאיש. אש של אשה קשה וממהרת לאכול וליפרע משל איש: האי מצריף. אש של אשה נוחה לדלוק מהר שאין אות של שמה מפסיק אלא מחובר ונקרא אש אבל של איש היו''ד של שכינה מפסיק: הנאה ליכא. ואין זה קיבול שכר אבל כאן יש הנאה בסוטה לתת שלום ושלא ירבה ממזרים בישראל אם זונה היא ואם נקתה ונזרעה זרע: ואפר פרה. לטהרו ולזכות ישראל ממעשה העגל: בשכר אם מחוט. שלא רצה ליהנות מגזל: חוט של תכלת. כנגד אם מחוט: ורצועה של תפילין. כנגד שרוך דהיינו רצועה: מה נשתנה תכלת. שהזקיקו הכתוב לציצית: שהתכלת דומה לים וכו'. ובא ללמדנו שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה:

זוהר חדש ד''א דף ע''א.

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד רַבִּי הָרְכִּינַס פָּתַח: וַיְגָרֶשׁ אֵת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן. 'וַיְגָרֶשׁ אֵת', דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֻרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּאִתְתָּרְכַת בְּתִירוּכִין דְּאִשְׁתַּלְּחַת בְּשִׁלּוּחִין כֻּרְסַיָּא דְּמַלְכָּא נְפָלַת. וַיְגָרֶשׁ אֵת, דָּא כֻּרְסַיָּא דְּמַלְכָּא וַי דְּאִתְתָּרְכַת וַי דְּנָפַל הָאָדָם הַהוּא דְּשַׁלִּיט עַל כֻּרְסַיָּא נָפַל כֹּלָּא וַיַּשְׁכֵּן הַהוּא דְּתָרִיךְ לְדָא אַשְׁכִּין וְאַשְׁרֵי יִשּׁוּבָא אָחֳרָא בְּהִפּוּכָא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְחְרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא סְלִיק לִכְבוֹד עִלָּאָה לְעֵלָּא וְאַזְעֵיר דִּיּוּקְנֵהּ מִכַּמָּה דַּהֲוַת וְכֻרְסַיָּא נָטִיל מִינֵהּ וְאִתְפָּרֵשׁ כִּבְיָכוֹל, אַשְׁרֵי לְגַן עֵדֶן עִם כְּרוּבַיָּא לְתַתָּא וְאִתְפָּרֵשׁ מֵהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה וְאַשְׁרֵי לְהַהוּא לַהַט הַחֶרֶב לְמֵיקָם בְּדוּכְתָּא דְּרַבָּנוּתֵהּ לְמִיטַר וּלְמִשְׁאַב וּלְמִסְטֵי הַהוּא אֹרָח דְּאִנְגִיד מֵעֵץ הַחַיִּים וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַח וְאָמַר (משלי ל): תַּחַת שָׁלש רָגְזָה אָרֶץ תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ. שִׁפְחָה לְגוֹ, גְּבִירְתָּהּ לְבַר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. מַאי בָּדָד. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ויקרא יג): בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:

תרגום הזוהר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד: רַבִּי הָרְכִּינָס פָּתַח, וַיְּגָרֵשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן וְגוֹ'. וַיְגָרֵשׁ אֶת, אֶת, זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּחֻרְבָּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהִיא גֹּרְשָׁה בְּגֵרוּשִׁים וְנִשְׁלְחָה בְּשִׁלּוּחִים, הַכִּסֵּא שֶׁל הַמֶּלֶךְ נָפַל. וַיְגָרֵשׁ אֶת, זֶה הוּא כִּסְאוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת, אֶת. אוֹי שֶׁגֹּרְשָׁה, אוֹי שֶׁנָּפְלָה. הָאָדָם, הַיְנוּ, אוֹתוֹ הַשּׁוֹלֵט עַל הַכִּסֵּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֶה אָדָם. נָפַל הַכִּסֵּא נָפַל הַכֹּל. וַיַּשְׁכֵּן, הַיְנוּ אוֹתוֹ שֶׁגֵּרַשׁ אֶת זוֹ, הִשְׁכִּין וְהִשְׁרָה יָשׁוֹב אַחֵר בְּהֵפֶךְ מִמַּה שֶּׁהָיָה. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עָלָה לְכָבוֹד הָעֶלְיוֹן לְמַעְלָה, וּמִעֵט דְּמוּתוֹ מִמַּה שֶּׁהָיְתָה. וְהַכִּסֵּא, נָסַע מִמֶּנּוּ וְנִפְרָד. כִּבְיָכוֹל הִשְׁכִּין אֶת גַּן הָעֵדֶן, עִם הַכְּרוּבִים לְמַטָּה, נִפְרָד מֵאוֹתוֹ הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, וְהִשְׁכִּין אוֹתוֹ לַהַט הַחֶרֶב, שֶׁתַּעֲמֹד בִּמְקוֹמָהּ שֶׁל הַגְּבִירָה, לִשְׁמֹר וְלִשְׁאֹב וּלְהַסְתִּיר אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ הַנִּמְשֶׁכֶת מֵעֵץ הַחַיִּים. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ צָוַח וְאָמַר, תַּחַת שָׁלֹש רָגְזָה אָרֶץ וְגוֹ' תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְגוֹ' וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ. הַשִּׁפְחָה, בִּפְנִים, וְהַגְּבִירָה, מִבַּחוּץ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. מַהוּ בָּדָד. הַיְנוּ כְּדִכְתִיב, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק יב

א. בְּמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחַר שֶׁגָּמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּהִלָּה לְדָוִד וְסֵדֶר הַיּוֹם אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה וְעוֹלִין וְקוֹרִין בּוֹ וּמַחֲזִירוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מִנְחָה. וְכֵן בְּתַעֲנִית קוֹרְאִין בְּמִנְחָה וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מִנְחָה, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב לֹא נָהֲגוּ לִקְרוֹת בְּמִנְחָה: ב. וְיוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מוּסָף כְּשֶׁגּוֹמֵר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרְאִין בּוֹ וּמַחֲזִירוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר תְּהִלָּה לְדָוִד וְסֵדֶר הַיּוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִין בְּכָל יוֹם. וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם נִפְטָרִין:

מוסר

ספר חסידים סימן קנג

כְּתִיב (יחזקאל ג, יז) וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִּבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיְתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק חָיוֹ יִחְיֶה וְאַתָּה אֶת נַפְּשְׁךָ הִצַלְתָּ, שִׁבְעָה אַזְהָרוֹת כְּנֶגֶד תּוֹעֲבוֹת לִבּוֹ וּכְנֶגֶד שֵׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְּשׁוֹ וּכְנֶגֶד שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם וְאַתָּה אֶת נַפְּשְׁךָ הִצַלְתָּ. מִכָּאן, שֶׁכָּל שֶׁנֶּעֱנַשׁ חֲבֵרוֹ וְהוּא אֵינוֹ מַזְהִירוֹ לוֹמַר אַל תַּעֲשֶׂה הֲרֵי כָּל הָעֹנֶשׁ שֶׁמְּקַבֵּל מַעֲלִין עַל זֶה כְּאִלּוּ הֲרָגוֹ לְפִּי שֶׁהָיָה לוֹ לְהַזְהִירוֹ וְלֹא הִזְהִירוֹ וְתוֹבְעִין מִזֶּה דָּמוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה מִיָּדְךָ דָּמוֹ אֲבַקֵּשׁ, עַל כֵּן יִלְמֹד סִפְּרֵי הַיִּרְאָה לְמַעַן יִזָּהֵר לִירָא דְּבַר ה' וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר וְיָבִין הֶחָכָם לְמַעַן תִּירָא אֶת ה' כָּל הַיָּמִים בֶּאֱמֶת.

דברים יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וָֽאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרֽוֹ: וּפַקֵדִית יָת דַיָנֵיכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר שְׁמָעוּ בֵּין אַחֵיכוֹן וּתְדוּנוּן קוּשְׁטָא בֵּין גַבְרָא וּבֵין אֲחוּהִי וּבֵין גִיוֹרֵהּ:

רש''י ואצוה את שפטיכם. אמרתי להם הוו מתונים בדין, אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו: בעת ההוא. משמניתים אמרתי להם, אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, עכשיו הרי אתם משעבדים לצבור: שמע. לשון הוה [בהאזינכם] כמו (שמות כ, ז) זכור, (דברים ה, יא) שמור: ובין גרו. זה בעל דינו, שאוגר עליו דברים. דבר אחר ובין גרו, אף על עסקי דירה בין חלקת אחים אפלו בין תנור לכירים:

(יז) לֹֽא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵֽאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּֽיו: לָא תִשְׁתְּמוֹדְעוּן אַפִּין בְּדִינָא מִלֵי זְעֵירָא כְרַבָּא תִּשְׁמְעוּן לָא תִדְחֲלוּן מִן קֳדָם גַבְרָא אֲרֵי דִינָא דַיְיָ הוּא וּפִתְגָמָא דִי יִקְשֵׁי מִנְכוֹן תְּקָרְבוּן לְוָתִי וְאֶשְׁמְעִנֵהּ:

רש''י לא תכירו פנים במשפט. זה הממנה להושיב הדינין, שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור, אושיבנו דין, איש פלוני קרובי, אושיבנו דין בעיר, והוא אינו בקי בדינין נמצא מחיב את הזכאי ומזכה את החיב. מעלה אני על מי שמנהו כאלו הכיר פנים בדין: כקטן כגדל תשמעון. שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרון [לאחריו] . דבר אחר כקטן כגדל תשמעון, כתרגומו, שלא תאמר, זה עני הוא וחברו עשיר ומצוה לפרנסו אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכשיצא לחוץ אומר אני לו, תן לו שאתה חיב לו: לא תגורו מפני איש. לא תיראו. דבר אחר לא תגורו, לא תכניס דבריך מפני איש. לשון (משלי י, ה) אוגר בקיץ: כי המשפט לאלהים הוא. מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שהטית עלי המשפט: תקרבון אלי. על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד, וכן שמואל אמר לשאול (שמואל א' ט, יט) אנכי הראה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה. ואימתי הודיעו, כשבא למשוח את דוד (שם טז, ו) וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, ולא אמרת אנכי הראה (שם טז, ז) אל תבט אל מראהו:

(יח) וָֽאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּֽעֲשֽׂוּן: וּפַקֵדִית יָתְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דִי תַעְבְּדוּן:

רש''י את כל הדברים אשר תעשון. אלו עשרת הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות:

(יט) וַנִּסַּע מֵֽחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָֽאֱמֹרִי כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵֽעַ: וּנְטַלְנָא מֵחוֹרֵב וְהַלִיכְנָא יָת כָּל מַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחִילָא הַהוּא דִי חֲזֵיתוּן אוֹרַח טוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא יָתָנָא וַאֲתֵינָא עַד רְקַם גֵיאָה:

רש''י המדבר הגדול והנורא. שהיו בו נחשים כקורות, ועקרבים כקשתות:

(כ) וָֽאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָֽאֱמֹרִי אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָֽנוּ: וַאֲמָרִית לְכוֹן אֲתֵיתוּן עַד טוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא: (כא) רְאֵה נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָֽת: חֲזֵי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ יָת אַרְעָא סַק אַחֲסֵין כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְּבָּר:

נביאים - ישעיה - פרק א

(טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: תּוּבוּ לְאוֹרָיְתָא וְאִתְדַּכּוּ מֵחוֹבֵיכוֹן וְאַעְדוּ בִּישׁוּת עוֹבָדֵיכוֹן מִקֳּבֵיל מֵימְרִי אִתְמְנִיעוּ מִלְאַבְאָשָׁא :

רש''י רחצו הזכו . ( פתח הוא ) ל' צווי לפי שהוא מגזרת רחץ , אבל רחצו קמץ לשון עבר שהוא מגזרת רחץ . רחצו הזכו הסירו חדלו למדו דרשו אשרו שפטו ריבו לכו י' אזהרות של ל' תשובה יש כאן כנגד עשרת ימי תשובה וכנגד עשרה מלכיות זכרונות ושופרות : חדלו הרע . חדלו ממעשים הרעים : הרע . כמו להרע א''צ לכתוב מלהרע שכן לשון המקרא נופל על ל' חדלה וחדל לעשות הפסח ( מדבר ט ) עד כי חדל לספור ( ברא' מא מט ) כלומר חדלה הספירה חדלה העשיה אף כאן תחדלו הרעה :

(יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: (ס) אַלִּיפוּ לְאוֹטָבָא תְּבָעוּ דִּינָא זַכּוּ דְּאָנִיס דּוּנוּ דִּין יַתְמָא עֲבִידוּ קַבִּילוּ קְבִילַת אַרְמַלְתָּא :

רש''י למדו . רפי נקוד והוא מגזרת למוד היו למדין להטיב המלמד לעצמו הוא ממשקולת ל' קל לפיכך צווי ל' רבים שלו נקוד בחירק כמו אמרו שמעו אבל המלמ' לאחרי' הוא ממשקולת ל' כבד המדגיש ואם בא לצוות את הרבים הוא נקוד למדו וכן דרשו מגזרת דרוש אבל אשרו שהשי''ן מודגש' ממשקולת ל' כבד ומגזרת אשר לפיכך ל' צווי לרבים נקוד פתח ( כמו אשרו דברו ספרו בשרו ) : אשרו חמוץ . החזיקו את הגזול והוא לשון משנה אשרנוהי אי אישר חילי ישר כחך ל''א הדריכוהו בנתיב אמת לזכות בשלו לשון באשורו אחזה רגלי ( איוב כג יא ) ואשר בדרך לבך ( משלי כג יט ) : שפטו יתום . פלוני זכאי פלוני חייב : ריבו אלמנה . השתדלו בריבה להתווכח בעדה שאינה יוצאת לחזור אחרי בעלי דינה ( סא''א ) : חמוץ . גזול ודומה לו מכף מעול וחומץ ( תהלים עא ) :

(יח) לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ: בְּכֵן כַּד תְּתוּבוּן לְאוֹרָיְתָא תִּבְעִין מִן קֳדָמַי וְאַעְבֵּיד בְּעוּתְכוֹן אָמַר יְיָ אִם יְהוֹן חוֹבַיְכוֹן כְּתִימִין כְּצִבְעוֹנִין כְּתַלְגָּא יִחְוָרוּן אִם יְסַמְּקוּן כְּזָהֳרֵיתָא כַּעֲמַר נְקִי יְהוֹן :

רש''י לכו נא ונוכחה . יחד אני ואתם ונדע מי סרח על מי ואם אתם סרחתם עלי עודני נותן לכם תקוה לשוב : אם יהיו חטאיכם כשנים . כתומים לפני כאודם שנים אלבינם כשלג . יאמר ה' . תמיד הוא אומר לכם כן כמו על פי ה' יחנו ( מדבר ט כ ) , ד''א לכו נא ונוכחה מה כתוב למעלה ממנו חדלו הרע למדו היטב ואחר שתשובו אלי לכו ונוכחה יחד להודיעני עשינו מה שעלינו עשה מה שעליך ואני אומר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג וגו' : כתולע . צבע שצובעים בו אדום גרעינים הם ויש תולעים בכל אחד ואחד :

(יט) אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ: (פ) אִם תַּיְבִין וּתְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי טוּבָא דְאַרְעָא תֵּיכְלוּן : (כ) וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר: וְאִם תְּסָרְבוּן וְלָא תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרִי בְּחֶרֶב סַנְאָה תִּתְקַטְּלוּן אֲרֵי מֵימְרָא דַּיְיָ גְּזַר כֵּן :

רש''י כי פי ה' דבר . והיכן דבר והבאתי עליכ' חרב ( ויקר' כו כה ) :

(כא) אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: אֵיכְדֵין תָּבּוּ עוֹבְדָתָא לְמֶהֱוֵי כְּטָעִיתָא קַרְתָּא מְהֵימְנָתָנָא דַּהֲוַת מַלְיָא עָבְדֵי דִּינָא קוּשְׁטָא הֲוָה מִתְעֲבִיד בָּהּ וּכְעַן אִנּוּן קָטוּלֵי נַפְשָׁן :

רש''י לזונה . תועה מעל אלהיה : קריה . שהיתה נאמנה ומליאה משפט וצדק היה לן בה ועתה מרצחים : מלאתי משפט . כגון רבתי עם ( איכה א ) : צדק ילין בה . תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של הלילה ושל בין הערבים מכפר על של היום , ד''א שהיו מלינים בה דיני נפשות כשלא היו מוצאין לו זכות ביום הא' לא היו גומרין את דינו עד למחרת אולי ימצאו לו זכות ועתה נעשו רוצחין ומצינו בפסיקתא ר' מנחם בר אושעיה אמר תפ''א בתי כנסיות היו בירושלים כמנין מלאתי בגי' ועתה מרצחים הרגו את אוריה הרגו את זכריה :

כתובים - תהילים - פרק צב

(טז) לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר יְהוָה צוּרִי וְלֹא (עלתה) עַוְלָתָה בּוֹ: מְטוּל דִּיחַווּן דַּיָּירֵי אַרְעָא אֲרוּם תְּרִיץ יְיָ תָּקְפִי וְלֵית עַוְלְתָא בֵיהּ : צג (א) יְהוָה מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ יְהוָה עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט: יְיָ מְלִיךְ גֵּיוְתָנוּתָא אַלְבֵּשׁ אַלְבֵּשׁ יְיָ עוּשְׁנָא וְאִזְדְּרַז לְחוֹד תַּקִּיף תֵּבֵל דְּלָא תִזְדַּעְזָע :

רש''י ה' מלך . יאמרו לעתיד : אף תכון תבל . במלכו תשמח הארץ :

(ב) נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה: מְתַקֵּן כּוּרְסְיָךְ מִן לְקַדְּמִין מִן עָלְמָא אַתְּ אֱלָהָא : (ג) נָשְׂאוּ נְהָרוֹת יְהוָה נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם: זְקִיפִין נַהַרְוָתָא יְיָ זְקִיפִין נַהַרְוָתָא קָלֵיהוֹן בְּשִׁירָתָא יְקַבְּלוּן נַהַרְוָתָא אֲגַר שְׁבָחֵיהוֹן :

רש''י נשאו נהרות ה' . לשון צעקה וקובלן הוא זה אהה ה' הנה האומו' השוטפים כנהרו' נשאו קולם יהמיון ואת דוך עמקי נבכיהם ישאו ויגביהו תמיד להתגאות נגדך , כל לשון דכא לשון עומק ושפלות :

(ד) מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהוָה: מִן קָלָן דְּמַיין סַגִּיאִין מִמְּשַׁבְּחַיָּא תְבִירֵי יַמָּא רַבָּא מְשַׁבַּח בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא דַּיְיָ :

רש''י מקלות מים רבים וגו' . ידעתי אני כי יותר מקולות המים הרבים אשר יהמיון עלינו ומאדירי משברי הים הזה אתה אדיר במרום ה' וידך תקיפה עליהם :

(ה) עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ יְהוָה לְאֹרֶךְ יָמִים: סְהִדְוָתָךְ קְשִׁיטִין לַחֲדָא לְבֵית מַקְדְּשָׁךְ יָאִין וְקַדִּישִׁין יְיָ לְאוֹרִיכוּת יוֹמִין :

רש''י עדתיך . שהעידו והבטיחו נביאך לביתך שהוא נאוה קודש : נאמנו מאד לביתך . ולאורך ימים הוא מצפה להם ואע''פ שארכו הימים נאמנים הם לה' מאד : נאוה . כמו ( לעיל טו ) נאות אלהים לשון נאוה ותדע שכל נוה שבמקרא אינן מפקין אל''ף לפי שהם לשון נוי וזה מפיק אל''ף :

משנה מכות פרק ג

א. אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה, אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזְרְת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר. אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשֵּׁם אֶחָד בִּלְבָד:

ברטנורה   (א) אלו הן הלוקין. אלו לאו דוקא דתנא ושייר לוקין טובא. אלא תנא חייבי כריתות לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות ותנא אלמנה וגרושה לאשמועינן אלמנה והיא גרושה חייבין עליה משום שני שמות. ותנא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו דלא מפורש אזהרה דידהו בהדיא. וכן הקדש שלא נפדה. ואיידי דתנא הקדש. תנא מעשר שני דתרווייהו מלקות דידהו משום מחוסרי פדיה וכן ברובן איכא צד חדוש: נתינה. מן הגבעונים היא ומלקות דידה מלא תתחתן בם: אלמנה. שנתאלמנה מאיש אחר. והיא גרושה. חייב עליה שני מלקיות משום שני שמות. משום שני אזהרות ששניהם מפורשות במקרא. ואזהרה אתרווייהו קאמר. גרושה והיא חלוצה אינו חייב עליה משום שני שמות שהחלוצה אינה כתובה. אלא מרבויא מייתינן לה דתניא גרושה אין לי אלא גרושה. חלוצה מנין. ת''ל ואשה:

ב. הַטָּמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקּדֶשׁ, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, וְהָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, וְנוֹתָר, וּפִגּוּל, וְטָמֵא, הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַמְּפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַסָךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהָאוֹכֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וְיהֵא חַיָּב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל שֶׁהוּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כַּזָּיִת. אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין אַתֶּם מוֹדִים לִי בָּאוֹכֵל נְמָלָה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְבִרְיָתָהּ. אָמַר לָהֶן, אַף חִטָּה אַחַת כְּבִרְיָתָהּ:

ברטנורה   (ב) המפטם את השמן. העושה שמן דוגמת שמן המשחה: והסך בשמן המשחה. שעשה משה רבינו ע''ה: אכל טבל. אזהרתיה מלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו (ויקרא כב) בעתידין לתרום הכתוב מדבר: ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. שאף הוא במיתה כטבל דכתיב (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וגומר: ומע''ש שלא נפדה. מע''ש שנטמא ואפילו הוא בירושלים אסור לאכלו עד שיפדם והאוכלו בירושלים עד שלא נפדה לוקה ואזהרתו מולא בערתי ממנו בטמא (דברים כו) בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא ומנין למע''ש שנטמא שפודין אותו בירושלים שנאמר (שם יד) כי לא תוכל שאתו פי' לא תוכל לאכלו כדכתיב (בראשית מג) וישא משאת מאת פניו: והקדש שלא נפדה. לא כתיב ביה לאו בהדיא אלא אתיא אזהרה דידיה ג''ש דחט חט מתרומה ואף על גב דמיעט רחמנא ומתו בו ולא במעילה. ממיתה מעטיה ולא מאזהרה: באוכל נמלה שהוא חייב. משום שרץ השורץ על הארץ (ויקרא יא) ואף על גב דלית בה כשעור: אף חטה אחת כברייתה. ולית הלכתא כרבי שמעון דלא קרינן בריה אלא לבריה שיש לה נשמה בלבד:

ג. הָאוֹכֵל בִּכּוּרִים עַד שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶן, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים חוּץ לַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי חוּץ לַחוֹמָה, הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אַרְבָּעִים:

ברטנורה   (ג) עד שלא קרא עליהם. ארמי אובד אבי וגו' אבל לאחר שקרא עליהם אינו לוקה אם אכלן לפי שהן ממונו של כהן. וזו דברי ר''ע אבל חכמים אומרים בכורים הנחה מעכבת בהן. קריאה אין מעכבת בהן והאוכל אחר הנחה בעזרה. אף על פי שעדיין לא קרא עליהן. אינו לוקה. והלכה כחכמים. ואזהרתן מדכתיב (דברים יב) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו'. ותרומת ידך. ואמר מר ותרומת ידך אלו הבכורים דאילו תרומה אינה טעונה הבאת מקום. ובכורים נמי אינו לוקה עליהן אלא אם אכלן אחר שראו פני ירושלים קודם הנחתן בעזרה. אבל אכלן בגבולין קודם שיכנסו לירושלים אינו לוקה: קדשי קדשים חוץ לקלעים. קדשים קלים חוץ לחומה כל הני אזהרתן מלא תוכל לאכול בשעריך וגו'. וכל נדריך אשר תדור שכל אכילה חוץ למקום הקבוע לה מקרי אכילת שעריך: ומע''ש. לעיל תנן מעש' שני טמא שלא נפדה כדפרשינן. והכא תנן מע''ש טהור שאכלו חוץ לחומה. ודוקא שאכלו חוץ לחומה אחר שראה פני ירושלים הוא שלוקה אבל האוכל מע''ש בגבולים. קודם שיכנס לירושלים אינו לוקה דכתיב (שם) לפני ה' אלהיך תאכלנו. ואחר כך לא תוכל לאכול בשעריך: המותיר. אינו לוקה דכתיב (שמות יב) לא תותירו ממנו עד בוקר. והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר אם עברת על לאו. קיים עשה שבה ואינך לוקה. ועוד לא תותירו הוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו: והשובר. עצם בפסח טמא אינו לוקה. דאמר רחמנא (שם) ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול:

ד. הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:

ברטנורה   (ד) לוקה ואינו משלח. דסבירא ליה לר''י שלח תשלח מעיקרא משמע. ואף על גב דכתיב שלח תשלח אחר לא תקח. לאו למימרא דאם לקחת תשלח אלא לא תקח. אבל שלחנה קודם לקיחה. ואין זה לאו הניתק לעשה: וחכ''א משלח ואינו לוקה. קסברי שלח אחר לקיחה משמע. והוי לאו הניתק לעשה. והל' כחכמים: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. שאמרה תורה אם עברת על לאו קיים העשה כגון לא תקח האם על הבנים. ואם לקחת שלח תשלח. לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. ואם באת והעבטת עבוטו השב תשיב לו את העבוט. כל אלו אם קיים העשה אינו לוקה. אבל לא קיים העשה כגון שלקח האם על הבנים. ושחטה או שמתה. לקח העבוט מביתו ונשרף שאינו יכול לקיים העשה הרי זה לוקה:

ה. הַקּוֹרֵחַ קָרְחָה בְרֹאשׁוֹ, וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ, וְהַמַּשְׁחִית פְּאַת זְקָנוֹ, וְהַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת, חַיָּב. שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. עַל הָרֹאשׁ, שְׁתַּיִם, אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן. עַל הַזָּקָן, שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן וְאַחַת מִלְּמָטָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם נְטָלוֹ כֻּלּוֹ כְאַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בַתָּעַר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ לִקְּטוֹ בַּמָּלְקֵט אוֹ בָרְהִיטְנִי, חַיָּב:

ברטנורה   (ה) הקורח קרחה. משום דמחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה ועל כל פאה ופאה. משא''כ באוכל חלב וחלב. משום הכי תננהו במתני' אבל שאר לאוי גרידי שאין בהן חדוש לא תנא: קרחה. על מת. כדכתיב (דברים יד) ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת ואף על גב דגבי כהנים לא כתיב על מת. כבר למדו בגזירה שוה מקרחה קרחה. מה בישראל על מת. אף בכהנים על מת. ושיעור קרחה כגריס: המקיף את ראשו. משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו ואפילו על גלוח שבמספרים שאין בו השחתה. חייב על פאת הראש. דדוקא בזקן כתיב השחתה ואינה אלא בתער. אלא בפאת הראש הקפה כתיב בכל ענין שהוא מקיף חייב: שריטה אחת על חמש מתים. או חמש שריטות על מת אחד. דכתיב (ויקרא יט) ושרט לנפש לא תתנו לחייב על כל שריטה ושריטה. ועל כל נפש ונפש ואף על פי שלא היתה שם אלא התראה א'. והיו כל ה' שריטות בבת אחת חייב: על הראש ב'. אחת על ימין ואחת על שמאל: ועל הזקן ב' מכאן וב' מכאן. מקום חבור הסנטר לעצם. א' מימין הסנטר ואחת משמאל ושבולת הזקן באמצע. הרי שלש. וחבור הצדעי' מכאן ומכאן. הרי חמש. לחי העליון המחובר לצדעים ולחי התחתון שבימין. ולחי העליון והתחתון שבשמאל. הרי ב' מכאן. וב' מכאן. וסוף הזקן שהשער יוצא ממנו כעין שבולת. לפיכך נקראת שבולת הזקן. הרי זה חמש: אינו חייב אלא א'. דכיון דלאו א' הוא הרי הוא כאוכל ב' זתים של חלב בהתראה אחת: עד שיטלנו בתער. אפאת זקן קאי דכתיב ביה גלוח והשחתה: מלקט. כלי העשוי כעין מלקחי' ללקט את השער: רהיטני. הוא מעצד בלשון מקרא. כלי שבו מחליק חרש עצים פני הלוח ואין הלכה כר''א:

ו. הַכּוֹתֵב כְּתֹבֶת קַעֲקַע, כָּתַב וְלֹא קִעֲקַע, קִעֲקַע וְלֹא כָתַב, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וִיקַעֲקֵעַ בִּדְיוֹ וּבִכְחוֹל וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט) וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה':

ברטנורה   (ו) כתובת קעקע. מקרע בסכין על בשרו כעין אותיות. ואחר כך ממלא את הקרעי' דיו או כחול: כתב. על בשרו בדיו או בכחול. ולא קרע בסכין. או קרע בסכין ולא מלא בדיו או בכחול. אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע. לישנא דקרא נקט דכתיב כתובת קעקע. כתיבה ברישא. והדר קעקע. אבל לעולם הקעקע תחלה. ואחר כך הכתב. וקרא הכי משמע. וכתובת בתוך הקעקע. לא תתנו בכם: שיכתוב שם השם. בגמרא מפרש דשם ע''ג קאמר. הכי מפרש לקרא לא תתנו בכם שם ע''ג כי אני ה'. ולא תשתפו אחרי' עמי ואין הלכה כר''ש:

ז. נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בַיַּיִן כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּשְׁתֶּה אַל תִּשְׁתֶּה וְהוּא שׁוֹתֶה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:

ברטנורה   (ז) אינו חייב אלא אחת. על מה ששתה תוך כדי דבור של התראה ואם היה לפניו כלי שיש בו כמה רביעי' יין. ואמרו לו אל תשתה כלי זה שיש בו כך וכך שעורים. שתלקה כך וכך מלקיות. חייב על כל שעור ושעור אף על פי שלא התרו בו אלא התראה אחת:

ח. הָיָה מִטַּמֵּא לַמֵּתִים כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּטַּמֵּא, אַל תִּטַּמֵּא וְהָיָה מִטַּמֵּא, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תְּגַלַּח אַל תְּגַלַּח וְהוּא מְגַלֵּחַ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּלְבַּשׁ אַל תִּלְבַּשׁ וְהוּא פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:

ברטנורה   (ח) והוא פושט ולובש. ולא פושט לגמרי אלא כיון שהוציא ראשו והחזירו חייב. ובגמרא קאמר דאינו פושט ממש. אלא ששהה בין התראה להתראה כדי לפשוט וללבוש. הוי כפושט וחוזר ולובש. וחייב על כל התראה והתראה:

ט. יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין, הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, וְהֵן מֻקְדָּשִׁים, בְּכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם, וּבַשְּׁבִיעִית, וְיוֹם טוֹב, וְכֹהֵן וְנָזִיר בְּבֵית הַטֻּמְאָה. חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאָיִם. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ הַשֵּׁם. אָמַר לָהֶם, אַף לֹא הַנָּזִיר הוּא הַשֵּׁם:

ברטנורה   (ט) תלם אחת. שורה אחת של שדה: וחייב עליו משום שמנה לאוין. והוא שהתרו בו על כלם: והן מוקדשים. שור קדשי מזבח. וחמור קדשי בדק הבית ובשור אית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך ובחמור. אזהרה דמעילה ונפקא לן חט חט מתרומה ולאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. הרי כאן ג' לאוין: וכלאים בכרם. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר. ועוב' משום לא תזרע כרמך כלאים. דקי''ל המחפ' כלאים לוקה. אף על פי שלא זרען אלא חפה עפר עליהן. הרי זה ד' לאוין. והרמב''ם חשב כלאים בכרם. שני לאוין. א' משום כלאי זרעים שהן שני מיני זרעים. חטה. ושעורה. וחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן. ולא חשיב מוקדשים. של שור וחמור. אלא ללאו אחד: שביעית. שבת לה' שדך לא תזרע: ויו''ט. כל מלאכת עבודה לא תעשו: כהן ונזיר. והוא בבית הקברות וקעבר על נפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים ועל נפש מת לא יבא האמור בנזיר: אף הלובש כלאים. בשעה שהיה חורש: אינו מן השם. לאו של לבישת כלאים אינו בשביל התלם: אף כהן ונזיר דחשביתו לאו. אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת''ק חשיב להו בכלל לאוין התלם לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אלא אם כן הולך עמהם ומנהיגם:

י. כַּמָּה מַלְקִין אוֹתוֹ, אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים, מִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַרְבָּעִים שְׁלֵמוֹת הוּא לוֹקֶה. וְהֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת הַיְתֵרָה, בֵּין כְּתֵפָיו:

ברטנורה   (י) מנין שהוא סמוך לארבעים. שגורם לומר אחריו ארבעים דהיינו. תשעה ושלשים. אי הוה כתיב ארבעים במספר. ה''א ארבעים במנינא. השתא דכתיב במספר ארבעים. במספר הגור' לומר אחריו ארבעים. דהיינו תשעה ושלשים: והיכן הוא לוקה את היתירה. שאינה ראויה להשתלש דתשעה ושלשים ראויות להשתלש שליש מלפניו. ושתי ידות אחת על כתף זו וא' על כתף זו. וזו של ארבעים היכן לוקה אותה: בין כתיפיו. ואין הלכה כר' יהודה:

יא. אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְמַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, לָקָה מִקְּצָת וְאָמְרוּ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, פָּטוּר. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, מִשֶּׁלָּקָה אָמְרוּ שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, פָּטוּר. עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי לָאוִין, אֲמָדוּהוּ אֹמֶד אֶחָד, לוֹקֶה וּפָטוּר. וְאִם לָאו, לוֹקֶה וּמִתְרַפֵּא וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה:

ברטנורה   (יא) אין אומדין אותו וכו'. שכל הלוקין בב''ד היו צריכין לאומדן בתחלה שלא ימותו מחמת ההכאות. מדכתיב לא יוסיף מכלל שאם צריך לגרוע גורעין: אלא במכות הראויות להשתלש. ואין מוסיפין לעולם על האומד: אמדוהו לקבל ארבעים. חסר אחד. אלא לישנא דקרא נקט: אמדוהו אומד אחד. לשני מלקיות. כגון אמדוהו ללקות ארבעים ושתים: ואם לאו. שלא אמדוהו אלא למלקות אחת:

יב. כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ, כּוֹפֵת שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד הֵילָךְ וְהֵילָךְ, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹחֵז בִּבְגָדָיו, אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ, וְאִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. וְהָאֶבֶן נְתוּנָה מֵאַחֲרָיו, חַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ. וּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל בְּיָדוֹ, כְּפוּלָה אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּהּ:

ברטנורה   (יב) על העמוד. שהוא נעוץ בקרקע. וזקוף וגבוה כדי להשען עליו: וחזן. שמש שליח ב''ד: נפרמו. נקרעו חוטי התפירה: מאחוריו. של הלוקה: ורצועה של עגל. שנאמר ארבעים יכנו. וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו: כפולה לשנים ושנים לארבעה. ד' רצועות תפורות זו על גב זו: וב' רצועות. דקות של חמור: עולות ויורדות בה. כעין קלקלי של אוכף וטעמא משום דכתיב (ישעיה א) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו אמר הקדוש ברוך הוא יבא מי שמכיר באבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו:

יג. יָדָהּ טֶפַח וְרָחְבָּהּ טֶפַח, וְרֹאשָׁהּ מַגַּעַת עַל פִּי כְרֵסוֹ. וּמַכֶּה אוֹתוֹ שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו וּשְׁתֵּי יָדוֹת מִלְּאַחֲרָיו. וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ לֹא עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב אֶלָּא מֻטֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט. וְהַמַּכֶּה מַכֶּה בְיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ:

ברטנורה   (יג) ידה טפח. בית יד שהרצועה תלויה בה ארכו טפח: ורחבה. של רצועה של עגל טפח: וראשה מגעת ע''פ כריסו. לכך צריך שיהא בבית יד של רצועה נקב שחזן המלקה יכול להאריך ולקצר הרצועה כרצונו. שאין מלקין לאדם אלא ברצועה שראשה מגעת ע''פ כרסו שהוא טבורו: שליש מלפניו. דכתיב (דברים כה) והכהו לפניו כדי רשעתו. לפניו כדי רשעתו אחת. ולאחריו כדי שתים: מלפניו. על לבו: מאחריו. שליש על כתף זו ושליש על כתף זו: מכה בידו אחת. אבל כשמגביה הרצועה מגביה בשתי ידיו: בכל כחו. דכתיב (שם) מכה רבה:

יד. וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא (שם כח) אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וְגוֹ' וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת וְגוֹ', וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא (וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְגוֹ' (שם כט), וְחוֹתֵם וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ' (תהלים עח), וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא). וְאִם מֵת תַּחַת יָדוֹ, פָּטוּר. הוֹסִיף לוֹ עוֹד רְצוּעָה אַחַת וָמֵת, הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. נִתְקַלְקֵל בֵּין בָּרֵעִי בֵּין בַּמַּיִם, פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאִישׁ בָּרֵעִי וְהָאִשָּׁה בַּמָּיִם:

ברטנורה   (יד) והקורא קורא. דכתיב (ויקרא יט) בקרת תהיה. בקריאה תהא שקורין עליו אם לא תשמור לעשות וגו'. וגדול שבדיינים קורא. והסמוך לו מונה. והשלישי אומר על כל הכאה והכאה ומצוה על הקורא לצמצם להשלים המקראות בסוף המלקות. ואם לא צמצם חוזר וקורא פעם שניה וממהר לקרא ולהשלים כשישלים המלקה להלקות: ואם מת ת''י פטור. מפני שמכהו ברשות: הוסיף לו. כגון דטעה במנינא: נתקלקל. שהוציא רעי מחמת ההכאה: פטור. דכתיב (דברים כה) ונקלה אחיך לעיניך. והרי נקלה שנתלכלך: ואשה. אף במים דבשתה מרובה. ואין הלכה כר''י:

טו. כָּל חַיָּבֵי כְרֵיתוֹת שֶׁלָּקוּ, נִפְטְרוּ יְדֵי כְרֵיתָתָן, שֶׁנֶאֱמַר (דברים כה) וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ, כְּשֶׁלָּקָה הֲרֵי הוּא כְאָחִיךָ, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל, מָה אִם הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, נוֹטֵל נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ. הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּנָּתֶן לוֹ נַפְשׁוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִמְּקוֹמוֹ הוּא לָמֵד, שֶׁנֶאֱמַר (ויקרא יח) וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשׂת וְגוֹ', וְאוֹמֵר (שם) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. הָא, כָּל הַיּוֹשֵׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה, נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יב) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְגוֹ', וּמָה אִם הַדָּם שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה מִמֶּנּוּ, הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּו מְקַבֵּל שָׂכָר. גָּזֵל וַעֲרָיוֹת שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמְּדָתָן, הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת:

ברטנורה   (טו) נפטרו מידי כריתתן. אם עשו תשובה: העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה. אית דמפרשי דעל חייבי כריתות שלקו קאמר מי שקיבל עליו הדין ועשה מצוה כשלקה: על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו. ויפטר מידי כרת. שמדה טובה מרובה על מדת פורענות. ואית דמפרשי דמלתא באנפי נפשיה קאמר להודיע מתן שכרן של מצות. קל וחומר מענשן של עבירות: ממקומו הוא למד. מחייבי כריתות דאיירי בהו אנו למדין שהיושב ולא עבר עבירה מעלין עליו שכר כעושה מצוה דכתיב בעריות (ויקרא יח) ונכרתו הנפשות. ואומר (שם) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וסמוך ליה לא תקרבו לגלות ערוה. הרי שמי שיושב ואינו מגלה ערוה. הכתוב קוראו עושה מצוה. וכתיב ביה וחי בהם. כדרך שהעניש כרת במי שעושה עבירה וזה דוקא במי שבא עבירה לידו וכבש יצרו ולא עשאה. כיוסף הצדיק וכיוצא בו:

טז. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב) יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:

ברטנורה   (טז) לפיכך הרבה להם תורה ומצות. כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות שכר כשהן בדלים מהם אף על פי שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה בהן: למען צדקו. להצדיק את ישראל. ולזכות אותן:

גמרא מכות דף כ''ג ע''א

אוֹחֵז בִּבְגָדָיו וְכוּ'. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם נִקְלָה. אָמַר רַב שֵׁשַׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא. מִנַּיִן לִרְצוּעָה שֶׁהִיא שֶׁל עֵגֶל. דִּכְתִיב (דברים כה) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ. וְסָמִיךְ לֵהּ לֹא תַּחְסוֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ. וְאָמַר רַב שֵׁשַׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא: כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב (שמות לד) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָךְ. וְסָמִיךְ לֵהּ: אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר. וְאָמַר רַב שֵׁשַׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְכָל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, וְכָל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר רָאוּי לְהַשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, דִּכְתִיב (שם כב) לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ. וְסָמִיךְ לֵהּ: לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא וְגוֹ'. קְרִי בֵּהּ נָמֵי לֹא תַשִּׂיא. וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת וְכוּ'. תָּנָא שֶׁל חֲמוֹר כִּדְדָרִישׁ הַהוּא גְּלִילָאָה עָלֵהּ דְּרַב חַסְדָּא יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע וְגוֹ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבֹא מִי שֶׁמַּכִּיר אֵבוּס בְּעָלָיו וְיִפְרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֵבוּס בְּעָלָיו. מַלְקִין אוֹתוֹ וְכוּ'. מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר רַב כַּהֲנָא דְּאָמַר קְרָא (דברים כה) וְהִפִּילוֹ הַשּׁוֹפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפַּר רִשְׁעָה אַחַת מִלְּפָנָיו וּשְׁתֵּי רִשְׁעִיּוֹת מֵאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ וְכוּ'. אָמַר רַב חַסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לִרְצוּעָה שֶׁהִיא מֻכְפֶּלֶת. שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִפִּילוֹ. וְהָא מִבְּעֵי לֵהּ לְגוּפֵהּ אִם כֵּן לִכְתֹּב קְרָא יַטֵּהוּ. מַאי הִפִּילוֹ. שְׁמַע מִינָהּ תַּרְתֵּי. הַמַּכֶּה מַכֶּה בְּיָדוֹ. תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין מַעֲמִידִין חַזָּנִים אֶלָּא חַסְרֵי כֹּחַ וִיתִירֵי מַדָּע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ חַסְרֵי מַדָּע וִיתִירֵי כֹּחַ. אָמַר רָבָא: כַּוָּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה מִסְתַּבְּרָא, דִּכְתִיב: לֹא יוֹסִיף פֶּן יוֹסִיף. אִי אָמַרְתְּ בִּשְׁלְמָא חַסְרֵי מַדָּע, הַיְנוּ דִּצְרִיךְ לְאַזְהוּרֵיהּ, אֶלָּא אִי אָמַרְתְּ יְתִירֵי מַדָּע מִי צָרִיךְ לְאַזְהוּרֵיהּ. וְרַבָּנָן אֵין מְזָרְזִין אֶלָּא לִמְזֹרָז. תָּנָא כְּשֶׁהוּא מַגְבִּיהַּ מַגְבִּיהּ בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וּכְשֶׁהוּא מַכֶּה, מַכֶּה בְּיָדוֹ אֶחָת, כִּי הֵיכִי דְּלֵיתֵהּ מִדִּידֵיהּ:

רש''י את המועדות. חולו של מועד: חג המצות תשמור. מפ' במגילה אם בראשון ובשביעי הרי כבר אמור הא לא בא להזהיר אלא על חש''מ שאסור בעשית מלאכה: אל תשת ידך עם רשע להיו' עד חמס היינו מעיד עדות שקר: במספר. שתי רשעיות מאחריו אפילו יתירי כח ואפילו חסירי מדע. דאין להקפיד בכך: אי אמרת בשלמא. דאפילו חסירי מדע יכולין להעמיד בהן היינו דאצטריך וכו' מזרז:

זוהר חדש ד''א דף ע' ע''ג

שָׁלְחוּ לְהוּ בְּנֵי אַרְעָא קַדִּישָׁא יָאוּת דְּאַתּוּן אִתְבַּדַּרְתּוּן בְּנֵי עַמְמַיָּא וְאַתּוּן לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא וְיָאוּת לְכוּ לְמִבְכֵּי עָלַיְכוּ וְעַל גַּרְמַיְכוּ דִּנְפַקְתּוּן מִנְּהוֹרָא לַחֲשׁוֹכָא כְּעַבְדָּא דְּנָפִיק מִבֵּי מָארֵי אֲבָל אֲנָן אִית לָן לְמִבְכֵּי וּלְמֶעְבַּד הֶסְפֵּדָא וְלָן שָׁדַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִפְרָא דְּהֶסְפֵּדָא דַּאֲנָן בְּנָהָא דְּמַטְרוֹנִיתָא וַאֲנָן מִבְּנֵי בֵּיתָהּ וְיַדְעִין יְקָרָא דְּמָארֵי עָלְמָא וְלָן יָאוּת לְמִבְכֵּי וּלְפָרָשָׁא אִנּוּן אַלְפָא בֵּיתִין וַאֲנָן יַתְמִין בְּלָא אַבָּא וְאִמָּא וּמִסְתַּכְּלִין עֵינִין לְכָתְלֵי בֵּיתָא דְּאִמָּנָא וְהָא אִתְחָרַב וְלָא אַשְׁכַּחֲנָא לָהּ דַּהֲוַת יָנְקָא לָן בְּכָל יוֹמָא בְּיוֹמִין קַדְמָאִין מִשְּׁפִּירוּ דִּילָהּ וַהֲוַת נְחִימַת לָן וּמְמַלְּלַת עַל לִבָּנָא כְּאִימָּא לִבְרָהּ, כַּנֶּאֱמַר: כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ. וְהַשְׁתָּא אִסְתַּכְּלָן עֵינִין לְכָל סְטָר וַאֲתַר בֵּית מוֹתְבָא דְּאִמָּנָא אִתְבַּלְבַּל וְהָא אִתְחָרַב וּבָטַשׁ רֵישָׁא לְכָתְלֵי בֵּיתָא וּמוֹתְבָא. מָאן יְנַחֵם לָן וּמָאן יְמַלֵּל עַל לִבָּנָא וְיָגִין עֲלָנָא קָמֵי מַלְכָּא מַלְכָּא כַּד הֲוֵינָן חָטְאָן קָמֵי אֲבוּנָא וְסָלִיק רְצוּעָה לְאַלְקָאָה לָן אִיהוּ קְיָמָא לְקַמָּן וּמְקַבְּלָא מַלְקִיּוּתָא דְּמַלְכָּא בְּגִין לְאַגָּנָא עֲלָנָא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ וּבַחֲבוּרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. וְהַשְׁתָּא אִמָּא לֵית לָן וַי לָן וַי לְכוּ (ס''א לבתר לית) לָן יָאוּת לְמִבְכֵּי לָן יָאוּת לְמִסְפֵּד לָן יָאוּת לְפַתְרָא אִנּוּן מִלִּין דִּמְרִירוּ וּלְאוֹדָעָא לְהוּ לְאִנּוּן דְּיָדְעֵי לְמִבְכֵּי מִילִין דְּהֶסְפֵּדָא נְקָרֵב בְּכָל יוֹמָא לְגַבֵּי עַרְסָא דְּאִמָּנָא וְלָא נִשְׁכַּח לָהּ תַּמָּן נְשָׁאַל עָלַהּ לֵית מָאן דְּיַשְׁגַּח עָלָן. נְשָׁאַל לְעַרְסָא דִּילָהּ אִתְבַּלְבְּלָא נְשָׁאֵל לְכֻרְסַיָּא נְפָלַת. נְשָׁאֵל לְהֵיכְלִין דִּילָהּ אוּמָאָן אִנּוּן דְּלָא יַדְעִין מִנָּה. נְשָׁאֵל לְעַפְרָא רְשִׁימוּ דְּעִקְּבְתָא לֵית תַּמָּן נְשָׁאִלִ לְאִגָּרָא הָא אִגָּרָא אָתִיב לָן דְּתַמָּן יָתְבָא מְבַכָּא וּמְיַלֶּלֶת וְאָזְלַת מְבַכָּה צַוְחַת בְּקַל מְרִירוּ עָלָן מֵאִגָּרָא לְאִגָּרָא כַּמָּה דְּאַתְּ אָמֵר מַה לָּךְ אֵיפֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לְגַגּוֹת. נְשָׁאֵל לְאָרְחִין וּשְׁבִילִין כֻּלְּהוּ אָמְרִין דְּשָׁמְעוּ קָל מְרִירוּ דְּבֶכִיָהּ דִּמְבַכָּה עַל בְּנָהָא וְלָא יַדְעִין לְאָן אִסְתַּכְּלַת. לָן יָאוּת לְמִבְכֵּי לָן יָאוּת לְמִסְפֵּד וּלְנַשֵּׁק עַפְרָא דְּרַגְלָהָא נְנַשֵּׁק אֲתַר בֵּי מוֹתְבָא נְנַשֵּׁק לְכָתְלֵי דְּהֵיכָלָא וְנִבְכֵּי בִּמְרִירוּ. אֲנָן נִפְתַּח בְּהֶסְפְּדָא דְּנֶחֱמֵי בְּכָל יוֹמָא כָּל הַאי נִבְכֵי תָּדִיר וְלָא אִתְנְשֵׁי מְרִירוּ דִּבְכִיָּה מִינָן:

תרגום הזוהר שָׁלְחוּ לָהֶם בְּנֵי הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, אֱמֶת הִיא שֶׁאַתֶּם נִתְפַּזַּרְתֶּם בֵּין הָעַמִּים, וְאַתֶּם מִחוּץ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וְרָאוּי לָכֶם לִבְכּוֹת עֲלֵיכֶם וְעַל עַצְמְכֶם, שֶׁיָּצָאתֶם מֵאוֹר לְחֹשֶךְ, כְּעֶבֶד הַיּוֹצֵא מִבֵּית אֲדוֹנוֹ. אֲבָל אָנוּ, יֵשׁ לָנוּ לִבְכּוֹת וְלַעֲשׂוֹת הֶסְפֵּד, וְלָנוּ שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֵפֶר הַהֶסְפֵּד, שֶׁאָנוּ בְּנֵי הַמַּלְכָּה, וְאָנוּ מִבְּנֵי בֵּיתָהּ, וְיוֹדְעִים כָּבוֹד אֲדוֹן הָעוֹלָם. וְעַל כֵּן לָנוּ רָאוּי לִבְכֹּת וּלְפָרֵשׁ אֵלּוּ הָאַלְפָא בֵּיתוֹת, שֶׁבְּסֵפֶר אֵיכָה. וְאָנוּ יְתוֹמִים בְּלִי אָב וָאֵם, וְהָעֵינַיִם מִסְתַּכְּלוֹת לַכֹּתֶל, בֵּיתָהּ שֶׁל אִמֵּנוּ, וְהִנֵּה נֶחֱרָב, וְלֹא מָצָאנוּ אוֹתָהּ. שֶׁהָיְתָה מֵינֶקֶת אוֹתָנוּ בְּכָל יוֹם בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים מִשֶּׁפַע הַמֻּבְחָר שֶׁלָּהּ. וְהָיְתָה מְנַחֶמֶת אוֹתָנוּ וּמְדַבֶּרֶת עַל לִבֵּנוּ כְּמוֹ אֵם לִבְנָהּ. כְּדִכְתִיב כָּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנוּ וְגוֹ'. וְעַתָּה הָעֵינַיִם מִסְתַּכְּלוֹת לְכָל צַד, וּמָקוֹם בֵּית מוֹשָׁבָהּ שֶׁל אִמֵּנוּ נִתְבַּלְבֵּל וְהִנֵּה נֶחֱרָב. נַכֶּה רֹאשֵׁינוּ בְּכָתְלֵי בֵּיתָהּ וּמוֹשָׁבָהּ, מִי יְנַחֵם אוֹתָנוּ, וּמִי יְדַבֵּר עַל לִבֵּנוּ, וְיָגֵן עָלֵינוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. כְּשֶׁהָיִינוּ חוֹטְאִים לִפְנֵי אָבִינוּ, וְהֵרִים אֶת הַשּׁוֹט לְהַכּוֹת אוֹתָנוּ, הִיא עָמְדָה לְפָנֵינוּ, וּמְקַבֶּלֶת הָהַכָּאָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ כְּדֵי לְהָגֵן עָלֵינוּ. כְּדִכְתִיב, וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ מְדוּכָּא מֵעֲוֹנוֹתֵינוּ וְגוֹ'. וּבַחֲבוּרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. וְעַתָּה אֵין לָנוּ אֵם, אוֹי לָנוּ, אוֹי לָכֶם. לָנוּ רָאוּי לִבְכֹּת, לָנוּ רָאוּי לְהַסְפִּיד. לָנוּ רָאוּי לְבָאֵר אֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמָּרִים שֶׁבְּסֵפֶר אֵיכָה, לְהוֹדִיעַ לָהֶם, לְאוֹתָם הַיּוֹדְעִים לִבְכּוֹת, אֶת דִּבְרֵי הַהֶסְפֵּד. אָנוּ קְרֵבִים בְּכָל יוֹם לְמִטָּתָהּ שֶׁל אִמֵּנוּ, וְאֵין אָנוּ מוֹצְאִים אוֹתָהּ שָׁמָּה. אָנוּ שׁוֹאֲלִים עָלֶיהָ, וְאֵין מִי שֶׁיַּבִּיט עָלֵינוּ. נִשְׁאַל אֶת מִטָּתָהּ, וְהִנֵּה מִתְבַּלְבֶּלֶת. נִשְׁאַל אֶת כִּסְאָהּ, וְהִנֵּהוּ נוֹפֵל. נִשְׁאָל אֶת הֵיכָלוֹתֶיהָ, וְהֵם נִשְׁבָּעִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים מִמֶּנָּהּ. נִשְׁאַל אֶת הֶעָפָר, וְרֹשֶם עִקְּבוֹתֶיהָ אֵינֶנוּ שָׁם. אָנוּ שׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּג, וְהִנֵּה הַגָּג מֵשִׁיב לָנוּ, שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת שָׁם מְבַכָּה וּמְיַלֶּלֶת עָלֵינוּ, וְהוֹלֶכֶת מִגָּג אֶל גָּג, וּמְבַכָּה וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל מָר עָלֵינוּ. כְּדִכְתִיב, מַה לָךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלְּךְ לַגַּגּוֹת. נִשְׁאַל לַדְּרָכִים וְלַשְּׁבִילִים, כֻּלָּם אוֹמְרִים, שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹל מָר שֶׁל בְּכִיָּה שֶׁבּוֹכָה עַל בָּנֶיהָ, וְאֵינָם יוֹדְעִים אֵיפֹה הִיא הָלְכָה. לָנוּ רָאוּי לִבְכֹּת, לָנוּ רָאוּי לְהַסְפִּיד. נְנַשֵּׁק עֲפַר רַגְלֶיהָ, נְנַשֵּׁק מָקוֹם בֵּית מוֹשָׁבָהּ, נְנַשֵּׁק כָּתְלֵי הָהֵיכָל, וְנִבְכֶּה מָרָה. אָנוּ נִפְתָּח בְּהֶסְפֵּד מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ רוֹאִים כָּל כָּךְ בְּכָל יוֹם. נִבְכֶּה תָּמִיד, וּמְרִירוּת הַבְּכִיָּה לֹא תִּשָּׁכַח מִמֶּנּוּ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפילה פרק יב

א. אֵין קוֹרְאִין בְּחֻמָּשִׁין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר וְאֵין גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּצִבּוּר מִפְּנֵי טֹרַח הַצִבּוּר שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ עֲלֵיהֶם לִהְיוֹתָן עוֹמְדִין עַד שֶׁיִּגְלל סֵפֶר תּוֹרָה. לְפִיכָךְ אִם יִצְטָרְכוּ לִקְרוֹת שְׁנֵי עִנְיָנִים מוֹצִיאִין שְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרוֹת. וְלֹא יִקְרָא אִישׁ אֶחָד עִנְיָן אֶחָד בִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת שֶׁמָּא יֹאמְרוּ סֵפֶר רִאשׁוֹן פָּגוּם הָיָה וּלְפִיכָךְ קוֹרֵא בַּשֵּׁנִי: ב. כָּל הַגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה גּוֹלְלוֹ מִבַּחוּץ וּכְשֶׁהוּא מְהַדְּקוֹ מְהַדְּקוֹ מִבִּפְנִים. וְצָרִיךְ לְהַעֲמִידוֹ עַל הַתֶּפֶר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרַע מָקוֹם שֶׁמּוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחַר שֶׁקּוֹרְאִין בּוֹ וּמוֹלִיכִין אוֹתוֹ לְבַיִת אַחֵר לְהַצְנִיעוֹ אֵין הַצִבּוּר רַשָּׁאִין לָצֵאת עַד שֶׁיֵּצֵא סֵפֶר תּוֹרָה וִילַוּוּ אוֹתוֹ וְהֵם אַחֲרָיו עַד הַמָּקוֹם שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ בּוֹ:

מוסר

מספר חסידים סימן קנ''ד

מִצְוָה לִשְׁנוֹת אַרְבָּעִים מְלָאכוֹת חָסֵר אֶחָד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח אֵיזוֹ מְלָאכָה אֲסוּרָה כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִדְרֹשׁ בְּמַעֲשֵׂה מוֹעֲדִים לִפְנֵי הַמּוֹעֲדִים, כָּךְ בְּעִנְיַן שַׁבָּת לְפָנָיו כְּדֵי לְמַהֵר בְּצָרְכֵי שַׁבָּת. אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית תִּקְּנוּ וְקָבְעוּ לוֹמַר ''בַּמֶּה מַדְלִיקִין'' בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּלוֹמַר קִיַּמְתִּי מַה שֶּׁבְּזֹאת הַמִּשְׁנָה חוּץ מִיּוֹם טוֹב הַנִּכְנָס לְשַׁבָּת לְפִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: עִשַּׂרְתֶּם עֵרַבְתֶּן וְאֵין מְעַשְּׂרִין בְּיוֹם טוֹב. (א''ה זהו מנהג אשכנזים ובמו''ק משבח מנהגנו ועיין ב''ע):

דברים יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) שלישי וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּֽאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַֽעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶֽעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶֽן: וּקְרֶבְתּוּן לְוָתִי כֻּלְכוֹן וַאֲמַרְתּוּן נִשְׁלַח גֻבְרִין קֳדָמָנָא וִיאַלְלוּן לָנָא יָת אַרְעָא וִיתִיבוּן יָתָנָא פִּתְגָמָא יָת אָרְחָא דִי נִסֵק בַּהּ וְיָת קִרְוַיָא דִי נֵעוֹל לְהֵן:

רש''י ותקרבון אלי כלכם. בערבוביא, ולהלן הוא אומר (דברים ה, כ. כא) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו' , אותה קריבה היתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כלכם, בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים: וישבו אתנו דבר. באיזה לשון הם מדברים: את הדרך אשר נעלה בה. אין דרך שאין בה עקמימות: ואת הערים אשר נבא אליהן. תחלה לכבוש:

(כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָֽאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּֽׁבֶט: וּשְׁפַר בְּעֵינַי פִּתְגָמָא וּדְבָרִית מִנְכוֹן תְּרֵין עֲשַׂר גֻבְרִין גַבְרָא חַד לְשִׁבְטָא:

רש''י וייטב בעיני הדבר. בעיני ולא בעיני המקום. ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחברו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן. נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן. בהרים וגבעות, אמר לו הן. כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום. מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו. מעתה אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם: ואקח מכם. מן הברורים שבכם מן המסלתים שבכם: שנים עשר אנשים איש אחד לשבט. מגיד שלא היה שבט לוי עמהם:

(כד) וַיִּפְנוּ וַיַּֽעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַֽיְרַגְּלוּ אֹתָֽהּ: וְאִתְפְּנִיוּ וּסְלִיקוּ לְטוּרָא וַאֲתוֹ עַד נַחֲלָא דְאַתְכָּלָא וְאַלִילוּ יָתַהּ:

רש''י עד נחל אשכל. מגיד שנקרא על שם סופו: וירגלו אתה. מלמד שהלכו בה ארבעה אומנין שתי וערב:

(כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָֽנוּ: וּנְסִיבוּ בִידֵיהוֹן מֵאִבָּא דְאַרְעָא וְאַחִיתוּ לָנָא וַאֲתִיבוּ יָתָנָא פִּתְגָמָא וַאֲמָרוּ טָבָא אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא:

רש''י ויורדו אלינו. מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות: ויאמרו טובה הארץ. מי הם שאמרו טובתה, יהושע וכלב:

(כו) וְלֹא אֲבִיתֶם לַֽעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: וְלָא אֲבִיתוּן לְמִסַק וְסָרֶבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן:

רש''י ותמרו. לשון התרסה, התרסתם כנגד מאמרו:

נביאים - ישעיה - פרק א

(כב) כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: כַּסְפֵּךְ הֲוָה לִפְסוּלָא וְחַמְרִיךְ מְעָרַב בְּמַיָּא :

רש''י כספך היה לסיגים . שהיו עושין מעות נחשת ומצפין אותן בכסף להונות בהם . סבאך מהול מים . משקים שלכם מעורבים במים כדאיתא בפסיקתא , מהול מעורב ואין לו דמיון במקרא ומ''א פותר לשחוק אמרתי מהולל ( קהלת ב' ב' ) מעורבב :

(כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: (ס) רַבְרְבַיִךְ מְרָדִין וְשׁוּתְּפִין לְגַנָּבִין כֻּלְהוֹן רְחִימִין לְקַבָּלָא שׁוֹחֲדָא אָמְרִין גְּבַר לְחַבְרֵהּ עָבֵיד לִי טָב בְּדִינִי וַאֲשַׁלֵּם לָךְ בְּדִינָךְ דִּין יַתְמָא לָא דַּיְנִין וּקְבֵילִית אַרְמַלְתָּא לָא עֲלַת לְקַדָמֵיהוֹן :

רש''י סוררים . סרים מן הדרך הישרה : ורודף שלמונים . תשלומין ת''י אמרין גבר לחבריה עביד לי טב בדיני ואשלם לך בדינך שופט שהיה גזלן והנגזל צועק עליו בפני שופט אחר , זה אומר לו צדקני היום ואני אשלם גמולך כשיצעקו עליך בפני הוי רודף תשלום גמולות : וריב אלמנה לא יבא אליהם . האלמנה באה לצעוק והיתום יוצא וזו פוגעת בו ושאלתו מה הועלת בצעקתך לפני השופט והוא אומר כל היום הזה יגעתי לו במלאכה וסופו לא הועלתי וזו חוזרת לאחוריה ואומרת ומה זה שהוא איש לא הועיל אני לא כ''ש הוי יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבא אליהם כלל :

(כד) לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: בְּכֵן אֲמַר רִבּוֹן עָלְמָא יְיָ צְבָאוֹת תַּקִּיפָא דְּיִשְּׂרָאֵל קַרְתָּא יְרוּשְׁלֵם אֲנָא עָתִיד לְנַחֲמוּתָהּ בְּרַם וַי לְרַשִּׁיעַיָּא כַּד אִתְגְּלֵי לְמֶעְבַּד פּוּרְעָנוּת דִּין מְסַנְאֵי עַמִּי וְאָתִיב נְקָמָא לִבְעֵיל דְּבָבַי :

רש''י נאם האדון . שהכל שלו ובידו לעקור אתכם מארצכם ולנטוע בה אחרים : אביר ישראל . תקפו של ישראל : הוי . ל' הזמנה והכרזה ודומה לו הוי ונוסו מארץ צפון ( זכריה ב' י' ) וידעו הכל כי אנחם מצרי שהכעיסוני במעשיהם :

(כה) וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָתִיב מְחַת גְּבוּרְתִּי עֲלָךְ וַאֲבָרֵר כְּמָא דִּמְנַקָּן בְּבוֹרִיתָא כָּל רִשְׁעָא וְאַעְדֵּי כָּל חוֹבָךְ :

רש''י ואשיבה ידי עליך . מכה אחר מכה עד כלות הפושעים . ל' בורית סבו''ן בלע''ז ולשונו ל' נקיון כמו ובר לבב ( תהלים כ''ד ) ע''ש שהוא מנקה הבגד מכתמיו סיגיך האמור למעלה כמו כספך היה לסיגים תערובת נחשת בכסף קרוי סיג אף כאן תערוב' רשעים עם הכשרים אני אכלה הפושעי' שהם הסיג : כל בדיליך . בדיל המעורב בכסף כלומר הרשעים שבך בדיל אשטיי''ס בלע''ז :

(כו) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: וַאֲמַנֵּי בִּיךְ דַּיָּנֵי קוּשְׁטָא תַּקְנִין דִּבְקַדְמֵיתָא וּמִלְכֵי מִלְכָךְ כַּד מִן אַוְלָא וּבָתַר כֵּן יִתְקְרִי לָךְ קַרְתָּא דְּקוּשְׁטָא קַרְתָּא מְהֵימַנְתָּא :

רש''י כבראשונה . אעמיד לכם שופטים כשרים : עיר הצדק . כבתחלה צדק ילין בה :

כתובים - תהילים - פרק קז

(מא) וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת: וְכַד תָּבוּ לְאוֹרָיְתָא שַּׂגִּיב חֲשׁוֹכָא מִמַּסְכֵּינוּתָא וְשַׁוִי הֵיךְ עָאנֵי גְנִיסַיָּא :

רש''י וישם כצאן משפחות . וישם האביון משפחת זרעו כצאן רבים :

(מב) יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ: חֲמוּן תְּרִיצַיָּא וְיֶחֱדוּן וְכָל מָרֵי שִׁקְרָא שַׁוְרַת פּוּמָהּ וְאִתְחַסְּמַת :

רש''י קפצה . סתמה כמו לא תקפוץ את ידך ( דברים ט''ו ) :

(מג) מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְהוָה: מִן חַכִּימָא וְיִנְטַר אִלֵּין וְיִתְבּוֹנְנוּן חַסְדַּיָּא דַּיְיָ : קח (א) שִׁיר מִזְמוֹר לְדָוִד: שִׁירָא וּשְׁבָחָא עַל יְדָא דְדָוִד : (ב) נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף כְּבוֹדִי: תַּקִּין לִבִּי אֱלֹהִים אֲשַׁבַּח וַאֲזַמֵּר לְחוֹד אַיְקָרִי :

רש''י נכון לבי . נאמן עמך : אף כבודי . הוא מה שאני משורר לך . ד''א אף כבודי . אף לפי כבודי לא אמנע לשורר לו ולא אחלק לעצמי כבוד :

משנה בכורות פרק ה

א. כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁים (הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ), נִמְכָּרִין בָּאִטְלִיז וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲנָיָתָן לַבְּעָלִים. פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין הֲנָיָתָן לַהֶקְדֵּשׁ. וְשׁוֹקְלִין מָנָה כְנֶגֶד מָנָה בַּבְּכוֹר:

ברטנורה   (א) כל פסולי המוקדשין. קדשים שנפל בהן מום, אם מוכרין אותן ביוקר, טובת הנאה להקדש הוא. הלכך נמכרים באטליז, דהיינו שוק שמוכרים בו שאר בשר חולין ושם נמכרין ביוקר: ונשקלין בליטרא. להמכר כדרך שהקצבים מוכרים בשר חולין. דמתוך שיכולים למכור ביוקר, מוסיפים בדמים כשפודים אותם מן ההקדש: חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאם נמכרים ביוקר הנאתן לבעלים. בכור הנאתו לכהן, דבשר בכור נאכל לכל אדם והכהן מוכרו ונוטל דמיו, ולכהן קרי בעלים של בכור ומשום הנאת הדיוט לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למכרן באטליז, אלא בביתו, ואע''פ שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך. ואין נשקלים בליטרא אלא באומד, ואם יפסיד לית לן בה: ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא, יכול לשקול בשר בכור כנגדה. אבל מעשר אין שוקלים מנה כנגד מנה, דמיחזי כאילו מוכרו, ובהמת מעשר אסור למכרה כלל משום דלא כתיב בה לא יפדה כדרך שכתוב בבכור, אלא לא יגאל ושנינו בספרי בכור שנאמר בו לא יפדה הוא נמכר, מעשר שנאמר בו לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום:

ב. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמָּנֶה יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר. בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין, וַאֲפִלּוּ נָכְרִי. בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָם, אֲפִלּוּ הוּא מֵת, אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בוֹ מוּם. וְאִם עָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יַקִּיז, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בוֹ מוּם:

ברטנורה   (ב) לא ימנה ישראל עם הכהן. לאכול עמו בחבורה מבשר בכור בעל מום, שאין נמנין על הבכור אלא חבורה שכולה כהנים, דכתיב (במדבר יח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין מה חזה ושוק כהנים אין, ישראל לא, אף בכור בין תמים בין בעל מום כהנים אין, ישראל לא: ובית הלל מתירין ואפילו נכרי. דכתיב (דברים יב) כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אפילו נכרי, אף בכור נמי. וקרא דכתיב (במדבר יח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, בבכור תמים דוקא משתעי: שאחזו דם. חולי שהוא מסתכן בו מריבוי הדם: אין מקיזין לו דם. ואפילו במקום שאינו עושה בו מום. דמתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה במקום שאין עושה בו מום, אתי למעבד במקום שעושה בו מום: ובלבד שלא יעשה בו מום. שלא יסדוק ראש אזנו או ניב שפתיו במקום שלא יוכל לחזור ולהתרפאות. דסברי רבנן, כל שכן דאי לא שרית ליה במקום שאין בו מום אתי למעבד אפילו במקום שיש בו מום, אם הוא צריך להקיז מאותו אבר, ולא יניחנו שימות. ואע''פ שהוא הטיל המום בידיו, ישחט עליו. והלכה כר' שמעון:

ג. הַצוֹרֵם בְּאֹזֶן הַבְּכוֹר, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר, יִשְׁחֹט עָלָיו. מַעֲשֵׂה בְזָכָר שֶׁל רְחֵלִים זָקֵן וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל, רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, אָמַר, מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה. אָמְרוּ לוֹ, בְּכוֹר הוּא וְאֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם. נָטַל פִּגְיוֹן וְצָרַם בְּאָזְנוֹ, וּבָא מַעֲשֵׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאָה שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאָזְנֵי בְכוֹרוֹת אֲחֵרִים וְאָסְרוּ. פַּעַם אַחַת הָיוּ תִינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה לָזֶה, וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וַהֲרֵי הוּא בְכוֹר, וּבָא מַעֲשֵׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאוּ שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסְרוּ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ, אָסוּר. וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר:

ברטנורה   (ג) הצורם. הפוגם. ובכהן איירי שפוגם אוזן הבכור כדי שיהיה חולין בידו: הרי זה לא ישחט עולמית. ואפילו נפל בו מום אחר. משום קנס, לפי שעבר והטיל מום בקדשים. שהמטיל מום בקדשים סופג את הארבעים, ואפילו עשה מום בבעל מום דכתיב (ויקרא כב) כל מום לא יהיה בו, קרי ביה לא יהיה בו, שלא יטיל בו מום, ומדהוה ליה למכתב מום, וכתב כל מום, לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום: כשיולד לו מום אחר ישחט עליו. ואפילו באותו מום עצמו אם מת המטיל את המום, בנו שוחט אחריו על אותו המום. דלדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן. וכן הלכה: ושערו מדולדל. לפי שלא נגזז מעולם: קסדור. ממונה מהמלך: מה טיבו של זה. שהניחוהו להזקין כל כך: פגיון. סכין שיש לו שתי פיות קרוי פגיון: והתירוהו. אע''פ שהנכרי נתכוין להטיל בו מום, כיון דשלא מדעת ישראל עשה, שלא נתכוין לעשות נחת רוח לישראל: ראה שהתירו והלך וצרם באזני בכורות אחרים. כדי לעשות נחת רוח לישראל, נעשה כאילו אמר לו ישראל שיעשהו ואסור: היו תינוקות משחקים. וצריכא לאשמועינן קסדור נכרי ותינוקות. דאי אשמועינן קסדור, הוה אמינא בנכרי הוא דשרי דליכא למגזר דילמא אתי למסרך וללמוד להטיל מום בקדשים דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין אבל קטן דאי שריית ליה אתי למסרך אימא לא. ואי אשמועינן תינוקות, הוה אמינא תינוק הוא דשרו רבנן, דמאן דחזי לא אתי למימר נמי אי הוה שדי ביה גדול מומא הוה משתרי, דקטן בגדול לא מיחלף, אבל נכרי גדול דאתי לאחלופי בגדול ישראל אימא לא, צריכא: כל שהוא לדעתו אסור. לאתויי גרמא כגון שיוליך הבהמה במקום שיש בו ברזל כדי שתכשל בו ויפול בה מום: ושלא לדעתו מותר. לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו ואומר בפני הנכרי בכור זה אם נפל בו מום היינו אוכלים אותו ושמע הנכרי והטיל בו מום, מותר:

ד. הָיָה בְכוֹר רוֹדְפוֹ, וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה יִשְׁחוֹט עָלָיו. כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבוֹא בִידֵי אָדָם, רוֹעִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים, וְרוֹעִים כֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ:

ברטנורה   (ד) היה בכור רודפו. וכו': הרי זה ישחט עליו. ולא שנו אלא שבעטו בשעת רדיפה. אבל שלא בשעת רדיפה לא: הראויין לבוא בידי אדם. שיש לומר אדם הטילם בו, כגון נסמית עינו, נקטעה ידו, נסדקה אזנו: רועים ישראל נאמנים. ישראל הרועה בהמתו של כהן נאמן לומר על המומין שנפלו בבהמתו של כהן שמאליהם אירעו ויאכלנו בעליו הכהן במומו. ולא חשדינן ליה שמא על ידי אדם בא זה המום בכוונה, ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטנו רבו כהן ויאכילנו ממנו, שהישראל מותר לאכול מן הבכור בעל מום כשהכהן נותן לו ממנו, בהכי לא חשדינן ליה, דללגימה מועטת כזו לא חיישינן שישקר הרועה ויעבור עבירה בעבור הנאת לגימה בלבד: רועים כהנים. רועים שהם כהנים אין נאמנים כשרועים בהמתן של ישראל, דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטיל בו מום, דמימר אמר האי רועה, לא שביק רבי לדידי ויהביה לכהן אחרינא. והוא הדין דכהן רועה אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר, דחיישינן לגומלים, דסבר אעידנו עכשיו, ויהא גומל לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבוא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום: רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על של חברו ואינו נאמן על של עצמו. רבן שמעון בן גמליאל פליג אתנא קמא וסבר דלא נחשדו כהנים אלא על בכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל. אבל על של חברו בין רבו בין אחר לא נחשדו עליו: ר' מאיר אומר כל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו. ואיכא בין ר' מאיר לתנא קמא, דלר' מאיר בכור כהן שנפל בו מום צריך שנים מן השוק להעיד עליו, ועד אחד אפילו שאינו כהן אין מועיל בו ולתנא קמא דוקא כהן אינו נאמן להעיד על בכורו של כהן, דחיישינן לגומלים, אבל שאינו כהן אפילו אחד מעיד נאמן להתירו. ורבן שמעון בן גמליאל אומר, אפילו בניו ובני ביתו של כהן נאמנים. דדוקא איהו גופיה על של עצמו אינו נאמן. ואשתו נמי אינה נאמנת מפני שהיא כגופו. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ה. נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה וּבַעַל מוּם הוּא. הַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר. בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ, שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ, הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלשָׁה בְנֵי הַכְּנֶסֶת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה, לֹא יִשָּׁחֵט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה:

ברטנורה   (ה) הראיתי בכור זה. לחכם, ואמר לי שמום קבוע הוא, ושוחטו. ובלבד שיהיו לו עדים שלא הטילו בו, שהכהנים חשודים להטיל מום בבכור כדי למכרו ולהאכילו כחולין. אבל אין חשודין לאכול קדשים תמימים בחוץ ולומר על מום עובר שהוא קבוע. וכהן שהוא מומחה, נאמן לדון על מום הבכור שהוא קבוע ולהתירו. וכן נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו, שהוא עשוי להגלות אם נתנו לו ישראל במומו אם לאו, ומלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי: הכל נאמנים על מומי המעשר. הכהנים חייבים להפריש מעשר בהמה כישראל. והכל נאמנים לומר על מום שנעשה בבהמת מעשר דשלא בכוונה היה, ואפילו הבעלים. מגו דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה קודם שיעשר ונמצא המעשר בעל מום: שנסמית עינו שנקטעה ידו. דהיינו מום מובהק: בני הכנסת. כלומר שאינן חכמים. והני מילי במקום שאין יחיד מומחה. אבל במקום שיש יחיד מומחה אינו נשחט אלא על פי מומחה ואפילו במום מובהק. דומיא דהפרת נדרים שבמקום שיש יחיד מומחה אין שלשה הדיוטות מועילים: אפילו היו שם עשרים ושלשה. אפילו היתה סנהדרין במקום ואין שם אחד שנטל רשות להתיר מומי הבכור, אינו נשחט על פיהם ואפילו במום מובהק, עד שיהיה שם מומחה. ואין הלכה כר' יוסי:

ו. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ, מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶׁלֹּא אָכְלוּ, הַבָּשָׂר יִקָּבֵר וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה, מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְיַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ, הֵן יַחֲזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָׂר וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. מְכָרוּהוּ לַנָּכְרִים אוֹ הִטִּילוּהוּ לַכְּלָבִים, יְשַׁלְּמוּ לוֹ דְמֵי הַטְּרֵפָה:

ברטנורה   (ו) השוחט את הבכור. ומכר מבשרו ונודע לנו שלא הראהו לחכם: מה שאכלו. הלוקחים אכלו: ויחזיר להם את הדמים. משום קנס, שהאכילום בשר איסור: מכרוהו הלוקחים לנכרי. הואיל ולא גרם להם איסורא, ישלמו לו דמי טריפה כמו שהיא נמכרת בזול והוא יחזיר להם את המותר. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרי, דבכור תמים אסור בהנאה:

גמרא בכורות דף לה ע''א

פַּעם אַחַת הָיוּ וְכוּ'. וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינָן נָכְרִי דְּלָא אָתֵי לְמִיסְרַךְ, אֲבָל קָטָן דְּאָתֵי לְמִיסְרַךְ אֵימָא לֹא וְאִי אַשְׁמְעִנָן קָטָן מִשּׁוּם דְּלָא אָתֵי לְאִיחֲלוּפֵי בְּגָדוֹל, אֲבָל נָכְרִי דְּאָתֵי לְאִיחֲלוּפֵי בְּגָדוֹל אֵימָא לֹא צְרִיכָא. אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר רַב קְטִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אִם נַעֲשֶׂה בּוֹ מוּם כְּמָאן דְּאָמַר לֵהּ זִיל עֲבִיד בֵּהּ מוּמָא דָּמֵי. אָמַר רָבָא: מִכְדִי מִמֵּילָא הוּא מַה לִּי הָיָה מַה לִּי נַעֲשֶׂה אֶלָּא נַעֲשֶׂה נָמֵי מִמֵּילָא הוּא וְלֹא שְׁנָא: זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא לָדַעַת אָסוּר. לַאֲתוּיֵי מַאי לַאֲתוּיֵי גְּרָמָא שֶׁלֹּא לָדַעַת לַאֲתוּיֵי מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ. הָיָה בְּכוֹר רְדָפוֹ בֵּעֲטוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מוּם הֲרֵי זֶה שׁוֹחֲטִין עָלָיו. אָמַר רַב פַּפָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁבֵּעֲטוֹ בִּשְׁעַת רְדִיפָה, אֲבָל לְאַחַר רְדִיפָה לָא פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא צַעֲרֵהּ הוּא דְּמִדְכַּר קָא מַשְׁמַע לָן. אָמַר רַב יְהוּדָה: מֻתָּר לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר קדֶם שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. אָמַר רָבָא: גַּדְיָא בְּאוּדְנֵהּ, אִימְרָא בְּשִׂפְוָתֵהּ. אִיכָּא דְּאַמְרֵי אִימְרָא נָמֵי בְּאוּדְנֵהּ אֵימוּר דֶּרֶךְ צְדָעָיו נָפַק. אָמַר רָבָא: אָכַל וְלָא מֵיחֱזֵי פָּעֵי וּמֵיחֱזֵי הֲוֵי מוּמָא מַאי קָא מַשְׁמַע לָן תָּנֵינָא הַחוּטִין הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ וְשֶׁנִּגְמְמוּ הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֶקְרוּ מַאי טַעֲמָא לָאו מִשּׁוּם דְּכִי פָּעֵי מֵחֱזֵי. אָמַר רַב פַּפָּא: רָבָא נָמֵי טַעֲמָא דְּמַתְנִיתִין מְפָרֵשׁ מַאי טַעֲמָא נֶעֶקְרוּ הֲוֵי מוּמָא מִשּׁוּם דְּכִי פָּעֵי מֵיחֱזֵי:

רש''י דאי אשמעינן נכרי. דהתירו בכור ראשון על ידו משום דליכא למימר דאתי האי נכרי למסרך ללמוד להטיל מום בקדשים דסירכיה דנכרי לא איכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורא: ולא אתי לאחלופי בגדול. דמאן דחזי דהתירו חכמים במום הבא לו על ידי תנוקות לא אתי למימר אי שדי גדול מומא משתרי דגדול בקטן לא מחליף: לא שנו. דמותר הבכור על ידי הנכרי: אלא דאמרו ליה. לקסדור אינו נשחט אלא אם כן היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד נכרי דניחא להו שיטיל בו מום: נעשה משמע על ידי אדם: ממיל' הוא. שלא היה יודע הגוי שיהא מותר על ידו ולא להתי' נתכוון: גרמא. אם הניח בצק ודבילה ע''ג אוזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו: מסיח לפי תומו. שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע''י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום: היה בכור. איל מנגח רודפו לאדם לנגחו ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום: שוחטין עליו. ואפילו כהן לפי שלהצלתו נתכוון: צעריה. מה שרדפו: קודם שיצא לאויר העול'. דבכור אינו קדוש עד שמקדשו רחם: גדייא באזניה. גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל בו מום דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד: אימרא בשפוותיה. ששפתיו נראין תחלה ואזניו קשורות ואין נראות עד שיצא כל ראשו: צדעיו. טינפל''ש: אכיל ולא מחזי. אם לבכור יש לו מום בתוך פיו וכי אכיל לא מחזי אפי' הכי כי פעי מחזי הוי מום שבגלוי ונשחט עליו דאמרינן בפ' דלקמן דאינו נשחט אלא על מום שבגלוי: פעי. צועק ופותח פיו הרב': חוטין החיצונו'. ככי דשיני שקורין ינציב''ה חיצונות אותן שלפנים כנגד חוטמו שניטל שנפגמו מהן מעט: או שנגממו. שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק ולא חיסרו כלום הוי מום הואיל ונראין אותם חוטין: פנימיות. שהשינים הגדולות שקורין מיישליר''ש קבועות בהן שנעקרו לגמרי הוי מום כדמפרש ואזיל הואיל וכי פעי מיחזי אבל פגימה או גמום אינו ניכר בהם שהרי חבואות בפה: מאי טעמא הוי פנימיות מום אפילו בעקרא:

זוהר חדש ד''א דף צ''ב ע''ב

פָּתְחוּ אִנְהוּ וְאָמְרוּ אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר. כְּתִיב כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה וְגוֹ'. כִּי יוֹם חַד יוֹמָא אִית לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימָא דְּנַפְשֵׁהּ כְּלִילָא מִכָּל שְׁאָר יוֹמִין שִׁית יוֹמִין כְּלִילָן בֵּהּ וְהוּא כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ וְעַל דְּאַסְגִּיאוּ חוֹבִין אִסְתְּלֵק לְעֵלָּא לְבֵי עָלְמָא דַּחֲיָין כְּדֵין מִתְּחוּת שִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא קָם יוֹמָא דִּמְרִירוּ יוֹמָא דִּבְכִיָּה יוֹמָא דְּצַעֲרָא יוֹמָא דְּאִקְרֵי מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה וְעָאל בְּגוֹ מַשְׁכְּנָא וּשֵׁצֵי וְסָאִיב וְרִבּוֹנָא דְּמַשְׁכְּנָא אָזֵל וְעָרָק וְאִתְתְּרַךְ מִגּוֹ מוֹתָבֵהּ לְגוֹ טוּרָא דִּלְבַר וּלְגוֹ טוֹרָא וּמַשְׁכְּנָא שֵׁיצֵי וְאִתְחָרֵב לְבָתָר נָחַת הַהוּא יוֹמָא עִלָּאָה דְּאִסְתְּלַק שָׁאַל עַל מַשְׁכְּנֵהּ וְהָא אִתְחָרַב עָאל וְאַשְׁגַּח עַל מָארֵי דְּמַשְׁכְּנָא מַטְרוֹנִיתָא רְחִימְתָּא דְּנַפְשֵׁהּ וְהָא אִתְתְּרָכַת וְעָרְקַת וְכָל בִּנְיָנָא סָתִיר כְּדֵין שָׁארֵי לְמִיגְעֵי גּוֹעָא כִּנְהִימָא דְּתַרְנְגוֹלָא עַל נוּקְבֵהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: מְקַרְקֵר קִיר נְהִימָא כְּתַרְנְגוֹלָא קִיר רִבּוֹן שַׁלִּיטָא וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר עָבִיד שַׁוְעָה וְצָוַח לְגַבֵּי טוּרָא דְּעָרְקַת תַּמָּן מַטְרוֹנִיתָא עָבִיד שׁוֹעַ צָוַח וְקָרֵי בִּנְהִימָה דִּבְכִיָּה אֵיכָה אֵיכָה רְחִימָתָא דְּנַפְשָׁאי. אֵיכָה שַׁפְנוּנִיתִי שְׁלֵמָתִי. אֵיכָה יְחִידָתָא דִּילִי דְּאִתְיַחֲדַת עִמִּי בְּיִחוּדָא. אֵיכָה דַּהֲוַת נָטְלַת בְּכָל יוֹמָא חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִין אַתְוָן דְּיִחוּדָא וְאִתְקְרִיאַת כ''ה עַל דָּא אָחָתִי בְּרַתִּי אִמִּי לְאָן אַזְלַת לְאָן פָּנִית לְמֵיהַךְ אֲנָן דְּשַׁמְעִין בְּכָל יוֹמָא קִרְקוּרָא דָּא דְּרִבּוּנָנָא לָן יָאוּת לְמִבְכֵּי לָן יָאוּת לְמִסְפֵּד לָן יָאוּת לְמִפְתַּח אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד:

תרגום הזוהר פָּתְחוּ הֵם, בְּנֵי בָּבֶל, וְאָמְרוּ, אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר. כָּתוּב, כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה וְגוֹ'. כִּי יוֹם, הַיְנוּ, כִּי יוֹם אֶחָד יֵשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אָהוּב נַפְשׁוֹ, הַכָּלוּל מִכָּל שְׁאָר הַיָּמִים, שִׁשָּׁה יָמִים כְּלוּלִים בּוֹ, וְהוּא כְּלָל כֻּלָּם, וְעַל שֶׁנִּתְרַבּוּ הָעֲוֹנוֹת נִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה. לְבֵית הָעוֹלָם שֶׁל הַחַיִּים. אָז מִתַּחַת שׁוּלֵי הַמִּשְׁכָּן, קָם הַיּוֹם הַמַּר, יוֹם הַבְּכִיָּה, יוֹם הַצַעַר, יוֹם שֶׁנִּקְרָא מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה, וְנִכְנָס בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן, וְהִשְׁחִית וְטִמֵּא. וְהָאָדוֹן שֶׁל הַמִּשְׁכָּן, הָלַךְ וּבָרַח וְגֹרָשׁ מִמּוֹשָׁבוֹ לָהָר שֶׁמִּבַּחוּץ, וְלָהָר הֶחָרֵב, וְהַמִּשְׁכָּן נֶחֱרָב. לְאַחַר כָּךְ, יָרַד אוֹתוֹ הַיּוֹם הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא הַיְסוֹד, שֶׁנִּסְתַּלֵּק, שָׁאַל עַל מִשְׁכָּנוֹ, וְהִנֵּה נֶחֱרָב. נִכְנָס וְהִבִּיט עַל אֲדוֹן הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא הַמַּלְכָּה אֲהוּבַת נַפְשׁוֹ, וְהִיא מְגֹרֶשֶׁת וּבָרְחָה, וְכָל בִּנְיָנָהּ הֻסְתָּר, אָז הִתְחִיל לִגְעֹת גְּעִיָּה אַחַר גְּעִיָּה כִּנְהִימַת הַתַּרְנְגּוֹל, עַל נְקֵבָתוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, מְקַרְקֵּר קִיר, מְקַרְקֵּר, שֶׁנּוֹהֵם כַּתַּרְנְגּוֹל. קִיר, רִבּוֹן, שַׁלִּיט. וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר: שֶׁעוֹשֶׂה שׁוֹעָה וְצוֹעֵק אֶל הָהָר, שֶׁהַמַּלְכָּה בָּרְחָה שָׁמָּה. דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה שׁוֹעָה וְצוֹעֵק וְקוֹרֵא בִּנְהִימַת בְּכִיָּה, אֵיכָה. אֵיכָה אֲהוּבַת נַפְשִׁי, אֵיכָה יוֹנָתִי תַמָּתִי, אֵיכָה יְחִידָה שֶׁלִּי שֶׁנִּתְיַחֲדָה עִמִּי בְּיִחוּד. אֵיכָה שֶׁהָיְתָה לוֹקַחַת בְּכָל יוֹם כ''ה אוֹתִיּוֹת הַיִּחוּד, שֶׁבַּכָּתוּב, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. שֶׁעַל שֵׁם זֶה נִקְרֵאת כֹּה. אֲחוֹתִי בִּתִּי אִמִּי, אָנָּה הָלַכְתְּ, אָנָּה אַתְּ פּוֹנָה לָלֶכֶת. אָנוּ, בְּנֵי בָּבֶל, הַשּׁוֹמְעִים בְּכָל יוֹם הַקִּרְקוּר הַזֶּה שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ, לָנוּ רָאוּי לִבְכֹּת, לָנוּ רָאוּי לִסְפֹּד, לָנוּ רָאוּי לִפְתֹּחַ אֵיכָה. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק יג

א. הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּשְׁלִימִין אֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁנָה אֶחָת מַתְחִילִין בְּשַׁבָּת שֶׁאַחַר חַג הַסֻכּוֹת וְקוֹרִין בְּסֵדֶר בְּרֵאשִׁית. בַּשְּׁנִיָּה אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת. בַּשְּׁלִישִׁית וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם וְקוֹרְאִין וְהוֹלְכִין עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה עַד שֶׁגּוֹמְרִין אֶת הַתּוֹרָה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּשְׁלִים אֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁלשׁ שָׁנִים וְאֵינוֹ מִנְהָג פָּשׁוּט: ב. עֶזְרָא תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין קְלָלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר וַיִּקְרָא קדֶם עֲצֶרֶת וְשֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה קדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בְּמִדְבַּר סִינַי קדֶם עֲצֶרֶת וָאֶתְחַנַּן אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב. אַתֶּם נִצָבִים קדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה צַו אֶת אַהֲרֹן קדֶם הַפֶּסַח בְּשָׁנָה פְּשׁוּטָה, לְפִיכָךְ יֵשׁ שַׁבָּתוֹת שֶׁקּוֹרִין שַׁחֲרִית שְׁנֵי סְדָרִים, כְּגוֹן אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְזֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע. אִם בְּחֻקּוֹתַי עִם בְּהַר סִינַי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֵי שֶׁיֻּשְׁלְמוּ בְּשָׁנָה וְיִקְרְאוּ אוֹתָן הַסְּדָרִים בְּעוֹנָתָן:

מוסר

מספר חסידים סימן קנ''ה

(זֶה יְסוֹד לִמּוּד הַיִּרְאָה) יְסוֹד יִרְאֵי אֱלֹקִים תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה' כְּשֶׁתָּבוֹא לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר תַּחֲשֹׁב אִם הָיָה אָדָם אַחֵר עוֹשֵׂהוּ אִם הָיָה שׁוֹאֵל לְךָ עֵצָה מֶה הָיִיתָ אוֹמֵר לוֹ. וְכֵן אָמְרוּ: וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם כַּאֲשֶׁר פִּלַּלְתָּ לַאֲחֵרִים תִּרְאֶה לָךְ. רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה כְּשֶׁיַּגִּיעַ בִּנְךָ לִלְמֹד אַל תִּקְנֶה לוֹ אֶלָּא רַב חָכָם וִירֵא שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי א) יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת. וְזֶה כְּדֵי לְהַכְנִיסוֹ בְּיִרְאַת ה' וְעוֹד מִכָּל רֵאשִׁית תִּתֶּן לוֹ כְּדִכְתִיב: (יחזקאל מד) רֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל. וְכֵן תִּתֶּן לוֹ רֵאשִׁית הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה לְבָרְכוֹ בַּמֶּה שֶׁמְּהַנֶּה לָךְ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר: כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנַנְתָּה שֶׁהוּא מַעֲרִיב עֲרָבִים וְיוֹצֵר אוֹר:

דברים ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וַתֵּרָֽגְנוּ בְאָֽהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהֹוָה אֹתָנוּ הֽוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָֽאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵֽנוּ: וְאִתְרַעַמְתּוּן בְּמַשְׁכְּנֵיכוֹן וַאֲמַרְתּוּן בִּדְסָנֵי יְיָ יָתָנָא אַפְּקָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְמִמְסַר יָתָנָא בִּידָא דֶאֱמוֹרָאָה לְשֵׁיצָיוּתָנָא:

רש''י ותרגנו. לשון הרע, וכן (משלי יח, ח) דברי נרגן, אדם המוציא דבה: בשנאת ה' אתנו. והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר, מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך: בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים. הוצאתו לשנאה היתה. משל למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען:

(כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָֽׁם: לְאָן אֲנַחְנָא סָלְקִין אֲחָנָא תְבָרוּ יָת לִבָּנָא לְמֵימַר עַם רַב וְתַקִיף מִנָנָא קִרְוִין רַבְרְבָן וּכְרִיכָן עַד צֵית שְׁמַיָא וְאַף בְּנֵי גִבָּרָאֵי חֲזֵינָא תַמָן:

רש''י ערים גדלת ובצורת בשמים. דברו הכתובים לשון הבאי:

(כט) וָֽאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַֽעַרְצוּן וְֽלֹא תִֽירְאוּן מֵהֶֽם: וַאֲמָרִית לְכוֹן לָא תִתָּבְרוּן וְלָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן:

רש''י לא תערצון. לשון שבירה כתרגומו, ודומה לו (איוב ל, ו) בערוץ נחלים לשכן, לשבור נחלים:

(ל) יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם הַֽהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵֽינֵיכֶֽם: יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִמְדַבַּר קֳדָמֵיכוֹן הוּא יְגִיחַ לְכוֹן כְּכֹל דִי עֲבַד עִמְכוֹן בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכוֹן:

רש''י ילחם לכם. בשבילכם:

(לא) וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָֽׂאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כַּֽאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּֽאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּֽה: וּבְמַדְבְּרָא דִי חֲזֵיתָא דִי סוֹבְרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כְּמָא דִי מִסוֹבַר גַבְרָא יָת בְּרֵהּ בְּכָל אָרְחָא דִי הַלֶכְתּוּן עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין:

רש''י ובמדבר אשר ראית. מוסב על מקרא שלמעלה המנו (פסוק ל) , ככל אשר עשה אתכם במצרים, ועשה אף במדבר אשר ראית אשר נשאך וגו' : כאשר ישא איש את בנו. כמו שפירשתי אצל (שמות יד, יט) ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וגו' . משל למהלך בדרך ובנו לפניו באו לסטים לשבותו וכו' :

(לב) וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵֽינְכֶם מַֽאֲמִינִם בַּֽיהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: וּבְפִתְגָמָא הָדֵין לֵיתֵיכוֹן מְהֵימְנִין בְּמֵ ימְ רָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן:

רש''י ובדבר הזה. שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו:

(לג) הַֽהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹֽתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּֽלְכוּ בָהּ וּבֶֽעָנָן יוֹמָֽם: דִי מְדַבֵּר קֳדָמֵיכוֹן בְּאָרְחָא לְאַתְקְנָאָה לְכוֹן אֲתַר בֵּית מֵישְׁרִי לְאַשְׁרָיוּתְכוֹן בְּעַמוּדָא דְאֶשָׁתָא בְּלֵילְיָא לְאַחֲזָיוּתְכוֹן בְּאָרְחָא דִי תְהָכוּן בַּהּ וּבְעַמוּדָא דַעֲנָנָא בִּימָמָא:

רש''י לראותכם. כמו להראותכם. וכן (שמות יג, כא) לנחותם הדרך, וכן (תהלים כו, ז) לשמע בקול תודה, וכן (מלכים ב' ט, טו) ללכת לגיד [להגיד] ביזרעאל (לגיד כתיב, להגיד קרי) :

(לד) וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹֽר: וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קַל פִּתְגָמֵיכוֹן וּרְגֵז וְקַיַם לְמֵימָר: (לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּֽאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַֽאֲבֹֽתֵיכֶֽם: אִם יֶחֱזֵי גְבַר בְּגֻבְרַיָא הָאִלֵין דָרָא בִישָׁא הָדֵין יָת אַרְעָא טַבְתָא דִי קַיֵמִית לְמִתַּן לַאֲבָהָתְכוֹן: (לו) זֽוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלֽוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּֽרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַֽחֲרֵי יְהֹוָֽה: אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה הוּא יֶחְזִנַהּ וְלֵהּ אֶתֵּן יָת אַרְעָא דִי דְרַךְ בַּהּ וְלִבְנוֹהִי חֲלַף דִי אַשְׁלִים בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ:

רש''י אשר דרך בה. חברון, שנאמר (במדבר יג, כב) ויבא עד חברון:

(לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהֹוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹֽא תָבֹא שָֽׁם: אַף עֲלַי הֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ בְּדִילְכוֹן לְמֵימָר אַף אַתְּ לָא תֵיעוֹל תַּמָן:

רש''י התאנף. נתמלא רוגז:

(לח) יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָֽעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵֽל: יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן דְקָאֵים קֳדָמָךְ הוּא יֵיעוֹל תַּמָן יָתֵהּ תַּקֵף אֲרֵי הוּא יַחְסְנִנַהּ לְיִשְׂרָאֵל: (לט) רביעי וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִֽהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָֽדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִֽירָשֽׁוּהָ: וְטַפְלְכוֹן דִי אֲמַרְתּוּן לְבִזָא יְהוֹן וּבְנֵיכוֹן דִי לָא יְדָעוּ יוֹמָא דֵין טַב וּבִישׁ אִנוּן יַעֲלוּן לְתַמָן וּלְהוֹן אֶתְּנִנַהּ וְאִנוּן יֵירְתֻנַהּ: (מ) וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סֽוּף: וְאַתּוּן אִתְפְּנִיוּ לְכוֹן וְטוּלוּ לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף:

רש''י פנו לכם. אמרתי להעביר אתכם דרך רוחב ארץ אדום לצד צפון לכנס לארץ, קלקלתם וגרמתם לכם עכוב: פנו לכם. לאחוריכם ותלכו במדבר לצד ים סוף. שהמדבר שהיו הולכים בו לדרומו של הר שעיר, היה מפסיק בין ים סוף להר שעיר, עתה המשכו לצד הים ותסבבו את הר שעיר כל דרומו מן המערב למזרח:

(מא) וַֽתַּֽעֲנוּ וַתֹּֽאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַֽיהֹוָה אֲנַחְנוּ נַֽעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וַֽתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַֽעֲלֹת הָהָֽרָה: וַאֲתֶבְתּוּן וַאֲמַרְתּוּן לִי חַבְנָא קֳדָם יְיָ אֲנַחְנָא נִיסַק וּנְגִיחַ קְרָב כְּכֹל דִי פַקְדָנָא יְיָ אֱלָהָנָא וְזָרֶזְתּוּן גְבַר יָת מָנֵי קְרָבֵהּ וְשָׁרֵיתוּן לְמֵיסַק לְטּוּרָא:

רש''י ותהינו. לשון (במדבר יד, מ) הננו ועלינו אל המקום, זה הלשון שאמרתם, לשון הן, כלומר נזדמנתם:

(מב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַֽעֲלוּ וְלֹא תִֽלָּֽחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּֽגְפוּ לִפְנֵי אֹֽיְבֵיכֶֽם: וַאֲמַר יְיָ לִי אֱמַר לְהוֹן לָא תִסְקוּן וְלָא תְגִחוּן קְרָב אֲרֵי לֵית שְׁכִינְתִּי שָׁרְיָא בֵינֵיכוֹן וְלָא תִּתָּבְרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן:

רש''י לא תעלו. לא עליה תהא לכם, אלא ירידה:

(מג) וָֽאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהֹוָה וַתָּזִדוּ וַתַּֽעֲלוּ הָהָֽרָה: וּמַלֵלִית עִמְכוֹן וְלָא קַבֶּלְתּוּן וְסָרֶבְתּוּן עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְאַרְשַׁעְתּוּן וּסְלֶקְתּוּן לְטוּרָא: (מד) וַיֵּצֵא הָֽאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּֽאֲשֶׁר תַּֽעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָֽה: וּנְפַק אֱמֹרָאָה דְיָתֵב בְּטוּרָא הַהוּא לְקַדָמוּתְכוֹן וּרְדָפוּ יָתְכוֹן כְּמָא דִי נַתְּזָן דַבַּרְיָתָא וּטְרָדוּ יָתְכוֹן בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה:

רש''י כאשר תעשינה הדברים. מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה, אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים:

(מה) וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי יְהֹוָה וְלֹֽא שָׁמַע יְהֹוָה בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶֽאֱזִין אֲלֵיכֶֽם: וְתַבְתּוּן וּבְכִיתוּן קֳדָם יְיָ וְלָא קַבִּיל יְיָ צְלוֹתְכוֹן וְלָא אַצֵית לְמִלֵיכוֹן:

רש''י ולא שמע ה' בקלכם. כביכול עשיתם מדת רחמיו, כאלו אכזרי:

(מו) וַתֵּֽשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּֽם: וִיתֶבְתּוּן בִּרְקָם יוֹמִין סַגִיאִין כְּיוֹמַיָא דִי יְתֶבְתּוּן:

רש''י ותשבו בקדש ימים רבים. תשע עשרה שנה, שנאמר כימים אשר ישבתם בשאר המסעות והם היו שלשים ושמנה שנה, תשע עשרה מהם עשו בקדש ותשע עשרה שנה הולכים ומטורפים וחזרו לקדש, כמו שנאמר (במדבר לב, יג) ויניעם במדבר. כך מצאתי בסדר עולם:

ב (א) וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּֽים: (ס) וְאִתְפְּנֵינָא וּנְטַלְנָא לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ עִמִי וְאַקֵפְנָא יָת טוּרָא דְשֵׂעִיר יוֹמִין סַגִיאִין:

רש''י ונפן ונסע המדברה. אלו לא חטאו היו עוברים דרך הר שעיר לכנס לארץ מן דרומו לצפונו, ובשביל שקלקלו הפכו לצד המדבר שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר, והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך ים סוף. דרך יציאתן ממצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית, משם היו הולכים לצד המזרח: ונסב את הר שעיר. כל דרומו עד ארץ מואב:

(ב) חמישי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹֽר: וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר: (ג) רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹֽנָה: סַגִי לְכוֹן דְאַקֶפְתּוּן יָת טוּרָא הָדֵין אִתְפְּנִיוּ לְכוֹן צִפּוּנָא:

רש''י פנו לכם צפנה. סובו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון, ופניכם לצפון, נמצאו הולכין את רוח מזרחית. וזהו שנאמר (שופטים יא, יח) ויבא ממזרח שמש לארץ מואב:

(ד) וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹֽבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵֽי עֵשָׂו הַיֹּֽשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִֽירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹֽד: וְיָת עַמָא פַּקֵד לְמֵימַר אַתּוּן עָבְרִין בִּתְחוּם אֲחוּכוֹן בְּנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר וְיִדְחֲלוּן מִנְכוֹן וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא:

רש''י ונשמרתם מאד. ומהו השמירה, (פסוק ה) אל תתגרו בם:

(ה) אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹֽא אֶתֵּן לָכֶם מֵֽאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּֽי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִֽיר: לָא תִתְגָרוּן בְּהוֹן אֲרֵי לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרְעֲהוֹן עַד מִדְרַךְ פַּרְסַת רִגְלָא אֲרֵי יְרֻתָּא לְעֵשָׂו יְהָבִית יָת טוּרָא דְשֵׂעִיר:

רש''י עד מדרך כף רגל. אפלו מדרך כף רגל, כלומר אפלו דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא ברשות. ומדרשי אגדה, עד שיבא יום דריסת כף רגל על הר הזיתים שנאמר (זכריה יד, ד) ועמדו רגליו וגו' : ירשה לעשו. מאברהם, עשרה עממים נתתי לו, שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחד מהם לעשו והשנים לבני לוט, בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו, אחותי היא, עשאו כבנו:

(ו) אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵֽאִתָּם בַּכֶּסֶף וַֽאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵֽאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶֽם: עִבּוּרָא תִזְבְּנוּן מִנְהוֹן בְּכַסְפָּא וְתֵיכְלוּן וְאַף מַיָא תִּכְרוּן מִנְהוֹן בְּכַסְפָּא וְתִשְׁתּוּן:

רש''י תכרו. לשון מקח. וכן (בראשית נ, ה) אשר כריתי לי, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה:

דברים יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּֽרַכְךָ בְּכֹל מַֽעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָֽר: אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּרְכָךְ בְּכָל עֹבַד יְדָךְ סַפֶּק לָךְ צָרְכָּךְ בְּמֶהָכָךְ יָת מַדְבְּרָא רַבָּא הָדֵין דְנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ בְּסַעֲדָךְ לָא מְנַעְתָּא מִדָעַם:

רש''י כי ה' אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפו את טובתו להראות כאלו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים:

(ח) וַֽנַּֽעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵֽי עֵשָׂו הַיּֽשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָֽעֲרָבָה מֵֽאֵילַת וּמֵֽעֶצְיֹן גָּבֶר (ס) וַנֵּפֶן וַֽנַּֽעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָֽב: וַעֲבַרְנָא מִלְוַת אֲחוּנָא בְנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר מֵאוֹרַח מֵישְׁרָא מֵאֵילַת וּמֶעְצְיוֹן גָבֶר וְאִתְפְּנֵינָא וַעֲבַרְנָא אוֹרַח מַדְבְּרָא דְמוֹאָב:

רש''י ונפן ונעבר. לצד צפון, הפכנו פנים להלוך רוח מזרחית:

(ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹֽא אֶתֵּן לְךָ מֵֽאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּֽׁה: וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תְצוּר עַל מוֹאַבָאֵי וְלָא תִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמְהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּן לָךְ מֵאַרְעֵהּ יְרֻתָּא אֲרֵי לִבְנֵי לוֹט יְהָבִית יָת לְחָיָת יְרֻתָּא:

רש''י ואל תתגר וגו' . לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזינים, לפיכך כתיב (במדבר כב, ג) ויגר מואב מפני העם שהיו שוללים ובוזזים אותם. אבל בבני עמון נאמר (פסוק יט) ואל תתגר בם, שום גרוי, בשכר צניעות אמם שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם בנה, מואב: ער. שם המדינה:

(י) הָֽאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּֽעֲנָקִֽים: אֵימְתָנֵי מִלְקַדְמִין יְתִיבוּ בַהּ עַם רַב וְסַגִי וְתַקִיף כְּגִבָּרַיָא:

רש''י האמים לפנים וגו' . אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם:

(יא) רְפָאִים יֵחָֽשְׁבוּ אַף הֵם כַּֽעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִֽים: גִבָּרִין מִתְחַשְׁבִין אַף אִנוּן כְּגִבָּרַיָא וּמוֹאַבָאֵי קְרַן לְהוֹן אֵימְתָנֵי:

רש''י רפאים יחשבו וגו' . רפאים היו נחשבים אותם אמים כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות: אמים. על שם שאימתם מטלת על הבריות, וכן (פסוק יב) ובשעיר ישבו החרים ונתתים לבני עשו:

(יב) וּבְשֵׂעִיר יָֽשְׁבוּ הַֽחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִֽירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּֽשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּֽאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לָהֶֽם: וּבְשֵׂעִיר יְתִיבוּ חֹרָאֵי מִלְקַדְמִין וּבְנֵי עֵשָׂו תָּרֵכֻנוּן וְשֵׁצָיֻנוּן מִקֳדָמֵיהוֹן וִיתִיבוּ בְּאַתְרֵהוֹן כְּמָא דִי עֲבַד יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא יְרֻתָּתֵהּ דִיהַב יְיָ לְהוֹן:

רש''י יירשום. לשון הוה, כלומר נתתי בהם כח שהיו מורישים אותם והולכים:

(יג) עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַֽנַּֽעֲבֹר אֶת נַחַל זָֽרֶד: כְּעַן קוּמוּ וְעִבָרוּ לְכוֹן יָת נַחֲלָא דְזָרֶד וַעֲבַרְנָא יָת נַחֲלָא דְזָרֶד: (יד) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַֽמַּֽחֲנֶה כַּֽאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לָהֶֽם: וְיוֹמַיָא דִי הַלֶכְנָא מֵרְקַם גֵיאָה עַד דִי עֲבַרְנָא יָת נַחֲלָא דְזֶרֶד תְּלָתִין וְתַמְנֵי שְׁנִין עַד דְסַף כָּל דָרָא גֻבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא מִגוֹ מַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי קַיִים יְיָ לְהוֹן: (טו) וְגַם יַד יְהֹוָה הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַֽמַּֽחֲנֶה עַד תֻּמָּֽם: וְאַף מָחָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת בְּהוֹן לְשֵׁצָיוּתְהוֹן מִגוֹ מַשְׁרִיתָא עַד דִשְׁלִימוּ:

רש''י היתה בם. למהר ולהמם בתוך ארבעים שנה שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב במדבר:

(טז) וַיְהִי כַֽאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָֽם: (ס) וַהֲוָה כַּד שְׁלִימוּ כָּל גֻבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא לִמְמַת מִגוֹ עַמָא: (יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִמִי לְמֵימָר:

רש''י ויהי כאשר תמו וגו' . וידבר ה' אלי וגו' . אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה זו, וידבר, אלא ויאמר, ללמדך, שכל שלשים ושמנה שנה שהיו ישראל נזופים לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך, שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל: אנשי המלחמה. מבן עשרים שנה היוצאים בצבא:

(יח) אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָֽר: אַתְּ עָבֵר יוֹמָא דֵין יָת תְּחוּם מוֹאָב יָת לְחָיָת: (יט) וְקָֽרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹֽא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵֽי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּֽׁה: וְתִקְרַב לָקֳבֵל בְּנֵי עַמוֹן לָא תְצוּר עֲלֵיהוֹן וְלָא תִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמְהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּן מֵאַרְעָא בְנֵי עַמוֹן לָךְ יְרֻתָּא אֲרֵי לִבְנֵי לוֹט יְהָבִיתַּהּ יְרֻתָּא:

רש''י אתה עבר היום את גבול מואב וגו' וקרבת מול בני עמון וגו' . מכאן שארץ עמון לצד צפון:

(כ) אֶֽרֶץ רְפָאִים תֵּֽחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָֽשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּֽים: אַרְעָא גִבָּרַיָא מִתְחַשְׁבָא אַף הִיא גִבָּרִין יָתִיבוּ בַהּ מִלְקַדְמִין וְעַמוֹנָאֵי קְרַן לְהוֹן חֻשְׁבָּנֵי:

רש''י ארץ רפאים תחשב. ארץ רפאים נחשבת אף היא לפי שהרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם:

(כא) עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּֽעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְהֹוָה מִפְּנֵיהֶם וַיִּֽירָשֻׁם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּֽם: עַם רַב וְסַגִי וְתַקִיף כְּגִבְּרַיָא וְשֵׁצִנוּן יְיָ מִקֳדָמֵ יהוֹן וְתָרֵכֻנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן: (כב) כַּֽאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּֽשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַֽחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּֽירָשֻׁם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה: כְּמָא דִי עֲבַד לִבְנֵי עֵשָׂו דְיָתְבוּן בְּשֵׂעִיר דִי שֵׁצֵי יָת חוֹרָאֵי מִקֳדָמֵיהוֹן וְתָרֵכִנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן עַד יוֹמָא הָדֵין: (כג) וְהָֽעַוִּים הַיֹּֽשְׁבִים בַּֽחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּֽצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּֽם: וְעַוָאֵי דְיָתְבִין בִּדְפִיחַ עַד עַזָה קַפּוּטְּקָאֵי דִנְפָקוּ מִקַפּוּטְקַיָא שֵׁצָיוּנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן:

רש''י והעוים היושבים בחצרים וגו' . עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, שנאמר (יהושע יג, ג) חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים. ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם, והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מתרים לקחתה מידם:

(כד) קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָֽדְךָ אֶת סִיחֹן מֶֽלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָֽאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָֽה: קוּמוּ טוּלוּ וְעִבָרוּ יָת נַחֲלָא דְאַרְנוֹן חֲזִי דִמְסָרִית בִּידָךְ יָת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן אֱמוֹרָאָה וְיָת אַרְעֵהּ שְׁרֵי לְתָרָכוּתֵהּ וְאִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמֵהּ קְרָבָא: (כה) הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָֽעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָֽגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶֽיךָ: יוֹמָא הָדֵין אֱשָׁרֵי לְמִתַּן זְעֻתָּךְ וְדַחַלְתָּךְ עַל אַפֵּי עַמְמַיָא דִי תְחוֹת כָּל שְׁמַיָא דִי יִשְׁמְעוּן שִׁמְעָךְ וִיזוּעוּן וְיִדְחֲלוּן מִן קֳדָמָךְ:

רש''י תחת כל השמים. למד שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג ונודע הדבר תחת כל השמים:

(כו) וָֽאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹֽר: וּשְׁלָחִית אִזְגַדִין מִמַדְבְּרָא דִקְדֵמוֹת לְוָת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן פִתְגָמֵי שְׁלָמָא לְמֵימָר:

רש''י ממדבר קדמות. אף על פי שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם. כשבא הקדוש ברוך הוא לתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולמך בדברים. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר (שמות ה, א) שלח את עמי, במתון:

(כז) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹֽאול: אֵעִבַר בְּאַרְעָךְ בְּאָרְחָא בְּאָרְחָא אֵזֵל לָא אֶסְטֵי יַמִינָא וּשְׂמָאלָא: (כח) אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָֽי: עִבוּרָא בְּכַסְפָּא תְּזַבֶּן לִי וְאֵיכוּל וּמַיָא בְּכַסְפָּא תִּתֶּן לִי וְאֶשְׁתֵּי לְחוֹד אֵעִבַר בְּרַגְלָי: (כט) כַּֽאֲשֶׁר עָֽשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּֽשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּֽשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶֽׁר אֶֽעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָֽנוּ: כְּמָא דִי עֲבָדוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר וּמוֹאָבָאֵי דְיָתְבִין בִּלְחָיָת עַד דְאֵעִבַר יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵב לָנָא:

רש''י כאשר עשו לי בני עשו. לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים: עד אשר אעבר את הירדן. מוסב על אעברה בארצך:

(ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַֽעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּֽי הִקְשָׁה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָֽדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּֽה: (ס) וְלָא אָבֵי סִיחֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן לְמִשְׁבְּקָנָא לְמֶעְבַּר בִּתְחוּמֵהּ אֲרֵי אַקְשִׁי יְיָ אֱלָהָךְ יָת רוּחֵהּ וְתַקִיף יָת לִבֵּהּ בְּדִיל לְמִמְסְרֵהּ בִּידָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין: (לא) שישי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רְאֵה הַֽחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצֽוֹ: וַאֲמַר יְיָ לִי חֲזֵי שָׁרֵיתִי לְמִמְסַר קֳדָמָךְ יָת סִיחֹן וְיָת אַרְעֵהּ שְׁרֵי לְתָרָכוּתֵהּ לְמֵירַת יָת אַרְעֵהּ:

רש''י החלתי תת לפניך. כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו:

(לב) וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָֽהְצָה: וּנְפַק סִיחֹן לְקַדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵהּ לַאֲגָחָא קְרָבָא לְיָהַץ:

רש''י ויצא סיחן. לא שלח בשביל עוג לעזור לו, ללמדך שלא היו צריכים זה לזה:

(לג) וַֽיִּתְּנֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת (בנו) בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּֽוֹ: וּמָסְרֵהּ יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא וּמְחֵנָא יָתֵהּ וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת כָּל עַמֵהּ:

רש''י ואת בניו. בנו כתיב, שהיה לו בן גבור כמותו:

(לד) וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַֽנַּֽחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִֽיד: וּכְבַשְׁנָא יָת כָּל קִרְווֹהִי בְּעִדָנָא הַהִיא וְגַמַרְנָא יָת כָּל קִרְוֵי גֻבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְטַפְלָא לָא אַשְׁאַרְנָא מְשֵׁזִבִ:

רש''י מתם. אנשים. בבזת סיחון נאמר בזזנו לנו לשון בזה, שהיתה חביבה עליהם ובוזזים איש לו, וכשבאו לבזת עוג כבר היו שבעים ומלאים והיתה בזויה בעיניהם ומקרעין ומשליכין בהמה ובגדים ולא נטלו כי אם כסף וזהב. לכך נאמר (דברים ג, ז) בזונו לנו, לשון בזיון. כך נדרש בספרי בפרשת (במדבר כה, א) וישב ישראל בשטים:

(לה) רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶֽעָרִים אֲשֶׁר לָכָֽדְנוּ: לְחוֹד בְּעִירָא בַּזָנָא לָנָא וַעֲדִי קִרְוַיָא דִי כְבַשְׁנָא: (לו) מֵֽעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל וְעַד הַגִּלְעָד לֹא הָֽיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָֽׂגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵֽינוּ: מֵעֲרֹעֵר דִי עַל כֵּיף נַחֲלָא דְאַרְנֹן וְקַרְתָּא דִי בְנַחֲלָא וְעַד גִלְעָד לָא הֲוַת קַרְתָּא דִי תְקֵפַת מִנָנָא יָת כֹּלָא מְסַר יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא: (לז) רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵֽי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ כָּל יַד נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ: לְחוֹד לְאַרְעָא בְנֵי עַמוֹן לָא קְרֶבְתָּא כָּל כֵּיף נַחֲלָא יוּבְקָא וְקִרְוֵי טוּרָא וְכֹל דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא:

רש''י כל יד נחל יבק. כל אצל נחל יבוק: וכל אשר צוה ה' אלהינו. שלא לכבוש, הנחנו:

ג (א) וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶֽלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶֽעִי: וְאִתְפְּנֵינָא וּסְלֶקְנָא אֹרַח דְמַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לְקַדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵהּ לַאֲגָחָא קְרָבָא אֶדְרֶעִי:

רש''י ונפן ונעל. כל צד צפון הוא עליה:

(ב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָֽדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּֽאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָֽאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּֽוֹן: וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרֵי בִידָךְ מְסָרִית יָתֵהּ וְיָת כָּל עַמֵהּ וְיָת אַרְעֵהּ ותַעְבֶּד לֵהּ כְּמָא דִי עֲבַדְתָּא לְסִיחֹן מַלְכָּא דֶאֱמֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן:

רש''י אל תירא אתו. ובסיחון לא הצרך לומר אל תירא אתו, אלא מתירא היה משה שלא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, והוא עוג:

(ג) וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶֽלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִֽיר לוֹ שָׂרִֽיד: וּמְסַר יְיָ אֱלָהָנָא בִּידָנָא אַף יָת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן וְיָת כֹּל עַמֵהּ וּמְחִנוֹהִי עַד דְלָא אִשְׁתָּאַר לֵהּ מְשֵׁזֵב: (ד) וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָֽיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹֽא לָקַחְנוּ מֵֽאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָֽׁן: וּכְבַשְׁנָא יָת כָּל קִרְווֹהִי בְּעִדָנָא הַהִיא לָא הֲוַת קַרְתָּא דִי לָא נְסִבְנָא מִנְהוֹן שִׁתִּין קִרְוִין כָּל בֵּית פָּלָךְ טְרָכוֹנָא מַלְכוּתָא דְעוֹג בְּמַתְנָן:

רש''י חבל ארגב. מתרגמנן בית פלך טרכונא. וראיתי תרגום ירושלמי, במגלת אסתר קורא פלטין טרכונין. למדתי חבל ארגוב הפרכיא, היכל מלך, כלומר שהמלכות נקראת על שמה. וכן את הארגוב דמלכים (מלכים ב' טו, כה) אצל היכל מלך, הרגו פקח בן רמליהו לפקחיה בן מנחם:

(ה) כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵֽעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹֽד: כָּל אִלֵין קִרְוִין כְּרִיכָן מַקְפָן שׁוּר רָם דִילְהֶן דָשִׁין וְעַבְּרִין בַּר מִקִרְוֵי פַּצְחַיָא סַגִי לַחֲדָא:

רש''י מערי הפרזי. פרוזות ופתוחות בלא חומה, וכן (זכריה ב, ח) פרזות תשב ירושלם:

(ו) וַנַּֽחֲרֵם אוֹתָם כַּֽאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַֽחֲרֵם כָּל עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּֽף: וְגַמַרְנָא יָתְהוֹן כְּמָא דִי עֲבַדְנָא לְסִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן גַמַר כָּל קִרְוֵי גֻבְרַיָא נְשַׁיָא וְטַפְלָא:

רש''י החרם. לשון הוה [כמו] הלוך וכלות:

(ז) וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶֽעָרִים בַּזּוֹנוּ לָֽנוּ: וְכָל בְּעִירָא וַעֲדִי קִרְוַיָא בַּזָנָא לָנָא: (ח) וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָֽאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמֽוֹן: וּנְסִבְנָא בְּעִדָנָא הַהִיא יָת אַרְעָא מִיַד תְּרֵין מַלְכֵי אֱמֹרָאָה דִי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִנַחֲלָא דְאַרְנֹן עַד טוּרָא דְחֶרְמוֹן:

רש''י מיד. מרשות:

(ט) צִֽידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִֽיר: צִידֹנָאֵי קְרָאָן לְחֶרְמוֹן סִרְיֹן וֶאֱמֹרָאֵי קְרָאָן לֵהּ טוּר תַּלְגָא:

רש''י צידנים יקראו לחרמון וגו' . ובמקום אחר הוא אומר (דברים ד, מח) ועד הר שיאון הוא חרמון, הרי לו ארבעה שמות למה הצרכו לכתב, להגיד שבח ארץ ישראל, שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא, וזו אומרת על שמי יקרא: שניר. הוא שלג בלשון אשכנז [ שנעע ] ובלשון כנען:

(י) כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן עַד סַֽלְכָה וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָֽׁן: כֹּל קִרְוֵי מֵישְׁרָא וְכָל גִלְעָד וְכָל מַתְנָן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי קִרְוֵי מַלְכוּתָא דְעוֹג בְּמַתְנָן: (יא) כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָֽרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִֽישׁ: אֲרֵי לְחוֹד עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אִשְׁתָּאַר מִשְׁאָר גִבָּרַיָא הָא עַרְסֵהּ עַרְסָא דְפַרְזְלָא הֲלָא הִיא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמוֹן תְּשַׁע אַמִין אָרְכַּהּ וְאַרְבַּע אַמִין פְּתָיַהּ בְּאַמַת מְלַךְ:

רש''י מיתר הרפאים. שהרגו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים והוא פלט מן המלחמה שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט זהו עוג: באמת איש. באמת עוג:

(יב) וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵֽעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַֽחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָרֽאוּבֵנִי וְלַגָּדִֽי: וְיָת אַרְעָא הָדָא יְרִיתְנָא בְּעִדָנָא הַהִיא מֵעֲרֹעֵר דִי עַל נַחֲלָא דְאַרְנֹן וּפַלְגוּת טּוּרָא דְגִלְעָד וְקִרְווֹהִי יְהָבִית לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָא דְגָד:

רש''י ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא. האמורה למעלה, (פסוק ח) מנחל ארנון ועד הר חרמון: מערער אשר על נחל ארנון. אינו מחבר לראשו של מקרא אלא לסופו, על נתתי לראובני ולגדי. אבל לענין ירשה עד הר חרמון היה:

(יג) וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַֽחֲצִי שֵׁבֶט הַֽמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָֽאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִֽים: וּשְׁאָר גִלְעָד וְכָל מַתְנָן מַלְכוּתָא דְעוֹג יְהָבִית לְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה כֹּל בֵּית פָּלַךְ טְרָכוֹנָא לְכָל מַתְנָן הַהוּא מִתְקְרֵי אַרְעָא גִבָּרַיָא:

רש''י ההוא יקרא ארץ רפאים. היא אותה שנתתי לאברהם:

(יד) יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּֽעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה: יָאִיר בַּר מְנַשֶׁה נְסִיב יָת כָּל בֵּית פְּלַךְ טְרָכוֹנָא עַד תְּחוּם גְשׁוּרָאָה וְאַפְקֵירוֹס וּקְרָא יָתְהוֹן עַל שְׁמֵהּ יָת מַתְנָן כַּפְרָנֵי יָאִיר עַד יוֹמָא הָדֵין: (טו) שביעי וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָֽד: וּלְמָכִיר יְהָבִית יָת גִלְעָד: (טז) וְלָרֽאוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּֽוֹן: וּלְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָּא דְגָד יְהָּבִית מִן גִלְעָד וְעַד נַחֲלָא דְאַרְנֹן גוֹ נַחֲלָא וּתְחוּם וְעַד יוּבְקָא דְנַחֲלָא תְּחוּם בְּנֵי עַמוֹן:

רש''י תוך הנחל וגבול. כל הנחל ועוד מעבר לשפתו, כלומר עד ועד בכלל ויותר מכאן:

(יז) וְהָֽעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל מִכִּנֶּרֶת וְעַד יָם הָֽעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה מִזְרָֽחָה: וּמֵישְׁרָא וְיַרְדְנָא וּתְחוּמֵהּ מִגֵנוֹסַר וְעַד יַמָא דְמֵישְׁרָא יַמָא דְמִלְחָא תְּחוֹת מַשְׁפַּךְ מְרָמָתָא מָדִינְחָא:

רש''י מכנרת. מעבר הירדן המערבי הוא ונחלת בני גד מעבר הירדן המזרחי, ונפל בגורלם רוחב הירדן כנגדם ועוד מעבר שפתו עד כנרת וזהו שנאמר והירדן וגבול, הירדן ומעבר לו:

(יח) וָֽאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּֽעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָֽיִל: וּפַקֵדִית יָתְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר יְיָ אֱלָהֲכוֹן יְהַב לְכוֹן יָת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתַהּ מְזָרְזִין תַּעְבְּרוּן קֳדָם אֲחֵיכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל מְזָרְזֵי חֵילָא:

רש''י ואצו אתכם. לבני ראובן ולבני גד היה מדבר: לפני אחיכם. הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה, לפי שהיו גבורים, ואויבים נופלים לפניהם, שנאמר (דברים לג, כ) וטרף זרוע אף קדקד:

(יט) רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּֽי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵֽשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶֽם: לְחוֹד נְשֵׁיכוֹן וְטַפְלְכוֹן וּבְעִירְכוֹן יְדַעְנָא אֲרֵי בְעִיר סַגִי לְכוֹן יֵתְבוּן בְּקִרְוֵיכוֹן דִי יְהָבִית לְכוֹן: (כ) מפטיר עַד אֲשֶׁר יָנִיחַֽ יְהֹוָה לַֽאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָֽרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִֽירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶֽם: עַד דִי יְנִיחַ יְיָ לַאֲחֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן וְיֵרְתוּן אַף אִנוּן יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָהֵב לְהוֹן בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וּתְתוּבוּן גְבַר לִירֻתְּתֵהּ דִי יְהָבִית לְכוֹן: (כא) וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָֽרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַֽעֲשֶׂה יְהֹוָה לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָֽׁמָּה: וְיָת יְהוֹשׁוּעַ פַּקֵדִית בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר עֵינָיךְ חֲזָאָן יָת כָּל דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהֲכוֹן לִתְרֵין מַלְכַיָא הָאִלֵין כֵּן יַעְבֵּד יְיָ לְכָל מַלְכְּוָתָא דִי אַתְּ עָבֵר לְתַמָן: (כב) לֹא תִּֽירָאוּם כִּי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶֽם: (ססס) לָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן מֵימְרֵהּ מְגִיחַ לְכוֹן: ססס:

הפטרת דברים - ישעיה א

א (א) חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: (ב) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי: (ג) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן: (ד) הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת יְהוָה נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר: (ה) עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי: (ו) מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן: (ז) אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים: (ח) וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה: (ט) לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ: (י) שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: (יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: (יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: (יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: (יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: (טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: (טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: (יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: (יח) לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ: (יט) אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ: (כ) וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר: (כא) אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: (כב) כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: (כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: (כד) לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: (כה) וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: (כו) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: (כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

משנה אהלות פרק יח

א. כֵּיצַד בּוֹצְרִים בֵּית הַפְּרֶס, מַזִּים עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וְשׁוֹנִים וּבוֹצְרִים וּמוֹצִיאִים חוּץ לְבֵית הַפְּרֶס, וַאֲחֵרִים מְקַבְּלִים מֵהֶם וּמוֹלִיכִים לַגָּת. אִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָאֵלּוּ, טְמֵאִים כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אוֹחֵז אֶת הַמַּגָּל בְּסִיב אוֹ בוֹצֵר בְּצוֹר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַכְּפִישָׁה וּמוֹלִיךְ לַגָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּכֶּרֶם הַנַּעֲשָׂה בֵית הַפְּרָס. אֲבָל נוֹטֵעַ בֵּית הַפְּרַס, יִמָּכֵר לַשּׁוּק:

ברטנורה   (א) כיצד בוצרין בית הפרס. ויהיו הענבים שגדלו בו טהורים: מזין על האדם ועל הכלים. בשלישי: ושונין. בשביעי: ומוציאין חוץ לבית הפרס. ואע''ג דהבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה והוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, הני מילי לטומאה דאורייתא, אבל לטומאת בית הפרס דרבנן היא לא חשבינן לה הכשר. ומשום הכי נקט ותני מזין על האדם ועל הכלים כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא, ואע''פ שחוזרין ומיטמאין בבית הפרס בשעת בצירה, תו לא מיטמאו ענבים בנגיעתם משום טומאת בית הפרס כל כמה דלא הוכשר הכשר גמור: ואחרים. שלא נכנסו בבית הפרס: מקבלין. מן הבוצרים: ומוליכין לגת. בכלים אחרים. אבל הבוצרים אין מוליכין אותן לגת, לפי שהגת מלא משקין ומתכשרי בהו הכשר גמור: ואם נגעו אלו ואלו. הבוצרים נגעו באחרים המקבלין: טמאים. המקבלים ומטמאין כל הענבים, שהאדם שנטמא בבית הפרס נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים: בית שמאי אומרים אוחז את המגל. דסברי הבוצר לגת הוכשר אפילו לטומאת בית הפרס, ומשום הכי צריך שיאחז המגל שהוא בוצר בו: בסיב. של דקל, דלא מקבל טומאה: או בוצר בצור. והוא אבן חדה דלאו כלי היא: ונותן לתוך הכפישה. כלי גדול שכובשים בו זיתים דלאו בת קבולי טומאה היא: ומוליך לגת. אפילו הוא עצמו, דכיון דזהיר ואית ליה היכרא שמניח בכפישה לא נגע: במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס. שהיו גפנים ואילנות נטועים בו קודם שנעשה בית הפרס: אבל הנוטע. לכתחילה בבית הפרס: ימכר לשוק. דקנסינן ליה מפני שלא היה לו ליטע בבית הפרס. ואין הלכה כרבי יוסי:

ב. שְׁלשָׁה בֵית פְּרָסוֹת הֵן, הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר, נִטַּעַת כָּל נֶטַע, וְאֵינָהּ נִזְרַעַת כָּל זְרַע, חוּץ מִזְּרַע הַנִּקְצָר. וְאִם עֲקָרוֹ, צוֹבֵר אֶת גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וְכוֹבְרוֹ בִשְׁתֵּי כְבָרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַתְּבוּאָה בִּשְׁתֵּי כְבָרוֹת, וְהַקִּטְנִיּוֹת בְּשָׁלשׁ כְּבָרוֹת. וְשׂוֹרֵף אֶת הַקַּשׁ וְאֶת הֶעָצָה, וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל:

ברטנורה   (ב) שלשה בית הפרסות הן. כדקא חשיב להו ואזיל. שדה שנחרש בה קבר, ושדה שאבד בה קבר, ושדה בוכים: נטעת כל נטע. נוטע בה כל אילנות שירצה. ומתניתין דלא כר' יוסי דאסר לעיל. ואיכא למימר דאף ר' יוסי לא אסר אלא ליטע בה כרם בלבד משום דהבוצר לגת הוכשר, אבל לא שאר אילנות: חוץ מזרע הנקצר. אבל זרע הנעקר עם שרשיו, חיישינן שמא יביא עצם כשעורה עם העפר העולה עם השרשים הנעקרים: ואם עקרו. אותו זרע הנקצר: צובר את גרנו לתוכו. לתוך השדה עצמה ודש אותו שם, ולא יביאנו לבית עד אחר דישה, שלא להרבות את הטומאה: וכוברו בשתי כברות. זו אחר זו, שמא נתערב עמו עצם כשעורה: והקטניות בשלש. לפי שהקטניות יש בהן עפר יותר מבתבואה, משום הכי חיישי בהו טפי. אבל טהורין הן שהרי לא הוכשרו. והלכה כחכמים: ושורף את הקש ואת העצה. בתוך השדה, שמא יש בהן עצם כשעורה: קש. תבן של תבואה: עצה. תבן של קטניות: ומטמאה במגע ובמשא. שדה בית הפרס שאמרנו: ואינו מטמא באוהל. דכל טומאתה משום עצם כשעורה, ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל:

ג. שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, נִזְרַעַת כָּל זְרַע, וְאֵינָהּ נִטַּעַת כָּל נֶטַע. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת, חוּץ מֵאִילָן סְרָק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת. וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל:

ברטנורה   (ג) נזרעת כל זרע. הכי גרסינן ברוב הספרים. אבל בתוספתא קתני אינה נזרעת כל זרע. וכן היא בעיני: ואינה ניטעת כל נטע. ולא מיבעיא דאין נוטעין לכתחילה, אלא אף הנטוע לא יקיים, שלא להרגיל בני אדם לשם, משום דמטמאה באוהל אחמור בה טפי: חוץ מאילן סרק. דמותר ליטע בה. ומהו אילן סרק, שאינו עושה פירות:

ד. שְׂדֵה בוֹכִין, לֹא נִטַּעַת, וְלֹא נִזְרַעַת, וַעֲפָרָהּ טָהוֹר, וְעוֹשִׂים מִמֶּנָּה תַנּוּרִים לַקּדֶשׁ. וּמוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁבּוֹדְקִים לְעוֹשֵׂה פֶסַח, וְאֵין בּוֹדְקִין לַתְּרוּמָה. וּלְנָזִיר, בֵּית שַׁמַאי אוֹמְרִים, בּוֹדְקִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין בּוֹדְקִין. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק, מֵבִיא אֶת הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ כְּבָרָה שֶׁנְּקָבֶיהָ דַקִּים, וּמְמַחֶה, אִם נִמְצָא שָׁם עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה, טָמֵא:

ברטנורה   (ד) שדה בוכים. מקום רחוק מבית הקברות שמושיבין שם המטה של המת ומתוועדין ובוכין שם: לא ניטעת ולא נזרעת. בפרק קמא דמועד קטן בגמרא מפרש, דמשום יאוש בעלים נגעו בה, דכיון שכן הוא, מתיאשים הבעלים ממנה והויא לה כמיצר שהחזיקו בו רבים ואסור לקלקלו. ודוקא כשנתיאשו הבעלים, שהחזיקו בו הרבים כדין. אבל לא נתיאשו דהשתא שלא כדין החזיקו בו, מותר לקלקלו: ועפרה טהור. דלא מחזקינן בה טומאה כלל: ועושים ממנו תנורים לקודש. מה שאין כן בשני בית הפרס הראשונים: שבודקים לעושה פסח. אשדה שנחרש בה קבר קאי, דאם הלך שם אדם וצריך לשחוט את פסחו, בודקים אותה כדמפרש בסיפא, ואם לא נמצא שם עצם כשעורה, הולך ועושה את פסחו: ואין בודקין לתרומה. דדוקא לפסח סמיך אבדיקה זו, משום דטומאת בית הפרס דרבנן, וחכמים לא העמידו דבריהם במקום כרת, שמי שאינו מקריב קרבן פסח במועדו חייב כרת, אבל בתרומה דאין באכילתה כי אם עשה, העמידו דבריהם במקום עשה ואין מועלת בדיקה זו להתירו בתרומה: ולנזיר. שהלך שם: בית שמאי אומרים בודקין. ואם לא נמצא שם עצם כשעורה אינו מגלח: ובית הלל אומרים אין בודקין. דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן: את העפר שהוא יכול להסיטו. כגון עפר תיחוח: וממחה. עושהו דק דק בידו כדי שיראה אם יש בו עצם כשעורה:

ה. כֵּיצַד מְטַהֲרִין בֵּית הַפְּרַס, נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ שְׁלשָׁה טְפָחִים, אוֹ נוֹתֵן עַל גַּבָּיו שְׁלשָׁה טְפָחִים. אִם נָטַל מֵחֶצְיוֹ אֶחָד שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְנָתַן עַל גַּבֵּי חֶצְיוֹ אַחֵר שְׁלשָׁה טְפָחִים, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נָטַל מִמֶּנּוּ טֶפַח וּמֶחֱצָה, וְנָתַן עָלָיו טֶפַח וּמֶחֱצָה מִמָּקוֹם אַחֵר, טָהוֹר. הָרוֹצֵף בֵּית הַפְּרֶס בַּאֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף הָעוֹזֵק בֵּית הַפְּרֶס, טָהוֹר:

ברטנורה   (ה) כיצד מטהרין בית הפרס. אבית הפרס הראשון קאי, שהוא שדה שנחרש בה קבר: נוטלין ממנו שלשה טפחים. כשיעור עומק המחרישה שמגלגלת העצמות: ר' שמעון אומר וכו'. ואין הלכה כרבי שמעון: הרוצף. לשון רצפה של אבנים: טהור. כיון דאינו יכול להסיטן. שאם היה מהלך על גבן וניסטות, איכא למיחש אהיסט עצם שתחתיהן: אף העוזק. החופר ומשליך האבנים. אם עשה כן בכל בית הפרס, טהור. עוזק, לשון ויעזקהו ויסקלהו (ישעיה ה). ואין הלכה כר' שמעון:

ו. הַמְהַלֵּךְ בְּבֵית הַפְּרֶס עַל אֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן יָפֶה, טָהוֹר. עַל אֲבָנִים שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן רַע, טָמֵא. הַמְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, בֶּהָרִים וּבַסְלָעִים, טָמֵא. בַּיָּם וּבַשּׁוּנִית, טָהוֹר. וְאֵיזֶהוּ הַשּׁוּנִית, כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּם עוֹלֶה בְזַעְפּוֹ:

ברטנורה   (ו) המהלך בבית הפרס. בשדה שנחרש בה קבר: על אבנים שהוא יכול להסיטן. כגון על גבי אבנים שאינן תקועות וקבועות בארץ והם ניסטות מחמת העובר עליהן, ועצם כשעורה ניסט מכוחו. ורוכב על גבי אדם או בהמה שכוחן רע והוליכוהו עליהן, טמא הרוכב, דכיון דכוח התחתון רע, מחמת משא העליון ניסטו והוי כאילו הוא מסיט העצם. אבל אם היה כח הנרכב יפה, לא חשיב הרוכב כמסיט העצם. והיכי דמי אדם שכוחו רע, כל שרוכבו וארכובותיו נוקשות. ובהמה שכוחה רע, כל שרוכבה ומטילה גללים: בהרים ובסלעים. אף על פי שאין קוברים שם מת: טמא. מפני עפר ארץ העמים שמתגלגל שם: בים ובשונית טהור. מטומאת גושיה. שגזרו על גושה של ארץ העמים לשרוף תרומה וקדשים שנגעו בעפרה ואין שורפין תרומה וקדשים שבאו בים ובשונית, שאין קוברים שם מת. אבל טומאת אוירה של ארץ העמים יש בהן, שגזרו על אוירה לתלות, שהתרומה וקדשים שנכנסו לאויר ארץ העמים ולא נגעו בגושה לא אוכלין ולא שורפין: בזעפו. כשהים הולך וסוער:

ז. הַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְסוּרְיָא, סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה, טְהוֹרָה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה, טְמֵאָה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. מְדוֹרוֹת הַגּוֹיִם, טְמֵאִים. כַּמָּה יִשְׁהֶא בְתוֹכָן וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה, אַרְבָּעִים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ אִשָּׁה. וְאִם הָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה:

ברטנורה   (ז) הקונה שדה בסוריא. ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד. ועפרה טמא כחוצה לארץ, וחייבת במעשרות ובשביעית כארץ ישראל: אם יכול להכנס בה בטהרה. שאין ארץ העמים מפסיק בין אותה שדה שקנה, לארץ ישראל: טהורה. אותה שדה. ואפילו אגושא דידה לא גזרו, כיון שהיא של ישראל, דמשום הכי קתני הקונה שדה. אבל אם היה רוחב טפח מארץ העמים או מבית הקברות מפסיק בין ארץ ישראל לשדה שקנה בסוריא, דהשתא אין יכול ליכנס בה בטהרה, עפרה של אותה שדה טמא כחוצה לארץ: מדורות הגוים. שבארץ ישראל: טמאים. שקוברין נפליהן בבתיהן: ארבעים יום. כשיעור יצירת הולד: אע''פ שאין עמו אשה. דגוים פרוצים בעריות ומביאין נשים לבתיהן בלילה: עבד. של ישראל: או אשה. ישראלית: משמרין. המדור של גוים, שלא יקברו שם:

ח. אֶת מָה הֵם בּוֹדְקִים, אֶת הַבִּיבִים הָעֲמֻקִּים וְאֶת הַמַּיִם הַסְרוּחִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף הָאַשְׁפָּתוֹת וַעֲפַר הַתִּחוּחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל מָקוֹם שֶׁהַחֲזִיר וְהַחֻלְדָּה יְכוֹלִים לְהַלֵּךְ בּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה:

ברטנורה   (ח) הביבין העמוקים. צנורות שמקלחין מהן השופכין לרשות הרבים. ויש ספרים שכתוב בהן הכוכים, לשון כוך, מערה שתחת הקרקע: ועפר התיחוח. דאיכא למיחש דמחמת הנפל שקברו שם נעשה העפר תיחוח: חזיר וברדלס. דרכן לחפור ולחפש תחת הקרקע, ואם ימצאו נפל קבור יוציאוהו משם: ברדלס. חיה שקורין לה בערבי אלצב''ע:

ט. הָאִצְטְוָנִיּוֹת, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עִיר גּוֹיִם שֶׁחָרְבָה, אֵין בָּהּ מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם. מִזְרַח קִסְרִין וּמַעֲרַב קִסְרִין, קְבָרוֹת. וּמִזְרַח עַכּוֹ הָיָה סָפֵק, וְטִהֲרוּהוּ חֲכָמִים. רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל קֵינִי וְטִהֲרוּהוּ:

ברטנורה   (ט) אצטבא. עשויה לנוי לפני הבתים ואין קוברין שם נפלים: עיר גוים שחרבה. ערי ארץ ישראל שדרו בה גוים וחרבה מן הגוים: אין בה משום מדור גוים. שחיות מצויות שם ומוציאים כל הנפלים שנקברו שם. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל: קברות. כלומר ידוע שהם קברות: היה ספק. אם מארץ העמים אם מארץ ישראל: וטהרוהו. דחשבוהו כארץ ישראל. אי נמי, היה ספק אם היו שם קברות אם לאו, וטיהרוהו שהעידו שאין שם קברות: קיני. שם מקום. והיו נוהגים בו טומאה מספק, עד שנמנו עליו רבי ובית דינו וטיהרוהו:

י. עֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם, אָהֳלֵי הָעַרְבִיִּים, וְהַסֻכּוֹת, וְהַצְרִיפִין, וְהַבֻּרְגָּנִין, וְהָאַלְקְטָיוֹת, וּבֵית שַׁעַר, וַאֲוִירָהּ שֶׁל חָצֵר, וְהַמֶּרְחָץ, וּמְקוֹם הַחִצִים, וּמְקוֹם הַלִּגְיוֹנוֹת:

ברטנורה   (י) אהלי ערביים. אינן קבועים במקום אחד, ומשום דלא קביעי לא קברי ביה. אי נמי, לפי שנוסעים וחונים ממקום למקום לא רצו להחזיק טומאה: והסוכות. של שומרי פירות: והצריפים. מדורות שאין להם גג אלא הדפנות נוגעות בראשיהן זו לזו, ודירות של צער הן ולא קביעי: בורגנין. סוכות עשויות בשדה להכניס בהן פירות מפני הגשמים: אלקטיות. גג עומד על ארבעה עמודים להתקרר בו בקיץ שהרוח מנשבת בו מכל צדדיו. ולשון אלקטיות, בתי הקיץ. תרגום קיץ קייטא: מקום החצים. מקום שבני העיר מניחין בו חצים לשמור לעת מלחמה: מקום לגיונות. שחונים בו חיילות של מלך:

גמרא נדה דף כ''ד ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת לִילִית אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה וָלָד הוּא אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי אָמַר רִבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֵׂה בְּסִימוּנִי בְּאַחַת שֶׁהִפִּילָה דְּמוּת לִילִית וּבָא מַעֲשֵׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ וָלָד הוּא אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם. הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת נָחָשׁ הוֹרָה חֲנִינָא בֶּן אָחִיו שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה. הָלַךְ רַב יוֹסֵף וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל שָׁלַח לוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הַנְהֵג אֶת בֶּן אָחִיךָ וּבֹא בַּהֲלִיכָתָן יָצְאָה כַּלַּת רַבִּי חֲנִינָא לִקְרָאתוֹ, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי הַמַּפֶּלֶת כְּמִין נָחָשׁ מַהוּ. אָמַר לָהּ: אִמּוֹ טְהוֹרָה. אָמְרָה לוֹ: וַהֲלֹא מִשְּׁמָךְ אָמְרָה לִי חֲמוֹתִי אִמּוֹ טְמֵאָה. וְאָמַר לָהּ מֵאֵיזֶה טַעַם הוֹאִיל וְגַלְגַּל עֵינוֹ עָגֹל כְּשֶׁל אָדָם מִתּוֹךְ דְּבָרֶיהָ נִזְכַּר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. שָׁלַח לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מִפִּי הוֹרָה חֲנִינָא אָמַר אַבַּיֵי: שְׁמַע מִינָהּ צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּאָמַר מִלְּתָא לֵימָא בָּהּ טַעֲמָא דְּכִי מַדְכְּרוּ לֵהּ מִדְכַּר:

רש''י דמות לילית. שידה שד יש לו פרצוף אדם ויש לו כנפים: הנהג בן אחיך ובא. עמו: ה''ג בהליכתן יצאה כלת חנינא לקראת ר' יהושע:

זוהר ויקהל דף ר''ד ע''ב

הַהוּא אִתְפַּשְּׁטוּתָא. כַּד אִתּוּסַף קִדּוּשָׁן מִלְּעֵלָּא עַל הַהִיא נְקֻדָּה אִתְנָהִיר כֹּלָּא וְאִתְעָבִיד רוּחָא נְהִירָה בְּכָל סִטְרִין אִתְפְּלַג לְעֵלָּא וְנָהִיר וְאִתְפְּלַג לְתַתָּא וְנָהִיר. וְדָא הוּא דִּכְתִיב: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. חוּלָקָא וְאַחְסָנָא אִית לָן כַּחֲדָא. חוּלָקָא דִּלְעֵלָּא אִתְעַטַּר בְּהַאי יוֹמָא מֵעִנּוּגָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא וְאִתְהַנֵּי מִזִּיוָא עִלָּאָה דְּעַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין. חוּלָקָא תַּתָּאָה אִתְעַטַּר בְּהַאי יוֹמָא מֵעִנּוּגָא דִּלְתַתָּא דְּאִתְהַנֵּי בְּהַנֵּי סְעֻדָּתֵי. וְעַל דָּא בָּעֵי לְעַנְּגָא לֵהּ בְּמֶיכַלָא וּבְמִשְׁתְּיָא בִּלְבוּשֵׁי יְקָר וּבְחֶדְוָה דְּכֹלָּא. וְכַד מִתְעַטְּרָא הַאי חוּלָקָא לְתַתָּא וְאִתְנְטִיר כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ סַלְקָא לְעֵילָּא וְאִתְחַבְּרָא בְּהַהוּא חוּלָקָא אָחֳרָא. וְהַאי נְקֻדָּה נָטִיל כֹּלָּא מֵעֵילָּא וְתַתָּא וְאִתְכְּלִילַת מִכָּל סִטְרִין. וּבְגִין דְּמִתְעַטְּרָא בְּשַׁבָּת מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא מִכָּל שְׁאָר יוֹמִין יָהִיב חֵילָא לְכֹלָּא וְאִתְיָהִיב לֵהּ שֻׁלְטָנוּ מֵעֵלָּא וּמִתַּתָּא. וּבְרָזִין דְּסִפְרָא דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אִשְׁתְּכַח רָזָא דָּא וְאוּקָמֵיהּ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל:

תרגום הזוהר הִתְפַּשְׁטוּת הַהוּא, כְּשֶׁנִּתּוֹסֵף קְדֻשָּׁה וּבְרָכוֹת מִלְּמַעְלָה עַל נְקֻדָּה הַהִיא הוּאָר הַכֹּל, וְהָהִתְפַּשְּׁטוּת נַעֲשֶׂה רוּחַ הַמֵּאִיר מִכָּל הַצְדָדִים, חֶצְיוֹ מִתְחַלֵּק לְמַעְלָה וּמֵאִיר, וְחֶצְיוֹ מִתְחַלֵּק לְמַטָּה וּמֵאִיר. וְזֶה שֶׁאָמַר בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דְּהַיְנוּ שֶׁהָרוּחַ נִתְחַלֵּק בֵּינוֹ לְבֵין יִשְׂרָאֵל, חֵלֶק וְנַחֲלָה יֵשׁ לָנוּ יַחַד. הַחֵלֶק שֶׁל מַעְלָה, הִתְעַטֵּר בַּיּוֹם הַהוּא מֵעֹנֶג הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ. וְנֶהֱנֶה מִזִּיו הָעֶלְיוֹן שֶׁל עַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין, חֵלֶק הַתַּחְתּוֹן, מִתְעַטֵּר בַּיּוֹם הַהוּא מֵעֹנֶג שֶׁל מַטָּה, שֶׁנֶּהֱנֶה בְּאֵלּוּ הַסְּעֻדּוֹת שֶׁעוֹשִׂים יִשְׂרָאֵל, וְעַל כֵּן צְרִיכִים לְעַנְּגוֹ בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, בִּלְבוּשֵׁי כָּבוֹד, וּבְרֹב שִׂמְחָה. וּכְשֶׁמִּתְעַטֵּר חֵלֶק הַהוּא שֶׁלְּמַטָּה, וְנִשְׁמָר כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ, הוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה, וּמִתְחַבֵּר בַּחֵלֶק הָאַחֵר הָעֶלְיוֹן. וּנְקֻדָּה הַזּוֹ לוֹקַחַת הַכֹּל מִן הָרוּחַ, מֵחֵלֶק שֶׁלְּמַעְלָה וּמֵחֵלֶק שֶׁלְּמַטָּה, וְנִכְלֶלֶת מִכָּל הַצְדָדִים. וּמִשּׁוּם שֶׁמִּתְעַטֶּרֶת בַּשַּׁבָּת מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, כָּל שְׁאָר הַיָּמִים, נוֹתְנִים כֹּחַ לַכֹּל וְנִתְּנָה לָהּ, שְׁלִיטָה, מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה. וּבְסוֹדוֹת סִפְרוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ נִמְצָא סוֹד הַזֶּה, וְהֶעֱמִידוֹ הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ, אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פרק י'

א. הַקּוֹשֵׁר קֶשֶׁר שֶׁל קְיָמָא וְהוּא מַעֲשֵׂה אֻמָּן חַיָּב. כְּגוֹן קֶשֶׁר הַגַּמָּלִים וְהַסַּפָּנִין וְקִשְׁרֵי רְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁקּוֹשְׁרִין הָרַצְעָנִין בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל הַקּוֹשֵׁר קֶשֶׁר שֶׁל קְיָמָא וְאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן פָּטוּר. וְקֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא וְאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן מֻתָּר לְקָשְׁרוֹ לְכַתְּחִלָּה: ב. כֵּיצַדִ נִפְסְקָה לוֹ רְצוּעָה וּקְשָׁרָהּ נִפְסַק הַחֶבֶל וּקְשָׁרוֹ אוֹ שֶׁקָּשַׁר חֶבֶל בַּדְּלִי אוֹ שֶׁקָּשַׁר רֶסֶן בְּהֵמָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַקְּשָׁרִים שֶׁהֵן מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט וְכָל אָדָם קוֹשֵׁר אוֹתָן לִקְיָמָא. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא אִם קְשָׁרוֹ קֶשֶׁר אֻמָּן הֲרֵי זֶה אָסוּר:

מוסר

ספר חסידים סימן קנ''ה

כְּשֶׁאַתָּה עוֹמֵד מִשְּׁנָתְךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. וּבְפוֹתְחֲךָ עֵינַיִם תָּשִׂים אֶל לִבְּךָ מְלַאכְתְּךָ וּצְרָכֶיךָ וְקדֶם לְתַקָּנָתֶךָ יִרְאַת ה' וּכְתִיב: (משלי א) יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת. כֵּיצַדִ אִישׁ יוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִים חַיָּב לְהוֹדוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵין לְךָ חָבוּשׁ יוֹתֵר מִן הַיָּשֵׁן. לָכֵן צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה בְּךָ יְכֹלֶת קדֶם לָכֵן וְלֹא הָיָה בְּךָ מֶמְשָׁלָה בְּגוּפְךָ וּבָרְכֵהוּ עַל כָּל אֵבָר וְאֵבָר שֶׁהָיָה נִקְשַׁר וְעַתָּה פְּתָחָם לַעֲשׂוֹת צְרָכֶיךָ בָּהֶם וְעַל הַיָּדַיִם שֶׁהָיוּ מִתְּחִלָּה בְּחֶזְקַת טֻמְאָה וְעוֹד שֶׁרוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם וְיַעַן שֶׁלֹּא תִּנָּזֵק תִּטֹּל יָדֶיךָ, וְכֵן לֹא יָשִׂים יָדָיו עַל עֵינָיו עַד שֶׁיִּרְחֲצֵם וְתִקְּנוּ חֲכָמִים בְּרָכָה עַל כָּל אַחַת וְאַחַת כְּתִקּוּנָהּ. וּמַעֲשֵׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מְבָרֵךְ עַל כָּל אֵבָר וְאֵבָר וּמִקְרָא מְסַיְּעוֹ (תהילים פד) לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אְלִ חַי. וּכְתִיב (שם לה) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ. וְהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל כָּל אֵבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שֶׁיַּעַבְרוּ לְמִי שֶׁבְּרָאָם לִכְבוֹדוֹ וְשֶׁלֹּא לַחֲטֹא לוֹ בָּהֶם לְפִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בְּלֵב טוֹבִים שֶׁלֹּא לַחֲטֹא לוֹ שֶׁאֵין מְגַלְגְּלִין חֵטְא עַל יָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי יב) לֹא יְאֻנֶּה לַצַדִּיק כָּל אָוֶן:

פרשת ואתחנן

ואתחנן יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(כג) וָֽאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹֽר: וְצַלֵיתִי קֳדָם יְיָ בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר:

רש''י ואתחנן. אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. לפי שאמר לו (שמות לג, יט) וחנתי את אשר אחן, אמר לו בלשון ואתחנן. דבר אחר זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה, כדאיתא בספרי: בעת ההיא. לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא התר הנדר: לאמר. זה אחד משלשה מקומות שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו:

(כד) אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַֽחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶֽת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָֽדְךָ הַֽחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַֽעֲשֶׂה כְמַֽעֲשֶׂיךָ וְכִגְבֽוּרֹתֶֽךָ: יְיָ אֱלֹהִים אַתְּ שָׁרֵיתָא לְאַחֲזָאָה יָת עַבְדָךְ יָת רְבוּתָךְ וְיָת יְדָךְ תַּקֶפְתָּא דִי אַתְּ הוּא אֱלָהָא דִשְׁכִנְתָּךְ בִּשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וְשַׁלִיט בְּאַרְעָא וְלֵית דְיַעְבֵּד כְּעוֹבְדָיךְ וּכְגִבָּרְתָּךְ:

רש''י ה' אלהים. רחום בדין: אתה החלות להראות את עבדך. פתח להיות עומד ומתפלל, אף על פי שנגזרה גזרה. אמר לו ממך למדתי, שאמרת לי (שמות לב, י) ועתה הניחה לי, וכי תופס הייתי בך, אלא לפתוח פתח, שבי תלוי להתפלל עליהם, כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו: את גדלך. זו מדת טובך וכן הוא אומר (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה': ואת ידך. זו ימינך, שהיא פשוטה לכל באי עולם: החזקה. שאתה כובש ברחמים את מדת הדין החזקה: אשר מי אל וגו' . אינך דומה למלך בשר ודם, שיש לו יועצין וסנקתדרין הממחין בידו כשרוצה לעשות חסד ולעבור על מדותיו, אתה אין מי ימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזרתך. ולפי פשוטו אתה החלות להראות את עבדך מלחמת סיחון ועוג, כדכתיב (דברים ב, לא) ראה החלתי תת לפניך, הראני מלחמת שלשים ואחד מלכים:

(כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹֽן: אֵעִבַר כְּעַן וְאֶחֱזֵי יָת אַרְעָא טַבְתָא דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא טוּרָא טָּבָא הָדֵין וּבֵית מַקְדָשָׁא:

רש''י אעברה נא. אין נא אלא לשון בקשה: ההר הטוב הזה. זו ירושלים: והלבנון. זה בית המקדש:

(כו) וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּֽה: וַהֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ עֲלַי בְּדִילְכוֹן וְלָא קַבִּיל מִנִי וַאֲמַר יְיָ לִי סַגִי לָךְ לָא תוֹסֵף לְמַלָלָא קֳדָמַי עוֹד בְּפִתְגָמָא הָדֵין:

רש''י ויתעבר ה'. נתמלא חמה: למענכם. בשבילכם, אתם גרמתם לי. וכן הוא אומר (תהלים קו, לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם: רב לך. שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר. דבר אחר רב לך הרבה מזה שמור לך, רב טוב הצפון לך:

(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַֽעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּֽה: סַק לְרֵישׁ רָמָתָא וּזְקוֹף עֵינָיךְ לְמַעֲרָבָא וּלְצִפּוּנָא וְלִדְרוֹמָא וּלְמָדִינְחָא וַחֲזֵי בְעֵינָיךְ אֲרֵי לָא תְעִבַר יָת יַרְדְנָא הָדֵין:

רש''י וראה בעיניך. בקשת ממני (פסוק כה) ואראה את הארץ הטובה, אני מראה לך את כלה שנאמר (דברים לד, א) ויראהו ה' את כל הארץ:

(כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַֽעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶֽה: וּפַקֵד יָת יְהוֹשֻׁעַ וְתַקֶפְהִי וְאַלֶמְהִי אֲרֵי הוּא יֵעִבַר קֳדָם עַמָא הָדֵין וְהוּא יַחְסֵן יָתְהוֹן יָת אַרְעָא דִי תֶחֱזֵי:

רש''י וצו את יהושע. על הטרחות ועל המשאות ועל הריבות: וחזקהו ואמצהו. בדבריך, שלא ירך לבו לומר כשם שנענש רבי עליהם כך סופי לענש עליהם, מבטיחו אני כי הוא יעבור והוא ינחיל: כי הוא יעבר. אם יעבור לפניהם ינחלו, ואם לאו לא ינחלו. וכן אתה מוצא כששלח מן העם אל העי והוא ישב (יהושע ז, ה) ויכו מהם אנשי העי וגו' (שם ז, י) , וכיון שנפל על פניו אמר לו קום לך. קם לך כתיב, אתה הוא העומד במקומך ומשלח את בני למלחמה, למה זה אתה נפל על פניך, לא כך אמרתי למשה רבך אם הוא עובר, עוברין, ואם לאו, אין עוברין:

נביאים - ישעיה - פרק מ

מ (א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם: נְבִיַיָּא אִתְנַבִּיאוּ תַנְחוּמִין עַל עַמִּי אֲמַר אֱלָהָכוֹן :

רש''י נחמו נחמו . חוזר על נבואותיו העתידות לפי שמכאן ועד סוף הספר דברי נחמו' הפסיק פרשה זו בינם לבין הפורענו' נחמו אתם נביאי נחמו את עמי :

(ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ: (ס) מַלִּילוּ עַל לִבָּא דִּירוּשְׁלֵם וְאִתְנַבּוּ עֲלָהּ אֲרֵי עֲתִידָא דְתִתְמְלֵי מֵעַם גַּלְוָתָהָא אֲרֵי אִשְׁתְּבִיקוּ לָהּ חוֹבָהָא אֲרֵי קַבִּילַת כּוֹם תַּנְחוּמִין מִן קֳדָם יְיָ כְּאִלּוּ לָקַת עַל חַד תְּרֵין בְּכָל חַטָּאתָהָא :

רש''י כי מלאה צבאה . ת''י עתידה דתיתמלי מעם גלוותהא כמו כי מלאה מצבאה ויש פותרין צבאה כמו ( איוב ז ) הלא צבא לאנוש עלי ארץ : נרצה . נתפייס : כי לקחה וגו' . ארי קבילת כס תנחומין מן קדם ה' כאילו לקת על חד תרין בכל חטאתהא ולפי פשוטו יתכן לפרש כי לקחה פורענות כפלים וא''ת היאך מדתו של הקב''ה לשלם לאדם כפלים בחטאו מצינו מקרא מלא ( ירמיה ט''ז ) ושלוותי ראשונה משנה עוונם וחטאתם :

(ג) קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ: קַל דְמַכְלֵי בְּמַדְבְּרָא פַּנּוּ אוֹרַח מִן קֳדָם עַמָּא דַיְיָ כְּבִישׁוּ בְּמֵישְׁרָא כְּבִישִׁין קֳדָם כְּנִשְׁתָּא דֶאֱלָהָנָא :

רש''י קול . רוח הקדש קורא במדבר פנו דרך ה' , דרך ירושלים לשוב גליותיה לתוכה :

(ד) כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה: כָּל חֵילַיָּא יְרָאמוּן וְכָל טוּר וְרָמָא יִמַּאֲכוּן וִיהֵי כִפְלָא לְמֵישְׁרָא וּבֵית גִּדּוּדִין לְבִקְעָה :

רש''י כל גיא ינשא . וההר ישפל הרי דרך חלקה ושוה ונוחה : והרכסים . הרים הסמוכים זה לזה ומתוך סמיכתן מורד שביניהם זקוף ואינו מעוקם שיהא נוח לירד ולעלות ( הרכסים מתורגם גדודיו ל' גובה כמו גדודי הנהר ) : הרכסים . כמו וירכסו את החשן ( שמות כח ) : לבקעה . קנפנייא בלע''ז ארץ חלקה ושוה :

(ה) וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר: (פ) וְיִתְגְּלֵי יֻקָרָא דַיְיָ וְיֶחֱזוּן כָּל בְּנֵי בִשְּׂרָא כַּחֲדָא אֲרֵי בְּמֵימְרָא דַיְיָ גְּזַר כֵּן : (ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה: קַל דַּאֲמַר אִתְנַבֵּי וּמְתֵיב וַאֲמַר מָה אִתְנַבֵּי כָּל רַשִּׁיעַיָּא כְּעִשְּׂבָּא וְכָל תּוּקְפְהוֹן כְּמוֹצָא דְּחַקְלָא :

רש''י קול . מאת הקב''ה אומר אלי קרא : ואמר . רוחי אליו מה אקרא והקול משיבו זאת קרא כל הבש' חציר כל המגביהי' תהפך גדולתם ותהיה כחציר , ( ד''א כל הבשר חציר ) סוף אדם למות לפיכך אם אמר לעשות חסד הרי הוא כציץ השדה אשר ימולל ויבש ואין לסמוך עליו שאין בידו לקיים שמא ימות שכשיבש חציר נבל ציץ כן כשמת האדם בטלה הבטחתו אבל דבר אלהינו יקום כי הוא חי וקיים ובידו לקיים לפיכך על הר גבוה עלי בשרי מבשרת ציון כי מפי החי לעולם היא הבטחת הבשורה : וכל חסדו כציץ השדה . כי חסד וגו' חטאת ( משלי יד ) :

כתובים - תהילים - פרק ו

(ו) כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ: מְטוּל דְּלֵית בְּמוֹתָא דָּכְרָנָךְ בִּשְׁאוֹל מַן יוֹדֵי לָךְ : (ז) יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה: אֶשְׁתַּלְהֵית בְּתִנְחָתִי אֲמַלֵּל בְּצַעֲרִי כָּל לֵילְיָא עַד שִׁוּוּי בְּדְמְעָתִי דַּרְגָשִׁי אַטְמֵשׁ :

רש''י אשחה בכל לילה מטתי . לשון סחי ומאוס ( איכ' ג ) והיתה נבלתם כסוחה ( ישעי' ה ) ממאס אני מטתי בדמעות ומנחם חברו עם כאשר יפרש השוחה לשחות ( שם כה ) ועם מי שחו ( יחזקאל מז ) : בדמעתי ערשי אמסה . אלחלח וארטיב כמו מים :

(ח) עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי: חַשְׁכַת מִן רוּגְזִי עַיְינַי אִתְבְּלִיאַת בְּכָל מְעִיקָי :

רש''י עששה . ל' עששית עין שמאורה כהה ודומה לו כאלו הוא רואה דרך זכוכית שכנגד עיניו ומנחם פירשו לשון רקבון כמו ( לקמן לא ) ועצמי עששו וכן כל לשון עש : עתקה . נתישנה ונזדקנה עיני בכהיית אור ומנחם חברו עם ויעתק משם ההרה ( בראשית יב ) : בכל צוררי . בשביל צרות שמצירין לי :

(ט) סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע יְהוָה קוֹל בִּכְיִי: זוּרוּ מִנִּי כָּל עָבְדֵי שְׁקַר אֲרוּם שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ קַל בָּכוּתִי : (י) שָׁמַע יְהוָה תְּחִנָּתִי יְהוָה תְּפִלָּתִי יִקָּח: שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ בָּעוּתִי יְיָ צְלוֹתִי יְקַבֵּל : (יא) יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע: יִבְהֲתוּן וְיִתְבַּהֲלוּן לַחֲדָא כֻּלְּהוֹן בַּעֲלֵי דְּבָבִי יְתוּבוּן יִבְהֲתוֹן כְּשָׁעָא :

רש''י יבושו ויבהלו וגו' . מהו ישובו יבושו פעם שנייה אמר רבי יוחנן לעתיד לבוא הקב''ה דן את הרשעים ומחייבן לגיהנם והם מתרעמין עליו והקב''ה מחזירן וחוזר ומראה גיליונין שלהם ודן אותם ומתחייבין והוא מחזירן לגיהנם הרי בושה כפולה , ר' שמואל בר נחמני אומר לעתיד לבא כל אומה קוראה לאלהיה ואין עונה וחוזרין וקוראין להקב''ה ואומר להם אילו אלי קראתם תחילה הייתי עונה אתכם עכשיו עשיתם עבודת גלולים עיקר ואותי טפילה לפיכך איני עונה שנאמר ישועו ואין מושיע זו עבודת גלולים ואחר כך אל ה' ולא ענם ( לקמן יח ) לכך נאמר ישובו יבושו . רגע . במעט זמן :

משנה תרומות פרק ב

א. אֵין תּוֹרְמִין מִטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא. וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הָעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה שֶׁנִּטְמָא מִקְּצָתוֹ, תּוֹרֵם מִן הַטָּהוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַל הַטָּמֵא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. וְכֵן אֲגֻדָּה שֶׁל יָרָק, וְכֵן עֲרֵמָה. הָיוּ שְׁנֵי עִגּוּלִּים, שְׁתֵּי אֲגֻדּוֹת, שְׁתֵּי עֲרֵמוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה, לֹא יִתְרוֹם מִזֶּה עַל זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תּוֹרְמִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא:

ברטנורה   (א) אין תורמין מטהור על הטמא. גזירה שמא יתרום שלא מן המוקף, משום דמסתפי שמא יגע הטמא בטהור ויטמאנה ואנן בעינן שהתורם יתרום מן המוקף: באמת אמרו. כל היכא דתנינן באמת אמרו כאילו היא הלכה למשה מסיני, אבל לאו דוקא הלכה למשה מסיני, אבל לאו דוקא הלכה למשה מסיני שהרי בפרק קמא דשבת שנינו באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין ומדרבנן היא: העגול של דבלה. אף על פי שהדבלות מדובקות זו בזו בתוך העגול אינן חשובות חבור לענין טומאה ואם נגעה טומאה באחת מן הדבלות לא נטמאת האחרת: וכן אגודה של ירק וכן ערימה. צריכי, דאי אשמעינן עיגול, הוה אמינא עגול שכולו גוף אחד, תורם. אגודה שאינה גוף אחד, אינו תורם. ואי אשמועינן אגודה, הוה אמינא אגודה שהכל תפוסה אחת, תורם. ערימה שאינה תפוסה אחת, אינו תורם, צריכי: רבי אליעזר אומר תורמים. לכתחילה: מן הטהור על הטמא. דלא גזר רבי אליעזר שמא יבא לתרום שלא מן המוקף. ואין הלכה כר' אליעזר:

ב. אֵין תּוֹרְמִין מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּהוֹר. וְאִם תָּרַם, שׁוֹגֵג, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וּמֵזִיד, לֹא עָשָׂה כְלוּם. וְכֵן בֶּן לֵוִי שֶׁהָיָה לוֹ מַעֲשֵׂר טֶבֶל, הָיָה מַפְרִישׁ עָלָיו וְהוֹלֵךְ, שׁוֹגֵג, מַה שֶּׁעָשָׂה, עָשׂוּי. מֵזִיד, לֹא עָשָׂה כְלוּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה יוֹדֵעַ בּוֹ בַּתְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹגֵג, לֹא עָשָׂה כְלוּם:

ברטנורה   (ב) אין תורמין מן הטמא על הטהור. משום פסידא דכהן: ואם תרם שוגג תרומתו תרומה. ודוקא שהיתה לה שעת הכושר והגיעה לעונת מעשרות קודם שנטמאת דמדאורייתא תרומה מעליותא היא, אבל אם נטמאת קודם שהגיעה לעונת מעשרות לא הויא תרומה מדאורייתא ואם תרם אפילו שוגג אין תרומתו תרומה: מעשר טבל. מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר: היה מפריש עליו והולך. היה מפריש מזה על שאר מעשרותיו: אם היה יודע בו בתחילה. שהוא טבל או שהוא טמא: אף על פי. שבשעה שתרם היה שוגג ששכח שהוא טבל או שהוא טמא, הוי שוגג קרוב למזיד. ולא עשה ולא כלום, ואין הלכה כרבי יהודה:

ג. הַמַּטְבִּיל כֵּלִים בְּשַׁבָּת, שׁוֹגֵג, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. מֵזִיד, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. הַמְעַשֵּׂר וְהַמְבַשֵּׁל בַּשַּׁבָּת, שׁוֹגֵג, יֹאכַל. מֵזִיד, לֹא יֹאכַל. הַנּוֹטֵעַ בַּשַּׁבָּת, שׁוֹגֵג, יְקַיֵּם. מֵזִיד, יַעֲקוֹר. וּבַשְּׁבִיעִית, בֵּין שׁוֹגֵג, בֵּין מֵזִיד, יַעֲקוֹר:

ברטנורה   (ג) המטביל כלים בשבת. שאסור להטביל כלים טמאים להעלותם מידי טומאתן בשבת מפני שנראה כמתקן כלי: המעשר. שאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת מפני שהוא מתקן: והמבשל בשבת בשוגג יאכל. אותו תבשיל למוצאי שבת אבל לא בשבת עצמו: ובמזיד, לא יאכל. הוא, אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת, דכתיב (שמות לא) ושמרתם את השבת כי קדש היא, היא קודש ואין מעשיה קודש: ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור. שנחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבת:

ד. אֵין תּוֹרְמִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וְאִם תָּרַם, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. כָּל מִין חִטִּים, אֶחָד. כָּל מִין תְּאֵנִים וּגְרוֹגְרוֹת וּדְבֵלָה, אֶחָד. וְתוֹרֵם מִזֶּה עַל זֶה. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ כֹּהֵן, תּוֹרֵם מִן הַיָּפֶה. וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין כֹּהֵן, תּוֹרֵם מִן הַמִּתְקַיֵּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא תוֹרֵם מִן הַיָּפֶה:

ברטנורה   (ד) כל מין חטים אחד. ואף על גב דאיכא שחמתית ולבנה: וכל מין תאנים אחד. ואף על גב דאיכא שחורות ולבנות. תאנים בעודן לחים קרויין תאנים, וכשיבשו קרויין גרוגרות, וכשנדרסין בעגול קרויין עגול דבלה: תורם מן היפה. מן התאנים על הגרוגרות דתאנים יפין מן הגרוגרות: תורם מן המתקיים. מן הגרוגרות על התאנים, דגרוגרות מתקיימי טפי: לעולם הוא תורם מן היפה. דכתיב (במדבר יח) בהרימכם את חלבו, לעולם בעינן חלבו, ואי פסיד יפסד. ואין הלכה כרבי יהודה:

ה. תּוֹרְמִין בָּצָל קָטָן שָׁלֵם, וִלֹא חֲצִי בָצָל גָּדוֹל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא חֲצִי בָצָל גָּדוֹל. וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תּוֹרְמִין בְּצָלִים מִבְּנֵי הַמְּדִינָה עַל הַכּוּפְרִים, אֲבָל לֹא מִן הַכּוּפְרִים עַל בְּנֵי הַמְּדִינָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל פּוֹלִיטִיקִין:

ברטנורה   (ה) תורמים בצל קטן שלם. לפי שהוא מתקיים: ולא חצי בצל גדול. אף על פי שהוא יפה ממנו: רבי יהודה אומר לא כי. ר' יהודה לטעמיה דאמר לעולם הוא תורם מן היפה: מבני המדינה. טובים לאכילה מן הכופרים הבצלים של בני הכפרים, אבל של בני הכפרים מתקיימים יותר: מפני שהוא מאכל פוליטיקין. בצלים של בני המדינה הוא מאכל לאנשים חשובים והם יפים יותר מאותן של בני הכפרים. פוליטיקין, בני פלטרין של מלכים:

ו. וְתוֹרְמִין זֵיתֵי שֶׁמֶן עַל זֵיתֵי כֶבֶשׁ, וְלֹא זֵיתֵי כֶבֶשׁ עַל זֵיתֵי שֶׁמֶן. וְיַיִן שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל עַל הַמְבֻשָּׁל, וְלֹא מִן הַמְבֻשָּׁל עַל שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא כִלְאַיִם בַּחֲבֵרוֹ, לֹא יִתְרוֹם מִזֶּה עַל זֶה, אֲפִלּוּ מִן הַיָּפֶה עַל הָרָע. וְכָל שֶׁאֵינוֹ כִלְאַיִם בַּחֲבֵרוֹ, תּוֹרֵם מִן הַיָּפֶה עַל הָרַע, אֲבָל לֹא מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה. וְאִם תָּרַם מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, חוּץ מִן הַזּוּנִין עַל הַחִטִּים, שֶׁאֵינָן אֹכֶל. הַקִּשּׁוּת וְהַמְּלָפְפוֹן, מִין אֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵי מִינִין:

ברטנורה   (ו) תורמין זיתי שמן. העומדים להוציא שמנן: על זיתי כבש. זיתים שאין עושים שמן וכובשין אותן ביין או בחומץ לקיים אותן לאכילה. וזיתי שמן יפין מזיתי כבש, הלכך מפרישים מזיתי שמן על זיתי כבש דהוה ליה מן היפה על הרע: ויין שאינו מבושל. יפה לשתיה מן המבושל: כל שהוא כלאים בחבריו לא יתרום מזה לזה. דאמר קרא (שם) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה: חוץ מן הזונין. בערבי זוא''ן ובלע''ז ויצ''א ואינו אוכל אדם ומקיימים אותם ליונים: הקישות. בערבי פאקו''ס: והמלפפון. בערבי כייא''ר: מין אחד. ותורמין מזה על זה: שני מינים. ואין תורמין מזה על זה. ואין הלכה כרבי יהודה:

גמרא ברכות דף נא ע''א

תָּנָא הֲדָחָה מִבִּפְנִים וּשְׁטִיפָה מִבַּחוּץ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמְבָרֵךְ עַל כּוֹס מָלֵא נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג): וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר: זוֹכֶה וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. עִטּוּר רַב יְהוּדָה מְעַטְּרֵהוּ בְּתַלְמִידִים. רַב חַסְדָּא מְעַטֵּר לֵהּ בְּנַטְלֵי. אָמַר רַב חָנָן וּבְחַי. אָמַר רַב שֵׁשַׁת וּבְבִרְכַּת הָאָרֶץ. עִטּוּף רַב פַּפָּא מִעַטַּף וְיָתֵיב. רַב אָסֵי פָּרֵיס סוּדָר עַל רֵישֵׁהּ. נוֹטְלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו. אָמַר רַבִּי חִינָנָא בַּר פַּפָּא מַאי קְרָא (תהילים קלד) שְׂאוּ יְדֵיכֶם קדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'. וְנוֹתְנוֹ לַיָּמִין, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, רִאשׁוֹנִים שָׁאֲלוּ שְׂמֹאל מַה הוּא שֶׁתְּסַּיֵּעַ לְיָמִין. אָמַר רַבִּי אָשֵׁי: הוֹאִיל וְרִאשׁוֹנִים אִבָּעִיָּא לְהוּ וְלָא אִיפְשַׁט לְהוּ אֲנָן נַעֲבֵד לְחֻמְרָא. וּמַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח. אָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי קְרָא (שם קטז) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ כִּי הֵיכִי דְלָא נִיסַח דַּעְתֵּהּ מִנֵּהּ וּמְשַׁגְּרוֹ לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ בְּמַתָּנָה כִּי הֵיכִי דְתִתְבָּרֵךְ דְּבֵיתְהוּ. עוּלָּא אִיקְלַע לְבֵי רַב נַחְמָן כָּרַךְ רִיפְתָּא בָּרִיךְ בִּרְכַּת מְזוֹנָא יָהַב לֵהּ כַּסָּא דְּבִרְכְתָא לְרַב נַחְמָן. אָמַר לֵהּ רַב נַחְמָן לִישְׁדַּר מָר כַּסָּא דְבִרְכְתָא לְיַלְתָּא. אָמַר לֵהּ הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין פְּרִי בִטְנָהּ שֶׁל אִשָּׁה מִתְבָּרֵךְ אֶלָּא מִפְּרִי בִטְנוֹ שֶׁל אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ז) וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ. פְּרִי בִטְנָהּ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא פְּרִי בִטְנְךָ. אַדְּהָכִי שְׁמָעַת יַלְתָּא קָמַת בְּזִיהֲרָא וְעָלְתָא לְבֵי חַמְרָא וְתַבְרָא אַרְבַּע מְאָה דַּנֵּי דְחַמְרָא. אָמַר לֵהּ רַב נַחְמָן נִשְׁדַּר לָהּ מָר כַּסָּא אַחֲרִינָא שָׁלַח לָהּ כָּל הַאי נַבְגָּא דְבִרְכְתָא הִיא שָׁלְחָה לֵהּ מִמַּהֲדוּרֵי מִילֵי וּמִסְּמַרְטוּטֵי כַּלְמֵי. אָמַר רַבִּי אַסֵּי אֵין מְסִיחִין עַל כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא הָאוֹכֵל וּמְהַלֵּךְ מְבָרֵךְ מְעוֹמֵד וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל מְעוֹמֵד מְבָרֵךְ מְיוֹשֵׁב וּכְשֶׁהוּא מֵסֵב וְאוֹכֵל יוֹשֵׁב וּמְבָרֵךְ וְהִלְכְתָא בְּכֻלְּהוּ יוֹשֵׁב וּמְבָרֵךְ:

רש''י מעטרהו בתלמידים. תלמידיו סובבין אותו כשהוא מברך: בנטלי. כוסות: ובברכת הארץ. כשמגיע לברכת הארץ מוסיף עליה: מעטף. בטליתו: אנן נעביד לחומרא. שלא תסייע שמאל לימין בשעת ברכה: שמעה ילתא. שלא שיגר לה כוס של ברכה: קמה בזיהרא. עמדה בכעס: כל האי נבגא דברכתא היא. כל יין שבחבית ככוס של ברכה היא שתי ממנו: נבגא. כוס, כמו נשתי מר אנבגא: ממהדורי מילי. ממחזרי בעיירות ירבו תמיד דברים: ומסמרטוטי כלמי. וממשחקי בגדים בלוים וממורטים ירבו כינים, כנים מתרגמינן כלמתא: אין מסיחין. משאחזו עד שיברך: מיסב. במטה דרך הסבה. והלכתא בכלהו יושב ומברך:

זוהר ואתחנן דף ס' ע''א

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. אָדֹנָי יֱהוִֹה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ וְגוֹמֵר. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (ישעיה לח) וַיַּסֵב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְיָ. תָּא חֲזֵי כַּמָּה הוּא חֵילָא תַּקִּיפָא דְּאוֹרָיְתָא וְכַמָּה הוּא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא דְּכָל מָאן דְּאִשְׁתַּדָּל בְּאוֹרָיְתָא לָא דָּחִיל מֵעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְלָא דָּחִיל מֵעִרְעוּרִין בִּישִׁין דְּעָלְמָא בְּגִין דְּאִיהוּ אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי וְאָכִיל מִנֵּהּ בְּכָל יוֹמָא. דְּהָא אוֹרָיְתָא אוֹלִיף לֵהּ לְבַר נָשׁ לְמֵיהַךְ בְּאוֹרַח קְשׁוֹט אוֹלִיף לֵהּ עֵיטָא הֵיךְ יְתוּב קַמֵּי מָארֵהּ (לְבַטְּלָה הַהִיא גְּזֵרָה) וַאֲפִלּוּ יִתְגְּזַר עָלֵהּ מוֹתָא כֹּלָּא יִתְבְּטַל וְיִסְתְּלַק מִנֵּהּ וְלָא שַׁרְיָא עָלוֹי (עֵיטָא דְּבַר נָשׁ כְּהַאי עָלְמָא). וְעַל דָּא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרָיְתָא יְמָמָא וְלֵילֵי וְלָא יִתְעֲדֵי מִנֵּהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (יהושע א) וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה. וְאִי אַעְדֵּי מִנֵּהּ אוֹרָיְתָא אוֹ אִתְפְּרַשׁ מִינָהּ כְּאִלּוּ אִתְפָּרַשׁ מִן חַיֵּי. תָּא חֲזֵי עֵיטָא דְּבַר נָשׁ כַּד אִיהוּ סָלִיק בְּלֵילְיָא עַל עַרְסֵהּ בָּעֵי לְקַבְּלָא עָלֵהּ עֹל מַלְכוּתָא דִּלְעֵלָּא בְּלִבָּא שְׁלִים וּלְאַקְדְּמָא לְמִימְסַר גַּבֵּהּ פִּקְדּוֹנָא דְּנַפְשֵׁהּ וְהָא אוּקְמוּהָ. בְּגִין דְּכָל עָלְמָא טַעֲמִין טַעֲמָא דְּמוֹתָא דְּהָא אִילָנָא דְּמוֹתָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא וְכָל רוּחִין דִּבְנֵי נָשָׁא נַפְקִין וְסַלְּקִין וְאִתְטַמְּרָן גַּבֵּהּ וּבְגִין דְּאִנּוּן בְּפִקְדּוֹנָא כֻּלְּהוּ תַיְיבִין לְאַתְרַיְיהוּ. תָּא חֲזֵי כַּד אִתְעַר רוּחַ צָפוֹן בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא וְכָרוֹזָא נָפִיק וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְגִנְתָּא דְּעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּרוּחֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא כְּדֵין מִתְכַּוְּנֵי (נ''א מִתְעֲרֵי) כָּל בְּנֵי מַטְרוֹנִיתָא וְכָל בְּנֵי הֵיכָלָא לְשַׁבְּחָא לֵהּ לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא וּכְדֵין כָּל אִנּוּן פִּקְדוֹנִין דְּרוּחִין דְּאִתְמַסְרָן בִּידָהּ כֻּלְּהוּ אָתִיב לְמָארֵיהוֹן וְרֻבָּא דִּבְנֵי עָלְמָא מִתְעָרִין בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. וְהָא פִּקְדוֹנֵהּ דְּכֻלְּהוּ אָתִיב לְגַבַּיְהוּ אִנּוּן דִּבְנֵי הֵיכָלָא עִלָּאָה קַיְימֵי בְּקִיּוּמַיְיהוּ מִתְעָרֵי וּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּתוּשְׁבַּחְתָּא בְּאוֹרָיְתָא וּמִשְׁתַּתְּפֵי בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עַד דְּנָהִיר יְמָמָא. כַּד אָתֵי צַפְרָא הִיא וְכָל בְּנֵי הֵיכָלָא דְּמַלְכָּא כֻּלְּהוּ אַתְיָן לְגַבֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְאִנּוּן אִקְרוּן בְּנִין דְּמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא וְהָא אוּקְמוּהָ. כַּד אָתֵי צַפְרָא בָּעֵי לְנַקָּאָה גַּרְמֵהּ בְּכֹלָּא לְמֵיזַן זַיְינֵיהּ לְאִשְׁתַּדְּלָא עִם מַלְכָּא קַדִּישָׁא דְּהָא בְּלֵילְיָא אִשְׁתַּדָּל בְּמַטְרוֹנִיתָא הַשְׁתָּא אָתָא עִם מַטְרוֹנִיתָא לְזַוְּגָא לָהּ עִם מַלְכָּא. אָתֵי לְבֵי כְנִשְׁתָּא מַדְכֵּי גַּרְמֵהּ בְּקָרְבְּנִין מְשַׁבַּח בְּתוּשְׁבַּחְתַּיְיהוּ דְּדָוִד מַלְכָּא אָחִיד תְּפִלִּין בִּידֵהּ וּבְרֵישֵׁהּ וְצִיצִית בְּגַדְפֵהּ אוֹמֵר תְּהִלָּה לְדָוִד וְהָא אוּקְמוּהָ וְצַלֵּי צְלוֹתָא קַמֵּי מָארֵהּ:

תרגום הזוהר וָאֶתְחַנָּן אֶל יְיָ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר. אֲדֹנָי יֱהִוִֹה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךְ וְגוֹ'. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (ישעיה לח) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְיָ. בֹּא וּרְאֵה כַּמָה חָזָק כֹּחַ הַתּוֹרָה, וְכַמָה הִיא עֶלְיוֹנָה עַל הַכֹּל. כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתוֹרָה אֵינוֹ יָרֵא מֵעֶלְיוֹנִים וְתַחְתוֹנִים, וְאֵינוֹ יָרֵא מֵהַמִּקְרִים הָרָעִים שֶׁבָּעוֹלָם, מִשׁוּם שֶׁהוּא אָחוּז בְּעֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא הַתּוֹרָה, וְאוֹכֵל מִמֶּנוּ בְּכָל יוֹם. כִּי הַתּוֹרָה מְלַמֶדֶת אֶת הָאָדָם לָלֶכֶת בְּדֶרֶך הָאֶמֶת, מְלַמֶדֶת לוֹ עֵצָה אֵיךְ לָשׁוּב לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, וְאֲפִלּוּ מָוֶת נִגְזָר עָלָיו, הַכֹּל מִתְבַּטֵל וּמִסְתַּלֵק מִמֶּנוּ, וְאֵינוֹ שׁוֹרֶה עָלָיו. וְעַל כֵּן צָרִיךְ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, וְלֹא יָסוּר מִמֶנָה. זֶה שֶׁאָמַר וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְאִם מֵסִיר מִמֶּנוּ הַתּוֹרָה, אוֹ שֶׁנִּפְרָד מִמֶּנָה, הוּא כְּאֵלוּ נִפְרָד מִן הַחַיִּים. בֹּא וּרְאֵה, עֵצָה לָאָדָם. כְּשֶׁהוּא עוֹלֶה עַל מִטָתוֹ בַּלַיְלָה, צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּלֵב שָׁלֵם, וּלְהַקְדִים לִמְסוֹר אֵלָיו פִּקָדוֹן הַנֶּפֶשׁ. וְהֶעֱמִידוּהוּ. מִשׁוּם שֶׁכָּל אָדָם טוֹעֵם בַּלַיְלָה טַעַם הַמָּוֶת, כִּי אִילָן הַמָּוֶת שׁוֹרֶה בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, וְכָל רוּחוֹת בְּנֵי הָאָדָם יוֹצְאִים וְעוֹלִים וּמִסְתַּתְּרִים אֶצְלוֹ, אֵצֶל הַמַּלְכוּת. וּמִשׁוּם שֶׁהֵם נִתָּנִים בְּפִקָדוֹן, כֻּלָם חוֹזְרִים אַחַר כַּךְ לִמְקוֹמָם. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁמִתְעוֹרֵר רוּחַ צָפוֹן בַּחַצוֹת לַיְלָה, וְהַכְּרוּז יוֹצֵא, וְהַקָבָּ''ה בָּא לְגַן עֵדֶן לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּרוּחוֹת הַצַדִיקִים, אָז מִתְעוֹרְרִים כָּל בְּנֵי הַמַּלְכָּה וְכָל בְּנֵי הָהֵיכָל לְשַׁבֵּחַ אֶת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְאָז כָּל אֵלוּ הַפִּקְדוֹנוֹת שֶׁל הָרוּחוֹת שֶׁנִּמְסְרוּ בְּיָדָה שֶׁל הַמַּלְכוּת, כֻּלָּם מַחְזֶרֶת לְבַעֲלֵיהֶם. וְרֹב בְּנֵי הָעוֹלָם נְעוֹרִים מִשְּׁנָתָם בְּשָׁעָה הַהִיא. וְהַפִּקְדוֹנוֹת שֶׁל כֻּלָּם מֻחְזָרִים לָהֶם. אֵלּוּ שֶׁהֵם מִבְּנֵי הָהֵיכָל הָעֶלְיוֹן, דְּהַיְנוּ עוֹבְדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹמְדִים בְּקִיוּמָם, וּמִתְעוֹרְרִים וְעוֹסְקִים בְּתִשְׁבָּחוֹת הַתּוֹרָה, וּמִתְחַבְּרִים עִם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, עַד שֶׁמֵאִיר הַיּוֹם. כְּשֶׁבָּא הַבֹּקֶר, הִיא וְכָל בְּנֵי הֵיכַל הַמֶּלֶךְ, כֻּלָּם בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְהֵם נִקְרָאִים, בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָה. וּכְּבָר הֶעֱמִידוּהוּ. כְּשֶׁבָּא הַבֹּקֶר צָרִיךְ לְנַקוֹת אֶת עַצְמוֹ בַּכֹּל, הֵן נְקִיּוּת הַגּוּף וְהֵן נְקִיּוּת הַנֶּפֶשׁ, וְלַחְגּוֹר כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ, דְהַיְנוּ בְּצִיצִית וּתְפִלִין, לְהִשְׁתַּדֵל עִם הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, כִּי בַּלַיְלָה הִשְׁתַּדֵּל בַּמַּלְכָּה, עַתָּה בַּבֹּקֶר, בָּא עִם הַמַּלְכָּה לְחַבֵּר אוֹתָה עִם הַמֶּלֶךְ. בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, מְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ בַּאֲמִירַת הַקָּרְבָּנוֹת, מְשַׁבֵּחַ בְּתִשְׁבְּחוֹתָיו שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ. אָחוּז תְּפִילִין בְּרֹאשׁוֹ, צִיצִית בְּכַנְפֵי בִּגְדוֹ, אוֹמֵר תְּהִלָּה לְדָוִד. וַהֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה לִפְנֵי קוֹנוֹ:

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק יג

א. מָקוֹם שֶׁמַּפְסִיקִין בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית שָׁם קוֹרִין בְּמִנְחָה וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּלְשַׁבָּת הַבָּאָה. כֵּיצַד שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה קוֹרִין בְּשַׁחֲרִית בְּסֵדֶר בְּרֵאשִׁית בְּמִנְחָה קוֹרִין אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ עֲשָׂרָה פְּסוּקִים אוֹ יוֹתֵר. וְכֵן בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וְכֵן לַשַּׁבָּת הַבָּאָה בְּשַׁחֲרִית מַתְחִילִין מֵאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ וְקוֹרֵא עַד סוֹף הַסֵּדֶר. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ קוֹרִין כָּל הַשָּׁנָה וּמַפְטִירִין בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת בְּנָבִיא מֵעֵין שֶׁקָּרָא בַּתּוֹרָה: ב. וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא שְׁלשָׁה פְּסוּקִים מִפָּרָשַׁת צַו. וְהַשֵּׁנִי חוֹזֵר וְקוֹרֵא פָּסוּק שְׁלִישִׁי שֶׁקָּרָא הָרִאשׁוֹן וּשְׁנֵי פְּסוּקִים שֶׁאַחֲרָיו כְּדֵי שֶׁיְּשַׁיֵּר בַּפָּרָשָׁה שְׁלשָה פְּסוּקִים. וְהַשְּׁלִישִׁי קוֹרֵא שְׁלשָה פְּסוּקִים שֶׁשִּׁיֵּר הַשֵּׁנִי עִם וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת. וְהָרְבִיעִי קוֹרֵא וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וְאִם חָל רֹאשׂ חֹדֶשׁ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מוֹצִיאִין שְׁנֵי סְפָרִים בְּשַׁחֲרִית. בְּאֶחָד קוֹרִין בּוֹ בְּסֵדֶר אוֹתָהּ שַׁבָּת, וּבַשֵּׁנִי קוֹרֵא בּוֹ הַמַּשְׁלִים וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם, וְהַמַּפְטִיר קוֹרֵא עִנְיַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּמַפְטִירִין וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַפְטִירִין חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מַפְטִירִין בְּשַׁבָּת שֶׁלְּפָנָיו וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ:

מוסר

ספר חסידים סימן קנה

יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע טוֹב לַצַדִּיק שֶׁרוֹאֶה שֶׁהָרָשָׁע מַעֲרִים עָרְמָה לִמְצֹא תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ לְשָׁעָה אֶחָת וְהוּא פְּעָמִים מֵשִׂים נַפְשׁוֹ בְּסַכָּנָה בַּעֲבוּר תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ בְּפַעַם אֶחָת, כְּגוֹן הַלִּסְטִים וְהַגַּנָּבִים וְהַנּוֹאֲפִים, עַל סָפֵק. וַאֲנִי בַּעֲבוּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנּוֹתֵן לְאוֹהֲבָיו תַּאֲוַת נַפְשָׁם לְעָתִיד לָבֹא לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים הֲנָאוֹת טוֹבוֹת מְאֹד מִכָּל הֲנָאוֹת נִאוּפִים וְתַעֲנוּגִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לִי לְהַעֲרִים וְאִלּוּ הָיָה יֵצֶר הָאָדָם יֵצֶר טוֹב מִתְגַּבֵּר עָלָיו לַעֲשׂוֹת טוֹבָה כְּמוֹ שֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלָיו יֵצֶר הָרָע לְתַאֲוַת בְּשָׂרוֹ לִכְבוֹדוֹ אָז הָיָה מַעֲרִים בְּכָל עֹמֶק לַעֲשׂוֹת חֶפְצֵי שָׁמַיִם. וְכָל יֵצֶר הָאָדָם שֶׁיְּכֹלֶת בְּיָדוֹ הִיא לַעֲשׂוֹת כָּל מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ לַעֲשׂוֹת וּמָצוּי לַעֲשׂוֹת לוֹ בְּלֹא בֹּשֶׁת אֵין צָרִיךְ לְהַעֲרִים כָּל כָּךְ עַל הַדָּבָר. אֲבָל כְּשֶׁאֵין הַיְכֹלֶת בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ מִפְּנֵי פְּלוֹנִי וּמִפְּנֵי פְּלוֹנִי בִּדְבַר פְּלוֹנִי אָז צָרִיךְ לְהַעֲרִים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא יַזִּיק לוֹ דָּבָר פְּלוֹנִי הוֹאִיל וְכָל אֵלֶּה דְּבָרִים עִמְקֵי הַחָכְמָה. וּגְדוֹלֵי חִקְרֵי לֵב הַמְצוּיִין אֵצֶל הַמִּתְאַוִּים וְאֵצֶל קַנָּאִים וְאֵצֶל רוֹדְפִים כָּבוֹד. לְפִיכָךְ הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' רוֹאֶה הֵיאַךְ מְחַפְּשִׂים וְתָרִים אַחַר תַּאֲוַת נַפְשָׁם וּלְתַאֲוַת רֶגַע סָפֵק מַשְׁלִיכִים נַפְשָׁם מֵרָחוֹק וְכָל שֶׁכֵּן אֲנִי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כג) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּהֱרָגִים עַל קְדֻשַּׁת ה' שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים מ''ד) כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם:

ואתחנן יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(כט) וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעֽוֹר: (פ) וִיתֵבְנָא בְחֵילָתָא לָקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר:

רש''י ונשב בגיא וגו' . ונצמדתם לעבודה זרה ואף על פי כן (דברים ד, א) ועתה ישראל שמע אל החקים והכל מחול לך ואני לא זכיתי למחל לי:

ד (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַֽחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַֽעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּֽחְיוּ וּבָאתֶם וִֽירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹֽתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶֽם: וּכְעַן יִשְׂרָאֵל שְׁמַע לִקְיָמַיָא וּלְדִינַיָא דִי אֲנָא מְאַלֵף יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד בְּדִיל דְתֵיחוּן וְתֵיתוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְכוֹן יָהֵב לְכוֹן: (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶֽם: לָא תוֹסְפוּן עַל פִּתְגָמָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן וְלָא תִמְנְעוּן מִנֵהּ לְמִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן:

רש''י לא תספו. כגון חמש פרשיות בתפלין, חמשת מינין בלולב, וחמש ציציות, וכן ולא תגרעו:

(ג) עֵֽינֵיכֶם הָֽרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַֽחֲרֵי בַֽעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּֽךָ: עֵינֵיכוֹן חָזָן יָת דִי עֲבַד יְיָ בְּבַעַל פְּעוֹר אֲרֵי כָּל גַבְרָא דִי אֲזַל בָּתַר בַּעַל פְּעוֹר שֵׁצְיֵהּ יְיָ אֱלָהָךְ מִבֵּינָךְ:

נביאים - ישעיה - פרק מ

(ז) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: יָבֵשׁ עִשְּׂבָּא נְתַר נִצֵיהּ אֲרֵי רוּחָא מִן קֳדָם יְיָ נְשָׁבַת בֵּהּ בְּכֵן כְּעִשְּׂבָּא חֲשִׁיבִין רַשִּׁיעַיָּא בְּעַמָּא :

רש''י נבל . כמש :

(ח) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם: (ס) מִית רַשִּׁיעַיָּא אֲבָדוּ עֶשְׁתּוֹנוֹהִי וּפִתְגָּמָא דֶּאֱלָהָנָא קַיָּם לְעָלְמִין : (ט) עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם: עַל טוּר רָם סַקוּ לְכוֹן נְבִיַיָּא דִי מְבַשְּׂרִין לְצִיּוֹן אֲרִימוּ בְּחֵילָא קָלְכוֹן דִּי מְבַשְּׂרִין לִירוּשְׁלֵם אֲרִימוּ לָא תִדְחֲלוּן אֲמָרוּ לְקִרְוַיָּא דְּבֵית יְהוּדָה אִתְגְּלִיאַת מַלְכוּתָא דֶאֱלָהָכוֹן :

רש''י מבשרת ציון . נבייא דמבשרין לציון ובמקום אחר הוא אומר רגלי מבשר ( לקמן כב ) זכו קל כזכר לא זכו תש כנקבה ומאחר פעמיו עד הקץ :

(י) הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: הָא יְיָ אֱלֹהִים בִּתְקוֹף מִתְגְּלֵי וּתְקוֹף דְּרַע גְּבוּרְתֵיהּ שַׁלְטָא קֳדָמוֹהִי הָא אֲגַר עָבְדֵי מֵימְרֵיהּ עִמֵּהּ דְּכָל עוֹבָדֵיהוֹן גְּלַן קֳדָמוֹהִי :

רש''י בחזק יבוא . על האומות ליפרע : הנה שכרו אתו . מזומן אתו לצדיקים . ופעולתו . שכר פעולה שעליו ליתן להם :

כתובים - תהילים - פרק מד

(כ) כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת: אֲרוּם אַמַּכְתָּנָא בַּאֲתַר יְרוּדִין וַחֲפִיתָא עֲלָנָא בְטוּלָא דְמוֹתָא :

רש''י כי דכיתנו במקום תנים . כי זה משמש בלשון כאשר ואף כאשר השפלתנו בארץ ערבה ושוחה מדבר מקום תנים וכסית עלינו בצלמות חשך אף בכל זאת אם שכחנו שם אלהינו הוא יחקור זאת כי הו' יודע תעלומו' וגומר :

(כא) אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר: אִין אַשְׁלֵינָא שׁוּם אֱלָהָנָא וּפָרִישְּׂנָא בִּצְלוֹ יְדָנָא לִטְעוּתָא דְפַלְחֵי כּוֹכְבַיָא : (כב) הֲלֹא אֱלֹהִים יַחֲקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב: הֲלָא אֱלָהָא יְבַשְׁקַר דָא אֲרוּם הוּא חַכִּים טְמִירֵי לִבָּא : (כג) כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה: אֲרוּם מְטוּלְתָּךְ אִתְקְטַלְנָא כָּל יוֹמָא אִתְחַשַׁבְנָא כְּעָנָא דִמְסִירָא לְנִכְסָא :

רש''י כצאן טבחה . כצאן של טבח :

משנה חגיגה פרק א

א. הַכֹּל חַיָּבִין בָּרְאִיָּה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְטוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשׁוּחְרָרִים, הַחִגֵּר, וְהַסוּמָא, וְהַחוֹלֶה, וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו. אֵיזֶהוּ קָטָן, כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר, שָׁלשׁ רְגָלִים:

ברטנורה   (א) הכל חייבין בראיה. במצות יראה כל זכורך, שצריך להתראות בעזרה ברגל. והכל. לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואין כן הלכה. שמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה. מפני צד עבדות שבו: חוץ מחרש. ואף על פי שהוא מדבר. ואפילו חרש באזנו אחת פטור. דכתיב (דברים לא) בבוא כל ישראל לראות את פני ה'. וכתיב בתריה למען ישמעו. פרט למי שאין לו שמיעה גמורה. והשומע ואינו מדבר נמי פטור, דכתיב ולמען ילמדו: שוטה וקטן. דלאו בני חיובא נינהו. שהן פטורין מכל המצוות וקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו כדי לחנכו במצוות, כדאמר ב''ה לקמן במתניתין: וטומטום ואנדרוגינוס נשים ועבדים שאינן משוחררים. כל הני אמעיטו מזכורך פרט לטומטום ואנדרוגינוס ונשים. שאינן בכלל זכורך. וכל מצות שאין נשים חייבות בה אין העבדים חייבין בה. ועוד הרי הוא אומר בבוא כל ישראל לראות. ועבדים לאו בכלל ישראל נינהו: החגר והחולה והזקן. שאינו יכול לעלות ברגליו. מירושלים לעזרה. כגון שהוא מעונה ביותר. כל הני ילפינן להו מדכתיב שלש רגלים יצאו אלו שאינן יכולין לעלות ברגליהם: והסומא. דכתיב בבוא כל ישראל לראות כשם שהם באים להראות, כך הם באין לראות הר קדשו ובית שכינתו. לאפוקי סומא. ואפילו בעינו אחת. שהרי אין ראייתו שלמה: שלש רגלים. הראוי לעלות ברגליו חייב הכתוב. וכיון דגדול פטור מן התורה קטן נמי לאו בר חנוך הוא:

ב. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה שְׁתֵּי כֶּסֶף, וַחֲגִיגָה מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה מְעָה כֶּסֶף, וַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶּסֶף:

ברטנורה   (ב) הראייה שתי כסף. גדול הבא לראות צריך להביא עולה, שנאמר (שמות כג) לא יראו פני ריקם. ואינה פחותה משתי מעות כסף. שהם משקל ל''ב גרעיני שעורה מן הכסף הצרוף: וחגיגה. שלמי חגיגה. שאמרה תורה (שמות י''ב) וחגותם אותו חג לה'. כלומר הביאו שלמי חגיגה. אין פחותים ממעה כסף. ואף על פי שאין לראיה ולחגיגה שעור, דכתיב (דברים ט''ז) איש כמתנת ידו. חכמים נתנו בהם שעור למטה שלא יביא פחות מכאן: הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. דשלמים יש בהם לגבוה ולכהנים ולבעלים לפיכך הן מרובים מן העולות שבחובה העולות שאין בהן אלא לגבוה. וחוץ מעולת ראיה ושלמי חגיגה האמורים במתניתין עוד היו צריכים להביא מין אחר של שלמים. והן נקראים שלמי שמחה. דכתיב (שם כ''ז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת. ושלמי שמחה הללו לא הוזכרו כאן. ולא נתנו חכמים בהם שעור. ונשים חייבות בהן כאנשים. דעל השמחה נצטוו נשים. דכתיב (שם י''ד) ושמחת אתה וביתך:

ג. עוֹלוֹת בַּמּוֹעֵד בָּאוֹת מִן הַחֻלִּין, וְהַשְּׁלָמִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִן הַחֻלִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִן הַמַּעֲשֵׂר:

ברטנורה   (ג) עולות במועד באות מן החולין. מתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני עולות נדרים ונדבות. במועד באות בי''ט אינן באות. ועולת ראיה באה אפילו בי''ט אע''ג דיש לה תשלומין כל ז' עיקר מצותה בי''ט ראשון וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין. ושלמי שמחה באים מן המעשר. כלומר שיכולין להביא שלמי שמחה ממעות של מעשר שני. דשלמי שמחה אינן חובה במקום שיש בשר. והרי יש לו מעות מעשר שני להוציא בירושלים. הילכך יקנה בהם שלמים ויאכל. אבל חגיגת יום טוב הראשון הוא דבר שבחובה אפילו יש לו בשר הרבה. וכל דבר שהוא משום חובה אינו בא אלא מן החולין ולא מן המעשר: יום טוב הראשון של פסח. ה''ה ליום טוב ראשון של שאר רגלים ולהכי נקט פסח. לפי שיש ערב פסח חגיגה אחרת כשהיתה חבורת הפסח מרובה היו מביאין עמו חגיגה. כדי שיהא הפסח נאכל על השובע. ואשמועינן מתני' דחגיגת יום טוב עצמו הוא דאינו באה אלא מן החולין. אבל חגיגת י''ד באה מן המעשר: ובה''א מן המעשר. בגמרא פריך אמאי דבר שבחובה היא וכל דבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין. ומשני בטופל. שמחבר מעשר עם חולין ומביא אם יש לו אוכלין הרבה ואין לו סיפק בבהמה אחת מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין והשאר ממעות מעשר שני. ואף על פי שכל הבאות ביום טוב ראשון שם חגיגה עליהן. מ''מ סברי ב''ה דמותר להביא השאר מן המעשר. הואיל וכבר יצא ידי חובתו בראשון מן החולין:

ד. יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וּבְמַעָשֶׂר בְּהֵמָה, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַטָּאוֹת וּבָאֲשָׁמוֹת וּבַבְּכוֹר וּבֶחָזֶה וָשׁוֹק, אֲבָל לֹא בָּעוֹפוֹת וְלֹא בַּמְּנָחוֹת:

ברטנורה   (ד) יוצאין ידי חובתן. של שלמי שמחה: בנדרים ונדבות ומעשר בהמה. דכתיב (שם ט''ז) ושמחת בחגך. לרבות כל מיני שמחות דקרא לא בעי אלא שמחה. ואמר מר אין שמחה אלא בבשר. והאי בשר הוא: אבל לא בעופות ולא במנחות. דכתיב ושמחת בחגך. אמרה תורה עשה שמחה ממי שחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן:

ה. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹכְלִים מְרֻבִּים וּנְכָסִים מֻעָטִים, מֵבִיא שְׁלָמִים מְרֻבִּים וְעוֹלוֹת מֻעָטוֹת. נְכָסִים מְרֻבִּים וְאוֹכְלִין מֻעָטִין, מֵבִיא עוֹלוֹת מְרֻבּוֹת וּשְׁלָמִים מֻעָטִין. זֶה וְזֶה מֻעָט, עַל זֶה נֶאֱמַר, מָעָה כֶּסֶף וּשְׁתֵּי כֶּסֶף. זֶה וְזֶה מְרֻבִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר (דברים טז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

ברטנורה   (ה) אוכלין מרובין. בני בית מרובין: מביא שלמים מרובין. שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים שיש לו:

ו. מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג. עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חָג, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. עַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת א) מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת:

ברטנורה   (ו) מי שלא חג. שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראייתו: ויום טוב האחרון. שמיני עצרת. ואף ע''ג דרגל בפני עצמן הוא הוי תשלומין דראשון. וחג השבועות נמי אף על גב דלא הוי אלא יום אחד יש לו תשלומין כל שבעה. מדאקשינהו קרא להדדי. בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לו תשלומין כל ז':

ז. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ מְעֻוָּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְקוֹן, זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר. אִם תֹּאמַר בְּגוֹנֵב וְגוֹזֵל, יָכוֹל הוּא לְהַחֲזִירוֹ וִיתַקֵּן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, אֵין קוֹרִין מְעֻוָּת אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתֻקָּן בַּתְּחִלָּה וְנִתְעַוֵּת, וְאֵיזֶה, זֶה תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה:

ברטנורה   (ז) והוליד ממנה ממזר. שהביא פסולים בישראל והן לו לזכרון, לפיכך אין עונו נמחק בתשובה: יכול הוא שיחזיר. דמי גניבתו וגזילתו לבעלים והיא מתוקן מן החטא:

ח. הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת, הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:

ברטנורה   (ח) היתר נדרים פורחים באויר. מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר ואין לסמוך עליו. אלא כך מסור לחכמים בתורה שבעל פה: הלכות שבת. והלכות חגיגה. והלכות מעילה. יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז במקרא מועט כהר התלוי בשערת הראש: והעבודות. הלכות עבודת הקרבנות: הן הן גופי תורה. בגמרא מפרש דהן והן גופי תורה קאמר. כלומר בין אותן שאין להם על מה שיסמכו ובין אותן שיש להם על מה שיסמכו בין אותן שהן כהררים התלויין בשערה. אלו ואלו גופי תורה:

גמרא חגיגה דף ג ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֵׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חִסְמָא שֶׁהָלְכוּ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּפְקִיעִין אָמַר לָהֶם: מַה חִדּוּשׁ הָיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם. אָמְרוּ לוֹ: תַּלְמִידֶיךָ אָנוּ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִין. אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי כֵן אִי אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִדּוּשׁ. שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה, שַׁבָּת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא הָיְתָה. וּבַמֶּה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם. אָמְרוּ לוֹ בְּפָרָשַׁת הַקְהֵל וּמַה דָּרַשׁ בָּהּ (דברים לא): הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף אִם אֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמֹד, נָשִׁים בָּאִים לִשְׁמֹעַ. טַף לָמָּה בָּאִין. כְּדֵי לִתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶן. אָמַר לָהֶם: מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיֶדְכֶם וּבִקַּשְׁתֶּם לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי. וְעוֹד דָּרַשׁ (שם כו): אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב (שם ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ז) וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְאַף הוּא פָּתַח וְדָרַשׁ (קהלת יב): דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבוֹנוֹת וּכְמַסְמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת. נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד. לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה לְדָרְבָן. לוֹמַר לָךְ מַה דָּרְבָן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ לְהוֹצִיא חַיִּים לָעוֹלָם, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה מְכַוְּנִין אֶת לוֹמְדֵיהֶן מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים אִי מַה דָּרְבָן זֶה מִטַּלְטֵל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מִטַּלְטְלִין. תַּלְמוּד לוֹמַר מַסְמְרוֹת. אִי מַה מַּסְמֵר זֶה חָסֵר וְלֹא יָתֵר, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה חֲסֵרִים וְלֹא יְתֵרִין. תַּלְמוּד לוֹמַר נְטוּעִים. מַה נְּטִיעָה זוֹ פָּרָה וְרָבָה, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה פָּרִין וְרָבִין. בַּעֲלֵי אֲסוּפוֹת אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין אֲסוּפוֹת אֲסוּפוֹת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, הַלָּלוּ מְטַמְּאִין וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין, הַלָּלוּ אוֹסְרִין וְהַלָּלוּ מַתִּירִין, הַלָּלוּ פּוֹסְלִין וְהַלָּלוּ מַכְשִׁירִין. שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם הֵיאַךְ אֲנִי אֶלְמֹד תּוֹרָה מֵעַתָּה. תַּלְמוּד לוֹמַר: כֻּלָּם נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד אֵל אֶחָד נְתָנָן, פַּרְנָס אֶחָד אֲמָרָן מִפִּי אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב (שמות כ): וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אַף אַתָּה עֲשֵׂה אָזְנְךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת וּקְנֵה לְךָ לֵב מֵבִין לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵי מְטַמְּאִין וְאֶת דִּבְרֵי מְטַהֲרִין, אֶת דִּבְרֵי אוֹסְרִין וְאֶת דִּבְרֵי מַתִּירִין, אֶת דִּבְרֵי פּוֹסְלִין וְאֶת דִּבְרֵי מַכְשִׁירִין בְּלָשׁוֹן הַזֶּה. אָמַר לָהֶם: אֵין דּוֹר יָתוֹם שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ:

רש''י להקביל פניו. י''ט היה שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים כדאמרינן במסכת ר''ה מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת: תלמידיך אנו. ואין לנו לדבר בפניך: האמרת. שבחת כמו יתאמרו כל פועלי און ישתבחו שדרכן צלחה: חטיבה אחת. שבח א' שבח מיוחד לומר אין כמוך לכך בחרנוך לאלוה: ואף הוא. ראב''ע: לתלמיה. שורות המענה: פוסלין ומכשירין. שייך לומר לענין פסול עדות ופסול כהונה: כולן אל א' אמרן. אין לך מפני המחלוקת מביא ראיה מתורת אלוה אחר אלא מתורת אלהינו: פרנס א' אמרן. אין לך מביא ראיה מדברי נביא הבא לחלוק על משה רבינו: עשה אזנך כאפרכסת. מאחר שכולן לבן לשמים עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו אפרכסת טרימו''ייה שעל הריחים: מה מסמר זה. כשנועצין אותו בכותל הוא מחסרו יכול אף זה כן ת''ל נטועים כנטיעה שדרכה לפרות ולרבות:

זוהר ואתחנן דף ר''ס ע''ב

בִּצְלוֹתָא בָּעֵי לְמֵיקָם כְּגַוְנָא (ס''א כְּזִוּוּגָא) דְּמַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדַיְהוּ, דְּאִנּוּן אִקְרוּן הָעוֹמְדִים, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (זכריה ג') וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה, וּלְכַוְּנָא רְעוּתֵיהּ קָמֵי מָארֵהּ וְיִתְבַּע בָּעוּתֵהּ. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ קָאֵם בְּפַלְגוּת לֵילְיָא מֵעַרְסֵיהּ לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּאוֹרָיְתָא, כָּרוֹזָא קָארֵי עָלֵהּ וְאָמַר (תהלים קל''ד) הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵי יְיָ הָעֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵילוֹת. הַשְׁתָּא כַּד אִיהוּ קָאִים בִּצְלוֹתָא קָמֵיהּ מָארֵהּ הַהוּא כָּרוֹזָא קָארֵי עָלֵהּ וְאָמַר וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶּה. בָּתָר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתָא בִּרְעוּ (ס''א וְקָאֵם כְּעֵיטָא) קָמֵי מָארֵהּ הָא אוּקְמוּהָ דְּבָעֵי לְמִימְסַר נַפְשֵׁהּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא לְהַהוּא אֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ, וְכַמָּה עֵיטִין אִית לֵהּ לְבַר נָשׁ בְּכֹלָּא. (דר''ס ע''ב) וּבְשַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא קַיְּמָא, (ס''א סִיְּמָא) כָּל אִנּוּן מִלִּין דְּאַפִּיק בַּר נָשׁ מִפּוּמֵהּ בְּהַהִיא צְלוֹתָא, כֻּלְּהוּ סַלְקָן לְעֵלָּא וּבַקְעִין אֲוֵירִין וּרְקִיעִין עַד דְּמָטוּ לְהַהוּא אֲתַר דְּמָטוּ, וּמִתְעַטְּרֵי בְּרֵישָׁא דְּמַלְכָּא וְעָבִיד מִנַּיְהוּ עֲטָרָה. וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּא צְלוֹתָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְכַוְּנָא דִּיְהֵא צְלוֹתֵהּ תַּחֲנוּנִים, מְנָלָן מִמֹּשֶׁה דִּכְתִּיב וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ, דָּא אִיהִי צְלוֹתָא מֵעַלְיָא. תָּא חֲזֵי, מָאן דְּקָאִים בִּצְלוֹתָא בָּעֵי לְכַוְּונָא רַגְלוֹי וְאוֹקְמוּהָ, וּבָעֵי לְחַפְיָא רֵשֵׁיהּ כְּמָאן דְּקָאִים קָמֵי מַלְכָּא, וּבָעֵי לְמִכְסְיָא (נ''א לְאַסְתְּמָא) עֵינוֹי בְּגִין דְּלָא יִסְתַּכַּל בִּשְׁכִינְתָּא. וּבְסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר, מָאן דְּפָקַח עֵינוֹי בְּשַׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא, אוֹ דְּלָא מָאִיךְ עֵינוֹי בְּאַרְעָא, אַקְדִּים עָלֵיהּ מָ''ה וְכָד תִּיפּוּק נַפְשֵׁהּ לָא יִסְתָּכַּל בִּנְהִירוּ דִּשְׁכִינְתָּא וְלָא יָמוּת בִּנְשִׁיקָה. מָאן דִּמְזַלְזֵל בִּשְׁכִינְתָּא, מִתְזַלְזֵּל הוּא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּאִצְטְרִיךְ בֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב (שמואל א' ב') כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקַלּוּ. הַאי מָאן דְּאִסְתַּכַּל בִּשְׁכִינְתָּא בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהוּ מְצַלֵּי. וְהֵיךְ יָכִיל לְאִסְתַּכְּלָא בִּשְׁכִינְתָּא, אֶלָּא לִינְדַּע דְּוַדַּאי שְׁכִינְתָּא קַיְמָא קָמֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב וַיַּסֵב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר. דְּתַמָּן שָׁארֵי שְׁכִינְתָּא, בְּגִין כַּךְ לָא בַּעְיָא לְמֶהֱוֵי חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הַקִּיר. וְאוֹקְמוּהָ:

תרגום הזוהר הַמִּתְפַּלֵל תְּפִלָה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, צָרִיךְ לַעֲמוֹד בִּתְפִלָה כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים, לְהִתְחַבֵּר עִמָהֶם, שֶׁהֵם נִקְרָאִים הָעוֹמְדִים, וּכְדִכְתִיב וְנָתַתִּי לְךְ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים. וְצָרִיךְ לְכַוֵּן רְצוֹנוֹ לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, וִיְבַקֵשׁ בַּקָשָׁתוֹ. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם קָם בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה מִמִּטָתוֹ לַעֲסֹק בַּתוֹרָה. כָּרוֹז קוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר, הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ כָּל עַבְדֵי יְיָ הָעוֹמְדִים בְּבֵית יְיָ בַּלֵילוֹת. עַתָּה בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, הַכָּרוֹז הַהוּא קוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר, וְנָתַתִּי לְךְ מַהְלְכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶה. אַחַר שֶׁגוֹמֵר תְּפִלָתוֹ בְּרָצוֹן לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שֶׁצָרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּרָצוֹן הַלֵב, לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁצָרִיךְ, דְהַיְנוּ לַמַלְכוּת, וְכַמָה עֵצוֹת יֵשׁ לָאָדָם בְּכָל דָבָר. וּבְשָׁעָה שֵׁהוּא נִמְצָא בִּתְפִלָה, כָּל אֵלּוּ הַמִּלִים שֶׁהָאָדָם מוֹצִיא מִפִּיו בַּתְפִלָה הַהִיא, כֻּלָּן עוֹלוֹת לְמַעְלָה וּבוֹקְעִים אַוִירִים וּרְקִיעִים, עַד שֶׁמַּגִיעוֹת לְמָקוֹם שֶׁמַּגִיעוֹת, וּמִתְעַטְרוֹת בְּרֹאשׁ הַמֶּלֶךְ, וְעוֹשֶׂה מֵהֶם עֲטָרָה. וְהֲרֵי הֶעֱמִידוּ הַחֲבֵרִים, הַתְפִלָה שֶׁמְבַקֵּשׁ הָאָדָם לְהַקָבָּ''ה צָרִיךְ לְכַוֵּן שֶׁתִּהְיֶה תְּפִלַת תַּחֲנוּנִים. מֵאַיִן לָנוּ זֶה. מִמֹשֶה, שֶׁכָּתוּב, וָאֶתְחַנַן אֶל יְיָ. זוֹ הִיא תְּפִילָה טוֹבָה. בֹּא וּרְאֵה מִי שֶׁעוֹמֵד בִּתְפִלָה, צָרִיךְ לְיַשֵׁר רַגְלָיו, וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ, וְצָרִיךְ לְכַסוֹת רֹאשׁוֹ כְּמִי שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְצָרִיךְ לְכַסוֹת עֵינָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בְּהַשְׁכִינָה. וּבְּסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְנוּנָא סָבָא, אָמַר, מִי שֶׁפּוֹתֵחַ עֵינָיו בִּשְׁעַת הַתְפִלָה, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁפִּיל עֵינָיו לָאָרֶץ, מַקְדִים עָלָיו מַלְאַךְ הַמָּוֶת. וּכְשֶׁנַפְשׁוֹ יוֹצֵאת, דְהַיְנוּ בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ מִן הָעוֹלָם, לֹא יִסְתַּכֵּל בְּאוֹר הַשְּׁכִינָה, וְלֹא יָמוּת בִּנְשִׁיקָה. מִי שֶׁמְזַלְזֵל בַּשְׁכִינָה הוּא מִזְדַלְזֵל בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְרַךְ לָה. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי מְכַבְּדַי אַכַבֵּד וּבוֹזַי יֵקָלוּ. וְשׁוֹאֵל, אַתָּה אוֹמֵר, מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בַּשְׁכִינָה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְפַּלֵל, וְאֵיךְ יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בַּשְׁכִינָה. וּמְיַשֵׁב, אֶלָא לָדַעַת אֲשֶׁר וַדָאי הַשְּׁכִינָה עוֹמֶדֶת לְפָנָיו בִּשְׁעַת תְּפִלָתוֹ, וְעַל כֵּן אָסוּר לוֹ לִפְתּוֹחַ עֵינָיו. זֶה שֶׁאָמַר וַיַסֵב חִזְקָיָהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר, כִּי שָׁם שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה. מִשׁוּם זֶה צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הַקִּיר בִּשְׁעַת תְּפִלָתוֹ, וְהֶעֱמִידוּהוּ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק יג

א. כָּל הָעוֹלֶה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה פּוֹתֵחַ בְּדָבָר טוֹב וּמְסַיֵּם בְּדָבָר טוֹב. אֲבָל פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ קוֹרֵא הָרִאשׁוֹן עַד זְכוֹר יְמוֹת עוֹלָם. וְהַשֵּׁנִי מַתְחִיל מִזְּכוֹר יְמוֹת עוֹלָם עַד יַרְכִּיבֵהוּ. וְהַשְּׁלִישִׁי מִיַּרְכִּיבֵהוּ עַד וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ. וְהָרְבִיעִי מִן וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ עַד לוּ חָכְמוּ. וְהַחֲמִישִׁי מִן לוּ חָכְמוּ עַד כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי. וְהַשִּׁשִּׁי מִכִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדַי עַד סוֹף הַשִּׁירָה. וְלָמָּה פּוֹסְקִין בָּהּ בְּעִנְיָנִים אֵלּוִּ מִפְּנֵי שֶׁהֵן תּוֹכֵחָה כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ הָעָם בִּתְשׁוּבָה. ב. שְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבְּסוֹף הַתּוֹרָה מֻתָּר לִקְרוֹת אוֹתָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּל תּוֹרָה הִיא וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אֲמָרָם הוֹאִיל וּמַשְׁמָעָן שֶׁהֵם אַחַר מִיתַת מֹשֶׁה הֲרֵי נִשְׁתַּנּוּ וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לְיָחִיד לִקְרוֹת אוֹתָן: ג. קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אֵין מַפְסִיקִין בָּהֶן אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אוֹתָן מַתְחִיל בְּפָסוּק שֶׁלִּפְנֵיהֶם וּמְסַיֵּם בְּפָסוּק שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם וּקְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה אִם רָצָה לִפְסֹק בָּהֶן פּוֹסֵק וּכְבָר נָהֲגוּ הָעָם שֶׁלֹּא לִפְסֹק בָּהֶן אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אוֹתָן:

מוסר

ספר חסידים סימן קנה

יֵצֶר הָרָע טוֹב לְאָדָם, שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט עַל הָאָדָם מַה שְּׂכָרוֹ אֲשֶׁר יְקַבֵּל עַל הַטּוֹבָה, עַתָּה שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו וְכוֹפְפוֹ בַּעֲבוּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי יֵשׁ לוֹ שָׂכָר טוֹב. וְלָרְשָׁעִים יֵצֶר טוֹב רַע לָהֶם, אִלּוּ לֹא טָעֲמוּ יֵצֶר טוֹב יְכוֹלִים הָיוּ לוֹמַר לֹא יָדַעְנוּ מַה טִּיבוֹ שֶׁל יֵצֶר טוֹב. כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדָךְ שׁוּם דָּבָר שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִפְּנֵי הַבֹּשֶׁת אַתָּה מוֹנֵעַ אוֹתוֹ שֶׁקָּשֶׁה לַעֲשׂוֹת וּמַפְלִיא בְּעֵינֶיךָ הַדָּבָר אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָךְ יֵצֶר הָרָע שֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלֶיךָ לַעֲבֹר אוֹ לַעֲשׂוֹת תַּחֲשֹׁב אִלּוּ הָיִיתָ בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה הֲרֵי הָיוּ לְךָ כָּל הַיִּסּוּרִין אוֹ מָוֶת בַּעֲבוּר הַבּוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (שה''ש א) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. וְאִם הָיוּ רוֹצִים לַהֲרֹג אוֹתָךְ אוֹ יִסּוּרִים לַעֲשׂוֹת לָךְ שֶׁנִּבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים הָיִיתָ סוֹבֵל, וְכָל שֶׁכֵּן זֶה הַדָּבָר שֶׁאֵינוֹ כָּל כָּךְ גָּדוֹל שֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלֶיךָ יִצְרָךְ וּמְקַבֵּל שָׂכָר טוֹב שֶׁאָדָם כּוֹפֵף אֶת יִצְרוֹ מִמֵּאָה מִצְווֹת שֶׁאֵין יִצְרוֹ מֵסִיתוֹ וְתוֹקְפוֹ וְדוֹחֲקוֹ עָלֶיהָ, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ אֵין שָׂכָר עַל הַמִּצְוֹת שֶׁיֵּעָשׂוּ לְעָתִיד לָבֹא. עַד שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה. וְיַגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָּהֶם חֵפֶץ, אֵלּוּ יְמֵי הַמָּשִׁיחַ שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה, לְפִיכָךְ טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁיֵּצֶר הָרָע מִתְגַּבֵּר עָלָיו וּמַכְנִיעַ אֶת יִצְרוֹ בַּעֲבוּר הַבּוֹרֵא מִשְּׁאָר מִצְוֹת שֶׁאֵין יֵצֶר הָרָע חוֹשֵׁשׁ בָּהֶן. שֶׁלֹּא תֹּאמַר הֲרֵי הַמִּצְוֹת שְׁקוּלוֹת קַלָּה כַּחֲמוּרָה וְעָוֹן גָּדוֹל נוֹשֵׂא עַל מֵאָה מִצְוֹת שֶׁאֵין הַיֵּצֶר מְקַטְרֵג וְהוּא עוֹבֵר עֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִמִּצְוֹת שֶׁהַיֵּצֶר מְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם:

ואתחנן יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּֽיהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּֽוֹם: וְאַתּוּן דְאַדְבֶּקְתּוּן בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן קַיָמִין כֻּלְכוֹן יוֹמָא דֵין: (ה) שני רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּֽאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַֽעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: חֲזוֹ דְאַלֵפִית יָתְכוֹן קְיָמַיָא וְדִינַיָא כְּמָא דִי פַקְדַנִי יְיָ אֱלָהָי לְמֶעְבַּד כֵּן בְּגוֹ אַרְעָא דִי אַתּוּן עַלִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ: (ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַֽעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָֽעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַֽחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּֽה: וְתִטְרוּן וְתַעְבְּדוּן אֲרֵי הִיא חָכְמַתְכוֹן וְסוּכְלְתָנוּתְכוֹן לְעֵינֵי עַמְמַיָא דִי יִשְׁמְעוּן יָת כָּל קְיָמַיָא הָאִלֵין וְיֵימְרוּן לְחוֹד עַם חַכִּים וְסוּכְלְתָן עַמָא רַבָּא הָדֵין:

רש''י ושמרתם. זו משנה: ועשיתם. כמשמעו: כי הוא חכמתכם ובינתכם וגו' . בזאת תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים:

(ז) כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּֽיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָֽיו: אֲרֵי מָן עַם רַב דִי לֵהּ אֱלָהָא קָרִיב לֵהּ לְקַבָּלָא צְלוֹתֵהּ בְּעִדַן עַקְתֵהּ כַּייָ אֱלָהָנָא בְּכָל עִדָן דַאֲנַחְנָא מְצַלִין קֳדָמוֹהִי: (ח) וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָֽנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּֽוֹם: וּמָן עַם רַב דִי לֵהּ קְיָמִין וְדִינִין קַשִׁיטִין כְּכֹל אוֹרַיְתָא הָדָא דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵכוֹן יוֹמָא דֵין:

רש''י חקים ומשפטים צדיקם. הגונים ומקבלים:

נביאים - ישעיה - פרק מ

(יא) כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל: (ס) כְּרָעֲיָא דְעֶדְרֵהּ רָעֵי בְּדַרְעֵהּ מַכְנֵשׁ אִמְרֵין וּבְחֵינֵהּ מְסוֹבַר רַכִּיכִין מֵינִיקָתָא בְּנִיחַ מְדַבָּר :

רש''י כרועה . אשר עדרו ירעה בזרועו מקבץ טלאים ובחיקו נושאם : עלות ינהל . מיניקתא בניח מדבר , הצאן המניקות : ינהל . כמו מנהל :

(יב) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם: מַן אֲמַר אִלֵּין קַיָּם אֲמַר וַעֲבֵד דְּכָל מֵי עָלְמָא חֲשִׁיבִין קֳדָמוֹהִי כְּטִפָּא בִּשְׁעוֹלָא וּמִשְׁחַת שְׁמַיָּא כְּאִלּוּ בְּזֵירְתָּא מְתַקְּנִין וְעַפְרָא דְאַרְעָא כְּאִלּוּ בִּמְכִילָא אִתְכַּל וְטוּריָּא כְּאִלּוּ מִתְקַל תַּקִּילִין וְרָמָתָא כַּד בְּמֹאזְנַיָּא :

רש''י מי מדד וגו' . כל זה היה בו כח לעשות וכ''ש שיש בו כח לשמור הבטחות הללו : בשעלו . בהליכתו שנא' דרכת בים סוסיך ( חבקוק ג ) , בשעלו כמו ( במדבר כב ) במשעול הכרמים שביל , ד''א שעל שם כלי הוא וכן בשעלי שעורים ( יחזקאל יג ) : תכן . אמולאי''ר בלע''ז ל' מדה ומנין כמו ותוכן לבנים תתנו ( שמות ה ) : וכל בשליש . ומדד בשלישיו' שליש מדבר שליש ישוב שליש ימי' ונהרות , ל''א בשליש מגודל עד אמה שלישי לאצבעות , ומנחם פי' שהוא שם כלי וכן ותשקמו בדמעות שליש ( תהלים ס ) : ושקל בפלס הרים . הכל לפי הארץ הר כבד תקע בארץ קשה והקלים בארץ רכה :

(יג) מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ יְהוָה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ: מַן תַּקֵּין יַת רוּחַ קוּדְשָׁא בְּפוּם כָּל נְבִיַיָּא הֲלָא יְיָ וְצַדִּיקַיָּא עָבְדֵי מֵימְרֵיהּ פִּתְגָּמֵי רְעוּתֵהּ הוֹדְעִינוּן :

רש''י מי תכן . את רוח הקודש בפי הנביאים ה' תכנו וכדאי הוא להאמן : ואיש עצתו יודיענו . רוחו כן ת''י ולפי משמעו ואיש עצתו מוסב לראש המקרא מי תכן את רוחו ומי איש עצתו אשר יודיענו להקב''ה עצה :

(יד) אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ: לְהוֹן דִּבְעוֹן מִן קֳדָמוֹהִי אֱסַבַּר חוּכְמָא וְאַלְפִינוּן אוֹרַח דְּדִין וִיהַב לִבְנֵיהוֹן אוֹרָיְתָא וְאוֹרַח דְּסוּכְלְתָנִי לִבְנֵי בְנֵיהוֹן הוֹדְעִינוּן :

רש''י את מי נועץ ויבינהו . את מי מן העכו''ם נועץ כמו שנועץ עם הנביאי' כמו שנא' באברהם וה' אמר המכסה אני מאברהם ( בראשית כו ) וגו' : ויבינהו וילמדהו באורח משפט . את מי מן העכו''ם עשה כן שלמדו חכמה כמו שעשה לאברהם שנתן לב להכירו מאליו ולהבין בתור' שנא' וישמור משמרתי ואומר למען אשר יצוה ( שם יח ) וגו' וכליותיו היו נובעות חכמה שנא' אף לילות יסרוני כליותי ( תהלים טז ) . ( את מי נועץ ויבינהו . האיש להקב''ה הן כל גוים לפניו כמר מדלי ואיך ילמדו לו ) :

(טו) הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל: הָא עַמְמַיָּא כְּטִפָּא מִדוּל וּכְעִיּוּל מוֹזְנַיָּא חֲשִׁיבִין הָא נַגְוָתָא כְּדוֹקָא דְּפָרַח :

רש''י הן גוים כמר מדלי . העכו''ם הממאנים להכיר את בוראם ואין חשובין לו להעמיד מהם לנביאים לגלות סודו : כמר מדלי . כטיפה מרה המטפטפת משולי הדלי ומשקע טנופת המים ורוקבין העץ , לימוניד''א בלע''ז : וכשחק מאזנים . שהנחוש' מעלה עיפוש ומשתחק : כדק . אבק דק : יטול כאבק הנישא ועולה על ידי רוח כדק אשר ינטל :

כתובים - תהילים - פרק עד

(יח) זְכָר זֹאת אוֹיֵב חֵרֵף יְהוָה וְעַם נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ: אִדְכַּר דָא בְּעֵיל דְבָבָא מְגַדֵּף יְיָ וְעַמָּא טִפְּשָׁא דְרָחִיקוּ שְׁמָךְ :

רש''י זכר זאת אויב וגו' . ואחרי שכל תשועתנו בך זכור זאת אשר האויב חרף אותך בהשמידו אותנו :

(יט) אַל תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ חַיַּת עֲנִיֶּיךָ אַל תִּשְׁכַּח לָנֶצַח: לָא תִמְסוֹר לְפַלְחֵי מַזָרַיָא דִמְתִילִין לְחֵיוַת בָּרָא נַפְשָׁת מְאַלְפֵי אוֹרַיְתָךְ חַיֵיהוֹן דְעֲנִיָךְ לָא תִתְנְשֵׁי לְעַלְמִין :

רש''י אל תתן לחית . לגדודי האומות כמו ( ש''ב כ''ג ) ויאספו פלשתים לחיה : נפש תורך . תור שלך וי''ת לשון תורים ובני יונה התור הזה משמת הזכר בן זוגה אינה מזדווגת לאחר אף ישראל לא החליפוך באל אחר אע''פ שרחקת מהם והיו כאלמנה : חית ענייך . נפש ענייך :

(כ) הַבֵּט לַבְּרִית כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ נְאוֹת חָמָס: אִסְתַּכָּל לִקְיָמָא דִגְזַרְתָּא לַאֲבָהָתָן אֲרוּם אִתְמְלִיאוּ בְנֵיהוֹן חֲשׁוֹכָא פְרִיס עַל אַרְעָא וְאוּנִיאוּתָא וַחֲטוֹפִין :

רש''י הבט לברית . אשר כרת את אבותינו : נאות חמס . נוה חמס לשון מדור :

(כא) אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם עָנִי וְאֶבְיוֹן יְהַלְלוּ שְׁמֶךָ: לָא יְתוּב מִסְכֵּן מַכְסִיף עַנְיָא וַחֲשׁוֹכָא יְשַׁבְּחוּן שְׁמָךְ :

רש''י אל ישוב דך נכלם . אל ישוב דך מלפניך בתפילתו נכלם :

(כב) קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי נָבָל כָּל הַיּוֹם: קוּם אֱלָהָא נְצֵי מַצוּתָךְ אִדְכַּר קְלָנָא דְעַמָּךְ מִן מַלְכָּא טִפְּשָׁא כָּל יוֹמָא :

רש''י חרפתך . גדופיך כמו זאת אויב חרף :

משנה סוטה פרק ג

א. הָיָה נוֹטֵל אֶת מִנְחָתָהּ מִתּוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ לְתוֹךְ כְּלֵי שָׁרֵת, וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ. וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ מִתַּחְתֶּיהָ וּמְנִיפָהּ:

ברטנורה   (א) היה נוטל. בעלה את המנחה, שאין מצות כהונה במנחות אלא מקמיצה ואילך. והגשה נמי תחילת קמיצה היא שאין זר קרב למזבח. אבל קדושי כלי ויציקה ובלילה, במנחות הטעונות שמן, כשר בזר: ונותנה על ידה. להניף: וכהן מניח ידו תחתיה. שנאמר בשלמים (ויקרא ז) ידיו תביאנה, ונאמר במנחת סוטה (במדבר ה) ולקח הכהן מיד האשה, מה בשלמים כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, כך במנחת סוטה כהן מניח ידו תחת יד האשה ומניף:

ב. הֵנִיף וְהִגִּישׁ, קָמַץ וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. הָיָה מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם. אִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ, כְּשֵׁרָה:

ברטנורה   (ב) והגיש. לקרן מערבית דרומית: והשאר נאכל לכהנים. שכל הנקמצות שייריהן נאכלים: היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה. תלתא קראי כתיבי. והשקה קמא, ואחר ישקה, והשקה בתרא. והשקה קמא, לגופיה, שמשקה אחר שנמחקה המגילה קודם הקטרת המנחה. ואחר ישקה, אע''ג דמשמע דוקא, על כרחיך מקרא האמור ראשון נדרש לגופו, ומקראות יתירות האמורות אחריו ניתנו לידרש, הלכך ואחר ישקה אע''פ שנכתב אחר הקטרת המנחה אקודם הקטרה קאי, ואמחיקה הכתובה למעלה קאי, וקאמר דאם לא נמחקה יפה ועדיין רישומן של אותיות ניכר לא ישקנה. והשקה בתרא, לאשמועינן שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה: רבי שמעון אומר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה. על כרחך ואחר ישקה דוקא הוא ודוקא כתביה לאחר הקטרה. והשקה קמא, שאם בדיעבד השקה ואחר כך הקריב מנחתה, כשרה. והשקה בתרא, שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. ואין הלכה כר''ש:

ג. עַד שֶׁלֹּא נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה אָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה, מְגִלָּתָהּ נִגְנֶזֶת, וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזְּרְת עַל הַדֶּשֶׁן. וְאֵין מְגִלָּתָהּ כְּשֵׁרָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה וְאָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי, הַמַּיִם נִשְׁפָּכִין וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזְּרְת עַל הַדֶּשֶׁן. נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה וְאָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה, מְעַרְעֲרִים אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ:

ברטנורה   (ג) מגילתה נגנזת. בצד ההיכל: ומנחתה מתפזרת על הדשן. ונשרפת על בית הדשן שהיה בעזרה ששורפים שם פסולי קדשי קדשים, דהואיל וקדשה בכלי שרת טעונה שריפה בעזרה: ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. דבעינן כתיבה לשמה, דכתיב (שם) ועשה לה הכהן, כל עשייתה לשמה: והמים נשפכים. דכיון דאמרה טמאה אני, בדוקה ועומדת היא. ומים המרים לא נתנו אלא לברר בהם את הספק: מערערים אותה. דדלמא טהורה היא, ומחמת בעיתותא קאמרה:

ד. אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין, וְהֵם אוֹמְרִים הוֹצִיאוּהָ (הוֹצִיאוּהָ), שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הָעֲזָרָה. אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת, הָיְתָה תוֹלָה לָהּ. יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה אַחַת, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלשׁ שָׁנִים. מִכָּאן אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי, חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, שֶׁאִם תִּשְׁתֶּה, תֵּדַע שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה לָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַמְלַמֵּד בִּתּוֹ תּוֹרָה, כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִפְלוּת מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָסִיד שׁוֹטֶה, וְרָשָׁע עָרוּם, וְאִשָּׁה פְרוּשָׁה, וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין, הֲרֵי אֵלּוּ מְבַלֵּי עוֹלָם:

ברטנורה   (ד) אינה מספקת לשתות וכו'. בגמרא מוכיח דמתניתין ר' עקיבא היא דסבר כר''ש דאמר מקריב מנחתה ואח''כ משקה אותה, דכמה דלא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא, דכתיב (במדבר ה) מנחת זכרון מזכרת עון: מתמלאת גידים. מתוך שבשרה נפוח נראית כמלאה גידים: שלא תטמא את העזרה. לא מטומאת מת קאמר, אלא שלא תפרוס נדה ותטמא שער נקנור ועזרת נשים שתצא דרך שם, שנדה וזבה אסורין לכנוס בהר הבית. אבל המת עצמו מותר להכניסו להר הבית ולשער נקנור שלא נתקדשו בקדושת העזרה: יש לה זכות וכו'. בגמרא מפרש דזכות דתורה הוא דתולה לה שהוליכה בניה לבית הספר והמתינה לבעלה שיצא חוץ לעיר לעסוק בתורה: כאילו מלמדה תפלות. חבור משכב אנשים. שמתוך התורה היא מבינה ערמימות ועושה דבריה בהצנע. כדכתיב (משלי ח') אני חכמה שכנתי ערמה: רוצה אשה בקב. ליזון מזונות מועטים, ויהא תשמיש מצוי לה: מתשעה קבין ופרישות. לפרוש מן התשמיש, הלכך אין טוב שתלמוד תורה: חסיד שוטה. מפרש בגמרא כגון דטבעה אשה בנהר ואמר לאו אורח ארעא לאסתכולי באתתא ולאצולה: רשע ערום. כגון המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו. ומשנפתחו בלב הדיין שערי זכות לדברי זה, קשה לסלקן, והרי רשעתו וערמתו של זה שעבר על לא תשא שמע שוא (שמות כ''ג): ואשה פרושה. כגון אשה כשפנית שהיתה עוצרת רחם הנשים היולדות בכשפיה ובשעה שהיתה היולדת מקשה בלדתה היתה אומרת אלך ואתפלל אולי תקובל תפלתי וסותרת כשפיה ויולדת: ומכות פרושים. שמכה עצמו להראות שהוא עניו וצנוע, כגון שמהלך עקב בצד גודל ואינו מרים רגלו מן הארץ ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים, והוא שנקרא בגמרא פרוש נקפי. או מי שעושה עצמו כעוצם עיניו שלא להסתכל בנשים, ומתוך כך מכה ראשו בכותל ויוצא ממנו דם, והוא הנקרא פרוש קוזאי, כלומר שמקיז דם מראשו מחמת פרישותו: הרי אלו מבלי העולם. שרוצים להראות לבריות שהם חסידים ואין תוכם כברם:

ה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זְכוּת תּוֹלָה בַמַּיִם הַמָּרִים. וְאִם אַתָּה אוֹמֵר, הַזְּכוּת תּוֹלָה בַמַּיִם הַמְאָרְרִים, מַדְהֶה אַתָּה אֶת הַמַּיִם בִּפְנֵי כָל הַנָּשִׁים הַשּׁוֹתוֹת, וּמוֹצִיא אַתָּה שֵׁם רַע עַל הַטְּהוֹרוֹת שֶׁשָּׁתוּ שֶׁאוֹמְרִים טְמֵאוֹת הֵן אֶלָּא שֶׁתָּלְתָה לָהֶן זְכוּת. רַבִּי אוֹמֵר, הַזְּכוּת תּוֹלָה בַמַּיִם הַמְאָרְרִים, וְאֵינָהּ יוֹלֶדֶת וְאֵינָהּ מַשְׁבַּחַת, אֶלָּא מִתְנַוְּנָה וְהוֹלֶכֶת, לַסוֹף הִיא מֵתָה בְּאוֹתָהּ מִיתָה:

ברטנורה   (ה) מדהה אתה את המים. מחסר ומחשיך. הגוון החסר נקרא דיהה בלשון משנה: מתנוונה והולכת. נחלית והולכת:

ו. נִטְמֵאָה מִנְחָתָהּ עַד שֶׁלֹּא קִדְּשָׁהּ בַכְּלִי, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת וְתִפָּדֶה, וְאִם מִשֶּׁקִּדְשָׁהּ בַכְּלִי, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת וְתִשָּׂרֵף. וְאֵלּוּ שֶׁמִּנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לָךְ, וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. וְכָל הַנְּשׂוּאוֹת לַכֹּהֲנִים, מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת:

ברטנורה   (ו) נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות. שנטמאו עד שלא קדשו בכלי: ותפדה. ותצא לחולין ומן המעות יקנה אחרת: ותשרף. שקדשה קדושת הגוף ואינה יוצאה עוד לחולין: וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. ואפילו קרב קומץ כהלכתו ולא נטמאת, נשרפים שיריה על בית הדשן ואינן נאכלים, מפני שיש לכהן בעלה חלק בה שמשלו היא באה, והתורה אמרה (ויקרא ו') וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, ואין כולה כליל מפני שיש לה חלק בה שלכפרתה היא באה, הא כיצד, הקומץ קרב בעצמו והשירים קרבין בעצמן:

ז. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לַכֹּהֵן, מִנְחָתָהּ נִשְׂרֶפֶת. וְכֹהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל, מִנְחָתָהּ נֶאֱכֶלֶת. מַה בֵּין כֹּהֵן לְכֹהֶנֶת, מִנְחַת כֹּהֶנֶת נֶאֱכֶלֶת, מִנְחַת כֹּהֵן אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת. כֹּהֶנֶת מִתְחַלֶּלֶת, וְאֵין כֹהֵן מִתְחַלֵּל. כֹהֶנֶת מִטַּמְּאָה לַמֵּתִים, וְאֵין כֹּהֵן מִטַּמֵּא לַמֵּתִים. כֹּהֵן אוֹכֵל בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵין כֹּהֶנֶת אוֹכֶלֶת בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים:

ברטנורה   (ז) וכהנת שנשאת לישראל. בת כהן: מנחתה נאכלת. דכל מנחת כהן כליל תהיה, כתיב, כהן ולא כהנת. וכן כהנת אלמנה וגרושה שהביאה מנחת נדבה נאכלת: כהנת מתחללת. מן התרומה ומן הכהונה. אם נבעלה לפסולים שוב אינה חוזרת לכשרותה לעולם: כהן אינו מתחלל. אם נשא גרושה חללה או זונה, אלא כל זמן שהוא עמה הוא פסול לעבודה, משגרשה חוזר להכשרו, דכתיב (שם כ''א) ולא יחלל זרעו, זרעו חלל, והוא אינו חלל: כהנת מטמאה למתים. דכתיב (שם) בני אהרן, ולא בנות אהרן: ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים. דחטאת ואשם ומנחה בכולהו כתיב (שם ו') כל זכר בבני אהרן יאכלנו:

ח. מַה בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה. הָאִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם, וְאֵין הָאִשָּׁה פּוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת. הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בַּנָּזִיר. הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ. הָאִישׁ מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת בִּתָּהּ. הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אֶת בִּתָּהּ. הָאִישׁ נִסְקָל עָרֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה. הָאִישׁ נִתְלֶה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵבָתוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵבָתָהּ:

ברטנורה   (ח) האיש פורע ופורם. כשהוא מנוגע פורע את ראשו ופורם את בגדיו, דכתיב (שם י''ג) איש צרוע הוא וכו', איש פורע ופורם, ואין אשה פורעת ופורמת: האיש מדיר את בנו בנזיר. בנו קטן. וחלה נזירתו עליו ואפילו לכשיגדל. וזו הלכה היא בנזיר ואין לה סמך מן התורה: האיש מגלח על נזירות אביו. אם נדר אביו בנזירות והפריש קרבנותיו ומת יהיה בנו נזיר או שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו. הרי הבן מגלח ביום מלאת ומביא קרבנות שהפריש אביו. וגם זו הלכה ואין לה סמך: האיש מקדש את בתו. מקבל קדושי בתו קטנה שלא מדעתה דכתיב (דברים כ''ב) את בתי נתתי לאיש הזה: האיש נסקל ערום. דכתיב (ויקרא כ''ד) ורגמו אותו, וא''א לומר אותו ולא אותה, דהא כתיב (דברים י''ז) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, אלא אותו בלא כסותו אבל אותה בכסותה: האיש נתלה. דכתיב (שם כ''א) ותלית אותו על עץ, אותו ולא אותה: האיש נמכר בגניבתו. דכתיב (שמות כ''ב) ונמכר בגניבתו, ולא בגניבתה:

גמרא סוטה דף כב ע''א

אִשָׁה פְּרוּשָׁה וְכוּ'. תָּנוּ רַבָּנָן: בְּתוּלָה צַיְלָנִית וְאַלְמָנָה שׁוֹבָבִית הֲרֵי אֵלּוּ מְבַלֵּי עוֹלָם אֵינִי וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמַדְנוּ יִרְאַת חֵטְא מִבְּתוּלָה וְקִבּוּל שָׂכָר מֵאַלְמָנָה. יִרְאַת חֵטְא מִבְּתוּלָה דְּרַבִּי יוֹחָנָן שְׁמָעָהּ לְהַהִיא בְתוּלָה דְנָפְלָה אַאַפָּהּ וְקָאָמְרָה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ גַּן עֵדֶן וּבָרָאתָ גֵּיהִנָּם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים וּבָרָאתָ רְשָׁעִים. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ בִי בְנֵי אָדָם. קִבּוּל שָׂכָר מֵאַלְמָנָה דְּהַהִיא אַלְמָנָא דַהֲוָאי בֵּי כְנִישְׁתָּא בִּשְׁבִיבוּתָהּ כָּל יוֹמָא הֲוָה אַתְיָא וּמַצְלָא בֵי מִדְרָשֵׁהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, לֹא בֵית הַכְּנֶסֶת יֵשׁ בִּשְׁבִיבוּתִיךְ. אָמְרָה לֵהּ: רַבִּי, וְלֹא שְׂכַר פְּסִיעוֹת יֵשׁ לִי. כִּי קָאָמַר כְּגוֹן יוֹחְנִי בַּת רְטִיבִי. וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין וְכוּ'. תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁבְעָה פְּרוּשִׁין הֵן פָּרוּשׁ שֶׁכְמִי פָּרוּשׁ נַקְפִי פָּרוּשׁ קִיזָאִי פָּרוּשׁ מְדוּכְיָא פָּרוּשׁ מַה חוֹבָתִי וְאֶעֱשֶׂנָּה פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה. פָּרוּשׁ שֶׁכְמִי זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה שְׁכֶם, פָּרוּשׁ נַקְפִי זֶה הַמְנַקֵּף אֶת רַגְלָיו. פָּרוּשׁ קִיזָאִי אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: זֶה הַמַּקִּיז דָּם לַכּוֹתְלִים פָּרוּשׁ מְדוּכְיָא אָמַר רַבָּה בַּר שִׁילָא דִּמְשֻׁפָּע כִּי מְדוּכְיָא פָּרוּשׁ מַה חוֹבָתִי וְאֶעֱשֶׂנָּה הָא מַעְלְיוּתָא הִיא אֶלָּא דְאָמַר מַה חוֹבָתִי תוּ וְאֶעֱשֶׂנָּה פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה. אָמְרוּ לֵהּ: אַבַּיֵי וְרָבָא לַתַּנָּא לָא תִתְּנִי פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק דְּמִטַּמְרָא מִטַּמְרָא וְדִמְגַלְיָא מְגַלְיָא בֵּי דִינָא רַבָּה לִיתְפְּרַע מֵהָנֵי דְחָפוּ גוּנְדִי. אָמַר לָהּ יַנַּאי מַלְכָּא לִדְבִיתְהוּ אַל תִּתְיָרְאִי מִן הַפְּרוּשִׁין וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁין אֶלָּא מִן הַצְבוּעִין שֶׁדּוֹמִין לִפְרוּשִׁין שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן כְּמַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁין שָׂכָר כְּפִנְחָס:

רש''י ציילנית. בעלת תפלה: אלמנה שובבית. בעלת שכינות הולכת ומבקרת שכינותיה תמיד: הרי אלו מבלי עולם. שאינן אלא נואפות ומכשפות ומראות עצמן צדקניות שלא יבדקו אחריהן: וקבול שכר מאלמנה. שהיתה טורחת עצמה יותר מן הצורך כדי לקבל שכר כדמפרש ואזיל למדנו שיטריח אדם עצמו במצות לקבל שכר יותר: בראת צדיקים. לנחול גן עדן: בראת רשעים. לירש גיהנם: שלא יכשלו בי בני אדם. להפסיד חלקם על ידי מג''ע ולירש גהינם: כי קאמר. מבלי עולם כגון יוחני בת רטיבי אלמנה מכשפה היתה וכשמגיע עת לידת אשה היתה עוצרת רחמה במכשפו' ולאחר שמצטערת הרבה היתה אומרת אלך ואבקש רחמים אולי תשמע תפלתי והולכת וסותרת כשפיה והולד יוצא פעם אחת היה לה שכיר יום בביתה והיא הלכה לבית האשה היולדת ושמע השכיר קול הכשפים מקשקשים בכלי כמו שהולד מקשקש במעי האם ובא ופתח את מגופת הכלי והכשפים יצאו והולד נולד וידעו כי בעלת כשפים היא: פרוש שכמי פרוש נקפי פרוש מדוכה. כלהו מפרש להו: מעשה שכם. שלא מלו לש''ש אף זה מעשיו להנאתו שיכבדוהו בני אדם ולא לש''ש: המנקף רגליו. מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מרים רגליו מן הארץ ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים: מקיז דם בכתלים. עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא: דמשפע. שהולך כפוף: כי מדוכיא. כבוכנא עשוי כמקבת וראשו כפוף: פרוש מה חובתי ואעשנה. למדוני מה עלי לעשות ואעש': הא מעליותא היא. אם אינו בקי באיסורין ודקדוקי מצות ובא ללמוד: מה חובתי תו ואעשנה. מה לעשות עוד ולא עשיתי ומראה עצמו כאילו קיים את הכל: פרוש מאהבה. מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות בוראו: מיראה. של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש''י כאשר צונו ה' אלהינו וסוף השכר לבא: דמטמרא מטמרא וכו'. הנסתרות נסתרות מב''א והגלויות גלויות ומ''מ לב''ד הגדול כלם גלויות והוא יפרע מן המתכסים בטליתות ומראין עצמן כפרושין ואינן פרושין: אל תתיראי מן הפרושין. שהפרושין היו שונאין אותו לפי שהרג מן החכמים הרבה ונהפך להיות צדוקי כדאמר בקידושין וכשמת היתה אשתו יראה מהן שלא יעבירו המלוכה מבניה והיתה אומרת לו לבקש מלפניהם עליה וא''ל אל תתיראי מן הפרושין שצדיקים הן ולא יגמלוך רעה ולא לבניך שלא חטאו להם: ולא ממי שאינן פרושין. שהם אוהבי: אלא מן הצבועים. כלומר שאין מראיתם כתולדותם אלא צבועין מבחוץ ואין תוכן כברם: שמעשיה' כמעשה זמרי. שהן רשעים ומבקשין שכר כפנחס אומרין לבריות לכבדן כפנחס ואיכא דמפ' ליה לענין צניעותא:

זוהר ואתחנן דף ר''ס ע''ב

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּכָל עוֹבָדוֹי בָּעֵי בַּר נָשׁ לְשַׁוָּאָה לְקַבָּלֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּה. רַבִּי יְהוּדָה לְטַעֲמֵהּ דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַאי מָאן דְּאָזֵיל בְּאָרְחָא יְכַוֵּן לִתְלַת מִלִּין וְעֵלָּא מִנְּהוֹן צְלוֹתָא וְאַף עַל גַּב דִּצְלוֹתָא יַתִּיר. עִלָּאָה מִכֹּלָּא תְּרֵי חַבְרֵי אוֹ תְּלָתָא דְּלָעָאן בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא דְּהָא לָא מִסְתָּפוּ בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא (ס''א וְעֵלָּא מִוְּהוֹן צְלוֹתָא. וְעֵלָּא מִכֻּלְּהוּ חַבְרַיָּא כְּמִלֵּי דְּאוֹרָיְתָא דְּהָא שְׁכִינְתָּא) אִשְׁתְּתַף בַּהֲדַיְהוּ. כִּי הָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי חִיָּא הֲווֹ אַזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר (ס''א חִיָּא) כְּתִיב (בראשית ג) וַיַּעַשׂ יְיָ אֱלֹקִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר. וְכִי עַד הַשְׁתָּא פְּשִׁיטֵי הֲווֹ מֵהַהוּא עוֹר אֵין אֶלָּא מָאנֵי לְבוּשֵׁי יְקָר הֲווֹ. אָמַר לֵהּ רַבִּי חִיָּא אִי הָכִי לא אִתְחֲזוּן לְהוּ אֲפִלּוּ כָּתְנוֹת עוֹר. וְכִי תֵּימָא דְּעַד לָא חָאבוּ אַלְבִּישׁוּ לְהוּ לֹא. אֶלָּא לְבָתַר דְּחָבוּ כְּתִיב וַיַּעַשׂ יְיָ אֱלֹקִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם וְגוֹ'. אָמַר לֵהּ הָכִי הוּא וַדַּאי בְּקַדְמִיתָא הֲווֹ כְּגַוְנָא דִּלְעֵלָּא וּמִתְפַּשְּׁטָן מִן גְּוַנֵּי דִּלְתַתָּא וַהֲוָה נְהוֹרָא דִּלְעֵלָּא אַסְחַר עָלַיְהוּ. וּלְבָתַר דְּחָבוּ אַהְדַּר לוֹן כְּגַוְנָא דְּהַאי עָלְמָא וְאַעְבָּר מִנַּיְהוּ גְּוָנֵי דִּלְעֵלָּא מַה כְּתִיב וַיַּעַשׂ יְיָ אֱלֹקִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. מִגַּוְנָא דְּהַאי עָלְמָא. כְּתִיב (שמות כט) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כָּתְנוֹת הָתָם כְּגַוְנָא דִּלְעֵלָּא. הָכָא כְּגַוְנָא דִּלְתַתָּא. הָתָם כָּתְנוֹת שֵׁשׁ הָכָא כָּתְנוֹת עוֹר וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ בַּר הָכִי שַׁפִּירָא דְּאִנּוּן לְבוּשִׁין סָלִיק עַל כֹּלָּא. (בראשית ג) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם בְּעִפּוּשָׁא דְּהַאי עָלְמָא מַה דְּלָא הֲוָה קוֹדֶם דְּהָווּ מַשְׁגְּחִין וּפָקְחִין לְעֵילָא לְזַמְּנָא דְּאָתֵי כְּתִיב (ישעיה מב) וְהוֹלַכְתִּי עִוְּרִים בְּדֶרֶךְ לא יָדָעוּ וְגוֹ'. זַמִּין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲפְקָחָא עֵינִין דְּלָא חַכִּימִין וּלְאִסְתַּכָּלָא בְּחָכְמָתָא עִלָּאָה וּלְאִתְדַבָּקָא בְּמַאי דְּלָא אִתְדַבָּקוּ בְּהַאי עָלְמָא בְּגִין דְּיִנְדְּעוּן לְמָארֵיהוֹן. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּיִזְכּוּן לְהַהִיא חָכְמָתָא דְּלָאו חָכְמָתָא כְּהַהִיא חָכְמָתָא וְלָאו יְדִיעָה כְּהַהִיא יְדִיעָה וְלָאו דְּבֵקוּתָא כְּהַהִיא דְּבֵקוּתָא. עַד דַּהֲווּ אָזְלֵי חָזוּ אִנּוּן לִסְטִים אָזְלֵי בַּתְרַיְהוּ לַאֲקַפְּחָא לוֹן. אִסְתַּכַּל בְּהוּ רַבִּי אֶלְעָזָר אָתוּ תְּרֵי חֵיוָן בְּרָא וְקָטְלֵי לוֹן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשֵׁיזָבָן, קָרָא עֲלַיְהוּ (משלי ד) בְּלֶכְתְּךָ לֹא יָצֵר צַעֲדְךָ וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל וּכְתִיב (תהלים צא) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ וְגוֹ'. וּכְתִיב (שם) כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בְּכָל מַעֲשָׂיו צָרִיךְ הָאָדָם לָשׂוּם כְּנֶגְדוֹ אֶת הַקָּבָּ''ה, וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ הַדָּבָר. רַבִּי יְהוּדָה הוֹלֵךְ לְטַעְמוֹ, שֶׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּל מִי שֶׁהוֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ, שֶׁמִּתְיָרֵא מִפְּנֵי לִסְטִים, יְכַוֵּן לְג' דְבָרִים, לְדוֹרוֹן וּלְתְפִלָה וּלְמִלְחָמָה. כְּמוֹ יַעֲקֹב, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי עֵשָׂו. וְהַחָשׁוּב מֵהֶם, הִיא תְּפִלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתְּפִלָה חֲשׁוּבָה יוֹתֵר. שְׁנֵי חֲבֵרִים אוֹ שְׁלֹשָׁה שֶׁעוֹסְקִים בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, הוּא עוֹד יוֹתֵר חָשׁוּב מִכֹּל, כִּי אֵינָם מִתְיַרְאִים מִפְּנֵי לִסְטִים, מִשׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה מְחוּבֶּרֶת עִמָהֶם מֵחַמַת שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי חִיָּא הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶרֶךְ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּתוּב, וַיַעַשׂ יְיָ אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתוֹ כָּתְנוֹת עוֹר. וְכִי עַד עַתָּה הָיוּ מוּפְשָׁטִים מֵהָעוֹר הַהוּא. וּמֵשִׁיב, כֵּן, שֶׁעַד עַתָּה לֹא הָיוּ לָהֶם אֵלוּ כָּתְנוֹת עוֹר, כִּי כְּלֵי לְבוּשֵׁי יְקָר הָיוּ. אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּא אִם כֵּן, לֹא הָיָה רָאוּי לָהֶם, אֲפִלּוּ כָּתְנוֹת עוֹר, מֵאַחַר שֶׁחָטְאוּ בְּעֵץ הַדַּעַת. וְאִם תֹּאמַר שֶׁמִּטֶרֶם שֶׁחָטְאוּ הִלְבִּישׁ אוֹתָם כָּתְנוֹת עוֹר, אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא לְאַחַר שֶׁחָטְאוּ כָּתוּב, וַיַעַשׂ יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַלְבִּשֵׁם. אָמַר לוֹ, כָּךְ הוּא וַדַאי, שֶׁלְאַחַר הַחֵטְא הָיָה. אֶלָּא בִּתְחִילָה הָיוּ מְלוּבָּשִׁים כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, דְּהַיְנוּ בַּזֹּהַר הָעֶלְיוֹן שֶׁל ז''א, וְהָיוּ מֻפְשָׁטִים מִן הַגְּוָנִים שֶׁלְמַטָה, שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְהָיָה הָאוֹר הָעֶלְיוֹן מְסַבֵּב אוֹתָם. וְאַחַר שֶׁחָטְאוּ, הֶחֱזִיר אוֹתָם בִּגְוָנִים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה וְהֶעֱבִיר מֵהֶם הַגְּוָנִים שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהָיָה לָהֶם מִז''א. מַה כָּתוּב, וַיַעַשׂ יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַלְבִּשֵׁם, כְּעֵין הָעוֹלָם הַזֶּה. כָּתוּב, וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כָּתְנוֹת. שָׁם הָיָה כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, דְּהַיְנוּ מִבְּחִינַת אוֹר ז''א, וְכָאן, בְּכָתְנוֹת עוֹר שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, הָיוּ כְּעֵין שֶׁלְמַטָה. לְפִיכָךְ שָׁם נִקְרָאִים כָּתְנוֹת שֵׁשׁ, הָרוֹמֵז עַל ז''א שֶׁהוּא נִקְרָא שֵׁשׁ, עַל שֵׁם ו' קְצָווֹת, וְכָּאן כָּתְנוֹת עוֹר, שֶׁהֵם מִבְּחִינַת הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת עוֹר, שֶׁהִיא בְּחִינת הָעוֹלָם הַזֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּךְ, הַיּוֹפִי שֶׁל אֵלוּ הַלְבוּשִׁים, הָיָה עוֹלֶה עַל הַכֹּל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם. הַיְנוּ שֶׁנִפְקְחוּ עֵינֵיהֶם בְּטוֹפֶס שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, דְּהַיְנוּ בְּצִיוּר הָרָגִיל בָּעוֹלָם הַזֶּה. מַה שֶׁלֹּא הָיָה מִקּוֹדֶם, שֶׁהָיוּ מַשְׁגִיחִים וּפִקְחִים לְמַעְלָה, בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. לְעָתִיד לָבֹא, כָּתוּב וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ וגו'. כִּי עָתִיד הַקָבָּ''ה לִפְקֹחַ עֵינַיִם שֶׁלֹּא הָיוּ חֲכָמוֹת, לְהִסְתַּכֵּל בַּחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, וּלְהַשִׂיג מַה שֶׁלֹּא הִשִׂיגוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיַכִּירוּ אֶת רִבּוֹנָם. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִיקִים שֶׁיִּזְכוּ לַחָכְמָה הַהִיא, שֶׁאֵין חָכְמָה כְּאוֹתָה הַחָכְמָה, וְאֵין יְדִיעָה כְּאוֹתָה הַיְדִיעָה וְאֵין דְבֵקוּת כְּאוֹתָה הַדְבֵקוּת. בְּעוֹד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, רָאוּ אֲשֶׁר לִסְטִים הוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם לִשְׁדוֹד אוֹתָם. הִסְתַּכֵּל בָּהֶם רַבִּי אֶלְעָזָר, בָּאוּ בּ' חַיוֹת הַשָׂדֶה וְהָרְגוּ אוֹתָם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בָּרוּךְ הָרַחֲמָן שֶׁהִצִילָנוּ. קָרָא עֲלֵיהֶם, בְּלֶכְתְּךְ לֹא יֵצַר צְעָדֶךְ וְאִם תָרוּץ לֹא תִכָשֵׁל. וְכָתוּב, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶה לָךְ וגו', וְכָתוּב כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְטֵהוּ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק יד

א. בְּשַׁחֲרִית בְּמוּסָף וּבִנְעִילָה הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם, אֲבָל בְּמִנְחָה אֵין נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם מִפְּנֵי שֶׁבְּמִנְחָה כְּבָר סָעֲדוּ כָּל הָעָם וְשֶׁמָּא שָׁתוּ הַכֹּהֲנִים יַיִן וְשִׁכּוֹר אָסוּר בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם תַּעֲנִית אֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶן בְּמִנְחָה גְּזֵרָה מִנְחַת תַּעֲנִית מִפְּנֵי מִנְחַת כָּל יוֹם: ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים ִ בְּתַעֲנִית שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בּוֹ מִנְחָה וּנְעִילָה כְּגוֹן צוֹם כִּפּוּר וְתַעֲנִית צִבּוּר. אֲבָל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בּוֹ נְעִילָה כְּגוֹן תִּשְׁעָה בְּאָב וְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז. הוֹאִיל וּתְפִלַּת מִנְחָה שֶׁלָּהֶם סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה הֲרֵי נִרְאֵית כִּנְעִילָה וְאֵינָהּ מִתְחַלֶּפֶת בְּמִנְחָה שֶׁל כָּל יוֹם וּלְפִיכָךְ יֵשׁ בָּהּ נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם. וְכֹהֵן שֶׁעָבַר וְעָלָה לַדּוּכָן בְּמִנְחָה שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הוֹאִיל וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין שָׁם שִׁכְרוּת הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְאֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי הֶחֲשָׁד שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ פָּסוּל הָיָה לְפִיכָךְ הוֹרִידוּהוּ:

מוסר

ספר חסידים סימן קנה

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁצִוָּה לַעֲבָדָיו לָלֶכֶת בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בָּא אֶחָד לוֹמַר לְעַבְדּוֹ אֶחָד אַל תֵּלֵךְ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁהַמֶּלֶךְ שְׁלַחֲךָ וַאֲנִי אֶתֵּן לָךְ לִטְרִין וְלָקַח לִטְרִין וְלֹא הָלַךְ וַחֲבֵרוֹ לֹא הָלַךְ לְפִי שֶׁאֶחָד נָדַר לִתֵּן לוֹ שְׁנֵי פְּשִׁיטִים הֲרֵי זֶה שֶׁלָּקַח רַק שְׁנֵי פְּשִׁיטִים יוֹתֵר עוֹנְשׁוֹ שֶׁבְּדָבָר קַל בִּטֵּל רְצוֹן הַמֶּלֶךְ. כָּךְ זֶה שֶׁחוֹטֵא בְּדָבָר שֶׁאֵין יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו עוֹנְשׁוֹ גָּדוֹל. וְכָל דָּבָר שֶׁבָּא לְיָדְךָ לַעֲשׂוֹת וְאֵינְךָ עוֹשֶׂה מִפְּנֵי הַבֹּשֶׁת שֶׁיִּקְרְאוּךָ חָסִיד שׁוֹטֶה תַּחֲשֹׁב כְּאִלּוּ הָיִיתָ בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה הָיִיתָ נֶהֱרָג עַל עֲבֵרָה קַלָּה אֲפִלּוּ אַעַרְקְתָא דִּמְסָאנָא וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶכֹּף אֶת יִצְרִי הַמָּסוּר בְּיָדִי. וְאִם גָּנַבְתָּ תּוֹדֶה וְתַעֲמֹד לָךְ. וְאִם הַבֹּשֶׁת מַלְבֶּנֶת פָּנֶיךָ הֲרֵי כְּקָרְבַּן כַּפָּרָה וּמוּטָב שֶׁתִּתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי מֵאָה וְאַל תִּתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי כַּמָּה רְבָבוֹת וּבִפְנֵי אוֹתָם עַצְמָם שֶׁאַחַר מוֹתָךְ. וְכֵן הַמּוֹנֵעַ אֶת הַמִּצְוָה מִפְּנֵי הַבֹּשֶׁת בֵּין מִצְוַת עֲשֵׂה בֵּין מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה יִתְבַּיֵּשׁ בְּפַרְהֶסְיָא לְאַחַר מוֹתוֹ בִּפְנֵיהֶם וְאוּלַי אֲפִלּוּ בַּחַיִּים כְּמוֹ צִדְקִיָּהוּ שֶׁאָמַר פֶּן יִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא נִכְנַע לִפְנֵי ה' וְעִוְּרוּ עֵינָיו וַחֲשׁוֹב לָךְ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת כ' כ' (פֵּרוּשׁ כִּי כָל) כִּי כָל סְאוֹן סוֹאֵן, כִּי כָּל הָעוֹלָם נִדּוֹן מִדָּה בְּמִדָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵרוֹם וּבְחֹסֶר כֹּל, ה' יַצִילֵנוּ:

ואתחנן יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(ט) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהֽוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶֽיךָ: לְחוֹד אִסְתַּמַר לָךְ וְטַר נַפְשָׁךְ לַחֲדָא דִילְמָא תִנְשֵׁי יָת פִּתְגָמַיָא דִי חֲזוֹ עֵינָיִךְ וְדִילְמָא יְעִדוּן מִלִבָּךְ כֹּל יוֹמֵי חַיָיךְ וּתְהוֹדְעִנוּן לִבְנָיךְ וְלִבְנֵי בְנָיִךְ:

רש''י רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים. אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים ואם תעותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים:

(י) יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּֽאֱמֹר יְהֹוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדֽוּן: יוֹמָא דִי קַמְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֹרֵב כַּד אֲמַר יְיָ לִי כְּנוֹשׁ קֳדָמַי יָת עַמָא וְאַשְׁמְעִנוּן יָת פִּתְגָמָי דִי יֵלְפוּן לְמִדְחַל קֳדָמַי כָּל יוֹמַיָא דִי אִנוּן קַיָמִין עַל אַרְעָא וְיָת בְּנֵיהוֹן יְאַלְפוּן:

רש''י יום אשר עמדת. מוסב על מקרא שלמעלה ממנו אשר ראו עיניך, יום אשר עמדת בחורב אשר ראיתם את הקולות ואת הלפידים: ילמדון. ילפון, לעצמם: ילמדון. יאלפון, לאחרים:

(יא) וַתִּקְרְבוּן וַתַּֽעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וַֽעֲרָפֶֽל: וּקְרֶבְתּוּן וְקַמְתּוּן בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא וְטוּרָא בָּעֵר בְּאֶשָׁתָא עַד צֵית שְׁמַיָא חֲשׁוֹכָא עֲנָנָא וַאֲמִיטְתָא: (יב) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹֽׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵֽינְכֶם רֹאִים זֽוּלָתִי קֽוֹל: וּמַלִיל יְיָ עִמְכוֹן מִגוֹ אֶשְׁתָא קַל פִּתְגָמִין אַתּוּן שָׁמְעִין וּדְמוּת לֵיתֵיכוֹן חָזָן אֱלָהֵן קָלָא: (יג) וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַֽעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַֽיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִֽים: וְחַוִי לְכוֹן יָת קְיָמֵהּ דִי פַקִיד יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד עַשְׂרָא פִּתְגָמִין וּכְתָבִנוּן עַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא: (יד) וְאֹתִי צִוָּה יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַֽעֲשֹֽׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וְיָתִי פַּקִיד יְיָ בְּעִדְנָא הַהִיא לְאַלָפָא יַתְכוֹן קְיָמִין וְדִינִין לְמֶעְבָּדְכוֹן יָתְהוֹן בְּאַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ:

רש''י ואתי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם. תורה שבעל פה:

נביאים - ישעיה - פרק מ

(טז) וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה: (פ) וְאִילָנֵי לִבְנָן לָא יְסַפְּקוּן לְאַדְלָקָא וְחֵיוְתָא דְבָהּ לֵית הִיא כְּמִיסַת לַעֲלָתָא :

רש''י אין די בער . על מזבחו : וחיתו . של לבנון , אין די עולה , ד''א ולבנון אין די בער וגו' לכפר על עון האומות :

(יז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ: כָּל עַמְמַיָּא כִּלְמָא עוֹבָדֵיהוֹן גְּמִירָא וְשֵׁיצָאָה אִנּוּן חֲשִׁיבִין קֳדָמוֹהִי :

רש''י כאין נגדו . כאין הם בעיניו ואין חשובין לפניו :

(יח) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ: וּלְמַן אַתּוּן מְדַמִּין קֳדָם אֵל וּמַה דְּמוּת אַתּוּן מְסַדְּרִין קֳדָמוֹהִי : (יט) הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף: הָא צִלְמָא נַגָּרָא עֲבֵיד וְקֵינָאָה בִּדְהַב מְחַפֵּי לֵהּ וְשַׁלְשְׁלַן דִּכְסַף קֵינָאָה מְאַחֵיד לֵהּ :

רש''י נסך . לו מסכה : נסך חרש . חרש של ברזל נוסכו מברזל או מנחושת ואח''כ הצורף מרקעו בטסי זהב ומצפהו מלמעלה : ורתקות . שלשלאות :

(כ) הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט: (ס) אוֹדָן בָּרֵי אָעָא דְּלָא אָחִיד רִקְבָא בָּחַר נַגַּרִ אוּמָן בָּעֵי לֵהּ לְאַתְקָנָא צְלֵם דְּלָא יִצְטְלֵי :

רש''י המסכן תרומה . או אם בא לעשותו של עץ המלומד להבחין בין עץ המתקיים לשאר עצים שלא ירקב מהר יבחר , המסכן המלומד כמו ( במדבר כב ) ההסכן הסכנתי , תרומה הפרשה ברירת העצים :

(כא) הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ: הֲלָא יְדַעְתּוּן הֲלָא שְׁמַעְתּוּן הֲלָא אִתְחַוָאָה מִן אַוְלָא עוֹבַד סִדְרֵי בְרֵאשִׁית לְכוֹן הֲלָא תִּסְתַּכְּלוּן לְמִדְחַל קֳדָם מִן דִּבְרָא יְסוֹדֵי אַרְעָא :

רש''י הלא תדעו . מוסדות הארץ מי יסדה ואותו היה לכם לעבוד :

כתובים - תהילים - פרק צד

צד (א) אֵל נְקָמוֹת יְהוָה אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע: אֱלָהָא מָרֵי פּוּרְעֲנוּתָא יְיָ אֱלָהָא מָרֵי פּוּרְעֲנוּתָא יְיָ אֱלָהָא מָרֵי פּוּרְעֲנוּתָא הוֹפַע :

רש''י הופיע . הראה וגלה לנו את נקמתך :

(ב) הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים: אִתְנַטַל דַיָּן אַרְעָא אֲתִיב גוּמְלָא בִישָׁא עַל גֵיוְתָנַיָּא : (ג) עַד מָתַי רְשָׁעִים יְהוָה עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ: עַד אֵימָתַי רַשִּׁיעַיָּא יְיָ עַד אֵימָתַי רַשִּׁיעַיָא יֵתְבוּן בְּשַׁלְוָתָא : (ד) יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן: יְבוּעוּן וִימַלְּלוּן גִּדוּפִין אָמְרִין מִלִין דִקְלָנָא כָּל עָבְדֵי שְׁקָר :

רש''י יתאמרו . ישתבחו כמו ( דברים כו ) האמרת והאמירך :

(ה) עַמְּךָ יְהוָה יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ: עַמָּךְ יְיָ יְשׁוּפוּן וְאַחְסַנְתָּךְ יְמַסְכְּנוּן : (ו) אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ: אַרְמַלְתָּא וְגִיּוֹרָא יִקְטְלוּן וְיַתְמֵי יְרַצְחוּן :

משנה שבועות פרק א

א. שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁנַיִם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה:

ברטנורה   (א) שבועות שתים. כתיבי בקרא בהדיא (שם ה) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב. אוכל להטיב. לא אוכל להרע. שמענה את עצמו. וה''ה לכל דבר שהוא הן ולאו להבא. דלהרע או להטיב להבא משמע: שהן ארבע. יש לרבות עוד שתים אחרים דלא כתיבי. והן. הן ולאו דלשעבר כמו אכלתי. ולא אכל. או לא אכלתי ואכל: ידיעות הטומאה. או נפש אשר תגע בכל דבר טמא (שם) האמור בויקרא אצל טומאת מקדש וקדשיו: שתי'. כתיב בקרא דכתיב (ויקרא ה) ונעלם ממנו והוא טמא. משמע שנעלמה ממנו טומאה ועל ידי אותו העלם אכל בשר קודש. הרי אחת. או נכנס למקדש. הרי שתים: שהן ארבע. יש לרבות עוד שנים חיובים אחרים העלם קודש. והעלם מקדש וזכור הוא את הטומאה: יציאות השבת. הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ילפינן מקרא מן ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' (שמות לז) לא תפיקו מרשות היחיד לרשות הרבים: שתים. אחד לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל החפץ והוציאו. ואחד לעומד בפנים ונטל החפץ ממקומו. והוציאו לחוץ: שהן ארבע. יש להוסיף עוד שתים דהכנסה אף ע''ג דלא כתיבי. שכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה כך הקפידה על ההכנסה. אחת לעומד בפני'. והוציא ידו לחוץ ונטל חפץ והכניס. ואחת לעומד בחוץ ונטל חפץ ממקומו. והושיטו לפנים והניחו: מראות נגעים שנים. כתיבי בקרא (ויקרא יג) שאת ובהרת: שהן ארבעה. תולדה דשאת ותולדה דבהרת לא כתיבי בקרא בהדיא:

ב. כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה וִידִיעָה בַסוֹף וְהֶעְלֵם בֵּנְתַּיִם, הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד. יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַסוֹף, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלֶה, עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ וְיָבִיא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד:

ברטנורה   (ב) שיש בה ידיעה בתחלה. אידיעת הטומאה קאי. ואיידי דזוטרי מילייהו. מפרש להו בריש' והדר מפרש שבועות דנפישי מילייהו. ויציאות ומראות. כל חדא וחדא. מפרשה במסכת דידי'. להכי לא פרשינהו בהאי מסכתא. ולא תנינהו הכא אלא משום דדמי להדדי בשתים שהן ארבע: ידיעה בתחלה. שידע שנטמא: וידיעה בסוף. משאכל את הקדש בהעלם. או נכנס למקדש בהעלם ויצא. נודע לו שבטומאה אכל. או בטומאה נכנס: והעלם בינתיים. כשאכל את הקדש נעלמה ממנו טומאה או קודש. או נכנס למקדש ונעלמה ממנו טומאה או מקדש: הרי זה בעולה ויורד. עולה לעשיר ויורד לעני. עשיר מביא חטאת בהמה. ועני חטאת העוף. ודל שבדלים. עשירית האיפה. והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום: שעיר הנעשה בפני'. שעיר יום הכפורים שמביא מדמו לפנים: תולה. להגן עליו מן היסורין: עד שיודע לו. שאכל קדש בטומאה ויביא קרבן עולה ויורד:

ג. אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסוֹף, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַחוּץ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט) מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפּוּרִים, עַל מַה שֶּׁזֶּה מְכַפֵּר זֶה מְכַפֵּר. מַה הַפְּנִימִי אֵינוֹ מְכַפֵּר אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יְדִיעָה, אַף הַחִיצוֹן אֵינוֹ מְכַפֵּר אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יְדִיעָה:

ברטנורה   (ג) אין בה ידיעה בתחלה. שלא ידע בטומאה זו מימיו זה לא יבא לכלל קרבן עוד לעולם. שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בה ידיעה בתחלה: שעיר הנעשה בחוץ. הקרב במזבח החיצון במוספין של יה''כ: ויוה''כ. עצמו מכפר עם השעיר: שנאמר. בשעיר הנעשה בחוץ (במדבר כט) שעיר עזים אחד חטאת: מלבד חטאת הכפורים. וחטאת הכפורים הוא השעיר הנעשה בפנים. והקישן הכתוב ללמדך שעל מה שזה מכפר זה מכפר. מה פנימי אינו בא אלא על דבר שיש בו ידיעה. ומאי ננהו ידיעה בתחלה כדילפינן מקרא דכתיב לכל חטאתם דמשמע לאותם שיבואו לכלל חטאת כשתהיה להם ידיעה בסוף. ואי אפשר לבא לכלל חטאת אלא אם כן היתה לו ידיעה בתחלה. אף שעיר הנעשה בחוץ אינו מכפר אלא על שיש בו ידיעה ומאי ניהו ידיעה בסוף ולא בתחלה דלא אתיא לכלל קרבן ומכפר זה כפר' גמורה בלא תליה:

ד. וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסוֹף, שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂעִירֵי הָרְגָלִים מְכַפְּרִין אֲבָל לֹא שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וְעַל מַה שְּׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין, עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשְּׂעִירִים כַּפָּרָתָן שָׁוָה עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, וְשֶׁל רְגָלִים מְכַפְּרִין עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסוֹף, וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסוֹף. אָמְרוּ לוֹ, מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶם, יִקְרְבוּ. אָמְרוּ לוֹ, הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה, הֵיאַךְ קְרֵבִין זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶן, כֻּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו:

ברטנורה   (ד) שעירי הרגלים. בכל הרגלים נאמרו שעירי חטאת במוספין: ושעירי ר''ח מכפרים. דכתיב בשעיר ר''ח (שם כה) לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה'. שעיר זה יהא מכפר. והיינו שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ושעירי רגלים ילפינן משעיר ר''ח בהיקש דשעיר הוה מצי למכתב בכלהו רגלים וכתב ושעיר וא''ו מוסיף על ענין ראשון. להקיש שעל מה שזה מכפר אלו מכפרים: כל השעירים כפרתן שוה. כל שעירי המוספין בין שעירי רגלים. בין שעירי ר''ח. בין שעיר הנעשה בחוץ ביה''כ. כפרתן שוה שהם מכפרין בין על שאין בה ידיעה בתחילה ויש לה ידיעה בסוף. בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. בין על טהור שאכל את הטמא. ונ''מ לטומאה שאירעה בין זו לזו. אבל שעיר הנעשה בפני' ביה''כ לא נחלקו עליו שהוא תולה על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף כדאמרי': היה ר''ש אומר. האי דהדר נקט ליה משום דבעי למימר אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה: מהו שיקרבו. אם אבד שעיר שהופרש ליוה''כ ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל או בר''ח. מהו שיקריב לשם שעירו של יום: אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה. ר''מ הוא דקאמר ליה לר' שמעון בשלמא אי אמרת כולן כפרתם שוה יקריב שהרי כולן כפרה אחת הן מכפרים. אלא לדידך זו שהופרשה לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף. היאך יקרב ברגל לכפר על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. או בר''ח לכפר על הטהור שאכל את הטמא: לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. וכיון דבזה שוין. אע''פ שכפרתן חלוקות יכול הוא ליקרב:

ה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא. מוֹסִיף עֲלֵיהֶם שֶׁל רְגָלִים, שֶׁמְּכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסוֹף. מוֹסִיף עֲלֵיהֶם שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהֵן מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסוֹף, וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסוֹף. אָמְרוּ לוֹ, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָּזֶה. אָמַר לָהֶם, הֵן. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן יִהְיוּ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵבִין בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, אֲבָל הֵיאַךְ שֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים קְרֵבִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר כַּפָּרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָהֵן. אָמַר לָהֶן, כֻּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו:

ברטנורה   (ה) משמו. של ר''ש. וסתם ר''ש הוא ר''ש בן יוחאי:

ו. וְעַל זְדוֹן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין. וְעַל שְׁאָר עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, הַזְּדוֹנוֹת וְהַשְּׁגָגוֹת, הוֹדַע וְלֹא הוֹדַע, עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר:

ברטנורה   (ו) ועל זדון טומאת מקדש וכו'. סתמא היא. (דגמ' נקיט לה): שעיר הנעשה בפנים ויוה''כ מכפרים. דכתיב (ויקרא טז) ומפשעיהם לכל חטאתם. ופשעיהם. אלו המרידי': החמורות והקלות וכו'. כולה מתני' מפרשה בגמ' הכי. בין קלות בין חמורות בין שעשאן במזיד בין שעשאן בשוגג אותן שעשאן בשוגג בין נודע לו ספיקן. בין לא נודע לו ספיקן כלומר בין נודע לו שבא לידו ספק חלב ואכל: בין שלא נודע לו. שבא לידו ספק חלב. ואלו הן קלות עשה ולא תעשה ואלו הן חמורות כריתות ומיתות ב''ד:

ז. אֶחָד יִשְׂרְאֵלִים, וְאֶחָד כֹּהֲנִים, וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ. מַה בֵּין יִשְׂרְאֵלִים לַכֹּהֲנִים וּלְכֹהֵן מָשׁוּחַ, אֶלָּא שֶׁדַּם הַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁדַּם הַשָּׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִפְנִים מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ דַּם הַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים. כְּשֵׁם שֶׁוִּדּוּיוֹ שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ וִדּוּיוֹ שֶׁל פָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים:

ברטנורה   (ז) א' ישראל וא' כהנים. הכי קאמר. אחד ישראל ואחד כהנים וא' כהן משוח. מתכפרים בשעיר המשתלח בשא' עבירות ואין חלוק ביניהן: אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו. כל מה ששעי' הפנימי מכפ' על ישראל דהיינו תליית ישראל על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף. וזדון טומא' מקדש וקדשיו וכן כפר' שעיר החיצון פרו של כ''ג הקרב בי''ה מכפר על הכהנים: ר''ש אומר כשם. שאתה מודה בדם השעיר הפנימי שמכפר על ישראל. כפרתו בלא שום וידוי. שאין וידוי בשעיר הפנימי. אלא בשעיר המשתלח. כך דם הפר בלא שום וידוי מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו. אייתר ליה וידוי של פר במקום וידוי של שעיר המשתלח. לכפר על הכהנים בשאר עבירות. ואין להם כפרה בשעיר המשתלח:

גמרא שבועות דף יח ע''א

בָּעא מִינֵהּ רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵי בֶּן לְקוּנְיָא מִרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי בֶּן לְקוּנְיָא אַזְהָרָה לְבוֹעֵל נִדָּה מִנַּיִן מִן הַתּוֹרָה שָׁקַל קָלָא פָּתַק בֵּהּ אַזְהָרָה לְבוֹעֵל נִדָּה (ויקרא יח) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָה לֹא תִקְרַב אֶלָּא אַזְהָרָה לַמְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ נִטְמֵאתִי דְלָא נִיפְרִישׁ מִיָּד מְנָא לָן אָמַר חִזְקִיָּה אָמַר קְרָא (שם טו) וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת נִדָּתָהּ תְּהֵא עָלָיו. אַשְׁכְּחָן עֲשֵׂה לֹא תַעֲשֶׂה מְנָלָן אָמַר רַב פַּפָּא אָמַר קְרָא (שם יח) לֹא תִקְרַב לֹא תִקְרַב נַמֵּי לֹא תִפְרוֹשׁ הוּא דִּכְתִיב (ישעיה סה) הָאוֹמֵר קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ. תָּנוּ רַבָּנָן (ויקרא טו) וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם. אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה מִכָּאן אַזְהָרָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּפְרְשׁוּ מִנְּשׁוֹתֵיהֶן סָמוּךְ לְוִסְתָּן וְכַמָּה. אָמַר רַבָּה: עוֹנָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כָּל שֶׁאֵינוֹ פּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ אֲפִלּוּ הַוְיָן לוֹ בָנִים כִּבְנֵי אַהֲרֹן מֵתִים. דִּכְתִיב (שם) וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם. וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָה וְסָמִיךְ לֵהּ (שם טז) אַחֲרֵי מוֹת. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּה הַוְיָן לוֹ בָנִים זְכָרִים דִּכְתִיב (שם יא) וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וְסָמִיךְ לֵהּ (שם יב) אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: הַוְיָן לוֹ בָּנִים רְאוּיִין לְהוֹרָאָה דִּכְתִיב (שם י) וּלְהַבְדִּיל וּלְהוֹרוֹת. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל הַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת הַוְיָן לוֹ בָנִים זְכָרִים, דִּכְתִיב (שם) לְהַבְדִּיל בֵּין הַקּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל. וּכְתִיב הָתָם (שם יא) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וְסָמִיךְ לֵהּ (שם יב) אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: בָּנִים רְאוּיִין לְהוֹרָאָה, דִּכְתִיב (שם) לְהַבְדִּיל וּלְהוֹרוֹת. אָמַר רַבִּי בִנְיָמִין בַּר יֶפֶת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ הַוְיָן לוֹ בָנִים זְכָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שם יא) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים. וּסְמִיךְ לֵהּ אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ:

רש''י שקל קלא. פיסת רגבים: פתק ביה. זרק בו: קרב אליך. עמוד בעצמך ליצני הדור היו אומרים לנביא עמוד בעצמך אל תגע בי שלא אטמאך שאתה קדוש ואני טמא קדשתיך טמאתיך כמו הן ישא איש בשר קדש וכמו פן תקדש: והזרתם. והפרשתם כמו וינזרו: אזהרה לישראל וכו'. דסמיך ליה והדוה בנידתה בההוא עניינא: עונה. במסכת נדה מפורש או יום או לילה אם וסתה ביום יפרוש כל היום ואם וסתה בלילה יפרוש כל הלילה והכי מפרש לה במסכת נדה בפ' האשה: ולהבדיל וכו'. המבדיל בין טומאה לטהרה תלד אשתו זכר: להבדיל ולהורות. בעניינא דשתויי יין כתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול בין הטמא וכו' ולהורות את בני ישראל: המקדש עצמו בשעת תשמיש. דרך צניעות:

זוהר ואתחנן דף רס''ה ע''א

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נָשׁ אַקְדִּים בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא וְקָם וְאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרָיְתָא עַד דְּנָהִיר צַפְרָא בְּצַפְרָא אַנַּח תְּפִלִּין בְּרֵישֵׁהּ וּתְפִלִּין בִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא בִּדְרוֹעֵהּ וְאִתְעַטָּף בְּעִטּוּפָא דְּמִצְוָה וְאָתֵי לְנָפְקָא מִתַּרְעָא דְּבֵיתֵהּ אִעֲרַע בַּמְּזוּזָה רְשִׁימָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּתַרְעָא דְּבֵיתֵיהּ אַרְבַּע מַלְאָכִין קַדִּישִׁין מִזְדַוְּגָן עִמֵּהּ וְנָפְקִין עִמֵּהּ מִתַּרְעָא דְּבֵיתֵהּ וְאוֹזְפֵי לֵהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא וּמַכְרְזֵי קָמֵהּ הָבוּ יְקָרָא לְדִיּוּקְנָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא הָבוּ יְקָרָא לִבְרֵהּ דְּמַלְכָּא לְפַרְצוּפָא יְקָרָא דְּמַלְכָּא רוּחָא קַדִּישָׁא שַׁרְיָא עָלֵהּ אַכְרִיז וַאֲמַר (ישעיה מט) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. כְּדֵין הַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא סַלְקָא לְעֵלָּא וְאַסְהִיד עָלֵהּ קָמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא כְּדֵין פָּקִיד מַלְכָּא עִלָּאָה לְמִכְתַּב קָמֵּהּ כָּל אִנּוּן בְּנֵי הֵיכָלֵהּ כָּל אִנּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן קָמֵיהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (מלאכי ג) וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ, מַאי וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמות לה) (ס''א כְּחֵשֶׁב הָאֵפוֹד) וְחוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבוֹת אִנּוּן דְּעָבְדִין לִשְׁמֵהּ אוּמָנוּתָא בְּכֹלָּא. אוּמָנוּתָא דִּתְפִלִּין בְּבָתֵּיהוֹן בִּרְצוּעֵיהוֹן וּכְתִיבָתְהוֹן. אוּמָנוּתָא דְּצִיצִית. בְּחוּטֵיהוֹן בְּחוּטָא דִּתְכֶלְתָּא. אוּמָנוּתָא דִּמְזוּזָה וְאִלֵּין אִנּוּן חוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. וּכְתִיב וְחוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבוֹת. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתַּבַּח בֵּהּ וּמַכְרִיז עָלֵהּ בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין חֲמוּ מַה בִּרְיָה עַבְדִית בְּעוֹלָמִי. וּמָאן דְּיֵעוֹל קָמֵּהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא כַּד נָפִיק מִתַּרְעֵיהּ וְלָא תְּפִלִּין בְּרֵישֵׁיהּ וְצִיצִית בִּלְבוּשֵׁיהּ וְאוֹמֵר (תהלים ה) אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר: אָן הוּא מוֹרָאִי הָא סָהִיד סַהֲדוּתָא דְּשִׁקְרָא:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מַקְדִים עַצְמוֹ בַּחֲצוֹת לַיְלָה, וְקָם וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁמֵאִיר הַבֹּקֶר. וּבַבֹּקֶר מַנִּיחַ תְּפִילִין בָּרֹאשׁ וּתְפִילִין בְּרוֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ, דְּהַיְנוּ תְּפִילִין שֶׁל הַמַּלְכוּת, בִּזְרוֹעַ. וְנִתְעַטֵף בְּעִטוּף שֶׁל מִצְוָה. וּבָא לָצֵאת מִפֶּתַח בֵּיתוֹ הוּא פּוֹגֵשׁ בַּמְזוּזָה, שֶׁהִיא רוֹשֶׁם שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהִיא מַלְכוּת, בְּשַׁעַר בֵּיתוֹ. הִנֵּה אָז, אַרְבָּעָה מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים מִתְחַבְּרִים עִמוֹ, וְיוֹצְאִים עִמוֹ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ וּמְלַוִים אוֹתוֹ לְבֵּית הַכְּנֶסֶת וּמַכְרִיזִים לְפָנָיו, תְּנוּ כָּבוֹד לְצוּרַת הַמֶּלֶך הַקָּדוֹשׁ, תְּנוּ כָּבוֹד לְבֶן הַמֶּלֶךְ, לְצוּרַת הַפָּנִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ. וְרוּחַ קָדוֹשׁ שׁוֹרֶה עָלָיו, מַכְרִיז וְאוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאָר. אָז, אוֹתוֹ הָרוּחַ הַקָּדוֹשׁ, עוֹלֶה לְמַעְלָה וּמֵעִיד עָלָיו לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. אָז מְצַוֶה הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן לִכְתּוֹב לְפָנָיו כָּל אֵלּוּ בְּנֵי הֵיכָלוֹ, כָּל אֵלּוּ הַנּוֹדָעִים לְפָנָיו. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. מַהוּ וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְחוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבוֹת, שֶׁהֵם מַחֲשֶׁבֶת אוּמָנוּת. אַף כָּאן, אֵלּוּ שֶׁעוֹשִׂים לִשְׁמוֹ, אוּמָנוּת בְּכָל דָבָר. אוּמָנוּת הַתְּפִלִין, בְּהַבָּתִים שֶׁלָהֶם בִּרְצוּעוֹתֵיהֶם וּבִּכְתִיבָה שֶׁלָהֶם. אוּמָנוּת הַצִיצִית, בַּחוּטִים שֶׁלָהֶם, בְּחוּט הַתְּכֵלֶת. אוּמָנוּת הַמְזוּזָה. וְאֵלּוּ הֵם חוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְחוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבוֹת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַקָּבָּ''ה מִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ וּמַכְרִיז עָלָיו בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, רְאוּ אֵיזוֹ בְּרִיָה עָשִׂיתִי בְּעוֹלָמִי. וּמִי שֶׁנִכְנָס לְפָנָיו לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּכְשֶׁיוֹצֵא מִפִּתְחוֹ, בְּלֹא תְפִלִין בְּרֹאשׁוֹ וְצִיצִית בִּלְבוּשׁוֹ, אוֹמֵר אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךְ בְּיִרְאָתֶךְ. אוֹמֵר הַקָּבָּ''ה, אֵיפֹה הוּא מוֹרָאִי, הַרֵי מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶה שֶׁאָמַר כַּאן בִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהֵינוּ. כִּי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מֹשֶה נֶאֱחָז בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה יוֹתֵר מֵעַל שְׁאָר הַנְבִיאִים וְהַנֶּאֱמָנִים וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִם הָיוּ יוֹדְעִים בְּנֵי הָאָדָם דִבְרֵי תוֹרָה, הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵין מִלָה בַּתּוֹרָה אוֹ אוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין בָּה סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים וִיקָרִים.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק יד

א. כֵּיצַד הִיא נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם בִּגְבוּלִין בְּעֵת שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לַעֲבוֹדָה כְּשֶׁיֹּאמַר רְצֵה, כָּל הַכֹּהֲנִים הָעוֹמְדִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת נֶעֱקָרִין מִמְּקוֹמָן וְהוֹלְכִין וְעוֹלִין לַדּוּכָן וְעוֹמְדִין שָׁם. פְּנֵיהֶם לַהֵיכָל וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶם כְּפוּפוֹת לְתוֹךְ כַּפֵּיהֶם, עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁלִיחַ צִבּוּר הַהוֹדָאָה. וּמַחֲזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וּפוֹשְׁטִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם וּמַגְבִּיהִין יְדֵיהֶם, כְּנֶגֶד כִּתְפֵיהֶם וּמַתְחִילִין יְבָרֶכְךָ. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתָן מִלָּה בְמִלָּה וְהֵן עוֹנִין. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו) ''אָמוֹר לָהֶם'', עַד שֶׁיֹּאמַר. כְּשֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק רִאשׁוֹן כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְחוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמַקְרֵא אוֹתָן פָּסוּק שֵׁנִי מִלָּה בְּמִלָּה וְהֵן עוֹנִין עַד שֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק שֵׁנִי וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְכֵן פָּסוּק שְׁלִישִׁי. ב. כְּשֶׁיַּשְׁלִימוּ הַכֹּהֲנִים שְׁלשָה פְּסוּקִים מַתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל תְּפִלָּה שֶׁהִיא שִׂים שָׁלוֹם וְהַכֹּהֲנִים מַחֲזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַקּדֶשׁ וְקוֹפְצִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וְעוֹמְדִין שָׁם בַּדּוּכָן עַד שֶׁיִּגְמֹר הַבְּרָכָה וְחוֹזְרִין לִמְקוֹמָן:

מוסר

ספר חסידים סימן קנה

כָּל הַמְרַחֵם עַל הָאַכְזָר אֵינוֹ מְרַחֵם עַל הָרַחֲמָנִים וְעַל מִי שֶׁהַדִּין לְרַחֵם עָלָיו כְּגוֹן עַל בָּנָיו וְעַל בְּנוֹתָיו וְאֶחָיו וּקְרוֹבָיו וְאֵין לָהֶם וְיָכוֹל לְכַלְכְּלָם וְאֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם הֲרֵי כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ יָבוֹא לִידֵי מִי שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת וּצְדָקָה פֵּרוּשׁ לְיַד בָּנָיו וּבְנוֹתָיו וּקְרוֹבָיו שֶׁאֵין צְדָקָה שַׁיָּךְ בְּפַרְנָסָתָם אֶלָּא דֶּרֶךְ רַחֲמָנוּת וַאֲפִלּוּ הוּא מְפַרְנֵס אֲחֵרִים וְכֵיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאָבִיו וְאִמּוֹ וְאֶחָיו עֲנִיִּים וְאֵינוֹ מְפַרְנְסָם וּמְפַרְנֵס אֲחֵרים אוֹתָן עַצְמָם שֶׁהוּא מְפַרְנֵס לְבַסּוֹף יִהְיוּ אַכְזָרִים עָלָיו וְלֹא יְרַחֲמוּהוּ וְלֹא יַחֲזִיקוּ לוֹ טוֹבָה עַל הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה עִמָּהֶם וְיֵהָפְכוּ לוֹ לְשׂוֹנְאָיו כִּי יֵשׁ לָךְ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת לְאָדָם אִם יַעֲשֶׂנָּה וְאִם לֹא יַעֲשֶׂנָּה יֵחָשֵׁב לוֹ לְרָעָה. כְּגוֹן אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ שֶׁאוֹהֲבִין יַלְדֵיהֶן וְיֵשׁ לָהֶן וּמְפַרְנְסִין אוֹתָן וּמְרַחֲמִים עֲלֵיהֶם הֲרֵי אֵין זְכוּת וּצְדָקָה כִּי מֵאַהֲבָתָן עוֹשִׂין לָהֶם כֵּן כְּמוֹ כֶּלֶב לְגוּרָיו וְהַדֹּב וְכָל חַיּוֹת שֶׁמְּשִׂימִים נַפְשָׁם בְּכַפָּם לִטְרֹף טֶרֶף לְהָבִיא לְגוּרֵיהֶן וְאִם לֹא יִהְיוּ מְרַחֲמִים עַל יַלְדֵיהֶן וְלֹא מְפַרְנְסִים אוֹתָם וְאֵין לִילָדִים מְאוּמָה אוֹ שֶׁמַּכִּין אוֹתָן שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אוֹ שֶׁלֹּא לְיַסְּרָם כְּלָל. גָּדוֹל עֲוֹנָם מִנְּשׂוֹא לְפִיכָךְ הָאָב שֶׁעוֹשֶׂה טוֹבָה לְמִקְּצָת בָּנָיו וּקְצָתָן מוֹאֵס וְלֹא עוֹשֶׂה אִתָּם טוֹבָה. אוֹתוֹ שֶׁהוּא מוֹאֵס יִירָשֶׁנּוּ:

ואתחנן יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵֽשׁ: וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא לְנַפְשָׁתֵיכוֹן אֲרֵי לָא חֲזֵיתוּן כָּל דְמוּת בְּיוֹמָא דִי מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּחֹרֵב מִגוֹ אֶשָׁתָא: (טז) פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַֽעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָֽה: דִילְמָא תְּחַבְּלוּן וְתַעְבְּדוּן לְכוֹן צֶלֶם דְמוּת כָּל צוּרָא דְמוּת דְכַר אוֹ נֻקְבָא:

רש''י סמל. צורה:

(יז) תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָֽיִם: דְמוּת כָּל בְּעִירָא דִי בְאַרְעָא דְמוּת כָּל צִפַּר גַדְפָא דִי פָּרַח בַּאֲוֵר רְקִיע שְׁמַיָא: (יח) תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בַּֽאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָֽרֶץ: דְמוּת כָּל רִחֲשָׁא דִי בְאַרְעָא דְמוּת כָּל נוּנֵי דִי בְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא: (יט) וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְֽרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּֽוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתָ לָהֶם וַֽעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָֽעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָֽיִם: וְדִילְמָא תִזְקוֹף עֵינָיךְ לִשְׁמַיָא וְתֶחֱזֵי יָת שִׁמְשָׁא וְיָת סִיהֲרָא וְיָת כּוֹכְבַיָא כֹּל חֵילֵי שְׁמַיָא וְתִטְעֵי וְתִסְגוּד לְהוֹן וְתִפְלְחִנוּן דִי זַמִין יְיָ אֱלָהָךְ יָתְהוֹן לְכֹל עַמְמַיָא תְּחוֹת כָּל שְׁמַיָא:

רש''י ופן תשא עיניך. להסתכל בדבר ולתת לב לשוב לטעות אחריהם: אשר חלק וגו' לכל העמים. להאיר להם. דבר אחר לאלהות. לא מנען מלטעות אחריהם, אלא החליקם בדברי הבליהם לטרדם מן העולם. וכן הוא אומר (תהלים לו, ג) כי החליק אליו בעיניו למצא עונו לשנא:

נביאים - ישעיה - פרק מ

(כב) הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת: דְּאַשְׁרֵי בִּתְקוֹף רוּמָא שְׁכִינַת יְקָרֵיהּ וְכָל יָתְבֵי אַרְעָא חֲשִׁיבִין קֳדָמוֹהִי בְּקַמְצִין דְּמָתַח כִּזְעֵיר שְׁמַיָּא וּפַרְסִינוּן כְּמַשְׁכַּן יְקָרָא לְבֵית שְׁכִינְתָּא :

רש''י חוג . ל' מחוגה ( לקמן מד ) עוגל קומפ''ש בלע''ז : ויושביה . לפניו כחגבים : כדוק . כיריעה טייל''א בלע''ז :

(כג) הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה: דִּמְסַר שִׁלְטוֹנִין לְחוּלְשָׁא דַּיָּנֵי אַרְעָא כִּלְמָא עבֵיד : (כד) אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם: (ס) אֲפִלּוּ יִפְשׁוּן אֲפִלּוּ יִפְשׁוּן אֲפִלּוּ יִסְגוּן וַאֲפִלּוּ יִתְרַבּוּן בְּאַרְעָא בְּנֵיהוֹן וְאַף רוּגְזֶיהּ יְשַׁלַּח בְּהוֹן וְיִבְהֲתוּן וּמֵימְרֵיהּ כְּעַלְעִילָא לְקַשָׁא יְדַבֵּר יַתְהוֹן :

רש''י אף בל נטעו . אף הרי הם כמי שלא נטעו : אף בל זרעו . ועוד יתר מכאן שישורשו ויעקרו כאלו לא זורעו , זריע' פחותה מנטיעה : בל שורש בארץ גזעם . לכשיעקרו לא ישריש הגזע בארץ שיהא מחליף כל שורש שבמקרא טעמו באות ראשונה ונקודה הרי''ש פתח וזה טעמו למטה ונקוד קמץ לפי שהוא לשון פועל אינרצינ''י בלע''ז :

(כה) וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ: וּלְמַן תְּדַמּוּן קֳדָמַי וּתְשַׁוּוֹן יֵימַר קַדִּישָׁא : (כו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר: (ס) זְקוּפוּ לְרוּמָא עֵינֵיכוֹן וַחֲזוּ לְמִדְחַל קֳדָם מַן דִּבְרָא אִלֵּין דְּאַפֵּיק בְּמִנְיָן חֵילֵי שְׁמַיָּא לְכוּלְהוֹן בְּשִׁמְהֶן קָרֵי מַסְגֵי גְבוּרָן וּתְקוֹף חֵיל חַד מִסִּדְרֵיהּ לָא מִתְעַכָּב :

רש''י מי ברא אלה . כל הצבא אשר תראו במרום מרוב אונים , שיש לו ושהוא אמיץ כח איש מהצבא לא נעדר שלא יקרא בשם :

כתובים - תהילים - פרק קח

(ג) עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר: שַׁבַּח נִבְלָא וְכִנָרָא אֲשַׁבַּח בִּקְרִצְתָּא :

רש''י אעירה שחר . דרך שאר מלכים השחר מעוררם ואני מעורר את השחר שאני קם חצות לילה שהנבל והכנור מעוררני כמו שאמרו רבותינו כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כיון שהגיע חצי הלילה רוח צפונית מנשבת בו והוא מנגן מאליו :

(ד) אוֹדְךָ בָעַמִּים יְהוָה וַאֲזַמֶּרְךָ בַּלְאֻמִּים: אוֹדֵי קֳדָמָךְ בְּעַמַיָא יְיָ וַאֲשַׁבְּחִינָךְ בְּאוּמַיָא : (ה) כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ: אֲרוּם רַב מֵעִלַוֵי שְׁמַיָא טוּבָךְ וְעַד שְׁחָקֵי מָטֵי קוּשְׁטָךְ :

רש''י מעל שמים . וכתוב אחד אומר ( לעיל נ''ז ) עד שמים פירשו רבותינו כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה :

(ו) רוּמָה עַל שָׁמַיִם אֱלֹהִים וְעַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ: אִתְרוֹמֵם עִלַוֵי שְׁמַיָא אֱלֹהִים וְעַל כָּל יָתְבֵי אַרְעָא אַיְקָרָךְ : (ז) לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: מִן בִּגְלַל דְיִשְׁתֵּזְבוּן רְחִימָךְ פְּרוֹק יְמִינָךְ וַעֲנֵי יָתִי :

רש''י וענני . שכל עמך וידידיך תלוין בי :

משנה בכורות פרק ו

א. על אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, נִפְגְּמָה אָזְנוֹ מִן הַסְחוּס, אֲבָל לֹא מִן הָעוֹר, נִסְדְּקָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסְרָה, נִקְּבָה מְלֹא כַרְשִׁינָה, אוֹ שֶׁיָּבְשָׁה. אֵיזוֹ הִיא יְבֵשָׁה, כּל שֶׁתִּנָּקֵב וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה טִפַּת דָּם. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר, יְבֵשָׁה, שֶׁתְּהֵא נִפְרֶכֶת:

ברטנורה   (א) על אלו מומין. נפגמה. אין פגימה בלא חסרון. אבל סדק משמע נמי בלא חסרון. ושיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן: הסחוס. תנוך האוזן שקורין טנרו''ס בלע''ז: אבל לא מן העור. דעור הדר בריא ולא הוי מומא. והאי עור היינו אליה רכה של אוזן: נקבה מלוא כרשינה. שיש בחלל הנקב שיעור גרגיר של כרשינה. בין שהנקב ארוך בין עגול, אם יש בכולו כדי להצטרף בחללו כשיעור גרגיר של כרשינה, הרי זה מום: שתהא נפרכת. נעשית פירוכים ופתיתים כשממשמשים בה. ואין הלכה כר' יוסי. וכל הני מומין דחשיב במתניתין ששוחטין עליהן את הבכור ילפינן מקראי, דכתיב (דברים טו) וכי יהיה בו מום, כלל. פסח או עור, פרט. כל מום רע, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר, אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר:

ב. רִיס שֶׁל עַיִן שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק, הֲרֵי בְעֵינָיו דַּק, תְּבַלּוּל, חִלָּזוֹן נָחָשׁ, וְעֵנָב. וְאֵיזֶהוּ תְּבַלּוּל, לָבָן הַפּוֹסֵק בַּסִירָא וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר. בַּשָּׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן, אֵינוֹ מוּם, שֶׁאֵין מוּמִים בַּלָּבָן:

ברטנורה   (ב) ריס של עין. עפעף של עין: הרי בעיניו. כלומר הרי שיש בעיניו: דק. טיל''א בלע''ז: חלזון נחש. היינו חלזון היינו נחש. וקורהו נחש שעשוי מנומר כנחש. והוא בשר נוסף הנמשך וחופה קצת מן השחור שבעין. וקורין לו בערבי טפר''א כמו שקורין לצפורן טפרא. לפי שהוא חופה את העין כדרך שהצפורן חופה בשר האצבע: ועינב. שיש בעינו כגרגיר של ענב: לבן הפוסק בסירא. סירא היינו שורה שבעין סביב השחור שמשם מראית העין באה. ואם חוט לבן יוצא מן הלבן שבעין ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור, הוי מום: שחור ונכנס בלבן. אם חוט אחד שחור יוצא מן השחור שבעין ופוסק בסירא ונכנס בלבן: אינו מום. שאין מומין בלבן דלאו עין הוא אלא שומן העין:

ג. חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִים. אֵיזֶהוּ חֲוַרְוָד הַקָּבוּעַ, כֹּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלשָׁה פְעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם. וְאֵלּוּ הֵם מַיִם הַקְּבוּעִים, אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל גְּשָׁמִים, לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל שְׁלָחִים. אָכַל הַיָּבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל הַלַּח, אֵינוֹ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל הַיָּבֵשׁ אַחַר הַלַּח:

ברטנורה   (ג) חורוד. כמין טפין לבנות בעין. תרגום לבן, חיור: והמים. היורדים אל העין ומונעים הראות: הקבועים. אתרווייהו קאי, אחורוד והמים: בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום. בכל עשרים ושבעה יום שהוא שליש הזמן של שמונים יום בקירוב, בודקים אותו אם הלך החורוד. ואם הלך, אע''פ שחזר, מונין לו שמונים מיום שחזר. ואין החורוד קבוע עד שיעמוד שמונים יום. ואם לא בדקוהו בתוך שמונים יום, אע''פ שנמצא החורוד שם ביום שמונים לא הוי מום, דשמא בינתים הלך וחזר. והלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס: אלו הן המים הקבועים. כלומר במאי ידעינן אי קבועים או עוברים: אכל לח ויבש של גשמים. אם האכילוהו לרפואה תבן וחציר שקורין פיינ''ו בלע''ז: לח. הגדל באדר וחצי ניסן: ויבש. שגדל באלול וחצי תשרי: של גשמים. היינו שגדל בשדה בית הבעל ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אכל לח ויבש של גשמים, הרי זה מום. של בית השלחין, אינו מום. ודגשמים נמי, אכל יבש ואחר כך אכל לח אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח: של בית השלחין. ארץ הצריכה להשקות לא הוי רפואה ולא בדקינן ביה: אכל יבש ואחר כך לח. לרפואה, אין זו רפואתו, ואע''פ שלא נתרפא בכך אינו מום: עד שיאכל יבש אחר הלח. זו היא דרך רפואתו, תבן וחציר הגדל באדר וחצי ניסן מאכילין אותו באדר וחצי ניסן, ותבן וחציר הגדל באלול וחצי תשרי מאכילין אותו באלול וחצי תשרי, דלא שחטינן ליה עד שיעברו עליו כל ימי הקיץ ויבדוק בשניהם. ואם לא נתרפא הוי מום. וצריך שיאכל מהם לא פחות מכגרוגרת בכל סעודה וסעודה כל שלשה חדשים בתחילת הסעודה ולאחר ששתה, ולא יהיה כפות בשעה שאוכל העשבים הללו לרפואה, ולא יהיה יחידי אלא עם חבריו, בשדה ולא בתוך העיר. ואם שלמו כל התנאים הללו ולא נתרפא הוי מום ושוחטין עליו:

ד. חָטְמוֹ שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק, שְׂפָתוֹ שֶׁנִּקְּבָה, שֶׁנִּפְגְּמָה, שֶׁנִּסְדְּקָה, חִטָּיו הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ, וְהַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֱקָרוּ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמַּתְאִימוֹת וְלִפְנִים, אַף לֹא אֶת הַמַּתְאִימוֹת:

ברטנורה   (ד) חוטמו שניקב וכו'. והוא שניקבו מחיצות החיצונות של חוטם, שהנקב נראה מבחוץ. אבל אם אינו נראה אלא מבפנים כגון שניקבה מחיצה החולקת את החוטם, אינו מום, שסתר הוא, ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל דמומין שבגלוי בעינן: שנפגם. ויש בו חסרון: שנסדק. ואין בו חסרון. ושיעור פגימה, כדי שתחגור בה צפורן: שפתו. שורה חיצונה של שפה, כלומר חודה החיצון: חיטיו החיצונות. השינים שבאמצע הפה: שנפגמו. נחסרו: נגממו. נימוקו ולא נשאר מהם אלא רושם מועט ואינן בולטות כמו שרגילין להיות: והפנימיות. שינים הגדולות שקורין משילא''ש שנעקרו לגמרי. אבל נפגמו ונגממו לא הוי מום: אין בודקין מן המתאימות ולפנים. שינים הגדולות שאחת נראית כשתים ועשויות כתאומות, משם ולפנים אינו נחשב מום מפני שהוא סתר. והן עצמן שנעקרו לא הוי מום. ואין הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:

ה. נִפְגַּם הַזּוֹבָן, אוֹ עֶרְיָה שֶׁל נְקֵבָה בַּמֻּקְדָּשִׁים, נִפְגַּם הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם, אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק, אוֹ שֶׁהָיָה רֹאשׁ הַזָּנָב מַפְצִיל עֶצֶם, אוֹ שֶׁיֵּשׁ (בָּשָׂר) בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא מְלֹא אֶצְבַּע:

ברטנורה   (ה) הזובן. הנרתיק שהגיד של הבהמה חבוי בו, כשנפגם הוי מום דלא הדר בריא. אבל ניטל לא הוי מום, דחוזר לאיתנו: עריה של נקבה. בית הערוה הבולט לחוץ ונראה על שאר שטח הגוף: במוקדשים. בשאר קדשים שיש בהן נקבה כגון שלמים. דאילו בבכור ליכא נקבה: אבל לא מן הפרק. דנפגם בין הפרקים מעלה ארוכה כשלא נחתך כל הזנב: או שהיה ראש הזנב מפציל עצם. הזנב התלוי למטה נקלף העור ובשר ונשאר העצם מגולה, שוב אין מעלה ארוכה, הואיל ובראש הזנב הוא: מפציל. כמו אשר פצל (בראשית ל). פירוש אחר, שנחלק הזנב בקצהו לשתי זנבות ובכל אחת משתיהן עצם: בין חוליא לחוליא מלוא אצבע. שחוליות של זנב רחוקות זו מזו מלא אצבע, דהיינו רוחב גודל: ואין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אין לו שתי ביצים בשני כיסין אלא בכיס אחד, אי נמי שני כיסין וביצה אחת, הרי זה מום: רבי ישמעאל אומר אם יש לו שני כיסים. אסיפא פליג דקאמר תנא קמא אם אין לו אלא ביצה אחת ושני כיסין הוי מום, לא היא, דכל שיש לו שני כיסין בידוע שיש לו שתי ביצים. אבל ארישא מודה דכי אין לו אלא כיס אחד כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי: רבי עקיבא אומר. בידוע לא אמרינן, אלא מושיבו על עכוזו גרסינן ודוגמתו בפרק כיצד מעברין (דף נד) אכוזו תנן או עכוזו תנן. על עכוזו, על עגבתו אחת מושיבין את הבכור שאין לו אלא ביצה אחת בשני כיסין: וממעך. וממשמש בכיס ובכסלים: אם יש שם ביצה אחת סופה לצאת. ואם אינה יוצאה הוי מום: והתיר ר' עקיבא. דהוי מום הואיל ולא מצאה במקומה כשמיעך ומשמש. וכן הלכה:

ו. אֵין לוֹ בֵיצִים, (אוֹ) אֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אֶחָת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אִם יֵשׁ שְׁנֵי כִיסִין, יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי בֵיצִים. אֵין לוֹ אֶלָּא כִיס אֶחָד, אֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אֶחָת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מוֹשִׁיבוֹ עַל עַכּוּזוֹ וּמְמַעֵךְ, אִם יֵשׁ שָׁם בֵּיצָה, סוֹפָהּ לָצֵאת. מַעֲשֵׂה שֶׁמִּעֵךְ וְלֹא יָצָאת, וְנִשְׁחַט וְנִמְצֵאת דְּבוּקָה בַּכְּסָלִים, וְהִתִּיר רַבִּי עֲקִיבָא וְאָסַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: ז. בַּעַל חָמֵשׁ רַגְלַיִם, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא שָׁלשׁ, וְשֶׁרַגְלָיו קְלוּטוֹת כְּשֶׁל חֲמוֹר, וְהַשָּׁחוּל, וְהַכָּסוּל. אֵיזֶהוּ שָׁחוּל, שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ. וְכָסוּל, שֶׁאַחַת מִיַּרְכוֹתָיו גְּבוֹהָה:

ברטנורה   (ז) בעל חמש רגלים או שלש. הא דחשבינן ליה בעל מום ולא טריפה, הני מילי כשיתר או חסר בידיו דהיינו אותם של צד הראש. אבל חסר רגל או יתר רגל מרגליו האחרונים, הוי טריפה ואסור באכילה: קלוטות. עגולות. ואפילו הן סדוקות הוי מום, דפרסות בהמה טהורה אינן עגולות: שחול. שנשמטה יריכו. תרגום משיתיהו [שמות ב] שחלתיה: כסול. דרך הבהמה שהירך מחוברת לאליה סמוך לכסלים, ולא למעלה מן הכסלים, וזו הירך על גבי הכסל:

ח. נִשְׁבַּר עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר. מוּמִין אֵלּוּ מָנָה אִילָא בְיַבְנֶה, וְהוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. וְעוֹד שְׁלשָׁה הוֹסִיף. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת אֵלּוּ. אֶת שֶׁגַּלְגַּל עֵינוֹ עָגוֹל כְּשֶׁל אָדָם, וּפִיו דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר, וְשֶׁנִּטַּל רֹב הַמְדַבֵּר שֶׁל לְשׁוֹנוֹ. וּבֵית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מוּמִין:

ברטנורה   (ח) אע''פ שאינו ניכר. כשהוא עומד שאין השבר נראה, אבל ניכר כשהוא מהלך שהוא צולע. דאי אינו ניכר כלל לא הוי מום: מומין אלו. נשבר עצם ידו ועצם רגלו שהוזכרו למעלה: אילא. שם חכם: עגול כשל אדם. דלאו היינו אורחא שיהא גלגל עין הבהמה עגול כשל אדם: רוב המדבר. היינו אותו קצת הלשון שאינו מודבק למלקוחיו: ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין. וכן הלכה:

ט. מַעֲשֵׂה שֶׁהַלְּחִי הַתַּחְתּוֹן עוֹדֵף עַל הָעֶלְיוֹן, וְשָׁלַח רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים וְאָמְרוּ, הֲרֵי זֶה מוּם. אֹזֶן הַגְּדִי שֶׁהָיְתָה כְפוּלָה, אָמְרוּ חֲכָמִים, בִּזְמַן שֶׁהִיא עֶצֶם אֶחָד, מוּם. וְאִם אֵינָהּ עֶצֶם אֶחָד, אֵינָהּ מוּם. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, זְנַב הַגְּדִי שֶׁהִיא דוֹמָה לְשֶׁל חֲזִיר, וְשֶׁאֵין בָּהּ שָׁלשׁ חֻלְיוֹת, הֲרֵי זֶה מוּם:

ברטנורה   (ט) מעשה שהלחי התחתון. משום דתנן לעיל דפיו דומה לחזיר פליגי רבנן עליה דאילא, קמשמע לן השתא דלא פליגי רבנן עליה אלא בשפתו העליונה עודפת על התחתונה, אבל שפתו התחתונה עודפת על העליונה מודים רבנן דהוי מום. ומעשה נמי שהלחי התחתון עודף על העליון ואמרו חכמים הרי זה מום. והני מילי כשעצם הלחי התחתון עודף על העליון אז הוי מום אפילו בבהמה. אבל אין בה עצם אלא ששפתו התחתונה ארוכה ומקבלת את העליונה, הוי מום באדם אבל לא בבהמה: אוזן הגדי שהיתה כפולה. שיש לו שתי אזנים מצד אחד אוזן בתוך אוזן: בזמן שהיא עצם אחד. שאין לה אלא תנוך אחד, שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה, הוי מום: ואם אינה עצם אחד. שהתנוכים מובדלים למעלה: אינו מום. וטעמא לא אתפרש ומכל מקום לא דמי לבעל חמש רגלים, דאוזן בתוך אוזן אינו נראה כל כך: שהיא דומה לשל חזיר. עגולה כזנב החזיר ואע''פ שאינה דקה כמותה: שלש חוליות. דוקא בזנב של טלה הוא דבעינן שלש חוליות. אבל זנב של גדי, חוליא אחת בלבד מום. שתים אינו מום. וכן הלכה:

י. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אֶת שֶׁיַּבֶּלֶת בְּעֵינוֹ, וְשֶׁנִּפְגַּם עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, וְשֶׁנִּפְסַק עַצְמוֹ שֶׁבְּפִיו. עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, אָזְנוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, בְּמַרְאֶה אֲבָל לֹא בְמִדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַחַת מִבֵּיצָיו גְּדוֹלָה כִּשְׁתַּיִם בַּחֲבֶרְתָּהּ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

ברטנורה   (י) יבלת. פורו''ש בלע''ז. ואפילו היא בלובן שבעין, ויש בה שער הרי זה מום: ושנפגם עצם ידו. שניכר המום. ולעיל איירי בשנשבר: ושנפסק עצמו שבפיו. שהשינים קבועות בו. ולמעלה מן החוטין קא מיירי. דאי חוטין גופייהו דהיינו השינים עצמן שבאמצע הפה, הא תנן לעיל דאפילו נפגמו או נגממו הוי מום: עינו אחת גדולה. כשל עגל: ואחת קטנה. כשל אווז: במראה. שנראה לכל שזו גדולה מזו: אבל לא במדה. שאם אינו ניכר אלא במדה, אינו מום: ולא הודו לו חכמים. לרבי יהודה. והלכה כחכמים:

יא. זְנַב הָעֶגֶל שֶׁאֵינָהּ מַגַּעַת לָעַרְקוֹב, אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל מַרְבִּית הָעֲגָלִים כֵּן, כָּל זְמַן שֶׁהֵן מַגְדִּילִין הֵם נִמְתָּחוֹת. לְאֵיזֶה עַרְקוֹב אָמְרוּ, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לָעַרְקוֹב שֶׁבְּאֶמְצַע הַיְּרְךְ. עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן:

ברטנורה   (יא) לערקוב. לקשר העליון שהוא מקום חבור הירך עם השוק. וכנגדו בגמל ניכר שיש לו כנגד ארכובה עליונה זו עצם בולט לחוץ: כל מרבית העגלים כן. כל תרבות עגלים ומנהגן שיהא זנבן מגיע לערקוב [הלכך בציר מהכי הוי מומא] וכשהן גדילות נמתחות עד למטה: שבאמצע הירך. הוא הקפיץ העליון שפירשתי דכנגדו בגמל ניכר: על אלו מומין שוחטין את הבכור. אע''ג דתנן בריש פרקין על אלו מומין שוחטים את הבכור הדר תנייה הכא, משום דתנן שלשה הוסיף וכו' ואמרו לו לא שמענו את אלו, הדר וכללינהו לומר שאף על אלו מומין שוחטים:

יב. אֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה, חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָם קְבוּעִין, וְחִטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ, (אֲבָל לֹא) שֶׁנֶּעֶקְרוּ, וּבַעַל גָּרָב, וּבַעַל יַבֶּלֶת, וּבַעַל חֲזָזִית, וְזָקֵן, וְחוֹלֶה, וּמְזֹהָם, וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בוֹ עֲבֵרָה, וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם (עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים), וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מוּם גָּדוֹל מִזֶּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ בְכוֹר, אֶלָּא נִגְזָז וְנֶעֱבָד:

ברטנורה   (יב) לא במקדש. לפי שאינן ראויין, שאין מקריבין במקדש אלא מן המובחר: ולא במדינה. שאינן מומין קבועים להפקיע קדושתן. אלא מניחין אותן עד שיפול בהן מום אחר קבוע ויהיו נשחטים עליו: גרב. מין שחין לח מבחוץ ומבפנים. וגרב האמור בתורה דהוי מום, הוא שחין יבש: יבלת. בלובן העין ואין בה שער. ולעיל דחשיב לה במומין ששוחטין עליו, מיירי דיש בה שער: ובעל חזזית. תרי גווני חזזית הוו, חזזית המצרית היא ילפת הכתובה בתורה, שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים והוי מומא דלא הדר בריא, דאמר מר, למה נקרא שמה ילפת, שמלפפת והולכת עד יום המיתה. וחזזית השנויה כאן היא מין שחין שיש לה רפואה: ומזוהם. שיוצא ממנו ריח רע: ושנעבדה בו עבירה. שרבע את האשה או שהמית את האדם על פי עד אחד, שאין לו אלא עד אחד לא ברביעה ולא בנגיחה: או על פי עצמו. שאין שם עד, אלא הבעלים אמרו ראינוהו שנרבע או שהמית, ואינו נסקל על פיהם. ואי הוו שנים עדים כשרים מעידים בדבר, הוי השור בסקילה, ואפילו בהנאה מיתסר: וטומטום ואנדרוגינוס. דספק זכר הם וקדשי, ספק נקבה ולא קדשי: אין לך מום גדול מזה. אנדרוגינוס קאי [דמקום] נקבות הוי כמום, והוי כבכור בעל מום, ונשחט במדינה ואסור בגיזה ועבודה: וחכמים אומרים אינו בכור. דבריה בפני עצמו הוא. ונגזז ונעבד. והלכה כחכמים:

גמרא בכורות דף לו ע''א

אָמַר רַבִּי אִילְעָא לֹא הָיוּ מוּחֲזָקִין בּוֹ שֶּׁהוּא בְּכוֹר וּבָא אֶחָד וְאָמַר שֶּׁהוּא בְּכוֹר וּמוּמוֹ עִמּוֹ נֶאֱמָן מַאי קָא מַשְּׁמַע לָן שֶּׁהַפֶּה שֶּׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶּׁהִתִּיר. תְּנִינָא הָאִשָּׁה שֶּׁאָמְרָה אֵשֶּׁת אִישּׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָּׁה אֲנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶּׁהַפֶּה שֶּׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶּׁהִתִּיר. מַהוּ דְתֵימָא הָתָם הוּא דְאִי בַּעְיָא לָא אָמְרָה כְלוּם, אֲבָל הָכָא דְלָא סַגְיָא דְלָא אָמַר דְקָדָשִּׁים בַּחוּץ לָא אָכִיל אֵימָא לֹא הַפֶּה שֶּׁאָסַר הוּא, קָא מַשְּׁמַע לָן דְּאִי מִשּׁוּם הָכִי הֲוָה שָּׁדִי בֵהּ מוּמָא דְנִיכָּר וְאָכִיל לֵהּ. מַתְקִיף לֵהּ מַר בַּר רַב אָשֵּׁי מַאי שְּׁנָא מֵהַהוּא גַבְרָא דַאֲגַר לֵהּ חַמְרָא לְחַבְרֵהּ וְאָמַר לֵהּ לָא תֵיזִיל בְּאוֹרְחָא דִנְהַר פָּקוּד דְאִיכָּא מַיָּא זִיל בְּאוֹרְחָא דְנָרָשּׁ דְּלֵיכָּא מַיָּא אָזַל בְּאוֹרְחָא דִנְהַר פָּקוּד וּמִית חַמְרָא וְאָתָא וְאָמַר לֵהּ בְּאוֹרְחָא דִנְהַר פָּקוּד אֲזַלִי וּמִיהוּ מַיָּא לָא הֲווֹ וְאָמַר רָבָא מַה לּוֹ לְשַּׁקֵּר אִי בָּעֵי אָמַר בְּאוֹרְחָא דְּנְרְשּׁ אֲזַלִי וְאָמַר אַבַּיֵי מַה לּוֹ לְשַּׁקֵּר בִּמְקוֹם עֵדִים לָא אַמְרֵינָן הָכִי הַשְּׁתָּא הָתָם וַדַּאי אִיכָּא מַיָּא הָכָא וַדַּאי שָּׁדֵי בֵהּ מוּמָא חֲשָּׁשָּׁא הוּא וּבִמְקוֹם חֲשָּׁשָּׁא אַמְרִינָן מַה לּוֹ לְשַּׁקֵּר:

רש''י לא היו מוחזקין. בטלה שהוא בכור ובא כהן בעליו ואמר בכור הוא זה ומומו עמו שלא הוטל מום זה בכוונה ואתי לאחזויי לחכם אי קבוע הוא אי עובר הוא: א''א הייתי. ולא היינו מוחזקין בה שהיא א''א מעולם: נאמנת. ומותרת להינשא: דאי בעי' לא אמרה כלום. כלומר אי הויא חשודה להינשא בחיי בעלה בלא גירושין הוה שתקה ולא אמרה א''א הייתי דהא בפנויה מחזיקינן לה אבל הכא בבכור דלא סגי דלא אמר בכור הוא דלימא ליה חכם מום קבוע הוא או עובר דקדשים תמימים אין הכהן נחשד לאכול בחוץ דבר כרת הוא אבל נחשד להטיל בו מום דלאו בעלמא הוא וס''ד דלא יהא נאמן קמ''ל דאם כן דהוא הטיל בו מום הוה שדי ביה מום הניכר אפי' לע''ה שהוא מום ותו לא הוה בעי למיתי קמן ולמימר בכור הוא דהא אין אחר יודע שהו' בכור ובקדשים בחוץ נמי ליכא לספוקי דהא מום ניכר שדא: הכא ודאי שדא ביה מומא. בתמיה דלא הוה אלא חששא:

זוהר ואתחנן דף רס''ה ע''ב

רַבִּי חִיָּיא אָמַר הַאי מָאן דְּבָעֵי דְּיִסְתְּמַר אוֹרְחוֹי לא יֶעְבַּר עַל מַיָּא דְּאוֹשְׁדִין קָמֵי פִּתְחָא בְּגִין דְּתַמָּן שָׁרֵי חַד שִׁידָא וְהוּא בֵּין תְּרֵין דָּשִׁין דְּפִתְחָא וְאַנְפּוֹהִי לָקָבְלֵהּ דְּפִתְחָא וְאִסְתָּכֵי כָּל מַה דְּעָבְדִין בְּבֵיתָא וְלָא לִבְעֵי לֵהּ לֶאֱנָשׁ דְּיִשְׁדֵי מַיָּא בֵּין תְּרֵי תַּרְעֵי. רַבִּי יִצְחָק אָמַר מַיִן צְלִילָן לֵית לָן בָּהּ וְהוּא דְּלָא יוֹשִׁיד לוֹן אֹרַח קְלָנָא. מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּאִית לֵהּ רְשׁוּ לְנַזְּקָא וְלֹא עוֹד אֶלָא דְּיִהְדַּר רֵישֵׁהּ לָקָבְלֵהּ בֵּיתָא וּבְכָל מַה דְּאִסְתַּכַּל אִתְלַטְיָא. תְּלַת מֵאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ שַׁמָּשִׁין כְּחוּשְׁבָּן יְמֵי שַׁתָּא אִית לֵהּ דְּהוּא שַׁלִּיט עָלַיְהוּ וְכֻלְּהוּ נָפְקִין עִם בְּנֵי נָשָׁא כַּד נָפַק מִתַּרְעָא דְּבֵיתֵהּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּל דָּא בָּעֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנַטְּרָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וְאַתְקִּין שְׁמֵהּ קַדִּישָׁא לְעֵלָּא דְּאִיהוּ אוֹרָיְתָא וְאוֹרָיְתָא כֹּלָּא חַד שְׁמָא קַדִּישָׁא אִיהוּ וּמָאן דְּאִשְׁתַּדָּל בְּאוֹרָיְתָא אִשְׁתַּדָּל בִּשְׁמֵהּ. תָּא חֲזֵי בָּעֵי בַּר נָשׁ בְּפִתְחָא דְּבֵיתָא לְרִשְׁמָא שְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִיהוּ מְהֵימְנוּתָא דְּכֹלָּא. דְּהָא בְּכָל אֲתַר דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִשְׁתְּכַח זַיְנִין בִּישִׁין לָא מִשְׁתַּכְּחֵי תַּמָּן וְלָא יָכְלִין לְקַטְרְגָא לֵהּ לִבְנֵי נָשָׁא כְּמָה דִּכְתִיב (תהלים צא) לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְגוֹ'. (מְזוּזָה אִקְרֵי) אֲתַר דְּפִתְחָא דְּבֵיתָא שָׁרְיָא כְּגַוְנָא דִּלְעֵלָּא אֲתַר דְּפִתְחָא דְּבֵיתָא עִלָּאָה שַׁרְיָא מְזוּזָה אִקְרֵי דְּהוּא תִּקּוּנָא דְּבֵיתָא וּפִתְחָא דְּבֵיתָא. מֵהַהִיא מְזוּזָה עָרְקִין מָארֵי נִימּוּסִין מָארֵי דְּדִינִין קַמֵּיהּ לָא מִשְׁתַּכְּחִין. וְלָקֹבֵל דָּא לְתַתָּא כַּד בַּר נָשׁ אַתְקִין מְזוּזָה לְפִתְחָא דְּבֵיתָא וְהַאי שְׁמָא קַדִּישָׁא רָשִׁים בְּאַתְוֵי הַאי בַּר נָשׁ אִתְעַטָּר בְּעִטְרוֹי דְּמָארֵהּ וְלָא קָרְבִין לְפִתְחָא דְּבֵיתֵהּ זַיְנִין בִּישִׁין וְלָא מִשְׁתַּכְּחֵי תַּמָּן:

תרגום הזוהר רַבִּי חִיָּא אָמַר, כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִשָׁמֵר בִּדְרָכָיו, לֹא יַעֲבוֹר עַל מַיִם שֶׁשּׁוֹפְכִים לִפְנֵי הַפֶּתַח. מִשׁוּם שֶׁשָּׁם שׁוֹרֶה שֵׁד אֶחָד, וְהוּא בֵּין ב' דְּלָתוֹת הַפֶּתַח, וּפָנָיו כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, וְרוֹאֶה כָּל מַה שֶׁעוֹשִׂים בַּבָּיִת. וְעַל כֵּן אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁפּוֹךְ מַיִם בֵּין ב' שַׁעֲרֵי הַפֶּתַח. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, מַיִם צְלוּלִים, אֵין אִיסוּר בָּהֶם. אֶלָּא שֶׁלֹּא יִשְׁפּוֹךְ אוֹתָם דֶּרֶךְ בִּזָיוֹן. מַהוּ הַטַעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַשֵּׁד רְשׁוּת לְהַזִיק. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַחֲזִיר רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד הַבָּיִת, וְכָל מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בּוֹ נַעֲשֶׂה מְקוּלָל. שְׁלֹש מֵאוֹת שִׁשִׁים וְחָמֵשׁ, כְּחֶשְׁבּוֹן יְמוֹת הַשָּׁנָה, יֵשׁ לוֹ, לַשֵּׁד, מְשַׁמְשִׁים, שֶׁהוּא שׁוֹלֵט עֲלֵיהֶם, וְכֻלָּם יוֹצְאִים עִם הָאָדָם כְּשֶׁיוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל זֶה, כִּי רָצָה הַקָּבָּ''ה לִשְׁמוֹר אֶת יִשְׂרָאֵל, וְהִתְקִין שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ לְמַעְלָה, שֶׁהוּא הַתּוֹרָה. וְכָל הַתּוֹרָה הִיא שֵׁם קָדוֹשׁ אֶחָד, וּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתוֹרָה, עוֹסֵק בִּשְׁמוֹ. בֹּא וּרְאֵה, הָאָדָם צָרִיךְ לִרְשׁוֹם בְּפֶתַח בֵּיתוֹ אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא אֱמוּנַת כֹּל. כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ נִמְצָא, מִינִים רָעִים אֵינָם נִמְצָאִים שָׁם, וְאֵינָם יְכוֹלִים לְקַטְרֵג עַל הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךְ רָעָה וגו'. הַמָּקוֹם שֶׁפֶּתַח הַבַּיִת שׁוֹרֶה שָׁם הוּא כְּעֵין שֶׁלְמַעְלָה. הַמָּקוֹם שֶׁפֶּתַח הַבַּיִת הָעֶלְיוֹן שׁוֹרֶה, נִקְרָא מְזוּזָה, שֶׁהוּא תִּקוּן הַבַּיִת, וּפֶתַח הַבַּיִת. מֵהַמְזוּזָה הַהִיא בּוֹרְחִים בַּעֲלֵי חֹק, וּבַעֲלֵי הַדִּין אֵינָם נִמְצָאִים לְפָנֶיהָ. וּכְנֶגֶד זֶה לְמַטָה, כְּשֶׁהָאָדָם מְתַקֵּן מְזוּזָה לְפֶתַח בֵּיתוֹ, וְזֶה הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ ''שדי'' רָשׁוּם בְּאוֹתִיוֹתָיו, הֲרֵי אוֹתוֹ הָאָדָם מְעוּטָר בְּעֲטָרוֹתָיו שֶׁל אֲדוֹנוֹ, וְהַמִּינִים הָרָעִים אֵינָם קְרֵבִים לְפֶתַח בֵּיתוֹ, וְאֵינָם נִמְצָאִים שָׁם. רַבִּי אַבָּא הָיָה בָּא מִלִּרְאוֹת אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן. פָּגַשׁ בּוֹ רַבִּי יִצְחָק, אָמַר לוֹ, מֵאַיִן אַתָּה בָּא, בַּעַל הָאוֹר. אִישׁ הַמִּתְדַבֵּק בְּאֵשׁ אוֹכֵלָה כָּל יוֹם, הֲרֵי הָאוֹר שׁוֹרֶה עִמּוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַקְשׁוֹ מִמִּישֶׁהוּ. אָמַר לוֹ, לָמַדְנוּ, שֶׁחוֹב מוּטָל עַל הָאָדָם לְקַבֵּל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה בְּכָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת. וּמִי הוּא, זֶה הוּא רַבּוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן מֵהָאוֹר הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁכָּל הָעוֹלָם צְרִיכִים לְקַבֵּל פָּנָיו. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֶחֱזוֹר עִמָךְ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וַאֲקַבֵּל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה. וְאֶטְעַם מֵאֵלוּ הַדְּבָרִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁטָּעַמְתָּ לְפָנָיו.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק יד

א. אֵין הַמַּקְרֵא רַשַּׁאי (לְהַקְרוֹת לַכֹּהֲנִים) עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִבּוּר. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַתְחִיל בִּבְרָכָה עַד שֶׁיִּכְלֶה הַדִּבּוּר מִפִּי הַמַּקְרֵא. וְאֵין הַצִבּוּר עוֹנִין אָמֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַבְּרָכָה מִפִּי הַכֹּהֲנִים. וְאֵין הַכֹּהֲנִים מַתְחִילִין בִּבְרָכָה אַחֶרֶת עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִבּוּר. וְאֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר רַשַּׁאי לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַכֹּהֲנִים כִּשְׁאָר הָעָם שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ וְלֹא יֵדַע אֵי זוֹ בְּרָכָה מַקְרֵא אוֹתָן אִם פָּסוּק ב' אוֹ פָּסוּק ג'. ב. אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִים לְהַחֲזִיר פְּנֵיהֶם מִן הַצִבּוּר עַד שֶׁיַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִים לֵעָקֵר מִמְּקוֹמָן עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵין רַשָּׁאִין לָכֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ פְּנֵיהֶם מִן הַצִבּוּר. וּמִתַּקָּנוֹת (עֶזְרָא) שֶׁלֹּא יַעֲלוּ הַכֹּהֲנִים לַדּוּכָן בְּסַנְדְּלֵיהֶן אֶלָּא עוֹמְדִין יְחֵפִּין. ג. כְּשֶׁיִּהְיוּ הַכֹּהֲנִים מְבָרְכִין אֶת הָעָם לֹא יַבִּיטוּ בָּעָם וְלֹא יַסִּיחוּ דַּעְתָּן אֶלָּא יִהְיוּ עֵינֵיהֶם כְּנֶגֶד הָאָרֶץ כְּעוֹמֵד בִּתְפִּלָּה וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהִסְתַּכֵּל בִּפְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּשָׁעָה שֶׁהֵן מְבָרְכִין אֶת הָעָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַסִּיחוּ דַּעְתָּם אֶלָּא כָּל הָעָם מִתְכַּוְּנִין לִשְׁמֹעַ הַבְּרָכָה וּמְכַוְּנִים פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד פְּנֵי הַכֹּהֲנִים וְאֵינָם מַבִּיטִים בִּפְּנֵיהֶם. אִם הָיָה הַכֹּהֵן הַמְבָרֵךְ אֶחָד מַתְחִיל לְבָרֵךְ מֵעַצְמוֹ וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתוֹ מִלָּה בְּמִלָּה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. הָיוּ שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר אֵין מַתְחִילִין לְבָרֵךְ עַד שֶׁיַּקְרֵא לָהֶן שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹמֵר לָהֶם כֹּהֲנִים וְהֵם עוֹנִין וְאוֹמְרִים יְבָרֶכְךָ. וְהוּא מַקְרֵא אוֹתָן מִלָּה בְּמִלָּה עַל הַסֵּדֶר שֶׁאָמַרְנוּ.

מוסר

ספר חסידים סימן קנו

אִם תִּרְאֶה שְׁלֹשָה דּוֹרוֹת וּלְמַעְלָה זֶה אַחַר זֶה כֻּלָּם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְאַחַר כָּךְ זַרְעָם עַמֵּי הָאָרֶץ לֹא תֹּאמַר דִבְרֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים שֶׁאָמְרוּ (ישעיה נט) לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע וְכוּ' שׁוּב לֹא יִפְסֹק הַתּוֹרָה מֵהֶם. וְהַטַּעַם שֶׁהֵם הִתְחַתְּנוּ בְּמִשְׁפָּחָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת. וְאָמְרוּ חֲכָמִים רֹב בָּנִים דּוֹמִים לְאַחֵי הָאֵם לְכָךְ בְּנֵיהֶם עַמֵּי הָאֲרָצוֹת. כַּיּוֹצֵא בוֹ לְיִרְאֵי אֱלֹהִים וַחֲסִידִים שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד) וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. וְאִם תִּרְאֶה שֶׁפּוֹסֵק מִדּוֹר רְבִיעִי יִרְאֵי הַשָּׁמַיִם וַחֲסִידִים בְּיָדוּעַ שֶׁהִתְחַתְּנוּ בְּמִי שֶׁאֵין דִּינָא לְהִתְחַתֵּן כְּגוֹן שֶׁאֵינוֹ יְרֵא שָׁמַיִם וְחָסִיד וּלְפִיכָךְ אוֹתוֹ הַדּוֹר כָּךְ, לְפִיכָךְ יִתְחַנֵּן אָדָם עַל עַצְמוֹ וְעַל זַרְעוֹ וְעַל זֶרַע זַרְעוֹ בְּכָל יוֹם לְזַוֵּג בְּזִוּוּג יִרְאַת שָׁמַיִם עִם תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים כִּי עַל שְׁלָשְׁתָּם נֶאֱמַר (שם) וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה יִנָּתֵק. כִּי שָׁלשׁ תֵּבוֹת שָׁווֹת בְּגִימַטְרִיָּא יִרְאַ''ת תּוֹרָ''ה גְּמִילוּ''ת חֲסָדִי''ם כִּי שְׁקוּלִים יִרְאָה בַּתּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים. וּכְתִיב בְּיִרְאָה (תהילים קי) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם. הֲרֵי הַיִּרְאָה קָדְמָה וּכְתִיב (דברים ה) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אוֹתִי. וּכְתִיב (דברים י) מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וְגוֹ' לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה וְגוֹ'. לֹא נֶאֱמַר לְכָל הָעוֹשִׂים אֶלָּא לְכָל עֹשֵׂיהֶם, הַיִּרְאָה שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם לְמַעַן תַּשְכִּילוּ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:

ואתחנן ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כ) וְאֶתְכֶם לָקַח יְהֹוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַֽחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּֽה: וְיָתְכוֹן קָרִיב יְיָ לְדַחַלְתֵּהּ וְאַפֵּק יָתְכוֹן מִכּוּרָא דְפַרְזְלָא מִמִצְרָיִם לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַמָא אַחֲסָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין:

רש''י מכור. הוא כלי שמזקקים בו את הזהב:

(כא) וַֽיהֹוָה הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּֽלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָֽה: וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָה רְגַז עֲלַי עַל פִּתְגָמֵיכוֹן וְקַיִים בְּדִיל דְלָא לְמֵעֲבַר יָת יַרְדְנָא וּבְדִיל דְלָא לְמֵיעַל לְאַרְעָא טָבָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵבּ לָךְ אַחֲסָנָא:

רש''י התאנף. נתמלא רוגז: על דבריכם. על אודותיכם על עסקיכם:

(כב) כִּי אָֽנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹֽבְרִים וִֽירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּֽאת: אֲרֵי אֲנָא מָאִית בְּאַרְעָא הָדָא לֵית אֲנָא עָבֵר יָת יַרְדְנָא וְאַתּוּן עָבְרִין וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא טָבָא הָדָא:

רש''י כי אנכי מת וגו' אינני עבר. מאחר שמת מהיכן יעבר, אלא אף עצמותי אינם עוברין:

(כג) הִשָּֽׁמְרוּ לָכֶם פֶּֽן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַֽעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: אִסְתַּמָרוּ לְכוֹן דִילְמָא תִתְנְשׁוּן יָת קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי גְזַר עִמְכוֹן וְתַעְבְּדוּן לְכוֹן צֶלֶם דְמוּת כֹּלָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י תמונת כל. תמונת כל דבר: אשר צוך ה'. אשר צוך עליו שלא לעשות:

(כד) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹֽכְלָה הוּא אֵל קַנָּֽא: (פ) אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵהּ אֶשָׁא אָכְלָא הוּא אֵל קַנָא:

רש''י אל קנא. מקנא לנקום אנפרנמנ''ט בלע''ז [חמה] מתחרה על רגזו להפרע מעובדי עבודה זרה:

(כה) כִּֽי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנֽוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַֽעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַֽעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵֽי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסֽוֹ: אֲרֵי תוֹלְדוּן בְּנִין וּבְנֵי בְנִין וְתִתְעַתְּקוּן בְּאַרְעָא וּתְחַבְּלוּן וְתַעְבְּדוּן צֶלֶם דְמוּת כֹּלָא וְתַעְבְּדוּן דְבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹהִי:

רש''י ונושנתם. רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, כמנין ונושנתם. והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקים בהם (פסוק כו) כי אבד תאבדון וזהו שנאמר (דניאל ט, יד) וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו, צדקה עשה עמנו שמהר להביאה שתי שנים לפני זמנה:

(כו) הַֽעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּֽי אָבֹד תֹּֽאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַֽאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּֽׁמֵדֽוּן: אַסְהֵדִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא אֲרֵי מֵיבַד תֵּיבְדוּן בִּפְרִיעַ מֵעַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְתַמָן לְמֵירְתַהּ לָא תוֹרְכוּן יוֹמִין עֲלַהּ אֲרֵי אִשְׁתְּצָאָה תִּשְׁתֵּצוּן:

רש''י העידתי בכם. הנני מזמינם להיות עדים שהתריתי בכם:

(כז) וְהֵפִיץ יְהֹוָה אֶתְכֶם בָּֽעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהֹוָה אֶתְכֶם שָֽׁמָּה: וִיבַדַר יְיָ יָתְכוֹן בְּעַמְמַיָא וְתִשְׁתָּאֲרוּן עַם דְמִנְיָן בְּעַמְמַיָא דִי יְדַבַּר יְיָ יָתְכוֹן לְתַמָן: (כח) וַֽעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַֽעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹֽא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹֽאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻֽן: וְתִפְלְחוּן תַּמָן לְעַמְמַיָא פָלְּחֵי טַעֲוָתָא עֹבַד יְדֵי אֱנָשָׁא אָעָא וְאַבְנָא דִי לָא יֶחֱזוּן וְלָא שָׁמְעִין וְלָא אָכְלִין וְלָא מְרִיחִין:

רש''י ועבדתם שם אלהים. כתרגומו. משאתם עובדים לעובדיהם כאלו אתם עובדים להם:

(כט) וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשֶֽׁךָ: וְתִתְבְּעוּן מִתַּמָן יָת דַחֲלְתָּא דַייָ אֱלָהָךְ וְתִשְׁכָּח אֲרֵי תִבְעֵי מִן קֳדָמוֹהִי בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: (ל) בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַֽחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָֽׁמַעְתָּ בְּקֹלֽוֹ: כַּד יֵיעוֹק לָךְ וְיַשְׁכְּחֻנָךְ כֹּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין בְּסוֹף יוֹמַיָא וּתְתוּב לְדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְקַבֵּל לְמֵימְרֵהּ: (לא) כִּי אֵל רַחוּם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶֽם: אֲרֵי אֱלָהָא רַחֲמָנָא יְיָ אֱלָהָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יְחַבְּלִנָךְ וְלָא יִתִּנְשֵׁי יָת קְיָמָא דַאֲבָהָתָךְ דִי קַיִים לְהוֹן:

רש''י לא ירפך. מלהחזיק בך בידיו. ולשון לא ירפך לשון לא יפעיל הוא, לא יתן לך רפיון, לא יפריש אותך מאצלו. וכן אחזתיו ולא ארפנו (שה''ש ג ד) , שלא ננקד ארפנו. כל לשון רפיון מוסב על לשון מפעיל ומתפעל, כמו (מלכים ב' ד, כז) הרפה לה, תן לה רפיון (דברים ט, יד) הרף ממני, התרפה ממני:

(לב) כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִֽאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִֽהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹֽהוּ: אֲרֵי שְׁאֵל כְּעַן לְיוֹמַיָא קַדְמָאֵי דַהֲווֹ קֳדָמָךְ לְמִן יוֹמָא דִי בְרָא יְיָ אָדָם עַל אַרְעָא וּלְמִסְיָפֵי שְׁמַיָא וְעַד סְיָפֵי שְׁמַיָא הַהֲוָה כְּפִתְגָמָא רַבָּא הָדֵין אוֹ הַאִשְׁתְּמַע כְּוָתֵהּ:

רש''י לימים ראשונים. על ימים ראשונים: ולמקצה השמים. וגם שאל לכל הברואים אשר מקצה אל קצה זהו פשוטו. ומדרשו, מלמד על קומתו של אדם שהיתה מן הארץ עד השמים והוא השעור עצמו אשר מקצה אל קצה: הנהיה כדבר הגדול הזה. ומהו הדבר הגדול, השמע עם וגו' :

(לג) הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּֽאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּֽחִי: הַשְׁמַע עַמָא קַל מֵימְרָא דַיְיָ מְמַלֵל מִגוֹ אֶשָׁתָא כְּמָא דִי שְׁמַעַתְּ אַתְּ וְיִתְקַיָם: (לד) אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמֽוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמֽוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶֽיךָ: אוֹ נִסִין דִי עֲבַד יְיָ לְאִתְגַלָאָה לְמִפְרַק לֵהּ עַם מִגוֹ עַם בְּנִסִין בְּאָתִין וּבְמוֹפְתִין וּבִקְרָבָא וּבִידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרָמָא וּבְחֶזְוָנִין רַבְרְבִין כְּכֹל דִי עֲבַד לְכוֹן יְיָ אֱלָהֲכוֹן בְּמִצְרַיִם לְעֵינָיךְ:

רש''י הנסה אלהים. הכי עשה נסים שום אלוה, לבא לקחת לו גוי וגו' . כל ההי''ן הללו תמיהות הן, לכך נקודות הן בחט''ף פת''ח, הנהיה, הנשמע, הנסה, השמע: במסות. על ידי נסיונות הודיעם גבורותיו, כגון (שמות ח, ה) התפאר עלי, אם אוכל לעשות כן, הרי זה נסיון: באותות. בסימנין להאמין שהוא שלוחו של מקום, כגון (שמות ד, ב) מה זה בידך: ובמופתים. הם נפלאות שהביא עליהם מכות מפלאות: ובמלחמה. בים, שנאמר (שם יד, כה) כי ה' נלחם להם:

(לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָֽאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּֽוֹ: אַתְּ אִתְחֲזֵיתָא לְמִדַע אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלֹהִים לֵית עוֹד בַּר מִנֵהּ:

רש''י הראת. כתרגומו אתחזיתא. כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה פתח להם שבעה רקיעים. וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים. וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת:

(לו) מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִֽיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵֽשׁ: מִן שְׁמַיָא אַשְׁמְעָךְ יָת קָל מֵימְרֵהּ לְאַלָפוּתָךְ וְעַל אַרְעָא אַחְזְיָךְ יָת אֶשָׁתֵהּ רַבְּתָא וּפִתְגָמוֹהִי שְׁמַעַתְּ מִגוֹ אֶשָׁתָא: (לז) וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַֽחֲרָיו וַיּוֹצִֽאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָֽיִם: וָחֳלַף אֲרֵי רְחִים יָת אֲבָהָתָךְ וְאִתִּרְעֵי בִּבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי וְאַפְּקָךְ בְּמֵימְרֵהּ בְּחֵילֵהּ רַבָּא מִמִצְרָיִם:

רש''י ותחת כי אהב. וכל זה תחת אשר אהב: ויוצאך בפניו. כאדם המנהיג בנו לפניו שנאמר (שמות יד, יט) ויסע מלאך האלהים ההולך וגו' וילך מאחריהם. דבר אחר ויוצאך בפניו בפני אבותיו, כמו שנאמר (תהלים עח, יב) נגד אבותם עשה פלא. ואל תתמה על שהזכירם בלשון יחיד, שהרי כתבם בלשון יחיד ויבחר בזרעו אחריו:

(לח) לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַֽעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַֽהֲבִֽיאֲךָ לָֽתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַֽחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּֽה: לְתָרָכָא עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִיפִין מִנָךְ מִן קֳדָמָךְ לְאָעָלוּתָךְ לְמִתַּן לָךְ יָת אַרְעֲהוֹן אַחֲסָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין:

רש''י ממך מפניך. סרסהו ודרשהו להוריש מפניך גוים גדולים ועצומים ממך: כיום הזה. כאשר אתה רואה היום:

(לט) וְיָֽדַעְתָּ הַיּוֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוָה הוּא הָֽאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עֽוֹד: וְתִדַע יוֹמָא דֵין וּתְתוּב לְלִבָּךְ אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלָהָא דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַיָא מִ לְעֵלָא וְשַׁלִיט עַל אַרְעָא מִלְרָע לֵית עוֹד: (מ) וְשָֽׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַֽחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּֽאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִֽים: (פ) וְתִטַר יָת קְיָמוֹהִי וְיָת פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין דִי יֵיטַב לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ וּבְדִיל דְתוֹרִיךְ יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ כָּל יוֹמַיָא: (מא) שלישי אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָֽׁמֶשׁ: בְּכֵן יַפְרֵשׁ מֹשֶׁה תְּלַת קִרְוִין בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִדְנַח שִׁמְשָׁא:

רש''י אז יבדיל. נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם. ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה, מצוה שאפשר לקימה אקימנה: בעבר הירדן מזרחה שמש. באותו עבר שבמזרחו של ירדן: מזרחה שמש. לפי שהוא דבוק, נקודה רי''ש בחטף, מזרח של שמש, מקום זריחת השמש:

(מב) לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹֽא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶֽעָרִים הָאֵל וָחָֽי: לְמֵעִירוֹק תַּמָן קָטוֹלָא דִי יִקְטוֹל יָת חַבְרֵהּ בְּלָא מַנְדְעֵי וְהוּא לָא סָנֵי לֵהּ מֵאִתְמַלֵי וּמִדְקַמוֹהִי וְיֵעִרוֹק לְחַד מִן קִרְוַיָא הָאִלֵין וְיִתְקַיָם: (מג) אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָרֽאוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַֽמְנַשִּֽׁי: יָת בֶּצֶר בְּמַדְבְּרָא בְּאַרְעָא מֵישְׁרָא לְשִׁבְטָּא דִרְאוּבֵן וְיָת רָאמוֹת בַּגִלְעָד לְשִׁבְטָא דְגָד וְיָת גוֹלָן בְּמַתְנָן לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה: (מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וְדָא אוֹרַיְתָא דִי סַדַר מֹשֶׁה קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י וזאת התורה. זו שהוא עתיד לסדר אחר פרשה זו:

(מה) אֵלֶּה הָֽעֵדֹת וְהַֽחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָֽיִם: אִלֵין סָהֶדְוָתָא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי מַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִפָּקְהוֹן מִמִצְרָיִם:

רש''י אלה העדת וגו' אשר דבר. הם הם אשר דבר בצאתם ממצרים חזר ושנאה להם בערבות מואב:

ואתחנן יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(מו) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָֽאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָֽיִם: בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא בְּחֵילָתָא לָקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר בְּאַרְעָא דְסִיחֹן מַלְכָּא דֶאֱמֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן דִי מְחָא מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִפָּקְהוֹן מִמִצְרָיִם: (מז) וַיִּֽירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶֽלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָֽאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָֽׁמֶשׁ: וִירִיתוּ יָת אַרְעֵהּ וְיָת אַרְעָא דְעוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן תְּרֵין מַלְכֵי אֱמֹרָאָה דִי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִדְנַח שִׁמְשָׁא:

רש''י אשר בעבר הירדן. שהוא במזרח, שהעבר השני היה במערב:

(מח) מֵֽעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמֽוֹן: מֵעֲרֹעֵר דִי עַל כֵּיף נַחֲלָא דְאַרְנֹן וְעַד טוּרָא דְשִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן: (מט) וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָֽעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּֽה: וְכָל מֵישְׁרָא עִבְרָא דְיַרְדְנָא לְמָדִינְחָא וְעַד יַמָא דְמֵישְׁרָא תְּחוֹת מַשְׁפַּךְ מְרָמָתָא: ה (א) רביעי וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַֽחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָֽנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַֽעֲשֹׂתָֽם: וּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יָת קְיָמַיָא וְיָת דִינַיָא דִי אֲנָא מְמַלֵל קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין וְתַלְפוּן יָתְהוֹן וְתִטְרוּן לְמֶעְבָּדְהוֹן: (ב) יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵֽב: יְיָ אֱלָהָנָא גְזַר עִמָנָא קְיָם בְּחֹרֵב: (ג) לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהֹוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּֽים: לָא עִם אֲבְהָתָנָא גְזַר יְיָ יָת קְיָמָא הָדָא אֶלָהֵן עִמָנָא אֲנַחְנָא אִלֵין הָכָא יוֹמָא דֵין כֻּלָנָא קַיָמִין:

רש''י לא את אבתינו. בלבד כרת ה' וגו' כי אתנו:

(ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵֽשׁ: מַמְלָל עִם מַמְלָל מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשָׁתָא:

רש''י פנים בפנים. אמר ר' ברכיה, כך אמר משה אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר, כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי המוכר עצמו מדבר עמכם:

(ה) אָֽנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵֽינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹֽא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: (ס) אֲנָא הֲוֵיתִי קָאֵם בֵּין מֵימְרָא דַיְיָ וּבֵינֵיכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְחַוָאָה לְכוֹן יָת פִּתְגָמָא דַיְיָ אֲרֵי דְחֶלְתּוּן מִקֳדָם אֵשָׁתָא וְלָא סְלֶקְתּוּן בְּטוּרָא לְמֵימָר:

רש''י לאמר. מוסב על (פסוק ד) דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר אנכי ה' וגו' ואנכי עומד בין ה' וביניכם:

(ו) אָֽנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֽוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִֽים: אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפֵּקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עֲבְדוּתָא: (ז) לֹא יִֽהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָֽי: לָא יְהֵא לָךְ אֱלָהּ אָחָרָן בַּר מִנִי:

רש''י על פני. בכל מקום אשר אני שם וזהו כל העולם. דבר אחר כל זמן שאני קים. עשרת הדברות כבר פרשתים:

(ח) לֹא תַֽעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַֽאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַֽאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָֽרֶץ: לָא תַעְבֵּד לָךְ צֶלֶם כָּל דְמוּת דִי בִשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וְדִי בְאַרְעָא מִלְרָע וְדִי בְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא: (ט) לֹֽא תִשְׁתַּֽחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָֽעָבְדֵם כִּי אָֽנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹֽׂנְאָֽי: לָא תִסְגוּד לְהוֹן וְלָא תִפְלְחִנוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ אֵל קַנָא מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מְרָדִין עַל דַר תְּלִיתַי וְעַל דַר רְבִיעַי לְשַׂנְאָי כַּד מְשַׁלְמִין בְּנַיָא לְמֶחֱטֵּי בָּתַר אֲבָהָתְהוֹן: (י) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַֽאֲלָפִים לְאֹֽהֲבַי וּלְשֹֽׁמְרֵי (מצותו) מִצְוֹתָי: (ס) וְעָבֵד טֵּיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין לְרַחֲמַי וּלְנָטְּרֵי פִקוֹדָי: (יא) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּֽׁוְא: (ס) לָא תֵימֵי בִּשְׁמָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמַגָנָא אֲרֵי לָא יְזַכֵּי יְיָ יָת דִי יֵמֵי בִשְׁמֵהּ לְשִׁקְרָא: (יב) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּֽאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: טַר יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא לְקַדָשׁוּתֵהּ כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (יג) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּֽעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּֽךָ: שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וְתַעְבֵּד כָּל עִבִדְתָּךְ: (יד) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַֽעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָֽ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָֽ וַֽאֲמָתֶךָ וְשֽׁוֹרְךָ וַֽחֲמֹֽרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵֽרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַֽאֲמָֽתְךָ כָּמֽוֹךָ: וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעְבֵּד כָּל עֲבִידָא אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְתוֹרָךְ וַחֲמָרָךְ וְכָל בְּעִירָךְ וְגִיוֹרָךְ דִי בְקִרְוָךְ בְּדִיל דִי יְנוּחַ עַבְדָךְ וְאַמְתָךְ כְּוָתָךְ: (טו) וְזָֽכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַֽעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּֽת: (ס) וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְאַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִתַּמָן בִּידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרָמְמָא עַל כֵּן פַּקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעְבַּד יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא:

רש''י שמור. ובראשונות הוא אומר (שמות כ) זכור. שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת נאמרו ובשמיעה אחת נשמעו: כאשר צוך. קודם מתן תורה במרה: וזכרת כי עבד היית וגו' . על מנת כן פדאך שתהיה לו עבד ותשמר מצותיו:

(טז) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּֽאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַֽאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ: (ס) יַקַר יָת אֲבוּךְ וְיָת אִמָךְ כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ וּבְדִיל דְיֵיטַב לָךְ עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:

רש''י כאשר צוך. אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה שנאמר (שמות טו, כה) שם שם לו חק ומשפט:

(יז) לֹא תִרְצַח: (ס) וְלֹא תִנְאָף: (ס) וְלֹא תִגְנֹב: (ס) וְלֹא תַֽעֲנֶה בְרֵֽעֲךָ עֵד שָֽׁוְא: (ס) לָא תִקְטוֹל נְפָשׁ וְלָא תְגוּף וְלָא תִגְנוֹב (נַפְשָׁא) וְלָא תַסְהֵד בְּחַבְרָךְ סַהֲדוּתָא דְשִׁקְרָא:

רש''י ולא תנאף. אין לשון נאוף אלא באשת איש:

(יח) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ (ס) וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַֽאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַֽחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶֽךָ: (ס) וְלָא תַחְמֵד אִתַּת חַבְרָךְ וְלָא תֵרוֹג בֵּית חַבְרָךְ חַקְלֵהּ וְעַבְדֵהּ וְאַמְתֵהּ תּוֹרֵה וַחֲמָרֵהּ וְכֹל דִי לְחַבְרָךְ:

רש''י ולא תתאוה. לא תרוג אף הוא לשון חמדה, כמו (בראשית ב, ט) נחמד למראה, דמתרגמנן דמרגג למחזי:

(יט) חמישי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶֽעָנָן וְהָֽעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַֽיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַֽיִּתְּנֵם אֵלָֽי: יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין מַלִיל יְיָ עִם כָּל קְהָלְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשָׁתָא עֲנָנָא וַאֲמִיטְתָא קָל רַב וְלָא פְסַק וּכְתָבִנוּן עַל תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא וִיהָבִנָן לִי:

רש''י ולא יסף. מתרגמנן ולא פסק. כי קולו חזק וקים לעולם. דבר אחר, ולא יסף, לא הוסיף להראות באותו פומבי:

(כ) וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶֽם: וַהֲוָה כַּד שְׁמַעֲכוֹן יָת קָלָא מִגוֹ חֲשׁוֹכָא וְטוּרָא בָּעֵר בְּאֶשָׁתָא וְקָרֶבְתּוּן לְוָתִי כָּל רֵישֵׁי שִׁבְטֵיכוֹן וְסָבֵיכוֹן: (כא) וַתֹּֽאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּֽי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָֽאָדָם וָחָֽי: וַאֲמַרְתּוּן הָא אַחְזְיָנָא יְיָ אֱלָהָנָא יָת יְקָרֵהּ וְיָת רְבוּתֵהּ וְיָת קָל מֵימְרֵהּ שְׁמַעְנָא מִגוֹ אֶשָׁתָא יוֹמָא הָדֵין חֲזֵינָא אֲרֵי יְמַלֵל יְיָ עִם אֲנָשָׁא וְיִתְקַיָם: (כב) וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹֽאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹֽסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָֽתְנוּ: וּכְעַן לְמָא נְמוּת אֲרֵי תֵיכְלִנָנָא אֶשָׁתָא רַבְּתָא הָדָא אִם מוֹסְפִין אֲנַחְנָא לְמִשְׁמַע יָת קָל מֵימְרָא דַייָ אֱלָהָנָא עוֹד וּמָיְתִין אֲנַחְנָא: (כג) כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּֽחִי: אֲרֵי מָן כָּל בִּשְׂרָא דִי שְׁמַע קָל מֵימְרָא דַיְיָ קַיָמָא מְמַלֵל מִגוֹ אֶשָׁתָא כְּוָתָנָא וְאִתְקַיָם: (כד) קְרַב אַתָּה וּֽשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִֽׂינוּ: קְרַב אַתְּ וּשְׁמַע יָת כָּל דִי יֵימַר יְיָ אֱלָהָנָא וְאַתְּ תְּמַלֵל עִמָנָא יָת כָּל דִי מַלֵל יְיָ אֱלָהָנָא עִמָךְ וּנְקַבֵּל וְנַעְבֵּד:

רש''י ואת תדבר אלינו. התשתם את כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני:

(כה) וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּֽרוּ: וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָל פִּתְגָמֵיכוֹן בְּמַלָלוּתְכוֹן עִמִי וַאֲמַר יְיָ לִי שְׁמִיעַ קֳדָמַי יָת קָל פִּתְגָמֵי עַמָא הָדֵין דִי מַלִילוּ עִמָךְ אַתְקִינוּ כָּל דִי מַלִילוּ: (כו) מִֽי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָֽם: לְוַי דִי יְהֵי לִבָּא הָדֵין לְהוֹן לְמִדְחַל קֳדָמַי וּלְמִטַר יָת כָּל פִּקוּדַי כָּל יוֹמַיָא בְּדִיל דִיֵיטַב לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן לְעָלָם: (כז) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָֽהֳלֵיכֶֽם: אִזֵל אֱמַר לְהוֹן תּוּבוּ לְכוֹן לְמַשְׁכְּנֵיכוֹן: (כח) וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַֽאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַֽחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָֽנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּֽהּ: וְאַתְּ הָכָא קִים קֳדָמַי וֶאֱמַלֵל עִמָךְ יָת כָּלּ תַּפְקֶדְתָּא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי תַלְפִנוּן וְיַעְבְּדוּן בְּאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לְהוֹן לְמֵירְתַהּ: (כט) וּשְׁמַרְתֶּם לַֽעֲשׂוֹת כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹֽאל: וְתִטְרוּן לְמֶעְבַּד כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהֲכוֹן יָתְכוֹן לָא תִסְטוּן יַמִינָא וּשְׂמָאלָא: (ל) בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּֽחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַֽאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּֽירָשֽׁוּן: בְּכָל אָרְחָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהֲכוֹן יָתְכוֹן תְּהָכוּן בְּדִיל דְתֵיחוּן וְיֵיטַב לְכוֹן וְתוֹרְכוּן יוֹמִין בְּאַרְעָא דִי תֵירְתוּן: ו (א) וְזֹאת הַמִּצְוָה הַֽחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַֽעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וְדָא תַפְקֶדְתָּא קְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהֲכוֹן לְאַלָפָא יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ: (ב) לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַֽאֲרִכֻן יָמֶֽיךָ: בְּדִיל דְתִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר יָת כָּל קְיָמוֹהִי וּפִקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ אַתְּ וּבְרָךְ וּבַר בְּרָךְ כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ וּבְדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ: (ג) וְשָֽׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָֽׁמַרְתָּ לַֽעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַֽאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָֽשׁ: (פ) וּתְקַבֵּל יִשְׂרָאֵל וְתִטַר לְמֶעְבַּד דִי יֵיטַב לָךְ וְדִי תִסְגוּן לַחֲדָא כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ: (ד) שישי שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָֽד: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלָהָנָא יְיָ חָד:

רש''י ה' אלהינו ה' אחד. ה' שהוא אלהינו עתה ולא אלהי האמות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר (צפניה ג, ט) כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ונאמר (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:

(ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶֽךָ: וְתִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ וּבְכָל נִכְסָךְ:

רש''י ואהבת. עשה דבריו מאהבה. אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו: בכל לבבך. בשני יצריך. דבר אחר בכל לבבך, שלא יהיה לבך חלוק על המקום: ובכל נפשך. אפלו הוא נוטל את נפשך: ובכל מאדך. בכל ממונך יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר ובכל מאדך. דבר אחר ובכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד לך בין במדה טובה בין במדת פרענות וכן דוד הוא אומר (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא וגו' (שם קטז, יג) צרה ויגון אמצא וגו' :

(ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶֽךָ: וִיהוֹן פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין עַל לִבָּךְ:

רש''י והיו הדברים האלה. ומהו האהבה והיו הדברים האלה, שמתוך כך אתה מכיר בהקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו: אשר אנכי מצוך היום. לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה. דיוטגמא, מצות המלך הבאה במכתב:

(ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶֽךָ: וּתְתָנִנוּן לִבְנָיךְ וּתְמַלֵל בְּהוֹן בְּמִתְּבָךְ בְּבֵיתָךְ וּבִמְהָכָךְ בְּאָרְחָא וּבְמִשְׁכְּבָךְ וּבִמְקִימָךְ:

רש''י ושננתם. לשון חדוד הוא, שיהיו מחדדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו, אלא אמור לו מיד: לבניך. אלו התלמידים. מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ואומר (מלכים ב' ב, ג) בני הנביאים אשר בבית אל, וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים שנאמר (ד''ה ב' כט, יא) בני עתה אל תשלו. וכשם שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם, כך הרב קרוי אב, שנאמר (מלכים ב' ב) אבי אבי רכב ישראל וגו' : ודברת בם. שלא יהא עיקר דבורך אלא בם. עשם עיקר ואל תעשם טפל: ובשכבך. יכול אפלו שכב בחצי היום, תלמוד לומר ובקומך. יכול אפלו עמד בחצי הלילה, תלמוד לומר בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. דרך ארץ דברה תורה, זמן שכיבה וזמן קימה:

(ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹֽטָפֹת בֵּין עֵינֶֽיךָ: וְתִקְטְרִנוּן לְאָת עַל יְדָךְ וִיהוֹן לִתְפִלִין בֵּין עֵינָיךְ:

רש''י וקשרתם לאות על ידך. אלו תפלין שבזרוע: והיו לטטפת בין עיניך. אלו תפלין שבראש ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת. טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים:

(ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: (ס) וְתִכְתְּבִנוּן עַל מְזוּזְיָן וְתִקְבְּעִנוּן בְּסִפֵּי בֵיתָךְ וּבְתַרְעָיךְ:

רש''י מזזות ביתך. מזוזת כתיב, שאין צריך אלא אחת: ובשעריך. לרבות שערי חצרות ושערי מדינות ושערי עירות:

(י) וְהָיָה כִּֽי יְבִֽיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹֽא בָנִֽיתָ: וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לָךְ קִרְוִין רַבְרְבָן וְטָבָן דִי לָא בְנֵיתָא: (יא) וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹֽא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹֽא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹֽא נָטָעְתָּ וְאָֽכַלְתָּ וְשָׂבָֽעְתָּ: וּבָתִּין מְלָן כָּל טוּב דִי לָא מְלֵיתָא וְגֻבִּין פְּסִילָן דִי לָא פְּסַלְתָּא כַּרְמִין וְזֵיתִין דִי לָא נְצֶבְתָּא וְתֵיכוּל וְתִשְׂבָּע:

רש''י חצובים. לפי שהיו מקום טרשין וסלעים נופל בו לשון חציבה:

(יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצִֽיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִֽים: אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִנְשֵׁי יָת (דַחַלְתָּא דַ) יְיָ דִי אַפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא:

רש''י מבית עבדים. כתרגומו מבית עבדותא, ממקום שהייתם שם עבדים:

(יג) אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַֽעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵֽעַ: יָת יְיָ אֱלָהָךְ תִּדְחַל וְקָדָמוֹהִי תִּפְלָח וּבִשְׁמֵהּ תְּקַיַם:

רש''י ובשמו תשבע. אם יש בך כל המדות הללו, שאתה ירא את שמו ועובד אותו, אז בשמו תשבע, שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך, ואם לאו לא תשבע:

(יד) לֹא תֵֽלְכוּן אַֽחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵֽאֱלֹהֵי הָֽעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֽוֹתֵיכֶֽם: לָא תְהָכוּן בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא מִטַעֲוַת עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנֵיכוֹן:

רש''י מאלהי העמים אשר סביבותיכם. הוא הדין לרחוקים, אלא לפי שאתה רואה את סביבותיך תועים אחריהם הצרך להזהיר עליהם ביותר:

(טו) כִּי אֵל קַנָּא יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּֽן יֶֽחֱרֶה אַף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה: (ס) אֲרֵי אֵל קַנָא יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִנְתֵּהּ בֵּינָךְ דִילְמָא יִתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ אֱלָהָךְ בָּךְ וִישֵׁצָךְ מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא: (טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם כַּֽאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּֽה: לָא תְנַסוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן כְּמָא דִי נַסֵתוּן בְנִסֵיתָא:

רש''י במסה. כשיצאו ממצרים שנסוהו במים, שנאמר (שמות יז, ז) היש ה' בקרבנו:

(יז) שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם וְעֵֽדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּֽךְ: מִטַּר תִּטְרוּן יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וּסְהֶדְוָתֵהּ וּקְיָמוֹהִי דִי פַקְדָךְ: (יח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָֽרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹתֶֽיךָ: וְתַעְבֵּד דְכָשַׁר וּדְתַקֵן קֳדָם יְיָ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְתֵעוּל וְתֵירַת יָת אַרְעָא טַבְתָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ:

רש''י הישר והטוב. זו פשרה, לפנים משורת הדין:

(יט) לַֽהֲדֹף אֶת כָּל אֹֽיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָֽה: (ס) לְמִתְּבַר יָת כָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מֵקָדָמָךְ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ:

רש''י כאשר דבר. והיכן דבר (שמות כג, כז) והמתי את כל העם וגו' :

(כ) כִּֽי יִשְׁאָֽלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָֽעֵדֹת וְהַֽחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶֽם: אֲרֵי יִשְׁאֲלִנָךְ בְּרָךְ מְחָר לְמֵימָר מָא סָהֶדְוָתָא וּקְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא יָתְכוֹן:

רש''י כי ישאלך בנך מחר. יש מחר שהוא אחר זמן:

(כא) וְאָֽמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּֽצִיאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָֽה: וְתֵימַר לִבְרָךְ עַבְדִין הֲוֵינָא לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וְאַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם בִּידָא תַקִיפָא: (כב) וַיִּתֵּן יְהֹוָה אוֹתֹת וּמֹֽפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵֽינוּ: וִיהַב יְיָ אָתִין וּמוֹפְתִין רַבְרְבִין וּבִישִׁין בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ לְעֵינָנָא: (כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֵֽינוּ: וְיָתָנָא אַפֵּק מִתַּמָן בְּדִיל לְאַעֲלָא יָתָנָא לְמִתַּן לָנָא יָת אַרְעָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָנָא: (כד) וַיְצַוֵּנוּ יְהֹוָה לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַֽחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּֽה: וּפַּקְדָנָא יְיָ לְמֶעְבַּד יָת כָּל קְיָמַיָא הָאִלֵין לְמִדְחַל יָת יְיָ אֱלָהָנָא לְטַב לָנָא כָּל יוֹמַיָא לְקַיָמוּתָנָא כְּיוֹמָא הָדֵין: (כה) וּצְדָקָה תִּֽהְיֶה לָּנוּ כִּֽי נִשְׁמֹר לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּֽנוּ: (ס) וְזָכוּתָא תְּהֵא לָנָא אֲרֵי נִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא כְּמָא דִי פַקְדָנָא: ז (א) שביעי כִּי יְבִֽיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּֽוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַֽחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָֽאֱמֹרִי וְהַכְּנַֽעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַֽחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַֽעֲצוּמִים מִמֶּֽךָּ: אֲרֵי יְעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ וִיתָרֵךְ עַמְמִין סַגִיאִין מִן קֳדָמָךְ חִתָּאֵי וְגִרְגָשָׁאֵי וֶאֱמֹרָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי וּפְרִזָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי שִׁבְעָא עַמְמִין סַגִיאִין וְתַקִיפִין מִנָךְ:

רש''י ונשל. לשון השלכה והתזה, וכן (דברים יט, ה) ונשל הברזל:

(ב) וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַֽחֲרֵם תַּֽחֲרִים אֹתָם לֹֽא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּֽם: וְיִמְסְרִנוּן יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ וְתִמְחִנוּן גַמָרָא תְגַמַר יָתְהוֹן לָא תִגְזַר לְהוֹן קְיָם וְלָא תְרַחַם עֲלֵיהוֹן:

רש''י לא תחנם. לא תתן להם חן. אסור לו לאדם לומר כמה נאה גוי זה. דבר אחר אל תתן להם חניה בארץ:

(ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹֽא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹֽא תִקַּח לִבְנֶֽךָ: וְלָא תִתְחַתַּן בְּהוֹן בְּרַתָּךְ לָא תִתֵּן לִבְרֵהּ וּבְרַתֵּהּ לָא תִסַב לִבְרָךְ: (ד) כִּֽי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵֽאַֽחֲרַי וְעָֽבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִֽידְךָ מַהֵֽר: אֲרֵי יַטְעֲיַן יָת בְּרָךְ מִבָּתַר פָּלְחָנִי וְיִפְלְחוּן לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וְיִתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ בְּכוֹן וִישֵׁצָךְ בִּפְרִיעַ:

רש''י כי יסיר את בנך מאחרי. בנו של גוי כשישא את בתך, יסיר את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי. למדנו שבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, אבל בן בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה, שהרי לא נאמר על בתו לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי:

(ה) כִּי אִם כֹּה תַֽעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹֽתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּֽבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַֽאֲשֵֽׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִֽילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵֽשׁ: אֲרֵי אִם כְּדֵין תַּעַבְּדוּן לְהוֹן אֱגוֹרֵיהוֹן תְּתָרְעוּן וְקָמָתְהוֹן תְּתַבְּרוּן וַאֲשֵׁרֵיהוֹן תְּקוֹצְצוּן וְצַלְמֵי טַּעֲוָתְהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא:

רש''י מזבחתיהם. של בנין: מצבותם. אבן אחת: ואשירהם. אילנות שעובדין אותן: ופסיליהם. צלמים:

(ו) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָֽעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה: אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בָּךְ אִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב מִכֹּל עַמְמַיָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא: (ז) לֹא מֵֽרֻבְּכֶם מִכָּל הָֽעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּֽי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָֽעַמִּֽים: לָא מִדְסַגִיאִין אַתּוּן מִכָּל עַמְמַיָא צָבֵי יְיָ בְּכוֹן וְאִתִּרְעֵי בְכוֹן אֲרֵי אַתּוּן זְעֵרִין מִכָּל עַמְמַיָא:

רש''י לא מרבכם. כפשוטו. ומדרשו לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה לפיכך חשקתי בכם: כי אתם המעט. הממעטין עצמכם, כגון אברהם, שאמר (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר, וכגון משה ואהרן שאמרו (שמות טז, ח) ונחנו מה, לא כנבוכדנצר שאמר (ישעיה יד, יד) אדמה לעליון, וסנחריב שאמר (שם לו, כ) מי בכל אלהי הארצות, וחירם שאמר (יחזקאל כח, ב) אל אני מושב אלהים ישבתי: כי אתם המעט. הרי כי משמש בלשון דהא:

(ח) כִּי מֵאַֽהֲבַת יְהֹוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַֽיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶֽלֶךְ מִצְרָֽיִם: אֲרֵי מִדְרַחַם יְיָ יָתְכוֹן וּמִדִנְטַר יָת קְיָמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתְכוֹן אַפֵּיק יְיָ יָתְכוֹן בִּידָא תַקִיפָא וּפָרְקָךְ מִבֵּית עַבְדוּתָא מִידָא דְפַרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם:

רש''י כי מאהבת ה'. הרי כי משמש בלשון אלא. לא מרבכם חשק ה' בכם, אלא מאהבת ה' אתכם: ומשמרו את השבועה. מחמת שמרו את השבועה:

(ט) מפטיר וְיָדַעְתָּ כִּֽי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָֽאֱלֹהִים הָאֵל הַֽנֶּֽאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹֽהֲבָיו וּלְשֹֽׁמְרֵי (מצותו) מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּֽוֹר: וְתִדַע אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ הוּא אֱלֹהִים אֱלָהָא מְהֵימְנָא נָטֵר קְיָמָא וְחִסְדָא לְרַחֲמוֹהִי וּלְנָטְרֵי פִקוֹדוֹהִי לְאַלְפֵי דָרִין:

רש''י לאלף דור. ולהלן הוא אומר (דברים ה, ט) לאלפים, כאן שהוא סמוך אצל לשומרי מצותיו, העושין מיראה, הוא אומר לאלף, ולהלן שהוא סמוך אצל לאוהביו, העושין מאהבה, ששכרם יותר גדול, הוא אומר לאלפים: לאוהביו. אלו העושין מאהבה: ולשומרי מצותיו. אלו העושין מיראה:

(י) וּמְשַׁלֵּם לְשֹֽׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַֽאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לֽוֹ: וּמְשַׁלֵם לְסָנְאוֹהִי טָבָן דִי אִנוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵיהוֹן לְאוֹבָדֵיהוֹן לָא מְאַחַר עֹבַד טָב לְסָנְאוֹהִי טַבְוָן דִי אִנוּן עָבְדִין קָדָמוֹהִי בְּחַיֵיהוֹן מְשַׁלֵם לְהוֹן:

רש''י ומשלם לשנאיו אל פניו. בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא:

(יא) וְשָֽׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַֽחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַֽעֲשׂוֹתָֽם: (פפפ) וְתִטַר יָת תַּפְקֶדְתָּא וְיָת קְיָמַיָא וְיָת דִינַיָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶעְבָּדְהוֹן: פפפ:

רש''י היום לעשותם. ולמחר לעולם הבא לטול שכרם:

הפטרת ואתחנן - ישעיה מ

מ (א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם: (ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ: (ג) קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ: (ד) כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה: (ה) וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר: (ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה: (ז) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם: (ח) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם: (ט) עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם: (י) הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: (יא) כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל: (יב) מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם: (יג) מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ יְהוָה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ: (יד) אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ: (טו) הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל: (טז) וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה: (יז) כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ: (יח) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ: (יט) הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף: (כ) הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט: (כא) הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ: (כב) הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת: (כג) הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה: (כד) אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם: (כה) וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ: (כו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר:

משנה נגעים פרק א

א. מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁנַיִם שֶׁהֵן אַרְבָּעָה. בַּהֶרֶת עַזָּה כַשֶּׁלֶג, שְׁנִיָּה לָהּ כְּסִיד הַהֵיכָל. וְהַשְּׂאֵת כִּקְרוּם בֵּיצָה, שְׁנִיָּה לָהּ כְּצֶמֶר לָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַשְּׂאֵת כְּצֶמֶר לָבָן, שְׁנִיָּה לָהּ כִּקְרוּם בֵּיצָה:

ברטנורה   (א) מראות נגעים שנים. כתיבי בקרא בהדיא שאת ובהרת: שהן ארבעה. יש לך לרבות עוד שנים אחרים דלא כתיבי בקרא, והן תולדה דשאת ותולדה דבהרת, דמרבינן להו מספחת, שאין ספחת שם נגע אלא לשון טפלה, וכן הוא אומר (שמואל א ב) ספחני נא אל אחת הכהונות, והטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת, לומר לך שיש תולדה לשאת ויש תולדה לבהרת: בהרת עזה כשלג. לבנה ביותר. דכתיב (ויקרא יג) ואם בהרת לבנה היא, היא לבנה ואין למעלה ממנה לבנה: שאת כקרום ביצה. דסבר האי תנא, אין שאת אלא לשון גובה, וכן הוא אומר (ישעיה ב) ועל כל הגבעות הנשאות. ואין לך כהה בלבנונית בכל ארבעה מראות כקרום ביצה, לפיכך הוא גבוה יותר מכולן, כמראה צל גבוה מן החמה: שניה לה כצמר לבן. והוא עז בלבנוניתו יותר מסיד ההיכל שהיא תולדה דבהרת. משום דאמר קרא שאת לבנה. לענין מאי קרייה רחמנא לבנה, על כרחך לתולדתה, שהיא לבנה יותר מתולדתה דבהרת: שאת כצמר לבן. ורבנן סברי, שני מראות עזות שהן שלג וצמר לבן, הן לשני אבות בהרת ושאת, ושני מראות כהות מהן שהן סיד ההיכל וקרום ביצה הן תולדות, תן תולדה גדולה לגדול, דהיינו סיד ההיכל לבהרת שהוא אב גדול, ותולדה קטנה לקטן דהיינו קרום ביצה לשאת שהוא קטן מבהרת. ונפקא מינה בפלוגתייהו דרבנן ותנא קמא לענין צירוף, דחצי גריס מאב וחצי גריס מתולדה דידיה מצטרפין, וכן שני האבות שאת ובהרת מצטרפין, דדרשינן והיה בעור בשרו לנגע, מלמד שמצטרפין זה עם זה, מדכתיב והיה ולא כתיב והיו, עשה כל הנגעים אחד. אבל שתי התולדות אין מצטרפין, דתולדה דבהרת אינה מצטרפת עם תולדה דשאת, דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא, ולא אתולדות דאתו מרבויא. והשתא, לתנא קמא שלג וקרום ביצה מצטרפין שלג וצמר לבן אין מצטרפין דרבנן שלג וצמר מצטרפין, שלג וקרוס אין מצטרפין והלכה כחכמים: צמר לבן. צמר נקי של כבש בן יומו לאחר שרחצוהו ונתלבן:

ב. הַפָתוּךְ שֶׁבַּשֶּׁלֶג, כְּיַיִן הַמָּזוּג בַּשֶּׁלֶג, הַפָּתוּךְ שֶׁבַּסִיד, כְּדָם הַמָּזוּג בֶּחָלָב, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲדַמְדָּם שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה, כְּיַיִן הַמָּזוּג בְּמַיִם, אֶלָּא שֶׁל שֶׁלֶג עַזָּה וְשֶׁל סִיד דֵּהָה מִמֶּנָּה:

ברטנורה   (ב) הפתוך שבשלג. המעורב בלובן ואודם שבבהרת העזה כשלג, נראה: כיין המזוג בשלג. שלבנוניתו מרובה ואדמימות שבו מועט: והפתוך שבסיד. ההיכל והמעורב שבנגע שהוא כסיד ההיכל, נראה: כדם המזוג בחלב. שאדמימות שבו מרובה ואע''ג דלא תני פתוך אלא בבהרת ותולדתה, הוא הדין דיש פתוך נמי בשאת ותולדתה, דתניא בתורת כהנים, שאת לבנה, מלמד שמטמאה חלקה. בהרת לבנה אדמדמת, מלמד שמטמאה פתוך. מנין ליתן את האמור של זה בזה, תלמוד לומר נגע צרעת: שבזה ושבזה. שבשלג ושבסיד: דיהה. חסרה מן הלובן, שאינה צחה בלבנונית כמותה. והלכה כרבי עקיבא:

ג. אַרְבָּעָה מַרְאוֹת הָאֵלּוּ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִפְטוֹר, וּלְהַחֲלִיט, וּלְהַסְגִּיר. לְהַסְגִּיר אֶת הָעוֹמֵד בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן. לִפְטוֹר אֶת הָעוֹמֵד בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי. לְהַחֲלִיט אֶת שֶׁנּוֹלַד לוֹ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. לְהַחֲלִיט אֶת שֶׁנּוֹלַד לוֹ פִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. לְהַחֲלִיט אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן מִתּוֹךְ הַפְּטוּר. לִפְטוֹר אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אוֹ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר. אלּוּ מַרְאוֹת נְגָעִים שֶׁכָּל נְגָעִים תְּלוּיִים בָּהֶן:

ברטנורה   (ג) מארבעה מראות הללו מצטרפין. גרסינן. ולא גרסינן ארבעה מראות, שאין כל הארבעה מראות מצטרפין, דאין התולדה מצטרפת אלא עם אב שלה, ושתי תולדות זו עם זו אינן מצטרפין, אבל שני אבות מצטרפין מדכתיב והיה בעור בשרו, ולא כתיב והיו, משמע שעושה שאת ובהרת כאחד, דאי איכא חצי גריס מזה וחצי גריס מזה מצטרפין לכגריס. ורמב''ם כתב, דכל הארבעה מראות מצטרפין, בין שתי התולדות זו עם זו בין אב עם תולדה שאינה שלו, כל מקרום ביצה ולמעלה מצטרפין, והתוספתא מסייעתו: לפטור להחליט ולהסגיר. לכל הנך מילי מצטרפין. וכולהו מפרש להו: להסגיר העומד בסוף שבוע ראשון. דכתיב (ויקרא יג) וראהו הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו והסגירו הכהן שבעת ימים שנית: ולפטור את העומד בסוף שבוע שני. שהעומד בשיעורו ולא פשה ועמד במראהו, אע''פ שלא ירד למטה מארבעה מראות, פוטרו בסוף שבוע שני. והא דכתיב (שם) וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע וגו' וטיהרו הכהן, לאו למימרא דאין מטהרו אלא אם כן כהה, אלא אשמעינן קרא דאפילו נשתנה משלג לסיד או מסיד לשלג לא אמרינן נגע אחר הוא וחוזר ומסגירו כתחילה אלא כעומד דמי ומטהרו: להחליט את שנולד לו מחיה או שער לבן בתחלה. כשהובא בתחילתו אל הכהן ויש בו בהרת כגריס ומחית בשר כעדשה מרובעת בתוך מקום הבהרת, מחליטו מיד. וכן נמי שער לבן, אם היה שחור ולא הספיק להסגירו עד שהפך ללבן, מחליטו מיד. אבל פשיון לא מטמא בתחילה אפילו פושה והולך עד שלא הסגיר: בסוף שבוע ראשון. כלומר להחליט כמו כן בסוף שבוע ראשון, שמתחלה לא היו לו סימנים הללו והסגירו, ולסוף שבוע ראשון מצא בו מחיה או שער לבן, מחליטו: או בסוף שבוע שני. כגון דבסוף שבוע ראשון עמד בעיניו ולא היה בו לא שער לבן ולא מחיה, [והסגירו פעם שנית], ובסוף שבוע שני נולדו בו סימנים הללו, מחליטו: לאחר הפטור. כלומר ואפילו לאחר הפטור שבסוף שבוע שני לא נולדו בו סימני טומאה ופטרו, ולאחר כמה ימים נולדו, מחליטו: להחליט את שנולד לו פשיון בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני. כגון בהרת כגריס שאין בה מחיה ולא שער לבן והסגירה, אם פשתה בסוף שבוע ראשון או לא פשתה אלא בסוף שבוע שני, מחליטו. ואם לא פשתה לא בשבוע ראשון ולא בשבוע שני ופטרו ולאחר כמה ימים פשתה, מחליטו: להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור. אם אחר שפטרו וטיהרו הכהן פרחה הצרעת בכולו, טמא מוחלט: לפטור את ההופך כולו לבן מתוך החלט או מתוך הסגר. אם לאחר שטמאו הכהן, או לאחר שהוזקק להסגר קודם שטמאו, פרחה הצרעת בכולו, פוטרו וטהור. שהפריחה עושה מן הטהור טמא ומן הטמא טהור. והמוסגר טמא מקרי: אלו מראות נגעים. ארבעה מראות אלו שהזכרנו חלקות או פתוכות:

ד. (רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, מַרְאוֹת נְגָעִים שִׁשָּׁה עָשָׂר). רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס אוֹמֵר, מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה. עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, אֵין רוֹאִים אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה לְאַחַר הַשַּׁבָּת, שֶׁשָּׁבוּעַ שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וְלֹא בְּשֵׁנִי, שֶׁשָּׁבוּעַ שֵׁנִי שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בְּשַּׁבָּת. וְלֹא בִשְׂלִישִׁי לַבָּתִּים, שֶׁשָּׁבוּעַ שְׁלִישִׁי שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְעוֹלָם רוֹאִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת, מַעֲבִירִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר:

ברטנורה   (ד) מראות נגעים שלשים וששה. גרסינן. ולא גרסינן מראות נגעים ששה עשר. ושלשים וששה הוו, ארבעה מראות חלקות וארבעה מראות פתוכות דעור ובשר, וכנגדן בשחין ומכוה, ששחין ומכוה אחת הן ולא חלקן הכתוב אלא לומר לך שאין מצטרפין, וכנגדן בנתקים, וכנגדן בקרחת וגבחת, שקרחת וגבחת אחת הן, הרי שלשים ושנים מראות, וירקרק ואדמדמם דנגעי בגדים, וירקרק ואדמדם דנגעי בתים, הרי שלשים וששה: עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים. הנך שלשים וששה בתחילה כשהובא אל הכהן, ושלשים וששה אחריני כנגדן בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני של הסגר או בסוף שבוע שלישי לנגעי בתים להבחין בין מראה שלכתחלה למראה שבסוף, הרי שבעים ושנים. כך פירשן הרמב''ם וישר הוא. אלא דקשיא לי בגוה שהוא מונה שמונה מראות דנתקין, ואנן קיימא לן דנתקין מטמאין בכל מראות ואין להם מראות מיוחדות כשאר נגעים: ששבוע שני שלו חל בשבת. דשני הסגרות שלשה עשר יום, דיום שביעי של שבוע ראשון עולה לכאן ולכאן, דכתיב (ויקרא יג) והסגירו הכהן שבעת ימים שנית, מלמד שיום שביעי עולה לו מן המנין מלפניו ומאחריו. וכן שלשה שבועות דנגעי בתים אינם אלא תשעה עשר יום, דראשון ושביעי של שבוע אמצעי עולין לפניהם ולאחריהם: חל להיות בתוך השבת. שביום השבת חל שביעי, אין רואים אותו בשבת מפני שהוא נראה כדן את הדין בשבת, אלא ממתין עד לאחר השבת. ואין הלכה כרבי עקיבא:

ה. כֵּיצַד לְהָקֵל, הָיָה בוֹ שֵׂעָר לָבָן וְהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר לָבָן, הָיוּ לְבָנוֹת וְהִשְׁחִירוּ, אַחַת לְבָנָה וְאַחַת שְׁחוֹרָה וְהִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶן, אֲרֻכּוֹת וְהִקְצִירוּ, אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה וְהִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, אוֹ חִלְּקָן הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק, הָיְתָה בוֹ מִחְיָה וְהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה, הָיְתָה מְרֻבַּעַת וְנַעֲשֵׂית עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה, מְבֻצֶרֶת וְנַעֲשֵׂית מִן הַצַד, מְכֻנֶּסֶת וְנִתְפַּזְּרָה, וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס בְּתוֹכָהּ. הִקִּיפָהּ, חִלְּקָהּ, אוֹ מִעֲטָהּ הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק, הָיָה בוֹ פִשְׂיוֹן וְהָלַךְ לוֹ פִשְׂיוֹן אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ הָאוֹם אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטָה וְאֵין בָּזֶה וּבָזֶה כִּגְרִיס, הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּשְׂיוֹן, הֲרֵי אֵלּוּ לְהָקֵל:

ברטנורה   (ה) היה בו שער לבן. ביום השבת. ואם היה רואהו היה מחליטו, ולאחר השבת הלך לו, הרי זה להקל ואע''ג דאי נמי חלטו בשבת, כשהלך לו אחר השבת היה מטהרו, מכל מקום היה צריך להביא קרבן כדין מצורע מוחלט שנתרפא, ועכשיו פטור: היו לבנות. אי נמי היו לבנות ביום השבת שהיה ראוי להחליטו, ולמחר השחירו, הרי זה להקל: אחת לבנה ואחת שחורה והשחירו שתיהן. כדי נסבה, דאין כאן להקל, דבין כך ובין כך טהור, ואגב סיפא דלהחמיר נקט לה דקתני והלבינו שתיהן: ארוכות. היו השערות ביום השבת כדי לקרוץ בזוג, דהיינו שיעור טומאה, ולמחר נתקצרו, היינו להקל: אחת ארוכה ואחת קצרה. כדי נסבה, דבין כך ובין כך טהור, אלא אגב סיפא דלהחמיר נקט לה דקתני והאריכו שתיהן: נסמך השחין לשתיהן. לשתי שערות, לאחר השבת, ובשבת לא היה בו שחין, דאילו בשבת ראהו היה מחליטו מחמת השערות לבנות שבתוך הבהרת, ועכשיו לאחר השבת שבא השחין ונסמך לשתיהן או לאחת מהן, אינן סימן טומאה: הקיף השחין וכו'. או שהקיף השחין לשתי השערות לבנות: או לאחת מהן או חלקן השחין. שבא השחין או מחית השחין או המכוה או מחית המכוה או הבוהק בין שער לשער, כל הני דבשבת לא היו ולאחר שבת באו, הרי זה להקל: היתה בו מחיה. בשבת, שהיא סימן טומאה: והלכה לה. לאחר השבת. אי נמי היתה מרובעת בשבת והיה ראוי להחליטו, ולאחר השבת נעשית עגולה או ארוכה דהשתא אינה סימן טומאה. אי נמי היתה מבוצרת המחיה בשבת באמצע הבהרת כמין מבצר של עיר שיושב באמצע העיר, ומתוך כך היה ראוי להחליטו, ולאחר השבת נעשית מן הצד. אי נמי היתה בשבת מכונסת כעדשה במקום אחד, ולאחר השבת נתפזרה: ובא השחין ונכנס לתוכה. כלומר בשבת לא היה שם שחין, והיתה המחיה סימן טומאה, ובא השחין ונכנס לתוכה: הקיפה או חלקה או מיעטה. כלומר, או שלא בא השחין על כל הנגע אלא על קצת המחיה ופחתה מכעדשה: השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה והבוהק. כל הני אמיעטה קיימו, שמיעטה השחין או מחית השחין, דהיינו שנעשה קרום כקליפת השום. או המכוה או מחית המכוה. כל הני שבשבת לא היו, ולאחר השבת באו: וכן הבוהק. שבשבת היו מארבעה מראות ונעשה בוהק למחרתו ומיעט המחיה, דשחין ובוהק ממעטין מחיה, כדתניא בתורת כהנים, בשר חי ולא השחין, בשר חי ולא הבוהק: היה בו פסיון. בשבת: והלך לו. הפסיון לאחר השבת, דמה שפשה בשבת כנס למחרתו: או שהלכה האום. עיקר הנגע נקרא אום. והלכה האום ונשאר הפסיון: או שנתמעטה. האום ואין בין שניהם כגריס: השחין ומחית השחין. כלומר, אי נמי בשבת פשה ולא היה מפסיק בשבת בין האום לפשיון לא שחין ולא מחית השחין ולא מכוה ולא מחית המכוה ולא בוהק, ולאחר השבת הפסיק אחד מאלו, הרי זה להקל:

ו. כֵּיצַד לְהַחְמִיר, לֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר לָבָן וְנוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, הָיוּ שְׁחוֹרוֹת וְהִלְבִּינוּ אַחַת שְׁחוֹרָה וְאַחַת לְבָנָה וְהִלְבִּינוּ שְׁתֵּיהֶן, קְצָרוֹת וְהֶאֱרִיכוּ, אַחַת קְצָרָה וְאַחַת אֲרֻכָּה וְהֶאֱרִיכוּ שְׁתֵּיהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ חִלְּקוֹ הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק וְהָלְכוּ לָהֶם, לֹא הָיְתָה בוֹ מִחְיָה וְנוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה, הָיְתָה עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה וְנַעֲשֵׂית מְרֻבַּעַת, מִן הַצַד וְנַעֲשֵׂית מְבֻצֶרֶת, מְפֻזְּרְת וְנִתְכַּנְּסָה וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס בְּתוֹכָהּ, הִקִּיפָהּ, חִלְּקָּהּ, אוֹ מִעֲטָהּ הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק וְהָלְכוּ לָהֶן, לֹא הָיָה בוֹ פִשְׂיוֹן וְנוֹלַד בּוֹ פִשְׂיוֹן, הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּשְׂיוֹן וְהָלְכוּ לָהֶן, הֲרֵי אֵלּוּ לְהַחְמִיר:

ברטנורה   (ו) נסמך השחין. בשבת: לשתיהן. לשתי השערות, דהשתא לא הוו סימן טומאה, שאין שער לבן סימן טומאה אלא כשהוא בנגע עצמו, לא בתוך השחין או בתוך המכוה: או הקיף השחין וכו'. דאם ראהו בשבת לא היה מחליט והלכו להן לאחר השבת, שנעשה מקום השחין והמכוה צלקת, והרי הוא כעור בשר, ונשאר עור הבשר עם הנגע כבתחילה ועם שער הלבן, ומחליטו, הרי זה להחמיר: חולקין בין האום לפסיון. שהיו מפסיקין בשבת בין עיקר הנגע לפשיון: והלכו להן. לאחר השבת, ואין שם דבר המפסיק, הרי אלו להחמיר:

גמרא נדה דף כד ע''ב

מָלֵא מַיִם וְכוּ' בִּשְׁלָמָא דָּם וּמַיִם לָאו כְּלוּם הִיא אֶלָּא גְנוּנִים נֵיחוּשׁ שֶׁמָּא וָלָד הֲוָה וְנִימוֹחַ אָמַר אַבַּיֵי כַּמָּה יַיִן חַי שָׁתָת אִמּוֹ שֶׁל זֶה שֶׁנִּימוֹחַ עוּבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, רָבָא אָמַר מָלֵא תְּנַן. וְאִם אִיתָא דְאִתְמוּחִי אִתְמָח מִחְסַר חָסֵר, רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר גְּנוּנִים תְּנַן וְאִם אִיתָא דְאִתְמוּחִי אִתְמָח כּוּלָּהּ בְּחַד גַּוְנָא הֲוָה קָאִי. תַּנְיָא אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי וְהָיִיתִי מִסְתַּכֵּל בַּעֲצָמוֹת שֶׁל מֵתִים הַשּׁוֹתֶה יַיִן חַי עַצְמוֹתָיו שְׂרוּפִין. מָזוּג עַצְמוֹתָיו סְכוּיִין. כָּרָאוּי עַצְמוֹתָיו מְשׁוּחִין. וְכָל מִי שֶׁשְּׁתִיָּתוֹ מְרוּבָּה מֵאֲכִילָתוֹ עַצְמוֹתָיו שְׂרוּפִין. אֲכִילָתוֹ מְרוּבָּה מִשְּׁתִיָּתוֹ עַצְמוֹתָיו סְכוּיִין כָּרָאוּי עַצְמוֹתָיו מְשׁוּחִין:

רש''י שמא ולד הוה ונימוח. כיון דלאו דם הוא ולאו מים נינהו איכא למיחש לולד: כמה יין חי. וכו'. ל' גוזמא: ה''ג רבא אמר מלא תנן: סכויין. שחורין שמעתי. ל''א סכויין בלא מוח ומשיחה אלא יבשים: מזוג. יותר מדאי:

זוהר ויקהל דף ר''ד ע''א

כְּתִיב וַיִּנָּפַשׁ וְאוֹקְמוּהָ. וַוי נֶפֶשׁ דְּאָבְדָת וְשַׁפִּיר אִיהוּ. אֲבָל אִי הָכִי וַי גּוּפָא אִצְטְרִיךְ לְמֵימַר דְּמִנֵּהּ אָבְדַת נֶפֶשׁ. אֲבָל רָזָא דְּמִלָּה בְּבַר נָשׁ אִית נֶפֶשׁ דְּנַטְּלָא וּמָשִׁיךְ לְגַבֵּהּ לְהַאי רוּחָא מֵעֶרֶב שַׁבָּת. וְהַהוּא רוּחָא שַׁרְיָא בְּגַוָּהּ דְּהַהִיא נֶפֶשׁ וְדַיְּרָא בָּהּ כָּל יוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא. וּכְדֵין הַהוּא נֶפֶשׁ יָתִיר בְּרִבּוּיָא וְתוֹעַלְתָּא יָתִיר מִמַּה דַּהֲוָה. וְעַל דָּא תָּנֵינָן כָּל נַפְשָׁאָן דְּיִשְׂרָאֵל מִתְעַטְּרָן בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא וַעֲטָרָא דִּלְהוֹן דְּשַׁרְיָא הַאי רוּחָא בְּגַוַּיְהוּ.

תרגום הזוהר כָּתוּב, וַיִּנָפַשׁ, וְהֶעֱמִידוּהוּ, אוֹי שֶׁאָבְדָה הַנֶּפֶשׁ. וְהוּא יָפֶה. אַבָל אִם כֵּן, ''אוֹי לַגוּף'' הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁמִּמֶנוּ אָבְדָה הַנֶּפֶשׁ, וּבְּוַיִּנָפַשׁ לֹא נִזְכְּרָה אֶלָּא הַנֶּפֶשׁ. וּמֵשִׁיב, אֲבָל סוֹד הַדָּבָר, בָּאָדָם יֵשׁ נֶפֶשׁ, שֶׁמְקַבֶּלֶת וּמוֹשֶׁכֶת אֵלֶיהָ אֶת הָרוּחַ הַזֶּה הַנַּ''ל, מֵעֶרֶב שַׁבָּת. וְהָרוּחַ הַזֶּה שׁוֹרֶה בְּתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ הַהִיא וְשׁוֹכֵן בָּה כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת. וְאָז הַנֶּפֶשׁ הַהִיא בְּגַדְלוּת וְתוֹעֶלֶת יְתֵירָה מִמַּה שֶׁהָיְתָה. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, כָּל נְפָשׁוֹת יִשְׂרָאֵל מִתְעַטְרוֹת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְהָעַטָרָה שֶׁלָהֶם הִיא הָרוּחַ הַזֶּה הַנַּ''ל, הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹכָם כֵּיוָן שֶׁיוֹצֵא הַשַּׁבָּת וְהָרוּחַ הַהוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה, אָז אוֹי לַנֶּפֶשׁ שֶׁאָבְדָה מַה שֶׁאָבְדָה, דְּהַיְנוּ הָעַטָרָה הָעֶלְיוֹנָה הַהִיא וְהַכֹּחַ הַקָּדוֹשׁ הַהוּא שֶׁהָיָה בָּה. וַי הוּא וַיִּנָפַשׁ, שֶׁפִּירוּשׁוֹ, אוֹי לַנֶּפֶשׁ שֶׁאָבְדָה מַה שֶּׁאָבְדָה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק י

א. קוֹשֶׁרֶת אִשָּׁה מִפִּתְחֵי הֶחָלוּק אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי פְּתָחִים. וְחוּטֵי סְבָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָפוּי בְּרֹאשָׁהּ. וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁקּוֹשְׁרִין אוֹתָן עַל הָרֶגֶל בִּשְׁעַת מַלְבּוּשׁ. וְנוֹדוֹת יַיִן וְשֶׁמֶן אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי אָזְנַיִם. וּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁיְּכוֹלָה לְהוֹצִיא הַבָּשָׂר וְלֹא תַּתִּיר הַקֶּשֶׁר. וְקוֹשְׁרִין דְּלִי בִּמְשִׁיחָה אוֹ בְּאַבְנֵט וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֲבָל לֹא בְּחֶבֶל. וְקוֹשְׁרִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה אוֹ בְּרַגְלָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּצֵא אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי אִסָּרוֹת. וְחֶבֶל שֶׁהָיָה קָשׁוּר בְּפָרָה קוֹשְׁרוֹ בָּאֵבוּס. הָיָה קָשׁוּר בָּאֵבוּס קוֹשְׁרוֹ בְּפָרָה, אֲבָל לֹא יָבִיא חֶבֶל מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְיִקְשֹׁר בְּפָרָה וּבְאֵבוּס וְאִם הָיָה חֶבֶל גַּרְדִּי שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְקוֹשֵׁר בְּפָרָה וּבְאֵבוּס מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֵלּוּ הַקְּשָׁרִים מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט הֵן וְאֵינָן שֶׁל קְיָמָא אֶלָּא פַּעַם קוֹשֵׁר וּפַעַם מַתִּיר וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לִקְשֹׁר אוֹתָן לְכַתְּחִלָּה. חוֹתְלוֹת שֶׁל תְּמָרִים וְשֶׁל גְּרוֹגְרוֹת מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ וְנוֹטֵל וְאוֹכֵל:

מוסר

ספר חסידים סימן קנח

כְּשֶׁיִּתְפַּלֵל אָדָם צָרִיךְ שֶׁיַּעֲמֹד בְּיִרְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ב) עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה. שֶׁלֹּא יָרוּץ בִּתְפִלָּה כְּאִלּוּ שָׂמֵחַ אִם הָיָה כְּבָר מְסַיֵּם אֶלָּא בְּכָל תֵּבוֹת יַחֲשֹׁב לָתֵת בְּלִבּוֹ כַּוָּנָה בְּכָל מַה שֶּׁמּוֹצִיא מִפִּיו הֲלֹא יֵשׁ לְךָ לַחֲשׂב אִם יֵשׁ לְךָ דָּבָר לְהִתְחַנֵּן וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָּנֶיךָ אִם תְּמַהֵר דְּבָרֶיךָ לְפָנָיו. וְלֹא מִבָּעִי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה חֶפְצְךָ אֶלָּא שֶׁיֹּאמַר אֵין אַתָּה אֶלָּא מִתְלוֹצֵץ וִיגָרֵשׁ אוֹתְךָ מִפָּנָיו וְאִם בָּאתָ לְהַלְּלוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ דַּע כְּשֶׁאַתָּה מִתְאַוֶּה לְשַׁבֵּחַ קוֹל נָעִים וְשִׁיר שֶׁל שֶׁבַח אִם הָיוּ רָצִים בְּלֹא נִגּוּן מִי הָיָה מְקֻבָּל, לְפִיכָךְ אֵין לְהִתְפַּלֵּל בִּמְהֵרָה אֶלָּא בְּמֶשֶׁךְ וּבְקוֹל נָעִים וּבְקוֹל רָם שֶׁנֶּאֱמַר: לְהָרִים קוֹל בְּשִׂמְחָה. אָמְרוּ כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בָּעֲזָרָה הָיוּ הוֹלְכִים עָקֵב בְּצַד גּוּדָל שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָלָיו כְּמַשּׂאוּי מְלֶאכֶת ה' וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ירמיה כג) וַתְּהִי מְרוּצָתָם רָעָה וּגְבוּרָתָם לֹא כֵן לָכֵן בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרִיאַת הַגֶּבֶר לִלְמֹד מִמֶּנּוּ דֻּגְמָא שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לה) מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ. וּרְאֵה שֶׁאִם אַתָּה מְדַבֵּר לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם לֹא יָרוּצוּ דְּבָרֶיךָ וְאִם תְּשׁוֹרֵר לַהֲנָאָתְךָ תִּמְשׂךְ בְּקוֹלְךָ וְאֵיךְ תָּרוּץ לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, לָכֵן תְּבָרְכֵנוּ בְּקוֹלְךָ וְאַל תַּעֲשֶׂה כְּאִלּוּ חוֹבָה לְךָ שֶׁיֵּצְאוּ מִפִּיךָ, לֹא כֵן אֶלָּא כְּשֶׁתֹּאמַר דִּבְרֵי בַּקָּשׁוֹת תֹּאמַר בְּדֶרֶךְ תַּחֲנוּנִים שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יח) תַּחֲנוּנִים יְדַבֵּר רָשׁ. כִּי כְּשֶׁאָדָם מִתְחַנֵּן לִפְנֵי שַׁלִּיט אֵינוֹ מֵרִיץ דְּבָרָיו וְעַל כָּל דָּבָר מֵשִׂים לֵב שֶׁלֹּא יִטְעֶה בִּדְבָרָיו וְקדֶם שֶׁמִּתְחַנֵּן לְשַׁלִּיט אוֹ לְמֶלֶךְ עוֹרֵךְ דְּבָרָיו עַל הַסֵּדֶר שֶׁלֹּא יְגַמְגֵּם וְשֶׁלֹּא יִשְׁכַּח וְשֶׁלֹּא יְדַלֵּג אוֹת. כָּךְ תַּעֲשֶׂה אַתָּה שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לו) הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר וְאוֹמֵר (הושע יד) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים. וּכְשֶׁתֹּאמַר בְּרָכוֹת וּשְׁבָחוֹת תַּעֲשֶׂה כְּאִלּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ וְהוּא אוֹמֵר לָךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ וְאַל תָּרוּץ דְּבָרֶיךָ וְאַל תְּמַהֵר לְהוֹצִיא דְּבָרֶיךָ מִפִּיךָ. וְאִם תִּצְטָרֵךְ לְפַרְנָסָה אַל תָּשִׂים לִבְּךָ רַק לְאוֹתָהּ בְּרָכָה כְּמוֹ לְבִרְכַּת הַשָּׁנִים אוֹ אִם יֵשׁ לְךָ חוֹלֶה אַל תָּשִׂים לִבְּךָ רַק לְבִרְכַּת חוֹלִים מִפְּנֵי שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ לְמַעְלָה זֶה פְּלוֹנִי סָבוּר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לָזֹאת לְכָךְ תְּכַוֵּן בְּכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּיִרְאַת ה' לִהְיוֹת לְפָנָיו בְּיִרְאָה עַל כָּל הַבְּרָכוֹת. וְאַל תָּשִׂים כַּוָּנַת לִבְּךָ רַק לְבַקָּשׁוֹת כִּי עִקַּר הַכַּוָּנָה לִבְרָכוֹת וּלְשֶׁבַח. שֶׁכֵּן אָמְרוּ יְכַוֵּן בְּכֻלָּם. וְאִם אִי אֶפְשָׁר יְכַוֵּן בְּבִרְכַּת אָבוֹת אוֹ בְּבִרְכַּת הוֹדָאָה שֶׁאִם תְּכַוֵּן רַק בְּבַקָּשׁוֹת אָז יִהְיֶה לְמַעְלָה שׂוֹטְנִים שֶׁאוֹמְרִים אֵין רָאוּי לְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ שֶׁלִּכְבוֹד הַמָּקוֹם אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְבַקֵּשׁ בְּכַוָּנָה וּבְדֶרֶךְ תַּחֲנוּנִים וְאֵין לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ שֶׁבִּרְצוֹן נַפְשׁוֹ מְכַוֵּן וְלֹא בְּשֶׁבַח לְכָךְ טוֹב לְהִתְפַּלֵּל וּלְכַוֵּן בְּשִׂמְחָה וּבְכָבוֹד לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא תְּדַבֵּר עִם אָדָם קדֶם שֶׁתַּעֲמֹד בִּתְפִלָּה אֶלָּא אֱמֹר דְּבָרִים הַמַּכְנִיעִים אֶת הַלֵּב תְּחִלָּה בְּרַחֲמִים וּכְשֶׁתִּתְפַּלֵּל תּוֹסִיף וְעַל כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה מֵעִנְיָנָהּ לְצָרְכְּךָ כִּי בְּיוֹתֵר הֵם מְכִינִים אֶת הַלֵּב:

פרשת עקב

עקב יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶֽת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶֽיךָ: וִיהֵי חֳלַף דִי תְקַבְּלוּן יָת דִינַיָא הָאִלֵין וְתִטְרוּן וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְיִטַר יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ יָת קְיָמָא וְיָת חִסְדָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ:

רש''י והיה עקב תשמעון. אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון: ושמר ה' וגו' . ישמור לך הבטחתו:

(יג) וַֽאֲהֵבְךָ וּבֵֽרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִֽי בִטְנְךָ וּפְרִֽי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִֽירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָֽךְ: וְיִרְחֲמִנָךְ וִיבָרֵכִנָךְ וְיַסְגִינָךְ וִיבָרֵךְ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ עִבוּרָךְ וְחַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ עַל אַרְעָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ:

רש''י שגר אלפיך. ולדי בקרך, שהנקבה משגרת ממעיה: ועשתרת צאנך. מנחם פרש אבירי בשן (תהלים כב, יג) , מבחר הצאן. כמו (בראשית יד, ה) עשתרות קרנים, לשון חזק. ואונקלוס תרגם ועדרי ענך. ורבותינו אמרו למה נקרא שמם עשתרות שמעשירות את בעליהן:

(יד) בָּרוּךְ תִּֽהְיֶה מִכָּל הָֽעַמִּים לֹא יִֽהְיֶה בְךָ עָקָר וַֽעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּֽךָ: בְּרִיךְ תְּהֵי מִכָּל עַמְמַיָא לָא יְהֵי בָךְ עֲקַר וְעַקְרָא וּבִבְעִירָךְ:

רש''י עקר. שאינו מוליד:

(טו) וְהֵסִיר יְהֹוָה מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָֽרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹֽׂנְאֶֽיךָ: וְיֶעְדֵי יְיָ מִנָךְ כָּל מַרְעִין וְכָל מַכְתְּשֵׁי מִצְרַיִם בִּישַׁיָא דִי יְדַעַתְּ לָא יְשַׁוִּנוּן בָּךְ וְיִתְּנִנוּן בְּכָל סָנְאָךְ: (טז) וְאָֽכַלְתָּ אֶת כָּל הָֽעַמִּים אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹֽא תָחוֹס עֵֽינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַֽעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּֽי מוֹקֵשׁ הוּא לָֽךְ: (ס) וּתְגַמַר יָת כָּל עַמְמַיָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלֵיהוֹן וְלָא תִפְלַח יָת טַּעֲוָתְהוֹן אֲרֵי לְתַקְלָא הוּא לָךְ: (יז) כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהֽוֹרִישָֽׁם: דִילְמָא תֵימַר בְּלִבָּךְ סַגִיאִין עַמְמַיָא הָאִלֵין מִנִי אֶכְדֵין אִכּוּל לְתָרָכוּתְהוֹן:

רש''י כי תאמר בלבבך. על כרחך לשון דלמא הוא, שמא תאמר בלבבך מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן, לא תירא מהם. ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של 'כי', שיפול עליו שוב לא תירא מהם:

נביאים - ישעיה - פרק מט

(יד) וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי: וַאֲמַרַת צִיּוֹן סָלֵיק שְׁכִינְתֵּהּ יְיָ מִנִּיִ וַיְיָ רַחֲקָנִי :

רש''י ותאמר ציון . היא היתה סבורה ששכחתיה :

(טו) הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ: הַאֶפְשַׁר דְּתִתְנְשֵׁי אִתְּתָא בְּרָהּ מִלְרַחָמָא עַל בַּר מְעָהָא מְתִיבָא כְּנִשְׁתָּא דְיִשְּׂרָאֵל וַאֲמַרַת אִם לֵית קֳדָמוֹהִי אִתְנֵשָׁאָה דִלְמָא לָא מִתְנְשֵׁי לִי יַת דַּעֲבָדִית עֵגֶל דִּדְהַב אֲמַר לָה נְבִיָּא אַף אִלֵּין אִתְנַשְׁיָן מְתִיבָא וְאָמְרָה לֵהּ אִם אִית קֳדָמוֹהִי אִתְנָשָׁאָה דִלְמָא מִתְנְשֵׁי לִי יַת דַּאֲמָרִית בְּסִינַי נַעֲבֵיד וּנְקַבֵּל מֵיתִיב וְאָמַר לָהּ מֵימְרִי לָא יְרַחְקִינָךְ :

רש''י התשכח אשה עולה . עולל שלה : מרחם בן בטנה . מלרחם על בן בטנה : גם אלה תשכחנה . אפילו אם אלה תשכחנה אנכי לא אשכחך :

(טז) הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד: הָא כִּדְעַל יְדִין אַתְּ צַיְרָא קֳדָמָי שׁוּרָךְ לְקִבְלֵי תְּדִירָא :

רש''י על כפים . על כפי רואה אני כאילו את חקוקה על כפי לראותך ולזכרך תמיד , ד''א על כפים מעל ענני כבוד כמו ( איוב לב ) על כפים כסה אור :

(יז) מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ: יִוֹחוּן בְּנַיְכִי חָרְבָתַיִךְ מְפַגְרָךְ וּמְחָרְבָךְ מִנִּיךְ יִגְלוּן :

רש''י מהרו בניך . לשוב :

(יח) שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה: זְקוּפִי יְרוּשְׁלֵם סְחוֹר סְחוֹר עֵינָךְ וַחֲזָא כָּל בְּנֵי עַם גַּלְוָתִיךְ מִתְכַּנְשִׁין וְאָתָן לְגַוַיִךְ קְיָם אֲנָא אֲמַר יְיָ אֲרֵי כּוּלְהוֹן לִיךְ כִּלְבוּשׁ דִּיקָר וְעוֹבָדֵיהוֹן בְּגַוִיךְ כְּקִשּׁוּט כַּלָּתָא : (יט) כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ: אֲרֵי חָרְבָתַיִךְ וְצַדְיוּתִיךְ וַאֲרַע מְפַגְרוּתִיךְ אֲרֵי כְּעַן תִּדְחֲקוּן מִיָּתִיב וְיִתְרַחֲקוּן מְסַלְעָמָךְ :

רש''י תצרי מיושב . תהי צרה מרוב יושבים שיבאו לתוכך יהי להם המקום צר מלבנות להם בתים :

כתובים - תהילים - פרק ז

ז (א) שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר שָׁר לַיהוָה עַל דִּבְרֵי כוּשׁ בֶּן יְמִינִי: תַּרְגּוּמָא דְּאוֹדֵיתָא לְדָוִד דִּי שַׁבַּח קֳדָם יְיָ מְטוּל דִּי אֲמַר שִׁירָתָא עַל תְּבִירָא דְּשָׁאוּל בַּר קִישׁ דְּמִין שֵׁבֶט בִּנְיָמִין :

רש''י שגיון לדוד . מנחם אמר שגם זה אחד משמות הזמר ע''ש הכלי וכן פי' על שגיונות , ורבותינו פירשו ל' משגה שנתודה ונתפלל על השגיון שאמר שירה על מפלתו של שאול כמו שנאמר וידבר דוד לה' וגו' ( ש''ב כב ) אבל ענין המזמור אינו מוכיח על כך , ואומר אני שאמרו על עסקי ישבי בנוב ( שם כא ) שבא עליו על עונשו של שאול כמו שפירשו רבותינו שאמר לו הקב''ה על ידך נטרד דואג האדומי על ידך נהרג שאול ובניו כו' ( כדאית' בחלק שגיאות שבקש דוד להקב''ה להמסר ביד שונא ולא יכלה זרעו , סא''א ) והפך דוד את תפלתו והתפלל שלא יפול ביד אויב וכן פתרונו משגה שר דוד לה' על ששגג לומר להקב''ה למוסרו ביד אויב על דברי שאול שנהרג על ידו , ד''א על שגיון כנף המעיל אשר כרת לשאול : כוש . מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו :

(ב) יְהוָה אֱלֹהַי בְּךָ חָסִיתִי הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל רֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי: יְיָ אֱלֹהַי בְּמֵימְרָךְ סַבְּרֵית פְּרוֹק יָתִי מִכָּל רָדְפַי וּפְצָא יָתִי : (ג) פֶּן יִטְרֹף כְּאַרְיֵה נַפְשִׁי פֹּרֵק וְאֵין מַצִּיל: דִּלְמָא יְתַבַּר הֵיךְ אַרְיְוָתָא נַפְשִׁי יִפְשַׁח וְלֵית דְּיִפְצֵי :

רש''י פורק . ל' פרקו נזמי הזהב ( שמות לב ) :

(ד) יְהוָה אֱלֹהַי אִם עָשִׂיתִי זֹאת אִם יֵשׁ עָוֶל בְּכַפָּי: יְיָ אֱלֹהַי אִין עֲבַדֵית שִׁירָתָא הֲדָא בְּכַוַּנְתָּא בִּישָׁא אִין אִית טְלוּמָא בִּידָי :

רש''י אם עשיתי זאת . מה שמפורש אחריו :

(ה) אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם: אִין פַּרְעִית לִבְעֵיל שְׁלָמִי בִּישׁ וּדְחַקֵית מְעִיקַי מַגָּן :

רש''י אם גמלתי שולמי רע . אם גמלתיו כגמולו : ואחלצה צוררי ריקם . שיחתי את חליצתו בכרתי את כנף מעילו אם להשחית ולחלצו ולהעמידו ריקם ובשנאה עשיתי אלא להודיעו שהיה מסור בידי להרגו ולא הרגתיו ואחלצה ל' הפשטה :

(ו) יִרַדֹּף אוֹיֵב נַפְשִׁי וְיַשֵּׂג וְיִרְמֹס לָאָרֶץ חַיָּי וּכְבוֹדִי לֶעָפָר יַשְׁכֵּן סֶלָה: יְהֵי רָדֵף בְּעֵל דְּבָבָא נַפְשִׁי וְיַדְבֵּק וְיִכְבּוֹשׁ לְאַרְעָא חַיַּי וִיקָרִי לְעַפְרָא יַשְׁרֵי לְעָלְמִין :

משנה תרומות פרק ג

א. הַתּוֹרֵם קִשּׁוּת וְנִמְצֵאת מָרָה, אֲבַטִּיחַ וְנִמְצָא סָרוּחַ, תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם. הַתּוֹרֵם חָבִית שֶׁל יַיִן וְנִמְצֵאת שֶׁל חֹמֶץ, אִם יָדוּעַ שֶׁהָיְתָה שֶׁל חֹמֶץ עַד שֶׁלֹּא תְרָמָהּ, אֵינָהּ תְּרוּמָה. אִם מִשֶּׁתְּרָמָהּ הֶחֱמִיצָה, הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה. אִם סָפֵק, תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם. הָרִאשׁוֹנָה, אֵינָהּ מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ. וְכֵן הַשְּׁנִיָּה:

ברטנורה   (א) התורם וכו'. בשוגג איירי ואפילו הכי יחזור ויתרום דהוי קרוב למזיד משום דהוה ליה [למטעמיה]: ונמצאת של חומץ וכו'. שהתורם מן החומץ על היין אין תרומתו תרומה דיין וחומץ שני מינים הן: אם ספק. עד שלא תרמה החמיצה או לאחר שתרמה החמיצה: תרומה ויחזור ויתרום. ונותן שתיהן לכהן וכהן נותן לו דמי הראשונה שהיא גדולה מן השניה שהשניה מתמעטת כפי מה שעולה תרומה הראשונה, ולפי שהכהן הוא המוציא מחבירו ואנן קיימא לן בכל דוכתא המוציא מחבירו עליו הראיה לפיכך אינו לוקח בלא דמים אלא הקטנה וצריך שיתן לו דמי הגדולה שהיא הראשונה: הראשונה אינה מדמעת בפני עצמה. אם נפלה לפחות ממאה של חולין אין נעשית מדומע, דשמא אינה תרומה אלא השניה היא תרומה: וכן השניה. אינה מדמעת בפני עצמה שמא הראשונה תרומה ולא השניה: ואין חייבים עליה חומש. זר שאכל הראשונה לבדה או השניה לבדה אינו משלם חומש כדין שאר אוכלי תרומה בשגגה:

ב. נָפְלָה אַחַת מֵהֶן לְתוֹךְ הַחֻלִּין, אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן. נָפְלָה שְׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן. נָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְמָקוֹם אֶחָד, מְדַמְּעוֹת כַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן:

ברטנורה   (ב) מדמעות כקטנה שבשתיהן. כשיעור השניה שהיא קטנה שבשתיהן ואם יש בחולין מאה כנגד הקטנה אין נעשית מדומע אלא נוטל מן החולין כשיעור אלו השתי תרומות שנפלו בהן ונותנן לכהן והשאר חולין כמו שהיו:

ג. הַשֻּׁתָּפִין שֶׁתָּרְמוּ זֶה אַחַר זֶה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, תְּרוּמַת שְׁנֵיהֶם תְּרוּמָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תְּרוּמַת הָרִאשׁוֹן, תְּרוּמָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם תָּרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר, אֵין תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי תְּרוּמָה. וְאִם לֹא תָרַם הָרִאשׁוֹן כַּשִּׁעוּר, תְּרוּמַת הַשֵּׁנִי, תְּרוּמָה:

ברטנורה   (ג) תרומת שניהם תרומה. היינו דתרומת כל אחד מהן חציה תרומה וחציה חולין נמצא כשתרמו שניהם מחמשים סאין זה סאה וזה סאה, שלא קדשה תרומה כי אם חצי סאה בשל זה וחצי סאה בשל זה כל אחד כפי חלקו: אם תרם הראשון כשיעור. אחד מחמשים כשיעור שנתנו חכמים תרומתו תרומה. והלכה כרבי יוסי דלפרושי מלתייהו דחכמים קאתי. ואית דמפרשי אם תרם הראשון כשיעור מה שתרם חבירו אחר כך תרומתו תרומה, דחזינן דהוה ניחא ליה להאיך בתראה במה שתרם הראשון, שהרי היתה דעתו מסכמת עמו בשיעור התרומה. ופירוש ראשון נראה בעיני עיקר:

ד. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא דִבֵּר, אֲבָל הִרְשָׁה אֶת בֶּן בֵּיתוֹ אוֹ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת שִׁפְחָתוֹ לִתְרוֹם, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. בִּטֵּל, אִם עַד שֶׁלֹּא תָרַם בִּטֵּל, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְאִם מִשֶּׁתָּרַם בִּטֵּל, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. הַפּוֹעֲלִים, אֵין לָהֶן רְשׁוּת לִתְרוֹם, חוּץ מִן הַדְּרוּכוֹת, שֶׁהֵן מְטַמְּאִים אֶת הַגַּת מִיָּד:

ברטנורה   (ד) במה דברים אמורים. הא דפליג ר' עקיבא לעיל ואמר תרומת שניהם תרומה: בשלא דבר. שלא נטל רשות מחבירו לתרום אלא תרם מדעתו: אבל הרשה. שנתן בעל הבית רשות לתרום, תרומתו תרומה: ביטל. אם לאחר שמינה שליח לתרום ביטל שליחותו, לאחר שהלך השליח מלפניו: חוץ כו'. בעלים עמי הארץ שהשכירו פועלים חברים, כדי להפריש תרומה בטהרה רשאים לתרום עד שלא יגעו בו הבעלים עמי הארץ ויטמאו את התרומה: מפני שהן מטמאין את הגת. שהבעלים עמי הארץ מיד כשהתחילו הדורכים לדרוך והלכו בגת שתי וערב אינם נזהרים יותר מליגע בגת ומטמאין אותה לפי שהם חושבים שמיד כשהתחילו לדרוך הפרישו החברים תרומה גדולה, הלכך מפרישים החברים הדורכים, מן היין, כדי שיעור תרומה הצריכה לכל הגת מיד כשהלכו בה שתי וערב, שאם יבואו הבעלים ויטמאו הגת קודם שיגמרו יש להן יין מזומן להפריש על הכל בטהרה:

ה. הָאוֹמֵר תְּרוּמַת הַכְּרִי זֶה בְּתוֹכוֹ, וּמַעַשְׂרוֹתָיו בְּתוֹכוֹ, תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר זֶה בְּתוֹכוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָרָא שֵׁם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיֹּאמַר בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, הָאוֹמֵר תְּרוּמַת הַכְּרִי מִמֶּנּוּ עָלָיו, קָרָא שֵׁם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָאוֹמֵר עִשּׂוּר מַעֲשֵׂר זֶה עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, קָרָא שֵׁם:

ברטנורה   (ה) קרא שם. וצריך לתרום ולעשר מתוכו ואינו יכול להפריש עליו ממקום אחר. ואף על גב דרחמנא קרייה לתרומה ראשית ובעינן שיהיו שיריה ניכרים, כיון דאמר בתוכו משמע באמצע הכרי תהא התרומה והא איכא סביביו שהם שיריה ניכרים: עד שיאמר בצפונו או בדרומו. אף על גב דבתוכו משמע באמצעיתו, לא הוי מקום מסוים, והרי הוא כאילו לא אמר כלום עד שיאמר בצפונו או בדרומו. וכן הלכה: תרומת הכרי ממנו עליו קרא שם. דלא בעינן שיריה ניכרים: עישור מעשר זה וכו'. רבי אלעזר בן יעקב פליג אר' שמעון דאמר תרומת מעשר זה בתוך הכרי קרא שם וקאמר דתרומת מעשר זה בתוכו קודם שהופרש המעשר לא קרא שם, אבל לאחר שהופרש המעשר אם אמר תרומת מעשר עליו קרא שם ולית הלכתא כחד מינייהו אלא כחכמים בלבד:

ו. הַמַּקְדִים תְּרוּמָה לַבִּכּוּרִים, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַתְּרוּמָה, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר:

ברטנורה   (ו) שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר. הכי קאמר, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר, אף על פי כן מה שעשה עשוי, מלאתך אלו הבכורים שמתמלאים בביכור, ודמעך זו תרומה ומעשר ראשון נמי יש בו תרומת מעשר. לא תאחר, לא תשנה הסדר:

ז. וּמִנַּיִן שֶׁיִּקְדְּמוּ הַבִּכּוּרִים לַתְּרוּמָה, זֶה קָרוּי תְּרוּמָה וְרֵאשִׁית, וְזֶה קָרוּי תְּרוּמָה וְרֵאשִׁית, אֶלָּא יִקְדְּמוּ בִּכּוּרִים, שֶׁהֵן בִּכּוּרִים לַכֹּל. וּתְרוּמָה לְרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא רֵאשִׁית. וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֵאשִׁית:

ברטנורה   (ז) זה קרוי תרומה וראשית. בכורים קרויין תרומה דאמר מר ותרומת ידך (דברים יב) אלו בכורים דכתיב בהו (שם כו) ולקח הכהן הטנא מידך, וקרויין ראשית, ראשית בכורי אדמתך (שמות כג). תרומה קרוי תרומה, את משמרת תרומותי (במדבר יח), וקרוי ראשית דגנך (דברים יח): בכורים שהן בכורים לכל. לשון בכורים דריש, לכך קרינהו רחמנא בכורים. אי נמי משום דכתיב בפרשת כי תשא עד שלא נצטוו על התרומות: שיש בו ראשית. דבמעשר ראשון יש בו תרומת מעשר, והתרומה קרוי ראשית, לפיכך דין הוא שיקדים ראשון לשני:

ח. הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּרוּמָה, וְאָמַר מַעֲשֵׂר, מַעֲשֵׂר וְאָמַר תְּרוּמָה, עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים, שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה, שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה וְאָמַר לָזֶה, שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְאָמַר לָזֶה, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ פִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין:

ברטנורה   (ח) עד שיהיו פיו ולבו שוין. דכתיב (שם כג) מוצא שפתיך תשמור וכתיב (שמות לד) כל נדיב לב, הא כיצד, בעינן גומר בלבו ומוציא בשפתיו:

ט. הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה, וְמַעְשְׂרוֹתֵיהֶן מַעֲשֵׂר, וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לַנָּכְרִי כֶּרֶם רְבָעִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׂ לוֹ. תְּרוּמַת הַנָּכְרִי, מְדַמַּעַת, וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר:

ברטנורה   (ט) העכו''ם והכותי תרומתן תרומה. אם הפרישו תרומה מן התבואה שלהן אבל אם תרם העכו''ם משל ישראל בשליחות אין תרומתו תרומה כדדרשינן מ''כן תרימו גם אתם (במדבר יח) מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית: וחכמים אומרים יש לו. והלכה כחכמים: תרומת הנכרי מדמעת. אם נפלה לפחות ממאה נעשה הכל מדומע ואסור לזרים: וחייבין עליה חומש. זר שאכלה בשגגה משלם קרן וחומש: ור' שמעון פוטר. מחומש אבל מודה הוא דמדמעת, ואין הלכה כר' שמעון:

גמרא ברכות דף נד ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעָה צְרִיכִים לְהוֹדוֹת: יוֹרְדֵי הַיָּם, הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפָּא וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא. יוֹרְדֵי הַיָּם מְנָלָן דִּכְתִיב (תהלים קז) יֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת וְגוֹמֵר הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה'. וְאוֹמֵר: וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת. וְאוֹמֵר: יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר. וְאוֹמֵר: וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם. וְאוֹמֵר: יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה. וְאוֹמֵר וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ. וְאוֹמֵר: יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת מְנָלָן, דִּכְתִיב: תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ. מִי שֶׁחָלָה וְנִתְרַפָּא, דִּכְתִיב: אֱוִילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וְגוֹ' וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַר לָהֶם וְגוֹמֵר. יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וְגוֹמֵר. יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ. מִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים מְנָלָן דִּכְתִיב: יֹשְׁבֵי חשֶךְ וְצַלְמָוֶת כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וְגוֹמֵר. וְאוֹמֵר: וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם וְגוֹמֵר. וְאוֹמֵר: וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַר לָהֶם. וְאוֹמֵר יוֹצִיאֵם מֵחשֶךְ וְצַלְמָוֶת וְגוֹמֵר. וְאוֹמֵר: יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ. מַאי מְבָרֵךְ אָמַר רַב יְהוּדָה: בָּרוּךְ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים. אַבַּיֵי אָמַר וְצָרִיךְ לְאוֹדוֹיֵי קַמֵּי עֲשָׂרָה, דִּכְתִיב וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וְגוֹמֵר. מָר זוּטְרָא אָמַר וּתְרֵין מִנַּיְיהוּ רַבָּנָן שֶׁנֶּאֱמַר וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ. מַתְקִיף לָהּ רַב אָשֵׁי וְאֵימָא כּוּלְהוּ רַבָּנָן מִי כְּתִיב: בִּקְהַל זְקֵנִים בִּקְהַל עָם, כְּתִיב וְאֵימָא בֵּי עֲשָׂרָה שְׁאָר עַמָּא וּתְרֵי רַבָּנָן קַשְׁיָא. רַב יְהוּדָה חָלַשׁ וְאִתְפַּח עָאל לְגַבֵּיהּ רַב חָנָא בַּגַּדְתָּאָה וְרַבָּנָן אַמְרֵי לֵהּ בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דִיהָבַךְ נִיהֲלָן וְלָא יָהֲבָךְ לְעַפְרָא אָמַר לְהוּ פַּטַרְתּוּן יָתִי מִלְּאוֹדוֹיֵי וְהָא אָמַר אַבַּיֵי בָּעֵי אוֹדוֹיֵי בְּאַפֵּי עֲשָׂרָה דַהֲווֹ בֵּי עֲשָׂרָה וְהָא אִיהוּ לֹא קָא מוֹדֶה לֹא צָרִיךְ, דְּעָנֵי בַּתְרַיְיהוּ, אָמֵן:

רש''י צריכים להודות. כשיוצאין מן הסכנה: וירוממוהו בקהל עם. בסוף פרשת המזמור: ואתפח. נתרפא: בגדתאה. שם עירו בגדת. היא עיר החשובה שבבל משחרב בבל:

זוהר ואתחנן דף רס''ו ע''א.

תָּא חֲזֵי מִסִטְרָא דְּהַאי שִׁפְחָה נָפְקֵי כַּמָּה גַּרְדִינֵי טְהִירִין מְקַטְרְגִין לְקִבְּלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וּלְקַטְרָגָא לוֹן. וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל נְטִירוּ כְּאַבָּא דְּבָעֵי לְנַטְרָא לִבְרֵהּ מִן כֹּלָּא. אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל כַּמָּה מְקַטְרְגִין זְמִינִין לְקִבְּלַיְכוּ אִשְׁתַּדָּלוּ בְּפוּלְחָנִי וַאֲנָא אֱהֵא נָטִיר לְכוּ לְבָר. וְאַתּוּן תֶּהֱווּן זְמִינִין בְּבָתֵּיכוֹן מִלְּגָו וְנַיְמֵי בְּעַרְסֵיכוֹן וַאֲנָא אֱהֵא נָטִיר לְכוּ לְבָר וְסוּחֲרָנֵי עַרְסַיְכוּ. וְתָא חֲזֵי בְּשַׁעֲתָא דְּאִנּוּן זַיְנִין בִּישִׁין קְרִיבִין לְפִתְחָא דְּבַר נָשׁ זָקְפָן רֵישָׁא וּמִסְתַּכְּלָן בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִתְחֲזֵי לְבַר דְּאִיהוּ שַׁדַּ''י דְּמִתְעַטָּר בְּעִטְרוֹי שְׁמָא דָּא שַׁלִּיט עַל כֻּלְּהוּ וּמִינֵּיהּ דַּחֲלִין וְעָרְקִין וְלָא קְרֵבִין לְפִתְחָא דְּבַר נָשׁ. אָמַר לֵהּ רַבִּי יִצְחָק אִי הָכִי יִרְֹשׂם בַּר נָשׁ שְׁמָא דָּא בְּפִתְחָא דְּבֵיתָא וְלָא יַתִּיר אֲמַאי כָּל פַּרְשָׁתָא. אָמַר לֵהּ שַׁפִּיר הוּא דְּהָא שְׁמָא דָּא לָא אִתְעַטָּר אֶלָּא בְּאִנּוּן אַתְוָן כֻּלְּהוּ רְשִׁימִין בִּרְשִׁימָא דְּמַלְכָּא וְכַד אַכְתַּב כָּל פַּרְשָׁתָא כְּדֵין שְׁמָא דָּא מִתְעַטָּר בְּעִטְרוֹי וְנָפִיק מַלְכָּא בְּכָל חֵילוֹי כֻּלְּהוּ רְשִׁימִין בִּרְשִׁימָא דְּמַלְכָּא כְּדֵין דַּחֲלִין מִנֵּהּ וְעָרְקִין מִקַּמֵּהּ. תָּא חֲזֵי וְהָיָה שְׁמָא קַדִּישָׁא מִתַּתָּא לְעֵלָּא וְעַל דָּא שָׁרֵי אִתְרְשִׁים מִלְּבָר לְקִבְלֵי שְׁמָא דָּא וְהָיָ''ה מִלְּגָו שַׁדַּ''י מִלְּבָר לְמֶהֱוֵי נָטִיר בַּר נָשׁ מִכָּל סִטְרִין מִלְּגָאו וּמִלְבָר. אָמַר רַבִּי אַבָּא כַּמָּה חֵילִין קַדִּישִׁין זַמִּינִין בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאַנַּח בַּר נָשׁ מְזוּזָה לְתַרְעֵהּ כֻּלְּהוּ מַכְרְזֵי וְאָמְרֵי (תהלים קיח) זֶה הַשַּׁעַר לַה' וְגוֹ'. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵין אִשְׁתְּמוֹדְעָן יִשְׂרָאֵל דְּאִנּוּן בְּנֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא דְּהָא כֻּלְּהוּ אִתְרְשִׁימוּ מִנֵּהּ. אִתְרְשִׁימוּ בְּגוּפַיְהוּ בִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא אִתְרְשִׁימוּ בִּלְבוּשַׁיְהוּ בְּעִטּוּפַיְהוּ דְּמִצְוָה. אִתְרְשִׁימוּ בְּרֵישַׁיְהוּ בְּבָתֵּי דִּתְפִלֵּי בִּשְׁמָא דְּמָארֵיהוֹן. אִתְרְשִׁימוּ בִּידַיְהוּ בִּרְצוּעֵי דִּקְדֻשָּׁה. אִתְרְשִׁימוּ בִּמְסָאנַיְהוּ בִּמְסָאנָא דְּמִצְוָה. אִתְרְשִׁימוּ לְבַר בִּזְרִיעָה בְּחַצְדָּא. אִתְרְשִׁימוּ בְּבָתֵּיהוֹן בִּמְזוּזָה דְּפִתְחָא בְּכֹלָּא רְשִׁימִין דְּאִנּוּן בְּנֵי מַלְכָּא עִלְּאָה זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה מִצַד שִׁפְחָה זוֹ יָצְאוּ כַּמָּה רוּחוֹת חוֹקְרֵי דִּין שֶׁמְּקַטְרְגִים כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, וּבָאִים לְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה שְׁמִירָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ אָב הָרוֹצֶה לִשְׁמֹר אֶת בְּנוֹ מִכָּל מִקְרֶה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כַּמָּה מְקַטְרְגִים מוּכָנִים כְּנֶגְדְּכֶם, עִסְקוּ בַּעֲבוֹדָתִי, וַאֲנִי אֶהֱיֶה שׁוֹמֵר אֶתְכֶם מִבַחוּץ. אַתֶּם תִּהְיוּ נְתוּנִים בְּבָתֵּיכֶם מִבִּפְנִים וְתִהְיוּ יְשֵׁנִים בְּמִטָּתְכֶם, וַאֲנִי אֶהֱיֶה שׁוֹמֵר עֲלֵיכֶם מִבַּחוּץ, וּמִסָּבִיב מִטּוֹתֵיכֶם. וּבֹא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאֵלּוּ מִינִים הָרָעִים קְרֵבִים לְפִתְחוֹ שֶׁל אָדָם, נוֹשְׂאִים רֹאשָׁם וּמִסְתַּכְּלִים בְּהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הַנִּרְאֶה מִבַּחוּץ, שֶׁהוּא שַׁדַּי, שֵׁם הַזֶּה שׁוֹלֵט עַל כֻּלָּם, מִמֶּנּוּ יְרֵאִים וּבוֹרְחִים, וְאֵינָם קְרֵבִים לְפִתְחוֹ שֶׁל הָאָדָם. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יִצְחָק: אִם כֵּן, יִרְשֹׁם הָאָדָם שֵׁם הַזֶּה, שַׁדַּי, בְּפֶתַח הַבַּיִת, וְלֹא יוֹתֵר, לָמָּה צְרִיכִים כָּל הַפָּרָשָׁה שֶׁבַּמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ, יָפֶה הוּא, כִּי שֵׁם הַזֶּה, שַׁדַּי, אֵינוֹ מִתְעַטֵּר, אֶלָּא בְּאֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת כֻּלָּם הָרְשׁוּמִים בִּרְשִׁימַת הַמֶּלֶךְ, וּכְשֶׁנִּכְתֶּבֶת כָּל הַפָּרָשָׁה, אָז מִתְעַטֵּר שֵׁם הַזֶּה בְּעִטְּרוֹתָיו. וְהַמֶּלֶךְ, יוֹצֵא בְּכָל צִבְאוֹתָיו, כֻּלָּם רְשׁוּמִים בִּרְשִׁימַת הַמֶּלֶךְ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, אָז מְפַחֲדִים מִפָּנָיו, וּבוֹרְחִים מִפָּנָיו. בֹּא וּרְאֵה וְהָיָה, שֶׁל וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, הוּא שֵׁם קָדוֹשׁ, הַוָּיָה, מִמַּטָּה לְמַעְלָה. כִּי כָּתוּב תְּחִלָּה ו''ה וְאַחַר כָּךְ י''ה. וְעַל כֵּן, נִרְשָׁם הַשֵּׁם שַׁדַּי מִבַּחוּץ כְּנֶגֶד הַשֵּׁם הַזֶּה. הַשֵּׁם וְהָיָ''ה מִבִּפְנִים, וְשַׁדַּי מִבַּחוּץ. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם נִשְׁמָר מִכָּל הַצְדָדִים מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ. אָמַר רַבִּי אַבָּא, כַּמָּה צְבָאוֹת קְדוֹשִׁים מוּכָנִים בַּשָּׁעָה הַהִיא שֶׁאָדָם מַנִּיחַ מְזוּזָה לְפִתְחוֹ. כֻּלָּם מַכְרִיזִים וְאוֹמְרִים זֶה הַשַּׁעַר לַה' וְגוֹ'. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אָז נִכָּרִים יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, כִּי כֻּלָּם רְשׁוּמִים מִמֶּנּוּ, רְשׁוּמִים בְּגוּפָם, בַּרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁל בְּרִית מִילָה. רְשׁוּמִים בִּלְבוּשָׁם, בְּעִטּוּף שֶׁל מִצְוָה. רְשׁוּמִים בְּרֹאשָׁם בְּבָתִּים שֶׁל הַתְּפִלִּין, שֶׁהֵם שֵׁם שֶׁל אֲדוֹנָם. רְשׁוּמִים בִּידֵיהֶם, בִּרְצוּעוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה. רְשׁוּמִים בְּנַעֲלֵיהֶם בְּנַעַל שֶׁל מִצְוָה, דְּהַיְנוּ בְּקָרְבָּן פֶּסַח שֶׁנֶּאֱמַר נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּבַחֲלִיצָה. רְשׁוּמִים בַּשָּׂדֶה בִּזְרִיעָה וּקְצִירָה. רְשׁוּמִים בְּבָתֵּיהֶם, בִּמְזוּזָה בַּפֶּתַח. בְּכָל דָּבָר הֵם רְשׁוּמִים שֶׁהֵם בְּנֵי מֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן, אַשְׁרֵי חֶלְקָם.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק א

א. מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְבָרֵךְ אַחַר אֲכִילַת מָזוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ. וְאֵינוֹ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן שָׂבֵעַ שֶׁנֶּאֱמַר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָכַל אֲפִלּוּ כַּזַּיִת מְבָרֵךְ אַחֲרָיו. ב. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ עַל כָּל מַאֲכָל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ. וַאֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן כֵּן לֶאֱכֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת כָּל שֶׁהוּא מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה. וְכֵן אִם הֵרִיחַ רֵיחַ טוֹב מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וְכָל הַנֶּהֱנֶה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ עַל כָּל מַה שֶּׁיֹּאכַל וְכָל מַה שֶּׁיִּשְׁתֶּה. וְהוּא שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית וְהוּא שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת וּמַטְעֶמֶת אֵינָהּ צְרִיכָה בְּרָכָה לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ עַד רְבִיעִית: ג. וּכְשֵׁם שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַהֲנָיָה כָּךְ מְבָרְכִין עַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ וּבְרָכוֹת רַבּוֹת תִּקְּנוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה וְדֶרֶךְ בַּקָּשָׁה כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא תָּמִיד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶהֱנָה וְלֹא עָשָׂה מִצְוָה:

מוסר

ספר חסידים סימן קנט

חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה (משלי ט). אֵלּוּ שִׁבְעָה פְּסוּקִים שֶׁבַּמִּקְרָא שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חָכְמָה וְיִרְאָה. וְאֵלּוּ הֵן: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'. וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ. רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' וְגוֹ'. הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה וְגוֹ'. יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ. תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה' וְדַעַת קְדוֹשִׁים בִּינָה. יִרְאַת ה' מוּסָר חָכְמָה וְלִפְנֵי כָּבוֹד עֲנָוָה. הֲרֵי שִׁבְעָה חָכְמָה וְיִרְאַת ה' בְּשִׁבְעָה פְּסוּקִים כְּנֶגֶד שִׁבְעָה דְּבָרִים שֶׁהֵם רָעוֹת לַנְּשָׁמָה וּמוֹשְׁכִים אוֹתָהּ לַחֲטָאִים שֶׁנֶּאֱמַר (שם ז) שֵׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ: רְאִיָּה, שְׁמִיעָה, דִּבּוּר, מַעֲשֵׂה יָדַיִם וְהִלּוּךְ רַגְלַיִם וּשְׁכִיבַת נָשִׁים וְלֵב חוֹרֵשׁ רָעָה. וְשִׁבְעָה בָּאָדָם: עֲמִידַת הָרֶגֶל, כְּפִיַּת יָדַיִם וְרַגְלַיִם וְעַל בִּרְכַּיִם וִישִׁיבָה וּשְׁכִיבָה עַל אַרְבַּע רוּחוֹת עַל שְׁנֵי צְדָדִים וְעַל הַקָּדְקֹד וְעַל הַפָּנִים. דָּבָר אַחֵר שִׁבְעָה אֵבָרִים: עֵינַיִם, אָזְנַיִם, פֶּה לְהוֹצִיא דִּבּוּר וְגָרוֹן לְהַכְנִיס מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. יָדַיִם וְרַגְלַיִם וְעֶרְוָה, אֵלּוּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. בָּנְתָה בֵיתָהּ שֶׁכֻּלָּם תְּלוּיִים בְּבֵית הַלֵּב הַמַּנְהִיג חָכְמוֹת לִמְנֹעַ וְלַעֲצֹר רוּחוֹ בְּיִרְאַת ה'. וְעַל שֶׁבַע עֲבֵרוֹת שֶׁכָּתַבְתִּי שֶׁהַלֵּב מַנְהִיגָם עֲלֵיהֶם כְּנֶגְדָּם שִׁבְעָה כִּתּוֹת מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה:

עקב יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(יח) לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָֽיִם: לָא תִדְחַל מִנְהוֹן מִדְכַּר תִּדְכַּר יָת דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהָךְ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: (יט) הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָֽאֹתֹת וְהַמֹּֽפְתִים וְהַיָּד הַֽחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִֽאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַֽעֲשֶׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶֽם: נִסִין רַבְרְבִין דִי חֲזָאָה עֵינָךְ וְאָתַיָא וּמוֹפְתַיָא וִידָא תַקֶפְתָּא וּדְרָעָא מְרָמְמָא דִי אַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כֵּן יַעְבֵּד יְיָ אֱלָהָךְ לְכָל עַמְמַיָא דִי אַתְּ דָחֵל מִקֳדָמֵיהוֹן:

רש''י המסות. נסיונות: והאותות. כגון (שמות ד, ג) ויהי לנחש, (שמות ד, ט) והיו לדם ביבשת: והמופתים. המכות המפלאות: והיד החזקה. זה הדבר: והזרוע הנטויה. זה החרב של מכת בכורות:

(כ) וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶֽיךָ: וְאַף יָת עֲרָעִיתָא יְגָרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בְּהוֹן עַד דְיֵבַדוּן דְאִשְׁתָּאָרוּ וּדְאִטַמָרוּ מֵקֳדָמָךְ:

רש''י הצרעה. מין שרץ העוף, שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם בכל מקום שהיו נסתרים שם:

(כא) לֹא תַֽעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּֽי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָֽא: לָא תִתְּבַר מִקֳדָמֵיהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִנְתֵּהּ בֵּינָךְ אֱלָהָא רַבָּא וּדְחִילָא:

נביאים - ישעיה - פרק מט

(כ) עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה: מִכְּעַן יֵימְרוּן חַד חַד בְּגָוִיךְ בְּנֵי עַם גַּלְוָתָיִךְ עָק לִי אַתְרָא רְוַח לִי וְאִיתֵיב :

רש''י בני שכוליך . בנים שהיית שכולה מהם : גשה לי . התקרב לצד אחר בשבילי ואשבה :

(כא) וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם: (פ) וְתֵימְרִין בְּלִבִּיךְ מַן רַבִּי לִי יַת אִלֵּין וַאֲנָא תִכְלָא וִיחִידָא גַלְיָא וּמְטַלְטְלָא וְאִלֵּין מַן רַבִּי הָא אֲנָא אִשְׁתַּאֲרֵית בִּלְחוֹדִי אִלֵּין הֵיכָא הֲווֹ :

רש''י גלמודה . שולדא בלע''ז : וסורה . מוסרת מכל אדם הכל אומרים עלי סורו ממנה :

(כב) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אִגְלֵי בְּעַמְמַיָּא גְבוּרְתִּי וְעַל מַלְכְּוָתָא אֲרִים נִסִּי וְיֵיתוּן בְּנָךְ בְּצִיבִין וּבְנָתָךְ עַל פַּרְוָן יִתְנַטְּלָן :

רש''י ידי . נסי סימן להביא גליות : נסי . פירקא בלע''ז כמו וכנס על הגבעה ( לעיל ל ) והוא סימן קיבוץ ונותנין בראשה בגד : בחוצן . איישיל''א בלע''ז ודומה לו בעזרא וגם אני חצני נערתי ( נחמיה ה ) :

(כג) וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קוָֹי: (ס) וִיהוֹן מַלְכַּיָּא תּוּרְבְּיָנָךְ וּמַלְכַּוַתְהוֹן יְשַׁמְּשׁוּנִיךְ עַל אַפֵּיהוֹן וְעַל אַרְעָא יִשְׁתַּטְּחוּן לְמִבְעֵי מִנִּיךְ וַעֲפַר רִגְלָךְ יְלַחֲכוּן וְתֵידְעִין אֲרֵי אֲנָא יְיָ דְּלָא יִבְהֲתוּן צַדִּיקַיָּא דִּמְסַבְּרִין לְפוּרְקָנִי :

כתובים - תהילים - פרק מד

(כד) עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח: אִתגַּבַּר לָמָּה תְהִי כִגְבַר דָמִיךְ יְיָ אִתְּעַר אֱלָהָנָא לָא תִתְנְשֵׁי לְעָלְמָא : (כה) לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ: לָמָּה שְׁכִינַת יְקָרָךְ תְּסַלֵּק תִּשְׁלֵי סְגוּפְנָא וְדוֹחֲקָנָא : (כו) כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ: אֲרוּם שִׁיחָא לְעַפְרָא נַפְשָׁנָא דָבְקַת לְאַרְעִית גּוּבָא מַעְיָנָנָא : (כז) קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ: קוּם סַיֵּעַ לָנָא וּפְרוֹק יָתָנָא מְטוּל טוּבָךְ :

רש''י ופדנו למען חסדך . אין אנו באים בכח מעשינו אלא למען חסדך עשה :

משנה חגיגה פרק ב

א. אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלשָׁה. וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם:

ברטנורה   (א) אין דורשין בעריות. לשלשה בני אדם כאחד אין דורשין להם סתרי עריות. כגון בתו [מאנוסתו דלא כתיבא בקרא בהדיא ואתיא] מדרשא. שמא בזמן שמדבר הרב עם אחד ישאו ויתנו השנים ביניהם. ולא יתנו לבם לשמוע מפי הרב כשדורש בו איסור ויבואו להקל בעריות על ידי שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן יותר משאר איסורים שבתורה: ולא במעשה בראשית. במעשה ששת ימי בראשית. אפילו לשני בני אדם וכל שכן לשלשה או יותר דאמר קרא (דברים ד) כי שאל נא לימים ראשונים. יחיד שואל ואין שנים שואלים: ולא במעשה מרכבה. שראה יחזקאל ושראה ישעיה. ורמב''ם פירש במעשה בראשית החכמה הטבעיות ומעשה מרכבה מציאת האל ותאריו. והמלאכים והנפש והשכל. ומה יהיה אחר המות. ואין נראה לי שיקרא כל זה מעשה מרכבה. דא''כ חכמת המרכבה הוה ליה למתני. אלא מעשה מרכבה הוא שעל ידי הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר. וצופין איך משמרות המלאכים במעמדן ואיך היכל לפנים מהיכל כעין הסוכין ברוח הקודש: ביחיד. אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. אפילו לאדם אחד אין דורשין במרכבה. אלא אם כן היה חכם שאם ימסור לו ראשי פרקים יהיה הוא מבין השאר מדעתו: כל המסתכל בד' דברים. הני דמפרש ואזיל: ראוי לו. יפה וטוב היה לו אם לא בא לעולם: מה למעלה. מראשי החיות: מה למטה. מתחת לארץ: מה לפנים. חוץ למחיצת הרקיע במזרח: ומה לאחור. למערב. פירוש אחר מה לפנים קודם שנברא העולם. מה לאחור בסוף העולם לאחרית הימים: כל שלא חס על כבוד קונו. שעובר עבירה בסתר ואמר אין שכינה מצויה כאן ומי רואני ומי יודעני:

ב. יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר לִסְמוֹךְ, אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ. הִלֵּל וּמְנַחֵם לֹא נֶחְלְקוּ. יָצָא מְנַחֵם, נִכְנַס שַׁמַּאי. שַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים, וּשְׁנִיִּים לָהֶם אֲבוֹת בֵּית דִּין:

ברטנורה   (ב) יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך. ביום טוב מפני שמשתמש בבעלי חיים. שבכל כוחו הוא סומך. וזו המחלוקת היה בין הנשיאים ובין אבות בית דין. דור אחר דור: יצא מנחם. לעבודת המלך ופירש מלהיות חברו של הלל. לפיכך לא הודיע מענינו אם נחלק עם הלל בזה אם לאו. ונכנס שמאי במקומו להיות אב בית דין תחתיו. ונחלק על הלל: הראשונים. שהוזכרו ראשון בכל זוג היו נשיאים:

ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם:

ברטנורה   (ג) מביאים שלמים. שלמי אכילה לפי שיש בהם צורך אכילה להדיוט: ואין סומכים עליהם. אלא סומך עליהן מבעוד יום דלא בעינן וסמך ושחט תכף לסמיכה שחיטה אבל לא עולת יחיד ואפילו עולת ראיה שהרי יכול להקריבה בשאר ימות הרגל דאמר קרא (במדבר כ''ט) עצרת תהיה לכם. ולא לגבוה: ובית הלל אומרים מביאים שלמי חגיגה ועולות ראיה. דכתיב (דברים י''ו) עצרת לה' כל דלה'. אבל נדרים בין עולות בין שלמים דברי הכל קריבין ביום טוב:

ד. עֲצֶרֶת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין יוֹם טְבוֹחַ (אַחַר הַשַּׁבָּת), וּמוֹדִים שֶׁאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת, וְאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלָיו, וּמֻתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית, שֶׁלֹּא לְקַיֵּם דִּבְרֵי הָאוֹמְרִין עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת:

ברטנורה   (ד) יום טבוח. שחיטת עולות ראייה של י''ט לאחר השבת שאין קרבים לא בי''ט לא בשבת. ועצרת יש לה תשלומין כל שבעה כפסח וסוכות: וב''ה אומרים אין לה יום טבוח. אינה צריכה יום טבוח שמותר להקריבו בי''ט וב''ה לטעמייהו דאמרי מביאין שלמים ועולות בי''ט ואשמועינן תנא דאפילו היכא דלא אפשר למיעבד למחר כגון דחל עצרת בע''ש אפי' בהא אמרי ב''ש דאין עולת ראייה קריבה בי''ט ודחו לה עד לאחר השבת: אין כהן גדול מתלבש בכליו. בכלים נאים שלו ביום טבוח של עצרת שאחר השבת. כדי שלא יתנאה באותו היום. שיבינו הכל שאין היום י''ט: שלא לקיים דברי האומרים עצרת לאחר שבת. שהיו הצדוקים אומרים לעולם עצרת אחר שבת. מדכתיב (ויקרא כג) וספרתם לכם ממחרת השבת והן אומרים ממחרת שבת בראשית ואם כן לעולם חל עצרת באחד בשבת:

ה. נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לַחֻלִּין וְלַמַּעֲשֵׂר וְלַתְּרוּמָה. וְלַקּדֶשׁ, מַטְבִּילִין. וְלַחַטָּאת, אִם נִטְמְאוּ יָדָיו, נִטְמָא גּוּפוֹ:

ברטנורה   (ה) נוטלין ידים לחולין ולמעשר ולתרומה. חולין ומעשר שני ותרומה. די להם נטילה בכלי. שאין בו אלא רביעית מים: לקדש מטבילין. פי' לאכול שלמים וחטאת ואשם. יש מעלה יתירה. שצריך להטביל את הידים במ' סאה. ואף על פי שאינן אלא סתם ידים. שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מדאורייתא: ולחטאת. ליגע במי חטאת מים המקודשים באפר פרה אדומה להזות מהם על טמאי מתים. יש מעלה יתירה. שאם נטמאו ידיו באחד מן הדברים המטמאים את הידים. ולא את הגוף כגון ספר. ואוכלין טמאים. ומשקין טמאים וכל טומאות שמדברי סופרים נטמא גם הגוף וכל הגוף צריך טבילה וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה מדברי סופרים הם. והאי דנקט להו הכא גבי הלכות חגיגה. לפי שיש בסופן הלכות הרגל. שעמי הארץ חשובים טהורים ברגל. ולא בשאר ימות השנה. בסוף חומר בקדש:

ו. הַטּוֹבֵל לְחֻלִּין וְהֻחְזַק לְחֻלִּין, אָסוּר לְמַעֲשֵׂר. טָבַל לְמַעֲשֵׂר וְהֻחְזַק לְמַעֲשֵׂר, אָסוּר לִתְרוּמָה. טָבַל לִתְרוּמָה, וְהֻחְזַק לִתְרוּמָה, אָסוּר לַקֹּדֶשׁ. טָבַל לַקּדֶשׁ וְהֻחְזַק לַקֹּדֶשׁ, אָסוּר לְחַטָּאת. טָבַל לֶחָמוּר, מֻתָּר לַקַּל. טָבַל וְלֹא הֻחְזַק, כְּאִלּוּ לֹא טָבַל:

ברטנורה   (ו) הטובל לחולין. והוחזק לחולין. ועוד זו מעלה. הטובל לאכול חולין ונתכון לטבול להיות מוחזק טהור לשם חולין: אסור למעשר. אסור לאכול מעשר שני. הנאכל בירושלים עד שיטבול לשם מעשר. וכן כולם: אסור לחטאת. במים המקודשים באפר פרה: ולא הוחזק. לא נתכוין לשם טבילת טהרה. אלא לרחיצה בעלמא: כאילו לא טבל. למעשר וכ''ש לתרומה. ולקדש. אבל טבילה היא לחולין. דחולין לא בעו כונה:

ז. בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ מִדְרָס לַפְּרוּשִׁין. בִּגְדֵי פְּרוּשִׁין מִדְרָס לְאוֹכְלֵי תְּרוּמָה. בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה מִדְרָס לַקּדֶשׁ. בִּגְדֵי קדֶשׁ מִדְרָס לַחַטָּאת. יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה חָסִיד שֶׁבַּכְּהֻנָּה, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַקּדֶשׁ. יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגּוֹדָא הָיָה אוֹכֵל עַל טָהֳרַת הַקּדֶשׁ כָּל יָמָיו, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַחַטָּאת:

ברטנורה   (ז) מדרס. אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הזב שמטמא אדם וכלים. כדכתיב (ויקרא ט''ו) וכל הנגע במשכבה יכבס בגדיו: לפרושים. לאוכלי חוליהם בטהרת חולין: בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. כאן חסר מעלה אחת. והכי אבעי ליה למתני בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני. בגדי אוכלי מעשר שני מדרס לאוכלי תרומה, דהיינו לכהנים בתרומתן. וכל הני מעלות מדברי סופרים נינהו שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו. ומתוך שהן אצל אלו כאילו לא שמרום. גזרו בבגדיהם שמא ישבה עליהם אשתו נדה. והרי הן מדרש הנדה: היה אוכל על טהרת הקודש. היה אוכל חולין שלו בטהרה. כאילו היה קודש. שהיה נזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקודש: והיה מטפחתו מדרס לחטאת. אבל לא לקדש. דקסבר האי תנא חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו. ואין כן הלכה. דחולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו לכל הדברים. כדאיתא בסוף מסכת נדה:

גמרא חגיגה דף טז ע''א

כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. מַאי הִיא. רַבִּי אַבָּא אָמַר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בְּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אָמַר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. מִסְתַּכֵּל בְּקֶּשֶׁת דִּכְתִיב (יחזקאל א) כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'. רַב יוֹסֵף אָמַר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר, כְּדִרַבִּי רַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר כְּאִלּוּ דוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו) כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי. אִינִי וְהָאָמַר רַבִּי אִלְעָא הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִין וְיִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִין וְיַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא לֹא קַשְׁיָא הָא דְּמָצֵי כָּיִיף לֵהּ לְיִצְרֵהּ הָא דְלָא מָצֵי כָּיִיף לְיִצְרֵהּ. דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחֲמָנִי: מְתוּרְגְמָנֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים עֵינָיו כֵּהוֹת: בְּקֶשֶׁת וּבַנָּשִׂיא וּבַכֹּהֲנִים. בְּקֶשֶׁת דִּכְתִיב (יחזקאל א) כְּמַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'. בַּנָּשִׂיא דִּכְתִיב וְנָתַתָּ מֵהוֹדְךָ עָלָיו. הַמִּסְתַּכֵּל בַּכֹּהֲנִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם. שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין עַל דּוּכָנָן וּמְבָרְכִין אֶת יִשְׂרָאֵל בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ. דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחֲמָנִי מְתוּרְגְמָנֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: מַא דִּכְתִיב (מיכה ז) אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף. אִם יֹאמַר לָךְ יֵצֶר הָרַע חֲטוֹא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל, אַל תַּאֲמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר אַל תַּאֲמִינוּ בְּרֵעַ וְאֵין רֵעַ אֶלָּא יֵצֶר הָרָע. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח) כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע. וְאֵין אַלּוּף אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג) אַלּוּף נְעוּרַי אָתָּה. שֶׁמָּא תֹּאמַר מִי מֵעִיד בִּי אַבְנֵי בֵיתוֹ וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם הֵם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ב) כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידָה בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז) מִשּׁוֹכֶבֶת חֵיקְךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִּיךָ. אֵיזוֹ הִיא דָבָר שֶׁשּׁוֹכֶבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל אָדָם. הֲוֵי אוֹמֵר: זוֹ נְשָׁמָה. רַבִּי זְרִיקָא אָמַר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין אוֹתוֹ הֵן מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים צא) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג) וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵל:

רש''י לייטי. עלה במערבא לא גרסינן לה: כאלו דוחק רגלי השכינה. אומר בלבו אין השכינה כאן וכתיב והארץ הדום רגלי: למקום שאין מכירין אותו. אין דעתו גסה עליו ושמא יקל כח יצרו וגם אם יחטא אין אדם נותן לב לפי שאינו חשוב בעיניהם וכן בלבוש שחורים: דמצי כייף ליה ליצריה. ובוטח על שהוא נחבא בסתר כאילו דוחק הרגלים: היכא דלא מצי כייף ליה ליצריה. טוב לו בצינעה מפרהסיא: ומברכין את העם בשם המפורש. שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם: אל תאמינו ברע. האומר לך חטא: ואל תבטחו באלוף. לומר שימחול: וכפיס. חתיכת עץ כמו כפיסין בבבא בתרא (דף ב): אתם עדי. הוא מעיד בעצמו בכל עוונות שאוכיח בפניו:

זוהר ואתחנן דף רס''ו ע''ב.

אָמַר רַבִּי אַבָּא כְּתִיב (שם קכא) יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. יִשְׁמָר צֵאתְךָ תֵּנָח. אֶלָּא וּבֹוֹאֶךָ מַאי קָא מַיְרִי דְּהָא מָאן דְּעָאל לְבֵיתֵהּ לא מִסְתְּפֵי. אֶלָּא הַאי בַּר נָשׁ דְּשַׁוִּי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא לְבֵיתֵהּ בְּמִלִּין דִּשְׁמָא עִלָּאָה הַאי אִתְנְטִיר מִכֹּלָּא. כַּד נָפִיק הַהוּא דְּמָדוֹרֵהּ לְתַרְעָא דְּבֵיתֵהּ זָקִיף וְחָמֵי רְשִׁימָא קַדִּישָׁא וְעַיֵּן (ס''א נָעִיץ) בְּפִתְחֵהּ כַּד נָפִיק בַּר נָשׁ הוּא אוֹזִיף לֵהּ וְנָטִיר לֵהּ כַּד עָיֵל לְבֵיתֵהּ הוּא אַכְרִיז קַמֵּהּ אִזְדַּהֲרוּ בִּיקָרָא דְּדִיּוּקָנָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְכָל דָּא בְּגִין הַהוּא רְשִׁימָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאִתְרְשִׁים בְּתַרְעֵיהּ וְלָא דַּי לֵהּ לְבַר נָשׁ דְּאִתְנַטָּר בְּבֵיתֵהּ אֶלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לֵהּ כַּד עָיֵל וְכַד נָפִיק דִּכְתִיב יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. תָּא חֲזֵי הַאי רוּחָא בִּישָׁא דְּשָׁארֵי בֵּין תַּרְעֵי. וַי לֵהּ לְבַר נָשׁ דְּלָא יָדַע לְאִזְדַּהֲרָא מִנֵּהּ וְלָא רָשִׁים לְפִתְחָא דְּבֵיתֵהּ שְׁמָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא דְּיִשְׁתַּכַּח עִמֵּהּ דְּהָא אִית לֵהּ תְּלַת מֵאָה וְשִׁתִּין וְחָמֵשׁ שַׁמָּשִׁין בִּישִׁין מְקַטְרְגִין כָּל חַד מְשַׁמֵּשׁ יוֹמֵהּ וְכֻלְּהוּ מִשְׁתַּכְּחֵי עִמֵּהּ כָּל יוֹמֵי שַׁתָּא וּמְקַטְרְגֵי בֵּהּ לְעֵלָּא וְתַתָּא וְכֻלְּהוּ מִשְׁתַּכְּחֵי בֵּהּ בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא בִּימָמָא לְקַטְרָגָא לֵהּ בְּלֵילְיָא לְצַעֲרָא לֵהּ בְּחֶלְמֵהּ. כַּד נָפִיק לְקַטְרָגָא לֵהּ כַּד עָאל שַׁוְיָן יָדַיְהוּ עָלֵהּ דְּכִתְפֵיהּ וְאַמְרִין לֵהּ וַי לֵהּ לִפְלַנְיָא בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי בְּגִין כָּךְ בָּעָאן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא לְמֶהֱוֵי רְשִׁימִין בְּכֹלָּא לְמֶהֱוֵי רְשִׁימִין בִּרְשִׁימָא דְּמָארֵיהוֹן לְאִזְדַּעְזְעָא מִנַּיְהוּ כָּל סִטְרִין זַיְנִין בִּישִׁין לְמֶהֱוֵי נְטִירִין בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. זַכָּאִין חוּלָקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל עָלַיְהוּ כְּתִיב (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ וְגוֹ':

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי אַבָּא, כָּתוּב, יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךְ וּבוֹאֶךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. שׁוֹאֵל, יִשְׁמָר צֵאתְךְ, נָכוֹן. אֲבָל וּבוֹאֶךְ, מַה פֵּרוּשׁוֹ, הֲרֵי מִי שֶׁנִּכְנָס לְבֵיתוֹ אֵינוֹ מְפַחֵד, שֶׁיִּהְיֶה צָרִיךְ לִשְׁמִירָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הָאָדָם הַזֶּה הַמֵּשִׂים רוֹשֶׁם קָדוֹשׁ לְבֵיתוֹ בְּדִבְרֵי שֵׁם הָעֶלְיוֹן דְּהַיְנוּ הַמְּזוּזָה, הוּא מְשׁוּמָר מִכֹּל. כְּשֶׁיּוֹצֵא אוֹתוֹ הָאָדָם מִמָּדוֹרוֹ לְשַׁעַר הַבַּיִת, נוֹשֵׂא עֵינָיו וְרוֹאֶה הָרוֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ, וּמְעַיֵּן בְּפִתְחוֹ. כְּשֶׁיּוֹצֵא הָאָדָם הוּא מְלַוֶּה אוֹתוֹ וְשׁוֹמְרוֹ. כְּשֶׁנִכְנָס הָאָדָם הוּא מַכְרִיז לְפָנָיו, הִזָהַרוּ בִּכְבוֹד צוּרת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וְכָל זֶה הוּא, מִשּׁוּם אוֹתוֹ הָרוֹשֶׁם שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּרְשָׁם בְּפִתְחוֹ. וְלֹא דַי לוֹ לָאָדָם שֶׁנִּשְׁמָר בְּבֵיתוֹ, אֶלָּא שֶׁהַקָּבָּ''ה שׁוֹמֵר אוֹתוֹ כְּשֶׁנִּכְנָס וּכְשֶׁיוֹצֵא, שֶׁכָּתוּב, יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךְ וּבוֹאֶךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. בֹּא וּרְאֵה, הָרוּחַ הָרָע הַזֶּה, הַשּׁוֹרֶה בֵּין הַפְּתָחִים, אוֹי לוֹ לָאָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִזָהֵר מִמֶּנוּ, וְאֵינוֹ רוֹשֶׁם פֶּתַח בֵּיתוֹ בְּשֵׁם עֶלְיוֹן קָדוֹשׁ, דְּהַיְנוּ הַמְּזוּזָה, שֶׁיִּמָּצֵא עִמּוֹ. כִּי יֵשׁ לוֹ, לְאוֹתוֹ רוּחַ רָע, שׁס''ה מְשַׁמְּשִׁים רָעִים מְקַטְרְגִים בְּשׁס''ה יְמוֹת הַשָּׁנָה, כָּל אֶחָד מְשַׁמֵּשׁ בְּיוֹמוֹ, וְכֻלָּם נִמְצָאִים עִמּוֹ, עִם הָאָדָם, בְּכָל יְמֵי הַשָּׁנָה, וּמְקַטְרְגִים עָלָיו לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וְכֻלָּם נִמְצָאִים עִמּוֹ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. בַּיּוֹם הֵם מְקַטְרְגִים עָלָיו, וּבַלַּיְלָה מְצַעֲרִים אוֹתוֹ בַּחֲלוֹמוֹ. כְּשֶׁיּוֹצֵא לְקַטְרֵג עָלָיו, כְּשֶׁהוּא נִכְנָס לְבֵיתוֹ, מֵשִׂימִים יְדֵיהֶם עַל כְּתֵפָיו, וְאוֹמְרִים לוֹ, אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּת אֲדוֹנוֹ. אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. מִשּׁוּם זֶה צְרִיכִים בְּנֵי הָאֱמוּנָה לִהְיוֹת רְשׁוּמִים בַּכֹּל, לִהְיוֹת רְשׁוּמִים בְּרוֹשֶׁם אֲדוֹנָם, דְּהַיְנוּ בְּמִצְווֹת, שֶׁיִּירְאוּ מֵהֶם כָּל צְדָדֵי הַמִּינִים הָרָעִים, וְיִהְיוּ שְׁמוּרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, עֲלֵיהֶם כָּתוּב, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק א

א. כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן שְׁלשָׁה מִינִים בִּרְכוֹת הֲנָיָה וּבִרְכוֹת מִצְוֹת וּבִרְכַּת הוֹדָאָה שֶׁהֵן דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה וּבַקָּשָׁה כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא תָּמִיד וּלְיִרְאָה מִמֶּנּוּ: ב. וְנֻסַּח כָּל הַבְּרָכוֹת עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם. וְאֵין רָאוּי לְשַׁנּוֹתָם וְלֹא לְהוֹסִיף עַל אַחַת מֵהֶם וְלֹא לִגְרֹעַ מִמֶּנָּה וְכָל הַמְשַׁנֶּה מַטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בִּבְרָכוֹת. אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה וְכָל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם וּמַלְכוּת אֵינָהּ בְּרָכָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ. ג. וְכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן וְהוּא שֶׁיֹּאמַר כְּעֵין שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. וְאִם שִׁנָּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ הוֹאִיל וְהִזְכִּיר אַזְכָּרָה וּמַלְכוּת וְעִנְיַן הַבְּרָכָה אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן חֹל יָצָא:

מוסר

ספר חסידים סימן קס

אִם בָּאתָ לִידֵי נִסָּיוֹן וְהִתְאַפַּקְתָּ מִלַּחֲטוֹא אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לָךְ לוֹמַר עָמַדְתִּי בְּנִסָּיוֹן שֶׁמָּא בָּאוּ אֲבוֹתֶיךָ לְאוֹתָהּ מִדָּה וּכְשֶׁלֹּא חָטְאוּ בִּקְּשׁוּ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁיָּבוֹאוּ בָּנָיו בְּאוֹתָה מִדָּה שֶׁיִּתְאַפְּקוּ בָּהֶם מֵחֲטוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב) אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. שֶׁיְּהוּ בָּנָיו נִשְׁחָטִים עַל קִדּוּשׁ ה' וְנִשְׂרָפִים כְּיִצְחָק וּתְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֶחֱזִיקְךָ עַל יִצְרְךָ, שֶׁנָּתַן לְךָ לֵב לְנַצֵחַ אֶת יִצְרְךָ הָרָע שֶׁנֶּאֱמַר, (דברי הימים ב' ל''ב) עֲזָבוֹ אֱלֹהִים לְנַסּוֹתוֹ. עֲזָבוֹ מִכְּלַל שֶׁבְּיָדוֹ הַכֹּל לְכַךְ בִּקֵּשׁ מִלְּפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פו) יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ וּכְתִיב (שם נא) וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי:

עקב יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(כב) וְנָשַׁל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶֽה: וִיתָרַךְ יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָא הָאִלֵין מִקֳדָמָךְ זְעֵר זְעֵר לָא תִכּוּל לְשֵׁצָי וּתְהוֹן בִּפְרִי עַ דִי לְמָא תִסְגֵּי עֲלָךְ חֵיוַת בָּרָא:

רש''י פן תרבה עליך חית השדה. והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר (איוב ה, כג) וחית השדה השלמה לך, אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא:

(כג) וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּֽׁמְדָֽם: וְיִמְסְרִנוּן יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ וִישַׁגֵשִׁנוּן שִׁגוּשׁ רַב עַד דְיִשְׁתֵּצוּן:

רש''י והמם. נקוד קמ''ץ כלו, לפי שאין מ''ם אחרונה מן היסוד, והרי הוא כמו והם אותם. אבל (ישעי' כח, כח) והמם גלגל עגלתו, כלו יסוד. לפיכך חציו קמ''ץ וחציו פת''ח, כשאר פעל של שלש אותיות:

(כד) וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַֽאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹֽא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִֽדְךָ אֹתָֽם: וְיִמְסַר מַלְכֵיהוֹן בִּידָךְ וְתוֹבַד יָת שִׁמְהוֹן מִתְּחוֹת שְׁמַיָא לָא יִתְעַתַּד אֱנַשׁ קֳדָמָךְ עַד דִתְשֵׁיצֵי יָתְהוֹן: (כה) פְּסִילֵי אֱלֹֽהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹֽא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָֽקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תֽוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הֽוּא: צַלְמֵי טַעֲוָתְהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא לָא תַחְמֵד כַּסְפָּא וְדַהֲבָא דִי עֲלֵיהוֹן וְתִסַב לָךְ דִילְמָא תִּתָּקַל בֵּהּ אֲרֵי מְרָחָקָא דַיְיָ אֱלָהָךְ הוּא: (כו) וְלֹֽא תָבִיא תֽוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּֽתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הֽוּא: (פ) וְלָא תָעֵל דִמְרָחָק לְבֵיתָךְ וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵהּ שַׁקָצָא תְשַׁקְצִנֵהּ וְרַחָקָא תְּרַחֲקִנֵהּ אֲרֵי חֶרְמָה הוּא:

נביאים - ישעיה - פרק מט

(כד) הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט: (ס) הֲיִתְנְסֵיב מִגָּבָּרָא עֲדִי וְאִם דִּשְׁבוֹ זַכָּאִין יִשְׁתֵּזֵיב תּוּ אֲמָרֵת יְרוּשְׁלֵם הַאֶפְשָׁר דְּיִתְנָסֵיב מֵעֵשָּׂו רַשִּׁיעַיָּא דַּאֲמִיר עָלֵהּ עַל חַרְבָּךְ תְּחִי עֲדָאָה דַעֲדֵי מִנִּי וְאִם שִׁבְיָא דְּשָׁבָא יִשְׁמָעֵאל דַּאֲמִיר עֲלֵיהּ דְּצַדִּיקַיָּא הוּא יִשְׁתֵּיזֵיב :

רש''י היוקח מגבור מלקוח . כסבורים אתם שאי אפשר לקחת מעשו מלקוח שביו של יעקב הצדיק :

(כה) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ: אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ אַף דִּשְׁבוֹ גִבָּרִין אָתֵיב וְדַעֲדוֹ תַּקִּיפִין אֲשֵׁיזֵיב וְיַת פּוּרְעֲנוּתִיךְ אֲנָא אֶתְפְּרַע וְיַת בְּנָךְ אֲנָא אֶפְרוֹק :

רש''י ואת יריבך . ועם מריביך אני אריב :

(כו) וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב: (ס) וְאֶתֵּן יַת בְּסַר דַּהֲווֹ מוֹנָן לִיךְ מֵיכַל לְכָל עוֹפָא דִשְׁמַיָּא וּכְמָא דְמִתְרְוָן מֵחֲמָר מַרְוֵית כֵּן חֵוַת בָּרָא מִדִּמְהוֹן תִּתְרְוֵי וְיֵדְעוּן כָּל בִּסְרָא אֲרֵי אֲנָא יְיָ פַּרְקִיךְ וּמְשֵׁזְבִיךְ תַּקִּיפָא דְּיַעֲקֹב :

רש''י והאכלתי את מוניך . הבבליי' לחית השדה את בשרם , מוניך ל' אל תונו ( ויקרא כה ) אונאת דברים המקנתרי' אותך בגידופיהם : וכעסיס . מתק יין : דמם ישכרון . כן ישכרו מדמם אותם הרגילים לשתות דם ומי הם אלו עוף השמים כן ת''י :

נ (א) כֹּה אָמַר יְהוָה אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֵידָא הִיא אִגְרַת פִּטּוּרִין דִיהָבֵית לִכְנִשְׁתְּכוֹן אֲרֵי אִתְרַחֲקַת אוֹ מַן גְּבַר דְּלֵיהּ חוֹבָה קֳדָמַי דְזַבְּנֵית יַתְכוֹן לֵהּ הָא בְּחוֹבֵיכוֹן אִזְדַּבַּנְתּוּן וּבְמָרְדֵיכוֹן אִתְרַחֲקַת כְּנִשַׁתְכוֹן : (ב) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא: מָא דֵין שְׁלִיחַת נְבִיַי וְלָא תָבוּ אִתְנַבִּיאוּ וְלָא קַבִּילוּ הַאִתְקְפָדָא אִתְקְפָדַת גְּבוּרְתִּי מִלְמִפְרַק וְאִם לֵית קֳדָמַי חֵיל לְשֵׁיזָבָא הָא בִמְזוֹפִיתִי אַחֲרִיב יַמָּא אֱשַׁוֵי נַהֲרִין מַדְבְּרָא יִסְרוֹן נוּנֵיהוֹן מִבְּלִי מַיָּא וִימוּתוּן בְּצַחוּתָא :

רש''י מדוע באתי . להתקרב אליכם ואין איש מי מכם פונה אלי :

כתובים - תהילים - פרק עד

(כג) אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד: לָא תִתְנְשֵׁי קָל מְעִיקָךְ אִתְרְגוּשָׁא דְקָיְמִין לְקִבְלָךְ דְסָלְקָא תְדִירָא : עה (א) לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר: לְשַׁבָּחָא בִזְמַן דִי אֲמַר דָוִד לָא תְחַבֵּל עַמָךְ תּוּשְׁבַּחְתָּא עַל יְדוֹי דְאָסָף שִׁירָא :

רש''י אל תשחת . את ישראל :

(ב) הוֹדִינוּ לְּךָ אֱלֹהִים הוֹדִינוּ וְקָרוֹב שְׁמֶךָ סִפְּרוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ: אוֹדֵינָא לָךְ יְיָ אוֹדֵינָא וְקָרֵיב שְׁמָךְ אִשְׁתְּעִיוּ פְרִישְׁוָתָךְ :

רש''י הודינו לך אלהים . על הטובה הודינו אף על הרעה וקרוב בפינו שמך תמיד : ספרו . דורותינו נפלאותיך תמיד :

(ג) כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט: אֲרוּם אֵידָע זִמְנָא אֲנָא תְּרִיצָן אֲדוּן :

רש''י כי אקח מועד . כשיש לנו יום טוב אין אנו עסוקים בנבול פה וקלות ראש : אני מישרים אשפוט . אנו נותנין אל לבנו להללך ולשבחך מעין המאורע ליום :

(ד) נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה: מִתְמַסְסִין דַיָרֵי אַרְעָא וְכָל יָתְבָהָא אֲנָא אַתְקֵינִית עַמוּדָהָא לְעַלְמִין :

רש''י נמוגים ארץ וכל יושביה וגו' . ביום מתן תורה כשהיו נמוגים הארץ וכל יושביה מתנאי שהתנית עם מעשה בראשית אם לא יקבלו וכו' תחזרו לתוהו ובהו : תכנתי עמודיה . כשאמרתי נעשה ונשמע :

משנה סוטה פרק ד

א. אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם, לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה, שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר תִשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ, פְּרָט לַאֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזְרְת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה:

ברטנורה   (א) ארוסה ושומרת יבם. ארוסה שקנא לה ארוס ושומרת יבם שקנא לה יבם: לא שותות. דמעטינהו קרא: ולא נוטלות כתובה. שהיא גרמה לאסור עצמה עליו, שנסתרה אחר קינוי, דמקינוי ואיסור לא אמעיט, דכתיב (במדבר ה) דבר אל בני ישראל כו', לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי: תחת אישה. ביושבת תחתיו הכתוב מדבר: נתינה. מן הגבעונים. ואסורים לבא בקהל: לא שותות. דלא נאמרה פרשה אלא בראויה לקיימה, דכתיב (שם) כי תשטה אשתו, בראויה לאישות הכתוב מדבר, פרט לאלמנה לכהן גדול וכו': ולא נוטלות כתובה. ואע''ג דשאר אלמנות לכהן גדול גובין כתובתן כדאמרינן בכתובות [ק: וכן ביבמות פד.] זו אין לה כתובה, שסתירתה גרמה לה:

ב. וְאֵלּוּ לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה. הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי, וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה. וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ. וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ, נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ וְלֹא שׁוֹתָה. מֵתוּ בַעְלֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא שָׁתוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה וְלֹא שׁוֹתוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה:

ברטנורה   (ב) אמר בעלה איני משקה ושבעלה בא עליה בדרך. שהוא גורם לה שלא תשתה, נוטלת כתובתה: מתו בעליהן. של כל סוטות הראויות לשתות, ולא הספיקו להשקותן עד שמתו: בית שמאי אומרים נוטלות כתובה. דשטר העומד לגבות כגבוי דמי: ולא שותות. דכתיב (שם) והביא האיש את אשתו: וב''ה אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובתן. כלומר מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובתן, דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי:

ג. מְעֻבֶּרֶת חֲבֵרוֹ וּמֵינֶקֶת חֲבֵרוֹ לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָכוֹל הוּא לְהַפְרִישָׁהּ וּלְהַחֲזִירָהּ לְאַחַר זְמַן. אַיְלוֹנִית וּזְקֵנָה וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד, לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא לִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת וְלִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת הֵימֶנָּה. וּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים, אוֹ שׁוֹתוֹת אוֹ לֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה:

ברטנורה   (ג) מעוברת חבירו. שמת או גרשה והניחה מעוברת או מניקה. ואסרוה חכמים לינשא עד שיהיה הולד בן שתי שנים. והלך זה ונשאה קודם הזמן, וקינא לה ונסתרה: לא שותה. שהרי אינה ראייה לקיימה, דס''ל לר''מ הנושא מעוברת חבירו או מינקת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית. ואין הלכה כרבי מאיר: יכול הוא להפרישה. עד כ''ד חדשים: ולהחזירה. הלכך ראויה לאישות קרינא בה: איילונית. דוכרניתא דלא ילדה: ושאינה ראויה לילד. ששתתה כוס עיקרין. ואסור לקיימן למי שאין לו בנים: רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אשה אחרת. ויהיה מותר לקיים את זאת, הלכך ראויה לאישות היא. ואין הלכה כר' אליעזר:

ד. אֵשֶׁת כֹּהֵן שׁוֹתָה וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. אֵשֶׁת סָרִיס שׁוֹתָה. עַל יְדֵי כָל הָעֲרָיוֹת מְקַנְּאִין, חוּץ מִן הַקָּטָן, וּמִמִּי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ:

ברטנורה   (ד) אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. אם נמצאת נקיה. דמהו דתימא הואיל ואשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה, ניחוש לה שמא נאנסה ולכך לא בדקוה המים, קמ''ל: אשת סריס שותה. דלא תימא מבלעדי אישך אמר רחמנא, והאי לאו בר הכי הוא, קמ''ל: על ידי כל העריות מקנאים. אם קינא לה מאביה או מאחיה ומאחד מכל עריות, ונסתרה, הוי קינוי ונאסרת עליו ושותה. דלא תימא נטמאה נטמאה ב' פעמים, אחד לבעל ואחד לבועל, היכא דמתסרא עליה בהאי זנות, לאפוקי הא דאסירא עליה וקיימא אימא לא קא משמע לן: חוץ מן הקטן. פחות מבן ט' שנים ויום אחד, שאין ביאתו ביאה, כך פירש הרמב''ם. ולי נראה קטן פחות מבן י''ג שנה ויום א' ולא הביא סימנים, דכתיב (במדבר ה) ושכב איש אותה, איש ולא קטן: וממי שאינו איש. למעוטי בהמה:

ה. וְאֵלּוּ שֶׁבֵּית דִּין מְקַנְּאִין לָהֶן, מִי שֶׁנִּתְחָרֵשׁ בַּעְלָהּ אוֹ נִשְׁתַּטָּה, אוֹ שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין. לֹא לְהַשְׁקוֹתָהּ אָמְרוּ, אֶלָּא לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף לְהַשְׁקוֹתָהּ. לִכְשֶׁיֵּצֵא בַעְלָהּ מִבֵּית הָאֲסוּרִין יַשְׁקֶנָּה:

ברטנורה   (ה) ואלו שב''ד מקנאין להם. אם רואין אותן שמתנהגות בפריצות: ולא להשקותה אמרו. דהא בעינן והביא האיש את אשתו, וליכא. ובעלה נמי לכשיבא אינו יכול להשקותה בקינוי זה, דבעינן וקינא והביא. ור''י לא בעי וקינא והביא. ואין הלכה כר''י. וסומא אינו משקה את אשתו, שנאמר (שם) מעיני אישה. וממה שנאמר (שם) אשה תחת אישה, למדנו שכל המונע הבעל מלהשקות מונע האשה מלשתות אם היה אותו הדבר באשה, לפיכך אם היתה היא סומא אינה שותה. ואם היתה חגרת אינה שותה, שנאמר (שם) והעמיד אותה הכהן. וכן אם היתה גדמת, שנאמר (שם) ונתן על כפיה. או אלמת, דבעינן ואמרה האשה. וכן אם היה הבעל חגר או גדם או אלם אינו משקה מדכתיב אשה תחת אישה כדאמרן:

גמרא סוטה דף כה ע''א

אִיבַּעִיָא לְהוּ בַּעַל שֶׁמָּחַל עַל קִינוּיוֹ קִינוּיוֹ מָחוּל. אוֹ אֵינוֹ מָחוּל. מִי אַמְרֵינָן בְּקִינוּי דְּבַעַל תָּלָא רַחֲמָנָא וּבַעַל הָא מָחִיל לֵהּ לְקִינוּיוֹ אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּקָנֵי לֵהּ מֵעִיקָּרָא לָא מָצֵי מָחִיל לָהּ. תָּא שְׁמַע וְאֵלּוּ שֶׁבֵּית דִּין מְקַנִּין לָהֶן מִי שֶׁנִּתְחָרָשׁ בַּעְלָהּ אוֹ נִשְׁתָּטָּה אוֹ שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְאִי אֲמַרְתְּ בַּעַל שֶׁמָּחַל עַל קִינוּיוֹ קִינוּיוֹ מָחוּל. עַבְדִּינָן מִידִי דְּאָתֵי בַּעַל מָחִיל לֵהּ. סְתָמָא דְּמִלְּתָא אָדָם מַסְכִּים עַל דַּעַת בֵּית דִּין. תָּא שְׁמַע וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמָּא יָבוֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. וְאִי אֲמַרְתְּ בַּעַל שֶׁמָּחַל עַל קִינוּיוֹ קִינוּיוֹ מָחוּל לַחֲלֵיהּ לְקִינוּיֵהּ וְלִיבְעוֹל. מַאי שְׁנָא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דִּגְמִירֵי דְאִי בָעֵי לְמִיבְעַל אַמְרֵי לֵהּ: אַחֲלֵהּ לְקִינוּיָיךְ וּבְעָלָה. תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: שְׁלשָה דְּבָרִים סָח לִי זְעֵירָא מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: בַּעַל שֶׁמָּחַל עַל קִינוּיוֹ קִינוּיוֹ מָחוּל. וְזָקֵן מַמְרֵא שֶׁרָצוּ בֵּית דִּין לִמְחֹל לוֹ מוֹחֲלִין לוֹ. וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה שֶׁרָצוּ אָבִיו וְאִמּוֹ לִמְחֹל לוֹ מוֹחֲלִין לוֹ. וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲבֵרַי שֶׁבַּדָּרוֹם עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לִי וְעַל זָקֵן מַמְרֵא לֹא הוֹדוּ לִי שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. שְׁמַע מִינָהּ בַּעַל שֶׁמָחַל עַל קִינוּיוֹ קִינוּיוֹ מָחוּל שְׁמַע מִינָהּ. פְּלִיגֵי בָהּ רַב אַחָא וְרַבִינָא חַד אָמַר קוֹדֶם סְתִירָה מָחוּל, לְאַחַר אֵינוֹ מָחוּל. וְחַד אָמַר לְאַחַר סְתִירָה נָמֵי מָחוּל וּמִסְתַּבְּרָא כְּמָאן דְּאָמַר אֵינוֹ מָחוּל מִמַּאי מִדְּקָא מְהַדְּרֵי רַבָּנָן לְרַבִּי יוֹסֵי דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ מִקַּל וָחֹמֶר. וּמַה נִדָּה שֶׁהִיא בְּכָרֵת בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ, סוֹטָה שֶׁהִיא בְּלָאו, לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אָמְרוּ לוֹ: לֹא אִם אֲמַרְתָּ בְּנִדָּה שֶׁכֵּן יֵשׁ לוֹ הֶתֵּר תֹּאמַר בְּסוֹטָה שֶׁאֵין לָהּ הֶתֵּר וְאִי אֲמַרְתְּ לְאַחַר סְתִירָה מָחוּל מַשְׁכַּחַת לָהּ דְּיֵשׁ לָהּ הֶתֵּר דְּאִי בָעֵי מָחִיל לֵהּ לְקִינוּיֵהּ וּבָעִיל, אֶלָּא שְׁמַע מִינָהּ לְאַחַר סְתִירָה אֵינוֹ מָחוּל שְׁמַע מִינָהּ:

רש''י שמחל על קנויו. והשתא ס''ד דקבעי בין שמחל קודם סתירה ובין שמחל לאחר סתירה: עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל. ואיכא זילותא דבי דינא: סתמא דמילתא אדם מסכים וכו'. וסמכינן אסתם דעתא דאיניש ומקנינן לה ואי אתי ומחיל מחול: מאי שנא תלמידי חכמי'. תירוצא היא וה''ק לעולם מחיל ומ''ש דבעינן ת''ח דגמירי דאסורה ליה בדלא מחיל קינויו ואי אתי למיבעל אמרין ליה אחל לקינוייך: סח לי זעירא. שהיה מאנשי ירושלים: זקן ממרא. שהמרה על ב''ד של לשכת הגזית ומיתתו בחנק: שהיא בלאו. אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה:

זוהר ואתחנן דף רס''ו ע''א.

אָמַר רַבִּי אַבָּא מַאי דִּכְתִיב (ירמיה ב) אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת וְגוֹ'. אוֹתִי עָזְבוּ דָּא הוּא מָאן דִּמְשַׁקֵּר בְּאָת רְשִׁימָא קַדִּישָׁא. וּכְמָה מְשַׁקַּר בֵּהּ דְּעָיִל לֵהּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (מלאכי ב) וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר דְּאִקְרוּ (ירמיה ב) בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים דְּהָא עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אִקְרוּ בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים. מְקוֹר מַיִם חַיִּים דָּא רְשׁוּתָא קַדִּישָׁא מְהֵימְנוּתָא קַדִּישָׁא וְאִקְרֵי בְּאֵר מַבּוּעֵי דְּמַיִן צְלִילָן נָפְקִין וְנָזְלִין מִנַּהּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שיר ד) וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן. (משלי ה) וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ וּכְתִיב (שיר ד) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים. סִטְרָא אָחֳרָא אִקְרֵי בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים. אֲשֶׁר לֹא יָכִילוּ הַמָּיִם (ס''א מַהוּ אֶלָּא הַהוּא וְכוּ') תָּא חֲזֵי נַהֲרָא דְּנָגִיד וְנָפִיק אַשְׁקֵי, לְכָל גִּנְתָּא (ס''א וְרָוֵי לְכָל גִּנְתָּא) וְרָוֵי לְכָל אֲתַר כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא עַד דְּמָלֵי (נ''א דְּמָטֵי) לְהַהוּא אֲתַר בְּגִנְתָּא דְּאִקְרֵי בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וּמִתַּמָּן אִתְּזְנוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין (נ''א עָלְמִין תַּתָּאִין) כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (בראשית ב) וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. וְכָל אִנּוּן סִטְרִין דִּסְטַר שְׂמָאלָא לָא מִשְׁתַּקְיָן מֵהַהוּא נְבִיעוּ דְּמַיִן נְבִיעִין בְּגִין דְּאִנּוּן מִסִטְרָא דִּשְׁאָר עַמִּין. וְאִקְרוּ בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים. וּמָאן דִּמְשַׁקֵּר בִּשְׁמָא (נ''א כִּרְשִׁימָא) קַדִּישָׁא בְּהַהוּא סִטְרָא אִתְדַבַּק בְּבוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים. אֲשֶׁר לֹא יָכִילוּ הַמָּיִם וְלָא עַיְלֵי לְתַמָּן. וְהַהוּא דְּזָכֵי לְנַטְּרָא לֵהּ זָכֵי לְאִתְשַׁקְיָא מֵהַהוּא נְבִיעוּ דְּנַחֲלָא (כְּעָלְמָא דֵּין) בְּעָלְמָא דְּאָתֵי וְזָכֵי דְּאִתְמְלֵי הַהוּא בְּאֵר עִלָּאָה לְנַגְדָּא בִּרְכָאָן לְעֵלָּא וְתַתָּא זַכָּאָה אִיהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי עַל דָּא כְּתִיב (ישעיה נח) וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. וַי לְמָאן דִּמְשַׁקֵּר בִּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא דְּהָא מְשַׁקֵּר בִּשְׁמָא עִלָּאָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּגָרִים לְהַאי בְּאֵר דְּלָא אִתְבָּרְכָא וְקָרִינָן עֲלֵיהּ (דברים כב) כִּי, הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל דַּיְקָא. וְאוֹקְמֵהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּאַתְרֵיהּ מָאן דְּשַׁוִּי תַּסְקוֹפֵּי מִלִּין עַל אִנְתְּתֵהּ קַדְמִיתָא וְאַפִּיק עֲלָהּ שׁוּם בִּישׁ כְּמָה דְּאָפִיק לְעֵלָּא דִּכְתִיב כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל סְתָם. וְאָזְלָא הָא כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּתוּלָה יָרְתָא שֶׁבַע בְּרָכוֹת דְּאִתְבָּרְכָא בְּשֶׁבַע בְּגִין דִּבְתוּלַת יִשְׂרָאֵל יָרְתָא שֶׁבַע בִּרְכָאָן וְעַל דָּא אִקְרֵי בַּת שֶׁבַע. וְאִנְתְּתָא אָחֳרָא מָאן בִּרְכָאָן דִּילָהּ בִּרְכְתָא דְּבֹעַז וְרוּת, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (רות ד) וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְיָ אֶת וְגוֹ' דְּוַדַּאי בְּתוּלָה בְּשֶׁבַע אִתְבָּרְכָא וְלָא אִתְּתָא אֳחָרָא בְּרָזָא דָּא:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי אַבָּא, מַה שֶּׁכָּתוּב, אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחֲצוֹב לָהֶם בֹּארוֹת וְגוֹ'. אוֹתִי עָזְבוּ. זֶה הוּא שֶׁמְּשַׁקֵּר בְּאוֹת רוֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ וּבַמֶּה מְשַׁקֵּר בּוֹ. הַיְנוּ שֶׁמַּכְנִיסוֹ בִּרְשׁוּת אַחֵר. כְּדִכְתִיב, וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר, שֶׁנִּקְרָאִים בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים. כִּי הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָאִים בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, נִקְרֵאת, בְּאֵר מְקוֹר מַיִם חַיִּים. זֶהוּ רְשׁוּת הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת וְנִקְרֵאת בְּאֵר מַבּוּעִים שֶׁמַּיִם צְלוּלִים יוֹצְאִים וְנוֹזְלִים מִמֶּנָּהּ כְּדִכְתִיב, וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן. וְכֵן, וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרְךְ וְכָתוּב, מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים. הַסִּטְרָא אָחֳרָא נִקְרָא ''בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִילוּ הַמָּיִם''. בֹּא וּרְאֵה, נָהָר הַנִּמְשָׁךְ וְיוֹצֵא, שֶׁהוּא יְסוֹד, מַשְׁקֶה לְכָל הַגָּן, שֶׁהוּא מַלְכוּת, וּמַרְוֶה לְכָל מָקוֹם וּמָקוֹם, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ, עַד שֶׁמְּמַלֵּא לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁל הַגָּן הַנִּקְרָא בְּאֵר מַיִם חַיִּים שֶׁהוּא יְסוֹד הַמַּלְכוּת, שֶׁמִּשָּׁם נִזּוֹנִים הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, כְּדִכְתִיב וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְגוֹ'. וְכָל אֵלּוּ הַצְדָדִים שֶׁל צַד שְׂמֹאל, אֵינָם נִשְׁקִים, מֵאוֹתוֹ מַבּוּעַ מַיִם נוֹבְעִים, מִשּׁוּם שֶׁהֵם מִצַד שְׁאָר הָעַמִּים, וְנִקְרָאִים בּוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים. וּמִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בָּרוֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ בַּצַד הַהוּא, מִתְדַבֵּק בְּבוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִילוּ הַמָּיִם, שֶׁאֵינָם נִכְנָסִים שָׁם. וְאוֹתוֹ שֶׁזָּכָה לְשָׁמְרוֹ זוֹכֶה לְהִשָּׁקוֹת מֵאוֹתוֹ מַבּוּעַ הַנַּחַל, בָּעוֹלָם הַבָּא. וְזוֹכֶה שֶׁתִּתְמַלֵּא הַבְּאֵר הַהִיא הָעֶלְיוֹנָה שֶׁתִּמָּשַׁכְנָה בְּרָכוֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. אַשְׁרַיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. עַל זֶה כָּתוּב, וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. אוֹי לְמִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בָּרוֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ, כִּי מְשַׁקֵּר בַּשֵּׁם הָעֶלְיוֹן, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם לְאוֹתָהּ הַבְּאֵר, שֶׁהִיא מַלְכוּת, שֶׁלֹּא תִּתְבָּרֵךְ, וְקוֹרְאִים עָלָיו, כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל הוּא בְּדִוְקָא, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת שֶׁנִּקְרֵאת בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. בְּסוֹד שֶׁחוֹזֶרֶת תָּמִיד לִהְיוֹת בְּתוּלָה. וְהֶעֱמִיד רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁמִּי שֶׁמֵשִׂים עֲלִילַת דְּבָרִים עַל אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה וּמוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רָע, הוּא דּוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁמּוֹצִיא שֵׁם רָע לְמַעְלָה, בַּמַלְכוּת, שֶׁכָּתוּב, כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, סְתָם. שֶׁרוֹמֵז עַל הַמַּלְכוּת. וְזֶה הוֹלֵךְ עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּא, בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי, שֶׁבְּתוּלָה יוֹרֶשֶׁת שֶׁבַע בְּרָכוֹת, כִּי מִתְבָּרֶכֶת בְּשֶׁבַע סְפִירוֹת, מִשּׁוּם שֶׁבְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, יוֹרֶשֶׁת שֶׁבַע בְּרָכוֹת שֶׁהוּא סוֹד שֶׁבַע סְפִירוֹת, וְעַל כֵּן נִקְרֵאת בַּת שֶׁבַע. שׁוֹאֵל, וְאִשָּׁה אַחֶרֶת, דְּהַיְנוּ אִשָּׁה אַלְמָנָה אוֹ גְּרוּשָׁה, שֶׁנִּשֵׂאת לָאִישׁ, מֵאַיִן הֵן הַבְּרָכוֹת שֶׁלָּהּ. וּמֵשִׁיב, מִן הַבְּרָכוֹת שֶׁל בֹּעַז וְרוּת. כְּדִכְתִיב, וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה' אֶת וְגוֹ'. כֵּן וַדַּאי רַק בְּתוּלָה מִתְבָּרֶכֶת בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת, וְאֵין אִשָּׁה אַחֶרֶת בְּסוֹד זֶה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק א

א. כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ יָצָא בֵּין שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בְּלִבּוֹ: ב. כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן לֹא יַפְסִיק בֵּין הַבְּרָכָה וּבֵין הַדָּבָר שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּדְבָרִים אֲחֵרִים וְאִם הִפְסִיק צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ שְׁנִיָּה. וְאִם הִפְסִיק בִּדְבָרִים שֶׁהֵן מֵעִנְיַן דְּבָרִים שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שְׁנִיָּה. כֵּיצַד כְּגוֹן שֶׁבֵּרַךְ עַל הַפַּת וְקדֶם שֶׁיֹּאכַל אָמַר הָבִיאוּ מֶלַח, הָבִיאוּ תַּבְשִׁיל, תְּנוּ לִפְלוֹנִי לֶאֱכֹל, תְּנוּ מַאֲכָל לַבְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: ג. כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן מֻתָּר לַטָּמֵא לְבָרֵךְ אוֹתָן בֵּין שֶׁהָיָה טָמֵא טֻמְאָה שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲלוֹת מִמֶּנָּה בּוֹ בַּיּוֹם. וְאָסוּר לַמְבָרֵךְ לְבָרֵךְ כְּשֶׁהוּא עָרֹם עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. בְּאִישׁ, אֲבָל בְּאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וּפָנֶיהָ טוֹחוֹת בַּקַּרְקַע וּמְבָרֶכֶת:

מוסר

ספר חסידים סימן קסא

אִם עָמַדְתָּ בְּנִסָּיוֹן גָּדוֹל אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ לוֹמַר: הוֹאִיל וְלֹא חָטָאתִי בְּזֶה הַגָּדוֹל לֹא אֶחֱטָא יוֹתֵר. לְפִי שֶׁאֵין יֵצֶר הָרָע שֶׁל הַיּוֹם שָׁוֶה לְשֶׁל מָחָר, לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ בְּאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁמָּא לְמָחָר לֹא תּוּכַל לִסְבֹּל. שֶׁהֲרֵי דָּוִד לֹא חָטָא בַּאֲבִיגַיִל וְחָטָא בְּבַת שֶׁבַע. דָּוִד לֹא חָטָא בְּרוֹדְפוֹ שֶׁרָצָה לְהָרְגוֹ וְלֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְלֹא נָתַן רְשׁוּת לַאֲבִישַׁי לִשְׁלֹחַ יָד בּוֹ וּלְבַסּוֹף חָטָא בְּאוּרִיָּה שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ טוֹבָתוֹ. שֶׁאִם תֹּאמַר אוּכַל לְהַאֲמִין כִּי הוֹאִיל וְנִצַלְתִּי מֵעֲבֵרָה גְּדוֹלָה הֲרֵי אַתָּה תּוֹפֵשׂ עַצְמְךָ צַדִּיק מִן הָעֶלְיוֹנִים וְלֹא עוֹד יוֹתֵר מִמִּי שֶׁבָּרָא אוֹתְךָ אַתָּה מַחֲזִיק אוֹתְךָ וְחָכְמָתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ד) הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מֶה עָתִיד לִהְיוֹת אֵינוֹ מַאֲמִין בְּמַלְאָכָיו וּבִקְדוֹשָׁיו. וְאִם תֹּאמַר שֶׁמַּחְשְׁבוֹתֶיךָ מִתְחַלְּפִים מִטּוֹבָה לְרָעָה, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא תַּאֲמֵן וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי כח) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, שֶׁלֹּא יֶחֱטָא לַמֵּד לִבְּךָ מָלֵא דַּעַת לָדַעַת יִרְאַת ה' וּכְתִיב (תהילים קיט) טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי:

עקב יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

ח (א) כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַֽעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּֽחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִֽירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶֽם: כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין תִּטְרוּן לְמֶעְבָּד בְּדִיל דְתֵיחוּן וְתִסְגוּן וְתֵיתוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן:

רש''י כל המצוה. כפשוטו. ומדרש אגדה אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת אלא על שם הגומרה, שנאמר (יהושע כד, לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם, אלא לפי שלא הספיק לגמרה וגמרוה ישראל, נקראת על שמם:

(ב) וְזָֽכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִֽיכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּֽתְךָ לְנַסֹּֽתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָֽבְךָ הֲתִשְׁמֹר (מצותו) מִצְוֹתָיו אִם לֹֽא: וְתִדְכַּר יָת כָּל אָרְחָא דִי דַבְּרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ דְנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא בְּדִיל לְעַנָיוּתָךְ לְנַסָיוּתָךְ לְמִדַע יָת דִי בְלִבָּךְ הֲתִטַר פִּקוּדוֹהִי אִם לָא:

רש''י התשמר מצותיו. שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו:

(ג) וַֽיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹֽא יָדַעְתָּ וְלֹא יָֽדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִֽיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָֽאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִֽי יְהֹוָה יִחְיֶה הָֽאָדָֽם: וְעַנְיָךְ וְאַכְפָּנָךְ וְאוֹכָלָךְ יָת מַנָא דִי לָא יְדַעְתְּ וְלָא יָדְעוּן אֲבָהָתָיךְ בְּדִיל לְאוֹדָעוּתָךְ אֲרֵי לָא עַל לַחְמָא בִלְחוֹדוֹהִי מִתְקַיַם אֱנָשָׁא אֲרֵי עַל כָּל אַפָּקוּת מֵימְרָא דַיְיָ יִתְקַיַם אֱנָשָׁא: (ד) שִׂמְלָתְךָ לֹא בָֽלְתָה מֵֽעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָֽה: כְּסוּתָךְ לָא אִבְלִיאַת מִנָךְ וּמְסָנָךְ לָא יְחֵפוּ דְנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין:

רש''י שמלתך לא בלתה. ענני כבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו: לא בצקה. לא נפחה כבצק, כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות:

(ה) וְיָֽדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּֽאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶֽךָּ: וְתִדַע עִם לִבָּךְ אֲרֵי כְּמָא דִי מְאַלֵף גַבְרָא יָת בְּרֵהּ יְיָ אֱלָהָךְ מְאַלֵף לָךְ: (ו) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתֽוֹ: וְתִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בְּאָרְחַן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִדְחַל יָתֵהּ:

נביאים - ישעיה - פרק נ

(ג) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם: (פ) אֲכַסֵּי שְׁמַיָּא כִּדְבְּקַבְלָא וּכְסַקָּא אֲשַׁוֵּי כְּסוּתְהוֹן : (ד) אֲדֹנָי יְהוִֹה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים: יְיָ אֱלֹהִים יְהַב לִי לְשַׁן דְמַלְפִין לְהוֹדָעָא אַלְפָא לְצַדִּיקַיָּא דִמְשַׁלְהָן לְפִתְגָּמֵי אוֹרָיְתָא חוּכְמָא בְּכֵן בִּצְפַר בִּצְפַר מַקְדִּין לְשַׁלָחָא נְבִיִאוֹהִי מָאִים יִתְפַּתְחָן אוּדְנֵי חַיָּבַיָּא וִיקַבְּלוּן אוּלְפַן :

רש''י נתן לי לשון למודים . ישעיה היה אומר ה' שלחני ונתן לי לשון הראוי ללמד כדי לדעת לעות את העיפים וצמאים לשמוע את דברי הקב''ה דבר : לעות . מנחם חברו במחלוקת עת לעשות לה' ( תהלים קיט ) לקבוע להם עתים : יעיר לי אזן . מעורר את אזני ברוח קדשו : לשמוע כלמודים . במשפט הלימודים האמת והנכוחה :

(ה) אֲדֹנָי יְהוִה פָּתַח לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי: יְיָ אֱלֹהִים שְׁלָחַנִי לְאִתְנַבָּאָה וַאֲנָא לָא סְרֵיבֵית לַאֲחוֹרָא לָא אִסְתַּחֲרֵית :

רש''י פתח לי אוזן . והשמיעני את מי אשלח ( לעיל ו ) שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס שלחתי את מיכה וכו' כדאיתא בפסיקתא דנחמו נחמו : ואנכי לא מריתי . מלילך בשליחותו ולא נסוגותי אחור אלא ואומר הנני שלחני ( שם ) :

(ו) גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק: גַּבֵּי יְהָבֵיִת לְמָחָן וְלִיסְתֵּי לְמָרְטָן אַפִּי לָא טַמְרֵית מֵאִתְכְּנָעוּ וָרוֹק :

רש''י גוי נתתי למכים . הוא אומר לי ישעיה בני סרבנים הם בני טרחנים הם על מנת שלא תכעס עליהם אמרתי לו על מנת כן :

(ז) וַאדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר לִי עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי לֹא אֵבוֹשׁ: וַיְיָ אֱלֹהִים סָעִיד לִי עַל כֵּן לָא אִתְכְּנָעִית עַל כֵּן שַׁוֵּיתִי אַפִּי תַּקִּיפִין כְּטִינָרָא וְיָדַעֲנָא אֲרֵי לָא אֶתְבְּהֵית :

רש''י וה' אלהים יעזר לי . אם יקומו עלי :

(ח) קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד מִי בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי: קְרִיבָא זְכוּתִי מַן יְדִין עִמִּי נְקוּם כַּחֲדָא מַן בְּעֵיל דִּינִי יִתְקְרֵיב לְוָתִי :

רש''י קרוב מצדיקי . הקב''ה קרוב לי לזכותי בדין :

כתובים - תהילים - פרק צד

(ז) וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב: וַאֲמַרוּ לָא יֶחֱמֵי יָהּ וְלָא יִתְבַּיֵן אֱלָהָא דְיַעֲקֹב : (ח) בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ: אִתְבּוֹנְנוּ דְשָׁטְיָן בְּעַמָא וּכְסִילַיָא אֵימָתַי תַּשְּׂכִּילוּן :

רש''י בינו בוערים בעם . קצת שוטים שבעולם :

(ט) הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט: הַאֶפְשַׁר דִי נְצִיב אוּדְנָא הֲלָא שָׁמֵיַע אוּלְפָנָא אִין אֶפְשַׁר דִי בְרָא עַיְנָא וְלָא אִסְתַּכֵּל בְּאוֹרַיְתָא :

רש''י הנוטע אזן . שמא הקב''ה שנטע אוזן לא ישמע צעקת עמו ועניו :

(י) הֲיֹסֵר גּוֹיִם הֲלֹא יוֹכִיחַ הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת: הַאֶפְשַׁר דִיהַב אוֹרַיְתָא לְעַמֵיהּ וְכַד יְחוֹבוּן הֲלָא יִתְוַכְּחוּן הֲלָא יְיָ אַלִיף לְאָדָם קֳדָמַי מַנְדְעָא :

רש''י הלא יוכיח . ייסר אתכם על כך :

(יא) יְהוָה יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל: קֳדָם יְיָ יְדִיעָן מַחְשְׁבַת בְּנֵי נָשָׁא אֲרוּם הִנוּן לְמָא :

רש''י ה' יודע . מחשבותיכם שאתם סבורין להתגאות בנזר המלוכה ותדעו כי הבל הם :

(יב) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ: טָב לְגַבְרָא דִי תְכַסְנִנֵיהּ יָהּ וּמִן אוֹרַיְתָךְ תְּאַלְפִנֵיהּ :

רש''י אשרי הגבר . אשריהם הצדיקי' המעוני' תחת ידיכם ובלבד שיהו עוסקין בתורה ובמצות :

משנה שבועות פרק ב

א. יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. נִטְמָא וְיָדַע וְנֶעְלְמָה מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה וְזָכוּר אֶת הַקּדֶשׁ, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ הַקּדֶשׁ וְזָכוּר אֶת הַטֻּמְאָה, נֶעְלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה, וְאָכַל אֶת הַקּדֶשׁ וְלֹא יָדַע וּמִשֶּׁאָכַל יָדַע, הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד. נִטְמָא וְיָדַע וְנֶעְלְמָה מִמֶּנּוּ טֻמְאָה וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר אֶת הַטֻּמְאָה, נֶעְלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְלֹא יָדַע וּמִשֶּׁיָּצָא יָדַע, הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד:

ברטנורה   (א) ידיעות הטומאה. נטמא וידע שנטמא בשעת הטומאה או אחרי כן: נעלמה ממנו טומאה. ועל ידי אותו העלם אכל קדש הרי א' ונכנס למקדש הרי ב'. דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא. משמע שנתעלמה ממנו טומאה. ולפי שאינו חייב עליה אלא א''כ ידע בתחלה שנטמא. ואחר כך נעלמה ממנו משום הכי קרי ליה ידיעות: נעלם ממנו הקדש. או המקדש ואכל קדש או נכנס למקדש. וזכור לטומאה. הרי שתים אחרות דלא כתיבי: נעלמו ממנו זה וזה. אינו ממנין הידיעות אלא הא קמשמע לן דאף על גב דבשעת אכילת קדש. או כניסת מקדש. אינו זכור לא לטומאה. ולא לקדש. חייב קרבן עולה ויורד:

ב. אֶחָד הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה וְאֶחָד הַנִּכְנָס לְתוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בְמֶלֶךְ וְנָבִיא וּבְאוּרִים וְתֻמִּים וּבְסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת וּבְשִׁיר. וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת. וְכֹל שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְכָל אֵלּוּ, הַנִּכְנָס לְשָׁם אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:

ברטנורה   (ב) א' הנכנס לעזרה. ראשונה: וא' הנכנס לתוספת. שהוסיפו עליה אחרי כן: שאין מוסיפין וכו'. לפיכך היא קדושה כראשונה: אלא במלך. דאמר קרא (שמות כה) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו. קרא יתירא הוא למדרש לדורות. ובימי משה הוא מלך ונביא. ואחיו כהן גדול והיו שם אורים ותומים ושבעים זקנים אף לדורות כן: ובשתי תודות. בשני לחמי תודה. והיו נושאים אותן בהקף סביב עד סוף הגבול שמקדשים. ושם אוכלים האחת ושורפים השניה. ועל פי נביא נאכלת וע''פ נביא נשרפת והיינו דתנן הפנימית נאכלת. והחיצונה נשרפת. ומנחמיה בן חכליה גמר. דכתיב ביה (נחמיה יב) ואעמידה שתי תודות גדולות: ובשיר. השיר שהיו אומרים ארוממך ה' כי דליתני (תהלים ל) ובית שני אף על פי שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים הקדושה שקדש שלמה הבית בראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ועבודה דנחמיה בן חכליה לזכר בעלמא הוה:

ג. נִטְמָא בָעֲזָרָה וְנֶעְלְמָה מִמֶּנּוּ טֻמְאָה, וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָשׁ, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר הַטֻּמְאָה, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה וְהִשְׁתַּחֲוָה, אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִּכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה, בָּא לוֹ בָאֲרֻכָּה, חַיָּב. בַּקְּצָרָה, פָּטוּר. זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:

ברטנורה   (ג) נטמא בעזרה. וידע שנטמא והשתחוה בהעלם זה כלפי פנים. אף על פי שלא שהה או השתחוה כלפי חוץ: והוא דשהה כדי השתחואה. ושעור השתחויה הוא כדי שיקרא אדם פסוק זה בישוב ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו להודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו והוא פסוק (בדברי הימים ב' ז'): או שבא לו בארוכה. שיצא לו דרך ארוכה. שיש קצרה ממנו לצאת ואפילו לא שהה תחלה חייב: ובקצרה פטור. היכא דלא השתחוה ולא שהה. ויצא לו דרך קצרה פטור: זו היא מצות עשה שבמקדש. דיש כאן וישלחו מן המחנה כל טמא: שאין חייבין עליה. ב''ד פר העלם דבר שאם שגגו וטעו בהוראה זו. והורו לו שיצא בארוכה אין מביאין על שגגת הוראה זו פר העלם דבר של צבור:

ד. וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ, הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ נִטְמֵאתִי וּפֵרַשׁ מִיָּד, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ:

ברטנורה   (ד) ואיזו היא מצות עשה שבנדה. שדומה לזו שבמקדש. שאירע לו הטומאה. משבא בהיתר לידי כניסה. אם שגגו בית דין בהוראה זו חייבים עליה פר העלם דבר: היה משמש עם הטהורה. שנכנס בהיתר ואמרה לו נטמאתי עכשיו ופירש מיד בקושי האבר חייב אלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי וזהו העשה שבנדה:

ה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, (ויקרא ה) הַשֶּׁרֶץ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, עַל הֶעְלֵם שֶׁרֶץ חַיָּב, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא, עַל הֶעְלֵם טֻמְאָה חַיָּב, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, וְנֶעְלָם וְנֶעְלָם שְׁתֵּי פְעָמִים, לְחַיֵּב עַל הֶעְלֵם טֻמְאָה וְעַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ:

ברטנורה   (ה) רא''א השרץ ונעלם. דאמר קרא (ויקרא ה) או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו. וקרא יתירא הוא. דהא לעיל כתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. ושרץ בכלל דבר טמא הוא אלא ללמדך שאם ידע שנטמא ודאי ואינו יודע אם בשרץ אם בנבלה אינו חייב קרבן אם אכל קדש עד שתהיה לו ידיעה בתחלה אם בשרץ נטמא או בנבלה נטמא ור''ע סבר דכיון דידע ודאי שנטמא אף על גב דלא אתברירא ליה הטומאה שנטמא אם בשרץ או בנבלה חייב. ותרוייהו פטרי על העלם מקדש: ור' ישמעאל מחייב. והלכה כר''י:

גמרא שבועות דף טו ע''ב

וּבְשִׁיר. תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁיר שֶׁל תּוֹדָה בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְצֶלְצְלִים עַל כָּל פִּנָּה וּפִנָה וְעַל כָּל אֶבֶן גְּדוֹלָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם אוֹמֵר (תהילים ל) אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִּלִּיתָנִי וְגוֹמֵר. וְשִׁיר שֶׁל פְּגָעִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שִׁיר שֶׁל נְגָעִים מָאן דְּאָמַר דִּנְגָעִים דִּכְתִיב (שם צא) וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ. וּמָאן דְּאָמַר דִּפְגָעִים דִּכְתִיב (שם) יִפֹּל מִצִדְּךָ אֶלֶף. וְאוֹמֵר (שם) ישֵב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן. עַד: כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר (שם) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ ה' מָה רַבּוּ צָרָי. עַד: לַה' הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶלָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר לְהוּ לְהָנֵי קְרָאֵי וְגָאנֵי הֵיכִי עָבִיד הָכִי וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת בְּדִבְרֵי תוֹרָה לְהָגֵן שַׁאֲנֵי וְאֶלָּא כִּי אָמַר אָסוּר דְּאִיכָּא מַכָּה אִי דְּאִיכָּא מַכָּה אָסוּר וְתוּ לָא וְהַתְנַן הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה אֵין לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא. הָא אִתְּמַר עֲלָהּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּרוֹקֵק שָׁנוּ, לְפִי שֶׁאֵין מַזְכִּירִין שֵׁם שָׁמַיִם עַל הָרְקִיקָה. בֵּית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תּוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶן וְכוּלִי. לְמֵימְרָא דְּבֵית דִּין קַמֵּי תּוֹדָה אָזְלֵי. וְהָכְתִיב (נחמיה יב) וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵיהֶם הוֹשַׁעְיָה וַחֲצִי שָׂרֵי יְהוּדָה הָכִי קָאָמַר בֵּית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תּוֹדוֹת מְהַלְּכוֹת וּבֵית דִּין אַחֲרֵיהֶם. כֵּיצַד מְהַלְּכוֹת. רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: חַד אָמַר: זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ. וְחַד אָמַר זוֹ אַחַר זוֹ. מָאן דְּאָמַר זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ הַפְּנִימִית הַךְ דְּמִקְרְבָא לְחוֹמָה מָאן דְּאָמַר זוֹ אַחַר זוֹ הַפְּנִימִית הַךְ דְּמִקְרְבָא לְבֵית דִּין. תְּנָן הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת בִּשְׁלָמָא לְמָאן דְּאָמַר זוֹ אַחַר זוֹ אַמְטוּ לְהָכִי פְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת מִשּׁוּם דְּאַתְיָא חִיצוֹנָה קָמָהּ וְקַדְּשָׁה לָהּ אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָא מִיקַדְּשֵׁי וּלְטַעֲמִיךְ לְמָאן דְּאָמַר זוֹ אַחַר זוֹ חֲדָא מִי מִיקַדְּשָׁה אֶת כָּל שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית בְּכָל אֵלּוּ תְּנַן וַאֲפִלּוּ לְמָאן דְּאָמַר בְּאַחַת מִכָּל אֵלּוּ הָנֵי תַרְוַיְיהוּ חֲדָא מִצְוָה הִיא אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַל פִּי נָבִיא נֶאֱכֶלֶת וְעַל פִּי נָבִיא נִשְׂרֶפֶת:

רש''י ת''ר שיר של תודה. היו אומרים שם בכנורות וכו' ומהו שיר של תודה מזמור לתודה (תהלים ק'): ארוממך ה' וגו'. הוא מזמור שיר חנוכת הבית לכך אומר אותו: ושיר של פגעים. יושב בסתר עליון ולפי שאמרו משה בהקמת משכן דכתיב (שמות לט) ויברך אותם משה ומה בירכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלקינו עלינו והכי איתא בתורת כהנים והוא מאחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהלים מתפלה למשה עד סוף מזמור לתודה: פגעים. מזיקין שפוגעין בבני אדם להזיק: ואומר ה' מה רבו צרי. לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה שהיו מתלוצצים בשרי יהודה ובנימין כשהיו בני ישראל בני הגולה בונין את החומה שנא' (נחמיה ג) מה היהודים האומללים עושים וגומר היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות ואומר (שם) גם וגו' אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם: להני קראי. שיר של פגעים: וגני. כשהוא הולך לישון בלילה: דאיכא מכה. ולוחש עלה מקראות של תורה להתרפאות ומקשינן ואי איכא מכה אסור הוא דקאמר בה רבי יהושע בן לוי ותו לא: אין לו חלק. הלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים וגומר (שמות טו): ברוקק שנו. ברוקק ואחר כך לוחש: שאין מזכירין שם שמים וכו'. והכא קאמר כי אני ה' רופאך: זו כנגד זו. שני כהנים נושאין אותן זה אצל זה: הך דמקרבא לחומה. שיהא פנימית ממוצעת בין העם לחומה: הך דמקרבא לבית דין. ההולכת אחרונה: וקדשה לה. ראשונה קידש את המקום וכשנכנסה אחרונה לשם לא נפסלה ביוצא שלא עברה במקום חול אלא במקום מקודש: כי הדדי נינהו. שתיהן מקדשות יחד או שתיהן יאכלו או שתיהן ישרפו: חדא מי מקדשה. את המקום הא אנן תנן כל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה אלמא כולהו בעינן: אפילו למאן דאמר. לקמן דכל אלו דמתני' אחת מכולן קאמר או מלך או כהן גדול או נביא או סנהדרין או שתי תודות הני שתי תודות מיהא תרוייהו בעינן דתרוייהו חדא מילתא היא: על פי נביא. חגי זכריה ומלאכי היו שם ועל פיהם ברוח הקודש עשו ואין טעם בדבר:

זוהר ואתחנן דף רס''ז ע''א

יוֹמָא חַד הֲוָה חָלַשׁ רַבִּי יוֹסֵי. עָאל לְגַבֵּהּ רַבִּי אַבָּא וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק חָמוּ לֵהּ דַּהֲוָה נָפִיל עַל אַנְפּוֹי וְנָאִים יָתְבוּ. כַּד אִתְעַר חָמוּ לֵהּ לְאַנְפּוֹי דְּחַיְּכִין. אָמַר לֵהּ רַבִּי אַבָּא מִלָּה חַדְתָּא חֲמִיתָא אָמַר לֵהּ וַדַּאי דְּהַשְׁתָּא סָלְקָא נַפְשָׁאי וְחָמִית יְקָרָא מֵאִנּוּן דְּמָסְרוּ גַּרְמַיְהוּ עַל קִדּוּשָׁא דְּמָארֵיהוֹן דַּהֲווֹ עָאלִין בִּתְלֵיסַר נַהֲרֵי דַּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא. וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתַּעֲשַׁע בְּהוּ וַחֲמִינָא מַה דְּלָא יָהֲבוּ לִי רְשׁוּתָא לְמֵימָר וְשָׁאִילְנָא לוֹן אֲמֵינָא הַאי יְקָרָא דְּמָאן הוּא אָמְרוּ לִי מֵאִנּוּן דִּרְחִימוּ לְמָארֵיהוֹן בְּהַהוּא עָלְמָא וּמִמַּה דְּחָמִית נַפְשָׁאי וְלִבָּאי אִתְנָהִיר וְעַל דָּא אַנְפָּאי חַיְּכִין. אֲמַר לֵהּ רַבִּי אַבָּא זַכָּאָה חוּלָקָךְ אֲבָל אוֹרָיְתָא אַסְהִיד בְּהוּ דִּכְתִיב (ישעיה סד) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֶּה לוֹ. אָמַר לֵהּ רַבִּי יְהוּדָה הָא שְׁאִילוּ חַבְרַיָּא דָּא דִּכְתִיב יַעֲשֶׂה תַּעֲשֶׂה מִבָּעֵי לֵהּ. אֲמַר לֵהּ הָא אִתְּמַר אֲבָל רָזָא דְּמִלָּה הַיְנוּ דִּכְתִיב (תהלים כז) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ וְאוֹקְמוּהָ. נֹעַם יְיָ הַהוּא דְּאַתְיָא מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתַּעְשַׁע בֵּהּ דְּהָא הַהוּא נֹעַם מֵעַתִּיקָא נַפְקָא. וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ בְּהֵיכָלָא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא אוּף הָכָא עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךָ יַעֲשֶׂה מָאן הַהוּא עַתִּיקָא סְתִימָא דְּכֹלָּא דְּהָא בֵּהּ תַּלְיָא. אָמַר לֵהּ וַדַּאי הָכִי הוּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִנּוּן דִּרְחִימוּתָא דְּמָארֵיהוֹן מִתְדַּבְּקָן בְּהוּ לְאִלֵּין לֵית שִׁעוּרָא לְחוּלָקְהוֹן בְּהַהוּא עָלְמָא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כַּמָּה מָדוֹרִין עַל מָדוֹרִין אִית לְהוּ לְצַדִּיקַיָּא בְּהַהוּא עָלְמָא וּמָדוֹרָא עִלָּאָה דְּכֹלָּא אִנּוּן דִּרְחִימוּתָא דְּמָארֵיהוֹן אִתְקַשָּׁר בְּהוּ דְּהָא מָדוֹרֵיהוֹן אִתְקַשָּׁר בְּהֵיכָלָא דְּסָלִיק עַל כֹּלָּא. מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי אִתְעַטָּר:

תרגום הזוהר יוֹם אֶחָד הָיָה חוֹלֶה רַבִּי יוֹסֵי, נִכְנְסוּ אֵלָיו רַבִּי אַבָּא וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק. רָאוּ אוֹתוֹ שֶׁהָיָה נוֹפֵל עַל פָּנָיו וְיָשֵׁן. יָשְׁבוּ. כְּשֶׁהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ, רָאוּ אֶת פָּנָיו שֶׁהָיוּ שׂוֹחֲקוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי אַבָּא, דָּבָר חָדָשׁ רָאִיתָ. אָמַר לוֹ, וַדָאי, כִּי עַתָּה עָלְתָה נַפְשִׁי וְרָאַתָה הַכָּבוֹד שֶׁל אֵלּוּ שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָם עַל קְדוּשַׁת אֲדוֹנָם, שֶׁהָיוּ נִכְנָסִים בְּי''ג נַהֲרוֹת אַפַרְסְמוֹן טָהוֹר. וְהַקָּבָּ''ה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהֶם. וְרָאִיתִי מַה שֶּׁלֹּא נָתְנוּ לִי רְשׁוּת לוֹמַר. וְשָׁאַלְתִּי לָהֶם וְאָמַרְתִּי: ''כָּבוֹד שֶׁל מִי הוּא. ''. אָמְרוּ לִי, שֶׁהוּא שֶׁל אֵלּוּ שֶׁאָהֲבוּ אֶת אֲדוֹנָם בָּעוֹלָם הַהוּא, דְּהַיְנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמִמַּה שֶׁנַפְשִׁי רָאֲתָה הוּאָר לִבִּי, וְעַל כֵּן פָּנַי שׂוֹחֲקוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי אַבָּא, אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ, אֲבָל הַתּוֹרָה מֵעִידָה בָּהֶם, שֶׁכָּתוּב, עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךְ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֶּה לוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, הַרֵי שָׁאַלוּ הַחַבֵרִים, זֶה שֶׁכָּתוּב יֵעָשֶׂה, ''תֵּעָשֶׂה'' הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, עַל זֶה שֶׁכָּתוּב ''זוּלָתֶךְ'' לָשׁוֹן נוֹכַח. אָמַר לוֹ, הַרֵי לָמַדְנוּ. אֲבָל סוֹד הַדָּבָר הוּא, הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וְהֶעְמַדְנוּ, נֹעַם יְיָ, הַיְנוּ הַשֶּׁפַע הַבָּא מֵעַתִּיקָא קַדִישָׁא, שֶׁהוּא הַכֶּתֶר, שֶׁהַקָּבָּ''ה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בּוֹ. כִּי הַנֹּעַם הַהוּא יוֹצֵא מֵעַתִּיקָא. וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ, הַיְנוּ הָהֵיכָל הָעֶלְיוֹן עַל הַכֹּל, שֶׁהוּא בִּינָה. אַף כָּאן עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךְ יַעֲשֶׂה, מִי יַעֲשֶׂה, הַיְנוּ אוֹתוֹ עַתִּיקָא הַסָּתוּם מִכֹּל, כִּי בוֹ תָּלוּי שֶׁפַע זֶה, וְעַל כֵּן כָּתוּב ''יַעֲשֶׂה'' לָשׁוֹן נִסְתָּר. אָמַר לוֹ, וַדָאי כָּךְ הוּא. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל אֵלוּ שֶׁאַהֲבַת אֲדוֹנָם נִתְדַבְּקָה בָּהֶם לְאֵלּוּ אֵין שִׁיעוּר לְחֶלְקָם בָּעוֹלָם הַהוּא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כַּמָה מְדוֹרִים עַל מְדוֹרִים יֵשׁ לַצַדִיקִים בָּעוֹלָם הַהוּא, וְהַמָּדוֹר הָעֶלְיוֹן מִכֻּלָּם, הוּא לְאוֹתָם שֶׁאַהֲבַת אֲדוֹנָם נִקְשֶׁרֶת בָּהֶם, כִּי הַמָּדוֹר שֶׁלָהֶם נִקְשָׁר בַּהֵיכָל הָעוֹלֶה עַל הַכֹּל. מַה הַטַּעַם הוּא, מִשּׁוּם שֶׁהַקָּבָּ''ה בָּזֶה מִתְעַטֵר.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק א

א. כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרֵךְ וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מֻתָּר לוֹ לְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן כְּדֵי לְהוֹצִיאָן חוּץ מִבִּרְכַּת הַהֲנָיָה שֶׁאֵין בָּהּ מִצְוָה שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים אֶלָּא אִם כֵּן נֶהֱנֶה עִמָּהֶן. אֲבָל בִּרְכַּת הַהֲנָיָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִצְוָה כְּגוֹן אֲכִילַת מַצָה בְּלֵילֵי הַפְּסָחִים וְקִדּוּשׁ הַיּוֹם הֲרֵי מְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן: ב. כָּל הַשּׁוֹמֵעַ בְּרָכָה מִן הַבְּרָכוֹת מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ וְנִתְכַּוֵּן לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ יָצָא. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן. וְכָל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר הַמְבָרֵךְ הֲרֵי זֶה כִּמְבָרֵךְ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה. הָיָה הַמְבָרֵךְ חַיָּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהָעוֹנֶה חַיָּב מִן הַתּוֹרָה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיַּעֲנֶה אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁמַע מִמִּי שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ מִן הַתּוֹרָה כָּמוֹהוּ:

מוסר

ספר חסידים סימן קסח

כְּתִיב (שמות לד) פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לָאֲלָפִים הֲרֵי מִי שֶׁזָּכָה מְרֻבָּה מִדָּה טוֹבָה חָמֵשׁ מֵאוֹת אִם כֵּן מִי שֶׁהָיָה רָאוּי לִהְיוֹת שָׁנָה אֶחָת בְּגַן עֵדֶן לָמָּה יִהְיֶה בְּגַן עֵדֶן יוֹתֵר עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, אֶלָּא מִי שֶׁעוֹבֵר עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְקַבֵּל פְּרָס וּמִשִּׂמְחַת לֵב אוֹהֵב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין הֶפְסֵק לְטוֹבוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. וּכְתִיב (תהילים לז) יוֹדֵע ה' יְמֵי תְמִימִים וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה. וְלָמָּה אוֹהֵב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָבוֹתִ מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה לֹא הָיָה לִבָּם פּוֹנֶה מִלְּהַרְהֵר אַחַר חֶפְצֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג) כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כח) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ. וְאַתָּה תִּקְרָא: וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִמִּשְׁנָתוֹ. אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים פְּסוּקִים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּפָסוּק אֶחָד עַל הַסֵּדֶר, אֲבָל שְׁאָר פְּסוּקִים שֶׁל הָאָבוֹת אֵינָם עַל הַסֵּדֶר, כְּגוֹן וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע, אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק הֲרֵי אֵינוֹ עַל הַסֵּדֶר וּלְכָךְ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים עַל הַסֵּדֶר, כִּי הָיוּ כָּל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים שָׁעוֹת שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם פְּנַאי מֵחֶפְצֵי שָׁמַיִם אֲפִלּוּ בַּחֲלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קלט) וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ. וּכְתִיב הֱקִיצֹתִי וְעוֹדִי עִמָּךְ:

עקב יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִֽיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹֽצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָֽר: אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מַעֲלָךְ לְאַרְעָא טַבְתָא אַרְעָא נָגְדָא נַחֲלִין דְמַיִין מַבּוּעֵי עֵינַוָן וּתְהוֹמִין נָפְקִין בְּבִקְעָן וּבְטוּרִין: (ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶֽרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָֽשׁ: אַרְעָא חִטִּין וְסַעֲרִין וְגוּפְנִין וּתְאֵנִין וְרִמוֹנִין אַרְעָא דְזֵיתָהָא עָבְדִין מִשְׁחָא וְהִיא עָבְדָא דְבָשׁ:

רש''י זית שמן. זיתים העושים שמן:

(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּֽאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹֽא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵֽהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֽשֶׁת: אַרְעָא דִי לָא בְעִצוּרִין (נ''א בְמִסְכֵּנוּ) תֵּיכוּל בַּהּ לַחֲמָא לָא תֶחְסַר כָּל מִדַעַם בַּהּ אַרְעָא דִי אַבְנָהָא פַרְזְלָא וּמִטוּרָהָא תִּפְסוּל נְחָשָׁא: (י) וְאָֽכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָֽתַן לָֽךְ: וְתֵיכוּל וְתִשְׂבַּע וּתְבָרַךְ יָת יְיָ אֱלָהָךְ עַל אַרְעָא טַבְתָא דִיהַב לָךְ: (יא) שני הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּֽוֹם: אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִתְנְשֵׁי יָת דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ בְּדִיל דְלָא לְמִטַר פִּקּוֹדוֹהִי וְדִינוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין:

נביאים - ישעיה - פרק נ

(ט) הֵן אֲדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר לִי מִי הוּא יַרְשִׁיעֵנִי הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם: (ס) הָא יְיָ אֱלֹהִים סָעִיד לִי מַן הוּא דִי יְחַיְּבִינַנִי הָא כוּלְהוֹן כִּלְבוּשָׁא דִּבְלִי וּכְעָשָׁא אָכִיל לֵהּ :

רש''י עש . תולע' הבגדים :

(י) מִי בָכֶם יְרֵא יְהוָה שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם יְהוָה וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו: (ס) אֲמַר נְבִיָּא עָתִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶהֱוֵי אֲמַר לְעַמְמַיָּא מַן בְּכוֹן מִדַּחֲלַיָּא דַיְיָ דִי שְׁמַע בְּקַל עַבְדֵהּ נְבִיָּא דַעֲבַד אוֹרָיְתָא בְּעָקָא כְּגִבַּר דִּמְהַלֵּךְ בְּקָבְלָא וְלֵית זְהוֹר לֵהּ מִתְרְחִיץ בִּשְׁמָא דַיְיָ וּמִסְתְּמִיךְ עַל פּוּרְקָנָא דֶאֱלָהֵיהּ :

רש''י בקול עבדו . בקול הנביאים : אשר הלך חשכים . אפי' צרה באה עליו יבטח בשם ה' כי הוא יצילהו :

(יא) הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן: (ס) מְתִיבִין עַמְמַיָּא וְאָמְרִין קֳדָמוֹהִי רִבּוֹנָנָא לָא אֶפְשַׁר לָנָא לְמֶעְסַק בְּאוֹרָיְתָא אֲרֵי כָּל יוֹמָנָא אִתְגְּרֵינָא דֵּין עִם דֵּין בִּקְרָבָא וְכַד נְצַחְנָא דֵין לְדֵין אוֹקֵידְנָא בָּתֵּיהוֹן וּשְׁבִינָא טַפְלְהוֹן וְנִכְסֵיהוֹן וּבַחֲדָא גַוְנָא שְׁלִימוּ יוֹמָנָא וְלָא אֶפְשָׁר לָנָא לְמֶעְסַק בְּאוֹרָיְתָא מְתִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וַאֲמַר לָהוֹן הָא כּוּלְכוֹן מְגָרַן בְּאֶשְׁתָּא מַתְקְפֵי חֶרֶב אֱזִילוּ פִּילוּ בְּאֶשְׁתָּא דִגְרֵיתוּן וּבְחַרְבָּא דִתְקֵיפְתּוּן מִמֵּימְרֵי הֲוַת דָּא לְכוֹן לְתַקְלוּתְכוֹן תְּתוּבוּן :

רש''י הן כולכם . שאינכם שומעים בקול נביאיו : קודחי אש . עברתו עליכם : מאזרי זיקות . מחזיקי זיקות הן גצין וגחלי אש הנזרקין בקלע ויש לו דוגמא בל' ארמי זיקוקין דנור כך וכך זיקתא פסיק לן : לכו באור אשכם . לפי דרככם תלקו : מידי . תהא גמולכם זאת לכם :

נא (א) שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְהוָה הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: קַבִּילוּ לְמֵימְרֵי רָדְפֵי קוּשְׁטָא דְבָעָן אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ אִסְתַּכָּלוּ דִי כַּחֲצִיבָא מִטִּינָרָא אִתְחָצַבְתּוּן וְכִפְסוּלָא מִדְּגוֹב רֵיקָן אִתְפְּסִלְתּוּן :

רש''י אל צור חוצבתם . ממנו : ואל מקבת בור . שנוקבין וחוצבין בה את הבורות אשר נוקרתם בה , נוקרתם ל' נקרת הצור ( שמות לג ) יקרוה עורבי נחל ( משלי ל ) ומי הוא הצור הוא אברהם אביכם ומי היא המקבת היא שרה אשר חוללתכם אשר ילדתכם ל' כי חלה גם ילדה ( לקמן סו ) :

(ב) הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: אִסְתַּכָּלוּ בְּאַבְרָהָם אֲבוּכוֹן וּבְשָּׂרָה דְאַעְדִיאַתְכוֹן אֲרֵי חַד הֲוָה אַבְרָהָם יְחִידִי בְּעָלְמָא קָרֵיבְתֵּיהּ לְפוּלְחָנִי וּבֵרַכְתֵּיהּ וְאַסְגֵיתֵיהּ :

רש''י תחוללכם . אשר תלד אתכ' : כי אחד קראתיו . כי אחד היה יחידי בארץ כנען אשר הגליתיו שם מארצו וממולדתו , קראתיו רביתיו וגדלתיו לשון קריאי העדה ( במדבר א ) וכשם שהוא היה יחיד וגדלתיו כן אגדל אתכם שאתם יחידים לי :

כתובים - תהילים - פרק קח

(ח) אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ אֶעְלֹזָה אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד: אֱלָהָא מְמַלֵל מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִנְתֵּיהּ אֲבוּעַ אֲפַלֵג בִּזְתָא עִם יָתְבֵי שְׁכֶם וְעִם יָתְבֵי מֵישַׁר סֻכּוֹת אֶמְשַׁח תְּחוּמָא :

רש''י אלהים דבר בקדשו . שאמלוך ויבא העת ואעלוז בדברו , ( עיין לעיל פרשה ס' פסוק ח ) : אחלקה שכם . אחלקה ארץ אויבי לישראל , שכם חלק כמו ( בראשית מ''ח ) שכם אחד על אחיך , ( ועמק סכות אמדד ) :

(ט) לִי גִלְעָד לִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי: דִילִי גִלְעָד דִילִי מְנַשֶׁה גִבָּרִין דְבֵית אֶפְרַיִם עוּשְׁנָא דְרֵישִׁי וּמִדְבֵית יְהוּדָה סַפְרֵי : (י) מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע: דוֹשְׁשֵׁית מוֹאָבָאֵי הֵיךְ דוּדִי שֵׁזוּגִי עַל מַלְכוּת אֱדוֹם אֶטְלוֹק סַנְדְלִי עַל מַלְכוּת פְּלִשְׁתָּאֵי אֶתְיַבֵּב :

רש''י מואב סיר רחצי . כלומר עבדי ושמשי ככלי תשמיש שמשתמשין בו : על אדום אשליך . עבודתי שיהיו מלכיהם נוטלין מנעלי ברגלי : אתרועע . אריע להם קול ליראם מפני :

(יא) מִי יֹבִלֵנִי עִיר מִבְצָר מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם: וּכְדוּן דְּחָבִית מַן אוֹבִיל יָתִי עַד כְּרַכָּא דְּרוּמִי רַשִּׁיעָא מָן דַּבְּרַנִי עַד קוֹשְּׂטַנְטִינָא דֶאֱדוֹם :

רש''י מי יובילני . לימות המשיח לפשוט יד בעשו בערי מבצרים , מי שנחני כבר על אדום שהכיתי בהם בגיא מלח שמנה עשר אלף :

(יב) הֲלֹא אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאֹתֵינוּ: הֲלָא עַל דְחַבְנָא קֳדָם יְיָ שְׁבַקְתָּנָא וְלָא נַפְקָא שְׁכִנְתֵּיהּ בְחֵלְוָתָנָא :

משנה בכורות פרק ז

א. מוּמִין אֵלּוּ, בֵּין קְבוּעִין בֵּין עוֹבְרִין, פּוֹסְלִין בָּאָדָם. יוֹתֵר עֲלֵיהֶן בָּאָדָם: הַכִּילוֹן, וְהַלַּפְתָּן, הַמַּקְבָּן, וְשֶׁרֹאשׁוֹ שָׁקוּעַ, וּשְׁקִיפָס. וּבַעֲלֵי הַחֲטוֹטֶרֶת, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין:

ברטנורה   (א) מומין אלו. הפוסלין בבכור, פוסלים בכהן לעבודה, בין קבועים בין עוברים כל זמן שהן עליו: הכילון. שראשו חד מלמעלה ורחב למטה, ודומה לכיסוי של חבית שקרוי אכלה, לפיכך נקרא כילון: והלפתן. שראשו דומה ללפת שרחבה מלמעלה והולכת וכלה מלמטה: מקבן. שדומה ראשו למקבת, שבולט הפדחת לחוץ וכן ערפו מאחוריו, ולצדעיו שוה ראשו, ודומה לפטיש, דהיינו מקבת שיוצא מלפניו ומאחריו: ושראשו שקוע. גרסינן. יש מפרשים, שראשו בולט הרבה, ויוצא לחוץ כלפי פניו. ויש מפרשים, שאינו בולט כלל לפניו, כענין שקיפס מאחוריו שאין ראשו בולט מאחוריו כלל, והוא מחוסר, שדומה כמי שנחתך ממנו חתיכה מאחוריו. ולשון שקיפס, שקול פיסא, שניטלה ממנו חתיכה. ובתוספתא מונה גם כן צוארו שקוע, שראשו מוטל בין כתפיו ודומה כמי שאין לו צואר: ובעלי החטוטרת ר' יהודה מכשיר. כשיש עצם בחטוטרת כולי עלמא לא פליגי דהוי מום. כי פליגי, בשאין בה עצם. ר' יהודה סבר, חתיכת בשר בעלמא היא. ורבנן סברי, אמר קרא (ויקרא כא) כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, השוה בזרעו של אהרן יעבוד, ושאינו שוה בזרעו של אהרן לא יעבוד והלכה כחכמים:

ב. הַקֵּרֵחַ, פָּסוּל. אֵיזֶהוּ קֵרֵחַ, כָּל שֶׁאֵין לוֹ שֶׁטַח שֶׁל שֵׂעָר מַקֶּפֶת מֵאֹזֶן לְאֹזֶן. וְאִם יֵשׁ לוֹ, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֵין לוֹ גַבִּינִים, אֵין לוֹ אֶלָּא גַּבִּין אֶחָד, הוּא גִבֵּן הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁגְּבִינָיו שׁוֹכְבִין. רַבִּי חֲנִינָא בֶן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גַבִּים וּשְׁתֵּי שִׁדְרָאוֹת:

ברטנורה   (ב) ואם יש לו הרי זה כשר. והוא שתהיה שיטת השער המקפת מאוזן לאוזן מאחוריו. ולא לפניו. דטפי הוי נוי כשיש לו לאחוריו ולא לפניו, יותר מכשיש לו סביב כל הראש ובאמצע קרח וכל שכן דיש לו לפניו ולא לאחוריו דפסול: גבינים. גבות העין: שגביניו שוכבים. ששערות גביניו ארוכים ומוטלים על עיניו: מי שיש לו שני גבים ושתי שדראות. לא שיש לו שני גבים ממש. דההוא לא חי. אלא כגון ששדרתו עקומה ומחזי כגבין ושדראות הרבה. וכולי עלמא מודו דכל הני מומי דחשיבי הני תנאי הוי מום. ומשמעות דורשין בלבד איכא בינייהו, דכל חד סבר שהמום שהוא מונה הוא גבן האמור בתורה:

ג. הֶחָרוּם, פָּסוּל. אֵיזֶהוּ חָרוּם, הַכּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאֶחָד. שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה, וּשְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה, וְעֵינוֹ אַחַת לְמַעְלָן, וְעֵינוֹ אַחַת לְמַטָּן, רוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאֶחָד, סָכֵי שֶׁמֶשׁ, זוּגְדוֹס, וְהַצִירָן. וְשֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו, פָּסוּל, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן:

ברטנורה   (ג) הכוחל שתי עיניו כאחת. שחוטמו שבין עיניו שקוע ואינו בולט כלל, עד שכשהוא בא להעביר מכחול בעיניו יכול למשוך המכחול בין עין לעין ואין החוטם מעכבו: שתי עיניו למעלה. בגובה המצח שלא כשאר בני אדם: ושתי עיניו למטה. מן המקום שנהוגים להיות: עינו אחת למעלה. מן המקום הנהוג: ועינו אחת למטה. מן המקום הנהוג: רואה את החדר ואת העליה כאחת. שעיניו עומדות במקומן הראוי, אבל עינו אחת רואה למעלה ועינו אחת למטה, חדר למטה ועלייה למעלה. וכל מי שהוא מעוות הראות עושה כן, שמדבר עם חברו ונראה כאילו מביט בפני אדם אחר: סכי שמש. כשרוצה להביט אל השמש מעמץ עיניו וסוגר עפעפיו: זגדוס. זוג שנים. דוס בלשון רומי שנים. כלומר, הזוג של עינים או של גביני העין שדרכן להיות שוין, חלוק לשני ענינים, כגון עינו אחת שחורה ואחת כעין התכלת, באחת מגבות עיניו שער מרובה ובאחת מעט. וכן בכל שאר זוגות של אברים כל זוגא דלא שוו להדדי, זגדוס קרי ליה: צירן. שעיניו זולגות דולפות ויורדות תמיד דמעה: שנשרו ריסי עיניו. שנפל שער שבעפעפיו: מפני מראית העין. אבל מום גמור לא הוי. והני מילי כשנשאר בעפעפים רושם שער. אבל אם לא נשאר רושם לשער כל עיקר, הרי זה מום גמור. וכן אי נפישי שערי בריסי העין, הוי מום גמור. ושלשה דינים חלוקים יש במומי אדם. המומין השוין באדם ובבהמה, כהן דעבר ועבד בהן לוקה ועבודתו מחוללת. והמומין היתירים באדם ואינן בבהמה לוקה אם עבד ואין עבודתו מחוללת. והמומין שהן מפני מראית העין, אם עבר ועבד אינו לוקה, ואין צריך לומר שאין עבודתו מחוללת:

ד. עֵינָיו גְּדוֹלוֹת כְּשֶׁל עֵגֶל, אוֹ קְטַנּוֹת כְּשֶׁל אַוָּז, גּוּפוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו אוֹ קָטָן מֵאֵבָרָיו, חָטְמוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו אוֹ קָטָן מֵאֵבָרָיו חוֹטְמוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו אוֹ קָטָן מֵאֵבָרָיו הַצָמָם וְהַצִמֵּעַ. אֵיזֶה הוּא צִמֵּעַ, שֶׁאָזְנָיו קְטַנּוֹת. וְהַצִמֵּם, שֶׁאָזְנָיו דּוֹמוֹת לִסְפוֹג:

ברטנורה   (ד) גופו גדול מאבריו. שיעור גופו גדול מן הראוי לפי שיעור שאר אבריו כגון ידיו ורגליו ושוקיו: חוטמו גדול. שיעור החוטם כשיעור אצבע קטנה של ידו. ואם היה ארוך מכן, או קצר מכן, הרי זה מום: דומות לספוג. שכווצות וסתומות:

ה. שְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַתַּחְתּוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה, הֲרֵי זֶה מוּם. וְשֶׁנִּטְּלוּ שִׁנָּיו, פָּסוּל, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. דַּדָּיו שׁוֹכְבִים כְּשֶׁל אִשָּׁה, כְּרֵסוֹ צָבָה, טַבּוּרוֹ יוֹצֵא, נִכְפֶּה אֲפִלּוּ אַחַת לְיָמִים, רוּחַ קְצָרִית בָּאָה עָלָיו, הַמְאֻשְׁכָּן, וּבַעַל גֶּבֶר. אֵין לוֹ בֵיצִים, אוֹ אֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אַחַת, זֶהוּ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כָּל שֶׁנִּמְרְחוּ אֲשָׁכָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁרוּחַ בַּאֲשָׁכָיו. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כָּל שֶׁמַּרְאָיו חֲשׁוּכִין:

ברטנורה   (ה) דדיו שוכבים. גדולים עד שנראים שוכבים כדדי אשה: נכפה. נופל מחמת חולי: אפילו אחת לימים. שאינו נופל תדיר אלא פעם אחת לזמן מרובה: רוח קצרית. שרוחו קצרה מחמת [מרה] השחורה הגוברת עליו לפרקים ונשאר בלא הרגש: המאושכן. שכיס של ביצים ארוך עד שמגיע לארכובה. בין שהוא נפוח מחמת רוח או מחמת ליחה: ובעל גבר. בעל אבר. שנתארך הגיד שלו ונעשה גדול עד שמגיע לארכובותיו: שנמרחו אשכיו. שנימוחו ביציו: שרוח באשכיו. ועל ידי כן ביציו נפוחים: שמראיו חשוכין. שהוא שחור. ואע''פ שאינו שחור ככושי. ולשון מרוח אשך, מראה חושך, ולאו בביצים משתעי קרא. ובעיקר הדין לא פליגי, שכל אחד מהם מודה במום שמונה חבירו דהוי מום. ולא נחלקו אלא בפירושו של מקרא, ומשמעות דורשין איכא בינייהו:

ו. הַמַּקִּישׁ בְּקַרְסֻלָּיו, וּבְאַרְכּוּבוֹתָיו, וּבַעַל פִּיקָה, וְהָעִקֵּל. אֵיזֶהוּ עִקֵּל, כָּל שֶׁמַּקִּיף פַּרְסוֹתָיו וְאֵין אַרְכּוּבוֹתָיו נוֹשְׁקוֹת זוֹ לָזוֹ. פִּיקָה יוֹצְאָה מִגּוּדָלוֹ, עֲקֵבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו, פַּרְסָתוֹ רְחָבָה כְּשֶׁל אַוָּז. אֶצְבְּעוֹתָיו מֻרְכָּבוֹת זוֹ עַל זוֹ, אוֹ קְלוּטוֹת (לְמַעְלָה) עַד הַפֶּרֶק, כָּשֵׁר. לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק וַחֲתָכָהּ, כָּשֵׁר. הָיְתָה בוֹ יוֹתֶרֶת וַחֲתָכָהּ, אִם יֵשׁ בָּהּ עֶצֶם, פָּסוּל. וְאִם לָאו, כָּשֵׁר. יָתֵר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִים. הַשּׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו, רַבִּי פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. הַכּוּשִׁי, וְהַגִּיחוֹר, וְהַלַּבְקָן, וְהַקִּפֵּחַ, וְהַנַּנָּס, וְהַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַשִּׁכּוֹר, וּבַעֲלֵי נְגָעִים טְהוֹרִין, פְּסוּלִין בָּאָדָם, וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שׁוֹטֶה בַבְּהֵמָה אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף בַּעֲלֵי דִלְדּוּלִין, פְּסוּלִין בָּאָדָם, וּכְשֵׁרִין בַּבְּהֵמָה:

ברטנורה   (ו) המקיש בקרסוליו. שארכובותיו עקומות לחוץ וקרסוליו לפנים ונוקשים זה בזה כשהוא מהלך. ומקיש בארכובותיו הוי איפכא, שרגליו עקומים כלפי חוץ ומרוחקים זו מזו עד שארכובותיו למעלה [העקומות] כלפי פנים נוקשות זו בזו: בעל הפיקין והעיקל. וקא פריש עיקל ברישא: כל שהוא מקיף פרסותיו. כשיושב ומקרב פרסות רגליו זו לזו: ואין ארכובותיו נוגעות זו לזו. שעקומות כלפי חוץ. ובעל הפיקין הוא שפיקה יוצאה מגודלו, חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאה מגודל של ידו או מגודל של רגלו: עקבו יוצא מאחוריו. כגון ששוקו עומד באמצע רגלו שחצי הרגל לפנים וחצי רגל לאחור: רחבות כשל אווז. שקלושות הן כשל אווז ואין ארכן יותר על רחבן: קלוטות. מדובקות זו בזו: עד הפרק. האמצעי של אצבעות: למטה מן הפרק. דהיינו לצד הצפורן שמחוברים כולן: וחתכה. שיהיו מחולקים, כשר: היתה בו יתירה. אצבע יתירה: אם יש בה עצם פסול. דהואיל וחתכה הרי הוא מחוסר אבר שנמצא בו: שש ושש עשרים וארבע. כלומר אפילו היו אצבעות ידיו ואצבעות רגליו שוין שבכל יד ובכל רגל יש שש ושש, אפילו הכי חכמים פוסלים. וכל שכן אם היה בידו אחת חמש ובידו אחת שש, דהוי מום טפי. והלכה כחכמים: השולט בשתי ידיו רבי פוסל. דסבר, כחישותא אתילידא ביה בימין: וחכמים מכשירין. סברי, בריאותא היא דאתילידא ליה בשמאל. והלכה כחכמים: הכושי. שחור: הגיחור. אדום כארגמן: הלבקן. לבן ביותר: והקפח. ארוך ודק, שאינו עב לפי ארכו והוא מכוער ומגונה: והשכור. ולא מיין, הוא דחשיב כבעל מום מן המומין היתרים באדם שאם עבד לוקה ואין עבודתו מחוללת. אבל השכור מיין ושכר, אם עבד חלל. דבפרשת שתויי יין כתיב (ויקרא י) ולהבדיל בין הקודש ובין החול. ושכור דמתניתין אינו אלא ששתה חלב הרבה, או רוב דבש, או אכל דבילה קטילית, ונתבלבלה דעתו. שאלו חשובים כבעלי מומים ואין מחללים עבודה: ובעלי נגעים טהורים. כגון בוהק וכולו הפך לבן. דאי מנגעים טמאים, לא צריך למימר, דאפילו אכניסת עזרה חייב כרת: דלדולין. כמין חתיכות בשר יוצאות תלויות בהן, והלכה כר' אליעזר בן יעקב:

ז. אֵלּוּ כְּשֵׁרִין בָּאָדָם, וּפְסוּלִין בַּבְּהֵמָה, אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וּטְרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בָהֶן עֲבֵרָה, וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם. הַנּוֹשֵׂא נָשִׁים בַּעֲבֵרָה, פָּסוּל, עַד שֶׁיַּדִּיר הֲנָיָה. הַמִּטַּמֵּא לַמֵּתִים, פָּסוּל, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יְהֵא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים:

ברטנורה   (ז) אותו ואת בנו. אב ובנו כהן עובדים עבודה ביום אחד ובזמן אחד. ואין אותו ואת בנו בבהמה קרבין ביום אחד: וטריפה. שנולד בה אחד מסימני טרפות המנויין בפרק אלו טריפות, אינה קריבה על גבי המזבח: ויוצא דופן. שקרעו את אמו והוציאוהו חי. בבהמה, פסולה להקרבה, דכי יולד כתיב, פרט ליוצא דופן. ובכהן המקריב לא מיפסיל בהכי: הנושא נשים בעבירה. כהן שנשא גרושה וחללה זונה נודר ועובד. אע''פ שעדיין לא גירש מותר לעבוד אחר שנדר שלא יהנה הוא ממנה והיא ממנו עד שיגרש. והוא שידור על דעת רבים שאין לו התרה אלא לדבר מצוה וליכא למיחש שמא ילך אצל חכם ויאמר דלצורך דבר מצוה הוא שואל שיתירו לו את נדרו, דכיון דקיימא לן שהבא להתיר נדרו צריך לפרש על מה נדר, ודאי כי שמע חכם דמשום שהיא גרושה או זונה דאסורה לו נדר, לא שרי ליה נדרו: עד שיקבל עליו שלא יהא מיטמא למתים. הכא סגי ליה בקבלה, ולא מדרינן ליה כמו גבי נושא נשים בעבירה, משום דהתם יצרו תוקפו, הכא גבי טומאה אין יצרו תוקפו, הלכך בקבלה גרידא סגי ליה:

גמרא בכורות דף מד ע''ב

אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: מַשְׁתִּינִין מַיִם בִּפְנֵי רַבִּים וְאֵין שׁוֹתִין מַיִם בִּפְנֵי רַבִּים. וְתָנֵי נָמֵי הָכִי מַשְׁתִּינִין מַיִם לִפְנֵי רַבִּים וְאֵין שׁוֹתִין מַיִם בִּפְנֵי רַבִּים. וּמַעֲשֵׂה בְּאֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַשְׁתִּין מַיִם וְלֹא הִשְׁתִּין וְנִמְצָא כְּרֵסוֹ צָבָה. שְׁמוּאֵל אִיצְטְרִיךְ לֵהּ בְּשַׁבָּתָא דְּרִגְלָא נָגְדוּ לֵהּ גְּלִימָא. אָתָא לְקַמֵּהּ דַּאֲבוּהָ אָמַר לֵהּ: אֶתֵּן לָךְ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי וְזִיל אַהֲדֵר עוֹבָדָא אַתְּ דְּאֶפְשָׁר לָךְ, דְּלָא אֶפְשָׁר לֵהּ לִיסְתַּכֵּן. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אִיצְטְרִיךְ אֲגוּדָא דְגַמְלָא אַשְׁתִּין אָמְרוּ לֵהּ: חַמְתָךְ קָאַתְיָא. אָמַר לְהוּ: בְּאוּדְנָהּ וְתֵיפּוֹק לִי מִשּׁוּם עֲלָקָא בְּשׁוֹתֵת. תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁנֵי נְקָבִים יֵשׁ בּוֹ בְּאָדָם. אֶחָד מוֹצִיא שֶׁתֶן וְאֶחָד מוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה אֶלָּא כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם נִצְרָךְ אִם נָקְבוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה נִמְצָא עָקָר. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב (דברים ז) לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ. אֵימָתַי לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר. בִּזְמַן שֶׁבִּבְהֶמְתֶּךָ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר מִן הַתַּלְמִידִים. וַעֲקָרָה שֶׁלֹּא תְּהֵא תְּפִלָּתְךָ עֲקוּרָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם. אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מֵשִׂים עַצְמָךְ כַּבְּהֵמָה. תַּנְיָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַמּוּד הַחוֹזֵר מֵבִיא אָדָם לִידֵי הַדְרוֹקָן סִילוֹן הַחוֹזֵר מֵבִיא אָדָם לִידֵי יַרְקוֹן. אָמַר רַבָּא בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב קְטִינָא, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: דָּם רַבָּה שְׁחִין רַבָּה, שִׁכְבַת זֶרַע רַבָּה, צָרַעַת רַבָּה, צוֹאָה רַבָּה, הַדְרוֹקָן רַבָּה. מֵי רַגְלַיִם רַבִּין, יַרְקוּת רַבָּה, רוּחַ קְצָרִית בָּאָה עָלָיו. מַאי נִיהוּ. (נְאָלָא) תָּנָא רוּחַ בֶּן נְפָלִים בָּאָה עָלָיו:

רש''י ואין שותין מים. דרך ת''ח להיות צנוע באכילה ובשתיה אבל להטיל מים לא ליהוי צנוע שמא ימתין ויסתכן: איצטריכא ליה. להטיל מים: בשבתא דריגלא. ל' יום קודם הרגל דשואלין ודורשין בהלכות הרגל כדאמרי' במגילה (ד' ד): נגדו ליה גלימא. פרס סדין בינו לבין העם: אהדר עובדא. דרוש שאסור להמתין ולהטיל מים עד שיהא לו צניעות: את דאיפשר לך. לפרוס סדין לפי שחשוב אתה: ואי ליצטריך אינש אחרינא. דלא איפשר ליה וימתין עד שילכו העם ויסתכן ויהא עקור: חמתך. חמותך: באודנה. אפי' בתוך אזנה הייתי מטיל מים אם לא היה לי מקום אחר קודם שאמתין וכ''ש בפניה: ותיפוק לי משום עלקא. דקתני לעיל שביקש להשתין ולא השתין ונמצא כריסו צבה ממאי דמשום המתנה הוה ליה דילמא עלקא שתה שקורין שנשוא''ה לפיכך צבה כריסו: בשותת. שאינו יכול להטיל מים יפה לאחר כן אלא שותת טיפין טיפין דוודאי מחמת עיכוב שתן הוה ליה: בזמן שבבהמתך. שתשים עצמך כבהמה שלא תהא צנוע בהטלת מים: שלא תהא תפלתך עקורה כו'. וכשתתפלל תהא נשמעת תפלתך: כבהמה. שלא תמתין מלהטיל מים: עמוד. גדולים: דם רבה שחין רבה. המרבה דם שאינו מקיז מרבה שחין: שכבת זרע רבה. מי שיש לו אשה ואינו משמש מטתו מרבה צרעת: נפלים. רוח שטות על ידי שד זהו בן נפלים:

זוהר עקב דף רע''א ע''ב

פָּתַח וְאָמַר וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים וְגוֹמֵר. תָּא חֲזֵי מִנְהָגִין טָבִין וְשַׁפִּירָן הֲווֹ נַהֲגֵי מָארֵי דִּסְעֻדָּתָא דְּמַלְכָּא לְאַחֲזָאָה דְּאִנּוּן מִבְּנֵי פָּתוֹרָא דְּמַלְכָּא. וַעֲשָׂרָה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לְמֶעֱבַד בִּסְעֻדָּתָא חַד נְטִילַת יָדַיִם תִּנְיָנָא לְתַקְּנָא שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת לְשַׁבָּת תְּלִיתָאָה לְמֵיכָל תְּלַת סְעֻדָּתִין וּלְאוֹסָפָא מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ רְבִיעָאָה לְאַנְהָרָא פָּתוֹרָא בִּשְׁרָגָא חֲמִישָׁאָה כּוֹס דְּוַיְכֻלּוּ שְׁתִיתָאָה לְמֶהֱוֵי עַל פָּתוֹרָא מִילֵי דְּאוֹרָיְתָא. שְׁבִיעָאָה לְאַרְכָאָה עַל פָּתוֹרָא בְּגִין דְּעַנִיִין יֵתוּן עַל פָּתוֹרֵהּ תְּמִינָאָה נְטִילַת יָדַיִם בְּמַיִם אַחֲרוֹנִים תְּשִׁיעָאָה בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עֲשִׂירָאָה כּוֹס דִּבְרָכָה וְצָרִיךְ לְאַחֲזָרָא עָלַיְהוּ וּלְתַקְּנָא לוֹן בְּרָזָא קַדִּישָׁא דְּאִיהִי כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירָן וְאִיהוּ פָּתוֹרָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִסִטְרָא דִּגְבוּרָה. וּבְגִין כָּךְ אוּקְמוּהָ רַבָּנָן שֻׁלְחָן בַּצָפוֹן חַד נְטִילַת יָדַיִם דְּהָכִי אוּקְמוּהָ רַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין יָדַיִם מְזֻהֲמוֹת פְּסוּלוֹת לִבְרָכָה תִּנְיָנָא לְמִבְצַע עַל שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת בְּשַׁבָּת דְּאִנּוּן רְמִיזִין בִּתְרֵי לוּחֵי אוֹרָיְתָא דְּאִתְיְהִיבוּ בְּשַׁבָּת זוּגוֹת תְּלִיתָאָה לְמֵיכָל תְּלַת סְעֻדָּתִין בְּשַׁבָּת כְּמָה דְּאוּקְמוּהוּ רַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין דְּאָמַר חַד מִנַּיְהוּ יְהֵא חֶלְקִי עִם גּוֹמְרֵי שָׁלש סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת דְּאִנּוּן שְׁלִימוּ דְּשֶׁבַע בִּרְכָאָן דִּצְלוֹתָא לְאַשְׁלָמָא בְּהוֹן לְעֶשֶׂר וְרָזָא דְּעֹנֶג וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וּמָאן דְּלָא מְקַיֵּם לוֹן וְאִית לֵהּ רְשׁוּ לְקַיְמָן אִתְהַפָּךְ לֵהּ לְנֶגַע צָרַעַת. רְבִיעָאָה לְאַנְהָרָא פָּתוֹרָא בִּמְנַרְתָּא כְּמָה דְּאוְּקמוּהָ קַדְמָאִין שֻׁלְחָן בַּצָפוֹן מְנוֹרָה בַּדָּרוֹם דְּפָתוֹרָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָכִי צְרִיכָא לְמֶהֱוֵי חֲמִישָׁאָה כּוֹס דְּוַיְכֻלּוּ. 'כּוֹס' בְּחוּשְׁבָּן אֱלֹהִים. וַיְכֻלּוּ ע''ב דְּכָלִיל לוֹן כַּלָּה קַדִּישָׁא דְּהַאי כּוֹס מָלֵא יֵינָא דְּאוֹרָיְתָא צָרִיךְ לְאַסְהָדָא עַל עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית שְׁתִיתָאָה לְמֶהֱוֵי עַל פָּתוֹרָא דִּבְרֵי תּוֹרָה דְּהָכִי אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין שְׁלשָה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תּוֹרָה וְכוּלֵי. וְרָזָא דְּמִלָּה בְּגִין דְּהָא אוּקְמוּהָ שֻׁלְחָן בַּצָפוֹן וְאוֹרָיְתָא אִתְיְהִיבַת מִימִינָא לְחַבְּרָא יְמִינָא דְּאִיהוּ רַחֲמֵי בִּשְׂמָאלָא דְּאִיהוּ דִּינָא דְּאוֹרָיְתָא אִיהִי יְיָ מִימִינָא פָּתוֹרָא אֲדֹנָ''י מִשְּׂמָאלָא. וְצָרִיךְ לְחַבְּרָא לוֹן דִּבְגִין דְּפָתוֹרָא מִשְּׂמָאלָא אוּקְמוּהָ רַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף וּבְגִין כָּךְ צָרִיךְ תַּלְמִיד חָכָם לְזַמְּנָא עִמֵּהּ לְמָאן דְּיִשְׁתַּדָּל בְּפִתְגָּמֵי אוֹרָיְתָא שְׁבִיעָאָה לְאַרְכָאָה עַל פָּתוֹרָא בְּגִין עֲנִיִּים וּבְגִין דָּא כָּל הַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו וּבְגִין כָּךְ וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת תְּמִינָאָה מַיִם אַחֲרוֹנִים דְּתַקִּינוּ לוֹן בְּגִין מֶלַח סְדוֹמִית וְרָזָא דְּמִלָּה וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם אֵלּוּ מַיִם רִאשׁוֹנִים וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים אֵלּוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים תְּשִׁיעָאָה כּוֹס דִּבְרָכָה וְאוּקְמוּהָ מָארֵי דְּמַתְנִיתִין עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכוֹס דִּבְרָכָה וְאִלֵּין אִנּוּן עִטּוּר, עִטּוּף הַדָּחָה שְׁטִיפָה חַי מָלֵא, וּמְקַבְּלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו. וְנוֹתְנוֹ בְּיָמִין וּמְסַלְּקוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח. וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ וּמְשַׁגְּרוֹ בְּמַתָּנָה לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ. וְעַכְשָׁיו אֵין לָנוּ אֶלָּא אַרְבָּעָה שֶׁהֵן הַדָּחָה וּשְׁטִיפָה חַי, מָלֵא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים חַי מִן הֶחָבִית, וְיֵשׁ אוֹמְרִים חַי הַכּוֹס שָׁלֵם עֲשִׁירָאָה בִּרְכַּת מְזוֹנָא אוּקְמוּהָ רַבָּנָן בִּשְׁלשָה צָרִיךְ כּוֹס וְרָזָא דְּמִלָּה בְּגִין דְּאִיהִי אַהֲבַת כְּלוּלוֹתַיִךְ דְּאִנּוּן אֲבָהָן בַּכֹּל, מִכֹּל כֹּל וְלֵית לְאַרְכָאָה יַתִּיר:

תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר, וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים. בֹּא וּרְאֵה, מִנְהָגִים טוֹבִים וְיָפִים הָיוּ נוֹהֲגִים בַּעֲלֵי סְעוּדַת הַמֶּלֶךְ, לְהַרְאוֹת שֶׁהֵם מִבְּנֵי שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ. וַעֲשָׂרָה דְּבָרִים צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲשׂוֹת בַּסְּעוּדָה. א) נְטִילַת יָדַיִם. ב) לַעֲרוֹךְ שְׁתֵּי חַלּוֹת לְשַׁבָּת. ג) לֶאֱכוֹל שָׁלֹש סְעוּדוֹת. וּלְהוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. ד) לְהָאִיר נֵר עַל הַשֻּׁלְחָן, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּהוּ, שֻׁלְחָן בַּצָפוֹן וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם. וְצָרִיךְ הֵסֵבָה, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּ, הֵסֵבּוּ אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם. ה) כּוֹס שֶׁל יַיִן שֶׁל וַיְכֻלּוּ, דְּהַיְנוּ קִדּוּשׁ. ו) שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה יִהְיוּ עַל שֻׁלְחָנוֹ. ז) לְהַאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ עֲנִיִּים לְשֻׁלְחָנוֹ. ח) נְטִילַת יָדַיִם בְּמַיִם אַחֲרוֹנִים. ט) בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. י) כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְצָרִיךְ לַחֲזוֹר עַל עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לְתַקֵּן אוֹתָם בְּסוֹד קִדּוּשׁ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת. וְהוּא שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִבְּחִינַת הַגְּבוּרָה. וּמִשּׁוּם זֶה הֶעֱמִידוּ חֲכָמִים שֻׁלְחָן בַּצָפוֹן, שֶׁהוּא צַד הַגְּבוּרָה. הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא נְטִילַת יָדַיִם, כִּי כָּךְ הֶעֱמִידוּ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה, יָדַיִם מְזוּהֲמוֹת פְּסוּלוֹת לִבְרָכָה. הַתִּקּוּן הַשֵּׁנִי לִבְצוֹעַ עַל שְׁנֵי כִּכָּרוֹת בַּשַּׁבָּת, שֶׁהֵם רְמוּזִים בִּשְׁנֵי לוּחוֹת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנוּ בַּשַּׁבָּת זוּגוֹת. הַתִּקּוּן הַשְּׁלִישִׁי לֶאֱכוֹל שָׁלֹש סְעוּדוֹת בַּשַּׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה, שֶׁאָמַר אֶחָד מֵהֶם, יְהִי חֶלְקִי עִם גּוֹמְרֵי שָׁלֹש סְעוּדוֹת בַּשַּׁבָּת, שֶׁהֵם שְׁלֵמוּת שֶׁבַע בְּרָכוֹת הַתְּפִלָּה, שֶׁמַּשְׁלִימִים עִמָּהֶם לְעֶשֶׂר. וְסוֹד הָעֹנֶג, הוּא סוֹד הַכָּתוּב, וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְּׁקוֹת אֶת הַגָּן. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם אוֹתָן, וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְקַיְּמָן, מִתְהַפֵּךְ לוֹ עֹנֶג לְנֶגַע צָרַעַת. הַתִּקּוּן הָרְבִיעִי הוּא, לְהָאִיר בַּמְּנוֹרָה עַל הַשֻּׁלְחָן, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּ הָרִאשׁוֹנִים, שֻׁלְחָן בַּצָפוֹן וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם. כִּי שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּךְ. הַתִּקּוּן הַחֲמִישִׁי הוּא, הַכּוֹס שֶׁל וַיְכֻלּוּ, דְּהַיְנוּ כּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ. כּוֹס, הוּא בְּחֶשְׁבּוֹן אֱלֹהִים, דְּהַיְנוּ פ''ו, וַיְכוּלוּ הוּא בְּחֶשְׁבּוֹן ע''ב, שֶׁהַכַּלָּה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, כּוֹלֶלֶת אוֹתָם, מָלֵא יֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, צָרִיךְ לְהָעִיד עַל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. הַתִּקּוּן הַשִּׁשִּׁי, הוּא, שֶׁיִּהְיוּ עַל שֻׁלְחָנוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה, כִּי כָּךְ הֶעֱמִידוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תּוֹרָה וְכוּ' (אבות פרק ג' משנה ג') וְסוֹד הַדָּבָר, מִשּׁוּם שֶׁהֱעֶמִידוּ, שֶׁהַשֻּׁלְחָן הוּא בַּצָפוֹן, וְהַתּוֹרָה נִתְּנָה בַּיַּיִן, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לוֹמַר עַל הַשֻּׁלְחָן דִּבְרֵי תּוֹרָה, כְּדֵי לְחַבֵּר הַיָּמִין שֶׁהוּא רַחֲמִים בִּשְׂמֹאל הוּא דִּין. כִּי הַתּוֹרָה הִיא הוי''ה, מִיָּמִין, וְהַשֻּׁלְחָן הוּא אדנ''י שֶׁהוּא מִשְׂמֹאל. וְעַל כֵּן צְרִיכִים לְחַבֵּר אוֹתָם. וּמִשּׁוּם שֶׁהַשֻּׁלְחָן הוּא בִּשְׂמֹאל, הֶעֱמִידוּ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה, כִּי קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף (פסחים קי''ח:). וּמִשּׁוּם זֶה, צָרִיךְ לְהַזְּמִין עִמּוֹ תַּלְמִיד חָכָם, אֶת מִי שֶׁיַּעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. הַתִּקּוּן הַשְּׁבִיעִי הוּא, לְהַאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ עֲנִיִּים. וּמִשּׁוּם זֶה, כָּל הַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ מַאֲרִיכִים לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. וּמִשּׁוּם זֶה וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. הַתִּקּוּן הַשְּׁמִינִי הוּא, מַיִם אַחֲרוֹנִים, שֶׁתִּקְּנוּ אוֹתָם מִשּׁוּם מֶלַח סְדוֹמִית הַמְּעַוֵּר אֶת הָעֵינַיִם. וְלָמָּה נִקְרָאִים חוֹבָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא בְּדֶרֶךְ סוֹד הוּא כִּי סַם הַמָּוֶת שׁוֹרֶה עַל יָדַיִם מְזוּהֲמוֹת, שֶׁעוֹשִׂים עֲלֵיהֶן בְּרָכָה, וְעַל כּוֹס שֶׁמְּבָרְכִים עָלָיו בְּלִי טָהֳרָה, וְנִקְרָא טָמֵא. וּמַה כּוֹס שֶׁשּׁוֹתִים בּוֹ, הוּא טָמֵא לִבְרָכָה עַד שֶׁהֵם מְטַהֲרִים אוֹתוֹ בִּרְחִיצָה בִּפְנִים וּמִבַּחוּץ, כָּל שֶׁכֵּן הַיָּדַיִם. וּמִשּׁוּם זֶה מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה. וְסוֹד הַדָּבָר, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם, אֵלּוּ מַיִם רִאשׁוֹנִים, וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים, אֵלּוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים. כִּי קָדוֹשׁ, הוּא שֶׁמֶן עָרֵב. שֶׁהָיוּ מוֹשְׁחִים אֶת הַיָּדַיִם לְאַחַר מַיִם אַחֲרוֹנִים (עין ברכות נג:) וְאֵלּוּ שָׁלֹש דְּבָרִים, הֵם כְּנֶגֶד, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם זֶה, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וְגוֹ', שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר שֶׁאַתֶּם בָּנִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶ''שׁ בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם. הַתִּקּוּן הַתְּשִׁיעִי, הוּא כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, וְהֶעֱמִידוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֱמְרוּ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה, וְאֵלּוּ הֵם, עִטּוּר, עִטּוּף הַדָּחָה, שְׁטִיפָה, חַי, מָלֵא, וּמְקַבְּלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְנוֹתְנוֹ בַּיָּמִין, וּמְסַלְּקוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ, וּמְשַׁגְּרוֹ בְּמַתָּנָה לְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ. וְעַתָּה אֵין לָנוּ מֵהֶם אֶלָּא אַרְבָּעָה, שֶׁהֵם הַדָּחָה, וּשְׁטִיפָה, חַי מָלֵא (ברכות נ''א.). וְיֵשׁ אוֹמְרִים חַי מִן הֶחָבִית, אֲבָל בַּכּוֹס אֶפְשָׁר לָתֵת אוֹתוֹ מָזוּג בַּמַּיִם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, חַי, פֵּרוּשׁוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַכּוֹס שָׁלֵם, וְאֵין פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה מָזוּג בַּמַּיִם. הַתִּקּוּן הָעֲשִׂירִי שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל שַׁבָּת, בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, הֲרֵי הֶעֱמִידוּ חֲכָמִים, בִּשְׁלֹשָה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד שֶׁצְרִיכִים כּוֹס. וְסוֹד הַדָּבָר, הוּא מִשּׁוּם שֶׁשְּׁלֹשָה הוּא בְּחִינָת אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ שֶׁפֵּרוּשׁוֹ אַהֲבָה שֶׁל שָׁלֹש 'כֹּל', שֶׁהֵם הָאָבוֹת, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם, בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל. כִּי כְּלוּלוֹתָיִךְ הוּא מִלָּשׁוֹן כֹּל. בְּאַבְרָהָם נֶאֱמָר, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. וּבְיִצְחָק נֶאֱמָר, וָאָכַל מִכֹּל. וּבְיַעֲקֹב נֶאֱמָר, יֵשׁ לִי כֹּל. וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה יוֹתֵר.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק א

א. רַבִּים שֶׁנִּתְוַעֲדוּ לֶאֱכֹל פַּת אוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן וּבֵרֵךְ אֶחָד מֵהֶם וְעָנוּ כֻּלָּם אָמֵן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת אֲבָל אִם לֹא נִתְכַּוְּנוּ לֶאֱכֹל כְּאֶחָד אֶלָּא זֶה בָּא מֵעַצְמוֹ וְזֶה בָּא מֵעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אוֹכְלִין מִכִּכָּר אֶחָד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. בְּפַת וְיַיִן בִּלְבַד, אֲבָל שְׁאָר אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין אֵינָן צְרִיכִין הֲסֵבָּה אֶלָּא אִם בֵּרֵךְ אֶחָד מֵהֶם וְעָנוּ כֻּלָּם אָמֵן הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנוּ לְהָסֵב כְּאֶחָד: ב. כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ בְּרָכָה מִכָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע הַבְּרָכָה כֻּלָּהּ מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה חַיָּב לַעֲנוֹת אָמֵן. וְאִם הָיָה הַמְבָרֵךְ נָכְרִי אוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס אוֹ כּוּתִי אוֹ תִּינוֹק הַמִּתְלַמֵּד אוֹ שֶׁהָיָה גָּדוֹל וְשִׁנָּה מִמַּטְבֵּעַ הַבְּרָכָה אֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן:

מוסר

ספר חסידים סימן קסז קסח

יְחֱרַד הָאִישׁ לְתַקֵּן מַעֲשָׂיו כִּי יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁזּוֹכִים לִהְיוֹת אֵצֶל שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישיעיה ס) וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה'. וּכְתִיב (ש''א כה) וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ. וּכְתִיב (ישעיה ס) וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם. וְיֵשׁ עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְרוֹאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לג) וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה. וְיֵשׁ שֶׁלֹּא רוֹאֵהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כו) וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה'. וּכְתִיב (איוב כ) אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת נַהֲרֵי נַחֲלֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה. אַל תְּעָרֵב בָּנִים עִם בָּנוֹת פֶּן יַחֲטִיאוּ. תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל לְבַדָּם, אֲבָל בַּחוּרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּיו וְכֵן יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחוֹבוֹתֵיהֶם, יְלָדִים לְבַד וִילָדוֹת לְבַד. וְכֵן בְּסוֹף תְּהִלִּים (קסח) בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת וְלֹא אָמַר בַּחוּרִים עִם בְּתוּלוֹת כְּמוֹ זְקֵנִים עִם נְעָרִים. 'גַּם', לְרַבּוֹת נָשִׁים לְבַד:

עקב ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָֽׁבְתָּ: דִילְמָא תֵיכוּל וְתִשְׂבַּע וּבָתִּין שַׁפִּירִין תִּבְנֵי וְתֵיתֵב: (יג) וּבְקָֽרְךָ וְצֹֽאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּֽה: וְתוֹרָךְ וְעָנָךְ יִסְגוּן וְכַסְפָּא וְדַהֲבָא יִסְגֵא לָךְ וְכֹל דִי לָךְ יִסְגֵא: (יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָֽׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִֽיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִֽים: וִירִים לִבָּךְ וְתִנְשֵׁי יָת דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא: (טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַֽחַלָּמִֽישׁ: דְדַבְּרָךְ בְּמַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחִילָא אֲתַר חֵיוָן קָלָן וְעַקְרַבִּין וּבֵית צַחֲוָנָא אֲתַר דִי לֵית מַיָא דְאַפֵּק לָךְ מַיָא מִטִּנָרָא תַּקִיפָא: (טז) הַמַּֽאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָֽדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּֽתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִֽבְךָ בְּאַֽחֲרִיתֶֽךָ: דְאוֹכָלָךְ מַנָא בְּמַדְבְּרָא דִי לָא יָדְעוּן אֲבָהָתָךְ בְּדִיל לְעַנָיוּתָךְ וּבְדִיל לְנַסָיוּתָךְ לְאוֹטָבָא לָךְ בְּסוֹפָךְ: (יז) וְאָֽמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּֽה: וְתֵימַר בְּלִבָּךְ חֵילִי וּתְקֵף יְדִי קְנוֹ לִי יָת נִכְסַיָא הָאִלֵין: (יח) וְזָֽכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַֽעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּֽה: (פ) וְתִדְכַּר יָת יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי הוּא יָהֵב לָךְ עֵצָה לְמִקְנֵי נִכְסִין בְּדִיל לְקַיָמָא יָת קְיָמֵהּ דִי קַיִים לְאֲבָהָתָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין: (יט) וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָֽלַכְתָּ אַֽחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַֽעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתָ לָהֶם הַֽעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּֽאבֵדֽוּן: וִיהֵי אִם מִנְשָׁאָה תִנְשֵׁי יָת דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְהַךְ בָּתַר טַעְוַת עַמְמַיָא וְתִפְלְחִנוּן וְתִסְגוּד לְהוֹן אַסְהֵדִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרֵי מֵיבַד תֵּיבְדוּן: (כ) כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהֹוָה מַֽאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּֽאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (פ) כְּעַמְמַיָא דִי יְיָ מֹאבִיד מִקֳדָמֵיכוֹן כֵּן תֵּיבְדוּן חֳלַף דְלָא קַבֶּלְתּוּן בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן: ט (א) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַֽעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָֽיִם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתְּ עָבֵר יוֹמָא דֵין יָת יַרְדְנָא לְמֵיעַל לְמֵירַת עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִיפִין מִנָךְ קִרְוִין רַבְרְבָן וּכְרִיכָן עַד צֵית שְׁמַיָא:

רש''י גדלים ועצמים ממך. אתה עצום, והם עצומים ממך:

(ב) עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵֽי עֲנָֽק: עַם רַב וְתַקִיף בְּנֵי גִבָּרַיָא דִי אַתְּ יְדַעַתְּ וְאַתְּ שְׁמַעְתְּ מָן יִכּוּל לְמֵיקַם קֳדָם בְּנֵי גִבָּרַיָא: (ג) וְיָֽדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הֽוּא הָֽעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹֽכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּם וְהַֽאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה לָֽךְ: וְתִדַע יוֹמָא דֵין אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ הוּא דְעֲבַר קֳדָמָךְ מֵימְרֵהּ אֶשָׁא אָכְלָא הוּא יְשֵׁצִנוּן וְהוּא יְתָרֵכִנוּן קֳדָ מָךְ וּתְתָרֵ כִנוּן וְתוֹבְדִנוּן בִּפְרִיעַ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ לָךְ: (ד) שלישי אַל תֹּאמַר בִּלְבָֽבְךָ בַּֽהֲדֹף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהֹוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶֽיךָ: לָא תֵימַר בְּלִבָּךְ בִּדְיִתְּבַר יְיָ אֱלָהָךְ יָתְהוֹן מִקֳדָמָךְ לְמֵימַר בְּזָכוּתִי אַעֲלַנִי יְיָ לְמֵירַת יָת אַרְעָא הָדָא וּבְחוֹבֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין יְיָ מְתָרֶכְהוֹן מֵקֳדָמָךְ:

רש''י אל תאמר בלבבך. צדקתי ורשעת הגוים גרמו:

(ה) לֹא בְצִדְקָֽתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֽוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹֽב: לָא בְזָכוּתָךְ וּבְקַשִׁיטּוּת לִבָּךְ אַתְּ עָלֵל לְמֵירַת יָת אַרְעֲהוֹן אֲרֵי בְּחוֹבֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין יְיָ אֱלָהָךְ מתָרֶכְהוֹן מִקָדָמָךְ וּבְדִיל לַאֲקָמָא יָת פִּתְגָמָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

רש''י לא בצדקתך וגו' אתה בא לרשת וגו' כי ברשעת הגוים. הרי כי משמש בלשון אלא:

(ו) וְיָֽדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָֽתְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָֽתָּה: וְתִדַע אֲרֵי לָא בְזָכוּתָךְ יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ יָת אַרְעָא טַבְתָא הָדָא לְמֵירְתַהּ אֲרֵי עַם קְשֵׁי קְדַל אַתְּ: (ז) זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּֽאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְהֹוָֽה: הֱוֵי דְכִיר לָא תִנְשֵׁי יָת דִי אַרְגֶזְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּמַדְבְּרָא לְמִן יוֹמָא דִי נְפַקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין מְסָרְבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ: (ח) וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת יְהֹוָה וַיִּתְאַנַּף יְהֹוָה בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶֽם: וּבְחוֹרֵב אַרְגֶזְתּוּן קֳדָם יְיָ וַהֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ בְּכוֹן לְשֵׁיצָאָה יַתְכוֹן: (ט) בַּֽעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָֽאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְהֹוָה עִמָּכֶם וָֽאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִֽיתִי: בְּמִסְקִי לְטוּרָא לְמִסַב לוּחֵי אַבְנַיָא לוּחֵי קְיָמָא דִי גְזַר יְיָ עִמְכוֹן וִיתֵבִית בְּטוּרָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן לַחֲמָא לָא אֲכָלִית וּמַיָא לָא אִשְׁתֵּיתִי:

רש''י ואשב בהר. אין ישיבה אלא לשון עכבה:

(י) וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָֽאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַֽעֲלֵיהֶם כְּֽכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָֽל: וִיהַב יְיָ לִי יָת תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּתִיבִין בְּאֶצְבְּעָא דַיְיָ וַעֲלֵיהוֹן כְּכָל פִּתְגָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשָׁתָא בְּיוֹמָא דִקְהָלָא: (יא) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן יְהֹוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָֽאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִֽית: וַהֲוָה מִסוֹף אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן יְהַב יְיָ לִי יָת תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא לוּחֵי קְיָמָא:

רש''י לחת. לחת כתיב, ששתיהם שוות:

(יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָֽה: וַאֲמַר יְיָ לִי קוּם חוּת בִּפְרִיעַ מִכָּא אֲרֵי חַבִּיל עַמָךְ דִי אַפֶּקְתָּא מִמִצְרָיִם סָטוּ בִּפְרִיעַ מִן אָרְחָא דִי פַקֶדְתִּנוּן עֲבָדוּ לְהוֹן מַתְּכָא: (יג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הֽוּא: וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר גְלֵי קֳדָמַי יָת עַמָא הָדֵין וְהָא עַם קְשֵׁי קְדַל הוּא: (יד) הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶֽעֱשֶׂה אֽוֹתְךָ לְגֽוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּֽנּוּ: אַנַח בָּעוּתָךְ מִקֳדָמַי וֶאֱשֵׁצִנוּן וְאֶמְחֵי יָת שִׁמְהוֹן מִתְּחוֹת שְׁמַיָא וְאֶעְבֵּד יָתָךְ לְעַם תַּקִיף וְסַגִי מִנְהוֹן: (טו) וָאֵפֶן וָֽאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָֽי: וְאִתְפְּנֵיתִי וּנְחָתִית מִן טוּרָא וְטּוּרָא בָּעֵר בְּאֶשָׁתָא וּתְרֵין לוּחֵי קְיָמָא עַל תַּרְתֵּין יְדָי: (טז) וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַֽיהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶתְכֶֽם: וַחֲזֵיתִי וְהָא חַבְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן עֲבַדְתּוּן לְכוֹן עֵגֶל מַתְּכָא סְטֵיתוּן בִּפְרִיעַ מִן אָרְחָא דִי פַקִיד יְיָ יָתְכוֹן: (יז) וָֽאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָֽאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָֽאֲשַׁבְּרֵם לְעֵֽינֵיכֶֽם: וַאֲחָדִית בִּתְרֵין לוּחַיָא וּרְמִיתִנוּן מֵעַל תַּרְתֵּין יְדָי וּתְבַרְתִּנוּן לְעֵינֵיכוֹן:

עקב יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(יח) וָֽאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהֹוָה כָּרִֽאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַֽעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסֽוֹ: וְאִשְׁתַּטָחִית קֳדָם יְיָ כְּקַדְמֵיתָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן לַחְמָא לָא אֲכָלִית וּמַיָא לָא אִשְׁתֵּיתִי עַל כָּל חוֹבֵיכוֹן דִי חַבְתּוּן לְמֶעְבַּד דְבִישׁ קֳדָם יְיָ לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹהִי:

רש''י ואתנפל לפני ה' כראשנה ארבעים יום. שנאמר (שמות לב, ל) ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה. באותה עליה נתעכבתי ארבעים יום. נמצאו כלים בעשרים ותשעה באב. שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה (דברים י, א) פסל לך שני לוחת, עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכפורים. בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר יד, כ) סלחתי כדברך. לכך הקבע למחילה ולסליחה. ומנין שנתרצה ברצון שלם, שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים (דברים י, י) , מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס:

(יט) כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִֽוא: אֲרֵי דְחֵלִית מִקָדָם רָגְזָא וְחֵמְתָא דִי רְגַז יְיָ עֲלֵיכוֹן לְשֵׁצָאָה יָתְכוֹן וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתִי אַף בְּזִמְנָא הַהִיא: (כ) וּֽבְאַֽהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהֹוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָֽאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַֽהֲרֹן בָּעֵת הַהִֽוא: וְעַל אַהֲרֹן הֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ לַחֲדָא לְשֵׁצָיוּתֵהּ וְצַלֵיתִי אַף עַל אַהֲרֹן בְּעִדָנָא הַהִיא:

רש''י ובאהרן התאנף ה'. לפי ששמע לכם: להשמידו. זה כלוי בנים. וכן הוא אומר (עמוס ב, ט) ואשמיד פריו ממעל: ואתפלל גם בעד אהרן. והועילה תפלתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים:

(כא) וְֽאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָֽאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָֽאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָֽאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָֽר: וְיָת חוֹבָתְכוֹן דִי עֲבַדְתּוּן יָת עֶגְלָא נְסֵבִית וְאוֹקֵדִית יָתֵהּ בְּנוּרָא וְשָׁפִית יָתֵהּ בְּשׁוּפִינָא יָאוּת עַד דִי הֲוָה דַקִיק לְעַפְרָא וּרְמֵת יָת עַפְרֵהּ לְנַחֲלָא דְנָחֵת מִן טוּרָא:

רש''י טחון. לשון הוה כמו (בראשית כו, יג) הלוך וגדל:

(כב) וּֽבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַֽתַּֽאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת יְהֹוָֽה: וּבִדְלֶקְתָּא וּבְנִסֵתָא וּבְקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי מַרְגְזִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ: (כג) וּבִשְׁלֹחַ יְהֹוָה אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא הֶֽאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלֽוֹ: וְכַד שְׁלַח יְיָ יָתְכוֹן מֵרְקַם גֵיאָה לְמֵימַר סְקוֹ וְאַחֲסִינוּ יָת אַרְעָא דִי יְהָבִית לְכוֹן וְסָרֶבְתּוּן עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וְלָא הֵימַנְתּוּן לֵהּ וְלָא קַבֶּלְתּוּן לְמֵימְרֵהּ: (כד) מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְהֹוָה מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶֽם: מְסָרְבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ מִיוֹמָא דִידָעִית יָתְכוֹן: (כה) וָֽאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהֹוָה אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּֽי אָמַר יְהֹוָה לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶֽם: וְאִשְׁתַּטָחִית קֳדָם יְיָ יָת אַרְבְּעִין יְמָמִין וְיָת אַרְבְּעִין לֵילָוָן דִי אִשְׁתַּטָחִית אֲרֵי אֲמַר יְיָ לְשֵׁצָאָה יָתְכוֹן:

רש''י ואתנפל וגו' . אלו הן עצמם האמורים למעלה (פסוק יח) וכפלן כאן, לפי שכתוב כאן סדר תפלתו, שנאמר (פסוק כו) ה' אלהים אל תשחת עמך וגו' :

(כו) וָֽאֶתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה וָֽאֹמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַֽחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָֽה: וְצַלֵיתִי קֳדָם יְיָ וַאֲמָרִית יְיָ אֱלֹהִים לָא תְחַבֵּל עַמָךְ וְאַחֲסַנְתָּךְ דִי פְרַקְתָּא בְּתָקְפָּךְ דִי אַפֶּקְתָּא מִמִצְרַיִם בִּידָא תַקִיפָא: (כז) זְכֹר לַֽעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתֽוֹ: אִדְכַר לְעַבְדָיךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָא תִתְפְּנֵי לְקַשְׁיוּת עַמָא הָדֵין וּלְחוֹבֵיהוֹן וְלַחֲטָאֵיהוֹן: (כח) פֶּן יֹֽאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הֽוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת יְהֹוָה לַֽהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הֽוֹצִיאָם לַֽהֲמִתָם בַּמִּדְבָּֽר: דִילְמָא יֵימְרוּן דָיְרֵי אַרְעָא דִי אַפֶּקְתָּנָא מִתַּמָן מִדְלֵית יוּכְלָא דַיְיָ לְאָעָלוּתְהוֹן לְאַרְעָא דִי מַלִיל לְהוֹן וּמִדְסָנֵי יָתְהוֹן אַפֵּקִנוּן לְקַטָלוּתְהוֹן בְּמַדְבְּרָא: (כט) וְהֵם עַמְּךָ וְנַֽחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹֽחֲךָ הַגָּדֹל וּבִֽזְרֹֽעֲךָ הַנְּטוּיָֽה: (פ) וְאִנוּן עַמָךְ וְאַחֲסַנְתָּךְ דִי אַפֶּקְתָּא בְּחֵילָךְ רַבָּא וּבִדְרָעָךְ מְרָמְמָא: י (א) רביעי בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהֹוָה אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵֽי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַֽעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵֽץ: בְּעִדָנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ לִי פְּסַל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וְסַק לָקֳדָמַי לְטּוּרָא וְתַעְבֵּד לָךְ אֲרוֹנָא דְאָעָא:

רש''י בעת ההוא. לסוף ארבעים יום נתרצה לי ואמר לי פסל לך, ואחר כך ועשית לך ארון עץ, ואני עשיתי ארון תחלה, שכשאבוא והלחות בידי היכן אתנם. ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה:

(ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִֽאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּֽאָרֽוֹן: וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָא יָת פִּתְגָמַיָא דִי הֲווֹ עַל לוּחַיָא קַדְמָאֵי דִי תְבַרְתָּא וּתְשַׁוִנוּן בַּאֲרוֹנָא: (ג) וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָֽאֶפְסֹל שְׁנֵֽי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִֽאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִֽי: וַעֲבָדִית אֲרוֹנָא דְאָעֵי שִׁטִּין וּפְסָלִית תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָא כְּקַדְמָאֵי וּסְלֵקִית לְטוּרָא וּתְרֵין לוּחַיָא בִּידִי: (ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָֽרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהֹוָה אֵלָֽי: וּכְתַב עַל לוּחַיָא כִּכְתָבָא קַדְמָאָה יָת עַשְׂרָא פִתְגָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ עִמְכוֹן בְּטוּרָא מִגוֹ אֶשְׁתָא בְּיוֹמָא דִקְהָלָא וִיהָבִנוּן יְיָ לִי: (ה) וָאֵפֶן וָֽאֵרֵד מִן הָהָר וָֽאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּֽאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּֽאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָֽה: וְאִתְפְּנֵיתִי וּנְחָתִית מִן טוּרָא וְשַׁוֵיתִי יָת לוּחַיָא בַּאֲרוֹנָא דִי עֲבָדִית וַהֲווֹ תַמָן כְּמָא דִי פַקְדַנִי יְיָ: (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָֽסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַֽעֲקָן מֽוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַֽהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּֽיו: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְטָלוּ מִבְּאֵרוֹת בְּנֵי יַעֲקָן לְמוֹסֵרָה תַּמָן מִית אַהֲרֹן וְאִתְקְבַר תַּמָן וְשַׁמֵשׁ אֶלְעָזָר בְּרֵהּ תְּחוֹתוֹהִי:

רש''י ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. מה ענין זה לכאן. ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר (במדבר לג, לא) ויסעו ממוסרות וגו' . ועוד, שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר. אלא, אף זו מן התוכחה, ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד:

(ז) מִשָּׁם נָֽסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַֽחֲלֵי מָֽיִם: מִתַּמָן נְטָּלוּ לְגֻדְגֹד וּמִן גֻדְגֹד לְיָטְבָת אַרְעָא נָגְדָא נַחֲלִין דְמַיִין:

רש''י ומן הגדגדה וגו' . ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאלו מת שם. וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות, לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא, כיום שנשתברו בו הלוחות. ולהודיעך שהקשה לו מה שאמרו (במד' יד, ד) נתנה ראש לפרוש ממנו, כיום שעשו בו את העגל:

(ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהֹוָה אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה לַֽעֲמֹד לִפְנֵי יְהֹוָה לְשָֽׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה: בְּעִדָנָא הַהִיא אַפְרֵשׁ יְיָ יָת שִׁבְטָּא דְלֵוִי לְמִטַל יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ לְמֵיקַם קֳדָם יְיָ לְשַׁמָשׁוּתֵהּ וּלְבָרָכָא בִשְׁמֵהּ עַד יוֹמָא הָדֵין:

רש''י בעת ההוא הבדיל ה' וגו' . מוסב לענין הראשון: בעת ההוא. בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם. וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזו לא טעו בה בני לוי, אלא עמדו באמונתם: לשאת את ארון. הלוים: לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. הכהנים, והוא נשיאת כפים:

(ט) עַל כֵּן לֹֽא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַֽחֲלָה עִם אֶחָיו יְהֹוָה הוּא נַֽחֲלָתוֹ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֽוֹ: עַל כֵּן לָא הֲּוָה לְלֵוִי חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִם אֲחוֹהִי מַתְּנָן דִיהַב לֵהּ יְיָ אִנוּן אַחֲסַנְתֵּהּ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָךְ לֵהּ:

רש''י על כן לא היה ללוי חלק. לפי שהבדלו לעבודת מזבח ואינן פנויין לחרוש ולזרוע: ה' הוא נחלתו. נוטל פרס מזמן מבית המלך:

(י) וְאָֽנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹֽא אָבָה יְהֹוָה הַשְׁחִיתֶֽךָ: וַאֲנָא הֲוֵיתִי קָאֵם בְּטוּרָא כְּיוֹמִין קַדְמָאִין אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתִי אַף בְּזִמְנָא הַהוּא לָא אָבֵי יְיָ לְחַבָּלוּתָךְ:

רש''י ואנכי עמדתי בהר. לקבל הלוחות האחרונות. ולפי שלא פרש למעלה כמה עמד בהר בעליה אחרונה זו, חזר והתחיל בה: כימים הראשונים. של לוחות הראשונות, מה הם ברצון אף אלו ברצון. אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם היו בכעס:

(יא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִֽירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַֽאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶֽם: (פ) וַאֲמַר יְיָ לִי קוּם זִיל לְמִטוּל קֳדָם עַמָא וְיֵעֲלוּן וְיֵרְתוּן יָת אַרְעָא דִי קַיֵמִית לַאֲבָהָתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן:

רש''י ויאמר ה' אלי וגו' . אף על פי שסרתם מאחריו וטעיתם בעגל, אמר לי (שמות לב, לד) לך נחה את העם:

(יב) חמישי וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵֽעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַֽהֲבָה אֹתוֹ וְלַֽעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשֶֽׁךָ: וּכְעַן יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלָהָךְ תָּבַע מִנָךְ אֱלָהֵן לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בְּכָל אָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִרְחַם יָתֵהּ וּלְמִפְלַח קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ:

רש''י ועתה ישראל. אף על פי שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו' : כי אם ליראה וגו' . רבותינו דרשו מכאן, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:

(יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָֽךְ: לְמִטַר יָת פִּקוֹדַיָא דַיְיָ וְיָת קְיָמוֹהִי דַאֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לִדְיֵיטַב לָךְ:

רש''י לשמר את מצות ה'. ואף היא לא לחנם, אלא לטוב לך, שתקבלו שכר:

(יד) הֵן לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּֽהּ: הָא דַיְיָ אֱלָהָךְ שְׁמַיָא וּשְׁמֵי שְׁמַיָא אַרְעָא וְכָל דִי בַהּ:

רש''י הן לה' אלהיך. הכל, ואף על פי כן רק באבותיך חשק ה' מן הכל:

(טו) רַק בַּֽאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהֹוָה לְאַֽהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַֽחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָֽעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּֽה: לְחוֹד בַּאֲבָהָתָךְ צָבֵי יְיָ לְמִרְחַם יָתְהוֹן וְאִתִּרְעֵי בִּבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן בְּכוֹן מִכָּל עַמְמַיָא כְּיוֹמָא הָדֵין:

רש''י בכם. כמו שאתם רואים אתכם חשוקים מכל העמים היום הזה:

(טז) וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עֽוֹד: וְתֶעְדוּן יָת טַפְשׁוּת לִבְּכוֹן וּקְדָלְכוֹן לָא תַקְשׁוּן עוֹד:

רש''י ערלת לבבכם. אוטם לבבכם וכסויו:

(יז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָֽאֱלֹהִים וַֽאֲדֹנֵי הָֽאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹֽא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹֽׁחַד: אֲרֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהָא דַיָנִין וּמָרֵי מַלְכִין אֱלָהָא רַבָּא גִבָּרָא וּדְחִילָא דִי לֵית קֳדָמוֹהִי מִסַב אַפִּין וְאַף לָא לְקַבָּלָא שָׁחְדָא:

רש''י ואדני האדנים. לא יוכל שום אדון להציל אתכם מידו: לא ישא פנים. אם תפרקו עלו: ולא יקח שחד. לפיסו בממון:

(יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָֽה: עָבֵד דִין יִתַּם וְאַרְמְלָא וְרָחֵם גִיוֹרָא לְמִתַּן לֵהּ מְזוֹנָא וּכְסוּ:

רש''י עשה משפט יתום ואלמנה. הרי גבורה, ואצל גבורתו אתה מוצא ענותנותו: ואהב גר לתת לו לחם ושמלה. ודבר חשוב הוא זה, שכל עצמו של יעקב אבינו על זה נתפלל, (בראשית כח, כ) ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש:

(יט) וַֽאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּֽי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: וְתִרְחֲמוּן יָת גִיוֹרָא אֲרֵי דַיָרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רש''י כי גרים הייתם. מום שבך אל תאמר לחברך:

(כ) אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַֽעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵֽעַ: יָת יְיָ אֱלָהָךְ תִּדְחַל וְקָדָמוֹהִי תִפְלָח וּלְדַחַלְתֵּהּ תִּקְרַב וּבִשְׁמֵהּ תְּקַיַם:

רש''י את ה' אלהיך תירא. ותעבוד לו ותדבק בו, ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו, אז בשמו תשבע:

(כא) הוּא תְהִלָּֽתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּֽוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶֽיךָ: הוּא תֻשְׁבַּחְתָּךְ וְהוּא אֱלָהָךְ דַעֲבַד עִמָךְ יָת רַבְרְבָתָא וְיָת חֲסִינָתָא הָאִלֵין דִי חֲזוֹ עֵינָיךְ: (כב) בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָֽרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָֽׂמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כְּכֽוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹֽב: בְּשַׁבְעִין נַפְשָׁן נְחָתוּ אֲבָהָתָךְ לְמִצְרָיִם וּכְעַן שַׁוְיָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי: יא (א) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָֽׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִֽים: וְתִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ וְתִטַּר מַטְרַת מֵימְרֵהּ וּקְיָמוֹהִי וְדִינוֹהִי וּפִקוֹדוֹהִי כָּל יוֹמַיָא: (ב) וִֽידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָֽדְעוּ וַֽאֲשֶׁר לֹֽא רָאוּ אֶת מוּסַר יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַֽחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָֽה: וְתִדְעוּן יוֹמָא דֵין אֲרֵי לָא יָת בְּנֵיכוֹן דִי לָא יְדָעוּ וְדִי לָא חֲזוֹ יָת אֻלְפָנָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָת רְבוּתֵהּ יָת יְדֵהּ תַּקִיפָא וּדְרָעֵהּ מְרָמְמָא:

רש''י וידעתם היום. תנו לב לדעת ולהבין ולקבל תוכחתי: כי לא את בניכם. אני מדבר עכשיו שיוכלו לומר אנו לא ידענו ולא ראינו בכל זה:

(ג) וְאֶת אֹֽתֹתָיו וְאֶֽת מַֽעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶֽלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכָל אַרְצֽוֹ: וְיָת אַתְוָתֵהּ וְיָת עוֹבָדוֹהִי דִי עֲבַד בְּגוֹ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וּלְכָל אַרְעֵהּ: (ד) וַֽאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַֽחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם יְהֹוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה: וְדִי עֲבַד לְמַשִׁרְיַת מִצְרַיִם לְסוּסְוָתֵהּ וְלִרְתִיכוֹהִי דִי אַטִיף יָת מֵי יַמָא דְסוּף עַל אַפֵּיהוֹן בְּמִרְדָפְהוֹן בַּתְרֵיכוֹן וְאוֹבָדִנוּן יְיָ עַד יוֹמָא הָדֵין: (ה) וַֽאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּֽאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּֽה: וְדִי עֲבַד לְכוֹן בְּמַדְבְּרָא עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין: (ו) וַֽאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַֽאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּֽצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּֽתֵּיהֶם וְאֶת אָֽהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵֽל: וְדִי עֲבַד לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בַּר רְאוּבֵן דִי פְתָחַת אַרְעָא יָת פּוּמַהּ וּבְלָעָתְנוּן וְיָת אֱנַשׁ בָּתֵּיהוֹן וְיָת מַשְׁכְּנֵיהוֹן וְיָת כָּל יְקוּמָא דִי עִמְהוֹן בְּגוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל:

רש''י בקרב כל ישראל. כל מקום שהיה אחד מהם בורח, הארץ נבקעת מתחתיו ובולעתו, אלו דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה, והלא כבר נאמר (במדבר טז, לב) ותפתח הארץ את פיה, ולא פיותיה. אמר לו, ומה אני מקים בקרב כל ישראל. אמר לו שנעשית הארץ מדרון כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם [בורח] , היה מתגלגל ובא עד מקום הבקיעה: ואת כל היקום אשר ברגליהם. זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו:

(ז) כִּי עֵֽינֵיכֶם הָֽרֹאֹת אֵת כָּל מַֽעֲשֵׂה יְהֹוָה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָֽׂה: אֲרֵי עֵינֵיכוֹן חֲזָאָן יָת כָּל עוֹבָדָא דַיְיָ רַבָּא דִי עֲבָד:

רש''י כי עיניכם הראת. מוסב על מקרא האמור למעלה, (פסוק ב) כי לא את בניכם אשר לא ידעו וגו' כי אם עמכם אשר עיניכם הרואות וגו' :

(ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּֽחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִֽירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וְתִטְרוּן יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין בְּדִיל דְתִתְקְפוּן וְתֵעֲלוּן וְתֵירְתוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ: (ט) וּלְמַעַן תַּֽאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָֽשׁ: (ס) וּבְדִיל דְתוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ: (י) שישי כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַֽרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָֽק: אֲרֵי אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ לָא כְאַרְעָא דְמִצְרַיִם הִיא דִי נְפַקְתּוּן מִתַּמָן דִי תִזְרַע יָת זַרְעָךְ וּמַשְׁקַת לֵהּ בְּרַגְלָךְ כְּגִנְתָא יַרְקָא:

רש''י לא כארץ מצרים הוא. אלא טובה המנה. ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו. יכול בגנותה הכתוב מדבר, וכך אמר להם, לא כארץ מצרים היא, אלא רעה המנה, תלמוד לומר (במדבר יג, כב) וחברון שבע שנים נבנתה וגו' , אדם אחד בנאן, וחם בנה צוען למצרים בנו, וחברון לכנען. דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך בונה את הכעור שפסלתו של ראשון, הוא נותן בשני. ובכל מקום, החביב קודם. הא למדת שחברון יפה מצוען, ומצרים משבחת מכל הארצות, שנאמר (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, וצוען שבח מצרים היא, שהיתה מקום מלכות, שכן הוא אומר (ישעיה ל, ד) כי היו בצוען שריו. וחברון פסלתה של ארץ ישראל, לכך הקצוה לקבורת מתים, ואף על פי כן היא יפה מצוען. ובמסכת כתבות (קיב, א) דרשו בענין אחר, אפשר אדם בונה בית לבנו הקטן ואחר כך לבנו הגדול, אלא שמבנה על אחד משבעה בצוען: אשר יצאתם משם. אפלו ארץ רעמסס [וארץ גושן] אשר ישבתם בה והיא במיטב ארץ מצרים שנאמר (בראשית מז, יא) במיטב הארץ וגו' , אף היא אינה כארץ ישראל: והשקית ברגלך. ארץ מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה וצריך אתה לנדד משינתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה. אבל זו (פסוק יא) למטר השמים תשתה מים. אתה ישן על מטתך, והקדוש ברוך הוא משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת: כגן הירק. שאין די לו בגשמים ומשקין אותו ברגל ובכתף:

(יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּֽיִם: וְאַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ אֲרַע טוּרִין וּבִקְעָן לִּמְטַּר שְׁמַיָא תִּשְׁתֵּי מַיָא:

רש''י ארץ הרים ובקעת. משבח ההר מן המישור, שהמישור, בבית כור אתה זורע כור, אבל ההר בבית כור ממנו חמשת כורין, ארבע מארבע שפועיו, ואחד בראשו: ובקעת. הן מישור:

(יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵֽרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַֽחֲרִית שָׁנָֽה: (ס) אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ תָּבַע יָתַהּ תְּדִירָא עֵינֵי דַיְיָ אֱלָהָךְ בַּהּ מֵרֵישָׁא דְשַׁתָּא וְעַד סוֹפָא דְשַׁתָּא:

רש''י אשר ה' אלהיך דרש אתה. והלא אף כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח, כו) להמטיר על ארץ לא איש, אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, ועל ידי אותה דרישה שדורשה דורש את כל הארצות עמה: תמיד עיני ה' אלהיך בה. לראות מה היא צריכה ולחדש לה גזרות, עתים לטובה עתים לרעה וכו' , כדאיתא בראש השנה (יז, ב) : מרשית השנה. מראש השנה נדון מה יהא בסופה:

(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַֽהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶֽם: וִיהֵי אִם קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַי דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן וּלְמִפְלַח קֳדָמוֹהִי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן:

רש''י והיה אם שמע. והיה, מוסב על האמור למעלה, (פסוק יא) למטר השמים תשתה מים: והיה אם שמע תשמעו. אם שמע בישן תשמעו בחדש. וכן (דברים ח, יט) והיה אם שכח תשכח, אם התחלת לשכח, סופך שתשכח כלה, שכן כתיב במגלה אם תעזבני יום, יומים אעזבך [ במגילת חסידים ] (ספרי מח) : מצוה אתכם היום. שיהיו עליכם חדשים, כאלו שמעתם בו ביום: לאהבה את ה'. שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר. אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה וסוף הכבוד לבא: ולעבדו בכל לבבכם. עבודה שהיא בלב. וזו היא תפלה, שהתפלה קרויה עבודה, שנאמר (דניאל ו, יז) אלהך די אנת פלח לה בתדירא, וכי יש פלחן בבבל, אלא על שהיה מתפלל, שנאמר (שם ו, יא) וכוין פתיחן לה וגו' . וכן בדוד הוא אומר (תהלים קמא, ב) תכון תפלתי קטרת לפניך: בכל לבבכם ובכל נפשכם. והלא כבר הזהיר על כך (דברים ו, ה) בכל לבבך ובכל נפשך, אלא, אזהרה ליחיד אזהרה לצבור:

(יד) וְנָֽתַתִּי מְטַֽר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָֽסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֽשְׁךָ וְיִצְהָרֶֽךָ: וְאֶתֵּן מְטַר אַרְעֲכוֹן בְּעִדָנֵהּ בַּכִּיר וְלַקִישׁ וְתִכְנוֹשׁ עִבוּרָךְ וְחַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ:

רש''י ונתתי מטר ארצכם. עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעלי: בעתו. בלילות שלא יטריחו אתכם. דבר אחר בעתו, בלילי שבתות שהכל מצויין בבתיהם: יורה. היא רביעה הנופלת לאחר הזריעה שמרוה את הארץ ואת הזרעים: ומלקוש. רביעה היורדת סמוך לקציר למלאות התבואה בקשיה. ולשון מלקוש, דבר המאוחר. כדמתרגמינן (בראשית ל, מב) והיה העטופים ללבן, לקישיא. דבר אחר לכך נקראת מלקוש שיורדת על המלילות ועל הקשין: ואספת דגנך. אתה תאספנו אל הבית ולא אויביך. כענין שנאמר (ישעי' סב, ח. ט) אם אתן את דגנך וגו' כי מאספיו יאכלהו, ולא כענין שנאמר (שופטים ו, ג) והיה אם זרע ישראל וגו' :

(טו) וְנָֽתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָֽׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָֽכַלְתָּ וְשָׂבָֽעְתָּ: וְאֶתֵּן עִשְׂבָּא בְחַקְלָךְ לִבְעִירָךְ וְתֵיכוּל וְתִשְׂבָּע:

רש''י ונתתי עשב בשדך. שלא תצטרך להוליכה למדבריות. דבר אחר שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים ומשליך לפני בהמתך ואתה מונע ידך ממנה שלשים יום קודם לקציר ואינה פוחתת מדגנה: ואכלת ושבעת. הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים:

(טז) הִשָּֽׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַֽעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶם לָהֶֽם: אִסְתַּמָרוּ לְכוֹן דִילְמָא יִטְעוּן לִבְּכוֹן וְתִסְטוּן וְתִפְלְחוּן לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וְתִסְגְדוּן לְהוֹן:

רש''י השמרו לכם. כיון שתהיו אוכלים ושבעים, השמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקדוש ברוך הוא אלא מתוך שביעה, שנאמר (דברים ח, יב. יד) פן תאכל ושבעת ובקרך וצאנך ירבין, מה הוא אומר אחריו, ורם לבבך ושכחת: וסרתם. לפרוש מן התורה ומתוך כך ועבדתם אלהים אחרים. שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבודה זרה. וכן דוד אמר (שמואל א' כו, יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד וגו' , ומי אמר לו כן, אלא כיון שאני מגרש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד אלהים אחרים: אלהים אחרים. שהם אחרים לעובדיהם, צועק אליו ואינו עונהו, נמצא עשוי לו כנכרי:

(יז) וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִֽהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַֽאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה נֹתֵן לָכֶֽם: וְיִתְקוֹף רָגְזָא דַיְיָ בְּכוֹן וְיֵחוֹד יָת שְׁמַיָא וְלָא יְהֵי מִטְרָא וְאַרְעָא לָא תִתֵּן יָת עֲלַלְתַּהּ וְתֵיבְדוּן בִּפְרִיעַ מֵעַל אַרְעָא טַבְתָא דַיְיָ יָהֵב לְכוֹן:

רש''י את יבולה. אף מה שאתה מוביל לה, כענין שנאמר (חגי א, ו) זרעתם הרבה והבא מעט: ואבדתם מהרה. על כל שאר היסורין אגלה אתכם מן האדמה, שגרמה לכם לחטוא. משל למלך ששלח בנו לבית המשתה והיה יושב ומפקידו [ומפקדו] אל תאכל יותר מצרכך שתבא נקי לביתך, ולא השגיח הבן ההוא. אכל ושתה יותר מצרכו והקיא וטנף את כל בני המסבה. נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו אחורי פלטרין [פלטין] : מהרה. איני נותן לכם ארכא. ואם תאמרו והלא נתנה ארכא לדור המבול, שנאמר (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, דור המבול לא היה להם ממי ללמוד ואתם יש לכם ממי ללמוד:

(יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַֽל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטֽוֹטָפֹת בֵּין עֵֽינֵיכֶֽם: וּתְשַׁווּן יָת פִּתְגָמַי אִלֵין עַל לִבְּכוֹן וְעַל נַפְשְׁכוֹן וְתִקְטְרוּן יָתְהוֹן לְאָת עַל יֶדְכוֹן וִיהוֹן לִתְפִלִין בֵּין עֵינֵיכוֹן:

רש''י ושמתם את דברי. אף לאחר שתגלו היו מצינים במצות, הניחו תפלין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך צינים:

(יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶֽךָ: וְתַלְפוּן יָתְהוֹן יָת בְּנֵיכוֹן לְמַלָלָא בְהוֹן בְּמִתְּבָךְ בְּבֵיתָךְ וּבִמְהָכָךְ בְּאָרְחָא וּבְמִשְׁכְּבָךְ וּבִמְקִימָךְ:

רש''י לדבר בם. משעה שהבן יודע לדבר, למדהו תורה צוה לנו משה (דברים לג, ד) , שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן הרי הוא כאלו קוברו, שנאמר ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם וגו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם:

(כ) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: וְתִכְתְּבִנוּן עַל מְזוּזְיָן וְתִקְבְּעִנוּן בְּסִפֵּי בֵיתָךְ וּבְתַרְעָיךְ: (כא) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָֽרֶץ: (ס) בְּדִיל דְיִסְגוּן יוֹמֵיכוֹן וְיוֹמֵי בְנֵיכוֹן עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן כְּיוֹמֵי שְׁמַיָא עַל אַרְעָא:

רש''י למען ירבו ימיכם וימי בניכם. אם עשיתם כן ירבו, ואם לאו לא ירבו, שדברי תורה נדרשין מכלל לאו הן, ומכלל הן לאו: לתת להם. לתת לכם אין כתיב כאן, אלא לתת להם, מכאן נמצינו למדים תחית המתים מן התורה:

(כב) שביעי במחוברות מפטיר כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַֽעֲשׂתָהּ לְאַֽהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּֽלְדָבְקָה בֽוֹ: אֲרֵי אִם מִטַר תִּטְרוּן יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן לְמֶעְבְּדַהּ לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן לִמְהַךְ בְּכָל אָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְאִתְקְרָבָא לְדַחַלְתֵּהּ:

רש''י שמר תשמרון. אזהרת שמירות הרבה להזהר בתלמודו שלא ישתכח: ללכת בכל דרכיו. הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים: ולדבקה בו. אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליך כאלו נדבקת בו:

(כג) וְהוֹרִישׁ יְהֹוָה אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִֽירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַֽעֲצֻמִים מִכֶּֽם: וִיתָרֵךְ יְיָ יָת כָּל עַמְמַיָא הָאִלֵין מִקֳדָמֵיכוֹן וְתֵירְתוּן עַמְמִין רַבְרְבִין וְתַקִיפִין מִנְכוֹן:

רש''י והוריש ה'. עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי: ועצמים מכם. אתם גבורים, והם גבורים מכם, שאם לא שישראל גבורים, מה השבח שמשבח את האמוריים לומר ועצמים מכם, אלא אתם גבורים משאר אמות והם גבורים מכם:

(כד) כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּֽף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִֽהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַֽחֲרוֹן יִֽהְיֶה גְּבֻֽלְכֶֽם: כָּל אַתְרָא דִי תִדְרוֹךְ פַּרְסַת רַגְלְכוֹן בֵּהּ דִלְכוֹן יְהֵי מִן מַדְבְּרָא וְלִבְנָן מִן נַהֲרָא נְהַר פְּרָת וְעַד יַמָא מַעַרְבָא יְהֵי תְחוּמְכוֹן: (כה) לֹֽא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַֽאֲכֶם יִתֵּן יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶֽם: (ססס) לָא יִתְעַתַּד אֱנָשׁ קֳדָמֵיכוֹן דַחֲלָתְכוֹן וְאֵימָתְכוֹן יִתֵּן יְיָ אֱלָהֲכוֹן עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא דִי תִדְרְכוּן בַּהּ כְּמָה דִי מַלִיל לְכוֹן: ססס:

רש''י לא יתיצב איש וגו' . אין לי אלא איש, אמה ומשפחה ואשה בכשפיה מנין, תלמוד לומר לא יתיצב מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר איש, אפלו כעוג מלך הבשן: פחדכם ומוראכם. והלא פחד הוא מורא, אלא פחדכם על הקרובים ומוראכם על הרחוקים. פחד לשון בעיתת פתאום. מורא לשון דאגה מימים רבים: כאשר דבר לכם. והיכן דבר (שמות כג, כז) את אימתי אשלח לפניך וגו' :

הפטרת עקב - ישעיה מט

(יד) וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי: (טו) הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ: (טז) הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד: (יז) מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ: (יח) שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה: (יט) כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ: (כ) עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה: (כא) וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם: (כב) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה: (כג) וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קוָֹי: (כד) הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט: (כה) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ: (כו) וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב: נ (א) כֹּה אָמַר יְהוָה אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם: (ב) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא: (ג) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם: (ד) אֲדֹנָי יְהוִֹה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים: (ה) אֲדֹנָי יְהוִה פָּתַח לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי: (ו) גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק: (ז) וַאדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר לִי עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי לֹא אֵבוֹשׁ: (ח) קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד מִי בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי: (ט) הֵן אֲדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר לִי מִי הוּא יַרְשִׁיעֵנִי הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם: (י) מִי בָכֶם יְרֵא יְהוָה שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם יְהוָה וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו: (יא) הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן: נא (א) שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְהוָה הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: (ב) הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: (ג) כִּי נִחַם יְהוָה צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה:

משנה נגעים פרק ב

א. בַּהֶרֶת עַזָּה נִרְאֵית בְּגַרְמוֹנִי כֵּהָה, וְהַכֵּהָה בְּכוּשִׁי עַזָּה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי כַפָּרָתָן, הֲרֵי הֵן כְּאֶשְׁכְּרוֹעַ, לֹא שְׁחוֹרִים וְלֹא לְבָנִים, אֶלָּא בֵּינוֹנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יֵשׁ לַצַיָּרִים סַמְמָנִין שֶׁהֵן צָרִין צוּרוֹת שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת וּבֵינוֹנִיּוֹת. מֵבִיא סַם בֵּינוֹנִי וּמַקִּיפוֹ מִבַּחוּץ, וְתֵרָאֶה בַבֵּינוֹנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַרְאוֹת נְגָעִים לְהָקֵל אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר, יֵרָאֶה הַגַּרְמוֹנִי בִּבְשָׂרוֹ לְהָקֵל, וְהַכּוּשִׁי בַּבֵּינוֹנִי לְהָקֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בַּבֵּינוֹנִי:

ברטנורה   (א) בהרת גרמוני. לבן ביותר ובהרת עזה כשלג נראית בו כהה מתוך לבנונית יתירה שבבשרו, ופוטרין אותו: והכהה. נראית: בכושי עזה. מתוך שבשרו שחור. ומסגירין אותו, דבתר בשרו של נראה אזלינן: בני ישראל אני כפרתן. מתוך חבתן היה אומר אני כפרתן, כלומר כל העונש שראוי לבוא עליהן אני מקבל על עצמי כדי לכפר עליהן שהן בינונים וממוצעים ואינם נוטעין לאחת משתי הקציות: לא לבנים ולא שחורים. אלא כאשכרוע, שאינו לא לבן ולא שחור. אשכרוע, מין של ארז, בושם בלע''ז. תרגום תאשור, הושכרוע. וקא סבר ר' ישמעאל דבמה שמיטהר האחד מיטהרים כולם, ובמה שמיטמא האחד מיטמאין כולם. וקיימי ר' ישמעאל ור' עקיבא בחדא שיטתא: ציירים. אומנין שמציירין צורות לנוי: כבינוני. כסם הבינוני: מראות נגעים להקל. וטעמא דר' יהודה מפרש בתורת כהנים, כתוב אחד אומר בעור בשרו, וכתוב אחד אומר בעור הבשר, מצינו שמראות נגעים להקל אבל לא להחמיר, כיצד: יראה גרמוני בבשרו להקל. נמצאת מקיים בעור בשרו: ואת הכושי כבינוני להקל. נמצאת מקיים בעור הבשר: זה וזה כבינוני. גרמוני וכושי כבינוני, והיינו ר' עקיבא:

ב. אֵין רוֹאִים הַנְּגָעִים בְּשַׁחֲרִית וּבֵין הָעַרְבַּיִם, וְלֹא בְתוֹךְ הַבַּיִת, וְלֹא בְיוֹם הַמְעֻנָּן, לְפִי שֶׁהַכֵּהָה נִרְאֵית עַזָּה. וְלֹא בַצָהֳרַיִם, לְפִי שֶׁעַזָּה נִרְאֵית כֵּהָה. אֵימָתַי רוֹאִין, בְּשָׁלשׁ, בְּאַרְבַּע, וּבְחָמֵשׁ, וּבְשֶׁבַע, וּבִשְׁמוֹנֶה, וּבְתֵשַׁע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּאַרְבַּע, בְּחָמֵשׁ, בִּשְׁמוֹנֶה, וּבְתֵשַׁע:

ברטנורה   (ב) אין רואין את הנגעים בשחרית ובין הערבים. וכו'. דילפינן מקרא דכתיב לכל מראה עיני הכהן, מה כהן שחסר מאור עיניו אינו רואה את הנגעים, אף יום שחסר מאורו אין רואין בו את הנגעים: ר' יהודה אומר בארבע בחמש. וכו'. והלכה כר' יהודה:

ג. כֹּהֵן הַסוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו, אוֹ שֶׁכָּהָה מְאוֹר עֵינָיו, לֹא יִרְאֶה אֶת הַנְּגָּעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג), לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן. בַּיִת הָאָפֵל, אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ:

ברטנורה   (ג) אין פותחין לו חלונות. דכתיב (ויקרא יד) כנגע נראה לי, לי ולא לנרי, מכאן אמרו בית אפל אין פותחים לו חלונות:

ד. כֵּיצַד רְאִיַּת הַנֶּגַע, הָאִישׁ נִרְאֶה כְעוֹדֵר וּכְמוֹסֵק זֵיתִים. הָאִשָּׁה כְּעוֹרֶכֶת וּכְמֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ, כְּאוֹרֶגֶת בְּעוֹמְדִין לַשֶּׁחִי לְיַד הַיְמָנִית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף כְּטוֹוָה בַפִּשְׁתָּן לַשְּׂמָאלִית. כְּשֵׁם שֶׁנִּרְאֶה לְנִגְעוֹ, כָּךְ הוּא נִרְאֶה לְתִגְלַחְתּוֹ:

ברטנורה   (ד) כעודר וכמוסק. דרך העודר מפסק רגליו, ודרך המוסק מגביה זרועותיו. עודר, חופר בקרקע. מוסק, לוקט את זיתיו: כעורכת. את הפת, שמפסקת את רגליה: וכמניקה את בנה. לעיין תחת הדד. דמה שנראה באותה שעה אינו נחשב בין הסתרים: כאורגת בעומדים לשחי. שמגבהת ידה הימנית לארוג, ומגלה בית השחי שלה: כטווה בפשתן. שדרך הטווה להגביה ידה השמאלית ומגלה השחי השמאלי. ומה שאינו נראה בכך, נחשב בית הסתרים. וכתיב לכל מראה עיני הכהן, פרט לבית הסתרים: לתגלחתו. ביום טהרתו, וצריך לגלח, דכתיב (ויקרא יד) את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, מה אלו מקום כינוס שער ונראה, אף כל מקום כינוס שער ונראה, פרט לבית הסתרים:

ה. כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו. כָּל הַנְּדָרִים אָדָם מַתִּיר, חוּץ מִנִדְרֵי עַצְמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁבֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים. כָּל הַבְּכוֹרוֹת אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִבְּכוֹרוֹת עַצְמוֹ:

ברטנורה   (ה) ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו. דאיתקוש נגעים לריבים, דכתיב (דברים כא) כל ריב וכל נגע, מה ריבים שלא בקרובים. אף נגעים שלא בקרובים ואין הלכה כר' מאיר: חוץ מנדרי עצמו. דכתיב (במדבר ל) לא יחל דברו, הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו: אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים. כגון נדרים שאינן של עינוי נפש ודברים שאינן בינו לבינה, שהן צריכין חקירת חכם, ושמא יקל גבי אשתו ולא יבקר יפה. ודוקא בפני עצמו אינו יכול להתיר ואפילו הוא יחיד מומחה, אבל מצטרף הוא בכלל שלשה הדיוטות דכיון דהוו בי תלתא, לא (חשידי שמא) לא יחקרו יפה: כל הבכורות אדם רואה. אם יכולין לאכלן במומן:

גמרא נדה דף כד ע''ב

תַּנְיָא אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי. פַּעַם אֶחָת רַצְתִּי אַחַר צְבִי וְנִכְנַסְתִּי בְּקוּלִית שֶׁל מֵת וְרַצְתִּי אַחֲרָיו שָׁלשׁ פַּרְסָאוֹת וּצְבִי לֹא הִגַּעְתִּי וְקוּלִית לֹא כָּלְתָה. כְּשֶׁחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרָי אָמְרוּ לִי שֶׁל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָיְתָה. תַּנְיָא אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי, פַּעַם אֶחָד נִפְתְחָה מְעָרָה תַּחְתַּי וְעָמַדְתִּי בְּגַלְגַּל עֵינוֹ שֶׁל מֵת עַד חוֹטְמִי. כְּשֶׁחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרָי אָמְרוּ עֵין שֶׁל אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אַבָּא שָׁאוּל נַנָּס הֲוָה, אַבָּא שָׁאוּל אָרוּךְ בְּדוֹרוֹ הֲוָה. וְרַבִּי טַרְפוֹן מַגִּיעַ לִכְתֵפוֹ. וְרַבִּי טַרְפוֹן אָרוּךְ בְּדוֹרוֹ הֲוָה וְרַבִּי מֵאִיר מַגִּיעַ לִכְתֵפוֹ. רַבִּי אָרוּךְ בְּדוֹרוֹ הֲוָה וְרַבִּי חִיָּיא מַגִּיעַ לִכְתֵפוֹ. וְרַבִּי חִיָּיא אָרוּךְ בְּדוֹרוֹ הֲוָה וְרַב מַגִּיעַ לִכְתֵפוֹ. רַב אָרוּךְ בְּדוֹרוֹ הֲוָה וְרַב יְהוּדָה מַגִּיעַ לִכְתֵפוֹ. וְרַב יְהוּדָה אָרוּךְ בְּדוֹרוֹ הֲוָה וְאַדָּא דַיְילָא מַגִּיעַ לְכַתְפֵיהּ פַּרְשַׁתְּכִינָא דְּפוּמְבְּדִיתָא קָאֵי לֵהּ לְאַדָּא דַיְילָא עַד פַּלְגֵיהּ וְכוּלֵי עָלְמָא קָאֵי לְפַרְשַׁתְּכִינָא דְּפוּמְבְּדִיתָא עַד חַרְצֵיהּ:

רש''י קולית. עצם הירך: דייל'. שמש דרבנן ואדא שמו: פרשתכינא. שם האיש:

זוהר ויקהל דף ר''ד ע''ב

עוֹנָתָן דְּחַכִּימִין דְּיָדְעֵי רָזִין עִלָּאִין מִלֵּילְיָא דְּשַׁבַּתָּא לְלֵילְיָא דְּשַׁבַּתָּא וְאוֹקְמוּהָ. אֲבָל מִלָּה דָּא שָׁאִילְנָא לְבוּצִינָא קַדִּישָׁא דְּהָא חֲזֵינָן דְּהַאי כִּתְרָא תַּתָּאָה נָקְטָא מַה דְּנָקְטָא בִּימָמָא. וּבְלֵילְיָא יָהִיב מְזוֹנָא לְכָל חֵילֵיהּ כְּמָה דְּאוֹקְמוּהָ. דִּכְתִיב (משלי לא) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. נָקְטָא בִּימָמָא וְיָהֲבָא בְּלֵילְיָא. וְהַשְׁתָּא אָמַר מָר דְּזִוּוּגָא אִשְׁתְּכַח בְּהַאי לֵילְיָא. אָמַר וַדַּאי זִוּוּגָא אִשְׁתְּכַח בְּלֵילְיָא דָּא מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּהַאי לֵילְיָא אַפְרִישַׁת נִשְׁמָתִין לְכָל אִנּוּן חַכִּימִין דְּיָדְעִין רָזִין דְּחָכְמְתָא. וְחִבּוּרָא וְזִוּוּגָא לָא אִשְׁתַּכַח בְּיוֹמָא אָחֳרָא בְּכָל חֶדְוָה בְּלָא עִרְבּוּבְיָא (ס''א אֶלָּא כְּגִין דָּא) אָחֳרָא כְּגוֹן דָּא בְּגִין דְּאִנּוּן נִשְׁמָתִין דִּפְלִיגַת פְּלִיגַת לוֹן בַּחַכִּימִין בְּצַדִּיקַיָּא בַּחֲסִידִים כַּדְקָא יָאוּת. (ס''א וְתוּ כְּכָל) וּבְכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא זִוּוּגָא אִשְׁתַּכַּח וַדַּאי. אֵימָתַי בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא וְהָא אוֹקִימְנָא. אֲבָל לָא בְּכָל סִטְרִין כְּהַאי זִוּוּגָא. וּבְגִין דָּא חַכִּימִין דְּיָדְעִין רָזִין בַּעְיָן לְסִדְרָא שִׁמּוּשָׁא דִּלְהוֹן בְּהַאי לֵילְיָא. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּכָל יוֹמֵי דְּשַׁבַּתָּא אִית לוֹן רוּחָא אָחֳרָא דְּשָׁרָא עַל עַלְמָא וּבְהַאי לֵילְיָא אִית לוֹן רוּחָא אָחֳרָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּנָחֲתָא לִבְנֵי קַדִּישִׁין. וְהַהוּא רוּחָא נָשִׁיב מֵעַתִּיקָא (קַדִּישָׁא) דְּכָל עַתִּיקִין וְנָחֲתָא לְגוֹ נְקוּדָה תַּתָּאָה לְמֵיהָב בָּהּ נַיְחָא לְכֹלָּא וְדָא אִתְפְּלִיג לְכָל סִטְרִין לְעֵלָּא וְתַתָּא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

תרגום הזוהר עוֹנָתָם שֶׁל חֲכָמִים הַיּוֹדְעִים סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים, הִיא, מִלֵּיל שַׁבָּת לְלֵיל שַׁבָּת. וְהֶעֱמִידוּהוּ. אֲבָל דָּבָר זֶה שָׁאַלְתִּי אֶת הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֲרֵי אָנוּ רוֹאִים שֶׁהַכֶּתֶר הַתַּחְתּוֹן הַזֶּה, שֶׁהוּא מַלְכוּת, מְקַבֶּלֶת מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מִזּ''א בְּזִוּוּג שֶׁל יוֹם, וּבַלַּיְלָה הִיא נוֹתֶנֶת מָזוֹן לְכָל צִבְאוֹתֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ, שֶׁכָּתוּב, וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. לוֹקַחַת בַּזִּוּוּג שֶׁל יוֹם, וְנוֹתֶנֶת בַּלַּיְלָה, הֲרֵי שֶׁאֵין זִוּוּג בַּלַּיְלָה. וְעַתָּה אוֹמֵר אֲדוֹנִי שֶׁזִּוּוּג נִמְצָא בַּלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁל שַׁבָּת. אָמַר, וַדַּאי שֶׁנִּמְצָא זִוּוּג בַּלַּיְלָה הַזֶּה. מַהוּ הַטַּעַם, הוּא מִשּׁוּם שֶׁהַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁל שַׁבָּת, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, מְחַלֶּקֶת נְשָׁמוֹת לְכָל אֵלּוּ הַחֲכָמִים הַיּוֹדְעִים סוֹד הַחָכְמָה, וְלֹא נִמְצָא זִוּוּג בְּיוֹם אַחֵר בְּשִׂמְחָה שְׁלֵמָה בְּלֵי עֵרוּב אַחֵר מִסִּטְרָא אַחֲרָא כְּמוֹ בַּלַּיְלָה הַזֶּה, מִשּׁוּם שֶׁאֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהִיא מְחַלֶּקֶת, הִיא מְחַלֶּקֶת אוֹתָן בַּחֲכָמִים, בַּצַדִּיקִים, בַּחֲסִידִים, כָּרָאוּי. וְכֵן בְּכָל לַיְלָה וָלַיְלָה נִמְצָא וַדַּאי זִוּוּג ז''א עִם הַמַּלְכוּת. מָתַי, הוּא בַּחֲצוֹת לַיְלָה. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ. אֲבָל אֵינוֹ שָׁלֵם בְּכָל הַצְדָדִים כַּזִּוּוּג הַזֶּה שֶׁל לֵיל שַׁבָּת. וּמִשּׁוּם זֶה, הַחֲכָמִים שֶׁיּוֹדְעִים סוֹדוֹת, צְרִיכִים לְסַדֵּר הַשִּׁמּוּשׁ שֶׁלָּהֶם בַּלַּיְלָה הַזֶּה. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁבְּכָל יְמֵי הַשַּׁבָּת יֵשׁ לָנוּ רוּחַ אַחֵר הַשּׁוֹרֶה עַל הָעוֹלָם, וּבַלַּיְלָה הַזֶּה, יֵשׁ לָנוּ רוּחַ אַחֵר קָדוֹשׁ, עֶלְיוֹן הַיּוֹרֵד לַבָּנִים הַקְּדוֹשִׁים. וְהָרוּחַ הַהוּא נוֹשֵׁב מֵעַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין, שֶׁהוּא הַכֶּתֶר, וְיוֹרֵד לַנְּקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה לָתֵת בָּהּ מְנוּחָה לַכֹּל. וְהָרוּחַ הַזֶּה נֶחֱלָק לְכָל הַצְדָדִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, כְּדִכְתִיב בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק י

א. כָּל שֶׁרָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה מֻתָּר לִקְשֹׁר אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. לְפִיכָךְ אִם נִפְסְקָה רְצוּעַת סַנְדָּלוֹ בְּכַרְמְלִית נוֹטֵל גֵּמִּי לַח הָרָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה וְכוֹרֵךְ עָלָיו וְקוֹשֵׁר הַגֵּמִּי. נִשְׁמְטָה לוֹ רְצוּעַת מִנְעָל אוֹ סַנְדָּל אוֹ שֶׁנִּשְׁמַט רֹב הָרֶגֶל מֻתָּר לְהַחֲזִיר הָרְצוּעוֹת לִמְקוֹמָן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשׂר. ב. הָעֲנִיבָה מֻתֶּרֶת לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִתְחַלֶּפֶת בִּקְשִׁירָה, לְפִיכָךְ הַחֶבֶל שֶׁנִּפְסַק מְקַבֵּץ שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְכוֹרֵךְ עָלָיו מְשִׁיחָה וְעוֹנֵב עֲנִיבָה:

מוסר

ספר חסידים סימן קעב

שְׁלֹשָה יְצָרִים רָעִים הֵם הַלּוֹחֲצִים אֶת הָאָדָם עַל דִּבְרֵי הָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ז) כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה. כִּי קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם בְּאָרְבָּם כָּל הַלַּיְלָה יָשֵׁן אוֹפֵיהֶם בֹּקֶר וְהוּא בּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה. כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר. שְׁלֹשָה תַּנּוּרִים בְּפָרָשָׁה שְׁלֹשָה יְצָרִים עַל הָאִשָּׁה. יֵצֶר לִרְאוֹת וְלֵרָאוֹת, יֵצֶר הִרְהוּר שֶׁל תַּאֲוָה וְחִמּוּד שֶׁל חִמּוּם. וְיֵצֶר בּוֹעֵר וְלֹא יְכַבֶּה שֶׁהַלֵּב חוֹשֵׁב כָּל שָׁעָה אַחַר הָאִשָּׁה וּמִשְׁתַּגֵּעַ אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁיְּהֵא אֶצְלָהּ. וְזֶהוּ קָשֶׁה מִכֻּלָּם יֵשׁ שֶׁנַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי כְּשָׁפִים וַאֲפִלּוּ לֹא רָאָה אוֹתָהּ מֵעוֹלָם וּמַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּמַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת זֶה יֵצֶר חִמּוּד שֶׁל חִמּוּם הַתַּאֲוָה, אֲבָל יֵצֶר שֶׁהַלֵּב בּוֹעֵר אַחַר אִשָּׁה בְּלֹא רְאִיָּה עִנְיָן זֶה כְּאָדָם הַמִּשְׁתַּגֵּעַ וּכְאִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת שֶׁמִּתְאַוָּה לֶאֱכֹל שׁוּם דָּבָר וְיוֹמָם וָלַיְלָה הִיא מְהַרְהֶרֶת אַחַר אוֹתוֹ דָּבָר וְשׁוֹכַחַת שְׁאָר דְּבָרִים בַּעֲבוּר זֶה. כָּךְ זֶה הַדָּבָר וְכָל הַיּוֹם בְּתוֹךְ לִבּוֹ וַאֲפִלּוּ יִשְׁמַע דְּבָרִים מִמֶּנָּה לִבּוֹ שָׂמֵחַ וְאִם יִרְאֶה עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה מֵאוֹתוֹ בַּיִת יִשְׂמַח וְהַדָּבָר עַל יְדֵי כִּשּׁוּף, וְיֵשׁ בְּלֹא כִּשּׁוּף:

פרשת ראה

ראה יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(כו) רְאֵה אָֽנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָֽה: חֲזֵי דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין:

רש''י ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. האמורות בהר גרזים ובהר עיבל:

(כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּֽוֹם: יָת בִּרְכָן דִי תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֳלָהֲכוֹן דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין:

רש''י את הברכה. על מנת אשר תשמעו:

(כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַֽחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹֽא יְדַעְתֶּֽם: (ס) וּלְוָטִין אִם לָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וְתִסְטוּן מִן אָרְחָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא דִי לָא יְדַעְתּוּן:

רש''י מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת וגו' . הא למדת שכל העובד עבודה זרה הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל. מכאן אמרו כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה:

(כט) וְהָיָה כִּי יְבִֽיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָֽתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָֽל: וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל תַּמָן לְמֵירְתַהּ וְתִתֵּן יָת מְבָרְכַיָא עַל טוּרָא דִגְרִזִין וְיָת מְלַטְטַיָא עַל טוּרָא דְעֵיבָל:

רש''י ונתתה את הברכה. כתרגומו ית מברכיא, את המברכים: על הר גרזים. כלפי הר גרזים, הופכין פניהם ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו' . כל הארורים שבפרשה אמרו תחלה בלשון ברוך, ואחר כך הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה:

(ל) הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַֽחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי הַיּשֵׁב בָּֽעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵֽלוֹנֵי מֹרֶֽה: הֲלָא אִנוּן בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא אֲחוֹרֵי אֹרַח מַעֲלָנֵי שִׁמְשָׁא בְּאַרְעָא כְּנַעְנָאָה דְיָתֵב בְּמֵישְׁרָא לָקֳבֵל גִלְגְלָא בִּסְטַר מֵישְׁרֵי מֹרֶה:

רש''י הלא המה. נתן בהם סימן: אחרי. אחרי העברת הירדן הרבה והלאה למרחוק. וזהו לשון אחרי. כל מקום שנאמר אחרי, מפלג הוא: דרך מבוא השמש. להלן מן הירדן לצד מערב. וטעם המקרא מוכיח שהם שני דברים, שננקדו בשני טעמים, אחרי, נקוד בפשטא, ודרך, נקוד במשפל והוא דגש, ואם היה אחרי דרך, דבור אחד, היה נקוד אחרי, במשרת, בשופר הפוך, ודרך, בפשטא ורפה: מול הגלגל. רחוק מן הגלגל: אלוני מרה. שכם הוא, שנאמר (בראשית יב, ו) עד מקום שכם עד אלון מרה:

(לא) כִּי אַתֶּם עֹֽבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִֽירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִֽישַׁבְתֶּם בָּֽהּ: אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְמֵעַל לְמֵירַת יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָהֵב לְכוֹן וְתֵירְתוּן יָתַהּ וְתֵיתְבוּן בַּהּ:

רש''י כי אתם עברים את הירדן וגו' . נסים של ירדן יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ:

נביאים - ישעיה - פרק נד

(יא) עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: חֲשִׁיכָתָא מְקַבְּלָא עוּלְבַּן קַרְתָּא דְאָמְרִין עֲלָהּ עַמְמַיָּא לָא תִתְנְחַם הָא אֲנָא כָּבֵשׁ בִּצְדִידָא אַבְנֵי רִצְפָּתִיךְ וַאֲשַׁכְּלְלִינִיךְ בְּאַבְנִין טָבִין :

רש''י סוערה . שלבה סוער ברובי צרות : מרביץ בפוך . רוצף רצפתך מאבני נופך :

(יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: וֶאֱשַׁוֵי בְמַרְגְּלִין אָעָךְ וְתַרְעַיִךְ לְאַבְנֵי גְמַר וְכָל תְּחוּמִיךְ לְאַבְנֵי צְרוֹךְ :

רש''י כדכד . מין אבן טובה : שמשותיך . י''ת אמך ומנחם חברו עם ישמשוניה ויש פותרין ל' שמש חלונות שחמה זורחת בהן ועושין כנגדו מחיצה במיני זכוכית צבעים לנוי ומדרש תהלים פותר שמשותיך ושמש ומגן ( תהלים פד ) שיני החומה : לאבני אקדח . י''ת לאבני גמר גומרין תרגום גחלים פתר אקדח לשון קדחי אש והם מין אבנים טובות בוערות כלפידי' והוא קרבונקל''א לשון גחלת ויש פותרין ל' מקדח אבנים גדולות שכל חלל הפתח קדוח בתוכו והמזוזות והמפתן והסף כולן מתוך האבן הם : לאבני חפץ . לאבני צרוך :

(יג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ: וְכָל בָּנַיִךְ אַלְפִין בְּאוֹרָיְתָא דַיְיָ וְסַגֵי יְהֵי שְׁלָם בְּנָךְ : (יד) בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ: בְּזָכוּתָא תִּתַּקְנִין אִתְרַחֲקִי מֵעוּשְׁקָא אֲרֵי לָא תִדְחֲלִין וּמִתְּבִירָא אֲרֵי לָא יֵעוּל עֲלָךְ :

רש''י רחקי מעושק . כמו ( לעיל נב ) התנערי מעפר תרחקי מן העושקי' אותך ( רחקי מעושק תרחק מלעשוק בני אדם כדרך שעושים רשעים שאוספי' ממון מגזל אבל אתם לא תצרכו לגזול כי לא תיראו מדלות ועניות וממחתה כי לא תבא ולא תקר' אליך אברבנאל ) ( בצדקה שתעשה תהיה נכונה בגאולת עולם ותהיה רחוקה מעושק בני אדם כי לא תראי אפי' פחד ויראה לא יהיה לך מהם ותהיה רחוקה ממחתה שלא תקרב אליך , איל''ה שלוח' ) :

(טו) הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל: הָא אִתְכַּנָשָׁא אִתְכַּנְשׁוּן לִיךְ גַּלְוַת עַמִּיךְ לְסוֹפָא מַלְכֵי עַמְמַיָּא דְמִתְכַּנְּשִׁין לַאֲעָקָא לֵיךְ יְרוּשְׁלֵם בְּגַוִיךְ יִתְרְמוּן :

רש''י הן גור יגור אפס מאותי . הן ירא יירא ויגור מגזרת רעו' אותו שאין אני עמו הוא שעיר : מי גר אתך . מי אשר נאסף עליך למלחמה , או מי גר מי שנתגרה בך , ורבותינו פירשוהו בגרים לומ' שאין מקבלי' גרים לימות משיחנו ואף בפשוטו של מקרא יתכן מי שנעשו גרים אתך בעניותך עליך יפול בעשירותך כמו על פני כל אחיו נפל ( בראשית כה ) :

(טז) (הן) הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל: הָא אֲנָא בָּרֵית נַפָּחָא נָפַח נוּר בִּשְׁחוֹרִין וּמַפִּיק מָנָא לְצוֹרְכֵיהּ וַאֲנָא בָּרֵית מְחַבְּלָא לְחַבָּלָא :

רש''י הנה אנכי . אשר בראתי חרש המתקן כלי ואני אשר בראתי משחית המחבלו כלו' אני הוא שגריתי בך את האוי' אני הוא שהתקנתי לו פורעניות : ומוציא כלי למעשהו . לצורך גומרו כל צורכו :

כתובים - תהילים - פרק ז

(ז) קוּמָה יְהוָה בְּאַפֶּךָ הִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת צוֹרְרָי וְעוּרָה אֵלַי מִשְׁפָּט צִוִּיתָ: קוּם יְיָ בְּתוּקְפָךְ אִתְנַטַל בְּרוּגְזָא עַל מְעִיקַי וְסַרְהֵיב לִי דִּינָא דִי פַּקֵדְתָּא :

רש''י קומה ה' באפך . על שונאי כגון ישבי ואחיו ופלשתים שלא אמסר בידם : הנשא . התפאר להראות נקמת עברה בהתעברך עליהם : ועורה אלי . שאוכל לעשות בהם משפט נקמה אשר צוית והיכן צוית תרועם בשבט ברזל ( לעיל ב ) ואיבתי את אויביך ( שמות כג ) זה מצאתי במדרש :

(ח) וַעֲדַת לְאֻמִּים תְּסוֹבְבֶךָּ וְעָלֶיהָ לַמָּרוֹם שׁוּבָה: וּכְנִישַׁת אֻמַּיָּא תַּחְזְרִינָךְ וְאַמְטֻלְתָּהָא לְבֵי שְׁכִינְתָּךְ תּוּב :

רש''י ועדת לאמים תסובבך . אם יחזרו אחריך להושיעם אל תשמע לקולם , התרחק מעליהם ושוב ושב במקומך במרום רפיש''א בלעז ד''א למרום שובה להראות להם שידך עליונה :

(ט) יְהוָה יָדִין עַמִּים שָׁפְטֵנִי יְהוָה כְּצִדְקִי וּכְתֻמִּי עָלָי: מֵימְרָא דַּיָיְ יְדִין עַמְמַיָּא דוֹן יָתִי יְיָ כִּזְכוּתִי וּכְשַׁלְמוּתִי פְּרַע עֲלָי :

רש''י ה' ידין עמים . הפוך הדין מעלינו ותנהו על הרשעים , ידין לשון יסורין . שפטני ה' כצדקי . שפוט לפי מעשים טובים שבידם ולא לפי העבירות :

(י) יִגְמָר נָא רַע רְשָׁעִים וּתְכוֹנֵן צַדִּיק וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת אֱלֹהִים צַדִּיק: יִשְׁתֵּצֵי כְּעַן בִּישָׁא דְּרַשִּׁיעֵי וְיִשְׁתַּכְלְלוּן צַדִּיקֵי וּבָחֵן לִבְּבֵי וְכָלְיָן אֱלָהָא זַכָּאָה :

רש''י יגמר . ל' כליון וכן פתר מנחם גמר אמר ( לקמן טז ) גמר חסיד ( לקמן יב ) וכן כלם ( סא''א ) : ותכונן צדיק ובוחן לבות . אתה יודע מי הוא הצדיק שתכוננהו : אלהים צדיק . כן שמך :

(יא) מָגִנִּי עַל אֱלֹהִים מוֹשִׁיעַ יִשְׁרֵי לֵב: תְּרֵיסִי עַל אֱלָהָא פָּרִיק תְּרִיצֵי לִבָּא : (יב) אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם: אֱלָהָא דַּיָּנָא זַכָּאָה וּבִתְקוֹף רָגִיז עַל רַשִּׁיעֵי כָּל יוֹמָא :

רש''י שופט צדיק . אתה לשפוט צדק : זועם בכל יום . כשרואה את מעשה הרשעים :

משנה תרומות פרק ד

א. הַמַּפְרִישׁ מִקְּצָת תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, מוֹצִיא מִמֶּנּוּ תְרוּמָה עָלָיו, אֲבָל לֹא לְמָקוֹם אַחֵר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף מוֹצִיא הוּא לְמָקוֹם אַחֵר תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת:

ברטנורה   (א) המפריש מקצת תרומה ומעשרות. כגון שהיה לו מאה סאין טבל והוציא מהם סאה תרומה ובדעתו להפריש עדיין השאר חוזר ומוציא מאותו הכרי עצמו עד שישלים ב' סאין כשיעור התרומה דהטבל הוא שיעלה בידו ולא מה שכבר מתוקן: אבל לא למקום אחר. אם יש לו ק' סאין אחרים של טבל אינו יכול להפריש עליהן מאלו שהוציא מקצת תרומתן, דלגבי אחרים תלינן דלמא מן המתוקן הוא מוציא עליהן ולא מן הטבל שבו, ור' מאיר שרי אף למקום אחר. ואין הלכה כר' מאיר:

ב. מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בַּמְּגוּרָה, וְנָתַן סְאָה לְבֶן לֵוִי וּסְאָה לְעָנִי, מַפְרִישׁ עַד שְׁמוֹנֶה סְאִין וְאוֹכְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְרִישׁ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

ברטנורה   (ב) במגורה. באוצר כדכתיב (חגי ב) העוד הזרע במגורה: ונתן סאה לבן לוי. מתניתין איירי בפועל חבר הבא לסעוד אצל בעל הבית ואינו מאמינו על המעשרות, וראה הפועל את בעל הבית נותן ממגורתו סאה לבן לוי וסאה לעני, ר' מאיר אומר דאותו פועל יכול לאכול מן המגורה שמונה סאים, דמסתמא בתורת מעשר ראשון נתן ללוי ובתורת מעשר עני נתן לעני והרי יש כאן שמונה סאים מתוקנים ומעט יותר ואף על פי שלא ראהו מפריש תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ על התרומה: וחכמים אומרים. לא הפריש בעל הבית אלא לפי חשבון סעודה זו שרוצה הפועל לאכול אצלו, והשאר מתנה בעלמא הוא דיהיב ללוי ולעני, הלכך אין הפועל יכול לאכול אצלו עד שיכלו שמונה סאין כדברי רבי מאיר, אלא אותה סעודה שהיה לו לאכול אצלו ותו לא. פירוש אחר, ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני והלכו להם, וכשבא להפריש שמונה סאין מן המגורה ולאכול אותם על סמך השני סאין שנתן לבן לוי ולעני, ואינו יודע אם אותן שני סאין קיימים אם לאו, רבי מאיר אומר מפריש שמונה סאין ואוכלן על סמך אותן שני סאין שנתן לבן לוי ולעני, בחזקת שהן קיימים: וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון. הקיימים, אם כל השני סאין קיימים מפריש עליהן שמונה סאין ומעט יותר, ואם אין קיימים אלא חציין אינו מפריש עליהם אלא ארבע סאין, לפי חשבון מה שנמצא מהן קיימים כך מפריש עליהם ולא יותר והלכה כחכמים:

ג. שִׁעוּר תְּרוּמָה, עַיִן יָפָה, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשְּׁלשִׁים. וְהַבֵּינוֹנִית, מֵחֲמִישִׁים וְהָרָעָה, מִשִּׁשִּׁים. תָּרַם וְעָלָה בְיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים, תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִתְרוֹם. חָזַר וְהוֹסִיף, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת. עָלָה בְיָדוֹ מִשִּׁשִּׁים וְאֶחָד, תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם כְּמוֹ שֶׁהוּא לָמוּד, בַּמִּדָּה וּבַמִּשְׁקָל וּבַמִּנְיָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף:

ברטנורה   (ג) עין יפה אחד מארבעים. מי שהוא נדיב לב ותורם בעין יפה מפריש אחד מארבעים: והבינונית אחד מחמשים. לאו דברי בית שמאי נינהו אלא תנא קמא קאמר לה, ומעין יפה דבית שמאי אתה למד לדבריהם עין רעה ובינונית אף על גב דלא תני לה במתניתין: ועלה בידו אחד מששים. כגון שתרם מאומד ועלה בידו אחד מששים והוא עין רעה: חזר והוסיף חייב במעשרות. דכבר נפטרו ואין שם תרומה חל על מה שמוסיף הלכך התוספת הזאת הוי טבל גמור וחייבת במעשרות: מששים ואחד. כגון שהיו בכרי ששים ואחד סאין, ועלה בידו סאה, אותה סאה, תרומה: ויחזור ויתרום. כמו שהוא למוד [אם הוא רגיל] לתרום אחד מששים יפריש עדיין אחד מששים בסאה, ואם הוא רגיל לתרום אחד מחמשים נמצאו דנשארו עדיין אחד עשר סאין שלא נתרמו: במדה ובמשקל. כלומר אותו מותר שהוא תורם, מותר לתרום במדה ובמשקל ובמנין, דלא אמרו לתרום מאומד אלא בתחלת התרומה: אף שלא מן המוקף. דסבר ר' יהודה אין צריך לתרום מן המוקף אלא בתחלת תרומה. ואין הלכה כרבי יהודה: מוקף. קרוב וסמוך ובאותו מקום עצמו:

ד. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּתְרוֹם, תּוֹרֵם כְּדַעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, תּוֹרֵם כַּבֵּינוֹנִית, אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. פִּחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. אִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף אֲפִלּוּ אַחַת, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

ברטנורה   (ד) כדעתו של בעל הבית. לפי שיש תורם בעין יפה ויש בעין רעה ויש בבינונית: פיחת עשרה. ותרם מארבעים: או הוסיף עשרה. ותרם מששים: תרומתו תרומה. דכיון דבאחד משיעורי חכמים תרם יכול למימר ליה, אנא להכי אמדתיך: ואם נתכוין להוסיף. שהיה יודע דעתו של בעל הבית ובמתכוין הוסיף אפילו אחד, אין תרומתו תרומה:

ה. הַמַּרְבֶּה בִּתְרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. יָתֵר מִכָּאן, יַעֲשֶׂנָּה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְרוּמָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר שָׁם חֻלִּין:

ברטנורה   (ה) אחד מעשרה. יכול להרבות ולהפריש תרומה, הואיל ואשכחן שם תרומה במקום אחד שהוא אחד מעשרה. ואם ריבה יותר אין שם תרומה על אותו ריבוי, והוא חולין הטבולין למעשר, ומדומע בתרומה, וזו היא תקנתו, שיעשנו תרומת מעשר למקום אחר. ויתנהו ללוי שיעשנו תרומת מעשר על מעשר טבל שלו והלוי יתן לו חולין כנגד אותו ריבוי. והא דקאמר יעשנו תרומת מעשר למקום אחר ולא אמר יעשנו תרומה למקום אחר, לפי שאין תורמין שלא מן המוקף אבל תרומת מעשר מפרישין אותה [אפילו] שלא מן המוקף: מחצה חולין ומחצה תרומה. דסבר יכול אדם לעשות חצי כריו תרומה דכתיב (דברים יח) ראשית דגנך דיו לראשית שיהא כדגן [ראשית היא תרומה] ודגן הוא השיריים: עד שישייר שם חולין. לא בעינן רק שיהיו שיריה ניכרים. והלכה כרבי טרפון ורבי עקיבא:

ו. בִּשְׁלֹשָה פְרָקִים מְשַׁעֲרִים אֶת הַכַּלְכָּלָה, בַּבִּכּוּרוֹת, וּבַסְיָפוֹת, וּבְאֶמְצַע הַקַּיִץ. הַמּוֹנֶה, מְשֻׁבָּח. וְהַמּוֹדֵד, מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ. וְהַשּׁוֹקֵל, מְשֻׁבָּח מִשְּׁלָשְׁתָּן:

ברטנורה   (ו) הכלכלה. שמודדים בו להפריש המעשרות ותרומת מעשר, שאין מפרישים אותה אלא במדה ובמנין ובמשקל כדתנן ואל תרבה לעשר אומדות. אבל תרומה גדולה אין מפרישים אותה אלא מאומד כדתנן לעיל: משערין את הכלכלה. לידע מה שיכנסו בה מן הפירות: בבכורות. בזמן שהפירות בבכוריהן הן במלואן והכלכלה מכילה מהן פחות ממה שהיא מכילה מהן בסוף הקיץ שכבר התחילו להצטמק והן צנומות דקות: ובאמצע הקיץ. שהן מבושלות ואינם מצומקות, הכלכלה מחזקת מן הפירות יותר ממה שמחזקת מהן כשהן מבוכרות במלואן, ופחות ממה שהיא מחזקת מהן בסוף הקיץ כשכבר נצטמקו. הלכך משערין בשלשה זמנים הללו: ובסיפות. פירות שבסוף הקיץ: המונה משובח. מן המוציא באומד: והמודד משובח וכו'. ודוקא במעשרות ותרומת מעשר אבל לא בתרומה גדולה כדפרישית:

ז. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תְּרוּמָה, עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּמֵאָה וָעוֹד, וָעוֹד זֶה, אֵין לוֹ שִׁעוּר. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר, וָעוֹד, קַב לְמֵאָה סְאָה, שְׁתוּת לַמְדֻמַּע:

ברטנורה   (ז) תרומה עולה באחד ומאה. סאה של תרומה שנפלה למאה סאין של חולין שהם בין הכל אחד ומאה נוטל אחד מהן ונותנה לכהן והשאר חולין כמו שהיו: במאה ועוד. אם נפלה סאה של תרומה לתוך תשעים ותשעה סאין של חולין ומשהו יותר מתשעים ותשעה, וזה המשהו אין לו שיעור, הואיל ויש כאן מאה ועוד משהו נוטל סאה אחת ונותנה לכהן והשאר חולין כשהיה: קב למאה סאה שתות למדמע. אם נפלה סאה של תרומה בצ''ט של חולין וקב יותר, שהקב הוא שתות לסאה של תרומה המדמעת, שהסאה ששה קבים. אז נוטל סאה אחת והשאר חולין כשהיו. אבל אם היו החולין פחות מצ''ט וקב, הכל מדומע, וימכרו כולם לכהן בדמי תרומה חוץ מדמי סאה של תרומה שבה. והלכה כרבי אליעזר שאין תרומה עולה בפחות מאחת ומאה. דסתם לן תנא כוותיה בכמה דוכתי. והכל מודים שאין התרומה עולה במאה בלבד, וכל שכן בפחות ממאה דכתיב בתרומת מעשר (במדבר יח) מכל חלבו את מקדשו ממנו, דבר שאתה תורם ממנו אם נפל לתוכו מקדשו והיינו אחד ממאה דממאה סאין מפרישין עשר למעשר ראשון ומאותן עשר, סאה לתרומת מעשר, ואמר רחמנא שאם חזרה אותה סאה לתשעים ותשעה, מקדשתן, ונעשה הכל מדומע:

ח. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת מַעֲלוֹת אֶת הַלְּבָנוֹת, וְהַלְּבָנוֹת מַעֲלוֹת אֶת הַשְּׁחוֹרוֹת. עִגּוּלֵי דְבֵלָה, הַגְּדוֹלִים מַעֲלִים אֶת הַקְּטַנִּים, וְהַקְּטַנִּים מַעֲלִין אֶת הַגְּדוֹלִים. הָעִגּוּלִים מַעֲלִין אֶת הַמַּלְבֵּנִים, וְהַמַּלְבֵּנִים מַעֲלִין אֶת הָעִגּוּלִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּיָדוּע מַה נָּפְלָה, אֵין מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּכְשֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ מַה נָּפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

ברטנורה   (ח) תאנים שחורות מעלות את הלבנות. תאנה של תרומה, שחורה או לבנה, שנפלה למאה תאנים של חולין חציין שחורות וחציין לבנות כולן מצטרפין לבטלה, שאם היה רוצה היה דורסן ומערבן הכל ביחד ואם שחורה נפלה, מעלה אחת מן השחורות, ואם לבנה, מעלה אחת מן הלבנות, והשאר חולין כשהיו: עיגולי דבילה. דבילות תאנים הנדרסים בעיגול: גדולים מעלים את הקטנים. אם יש שם חמשים עיגולים קטנים ועשרים וחמשה עיגולים גדולים, ואחד מן הגדולים כשנים מן הקטנים, ונפל לתוכן עיגול קטן של תרומה, מסייעות כולן לבטל. וכן עיגולים ומלבנים. עיגולים הם הנדרסות בעיגול, מלבנים תאנים הנדרסות בצורת ריבוע כמין דפוס שעושים בו הלבנים מרובעות: ור' אליעזר אוסר. אם שחורה נפלה השחורות אסורות ואם לבנה נפלה הלבנות אסורות, וכן בגדולים וקטנים, ועיגולים ומלבנים, הדומין לאותה שנפלה אסורים: בידוע מה נפלה. שחורה או לבנה: אין מעלות. לפי שיכול לאכול האחרות וכיון דמותרות הן אין מסייעות לבטל. אבל אם אין ידוע אם שחורה נפלה או לבנה כיון דכולן בספק איסור מעלות זו את זו והלכה כר' עקיבא:

ט. כֵּיצַד, חֲמִישִׁים תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת וַחֲמִישִׁים לְבָנוֹת, נָפְלָה שְׁחוֹרָה, שְׁחוֹרוֹת אֲסוּרוֹת וְהַלְּבָנוֹת מֻתָּרוֹת. נָפְלָה לְבָנָה, לְבָנוֹת אֲסוּרוֹת וּשְׁחוֹרוֹת מֻתָּרוֹת. בְּשֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ מַה נָּפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּבְזוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַחְמִיר, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֵקֵל:

ברטנורה   (ט) כיצד. לפרושי מלתיה דרבי עקיבא קאתי: ובזו רבי אליעזר מחמיר. בהא דתנינן לעיל, אבל במאי דבעינא למימר לקמן הוי איפכא:

י. וּבְזוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵקֵל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַחְמִיר. בְּדוֹרֵס לִיטְרָא קְצִיעוֹת עַל פִּי הַכַּד וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ הִיא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן פְּרוּדוֹת, וְהַתַּחְתּוֹנוֹת מַעֲלוֹת אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא תַעֲלֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם מֵאָה כַּדִּים:

ברטנורה   (י) בדורס ליטרא קציעות. ליטרא של תאנים יבשים של תרומה: על פי הכד. של חולין, והרבה כדין יש. ואין ידוע באיזה כד דרסה, ובכל כד יש מאה ליטרות של חולין, אפילו אין כאן מאה כדין שרי ר' אליעזר, ואף על פי שידוע הוא שהליטרא של תרומה היא בפי הכד ואינה מעורבת עם החולין, רואין אותן כאילו נפרדו ממקומן ונתערבו החולין בתרומה ועולין באחד ומאה. ורבי יהושע סבר כיון דאינה מעורבת אין התחתונות מסייעות לבטל את העליונות, אלא השולים מותרים והפנימיים אסורים. עד שיהיו שם מאה כדין ותבטל פי חבית זה במאה פומין. והלכה כר' יהושע:

יא. סֵאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה עַל פִּי מְגוּרָה וּקְפָאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בַּקִּפּוּי מֵאָה סֵאָה, תַּעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא תַעֲלֶה. סֵאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה עַל פִּי מְגוּרָה, יַקְפִּיאֶנָּה. וְאִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ תְּרוּמָה עוֹלָה בְּאַחַת וּמֵאָה, בְּשֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ אִם בְּלוּלוֹת הֵן, אוֹ לְאַיִן נָפְלָה:

ברטנורה   (יא) מגורה. אוצר שאוגרים בו התבואה: וקפאה. הסיר מה שלמעלה, תרגום ויצף הברזל (מלכים ב ו) וקפא פרזלא: אם יש בקפוי תעלה באחד ומאה. מפרש בירושלמי דהכי קאמר אם יש בקפוי עם מה שתחתיו אחד ומאה תעלה, ורבי אליעזר לטעמיה דאמר התחתונות מעלות את העליונות, וקא משמע לן דאף על גב דקפאה וגלי דעתיה שלא נתערבה עם התחתונות אף על פי כן התחתונות מסייעות לבטל: ורבי יהושע אומר לא תעלה. ר' יהושע לטעמיה דאמר לעיל שאין התחתונות מסייעות לבטל: סאה תרומה. סיומא דמלתיה דר' יהושע היא והכי קאמר כיון דלא תעלה כיצד יעשה, יקפיאנה יסיר מה שצף למעלה ומעט סביב לה עד שידע שהסיר כולה, והשאר הכל חולין: אם כן למה אמרו. מתניתין פריך על מלתיה דר' יהושע, אם כן באיזה מקום אמרו תרומה צריכה אחד ומאה, כיון שיש תקנה בקפוי, ומשני בשאין ידוע אם נבללה הסאה במגורה אחר שנפלה על פי המגורה, אי נמי בתחילה אין ידוע להיכן נפלה. והלכה כרבי יהושע:

יב. שְׁתֵּי קֵפּוֹת וּשְׁתֵּי מְגוּרוֹת שֶׁנָּפְלָה סֵאָה תְרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ מֵהֶן נָפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הֵם בִּשְׁתֵּי עֲיָרוֹת מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

ברטנורה   (יב) שתי קופות. בכל אחת חמשים סאה: ואין ידוע לאיזה מהן נפלה. ושתיהן אסורות מספק, מסייעות זו את זו לבטל, ואם רצה להעלות סאה מזו מעלה, מזו מעלה, מחצה מזו מחצה מזו מעלה. ושתי קופות אפילו הן בשני בתים ואין ידוע לאיזו מהן נפלה סאה של תרומה, מעלות זו את זו, מפני שדרכן להתפנות והן מיטלטלות ממקום למקום, ופעמים שמתערבות זו עם זו. אבל שתי מגורות שאינן מיטלטלות בזמן ששתיהן בבית אחד מעלות זו את זו ואם הן בשני [בתים] אין מעלות זו את זו: רבי שמעון אומר אפילו הן בשתי עיירות. ואין הלכה כרבי שמעון:

יג. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֵׂה בָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא בַּחֲמִשִּׁים אֲגֻדּוֹת שֶׁל יָרָק, שֶׁנָּפְלָה אַחַת מֵהֶן לְתוֹכָן, חֶצְיָהּ תְּרוּמָה, וְאָמַרְתִּי לְפָנָיו, תַּעֲלֶה. לֹא שֶׁהַתְּרוּמָה תַעֲלֶה בַּחֲמִשִּׁים וְאֶחָד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ שָׁם מֵאָה וּשְׁנֵי חֲצָאִים:

ברטנורה   (יג) שנפלה אחת מהן. אגודה אחת כיוצא בהן, ואינה ניכרת מביניהן, ואותה אגודה היתה חציה חולין וחציה תרומה: שהיו שם מאה ושני חציים. עם החצי של תרומה שבה. ואשמועינן רבי יוסי שאין האגודה שחציה תרומה מדמעת אלא לפי חשבון תרומה שבה, ולא אמרינן שהאגודה כולה תדמע כיון שהיא תרומה מעורבת בחולין:

גמרא ברכות דף נד ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלשָׁה צְרִיכִין שִׁמּוּר. וְאֵלּוּ הֵן: חוֹלֶה, חָתָן וְכַלָּה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא חוֹלֶה, חַיָּה, חָתָן וְכַלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף אָבֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּלַּיְלָה. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלשָה דְּבָרִים הַמַּאֲרִיךְ בָּהֶן מַאֲרִיכִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא. הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ מְעַלְיוּתָא הִיא. וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ וּמְעַיֵּן בָּהּ סוֹף, בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג) תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁלשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִים עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְאֵלּוּ הֵן: קִיר נָטוּי, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וּמוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ לַשָּׁמַיִם. הָא לָא קַשְׁיָא הָא דִּמְעַיֵּן בָּהּ הָא דְּלָא מְעַיֵּן בָּהּ וְהֵיכִי עָבִיד דְּמַפִּישׁ בְּרַחֲמֵי וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ דִּילְמָא אָתִי עַנְיָא וְיָהִיב לֵהּ דִּכְתִיב (יחזקאל מא) הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ. וּכְתִיב (שם) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. פָּתַח בַּמִּזְבֵּחַ וְסִיֵּם בַּשֻּׁלְחָן. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאַמְרֵי תַרְוַיְהוּ כָּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְעַכְשָׁיו שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו:

רש''י שימור. מן המזיקין: חולה. שהורע מזלו לפיכך השד מתגרה בו וכן חיה אשה שילדה וכן אבל חתן וכלה ותלמידי חכמים מקנאתו מתגרה בהם: והמאריך על שלחנו. שמתוך כך עניים באים ומתפרנסים: והמאריך בבית הכסא. רפואה היא לו: ומעיין בה. אומר בלבו שיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה: כאב לב. שאין בקשתו נעשית: תוחלת. לשון תפלה, כמו ויחל משה: מזכירין עונותיו. שעל ידיהן מפשפשין למעלה במעשיו לומר בטוח זה בזכיותיו נראה מה הם:

זוהר מקץ דף ר''ב ע''א

תְּנָן לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע וְיִשְׁתְּדַל אֲבַתְרֵהּ אִי אָזִיל מִנֵּהּ יָאוּת וְאִי לָאו יִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרָיְתָא דְּהָא לֵית לָךְ מִלָּה לְתָבְרָא יֵצֶר הָרָע אֶלָּא אוֹרָיְתָא, אִי אָזִיל מוּטָב וְאִי לָאו יִדְכַּר לֵהּ יוֹמָא דְּמוֹתָא בְּגִין לְתַבְרָא לֵהּ, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא דְּהָא דָּא הוּא (קס''א ב) יֵצֶר הָרָע וְדָא הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְכִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת מִתַּבָּר מִקַּמֵּי יוֹמָא דְּמוֹתָא וְהָא אִיהוּ קָטוּלָא דִּבְנֵי נָשָׁא הֲוֵי וְאִשְׁתְּמַע דְּחֶדְוָה הוּא דִּילֵהּ וּבְגִין כָּךְ אַסְטֵי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא תָּדִיר בְּגִין לְאַמְשְׁכָא לוֹן לְדָא, אֶלָּא וַדַּאי מַה דְּאִתְּמַר דְּיִדְכַּר לֵהּ בַּר נָשׁ הַהוּא יוֹמָא דְּמוֹתָא וַדַּאי הָכִי הוּא בְּגִין דְּמִתְבַּר לִבָּא דְּבַר נָשׁ דְּהָא יֵצֶר הָרָע לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בַּאֲתַר דְּאִשְׁתְּכַח חֶדְוָה דְּחַמְרָא וְגַסוּתָא דְּרוּחָא, וְכַד אַשְׁכַּח רוּחָא תְּבִירָא כְּדֵין אִתְפָּרַשׁ מִנֵּהּ וְלָא שַׁרְיָא בַּהֲדֵהּ וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לְאַדְכְּרָא לֵהּ יוֹמָא דְּמוֹתָא וְיִתְבַּר גּוּפֵהּ וְאִיהוּ אָזִיל לֵהּ, תָּא חֲזֵי יֵצֶר טוֹב בָּעֵי חֶדְוָה דְּאוֹרָיְתָא וְיֵצֶר רָע חֶדְוָה דְּחַמְרָא וְנִיאוּפִין וְגַסוּתָא דְּרוּחָא וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַרְגְּזָא (לֵהּ) תָּדִיר מֵהַהוּא יוֹמָא רַבָּא יוֹמָא דְּדִינָא יוֹמָא דְּחוּשְׁבָּנָא דְּלֵית לֵהּ לְבַר נָשׁ לְאַגָּנָא עֲלֵהּ אֶלָּא עוֹבָדוֹי דְּכַשְׁרָן דְּאִיהוּ עָבִיד בְּהַאי עָלְמָא בְּגִין דְּיָגִינוּ עֲלֵהּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, תָּא חֲזֵי וַיִּרְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵית יוֹסֵף. וּמַה כֻּלְּהוּ הֲווֹ גִּיבָּרִין כֻּלְּהוּ תַּקִּיפִין וְחַד עוּלֵימָא דְּאַיְתִי לוֹן לְבֵיתָא דְּיוֹסֵף דָּחֲלוּ, כַּד יֵיתֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִתְבַּע לֵהּ לְדִינָא לְבַר נָשׁ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּגִין כָּךְ בָּעֵי לֵהּ לְבַר נָשׁ לְאִזדַּהֲרָא בְּהַאי עָלְמָא לְאִתְתַּקְפָא בֵּהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיַשְׁוֵי בֵּהּ רוּחֲצָנֵהּ דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ חָטֵי אִי יַהְדַּר מִנֵּהּ בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא הָא תַּקִּיף אִיהוּ וְיִתְתְּקַף בֵּהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּאִלּוּ לֹא חָטָא, דְּהָא שְׁבָטִין בְּגִין דְּחָטוּ עַל גְּנֵבַת יוֹסֵף הֲווֹ דַּחֲלִין דְּאִלְמָלֵא לָֹא חָטוּ לָֹא הֲווֹ דַּחֲלִין כְּלָל בְּגִין דְּחוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ מִתְבָּרִין לִבֵּהּ וְלֵית לֵהּ חֵילָא כְּלָל מַאי טַעֲמָא דְּהָא הַהוּא יֵצֶר הַטּוֹב אִתְבַּר עִמֵּהּ וְלֵית לֵהּ חֵילָא לְאִתְתַּקְפָא עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע, וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים כ) מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב הַיָּרֵא (דְּיִרְאָה דָּא) מֵחוֹבִין דִּבְיָדוֹי דְּאִנּוּן תְּבִירָא דְּלִבָּא דְּבַר נָשׁ:

תרגום הזוהר וְלָמַדְנוּ, לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר הַטּוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, וְיִשְׁתַּדֵּל אַחֲרָיו. אִם הָלַךְ מִמֶּנּוּ, טוֹב. וְאִם לֹא, יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, כִּי אֵין לְךְ דָּבָר לִשְׁבּוֹר אֶת הַיֵּצֶר הָרַע, אֶלָּא הַתּוֹרָה. אִם הָלַךְ, טוֹב. וְאִם לֹא, יַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה כְּדֵי לְשַׁבְּרוֹ. כָּאן יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל, הֲרֵי זֶהוּ יֵצֶר הָרָע וְזֶהוּ מַלְאָךְ הַמָּוֶת. וְכִי מַלְאָךְ הַמָּוֶת יִשָּׁבֵר מִלִּפְנֵי יוֹם הַמִּיתָה, וַהֲרֵי הוּא הָהוֹרֵג אֶת בְּנֵי הָאָדָם, וּמַשְׁמָע שֶׁהַשִׂמְחָה שֶׁלּוֹ, הִיא לְהָמִית אֲנָשִׁים, שֶׁמִּשּׁוּם זֶה הוּא מַסְטֶה אוֹתָם תָּמִיד, כְּדֵי לְהַמְּשִׁיכָם לְמִיתָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא וַדַּאי מַה שֶּׁלָּמַדְנוּ שֶׁהָאָדָם יַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, וַדַּאי כֵּן הוּא, כְּדֵי לִשְׁבּוֹר הַלֵּב שֶׁל הָאָדָם, כִּי יֵצֶר הָרַע אֵינוֹ שׁוֹרֶה אֶלָּא בַּמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָאוֹת שִׂמְחַת הַיַּיִן וְגֵאוּת הָרוּחַ. וּכְשֶׁנִּמְצָא רוּחַ שָׁבוּר בָּאָדָם אָז מִתְפָּרֵד מִמֶּנּוּ, וְאֵינוֹ שׁוֹרֶה עָלָיו, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְהַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, וְיִשָּׁבֵר גּוּפוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ לוֹ. בֹּא וּרְאֵה, יֵצֶר הַטּוֹב צָרִיךְ חֶדְוָה שֶׁל תּוֹרָה, וְיֵצֶר הָרַע צָרִיךְ חֶדְוָה שֶׁל יַיִן וְנִיאוּף וְגֵאוּת רוּחַ. וּמִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ הָאָדָם לְהַפְחִידוֹ תָּמִיד מֵאוֹתוֹ יוֹם הַגָּדוֹל, יוֹם הַדִּין, יוֹם הַחֶשְׁבּוֹן, שֶׁאֵין מַה שֶּׁיָּגֵן עַל הָאָדָם, אֶלָּא הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיָּגִינוּ עָלָיו בַּשָּׁעָה הַהִיא. בֹּא וּרְאֵה, וַיִרְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ וְגוֹ': וּמַה שֶּׁכֻּלָּם הָיוּ גִּבּוֹרִים, כֻּלָּם חֲזָקִים, וְעֶלֶם אֶחָד שֶׁהֵבִיאָם לְבֵית יוֹסֵף, גָּרַם לָהֶם שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִים. בָּעֵת שֶׁיָּבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתְבּוֹעַ אֶת הָאָדָם לַדִּין, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לִירָא וּלְפַחֵד. מִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ הָאָדָם לְהִזָּהֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְהִתְחַזֵּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיָשִׂים מִבְטַחוֹ בּוֹ. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָטָא, אִם יַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, הֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָזָק, לְהַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, וְלִסְלוֹחַ לוֹ, וְיוּכָל לְהִתְחַזֵּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּאִלּוּ לֹא חָטָא כְּלָל. כִּי הַשְּׁבָטִים, מִשּׁוּם שֶׁחָטְאוּ בִּגְנֵבַת יוֹסֵף הָיוּ יְרֵאִים, וְאִם לֹא הָיוּ חוֹטְאִים, לֹא הָיוּ יְרֵאִים כְּלָל. כִּי עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם מְשַׁבְּרִים אֶת לִבּוֹ וְאֵין לוֹ כֹּחַ כְּלָל. מַהוּ הַטַּעַם, כִּי יֵצֶר הַטּוֹב נִשְׁבָּר עִמּוֹ וְאֵין לוֹ כֹּחַ לְהִתְגַבֵּר עַל יֵצֶר הָרַע. וְעַל כֵּן כָּתוּב, מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְגוֹ', הַיָּרֵא מִן הָעֲוֹנוֹת שֶׁבְּיָדָיו, שֶׁהֵם מְשַׁבְּרִים לִבּוֹ שֶׁל אָדָם.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק א

א. כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן לֹא יַעֲנֶה לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְצָרָה וְלֹא אֲרֻכָּה אֶלָּא אָמֵן בֵּינוֹנִית. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע אֶת הַבְּרָכָה שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ לֹא יַעֲנֶה אָמֵן בִּכְלַל הָעוֹנִים: ב. כָּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא וַהֲרֵי הוּא כְּנִשְׁבַּע לַשָּׁוְא וְאָסוּר לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן. הַתִּינוֹקוֹת מְלַמְּדִין אוֹתָן הַבְּרָכוֹת כְּתִקּוּנָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְבָרְכִין לְבַטָּלָה בִּשְׁעַת לִמּוּד הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן וְהָעוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

מוסר

ספר חסידים סימן קעג

כְּלָל גָּדוֹל וְתַקָּנָה לִשְׁלֹשָה יְצָרִים. לִהְיוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת רָחוֹק מִשָּׁם שֶׁאֵין שַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת לָבוֹא מִשָּׁם. וְתַקָּנָה לִרְאִיָּה אַל יְהֵא מָצוּי אֵצֶל נָשִׁים וְיַרְחִיק הֲלִיכָתוֹ מֵהֶן וְיַעֲצֹר רוּחוֹ מִלִּרְאוֹתָן כְּשֶׁהֵן אֶצְלוֹ, כִּי הָעִקָּר מַנִּיחַ מִפְּנֵי הַבֹּשֶׁת לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶן וּלְדַבֵּר מְאוֹתָן דְּבָרִים, אֲבָל רְאִיָּה שֶׁאֲחֵרִים עוֹשִׂים וּרְגִילִים בְּנָשִׁים, מִזֶּה יַעֲצֹר רוּחוֹ וְכָל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ יַחֲשֹׁב אִם הָיוּ גּוֹזְרִים עָלָיו גְּזֵרָה הָיָה נֶהֱרַג עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְיֹאמַר זֶה הַדָּבָר קָשֶׁה יוֹתֵר שֶׁלֹּא אוּכַל לַעֲמֹד בּוֹ, כָּל שֶׁכֵּן זֶה הַקַּל שֶׁלֹּא אֶחֱטָא. וְעַל הִרְהוּר אִשָּׁה בְּעֵת שֶׁהוּא בָּא לְהַרְהֵר עַל אִשָּׁה בַּתְּפִלָּה יִתְקַע גּוּדְלֵי אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו בָּאָרֶץ וְיִתְלֶה גּוּפוֹ עֲלֵיהֶן וְלֹא יִסְמֹךְ יָדָיו לַכֹּתֶל. וְזֶה הַדָּבָר מְבַטֵּל מִמֶּנּוּ כָּל מִינֵי הִרְהוּרִים וְאִם יָשַׁב וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד מִפְּנֵי בְּנֵי אָדָם. יִנְעַץ גּוּדָלָיו בְּחֹזֶק בָּאָרֶץ. וְעַל יֵצֶר שְׁלִישִׁי אַהֲבַת לִבּוֹ וְאוֹהֵב אִשָּׁה בְּיוֹתֵר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת וְלֹא בְּאַהֲבַת בָּנִים וּבָנוֹת בַּעֲבוּר אַהֲבַת הָאִשָּׁה הַזֹּאת. תַּקָּנָתוֹ לָצֵאת מִן הַמְּדִינָה הַהִיא וְאִם עֲבֵרָה בָּא לְיָדוֹ יִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ בְּכָל לִבּוֹ שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהּ שֶׁהֲרֵי עַל יִסּוּרֵי שָׁעָה אָדָם מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶן, עַל יִסּוּרֵי עוֹלָם שֶׁלָּהֶן אֵין סוֹף וְאֵין חֵקֶר כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְפַּלֵּל מְאֹד עֲלֵיהֶם. וְאִם עָמַד בַּדָּבָר אַל יַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ לוֹמַר כַּמָּה אֲנִי צַדִּיק שֶׁעָמַדְתִּי בְּדָבָר זֶה אֶלָּא יְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא חָטָא. שֶׁבְּיָדוֹ הַלְּבָבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא) פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' לְכָל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ. וְנֶאֱמַר (בראשית כ) וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹא לִי:

ראה יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(לב) וּשְׁמַרְתֶּם לַֽעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַֽחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָֽנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּֽוֹם: וְתִטְרוּן לְמֶעְבַּד יָת כָּל קְיָמַיָא וְיָת דִינַיָא דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין: יב (א) אֵלֶּה הַֽחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַֽעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָֽאֲדָמָֽה: אִלֵין קְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי תִטְרוּן לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דִיהַב יְיָ אֱלָהָא דַאֲבְהָתָךְ לָךְ לְמֵירְתַהּ כָּל יוֹמַיָא דִי אַתּוּן קַיָמִין עַל אַרְעָא: (ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶֽת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָֽבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹֽרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹֽהֵיהֶם עַל הֶֽהָרִים הָֽרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַֽעֲנָֽן: אַבָּדָא תְאַבְּדוּן יָת כָּל אַתְרַיָא דִי פְלָחוּ תַמָן עַמְמַיָא דִי אַתּוּן יָרְתִין יָתְהוֹן יָת טַעֲוָתְהוֹן עַל טוּרַיָא רָמַיָא וְעַל רָמָתָא וּתְחוֹת כָּל אִילַן עַבּוֹף:

רש''י אבד תאבדון. אבד ואחר כך תאבדון מכאן לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה: את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' . ומה תאבדון מהם, את אלהיהם אשר על ההרים:

(ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַֽאֲשֵֽׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹֽהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהֽוּא: וּתְתָרְעוּן יָת אֱגוֹרֵיהוֹן וּתְתַבְּרוּן יָת קָמָתְהוֹן וַאֲשֵׁרֵיהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא וְצַלְמֵי טַעֲוָתְהוֹן תְּקוֹצְצוּן וְתוֹבְדוּן יָת שִׁמְהוֹן מִן אַ:תרָא הַהוּא:

רש''י מזבח. של אבנים הרבה: מצבה. של אבן אחת, והוא בימוס ששנויה במשנה (ע''ז מז, ב) אבן שחצבה מתחלתה לבימוס: אשרה. אילן הנעבד: ואבדתם את שמם. לכנות להם שם לגנאי, בית גליא קורין לה בית כריא, עין כל עין קוץ:

נביאים - ישעיה - פרק נד

(יז) כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְהוָה: (ס) כָּל זְיַן דְּיִתַּקַּן עֲלָךְ יְרוּשְׁלֵם לָא יִצְלַח וְכָל לִישָׁן דִּיקוּם עִמָּךְ לְדִינָא תְּחַיְּבִינֵיהּ דָּא אַחְסָנַת עֲבָדַיָּא דַיְיָ וְזַכְוָתֵיהוֹן מִן קֳדָמַי אֲמַר יְיָ :

רש''י כל כלי יוצר . כל כלי זיין אשר ילטשוהו ויחדדהו בשבילך להלחם בך : יוצר . ל' חרבות צורים ( יהושע ה ) אף תשיב צור חרבו ( תהלים פט ) :

נה (א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב: וַי כָּל דְּצָבֵי לְמֵילַף יֵיתֵי וְיֵלַף וּדְלֵית לֵהּ כְּסַף אֱתוֹ שְׁמָעוּ וַאֲלִיפוּ אֱתוֹ שְׁמָעוּ וַאֲלִיפוּ בְלָא בְדָמִין וּבְלָא בְמָמוֹן אוּלְפָן דְטָב מֵחֲמָר וּמֵחָלָב :

רש''י הוי כל צמא . הוי זה ל' קריאה וזימון וקיבוץ הוא ויש הרבה במקרא ( זכריה ב ) הוי הוי ונוסו מארץ צפון : לכו למים . לתורה : שברו . ל' לשבור בר ( בראשית מב ) קנו : יין וחלב . לקח טוב מיין וחלב :

(ב) לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם: לְמָה תִתְקְלוּן כַּסְפְּכוֹן בְּלָא לְמֵיכַל וְלֵאוּתְכוֹן בְּלָא לְמִשְּׂבַּע קַבִּילוּ לְמֵימְרִי וֶאֱכוֹלוּ דְּטָב וְתִתְפַּנַּק בְּדִדְהֵין נַפְשְׁכוֹן :

רש''י למה תשקלו כסף . למה תגרמו לכם לשקול כסף לאויביכם בלא לחם :

(ג) הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים: אַרְכִינוּ אוּדְנֵיכוֹן וְקַבִּילוּ לְמֵימְרִי שְׁמָעוּ וְתִתְקַיֵּם נַפְשְׁכוֹן וְאֶגְזַר לְכוֹן קְיַם עֲלַם טַבְוַת דָּוִד דִּמְהֵימְנָן :

רש''י חסדי דוד . שאגמול לדוד חסדיו :

כתובים - תהילים - פרק מה

מה (א) לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת: לְשַׁבָּחָא עַל יָתְבֵי סַנְהֶדְרִין דְמֹשֶׁה דְאִתְאֲמַר בִּנְבוּאָה עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קרַח שִּׂכְלָא טָבָא וְתֻשְׁבַּחְתָּא וְאוֹדָאֲתָא :

רש''י על שושנים . לכבוד תלמידי חכמים יסדו השיר הזה שהם רכים כשושנים ונאי' כשושני' ומרטיבי' מעשים טובים כשושנים : משכיל . ע''י תורגמן : שיר ידידות . שיר אהובים שיר של שבח להם להאהיבם על הבריות ולהאהיב תורתם עליהם :

(ב) רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר: בָּעֵי לִבִּי מַמְלַל טָב אֵימַר אֲנִי עוֹבָדַי לְמַלְכָּא מַמְלַל לִישָׁנֵי מוֹחִי הֵיךְ קוֹלְמוֹס סַפְרָא רָגִיל :

רש''י רחש לבי . כך התחיל המשורר בשירו השריץ לבי בקרבי דבר טוב בשבחך את הת''ח רחש לשון נענוע וכן כל לשון שירוץ וריחוש : אומר אני מעשי למלך . השיר הזה שיסדתי ועשיתי אני אומרו למלך שנאמ' ( משלי ח' ) בי מלכים ימלוכו : לשוני . צח בשירים כעט סופר מהיר , ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן מהיר בלשון ערבי בקי :

(ג) יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשְׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם: שׁוּפְרָךְ מַלְכָּא מְשִׁיחָא עֲדִיף מִבְּנֵי נָשָׁא אִתְיְהִיב רוּחַ נְבוּאָה בְסִפְוָתָךְ מְטוּל כֵּן בֵּרְכִנָךְ יְיָ לְעָלְמָא :

רש''י יפיפית מבני אדם . העוסקים במלאכת חיי שעה , למה לפי שהוצק חן בשפתותיך להורות כהלכה , הוצק כמו נשפך כמו מוצקות ( זכריה ד' ) , ויצק עליה שמן ( ויקרא ב' ) : על כן ברכך . כמו שנאמר ה' עוז לעמו יתן ומה שכרן ה' יברך את עמו בשלום ( לעיל כ''ט ) :

(ד) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ: זָרֵז סַיְפָּךְ עַל יַרְכָּךְ גִבָּרָא הוֹדָךְ וְשִׁיבְהוֹרָךְ :

רש''י חגור חרבך על ירך . להלחם מלחמתה של תורה והוא הודך והוא הדרך :

משנה חגיגה פרק ג

א. חֹמֶר בַּקּדֶשׁ מִבַּתְּרוּמָה, שֶׁמַּטְבִּילִין כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים לַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא לַקּדֶשׁ. אֲחוֹרַיִם וְתוֹךְ וּבֵית הַצְבִיטָה בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַקּדֶשׁ. הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא אֶת הַקּדֶשׁ. בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה, מִדְרָס לַקּדֶשׁ. לֹא כְּמִדַּת הַקּדֶשׁ מִדַּת הַתְּרוּמָה, שֶׁבַּקּדֶשׁ מַתִּיר וּמְנַגֵּב וּמַטְבִּיל וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר, וּבַתְּרוּמָה קוֹשֵׁר וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל:

ברטנורה   (א) חומר בקדש. שמטבילין כלים בתוך כלים. כששניהם טמאים: אבל לא לקדש. דאמרי כבדו של כלי הפנימי המכביד על החיצון שהוא מונח בתוכו. חוצץ בפני הטומאה (צריך לומר בפני המים וכן הוא ברש''י גמרא) ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה: אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה. כלי הראוי להשתמש בתוכו. ובאחוריו ובית צביטתו. ואם נטמא בית צביטתו לא נטמאו אחוריו ותוכו. ופירוש בית הצביטה. בית אחיזה. לשון ויצבט לה קלי (רות ב) ואית דגרם בית הצביטה לשון אצבע שעושין לכלי בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו. כשהוא שותה. כדי שלא יכניס ידו לתוך הכלי: אבל לא לקדש. שאם נטמא אחד מהם בטומאה דרבנן כולו טמא לקדש: הנושא את המדרס. מנעל של זב: נושא את התרומה. אם ירצה בחבית של חרס, שאינו נוגע באוירה: אבל לא את הקדש. משום מעשה שהיה באדם אחד שהיה נושא חבית יין של נסכים ונפסקה לו רצועה של סנדל שהיתה מדרס הזב. ונטלה בידו ומתוך כך נפלה לאויר החבית ונטמא הקדש באותה שעה אמרו הנושא את המדרס לא ישא את הקדש. ולפי שמעשה שהיה בקדש היה. לפיכך לא גזרו אלא בקדש ולא בתרומה: לא כמדת הקדש. בחציצה טבילותיו מדת התרומה: שבקדש. אם יש בגד טמא ובא להטבילו. אם קשור הוא מתיר את קשרו. משום דדמיא לחציצה: ומנגב. אם לח הוא מנגבו תחילה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ: ובתרומה. אם ירצה קושרו ואחר כך מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום:

ב. כֵּלִים הַנִּגְמָרִין בְּטָהֳרָה, צְרִיכִין טְבִילָה לַקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה. הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לַקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה. הָרְבִיעִי בַּקּדֶשׁ פָּסוּל, וְהַשְּׁלִישִׁי בַּתְּרוּמָה. וּבַתְּרוּמָה, אִם נִטְמֵאת אַחַת מִיָּדָיו, חֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה. וּבַקּדֶשׁ, מַטְבִּיל שְׁתֵּיהֶן, שֶׁהַיָּד מְטַמָּא אֶת חֲבֶרְתָּהּ בַּקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא בַּתְּרוּמָה:

ברטנורה   (ב) כלים הנגמרים בטהרה. שגמרן חבר ונזהר בהם משבאו קרוב לגומרן שהם ראויין לקבל טומאה: אף על פי כן: צריכין טבילה לקדש. חיישינן שמא נתז רוק מפי ע''ה על הכלי בשעה שהיה החבר אוחז בו. ואף על פי שבאותה שעה עדיין לא נגמר הכלי ולא היה מקבל טומאה שמא לאחר שנגמר והיה ראוי לקבל טומאה עדיין היה הרוק לח ומטמא דתנן במסכת נדה הזוב והרוק מטמאין לחים: הכלי מצרף מה שבתוכו. היו חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן. הכלי מצרפן להיות כולן חשובים כחתיכה אחת ונפסלו כולן דכתיב (במדבר ז) כף אחת עשרה זהב הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת: אבל לא לתרומה. אלא אותה חתיכה שנגע בה היא פסולה והשאר טהורות: הרביעי בקדש פסול. ואינו פוסל: אם נטמאת אחת מידיו. בטומאות דרבנן כגון באוכלין ומשקין טמאים וכיוצא בהן שאין מטמאין אלא ידים ולא את הגוף: ובקדש מטביל את שתיהן. והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה. אבל לא היה לחלוחית ביד הטמאה אין היד האחת טמאה עד שתגע בה:

ג. אוֹכְלִין אֹכָלִים נְגוּבִין בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ. הָאוֹנֵן וּמְחֻסַר כִּפּוּרִים צְרִיכִין טְבִילָה לַקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה:

ברטנורה   (ג) אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות בתרומה. הכי קאמר אוכלין אוכלים של חולין נגובין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש. מי שתחב לו חבירו אוכלין של קדש בפיו בידים טהורות. וזה האוכל ידיו מסואבות או שתחב הוא עצמו אוכלין של קדש בפיו על ידי כוש או כרכר. ובקש לאכול צנון או בצל של חולין עמהן. שאין ידים מסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין אפ''ה גזור רבנן שלא יאכלם עם הקדש שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קדש שבפיו ולענין תרומה אף על פי שהידים המסואבות פוסלות לא עשו מעלה. זו אלא אמרינן זהיר ולא נגע. ולהכי נקט נגובים שאילו היה עכשיו משקין עליהם הוי המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלים אותה: האונן. שלא נטמא במתו: מחוסר כפורים. שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו: צריכין טבילה. לאחר שיביא קרבנו אם רצה לאכול קדש כיון דעד האידנא היו אסורים בקדש אצרכינהו רבנן טבילה. ומחוסר כפורים פוסל את הקדש בנגיעה. והאונן. אף על פי שאסור לאכול אינו פוסל בנגיעה: אבל לא בתרומה. דמחוסר כפורים ואונן מותרים בתרומה. ואע''ג דאונן אסור במעשר שני מותר הוא בתרומה דמרבינן ליה מוכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב) זרות אמרתי לך ולא אנינות:

ד. חֹמֶר בַּתְּרוּמָה, שֶׁבִּיהוּדָה נֶאֱמָנִים עַל טָהֳרַת יַיִן וְשֶׁמֶן כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וּבִשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים אַף עַל הַתְּרוּמָה. עָבְרוּ הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים וְהֵבִיאוּ לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ, אֲבָל מַנִּיחָהּ לְגַת הַבָּאָה. וְאִם אָמַר לוֹ, הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קדֶשׁ, נֶאֱמָן. כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדֻמָּעוֹת, נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְקדֶם לַגִּתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם:

ברטנורה   (ד) שביהודה נאמנין וכו'. להכי נקט ביהודה. לפי שרצועה של ארץ כותיים היתה מפסקת בין גליל ליהודה. וירושלים ארץ יהודה היא. ולא היה אפשר להביא קדש מארץ הגליל ליהודה. לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים. ואפילו של חברים שבגליל לא היה אפשר להביאו לנסכים: נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה. ע''ה אמר יין זה טהור הוא והוא לנסכים. שמן זה טהור הוא והוא למנחות. נאמן לעולם דמשום חומרי דקדש מזדהר ולא משקר. אבל אם אמר יין ושמן אלו טהורים והן לתרומה אינו נאמן. שאין אסור טומאת תרומה חמור בעיני עמי הארץ וחיישינן דלמא משקרי בה: ובשעת הגתות והבתים. בעת הבציר ובעת שעוצרים הזיתים בבד נאמנין אף על התרומה לפי שכל בני אדם מטהרים את כליהם בעת עשיית היין והשמן. כדי להפריש התרומה בטהרה: עברו הגתות וכו'. לאחר שעבר זמן הבציר. או זמן עצירת הזתים בבית הבד. והביא עם הארץ חבית של יין או של שמן של תרומה לכהן חבר ואומר שהיא טהורה. לא יקבלנה ממנו בחזקת טהורה דלאחר הגיתות והבדים אינו נאמן: אבל מניחה לגת הבאה. עם הארץ שיודע שלאחר הגתות הבדים אינו נאמן. מניח חבית זו לגת הבאה ואז נותנה לכהן. דבאותו שעה הוא נאמן עליה: רביעית. הלוג יין לנסכים נאמן על כל החבית. דמגו דמהימן אקדש מהימן נמי אחרומה: כדי יין וכדי שמן המדומעות. המטהר את טבלו לנסכים והשתא איכא חולין ותרומה וקדש מעורבין ומדומעין זה בזה. ובא לומר גם על הכדים שהן טהורים. אע''ג דעם הארץ אינו נאמן על הכדים אפילו בשעת הגיתות. האידנא מהמנינן ליה על הכדים אפילו קודם שעת הגתות שבעים יום. דמגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה ואכדים. דגנאי הוא לקדש שיהיו הכדים שעירוהו מהם בחזקת טומאה והוא קרב. ושבעים יום דנקט. משום דאורחא דעלמא הוא להזמין את הכלים ולטהרם ע' יום קודם הגתות:

ה. מִן הַמּוֹדִיעִית וְלִפְנִים, נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס. מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ, אֵין נֶאֱמָנִים. כֵּיצַד, הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵרוֹת, נִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִית, הוּא הַקַּדָּר וְהֵן הַקְּדֵרוֹת וְהֵן הַלּוֹקְחִים, נֶאֱמָן. יָצָא, אֵינוֹ נֶאֱמָן:

ברטנורה   (ה) מן המודיעית ולפנים. מודיעית כרך רחוק מירושלים ט''ו מיל. ממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנים קדרים עמי הארץ ליקח מהן כלי חרס הדקים. כגון כוסות קדרות וקיתונות. לפי שאי אפשר בלא הם. ובירושלים אין עושין כבשונות מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך האמינום ולא גזרו עליהם. שאין גוזרים גזירה על הצבור שאין יכולין לעמוד בה: הוא הקדר. מי שהביאו מחוץ למודיעית לו בלבד האמינו לפי שאי אפשר שלא להאמינו אבל אם מסרם ליד קדר אחר ע''ה היושב במודיעית או לפנים. לא האמינוהו: והן הקדרות. על אותן קדרות שהביא הוא נאמן. ואינו נאמן לצרף עמהם קדרות של קדר אחר שיושב במודיעית או לפנים: והן הלוקחין. חברים שראוהו שהביאם. נאמן הקדר אצלם ולא אצל לוקחים אחרים: יצא מן המודיעים. לשוב לאחוריו אינו נאמן:

ו. הַגַּבָּאִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הַכֵּלִים, נֶאֱמָנִין לוֹמַר, לֹא נָגַעְנוּ. וּבִירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִין עַל הַקּדֶשׁ, וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל אַף עַל הַתְּרוּמָה:

ברטנורה   (ו) הגבאים. ישראל שהן גבאים למלכי אומות העולם לגבות מישראל מסים וארנוניות. ונכנסו לתוך הבית לעבוט עבוטו: וכן הגנבים. שנגנב כלי חרס והחזירום: נאמנים לומר לא נגענו. לתוכו. והוא שהחזירום מחמת תשובה שעשו מעצמם. לא מחמת יראה: ובירושלים נאמנים על הקדש. נאמנים על כל כלי חרס בין גדולים בין קטנים. לומר שהן טהורין לקדש לפי שאין עושין כבשונות בירושלים, לפיכך האמינום ולא גזרו עליהם. ובשעת הרגל אף אותה על התרומה דאמר קרא (שופטים כ) ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים הכתוב קראם בשעת אסיפה כולם חברים. ורגל שעת אסיפה היה:

ז. הַפוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ, וְהַמַּתְחִיל בְּעִסָתוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יִגְמוֹר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִגְמוֹר. מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל, הָיוּ מַעֲבִירִין עַל טָהֳרַת הָעֲזָרָה. עָבַר הָרֶגֶל בְּיוֹם שִׁשִּׁי, לֹא הָיוּ מַעֲבִירִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא בְּיוֹם חֲמִישִׁי, שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין:

ברטנורה   (ז) הפותח את חביתו. חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל. ומשמשו בו עמי הארץ: לא יגמור לאחר הרגל. שאף על פי שבשעת הרגל הן טהורין. לא שטהרתן טהרה עולמית. אלא שבשעת הרגל הכל חבירים, אבל לאחר הרגל טמא מגען למפרע, כדאמרינן במתניתין לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל. ור''י דאמר יגמור סבר אם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל ואין מזון מצוי לעולי רגלים. ואין הלכה כר''י: מעבירין על טהרת העזרה. מעבירין את הכלים ממקומן. להטבילן ולטהר את העזרה. מטומאת עמי הארץ שנגעו בהן ברגל: מפני כבוד השבת. שהיו הכהנים צריכין להתעסק בצרכי שבת איש בביתו: אף לא ליום ה'. אף אם עבר הרגל ליום ה' אין מטבילין אותן עד לאחר השבת. לפי שאין הכהנים פנויין ליום מוצאי יום טוב להטבילן. שטרודין להוציא את הדשן שעל התפוח באמצע המזבח שקבצו שם כל ימות הרגל כל דשן של המערכה, ואין הלכה כר''י:

ח. כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טָהֳרַת הָעֲזָרָה, מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְאוֹמְרִין לָהֶם, הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן (וּבַמְּנוֹרָה) וּתְטַמְּאוּהוּ. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, יֵשׁ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים, שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים, יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, טְעוּנִין טְבִילָה, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחשֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצֻפִּין:

ברטנורה   (ח) ואומרין להם. לע''ה ברגל. הזהרו שלא תגעו בשלחן. לפי שלא יוכלו להטבילו לאחר הרגל שאי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה (שמות כח) לחם פנים לפני תמיד: טעונים טבילה. מפני טומאת הרגל: חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע. מזבח הנחושת. שהתורה קראתו מזבח אדמה. ומזבח הזהב כתיב (במדבר ג) המנורה והמזבחות אתקש מזבחות זה לזה. ושלחן הא אמרן דלא נגעו בו: מפני שהן מצופין. הכי קאמר. וחכמים מטמאין ואומרין שצריכין טבילה גם הם מפני שהן מצופין. דאי לא הוי מצופין יש לטהרן משום כלי עץ העשויין לנחת. פירוש אחר וחכ''א דטעמא דאין צריכין טבילה לפי שהם מצופין זהב ונחשת. וצפויין בטיל לגביהן. והיו ככלי עץ העשויין לנחת שאין מטמאין ולא פליגי על ר''א אלא בטעמא דמלתא בלבד. כך פירש הרמב''ם בהלכות מטמא משכב ומושב:

גמרא חגיגה דף כז ע''א

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין. אַדְּרַבָּא כֵּיוָן דִּמְצוּפִּין נִינְהוּ מִטְּמוּ אֵימָא וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין. וְאִי בָּעִית אֵימָא רַבָּנָן לְרַבִּי אֶלְעָזָר קָאָמְרֵי מַאי דַּעְתִּיךְ מִשּׁוּם דִּמְצוּפִּין מִיבְטַל בָּטִיל צִיפּוּיָין גַּבַּיְהוּ. אָמַר רַבִּי אַבְהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנָּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן קַל וָחֹמֶר מִסָּלָמַנְדְּרָא וּמַה סָּלָמַנְדְּרָא שֶׁתּוֹלַדָת אֵשׁ הִיא הַסָּךְ מִדָּמָהּ אֵין אוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁכָּל גּוּפָן אֵשׁ, דִּכְתִיב (ירמיה כג) הֲלוֹא כֹה דְּבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנָּם שׁוֹלֶטֶת בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, קַל וָחֹמֶר מִמִּזְבַּח הַזָּהָב. מַה מִּזְבַּח הַזָּהָב שֶׁאֵין עָלָיו אֶלָּא כְּעוֹבִי דִּינַר זָהָב כַּמָּה שָׁנִים אֵין הָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמְּלֵאִין מִצְוֹת כְּרִמּוֹן דִּכְתִיב (שיר ג) כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ. אַל תִּקְרֵי רַקָּתֵךְ אֶלָּא רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה:

רש''י אדרבה משום דמצופין נינהו ניטמאו. דאי לאו מצופה יש להם לטהרם משום כלי עץ העשוי לנחת: מאי דעתיך. דילפת טעמא מדקרינהו אדמה הא לאו הכי טמאין אף על גב דעשויין לנחת: מפני שהן מצופין. ובעי למימר שהציפוי מבטלן והוי להו ככלי מתכות: מיבטל בטיל ציפויין לגבייהו. דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה: סלמנדרא. חיה הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק: כעובי דינר זהב. דבר מועט לא חסר זהבה דנעשה בו נס:

זוהר משפטים דף ק''ו ע''ב

תַּנֵּינָן לֵית מִלָּה בְּעָלְמָא דְּקַיְּמָא קַמֵּי תְּשׁוּבָה וּלְכֹלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַבֵּל וַדַּאי. וְאִי תָּב בִּתְיּוּבְתָּא הָא אִזְדַּמָּן לָקֳבְלֵיהּ אֹרַח חַיִּים וְאַף עַל גַּב דְּפָגִים מַה דְּפָגִים כֹּלָּא אִתְתַּקָּן וְכֹלָּא אִתְהַדָּר עַל תִּקּוּנֵהּ דְּהָא אֲפִלּוּ דְּמַה דְּאִית בֵּהּ אוּמָאָה (קַמֵּי קֵָדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי בֵּיהּ כִּי יְיָ צְבָאוֹת יָעַץ וּמִי יָפֵר דָּא אִיהוּ רָזָא סְתִימָא. וְתוּ כַּד קֵָדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹמֵי אוּמָאָה לָא אוֹמֵי אֶלָּא אִם לָא יַעֲבֵיד תְּיּוּבְתָּא דְּהָא לֵית פִּתגָּמָא דְּקַיְּמָא קַמֵּי תְּיּוּבְתָּא וְעַל כֹּלָּא מְכַפֵּר קֵָדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד עָבְדִין תְּיוּבְתָּא שְׁלֶמְתָּא) קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַבֵּל דִּכְתִיב (ירמיה כב) חַי אָנִי נְאֻם יְיָ כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ וְגוֹמֵר, וּכְתִיב (שם) כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי וְגוֹמֵר, וּבָתַר דְּתָב בִּתְיּוּבְתָּא כְּתִיב (דברי הימים א' ג') וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִיר בְּנוֹ שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ. מִכָּאן דִּתְשׁוּבָה מִתְבַּר כַּמָּה גְּזֵירִין וְדִינִין וְכַמָּה שַׁלְשְׁלָאִין דְּפַרְזְלָא וְלֵית מָאן דְּקַיְּמָא קַמֵּי דִּתְיּוּבְתָּא וְעַל דָּא כְּתִיב (ישעיה ס''ו) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי. אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִּי לֹא כְּתִיב אֶלָּא הַפּוֹשְׁעִים בִּי דְּלָא בָּעָאן לַאֲתָבָא וּלְאִתְנַחֲמָא עַל מַה דַּעֲבָדוּ. אֲבָל כֵּיוָן דְּאִתְנַחֲמוּ הָא מְקַבֵּל לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין כָּךְ בַּר נָשׁ דָּא אַף עַל גַּב דְּפָשַׁע בֵּהּ וּפָגִים בְּאַתְרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ וְתָב לְקַמֵּהּ מְקַבֵּל לֵהּ וְחָס עֲלֵהּ דְּהָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָלֵא רַחֲמִין אִיהוּ וְאִתְמַלֵּי רַחֲמִין עַל כָּל עוֹבָדוֹי כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים קמ''ה) וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. אֲפִלּוּ עַל בְּעִירֵי וְעוֹפֵי מָאטוּן רַחֲמוֹי. אִי עֲלַיְהוּ מָאטוּן רַחֲמוֹי כָּל שֶׁכֵּן עַל בְּנֵי נָשָׁא דְּיָדְעִין וְאִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן דְּרַחֲמוֹי מָאטוּן עֲלַיְהוּ וְשָׁרָאן עֲלַיְהוּ וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד (שם קי''ט) רַחֲמֶיךָ רַבִּים יְיָ כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּינִי:

תרגום הזוהר לָמַדְנוּ, אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם הָעוֹמֵד בִּפְנֵי תְּשׁוּבָה, וְאֶת כֻּלָּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַדַּאי מְקַבֵּל. וְאִם שָׁב בִּתְשׁוּבָה, הֲרֵי מְזוּמֶנֶת לוֹ דֶּרֶךְ הַחַיִּים. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּגַם מַה שֶּׁפָּגַם, הַכֹּל מִתְתַּקֵּן, וְהַכֹּל חוֹזֵר עַל תִּקּוּנוֹ. כִּי אֲפִלּוּ מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁבוּעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ, שֶׁכָּתוּב, חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ וְגוֹ'. וְכָתוּב, כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי וְגוֹ', וְאַחַר שֶׁשָּׁב בִּתְשׁוּבָה, כָּתוּב, וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּיר בְּנוֹ וְגוֹ'. מִכָּאן, שֶׁהַתְּשׁוּבָה מְשַׁבֶּרֶת כַּמָּה גְּזֵרוֹת וְדִינִים וְכַמָּה שַׁרְשְׁרוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְאֵין מִי שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. וְעַל זֶה כָּתוּב, וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי. אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִי, אֵינוֹ כָּתוּב, אֶלָּא הַפּוֹשְׁעִים בִּי. דְּהַיְנוּ אוֹתָם שֶׁלֹּא רָצוּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וּלְהִתְנַחֵם עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ. אֲבָל אִם הִתְנַחֲמוּ וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה, מְקַבֵּל אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִשּׁוּם זֶה אָדָם זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁפָּשַׁע בּוֹ, וּפָגַם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא צָרִיךְ, וְשָׁב לְפָנָיו, הוּא מְקַבְּלוֹ וּמְרַחֵם עָלָיו. כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מָלֵא רַחֲמִים, וּמִתְמַלֵּא רַחֲמִים עַל כָּל מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. אֲפִלּוּ עַל בְּהֵמוֹת וְעוֹפוֹת מַגִּיעִים רַחֲמָיו, כָּל שֶׁכֵּן עַל בְּנֵי הָאָדָם הַיּוֹדְעִים וְנוֹדָעִים לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹנָם, שֶׁמַּגִּיעִים עֲלֵיהֶם רַחֲמָיו, וְשׁוֹרִים עֲלֵיהֶם. וְעַל זֶה אָמַר דָּוִד, רַחֲמֶיךְ רַבִּים ה' כְּמִשְׁפָּטֶיךְ חַיֵּינִי.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק א

א. כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה וְהָעוֹנֶה אַחַר בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, כְּגוֹן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וְכֵן בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת עוֹנֶה בָּהּ אָמֵן אַחַר עַצְמוֹ: ב. וְלָמָּה יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם, וַהֲרֵי אַחֲרֶיהָ בִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיבִ מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה זוֹ בִּימֵי חַכְמֵי מִשְׁנָה תִּקְּנוּ וּכְאִלּוּ הִיא תּוֹסֶפֶת, אֲבָל סוֹף עִקַּר הַבְּרָכוֹת שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הִיא בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. וְלָמָּה לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר אַהֲבַת עוֹלָם ִ מִפְּנֵי שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהּ מִבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין אוֹתָהּ תְּחִלָּה לְדָבָר, כְּגוֹן בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין לִפְנֵי קְרִיאַת מְגִלָּה וְהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה. לְמַעַן לֹא יַפְסִיק בְּאָמֵן בֵּין בְּרָכָה וּבֵין הַדָּבָר שֶׁבֵּרֵךְ עָלָיו:

מוסר

ספר חסידים סימן קעג

שְׁלֹשָה מִינֵי יֵצֶר הָרָע הֵם הַשְּׁנַיִם בֵּין בְּזָקֵן בֵּין בְּבָחוּר וְהַשְּׁלִישִׁי נוֹהֵג רַק בְּבָחוּר אֵלּוּ הֵם אָדָם מִתְאַוֶּה לִרְאוֹת וְאַף אִם יַחְפֹּץ לַעֲצֹם עֵינָיו מֵרְאוֹת לֹא יוּכַל וְיִרְאֶה בְּעַל כָּרְחוֹ. וְהַשֵּׁנִי הָאָדָם בּוֹעֵר כְּתַנּוּר אֵשׁ אַחֲרֶיהָ וְלֹא יוּכַל לַהֲסִירָהּ מִדַּעְתּוֹ אֵלּוּ נוֹהֲגִים בֵּין בְּבָחוּר בֵּין בְּזָקֵן. וְהַשְּׁלִישִׁי נוֹהֵג רַק בְּבָחוּר שֶׁמִּתְאַוֶּה שֶׁתִּתְקַשֶּׁה מִנַּיִן לָנוּ שֶׁכָּךְ הוּא ִ שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּנִאוּף שְׁלֹשָה תַּנּוּרִים וְיֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לְאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר כָּל הַלַּיְלָה יָשֵׁן אוֹפֵיהֶם בֹּקֶר הוּא בּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה שְׁלֹשָה תַּנּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַּנּוּר כִּי קֵרְבוּ כַּתַּנּוּר לִבָּם. וְנֶאֱמַר כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר. שׁ' שֶׁהִיא עִקַּר תֵּבַת הָאֵשׁ שִׁי''ן בְּגִימַטְרִיָּא יֵצֶר ש' יֵשׁ לָהּ ג' פְּצוּלִים וְג' פְּעָמִים מוֹנֶה אֵשׁ בְּפָסוּק (שה''ש ח) רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָהּ. יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לְחִכּוּךְ אִם יְחַכֵּךְ בְשָׂרוֹ יַעֲלֶה שְׁחִין וְאִם יַעֲצֹר וְיִסְבֹּל לֹא יַעֲלֶה:

ראה יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(ד) לֹא תַֽעֲשׂוּן כֵּן לַֽיהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: לָא תַעְבְּדוּן כֵּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן:

רש''י לא תעשון כן. להקטיר לשמים בכל מקום (פסוק ה) , כי אם במקום אשר יבחר. דבר אחר ונתצתם את מזבחתם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב:

(ה) כִּי אִֽם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּֽׁמָּה: אֱלָהֵן לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן מִכָּל שִׁבְטֵּיכוֹן לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן לְבֵית שְׁכִנְתֵּהּ תִּתְבְּעוּן וְתֵיתוּן לְתַמָן:

רש''י לשכנו תדרשו. זה משכן שילה:

(ו) וַֽהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹֽתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹֽאנְכֶֽם: וְתַיְתוּן לְתַמָן עֲלָוָתֵיכוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וְיָת מַעְשְׂרָתֵיכוֹן וְיָת אַפְרָשׁוּת יֶדְכוֹן וְנִדְרֵיכוֹן וְנִדְבָתֵיכוֹן וּבְכוֹרֵי תוֹרְכוֹן וְעָנְכוֹן:

רש''י וזבחיכם. שלמים של חובה: מעשרתיכם. מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן החומה: תרומת ידכם. אלו הבכורים, שנאמר בהם (דברים כו, ד) ולקח הכהן הטנא מידך: ובכורות בקרכם. לתתם לכהן ויקריבם שם:

(ז) וַֽאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָֽתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּֽרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: וְתֵיכְלוּן תַּמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְתֶחֱדוּן בְכֹל אוֹשָׁטוּת יֶדְכוֹן אַתּוּן וֶאֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן דִי בָרְכָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י אשר ברכך ה'. לפי הברכה הבא:

(ח) לֹא תַֽעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָֽיו: לָא תַעְבְּדוּן כְּכֹל דִי אֲנַחְנָא עָבְדִין הָכָא יוֹמָא דֵין גְבַר כָּל מָן דְכָשַׁר קֳדָמוֹהִי:

רש''י לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו' . מוסב למעלה (דברים יא, לא) על כי אתם עברים את הירדן וגו' כשתעברו את הירדן, מיד מתרים אתם להקריב בבמה, כל ארבע עשרה שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן, שהוא עמכם ונמשח והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות, אבל בבמה אין קרב אלא הנדר והנדב. וזהו איש כל הישר בעיניו, נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שיישר בעיניכם להביאם ולא על ידי חובה, אותם תקריבו בבמה:

נביאים - ישעיה - פרק נה

(ד) הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים: הָא רַב לְעַמְמַיָּא מַנִּיתֵיהּ מְלַךְ וְשַׁלִּיט עַל כָּל מַלְכְּוָתָא :

רש''י לאומים . שר וגדול עליהם ומוכיח ומעיד דרכיהם על פניהם :

(ה) הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ: (ס) הָא עַם דְּלָא תֵדַע יִפְלְחִינָךְ וְעַם דְּלָא יַדְעוּךָ יִרְהֲטוּן לְאַסָּקָא לָךְ מִיסִין בְּדִיל יְיָ אֱלָהָךְ וּלְקַדִּישָׁא דְּיִשְּׂרָאֵל אֲרֵי שַׁבְּחָךְ :

רש''י הן גוי לא תדע תקרא . לשמושך אם אלי תשמעו לשם ה' הנקרא עליך :

(ו) דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: תְּבָעוּ דַּחַלְתָּא דַיְיָ עַד דְּאַתּוּן חַיִּין בְּעוֹ מִן קֳדָמוֹהִי עַד דְּאַתּוּן קַיָּמִין :

רש''י בהמצאו . קודם גזר דין בעוד שהוא אומר לכם דרשוני :

(ז) יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ: יַשְׁבֵּיק רַשִּׁיעָא אוֹרְחֵיהּ דְרִשְׁעָא וּגְבַר אָנֵיס אֶשְׁתּנוֹהִי וִיתוּב לְפוּלְחָנָא דַיְיָ וִירַחֵם עֲלוֹהִי וּלְדַחַלְתָּא דֶאֱלָהָנָא אֲרֵי מַסְגֵי לְסַלָּחָא : (ח) כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה: אֲרֵי לָא מַחְשְׁבָתַי מַחְשְׁבַתְכוֹן וְלָא אוֹרְחָתְכוֹן תַּקְנָן כְּאוֹרְחַת טוּבִי אֲמַר יְיָ :

רש''י כי לא מחשבותי מחשבותיכם . אין שלי ושלכם שוות לכך אני אומר לכם יעזוב רשע דרכו ויתפוש את דרכי . ואיש און מחשבותיו . ויתפוש את מחשבותי לעשות הטוב בעיני , ומדרש אגדה כי לא מחשבותי וגו' אין דיני כדיני בשר ודם אתם מי שמודה בדין מתחייב אבל אני מודה ועוזב ירוחם ( משלי כה ) :

כתובים - תהילים - פרק עה

(ה) אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן: אֲמַרֵית לִמְתַלְעֲבוּן לָא תִתְלַעֲבוּן וְרַשִּׁיעַיָּא לָא תְרִימוּן אַיְקָר :

רש''י להוללים . לרשעים המערבבים את ישראל :

(ו) אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר עָתָק: לָא תְרִימוּן לִמְרוֹמָא אַיְקָרְכוּן אַתּוּן דִי מְמַלְלִין בְּתוּקְפָא וּבִגְדוּפִין : (ז) כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים: אֲרוּם לֵית בַּר מִנִּי מִמַּדִנְחָא וְעַד מַעַרְבָא וְלָא מִן צִפּוּנָא דְמַדְבְּרַיָּא וּמִן דְּרוֹמָא אֲתַר טוּרַיָּא :

רש''י כי לא ממוצא . השמש וממערבו ולא מן המדברות שאתם מפרשים בשיירא להרבות ממון לא בכל אלה להרים קרן :

(ח) כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים: אֲרוּם אֱלָהָא דַיָּן זַכַּי דְנָן יַמְאִיךְ וּדְנָן יְרוֹמֵם :

רש''י כי אלהים שופט . על כל הרעה שעשיתם : זה ישפיל וזה ירים . הגבוהים ישפיל והנמוכים ירים :

(ט) כִּי כוֹס בְּיַד יְהוָה וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ וַיַּגֵּר מִזֶּה אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי אָרֶץ: אֲרוּם כָּס דִלְוָט בְּיַד יְיָ וַחֲמַר עֲשִׁין מְלֵי מְזִיגַת מְרִרְתָּא לְטַלְטְלָא מַדָעָא דִי רַשִּׁיעיָּא וּמָה דִשְׁרֵי מִנֵּהּ קָשֵׁי מִן דֵין קַדְמָאִין בְּרַם דוּרְדְיָהָא וּפִקְטְיָהָא יְמַצְצוּן יִשְׁתּוּן כֹּל רַשִּׁיעֵי אַרְעָא :

רש''י כי כוס . התרעלה בידו : ויין חמר . חזק ווינו''ש בלע''ז : מלא מסך . הכוס מלא מזג למזוג ולהשקות את כל הגוים : ויגר מזה . מזה הכוס יפיץ ויקלח את משתיהם ל' כמים מוגרים ( מיכה א' ) :

משנה סוטה פרק ה

א. כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ, כָּךְ הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וּבָאוּ, וּבָאוּ. כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל, כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) נִטְמְאָה, וְנִטְמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כָּךְ הָיָה דוֹרֵשׁ זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָב. רַבִּי אוֹמֵר, שְׁנֵי פְעָמִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה אִם נִטְמְאָה נִטְמְאָה, אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל:

ברטנורה   (א) כך בודקים אותו. את הבועל: ובאו ובאו. שניהם בוי''ו יתירא לדרשא: נטמאה ונטמאה. וי''ו יתירא דבונטמאה שניה לדרשא: רבי אומר שני פעמים וכו'. רבי לא דריש וי''ו יתירה כר''ע, אלא רבוי דקראי קא דריש, בין בובאו ובאו, בין בנטמאה ונטמאה:

ב. בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא, (ויקרא יא) וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, אֵינוֹ אוֹמֵר טָמֵא אֶלָא יִטְמָא, לְטַמֵּא אֲחֵרִים, לִמֵּד עַל כִּכָּר שֵׁנִי שֶׁמְּטַמֵּא אֶת הַשְּׁלִישִׁי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר, עָתִיד דּוֹר אַחֵר לְטַהֵר כִּכָּר שְׁלִישִׁי, שֶׁאֵין לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא, וַהֲלֹא עֲקִיבָא תַּלְמִידְךָ מֵבִיא לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר, כּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא:

ברטנורה   (ב) בו ביום דרש. כל היכי דתנינן בו ביום, ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה לנשיאות שנתרבו התלמידים, שנתנו רשות לכל ליכנס. ומשום דהך דרשה דנטמאה ונטמאה נמי בו ביום נדרשה, נקטינהו לכל הנך הכא: כלי חרס. הוא ראשון, שנטמא מן השרץ שהוא אב. והאוכל שבתוכו שני שטמאו הכלי: אינו אומר טמא. כל אשר בתוכו טמא. אלא יטמא, למדרש ביה נמי יטמא, שמטמא את אחרים: למד על ככר שני. להכי נקט ככר, לפי שהוא מצוי בתנור: שמטמא את השלישי. ואפילו בחולין. דקרא סתמא כתיב: דור אחר. מן העתידים לבא. שיטהר את השלישי, ואף בתרומה, שאין לו מקרא מן התורה: והרי עקיבא תלמידך מביא לו ראיה מן המקרא שהוא טמא. אף בחולין. ואין הלכה כר''ע, דאין שני עושה שלישי בחולין, אלא בתרומה:

ג. בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא (במדבר לה) וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְגוֹ', וּמִקְרָא אַחֵר אוֹמֵר (שם) מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶלֶף אַמָּה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אַלְפַּיִם אַמָּה, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אַלְפַּיִם אַמָּה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אֶלֶף אַמָּה, הָא כֵיצַד, אֶלֶף אַמָּה מִגְרָשׁ וְאַלְפַּיִם אַמָּה תְחוּם שַׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֶלֶף אַמָּה מִגְרָשׁ וְאַלְפַּיִם אַמָּה שָׂדוֹת וּכְרָמִים:

ברטנורה   (ג) מגרש. רחבה פנויה מזריעה ומאילנות לנוי העיר ואלפים לא הוזכר לתתם ללויים ולא נאמרו אלא ליציאת תחום שבת: שדות וכרמים. ואלפים סביב נתנו ללוים. מהם הניחו אלף סביב העיר למגרש, והשאר שדות וכרמים. והלכה כרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, שתחום אלפים אמה דרבנן:

ד. בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא (שמות טו), אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹאמְרוּ לֵאמֹר, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו שֶׁל משֶׁה עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל, לְכָךְ נֶאֱמַר לֵאמֹר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע וְלֹא כְקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל:

ברטנורה   (ד) שאין ת''ל לאמר. שאין דומה לשאר לאמר שבתורה שהשכינה מדברת למשה לאמר הדבור לישראל, אבל כאן אין לומר כן: כקורין את ההלל. ראשי פרקים בלבד היו עונים אחריו:

ה. בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן הֻרְקָנוֹס, לֹא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֵאַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יג) הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל. וַעֲדַיִן הַדָּבָר שָׁקוּל, לוֹ אֲנִי מְצַפֶּה אוֹ אֵינִי מְצַפֶּה תַּלְמוּד לוֹמַר (שם כז) עַד אֶגְוָע לֹא אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי, מְלַמֵּד שֶׁמֵאַהֲבָה עָשָׂה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ דוֹרֵשׁ כָּל יָמֶיךָ, שֶׁלֹּא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא מִיִּרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם א) אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע, וַהֲלֹא יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִיד תַּלְמִידְךָ לִמֵּד שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה:

ברטנורה   (ה) מאהבה. שאהב את המקום: שקול. משקלו שוה אינו מכריע לכאן ולכאן. יש לו הכתוב בוי''ו ומשמעותו כאילו היה לא באל''ף. ויש לא באל''ף ומשמעותו כאילו כתוב בוי''ו: הן יקטלני. הלא הוא הורגני לא איחל לו עוד. או לו אני מיחל: מיראה. מדאגת פורענות שלא תבא עליו: ירא אלהים. ולא אוהב אלהים:

גמרא סוטה דף ל ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן: דָּרַשׁ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה. וְכֵיצַד אָמְרוּ שִׁירָה. עוֹלָל מֻטָּל עַל בִּרְכֵּי אִמּוֹ וְתִינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה. עוֹלָל הִגְבִּיהַּ צַוָּארוֹ וְתִינוֹק שָׁמַט דַּד מִפִּיו וְאָמְרוּ זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ח) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז. הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ עֻבָּרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן אָמְרוּ שִׁירָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שם סח) בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל. וְהָא לָא חָזוּ. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: כֶּרֶס נַעֲשֵׂית לְהוּ כְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה וְרָאוּ. בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן הֻרְקְנוֹס לֹא עָבַד אִיּוֹב וְכוּ' וְלִיחֵזִי הַאי לֹא. אִי בְּלָמֶ''ד אָלֶף כְּתִיב לֹא הוּא אִי בְּלָמֶ''ד וָי''ו כְּתִיב לוֹ הוּא. וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב בְּלָמֶ''ד אָלֶ''ף לֹא הוּא אֶלָּא מֵעַתָּה (ישעיה סג) בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר, דִּכְתִיב בְּלָמֶ''ד אָלֶ''ף הָכִי נָמֵי דְּלָא הוּא. וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי וְהַכְּתִיב (שם) וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם. אֶלָּא לָאו מַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי. תַּנְיָא רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נֶאֱמַר יְרֵא אֱלֹהִים בְּאִיּוֹב וְנֶאֱמַר יְרֵא אֱלֹהִים בְּאַבְרָהָם. מַה יְרֵא אֱלֹהִים הָאָמוּר בְּאַבְרָהָם מֵאַהֲבָה אַף יְרֵא אֱלֹהִים הָאָמוּר בְּאִיּוֹב מֵאַהֲבָה. וְאַבְרָהָם גוּפֵהּ מְנָלָן דִּכְתִיב זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. מַאי אִיכָּא בֵּין עוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה לְעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה אִיכָּא הָא דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה שֶׁזֶּה תָּלוּי לְאֶלֶף דּוֹר וְזֶה תָּלוּי לְאַלְפַּיִם דּוֹר. הָכָא כְּתִיב (שמות כ) לָאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְֹתָי. וְהָתָם כְּתִיב (דברים ז) וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר הָתָם נָמֵי כְּתִיב לְאוֹהֲבָיו וּלְשׁוֹמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר. הַאי לִדְסָמִיךְ לֵהּ וְהַאי לִדְסָמִיךְ לֵהּ. הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווֹ יָתְבֵי קַמֵּהּ דְּרָבָא חַד אָמַר לֵהּ אַקְרִיּוּן בְּחֶלְמָאי (תהילים לא) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ וְגוֹ'. וְחַד אָמַר לֵהּ אַקְרִיּוּן בְּחֶלְמָאי (שם ה) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְיַעַלְצוּ בְךָ אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. אָמַר לְהוּ תַּרְוַיְיכוּ רַבָּנָן צַדִּיקֵי גְּמוּרֵי אַתּוּן מָר מֵאַהֲבָה וּמָר מִיִּרְאָה:

רש''י עולל. גדול מיונק: במקהלות. כשנקהלו על הים: ממקור. אף אותם שבמקור: ונחזי האי לא כו'. ואמאי אמר עדיין הדבר שקול: הכי נמי דלא הוא. וה''ק קרא אינו חושש לצרתם ולא צר בה: באברהם. כי ירא אלהים אתה: תלוי. זכותו לדורותיו להגין עליהם עד אלפים דור: לאלפים לאוהביו. סמך אוהביו לאלפים ואידך קרא סמך לאלף דור לשומרי מצותיו דהיינו מיראה: וישמחו כל חוסי בך וגו'. סיפיה דקרא ויעלצו בך אוהבי שמך:

זוהר משפטים דף ק''ו ע''ב

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב (ישעיה נז) וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב אַף עַל גַּב דְּחַיָּבִין עָבְדִין כָּל מַה דְּעָבְדִין בְּזָדוֹן דְּאָזְלִין בְּאָרְחָא דְּלִבַּיְהוּ וְאָחֳרָנִין עָבְדִין בְּהוּ הַתְרָאָה וְלָא בָּעָאן לְצַיְּתָא לוֹן בְּשַׁעֲֹתָא דְּתָבִין בִּתְיוּבְתָּא וְנָטְלִין אָרְחָא טָבָא דִּתְיוּבְתָּא הָא אַסְוָתָא זַמִּינִין לְקִבְלַיְהוּ הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכְּלָא אִי עַל חַיָּא אָמַר קְרָא אוֹ עַל מֵתַיָּא אָמַר קְרָא דְּהָא רֵישָׁא דִּקְרָא לָאו אִיהוּ סֵיפָא וְסֵיפָא לָאו אִיהוּ רֵישָׁא רֵישָׁא דִּקְרָא אַחֲזֵי עַל חַיַּיָּא וְסוֹפֵהּ אַחֲזֵי עַל מֵתַיָּא אֶלָּא קְרָא (ס''א רֵישָׁא דִּקְרָא) אָמַר בְּעוֹד דְּבַר נָשׁ אִיהוּ בְּחַיּוֹי וְהָכִי הוּא וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ בְּגִין דְּיֵצֶר הָרַע דְּבֵהּ תַּקִּיף וְאִתְתַּקַּף בֵּהּ וְעַל דָּא אָזִיל שׁוֹבָב וְלָא בָּעֵי לַאֲתָבָא בִּתְיוּבְתָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמֵי אוֹרְחוֹי דְּקָא אָזְלִין בְּבִישׁ בְּלָא תּוֹעַלְתָּא אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲנָא אִצְטְרִיכְנָא לְאַתְקָפָא בִּידֵהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב רָאִיתִי (וְאֶרְפָאֵהוּ) דְּקָא אָזְלִין בַּחֲשׁוֹכָא אֲנָא בָּעֵי לְמֵיהַב לֵהּ אַסְוָתָא. וְאֶרְפָּאֵהוּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ אָעִיל בְּלִבֵּהּ אָרְחֵי לִתְיוּבְתָּא וְאַסְוָתָא לְנִשְׁמָתֵהּ. וְאַנְּחֵהוּ מַאי וְאַנְּחֵהוּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (שמות לב) לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אַנְהִיג לֵהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּמָאן דְּאַתְקִיף בִּידָא דְּאָחֳרָא וְאַפְּקֵיהּ מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו הָא אִתְחֲזִי דְּמֵיתָא אִיהוּ (אֶלָּא) אִין וַדַּאי מִיתָה אִיהוּ וְקַיְּמָא בְּחַיִּין דְּהוֹאִיל (ס''א אֶלָּא וַדַּאי חַי אִיהוּ וְקַיְּמָא כְּחַיִּין וְהוֹאִיל) וְאִיהוּ רָשָׁע מִיתָא אִקְרֵי מַהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו אֶלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד טִיבוּ עִם בְּנֵי נָשָׁא דְּכֵיוָן דְּעָאל מִשְּׁלשָה עָשָׂר שְׁנִין וּלְהָלְאָה פָּקִד עִמֵּהּ תְּרֵין מַלְאָכִין נְטוֹרִין דְּנָטְרֵי לֵהּ חַד מִימִינֵהּ וְחַד מִשְׂמָאלֵיהּ כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּאֹרַח מֵישָׁר אִנּוּן חָדָאן בֵּהּ וְאַתְקִיפוּ עִמֵּהּ בְּחֶדְוָה מַכְרְזָן קַמֵּהּ וְאָמְרִין הָבוּ יְקָר לְדִיּוּקָנָא דְּמַלְכָּא וְכַד אָזִיל בְּאֹרַח עֲקִימוּ אִנּוּן מִתְאַבְּלָן עָלֵהּ וּמִתְעַבְּרָן מִנֵּהּ כֵּיוָן דְּאַתְקִיף בֵּהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַנְהִיג לֵהּ בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּדֵין כְּתִיב וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ בְּקַדְּמִיתָא דְּאִיהוּ אִתְנְחַם עַל מַה דְּעָבַד בְּקַדְמִיתָא. וְעַל מַה דְּעָבַד הַשְׁתָּא וְתָב בּתְיוּבְתָּא וּבָתַר כֵּן וְלַאֲבֵלָיו אִנּוּן מַלְאָכִין דַּהְווּ מִתְאַבְּלָן עֲלֵהּ כַּד אִתְעַבְּרוּ מִנֵּהּ וְהַשְׁתָּא דְּאִתְהַדְּרוּ בַּהֲדֵהּ הָא וַדַּאי נִחוּמִים לְכָל סִטְרִין וְהַשְׁתָּא אִיהוּ חַי וַדַּאי חַי בְּכָל סִטְרִין אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי וְכֵיוָן דְּאָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי כְּדֵין אִקְרֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה דְּהָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה אוֹף הָכִי אִקְרֵי וְאִיהוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה אִקְּרֵי וְקַדְמָאֵי אָמְרוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה מַמָּשׁ. וְעַל דָּא אֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד (בּוֹ) בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ, וְכָתוּב אַחֲרָיו, דְּרָכָיו רָאִיתִי וָאֶרְפָּאֵהוּ וַאֲנְחֵהוּ וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וּמְפָרֵשׁ, וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב, הַיְנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹשִׂים כָּל מַה שֶּׁעוֹשִׂים, בְּזָדוֹן, וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ לִבָּם, וַאֲחֵרִים עוֹשִׂים בָּהֶם הַתְרָאָה, וְאֵינָם רוֹצִים לְהַקְּשִׁיב לָהֶם. עִם כָּל זֶה, בְּשָׁעָה שֶׁחוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה, וְלוֹקְחִים הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁל תְּשׁוּבָה, הֲרֵי רְפוּאָה מוּכֶנֶת לִפְנֵיהֶם. עַתָּה יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל. אִם עַל חַיִּים מְדַבֵּר הַכָּתוּב, אוֹ עַל מֵתִים מְדַבֵּר הַכָּתוּב, כִּי תְּחִלַּת הַכָּתוּב אֵינָהּ סוֹפוֹ, וְסוֹפוֹ אֵינוֹ כִּתְחִלָּתוֹ. בִּתְחִלַּת הַכָּתוּב, מַרְאֶה עַל חַיִּים, שֶׁאוֹמֵר וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב וְגוֹ', וְסוֹפוֹ מַרְאֶה עַל מֵתִים, שֶׁאוֹמֵר וַאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בְּעוֹד שֶׁהָאָדָם הוּא בַּחַיִּים. וְכָךְ הוּא, וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁיֵּצֶר הָרַע שֶׁבּוֹ חָזָק וּמִתְגַבֵּר בּוֹ וְעַל כֵּן הוֹלֵךְ שׁוֹבָב, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה דְּרָכָיו, שֶׁהוֹלֵךְ בָּרָע בְּלֹא תּוֹעֶלֶת, אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי צָרִיךְ לֶאֱחוֹז אוֹתוֹ בְּיָדוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, דְּרָכָיו רָאִיתִי, שֶׁהוֹלֵךְ בַּחֹשֶךְ, אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לוֹ רְפוּאָה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וָאֶרְפָּאֵהוּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא בְּלִבּוֹ דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה וְהָרְפוּאָה לְנִשְׁמָתוֹ. וַאֲנְחֵהוּ, מַה וַאֲנְחֵהוּ, הוּא כְּדִכְתִיב, לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, כְּמִי שֶׁאוֹחֵז בְּיָדוֹ שֶׁל אַחֵר וּמוֹצִיאוֹ מִתּוֹךְ הַחֹשֶךְ. וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו: שׁוֹאֵל, הֲרֵי נִרְאֶה שֶׁמֵּת הוּא, וְאֵינוֹ כִּתְחִלַּת הַכָּתוּב. וּמֵשִׁיב, כֵּן, וַדַּאי שֶׁהוּא מֵת, וְהוּא עוֹמֵד בַּחַיִּים שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא רָשָׁע נִקְרָא מֵת. מַהוּ וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וְאוֹמֵר, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם בְּנֵי הָאָדָם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס לִשְׁנָת שְׁלֹש עֶשְׂרֵה וָהָלְאָה, נוֹתֵן עִמּוֹ שְׁנֵי מַלְאָכִים שׁוֹמְרִים שֶׁשּׁוֹמְרִים אוֹתוֹ, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְׂמֹאלוֹ. כְּשֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, הֵם שְׂמֵחִים בּוֹ, וּמְחַזְּקִים אוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה. מַכְרִיזִים לְפָנָיו וְאוֹמְרִים, תְּנוּ כָּבוֹד לְצוּרָתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ. וּכְשֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ עֲקוּמָה, הֵם מִתְאַבְּלִים עָלָיו וְנֶעֱבָרִים מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִנְהִיג אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, אָז כָּתוּב, וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ, בַּתְּחִלָּה, שֶׁהוּא מִתְנַחֵם עַל מַה שֶּׁעָשָׂה בַּתְּחִלָּה, וְעַל מַה שֶּׁעָשָׂה עַתָּה, וְחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, וְאַחַר כָּךְ, וְלַאֲבֵלָיו, שֶׁהֵם הַמַּלְאָכִים שֶׁהָיוּ מִתְאַבְּלִים עָלָיו כְּשֶׁעָבְרוּ מִמֶּנּוּ וְעַתָּה שֶׁחָזְרוּ אֵלָיו, הֲרֵי נִחוּמִים לְכָל הַצְדָדִים, הֵן שֶׁמִּתְנַחֵם עַל מַעֲשָׂיו וְהֵן שֶׁמִּתְנַחֵם עַל צָרוֹתָיו וְאֶבְלוֹ. וְעַתָּה הוּא חַי וַדַּאי, חַי בְּכָל הַצְדָדִים, אוֹחֵז בְּעֵץ הַחַיִּים. וְכֵיוָן שֶׁאוֹחֵז בְּעֵץ הַחַיִּים אָז נִקְרָא בַּעַל תְּשׁוּבָה, כִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, נִקְרֵאת גַּם כֵּן תְּשׁוּבָה, כִּי תְּשׁוּבָה הִיא אוֹתִיּוֹת תָּשׁוּב ו' לְגַבֵּי ה', שֶׁהַו' הוּא עֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא ז''א, וְה' הִיא הַמַּלְכוּת, וְעַל כֵּן נִקְרֵאת הַמַּלְכוּת תְּשׁוּבָה. וְהוּא נִקְרָא בַּעַל תְּשׁוּבָה. וְהָרִאשׁוֹנִים אָמְרוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ בַּעֲלָהּ שֶׁל הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת תְּשׁוּבָה, כְּלוֹמָר שֶׁהוּא מַשְׁפִּיעַ לָהּ וְעַל כֵּן, אֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמוֹד בַּמָּקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק א

א. וְלָמָּה לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת הַפֵּירוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּרָכָה אַחַת וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אֶלָּא אַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁקָּדְמָה אוֹתָהּ בְּרָכָה אַחֶרֶת אוֹ בְּרָכוֹת כְּגוֹן בִּרְכַּת הַמֶּלֶךְ וּבִרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְהוֹדִיעַ שֶׁכְּבָר הִשְׁלִים כָּל בִּרְכוֹתָיו וּלְפִיכָךְ עוֹנֶה אָמֵן: ב. כָּל הָאוֹכֵל דָּבָר הָאָסוּר בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף. כֵּיצַד הֲרֵי שֶׁאָכַל טֶבֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ שֶׁאָכַל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלוּ תְּרוּמוֹתָיו אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן אֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת אוֹ שָׁתָה יֵין נֶסֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ: ג. אֲבָל אִם אָכַל דְּמַאי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לַעֲנִיִּים. אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִטַּל מִמֶּנּוּ חֶשְׁבּוֹן תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְהוּא שֶׁהִקְדִּימוּ בְּשִׁבֳּלִין אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה וְסוֹף וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

מוסר

ספר חסידים סימן קעד

שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם אֶחָד הָיָה מְקַשֵּׁט עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁתִּרְאֶינָה אוֹתוֹ הַנָּשִׁים וּמְהַרְהֵר אַחֲרֵיהֶן וְאֶחָד אֵינוֹ מִתְקַשֵּׁט וְאֵינוֹ מְהַרְהֵר וּבָא עֲבֵרָה בִּידֵיהֶם וְעָשׂוּ אוֹ לֹא עָשׂוּ אֵיזֶה מֵהֶם עָדִיף. הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הַמִּתְקַשֵּׁט מְתֹעָב. צֵא וּלְמַד מִדָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁהָיָה קָדוֹשׁ וּבִשְׁבִיל רְאִיַּת בַּת שֶׁבַע הָיָה מַה שֶּׁהָיָה וּלְמַרְאֵה עֵינַיִם נִלְכַּד, הֲגַם כִּי דָּוִד בָּא לְפִי תֻּמּוֹ כְּשֶׁטָּבְלָה בַּת שֶׁבַע, אֲבָל שְׁלֹמֹה הָיָה מְלַמֵּד יִצְרוֹ לְהִתְאַוּוֹת שֶׁהָיָה לוֹ אֶלֶף נָשִׁים וְלֹא נִמְלַט מֵהִרְהוּר כַּנּוֹדַע. ה' יַצִילֵנוּ:

ראה יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(ט) כִּי לֹֽא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַֽנַּֽחֲלָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ: אֲרֵי לָא אֲתֵיתוּן עַד כְּעָן לְבֵית נְיָחָא וּלְאַחֲסָנָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:

רש''י כי לא באתם. כל אותן ארבע עשרה שנה: אל המנוחה. זו שילה: הנחלה. זו ירושלים: עד עתה. כמו עדין:

(י) וַֽעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִֽישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹֽיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִֽישַׁבְתֶּם בֶּֽטַח: וְתַעְבְּרוּן יָת יַרְדְנָא וְתֵיתְבוּן בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן מַחְסֵן יָתְכוֹן וִינִיחַ לְכוֹן מִכָּל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן מִסְחוֹר סְחוֹר וְתֵיתְבוּן לְרָחְצָן:

רש''י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ. משתחלקוה ויהא כל אחד מכיר את חלקו ואת שבטו: והניח לכם. לאחר כבוש וחלוק ומנוחה (שופטים ג, א) מן הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל. ואין זאת אלא בימי דוד, אז:

(יא) שני וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹֽתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַֽיהֹוָֽה: וִיהֵי אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן בֵּהּ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן לְתַמָן תַּיְתוּן יָת כָּל דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן עֲלָוָתֵיכוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן מַעְשְׂרָתֵיכוֹן וְאַפְרָשׁוּת יֶדְכוֹן וְכֹל שְׁפַר נִדְרֵיכוֹן דִי תִדְרוּן קֳדָם יְיָ:

רש''י והיה המקום וגו' . בנו לכם בית הבחירה בירושלים. וכן הוא אומר בדוד (שמואל ב' ז, א. ב) ויהי כי ישב המלך בביתו, וה' הניח לו מסביב מכל אויביו. ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים, וארון האלהים ישב בתוך היריעה: שמה תביאו וגו' . למעלה אמרו (פסוק ו) לענין שילה וכאן אמור לענין ירושלים, ולכך חלקם הכתוב, לתן התר בין זו לזו, משחרבה שילה ובאו לנוב, וחרבה נוב ובאו לגבעון, היו הבמות מתרות עד שבאו לירושלים: מבחר נדריכם. מלמד שיביאו מן המבחר:

(יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹֽתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַֽחֲלָה אִתְּכֶֽם: וְתֶחֱדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְעַבְדֵיכוֹן וְאַמְהָתֵיכוֹן וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוֵיכוֹן אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמְכוֹן: (יג) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּֽן תַּֽעֲלֶה עֹֽלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶֽה: אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תַסֵק עֲלָוָתָךְ בְּכָל אַתְרָא דִי תֶחֱזֵי:

רש''י השמר לך. לתן לא תעשה על הדבר. בכל מקום אשר תראה. אשר יעלה בלבך, אבל אתה מקריב על פי נביא, כגון אליהו בהר הכרמל:

(יד) כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּֽעֲלֶה עֹֽלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּֽעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּֽךָּ: אֶלָהֵן בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ בְּחַד מִן שִׁבְטָיךְ תַּמָן תַּסֵק עֲלָוָתָךְ וְתַמָן תַּעְבֵּד כֹּל דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ:

רש''י באחד שבטיך. בחלקו של בנימין. ולמעלה הוא אומר (פסוק ה) מכל שבטיכם. הא כיצד, כשקנה דוד את הגרן מארונה היבוסי גבה הזהב מכל השבטים, ומכל מקום הגרן בחלקו של בנימין היה:

נביאים - ישעיה - פרק נה

(ט) כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם: אֲרֵי כְמָא דְרָמִין שְׁמַיָּא מִן אַרְעָא כֵּן תַּקְנָן אוֹרְחָתַי מֵאוּרְחַתְכוֹן וּמַחֲשַׁבְתַּי תַּקְנָן מִמַּחְשְׁבָתְכוֹן :

רש''י כי גבהו שמים וגו' . כלומר כי יש הבדל וחילוק מעלות ושבח בדרכי יותר מדרכיכ' ובמחשבותי יותר ממחשבותיכם כגבוה שמים על הארץ אתם נותנים לב למרוד בי ואני נותן לב להשיב אתכם :

(י) כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל: אֲרֵי כְּמָא דְּנָחֵית מִטְרָא וְתַלְגָּא מִן שְׁמַיָּא וּלְתַמָּן לָא אֶפְשָׁר לֵהּ דִיתוּב אֱלָהֵין מְרַוֵּי יַת אַרְעָא וּמַרְבֵּי לָהּ וּמוֹעִילָהּ וְיָהֵיב בַּר זַרְעָא כְּמִיסַת לְזָרֵעַ וְלַחְמָא כְּמִיסַת לְמֵיכָל :

רש''י כי כאשר ירד הגשם והשלג . ולא ישוב ריקם אך ייטיב לעולם :

(יא) כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו: כֵּן הֲוֵי פִּתְגָּם טוּבִי דְּנָפֵק מִן קֳדָמַי לָא אֶפְשָׁר דִּיתוֹב לְקָדָמַי רֵיקָן אֱלָהֵין עָבַד יַת דְּרָעֵינָא וּמַצְלַח לִדְשָׁלַחְנָא לֵהּ :

רש''י כן יהיה דברי אשר יצא מפי . להודיעכם ע''י הנביאים לא ישוב ריקם אך ייטיב לכם אם תשמעו להם :

(יב) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף: אֲרֵי בְּחֶדְוָא תִפְקוּן מִבֵּינֵי עַמְמַיָּא וּבִשְׁלָמָא תִּתּוֹבְלוּן לְאַרְעֲכוֹן טוּרַיָּא וְרָמָתָא יְבוּעוּן קֳדָמֵיכוֹן תּוּשְׁבְּחָא וְכָל אִילָנֵי חַקְלָא יִשְׁעֲנוּן בְּעַנְפֵיהוֹן :

רש''י כי בשמחה תצאו . מן הגלות : ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה . שיתנו לכם פריים וצמחם ויהנו ( ירוננו ) יושביהם :

(יג) תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ (תחת) וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַיהוָה לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת: (פ) חֲלַף רַשִּׁיעַיָּא יִתְקַיְּמוּן צַדִּיקַיָּא וַחֲלַף חַיָּבַיָּא יִתְקַיְמוּן דַּחֲלֵי חֶטְאָה וִיהֵי קֳדָם יְיָ לְשׁוּם לְאָת עֲלָם דְּלָא יִפְסוֹק :

רש''י תחת הנעצוץ וגו' . רבותינו דרשו תחת הרשעים יעלו צדיקים : נעצוץ . וסרפד . מיני קוצים הם כלומר הרשעים יאבדו והצדיקים יטלו ממשלתם :

נו (א) כֹּה אָמַר יְהוָה שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ טָרוּ דִינָא עֲבִידוּ צִדְקְתָא אֲרֵי קָרִיב פּוּרְקָנִי לְמֵיתֵי וּזְכוּתִי לְאִתְגְּלָאָה :

כתובים - תהילים - פרק צד

(יג) לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת: לְשַׁדָּכָא לֵהּ מִן יוֹמֵי בִישָׁא עַד דְיִתְכְּרֵי לְרַשִּׁיעָא שׁוּחָה :

רש''י להשקיט לו מימי רע . כי היסורין גורמין לו להשקיט להם מימי דין גיהנם עד שיראה שיכרה לרשע שחת :

(יד) כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב: אֲרוּם לָא יִנְטוֹשׁ יְיָ עַמֵּהּ וְאַחְסַנְתֵּהּ לָא יִשְׁבּוֹק : (טו) כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב: אֲרוּם עַד צִדְקְתָא יְתוּב דִּינָא וּבַתְרוֹי יִתְפָּרְקוּן כָּל תְּרִיצֵי לִבָּא :

רש''י כי עד צדק ישוב משפט . היסורין שלהם עד שיצדקו בשבילם ואחר המשפט כל ישרי לב יתקבצו כי יטלו שכרם :

(טז) מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן: מָן יָקוּם לִי לְאַגָּחָא קְרָבָא עִם מַבְאֲשִׁין מָן יִתְעַתָּד לִי לְמִנְצֵי עִם עָבְדֵי שְׁקָר :

רש''י מי יקוס לי . זכות מי יעמד לנו בין המריעים הללו :

(יז) לוּלֵי יְהוָה עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי: אִלוּלֵי יְיָ סָעִיד לִי כִּזְעֵיר שְׁרָת בִּשְׁתִּיקוּתָא נַפְשִׁי :

רש''י דומה . דומיה :

(יח) אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּךָ יְהוָה יִסְעָדֵנִי: אִין אֲמָרִית אִתְמוֹטַטָא רִגְלִי טוּבָךְ יְיָ יַסְעִיד יָתִי :

משנה שבועות פרק ג

א. שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל וְשֶׁלֹּא אֹכַל, שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּב, שֶׁזֶּה חַיָּב. אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא, וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל וְשָׁתָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה, חַיָּב שְׁתַּיִם:

ברטנורה   (א) שבועות שתים. שאוכל ושלא אוכל. הם השתים המפורשות. דכתיב (שם) להרע או להטיב. דמשמע להבא לא אוכל להרע. אוכל להטיב: שאכלתי ושלא אכלתי. הם השתי' הנוספות ממדרש חכמים: מדבר ומביא קרבן. בשביל בטול דבורו. וכיון דמשום בטול דבורו הוא. אף זה בטול דבורו הוא שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהו: שבועה שלא אוכל ואכל ושתה. אף על גב דשתייה בכלל אכילה אינו חייב אלא אחת דהוה ליה כאוכל וחוזר ואוכל בהעלם אחד: שלא אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי שבועות. ואף על גב דמכי אמר לא אוכל אתסר ליה בשתיה דשתיה בכלל אכילה וכי הדר ואמר תו לא אשתה הל''ל דאין שבועה חלה על שבועה שאני הכא כיון דאמר ברישא לא אוכל. והדר אמר לא אשתה. גלי דעתיה דהך אכילה דאמר ברישא אכילה גרידתא היא:

ב. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כֻּסְמִין, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כֻּסְמִין וְאָכַל, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:

ברטנורה   (ב) חייב על כל אחת ואחת. מדקאמר פת ופת על כל מין ומין ש''מ לחלק. דאי לאסור עליו מינים הללו ותו לא. ה''ל למימר פת חטים. וכן של שעורים וכן של כוסמין:

ג. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן וְשֶׁמֶן ודְבַשׁ וְשָׁתָה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:

ברטנורה   (ג) שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש. בגמרא מוקי לה כגון שהיה חברו מסרב בו ואומר לו בא ושתה עמי יין ושמן ודבש. היה לו לומר שבועה שלא אשתה עמך ותו לא. דכי אשתבע אמאי דמסרב בו אשתבע יין שמן ודבש למה לי ש''מ לחלק:

ד. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל אֳכָלִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, פָּטוּר. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. אָמַר, קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיוֹם, וְהוּא אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים ורְמָשִׂים, הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה:

ברטנורה   (ד) ואכל נבלות חייב. דראויין לאכילה הן אי לאו דרחמנא אסרינהו: ר''ש פוטר. דמושבע ועומד הוא עליהם. ופלוגתא דר''ש ות''ק בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. כגון באומר שבועה שלא אוכל שחוטות וטרפות. ת''ק סבר מגו דחיילא שבועה אשחוטות. חיילא נמי אטרפות. דאיסור חל על איסור באיסור כולל ור''ש סבר אין איסור חל על איסור באיסור כולל. ואין הלכה כר''ש: אשתו אסורה. שהרי אכל אוכלי' ואפילו לר''ש. דטעמא דפטור בקמייתא לאו משום דלאו בני אכילה נינהו. אלא שאין שבועה חלה על דבר אסור:

ה. אֶחָד דְּבָרִים שֶׁל עַצְמוֹ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁל אֲחֵרִים, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. כֵּיצַד, אָמַר, שְׁבוּעָה שֶׁאֶתֵּן לְאִישׁ פְּלוֹנִי וְשֶׁלֹּא אֶתֵּן, שֶׁנָּתַתִּי וְשֶׁלֹּא נָתַתִּי, שֶׁאִישַׁן וְשֶׁלֹּא אִישַׁן, שֶׁיָּשַׁנְתִּי וְשֶׁלֹּא יָשַׁנְתִּי, שֶׁאֶזְרוֹק צְרוֹר לַיָּם וְשֶׁלֹּא אֶזְרוֹק, שֶׁזָּרַקְתִּי וְשֶׁלֹּא זָרַקְתִּי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה) לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן, אֵין לִי אֶלָּא דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן. אָמַר לוֹ, מֵרִבּוּי הַכָּתוּב. אָמַר לוֹ, אִם רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ, רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ:

ברטנורה   (ה) ואחד דברים של אחרים. כדמפרש שאתן לפלוני: שאין בהן ממש. תרי גווני משמע. כגון שינה ומשמע שאין בהן הנאה. כגון שאזרוק צרור לים: מרבוי הכתוב. לכל אשר יבטא האדם. ופלוגתא דר''ע ור' ישמעאל דר''ע דריש בכל התורה רבויי ומעוטי ור' ישמעאל דריש כללי ופרטי ר''ע דריש או נפש כי תשבע ריבה להרע או להטיב מיעט. לכל אשר יבטא. חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה. ריבה הכל. מאי ריבה. ריבה כל מילי לשעבר כלהבא ומאי מיעט מיעט דבר מצוה. ור' ישמעאל דריש או נפש כי תשבע כלל להרע או להטיב פרט לכל אשר יבטא חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש להבא אף כל להבא. והלכה כר''ע:

ו. נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר. לְקַיֵּם וְלֹא קִיֵּם, פָּטוּר. שֶׁהָיָה בַדִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּב כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, מָה אִם הָרְשׁוּת שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, הֲרֵי הוּא חַיָּב עָלֶיהָ. מִצְוָה שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עָלֶיהָ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת, שֶׁכֵּן עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת מִצְוָה שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, שֶׁאִם נִשְׁבַּע לְבַטֵּל וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר:

ברטנורה   (ו) נשבע לבטל את המצוה פטור. משום שבועת בטוי אבל לוקה הוא משום שבועת שוא: שהיה בדין שיהיה חייב. כדברי ר' יהודה בן בתירא. כלומר שאילו לדברי ר' יהודה בן בתירא הוא חייב משום שבועת בטוי שהיה ר''י בן בתירא אומר מה אם הרשות וכו': שלא עשה בה לאו כהן. וקרא כתיב להרע או להטיב דמשמע דבר שיש בו הן ולאו ואין הלכה כר''י ב''ב:

ז. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, וַאֲכָלָהּ, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. זוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. שְׁבוּעַת שָׁוְא, חַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר:

ברטנורה   (ז) שבועה שלא אוכל ככר זו. שבועה שלא אוכלנה. טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה הוא דאינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על שבועה אבל אמר תחלה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל ואכלה כלה חייב שתים דכי אמר שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כלה וכי הדר אמר שלא אוכל כיון שאכל ממנה כזית חייב הלכך השבועה האחרונה חיילא ומחייב כי אכיל מינה כזית. וכי הדר אכל כלה מחייב משום שבועה ראשונה: שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה. אף על גב דמשבועה שלא אוכלנה שניה שמעינן דאין שבועה חלה על שבועה תנא לן שבועה שלישית לאשמועינן דחיובא הוא דליכא אשבועות בתרייתא הא שבועות הן ולא יצאו לבטלה ואם ימצאו מקום יחולו שאם נשאל לחכם על הראשונה. עלתה שניה תחתיה ונאסר בדבר משום שבועה שניה וכן אם נשאל על השתים חלה השלישית לפי שחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כמי שלא נדר וחלה השניה למפרע שהרי הראשונה כמי שאינה הואיל ונשאל עליה וכן כשנשאל על השתים הרי כאלו אינם. וחל השלישית למפרע:

ח. אֵיזוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם, אָמַר: עַל הָעַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב, וְעַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה, וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהִיא אִישׁ. נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר, אִם לֹא רָאִיתִי גָמָל שֶׁפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, וְאִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד. אָמַר לָעֵדִים בּוֹאוּ וַהֲעִידוּנִי, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא נְעִידָךְ. נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סֻכָּה, וְשֶׁלֹּא לִטּוֹל לוּלָב, וְשֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין, זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר:

ברטנורה   (ח) אם לא ראיתי גמל פורח באויר. כלומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי וכו': נחש כקורת בית הבד. כתבנית קורת בית הבד וצורתה דאילו כעובי קורת בית הבד. לא הוי שבועת שוא. דאיכא טובא: שבועה שלא נעידך. בטול מצוה היא דהא חייב להעיד שנאמר (ויקרא ה) אם לא יגיד ונשא עונו:

ט. שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, הָרִאשׁוֹנָה שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְהַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא. לֹא אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי:

ברטנורה   (ט) אכלה עבר על שבועת שוא. הכי קאמר אכלה עבר על שבועת שוא לחודה. לא אכלה עבר אף אשבועת בטוי דמכי נשבע שאוכל ככר זו חייב לאוכלה וכי הדר נשבע שלא יאכלנה. הרי נשבע לבטל את המצוה. ולוקה משום שבועת שוא בין יאכל בין לא יאכל ואי לא אכיל לה חייב שתים. משום שבועת שוא. ואף משום שבועת בטוי:

י. שְׁבוּעַת בִּטּוּי נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִים וּבַקְּרוֹבִים, בַּכְּשֵׁרִים וּבַפְּסוּלִין, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:

ברטנורה   (י) באנשים ובנשים. איידי דבעי למתני שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים כו' תנא בשבועת בטוי שנוהגת בכל אלו: ברחוקים ובקרובים. כגון שאתן לפלוני בין רחוק בין קרוב: בכשרים ובפסולים. בכשר לעדות ופסול: מפי עצמו. שהוציא הוא שבועה מפיו אבל אם השביעוהו אחרים אכלת ולא אכלת. ואמר לא אכלתי. ואכל. או להפך. פטור אם לא ענה אמן ואם ענה אמן אחר שהשביעו חברו הוי כנשבע מפי עצמו וחייב:

יא. שְׁבוּעַת שָׁוְא נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִים ובַקְּרוֹבִים, בַּכְּשֵׁרִים וּבַפְּסוּלִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, וּמִפִּי עַצְמוֹ. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. אַחַת זוֹ, וְאַחַת זוֹ, הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים, חַיָּב. כֵּיצַד, אָמַר: לֹא אָכַלְתִּי הַיּוֹם וְלֹא הִנַּחְתִּי תְפִלִּין הַיּוֹם, מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר: אָמֵן, חַיָּב:

ברטנורה   (יא) שבועת שוא ברחוקים ובקרובים. נשבע על איש שהוא אשה בין רחוק בין קרוב: אחת זו ואחת זו. אחת שבועת שוא ואחת שבועת ביטוי מושבע מפי אחרים חייב בדעני אמן:

גמרא שבועות דף כט ע''ב

אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי דִּכְתִיב (במדבר ה) וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. אָמַר רַב פַּפָּא מִשְּׁמֵהּ דְּרָבָא מַתְנִיתִין וּבָרַיְיתָא נָמֵי דַּיְקָא דְּקָתָנֵי שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וְלֹא בְּנָשִׁים בָּרְחוֹקִים וְלֹא בַּקְּרוֹבִים בַּכְּשֵׁרִים וְלֹא בַּפְּסוּלִים וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת בָּרְאוּיִין לְהָעִיד וּבִפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין מִפִּי עַצְמוֹ וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְּפְרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְתַנְיָא בִּבְרַיְיתָא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד. אָמַר לָעֵדִים בּוֹאוּ וְהָעִידוּנִי שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת אוֹ שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם. וְאָמְרוּ לוֹ אָמֵן בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים כֵּיוָן שֶׁכָּפְרוּ בָּהּ חַיָּבִין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר קַשְׁיָן אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ הָא דְּעָנָה אָמֵן הָא דְּלָא עָנָה אָמֵן שְׁמַע מִינָהּ. אָמַר רַבִינָא מִשְּׁמֵהּ דְּרָבָא מַתְנִיתִין דְּהָכָא נָמֵי דַּיְקָא דְּקָא תָּנֵי שְׁבוּעַת בִּיטּוּי נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בָּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִין בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִים בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ אִין מִפִּי אֲחֵרִים לָא וְקָתָּנֵי סֵיפָא זֶה וְזֶה מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּב קַשְׁיָן אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ הָא דְּעָנָה אָמֵן הָא דְּלָא עָנָה אָמֵן. וְאֶלָּא שְׁמוּאֵל מַאי קָא מַשְׁמַע לָן דּוּקְיָא דְּמַתְנִיתִין קָא מַשְׁמַע לָן:

רש''י כמוציא שבועה מפיו. לכל דבר בין להתחייב משום בטוי דבעינן שיוציא בשפתיו בין לעניין שבועת עדות דמחייב רבי מאיר מפי עצמו אף שלא בב''ד: מתני' וברייתא נמי דיקא. מדמקשינן מתני' וברייתא אהדדי ולא מתריץ אלא בהכי: אלא בראויין להעיד. מפרש לקמן למעוטי מלך דתנן סנהדרין (דף יח) המלך לא מעיד: עד שיכפרו בו בבית דין. דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד במקום הראוי להגדה הכתוב מדבר וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו בין בב''ד בין שלא בבית דין חייבין דיליף ליה ר''מ בפרק דלקמן (דף לא.) בג''ש: משביעני עליכם ואמרו אמן בין בפני ב''ד בין שלא בפני ב''ד חייבין. הכי גרסינן קשיין אהדדי. דהא הכא מפי אחרים הוא ומחייב רבי מאיר שלא בב''ד: דוקיא דמתני' קמ''ל. אשמעי' דדוקא תנן מפי עצמו בשבועת ביטוי אבל מפי אחרים פטור ודקתני מתני' סיפא אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב דדוקא בענו אמן תנן מדקתני ואמרו אמן דלא תימא אורחא דמילתא קתני:

זוהר ויקרא דף י''ג ע''ב

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא אַהְדַּרְנָא לִקְרָא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם עֵיטָא לְהַאי נֶפֶשׁ לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבָהָא וְתֵיתוּב לְאִתְדַּכָּאָה עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם עַד שֶׁלֹּא יָפוּחַ יוֹמָא דְּהַאי עָלְמָא וְיֵיתֵי הַהוּא יוֹמָא תַּקִּיפָא דְּיִתְבַּע לֵהּ מַלְכָּא דִּינָא לְנַפְקָא מֵהַאי עָלְמָא וְנָסוּ הַצְלָלִים דָּא הוּא רָזָא בֵּין חַבְרַיָּא דְּקָא אָמְרֵי דִּבְשַׁעֲתָא דְּמָטָא זִמְנָא דְּבַר נָשׁ לְנָפְקָא מִן עָלְמָא צוּלָמָא דְּבַר נָשׁ אִתְעֲבַר מִנֵּהּ, הֲדַא הוּא דִּכְתִיב עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, עַד דְּלָא יִנְֹשׂף יוֹמָא לְנַפְקָא מֵהַאי עָלְמָא. וְנָסוּ הַצְלָלִים דְּאִתְעֲבַר צוּלְמָא יָתוּב קַמֵּי מָארֵהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר תְּרֵין צוּלְמִין אִית לֵהּ לְבַר נָשׁ כַּד אִיהוּ בְּקִיּוּמֵהּ חַד רַבְרְבָא וְחַד זְעִירָא, דִּכְתִיב הַצְלָלִים תְּרֵי וְחַד מִשְׁתַּכְּחֵי כַּחֲדָא כְּדֵין הוּא בַּר נָשׁ בְּקִיּוּמָא וְעַל דָּא וְנָסוּ הַצְלָלִים כְּתִיב, כְּדֵין בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בְּעוֹבָדוֹי וּלְתַקָּנָא לוֹן קַמֵּי מָארֵהּ וְיוֹדֵי עָלַיְהוּ בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִקְרֵי רַחוּם וְחַנּוּן וּמְקַבֵּל לְאִנּוּן דְּתָבִין קַמֵּהּ וְדָא הוּא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְלָלִים דְּכֵיוָן דְּאִנּוּן צְלָלִים מִתְעַבְּרָן מִנֵּהּ וְאִיהוּ תָּפִיס בְּקוֹלָרָא תְּשׁוּבָה הִיא אֲבָל לָא מַעַלְיָא כָּל כָּךְ כְּזִמְנָא דְּקָאִים אִיהוּ בְּקִיּוּמֵהּ וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אַכְרִיז וְאָמַר (קהלת יב) וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְגוֹמֵר. וְעַל דָּא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאַתְקָנָא עוֹבָדוֹי דְּכַד מָטוּן יוֹמוֹי לְאִסְתַּלְּקָא מִן עָלְמָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תּוֹהֵא עַלֵהּ וְאוֹמֵר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהָא אוֹמִינָא לָהּ בְּאוֹמָאָה דִּשְׁמִי דְּלָא לְשַׁקְּרָא בִּי וְאַסְהָדִית בָּהּ כַּד נָחְתָת לְעָלְמָא וְהוּא עֵד וַדַּאי מִכַּמָּה זִמְנִין דְּאַסְהָדִית בָּהּ לְנַטְרָא פִּקּוּדָי בְּגִין כָּךְ הוֹאִיל וּבַר נָשׁ הוּא עֵד בְּשַׁעֲתָא דְּיִתוּב קַמֵּי מַלְכָּא אוֹ רָאָה אוֹ יָדַע אוֹ רָאָה אִנּוּן חוֹבִין דְּעָבַד וְאִסְתַּכַּל בְּהוּ אוֹ יָדַע בִּירוּרָא דְּמִלָּה דְּעָבַר עַל פִּקּוֹדָא דְּמָארֵהּ אִם לֹא יַגִּיד אִם לָא יוֹדֵי עֲלַיְהוּ קָמֵהּ מָארֵהּ (מַה כְּתִיב) כַּד יִפּוֹק מֵהַאי עָלְמָא וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ וְכַד יִשָׂא עֲוֹנוֹ הֵיאַךְ פָּתְחִין לֵהּ פִּתְחָא וְהֵיאֵךְ יָקוּם קָמֵי מָארֵהּ וְעַל דָּא נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא כְּתִיב:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא. נַחֲזוֹר אֶל הַכָּתוּב, עַד שֶׁיָּפוּח הַיּוֹם. עֵצָה לַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת, שֶׁתִּזָּהֵר מֵחֶטְאָה, וְתָשׁוּב לְהִטָּהֵר, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, עַד שֶׁלֹּא יָפוּחַ הַיּוֹם שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְיָבֹא הַיּוֹם הַהוּא הַקָּשֶׁה שֶׁיִּתְבַּע הַמֶּלֶךְ דִּין לְהוֹצִיאָהּ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה. וְנָסוּ הַצְלָלִים, זֶה הוּא סוֹד בֵּין הַחֲבֵרִים, שֶׁאוֹמְרִים, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמַּגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל הָאָדָם לָצֵאת מִן הָעוֹלָם, נֶעֱבָר מִמֶּנּוּ הַצֶלֶם שֶׁל הָאָדָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, עַד שֶׁלֹּא יָפִיחַ הַיּוֹם לָצֵאת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, וְנָסוּ הַצְלָלִים, שֶׁנֶּעֱבָר הַצֶלֶם, יָשׁוּב לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, שְׁנֵי צְלָמִים יֵשׁ לוֹ לָאָדָם, כְּשֶׁהוּא בְּקִיּוּמוֹ, אֶחָד גָּדוֹל, וְאֶחָד קָטָן, שֶׁכָּתוּב, הַצְלָלִים, לָשׁוֹן רַבִּים, שֶׁמִּעוּטוֹ הוּא שְׁנַיִם. וּכְשֶׁנִּמְצָאִים יַחַד, אָז הָאָדָם בְּקִיּוּמוֹ, וְעַל כֵּן כָּתוּב, וְנָסוּ הַצְלָלִים, וְאָז צָרִיךְ הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשָׂיו וּלְתַקְּנָם לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ וְיִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם. כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא רַחוּם וְחַנּוּן וּמְקַבֵּל אֶת הַשָּׁבִים לְפָנָיו. וְזֶה הוּא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְלָלִים. כִּי כֵּיוָן שֶׁאֵלּוּ הַצְלָלִים נֶעֱבָרִים מִמֶּנּוּ וְהוּא נֶאֱסָר בָּאֲזִיקִים, שֶׁהוֹלֵךְ לָמוּת, אִם עוֹשֶׂה אָז תְּשׁוּבָה, הִיא תְּשׁוּבָה, אֲבָל אֵינָהּ טוֹבָה כָּל כָּךְ, כִּתְשׁוּבָה שֶׁעוֹשֶׂה בִּזְמָן שֶׁהוּא בְּקִיּוּמוֹ. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מַכְרִיז וְאוֹמֵר, וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶךְ בִּימֵי בְּחוּרוֹתֶיךְ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבוֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְגוֹ'. וְלָכֵן, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, שֶׁצָרִיךְ אָדָם לְתַקֵּן מַעֲשָׂיו, שֶׁכַּאֲשֶׁר יַגִיעַ יוֹמוֹ לְהִסְתַּלֵק מִן הָעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תוֹהֶה עָלָיו וְאוֹמֵר, וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, וְהֲרֵי הִשְׁבַּעְתִּי אוֹתוֹ בִּשְׁבוּעָה בִּשְׁמִי שֶׁלֹּא לְשַׁקֵר בִּי. וְהֵעַדְתִּי בּוֹ כְּשֶׁיָרַד לָעוֹלָם. וְהוּא עֵד, וַדַאי מִכַּמָּה זְמַנִים שֶׁהֵעַדְתִּי בּוֹ לִשְׁמוֹר מִצְווֹתַי. וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהָאָדָם הוּא עֵד, בְּשָׁעָה שֶׁיָּשׁוּב אֶל הַמֶּלֶךְ, אוֹ רָאָה אוֹ יָדַע, אוֹ רָאָה, אֵלּוּ הָעַבֵירוֹת שֶׁעָשָׂה וְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם. אוֹ יָדַע, בְּדָבָר בָּרוּר שֶׁעָבַר עַל חוּקֵי אֲדוֹנוֹ. אִם לֹא יַגִּיד, אִם לֹא יוֹדֶה עֲלֵיהֶם לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ מַה כָּתוּב, כְּשֶׁיֵצֵא מִזֶּה הָעוֹלָם, וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, וּכְּשֶׁיִּשָׂא עֲוֹנוֹ, כֵּיצַד פּוֹתְחִים לוֹ פֶּתַח, וְאֵיךְ יַעֲמוֹד לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ, וְעַל כֵּן, כָּתוּב וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ב

א. סֵדֶר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כָּךְ הִיא רִאשׁוֹנָה בִּרְכַּת הַזָּן. שְׁנִיָּה בִּרְכַּת הָאָרֶץ. שְׁלִישִׁית בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. רְבִיעִית הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ תִּקְּנָהּ. שְׁנִיָּה תִּקֵּן יְהוֹשֻׁעַ. שְׁלִישִׁית תִּקֵּן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּנוֹ. רְבִיעִית חַכְמֵי מִשְׁנָה תִּקְּנוּהָ: ב. הַפּוֹעֲלִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת וְאָכְלוּ פִּתָּן אֵין מְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּמְבָרְכִין לְאַחַר סְעֻדָּתָן שְׁתֵּי בְּרָכוֹת בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַטְּלוּ מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת. בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּתִקּוּנָהּ שְׁנִיָּה פּוֹתֵחַ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ וְכוֹלֵל בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם וְחוֹתֵם בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ. וְאִם הָיוּ עוֹשִׂין בִּסְעֻדָּתָן בִּלְבַד אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל הַבַּיִת מֵסֵב עִמָּהֶן מְבָרְכִין אַרְבַּע בְּרָכוֹת כְּתִקּוּנָן כִּשְׁאָר כָּל אָדָם:

מוסר

ספר חסידים סימן קעז

כְּתִיב (קהלת יב) כִּי אֶת כָּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים יָבִיא בְּמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם זֶה שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ אִשָּׁה בְּקֶרֶן זָוִית אִם פָּגְעָה בּוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן לִרְאוֹת אוֹתָהּ וְרָאָה אוֹתָהּ יָפָה וְשָׂמַח עַל שֶׁרָאָה אוֹתָהּ וְחוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ מֵאַחַר שֶׁבְּלֹא כַּוָּנָתִי רְאִיתִיהָ אֵין לִי עָוֹן עַל כָּכָה עַל זֶה נֶאֱמַר: הָאֱלֹהִים יָבִיא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב שֶׁשָּׂמַח בְּדָבָר אִם רַע בְּעֵינֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח. שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. וְזֶה שָׂמַח שֶׁבָּא לְיָדוֹ וְהָיָה לוֹ לַחֲשֹׁב שֶׁמָּא חָטָאתִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לִי לִרְאוֹתָהּ. וְאםִ בָּא מִצְוָה לְיָדוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָתוֹ יִשְׂמַח וִיבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁזִּמְּנָהּ לוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ:

ראה יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(טו) רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָֽכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָֽתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹֽאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָֽאַיָּֽל: לְחוֹד בְּכָל רְעוּת נַפְשָׁךְ תִּכּוֹס וְתֵיכוּל בִּשְׂרָא כְּבִרְכְּתָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי יְהַב לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ מְסָאָבָא וְדַכְיָא יֵכְלֻנֵהּ כִּבְשַׂר טַבְיָא וְאַיְלָא:

רש''י רק בכל אות נפשך. במה הכתוב מדבר, אם בבשר תאוה להתירה להם בלא הקרבת אמורים, הרי הוא אומר במקום אחר (פסוק כ) כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ואמרת אכלה בשר וגו', במה זה מדבר, בקדשים שנפל בהם מום, שיפדו ויאכלו בכל מקום. יכול יפדו על מום עובר, תלמוד לומר רק: תזבח ואכלת. אין לך בהם התר גזה וחלב, אלא אכילה על ידי זביחה: הטמא והטהור. לפי שבאו מכח קדשים, שנאמר בהם (ויקרא ז, יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, הצרך להתיר בו, שטמא וטהור אוכלין בקערה אחת: כצבי וכאיל. שאין קרבן בא מהם: כצבי וכאיל. לפטרן מן הזרוע והלחיים והקבה:

(טז) רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּֽיִם: לְחוֹד דְמָא לָא תֵיכְלוּן עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא:

רש''י רק הדם לא תאכלו. אף על פי שאמרתי שאין לך בו זריקת דם במזבח, לא תאכלנו: תשפכנו כמים. לומר לך שאין צריך כסוי. דבר אחר הרי הוא כמים להכשיר את הזרעים:

(יז) לֹֽא תוּכַל לֶֽאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָֽנְךָ וְתִירֽשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָֽרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶֽךָ: לֵית לָךְ רְשׁוּ לְמֵיכַל בְּקִרְוָיךְ מַעְשַׂר עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵי תוֹרָךְ וְעָנָךְ וְכָל נִדְרָךְ דִי תִדַר וְנִדְבָתָיךְ וְאַפְרָשׁוּת יְדָךְ:

רש''י לא תוכל. בא הכתוב לתן לא תעשה על הדבר. רבי יהושע בן קרחה אומר יכול אתה, אבל אינך רשאי, כיוצא בו (יהושע טו, סג) ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם, יכולים היו, אלא שאינן רשאין, לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה. ולא יבוסים היו אלא חתיים היו, אלא על שם העיר ששמה יבוס [נקראים יבוסים] . כך מפורש בפרקי דרבי אליעזר. והוא שנאמר (שמואל ב' ה, ו) כי אם הסירך העורים והפסחים, צלמים שכתבו עליהם את השבועה: ובכרת בקרך. אזהרה לכהנים: ותרומת ידך. אלו הבכורים:

(יח) כִּי אִם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּֽאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַֽאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָֽׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶֽךָ: אֱלָהֵן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תֵּיכְלִנֵהּ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל אוֹשָׁטּוּת יְדָךְ:

רש''י לפני ה'. לפנים מן החומה: והלוי אשר בשעריך. אם אין לך לתת לו מחלקו, כגון מעשר ראשון, תן לו מעשר עני. אין לך מעשר עני, הזמינהו על שלמיך:

(יט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּֽן תַּֽעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶֽךָ: (ס) אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִשְׁבּוֹק יָת לֵוָאֵי כָּל יוֹמָיךְ עַל אַרְעָךְ:

רש''י השמר לך. לתן לא תעשה על הדבר: על אדמתך. אבל בגולה אינך מזהר עליו יותר מעניי ישראל:

נביאים - ישעיה - פרק נו

(ב) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע: (ס) טוּבֵי אֱנָשׁ דְּיַעְבֵד דָּא וּבַר אֱנָשָׁא דְיַתְקֵיף בָהּ יִטַּר שַׁבְּתָא מֵאַחֲלוּתֵהּ וְיִטֵּר יְדוֹהִי מִלְּמֶעְבַּד כָּל דְּבִישׁ :

רש''י יעשה זאת . שומר שבת וגו' :

(ג) וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל יְהוָה לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְהוָה מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ: וְלָא יֵימַר בַּר עַמְמִין דְּמִתּוֹסַף עַל עַמָּא דַיְיָ לְמֵימָר אַפְרָשָׁא יִפְרְשִׁנַנִי יְיָ מֵעַל עַמֵּהּ וְלָא יֵימַר סָרִיסָא הָא אֲנָא חֲשִׁיב כְּאָע יָבֵישׁ :

רש''י הבדל יבדילני ה' מעל עמו . למה אתגייר הלא הקב''ה יבדילני מעל עמו כשישלם שכרם : ואל יאמר הסריס . למה איטיב דרכי ומעללי הן אני כעץ יבש מאין זכרון :

(ד) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ לְסָרִיסַיָּא דְיִטְרוּן יַת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִילִי וּמִתְרָעָן בִּדְצָבֵנָא וּמְתַקְּפִין בִּקְיָמִי :

רש''י ומחזיקים . אוחזים :

(ה) וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת: (ס) וְאֶתֵּן לְהוֹן בְּבֵית מַקְדְּשֵׁי וּבַאֲרַע בֵּית שְׁכִנְתִּי אֲתַר וְשׁוּם דְּטָב מִבְּנֵין וּמִבְּנָן שׁוּם עֲלָם אֶתֵּן לְהוֹן דְּלָא יִפְסוֹק : (ו) וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וּבְנֵי עַמְמַיָּא דְמִתּוֹסְפִין עַל עַמֵּהּ דַייָ לְשַׁמָּשׁוֹתֵהּ וּלְמִרְחַם יָת שְׁמָא דַיְיָ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעָבְדִין כָּל דְיִטַּר שַׁבְּתָא לְאַחֲלוּתֵהּ וּמַתְקְפִין בִּקְיָמִי :

כתובים - תהילים - פרק קח

(יג) הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם: הַב לָן סַעֲדָא מִן מְעִיקָא דְמַגָּן פּוּרְקָנָא דְבַר נָשָׁא : (יד) בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ: בֵּאלָהָא נַעְבֵּיד חֵילָא וְהוּא יְדוֹשֵׁשׁ מְעִיקָנָא : קט (א) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַל תֶּחֱרַשׁ: לְשַׁבָּחָא עַל יַד דָּוִד תּוּשְׁבְּחָא אֱלֹהִים שְׁבָחַתִי לָא תִשְׁתּוֹק :

רש''י אלהי תהלתי אל תחרש . על כל ישראל נאמר :

(ב) כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר: אֲרוּם פּוּמָא דְרַשִׁיעָא וּפוּמָא דְנִכְלָא עֲלַי פָּתְחִין מַלִילוּ עִמִּי לִישָׁן דִשְׁקָר :

רש''י כי פי רשע . עשו :

(ג) וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם: וּמְמַלְלֵי סָנוּתָא חֲזַרוּ יָתִי וְאַגִיחוּ עִמִּי מַגָּן :

משנה בכורות פרק ח

א. יֵשׁ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְכוֹר לַנַּחֲלָה, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, יֵשׁ שֶׁאֵינוֹ בְכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן, הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת, וְהַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצוּרַת הָאָדָם. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, וְשָׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ, הַבָּא אַחֲרֵיהֶן, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן. מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, עוֹדָהּ שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, עוֹדָהּ נָכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה, מִשֶּׁבָּאת לְיִשְׁרָאֵל יָלְדָה, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹא יָלְדָה, נִתְגַּיְּרָה מְעֻבֶּרֶת, נִשְׁתַּחְרְרָה מְעֻבֶּרֶת, יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת, הִיא וּלְוִיָּה, הִיא וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת וְיָלְדָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, אוֹ בֶן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְכוֹר לַנַּחֲלָה. אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא דָם, מָלֵא מַיִם, מָלֵא גְנִינִים, הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, הַבָּא אַחֲרֵיהֶן, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן:

ברטנורה   (א) יש בכור לנחלה. ליטול פי שנים: ואינו בכור לכהן. לתת לכהן פדיונו חמשת סלעים: הבא אחר הנפלים. כגון שהיו תאומים, אחד מהם נפל שלא כלו לו חדשיו ואחד כלו לו חדשיו, והנפל שלא כלו לו חדשיו יצא ראשו חי והחזירו, וקדמו אחיו ויצא, זה האחרון בכור לנחלה. דראשון לא הפסידו ואע''ג דיציאת הראשון חשיבה לידה מעליא. וטעמא, משום דכתיב ראשית אונו, מי שלב אביו דוה עליו אם מת, יצא נפל (שהוציא ראשו) ראשון דלאו בר קיימא, [הוא] דאין לבו דוה עליו. אבל לענין פטר רחם, פטור האי ולד [אחרון], דבפטר רחם תלה רחמנא, והרי הראשון פטר את הרחם: ובן תשעה מת שיצא ראשו. והחזירו, ויצא אחיו, הוי בכור לנחלה. דהא ראשון לא חשיב, דאין לבו דוה עליו, ולענין כהן (לאו) פטר רחם הוא. אבל יצא ראשו בן תשעה חי ואחר כך החזירו ומת, בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו: וכן המפלת בהמה. כו'. למפטר מנחלה לא חשיבי, דאין הלב דוה עליהם. אבל פטר רחם מיהא הוי: וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם. לא חשיב פטר רחם, והבא אחריו הוי בכור לכהן. והלכה כחכמים: סנדל. חתיכת בשר עשויה כדמות סנדל, ואין לה צורת אברים, ורגילה לבוא עם ולד. ולשון סנדל יש מפרשים שנאוי ודל: או שליא. דאין שליא בלא ולד אלא שנימוח, ומיהו פטר רחם הוי: ושפיר מרוקם. חתיכה של בשר שמרוקם בה צורת העובר. ועל שם שעשויה כשפופרת של ביצה, קרויה שפיר: והיוצא מחותך. שנחתך אבר אבר ובדרך זה יצא כולו. אבל ראש מחותך, לא פטר אם קדם אחיו ויצא קודם יציאת רוב אברי המחותך, והוי נמי בכור לכהן: שכבר ילדה. דלענין נחלה דאב כתיב ראשית אונו, ולענין כהן תלה רחמנא בפטר רחם: עודה שפחה. אפילו עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחררה עכשיו. או נכרית ונתגיירה ומשבאת ליד ישראל ילדה, נמי הוי בכור לנחלה, שהרי לא היו לזה בנים: ר' יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן. דבנים הנולדים בנכריותה לא פטרי. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי: נתגיירה מעוברת. ובעלה עמה וילדה, הרי אותו ולד בכור לכהן, דפטר רחם הוא בישראל. ולא לנחלה, דכיון דהורתו שלא בקדושה לאו בר נחלה הוא, דזרע נכרי רחמנא אפקריה, דכתיב (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם: ילדה היא וכוהנת. בת ישראל מבכרת (שילדה עם כוהנת מבכרת), ואין ידוע אי זה ולד של ישראל: או היא ולויה. דלויה נמי בנה פטור מחמש סלעים. כדאמרן בפרק קמא: או היא ואשה שכבר ילדה. ואין ידוע איזה בנה: בכור לכהן. ובעלה של מבכרת חייב חמש סלעים לכהן, דהא בן זכר יש לו כל היכא דאיתיה: ולא לנחלה. דהא לא ידע בריה דמאן הוא: וכן מי שלא שהתה. וכו'. הוא בכור לכהן, והוא יפדה את עצמו. ולא לנחלה, דהא לא ידע מאן ירית. ואפילו כפשוט לא ירית, דהאי מדחי ליה לגבי האי והאי מדחי ליה לגבי האי. ומתניתין דקתני ולא לנחלה, על הבא אחריו קאמר, שהבא אחריו אינו בכור לנחלה, דשמא זה הספק בן האחרון הוא: מלא גנינים. מלא גוונים הרבה. פירוש אחר, תולעים. שהשפיר עשוי כולו חתיכות קטנות דקות דומות לתולעים: דגים וחגבים לאו ולד נינהו, דלא נאמרה בהן יצירה כאדם: יום ארבעים. משנתעברה. מיא בעלמא נינהו ואין כאן ולד, עד למחרת יום ארבעים, דארבעים יום הוי יצירת הולד:

ב. יוֹצֵא דֹפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו, שְׁנֵיהֶם אֵינָן בְּכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן לַנַּחֲלָה, וְהַשֵּׁנִי לְחָמֵשׁ סְלָעִים:

ברטנורה   (ב) יוצא דופן והבא אחריו. דרך רחם. כגון שקרעו אשה שתאומים בבטנה, ולאחר שהוציאו הראשון דרך דופן, יצא השני דרך רחם. אבל להוציא ולד מן האשה דרך דופן ושתתרפא האשה ותחזור ותתעבר ותלד, כתב רמב''ם דאי אפשר: שניהם אינן בכור. ראשון לא הוי בכור לנחלה, וילדו לו בעינן ושני נמי לא, ראשית אונו בעינן. ובכור לכהן ראשון לא הוי, דפטר רחם בעינן. ושני נמי לא הוי בכור לכהן, דבכור לרחם ואינו בכור לולדות כגון זה שהיה ולד קודם לכן, אינו בכור: ר' שמעון אומר הראשון לנחלה. סבר, וילדו, אף יוצא דופן במשמע: והשני לחמש סלעים. סבר, בכור לרחם אע''פ שאינו בכור לולדות הוי בכור, ואין הלכה כרבי שמעון:

ג. מִי שֶׁלֹּא בִכְּרָה אִשְׁתּוֹ וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּמִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתָנוּ. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

ברטנורה   (ג) וילדה שני זכרים נותן חמש סלעים. דאחד מהן בכור: האב פטור. דמצי למימר הבכור מת. וכשמת הבן קודם שלשים אינו חייב בפדיון. ועכשיו שהדבר ספק שמא הבכור מת ופטור, שמא זה הנשאר הוא הבכור וחייב, הוי הכהן מוציא מחברו, והמוציא מחברו עליו הראיה. והוא הדין שהבן הנשאר פטור מלפדות את עצמו כשיהיה גדול: מת האב. לאחר שלשים: ואם לאו פטורים. דסבר ר' מאיר, האחין שחלקו בנכסי אביהן דין לקוחות יש להן, לפי שאין ברירה לכל אחד על ירושתו, אלא הרי הן כאילו קנו זה מזה כל אחד חלקו, ואלו החמש סלעים היה חוב על אביהן כמלוה על פה ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, הלכך אם חלקו עד שלא נתנו פטורים: ר' יהודה אומר נתחייבו הנכסים. קסבר, האחים שחלקו יורשים הן, דיש ברירה לומר כל אחד זכה בחלקו, ומלוה על פה גובה מן היורשים. והלכה כר' יהודה: זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. דאמר ליה הנקבה יצאה ראשונה, והמוציא מחברו עליו הראיה:

ד. שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן, יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתַן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָם. זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים. נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּמִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתְנוּ וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

ברטנורה   (ד) שתי נשים. של איש אחד. וילדו שני זכרים במחבוא, שנתערבו: אם לכהן אחד נתן. פדיון שניהם, יחזיר לו הכהן חמש סלעים, הואיל ומת בתוך שלשים ואיגלאי מלתא דנפל הוא ושלא כדין שקל: אין יכול להוציא מידם. דכל חד וחד מדחי ליה ואומר הריני מחזיק בם בשביל פדיון החי: או שני זכרים ונקבה. ילדו הנשים שלו במחבואה: נותן חמש סלעים לכהן. דממה נפשך חד הוי בכור, אם האחת ילדה שני זכרים האחד בכור, ואם האחת ילדה זכר ונקבה נמצא שחברתה ילדה זכר לבדו והוא בכור, ואותו שעם הנקבה פטור, שמא נקבה יצאה ראשון: אין לכהן כלום. דאיכא למימר הנקבות יצאו תחלה ואין כאן בכור: האב פטור. דמצי למימר בן המבכרת מת: נתנו עד שלא חלקו. וכו'. כדפרישנא לעיל. והלכה כר' יהודה: זכר ונקבה. יש לומר אותה שלא בכרה ילדה הנקבה ואין כאן בכור:

ה. שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ, יַחֲזִיר לָהֶן חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתְנוּ, אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם. זָכָר וּנְקֵבָה, הָאָבוֹת פְּטוּרִין, וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

ברטנורה   (ה) מת אחד. מן הולדות: יחזיר להם חמש סלעים. ויחלוקו שני האבות. והני מילי כשכתב אחד מהן הרשאה לחברו, אבל אם לא כתב אחד מהן הרשאה לחברו, כי אזיל חד מנייהו לגבי כהן דחי ליה לומר בנך החי וכי אזיל אידך דחי ליה לומר בנך החי: זכר ונקבה האבות פטורים. דכל חד וחד אמר ליה לכהן הנקבה שלי היא: והבן חייב לפדות את עצמו. דמכל מקום בכור הוא: שתי נקבות וזכר. יש לומר האחת ילדה נקבה והאחרת זכר ונקבה והנקבה יצאה תחלה, הלכך אין כאן לכהן כלום. וכן שני זכרים ושתי נקבות:

ו. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה שֶׁלֹּא בִכְּרָה אִשְׁתּוֹ, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן, יַחֲזִיר (לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים). לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן, יִתֵּן. מֵת בְּיוֹם שְׁלשִׁים, כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם נָתַן, לֹא יִטּוֹל. וְאִם לֹא נָתַן, לֹא יִתֵּן. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה. לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד (שֶׁיָּבִיא רְאָיָה) שֶׁלֹּא נִפְדָּה. הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת, הוּא קוֹדֵם אֶת בְּנוֹ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו:

ברטנורה   (ו) אחת בכרה ואחת שלא בכרה. וכו': אין כאן לכהן כלום. דיש לומר המבכרת ילדה הנקבה: מת הבן בתוך שלשים יום. אבכורות ודאין דעלמא קאי: יחזיר. דנפל הוה. ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים יום: מת ביום שלשים כיום שלפניו. ואע''פ שנתן לו יחזיר. דגמרינן חודש חודש ממדבר, כתיב הכא (במדבר יח) ופדוייו מבן חודש תפדה, וכתיב במדבר (שם ג) פקוד כל בכור זכר מבן חודש ומעלה, דמשמע לאחר שלשים: ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול. מספקא ליה לר' עקיבא מדאצטריך למכתב ומעלה גבי ערכין, ולא גמרינן ממדבר, הוו להו שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדים הלכך אם נתן לא יטול. ואם לא נתן לא יתן, דהמוציא מחברו עליו הראיה. והלכה כחכמים: בחזקת שלא נפדה. דלא עביד אינש דפריק תוך שלשים: לאחר שלשים בחזקת שנפדה. דכהן [הוי מוציא מחברו והורע כחו]: הוא קודם לבנו. הכל מודים כל היכא דלית ליה אלא חמש סלעים הוא קודם את בנו, דמצוה דידיה עדיף. כי פליגי, דאיכא חמש סלעים ממשעבדי וחמש בני חורי. ר' יהודה סבר, מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וחמש סלעים דידיה דאיחייב בהו אבוה אזיל כהן וטריף ממשעבדי, שהרי שעבודו של כהן קדים. והיינו דקאמר שמצותו על אביו, כלומר, שמאביו נשתעבדו הנכסים ובהני חמש בני חורי פריק לבריה מיד, דאי יהיב בני חורי משום פדיון דידיה, תו לא מיפריק בנו, דשמא שעבוד הלקוחות קודם ללידת בנו. ורבנן סברי, מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, ואי יהיב בני חורי בשביל בנו תו לא מיפריק איהו, דכהן לא מצי טריף מלקוחות, הלכך מצוה דידה עדיף. והלכה כחכמים:

ז. חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן, בְּמָנֶה צוֹרִי. שְׁלשִׁים שֶׁל עֶבֶד, וַחֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה, וּמֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע, כֻּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ, בְּמָנֶה צוֹרִי. וְכֻלָּן נִפְדִּין בְּכֶסֶף, וּבִשְׁוֵה כֶסֶף, חוּץ מִן הַשְּׁקָלִים:

ברטנורה   (ז) חמש סלעים של בן. הסלע האמור במשנה הוא השקל האמור בתורה בכל מקום. ופעמים נקרא בתורה כסף, חמשים כסף, מאה כסף. והוא היה בימי משה משקל שלש מאות ועשרים גרגירי שעורה. ובבית שני הוסיפו עליו והעלוהו למשקל שלש מאות ושמונים וארבע דשעורה. וכן מונים היום לחמש סלעים של בן, ונמצאו חמש סלעים משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורות בינוניות של כסף מזוקק: במנה צורי. היוצא במדינת צור. וכל כסף של תורה כגון חמשת סלעים של בן, שלשים של עבד, וחמשים של אונס ומפתה, ומאה של מוציא שם רע, כולם במנה צורי שהוא כסף מזוקק. וכל כסף שהוא מדבריהם כגון הקנסות וכתובת אשה לדברי רמב''ם כולם כסף מדינה, שאחד משמונה חלקים שבהם כסף ושבעה חלקים נחושת. אבל רבותי הורו שכתובת בתולה יש לה דין כסף של תורה, שכן כתיב כמוהר הבתולות, ומאתן זוז הן של כסף נקי. ומשקל כל זוזי תשעים ושש שעורות: וכולן נפדין. הכי קאמר, וכל הנפדים נפדין בכסף ובשוה כסף: חוץ מן השקלים. בין כל הנפדין כגון בכור אדם והקדשות, נפדין בין בכסף בין בשוה כסף, חוץ מן השקלים, שהבא לשקול מחצית השקל צריך שיתן אותו מכסף נקי מטבע מצוייר, ולא שוה כסף. ומעשר שני נמי אין נפדה אלא במטבע של כסף שיש עליו צורה: ולא בשוה כסף. דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך, כסף שיש עליו צורה:

ח. אֵין פּוֹדִין לֹא בַעֲבָדִים, וְלֹא בִשְׁטָרוֹת, וְלֹא בְקַרְקָעוֹת, וְלֹא בְהֶקְדֵּשׁוֹת. כָּתַב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, חַיָּב לִתֵּן לוֹ וּבְנוֹ אֵינוֹ פָדוּי, לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה, רַשַּׁאי. הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן בְּנוֹ וְאָבַד, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח), ''יִהְיֶה לָּךְ'' וּ''פָדֹה תִפְדֶּה'':

ברטנורה   (ח) אין פודין. בכור אדם: לא בעבדים. אע''ג דאמרן לעיל בכסף ובשוה כסף, אין פודין לא בעבדים: ולא בשטרות. שאם יש לו שטר על חבירו בחמש סלעים ונתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו, אין בנו פדוי: ולא בהקדשות. כלומר, ולא ההקדשות נמי, אין פודין אותן לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות: כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים. משום פדיון בנו: חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. דבר תורה בנו פדוי לכשיתן. ומה טעם אמרו יתן ובנו אינו פדוי, גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות: לפיכך. דאמרינן שחייב ליתן לו חמש סלעים אחרים לפדיון בנו: אם רצה הכהן להחזירם וליתנם לו במתנה רשאי. אבל תקנה אחרת ליכא. ואע''פ שהכהן רשאי להחזיר וליתן החמש סלעים במתנה לאבי הבכור, אם דעת אבי הבן סומכת בודאי שיחזיר לו הכהן החמש סלעים אין הבן פדוי בין החזיר הכהן בין לא החזיר. כך נראה מן הגמרא: שנאמר יהיה לך ופדה תפדה. כשיהיה לך הפדיון אז בנו פדוי, והאי קרא לאהרן נאמר:

ט. הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם. וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק. וְלֹא הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, וְלֹא הַבָּנוֹת בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, וְלֹא הַיָּבָם. וְכֻלָּן אֵין נוֹטְלִין בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק:

ברטנורה   (ט) ולא בנכסי האם. נכסי מלוג של האם, דכתיב (דברים כא) כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה, משמע דאדידיה קאי, כלומר בנכסיו משפט הבכורה, ולא בנכסי אשתו: ואינו נוטל פי שנים בשבח. אם השביחו הנכסים לאחר מיתת האב קודם שחלקו, אין הבכור נוטל פי שנים בשבח, אלא שמין את הנכסים מה הן שוין בשעת מיתת אביהן, והבכור נוטל פי שנים בהן בלבד שנאמר (שם) בכל אשר ימצא לו, לאב בשעת מיתה: בראוי. בנכסים שלא היה אביהן מוחזק בשעת מיתתו אבל ראויין היו ליפול לו בירושה ונפלו להן לאחר זמן, אין הבכור נוטל בהן פי שנים: ולא האשה בכתובתה. בשבח שהשביחו. אם אין שוין הנכסים בשעת מיתת בעלה כדי שיעור כתובתה ואחר כך השביחו, אינה נוטלת כתובתה אלא כמה שהיו שוין. ואע''ג דבעלמא בעל חוב גובה השבח, מקולי כתובה שנו כאן. וכן אינה נוטלת בראוי כבמוחזק: ולא הבנות. נוטלות מזונות לאחר מיתת אביהן בתנאי כתובה ובנן נוקבין די יהווין ליכי מנאי יהוויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסאי, לא מן השבח שהשביחו הנכסים ולא מן הראוי לבוא לאחר מיתה. כיון דמזונות הבנות מתנאי כתובה הן, ככתובה דמו: ולא היבם. הנוטל חלק המת שיבם אשתו, אינו נוטל חלק אחיו לא מן השבח ולא מן הראוי לבוא. מאי טעמא, דבכור קרייה רחמנא (דברים כה) והיה הבכור אשר תלד, כבכור, מה בכור אינו נוטל בשבח ולא בראוי לבוא, אף יבם אינו נוטל לא בשבח ולא בראוי לבוא: וכולן אין נוטלין בשבח. הדר תנא ליה, לאתויי שבחא דממילא, כגון תבואה שהיתה שחת כשמת אביו ועכשיו נעשו שבולים, או תמרים סמדר ונעשו עכשיו תמרים גדולים. דאי מרישא, הוה אמינא כי אין בכור נוטל פי שנים בשבח הני מילי בשבח שטרח בו אחיו כגון זיבול שדות וקשקוש ועידור: ולא בראוי כבמוחזק. לאתויי אם היה אבי אביהם חי בשעת מיתת אביהם והיו נכסים ראויים ליפול להם כשימות, אע''ג דודאי עתידים ליפול להם ואפילו יש לו בן אחר יטלו אלו חלק אביהן, וסלקא דעתך אמינא דכמוחזק דמי, קמשמע לן. דאי מרישא הוה אמינא ראוי דקתני רישא שאין הבכור נוטל בו, כגון שנפלו להן נכסי אחי אביהן שלא היו לו בנים בשעת מיתת אביהן, ואין ראויין אלא מספק דשמא לא יהיה לו זרע:

י. אֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל, הַבְּכוֹרָה, וְהַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהַמְיַבֵּם אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וְהַמַּתָּנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַתָּנָה כְּמֶכֶר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כֻּלָּן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, יַחֲזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה וִינַכֶּה לָהֶם מִן הַדָּמִים:

ברטנורה   (י) הבכורה. אינה חוזרת ביובל דכתיב (שם כא) פי שנים, מקיש שני חלקיו זה לזה, מה חלק פשיטותו אינה חוזרת ביובל דירושה היא כדכתיב (שם) והיה ביום הנחילו את בניו, אף חלק בכורתו ירושה: והיורש את אשתו. דהאי תנא סבר דאורייתא היא, לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה (במדבר כז), מכאן שהבעל יורש את אשתו: והמיבם את אשת אחיו. ונטל חלק אחיו, ירושה גמורה היא ואינו מחזיר לשאר אחיו ביובל. דבכור קרייה רחמנא, והיה הבכור, והבכורה אינה חוזרת ביובל כדילפינן: והמתנה כדברי ר' מאיר. דמכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל, ירושה ומתנה לא: וחכמים אומרים מתנה כמכר. דכתיב (ויקרא כה) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, וקרא יתירא הוא, דהא כבר נאמר (שם) ושבתם איש אל אחוזתו, אלא לרבות את המתנה הוא דאתא: ר' אליעזר אומר כולן חוזרין ביובל. סבר לה כרבנן דאמרי, תשובו, לרבות את המתנה, והני כולהו מתנה נינהו. בכור, לתת לו פי שנים, מתנה קרייה רחמנא. והיורש את אשתו, ירושת הבעל דרבנן. והמיבם את אשת אחיו, בכור קרייה רחמנא. מה בכורה חוזרת, אף יבם חוזר: היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה. ר' יוחנן בן ברוקה סבירא ליה ירושת הבעל את אשתו דאורייתא היא, והכא במאי עסקינן כגון שהורישתו אשתו בית הקברות. ומשום פגם משפחה אמור רבנן לשקול דמי וליהדר הקברות לבני משפחה: וינכה להם מן הדמים. דמי קבר אשתו. דהוא מיהת חייב בקבורתה. והלכה כחכמים דמתנה כמכר. וכר' יוחנן בן ברוקה דבעל שהורישתו אשתו בית הקברות שקיל דמי ומיהדר בית הקברות לבני משפחה, ומנכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו:

גמרא בכורות דף מט ע''א

בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה אִתְּמַר הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלשִים יוֹם רַב אָמַר בְּנוֹ פָּדוּי וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵין בְּנוֹ פָּדוּי דְּכוּלֵי עָלְמָא מֵעַכְשָׁיו אֵין בְּנוֹ פָּדוּי לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם וְאִיתְנְהוּ לְמָעוֹת וַדַּאי בְּנוֹ פָּדוּי כִּי פְּלִיגֵי לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם וְנִתְעַכְּלוּ הַמָּעוֹת. רַב אָמַר בְּנוֹ פָּדוּי מִידִי דַּהֲוָה אַקִּדּוּשֵׁי אִשָּׁה הָתָם לָאו עַל אַף גַּב דְּנִתְעַכְּלוּ הַמָּעוֹת הֲווֹ קִדּוּשֵׁי הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ הָתָם בְּיָדוֹ לְקַדְּשָׁהּ מֵעַכְשָׁיו הָכָא אֵין בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתוֹ מֵעַכְשָׁיו וְאַף עַל גַּב דִּקְיָמָא לָן דְּכָל הֵיכָא דִּפְלִיגֵי רַב וּשְׁמוּאֵל הִלְכְתָא כְּרַב בְּאִסּוּרֵי וְכִשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי הָכָא הִלְכְתָא כַּוָּתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. תְּנַן מֵת בְּתוֹךְ שְׁלשִים יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לְכֹהֵן יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים טַעֲמָא דְּמֵת הָא לֹא מֵת בְּנוֹ פָּדוּי הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן דְּאִיתְנְהוּ לְמָעוֹת. תָּא שְׁמַע בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁנִּפְדָּה הָתָם נָמֵי דְּאִיתְנְהוּ לְמָעוֹת בְּעֵינַיְהוּ. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּהּ דְּרַב יְהוּדָה הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלשִים יוֹם בְּנוֹ פָּדוּי אָמַר לֵהּ שְׁמוּאֵל אָמַר אֵין בְּנוֹ פָּדוּי וְאַתְּ אָמַרְתָּ בְּנוֹ פָּדוּי וְאַף עַל גַּב דְּקַיְמָא לָן כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי וְכִשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי הָכָא הִלְכְתָא כַּוָּתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת הוּא קדֶם לִבְנוֹ וכו'. תָּנוּ רַבָּנָן מִי הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת הוּא קדֶם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנוֹ קוֹדְמוֹ שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּלִכָּא אֶלָּא חָמֵשׁ סְלָעִים הוּא קדֶם לִבְנוֹ מַאי טַעֲמָא דְּמִצְוָה דִּידֵהּ עָדִיף כִּי פְּלִיגֵי הֵיכָא דְּאִיכָּא חָמֵשׁ מְשֻׁעְבָּדוֹת וְחָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר מִלְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דַּמְיָא וְדִידֵהּ אָזִיל וְטָרִיף מִמְּשַׁעְבְּדֵי וּבְהָנֵי חָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין פָּרִיק לֵהּ לִבְרֵהּ. וְרַבָּנָן סַבְרֵי מִלְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דַּמְיָא הִילְכָּךְ מִצְוָה דִּידֵהּ עָדִיף:

רש''י אקדושי אשה. שאם אמר הרי את מקודשת מכאן ועד ל' יום מקודשת אע''ג שנתעכלו המעות: ת''ש. ממתניתין דקתני מת האב בתוך ל' בחזקת שלא נפדה עד שיאמרו כו' מכלל שאם אמרו שפדאו פדוי וקשיא לשמואל: ככתובה בשטר דמי. ונמצא שטר הכהן שהוא מן התורה קודם לשטר החוב שביד אחרים ולכן פודה א''ע תחלה בשטר שביד הכהן והכהן טורף בו החוב שביד אחרים ואח''כ פודה את בנו ממעות שבעין:

זוהר ויקרא דף ט''ו ע''א

תָּאנָא בְּשַׁעֲתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח בְּעָלְמָא וְחָמָא דְּמִתְכַשְּׁרָן עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא לְתַתָּא אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בִּזְעֵיר אַנְפִּין וּמִסְתַּכְּלָן כָּל אִנּוּן אַנְפִּין בְּאַנְפִּין סְתִימִין וּמִתְבָּרְכָן כֻּלְּהוּ מַאי טַעֲמָא מִתְבָּרְכָא מִשּׁוּם דְּמִסְתַּכְּלָן אִלֵּין בְּאִלֵּין בְּאֹרַח מֵישָׁר דְּלָא סְטָאָן לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ וּמִתְבָּרְכָן כֻּלְּהוּ וּמְשַׁקְיָן דָּא לְדָא עַד דְּאִתְבָּרְכָן כֻּלְּהוּ עָלְמַיָּא וּמִשְׁתַּכְּחֵי כֻּלְּהוּ עָלְמִין כְּחַד וּכְדֵין אִתְקְרֵי יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וְכַד חוֹבֵי עָלְמָא סַגִּיאוּ אַסְתִּים עַתִּיקָא קַדִּישָׁא וְלָא מַשְׁגִּיחִין אַנְפִּין בְּאַנְפִּין וּכְדֵין דִּינִין מִתְעָרֵי בְּעָלְמָא וְכָרְסְוָן רְמִיוּ וְעַתִּיק יוֹמִין אִסְתִּים וְלָא אִתְגַּלְיָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב חָזֵה הֲוֵיתָ עַד דִּי כָּרְסְוָן רְמִיוּ וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִיב עַד דִּי כָּרְסְוָן רְמִיוּ דְּאִנּוּן כִּתְרִין עִלָּאִין דִּמְשַׁקְיָן לְכֻלְּהוּ אָחֳרָנִין לְאוֹקוּמֵי בְּקִיּוּמַיְהוּ וּמָאן אִנּוּן אֲבָהָן וְעַתִּיק יוֹמִין יָתֵיב וְלָא אִתְגַּלְיָן וּכְדֵין מְהַפְּכִין חַיָּבֵי עָלְמָא רַחֲמֵי לְדִינָא. תָּאנָא מִסִטְרָא דְּאִימָּא נָפְקִין גָּרְדִינִין נִימוּסִין קְלִפִּין וַאֲחָדִין בְּקוֹלָפוֹי דִּגְבוּרָה שָׁלְטִין עַל רַחֲמֵי כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר הַנּוֹעָדִים עַל יְיָ. עַל יְיָ מַמָּשׁ וּכְדֵין אִשְׁתַּכָּחוּ עָלְמִין חֲסֵרִין (ס''א קְטִירִין) דְּלָא שְׁלֵמִין וּקְטָטוּתָא אִתְעַר בְּכֻלְּהוּ וְכַד בְּנֵי עָלְמָא מַכְשִׁירָן עוֹבָדֵיהוֹן לְתַתָּא מִתְבַּסְמָן דִּינִין וּמִתְעַבְּרָן וּמִתְעָרֵי רַחֲמֵי וְשָׁלְטָן עַל הַהוּא בִּישָׁא דְּאִתְעַר מִן דִּינָא קַשְׁיָא וְכַד מִתְעֲרָן רַחֲמֵי חֶדְוָה וְנִחוּמִין מִשְׁתַּכְּחִין מִשּׁוּם דְּשַׁלִּיטִין עַל הַהוּא בִּישָׁא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיִּנָחֶם יְיָ עַל הָרָעָה. וַיִּנָּחֶם מִשּׁוּם (דְּשָׁלְטָא עַל הָרָעָה) דְּאִתְכַּפְיָא דִּינָא קַשְׁיָא וְשָׁלְטִין רַחֲמֵי. תָּאנָא בְּשַׁעֲתָא דְּמִתְבַּסְמָן דִּינִין וְשָׁלְטִין רַחֲמֵי כָּל כִּתְרָא וְכִתְרָא תָּב בְּקִיּוּמֵהּ וּמִתְבָּרְכָאן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא וְכַד תַּיְבִין כָּל חַד וְחַד לְאַתְרֵהּ וּמִתְבָּרְכָאן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא וּמִתְבַּסְמָא אִימָּא בְּקַלְדִיטֵי גַּלִּיפִין וּתְיָבִין לְסִטְרָהָא כְּדֵין אִקְרֵי תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה וְאִתְכַּפַּר עָלְמָא דְּהָא אִימָּא בְּחֶדְוָתָא שְׁלֵימָתָא יָתְבָא דִּכְתִיב (תהלים קיג) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. וּכְדֵין אִתְקְרֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, דִּכְתִיב בֵּהּ (ויקרא טז) לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכָֹּל חַטֹּאתֵיכֶם וּמִתְפַּתְּחִין חַמְשִׁין תַּרְעֵי דְּסִטְרִין גְּלִיפִין.

תרגום הזוהר וְלָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ בָּעוֹלָם וְרוֹאֶה מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם לְמַטָּה שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים, מִתְגַלֶּה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, שֶׁהוּא כֶּתֶר, בְּז''א, שֶׁהוּא ת''ת, וּמִסְתַּכְּלִים כָּל אֵלּוּ הַפָּנִים דְּז''א, בַּפָּנִים הַסְּתוּמִים דְּעַתִּיקָא, וּמִתְבָּרְכִים כֻּלָּם. מַהוּ הַטַּעַם מִתְבָּרְכִים, הוּא מִשּׁוּם שֶׁמִּסְתַּכְּלִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, דְּהַיְנוּ בִּבְחִינַת קָו אֶמְצָעִי, שֶׁאֵינוֹ נוֹטֶה לְיָמִין וְלֹא לִשְׂמֹאל. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ. שֶׁפְּנֵיהֶם דְּעַתִּיקָא וְז''א מִסְתַּכְּלִים אֵלּוּ בָּאֵלּוּ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, דְּהַיְנוּ בִּבְחִינַת קָו אֶמְצָעִי. וְאָז מִתְבָּרְכִים כֻּלָּם, וּמַשְׁקִים זֶה לָזֶה עַד שֶׁמִּתְבָּרְכִים כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְנִמְצָאִים כָּל הָעוֹלָמוֹת כְּאֶחָד, וְאָז נִקְרָא ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וּכְשֶׁעֲוֹנוֹת הָעוֹלָם מִתְרַבִּים, נִסְתָּם עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְאֵינָם מִסְתַכְּלִים פָּנִים בְּפָּנִים, וְאָז דִּין מִתְעוֹרְרִים בָּעוֹלָם וְהַכִּסָּאוֹת הֻטְּלוּ, וְעַתִּיק יוֹמִין, שֶׁהוּא כֶּתֶר, נִסְתָּם וְלֹא נִתְגַלֶּה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר חַזֵהּ הֲוִית עַד דִּי כַּרְסְוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִיב. ''עַד דֵּי כָּרְסְוָן רְמִיוּ'', פֵּרוּשׁוֹ, אֵלּוּ הַכְּתָרִים עֶלְיוֹנִים הַמַּשְׁקִים כָּל הָאֲחֵרִים לְהַעֲמִידָם בְּקִיּוּמָם. וּמִי הֵם, הֵם הָאָבוֹת, שֶׁהֵם חג''ת דְּז''א. וְעַתִּיק יוֹמִין יָתִיב, הַיְנוּ שֶׁלֹּא נִתְגַלֶּה, וְעַל כֵּן מְכוּנֶה יוֹשֵׁב, כִּי הַיּוֹשֵׁב מְמַעֵט קוֹמָתוֹ. וְאָז מְהַפְּכִים רִשְׁעֵי עוֹלָם אֶת הָרַחֲמִים לְדִין. לָמַדְנוּ, מִצַד אִימָא יוֹצְאִים קְלִיפּוֹת חוֹקְרֵי דִּין וָחוֹק, וְנֶאֱחָזִים בַּחֲקִיקוּתֵיהּ שֶׁל הַגְּבוּרָה דְּהַיְנוּ בְּקָו שְׂמֹאל שֶׁהוּא דִּין, וְשׁוֹלְטִים עַל הָרַחֲמִים. כְּדִכְתִיב, הַנּוֹעָדִים עַל ה', עַל ה' מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ בִּינָה שֶׁהִיא עַל ז''א שֶׁנִּקְרָא הַוָּיָה. וְאָז נִמְצָאִים הָעוֹלָמוֹת חֲסֵרִים, שֶׁאֵינָם שְׁלֵמִים, וּמַחֲלוֹקֶת מִתְעוֹרֶרֶת בְּכֻלָּם. וּכְשֶׁבְּנֵי הָעוֹלָם מֵטִיבִים מַעֲשֵׂיהֶם לְמַטָּה, מִתְבַּשְׂמִים הַדִּינִים וּמִתְעָבְרִים, וּמִתְעוֹרְרִים הָרַחֲמִים וְשׁוֹלְטִים עַל הָרַע הַהוּא שֶׁנִּתְעוֹרֵר מִן הַדִּין הַקָּשֶׁה. וּכְשֶׁמִּתְעוֹרְרִים הָרַחֲמִים, שִׂמְחָה וְנִחוּמִים נִמְצָאִים, מִשּׁוּם שֶׁשּׁוֹלְטִים עַל הָרַע הַהוּא, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה. וַיִּנָּחֶם, מִשּׁוּם שֶׁנִּכְנָע הַדִּין הַקָּשֶׁה, וְהָרַחֲמִים שׁוֹלְטִים. לָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּינִים מִתְבַּשְׂמִים וְהָרַחֲמִים שׁוֹלְטִים, כָּל סְפִירָה וּסְפִירָה שָׁבָה לְקִיּוּמָהּ, וּמִתְבָּרְכוֹת כֻּלָּם יַחַד. וּכְשֶׁחוֹזֶרֶת כָּל אַחַת וְאַחַת לִמְקוֹמָהּ, וּמִתְבָּרְכוֹת כֻּלָּן יַחַד, וְאִמָא מִתְבַּשֶׂמֶת בְּחִבּוּר הַחֲקִיקוֹת שֶׁחָזְרוּ לִבְחִינָתָהּ, אָז נִקְרֵאת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה וְנִתְכַּפֵּר הָעוֹלָם. כִּי אִמָּא יוֹשֶׁבֶת בְּשִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁכָּתוּב אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. וְאָז הִיא נִקְרֵאת יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם. וְנִפְתָּחִים חֲמִשִּׁים שְׁעָרִים שֶׁל צְדָדֵי הַחֲקִיקוּת.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ב

א. בִּרְכַּת הָאָרֶץ צָרִיךְ לוֹמַר הוֹדָיָה בִּתְחִלָּתָהּ וּבְסוֹפָהּ וְחוֹתֵם בָּהּ עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן. וְכָל שֶׁלֹּא אָמַר אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְצָרִיךְ לְהַזְכִּיר בָּהּ בְּרִית וְתוֹרָה וּלְהַקְדִּים בְּרִית לַתּוֹרָה שֶׁהַבְּרִית הַזֹּאת שֶׁאוֹמְרִין בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ הִיא בְּרִית מִילָה שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלש עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת וְהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שָׁלש בְּרִיתוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית וְכוּ'. מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחוֹרֵב אַתֶּם נִצָבִים וְכוּ' וּלְעָבְרְךָ בִּבְרִית וְכוּ': ב. בְּרָכָה שְׁלִישִׁית פּוֹתֵחַ בָּהּ רַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ. אוֹ נַחֲמֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בִּירוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְחוֹתֵם בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם אוֹ מְנַחֵם עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם וּלְפִיכָךְ נִקְרֵאת בְּרָכָה זוֹ נֶחָמָה. וְכָל מִי שֶׁלֹּא אָמַר מַלְכוּת בֵּית דָּוִד בִּבְרָכָה זוֹ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא עִנְיַן הַבְּרָכָה שֶׁאֵין נֶחָמָה גְּמוּרָה אֶלָּא בַּחֲזָרַת מַלְכוּת בֵּית דָּוִד:

מוסר

ספר חסידים סימן קעח

שְׁלֹשָה פָּנִים אֲסוּרִים לִרְאוֹת: פְּנֵי עֲבוֹדָה זָרָה, פְּנֵי אִשָּׁה, פְּנֵי רָשָׁע. פְּנֵי רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר (מ''ב ג) אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ. פְּנֵי אִשָּׁה שֶׁלֹּא הָיְתָה רַשָּׁאִית הַשּׁוּנַמִּית לִכָּנֵס לִפְנֵי אֱלִישָׁע דִּכְתִיב (שם ד) וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח. וּכְתִיב וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה. פְּנֵי עֲבוֹדָה זָרָה דִּכְתִיב (ויקרא יט) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים. וּכְתִיב (יחזקאל ח) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וְהִנֵּה מִצָפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה וְלֹא אָמַר רְאֵה וָאֶרְאֶה כִּי בִּדְמוּת אָדָם הָיָה וּדְמוּת זַכְרוּת וְנַקְבוּת נִזְקָקִין זֶה בָּזֶה עַל יְדֵי כִּשּׁוּף וְעַל יְדֵי אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת. דָּבָר אַחֵר בְּלֹא זְקִיקָה. וּכְתִיב מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה וּבַשְּׁנִיָּה דִּלֵּג מוֹשָׁב וְאָמַר סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה. וְזֶהוּ מַה הֵם עוֹשִׂים מֵהֶם חָסֵר ה' דְּמוּת זַכְרוּתָם וְנַקְבוּתָם וְלֹא אָמַר רְאֵה וְלֹא וָאֶרְאֶה לְפִי שֶׁאָסוּר לִרְאוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהַבְּרִיּוֹת נִזְקָקִים וְלֹא אָמַר רְאֵה בַּנָּשִׁים מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז וְלֹא בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחוֹרֵיהֶם. אֶל הֵיכַל ה' הֲרֵי שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּצוּרַת עֲבוֹדָה זָרָה וּבְצוּרַת רָשָׁע וּבְצוּרַת אִשָּׁה. שְׁלֹשָה פְּעָמִים אָמַר הֲרָאִיתָ תָּשׁוּב תִּרְאֶה כְּנֶגֶד ג' פַּרְצוּפִים שֶׁעָשָׂה מְנַשֶּׁה. וּבִשְׁבִיל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ מֻתָּרִין שְׁלָשְׁתָּן לִרְאוֹת שֶׁהֲרֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב נִכְנַס בְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵהָרֵג שׁוּם צַדִּיק וּכְתִיב (בראשית יט) וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְּנוֹתָיו וּכְתִיב (שם לג) כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאוֹת פְּנֵי אֱלֹהִים. מַה פְּנֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אָסוּר אַף פְּנֵי רָשָׁע אָסוּר. אֲבָל לַהֲנָאָתָן אֲפִלּוּ לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אָסוּר שֶׁאִם עוֹלֶה טִינָא בְּלִבּוֹ שֶׁיֵּצֶר הָרָע מִתְגָּרֶה בּוֹ לִרְאוֹת יָמוּת וְלֹא יִרְאֶנָּה. וְאָסוּר לִרְאוֹת שׁוּם אָדָם וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ מִמְּךָ אִם תִּרְאֶנּוּ כְּגוֹן אָדָם רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לָתֵת צְדָקָה וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ אִם יִרְאֶנּוּ שׁוּם אָדָם וְאִם מֵבִיא שׁוּם דָּבָר לַשּׁוּק לִמְכֹּר אוֹ שׁוּם חֵפֶץ מִן הַשּׁוּק אוֹ אֲפִלּוּ עוֹסֵק בְּשׁוּם מְלָאכָה אוֹ אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ אִם תִּרְאֶה אוֹתוֹ אַל תַּעֲמֹד שָׁם וְהִשָּׁמֵט מִמֶּנּוּ:

ראה ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כ) כִּֽי יַרְחִיב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶֽת גְּבֻֽלְךָ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָֽמַרְתָּ אֹֽכְלָה בָשָׂר כִּֽי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶֽאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָֽׂר: אֲרֵי יַפְתֵּי יְיָ אֱלָהָךְ יָת תְּחוּמָךְ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וְתֵימַר אֵיכוּל בִּשְׂרָא אֲרֵי תִתִּרְעֵי נַפְשָׁךְ לְמֵיכַל בִּשְׂרָא בְּכָל רְעוּת נַפְשָׁךְ תֵּיכוּל בִּשְׂרָא:

רש''י כי ירחיב וגו' . למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר: בכל אות נפשך וגו' . אבל במדבר נאסר להם בשר חלין, אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים:

(כא) כִּֽי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָֽבַחְתָּ מִבְּקָֽרְךָ וּמִצֹּֽאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לְךָ כַּֽאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָֽכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶֽׁךָ: אֲרֵי יִתְרָחַק מִנָךְ אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן וְתִכּוֹס מִתּוֹרָךְ וּמֵעָנָךְ דִי יְהַב יְיָ לָךְ כְּמָא דִי פַּקֵדִתָּךְ וְתֵיכוּל בְּקִרְוָיךְ בְּכֹל רְעוּת נַפְשָׁךְ:

רש''י כי ירחק ממך המקום. ולא תוכל לבוא ולעשות שלמים בכל יום כמו עכשיו שהמשכן הולך עמכם: וזבחת וגו' כאשר צויתך. למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני:

(כב) אַךְ כַּֽאֲשֶׁר יֵֽאָכֵל אֶֽת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּֽאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹֽאכֲלֶֽנּוּ: בְּרַם כְּמָא דִי מִתְאֲכֵל בְּשַׂר טַבְיָא וְאַיְלָא כֵּן תֵּיכְלִנֵהּ מְסָאָבָא וְדַכְיָא כַּחֲדָא יֵכְלִנֵהּ:

רש''י אך כאשר יאכל את הצבי וגו' . אינך מזהר לאכלן בטהרה. אי מה צבי ואיל חלבן מתר, אף חלין חלבן מתר, תלמוד לומר אך:

(כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹֽא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָֽׂר: לְחוֹד תְּקֵף בְּדִיל דְלָא לְמֵיכַל דְּמָא אֲרֵי דְמָא הוּא נַפְשָׁא וְלָא תֵיכוּל נַפְשָׁא עִם בִּשְׂרָא:

רש''י רק חזק לבלתי אכל הדם. ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, אם הדם, שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הצרך לחזקך באזהרתו, קל וחמר לשאר מצות: ולא תאכל הנפש עם הבשר. אזהרה לאבר מן החי:

(כד) לֹא תֹּֽאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּֽיִם: לָא תֵּיכְלִנֵהּ עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא:

רש''י לא תאכלנו. אזהרה לדם התמצית:

(כה) לֹא תֹּֽאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַֽחֲרֶיךָ כִּי תַֽעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָֽה: לָא תֵּיכְלִנֵהּ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אֲרֵי תַעְבֵּד דְכָשָׁר קֳדָם יְיָ:

רש''י לא תאכלנו. אזהרה לדם האיברים: למען ייטב לך וגו' . צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחמר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם:

(כו) רַק קָֽדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִֽהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָֽה: לְחוֹד מַעְשַׂר קוּדְשָׁיךְ דִיהוֹן לָךְ וְנִדְרָךְ תִּטוֹל וְתֵיתֵי לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ:

רש''י רק קדשיך. אף על פי שאתה מתר לשחוט חלין, לא התרתי לך לשחוט את הקדשים ולאכלן בשעריך בלא הקרבה, אלא הביאם לבית הבחירה:

(כז) וְעָשִׂיתָ עֹֽלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵֽל: וְתַעְבֵּד עֲלָוָתָךְ בִּשְׂרָא וּדְמָא עַל מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְדַם נִכְסַת קוּדְשָׁיךְ יִתָּשַׁד עַל מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּבִשְׂרָא תֵּיכוּל:

רש''י ועשית עלתיך. אם עולות הם תן הבשר והדם על גבי המזבח, ואם זבחי שלמים הם, דם זבחיך ישפך על המזבח תחלה ואחר כך והבשר תאכל. ועוד דרשו רבותינו (פסוק כו) , רק קדשיך בא ללמד על הקדשים שבחוצה לארץ וללמד על התמורות ועל ולדות קדשים שיקריבו:

(כח) שְׁמֹר וְשָֽׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַֽחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַֽעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: (ס) טַר וּתְקַבֵּל יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ עַד עֳלָם אֲרֵי תַעְבֵּד דְתָקֵן וּדְכָשַׁר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י שמר. זו משנה שאתה צריך לשמרה בבטנך שלא תשכח. כענין שנאמר (משלי כב) כי נעים כי תשמרם בבטנך, ואם שנית אפשר שתשמע ותקיים, הא כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה: את כל הדברים. שתהא חביבה עליך מצוה קלה כמצוה חמורה: הטוב. בעיני השמים: והישר. בעיני אדם:

(כט) שלישי כִּֽי יַכְרִית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָֽרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָֽשַׁבְתָּ בְּאַרְצָֽם: אֲרֵי יְשֵׁצֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְתָרָכָא יָתְהוֹן מִקֳדָמָךְ וְתֵירַת יָתְהוֹן וְתֵיתַב בְּאַרְעֲהוֹן: (ל) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַֽחֲרֵיהֶם אַֽחֲרֵי הִשָּֽׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרשׁ לֵאלֹֽהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַֽעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶֽעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָֽנִי: אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִתָּקַל בַּתְרֵיהוֹן בָּתַר דְיִשְׁתֵּצוּן מִקֳדָמָךְ וְדִילְמָא תִתְבַּע לְטַעֲוָתְהוֹן לְמֵימַר אֶכְדֵין פָּלְחִין עַמְמַיָא הָאִלֵין יָת טַעֲוָתְהוֹן וְאֶעְבֵּד כֵּן אַף אֲנָא:

רש''י פן תנקש. אנקלוס תרגם לשון מוקש. ואני אומר שלא חש לדקדק בלשון, שלא מצינו נו''ן בלשון יוקש ואפלו ליסוד הנופל ממנו, אבל בלשון טרוף וקשקוש מצינו נו''ן (דניאל ה, ו) וארכבתה דא לדא נקשן. ואף זה אני אומר, פן תנקש אחריהם פן תטרף אחריהם להיות כרוך אחר מעשיהם, וכן (תהלים קט, יא) ינקש נושה לכל אשר לו, מקלל את הרשע להיות עליו נושים רבים והיו מחזירין ומנקשין אחר ממונו: אחרי השמדם מפניך. אחר שתראה שאשמידם מפניך, יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו, מפני מעשים מקלקלים שבידיהם, אף אתה לא תעשה כן שלא יבואו אחרים וישמידוך: איכה יעבדו. לפי שלא ענש על עבודת אלילים אלא על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה, כמו שכתוב (שמות כב, יט) בלתי לה' לבדו, דברים הנעשים לגבוה, בא ולמדך כאן, שאם דרכה של עבודה זרה לעבדה בדבר אחר, כגון פוער לפעור, וזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתה וחיב. אבל זבוח וקטור ונסוך והשתחואה, אפלו שלא כדרכה חיב:

(לא) לֹא תַֽעֲשֶׂה כֵן לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּֽוֹעֲבַת יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹֽהֵיהֶֽם: לָא תַעְבֵּד כֵּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי כָּל דִמְרָחָק קֳדָם יְיָ דִי סָנֵי עֲבָדוּ לְטַעֲוָתְהוֹן אֲרֵי אַף יָת בְּנֵיהוֹן וְיָת בְּנָתֵיהוֹן מוֹקְדִין בְּנוּרָא לְטַּעֲוָתְהוֹן:

רש''י כי גם את בניהם. גם, לרבות את אבותיהם ואמותיהם. אמר ר' עקיבא אני ראיתי נכרי שכפתו לאביו לפני כלבו ואכלו:

יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַֽעֲשׂוֹת לֹֽא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּֽנּוּ: (פ) יָת כָּל פִּתְגָמָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יָתֵהּ תִּטְרוּן לְמֶעְבָּד לָא תוֹסְפוּן עֲלוֹהִי וְלָא תִמְנְעוּן מִנֵהּ:

רש''י את כל הדבר. קלה כחמורה: תשמרו לעשות. לתן לא תעשה על עשה האמורים בפרשה. שכל השמר לשון לא תעשה הוא, אלא שאין לוקין על השמר של עשה: לא תסף עליו. חמשה טוטפות בתפלין, חמשה מינין בלולב, ארבע ברכות בברכת כהנים:

(ב) כִּֽי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵֽת: אֲרֵי יְקוּם בֵּינָךְ נְבִיָא אוֹ חָלֵם חֶלְמָא וְיִתֶּן לָךְ אָת אוֹ מוֹפְתָא:

רש''י ונתן אליך אות. בשמים, כענין שנאמר בגדעון (שופטים ו, יז) ועשית לי אות, ואומר (שם ו, לט) יהי נא חרב אל הגזה וגו' : או מופת. בארץ. [ ס''א אות . בשמים , דכתיב (בראשית א, יד) והיו לאתת ולמועדים או מופת . בארץ . דכתיב (שופטים שם) אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חרב ] אף על פי כן לא תשמע לו. ואם תאמר מפני מה נותן לו הקדוש ברוך הוא ממשלה לעשות אות, כי מנסה ה' אלהיכם אתכם:

(ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵֽלְכָה אַֽחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹֽא יְדַעְתָּם וְנָֽעָבְדֵֽם: וְיֵיתֵי אָתָא וּמוֹפְתָא דִי מַלִיל עִמָךְ לְמֵימָר נְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא דִי לָא יְדַעְתָּנוּן וְנִפְלְחִנוּן: (ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַֽחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹֽהֲבִים אֶת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶֽם: לָא תְקַבֵּל לְפִתְגָמֵי נְבִיָא הַהוּא אוֹ לְחָלֵם חֶלְמָא הַהוּא אֲרֵי מְנַסֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן יָתְכוֹן לְמִדַע הַאִיתֵיכוֹן רָחֲמִין יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן בְכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (ה) אַֽחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַֽעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקֽוּן: בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן תְהָכוּן וְיָתֵהּ תִּדְחֲלוּן וְיָת פִּקוּדוֹהִי תִטְּרוּן וּלְמֵימְרֵהּ תְּקַבְּלוּן וְקָדָמוֹהִי תִפְלְחוּן וּבְדַחַלְתֵּהּ תִּתְקָרְבוּן:

רש''י ואת מצותיו תשמרו. תורת משה: ובקולו תשמעו. בקול הנביאים: ואתו תעבדו. במקדשו: ובו תדבקון. הדבק בדרכיו. גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקדוש ברוך הוא:

(ו) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַֽחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּֽדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַֽדִּֽיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִֽעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּֽךָ: (פ) וּנְבִיָא הַהוּא אוֹ חָלֵם חֶלְמָא הַהוּא יִתְקְטֵּל אֲרֵי מַלִיל סַטְיָא עַל יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אַפֵּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּדְפָרְקָךְ מִבֵּית עַבְדוּתָא לְאַטְעֲיוּתָךְ מִן אָרְחָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בַּהּ וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ:

רש''י סרה. דבר המוסר מן העולם שלא היה ולא נברא ולא צויתיו לדבר כן, דישטולוד''א בלע''ז : והפדך מבית עבדים. אפלו אין לו עליך אלא שפדאך, דיו:

(ז) כִּי יְסִֽיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אֽוֹ בִנְךָ אֽוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵֽעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵֽלְכָה וְנַֽעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַֽאֲבֹתֶֽיךָ: אֲרֵי יְמַלְכִנָךְ אֲחוּךְ בַּר אִמָךְ אוֹ בְרָךְ אוֹ בְרַתָּךְ אוֹ אִתַּת קְיָמָךְ אוֹ חַבְרָךְ דִי כְנַפְשָׁךְ בְּסִתְרָא לְמֵימַר נְהַךְ וְנִפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא דִי לָא יְדַעְתְּ אַתְּ וַאֲבָהָתָךְ:

רש''י כי יסיתך. אין הסתה אלא גרוי, שנאמר (שמואל א' כו, יט) אם ה' הסיתך בי, אמיטר''א בלע''ז , שמשיאו לעשות כן: אחיך. מאב: בן אמך. מאם: חיקך. השוכבת בחיקך ומחקה בך אפיקייד''א בלע''ז , וכן (יחזקאל מג, יד) ומחיק הארץ, מיסוד התקוע בארץ: אשר כנפשך. זה אביך. פרש לך הכתוב את החביבין לך, קל וחמר לאחרים: בסתר. דבר הכתוב בהוה, שאין דברי מסית אלא בסתר. וכן שלמה הוא אומר (משלי ז, ט) בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה: אשר לא ידעת אתה ואבתיך. דבר זה גנאי גדול הוא לך שאף האמות אין מניחין מה שמסרו להם אבותיהם, וזה אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבתיך:

(ח) מֵֽאֱלֹהֵי הָֽעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָֽרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָֽרֶץ: מִטַעֲוַת עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנֵיכוֹן דִקְרִיבִין לָךְ אוֹ דִרְחִיקִין מִנָךְ מִסְיָפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָפֵי אַרְעָא:

רש''י הקרבים אליך או הרחקים. למה פרט קרובים ורחוקים, אלא כך אמר הכתוב, מטיבן של קרובים אתה למד טיבן של רחוקים, כשם שאין ממש בקרובים כך אין ממש ברחוקים: מקצה הארץ. זו חמה ולבנה וצבא השמים שהן מהלכין מסוף העולם ועד סופו:

(ט) לֹֽא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹֽא תָחוֹס עֵֽינְךָ עָלָיו וְלֹֽא תַחְמֹל וְלֹֽא תְכַסֶּה עָלָֽיו: לָא תֵיבֵי לֵהּ וְלָא תְקַבֵּל מִנֵהּ וְלָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלוֹהִי וְלָא תְרַחַם וְלָא תְכַסֵי עֲלוֹהִי:

רש''י לא תאבה לו. לא תהא תאב לו. לא תאהבנו. לפי שנאמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, את זה לא תאהב: ולא תשמע אליו. בהתחננו על נפשו למחול לו, לפי שנאמר (שמות כג, ה) עזב תעזב עמו, לזה לא תעזוב: ולא תחוס עינך עליו. לפי שנאמר (ויקרא יט, טז) לא תעמד על דם רעך, על זה לא תחוס: ולא תחמול. לא תהפך בזכותו: ולא תכסה עליו. אם אתה יודע לו חובה אינך רשאי לשתוק:

(י) כִּי הָרֹג תַּֽהַרְגֶנּוּ יָֽדְךָ תִּֽהְיֶה בּוֹ בָרִֽאשׁוֹנָה לַֽהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַֽחֲרֹנָֽה: אֲרֵי מִקְטַל תִּקְטְּלִנֵהּ יְדָךְ תְּהֵי בֵהּ בְּקַדְמֵיתָא לְמִקְטְלֵהּ וִידָא דְכָל עַמָא בְבַתְרֵיתָא:

רש''י כי הרג תהרגנו. אם יצא מבית דין זכאי, החזירהו לחובה. יצא מבית דין חיב, אל תחזירהו לזכות: ידך תהיה בו בראשונה. מצוה ביד הנסת להמיתו. לא מת בידו, ימות ביד אחרים, שנאמר ויד כל העם וגו' :

(יא) וּסְקַלְתּוֹ בָֽאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַֽדִּֽיחֲךָ מֵעַל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִֽיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִֽים: וְתִרְגְמִנֵהּ בְּאַבְנַיָא וִימוּת אֲרֵי בָעָא לְאַטְעֲיוּתָךְ מִדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא: (יב) וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִֽרָאוּן וְלֹֽא יוֹסִפוּ לַֽעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּֽךָ: (פ) וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן וְלָא יוֹסְפוּן לְמֶעְבַּד כְּפִתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין בֵּינָךְ: (יג) כִּֽי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹֽר: אֲרֵי תִשְׁמַע בְּחַד מִקִרְוָיךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמִתַּב תַּמָן לְמֵימָר:

רש''י לשבת שם. פרט לירושלים שלא נתנה לדירה: כי תשמע וגו' לאמר. אומרים כן, יצאו וגו' :

(יד) יָֽצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵֽי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֽשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵֽלְכָה וְנַֽעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹֽא יְדַעְתֶּֽם: נְפָקוּ גֻבְרִין בְּנֵי רִשְׁעָא מִבֵּינָךְ וְאַטְעָיוּ יָת יָתְבֵי קַרְתְּהוֹן לְמֵימָר נְהַךְ וְנִפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא דִי לָא יְדַעְתּוּן:

רש''י בני בליעל. בלי עול. שפרקו עלו של מקום: אנשים. ולא נשים: ישבי עירם. ולא יושבי עיר אחרת. מכאן אמרו אין נעשית עיר הנדחת עד שידיחוה אנשים, ועד שיהיו מדיחיה מתוכה:

ראה יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(טו) וְדָֽרַשְׁתָּ וְחָֽקַרְתָּ וְשָֽׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶֽעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּֽךָ: וְתִתְבַּע וְתִבְדוֹק וְתִשְׁאַל יָאוּת וְהָא קֻשְׁטָּא כֵּוַן פִּתְגָמָא אִתְעֲבִידָא תּוֹעֶבְתָּא הָדָא בֵּינָךְ:

רש''י ודרשת וחקרת ושאלת היטב. מכאן למדו שבע חקירות מרבוי המקרא. כאן יש שלש דרישה וחקירה והיטב. ושאלת, אינו מן המנין, וממנו למדו בדיקות. ובמקום אחר הוא אומר (דברים יט, יח) ודרשו השופטים היטב. ועוד במקום אחר הוא אומר (שם יז, ד) ודרשת היטב. ולמדו היטב היטב לגזרה שוה, לתן האמור של זה בזה:

(טז) הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֽשְׁבֵי הָעִיר (ההוא) הַהִוא לְפִי חָרֶב הַֽחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָֽרֶב: מִמְחָא תִמְחֵי יָת יָתְבֵי קַרְתָּא הַהִיא לְפִתְגַם דְחָרֶב גַמַר יָתַהּ וְיָת כָּל דִי בַהּ וְיָת בְּעִירַהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב:

רש''י הכה תכה. אם אינך יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם, המיתם באחרת:

(יז) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָֽׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָֽיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עֽוֹד: וְיָת כָּל עֲדָאַהּ תִּכְנוֹשׁ לְגוֹ פְתָיַהּ וְתוֹקֵד בְּנוּרָא יָת קַרְתָּא וְיָת כָּל עֲדָאַהּ גְמִיר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וּתְהֵי תֵּל חָרִיב לְעָלָם לָא תִתְבְּנֵי עוֹד:

רש''י לה' אלהיך. לשמו ובשבילו:

(יח) וְלֹֽא יִדְבַּק בְּיָֽדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהֹוָה מֵֽחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָֽתַן לְךָ רַֽחֲמִים וְרִֽחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּֽאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶֽיךָ: וְלָא יִדְבַּק בִּידָךְ מִדַעַם מִן חֶרְמָא בְּדִיל דִיתוּב יְיָ מִתְּקוֹף רוּגְזֵהּ וִיהַב לָךְ רַחֲמִין וִירַחַם עֲלָךְ וְיַסְגִנָךְ כְּמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ:

רש''י למען ישוב ה' מחרון אפו. שכל זמן שעבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם:

(יט) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַֽעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: (פ) אֲרֵי תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶעְבַּד דְכָשָׁר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: יד (א) רביעי בָּנִים אַתֶּם לַֽיהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּֽדְדוּ וְלֹֽא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵֽינֵיכֶם לָמֵֽת: בְּנִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן לָא תִתְחַמְמוּן וְלָא תְשַׁווּן מְרָט בֵּין עֵינֵיכוֹן עַל מִית:

רש''י לא תתגדדו. לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים: בין עיניכם. אצל הפדחת. ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כא, ה) לא יקרחו קרחה בראשם, לעשות כל הראש כבין העינים:

(ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהֹוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָֽעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה: (ס) אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וּבָךְ אִתִּרְעֵי יְיָ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב מִכָּל עַמְמַיָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא:

רש''י כי עם קדוש אתה. קדשת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה':

(ג) לֹא תֹאכַל כָּל תּֽוֹעֵבָֽה: לָא תֵיכוּל כָּל דִמְרָחָק:

רש''י כל תועבה. כל שתעבתי לך, שאם צרם אזן בכור כדי לשחטו במדינה, הרי דבר שתעבתי לך כל מום לא יהיה בו, ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום. בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך, והזהיר כאן על אכילתו:

(ד) זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּֽים: דֵין בְּעִירָא דְתֵיכְלוּן תּוֹרִין אִמְרִין דִרְחֵלִין וְגָדְיָן דְעִזִין: (ה) אַיָּל וּֽצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָֽמֶר: אַיָלָא וְטַבְיָא וְיַחְמוּרָא וְיַעְלָא וְרֵימָא וְתוֹרְבָּלָא וְדִיצָא:

רש''י זאת הבהמה וגו'' איל וצבי ויחמור. למדנו שהחיה בכלל בהמה, ולמדנו שבהמה וחיה טמאה מרבה מן הטהורה, שבכל מקום פורט את המועט: ואקו. מתרגם יעלא (איוב לט, א) יעלי סלע הוא אשטנבו''ק : ותאו. תורבלא, שור היער. באלא יער, בלשון ארמי:

(ו) וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַֽעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵֽלוּ: וְכָל בְּעִירָא דִסְדִיקָא פַרְסָתָא וּמַטִלְפָא טִלְפִין תַּרְתֵּין פַּרְסָתָא מַסְקָא פִשְׁרָא בִּבְעִירָא יָתַהּ תֵּיכְלוּן:

רש''י מפרסת. סדוקה כתרגומו: פרסה. פלנט''א [כף רגל] : ושסעת. חלוקה בשתי צפרנים. שיש סדוקה ואינה חלוקה בצפרנים והיא טמאה: בבהמה. משמע מה שנמצא בבהמה אכל, מכאן אמרו שהשליל נתר בשחיטת אמו:

(ז) אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹֽאכְלוּ מִמַּֽעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָֽאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַֽעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶֽם: בְּרַם יָת דֵין לָא תֵיכְלוּן מִמַסְקֵי פִשְׁרָא וּמִמַסְדִיקֵי פַרְסָתָא מַטִלְפֵי טִלְפַיָא יָת גַמְלָא וְיָת אַרְנְבָא וְיָת טַּפְזָא אֲרֵי מַסְקֵי פִּשְׁרָא אִנוּן וּפַרְסָתְהוֹן לָא סְדִיקָא מְסָאֲבִין אִנוּן לְכוֹן:

רש''י השסועה. בריה היא שיש לה שני גבין ושתי שדראות. אמרו רבותינו למה נשנו, בבהמות מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, שלא נאמרו בתורת כהנים:

(ח) וְאֶֽת הַֽחֲזִיר כִּֽי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּֽעוּ: (ס) וְיָת חֲזִירָא אֲרֵי מַסְדִיק פַּרְסָתָא הוּא וְלָא פָשַׁר מְסָאָב הוּא לְכוֹן מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבֵלְתְּהוֹן לָא תִקְרְבוּן:

רש''י ובנבלתם לא תגעו. רבותינו פרשו, ברגל. שאדם חיב לטהר את עצמו ברגל. יכול יהיו מזהרים בכל השנה, תלמוד לומר (ויקרא כא, א) אמור אל הכהנים וגו' ומה טמאת המת חמורה, כהנים מזהרים ואין ישראל מזהרים, טמאת נבלה קלה לא כל שכן:

(ט) אֶת זֶה תֹּֽאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵֽלוּ: יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל דִי בְמַיָא כֹּל דִי לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין תֵּיכְלוּן: (י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא תֹאכֵלוּ טָמֵא הוּא לָכֶֽם: (ס) וְכֹל דִי לֵית לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין לָא תֵיכְלוּן מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (יא) כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵֽלוּ: כָּל צִפַּר דַכְיָא תֵּיכְלוּן:

רש''י כל צפור טהורה תאכלו. להתיר משלחת שבמצורע:

(יב) וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹֽאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָֽעָזְנִיָּֽה: וְדֵין דִי לָא תֵיכְלוּן מִנְהוֹן נִשְׁרָא וְעָר וְעַזְיָא:

רש''י וזה אשר לא תאכלו מהם. לאסר את השחוטה:

(יג) וְהָֽרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָֽהּ: וּבַת כַּנְפָא וְטָרָפִיתָא וְדַיְתָא לִזְנַהּ:

רש''י והראה ואת האיה וגו' . היא ראה היא איה היא דיה. ולמה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר. ולמה הזהיר בכל שמותיה, שלא לתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה והבא להתיר אומר, זו דיה שמה או איה שמה, וזו לא אסר הכתוב. ובעופות פרט לך הטמאים, ללמד שהעופות הטהורים מרבים על הטמאים, לפיכך פרט את המועט:

(יד) וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינֽוֹ: וְיָת כָּל עֹרְבָא לִזְנֵהּ: (טו) וְאֵת בַּת הַֽיַּֽעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵֽהוּ: וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא וְצִיצָא וְצִפַּר שַׁחְפָּא וְנָצָא לִזְנוֹהִי: (טז) אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָֽׁמֶת: וְקַדְיָא וְקִפוֹפָא וּבַוְתָא:

רש''י והתנשמת. קלב''א שורי''ץ :

(יז) וְהַקָּאָת וְאֶת הָֽרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָֽךְ: וְקָתָא וִירַקְרֵקָא וְשָׁלֵי נוּנָא:

רש''י שלך. השולה דגים מן הים:

(יח) וְהַחֲסִידָה וְהָֽאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּֽוּכִיפַת וְהָֽעֲטַלֵּֽף: וְחַוָרִיתָא וְאִבּוּ לִזְנַהּ וְנַגַר טוּרָא וַעֲטַּלֵפָא:

רש''י דוכיפת. הוא תרנגול הבר ובלע''ז הרופ''א וכרבלתו כפולה:

(יט) וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵֽאָכֵֽלוּ: וְכֹל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן לָא יִתְאָכְלוּן:

רש''י שרץ העוף. הם הנמוכים הרוחשים על הארץ, כגון זבובין וצרעים וחגבים טמאים, הם קרויים שרץ:

(כ) כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵֽלוּ: כָּל עוֹפָא דְכֵי תֵּיכְלוּן:

רש''י כל עוף טהור תאכלו. ולא את הטמא. בא לתן עשה על לא תעשה. וכן בבהמה, אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליהם בעשה ולא תעשה:

(כא) לֹא תֹֽאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַֽאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹֽא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּֽחֲלֵב אִמּֽוֹ: (ס) לָא תֵיכְלוּן כָּל נְבִילָא לְתוֹתָב עָרֵל דִי בְקִרְוָיךְ תִּתְּנִנַהּ וְיֵיכְלִנַהּ אוֹ תְזַבְּנִנַהּ לְבַר עַמְמִין אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכוּל בְּשַׂר בַּחֲלָב:

רש''י לגר אשר בשעריך. גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות: כי עם קדוש אתה לה'. קדש את עצמך במתר לך. דברים המתרים ואחרים נוהגים בהם אסור, אל תתירם בפניהם: לא תבשל גדי. שלש פעמים. פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה: לא תבשל גדי וגו' :

(כב) חמישי עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָֽה: עַשְׂרָא תְעַשַׂר יָת כָּל עֲלָלַת זַרְעָךְ דְיִפּוֹק חַקְלָא שַׁתָּא בְשַׁתָּא:

רש''י עשר תעשר. מה ענין זה אצל זה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן. שנאמר (מלכים ב' יט, כא) ושדפה לפני קמה, וכן לענין בכורים: שנה שנה. מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן:

(כג) וְאָֽכַלְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָֽנְךָ תִּֽירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָֽרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִֽים: וְתֵיכוּל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן מַעְשַׂר עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵי תוֹרָךְ וְעָנָךְ בְּדִיל דְתֵילַף לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כָּל יוֹמַיָא:

רש''י ואכלת וגו' . זה מעשר שני. שכבר למדנו לתן מעשר ראשון ללוים, שנאמר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל וגו' , ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנאמר (שם יח, לא) ואכלתם אתו בכל מקום, על כרחך זה מעשר אחר הוא:

(כד) וְכִֽי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּֽי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָֽרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: וַאֲרֵי יִסְגֵי מִנָךְ אָרְחָא אֲרֵי לָא תִכּוּל לְמִטְלֵהּ אֲרֵי יִתְרָחַק מִנָךְ אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן אֲרֵי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י כי יברכך. שתהא התבואה מרבה לשאת:

(כה) וְנָֽתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָֽלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּֽוֹ: וְתִתֵּן בְּכַסְפָּא וּתְצוּר כַּסְפָּא בִּידָךְ וּתְהַךְ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ: (כו) וְנָֽתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּֽשְׁאָֽלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָֽׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶֽךָ: וְתִתֵּן כַּסְפָּא בְּכֹל דִי יִתִּרְעֵי נַפְשָׁךְ בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא וּבַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וּבְכֹל דִי תִשְׁאֲלִנָךְ נַפְשָׁךְ וְתֵיכוּל תַּמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתֶחֱדֵי אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ:

רש''י בכל אשר תאוה נפשך. כלל: בבקר ובצאן וביין ובשכר. פרט: ובכל אשר תשאלך נפשך. חזר וכלל. מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ וראוי למאכל אדם וכו' :

(כז) וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַֽעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַֽחֲלָה עִמָּֽךְ: (ס) וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ לָא תִשְׁבְּקִנֵהּ אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמָךְ:

רש''י והלוי וגו' לא תעזבנו. מלתן לו מעשר ראשון: כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן חיבין במעשר:

(כח) מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶֽיךָ: מִסוֹף תְּלַת שְׁנִין תַּפֵק יָת כָּל מַעְשַׂר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא הַהִיא וְתַצְנַע בְּקִרְוָיךְ:

רש''י מקצה שלש שנים. בא ולמד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית:

(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַֽחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָֽאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָֽכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָֽרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַֽעֲשֵׂה יָֽדְךָ אֲשֶׁר תַּֽעֲשֶֽׂה: (ס) וְיֵיתֵי לֵוָאָה אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמָךְ וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָא דִי בְקִרְוָיךְ וְיֵיכְלוּן וְיִשְׂבְּעוּן בְּדִיל דִי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עוֹבָדֵי יְדָךְ דִי תַעְבֵּד:

רש''י ובא הלוי. ויטול מעשר ראשון: והגר והיתום. ויטלו מעשר שני, שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני של שתי שנים: ואכלו ושבעו. תן להם כדי שביעה. מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו' . ואתה הולך לירושלים למעשר של שנה ראשונה ושניה שהשהית ומתודה בערתי הקדש מן הבית (דברים כו, יג) , כמו שמפורש ב''כי תכלה לעשר'' (שם כו, יב) :

טו (א) שישי מִקֵּץ שֶֽׁבַע שָׁנִים תַּֽעֲשֶׂה שְׁמִטָּֽה: מִסוֹף שְׁבַע שְׁנִין תַּעְבֵּד שְׁמִטְתָא:

רש''י מקץ שבע שנים. יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה, תלמוד לומר (פסוק ט) קרבה שנת השבע. ואם אתה אומר שבע שנים לכל מלוה ומלוה להלואת כל אחד ואחד, היאך היא קרבה, הא למדת שבע שנים למנין השמטות:

(ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹֽא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּֽי קָרָא שְׁמִטָּה לַֽיהֹוָֽה: וְדֵין פִּתְגַם שְׁמִטְתָא דְתַשְׁמֵט כָּל גְבַר מַרֵי רְשׁוּ דִי יַרְשֵׁי בְּחַבְרֵהּ לָא יִתְבַּע מִן חַבְרֵהּ וּמִן אֲחוּהִי אֲרֵי קְרָא שְׁמִטְתָא קֳדָם יְיָ:

רש''י שמוט כל בעל משה ידו. שמוט את ידו של כל בעל משה:

(ג) אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַֽאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶֽךָ: מִן בַּר עַמְמִין תִּתְבַּע וְדִי יְהֵי לָךְ עִם אָחוּךְ תַּשְׁמֵט יְדָךְ:

רש''י את הנכרי תגש. זו מצות עשה:

(ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִֽהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּֽי בָרֵךְ יְבָֽרֶכְךָ יְהֹוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹֽתֵן לְךָ נַֽחֲלָה לְרִשְׁתָּֽהּ: לְחוֹד אֲרֵי לָא יְהֵי בָךְ מִסְכֵּנָא אֲרֵי בָרָכָא יְבָרֵכִנָךְ יְיָ בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לְמֵירְתַהּ:

רש''י אפס כי לא יהיה בך אביון. ולהלן הוא אומר (פסוק יא) כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם: אביון. דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר:

(ה) רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּֽוֹם: לְחוֹד אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין:

רש''י רק אם שמוע תשמע. אז לא יהיה בך אביון: שמוע תשמע. שמע קמעא משמיעין אותו הרבה:

(ו) כִּֽי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּֽרַכְךָ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַֽעֲבֹט וּמָֽשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹֽׁלוּ: (ס) אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בָּרְכָךְ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וְתוֹזֵף לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתְּ לָא תְזוּף וְתִשְׁלוֹט בְּעַמְמִין סַגִיאִין וּבָךְ לָא יִשְׁלְטוּן:

רש''י כאשר דבר לך. והיכן דבר, ברוך אתה בעיר: (דברים כח, ג) והעבטת. כל לשון הלואה כשנופל על המלוה, נופל בלשון מפעיל. כגון והלוית, והעבטת. ואם היה אומר ועבטת היה נופל על הלוה, כמו ולוית: והעבטת גוים. יכול שתהא לוה מזה ומלוה לזה, תלמוד לומר ואתה לא תעבט: ומשלת בגוים רבים. יכול גוים אחרים מושלים עליך, תלמוד לומר ובך לא ימשלו:

(ז) כִּי יִֽהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵֽאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָֽבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵֽאָחִיךָ הָֽאֶבְיֽוֹן: אֲרֵי יְהֵי בָךְ מִסְכֵּנָא מֵחַד מֵאַחָיךְ בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ בְּאַרְעָךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תַתְקֵף יָת לִבָּךְ וְלָא תִקְפֹּץ יָת יְדָךְ מֵאֲחוּךְ מִסְכֵּנָא:

רש''י כי יהיה בך אביון. התאב תאב קודם: מאחד אחיך. אחיך מאביך, קודם לאחיך מאמך: שעריך. עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת: לא תאמץ. יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ. יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפץ: מאחיך האביון. אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו בעניות [של אביון] :

(ח) כִּֽי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָֽדְךָ לוֹ וְהַֽעֲבֵט תַּֽעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לֽוֹ: אֶלָא מִפְתַּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְ לֵהּ וְאוֹזָפָא תּוֹזְפִנֵהּ כְּמִסַת חֶסְרוֹנֵהּ דְיַחֲסִיר לֵהּ:

רש''י פתח תפתח. אפלו כמה פעמים: כי פתח תפתח. הרי כי משמש בלשון אלא: והעבט תעביטנו. אם לא רצה במתנה, תן לו בהלואה: די מחסרו. ואי אתה מצוה להעשירו: אשר יחסר לו. אפלו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו: לו. זו אשה. וכן הוא אומר (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו:

(ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִֽהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָֽרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵֽינְךָ בְּאָחִיךָ הָֽאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵֽטְא: אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא יְהֵי פִתְגָם עִם לִבָּךְ בִּרְשַׁע לְמֵימַר קְרִיבָא שַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא שַׁתָּא דִשְׁמִטְתָא וְתַבְאֵשׁ עֵינָךְ בְּאָחוּךְ מִסְכֵּנָא וְלָא תִתֵּן לֵהּ וְיִקְרֵי עֲלָךְ קֳדָם יְיָ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא:

רש''י וקרא עליך. יכול מצוה, תלמוד לומר (דברים כד, טו) ולא יקרא: והיה בך חטא. מכל מקום, אפלו לא יקרא. אם כן למה נאמר וקרא עליך, ממהר אני לפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא:

(י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹֽא יֵרַע לְבָֽבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָֽרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָֽל מַֽעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶֽךָ: מִתַּן תִתֵּן לֵהּ וְלָא יַבְאֵשׁ לִבָּךְ בְּמִתְּנָךְ לֵהּ אֲרֵי בְּדִיל פִּתְגָמָא הָדֵין יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עוֹבָדָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ:

רש''י נתון תתן לו. אפלו מאה פעמים: לו. בינו ובינך: כי בגלל הדבר. אפלו אמרת לתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה:

(יא) כִּי לֹֽא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָֽדְךָ לְאָחִיךָ לַּֽעֲנִיֶּךָ וּֽלְאֶבְיֹֽנְךָ בְּאַרְצֶֽךָ: (ס) אֲרֵי לָא יִפְסוֹק מִסְכֵּנָא מִגוֹ אַרְעָא עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵימַר מִפְתַּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְ לַאֲחוּךְ לְעַנְיָךְ וּלְמִסְכֵּנָךְ בְּאַרְעָךְ:

רש''י על כן. מפני כן: לאמר. עצה לטובתך אני משיאך: לאחיך לעניך. לאיזה אח, לעני: לעניך. ביו''ד אחד, לשון עני אחד הוא. אבל ענייך בשני יודי''ן, שני עניים:

(יב) כִּֽי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָֽעִבְרִי אוֹ הָֽעִבְרִיָּה וַֽעֲבָֽדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵֽעִמָּֽךְ: אֲרֵי יִזְדַבַּן לָךְ אֲחוּךְ בַּר יִשְׂרָאֵל אוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל וְיִפְלְחִנָךְ שִׁית שְׁנִין וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא תִּפְטְרִנֵהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ:

רש''י כי ימכר לך. על ידי אחרים, שמכרוהו בית דין בגנבתו הכתוב מדבר. והרי כבר נאמר (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי, ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר. אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן. אחד שכתוב או העבריה, אף היא תצא בשש. ולא שמכרוה בית דין, שאין האשה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא. ועוד חדש כאן (פסוק יד) העניק תעניק:

(יג) וְכִֽי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵֽעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָֽם: וַאֲרֵי תִפְטְרִנֵה בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ לָא תִפְטְּרִנֵה רֵיקָן: (יד) הַֽעֲנֵיק תַּֽעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִֽגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּֽרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לֽוֹ: אַפְרָשָׁא תַפְרֵשׁ לֵהּ מֵעָנָךְ וּמֵאִדְרָךְ וּמִמַעֲצַרְתָּךְ דִי בָרְכָךְ יְיָ אֱלָהָךְ תִּתֶּן לֵהּ:

רש''י העניק תעניק. לשון עדי בגובה ובמראית העין, שיהא נכר שהטיבות לו. ויש מפרשים לשון הטענה על צוארו: מצאנך ומגרנך ומיקבך. יכול אין לי אלא אלו בלבד, תלמוד לומר אשר ברכך, מכל מה שברכך בוראך. ולמה נאמרו אלו, מה אלו מיוחדים שהם בכלל ברכה אף כל שהוא בכלל ברכה, יצאו פרדות. ולמדו רבותינו במסכת קדושין (יז, א) בגזרה שוה כמה נותן לו מכל מין ומין:

(טו) וְזָֽכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַֽיִּפְדְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּֽוֹם: וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּפָרְקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ יָת פִּתְגָמָא הָדֵין יוֹמָא דֵין:

רש''י וזכרת כי עבד היית. והענקתי ושניתי לך מבזת מצרים ובזת הים, אף אתה הענק ושנה לו:

(טז) וְהָיָה כִּֽי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵֽעִמָּךְ כִּי אֲהֵֽבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּֽךְ: וִיהֵי אֲרֵי יֵימַר לָךְ לָא אֶפוֹק מֵעִמָךְ אֲרֵי רָחֲמָךְ וְיָת אֱנַשׁ בֵּיתָךְ אֲרֵי טַב לֵהּ עִמָךְ: (יז) וְלָֽקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָֽתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַֽאֲמָֽתְךָ תַּֽעֲשֶׂה כֵּֽן: וְתִסַב יָת מַרְצְעָא וְתִתֵּן בְּאֻדְנֵהּ וּבְדָשָׁא וִיהֵי לָךְ עִבֵד פָּלַח לְעָלָם וְאַף לְאַמְתָךְ תַּעְבֶּד כֵּן:

רש''י עבד עולם. יכול כמשמעו, תלמוד לומר (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו, הא למדת שאין זה, אלא עולמו של יובל: ואף לאמתך תעשה כן. הענק לה. יכול אף לרציעה השוה הכתוב אותה, תלמוד לומר (שמות כא, ה) ואם אמר יאמר העבד, עבד נרצע, ואין אמה נרצעת:

(יח) לֹֽא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּֽחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵֽעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָֽדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵֽרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּֽעֲשֶֽׂה: (ס) לָא יִקְשֵׁי בְעֵינָךְ בְּמִפְטְרָךְ יָתֵהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ אֲרֵי עַל חַד תְּרֵין כַּאֲגַר אֲגִירָא פָּלְחָךְ שִׁית שְׁנִין וִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל דִי תַעְבֵּד:

רש''י כי משנה שכר שכיר. מכאן אמרו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה. וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום. ומהו עבודתו בלילה, רבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לאדון:

(יט) שביעי כָּֽל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָֽרְךָ וּבְצֹֽאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַֽעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶֽךָ: כָּל בּוּכְרָא דִי יִתְיְלִיד בְּתוֹרָךְ וּבְעָנָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ קָדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תִפְלַח בְּבוּכְרָא דְתוֹרָךְ וְלָא תֵגוֹז בּוּכְרָא דְעָנָךְ:

רש''י כל הבכור וגו' תקדיש. ובמקום אחר הוא אומר לא יקדיש, שנאמר (ויקרא כז, כו) אך בכור אשר יבכר לה' וגו' , הא כיצד, אינו מקדישו לקרבן אחר, וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה. דבר אחר אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש, ואי אפשר לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש, הא כיצד, מקדישו אתה הקדש עלוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו: לא תעבד בבכור שורך ולא תגז וגו' . אף החלוף למדו רבותינו שאסור, אלא שדבר הכתוב בהוה:

(כ) לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תֹֽאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אַתָּה וּבֵיתֶֽךָ: קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תֵּיכְלִנֵהּ שַׁתָּא בְשַׁתָּא בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ:

רש''י לפני ה' אלהיך תאכלנו. לכהן הוא אומר, שכבר מצינו שהוא ממתנות כהנה אחד תם ואחד בעל מום, שנאמר (במדבר יח, יח) ובשרם יהיה לך וגו' : שנה בשנה. מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו. יכול יהא פסול משעברה שנתו, כבר הקש למעשר, שנאמר (לעיל יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך, מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל, אלא שמצוה תוך שנתו: שנה בשנה. אם שחטו בסוף שנתו, אוכלו אותו היום ויום אחד משנה אחרת. למד שנאכל לשני ימים ולילה אחד:

(כא) וְכִי יִֽהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: וַאֲרֵי יְהֵי בֵהּ מוּמָא חֲגִיר אוֹ עֲוִיר כֹּל מוּם בִּישׁ לָא תִכְּסִנֵהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י מום. כלל: פסח או עור. פרט: כל מום רע. חזר וכלל. מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר:

(כב) בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּֽאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָֽאַיָּֽל: בְּקִרְוָיךְ תֵּיכְלִנֵהּ מְסָאָבָא וְדַכְיָא כַּחֲדָא כִּבְסַר טַבְיָא וְאַיְלָא: (כג) רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּֽיִם: (ס) לְחוֹד יָת דְמֵהּ לָא תֵיכוּל עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא:

רש''י רק את דמו לא תאכל. שלא תאמר הואיל וכלו התר הבא מכלל אסור הוא, שהרי קדוש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יכול יהא אף הדם מתר, תלמוד לומר רק את דמו לא תאכל:

טז (א) שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָֽאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָֽאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָֽיְלָה: טַר יָת יַרְחָא דַאֲבִיבָא וְתַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי בְּיַרְחָא דַאֲבִיבָא אַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִמִצְרַיִם וַעֲבַד לָךְ נִסִין בְּלֵילְיָא:

רש''י שמור את חדש האביב. מקודם בואו שמור, שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העמר, ואם לאו, עבר את השנה: ממצרים לילה. והלא ביום יצאו, שנאמר (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' , אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר (שמות יב, לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו' :

(ב) וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָֽׁם: וְתִכּוֹס פִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מִן בְּנֵי עָנָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא מִן תּוֹרֵי בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּה תַּמָן:

רש''י וזבחת פסח לה' אלהיך צאן. שנאמר (שמות יב, ה) מן הכבשים ומן העזים תקחו: ובקר. תזבח לחגיגה. שאם נמנו על הפסח חבורה מרבה, מביאים עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השובע, ועוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה:

(ג) לֹֽא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּֽאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵֽאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּֽיךָ: לָא תֵיכוּל עֲלוֹהִי חֲמִיעַ שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוּל עֲלוֹהִי פַטִיר לְחֵם עֹנִי אֲרֵי בִּבְהִילוּ נְפַקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּדִיל דְתִדְכַּר יָת יוֹמָא מִפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ:

רש''י לחם עני. לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים: כי בחפזון יצאת. ולא הספיק בצק להחמיץ וזה יהיה לך לזכרון. וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג) ותחזק מצרים על העם וגו' : למען תזכר. על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך:

(ד) וְלֹא יֵֽרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻֽלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹֽא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָֽרִאשׁוֹן לַבֹּֽקֶר: וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִר בְּכָל תְּחוּמָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין וְלָא יְבִית מִן בִּסְרָא דִי תִכּוֹס בְּרַמְשָׁא בְּיוֹמָא קַדְמָאָה לְצַפְרָא:

רש''י ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. אזהרה למותיר בפסח דורות, לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים, ויום ראשון האמור כאן הוא ארבעה עשר בניסן, כמה דאתאמר (שמות יב, טו) אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם. ולפי שנסתלק הכתוב מענינו של פסח והתחיל לדבר בחקות שבעת ימים, כגון שבעת ימים תאכל עליו מצות ולא יראה לך שאור בכל גבולך, הצרך לפרש באיזו זביחה הוא מזהיר, שאם כתב ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר הייתי אומר שלמים הנשחטים כל שבעה כלן בבל תותירו ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, לכך כתב בערב ביום הראשון. דבר אחר בחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר, ולמד עליה שנאכלת לשני ימים. והראשון האמור כאן, ביום טוב הראשון הכתוב מדבר. וכן משמעות המקרא, בשר חגיגה אשר תזבח בערב, לא ילין ביום טוב הראשון עד בקרו של שני, אבל נאכלת היא בארבעה עשר ובחמשה עשר, כך היא שנויה במסכת פסחים (עא ב) :

(ה) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ: לֵית לָךְ רְשׁוּ לְמִכֹּס יָת פִּסְחָא בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ: (ו) כִּי אִֽם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵֽאתְךָ מִמִּצְרָֽיִם: אֱלָהֵן לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן תִּכּוֹס יָת פִּסְחָא בְּרַמְשָׁא כְּמֵעַל שִׁמְשָׁא זְמַן מִפְקָךְ מִמִצְרָיִם:

רש''י בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים. הרי שלשה זמנים חלוקים, בערב, משש שעות ולמעלה זבחהו. וכבוא השמש, תאכלהו. ומועד צאתך, אתה שורפהו. כלומר, נעשה נותר ויצא לבית השרפה:

(ז) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָֽלַכְתָּ לְאֹֽהָלֶֽיךָ: וּתְבַשֵׁל וְתֵיכוּל בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ וְתִתְפְּנֵי בְצַפְרָא וּתְהַךְ לְקִרְוָיךְ:

רש''י ובשלת. זהו צלי אש, שאף הוא קרוי בשול: ופנית בבקר. לבקרו של שני, מלמד שטעון לינה ליל של מוצאי יום טוב:

(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַֽעֲשֶׂה מְלָאכָֽה: (ס) שִׁתָּא יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִירָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה כְּנֵשׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעְבֵּד עִבִידָא:

רש''י ששת ימים תאכל מצות. ובמקום אחר הוא אומר (שמות יב, טו) שבעת ימים, שבעה מן הישן וששה מן החדש. דבר אחר למד על אכילת מצה בשביעי, שאינה חובה, ומכאן אתה למד לששת ימים. שהרי שביעי בכלל היה ויצא מן הכלל ללמד, שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף כלם רשות, חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, שנאמר (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות: עצרת לה' אלהיך. עצור עצמך מן המלאכה. דבר אחר כנופיא של מאכל ומשתה, לשון (שופטים יג, טו) נעצרה נא אותך:

(ט) שִׁבְעָה שָֽׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵֽהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָֽׁבֻעֽוֹת: שִׁבְעָא שָׁבוּעִין תִּמְנֵי לָךְ מִדְשַׁרְיוּת מַגְלָא בַּחֲצַד עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָא תִּשְׁרֵי לְמִמְנֵּי שִׁבְעָא שָׁבוּעִין:

רש''י מהחל חרמש בקמה. משנקצר העמר שהוא ראשית הקציר:

(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָֽׁבֻעוֹת לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָֽדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּֽאֲשֶׁר יְבָֽרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: וְתַעְבֵּד חַגָא דְשָׁבוּעַיָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מִסַת נִדְבַת יְדָךְ דִי תִתֵּן כְּמָא דִי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י מסת נדבת ידך. די נדבת ידך, הכל לפי הברכה, הבא שלמי שמחה, וקדש קרואים לאכול:

(יא) וְשָֽׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַֽאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָֽאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָֽׁם: וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָא דִי בֵינָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן:

רש''י והלוי. והגר והיתום והאלמנה. ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך:

(יב) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָֽׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַֽחֻקִּים הָאֵֽלֶּה: (פ) וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּמִצְרָיִם וְתִטַר וְתַעְבֵּד יָת קְיָמַיָא הָאִלֵין:

רש''י וזכרת כי עבד היית וגו' . על מנת כן פדיתיך, שתשמור ותעשה את החקים האלה:

(יג) מפטיר חַג הַסֻּכֹּת תַּֽעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִֽגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶֽךָ: חַגָא דִמְטָלַיָא תַּעְבֵּד לָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּמִכְנְשָׁךְ מֵאִדְרָךְ וּמִמַעְצַרְתָּךְ:

רש''י באספך. בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פרות הקיץ. דבר אחר באספך מגרנך ומיקבך, למד שמסככין את הסכה בפסולת גורן ויקב:

(יד) וְשָֽׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַֽאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָֽאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶֽיךָ: וְתֶחֱדֵי בְּחַגָךְ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָה וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָא דִי בְקִרְוָיךְ: (טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה כִּי יְבָֽרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָֽתְךָ וּבְכֹל מַֽעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵֽחַ: שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּחוֹג קָדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֲרֵי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עֲלַלְתָּךְ וּבְכָל עוֹבָדֵי יְדָיךְ וּתְהֵי בְּרַם חָדֵי:

רש''י והיית אך שמח. לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה, ולפי תלמודו למדו מכאן לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה:

(טז) שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵֽרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּֽׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵֽרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה רֵיקָֽם: תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲזֵי כָל דְכוּרָךְ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי בְּחַגָא דְפַטִירַיָא וּבְחַגָא דְשָׁבוּעַיָא וּבְחַגָא דִמְטָּלַיָא וְלָא יִתְחֲזֵי קֳדָם יְיָ רֵיקָנוּן:

רש''י ולא יראה את פני ה' ריקם. אלא הבא עולות ראיה ושלמי חגיגה:

(יז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָֽתַן לָֽךְ: (ססס) גְבַר כְּמַתְּנַת יְדֵהּ כְּבִרְכָּתָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי יְהַב לָךְ: ססס:

רש''י איש כמתנת ידו. מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרבין יביא עולות מרבות ושלמים מרבים:

הפטרת ראה - ישעיה נד

(יא) עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: (יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: (יג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ: (יד) בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ: (טו) הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל: (טז) (הן) הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל: (יז) כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְהוָה: נה (א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב: (ב) לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם: (ג) הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים: (ד) הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים: (ה) הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ:

משנה נגעים פרק ג

א. הַכֹּל מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִן הַנָּכְרִים וְגֵר תּוֹשָׁב. הַכּל כְּשֵׁרִים לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים, אֶלָּא שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַטָּהֳרָה בִּידֵי כֹהֵן. אוֹמְרִים לוֹ אֱמוֹר טָמֵא, וְהוּא אוֹמֵר טָמֵא. אֱמוֹר טָהוֹר, וְהוּא אוֹמֵר טָהוֹר. אֵין רוֹאִים שְׁנֵי נְגָעִים כְּאֶחָד, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד וּבֵין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֶלָּא רוֹאֶה אֶת הָאֶחָד וּמַסְגִּירוֹ וּמַחְלִיטוֹ וּפוֹטְרוֹ, וְחוֹזֵר לַשֵּׁנִי. אֵין מַסְגִּירִין אֶת הַמֻּסְגָּר וְלֹא מַחְלִיטִין אֶת הַמֻחְלָט. אֵין מַסְגִּירִין אֶת הַמֻחְלָט, וְלֹא מַחְלִיטִין אֶת הַמֻּסְגָּר. אֲבָל בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, הַמַּסְגִּיר מַסְגִּיר, וְהַמַּחְלִיט מַחְלִיט, מַסְגִּיר וּפוֹטֵר, מַחְלִיט וּפוֹטֵר:

ברטנורה   (א) הכל מיטמאין. ואפילו קטן דמהו דתימא איש צרוע כתיב (ויקרא יג), קא משמע לן אדם כי יהיה בעור בשרו כתיב (שם): הכל כשרים לראות את הנגעים. ואע''פ שאינו בקי בהן ובשמותיהן, אם חכם עמו, רואה אבל בינו לבין עצמו אם אינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים: שהטומאה והטהרה ביד כהן. חכם ישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אע''פ שהוא שוטה אמור טמא, אמור טהור: בין באיש אחד בין בשני אנשים. שנולדו שני נגעים באיש אחד או בשני אנשים, אין הכהן רואה אותן בבת אחת, שאין הכהן יכול לראות יפה שני נגעים כאחד: ומסגירו. אי בר הסגר הוא, כגון על ידי ארבעה מראות: ומחליטו. אם ראוי להחליט, כגון על ידי שער לבן או מחיה: ופוטרו. אם הוא למטה מארבעה מראות: וחוזר לשני. מאחר שנולד השני קודם שהסגיר את הראשון או שהחליטו: אין מסגירים את המוסגר. וכן נמי: אין מחליטין את המוסגר. דאם הסגירו בנגע אחד ואחר כך נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו, אין נזקק לו, וכי מתסי מן הראשון אין על הנגע השני לא תורת מוסגר ולא תורת מוחלט עד שיזקק לו: אבל בתחלה בסוף שבוע המסגיר מסגיר. אם בתחלת השבוע נולד השני קודם שהסגיר את הראשון, מסגיר על הראשון ומסגיר על השני. וכן בסוף שבוע ראשון אם עמד הראשון בעיניו, מסגירו וחוזר ומסגיר על השני: והמחליט מחליט. מחליט על הראשון וחוזר ומחליט על השני: מסגיר ופוטר. מסגיר על הראשון ופוטר על השני: מחליט ופוטר. מחליט על הראשון ופוטר על השני. והוא הדין איפכא, מסגיר ומחליט, או מחליט ומסגיר, פוטר ומסגיר, פוטר ומחליט:

ב. חָתָן שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, לוֹ, וּלְבֵיתוֹ, וְלִכְסוּתוֹ. וְכֵן בָּרֶגֶל, נוֹתְנִין לוֹ כָּל יְמוֹת הָרָגֶל:

ברטנורה   (ב) נותנין לו שבעת ימי המשתה. דכתיב וביום הראות בו, מכדי לכתוב רחמנא ובהראות, מאי וביום, לומר לך יש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה:

ג. עוֹר הַבָּשָׂר מִטַּמֵּא בִשְּׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁלשָׁה סִימָנִין בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְמִחְיָה, בַּתְּחִלָּה, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמֵּא בִשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

ברטנורה   (ג) עור הבשר. שנראה בו אחד מארבעה מראות: בתחילה. כשהובא אל הכהן בלא הסגר, מיטמא בשער לבן ובמחיה. אבל בפשיון אינו מיטמא עד סוף שבוע ראשון, או סוף שבוע שני, ולאחר הפטור דסוף שבוע שני כשעמד בעיניו ופטרו, אם אחרי כן פשה חוזר וחולטו: שלשה עשר יום. דיום שביעי של שבוע ראשון עולה לכאן ולכאן:

ד. הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, וּבִשְׁנֵי סִימָנִין בְּשֵׂעָר לָבָן וּבִפִשְׂיוֹן. בְּשֵׂעָר לָבָן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, שֶׁהוּא שִׁבְעַת יָמִים:

ברטנורה   (ד) השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד. דשאר נגעים יש להן שני הסגרות, ואלו אם לא פשה בשבוע ראשון ולא נולד שער לבן, פוטרו. ולשון מיטמאין דנקט, הכי קאמר כשבאו אלו שני סימנים בסוף שבוע אחד, טמא. הא לא באו, טהור:

ה. הַנְּתָקִין מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁנֵי סִימָנִין בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּבְפִשְּׂיוֹן. בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

ברטנורה   (ה) הנתקין. נגעים שבראש או בזקן, קרויין נתקים: בשער צהוב דק בתחלה. אם בתחלה נולד לו שער צהוב, מחליטו צהוב דומה לזהב: בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני. אם בסוף שבוע ראשון פשה או נולד לו שער צהוב, מחליטו. ואם לאו, מסגירו שנית. ואם בסוף שבוע שני פשה או נולד לו שער צהוב, מחליטו. ואם לאו, פוטרו. ואם לאחר הפטור פשה או נולד לו שער צהוב, מחליטו:

ו. הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁנֵי סִימָנִין בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. בְּמִחְיָה, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

ברטנורה   (ו) הקרחת והגבחת. לקמן בסוף פרק י' מפרש איזו היא קרחת ואיזו היא גבחת: במחיה ובפשיון. אבל בשער לבן אין מיטמאין, לפי שאין שער צומח בהן:

ז. הַבְּגָדִים מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁלשָׁה סִימָנִין בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם וּבְפִשְׂיוֹן. בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

ברטנורה   (ז) בירקרק ובאדמדם. הא דקרי בבגדים ובבתים סימן טומאה ירקרק ואדמדם, ולא קרי לעיל סימן טומאה לארבעה מראות שבעור בשר, משום דארבעה מראות שבעור בשר אפילו עומדים בו כמה שנים אינן מחליטים בלא שער לבן ובלא פשיון ובלא מחיה, אבל בבגדים כשעמד הירקרק או אדמדם שני שבועות אע''ג דלא פשה כתיב [ויקרא יג] באש תשרפנו, להכי קרי להו בבגדים סימן טומאה, וכן בבתים שלשה שבועות כשחזר הנגע לכמות שהיה או מירקרק לאדמדם או מאדמדם לירקרק, כתיב (שם יד) ונתץ את הבית, כאילו פשה, להכי קרי להו סימן טומאה: לאחר הפטור. כגון שכהה, אם חזר אחרי כן, שורף:

ח. הַבָּתִּים מִטַּמְּאִין בִּשְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁלשָׁה סִימָנִים בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם וּבְפִשְׂיוֹן. בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בִּשְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן תִּשְׁעָה עָשָׂר יוֹם. אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוֹת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יוֹתֵר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת:

ברטנורה   (ח) תשעה עשר יום. ראשון ושביעי של שבוע אמצעי עולים לפניהם ולאחריהם: פחות משבוע אחד. כגון שחין ומכוה: שלשה שבועות. כגון נגעי בתים:

גמרא נדה דף כה ע''א

שָׁאֲלוּ לִפְנֵי רַבִּי: הַמַּפֶּלֶת שְׁפִיר מָלֵא בָּשָׂר מַהוּ. אָמַר לָהֶם: לֹא שָׁמַעְתִּי. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסִי: כָּךְ אָמַר אַבָּא: מָלֵא דָּם טְמֵאָה נִדָּה. מָלֵא בָּשָׂר טְמֵאָה לֵידָה. אָמַר לֵהּ: אִלְמָלֵא דָּבָר חָדָשׁ אָמַרְתָּ לָנוּ מִשּׁוּם אָבִיךָ שְׁמַעֲנוּךָ עַכְשָׁיו מִדְּהָא קָמַיְיתָא כִּיחִידָאָה קָאָמַר כְּסוּמְכוֹס שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר הָא נָמֵי שֶׁמָּא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֲמָרָהּ וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּתַנְיָא הַמַּפֶּלֶת שְׁפִיר שֶׁאֵינוֹ מְרֻקָּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר וָלֶד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ וָלֶד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי אוֹשַׁעְיָה מַחֲלֹקֶת בְּעָכוּר אֲבָל בְּצָלוּל דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ וָלֶד. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: בְּצָלוּל מַחֲלֹקֶת. אִיבָּעִיָּא לְהוּ בְּצָלוּל מַחֲלֹקֶת אֲבָל בְּעָכוּר דִּבְרֵי הַכֹּל וָלָד אוֹ דִּילְמָא בֵּין בָּזֶה וּבֵין בָּזֶה מַחֲלֹקֶת תִּיקוּ:

רש''י כסומכוס. בר''פ דם שבתוך החתיכה מטמא משום נדה ויחידאה היא: כרבי יהושע אמרה. דמשום עור שפיר לחודיה מטמא משום לידה ויחידאה היא דדלמא אפי' במלא בשר פליגי כיון דאינו מרוקם מעולם לא היה ולד ואף ע''ג דפליג ר''י בשפיר לחודא במלא דם מודה דלא ולד הוא דדם מוכיח עליו: בעכור. מה שבתוכו עכור דאיכא למימר ולד היה ונימוח: בצלול. שהוא מלא מים צלולין:

זוהר ויקהל דף ר''ה ע''א

כַּד אִנּוּן חַכִּימִין יָתְבִין בְּהַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא רוּחָא עִלָּאָה בָּעָאן לְשַׁמְּשָׁא עַרְסַיְהוּ וְהַאי רוּחָא אַמְשִׁיךְ אַבַּתְרֵהּ לְתַתָּא כָּל אִנּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין וְיָרְתִין קַדִּישִׁי עֶלְיוֹנִין בְּהַאי רוּחָא נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לִבְנֵיהוֹן כַּדְקָא יָאוּת. כֵּיוָן דְּהַאי רוּחָא שָׁרָא עַל עָלְמָא כָּל רוּחִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין בִּישִׁין אִסְתַּלָּקוּ מֵעָלְמָא. וְלָא בַּעֵינָן לְצַלָּאָה עַל נְטוֹרָא בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִנּוּן נְטִירִין בְּהַאי רוּחָא וְסֻכַּת שָׁלוֹם פְּרִיסַת גַּדְפָּהָא עֲלַיְהוּ וְאִנּוּן נְטִירִין מִכֹּלָּא. וְאִיתֵּימָא הָא תָּנֵינָן דְּלָא יִפּוֹק בַּר נַשׁ יְחִידָאֵי לָא בְּלֵילְיָא רְבִיעָאָה דְּשַׁבַּתָּא וְלָא בְּלֵילְיָא דְּשַׁבַּתָּא וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא. וְהָא אֲמָרָן דִּבְלֵילְיָא דְּשַׁבַּתָּא נְטִירִין בְּנֵי נָשָׁא מִכָּל מְקַטְרְגִין דְּעָלְמָא וְלָא בַּעֵינָן לְצַלָּאָה עַל נְטוֹרָא.

תרגום הזוהר וּכְשֶׁאֵלּוּ הַחֲכָמִים יוֹשְׁבִים בָּרוּחַ הַקָּדוֹשׁ הַהוּא, הָרוּח הָעֶלְיוֹן, צְרִיכִים לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתָם, כִּי הָרוּחַ הַזֶּה מַמְשִׁיךְ אַחֲרָיו לְמַטָּה, כָּל אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וְהַקְּדוֹשִׁים הָעֶלְיוֹנִים יוֹרְשִׁים בָּרוּחַ הַזֶּה, נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת לִבְנֵיהֶם כָּרָאוּי. כֵּיוָן שֶׁהָרוּחַ הַזֶּה שׁוֹרֶה עַל הָעוֹלָם, כָּל הָרוּחוֹת הָרָעוֹת וְכָל הַמְּקַטְרְגִים הָרָעִים מִסְתַּלְּקִים מִן הָעוֹלָם, וְאֵין אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְפַּלֵּל עַל שְׁמִירָה, מִשּׁוּם שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם שְׁמוּרִים בָּרוּחַ הַהוּא, וְסֻכַּת שָׁלוֹם, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ עֲלֵיהֶם, וְהֵם נִשְׁמָרִים מִכֹּל. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁלֹּא יֵצֵא אָדָם יְחִידִי לֹא בְּלֵיל רְבִיעִי שֶׁל הַשָּׁבוּעַ, וְלֹא בְּלֵיל שַׁבָּת. וְהָאָדָם צָרִיךְ לְהִשָּׁמֵר. וַהֲרֵי אָמַרְנוּ שֶׁבְּלֵיל שַׁבָּת מְשׁוּמָרִים בְּנֵי הָאָדָם מִכָּל מְקַטְרְגֵי הָעוֹלָם וְאֵין אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְפַּלֵּל עַל שְׁמִירָה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק י

א. מֻתָּר לִקְשֹׁר קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁיִּקְשֹׁר לִמְדֹּד שִׁעוּר מִשִּׁעוּרֵי הַתּוֹרָה. נִימַת כִּנּוֹר שֶׁנִּפְסְקָה קוֹשְׁרִין אוֹתָהּ בַּמִּקְדָּשׁ אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. וְלֹא יִקְשֹׁר נִימָא לְכַתְּחִלָּה אֲפִלּוּ בַּמִּקְדָּשׁ: ב. כָּל קֶשֶׁר שֶׁחַיָּבִין עַל קִשּׁוּרוֹ כָּךְ חַיָּבִין עַל הֶתֵּרוֹ. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁהַקּוֹשֵׁר אוֹתוֹ פָּטוּר כֵּן הַמַּתִּיר אוֹתוֹ פָּטוּר. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁמֻּתָּר לְקָשְׁרוֹ כָּךְ מֻתָּר לְהַתִּירוֹ:

מוסר

ספר חסידים סימן קעט

אַל יְקַבֵּל אָדָם בְּבֵיתוֹ נָשִׁים פֶּן יְהַרְהֵר אַחֲרֵיהֶם. וְאַל יָדוּר בְּבַיִת שֶׁאֲנָשִׁים עוֹלִים שָׁם שֶׁיְּבִיאוּהוּ לִשְׁבוּעָה אוֹ הוּא אוֹתָם וְאִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים שֶׁמָּא יִלְמְדוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶם. וְאַל יָדוּר אָדָם בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּחוֹת מְקֻבָּצוֹת כִּי אֵין מְקַבְּלִים תּוֹכָחָה כִּי הַמִּשְׁפָּחָה מְחַפָּה עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְבַּיְּשׁוּ לְעֵינֵי מִשְׁפָּחוֹת שֶׁבָּעִיר וּלְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה בְּלֹא רִיב וּבְלֹא מַצָה. וְלֹא יָדוּר בְּעִיר שֶׁפָּרִיצִים שָׁם שׁוֹתִים וְלֹא בָּעִיר שֶׁאֵין אֶחָד רֹאשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח) בְּפֶשַׁע אֶרֶץ רַבִּים שָׂרֶיהָ. צֵא וּלְמַד מִכְּשֵׁרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם טַפְסָר אֶחָד הָיָה וּבִמְקוֹמוֹ הָיָה שׁוּק גָּדוֹל וְהָיָה בְּאוֹתוֹ יוֹם מִתְקַבְּצִים מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת וְנִתְקַבְּצוּ שָׁם זוֹנוֹת הַרְבֵּה וּלְאוֹתָן זוֹנוֹת הָיְתָה גְּבֶרֶת אַחַת עַל כֻּלָּן אָמַר לִשְׁלוּחוֹ הַשָּׂר קַח מָמוֹן הַרְבֵּה וְתַשְׂכִיר לִי כָּל הַזּוֹנוֹת, כִּי לְמָחָר יָבוֹאוּ לַשּׁוּק וּלְאַחַר שֶׁתַּשְׂכִּיר לִי אֶת כֻּלָּן כְּמוֹ שֶׁיִּרְצוּ תַּכְנִיסֵן כֻּלָּן בְּבַיִת אֶחָד וְתַצִיעַ לְכָל אַחַת מִטָּה אַחַת יָפָה וְתֵן לָהֶן לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּמְלֶאכֶת צֶמֶר וְתִשְׁמְרֵן עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַשּׁוּק וּתְשִׁיבֵן לִמְקוֹמָן. הָלַךְ וְדִבֵּר לַגְּבֶרֶת שֶׁל זוֹנוֹת כָּל מַה שֶׁאַתְּ חֲפֵצָה אֶתֵּן לַנָּשִׁים שֶׁלָּךְ יוֹתֵר מִמַּה שֶׁתַּרְוִיחוּ. וְנָתַן לָהּ כָּל מַה שֶּׁאָמְרָה וְהִכְנִיס כֻּלָּן בְּבַיִת אֶחָד וּשְׁמָרָן. לְאַחַר שֶׁעָבַר הַשּׁוּק הֵשִׁיב כֻּלָּן לָעִיר כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַשּׁוּק וְהַזּוֹנוֹת בָּאוֹת. כָּל שֶׁכֵּן יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת סְיָג וְגָדֵר לְעוֹשֵׂי עֲבֵרָה. עַל כֵּן צִוָּה (דברים כג) לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל:

פרשת שופטים

שופטים יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(יח) שֹֽׁפְטִים וְשֹֽׁטְרִים תִּֽתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָֽׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶֽדֶק: דַיָנִין וּפֻרְעָנִין תְּמַנֵי לָךְ בְּכֹל קִרְוָיךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְשִׁבְטָיךְ וִידוּנוּן יָת עַמָא דִין דִקְשׁוֹט:

רש''י שפטים ושטרים. שופטים, דינים הפוסקים את הדין. ושוטרים, הרודין את העם אחר מצותם. שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט: בכל שעריך. בכל עיר ועיר: לשבטיך. מוסב על תתן לך. שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך: לשבטיך. מלמד שמושיבין דינין לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר: ושפטו את העם וגו' . מנה דינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק:

(יט) לֹֽא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹֽא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִֽיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִֽם: לָא תַצְלֵי דִין לָא תִשְׁתְּמוֹדַע אַפִּין וְלָא תְקַבֵּל שֹׁחֲדָא אֲרֵי שֹׁחֲדָא מְעַוֵּר עֵינֵי חַכִּימִין וּמְקַלְקַל פִּתְגָמִין תְּרִיצִין:

רש''י לא תטה משפט. כמשמעו: לא תכיר פנים. אף בשעת הטענות. אזהרה לדין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב. לפי שכשרואה שהדין מכבד את חברו מסתתמין טענותיו: ולא תקח שחד. אפלו לשפוט צדק: כי השחד יעור. משקבל שחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבו אצלו להפוך בזכותו: דברי צדיקים. דברים המצדקים, משפטי אמת:

(כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּֽחְיֶה וְיָֽרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ: (ס) קֻשְׁטָא קֻשְׁטָא תְּהֵי רָדִיף בְּדִיל דְתֵיחֵי וְתֵירַת יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:

רש''י צדק צדק תרדף. הלך אחר בית דין יפה: למען תחיה וירשת. כדאי הוא מנוי הדינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן:

(כא) לֹֽא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּֽעֲשֶׂה לָּֽךְ: לָא תִצוֹב לָךְ אֲשֵׁרַת כָּל אִילָן בִּסְטַר מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי תַעְבֶּד לָךְ:

רש''י לא תטע לך אשרה. לחייבו עליה משעת נטיעתה ואפלו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה: לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית:

(כב) וְלֹֽא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: (ס) וְלָא תְקִים לָךְ קָמָא דִי סָנֵי יְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י ולא תקים לך מצבה. מצבת אבן אחת, להקריב עליה אפלו לשמים: אשר שנא. מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים. ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה:

יז (א) לֹֽא תִזְבַּח לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תֽוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הֽוּא: (ס) לָא תִכּוֹס קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תּוֹר וְאִמָר דִי יְהֵי בֵהּ מוּמָא כֹּל מִדַעַם בִּישׁ אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ הוּא:

רש''י לא תזבח וגו' כל דבר רע. אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע. ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים:

נביאים - ישעיה - פרק נא

(יב) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן: אֲנָא אֲנָא הוּא מְנַחֶמְכוֹן מִמָּן אַתּוּן דַחֲלִין מֵאֱנָשָׁא דְּמָאֵית וּמִבַּר אֱנָשָׁא דִי כְעִסְבָּא חֲשִׁיב :

רש''י מי את . בת צדיקים כמותך מלאה זכיו' למה תיראי מאנוש אשר סופו למות :

(יג) וַתִּשְׁכַּח יְהוָה עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק: וְאִתְנְשֵׁיתָא פּוּלְחָנָא דַיְיָ דְעָבְדָךְ דִתְלָא שְׁמַיָּא וְשַׁכְלֵיל אַרְעָא וּדְחַלְתָּא תְדִירָא כָּל יוֹמָא מִן קֳדָם חֲמַת מְעִיקָא כְּמָא דִמְתַקְּנִין לְחַבָּלָא וּכְעַן אָן הִיא חֲמַת דִּמְעִיקָא :

רש''י ותשכח ה' עושך . ולא נשענת עליו : המציק . מושלי אומות העולם המשעבדים בכם : כאשר כונן . נזדמן : ואיה חמת המציק . מחר בא ואיננו :

(יד) מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ: מוֹחֵי פוּרְעֲנוּתָא לְאִתְגְּלָאָה וְלָא יְמוּתוּן צַדִּיקַיָּא לְחַבֵּל וְלָא יַחְסְרוּן מְזוֹנֵיהוֹן :

רש''י מהר צועה להפתח . אפי' נקבין קשין עליו וצריך הוא להפתח בהילוך המעים כדי שלא ימות לשחת וכיון שמיהר להפתח צריך הוא למזונות רבים שאם יחסר לחמו אף הוא ימות : צועה . ל' דבר העומד להיו' נירוק כמו שאומר במואב שדימהו הנבי' ליין ( ירמי' מח ) השקט אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ונא' שם ושלחתי לו צועים וצעהו וכליו יריקו , ד''א מהר צועה אותו האויב המציק שהוא עכשיו חגור מתני' חלוץ כח ימהר להפתח ולהיות חלש : צועה . חוגר כמו ( לקמן סג ) צועה ברוב כחו . ולא ימות . המסור בידו לשחת אבל הלשון ראשון מדר' אגד' הוא בפסיקת' רבתי :

(טו) וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ: וַאֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דִּנְזִיף בְּיַמָּא וְהָמָן גַּלוֹהִי יְיָ צְבָאוֹת שְׁמֵיהּ :

רש''י רוגע הים . לשון עורי רגע ( איוב ז ) פרונצ''א בלע''ז :

(טז) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה: (ס) וְשַׁוֵיתִי פִּתְגָּמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמָךְ וּבִטְלַל גְּבוּרְתִּי אַגְנֵית עֲלָךְ לְקַיָּמָא עַמָּא דַאֲמִיר עֲלֵיהוֹן דְּיִסְגוּן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וּלְשַׁכְלָלָא כְנִשְׁתָּא דַּאֲמִיר עֲלֵיהוֹן דְּיִסְגּוּן כְּעַפְרָא דְאַרְעָא וּלְמֵימַר לִדְדָירִין בְּצִיּוֹן עַמִּי אַתּוּן :

רש''י לנטוע שמים . לקיימא עמא דאמיר עליהון דיסגון ככוכבי שמיא : וליסוד ארץ . ולשכללא כנישתא דאמיר עליהון דיסגון כעפרא דארעא :

(יז) הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְהוָה אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: אִתְרַבָּא אִתְרַבָּא קוּמִי יְרוּשְׁלֵם דְּקַבֵּילְתְּ מִן קֳדָם יְיָ יָת כָּסָא דְחֵימְתֵהּ יָת פַּיְלֵי כָסָא דִלְוָתָא שְׁתֵית אַעְדֵּית :

רש''י קבעת . ת''י פילי והוא שם כוס ולי נראה קבעת אלו השמרים הקבועים בתחתית הכלי ומצית יורה עליו כמה שנאמר שמריה ימצו ( תהלים עה ) : התרעלה . הוא משקה המטמטם ומתיש כח האדם כאסור וקשור ומעוטף כמו הברושים הרעלו ( נחום ב ) והשרות והרעלות שהוא לשון עיטוף ובמס' שבת מדיות רעולו' מין סרבל נאה להתעטף בו . תרעלה . אינטומישמנ''ט בלע''ז : מצית . אגושטי''ר בלע''ז :

כתובים - תהילים - פרק ז

(יג) אִם לֹא יָשׁוּב חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ קַשְׁתּוֹ דָרַךְ וַיְכוֹנְנֶהָ: אִם לָא יְתוּב לִדְחַלְתֵּיהּ סַיְפֵהּ שְׁחִיץ קַשְׁתֵּהּ מְתִיחָא וּסְדִירָא :

רש''י אם לא ישוב . הרשע מרשעו : חרבו ילטוש . הקב''ה עליו ילטוש פורביר''א בלעז וידרוך קשתו :

(יד) וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל: וּמְטוּלְתֵהּ תַּקֵין זְיָגֵי מוֹתָא גִּירוֹי לְדָלְקֵי צַדִּיקַיָּא יַעְבֵּיד :

רש''י ולו . ולרשע הכין הקב''ה כלי מות : לדלקים . לרודפים כמו כי דלקת אחרי ( בראשית לא ) וכן פירושו חציו להרוג את הרשעים הדולקים את הצדיקים יפעל הקב''ה ויזמינם להמיתם , כל דליקה ל' רדיפה היא :

(טו) הִנֵּה יְחַבֶּל אָוֶן וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר: הָא יִצְטַעַר לִשְׁקָר וִיעֵדֵי עַמְלָא וְיֵלֵיד שִׁקְרָא :

רש''י יחבל . ל' הריון ולידה כמו ( שיר ח ) שמה חבלתך אמך : והרה עמל וילד שקר . כל מה שהוא מוליד ויגע הכל משקר בו שאינו מתקיים בידו מתלא אמר כל מה דשקרא מוליד פחתא נסבא :

(טז) בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל: שׁוֹחַ חֲפַר וְגַמְצֵיהּ וּנְפַל בְּשׁוּחֲתָא דִּי עֲבָד : (יז) יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד: יְתוּב לֵעוּתֵהּ בְּרֵישֵׁהּ וְעַל מוֹקְדֵהּ חֲטוֹפֵהּ יֵחוּת : (יח) אוֹדֶה יְהוָה כְּצִדְקוֹ וַאֲזַמְּרָה שֵׁם יְהוָה עֶלְיוֹן: אֲשַׁבַּח יְיָ בְּצִדְקְתֵהּ וַאֲשַׁבַּח שׁוּם אֱלָהָא עִלָּאָה :

רש''י אודה ה' כצדקו . כשיצדיק הדין הגמור לשפוט הרשעים כרשעם :

משנה תרומות פרק ה

א. סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה חֻלִּין, אוֹ לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, אוֹ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ, בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִים, יִרְקָבוּ. וְאִם טְהוֹרָה הָיְתָה אוֹתָהּ הַסְאָה, יִמָּכְרוּ לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, חוּץ מִדְּמֵי אוֹתָהּ סְאָה. וְאִם לְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָפְלָה, יִקְרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְאִם לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אוֹ לְהֶקְדֵּשׁ נָפְלָה, הֲרֵי אֵלּוּ יִפָּדוּ. וְאִם טְמֵאִים הָיוּ אוֹתָן הַחֻלִּין, יֵאָכְלוּ נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ יִלּוֹשׁוּ בְמֵי פֵרוֹת, אוֹ יִתְחַלְּקוּ לְעִסוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:

ברטנורה   (א) סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין. דתרומה טמאה נמי עולה באחת ומאה: ירקבו. דאי אפשר לכהן לאכלה משום תרומה טמאה. והא דלא תנן ידלקו, משום דחיישינן דלמא אדמדליק להו אתי בהו לידי תקלה ואתו למיכל מנייהו משום דדמוע קיל להו לאינשי ולא מזדהרי ביה כולי האי: ואם טהורה היתה אותה סאה. וגם החולין טהורים: ימכרו לכהנים בדמי תרומה. שדמיה פחותים, לפי שאין לה אוכלים מרובים וגם אם נטמאת לא חזיא לאכילה: חוץ מדמי אותה סאה. שצריך ליתנה לכהן: ואם למעשר ראשון. טהור שלא נטלה ממנו תרומת מעשר נפלה. יבקש מן הלוי שיחליפם לו בחולין. ויעשם הלוי תרומת מעשר על טבלו: ואם למעשר שני והקדש. טהורים נפלה: יפדו. ויאכל דמי המעשר בירושלים, והדמוע ימכור לכהנים בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה: ואם טמאים היו. החולין והמעשר ראשון שנפלה בהן תרומה טהורה, דהשתא לא מצי למעבדינהו תרומת מעשר על מקום אחר, מפריש עליו תרומת מעשר וימכרנו לכהנים ויאכלום הכהנים: ניקודים. פירוש ביובש כמו יבש היה נקודים (יהושע ט): או קליות. כי היכי דלא תתכשר התרומה הטהורה שיש בה, לקבל טומאה, דכל אוכל שלא בא עליו משקה משבעה משקים אינו מוכשר לקבל טומאה: או ילושו במי פירות. כגון מי תותים ורמונים דלא מכשרי: או יחלקום לעיסות. שיתן פחות מכביצה בכל עיסה ועיסה, דאוכל שהוא פחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלים ואינו מטמא טומאת אוכלים. ואי קשיא מאי שנא מסאה תרומה טמאה שנפלה בחולין טהורים דאמרינן ירקבו משום דעושה הכל תרומה ונחשב כתרומה טמאה טהורה שנתערבו, ואם כן תרומה טהורה וחולין טמאים נמי שנתערבו יחשבו כתרומה טהורה וטמאה שנתערבו ויהיו אסורים באכילה. ויש לומר דלא דמי, דלעיל הנך חולין נעשו כתרומה ליאסר לזרים מכח תרומה טמאה הלכך לכהנים נמי אסירי כדין תרומה טמאה, אבל הנך חולין דהכא אין נעשים תרומה אלא מכח תרומה טהורה הלכך שריין לכהנים כתרומה טהורה:

ב. סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵאָה חֻלִּין טְהוֹרִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, סְאָה שֶׁנָּפְלָה הִיא סְאָה שֶׁעָלְתָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, אוֹ תִתְחַלֵּק לְעִסוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:

ברטנורה   (ב) סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים. והשתא התרומה עולה באחד ומאה ולא נעשה הכל מדומע, והחולין טהורים לא הוכשרו לקבל טומאה ולא טימאתן התרומה טמאה: תירום ותשרף. כשם שאם היתה תרומה טהורה תעלה ותאכל, כך הטמאה תירום ותשרף. והאי תשרף דומיא דתרקב שאסור ליהנות ממנה בשעה ששורפה דאי שרית ליה ליהנות ממנה אתי למיכלא דסבור שהיא מותרת על ידי ביטול: תעלה ותאכל נקודים. ביובש כוליה כדפרשינן לעיל. והלכה כחכמים:

ג. סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה חֻלִּין טְמֵאִין, תַּעֲלֶה וִתֵאָכֵל נִקּוּדִים אוֹ קְלָיוֹת, אוֹ תִלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, אוֹ תִתְחַלֵּק לְעִסוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כַּבֵּיצָה:

ברטנורה   (ג) תעלה ותאכל. בהא מודה רבי אליעזר דאף אותה סאה נאכלת, משום דלעיל תרומה טמאה נפלה אף על פי שנתבטלה בחולין הטהורים מכל מקום כשמגביהה שם תרומה עליה וחוזרת לשמה הראשון. אבל הכא דטהורה נפלה אף על פי שהחולין היו טמאים כשמגביהה חזרה לשם תרומה טהורה כמו שהיתה:

ד. סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִים, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, הוֹאִיל וּטְהוֹרָה אֲסוּרָה לַזָּרִים וּטְמֵאָה אֲסוּרָה לַכֹּהֲנִים, מַה טְּהוֹרָה עוֹלָה, אַף טְמֵאָה תַעֲלֶה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לֹא, אִם הֶעֱלוּ הַחֻלִּין הַקַּלִּין הַמֻּתָּרִין לַזָּרִים, אֶת הַטְּהוֹרָה, תַּעֲלֶה תְרוּמָה הַחֲמוּרָה הָאֲסוּרָה לַזָּרִים, אֶת הַטְּמֵאָה. לְאַחַר שֶׁהוֹדוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אָבְדָה בְמִעוּטָהּ:

ברטנורה   (ד) בית שמאי אוסרים. דסברי תרומה טמאה שנתערבה בטהורה אינה עולה באחד ומאה כדמפרש טעמא לקמן: לאחר שהודו. בית שמאי לדברי בית הלל. משום דהקשו להם בית הלל לבית שמאי ומה תרומה טהורה שהיא במיתה אצל הזרים עולה, טמאה שהיא בעשה אצל כהן לא כל שכן, וחזרו בית שמאי להורות כדברי בית הלל: תירום ותשרף. והשאר מותר: אבדה במעוטה. כיון דהכל תרומה ואין כאן גזל השבט אפילו לתרום אין צריך. והלכה כחכמים:

ה. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה לְמָקוֹם אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדַּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ מְדַמַּעַת אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

ברטנורה   (ה) כתרומה ודאי. רבי אליעזר לטעמיה דאמר שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה. אינה מדמעת אלא לפי חשבון. הסאה שהגביה אין בה אלא חלק אחד ממאה תרומה והשאר חולין:

ו. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה וְנִדַּמְּעוּ, וְנָפַל מִן הַמְדֻמָּע לְמָקוֹם אַחֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְדַמַּעַת כִּתְרוּמָה וַדַּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַמְדֻמָּע מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמְחֻמָּץ מַחְמִיץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

ברטנורה   (ו) אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. לפי מה שיש תרומה בסאה זו של דמוע בעינן מאה מן החולין, ולא בעינן מאה סאין כנגד כל אותה סאה של דמוע, שאינה נחשבת כולה תרומה לאסור חולין שניים: ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון. עיסה של חולין שנתחמצה בשאור תרומה הרי כולה אסורה לזרים ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין וחמצתה אינה אוסרת אלא לפי חשבון שאור של תרומה שמעורב בה. ולא מתסרא אחרונה אלא אם כן נפל מן הראשונה שיעור גדול כל כך שיש בשאור של תרומה המעורב בה כדי לחמץ האחרונה בלא צירוף החולין המדומעין: ואין המים שאובים פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. מקוה שיש בו עשרים ואחד סאים מי גשמים, ממלא בכתף תשע עשרה סאים ופותקן למקוה דרך המשכה והן טהורין, ואף על גב דשלשה לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה, השאיבה כשרה כשהיא דרך המשכה והיה שם רוב שיעור המקוה שהם עשרים ואחד סאים מי גשמים והיינו לפי חשבון, דאין השאובים פוסלין המקוה כשהיא דרך המשכה אלא אם כן הם עשרים [סאים] מים שאובים שאין שם רוב שיעור מקוה ממי גשמים והלכה כחכמים:

ז. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הִגְבִּיהָהּ וְנָפְלָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת, עַד שֶׁתִּרְבֶּה תְרוּמָה עַל הַחֻלִּין:

ברטנורה   (ז) הגביהה. כדין תרומה שעולה באחד ומאה: הרי זו מותרת. וצריך לתרום: עד שתרבה תרומה על החולין. דהיינו עד שיפלו שם חמשים ואחד של תרומה אבל מחצה על מחצה שרי:

ח. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַגְבִּיהָהּ עַד שֶׁנָּפְלָה אַחֶרֶת, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַתִּיר:

ברטנורה   (ח) עד שנפלה אחרת. סאה אחרת של תרומה: הרי זו אסורה. דכמו שנפלו בבת אחת דמי: ור''ש מתיר. כשלא נודע לו נפילה ראשונה עד שנפלה שניה מודה ר''ש דכמאן דנפלו בבת אחת דמי, כי פליגי, היכא דנודע לו בנתיים ולא הספיק להרים עד שנפלה אחרת, רבי שמעון סבר כיון דעומד להרים, כמורם דמי, ואזדא לטעמיה דאית ליה בעלמא כל העומד ליזרק כזרוק דמי, וחכמים אומרים השתא מיהת לא הורמה. והלכה כחכמים:

ט. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה, וּטְחָנָן וּפָחֲתוּ, כְּשֵׁם שֶׁפָּחֲתוּ הַחֻלִּין, כָּךְ פָּחֲתָה הַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וּטְחָנָן וְהוֹתִירוּ, כְּשֵׁם שֶׁהוֹתִירוּ הַחֻלִּין, כָּךְ הוֹתִירָה הַתְּרוּמָה, וְאָסוּר. אִם יָדוּעַ שֶׁהַחִטִּים שֶׁל חֻלִּין יָפוֹת מִשֶּׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה, וְאַחַר כֵּן נָפְלוּ שָׁם חֻלִּין, אִם שׁוֹגֵג, מֻתָּר. וְאִם מֵזִיד, אָסוּר:

ברטנורה   (ט) וטחנן. כולן בבת אחת: ופחתו. לא אמרינן חולין פחתו ולא התרומה ואין כאן מאה ואחד ואסור: ואם ידוע שהחטים של חולין יפות משל תרומה מותר. דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן אחד ומאה, ואף על גב דמעיקרא נאסרו חזרו והותרו בטחינה, ואפילו לכתחילה יכול לטחון כדי להתירן: ואם מזיד אסור. קנסוהו רבנן לפי שביטל איסור לכתחילה והוא הדין לכל איסורים שבתורה שביטלן במזיד שהן אסורים:

גמרא ברכות דף נה ע''א

וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלשָה דְּבָרִים מְקַצְרִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא, דִּכְתִיב (דברים ל) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, כְּדִכְתִיב (בראשית יב) וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ. וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה מֵת יוֹסֵף קדֶם אֶחָיו. מִפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: שְׁלשָׁה צְרִיכִין רַחֲמִים: מֶלֶךְ טוֹב, שָׁנָה טוֹבָה וַחֲלוֹם טוֹב. מֶלֶךְ טוֹב דִּכְתִיב (משלי כא) פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה'. שָׁנָה טוֹבָה דִּכְתִיב (דברים יא) תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנה. חֲלוֹם טוֹב דִּכְתִיב (ישעיה לח) וְתַחֲלִימֵנִי וּתְחַיֵּינִי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלשָה דְּבָרִים מַכְרִיז עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ וְאֵלּוּ הֵן: רָעָב וָשׂבַע וּפַרְנָס טוֹב. רָעָב, דִּכְתִיב (מ''ב ה) כִּי קָרָא ה' לָרָעָב וְגוֹ'. שׂבַע דִּכְתִיב (יחזקאל לו) וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אוֹתוֹ. פַּרְנָס טוֹב, דִּכְתִיב (שמות לא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶה לֵאמֹר רְאֵה קָרָאתִי בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן נִמְלָכִין בַּצִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שם לה) רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶה: משֶה הָגוּן עָלֶיךָ בְּצַלְאֵל. אָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ הוּא הָגוּן לְפָנַי לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם. הָלַךְ וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הָגוּן עֲלֵיכֶם בְּצַלְאֵל. אָמְרוּ לוֹ: אִם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְפָנֶיךָ הוּא הָגוּן, לְפָנֵינוּ לֹא כָּל שֶׁכֵּן:

רש''י אברכה מברכך. והמברך ברכת המזון מברך לבעה''ב: יוסף מת קודם לאחיו. דכתיב וימת יוסף וכל אחיו: צריכין רחמים. צריכים שיבקש רחמים שיבואו לפי שהם בידו של הקדוש ב''ה ואין להם רשות לבא אלא ברשותו: ראה קראתי בשם. ראה משמע היש בלבך תן עיניך בדבר:

זוהר פנחס דף ר''מ ע''א

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קָרְבָּנִי וְגוֹ'. כְּתִיב הַחֵפֶץ לַיְיָ בְּעוֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ וְגוֹ' לֵית רְעוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִחוּב בַּר נָשׁ וְעַל חוֹבֵהּ יַקְרִיב קָרְבָּן אֶלָּא קָרְבָּן דְּאִיהוּ בְּלִי חוֹבָה דָּא אִיהוּ קָרְבָּן שְׁלִים וְאִקְרֵי שְׁלָמִים וְקָרְבַּן תָּמִיד אוּף הָכִי וְאַף עַל גַּב דִּמְכַפֵּר עַל חוֹבִין. רַבִּי אַבָּא פָּתַח: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה וְגוֹמֵר. הַאי קְרָא אוֹקְמוּהָ דִּרְעוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְרְעִי בְּקָרְבָּן דְּבַר נָשׁ עַל חוֹבוֹי אֶלָּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה וּבְנֵי נָשָׁא, לָא יָדְעֵי מַאי קָאַמְרֵי וְהָכִי שְׁמַעְנָא מִבּוּצִינָא קַדִּישָׁא דְּכַד אָתֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתָּאֲבָא בְּחוֹבוֹי אַמְשִׁיךְ עֲלֵהּ רוּחָא מִסִטְרָא דִּמְסָאֲבָא וְאִתְגָּאֵי עַל בַּר נָשׁ וְשַׁלִּיט עֲלֵהּ לְכָל רְעוּתֵהּ וְהַהוּא סִטְרָא מְסָאֲבָא אִתְגַּבָּר בְּחֵילֵהּ וְאִתְתַּקַּף וְשַׁלִּיט עֲלֵהּ לִרְעוּתֵהּ אָתֵי בַּר נָשׁ וְשַׁלִּיט עֲלֵהּ לְאִתְדַּכָּאָה מְדַכְּאִין לֵהּ. בְּזִמְנָא דַּהֲוָה בֵּי מַקְדְּשָׁא קַיָּם אַקְרִיב קָרְבָּנֵהּ כָּל כַּפָּרָה דִּילֵהּ תַּלְיָא עֲלֵהּ עַד דְּאִתְחָרַט וְתָבַר לְהַהוּא רוּחַ מִגּוֹ גַּאֲוָתָה דִּילֵהּ וּמָאִיךְ לֵהּ וְדָא הוּא תְּבִירוּ דְּהַהוּא דַּרְגָא דִּמְסָאֲבָא וְכַד אִתְבַּר הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא וְקָרִיב קָרְבָּנֵהּ דָּא אִיהוּ דְּאִתְקַבָּל בְּרַעֲוָא כַּדְקָא יָאוּת וְאִי לָא אִתְבַּר הַהוּא רוּחַ לָאו קָרְבָּנֵהּ כְּלוּם וּלְכַלְבֵי אִתְמַסָר דְּהָא קָרְבָּנָא דָּא לָאו דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא מִכַּלְבֵי וּבְגִין כָּךְ זִבְחֵי אֱלֹהִים כַּדְקָא יָאוּת הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה דְּיִתְבָּר הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא וְלָא יִשְׁלֹט וְעַל דָּא מָאן דְּיִתְבַּר לֵהּ כַּדְקָא יָאוּת עֲלֵהּ כְּתִיב רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב לֶהֱוֵי הַהוּא גַּבְרָא בְּאַבְטָחוּתָא דְּלָא יָתוּב לְגַבֵּהּ לְעָלְמִין. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וְלֹא יָשׁוּב. לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה הַהוּא גַּבְרָא דְּלָא אִתְגָאֵי וְלָא אִתְעַנָּג בְּעִנּוּגִין דְּעָלְמָא, אֱלֹהִים לא תִבְזֶה בִּיקָרָא אִיהוּ לְגַבֵּהּ:

תרגום הזוהר צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ': כָּתוּב, הַחֵפֶץ לַה' בְּעוֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמוֹעַ בְּקוֹל ה' וְגוֹ'. אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָדָם יֶחֱטָא וְיַקְרִיב קָרְבָּן עַל חֶטְאוֹ, אֶלָּא קָרְבָּן שֶׁהוּא בְּלִי עָוֹן, זֶה הוּא קָרְבָּן שָׁלֵם. וְנִקְרָא שְׁלָמִים, וְגַם כֵּן קָרְבָּן תָּמִיד הוּא שָׁלֵם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתָּמִיד מְכַפֵּר עַל עֲוֹנוֹת, מִכָּל מָקוֹם הוּא קָרְבָּן שָׁלֵם. רַבִּי אַבָּא פָּתַח, זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה וְגוֹ'. מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּ שֶׁרָצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁאָדָם יָבִיא קָרְבָּן עַל חֶטְאוֹ אֶלָּא רוֹצֶה רוּחַ נִשְׁבָּרָה. וּבְנֵי אָדָם אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁאוֹמְרִים. וְכָךְ שָׁמַעְתִּי מִן הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ, כְּשֶׁאָדָם בָּא לְהִטָּמֵא בַּעֲוֹנוֹתָיו, הוּא מַמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ מִצַד הַטּוּמְאָה, וְהָרוּחַ מִתְגָאֶה עַל הָאָדָם, וְשׁוֹלֵט עָלָיו לְכָל רְצוֹנוֹ. וְצַד הַטּוּמְאָה הַהוּא, שֶׁהָרוּחַ נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, מִתְגַבֵּר בְּכֹחוֹ וּמִתְחַזֵּק וְשׁוֹלֵט עָלָיו לִרְצוֹנוֹ. בָּא אָדָם וְשׁוֹלֵט עָלָיו לְהִטָּהֵר, מְטַהֲרִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. בִּזְמָן שֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, הַחוֹטֵא מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ. כָּל כַּפָּרָה שֶׁלּוֹ תְּלוּיָה עָלָיו, עַד שֶׁמִּתְחָרֵט וּמְשַׁבֵּר לְאוֹתוֹ רוּחַ מִצַד הַטּוּמְאָה שֶׁמָּשַׁךְ עָלָיו בְּחֶטְאוֹ, מִגַּאֲוָתוֹ, וּמַשְׁפִּילוֹ. וְזֶה הוּא שְׁבִירָה לְאוֹתוֹ מַדְרֵגַת הַטּוּמְאָה, שֶׁהָרוּחַ נִמְשָׁךְ מִמֶּנָּהּ, וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר אוֹתוֹ רוּחַ הַטּוּמְאָה, וּמַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, זֶה הוּא קָרְבָּן הַמְּקוּבָּל בְּרָצוֹן כָּרָאוּי. וְאִם אוֹתוֹ רוּחַ הַטּוּמְאָה, אֵינוֹ נִשְׁבָּר, אֵין קָרְבָּנוֹ כְּלוּם, וְהוּא נִמְסָר לַכְּלָבִים. כִּי קָרְבָּן זֶה אֵינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא שֶׁל הַכְּלָבִים. וּמִשּׁוּם זֶה זִבְחֵי אֱלֹקִים כָּרָאוּי, הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה, שֶׁיִּשָּׁבֵר אוֹתוֹ רוּחַ הַטּוּמְאָה, וְלֹא יִשְׁלוֹט. וְעַל כֵּן, מִי שֶׁמְּשַׁבְּרוֹ כָּרָאוּי, עָלָיו כָּתוּב, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב. אוֹתוֹ אִישׁ יִהְיֶה בָּטוּחַ שֶׁלֹּא יָשׁוּב אֵלָיו לְעוֹלָם. זֶה שֶׁאָמַר וְלֹא יָשׁוּב. לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אָדָם זֶה שֶׁאֵינוֹ מִתְגָאֶה וְאֵינוֹ מִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגֵי הָעוֹלָם, אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה, כִּי הוּא בְּכָבוֹד אֶצְלוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ב

א. שָׁכַח וְלֹא הִזְכִּיר בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב קְדֻשַּׁת הַיּוֹם אִם נִזְכַּר קדֶם שֶׁיַּתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית בְּשַׁבָּת אוֹמֵר בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְאוֹת וְלִבְרִית קדֶשׁ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. בְּיוֹם טוֹב אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וּמַתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית וְגוֹמְרָהּ. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית פּוֹסֵק וְחוֹזֵר לְרֹאשׁ שֶׁהוּא בִּרְכַּת הַזָּן: ב. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים שָׁכַח וְלֹא אָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא אִם נִזְכַּר קדֶם שֶׁהִתְחִיל בְּרָכָה רְבִיעִית אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן וְאֵינוֹ חוֹתֵם בָּהּ וּמַתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית וְגוֹמְרָהּ. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית גּוֹמֵר אוֹתָהּ וְאֵינוֹ חוֹזֵר וְכֵן בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים אִם שָׁכַח וְלֹא הִזְכִּיר הָעִנְיָן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֵינוֹ חוֹזֵר:

מוסר

ספר חסידים סימן קפ קפא קפב

אַל יֵשֵׁב אָדָם בְּמָקוֹם שֶׁאוֹכְלִים כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֹּשֶׁת: אֶחָד חִלֵּל שַׁבָּת וְהָיָה נוֹשֵׂא אֶת כַּסְפּוֹ בָּא לִפְנֵי חָכָם לְהוֹרוֹת לוֹ תְּשׁוּבָה אָמַר לֵהּ: הַכֶּסֶף אוֹ שָׁוְיוֹ חַלֵּק לַעֲנִיִּים שֶׁמִּתְבַּיְּשִׁים לְקַבֵּל צְדָקָה וְלֹא רָצָה לָתֵת וְגַם הֶחָכָם לֹא אָמַר לוֹ תְּשׁוּבָה אַחֶרֶת: מַעֲשֵׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה אֶחָד מְבַיְּשׁוֹ וּמְדַבֵּר לוֹ דְּבָרִים רָעִים אָמְרוּ לוֹ הַקָּהָל: נַעֲשֶׂה לוֹ נְזִיפָה וְנִגְזֹר עָלָיו חֵרֶם. אָמַר לָהֶן: אַל תַּעֲשׂוּ. אָמְרוּ לוֹ: נַעֲשֶׂה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה לַאֲחֵרִים. אָמַר לָהֶם: מִמֶּנִּי תִּלְמְדוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ שֶׁאֲנִי סוֹבֵל וְאֵינִי נוֹתֵן לָכֶם לְהִתְקוֹטֵט בִּשְׁבִיל כָּךְ כְּשֶׁתִּשְׁמְעוּ אֶת חֶרְפַּתְכֶם מִנִּי נָבָל כָּל הַיּוֹם מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף אַל תָּשִׂימוּ לֵב לְכָל דְּבָרָיו הֲרֵי כְּתִיב (במדבר יב) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם. וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב אַחֲרָיו (דברים לד): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד וְגוֹ'. וּכְתִיב (שם יג) אַחֲרֵי ה' תֵּלֵכוּ. וּכְתִיב (ישעיה מב) הֶחֱשֵׁתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק:

שופטים יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ב) כִּֽי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אֽוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַֽעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָֽה אֱלֹהֶיךָ לַֽעֲבֹר בְּרִיתֽוֹ: אֲרֵי יִשְׁתְּכַח בֵּינָךְ בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ גְבַר אוֹ אִתְּתָא דִי יַעְבֵּד יָת דְבִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעְבַּר עַל קְיָמֵהּ:

רש''י לעבר בריתו. אשר כרת אתכם שלא לעבוד עבודה זרה:

(ג) וַיֵּלֶךְ וַֽיַּֽעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹֽא צִוִּֽיתִי: וַאֲזַל וּפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וּסְגִיד לְהוֹן וּלְשִׁמְשָׁא אוֹ לְסִיהֲרָא אוֹ לְכָל חֵילֵי שְׁמַיָא דִי לָא פַקֵדִית:

רש''י אשר לא צויתי. לעבדם:

(ד) וְהֻֽגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָֽרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶֽעֶשְׂתָה הַתּֽוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵֽל: וְיִתְחַוֵי לָךְ וְתִשְׁמַע וְתִתְבַּע יָאוּת וְהָא קֻשְׁטָא כֵּוַן פִּתְגָמָא אִתְעֲבִידַת תּוֹעֶבְתָּא הָדָא בְּיִשְׂרָאֵל:

רש''י נכון. מכון העדות:

(ה) וְהֽוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָֽאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרַע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָֽאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּֽאֲבָנִים וָמֵֽתוּ: וְתַפֵּק יָת גַבְרָא הַהוּא אוֹ יָת אִתְּתָא הַהִיא דִי עֲבָדוּ יָת פִּתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין לִתְרַע בֵּית דִינָךְ יָת גַבְרָא אוֹ יָת אִתְּתָא וְתִרְגְמִנוּן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן:

רש''י והוצאת את האיש ההוא. אל שעריך וגו' . המתרגם אל שעריך, לתרע בית דינך, טועה, שכן שנינו אל שעריך זה שער שעבד בו, או אינו אלא שער שנדון בו, נאמר שעריך למטה ונאמר שעריך למעלה (פסוק ב) מה שעריך האמור למעלה שער שעבד בו אף שעריך האמור למטה שער שעבד בו. ותרגומו לקרוך:

נביאים - ישעיה - פרק נא

(יח) אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה: לֵית דִּמְנַחֵם לָהּ מִכָּל בְּנִין דִּילֵידַת וְלֵית דְּמַתְקִיף בִּידָה מִכָּל בְּנִין דְּרַבִּיאַת : (יט) שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ: תַּרְתֵּין עָקָן אָתָאָה עֲלָךְ יְרוּשְׁלֵם לָא יְכֵילֵית לְמֵיקָם כַּד אַרְבַּע יֵיתוּן עֲלָךְ בִיזָא וּתְבָרָא וְכַפְנָא וְחַרְבָּא לֵית דִּי מְנַחֲמֵיךְ אֱלָהֵין אֲנָא :

רש''י שתים הנה קראתיך . צרות כפולות שתים שתים : מי אנחמך . מי אביא לך לנחמך ולומר אף אומה פלונית היא לקתה דוגמתך :

(כ) בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת יְהוָה גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ: בְּנֵיךְ יְהוֹן מִטָּרְפִין רָמָן בְּרֵישׁ כָּל שׁוֹקַיָּא כְּמִזְרָקֵי מְצַדָּן מְלָן חֵימְתָא מִן קֳדָם יְיָ מְזוֹפִיתָא מִן קֳדָם אֱלָהֵיךְ :

רש''י עולפו . לשון עייפות כמו ( עמוס ח ) תתעלפנה הבתולות בצמא פשמי''ר בלע''ז . כתוא מכמר . הפקר כתוא זה שנפל למכמר , תוא כמו ותאו וזמר ( דברי' יד ) :

(כא) לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן: (פ) בְּכֵן שִׁמְעִי כְעַן דָא מִטַּלְטַלְתָּא דְרַוְיָא מִן עָקָא וְלָא מִן חֲמָר :

רש''י ושכורת ולא מיין . שכורת מדבר אחר שלא מיין :

כתובים - תהילים - פרק מה

(ה) וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ: וְשִׁיבְהוֹרָךְ סַגִי בְּגִין כֵּן תִּצְלַח לְמִרְכַּב עַל סוּסֵי מַלְכוּתָא עַל עֵסַק הֵמְנוּתָא וּקְשׁוֹט וְעִנְוְתָנוּתָא צִדְקְתָא וְיַלְפִנָךְ יְיָ לְמֶעְבַּד דְחִילָן בְּיַד יְמִינָךְ :

רש''י על דבר אמת . להורות כדת ולהתנהג בענות צדק : ותורך . התורה ודבר האמת שתעסוק בו היא תורה אותך טכסיסי המלחמה לעשות ימינך נוראות לפי שהזכיר תלמוד תורה בלשון מלחמה נופל בו ל' ימין המיומנת להלחם , ( כלומר הסדר להלחם ביד ימין ) :

(ו) חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ: גִּרְרָךְ שְׁלִיפִין עַמְמִין תְּחוֹתָךְ יִפְּלוּן וּבְנֵי קַשְׁתָּךְ יִשְׁתַּלְחוּן בְּלֵב סָנְאֵי מַלְכָּא :

רש''י חציך שנונים . בלב אויבי המלך שנונים אגיישוץ בלע''ז , והרי זה מקרא מסורס מצינו שהתלמידים קרוים חצים שנאמר כחצים ביד גבור כן בני הנעורים ( לקמן קכ''ז ) ותלמידי חכמים ( המזויינים ) בהלכה קרוים אויבים זה לזה לפי שעה שנאמר לא יבושו כי ידברו את אויבי' בשער ( שם ) : עמים תחתיך יפלו . בשכר התורה יפלו העובדי גלולים תחתיהם של ישראל :

(ז) כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ: כּוּרְסֵי יְקָרָךְ יְיָ קַיָים לְעָלְמֵי עַלְמִין חוּטְרָא תְרֵצְתָּא חוּטְרָא דְמַלְכוּתָךְ :

רש''י כסאך אלהים . כסאך שר ושופט לעולם ועד כענין שנאמר נתתיך אלהים לפרעה ( שמות ו' ) ולמה בשביל ששבט מישור שבט מלכותך שמשפטיך אמת וראוי אתה למלוך :

(ח) אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ: מְטוּל דִי רִחַמְתָּ צִדְקָתָא וּסְנֵיתָא רִשְׁעָא מְטוּל הֵיכְנָא רַבּיָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִשְׁחָא דְחֶדְוָא יַתִּיר מִן חַבְרָךְ :

רש''י משחך וגו' שמן ששון . כל לשון גדולה נופל עליה ל' משיחת שמן כדת המלכים :

משנה ביצה פרק א

א. בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵּאָכֵל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת:

ברטנורה   (א) ביצה שנולדה ביום טוב. [ביום טוב] שלאחר שבת עסקינן. וטעמייהו דבית הלל דאמרו לא תאכל, משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, ונמצאת שבת מכינה ליום טוב, והתורה אמרה (שמות טז) והיה ביום הששי והכינו, וסתם ששי חול הוא, וחול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, דיום טוב נמי אקרי שבת, ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב. והכנה כי הך דביצה אע''ג דבידי שמים היא מקריא הכנה. ומיהו, שבת ויום טוב דחשיבי, בעי סעודתן הזמנה בחול ואין אחד מהן מכין לחברו אפילו בהכנה דבידי שמים. אבל סעודת חול לא חשיבא ולא בעיא הזמנה, הלכך באחד בשבת בעלמא שאינו יום טוב לית לן למיסר ביצה שנולדה בו לפי שנגמרה בשבת, דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זימון מבעוד יום. ואסרו ביצה שנולדה בכל יום טוב ואע''פ שאינו אחר שבת, גזירה משום יום טוב שאחר שבת. וכן אסרו ביצה שנולדה בכל שבת לגומעה חיה, גזירה משום שבת שאחר יום טוב. ושבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. וכן שני ימים טובים של ראש השנה. אבל שני ימים טובים של גליות דממה נפשך אחד מהם חול, ביצה שנולדה בזה מותרת בזה: שאור בכזית. לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דזה וזה בכזית, מדפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ, שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת (שמות יב), לומר לך זהו שאור וזהו חמץ כזה כן זה. כי פליגי, לענין ביעור, בית שמאי סברי מדכתב רחמנא לתרוייהו שאור וחמץ ולכתוב חמץ שאין חמוצו קשה ואפילו הכי חייב לבער וקל וחומר לשאור שחימוצו קשה, אלא שמע מינה שיעורו: של זה לא כשיעורו של זה, ולא ילפינן ביעור מאכילה. ובית הלל סברי, זה וזה בכזית, דילפינן ביעור מאכילה. ומשום דהנך תלת מילי מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל גבי יום טוב, תנא להו הכא גבי הדדי: בככותבת. תמרה:

ב. הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶה. שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא:

ברטנורה   (ב) השוחט חיה ועוף. הבא לשחוט חיה ועוף ונמלך בבית דין כיצד יעשה: בית שמאי אומרים. בית דין מורין לו שישחוט לכתחלה ויחפור בדקר נעוץ שהכינו מבעוד יום, כלומר שיעקור אותו ממקום נעיצתו ויעלה עפר ויכסה. ומיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח הראוי לכיסוי, שאינו מחוסר כתישה: דקר. יתד שנועצים בארץ. לשון וידקור את שניהם (במדבר כה): שאפר כירה מוכן הוא. לאו אמלתייהו דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא מלתא באנפי נפשה הוא, והכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא ואינו צריך הזמנה, דדעתיה עלויה. ולא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב אסור, דליכא למימר דעתיה עלויה מאתמול. ואם ראוי לצלות בו ביצה, שעדיין הוא רמץ חם, אע''פ שהוסק ביום טוב, מותר לכסות בו, איידי דמצי להפוכי ביה לצלות בו ביצה, שקיל ליה נמי ומכסה בו:

ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ, אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִטּוֹל, אֶלָּא אִם כֵּן נִעְנַע מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עוֹמֵד וְאוֹמֵר זֶה וָזֶה אֲנִי נוֹטֵל:

ברטנורה   (ג) אין מוליכין את הסולם משובך לשובך. בסולם של עליה כ''ע לא פליגי דאסור ובסולם של שובך נמי כשהוא מוליכו ברה''ר מודו ב''ה דאסור שהרואה אומר לתקן גגו הוא מוליכו ועושה מלאכה ביו''ט כי פליגי שמוליכו ברה''י ואין בני אדם רואים אותו ב''ש סברי אין מוליכין שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור וב''ה מתירין אע''ג דבעלמא דינא הכי הוא הכא שרי משום שמחת יו''ט: מחלון לחלון. באותו שובך עצמו שכן דרך שובך להיות בו (מחיצות הרבה) קן לכל זוג וזוג וחלון בכל קן וקן: זה וזה אני נוטל. פלוגתייהו דב''ש וב''ה דוקא בבריכה ראשונה שדרך מגדלי יונים תמיד להניח בריכה ראשונה דהיינו שני גוזלות ראשונות שאמהות משתעשעות בהן ולא יברחו וב''ש סברי דבדבור בעלמא לא סגי דילמא כי שקיל להו למחר אתי לאמלוכי וחייס עלייהו והוי טילטול שלא לצורך אבל משנענע וממשמש בהן מבעוד יום לשחיטה ולא חס עלייהו תו לא חיישינן דחייס וב''ה סברי לא גזרינן דלמא חס עלייהו ואפי' בבריכה ראשונה:

ד. זִמֵּן שְׁחוֹרִים וּמָצָא לְבָנִים, לְבָנִים וּמָצָא שְׁחוֹרִים, שְׁנַיִם וּמָצָא שְׁלשָׁה, אֲסוּרִים. שְׁלשָׁה וּמָצָא שְׁנַיִם, מֻתָּרִים. בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן, אֲסוּרִים. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא הֵם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים:

ברטנורה   (ד) זמן שחורים ומצא לבנים. הא מלתא דפשיטא הוא ולא אצטריך למתנייהו אלא ה''ק זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים והכי פירושא דמתני' זימן שחורים בקן זה ומצא בו לבנים זימן בשני לבנים ומצא בו שחורים מהו דתימא הני אינהו ואתהפוך אתהפוכי קמ''ל: שנים ומצא שלשה. ואינו מכיר המוכנין, כולן אסורין: שלשה ומצא שנים מותרים. האחד הלך, והשנים נשארו. ולא אמרינן כשם שהאחד הלך כן הלכו כולם והני אחריני נינהו: זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן. ובתוך הקן לא מצא כלום, אסורים: ואם אין. באותו שובך אלא הן: הרי אלו מותרין. ואע''פ שיש שובך אחר קרוב לו בתוך חמשים אמה, אם אין אותו שובך בשורה של שובך זה בשוה אלא בקרן זוית, לא אמרינן מההוא שובך הקרוב אתו, שהגוזלות כל זמן שאינם פורחים אלא מדדין ברגליהן אינן מדדין אלא כנגד הקן שלהן בשוה, שאם רואין קניהן כשהופכין לאחוריהן מדדין ואם לאו אין מדדין:

ה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחֲזִיר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי לְקַצֵב עָלָיו בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לִפְנֵי הַדָּרְסָן וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ כַּזַּיִת בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין לֹא אֶת הַקָּטָן וְלֹא אֶת הַלּוּלָב וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

ברטנורה   (ה) העלי. יד של עץ גדול הרבה ועגול שכותשים בו את הריפות ודומיהן. ומפני כובדו וגדלו אין תורת כלי עליו: לקצב. לחתוך: ובית הלל מתירין. משום שמחת יום טוב, ואע''פ שאין עליו תורת כלי: לפני הדורסן. שידרסו עליו בני אדם כדי שלא יפסיד: ולא יגביהנו. לטלטלו לאחר הפשטתו: ובית הלל מתירין. דאי לא שרית ליה לא שחיט כדי שלא להפסיד העור וממנע משמחת יום טוב: תריסין. מוכרי בשמים יש להן חנויות העשויות כמין תיבות ועומדות בשוק ואינן מחוברות בקרקע, ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות, ופעמים שמסלקים אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות: מתירין אף להחזיר. בתריסין שאין להם ציר כלל כולי עלמא לא פליגי דשרי אפילו לנעול בהן פתח [בית שבתוך] החצר. ובתריסין שיש להן ציר מן הצד כולי עלמא לא פליגי דאסור לנעול בהן אפילו פתחי חנויות, דדמי לבנין. כי פליגי, בתריסין שיש להן ציר באמצע כעין בליטה ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות, בית שמאי סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד, ובית הלל סברי לא גזרינן בתריסי חנויות, ושרי להחזיר, משום דבעי לאפוקי תבלין ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב: לא את הקטן. ולא כל מידי דלאו צורך אכילה: ובית הלל מתירין. דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה נמי שלא לצורך אכילה. והוא שיהיה בה צורך מצוה כגון הני דחשיב במתני' או צורך הנאה כגון מפתח ביתו וכיוצא בהן. לאפוקי הוצאת אבנים וכיוצא בזה דבהא מודו בית הלל דאסור:

ו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין חַלָּה וּמַתָּנוֹת לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, גְּזֵרָה שָׁוָה, חַלָּה וּמַתָּנוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וּתְרוּמָה מַתָּנָה לַכֹּהֵן, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה, כָּךְ אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בַּתְּרוּמָה שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ, תֹּאמְרוּ בַּמַּתָּנוֹת שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָן:

ברטנורה   (ו) אין מוליכין חלה [ומתנות ביום טוב. אע''פ שמותר בהפרשתם, לא שרו בהולכתם, אלא תיקון עיסתו התירו לו ולא יותר: מתנות. הזרוע והלחיים והקיבה: גזירה שוה. לאו דוקא, דכולה מדרבנן גזרו משום גזירה דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב, אלא דומיא דגזרה שוה: מתנה לכהן. מעשרים וארבע מתנות כהונה: כשם שאין מוליכין את התרומה וכו'. הך מתני' אדחיא לה בגמרא, דלא נחלקו ב''ש וב''ה שמוליכין חלה ומתנות. לא נחלקו אלא בהולכת תרומה, שב''ש אומרים אין מוליכין וב''ה אומרים מוליכין. אמרו להן ב''ש לב''ה חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן, כשם שמוליכין את המתנות כך מוליכין את התרומה, אמרו להם ב''ש, לא, אם אמרתם בחלה ומתנות שזכאי בהרמתן, שנתנו חכמים כח ורשות בהפרשתן לפי שהחיוב שלהן בא ביום טוב דלשין ושוחטין ביום טוב וכיון שהותרו אותן של יום טוב שרינן להו להוליך אותן שנעשו מערב יום טוב, תאמרו בתרומה שאינה זכאי בהרמתה, שהרי אי אפשר שיבוא חיוב תרומה לכרי ביום טוב לפי שאין חיוב תרומה אלא משעת מריחה בכרי ואין ממרחין ביום טוב, הלכך אין מוליכין תרומה ביום טוב:

ז. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים תַּבְלִין נִדּוּכִין בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ. וְהַמֶּלַח בַּפַּךְ, וּבְעֵץ הַפָּרוּר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים תַּבְלִין נִדּוֹכִין כְּדַרְכָּן בְּמָדוֹךְ שֶׁל אֶבֶן, וְהַמֶּלַח בְּמָדוֹךְ שֶל עֵץ:

ברטנורה   (ז) במדוך של עץ. אבל לא של אבן. ומיהו במדוך של עץ נדוכין כדרכן ואין צריך שינוי, מפני שהן מפיגין טעמן אם נדוכין מאתמול: והמלח בפך. של חרס ידוכנו: או בעץ פרור. הוא הכף שמגיסין בו הקדירה, דמלח בעי שינוי, שהיה לו לדוך מאתמול, שאינו מפיג טעמו. והלכה שהבא לדוך מלח ביו''ט מטה המדוכה על צדה ודך על ידי שינוי. והתבלין נדוכין כדרכן ואין צריכין שינוי:

ח. הַבּוֹרֵר קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בּוֹרֵר אֹכֶל וְאוֹכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ בְּקָנוֹן וּבְתַמְחוּי, אֲבָל לֹא בְטַבְלָא וְלֹא בְנָפָה וְלֹא בִכְבָרָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה:

ברטנורה   (ח) בורר אוכל. מלקט האוכל אחד אחד מן הפסולת: בורר כדרכו בחיקו. ובלבד שלא יהיה טורח ברירת הפסולת מרובה. אבל אם טורח ברירת הפסולת מרובה על טורח ברירת האוכל כגון שהפסולת דק ביותר אע''פ שהאוכל מרובה בשיעורו על הפסולת, מודים בית הלל שבורר את האוכל ומניח את הפסולת, דלמעוטי בטרחא עדיף: אף מדיח ושולה. שמביא כלי מלא קטנית ונותן עליו מים והפסולת צף על פני המים ומסיר אותו בידו: שולה. כמו של נעלך (שמות ג). ואין הלכה כרבן גמליאל:

ט. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מָנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין. מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְבוּאָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה:

ברטנורה   (ט) אין משלחין ביום טוב. דורון איש לרעהו: אלא מנות. דבר מוכן שאין עשוי להניחו למחר, כגון חתיכות בשר ודגים: ובית הלל אומרים וכו'. ולא שרו בית הלל אלא לשלוח על ידי אדם אחד או שנים. אבל שלשה בני אדם או יותר נושאי מנחה אסור, דאוושא מלתא טובא ונראין כמוליכין למכור בשוק: אבל לא תבואה. שאינה ראויה לאכילה שהרי צריכה טחינה ואין טוחנין ביום טוב: ור' שמעון מתיר בתבואה. שיכול לכתשה במכתשת קטנה ויבשלה מעשה קדירה. ואין הלכה כר' שמעון:

י. מְשַׁלְּחִין כֵּלִים, בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם, וְהֵן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסֻמָּר וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָפוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא מִנְעָל לָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָרִיךְ אֻמָּן. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְיוֹם טוֹב, מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ:

ברטנורה   (י) משלחין כלים תפורין. דחזו למלבוש. ושאינן תפורין חזו לאכסויי: כלאים. כשהן קשין שאין מחממין, מותר לשכב עליהם: סנדל המסומר. של עץ מחופה מסמרים. שגזרו חכמים עליו שלא לנעלו בשבת ויו''ט, משום מעשה שהיה שנהרגו הרוגי מלכות על ידו, כמבואר במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה (דף ס): ולא מנעל שאינו תפור. ואפילו הוא מחובר ביתדות של עץ וכיוצא בהן: אף לא מנעל לבן. באתריה דר' יהודה לא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחירין אותו: שצריך אומן. להשחירו: כל שנאותין בו. הכי קאמר, כל שנאותין בו בחול כמות שהוא ואינו צריך למלאכה אחרת, אע''פ שאין נאותין בו ביום טוב כגון תפילין שבחול לובשין אותן כמות שהן וביום טוב אין לובשין אותן, משלחין אותן ביום טוב:

גמרא ביצה דף יד ע''ב

בֵּין תְּפוּרִים וְכוּ'. בִּשְׁלָמָא תְּפוּרִים חֲזוּ לְמַלְבּוּשׁ שֶׁאֵין תְּפוּרִים נָמֵי חֲזוּ לְכִסּוּיֵי אֶלָּא כִּלְאַיִם. לְמַאי חֲזוּ, וְכִי תֵּימָא חֲזוּ לְמֵימָךְ תּוּתֵהּ וְהַתַּנְיָא (ויקרא יט) לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ. אֲבָל אַתָּה יָכוֹל לְהַצִיעוֹ תַּחְתֶּיךָ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן שֶׁמָּא תִּכָּרֵךְ לוֹ נִימָא עַל בְּשָׂרוֹ. וְכִי תֵּימָא דְּמַפְסִיק מִידֵי דְּבֵינֵי בֵּינֵי. וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַבִּי מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דְּבִירוּשָׁלַיִם אֲפִלּוּ עֶשֶׂר מַצָעוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְכִלְאַיִם תַּחְתֵּיהֶן אָסוּר לִישָׁן עֲלֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ אֶלָּא בְּוִילוֹן וְהָאָמַר עוּלָא וִילוֹן טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מִתְחַמֵּם כְּנֶגְדּוֹ אֶלָּא בְּקָשִׁין. וְכִי הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ הַאי נַמְטָא גַּמְדָּא דְּנָרָשׁ שַׁרְיָא. אָמַר רַב פַּפָּא עַרְדָּלַיִן אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אָמַר רָבָא הָנֵי צְרָרֵי דִּפְשִׁיטֵי אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. דְּבִזָרְנֵי יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. רַב אָשֵׁי אָמַר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ:

רש''י למימך. לכפלה: שמא תכרך לו נימא. ויש נימין גדולים וגסים ומחמם במקומה ועובר משום לא תלבש שעטנז, א''נ נימא בעלמא כיון דעיקר הבגד מהנהו ומחממו מלמטה הוי ליה הא לבישה דאית בה הנאה: דמפסיק מידי. שנותן בגד אחר ביניהם: אסור לישן עליהם. מדרבנן: בוילון. שראוי לפרסו כנגד הפתח: וילון טמא. מקבל טומאה ולא עשאוה כאחד ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה: מתחמם כנגדו. מעטף בשוליו לפיכך יש תורת כלי עליו וכיון דמתחמם כנגדו אסור לעשותו כלאים: בקשין. קשין שאין מתחממין מותר לישב עליהם: גמדא. קשה דבר שהוא כווץ נעשה קשה: דנרש. שם מקום: שריא. לישיבה שאינו מתחמם: צררי דפשיטי כו'. בגד כלאים שצוררין בו מעות מותר לתתן בחיקו שהמעות מקשין אותו ואינו מחמם: בזרני. שצרור בהם זרעים: יש בהם משום כלאים. ואסור לתתן בתוך חיקו: ערדלאים. שרגילין ללבשן תחת מנעליהן ותולה עליהן עור של תישים מעובדין תחת קרקעיתן כנגד העקב של רגל ויש עושין אותן של צמר וקורין אותן נמטי:

זוהר וארא דף כ''ו ע''ב

פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים הַאי קְרָא הָכִי מִבְעֵי לֵהּ וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ (אֶלָּא זַכָּאָה הוּא מָאן דְּיִשְׁתַּדָּל כְּאוֹרָיְתָא). תּוּ (תָּא חֲזִי) וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לִבְּךָ מִבְעֵי לֵהּ. אֶלָּא אָמַר מֹשֶׁה אִי אַתְּ בָּעֵי לְמֵיקָם עַל דָּא וּלְמִנְדַּע כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וּכְדֵין תִּנְדַּע לֵהּ. לְבָבֶךָ יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע דְּאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא וְאִיהוּ חַד. כְּדֵין תִּשְׁכַּח כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים דְּהָא אִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא וְאִיהוּ חַד. וְעַל דָּא וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ לְמִנְדַּע מִלָּה. תּוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר חַיָּבִין עָבְדִין פְּגִימוּתָא לְעֵלָּא. מַאי פְּגִימוּתָא דִּשְׂמָאלָא לָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא. דְּיֵצֶר רָע לָא אִתְכְּלִיל בְּיֵצֶר טוֹב בְּגִין חוֹבַיְהוּ דִּבְנֵי נָשָׁא. וּפְגִימוּ לָא עָבְדֵי אֶלָּא לוֹן מַמָּשׁ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים לב) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם. כִּבְיָכוֹל עָבְדֵי וְלָא עָבְדֵי. עָבְדֵי דְּלָא אִתְמַשָּׁךְ עֲלַיְהוּ בִּרְכָן דִּלְעֵילָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר. וְלָא עָבְדֵי דְּהָא שְׁמַיָּא נָטְלֵי לוֹן לְגַרְמַיְהוּ בִּרְכָאן מַה דְּיִצְטְרִיךְ. וְלָא נָטְלֵי לַאֲמְשָׁכָא לְתַתָּא וַדַּאי מוּמָם דְּאִנּוּן חַיָּבִין אִיהִי תוּ לוֹ בְּוָא''ו דְּלָא אִתְכְּלִיל יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא בְּגִין דְּלָא יִתְמַשְּׁכוּן בִּרְכָאן לְתַתָּאֵי לֹא בְּאָלֶ''ף דְּהָא לָא נָטְלֵי לְאִתְמַשְּׁכָא לְתַתָּא. מָאן גָּרִים דָּא. בְּגִין דְּחַיָּבִין מַפְרִישִׁין יֵצֶר רָע מִיֵּצֶר טוֹב. וּמִתְדַבְּקָן בְּיֵצֶר רָע. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. כְּהַאי גַּוְנָא. הָכָא אִתְרְמִיז יִחוּדָא קַדִּישָׁא וְאַזְהָרָה הוּא לְבַר נָשׁ לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כַּדְקָא יָאוּת בִּרְחִימוּ עִלָּאָה בְּכָל לְבָבְךָ דָּא יְמִינָא וּשְׂמָאלָא (נ''א קַדִּישָׁא) דְּאִקְרֵי יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ דָּא נֶפֶשׁ דָּוִד דְּאִתְיְהִיבַת בֵּינַיְהוּ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ לְאַכְלָלָא לוֹן לְעֵלָּא בַּאֲתַר דְּלֵית בֵּהּ שִׁיעוּרָא הָכָא הוּא יִחוּדָא שְׁלִים לְמִרְחָם לֵהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּדְקָא יָאוּת:

תרגום הזוהר פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךְ כִּי הַוָּיָ''ה הוּא הָאֱלֹקִים. שׁוֹאֵל, מִקְרָא זֶה הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹקִים, וְלִבְסוֹף, וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךְ. וְעוֹד, וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לִבְּךְ, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וְלֹא לְבָבֶךְ. אֶלָּא אָמַר מֹשֶה, אִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲמֹד עַל זֶה וְלָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹקִים, אָז, וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךְ, וְתֵדַע זֶה, כִּי לְבָבֶךְ פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁיֵּצֶר הַטּוֹב וְיֵצֶר הָרַע, הַשּׁוֹכְנִים בַּלֵּב, נִכְלְלוּ זֶה בָּזֶה, וְהֵם אֶחָד. וְאָז תִּמְצָא כִּי הַוָּיָה הוּא הָאֱלֹקִים, כִּי נִכְלְלוּ זֶה בָּזֶה, וְהוּא אֶחָד. לָכֵן הִקְדִּים הַכָּתוּב, וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךְ, לָדַעַת עַל יָדוֹ אֶת הַדָּבָר, שֶׁיְיָ הוּא הָאֱלֹקִים. עוֹד אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הָרְשָׁעִים עוֹשִׂים פְּגָם לְמַעְלָה עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. מַהוּ הַפְּגָם. הוּא, כִּי הַשְׂמֹאל אֵינוֹ נִכְלָל בַּיָּמִין לְמַעְלָה, אֶלָּא שׁוֹלֵט בַּדִּין בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁהוּא מִשּׁוּם שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע לְמַטָּה אֵינוֹ נִכְלָל בַּיֵּצֶר הַטּוֹב מֵחֲמַת הַחַטָּאִים שֶׁל בְּנֵי אָדָם וְאֵינָם עוֹשִׂים פְּגָם לְמַעְלָה, אֶלָּא לְעַצְמָם מַמָּשׁ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, שִׁחֵת לוֹ לֹא בָנָיו מוּמָם, הַיְנוּ כִּבְיָכוֹל עוֹשִׂים פְּגָם וְאֵינָם עוֹשִׂים פְּגָם: עוֹשִׂים, הַיְנוּ שֶׁגּוֹרְמִים, שֶׁלֹּא יִמָּשְׁכוּ עֲלֵיהֶם הַבְּרָכוֹת שֶׁל מַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר. וְלֹא עוֹשִׂים, מִשּׁוּם שֶׁהַשָּׁמַיִם, מְקַבְּלִים לְעַצְמָם בְּרָכוֹת וְשֶׁפַע כַּמָּה שֶׁצְרִיכִים, אֶלָּא שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים שֶׁפַע לְהַמְּשִׁיךְ לְמַטָּה, וַדַּאי מוּמָם שֶׁל אֵלּוּ הָרְשָׁעִים הוּא. עוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ, לוֹ עִם ו' פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁלֹּא נִכְלָל הַיָּמִין בַּשְׂמֹאל, לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמָּשַׁכְנָה בְּרָכוֹת לְמַטָּה וְעַל זֶה נֶאֱמַר שִׁחֵת לוֹ עִם ו'. לֹא עִם א' כָּתוּב, שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים בְּרָכוֹת לְהַמְּשִׁיךְ אֶל הַתַּחְתּוֹנִים. מִי גָּרַם זֶה. הוּא בִּשְׁבִיל שֶׁהָרְשָׁעִים מַפְרִידִים הַיֵּצֶר הָרַע מִיֵּצֶר הַטּוֹב. וּמִתְדַבְּקִים בַּיֵּצֶר הָרַע. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹקֶיךְ בְּכָל לְבָבְךְ וּבְכָל נַפְשְׁךְ וּבְכָל מְאֹדֶךְ, כְּעֵין זֶה, גַּם כָּאן נִרְמָז יִחוּד הַקָּדוֹשׁ, וְאַזְהָרָה הוּא לָאָדָם לְיַחֵד אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כָּרָאוּי, בְּאַהֲבָה עֶלְיוֹנָה. בְּכָל לְבָבְךְ: הַיְנוּ בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךְ, זֶהוּ יָמִין וּשְׂמֹאל שֶׁנִּקְרָא יֵצֶר הַטּוֹב וְיֵצֶר הָרַע. וּבְכָל נַפְשְׁךְ, זֶהוּ נֶפֶשׁ דָּוִד שֶׁנִּתְּנָה בֵּינֵיהֶם. וּבְכָל מְאֹדֶךְ, הַיְנוּ לִכְלל אוֹתָם, הַיָּמִין וְהַשְׂמֹאל, לְמַעְלָה, בַּמָּקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ שִׁעוּר. כָּאן הוּא הַיִּחוּד הַשָּׁלֵם לֶאֱהוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ:

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ב-ג

א. מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵּרֵךְ. אִם נִזְכַּר קדֶם שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמַּאֲכָל שֶׁבְּמֵעָיו חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. נִתְעַכֵּל הַמָּזוֹן בְּמֵעָיו אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ לָכֵן אִם נֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְלֹא יָדַע אִם בֵּרֵךְ אוֹ אִם לֹא בֵּרֵךְ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. וְהוּא שֶׁלֹּא נִתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו: ב. חֲמִשָּׁה מִינִין הֵן: הַחִטִּין וְהַשְּׂעוֹרִין וְהַכֻּסְמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. הַכֻּסְמִין מִמִּין הַחִטִּין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן מִמִּין הַשְּׂעוֹרִין. וַחֲמִשָּׁה מִינִין הָאֵלּוּ כְּשֶׁהֵן שִׁבֳּלִים נִקְרָאִים תְּבוּאָה בְּכָל מָקוֹם וְאַחַר שֶׁדָּשִׁין וְזוֹרִין אוֹתָן נִקְרָאִין דָּגָן וּכְשֶׁטּוֹחֲנִין אוֹתָן וְלָשִׁין אֶת קִמְחָן וְאוֹפִין אוֹתָן נִקְרָאִים פַּת. וְהַפַּת הַנַּעֲשֶׂה מֵאֶחָד מֵהֶן הִיא הַנִּקְרֵאת פַּת בְּכָל מָקוֹם בְּלֹא לִוּוּי:

מוסר

ספר חסידים סימן קפג קפד

אֶחָד הָיָה מְצַעֵר אֶת הֶחָכָם וְאָמְרוּ לְחָכָם כַּמָּה גָּדוֹל עֲוֹן אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁמְּצַעַרְךָ עַל לֹא פֶּשַׁע. אָמַר לוֹ הֶחָכָם: אֵינִי מַפְשִׁיעוֹ אֶלָּא עֲוֹנוֹתַי עָשׂוּ לִי. אָמַר: מִצְוָה לְךָ לְהַעֲנִישׁוֹ וּלְקַלְּלוֹ. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן הָיִיתִי מַעֲנִישׁ וּמְקַלֵּל אֶת עַצְמִי כִּי עֲוֹנוֹתַי גָּרְמוּ לְצַעַר זֶה שֶׁהֲרֵי אָמַר הַכָּתוּב: הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ. אָמַר יְהוּדָה: בָּרוּר לִי שֶׁאֶחָד מֵעֲבָדֶיךָ שָׂם הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחְתּוֹ אֶלָּא עֲוֹנֵנוּ גָּרַם שֶׁבָּא לָנוּ לְצַעַר, לָכֵן כְּשֶׁקִּלֵּל שִׁמְעִי אֶת דָּוִד אָמַר דָוִד (ש''ב טז) הַנִּיחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי ה' אָמַר לוֹ וַעֲוֹנִי גָּרַם, אִם לֹא הָיִיתִי חוֹטֵא לֹא בָּא אַמְנוֹן לִשְׁכַּב עִם תָּמָר וְלֹא הָיָה אַבְשָׁלוֹם מוֹרֵד בְּאָבִיו וְשׁוֹכֵב עִם נְשֵׁי אָבִיו, לְפִיכָךְ מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חַי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו: שְׁלֹשָה אֵינָן נוֹדָעִים אֶלָּא בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים הֶעָנָו בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְהַגִּבּוֹר בַּמִּלְחָמָה וְהָאוֹהֵב בִּשְׁעַת הַצֹרֶךְ:

שופטים יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(ו) עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָֽד: עַל מֵימַר תְּרֵין סַהֲדִין אוֹ תְּלָתָא סַהֲדִין יִתְקְטִל דְחַיַב קְטוֹל לָא יִתְקְטֵל עַל מֵימַר סָהִיד חָד:

רש''י שנים [עדים] או שלשה. אם מתקימת עדות בשנים למה פרט לך בשלשה, להקיש שלשה לשנים, מה שנים עדות אחת, אף שלשה עדות אחת, ואין נעשין זוממין עד שיזומו כלם:

(ז) יַד הָֽעֵדִים תִּֽהְיֶה בּוֹ בָרִֽאשֹׁנָה לַֽהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַֽחֲרֹנָה וּבִֽעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּֽךָ: (פ) יְדָא דְסַהֲדַיָא תְּהֵי בֵהּ בְּקַדְמֵיתָא לְמִקְטְלֵהּ וִידָא דְכָל עַמָא בְּבַתְרֵיתָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ: (ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּֽוֹ: אֲרֵי יִתְכַסֵי מִנָךְ פִּתְגָמָא לְדִינָא בֵּין דְמָא לִדְמָא בֵּין דִינָא לְדִינָא וּבֵין מַכְתַּשׁ סְגִירוּ לְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ פִּתְגָמֵי פְלֻגְתָּא דִינָא בְּקִרְוָיךְ וּתְקוּם וְתִסַק לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ:

רש''י כי יפלא. כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה, שהדבר נבדל ומכסה ממך: בין דם לדם. בין דם טמא לדם טהור: בין דין לדין. בין דין זכאי לדין חיב: בין נגע לנגע. בין נגע טמא לנגע טהור: דברי ריבת. שיהו חכמי העיר חולקים בדבר, זה מטמא וזה מטהר זה מחיב וזה מזכה: וקמת ועלית. מלמד שבית המקדש גבוה מכל המקומות:

(ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּֽהֲנִים הַֽלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִֽהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָֽרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּֽט: וְתֵיתֵי לְוָת כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי וּלְוָת דַיָנָא דִי יְהֵי בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וְתִתְבַּע וִיחַוּוּן לָךְ יָת פִּתְגָמָא דְדִינָא:

רש''י הכהנים הלוים. הכהנים שיצאו משבט לוי: ואל השפט אשר יהיה בימים ההם. ואפלו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו אתה צריך לשמוע לו. אין לך אלא שופט שבימיך:

(י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה וְשָֽׁמַרְתָּ לַֽעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרֽוּךָ: וְתַעְבֵּד עַל מֵימַר פִּתְגָמָא דִי יְחַוּוּן לָךְ מִן אַתְרָא הַהוּא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ וְתִטַר לְמֶעְבַּד כְּכֹל דִי יַלְפֻנָךְ:

נביאים - ישעיה - פרק נא

(כב) כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ יְהוָה וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד: כִּדְנַן אֲמַר רִבּוֹנִיךְ יְיָ וֵאלָהִיךְ דַעֲתִיד לְמֶעְבַּד פּוּרְעֲנוּת דִּין עַמֵּיהּ הָא קַבֵּלִית מִן יְדִיךְ יָת כָּסָא דִלְוָטָא יָת פַּיְלֵי כָּסָא דְחֵימְתֵי לָא תּוסִיפִין לְמשְׁתָּהּ עִוד דִלְוָטָא יַת פַּיְלֵי כָּסָא דְחֵימְתֵי לָא תּוֹסִיפִין לְמִשְׁתָּהּ עוֹד :

רש''י יריב עמו . אשר ידין דין עמו :

(כג) וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים: (פ) וְאֵמְסְרִינָהּ בְּיַד דַהֲווֹ מוֹנָן לִיךְ דַּהֲווֹ אָמְרִין לְנַפְשֵׁיךְ אַמְאִיכִי וְנֶעְדֵי וְאַמְאֵיכְתְּ כְּאַרְעָא יְקָרִיךְ וַהֲוֵית כְּשׁוּק לְעָדָן :

רש''י מוגיך . מניעיך ומטלטליך כמו והנה ההמון נמוג ( ש''א יד ) קרושלי''ר בלע''ז . שחי ונעבורה . על גביך :

נב (א) עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא: אִתְגְּלָא אִתְגְּלָא לִבְשִׁי תוּקְפֵיךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי לְבוּשִׁי תּוּשְׁבַּחְתִּיךְ יְרוּשְׁלֵם קַרְתָּא דְּקוּדְשָׁא אֲרֵי לָא יוֹסְפוּן וְיֶעְדוּן בִּיךְ עוֹד עָרְלִין וּמְסָאֲבִין : (ב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם (התפתחו) הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן: (ס) אִתְנַפְּצִי מֵעַפְרָא קוּמִי תְבִי עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא יְרוּשְׁלֵם אִתְפְּסָקוּ חִנְקֵי צַוְרֵיכוֹן שְׁבִיָּא כְּנִשְׁתָּא דְּצִיּוֹן :

רש''י התנערי . אישקור''א בלעז כמנער את הטלית : קומי . מן הארץ מגזרת לארץ תשב ( לעיל ג ) : שבי . על הכסא : התפתחי . הוי נתרת : מוסרי . קריגל''ש בלע''ז : שביה . כמו שבויה :

(ג) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ: (ס) אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ מַגָּן אִזְדַּבִּנְתּוּן וְלָא בִכְסַף תִּתְפָּרְקוּן :

רש''י חנם נמכרתם . על עסקי חנם הוא יצר הרע שאינו לכם לשכר : ולא בכסף תגאלו . אלא בתשובה :

כתובים - תהילים - פרק עה

(י) וַאֲנִי אַגִּיד לְעֹלָם אֲזַמְּרָה לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: וַאֲנָא אֲתַנֵי לַעֲלָם נִסַּיָּא אֲשַׁבַּח לֵאלָהָא דְיַעֲקֹב :

רש''י ואני אגיד לעולם . מאז והלאה את נקמתו וגבורתו :

(יא) וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק: וְכָל תְּקוֹף רוּם רַשִּׁיעַיָּא אַמְאֵיךְ אֶתְּלְשִׁנוּן מִתּוּקְפֵיהוֹן יִתְרוֹמֵם תְּקוֹף רוֹמְהוֹן דְצַדִּיקַיָּא :

רש''י וכל קרני רשעים . של עמלק : אגדע . כענין שנא' ( יחזקאל כה ) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל ישראל יגדעו קרן עמלק וגו' ואז תרוממנ' קרנות צדיקו של עולם ישראל שהם שבחו של הקב''ה :

עו (א) לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר: לְשַׁבָּחָא בְּתוּשְׁבַּחְתָּא תוּשְׁבְּחָא עַל יְדָא דְאָסָף שִׁירָא : (ב) נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ: אִתְיְדַע בִּדְבֵית יְהוּדָה אֱלָהָא בִּדְבֵית יִשְּׂרָאֵל רַב שְׁמֵיהּ : (ג) וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן: וַהֲוָה בִירוּשְׁלֵם בֵּית מַקְדְּשֵׁיהּ וּמְדוֹר בֵּית שְׁכִינַת קוּדְשֵׁהּ בְּצִיּוֹן :

משנה סוטה פרק ו

א. מִי שֶׁקִּנֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה, אֲפִלּוּ שָׁמַע מֵעוֹף הַפּוֹרֵחַ, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּשְּׂאוּ וְיִתְּנוּ בָהּ מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה:

ברטנורה   (א) מי שקינא. ונסתרה אפילו שמע מעוף הפורח. שנסתרה: יוציא ויתן כתובה. ר' אליעזר לטעמיה דאמר בפ''ק סתירה לא בעי עדות ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים דהיינו נמי כעוף הפורח, דאתקש סתירה לטומאה דכולהו מהימני בה, הלכך נאסרה עליו. ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה: רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. נשים הטוות לאור הלבנה. רבי יהושע לטעמיה דאמר משקה על פי שנים. מיהו משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה בפריצותה מכוער הדבר ותצא, דהא אפילו מיא תו לא בדקי לה כדתניא בפ''ק, וטהורה היא, ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. והלכה כרבי יהושע:

ב. אָמַר עֵד אֶחָד אֲנִי רְאִיתִיהָ שֶׁנִּטְמֵאת, לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין אַף לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ. חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ וִיבִמְתָּהּ וּבַת בַּעְלָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת, וְלֹא לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא תִשְׁתֶּה:

ברטנורה   (ב) אני ראיתיה שנטמאת. באותה סתירה, שהיא ע''פ עדים לר' יהושע, או ע''פ עוף הפורח לר' אליעזר: לא היתה שותה. דעד אחד נאמן בה אף להפסידה כתובתה שרגלים לדבר: אף לפסלה מכתובתה. שלא תשתה ולא תטול כתובתה: ויבמתה. אשת אחי בעלה: ובת בעלה. מאשה אחרת: הרי אלו נאמנות. לעדות זו, אע''פ שהן פסולות לכל שאר עדות שהוא לרעתה, לפי שהתורה האמינה כל עדות שיש בה. ומיהו לא לפסלה מכתובתה, הואיל ושונאות אותה, אלא שלא תשתה:

ג. שֶׁהָיָה בַדִּין, וּמָה אִם עֵדוּת רִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין אוֹסְרַתָּה אִסוּר עוֹלָם, אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם. עֵדוּת אַחֲרוֹנָה שֶׁאוֹסְרַתָּה אִסוּר עוֹלָם, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִתְקַיֵּם בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר וְעֵד אֵין בָּהּ, כָּל עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ. קַל וָחֹמֶר לְעֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה מֵעַתָּה, וּמָה אִם עֵדוּת אַחֲרוֹנָה שֶׁאוֹסְרַתָּה אִסוּר עוֹלָם, הֲרֵי הִיא מִתְקַיֶּמֶת בְּעֵד אֶחָד. עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין אוֹסְרַתָּה אִסוּר עוֹלָם, אֵינוֹ דִין שֶׁתִּתְקַיֵּם בְּעֵד אֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כד) כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שם יט), עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר, מַה לְּהַלָּן עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אַף כָּאן עַל פִי שְׁנַיִם עֵדִים:

ברטנורה   (ג) שהיה בדין. שלא יהא נאמן בה עד אחד, אם לא מגזירת הכתוב: עדות הראשונה. סתירה שאין אוסרתה איסור עולם. אלא עד שתשתה: אינה מתקיימת בפחות משנים. כדבעינן למימר מגזירה שוה, ור' יהושע היא: עדות האחרונה. טומאה: כל עדות שיש בה. נאמן בה דכתיב ועד אין בה, וכל עד האמור בתורה סתם אינו אלא שנים, מדאיצטריך קרא לומר (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש, שמע מינה דעד שנים במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב אחד. והכי קאמר קרא תרי לית בה אלא חד, וקאמר והיא לא נתפסה לאוסרה, אלמא עד אחד מהימן:

ד. עֵד אוֹמֵר נִטְמֵאת וְעֵד אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאת, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת נִטְמֵאת וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא נִטְמֵאת, הָיְתָה שׁוֹתָה. אֶחָד אוֹמֵר נִטְמֵאת וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא נִטְמֵאת, הָיְתָה שׁוֹתָה. שְׁנַיִם אוֹמְרִים נִטְמֵאת וְאֶחָד אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאת, לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה:

ברטנורה   (ד) עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת. אוקי חד להדי חד, והרי היא בספיקה ושותה. ודוקא כי אתו בהדי הדדי, אבל בזה אחר זה, כשאמר הראשון נטמאת, הוי מהימן כבתרי. והשני האומר לא נטמאת הוי ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים: ושנים אומרים לא נטמאת. כלומר לא נטמאת בפניך, שכשבאת ומצאת שנסתרו יחד גם אנו היינו עמך ובפנינו לא נטמאת, הרי נסתלק העד ובטלו דבריו מפני השנים, והרי היא בספיקה אם נטמאת קודם שבאו אלו ומצאום, ולפיכך שותה. ואשמועינן תנא בהני תרי בבי דמתניתין דבפסולי עדות הלך אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא כלומר בין להשקותה בין שלא להשקותה:

גמרא סוטה דף לט ע''א

אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁנִּפְתַּח סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ח) וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָּל הָעָם. וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא שְׁתִיקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לב) וְהוֹחַלְתִּי כִּי לֹא יְדַבְּרוּ כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד. רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חַסְדָּא מֵהָכָא (נחמיה ח) וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים. אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא עָשִׂיתִי בֵּית הַכְּנֶסֶת קָפַנְדַּרְיָּא וְלֹא פָּסַעְתִּי עַל רָאשֵׁי עַם קדֶשׁ וְלֹא נָשָׂאתִי כַּפַּי בְּלֹא בְּרָכָה. מַאי מְבָרֵךְ אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב חַסְדָּא אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה. כִּי עָקַר כַּרְעֵהּ מַאי אָמַר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתְּהֵא בְּרָכָה זוֹ שֶׁצִוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא יְהֵא בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָוֹן. וְכִי מְהַדֵּר אַפֵּיהּ מִצִבּוּרָא מַאי אָמַר אַדְבְּרֵיהּ רַב חַסְדָּא לְרַב עוּקְבָא וְדָרַשׁ. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, אַף אַתָּה עֲשֵׂה עִמָּנוּ מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ. (דברים כד) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ וְגוֹ'. אָמַר רַב חַסְדָּא: אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לָכֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן עַד שֶׁיַּחְזְרוּ פְּנֵיהֶם מִן הַצִבּוּר. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חַסְדָּא: אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת הַכֹּהֲנִים עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִבּוּר וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַתְחִיל בִּבְרָכָה עַד שֶׁיִּכְלֶה דִּבּוּר מִפִּי הַקּוֹרֵא וְאֵין הַצִבּוּר רַשָּׁאִין לַעֲנוֹת אָמֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה בְּרָכָה מִפִּי הַכֹּהֲנִים וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַתְחִיל בִּבְרָכָה אַחֶרֶת עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִבּוּר. וְאָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב חַסְדָּא אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַחֲזִיר פְּנֵיהֶם מִן הַצִבּוּר עַד שֶׁיַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּשִׂים שָׁלוֹם וְאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲקֹר רַגְלֵיהֶם וְלֵילֵךְ עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאָמַר רַב זֵירָא, אָמַר רַב חַסְדָּא: אֵין הַצִבּוּר רַשָּׁאִין לַעֲנוֹת אָמֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה בְּרָכָה מִפִּי הַקּוֹרֵא וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִבּוּר. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא צָרִיךְ שֶׁיִּקְרָא בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה:

רש''י במה הארכת ימים. באיזה זכות: קפנדריא. לקצר דרכו דרך בה''כ ליכנס בפתח זה ולצאת כנגדו: ולא פסעתי על ראשי עם קודש. שהיו יושבים התלמידים בב''ה ע''ג קרקע והמהלך ביניהם כשהן יושבים נראה כפוסע על ראשיהם לפיכך צריך להקדים או לישב בחוץ: ולא נשאתי כפי לברך. כהן היה: וכי עקר כרעיה. בעבודה למיסק והוא מחזיר פניו כלפי תיבה מאי אומר: וכי מהדר אפיה. כשגומר ברכותיו מחזיר פניו לצד התיבה: מה שהבטחתנו. שתסכים על ידינו כדכתיב ואני אברכם: לכוף קשרי אצבעותיהם. שפושטין אותן כשמברכין: ואין הקורא. ש''צ הקורא כהנים: שיחזרו פניהם. לברך: אמן. של ברכת הודאה: לעקור רגליהם. מן הדוכן אלא עומדין צפופים לפני התיבה: עד שיכלה אמן. של ברכת התורה וכל הני משום דתרי קלי לא משתמעי:

זוהר מצורע דף נ''ה ע''א

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב (ויקרא טו) וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָֹתָם וְגוֹמֵר. בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם. וְהִזַּרְתֶּם כְּהַאי זָר דְּאִיהוּ זָר מִכֻּלְּהוּ וְלָא אִתְחַבָּר בְּמַה דְּלֵיתֵהּ דִּילֵהּ. וְתָא חֲזֵי בְּשַׁעֲתָא דְּמִסְתָּאֲבִין בְּנֵי נָשָׁא לְתַתָּא מְסָאֲבִין לוֹן בְּכֹלָּא וְהָא אִתְמַר (אֲבָל) בְּשַׁעֲתָא דְּרוּחַ מְסָאֲבָא אִתְעַר חֲשַׁבְתּוּן זָר אֶלָּא רוּחַ מְסָאֲבָא דִּלְתַתָּא אִתְעַר רוּחַ מְסָאֲבָא אָחֳרָא וְאִתְיְהִיב לֵהּ רְשׁוּתָא לְנָחֲתָא לְעָלְמָא מַאי רְשׁוּתָא רְשׁוּתָא דִּקְדֻשָּׁה דַּהֲוָה נָחִית וּמָחֵי בֵּהּ לָא אִשְׁתַּכָּח וְאִסְתַּלָּק וּכְדֵין אִתְגַּלְיָא דִּינָא לְקִבְלֵיהוֹן דְּחַיָּבִין וְאוֹסִיף דִּינָא עַל דִּינֵהּ וּכְדֵין תְּרֵין רוּחִין מִשְׁתַּכְּחִין בְּעָלְמָא חַד רוּחָא דְּדִינָא וְחַד רוּחָא דִּמְסָאֲבָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִצְטְרִיכְנָא הָכָא לְמֵימָר מִלָּה דְּאוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא. תָּא חֲזִי הָכָא יַלְפִינָן מִנֶּגַע דְּבֵיתָא דְּכַד רוּחָא מְסָאֲבָא שַׁרְיָא בְּבֵיתָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְדַכָּאָה לֵהּ שָׁדַר נֶגַע צָרַעַת בַּבַּיִת לְקַטְרְגָא דָּא בְּדָא וְהַהוּא נֶגַע לָא אַעְדֵּי מִבֵּיתָא וְאַף עַל גַּב דְּרוּחַ מְסָאֲבָא אִסְתַּלָּק מֵהַהוּא בֵּיתָא עַד דְּיִנְתְּצוּן בֵּיתָא אַבְנִין וְאָעִין וְכֹלָּא כְּדֵין אִתְדַּכֵּי אַתְרָא כְּהַאי גַּוְנָא מָאן דְּאִסְתָּאָב וְאִתְעַר רוּחַ מְסָאֲבָא וְשָׁארֵי עֲלוֹי כַּד בָּעֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדַכָּאָה עָלְמָא אִתְעַר רוּחַ דִּינָא תַּקִּיפָא וְאִשְׁתַּכָּח בְּעָלְמָא וְשַׁרְיָא עַל הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא וּמְקַטְרְגֵי דָּא בְּדָא עַד דְּיִתְעֲבַר מֵעָלְמָא וְהַהוּא רוּחָא דִּינָא תַּקִּיפָא לָא אִסְתַּלַּק מֵאַתְרֵהּ עַד דְּיִנְתַּץ אֲתַר שַׁיְּפִין וְגָרְמִין וְכֹלָּא. כְּדֵין אִתְדַּכֵּי עָלְמָא וְאִתְעַבְּרוּ מִנֵּהּ רוּחִין מְסָאֲבִין וְעָלְמָא אִשְׁתַּכַּח בְּדַכְיוּ וְעַל דָּא תָּנֵינָן אָתָא לְאִסְתָּאֲבָא מְסָאֲבִין לֵהּ וַדַּאי וַי לֵהּ לְבַר נַשׁ כַּד שָׁארֵי עֲלֵהּ רוּחַ מְסָאֲבָא וְאִשְׁתַּכַּח בֵּהּ בְּעָלְמָא דְּוַדַּאי לִנְדַּע דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְבַעֲרָא לֵהּ מִן עָלְמָא. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּכֻלְּהוּ קַדִּישִׁין וְאִשְׁתַּכָּחוּ בִּקְדֻשָּׁה קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְשַׁרְיָא עֲלֵהּ רוּחַ קַדִּישָׁא בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב, וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטּוּמְאָתָם וְגוֹ' בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם. וְהִזַּרְתֶּם, פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ זָר הַזֶּה, שֶׁהוּא זָר מִכֻּלָּם, וְאֵינוֹ מִתְחַבֵּר בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וּבֹא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם נִטְמָאִים לְמַטָּה, מְטַמְּאִים אוֹתָם בַּכֹּל, וּכְבָר לָמַדְנוּ זֶה. אֲבָל, בְּשָׁעָה שֶׁרוּחַ הַטּוּמְאָה נִתְעוֹרֵר לְמַטָּה מִתְעוֹרֵר רוּחַ זָר, כִּי רוּחַ הַטּוּמְאָה שֶׁלְּמַטָּה מְעוֹרֵר רוּחַ הַטּוּמְאָה הָאַחֵר, וְנִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת לָרֶדֶת בָּעוֹלָם. שׁוֹאֵל, מַה הָרְשׁוּת שֶׁנִּתְּנָה לוֹ. וּמֵשִׁיב, אוֹתָהּ רְשׁוּת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהָיְתָה יוֹרֶדֶת תָּמִיד וּמְעַכֶּבֶת אוֹתוֹ רוּחַ זָר מִלִּשְׁלוֹט, אֵינָהּ נִמְצֵאת, מֵחֲמַת רוּחַ הַטּוּמְאָה, וְהִיא מִסְתַּלֶּקֶת וְאָז מִתְגַלֶּה הַדִּין, שֶׁהוּא רוּחַ הַזָּר, כְּנֶגֶד הָרְשָׁעִים, וּמוֹסִיף דִּין עַל דִּין, כִּי נִמְצָא אָז, שֶׁשְּׁתֵּי רוּחוֹת נִמְצָאִים בְּעוֹלָם אֶחָד, רוּחַ הַדִּין, דְּהַיְנוּ רוּחַ זָר, וְאֶחָד, רוּחַ הַטּוּמְאָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּאן אֲנִי צָרִיךְ לוֹמָר דָּבָר שֶׁלָּמַדְתִּי מֵאָבִי. בֹּא וּרְאֵה, אֲנַחְנוּ לְמֵדִים כָּאן מִנֶּגַע הַבַּיִת. כִּי כְּשֶׁרוּחַ הַטּוּמְאָה שׁוֹרֶה בַּבַּיִת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְטָהֵר אֶת הַבַּיִת, שׁוֹלֵחַ נֶגַע צָרַעַת בַּבַּיִת, שֶׁיְּקַטְרְגוּ זֶה בָּזֶה, וְנֶגַע הַהוּא אֵינוֹ סָר מֵהַבַּיִת, אַחַר שֶׁנִּתְגַבֵּר עַל רוּחַ הַטּוּמְאָה וְאַף עַל פִּי שֶׁרוּחַ הַטּוּמְאָה נִסְתַּלֵּק מִן הַבַּיִת, עַד שֶׁיִּתְּצוּ אֶת הַבַּיִת, הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים וְהַכֹּל, אָז נִטְהָר הַמָּקוֹם. כְּעֵין זֶה, מִי שֶׁנִּטְמָא וְעוֹרֵר אֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה וְשׁוֹרֶה עָלָיו, כְּשֶׁרוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטַהֵר הָעוֹלָם מְעוֹרֵר כְּנֶגְדוֹ רוּחַ דִּין חָזָק, שֶׁהוּא נִמְצָא בָּעוֹלָם וְשׁוֹרֶה עַל רוּחַ הַטּוּמְאָה הַהוּא, וְנִלְחָמִים זֶה בָּזֶה עַד שֶׁמַּעֲבִיר אֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָעוֹלָם, וְאוֹתוֹ רוּחַ דִּין הֶחָזָק שֶׁל הַנֶּגַע שֶׁהֱעֶבִירוֹ מִן הָעוֹלָם, אֵינוֹ מִסְתַּלֵּק מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁיִּתּוֹץ הַמָּקוֹם, דְּהַיְנוּ הַגּוּף, הָאֵבָרִים וְהָעֲצָמוֹת וְהַכֹּל, אָז נִטְהָר הָעוֹלָם וְרוּחוֹת הַטּוּמְאָה נֶעֱבָרִים, וְהָעוֹלָם נִמְצָא בְּטָהֳרָה. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, הַבָּא לִטָּמֵא מְטַמְּאִים אוֹתוֹ וַדַּאי. אוֹי לוֹ לָאָדָם שֶׁשּׁוֹרֶה עָלָיו רוּחַ הַטּוּמְאָה וְנִמְצָא עִמּוֹ בָּעוֹלָם, כִּי יָדוּעַ וַדַּאי, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְבַעֲרוֹ מִן הָעוֹלָם, וְעַל כֵּן יוֹסִיף לוֹ טוּמְאָה. כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים שֶׁכֻּלָּם קְדוֹשִׁים, וְנִמְצָאִים בִּקְדֻשָּׁה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְשׁוֹרֶה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקָּדוֹשׁ, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ג

א. הָאוֹכֵל פַּת חַיָּב לְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ, וּלְאַחֲרֶיהָ אַרְבַּע בְּרָכוֹת. אָכַל דָּגָן שָׁלוּק כְּמוֹ שֶׁהוּא מְבָרֵךְ לְפָנָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וּלְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. אָכַל קֶמַח, מְבָרֵךְ לְפָנָיו שֶׁהַכֹּל וּלְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת: ב. קֶמַח שֶׁל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁשְּׁלָקוּהוּ וְעֵרְבוּהוּ בְּמַיִם אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִים אִם הָיָה עָבֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לַאֲכִילָה וּלְלָעֲסוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בִּתְחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּלְבַסּוֹף עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה וְאִם הָיָה רַךְ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לִשְׁתִיָּה מְבָרֵךְ עָלָיו בִּתְחִלָּה שֶׁהַכֹּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:

מוסר

ספר חסידים סימן קפה

לְעוֹלָם לֹא יְהֵא אָדָם כְּפוּי טוֹבָה כִּי מְמַהֲרִים לִפָּרַע מִמֶּנּוּ. שֶׁהֲרֵי נָבָל הָיָה כְּפוּי טוֹבָה לְדָוִד וַעֲבָדָיו שֶׁשּׁוֹמְרִים צֹאנוֹ וְחוֹמָה הָיוּ עֲלֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א כה) חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם וְכוּ' מֵת לַעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים. וְשִׁמְעִי שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה לוֹ רָעָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ לֹא מֵת אֶלָּא שִׁמְעִי בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה קָרוֹב לְשָׁאוּל לֹא הָיָה כְּפוּי טוֹבָה, אֲבָל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו הָיוּ קְרוֹבִים לְנָבָל וְעָשׂוּ לוֹ טוֹבָה וְהָיָה כְּפוּי טוֹבָה, לְפִיכָךְ מִהֲרוּ לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ וּכְתִיב (משלי יז) מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָּמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ. וְלָמָּה לֹא תָּמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוִֹ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה אִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ אוֹיְבֵי אִישׁ בַּעַל הַבַּיִת כְּדִכְתִיב (מיכה ז) אוֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ אוֹתוֹ שֶׁגָּמַל לָהֶם טוֹבָה וְהִכְנִיסָם לְבֵיתוֹ יְשַׁלְּמוּ לוֹ רָעָה. לֹא תָּמִישׁ כָּתוּב בְּיוּ''ד כְּאִלּוּ אָמַר עַל נָבָל שֶׁמֵּת לְיוּ''ד יָמִים. וְיִרְמְיָהוּ בִּקֵּשׁ עַל כְּפוּיֵי טוֹבָה אֵלּוּ שֶׁלֹּא לְהַאֲרִיךְ אַפַּיִם לְאוֹתָן שֶׁהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם טוֹבָה. וְהֵם מְשִׁיבִים לוֹ רָעָה תַּחַת טוֹבָה. וְאִם תֹּאמַר לָמָּה בִּקֵּשׁ נְקָמָה כִּי לֵית דִּינָא בְּאַרְעָא כִּי הָיוּ חֲפֵצִים בַּעֲלִילָה בְּלֹא יְדִיעָתוֹ לְתָפְשׂוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ) אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ, הֲרֵי לֹא יוּכַל לְהִשָּׁמֵר מֵהֶם וּמְגָרְשִׁים אוֹתוֹ מִנַּחֲלָתוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו יִקָּחוּ:

שופטים יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹֽאמְרוּ לְךָ תַּֽעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹֽאל: עַל מֵימַר אוֹרַיְתָא דִי יַלְפֻנָךְ וְעַל דִינָא דִי יֵימְרוּן לָךְ תַּעְבֵּד לָא תִסְטֵּי מִן פִּתְגָמָא דִי יְחַוּוּן לָךְ יַמִינָא וּשְׂמָאלָא:

רש''י ימין ושמאל. אפלו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל:

(יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַֽעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַֽ אֶל הַכֹּהֵן הָֽעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִֽעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵֽל: וּגְבַר דִי יַעְבֵּד בִּרְשַׁע בְּדִיל דְלָא לְקַבָּלָא מִן כַּהֲנָא דְקָאֵם לְשַׁמָשָׁא תַמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אוֹ מִן דַיָנָא וְיִתְקְטֵל גַבְרָא הַהוּא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִיִשְׂרָאֵל: (יג) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עֽוֹד: (ס) וְכָל עַמָא יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן וְלָא יַרְשִׁיעוּן עוֹד:

רש''י וכל העם ישמעו. מכאן שממתינין לו עד הרגל וממיתין אותו ברגל:

(יד) שני כִּֽי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִֽירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָֽמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִֽיבֹתָֽי: אֲרֵי תֵעוֹל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וְתֵירְתַהּ וְתֵיתֵב בַּהּ וְתֵימַר אֱמַנִי עֲלַי מַלְכָּא כְּכָל עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנָי: (טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹֽא אָחִיךָ הֽוּא: מַנָאָה תְמַנֵי עֲלָךְ מַלְכָּא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ מִגוֹ אַחָיךְ תְּמַנֵי עֲלָךְ מַלְכָּא לֵת לָךְ רְשׁוּ לְמַנָאָה עֲלָךְ גְבַר נוּכְרַי דִי לָא אֲחוּךְ הוּא: (טז) רַק לֹֽא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹֽא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַֽיהֹוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹֽסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עֽוֹד: לְחוֹד לָא יַסְגֵי לֵהּ סוּסָוָן וְלָא יָתֵב יָת עַמָא לְמִצְרָיִם בְּדִיל לְאַסְגָּאָה לֵהּ סוּסָוָן וַיְיָ אֲמַר לְכוֹן לָא תוֹסְפוּן לְמִתוּב בְּאֹרַח הָדֵין עוֹד:

רש''י לא ירבה לו סוסים. אלא כדי מרכבתו, שלא ישיב את העם מצרימה, שהסוסים באים משם. כמה שנאמר בשלמה, ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה (מלכים א' י, כט) :

נביאים - ישעיה - פרק נב

(ד) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ: אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְמִצְרַיִם נְחַת עַמִּי בְקַדְמֵיתָא לְאִתּוֹתָבָא תַּמָּן וְאַתּוּרָאָה בִּלְמָא אַנְסֵיהּ :

רש''י מצרים ירד עמי וגו' . הם המצריים היו להם קצת חוב עליהם שנעשו להם אכסניא וכלכלו' אבל אשור באפס ובחנ' עשקו :

(ה) וְעַתָּה (מי) (לי) מַה לִּי פֹה נְאֻם יְהוָה כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם (משלו) מֹשְׁלָיו יְהֵילִילוּ נְאֻם יְהוָה וְתָמִיד כָּל הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ: וּכְעַן עֲתִידְנָא לְמִפְרַק אֲמַר יְיָ אֲרֵי אִזְדַּבֵּן עַמִּי מַגָּן עַמְמַיָּא דִּשְׁלִיטוּ בְהוֹן מִשְׁתַּבְּחִין אֲמַר יְיָ וּתְדִירָא כָל יוֹמָא עַל פּוּלְחָן שְׁמִי מַרְגְּזִין :

רש''י מה לי פה . למה אני שוהא ומשהא בני כאן : יהילילו . מתפארים לאמר ידינו רמה : מנואץ . מתנאץ והרי זה דוגמת וישמע את הקול מדבר אליו ( במדבר ח ) :

(ו) לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי: (ס) בְּכֵן יִתְרַבָּא בְעַמְמַיָּא שְׁמִי בְּכֵן בְּעִדָּנָא הַהִיא תֵּידְעוּן אֲרֵי אֲנָא הוּא דְמַלְלֵית וּמֵימְרִי קַיָּם :

רש''י ידע עמי . כשאגאלם יכירו כי שמי אדון שליט ומושל כמשמעו : לכן ביום . גאולתם יבינו כי אני הוא המדבר והנני קיימתי :

(ז) מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ: מַה יַאֲיָן עַל טוּרֵי אַרְעָא דְּיִשְּׂרָאֵל רִגְלֵי מְבַסַּר מַשְׁמַע שְׁלָם מְבַסַּר טָב מַשְׁמַע פּוּרְקָן אֲמַר לִכְנִשְׁתָּא דְּצִיּוֹן אִיתְגְּלִיאַת מַלְכוּתָא דֶאֱלָהִיךְ : (ח) קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן: קַל פַּרְנָסַיִךְ דִּמְרִימִין קָלְהוֹן כַּחֲדָא מְשַׁבְּחִין אֲרֵי בְעֵינֵיהוֹן יֶחֱזוּן גְּבוּרָן דִּי עֲבַד יְיָ כַּד יְתִיב שְׁכִנְתֵּהּ לְצִיּוֹן :

רש''י צופיך . צופים שמעמידין על החומות והמגדלים לבשר ולראות מי בא לעיר :

(ט) פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי נִחַם יְהוָה עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם: בּוּעוּ וְשַׁבַּחוּ כַּחֲדָא חָרְבַת יְרוּשְׁלֵם אֲרֵי עָתִיד יְיָ לְנַחֲמָא עַמֵּהּ פָּרִיק יְרוּשְׁלֵם :

כתובים - תהילים - פרק צד

(יט) בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי: בְּסִגְעֵי מַחְשְׁבָתָא בְגַוַּי נִיחוּמָתָךְ יְפַרְנְקוּן נַפְשִׁי : (כ) הַיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת יֹצֵר עָמָל עֲלֵי חֹק: הַאֶפְשַׁר דְיִתְחַבֵּר עִמָּךְ כּוּרְסֵי שִׁקְרָא בִּרְיַת לְעוּתָא הֲיִתְעַתֵּד עֲלֵי קְיָם :

רש''י היחברך כסא הוות . היוכל להדמות לך האומות היוצרים צלמים ומסכות של עמל : עלי חק . בשביל חק להיותו חק להם עבודתם :

(כא) יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ: יִכְנְסוּן בִּישָׁן עַל נַפְשָׁא דְצַדִּיקָא וְאַדְמָא זַכַּי יְחַיְּבוּן דִּין דִקְטוֹל :

רש''י יגודו . יאספו גדודים על נפש צדיק להרוג : ירשיעו . יחייבו בדין להורגו :

(כב) וַיְהִי יְהוָה לִי לְמִשְׂגָּב וֵאלֹהַי לְצוּר מַחְסִי: וִיהֵי יְיָ לִי לְסָעִיד וֵאלָהִי לִתְקוֹף רוּחֲצָנִי : (כג) וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ: וַאֲתִיב עֲלֵיהוֹן יָת שְׁקָרֵיהוֹן וּבְבִישָׁתְהוֹן יְגַמְרִינוּן יְגַמְרִינוּן יְיָ אֱלָהָנָא :

רש''י אונם . אונסם כמו ( איוב כא ) יצפון לבניו אונו :

צה (א) לְכוּ נְרַנְּנָה לַיהוָה נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ: אֱתוּן נְשַׁבַּח קֳדָם יְיָ נְיַבֵּב קֳדָם תַּקִּיף פּוּרְקָנָא :

משנה שבועות פרק ד

א. שְׁבוּעת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וְלֹא בַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִין וְלֹא בַקְּרוֹבִין, בַּכְּשֵׁרִים וְלֹא בַפְּסוּלִין. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָרְאוּיִין לְהָעִיד, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ. וּמִפִּי אֲחֵרִים, אֵין חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָהֶן בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים, אֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָהֶן בְּבֵית דִּין:

ברטנורה   (א) שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים. דכתיב (ויקרא ה) והוא עד בראוי להעיד הכתוב מדבר ואשה אינה ראויה להעיד דכתיב (דברים יט) ועמדו שני אנשים אנשים ולא נשים. וההוא קרא בעדים הוא דכתיב נאמר כאן שנים. ונאמר להלן שנים. ע''פ שנים עדים (שם יז): ולא בקרובים. דפסולי עדות נינהו דכתיב (שם כד) לא יומתו אבות על בנים. בעדות בנים. וה''ה לשאר קרובים: ולא בפסולים. כגון חייבי מיתות וחייבי מלקיות וגזלן דאקרו רשעים והתורה אמרה אל תשת רשע עד: ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד. לאפוקי מלך שאינו מעיד. והפסולים לעדות מדרבנן כגון משחקים בקוביא ומפריחי יונים: בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד מפי עצמו. אם מפי עצמו נשבע שבועה שאיני יודע לך עדות חייב. בין נשבע בפני בית דין בין שלא בפני בית דין: ומפי אחרים. כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני. ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות אינם חייבין עד שיכפרו בב''ד. דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאילו היה מגיד היה מועיל. וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ואין הלכה כר''מ:

ב. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, וְעַל שִׁגְגָּתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת, וְאֵינָן חַיָּבִין עַל שִׁגְגָּתָהּ. וּמַה הֵן חַיָּבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:

ברטנורה   (ב) וחייבין. קרבן עולה ויורד על זדון השבועה שהרי לא נאמר בה ונעלם: ועל שגגתה עם זדון העדות. שיודעים ששבועה זו אסורה אבל אין יודעים שחייבים עליה קרבן: ואין חייבין על שגגתה. אם שוגגים הם לגמרי כסבורים שאין יודעין לו עדות ואח''כ נזכרו שהרי הן אנוסים ולא קרינן בהו ונשבע על שקר:

ג. שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד. אָמַר לִשְׁנַיִם בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ אָמֵן, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ, פְּטוּרִים. כָּפְרוּ, חַיָּבִים עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְעָמִים בִּפְנֵי בֵית דִּין וְכָפְרוּ, אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אֶחָת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טַּעַם, הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת:

ברטנורה   (ג) ובאו לבית דין והודו פטורים. ואפילו כפרו חוץ לבית דין על כל שבועה שאין כפירה חוץ לבית דין חשובה כפירה: כפרו בבית דין חייבין על כל אחת ואחת. דאמר קרא (ויקרא ה) והיה כי יאשם לאחת מאלה לחייב על כל אחת ואחת: מה טעם. אין חייבים אלא אחת אפילו שתקו וכפרו לבסוף. ולא אמרינן כפירה קיימא אכולהו לחייבם על כל אחת ואחת: הואיל. ואילו כפרו בבית דין בפעם ראשונה שוב לא היו יכולין לחזור ולהודות. שכבר הגידו שאינם יודעים לו שום עדות. ושוב אין חוזרים ומגידים הלכך אף על גב דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועות היו לבטלה. חוץ מן הראשונה. דאם מה ששתק בראשונה כפירה היא. שוב אינם ראויים להשביען ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין. ומה זו שבועה על שבועה. על כרחך כי כתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת. אשבועה חוץ לב''ד וכפרו בב''ד כתיב דשבועות דחוץ לבית דין שהיה משביען שיבאו לב''ד ויעידו ולא יצאו לבטלה. וראויות לחלק שאם כפרו שם בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען:

ד. כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין. בְּזֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי פָטוּר. כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד, הַכּוֹפֵר חַיָּב. הָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה, שְׁתֵּיהֶם חַיָּבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בִּשְׁתֵּיהֶן:

ברטנורה   (ד) כפרו שניהם כאחת. בתוך כדי דבור: בזה אחר זה. שהיה בין זה לזה יותר מכדי דבור: הראשון חייב. אבל השני פטור. שמכיון שכפר הראשון שוב אין השני ראוי להעיד. שהוא יחידי: שתיהן חייבות. בגמרא פריך ראשונה אמאי חייבת הא קיימא כת שנייה. ומה הפסידו הראשונים בכפירתם ומשני דמתני' איירי כגון שהיו העדים של כת שנייה קרובים בנשותיהן שלא היו כשרים להעיד כשכפרה כת ראשונה ונשותיהן גוססות. מהו דתימא כיון דקיי''ל רוב גוססים למיתה. הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא קיימא שנייה. קמ''ל השתא מיהא לא שכיב ונמצא שלא היה שם בשעת כפירה אלא כת ראשונה בלבד ולפיכך חייבין:

ה. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, אֵין חַיָּבִין אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיַד פְּלוֹנִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה, חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי פִּקְדוֹן חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְמִין. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, אֵין חַיָּבִין אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיַד פְּלוֹנִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְמִין, חַיָּבִין עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:

ברטנורה   (ה) תשומת יד. הלואה ששם בידו ממון: ואבדה. שמצא אבדתי: חטין ושעורין וכוסמין. רישא אשמועינן מין אחד ותביעות חלוקות. וסיפא אשמועינן תביעה אחת כולם פקדון. ומינים חלוקים:

ו. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַשְׁלוּמֵי כֶפֶל, תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְשֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתִּי, וּפִתָּה אֶת בִּתִּי, וְשֶׁהִכַּנִי בְנִי, וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי, וְשֶׁהִדְלִיק אֶת גְּדִישִׁי בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין:

ברטנורה   (ו) נזק וחצי נזק. בחצי נזק צרורות דממונא הוא ולא קנסא דאמרינן בעדות של קנס אין חייבין: תשלומי כפל ותשלומי ד' וה'. משום קרנא: שאנס איש פלוני ופיתה את בתי. משום בשת ופגם דממונא הוא: ושהכני בני. הכאה שאין בה חבורה שאינו חייב עליה מיתה. וכיון דליכא מיתה איכא ממון: ושחבל בי חברי ביה''כ. ונקט לה דאף על גב דענוש כרת חייב ממון:

ז. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאֲנִי כֹהֵן, שֶׁאֲנִי לֵוִי, שֶׁאֵינִי בֶן גְּרוּשָׁה, שֶׁאֵינִי בֶן חֲלוּצָה, שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי כֹהֵן, שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי לֵוִי, שֶׁאֵינוֹ בֶן גְרוּשָׁה, שֶׁאֵינוֹ בֶן חֲלוּצָה, שֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתּוֹ, וּפִתָּה אֶת בִּתּוֹ, וְשֶׁחָבַל בִּי בְנִי, וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי, וְשֶׁהִדְלִיק גְּדִישִׁי בַשַּׁבָּת, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין:

ברטנורה   (ז) שאני כהן פטורין. שאין העדים חייבין אלא כשכפרו בדבר שיש בו תביעות ממון: שאנס איש פלוני או פיתה בתו של פלוני. ובתו דקתני אאיש פלוני כהן דלעיל קאי (דתנא לעיל מיניה שאיש פלוני כהן או לוי. ואינו בן גרושה ועליה קאי). או שהשביען שאנס איש פלוני את בתו של אותו פלוני דאיירי ביה עד השתא: פטורים. דבעינן שישמעו מפי התובע. ובגמרא מוקי לה בבא בהרשאה. ואי תביעת ממון אחר הוי היו חייבים ואשמועינן דאין נחשב המורשה בעל דין בזה כשאר ממון דכיון דממון שהוא שואל לא מטיא לידיה מעולם לא מצי למכתב הרשאה עליה: ושחבל בי בני. חבלה. היא חבורה: פטורין. שאם העידוהו היה מתחייב מיתה. ולא ממון: ושחבל בי חברי ושהדליק את גדישי בשבת. דתרוייהו חיוב מיתה נינהו ופטורים מן הממון:

ח. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, אִם לֹא תָבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי לִתֵּן לִי מָאתַיִם זוּז וְלֹא נָתַן לִי, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִים, שֶׁאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל תְּבִיעַת מָמוֹן כַּפִּקָּדוֹן:

ברטנורה   (ח) שאמר איש פלוני ליתן לי וכו' פטורים. דכתיב בשבועת העדות תחטא וכתיב בשבועת הפקדון תחטא. מה שבועת הפקדון על תביעת ממון שיש לו על חברו. אף שבועת העדות צריך שתהיה על תביעת ממון שיש לו עליו. וזה שטוען שאמר איש פלוני ליתן. לי מאתים זוז אינה תביעת ממון שיש לו על חברו שאפילו הוא כדבריו שאמר לו חברו שיתן לו מאתים זוז אין חברו חייב לו כלום בשביל אמירה זו:

ט. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, כְּשֶׁתֵּדְעוּן לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁקָּדְמָה שְׁבוּעָה לָעֵדוּת:

ברטנורה   (ט) מפני שקדמה שבועה לעדות. ורחמנא אמר (ויקרא ה) ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע שקדמה העדות לשבועה. ולא שקדמה שבועה לעדות:

י. עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאָמַר, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִים לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין (עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן לָהֶם):

ברטנורה   (י) אם יודעים אתם לי עדות וכו' פטורין. דכתיב והוא עד עד שייחד את עדיו:

יא. אָמַר לִשְׁנַיִם, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, (שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת), וְהֵם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת עֵד מִפִּי עֵד אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין:

ברטנורה   (יא) והם יודעים לו עדות עד מפי עד וכו' פטורים. שאם העידוהו לא היתה עדותן מועלת לו כלום:

יב. שִׁלַּח בְּיַד עַבְדּוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּהוּ, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַתּוֹבֵעַ:

ברטנורה   (יב) עד שישמעו מפי התובע. דכתיב (שם) אם לוא יגיד מלא בוי''ו ואל''ף למדרש הכי. אם לו לא יגיד כלומר לתובע ונשא עונו אם לאחר לא יגיד. פטור:

יג. מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם, אוֹסֶרְכֶם אַנִי, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. באל''ף דל''ת, ביו''ד ה''א, בְּשַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת, בְּחַנּוּן וְרַחוּם, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וּבְכָל הַכִּנּוּיִין, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. הַמְקַלֵּל בְּכֻלָּן, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ בְּכֻלָּן, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. הַמְקַלֵּל עַצְמוֹ וַחֲבֵרוֹ בְּכֻלָּן, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. יַכְּכָה אֱלֹהִים, וְכֵן יַכְּכָה אֱלֹהִים, זוֹ הִיא אָלָה הַכְּתוּבָה בַתּוֹרָה. אַל יַכְּךָ, וִיבָרֶכְךָ, וְיֵיטִיב לָךְ, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

ברטנורה   (יג) מצוה אני עליכם. וכו'. והוא שיאמר מצוה אני עליכם בשבועה. אוסרכם אני בשבועה: המקלל בכולם. מברך את השם באחד מהם: ר''מ מחייב. סקילה: וחכמים פוטרין. דעל שם המיוחד דוקא בסקילה. דכתיב (ויקרא כד) בנקבו שם יומת ועל הכנויים באזהרה דאלהים לא תקלל (שמות כב) ובשבועות העדות מודים חכמים לר''מ דחייב על הכנויים כמו שחייב על השם המיוחד. דבשבועות [עדות] כתיב (ויקרא ה) ושמעה קול אלה: המקלל עצמו. דכתיב (דברים ד) השמר לך ושמור נפשך מאד. וכל השמר. פן. ואל. אינו אלא ל''ת: והמקלל חברו. דכתיב (ויקרא יט) לא תקלל חרש אפילו חרש שאינו שומע ולא קפיד אקללתו לא תקלל. וכ''ש שאר כל אדם דשמע וקפיד: יככה אלהים וכן יככה אלהים. אם אמר לעדים יככה אלהים אם לא תעידוני. או ששמע אחד שקורא בקללות שבתורה יככה אלהים. ואמר הוא לעדים וכן יככה אלהים אם לא תעידוני. או שאמר אל יככה אלהים אם תעידוני או יברכך ה' אם תעידוני. וייטב לך אלהים אם תעידוני. בכל אלו ר''מ מחייב דמכלל לאו אתה שומע הן אל יככה אלהים אם תעידוני הא אם לא תעידוני יככה. וכן יברכך אלהים אם תעידוני הא אם לא תעידוני. יקללך ובכל אלו אין הלכה כר''מ:

גמרא שבועות דף ל ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן (דברים יט) וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים. מִצְוָה לְבַעֲלֵי דִּינִין שֶׁיַּעַמְדוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שָׁמַעְתִּי שֶׁאִם רָצוּ לְהוֹשִׁיב אֶת שְׁנֵיהֶם, מוֹשִׁיבִין אֵיזֶהוּ אָסוּר שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב, אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ קַצֵר דְּבָרֶיךָ. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי מוֹתְבִינָא לֵהּ לְצוּרְבָא מֵרַבָּנָן וּלְעַם הָאָרֶץ נָמֵי אֲמָרֵי לֵהּ תִּיב וְאִי קָאִי לָן בָּהּ. רַב בַּר שְׁרַבְיָא הֲוָה לֵהּ דִּינָא קַמֵּהּ דְּרַב פַּפָּא אוֹתְבֵהּ וְאוֹתִיב נָמֵי לְבַעַל דִּינֵהּ אָתָא שְׁלִיחָא דְּבֵי דִּינָא בָּטַשׁ בֵּהּ וְאוֹקְמֵהּ לְעַם הָאָרֶץ וְלֹא אָמַר לֵהּ רַב פַּפָּא תִּיב הֵיכִי עָבִיד הָכִי וְהָא מִסְתַּתְּמָן טַעַנְתֵהּ. אָמַר רַב פַּפָּא: מֵימַר אָמַר: אִיהוּ הָא אוֹתְבָן שְׁלִיחָא הוּא דְּלֹא מְפַיֵּס מִינָאי. וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לֹא לִיקְדּוּם צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְלֵיתֵיב מִשּׁוּם דְּמֵיחֲזֵי כְּמָאן דְּסַדַּר לֵהּ לְדִינֵיהּ וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא קְבִיעַ לֵהּ עִידְנֵיהּ, אֲבָל קְבִיעַ לֵהּ עִידָנֵהּ לֵית לָן בָּהּ מֵימַר אָמַר בְּעִדָּנֵהּ טָרִיד. וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּיָדַע בְּסַהֲדוּתָא וְזִילָא בֵּהּ מִלְּתָא לְמֵיזַל לְבֵית דִּינָא דְּזוּטָר מִינֵהּ לְאַסְהוּדֵי קַמֵּהּ לָא לֵיזִיל. אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵהּ דְּרַב אִידִי אַף אֲנָן נָמֵי תָּנֵינָא מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה וְאֵין דַּרְכּוֹ לִיטֹּל הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל הָנֵי מִילֵי בְּמָמוֹנָא, אֲבָל בְּאִסּוּרָא אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה נֶגֶד ה'. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִלּוּל ה' אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְרַב. רַב יֵימַר הֲוָה יָדַע לֵהּ סַהֲדוּתָא לְמָר זוּטְרָא אָתָא לְקַמֵּהּ דַּאֲמֵימָר אוֹתְבִינְהוּ לְכֻלְּהוּ אָמַר לֵהּ רַב אָשֵׁי לַאֲמִימוֹר וְהָאָמַר עוּלָּא מַחֲלֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִּינִים אֲבָל בְּעֵדִים דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה. אֲמַר לֵהּ: הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה, עֲשֵׂה דִּכְבוֹד תּוֹרָה עָדִיף:

רש''י מצוה בבעלי דינים שיעמדו. (בעמידה) דהא קרא נמי בבעלי דינין איירי דכתיב אשר להם הריב (דברים י''ט): שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתמו דבריו: בטש. בעט. דלא מיפייס מינאי. לא עשיתי לו טובה ואינו אוהבי: לא ליקדים וליתיב. לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו ואפי' יושב ושותק: דמיחזי כמאן דסדר ליה. טענתיה וגורם שיחשדוהו במטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא כדלקמן: קבע עידניה. שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד: שאין דרכו ליטול. אם היה שלו: הרי זה לא יטול. אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם (ב''מ דף ל'): אבל באיסורא. כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה חשוב לנגד ה': האי עשה ועמדו: והאי עשה. את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים (ב''ק דף מ''א):

זוהר ויחי דף רמ''ג ע''ב

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִזְקִיָּה הֲווּ אָזְלֵי לְמֶחֱמֵי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּקַפּוֹטְקִיָּא אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה הַאי דְּאַמְרִינָן לְעוֹלָם יְסַדֵּר בַּר נָשׁ שְׁבָחָא דְּמָארֵהּ וּלְבָתַר יִצְלֵי צְלוֹתֵהּ הַאי מָאן דְּלִבֵּהּ טָרִיד וּבָעֵי לְצַלָּאָה צְלוֹתָא וְאִיהוּ בְּעָקוּ וְלָא יָכִיל לְסַדֵּר שְׁבָחָא דְּמָרֵהּ כַּדְקָא יָאוּת מַאי הוּא אָמַר לֵהּ אַף עַל גַּב דְּלָא יָכִיל לְכַוְּנָא לִבָּא וּרְעוּתָא סִדּוּרָא וּשְׁבָחָא דְּמָרֵהּ אַמַאי גָּרַע אֶלָּא יְסַדֵּר שְׁבָחָא דְּמָרֵהּ אַף עַל גַּב דְּלָא יָכִיל לְכַוְּנָא וְיִצְלֵי צְלוֹתֵהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים יז) תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי. שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק בְּקַדְּמִיתָא בְּגִין דְּאִיהוּ סִדּוּרָא דִּשְׁבָחָא דְּמָרֵהּ וּלְבָתַר הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי מָאן דְּיָכִיל לְסַדְּרָא שְׁבָחָא דְּמָרֵהּ וְלָא עָבִיד עֲלֵהּ כְּתִיב (ישעיה א) גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ יְדֵיכֶם וְגוֹמֵר. כְּתִיב (דברים כח) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבַּיִם. תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִים תִּקְּנוּם. תָּא חֲזֵי בְּאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא אִתְעָר הָכִי נָמֵי לְעֵלָּא וּבְאִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵלָּא הָכִי נָמֵי לְעֵלָּא מִנֵּהּ עַד דְּמָטֵי אִתְעֲרוּתָא לַאֲתַר דְּבַעְיָא בּוּצִינָא לְאַדְלָקָא וְאַדְלִיק וּבְאִתְעֲרוּתָא דִּתְתָנָא דִּלְתַתָּא אַדְלִיק בּוּצִינָא לְעֵלָּא וְכַד הַאי אַדְלִיק בּוּצִינִין כֻּלְּהוּ בּוּצִינִין אָחֳרָנִין דָּלְקִין וּמִתְבָּרְכָאן מִנֵּהּ כֻּלְּהוּ עָלְמִין אִשְׁתַּכָּח דְּאִתְעֲרוּתָא דְּקָרְבָּנָא תִּקּוּנָא דְּעָלְמָא וּבִרְכָאן דְּעָלְמִין כֻּלְּהוּ הָא כֵּיצַד שָׁארֵי תְּנָנָא לְסַלְּקָא אִנּוּן דִּיּוּקְנִין קַדִּישִׁין דִּמְמַנָּן עַל עָלְמָא אִתְהֲנוּן (ס''א אִתְתַּקְּנָן) לַאַתְעָרָא וּמִתְעָרִין לְדַרְגִין בְּכִסוּפָא דִּלְעֵילָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים קד) הַכְּפִירִים שׁוֹאֲגִים לַטָּרֶף וְגוֹמֵר. אִלֵּין מִתְעָרִין לְדַרְגִין עִלָּאִין דַּעֲלַיְהוּ עַד דְּמָטֵי אִתְעֲרוּתָא עַד דְּבַעְיָא מַלְכָּא לְאִתְחַבְּרָא בְּמַטְרוֹנִיתָא וּבְכִסוּפָא דִּלְתַתָּא נָבְעִין מַיִין תַּתָּאִין לְקִבְּלָא מַיִין עִלָּאִין דְּהָא לָא נָבְעִין מַיִין עִלָּאִין אֶלָּא בְּאִתְעֲרוּתָא דְּכִסוּפָא דִּלְתַתָּא וּכְדֵין תִּיאוּבְתָּא אִתְדַבָּק וְנָבְעִין מַיִין תַּתָּאִין לָקֳבֵל מַיִין עִלָּאִין וְעָלְמִין מִתְבָּרְכָאן וּבוּצִינִין כֻּלְּהוּ דְּלִיקָן וְעִלָּאִין וְתַתָּאִין מִשְׁתַּכְּחֵי בְּבִרְכָאן:

תרגום הזוהר רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִזְקִיָּה הָיוּ הוֹלְכִים לִרְאוֹת אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּקַפּוֹטְקִיָּא. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, זֶה שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים, לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שְׁבָחוֹ שֶׁל אֲדוֹנוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, יֵשׁ לִשְׁאוֹל, מִי שֶׁלִּבּוֹ טָרוּד וְרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, אוֹ שֶׁהוּא בְּצָרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְסַדֵּר שְׁבָחוֹ שֶׁל אֲדוֹנוֹ, מַה הוּא. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת הַלֵּב וְהָרָצוֹן, לָמָּה יִגָּרַע סֵדֶר שְׁבָחוֹ שֶׁל רִבּוֹנוֹ. אֶלָּא יְסַדֵּר שְׁבָחוֹ שֶׁל רִבּוֹנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה וְגוֹ'. שִׁמְעָה ה' צֶדֶק מִתְּחִלָּה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא סֵדֶר שֶׁבָח שֶׁל רִבּוֹנוֹ, וְאַחַר כָּךְ הַקְּשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי. מִי שֶׁיָּכוֹל לְסַדֵּר שֶׁבָח שֶׁל אֲדוֹנוֹ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, עָלָיו כָּתוּב, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה וְגוֹ'. כְּתִיב, אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה וְגוֹ': תְּפִלּוֹת נֶגֶד הַתְּמִידִים תִּקְנוּ. בֹּא וּרְאֵה, בָּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַטָּה עַל יְדֵי הַקְּרָבַת הַקָּרְבָּן, נִתְעוֹרֵר גַּם כֵּן לְמַעְלָה. וְכֵן גַּם בַּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַעְלָה אֶת הָעֶלְיוֹן מִמֶּנּוּ, נִתְעוֹרֵר הָעֶלְיוֹן מִמֶּנּוּ. עַד שֶׁהָהִתְעוֹרְרוּת מַגִּיעַ לַמָּקוֹם שֶׁצְרִיכִים שָׁם לְהַדְּלִיק אֶת הַנֵּר, וְהוּא נִדְלָק. וְנִמְצָא שֶׁבָּהִתְעוֹרְרוּת הֶעָשָׁן הָעוֹלֶה מִקָּרְבָּן שֶׁלְּמַטָּה, נִדְלָק הַנֵּר לְמַעְלָה, וּכְשֶׁנֵּר הַזֶּה נִדְלָק כָּל נֵרוֹת הָאֲחֵרִים נִדְלָקִים, וְכָל הָעוֹלָמוֹת מִתְבָּרְכִים מִמֶּנּוּ. נִמְצָא. שֶׁהִתְעוֹרְרוּת הַקָּרְבָּן הוּא תִּקּוּן הָעוֹלָם, וּבְרָכוֹת הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם. וּמְפָרֵשׁ דְּבָרָיו. וְשׁוֹאֵל אֵיךְ נַעֲשֶׂה זֶה. וְאוֹמֵר, הִתְחִיל עֲשַׁן הַקָּרְבָּן לַעֲלוֹת, אֵלּוּ צוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַמְּמוּנִים עַל עוֹלָם הָעֲשִׂיָה, מִתְתַּקְּנוֹת לְהִתְעוֹרֵר לְהַעֲלוֹת מ''ן, וּמִתְעוֹרְרוֹת לְמַדְרֵגוֹת שֶׁמֵּעֲלֵיהֶן בְּעוֹלָם הַיְצִירָה, בִּתְשׁוּקָה עֶלְיוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר הַכְּפִירִים שׁוֹאֲגִים לַטָּרֶף. וְאֵלּוּ שֶׁבְּעוֹלָם הַיְצִירָה, מִתְעוֹרְרוֹת לְמַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁעֲלֵיהֶן בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה, עַד שֶׁמַּגִּיעַ הָהִתְעוֹרְרוּת לַמָּקוֹם שֶׁצְרִיכִים לְהַדְּלִיק אֶת הַנֵּר, דְּהַיְנוּ עַד שֶׁרוֹצֶה הַמֶּלֶךְ, לְהִתְחַבֵּר בַּמַּטְרוּנִיתָא. שֶׁבְּהִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁלְּמַטָּה, עוֹלִים מַיִם תַּחְתּוֹנִים דְּהַיְנוּ מ''ן, כְּנֶגֶד מַיִם עֶלְיוֹנִים מִן הַמַּדְרֵגָה שֶׁעֲלֵיהֶם, כִּי מַיִם תַּחְתּוֹנִים, דְּהַיְנוּ מ''ן, אֵינָם נוֹבְעִים זוּלָת עַל יְדֵי הִתְעוֹרְרוּת הִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁל הַתַּחְתּוֹנָה, וְאָז הָהִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁל הַתַּחְתּוֹנָה וְהָעֶלְיוֹנָה מִתְדַבְּקוֹת, וְנוֹבְעִים מַיִם תַּחְתּוֹנִים נֶגֶד מַיִם עֶלְיוֹנִים הַיּוֹרְדִים, וְנִגְמָר הַזִּוּוּג, וְהָעוֹלָמוֹת מִתְבָּרְכִים וְכָל הַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים וְהָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים נִמְצָאִים בִּבְרָכוֹת.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ג

א. קֶמַח שֶׁל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁבִּשְּׁלוֹ בִּקְדֵרָה בֵּין לְבַדּוֹ בֵּין שֶׁעֵרְבוֹ עִם דְּבָרִים אֲחֵרִים כְּגוֹן לְבִיבוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְכֵן הַדָּגָן שֶׁחִלְּקוֹ אוֹ כִּתְּשׁוֹ וּבִשְּׁלוֹ בִּקְדֵרָה כְּגוֹן הָרִיפוֹת וְגֶרֶשׁ הַכַּרְמֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְכָל זֶה הוּא הַנִּקְרָא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה וְכֵן כָּל תַּבְשִׁיל שֶׁעֵרֵב בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין בֵּין קֶמַח בֵּין פַּת בִּתְחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת: ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים ִ כְּשֶׁהָיָה הַמִּין הַזֶּה חָשׁוּב אֶצְלוֹ וְלֹא הָיָה טְפֵלָה אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁעֵרֵב טְפֵלָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה וְזֶה כְּלָל בִּבְרָכוֹת כָּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה בֵּין שֶׁהָיְתָה הַטְּפֵלָה מְעֹרֶבֶת עִם הָעִקָּר בֵּין שֶׁלֹּא הָיְתָה מְעֹרֶבֶת:

מוסר

ספר חסידים סימן רח רמ

כַּף כַּף שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּמֹאזְנַיִם זָכִיּוֹת וְשָׂכָר וַעֲבֵרוֹת וּפֻרְעָנוּת הַשָּׁוֶה לַעֲבֵרָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּדָנִיֵּאל תְּקִילְתָּא בְּמֹאזְנַיָּא וְאִשְׁתְּכַחַת חֲסִיר בְּאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁאָדָם מִתְלוֹצֵץ יִתְלוֹצְצוּ עָלָיו. מַעֲשֵׂה בְּאֶחָד שֶׁנִּתְלוֹצֵץ בְּאֶחָד שֶׁהָיָה רוֹאֶה הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה כְּאֶחָד וְנוֹלְדוּ בָנָיו כָּךְ (פֵּרוּשׁ מְחֻסַר רְאוּת עֵינָיו): אִם תִּרְאֶה בַּיִת שֶׁל צַדִּיק אוֹ בֵּית כְּנֶסֶת חָרֵב אוֹ נָכְרִים אוֹ רְשָׁעִים דָּרִים בּוֹ דַּע שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ דָּרִים בּוֹ דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן. וְכֵן בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁנּוֹהֲגִים בּוֹ קַלּוּת רֹאשׁ סוֹפוֹ נוֹפֵל בְּיַד עֲרֵלִים דַיּוֹ לְעֶבֶד שֶׁיְּהֵא כְּרַבּוֹ. פֵּרוּשׁ לֹא נָהֲגוּ נָכְרִים קַלּוּת רֹאשׁ וּבִזָּיוֹן בְּבֵית ה' עַד שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ז) הַמְעָרַת פָּרִיצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה. וְאַחַר כָּךְ וְאָרוּהָ כָּל עוֹבְרֵי דָרֶךְ. לְעוֹלָם לֹא יַעֲשׂוּ הָעֲרֵלִים רָעָה אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשׂוּ יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה רָעָה בֵּינֵיהֶם זֶה לָזֶה וְלֹא יִתְבַּזּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֶלָּא אִם כֵּן יְבַזּוּ זֶה לָזֶה תְּחִלָּה אוֹ שֶׁמְּבַזִּין אֶת הַתּוֹרָה וְאֵין מוֹחִין בְּיָדָם:

שופטים יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(יז) וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹֽד: וְלָא יַסְגֵי לֵהּ נְשִׁין וְלָא יִטְעֵי לִבֵּהּ וְכַסְפָּא וְדַהַבָא לָא יַסגֵי לֵהּ לַחֲדָא:

רש''י ולא ירבה לו נשים. אלא שמונה עשרה, שמצינו שהיו לו לדוד שש נשים, ונאמר לו ואם מעט ואספה לך כהנה וכהנה (שמואל ב' יב, ח) : וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. אלא כדי לתן לאכסניא [לאפסניא] :

(יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּֽהֲנִים הַֽלְוִיִּֽם: וִיהֵי:כְמִתְּבֵהּ עַל כָּרְסָא מַלְכוּתֵהּ וְיִכְתּוֹב לֵהּ יָת פַּתְשֶׁגֶן אוֹרַיְתָא הָדָא עַל סִפְרָא מִן קֳדָם כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי:

רש''י והיה כשבתו. אם עשה כן, כדאי הוא שתתקיים מלכותו: את משנה התורה. שתי ספרי תורה. אחת שהיא מנחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו. ואונקלוס תרגם פתשגן, פתר משנה לשון שנון ודבור:

(יט) וְהָֽיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַֽחֻקִּים הָאֵלֶּה לַֽעֲשׂתָֽם: וּתְהֵי עִמֵהּ וִיהֵי קָרֵי בֵהּ כָּל יוֹמֵי חַיוֹהִי בְּדִיל דְיֵלַף לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהֵהּ לְמִטַּר יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא וְיָת קְיָמַיָא הָאִלֵין לְמֶעְבָּדְהוֹן:

רש''י דברי התורה. כמשמעו:

(כ) לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵֽאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַֽאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵֽל: (ס) בְּדִיל דְלָא יְרִים לִבֵּהּ מֵאֲחוֹהִי וּבְדִיל דְלָא יִסְטֵּי מִן תַּפְקֶדְתָּא יַמִינָא וּשְׂמָאלָא בְּדִיל דְיוֹרֵךְ יוֹמִין עַל מַלְכוּתֵהּ הוּא וּבְנוֹהִי בְּגוֹ יִשְׂרָאֵל:

רש''י ולבלתי סור מן המצוה. אפלו מצוה קלה של נביא: למען יאריך ימים. מכלל הן אתה שומע לאו. וכן מצינו בשאול שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחל עד בואי אליך להעלות עלות (שמואל א' י, ח) וכתיב ויוחל שבעת ימים (שמואל א' יג, ח) ולא שמר הבטחתו לשמור כל היום, ולא הספיק להעלות העולה עד שבא שמואל ואמר לו נסכלת לא שמרת וגו' ועתה ממלכתך לא תקום (שם יג ז. יד) . הא למדת, שבשביל מצוה קלה של נביא נענש: הוא ובניו. מגיד שאם בנו הגון למלכות הוא קודם לכל אדם:

יח (א) שלישי לֹא יִֽהְיֶה לַכֹּֽהֲנִים הַֽלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַֽחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְהֹוָה וְנַֽחֲלָתוֹ יֹֽאכֵלֽוּן: לָא יְהֵי לְכָהֲנַיָא לֵוָאֵי כָּל שִׁבְטָא דְלֵוִי חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִם יִשְׂרָאֵל קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ וְאַחֲסַנְתֵּהּ יֵיכְלוּן:

נביאים - ישעיה - פרק נב

(י) חָשַׂף יְהוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ: (ס) גַּלָּא יְיָ יָת דְּרַע קוּדְשֵׁיהּ לְעֵינֵי כָּל עַמְמַיָּא וְיֶחֱזוּן כָּל דְּבִסְיָפֵי אַרְעָא יָת פּוּרְקָנָא דֶאֱלָהָנָא :

רש''י חשף . גלה :

(יא) סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְהוָה: אִתְפְּרָשׁוּ אִתְפְּרָשׁוּ פּוּקוּ מִתַּמָּן בִמְסָאָב לָא תִקְרְבוּן פּוּקוּ מִגַּוָּהּ אִתְבְּחָרוּ נַטְלֵי מָנֵי בֵית מַקְדְּשָׁא דַיְיָ :

רש''י צאו מתוכה . מתוך הגלות כל נחמות האלו האחרונות אינן אלא על גלות האחרון : טמא . אל תגעו , שקץ יהיו לכם מליג' בהם : הברו . הטהרו : נושאי כלי ה' . הכהנים הלוים שהיית' נושאי' כליו ( של הקב''ה ) במדבר ( מכאן לתחיי' המתים ) :

(יב) כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהוָה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (ס) אֲרֵי לָא בִּבְהִילוּ תִפְקוּן מִבֵּינֵי עַמְמַיָּא וּבְעֵירוֹקִי לָא תִתּוֹבְלוּן לְאַרְעֲכוֹן אֲרֵי מְדַבָּר קֳדָמֵיכוֹן יְיָ וְעָתִיד לְכַנָשָׁא גַלְוַתְכוֹן אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל :

רש''י כי הולך לפניכם . שני דברים שבסוף המקרא הזה מיישבין שני דברים שבראשו . כי לא בחפזון תצאו . מה טעם , כי הולך לפניכם ה' לנחותכם הדרך ומי ששלוחו מקדים לפניו לנחותו הדרך אין יציאתו בחפזון . ובמנוסה לא תלכון . לפי שמאסיפכם אלהי ישראל הולך מאחריכם לשמור אתכם מכל רודף כמו ונסע דגל מחנה דן מאסף לכל המחנות ההולך אחרי המחנה קרוי מאסף לפי שהוא ממתין את הנחלשים ואת הנכשלים וכן הוא אומר ביהושע והמאסף הולך אחרי הארון :

(יג) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד: הָא יִצְלַח עַבְדִּי מְשִׁיחָא יְרוּם וְיִסְגֵי וְיִתְקוֹף לַחֲדָא :

רש''י הנה ישכיל עבדי . הנה באחרית הימים יצליח עבדי יעקב צדיקים שבו :

(יד) כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם: כְּמָא דִסְבָרוּ לֵהּ בֵּית יִשְּׂרָאֵל יוֹמִין סַגִּיאִין דַּהֲוָה חֲשִׁיךְ בֵּינֵי עַמְמַיָּא חֶזְוֵהוֹן וְזִיוְהוֹן מִבְּנֵי אֱנָשָׁא :

רש''י כאשר שממו . כאשר תמהו עליהם עמים רבים בראותם שפלותם ואמרו זה אל זה כמה משחת מאיש מראהו ( של ישראל ) ראו מה תארם חשוך משאר בני אדם כן כאשר אנחנו רואים בעינינו :

כתובים - תהילים - פרק קט

(ד) תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה: חֲלַף דִי רְחִמֵית סְטַנוּ לִי וַאֲנָא אַצַלֵי :

רש''י תחת אהבתי . אותך ישטנוני : ואני תפלה . ואני מתפלל אליך תמיד ( מצאתי ) :

(ה) וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי: וְשַׁווּן עֲלַי בִּישְׁתָּא חֲלַף טָבָא וְסִנְאֲתָא חֲלַף דִרְחִימֵית :

רש''י רעה תחת טובה . שבעים פרים אני מקריב בכל שנה בשביל שבעי' אומו' ומבקש לגשמים והם מריעים לי ( בשוחר טוב ) :

(ו) הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ: אַסְעַר עֲלוֹי רשִּׁיעָא וְסִטְנָא יְקוּם עַל יְמִינֵיהּ : (ז) בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה: בְּאִדַיְנֵהּ יִפּוֹק חַיָּב וּצְלוֹתֵהּ תְּהֵי לְחוֹבְתָא :

רש''י בהשפטו . לפניך יצא מדינך מחויב ורשע :

(ח) יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר: יְהוֹן יוֹמוֹי קַלִילִין מִנְיָן שְׁנוֹי יֵירַת אוֹחֲרָן :

רש''י פקודתו . גדולתו פרבושטיא''ה בלע''ז כמו ויפקד המלך פקידים ( אסתר ב ד ) :

משנה בכורות פרק ט

א. מַעְשֶׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִּת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין. וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹאן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה. בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים, וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. בֶּחָדָשׁ, וּבַיָּשָׁן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. שֶהָיָה בַּדִּין, מָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. הַכְּבָשִׂים וְהָעִזִּים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כז), וָצֹאן, מִשְׁמָע כָּל צֹאן, אֶחָד:

ברטנורה   (א) מעשר בהמה. כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש. ומקריבים חלבו ודמו. ושאר הבשר נאכל לבעלים טהורים בירושלים כדין שלמים. ואם בעל מום הוא, אוכלים אותו בטומאה בכל מקום: בפני הבית ושלא בפני הבית. והאידנא אמור רבנן דלא ליפרשו מעשר בהמה, משום תקלה, דאין לנו בית להקריבה, וצריך לשהוייה עד שתפול בה מום, ואתי בה לידי תקלה דגיזה ועבודה, או שמא ישחטנה בלא מום: אבל לא במוקדשין. כגון קדשים קלים דאיכא למאן דאמר ממון בעלים נינהו סלקא דעתך אמינא ליעשר, קמשמע לן והיה קודש אמר רחמנא, ולא שכבר קדוש: בכבשים ועזים. כלומר ונוהג בכבשים ובעזים: ומתעשרין מזה על זה. מדרבי רחמנא וצאן, דמשמע כל צאן מין אחד חשיב ליה לענין מעשר: בחדש. שנולדו לאחר ראש חודש אלול שהוא ראש השנה למעשר בהמה: ובישן. שנולדו קודם אלול: ואין מתעשרין מזה על זה. מן החדש על הישן ומן הישן על החדש. דכתיב עשר תעשר, בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, מה מעשר דגן מחדש על הישן לא, דהא כתיב (דברים יד) שנה שנה, דמשמע ולא משנה זו על שנה אחרת, אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא:

ב. מַעְשַׂר בְּהֵמָה מִצְטָרֵף כִּמְלֹא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה. וְכַמָּה הִיא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה, שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל. הָיָה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל, אֵינָן מִצְטָרְפִין. הָיָה לוֹ בָאֶמְצָע, מֵבִיא וּמְעַשְּׂרָן בָּאֶמְצָע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשֶׂר בְּהֵמָה:

ברטנורה   (ב) כמלא רגל בהמה רועה. כמו שיכולות להשתמר ברועה אחד כשהבהמות רועות מתרחקות זו מזו. והיינו ששה עשר מיל, דבהכי שלטא עינא דרועה. ואם יש לו חמש בהמות בכפר זה וחמש בכפר אחר רחוק זה מזה ששה עשר מיל, מביאן לתוך דיר אחד ומעשרן. ואם רחוקות יותר, פטורות. דאמר קרא (ירמיה לג) תעבורנה הצאן על ידי מונה, משמע אם יכולות להמנות ברועה אחד מקרי צאן ותעבורנה תחת השבט להתעשר, ואי לא לא: שלשים ושנים מיל אינן מצטרפין. משום דבעי למתני בסמוך שאם היה לו עדר באמצע, אותן האמצעיות מצרפות את הצדדים, להכי תני שאם הצדדים רחוקות זו מזו שלשים ושנים מיל אין האמצעי מצרפן: מביא ומעשרן באמצע. לאו [מביא] באמצע ממש קאמר: הירדן מפסיק. שאם היו לו חמש בהמות מכאן וחמש בהמות מכאן וירדן באמצע, אין מצטרפין ופטורות. ואין הלכה כר' מאיר:

ג. הַלָּקוּחַ אוֹ שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, פָּטוּר מִמַּעְשֶׂר בְּהֵמָה. הָאַחִים הַשֻּׁתָּפִין שֶׁחַיָּבִין בַּקַּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעְשֶׂר בְּהֵמָה. וְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִין מִן הַקַּלְבּוֹן. קָנוּ מִתְּפוּסַת הַבַּיִת, חַיָּבִין. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. חָלְקוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, חַיָּבִין בַּקַּלְבּוֹן וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה:

ברטנורה   (ג) הלקוח או שניתן לו מתנה פטור ממעשר בהמה. בגמרא ילפינן ליה מדכתיב (שמות כב) בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך, מה בניך אינן בלקוח ומתנה דלא שייך בהו לקיחה ומתנה אלא אצלו נולדו, אף צאנך ובקרך אינן בלקוח ומתנה. ואע''ג דהאי קרא בבכור הוא דכתיב ואנן ילפינן מעשר מיניה, היינו משום דכתיב כן תעשה לשורך, ועשייה ודאי לא מצית מוקמא בבכור דהא מרחם קדיש ולא בעי עשייה שיקדישנו האיש, אם אינו ענין לבכור תנהו ענין למעשר בהמה: האחים השותפין. האחים שחלקו בירושת אביהן ואחר כך נשתתפו: כשחייבין בקלבון. כשמביאין שקליהן מביאין שני חצאי שקלים ונותנים שני קלבונות. והקלבון הוא לשון הכרע שחייבין להכריע שקליהן. ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנים שני קלבונות, שהיה להם לשקול לחצאין: ופטורים ממעשר בהמה. מכל הנולדים להם כל ימי השותפות. שהשותפות פוטר ממעשר בהמה, דכתיב אשר יהיה לך, ולא של שותפות. ואע''ג דהאי קרא בבכור הוא דכתיב, אם אינו ענין לבכור דהא שמעינן דאיתיה בשותפות דכתיב (דברים יב) ובכורות בקרכם וצאנכם תנהו ענין למעשר בהמה: וכשחייבין במעשר בהמה. כגון אם לא חלקו מעולם, שתפוסת הבית קיימת, דהיינו שירושת אביהן עומדת, חייבין במעשר בהמה לעשר הנולדים להם כל ימי שותפותם. דהכי אמרינן בברייתא, יכול אפילו קנו בתפוסת הבית, תלמוד לומר יהיה, דמשמע מכל מקום: פטורים מן הקלבון. לגמרי. ששוקלין בין שניהם שקל שלם. שממון אביהם בחזקתו עומד, והאב ששוקל על בניו או על אחד מבני עירו ופוטר בשלו, פטור מן הקלבון. דתנן בשקלים, השוקל בשביל העני או בשביל שכנו או בשביל בן עירו פטור מן הקלבון. ובניו נמי אין מצות שקליהם עליו והוו ליה כשכנו ובן עירו: קנו בתפוסת הבית חייבין. במעשר בהמה. כדאמרינן תלמוד לומר יהיה דמשמע מכל מקום שיהיה. ובפירושי רבותי מצאתי, דהאי קנו לא שלקחו במעות, אלא שנפלו להם בהמות מירושת אביהם: חלקו וחזרו ונשתתפו. הוו כשותפים דעלמא: ופטורים ממעשר בהמה. וחייבין בקלבון:

ד. הַכֹּל נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, וּמְחֻסַר זְמַן, וְיָתוֹם. אֵיזֶהוּ יָתוֹם, כֹּל שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ אוֹ שֶׁנִּשְׁחֲטָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּם, אֵין זֶה יָתוֹם:

ברטנורה   (ד) הכל נכנס לדיר להתעשר. הכל, לאתויי רובע, ונרבע, ומוקצה שהפרישוהו להקריבו לעבודה זרה, ונעבד שעבדו הבהמה עצמה, ואתנן זונה ומחיר כלב, וטומטום ואנדרוגינוס, שכל אלו אע''פ שהם פסולים לקרבן נכנסין לדיר להתעשר, דכיון דלא הקפידה תורה בבעל מום לגבי מעשר כדכתיב (ויקרא כז) לא יבקר בין טוב לרע, לא הקפידה נמי בכל הנך פסולין: חוץ מן הכלאים והטריפה ויוצא דופן. כו'. דתנו רבנן, שור או כשב (שם כב) פרט לכלאים, דהיינו הבא מתיש ורחל. או עז, פרט לנדמה שבא מאיל ורחל ודומה לעז, כי יולד, פרט ליוצא דופן. והיה שבעת ימים, פרט למחוסר זמן. תחת אמו, פרט ליתום שמתה אמו כשילדתו. דכל הני, פסולים לקדשים. ומעשר בהמה יליף מקדשים בגזירה שוה, נאמר כאן (שם כז) תחת השבט, ונאמר להלן תחת אמו. מה להלן פרט לכל השמות הללו, אף כאן פרט לכל השמות הללו. וטריפה נמי אינה נכנסת לדיר להתעשר דכתיב (ויקרא כז) כל אשר יעבור, פרט לטריפה שאינה עוברת כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שהיא אחת מן הטרפיות, והוא הדין לכל שאר מיני טרפיות: והשלח קיים. העור קיים. תרגום והפשיט, וישלח: אין זה יתום. לפי שיש מקומות שכשהבהמה מתה מחמת לידה מפשיטין אותה ומלבישים בעורה את החיה [את הולד] כדי שיתחמם, ומעלי ליה כאילו היתה אמו חיה. ואין הלכה כרבי יהושע:

ה. שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, בִּפְרוֹס הָעֲצֶרֶת, בִּפְרוֹס הֶחָג, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְאָב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל. וְלָמָּה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב, לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הָאֱלוּלִיִּין מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן:

ברטנורה   (ה) שלש גרנות למעשר בהמה. בשלשה פרקים בשנה הבהמות מתעשרות. ולשון גרנות, כתבואת גורן שהיא טבולה למעשר ואין אוכלים ממנה עד שיעשרו, כך בשלשה פרקים הללו אין אוכלים מן הבהמות ולא מוכרים מהן עד שיעשרו אותן: פרוס הפסח. חמשה עשר יום קודם הפסח דהיינו יום אחרון של אדר. ולשון פרוס, פלגא, חצי הזמן, ששואלין בהלכות הפסח, דתניא שואלין [ודורשין] בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. וכן פרוס עצרת חמשה עשר יום קודם, וכן פרוס החג דהיינו יום אחרון של אלול. וקבעו הנך תלתא זמני שיהיו קובעות למעשר בהמה, כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים, דאע''ג דתנן במתניתין שעד שלא הגיע זמן הגורן מותר למכור ולשחוט, דגורן הוא הקובע למעשר, אפילו הכי לא שחטי להו אינשי עד דמעשרין, דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה בדבר שאין חסר בו כלום כגון מעשר בהמה שהוא עצמו מקריב מעשר ואוכלו שלמים, ואם לא היו מעשרים בשלשה פרקים הללו, היו הרבה נמנעים למכור לפי שלא עשרו, ולא היו בהמות מצויות לעולי רגלים: בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר. דהיינו חמשה עשר יום קודם הפסח, אלא דר' עקיבא סבר אדר הסמוך לניסן פעמים חסר פעמים מלא, וחמשה עשר יום קודם הפסח פעמים מתחילים בעשרים ותשעה באדר פעמים בשלשים באדר, הלכך לא קבע ליה זמן. ובן עזאי סבר, אדר הסמוך לניסן לעולם חסר, ותחלת פרוס הפסח הוי לעולם בעשרים ותשעה באדר: באחד בסיון. מתוך שמיעוט בהמות יולדות מניסן ועד עצרת, אי מקדים ומעשר להו חמשה עשר יום קודם עצרת, כולן יהיו נאכלין קודם עצרת ולא תהא בהמה מצויה לעולי רגלים: בעשרים ותשעה באב. בן עזאי לטעמיה דאמר לקמן: האלוליין מתעשרין בפני עצמן. ואין מצטרפין עם אותן שנולדו קודם אלול דשמא באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה והוו להו חדש וישן ומספקא ליה אימת הוי ראש השנה, או אלול או תשרי, הלכך לא קבע זמן גרנן של קייטי בעשרים ותשעה באלול, דלא ליתי לצרופי הנולדים באלול בהדייהו: באחד בניסן. סברי כרבן שמעון בן גמליאל דאמר שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שתי שבתות, והיינו נמי בהלכות הפסח דמעשרינן לבהמות כי היכי דליתחזו ברגל: באחד בסיון. כדאמרן טעמא דבן עזאי, לפי שמיעוט בהמות יולדות מניסן ועד עצרת: ולא אמרו באחד בתשרי. ואע''ג דהוא יום שתי שבתות: מפני שהוא יום טוב. חדא ועוד קאמר, חדא משום דבעי היכרא בחדש וישן, דאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר, ואע''ג דלא אתי לצרופי דתשרי בהדייהו דהא אכתי לא נולד שום טלה היום, ואי נולד מחוסר זמן הוא, אפילו הכי לא מעשרינן ההוא יומא משום דבעינן למיעבד היכרא בין חדש לישן דלידעו אינשי דלא ליצטרפו החדש עם הישן. ועוד, מפני שהוא יום טוב, משום סקרתא צבע אדום שצובע בו העשירי כדי שהיא ניכר, ואסור לצבוע ביום טוב: האלוליין מתעשרין בפני עצמן. כדפרישנו לעיל דמספקא ליה אי הוי ראש השנה למעשר בהמה אחד באלול או אחד בתשרי, הלכך אין מתעשרין האלוליין עם הנולדים מתשרי ואילך, משום דלא לצטרפו ישן בחדש:

ו. כָּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרֵי עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵינָן מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגֹּרֶן וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגֹּרֶן, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגֹּרֶן, מֻתָּר לִמְכּוֹר וְלִשְׁחוֹט. הִגִּיעַ הַגֹּרֶן, לֹא יִשְׁחוֹט. וְאִם שָׁחַט, פָּטוּר:

ברטנורה   (ו) כל הנולדים. הך סתמא כר' אליעזר ור' שמעון: חמשה לפני ראש השנה. אגב דבעי למתני חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן מצטרפין, תנא נמי האי: לא ישחוט. שהגורן קובע למעשר מדרבנן: ואם שחט פטור. ובהמה שריא באכילה. דלא אשכחן בטבל דמעשר בהמה לא לאו ולא מיתה:

ז. כֵּיצַד מְעַשְּׂרָן, כּוֹנְסָן לַדִּיר וְעוֹשֶׂה לָהֶן פֶּתַח קָטָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאַחַת, וּמוֹנֶה בַשֵּׁבֶט, אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלשָׁה, אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה, וְהַיוֹצֵא עֲשִׂירִי סוֹקְרוֹ בְסִקְרָא וְאוֹמֵר הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר. לֹא סְקָרוֹ בְסִקְרָא וְלֹא מְנָאָם בַּשֵּׁבֶט, אוֹ שֶׁמְּנָאָם רְבוּצִים, אוֹ עוֹמְדִים, הֲרֵי אֵלּוּ מְעֻשָּׂרִים, הָיָה לוֹ מֵאָה וְנָטַל עֲשָׂרָה, עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד, אֵין זֶה מַעֲשֵׂר. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר, קָפַץ (אֶחָד) מִן הַמְּנוּיִין לְתוֹכָן, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. מִן הַמְעֻשָּׂרִים לְתוֹכָן, כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים:

ברטנורה   (ז) לדיר. מקום מוקף אבנים או קנים שמכניסים בו הצאן: היה לו מאה ונטל עשרה. בלא שום מנין: או עשרה. ונטל אחד בלא מנין: אין זה מעשר. דכתיב (ויקרא כז) העשירי יהיה קודש, ואין זה עשירי: ר' יוסי בר יהודה אומר הרי זה מעשר. דסבר רבי יוסי, כשם שתרומה גדולה ותרומת מעשר ניטלים באומד ובמחשבה, דכתיב (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם, במחשבה הויא תרומה כך מעשר ניטל באומד ובמחשבה, דמעשר, תרומה קרייה רחמנא, דכתיב (שם) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה. ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ניטל במחשבה, אף מעשר בהמה ניטל במחשבה. ואין הלכה כר' יוסי: קפץ אחד מן המנויין. שמנה עשרה שיצאו מן הפתח ונטל העשירי ונפטרו התשעה, וקפץ אחד מן התשעה לתוך הדיר. כל אותן שבדיר פטורים אם אינו ניכר איזה הוא. דשמא זה יצא עשירי והוא אינו ראוי לכך שכבר נפטר אי נמי, כל אחד מהן ספק אם הוא מנוי כבר ונפטר, וכל ספיקא לאו בר עישורי הוא: מן המעושרים. מן העשיריים שכבר קדשו, קפץ אחד לתוך הדיר, הוו כולהו ספק מעשר וירעו עד שיסתאבו, דכל זמן שהן תמימים אסור לשחטן בחוץ. ולאחר שיסתאבו יאכלו במומן לבעלים:

ח. יָצְאוּ שְׁנַיִם כְּאֶחָד, מוֹנֶה אוֹתָן שְׁנַיִם שְׁנַיִם. מְנָאָן אֶחָד, תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֵלְקָלִין. יָצְאוּ תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי כְּאַחַת, תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֵלְקָלִין. קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי תְּשִׁיעִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי, שְׁלָשְׁתָּן מְקֻדָּשִׁין. הַתְּשִׁיעִי נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ, וְהָעֲשִׂירִי מַעֲשֵׂר, וְאַחַד עָשָׂר קָרֵב שְׁלָמִים וְעוֹשֶׂה תְמוּרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי יֵשׁ תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה. אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, אִלּוּ הָיָה תְמוּרָה, לֹא הָיָה קָרֵב. קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי עֲשִׂירִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי, אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁלֹּא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי מִמֶּנּוּ, אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ:

ברטנורה   (ח) הכי גרסינן יצאו שנים כאחד, מונה אותן שנים שנים. מנאן אחד, תשיעי ועשירי מקולקלין. יצאו שנים כאחד זה אצל זה ברוחב הפתח ומנה אותן זוג אחד. מונה כולן שנים שנים זוג זוג, והזוג העשירי קדוש בקדושת מעשר. והוא הדין אם מנאן שלשה או ארבעה: מנאן אחד. לשנים הראשונים שיצאו מנה אחד, ולשלישי שני ולרביעי שלישי: תשיעי ועשירי מקולקלים. לפי שהתשיעי בחשבונו הוא עשירי באמת, ועשירי בחשבונו הוא אחד עשר, ומשום הכי הוו מקולקלים וירעו עד שיסתאבו. ולא דמו לקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי דעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים, דהתם נפק אחד אחד, וכי מטי עשירי וקרייה תשיעי ולאחד עשר קרא עשירי, מבריר לכולי עלמא שהתשיעי לחשבונו הוא עשירי לבהמות, והעשירי אחד עשר, ואיהו הוא דשינה וטעה, הלכך העשירי מעשר גמור, והאחד עשר קרב שלמים מגזירת מלך, כדמפרש לקמן. אבל הכא דיצאו שנים בתחילה ביחד ולא מיבריר עשירי שהוא קורא תשיעי דלהוי עשירי, לאו מעשר גמור הוא מאליו, וכדאמר איהו נמי לא הוי, הלכך מקולקלים: שלשתן מקודשים. דכתיב (ויקרא כז) וכל מעשר בקר, לרבות תשיעי ואחד עשר. יכול שאני מרבה אף שמיני ושביעי, אמרת, הואיל והוא קדוש וטעותו מקודשת, מה הוא אינו קדוש אלא בסמוך לו כלומר העשירי עצמו הסמוך אצל גופו, אף טעותו אינה מקודשת אלא בסמוך לעשירי דהיינו תשיעי מלפניו ואחד עשר מאחריו: וכי יש תמורה עושה תמורה. סבר רבי יהודה דהאי אחד עשר הוי תמורה, דהאי דקרייה עשירי כמאן דאמר [זו] תהא תחת העשירי דמי. ואין תמורה עושה תמורה, דכתיב (שם) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ולא תמורת תמורתו: אמרו משום ר' מאיר אינה תמורה. אין האחד עשר תמורת העשירי. שאם היה תמורה לא היה קרב, דתמורת מעשר אינה קריבה, דכתיב (במדבר יח) לא תפדה קודש הם, הם קרבין ולא תמורתן, ובבכור כתיב, וילפינן מעשר מניה. והלכה שאין האחד עשר עושה תמורה כל שלא נעקר שם עשירי ממנו. דכל היכא דקרא לעשירי עשירי, תו לא מיקדש אחד עשר במאי דקרי ליה עשירי:

גמרא בכורות דף נח ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן: בְּאֵיזֶה צַד מְעַשֵּׂר כּוֹנְסָן לְדִיר וְעוֹשֶׂה לָהֶם פֶּתַח קָטָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאֶחָד אִמּוֹתֵיהֶם מִבַּחוּץ וְהֵם מִבִּפְנִים וְגוֹעוֹת וְיוֹצְאוֹת לִקְרַאת אִמָּן. וְלִפְקִינְהוּ אִינְהוּ יַעֲבוֹר כְּתִיב וְלֹא שֶׁיַּעֲבִירוּהוּ. וְלִשְׁדֵי לְהוּ יַרְקָא וְלִיפְקוּ לְוָתֵהּ. אָמַר רַב הוּנָא: גְּזֵרָה מִשּׁוּם לָקוּחַ וּמִשּׁוּם יָתוֹם. תָּנוּ רַבָּנָן (ויקרא כז): כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט פְּרָט לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת תַּחַת הַשָּׁבֶט מִצְוָה לִמְנוֹתָן בַּשָּׁבֶט. לֹא מְנָאָן בַּשָּׁבֶט אוֹ שֶׁמְּנָאָן רְבוּצִים אוֹ עוֹמְדִים מִנַּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר: עֲשִׂירִי קדֶשׁ. מִכָּל מָקוֹם. וְאֵין לִי אֶלָּא שֶׁקָּרָא שְׁמוֹ עֲשִׂירִי. לֹא קָרָא שְׁמוֹ עֲשִׂירִי מִנַּיִן. תַּלְמוּד לוֹמַר: וְהָיָה קדֶשׁ מִכָּל מָקוֹם. יָכוֹל, הָיוּ לוֹ מֵאָה וְנָטַל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד, יָכוֹל יִהְיוּ מְעֻשָּׂרִין. תַּלְמוּד לוֹמַר: עֲשִׂירִי. וְאֵין זֶה עֲשִׂירִי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר. מַאי טַעֲמֵהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לֵהּ כְּאַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל דְּתַנְיָא אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל אוֹמֵר (במדבר יח) וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם בִּשְׁתֵּי תְּרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַחַת תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְאַחַת תְּרוּמַת מַעֲשֵר. כְּשֵׁם שֶׁתְּרוּמָה גְּדוֹלָה נִטֶּלֶת בְּאֹמֶד וּבְמַחֲשָׁבָה אַף תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר נִטֶּלֶת בְּאֹמֶד וּבְמַחֲשָׁבָה וּמַעֲשֵׂר קַרְיֵהּ רַחֲמָנָא תְּרוּמָה. דִּכְתִיב (שם) כִּי אֶת מַעֲשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִים לְנַחֲלָה וְאִתְקַשׁ מַעֲשֵׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן. מַה מַּעֲשֵׂר דָּגָן נִטָּל בְּאֹמֶד וּבְמַחֲשָׁבָה, אַף מַעֲשֵׂר בְּהֵמָה נִטָּל בְּאֹמֶד וּבְמַחֲשָׁבָה:

רש''י יתום. שמתה אמו קודם שנולד והשתא אי הוה שדו ירקא הוה נפיק נמי יתום דמיפטר ואף על גב דאיכא יתום דמיחייב כגון שנולד ואח''כ מתה אמו וההוא לא נפיק אלא ע''י ירקא מ''מ בהא דמעמיד אימותיהן של אלו מבחוץ ליהוי ליה הכירא ויהיה נזכר דיתום ולקוח לאו בני עשורי נינהו: טריפה אינה עוברת. כגון שנשברו רגליה מן הארכובה ולמעלה ולא מצי למיזל: ה''ג יכול היו לו מאה וכו': בשתי תרומות. ואף ע''ג דלא כתיב האי קרא תרומתכם אלא בתרומת מעשר נפקא לן דמיירי בתרומה גדולה מדכתיב כדגן מן הגורן כלומר כתרומה גדולה שנוטל ישראל מגרנו והשתא איתקש תרומת מעשר לתרומה גדולה להאי מילתא דמה תרומה גדולה וכו': באומד. שמאמד בדעתו כך וכך יש בכרי הזה ולפי אומדנותו נוטל תרומה: במחשבה. שמחשב שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כדאמרינן (דמאי פ''ז מ''ד) לגבי לוקח יין מבין הכותים ולהכי קרי ליה מחשבה משום דאינו מונה אותן אי נמי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ותרוייהו אומד ומחשבה נפקא לן מונחשב: איתקש. בריש פירקין (דף נג) ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן:

זוהר נח דף ע''ג ע''ב

פָּתַח וְאָמַר (תהלים נא) כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבַיְהוּ מִקַּמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּהָא לְבָתַר דְּחָטָא בַּר נָשׁ רָשִׁים הוּא חוֹבֵהּ לְעֵלָּא וְלָא אִתְמַחָק בַּר בְּתֻקְפָּא דִּתְיוּבְתָּא סַגְיָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ירמיה ב) כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי. תָּא חֲזֵי כֵּיוָן דְּחָב בַּר נָשׁ קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זִמְנָא חֲדָא עָבִיד רְשִׁימוּ וְכַד חָב בֵּהּ זִמְנָא תִּנְיָנָא אִתְתַּקַּף הַהוּא רְשִׁימוּ יָתִיר חָב בֵּהּ זִמְנָא תְּלִיתָאָה אִתְפַּשָּׁט הַהוּא כִּתְמָא מִסִטְרָא דָּא לְסִטְרָא דָּא כְּדֵין כְּתִיב (שם) נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי. תָּא חֲזֵי דָּוִד מַלְכָּא כֵּיוָן דְּחָב קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עִסְקָא דְּבַת שֶׁבַע חָשִׁיב דְּהַהוּא חוֹבָא אִתְרַשִּׁים עֲלֵהּ לְעָלְמִין מַה כְּתִיב (שמואל ב' יב) גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. אַעֲבַר הַהוּא רְשִׁימוּ מִקַּמֵּהּ. אָמַר לֵהּ רַבִּי אַבָּא וְהָא תָּנֵינָן דְּבַת שֶׁבַע דִּילֵיהּ דְּדָוִד מַלְכָּא הֲוַת מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרִי עָלְמָא אֲמַאי יָהֲבָה קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאוּרִיָּה הַחִתִּי מִן קַדְמַת דְּנָא אָמַר לֵהּ הָכִי אוֹרְחוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַף עַל גַּב דְּאִתְּתָא אַזְמִינָא לֵהּ לְבַר נָשׁ לְמֶהֱוֵי דִּילֵיהּ אַקְדִּים אָחֳרָא וְנָסִיב לֵהּ עַד דְּמָטָא זִמְנֵהּ דְּהָא כֵּיוָן דְּמָטָא זִמְנֵהּ אִתְדַחְיָא הַאי דְּנָסִיב לֵהּ מִקַּמֵּי הַאי אָחֳרָא דְּאָתֵי לְבָתַר וְאִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא וְקָשֵׁי קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַעֲבָרָא לֵהּ מֵעָלְמָא עַד דְּלָא מָטֵי זִמְנֵהּ מִקַּמֵּי הַאי אָחֳרָא וְרָזָא דְּבַת שֶׁבַע דְּאִתְיְהִיבַת לְאוּרִיָּה הַחִתִּי (כִּדְאֲמָרָן) בְּקַדְמִיתָא פּוּק וְדוּק וְתִשְׁכַּח אֲמַּאי אִתְיְהִיבָת אַרְעָא קַדִּישָׁא לִכְנַעַן עַד לָא יֵיתוּן יִשְׂרָאֵל וְתִשְׁכַּח מִלָּה דָּא וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא אִיהוּ וּמִלָּה חֲדָא. תָּא חֲזֵי דָּוִד אַף עַל גַּב דְּאוֹדֵי עַל חוֹבֵי וְתָב בִּתְיּוּבְתָּא לָא אַעְדֵּי לִבֵּהּ וּרְעוּתֵהּ מֵאִנוּן חוֹבִין דְּחָב וּמֵהַהוּא חוֹבָא דְּבַת שֶׁבַע בְּגִין דְּדָחִיל עֲלַיְהוּ תָּדִיר דִּלְמָא גָּרַם חַד מִנַּיְהוּ וִיקַטְרֵג עֲלֵיהּ בְּשַׁעְתָּא דְּסַכָּנָה וּבְגִין כָּךְ לָא אַנְשֵׁי לוֹן מִנֵּהּ וּמֵרְעוּתֵיהּ. דָּבָר אַחֵר כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדַע כֻּלְּהוּ דַּרְגִין דְּתַלְיָן בְּהוּ חוֹבֵי בְּנֵי נָשָׁא אֲנִי אֵדַע וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָּמִיד. דָּא פְּגִימוּ דְּסִיהֲרָא דְּלָא נָפְקַת מִמְּסָאֲבוּתָא עַד דְּאָתָא שְׁלֹמֹה וְאִתְנְּהִירַת בְּאַשְׁלָמוּתָא וּכְדֵין אִתְבַּסָם עָלְמָא וִיתִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְרָחֲצָן דִּכְתִיב (מלכים א' ה') וַיֵּשְׁבוּ יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ. וְעִם כָּל דָּא וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד וְלָא אִתְפַּסָק מֵעָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּמָה דְּאִתְּמַר (זכריה יג) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ:

תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר, כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְגוֹ': כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי אָדָם לְהִשָּׁמֵר מִפְּנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם. כִּי לְאַחַר שֶׁחָטָא הָאָדָם נִרְשָׁם עֲוֹנוֹ לְמַעְלָה, וְאֵינוֹ נִמְחָק, רַק בְּתֻקְפָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה. כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַנֶּתֶר וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, כֵּיוָן שֶׁחָטָא הָאָדָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, פַּעַם אַחַת עוֹשֶׂה רֹשֶם, וּכְשֶׁחָטָא בּוֹ בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה מִתְחַזֵּק הָרֹשֶם יוֹתֵר, חָטָא בּוֹ פַּעַם שְׁלִישִׁית, מִתְפַּשֵּׁט אוֹתוֹ כֶּתֶם מֵעֵבֶר אֶל עֵבֶר, אָז כָּתוּב נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי. בֹּא וּרְאֵה, דָּוִד הַמֶּלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁחָטָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעִנְיָן בַּת שֶׁבַע, חָשַׁב, שֶׁחֵטְא זֶה רָשַׁם עָלָיו לְעוֹלָם. מַה כָּתוּב, גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךְ לֹא תָמוּת. לְהוֹרוֹת שֶׁהֱעֶבִיר אוֹתוֹ הָרֹשֶם מִפָּנָיו. אָמַר לוֹ רַבִּי אַבָּא, וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁבַּת שֶׁבַע, שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיְתָה, מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אִם כֵּן, לָמָּה נְתָנָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאוּרִיָּה הַחִתִּי מִקֹּדֶם לָכֵן. אָמַר לוֹ, כָּךְ דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁהָאִשָּׁה מְזֻמֶּנֶת לְהָאָדָם לִהְיוֹת שֶׁלּוֹ, מַקְדִּימוֹ אַחֵר וְנוֹשֵׂא אוֹתָהּ מִקֹּדֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ, נִדְחָה זֶה שֶׁנָּשָׂא אוֹתָהּ, מִפְּנֵי זֶה הַשֵּׁנִי שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ, וּמִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם. וְקָשֶׁה הַדָּבָר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲבִירוֹ מֵהָעוֹלָם, מִפְּנֵי הַשֵּׁנִי, לִפְנֵי זְמַנּוֹ. וְהַסּוֹד שֶׁבַּת שֶׁבַע נִתְּנָה מִקֹּדֶם לְאוּרִיָּה הַחִתִּי, צֵא וְדוֹק, וְתִמְצָא לָמָּה נִתְּנָה אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ לִכְנַעַן מִקֹּדֶם שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל, וְאָז תִּמְצָא גַּם הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁבַּת שֶׁבַע נִתְּנָה מִקֹּדֶם לְאוּרִיָּה, וְהַכֹּל הוּא סוֹד אֶחָד וְדָבָר אֶחָד. בֹּא וּרְאֵה, דָּוִד, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה עַל חַטָּאתוֹ וְחָזַר בִּתְשׁוּבָה, לֹא סָר לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ מֵאֵלּוּ הַחַטָּאִים שֶׁחָטָא, וּמֵאוֹתוֹ הַחֵטְא דְּבַת שֶׁבַע, מִפְּנֵי שֶׁיָּרֵא בִּשְׁבִילָם תָּמִיד, אוּלָי יִגְרֹם אֶחָד מֵהֶם וְיָבֹא לְקַטְרֵג עָלָיו בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה. וּמִשּׁוּם זֶה לֹא הִסִּיחַ אוֹתָם מִמֶּנּוּ וּמֵרְצוֹנוֹ. וְעַל כֵּן אָמַר, כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד. דָּבָר אַחֵר כִּי פְּשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְגוֹ': שֶׁאָמַר, כָּל הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבָּהֶם תְּלוּיִם עֲוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם אֲנִי אֵדָע, וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָּמִיד. זוֹ מִעוּט הַיָּרֵחַ, שֶׁלֹּא תִּקֵּן. כִּי לֹא יָצְאָה מִפְּגָמָהּ עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה, וְאָז הֵאִירָה בִּשְׁלֵמוּת בְּמִלּוּאָהּ בְּלִי פְּגָם. וְאָז נִתְבַּשֵׂם הָעוֹלָם וְיָשְׁבוּ יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח. שֶׁכָּתוּב, וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְעִם כָּל זֶה וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד, כְּלוֹמָר דְּגַם בִּימֵי שְׁלֹמֹה לֹא נִתַּקֵּן מִעוּט הַיָּרֵחַ בִּשְׁלֵמוּת, כִּי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָזַר וְנֶחֱרָב. וְהַלְּבָנָה שֶׁהִיא הַנּוּקְבָא חָזְרָה לְמִעוּטָהּ. וְלֹא יִפָּסֵק הַפְּגָם מֵהָעוֹלָם עַד שֶׁיָּבֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לְעָתִיד לָבֹא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ג

א. כֵּיצַד הִיא הַטְּפֵלָה הַמְעֹרֶבֶת כְּגוֹן לֶפֶת אוֹ כְּרוּב שֶׁבִּשְּׁלוֹ וְעֵרֵב בּוֹ קֶמַח שֶׁל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין כְּדֵי לְדַבְּקוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת שֶׁהַלֶּפֶת הוּא הָעִקָּר וְקִמְחוֹ טְפֵלָה. שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁמְּעָרְבִין אוֹתוֹ לְדַבֵּק אוֹ כְּדֵי לִתֵּן רֵיחַ אוֹ כְּדֵי לִצְבֹּעַ אֶת הַתַּבְשִׁיל הֲרֵי זוֹ טְפֵלָה. אֲבָל אִם עֵרֵב כְּדֵי לִתֵּן טַעַם בְּתַעֲרוֹבוֹת הֲרֵי הוּא עִקָּר. לְפִיכָךְ מִינֵי דְּבַשׁ שֶׁמְּבַשְּׁלִין אוֹתָן וְנוֹתְנִין בָּהֶן חֵלֶב חִיטָּה כְּדֵי לְדַבֵּק וְעוֹשִׂין מֵהֶן מִינֵי מְתִיקָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַדְּבַשׁ הוּא הָעִקָּר: ב. כֵּיצַד הִיא הַטְּפֵלָה שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת הֲרֵי שֶׁצָרִיךְ לֶאֱכֹל דָּג מָלִיחַ וְאָכַל הַפַּת עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק הַמֶּלַח גְּרוֹנוֹ וּלְשׁוֹנוֹ הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ עַל הַמֶּלַח וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת מִפְּנֵי שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מוסר

ספר חסידים סימן רי ריא

אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהֶאֱרִיךְ יָמִים דַּע לְךָ שֶׁהוֹסִיף דִּקְדּוּקִים עַל חֲבֵרוֹ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם כְּתוּבִים בַּתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי בְּפֵרוּשׁ אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים וְכוּ'ִ וְאֵין שָׁם דָּבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא דִּקְדּוּקֵי שֶׁל סְבָרָא שֶׁאֵינָן שֶׁל תּוֹרָה: אִם רָאִיתָ חֲסִידִים שֶׁלּוֹקִים דַּע לְךָ שֶׁהָיָה לָהֶם לְבַקֵּשׁ עַל אֲחֵרִים שֶׁלֹּא יִלָּקוּ אוֹ מִתְחַבְּרִים לָרְשָׁעִים אוֹ דָּרִים בָּעִיר עִמָּהֶם. אִם רָאִיתָ מֶלֶךְ וְשִׁלְטוֹן שֶׁלּוֹקֵחַ הַרְבֵּה מַס מֵהַקָּהָל לְפִי שֶׁהָיָה לְהַקָּהָל לְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים לִתֵּן לָהֶם צָרְכָּם כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלְכוּ בָּעוֹלָם לְקַבֵּץ שֶׁלֹּא יִרְחֲקוּ מִנְּשׁוֹתֵיהֶם וּמִזַּרְעָם אוֹ מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם אוֹ בִּטּוּל תְּפִלּוֹת. וּכְתִיב (דברים כח) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ' מֵרֹב כֹּל וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ:

שופטים ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ב) וְנַֽחֲלָה לֹא יִֽהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְהֹוָה הוּא נַֽחֲלָתוֹ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לֽוֹ: (ס) וְאַחֲסָנָא לָא יְהֵי לֵהּ בְּגוֹ אֲחוֹהִי מַתְּנָן דִיהַב לֵהּ יְיָ אִנוּן אַחֲסַנְתֵּהּ כְּמָא דִי מַלִיל לֵהּ:

רש''י כל שבט לוי. בין תמימין בין בעלי מומין: חלק. בבזה: ונחלה. בארץ: אשי ה'. קדשי המקדש [הקדשים] : ונחלתו. אלו קדשי הגבול תרומות ומעשרות. אבל נחלה גמורה לא יהיה לו בקרב אחיו. ובספרי דרשו, ונחלה לא יהיה לו. זו נחלת שאר: בקרב אחיו. זו נחלת חמשה. ואיני יודע מה היא. ונראה לי שארץ כנען שמעבר הירדן ואלך נקראת ארץ חמשה עממין, ושל סיחון ועוג, שני עממין אמורי וכנעני. ונחלת שאר לרבות קיני וקנזי וקדמוני. וכן דורש בפרשת מתנות שנאמרו לאהרן על כן לא היה ללוי וגו' (דברים י, ט) להזהיר על קיני וקנזי וקדמוני. שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס הכי גרסינן בספרי ונחלה לא יהיה לו אלו נחלת חמשה. בקרב אחיו אלו נחלת שבעה. נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים. ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד, שכן משה הנחיל לראובן וגד וחצי שבט מנשה, ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה, ושבעה האחרים נטלו מאליהן אחרי מות יהושע, מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד: כאשר דבר לו. לאהרן, בארצם לא תנחל וגו' אני חלקך (במדבר יח, כ) :

(ג) וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּֽהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹֽבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָֽה: וְדֵין יְהֵי דְחָזֵי לְכָהֲנַיָא מִן עַמָא מִן נָכְסֵי נִכְסָתָא אִם תּוֹר אִם אִמָר וְיִתֵּן לְכַהֲנָא דְרוֹעָא וְלוֹעָא וְקֻבְתָא:

רש''י מאת העם. ולא מאת הכהנים: אם שור אם שה. פרט לחיה: הזרוע. מן הפרק של ארכבה עד כף של יד שקורין אשפלדו''ן [עצם השכם] : והלחיים. עם הלשון. דורשי רשומות היו אומרים, זרוע, תחת יד, שנאמר (במדבר כה, ז) ויקח רמח בידו. לחיים, תחת תפלה, שנאמר (תהל' קו, ל) ויעמד פינחס ויפלל: והקבה. תחת (במד' כה) האשה אל קבתה:

(ד) רֵאשִׁית דְּגָֽנְךָ תִּירֽשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹֽאנְךָ תִּתֶּן לֽוֹ: רֵישׁ עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וְרֵישׁ גִזָא דְעָנָךְ תַּפְרֵשׁ לֵהּ:

רש''י ראשית דגנך. זו תרומה, ולא פרש בה שעור, אבל רבותינו נתנו בה שעור, עין יפה אחד מארבעים, עין רעה אחד מששים, בינונית אחד מחמשים. וסמכו על המקרא שלא לפחות מאחד מששים, שנאמר וששיתם האיפה מחמר השערים (יחזקאל מה, יג) ששית האיפה, חצי סאה. כשאתה נותן חצי סאה לכור, הרי אחד מששים, שהכור שלשים סאין: וראשית גז צאנך. כשאתה גוזז צאנך בכל שנה תן ממנה ראשית לכהן. ולא פרש בה שעור. ורבותינו נתנו בה שעור אחד מששים. וכמה צאן חיבות בראשית הגז, חמש רחלות, שנאמר (שמואל א' כה, יח) וחמש צאן עשויות. רבי עקיבא אומר ראשית גז שתים, גז צאנך ארבע, תתן לו הרי חמש:

(ה) כִּי בוֹ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַֽעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְהֹוָה הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִֽים: (ס) אֲרֵי בֵהּ יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ מִכָּל שִׁבְטָיךְ לְמֵקַם לְשַׁמָשָׁא בִשְׁמָא דַיְיָ הוּא וּבְנוֹהִי כָּל יוֹמַיָא:

רש''י לעמד לשרת. מכאן שאין שרות אלא מעומד:

(ו) רביעי וְכִֽי יָבֹא הַלֵּוִי מֵֽאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָֽה: וַאֲרֵי יֵיתֵי לֵוָאָה מֵחֲדָא מִקִרְוָיךְ מִכָּל יִשְׂרָאֵל דִי הוּא דָר תַּמָן וְיֵיתֵי בְּכָל רְעוּת נַפְשֵׁהּ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ: (ז) וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַֽלְוִיִּם הָעֹֽמְדִים שָׁם לִפְנֵי יְהֹוָֽה: וִישַׁמַשׁ בִּשְׁמָא דַיְיָ אֱלָהֵהּ כְּכָל אֲחוֹהִי לֵוָאֵי דִמְשַׁמְשִׁין תַּמָן (בִּצְלוֹ) קֳדָם יְיָ:

רש''י וכי יבא הלוי. יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר, תלמוד לומר ושרת, יצאו לויים שאין ראויין לשרות: ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת. למד על הכהן שבא ומקריב קרבנות נדבתו או חובתו ואפלו במשמר שאינו שלו. דבר אחר עוד למד על הכהנים הבאים לרגל שמקריבין במשמר ועובדין בקרבנות הבאים מחמת הרגל, כגון מוספי הרגל, ואף על פי שאין המשמר שלהם:

(ח) חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָֽאָבֽוֹת: (ס) חֳלָק כָּחֳלָק יֵיכְלוּן בַּר מִמַטַרְתָּא דְיֵיתֵי בְּשַׁבַּתָּא דְכֵן אַתְקִינוּ אֲבָהָתָא:

רש''י חלק כחלק יאכלו. מלמד שחולקין בעורות ובבשר שעירי חטאות. יכול אף בדברים הבאים שלא מחמת הרגל, כגון תמידין ומוספי שבת ונדרים ונדבות, תלמוד לומר לבד ממכריו על האבות, חוץ ממה שמכרו האבות בימי דוד ושמואל, שנקבעו המשמרות ומכרו זה לזה טול אתה שבתך ואני אטול שבתי:

(ט) כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹֽא תִלְמַד לַֽעֲשׂוֹת כְּתֽוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵֽם: אֲרֵי אַתְּ עָלֵל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תֵילַף לְמֶעְבַּד כְּתֹעֲבַת עַמְמַיָא הָאִנוּן:

רש''י לא תלמד לעשות. אבל אתה למד להבין ולהורות, כלומר להבין מעשיהם כמה הם מקלקלים, ולהורות לבניך לא תעשה כך וכך, שזה הוא חק הגוים:

(י) לֹֽא יִמָּצֵא בְךָ מַֽעֲבִיר בְּנֽוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּֽׁף: לָא יִשְׁתְּכַח בָּךְ מַעֲבַר בְּרֵהּ וּבְרַתֵּהּ בְּנוּרָא קָסֵם קֻסְמִין מְעָנֵן וּמְנַחֵשׁ וְחָרָשׁ:

רש''י מעביר בנו ובתו באש. היא עבודת המולך. עושה מדורות אש מכאן ומכאן ומעבירו בין שתיהם: קסם קסמים. איזהו קוסם, האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך. וכן הוא אומר, (הושע ד, יב) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו: מעונן. רבי עקיבא אומר אלו נותני עונות, שאומרים עונה פלונית יפה להתחיל. וחכמים אומרים אלו אוחזי העינים: מנחש. פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו:

(יא) וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִֽים: וְרָטִין רְטָן וְשָׁאֵל בִּדִין וּדְכוּרוּ וְתָבַע מִן מֵתַיָא:

רש''י וחבר חבר. שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד: ושאל אוב. זה מכשפות ששמו פיתום ומדבר משחיו ומעלה את המת בבית השחי שלו: וידעני. מכניס עצם חיה ששמה ידוע, לתוך פיו, ומדבר העצם על ידי מכשפות: ודרש אל המתים. כגון המעלה בזכרותו והנשאל בגלגלת:

(יב) כִּי תֽוֹעֲבַת יְהֹוָה כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּֽוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶֽיךָ: אֲרֵי מְרָחָק יְיָ כָּל דְיַעְבֵּד אִלֵין וּבְדִיל תּוֹעֲבָתָא הָאִלֵין יְיָ אֱלָהָךְ מְתָרַךְ יָתְהוֹן מִקֳדָמָךְ:

רש''י כל עשה אלה. עשה כל אלה לא נאמר אלא כל עשה אלה, אפלו אחת מהן:

(יג) תָּמִים תִּֽהְיֶה עִם יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י תמים תהיה עם ה' אלהיך. התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו:

(יד) חמישי כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹֽנְנִים וְאֶל קֹֽסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: אֲרֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין דִי אַתְּ יָרֵת יָתְהוֹן מִן מְעָנְנַיָא וּמִן קַסָמַיָא שָׁמְעִין וְאַתְּ לָא כֵן יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י לא כן נתן לך ה' אלהיך. לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים שהרי השרה שכינה על הנביאים ואורים ותמים:

(טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵֽאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעֽוּן: נְבִיָא מִבֵּינָךְ מֵאַחָיךְ כְּוָתִי יְקִים לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִנֵהּ תְּקַבְּלוּן:

רש''י מקרבך מאחיך כמני. כמו שאני מקרבך מאחיך יקים לך תחתי, וכן מנביא לנביא:

(טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹֽא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמֽוּת: כְּכֹל דִי שְׁאֶלְתָּא מִקֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֹרֵב בְּיוֹמָא דִקְהָלָא לְמֵימָר לָא אוֹסֵף לְמִשְׁמָע יָת קָל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהַי וְיָת אֶשָׁתָא רַבְּתָא הָדָא לָא אֶחֱזֵי עוֹד וְלָא אֵמוּת: (יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּֽרוּ: וַאֲמַר יְיָ לִי אוֹטִיבוּ דִי מַלִילוּ: (יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָֽתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּֽנּוּ: נְבִיָא אֲקִים לְהוֹן מִגוֹ אֲחֵיהוֹן כְּוָתָךְ וְאֶתֵּן פִּתְגָמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמֵהּ וִימַלֵל עִמְהוֹן יָת כָּל דִי אֲפַקְדִנֵהּ: (יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹֽא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָֽנֹכִי אֶדְרשׁ מֵֽעִמּֽוֹ: וִיהֵי גַבְרָא דִי לָא יְקַבֵּל לְפִתְגָמַי דִי יְמַלֵל בִּשְׁמִי מֵימְרִי יִתְבַּע מִנֵהּ: (כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹֽא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַֽאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהֽוּא: בְּרַם נְבִיָא דִי יַרְשַׁע לְמַלָלָא פִתְגָמָא בִּשְׁמִי יָת דִי לָא פַקֵדִתֵּה לְמַלָלָא וְדִי יְמַלֵיל בְּשׁוּם טַעֲוַת עַמְמַיָא וְיִתְקְטֵל נְבִיָא הַהוּא:

רש''י אשר לא צויתיו לדבר. אבל צויתיו לחברו: ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. אפלו כון את ההלכה, לאסור את האסור ולהתיר את המתר: ומת. בחנק. שלשה מיתתן בידי אדם, המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו ונאמר לחברו, והמתנבא בשם עבודה זרה. אבל הכובש את נבואתו והעובר על דברי נביא והעובר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים, שנאמר אנכי אדרש מעמו (פסוק יט) :

(כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹֽא דִבְּרוֹ יְהֹוָֽה: וַאֲרֵי תֵימַר בְּלִבָּךְ אֶכְדֵן נִדַע יָת פִּתְגָמָא דִי לָא מַלְלֵהּ יְיָ:

רש''י וכי תאמר בלבבך. עתידין אתם לומר, כשיבא חנניה בן עזור ומתנבא (ירמיה כז, טז) הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה עתה מהרה, וירמיהו עומד וצווח על העמודים ועל הים ועל יתר הכלים שלא גלו עם יכניה, (שם כז, כב) בבלה יובאו עם גלות צדקיהו:

(כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהֹוָה וְלֹא יִֽהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹֽא דִבְּרוֹ יְהֹוָה בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּֽנּוּ: (ס) דִי יְמַלֵל נְבִיָא בִּשְׁמָא דַיְיָ וְלָא יְהֵי פִתְגָמָא וְלָא יִתְקַיַם הוּא פִתְגָמָא דִי לָא מַלְלֵהּ יְיָ בִּרְשַׁע מַלְלֵהּ נְבִיָא לָא תִדְחַלּ מִנֵהּ:

רש''י אשר ידבר הנביא. ויאמר דבר זה עתיד לבא עליכם, ותראו שלא יבא, הוא הדבר אשר לא דברו ה' והרג אותו. ואם תאמר זו במתנבא על העתידות, הרי שבא ואמר עשו כך וכך ומפי הקדוש ברוך הוא אני אומר, כבר נצטוו שאם בא להדיחך מאחת מכל המצות לא תשמע לו, אלא אם כן ממחה הוא לך שהוא צדיק גמור, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת אסור הבמות כדי לגדור את ישראל. הכל לפי צורך השעה וסיג הפרצה, לכך נאמר אליו תשמעון: לא תגור ממנו. לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה ולא תירא לענש עליו:

יט (א) כִּֽי יַכְרִית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם וִֽירִשְׁתָּם וְיָֽשַׁבְתָּ בְעָֽרֵיהֶם וּבְבָֽתֵּיהֶֽם: אֲרֵי יְשֵׁצֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ יָת אַרְעֲהוֹן וְתֵרְתִנוּן וְתֵיתֵב בְּקִרְוֵיהוֹן וּבְבָתֵּיהוֹן: (ב) שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּֽהּ: תְּלַת קִרְוִין תַּפְרֵשׁ לָךְ בְּגוֹ אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ: (ג) תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִֽילְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵֽחַ: תְּתַקֵן לָךְ אָרְחָא וּתְתַלַת יָת תְּחוּם אַרְעָךְ דִי יַחְסְנִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וִיהֵי לְמֵעִירוֹק תַּמָן כָּל קָטוֹלָא:

רש''י תכין לך הדרך. מקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים: ושלשת את גבול ארצך. שיהא מתחלת הגבול עד העיר הראשונה של עיר מקלט, כשעור מהלך שיש ממנה עד השניה. וכן משניה, לשלישית. וכן מן השלישית, עד הגבול השני של ארץ ישראל:

(ד) וְזֶה דְּבַר הָֽרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹֽא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹֽׁם: וְדֵין פִּתְגַם קָטוֹלָא דְיֵעִרוֹק תַּמָן וְיִתְקַיַם דִי יִקְטוֹל יָת חַבְרֵהּ בְּלָא מַנְדְעֵהּ וְהוּא לָא סָנֵי לֵהּ מֵאִתְמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי: (ה) וַֽאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָֽרִים הָאֵלֶּה וָחָֽי: וְדִי יֵעוֹל עִם חַבְרֵהּ בְּחֻרְשָׁא לְמִקַץ אָעִין וְתִתְמְרֵיג יְדֵהּ בְּפַרְזְלָא לְמִקַץ אָעָא וְיִשְׁתְּלֵף פַּרְזְלָא מִן אָעָא וְיַשְׁכַּח יָת חַבְרֵהּ וִימוּת הוּא יֵעִרוֹק לַחֲדָא מִן קִרְוַיָא הָאִלֵין וְיִתְקַיַם:

רש''י ונדחה ידו. כשבא להפיל הגרזן על העץ, ותרגומו ותתמריג ידיה, לשון ונשמטה ידו להפיל מכת הגרזן על העץ. כי שמטו הבקר, תרגם יונתן (שמואל ב' ו, ו) ארי מרגוהי תוריא: ונשל הברזל מן העץ. יש מרבותינו אומרים נשמט הברזל מקתו, ויש מהם אומרים שישיל הברזל חתיכה מן העץ המתבקע, והיא נתזה והרגה:

שופטים יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ו) פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַֽחֲרֵי הָֽרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּֽי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשֽׁוֹם: דִילְמָא יִרְדוֹף גָאֵל דְמָא בָּתַר קָטוֹלָא אֲרֵי יֵחַם לִבֵּה וְיַדְבְּקִנֵהּ אֲרֵי תִסְגֵי אָרְחָא וְיִקְטְלִנֵהּ נְפַשׁ וְלֵהּ לֵית חוֹבַת דִין דִקְטוֹל אֲרֵי לָא סָנֵי הוּא לֵהּ מִתְּמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי:

רש''י פן ירדף גאל הדם. לכך אני אומר להכין לך דרך, וערי מקלט רבים:

(ז) עַל כֵּן אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָֽךְ: עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵימָר תְּלַת קִרְוִין תַּפְרֵשׁ לָךְ: (ח) וְאִם יַרְחִיב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּֽאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַֽאֲבֹתֶֽיךָ: וְאִם יַפְתֵּי יְיָ אֱלָהָךְ יָת תְּחוּמָךְ כְּמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ וְיִתֶּן לָךְ יָת כָּל אַרְעָא דִי מַלִיל לְמִתַּן לַאֲבָהָתָךְ:

רש''י ואם ירחיב. כאשר נשבע לתת לך ארץ קיני וקנזי וקדמוני:

(ט) כִּֽי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַֽעֲשׂתָהּ אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַֽהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָֽסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלשׁ הָאֵֽלֶּה: אֲרֵי תִטַר יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא לְמֶעְבְּדַהּ דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ וְלִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי כָּל יוֹמַיָא וְתוֹסֵף לָךְ עוֹד תְּלַת קִרְוִין עַל תְּלַת אִלֵין:

רש''י ויספת לך עוד שלש. הרי תשע. שלש שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען ושלש לעתיד לבא:

(י) וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִֽים: (פ) וְלָא יִשְׁתְּפֵךְ דָם זַכַּי בְּגוֹ אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא וִיהֵי עֲלָךְ חוֹבַת דִין דִקְטוֹל: (יא) וְכִי יִֽהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶֽעָרִים הָאֵֽל: וַאֲרֵי יְהֵי גְבַר סָנֵי לְחַבְרֵהּ וְיִכְמַן לֵהּ וִיקוּם עֲלוֹהִי וְיִמְחִנֵהּ נְפָשׁ וִימוּת וְיֵעִרוֹק לַחֲדָא מִן קִרְוַיָא הָאִלֵין:

רש''י וכי יהיה איש שנא לרעהו. על ידי שנאתו הוא בא לידי וארב לו. מכאן אמרו עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה. לפי שעבר על לא תשנא, סופו לבא לידי שפיכת דמים. לכך נאמר כי יהיה איש שנא לרעהו וגו' , שהיה לו לכתוב וכי יקום איש וארב לרעהו והכהו נפש:

(יב) וְשָֽׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָֽקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָֽתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵֽת: וִישַׁלְחוּן סָבֵי קַרְתֵּהּ וְיִדְבְּרוּן יָתֵהּ מִתַּמָן וְיִתְּנוּן יָתֵהּ בְּיַד גָאֵל דְמָא וִימוּת: (יג) לֹֽא תָחוֹס עֵֽינְךָ עָלָיו וּבִֽעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָֽךְ: (ס) לָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלוֹהִי וּתְפַלֵי אַשְׁדִי דָם זַכַּי מִיִשְׂרָאֵל וְיֵיטַב לָךְ:

רש''י לא תחוס עינך. שלא תאמר הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים:

(יד) שישי לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵֽעֲךָ אֲשֶׁר גָּֽבְלוּ רִֽאשֹׁנִים בְּנַֽחֲלָֽתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּֽהּ: (ס) לָא תַשְׁנֵי תְּחוּמָא דְחַבְרָךְ דִי תְחִימוּ קַדְמָאֵי בְּאַחֲסַנְתָּךְ דִי תַחֲסֵן בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ:

רש''י לא תסיג גבול. לשון (ישעיה מב, יז) נסגו אחור, שמחזיר סימן חלקת הקרקע לאחור לתוך שדה חברו למען הרחיב את שלו. והלא כבר נאמר (ויקרא יט, יג) לא תגזל, מה תלמוד לומר לא תסיג, למד על העוקר תחום חברו שעובר בשני לאוין. יכול אף בחוצה לארץ, תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל וגו' , בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לא תגזל:

(טו) לֹֽא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶֽחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלשָֽׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָֽר: לָא יְקוּם סָהִיד חַד בִּגְבַר לְכָל עַוָיָן וּלְכָל חוֹבִין בְּכָל חֵט דִי יֶחְטֵי עַל מֵימַר תְּרֵין סָהֲדִין אוֹ עַל מֵימַר תְּלָתָא סָהֲדִין יִתְקַיַם פִּתְגָמָא:

רש''י עד אחד. זה בנה אב. כל עד שבתורה שנים, אלא אם כן פרט לך בו אחד: לכל עון ולכל חטאת. להיות חברו נענש על עדותו, לא עונש גוף ולא עונש ממון, אבל קם הוא לשבועה. אמר לחברו תן לי מנה שהלויתיך, אמר לו אין לך בידי כלום, ועד אחד מעיד שיש לו, חיב להשבע לו: על פי שני עדים. ולא שיכתבו עדותם באגרת וישלחו לבית דין, ולא שיעמוד תרגמן בין העדים ובין הדינים:

(טז) כִּֽי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַֽעֲנוֹת בּוֹ סָרָֽה: אֲרֵי יְקוּם סָהִיד שְׁקַר בִּגְבָר לְאַסְהָדָא בֵהּ סַטְּיָא:

רש''י לענות בו סרה. דבר שאינו, שהוסר העד הזה מכל העדות הזאת, כגון, שאמרו להם והלא עמנו הייתם אותו היום במקום פלוני:

(יז) וְעָֽמְדוּ שְׁנֵי הָֽאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְהֹוָה לִפְנֵי הַכֹּֽהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִֽהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵֽם: וִיקוּמוּן תְרֵין גֻבְרִין דִי לְהוֹן דִינָא קֳדָם יְיָ קֳדָם כָּהֲנַיָא וְדַיָנַיָא דִי יְהוֹן בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן:

רש''י ועמדו שני האנשים. בעדים הכתוב מדבר, ולמד שאין עדות בנשים, ולמד שצריכין להעיד עדותן מעומד: אשר להם הריב. אלו בעלי הדין: לפני ה'. יהי דומה להם כאלו עומדין לפני המקום, שנאמר (תהלים פב, א) בקרב אלהים ישפט: אשר יהיו בימים ההם. יפתח בדורו כשמואל בדורו, צריך אתה לנהוג בו כבוד:

(יח) וְדָֽרְשׁוּ הַשֹּֽׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִֽיו: וְיִתְבְּעוּן דַיָנַיָא יָאוּת וְהָא סָהִיד שְׁקַר סָהֲדָא שִׁקְרָא אַסְהַד בַּאֲחוֹהִי:

רש''י ודרשו השופטים היטב. על פי המזימין אותם, שבודקים וחוקרים את הבאים להזימם בדרישה ובחקירה: והנה עד שקר. כל מקום שנאמר עד, בשנים הכתוב מדבר:

(יט) וַֽעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּֽאֲשֶׁר זָמַם לַֽעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִֽעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּֽךָ: וְתַעְבְּדוּן לֵהּ כְּמָא דִי חַשִׁיב לְמֶעְבַּד לַאֲחוֹהִי וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ:

רש''י כאשר זמם. ולא כאשר עשה. מכאן אמרו, הרגו אין נהרגין: לעשות לאחיו. מה תלמוד לומר לאחיו, למד על זוממי בת כהן נשואה שאינן בשריפה, אלא כמיתת הבועל שהוא בחנק, שנאמר (ויקרא כא, ט) היא באש תשרף, היא ולא בועלה. לכך נאמר כאן לאחיו, כאשר זמם לעשות לאחיו, ולא כאשר זמם לעשות לאחותו. אבל בכל שאר מיתות השוה הכתוב אשה לאיש, וזוממי אשה נהרגין כזוממי איש. כגון שהעידוה שהרגה את הנפש, שחללה את השבת, נהרגין במיתתה. שלא מעט כאן אחותו אלא במקום שיש לקים בהן הזמה במיתת הבועל:

(כ) וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַֽעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּֽךָ: וּדְיִשְׁתַּאֲרוּן יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן וְלָא יוֹסְפוּן לְמֶעְבַּד עוֹד כְּפִתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין בֵּינָךְ:

רש''י ישמעו ויראו. מכאן שצריכין הכרזה, איש פלוני ופלוני נהרגין על שהוזמו בבית דין:

(כא) וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָֽגֶל: (ס) וְלָא תְחוּס עֵינָךְ נַפְשָׁא חֳלַף נַפְשָׁא עֵינָא חֳלַף עֵינָא שִׁנָא חֳלַף שִׁנָא יְדָא חֳלַף יְדָא רַגְלָא חֳלַף רַגְלָא:

רש''י עין בעין. ממון, וכן שן בשן וגו' :

כ (א) כִּֽי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹֽיְבֶךָ וְֽרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּֽי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּֽעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: אֲרֵי תִפּוֹק לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְתֶחֱזֵי סוּסָוָן וּרְתִכִּין עַם סַגִי מִנָךְ לָא תִדְחַל מִנְהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵהּ בְּסַעְדָךְ דְאַסְקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רש''י כי תצא למלחמה. סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן, לומר לך, שאין מחסר אבר יוצא למלחמה. דבר אחר לומר לך, אם עשית משפט צדק אתה מבטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח. וכן דוד הוא אומר (תהלים קיט, קכא) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי: על איבך. יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך: סוס ורכב. בעיני כלם כסוס אחד, וכן הוא אומר (שופטים ו, טז) והכית את מדין כאיש אחד. וכן הוא אומר (שמות טו, יט) כי בא סוס פרעה: עם רב ממך. בעיניך הוא רב, אבל בעיני אינו רב:

(ב) וְהָיָה כְּקָֽרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָֽם: וִיהֵי כְּמִקְרָבְכוֹן לַאֲגָחָא קְרָבָא וְיִתְקְרִיב כַּהֲנָא וִימַלֵל עִם עַמָא:

רש''י כקרבכם אל המלחמה. סמוך לצאתכם מן הספר מגבול ארצכם: ונגש הכהן. המשוח לכך. והוא הנקרא משוח מלחמה: ודבר אל העם. בלשון הקדש:

(ג) וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹֽיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּֽירְאוּ וְאַֽל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּֽעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶֽם: וְיֵימַר לְהוֹן שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתּוּן קְרִיבִין יוֹמָא דֵין לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לָא יְזוּעַ לִבְּכוֹן לָא תִדְחֲלוּן וְלָא תִתְבַּהֲתוּן וְלָא תִתָּבְרוּן מִקֳדָמֵיהוֹן:

רש''י שמע ישראל. אפלו אין בכם זכות אלא קרית שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם: על איביכם. אין אלו אחיכם, שאם תפלו בידם אינם מרחמים עליכם, אין זו כמלחמת יהודה עם ישראל, שנאמר (דה''י ב' כח, טו) ויקמו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה, וכל מערמיהם הלבישו מן השלל וילבשום וינעלום ויאכלום וישקום ויסכום וינהלום בחמרים לכל כושל, ויביאום ירחו עיר התמרים אצל אחיהם, וישובו שמרון, אלא על אויביכם אתם הולכים, לפיכך התחזקו למלחמה: אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו. ארבע אזהרות כנגד ארבעה דברים שמלכי האמות עושים. מגיפים בתריסיהם כדי להקישן זה לזה כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול: אל ירך לבבכם. מצהלת סוסים: אל תיראו. מהגפת התריסין: ואל תחפזו. מקול הקרנות: ואל תערצו. מקול הצוחה:

(ד) כִּי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם הַֽהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹֽיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַֽ אֶתְכֶֽם: אֲרֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִמְדַבַּר קֳדָמֵיכוֹן לַאֲגָחָא לְכוֹן קְרָב עִם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן לְמִפְרַק יָתְכוֹן:

רש''י כי ה' אלהיכם וגו' . הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו, נפל ונפלו עמו: ההלך עמכם. זה מחנה הארון:

(ה) וְדִבְּרוּ הַשֹּֽׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִֽי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַֽיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶֽנּוּ: וִימַלְלוּן סָרְכַיָא קֳדָם עַמָא לְמֵימָר מָן גַבְרָא דִי בְנָא בֵיתָא חַדְתָּא וְלָא חָנְכֵהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָחָרָן יַחְנְכִנֵהּ:

רש''י ולא חנכו. לא דר בו. חנוך לשון התחלה: ואיש אחר יחנכנו. ודבר של עגמת נפש הוא זה:

(ו) וּמִֽי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶֽנּוּ: וּמָן גַבְרָא דִי נְצִיב כַּרְמָא וְלָא אַחֲלֵהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָחָרָן יְחַלִנֵהּ:

רש''י ולא חללו. לא פדאו בשנה הרביעית, שהפירות טעונין לאכלן בירושלים או לחללן בדמים ולאכל הדמים בירושלים:

(ז) וּמִֽי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶֽנָּה: וּמָן גַבְרָא דִי אֵרַס אִתְּתָא וְלָא נָסְבַהּ יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ דִילְמָא יְמוּת בַּאֲגָחָא קְרָבָא וּגְבַר אָחֳרָן יִסְבִנַהּ:

רש''י פן ימות במלחמה. ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות:

(ח) וְיָֽסְפוּ הַשֹּֽׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָֽמְרוּ מִֽי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבֽוֹ: וְיוֹסְפוּן סָרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָא וְיֵימְרוּן מָן גַבְרָא דְדָחֵל וּתְבִיר לִבָּא יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ וְלָא יִתְּבַר יָת לִבָּא דַאַחוֹהִי כְּלִבֵּהּ:

רש''י ויספו השטרים. למה נאמר כאן ויספו, מוסיפין זה על דברי הכהן, שהכהן מדבר ומשמיע מן (פסוק ג, ד) שמע ישראל עד להושיע אתכם, ומי האיש ושני ושלישי כהן מדבר ושוטר משמיע, וזה שוטר מדבר ושוטר משמיע: הירא ורך הלבב. רבי עקיבא אומר כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו, ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עברות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עברה, והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה:

(ט) וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּֽׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָֽקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָֽם: (ס) וִיהֵי כַּד יְשֵׁצוּן סָרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָא וִימַנוּן רַבָּנֵי חֵילָא בְּרֵישׁ עַמָא:

רש''י שרי צבאות. שמעמידין זקפין, מלפניהם ומלאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם וכל מי שרוצה לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו. זקפין, בני אדם עומדים בקצה המערכה לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים שובו אל המלחמה ולא תנוסו, שתחלת נפילה ניסה:

(י) שביעי כִּֽי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלֽוֹם: אֲרֵי תִקְרַב לְקַרְתָּא לַאֲגָחָא (קְרָבָא) עֲלַהּ וְתִקְרֵי לַהּ מִלִין דִשְׁלָם:

רש''י כי תקרב אל עיר. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו) כן תעשה לכל הערים הרחקת וגו' :

(יא) וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּֽעַנְךָ וּפָֽתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַֽעֲבָדֽוּךָ: וִיהֵי אִם שְׁלַם תַּעֲנִנָךְ וְתִפְתַּח לָךְ וִיהֵי כָּל עַמָא דְיִשְׁתְּכַח בַּהּ יְהוֹן לָךְ מַסְקֵי מִסִין וְיִפְלְחֻנָךְ:

רש''י כל העם הנמצא בה. אפלו אתה מוצא בה משבעה אמות שנצטוית להחרימם, אתה רשאי לקימם: למס ועבדוך. עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד:

(יב) וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָֽשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶֽיהָ: וְאִם לָא תַשְׁלֵם עִמָךְ וְתַעְבֵּד עִמָךְ קְרָב וּתְצוּר עֲלַהּ:

רש''י ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה. הכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך סופה להלחם בך אם תניחנה ותלך: וצרת עליה. אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים:

(יג) וּנְתָנָהּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָֽרֶב: וְיִמְסְרִנַהּ יְיָ אֱלָהָךְ בִּידָךְ וְתִמְחֵי יָת כָּל דְכוּרַהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב:

רש''י ונתנה ה' אלהיך בידך. אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' נותנה בידך:

(יד) רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָֽכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹֽיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָֽךְ: לְחוֹד נְשַׁיָא וְטַפְלָא וּבְעִירָא וְכֹל דִי יְהֵי בְקַרְתָּא כָּל עֲדָאַהּ תֵּבוֹז לָךְ וְתֵיכוּל יָת עֲדָאָה דְסַנְאָךְ דִי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ:

רש''י והטף. אף טף של זכרים. ומה אני מקים (פסוק יג) והכית את כל זכורה, בגדולים:

(טו) כֵּן תַּֽעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָֽרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵֽעָרֵי הַגּֽוֹיִם הָאֵלֶּה הֵֽנָּה: כֵּן תַּעְבֵד לְכָל קִרְוַיָא דִי רְחִיקִין מִנָךְ לַחֲדָא דִי לָא מִקִרְוֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין אִנוּן: (טז) רַק מֵֽעָרֵי הָֽעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָֽה: לְחוֹד מִקִרְוֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לָא תְקַיַם כָּל נִשְׁמָתָא: (יז) כִּי הַֽחֲרֵם תַּֽחֲרִימֵם הַֽחִתִּי וְהָֽאֱמֹרִי הַכְּנַֽעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַֽחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּֽאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: אֲרֵי גַמָרָא תְגַמְרִנוּן חִתָּאֵי וֶאֱמֹרָאֵי כְּנַעֲנָאֵי וּפְרִזָאֵי חִוָאֵי וִיבוּסָאֵי כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י כאשר צוך. לרבות את הגרגשי:

(יח) לְמַעַן אֲשֶׁר לֹֽא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַֽעֲשׂוֹת כְּכֹל תּֽוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹֽהֵיהֶם וַֽחֲטָאתֶם לַֽיהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (ס) בְּדִיל דִי לָא יַלְפוּן יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד כְּכָל תּוֹעֲבָתְהוֹן דִי עֲבָדוּ לְטַעֲוָתְהוֹן וּתְחוֹבוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן:

רש''י למען אשר לא ילמדו. הא אם עשו תשובה ומתגירים, אתה רשאי לקבלם:

(יט) כִּֽי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְֽהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹֽא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָֽאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצֽוֹר: אֲרֵי תְצוּר לְקַרְתָּא יוֹמִין סַגִיאִין לַאֲגָחָא עֲלַהּ לְמִכְבְּשַׁהּ לָא תְחַבֵּל יָת אִילָנַהּ לַאֲרָמָא עֲלוֹהִי פַּרְזְלָא אֲרֵי מִנֵה תֵּיכוּל וְיָתֵהּ לָא תְקוּץ אֲרֵי לָא כַאֲנָשָׁא אִילַן חַקְלָא לְמֵיעַל מְקָדָמָךְ בִּצְיָרָא:

רש''י ימים. שנים: רבים. שלשה. מכאן אמרו אין צרין על עירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת. ולמד שפותח בשלום שנים או שלשה ימים. וכן הוא אומר (שמואל ב' א, א) וישב דוד בצקלג ימים שנים, ובמלחמת הרשות הכתוב מדבר: כי האדם עץ השדה. הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתיסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר, למה תשחיתנו:

(כ) רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַֽאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּֽהּ: (פ) לְחוֹד אִילָן דְתִדַע אֲרֵי לָא אִילַן דְמַאֲכָל הוּא יָתֵהּ תְּחַבַּל וּתְקוּץ וְתִבְנֵי כַרְקוֹמִין עַל קַרְתָּא דִי הִיא עָבְדָא עִמָךְ קְרָבָא עַד דְתִכְבְּשַׁהּ:

רש''י עד רדתה. לשון רדוי, שתהא כפופה לך:

כא (א) כִּֽי יִמָּצֵא חָלָל בַּֽאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּֽהוּ: אֲרֵי יִשְׁתְּכַח קְטִּילָא בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמֵירְתַהּ רָמֵי בְּחַקְלָא לָא אִתְיְדַע מַן קָטְּלֵהּ: (ב) וְיָֽצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹֽׁפְטֶיךָ וּמָֽדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶֽחָלָֽל: וְיִפְּקוּן סָבָיךְ וְדַיָנָיךְ וְיִמְשְׁחוּן לְקִרְוַיָא דִי סַחֲרָנוּת קְטִילָא:

רש''י ויצאו זקניך. מיחדים שבזקניך, אלו סנהדרי גדולה: ומדדו. ממקום שהחלל שוכב: אל הערים אשר סביבת החלל. לכל צד לידע איזו קרובה:

(ג) וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶֽחָלָל וְלָֽקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹֽא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָֽשְׁכָה בְּעֹֽל: וּתְהֵי קַרְתָּא דִקְרִיבָא לִקְטִילָא וְיִדְבְּרוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא עֶגְלַת תּוֹרֵי דִי לָא אִתְפְּלַח בַּהּ דִי לָא נְגִידַת בְּנוּר: (ד) וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָֽעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵֽעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָֽרְפוּ שָׁם אֶת הָֽעֶגְלָה בַּנָּֽחַל: וְיֶחֱתוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא יָת עֲגַלְתָּא לְנַחֲלָא בַיָר דִי לָא יִתְפְּלַח בֵּהּ וְלָא יִזְדְרַע וְיִנְקְפוּן תַּמָן יָת עֲגַלְתָּא בְּנַחֲלָא:

רש''י אל נחל איתן. קשה, שלא נעבד: וערפו. קוצץ ערפה בקופיץ. אמר הקדוש ברוך הוא תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פרות ותערף במקום שאינו עושה פרות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פרות:

(ה) וְנִגְּשׁוּ הַכֹּֽהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהֹוָה וְעַל פִּיהֶם יִֽהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָֽגַע: וְיִתְקָרְבוּן כָּהֲנַיָא בְּנֵי לֵוִי אֲרֵי בְהוֹן יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְשַׁמָשׁוּתֵהּ וּלְבָרָכָא בִּשְׁמָא דַיְיָ וְעַל מֵימְרֵהוֹן יְהֵי כָּל דִין וְכָל מַכְתַּשׁ סְגִירוּ: (ו) וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶֽחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָֽעֶגְלָה הָֽעֲרוּפָה בַנָּֽחַל: וְכֹל סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא דִקְרִיבִין לִקְטִילָא יַסְחוּן יָת יְדֵיהוֹן עַל עֲגַלְתָּא דִנְקֶפְתָּא בְנַחֲלָא: (ז) מפטיר וְעָנוּ וְאָֽמְרוּ יָדֵינוּ לֹא (שפכה) שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאֽוּ: וִיתִיבוּן וְיֵימְרוּן יְדָנָא לָא אַשְׁדוֹ יָת דְמָא הָדֵין וְעֵינָנָא לָא חֲזָאָה:

רש''י ידינו לא שפכה. וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל:

(ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהֹוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּֽם: כָּהֲנַיָא יֵימְרוּן כַּפַּר לְעַמָךְ יִשְׂרָאֵל דִי פְרַקְתָּא יְיָ וְלָא תִתֵּן חוֹבַת דַם זַכַּי בְּגוֹ עַמָךְ יִשְׂרָאֵל וְיִתְכַּפַּר לְהוֹן עַל דְמָא:

רש''י ונכפר להם הדם. הכתוב מבשרם שמשעשו כן, יכפר להם העון:

(ט) וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַֽעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָֽה: (ססס) וְאַתְּ תְּפַלֵי אַשְׁדִי דַם זַכַּי מִבֵּינָךְ אֲרֵי תַעְבֵּד דְכָשַׁר קֳדָם יְיָ: ססס:

רש''י ואתה תבער. מגיד שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה הרי זה יהרג, והוא הישר בעיני ה':

הפטרת שופטים - ישעיה נא

(יב) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן: (יג) וַתִּשְׁכַּח יְהוָה עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק: (יד) מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ: (טו) וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ: (טז) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה: (יז) הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְהוָה אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית: (יח) אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה: (יט) שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ: (כ) בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת יְהוָה גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ: (כא) לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן: (כב) כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ יְהוָה וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד: (כג) וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים: נב (א) עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא: (ב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם (התפתחו) הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן: (ג) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ: (ד) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ: (ה) וְעַתָּה (מי) (לי) מַה לִּי פֹה נְאֻם יְהוָה כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם (משלו) מֹשְׁלָיו יְהֵילִילוּ נְאֻם יְהוָה וְתָמִיד כָּל הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ: (ו) לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי: (ז) מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ: (ח) קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן: (ט) פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם כִּי נִחַם יְהוָה עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם: (י) חָשַׂף יְהוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ: (יא) סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְהוָה: (יב) כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהוָה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

משנה נגעים פרק ד

א. יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בְּפִשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן. שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בַתְּחִלָּה, וּמְטַמֵּא בְכָל מַרְאֵה לֹבֶן, וְאֵין בּוֹ סִימַן טָהֳרָה. יֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן, שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים, חוּץ לַנֶּגַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן:

ברטנורה   (א) יש בשער. ששער לבן מטמא בתחילה. כשהובא אל הכהן ויש בנגע שער לבן, טמא. מה שאין כן בפשיון שאינו מטמא אלא בסוף שבוע: ומטמא בכל מראה לובן. אפילו למטה מארבעה מראות, דכתיב (ויקרא יג) ומראה הנגע עמוק, מראה הנגע עמוק ולא מראה שער לבן עמוק. מה שאין כן בפשיון שאין פשיון מטמא למטה מארבעה מראות, שבאותן מראות שהאום מטמא, הפשיון מטמא: ואין בו סימן טהרה. ואילו בפשיון יש בו סימן טהרה, שאם פרח בכולו טהור: מטמא בכל שהוא. אבל שער לבן אינו מטמא בפחות משתי שערות, דמיעוט שער שתים: חוץ מן הנגע. כשפשה חוץ לנגע, טמא. אבל שער לבן בעינן שיהא בנגע, כדכתיב (שם) ושער בנגע הפך לבן:

ב. יֵשׁ בְּמִחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּפִשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּמִחְיָה. שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַתְּחִלָּה, וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה, וְאֵין בָּהּ סִימַן טָהֳרָה. יֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן, שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים, חוּץ לַנֶּגַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִחְיָה:

ברטנורה   (ב) בכל מראה. היינו כמראה הבשר בין כושי בין לבן בין אדום: מטמא בכל שהוא. אבל במחיה בעי כעדשה חוץ מן הנגע: מה שאין כן במחיה. שהמחיה צריכה להיות בתוך הנגע:

ג. יֵשׁ בְּשֵׂעָר לָבָן מַה שֶּׁאֵין בְּמִחְיָה, וְיֵשׁ בְּמִחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּשֵׂעָר לָבָן. שֶׁשֵּׂעָר לָבָן מְטַמֵּא בִשְׁחִין וּבְמִכְוָה, בִּמְכֻנָס וּבִמְפֻזָּר, בִּמְבֻצָר וְשֶׁלֹּא בִמְבֻצָר. יֵשׁ בְּמִחְיָה, שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַקָּרַחַת וּבַגַּבַּחַת, הֲפוּכָה וְשֶׁלֹּא הֲפוּכָה, וּמְעַכֶּבֶת אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן, וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֵׂעָר לָבָן:

ברטנורה   (ג) ובמכונס. שהשתי שערות במקום אחד בנגע: במפוזר. זה במזרח הנגע וזה במערב: במבוצר. שתי שערות באמצע הנגע, כמבצר שבאמצע העיר: שאינו מבוצר. בחוט היוצא מן הנגע. ויש ברחבו שתי שערות. מה שאין כן במחיה דבעינן מבוצרת ומכונסת: הפוכה ושלא הפוכה. בין שהבהרת קדמה למחיה, בין שהמחיה קדמה לבהרת. מה שאין כן בשער לבן, שאם קדם לבהרת, טהור: ומעכבת את ההופך כולו לבן. דאם הוחלט במחיה ופרחה הצרעת בכולו חוץ ממקום המחיה, עדיין טמא הוא. אבל אם פרחה בכולו, אע''ג דכל גופו מלא שער לבן, טהור, שאין שער לבן מעכב:

ד. שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַלְבִּין, טָהוֹר. עִקָּרָן מַלְבִּין וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר, טָמֵא. כַּמָּה יְהֵא בַּלַּבְנוּנִית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְרוֹץ בַּזּוּג. הָיְתָה אַחַת מִלְּמַטָּה וְנֶחְלְקָה מִלְמַעְלָה וְהִיא נִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם, טָהוֹר. בַּהֶרֶת וּבוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר, טָמֵא. אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִעֵט מְקוֹם שֵׂעָר שָׁחוֹר אֶת הַבַּהֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ:

ברטנורה   (ד) עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור. דאמר קרא (ויקרא יג) ושער בנגע הפך לבן, העיקר הסמוך לנגע הפך לבן: כדי לקרוץ בזוג. כדי שינטל בפי הזוג של מספריים. והלכה, דשיעור שער לבן ארכו אין פחות מכדי שינטל בפי הזוג, אבל הלבנונית שבו בכל שהוא: ונראית כשתים טהור. שיש שערות המחולקות בראשן לשתים ובעיקרן אינן אלא אחת. הכי גרסינן: בהרת ובה שער לבן ושער שחור טמא. בהרת שהיא כגריס מצוצמם ובה שתי שערות לבנות, והשאר מלאה שערות שחורות, טמא, ולא אמרינן שמקום השערות שחורות ממעט הבהרת מכגריס:

ה. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְחוּט יוֹצֵא מִמֶּנָּה, אִם יֵשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, זוֹקְקָהּ לְשֵׂעָר לָבָן וּלְפִשְׂיוֹן, אֲבָל לֹא לְמִחְיָה. שְׁתֵּי בֶהָרוֹת וְחוּט יוֹצֵא מִזּוֹ לָזוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, מְצָרְפָן. וְאִם לָאו, אֵין מְצָרְפָן:

ברטנורה   (ה) זוקקה לשער לבן ולפשיון. דאי איכא באותו החוט שער לבן, מחליטו. או אם פשה אצל החוט בסוף שבוע, טמא. אבל אם אין ברוחב החוט שתי שערות ואית ביה שער לבן, לא מטמא, דלא חשיב מן הנגע. וכן אם פשה אצל החוט שאין ברחבו שתי שערות, כפשיון רחוק מן הנגע הוא חשוב ובעי כגריס: אבל לא למחיה. דאפילו יש ברוחב החוט שתי שערות, אין מחיה שבו מטמאה, שהמחיה צריכה שתהא מבוצרת באמצע הנגע כמבצר שהוא באמצע העיר: מצרפן. ונידונים כנגע אחד. ואם פשה אחת מהן משהו, או נולד שער לבן באחת מהן, מחליט על שתיהן: ואם לאו אינו מצרפן. ונדונים כשני נגעים, ואם פשתה האחת והאחרת לא פשתה, מחליט בזו ומסגיר בזו. ונפקא מינה, דלכי מיטהר, בעי לאתויי שני קרבנות:

ו. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָעֲדָשָׁה וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַמִּחְיָה, הָלְכָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא מִפְּנֵּי הַמִּחְיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ הַבֶּהָרֶת. בַּהֶרֶת הִיא וּמִחְיָתָהּ כַּגְּרִיס וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת, הָלְכָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס. וּמוֹדֶה, שֶׁאִם יֵשׁ בִּמְקוֹם שֵׂעָר לָבָן כַּגְּרִיס, שֶׁהוּא טָמֵא:

ברטנורה   (ו) בהרת כגריס. בלא מקום מחיה. דהיינו תשע עדשות בהרת, ועדשה אחת מחיה. עשר עדשות בין הכל גריס הן תשע עדשות, ומחיה אין פחות מעדשה. וכל היכא דתנינן בהרת, הוא הדין לשאר מראות חלקות ופתוכות: והלכה המחיה. שבא הנגע על מקומה: הלך שער לבן. שנשר, או הפך לשחור: ר''ש מטהר. אהלכה מחיה קאי: שלא הפכתו בהרת. ששער לבן קדם לבהרת של מקום המחיה: שלא הפכתו בהרת כגריס. שער לבן קדם לבהרת כגריס, דמקום המחיה היה חסר מכגריס. וכאן נמי לא פליג ר''ש אלא אהלכה מחיה. ואין הלכה כר''ש:

ז. בַּהֶרֶת וּבָהּ מִחְיָה וּפִשְׂיוֹן, הָלְכָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה מִפְּנֵי הַפִּשְׂיוֹן. הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן, טְמֵאָה מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן. הָלְכָה וְחָזְרָה בְּסוֹף שָׁבוּעַ, הֲרֵי הִיא כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה. לְאַחַר הַפְּטוּר, תֵּרָאֶה כַתְּחִלָּה. הָיְתָה עַזָּה וְנַעֲשֵׂית כֵּהָה, כֵּהָה וְנַעֲשֵׂית עַזָה, הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתְמַעֵט מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת. כָּנְסָה וּפָשְׂתָה, פָּשְׂתָה וְכָנְסָה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

ברטנורה   (ז) בהרת ובה מחיה ופשיון. בהרת כגריס והסגירו ולסוף שבוע מצא בו מחיה ופסיון והחליטו: הלכה המחיה. כגון שבא עליה הנגע, טמא הבהרת מפני הפשיון: הלך הפשיון. כגון שכנסה הבהרת וחזרה לכגריס: וכן שער לבן ופשיון. אם הלך האחד, טמא מפני השני: הלכה וחזרה בסוף השבוע. כגון שהסגירו על בהרת כגריס, והלכה הבהרת באמצע השבוע ובסוף השבוע חזרה: הרי היא כמות שהיתה. ומסגירו הסגר שני: לאחר הפטור. דראה אותה הכהן בסוף שבוע כשהלכה לה ופטרו, אם אחרי כן חזרה: תיראה בתחילה. והאי חזרה היינו במקומה הראשון. דאי במקום אחר, אם כן הרי זו בהרת אחרת: היתה עזה. כשלג כשהסגירו: ונעשית כהה. בסוף שבוע ראשון, כגון כסיד או כקרום. או שהיתה כקרום בשעת הסגר, ונעשית עזה כשלג בסוף שבוע ראשון: הרי היא כמות שהיתה. וטעונה הסגר שני, כמו עמד בעיניו: ובלבד שלא תתמעט מארבעה מראות. שאם נתמעטה מארבעה מראות, פוטרו מיד וטהור: כנסה ופשתה. היכא דהסגירה בבהרת כגריס, ובסוף שבוע כנסה, ואחר כך פשתה את מקום הכנוס ולא יותר. או שפשתה בסוף שבוע, ואחר כך כנסה את מקום הפשיון ולא יותר: רבי עקיבא מטמא. שהרי פשה: וחכמים מטהרים. שאין זה פשיון אלא הרי היא כמו שהיתה, ואי קאי בסוף שבוע ראשון, מסגירו הסגר שני. ואי קאי בסוף שבוע שני, פוטרו וטהור:

ח. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּפָשְׂתָה כַחֲצִי גְרִיס וְהָלַךְ מִן הָאוֹם כַּחֲצִי גְרִיס, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

ברטנורה   (ח) ופשתה כחצי גריס. לצד המזרח: והלך מן האום כחצי גריס. לצד המערב: תיראה בתחלה. דחשיב כנגע אחר, ונגע חדש הוא זה, ויסגיר: וחכמים מטהרים. דלא חשיב פשיון אלא אם כן מוסיף על שיעור הנגע שהיה בתחילה, וזה שאינו עכשיו אלא כגריס, נחשב כראשון שעמד בעיניו וטהור:

ט. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּפָשְׂתָה כַחֲצִי גְרִיס וָעוֹד, וְהָלַךְ מִן הָאוֹם כַּחֲצִי גְרִיס, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּפָשְׂתָה כַגְּרִיס וָעוֹד, וְהָלְכָה לָהּ הָאוֹם, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה:

ברטנורה   (ט) ופשתה כחצי גריס ועוד. וכו': ר' עקיבא מטמא. משום ועוד דאשתייר בה מן הפשיון. ובפשתה לאחר הפטור איירי: וחכמים מטהרין. דכיון דאזל ליה חצי גריס מן האום, ליכא מנגע חדש אלא חצי גריס ועוד: ופשתה כגריס ועוד. לאחר הפטור, ואחר כך הלכה לה כל האום ולא נשתייר אלא הגריס ועוד החדש: ר' עקיבא מטמא. דהא פשה ליה משיעור קמא. ורבנן סברי, כיון דאזל ליה קמא כוליה, והא נגע דקאי חדש, תיראה בתחילה ויסגיר:

י. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּפָשְׂתָה כַגְּרִיס נוֹלְדָה לַפִּשְׂיוֹן מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן וְהָלַךְ לָהּ הָאוֹם, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תֵּרָאֶה בַתְּחִלָּה. בָּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, נוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת, הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת, נוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת, הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, נוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שַׂעֲרָה אַחַת, הֲרֵי זוֹ לְהַסְגִּיר:

ברטנורה   (י) בהרת כגריס ופשתה כגריס. בשפשתה לאחר הפטור איירי: ר' עקיבא מטמא. דיש כאן נגע וסימן טומאה עמו: תיראה בתחילה. ואע''ג דכשתיראה בתחילה נמי יטמאנה הכהן מיד, דמחיה ושער לבן מטמאים בתחילה, מכל מקום נפקא מינה דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד ולר' עקיבא כנגע ראשון חשוב, וכי מתסי מהאי מייתי חד קרבן. ובכל הנך דפליגי ר' עקיבא וחכמים במתניתין, הלכה כחכמים: ואין בה כלום. אין בה שער לבן: ובה שערה אחת. ונולדה בהרת כו': הרי זו להסגיר. ואע''פ שקדם כגריס בהרת לשער האחרון, כיון דלא קדמה את הראשון, לא מהני, דבעינן שתקדים כגריס בהרת לשתי השערות: בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות. וכו': הרי זו להסגיר. ואע''ג דחצי גריס הראשון קדם לשתי שערות, לא מהני, עד שיקדים הגריס שלם לשתי שערות:

יא. בַּהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, נוֹלְדָה בַהֶרֶת כַּחֲצִי גְרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, הֲרֵי זוֹ לְהַחְלִיט, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, אִם בַּהֶרֶת קָדְמָה לְשֵׂעָר לָבָן, טָמֵא. וְאִם שֵׂעָר לָבָן קָדַם לְבַהֶרֶת, טָהוֹר. וְאִם סָפֵק, טָמֵא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קִהָה:

ברטנורה   (יא) ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות הרי זו להחליט. כל היכא דתנן ובה שתי שערות או ובה שערה אחת, לאו דאתו שערות ובהרת בהדי הדדי, אלא דבהרת קדמה ואחר כך באו שערות: ואם שער לבן קודם לבהרת טהור. דכתיב (ויקרא יג) והיא הפכה שער לבן, הבהרת היא שגרמה לשער שיהפך ללבן: ספק טמא. ספק אם שער לבן קדם לבהרת, או בהרת קדמה לשער לבן, טמא: ורבי יהושע קיהה. גרסינן. מלשון תקהינה שיניו. כלומר, היו שיניו קהות מדברי האומר ספק טמא. דאיהו סבר ספק טהור. ואין הלכה כרבי יהושע:

גמרא נדה דף כה ע''א

וְאִם הָיָה מְרֻקָּם וְכוּ'. תָּנוּ רַבָּנָן: אֵיזֶהוּ שְׁפִיר מְרֻקָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ מֵרֹאשׁוֹ וּשְׁנֵי עֵינָיו כִּשׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא מְרֻחָקִין זֶה מִזֶּה שְׁנֵי חוֹטְמִין כִּשְׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא וּמְקרָבִין זֶה לָזֶה וּפִיו מָתוּחַ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה וּגְוִיָּתוֹ כַּעֲדָשָׁה וְאִם הָיְתָה נְקֵבָה נְדוֹנָה כִּשְׂעוֹרָה לְאָרְכָּהּ וְחִתּוּךְ יָדַיִם וְרַגְלַיִם אֵין לוֹ וְעָלָיו מְפֹרָשׁ בְּקַבָּלָה (איוב י) הֲלֹא כֶּחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִינָה תַּקְפִּיאֵנִי עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסוֹכְכֵנִי. חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקוּדָתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי. וְאֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּמַיִם שֶׁהַמַּיִם עַזִּין וְטוֹרְדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁהַשֶּׁמֶן רַךְ וּמְצַחְצְחוֹ וְאֵין רוֹאִין אֶלָּא בְּחַמָּה. כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתוֹ כִּדְאַמְרִינָן. אֶלָּא בַּמֶּה בּוֹדְקִין אוֹתוֹ לֵידַע אִם זָכָר הוּא אִם נְקֵבָה הִיא. אַבָּא שָׁאוּל בַּר נָשׁ וַאֲמָרֵי לָהּ אַבָּא שָׁאוּל בַּר רֶמֶשׁ אוֹמֵר: מֵבִיא קֵיסָם שֶׁרֹאשׁוֹ חָלָק וּמְנַעֲנַע בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אִם מְסַכְסֵךְ בְּיָדוּעַ שֶׁזָּכָר הוּא וְאִם לָאו בְּיָדוּעַ שֶׁנְּקֵבָה הִיא:

רש''י טיפין של זבוב. עיני זבוב: ופיו מתוח כחוט השערה. סדק קטן ונראה כאילו חוט השערה מתוח שם: גויתו. גיד אבר הזכר והא דתנן תשב לזכר ולנקב' אלמא מספקא לן אם זכר אם נקבה כשאין ניכר בו האבר מיירי: כשעורה. היא וסדוקה לאורכה: וחיתוך ידים ורגלים. עדיין אין נראין כדאמרינן תחילת ברייתו מראשו: כחלב. שכבת זרע שהוא ניתוך וקלוש מתחלה בשעת יציאתו כחלב ואחר כך נעשה קפוי: וטורדין אותו. ממחין: ומנענע. באותו מקום מלמטה למעלה כדאמרינן בסמוך: אם מסכסך. הקיסם שיש דבר המעכב היינו גיד ואי נקבה ליכא עיכובא:

זוהר ויקהל דף ר''ה ע''א

תָּא חֲזֵי הָכִי הוּא וַדַּאי. לֵילְיָא רְבִיעָאָה דְּשַׁבַּתָּא בָּעֵינָן לְאִסְתַּמְּרָא מִנַּיְהוּ. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דִּכְתִיב (בראשית א): יְהִי מְאֹרֹת. מְאֹרֹת כְּתִיב חָסֵר וְהָא אוֹקְמוּהָ דִּבְגִין דְּהִיא חֲסֵרָה כַּמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין אִתְכַּלִּילָן בְּהַאי מְאֹרֹת לְוָטִין וּמְאֹרֹת אִנּוּן בִּגְרִיעוּתָא דְּסִיהֲרָא וְכֻלְּהוּ שַׁלִּיטִין בְּהַהוּא לֵילְיָא בְּלֵילְיָא דְּשַׁבַּתָּא כֵּיוָן דְּכֻלְּהוּ מִתְבַּדְּרָן לְאַעָלָא בְּנוּקְבָא דְּעַפְרָא דְּלָא יָכְלִין לְשַׁלְּטָאָה בָּעֵי בַּר נָשׁ יְחִידָאִי לְאִסְתַּמְרָא. וְתוּ אַף עַל גַּב דְּלָא יָכְלִין לְשַׁלְּטָאָה אִתְחַזְיָן לְזִמְנִין וּבַר נָשׁ יְחִידָאִי בָּעֵי לְאִסְתַּמְרָא. מִלָּה דָּא הָכִי תָּנֵינָן וְאִי הָכִי גְּרִיעוּתָא דִּנְטוּרָא אִיהוּ. אֲבָל בְּשַׁבַּתָּא נְטִירוּ אִשְׁתַּכַּח לְעַמָּא קַדִּישָׁא וְקֻדְשָׁא בָּרִיךְ הוּא כַּד עָאל שַׁבַּתָּא מְעַטֵּר לְכָל חַד וְחַד מִיִשְׂרָאֵל וּבָעִי דְּיִנְטְרוּן לֵהּ לְהַהוּא עִטְּרָא קַדִּישָׁא דְּאִתְעַטְּרוּ בֵּהּ וְאַף עַל גַּב דְּאִנּוּן לָא אִשְׁתַּכְּחוּ בְּיִשּׁוּבָא לְזִמְנִין לְבַר נָשׁ יְחִידָאִי אִתְחֲזוּן וְאִתְרַע מַזָּלֵהּ. וְאִצְטְרִיךְ לֵהּ לְבַר נָשׁ לְאִתְעַטְּרָא בְּעִטְּרָא קַדִּישָׁא וּלְנַטְּרָא לֵהּ. סוֹף סוֹף נְטִירוּ אִשְׁתַּכָּח בְּהַהוּא לֵילְיָא לְעַמָּא קַדִּישָׁא הוֹאִיל וְסֻכַּת שָׁלוֹם פְּרִיסָא עַל עַמָּא דְּהָא תָּנֵינָן בְּכָל אֲתַר דְּסֻכַּת שָׁלוֹם אִשְׁתַּכָּח סִטְרָא אָחֳרָא לָא אִשְׁתַּכָּח תַּמָּן. וְעַל דָּא נְטוֹרָא אִיהוּ וּנְטוֹרָא שָׁכִיחַ:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁלֵּיל רְבִיעִי שֶׁבַּשַּׁבָּת צְרִיכִים לְהִשָּׁמֵר מֵהֶם מִסִטְרָא אָחֳרָא. מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, יְהִי מְאֹרֹת. כָּתוּב מְאֹרֹת חָסֵר ו', שֶׁמִּשּׁוּם שֶׁהַלְּבָנָה חֲסֵרָה, כַּמָּה מַחֲנוֹת רוּחוֹת נִכְלְלוּ בַּמְּאֹרֹת הַזֶּה. קְלָלוֹת וּמְאֹרֹת הֵם בְּמִעוּטָהּ שֶׁל הַלְּבָנָה, וְכֻלָּם שׁוֹלְטִים בַּלַּיְלָה הַהוּא. בְּלֵיל שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁכָּל הַמַּזִּיקִים מִתְפַּזְּרִים לְהִכָּנֵס בְּנֶקֶב הֶעָפָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לִשְׁלוֹט וּלְהַזִּיק, צָרִיךְ אָדָם יָחִיד לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵצֶא יְחִידִי. וְעוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לִשְׁלוֹט, הֵם יְכוֹלִים לְהֵרָאוֹת לִפְעָמִים, וְאָדָם יָחִיד צָרִיךְ לִשְׁמוֹר אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתָם. שֶׁיָּכוֹל לְהִנָּזֵק עַל יְדֵי הָרְאִיָּה. וְאִם כֵּן, אִם אָדָם אָסוּר לָצֵאת בְּלֵיל שַׁבָּת יְחִידִי הֲרֵי הִיא חִסָּרוֹן שֶׁל הַשְּׁמִירָה. וּמֵשִׁיב. אֲבָל בַּשַּׁבָּת נִמְצָא שְׁמִירָה לְעַם הַקָּדוֹשׁ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁנִּכְנָס הַשַּׁבָּת הוּא מְעַטֵּר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, בִּנְשָׁמָה יְתֵרָה, וּצְרִיכִים לִשְׁמֹר לְאוֹתָהּ עֲטָרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנִּתְעַטְּרוּ בָּהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם, הַמַּזִּיקִים, אֵינָם נִמְצָאִים בְּמָקוֹם יִשּׁוּב, עִם כָּל זֶה לִפְעָמִים, לְאָדָם יְחִידִי, הֵם נִרְאִים, וְנֶחֱלָשׁ מַזָּלוֹ. וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְעַטֵּר בַּעֲטָרָה הַקְּדוֹשָׁה וְלִשְׁמֹר אוֹתָהּ. סוֹף סוֹף, שְׁמִירָה נִמְצֵאת לְעַם הַקָּדוֹשׁ, מִשּׁוּם שֶׁסֻּכַּת שָׁלוֹם, פְּרוּשָׂה עַל הָעָם. כִּי לָמַדְנוּ כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁסֻּכַּת שָׁלוֹם נִמְצָא, הַסִּטְרָא אָחֳרָא אֵינוֹ נִמְצָא שָׁם. וְעַל כֵּן הִיא שְׁמִירָה, וְהַשְּׁמִירָה נִמְצֵאת.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַפּוֹתֵל חֲבָלִים מִן הַהוּצִין וּמִן הַחִילָף אוֹ מִחוּטֵי צֶמֶר אוֹ מִחוּטֵי פִּשְׁתָּן אוֹ חוּטֵי שֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת קוֹשֵׁר וְחַיָּב. וְשִׁעוּרוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הַחֶבֶל בִּפְתִילָתוֹ בְּלֹא קְשִׁירָה שֶׁנִּמְצֵאת מְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֵן הַמַּפְרִיד אֶת הַפְּתִיל הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת מַתִּיר וְחַיָּב וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל בִּלְבַד וְשִׁעוּרוֹ כְּשִׁעוּר הַפּוֹתֵר: ב. הַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת חַיָּב וְהוּא שֶׁקָּשַׁר רָאשֵׁי הַחוּט מִכָּאן וּמִכָּאן כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד הַתְּפִירָה וְלֹא תִּשָּׁמֵט. אֲבָל אִם תָּפַר יֶתֶר עַל שְׁתֵּי תְּפִירוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָשַׁר חַיָּב שֶׁהֲרֵי מִתְקַיֶּמֶת הַתְּפִירָה. וְהַמּוֹתֵחַ חוּט שֶׁל תְּפִירָה בְּשַׁבָּת חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצָרְכֵי הַתְּפִירָה:

מוסר

ספר חסידים סימן ריב ריג

בְּעִיר אַחַת הָיְתָה קְהִלָּה גְּדוֹלָה וְהָיוּ עֲשִׁירִים וּמֵחֲמַת עָשְׁרָם מִתְגָּאִים וְלֹא הָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה כַּדְבָעִי לְהוֹן לְמֶעֱבַד וְהָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד וְחָכָם. אָמַר לָהֶם דְּעוּ לָכֶם אִם לֹא תִּתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה וְתַחְזְרוּ בָּכֶם תָּמֵהּ אֲנִי אִם לֹא תֶּחֱרַב הָעִיר. כָּל זְמַן שֶׁאוֹתוֹ זָקֵן חַי בִּזְכוּתוֹ לֹא נַעֲשָׂה דָּבָר כְּשֶׁנִּפְטַר וְהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ בָּא מֶלֶךְ אֶחָד וְדָחַק אֶת הָעִיר וְנָתְנּוּ אֶת הַשְּׁלִישׁ עַל פִּי הַשְּׁבוּעָה וְאָמַר לָהֶם: הִשָּׁבְעוּ לִי בְּתוֹרַתְכֶם שֶׁנְּתַתֶּם לִי מִכָּל מָמוֹנְכֶם שְׁלִישׁ. בָּאוּ רוֹכְלִים וְאָמְרוּ לַמֶּלֶךְ שֶׁהִטְמִינוּ תַּחַת קַרְקַע כְּסָפִים. אָמַר לָהֶם: עֲבַרְתֶּם עַל תּוֹרַתְכֶם וְנִשְׁבַּעְתֶּם לַשֶּׁקֶר. וְהוֹלִיכָם בַּשִּׁבְיָה וְהֶחֱרִיב הָעִיר לְקַיֵּם אֶת דִּבְרֵי הַזָּקֵן כְּדִכְתִיב: מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ: יֵשׁ הֲרִיגַת דֶּבֶר אוֹ חֶרֶב שֶׁלֹּא נִגְזַר אֶלָּא לְכַלּוֹת הַמַּמְזֵרִים וּכְדֵי שֶׁלֹּא לְבַיְּשָׁם שֶׁאִם לֹא יָמוּתוּ רַק הַמַּמְזֵרִים הָיָה נוֹדַע וְהָיְתָה הַמִּשְׁפָּחָה מִתְבַּיֶּשֶׁת מִפְּנֵי חֲבֶרְתָּהּ. וְעוֹד יֵשׁ הֲרִיגָה לְפִי שֶׁאָבוֹת הַכְּשֵׁרִים לֹא עָשׂוּ סְיָג לַדָּבָר. וּכְתִיב (ויקרא י) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעוֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת. וּכְתִיב (קהלת ג) בִּמְקוֹם הַצֶדֶק שָׁמָּה הָרָשָׁע. וְעוֹד שֶׁאֵין לִכְשֵׁרִים לָדוּר בְּעִיר עִם הָרְשָׁעִים. וְכֵן כַּמָּה מָמוֹן נֶאֱבַד כְּשֶׁיֵּשְׁנוֹ עִם מָמוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה בְּעַוְלָה כְּדִכְתִיב (דה''ב ב) בְּהִתְחַבֶּרְךָ לַאֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ וְזֶהוּ (משלי יג) יֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט:

פרשת כי תצא

כי תצא יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(י) כִּֽי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹֽיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיֽוֹ: אֲרֵי תִפּוֹק לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְיִמְסְרִנוּן יְיָ אֱלָהָךְ בִּידָךְ וְתִשְׁבֵּי שִׁבְיְהוֹן:

רש''י כי תצא למלחמה. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר (לעיל כ, טז) לא תחיה כל נשמה: ושבית שביו. לרבות כנענים שבתוכה ואף על פי שהם משבעה אמות:

(יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָֽשַׁקְתָּ בָהּ וְלָֽקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּֽׁה: וְתֶחֱזֵי בְּשִׁבְיָה אִתְּתָא שַׁפִּירַת חֵזוּ וְתִתִּרְעֵי בַהּ וְתִסְבַהּ לָךְ לְאִנְתּוּ:

רש''י אשת. אפלו אשת איש: ולקחת לך לאשה. לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה, ישאנה באסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו:

(יב) וַֽהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָֽשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶֽיהָ: וְתָעֵלִנַהּ לְגוֹ בֵיתָךְ וּתְגַלַח יָת רֵישַׁהּ וּתְרַבִּי יָת טוּפְרָנָהָא:

רש''י ועשתה את צפרניה. תגדלם כדי שתתנול:

(יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵֽעָלֶיהָ וְיָֽשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָֽכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּֽבְעַלְתָּהּ וְהָֽיְתָה לְךָ לְאִשָּֽׁה: וְתֶעְדֵי יָת כְּסוּת שִׁבְיַהּ מִנַהּ וְתֵיתַב בְּבֵיתָךְ וְתִבְכֵּי יָת אֲבוּהָא וְיָת אִמַהּ יְרַח יוֹמִין וּבָתַר כֵּן תֵּיעוּל לְוָתַהּ וְתִבְעֲלִנַהּ וּתְהֵי לָךְ לְאִנְתּוּ:

רש''י והסירה את שמלת שביה. לפי שהם נאים, שהגוים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם: וישבה בביתך. בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו: ובכתה את אביה. כל כך למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנולת:

(יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹֽא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹֽא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָֽהּ: (ס) וִיהֵי אִם לָא תִתִּרְעֵי בַהּ וְתִפְטְּרִנַהּ לְנַפְשַׁהּ וְזַבָּנָא לָא תְזַבְּנִנַהּ בְּכַסְפָּא לָא תִתָּגַר בַּהּ חֳלַף דִי עִינִיתַהּ:

רש''י והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה: לא תתעמר בה. לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבדות ושמוש, עימראה. מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן:

(טו) כִּי תִֽהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָֽאַחַת אֲהוּבָה וְהָֽאַחַת שְׂנוּאָה וְיָֽלְדוּ לוֹ בָנִים הָֽאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָֽה: אֲרֵי תְהֶוְיָן לִגְבַר תַּרְתֵּין נְשִׁין חֲדָא רְחֶמְתָּא וַחֲדָא שְׂנִיאֲתָא וִילִידָן לֵהּ בְּנִין רְחֶמְתָּא וּשְׂנִיאֲתָא וִיהֵי בְּרָא בוּכְרָא לִשְׂנִיאֲתָא:

נביאים - שמואל א - פרק יז

יז (א) וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים: וּכְנָשּׂוּ פְּלִשְׁתָּאֵי יַת מַשְׁרִיתֵיהוֹן לְאַגָחָא קְרָבָא וְאִתְכַּנָּשּׂוּ לְשּׂוֹכֹה דִי לְשֵׁבַט יְהוּדָה וּשְׁרוֹ בֵּין שּׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְאֶפֶס דָּמִים :

רש''י באפס דמים . כך שם המקום :

(ב) וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים: וְשָׁאוּל וֶאֱנָשׁ יִשְּׂרָאֵל אִתְכְּנִישׁוּ וּשְׁרוֹ בְּמֵישַׁר בּוּטְמָא וְסַדָּרוּ קְרָבָה לָקֳדָמוּת פְּלִשְׁתָּאֵי : (ג) וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם: וּפְלִשְׁתָּאֵי קַיְמִין עַל טוּרָא מִכָּא וְיִשְּׂרָאֵל קַיְמִיִן עַל טוּרָא מִכָּא וְחֵילְתָא בֵּינֵהוֹן : (ד) וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת: וּנְפַק גַּבְרָא מִבֵּינֵיהוֹן מִמַּשִׁרְיַת פְּלִשְׁתָּאֵי גָלְיָת שְׁמֵהּ מִגָת רוּמֵהּ שִׁתָּא אָמִין וְזֵירְתָא :

רש''י איש הבנים . גבור ליצא ממערכתו , לעמוד בין שתי המערכות :

(ה) וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת: וְקוּלַס דִּנְחַשׁ עַל רֵישֵׁהּ וְשִׁרְיָן גַּלְבִּין הוּא לָבֵישׁ וּמַתְקַל שִׁרְיוֹנָה חַמְשָׁא אַלְפִין תִּקְלֵי נְחָשָׁא :

רש''י ושריון קשקשים . כמין קשקשות דגים עשוין מברזל , נופלים על גב השריון [ ס''א נקבי השריון ] , קשקשת לכל נקב :

(ו) וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו: וּטְרַקְלִילִין דִּנְחַשׁ עַל רִגְלוֹהִי וּמִסַחֲפָא דִנְחָשָׁא נָפִיק מִן קוּלְסָא וּמְטַל בֵּין כְּתֵפוֹהִי :

רש''י ומצחת נחשת . כמין יד ברזל היוצא מן הכובע כנגד החוטים , שקורין נש''ל בלע''ז , והיתה מגעת לו עד רגליו : וכידון נחשת . תרגם יונתן : ומסחפא דנחשא נפיק מן קולסא ומטל בין כתפוהי . פירוש : כמין חנית נחשת בולטת מן הכובע , ונמשכת בין כתפיו , להגן על צוארו מן החרב :

כתובים - תהילים - פרק ח

ח (א) לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד: לְשַׁבָּחָא עַל כִּנּוֹרָא דְּאַיְתֵי מִגַּת תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד :

רש''י הגתית . כלי זמר שבא מגת שם מצוים אומנים לעשותם ורבותינו אמרו על אדום שעתידה לידרך כגת כמו שנאמר פורה דרכתי לבדי ( ישעי' סג ) אך ענין המזמור אינו מוכיח :

(ב) יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם: יְיָ אֱלָהָא רִבּוֹנָנָא כְּמָה תְלִיל שְׁמָךְ וּמְשַׁבַּח בְּכֹלָּא אַרְעָא דִיהַבְתָּא זֵוָךְ עֵיל מִן שְׁמַיָּא :

רש''י מה אדיר שמך . יותר מכדי כח מדת התחתונים לא היו התחתונים כדאי שתשרה שכינתך ביניהם : אשר תנה הודך על השמים . ראוי שתתנהו על השמים ואתה בענותך הגדולה יסדת עוז מפי עוללים ויונקים השרית שכינתך במקדש ותקנת להודות לך עוז מפי הלוים והכהנים שהם בני אדם גדלים בליכלוך , כעוללים ויונקי שדים , עוללים לשון ועוללתי בעפר קרני ( איוב טז ) וע''ש הלכלוך נקראו כל תינוקות עוללים :

(ג) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם: מִפּוּם עוּלֵמַיָּא וְיוֹנְקַיָּא אִשְׁתֵּסְתָּא עוֹשְׁנָא מִן בִּגְלַל מְעִיקַיִךְ לְבַטָּלָא בְּעֵיל דְּבָבָא וְגָזוֹמָא :

רש''י למען צורריך . להודיעם כי עמך אנחנו להשבית חרפת אויב ומתנקם האומר לא טובים אתם מהאומו' ואני כשאני רואה שמיך וגו' אני תמה בלבי מה אנוש כי תזכרנו :

(ד) כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה: מְטוּל דְּאֶחְמֵי שְׁמַיִךְ עוֹבָדִי אֶצְבְּעָתָךְ סִיהֲרָא וְכוֹכְבַיָּא דִי אַתְקֵינְתָּא : (ה) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ: מַה בַּר נָשָׁא מְטוּל תִּדְכַּר עוֹבָדוֹי וּבַר נָשָׁא מְטוּל תִּסְעַר עֲלוֹי : (ו) וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ: וְחִסַרְתָּ יָתֵהּ קָלִיל מִמַּלְאֲכַיָּא וְאַיְקָרָא וְשִׁבְהוֹרָא תַּכְלְלִנֵיהּ :

רש''י ותחסרהו מעט מאלהים וגו' . מאלהים ל' מלאכים שנתת כח ביהושע להדמים החמה וליבש את הירדן במשה לקרוע מי ים סוף ולעלות למרום ובאליהו להחיות את המת :

משנה תרומות פרק ו

א. הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה וְאֶחָד הַסָךְ אֶחָד תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאֶחָד תְּרוּמָה טְמֵאָה, מְשַׁלֵּם חֻמְשָׁהּ וְחֹמֶשׁ חֻמְשָׁה. אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תְּרוּמָה, אֶלָּא חֻלִּין מְתֻקָּנִים, וְהֵם נַעֲשִׂין תְּרוּמָה, וְהַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה. אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחוֹל, אֵינוֹ מוֹחֵל:

ברטנורה   (א) האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש. כדכתיב (ויקרא כב) [ואיש] כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו, והחומש הוא רביעית מה שאכל כגון אם אכל תרומה ששוה דינר משלם דינר ורביעית, שהם בין הכל חמש רביעיות דינר, נמצא הקרן עם חומשו חמשה, וכל חומשים האמורים בתורה כך הם: אחד השותה. יין: ואחד הסך. שמן. דשתיה בכלל אכילה דכתיב (דברים יד) בבקר ובצאן וביין ובשכר וכתיב בתריה ואכלת שם, וסיכה כשתיה דכתיב (תהלים קט) ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו: וחומש חומשה. שאם אכל תרומה ושלם קרן וחומש, וחזר ואכל תשלומי החומש, מוסיף חומש על אותו חומש: אינו משלם תרומה. שהתרומה לכהן, ותשלומי מה שאכל הם חוב עליו, ואינו יכול לפרוע חובו ממקום אחר: אלא חולין מתוקנים. שהפרישו מהן תרומות ומעשרות, דרחמנא אמר (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקודש, דבר הראוי להיות קודש. וחומש נמי צריך להיות מחולין מתוקנים דכתיב (שם) ויסף חמישיתו עליו, מלמד שחומשו כמותו: והם נעשין תרומה. אותן חולין מתוקנים: והתשלומין תרומה. שאם חזר ואכל בשוגג אותן חולין שנשתלמו, מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם נעשין תרומה: אינו מוחל. דכיון דגזירת הכתוב היא דחייב לשלם דבר הראוי להיות קודש ואינו יכול לפטור עצמו בדמים, אין הדבר תלוי בבעלים:

ב. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁאָכְלָה תְרוּמָה וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת לַכֹּהֵן, אִם תְּרוּמָה שֶׁלֹּא זָכָה בָהּ כֹּהֵן אָכְלָה, מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ. וְאִם תְּרוּמָה שֶׁזָּכָה בָהּ כֹּהֵן אָכְלָה, מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן לַבְּעָלִים, וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן לַבְּעָלִים, וְחֹמֶשׁ לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה:

ברטנורה   (ב) בת ישראל. שהפרישה תרומה ולא נתנה לכהן ואכלתה שוגג: ואחר כך נשאת לכהן. והרי היא ראויה לאכול בתרומה דאשת כהן אוכלת בתרומה: משלמת קרן וחומש לעצמה. שהרי אם היתה אותה תרומה שאכלה עכשיו בעין לא היתה חייבת ליתנה לכהן דהיא נעשית כהנת בנישואיה הלכך עתה נמי התשלומין הן שלה: משלמת קרן לבעלים. כדין גוזל חבירו אבל החומש תערב לעצמה:

ג. הַמַּאֲכִיל אֶת פּוֹעֲלָיו וְאֶת אוֹרְחָיו תְּרוּמָה, הוּא מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן, וְהֵם מְשַׁלְּמִין אֶת הַחֹמֶשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הֵם מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וָחֹמֶשׁ, וְהוּא מְשַׁלֵּם לָהֶם דְּמֵי סְעוּדָתָן:

ברטנורה   (ג) הוא משלם את הקרן. דמי תרומה כדין גוזל שהרי הוא נעשה גזלן עליה: והן משלמין את החומש. עון אכילתן בשוגג שאין משלם חומש אלא אוכל ושותה וסך עצמו, אבל המזיק את התרומה אינו משלם חומש דכתיב (שם) ואיש כי יאכל קודש פרט למזיק: הן משלמין קרן וחומש. חולין מתוקנים ויעשו תרומה, והוא משלם להם דמי חולין שהיה צריך להאכילן ואיכא בינייהו דלר' מאיר אין המאכיל משלם אלא דמי תרומה ולרבנן משלם דמי חולין:

ד. הַגּוֹנֵב תְּרוּמָה וְלֹא אֲכָלָהּ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל דְּמֵי תְרוּמָה. אֲכָלָהּ, מְשַׁלֵּם שְׁנֵי קְרָנִים וָחֹמֶשׁ, קֶרֶן וְחֹמֶשׁ מִן הַחֻלִּין, וְקֶרֶן דְּמֵי תְרוּמָה. גָּנַב תְּרוּמַת הֶקְדֵּשׁ וַאֲכָלָהּ, מְשַׁלֵּם שְׁנֵי חֳמָשִׁים וָקֶרֶן, שֶׁאֵין בַּהֶקְדֵּשׁ תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל:

ברטנורה   (ד) דמי תרומה. שאין דמיה יקרים כחולין: קרן וחומש מן החולין. והן נעשין תרומה כדין כל אוכל תרומה בשגגה: וקרן דמי תרומה. משום כפל לגנב: תרומת הקדש. שהקדיש הכהן תרומה לבדק הבית: שני חומשים. חד משום אוכל תרומה וחד משום נהנה מן ההקדש. אבל כפל בהקדש ליכא דכתיב (שמות כב) ישלם שנים לרעהו ולא להקדש:

ה. אֵין מְשַׁלְּמִין מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה וּמִן הַהֶפְקֵר, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, שֶׁאֵין הֶקְדֵּשׁ פּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים, מַתִּירִין בָּאֵלּוּ:

ברטנורה   (ה) מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה. משום דאין בהם זיקת תרומה ומעשרות הלכך לא הוי בכלל דבר הראוי להיות קודש. ולא דמי לחולין מתוקנים דהנהו היו ראויין להיות קודש קודם שנתקנו, אבל לקט שכחה ופאה מעולם לא נראו להיות קודש: ומן ההפקר. לאחר שזכה בו: ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו. ואף על גב דהשתא הוי כחולין המתוקנים, כיון דקודם שניטלה תרומתו לא חזי השתא נמי לא חזי: שאין הקדש פודה הקדש. ואלו חשובים כהקדש קודם שנפדו ואין אדם יכול לפטור עצמו בממון גבוה וסבר ר' מאיר מעשר שני ממון גבוה הוא וכיון דקודם שנפדו לא חזו, תו לא חזו לאחר שנפדו: וחכמים מתירין באלו. במעשר שני והקדש שנפדו והלכה כחכמים:

ו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְשַׁלְּמִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיְּשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה עַל הָרָע. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מְשַׁלְּמִין אֶלָּא מִמִּין עַל מִינוֹ. לְפִיכָךְ, אִם אָכַל קִשּׁוּאִין שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית, יַמְתִּין לְקִשּׁוּאִין שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וִישַׁלֵּם מֵהֶם. מִמָּקוֹם שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵקֵל, מִשָּׁם רַבִּי עֲקִיבָא מַחְמִיר, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כב) וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקּדֶשׁ, כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לִהְיוֹת קדֶשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקּדֶשׁ. קדֶשׁ שֶׁאָכַל:

ברטנורה   (ו) שישלם מן היפה על הרע. כגון שאכל גרוגרות ולפי מדה שאכל גרוגרות ישלם תמרים ולא לפי דמים דכיון דבזוזא אכל ובזוזא משלם מאי נפקא מינה שישלם מן היפה על הרע. ואיכא למאן דאמר דאפילו לפי דמים מצינן למימר דאי אכל מידי דלא קפץ עליה זבינא משלם מידי דקפץ עליה זבינא: לפיכך. שאין יכול לשלם ממין אחר: אם אכל קשואים. של תרומה: של ערב שביעית. ואין קשואים של אותה שנה מצויים עוד שכבר נתקשו ולא חזו לאכילה ומין אחר אינו יכול לשלם צריך להמתין למוצאי שביעית: וישלם. מקשואים של מוצאי שביעית דמשל שביעית אסור לפרוע חובו דדמי לסחורה:

גמרא ברכות דף נח ע''א

רִבִּי שִׁילָא נַגְדֵּיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דְּבָעַל מִצְרִית אָזַל אָכַל בֵּהּ קוּרְצֵי בֵּי מַלְכָּא. אָמַר אִיכָּא חַד גַּבְרָא בִּיהוּדָאֵי דְּקָא דָּיִין דִּינָא בְּלָא הוּרְמְנָא דְּמַלְכָּא. שָׁדַר עָלֵהּ פְּרִיסְתְּקָא כִּי אָתָא אָמַר לֵהּ מַאי טַעֲמָא נַגַּדְתֵּיהּ לְהַאי. אָמַר לְהוּ דְּבָא עַל חַמְרְתָא אַמְרֵי לֵהּ אִית לָךְ סַהֲדֵי אָמַר לְהוּ אִין. אָתָא אֵלִיָּהוּ אִדְמִי לֵהּ כֶּאֱנָשׁ וְאַסְהִיד אַמְרֵי לֵהּ אִי הָכִי בַּר קְטָלָא הוּא אָמַר לְהוּ אֲנָן מִיּוֹמָא דְּגָלִינָן מֵאַרְעִין לֵית לָן רְשׁוּתָא לְמִקְטַל אַתּוּן מַאי דְּבָעִיתוּן עֲבִידוּ בֵּהּ. עַד דִּמְעַיְינֵי בֵּהּ בְּדִינָא. פָּתַח רִבִּי שִׁילָא וְאָמַר (דה''א כט) לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְגוֹמֵר. אֳמָרֵי לֵהּ: מַאי קָאָמַרְתְּ אָמַר לְהוּ הָכִי קָאֲמִינָא בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּיָהַב מַלְכוּתָא בְּאַרְעָא כְּעֵין מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא וְיָהַב לְכוּ שׁוּלְטָנָא וְרַחֲמֵי דִּינָא. אָמַר: חֲבִיבָא עָלֵיהּ יְקָרָא דְּמַלְכוּתָא כּוּלֵי הַאי יַהֲבֵי לֵהּ קוּלְפָא. אָמְרוּ לֵהּ: דּוּן דִּינָא כִּי הֲוָה נָפִיק. אָמַר לֵהּ הַהוּא גַּבְרָא עָבִיד רַחֲמָנָא נִיסָא לְשִׁקְרֵי הָכִי אָמַר לוֹ רָשָׁע לָאו חֲמָרֵי אִיקְרוּ דִּכְתִיב (יחזקאל כג) אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם חַזְיֵיהּ דְּקָאָזִיל לְמֵימְרָא לְהוּ דְּקָרִינְהוּ חַמְרֵי אָמַר הַאי רוֹדֵף הוּא וְהַתּוֹרָה אָמְרָה אִם בָּא לְהָרְגָךְ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ מַחְיֵיהּ בְּקוּלְפָא וְקַטְלֵיהּ:

רש''י קולפא. מקל לרדות: והתורה אמרה כו'. אם במחתרת ימצא הגנב וכו' לפי שבא על עסקי נפשות שיודע הוא שאם תמצאנו חותר לא תעמוד עצמך מלהציל ממונך והיא בא לדעת כן שיקים עליך להרגך אמרה תורה השכם אתה והרגהו:

זוהר ויקרא דף מ''ו ע''ב

תַּנְיָא בְּאַרְבַּע תְּקוּפִין דְּשַׁתָּא קלא אִתְפְּסִיק וְדִינִין מִתְעָרִין וּתְשׁוּבָה תַּלְיָא עַד דְּאִתְתַּקַּן. וְכַד דִּינִין מִתְעָרִין קָלָא נָפִיק וְאַרְבְּעָא זִוּוּיִין (ס''א מְנִין) דְּעָלְמָא סָלְקִין וְנָחֲתִין כָּרוֹזָא קָרֵי וְלֵית מָאן דְּיַשְׁגַּח וְיִתְעָר וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין אִם יְתוּבוּן יְתוּב וְאִי לָאו כֹּלָּא (ס''א קָלָא) אִתְפַּסַק וְדִינִין אִתְעֲבִידוּ וּכְדֵין אִתְקְּרֵי וַיִּתְעַצֵב וַיִּתְעַצֵב בְּבָתֵּי בְּרָאי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּנֵינָן מִן יוֹמָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא לֵית יוֹמָא דְּלָא אִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ רִתְחָא בִּישָׁא מַאי טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּתָנֵינָן אָמַר רַבִּי יְהוּדָאי אָמַר רַבִּי יֵיסָא נִשְׁבַּע הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּירוּשָׁלַםִ דִּלְעֵילָא עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַםִ דִּלְתַתָּא וּבְגִין כָּךְ רִתְחָא אִשְׁתַּכְּחַת בְּעַלְמָא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּתִיב עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֶּה. וּכְתִיב אִמְּךָ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ וְתָנֵינָן אִמְּךָ הִיא וַדַּאי הָא אִם גִּלָּה עֶרְיָתָהּ לְמַאן בָּעֵי לַאֲתָבָא לָהּ וַדַּאי לְתַקְּנָא מַאי דְּגַלֵּי. דְּתַנְיָא כַּד סַגְיָא יִצְרָא בִּישָׁא בְּבַר נַשׁ לָא סַגִּי אֶלָּא בְּאִנּוּן עֶרְיָין וְכֻלְּהוּ חוֹבֵי אֲחִידָן בְּהַהוּא עֶרְיָן וּכְתִיב לֹא תְגַלֶּה כַּד אִתְתַּקַּן אִתְתַּקַּן לָקֳבָל הַהִיא דְּגַלֵּי וְדָא אִקְּרֵי תְּשׁוּבָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּל חוֹבֵי עָלְמָא אֲחִידָן (ס''א דָּא) בְּדָא עַד דְּאִימָא אִתְגַלְיָא בְּגִנַּיְהוֹן. וְכַד אִיהִי אִתְגַלְיָא כָּל אִנּוּן בְּגִין אִתְגַלְיָן (כְּגִוַּהּ) וּכְתִיב (דברים כב) לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים וְכַד אִתְתַּקַּן עָלְמָא לְתַתָּא אִתְתַּקַּן כֹּלָּא עַד דְּסָלְקָא תִּקּוּנָא לְאִימָא קַדִּישָׁא וּמִתְתַּקְּנָא וְאִתְכַּסְיָא מִמַּה דְּאִתְגַלְיָא וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב (תהלים לב) אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶשַׁע כְּסוּי חַטָּאָה וּכְדֵין אִקְּרֵי תְּשׁוּבָה תְּשׁוּבָה וַדַּאי וּכְדֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים אִתְקְּרֵי כְּמָה דִּכְתִיב מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי אִתְקְּרֵי תְּשׁוּבָה כַד אִימָא מִתְכַּסְיָא וְקַיְּמָא בְּחֶדְוָה עַל בְּנִין דִּכְתִיב (תהלים קי''ג) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה וְתָבָאת בְּקִיּוּמָא וּמַאן דַּהֲוָה סָגִיר תָּב לְאַתְרֵיהּ וְכֻלְּהוּ תָּבִין חַד לְחָד וּמִתְבָּרְכָאן כָּל חַד וְחַד וּכְדֵין אִתְקְּרֵי תְּשׁוּבָה (שְׁלֵימָתָא) תְּשׁוּבָה סְתָם לַאֲכְלָלָא כֹּלָּא:

תרגום הזוהר לָמַדְנוּ בְּאַרְבַּע תְּקוּפוֹת בַּשָּׁנָה, נִפְסָק הַקּוֹל, וְדִינִים מִתְעוֹרְרִים וְהַתְּשׁוּבָה תְּלוּיָה עַד שֶׁנִּתְתַּקֵּן. וּכְשֶׁהַדִּינִים מִתְעוֹרְרִים יוֹצֵא קוֹל. וְאַרְבַּע זָוִיּוֹת הָעוֹלָם, עוֹלִים וְיוֹרְדִים. כָּרוֹז קוֹרֵא וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ וְיִתְעוֹרֵר. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוּכָן, אִם יָשׁוּבוּ יָשׁוּב הַדִּינִים לִמְקוֹמָם. וְאִם לֹא הַקּוֹל נִפְסָק וְהַדִּינִים, נַעֲשׂוּ. וְאָז נִקְרָא וַיִּתְעַצֵב. וַיִּתְעַצֵב, הַיְנוּ בְּבָתִּים הַחִיצוֹנִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לָמַדְנוּ, מִיּוֹם שֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין יוֹם שֶׁלֹּא נִמְצָא בּוֹ כַּעַס רָע, מַה הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁלָּמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יֵסָא, נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה. וּמִשּׁוּם כָּךְ כַּעַס נִמְצָא בָּעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּתוּב, עֶרְוַת אָבִיךְ וְעֶרְוַת אִמֶּךְ לֹא תְגַלֶּה. וְכָתוּב, אִמְּךְ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. וְלָמַדְנוּ אִמְּךְ הִיא וַדַּאי, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא אֵם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְאִם גִּלָּה עֶרְוָתָהּ, לָמָּה צָרִיךְ לְהָשִׁיב אוֹתָהּ, בְּסוֹד הַתְּשׁוּבָה, הוּא וַדַּאי כְּדֵי לְתַקֵּן מַה שֶּׁגִּלָּה. שֶׁלָּמַדְנוּ, כַּאֲשֶׁר נִתְגַבֵּר הַיֵּצֶר הָרַע בָּאָדָם אֵינוֹ מִתְגַבֵּר אֶלָּא בָּעֲרָיוֹת. וְכָל הַחַטָּאִים אֲחוּזִים בָּעֶרְוָה הַהִיא. וְכָתוּב, לֹא תְגַלֶּה. וּכְשֶׁנִּתְתַּקֵּן, מִתְתַּקֵּן כְּנֶגֶד זֶה שֶׁגִּלָּה, וְזֶה נִקְרָא תְּשׁוּבָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּל חַטָּאֵי הָעוֹלָם אֲחוּזִים בָּזֶה, עַד שֶׁאִמָּא, מִתְגַלָּה בִּשְׁבִיל הַחַטָּאִים, וּכְשֶׁהִיא מִתְגַלָּה כָּל אֵלּוּ הַבָּנִים, מִתְגַלִּים. וְכָתוּב, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. וּכְשֶׁנִּתְתַּקֵּן הָעוֹלָם לְמַטָּה נִתְתַּקֵּן הַכֹּל, עַד שֶׁעוֹלֶה הַתִּקּוּן לְאִמָּא קַדִּישָׁא, וּמִתְתַּקֶּנֶת וּמִתְכַּסֵּית מִמַּה שֶּׁנִּתְגַלָּה, וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶשַׁע כְּסוּי חַטָּאָה. וְאָז נִקְרֵאת תְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה וַדַּאי. וְאָז נִקְרֵאת יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מָתַי נִקְרֵאת הַמַּלְכוּת, תְּשׁוּבָה. הוּא, כְּשֶׁהָאֵם, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, מִתְכַּסָּה, וְעוֹמֶדֶת בְּשִׂמְחָה עַל הַבָּנִים, שֶׁמַּשְׁפַּעַת לָהֶם כָּל טוּב. שֶׁכָּתוּב, אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. וְחוֹזֶרֶת לְקִיּוּם, וּמִי שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם לָכֵן סָגוּר וְגָנוּז, חָזַר לִמְקוֹמוֹ. וְכָל הַמַּדְרֵגוֹת חוֹזְרוֹת אֶחָד לְאֶחָד, וּמִתְבָּרְכוֹת כָּל אַחַת וְאַחַת. וְאָז נִקְרָא תְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה סְתָם לִכְלל הַכֹּל.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ג

א. הַפַּת שֶׁפָּתַת אוֹתָהּ פִּתִּים וּבִשְּׁלָה בִּקְדֵרָה אוֹ לָשָׁהּ בְּמָרָק אִם יֵשׁ בַּפְּתִיתִין כַּזַּיִת אוֹ שֶׁנִּכַּר שֶׁהֵן פַּת וְלֹא נִשְׁתַּנָּה צוּרָתָהּ מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּתְחִלָּה הַמּוֹצִיא וְאִם אֵין בָּהֶן כַּזַּיִת אוֹ שֶׁעָבְרָה צוּרַת הַפַּת בְּבִשׁוּל מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּתְחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת: ב. עִסָּה שֶׁנֶּאֱפֵית בְּקַרְקַע כְּמוֹ שֶׁהָעַרְבִיִּים שׁוֹכְנֵי הַמִּדְבָּרוֹת אוֹפִים הוֹאִיל וְאֵין עָלֶיהָ צוּרַת פַּת מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּתְחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וְאִם קָבַע מְזוֹנוֹ עָלֶיהָ מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא. וְכֵן עִסָּה שֶׁלָּשָׁהּ בִּדְבַשׁ אוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּחָלָב אוֹ שֶׁעֵרֵב בָּהּ מִינֵי תַּבְלִין וַאֲפָאָהּ וְהִיא הַנִּקְרֵאת פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פַּת מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת. וְאִם קָבַע סְעֻדָּתוֹ עָלֶיהָ מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא:

מוסר

ספר חסידים סימן ריד רטו

אִם רָאִיתָ מְדִינָה שֶׁעַמֵּי הָאָרֶץ בָּהּ וְיֵשׁ בָּהּ שָׁלוֹם וָשׂבַע וְאֵין מַזִּיק לָהֶם מְאוּמָה וְאֵין בָּהֶם תּוֹרָה, דַּע שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם תַּלְמִיד חָכָם אוֹ יֵשׁ וְאֵינוֹ מוֹכִיחַ שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁחוֹטֵא בְּשׁוֹגֵג לְמִי שֶׁחוֹטֵא בְּמֵזִיד אִם כֵּן הֵם כֻּלָּם שׁוֹגְגִים אוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים יֵשׁ בֵּינֵיהֶם אוֹ אַהֲבָה יֵשׁ בֵּינֵיהֶם: אִם רָאִיתָ אִישׁ עָשִׁיר וּמַצְלִיחַ וּמִתְחַתֵּן בּוֹ אִישׁ צַדִּיק וְאַחַר כָּךְ אֵינוֹ מַצְלִיחַ כְּבַתְּחִלָּה דַּע לְךָ לְפִי שֶׁעוֹשֶׂה רָעָה לְאוֹתוֹ צַדִּיק. וְעוֹד לְפִי שֶׁכְּשֶׁהוּא מוֹכִיחוֹ בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם אֵין נִשְׁמָעִין לוֹ וּמִלָּבָן אַתָּה לָמֵד (בראשית ל) וַיְבָרֵךְ ה' אוֹתְךָ לְרַגְלִי. מַעֲשֵׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מַצְלִיחַ בְּבָנִים וּבִנְכָסִים בָּא חָסִיד אֶחָד וְנִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ וּמִן אוֹתוֹ הַיּוֹם וָהָלְאָה יָרַד מִנְּכָסָיו וְהָיָה קְלָלָה מְשֻׁלַּחַת בְּבֵיתוֹ וְאָמַר הָאִישׁ מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁבָּא הֶחָסִיד לְבֵיתִי אֲנִי מַפְסִיד. לַטּוֹב קִוִּיתִי וַיָּבֹא רָע. הֲרֵי פּוֹטִיפָר נִתְבָּרֵךְ בִּגְלַל יוֹסֵף וְלָבָן בִּגְלַל יַעֲקֹב וַאֲנִי לְהֵפֶךְ. אָמַר הֶחָכָם לְאַחַר שֶׁעָשָׂה לָבָן לְיַעֲקֹב שֶׁלֹּא כַּדִּין הָיָה יוֹרֵד שֶׁמָּא עָשִׂיתָ לוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין. אָמַר: חָלִילָה. אָמַר לוֹ הֶחָכָם: שֶׁמָּא כְּשֶׁמּוֹכִיחַ אֶתְכֶם אֵין אַתֶּם שׁוֹמְעִים לַעֲצָתוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן מַעֲשִׂים בְּיָדְךָ כְּשֶׁהֱיִיתֶם מַצְלִיחִים. לְאַחַר שֶׁהוֹכִיחַ אֶתְכֶם מְזִידִים אַתֶּם, לְפִיכָךְ אֵין הַצְלָחָה לָכֶם כְּאוֹתָהּ אַלְמָנָה שֶׁלֹּא שָׁמְעָה לְאֵלִיָּהוּ וּכְתִיב (מ''א יז) כִּי בָאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר עֲוֹנִי. אֲבָל מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ לַצַדִּיק תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה:

כי תצא יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(טז) וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִֽהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹֽר: וִיהֵי בְּיוֹמָא דְיַחְסֵן לִבְנוֹהִי יָת דִי יְהֵי לֵהּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְבַכָּרָא יָת בַּר רְחֶמְתָּא עַל אַפֵּי בַר שְׂנִיאֲתָא בּוּכְרָא: (יז) כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָֽה: (ס) אֲרֵי יָת בּוּכְרָא בַר שְׂנִיאֲתָא יַפְרַשׁ לְמִתַּן לֵהּ תַּרְתֵּין חָלָקִין בְּכֹל דִי יִשְׁתְּכַח לֵהּ אֲרֵי הוּא רֵישׁ תָּקְפֵּהּ לֵהּ חָזְיָא בְכֵרוּתָא:

רש''י פי שנים. כנגד שני אחים: בכל אשר ימצא לו. מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבא לאחר מיתת האב, כבמחזק:

(יח) כִּי יִֽהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶֽם: אֲרֵי יְהֵי לִגְבַר בַּר סָטֵי וּמָרֵי לֵיתוֹהִי מְקַבַּל לְמֵימַר אֲבוּהִי וּלְמֵימַר אִמֵהּ וּמַלְפָן יָתֵהּ וְלָא יְקַבֵּל מִנְהוֹן:

רש''י סורר. סר מן הדרך: ומורה. מסרב בדברי אביו, לשון ממרים: ויסרו אותו. מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. בן סורר ומורה אינו חיב, עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין. שנאמר (פסוק כ) זולל וסבא, ונאמר (משלי כג, כ) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חיב:

(יט) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמֽוֹ: וְיֶחֱדוּן בֵּהּ אֲבוּהִי וְאִמֵּהּ וְיַפְּקוּן יָתֵהּ לָקֳדָם סָבֵי קַרְתֵּהּ וְלִתְרַע בֵּית דִין אַתְרֵהּ:

נביאים - שמואל א - פרק יז

(ז) (וחץ) וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו: וְאָעָא דְמוּרְנִיתֵיהּ כְּאַכְסָן דְּגַרְדָאִין וְשִׁנָנָא דְּמוּרְנִיתֵיהּ מִתְקַל שִׁית מְאָה תִקְלֵי פַרְזְלָא וְנָטַל תְּרֵיִסָא אָזֵיל קֳדָמוֹהִי :

רש''י כמנור אורגים . תרגם יונתן כאכסן דגרדאין , אינשובל''א בלע''ז : שש מאות שקלים . כל השקלים האמורים בנביאים , מנים :

(ח) וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי: וְקָם וְאַכְרֵיז עַל סִדְרֵי יִשְּׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן לְמָה תִפְקוּן לְסַדְרָא קְרָבָא הֲלָא אֲנָא פְלִישְׁתָּאָה וְאַתּוּן עַבְדִין לְשָׁאוּל אֲנָא הוּא גָלְיָת פְּלִשְׁתָּאָה דְמִין גַּת דִקְטָלִית תְּרֵין בְּנֵי עֵלִי כַּהֲנֵי חָפְנִי וּפִנְחָס וּשְׁבֵיתִי יַת אֲרוֹן קְיָמָא דַייָ וְאוֹבֵלִית יָתֵיהּ לְבֵית דָּגוֹן טַעֲוָתִי וַהֲוָה תַמָּן בְּקִירְוֵי פְלִישְׁתָּאֵי שַׁבְעָא יַרְחִין אַף כָּל קְרָב וּקְרָב דַּהֲווֹ לְהוֹן לִפְלִשְׁתָּאֵי אֲנָא נָפֵיק בְּרֵישׁ חֵילָא וּנְצַחְנָא בִּקְרָבָא וּרְמִינָא קְטִילִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא וְעַד כְּעַן לָא אַכְשָׁרוּ יָתִי פְּלִשְׁתָּאֵי לְמֶהֱוֵי רַב אַלְפָא עֲלַוֵיהוֹן וְאַתּוּן בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל מַה גְּבוּרָה עֲבַד לְכוֹן שָׁאוּל בַּר קִישׁ דְּמִן גִבְעֲתָא דְמַנִיתוּן יָתֵיהּ מַלְכָּא עֲלַוֵיכוֹן אִם גְּבַר גִּבָּר הוּא יֵחוֹת וְיַעְבֵּיד קְרָבָא עַמִּי וְאִם גְּבַר חַלָּשׁ הוּא) בְחַרוּ לְכוֹן גַּבְרָא וְיֵחוֹת לְוָתִי :

רש''י למה תצאו . כולכם לערוך מלחמה , ילחם אחד כנגדי בשביל כולכם , ובתנאי שהוא מפורש : אם יוכל להלחם אתי וגו' : הלא אנכי הפלשתי . איני לא שר מאה ולא שר אלף , אלא פלשתי כאחד מן האחרים , ואף על פי שנלחמתי להם כמה מלחמות , אני הרגתי חפני ופנחס , ושביתי את הארון , ואתם נעשיתם עבדים לשאול , ולא הושיע אתכם מימיו בגבורתו : ברו לכם . בררו לכם : איש . את שאול , וירד אלי :

(ט) אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ: אִם יִכּוּל לַאֲנָחָא קְרָבָא עִמִּי וְיִקְטְלִינַנִי וּנְהֵי לְכוֹן לְעַבְדִין וְאִם אֲנָא אַכּוּל לֵיהּ וְאִקְטְלִינֵיהּ וּתְהוֹן לָנָא לְעַבְדִין וְתִפְלְחוּן יָתָנָא : (י) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד: וַאֲמַר פְּלִשְׁתָּאָה אֲנָא חֲסָדִית יַת סִדְרֵי יִשְּׂרָאֵל יוֹמָא דֵין לְמִימָר אַיְתוֹ לִי גַבְרָא וְנָגִיחַ קְרָבָא כַּחֲדָא :

כתובים - תהילים - פרק מה

(ט) מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ מִן הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחוּךָ: מִירָא דַכְיָא וְאַקְסִיל אֲלוֹאִין וּקְצִיעַתָא מִתְגַמְרִין כָּל לְבוּשָׁיִךְ מִן הֵיכְלַיָא דִמְכַבְּשִׁין בְּשִׁין דְפִיל מֵאֲרַע מִנִי יַחְדוּנָךְ :

רש''י מר ואהלות קציעות . קידה מתרגמינן קציעתא : כל בגדותיך . כל בגדיך מריחים כריח בשמים , ומדרשו כל בגדותיך וסרחוניך מתכפרים ומריחים ריח ערב : מן היכלי שן מני שמחוך . יותר מהיכלי שן משובחים ההיכלות המתוקני' לך בגן עדן לשמחך בהם , שן איבוייר''א בלע''ז , מני שמחוך היכלות אשר מני הם שמחוך הנותנים שכרך :

(י) בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר: פִּלְכֵי מַלְכְּוָתָא אָתִין לְמִקְבֵּל אַפָּךְ וּלְיַקְרוּתָךְ בִּזְמַן דִמְעַתַּר סְפֵר אוֹרַיְיתָא בִּסְטַר יְמִינָךְ וּמִתְכַּתְּבָא בְאוֹבָרִיזִין דְמִן אוֹפִיר :

רש''י בנות מלכים . יהיו מבקרות אותך כענין שנאמ' ושרותיהם מיניקותיך ( ישעיה מ''ט ) : ביקרותיך . קו''ף דגוש לפי שהוא לשון בקור ואף על פי שכתוב יו''ד לפניה , ראיתי בנקוד רב סעדיה תיבה זו סדורה עם מי נתן למשיסה יעקב ( שם מ''ב ) שכתוב בו יו''ד והסמ''ך מודגשת , ומנחם חברו לשון יוקר כמו יקר מכלי פז ( סא''א ) . שגל . מלכה כמו והשגל יושבת אצלו ( דניאל ה ) וישתון בהון מלכא רברבנוהי שגלתיה ולחינתיה אשתך תתיצב לימינך : בכתם אופיר . בקבוצת עדי זהב הבא מאופיר :

(יא) שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ: שִׁמְעִי כְּנִישְׁתָּא דְיִשְּׂרָאֵל אוֹרָיַת פּוּמֵיהּ וַחֲמִי פְרִישָׁת עוֹבָדוֹי וְתִצְלֵי אוּדְנָךְ לְפִתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא וְתִתְנְשֵׁי עוֹבָדִין בִּישִׁין דְרַשִׁיעֵי עַמֵךְ וּבֵית טַעֲוַת דִפְלַחְתְּ בֵּית אֲבוּיִךְ :

רש''י שמעי בת וראי . שמעי כנסת ישראל וראי דרך הטוב : והטי אזנך . לתורה : ושכחי עמך . מעבר הנהר שאת גדילה ביניהם : ובית אביך . ע''א שעבדו אבותיך בעבר הנהר :

(יב) וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ: וּבְכֵן יְרָגֵג מַלְכָּא שׁוּפְרָךְ אֲרוּם הוּא רִבּוֹנֵיךְ וְתִסְגְדוּן לֵיהּ :

רש''י ויתאו המלך יפיך . ואם תעשי כן יתאוה המלך הקב''ה לנויי מעשיך :

משנה ביצה פרק ב

א. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר הוֹתִיר לַשַּׁבָּת, וְעוֹשֶׂה תַבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד, לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה. וְאִם שִׁיֵּר מִמֶּנּוּ כָל שֶׁהוּא, סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת:

ברטנורה   (א) יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחילה. כלומר לא יהא תחילת בישולו עיקרו לשום שבת, אלא לשום יום טוב יהא תחילת בישולו, ומה שמותיר יהא לשבת: ועושה תבשיל מערב יום טוב. לשם עירובי תבשילין אית דאמרי טעמא דהאי תבשיל מערב יום טוב, משום כבוד שבת הוא, שמתוך שמערב יום טוב זוכר השבת, יברור מנה יפה לשבת ולא ישכח שבת משום טרדת יום טוב. ואית דאמרי משום כבוד יום טוב הוא, כדי שיראו שאין אופין מיום טוב לשבת אלא אם כן התחיל מבעוד יום דביו''ט אינו אלא גומר, קל וחומר מיום טוב לחול דלגמרי אין אופין ולא מבשלין. ומברכין על ערובי תבשילין כדרך שמברכין על ערובי חצרות. וצריך לזכות על ידי אחר לכל מי שרוצה אחר כך לסמוך על עירובו, ואפילו שלא מדעתו, דזכין לאדם שלא בפניו: אכלו או שאבד. אותו תבשיל שבישל, מערב שבת: סומך עליו. לבשל בישולו ביום טוב לצורך שבת. אבל מתחילתו אין עירובי תבשילין פחות מכזית, בין לאחד בין למאה. ואם התחיל בעיסתו ונאבד עירובו, מה שהתחיל גומר:

ב. חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאָדָם בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה   (ב) מטבילין את הכל. שחייב אדם לטהר עצמו ברגל. וכל מה שצריך טבילה בין אדם בין כלים מטבילין מלפני השבת: כלים מלפני השבת. שכיון שהן ראויין לאחר טבילה לדבר שלא היו ראויין לו קודם טבילה, אי מטביל להו בשבת וביו''ט הוה ליה מתקן מנא ואסור. ושבת דנקט הכא, להודיעך כוחן דבית הלל, דאפילו בשבת שרו להטביל אדם, משום דנראה כמיקר וכמצטנן ורוחץ לתענוג ולא לשם טבילה:

ג. וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן, אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין. וּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה:

ברטנורה   (ג) ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן. מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו, ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונותנן במקוה מים מלוחים או עכורים עד שנושקים מים למים, ונמצאו אלו זרועים ומחוברים למי מקוה ובטלו אגבייהו וטהרו. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים בלבד, ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה: אבל לא מטבילין. שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא שצריך טבילה לכלי, להשיק בו, כדי לעלות טבילה לכלי אגב השקת המים: ומטבילין מגב לגב. מי שהטביל כלים לדעת שידרוך בהן זיתים בבית הבד לשמן של חולין, ונמלך לדרוך בהן ענבים בגת ליין של תרומה, צריך להטבילן פעם שניה לשם תרומה. וכן אם הטביל כלים לשם תרומה ונמלך לעשות בהם קודש, צריכים טבילה שנית לשם קודש. ואותה טבילה יכול להטביל ביו''ט, שאין כאן תיקון כלי לפי שאין טבילה זו להעלות אותן מידי טומאה אלא לתוספת טהרה: ומחבורה לחבורה. אם הטביל כלים על מנת לאכול פסחו עם חבורה זו ונמלך להימנות עם חבורה אחרת ובא להטביל כליו פעם שניה, אותה טבילה מותר לעשותה ביום טוב:

ד. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם:

ברטנורה   (ד) מביאין שלמים. ביום טוב. שלמי חגיגה. לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם: ואין סומכין עליהם. שהסמיכה אסורה משום שבות, שבכל כוחו היה סומך, והוה ליה משתמש בבעלי חיים. אלא סומכין עליהם מערב יום טוב, דלית להו לבית שמאי תיכף לסמיכה שחיטה: אבל לא עולות. חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן צבור וזמנן קבוע. אבל לא יביא עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט. ואפילו עולות ראיה קריבות בשאר ימות הרגל ולא ביום טוב, דרחמנא אמר (במדבר כט) עצרת תהיה לכם, לכם ולא לגבוה: ובית הלל אומרים. מביאים שלמי חגיגה ועולות ראיה, דכתיב (דברים טז) עצרת לה', כל דלה'. אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קריבין ביום טוב לא עולות ולא שלמים:

ה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. עוֹשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ:

ברטנורה   (ה) לא יחם אדם חמין לרגליו. אוכל נפש התירה התורה, ולא להבעיר אור בשביל רחיצה: ובית הלל מתירין. דמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה, הותרה נמי שלא לצורך אכילה כשיש בה צורך איזו הנאה. ופסק הלכה דחמין שהוחמו ביום טוב רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו, דגזרו יום טוב אטו שבת. וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו ביום טוב:

ו. שְׁלשָׁה דְבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא לֹא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין, אֶלָּא רְקִיקִין. אָמְרוּ לוֹ, מַה נַּעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךָ, שֶׁהָיוּ מַחְמִירִין עַל עַצְמָן וּמְקִלִּין לְכָל יִשְׂרָאֵל, לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וָחֹרִי:

ברטנורה   (ו) אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת. דסברי בית שמאי, אין אופין אלא אם כן עירב בפת, ואין מבשלין אלא אם כן עירב על התבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב. ובית הלל סברי דאופין ומבשלין וטומנין על עירוב של תבשיל בלבד. ומיהו בגמ' מוכח דבית הלל נמי בעו פת ובשר. וכן הלכה: אין זוקפין מנורה. של חוליות שנתפרקו חוליותיה, אין מחזירים אותן, דהוי כבונה ויש בנין בכלים. ובית הלל סברי אין בנין בכלים: גריצין. ככרות עבות: אלא רקיקין. ככרות דקות, דסברי בית שמאי אין אופין פת מרובה ביו''ט משום טרחא. ובית הלל אומרים אופין פת מרובה ביו''ט, שבזמן שהפת מרובה היא נאפית יפה: וחרי. עיסה גדולה הנאפית על גבי גחלים משום דבעיא היסק גדול שהגחלים הולכות ועוממות וטרחא איכא. ואין הלכה כרבן גמליאל בכל מה שמחמיר כדברי בית שמאי:

ז. אַף הוּא אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים לְהָקֵל, מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת, וּמַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֵלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

ברטנורה   (ז) מכבדין בין המטות. שאוכלין שם. שרגילים להסב ולאכול על גבי מטות. ומפני שהוא מקום מועט לא חיישינן שמא ישוה גומות כדחיישינן גבי בית שהוא גדול ואי אפשר שלא יהיה שם גומא: מוגמר. לבונה על גבי גחלים להריח בה. אבל לגמר את הכלים דברי הכל אסור: מקולס. כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו [בצדו] כשצולהו, והיו עושים זכר לפסח דכתיב ביה (שמות יב) ראשו על כרעיו ועל קרבו. מקולס כגבור זה שכלי זייניו עמו. תרגום וכובע נחושת, וקולסא דנחשא. ורמב''ם פירש, מקולס מכובד, לשון קילוס: וחכמים אוסרין. בשלשתן. כיבוד, משום אשוויי גומות. ומוגמר, משום דלאו צורך לכל נפש הוא, שאינו אלא למפונקים ולמעונגים ולמי שריחו רע. מקולס, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. והלכה כחכמים:

ח. שְׁלשָׁה דְבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אֲבָל מְקַרְצְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְקָרְדִין, אַף לֹא מְקַרְצְפִין:

ברטנורה   (ח) פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה. לנוי. ואמרו חכמים משאוי הוא ואינה תכשיט לה. ולא פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו: ומקרדין ביום טוב. כמין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומחככין ומגרדין בה הבהמה ואע''ג דעביד חבורה: ברחים שלהן. קטנות העשויות לכך: מקרצפין. במגירה של עץ ששיניה גסות, ואין עושין חבורה: אף לא מקרצפין. דגזרינן קרצוף אטו קירוד. ואין הלכה כר' אלעזר בן עזריה בשלשה דברים הללו, אלא במקרדין את הבהמה בלבד, משום דבהא קם ליה בשיטתיה דרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וקיימא לן כוותיה. וחכמים דפליגי עליה סברי כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואינה הלכה:

ט. הָרֵחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין, טְמֵאָה מִשּׁוּם שְׁלשָׁה כֵלִים, מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל וּמִשּׁוּם כְּלִי מַתָּכוֹת וּמִשּׁוּם כְּלִי כְבָרָה:

ברטנורה   (ט) משום שלשה כלים. שאם פירש אחד מהן אינן שברי כלים, אלא כל אחד מהם חשוב כלי בפני עצמו וטמא, אף על פי שבעודו ברחים הן מחוברים ונראים ככלי אחד: משום כלי קבול. התחתונה שמקבלת אבק שחיקת הפלפלין דרך נקבי הכברה, טמאה משום כלי קבול, שכלי עץ שיש לו בית קבול הוא: ומשום כלי מתכת. העליונה שכותשין וטוחנין בה הפלפלין, טמאה משום כלי מתכת. דמשום כלי עץ ליכא לטמוייה, דפשוטיהן טהורים, אלא משום ציפויה התחתון שהוא של מתכת: ומשום כלי כברה. אמצעית שהיא מקפת את הכברה. משום כלי עץ לא מטמאה, דאין קבולה קבול. אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום כלי ארוג, ואפילו אין הכברה של מתכת מטמאה משום כלי כברה:

י. עֲגָלָה שֶׁל קָטָן טְמֵאָה מִדְרָס וְנִטֶּלֶת בַּשַּׁבָּת, וְאֵינָהּ נִגְרֶרֶת אֶלָּא עַל גַּבֵּי כֵלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַכֵּלִים אֵין נִגְרָרִין חוּץ מִן הָעֲגָלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כּוֹבֶשֶׁת:

ברטנורה   (י) עגלה. העשויה לשחוק לקטן, ומיוחדת לו לישב עליה: טמאה מדרס. אם היה הקטן זב, נעשית עגלה אב הטומאה: ונטלת בשבת. דתורת כלי עליה: ואינה נגררת. בשבת: אלא על גבי כלים. על גבי בגדים. מפני שעושה חריץ בקרקע, וחופר חייב משום חורש: ר' יהודה אומר וכו'. תרי תנאי נינהו ואליבא דר' יהודה. דתנא קמא נמי ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואתא האי תנא אחריתי ואמר דלא אסר ר' יהודה בעגלה של קטן, מפני שאינה עושה חריץ בהלוכה ע''י חפירה, אלא כובשת הקרקע ונדוש תחתיה ונעשה אפרה נמוך אבל אינה מזיזה עפר ממקומה. וכבר אפסיקא הלכתא כר''ש דאמר גורר אדם מטה כסא וספסל. ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ:

גמרא ביצה דף טו ע''ב

לֹא יְבַשֵּׁל וְכוּלִי מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר קְרָא (שמות כ) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. זָכְרֵהוּ מֵאַחֵר שֶׁבָּא לְהַשְׁכִּיחוֹ. מַאי טַעֲמָא. אָמַר רָבָא: כְּדֵי שֶׁיִּבְרֹר מָנָה יָפָה לְשַׁבָּת. וּמָנָה יָפָה לְיוֹם טוֹב. רַב אָשֵׁי אָמַר כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, קַל וָחֹמֶר מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל. תְּנַן עוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לְשַׁבָּת בִּשְׁלַמָא לְרַב אָשֵׁי דְּאָמַר כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, הַיְנוּ דְּמֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אִין בְּיוֹם טוֹב לֹא. אֶלָּא לְרָבָא מָאי אִרְיָא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב נָמֵי. אִין הָכִי נָמֵי אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפְשַׁע. וְתַנָּא מַיְיתֵי לָהּ מֵהָכָא (שם טז) אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ. מִכָּאן, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אוֹפִין אֶלָּא עַל הָאָפוּי וְאֵין מְבַשְּׁלִין אֶלָּא עַל הַמְבֻשָּׁל. מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לְעֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין מִן הַתּוֹרָה. אָמַר רִבִּי אַבָּא, אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין צְרִיכִין כַּזַּיִת בֵּין לְאֶחָד בֵּין לְמֵאָה. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין צְרִיכִים דַּעַת פְּשִׁיטָא דַּעַת מַנִּיחַ בָּעֵינָן. דַּעַת מִי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ בָּעֵינָן אוֹ לֹא בָּעֵינָן. תָּא שְׁמַע דְּאֲבוּהָ דִּשְׁמוּאֵל מְעָרֵב אַכּוּלָהּ נְהַרְדֵּעָא. רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי מְעָרְבֵי אַכּוּלָהּ טְבַרְיָא. מַכְרִיז רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין יָבֹא וְיִסְמֹךְ עַל שֶׁלִּי וְעַד כַּמָּה. אָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵהּ דְּאַבַּיֵי עַד תְּחוּם שַׁבָּת. הַהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדֵּר מַתְנִיתָא קָמֵיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל חַזְיֵהּ דַּהֲוָה עָצִיב. אָמַר לֵהּ: אֲמַאי עֲצִיבַת. אָמַר לֵהּ דְּלָא אוֹתִיבֵי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אָמַר לֵהּ סְמוֹךְ אַדִּידִי. לְשָׁנָה חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עָצִיב אָמַר לֵהּ: אֲמַאי עֲצִיבַת אָמַר לֵהּ דְלָא אוֹתִיבֵי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אָמַר לֵהּ: פּוֹשֵׁעַ אַתְּ לְכוּלֵי עָלְמָא שָׁרֵי לְדִידָךְ אָסוּר:

רש''י מנה''מ. לאו דוקא מקראי יליף דעירובי תבשילין דרבנן והכי קמבעיא ליה אהיכא אסמכוה רבנן: זכור. אין זכירה אלא בדבר המשתכח: זכרהו מאחר שבא להשכיחו. כשבא י''ט בע''ש קרוב שבת להשתכח מחמת י''ט שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו והזהירך הכתוב לזוכרו וכשמערב עירובי תבשילין נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת: מ''ט. למה תקנו ערוב קרא ודאי לאו בערוב משתעי ולאו ערוב משתמע מיניה ואסמכתא בעלמא הוא וכי אתא קרא לקדוש היום אתא כדתניא בפסחים זכרהו על היין וערוב' מדרבנן ומה ראו לתקן: אמר רבא כדי שיברו' וכו'. מתוך שמער' זוכר את השב' ואינו מכלה את הכל לי''ט ובורר מנה לזה ומנה לזה: רב אשי אמר. לא לכבוד שבת הקנוהו אלא לכבוד י''ט, כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת. אלא אם כן התחיל מבעוד יום דאינו אלא שגומר והולך אבל אתחולי לא קל וחומר דמיום טוב לחול. לגמרי לא: בשלמא לרב אשי. דאמר לכבוד יום טוב תקנוהו כדי שיאמרו אסור להתחיל בשולי שבת ביום טוב היינו דמערב יו''ט הוצרך לעשותו: אלא לרבא. דאמר כדי שיברור: אפי' ביום טוב. ועשהו לפני סעוד' יום טוב יש כאן זכירת שבת לברור מנותיו: שמא יפשע. ישכח ולא יערב משום דטריד: ותנא מייתי לה מהכא. כן דרך שיטת הש''ס כשמתחילין האמוראים להוציא טעם מן המקרא ויש תנא של ברייתא למד אותו ממקום אחר נקט הכי כלומר האמוראים למדוהו מכאן והתנא למד מכאן: את אשר תאפו אפו. הוה ליה למכתב היום אפו ובשלו אלא רמז היא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר: אלא על האפוי. בחמישי בשבת: אופין. פת: מבשלין. תבשיל: בין לאחד בין למאה. די להם בכזית: צריכי' דעת. שידעו שלשם כך נעשו ורב הונא לא פירש דעת מי ומפרשין לה אנן ואמרינן הא ודאי פשיטא לן דכי אמר רב הונא צריכים דעת דעתו דמניח מיהא בעי דאיהו עדיף שעושהו לשם כך מיהו מבעי לן דעת מי שהניח לצרכו כגון שעשאו זה לצורך חבירו כלום צריך שימלך בו תחלה לעשותו על פיו: עד תחום שבת. ולעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם: ולא עלו על לבו לזכרון: מסדר מתניתא. שהיה יודע משניות בגרסא ומחזר עליהן לפני מר שמואל שהיו סדורות בפיו כעיקרן: סמוך אדידי. דמערבנא אכולא נהרדעא שהיה עירו: לשנה. לשנה אחרת וראש השנה היה שאין יכול להניח ולהתנות: לדידך אסור. שאין דעתו על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים:

זוהר ויקרא דף ט''ז ע''ב

פָּתַח וְאָמַר (משלי ט''ז) אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן כְּמָה דַּאֲמָרָן חַיָּבַיָּא עָבְדֵי פְּגִימוּ לְעֵילָא וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף מַפְרִיד אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם וְדָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דָּבָר אַחֵר אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן. מַהוּ יְשַׁלַּח. יְשַׁלַּח לְאִנּוּן נְטִיעָן מָדוֹן דְּיָנְקָן מִסִטְרָא דְּדִינָא. וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף כְּמָה דַּאֲמָרָן חַיָּבַיָּא עָבְדִין פְּגִימוּ לְעֵילָא מַפְרִיד דְּיִחוּדָא לָא יִשְׁתַּכַּח מַפְרִיד לְמַטְּרוֹנִיתָא מִמַּלְכָּא וּלְמַלְכָּא מִמַּטְּרוֹנִיתָא וּבְגִין כָּךְ לָא אִקְּרֵי אֶחָד דְּאֶחָד לָא אִקְּרֵי אֶלָּא כַּד אִנּוּן בְּזוּוּגָא חָדָא. וַוי לְאִנּוּן חַיָּבַיָּא דְּעָבְדִין פֵּרוּדָא לְעֵילָא זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאִנּוּן מְקַיְּמָן קִיּוּמָא דִּלְעֵילָא וְזַכָּאִין אִנּוּן מָארֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה דְּתַיְּבִין כֹּלָּא לַאֲתְרַיְהוּ. וְעַל דָּא תָּנֵינָן אֲתַר דְּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה יָתְבֵי צַדִּיקִים גְּמוּרִים לָא יָתְבֵי בֵּיהּ מַאי טַעֲמָא אֶלָּא אִנּוּן אִתְתַּקְּנוּ בַּאֲתַר עִלָּאָה בַּאֲתַר דְּשַׁקְּיוּ דְּגִנְּתָא מִשְׁתַּכַּח מִתַּמָּן וְדָא הוּא תְּשׁוּבָה וְעַל דָּא אִקְּרוּן בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה וְאִלֵּין אִתְתַּקְּנוּ בַּאֲתַר אָחֳרָא דְּאִקְּרֵי צַדִּיק וְעַל דָּא אִלֵּין יָתְבִין בַּאֲתַר עִלָּאָה וְאִלֵּין יָתְבִין בַּאֲתַר זוּטְרָא מַאי טַעֲמָא אִלֵּין תַּיְבִין מַיָּן לַאֲתְרַיְהוּ מֵאֲתַר עִלָּאָה דְּנַהֲרָא עֲמִיקָא עַד הַהוּא אֲתַר דְּאִקְּרֵי צַדִּיק. וְצַדִּיקִים גְּמוּרִים נָגְדִין לוֹן מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִנּוּן יָתְבֵי לְהַאי עָלְמָא וְעַל דָּא אִלֵּין עִלָּאִין וְאִלֵּין תַּתָּאִין. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּמָארֵי תְּשׁוּבָה וְזַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דִּבְגִנֵּיהוֹן עָלְמָא מִתְקַיְּמָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ויקרא ה') וְהָיָה כִי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְגוֹמֵר מַה כְּתִיב לְעֵילָא אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֵשׁ בָּהּ וְגוֹמֵר דְּהָא בְּגִין דָּא אִסְתַּלַּק קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִכֹּלָּא כִּבְיָכוֹל קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִשְׁתַּכַּח בְּקִיּוּמֵיהּ דְּהָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְפָּרְשָׁא מֵאַתְרָהָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ירמיה ז') אָבְדָה הָאֱמוּנָה (ל''ה קצ''א) מַאי אֱמוּנָה דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים צ''ב) וֶאֱמוּנָתְךָ בַלֵּילוֹת. אָבְדָה הָאֱמוּנָה כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ירמיה ט') עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וְכֹלָּא חַד וְהָא אוֹקִימְנָא אָבְדָה וְלָא נֶאֱבֶדֶת וְלָא אֲבוּדָה. כְּגַוְנָא דָּא (ישעיה נ''ז) הַצַדִּיק אָבַד אָבוּד אוֹ נֶאֱבָד לֹא כְּתִיב אֶלָּא אָבַד. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ירמיה ז') אָבְדָה הָאֱמוּנָה בְּגִין כָּךְ וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה וְגוֹמֵר:

תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר. אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף. אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן, הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹשִׂים פְּגָם לְמַעְלָה. כִּי מָדוֹן, פֵּרוּשׁוֹ פְּגָם. וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף, הַיְנוּ שֶׁמַּפְרִיד אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁזֶּהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן. מַהוּ יְשַׁלַּח. הוּא שֶׁיִּשְׁלַח לְאֵלּוּ הַנְּטִיעוֹת, מָדוֹן, דְּהַיְנוּ שֶׁגּוֹרֵם לָהֶם שֶׁיִּינָקוּ מִצַד הַדִּין. וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף. הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹשִׂים פְּגָם לְמַעְלָה, מַפְרִיד, הַיְנוּ שֶׁלֹּא נִמְצָא יִחוּד, שֶׁמַּפְרִיד הַמַּלְכָּה מִן הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ מִן הַמַּלְכָּה. וּמִשּׁוּם זֶה לֹא נִקְרָא אֶחָד, כִּי לֹא נִקְרָא אֶחָד, אֶלָּא הֵם בְּיִחוּד אֶחָד. אוֹי לְאֵלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁעוֹשִׂים פֵּרוּד לְמַעְלָה. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים, שֶׁהֵם מְקַיְּמִים הַקִּיּוּם שֶׁלְּמַעְלָה, וְאַשְׁרֵיהֶם בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁמַּחֲזִירִים הַכֹּל לִמְקוֹמוֹ. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה יוֹשְׁבִים, צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵין יוֹשְׁבִים שָׁם. מַהוּ הַטַּעַם. אֶלָּא הֵם בַּעֲלֵי הַתְּשׁוּבָה נִתְתַּקְּנוּ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן בְּמָקוֹם שֶׁהַשִּׁקּוּי שֶׁל הַגָּן נִמְצָא שָׁם, וְזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה. וְעַל כֵּן נִקְרָאִים בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה. וְאֵלּוּ, צַדִּיקִים הַגְּמוּרִים, נִתְתַּקְּנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק. וְעַל כֵּן, אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, יוֹשְׁבִים בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן, וְאֵלּוּ, צַדִּיקִים גְּמוּרִים, יוֹשְׁבִים בְּמָקוֹם קָטָן, מַהוּ הַטַּעַם. הוּא, כִּי אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, מְשִׁיבִים הַמַּיִם, לִמְקוֹמָם, מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן שֶׁל הַנָּהָר הֶעָמֹק, עַד אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק. וְצַדִּיקִים גְּמוּרִים מַמְשִׁיכִים אֶת הַשֶּׁפַע, מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים, לָעוֹלָם הַזֶּה. וְעַל כֵּן אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה הֵם עֶלְיוֹנִים וְאֵלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים הֵם תַּחְתּוֹנִים. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, וְאַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִּיקִים שֶׁבִּשְׁבִילָם הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְגוֹ'. מַה כָּתוּב לְמַעְלָה, אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְגוֹ'. כִּי הַחוֹטֵא פּוֹגֵם לְמַעְלָה, וּמִשּׁוּם זֶה מִסְתַּלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן הַכֹּל. כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נִמְצָא בְּקִיּוּמוֹ, כִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, נִפְרְדָה מִמְּקוֹמָהּ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר אָבְדָה הָאֱמוּנָה. מַה הִיא אֱמוּנָה. הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וֶאֱמוּנָתְךְ בַלֵּילוֹת, וְלַיְלָה הוּא הַמַּלְכוּת. אָבְדָה הָאֱמוּנָה, הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ. וְהַכֹּל אֶחָד, כִּי הַמַּלְכוּת נִקְרֵאת אֱמוּנָה וְנִקְרֵאת אֶרֶץ. וַהֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ, אָבְדָה כָּתוּב, וְלֹא כָּתוּב, נֶאֱבֶדֶת, וְלֹא אֲבוּדָה, שֶׁפֵּרוּשָׁם שֶׁהִיא עַצְמָהּ נֶאֱבְדָה. כְּעֵין זֶה כָּתוּב הַצַדִּיק אָבַד, אָבוּד אוֹ נֶאֱבָד לֹא כָּתוּב, אֶלָּא אָבַד, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב אָבְדָה הָאֱמוּנָה. מִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ג

א. אֹרֶז שֶׁבִּשְּׁלוֹ אוֹ שֶׁעָשָׂה מִמֶּנּוּ פַּת בִּתְחִלָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מְעֹרָב עִם דָּבָר אַחֵר אֶלָּא אֹרֶז לְבַדּוֹ אֲבָל פַּת דּוֹחָן אוֹ פַּת שֶׁל שְׁאָר מִינֵי קִטְנִית בִּתְחִלָּה מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת: ב. כָּל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּתְחִלָּה הַמּוֹצִיא מְבָרְכִין לְאַחֲרָיו בְּסוֹף בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כִּסְדְרָה אַרְבַּע בְּרָכוֹת. וְכָל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּתְחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת מְבָרְכִין בְּסוֹף לְאַחֲרָיו בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלשׁ חוּץ מִן הָאֹרֶז: ג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים ִ שֶׁאָכַל מִכַּזַּיִת וּלְמַעְלָה אֲבָל אָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת בֵּין מִן הַפַּת בֵּין מִשְּׁאָר אוֹכְלִין וְהַשּׁוֹתֶה פָּחוֹת מֵרְבִיעִית בֵּין מִן הַיַּיִן בֵּין מִשְּׁאָר מַשְׁקִין מְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה בְּרָכָה הָרְאוּיָה לְאוֹתוֹ הַמִּין וּלְבַסּוֹף אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּלָל:

מוסר

ספר חסידים סימן רטו ריז ריח

אִם רָאִיתָ רָשָׁע עָשִׁיר שֶׁמִּתְחַתְּנִים בּוֹ גְּדוֹלִים, דַּע לְךָ כִּי הָעֹשֶׁר לֹא בָּא לְיָדוֹ אֶלָּא שֶׁיָּדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם לֹא יִהְיֶה לוֹ עֹשֶׁר לֹא יִתְחַתֵּן בּוֹ לְכָךְ הִקְדִּים וְנָתַן לוֹ הָעֹשֶׁר לֹא בַּעֲבוּר זְכוּתוֹ מִתְחַתְּנִים בּוֹ אֶלָּא עֲבוּר זָכִיּוֹת אֲבוֹתָיו וְאִמּוֹתָיו אוֹ שֶׁהָיוּ מְבַזִּים אוֹתוֹ קדֶם לָכֵן: מִדָּה בְּמִדָּה לֹא בָּטְלָה וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרְאָה. לְפִי שֶׁכִּזְּבָה עַל יְדֵי יִצְחָק, לְפִיכָךְ מֵתָה עַל יְדֵי יִצְחָק בַּעֲקֵדָתוֹ: אִם בָּא רְאוּבֵן לִידֵי צַעַר וְהִגִּיד צַעֲרוֹ לְשִׁמְעוֹן וְשִׁמְעוֹן הִתְחַנֵּן עַל רְאוּבֵן כְּאִלּוּ הַצַעַר עַל עַצְמוֹ לְבַסּוֹף כְּשֶׁיָּבֹא עַל שִׁמְעוֹן שׁוּם צַעַר וְלֹא הִתְחַנֵּן רְאוּבֵן עַל שִׁמְעוֹן כְּמוֹ שִׁמְעוֹן עַל רְאוּבֵן הֲרֵי כְּאִלּוּ גְּזָלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג) גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם וַאֲפִלּוּ אִם נוֹשַׁע שִׁמְעוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י''ט) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. וְאִם הִתְחַנֵן עַל חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יוֹעִיל כְּשֶׁיָּבֹא הוּא אוֹ זַרְעוֹ לְאוֹתוֹ צַעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ זוֹכֵר מַה שֶּׁעָשָׂה לַחֲבֵרוֹ כְּשֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ זֶה הַמְּאֹרָע וּמוֹשִׁיעוֹ:

כי תצא יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(כ) וְאָֽמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵֽא: וְיֵימְרוּן לְסָבֵי קַרְתֵּהּ בְּנָנָא דֵין סָטֵי וּמָרֵי לֵיתוֹהִי מְקַבֵּל לְמֵימְרָנָא זָלֵל בְּסָר וְסָבֵי חֲמַר: (כא) וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָֽאֲבָנִים וָמֵת וּבִֽעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָֽאוּ: (ס) וְיִרְגְמֻנֵהּ כָּל אֶנָשֵׁי קַרְתֵּהּ בְּאַבְנַיָא וִימוּת וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן:

רש''י וכל ישראל ישמעו ויראו. מכאן שצריך הכרזה בבית דין, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה:

(כב) שני וְכִי יִֽהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵֽץ: וַאֲרֵי יְהֵי בִגְבַר חוֹבַת דִין דִקְטוֹל וְיִתְקְטֵל וְתִצְלוֹב יָתֵהּ עַל צְלִיבָא:

רש''י וכי יהיה באיש חטא משפט מות. סמיכות הפרשיות מגיד, שאם חסים עליו אביו ואמו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עברות ויתחיב מיתה בבית דין: ותלית אתו על עץ. רבותינו אמרו, כל הנסקלין, נתלין, שנאמר (פסוק כג) כי קללת אלהים תלוי. והמברך ה', בסקילה:

(כג) לֹֽא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּֽי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּֽי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָֽה: (ס) לָא תְבִית נְבִלְתֵּהּ עַל צְלִיבָא אֲרֵי מִקְבַּר תִּקְבְּרִנֵהּ בְּיוֹמָא הַהוּא אֲרֵי עַל דְחָב קֳדָם יְיָ אִצְטְלַב וְלָא תְסָאֵב יָת אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא:

רש''י כי קללת אלהים תלוי. זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו (מלכ' א' ב, ח) והוא קללני קללה נמרצת:

כב (א) לֹֽא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִֽיךָ: לָא תֶחֱזֵי יָת תּוֹרָא דְאָחוּךְ אוֹ יַת אִמְרֵהּ דְטָעָן וְתִתְכְּבֵשׁ מִנְהוֹן אָתָבָא תָתֵבִנוּן לְאָחוּךְ:

רש''י והתעלמת. כובש עין כאלו אינו רואהו: לא תראה' והתעלמת. לא תראה אותו שתתעלם ממנו, זהו פשוטו. ורבותינו אמרו פעמים שאתה מתעלם וכו' :

נביאים - שמואל א - פרק יז

(יא) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד: (פ) וּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְּׂרָאֵל יַת פִּתְגָּמֵי פְלִשְׁתָּאָה הָאִילֵן וְאִתְבָּרוּ וּדְחִילוּ לַחֲדָא : (יב) וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים: וְדָוִד בַּר גְּבַר אֶפְרָתִי הָדֵין מִבֵּית לֶחֶם לְבֵית יְהוּדָה וּשְׁמֵהּ יִשַׁי וְלֵהּ תְּמַנְיָא בְּנִין וְגַבְרָא בְּיוֹמֵי שָׁאוּל סִיב מִנִּי בִבְחִירַיָּא :

רש''י אפרתי . בית לחם יושבת בארץ אפרת : ולו שמנה בנים . ומה שכתוב ( בדברי הימים א ב טו ) : 'אוצם הששי דוד השביעי' ולא כתב יותר , יש לומר שאחד מת בלא בנים , ולפיכך לא כתבו שם : באנשים . נמנה בכנסיות החשובים :

(יג) וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה: וַאֲזַלוּ תְּלָתָא בְּנֵי יִשַׁי רַבְרְבַיָּא אֲזַלוּ בָּתַר שָׁאוּל לִקְרָבָא וְשׁוּם תְּלָתָא בְּנוֹהִי דַאֲזַלוּ לִקְרָבָא אֱלִיאָב בּוּכְרָא וְתִנְיָנֵהּ אֲבִינָדָב וּתְלִיתָאָה שַׁמָּה : (יד) וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל: (ס) וְדָוִד הוּא זְעֵירָא וּתְלָתָא רַבְרְבַיָּא אֲזַלוּ בָּתַר שָׁאוּל :

רש''י ודוד הוא הקטן . שהיה בבית שאול מקודם לכן לנגן לפניו :

(טו) וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם: וְדָוִד אֲזַל וְתָב מִלְוַת שָׁאוּל לְמִרְעֵי יַת עֲנָא דַאֲבוּהִי בֵּית לָחֶם :

רש''י ודוד הולך . היה הולך ושב תמיד מאצל שאול לבית אביו :

כתובים - תהילים - פרק עו

(ד) שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה: כַּד עֲבַדוּ בֵית יִשְּׂרָאֵל רְעוּתֵיהּ אַשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּיהּ בֵּינֵיהוֹן תַּמָן תְּבַר גִרְרִין וְקַשְׁתִּין דְעַמַיָא מְגִיחֵי קְרָבָא תְּרִיסָא וְסִדְרֵי קְרָבָא בַּטֵל לְעַלְמִין :

רש''י שמה שבר רשפי קשת . של סנחריב ואוכלוסיו , רשפי קשת אין רשפי קשת לשון רשפי אש שאין לשון רשפי אש נופלים בקשת וזה רפי ורשפי אש דגוש ורשפי קשת ל' ולחומי רשף ( דברים ל''ב ) דמתרגמינן עוף , ובני רשף יגביהו עוף ( איוב ה' ) וכן ומקניהם לרשפים ( לקמן עח ) לצפרים , וכן ובני רשף בני עפיפה הם שדים יגביהו לעוף אף זה לשון חצים המעופפים כענין שנאמר ומחץ יעוף יומם , שמה שבר רשפי קשת חצים שהקשת מעופף , וכל המזמור הזה מדבר במפלת סנחריב שלא מצינו אויב נופל בירושלים אלא הוא :

(ה) נָאוֹר אַתָּה אַדִּיר מֵהַרְרֵי טָרֶף: נְהִיר דְחִיל אַתְּ אֱלָהָא מְשַׁבַּח מִן בֵּית מַקְדְשָׁךְ יְזוּעוּן מִן קֳדָמָךְ מַלְכַיָא דְיָתְבִין בִּכְרַכֵּי טוּרַיָא אֲתַר בֵית כְּנִישׁוּת בִּזַתְהוֹן :

רש''י נאור אתה אדיר . לשון נאר מקדשו ( איכה ב' ) נארת ברית עבדך ( לקמן פט ) מנאר את אויביך וקמיך ומטאטאן מן העולם , נאור על שם מעשיו נקרא כמו חנון ורחום וקנא על שם שהוא חונן שהוא מרחם שהוא מקנא : אדיר מהררי טרף . חזק מענקים טורפים הגבוהים כהרים ולנגדך אין גבורת' נודעת :

(ו) אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם: אַשְׁלַחוּן מֵעִלַוֵיהוֹן זְיָנֵי קְרָבָא גִבָּרֵי לִבָּא אִתְנַמְנַמוּ בְּשִׁנְתְּהוֹן וְלָא סַפִּיקוּ כָּל גַבְרֵי חֵילָא לְמֵחַד זְיָנֵיהוֹן בִּידֵיהוֹן :

רש''י אשתוללו . כמו השתוללו כמו ( דה''י ב' כ' ) ואחרי כן אתחבר אחזיה וגו' כמו התחבר ונגזר אשתוללו מגזרת ( איוב יב ) מוליך יועצים שולל , והוא לשון משגה ושלו כשוטים שוגים והתי''ו נופלת בלשון המתפעל באמצע התיבה בכל תיבה שתחילתה שי''ן : נמו שנתם . נרדמו בשינה לשון תנומה : ולא מצאו . ידיהם וכחם כשבאת ליפרע מהם :

(ז) מִגַּעֲרָתְךָ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס: מִמְזוּפְתָךְ אֱלָהָא דְיַעֲקֹב דְמַכוּן אַרְתִיכִין וּפְרָשִׁין אִתְעֲקַרוּ :

רש''י נרדם ורכב וסוס . וי''ו של ורכב טפילה היא כמו ( בראשית לו ) אלה בני צבעון ואיה וענה וי''ו של ואיה טפילה היא :

(ח) אַתָּה נוֹרָא אַתָּה וּמִי יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ מֵאָז אַפֶּךָ: אַנְתְּ דְחִיל אַנְתְּ הוּא אֱלָהָא וּמַן יְקוּם קֳדָמָךְ מְעִדָן דְיִתְקוֹף רוּגְזָךְ :

רש''י מאז אפך . משעה שאתה כועס :

משנה סוטה פרק ז

א. אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן, פָּרָשַׁת סוֹטָה, וִדּוּי מַעֲשֵׂר, קְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:

ברטנורה   (א) אלו נאמרין. פרשת סוטה. דכתיב (במדבר ה') ואמר אל האשה בכל לשון שהוא אומר: וידוי מעשר. בערתי הקדש מן הבית כו', אומר בכל לשון שירצה, דכתיב (דברים כ''ו) ואמרת לפני ה' אלהיך, בכל לשון שאתה אומר: קריאת שמע. דכתיב (שם ו') שמע ישראל, בכל לשון שאתה שומע: ותפלה. צבור שמתפללין, מתפללין בכל לשון. אבל יחיד אינו מתפלל אלא בלשון הקודש: וברכת המזון. דכתיב (שם ח') וברכת, בכל לשון שאתה מברך: ושבועת העדות ושבועת הפקדון. בכל לשון שהשביעום ולא הודו, חייבין. שבועת העדות ילפינן לה דכתיב בה (ויקרא ה') ושמעה קול אלה, בכל לשון שאתה שומע. ושבועת הפקדון גמר תחטא תחטא משבועת העדות:

ב. וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בִלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ, מִקְרָא בִכּוּרִים, וַחֲלִיצָה, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וּבִרְכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ, וּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר אֶל הָעָם:

ברטנורה   (ב) מקרא בכורים. שהיה קורא מארמי אובד אבי (דברים כ''ו) עד סוף הפרשה: וחליצה. יבמה היא אומרת (שם כ''ה) מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי, והוא אומר לא חפצתי לקחתה, ואחר החליצה אומרת ככה יעשה לאיש: ברכות וקללות. שאמרו ישראל בהר גריזים ובהר עיבל: ברכת כהנים. נשיאת כפים: ברכות כהן גדול. ביום הכיפורים אחר עבודת היום שלפני ולפנים הוא קורא את הפרשה בתורה ומברך שמנה ברכות המפורשות במתניתין: ופרשת המלך. היא פרשת הקהל, כדמפרש בסוף פרקין: ופרשת עגלה ערופה. (שם כ''א) ידינו לא שפכו את הדם הזה, כפר לעמך ישראל וגו': פרשת משוח מלחמה. (שם כ') והיה כקרבכם וגו' שמע ישראל אתם קרבים היום וגו':

ג. מִקְרָא בִכּוּרִים כֵּיצַד, (דברים כו) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שם כז) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ, מָה עֲנִיָּה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ, אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ:

ברטנורה   (ג) כיצד. כמו מנין: ולהלן הוא אומר. בברכות וקללות של הר גריזים: מה עניה האמורה להלן בלשון הקודש. דכתיב (שם כ''ז) ואמרו אל כל איש ישראל קול רם, וכתיב התם (שמות י''ט) והאלהים יעננו בקול, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש:

ד. חֲלִיצָה כֵיצַד, (דברים כו) וְעָנְתָה וְאָמְרָה וּלְהַלָן הוא אוֹמֵר (שם כז) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ, מָה עֲנִיָּה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ, אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה, עַד שֶׁתֹּאמַר בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה:

ברטנורה   (ד) וענתה ואמרה ככה. אינו צריך ללמדה בגזרה שוה שמעצמה היא למדה. וענתה ואמרה ככה כלשון הזה תאמר:

ה. בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת כֵּיצַד, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן וּבָאוּ אֶל הַר גְּרִיזִּים וְאֶל הַר עֵיבָל שֶׁבְּשׁוֹמְרוֹן שֶׁבְּצַד שְׁכֶם שֶׁבְּאֵצֶל אֵלוֹנֵי מוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יא) הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְגוֹ', וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (בראשית יב) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה, מָה אֵלוֹן מוֹרֶה הָאָמוּר לְהַלָן שְׁכֶם, אַף אֵלוֹן מוֹרֶה הָאָמוּר כָּאן שְׁכֶם, שִׁשָּׁה שְׁבָטִים עָלוּ לְרֹאשׁ הַר גְּרִזִּים וְשִׁשָּׁה שְׁבָטִים עָלוּ לְרֹאשׁ הַר עֵיבָל, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהָאָרוֹן עוֹמְדִים לְמַטָּה בָאֶמְצַע, הַכֹּהֲנִים מַקִּיפִין אֶת הָאָרוֹן, וְהַלְוִיִּים אֶת הַכֹּהֲנִים, וְכָל יִשְׂרָאֵל מִכָּאן וּמִכָּאן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ח) וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרָיו וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן וְגוֹ'. הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר גְּרִזִּים וּפָתְחוּ בַבְּרָכָה, בָּרוּךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵכָה, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין אָמֵן. הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר עֵיבָל וּפָתְחוּ בַקְּלָלָה, (דברים כז) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵכָה, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין אָמֵן, עַד שֶׁגּוֹמְרִין בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת. וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ אֶת הָאֲבָנִים וּבָנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְסָדוּהוּ בַּסִיד, וְכָתְבוּ עָלָיו אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בַּאֵר הֵיטֵב, וְנָטְלוּ אֶת הָאֲבָנִים וּבָאוּ וְלָנוּ בִּמְקוֹמָן:

ברטנורה   (ה) שבשומרון. אצל שומרון: מכאן ומכאן. על ההרים: בשבעים לשון. בכתב של שבעים אומות, וכל הרוצה ללמדה יבא וילמוד. שלא יהיה פתחון פה לאומות לומר לא היה לנו מהיכן ללמוד: את האבנים. סתרו את המזבח לאחר שהעלו העולות והשלמים: ולנו במקומן. בבית מלונם בגלגל, ושם הקימו את האבנים:

ו. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים כֵּיצַד, בַּמְּדִינָה אוֹמְרִים אוֹתָהּ שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, וּבַמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אֶחָת. בַּמִּקְדָּשׁ אוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ, וּבַמְּדִינָה בְכִנּוּיוֹ. בַּמְּדִינָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת יְדֵיהֶן כְּנֶגֶד כִּתְפֵיהֶן, וּבַמִּקְדָּשׁ עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן, חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִיץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף כֹּהֵן גָּדוֹל מַגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִיץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם:

ברטנורה   (ו) במדינה אומר אותה שלש ברכות. שמפסיקין הכהנים בין פסוק לפסוק, ועונים הציבור אמן: ובמקדש ברכה אחת. לפי שאין עונים אמן במקדש ואין כאן שום הפסק: ככתבו. ביו''ד ה''א: בכנויו. באל''ף דל''ת. שאין מזכירין השם ככתבו אלא במקדש בלבד, שנאמר (שמות כ') בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, סרס המקרא ודרשהו, בכל המקום אשר אבוא אליך וברכתיך, דהיינו במקדש, שם אזכיר את שמי: כנגד כתפיהן. מפני שצריך נשיאת כפים, דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וכתיב (דברים י''ח) הוא ובניו כל הימים, מה הוא בנשיאות כפים אף בניו בנשיאת כפים כל הימים: ובמקדש. שמברכים את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם, מגביהים ידיהם למעלה מראשיהם: שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ. מפני שהשם כתוב בו. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. בִּרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל כֵּיצַד, חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְגָן, וְהַסְגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא עוֹמֵד, וְקוֹרֵא (שם טז) אַחֲרֵי מוֹת, (שם כג) וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר. וְגוֹלֵל אֶת הַתּוֹרָה וּמַנִּיחָהּ בְּחֵיקוֹ וְאוֹמֵר, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרַאתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן. (במדבר כח) וּבֶעָשׂוֹר שֶׁבְּחוּמַשׁ הַפְּקוּדִים קוֹרֵא עַל פֶּה, וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמוֹנֶה בְרָכוֹת, עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הַהוֹדָיָה, וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן, וְעַל הַמִּקְדָּשׁ, וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל הַכֹּהֲנִים, וְעַל שְׁאָר הַתְּפִלָּה:

ברטנורה   (ז) ברכות כהן גדול. ביוה''כ, לאחר שכלתה עבודת היום קורא בתורה ומברך שמונה ברכות: חזן הכנסת. שמש הכנסת שטורח עסקי הכנסת עליו להכניס ולהוציא להפשיט את התיבה ולהכין [הכל]: ראש הכנסת. על פיו נחתכין דברי הכנסת, מי יפרוס על שמע, מי יפטיר בנביא, מי ירד לפני התיבה: סגן. המוכן תחת כהן גדול. שאם יארע בו פסול ישמש תחתיו: והסגן נותנה לכהן גדול. וכולן משום כבודו של כהן גדול, דכתיב (משלי י''ד) ברוב עם הדרת מלך: וכהן גדול עומד ומקבל. מכלל דיושב היה, ש''מ בעזרת נשים היה קורא. דאי בעזרת ישראל קיי''ל אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד: וקורא אחרי מות. שהוא מסדר יום הכיפורים: ואך בעשור. שבפרשת שור או כשב, דסמוכה היא לפרשת אחרי מות ויכול לגלול ס''ת לשם בעוד שהמתורגמן מתרגם פסוק אחרון של פרשת אחרי מות, ואין כאן שהות כדי שיפסיק המתורגמן: וגולל את התורה. ואע''פ שעדיין לא קרא בעשור של חומש הפקודים, יקרא אותה על פה ולא יגלול ס''ת לשם מפני שהוא רחוק ויש שהות שיפסיק התורגמן ואיכא גנאי לצבור. ולקרות בב' ס''ת א''א, לפי שאין אדם אחד קורא בשני ספרי תורה בצבור, משום פגמו של ספר תורה הראשון: יותר ממה שקריתי לפניכם. מה שאני עתיד לקרות עוד על פה, אל תאמרו שחסר מן הספר הזה לכך איני גוללו שם. וכל כך למה, שלא להוציא לעז על ס''ת: על התורה. ברכה שלאחריה: ועל העבודה. רצה ה' אלהינו: ועל ההודאה. מודים אנחנו לך: ועל מחילת עון. אתה בחרתנו, שחותם בה מלך מוחל וסולח לעונותינו: ועל המקדש. שתשרה שכינה בבית המקדש, וחותם בה בא''י שוכן בציון: ועל הכהנים. שיקובל קרבנותיהם ברצון. וחותם בה מקדש הכהנים: ועל שאר התפלה. שיהו ישראל נושעין מאויביהם. וחותם בה עמך ישראל צריכים ישועה בא''י שומע תפלה:

ח. פָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ כֵּיצַד, מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, בַּשְּׁמִינִי בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, עוֹשִׂין לוֹ בִּימָה שֶׁל עֵץ בָּעֲזָרָה, וְהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד וְגוֹ'. חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְגָן, וְהַסְגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב. אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. וּכְשֶׁהִגִּיעַ (שם יז) לְלֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ, אַל תִּתְיָרֵא אַגְרִפַּס, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, וְקוֹרֵא מִתְּחִלַּת (דברים א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים עַד שְׁמַע, וּשְׁמַע (שם ו), וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ (שם יא), עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר (שם יד), כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵּׂר (שם כו), וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ (שם יז), וּבְרָכוֹת וּקְלָלוֹת (שם כח), עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה. בְּרָכוֹת שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מְבָרֵךְ אוֹתָן, הַמֶּלֶךְ מְבָרֵךְ אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁנּוֹתֵן שֶׁל רְגָלִים תַּחַת מְחִילַת הֶעָוֹן:

ברטנורה   (ח) בשמיני. בשנה שמינית של שמיטה שעברה, שהיא מוצאי שביעית זו. במוצאי יו''ט ראשון, דכתיב (דברים ל''א) בחג הסוכות, שומע אני אפילו ביו''ט אחרון של חג, ת''ל בבוא כל ישראל ליראות, מתחילת חול המועד: אגריפס המלך. מזרעו של הורודוס היה, ובימיו נחרב בית שני: זלגו עיניו דמעות. שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות: אחינו אתה. שאמו מישראל: וקורא מתחלת אלה הדברים עד שמע. שבואתחנן. ומחבר עם פרשת שמע פרשת והיה אם שמוע, שיש בפרשת שמע קבלת מלכות שמים ובפרשת והיה אם שמוע קבלת עול מצות. ומדלג, וקורא עשר תעשר. ומשם מדלג וקורא כי תכלה לעשר מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים והפרשת תרומות ומעשרות. ואע''פ שפרשת המלך בין עשר לכי תכלה לעשר היה קורא אותם יחד, שלא להפסיק במעשרות. ואח''כ ברכות וקללות, שהן קבלת גזרות ועונשים של תורה. וחוזר וקורא פרשת המלך, שום תשים עליך מלך:

גמרא סוטה דף לח ע''ב

בִּרְכַּת כֹּהֲנִים כֵּיצָד. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו): וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל כֹּהֵן שֶׁמְּבָרֵךְ מִתְבָּרֵךְ. וְשֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֵין מִתְבָּרֵךְ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב) וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לְדוּכָן עוֹבֵר בִּשְׁלשָׁה עֲשֵׂה: כֹּה תְבָרְכוּ, אָמוֹר לָהֶם וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי. רַב אָמַר: חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה הוּא. וְלָא פְּלִיגֵי הָא דְּסָלִיק לִפְרָקִים. הָא דְּלָא סָלִיק לִפְרָקִים. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה בַּעֲבוֹדָה שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיִּרְד מֵעֲשׂוֹת הַחַטָּאת וְהָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. מַה לְּהַלָּן בַּעֲבוֹדָה אַף כָּאן בַּעֲבוֹדָה. אֵינִי וְהָא רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי סַלְקֵי. רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי מֵעִקָּרָא הֲווֹ עַקְרֵי כַּרְעַיְיהוּ מְמָטָא לָא הֲווֹ מָטוּ הָתָם וְכַדְּתָנֵי. רִבִּי אוֹשַׁעְיָא לָא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא עָקַר אֶת רַגְלָיו אֲבָל עָקַר אֶת רַגְלָיו עוֹלֶה. וּתְנָן נָמֵי אִם הַבְטָחָתוֹ שֶׁנּוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ רַשַּׁאי וַהֲוֵינָן בָּהּ הָא לֹא עָקַר. אֶלָּא דְּנָד פּוּרְתָּא הָכִי נָמֵי דְּעָקַר פּוּרְתָּא. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אֵין נוֹתְנִין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ אֶלָּא לְטוֹב עַיִן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב) טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל. אַל תִּקְרֵי יְבוֹרָךְ אֶלָּא יְבָרֵךְ. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ עוֹפוֹת מַכִּירִין בְּצָרֵי הָעַיִן שֶׁנֶּאֱמַר (שם א) כִּי חִנָּם מְזוֹרָה הָרֶשֶׁת בְּעֵינֵי כָּל בַּעַל כָּנָף. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִצָרֵי הָעַיִן עוֹבֵר בְּלָאו שֶׁנֶּאֱמַר (שם כג) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן וְגוֹמֵר. כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֵּן הוּא אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְגוֹמֵר. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין אַל תִּלְחַם וְאַל תִּתְאָו. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֵין עֶגְלָה עֲרוּפָה בָּאָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל צָרֵי הָעַיִן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה. וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁזִּקְנֵי בֶּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָּמִים הֵם. אֶלָּא לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, לֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוִיָּה:

רש''י ושמו את שמי. תנה הכתוב הדבר בהן להיות ברכה זו שימת שמו על עמו ולא עשאה צורך ישראל אלא צורך המקום: ואברכה מברכיך. דאלו ואני אברכם אישראל קאי וכר''ע דאמר באלו טרפות למדנו ברכה לישראל מפי כהנים מפי הגבורה לא למדנו כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר הכהנים מברכין את ישראל והקב''ה מסכים על ידם: לפרקים. בחגים ובמועדים: שאינו עולה בעבודה. קודם שיסיים ש''ץ רצה צריך לעלות על הדוכן: וירד מעשות. אלמא בעוד עבודה בידו בירך ואח''כ וירד מעשות אלמא השתא הוא דגמר: מעיקרא הוו עקרו כרעייהו. ממקומן בעבודה אבל רחוק היה מקומן מן הדוכן ולא מטו עד דגמרו ברכת עבודה: ותנן נמי בברכות. אם הבטחתו כו' רישא הכי איתא העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו שלא תיטרף דעתו בשובו לתפלתו ולא ידע להתחיל מיד בשים שלום ואם הבטחתו שהוא מלומד בדבר ולא תטרוף דעתו נושא את כפיו וחוזר לתפלתו: רשאי לישא את כפיו. והא לא עלה בעבודה אלא דעקר פורתא וש''מ סגי בהכי שעוקר מעט רגליו לילך לצד הדוכן בעבודה: לברך. ברכת המזון: לטוב עין. שונאי בצע וגומלין חסד בממונם: מכירין בצרי עין. ואין אוכלין משלהם: כי חנם מזורה הרשת וכו'. לעיל משתעי בצרי עין וקאמר שאלו צרי עין חנם מאבדין המזונות שזורין ברשתם לצוד את העופות בזה שאף הן מכירין בהן ואינם נהנים ממזונותיה': כי כמו שער וכו'. מנחם בן סרוק פרשו לשון שיעור תמיד הוא משער ומחשב כמה יאכל זה ועד מתי: ופטרנוהו בלא מזונות. כלומר למזונות הוצרך ולא הי' לו וראה א' נושא מזונות ובא לחוטפה ממנו לאונס רעבונו ועמד זה עליו והרגו: בלא לוויה. חבורה שילך עמהם:

זוהר מצורע דף רכט ע''ב

רַבִּי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כָּל חַד וְחַד מִינָן לֵימָא מִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר (תהלים עט) אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים מַהֵר יְקַדְמוּנוּ וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְחִימוּתָא דְּיִשְׂרָאֵל רָחִים לוֹן דְּאִנּוּן עַדְבֵיהּ וְאַחֲסַנְתֵּיהּ לָא מִסְתַּכַּל אַחֲרָא בְּדִינֵיהוֹן בַּר אִיהוּ בִּלְחוֹדֵיהּ. וְכֵיוָן דְּאִיהוּ מִסְתַּכַּל בְּדִינַיְהוּ אִתְמַלֵּי עֲלַיְהוּ רַחֲמִין בְּגִין דְּאִיהוּ כְּאָב דְּרָחִים עַל בָּנִים כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שם קג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְיָ וְגוֹ' וְכֵיוָן דְּאִשְׁתַּכַּח לוֹן חוֹבִין מַעֲבַר לוֹן רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עַד דְּאַעֲבָר לְכֻלְּהוּ מִקַּמֵּיהּ וְכֵיוָן דְּאַעֲבַר לוֹן מִקַּמֵּיהּ לָא אִשְׁתָּאַר עֲלַיְהוּ חוֹבִין לְמֵיהָב שׁוּלְטָנוּ לְסִטְרָא אָחֳרָא דְּדִינָא עֲלַיְהוּ. אָתֵי לְמֵיחָב קַמֵּיהּ כְּדִבְקַדְּמִיתָא אִנּוּן חוֹבִין קַדְּמָאֵי דְּאַעֲבַר מִקַּמֵּיהּ חֲשִׁיבָה עֲלַיְהוּ וְעָל דָּא כְּתִיב אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְגוֹ' דְּאִי רַחֲמֶיךָ לָא יַקְדִּימוּ עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל לָא יָכְלִין לְקַיְּמָא בְּעָלְמָא בְּגִין דְּכַמָּה אִנּוּן מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא מָארֵי תְּרֵיסִין וְכַמָּה דָּלָטוֹרִין דְּקַיְּמֵי עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל לְעֵילָא וְאִלְמָלֵא דְּאַקְדִּים קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רַחֲמֵי עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל עַד לָא יַשְׁגַּח בְּדִינֵיהוֹן לָא יָכְלִין לְקַיְּמָא בְּעָלְמָא וְעַל דָּא מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַּלּוֹנוּ מְאֹד דַּלּוּתָא דְּעוֹבָדִין טָבִין דַּלּוּתָא דְּעוֹבָדִין דְּכַשְּׁרָן. תָּא חֲזֵי אִלְמָלֵי יְסַגְּלוּן יִשְׂרָאֵל עוֹבָדִין דְּכַשְּׁרַן קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא קַיְּמִין עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּעַלְמָא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל אִנּוּן גָּרְמִין לִשְׁאָר עַמִּין לְזָקְפָא רֵישַׁיְהוּ בְּעַלְמָא דְּאִלְמָלֵי יִשְׂרָאֵל לָא יְהוֹן חָטָּאן קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אִתְכַּפְיָן קַמַּיְהוּ. וְתָא חֲזֵי אִלְמָלֵא דְּאַמְשִׁיכוּ יִשְׂרָאֵל בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין לִסְטָר אָחֳרָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא הָא אִתְמָר דְּלָא שָׁלְטוּ שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְלָא אִתְגְּלוּ מֵעַל אַרְעָא וְעַל דָּא כְּתִיב כִּי דַּלּוֹנוּ מְאֹד דְּלֵית לָן עוֹבָדִין דְּכַשְּׁרָן כִּדְקָא חָזֵי וּבְגִין כָּךְ כִּי דַּלּוֹנוּ מְאֹד מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ:

תרגום הזוהר רַבִּי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמֶּנּוּ יֹאמַר דִּבְרֵי תּוֹרָה. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר, אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹהֵב אוֹתָם, שֶׁהֵם גּוֹרָלוֹ וְנַחֲלָתוֹ, לֹא מִסְתַּכֵּל אַחֵר בְּדִינֵיהֶם, רַק הוּא בִּלְבַדּוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל בְּדִינֵיהֶם מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, מִשּׁוּם שֶׁהוּא כְּאָב הַמְּרַחֵם עַל בָּנִים. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' וְגוֹ'. וְאִם נִמְצָא לָהֶם עֲוֹנוֹת, מַעֲבִיר אוֹתָם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, עַד שֶׁמַּעֲבִירָם כֻּלָּן לְפָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁהֱעֶבִירָם מִלְּפָנָיו לֹא נִשְׁאָר עֲלֵיהֶם עֲוֹנוֹת, לָתֵת מֶמְשָׁלָה לַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁיָּדוּנוּ אוֹתָם בִּשְׁבִילָם. בָּאוּ לַחֲטֹא לְפָנָיו כְּבַתְּחִלָּה, אֵלּוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁכְּבָר הֶעֱבִירָם מִלְּפָנָיו, חוֹזֵר וְחוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם. וְעַל כֵּן כָּתוּב, אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךְ וְגוֹ'. כִּי אִם לֹא יַקְדִּימוּ רַחֲמֶיךְ עַל יִשְׂרָאֵל, לֹא יוּכְלוּ לְהִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁכַּמָּה הֵם בַּעֲלֵי הַדִּין הַקָּשֶׁה, וְכַמָּה מְקַטְרְגִים עוֹמְדִים עַל יִשְׂרָאֵל מִלְּמַעְלָה, וְאִם לֹא הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל, מִטֶּרֶם שֶׁיַּשְׁגִּיחַ בַּדִּין שֶׁלָּהֶם, לֹא יוּכְלוּ לְהִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם, וְעַל כֵּן מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךְ כִּי דַּלּוֹנוּ מְאֹד, דְּהַיְנוּ דַּלּוּת שֶׁל מַעֲשִׂים טוֹבִים, דַּלּוּת שֶׁל מַעֲשִׂים יְשָׁרִים. בֹּא וּרְאֵה, אִם אָצְרוּ יִשְׂרָאֵל מַעֲשִׂים טוֹבִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא הָיוּ עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם עַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָלוֹת בָּעוֹלָם, אֲבָל יִשְׂרָאֵל גּוֹרְמִים לִשְׁאָר הָעַמִּים, לְהָרִים אֶת רֹאשָׁם בָּעוֹלָם, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ חוֹטְאִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָיוּ שְׁאָר הָעַמִּים עַכּוּ''ם נִכְנָעִים לִפְנֵיהֶם. וּבֹא וּרְאֵה, אִם לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַמְשִׁיכִים בְּמַעֲשִׂים רָעִים, לְצַד הָאַחֵר, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה לָמַדְנוּ, שֶׁלֹּא הָיוּ שׁוֹלְטִים שְׁאָר עַמִּים עַכּוּ''ם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הוּגְּלוּ מִן הָאָרֶץ. וְעַל זֶה כָּתוּב, כִּי דַּלּוֹנוּ מְאֹד, שֶׁאֵין לָנוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים כָּרָאוּי, וְעַל כֵּן, כִּי דַלּוֹנוּ וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ד

א. כָּל הַמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אוֹ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלש צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתָהּ בַּמָּקוֹם שֶׁאָכַל. אָכַל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ יוֹשֵׁב בַּמָּקוֹם שֶׁפָּסַק וִיבָרֵךְ. אָכַל כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. שָׁכַח לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְנִזְכַּר קדֶם שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו מְבָרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. וְאִם הָיָה מֵזִיד חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וּמְבָרֵךְ. וְאִם בֵּרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן אִם בֵּרֵךְ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד אוֹ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְלֹא בְּרָכָה מֵעֵין שָׁלשׁ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב וּבְמָקוֹם שֶׁאָכַל: ב. מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם בֵּרֵךְ הַמּוֹצִיא אוֹ לֹא בֵּרֵךְ הַמּוֹצִיא אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה. שָׁכַח לְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא אִם נִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא גָּמַר סְעֻדָּתוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ וְאִם נִזְכַּר לְאַחַר שֶׁגָּמַר אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:

מוסר

ספר חסידים סימן ריט רכ

(ויקרא כב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּים עַל קִדּוּשׁ ה' וְאֵין הַנָּכְרִים מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ ה'. רִבִּי אַבָּא חַד זִימְנָא הֲוָה מְחַיֵּט גַּבֵּי חַד אַרְמָאִי בְּרוֹמִי אַייְתִי לֵהּ בְּשַׂר נְבֵלָה. אָמַר לֵהּ: אָכִיל אוֹ אֲנָא קָטִיל לָךְ. אָמַר לֵהּ: אִית בָּעִית מִקְטַל קְטוֹל לֵית אֲנָא אָכִיל בָּשָׂר דִּנְבֵלָה. אָמַר לֵהּ: מָאן מוֹדַע לָךְ דְּאִלּוּ אָכַלְתְּ הַוְינָא קָטִיל לָךְ. אוֹ יְהוּדִי אוֹ אַרְמִאִי. נָכְרִים שֶׁדּוֹחֲקִים אֶת הַיְּהוּדִים לֶאֱכֹל נְבֵלָה אִם רוֹצֶה לֵהָרֵג כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאכַל יוּכַל לַעֲשׂוֹת: אֶחָד סִפֵּר לַחֲבֵרוֹ: אֲנִי הָלַכְתִּי בֵּין הָעַכּוּ''ם בְּבִגְדֵי כֹּהֲנִים כְּדֵי שֶׁיְּהֵא דּוֹמֶה לָהֶם וְלֹא יַזִּיקוּהוּ וְאֶחָד סִפֵּר לִמַּדְתִּי סִפְרֵיהֶם וּכְשֶׁאֲנִי בֵּינֵיהֶם אֲנִי אוֹמֵר מִזְמוֹרִים בִּלְשׁוֹנָם לְקַיֵּם הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. אָמַר הֶחָכָם עֲלֵיכֶם נֶאֱמַר (יחזקאל כ) חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם שֶׁהֲרֵי רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּן וְנִצְטַעֵר שֶׁעַל כֵּן נִצֹל:

כי תצא יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַֽאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַֽהֲשֵֽׁבֹתוֹ לֽוֹ: וְאִם לָא קָרֵב אֲחוּךְ לְוָתָךְ וְלָא יְדַעַתְּ לֵהּ וְתַכְנְשִׁנֵהּ לְגוֹ בֵיתָךְ וִיהֵי עִמָךְ עַד דְיִתְבַּע אֲחוּךְ יָתֵהּ וְתָתֵיבִנֵהּ לֵהּ:

רש''י עד דרש אחיך. וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשהו, אלא דרשהו שלא יהא רמאי: והשבתו לו. שתהא בו השבה, שלא יאכל בביתך כדי דמיו ותתבעם ממנו. מכאן אמרו, כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל, ימכר:

(ג) וְכֵן תַּֽעֲשֶׂה לַֽחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּֽעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּֽעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּֽם: (ס) וְכֵן תַּעְבֵּד לַחֲמָרֵהּ וְכֵן תַּעְבֵּד לִכְסוּתֵהּ וְכֵן תַּעְבֵּד לְכָל אֲבֵדַת אֲחוּךְ דִי תֵיבַד מִנֵהּ וְתַשְׁכְּחִנַהּ לֵית לָךְ רְשׁוּ לְאִתְכַּסָאָה:

רש''י לא תוכל להתעלם. לכבוש עינך כאלו אינך רואה אותו:

(ד) לֹֽא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹֽפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּֽוֹ: (ס) לָא תֶחֱזֵי יָת חֲמָרָא דְאָחוּךְ אוֹ תוֹרֵהּ רָמָן בְּאָרְחָא וְתִתְכְּבֵשׁ מִנְהוֹן אֲקָמָא תְקִים עִמֵהּ:

רש''י הקם תקים. זו טעינה. להטעין משאוי שנפל מעליו: עמו. עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לטעון טעון, פטור:

(ה) לֹא יִֽהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹֽא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תֽוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵֽלֶּה: (פ) לָא יְהֵי תִקוּן זֵין דִגְבַר עַל אִתְּתָא וְלָא יְתַקֵן גְבַר בְּתִקוּנֵי אִתְּתָא אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כָּל עָבֵד אִלֵין:

רש''י לא יהיה כלי גבר על אשה. שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף: ולא ילבש גבר שמלת אשה. לילך ולישב בין הנשים. דבר אחר שלא ישיר שער הערוה ושער של בית השחי: כי תועבת. לא אסרה תורה אלא לבוש המביא לידי תועבה:

(ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹֽא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִֽים: אֲרֵי יְעָרַע קִנָא דְצִפְּרָא קֳדָמָךְ בְּאָרְחָא בְּכָל אִילָן אוֹ עַל אַרְעָא אֶפְרוֹחִין אוֹ בֵיעִין וְאִמָא רְבֵעָא עַל אֶפְרֹחִין אוֹ עַל בֵּיעִין לָא תִסַב אִמָא עַל בְּנַיָא:

רש''י כי יקרא. פרט למזמן: לא תקח האם. בעודה על בניה:

(ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּֽקַּֽח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַֽאֲרַכְתָּ יָמִֽים: (ס) שַׁלָחָא תְשַׁלַח יָת אִמָא וְיָת בְּנַיָא תִּסַב לָךְ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְתוֹרִיפךְ יוֹמִין:

רש''י למען ייטב לך. אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס, אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחמר למתן שכרן של מצות חמורות:

נביאים - שמואל א - פרק יז

(טז) וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם: (פ) וְקָרֵיב פְּלִישְׁתָּאָה וּמַקְדִּים וּמַחֲשִׁיךְ וְאִתְעַתַּד אַרֻבְּעִין יוֹמִין :

רש''י השכם והערב . אמרו רבותינו ( סוטה מב ב ) : כדי לבטלם מקריאת שמע :

(יז) וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ: וַאֲמַר יִשַׁי לְדָוִד בְּרֵיהּ סַב כְּעָן לְאֶחָךְ מְכִילְתָא דְקָלַיָּא הָדֵין וְעַסְרָא טוּלְמִין דְּלַחְמָא הָדֵין וְאוֹבֵיל לְמַשְׁרִיתָא לְאֶחָךְ : (יח) וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח: וְיַת עֲסַר גּוּבְנִין דַּחֲלָבָא הָאִלֵּין תּוֹבִיל לְרַב אַלִפָא וְיַת אֲחָיִךְ תַּסְעֵיד לִשְׁלָם וְיַת טִיבֵיהוֹן תַּיְתֵי :

רש''י חריצי החלב . ( תרגום : ) גובנין דחלבא : לשר האלף . אני אומר : לשר של אותו אלף שאחיו ( ס''א שאני ) ממנו , שלכל השבטים היו שרי אלפים לפי אלפיהם , ואני שמעתי : לשר האלף זה יהונתן , שאמר עליו ( לעיל יג ב ) : ואלף היו עם יונתן בגבעת בנימין : ואת ערובתם תקח . ואת ערובת הצלתם ושלומם , תקח באזניך ובלבבך , ותגד לי . וכן תרגם יונתן : וית טיביהון תייתי : ערובתם . לשון הצלה , כמו ( תהלים קיט קכב ) ערוב עבדך לטוב , גרנטי''ש בלע''ז . ורבותינו אמרו ( שבת נו א ) : גט כריתות יקח מאתם ויביא לנשותיהם , להפריד עירוב שבינו לבינה :

(יט) וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים: וְשָׁאוּל וְאִנּוּן וְכָל אֱנָשׁ יִשְּׂרָאֵל בְּמֵישַׁר בּוּטְמָא מְגִיחִין קְרָבָא עִם פְּלִשְׁתָּאֵי : (כ) וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה: וְאַקְדֵּם דָּוִד בְּצַפְרָא וּשְׁבַק יַת עָנָא עַל נָטְרָא וּנְסִיב וַאֲזַל כְּמָה דְפַקְדֵיהּ יִשַׁי וְאָתָא לְכַרְכּוּמָא וּמַשִׁרְיַת עָבְדֵי קְרָבָא נְפָקוּ לְסִדְרָא וְיַבִּיבוּ בִּקְרָבָא :

רש''י המעגלה . סביבות המחנה עושים מעגל , והיוצא חוץ , לפנים או לאחור , מתחייב . לפנים , שמא ירוצו עליו בני מערכות האויבים , לאחור , מבקש הוא לנוס :

(כא) וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה: וְסַדְרוּ יִשְּׂרָאֵל וּפְלִשְׁתָּאֵי סִדְרָא לָקֳדָמוּת סִדְרָא :

רש''י ותערוך ישראל . מערכת ישראל :

כתובים - תהילים - פרק צה

(ב) נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ: נְקַדֵם אַפּוֹי בְּתוֹדָתָא בְּתוּשְׁבְּחַיָא נְיַבֵּב קֳדָמוֹי : (ג) כִּי אֵל גָּדוֹל יְהוָה וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים: אֲרוּם אֱלָהָא רַבָּא יְיָ וּמַלְכָּא רַבָּא עַל כָּל אֱלָהָא : (ד) אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ: דִי בִידֵיהּ תָּלְיָן פִּשְׁפּוּשִׁין דְאַרְעָא וְתוּקְפֵי רוּם טוּרַיָא דִי לֵיהּ :

רש''י ותועפות . לשון גובה כעוף המעופף :

(ה) אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ: דִי לֵיהּ יַמָא וְהוּא עֲבָד יָתֵיה וְיַבֶּשְׁתָּא אַיְדוֹ בְרִיאוּ : (ו) בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְהוָה עֹשֵׂנוּ: אֲתוֹן נִסְגוֹד וְנִגְחַן נַחֲמוֹט קֳדָם יְיָ דַעֲבִיד יָתָנָא :

רש''י נברכה . לשון ויברך את הגמלים ( בראשית כד ) :

(ז) כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ: אֲרוּם הוּא אֱלָהָנָא וַאֲנַחְנָא עַמֵיהּ וְעָאָן רַעֲיַת אַיְדֵיהּ יוֹמָא דֵין אִם בְמֵימְרֵיהּ תְּקַבְּלוּן :

רש''י היום . בעולם הזה אם בקולו תשמעו :

משנה שבועות פרק ה

א. שְׁבוּעת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִים וּבַקְּרוֹבִים, בַּכְּשֵׁרִים וּבַפְּסוּלִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ, וּמִפִּי אֲחֵרִים. אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בּוֹ בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים, כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ, חַיָּב. וְחַיָּב עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל שִׁגְגָתָהּ. וּמֶה חַיָּב עַל זְדוֹנָהּ, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים:

ברטנורה   (א) שבועת הפקדון. באנשים ובנשים. איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים. תנא נמי הכא לכולהו: בקרובים. שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו: בפני בית דין ושלא בפני בית דין. אם מפי עצמו נשבע שהוציא שבועה מפיו. או שענה אמן אחר השבועה. ואחר כך הודה חייב קרבן. דכתיב (ויקרא ה) וכחש בעמיתו. כל דהו: ומפי אחרים. ולא ענה אמן כגון משביע אני עליך שתחזיר לי פקדון. ואמר אין לך בידי כלום. אינו חייב עד שיכפור בבית דין: וחכ''א וכו'. והלכה כחכמים: וחייב על זדון השבועה. דלא כתיב בה ונעלם: זדון השבועה. שזכור על הפקדון ויודע שנתחייב על כפירתו קרבן: ועל שגגתה עם זדון הפקדון. שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן אבל זכור הוא שהפקדון אצלו: בכסף שקלי'. הקנוי בשני סלעים דהכי כתיב גבי איל אשם (ויקרא ה) בערכך כסף שקלים:

ב. שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד. אָמַר לוֹ, תֶּן לִי פִקְדוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְיָדִי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, הֲרֵי זֶה חַיָּב. הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְעָמִים בֵּין בִּפְנֵי בֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין וְכָפַר, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת:

ברטנורה   (ב) מפני שיכול לחזור ולהודות. אחר כפירה נמצא שבכל שבועה הוא כופר ממון:

ג. הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֶּן לָנוּ פִקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה בָאַחֲרוֹנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. תֶּן לִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵדָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. תֶּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְמִין, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָמַר חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכֻסֶמֶת, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:

ברטנורה   (ג) שבועה באחרונה. אין לך בידי ולא לך ולא לך בשבועה. והשתא קיימא שבועה אכולהו. ואין הלכה לא כר''א ולא כר''ש: אפילו אמר חטה ושעורה וכוסמת. דסבר ר''מ הטוען את חברו חטה מין חטה קאמר וכן שעורה וכן כוסמת. דכתיב (שמות ט) והחטה והכוסמת. והוי כאילו טענו חטין ושעורין וכוסמין. ורבנן סברי גרגיר א' של חטה ושל שעורה ושל כוסמת קאמ' ואין הלכה כר''מ:

ד. אָנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִתִּיתִי. מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ:

ברטנורה   (ד) שאינו משלם קנס ע''פ עצמו. וכיון דכי אודי לא מחייב כי כפר נמי לאו ממונא כפר ליה: אבל משלם בושת ופגם. הלכך ממונא כפר. ופלוגתא דרבנן ורבי שמעון. דר''ש סבר כי אמר לו אנסת או פיתית את בתי. קנסא קתבע מיניה שדמיו קצובין חמשים כסף. ולא קא תבע מיניה בושת ופגם שאין דמיו קצובים דלא שביק אינש מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ. הלכך קנסא כפר ליה ופטור. ורבנן סברי בושת ופגם קא תבע ליה דלא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מפטר הלכך כי כפר ליה ממונא כפר ליה וחייב. ואין הלכה כר''ש:

ה. גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָנַבְתִּי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. אָמַר לוֹ, חָבַלְתָּ בִּי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה, וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי בְךָ חַבּוּרָה, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. אָמַר לוֹ עַבְדּוֹ, הִפַּלְתָּ אֶת שִׁנִּי וְסִמִּיתָ אֶת עֵינִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִמִּיתִי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, חַיָּב. וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, פָּטוּר:

ברטנורה   (ה) המית שורך את עבדי. קנסא הוא דמשלם ל' סלעים אפילו אינו שוה אלא דינר: א''ל עבדו הפלת את שיני. קנסא הוא שיוציא עבדו לחירות בשביל אחד מאבריו:

גמרא שבועות דף לח ע''ב

אִנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי וְכוּלִי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן הוֹאִיל וְעִקָּר קְנָס הוּא תּוֹבֵעַ. אָמַר רָבָא: מָשָׁל דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה. לְאָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. אָמַר לוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָךְ בְּיָדִי חִטִּין וְאִשְׁתְּכַח דְּחִטִּין הוּא דְּלֵית לֵהּ הָא שְׂעוֹרִין וְכוּסְמִין אִית לֵהּ דְּפָטוּר דְּכִי אִשְׁתַּבַּע אַחִטִּין אַקּוּשְׁטָא מִשְׁתַּבַּע. אָמַר לֵהּ אַבַּיֵי: מִי דָּמִי הָתָם בְּחִטִּין קָא כָּפַר לֵהּ בִּשְׂעוֹרִין וְכוּסְמִין לָא קָא כָּפַר לֵהּ הָכָא בְּכֹלָּא מִלְּתָא הוּא דְּקָא כָּפַר לֵהּ. הָא לָא דַּמְיָא אֶלָּא לְאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדָךְ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָהּ בְּיָדִי כְּלָל וְאִשְׁתְּכַח דְּחִטִּין הוּא דְּלֵית לֵהּ הָא שְׂעוֹרִין וְכוּסְמִין אִית לֵהּ דִּמְחַיָּב. אֶלָּא כִּי אָתָא רָבִין אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן לְדִבְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן: קְנָס הוּא תּוֹבֵעַ וְלֹא בֹּשֶׁת וּפְגָם לְדִבְרֵי חֲכָמִים אַף בּשֶת וּפְגָם הוּא תּוֹבֵעַ. בְּמַאי קָא מִיפְלְגֵי. אָמַר רַב פַּפָּא: רִבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לָא שָׁבִיק אֱנָשׁ מִידִי דְּקָיִץ וְתָבַע מִידִי דְּלָא קַיִץ. וְרַבָּנָן סַבְרֵי לָא שָׁבִיק מִידִי דְּכֵי מוֹדֶה בֵּהּ לָא מִפְטָר וְתָבַע מִידִי דְּכִי מוֹדֶה בֵּהּ מִיפְטָר:

רש''י ועיקר קנס הוא תובע. עיקר תביעתו על הקנס הוא ואף על גב דבושת ופגם נמי בכלל כפירה נינהו לא מחייב עלייהו כדמפרש ואזיל: רבא בכולא מילתא כפר ליה. דהא לא אנסתי קאמר והבושת ופגם בכלל כפירה: הא לא דמיא. קשיא דאביי היא דקמסיק למילתיה:

זוהר קדושים דף פ''ז ע''ב

רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח קְרָא וְאָמַר (ויקרא י''ט) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. הָא בְּכַמָּה אֲתַר אוּקְמוּהָ חֲבְרַיָּא וְכָל הַנֵּי קְרָאֵי אַבַּתְרֵיהּ. וְכָל חַד וְחַד בְּאִתְגַלְיָא אֲבָל הַאי קְרָא אִית לְאִתְעָרָא בֵּיהּ דִּכְתִיב (שם) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָקוּם וְגוֹמֵר. מִפְּנֵי שֵׂיבָה. שֵׂיבָה דְּאוֹרַיְתָא סְתָם. תָּקוּם דְּבָעֵי בַּר נַשׁ לְמֵיקָם בְּקִיּוּמָא (מִכָּאן דְּבָעִי בַּר נַשׁ לְמֵיקָם) מִקַּמֵּי סֵפֶר תּוֹרָה וְהָכִי רַב הַמְנוּנָא (ס''א יֵיסָא) סָבָא כַּד הֲוָה חָמֵי סֵפֶר תּוֹרָה הֲוָה קָם מִקַּמֵּיהּ וְאָמַר מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָקוּם (כַּד הֲוָה חוּמָשׁ דְּאוֹרַיְתָא הֲוָה קָם מִקַּמֵּיהּ) (ס''א עָבִיד לֵיהּ הִדּוּרָא) (וַהֲוָה אָמַר וְהָדַרְתָּ פְנֵי זָקֵן) כְּגַוְנָא דָּא בָּעֵי בַּר נַשׁ לְמֵיקָם בְּקִיּוּמֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּתַלְמִיד חָכָם בְּגִין דְּאִיהוּ קָאִים בְּקִיּוּמָא (נ''א בְּדִיּוּקָנָא) קַדִּישָׁא עִלָּאָה וְרֶמֶז לְכַהֲנָא עִלָּאָה (ס''א וְהָכָא רָמִיז לְעַתִּיק קַדִּישָׁא עִלָּאָה) דִּכְתִיב וְהָדַרְתָּ פְנֵי זָקֵן דְּאִיהוּ בְּעָלְמָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִכָּאן רֶמֶז לְתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְרֶמֶז לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְתוּ תָּנֵינָן. הַאי קְרָא לִדְרָשָׁא הוּא דְּאָתָא מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָקוּם כְּמָה דְּאִתְעָרוּ בֵּיהּ חֲבְרַיָּא מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם אַזְהַר לֵיהּ לְבַר נַשׁ עַד לָא יִסְתַּלַּק בְּסִיבוּתָא דְּיֵקִים בְּקִיּוּמָא טָבָא בְּעָלְמָא בְּגִין דְּדֵין הוּא הִדּוּרָא לֵיהּ אֲבָל לְסוֹף יוֹמוֹי לֵית שְׁבָחָא לֵיהּ לְבַר נַשׁ כָּל כָּךְ דְּאִיהוּ סִיב וְלָא יָכִיל לְמֶהֱוֵי בִּישׁ אֶלָּא שְׁבָחָא דִּילֵיהּ כַּד אִיהוּ בְּתוּקְפֵּיהּ וְאִיהוּ טָב וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַח וְאָמַר (משלי כ) גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר וְגוֹ'. כְּגַוְנָא דָּא כְּתִיב (קהלת יב) וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וַדַּאי (הָכִי הוּא) אָרְחָא דָּא מְתַקְּנָא קַמָּן וְהַאי אוֹרְחָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. פָּתַח וְאָמַר (תהלים א) כִּי יוֹדֵעַ יְיָ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד מַאי כִּי יוֹדֵעַ יְיָ אֶלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹדֵעַ וְאַשְׁגַּח בְּאָרְחָא דְּצַדִּיקַיָּא לְהוֹטָרָא לְהוּ וּלְאַגָּנָא לְהוּ וְהוּא אָזִיל קַמַּיְהוּ לְנַטָּרָא לְהוּ וּבְגִין כָּךְ מַאן דְּנָפִיק לְאָרְחָא בָּעֵי דְּלֶהֱוֵי הַהִיא אָרְחָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיִשְׁתַּתַּף לֵיהּ בַּהֲדַיְהוּ וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב כִּי יוֹדֵעַ יְיָ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד הִיא מִגַּרְמָהּ בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֹא אִשְׁתְּמוֹדָע לֵיהּ לְהַהוּא אָרְחָא דִּלְהוֹן וְלָא אָזִיל בַּהֲדַיְהוּ. כְּתִיב דֶּרֶךְ וּכְתִיב אֹרַח מַה בֵּין הַאי לְהַאי אֶלָּא דֶּרֶךְ דִּשְׁאָר קַרְסוּלֵי בְּנֵי נְשָׁא אָזְלוּ בָּהּ. אֹרַח דְּאִיהוּ אִתְפַּתַּח מִן זִמְנָא זְעִירָא (דָּא אֹרַח כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (איוב לד) וְאֹרַח לְחַבְרָהּ עִם פּוֹעֲלֵי אָוֶן) וְעַל אָרְחָא דָּא כְּתִיב (משלי ד) וְאוֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ הוֹלֵךְ וְאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

תרגום הזוהר רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח הַמִּקְרָא וְאָמַר, לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. זֶה, הֶעֱמִידוּ הַחֲבֵרִים בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, וְכָל אֵלּוּ הַכְּתוּבִים שֶׁלְּאַחֲרָיו, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד פֵּרְשׁוֹ עַל פִּי נִגְלֶה. אֲבָל בְּמִקְרָא זֶה יֵשׁ לְהָעִיר בּוֹ. שֶׁכָּתוּב, מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָקוּם וְגוֹ'. מִפְּנֵי שֵׂיבָה, הַיְנוּ מִפְּנֵי שֵׂיבָה אוֹרַיְתָא סְתָם תָקוּם. מִכָּאן שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָקוּם מִפְּנֵי סֵפֶר תּוֹרָה. וְכָךְ עָשָׂה רַב הַמְּנוּנָא סָבָא, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה סֵפֶר תּוֹרָה, הָיָה קָם מִפָּנֶיהָ, וְאָמַר, מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָקוּם. כְּעֵין זֶה צָרִיךְ הָאָדָם לָקוּם מְלֹא קוֹמָתוֹ לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, מִשּׁוּם שֶׁהוּא נִמְצָא בַּצוּרָה הַקְּדוֹשָׁה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהוּא, רוֹמֵז לְכֹהֵן הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן, שֶׁכָּתוּב, וְהָדַרְתָּ פְנֵי זָקֵן, שֶׁהוּא בָּעוֹלָם, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִכָּאן רֶמֶז לְתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּלְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְעוֹד לָמַדְנוּ. מִקְרָא זֶה, מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָקוּם, הוּא לִדְרֹש, כְּמוֹ שֶׁהֵעִירוּ בּוֹ הַחֲבֵרִים. מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָקוּם, הַתּוֹרָה מַזְהִירָה לָאָדָם, שֶׁלִּפְנֵי בִּיאָתוֹ לְשֵׂיבָה יָקוּם בְּקִיּוּם טוֹב בָּעוֹלָם, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה, מִשּׁוּם שֶׁזֶּה הָדָר לוֹ, אֲבָל אִם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה בְּסוֹף יָמָיו, אֵין שֶׁבָר לָאָדָם כָּל כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁהוּא זָקֵן וְאֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת רָע. אֶלָּא שְׁבָחוֹ הוּא, כְּשֶׁהוּא בְּכֹחוֹ וְהוּא טוֹב. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ צָוַח וְאָמַר, גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר וְגוֹ'. כְּעֵין זֶה כָּתוּב, וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶיךְ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךְ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וַדַּאי דֶּרֶךְ הַזֶּה מְתוּקָן לְפָנֵינוּ, וְזֶהוּ דֶּרֶךְ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. פָּתַח וְאָמַר כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד. שׁוֹאֵל, מַהוּ כִּי יוֹדֵעַ ה'. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ וּמַשְׁגִּיחַ בְּדֶרֶךְ הַצַדִּיקִים לְהֵטִיב לָהֶם וּלְהָגֵן עֲלֵיהֶם, וְהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם לְשָׁמְרָם. וּמִשּׁוּם זֶה מִי שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, צָרִיךְ שֶׁהַדֶּרֶךְ הַזּוֹ תִּהְיֶה דֶּרֶךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִשְׁתַּתֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד, שֶׁתֹּאבַד מֵאֵלֶיהָ, מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נוֹדָע לַדֶּרֶךְ הַהִיא שֶׁלָּהֶם, וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ עִמָּהֶם. שׁוֹאֵל, פַּעַם כָּתוּב דֶּרֶךְ וּפַעַם כָּתוּב אֹרַח, מַה בֵּין זֶה לָזֶה, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא דֶּרֶךְ, הוּא, שֶׁכָּל קַרְסוּלֵי בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים בּוֹ. אֹרַח, הוּא שֶׁנִּפְתָּח מִזְּמָן קָצָר, וְעוֹד לֹא הָלְכוּ בּוֹ הַרְבֵּה. וְעַל אֹרַח זֶה כָּתוּב וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ וְאוֹר עַד נָכוֹן הַיּוֹם.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ד

א. הָיָה אוֹכֵל בְּבַיִת זֶה וּפָסַק סְעֻדָּתוֹ וְהָלַךְ לְבַיִת אַחֵר אוֹ שֶׁהָיָה אוֹכֵל וּקְרָאָהוּ חֲבֵרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ וְיָצָא לוֹ לְפֶתַח בֵּיתוֹ וְחָזַר, הוֹאִיל וְשִׁנָּה מְקוֹמוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ עַל מַה שֶּׁאָכַל וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה הַמּוֹצִיא וְאַחַר כֵּן יִגְמֹר סְעֻדָּתוֹ: ב. חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים לֶאֱכֹל וְיָצְאוּ לִקְרַאת חָתָן אוֹ לִקְרַאת כַּלָּה, אִם הִנִּיחוּ שָׁם זָקֵן אוֹ חוֹלֶה חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן וְגוֹמְרִין סְעֻדָּתָן וְאֵינָן צְרִיכִין לְבָרֵךְ שְׁנִיָּה. וְאִם לֹא הִנִיחוּ שָׁם אָדָם כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין צְרִיכִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ וּכְשֶׁהֵן חוֹזְרִין צְרִיכִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה: ג. וְכֵן אִם הָיוּ מְסֻבִּין בִּשְׁתִיָּה אוֹ לֶאֱכֹל פֵּרוֹת שֶׁכָּל הַמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ הֲרֵי פָּסַק אֲכִילָתוֹ וּלְפִיכָךְ מְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ עַל מַה שֶּׁאָכַל וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ שְׁנִיָּה לְכַתְּחִלָּה עַל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל וְהַמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ מִפִּנָּה לְפִנָּה בְּבַיִת אֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. אֲבָל בְּמִזְרָחָהּ שֶׁל תְּאֵנָה וּבָא לֶאֱכֹל בְּמַעֲרָבָהּ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ:

מוסר

ספר חסידים סימן רכא

וּבַגּוֹיִים לֹא יִתְחַשָּׁב (במדבר כג) כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'. כֵּיצַד שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל אִם בָּאִים חֲיָלוֹת עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ עַל בִּגְדֵיהֶם סִימָן מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְשֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ עַצְמָם כְּאִלּוּ הֵם מְשָׁרְתֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלֹּא יָשִׂימוּ עַל בָּתֵּיהֶם סִימָן מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְשֶׁלֹּא יְגַלְּחוּ בְּגֹבַהּ הָרֹאשׁ שֶׁיִּהְיוּ הַנָּכְרִים סְבוּרִים שֶׁהֵם נָכְרִים וְאִם נָכְרִים עוֹבְרִים וּפוֹגְעִים בָּהֵן יְהוּדִים וְהַנָּכְרִים הוֹלְכִים בְּבֵית תִּפְלָּתָם לֹא יֵלְכוּ עִמָּהֶם הַיְּהוּדִים שֶׁיִּהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהֵם נָכְרִים שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים מד) אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִפְרוֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר הֲלֹא אֱלֹהִים יַחְקָר זֹאת. וּכְתִיב (מ''ב י) וַיָּבֹא יֵהוּא וִיהוֹנָתָן בֶּן רֵכָב בֵּית הַבַּעַל וַיֹּאמְרוּ לְעוֹבְדֵי הַבַּעַל חִפְּשׂוּ וּרְאוּ פֶּן יֵשׁ פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי ה' כִּי אִם עוֹבְדֵי הַבַּעַל לְבַדָּם כִּי הָיוּ יְרֵאִים פֶּן יִהְיֶה מֵעַבְדֵי ה' עִמָּהֶם מִיִּרְאַת הַמֶּלֶךְ:

כי תצא יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ח) שלישי כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַֽעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹֽא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּֽי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּֽנּוּ: אֲרֵי תִבְנֵי בֵּיתָא חַדְתָּא וְתַעְבֵּד תְּיָקָא לְאִגְרָךְ וְלָא תְשַׁוִי חוֹבַת דִין דִקְטוֹל בְּבֵיתָךְ אֲרֵי יִפֵּל דְנָפֵל מִנֵהּ:

רש''י כי תבנה בית חדש. אם קימת מצות שלוח הקן סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים. לכך נסמכו פרשיות הללו: מעקה. גדר סביב לגג, ואונקלוס תרגם תיקא כעין תיק שמשמר מה שבתוכו: כי יפל הנפל. ראוי זה לפול ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חיב:

(ט) לֹֽא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַֽמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּֽרֶם: (ס) לָא תִזְרַע כַּרְמָךְ עֵרוּבִין דִילְמָא תִסְתָּאַב דִמְעַת זַרְעָא דִי תִזְרַע וַעֲלָלַת כַּרְמָא:

רש''י כלאים. חטה ושעורה וחרצן במפלת יד: פן תקדש. כתרגומו תסתאב. כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח כגון הקדש, בין לגנאי כגון אסור, נופל בו לשון קדש, כמו (ישעיה סה, ה) אל תגש בי כי קדשתיך: המלאה. זה מלוי ותוספת שהזרע מוסיף:

(י) לֹא תַֽחֲרֹשׁ בְּשֽׁוֹר וּבַֽחֲמֹר יַחְדָּֽו: לָא תִרְדֵי בְתוֹרָא וּבַחֲמָרָא כַּחֲדָא:

רש''י לא תחרש בשור ובחמור. הוא הדין לכל שני מינים שבעולם, והוא הדין להנהיגם יחד קשורים זוגים בהולכת שום משא:

(יא) לֹא תִלְבַּשׁ שַֽׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּֽו: (ס) לָא תִלְבַּשּׁ שַׁעַטְנֵזָא עֲמַר וְכִתָּן מְחֻבַּר כַּחֲדָא:

רש''י שעטנז. לשון ערוב. ורבותינו פרשו שוע טווי ונווז:

(יב) גְּדִלִים תַּֽעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסֽוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּֽהּ: (ס) כְּרֻסְפְּדִין תַּעְבֶּד לָךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפֵי כְסוּתָךְ דִי תְכַסֵי בַהּ:

רש''י גדלים תעשה לך. אף מן הכלאים. לכך סמכן הכתוב:

נביאים - שמואל א - פרק יז

(כב) וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם: וּשְׁבַק דָּוִד יַת מָנַיָּא דִי עֲלוֹהִי עַל דִי נָטִיר מָנַיָּא דִי עֲלוֹהִי עַל דִּי נָטִיר מָנַיָּא וּרְהַט לְסִדְרָא וַאֲתָא וּשְׁאַל לַאֲחוֹהִי בִּשְׁלָם :

רש''י שומר הכלים . של בני הצבא . ( כג ) ממערות פלשתים . כתיב , רבותינו דרשו ( סוטה מב ב ) : מאה בני אדם הערו בערפה אמו , כשפירשה מאחרי רות ונעמי חמותה :

(כג) וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת (ממערות) מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד: וְהוּא מְמַלֵּיל עִמְּהוֹן וְהָא גַבְרָא מִבֵּינֵיהוֹן סְלִיק גָּלְיָת פְּלִשְׁתָּאָה שְׁמֵהּ מִגָּת מִסִּדְרֵי פְּלִשְׁתָּאֵי וּמַלֵּיל כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וּשְׁמַע דָּוִד : (כד) וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד: וְכָל אֱנָשׁ יִשְּׂרָאֵל בְּמֶחֱזֵיהוֹן יַת גַּבְרָא וְאַפִּיכוּ מִן קֳדָמוֹהִי וּדְחִילוּ לַחֲדָא : (כה) וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל: וַאֲמַר אֱנַשׁ יִשְּׂרָאֵל הַחֲזִיתוּן גַּבְרָא דְסָלִיק הָדֵין אֲרֵי לְחַסָדָא יַת יִשְּׂרָאֵל סְלִיק וִיהֵי גַבְרָא דְיַקְטְלִינֵיהּ יַעְתְּרִינֵיהּ מַלְכָּא עוֹתַר סַגִי וְיַת בְּרַתֵיהּ יִתֶּן לֵהּ וְיַת אֲבוּהִי יַעְבֵּיד חוֹרִין רַבְרְבִין בְּיִשְּׂרָאֵל :

רש''י יעשה חפשי . מדברים האמורים במשפטי המלוכה :

(כו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים: וַאֲמַר דָּוִד לְגַבְרַיָּא דְקַיְמִין עִמֵּהּ לְמֵימַר מַה יִתְעֲבֵיד לְגַבְרָא דְיִקְטוֹל יַת פְּלִשְׁתָּאָה דֵיכִי וְיַעְדֵי חִסּוּדָא מֵעַל יִשְּׂרָאֵל אֲרֵי מַן פְּלִשְׁתָּאָה עֲרֵלָא הָדֵין אֲרֵי חֲסַד סִדְרֵי עָבְדֵי קְרָבָא דְעַמֵּהּ דַיָי קַיָּמָא :

כתובים - תהילים - פרק קט

(ט) יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה: יְהוֹן בְּנוֹי יַתְמֵי וְאִתְּתֵיהּ אַרְמַלְתָּא : (י) וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם: וְאִטַלְטְלָא יְטַלְטְלוּן בְּנוֹי וְשַׁאֲלוּן וְתִבְעוּן מִדְהֲוָת צָרַתְהוֹן :

רש''י ושאלו ודרשו מחרבותיהם . הכל ישאלו עליה' מה נהיתה בפלוני ופלוני מתוך קול חורבה שיצא עליהם : ודרשו . משמע מאת אחרים שהרי נקוד חטף קמץ וכן ושאלו מפי אחרים הוא משמע שישאלו אחרים עליהם , ויש לפתור ושאלו ממשקל חזק יהיו משאלים על הפתחים :

(יא) יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ: יְגַבֵּב מְזוֹפָא לְכָל דִילֵיהּ וְיִבְזוּן נֻכְרָאִין לֵיעוּתֵיהּ :

רש''י ינקש נושה לכל אשר לו . אדם הטורח מחזיר ולהוט לעשות דבר נופל בו לשון מתנקש כלומר מוטרף ומתלבט כמו ( דניאל ה ) וארכובתיה דא לדא נקשן וכן פן תנקש אחריהם אף כאן יהיה הנושה בעשו את עבודתו שנאמר ורב יעבד צעיר , ל''א יהיה הנושה נוגע ונקרב לכל אשר לו ינקש שייטאצופי''ץ בלע''ז יהי משפט הנושה נוקש ונשען על כל ממונו וזהו יעקב הנושה בעשו את עבודתו שנאמר ורב יעבד צעיר מצאתי בדור אחר שיבא אחר כורתו ימח שמו וטבעו שאפילו זכרון לא יפול עליו בפי הדור הנולד בעול' לאחר שנשחת שמו שארטרמיר''א בלע''ז :

(יב) אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו: לָא יְהֵי לֵיהּ נָגֵיד חִסְדָא וְלאָ יְהֵי לֵיהּ חָיֵס עַל יַתְמוֹי : (יג) יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם: יְהִי סוֹפֵיהּ לְאִשְׁתֵּצָיָא בְּדָר אוֹחֲרָן יִתְמְחֵי שִׁמְהוֹן :

משנה ערכין פרק א

א. הַכֹּל מַעֲרִיכִין, וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִים, וְנִדָּרִים, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, נָשִׁים וַעֲבָדִים. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, נוֹדְרִים וְנִדָּרִים וּמַעֲרִיכִין, אֲבָל לֹא נֶעֱרָכִין, שֶׁאֵינוֹ נֶעֱרָךְ אֶלָּא זָכָר וַדַּאי ונְקֵבָה וַדָּאִית. חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, נִדָּרִין וְנֶעֱרָכִין, אֲבָל לֹא נוֹדְרִין וְלֹא מַעֲרִיכִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם דָּעַת. פָּחוּת מִבֶּן חֹדֶשׁ, נִדָּר אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ:

ברטנורה   (א) הכל מעריכין. הכל, לאתויי בן שלש עשרה שנה ויום אחד ולא הביא שתי שערות, שהוא מעריך. והוא מופלא הסמוך לאיש. ומופלא אקרי ליה, לפי שבודקים אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר ולשם מי הקדיש. אע''ג דאיש כי יפליא כתיב (ויקרא כז), כשהוא סמוך לפרקו קרוי איש לענין זה. והכל דקאי נמי על נערכים, לאתויי מנוול ומוכה שחין שאין שוין דמים. דסלקא דעתך אמינא נדר בערכך כתיב (שם), כל שישנו בדמים ישנו בערכין, כל שאינו בדמים אינו בערכין, קמשמע לן והכל דקאי על נודרים, משום נידרים נקט יה. ונידרים גופיה אצטריך, לאתויי פחות מבן חודש שהוא נידר אע''פ שאינו נערך: מעריכין. אם אמר על אחד, ערך פלוני עלי, נותן ערך אותו פלוני כפי שניו כמו שקצוב בפרשת ערכין, שהערך נותן לפי שנים של נערכין: ונערכין. אם אמר אחר עליו, ערך פלוני זה עלי. או אמר הוא עצמו, ערכי עלי: נודרים. אמר, דמי פלוני עלי, צריך שיתן כמו שהוא יפה למכור בשוק: ונידרים. אמר אחר עליו, דמי פלוני עלי. או אמר הוא עצמו, דמי עלי: כהנים ולוים. כהנים אצטריכא ליה לאשמועינן דנערכין, דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (שם) והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן ישראל לפני כהן ולא כהן לפני כהן, הלכך כהן ליתיה בערכין דאי עני הוא לא קרינא ביה והעמידו לפני הכהן, קמשמע לן דכהנים איתנהו בתורת ערכין. ואיידי דתנן כהנים, תנן לויים וישראלים: נשים ועבדים. והאשה משלמת כשתתאלמן או תתגרש, והעבד כשישתחרר: טומטום ואנדרוגינוס נודרים ונידרים. שהרי יש להם דמים: ומעריכין. את אחרים. אם אמרו ערך פלוני עלי, נותנים ערך אותו פלוני: אבל לא נערכין. אם אמר ערכי עלי, או אמר אחר עליהם ערך פלוני עלי, לא אמר כלום. דזכר ונקבה אמורים בפרשת ערכין, עד שיהיה זכר ודאי או נקבה ודאית: פחות מבן חודש נידר. אם אמר, דמיו עלי. שהרי שוה דמים כל שהן: אבל לא נערך. שלא נאמר ערך בפרשה אלא מבן חודש ומעלה:

ב. הַנָּכְרִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר נֶעֱרָךְ אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַעֲרִיךְ אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ. זֶה וָזֶה מוֹדִים, שֶׁנּוֹדְרִין וְנִדָּרִין:

ברטנורה   (ב) נכרי, ר' מאיר אומר נערך. תרי קראי כתיבי בפרשת ערכין, חד ריבוי וחד מיעוט. בני ישראל, מיעט את הנכרי. איש כי יפליא, ריבה כל איש ואפילו נכרי במשמע. ר' מאיר סבר, נכרי נערך ולא מעריך, שכן מצינו שריבה הכתוב בנערכים יותר מבמעריכים שהרי חרש שוטה וקטן נערכין אבל לא מעריכין, הלכך שדי מיעוטא למעריך, וריבויא לנערך: ר' יהודה אומר נכרי מעריך ולא נערך. שכן מצינו טומטום ואנדרוגינוס מעריכים ולא נערכים. והלכה כר' יהודה הלכך נכרי שאמר ערך ישראל פלוני עלי, חייב ליתן כפי שניו הערך הקצוב בפרשה. וישראל שאמר ערך נכרי פלוני עלי, או נכרי שאמר ערכי עלי, לא אמר כלום:

ג. הַגּוֹסֵס, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג, לֹא נִדָּר וְלֹא נֶעֱרָךְ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר, נֶעֱרָךְ, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין (אֲבָל אֵינוֹ נִדָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דָּמָיו קְצוּבִין). רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמַקְדִּישׁ. וְאִם הִזִּיק, חַיָּב בַּתַּשְׁלוּמִין:

ברטנורה   (ג) הגוסס לא נידר. דלאו בר דמים הוא, דלמיתה הוא עומד: ולא נערך. דכתיב והעמידו והעריכו, והאי לאו בר העמדה והערכה הוא: והיוצא ליהרג. שנגמר דינו בבית דין של ישראל אבל יוצא ליהרג על פי המלכות, לא שנא מלכי ישראל ולא שנא מלכות של נכרים דברי הכל מעריך ונערך: לא נידר. דלאו בר דמים הוא: ולא נערך. דכתיב (ויקרא כז) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה ור' חנינא בן עקביא דאמר נערך, מוקי להאי קרא דכל חרם אשר יחרם לדרשא אחריתי: ר' יוסי אומר כו'. ר' יוסי ותנא קמא לא פליגי בנודר ומעריך ומקדיש. כי פליגי באם הזיק תנא קמא סבר, אם הזיק פטור מן התשלומים. ואע''פ שמזיק חייב בתשלומין מן התורה, מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, אלא כמלוה על פה, ומלוה על פה אינו גובה מן היורשים. ורבי יוסי סבר, מלוה הכתובה בתורה כמלוה הכתובה בשטר דמיא וגובה מן היורשים. והלכה כתנא קמא. אבל לאחר שתקנו דמלוה על פה גובה מן היורשים בית דין גובין מממונו ומשלמים מה שהזיק:

ד. הָאִשָּׁה שֶׁהִיא יוֹצְאָה לֵהָרֵג, אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר, מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה, נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ. בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָּה, אֲסוּרָה בַהֲנָיָה:

ברטנורה   (ד) אין ממתינין לה עד שתלד. דמהו דתימא ולדות ממונא דבעל הן כדכתיב (שמות כא) כאשר ישית עליו בעל האשה, ולא נפסדינהו מיניה, קמשמע לן דכתיב (דברים כב) ומתו גם שניהם, גם לרבות את הולד: ישבה על המשבר. מקום מושב האשה היולדת קרוי משבר: ממתינין לה עד שתלד. דכיון דנעקר לצאת, גופא אחרינא הוא ואינו כגוף אמו: נהנין בשערה. לאו שערה ממש קאמר, אלא פאה שהיתה לה משער אשה אחרת קשורה לשערה. ודוקא כשאמרה תנו אותה לבתי או לפלונית, דכיון דאמרה תנו גליא דעתה דלא ניחא לה דתהוי כגופה לאתסורי, וכנטולה מחיים דמיא. אבל בענין אחר אסור, שנויי המת אסורים בהנאה: בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. אפילו שערה:

גמרא ערכין דף ו ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן: סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה עַד שֶׁלֹּא בָּאתָה לְיַד גַּבַּאי מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ. מִשֶּׁבָּאתָה לְיַד גַּבַּאי אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ אֵינִי וְהָא רִבִּי יַנַּאי יַזִּיף וּפָרַע שַׁאֲנֵי רִבִּי יַנַּאי דְּנִיחָא לְהוּ לַעֲנִיִּים דְּכַמָּה דְּמַשְׁהֵי מַעֲשֵׂה וּמַיְיתִי לְהוּ. תָּנוּ רַבָּנָן: יִשְׂרָאֵל שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ סָבַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְמֵימָר לֹא שְׁנָא לִדְבַר הָרְשׁוּת וְלֹא שְׁנָא לִדְבַר מִצְוָה. אָמַר לֵהּ רַב אָמֵי: הָכִי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִדְבַר הָרְשׁוּת אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ מִדְּאָמַר רִבִּי אָסֵי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: נָכְרִי שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ מִשֶּׁנִּשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ. לְמַאי, אִלֵימָא לִדְבַר הָרְשׁוּת מַאי אִירְיָא נָכְרִי אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה וְטַעֲמָא דְּנָכְרִי הוּא דְּפָעֵי, אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּלֹא פָעֵי שַׁפִּיר דָּמֵי. שַׁעְזְרַק טַיְיעָא אִינְדַב שְׁרַגָּא לְבֵית כְּנִישְׁתָּא דְּרַב יְהוּדָה. שַׁנְיֵיהּ רְחָבָא. וְאִיקְפַּד רָבָא. אִיכָּא דַּאֲמָרֵי שַׁנְיֵיהּ רָבָא וְאִיקְפַּד רְחָבָא. וְאִיכָּא דַּאֲמָרֵי שְׁנַיְיוּהָ חַזְנֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא וְאִיקְפַּד רְחָבָא וְאִיקְפַּד רָבָא. מָאן דְּשַׁנְיֵיהּ סָבַר דְּלֹא שְׁכִיחַ וּמָאן דְּאִיקְפַּד סָבַר זִמְנִין דְּמִקְרֵי וְאָתֵי:

רש''י רבי ינאי. גבאי הוה ויזיף מעות הצדקה לצורכו ופורע: דכמה דמשהי. רבי ינאי דלית ליה זוזי למיפרע ניחא להו לעניים: דמעשה. רבי ינאי לצבורא ואמר דלית ליה מעות לחלק לעניים וכופה אותם לצדקה ואיכא רווח' לעניי': מנורה. כמשמעה: נר. קרוי''שול של כסף או של זהב: מדאמר רב אסי וכו'. כלומר מדנקט רב אסי נכרי דפעי וצועק למה שניתן מה שנתתי מכלל דישראל דלא פעי שרי לשנויי לדבר מצוה דאי בישראל אסור למה ליה למנקט נכרי: שלא נשתקע שם בעליה ממנה. שעדיין אומר זו היא נדבתו של פ' נכרי אסור לשנית' דפעי: ולמאי. קאמר רב אסי דאסור לשניתה אלימא וכו': שעזרק. נכרי היה: לא שכיח. שעזרק במתא דליפעי שסוחר היה ומחזר בעיירות:

זוהר נשא דף קכ''ב ע''א

רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יְהוּדָה הֲווּ אָזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה (נ''א יִצְחָק) נֵימָא מִלִּין דְּאוֹרַיְתָא וְנֵיזִיל. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה (יִצְחָק) וְאָמַר (שמות כא) כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר וְגוֹמֵר. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם וְגוֹמֵר וּמַה עַל דָּא כָּךְ מַאן דְּגָרִים לַאֲבְאָשָׁא עָלְמָא בְּחוֹבוֹי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אֶלָּא תַּוַּהְנָא דְּאַף עַל גַּב דְּאַבְאִישׁ עָלְמָא אַמַּאי אִית לֵיהּ תְּשׁוּבָה כְּמָה דִּכְתִיב אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹמֵר וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב. אֶלָּא וַדַּאי דָּא מְהַנְיָא לְהוּ בְּגִין דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה כִּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ מַמָּשׁ דְּהָא מַה דְּפָגִים לְעֵילָא אַתְקִּין לֵיהּ וּבַמֶּה בִּתְשׁוּבָה דִּכְתִיב אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹמֵר וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב תְּשׁוּבָה אַתְקִּין כֹּלָא אַתְקִּין לְעֵילָא אַתְקִּין לְתַתָּא אַתְקִּין לְגַרְמֵיהּ אַתְקִּין לְכָל עָלְמָא. פָּתַח רַבִּי יִצְחָק (יְהוּדָה) אַבַּתְרֵיהּ וְאָמַר (דברים ד) בַּצַר לְךָ וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹמֵר בַּצַר לְךָ מִכָּאן דִּתְשׁוּבָה מַעֲלְיָא מִכֹּלָּא עַד לָא יִשְׁרֵי דִּינָא בְּעָלְמָא דְּבָתַר דְּשָׁרֵי דִּינָא תַּקִּיף חֵילֵיהּ מַאן יַעֲבַר לֵיהּ מֵעָלְמָא וִיסַלַּק לֵיהּ. דְּהָא כֵּיוָן דְּשָׁארֵי דִּינָא לָא יִסְתַּלַּק עַד דְּיִשְׁתְּלִים בָּתַר דְּאִשְׁתְּלִים וְעָבַד תְּשׁוּבָה אַתְקִּין עָלְמִין כֻּלְּהוּ. מַשְׁמַע דִּכְתִיב וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וּכְתִיב וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹמֵר כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹמֵר. בְּאַחֲרִית הַיָּמִים מַאי אִכָּא הָכָא אֶלָּא לַאֲכְלָלָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא וְאִשְׁתַּכְּחַת בְּעָאקוּ דִּלְהוֹן וְלָא שָׁבְקָת לוֹן לְעָלְמִין וּבְגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַף עַל גַּב דְּשָׁארֵי דִּינָא בְּעָלְמָא בָּעֵי דִּיהַדְּרוּן יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה לְאוֹטָבָא לְהוּ בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי וְלֵית לָךְ מַאן דְּקָאִים קַמֵּי תְּשׁוּבָה. תָּא חֲזֵי אֲפִלּוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה אִקְּרֵי וְאִי תֵּימָא (תְּשׁוּבָה) עִלָּעָא. (ס''א מַעֲלְיָא) (ג''א עִלָּאָה) בְּכָל אֲתַר לָא שְׁכִיחַ אֶלָּא דָּא אִקְּרֵי תְּשׁוּבָה כַּד אַהֲדַר רַחֲמֵי לְקַבְּלָהָא וְאִי תָּבָת עַל כָּל אִנּוּן אוֹכְלוּסִין וְיַנְּקָא לוֹן וּתְשׁוּבָה מַעֲלְיָא כַּד אִתְמְסָר נַפְשָׁא לְגַבָּהּ וְנָטִיל לָהּ בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בִּתְשׁוּבָה כְּדֵין כֹּלָּא אִתְתַּקַּן לְעֵילָא וְתַתָּא וְאִתְתַּקַּן הוּא וְכָל עָלְמָא. חַיָּבָא חַד בְּעָלְמָא קִלְקוּלָא דְּכַמָּה אָחֳרָנִין בְּגִנֵּיהּ וַוי לְחַיָּבָא וַוי לִשְׁבִיבֵיהּ תָּא חֲזֵי יוֹנָה בְּגִין דְּלָא בָּעָא לְמֵיהָךְ בִּשְׁלִיחוּתָא דְּמָארֵיהּ כַּמָּה בְּנֵי נְשָׁא הֲווּ אִתְאֲבִידוּ בְּגִנֵּיהּ בְּיַמָּא עַד דְּכֻלְּהוּ אַהֲדְרוּ עֲלוֹי וְדָאִינוּ לֵיהּ בְּדִינָא בְּיַמָּא וּכְדֵין אִשְׁתְּזִיבוּ כֻּלְּהוּ וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עֲלֵיהּ לְבָתַר וְשָׁזִיב כַּמָּה אָכְלוּסִין בְּעָלְמָא. אֵימָתַי כַּד אַהֲדַר לְמָאֵריהּ מִגּוֹ עַקְתֵיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (יונה ג) קָרָאתִי מִצָרָה לִי אֶל יְיָ וַיַּעֲנֵנִי. וּכְתִיב (תהלים קי''ח) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ וְגוֹמֵר:

תרגום הזוהר רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יְהוּדָה הָיוּ הוֹלְכִים מֵאוּשָׁא לְלֹד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נֹאמַר דִּבְרֵי תּוֹרָה וְנֵלֶךְ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר, כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר וְגוֹ', מַה כָּתוּב אַחֲרָיו בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם וְגוֹ', וּמַה עַל זֶה כָּךְ, מִי שֶׁגָּרַם לְהָרַע לָעוֹלָם בַּחַטָּאָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא תָּמֵהַ אֲנִי, כֵּיוָן שֶׁהֵרַע לָעוֹלָם, לָמָּה מוֹעִיל לוֹ הַתְּשׁוּבָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתָם וְהֵשִׁיב. אֶלָּא וַדַּאי זֶה מוֹעִיל לָהֶם מִשּׁוּם כֵּיוָן שֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה כִּבְיָכוֹל הוּא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ מַמָּשׁ. כִּי תְּשׁוּבָה מְשִׁיבָה ה' אֶל הַו', כִּי מַה שֶּׁפָּגַם לְמַעְלָה תִּקֵּן אוֹתוֹ, וּבַמֶּה בִּתְשׁוּבָה. שֶׁכָּתוּב, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב וְגוֹ'. וּתְשׁוּבָה מְתַקֶּנֶת הַכֹּל, מְתַקֶּנֶת לְמַעְלָה וּמְתַקֶּנֶת לְמַטָּה מְתַקֶּנֶת אֶת עַצְמוֹ, וּמְתַקֶּנֶת לְכָל הָעוֹלָם. פָּתַח רַבִּי יִצְחָק, וְאָמַר, בַּצַר לְךְ וּמְצָאוּךְ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ', בַּצַר לְךְ מִכָּאן שֶׁתְּשׁוּבָה טוֹבָה מִכֹּל, בְּטֶרֶם שֶׁיִּשְׁרֶה הַדִּין בָּעוֹלָם. כִּי אַחַר שֶׁכְּבָר שָׁרָה הַדִּין, נִתְחַזֵּק כֹּחוֹ, מִי יַעֲבִירוֹ מִן הָעוֹלָם וִיסַלְּקוֹ. כִּי כֵּיוָן שֶׁכְּבָר שָׁרָה הַדִּין אֵינוֹ מִסְתַּלֵּק עַד שֶׁיֻּשְׁלָם. אַחַר שֶׁנִּשְׁלָם הַדִּין, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, מְתַקֵּן כָּל הָעוֹלָמוֹת. זֶה מַשְׁמָע, מִשֶּׁכָּתוּב, וּמְצָאוּךְ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְכָתוּב, וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹקֶיךְ וְגוֹ', כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹקֶיךְ. בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, מַה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, מַה עִנְיָן לְכָאן. שֶׁהוּא לִכְלוֹל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הַנִּקְרֵאת אַחֲרִית הַיָּמִים, שֶׁהִיא בַּגָּלוּת, וְנִמְצֵאת עִמָּהֶם בַּצָרָה, וְאֵינָהּ עוֹזֶבֶת לְעוֹלָם. וּמִשּׁוּם זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁרָה דִּין בָּעוֹלָם, רוֹצֶה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה לְהֵטִיב לָהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵין לְךְ דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי תְּשׁוּבָה. בֹּא וּרְאֵה, אֲפִלּוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מַלְכוּת, נִקְרֵאת תְּשׁוּבָה. וְאִם תֹּאמַר, תְּשׁוּבָה עֶלְיוֹנָה, הִיא אֵינָהּ מְצוּיָה בְּכָל מָקוֹם. אֶלָּא זוֹ, הַמַּלְכוּת, נִקְרֵאת תְּשׁוּבָה, כְּשֶׁחָזְרוּ הָרַחֲמִים, כְּנֶגְדָהּ, וְהוּא שָׁבָה לְהַנִּיק כָּל אֵלּוּ הָהֲמוֹנִים שֶׁלָּהּ. וּתְשׁוּבָה הֲכִי טוֹבָה הִיא, כְּשֶׁהַחוֹטֵא מוֹסֵר נַפְשׁוֹ אֵלֶיהָ, וְהִיא לוֹקַחַת אוֹתָהּ בַּזְּמָן שֶׁהוּא בִּתְשׁוּבָה, אָז מִתְתַּקֵּן הַכֹּל לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְהוּא נִתְתַּקֵּן וְכָל הָעוֹלָם. רָשָׁע אֶחָד בָּעוֹלָם, כַּמָּה אֲחֵרִים נִזּוֹקִים בִּשְׁבִילוֹ. אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ. בֹּא וּרְאֵה, יוֹנָה, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא רָצָה לָלֶכֶת בִּשְׁלִיחוּת אֲדוֹנוֹ, כַּמָּה בְּנֵי אָדָם הָיוּ נֶאֱבָדִים בִּשְׁבִילוֹ בַּיָּם עַד שֶׁכֻּלָּם חָזְרוּ עָלָיו וְדָנוּ אוֹתוֹ בַּדִּין לְהַשְּׁלִיכוֹ לַיָּם. וְאָז נִצְלוּ כֻּלָּם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עָלָיו אַחַר כָּךְ, וְהִצִיל כַּמָּה הֲמוֹנִים בָּעוֹלָם, דְּהַיְנוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, מָתַי הָיָה זֶה. הוּא כְּשֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה לַאֲדוֹנוֹ מִתּוֹךְ צָרָתוֹ. זֶה שֶׁכָּתוּב, קָרָאתִי מִצָרָה לִי אֶל יְיָ וַיַּעֲנֵנִי. וְכָתוּב, מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ, וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ד

א. בֵּרֵךְ עַל הַפַּת פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁאוֹכְלִין בָּהֶם הַפַּת מִמִּינֵי תַּבְשִׁיל וּפֵירוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֲבָל אִם בֵּרֵךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת. בֵּרֵךְ עַל מַעֲשֵה קְדֵרָה פָּטַר אֶת הַתַּבְשִׁיל. בֵּרֵךְ עַל הַתַּבְשִׁיל לֹא פָּטַר אֶת מַעֲשֵׂה קְדֵרָה: ב. גָּמַר בְּלִבּוֹ מִלֶּאֱכֹל אוֹ מִלִּשְׁתּוֹת וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לֶאֱכֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁנָּה מְקוֹמוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. וְאִם לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ אֶלָּא דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת אֲפִלּוּ פָּסַק כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שְׁנִיָּה:

מוסר

ספר חסידים סימן רכב רכג

יֵשׁ שֶׁנֶּהֱרָג עַל קִדּוּשׁ ה' וְיֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁאֵינָם נֶהֱרָגִים עַל קִדּוּשׁ ה' אֶלָּא מֵתִים בִּידֵי שָׁמַיִם עַל מִטּוֹתֵיהֶם וְאִלּוּ הָיָה בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה הָיוּ נֶהֱרָגִים וְלֹא יַפְסִידוּ אֶלָּא שֶׁפּוֹחֲתִים לָהֶם מִן הַשְּׂכַר טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי כֵּן כְּדֵי שֶׁיִּחְיוּ וְיוֹלִידוּ בָנִים וְאוֹתָן הַנֶּהֱרָגִים עוֹדְפִים עֲלֵיהֶם שָׂכָר כְּנֶגֶד חַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁלֹּא קִבְּלוּ וְעוֹלֶה מִדַּת הַדִּין לִטְעֹן כְּנֶגֶד הָרְשָׁעִים אִם הָיָה מְבִיאָן לִידֵי מַחֲשָׁבָה וְנִסָּיוֹן שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד וּלְקַבֵּל פֻּרְעָנוּת כְּנֶגֶד הַנִּסָּיוֹן שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לַעֲמֹד. וִיכוֹלִים לוֹמַר הַצַדִּיקִים יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לָךְ אִם הָיִינוּ בָּאִים לִידֵי נִסָּיוֹן הָיִינוּ יְכוֹלִין לַעֲמֹד וְלֹא הָיִינוּ חוֹטְאִים. הַרְבֵּה יְהוּדִים נֶהֱרָגִים בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה. וְהַרְבֵּה גָּמְרוּ לֵהָרֵג וְנִצוֹלוּ וְרָאָה יְהוּדִי אֶחָד שְׁמוֹ רִבִּי שַׁבְּתַי בַּחֲלוֹם הָרוּג אֶחָד שְׁמוֹ רִבִּי שַׁבְּתָאי אָמַר רִבִּי שַׁבְּתַאי הֶהָרוּג כָּל אוֹתָם שֶׁגָּמְרוּ בְּלִבָּם לֵהָרֵג עַל קִדּוּשׁ ה' חֶלְקָם עִמָּנוּ בְּגַן עֵדֶן: רָשָׁע אֶחָד הָיָה קָבוּר בֵּין הַהֲרוּגִים בָּאוּ בַּחֲלוֹם לְאָדָם חָשׁוּב חַי שֶׁיּוֹצִיאוּהוּ מִבֵּינֵיהֶם שֶׁקָּשֶׁה לָהֶם בְּיוֹתֵר:

כי תצא ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(יג) כִּֽי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָֽהּ: אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא וְיֵעוּל לְוָתַהּ וְיִסְנִנַהּ:

רש''י ובא אליה ושנאה. סופו:

(יד) וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָֽאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָֽאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹֽא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִֽים: וִישַׁוִי לַהּ תַּסְקוֹפֵי מִלִין וְיַפֵּק עֲלַהּ שׁוּם בִּישׁ וְיֵימַר יָת אִתְּתָא הָדָא נְסֵבִית וְעַלִית לְוָתַהּ וְלָא אַשְׁכָּחִית לַהּ בְּתוּלִין:

רש''י ושם לה עלילת דברים. עברה גוררת עברה, עבר על לא תשנא (ויקרא יט, יז) סופו לבא לידי לשון הרע: את האשה הזאת. מכאן שאין אומר דבר אלא בפני בעל דין:

(טו) וְלָקַח אֲבִי (הנער) הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי (הנער) הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּֽׁעְרָה: וְיִסַב אֲבוּהָא (נ''א אֲבוּהִי) דְעוּלֶמְתָּא וְאִמַהּ וְיַפְּקוּן יָת בְּתוּלֵי עוּלֶמְתָּא לָקֳדָם סָבֵי קַרְתָּא לִתְרַע בֵּית דִין אַתְרָא:

רש''י אבי הנערה ואמה. מי שגדלו גדולים הרעים יתבזו עליה:

(טז) וְאָמַר אֲבִי (הנער) הַנַּעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶֽהָ: וְיֵימַר אֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא לְסָבַיָא יָת בְּרַתִּי יְהָבִית לְגַבְרָא הָדֵין לְאִנְתּוּ וּסְנִנַהּ:

רש''י ואמר אבי הנערה. מלמד שאין רשות לאשה לדבר בפני האיש:

(יז) וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹֽא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָֽרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִֽיר: וְהָא הוּא שַׁוִי תַּסְקוֹפֵי מִלִין לְמֵימַר לָא אַשְׁכָּחִית לִבְרַתָּךְ בְּתוּלִין וְאִלֵין בְּתוּלֵי בְרַתִּי וְיִפְרְסוּן שׁוֹשִׁיפָא קֳדָם סָבֵי קַרְתָּא:

רש''י ופרשו השמלה. הרי זה משל, מחורין הדברים כשמלה:

(יח) וְלָֽקְחוּ זִקְנֵי הָֽעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתֽוֹ: וְיִדְבְּרוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא יָת גַבְרָא וְיַלְקוּן יָתֵהּ:

רש''י ויסרו אתו. מלקות:

(יט) וְעָֽנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָֽתְנוּ לַֽאֲבִי הַֽנַּֽעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִֽהְיֶה לְאִשָּׁה לֹֽא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָֽיו: (ס) וְיִגְבּוּן מִנֵהּ מְאָה סִלְעִין דִכְסָף וְיִתְּנוּן לַאֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא אֲרֵי אַפֵּק שׁוּם בִּישׁ עַל בְּתוּלְתָּא דְיִשְׂרָאֵל וְלֵהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְמִפְטְּרַהּ כָּל יוֹמוֹהִי: (כ) וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹֽא נִמְצְאוּ בְתוּלִים (לנער) לַנַּעֲרָה: וְאִם קֻשְׁטָא הֲוָה פִּתְגָמָא הָדֵין לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְתוּלִין לְעוּלֶמְתָּא:

רש''י ואם אמת היה הדבר. בעדים והתראה שזנתה לאחר ארוסין:

(כא) וְהוֹצִיאוּ אֶת (הנער) הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּֽאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָֽשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִֽעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּֽךָ: (ס) וְיַפְּקוּן יָת עוּלֶמְתָּא לִתְרַע בֵּית אָבוּהָא וְיִרְגְמֻנַהּ אֱנָשֵׁי קַרְתַּהּ בְּאַבְנַיָא וּתְמוּת אֲרֵי עָבְדַת קְלָנָא בְּיִשְׂרָאֵל לְזַנָאָה בֵּית אֲבוּהָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ:

רש''י אל פתח בית אביה. ראו גדולים שגדלתם: וסקלוה אנשי עירה. במעמד כל אנשי עירה: לזנות בית אביה. כמו בבית אביה:

(כב) כִּֽי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻֽלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָֽאִשָּׁה וְהָֽאִשָּׁה וּבִֽעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵֽל: (ס) אֲרֵי יִשְׁתְּכַח גְבַר דְשָׁכֵב עִם אִתְּתָא אִתַּת גְבַר וְיִתְקַטְלוּן אַף תַּרְוֵיהוֹן גַבְרָא דְשָׁכֵב עִם אִתְּתָא וְאִתְּתָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִיִשְׂרָאֵל:

רש''י ומתו גם שניהם. להוציא מעשה חדודים שאין האשה נהנית מהם: גם. לרבות הבאים מאחריהם. דבר אחר גם שניהם לרבות את הולד, שאם היתה מעברת אין ממתינין לה עד שתלד:

(כג) כִּי יִֽהְיֶה (נער) נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹֽרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּֽהּ: אֲרֵי תְהֵי עוּלֶמְתָּא בְתֻלְתָּא דִמְאָרְסָא לִגְבַר וְיַשְׁכְּחִנַהּ גְבַר בְּקַרְתָּא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ:

רש''י ומצאה איש בעיר. לפיכך שכב עמה, פרצה קוראה לגנב. הא אלו ישבה בביתה לא אירע לה:

(כד) וְהֽוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּֽאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת (הנער) הַנַּעֲרָה עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָֽעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִֽעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּֽךָ: (ס) וְתַפְּקוּן יָת תַּרְוֵיהוֹן לִתְרַע קַרְתָּא הַהִיא וְתִרְגְמוּן יָתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן יָת עוּלֶמְתָּא עַל עֵסַק דִי לָא צְוָחַת בְּקַרְתָּא וְיָת גַבְרָא עַל עֵסַק דְעַנִי יָת אִתַּת חַבְרֵהּ וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִּישׁ מִבֵּינָךְ: (כה) וְֽאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְהֶֽחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּֽוֹ: וְאִם בְּחַקְלָא יַשְׁכַּח גְבַר יָת עוּלֶמְתָּא דִמְאָרְסָא וְיִתְקֶף בַּהּ גַבְרָא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ וְיִתְקְטֵּל גַבְרָא דְשָׁכֵב עִמַהּ בִּלְחוֹדוֹהִי: (כו) (ולנער) וְלַנַּעֲרָה לֹא תַֽעֲשֶׂה דָבָר אֵין (לנער) לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּֽאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּֽה: וּלְעוּלֶמְתָּא לָא תַעְבֵּד מִדַעַם לֵית לְעוּלֶמְתָּא חוֹבַת דִין דִקְטוֹל אֲרֵי כְּמָא דִיקוּם גַבְרָא עַל חַבְרֵהּ וְיִקְטְּלִנֵהּ נְפַשׁ כֵּן פִּתְגָמָא הָדֵין:

רש''י כי כאשר יקום וגו' . לפי פשוטו זהו משמעו, כי אנוסה היא ובחזקה עמד עליה כאדם העומד על חברו להרגו. ורבותינו דרשו בו הרי זה בא ללמד ונמצא למד וכו' :

(כז) כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָֽעֲקָה (הנער) הַנַּעֲרָה הַֽמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָֽהּ: (ס) אֲרֵי בְחַקְלָא אַשְׁכְּחַהּ צְוָחַת עוּלֶמְתָּא דִמְאָרְסָא וְלֵית דְפָרִיק לַהּ: (כח) כִּֽי יִמְצָא אִישׁ (נער) נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹֽא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָֽאוּ: אֲרֵי יַשְׁכַּח גְבַר עוּלֶמְתָּא בְתֻלְתָּא דִי לָא מְאָרְסָא וְיֶחֱדִנַהּ וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ וְיִשְׁתַּכְּחוּן: (כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַֽאֲבִי (הנער) הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִֽהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹֽא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָֽיו: (ס) וְיִתֵּן גַבְרָא דְיִשְׁכֻּב עִמַהּ לַאֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא חַמְשִׁין סִלְעִין דִכְסַף וְלֵהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ חֳלַף דִי עַנְיַהּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְמִפְטְרַהּ כָּל יוֹמוֹהִי: כג (א) לֹֽא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִֽיו: (ס) לָא יִסַב גְבַר יָת אִתַּת אֲבוּהִי וְלָא יְגַלֵי כַּנְפָא דַאֲבוּהִי:

רש''י לא יקח. אין לו בה לקוחין ואין קדושין תופסין בה: ולא יגלה כנף אביו. שומרת יבם של אביו הראויה לאביו. והרי כבר הזהר עליה משום (ויקרא יח, יד) ערות אחי אביך, אלא לעבור על זו בשני לאוין ולסמוך לה (פסוק ג) לא יבא ממזר, ללמד שאין ממזר אלא מחיבי כריתות וקל וחמר מחיבי מיתות בית דין, שאין בעריות מיתת בית דין שאין בה כרת:

(ב) לֹֽא יָבֹא פְצֽוּעַ דַּכָּה וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל יְהֹוָֽה: (ס) לָא יִדְכֵּי דְפָסִיק וְדִמְחַבַּל לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ:

רש''י פצוע דכא. שנפצעו או שנדכאו ביצים שלו: וכרות שפכה. שנכרת הגיד ושוב אינו יורה קלוח זרע אלא שופך ושותת ואינו מוליד:

(ג) לֹֽא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹֽא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְהֹוָֽה: (ס) לָא יִדְכֵּי מַמְזֵרָא לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ אַף דָרָא עֲשִׂירָאָה לָא יִדְכֵּי לֵהּ לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ:

רש''י לא יבא ממזר בקהל ה'. לא ישא ישראלית:

(ד) לֹֽא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמֽוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹֽא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָֽם: לָא יִדְכּוּן עַמוֹנָאֵי וּמוֹאָבָאֵי לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ אַף דָרָא עֲשִׂירָאָה לָא יִדְכֵּי לְהוֹן לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ עַד עָלָם:

רש''י לא יבא עמוני. לא ישא ישראלית:

(ה) עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹֽא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵֽאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַֽאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַֽהֲרַיִם לְקַֽלְלֶֽךָּ: עַל עֵסַק דִי לָא עֲרָעוּ יָתְכוֹן בְּלַחְמָא וּבְמַיָא בְּאָרְחָא בְּמִפָּקְכוֹן מִמִצְרָיִם וְדִי אֲגַר עֲלָךְ יָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם דִי עַל פְּרָת לְלַטָּיוּתָךְ:

רש''י על דבר. על העצה שיעצו אתכם להחטיאכם: בדרך. כשהייתם בטרוף:

(ו) וְלֹֽא אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּֽהֲפֹךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵֽבְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: וְלָא אָבֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְקַבָּלָא מִן בִּלְעָם וַהֲפַךְ יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ יָת לְוָטִין לְבִרְכָן אֲרֵי רָחֲמָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (ז) לֹֽא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹֽבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָֽם: (ס) לָא תִתְבַּע שְׁלָמְהוֹן וְטָבָתְהוֹן כָּל יוֹמָיךְ לְעָלָם:

רש''י לא תדרש שלמם. מכלל שנאמר (פסוק יז) עמך ישב בקרבך יכול אף זה כן, תלמוד לומר לא תדרש שלמם:

(ח) רביעי לֹֽא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹֽא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצֽוֹ: לָא תְרַחַק אֱדוֹמָאָה אֲרֵי אֲחוּךְ הוּא לָּא תְרַחַק מִצְרָאָה אֲרֵי דַיָר הֲוֵיתָא בְאַרְעֵהּ:

רש''י לא תתעב אדמי. לגמרי ואף על פי שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך: לא תתעב מצרי. מכל וכל, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם, שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק. לפיכך. ט בנים אשר יולדו להם דור שלישי. ושאר האמות מתרין מיד. הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו:

(ט) בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּֽלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָֽה: (ס) בְּנִין דִי יִתְיְלִידוּ לְהוֹן דָרָא תְלִיתָאָה יִדְכֵּי לְהוֹן לְמֵעַל בִּקְהָלָה דַיְיָ:

כי תצא יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(י) כִּֽי תֵצֵא מַֽחֲנֶה עַל אֹֽיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָֽע: אֲרֵי תִפּוֹק מַשְׁרִיתָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְתִסְתַּמַר מִכֹּל מִדַעַם בִּישׁ:

רש''י כי תצא וגו' ונשמרת. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:

(יא) כִּי יִֽהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִֽהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַֽמַּֽחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַֽמַּֽחֲנֶֽה: אֲרֵי יְהֵי בָךְ גְבַר דִי לָא יְהֵּי דְכֵי מִקְרֵהּ לֵילְיָא וְיִפּוֹק לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לָא יֵעוּל לְגוֹ מַשְׁרִיתָא:

רש''י מקרה לילה. דבר הכתוב בהוה: ויצא אל מחוץ למחנה. זו מצות עשה: לא יבא אל תוך המחנה. זו מצות לא תעשה. ואסור לכנס למחנה לויה, וכל שכן למחנה שכינה:

(יב) וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַֽמַּֽחֲנֶֽה: וִיהֵי לְמִפְנֵי רַמְשָׁא יַסְחֵי בְמַיָא וּכְמֵעַל שִׁמְשָׁא יֵעוּל לְגוֹ מַשְׁרִיתָא:

רש''י והיה לפנות ערב. סמוך להערב שמשו יטבול, שאינו טהור בלא הערב שמש:

(יג) וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַֽמַּֽחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חֽוּץ: וַאֲתַר מְתַקֵן יְהֵי לָךְ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְתִפּוֹק תַּמָן לְבָרָא:

רש''י ויד תהיה לך. כתרגומו ואתר, כמו (במדבר ב, יז) איש על ידו: מחוץ למחנה. חוץ לענן:

(יד) וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָֽפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵֽאָתֶֽךָ: וְסִכְּתָא תְּהֵי לָךְ עַל זֵינָךְ וִיהֵי בְּמִיתְבָךְ לְבָרָא וְתַחְפַּר בַּהּ וּתְתוּב וּתְכַסֵי יָת מִפְּקָתָךְ:

רש''י על אזנך. לבד משאר כלי תשמישך: אזנך. כמו כלי זינך:

(טו) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַֽחֲנֶךָ לְהַצִּֽילְךָ וְלָתֵת אֹֽיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַֽחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹֽא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַֽחֲרֶֽיךָ: (ס) אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִינְתֵּהּ מְהַלְכָא בְּגוֹ מַשְׁרִיתָךְ לְשֵׁזָבוּתָךְ וּלְמִמְסַר בַּעֲלֵי דְבָבָךְ קֳדָמָךְ וּתְהֵי מַשְׁרִיתָךְ קַדִישָׁא וִלָא יִתְחֲזֵי בָךְ עֲבֵרַת פִּתְגָם וִיתוּב מֵימְרֵהּ מִלְאוֹטָבָא לָךְ:

רש''י ולא יראה בך. הקדוש ברוך הוא ערות דבר:

(טז) לֹֽא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָֽיו: לָא תִמְסַר עֶבֶד עַמְמִין לְיַד רִבּוֹנֵהּ דְיִשְׁתֵּזֵב לְוָתָךְ מִלְוָת רִבּוֹנֵהּ:

רש''י לא תסגיר עבד. כתרגומו. דבר אחר אפלו עבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל:

(יז) עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶֽנּוּ: (ס) עִמָךְ יִתֵּב בֵּינָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי בַּחֲדָא מִן קִרְוָיךְ בִּדְיֵיטַּב לֵהּ לָא תוֹנִנֵהּ: (יח) לֹא תִֽהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִֽהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: לָא תְהֵי אִתְּתָא מִבְּנַת יִשְׂרָאֵל לִגְבָר עָבֵד וְלָא יִסַב גַבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּתָא אָמָא:

רש''י לא תהיה קדשה. מפקרת, מקדשת ומזמנת לזנות: ולא יהיה קדש. מזמן למשכב זכור. ואונקלוס תרגם לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד, שאף זו מפקרת לבעילת זנות היא, מאחר שאין קדושין תופסין לו בה, שהרי הקשו לחמור, שנאמר (בראשית כב, ה) שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמא, שאף הוא נעשה קדש על ידה, שכל בעילותיו בעילות זנות שאין קדושין תופסין לו בה:

(יט) לֹֽא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תֽוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶֽם: (ס) לָא תָעֵל אֲגַר זַנִיתָא וְחוּלְפַן כַּלְבָא לְבֵית מַקְדְשָׁא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְכָל נִדְרָא אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אַף תַּרְוֵיהוֹן:

רש''י אתנן זונה. נתן לה טלה באתננה פסול להקרבה: ומחיר כלב. החליף שה בכלב: גם שניהם. לרבות שנוייהם, כגון חטים ועשאן סלת:

(כ) לֹֽא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּֽׁךְ: לָא תְרַבֵּי לַאֲחוּךְ רִבִּית כְּסַף רִבִּית עִבוּר רִבִּית כָּל מִדַעַם דְמִתְרַבֵּי:

רש''י לא תשיך. אזהרה ללוה שלא יתן רבית למלוה, ואחר כך אזהרה למלוה (ויקרא כה, לז) את כספך לא תתן לו בנשך:

(כא) לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָֽרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: (ס) לְבַר עַמְמִין תְּרַבֵּי וְלַאֲחוּךְ לָא תְרַבֵּי בְּדִיל דִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ עַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל:לתַמָן לְמֵירְתַהּ:

רש''י לנכרי תשיך. ולא לאחיך. לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליו בשני לאוין ועשה:

(כב) כִּֽי תִדֹּר נֶדֶר לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּֽי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵֽעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵֽטְא: אֲרֵי תִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תְאַחַר לְשַׁלָמוּתֵהּ אֲרֵי מִתְבַּע יִתְבְּעִנֵהּ יְיָ אֱלָהָךְ מִנָךְ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא:

רש''י לא תאחר לשלמו. שלשה רגלים. ולמדוהו רבותינו מן המקרא:

(כג) וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִֽהְיֶה בְךָ חֵֽטְא: וַאֲרֵי תִתִּמְנַע לְמִנְדַר לָא יְהֵי בָךְ חוֹבָא: (כד) מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּֽאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִֽיךָ: (ס) אַפָּקוּת סִפְוָתָךְ תִּטַר וְתַעְבֵּד כְּמָא דִי נְדַרְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ נְדַבְתָּא דִי מַלֶלְתָּא בְּפוּמָךְ:

רש''י מוצא שפתיך תשמר ועשית. לתן עשה על לא תעשה:

(כה) חמישי כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָֽכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶֽל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּֽן: (ס) אֲרֵי תִתָּגַר בְּכַרְמָא דְחַבְרָךְ וְתֵיכוּל עִנְבִין כְּנַפְשָׁךְ שִׂבְעָךְ וּלְמָאנָךְ לָא תִתֵּן:

רש''י כי תבא בכרם רעך. בפועל הכתוב מדבר: כנפשך. כמה שתרצה: שבעך. ולא אכילה גסה: ואל כליך לא תתן. מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הבציר, בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית, אבל אם שכרו לעדור ולקשקש, אינו אוכל:

(כו) כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָֽטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶֽךָ: (ס) אֲרֵי תִתָּגַר בְּקַמְתָא דְחַבְרָךְ וְתִקְטוֹף מְלִילָן בִּידָךְ וּמַגְלָא לָא תְרִים עַל קַמְתָא דְחַבְרָךְ:

רש''י כי תבא בקמת רעך. אף זו בפועל הכתוב מדבר:

כד (א) כִּֽי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתֽוֹ: אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא וְיִבְעֲלִנַהּ וִיהֵי אִם לָא תַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינוֹהִי אֲרֵי אַשְׁכַּח בַּהּ עֲבֵרַת פִתְגָם וְיִכְתּוֹב לַהּ גֵט פִּטוּרִין וִיהַב בִּידַהּ וְיִפְטְּרִנַהּ מִבֵּיתֵהּ:

רש''י כי מצא בה ערות דבר. מצוה עליו לגרשה שלא תמצא חן בעיניו:

(ב) וְיָֽצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָֽלְכָה וְהָֽיְתָה לְאִֽישׁ אַחֵֽר: וְתִפּוֹק מִבֵּיתֵהּ וּתְהַךְ וּתְהֵי לִגְבַר אָחֳרָן:

רש''י לאיש אחר. אין זה בן זוגו של ראשון, הוא הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה:

(ג) וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַֽחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַֽחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּֽׁה: וְיִסְנִנַהּ גַבְרָא בַתְרָאָה וְיִכְתּוֹב לַהּ גֵטּ פִטּוּרִין וְיִתֵּן בִּידַהּ וְיִפְטְרִנַהּ מִבֵּיתֵהּ אוֹ אֲרֵי יְמוּת גַבְרָא בַתְרָאָה דְנָסְבַהּ לֵה לְאִנְתּוּ:

רש''י ושנאה האיש האחרון. הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה, ואם לאו קוברתו, שנאמר או כי ימות:

(ד) לֹֽא יוּכַל בַּעְלָהּ הָֽרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַֽחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תֽוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהֹוָה וְלֹא תַֽחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָֽה: (ס) לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְבַעֲלַהּ קַדְמָאָה דִי פָטְרַהּ לְמִתֻּב לְמִסְבַהּ לְמֶהֱוֵי לֵה לְאִנְתּוּ בָּתַר דִי אִסְתָּאָבַת אֲרֵי מְרָחָקָא הִיא קֳדָם יְיָ וְלָא תְחַיַב יָת אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא:

רש''י אחרי אשר הטמאה. לרבות סוטה שנסתרה:

(ה) שישי כִּֽי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַֽעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָֽח: אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא חַדְתָּא לָא יִפּוֹק בְּחֵילָא וְלָא יֵעִבַר עֲלוֹהִי לְכָל מִדָעַם פָּנֵי יְהֵי לְבֵיתֵהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיַחְדֵי יָת אִתְּתֵהּ דִי נְסַב:

רש''י אשה חדשה. שהיא חדשה לו ואפלו אלמנה, פרט למחזיר גרושתו: ולא יעבר עליו. דבר הצבא: לכל דבר. שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים, אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן, כגון בנה בית ולא חנכו או ארס אשה ולא לקחה, מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים: יהיה לביתו. אף בשביל ביתו, אם בנה בית וחנכו ואם נטע כרם וחללו, אינו זז מביתו בשביל צרכי המלחמה: לביתו. זה ביתו: יהיה. לרבות את כרמו: ושמח. ישמח את אשתו. ותרגומו ויחדי ית אתתיה. והמתרגם ויחדי עם אתתיה, טועה הוא, שאין זה תרגום של ושמח אלא של ושמח:

(ו) לֹא יַֽחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵֽל: (ס) לָא יִסַב מַשְׁכּוֹנָא רֵחַיָא וְרִכְבָּא אֲרֵי בְהוֹן מִתְעֲבֵד מָזוֹן לְכָל נְפַשׁ:

רש''י לא יחבל. אם בא למשכנו על חובו בבית דין, לא ימשכננו בדברים שעושים בהן אוכל נפש: רחים. היא התחתונה: ורכב. היא העליונה:

(ז) כִּֽי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵֽאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִֽעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּֽךָ: (ס) אֲרֵי יִשְׁתְּכַח גְבַר גָנֵב נַפְשָׁא מֵאֲחוֹהִי מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתָּגַר בֵּהּ וִיזַבְּנִנֵהּ וְיִתְקְטֵל גַנָבָא הַהוּא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ:

רש''י כי ימצא. בעדים והתראה. וכן כל כי ימצא שבתורה: והתעמר בו. אינו חיב עד שישתמש בו:

(ח) הִשָּׁמֶר בְּנֶֽגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַֽעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּֽהֲנִים הַֽלְוִיִּם כַּֽאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַֽעֲשֽׂוֹת: אִסְתַּמַר בְּמַכְתַּשׁ סְגִירוּ לְמִטַּר לַחֲדָא וּלְמֶעְבָּד כְּכֹל דִי יַלְפוּן יָתְכוֹן כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי כְּמָא דִי פַקֶדְתִּנוּן תִּטְרוּן לְמֶעְבָּד:

רש''י השמר בנגע הצרעת. שלא תתלוש סימני טמאה, ולא תקוץ את הבהרת: ככל אשר יורו אתכם. אם להסגיר אם להחליט אם לטהר:

(ט) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵֽאתְכֶם מִמִּצְרָֽיִם: (ס) הֱוֵי דְכִיר יָת דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהָךְ לְמִרְיָם בְּאָרְחָא בְּמִפָקְכוֹן מִמִצְרָיִם:

רש''י זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע. זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים:

(י) כִּֽי תַשֶּׁה בְרֵֽעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹֽא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַֽעֲבֹט עֲבֹטֽוֹ: אֲרֵי תַרְשֵׁי בְחַבְרָךְ רְשׁוּ מִדָעַם לָא תֵעוּל לְבֵיתֵהּ לְמִסַב מַשְׁכּוֹנֵהּ:

רש''י כי תשה ברעך. תחוב בחברך: משאת מאומה. חוב של כלום:

(יא) בַּחוּץ תַּֽעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הָֽעֲבוֹט הַחֽוּצָה: בְּבָרָא תְּקוּם וְגַבְרָא דִי אַתְּ רָשֵׁי בֵהּ יַפֵק לְוָתָךְ יָת מַשְׁכּוֹנָא לְבָרָא: (יב) וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּֽעֲבֹטֽוֹ: וְאִם גְבַר מִסְכֵּן הוּא לָא תִשְׁכּוּב בְּמַשְׁכּוֹנֵהּ:

רש''י לא תשכב בעבוטו. לא תשכב ועבוטו אצלך:

(יג) הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָֽעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵֽרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: (ס) אָתָבָא תָתֵב לֵהּ יָת מַשְׁכּוֹנָא כְּמֵעַל שִׁמְשָׁא וְיִשְׁכּוּב בִּכְסוּתֵהּ וִיבָרֵכִנָךְ וְלָךְ תְּהֵי זְכוּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י כבוא השמש. אם כסות לילה הוא, ואם כסות יום החזירהו בבקר, וכבר כתוב בואלה המשפטים (שמות כב, כה) עד בא השמש תשיבנו לו, כל היום תשיבנו לו וכבוא השמש תקחנו: וברכך. ואם אינו מברכך, מכל מקום ולך תהיה צדקה:

(יד) שביעי לֹא תַֽעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵֽאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּֽרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶֽיךָ: לָא תַעֲשׁוֹק אֲגִירָא עַנְיָא וּמִסְכֵּנָא מֵאַחָיךְ אוֹ מִגִיוֹרָךְ דִי בְאַרְעָךְ בְּקִרְוָיךְ:

רש''י לא תעשק שכיר. והלא כבר כתוב, אלא לעבור על האביון בשני לאוין לא תעשוק שכר שכיר שהוא עני ואביון, ועל העשיר כבר הזהר (ויקרא יט, יג) לא תעשק את רעך: אביון. התאב לכל דבר: מגרך. זה גר צדק: בשעריך. זה גר תושב האוכל נבלות: אשר בארצך. לרבות שכר בהמה וכלים:

(טו) בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְֽלֹֽא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹֽא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵֽטְא: (ס) בְּיוֹמֵהּ תִּתֵּן אַגְרֵהּ וְלָא תֵעוּל עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא אֲרֵי עַנְיָא הוּא וְלֵהּ הוּא מְסַר יָת נַפְשֵׁהּ וְלָא יִקְרֵי עֲלָךְ קֳדָם יְיָ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא:

רש''י ואליו הוא נשא את נפשו. אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן: והיה בך חטא. מכל מקום, אלא שממהרין להפרע על ידי הקורא:

(טז) לֹא יֽוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יֽוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָֽתוּ: (ס) לָא יְמוּתוּן אֲבָהָן עַל פּוּם בְּנִין וּבְנִין לָא יְמוּתוּן עַל פּוּם אֲבָהָן אֱנַשׁ בְּחוֹבֵהּ יְמוּתוּן:

רש''י לא יומתו אבות על בנים. בעדות בנים. ואם תאמר בעון בנים, כבר נאמר איש בחטאו יומתו, אבל מי שאינו איש, מת בעון אביו, הקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים:

(יז) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַֽחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָֽה: לָא תַצְלֵי דִין גִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְלָא תִסַב מַשְׁכּוֹנָא לְבוּשׁ אַרְמְלָא:

רש''י לא תטה משפט גר יתום. ועל העשיר כבר הזהר (דברים טז, יט) לא תטה משפט, ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין, לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר, לכך הזהיר ושנה עליו: ולא תחבל. שלא בשעת הלואה:

(יח) וְזָֽכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַֽיִּפְדְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ לַֽעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּֽה: (ס) וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּמִצְרַיִם וּפָרְקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִתַּמָן עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֶעְבַּד יָת פִּתְגָמָא הָדֵין:

רש''י וזכרת. על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפלו יש חסרון כיס בדבר:

(יט) כִּי תִקְצֹר קְצִֽירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָֽׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָֽאַלְמָנָה יִֽהְיֶה לְמַעַן יְבָֽרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַֽעֲשֵׂה יָדֶֽיךָ: (ס) אֲרֵי תַחְצוֹד חֲצָדָךְ בְּחַקְלָךְ וְתִנְשֵׁי עֻמְרָא בְחַקְלָא לָא תְתוּב לְמִסְבֵהּ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי בְּדִיל דִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל עוֹבָדֵי יְדָךְ:

רש''י ושכחת עמר. ולא גדיש. מכאן אמרו עמר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה: בשדה. לרבות שכחת קמה ששכח מקצתה מלקצור: לא תשוב לקחתו. מכאן אמרו, שלאחריו שכחה, שלפניו אינו שכחה, שאינו בבל תשוב: למען יברכך. ואף על פי שבאת לידו שלא במתכון, קל וחמר לעושה במתכון. אמור מעתה, נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה:

(כ) כִּי תַחְבֹּט זֵֽיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַֽחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָֽאַלְמָנָה יִֽהְיֶֽה: אֲרֵי תַחְבּוֹט זֵיתָךְ לָא תְפַלֵי בַּתְרָךְ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי:

רש''י לא תפאר. לא תטול תפארתו ממנו. מכאן שמניחין פאה לאילן: אחריך. זו שכחה:

(כא) כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַֽחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָֽאַלְמָנָה יִֽהְיֶֽה: אֲרֵי תִקְטוֹף כַּרְמָךְ לָא תְעָלֵל בַּתְרָךְ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי:

רש''י לא תעולל. אם מצאת בו עוללות לא תקחנה. ואיזו היא עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף. יש לה אחד מהם הרי היא לבעל הבית. וראיתי בתלמוד ירושלמי איזו היא כתף, פסיגין זה על גב זה. נטף, אלו התלויות בשדרה ויורדות:

(כב) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ לַֽעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּֽה: (ס) וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵעְבַּד יָת פִּתְגָמָא הָדֵין: כה (א) כִּי יִֽהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָֽרָשָֽׁע: אֲרֵי יְהֵי דִין בֵּין גֻבְרַיָא וְיִתְקָרְבוּן לְדִינָא וִידוּנֻנוּן וִיזַכּוּן יָת זַכָּאָה וִיחַיְבוּן יָת חַיָבָא:

רש''י כי יהיה ריב. סופם להיות נגשים אל המשפט. אמור מעתה אין שלום יוצא מתוך מריבה, מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק הוי אומר זו מריבה: והרשיעו את הרשע. יכול כל המתחיבין בדין לוקין, תלמוד לומר והיה אם בן הכות הרשע, פעמים לוקה ופעמים אינו לוקה. ומי הוא הלוקה, למוד מן הענין (פסוק ד) , לא תחסם שור בדישו, לאו שלא נתק לעשה:

(ב) וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָֽרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּֽר: וִיהֵי אִם בַּר חַיָבָא לְאַלְקָאָה חַיָבָא וְיִרְמִנֵהּ דַיָנָא וְיַלְקִנֵהּ קֳדָמוֹהִי כְּמִסַת חוֹבְתֵהּ בְּמִנְיָן:

רש''י והפילו השפט. מלמד שאין מלקין אותו לא עומד ולא יושב אלא מטה: לפניו כדי רשעתו. ולאחריו כדי שתים. מכאן אמרו, מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ושליש מלפניו: במספר. ואינו נקוד במספר, למד שהוא דבוק, לומר במספר ארבעים ולא ארבעים שלמים, אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים, והן ארבעים חסר אחת:

(ג) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶֽיךָ: אַרְבְּעִין יַלְקִנֵהּ לָא יוֹסֵף דִילְמָא יוֹסֵף לְאַלְקָיוּתֵהּ עַל אִלֵין מָחָא רַבָּא וְיֵקַל אֲחוּךְ לְעֵינָיךְ:

רש''י לא יסיף. מכאן אזהרה למכה את חברו: ונקלה אחיך. כל היום קוראו רשע ומשלקה קראו אחיך:

(ד) לֹֽא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישֽׁוֹ: (ס) לָא תֵחוֹד פּוּם תּוֹרָא בִּדְיָשֵׁהּ:

רש''י לא תחסם שור בדישו. דבר הכתוב בהוה והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל. אם כן למה נאמר שור, להוציא את האדם: בדישו. יכול יחסמנו מבחוץ, תלמוד לומר לא תחסם שור מכל מקום, ולמה נאמר דיש, לומר לך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וגדולו מן הארץ, אף כל כיוצא בו, יצא החולב והמגבן והמחבץ שאין גדולו מן הארץ, יצא הלש והמקטף שנגמרה מלאכתו לחלה, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות שנגמרה מלאכתן למעשר:

(ה) כִּי יֵֽשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִֽהְיֶה אֵֽשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָֽהּ: אֲרֵי יֵתְבוּן אַחִין כַּחֲדָא וִימוּת חַד מִנְהוֹן וּבַר לֵית לֵהּ לָא תְהֵי אִתַּת מֵתָנָא לְבָרָא לִגְבַר אוֹחֲרָן יְבָמַהּ יֵעוּל עֲלַהּ וְיִסְבַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ וְיִבְּמַהּ:

רש''י כי ישבו אחים יחדו. שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו: יחדו. המיוחדים בנחלה, פרט לאחיו מן האם: ובן אין לו. עין עליו: בן או בת, או בן הבן, או בת הבן, או בן הבת, או בת הבת:

(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹֽא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל: וִיהֵי בּוּכְרָא דִי תְלִיד יְקוּם עַל שְׁמָא דַאֲחוּהִי מֵתָנָא וְלָא יִתִּמְחֵי שְׁמֵהּ מִיִשְׂרָאֵל:

רש''י והיה הבכור. גדול האחים הוא מיבם אותה: אשר תלד. פרט לאילונית שאינה יולדת: יקום על שם אחיו. זה שיבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו: ולא ימחה שמו. פרט לאשת סריס ששמו מחוי:

(ז) וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָֽלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָֽמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִֽי: וְאִם לָא יִצְבֵי גַבְרָא לְמִסַב יָת יְבִמְתֵּהּ וְתִסַק יְבִמְתֵהּ לִתְרַע בֵּית דִינָא לָקֳדָם סָבַיָא וְתֵימַר לָא צָבֵי יְבָמִי לַאֲקָמָא לַאֲחוּהִי שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל לָא אָבֵי לְיַבָּמוּתִי:

רש''י השערה. כתרגומו לתרע בית דינא:

(ח) וְקָֽרְאוּ לוֹ זִקְנֵֽי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּֽהּ: וִיקְרוּן לֵהּ סָבֵי קַרְתֵּהּ וִימַלְלוּן עִמֵהּ וִיקוּם וְיֵימַר לָא רְעֵנָא לְמִסְבַהּ:

רש''י ועמד. בעמידה: ואמר. בלשון הקדש, ואף היא דבריה בלשון הקדש:

(ט) וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָֽלְצָה נַֽעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָֽרְקָה בְּפָנָיו וְעָֽנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵֽעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹֽא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִֽיו: וְתִתְקְרַב יְבִמְתֵּהּ לְוָתֵה לָקֳדָם סָבַיָא וְתַשְׁרֵי סֵינֵהּ מֵעַל רַגְלֵהּ וְתֵרוֹק בְּאַנְפּוֹהִי וְתָתֵב וְתֵימַר כְּדֵין יִתְעֲבֵד לִגְבַר דִי לָא יִבְנֵי יָת בֵּיתָא דַאֲחוּהִי:

רש''י וירקה בפניו. על גבי קרקע: אשר לא יבנה. מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם, דלא כתיב אשר לא בנה, אלא אשר לא יבנה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

(י) וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּֽעַל: (ס) וְיִתְקְרֵי שְׁמֵהּ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית שְׁרִי סֵינָא:

רש''י ונקרא שמו וגו' . מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל:

(יא) כִּֽי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָֽרְבָה אֵשֶׁת הָֽאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָֽׁלְחָה יָדָהּ וְהֶֽחֱזִיקָה בִּמְבֻשָֽׁיו: אֲרֵי יִנְצוּן גֻבְרִין כַּחֲדָא גְבַר וַאֲחוּהִי וְתִתְקְרֵב אִתַּת חַד לְשֵׁזָבָא יָת בַּעֲלַהּ מִיַד מָחוּהִי וְתוֹשֵׁט יְדַהּ וְתִתְקֵף בְּבֵית בַּהֲתְּתֵהּ:

רש''י כי ינצו אנשים. סופן לבא ליד מכות, כמו שנאמר מיד מכהו. אין שלום יוצא מתוך ידי מריבה:

(יב) וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶֽךָ: (ס) וּתְקוּץ יָת יְדַהּ לָא תְחוּס עֵינָךְ:

רש''י וקצתה את כפה. ממון דמי בשתו. הכל לפי המביש והמתביש. או אינו אלא ידה ממש, נאמר כאן לא תחוס, ונאמר להלן בעדים זוממין (לעיל יט, יג) לא תחוס, מה להלן ממון, אף כאן ממון:

(יג) לֹא יִֽהְיֶה לְךָ בְּכִֽיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּֽה: לָא יְהֵי לָךְ בְּכִיסָךְ מַתְקַל וּמַתְקָל רַבְּתָא וּזְעֶרְתָּא:

רש''י אבן ואבן. משקלות: גדולה וקטנה. גדולה שמכחשת את הקטנה, שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה:

(יד) לֹא יִֽהְיֶה לְךָ בְּבֵֽיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּֽה: לָא יְהֵי לָךְ בְּבֵיתָךְ מְכִילָא וּמְכִילָא רַבְּתָא וּזְעֶרְתָּא:

רש''י לא יהיה לך. אם עשית כן, לא יהיה לך כלום:

(טו) אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִֽהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִֽהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַֽאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ: מַתְקִלִין שָׁלְמִין דִקְשׁוֹט יְהוֹן לָךְ מְכִילָן שָׁלְמִין דִקְשׁוֹט יְהוֹן לָךְ בְּדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:

רש''י אבן שלמה וצדק יהיה לך. אם עשית כן יהיה לך הרבה:

(טז) כִּי תֽוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶֽל: (פ) אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלהָךְ כָּל עָבֵד אִלֵין כֹּל עָבֵד שְׁקַר: (יז) מפטיר זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵֽאתְכֶם מִמִּצְרָֽיִם: הֲוֵי דְכִיר יָת דִי עֲבַד לָךְ עֲמָלֵק בְּאָרְחָא בְּמִפָּקְכוֹן מִמִצְרָיִם:

רש''י זכור את אשר עשה לך. אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר (משלי יא, א) מאזני מרמה תועבת ה', וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון:

(יח) אֲשֶׁר קָֽרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּֽחֱשָׁלִים אַֽחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִֽים: דִי עָרְעָךְ בְּאָרְחָא וְקָטֵל בָּךְ כָּל דַהֲווֹ מִתְאַחֲרִין בַּתְרָךְ וְאַתְּ מְשַׁלְהֵי וְלָאֵי וְלָא דָחֵיל מִן קֳדָם יְיָ:

רש''י אשר קרך בדרך. לשון מקרה. דבר אחר לשון קרי וטמאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האמות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים: ויזנב בך. מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה: כל הנחשלים אחריך. חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן: ואתה עיף ויגע. עיף בצמא, דכתיב (שמות יז, ג) ויצמא שם העם למים, וכתיב אחריו ויבא עמלק: ויגע. בדרך: ולא ירא. עמלק, אלהים' מלהרע לך:

(יט) וְהָיָה בְּֽהָנִיחַֽ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּֽח: (פפפ) וִיהֵי כַּד יְנִיחַ יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ מִכָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מִסְחוֹר סְחוֹר בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לְמֵירְתַהּ תִּמְחֵי יָת דוּכְרָנָא דַעֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא לָא תִּתִּנְשֵׁי: פפפ:

רש''י תמחה את זכר עמלק. מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו, ג) . שלא יהא שם עמלק נזכר אפלו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:

הפטרת כי תצא - ישעיה נד

נד (א) רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְהוָה: (ב) הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: (ג) כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ: (ד) אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד: (ה) כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא: (ו) כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ יְהוָה וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ: (ז) בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: (ח) בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְהוָה: (ט) כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ: (י) כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְהוָה:

משנה נגעים פרק ה

א. כָּל סָפֵק נְגָעִים טָהוֹר, חוּץ מִזֶּה, וְעוֹד אַחֵר. וְאֵיזֶה, זֶה מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְהִסְגִּירָהּ, בְּסוֹף שָׁבוּעַ וַהֲרֵי הִיא כַּסֶלַע, סָפֵק שֶׁהִיא (הִיא) סָפֵק שֶׁאַחֶרֶת בָּאָה תַחְתֶּיהָ, טָמֵא:

ברטנורה   (א) כל ספק נגעים חוץ מזה. דספק בהרת קדמה, ספק שער לבן קדם: הרי היא כסלע. נעשית רחבה וגדולה כסלע: ספק שהיא היא. וראויה להחליט שהרי פשה: ספק שאחרת באה תחתיה. והראשונה הלכה וראויה להסגיר, דאין פשיון מטמא בתחלה: טמא. ומחליטו:

ב. הֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר לָבָן, הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן וְחָזַר שֵׂעָר לָבָן, וְכֵן בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה. הֶחְלִיטוֹ בְּמִחְיָה וְהָלְכָה הַמִּחְיָה וְחָזְרָה הַמִּחְיָה. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה. הֶחְלִיטוֹ בְפִשְׂיוֹן, הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה:

ברטנורה   (ב) הלך שער לבן. שהוחלט בעבורו: וחזר שער לבן. אחר תחתיו: וכן במחיה וכן בפשיון. או שלא חזר שער לבן, אלא שנולדה בו מחיה שהיא גם כן סימן טומאה, או שפשה הנגע: בתחילה בסוף שבוע ראשון. כלומר, בין שההחלט היה בתחלה היה בתחילה כשהובא אל הכהן, בין בסוף שבוע ראשון, בין בסוף שבוע שני, בין לאחר הפטור כגון שעמד בעיניו שני שבועות ופטרו ואחר הפטור בא שער לבן והחליטו, בכל הני גווני אם הלך לו שער לבן וחזר שער לבן, או מחיה או פשיון: הרי היא כמות שהיתה. כלומר, נשאר בטומאה כמו שהיה, הואיל ויש בו סימן טומאה, אע''פ שאין זה אותו סימן שהיה בשעת החלט: וחזר הפשיון וכן בשער לבן. הא דלא קתני הכא וכן במחיה, לפי שכשהלך הפשיון ובאת המחיה, פעמים שיהיה טהור, כגון שהמחיה מיעטה הנגע מכגריס:

ג. שְׂעַר פְּקֻדָּה, עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. אֵיזֶה הוּא שְׂעַר פְּקֻדָּה, מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן, הָלְכָה הַבַּהֶרֶת וְהִנִּיחָה לְשֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ וְחָזְרָה, עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מוֹדֶה אֲנִי בָזֶה שֶׁהוּא טָהוֹר. אֵיזֶה הוּא שְׂעַר פְּקֻדָּה, מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְהָלַךְ הֵימֶנָּה כַּחֲצִי גְרִיס וְהִנִּיחוֹ לְשֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹם הַבַּהֶרֶת וְחָזַר. אָמְרוּ לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁבִּטְּלוּ אֶת דִּבְרֵי עֲקַבְיָא, אַף דְּבָרֶיךָ אֵינָן מְקֵיָּמִין:

ברטנורה   (ג) שער פקודה. לשון פקדון, שהפקידה הבהרת את השער בעור הבשר והלכה לה: וחכמים מטהרים. וטעמייהו, דכתיב והיא הפכה, שהפכתו היא ולא הפכתו חברתה: אף דבריך אין מקוימין. דהאי נמי טהור. והלכה כחכמים:

ד. כָּל סְפֵק נְגָעִים בַּתְּחִלָּה טָהוֹר, עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטֻּמְאָה. מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד, שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶלַע, בְּסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כַּסֶלַע וּבָזֶה כַּסֶלַע, וְאֵינוֹ יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן פָּשָׂה, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, טָהוֹר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּאִישׁ אֶחָד, טָמֵא. וּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים, טָהוֹר:

ברטנורה   (ד) בין באיש אחד. אע''ג דמה נפשך יש בו בהרת אחת שפשתה, אותה שתחילתה כגריס ועכשיו כסלע, והיה ראוי להחליטו, אפילו הכי הואיל ואינו יודע על איזה נגע מחליט: טהור. מגזירת הכתוב דכתיב (ויקרא יג) ואם פשה תפשה בעור וטימא הכהן אותו, את הנגע הודאי הוא מטמא, ואינו מטמא את הנגע שיש בו ספק: בין בשני אנשים. אע''פ שאחד מהם טעון הסגר שבעת ימים שנית בסוף שבוע ראשון, והאחר מוחלט, הואיל ואינו יודע איזה להסגיר ואיזה להחליט, שניהם טהורים מגזרת הכתוב: ר' עקיבא אומר. וכו'. ואין הלכה כר' עקיבא:

ה. מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא כֵּיצַד, שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶלַע, בְּסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כַּסֶלַע וְעוֹד וּבָזֶה כַּסֶלַע וְעוֹד, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ לִהְיוֹת כַּסֶלַע וְכַסֶלַע, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לִהְיוֹת כַּגְּרִיס. זֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ, מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא:

ברטנורה   (ה) שניהן טמאין. דבשניהם פשה: אע''פ שחזרו להיות כסלע. דהשתא אחד מהם טהור. הואיל והוזקקו לטומאה, שניהם טמאים, דכתיב (שם) וטיהרו הכהן, את הודאי הוא מטהר, ואינו מטהר את הספק: עד שיחזרו להיות כגריס. דהשתא ודאי שניהם טהורים, שהפשיון שבעבורו הוחלט הלך משניהם:

גמרא נדה דף כה ע''ב

הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל. תָּנוּ רַבָּנָן. סַנְדָּל דּוֹמֶה לְדַג שֶׁל יָם מִתְּחִלָּתוֹ וָלָד הוּא אֶלָּא שֶׁנִּרְצָף. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: סַנְדָּל דּוֹמֶה לְלָשׁוֹן שֶׁל שׁוֹר הַגָּדוֹל. מִשּׁוּם רַבּוֹתֵינוּ הֵעִידוּ סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים. אָמַר רִבִּי אַדָּא אָמַר רִבִּי יוֹסֵף אָמַר רִבִּי יִצְחָק: סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים וַאֲפִלּוּ מֵאֲחוֹרָיו. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁסָּטַר אֶת חֲבֵרוֹ וְהֶחֱזִיר פָּנָיו לַאֲחוֹרָיו. בִּימֵי רִבִּי יַנַּאי בִּקְּשׁוּ לְטַהֵר אֶת הַסַּנְדָּל שֶׁאֵין לוֹ צוּרַת פָּנִים. אָמַר לָהֶם רִבִּי יַנַּאי: טִיהַרְתֶּם אֶת הַוְּלָדוֹת וְהָתַנְיָא מִשּׁוּם רַבּוֹתֵינוּ הֵעִידוּ סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים. אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבַּיֵי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: מֵעֵדוּתוֹ שֶׁל רִבִּי נְחוּנְיָא נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא: זָכָה בָּהּ רַב בִּיבִי בִּשְׁמַעְתֵּהּ דַּאֲנָא וְהוּא הֲוֵינָא יָתְבִין קָמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן כִּי אֲמָרָה לְהָא שְׁמַעְתָּא. וְקָדָם אִיהוּ וְאָמַר וְזָכָה בָּהּ לָמָּה הִזְכִּירוּ סַנְדָּל וַהֲלֹא אֵין סַנְדָּל שֶׁאֵין עִמּוֹ וָלֶד. אִי דְּאִיתְיַילִידָא נְקֵבָה בַּהֲדֵהּ הָכִי נָמֵי. הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן דְּאִתְיְלִיד זָכָר בַּהֲדֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא הוֹאִיל וְאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אָמֵי: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר. אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת נְקֵבָה. מִדְּהָא זָכָר הָא נָמֵי זָכָר. קָא מַשְׁמַע לָן אֵימָא שְׁנֵיהֶם הִזְרִיעוּ בְּבַת אֶחָד הַאי זָכָר וְהַאי נְקֵבָה:

רש''י דג של ים. דג יש בים ושמו סנדל: אלא שנרצף. נמעך: לשון של שור הגדול. דהיינו פניו טוחות. ואע''ג דמוקמינן לעיל פניו טוחות אין אמו טמאה גבי סנדל ודאי אמו טמאה לידת סנדל דולד טעמו מוכיח עליו דולד היא אלא שנימוח ע''י חבירו שדחקו: צריך צורת פנים. אפי' מאחוריו אפי' אינו אלא מאחוריו הוי ולד: שסטר. הכהו על לחיו: משנה זו. דקתני צריך צורת פנים: מעדותו של רבי נחוניא נשנית. הוא העיד עליה בבית המדרש ויחידאה הוא: זכה בה רב ביבי בשמעתיה. מזליה גרם לומר שמועה זו וקדמני שגם אני שמעתיה מרבי יוחנן דמעדותו של רבי נחוניא נשנית ולא זכיתי לאומרה: והלא אין סנדל שאין עמו ולד. ובלא סנדל נמי מי הויא טמאה לידה: אי דאתיליד נקבה בהדיה. ה''נ דלא היה צריך להזכירו דיש לה ימי טומאה וטהרה דנקבה שאפי' הוא זכר גמור כי איכא נקבה בהדי' יושבת לנקבה וימי טומאה וטהרה של זכר מובלעים בתוכו: דאיתיליד זכר בהדיה. ומספקינן לסנדל בנקבה ויושבת שבועיים לטומאה אבל טהרה דנקבה לא יהבינן לה דדלמא זכר הוא: האי נמי זכר. ולא תשב אלא לזכר. קמ''ל וכו':

זוהר ויקהל דף ר''ח ע''א

יוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא חֶדְוָה אִיהוּ לְכֹלָּא וְכֹלָּא אִתְנַטָּר לְעֵילָא וְתַתָּא. וּנְהוֹרָא (נ''א וּנְקוּדָה) תַּתָּאָה נַהֲרָא לְסַלָּקָא לְעֵילָא בְּשַׁפִּירוּ דְּעִטְּרִין שִׁבְעִין חוּלָקִין יָתִיר וְסָבָא דְּכָל סָבִין אִתְעָר. כְּדֵין כַּד סָלִיק נְהוֹרָא עַמָּא קַדִּישָׁא מְקַדְּמֵי לְבֵי כְּנִשְׁתָּא בִּלְבוּשׁ יְקָר בְּחֶדְוָה מִתְעַטְּרָן בְּעִטְּרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָא בְּהַהוּא רוּחָא דְּקַיְּמָא עֲלַיְהוּ לְתַתָּא מְשַׁבְּחָן בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן וְסָלְקִין תּוּשְׁבְּחָן לְעֵילָא וְעִלָּאִין וְתַתָּאִין כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה וּמִתְעַטְּרָן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא. פָּתְחֵי עִלָּאֵי וְאָמַר זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא בְּאַרְעָא דְּמָארֵיכוֹן אִתְעַטַּר עֲלַיְכוּ וְכָל חַיָּלִין קַדִּישִׁין מִתְעַטְּרִין בְּגִנֵּיכוֹן. הַאי יוֹמָא יוֹמָא דְּנִשְׁמְתִין אִיהוּ וְלָאו יוֹמָא דְּגוּפָא בְּגִין דְּשׁוּלְטָנוּ דִּצְרוֹרָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ וְקַיְּמָן עִלָּאִין וְתַתָּאִין כֻּלְּהוּ בְּזִוּוּגָא חָדָא בְּעִטְּרָא דְּרוּחָא יְתֵירָה עִלָּאָה קַדִּישָׁא:

תרגום הזוהר יוֹם הַשַּׁבָּת, הוּא שִׂמְחָה לַכֹּל, וְהַכֹּל נִשְׁמָר לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וּנְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, מְאִירָה לַעֲלוֹת לְמַעְלָה לְאו''א בְּיֹפִי שִׁבְעִים עֲטָרוֹת, שֶׁהֵם חֲלָקִים יְתֵרִים מִבְּלֵיל שַׁבָּת. וְהַזָּקֵן מִכָּל הַזְּקֵנִים נִתְעוֹרֵר, שֶׁהוּא הַכֶּתֶר. לְהַשְׁפִּיעַ אֵלֶיהָ. אָז כְּשֶׁעוֹלֶה הָאוֹר, עַם הַקָּדוֹשׁ מַקְדִּימִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת בִּלְבוּשׁ יָקָר, בְּשִׂמְחָה, וּמִתְעַטְּרִים בַּעֲטָרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁלְּמַעְלָה, וּבָרוּחַ הַזֶּה, שֶׁהוּא הַנְּשָׁמָה יְתֵרָה, הָעוֹמֵד עֲלֵיהֶם לְמַטָּה, מְשַׁבְּחִים בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וְהַתִּשְׁבָּחוֹת עוֹלוֹת לְמַעְלָה, וְעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים כֻּלָּם הֵם בְּשִׂמְחָה, וּמִתְעַטְּרִים כֻּלָּם יַחַד. פּוֹתְחִים הָעֶלְיוֹנִים וְאוֹמְרִים, אַשְׁרֵיכֶם עַם קָדוֹשׁ בָּאָרֶץ, שֶׁאֲדוֹנֵיכֶם מִתְעַטֵּר עֲלֵיכֶם, וְכָל הַצְבָאוֹת הַקְּדוֹשִׁים מִתְעַטְּרִים בִּשְׁבִילְכֶם. יוֹם הַזֶּה הוּא יוֹם שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת, וְאֵינוֹ יוֹם הַגּוּף, מִשּׁוּם שֶׁהוּא שְׁלִיטַת צְרוֹר הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהוּא הַבִּינָה וְעוֹמְדִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים כֻּלָּם בְּזִוּוּג אֶחָד, בַּעֲטָרָה שֶׁל רוּחַ יְתֵרָה, הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַקּוֹרֵע כְּדֵי לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת חַיָב. אֲבָל הַקּוֹרֵעַ לְהַפְסִיד פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ אוֹ עַל מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לִקְרֹעַ עָלָיו חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁמְּיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ בְּדָבָר זֶה וְיָנוּחַ יִצְרוֹ וְהוֹאִיל וַחֲמָתוֹ שׁוֹכֶכֶת בְּדָבָר זֶה הֲרֵי הוּא כִּמְתַקֵּן וְחַיָּב וְהַפּוֹתֵחַ בֵּית הַצַוָּאר בְּשַׁבָּת חַיָּב: ב. הַמְדַבֵּק נְיָרוֹת אוֹ עוֹרוֹת בְּקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת תּוֹפֵר וְחַיָּב. וְכֵן הַמְפָרֵק נְיָרוֹת דְּבוּקִין אוֹ עוֹרוֹת דְּבוּקִין וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל בִּלְבַד הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת קוֹרֵעַ וְחַיָּב:

מוסר

ספר חסידים סימן רכד

מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים עֶלְיוֹנִים מַסְכִּימִים לְדַעַת תַּחְתּוֹנִים כְּשֶׁעֶלְיוֹנִים אוֹמְרִים לְכָךְ וְכָךְ רָאוּיִים. אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְתִּינוּ עַד שֶׁהַצַדִּיקִים אוֹמְרִים כָּכָה וּלְכָךְ לֹא הָיָה אוֹמֵר שְׁמוּעָה מִפִּי רַבִּי מֵאִיר עַד שֶׁאֱמוֹרָא אָמַר רִבִּי מֵאִיר רִמּוֹן מָצָא תּוֹכוֹ אָכַל קְלִפָּתוֹ זָרַק. וְאַמַר הַשְׁתָּא קָאָמַר וַהֲלֹא הַכֹּל גָּלוּי וְיָדוּע לְפָנָיו, אֶלָּא חָפֵץ שֶׁיַּסְכִּימוּ עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְמִדַּת מִשְׁפָּטָיו שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נא) לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְּשָׁפְטֶךָ. (תהילים פה) אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. (כְּשֶׁאָדָם צַדִּיק וְדָן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וּמְחַפֵּשׂ אֵיזֶה מִדָּה טוֹבָה רָאוּי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ מִדָּה בְּמִדָּה שֶׁמְּכַוֵּן לְדַעַת הָעֶלְיוֹנִים חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ עַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת אוֹמֵר הַשָּׂטָן: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִלּוּ תַּחְתּוֹנִים מַסְכִּימִים לְדַעְתִּי. וּכְתִיב (הושע ט) תֵּן לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל וְשָׁדַיִם צוֹמְקִים. וְכִי לֹא בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה הַנָּבִיא מְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל יִתֵּן לָהֶם. אֶלָּא כָּךְ מִדַּת גְּזֵרָה שֶׁל מַעְלָה כְּשֶׁהַצַדִּיקִים גּוֹזְרִים עוֹשִׂים הָעֶלְיוֹנִים וְאוֹמֵר הַשָּׂטָן אַף הַתַּחְתּוֹנִים אוֹמְרִים לָהֶם כֵּן וְעַל מִדָּה טוֹבָה שֶׁנִּרְאֶה בְּעֵינֵי הַצַדִּיקִים וְאוֹמְרִים בְּפִיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ אָמַר אֵלִיָּהוּ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וַהֲלֹא הַצַדִּיקִים מַסְכִּימִים לְדַעְתֵּנוּ וּכְשֶׁנִּפְטַר לְעוֹלָמוֹ בָּאת מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה וּמְנַשְּׁקִין אוֹתָן שֶׁכִּוְּנוּ לְדַעְתָּן) וְכָל הָאוֹמֵר דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיהֶם הֵם מִתְפַּלְּלִים עָלָיו שָׁם וּמְלִיצִים טוֹבָה עָלָיו כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם גּוֹרֵם שֶׁבַּעֲלֵי דִּינִים שֶׁל מַעְלָה מְנַשְּׁקִים זֶה אֶת זֶה וְאִם לָאו מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כז) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם:

פרשת כי תבוא

כי תבוא יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

כו (א) וְהָיָה כִּֽי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָה וִֽירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּֽהּ: וִיהֵי אֲרֵי תֵעוּל לְאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא וְתֵירְתַהּ וְתֵיתֵב בַּהּ:

רש''י והיה כי תבוא וירשתה וישבת בה. מגיד שלא נתחיבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה:

(ב) וְלָֽקַחְתָּ מֵֽרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵֽאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָֽלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָֽׁם: וְתִסַב מֵרֵישׁ כָּל אִבָּא דְאַרְעָא דִי תָעֵל מֵאַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וּתְשַׁוֵי בְסַלָא וּתְהַךְ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן:

רש''י מראשית. ולא כל ראשית, שאין כל הפרות חיבין בבכורים אלא שבעת המינין בלבד. נאמר כאן ארץ, ונאמר להלן (לעיל ח, ח) ארץ חטה ושערה וגו' , מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעה מינין: זית שמן. זית אגורי ששמנו אגור בתוכו: ודבש. הוא דבש תמרים: מראשית. אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר הרי זו בכורים:

(ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִֽהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָֽמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָֽנוּ: וְתֵיתֵי לְוָת כַּהֲנָא דִי יְהֵי בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וְתֵימַר לֵהּ חַוֵיתִי יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי עַלִית לְאַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָנָא לְמִתַּן לָנָא:

רש''י אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא כהן שבימיך, כמו שהוא: ואמרת אליו. שאינך כפוי טובה: הגדתי היום. פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים:

(ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: וְיִסַב כַּהֲנָא סַלָא מִידָךְ וְיַחְתִנֵהּ קֳדָם מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י ולקח הכהן הטנא מידך. להניף אותו. כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף:

(ה) וְעָנִיתָ וְאָֽמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַֽיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָֽב: וְתָתֵיב וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָבָן אֲרָמָאָה בָּעָא לְאוֹבָדָא יָת אַבָּא וּנְחַת לְמִצְרַיִם וְדָר תַּמָן בְּעַם זְעֵר וַהֲוָה תַמָן לְעַם רַב תַּקִיף וְסַגִי:

רש''י וענית. לשון הרמת קול: ארמי אבד אבי. מזכיר חסדי המקום. ארמי אבד אבי, לבן, בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב. ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאלו עשה, שאמות העולם חושב להם הקדוש ברוך הוא מחשבה רעה כמעשה: וירד מצרימה. ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים: במתי מעט. בשבעים נפש:

(ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָֽׁה: וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וְעַנְיָנָא וִיהָבוּ עֲלָנָא פָּלְחָנָא קַשְׁיָא:

נביאים - ישעיה - פרק ס

ס (א) קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח: קוּמִי אַנְהֲרִי יְרוּשָׁלַיִם אֲרֵי מְטָא זְמַן פּוּרְקָנִיךְ וִיקָרָא דַיְיָ עֲלָךְ יְתְגְּלִי : (ב) כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: אֲרֵי הָא חֲשׁוֹכָא יַחְפֵי אַרְעָא וְקָבְלָא לְמַלְכְּוָתָא וּבִיךְ יִשְׁרֵי שְׁכִנְתָּא דַיְיָ וִיקָרֵהּ עֲלָךְ יִתְגְּלִי : (ג) וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ: וִיהֲבוּן עַמְמַיָּא לִנְהוֹרִיךְ וּמַלְכַיָּא לְקָבֵיל זְהוֹרִיךְ : (ד) שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה: זְקוּפִי יְרוּשָׁלַם סְחוֹר סְחוֹר עֵינָךְ וַחֲזֵי כָּל בְּנֵי עַם גַּלְוָתָךְ דְּמִתְכַּנְּשִׁין וְאָתָן לְגַוִּיךְ בְּנָךְ מֵרָחִיק יֵיתוּן וּבְנָתָךְ עַל נִסְסִין יִתְנַסְבָן :

רש''י על צד תאמנה . על גססין , כסלים של מלכים תהיינה אמונות :

(ה) אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ: בְּכֵן תֶּחֱזִין וּתְנַהֲרִין וְתִדַחֲלִין וְיִפְתֵּי לִבֵּיךְ בְּדַחֲלַת חֶטְאִין אֲרֵי יִתְחַלֵּף לִיךְ עוֹתַר מַעַרְבָא נִכְסֵי עַמְמַיָּא יִתְעֲלוּן לְגַוִּיךְ :

רש''י אז תראי ונהרת . בכן תחזין ותנהרין : ופחד ורחב לבבך . ויתמה וירחב לבך : כי יהפך עליך המון ים . ארי יתחלף ליך עותר מערבא : חיל גוים . נכסי דפלחי כוכביא :

(ו) שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ: שְׁיָרַת עַרְבָאִי תֵּחֲפֵי סוּחֲרָנַיִךְ הוֹנְנֵי מִדְיָן וְהוֹלָד כּוּלְהוֹן מִשְׁבָא יֵיתוּן דְּהַב וּלְבוֹנָה יְהוֹן טְעִינִין וּדְאָתָא עִמְּהוֹן בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דַיְיָ יְהוֹן מִשְׁתָּעָן :

רש''י שפעת . רוב : בכרי מדין . הוגני מדין הם גמלים בחורים וכן בכרה קלה ( ירמיה ב ) : ועיפה . גם הם מבני מדין עיפה ועפר ( בראשית כה ) :

כתובים - תהילים - פרק ח

(ז) תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו: אִשְׁלַטְתֵּהּ בְּעוֹבָדֵי יְדָךְ כֹּלָּא שַׁוִיתָא תְּחוֹת רַגְלוֹי : (ח) צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי: עָאן וְתוֹרֵי כֻּלְּהוֹן וּלְחוֹד בְּעִירֵי חַקְלָא :

רש''י צנה ואלפים . צאן ובקר כמו ( דברים כה ) שגר אלפיך , צנה לשון פעולה הוא כמו ( במדבר לב ) וגדרות לצנאכם , אוביילדי''ץ בלעז , יש מדרשי אגדה ואינם מתיישבין לפי המקראות :

(ט) צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים: צִפְּרֵי שְׁמַיָּא וְנוּנֵי יַמָּא וְלִוְיָתָן דְּחָלִיף אִסְרָטֵי יַמָּא : (י) יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ: יְיָ אֱלָהָא רִבּוֹנָנָא כְּמָה תְּלִיל וּמְשַׁבַּח שְׁמָךְ בְּכֹלָּא אַרְעָא : ט (א) לַמְנַצֵּחַ עַלְמוּת לַבֵּן מִזְמוֹר לְדָוִד: לְשַׁבָּחָא עַל מִיתוֹתָא דְגַבְרָא דִי נְפַק מִבֵּנִי מַשִׁרְיָתָא תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד :

רש''י על מות לבן . יש פותרין על מות לבן על מת בנו אבשלום ולא יתכן פתרונו מפני אומ' לבן ולא אמר הבן ואין לו במזמור עדות וזכרון לאמץ זה הפתרון ויש פותרין על מות לבן נבל ואף זה לא יתכן להפוך את השם ואין במזמור זכרונו ( סא''א ) וראיתי במסורה הגדולה שהיא תיבה אחת שהרי חיבר לה ( לקמן מח ) והוא ינהגנו עלמות פתרו מנחם ודונש מה שפתרו ואינו נראה בעיני , וראיתי בפסיקת' שהענין מדבר בעמלק גערת גוים שמם מחית ואומר אני למנצח על מות לבן שיר זה לעתיד לבא כשיתלבן ילדותן ושחרותן של ישראל ותגלה צדקתם ותקרב ישועתם שימחה עמלק וזרעו , עלמות ילדות , לבן כמו ללבן , ומנחם פתר עלמות לבן , נגינות ללמד וכה פתרונו למנצח על מות לבן למשורר נגינות ללמד , ויהי לבן כמו להבין ולבונן , עלמות ע''ש כלי שיר ששמו עלמות כמו שאמר ( להלן מו ) על עלמות שיר ודונש פתר לבן שם אדם שהי' שמו לבן שהי' נלחם בדוד בימים ההם ומה שהוא אומר גערת גוים אבדת רשע הרשע הזה הוא לבן ההורג עם נקיים ואע''פ שאין אתה רואה במקום אחר אדם שהי' שמו לבן רק במקום הזה כן אתה מוצא בשמות אחרים שאינן נכתבים במקרא רק פעם א' :

(ב) אוֹדֶה יְהוָה בְּכָל לִבִּי אֲסַפְּרָה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ: אֲשַׁבַּח קֳדָם יְיָ בְּכָל לִבִּי אֶשְׁתָּעֵי כּוּלְהוֹן פְּרִישְׁוָתָךְ :

רש''י כל נפלאותיך . גאולה האחרונה ששקולה כנגד כל הנסים כמו שנאמ' ( ירמי' טז ) לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה וגו' :

משנה תרומות פרק ז

א. הָאוֹכֵל תְּרוּמָה מֵזִיד, מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. הַתַּשְׁלוּמִין חֻלִּין, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחוֹל, מוֹחֵל:

ברטנורה   (א) האוכל תרומה מזיד. בלא התראה, דאילו אתרו ביה, לוקה ואינו משלם. ואף על גב דבלא התראה חייב מיתה בידי שמים, אינה פוטרת מן התשלומין: ואינו משלם את החומש. דלא חייבה תורה חומש אלא לאוכל תרומה בשגגה: התשלומין חולין. דתשלומין דשוגג בלבד קרינהו רחמנא קודש, כדכתיב ונתן לכהן את הקודש אבל תשלומין דמזיד חולין הן והואיל והן חולין אם רצה הכהן למחול מוחל, מה שאין כן בתשלומין של שוגג שאם רצה למחול אינו מוחל מפני שהן קודש:

ב. בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל וְאַחַר כָּךְ אָכְלָה תְרוּמָה, מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַחֹמֶשׁ. וּמִיתָתָהּ בִּשְׂרֵפָה. נִשֵּׂאת לְאֶחָד מִכָּל הַפְּסוּלִין, מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. וּמִיתָתָהּ בְּחֶנֶק. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זוֹ וְזוֹ מְשַׁלְּמוֹת אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינָן מְשַׁלְּמוֹת אֶת הַחֹמֶשׁ, וּמִיתָתָן בִּשְׂרֵפָה:

ברטנורה   (ב) בת כהן שנשאת לישראל. ואסורה לאכול בתרומה: משלמת את הקרן. כדין גוזל את חבירו אבל לא חומש, דכהנת היא וכתיב (ויקרא כב) וכל זר לא יאכל קודש, יצאה זאת שאינה זרה ואפשר לה שתשוב לבית אביה כנעוריה ותהא מותרת לאכול בתרומה: ומיתתה בשריפה. אם זנתה תחת בעלה ישראל, כדכתיב (שם כא) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו', כל שהיא בת כהן לא שנא אשת כהן ולא שנא אשת ישראל, באש תשרף: נשאת לאחד מכל הפסולים. כגון חלל נתין וממזר. משלמת קרן וחומש, שהרי נתחללה בביאתו ואינה ראויה עוד לאכול בתרומה והרי היא כזרה: ומיתתה בחנק. דכתיב ובת איש כהן כי תחל לזנות, מי שראויה לחזור לבית אביה אלמלא זנות זה, היא בשריפה, יצתה נבעלת לפסול לה, שאינה ראויה לחזור לבית אביה שזו אינה בשריפה: וחכמים אומרים וכו'. דלא הויא זרה עד שתהא זרה מתחילתה ועד סופה, וזו הואיל וכבר אכלה בתרומה אינה משלמת את החומש: ומיתתה בשריפה. ובת איש כהן כתיב מכל מקום והלכה כחכמים:

ג. הַמַּאֲכִיל אֶת בָּנָיו קְטַנִּים, וְאֶת עֲבָדָיו בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ, וְהָאוֹכֵל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת תְּרוּמָה, מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. וִהַתַּשְׁלוּמִין חֻלִּין, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לְמְחוֹל, מוֹחֵל:

ברטנורה   (ג) המאכיל את בניו קטנים. דלאו בני חיובא נינהו. ועבדיו, אפילו גדולים: תרומת חוצה לארץ. אף על פי שהיא מדמעת, אין מוסיפין חומש עליה:

ד. זֶה הַכְּלָל כָּל הַמְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ, הַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחוֹל, אֵינוֹ מוֹחֵל. וְכָל הַמְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ, הַתַּשְׁלוּמִין חֻלִּין, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחוֹל, מוֹחֵל: ה. שְׁתֵּי קֵפּוֹת, אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין, שֶׁנָּפְלָה סְאָה תְרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ מֵהֶן נָפְלָה, הֲרֵי אֲנִי אוֹמֵר, לְתוֹךְ שֶׁל תְּרוּמָה נָפְלָה. אֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא שֶׁל תְּרוּמָה וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁל חֻלִּין, אָכַל אַחַת מֵהֶן, פָּטוּר, וְהַשְּׁנִיָּה, נוֹהֵג בָהּ כִּתְרוּמָה, וְחַיֶּבֶת בַּחַלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. אָכַל אַחֵר אֶת הַשְּׁנִיָּה, פָּטוּר. אָכַל אֶחָד אֶת שְׁתֵּיהֶן, מְשַׁלֵּם כִּקְטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן:

ברטנורה   (ה) לתוך של תרומה נפלה. ושל חולין מותרת. ודוקא בשתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה דתלינן תרומה לתוך תרומה נפלה, שיש היתר לשתי הקופות. אבל אחת חולין ואחת טבל או מעשר ראשון וכיוצא בזה, לא תלינן שנפלה התרומה לטבל כדי להתיר החולין, מאחר שהטבל נדמע ונאסר, דמאי חזית לאסור קופה זו יותר מזו. וכן טמאה וטהורה תלינן בטמאה, או מדומעת ושאינה מדומעת תלינן במדומעת. כללא דמלתא כל היכא דאחת אינה מתקלקלת תלינן בה: אכל אחת מהן פטור. דשמא של חולין אכל: וחייבת בחלה. דספק חולין היא: ורבי יוסי פוטר. דכיון דלא ידיע הוה ליה כמדומע דפטור מן החלה. והלכה כר' יוסי בכל הני תלתא בבי דמתניתין: אכל. אדם אחר את השניה פטור: כקטנה שבשתיהן. להקל:

ו. נָפְלָה אַחַת מֵהֶן לְתוֹךְ הַחֻלִּין, אֵינָּה מְדַמַּעְתָּן, וְהַשְּׁנִיָּה, נוֹהֵג בָּהּ כִּתְרוּמָה, וְחַיֶּבֶת בַּחַלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. נָפְלָה שְׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן. נָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְמָקוֹם אֶחָד, מְדַמְּעוֹת כִּקְטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן:

ברטנורה   (ו) אינה מדמעתן. דשמא היינו אותה של חולין:

ז. זָרַע אֶת אַחַת מֵהֶן, פָּטוּר, וְהַשְּׁנִיָּה, נוֹהֵג בָּהּ כִּתְרוּמָה, וְחַיֶּבֶת בַּחַלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. זָרַע אַחֵר אֶת הַשְּׁנִיָּה, פָּטוּר. זָרַע אֶחָד אֶת שְׁתֵּיהֶן, בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה, מֻתָּר. וּבְדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה. אָסוּר:

ברטנורה   (ז) זרע אחת מהן פטור. שהזורע את התרומה בשוגג צריך להפך את הקרקע, ואם לא הפך, הגידולים תרומה, והכא פטור דכחולין הם: בדבר שזרעו כלה. כגון חטים ושעורים מותר לזרים, דאין זו תרומת ודאי וחשבינן לה כגידולי [מדומע] דתנן לקמן בפרק ט' שהן חולין: בדבר שאין זרעו כלה. כגון שום ובצלים אסור, ואף על גב דחשבינן ליה כמדומע ולא כתרומה, בדבר שאין זרעו כלה יש להחמיר טפי:

גמרא ברכות דף סא ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן: הַמְרַצֶה מָעוֹת לְאִשָּׁה מִיָדוֹ לְיָדָהּ כְּדֵי לְהַסְתַּכֵּל בָּהּ, אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כְּמשֶה רַבֵּנוּ לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא) יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רַע לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. אָמַר רַב נַחְמָן: מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה דִּכְתִיב (שופטים יג) וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ. מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֶלָּא מֵעַתָּה גַּבֵּי אֶלְקָנָה דִּכְתִיב (שמואל א) וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ. וְגַבֵּי אֱלִישָׁע דִּכְתִיב (מ''ב ד) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ. הָכִי נָמֵי אַחֲרֶיהָ מַמָּשׁ אֶלָּא אַחֲרֵי דְּבָרֶיהָ וְאַחֲרֵי עֲצָתָהּ. הָכָא נָמֵי אַחֲרֵי דְּבָרֶיהָ וְאַחֲרֵי עֲצָתָהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: וּלְמַאי דְּקָאָמַר רַב נַחְמָן מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה. אֲפִלּוּ בֵּי רַב נָמֵי לָא קָרָא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד) וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרוֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וְלֹא לִפְנֵי הָאִישׁ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: אֲחוֹרֵי אֲרִי וְלֹא אֲחוֹרֵי אִשָּׁה. אֲחוֹרֵי אִשָּׁה וְלֹא אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִבּוּר מִתְפַּלְּלִין וְלֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא דָּרֵי מִידִי וְאִי דָּרֵי מִידִי לֵית לָן בָּהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלִיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא וְאִי אִיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא לֵית לָן בָּהּ וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא רָכִיב חַמְרָא, אֲבָל רָכִיב חַמְרָא לֵית לָן בַּהּ וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא מָנַח תְּפִילֵי אֲבָל מָנַח תְּפִילֵי לֵית לָן בָּהּ. אָמַר רַב: יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לִזְבוּב וְיוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי מִפְתָּחֵי הַלֵּב שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י) זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר כְּמִין חִטָּה הוּא דּוֹמֶה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ:

רש''י יד ליד לא ינקה רע. אפי' הוא כמשה רבינו שקיבל תורה מימינו של הקב''ה לא ינקה רע וקרא באשה משתעי: עם הארץ. לא שמש תלמידי חכמים שלא למד משנה זו ששנינו לא יהלך אדם אחורי אשה ואפי' היא אשתו: ולמאי דקאמר ר''נ. שהלך אחריה ממש, א''כ אפילו בי רב. עם תנוקות של רבן נמי לא קרא: בשעה שהצבור כו'. דכיון שאינו נכנס נראה כפורק עול ומבזה ביהכ''נ: ואי דרי מידי. אין כאן גנאי דמוכחא מלתא דהאי דלא נכנס הוא מפני המשוי: ואי איכא פתחא אחרינא. אין כאן ביזוי דמאן דחזי סבר בפתחא אחרינא ליעול: יביע. לשון אבעבועות כל משקה מסריח מעלה רתיחה ואבעבועות: חטאת. לשון חטה דריש ליה:

זוהר פנחס דף רל''א ע''א

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לֵימָא לָן מַר מִלִּין מַעֲלְיָתָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (מלכים ב' ד') וַיְהִי הַיּוֹם. בְּכָל אֲתַר דִּכְתִיב וַיְהִי אִיהוּ צַעַר. וַיְהִי בִּימֵי צַעַר וַדַּאי וַיְהִי הַיּוֹם יוֹמָא דְּאִית בֵּיהּ צַעַר וְדָא אִיהוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה יוֹמָא דְּאִית בֵּיהּ דִּינָא קַשְׁיָא עַל עָלְמָא. וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבוֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם יוֹמָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה. וּבְכָל אֲתַר וַיְהִי הַיּוֹם דָּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה (איוב א') וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים יוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה בְּכָל זִמְנָא תְּרֵין יוֹמִין אִנּוּן מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּלֶהֱוֵי יִצְחָק כָּלִיל דִּינָא וְרַחֲמֵי תְּרֵין יוֹמִין וְלָא חָד דְּאִלְמָלֵא אִשְׁתַּכַּח יְחִידָאִי יַחֲרִיב עָלְמָא וְעָל דָּא כְּתִיב תְּרֵין זִמְנִין וַיְהִי הַיּוֹם וַיְהִי הַיּוֹם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים. אִלֵּין בֵּית דִּין רַבְרְבָא בְּנֵי הָאֱלֹהִים וַדַּאי בְּנוֹי דְּמַלְכָּא קְרִיבִין לְגַבֵּיהּ וְאִנּוּן שַׁבְעִין מְמַנָּן דְּסָחֲרִין תְּדִירָא לְמַלְכָּא וְאִנּוּן חָתְכִין דִּינָא עַל עָלְמָא. לְהִתְיַצֵב עַל יְיָ. וְכִי עַל יְיָ קַיְּמֵי אֶלָּא בְּשַׁעְתָּא דְּאִלֵּין קַיְּמֵי עַל דִּינָא. דִּינָא קַדְּמָאָה דְּכֹלָּא בֵּיהּ מַאן הוּא דְּלָא יוֹקִיר לִשְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּדְלָא יוֹקִיר לְאוֹרַיְתָא וּלְעַבְדּוֹי. אוֹף הָכִי מַאן הוּא דְּלָא חַיִּשׁ עַל יְקָרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּלָא יִתְחַלַּל בְּאַרְעָא מַאן הוּא דְּלָא חַיִּשׁ לִיקָרֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַאן הוּא דְּלָא שַׁוִּי יְקָר לִשְׁמָא דָּא. וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. גַּם לְרַבּוֹת הַהוּא נוּקְבָא דִּילֵיהּ אוֹף הָכִי לְהִתְיַצֵב עַל יְיָ דְּאִיהוּ חַיִּשׁ נַמִּי לִיקָרָא דִּשְׁמָא דָּא:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, יֹאמַר נָא אֲדוֹנִי דְּבָרִים יָפִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, וַיְהִי הַיּוֹם, בְּכָל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב, וַיְהִי, הוּא לָשׁוֹן צַעַר. וַיְהִי בִּימֵי הוּא צַעַר. וַדַּאי, וַיְהִי הַיּוֹם, הוּא יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צַעַר, וְזֶה הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּין קָשֶׁה עַל הָעוֹלָם. וְכֵן, וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם, הָיָה בַּיּוֹם שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּבְכָל מָקוֹם וַיְהִי הַיּוֹם, זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּלְפִיכָךְ, וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים הָיָה יוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא תָּמִיד שְׁנֵי יָמִים, מַהוּ הַטַּעַם. הוּא, כְּדֵי שֶׁיִּצְחָק יִהְיֶה כָּלוּל מִדִּין וְרַחֲמִים, שֶׁהֵם שְׁנֵי יָמִים, וְלֹא יִהְיֶה יִצְחָק אֶחָד, כִּי אִם הָיָה נִמְצָא אֶחָד, הָיָה מַחֲרִיב הָעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב בְּאִיּוֹב, שְׁנֵי פְּעָמִים, וַיְהִי הַיּוֹם, וַיְהִי הַיּוֹם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים: אֵלּוּ הֵם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, בְּנֵי הָאֱלֹקִים וַדַּאי, אֲשֶׁר בָּנָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל, קְרֵבִים לִפְנֵיהֶם. וְהֵם שִׁבְעִים מְמוּנִים הַמְּסַבְּבִים תָּמִיד אֶת הַמֶּלֶךְ, וְהֵם הַגּוֹזְרִים דִּין עַל הָעוֹלָם. לְהִתְיַצֵב עַל ה', שׁוֹאֵל, וְכִי עַל ה' עוֹמְדִים. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהֵם עוֹמְדִים לָדוּן הָעוֹלָם, דִּין הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַכֹּל הוּא, מִי הוּא שֶׁאֵינוֹ מְכַבֵּד אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְאֵינוֹ מְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה וַעֲבָדָיו. אַף כָּךְ, מִי הוּא שֶׁאֵינוֹ דּוֹאֵג עַל כְּבוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא הַשְּׁכִינָה, שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל בָּאָרֶץ. וּמִי הוּא שֶׁאֵינוֹ דּוֹאֵג עַל כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא ז''א. מִי הוּא שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן כָּבוֹד לַשֵּׁם הַזֶּה. וַיָּבֹא גַּם הַשָׂטָן בְּתוֹכָם. גַּם, בָּא לְרַבּוֹת, הַנּוּקְבָא שֶׁל הַשָׂטָן, אַף כָּךְ, לְהִתְיַצֵב עַל ה', הַיְנוּ, שֶׁגַּם הַשָׂטָן דָּאַג לִכְבוֹד שֵׁם הַזֶּה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ד

א. הָיוּ שׁוֹתִין וְאָמְרוּ בּוֹאוּ וּנְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אוֹ בּוֹאוּ וּנְקַדֵּשׁ קִדּוּשׁ הַיּוֹם נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹ יְקַדְּשׁוּ וְאִם רָצוּ לַחֲזֹר וְלִשְׁתּוֹת קדֶם שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹ יְקַדְּשׁוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רַשָּׁאִים צְרִיכִים לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ תְּחִלָּה בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְאַחַר כָּךְ יִשְׁתּוּ. אֲבָל אִם אָמְרוּ בּוֹאוּ וְנַבְדִּיל אֵין צְרִיכִין לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ: ב. הָיוּ מְסֻבִּין לִשְׁתּוֹת יַיִן וּבָא לָהֶם מִין יַיִן אַחֵר כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שׁוֹתִין אָדֹם וְהֵבִיאוּ שָׁחוֹר אוֹ יָשָׁן וְהֵבִיאוּ חָדָשׁ אֵינָן צְרִיכִין לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַיַּיִן פַּעַם שְׁנִיָּה, אֲבָל מְבָרְכִין בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב:

מוסר

ספר חסידים סימן רכה רכו

חָכָם אֶחָד צִוָּה לִבְנוֹ שֶׁלֹּא יֶהֱנֶה יוֹתֵר מִדַּאי בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עָלָיו שְׁמוֹנָה יָמִים בְּלֹא תַּעֲנִיּוֹת וַאֲפִלּוּ עַל שׂוֹנְאוֹ יִתְפַּלֵּל שֶׁיַּעֲבוֹד לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דַּע וְהָבֵן אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם כָּאֵשׁ לִנְעֹרֶת. לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לְעוֹשֵׂי תְּשׁוּבָה עִם הַתַּעֲנִית. הֲרֵי יְהוּדִי אֶחָד רָאָה חֲלוֹם קָשֶׁה בְּלֵיל ט' בְּתִשְׁרֵי וְהִתְעַנָּה בְּט' בְּתִשְׁרֵי וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי שְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה וְלֹא הוֹעִיל לוֹ. לְפִי שֶׁמַּרְאִין לוֹ חֲלוֹם קָשֶׁה שֶׁיְּפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו כִּי הַתַּעֲנִית בִּמְקוֹם חַטָּאת. מַה קָרְבָּן אֵינוֹ מוֹעִיל בְּלֹא תְּשׁוּבָה שֶׁנֶּאֱמַר: זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה. אַף תַּעֲנִית חֲלוֹם אֵינוֹ מוֹעִיל בְּלֹא תְּשׁוּבָה:

כי תבוא יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַנִּצְעַק אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶֽת לַֽחֲצֵֽנוּ: וְצַלֵינָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָנָא וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתָנָא וּגְלֵי קֳדָמוֹהִי עַמְלָנָא וְלֵאוּתָנָא וְדוּחֲקָנָא: (ח) וַיּֽוֹצִאֵנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹֽפְתִֽים: וְאַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם בִּידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרַמְמָא וּבְחֶזְוָנָא רַבָּא וּבְאָתִין וּבְמוֹפְתִין: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָֽשׁ: וְאַיְתָנָא לְאַתְרָא הָדֵין וִיהַב לָנָא יָת אַרְעָא הָדָא אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָש:

רש''י אל המקום הזה. זה בית המקדש: ויתן לנו את הארץ. כמשמעו:

(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהֹוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: וּכְעַן הָא אַיְתֵתִי יָת רֵישׁ אִבָּא דְאַרְעָא דִיהַבְתְּ לִי יְיָ וְתַחְתִנֵהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתִסְגוּד קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י והנחתו. מגיד שנוטלו אחר הנחת הכהן ואוחזו בידו כשהוא קורא, וחוזר ומניף:

נביאים - ישעיה - פרק ס

(ז) כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר: כָּל עָאן עֲרָבָאֵי יִתְכַּנְּשׁוּן לְגַוַּיִךְ דִּכְרֵי נְבָיוֹת יְשַׁמְּשׁוּנִיךְ יִתַּסְקוּן לְרַעֲוָא עַל מַדְבְּחִי וּבֵית תּוּשְׁבַּחְתִּי אֲשַׁבַּח :

רש''י אילי נביות . דכרי נביות :

(ח) מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם: מִן אִלֵּין דְּאָתָן בִּגְלֵי כַּעֲנָנִין קַלִּילִין וְלָא אִתְעַכְּבָא גַּלְוָתָא דְּיִשְּׂרָאֵל דְּמִתְכַּנְּשִׁין וְאַתְיָן לְאַרְעֲהוֹן הָא כְּיוֹנִין דְּתַיְבָן לְגוֹ שׁוֹבְכֵיהוֹן : (ט) כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ: אֲרֵי לְמֵימְרִי נַגְוָן יְסַבְּרוּן וְנָחֲתֵי סְפִינֵי יַמָּא אַיְדָא פָּרְסָא קִלְעָתָא בְּקַדְמֵיתָא לְאַיְתָאָה בְנָךְ מֵרָחִיק כַּסְפֵּיהוֹן וּדְהַבְהוֹן עִמְּהוֹן לִשְׁמָא דַּיְיָ אֱלָהָךְ וּלְקַדִּישָׁא דְּיִשְּׂרָאֵל אֲרֵי שֵׁבְּחָךְ :

רש''י בראשונה . כמו כבראשונה בימי שלמה כעניין שנא' ( מ''א י ) כי אני תרשיש למלך בים אחת לשלש שנים תבא אני תרשיש וגו' , תרשיש שם הים : לשם ה' אלהיך . שנקרא עליך כי ישמעו שמעו ושם גבורתו ויבואו : כי פארך . נתן לך פאר :

(י) וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ: וְיִבְנוּן בְּנֵי עַמְמַיָּא שׁוּרָךְ וּמַלְכֵיהוֹן יְשַׁמְּשׁוּנֵךְ אֲרֵי בְּרוּגְזִי אַלְקִיתִיךָ וּבִרְעוּתִי אֲרַחֵם עֲלָךְ :

רש''י וברצוני . ובהריצותי לך אימונ''א פייזמנ''ט בלע''ז :

כתובים - תהילים - פרק מה

(יג) וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם: וְיַתְבֵי כְרַכָּא דְצוֹר בְּתִקְרוּבְתָּא יֵיתוּן וְאַפָּיִךְ יְשַׁחֲרוּן לְבֵית מַקְדְשָׁיִךְ עַתִּירֵי עַמְמַיָא :

רש''י ובת צר במנחה פניך יחלו . כמו ( שמות ל''ב ) ויחל משה ובשכר זה תזכו שיביאו לך אשכרים ודורון אותם שהם עכשיו עשירי עם :

(יד) כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ: כָּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסֵי פִּלְכֵי אוֹצָרֵי מַלְכַיָא דְמִטַמְרָן מִלְגָיו יִקְרְבוּן לְכַהֲנַיָא דִמְרַמְצִין בְּדַהֲבָא סְנִינָא לְבוּשֵׁיהוֹן :

רש''י כל כבודה בת מלך פנימה וגו' . אותם שכל כבוד תלוי בהם והם כנסיו' של מלך אשר נהגו עצמם בצניעות עתה בגדיהם חשובים ממשבצות זהב של כהני' גדולי' , משבצות קאטונ''ש בלע''ז :

(טו) לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ: בִּלְבוּשֵׁי צִיוּרִין יְקָרְבוּן קוּרְבָּנֵיהוֹן קֳדָם מַלְכָּא דְעַלְמָא וּשְׁאָר חַבְרֵיהוֹן דִי מִתְבַּדְרִין בֵּינֵי עַמְמַיָא יִתֵּיתְיָן בְּחֶדְוָא לְוָתָךְ לִירוּשְׁלֶם :

רש''י לרקמות תובל למלך . בבגדי רקמה יביאום מנחה למלך על כל הארץ , רקמות אברודי''ץ בלע''ז , זה שנאמר והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה וגו' ( ישעיה ס''ו ) . בתולות אחריה רעותיה . ילכו אחריהם כענין שנאמר ( זכריה ח' ) והחזיקו בכנף איש יהודי וגו' לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם : מובאות לך . כלפי הקב''ה אמרו המשורר :

(טז) תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ: יִתֵּיתְיָן בְּחֶדְוָן וְתוּשְׁבְּחָתָא וְיָעֲלוּן בְּהֵיכְלָא דְמֶלֶךְ עַלְמִין :

משנה ביצה פרק ג

א. אֵין צָדִין דָּגִים מִן הַבִּיבָרִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין נוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת. אֲבָל צָדִין חַיָּה וָעוֹף מִן הַבִּיבָרִין, וְנוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הַבִּיבָרִין שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְחֻסָר צֵידָה אָסוּר, וְשֶׁאֵינוֹ מְחֻסָר צְידָה מֻתָּר:

ברטנורה   (א) אין צדין דגים. אע''ג דשחיטה ואפיה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יו''ט, צידה דמיא לקצירה, וקצירה לא הותרה ביו''ט. ביברין של דגים, הן בריכות של מים שדגים מתגדלים שם. ביברין של חיות, קרפיפות מוקפין גדר סביב ומביאם שם חיות, ויולדות ומתגדלות שם: ואין נותנין. לפני הדגים מזונות, דאפשר להם בלא מזונות, ואין מזונותן עליך: אבל צדין חיה ועוף. המוכנים מאתמול: מן הביברין. הקטנים, שאין מחוסרים צידה. ורבן שמעון בן גמליאל לאו לאפלוגי אתנא קמא אתא, אלא לפרושי: כל המחוסר צידה. שצריך לבקש תחבולה כדי לתפסו. וכל דרהיט בתריה ומטי ליה בחד שחיה, לא הוי מחוסר צידה. ואי לא, הוי מחוסר צידה:

ב. מְצוּדוֹת חַיָּה וָעוֹף וְדָגִים שֶׁעֲשָׂאָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לֹא יִטּוֹל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וּמַעֲשֵׂה בְנָכְרִי אֶחָד, שֶׁהֵבִיא דָגִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר, מֻתָּרִין הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין רְצוֹנִי לְקַבֵּל הֵימֶנּוּ:

ברטנורה   (ב) ומעשה בנכרי אחד. חסורי מחסרא והכי קתני, ספק מוכן אסור, ורבן גמליאל מתיר, ומעשה בנכרי אחד וכו'. ואין הלכה כר''ג. אלא פירות ודגים שהובאו ביום טוב ספק נלקטו היום ספק מאתמול, ספק ניצודו היום ספק מאתמול, אסורים. וכל שאסור לאכלו אסור לטלטלו. ואם צורתן מוכחת עליהן כגון פירות דכמושין שאי אפשר שנלקטו היום, וכן דגים שהביאום ממקום רחוק שאי אפשר שניצודו היום, מותרים. ודבר מוכן שבא מחוץ לתחום בשביל ישראל, אסור לאותו ישראל שהובא בשבילו ולכל בני ביתו, ומותר לישראל אחר. ופירות או דגים שנתלשו או ניצודו ביום טוב ראשון, מותרין לערב בליל יום טוב שני בכדי שיעשו. חוץ משני ימים טובים של ראש השנה שהם אסורים עד מוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו. ופירוש כדי שיעשו, כדי שיתלשו הפירות ממקום שנתלשו ויביאו אותם מן המקום שהביאום. ועיר שדלתותיה נעולות בלילה, צריך שימתין לבוקר בכדי שיעשו: אלא שאין רצוני לקבל ממנו. שאני שונא אותו:

ג. בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת צָלִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ כַזַּיִת חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ. שְׁחָטָהּ בַּשָּׂדֶה, לֹא יְבִיאֶנָּה בַמּוֹט וּבַמּוֹטָה. אֲבָל מֵבִיא בְיָדוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים:

ברטנורה   (ג) בהמה מסוכנת. שהוא ירא שמא תמות. ואינו צריך לה שכבר סעד סעודתו: לא ישחוט. אלא אם כן יודע שיש שהות ביום לאכול כזית צלי הימנה: מבית טביחתה. שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד. ואין הלכה כרבי עקיבא: לא יביאנו במוט ובמוטה. בשני בני אדם. משום דאוושא מלתא ומזלזל בכבוד יום טוב:

ד. בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִרִד מֻמְחֶה וְיִרְאֶה, אִם יֵשׁ בּוֹ מוּם, יַעֲלֶה וְיִשְׁחוֹט. וְאִם לָאו, לֹא יִשְׁחוֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִכָּר מִבְּעוֹד יוֹם, אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן:

ברטנורה   (ד) בכור שנפל לבור. בכור בעל מום שלא הראהו לחכם מערב יום טוב מבעוד יום להתירו, ונפל לבור ביום טוב וירא שמא ימות שם: ירד מומחה. שבקי להבחין בין מום קבוע למום עובר: ויראה. מום שהיה בו מאתמול. אם מום קבוע הוא: יעלה וישחוט. דמשום מוקצה ליכא, דמאתמול דעתיה עלויה: ואם לאו לא ישחוט. הכי קאמר, ואם לאו דאותו מום שהיה בו מערב יום טוב לא היה קבוע, אלא היום נעשה בו מום קבוע, אפילו עבר והעלהו לא ישחוט. ולא אמרינן מאתמול הוה דעתיה עלויה וכיון שיש בו עכשיו מום קבוע נשחטיה, דהואיל והמום של אתמול לא היה קבוע, מוקצה מחמת איסור הוא: אין זה מן המוכן. לאו משום מוקצה אסר ליה, דהא לית ליה לר' שמעון מוקצה, אלא מפני שמתירו ביום טוב הוה ליה כמתקנו ונראה כדן דין, דגזור ביה משום שבות. והכי קאמר, אין התרתו היתר ואינו מוכן להיות כשר:

ה. בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה, לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ. וּמַעֲשֵׂה וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמָאָה. וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁאַל, וְאָמְרוּ לוֹ, לֹא יְזִיזֵם מִמְּקוֹמָם:

ברטנורה   (ה) בהמה שמתה. בבהמת קדשים מיירי, כדקתני עליה ועל החלה שנטמאת. ובהמת קדשים שמתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה הלכך לא יזיזנה ממקומה. אבל בהמת חולין מחתכין אותה לפני הכלבים. והני מילי, שהיתה מסוכנת מאתמול דדעתיה עילוה. אבל לא היתה מסוכנת מאתמול אף בהמת חולין לא יזיזנה ממקומה: החלה שנטמאת. אינה ראויה לכהן ביום טוב אף להסקה או לתתה לכלבו, דאין מבערין קדשים מן העולם ביום טוב:

ו. אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל נִמְנִין עָלֶיהָ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְשׁוֹחֲטִין וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹקֵל אָדָם בָּשָׂר כְּנֶגֶד הַכְּלִי אוֹ כְּנֶגֶד הַקּוֹפִיץ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִקָּר:

ברטנורה   (ו) אין נמנין. אין פוסקים דמים להיות שנים שלשה בני אדם אומרים בהמה זו בשלשה זוזים זוז לכל אחד: ושוחטין ומחלקים ביניהן. למחצה לשליש ולרביע ואין מזכירין פיסוק דמים: שוקל אדם בשר. אע''פ שאסור לשקול בליטרא דהוי מעשה חול, מותר לשקול כנגד הכלי וכנגד הקופיץ ולמחר יראו הקופיץ והכלי כמה משקלו: וחכמים אומרים אין משגיחין. אין מעיינין: בכף מאזנים כל עיקר. ואפילו לשמור הבשר מן העכברים אסור לשום אותו בכף מאזנים. והלכה כחכמים:

ז. אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַכִּין בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ. לֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח, שְׁקוֹל לִי בְדִינָר בָּשָׂר, אֲבָל שׁוֹחֵט וּמְחַלְּקִים בֵּינֵיהֶן:

ברטנורה   (ז) אין משחיזין את הסכין. ברחים או במשחזת: אבל משיאה על גבי חברתה. דמשנה מדרך חול:

ח. אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, מַלֵּא לִי כְלִי זֶה, אֲבָל לֹא בַמִּדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה כְלִי שֶׁל מִדָּה, לֹא יְמַלְאֶנּוּ. מַעֲשֵׂה בְאַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מִדּוֹתָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנוֹתְנָן לַלָּקוֹחוֹת בְּיוֹם טוֹב. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף בַּמּוֹעֵד עוֹשֶׂה כֵן מִפְּנֵי בֵרוּרֵי הַמִּדּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בַּחֹל עוֹשֶׂה כֵן, מִפְּנֵי מִצוּי הַמִּדּוֹת. הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ, תֶּן לִי בֵיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ:

ברטנורה   (ח) אבל לא במדה. בכלי המיוחד למדה שמודד ומוכר בו. אבל אם אינו מיוחד לכך אף על פי שעומד למדה שכשישבר זה שהוא מודד בו יעמוד זה תחתיו מותר למלאותו: אם היה כלי של מדה. אע''פ שעדיין לא יחדו לכך לא ימלאנו. ואין הלכה כר' יהודה: ממלא מדותיו מערב יום טוב. לפי שאין מודדין ביום טוב: אף בחול המועד עושה כן. מפני ביטול בית המדרש. שהיו רבים באים לשאול הימנו במועד שאין טרודין במלאכה. והיה ממלא מדותיו בלילה שאינו זמן בית המדרש כדי שיהא פנוי ביום: מפני מצוי המדות. כשהיה מוכר שמן היו לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לכל אחד ואחד במדה לעצמו, ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה כדי שלא ישאר לו השמן המודבק בשולי המדה ובדפנותיה ונמצא גוזל את הלקוחות:

גמרא ביצה דף כה ע''א

אָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא. הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ בְּעוֹלָה וְהוּא הַדִּין לְקַצָבִים. מִכָּאן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר קדֶם הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן אוֹרַח אַרְעָא קָא מַשְׁמַע לָן כִּדְתַנְיָא לֹא יֹאכַל אָדָם שׁוּם וּבָצָל מֵרֹאשׁוֹ אֶלָּא מֵעָלָיו וְאִם אָכַל הֲרֵי זֶה רַעְבְתָן כַּיּוֹצֵא בּוֹ. לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם כּוֹסוֹ בְּבַת אֶחָת וְאִם שָׁתָה הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. תָּנוּ רַבָּנָן: הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אֶחָת הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן שְׁנַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שְׁלשָה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: חֲצוּבָה מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּרַשִּׁיעַיָּא. נְטִיעָה מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּקַצָבִין וּדְבוֹעֲלֵי נִדּוֹת. תּוּרְמוּסָא מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּשׂנְאֵיהוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים י) וַיּוֹסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֶת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶת אֱלֹהֵי פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עֲבָדוּהוּ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא עֲבָדוּהוּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ כְּתוֹרְמוֹס הַזֶּה שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּקִנּוּחַ סְעֻדָּה לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר מִפְּנֵי מָה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל. מִפְּנֵי שֶׁהֵן עַזִּין. תָּנָא דְּבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְאוּיִין הַלָּלוּ שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם דַּת אֵשׁ אִיכָּא דַּאֲמָרֵי דָּתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ אֵשׁ. שֶׁאִלְמָלֵא לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן יְכוֹלִין לַעֲמֹד מִפְּנֵיהֶם וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁלשָׁה עַזִּין הֵן: יִשְׂרָאֵל בְּאֻמּוֹת, כֶּלֶב בְּחַיּוֹת, תַּרְנְגוֹל בְּעוֹפוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף עֵז בִּבְהֵמָה דַּקָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף צְלָף בְּאִילָנוֹת:

רש''י הפשט ונתוח. פירש הכתוב בטול' שהיא אכילת גבוה והוא הדין יש ללמוד לקצבים באכילת הדיוט: מאי קא משמע לן. דרך ארץ או אסור ולמימר דאסור לאכול עד שינתחנה שמא ימצא לה סימן טרפה בסתר והחזיק לנו הבהמות בספק טרפות אף קודם שראה בהן טרפות: אורח ארעא. ולא משום איסור טריפ': כדתניא. מצינו אף תנאים שמלמדים הלכות דרך ארץ שלא יראה אדם עצמו על הבריות כרעבתן אף זה הממהר לאכול קודם הפשט נראה כרעבתן: בצל. ציבול''ה: מעליו. מצד העלין: חצובא מקטע רגליהון דרשיעייא. עשב ששרשיו נקובין ויורדין בעומק ואין מתפשט לצדדין כלל ונוטעים אותו בין גבולי שדו' ובו תיחם יהושע לישראל את הארץ מקטע רגלי הרשעי' ליום הדין שגוזלין וחומסין ומסיגין גבול ואין למדים ממנו: נטיעה מקטע רגליהון דקצבים. נטיעת ערלה שאמרה תורה להמתין שלש שנים מלאכול פירות מקטע רגלי הקצבים הממהרין לאכול קודם הפשט ונתוח ופעמים שנמצא טרפה וכן דבועלי נדות שממהרין ואינם יכולים להמתין עד שתטבול: תורמוס. מין קטניות עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה והוא מר מאד עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה: מקטע רגליהון דשונאי ישראל. דכתיבי ז' ע''ז בהאי קרא ולבסוף ויעזבו את ה' התורמוס הזה לאחר שהטריח את בעליו שבעה פעמים הוא חוזר למוטב והם הטריחו את בוראן להביא עליהם פרעניות ולהכעיסו בשביעיות אלה ולא חזרו בהן: מאי ולא עבדוהו. ל' קבלה הוא שהוא קובל עליהם הקדיחוני והקניטוני ז' פעמים כבשול התורמוס ואחרי כל זאת לא נחשבתי בעיניהם: שהן עזים. ונתנה להם תורה שיעסקו והיא מתשת כחם ומכנעת לבם: דתיהם של אלו. מנהגם של אלו אש שהם עזים כאש: מימינו אש דת למו. מימינו נתן להם התורה מפני שאש דת למו והרבה מקראות חסרים כזה: עזים. קשים להנצח אנדרי''ש בלעז: צלף באילנות. לא ידעתי מהו עזות שלו:

זוהר אמור דף צ''ח ע''ב

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (תהלים פא) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ מִן כָּל אוֹמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאִתְרַעֵי בְּהוּ וּמֵאֲתָר רְחִיקָא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (יהושע כד) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. לְאַחֲזָאָה דְּהָא מֵאֲתַר רְחִיקָא אִתְרַעֵי בְּהוּ וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ וּכְתִיב (שם) וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְגוֹמֵר הַנֵּי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכָּלָא בְּהוּ וְכִי כָּל יִשְׂרָאֵל לָא הֲווּ יָדְעֵי דָּא וְכָל שֶׁכֵּן יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא אוֹרַיְתָא כֹּלָּא סָתִים וְגַלְיָא כְּמָה דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא סָתִים וְגַלְיָא בְּגִין דְּאוֹרַיְתָא כֹּלָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא הִיא וְעַל דָּא אִיהִי סָתִים וְגַלְיָא אִי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשֻׁעַ הֲווּ יָדְעֵי אַמַּאי כְּתִיב כֹּה אָמַר יְיָ אֶלָּא וַדַּאי סְתִימָא דְּמִלָּה טִיבוּ סַגִּי עֲבַד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל דְּאִתְרַעֵי בְּהוּ בְּאַבְהָתָא וְעָבִיד לוֹן רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה לִיקָרֵיהּ וְאַפִּיק לוֹן מִגּוֹ נַהֲרָא עִלָּאָה יַקִּירָא קַדִּישָׁא בּוֹצִינָא דְּכָל בּוּצִינִין בְּגִין דְּיִתְעַטַּר בְּהוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב כֹּה אָמַר יְיָ בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם הַנָּהָר הַהוּא נָהָר דְּאִשְׁתְּמוֹדָע וְאִתְיַדַּע מֵעוֹלָם מַאי קָא בָּעֵי הָכָא אֶלָּא לְאַחֲזָאָה חָכְמָתָא מֵעֵבֶר הַנָּהָר מֵעוֹלָם אֶלָּא הַהוּא נָהָר עוֹלָם אִקְּרֵי וְעַל דָּא בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם לְאַחֲזָאָה טִיבוּ וּקְשׁוֹט דַּעֲבַד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר מַאי קָא מַיְרִי. אֶלָּא אַבְרָהָם לָא אִתְדַבַּק בֵּיהּ בְּהַהוּא נָהָר כְּמוֹ יִצְחָק דְּאִתְדַבַּק בֵּיהּ בְּסִטְרָא לְאִתְתַּקָּפָא. תָּא חֲזֵי הַאי נָהָר אַף עַל גַּב דְּלָאו אִיהוּ דִּינָא דִּינִין נָפְקֵי מִסִטְרֵיהּ וְאִתְתַּקָּפוּ בֵּיהּ וְכַד יִצְחָק אִתְתַּקַּף (כְּדִינוֹי) בִּבְנוֹי כְּדֵין עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִתְכַּנְּפֵי לְדִינָא וְכֻרְסַיָּא דְּדִינָא אִתְתַּקַּן וּמַלְכָּא קַדִּישָׁא יָתִיב עַל כֻּרְסַיָּא דְּדִינָא וְדָאִין עָלְמָא כְּדֵין תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּיָדְעִין לְסַלָּקָא כֻּרְסַיָּא דְּדִינָא וּלְתַקָּנָא כֻּרְסַיָּא דְּרַחֲמֵי וּבַמֶּה בְּשׁוֹפָר:

תרגום הזוהר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קֵרַב אוֹתָם מִכָּל אוּמוֹת הָעוֹלָם וּבָחַר בָּהֶם. וּמִמָּקוֹם רָחוֹק קֵרַב אוֹתָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, לְהַרְאוֹת כִּי מִמָּקוֹם רָחוֹק רָצָה בָּהֶם, וְקֵרְבָם אֵלָיו. וְכָתוּב, וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְגוֹ'. מִקְרָאוֹת אֵלוּ יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם. וְכִי כָּל יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ יוֹדְעִים זֶה, וְכָל שֶׁכֵּן יְהוֹשֻׁעַ, וְלָמָּה הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר כֹּה אָמַר ה' וְגוֹ'. אֶלָּא הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ סְתוּמָה וּגְלוּיָה כְּמוֹ הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא סָתוּם וְגָלוּי, שֶׁכָּתוּב בְּהַוָּיָ''ה וְנִקְרָא בַּאֲדֹנָי. מִשּׁוּם שֶׁהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הִיא שֵׁם הַקָּדוֹשׁ, וְעַל כֵּן הִיא סְתוּמָה וּגְלוּיָה. וְשָׁאַלְנוּ, אִם יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשֻׁעַ הָיוּ יוֹדְעִים זֶה לָמָּה כָּתוּב, כֹּה אָמַר ה'. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא וַדַּאי הַסּוֹד שֶׁל הַדָּבָר הוּא, כִּי חֶסֶד גָּדוֹל עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁבָּחַר בָּאָבוֹת, וְעָשָׂה אוֹתָם מֶרְכָּבָה עֶלְיוֹנָה קְדוֹשָׁה לִכְבוֹדוֹ, וְהוֹצִיאָם מִנָּהָר הָעֶלְיוֹן הַיָּקָר וְהַקָּדוֹשׁ, הַמָּאוֹר שֶׁל כָּל הַמְּאוֹרוֹת. כְּדֵי שֶׁיִּתְעַטֵּר בָּהֶם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר כֹּה אָמַר ה' בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. הַנָּהָר, הַיְנוּ נָהָר הַהוּא הַיָּדוּעַ וְהַנּוֹדָע. הַכָּתוּב אוֹמֵר מֵעוֹלָם, שׁוֹאֵל, מַה הוּא רוֹצֶה בָּזֶה כָּאן. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא לְהַרְאוֹת חָכְמָה שֶׁמֵּעֵבֶר הַנָּהָר, הַיְנוּ מֵעוֹלָם, כִּי נָהָר הַהוּא נִקְרָא עוֹלָם. וְעַל כֵּן אוֹמֵר, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, לְהַרְאוֹת חֶסֶד וֶאֱמֶת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּזֶה, וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר. שׁוֹאֵל, מַה מְּלַמְדֵנוּ הַכָּתוּב בָּזֶה שֶׁאוֹמֵר וָאֶקַח אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וְאֵינוֹ אוֹמֵר וָאֶקַח אֶת יִצְחָק. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אַבְרָהָם, לֹא נִתְדַבֵּק בְּאוֹתוֹ הַנָּהָר, כְּמוֹ יִצְחָק, שֶׁנִּתְדַבֵּק בּוֹ בְּצִדּוֹ לְהִתְחַזֵּק. בֹּא וּרְאֵה, נָהָר הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ דִּין, דִּינִין יוֹצְאִים מֵהַצַד שֶׁלּוֹ. וְהַדִּינִים מִתְחַזְּקִים בּוֹ, וּכְשֶׁיִּצְחָק מִתְחַזֵּק מִשָּׁם בְּדִינָיו, אָז הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים מִתְאַסְּפִים לַדִּין, וְנִתְתַּקֵּן כִּסֵּא הַדִּין, וְהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא הַדִּין וְדָן אֶת הָעוֹלָם. אָז, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹדְעִים לְהַעֲבִיר כִּסֵּא הַדִּין, וּלְתַקֵּן כִּסֵּא הָרַחֲמִים, וּבַמֶּה עוֹשִׂים זֶה בַּשּׁוֹפָר.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ד

א. אֵין מְבָרְכִין עַל אוֹכֵל מִן הָאוֹכָלִין וְלֹא עַל מַשְׁקֶה מִן כָּל הַמַּשְׁקִין עַד שֶׁיָּבֹא לְפָנָיו וְאִם בֵּרֵךְ וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ לְפָנָיו צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. נָטַל אֹכֶל וּבֵרֵךְ עָלָיו וְנָפַל מִיָּדוֹ וְנִשְׂרַף אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר נוֹטֵל אַחֵר וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵאוֹתוֹ הַמִּין וְצָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. עַל בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. עוֹמֵד אָדָם עַל אַמַּת הַמַּיִם וּמְבָרֵךְ וְשׁוֹתֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם שֶׁהָיוּ לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה אֵינָם הַמַּיִם שֶׁשָּׁתָה מִפְּנֵי שֶׁלְּכָךְ נִתְכַּוֵּן תְּחִלָּה: ב. דְּבָרִים הַבָּאִים בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה וְהֵן מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה אֵינָן צְרִיכִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם אֶלָּא בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא שֶׁבַּתְּחִלָּה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁבְּסוֹף פּוֹטֶרֶת הַכֹּל שֶׁהַכֹּל טְפֵלָה לִסְעֻדָּה. וּדְבָרִים שֶׁאֵינָן מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה שֶׁבָּאוּ בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה טְעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם. וּדְבָרִים הַבָּאִים לְאַחַר הַסְּעֻדָּה בֵּין מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה בֵּין שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה טְעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן: ג. בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים וּבִסְעֻדַּת הַקָּזַת הַדָּם וּבְשָׁעָה שֶׁיָּצָא מִן הַמֶּרְחָץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאָדָם קוֹבֵעַ סְעֻדָּתוֹ עַל הַיַּיִן אִם בֵּרֵךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁשָּׁתָה לְאַחַר הַמָּזוֹן קדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֲבָל בִּשְׁאָר הַיָּמִים צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה עַל הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בָּא לָהֶן יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ שֶׁאֵין בֵּית הַבְּלִיעָה פָּנוּי שֶׁיַּעֲנוּ אָמֵן וְאֵינוֹ פּוֹטֵר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן:

מוסר

ספר חסידים סימן רכח רכט

מַה שֶּׁכָּתוּב וְנִסְלַח לוֹ כְּשֶׁהֵבִיא קָרְבָּן עַל הַמֵּזִיד בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת וּבִשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וּבַאֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה זֶהוּ כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל הַשְּׁגָגוֹת מְבִיאִין קָרְבָּן וְאִם אֵין מְבִיאִין קָרְבָּן נֶעֱנָשִׁים עָלֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְכָךְ. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁגָּזַר שֶׁלֹּא לְהַחֲלִיף מָעוֹת וְשָׁגָה אֶחָד וְהֶחֱלִיף וְשָׁמַע הַמֶּלֶךְ הֲיוּכַל לוֹמַר שָׁגִיתִי הֲיִרְצֵהוּ אוֹ הֲיִשָּׂא פָּנִים לִפְטֹר גַּם עַתָּה בַּדָּבָר הַזֶּה, כֵּן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבִלְתִּי לוֹמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא: הַמִּתְעַנֶּה בְּשַׁבָּת תַּעֲנִית חֲלוֹם וּלְמָחָר רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ פּוּרִים אוֹ חֲנֻכָּה לֹא יִתְעַנֶּה אֶלָּא אַחַר כָּךְ יִתְעַנֶּה יוֹם אֶחָד עַל שֶׁהִתְעַנָּה בְּשַׁבָּת. אֲבָל אִם הִתְעַנָה בְּיוֹם טוֹב בִּשְׁבִיל חֲלוֹם וּבְיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן לְמָחָר יִתְעַנֶּה. מִי שֶׁיִּתְעַנֶּה בְּשַׁבָּת תַּעֲנִית חֲלוֹם לֹא יִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ כִּי לֹא יוּכַל לוֹמַר בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתוֹ וּבְצָרָה גְּדוֹלָה אֲנַחְנוּ, כִּי לֹא יִתָּכֵן לוֹמַר כֵּן בְּשַׁבָּת. כְּשֶׁחָל בְּשִׁשִּׁי יוֹם תַּעֲנִית שֶׁקּוֹרִין בּוֹ וַיְחַל. (אָז טוֹב יֵלְכוּ מִבְּעוֹד יוֹם לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיֹאכְלוּ מִבְּעוֹד יוֹם לְכָךְ טוֹב אָז שֶׁלֹּא לְאַחֵר וְלֹא לְהַשְׁלִים):

כי תבוא יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וְשָֽׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָֽתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּֽךָ: (ס) וְתֶחֱדֵי בְכָל טַבְתָא דִי יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וְלֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ אַתְּ וְלֵוָאֵי וְגִיוֹרָא דִי בֵינָךְ:

רש''י ושמחת בכל הטוב. מכאן אמרו אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה, מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואלך, מביא ואינו קורא: אתה והלוי. אף הלוי חיב בבכורים אם נטעו בתוך עריהם: והגר אשר בקרבך. מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר לאבותינו:

(יב) שני כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָֽתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַֽמַּֽעֲשֵׂר וְנָֽתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָֽאַלְמָנָה וְאָֽכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵֽעוּ: אֲרֵי תְשֵׁצֵי לְעַשָׂרָא יָת כָּל מַעְשַׂר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא תְלִיתָאָה שְׁנַת מַעְשְׂרָא וְתִתֵּן לְלֵוָאֵי לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא וְיֵכְלוּן בְּקִרְוָיךְ וְיִשְׂבְּעוּן:

רש''י כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית. כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קבע זמן הבעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר (דברים יד, כח) מקצה שלש שנים תוציא וגו' . נאמר כאן מקץ, ונאמר להלן (שם לא, י) מקץ שבע שנים, לענין הקהל מה להלן רגל אף כאן רגל, אי מה להלן חג הסכות אף כאן חג הסכות, תלמוד לומר כי תכלה לעשר, מעשרות של שנה השלישית רגל שהמעשרות כלין בו, וזהו פסח, שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסכות, נמצאו מעשרות של שלישית כלין בפסח של רביעית, וכל מי ששיהה מעשרותיו הצריכו הכתוב לבערו מן הבית: שנת המעשר. שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ששנה ראשונה של שמטה נוהג בה מעשר ראשון, כמו שנאמר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, ומעשר שני, שנאמר (דברים יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך, הרי שני מעשרות, ובא ולמדך כאן בשנה השלישית שאין נוהג מאותן שני מעשרות אלא אחד, ואיזה, זה מעשר ראשון. ותחת מעשר שני תן מעשר עני שנאמר כאן ונתת ללוי. את אשר לו, הרי מעשר ראשון. לגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני: ואכלו בשעריך ושבעו. תן להם כדי שבען מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן פחות מחצי קב חטים וכו' :

(יג) וְאָֽמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָֽאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָֽתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹֽא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָֽחְתִּי: וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ פַּלֵתִי קֹדֶשׁ מַעְשְׂרָא מִן בֵּיתָא וְאַף יְהָבִתֵּהּ לְלֵוָאֵי וּלְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא כְּכָל פִּקוּדָךְ דִי פַקִדְתַּנִי לָא עֲבָרִית מִפִּקוּדָיךְ וְלָא אִתִּנְשֵׁיתִי:

רש''י ואמרת לפני ה' אלהיך. התודה שנתת מעשרותיך: בערתי הקדש מן הבית. זה מעשר שני ונטע רבעי, ולמדך שאם שיהה מעשרותיו של שתי שנים ולא העלם לירושלים, שצריך להעלותם עכשיו: וגם נתתיו ללוי. זה מעשר ראשון. וגם, לרבות תרומה ובכורים: ולגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני: ככל מצותך. נתתים כסדרן ולא הקדמתי תרומה לבכורים, ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון, שהתרומה קרויה ראשית, שהיא ראשונה משנעשה דגן, וכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב, כח) , לא תשנה את הסדר: לא עברתי ממצותיך. לא הפרשתי ממין על שאינו מינו ומן החדש על הישן: ולא שכחתי. מלברך על הפרשת מעשרות:

(יד) לֹֽא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹֽא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹֽא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָֽנִי: לָא אֲכָלִית בְּאֶבְלִי מִנֵהּ וְלָא פַלֵתִי מִנֵהּ בִּמְסָאָב וְלָא יְהָבִית מִנֵהּ לְמִית קַבֵּלִית לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָי עֲבָדִית כְּכֹלּ דִי פַקִדְתַּנִי:

רש''י לא אכלתי באני ממנו. מכאן שאסור לאונן: ולא בערתי ממנו בטמא. בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא. והיכן הזהר על כך (לעיל יב, יז) לא תוכל לאכל בשעריך. זו אכילת טמאה, כמו שנאמר בפסולי המקדשים (לעיל טו, כב) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וגו' , אבל זה, לא תוכל לאכול דרך אכילת שעריך האמור במקום אחר: ולא נתתי ממנו למת. לעשות לו ארון ותכריכין: שמעתי בקול ה' אלהי. הביאותיו לבית הבחירה: עשיתי ככל אשר צויתני. שמחתי ושמחתי בו:

(טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶֽת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּֽאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַֽאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָֽשׁ: (ס) אִסְתְּכִי מִמְדוֹר קוּדְשָׁךְ מִן שְׁמַיָא וּבָרֵךְ יָת עַמָךְ יָת יִשְׂרָאֵל וְיָת אַרְעָא דִי יְהַבְתְּ לָנָא כְּמָא דִי קַיֶמְתָּא לַאֲבָהָתָנָא אֲרַע עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ:

רש''י השקיפה ממעון קדשך. עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת (ויקרא כו, ג) אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם: אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו. לתת לנו וקימת ארץ זבת חלב ודבש:

נביאים - ישעיה - פרק ס

(יא) וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים: וְיִתְפַּתְּחוּן תַּרְעָךְ תְּדִירָא יֵימָם וְלֵילֵי לָא יִתְאַחֲדוּן לְאָעֲלָא לְגַוִּיךְ נִכְסֵי עַמְמַיָּא וּמַלְכֵיהוֹן זְקוּקִין :

רש''י ופתחו שעריך תמיד . ל' פתוח ממשקולת ל' כבד ע''ש שפתיחתן פתיחת עולם פתיחת תמיד כמו שבר מל' שבירה כך מלשון פתיחה טי''ש אובירט''ש בלע''ז :

(יב) כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ: אֲרֵי עַם וּמַלְכוּ דְּלָא יִפְלְחוּנִיךְ יְרוּשְׁלֵם יֵיבְדוּן וְעַמְמַיָּא אִשְׁתֵּצָאָה יִשְׁתֵּיצוּן : (יג) כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד: יְקַר לִבְנָן לְגַוִּיךְ יִתָּעַל בִּירְוָן מוֹרְנִיָין וְאֶשְׁכַּרְעִין כַּחֲדָא לְשַׁבָּחָא אֲתַר בֵּית מַקְדְּשִׁי וַאֲתַר בֵּית אַשְׁרָיוּת שְׁכִינְתִּי אֲיַקֵּר :

רש''י ברוש תדהר ותאשור . מיני עצי יער לבנון :

(יד) וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ וְקָרְאוּ לָךְ עִיר יְהוָה צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: וִיהָכוּן לְגַוִּיךְ כְּפִיפִין בְּנֵי מְשַׁעְבְּדַיִךְ וְיִשְׁתַּטְּחוּן לְמִבְעֵי מִנִּיךְ עַל פַּרְסַת רִגְלִיךְ כָּל דַּהֲווֹ מְרַגְּזִין לִיךְ וְיֶקְרוּן לִיךְ קַרְתָּא דַיְיָ צִיּוֹן דְּאִתְרְעֵי בָהּ קַדִּישָׁא דְּיִשְּׂרָאֵל :

רש''י ציון קדוש ישראל . ציון דאיתרעי בה קדישא דישראל ציון של קדוש ישראל :

(טו) תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר: חֲלַף דַּהֲוֵית שְׁבִיקָא וּמְטַלְטָלָא וְלֵית דְעָדֵי וְאַשַׁוִּינָךְ לִיקַר עֲלָם בֵּית דִּין דָּר וְדָר :

כתובים - תהילים - פרק עו

(ט) מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה: מִן שְׁמַיָא אַשְׁמַעְתָּא דִין אַרְעָא דְעַמְמֵי דְחִילַת אַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל שְׁדוֹכַת :

רש''י משמים השמעת דין . כשנתנבא ישעיה על פורענותו של סנחרב ונתקיים בו , ארץ ישראל שיראה ממנו ומאוכלוסיו אז שקטה :

(י) בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים לְהוֹשִׁיעַ כָּל עַנְוֵי אֶרֶץ סֶלָה: אֲמַרִין צַדִיקַיָא יְקוּם לְדִינָא עִם רַשִׁיעַיָא אֱלָהָא לְמִפְרַק מִן יְדֵיהוֹן כָּל עִנְוְתָנֵי אַרְעָא לְעַלְמִין :

רש''י בקום למשפט אלהים . לעשות משפט מאויביו להושיע חזקיהו וסיעתו :

(יא) כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר: כַּד אַנְתְּ רָגֵז עַל עַמָךְ אַנְתְּ מְרַחֵם עֲלֵיהוֹן כַּד יִתְקוֹף רוּגְזָךְ עַל עַמָךְ יְתוּבוּן וְיוֹדוּן לִשְׁמָךְ :

רש''י כי חמת אדם תודך . כעסן של רשעים גורם שהבריות מודים להקדוש ברוך הוא כשהם מראין כעסם והקב''ה נפרע מהם הכל מקלסין לפניו ואף הם עצמם מקלסין לפניו כשרואין שאין כעסן כלום כמו שמצינו בנבוכדנצר כשהשליך חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש מה נאמר שם יהא שמיה דאלהא מברך וגו' וע''י כן שארית החמת תחגור תעכב ותחדול שאר הרשעים מעוכבים ונמנעים מלהראות גאותם וחמתם , תחגור ל' עכבה בלשון משנה פגימת הסכין כדי שתחגור בו הצפורן , ושמעתי משמו של רבי אלעזר הגאון בר' יצחק שהיה מביא המקרא הזה עדות לאותה משנה , ויש עוד לפתור חגירה זו כמשמעה לשון חגורה ופירושו לך נאה לחגור חימה ולעטות קנאה כי הכח והיכולת שלך ולשון שארית זה הוא מאחר שחמת אדם אינו כלום נשארו כל חגורות חימה לך :

(יב) נִדֲרוּ וְשַׁלְּמוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל סְבִיבָיו יוֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא: נְדַרוּ נִדְרִין וְשַׁלִימוּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן כָּל דְיָתְבִין חֲזוֹר חֲזוֹר לְמַקְדְשֵׁיהּ יַיְתוּן קוּרְבְּנַיָא לְבֵית מוּקְדָשׁ דְחִיל :

רש''י נדרו ושלמו . נדריכם : כל סביביו . השומעים תשועה זו וכן עשו כמ''ש ( ישעי' יט ) יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות : יובילו שי למורא . למה לפי שבעת חפצו :

(יג) יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים נוֹרָא לְמַלְכֵי אָרֶץ: יַזְעֵר גַסוֹת רוּחֲהוֹן דְרַבְרְבָנַיָא דְחִילָא עַל כָּל מַלְכֵי אַרְעָא :

רש''י יבצור רוח . גסה של נדיבים ממעט גאותם , יבצור ימעט כמו ( בראשית יא ) לא יבצר מהם :

משנה סוטה פרק ח

א. מְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם, בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ) וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, זֶה כֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. וְדִבֶּר אֶל הָעָם, בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ. וְאָמַר אֲלֵיהֶם (שם) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֵיכֶם, וְלֹא עַל אֲחֵיכֶם, לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן, וְלֹא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְיָדָם יְרַחֲמוּ עֲלֵיכֶם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דה''ב כח) וַיָּקוּמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלּוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן. עַל אוֹיְבֵיכֶם אַתֶּם הוֹלְכִים, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְיָדָם אֵין מְרַחֲמִין עֲלֵיכֶם. (דברים כ) אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְגוֹ'. אַל יִרַךְ לְבַבְכֶם, מִפְּנֵי צָהֳלַת סוּסִים וְצִחְצוּחַ חֲרָבוֹת. אַל תִּירְאוּ, מִפְּנֵי הֲגָפַת תְּרִיסִין וְשִׁפְעַת הַקַּלְגַּסִין. אַל תַּחְפְּזוּ, מִקּוֹל קְרָנוֹת. אַל תַּעַרְצוּ, מִפְּנֵי קוֹל צְוָחוֹת. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, הֵן בָּאִין בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְאַתֶּם בָּאִים בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. פְּלִשְׁתִּים בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גָּלְיָת, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לַסוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבָךְ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לַסוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. וְאַתֶּם אִי אַתֶּם כֵּן. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהוֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם וְגוֹ', זֶה מַחֲנֵה הָאָרוֹן:

ברטנורה   (א) משוח מלחמה. ודבר אל העם בלשון הקודש. נאמר כאן (דברים כ') ודבר אל העם, ונאמר להלן (שמות י''ט) משה ידבר, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש: לכל כושל. כל הכושלים שאינן יכולין ללכת ברגליהן: הגפת תריסין. הכאת המגינים זו בזו להשמיע קול ולאיים: הקלגסין. מקלות שראשיהן עקומים ומכין בהם על גבי אבנים והם מנתזים על האויבים: שובך. שר צבא הדרעזר בשמואל (ב' י ט''ז):

ב. (שם) וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְגוֹ', אֶחָד הַבּוֹנֶה בֵית הַתֶּבֶן, בֵּית הַבָּקָר, בֵּית הָעֵצִים, בֵּית הָאוֹצָרוֹת. אֶחָד הַבּוֹנֶה, וְאֶחָד הַלּוֹקֵחַ, וְאֶחָד הַיּוֹרֵשׁ, וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה. (שם) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ וְגוֹ', אֶחָד הַנּוֹטֵעַ הַכֶּרֶם וְאֶחָד הַנּוֹטֵּעַ חֲמִשָּׁה אִילָנֵי מַאֲכָל, וַאֲפִלּוּ מֵחֲמֵשֶׁת מִינִין, אֶחָד הַנּוֹטֵעַ, וְאֶחָד הַמַּבְרִיךְ, וְאֶחָד הַמַּרְכִּיב, וְאֶחָד הַלּוֹקֵחַ, וְאֶחָד הַיּוֹרֵשׁ, וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה. (שם) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְגוֹ', אֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הַבְּתוּלָה, וְאֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הָאַלְמָנָה, אֲפִלּוּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם. וַאֲפִלּוּ שָׁמַע שֶׁמֵּת אָחִיו בַּמִּלְחָמָה, חוֹזֵר וּבָא לוֹ. כָּל אֵלּוּ שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי כֹהֵן מֵעוֹרְכֵי מִלְחָמָה וְחוֹזְרִין, וּמְסַפְּקִין מַיִם וּמָזוֹן וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים:

ברטנורה   (ב) אחד הבונה ואחד הלוקח. בית בנוי, שהרי אצלו הוא חדש: ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל. דבהכי הוי כרם, שתים כנגד שתים, ואחת יוצאת זנב: ואפילו מחמשה מינים. מצטרפים:

ג. וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין, הַבּוֹנֶה בֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה, וּמִרְפֶּסֶת. הַנּוֹטֵעַ אַרְבָּעָה אִילָנֵי מַאֲכָל, וַחֲמִשָּׁה אִילָנֵי סְרָק. הַמַּחֲזִיר אֶת גְּרוּשָׁתוֹ, אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזְרְת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, לֹא הָיָה חוֹזֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַבּוֹנֶה בַיִת עַל מְכוֹנוֹ, לֹא הָיָה חוֹזֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַבּוֹנֶה בֵית לְבֵנִים בַּשָּׁרוֹן, לֹא הָיָה חוֹזֵר:

ברטנורה   (ג) אילני סרק. כגון ארזים ושקמים שאינם עושים פרי: המחזיר את גרושתו. ואירסה, אינו חוזר, שאינה חדשה לו, וקרא כתיב אשה חדשה: אלמנה. ואירסה כהן גדול, אינו חוזר בשבילה, דכתיב ולא לקחה, והיה אפשר לומר ולא לקח, מאי לקחה, שתהא ראויה לו ללקיחה: על מכונו. סתרו ובנאו כמדה ראשונה. אינו חוזר, דלאו חדש הוא, וגרע מהלוקח והיורש: הבונה בית לבנים בשרון. מקום הוא ששמו שרון, ואין הקרקע שלו יפה ללבנים, ולא הוי דבר של קיימא, שהיו צריכין לחדשה שני פעמים כל שבע שנים:

ד. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין זָזִין מִמְּקוֹמָן, בָּנָה בַיִת וַחֲנָכוֹ, נָטַע כֶּרֶם וְחִלְּלוֹ. הַנּוֹשֵׂא אֶת אֲרוּסָתוֹ, הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים כד) נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת. לְבֵיתוֹ, זֶה בֵּיתוֹ. יִהְיֶה, זֶה כַּרְמוֹ. וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ. אֲשֶׁר לָקָח, לְהָבִיא אֶת יְבִמְתּוֹ. אֵינָן מְסַפְּקִין מַיִם וּמָזוֹן וְאֵינָן מְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים:

ברטנורה   (ד) ואלו שאין זזין ממקומן. דהנך דלעיל הולכים עד הגבול ושם שומעין דברי כהן וחוזרים מן המערכה לתוך ארץ ישראל ואין חוזרין לבתיהן אלא עוסקים לספק מים ומזון להולכים למלחמה. ואלו אין זזין ממקומן ואפילו ללכת עד הספר ולשוב על פי כהן: הבונה בית וחנכו. ולא דר בו עדיין שנה. וכן הנוטע כרם וחללו, ועדיין לא עברה שנה רביעית שלימה עליו: נקי יהיה לביתו. בשביל ביתו: יהיה. לריבויא הוא. הוסיף לך הכתוב הויה אחרת להיות כזו:

ה. (שם כ) וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, כְּמַשְׁמַעוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה וְלִרְאוֹת חֶרֶב שְׁלוּפָה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, יָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב זֶהוּ הַמִּתְיָרֵא מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, לְפִיכָךְ תָּלָתָה לוֹ הַתּוֹרָה אֶת כָּל אֵלּוּ, שֶׁיַּחֲזוֹר בִּגְלָלָן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזְרְת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, הֲרֵי הוּא הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב:

ברטנורה   (ה) ויספו השוטרים. על דברי כהן: בקשרי המלחמה. כשמתקשרין לעמוד צפופין שלא יפרקום אויבים: לפיכך. שהירא זהו הירא מעבירות שבידו, תלתה תורה בבנה ונטע ואירס לחזור בגללן, כדי שיתלו בכך החזרה ולא יתבייש לומר עליו מעבירות שבידו הוא ירא וחוזר: ר' יוסי אומר אלמנה לכהן גדול וכו'. לר' יוסי הגלילי אפילו עבר על דברי סופרים חוזר. ולר' יוסי עד שיעבור על דברי תורה, דומיא דאלמנה לכהן גדול:

ו. (שם) וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם, וּבַעֲקֵבוֹ שֶׁל עָם. מַעֲמִידִין זְקִיפִין לִפְנֵיהֶם, וַאֲחֵרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם, וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶן, וְכָל הַמְבַקֵּשׁ לַחֲזוֹר, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְקַפַּח אֶת שׁוֹקָיו, שֶׁתְּחִלַּת נִיסָה נְפִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א ד) נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדֹלָה הָיְתָה בָעָם, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שם לא) וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים וְגוֹ':

ברטנורה   (ו) ובעקבו של עם. בסופו של עם, שמשמרים שלא יחזרו האחרונים לאחוריהם לנוס: זקפים. גבורים ממונים לכך שאם יפול אחד מן הנלחמים יעמידוהו ויזקפוהו: ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהם. לשמור שלא ינוסו: כשילים. קרדומות של ברזל: לקפח את שוקיו. לחתוך את שוקיו: שתחלת ניסה נפילה. לשון מסורס הוא, שתחלת נפילה ניסה:

ז. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת חוֹבָה, הַכּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ:

ברטנורה   (ז) בד''א. שחוזרים מן המערכה, ויש שאין זזין ממקומם. במלחמת הרשות: אבל במלחמת מצוה הכל יוצאים. מלחמת א''י ומלחמת עמלק הכל מודים שהיא חובה והכל יוצאים בה. ומלחמת בית דוד שהיא לרווחה להרחיב גבול ישראל ולקחת מס מהעמים כגון מלחמת ארם נהרים וארם צובה, הכל מודים שהיא רשות. לא נחלקו ת''ק ורבי יהודה אלא במלחמה שנלחמים ישראל עם אויביהם כדי שלא יתגברו עליהם ויצרו להם. ת''ק קרי לה מלחמת רשות וסובר שאין אדם רשאי להתבטל מן המצוה כדי להלחם במלחמה כזו. ור' יהודה סבר שגם זו מלחמת מצוה, מאחר שהוא להושיע את ישראל מיד שונאיהם, והעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואין הלכה כר' יהודה:

גמרא סוטה דף מד ע''א

מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ וְכוּ' (דברים כ). תָּנוּ רַבָּנָן: אֲשֶׁר אֵרַשׂ. אֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הַבְּתוּלָה וְאֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הָאַלְמָנָה. אֶחָד שׁוֹמֶרֶת יָבָם וַאֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה אַחִין וּמֵת אֶחָד מֵהֶם בַּמִּלְחָמָה כֻּלָּן חוֹזְרִין. לֹא לָקַח וְלֹא לְקָחָהּ פְּרָט לְאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט מַמְזְרְת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין לֵימָא דְּלָא כְּרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי דְּאִי רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. הָא אָמַר (שם) הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב זֶה הַמִּתְיָרֵא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ. אֲפִלּוּ תֵּימָא רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי כִּדְרַבָא דְּאָמַר רַבָא: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּבְעֹל. מַה טַּעַם לֹא יִקַּח מִשּׁוּם לֹא יְחַלֵּל מִשּׁוּם הָכִי אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּבְעֹל. תָּנוּ רַבָּנָן: אֲשֶׁר בָּנָה אֲשֶׁר נָטַע, אֲשֶׁר אֵרַשׂ. לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיִּבְנֶה אָדָם בַּיִת וְיִטַּע כֶּרֶם וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ (משלי כד) הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתְּךָ. זֶה בַּיִת וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, זֶה כֶּרֶם. אַחַר וּבָנִיתָ בֵּיתֶךָ, זוּ אִשָּׁה. דָּבָר אַחֵר: הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתְּךָ, זֶה מִקְרָא. וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, זֶה מִשְׁנָה. אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתְךָ, זֶה גְּמָרָא. דָּבָר אַחֵר: הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתְּךָ, זֶה מִקְרָא וּמִשְׁנָה. וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, זֶה גְּמָרָא. אַחַר וּבָנִיתָ בֵּיתֶךָ אֵלּוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר: הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתְּךָ זֶה מִקְרָא וּמִשְׁנָה וּגְמָרָא. וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אֵלּוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים. אַחַר: וּבָנִיתָ בֵּיתְךָ, דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר:

רש''י אפילו וכו'. היא לו שומרת יבם שלא קדשה הוא אלא מכח אחיו באה לו: לקחה. מדלא כתיב לקח מיעוט הוא למעוטי לקיחת איסור: ונתינה. מן הגבעונים דכתיב בהו ויתנם יהושע לחוטבי עצים והן משבע' אומות: כדרבה. דאמר אין עבירה בקידושין על שיבעול שיביא זרעו או את האשה לידי חילול וממזרת ונתינה אין עבירה בקידושין דלא כתיב בה לא יקח אלא לא יבא ולא תתחתן אבל אלמנה כתיב בה ולא יקח וקיחה היינו קידושים ואצטריך דרבה דלא תימא מקדושין עביד ליה איסורא: ועתדה בשדה לך. ונצבה בשדה מלאכתך לך: גמרא. לתת סברא להבין בטעמי המשנה והלכה כדברי מי:

זוהר ויחי דף רכ''ו ע''ב

תָּנָא רֹאשׁ הַשָּׁנָה דָּא הוּא רֵישָׁא דְּשַׁתָּא דְּמַלְכָּא. וּמַאן הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה דָּא יִצְחָק דְּאִקְּרֵי רֹאשׁ דְּאִיהוּ חַד רֵישָׁא דְּמַלְכָּא (נ''א לְעֵילָא) אֲתַר דְּאִקְרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. בְּגִנֵּי כָּךְ כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. וְעַל דָּא תָּנֵינָן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דְּהָא בְּרֵישָׁא דְּשַׁתָּא שָׁארֵי יִצְחָק. וּבַחַג נִדּוֹנִים עַל הַמַּיִם וְדָא הוּא שֵׁירוּתָא (דְּרֵישָׁא) דִּימִינָא דְּמַלְכָּא וְעַל דָּא חֶדְוָתָא דְּמַיָּא אִשְׁתַּכַּח בְּכֹלָּא בְּשַׁעְתָּא דְּנַסְכֵי מַיָּא וְשָׁאֲבֵי לוֹן בְּגִין דְּמַיִם הָא יְדִיעָה וְעַל דָּא בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אִלֵּין כֹּלָּא מִשְׁתַּכְּחִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כַּד יִסְתַּכְּלוּן מִלֵּי כֹּלָא אִשְׁתַּכַּח בְּהַנֵּי פִּרְקִין אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דָּוִד מַלְכָּא וּבְהַנֵּי עַלְמָא אִתְדָן וּבְאַרְבַּע פִּרְקִין בְּנֵי נְשָׁא אִתְדָנוּ בְּיוֹמִין דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא סִפְרִין פְּתִיחִין וְעוֹבָדִין כְּתִיבִין וְלֵית מָאן דְּיַשְׁגַּח וְלֵית מָאן דְּיַרְכִּין אוּדְנֵיהּ וְאוֹרַיְתָא אַסְהִידָת בֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא וְקָלָא קָרֵי בְּחֵילָא (משלי ט') מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ וְלֵית מָאן דְּיַצִית לְקָלֵיהּ. תָּאנָא בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נַשׁ קָאִים בְּצַפְרָא סָהֲדִין קַיְּמִין לְקִבְלֵיהּ וְסָהֲדִין בֵּיהּ וְהוּא לָא אַשְׁגָּח. נִשְׁמְתָא אַסְהִידָת עֲלֵיהּ בְּכָל עִדָּן וּבְכָל שַׁעְתָּא אִי אַצִית יָאוּת וְאִי לָאו הָא סִפְרִין פְּתִיחִין וְעוֹבָדִין כְּתִיבִין. אָמַר רַבִּי חִיָּא זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּלָא מִסְתַּפּוּן מִן דִּינָא לָא בְּעַלְמָא דֵּין וְלָא בְּעַלְמָא דְּאָתֵי הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם כה) וְצַדִּיקִים כַּכְּפִיר יִבְטָח וּכְתִיב (תהלים ל''ז) צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ:

תרגום הזוהר לָמַדְנוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה זֶה הָרֹאשׁ שֶׁל הַשָּׁנָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וּמִי הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, זֶהוּ יִצְחָק שֶׁנִּקְרָא רֹאשׁ שֶׁהוּא רֹאשׁ אֶחָד שֶׁל הַמֶּלֶךְ, מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁנָה, מִשּׁוּם זֶה, כָּל בָּאֵי עוֹלָם יַעֲבְרוּ לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי וְכוּ', כִּי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שׁוֹרֶה יִצְחָק. וּבַחַג נִדּוֹנִים עַל הַמַּיִם: זֶהוּ הַתְחָלָה הַיָּמִין שֶׁל הַמֶּלֶךְ, כִּי בַּחַג נֶאֱמַר, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. וְעַל כֵּן שִׂמְחַת הַמַּיִם נִמְצָא בַּכֹּל, בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַסְּכִים מַיִם וְשׁוֹאֲבִים אוֹתָם, כִּי מַיִם הֵם יְדוּעִים, וְעַל זֶה בְּאַרְבַּע פְּרָקִים אֵלּוּ הַכֹּל נִמְצָא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים בַּדְּבָרִים, הַכֹּל נִמְצָא בְּאֵלּוּ אַרְבַּע פְּרָקִים: אַבְרָהָם, יִצְחָק, יַעֲקֹב, וְדָוִד הַמֶּלֶךְ, הָעוֹלָם נִדּוֹן, וּבְאַרְבַּע פְּרָקִים בְּנֵי אָדָם נִדּוֹנִים, הַיָּמִים, נִמְצָאִים בָּעוֹלָם. וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הַסְּפָרִים פְּתוּחִים, וְהַמַּעֲשִׂים, שֶׁל בְּנֵי אָדָם, כְּתוּבִים, וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ, וְאֵין מִי שֶׁיַּטֶּה אָזְנָיו, וְהַתּוֹרָה מְעִידָה בְּכָל יוֹם, מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ. וְאֵין מִי שֶׁיִּשְׁמַע לְקוֹלָהּ. לָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם קָם בַּבֹּקֶר, עֵדִים עוֹמְדִים לְנֶגְדוֹ וּמֵעִידִים עָלָיו, וְהוּא אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ, וְהַנְּשָׁמָה מֵעִידָה עָלָיו בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, אִם שׁוֹמֵעַ, טוֹב. וְאִם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, הֲרֵי הַסְּפָרִים פְּתוּחִים וְהַמַּעֲשִׂים נִכְתָּבִים. אָמַר רַבִּי חִיָּא, אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים, שֶׁאֵינָם מִתְיָרְאִים מִפְּנֵי הַדִּין לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְצַדִּיקִים כַּכְּפִיר יִבְטָח. וְכָתוּב, צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה

א. נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְסָפֵק יֵשׁ בַּדָּבָר אִם הֵן חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהּ זְמַן אוֹ אֵינָם חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה לְפִיכָךְ אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַגְּדוֹלִים יְדֵי חוֹבָתָן אֲבָל הַקְּטַנִּים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת: ב. שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ פַּת כְּאֶחָד חַיָּבִים לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן קדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְאֵי זוֹ הִיא בִּרְכַּת הַזִּמּוּן אִם הָיוּ הָאוֹכְלִים מִשְּׁלשָׁה עַד עֲשָׂרָה מְבָרֵךְ אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְהַכֹּל עוֹנִין בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. וְהוּא חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ שֶׁאָכלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. ג. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ עַד שֶׁגּוֹמֵר אַרְבַּע בְּרָכוֹת וְהֵן עוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה:

מוסר

ספר חסידים סימן רלג רלג

כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ''ד) וַיַּעֲנוּ כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֵּר ה' נַעֲשֶׂה. אִלּוּ הָיָה אֶחָד מוֹחֶה לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה שֶׁעֲרֵבִים זֶה בָּזֶה לְכָךְ רָאַתָה שִׁפְחָה בְּאוֹר שְׁכִינָה בְּיָם וּבְמַתַּן תּוֹרָה מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל לְכָךְ נֶאֱמַר וְנִזְכֶּה כֻּלָּנוּ בִּמְהֵרָה לְאוֹרוֹ וְהִילְכָּךְ אוֹמְרִים בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ. וּכְתִיב (ישעיה מ) וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִי ה' דִּבֵּר: מַעֲשֵׂה בְּאֶחָד שֶׁחָלָה, בָּא הָרוֹפֵא אֶצְלוֹ לְרַפְּאוֹתוֹ אָמַר לוֹ: אִם תִּשְׁתֶּה מַיִם תִּהְיֶה בְּסַכָּנָה וְאִם תֹּאכַל מַאֲכָל פְּלוֹנִי תִּהְיֶה בְּסַכָּנָה בְּנַפְשְׁךָ. וְאָמָר לִבְנוֹ תֵּן לִי מַיִם וְאוֹתוֹ מַאֲכָל פְּלוֹנִי וְאִם לָאו לֹא אֶמְחֹל לְךָ לֹא בָּעוֹלָם הַזֶה וְלֹא לָעוֹלָם הַבָּא. אָמְרוּ לוֹ הַקָּהָל: אַל תְּהִי חוֹשֵׁשׁ בִּדְבָרָיו אַל יִתְּנוּ לְגוֹסֵס לֶאֱכֹל כִּי אֵינוֹ יָכוֹל לִבְלֹעַ אֲבָל נוֹתְנִין בְּפִיו מַיִם שֶׁמּוֹצְצִין מִן שַׁלְוִויָּה שֶׁל בג''א שג''א בְּלַעַ''ז וְיִכְתְּשׁוּהוּ וְיָמֹצוּ הַמָּרָק מִמֶּנּוּ וְנוֹתֵן בְּפִיו שֶׁיּוּכַל לְדַבֵּר. וְאֵין צוֹעֲקִין עָלָיו בִּשְׁעַת יְצִיאַת הַנְּשָׁמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּחֲזֹר הַנְּשָׁמָה וְיִסְבֹּל יִסּוּרִים קָשִׁים. עֵת לָמוּת לָמָּה הֻצְרַךְ קֹהֶלֶת לוֹמַר כֵּןִ אֶלָּא כְּשֶׁאָדָם גּוֹסֵס כְּשֶׁנֶּפֶשׁ אָדָם יוֹצְאָה אֵין צוֹעֲקִים עָלָיו שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ כִּי אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת כִּי אִם מְעַט יָמִים וְאוֹתָן יָמִים יִסְבֹּל יִסּוּרִין וְכֵן לָמָּה לֹא יֹאמַר עֵת לִחְיוֹת לְפִי שֶׁאֵין זֶה תָּלוּי בָּאָדָם כִּי אֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת:

כי תבוא יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) שלישי הַיּוֹם הַזֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַֽחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָֽׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשֶֽׁךָ: יוֹמָא הָדֵין יְיָ אֱלָהָךְ מְפַקְדָךְ לְמֶעְבַּד יָת קְיָמַיָא הָאִלֵין וְיָת דִינַיָא וְתִטַר וְתַעְבֵּד יָתְהוֹן בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ:

רש''י היום הזה ה' אלהיך מצוך. בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם: ושמרת ועשית אותם. בת קול מברכתו הבאת בכורים היום, תשנה לשנה הבאה:

(יז) אֶת יְהֹוָה הֶֽאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵֽאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלֽוֹ: יָת יְיָ חֲטַּבְתָּ יוֹמָא דֵין לְמֶהֱוֵי לָךְ לֶאֱלָהּ וְלִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַר קְיָמוֹהִי וּפִקוּדוֹהִי וְדִינוֹהִי וּלְקַבָּלָא לְמֵימְרֵהּ:

רש''י האמרת. והאמירך (פסוק יח) אין להם עד מוכיח במקרא. ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה. הבדלתי לך מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגלה. ומצאתי להם עד, והוא לשון תפארת, כמו (תהלים צ''ד) יתאמרו כל פועלי און:

(יח) וַֽיהֹוָה הֶֽאֱמִֽירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָֽיו: וַיְיָ חָטְבָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וּלְמִטַר כָּל פִּקוּדוֹהִי:

רש''י כאשר דבר לך. (שמות יט, ה) והייתם לי סגלה:

(יט) וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִֽהְיֹֽתְךָ עַם קָדשׁ לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֵּֽר: (פ) וּלְמִתְּנָךְ עִלָאָה עַל כָּל עַמְמַיָא דִי עֲבַד לְתֻשְׁבָּחָא וּלְשׁוּם וְלִרְבוּ וּלְמֶהֱוָךְ עַם קַדִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כְּמָא דִי מַלִיל:

רש''י ולהיתך עם קדש וגו' כאשר דבר. (ויקרא כ, כו) והייתם לי קדושים:

כז (א) רביעי וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּֽוֹם: וּפַקִיד מֹשֶׁה וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל יָת עַמָא לְמֵימָר טַר יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין:

רש''י שמר את כל המצוה. לשון הוה גרדנ''ט בלע''ז (בעאבאכטענד) :

(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּֽעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַֽהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּֽׂיד: וִיהֵי בְּיוֹמָא דִי תַעְבְּרוּן יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וּתְקִים לָךְ אַבְנִין רַבְרְבִין וּתְסוּד יָתְהוֹן בְּסִידָא:

רש''י והקמת לך. בירדן ואחר כך תוציא משם אחרות ותבנה מהן מזבח בהר עיבל. נמצאת אתה אומר, שלשה מיני אבנים היו, שנים עשר בירדן, וכנגדן בגלגל, וכנגדן בהר עיבל, כדאיתא במסכת סוטה (ל''ה) :

נביאים - ישעיה - פרק ס

(טז) וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב: וְתִשְּׂבְּעִין נִכְסֵי עַמְמַיָּא וּבְבִזַּת מַלְכִין תִּתְפַּנְּקִין וְתֵדְעִין אֲרֵי אֲנָא יְיָ פַּרְקִיךְ וּמְשֵׁזְבִיךְ תַּקִּיפָא דְּיַעֲקֹב :

רש''י ושד מלכים . ל' שדים ותינקי יורה עליו :

(יז) תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה: חֲלָף נְחָשָׁא דִּבַזוּ מִנִּיךְ יְרוּשְׁלֵם אַיְתִי דַּהֲבָא וַחֲלַף פַּרְזְלָא אַיְתֵי כַּסְפָּא וַחֲלַף אָעַיָּא נְחָשָׁא וַחֲלַף אַבְנַיָּא פַּרְסְלָא וְאַשַׁוֵּי פַּרְנָסָךְ שְׁלַם וְשִׁלְטוֹנִיךְ בְּזָכוּ :

רש''י תחת הנחשת . שנטלו ממך : ושמתי פקודתך שלום . ואשוי פרנסך שלם ושלטוניך בזכו : פקודתך . פקידים שלך , ורבותינו אמרו הפקודות שבאו עליך בגלותך והנוגשים שדחקוך יהיו לך לשלום ולצדקה :

(יח) לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה: לָא יִשְׁתְמַע עוֹד חַטְפָא בְּאַרְעִיךְ בִּזָּה וּתְבִירָא בִּתְחוּמִיךְ וִיעַרְעוּן פּוּרְקַן עַל שׁוּרָךְ וֻעַל תַּרְעָךְ יְהוֹן מְשַׁבְּחִין : (יט) לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ יְהוָה לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ: לָא תִּצְטָרְכִין עוֹד לְנֵהוֹר שִׁמְשָׁא בִּימָמָא וְאַף לָא לְזֵהוּר סִיהֲרָא בְּלֵילְיָא וִיהֵי לִיךְ יְיָ לְנֵהוֹר עֲלָם וֵאלָהָךְ לְתוּשְׁבַּחְתִּיךְ :

רש''י לא יהיה לך עוד . לא תצטרכי לאור השמש :

(כ) לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְהוָה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ: לָא תְבַטֵּל עוֹד מַלְכוּתִיךְ וִיקָרִיךְ לָא יֶעְדֵי אֲרֵי יְיָ יְהֵי לִיךְ לְנֵהוֹר עֲלָם וְיִשְׁלְמוּן יוֹמֵי אֶבְלִיךְ :

רש''י לא יאסף . לשון אספו נגהם ( יואל ב ) הכניסו אורם :

(כא) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר (מטעו) מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: וְעַמִּיךְ כּוּלְהוֹן זַכָּאִין לְעָלַם יַחְסְנוּן אַרְעָא נִצְבָא דְּחֶדְוָתִי עוֹבַד גְּבוּרְתִּי לְאִשְׁתַּבָּחָא :

רש''י להתפאר . שאהיה מתפאר בם פורוונטי''ר בלע''ז :

כתובים - תהילים - פרק צה

(ח) אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר: לָא תַקְשׁוּן לִבְּכוֹן הֵיךְ בְּמַצוּתָא הֵיךְ יוֹמָא דְנַסֵיתוּן אֱלָהָא בְּמַדְבְּרָא : (ט) אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי: דִי נַסִיאוּ יְתִי אֲבָהַתְכוֹן בַּחֲנוּ יָתִי לְחוֹד חֲמוֹן עוֹבָדָי :

רש''י בחנוני . חנם : גם ראו פעלי . במצרים :

(י) אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי: אַרְבְּעִין שְׁנִין מְאַסֵית בְּדָרָא בְּמַדְבְּרָא וַאֲמַרֵית עַמָא דְטַעְוָתָא בְלִבְּהוֹן הִנוּן וְאִנוּן לָא יָדְעוּ אָרְחִי :

רש''י ארבעים שנה . קטתי בהם , רבתי עמהם לשון נקטה נפשי בחיי ( איוב י ) נלחמתי בם ארבעים שנה להמיתם במדבר כי אמרתי תועי לבב הם :

(יא) אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי: דְקַיְמֵית בִּתְקוֹף רוּגְזִי אִם יַעֲלוּן לְנִיחַ בֵּית מַקְדְשִׁי :

רש''י אל מנוחתי . לארץ ישראל ולירושלים אשר קראתים מנוחה שנאמר ( לקמן קלב ) זאת מנוחתי עדי עד :

צו (א) שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַיהוָה כָּל הָאָרֶץ: שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ תּוּשְׁבַּחְתָּא חֲדַתָּא שַׁבַּחוּ אֲנְגְלֵי מְרוֹמָא שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ כָּל צַדִיקֵי אַרְעָא :

רש''י שיר חדש . מזמור זה על העתיד וסופו מוכיח כי בא לשפוט את הארץ , בכל מקום שיר חדש על העתיד :

(ב) שִׁירוּ לַיהוָה בָּרְכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ: שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ בָּרִיכוּ שְׁמֵיהּ בַּשַּׂרוּן מִיוֹמָא לְיוֹמָא פּורְקָנֵיהּ :

משנה שבועות פרק ו

א. שְׁבוּעת הַדַּיָּנִין, הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף וְהַהוֹדָאָה בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, פָּטוּר. כֵּיצַד, שְׁתֵּי כֶסֶף לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, פָּטוּר. שְׁתֵּי כֶסֶף ופְרוּטָה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, חַיָּב. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי, פָּטוּר. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר, חַיָּב. מָנֶה לְאַבָּא בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמֵשִׁיב אֲבֵדָה:

ברטנורה   (א) שבועת הדיינין. השבועה שהדיינים משביעים ע''י הודאה במקצת הטענה צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף. שהוא שליש דינר שהדינר שש מעות והוא משקל צ''ו שעורו' בינוניות נמצאו שתי מעות משקל ל''ב שעורות: וההודאה. שמחייבתו לישבע לא תהא פחות משוה פרוטה. שאם היה מה שכפר לו פחות משתי כסף, או מה שהודה פחות משוה פרוטה. אינו חייב שבועה דאורייתא נקיט חפצא בידי' כגון ספר תורה. או תפילין כשנשבע. והמחוייב שבועת היסת לא נקט הנשבע חפצא בידיה. אלא חזן הכנסת או המשביע נקיט חפצא בידיה בשעה שחבירו נשבע לו. ושלשה מיני שבועות הן דאורייתא ולא יותר. המודה במקצת הטענה. ומי שעד אחד מעיד כנגדו שהוא נשבע להכחיש העד ושבועת השומרים. וכל שאר שבועות הנזכרים במשנה. הם בתקנת חכמים. והם כעין של תורה בנקיטת חפץ. ואין הפרש בין שבועה דאורייתא לשבועות הנזכרות במשנה אלא שהמחוייב שבוע' דאורייתא ולא רוצה לישבע בית דין יורדין לנכסיו ונפרעים ממנו משלם. והמחוייב שבועה מדבריהם בתקנת חכמים ולא רוצה לישבע. משמתין אותו עד שיפרע או עד שישבע. ואם עמד בנדויו ל' יום ולא רצה לישבע. ולא לשלם. מכין אותו מכת מרדות ומתירין לו נדויו והולך לו. ואין יורדין לנכסיו: אין לך בידי אלא פרוטה פטור. שאין ההודאה ממין הטענה שזה טענו כסף. וזה הודה לו נחושת ודוקא שלא טענו אלא משקל שתי מעות כסף או יותר. אבל אם טענו מטבע כסף. וזה הודה לו נחושת ודוקא שלא טענו אלא משקל שתי מעות כסף או יותר. אבל אם טענו מטבע כסף. הרי הודה לו במטבע: שתי כסף ופרוטה. קא סבר טענו חטים ושעורים והודה לו על אחת מהן חייב: מפני שהוא כמשיב אבידה. שהוא פטור משבועה. כדתנן גיטין (דף מח) המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. ודוקא כשאין הבן טוען ודאי מנה לאבי בידך אלא שמא אבל טענו ודאי ואמר הוא לא היה לו אצלי אלא חמשים חייב שבועה דאורייתא דאין זה משיב אבידה:

ב. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אָמַר לוֹ (בִפְנֵי עֵדִים) הֵן. לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי. נְתַתִּיו לָךְ, פָּטוּר. אֵין לְךָ בְיָדִי, חַיָּב. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אָמַר לוֹ הֵן, אַל תְּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בְעֵדִים. לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי. נְתַתִּיו לָךָ, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁצָרִיךְ לִתְּנוֹ (לוֹ) בְעֵדִים:

ברטנורה   (ב) מנה לי בידך. ואמר לו הן ובפני עדים. וכגון שאמ' אתם עידי דשוב אינו יכול לטעון משטה הייתי בך: פטור. משבועה דאורייתא אבל משביעין אותו היסת: אין לך בידי. לא היו דברים מעולם: חייב. לשלם. ואינו נאמן בשבועה שהרי הוחזק כפרן והוא שכפר בבית דין אבל שלא בבית דין לא הוחזק כפרן:

ג. לִטְרָא זָהָב יֵשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לִטְרָא כֶסֶף, פָּטוּר. דִּינַר זָהָב יֵשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא דִּינַר כֶּסֶף וּטְרִיסִית וּפֻנְדְּיוֹן וּפְרוּטָה, חַיָּב, שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אֶחָת. כּוֹר תְּבוּאָה יֵשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית, פָּטוּר. כּוֹר פֵּרוֹת יֵשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית, חַיָּב, שֶׁהַקִּטְנִית בִּכְלָל פֵּרוֹת. טְעָנוֹ חִטִּין, וְהוֹדָה לוֹ בִשְׂעוֹרִים, פָּטוּר. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּב. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵרוֹ בְּכַדֵּי שֶׁמֶן וְהוֹדָה לוֹ בְקַנְקַנִּים, אַדְמוֹן אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוֹדָה לוֹ מִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה, יִשָּׁבַע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. טְעָנוֹ כֵלִים וְקַרְקָעוֹת, וְהוֹדָה בַכֵּלִים וְכָפַר בַקַּרְקָעוֹת, בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים, פָּטוּר. הוֹדָה בְמִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת, פָּטוּר. בְּמִקְצָת הַכֵּלִים, חַיָּב, שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶן:

ברטנורה   (ג) אלא לטרא כסף פטור. שאין כאן הודאה ממין הטענה: לתך. חצי כור ט''ו סאין: כדי שמן. כדים מלאים שמן: והודה לו בקנקנים. כדים רקים בלא שמן: הואיל והודה במקצת הטענה. דהוה ליה כמו טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן והלכה כאדמון. אבל אין הלכה כרבן גמליאל דמחייב בטענו חטין והודה לו בשעורים: פטור. משבועה דאורייתא. לא על הקרקעות ולא על הכלים. שאין הודאת קרקעות מביאתו לידי שבועה. שאין דין שבועה בקרקעות: הודה במקצת כלים. דאיכא הודאה וכפירה בלאו קרקעות. חייב לישבע אף על הקרקעות על ידי גלגול שבועה: זוקקין. גוררין:

ד. אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן, אֲבָל נִשְׁבָּעִים לַקָּטָן וְלַהֶקְדֵּשׁ:

ברטנורה   (ד) אין נשבעין על טענת חרש. כגון שטענו חרש ברמיזה. דחרש שאמרו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר: וטענת קטן. כגון שטוענו קטן. דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו ואין בנתינת קטן כלום. [והחרש] והשוטה כקטן הוא. ודוקא שבועה דאורייתא. הוא שאין נשבעין על טענת קטן. אבל שבועת היסת חייבין לישבע על טענתו: אבל נשבעין לקטן ולהקדש. הבא ליפרע מנכסי קטן לא יפרע אלא בשבועה וכן המקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב. ובא ב''ח ליפרע מן הנכסים של הקדש צריך שבועה:

ה. וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶם, הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. אֵין בָּהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלֹא תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע. נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדָשִׁים שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, אֵין נִשְׁבָּעִים עֲלֵיהֶם:

ברטנורה   (ה) העבדים והשטרות והקרקעות וכו'. דכתיב (שמות כב) על כל דבר פשע. כלל על שור על חמור על שה על שלמה. פרט. על כל אבדה. חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש. דבר המיטלטל וגופו ממון. אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינן מטלטלין. יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות שאף על פי שהם מטלטלין אין גופן ממון. שכל אלו אין נשבעין עליהן. והקדש אין נשבעין עליו דכתיב (שם) כי יתן איש אל רעהו. ולא של הקדש: אין בהם תשלומי כפל. דבהני דוקא דמרבינן כעין הפרט דכתיב באותה הפרשה ישלם שנים: ולא תשלומי ארבעה וחמשה. דכל היכא דליכא כפל אינו משלם ד' וה'. דכיון דליכא כפל הוו להו תשלומי ג' וד' ותשלומי ד' וה' אמר רחמנא. ולא תשלומי ג' וד': שומר חנם אינו נשבע. שומר חנם אין לו עליו אלא שבועה. דכתיב (שם) ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו. ואותה הפרשה בשומר חנם נאמר'. ועל העבדים ועל הקרקעות ועל השטרות אינו נשבע. דילפינן לה מדכתיב כי יתן איש אל רעהו. כלל. כסף או כלים פרט. לשמור. חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפור' דבר המיטלטל וגופו ממון. אבל כל וכו' יצאו קרקעות דלאו מיטלטלים וכו'. וכל הני דאמרינן בהו אינו נשבע. דוקא שבועה דאורייתא. אבל שבועת היסת לעולם חייבין לישבע: נושא שכר אינו משלם. גניבה ואבדה הכתוב בו לחיוב. דכתיב (שם) אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו ועבדים וקרקעות ושטרות אינו משלם. דכתיב בשומר שכר (שם) כי יתן איש אל רעהו. כלל. (חמור או שור או שה וכל בהמה פרט. לשמו' חזר וכלל וכו') כדאמרינן לעיל. רעהו כתיב בשומר חנם ובשומר שכר דמשמע רעהו ולא הקדש. ושואל. ושוכר. לא הוזכרו כאן למעוטי בהו עבדים וקרקעות ושטרות והקדשות. דלא שייך שאלה בקרקעות ולא בשטרות על הרוב וכל שכן שכירות שאינו שייך בשטרות וכן לא שייך שאלה ושכירות בהקד'. שאסור להשאיל ולהשכיר ההקדשות:

ו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע וְאֵינָן כַּקַּרְקַע, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד, עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב שְׁבוּעָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע. אֵין נִשְׁבָּעִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבַּמִּדָּה וְשֶׁבַּמִּשְׁקָל וְשֶׁבַּמִּנְיָן. כֵּיצַד, בַּיִת מָלֵא מָסַרְתִּי לְךָ וְכִיס מָלֵא מָסַרְתִּי לָךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אֶלָּא מַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל, פָּטוּר. זֶה אוֹמֵר עַד הַזִּיז וְזֶה אוֹמֵר עַד הַחַלּוֹן, חַיָּב:

ברטנורה   (ו) ר' מאיר אומר יש דברים שהם בקרקע. ענבים העומדים ליבצר הוא דאיכא בין חכמים לרבי מאיר. דרבי מאיר סבר ענבים העומדים ליבצר כבצורות דמיין. וחכמים סברי לאו כבצורות דמיין. והלכה כחכמים. ודוקא בדין שומרים אבל גבי מקח וממכר ואונאה ומוד' במקצת הטענה בכל הני קיימא לן דדבר העומד ליבצר כבצור דמו. וכן הלכה: עד הזיז. קורה של עלייה הבולטת מתוך הבית וכללא דמלתא לעולם אינו חייב שבועה דאורייתא עד שיטעננו דבר שבמדה או שבמשקל או שבמנין. ויודה לו במקצת המדה. או במקצת המשקל. או במקצת המנין:

ז. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, אָמַר לוֹ סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, פָּטוּר. סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁלשָׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, חַיָּב. סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, פָּטוּר. סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וָחֲמִשָּׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, חַיָּב. וּמִי נִשְׁבָּע, מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן:

ברטנורה   (ז) המלוה את חברו על המשכון. נעשה עליו שומר שכר לא שנא משכנו בשעת הלואתו. לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו. ואם אבד או נגנב והיה המשכון כנגד החוב יצא משכונו בחובו. ואין להם זה על זה כלום. ואם החוב יתר על המשכון משלם לוה למלוה מה שהיה החוב יותר. ואם המשכון יותר על החוב משלם מלוה ללוה. ואם נאבד באונס ששומר שכר פטור. גם המלוה פטור. ונשבע שבאונס נאבד. וגובה חובו כולו: שקל. חצי סלע: לא כי. לא כן היה אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה: חייב. שהרי הוא הודה במקצת הטענה שהסלע שוה ארבעה דינרין. וכיון שהלוה חייב לישבע כמה היה שוה המשכון שלו. והמלוה חייב לישבע על המשכון שאינו ברשותו ואף על פי שמשלם דמיו. משום דחיישינן שמא עיניו נתן בו. בית דין משביעין את המלוה תחלה שאין המשכון ברשותו. ואחר כך משביעין את הלוה כמה היה שוה. שמא ישבע הלוה תחלה ולא דקדק בשומא. ויוציא המלוה את המשכון ויפסלנו לעדות ולשבועה והא דתנינן בסיפא מי נשבע. מי נשבע תחלה קאמר: מי שהפקדון אצלו. המלוה שהיה המשכון אצלו נשבע שאין המשכון ברשותו:

גמרא שבועות דף לח ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין אַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה. אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעְזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֵן וְנַקֵּה. וְכָאן נֶאֱמַר לֹא יְנַקֶּה. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ. וְאֵין בְּשָׂרוֹ אֶלָּא קְרוֹבוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח) וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד) אָלֹה וְכַחֵשׁ וְאֵימָא עַד דְּעָבִיד לְהוּ לְכוּלְהוּ לֹא סַלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב (ירמיה כג) מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ. וּכְתִיב (הושע ד) עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאוּמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָהּ. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דּוֹרוֹת וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַלְתַּר שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ה) הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְגוֹמֵר. וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו הוֹצֵאתִיהָ לְאַלְתַּר וּבָאָה אֶל הַגַּנָּב, זֶה הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵין לוֹ מָמוֹן אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְטוֹעֲנוֹ וּמַשְׁבִּיעוֹ וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר כְּמַשְׁמָעוֹ וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכַלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו. הָא לָמַדְתָּ דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלֶּה אוֹתָן אִם אָמַר אֵינִי נִשְׁבַּע, פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם אָמַר הֲרֵינִי נִשְׁבַּע, הָעוֹמְדִים שָׁם אוֹמְרִים סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְגוֹמֵר. וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתָּךְ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתָךְ אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמשֶה רַבֵּינוּ כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶן: דְּעוּ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעְתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם וְגוֹמֵר כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְגוֹמֵר:

רש''י בלשונה. בכל לשון שהוא מבין בו: שכל העולם נזדעזע. לקמיה בעי ליה: את פיך. שבועת שקר: לחטיא את בשרך. את קרוביו: פוטרין אותו מיד. ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו ועל כך ישלם מי שקבל עליו בב''ד: הרשעים. מפרש לקמיה: אלא על דעתנו. הא פרישנא טעמא משום קניא דרבא בפרק שלישי: לא אתכם. כלומר לא כשאתכם במחשבה לבבכם:

זוהר פנחס דף רל''א ע''ב

בְּיוֹמֵי דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מְתַקְּנִין בֵּי דִּינָא כֻּרְסַיָּא לְמַלְכָּא לְמֵידָן כָּל עָלְמָא וְיִשְׂרָאֵל עָאלִין בְּקַדְּמִיתָא בְּדִינָא קַמֵּיהּ דְּלֵיפוּשׁ רַחֲמֵי (ס''א קַמֵּי דְּלֵיפוּשׁ רֻגְזָא) תְּנָן וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ מַאי הוּא אֶלָּא הַנֵּי תְּרֵין יוֹמִין דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אַמַּאי תְּרֵין יוֹמִין בְּגִין דְּאִנּוּן תְּרֵי בֵּי דִּינָא דְּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא דִּינָא עִלָּאָה דְּאִיהוּ קַשְׁיָא דִּינָא תַּתָּאָה דְּאִיהוּ רַפְיָא וְתַרְוַיְהוּ מִשְׁתַּכְּחֵי וְעַל דָּא לָא יַדְּעֵי הַנֵּי בַּבְלָאֵי רָזָא דִּיבָבָא וְיַלְלוּתָא וְלָא יַדְּעֵי דְּתַרְוַיְהוּ אִצְטְרִיכוּ יַלְלוּתָא דְּאִיהוּ דִּינָא תַּקִּיפָא. תְּלָת דִּינִין דְּאִיהוּ דִּינָא רַפְיָא גְּנוּחֵי גְּנָח רַפְיָא אִנּוּן לָא יָדְעֵי וְעָבְדִין תַּרְוַיְהוּ וַאֲנָן יַדְעֵינָן וַעֲבְדֵינָן תַּרְוַיְהוּ (ס''א וְעַל דָּא רָזָא דִּיבָבָא וִילָלָא וְתַרְוַיְהוּ אִצְטְרִיכוּ הַנֵּי בַּבְלָאֵי אִנּוּן לָא יָדְעֵי וְעָבְדִין תַּרְוַיְהוּ) וְכֹלָּא נָפְקִין לְאֹרַח קְשׁוֹט. פָּתַח וְאָמַר (תהלים פ''א) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר מַאי בַּחֹדֶשׁ דָּא בֵּי דִּינָא רַפְיָא דְּאִקְּרֵי חֹדֶשׁ בַּכֶּסֶה (כֵּס דְּעָלְמָא עִלָּאָה כֵּ''ס ה' דָּא פַּחַד יִצְחָק דְּאִיהוּ כֵּס לְמַלְכָּא עִלָּאָה. תּוּ בַּכֶּסֶה) דָּא דִּינָא קַשְׁיָא פַּחַד יִצְחָק דִּינָא דְּאִתְכַּסֵי תָּדִיר דְּלָאו אִיהוּ דִּינָא בְּאִתְגַלְיָא. כִּי חֹק דָּא דִּינָא רַפְיָא וּמִשְׁפָּט דָּא דִּינָא (קַשְׁיָא) בְּרַחֲמֵי וְתַרְוַיְהוּ אִנּוּן כַּחֲדָא בְּגִין כָּךְ תְּרֵין יוֹמִין וְתַרְוַיְהוּ בְּרָזָא חָדָא. אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹמֵר לָא כְּתִיב שׁוֹמְעֵי אוֹ תּוֹקְעֵי תְּרוּעָה אֶלָּא יוֹדְעֵי תְּרוּעָה בְּגִין (ס''א כְּגוֹן) חַכִּימִין דְּדַיְּרִין בַּאֲוִירָא דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא אִנּוּן יוֹדְעֵי תְּרוּעָה רָזָא דִּתְרוּעָה כְּמָה דִּכְתִיב (שם ב') תְּרוֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל מַאן עַמָּא כְּיִשְׂרָאֵל דְּיָדְעִין רָזִין עִלָּאִין דְּמָארֵיהוֹן לְמֵיעָל קַמֵּיהּ וּלְאִתְקַשָּׁרָא בֵּיהּ וְכָל אִנּוּן דְּיָדְעֵי רָזָא דִּתְרוּעָה יִתְקָרְבוּן לְמֵיהָךְ בְּאוֹר פָּנָיו דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְדָא אוֹר קַדְּמָאָה דְּגָנִיז קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַצַדִּיקַיָּא וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְדָּע לָהּ:

תרגום הזוהר בַּיָּמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הַבֵּית דִּין מְתַקְּנִים כִּסֵּא אֶל הַמֶּלֶךְ לָדוּן כָּל הָעוֹלָם, וְיִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים תְּחִלָּה לָדוּן לְפָנָיו, כְּדֵי שֶׁיִּתְרַבֶּה הָרַחֲמִים. תְּנָן וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. מַהוּ יוֹם בְּיוֹמוֹ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אֵלּוּ הֵם שְׁנֵי יָמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְלָמָּה הֵם שְׁנֵי יָמִים. מִשּׁוּם שֶׁהֵם שְׁנֵי בָּתֵּי דִּין הַמִּתְחַבְּרִים יַחַד. דִּין עֶלְיוֹן שֶׁהוּא קָשֶׁה בְּדִין תַּחְתּוֹן שֶׁהוּא רָפֶה. וּשְׁנֵיהֶם נִמְצָאִים. וְעַל זֶה לֹא יָדְעוּ הַבַּבְלִים סוֹד הַשְּׁבָרִים וְהַתְּקִיעָה, שֶׁלֹּא יָדְעוּ שֶׁשְּׁנֵיהֶם צְרִיכִים, הַתְּרוּעָה הִיא דִּין קָשֶׁה. שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים הֵם דִּין רָפֶה. וְעַל כֵּן דּוֹמֶה לְמִי שֶׁגּוֹנֵחַ מִלִּבּוֹ, שֶׁהוּא רָפֶה. הֵם הַבַּבְלִים לֹא יָדְעוּ אֵיזֶה מִשְּׁנֵיהֶם צְרִיכִים, וְעַל כֵּן עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם. וְאָנוּ יוֹדְעִים אֶת שְׁנֵיהֶם, שֶׁשְּׁנֵיהֶם צְרִיכִים וְעוֹשִׂים אֶת שְׁנֵיהֶם. וְהַכֹּל יוֹצֵא לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת. פָּתַח וְאָמַר, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה וְגוֹ'. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, מַהוּ בַּחֹדֶשׁ. וּמֵשִׁיב, זֶה הוּא דִּין הָרָפֶה, שֶׁנִּקְרָא חֹדֶשׁ. בַּכֶּסֶה, זֶה הוּא דִּין קָשֶׁה הַמְּכוּנֶה פַּחַד יִצְחָק. דִּין שֶׁהוּא מְכוּסֶה תָּמִיד שֶׁאֵינוֹ דִּין בַּגָּלוּי. כִּי חֹק, הוּא דִּין רָפֶה וּמִשְׁפָּט, הוּא דִּין כָּלוּל בְּרַחֲמִים. וּשְׁנֵיהֶם הֵם יַחַד, וּמִשּׁוּם זֶה יֵשׁ שְׁנֵי יָמִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּשְׁנֵיהֶם הֵם בְּסוֹד אֶחָד. אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹ': לֹא כָּתוּב שׁוֹמְעֵי, אוֹ תּוֹקְעֵי תְּרוּעָה, אֶלָּא יוֹדְעֵי תְרוּעָה. הוּא מִשּׁוּם שֶׁרַק הַחֲכָמִים הַיּוֹשְׁבִים בַּאֲוִיר אֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הֵם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה. סוֹד הַתְּרוּעָה, הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, תְּרוֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל. מִי עַם כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹדְעִים סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁל רִבּוֹנָם, לִכָּנֵס לְפָנָיו וּלְהִתְקַשֵּׁר בּוֹ. וְכָל אֵלּוּ הַיּוֹדְעִים סוֹד הַתְּרוּעָה, יִתְקָרְבוּ לָלֶכֶת בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁזֶּה הוּא אוֹר הָרִאשׁוֹן שֶׁגָּנַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַדִּיקִים. וְעַל כֵּן צְרִיכִים לָדַעַת אוֹתָהּ. אֶת הַתְּרוּעָה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ד

א. הָיוּ הָאוֹכְלִין מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה מְזַמְּנִין בְּשֵׁם כֵּיצַד הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְהֵן עוֹנִין בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ וּמַתְחִיל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן: ב. הַסּוֹעֵד בְּבֵית חֲתָנִים מִשֶּׁיַּתְחִילוּ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי סְעֻדַּת נִשּׂוּאִין וְלַהֲכִינָהּ עַד שְׁלשִים יוֹם אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מְבָרֵךְ נְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵם עוֹנִים בָּרוּךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְכוּ' וְאִם הָיוּ עֲשָׂרָה מְבָרֵךְ נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה וְכוּ'. וְכֵן סְעֻדָּה שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ:

מוסר

שערי תשובה דף כח עג

כַּת לֵצִים אִישׁ לָשׁוֹן הַנּוֹתֵן דֹּפִי בִּבְנֵי אָדָם כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נ) תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְּדַבֵּר בְּבֶן אִמֶּךָ תִּתֵּן דֹּפִי. וְנִקְרָא לֵץ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא) זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן פֵּרוּשׁ שְׁתֵּי הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת שֶׁהֵם הַזָּדוֹן וְהַגַּאֲוָה נִקְבְּצוּ וְנִתְחַבְּרוּ בָּאָדָם הַלֵּץ כִּי מִבְּלִי הֱיוֹת לוֹ תּוֹעֶלֶת בְּדָבָר הוּא גּוֹרֵם נֶזֶק עָצוּם לַחֲבֵרָיו אֲשֶׁר יַבְאִישׁ אֶת רֵיחָם בְּעֵינֵי הָאָדָם וְזֶה תַּכְלִית הַזָּדוֹן יוֹתֵר מִן הַגּוֹזֵל וְהַחוֹמֵס שֶׁעוֹשֶׂה לְהַרְבּוֹת לוֹ מָמוֹן וְגַם הוּא יָהִיר כִּי הַשָּׁפָל וְהַנִּכְנַע כַּאֲשֶׁר יַכִּיר מִגְרַעַת עַצְמוֹ וּמוּמָיו לֹא יִתְלוֹצֵץ עַל בְּנֵי אָדָם. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: לְעָתִיד לָבֹא מִתְקַבְּצוֹת חַיּוֹת אֵצֶל הַנָּחָשׁ וְאוֹמְרוֹת לוֹ: אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל וְאַתָּה מַה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ. אוֹמֵר לָהֶם: וּמַה יִּתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י) אִם יִשּׁוֹךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן. וְזֶה הַחֵלֶק גַּם הוּא מֵחֶלְקֵי כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע:

כי תבוא יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ג) וְכָֽתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵֽי אֲבֹתֶיךָ לָֽךְ: וְתִכְתּוֹב עֲלֵיהוֹן יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא בְּמֶעְבְּרָךְ בְּדִיל דִי תֵעוּל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ: (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָֽאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּֽׂיד: וִיהֵי בְּמֵעֲבָרְכוֹן יָת יַרְדְנָא תְּקִימוּן יָת אַבְנַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין בְּטּוּרָא דְעֵיבָל וּתְסוּד יָתְהוֹן בְּסִידָא: (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹֽא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶֽל: וְתִבְנֵי תַמָן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מַדְבַּח אַבְנִין לָא תְרִים עֲלֵיהוֹן פַּרְזְלָא: (ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַֽעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: אַבְנִין שָׁלְמִין תִּבְנֵי יָת מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְתַסֵק עֲלוֹהִי עֲלָוָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: (ז) וְזָֽבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: וְתִכּוֹס נִכְסַת קוּדְשִׁין וְתֵיכוּל תַּמָן וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

נביאים - ישעיה - פרק ס

(כב) הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה: (ס) הַזְעֵיר בְּהוֹן יְהֵי לְאַלְפָא וּדְחָלִישׁ לְעַם תַּקִּיף אֲנָא יְיָ בְּזִמְנַהּ אַיְתִינֵהּ :

רש''י בעתה אחישנה . זכו אחישנה לא זכו בעתה :

סא (א) רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ: אָמַר נְבִיָּא רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ אֱלֹהִים עֲלַי חֲלַף דְּרַבֵּי יָתִי יְיָ לְבַשְֹּׁרָא עִנְוָתָנַיָּא שַׁלְחַנִי לְתַקָּפָא לִתְבִירֵי לִבָּא לְמִקְרֵי לדְשָׁבָן חֵירוּ וְלִדְאֲסוּרִין אִתְגְּלוּ לְנֵהוֹר :

רש''י יען משח . אין משיחה זו אלא ל' שררה וגדולה : לקרוא לשבויים דרור . כלומר לבשר להם בשורת הגאולה : פקח קוח . פקח את מלקוחם ושבים והתירם :

(ב) לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוָה וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים: לְמִקְרֵי שְׁנַת רַעֲוָא קֳדָם יְיָ וְיוֹם פּוּרְעֲנוּתָא קֳדָם אֱלָהָנָא לְנַחֲמָא כָּל אֲבֵלַיָּא :

רש''י שנת רצון . שנת פיוס ורצוי :

(ג) לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע יְהוָה לְהִתְפָּאֵר: לְשַׁוָּאָה לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לְמִתַּן לְהוֹן כְּלִיל חֲלַף קְטַם מְשַׁח דְּחֶדְוָה חֲלַף אֶבְלָא רוּחַ מְשַׁבְּחָא חֲלַף רוּחֵיהוֹן דַּהֲוַת עַמְיָא וְיִקְרוּן לְהוֹן רַבְרְבֵי קוּשְׁטָא עַמֵּהּ דַיָי לְאִשְׁתַּבָּחָא :

רש''י אילי הצדק . לשון אילנות כמו ( לעיל ב ) מאילים אשר חמדתם ומטע ה' יורה עליו :

(ד) וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר: וְיִבְנוּן חָרְבַת עֳלָם צַדְיַת קַדְמָאֵי יְקוֹמֵמוּן וִיחַדְּתִין קִרְוִין דַּהֲוָאָה חָרְבַּן צַדְיָא לְדָר וָדָר :

כתובים - תהילים - פרק קט

(יד) יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל יְהוָה וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח: יִדְכַּר עִוְיַת אֲבָהָתוֹי קֳדָם יְיָ וְחוֹבַת אִמֵיהּ לָא תִתְמְחֵי :

רש''י עון אבותיו . עון שהעוה על אבותיו , לאברהם שגרע חמש שנים מחייו ולאביו גרם כהיון עינים : וחטאת אמו . שהשחית רחמה ושגרם להעלים יום קבורתה מן הבריות שלא יקללוה שיצא מכריסה עשו כמו שנאמר ( בראשית ל''ה ) ותמת דבורה מינקת רבקה וגומר אלון בכות בלשון יוני קורין לאחר אלון שאבל אחר היה ליעקב עם של דבורה שמתה אמו והעלימו מיתתה :

(טו) יִהְיוּ נֶגֶד יְהוָה תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם: יֶהֶוְיָן קֳבֵל מֵימְרָא דַיָי תְּדִירָא וִישֵׁיצֵי מֵאַרְעָא דָכְרָנְהוֹן :

רש''י יהיו . העונו' האלה נגד ה' תמיד : ויכרת מארץ זכרם . של עשו ואלופיו :

(טז) יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת: מְטוּל דְלָא אִדְכַּר לְמֶעְבַּד טֵיבוּ וְרָדֵיף גְבַר עַנְיָא וַחֲשִׁיכָא וּמַכִּיךְ לִבָּא לְאִתְקַטָלָא :

רש''י יען אשר לא זכר עשות חסד . לעסוק באבל אביו כמו שעשה יעקב נזיד עדשים לנחם את יצחק שבאותו היום מת אברהם : איש עני . ישראל :

(יז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ: וְרָחֵים לְוָטַיָא וְאַתְיַת לֵיהּ וְלָא אִתְרְעֵי בְּבִרְכְתָא וְאִתְרַחֲקַת מִנֵיהּ :

רש''י ויאהב קללה . קללתו של הקדוש ברוך הוא שכפר בו :

(יח) וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו: וּלְבַשׁ לְוָטָא הֵיךְ לְבוּשָׁא וַעֲלַת הֵיךְ מַיָא בְּגוּשְׁמֵיהּ וְהֵיךְ מִשְׁחָא בְּאֵבָרוֹי :

רש''י וילבש קללה . הכניס עצמו בקללה ונוחה לו פריקת עול הקרבן וברכת כהנים וקללת האומות :

משנה ערכין פרק ב

א. אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶלַע, וְלֹא יֶתֶר עַל חֲמִשִּׁים סָלַע. כֵּיצַד, נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר, אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם. פָּחוּת מִסֶלַע וְהֶעֱשִׁיר, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. הָיָה בְיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אֶחָת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם. אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶלַע, וְלֹא יֶתֶר עַל חֲמִשִּׁים סָלַע. אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָּחוּת מִשִּׁבְעָה, וְלֹא יֶתֶר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר. אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת:

ברטנורה   (א) אין בערכין פחות מסלע. אפילו עני שהעריך ואין ידו משגת, אינו נדון בפחות מסלע, דכתיב (ויקרא כז) וכל ערכך יהיה בשקל הקודש, כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחותים משקל: ולא יותר על חמשים. דזהו גדול שבערכין דכתיבי בפרשה: נתן סלע והעשיר. בן עשרים שערכו חמשים והיה עני ונתן סלע בערכו, דעני נידון בהשגת ידו, והעשיר, פטור: פחות מסלע. נתן פחות מסלע: והעשיר. נותן חמשים. דבנתינה קמייתא לא יצא ידי ערכו ועדיין ערכו עליו: היו בידו חמש סלעים. עני בן עשרים שהעריך עצמו והיו לו חמש סלעים: ר' מאיר אומר אינו נותן אלא אחת. דסבר ר' מאיר או נותן כל החמשים שעליו, או אינו נותן אלא שקל: וחכמים אומרים נותן כל מה שבידו. דקרא דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל, לפחות שבערכין הוא דאתא, שאפילו עני שבעניים לא יתן פחות. ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב, דכתיב (ויקרא כז) על פי אשר תשיג. והלכה כחכמים: אין פתח בטועה פחות משבעה. איידי דאיירי באין בערכין פחות ולא יותר, תני נמי לכל הנך דאית בהו אין פחות ולא יותר: פתח. תחלת נדות. שדין נדה דאורייתא הוא, אם התחילה וראתה היום, מונה ששה והוא. ראתה שנים, מונה חמשה והם. ראתה שלשה, מונה ארבעה והם. [ואפילו] ראתה כל שבעה ופסקה לערב, טובלת ומשמשת. ומיום שביעי ואילך, הוויין ימי זיבה אחד עשר יום, שאם ראתה בהן יום אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת. ואם ראתה בהן שלשה רצופים, הויא זבה גדולה שטעונה שבעה נקיים וקרבן. ואם משכו ימי זיבה חודש או שנה, אינה חוזרת לתחלת נדות עד שתשב שבעה נקיים. וכשישבה שבעה נקיים, וראתה, הויא תחלת נדה ומונה ששה והוא. וחוזרת לענינה ככל המפורש. ואם לא ראתה באותן אחד עשר יום שלשה רצופים, אינה זבה. וכשתראה אחריהן, בין שהיא רואה סמוך בין שהרחיקה ראייתה הויא תחלת נדה. ואפילו תראה שלשה רצופים, אינה מונה אלא ארבעה והם. שאין ימי זוב אלא אותן אחד עשר יום שבין סוף נדות זה לתחילת נדות הבא: אין פתח בטועה פחות משבעה. טועה [שראתה] היום ואינה יודעת אם בימי נדותה עומדת או באותן אחד עשר יום של ימי זוב, אינה חוזרת לפתח נדותה בפחות משבעה נקיים ולא יותר על שבעה עשר נקיים. כיצד, טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי היום, ואינה יודעת אם בימי נדות היא וצריכה למנות ששה והוא, אם באותן אחד עשר יום של ימי זיבה ואינה צריכה לשמור אלא יום כנגד יום, פתחה שבעה עשר, שאם לא תראה עד לאחר שבעה עשר יום לבד מיום זה, חוזרת לפתח נדותה. דאם יום זה שראתה תחלת ימי זיבה הוא, כיון שכלו אחד עשר שלמו ימי זיבה והרחיקה ראייתה שלא ראתה עד לאחר שבעה עשר ותחילת נדה היא. ואפילו אם תאמר שיום זה תחלת נדה הוא, אע''פ כן יצתה מימי הזוב לסוף יום שבעה עשר לבד מיום זה. אבל אם תראה יום שבעה עשר, לא יצאה מן הספק אם יום נדה הוא או יום זיבה הוא, דיש לומר שמא יום זה שראתה תחלת ימי נדה הוה, ויום שבעה עשר שראתה בו, סוף אחד עשר שבין נדה לנדה הוא, או, שמא יום ראשון מימי הזוב [הוה], וכשכלו אחד עשר יצתה מימי הזוב, ויום שבעה עשר שראתה בו תחלת נדה הוא. וכל שכן אם תראה קודם שבעה עשר, שלא יצאה מן הספק. וכל זמן שתהא בספיקה זו, מקולקלת היא, שלעולם נחמיר עליה מספק. שכשתראה יום אחד נאמר תחלת נדה היא וצריכה ששה והוא, וכשתראה שלשה רצופים נאמר ימי זוב הן וצריכה שבעה נקיים וקרבן אבל לאחר שבעה עשר אין להחמיר, דודאי תחלת נדה היא, ואפילו תראה שלשה ימים רצופים תמנה ארבעה והם וטובלת וטהורה: אין בנגעים פחות משבוע אחד. להסגר. דיש בנגעי אדם שנבררים לשבוע אחד אם לטהר אם לחלוט: ולא יותר על שלשה שבועות. נגעי בתים. דתניא בתורת כהנים, מנין שאם עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי, תלמוד לומר (ויקרא יד) ובא הכהן ואם בא יבא כו':

ב. אֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֲדָשִׁים הַמְעֻבָּרִים בַּשָּׁנָה, וְלֹא נִרְאֶה יֶתֶר עַל שְׁמוֹנָה. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יֶתֶר עַל אַחַד עָשָׂר. קָטָן נִמּוֹל אֵין פָּחוּת מִשְּׁמוֹנָה, וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁנֵים עָשָׂר:

ברטנורה   (ב) אין פוחתין מארבעה חדשים מעוברות. של שלשים יום לשנה. דלא עבדינן טפי משמונה חסרים. אבל ח' חסרים עבדינן: ולא נראה יותר על שמונה. כלומר, ולא נראה לחכמים לעבר בשנה יותר על ח' חדשים. שחדשה של לבנה עשרים ותשעה יום וחצי, ושתי ידות שעה, ושבעים ושלשה חלקים הרי לשני חדשים חמשים ותשעה ימים, חודש אחד מעשרים ותשעה וחודש אחד משלשים יום חודש של עשרים ותשעה הוא חסר, וחודש של שלשים קרוי מלא או מעובר. ובדין היה שיהיו כל חדשי השנה אחד מלא ואחד חסר. אלא מפני יתירות השתי ידות שעה ושבעים ושלשה חלקים שיש בכל חודש וחודש, צריכים פעמים לעשות שמונה חדשים מחדשי השנה מלאים וארבעה חסרים, פעמים שמונה חסרים וארבעה מלאים: אין פחות משנים. ליום שני לאפייתן: ולא יתר על שלשה. ויום שלישי לאפייתן נאכלין. ותו לא. כיצד, חל יום טוב של עצרת באחד בשבת, נאפות בערב שבת, שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יום טוב, ונאכלות ביום טוב לאחר תנופתן דהיינו ליום שלישי. וכשחל עצרת בשאר ימי שבוע, נאפות בערב יום טוב ונאכלות ביום טוב שהוא שני לאפייתן: לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה. שהוא נאפה בערב שבת ונאכל לשבת אחרת שהוא יום תשיעי לאפייתו. חלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות בחמישי בשבת וששי בשבת, אופין לחם הפנים ברביעי בשבת, ומסדרים אותו על השלחן בשבת, ונאכל לשבת שניה שהוא יום אחד עשר לאפייתו: ולא יתר על שנים עשר: ולא יתר על שנים עשר. כיצד, נולד בין השמשות של ערב שבת, אינו נמול בשבת, דשמא תשיעי הוא. דבין השמשות ספק יום וספק לילה, ואם יום הוא נמצא שבת יום תשיעי, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה אחר אותה שבת, אינו נמול עד יום שלישי שהוא שנים עשר ללידתו:

ג. אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִין, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר. וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת, וּבִשְׁמוֹנָה יְמֵי הֶחָג, וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחשֶת אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה, מִפְנֵי שֶׁקוֹלוֹ עָרֵב. וְלֹא הָיָה מַחֲלִיק אֶלָּא בְאַבּוּב יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיק יָפֶה:

ברטנורה   (ג) אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש. במסכת סוכה פרק החליל (דף נג) הן מפורשים. והא דתנן ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה, לאו דוקא, דזמנין דמוסיפין עד שבע וחמשים תקיעות כשחל ערב פסח להיות בשבת, ומשום דלא שכיח כולי האי לא חשיב ליה: אין פוחתין משני נבלים. לשני לוים: ולא מוסיפים על ששה. לא אתפרש טעמא: חלילין. מין כלי זמר שקולו נשמע למרחוק, צלמילי''ש בלע''ז, ובערבי מזמאר''י: ולא מוסיפין על שנים עשר. כנגד שנים עשר יום בשנה שהחליל מכה בהן לפני המזבח. ולשון מכה נופל בחליל, לפי שהוא עשוי נקבים ומכה באצבעו על הנקבים להנעים הקול: בשחיטת הפסח. בארבעה עשר בניסן שהיו קורין ההלל בעזרה בשעת שחיטה, כדאמר בפרק תמיד נשחט (דף סד): אבוב. הקנה הדק שבראש החליל. ובגמרא מוכח דחליל גופיה קרוי אבוב: שקולו ערב. כשהוא של קנה יותר משל נחושת. ודוקא חליל שמכה לפני המזבח על הקרבן הוא שדוחה את השבת וכל שכן יום טוב. אבל חליל של בית השואבה לא היה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, כדמוכח בסוכה פרק החליל: לא היה מחליק אלא באבוב יחידי. כשהיה מגיע לסיים הנעימה, היה אחד מן החלילים מאריך לאחר שסיימו האחרים, שזהו חילוק יפה יותר משאילו יסיימו שניהם כאחד. וחילוק היינו סיום השמעת קול הנעימה ובשעת הקרבה היה שיר זה, והיו הלוים משוררים בפה את ההלל באותן שנים עשר ימים, והחלילים היו מחללים. אבל בשאר ימים היו מהללים בצלצל וכנורות והשיר היה שיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש, בראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכל המזמור, בשני גדול ה' ומהולל מאוד וגו', וכן כולן:

ד. וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים וּבֵית צְפָרְיָא וּמֵאֲמָאוֹם הָיוּ מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לְוִיִּם הָיוּ:

ברטנורה   (ד) ועבדי כהנים היו. אותן המכים בחליל. דסבירא ליה לר' מאיר, אין מעלים מן הדוכן ליוחסים ולא למעשרות, הלכך לא אכפת לן אם היו עבדים: בית הפגרים ובית צפריא. שם משפחות מיוחסות: ומאמאום. שם מקום: משיאין לכהונה. כהנים היו נושאים את בנותיהן, שמשפחות מיוחסות שבישראל היו. ורבי יוסי סבר, דמעלין מן הדוכן ליוחסים, הלכך אי לאו דמיוחסין היו, לא הניחום לנגן על הדוכן: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר לוים היו. ר' חנינא בן אנטיגנוס סבר מעלין מן הדוכן למעשרות הלכך לוים היו. ולא פליגי אלא במנגנים בכלי זמר, אבל בשיר שבפה כולי עלמא מודו דאין אומרים שיר בפה על הקרבן אלא לוים, דכתיב גבי לוים (דברים יח) ושרת בשם ה' אלהיו, איזהו שירות שהוא בשם ה', הוי אומר זה השיר והלכה כר' יוסי:

ה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, כְּדַי לַשַּׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, ומוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת, (וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם). (אֵין פּוֹחֲתִין) מִתִּשְׁעָה כִנּוֹרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. וְהַצִלְצָל לְבָד:

ברטנורה   (ה) אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים. האי תנא סבר דכבשים של תמידין טעונים בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטתן, דומיא דפסח מצרים שהיה מקחו מבעשור ושחיטתו בארבעה עשר, דיליף מועדו האמור בתמידים (במדבר כח) תשמרו להקריב לי במועדו, ממועדו האמור בפסח (שם ט) את הפסח במועדו, הלכך, קודם יום חינוך ארבעה ימים, מבקרין שמונה טלאים ונותנין בלשכת הטלאים, וביום חינוך נוטלים שנים לתמדין ונשארו שם ששה מבוקרים. ולאחר כן קודם הלילה מבקרים שנים ונותנים שם, ומשום דהנך ליתנהו אכתי בשעת נטילת השנים, לא חשיב להו. וכן לעולם נוטלים שנים ונותנים שנים. ואלו השנים שנותנים נוטלים אותם לחמישי של יום נתינתן: כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה. סימנא בעלמא נקט, דכי היכי דאי מיקלעי שבת ושני ימים טובים של ראש השנה בהדי הדדי, היה צריך להקדים ולבקר ההוא דשלישי בשבת מערב שבת, דהא לא מצי קודם היום לילך ולבקש טלה ולבקר, והויא לקיחה ארבעה ימים קודם שחיטה, הכי נמי לעולם בעינן ארבעה ימים קודם שחיטה: ומוסיפין עד לעולם. אם רצו להוסיף טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, מוסיפין כמו שירצו: משתי חצוצרות. כשתוקעין בחצוצרות אין פוחתין משתים: ומוסיפין עד לעולם. בגמרא מפרש עד מאה ועשרים. שנאמר (דברי הימים ב ה) ועמהם הכהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות: והצלצל לבד. צלצל אחד היה שם ולא יותר. דאמר קרא (דברי הימים א טז) ואסף במצלתים להשמיע. ואע''ג דמצלתים כתיב לשון רבים, מפני שהן שתי חתיכות רחבות של מתכת שמכין זו על זו ומיהו חדא עיבדתא עביד, שאין אחד מהם מועיל בלא חברו, וחד גברא עביד בהו:

ו. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין קָטָן נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם עוֹמְדִים בַּשִּׁיר, וְלֹא הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר אֶלָּא בַפֶּה, כְּדֵי לִתֵּן תְּבַל בַּנְּעִימָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֵין עוֹלִין לַמִּנְיָן, וְאֵין עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, אֶלָּא בָאָרֶץ הָיוּ עוֹמְדִין, וְרָאשֵׁיהֶן מִבֵּין רַגְלֵי הַלְוִיִּם, וְצוֹעֲרֵי הַלְוִיִּם הָיוּ נִקְרָאִין:

ברטנורה   (ו) אין פוחתין משנים עשר לוים. תשעה לתשעה כנורות, ושנים לשני נבלים, וחד לצלצל: דוכן. כמין אצטבא שהלוים עומדים עליה: אין קטן נכנס. אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות: אלא בשעה שהלוים עומדים. על הדוכן בשיר אז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהם: ולא היו. אותם קטנים אומרים בנבל וכנור. אלא בפה: כדי ליתן תבל. ליתן תבלין בנעימת הלוים. לפי שקול הקטנים דק וצלול ומתבל את קול הגדולים: לא עולין. אותן קטנים: למנין. שנים עשר לוים הצריכין לדוכן: ולא עולין. על האצטבא המוכנת לדוכן. אלא בארץ היו עומדים: וצוערי הלוים היו נקראים. שהיו מצערים את הלוים הגדולים, שאין יכולים לבסם ולהנעים קולם כמותם:

גמרא ערכין דף י ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן: אֲבוּב הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ חָלָק הָיָה דַּק הָיָה שֶׁל קָנֶה הָיָה וּמִימוֹת מֹשֶׁה הָיָה צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְצִפּוּהוּ זָהָב וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב, נָטְלוּ אֶת צִפּוּיוֹ וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב כְּמוֹ שֶׁהָיָה. צִלְצוּל הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁל נְחשֶת הָיָה וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב וְנִפְגַּם וְשָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אוּמְנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְרִיָּה שֶׁל מִצְרַיִם וְתִקְּנוּהוּ וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב. נָטְלוּ אֶת תִּקּוּנוֹ וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב כְּמוֹת שֶׁהָיָה. מַכְתֶּשֶׁת הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁל נְחשֶת הָיְתָה וּמִימוֹת משֶה הָיְתָה וְהָיְתָה מְפַטֶּמֶת אֶת הַבְּשָׂמִים נִתְפַּגְּמָה וְהֵבִיאוּ אוּמְנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וְתִיקְּנוּהָ וְלֹא הָיְתָה מְפַטֶּמֶת כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, נָטְלוּ אֶת תִּיקּוּנָהּ וְהָיְתָה מְפַטֶּמֶת כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה. אֵלּוּ שְׁנֵי כֵּלִים נִשְׁתַּיְּרוּ מִמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְנִתְפַּגְּמוּ וְלֹא הָיָה לָהֶם אֲרוּכָה וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד (מ''א ו) נְחוֹשֶׁת מְמוֹרָט. (דה''ב ד) נְחשֶת מָרוּק. וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (עזרא ח) וּכְלֵי נְחשֶת מוּצְהָב שְׁנַיִם חֲמוּדוֹת כַּזָּהָב. רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כִּשְׁנַיִם שֶׁל זָהָב. וְחַד אָמַר שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב. תַּנְיָא רִבִּי נָתָן אוֹמֵר: שְׁנִיִּים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁנַיִם אַל תִּקְרֵי שְׁנַיִם אֶלָּא שְׁנִיִּים. תָּנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שִׁילוּחַ הָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם בִּכְאִיסִיר. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהִרְחִיבוּהוּ כְּדֵי שֶׁיִּתְרַבּוּ מֵימָיו וְנִתְמַעֲטוּ וְחָזְרוּ וּמִיעֲטוּהוּ וְהָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט): אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הָרְדוּלִים לֹא הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ. מַאי הָרְדוּלִים. אָמַר אַבַּיֵי: טַבְלָא גּוּדְגַדְנָא מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. וּמְעַרְבֵּב אֶת הַנְּעִימָה:

רש''י חלק. קלוף: דק. טונב''ש גולדו דקה: צלצל. שני כלי' מכין זה על גבי זה וקולם דקה וקורין להן צנ''בש: מפטמת את הבשמים. שבה היו כותשין סממני הקטורת והיה קולה צלול ומפטמת הבשמים יפה ונותנת בהן ריח דאמרינן בכריתות השוחק אומר היטב הדק הדק היטב שהקול יפה לבשמים: שני כלים. צלצל ומכתשת נחושת: ממורט. דק שיכולין לקבלו: ממורק. קלל לווישנ''ט: שניים. שני צלצלים ושני מכתשות: בכאיסר. פי המעיין שהוא נובע שם רחב כאיסר: אל יתהלל חכם. שחכמתו אינה אלא מקלקלת לפי שכלי מקדש ראשון על פי הגבורה נעשו דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית: הרדולים טבלא גודגדנ'. זוג ועינבל שקורין אישקליט''א: ומערבב את הנעימה. כשהיה קול זה מסיים:

זוהר פקודי דף רל''ז ע''ב

תָּא חָזֵי בְּיוֹמָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עָלְמָא אִתְדָן וּבֵי דִּינָא קַדִּישָׁא (קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא) יָתִיב וְדָן כָּל עָלְמָא וְהַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא קָאִים מִסִטְרָא דָּא וְכָל אִנּוּן דְּאִתְדָנוּ לְמוֹתָא אַשְׁגַּח עֲלַיְהוּ וְאִתְרַשִּׁימוּ קַמֵּיהּ. וּבְשַׁעְתָּא דְּיִשְׂרָאֵל מִתְעָרֵי רַחֲמֵי בְּהַהוּא קוֹל שׁוֹפָר כְּדֵין אִתְעַרְבְּבָא לֵיהּ כֹּלָּא דְּלָא יָדַע וְלָא מַשְׁגַּח בְּאִנּוּן דְּאִתְדָנוּ עַד דִּלְבָתַר כָּל אִנּוּן דְּלָא מְהַדְּרֵי בְּתִיּוּבְתָּא וְאִגְזָר עֲלַיְהוּ מוֹתָא וַדַּאי נָפְקִין פִּתְקִין מִבֵּי מַלְכָּא וְאִתְמַסָרוּ לֵיהּ כֵּיוָן דְּאִתְמַסְרוּ לֵיהּ לָא אַהֲדְרוּ פִּתְקִין עַד דְּאִתְעֲבִיד דִּינָא וְיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ בָּעְיָין לְאִסְטַמָּרָא מִנֵּיהּ כָּל שֶׁכֵּן בַּר נַשׁ בִּלְחוֹדוֹי (וְכָל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן) דְּהָא בְּרָזָא עִלָּאָה דִּלְעֵילָא בַּעֵינָן לְאִסְטַמָּרָא וּלְמֵיהַב לֵיהּ בְּכָל יַרְחָא וְיַרְחָא כַּד סִיהֲרָא בָּעֵי לְאִתַחְדְתָּא חַד שָׂעִיר בְּגִין דְּלָא יְקַטְרֵג חַדְתּוּתָא (ס''א חֶדְוָתָא) וְיִטּוֹל חוּלָקֵיהּ כִּדְקָא חָזֵי לֵיהּ וְסִיהֲרָא קַדִּישָׁא לְיַנְּקָא בִּקְדֻשָּׁה לְחַדְתּוּתֵי כִּדְקָא יָאוּת וְכַד מִתְחַדְּשָׁא בְּכָל יַרְחָא וְיַרְחָא בְּגִין כָּךְ אִקְּרֵי נַעַר וְהָא אוֹקִימְנָא וְהַאי אָחֳרָא דָּא דְּאִיהוּ תָּדִיר בִּמְסָאֲבוּ וְלָא נָפִיק מִנֵּיהּ אִקְּרֵי מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל וּבְגִין כָּךְ יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין דְּאִנּוּן עַמָּא חַד בְּיִחוּדָא קַדִּישָׁא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לוֹן עֵיטָא לְאִשְׁתֵּזָבָא מִכֹּלָּא. זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי דִּכְתִיב (ישעיה מ') וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה נִדּוֹן הָעוֹלָם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְדָן כָּל הָעוֹלָם. וְסִטְרָא אָחֳרָא הַהוּא עוֹמֵד מִצַד זֶה, וְכָל אֵלּוּ דְּנִדּוֹנוּ לְמִיתָה מַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם, וְנִרְשָׁמִים לְפָנָיו. וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְעוֹרְרִים רַחֲמִים בְּקוֹל שׁוֹפָר הַהוּא, אָז נִתְעַרְבֵּב לוֹ הַכֹּל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בְּאֵלּוּ שֶׁנִּדּוֹנוּ. עַד, שֶׁלְּאַחַר כָּל אֵלֶּה אֵינָם חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה, וְנִגְזָר עֲלֵיהֶם מִיתָה, יוֹצְאִים כְּתָבִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וְנִמְסְרוּ לוֹ, לַסִּטְרָא אַחֲרָא, כֵּיוָן שֶׁהַכְּתָבִים נִמְסְרוּ לוֹ אֵינָם חוֹזְרִים עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה הַדִּין. וְיִשְׂרָאֵל כֻּלָּם צְרִיכִים לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, מִן הַמְּקַטְרֵג, כָּל שֶׁכֵּן אָדָם לְבַדּוֹ, כִּי בַּסּוֹד הָעֶלְיוֹן שֶׁל מַעְלָה צְרִיכִים לְהִשָּׁמֵר, וְלָתֵת לוֹ בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, כְּשֶׁהַלְּבָנָה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, צְרִיכָה לְהִתְחַדֵּשׁ, שָׂעִיר אֶחָד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַטְרֵג עַל הָהִתְחַדְּשׁוּת, וְיִקַּח חֶלְקוֹ מִן הַשָׂעִיר כָּרָאוּי לוֹ וְהַלְּבָנָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, תִּינַק בַּקְּדֻשָּׁה לְהִתְחַדֵּשׁ כָּרָאוּי. וּכְשֶׁמִּתְחַדֶּשֶׁת בְּכָל חֹדֶשׁ, נִקְרֵאת מִשּׁוּם זֶה, נַעַר, וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ. וְהָאַחֵר הַזֶּה, דְּהַיְנוּ הַסִּטְרָא אַחֲרָא, שֶׁהוּא תָּמִיד בְּטוּמְאָה וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִמֶּנּוּ, נִקְרָא מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל. וּמִשּׁוּם זֶה יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהֵם עַם אֶחָד בְּיִחוּד קָדוֹשׁ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לָהֶם עֵצָה לְהִנָּצֵל מִן הַכֹּל. אַשְׁרֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכָּתוּב, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה

א. הַכֹּל חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַזִּמּוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁחַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ כֹּהֲנִים שֶׁאָכְלוּ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים בָּעֲזָרָה וְכֵן כֹּהֲנִים וְיִשְׂרְאֵלִים שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְאָכְלוּ הַכֹּהֲנִים תְּרוּמָה וְיִשְׂרָאֵל חֻלִּין חַיָּבִין בְּזִמּוּן כְּחִיּוּבָן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן: ב. נָשִׁים וַעֲבָדִים קְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם אֲבָל מְזַמְּנִין לְעַצְמָן וְלֹא תְּהֵא חֲבוּרָה שֶׁל נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים מִפְּנֵי הַפְּרִיצוּת. אֲבָל נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן אוֹ עֲבָדִים לְעַצְמָן. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזַמְּנוּ בְּשֵׁם. אַנְדְרוּגִינוֹס מְזַמֵּן לְמִינוֹ וְאֵינוֹ מְזַמֵּן לֹא לְנָשִׁים וְלֹא לַאֲנָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְהַטֻּמְטוּם אֵינוֹ מְזַמֵּן כְּלָל. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין מְזַמְּנִין עָלָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּבֶן שִׁבְעָה אוֹ שְׁמוֹנָה. וּמִצְטָרֵף בֵּין לְמִנְיַן שָׁלשׁ בֵּין לְמִנְיַן עֲשָׂרָה לְזַמֵּן עָלָיו. וְהַנָּכְרִי אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו:

מוסר

שערי תשובה דף כח עג

מִי שֶׁלּוֹעֵג לִבְנֵי אָדָם כִּי יָבוֹז לָהֶם בְּלִבּוֹ לְקֹצֶר הַשָּׂגָתָם בְּמַעֲלוֹת אוֹ בְּהַצְלָחוֹת הַזְּמַן בְּכָבוֹד וּבִשְׂרָרָה אוֹ יָבוֹז אוֹתָם לְעָנְיָם וְרֵישָׁם וְהַגַּאֲוָה הֱבִיאָתְהוּ אֶל הַמִּדָּה הַזֹּאת אוֹ רֹב הַשַּׁלְוָה וְהַתַּעֲנוּג כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קכג) רַבַּת שָׂבְעָה לָהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים. וּפְעָמִים יַלְעִיג הַלֵּץ עַל הַקְּדוֹשִׁים וְהַנְּבִיאִים כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג) כֻּלּוֹ לוֹעֵג לִי. וְאָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי יד) בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא. וְעוֹד נֶאֱמַר (שם יא) בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב וְנֶאֱמַר (שם יז) לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ שָׂמֵח לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. פֵּרוּשׁ לוֹעֵג לָרָשׁ הֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ כִּי תְּדַמֶּה אֲשֶׁר הַהַצְלָחוֹת בְּיַד בְּנֵי אָדָם וְהַשֵּׂג יַשִּׂיגוּן אוֹתָם בְּחָכְמָתָם כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבְךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְנֶאֱמַר (ישעיה י) כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבוֹנוֹתִי וּבַעֲבוּר זֶה לוֹעֵג לָרָשׁ כִּי יֹאמַר בִּלְבָבוֹ שֶׁלֹּא הִשִּׂיג לְעֹשֶׁר וּמֵחֹסֶר דַּעְתּוֹ וְשִׁפְלוּת יָדָיו. וְהִנֵּה חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ הָרָשׁ וְהֶעָשִׁיר כִּי הַכֹּל מֵאֵת ה' יִתְבָּרַךְ כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג) עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עוֹשֵׂה כֻלָּם ה'. וְעַל הַשָּׂמֵחַ לְאֵיד אָמַר לֹא יִנָּקֶה. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזִּיק בְּמַעֲשֵׂה וְלֹא בְּדִבּוּר לֹא יִנָּקֶה, אַךְ אֵין רָעַת הַשָּׂמֵחַ לְאֵיד מַשֶּׂגֶת לְרָעַת הַלּוֹעֵג עַל הָרָשׁ. וּמִפְּנֵי כִּי הַלֵּיצָנוּת בְּסִבַּת הַגַּאֲוָה שֶׁהוּא הֵפֶךְ הָעֲנָוָה אָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי ג) אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֵּן חֵן. פֵּרוּשׁ, אִם לַלֵּצִים בֶּאֱמֶת הַלֵּצִים הַלּוֹעֲגִים לִבְנֵי אָדָם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִלְעַג לָהֶם כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ב) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. וּלְשׁוֹן אִם לְאַמֵּת הַדָּבָר. וְכֵן (במדבר כב) כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעַר קַיִן (משלי כג) כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית:

כי תבוא ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ח) וְכָֽתַבְתָּ עַל הָֽאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵֽב: (ס) וְתִכְתּוֹב עַל אַבְנַיָא יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא פָּרַשׁ יָאוּת:

רש''י באר היטב. בשבעים לשון:

(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּֽהֲנִים הַֽלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָֽ לְעָם לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: וּמַלִיל מֹשֶׁה וְכָהֲנַיָא לֵוָאֵי לְכָל יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אֲצֵית וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל יוֹמָא הָדֵין הֲוֵיתָא לְעַמָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י הסכת. כתרגומו: היום הזה נהיית לעם. בכל יום יהיו בעיניך כאלו היום באת עמו בברית:

(י) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּֽוֹם: (ס) וּתְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְתַעְבֵּד יָת פִּקוּדוֹהִי וְיָת קְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין: (יא) חמישי וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹֽר: וּפַקִיד מֹשֶׁה יָת עַמָא בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר: (יב) אֵלֶּה יַֽעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִֽיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִֽן: אִלֵין יְקוּמוּן לְבָרָכָא יָת עַמָא עַל טוּרָא דִגְרִזִים בְּמֵעֲבָרְכוֹן יָת יַרְדְנָא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִין:

רש''י לברך את העם. כדאיתא במסכת סוטה (לב, א) ששה שבטים עלו לראש הר גרזים, וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון למטה באמצע. הפכו לוים פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו' ואלו ואלו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואומרים, (פסוק טו) ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' , וכן כלם עד (פסוק כו) ארור אשר לא יקים:

(יג) וְאֵלֶּה יַֽעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִֽי: וְאִלֵין יְקוּמוּן עַל לְוָטַיָא בְּטוּרָא דְעֵיבָל רְאוּבֵן גָד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָן וְנַפְתָּלִי: (יד) וְעָנוּ הַֽלְוִיִּם וְאָֽמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָֽם: (ס) וִיתִיבוּן לֵוָאֵי וְיֵימְרוּן לְכָל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל קָלָא רָמָא: (טו) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַֽעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּֽוֹעֲבַת יְהֹוָה מַֽעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָֽמְרוּ אָמֵֽן: (ס) לִיט גַבְרָא דִי יַעְבֵּד צֶלֶם וּמַתְּכָא מְרָחָקָא קֳדָם יְיָ עֹבַד יְדֵי אֳמָן וְשַׁוִי בְסִתְרָא וִיתִיבוּן כָּל עַמָא וְיֵימְרוּן אָמֵן: (טז) אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) לִיטּ דְיִקְלֵי אֲבוּהִי וְאִמֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

רש''י מקלה אביו. מזלזל, לשון (לעיל כ''ה) ונקלה אחיך:

(יז) אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) לִיטּ דְיַשְׁנֵי תְּחוּמָא דְחַבְרֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

רש''י מסיג גבול. מחזירו לאחוריו וגונב את הקרקע, לשון (ישעיה נט) והסג אחור:

(יח) אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) לִיט דְיַטְעֵי עַוִירָא בְּאָרְחָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

רש''י משגה עור. הסומא בדבר ומשיאו עצה רעה:

(יט) אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: לִיטּ דְיַצְלֵי דִין דַיַר יִתַּמָא וְאַרְמְלָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: (כ) אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם אִתַּת אֲבוּהִי אֲרֵי גַלִי כַּנְפָא דַאֲבוּהִי וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: (כא) אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם כָּל בְּעִירָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: (כב) אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם אֲחָתֵהּ בַּת אֲבוּהִי אוֹ בַת אִמֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: (כג) אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹֽתַנְתּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם חֲמוֹתֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: (כד) אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) לִיט דְיִמְחֵי לְחַבְרֵהּ בְּסִתְרָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

רש''י מכה רעהו בסתר. על לשון הרע הוא אומר. ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, אחד עשר ארורים יש כאן, כנגד אחד עשר שבטים. וכנגד שמעון לא כתב ארור, לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשברך שאר השבטים, לכך לא רצה לקללו:

(כה) אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דַּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) לִיטּ דִי מְקַבֵּל שׂחֲדָא לְמִקְטַל נְפַשׁ דַם זַכַּי וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: (כו) אָרוּר אֲשֶׁר לֹֽא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָֽה הַזֹּאת לַֽעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵֽן: (ס) לִיט דִי לָא יְקַיַם יָת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא לְמֶעְבַּד יָתְהוֹן וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

רש''י אשר לא יקים. כאן כלל את כל התורה כלה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה:

כח (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָֽרֶץ: וִיהֵי אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין וְיִתְּנִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ עִלָאָה עַל כָּל עַמְמֵי אַרְעָא: (ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל בִּרְכְּתָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקֻנָךְ אֲרֵי תְקַבַּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ: (ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶֽה: בְּרִיךְ אַתְּ בְּקַרְתָּא וּבְרִיךְ אַתְּ בְּחַקְלָא: (ד) בָּרוּךְ פְּרִֽי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָֽתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶֽךָ: בְּרִיךְ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ וּוַלְדָא דִבְעִירָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ:

רש''י שגר אלפיך. ולדות בקרך שהבהמה משגרת ממעיה: ועשתרות צאנך. כתרגומו. ורבותינו אמרו למה נקרא שמם עשתרות, שמעשירות את בעליהן ומחזיקות אותם כעשתרות הללו שהן סלעים חזקים:

(ה) בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ: בְּרִיךְ סַלָךְ וְאַצְוָתָךְ:

רש''י ברוך טנאך. פירותיך. דבר אחר טנאך דבר לח שאתה מסנן בסלים: ומשארתך. דבר יבש שנשאר בכלי ואינו זב:

(ו) בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶֽךָ: בְּרִיךְ אַתְּ בְּמֵעֲלָךְ וּבְרִיךְ אַתְּ בְּמִפְּקָךְ:

רש''י ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך. שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם:

(ז) שישי יִתֵּן יְהֹוָה אֶת אֹֽיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵֽצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶֽיךָ: יִתֵּן יְיָ יָת בַּעֲלֵי דְבָבָךְ דְקָיְמִין עֲלָךְ תְּבִירִין קֳדָמָךְ בְּאָרְחָא חַדָא יִפְּקוּן לְוָתָךְ וּבְשִׁבְעָא אָרְחָן יֵעִרְקוּן מִקֳדָמָךְ:

רש''י ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. כן דרך הנבהלים לברוח, מתפזרין לכל צד:

כי תבוא יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ח) יְצַו יְהֹוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּֽאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ: יְפַקֵד יְיָ עִמָךְ יָת בִּרְכְּתָא בְּאוֹצָרָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ וִיבָרְכִנָךְ בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ: (ט) יְקִֽימְךָ יְהֹוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּֽאֲשֶׁר נִֽשְׁבַּֽע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָֽלַכְתָּ בִּדְרָכָֽיו: יְקִימִנָךְ יְיָ לֵהּ לְעַם קַדִישׁ כְּמָא דִי קַיִים לָךְ אֲרֵי תִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי: (י) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהֹוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָֽרְאוּ מִמֶּֽךָּ: וְיֶחֱזוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא אֲרֵי שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְרֵי עֲלָךְ וְיִדְחֲלוּן מִנָךְ: (יא) וְהוֹתִֽרְךָ יְהֹוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָֽךְ: וְיוֹתְרִנָךְ יְיָ לְטָבָא בְּוַלְדָא דִמְעָךְ וּבְוַלְדָא דִבְעִירָךְ וּבְאִבָּא דְאַרְעָךְ עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ: (יב) יִפְתַּח יְהֹוָה לְךָ אֶת אֽוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַֽר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַֽעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶֽה: יִפְתַּח יְיָ לָךְ יָת אוֹצָרֵהּ טָבָא יָת שְׁמַיָא לְמִתַּן מְטַר אַרְעָךְ בְּעִדָנֵהּ וּלְבָרָכָא יָת כָּל עוֹבָדֵי יְדָךְ וְתוֹזֵף לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתְּ לָא תְזוּף: (יג) וּנְתָֽנְךָ יְהֹוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִֽהְיֶה לְמָטָּה כִּֽי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַֽעֲשֽׂוֹת: וְיִתְּנִנָךְ יְיָ לְתַקִיף וְלָא לְחַלָשׁ וּתְהֵי בְּרַם לְעֵלָא וְלָא תְהֵי לְתַחְתָּא אֲרֵי תְקַבֵּל לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִטַר וּלְמֶעְבָּד: (יד) וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַֽחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָֽם: (פפפ) וְלָא תִסְטוּן מִכָּל פִּתְגָמַיָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין יַמִינָא וּשְׂמָאלָא לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא לְמִפְלְחִנוּן: (טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ: וִיהֵי אִם לָא תְקַבַּל בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל לְוָטַיָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקֻנָךְ: (טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶֽה: לִיטּ אַתְּ בְּקַרְתָא וְלִיט אַתְּ בְּחַקְלָא: (יז) אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ: לִיט סַלָךְ וְאַצְוָתָךְ: (יח) אָרוּר פְּרִֽי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶֽךָ: לִיטּ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ: (יט) אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶֽךָ: לִיט אַתְּ בְּמֵעֲלָךְ וְלִיט אַתְּ בְּמִפְּקָךְ: (כ) יְשַׁלַּח יְהֹוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָֽדְךָ אֲשֶׁר תַּֽעֲשֶׂה עַד הִשָּֽׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַֽעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּֽנִי: יְגָרֵי יְיָ בָּךְ יָת מֵאַרְתָּא וְיָת שִׁגוּשַׁיָא וְיָת מְזוֹפִיתָא בְּכָל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ דִי תַעְבֵּד עַד דְתִשְׁתֵּצֵי וְעַד דְתֵיבַד בִּפְרִיעַ מִן קֳדָם בִּישׁוּת עוֹבָדָיךְ דִשְׁבַקְתָּא דַחַלְתִּי:

רש''י המארה. חסרון כמו (ויקרא יג, נב) צרעת ממארת: המהומה. שגוש קול בהלות:

(כא) יַדְבֵּק יְהֹוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹֽתְךָ מֵעַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: יַדְבֵּק יְיָ בָּךְ יָת מוֹתָא עַד דִישֵׁיצֵי יָתָךְ מֵעַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמִירְתַהּ: (כב) יַכְּכָה יְהֹוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַֽחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּֽרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶֽךָ: יִמְחִנָךְ יְיָ בְּשַׁחֶפְתָּא וּבְקַדַחְתָּא וּבִדְלֶקְתָּא וּבְחַרְחוּרָא וּבְחַרְבָּא וּבְשִׁדְפוֹנָא וּבְיַרְקוֹנָא וְיִרְדְפֻנָךְ עַד דְתֵיבָד:

רש''י בשחפת. שבשרו נשחף ונפוח: ובקדחת. לשון (דברים לב, כב) כי אש קדחה באפי והיא אש של חולים מלויי''ד בלע''ז (פיעבערהימצע) שהיא חמה מאד: ובדלקת. חמה יותר מקדחת, ומיני חלאים הם: ובחרחר. חולי המחממו תוך הגוף וצמא תמיד למים ובלע''ז אישרדימינ''ט לשון (איוב ל, ל) ועצמי חרה מני חרב (ירמי' ו, כט) נחר מפוח מאש: ובחרב. יביא עליך גיסות: שדפון וירקון. מכות תבואה שבשדות: שדפון. רוח קדים אשלי''דה בלע''ז (זאננפערבראננט) : ירקון. יובש ופני התבואה מכסיפין ונהפכין לירקון קמ''א בלע''ז : עד אבדך. תרגום עד דתיבד, כלומר עד אבוד אותך שתכלה מאליך:

(כג) וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹֽאשְׁךָ נְחשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶֽל: וִיהוֹן שְׁמַיָךְ דִי עִלָוֵי רֵישָׁךְ חֲסִינִין כִּנְחָשָׁא מִלְאֲחָתָא מִטְרָא וְאַרְעָא דִי תְחוֹתָךְ תַּקִיפָא כְפַרְזְלָא מִלְמֶעְבַּד פֵּרִין:

רש''י והיו שמיך אשר על ראשך נחשת. קללות הללו משה מפי עצמו אמרן, ושבהר סיני מפי הקדוש ברוך הוא אמרן כמשמען, ושם נאמר (ויקרא כו, יד) ואם לא תשמעו לי, (ויקרא כו, כא) ואם תלכו עמי קרי, וכן הוא אומר (פסוק טו) בקול ה' אלהיך (פסוק כא) ידבק ה' בך, (פסוק כב) יככה ה'. הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד. וגם כן בקללה זו הקל, שבראשונות הוא אומר (ויקרא כו, יט) את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה, שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ומתוך כך יהא חורב בעולם והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיע, והיא מרקבת פירותיה, וכאן הוא אומר שמיך נחשת וארצך ברזל, שיהיו שמים מזיעין אף על פי שלא יריקו מטר, מכל מקום לא יהיה חורב של אבדן בעולם, והארץ לא תהא מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, ואין הפרות מרקיבין. ומכל מקום קללה היא, בין שהיא כנחשת בין שהיא כברזל, לא תוציא פרות, וכן השמים לא יריקו מטר:

(כד) יִתֵּן יְהֹוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּֽׁמְדָֽךְ: יִתֵּן יְיָ יָת מְטַר אַרְעָךְ אַבְקָא וְעַפְרָא מִן שְׁמַיָא יֵחוּת עֲלָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי:

רש''י מטר ארצך אבק ועפר. זיקא דבתר מטרא, מטר יורד ולא כל צרכו ואין בו כדי להרביץ את העפר, והרוח באה ומעלה את האבק ומכסה את עשב הזרעים שהן לחים מן המים, ונדבק בהם ונעשה טיט ומתיבש, ומרקיבין:

(כה) יִתֶּנְךָ יְהֹוָה נִגָּף לִפְנֵי אֹֽיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַֽעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָֽרֶץ: יִתְּנִנָךְ יְיָ תְּבִיר קֳדָם סָנְאָךְ בְּאָרְחָא חֲדָא תִּפּוֹק לְוָתֵהּ וּבְשִׁבְעָא אָרְחָן תֵּעִרוֹק מִקָדָמוֹהִי וּתְהֵי לְזִיעַ לְכָל מַלְכְּוַת אַרְעָא:

רש''י לזעוה. לאימה ולזיע, שיזועו כל שומעי מכותיך ממך, ויאמרו אוי לנו, שלא יבוא עלינו כדרך שבא על אלו:

(כו) וְהָֽיְתָה נִבְלָֽתְךָ לְמַֽאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶֽהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַֽחֲרִֽיד: וּתְהֵי נְבִלְתָּךְ מְשַׁגְרָא לְמֵיכַל לְכָל עוֹפָא דִשְׁמַיָא וְלִבְעִירַת אַרְעָא וְלֵית דְמָנִיד: (כז) יַכְּכָה יְהֹוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם (ובעפלים) וּבַטְּחֹרִים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹֽא תוּכַל לְהֵֽרָפֵֽא: יִמְחִנָךְ יְיָ בְּשִׁחֲנָא דְמִצְרַיִם וּבִטְּחוֹרִין וּבְגַרְבָּא וּבַחֲרִיס יַבִּישׁ דִי לָא תִכּוּל לְאִתַּסָאָה:

רש''י בשחין מצרים. רע היה מאד, לח מבחוץ ויבש מבפנים, כדאיתא בבכורות (מא, א) : גרב. שחין לח: חרס. שחין יבש כחרס:

(כח) יַכְּכָה יְהֹוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָֽב: יִמְחִנָךְ יְיָ בְּטַפְשׁוּתָא וּבְסַמְיוּתָא וּבְשַׁעֲמָמוּת לִבָּא:

רש''י ובתמהון לבב. אוטם הלב אשטורדישו''ן בלע''ז [תדהמה] :

(כט) וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּֽצָּֽהֳרַיִם כַּֽאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָֽעִוֵּר בָּֽאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִֽׁיעַ: וּתְהֵי מְמַשֵׁשׁ בְּטִּהֲרָא כְּמָא דִי מַשֵׁשׁ עַוִירָא בְּקַבְלָא וְלָא תַצְלַח יָת אָרְחָתָיךְ וּתְהֵי בְּרַם עָשִׁיק וְאָנִיס כָּל יוֹמַיָא וְלֵית דְפָרִיק:

רש''י עשוק. בכל מעשיך יהיה ערעור:

(ל) אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר (ישגלנה) יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹֽא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶֽנּוּ: אִתְּתָא תֵירוֹס וּגְבַר אָחֳרָן יִשְׁכְּבִנַהּ בֵּיתָא תִבְנֵי וְלָא תֵיתֵב בֵּהּ כַּרְמָא תִצוֹב וְלָא תְחַלִנֵהּ:

רש''י ישגלנה. לשון שגל, פלגש, והכתוב כנהו לשבח, ישכבנה, ותקון סופרים הוא זה: תחללנו. בשנה הרביעית לאכול פריו:

(לא) שֽׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹֽרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹֽאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹֽיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִֽׁיעַ: תּוֹרָךְ יְהֵי נָכֵס לְעֵינָיךְ וְלָא תֵיכוּל מִנֵהּ חֲמָרָךְ יְהֵי אָנֵס מִקֳדָמָךְ וְלָא יְתוּב לָךְ עָנָךְ מְסִירִין לְבַעֲלֵי דְבָבָךְ וְלֵית לָךְ פָּרִיק: (לב) בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶֽךָ: בְּנָיךְ וּבְנָתָיךְ מְסִירִין לְעַמָא אָחָרָן וְעֵינָךְ חֲזָן וִיסוּפָן בִּגְלָלְהֵן כָּל יוֹמָא וְלֵית חֵילָא בִּידָךְ:

רש''י וכלות אליהם. מצפות אליהם שישובו ואינם שבים. כל תוחלת שאינה באה, קרויה כליון עינים:

(לג) פְּרִי אַדְמָֽתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹֽא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִֽים: אִבָּא דְאַרְעָךְ וְכָל לֵאוּתָךְ יֵכוּל עַמָא דִי לָא יְדַעַתְּ וּתְהֵי בְּרַם עָשִׁיק וּרְעִיעַ כָּל יוֹמַיָא: (לד) וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶֽה: וּתְהֵי מִשְׁתַּטֵה מֵחֵזוּ עֵינָיךְ דִי תֶחֱזֵי: (לה) יַכְּכָה יְהֹוָה בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹֽא תוּכַל לְהֵֽרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶֽךָ: יִמְחִנָךְ יְיָ בְשִׁחֲנָא בִישָׁא עַל רְכֻבַיָא וְעַל שָׁקַיָא דִי לָא תִכּוּל לְאִתַּסָאָה מִפַּרְסַת רַגְלָךְ וְעַד מוֹחָךְ: (לו) יוֹלֵךְ יְהֹוָה אֹֽתְךָ וְאֶֽת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹֽא יָדַעְתָּ אַתָּה וַֽאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָֽבֶן: יַגְלֵי יְיָ יָתָךְ וְיָת מַלְכָּךְ דִי תְקִים עֲלָךְ לְעַם דִי לָא יְדַעַתְּ אַתְּ וְאַבָהָתָיךְ וְתִפְלַח תַּמָן לְעַמְמַיָא פָּלְחֵי טַעֲוָתָא אָעָא וְאַבְנָא: (לז) וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָֽעַמִּים אֲשֶׁר יְנַֽהֶגְךָ יְהֹוָה שָֽׁמָּה: וּתְהֵי לְצָדוּ לִמְתַל וּלְשׁוֹעֵי בְכֹל עַמְמַיָא דִי יִדְבְּרִנָךְ יְיָ לְתַמָן:

רש''י לשמה. אשטורדישו''ן [תדהמה] כל הרואה אותך ישום עליך: למשל. כשתבא מכה רעה על אדם, יאמרו זו דומה למכת פלוני: ולשנינה. לשון (לעיל ו, ז) ושננתם, ידברו בך, וכן תרגומו ולשועי, לשון ספור, ואשתעי:

(לח) זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּֽאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָֽאַרְבֶּֽה: בַּר זְרַע סַגִי תַּפֵּק לְחַקְלָא וּזְעֵר תִּכְנוֹשׁ אֲרֵי יַחְסְלִנֵהּ גוֹבָא:

רש''י יחסלנו. יכלנו, ועל שם כך נקרא חסיל, שמכלה את הכל:

(לט) כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹֽא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶֽאֱגֹר כִּי תֹֽאכְלֶנּוּ הַתֹּלָֽעַת: כַּרְמִין תִּצוּב וְתִפְלַח וְחַמְרָא לָא תִשְׁתֵּי וְלָא תִכְנוֹשׁ אֲרֵי תֵיכְלִנֵהּ תֹּלַעְתָּא: (מ) זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶֽךָ: זֵיתִין יְהוֹן לָךְ בְּכָל תְּחוּמָךְ וּמִשְׁחָא לָא תְסוּךְ אֲרֵי יִתְּרוּן זֵיתָיךְ:

רש''י כי ישל. ישיר פירותיו, לשון (לעיל יט, ה) ונשל הברזל:

(מא) בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִֽהְיוּ לָךְ כִּי יֵֽלְכוּ בַּשֶּֽׁבִי: בְּנִין וּבְנָן תּוֹלִיד וְלָא יְהוֹן לָךְ אֲרֵי יְהָכוּן בְּשִׁבְיָא: (מב) כָּל עֵֽצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַֽל: כָּל אִילָנָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ יַחְסְנִנֵהּ סַקָאָה:

רש''י יירש הצלצל. יעשנו הארבה רש מן הפרי: יירש. יעני: צלצל. מין ארבה. ואי אפשר לפרש יירש לשון ירשה, שאם כן היה לו לכתוב יירש, ולא לשון הורשה וגירושין, שאם כן היה לכתוב יוריש:

(מג) הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַֽעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּֽטָּה: תּוֹתַב עָרֵל דִי בֵינָךְ יְהֵי סְלִיק עֵיל מִנָךְ לְעֵלָא לְעֵלָא וְאַתְּ תְּהֵי נָחֵת לְתַחְתָּא לְתַחְתָּא: (מד) הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָֽב: הוּא יוֹזְפִנָךְ וְאַתְּ לָא תוֹזְפִנֵהּ הוּא יְהֵי לְתַקִיף וְאַתְּ תְּהֵי לְחַלָשׁ: (מה) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּֽׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּֽךְ: וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל לְוָטַּיָא הָאִלֵין וְיִרְדְפֻנָךְ וְיִדְבְּקֻנָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי אֲרֵי לָא קַבֶּלְתָּא לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי פַקְדָךְ: (מו) וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּֽבְזַֽרְעֲךָ עַד עוֹלָֽם: וִיהוֹן בָּךְ לְאָת וּלְמוֹפֵת וּבִבְנָיךְ עַד עֳלָם: (מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹֽא עָבַדְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּֽל: חֳלָף דִי לָא פְלַחְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֶדְוָא וּבְשַׁפִּירוּת לִבָּא מִסְגֵי כֹּלָא:

רש''י מרב כל. בעוד שהיה לך כל טוב:

(מח) וְעָֽבַדְתָּ אֶת אֹֽיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהֹוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָֽךְ: וְתִפְלַח יָת בַּעֲלֵי דְבָבָךְ דִי יְגָרִנֵהּ יְיָ בָּךְ בְּכַפְנָא וּבְצַחוּתָא וּבְעַרְטִּלְיָתָא וּבַחֲסִירוּת כֹּלָא וְיִתֵּן נִיר פַּרְזְלָא עַל צַוְארָךְ עַד דִישֵׁיצֵי יָתָךְ: (מט) יִשָּׂא יְהֹוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵֽרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּֽאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹֽא תִשְׁמַע לְשֹׁנֽוֹ: יַיְתִי יְיָ עֲלָךְ עַם מֵרָחִיק מִסְיָפֵי אַרְעָא כְּמָא דִי מִשְׁתְּדִי נִשְׁרָא עַמָא דִי לָא תִשְׁמַע לִישָׁנֵהּ:

רש''י כאשר ידאה הנשר. פתאום, ודרך מצלחת, ויקלו סוסיו: לא תשמע לשונו. לא תכיר לשונו, וכן (ברא' מא) תשמע חלום לפתר אותו. וכן (שם מב) כי שומע יוסף אינטינדר''י בלע''ז [להבין] :

(נ) גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹֽא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹֽן: עַם תַּקִיף אַפִּין דִי לָא יִסַב אַפִּין לְסָבָא וְעַל יָנְקָא לָא מְרַחֵם: (נא) וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִֽי אַדְמָֽתְךָ עַד הִשָּֽׁמְדָךְ אֲשֶׁר לֹֽא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַֽאֲבִידוֹ אֹתָֽךְ: וְיֵיכוּל וַלְדָא דִבְעִירָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי דִי לָא יַשְׁאַר לָךְ עִבוּרָא חַמְרָא וּמִשְׁחָא בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ עַד דְיוֹבֵד יָתָךְ: (נב) וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹֽמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָֽךְ: וְיָעֵק לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ עַד דְיִכְבַּשׁ שׁוּרָיךְ רָמַיָא וּכְרִיכַיָא דִי אַתְּ רָחֵץ לְאִשְׁתֵּזָבָא בְּהֵן בְּכָל אַרְעָךְ וְיָעֵק לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ בְּכָל אַרְעָךְ דִי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ:

רש''י עד רדת חמתיך. לשון רדוי וכבוש:

(נג) וְאָֽכַלְתָּ פְרִֽי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָֽתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹֽיְבֶֽךָ: וְתֵיכוּל וַלְדָא דִמְעָךְ בְּשַׂר בְּנָיךְ וּבְנָתָיךְ דִי יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דְיָעֵק לָךְ סַנְאָךְ:

רש''י ואכלת פרי בטנך בשר בניך וגו' במצור. מחמת שיהיו צרין על העיר ויהיה שם מצוק, עקת רעבון:

(נד) הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶֽעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִֽיר: גַבְרָא דְרַכִּיךְ בָּךְ וְדִמְפַנַק לַחֲדָא תַּבְאֵשׁ עֵינֵהּ בְּאָחוּהִי וּבְאִתַּת קְיָמֵהּ וּבִשְׁאָר בְּנוֹהִי דִי יַשְׁאַר:

רש''י הרך בך והענג. הוא הרך הוא הענוג, לשון פנוק. ומהתענג ומרך מוכיח עליהם ששניהם אחד, אף על פי שהוא מפנק ודעתו קצה בדבר מאוס, ימתק לו לרעבונו בשר בניו ובנותיו עד כי תרע עינו בבניו הנותרים מתת לאחד מהם מבשר בניו אחיהם אשר יאכל. דבר אחר הרך בך הרחמני ורך הלבב, מרב רעבנותם, יתאכזרו ולא יתנו מבשר בניהם השחוטים לבניהם הנותרים:

(נה) מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹֽיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶֽיךָ: מִלְמִתַּן לְחַד מִנְהוֹן מִבְּשַׂר בְּנוֹהִי דִי יֵיכוּל מִדְלָא אִשְׁתָּאַר לֵהּ כֹּלָא בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דִי יָעֵק לָךְ סָנְאָךְ בְכָל קִרְוָיךְ: (נו) הָֽרַכָּה בְךָ וְהָֽעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹֽא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵֽהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּֽהּ: דְרַכִּיכָא בָךְ וְדִמְפַנְקָא דִי לָא נַסִיאַת פַּרְסַת רַגְלַהּ לַאֲחָתָא עַל אַרְעָא מִמְפַנְקוּ וּמֵרַכִּיכוּ תַּבְאֵשׁ עֵינַהּ בִּגְבַר קְיָמַהּ וּבִבְרַהּ וּבִבְרַתַּהּ:

רש''י תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה. הגדולים:

(נז) וּֽבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹֽאכְלֵם בְּחֹֽסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹֽיִבְךָ בִּשְׁעָרֶֽיךָ: וּבִזְעֵר בְּנָהָא דְיִפְּקוּן מִנַהּ וּבִבְנָהָא דִי תְלִיד אֲרֵי תֵיכְלִנוּן בַּחֲסֵירוּת כֹּלָא בְּסִתְרָא בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דִי יָעֵק לָךְ סָנְאָךְ בְּקִרְוָיךְ:

רש''י ובשליתה. בניה הקטנים. בכלן תהא עינה צרה כשתאכל את האחד מלתן לאשר אצלה מן הבשר. נט והפלא ה' את מכתך. מפלאות ומבדלות משאר מכות: ונאמנות. ליסרך לקים שליחותן:

(נח) אִם לֹא תִשְׁמֹר לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבַּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: אִם לָא תִטַר לְּמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין לְמִדְחַל יָת שְׁמָא יַקִירָא וּדְחִילָא הָדֵין יָת יְיָ אֱלָהָךְ: (נט) וְהִפְלָא יְהֹוָה אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָֽחֳלָיִם רָעִים וְנֶֽאֱמָנִֽים: וְיַפְרַשׁ יְיָ יָת מְחָתָךְ וְיָת מָחַת בְּנָיךְ מָחָן רַבְרְבָן וּמְהֵימְנָן וּמַכְתְּשִׁין בִּישִׁין וּמְהֵימְנִין: (ס) וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָֽבְקוּ בָּֽךְ: וְיָתֵב בָּךְ יָת כָּל מַכְתְּשֵׁי מִצְרַיִם דִי דְחֶלְתָּא מִקֳדָמֵיהוֹן וְיִדְבְּקוּן בָּךְ:

רש''י אשר יגרת מפניהם. מפני המכות, כשהיו ישראל רואים מכות משנות הבאות על מצרים, היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם, תדע, שכן כתיב (שמות טו, כו) אם שמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, אין מיראין את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו:

(סא) גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהֹוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּֽׁמְדָֽךְ: אַף כָּל מְרַע וְכָל מָחָא דִי לָא כְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדָא יַיְתִנוּן יְיָ עֲלָךְ עַד דְיִשְׁתֵּצָךְ:

רש''י יעלם. לשון עליה:

(סב) וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכֽוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: וְתִשְׁתַּאֲרוּן בְּעַם זְעֵר חֳלָף דִי הֲוֵיתוּן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי אֲרֵי לָא קַבֶּלְתָּא לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ:

רש''י ונשארתם במתי מעט תחת וגו' . מועטין חלף מרבין:

(סג) וְהָיָה כַּֽאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהַֽאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וִיהֵי כְּמָא דְחַדֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹטָבָא יָתְכוֹן וּלְאַסְגָאָה יָתְכוֹן כֵּן יֶחֱדֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹבָדָא יָתְכוֹן וּלְשֵׁצָאָה יָתְכוֹן וְתִטַלְטְלוּן מֵעַל אַרְעָא דְאַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ:

רש''י כן ישיש ה'. את אויביכם עליכם להאביד וגו' : ונסחתם. לשון עקירה וכן (משלי טו, כה) בית גאים יסח ה':

(סד) וֶֽהֱפִֽיצְךָ יְהֹוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹֽא יָדַעְתָּ אַתָּה וַֽאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָֽבֶן: וִיבַדְרִנָךְ יְיָ בְּכָל עַמְמַיָא מִסְיָפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָפֵי אַרְעָא וְתִפְלַח תַּמָן לְעַמְמַיָא פָּלְחֵי טַעֲוָתָא דִי לָא יְדַעְתְּ אַתְּ וַאֲבָהָתָךְ אָעָא וְאַבְנָא:

רש''י ועבדת שם אלהים אחרים. כתרגומו, לא עבודת אלהות ממש, אלא מעלים מס וגולגליות לכומרי עבודה זרה:

(סה) וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִֽהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהֹוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַֽאֲבוֹן נָֽפֶשׁ: וּבְעַמְמַיָא הָאִנוּן לָא תְנוּחַ וְלָא יְהֵי מְנָח לְפַרְסַת רַגְלָךְ וְיִתֵּן יְיָ לָךְ תַּמָן לֵב דָחֵל וְחַשְׁכַת עַיְנִין וּמַפְּחַן נְפָשׁ:

רש''י לא תרגיע. לא תנוח, כמו (ישעיה כח, יב) וזאת המרגעה: לב רגז. לב חרד, כתרגומו דחל, כמו (שם יד, ט) שאול מתחת רגזה לך, (שמות טו, יד) שמעו עמים ירגזון, (שמואל ב' כב, ח) מוסדות השמים ירגזו: וכליון עינים. מצפה לישועה ולא תבא:

(סו) וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָֽחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַֽאֲמִין בְּחַיֶּֽיךָ: וִיהוֹן חַיָיךְ תְּלָן לָךְ מִקָבֵל וּתְהֵי תָוֵה לֵילְיָא וִימָמָא וְלָא תְהֵימִין בְּחַיָיךְ:

רש''י חייך תלאים לך. על הספק, כל ספק קרוי תלוי, שמא אמות היום בחרב הבאה עלינו. ורבותינו דרשו זה הלוקח תבואה מן השוק: ולא תאמין בחייך. זה הסומך על הפלטר:

(סז) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִֽי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִֽי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָֽבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶֽה: בְּצַפְרָא תֵימַר מָן יִתֵּן רַמְשָׁא וּבְרַמְשָׁא תֵימַר מָן יִתֵּן צַפְרָא מִתַּוְהוּת לִבָּךְ דִי תְהֵי תָוֵה וּמֵחֵזוּ עֵינָיךְ דִי תְהֵי חָזֵי:

רש''י בבקר תאמר מי יתן ערב. ויהיה הערב של אמש. ובערב תאמר מי יתן בקר. של שחרית, שהצרות מתחזקות תמיד, וכל שעה מרבה קללתה משלפניה:

(סח) וֶֽהֱשִֽׁיבְךָ יְהֹוָה מִצְרַיִם בָּֽאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹֽא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹֽיְבֶיךָ לַֽעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶֽה: וְיָתֵיבִנָךְ יְיָ מִצְרַיִם בִּסְפִינָן בְּאָרְחָא דִי אֲמָרִית לָךְ לָא תוֹסֵף עוֹד לְמֶחְזְיַהּ וְתִזְדַבְּנוּן תַּמָן לְבַעֲלֵי דְבָבָךְ לְעַבְדִין וּלְאַמְהָן וְלֵית דְקָנֵהּ:

רש''י באניות. בספינות, בשביה: והתמכרתם שם לאיביך. אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות: ואין קנה. כי יגזרו עליך הרג וכליון: והתמכרתם. בלע''ז איפורוונדרי''ץ וו''ש [ותמכרו עצמכם] . ולא יתכן לפרש והתמכרתם לשון ונמכרתם על ידי מוכרים אחרים, מפני שנאמר אחריו ואין קונה:

(סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵֽב: אִלֵין פִּתְגָמֵי קְיָמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה לְמִגְזַר עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דְמוֹאָב בַּר מִקְיָמָא דִי גְזַר עִמְהוֹן בְּחֹרֵב:

רש''י לכרת את בני ישראל. שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה: מלבד הברית. קללות שבתורת כהנים שנאמרו בסיני:

כט (א) שביעי וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה לְעֵֽינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּֽלְכָל אַרְצֽוֹ: וּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אַתּוּן חֲזֵיתוּן יָת כָּל דִי עֲבַד יְיָ לְעֵינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עַבְדוֹהִי וּלְכָל אַרְעֵהּ: (ב) הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָֽאֹתֹת וְהַמֹּֽפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵֽם: נִסִין רַבְרְבִין דִי חֲזָאָה עֵינָךְ אָתַיָא וּמוֹפְתַיָא רַבְרְבַיָא הָאִנוּן: (ג) וְלֹֽא נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה: וְלָא יְהַב יְיָ לְכוֹן לִבָּא לְמִדַע וְעַיְנִין לְמֶחֱזֵי וְאֻדְנִין לְמִשְׁמַע עַד יוֹמָא הָדֵין:

רש''י ולא נתן ה' לכם לב לדעת. להכיר את חסדי הקדוש ברוך הוא ולדבק בו: עד היום הזה. שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא, ט) ויתנה אל הכהנים בני לוי, באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו' (לעיל כז, ט) , היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום:

(ד) וָֽאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹֽא בָלוּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם מֵֽעֲלֵיכֶם וְנַֽעַלְךָ לֹא בָֽלְתָה מֵעַל רַגְלֶֽךָ: וְדַבָּרִית יָתְכוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא לָא בְלִיאַת כְּסוּתְכוֹן מִנְכוֹן וּמְסָנָךְ לָא:עַדוֹ מֵעַל רַגְלָךְ: (ה) לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּֽדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: לַחְמָא לָא אֲכַלְתּוּן וַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק לָא שְׁתֵיתוּן בְּדִיל דְתִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֶלָהֲכוֹן: (ו) מפטיר וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶֽלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶֽלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּֽם: וַאֲתֵתוּן לְאַתְרָא הָדֵין וּנְפַק סִיחוֹן מַ לְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מַ לְכָּא דְמַתְנָן לָקֳדָמוּתָנָא לַאֲגָחָא קְרָבָא וּמְחוֹנוּן:

רש''י ותבאו אל המקום הזה. עתה אתם רואים עצמכם בגדלה וכבוד, אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת. דבר אחר ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואלך יקפיד ולפיכך (פסוק ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' :

(ז) וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַֽחֲלָה לָרֽאוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַֽחֲצִי שֵׁבֶט הַֽמְנַשִּֽׁי: וּנְסִבְנָא יָת אַרְעֲהוֹן וִיהָבִנַהּ לְאַחֲסָנָא לְשִׁבְטָּא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָא דְגָד וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה: (ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַֽעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּֽעֲשֽׂוּן: (פפפ) וְתִטְרוּן יָת פִּתְגָמֵי קְיָמָא הָדָא וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן בְּדִיל דְתִצְלְחוּן יָת כָּל דִי תַּעְבְּדוּן: פפפ:

הפטרת כי תבוא - ישעיה ס

ס (א) קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח: (ב) כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: (ג) וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ: (ד) שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה: (ה) אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ: (ו) שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ: (ז) כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר: (ח) מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם: (ט) כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ: (י) וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ: (יא) וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים: (יב) כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ: (יג) כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד: (יד) וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ וְקָרְאוּ לָךְ עִיר יְהוָה צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: (טו) תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר: (טז) וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב: (יז) תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה: (יח) לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה: (יט) לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ יְהוָה לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ: (כ) לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְהוָה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ: (כא) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר (מטעו) מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: (כב) הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה:

משנה נגעים פרק ו

א. גּוּפָהּ שֶׁל בַּהֶרֶת, כִּגְרִיס הַקִּלְקִי מְרֻבָּע. מְקוֹם הַגְּרִיס, תֵּשַׁע עֲדָשׁוֹת. מְקוֹם עֲדָשָׁה, אַרְבַּע שְׂעָרוֹת. נִמְצְאוּ שְׁלשִׁים וְשֵׁשׁ שְׂעָרוֹת:

ברטנורה   (א) גופה של בהרת כגריס. חצי פול: הקלקי. שם מקום. ופולין שבו גדולים: מרובע. וזה שיעור מצומצם שבבהרת. ואם היה הנגע עגול או על צורה אחרת, אם יש בו כדי שיכנס בתוך הנגע כגריס הקלקי מרובע, טמא. ואם לאו, טהור:

ב. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה, רָבְתָה הַבַּהֶרֶת, טְמֵאָה. נִתְמַעֲטָה, טְהוֹרָה. רָבְתָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה. נִתְמָעֲטָה, טְהוֹרָה:

ברטנורה   (ב) רבתה הבהרת. מבחוץ: טמאה. משום פשיון: נתמעטה טהורה. דליכא כגריס: רבתה המחיה. וכנסה הבהרת: טהורה. דאין המחיה מבוצרת, דבעינן בהרת כעדשה מכל צד סביב למחיה:

ג. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה פְּחוּתָה מִכָּעֲדָשָׁה, רָבְתָה הַבַּהֶרֶת, טְמֵאָה. נִתְמָעֲטָה, טְהוֹרָה. רָבְתָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה. נִתְמָעֲטָה, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים, שֶׁאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָהּ:

ברטנורה   (ג) רבתה הבהרת. מבחוץ: טמאה. שהרי פשתה בעור: נתמעטה טהורה. ואפילו היתה המחיה כעדשה: רבתה המחיה. ונעשית כעדשה, טמאה: נתמעטה. שפשתה הבהרת עליה: ר' מאיר מטמא. דחשיב ליה פשיון מבפנים כמו מבחוץ: וחכמים מטהרים. דפשיון שבפנים לא חשיב פשיון. והלכה כחכמים:

ד. בַּהֶרֶת יְתֵרָה מִכַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה, רַבּוּ אוֹ שֶׁנִּתְמָעֲטוּ, טְמֵאִין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמָעֲטוּ מִכַּשִּׁעוּר:

ברטנורה   (ד) שלא יתמעטו מכשיעור. בהרת מכגריס, ומחיה מכעדשה:

ה. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּמִחְיָה כָעֲדָשָׁה מַקַּפְתָּהּ וְחוּץ לַמִּחְיָה בַּהֶרֶת, הַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר, וְהַחִיצוֹנָה לְהַחְלִיט. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה לַחִיצוֹנָה, שֶׁהַבַּהֶרֶת לְתוֹכָהּ. נִתְמָעֲטָה וְהָלְכָה לָהּ, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם מִבִּפְנִים הִיא כָלָה, סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה. וְאִם מִבַּחוּץ, הַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה, וְהַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרָה:

ברטנורה   (ה) בהרת כגריס. מרובע ורצועה של בשר חי ברוחב כעדשה מקפת אותה מסביב, ולחוץ לאותו בשר חי מקפת בהרת כגריס מסביב, והרי יש כאן שתי בהרות, אחת פנימית ואחת חיצונה, ומחיה מפסקת ביניהן סביב: הפנימית להסגיר. דאין לה מחיה באמצעה: והחיצונה להחליט. דמחיה המקפת לפנימית סימן טומאה לחיצונה, שהרי היא מבוצרת באמצעה: שהבהרת בתוכה. לפי שהבהרת לתוכה אינה חשובה סימן טומאה לחיצונה, דבעינן מבוצרת, נגע מכאן ונגע מכאן ומחיה באמצע, [בלי הפסק דבר אחר בתוך המחיה], והכא יש כאן נגע ומחיה ונגע ומחיה ונגע. ואין הלכה כר' יוסי: נתמעטה המחיה. שפשתה הבהרת עליה: והלכה לה. או שהלכה לה כולה: אם מבפנים היא כלתה. שבהרת הפנימית כיסתה המחיה: סימן פשיון לפנימית. ומחליטה, שהרי פשתה מבחוץ: והחיצונה טהורה. שהלכה מחיתה או נתמעטה מכעדשה: אם מבחוץ. שהבהרת החיצונה כיסתה המחיה: החיצונה טהורה. שנתמעטה מחיתה או הלכה, ופשיון ליכא שאין הנגע פושה לתוכה: והפנימית להסגיר. שהנגע עמד בעיניו: בין כך ובין כך. בין כלתה מבפנים בין כלתה מבחוץ: טהורה. שכשם שאם פשתה החיצונה למחיה שבתוכה אינו פשיון, כך כשפשתה הפנימית למחיה שבתוך הבהרת החיצונה אינו פשיון והלכה כר' עקיבא:

ו. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִיא כָעֲדָשָׁה מוּבֵאת. הָיְתָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה, הַמּוֹתָר סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה טְמֵאָה. הָיָה בֹהַק פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְאֵין סִימַן פִּשְׂיוֹן לַחִיצוֹנָה:

ברטנורה   (ו) אימתי. החיצונה טהורה כשפשתה הפנימית או החיצונה על מחיה, דאמרן לעיל שהחיצונה טהורה, הני מילי בזמן שהיא כעדשה מובאת, שהמחיה כעדשה מצומצמת לא פחות ולא יותר. אבל אם היתה המחיה יתירה מכעדשה: המותר סימן פשיון לפנימית, והחיצונה טמאה. כלומר, אם פשתה הפנימית על אותו מותר, שתיהן להחליט פנימית משום פשיון, וחיצונה משום מחיה. ואם פשתה החיצונה על אותו מותר, מכל מקום החיצונה להחליט משום מחיה, והפנימית להסגיר. ואין הלכה כר' שמעון: היה בוהק פחות מכעדשה. סמוך לפנימית, והחיצונה מקפת לבוהק: סימן פשיון לפנימית. אם פשתה הפנימית וכיסתה את הבוהק, הפנימית להחליט, שהרי פשתה מבחוץ. ואם החיצונה פשתה וכיסתה את הבוהק, אינו סימן פשיון לחיצונה, שאין הנגע פושה לתוכו. והאי דנקט בוהק פחות מכעדשה, דאם היה כעדשה היה מטמא משום מחיה דקיימא לן מחיה מטמאה בכל המראות. אבל פחות מכעדשה אין כאן מחיה, דאין מחיה פחותה מכעדשה:

ז. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִין בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה, וְרָאשֵׁי הַדַּדִּים שֶׁבָּאִשָּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁל אִישׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַיַּבָּלוֹת וְהַדִּלְדּוּלִין אֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה:

ברטנורה   (ז) שאינן מיטמאין משום מחיה. דכתיב וראהו הכהן, בעינן שיראה את הנגע עם המחיה כולו כאחד, וכשיש כגריס בראש החוטם או בראשי אצבעות הוא שופע אילך ואילך ואינו יכול לראות כולו כאחד: ראשי אזנים. נחשבים כאחד. וכן ראשי דדין. ואין הלכה כרבי יהודה שמנה ראשי דדין שבאיש: וראש הגויה. הוא גיד האמה: ויבלות. לשון [או חרוץ או יבלת] (ויקרא כב). פורו''ש בלע''ז: ודלדולין. בשר שפירש ונדלדל. ואית דגרסי, ותלתולין, בשר שנעשה כמו תל גבוה. ואין הלכה כר' אליעזר:

ח. אֵלּוּ מְקוֹמוֹת בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין בַּבַּהֶרֶת, תּוֹךְ הָעַיִן, תּוֹךְ הָאֹזֶן, תּוֹךְ הַחֹטֶם, תּוֹךְ הַפֶּה, הַקְּמָטִין, וְהַקְּמָטִין שֶׁבַּצַוָּאר, תַּחַת הַדַּד, וּבֵית הַשֶּׁחִי, כַּף הָרֶגֶל, וְהַצִפֹּרֶן, הָרֹאשׁ, וְהַזָּקָן, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִים בַּנְּגָעִים, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, וְאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִין בַּנְּגָעִים, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, אֲבָל מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, וְהַדִּלְדּוּלִין שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבַּזָּקָן, נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר:

ברטנורה   (ח) שאינן מיטמאין בבהרת. בארבעה מראות נגעים, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה: תוך העין תוך האוזן. שכל אלו אינן חשובים כעור בשר, והכתוב אומר (שם יג) והיה בעור בשרו: הקמטין. שבשאר הגוף: והקמטין שבצואר. תנא סיפא, לגלויי דקמטין דרישא קמטין של שאר הגוף הן, דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני: תחת הדד. כשנראית כמניקה את בנה, מה שאינו נראה באותה שעה אינו מטמא: ובית השחי. כשנראה כמוסק זיתים: כף הרגל. מה שתחת [הקערורית] של הרגל. דכל אלו אינן עור בשר הנראה: והצפורן. לא חשיבא עור בשר: הראש והזקן. אינן מיטמאין בבהרת, דכתיב (שם) נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא, אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד: השחין והמכוה והקדח המורדין. שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור שלהם כקליפת השום: אין מיטמאין. משום נגע דבשחין כתיב (שם) שחין ונרפא, ובמכוה נמי כתיב (שם) והיתה מחית המכוה: קדח. הוא שחין שבא מחמת דבר אחר, כגון מחמת מכת אבן או עץ או גפת או סיד, ומכוה נמי שלא באה מחמת האש עצמו אלא מחמת תולדות האש כגון רמץ חם וגפסית חם, כל אלו קרויין קדח. לשון כקדוח אש המסים. וקדח המורד נמי שלא נתרפא ולא העלה קרום כקליפת השום, אינו מטמא משום נגע: המורדים. כל זמן שלא נתרפאו שלא העלו קרום, קרויין מורדים, כלומר שעדיין עומדים במרדם. ואית דגרסי מוררים בשני רישי''ן. לשון רר בשרו (ויקרא טו): ואין מצטרפים בנגעים. אם היה חצי גריס נגע בעור בשרו וחצי גריס באחד מן המקומות הללו, אין מצטרפים לכגריס: ואין הנגע פושה לתוכן. דכיון דלא מיטמאו באום, לא מיטמאו נמי בפשיון: ואינם מיטמאין משום מחיה. דאם פרח בכולו ויש בראשו או בכף רגלו או בקמטין בשר חי, אין מיטמאין משום מחיה. אי נמי, אם היה אחד מן המקומות הללו מבוצר בתוך הנגע, אינו מיטמא משום מחיה: ואינם מעכבים את ההופך כולו לבן. אם פרחה הצרעת בכולו חוץ מאחד המקומות הללו, אין מעכבין, דכתיב (ויקרא יג) וכסתה הצרעת את כל עור הנגע, עור הראוי להיות בו נגע, פרט לאלו שאין מיטמאין משום נגע: חזר הראש והזקן ונקרחו. שנקרח השער שהיה בהן ונעשו כעור בשר. וכן השחין והמכוה והקדח שנעשו צרבת, שנתרפאו וקרם עליהם עור כקליפת השום: הרי אלו מיטמאין בנגעים. בארבעה מראות. והוא הדין דהוה מצי למתני נתפשטו הקמטין נמי מיטמאין בנגעים: ואין מצטרפין בנגעים. ראש וזקן אין מצטרפין. וכן עור הבשר והזקן, או עור הבשר והראש, אין מצטרפין. דאם בא לו חצי גריס נתק בראש אי נמי חצי גריס נתק בזקן וחצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס: ואין הנגע פושה לתוכן. נגע של עור בשר אין פושה לא בנתק הראש ולא בנתק הזקן ולא בשחין ולא במכוה, דלא חשיבי כעור בשר: ואין מיטמאין משום מחיה. דנתקים מיטמאין בשער צהוב ופשיון. ושחין ומכוה בשער לבן ופשיון: אבל מעכבין את ההופך כולו לבן. שאם פרחה הצרעת בכולו ונשאר הראש או הזקן שנקרחו שלא פרחה הצרעת בהן, או השחין והמכוה והקד שנעשו צרבת, טמא עד שיפרח בכולו: הראש והזקן שלא העלו שער. כגון קטן שלא צמח זקנו או לא השעיר ראשו, נידונים כעור בשר ליטמא בבהרת. וכן הדלדולין שבראש ובזקן דלית בהו שער נידונים כעור בשר, ומעכבים את הפריחה, והנגע פושה לתוכן, ומצטרפין לכגריס:

גמרא נדה דף ל ע''ב

רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד תֵּשֵׁב לְזָכָר וּלְנִדָּה וְכוּ'. תַּנְיָא רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: טִמֵּא וְטִהֵר בְּזָכָר וְטִמֵּא וְטִהֵר בִּנְקֵבָה. מַה כְּשֶׁטִּמֵּא וְטִהֵר בְּזָכָר יְצִירָתוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַף כְּשֶׁטִּמֵּא וְטִהֵר בִּנְקֵבָה יְצִירָתָהּ כַּיּוֹצֵא בָּהּ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין לְמֵדִין יְצִירָה מִטֻּמְאָה. אָמְרוּ לוֹ לְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל: מַעֲשֵׂה בִּקְלִיאוּפְטְרָא מַלְכַּת אַלֶכְּסַנְדְרוֹס שֶׁנִּתְחַיְּבוּ שִׁפְחוֹתֶיהָ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת וּבְדָקָן וּמְצָאָן זֶה וְזֶה לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד. אָמַר לָהֶן: אֲנִי מֵבִיא רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה וְאַתֶּם מְבִיאִין לִי רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים. מַאי רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה. אִילֵימָא טִמֵּא וְטִהֵר בְּזָכָר וְטִמֵּא וְטִהֵר בִּנְקֵבָה וְכוּ'. הָא קָאַמְרֵי לֵהּ אֵין דָּנִין יְצִירָה מִטֻּמְאָה. אָמַר קְרָא: תֵּלֵד הוֹסִיף לָהּ הַכָּתוּב לֵדָה אַחֶרֶת בִּנְקֵבָה. וּמַאי רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים אֵימוּר נְקֵבָה קָדִים וְאִיעֲבוּר מ' יוֹמִין קָמֵי זָכָר. וְרַבָּנָן סַמָּא דְּנַפְצָא אַשְׁקִינְהוּ. וְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אִיכָּא גּוּפָא דְּלֹא מְקַבֵּל סַמָּא. אָמַר לָהֶם רִבִּי יִשְׁמָעֵאל: מַעֲשֵׂה בִּקְלִיוּפְטְרָא מַלְכַּת יְוָנִים שֶׁנִּתְחַיְּבוּ שִׁפְחוֹתֶיהָ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת וּבְדָקָן וּמְצָאָן זָכָר לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד וּנְקֵבָה לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים מַאי טַעֲמָא: הַךְ דִּנְקֵבָה אַיְיתְרָה אַרְבְּעִין יוֹמִין וְהָדָר אִיעֲבַּר. וְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל לְשׁוֹמֵר מָסְרִינְהוּ. וְרַבָּנָן אֵין אַפּוֹטְרוֹפוֹס לָעֲרָיוֹת אֵימָא שׁוֹמֵר גּוּפֵהּ בָּא עָלֶיהָ וְדִילְמָא אִי קְרָעוּהָ לְהַךְ דִּנְקֵבָה בְּאַרְבְּעִין וְחַד הֲוָה מִשְׁתַּכְּחָא כְּזָכָר. אָמַר אַבַּיֵי בְּסִימָנֵיהוֹן שַׁוְיָן:

רש''י טימא וטיהר בזכר. מ' יום בין שתיהן ז' לטומאה ול''ג יום לימי טוהר: נתחייבו הריגה. ומתוך שעומדות ליהרג ניסו בהם ויחדום לביאה וקרעו שתיהם לסוף ארבעים ונמצא אחד זכר ואחד נקבה: תלד. דאם נקבה תלד קרא יתירה הוא דמצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים דהא כתיב לעיל וילדה זכר: מקמי זכר. ואע''ג שיחדום לבעול ביום אחד שמא מעוברת היתה קודם לכן: סמא דנפצא. סם שמפלת בו ומנפצה כל זרע שבמעים קודם לכן: לשומר מסרינהו. שלא בא אדם עליה אלא אותו היום: ודלמא אי קרעוהו וכו'. לר''י פריך נהי נמי דלשומר מסרינהו אפ''ה מנלן שלא נוצרה נקבה עד פ''א דלמא אי קרעוה להך ליום מ''א הוה משתכחא: בסימנהון שוין. נקבה שנמצא ליום פ''א לא היו אבריה ושערה וצפרניה אלא כשיעור של זכר ליום מ''א:

זוהר ויקהל דף ר''ח ע''ב

צְלוֹתָא דְּשַׁבַּתָּא דְּעַמָּא קַדִּישָׁא תְּלָת צְלוֹתִין אִשְׁתַּכָּחוּ בְּהַאי יוֹמָא לָקֳבֵל תְּלָת שַׁבַּתֵּי וְאוֹקְמוּהָ וְכֻלְּהוּ חַד. כֵּיוָן דְּעָאלוּ עַמָּא קַדִּישָׁא לְבֵי כְּנִישְׁתָּא אָסוּר לְאִשְׁתַּדָּלָא אֲפִלּוּ בְּצוֹרֶךְ בֵּי כְּנִישְׁתָּא אֶלָּא בְּמִלֵּי תֻּשְׁבְּחָן וּצְלוֹתָא וְאוֹרַיְתָא. וְכִדְקָא חָזֵי לוֹן. וּמַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּמִלִּין אָחֳרָנִין וּבְמִלִּין דְּעָלְמָא דָּא אִיהוּ בַּר נַשׁ דְּקָא מְחַלֵּל שַׁבַּתָּא לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל. תְּרֵין מַלְאָכִין מְמַנָּן עַל דָּא בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא וְאִנּוּן שַׁוִּין יְדֵיהוֹן עַל רֵישֵׁיהּ וְאָמְרֵי וַוי לִפְלַנְיָא דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדָּלָא בִּצְלוֹתָא וּבְשִׁירִין וּבְתֻשְׁבְּחָן דְּמָארֵיהוֹן וּלְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא. הַאי יוֹמָא אִיהוּ יוֹמָא דְּנִשְׁמָתִין דְּאִתְעַטְּרָא הַהוּא צְרוֹרָא דְּנִשְׁמָתִין בְּתֻשְׁבְּחָן דְּמָארֵיהוֹן. בְּגִין כָּךְ מְשַׁבְּחֵי בְּתֻשְׁבְּחָן תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּנִשְׁמָתָא וְהַיְנוּ נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר וְכוּ'. וְלֵית תֻּשְׁבַּחְתָּא אֶלָּא בְּסִטְרָא דְּנִשְׁמְתָא וְרוּחָא. וְהַאי יוֹמָא קַיְּמָא בְּרוּחָא וְנִשְׁמָתָא וְלָאו דְּגוּפָא:

תרגום הזוהר תְּפִלַּת הַשַּׁבָּת שֶׁל עַם הַקָּדוֹשׁ. שָׁלֹש תְּפִלּוֹת נִמְצָאִים בַּיּוֹם הַזֶּה כְּנֶגֶד שָׁלֹש שַׁבָּתוֹת, וְהֶעֱמִידוּהוּ. וְכֻלָּם אֶחָד. וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ הָעָם הַקָּדוֹשׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אָסוּר לַעֲסֹק אֲפִלּוּ בְּצָרְכֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא בְּדִבְרֵי תִּשְׁבָּחוֹת, תְּפִלָּה וְתוֹרָה, וְכָרָאוּי לָהֶם. וּמִי שֶׁעוֹסֵק בִּדְבָרִים אֲחֵרִים וּבְדִבְרֵי הָעוֹלָם, זֶה הוּא אָדָם שֶׁמְּחַלֵּל שַׁבָּת, אֵין לוֹ חֵלֶק בְּעַם יִשְׂרָאֵל. שְׁנֵי מַלְאָכִים מְמוּנִים עַל זֶה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְהֵם מֵשִׂימִים יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים, אוֹי לִפְלוֹנִי, שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעַל כֵּן צְרִיכִים לְהִשְׁתַּדֵּל בִּתְפִלּוֹת וְשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לַאֲדוֹנָם, וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. יוֹם הַזֶּה הוּא יוֹם שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁנִּתְעַטֵּר צְרוֹר הַהוּא שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהוּא הַבִּינָה, וְעַל כֵּן מְשַׁבְּחִים בְּתִשְׁבָחוֹת הַתִּשְׁבָּחָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה, וְהַיְנוּ, נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךְ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְרוּחַ וְכוּ'. וְאֵין תִּשְׁבָּחָהּ אֶלָּא מִצַד הַנְּשָׁמָה וְהָרוּחַ. וְיוֹם הַזֶּה עוֹמֵד בִּבְחִינַת רוּחַ וּנְשָׁמָה, וְאֵינוֹ שֶׁל הַגּוּף.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַבּוֹנֶה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב הַמַּשְׁוֶה פְּנֵי הַקַּרְקַע בְּבַיִת כְּגוֹן שֶׁהִשְׁפִּיל תֵּל אוֹ גַּיא זֶה בּוֹנֶה וְחַיָּב. אֶחָד נָתַן אֶת הָאֶבֶן וְאֶחָד נָתַן אֶת הַטִּיט הַנּוֹתֵן הַטִּיט חַיָּב. וּבְנַדְבָךְ הָעֶלְיוֹן אֲפִלּוּ הֶעֱלָה אֶת הָאֶבֶן וְהִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי הַטִּיט חַיָּב שֶׁהֲרֵי אֵין מַנִּיחִין עָלֶיהָ טִיט אַחֵר וְהַבּוֹנֶה עַל גַּבֵּי כֵּלִים פָּטוּר: ב. הָעוֹשֶׂה אֹהֶל קָבוּעַ הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת בּוֹנֶה וְחַיָּב. וְכֵן הָעוֹשֶׂה כְּלִי אֲדָמָה כְּגוֹן תַּנּוּר וְחָבִית קדֶם שֶׁיִּשְׂרְפוּ הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת בּוֹנֶה וְחַיָּב. וְכֵן הַמְגַבֵּן אֶת הַגְּבִינָה הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת בּוֹנֶה וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּגַבֵּן כִּגְרֹגֶרֶת. הַמַּכְנִיס יַד הַקַּרְדֹּם בְּתוֹךְ הָעֵץ שֶׁלּוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת בּוֹנֶה וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְכֵן הַתּוֹקֵעַ עֵץ בְּעֵץ בֵּין שֶׁתָּקַע בְּמַסְמֵר בֵּין שֶׁתָּקַע בָּעֵץ עַצְמוֹ עַד שֶׁנִּתְאַחֵד זֶה תּוֹלְדַת בּוֹנֶה וְחַיָּב:

מוסר

שערי תשובה דף כח

מִי שֶׁלּוֹעֵג תָּמִיד לִדְבָרִים וְלִפְעֻלּוֹת וְאֵין דַּעְתּוֹ לְהַבְזוֹת בַּעֲלֵיהֶן אַךְ מַרְחִיק הַדְּבָרִים שֶׁאֵין לְהַרְחִיקָם וּמַרְחִיק תּוֹחֶלֶת הַפְּעֻלּוֹת שֶׁיֵּשׁ תִּקְוָה לְתוֹעַלְתָּם וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי יז) בָּז לְדָבָר יֵחָבֵל לוֹ וְאָמְרוּ אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם. וְהַלֵּץ הַזֶּה הֱבִיאָהוּ לְמִדָּתוֹ הָרָעָה הֱיוֹתוֹ חָכָם בְּעֵינָיו. וּפְעָמִים שֶׁתָּבִיא הַמִּדָּה הַזֹּאת אֶת הָאָדָם לִידֵי מִינוּת לְהַלְעִיג עַל הַמִּצְוֹת כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קיט) זֵדִים הֱלִיצוּנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי. וְזֹאת הִיא הַכַּת שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת תּוֹכֵחָה עַל שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֲךָ. וְנֶאֱמַר (שם) יוֹסֵר לֵץ לוֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן. וְנֶאֱמַר (שם יב) לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִים. וְהַגּוֹרֵם אֶל הַכַּת הַזֹּאת לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ מוּסָר, מִפְּנֵי שֶׁהַמִּדָּה הַמְּבִיאָה אֶל חֵלֶק הַזֶּה הִיא מִדַּת הֱיוֹתוֹ חָכָם בְּעֵינָיו וְכָל כָּךְ מָשְׁלָה בּוֹ הַמִּדָּה הַזֹּאת עַד שֶׁיִּתְלוֹצֵץ לָדַעַת זוּלָתוֹ וְהִיא הַמִּדָּה שֶׁאֵין לָהּ תִּקְוָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם כו) רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ:

פרשת נצבים

נצבים יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם רָֽאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵֽל: אַתּוּן קָיְמִין יוֹמָא דֵין כֻּלְכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן רֵישֵׁיכוֹן שִׁבְטֵיכוֹן סָבֵיכוֹן וְסָרְכֵיכוֹן כָּל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל:

רש''י אתם נצבים. מלמד שכנסם משה לפני הקדוש ברוך הוא ביום מותו להכניסם בברית: ראשיכם שבטיכם. ראשיכם לשבטיכם: זקניכם ושטריכם. החשוב חשוב קודם, ואחר כך כל איש ישראל:

(י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַֽחֲנֶיךָ מֵֽחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶֽיךָ: טַפְלְכוֹן נְשֵׁיכוֹן וְגִיוֹרָךְ דִי בְּגוֹ מַשְׁרִיתָךְ מִלָקֵטּ אָעָיךְ עַד מְלֵי מַיָיךְ:

רש''י מחטב עציך. מלמד שבאו כנענים להתגיר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע. וזהו האמור בגבעונים (יהושע ט, ד) ויעשו גם המה בערמה, ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים:

(יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָֽלָתוֹ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּֽוֹם: לְאָעָלוּתָךְ בִּקְיָמָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּבְמוֹמָתֵהּ דִי יְיָ אֱלָהָךְ גְזַר עִמָךְ יוֹמָא דֵין:

רש''י לעברך. להיותך עובר בברית. ולא יתכן לפרשו כמו להעבירך, אלא כמו (לעיל ד, יד) לעשותכם אותם: לעברך בברית. דרך העברה, כך היו כורתים ברית, עושין מחצה מכאן ומחצה מכאן ועוברים בנתים, כמו שנאמר (ירמיה לד, יח) העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו:

(יב) שני לְמַעַן הָקִֽים אֹֽתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִֽהְיֶה לְּךָ לֵֽאלֹהִים כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַֽאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַֽאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹֽב: בְּדִיל לַאֲקָמָא יָתָךְ יוֹמָא דֵין קֳדָמוֹהִי לְעַמָא וְהוּא יְהֵי לָךְ לֶאֶלָהּ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וּכְמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

רש''י למען הקים אתך היום לו לעם. כל כך הוא נכנס לטרוח למען קים אתך לפניו לעם: והוא יהיה לך לאלהים. לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באמה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם. עד כאן פרשתי לפי פשוטו של פרשה. ומדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ''ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפיסם אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קימים לפניו: היום. כיום הזה שהוא קים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקימין אתכם ומציבין אתכם לפניו. ואף הפרשה של מעלה מזו פיוסין הם (לעיל פסוק א') , אתם ראיתם את כל אשר עשה. דבר אחר, אתם נצבים. לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם. וכן עשה יהושע, וכן שמואל (שמואל א' יב, ז) התיצבו ואשפטה אתכם, כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול:

(יג) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָֽנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָֽאָלָה הַזֹּֽאת: וְלָא עִמְכוֹן בִּלְחוֹדֵיכוֹן אֲנָא גְזַר יָת קְיָמָא הָדָא וְיָת מוֹמָתָא הָדָא: (יד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּֽוֹם: אֲרֵי יָת מָן דְאִיתוֹהִי הָכָא עִמָנָא קָאֵם יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וְיָת מָן דְלֵיתוֹהִי הָכָא עִמָנָא יוֹמָא דֵין:

רש''י ואת אשר איננו פה. ואף עם דורות העתידים להיות:

נביאים - ישעיה - פרק סא

(י) שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: אֲמָרַת יְרוּשְׁלֵם מֶחְדָא אֶחְדֵי בְּמֵימְרָא דַיְיָ תְּבוּעַ נַפְשִׁי בְּפוּרְקָנָא דֶאֱלָהִי אֲרֵי אַלְבְּשַׁנִי לְבוּשִׁין דְּפוּרְקַן מְעִיל דְּזָכוּ עִטְפַנִי כַּחֲתָנָא דְּמַצְלַח בִּגְנוּנֵיהּ וּכְכַהֲנָא רַבָּא דְמִתְקַן בִּלְבוּשׁוֹהִי וּכְכַלְתָּא דְמִתְקַשְּׁטָא בְּתִקּוּנָהָא :

רש''י כחתן . אשר ילבש לבושי פאר ככהן גדול : וככלה תעדה כליה . תכשיטיה :

(יא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲדֹנָי יְהוִה יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם: אֲרֵי כְאַרְעָא דְמִפְקָא צִמְחָהּ וּכְגִנַּת שַׁקְיָא דְזֵירוּעָהָא מְרַבְיָא כֵּן יְיָ אֱלֹהִים יַגְלֵי זְכוּתָא וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִירוּשְׁלֵם לָ) ּּבֵל כָּל עַמְמַיָּא :

רש''י כי כארץ תוציא צמחה וגו' :
סב (א) לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: עַד דְּאַעְבֵּד פּוּרְקַן לְצִיּוֹן לָא אַנִּיחַ לְעַמְמַיָּא וְעַד דְּאַיְתֵי נֶחָמָא לִירוּשְׁלֵם לָא אַשְׁקֵיט לְמַלְכְּוָתָא עַד דְּיִתְגְּלֵי כִּשְׁפַרְפָּרָא נְהוֹרָא וּפוּרְקָנָא כְּבָעִיר יִבְעָר :

רש''י למען ציון . אעשה ולא אחשה על מה שעשו לה : לא אשקוט . לא יהא שלום לפני עד יצא כנוגה צדקה :

(ב) וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי יְהוָה יִקֳּבֶנּוּ: וְיֶחְזוּן עַמְמַיָּא זְכוּתִיךְ וְכָל מַלְכַיָּא יְקָרִיךְ וְיִקְרוּן לִיךְ שְׁמָא חַדְתָּא דִי בְמֵימְרֵיהּ דַיְיָ יְפָרְשִׁינֵיהּ :

רש''י יקבנו . יפרשנו :

(ג) וְהָיִיתְ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד יְהוָה (וצנוף) וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ: וּתְהוֹן כְּלִיל דְּחֶדְוָא קֳדָם יְיָ וּכְתַר דְּתוּשְׁבְּחָא קֳדָם אֱלָהָיִךְ : (ד) לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ יְהוָה בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל: לָא יִתְאֲמַר לִיךְ עוֹד שְׁבִיקָא וּלְאַרְעִיךְ לָא יִתְאַמַּר עוֹד צַדְיָא אֲרֵי לִיךְ יִתְקְרֵי עָבְדֵי רְעוּתִי בָהּ וּלְאַרְעִיךְ יָתְבָא אֲרֵי תְהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ בִּיךְ וְאַרְעִיךְ תִּתְיַתָּב :

רש''י בעולה . מיושבת :

כתובים - תהילים - פרק ט

(ג) אֶשְׂמְחָה וְאֶעֶלְצָה בָךְ אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ עֶלְיוֹן: אֶחְדֵי וְאֶבְדָּח בְּמֵימְרָךְ אֲשַׁבַּח שְׁמָךְ עִלָּאָה : (ד) בְּשׁוּב אוֹיְבַי אָחוֹר יִכָּשְׁלוּ וְיֹאבְדוּ מִפָּנֶיךָ: בִּדְיְתוּב בְּעֵל דְּבָבֵי לַאֲחוֹרָא יִתְקְלוּן וִיהוֹבְדוּן מִן קֳדָמָךְ : (ה) כִּי עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא שׁוֹפֵט צֶדֶק: מְטוּל דַּעֲבַדְתָּא פוּרְעֲנוּתִי וְדִינִי יְתֵבְתָּא עַל כּוּרְסֵי דַיָּנָא זַכָּאָה :

רש''י משפטי ודיני . תיבות כפולות במקרא ואין חילוק ביניה' כמו עדי וסהדי במרומים ( איוב טז ) עצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטיל ברזל ( שם מ ) : משפטי ודיני . בשמים : ישבת לכסא . כסא המשפט :

(ו) גָּעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד: נְזַפְתָּא עַמְמֵי דִפְלִשְׁתָּאֵי הוֹבַדְתָּא גָלְיַת רַשִּׁיעָא שׁוּמְהוֹן מְחִיתָא לְעַלְמֵי עָלְמִין :

רש''י גערת גוים . עמלק ראשית גוים ( במדבר כד ) : אבדת רשע . אבותיו : שמם מחית . כי מחה אמחה ( שמות יז ) :

(ז) הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח וְעָרִים נָתַשְׁתָּ אָבַד זִכְרָם הֵמָּה: וְכַד נְפַל בְּעֵל דְּבָבָא אִשְׁתֵּצָיוּ חֶלְוָתֵהּ וּכְרַכֵּיהוֹן אִצְתַּדְיוּ לְעָלְמָא וְקִרְוֵיהוֹן צְדִיתָא הוֹבַדְתָּא דָכְרָנְהוֹן מִנְּהוֹן :

רש''י האויב תמו . כי חרבות השנאה לנצח הם עליו כחרב חדה , ד''א חרבות לנצח אותו אויב שחרבות שנאתו היתה עלינו לנצח וזהו עמלק שנאמ' בו ועברתו שמרה נצח ( עמוס א ) חרבות לשון חרבן וכן פתרונו האויב תמו חרבות לנצח , וכן נאמר ( ביחזקאל לה ) שממות עולם אתנך ועריך לא תשובנה : וערים נתשת . כי תאמר אדום רששנו וגו' ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' צבאות המה יבנו ואני אהרוס ( מלאכי א ) : אבד זכרם . אותה השעה :

(ח) וַיהוָה לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ: וּמֵימְרָא דַיְיָ לְעַלְמִין מוֹתְבֵהּ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא תַּקִּין לְדִינָא כּוּרְסֵהּ :

רש''י וה' לעולם ישב וגו' . שם שלם וכסא שלם כמו שנאמר כסאו , אבל קודם שימחה כתוב כי יד על כס יה ( שמות יז ) כס חסר ושם חלוק :

משנה תרומות פרק ח

א. הָאִשָׁה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, בָּאוּ וְאָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעְלֵיךְ אוֹ גֵרְשֵׁךְ, וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ, מֵת רַבָּךְ, אוֹ מְכָרָךְ לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ נְתָנָךְ בְּמַתָּנָה, אוֹ עֲשָׂאָךְ בֶּן חוֹרִין. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פּוֹטֵר. הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, פְּסוּלִים. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מַכְשִׁיר. נוֹדַע שֶׁהוּא בַעַל מוּם, עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה:

ברטנורה   (א) האשה. בת ישראל הנשואה לכהן: מת רבך. וירשו בן בתו מישראל או בתו הנשואה לישראל: שהוא בן גרושה או בן חלוצה. ופסול מלאכול בתרומה: רבי אליעזר מחייב קרן וחומש. בכולהו: ורבי יהושע פוטר. בגמרא מוקי לה דוקא באוכל תרומת חמץ בערב פסח מפני שזמנו בהול שהשעה דחוקה ועומד לבער החמץ של תרומה. והלכה כר' יהושע: ורבי יהושע מכשיר. דכתיב (דברים לג) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. אפילו חלל שבו פועל ידיו תרצה: נודע שהוא בעל מום עבודתו פסולה. אף לר' יהושע. דכתיב (במדבר כה) את בריתי שלום, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והלכה כר' יהושע:

ב. וְכֻלָּם, שֶׁהָיְתָה תְרוּמָה בְּתוֹךְ פִּיהֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלָעוּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלוֹטוּ. אָמְרוּ לוֹ נִטְמֵאתָ וְנִטְמֵאת תְּרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִבְלַע. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִפְלוֹט. טָמֵא הָיִיתָ וּטְמֵאָה הָיְתָה תְרוּמָה, אוֹ נוֹדַע שֶׁהוּא טֶבֶל, וּמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, אוֹ שֶׁטָּעַם טַעַם פִּשׁפֵּשׁ לְתוֹךְ פִּיו, הֲרֵי זֶה יִפְלוֹט:

ברטנורה   (ב) וכולם. עבד ואשה שאכלו מתחילה בהיתר, בהא קאמר ר' אליעזר דיבלעו, אבל בן גרושה או בן חלוצה דמעולם לא אכלו בהיתר מודה ר' אליעזר דיפלוט, מידי דהוה אטמא היית, או טמאה היתה התרומה קודם שנתנה לתוך פיו, דמודה ר' אליעזר דיפלוט: או שטעם טעם פשפש. שרץ, כשמוללין אותו ריחו מאוס ביותר והוא מצוי בכותלים ובמטות, וקורין לו בערבי בק''י, ובלע''ז צימיצ''א. והלכה כר' יהושע:

ג. הָיָה אוֹכֵל בָּאֶשְׁכּוֹל וְנִכְנַס מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִגְמוֹר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא יִגְמוֹר. חָשְׁכָה לֵילֵי שַׁבָּת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִגְמוֹר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא יִגְמוֹר:

ברטנורה   (ג) היה אוכל באשכול. תלש אשכול מגפן שבגינה והיה אוכל והולך עד שנכנס לחצר, וחצר קובעת למעשר, ואפילו אכילת עראי אסורה עד שיתרום ויעשר: ור' אליעזר אומר יגמור. לא שיאכל בחצר אלא יצא חוץ לחצר ויגמור לאכול האשכול בגינה: לא יגמור. ואפילו בגינה, עד שיעשר: חשיכה לילי שבת. והיה אוכל אכילת עראי, ושבת קובעת למעשר, ואפילו אכילת עראי אסורה: יגמור. למוצאי שבת. אבל בשבת עצמו מודה דאסור: לא יגמור. אפילו למוצאי שבת עד שיעשר. והלכה כר' יהושע:

ד. יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּתְגַּלָּה, יִשָּׁפֵךְ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁל חֻלִּין. שְׁלשָׁה מַשְׁקִין, אֲסוּרִין מִשּׁוּם גִּלּוּי, הַמַּיִם וְהַיַּיִן וְהֶחָלָב. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין, מֻתָּרִין. כַּמָּה יִשְׁהוּ וְיִהְיוּ אֲסוּרִין, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְיִשְׁתֶּה:

ברטנורה   (ד) ישפך. ואין כאן משום איבוד תרומה, מפני שאסור לשתותו שמא שתה ממנו נחש: ושאר כל המשקים מותרים. שאין נחש שותה מהן, אלא שהדבש והציר והמורייס ושומים כתושים. כל אלו הוזכרו בגמרא לאסור שהנחש שותה מהן: כמה ישהו. כמה יעמדו מגולין: הרחש. הנחש, ולפי שהולך על גחונו קרוי רחש שאינו נראה כמהלך אלא כרוחש ומתנענע: ממקום קרוב. פירשו בו, כדי שיצא מתחת אוזן הכלי וישתה ויחזור לחורו:

ה. שִׁעוּר הַמַּיִם הַמְגֻלִּין, כְּדֵי שֶׁתֹּאבַד בָּהֶן הַמָּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּכֵּלִים, כָּל שֶׁהֵן. וּבַקַּרְקָעוֹת, אַרְבָּעִים סְאָה:

ברטנורה   (ה) שיעור המים. להיות אסורים משום גילוי: כדי שתאבד בהן המרה. אם היו מרובים כל כך עד שארס הנחש יפסד ויאבד בהן אין בהן משום גילוי. ויודעין היו כמה ארס הנחש מטיל בפעם אחת: מרה. הארס שהנחש מטיל קרוי מרה: בכלים כל שהן. אפילו מרובין כל שהן יש בהן משום גילוי כשהמים בכלים: ובקרקעות. עד ארבעים סאה יש בהם משום גילוי. טפי מהכי, אין בהן משום גילוי, שהארס מתבטל בהם. ואין הלכה כר' יוסי. ומעין המושך אפילו כל שהוא אין בו משום גילוי. ומים מגולים, כשם שאסור לשתותן כך אסור להשקותן לבהמתו ולרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו ולגבל בהן את הטיט ולהשתמש בהן בשום תשמיש:

ו. נִקּוּרֵי תְאֵנִים וַעֲנָבִים וְקִשּׁוּאִין וְהַדְּלוּעִין וְהָאֲבַטִיחִים וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת, אֲפִלּוּ הֵם כִּכָּר, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, אֶחָד תָּלוּשׁ וְאֶחָד מְחוּבָּר, כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לֵחָה, אָסוּר. וּנְשׁוּכַת הַנָּחָשׁ, אֲסוּרָה, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת:

ברטנורה   (ו) נקורי תאנים. תאנה שנראה בה ניקור, אסור, שמא ניקר בה נחש והטיל בה ארס: אפילו הן ככר. כלומר שהן גדולים הרבה, והניקור מצד אחד, לא יאמר הוא אכל מצד אחד, אני מצד אחר: כל שיש בו ליחה. הארס מתערב עם הליחה ומתחלחל בכולו, אבל בדבר יבש חותך את הניקור ואוכל את השאר: ונשוכת הנחש. בהמה שנשכה נחש ושחטה אסורה שהארס מתחלחל בכל גופה:

ז. הַמְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַּיִן, אֲסוּרָה מִשּׁוּם גִּלּוּי. רַבִּי נְחֶמְיָה, מַתִּיר:

ברטנורה   (ז) משמרת של יין. אף על פי שהכלי התחתון מכוסה במשמרת, יש בו משום גילוי, שהארס עובר דרך המשמרת והולך לכלי התחתון: רבי נחמיה מתיר. לפי שהארס צף ואינו עובר. ואין הלכה כר' נחמיה:

ח. חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טֻמְאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם הַתֻּרְפָּה, יַנִּיחֶנָּה בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע. וְאִם הָיְתָה מְגֻלָּה, יְכַסֶנָּה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם הָיְתָה מֻנַּחַת בְּמָקוֹם מֻצְנָע, יַנִּיחֶנָּה בִּמְקוֹם תֻּרְפָּה. וְאִם הָיְתָה מְכֻסָה יְגַלֶּנָּה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַל יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר:

ברטנורה   (ח) ספק טומאה. כגון שתי חביות ברשות היחיד, ונגע שרץ באחת מהן, ולא ידיע להי מנייהו, ושתיהן תלויות: במקום התורפה. מקום של הפקר ועומדת ליפסד שם: יניחנה במקום המוצנע. דעדיין מוזהר על שמירתה דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה דתרוייהו בעו שימור: רבי יהושע אומר וכו'. דסבר תרומתי כתיב בלא וי''ו ויש אם למסורת: אל יחדש בה דבר. שאין צריך לשמרה ואף אסור לגרום לה טומאה. והלכה כרבן גמליאל:

ט. חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יְכוֹלִים לְהַצִיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה, יַצִיל. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בְּיָדָיו:

ברטנורה   (ט) בגת העליונה. מקום שעוצרים שם: והתחתונה. בור על פני הגת שהיין יורד לתוכו: טמאה. חולין טמאים יש בה, וראויין לו בימי טומאתו או למי שאינו אוכל חולין בטהרה, ואם תפול לתוכו התרומה הוה ליה מדומע ואף לכהן לא חזיא: שאם יכולים להציל ממנה רביעית. אם יכול לחזור אחר כלים ולהציל ממנה רביעית בטהרה קודם שתרד כולה ותטמא: יציל. יחזור אחר כלים ויציל, ואף על פי שבתוך כך שיחזור אחר כלים תרד מן התרומה לחולין שבתחתונה ויפסדו החולין, לא יטמא התרומה בידים להציל החולין, כיון שיכול להציל ממנה רביעית הלוג בטהרה שהוא דבר חשוב: ואם לאו. שלא ימצא כלי טהור וסוף סוף כולה לטומאה אזלא, בהא פליגי, דר' יהושע סבר יטמאנה ביד, להציל את החולין, כדקתני סיפא, על זו ועל זו אמר ר' יהושע וכו', ור' אליעזר סבר אף על גב דסוף סוף כולה לטומאה אזלא לא יטמאנה ביד להציל החולין. ואין הלכה כרבי אליעזר:

י. וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְכָה, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה, יַצִיל. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרֵד וְתִבָּלָע, וְאַל יְבַלְּעֶנָּה בְיָדָיו:

ברטנורה   (י) וכן חבית של שמן. טהורה, שנשפכה וכולה הולכת לאיבוד, פליגי כדלעיל. ולהכי קתני גבי שמן נשפכה ולא נקט כמו גבי יין, משום דבחבית של שמן [שנשברה] בגת העליונה, ובתחתונה חולין טמאים, מודה רבי אליעזר ורבי יהושע שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו תרד ואל יטמאנה ביד, משום דשמן ראוי להדליקו, ולא חשו להפסד מועט. וביין נמי לא נחלקו אלא דוקא בדאיכא בתחתונה פחות ממאה חולין שנעשין החולין כולן מדומע ואיכא הפסד, אבל אי איכא מאה חולין, כולהו מודו דאל יטמאנה ביד, משום דליכא הפסד:

יא. וְעַל זוֹ וְעַל זוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זוֹ הִיא תְרוּמָה שֶׁאֲנִי מֻזְהָר עָלֶיהָ מִלְּטַמְּאָהּ, אֶלָּא מִלְּאָכְלָהּ. וּבַל תְּטַמְּאָהּ כֵּיצַד, הָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְכִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה בְיָדוֹ, אָמַר לוֹ נָכְרִי, תֶּן לִי אַחַת מֵהֶן וַאֲטַמְּאָהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֲנִי מְטַמֵּא אֶת כֻּלָּהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְטַמֵּא אֶת כֻּלָּהּ, וְאַל יִתֶּן לוֹ אַחַת מֵהֶן וִיטַמֵּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יַנִיחַ לְפָנָיו אַחַת מֵהֶן עַל הַסָלַע:

ברטנורה   (יא) על זו ועל זו. על זו שנולד לה ספק טומאה, ועל זו שהולכת לאיבוד, אמר רבי יהושע שאינו מוזהר על טומאתן. ואותה שמוזהר עליה בל תטמא כיצד, היה עובר וכו' דקאמר ר' יהושע יניח לפניו אחת על הסלע כדי שלא יגרום טומאה לאחרות, ואף אותה אחת יניח על הסלע ולא יתננה בידו, שלא יטמאנה בידים. והלכה כרבי יהושע:

יב. וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם נָכְרִים, תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמְּאָהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי אָנוּ מְטַמְּאִים אֶת כֻּלְּכֶן, יְטַמְּאוּ אֶת כֻּלָּן, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל:

ברטנורה   (יב) תנו לנו אחת מכם. שרוצים לבא עליה באונס: יטמאו כולן. דאין דוחים נפש מפני נפש. ובהא מודו ר' אליעזר ור' יהושע:

גמרא ברכות דף סב ע''א

תַּנְיָא בֶּן עֲזָאי אוֹמֵר: פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי אַחַר רִבִּי עֲקִיבָא לְבֵית הַכִּסֵּא וְלָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלשָה דְּבָרִים. לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִפְנִין מִזְרָח וּמַעֲרָב אֶלָּא צָפוֹן וְדָרוֹם. וְלָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִפְרָעִין מְעוֹמֶד אֶלָּא מִיּוֹשֵׁב. וְלָמַדְתִּי שֶׁאֵין מְקַנְּחִין בְּיָמִין אֶלָּא בִּשְׂמֹאל. אָמַר לוֹ רִבִּי יְהוּדָה: עַד כָּאן הֵעַזְתָּ פָּנֶיךָ בְּרַבָּךְ. אָמַר לוֹ: תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ. רַב כַּהֲנָא עָאל גָּנָא תּוּתֵהּ פּוּרְיֵהּ דְּרַב שַׁמְעֵהּ דְּשָׂח וְשָׂחַק וְעָשָׂה צְרָכָיו. אָמַר לֵהּ: דָּמֵי פּוּמֵיהּ דְּאַבָּא כִּדְלָא שָׂרִיף תַּבְשִׁילָא. אָמַר לֵהּ כַּהֲנָא הָכָא אַתְּ פּוּק דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא. אָמַר לֵהּ: תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ. מִפְּנֵי מָה אֵין מְקַנְּחִין בְּיָמִין אֶלָּא בִּשְׂמֹאל. אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה נִתְּנָה בְּיָמִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְרוֹבָה לַפֶּה. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁקּוֹשֵׁר בָּהּ תְּפִלִּין. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה בָּהּ טַעֲמֵי תּוֹרָה. כְּתַנָּאֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁאוֹכֵל בָּהּ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁכּוֹתֵב בָּהּ. רִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁמַּרְאֶה בָּהּ טַעֲמֵי תּוֹרָה. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאי: כָּל הַצָנוּעַ בְּבֵית הַכִּסֵּא נִצוֹל מִשְּׁלשָה דְּבָרִים: מִן הַנְּחָשִׁים וּמִן הָעַקְרַבִּים וּמִן הַמַּזִּיקִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף חֲלוֹמוֹתָיו מְיֻשָּׁבִים עָלָיו:

רש''י עד כאן. כלומר כל זה העזת פניך בפני רבך שנסתכלת בכל אלו: דשח ושחק. עם אשתו שיחה בטילה של רצוי תשמיש: ועשה צרכיו. ושימש מטתו: כדלא שריף תבשילא. כאדם רעב כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאותך: שהיא קרובה לפה. רגילין להושיטה לפה: שקושר בה תפלין. בזרוע שמאל: טעמי תורה. נגינות טעמי מקרא של תורה: מן הנחשים ומן העקרבים וכו'. דמתוך צניעותו מתנהג בלחש ובשתיקה ואין הנחשים מרגישים להתקנאות בו ואף המזיקין חסין עליו: חלומותיו מיושבים עליו. שאין המזיקין מבהילין אותו:

זוהר בא דף לב ע''ב

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (איוב א') וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵב עַל יְיָ וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. וַיְהִי הַיּוֹם דָּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאִים לְמֵידָן עָלְמָא. כְּגַוְנָא דָּא וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה הַהוּא יוֹמָא יוֹם טוֹב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אִנּוּן רַבְרְבִין מְמַנָּן שְׁלִיחָן בְּעָלְמָא לַאֲשְׁגָּחָא בְּעוֹבָדִין דִּבְנֵי נְשָׁא. לְהִתְיַצֵב עַל יְיָ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ אֲבָל לְהִתְיַצֵב עַל יְיָ בְּהַאי קְרָא אַשְׁכַּחְנָא רְחִימוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל בְּגִין דְּהַנֵּי שְׁלִיחָן דְּאִנּוּן מְמַנָּן לַאֲשְׁגָּחָא עַל עוֹבָדִין דִּבְנֵי נְשָׁא אָזְלִין וְשָׁטָאן וְנָטְלִין אִנּוּן עוֹבָדִין כֻּלְּהוּ וּבְיוֹמָא דְּקָאִי דִּינָא לְמֵיקָם לְמֵידָן עָלְמָא אִתְעֲבִידוּ קָטֵגוֹרִין לְמֵיקָם עֲלַיְהוּ דִּבְנֵי נְשָׁא. וְתָא חָזֵי מִכָּל עַמִּין דְּעָלְמָא לָא קַיְּמָא לַאֲשְׁגָּחָא בְּעוֹבָדֵיהוֹן בַּר יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְהוּ בְּגִין דְּאִלֵּין בְּנִין לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכַד לָא אִשְׁתַּכָּחוּ עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל כִּדְקָא יָאוּת כִּבְיָכוֹל אִנּוּן מְמַנָּן שְׁלִיחָן כַּד בָּעָאן לְקַיְּמָא עַל אִנּוּן עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל עַל יְיָ וַדַּאי קַיְּמִין דְּהָא כַּד יִשְׂרָאֵל עָבְדִין עוֹבָדִין דְּלָא כַּשְׁרָן כִּבְיָכוֹל מַתִּישִׁין חֵילָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכַד עָבְדִין עוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן יָהֲבִין תֻּקְפִּין וְחֵילָא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְעַל דָּא כְּתִיב תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים בַּמֶּה בְּעוֹבָדִין דְּכַשְׁרָן וְעַל דָּא בְּהַהוּא יוֹמָא כֻּלְּהוּ רַבְרְבָן מְמַנָּן אִתְכַּנָּשׁוּ עַל יְיָ עַל יְיָ וַדַּאי דְּהָא כֵּיוָן דְּעַל יִשְׂרָאֵל אִתְכַּנָּשׁוּ עֲלֵיהּ אִתְכַּנָּשׁוּ. וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם גַּם לְאַסְגָּאָה עֲלַיְהוּ דְּכֻלְּהוּ אַתְיָן לְמֶהֱוֵי קָטֵגוֹרִין עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וְדָא אִתּוֹסָף עֲלַיְהוּ בְּגִין דְּאִיהוּ דִּלְטוֹרָא רַבְרְבָא מִכֻּלְּהוּ קָטֵגוֹרָא מִכֻּלְּהוּ כֵּיוָן דְּחָמָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכֻלְּהוּ אַתְיָן לְקַטְרָגָא מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וְכִי לָא הֲוָה יָדַע קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאָן הֲוָה אָתֵי אֶלָּא לְאַיְּתָא עוֹבָדָא לִרְעוּתֵיהּ. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן וְגוֹ'. וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמֶר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְּיִשּׁוּבָא דְּאַרְעָא אִתְמְּסָר לְסִטְרִין אָחֳרָנִין. בַּר אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדָאָה כֵּיוָן דְּאָמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ אַשְׁגַּח קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי דִּלְטוּרָא עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הַשַּׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ חָמָא שַׁעְתָּא לְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא בַּמֶּה דְּיִתְעַסַק וְיִתְפְּרַשׁ מִנַּיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וְהָא אוֹקְמוּהָ:

תרגום הזוהר רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (איוב א') וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים לְהִתְיַצֵב וְגוֹ'. וַיְהִי הַיּוֹם, זֶהוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָם לָדוּן אֶת הָעוֹלָם. כְּעֵין זֶה, וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה, יוֹם הַהוּא, יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיָה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים: אֵלּוּ הֵם הַשָּׂרִים הַמְּמוּנִים הַשְּׁלִיחִים בָּעוֹלָם לְהַשְׁגִּיחַ בְּמַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם. לְהִתְיַצֵב עַל ה', כְּדִכְתִיב וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. אֲבָל, לְהִתְיַצֵב עַל ה', בַּמִּקְרָא הַזֶּה מָצָאתִי אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל יִשְׂרָאֵל. מִשּׁוּם שֶׁאֵלּוּ הַשְּׁלִיחִים שֶׁהֵם מְמֻנִּים לְהַשְׁגִּיחַ עַל מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם, הוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם וְלוֹקְחִים אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם, וּבַיּוֹם שֶׁהַדִּין עוֹמֵד לָקוּם, לָדוּן אֶת הָעוֹלָם, נַעֲשׂוּ מַשְׂטִינִים לַעֲמֹד לְהַשְּׂטִין עַל בְּנֵי הָאָדָם. וּבֹא וּרְאֵה, מִכָּל הָעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינָם עוֹמְדִים הַמְּמֻנִּים לְהַשְׁגִּיחַ עַל מַעֲשֵׂיהֶם, חוּץ עַל יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד, מִשּׁוּם שֶׁהֵם בָּנִים אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכַאֲשֶׁר לֹא נִמְצְאוּ מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּרָאוּי, כִּבְיָכוֹל, אֵלּוּ מְמֻנִּים הַשְּׁלִיחִים, כְּשֶׁרוֹצִים לַעֲמֹד עַל אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֵם עוֹמְדִים עַל ה'. כִּי כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים מַעֲשִׂים שֶׁאֵינָם טוֹבִים, כִּבְיָכוֹל, מַחֲלִישִׁים כֹּחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּכְשֶׁעוֹשִׂים מַעֲשִׂים טוֹבִים, נוֹתְנִים גְּבוּרָה וְכֹחַ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעַל זֶה כָּתוּב, תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים. בַּמֶּה נוֹתְנִים עֹז. בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְעַל כֵּן בַּיּוֹם הַהוּא, כָּל הַשָּׂרִים הַמְּמֻנִּים הִתְקַבְּצוּ עַל ה'. עַל ה' וַדַּאי, כִּי כֵּיוָן שֶׁנִּתְקַבְּצוּ לְהַשְּׂטִין עַל יִשְׂרָאֵל, נִמְצָאִים מִתְקַבְּצִים עַל ה'. וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם הַמִּלָּה גַּם רוֹמֵז לְרַבּוֹת עַל בְּנֵי הָאֱלֹקִים, כִּי כֻּלָּם בָּאִים לִהְיוֹת מַשְׂטִינִים עַל יִשְׂרָאֵל, וְזֶה, הַשָּׂטָן, נִתּוֹסָף עֲלֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מַלְשִׁין הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכֻּלָּם בָּאוּ לְהַשְּׂטִין, מִיָּד, וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וְכִי לֹא יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאַיִן הָיָה בָּא, אֶלָּא לְהָבִיא הַדָּבָר לִרְצוֹנוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן וְגוֹ': וַיַּעַן הַשָׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. מִכָּאן לָמַדְתִּי, שֶׁיִּשּׁוּב הָאָרֶץ נִמְסָר לְצַד הָאֲחֵרִים, דְּהַיְנוּ שִׁבְעִים אֻמּוֹת, חוּץ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַדָּהּ, שֶׁהִיא בִּקְדֻשָּׁה לְיִשְׂרָאֵל. וְעַל כֵּן, כֵּיוָן שֶׁאָמַר, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, שֶׁאֶרֶץ סְתָם, פֵּרוּשָׁהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁרָצָה לִהְיוֹת מַלְשִׁין עַל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא עַל אִיּוֹב אוֹ אֲחֵרִים הַנֶּחֱשָׁבִים עַל הָאֻמּוֹת יוֹשְׁבֵי שְׁאָר הָאֲרָצוֹת, מִיָּד וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הַשַּׂמְתָּ לִבְּךְ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב וְגוֹ'. רָאָה שֶׁעַתָּה הוּא הַשָּׁעָה לָתֵת לַשָּׂטָן חֵלֶק בַּמֶּה שֶׁיִּתְעַסֵּק בּוֹ, וְיִתְרַחֵק מִן יִשְׂרָאֵל. וְהִנֵּה בֵּאֲרוּהוּ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה

א. אֵין מְזַמְּנִין אֶלָא עַל מִי שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת פַּת וּלְמַעְלָה. שִׁבְעָה שֶׁאָכְלוּ פַּת וּשְׁלֹשָה אָכְלוּ עִמָּהֶן יָרָק אוֹ צִיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִצְטָרְפִין לְזַמֵּן בְּשֵׁם וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ מֵאוֹכְלֵי הַפַּת אַבָל שִׁשָּׁה שֶׁאָכְלוּ פַּת אַרְבָּעָה יֶרֶק אֵין מִצְטָרְפִין עַד שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלֵי הַפַּת רֹב הַנִּכָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אְמוּרִים. עְשָׂרָה אַבָל בִּשְׁלֹשָה צָרִיךְ שֶׁיֹּאכְלוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן כַּזַּיִת פַּת וְאַחַר כָּךְ מְזַמְּנִין. ב. שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ וְגָמְרוּ מִלֶאֱכֹל וּבָא שְׁלִישִׁי וְאָכַל אִם יְכוֹלִין לֶאֱכֹל עִמּוֹ כָּל שֶׁהוּא וַאְפִלוּ מִשְּׁאָר אוֹכְלִין מִצְטָרֵף עִמָּהֶן. וְחָכָם גָּדוֹל שֶׁבַּמְסֻבִּין הוּא שֶׁמְּבָרֵךְ לְכֻלָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹא בָּא אֶלָא בָּאַחְרוֹנָה. ג. שְׁלֹשָה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד אֵינָם רַשָּׁאִים לֵחָלֵק עַד עֶשְׂרִים שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵחָלְקוּ וְתִהְיֶה בִּרְכַּת הַזִּמּוּן לְכָל חֵלֶק וְחֵלֶק בְּזִמּוּן הַכֹּל יֵשׁ לָהֶם לֵחָלֵק.

מוסר

שערי תשובה דף כט עא

הַקּוֹבֵע עַצְמוֹ תָּמִיד לְשִׂיחָה בְּטֵלָה וּדְבָרִים בְּטֵלִים כְּדֶרֶךְ יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת שְׁתַּיִם רָעוֹת יֵשׁ בַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה. הָאֶחָד כִּי כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא. וְהַשֵּׁנִי כִּי הוּא בָּטֵל מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. וְיֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה דַּרְכֵי מָוֶת, כִּי אֵיךְ לֹא זָכַר וְלֹא שָׂם עַל לִבּוֹ כִּי בָּעִתִּים הָהֵם אְשֶׁר הוּא מַשְׁחִיתָם יוּכַל לְהַשִׂיג הַנְּעִימוּת וְלִקְנוֹת חַיֵּי עוֹלָם אִם יִקְבַּע הָעִתִּים הַמְזֻמָּנִים הָהֶם לַתּוֹרָה אְשֶׁר הוּא פָּנוּי בָּהֶם מִמְּלַאכְתּוֹ וַעְסָקָיו וְאֵין זֶה כִּי אִם בְּבוֹז לִבּוֹ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא וּמִלְבַד אְשֶׁר אָבַד טוֹבָה הַרְבֵּה יִשָׂא אֶת עֲוֹנוֹ כִּי אַשְׁמַת הַבִּטּוּל מִן הַתּוֹרָה בְּעֵת הַיְכֹלֶת לַעְסֹק בָּהּ אֵשׁ הִיא עַד אְבַדּוֹן תֹּאכֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ (במדבר טז) כִּי דְבַר ה' בָּזָה. כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעְסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ לָךְ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. הַהוֹלֵךְ לְמָקוֹם אְשֶׁר אָסְפוּ שָׁמָּה אְסִיפָה לִשְׂחוֹק זֶה הוּא מוֹשַׁב לֵצִים וְעָלָיו אוֹמֵר הַכָּתוּב (תהילים א) וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. וְנֶאֱמַר אַחְרָיו. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ. לָמַדְתָּ, כִּי מוֹשַׁב לֵצִים מֵבִיא לִידֵי בִּטּוּל תּוֹרָה. וַאְשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ לַעְסֹק בַּתּוֹרָה בִּשְׁעוֹתָיו הַבְּטֵלוֹת יִתְעַשֵּׁת לְנַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאבַד וְיִתְבּוֹדֵד בָּהֶן לַחְשֹׁב עַל קִצוֹ וּלְהָבִין לְאַחְרִיתוֹ וּלְחַפֵּשׂ דְּרָכָיו וְלִקְנוֹת מַעְלוֹת הַנֶּפֶשׁ וּלְהִתְקָרֵב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

נצבים יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(טו) שלישי כִּֽי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּֽם: אֲרֵי אַתּוּן יְדַעְתּוּן יָת דִיתֵבְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְיָת דִי עֲבַרְנָא בְּגוֹ עַמְמַיָא דִי עֲבַרְתּוּן:

רש''י כי אתם ידעתם וגו' ותראו את שקוציהם. לפי שראיתם האמות עובדי עבודה זרה ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם, פן יש בכם וגו' (פסוק יז) לפיכך אני צריך להשביעכם:

(טז) וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּֽלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶֽם: וַחֲזֵיתוּן יָת שִׁקוּצֵיהוֹן וְיָת טַעֲוָתְהוֹן אָעָא וְאַבְנָא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא דִי עִמְהוֹן:

רש''י ותראו את שקוציהם. על שם שהם מאוסים כשקצים: גלליהם. שמסרחים ומאוסין כגלל: עץ ואבן. אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי, לפי שאין הגוים יראים שמא יגנבו, אבל של כסף וזהב, עמהם, בחדרי משכיתם הם, לפי שהם יראים שמא יגנבו:

(יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אֽוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַֽעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַֽעֲנָֽה: דִילְמָא אִית בְּכוֹן גְבַר אוֹ אִתְּתָא אוֹ זַרְעִית אוֹ שִׁבְטָא דִי לִבֵּהּ פָּנֵי יוֹמָא דֵין מִדַחַלְתָּא דַייָ אֱלָהָנָא לִמְהַךְ לְמִפְלַח יָת טַעֲוַת עַמְמַיָא הָאִנוּן דִילְמָא אִית בְּכוֹן גְבַר מְהַרְהַר חֶטְאִין אוֹ זָדוֹן:

רש''י פן יש בכם. שמא יש בכם: אשר לבבו פנה היום. מלקבל עליו הברית: שרש פרה ראש ולענה. שרש מגדל עשב מר כגידין, שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם:

(יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָֽאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִֽהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָֽרָוָה אֶת הַצְּמֵאָֽה: וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵהּ יָת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וִיחַשַׁב בְּלִבֵּהּ לְמֵימַר שְׁלָמָא יְהֵי לִי אֲרֵי בְּהַרְהוֹר לִבִּי אֲנָא אָזֵל בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵהּ חֶטְאֵי שָׁלוּתָא עַל זְדָנוּתָא:

רש''י והתברך בלבבו. לשון ברכה, יחשב בלבו ברכת שלום לעצמו לאמר, לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי: והתברך. בינדיר''א שי''י בלע''ז [יברך את עצמו] , כמו והתגלח והתפלל: בשררות לבי אלך. במראית לבי, כמו (במדבר כד, יז) אשורנו ולא קרוב, כלומר מה שלבי רואה לעשות: למען ספות הרוה. לפי שאוסיף לו פרענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל. וכן תרגם אנקלוס בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא, שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות: הרוה. שוגג שהוא עושה כאדם שכור שלא מדעת: הצמאה. שהוא עושה מדעת ובתאוה:

נביאים - ישעיה - פרק סב

(ה) כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ: אֲרֵי כְּמָא דְמִתְיַתַּב עוּלֵים עִם בְּתוּלְתָא כֵּן יִתְיַתְבוּן בְּנַוַכִי בְּגַוַיכִי וּכְמָא דְחָדֵי חֲתָנָא עִם כַּלָּתָא יֶחְדֵי עֲלָךְ אֱלָהָיִךְ :

רש''י כי יבעל וגו' . ארי כמה דמתיתב עולם עם בתולתא כן יתייתבין בגוייכי בנייכי :

(ו) עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת יְהוָה אַל דֳּמִי לָכֶם: הָא עַל עוֹבָדֵי אֲבָהָתָךְ צַדִּיקַיָּא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם מְתַקְּנִין נַטְרִין קֳדָמַי כָּל יְמָמָא וְכָל לֵילְיָא תְּדִירָא לָא פָסְקִין מִתְאֲמַר דָּכְרָן טַבְוָתַיִךְ קֳדָם יְיָ לָא פָסֵיק לְכוֹן :

רש''י על חומותיך ירושלים . רבותינו דרשוהו כמשמעו מלאכי' המזכירים את ה' על חורבנה לבנותה מאי אמרי אתה תקום תרחם ציון ( תהלים קב ) כי בחר ה' בציון ( שם קלב ) כדאיתא במסכת מנחות וי''ת חומותיך אבות הראשונים המגינים עלינו כחומה : הפקדתי שומרים . לכתוב ספר זכרונות שלא ישתכח זכותם מלפני : לא יחשו . מלהזכיר זכותם לפני : המזכירים את ה' . את זכות האבות : אל דמי לכם . אל תחרישו :

(ז) וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ: וְלָא יִפְסוֹק דָּכְרַנְהוֹן מִן קֳדָמוֹהִי עַד דִּיתַקֵּן וְעַד דִּישַׁוֵי יַת יְרוּשְׁלֵם תּוּשְׁבַּחְתָּא בְּאַרְעָא : (ח) נִשְׁבַּע יְהוָה בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: קַיָּם יְיָ בְּיַמִינֵיהּ וּבִדְרַע תּוּקְפֵיהּ אִם אֶתֵּן יַת עִבּוּרִיךְ עוֹד מֵיכַל לְבַעֲלֵי דְּבָבֵיךְ וְאִם יִשְׁתּוּן בְּנֵי עַמְמַיָּא חַמְרִיךְ דִּלְאֵית בֵּהּ :

כתובים - תהילים - פרק מה

(יז) תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ: בַּאֲתַר אַבְהָתָךְ יֶהֱוְיָן צַדִיקַיָא בְּנָךְ תְּמַנֵנוּן לְרַבְרְבַיָא בְּכָל אַרְעָא :

רש''י תחת אבותיך וגו' . לכל אחד מישראל אמר :

(יח) אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דֹּר וָדֹר עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ לְעֹלָם וָעֶד: בְּעִידָנָא הַהִיא תֵימְרוּן נִדְכַּר שְׁמָךְ בְּכָל דָר וְדָר מְטוּל הֵיכְנָא עַמְמַיָא דְמִתְגַיְרִין יְהוֹדוּן שְׁמָךְ לַעֲלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין :

רש''י אזכירה שמך . כלפי הקב''ה אמרו המשורר :

מו (א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר: לְשַׁבָּחָא עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קֹרַח בְּרוּחַ נְבוּאָה בִּזְמַן דְאִתְכַּסֵי אֲבוּהוֹן מִנְהוֹן וְהִנוּן אִשְׁתֵּזְבוּ וַאֲמַרוּ שִׁירָתָא :

רש''י על עלמות . שם של כלי שיר בדברי הימים :

(ב) אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד: אֱלָהָא לָנָא רוּחֲצָנָא וְעוּשְׁנָא סִיעֲתָא בְּעָקְתָא נִשְׁתַּכַּח לַחֲדָא :

משנה ביצה פרק ד

א. הַמֵּבִיא כַדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא יְבִיאֵם בַּסַל וּבַקֻפָּה, אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו. וְכֵן הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן, לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֻפָּה לַאֲחוֹרָיו, אֲבָל מְבִיאָהּ הוּא בְיָדוֹ. וּמַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן, אֲבָל לֹא בְעֵצִים שֶׁבַּמֻּקְצֶה:

ברטנורה   (א) המביא. ממקום למקום. בתוך התחום: לא יביאם וכו'. לתת שלש וארבע כדות לתוך סל או קופה וישאם, משום דנראה כמעשה חול לשאת משאות. ואם אי אפשר לו לשנות מותר: אבל מביא הוא על כתפו. אחת או שתים, דמוכח דלצורך יום טוב: או לפניו. בידו: וכן המוליך את התבן. להיסק או לבהמה: לא יפשיל הקופה לאחוריו. שנראה כדרך חול: ומתחילין בערמת התבן. ואף שלא זימנה מבעוד יום ולא היה רגיל להסיק ממנה, דלית ליה להאי תנא מוקצה: אבל לא בעצי' [שבמוקצה. רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה על שם שהיא מוקצה לאחור ואין נכנסים ויוצאים לה תדיר, והנך עצים דאיירי בהו הכא הן קורות גדולות של ארזים העומדות לבנין, דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו שדמיהן יקרים. ובהא אפילו ר' שמעון דלית ליה מוקצה מודה:

ב. אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסֻכָּה, אֶלָּא מִן הַסָמוּךְ לָהּ. מְבִיאִין עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה מִן הַמְכֻנָּס, וּמִן הַקַּרְפָּף אֲפִלּוּ מִן הַמְפֻזָּר. אֵיזֶהוּ קַרְפָּף, כָּל שֶׁסָמוּךְ לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁנִּכְנָסִין לוֹ בַפּוֹתַחַת, וַאֲפִלּוּ בְתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת:

ברטנורה   (ב) אין נוטלים עצים מן הסוכה. אפילו סוכה שאינה של מצוה כגון בפסח או בעצרת אין נוטלים ממנה עצים ביום טוב, משום סתירת אהל: אלא מן הסמוך לה. כגון קנים הזקופים סמוך לדפנות ולא נארגו עם הדופן דלא בטלי לגבי דופן לפיכך נוטלין מהן ביום טוב: מביאין עצים. תלושים: מן השדה. שבתוך התחום מן המכונס: מן הקרפף. אפילו מן המפוזר. מתניתין יחידאה היא ואינה הלכה, אלא הלכתא אין מביאין עצים אלא מן המכונסים שבקרפף, ומן השדה לא יביא כלל ואפילו מן המכונסים דלאו דעתיה עלויהו הואיל ואינן משתמרים שם, אבל מן הקרפף שהוא משתמר ומוקף סביב כשהן מכונסין דעתיה עלויהו: כל שסמוך לעיר. ממש. והוא דאית ליה פותחת מפתח שמשתמר, דר' יהודה תרתי בעי סמוך לעיר ופותחת. ומשום דקסבר סתם קרפיפות יש להם פותחת משום הכי לא חש להזכירה: ר' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפילו בתוך תחום שבת. כיון דאית ליה פותחת לא בעינן סמוך, אלא אפילו רחוק עד קרוב לסוף תחום שבת. ואם הוא סמוך לא בעינן פותחת. ובסמוך בלא פותחת או פותחת בלא סמוך שרי. והלכה כר' יוסי:

ג. אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים, לֹא מִן הַקּוֹרוֹת, וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְיוֹם טוֹב. וְאֵין מְבַקְּעִין לֹא בַקַּרְדֹּם וְלֹא בַמְּגֵרָה וְלֹא בַמַּגָּל, אֶלָּא בַקּוֹפִיץ. בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵרוֹת, סָתוּם וְנִפְחַת, נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל:

ברטנורה   (ג) אין מבקעין עצים מן הקורות. הסדורות בארץ כדי שלא יתעקמו, ועומדות לבנין: ואין מבקעין לא בקרדום. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יום טוב. וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום: ולא במגירה. כעין סכין ארוך מלא פגימות וקוצצין בו עצים עבים, וכלי אומן הוא: במגל. אף הוא כלי אומן, ונראה כרוצה לעשות מלאכה: אלא בקופיץ. סתם קופיץ הוא סכין של קצבים ואינו כלי אומן. ויש מהן שיש לה שני ראשין, ראש אחד רחב ונקרא צד נקבות, וראש אחד צר ונקרא צד זכרות, ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו: נוטל ממקום הפחת. ולא אמרינן מוקצים מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביום טוב ואסח דעתיה מנייהו, דבית דתנן במתניתין מיירי שאינו בנוי בטיט ובסיד, אלא סידור של לבנים זו על זו בלא טיט, והשתא אין בפחיתתו איסורא דאורייתא הלכך לאו מוקצין נינהו, כי היכי דאמרינן גבי טבל דלאו מוקצה הוא שאם עבר ותקנו מתוקן: אף פוחת לכתחלה. דהואיל ואין שם טיט אלא לבנים סדורין זו על זו לא הוי סותר ושרי לפחות לכתחלה. ואין הלכה כר' מאיר:

ד. אֵין פּוֹחְתִין אֶת הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֶלִי. וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוֹתְכָהּ בָּאוּר לִשְׁתֵּי נֵרוֹת:

ברטנורה   (ד) אין פוחתין את הנר. ליטול אחת מן הביצים של יוצר חרש ולתחוב אגרופו לתוכה לחקוק נר, מפני שעושה כלי: ואין עושין פחמין. דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב, ופתיחה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשיה ותקון: ואין חותכין אותה לשנים. לפי שהוא מתקן כלי. ולמעכה ביד מותר: חותכה באור. נותן שני ראשי הפתילה בפי שתי נרות שצריך להדליקן כאחת, ומדליק באמצע, דהשתא לא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא. והלכה כרבי יהודה:

ה. אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ, וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם, אֲבָל מְכַבְּשִׁין, וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפֹּת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בַבַּקַּעַת, וְכֵן בַּדֶּלֶת, וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בַמַּקֵּל בְּיוֹם טוֹב וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר:

ברטנורה   (ה) ואין חותכין את הנייר. שנותנין בו שמן, ועומד בפני האש כל זמן שהשמן בתוכו, ואינו נשרף: מליח. דג: אין גורפין תנור וכירים. אם נפל לתוכן מטפולה של תנור ומן הטיח, אין גורפין אותן, דמתקן מנא הוא ואתיא כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי: מכבשין. משכיבין את האפר ואת העפר כדי שיהיה חלק. ואם אי אפשר לו לאפות אלא אם כן גרף מותר: מקיפין. מקרבין זו אצל זו. כמו אין מקיפין בריאה: לשפות. לערוך ולהושיב עליהם קדירה, והאור בין שתי החביות. ואסר לה משום דדמי לבנין: [ואין סומכין את הקדירה בבקעת. דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ובקעת, עצים שנתבקעו: וכן הדלת. אין סומכין אותה בבקעת, דעצים מוקצים הם אצל כל תשמיש חוץ מן ההסקה: ואין מנהיגים את הבהמה במקל. משום דנראה כמוליכה למכור בשוק:

ו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹטֵל אָדָם קִיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו לַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו, וּמְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר וּמַדְלִיק, שֶׁכָּל מַה שֶּׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְגַבֵּב מִשֶּׁלְּפָנָיו וּמַדְלִיק:

ברטנורה   (ו) משלפניו. ממה שלפניו בבית: לחצוץ בו שיניו. ליטול בשר החוצץ בין שיניו. ומשלפניו לאו דוקא, דלרבי אליעזר אף מן החצר נמי מותר ליטול, דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא. והא דנקט משלפניו, משום רבנן דפליגי דאפילו משלפניו להדליק אין, לחצוץ לא, דסברי לא ניתנו עצים אלא להסקה: וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק. אבל מן החצר לא, דהואיל וקסמין דקין הן וטורח לקוששן ולגבבן, מאתמול לאו להכי קיימי. ודקאמרת נוטל קיסם לחצוץ בו שיניו, אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק, דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ובתרתי פליגי. והלכה כחכמים. ואין מותר לטול קיסם לחצוץ בו שיניו אלא מאבוס של בהמה, ולא יחתכנו ויתקננו לכך, אלא אם כן היה לח וראוי למאכל בהמה, שכל דבר הראוי למאכל בהמה מותר לחתכו בין ביום טוב בין בשבת ואין בהם משום תקון כלי:

ז. אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר לֹא מִן הָעֵצִים וְלֹא מִן הָאֲבָנִים וְלֹא מִן הֶעָפָר וְלֹא מִן הַמַּיִם, וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים לִצְלוֹת בָּהֶן. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹמֵד אָדָם עַל הַמֻּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, וְאוֹמֵר, מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם וְיֹאמַר, מִכָּאן וְעַד כָּאן:

ברטנורה   (ז) אין מוציאין את האור. משום דמוליד ודמי למלאכה, שבורא האש הזה ביום טוב: מן העפר. יש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אור ממקום מחפורת שלה: ולא מן המים. נותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת, ומביאים נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת: רעפים. כלי חרס חלולים באמצען שמכסים בהן הגגות: ואין מלבנין. באור: את הרעפים. דוקא ברעפים חדשים, משום דמשוי ליה מנא בהיסק זה, שהן מתחסמין ומתחזקים על ידי האור: ועוד אמר ר' אליעזר. משום דתני אחת לקולא גבי מוקצה והדר אמר אחריתי, קאמר ועוד: עומד אדם על המוקצה. הצריך הזמנה, והזמנה מועלת לו: ערב שבת בשביעית. שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה. והוא הדין במעושר ובשאר שני השבוע. אלא אורחא דמלתא נקט, דסתם מוקצה לאו מעושר הוא, דגרוגרות וצימוקים הן סתם מוקצה, ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה: מכאן אני נוטל למחר. וסגי בהכי: עד שירשום. בסימן, דאין ברירה והלכה כחכמים:

גמרא ביצה דף לב ע''א

וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִים פְּשִׁיטָא לְמַאי חָזֵי תָּנֵי רִבִּי חִיָּיא לֹא נִצְרָכָה אֶלָּא לְמוֹסְרָן לְאוּלַיְירִין לְבוֹ בַּיּוֹם. וּבוֹ בַּיּוֹם מִי שָׁרֵי כִּדְאָמַר רָבָא לְהַזִּיעַ וְקוֹדֶם גְּזֵרָה הָכָא נָמֵי לְהַזִּיעַ וְקוֹדֶם גְּזֵרָה. וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנַיִם. מַאי שְׁנָא בְּסַכִּין דְּלָא דְּקָמְתַקֵּן מָנָא בָּאוּר נָמֵי קָא מְתַקֵּן מָנָא תָּנֵי רִבִּי חִיָּיא חוֹתְכָהּ בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת. אָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: מוֹחֲטִין אֶת הַפְּתִילָה בְּיוֹם טוֹב. מַאי מוֹחֲטִין. אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר שְׁלֶמְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב לְעִדּוּיֵי חוּשְׁכָא. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּפְּתִילָה שְׁלשָׁה לְהַחְמִיר וּשְׁלשָׁה לְהָקֵל. לְהַחְמִיר אֵין גּוֹדְלִין אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין מְהַבְהֲבִין אוֹתָהּ בָּאוּר וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתָהּ לִשְׁנַיִם. לְהָקֵל מְמַעֲכָהּ בְּיַד וְשׁוֹרָהּ בְּשֶׁמֶן וְחוֹתְכָהּ בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת. וְאָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא, אָמַר רַב: עֲתִירֵי בָּבֶל יוֹרְדֵי גֵּיהִנָּם הֵם כִּי הָא דְּשַׁבְּתָאי בַּר מְרִינוּס אִקְלַע לְבָבֶל בָּעָא מִינַיְיהוּ עִסְקָא וְלָא יַהֲבוּ לֵהּ מְזוֹנֵי מֵיזָן נָמֵי לָא זַיְינוּהוּ. אָמַר הָנֵי מֵעֵרֶב רַב קָא אָתוּ דִּכְתִיב (דברים ג) וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ. כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא, אָמַר רַב: כָּל הַמְצַפֶּה עַל שֻׁלְחַן אֲחֵרִים עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו) נוֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חשֶךְ. רַב חַסְדָּא אָמַר: אַף חַיָּיו אֵינָם חַיִּים. תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלשָׁה חַיֵּיהֶם אֵינָם חַיִּים וְאֵלּוּ הֵן: הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחַן חֲבֵרוֹ וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו וּמִי שֶׁיִּסּוּרִין מוֹשְׁלִין בְּגוּפוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד. וְתַנָּא קַמָּא אֶפְשָׁר דִּמְעַיֵּין בְּמָאנֵיהּ:

רש''י לאוליירין. מחמי חמין ומרחצאו' ואף על גב דלצורך יום טוב הן עושין: מי שרו. להחם והלא גזרו על הרחיצה במסכת שבת ואפילו הוחמו מבעוד יום וכ''ש להחם חמין לא הותר מעולם: להזיע. מכניס הפחמים לתוכו ובני אדם נכנסין ומזיעין וקודם שגזרו על הזיעה נשנית משנה זו: דקמתקן מנא. אחת היתה ועושה אותה שתים: בפי שתי נרות. נותן שני ראשיה בתוך שני נרות אם צריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע דלא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא: לעדויי חושכא. כשהיא נעשית בראשה פחם מעבירה: לעדויי. להסיר: חושכא. פחם המחשיך אורה: נאמרו בפתילה. ביום טוב: ממעכה ביד. תקון כלאחר יד הוא: יורדי גהינם הן. שאינן מרחמין לעשות צדקה: עסק. סחורה להשתכר למחצית שכר: מזוני. שאל להם מזונו' מיזן נמי לא זינוהו: ונתן לך רחמי'. שתרחם על הבריות: כאשר נשבע לאבותיך. מי שיש לו רחמים הוא מזרעו של אבות: בעדו. כנגדו כמו סכת בעדו כלומר חשך פרוס לפניו הכל עליו נחשך: נכון בידו. מזומן אצלו: מי שאין לו אלא חלוק אחד. אין יכול לכבסו וכנים מצערים אותו: דמעיין במאניה. מפלא את כליו מן הכנים:

זוהר ויקרא דף ריח ע''ב

זַכָּאָה חוּלָקְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דְּיַדְּעִין לְכַוְּנָא רְעוּתָא לְקָמֵּי מָארֵיהוֹן וְיַדְּעִין לְתַקְּנָא עָלְמָא בְּהַאי יוֹמָא בְּקַל שׁוֹפָרָא וְעַל דָּא כְּתִיב (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יוֹדְעֵי וְלָא תּוֹקְעֵי בְּהַאי יוֹמָא בָּעוּ עַמָּא לְאִסְתַּכָּלָא בְּבַר נַשׁ שְׁלִים מִכֹּלָּא דְּיָדַע אָרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא דְּיָדַע בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא דְּיִבְעֵי עֲלַיְהוּ בָּעוּתָא בְּהַאי יוֹמָא וּלְזַמְּנָא קַל שׁוֹפָרָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין בְּכַוָּנָא דְּלִבָּא בְּחָכְמָתָא בִּרְעוּתָא בִּשְׁלִימוּ בְּגִין דְּיִסְתַּלַּק דִּינָא עַל יְדוֹי מִן עָלְמָא וַוי לְאִנּוּן דִּשְׁלִיחָא דִּלְהוֹן לָא אִשְׁתַּכַּח כִּדְקָא יָאוּת דְּהָא חוֹבֵי עָלְמָא (נ''א עַמָא) אַתְיָן לְאַדְכָּרָא בְּגִנֵּיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא דְּהוּא שְׁלִיחָא דְּכָל יִשְׂרָאֵל לְאַשְׁמַת הָעָם הוּא בְּגִין דְּדִינָא שַׁרְיָא עֲלַיְהוּ וְכַד שְׁלִיחָא הוּא זַכָּאָה כִּדְקָא יָאוּת זַכָּאִין אִנּוּן עַמָּא דְּכָל דִּינִין מִסְתַּלְּקִין מִנַּיְהוּ עַל יְדֵיהּ כָּל שֶׁכֵּן כַּהֲנָא דַּעֲלֵיהּ מִתְבָּרְכָאן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וְעַל דָּא כֹּהֵן וְלֵוִי עַד לָא יְסַלַּק לְפוּלְחָנָא בָּדְקִין אַבַּתְרֵיהּ וְיַדְּעוּן אָרְחוֹי וְעוֹבָדוֹי וְאִי לָא לָא סָלִיק לְפוּלְחָנָא וְכֵן בְּסַנְהֶדְרִין לְמֵידָן דִּינָא וְאִי אִשְׁתַּכַּח כִּדְקָא יָאוּת יָהֲבִין עֲלֵיהּ חוּמְרָא דְּמַקְדְּשָׁא וְאִי לָא לָא סָלִיק לְפוּלְחָנָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים לג) וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶיךָ. מִפְּנֵי מַה זָּכָה (אַהֲרֹן) לְאוּרִים וְתוּמִים וּלְמִפְלָח פּוּלְחָנָא הֱוֵי אוֹמֵר אֲשֶׁר נִסִיתוֹ וְגוֹ' הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְגוֹמֵר. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּאִלֵּין דַּרְגִין כְּדֵין יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְגוֹמֵר. יָשִׂימוּ קְטוֹרָה וְגוֹמֵר לְשַׁכְּכָא רֻגְזָא וּלְזַמְּנָא שְׁלָמָא. וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ בְּגִין דְּיִתְבַּסְמוּן כֹּלָּא וְיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָאָן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין כְּדֵין בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ וְגוֹ':

תרגום הזוהר אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִיקִים שֶׁיּוֹדְעִים לְכַוֵן רְצוֹנָם אֶל בּוֹרְאָם, וְיוֹדְעִים לְתַקֵן הָעוֹלָם בַּיּוֹם הַזֶּה בְּקוֹל הַשּׁוֹפָר, וְלָכֵן כָּתוּב (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יוֹדְעֵי וְלָא תּוֹקְעֵי. בַּיּוֹם הַזֶּה צָרִיךְ הָעוֹלָם לִרְאוֹת, שֶׁאָדָם שָׁלֵם בַּכֹּל, הַיּוֹדֵעַ דְּרָכָיו שֶׁל מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְיוֹדֵעַ יְקָרוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, שֶׁיִּתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּפִלָּה בַּיּוֹם הַזֶּה, וְשֶׁיְּזַמֵּן קוֹל שׁוֹפָר בְּכָל הָעוֹלָמוֹת בְּכַוָּנַת הַלֵּב, בְּחָכְמָה, בְּרָצוֹן, בִּשְׁלֵמוּת, כְּדֵי שֶׁיִּסְתַּלֵּק הַדִּין עַל יָדוֹ מִן הָעוֹלָם. אוֹי לָאֵלּוּ, אֲשֶׁר הַשָּׁלִיחַ שֶׁלָּהֶם לֹא נִמְצָא כָּרָאוּי, כִּי עֲוֹנוֹת הָעוֹלָם יָבֹאוּ לְהַזְכִּיר בִּשְׁבִילוֹ. זֶה שֶׁאָמַר אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, שֶׁהוּא שָׁלִיחַ כָּל יִשְׂרָאֵל, הוּא לְאַשְׁמַת הָעָם. מִשּׁוּם שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה עַל הָעָם. וְכַאֲשֶׁר שָׁלִיחַ הַצִבּוּר, הוּא זַכַּאי כָּרָאוּי, אַשְׁרֵיהֶם הָעָם, שֶׁכָּל הַדִּינִים מִסְתַּלְּקִים מֵהֶם עַל יָדוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן הַכֹּהֵן, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ מִתְבָּרְכִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְעַל כֵּן, כֹּהֵן וְלֵוִי מִטֶּרֶם שֶׁעוֹלֶה לַעֲבוֹדָה בּוֹדְקִים אַחֲרָיו, וְרוֹאִים דְּרָכָיו וּמַעֲשָׂיו. וְאִם לֹא אֵינוֹ עוֹלֶה לַעֲבוֹדָה. וְכֵן בְּסַנְהֶדְרִין לָדוּן דִּין. וְאִם, הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי, נִמְצָא כָּרָאוּי, נוֹתְנִים עָלָיו חֹמֶר הַמִּקְדָּשׁ, וְאִם לֹא, אֵינוֹ עוֹלֶה לַעֲבוֹדָה. זֶה שֶׁאָמַר וּלְלֵוִי אָמַר תּוּמֶיךְ וְאוּרֶיךְ לְאִישׁ חֲסִידֶךְ. מִפְּנֵי מַה זָּכָה לְאוּרִים וְתוּמִים וְלַעֲבֹד עֲבוֹדָה, הֱוֵי אוֹמֵר, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ וְגוֹ'. הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְגוֹ', וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצָא בְּאֵלּוּ הַמַּדְרֵגוֹת, אָז, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךְ לְיַעֲקֹב וְגוֹ', יָשִׂימוּ קְטוֹרָה וְגוֹ', שֶׁיַּקְרִיבוּ קְטֹרֶת לְשַׁכֵּךְ הַכַּעַס וּלְזַמֵּן אֶת הַשָּׁלוֹם. וְכָלִיל עַל מִזְבָּחֶךְ, כְּדֵי שֶׁיִּתְבַּשֵׂם הַכֹּל, וְהַבְּרָכוֹת תִּמָּצֶאנָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. אָז בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה

א. שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל שְׁלשָׁה שְׁלשָה אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. וְאִם כְּבָר זִמֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בַּחֲבוּרָה שֶׁלּוֹ רַשָּׁאִין לֵחָלֵק וְאֵינָן חַיָּבִין בְּזִמּוּן שֶׁכְּבָר זִמְּנוּ עֲלֵיהֶן. שְׁלשָה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכֹל פַּת אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ אֵינָן רַשָּׁאִין לֵיחָלֵק: ב. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּבַיִת אֶחָד בִּזְמַן שֶׁמִּקְּצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד. וְאִם לָאו אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. וְאִם יֵשׁ שַׁמָּשׁ אֶחָד בֵּינֵיהֶם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וּמְשַׁמֵּשׁ מֵחֲבוּרָה זוֹ לַחֲבוּרָה זוֹ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִקְּצַת אֵלּוּ רוֹאִין אֶת אֵלּוּ וְהוּא שֶׁיִּשְׁמְעוּ שְׁתֵּיהֶן כָּל דִּבְרֵי הַמְבָרֵךְ בְּבֵאוּר:

מוסר

שערי תשובה דף כט עב

הַמִּתְלוֹצֵץ בִּדְבַר שְׂפָתַיִם עַל הַמַּעֲשִׂים וְהַדְּבָרִים לֹא שֶׁיָּבוֹז לָהֶם בְּלִבּוֹ אַךְ מִדֶּרֶךְ הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָּבָר וְחֹק הַשְּׂחוֹק וּפְעָמִים שֶׁגּוֹרֵם לָזֶה מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהַשִּׁכְרוּת שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כ) לֵץ הַיַּיִן הוֹמֶה שֵׁכָר כָּל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם. פֵּרוּשׁ לֵץ אִישׁ הַיַּיִן הוֹמֶה אִישׁ שֵׁכָר כָּל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם, כְּמוֹ (תהלים קט) וַאֲנִי תְּפִלָּה. אִישׁ תְּפִלָּה. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי מִשְׁתֵּה הַיַּיִן גּוֹרֵם לְשָׁלשׁ דְּבָרִים רָעִים, הָאֶחָד לִהְיוֹת אִישׁ מִתְלוֹצֵץ וְהַשֵּׁנִי לִהְיוֹת הוֹמֶה וּבַעַל דְּבָרִים. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא לִידֵי חֵטְא. וְנֶאֱמַר (קהלת ה) וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים. וְהַשְּׁלִישִׁי כָּל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם. וְדַע כִּי לֹא יִהְיֶה מִנְהַג הַלֵּיצָנוּת קָבוּעַ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם עַד שֶׁהוּא פּוֹרֵק עֹל שָׁמַיִם מֵעָלָיו. עַל כֵּן יֵעָנֵשׁ לָתֵת עָלָיו עֹל הַיִּסּוּרִין מִדָּה כְּנֶגֶד מִידָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצְצוּ פֶּן יֶחֶזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם. וְהַחֲכָמִים הָיוּ מַזְהִירִים לְתַלְמִידֵיהם שֶׁלֹּא לְהִתְלוֹצֵץ גַּם עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה וַעֲרַאי וְעַל הַחֵלֶק הַזֶּה הֻצְרְכוּ לְהַזְהִיר כִּי רַבִּים יִכָּשְׁלוּ בּוֹ עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה:

נצבים יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יט) לֹֽא יֹאבֶה יְהֹוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהֹוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהֹוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָֽיִם: לָא יֵיבֵי יְיָ לְמִשְׁבַּק לֵהּ אֲרֵי בְּכֵן יִתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ וְחֶמְתֵהּ בְּגַבְרָא הַהוּא וְיִדְבְּקוּן בֵּהּ כָּל לְוָטַּיָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין וְיִמְחֵי יְיָ יָת שְׁמֵהּ מִתְּחוֹת שְׁמַיָא:

רש''י יעשן אף ה'. על ידי כעס הגוף מתחמם והעשן יוצא מן האף, וכן (ש''ב כב, ט) עלה עשן באפו, ואף על פי שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע, כפי דרך הארץ: וקנאתו. לשון חמה אנפרטמינ''ט [חמה] אחיזת לבישת נקמה, ואינו מעביר על המדה:

(כ) וְהִבְדִּילוֹ יְהֹוָה לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּֽה: וְיַפְרְשִׁנֵהּ יְיָ לְבִישָׁא מִכֹּל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל כְּכֹל לְוָטֵי קְיָמָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין:

רש''י הכתובה בספר התורה הזה. ולמעלה הוא אומר (לעיל כח, סא) בספר התורה הזאת גם כל חלי וכל מכה וגו' , הזאת, לשון נקבה, מוסב על התורה. הזה, לשון זכר, מוסב על הספר, ועל ידי פסוק הטעמים הן נחלקין לשתי לשונות, בפרשת הקללות הטפחא נתונה תחת בספר, והתורה הזאת דבוקים זה לזה, לכך אמר הזאת, וכאן הטפחה נתונה תחת התורה, נמצא ספר התורה דבוקים זה לזה, לפיכך לשון זכר נופל אחריו, שהלשון נופל על הספר:

(כא) וְאָמַר הַדּוֹר הָאַֽחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְהֹוָה בָּֽהּ: וְיֵימַר דָרָא בַתְרָאָה בְּנֵיכוֹן דִי יְקוּמוּן מִבַּתְרֵיכוֹן וּבַר עַמְמִין דִי יֵיתֵי מֵאַרְעָא רְחִיקָא וְיֶחֱזוּן יָת מְחָתָא דְאַרְעָא הַהִיא וְיָת מַרְעָהָא דִי אַמְרַע יְיָ בַּהּ: (כב) גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַֽעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַת סְדֹם וַֽעֲמֹרָה אַדְמָה (וצביים) וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ יְהֹוָה בְּאַפּוֹ וּבַֽחֲמָתֽוֹ: גָפְרֵתָא וּמִלְחָא יְקִידַת כָּל אַרְעַהּ לָא תִזְרַע וְלָא תַצְמַח וְלָא יִסַק בַּהּ כָּל עֶסְבָּא כְּמַהְפֶּכְתָּא דִסְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם דִי הֲפַךְ יְיָ בְּרָגְזֵהּ וּבְחֶמְתֵהּ: (כג) וְאָֽמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְהֹוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּֽה: וְיֵימְרוּן כָּל עַמְמַיָא עַל מֶה עֲבַד יְיָ כְּדֵין לְאַרְעָא הָדָא מָא תְקוֹף רָגְזָא רַבָּא הָדֵין:

נביאים - ישעיה - פרק סב

(ט) כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת יְהוָה וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי: (ס) אֲרֵי דְכַנְשׁוֹהִי לְעִבּוּרָא יֵיכְלוּנֵהּ וִישַׁבְּחוּן קֳדָם יְיָ וּדְעַצְרוֹהִי לְחַמְרָא יִשְׁתּוּנֵיהּ בְּדָרַת קוּדְשִׁי :

רש''י יאכלוהו . מוסב על דגנך :

(י) עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים: אֲמַר נְבִיָּא עֲבָרוּ וְתוּבוּ בְּתַרְעַיָּא אָפְנוּ לֵב עַמָּא לְאוֹרַח תַּקְנָא בַּסְרוּ בְּשּׂוּרָן טָבָן וְנֶחָמָן לְצַדִּיקַיָּא דְסַלִיקוּ הִירְהוּר יִצְרָא דְהוּא כְאֶבֶן תַּקְלָא אֲרִימוּ אָתָא עַל עַמְמַיָּא :

רש''י ישתוהו . מוסב על תירושך : עברו עברו בשערים . אמר נבייא עברו ותובו בתרעיא אפנו לבא דעמא לאורח תקנא : סלו סלו המסלה . כבשו הדרך בטי''ץ לוקמי''ן בלע''ז סולו לשון מסלה הוא : סקלו מאבן . סקלו המסילה והשליכו אבני מכשול לצדדין , סקלו אישפירייא''ן בלע''ז . מאבן . מהיות שם אבן וכנגד יצר הרע הוא אומר , ויש עוד לפותרו על תיקון הדרכים לקבוץ הגליות : הרימו נס . כלונס פורקא בלע''ז אות הוא שיקבצו אלי ויביאו לי את הגולים אצלם :

(יא) הִנֵּה יְהוָה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: הָא יְיָ אַשְׁמַע לִסְיָפֵי אַרְעָא אֱמָרוּ לִכְנִשְׁתָּא דְצִיּוֹן דָא פָרְקִיךְ מִתְגְּלֵי הָא אֲגַר עָבְדֵי מֵימְרֵהּ עִמֵּהּ וְכָל עוֹבָדֵיהוֹן גְּלַן קֳדָמוֹהִי :

רש''י הנה שכרו . שמוכן לתת לעבדיו מוכן אתו : ופעולתו . שכר הפעולה שפעלו עמו לפניו הוא מוכן לתת :

(יב) וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי יְהוָה וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה: (ס) וְיִקְרוֹן לְהוֹן עַמָּא דְּקוּדְשָׁא פְּרִיקָא דַיְיָ וְלִיךְ יִתְקְרֵי תְבִיעֲתָא קַרְתָּא דְלָא אִתְרַחֲקַת : סג (א) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: מַן אֲמַר אִלֵּין עָתִיד לְאַיְתָאָה מָחָא עַל אֱדוֹם פּוּרְעָנָא תַקִּיפָא עַל בָּצְרָה לְמֶעְבַּד פּוּרְעֲנוּת דִּין עַמֵּיהּ כְּמָא דְקַיֵּם לְהוֹן בְּמֵימְרֵיהּ אֲמַר הָא אֲנָא מִתְגְּלֵי כְּמָא דְמַלְלֵית בְּזָכוּ סַגְיָא קֳדָמַי חֵיל לְמִפְרַק :

רש''י מי זה בא מאדום . נתנבא הנביא על שעיר ובצרה , אמרו רבותינו שתי טעיות עתיד שר של שעיר לטעות כסבור הוא שבצרה היא בצר במדבר שהיתה עיר מקלט , וטועה משום שאין קולטת אלא שוגג והוא הרג את ישראל מזיד , ועוד יש מדרש אגדה על שהספיקה בצרה מלך לשעיר במות מלכה הראשון וימלך תחתיו יובב בן זרח מבצרה ובצרה ממואב היא כענין שנא' על קריות ועל בצרה : זה . ( שהיה ) הדור בלבושו וצעה ונאזר ברוב כחו והקב''ה משיבו אני הוא שעלתה לפני לדבר בצדקת האבות ובצדקת דורו של צרה וצדקתי גם היא עמהם ונגליתי להיות רב להושיע והם אומרים מדוע אדום ללבושך מדוע בגדיך אדומים :

כתובים - תהילים - פרק עז

עז (א) לַמְנַצֵּחַ עַל (ידיתון) יְדוּתוּן לְאָסָף מִזְמוֹר: לְשַׁבָּחָא עַל יַד יְדוּתוּן לְאָסָף תּוּשְׁבְּחָא :

רש''י על ידותון . על הדתות ועל הדינין העוברים על ישראל :

(ב) קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי: קָלִי קֳדָם יְיָ וְאֶקְבַּל קָלִי קֳדָם אֱלָהָא וְאַצֵית מֵימְרִי : (ג) בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי: בְּיוֹם עָקְתִי אוּלְפָן מִן קֳדָם יְיָ תְּבַעֵית שְׁרַת עֲלַי נְבוּאָה בְּלֵילְיָא זִלְגַת עֵינִי דְמְעֲתָא וְלָא תָּפוּג סְרִיבַת לְאִתְנְחָמָא נַפְשִׁי :

רש''י ידי . מכתי : לילה נגרה . בגלות זה שהוא כלילה היא נגרה ליחה ומרה : ולא תפוג . ולא תדמה נגרתה :

(ד) אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה: אֶדְכַּר אֱלָהָא וְאֵרְגוּשׁ קֳדָם יְיָ אֲמַלֵל וְתִשְׁתַּלְהֵי רוּחִי לְעַלְמִין :

רש''י אזכרה אלהים . החסד שהיה רגיל לעשות לי בימי חבתי : אשיחה . באותן חסדים וטובות : ותתעטף רוחי . פשמי''ר בלע''ז :

(ה) אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר: אֲחַדְתָּא תִּימוֹרָתָא דְעַיְנָי אִטָרְפֵית וְלָא אֲמַלֵל :

רש''י אחזת שמורות עיני . שמורות לשון אשמורות הלילה שאדם נעור משנתו ודעתו מיושבת ולבו חוזר עליו ואני איני כן בלילה זו של גלות תמיד עיני נדבקות כאדם נרדם מאוטם לב בצרות שאני רואה נפעמה רוחי ואין הדבור בי :

משנה סוטה פרק ט

א. עֶגְלָה עֲרוּפָה, בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, שְׁלשָׁה מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ יוֹצְאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר זְקֵנֶיךָ, שְׁנַיִם, וְשֹׁפְטֶיךָ, שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד:

ברטנורה   (א) עגלה ערופה בלשון הקודש. מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וגו', בלשון הקודש הוזקקו לאמרן: שנאמר כי ימצא כו'. ובאותו פרשה נאמר וענו ואמרו, ונאמר להלן (דברים כ''ז) וענו הלוים ואמרו, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש: היו יוצאין. ובאים שם ומודדים מן החלל לצד העיירות שסביבותיו לידע איזו קרובה: אין ב''ד שקול. אין ב''ד עשויין שיהא אפשר לחלוק שוה בשוה, אלא שיהא הרוב לצד אחד לקיים אחרי רבים להטות. (שמות כ''ג):

ב. נִמְצָא טָמוּן בַּגַּל, אוֹ תָלוּי בָּאִילָן, אוֹ צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם, לֹא הָיוּ עוֹרְפִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בָּאֲדָמָה, וְלֹא טָמוּן בַּגָּל. נוֹפֵל, וְלֹא תָלוּי בָּאִילָן. בַּשָּׂדֶה, וְלֹא צָף עַל פְּנֵי הַמָּיִם. נִמְצָא סָמוּךְ לַסְפָר, אוֹ לְעִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים, אוֹ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין, לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מֵעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין. נִמְצָא מְכֻוָּן בֵּין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת, שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֲגָלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְאֵין יְרוּשָׁלַיִם מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה:

ברטנורה   (ב) נמצא סמוך לספר. אצל גבול הגוים: לא היו מודדים. דכתיב כי ימצא חלל, פרט לממציא את עצמו, שסמוך לגבול הגוים כאילו המציא עצמו למיתה הוא: לעיר שאין בה ב''ד לא היו מודדין. אין מודדין אלא מעיר שיש בה ב''ד. ה''ק נמצא סמוך לעיר שאין בה ב''ד אין מודדין לה, אלא לעיר שיש בה ב''ד מודדין. איזו עיר שיש בה ב''ד קרובה לו. ואי לא הדר תנייה, הוה אמינא אין מודדין כלל, ת''ל ולקחו זקני העיר, מכל מקום, דהאי העיר קרא יתירא הוא, דמצי למכתב והיה העיר הקרובה אל החלל ויצאו זקניה: מכוון. מצומצם שאין זו קרובה לו מזו אפילו מלא חוט: שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר''א. ואין כן הלכה, אלא שתיהן מביאות עגלה אחת בשותפות. והכי אמרינן בגמרא בבכורות: אין ירושלים מביאה עגלה ערופה. דכתיב (דברים כ''א) באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה, פרט לירושלים שלא נתחלקה לשבטים:

ג. נִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד [וְגוּפוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר], מוֹלִיכִין הָרֹאשׁ אֵצֶל הַגּוּף, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ:

ברטנורה   (ג) נמצא ראשו במקום אחד. השתא לא מיירי תנא לענין מדידה. דמדקתני סיפא מאין היו מודדין, מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן. אלא במת מצוה קנה מקומו עסקינן, דהיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, מוליכין ראשו אצל גופו וקוברין אותו במקום שנמצא הגוף, דגופיה בדוכתיה נפל ורישא הוא דנייד. דברי ר''א: רבי עקיבא אומר מוליכין הגוף אצל הראש. דרישא היכא דנפיל נפיל וגופיה רהיט ואזיל. והלכה כרבי עקיבא:

ד. מֵאֵיִן הָיוּ מוֹדְדִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִטִּבּוּרוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מֵחָטְמוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מִמְּקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה חָלָל, מִצַוָּארוֹ:

ברטנורה   (ד) ר''א אומר מטיבורו. קסבר עיקר חיותא בטיבוריה הוא: ר' עקיבא אומר מחוטמו. עיקר חיותא מחוטמו הוא, דכתיב (בראשית ז') כל אשר נשמת רוח חיים באפיו: ממקום שנעשה חלל מצוארו. דאין קרוי חלל אלא מן הצואר, כדכתיב (יחזקאל כ''א) על צוארי חללי רשעים, הלכך ממנו היו מודדים, כדכתיב אל החלל. והלכה כר''ע:

ה. נִפְטְרוּ זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם וְהָלְכוּ לָהֶן. זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר מְבִיאִין עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל (שם), וְאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ, וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ לְנַחַל אֵיתָן. וְאֵיתָן כְּמִשְׁמָעוֹ, קָשֶׁה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֵיתָן, כָּשֵׁר. וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ בַּקּוֹפִיץ מֵאֲחוֹרֶיהָ. וּמְקוֹמָהּ אָסוּר מִלִּזְרוֹעַ וּמִלַּעֲבוֹד, וּמֻתָּר לִסְרוֹק שָׁם פִּשְׁתָּן וּלְנַקֵּר שָׁם אֲבָנִים:

ברטנורה   (ה) נפטרו זקני ירושלים. שאינן באין אלא למדוד, כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו: אע''פ שאינו איתן כשר. שלא נאמר איתן לעכובא אלא למצוה: בקופיץ. סכין גדול: מאחוריה. ממול ערפה: מקומה אסור. לעולם: ומותר לסרוק שם פשתן. עבודה שאינה בגופה של קרקע, דכתיב (דברים כ''א) אשר לא יעבד ולא יזרע, מה זריעה מיוחדת שהיא בגופו של קרקע אף כל עבודה שהיא בגופו של קרקע: לנקר שם אבנים. לסתת שם אבנים:

ו. זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר רוֹחֲצִין אֶת יְדֵיהֶן בַּמַּיִם בִּמְקוֹם עֲרִיפָה שֶׁל עֶגְלָה, וְאוֹמְרִים, (שם) יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. וְכִי עַל דַּעְתֵּנוּ עָלְתָה, שֶׁזִּקְנֵי בֵית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵן, אֶלָּא שֶׁלֹּא בָא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ (בְּלֹא מָזוֹן), וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ (בְּלֹא לְוָיָה). וְהַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים (שם) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל. לֹא הָיו צְרִיכִים לוֹמַר (שם) וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם, אֶלָּא רוּחַ הַקּדֶשׁ מְבַשְּׂרָתַן, אֵימָתַי שֶׁתַּעֲשׂוּ כָּכָה, הַדָּם מִתְכַּפֵּר לָהֶם:

ברטנורה   (ו) לא בא לידינו ופטרנוהו. בלא מזונות: ולא ראינוהו והנחנוהו. בלא לויה:

ז. נִמְצָא הַהוֹרֵג עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה הָעֶגְלָה, תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאת מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ. נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג, הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג:

ברטנורה   (ז) תצא ותרעה בעדר. כשאר חולין: כפרה ספיקה. היא עשתה את שלה: ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג. דכתיב בסוף פרשת עגלה ערופה (דברים כ''א) ואתה תבער הדם הנקי מקרבך:

ח. עֵד אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר לֹא רָאִיתָ, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת רָאִיתִי וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא רָאִית, הָיוּ עוֹרְפִין. עֵד אֶחָד אוֹמֵר רָאִיתִי, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא רָאִיתָ, הָיוּ עוֹרְפִין. שְׁנַיִם אוֹמְרִים רָאִינוּ וְאֶחָד אוֹמֵר לָהֶם לֹא רְאִיתֶם, לֹא הָיוּ עוֹרְפִין:

ברטנורה   (ח) עד אחד אומר ראיתי ועד אחד אומר לא ראית. וכגון שבאו שניהם בבת אחת [אז] היו עורפים. אבל אם בא אחד תחלה ואמר ראיתי את ההורג, והימנוהו כבי תרי, שהתורה האמינתהו דכתיב (שם) לא נודע מי הכהו, הא נודע אפילו על פי עד אחד אין עורפין, אע''פ שבא עד אחד אח''כ והכחישו, אינו נאמן השני, שאין דבריו של אחד במקום שנים: עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפים. וכגון שהשנים והאחד פסולי עדות הן, דבפסולי עדות הלך אחר רוב דעות:

ט. מִשֶּׁרַבּוּ הָרַצְחָנִים, בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה, מִשֶּׁבָּא אֶלְעָזָר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה (בֶּן פְּרִישָׁה) הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ בֶּן הָרַצְחָן. מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים, פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים, וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִפְסִיקָן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד) לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם וְגוֹ'. מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז) אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי:

ברטנורה   (ט) בטלה עגלה ערופה. לפי שמכירין היו בהם מי רגיל להרוג: בטלו האשכולות. איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי:

י. יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַת הַמַּעֲשֵׂר. אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִין, וְאֶת הַנּוֹקְפִין. עַד יָמָיו הָיָה פַטִּישׁ מַכֶּה בִירוּשָׁלָיִם. וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי:

ברטנורה   (י) הודיית מעשר. וידוי מעשר, ביערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי. לפי שעזרא קנס את הלוים שלא יתנו להם מעשר כשעלה מן הגולה ובני לוי לא עלו עמו, וצוה שיתנו המעשר לכהנים. ויוחנן כהן גדול בטל הודוי, שלא היה יכול לומר וגם נתתיו ללוי: בטל את המעוררים. שהיו הלוים בכל יום אומרים על הדוכן עורה למה תישן ה', אמר וכי יש שינה לפני המקום, ועמד ובטלן: את הנוקפין. שהיו מסרטין לעגל של קרבן בין קרניו כדי שיפול לו דם בעיניו כדי שלא יראה ויהא נוח לכפתו ולשוחטו. ועמד הוא ובטלו, שנראה כבעל מום. והתקין להם טבעות בקרקע להכניס צואר הבהמה לתוכה: נוקפין. מכין. ודוגמתו (חולין ז'): אין אדם נוקף אצבעו מלמטה: היה פטיש מכה בירושלים. בחול המועד. חרשי נחשת וברזל היו מכין בפטיש לעשות מלאכת האבד שהיא מותרת במועד. ועמד הוא ובטלן, משום דאוושא מלתא טובא ואיכא זלזול מועד: ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. שהוא אמר לבני דורו כשם שתרומה גדולה עון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל עון מיתה. ותיקן שיוציאו מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני בלבד, ולא יוציאו ממנו מעשר ראשון ולא מעשר עני, שיכולין לומר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול. ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם הן מתוקנין אם לאו, אלא מיד מפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל את השאר, שכל הלוקח מעם הארץ פירות הם בחזקת שהם דמאי:

יא. מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין, בָּטְלָה הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כד) בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן וְגוֹ':

ברטנורה   (יא) סנהדרין. שם הדיינים. ונקראים סנהדרין ששונאים הדרת פנים בדין: בטל השיר. דכתיב (איכה ה) זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם בזמן שבטלו הזקנים היושבים בשער שהם הסנהדרין בטלו הבחורים מנגינתם גם כן:

יב. מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, בָּטְלוּ אוּרִים וְתֻמִּים. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בָּטַל הַשָּׁמִיר וְנֹפֶת צוּפִים, וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב) הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד וְגוֹ'. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה, וְלֹא יָרַד הַטַּל לִבְרָכָה, וְנִטַּל טַעַם הַפֵּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף נִטַּל שֹׁמֶן הַפֵּרוֹת:

ברטנורה   (יב) משמתו נביאים הראשונים. כל הנביאים נקראים נביאים ראשונים, חוץ מחגי זכריה ומלאכי וחבריהן דאחרונים נינהו, שהיו בבנין בית שני: בטל השמיר. כמין תולעת, ברייתו כשעורה. שהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו והן נבקעות מאיליהן, ובו פיתחו אבני האפוד והחושן, דכתיב בהו במלואותם שיהיו שלימות שלא יחסרו בהם אלא כותב עליהן בדיו ומראה להם שמיר על פני הדיו בחוץ: ונופת צופים. דבש הבא ממקום ששמו, ציפיאה, ומשובח מאד: ופסקו אנשי אמנה. אנשים שמאמינים בהקדוש ברוך הוא:

יג. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הַטָּהֳרָה נָטְלָה אֶת (הַטַּעַם וְאֶת) הָרֵיחַ. הַמַּעַשְׂרוֹת נָטְלוּ אֶת שֹׁמֶן הַדָּגָן. (וַחֲכָמִים אוֹמְרִים), הַזְּנוּת וְהַכְּשָׁפִים כִּלּוּ אֶת הַכֹּל:

ברטנורה   (יג) הטהרה בטלה את הטעם. טהרה שפסקה מישראל, בטלה טעם הפירות וריחם. שבזמן שהיו ישראל טהורים ועוסקים בטהרה אף הקב''ה היה מטהר את הפירות מטעם רע וריח רע: מעשר בטל שומן דגן. דמעשר איקרי חלב, כדכתיב (במדבר יח) כל חלב יצהר:

יד. בְּפֻלְמוֹס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵרוּס. בְּפֻלְמוֹס שֶׁל טִיטוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת כַּלּוֹת, וְשֶׁלֹא יְלַמֵד אָדָם אֶת בְּנוֹ יְוָנִית. בְּפֻלְמוֹס הָאַחֲרוֹן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֵצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר, וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּ שֶׁתֵּצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר:

ברטנורה   (יד) בפולמוס של אספסיינוס. חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים: גזרו על עטרות חתנים. היו עושים לחתנים עטרות מאבן מלח שהוא צלול כעין הבדולח וצובעין אותה בגפרית כעין ציורין שקורין ניי''ל. ואית דמפרשי עטרות של הדס ושל ורד. ושניהם אסורים, ואין מותר אלא עטרות של קנים: ועל האירוס. עשוי כמין נפה שדפנותיה עגולות ושוטחים על פיה עור דק ומכין עליו במקל דק ומוציא קול צלול. ובלע''ז קורין לו טנבורו: עטרות כלות. כעין עיר עשויה מזהב: ושלא ילמד אדם את בנו יונית. פירוש, חכמה יונית. והם רמזים וחידות שהיו ליונים, ולא היו מכירים בהם אלא הרגילים בהם. ובגמרא מפרש טעמא משום מעשה שהיה (כשיצאו) [צ''ל כשצרו] מלכי חשמונאי זה על זה, היו אותן שבפנים משלשלים לאותן שבחוץ בכל יום דינרין בקופה ומעלין להן תמידין, היה שם זקן אחד ולעז להם בחכמה יונית, כל זמן שהם עסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם. אותו היום שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזיר, וארור אדם שילמד לבנו חכמה יונית: בפולמוס האחרון. הוא חורבן הבית. ושל טיטוס נמי הוה: באפריון. כמו אהל של מעילין וטליתות מוזהבות: ורבותינו התירו שתצא כלה באפריון. משום צניעותא. וכן הלכה:

טו. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי מֵאִיר, בָּטְלוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים. מִשֶּׁמֵּת בֶּן עַזַּאי, בָּטְלוּ הַשַּׁקְדָּנִים. מִשֶּׁמֵּת בֶּן זוֹמָא, בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פָּסְקָה טוֹבָה מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בָּא גוֹבַי וְרַבּוּ צָרוֹת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, פָּסַק הָעשֶׁר מִן הַחֲכָמִים. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יוֹסֵי קַטְנוּתָא, פָּסְקוּ חֲסִידִים. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ קַטְנוּתָא, שֶׁהָיָה קַטְנוּתָן שֶׁל חֲסִידִים. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בָּטַל זִיו הַחָכְמָה. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה וּמֵתָה טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פָּאבִי, בָּטַל זִיו הַכְּהֻנָּה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי, בָּטְלָה עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא: ברייתא סוף סוטה רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בּוֹשׁוּ חֲבֵרִים וּבְנֵי חוֹרִין, וְחָפוּ רֹאשָׁם, וְנִדַּלְדְּלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, וְגָבְרוּ בַעֲלֵי זְרוֹעַ וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ, וְאֵין שׁוֹאֵל, עַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שְׁרוֹ חַכִּימַיָּא לְמִהְוֵי כְסָפְרַיָּא, וְסָפְרַיָּא כְּחַזָּנַיָּא, וְחַזָּנַיָּא כְּעַמָּא דְאַרְעָא, וְעַמָּא דְאַרְעָא אָזְלָא וְנִדַּלְדְּלָא, וְאֵין מְבַקֵּשׁ. עַל מִי יֵשׁ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר, וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה. בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֵסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדָּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. (מיכה ז) בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר, זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, וּנְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרָה, וְטָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי פְרִישׁוּת, וּפְרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשָּׁה, וּקְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה, וַעֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא, וְיִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת, וַחֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקּדֶשׁ. וְרוּחַ הַקּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים, וּתְחִיַּת הַמֵּתִים בָּאָה עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, אָמֵן:

ברטנורה   (טו) בטלו מושלי משלים. כגון ממשלות שועלים, דאמרינן בסנהדרין (לח:) כי הוי דריש רבי מאיר בפרקא הוה דריש תלתא שמעתתא ותלתא אגדתא ותלתא מתלי: השקדנים. שוקדים על דלתות בית המדרש לילה ויום, כדאמרינן ביבמות (סג:) דאמר בן עזאי מה אעשה ונפשי חשקה בתורה: הדרשנים. שהיה בקי במדרש טעמי מקראות, כדאמר (ברכות יב): ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא: בטל כבוד תורה. שהיה נותן לב לדרוש על כל קוץ וקוץ (מנחות כח): וזהו כבוד תורה גדול, שאין בה דבר לבטלה: בטלו אנשי מעשה. שעושים מעשים מופלאים כדאמרינן בתעניות (כה.) יאמר לחומץ וידליק, ולעזים להביא זאבים בקרניהם: קטנותם של חסידים. שהיו החסידים הולכים ומתקטנין והוא היה מקטניהן וסופן: משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה. שעד שמת הוא היה בריאות בעולם והיו לומדים תורה מעומד (מגילה כא). ומשמת באת תשות כח לעולם והתחילו ללמוד מיושב. וזהו בטל כבוד תורה: משמת רבי בטלה ענוה. תלמידיו של רבי הוסיפו וכתבו זה במשנה:

גמרא סוטה דף מח ע''א

מִשֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין וְכוּלֵי. וּמִמַּאי דְּמִשֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין כְּתִיב: אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ דְּאָמַר קְרָא (איכה ה) זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם. אָמַר רַב אוּדְנָא דְּשָׁמְעָא זִמְרָא תֵּעָקֵר. אָמַר רָבָא: זִמְרָא בְּבֵיתָא חוּרְבָא בְּסִיפָא שֶׁנֶּאֱמַר (צפניה ב) קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן חוֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה. מַאי אַרְזָה עֵרָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק: וְכִי בַּיִת הַמְסֻבָּךְ בַּאֲרָזִים. עִיר הוּא אֶלָּא אֲפִלּוּ בַּיִת הַמְסֻבָּךְ בַּאֲרָזִים מִתְרוֹעֵעַ. אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁמַע מִינָהּ כִּי מַתְחִיל חוּרְבָא בְּסִיפָא מַתְחִיל שֶׁנֶּאֱמַר: חוֹרֶב בַּסַּף. וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא (ישעיה כד) וּשְׁאִיָּה יוּכַּת שָׁעַר. אָמַר מַר בַּר רַב אָשֵׁי לְדִידִי חָזֵי לֵי וּמְנַגַּח כִּי תּוֹרָא. אָמַר רַב הוּנָא: זִמְרָא דְּנַגְדֵי וּדְבַקְרֵי שָׁרֵי דְּגַרְדָאֵי אָסִיר. רַב הוּנָא בָּטִיל זִמְרָא קָם מֵאָה אֲוָוזֵי בְּזוּזָא וּמֵאָה סָאָה חִטֵּי בְּזוּזָא וְלָא אִיבְּעַאי. אָתָא רַב חַסְדָּא זִלְזֵל בָּהּ אִיבַּעְיָא אֲוָוזָא בְּזוּזָא וְלָא מִשְׁתַּכַּח. אָמַר רַב יוֹסֵף זָמַרֵי גַּבְרֵי וְעָנֵי נָשֵׁי פְּרִיצוּתָא. זָמַרֵי נָשֵׁי וְעָנֵי גַּבְרֵי כְּאֵשׁ בִּנְעֹרֶת לְמַאי נָפְקָא מִנָּהּ לִבְטוּלֵי הַאי מִקָּמֵי הַאי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַשּׁוֹתֶה בְּאַרְבָּעָה מִינֵי זֶמֶר מֵבִיא חָמֵשׁ פֻּרְעָנֵיִּוֹת לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ה) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַּבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדוֹפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תּוֹף וְחָלִיל וְיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֶת פּוֹעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: וְלָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת. שֶׁגּוֹרְמִין גָּלוּת לְעוֹלָם. וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב, שֶׁמְּבִיאִין רָעָב לָעוֹלָם. וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא, שֶׁגּוֹרְמִין לַתּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִלּוֹמְדֶיהָ. וַיִּשַׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ, שֶׁגּוֹרְמִין שִׁפְלוּת לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵין אִישׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו) ה' אִישׁ מִלְחָמָה. וְעֵינֵי גְבוֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה, שֶׁגּוֹרְמִין שִׁפְלוּת שֶׁל יִשְֹׁרָאֵל. וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו (ישעיה ה) לָכֵן הִרְחִיבָה שְׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חוֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ:

רש''י ה''ק וכי בית המסובך בארזים עיר הוא. שלא יהא נוח ליחרב: מתרועע. לשון ערה, כמו ערו ערו: בסיפא מתחיל. מאסקופת הבית ופתחיו מתחיל: ושאיה. לשון בית השאיה מאין יושב ומתוך כך שעירים מרקדים וכותתין שעריו: זמרא דנגדי. מושכי ספינות בחבל: שרי. שאינו אלא לזרזם במלאכתם: ודבקרי. שמזרזין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם: דגרדאי. אינו אלא שחוק: בטל זמרא. גזר על דורו שלא יזמרו בביתם ובבית משתאות: ולא איבעיא. ולא היו רוצים לקנותם בכך: וזלזל ביה. ולא הקפיד למחות בידם: כאש בנעורת. לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר וקול באשה ערוה: לבטולא הא מקמי הא. אם אי אפשר לבטל שניהם:

זוהר ויקרא דף יח ע''א

רַבִּי אַבָּא אָמַר כְּתִיב (תהלים עה) כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט אִלְמָלֵא דְּאִעֲבַר דִּינָא דְּיִצְחָק בַּאֲתַר דְּיַעֲקֹב שָׁארֵי וְאִתְכַּסֵי (ס''א וְאִתְסְחֵי) (ס''א וְאִתְבַּסָם) תַּמָּן. וַוי לְעָלְמִין דִּיַעְרָע בְּגִנֵּיהּ וְרָזָא דְּמִלָּה (ישעיה מו) כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט. וְדָא הוּא אִתְבַּסְמוּתָא דְּעָלְמָא וְכֵיוָן דְּעָאל בְּאַתְרָא דְּיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב אָחִיד בֵּיהּ כְּדֵין שָׁכִיךְ אֶשָׁא וְאִצְטַנָּנוּ גּוּמְרֵיהּ. לְבַר נַשׁ דַּהֲוָה רָגִיז וְחָגַר וְזָיִן גַּרְמֵיהּ וְנָפַק בְּרֻגְּזֵיהּ לְקַטָּלָא לִבְנֵי נְשָׁא. חַד חַכִּימָא קָם עַל פִּתְחָא וְאָחִיד בֵּיהּ אָמַר אִלְמָלֵא לָא אָחִיד בִּי וְאִתְתַּקַּף בִּי הָא קָטוּלָא בִּבְנֵי נְשָׁא אִשְׁתַּכָּח. בְּעוֹד דְּאִתְתַּקָּפוּ דָּא בְּדָא וְאָחִיד דָּא בְּדָא אִצְטַנָּן רֻגְּזֵיהּ עַל דְּנָפַק לְקַטָּלָא. נָפַק לְאוֹכָחָא. מַאן סָבִיל רֻגְּזָא וְתוּקְפָּא דְּדִינָא דְּהַהוּא בַּר נַשׁ הֲוֵי אִימָא דָּא דְּקָאִים אַפִּתְחָא. כָּךְ אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בָּנַי לָא תִּדְחֲלוּן הָא אֲנָא קָאִים עַל פִּתְחָא אֲבָל אִזְדָרְזוּ בְּהַאי יוֹמָא וְהָבוּ לִי חֵילָא. וּבַמֶּה בְּשׁוֹפָר דְּאִי אִשְׁתַּכַּח קוֹל שׁוֹפָר כִּדְקָא יָאוּת וּמְכַוְּנָא בֵּיהּ לְתַתָּא הַהוּא קָלָא סָלִיק וּבֵיהּ מִתְעַטְּרֵי אֲבָהָן וְקַיְּמֵי בְּמִשְׁכְּנֵיהּ דְּיַעֲקֹב. וְעַל דָּא בָּעֵי לְאִזְדַּהֲרָא בְּשׁוֹפָרָא וּלְמִנְדָּע בְּהַהוּא קָלָא וּלְכַוְּנָא. וְלֵית לָךְ קָלָא בְּשׁוֹפָרָא דְּלָא סָלִיק רְקִיעָא חָד. וְכָל אִנּוּן אוֹכְלוּסִין דְּהַהוּא רְקִיעָא יָהֲבִין אֲתַר לְהַהוּא קָלָא וּמַאי קְרָא אָמְרֵי (יואל ב) וַיְיָ נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ וְגוֹמֵר וְקָאִים הַהוּא קָלָא בְּהַהוּא רָקִיעַ עַד דְּאָתֵי קָלָא אָחֳרָא וְאִתְעַתְּדוּ (ס''א וְאִתְעָרוּ) כַּחֲדָא וְסָלְקִין בְּזִוּוּגָא לִרְקִיעָא אָחֳרָא וְעַל דָּא תָּנֵינָן אִית קוֹל דְּסָלִיק קוֹל וּמַאי אִיהּו הַהוּא קָלָא דִּתְקִיעָתָא דְּיִשְׂרָאֵל דִּלְתַתָּא וְכֵיוָן דְּמִתְחַבְּרָן כָּל אִנּוּן קָלִין דִּלְתַתָּא וְסָלְקִין לְהַהוּא רְקִיעָא עִלָּאָה דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא שָׁארֵי בֵּיהּ מִתְעַטְּרָן (ס''א מִתְעַתְּדָן) כֻּלְּהוּ קַמֵּי מַלְכָּא וּכְדֵין כָּרְסְוָן רְמִיו וְכֻרְסַיָּא אָחֳרָא דְּיַעֲקֹב קָאִים וְאִתְתַּקַּן עַל דָּא אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא בְּאִנּוּן צְלוֹתֵי דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דַּהֲוָה אָמַר צְלוֹתָא וְקוֹל שׁוֹפָרָא (דְּהַהוּא קוֹל) דְּאָפִיק הַהוּא זַכָּאָה דְּאִשְׁתַּכַּח מֵרוּחֵיהּ וּמִנַּפְשֵׁיהּ בְּהַהוּא שׁוֹפָרָא דְּהַהוּא קוֹל סָלִיק לְעֵילָא וּבְהַהוּא יוֹמָא קַיְּמֵי וּמִשְׁתַּכְּחִין מְקַטְּרְגִין לְעֵילָא וְכַד סָלִיק הַהוּא קָלָא דְּשׁוֹפָרָא כֻּלְּהוּ אִתְדַּחְיָן מִקַּמֵּיהּ וְלָא יָכְלִין לְקַיְּמָא:

תרגום הזוהר רַבִּי אַבָּא אָמַר כָּתוּב, כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט, כִּי אִם לֹא הָיָה עוֹבֵר הַדִּין שֶׁל יִצְחָק בַּמָּקוֹם שֶׁיַּעֲקֹב שׁוֹרֶה, וְנִתְבַּשֵׂם שָׁם, אוֹי לָעוֹלָם שֶׁיִּפְגֹּש בְּדִינוֹ. וְסוֹד הַדָּבָר, כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט, וְזוֹ הִיא הִתְבַּשְׂמוּת הָעוֹלָם. וְכֵיוָן שֶׁיִּצְחָק, נִכְנָס בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב אָחַז בּוֹ, אָז שָׁקַט הָאֵשׁ וְנִצְטַנְּנוּ הַגֶּחָלִים שֶׁלּוֹ, לָאָדָם שֶׁהָיָה כּוֹעֵס וְחָגַר וְהִזְדַיֵּן וְיָצָא בְּכַעֲסוֹ לַהֲרֹג בְּנֵי אָדָם. חָכָם אֶחָד עָמַד עַל פִּתְחוֹ, וְאָחַז בּוֹ. וְלֹא עֲזָבוֹ לָצֵאת הַחוּצָה. אָמַר לוֹ הַכּוֹעֵס, אִם לֹא אָחַזְתָּ בִּי וְהִתְקַפְתָּ אוֹתִי, הָיָה הֶרֶג נִמְצָא בָּעוֹלָם. כִּי בְּעוֹד שֶׁהִתְקִּיפוּ זֶה אֶת זֶה וְאָחֲזוּ זֶה בָּזֶה נִצְטַנֵּן כַּעֲסוֹ עַל שֶׁיָּצָא לַהֲרֹג. יָצָא אוֹתוֹ חָכָם וְהוֹכִיחַ, מִי סָבַל הַכַּעַס וְתֹקֶף הַדִּין שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם, הֱוֵי אוֹמֵר, מִי שֶׁעָמַד עַל הַפֶּתַח לְעַכְּבוֹ מִלָּצֵאת. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְיִשְׂרָאֵל. בָּנַי לֹא תְּפַחֲדוּ כִּי אֲנִי עוֹמֵד עַל הַפֶּתַח, אֲבָל הִתְעוֹדְדוּ בַּיּוֹם הַזֶּה וּתְנוּ לִי כֹּחַ, וּבַמֶּה בַּשּׁוֹפָר, שֶׁאִם נִמְצָא קוֹל שׁוֹפָר כָּרָאוּי וּמְכַוְּנִים בּוֹ לְמַטָּה, הַקּוֹל הַהוּא עוֹלֶה, שֶׁבּוֹ מִתְעַטְּרִים הָאָבוֹת, עוֹמְדִים בְּמִשְׁכָּנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וְעַל כֵּן צְרִיכִים לְהִזָּהֵר בַּשּׁוֹפָר, וְלָדַעַת קוֹל הַהוּא, וּלְכַוֵּן בּוֹ. וְאֵין לְךְ קוֹל בַּשּׁוֹפָר שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לְרָקִיעַ אֶחָד, וְכָל הֶהַמוֹן שֶׁבְּאוֹתוֹ הָרָקִיעַ נוֹתֵן מָקוֹם לַקּוֹל הַהוּא. וּמָה הֵם אוֹמְרִים. וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ וְגוֹ'. וְעוֹמֵד קוֹל הַהוּא בְּאוֹתוֹ הָרָקִיעַ עַד שֶׁבָּא קוֹל אַחֵר, וְנוֹעֲדִים יַחַד וְעוֹלִים בְּחִבּוּר לְרָקִיעַ אַחֵר. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, שֶׁיֵּשׁ קוֹל שֶׁמַּעֲלֶה קוֹל. וּמַה הוּא. הוּא, קוֹל הַהוּא שֶׁל תְּקִיעַת יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה. וְכֵיוָן שֶׁמִּתְחַבְּרִים כָּל אֵלּוּ הַקּוֹלוֹת שֶׁלְּמַטָּה, וְעוֹלִים לָרָקִיעַ הָעֶלְיוֹן שֶׁהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, שׁוֹרֶה בּוֹ. מִתְעַטְּרִים כֻּלָּם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאָז הֻשְּׁלְכוּ כִּסָּאוֹת הַדִּין, וְהֻקָּם כִּסֵּא הָאַחֵר שֶׁל יַעֲקֹב, וְנִתְתַּקֵּן. עַד כָּאן מָצָאתִי בְּסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְּנוּנָא סָבָא, בְּאֵלֶּה הַתְּפִלּוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהָיָה אוֹמֵר, הַתְּפִלָּה וְקוֹל הַשּׁוֹפָר שֶׁמּוֹצִיא הַצַדִּיק בַּשּׁוֹפָר הַהוּא, הַיּוֹצֵא מֵרוּחוֹ וְנַפְשׁוֹ, קוֹל הַהוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה. וּבַיּוֹם הַהוּא עוֹמְדִים וְנִמְצָאִים מְקַטְרְגִים לְמַעְלָה וּכְשֶׁעוֹלֶה קוֹל הַהוּא שֶׁל הַשּׁוֹפָר כֻּלָּם נִדְחִים מִפָּנָיו וְאֵינָם יְכוֹלִים לְהִתְקַיֵּם.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה

א. שְׁלשָֹׁה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק קוֹרְאִין לוֹ כְּדֵי שֶׁיְּכַוֵּן לִשְׁמֹעַ מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִים וּמְזַמְּנִין עָלָיו וְהוּא בַּשּׁוּק וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יַחֲזֹר וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְעַצְמוֹ. אֲבָל עֲשָׂרָה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶן לַשּׁוּק אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו עַד שֶׁיַּחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וְיֵשֵׁב עִמָּהֶן: שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְקָדַם אֶחָד מֵהֶן וּבֵרֵךְ לְעַצְמוֹ מְזַמְּנִין עָלָיו וְיֵצְאוּ הַשְּׁנִיִּים יְדֵי חוֹבַת זִמּוּן וְהוּא לֹא יָצָא בְּזִמּוּן זֶה שֶׁאֵין זִמּוּן לְמַפְרֵעַ:

מוסר

שערי תשובה דף כט עב

כַּת שְׁקָרִים אִישׁ כָּזָב אֲשֶׁר תּוֹרָה עָזַב וְיֵרַע וְיַשְׁחִית בְּמַעֲנֵה פִּיו כְּמוֹ הַמְכַחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִּתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בִּשְׂכַר שָׂכִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט) לֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְכֵן הָעוֹנֶה בְּרֵעֵהוּ עֵד שֶׁקֶר. וְנֶאֱמַר (שמות כ) לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שֶׁקֶר. וּבִכְלַל זֶה הַתַּרְמִית וְהָאוֹנָאוֹת בְּמִסְחָרִים וּבְשֻׁתָּפוּת וְנֶאֱמַר (ויקרא כה) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ. וְנֶאֱמַר (תהילים נח) וְלֹא יָמִישׁ מֵרְחוֹבָהּ תּוֹךְ וּמִרְמָה וְנִקְרָא אִישׁ אָוֶן וְנִקְרָא בְּלִיַּעַל וְהוּא כֶּבֶד עָוֹן בְּכִתּוֹת הָרְשָׁעִים כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ בְּשַׁעֲרֵי יִרְאַת חֵטְא וּמִדַּת זֶה אִישׁ הָאָוֶן שֶׁהוּא קוֹרֵץ בְּעֵינָיו מוֹלֵל בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו) אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן וְגוֹמֵר, קוֹרֵץ בְּעֵינָיו וְגוֹמֵר:

נצבים יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(כד) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָֽזְבוּ אֶת בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהֽוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: וְיֵימְרוּן עַל דִשְׁבָקוּ יָת קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְהוֹן דִי גְזַר עִמְהוֹן בְּאַפָּקוּתֵהּ יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (כה) וַיֵּֽלְכוּ וַיַּֽעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּֽשְׁתַּֽחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹֽא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶֽם: וַאֲזָלוּ וּפְלָחוּ לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וּסְגִידוּ לְהוֹן דַחֲלָן דִי לָא יְדָעֻנוּן וְלָא אוֹטִיבָא לְהוֹן:

רש''י לא ידעום. לא ידעו בהם גבורת אלהות: ולא חלק להם. לא נתנם לחלקם. ואונקלוס תרגם ולא אוטיבא להון, לא הטיבו להם שום טובה, ולשון לא חלק אותו אלוה שבחרו להם, לא חלק להם שום נחלה ושום חלק:

(כו) וַיִּֽחַר אַף יְהֹוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּֽה: וּתְקֵף רָגְזָא דַיְיָ בְּאַרְעָא הַהִיא לְאַיְתָאָה עֲלַהּ יָת כָּל לְוָטַיָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין: (כז) וַיִּתְּשֵׁם יְהֹוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּֽה: וְטַּלְטְּלִנוּן יְיָ מֵעַל אַרְעֲהוֹן בִּרְגַז וּבְחֵמְתָא וּבִתְקוֹף רְגַז וְאַגְלִנוּן לְאַרְעָא אָחֳרִי כְּיוֹמָא הָדֵין:

רש''י ויתשם ה'. כתרגומו וטלטלנון, וכן (ירמיה יב, יד) הנני נותשם מעל אדמתם:

(כח) הַנִּסְתָּרֹת לַֽיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּֽאת: (ס) דְמִטַמְרָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא וּדְמִגַלְיָן לָנָא וְלִבְנָנָא עַד עֳלָם לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא:

רש''י הנסתרת לה' אלהינו. ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק יז) פן יש בכם איש וגו' , ואחר כך (פסוק כא) וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות' לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן, משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה:

ל (א) רביעי במחוברות שני וְהָיָה כִֽי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִֽדִּֽיחֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָֽׁמָּה: וִיהֵי אֲרֵי יֵיתוּן עֲלָךְ כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין דִי יְהָבִית קֳדָמָךְ וּתְתוּב לְלִבָּךְ בְּכָל עַמְמַיָא דִי אַגְלָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְתַמָן:

נביאים - ישעיה - פרק סג

(ב) מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת: מָא דֵין יִסְמְקוּן טוּרִין מִדַם קְטִילִין וּמֵישְׁרִין יִפְקוּן כַּחֲמַר בְּמַעְצְרָא : (ג) פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: הָא כְּבִיעוּט דְּמִתְבָּעֵיט בְּמַעְצְרָא כֵּן יִסְגֵי קְטוֹל בְמַשִׁרְיַת עַמְמַיָּא וְלָא יְהֵי לְהוֹן תְּקוֹף קֳדָמַי וְאֶקְטְלִינוּן בְּרוּגְזִי וַאֲדוּשִׁינוּן בְּחֵמְתִי וְאֶתְבַּר תְּקוֹף תַּקִּיפֵיהוֹן קֳדָמַי וְכָל חַכִּימֵיהוֹן אֱסַלְעֵים :

רש''י ומעמים אין איש אתי . מתייצב לפני להלחם : ויז נצחם . דמם שהוא תוקפו ונצחונו של אדם : אגאלתי . כמו נגאלו בדם ( איכה ד ) :

(ד) כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: אֲרֵי יוֹם פּוּרְעֲנוּתָא קֳדָמַי וּשְׁנַת פּוּרְקַן עַמִּי מְטָת : (ה) וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי: וּגְלֵי קֳדָמַי וְלֵית גְּבַר דְּלֵהּ עוֹבָדִין טָבִין וִידִיעַ קֳדָמַי וְלֵית אֱנָשׁ דִּיקוּם וְיִבְעֵי עֲלֵיהוֹן וּפְרַקְתִּינוּן בִּדְרַע תּוּקְפִי וּבְמֵימַר רְעוּתִי סְעַדְתִּינוּן :

רש''י ואביט ואין עוזר . לישראל : ואשתומם . ל' שתיקה וכבר פירשתי למעלה וישתומם כי אין מפגיע : וחמתי היא סמכתני . חמתי שיש לי על האומות אשר אני קצפתי מעט על עמי והמה עזרו לרעה היא סמכתני חיזקה ידי ועוררה את לבי ליפרע מהם ואע''פ שאין ישראל ראוין והגונים לגאולה :

(ו) וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם: (ס) וַאֲקַטֵיל עַמְמַיָּא בְּרוּגְזִי וַאֲדוֹשְׁשִׁינוּן בְּחֵימְתִי וְאֶרְמֵי לַאֲרַע אַרְעִיתָא קְטִילֵי גִּבָרֵיהוֹן :

רש''י ואבוס . ל' מתגולל בדם ודורך ברגלים כמו מתבוססת בדמיך ( יחזקאל טז ) וכמו בוססו את חלקתי ( ירמיה יב ) : נצחם . גבורת נצחונם :

(ז) חַסְדֵי יְהוָה אַזְכִּיר תְּהִלֹּת יְהוָה כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ יְהוָה וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו: אֲמַר נְבִיָּא טִיבוּתָא דַיְיָ אֲנָא מִדְכַּר תּוּשְׁבַּחְתָּא דַיְיָ אֲנָא מִדְכַּר תּוּשְׁבַּחְתָּא דַיְיָ כְּעַל כָּל דְּגַמְלָנָא יְיָ וְסַגִי טוּבֵהּ לְבֵית יִשְּׂרָאֵל דְּגַמְלִינוּן כְּרַחֲמוֹהִי וּכְסַגְיוּת טוּבֵהּ :

רש''י חסדי ה' אזכיר . הנביא אמר אזכיר את ישראל את חסדי ה' : ורב טוב . אזכיר אשר גמל לבית ישראל ברחמיו :

כתובים - תהילים - פרק צו

(ג) סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו: אִשְׁתְּעָיוּ בְעַמְמַיָא אַיְקָרֵיהּ בְּכָל עַמַיָא פְּרִישְׁוָתֵיהּ : (ד) כִּי גָדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד נוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים: אֲרוּם רַב יְיָ וּמְשַׁבַּח לַחֲדָא דִדְחִיל הוּא עַל כָּל אֱלָהַיָא : (ה) כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַיהוָה שָׁמַיִם עָשָׂה: אֲרוּם כָּל דַחֲלַת עַמְמַיָא טַעֲוָתָא וַיָי שְׁמַיָא עֲבָד : (ו) הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ: שְׁבָחָא וְשִׁבְהוֹרָא קֳדָמוֹי עוּשְׁנָא וְתוּשְׁבְּחָא בְּבֵית מַקְדְשֵׁיהּ : (ז) הָבוּ לַיהוָה מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד וָעֹז: הֲבוּ זְמָר קֳדָם יְיָ יְחוּסֵי עַמַיָא הֲבוּ קֳדָם יְיָ אַיְקַר וְעוּשְׁנָא :

רש''י הבו לה' משפחות עמים . ומה תתנו לו הבו לה' כבוד ועוז :

(ח) הָבוּ לַיהוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו: הֲבוּ קָדָם יְיָ אַיְקַר וְרוֹמְמוּ שְׁמֵיהּ אוֹבִילוּ וְסוֹבְרוּ תִקְרוּבְתָּא וְעוּלוּ לִקְדָמוֹי לְדַרְתּוֹי :

משנה שבועות פרק ז

א. כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה, נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים וְנוֹטְלִין, הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ. הַשָּׂכִיר כֵּיצַד, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, הוּא אוֹמֵר נָתַתִּי וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי, הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, וְהוּא אוֹמֵר הִתְקַבַּלְתָּ דִּינַר זָהָב:

ברטנורה   (א) כל הנשבעין. נשבעין ולא משלמין. לא תקנה תורה לתובע לישבע וליטול. אלא לנתבע שישבע ולא ישלם דכתיב (שמות כב) ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע: ואלו נשבעין ונוטלין. שתקנו להם חכמים לישבע וליטול. וכלהו מפרש להו לקמן במתני': השכיר. תקנו לו חכמים לישבע וליטול מפני שבעל הבית טרוד בפועליו ואינו נזכר. והני מילי כשתובעו בזמנו. שכיר יום זמנו כל הלילה שלאחריו. ושכיר לילה זמנו כל היום שלאחריו אבל תבעו לאחר זמנו בעה''ב נשבע היסת שפרעו ונפטר ואם שכרו שלא בעדים נמי איך השכיר נשבע ונבטל שמתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו נמי שכרתיך ונתתי לך שכרך: הוא אומר נתתי. אבל אמר לו שנים קצצת לי. והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחד נשבע בעה''ב שבועת התורה שהוא כדבריו. ואינו נותן לו אלא א': ר''י אומר. ואין הלכה כר''י לא בשכיר. ולא בנגזל. ולא בנחבל:

ב. הַנִּגְזָל כֵּיצַד, הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, הוּא אוֹמֵר כֵּלַי נָטַלְתָּ. וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ שְׁנֵי כֵלִים נָטַלְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד:

ברטנורה   (ב) למשכנו שלא ברשות. וכגון שראוהו עדים שנכנס לבית חברו. ואין בידו כלום. ויצא משם וכלים תחובים לו תחת כנפיו: הרי זה נשבע ונוטל. שהרי הדברים מוכיחים שהעדים מעידים שמשכנו שלא ברשות. והוא דטעין ליה האיך במידי דאמיד ביה. אבל אם טען ליה בכסא דכספא וכי האי גונא במידי דלא אמיד ביה. לאו כל כמיניה לישבע וליטול. אלא ישבע הנתבע. ויפטר:

ג. הַנֶּחְבָּל כֵּיצַד, הָיָה מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס תַּחַת יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל וְאָמַר לוֹ חָבַלְתָּ בִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ חָבַלְתָּ בִי שְׁתַּיִם, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי בְךָ אֶלָּא אֶחָת:

ברטנורה   (ג) הרי זה נשבע ונוטל. ודוקא שהחבלה במקום שאפשר שחבל בעצמו. משום הכי צריך שבועה. אבל במקום שאינו יכול לחבול בעצמו. וניכר שאחרים עשו לו כגון שעלתה לו נשיכה בגבו ואין שם אחר שיוכל לומר שמא אחר עשה נוטל בלא שבועה:

ד. וְשֶׁכְּנֶגֶדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה כֵּיצַד, אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וַאֲפִלּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא. הָיָה (אֶחָד מֵהֶן) מְשַׂחֵק בַּקֻּבְיָא, וּמַלְוֶה בָרְבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין, חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יַחֲלוֹקוּ:

ברטנורה   (ד) ואפילו שבועת שוא. לא מבעיא שבועת עדות ושבועת הפקדון. דאית בהו כפירת ממון דהוי רע לשמים ולבריות. אלא אפילו שבועת שוא. דאינו אלא רע לשמים שכנגדו נשבע ונוטל. ושבועת בטוי לא קתני. דשבועת בטוי דלהבא כגון אוכל ולא אוכל. איכא למימר. כי אישתבע. בקושטא אישתבע. שבדעתו היה לקיימו. ואף על פי שכפאו יצרו ועבר עליה אינו חשוד בכך על השבועה אבל ביטוי דלשעבר אכלתי ולא אכלתי דמי לשבועת שוא. שהרי הוציא שבועת שקר מפיו: היה אחד מהן משחק בקוביא. תנא פסולא דאורייתא וקתני פסולא דרבנן: מפריחי יונים. אית דמפרשי אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך והיינו שחוק ואית דמפרשי שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה. ויש בהן גזל מפני דרכי שלום: וסוחרי שביעית. עושים סחורה מפירות שביעית. והתורה אמרה לאכלה. ולא לסחורה: חזרה שבועה למקומה. אית דמפרשי בגמרא חזרה לסיני. לשבועת הר סיני שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל לא תגזול. והוא יפרע מן הכופר ממון לחברו. אבל בית דין אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון. ואית דמפרשי חזרה שבועה למחוייב לה על זה שהודה במקצת וכיון שאינו יכול לשבע שהרי חשוד הוא ישלם:

ה. וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ כֵּיצַד, לֹא שֶׁיֹּאמַר לוֹ כָּתוּב עַל פִּנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי מָאתַיִם זוּז, אֶלָּא אָמַר לוֹ תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין, תֵּן לְפוֹעֲלֵי בְּסֶלַע מָעוֹת, הוּא אוֹמֵר נָתַתִּי וְהֵן אוֹמְרִים לֹא נָטַלְנוּ, (שְנֵיהֶן נִשְׁבָּעִים), הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל וְהֵן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. אָמַר בֶּן נַנָּס, כֵּיצַד אֵלּוּ (בָאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא) וָאֵלּוּ בָאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא, אֶלָּא הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה וְהֵן נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה:

ברטנורה   (ה) [שניהן נשבעין ונוטלין. מבעל הבית. דא''ל חנוני. פועלים לא מהימנו לי בשבועה] את האמנתינהו. דלא אמרת לי בסהדי הב להו. וכן פועלים אמרי ליה חנוני לא מהימן לן בשבועה. וכששניהם נשבעין ונוטלים מבעל הבית נשבעים זה בפני זה כי היכי דניכסוף חנוני מפועלים. או פועלים מחנוני: אלו ואלו באין לידי שבועת שוא. שהרי על כרחך אחד מהן נשבע לשוא ונמצא שם שמים מתחלל. אלא אלו ואלו נוטלין בלא שבועה. ואין הלכה כבן ננס:

ו. אָמַר לַחֶנוָנִי תֶּן לִי בְדִינָר פֵּרוֹת וְנָתַן לוֹ, אָמַר לוֹ תֶּן לִי הַדִּינָר, אָמַר לוֹ נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בְאָנְפָּלִי, יִשָּׁבַע בַּעַל הַבָּיִת. נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ תֶּן לִי אֶת הַפֵּרוֹת, אָמַר לוֹ נְתַתִּים לְךָ וְהוֹלַכְתָּן לְתוֹךְ בֵּיתֶךָ, יִשָּׁבַע חֶנְוָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהַפֵּרוֹת בְּיָדוֹ, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. אָמַר לַשֻּׁלְחָנִי תֶּן לִי בְדִינָר מָעוֹת וְנָתַן לוֹ, אָמַר לוֹ תֶּן לִי בְדִנָר מָעוֹת וְנָתַן לוֹ, אָמַר לוֹ תֶּן לִי אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בְאָנְפָּלִי, יִשָּׁבַע בַּעַל הַבָּיִת. נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ תֶּן לִי אֶת הַמָּעוֹת, אָמַר לוֹ נְתַתִּים לְךָ וְהִשְׁלַכְתָּם לְתוֹךְ כִּיסֶךָ, יִשָּׁבַע שֻׁלְחָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דֶּרֶךְ שֻׁלְחָנִי לִתֵּן אִסָר עַד שֶׁיִּטּוֹל דִּינָרוֹ:

ברטנורה   (ו) ונתן לו. והפירות צבורין ומונחים ברשות הרבים ואין מוחזק בהן לא חנוני ולא בעה''ב: ונתתו באונפלי. תיק העשוי למעות: ישבע בע''ה. שבועה כעין של תורה ויטול. דכיון דחנוני מודה שמכר והפירות הם חוץ לחנותו. בעל הבית נשבע ונוטל: א''ל נתתים לך והולכתן לתוך ביתך. ואלו הפירות הצבורין ומונחים שלי הם. שנתתי כאן למוכרן. והלה טוען אלו הם הפירות שמכרת לי בדינר. הואיל והלוקח מודה במקח והחנוני כופר שלא מכר את אלו. ישבע החנוני שבועה כעין של תורה ויטול: ר' יהודה אומר וכו'. ר''י אסיפא פליג. ואמר דבין בזו בין בזו בע''ה נשבע ונוטל. דכיון שהפירות הם חוץ לחנות הוי כאלו הפירות הם ביד בעל הבית. וכל שהפירות בידו. ידו על העליונה. והוא נשבע ונוטל: אמר לשולחני וכו'. אשמועינן תנא פלוגתא דר' יהודה ורבנן בין במעות של שולחני. בין בפירות של חנוני דאי אשמועינן פלוגתייהו בחנוני ה''א בפירות אמרו רבנן דכי א''ל נתתים לך והולכתן לתוך ביתך ישבע החנוני ויטול. לפי שהחנוני עשוי ליתן פירות קודם שיקח הדינר. אבל בשולחני שאינו עשוי ליטול האיסרין קודם שיקח הדינר. אימא מודו ליה לר''י. דלעולם בעה''ב נשבע ונוטל. ואי איתמר בהא בהא קאמר ר' יהודה דלעולם בעה''ב נשבע ונוטל. מפני שאין השולחני עשוי ליתן האיסרים עד שיקח הדינר. אבל בחנוני שהוא עשוי ליתן הפירות קודם שיקח המעות. אימא מודה להו לרבנן. צריכא. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ, הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְהַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְפָנָיו, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְכֵן הַיְתוֹמִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פִקְּדָנוּ אַבָּא, וְלֹא אָמַר לָנוּ אַבָּא, וְשֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָרוּעַ, הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה:

ברטנורה   (ז) הפוגמת כתובתה. שמוציאה שטר כתובתה ומודה שנתקבלה מקצתה: לא תפרע אלא בשבועה. אם טוען הבעל נתקבלה כולה: עד אחד אומר וכו' ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים וכו' ונפרעת שלא בפניו. כולהו אכשם קיימי. כשם שאין אחד מאלו נפרע אלא בשבועה כך היתומים אינם נפרעים אלא בשבועה: יתומים. הנפרעים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ומיירי מתני' כגון שאלו היתומים שבאים להפרע מהן אומרים אין אנו יודעים אם פרע אבינו זה החוב. אם לא. אבל אם טענו אמר לנו אבינו שלא לוה המעות הללו ולא נתחייב בחוב זה מעולם. הרי היתומים שמוציאים שט''ח על היתומים הללו נפרעין מהן שלא בשבועה. שכל האומר לא לויתי. כאומר לא פרעתי דמי. והם אינם יכולים להכחיש העדים שמעידים שאביהם לוה המעות הללו ולא שנו דבשבועה מיהת שקלי יתומים מן היתומים אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה שלא נתקבל כלום שהנפרע מן היתומים אפילו בשטר צריך שבועה. ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה לבניו לפי שאין הבנים יכולים לישבע שבועה שנתחייב אביהם. ואף על פי שכן הדין אם דיין א' דן שישבעו היתומים שבועה שלא פקדנו אבא ויפרעו ממון היתומים האחרים בשבועה זו מה שעשו עשוי: שלא פקדנו אבא. בשעת מיתה ושלא אמר לנו קודם לכן ששטר זה פרוע: הרי זה נשבע. שלא מצא בין שטרותיו של אביו ששטר זה פרוע וכן הלכה: רבן שמעון בן גמליאל אומר. והלכה כרשב''ג:

ח. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא בְטַעֲנָה, הַשֻּׁתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין, וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּבֶן הַבָּיִת. אָמַר לוֹ מָה אַתָּה טוֹעֲנֵנִי, רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי, חַיָּב. חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין, אֵין יָכוֹל לְהַשְּׁבִּיעוֹ. נִתְגַּלְגְּלָה לוֹ שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. וְהַשְּׁבִיעִית מְשַּׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה:

ברטנורה   (ח) שלא בטענה. שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא (שטוענו) שמא עכבת משלי. ומשום דכל הני מורו היתר לעצמם לפי שטרחו בנכסים משום הכי כמו רבנן שבועה עלייהו: והאפוטרופסים. שנתעסקו בממון אדם להכניס ולהוציא ולישא וליתן אבל באפוטרופוס של יתומים אם מנוהו בית דין ישבע. ואם אבי יתומים מנהו לא ישבע: והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. שהושיבה בעלה חנונית או אפטרופא על נכסיו: ובן הבית. אחד מן האחין שנתעסק בנכסים משמת אביהן: חלקו. ולא השביעוהו בשעת החלוקה: נתגלגלה לו שבועה. אצלם אחרי כן מגלגלין גם את זו עליו וכדרך שמגלגלין בשבועת התורה ובשבועה שהיא כעין של תורה כך מגלגלין בשבועת היסת: והשביעית משמטת את השבועה. לאו אהנך שבועות דשותפין קאי דהא אין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה אלא מלוה ושבועתה היא משמטת:

גמרא שבועות דף מה ע''א

כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין מְנָא לָן דְּאָמַר קְרָא (שמות כ) וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם מִי שֶׁעָלָיו לְשַׁלֵּם לוֹ שְׁבוּעָה. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין וְכוּלִי מַאי שְׁנָא שָׂכִיר דְּתַקִּינוּ לֵהּ רַבָּנָן דְּמִשְׁתַּבַּע וְשָׁקִיל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן הֲלָכוֹת הָנֵי הִלְכְתָא נִינְהוּ אֶלָּא אֵימָא תַּקָּנוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן גְּדוֹלוֹת מִכְּלָל דְּאִיכָּא קְטַנּוֹת אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּקָּנוֹת קְבוּעוֹת שָׁנוּ כָּאן עַקְרוּהָ רַבָּנָן לִשְׁבוּעָה מִבַּעַל הַבַּיִת וְשַׁדְיוּהָ אֲשָׂכִיר מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו. וּמִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּשָׂכִיר קַנְסִינָן לֵהּ לְבַעַל הַבַּיִת בַּעַל הַבַּיִת גּוּפֵהּ נִיחָא לֵהּ דְלִשְׁתַּבַּע שָׂכִיר וְשָׁקִיל כִּי הֵיכִי דְּאִיתְגְּרוּן לֵהּ פּוֹעֲלִין, אַדְּרַבָּא שָׂכִיר נִיחָא לֵהּ דְּלִישְׁתַּבַּע בַּעַל הַבַּיִת וְנִפְטַר כִּי הֵיכִי דְּלִיגְרֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת. בַּעַל הַבַּיִת עַל כָּרְחֵהּ אֲגַר. שָׂכִיר נָמֵי עַל כָּרְחֵהּ מִיתְגַר. אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו הוּא וְלִיתִיב לֵהּ בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְלִיתִיב לֵהּ בְּעֵדִים טְרִיחָא לֵהּ מִלְּתָא. וְלִיתִיב לֵהּ מֵעִקָּרָא שְׁנֵיהֶן רוֹצִין בַּהֲקָפָה. אִי הָכִי אֲפִלּוּ קָצַץ נָמֵי אֲלָמָה תַּנְיָא אוּמָן אוֹמֵר שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי וַהֲלָה אוֹמֵר לֹא קָצַצְתִּי לָךְ אֶלָּא אַחַת הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. קְצִיצָה וַדַּאי מִדְכַּר דָּכִיר לֵהּ אִי הָכִי אֲפִלּוּ עָבַר זְמַן נָמֵי אֲלָמָה תַּנְיָא עָבַר זְמַנּוֹ וְלֹא נָתַן לוֹ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נִשְׁבַּע וְנוֹטֵל. חֲזָקָה אֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר בְּבַל תָּלִין. וְהַאֲמַרְתָּ בַּעַל הַבַּיִת טְרִיד בְּפוֹעֲלָיו הוּא הָנֵי מִילֵי מִקָּמֵי דְלִמְטֵי זְמַן חִיוּבָא הוּא כִּי מָטֵי זְמַן חִיוּבָא רָמֵי אֲנַפְשֵׁהּ וּמִדְכַּר:

רש''י ולקח בעליו. רישא דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם ולקח בעליו את השבוע' ולא ישלם הנתבע שום כלום: הני הילכתא נינהו. בתמיה וכי הלכה למשה מסיני הם: ומשום כדי חייו וכו'. בתמיה: כי היכי דליתגרו להו פועלים. שאם ישבע הוא ויפסידו פועלים לא ימצא עוד פועלים למלאכתו שיגורו ממנו שהוא כופר בשכר פועליו: כי היכי דליגריה בעה''ב. שלא יחשדוהו בתובע שכרו אחר שקבלו: בעה''ב על כרחי' אגר. פועלים כשהוא צריך להם: שכיר נמי על כרחיה מיתגר. שהוא צריך למזונות: טרוד בפועליו הוא. שנותן שכר לכמה פועלים וכסבור שנתן לזה: וליתיב ליה בעדים. יתקנו חכמים שלא יתן אדם שכר לפועליו אלא בעדים ולא יבא לידי שבועה: וליתיב ליה מעיקרא. ליתקון רבנן שיתן אדם לפועליו שכרו שחרי' עד שלא יתחילו במלאכה ואם תבע בערב לא יטול כלום ולא תהא שם שבועה: שניהם רוצים בהקפה. בעה''ב פעמים שאין מצויו' לו מעות שחרית ופועל שלא יוציא המעות עד הלילה לפרנסתו: אי הכי. דמשום טירדא דבעה''ב שקליה לשבועה מיניה: אפילו קצץ נמי. אפי' נחלקו על הקציצה ליהמנוה לשכור בשבועה: המוציא מחברו. היינו אומן: עליו הראיה. צריך להביא עדים ולא יהא נאמן בשבועה: אי הכי. דבעל הבית טרוד ושמא שכח אפילו תבעו שכיר לאחר שעבר זמן גבייתי המפורש בב''מ פרק המקבל שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל היום לישבע נמי שכיר ולישקול:

זוהר אמור דף צט ע''א

רַבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לֵיהּ הָא זִמְנִין סַגִּיאִין שָׁאִילְנָא עַל הַאי שׁוֹפָר מַאי קָא מַיְרִי וְעַד כָּאן לָא אִתְיַשַּׁבְנָא בֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ הַאי הוּא וַדַּאי בְּרִירָא דְּמִלָּה דְּיִשְׂרָאֵל בַּעְיָן בְּיוֹמָא דְּדִינָא (נ''א דָּא) שׁוֹפָר וְלָא קֶרֶן בְּגִין דְּקֶרֶן הָא אִתְיַדַּע בְּאָן אֲתַר אִיהוּ וּלְאִתְדַבָּקָא דִּינָא לָא בָּעֵינָן אֲבָל הָא תָּנֵינָן בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא בָּעֵינָן לְאַחֲזָאָה וּלְאַתְעָרָא מִלִּין סְתִימִין. תָּא חֲזֵי כַּד הַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה דִּנְהִירוּ דְּכֹלָּא בֵּיהּ אִסְתַּלַּק וְלָא נָהִיר לִבְנִין כְּדֵין דִּינָא אִתְעָר וְכָרְסְוָן אִתְתַּקָּנוּ לְבֵי דִּינָא וְדָא שׁוֹפָר אֵילוֹ דְּיִצְחָק אִקְּרֵי תֻּקְפֵּיהּ דְּיִצְחָק תֻּשְׁבַּחְתֵּיהּ דַּאֲבָהָן כַּד אִסְתַּלַּק הַהוּא שׁוֹפָר גָּדוֹל דְּלָא יַנְקָן לִבְנִין כְּדֵין יִצְחָק אִתְתַּקַּף וְאִתְתַּקַּן לְדִינָא בְּעָלְמָא. וְכַד אִתְעָר הַאי שׁוֹפָר וְכַד בְּנֵי נְשָׁא תַּיְּבִין מֵחַטָּאֵיהוֹן בָּעְיָן לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַּתָּא וְהַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָא כְּדֵין אִתְעָר שׁוֹפָרָא אָחֳרָא עִלָּאָה וְאִתְעָר רַחֲמֵי וְאִסְתַּלַּק דִּינָא וּבָעֵינָן לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא. בַּשּׁוֹפָר לְאַתְעָרָא שׁוֹפָרָא אָחֳרָא וּלְאַפָּקָא בְּהַאי שׁוֹפָר לְתַתָּא אִנּוּן קָלֵי לְאַחֲזָאָה דְּכָל אִנּוּן קָלִין דִּלְעֵילָא דְּכַלִּילָן כֻּלְּהוּ בְּהַאי שׁוֹפָר עִלָּאָה יִתְעֲרוּן לְנַפְקָא וּבְהַנֵּי קָלִין דִּלְתַתָּא יָהֲבִין יִשְׂרָאֵל חֵילָא (לְרַחֲמֵי מִתַּתָּא וְאִתְעָר שׁוֹפָר גָּדוֹל) לְעֵילָא וְעַל דָּא בָּעֵינָן לְזַמְּנָא שׁוֹפָר בְּיוֹמָא דָּא וּלְסַדְּרָא קָלִין לְכַוְּנָא בֵּיהּ בְּגִין לַאֲתְעָרָא שׁוֹפָר אָחֳרָא דְּבֵיהּ כַּלִּילָן קָלֵי לְעֵילָא (וּלְסַדְּרָא קָלִין כְּשׁוֹפָר) סִדְרָא קַדְּמָאָה קָלָא נָפִיק וּמִתְעַטַּר לְעֵילָא סָלִיק רְקִיעִין וְאִתְבַּקַּע בֵּין טוּרֵי רָמָאֵי וּמָטֵי לְגַבֵּי דְּאַבְרָהָם וְשַׁרְיָא בְּרֵישֵׁיהּ וְאִתְעַטַּר וְאִתְעָר הוּא וְאַתְקַּן לְכֻרְסַיָּא. וּבְסִפְרָא דְּאַגְּדְתָּא תָּנֵינָן בְּשַׁעְתָּא דְּהַהוּא קָלָא קַדְּמָאָה אִתְעָר וְאִתְעַטַּר אַבְרָהָם וְאַתְקַּן לְכֻרְסַיָּא פָּקְדִין עֲלֵיהּ אַבָּא וְאִימָא אַדְהָכִי סָלְקָא תִּנְיָנָא תַּקִּיפָא לְתַבְרָא תֻּקְפֵּי רְגִיזִין וְדָא סִדְרָא תִּנְיָנָא הַהוּא קָלָא תְּבִירָא בְּתוּקְפּוֹי וּכְדֵין סַלְּקָא וְכָל דִּינִין דְּיִתְעֲרוּן (ס''א דְּאִתְעֲרָעָן) קַמֵּיהּ אִתָּבְרוּ עַד דְּסָלִיק לְאַתְרֵיהּ דְּיִצְחָק. כֵּיוָן דְּיִצְחָק אִתְעָר וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מְתַקַּן לְכֻרְסַיָּא לְקַיָּמָא קַמֵּיהּ כְּדֵין אִתְכַּפְיָא וְתָבַר תֻּקְפָּא קַשְׁיָא וּבְהַאי בָּעֵי מַאן דְּתָקַע לְכַוְּנָא לִבָּא וּרְעוּתָא בְּגִין לְתַבְרָא חֵילָא וְתוּקְפָּא דְּדִינָא קַשְׁיָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יוֹדְעֵי תְּרוּעָה וַדַּאי:

תרגום הזוהר רַבִּי אַבָּא הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לוֹ, הֲרֵי הַרְבֵּה פְּעָמִים שָׁאַלְתִּי עַל שׁוֹפָר הַזֶּה, מַה הוּא עִנְיָנוֹ. וְעַד עַתָּה עוֹד לֹא נִתְיַשַּׁבְתִּי בּוֹ. אָמַר לוֹ וַדַּאי זֶה הוּא בֵּרוּרוֹ שֶׁל הַדָּבָר, כִּי יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים בְּיוֹם הַדִּין, שׁוֹפָר וְלֹא קֶרֶן, כִּי קֶרֶן, הֲרֵי נוֹדָע בְּאֵיזֶה מָקוֹם הוּא, וְאֵין אָנוּ צְרִיכִים לְעוֹרֵר דִּין, אָמְנָם לָמַדְנוּ, אֲשֶׁר בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֵׂה צְרִיכִים לְהַרְאוֹת וּלְעוֹרֵר דְּבָרִים סְתוּמִים. דְּהַיְנוּ בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, וּבְבִרְכָּתָהּ. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁשּׁוֹפָר הַהוּא הָעֶלְיוֹן, שֶׁבּוֹ אוֹרוֹתֵיהֶם שֶׁל הַכֹּל, אִם הוּא מִסְתַּלֵּק וְאֵינוֹ מֵאִיר לַבָּנִים, אָז מִתְעוֹרֵר הַדִּין, וְהַכִּסָּאוֹת מִתְתַּקְּנִים לְבֵית הַדִּין. וְשׁוֹפָר זֶה, נִקְרָא אֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק, תָּקְפּוֹ שֶׁל יִצְחָק, וְהוּא שִׁבְחָם שֶׁל הָאָבוֹת, וּכְשֶׁנִּסְתַּלֵּק שׁוֹפָר גָּדוֹל הַזֶּה וְאֵינוֹ מֵאִיר לַבָּנִים, וְאָז מִתְחַזֵּק יִצְחָק, דְּבִינָה, וּמִתְתַּקֵּן לַדִּין בָּעוֹלָם. וּכְשֶׁנִּתְעוֹרֵר שׁוֹפָר הַזֶּה, וּכְשֶׁבְּנֵי אָדָם שָׁבִים מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, צְרִיכִים לִמְשֹׁךְ בְּקוֹל שׁוֹפָר מִלְּמַטָּה, וְקוֹל הַהוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה, אָז מִתְעוֹרֵר שׁוֹפָר אַחֵר עֶלְיוֹן וּמִתְעוֹרְרִים הָרַחֲמִים, וְהַדִּין מִסְתַּלֵּק. וּצְרִיכִים לְהַרְאוֹת מַעֲשֵׂה עַל יְדֵי תְּקִיעַת שׁוֹפָר, כְּדֵי לְעוֹרֵר שׁוֹפָר אַחֵר, וּלְהוֹצִיא בַּשּׁוֹפָר הַזֶּה שֶׁלְּמַטָּה אֵלּוּ הַקּוֹלוֹת, תשׁר''ת וְכוּ', לְהַרְאוֹת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַקּוֹלוֹת שֶׁלְּמַעְלָה הַכְּלוּלִים כֻּלָּם בַּשּׁוֹפָר הָעֶלְיוֹן, יִתְעוֹרְרוּ לָצֵאת. וּבְאֵלּוּ הַקּוֹלוֹת שֶׁלְּמַטָּה נוֹתְנִים יִשְׂרָאֵל כֹּחַ לְמַעְלָה. וְעַל כֵּן צְרִיכִים לְזַמֵּן שׁוֹפָר בַּיּוֹם הַזֶּה, וּלְסַדֵּר קוֹלוֹת, דְּהַיְנוּ סִדְרֵי תשׁר''ת וְכוּ', לְכַוֵּן בּוֹ כְּדֵי לְעוֹרֵר שׁוֹפָר אַחֵר, שֶׁבּוֹ כְּלוּלִים הַקּוֹלוֹת שֶׁלְּמַעְלָה. סֵדֶר הָא', שֶׁבְּג' סְדָרִים שֶׁבתשר''ת. קוֹל יוֹצֵא, וּמִתְעַטֵּר, לְמַעְלָה, עוֹלֶה רְקִיעִים וְנִבְקָע בֵּין הָרִים הָרָמִים, מַגִּיעַ לְאַבְרָהָם, וְשׁוֹרֶה בְּרֹאשׁוֹ, וּמִתְעַטֵּר, וְהוּא מִתְעוֹרֵר, וּמְתַקֵּן אֶת הַכִּסֵּא שֶׁתִּהְיֶה כִּסֵּא שֶׁל רַחֲמִים. וּבְסֵפֶר אַגָּדָה לָמַדְנוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקּוֹל רִאשׁוֹן עוֹלֶה, מִתְעוֹרֵר וּמִתְעַטֵּר אַבְרָהָם וּמְתַקֵּן אֶת הַכִּסֵּא, וּפוֹקְדִים עָלָיו אַבָּא וְאִמָא. בְּתוֹךְ כָּךְ עוֹלֶה קוֹל הַשֵּׁנִי דְּהַיְנוּ תְּקִיעָה רִאשׁוֹנָה דְּסֵדֶר ב' דְּיָמִין, הַתַּקִּיף לִשְׁבֹּר דִּינִים קָשִׁים, וְזֶהוּ סֵדֶר הַשֵּׁנִי. דְּהַיְנוּ סֵדֶר ב' שֶׁל תשר''ת, הַהוּא קָלָא, דְּהַיְנוּ שְׁבָרִים, בְּתוֹקְפּוֹי, דְּהַיְנוּ תְּרוּעָה. וְאָז עוֹלֶה וְכָל הַדִּינִים הַנִּפְגָשִׁים שָׁמָּה לְפָנָיו נִשְׁבָּרִים, עַד שֶׁעוֹלִים לַמָּקוֹם שֶׁל יִצְחָק, כֵּיוָן שֶׁיִּצְחָק נִתְעוֹרֵר עַל יְדֵי תְּקִיעָה הַשְּׁנִיָּה דְּסֵדֶר זֶה וְרוֹאֶה אֶת אַבְרָהָם, מְתַקֵּן אֶת הַכִּסֵּא שֶׁל רַחֲמִים לַעֲמֹד לְפָנָיו, אָז נִכְנָע וּמְשַׁבֵּר דִּין הַקָּשֶׁה, וּבָזֶה, צָרִיךְ מִי שֶׁתּוֹקֵעַ, לְכַוֵּן לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ, כְּדֵי לִשְׁבֹּר הַכֹּחַ, וְתֹקֶף דִּין הַקָּשֶׁה, זֶה שֶׁאָמַר אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה. יוֹדְעֵי תְּרוּעָה וַדַּאי.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה

א. שְׁנָיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יוֹדֵעַ וְאֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ מְבָרֵךְ בְּקוֹל רָם וְהַשֵּׁנִי עוֹנֶה אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וּבֵן מְבָרֵךְ לְאָבִיו וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעְלָהּ וְיוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים תָּבֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנַיו מְבָרְכִין לוֹ: ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָם בִּזְמַן שֶׁאָכְלוּ וְלֹא שָׂבְעוּ שֶׁהֵן חַיָּבִים לְבָרֵךְ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּלְפִיכָךְ מוֹצִיאִין אוֹתָן קָטָן אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מִידֵי חוֹבָתָן. אֲבָל אִם אָכַל וְשָׂבַע שֶׁהוּא חַיָּב בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה בֵּין אִשָּׁה בֵּין קָטָן אוֹ עֶבֶד אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן שֶׁכָּל הַחַיָּב בְּדָבָר מִן הַתּוֹרָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִידֵי חוֹבָתָן אֶלָּא הַחַיָּב בְּאוֹתוֹ דָּבָר מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹתוֹ: ג. הַנִּכְנָס אֵצֶל אֲחֵרִים וּמְצָאָן מְבָרְכִין בְּבִרְכַּת הַזִּמּוּן אִם מָצָא הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר נְבָרֵךְ הוּא עוֹנֶה בָּרוּךְ הוּא וּמְבֹרָךְ וְאִם מָצָא הָאוֹכְלִין עוֹנִין בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן:

מוסר

שערי תשובה דף כט עג

הַמְשַׁקֵּר וְאֵין בְּעֶצֶם הַשֶּׁקֶר נֶזֶק וְהֶפְסֵד לַחֲבֵרוֹ, אַךְ יִתָּכֵן בּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ סִבָּה אֶל הַנֶּזֶק וְאֶל הָרָע כְּמוֹ הַמַּתְעֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיַּאֲמִין בּוֹ כִּי הוּא אוֹהֵב וְרֵעַ נֶאֱמָן עִמּוֹ וּמִתְכַּוֵּן בָּזֶה כְּדֵי שֶׁיִּבְטַח בּוֹ וְלֹא יִשָּׁמֵר מִמֶּנוּ וְיוּכַל לְהַדִּיחַ עָלָיו רָעָה כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט) בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ. וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: הַעַל אֵלֶּה אֶתְאַפַּק נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי. וְאֵלֶּה שְׁנֵי הַחֲלָקִים עָנְשָׁם עַל שְׁנֵי דְּבָרִים עַל הַשֶּׁקֶר וְעַל הַנֶּזֶק הַצָרוּר בִּכְנָפָיו כִּי הַשֶּׁקֶר מִלְּבַד צַד הַנֶּזֶק הוּא תּוֹעֲבַת ה', שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו) שֵׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' לֵב חוֹרֵשׁ מַחֲשָׁבוֹת אָוֶן. עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שֶׁקֶר. וְנֶאֱמַר (שׁם ד) וּפִי תַּהֲפוּכוֹת שָׂנֵאתִי. וְנֶאֱמַר (איוב טו) אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שׁוֹתֶה כַּמַּיִם עַוְלָה וְאַף בָּשָׂר וָדָם נִתְעָב הַשֶּׁקֶר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יב) תּוֹעֲבַת ה' שִׂפְתֵי שֶׁקֶר:

נצבים יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָֽׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשֶֽׁךָ: וּתְתוּב לְדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְקַבֵּל לְמֵימְרֵהּ כְּכֹל דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין אַתְּ וּבְנָיךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: (ג) וְשָׁב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבֽוּתְךָ וְרִֽחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִֽיצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָֽׁמָּה: וִיתוּב יְיָ אֱלָהָךְ יָת שְׁבִי גַלְוָתָךְ וִירַחַם עֲלָךְ וִיתוּב וְיִכְנְשִׁנָךְ מִכָּל עַמְמַיָא דִי בַדְרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְתַמָן:

רש''י ושב ה' אלהיך את שבותך. היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאלה לעצמו, שהוא ישוב עמהם. ועוד יש לומר, שגדול יום קבוץ גליות ובקשי, כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר (ישעיה כז, יב) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, ואף בגליות שאר האמות מצינו כן (ירמיהו מח, מז) ושבתי שבות מואב:

(ד) אִם יִֽהְיֶה נִֽדַּֽחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶֽךָ: אִם יְהֵי גַלְוָתָךְ בִּסְיָפֵי שְׁמַיָא מִתַּמָן יִכְנְשִׁנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וּמִתַּמָן יְקָרְבִנָךְ: (ה) וֶֽהֱבִֽיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָֽרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִֽירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִֽבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵֽאֲבֹתֶֽיךָ: וְיָעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִירִיתוּ אֲבָהָתָךְ וְתֵרְתַהּ וְיוֹטֶב לָךְ וְיַסְגִנָךְ מֵאֲבְהָתָךְ: (ו) וּמָל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָֽבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַֽהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּֽיךָ: וְיֶעְדֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת טַפְשׁוּת לִבָּךְ וְיָת טַּפְשׁוּת לִבָּא דִבְנָיךְ לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ בְּדִיל חַיָיךְ:

נביאים - ישעיה - פרק סג

(ח) וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ: וַאֲמַר בְּרַם עַמִּי אִנּוּן בְּנַיָּא דְּלָא יְשַׁקְּרוּן וַהֲוָה מֵימְרֵיהּ לְהוֹן פָּרִיק :

רש''י אך עמי המה . אע''פ שגלוי לפני שיבגדו בי מכל מקום עמי הם והרי הם לפני כבנים אשר לא ישקרו :

(ט) בְּכָל צָרָתָם (לא) לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם: בְּכָל עִדָּן דְּחָבוּ קֳדָמוֹהִי לְאַיְתָאָה עֲלֵיהוֹן עָקָא לָא אָעֵיק לְהוֹן וּמַלְאַךְ שְׁלִיחַ מִן קֳדָמוֹהִי פָרְקִינוּן בְּרַחֲמָתֵיהּ וּבִמְחָסֵיהּ עֲלֵיהוֹן הָא שֵׁיזְבִינוּן וְנַטְלִינוּן וְסוֹבְרִינוּן כָּל יוֹמֵי עָלְמָא :

רש''י בכל צרתם . שהביא עליהם . לא צר . לא היצר להם כפי מעלליהם שהיו ראויין ללקות כי מלאך פניו הוא מיכאל שר הפנים ממשמשי' לפניו הושיעם תמיד בשליחותו של מקום :

(י) וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם: וְאִנּוּן סָרִיבוּ וְאַרְגִּיזוּ עַל מֵימַר נְבִיֵּי קוּדְשֵׁהּ וְאִתְהַפַּךְ מֵימְרֵהּ לְהוֹן לִבְעֵיל דְּבָב הוּא אַגִּיחַ קְרָבָא בְּהוֹן :

רש''י והמה מרו . הקניטו כמו ממרים הייתם :

(יא) וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ: וְחָס עַל יְקַר שְׁמֵהּ בְּדֵיל דּוּכְרָן טַבְוָתֵיהּ מִן עָלְמָא גְבוּרָן דְּעָבַד עַל יְדֵי מֹשֶׁה לְעַמֵּהּ דִּלְמָא יֵימַר אָן דְּאַסְקִינוּן מִן יַמָּא אָן דְּדַבְּרִינוּן בְּמַדְבְּרָא כְּרַעֲיָא לְעָנֵיהּ אָן דְּאַשְׁרֵי בֵּינֵיהוֹן יַת מֵימַר נְבִיֵּי קוּדְשֵׁהּ :

רש''י ויזכור ימי עולם משה עמו . הנביא מתאונן ואומר בל' תחינה היום בגולה זוכר עמו את ימי עולם את ימי משה ובצרתו הוא אומר איה משה רוענו המעלנו מים סוף : את רועי צאנו . דמיון רועה המעלה את צאנו איה הוא אשר שם בקרב ישראל את רוח קדשו של הקב''ה ולמדנו חוקים ומשפטי' :

(יב) מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם: דַּבַּר לְיַמִינָא דְמֹשֶׁה דְרַע תּוּשְׁבַחְתֵּהּ בְּזַע מֵי יַמָּא דְסוּף מִן קֳדָמֵיהוֹן לְמֶעְבַּד לֵהּ שׁוּם עֲלָם :

רש''י מוליך לימין משה זרוע תפארתו . הקב''ה היה מוליך לימין משה את זרוע גבורתו בכל עת שהיה צריך לעזרתו של הקב''ה היה זרועו מוכן לימינו :

כתובים - תהילים - פרק קט

(יט) תְּהִי לוֹ כְּבֶגֶד יַעְטֶה וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ: תֶּהֱוֵי לֵיהּ הֵיךְ לְבוּשׁ יִתְעֲטֵף וּלְקָמוֹר תְּדִירָא יְזָרְזִנָה :

רש''י תהי לו . הקללה מעטה כבגד ( מצאתי ) : ולמזח תמיד . חגורה , וכן ומזיח אפיקים רפה ( איוב י''ב ) אזור החזקים פתח :

(כ) זֹאת פְּעֻלַּת שֹׂטְנַי מֵאֵת יְהוָה וְהַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי: דָא עוֹבָדָא דְשָּׂטְנַי מִן יְיָ וּדְמַלְלִין בִּישְׁתָּא עַל נַפְשִׁי : (כא) וְאַתָּה יְהוִה אֲדֹנָי עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי טוֹב חַסְדְּךָ הַצִּילֵנִי: וְאַתּ אֱלֹהִים יְיָ עֲבֵד עִמִי מִן בִּגְלַל שְׁמָךְ הֵיךְ טוּבָךְ וְחַסְדָךְ פְּצֵי יָתִי : (כב) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי: אֲרוּם עַנְיָא וַחֲשִׁיכָא אֲנָא וְלִבִּי שְׁפִי בְּגַוִי : (כג) כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי נִנְעַרְתִּי כָּאַרְבֶּה: הֵיךְ טוּלָא בְּצַלָיוּתֵיהּ אִתְגַמְרֵית אִטַלְטְלֵית הֵיךְ גוֹבָאִי :

רש''י כצל כנטותו . לעת ערב : ננערתי . לשון תשנוק וטרוף ואוטם כארבה שהוא נודד ונע ומטורף , ( מצאתי ) :

משנה ערכין פרק ג

א. יֵשׁ בָּעֲרָכִין לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, בִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, בְּשׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהֵמִית אֶת הָעֶבֶד לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר, בָּאוֹנֵס וּמְפַתֶּה וּמוֹצִיא שֵׁם רָע לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר. יֵשׁ בָּעֲרָכִין לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר כֵּיצַד, אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַנָּאֶה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְאֶת הַכָּעוּר שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. וְאִם אָמַר הֲרֵי דָמָיו עָלַי, נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ:

ברטנורה   (א) יש בערכין להקל ולהחמיר וכו'. כולהו מפרש להו ואזיל לקמן בפרקין: את הנאה שבישראל. אפילו שוה מאה מנה אינו נותן אלא חמשים סלע. והיינו להקל. ולהחמיר, שהמעריך את הכעור שבישראל אפילו אין שוה אלא חמש סלעים נותן חמשים סלעים אם הנערך מבן עשרים ועד בן ששים:

ב. בִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר כֵּיצַד, אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּחוֹלַת הַמָּחוֹז וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ בְּפַרְדְּסוֹת סְבַסְטִי, נוֹתֵן בְּזְרַע חֹמֶר שְׂעוֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. וּבִשְׂדֵה מִקְנָה, נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד שְׂדֵה אֲחֻזָּה וְאֶחָד שְׂדֵה מִקְנָה. מַה בֵּין שְׂדֵה אֲחֻזָּה לִשְׂדֵה מִקְנָה, אֶלָּא שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה נוֹתֵן חֹמֶשׁ, וּבִשְׂדֵה מִקְנָה אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ:

ברטנורה   (ב) בחולת המחוז. סביבות העיר. שאינה משובחת כל כך מפני מדרס הרגלים: חולת. סביבות. כמו מחול הכרם (כלאים פ''ד): מחוז. עיר. פירוש אחר, מחוז, שם מקום שלא היו שדותיהן חשובים: בפרדסות. מקום שיש בו הרבה אילנות נטועים: סבסטי. שם מקום. והאילנות שם מעולים מאוד: נותן. מי שפודה אותן מן ההקדש בין בעלים בין איש אחר: בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. אם תחלת היובל היא. ואם לאו, מגרע משנים שעברו סלע ופונדיון לשנה. בית זרע חומר שעורים, מקום ראוי לזרוע כור, דהיינו שלשים סאה של שעורים. והוא גדול ממקום זריעת כור של חטין. והמקדיש שדה אחוזה מלאה אילנות, כשהוא פודן פודה האילנות בשויין, וחוזר ופודה את הקרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף: ובשדה מקנה נותן את שויו. דבשדה מקנה כתיב (ויקרא כז) וחשב לו הכהן את מכסת הערכך, ואין מכסת אלא מנין דמים, דהיינו כפי מה שהוא שוה, וכן הוא אומר (במדבר לא) והרמות מכס: אחד שדה אחוזה ואחד שדה מקנה. שהרי נאמר בשדה אחוזה וחשב, ונאמר בשדה מקנה וחשב, מה בשדה אחוזה דבר קצוב, אף שדה מקנה דבר קצוב, דהיינו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף: ובשדה מקנה אינו נותן חומש. דבשדה מקנה כתיב מכסת הערכך, הקישו הכתוב לערכין, מה ערכין אין מוסיף חומש, אף שדה מקנה אין מוסיף חומש. ואין הלכה כרבי אליעזר:

ג. בְּשׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהֵמִית אֶת הָעֶבֶד לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר כֵּיצַד, אֶחָד שֶׁהֵמִית אֶת הַנָּאֶה שֶׁבָּעֲבָדִים וְאֶת הָכָּעוּר שֶׁבָּעֲבָדִים, נוֹתֵן שְׁלשִׁים סָלַע, הֵמִית בֶּן חוֹרִין, נוֹתֵן אֶת שָׁוְיוֹ. חָבַל בָּזֶה וּבָזֶה, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם:

ברטנורה   (ג) המית בן חורין נותן את שויו. דכתיב (שמות כא) אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, דמי ניזק: חבל בזה ובזה. בין בעבד בין בבן חורין, ולא המיתו, משלם נזק שלם:

ד. בָּאוֹנֵס וּבַמְפַתֶּה לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר כֵּיצַד, אֶחָד שֶׁאָנַס וּפִתָּה אֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְאֶת הַקְּטַנָּה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. וְהַבּשֶׁת וְהַפְּגָם, הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ:

ברטנורה   (ד) פגם. שמין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו: לפי המבייש והמתבייש. אדם נקלה שבייש, בושתו מרובה. ומתבייש, לפי חשיבותו בשתו:

ה. בַּמּוֹצִיא שֵׁם רָע לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר כֵּיצַד, אֶחָד שֶׁהוֹצִיא שֵׁם רָע עַל גְּדוֹלָה שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְעַל קְטַנָּה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן מֵאָה סָלַע. נִמְצָא הָאוֹמֵר בְּפִיו יֶתֶר מִן הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה. שֶׁכֵּן מָצִינוּ, שֶׁלֹּא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַּמִּדְבָּר אֶלָּא עַל לְשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד) וַיְנַסוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:

ברטנורה   (ה) נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה. שהאומר לא מצאתי בתולים נותן מאה. והאונס דמוציא בתולים על ידי מעשה נותן חמשים: גזר דין. שלא ליכנס לארץ: זה עשר פעמים. גבי מרגלים כתיב, דמשמע על זה נתחתם גזר דינם:

גמרא ערכין דף יד ע''ב

וְהַבּוֹשֶׁת וְהַפְּגַם וְכוּ' אֲמָאי אֵימָא חֲמִשִּׁים סֶלַע אָמַר רַחֲמָנָא מִכָּל מִילֵי אָמַר רַב זְעִירָא יֹאמְרוּ בָעַל בַּת מְלָכִים חֲמִשִּׁים. בָּעַל בַּת הֶדְיוֹטוֹת חֲמִשִּׁים. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי אִי הָכִי גַּבֵי עֶבֶד נָמֵי יֹאמְרוּ עֶבֶד נוֹקֵב מַרְגָּלִית שְׁלשִים עֶבֶד עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה מַחַט שְׁלשִים אֶלָּא אָמַר רַב זְעִירָא אִילוּ בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם אֶחָד שֶׁלֹא כְדַרְכָּה וְאֶחָד כְּדַרְכָּה יֹאמְרוּ בָעַל פְּגוּמָה חֲמִשִּׁים בָּעַל שְׁלֵימָה חֲמִשִּׁים אָמַר לֵיה אַבַּיֵּי אִי הָכִי גַּבֵּי עֶבֶד נָמֵי יֹאמְרוּ עֶבֶד בָּרִיא שְׁלשִים עֶבֶד מוּכֶּה שְׁחִין שְׁלשִים אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵּי אָמַר קְרָא (דברים כב) תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּה מִכְּלַל דְּאִיכָּא בּוֹשֶׁת וּפְגַם. רָבָא אָמַר דְּאָמַר קְרָא וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּה וְגוֹ' הֲנָאַת שְׁכִיבָה חֲמִשִׁים מִכְּלַל דְּאִיכָּא מִילְתָא אַחֲרִיתִי וּמָאי נִיהוּ בוֹשֶׁת וּפְגַם:

רש''י מכל מילי. ובושת ופגם לא ליתיב ליה: בעל בת הדיוטו' וכו'. בתמיה אבל השת' כי יהיב בושת יש חילוק בין בת מלכים לבת הדיוטות: אילו באו עליה ב' א' שלא כדרכה. תחלה ואח''כ בא עליה זה כדרכה דאכתי הואי בתולה ואית לה קנס ואמר זה שבעל פגומה דליכא בושת כולי האי יהיב נ' סלעים ואילו בעל בתולה שלימה לא יהיב נמי אלא נ' אבל השתא גבי בושת איכא חילוק דיהיב דמי בושת לשלימה טפי מפגומה: מוכה שחין. דהוי פגום דומיא דנבעלה שלא כדרכה: תחת אשר ענה. רישיה דקרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה נ' כסף וגו' דמשמע הני נ' כסף יתן בשביל קנס הענוי ומדאצטריך למיכתב הכי מכלל דמחייב מילי אחרינייתא כגון בושת ופגם דלאו קנסא דענוי נינהו דבלאו ענוי נמי איכא בושת ופגם היינו נזק ששוה פחות מבתחלה:

זוהר אמור דף צט ע''ב

סִדְרָא תְּלִיתָאָה קָלָא נָפִיק וְסָלִיק וּבָקַע כָּל אִנּוּן רְקִיעִין וְרַחֲמֵי מִתְעֲרָן וּמָטֵי הַהוּא קָלָא לְרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב אִתְעָר וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מִתְתַּקַּן בְּגִיסָא אָחֳרָא כְּדֵין אֲחִידָן תַּרְוַיְהוּ בֵּיהּ בְּיִצְחָק דָּא מֵהַאי סִטְרָא וְדָא מֵהַאי סִטְרָא וְלָא יָכְלִין תּוּקְפּוֹי לְנַפְקָא לְבָר. וְהַנֵּי תְּלָתָא סִדְרִין כֻּלְּהוּ סִדְרָא חָד. סִדְרָא אָחֳרָא קָלָא נָפִיק וְסָלִיק וְנָטִיל לְאַבְרָהָם מֵאַתְרֵיהּ וְנָגִיד לֵיהּ לְתַתָּא לַאֲתַר דְּתּוּקְפֵּיהוֹן דְּיִצְחָק שַׁרְיָן וְקַיְּמָן לֵיהּ לְאַבְרָהָם בְּגַוַּיְהוּ. סִדְרָא תִּנְיָנָא נָפִיק קָלָא תְּבִירָא לֹא תַּקִּיפָא בְּקַדְּמָאָה לָא דְּחָלִישׁ הַהוּא קָלָא דְּתָקַע אֶלָּא דְּהַהוּא קָלָא לָאו אִיהוּ לְגַבֵּי יִצְחָק כְּקַדְמִיתָא דְּתַמָּן תּוּקְפָּא תַּקִּיפָא שַׁרְיָא אֶלָּא לְגַבֵּי אִנּוּן בֵּי דִּינָא דִּלְתַתָּא דְּאִנּוּן רְפוּיִין יַתִּיר וְכֻלְּהוּ חֳמָאן לְאַבְרָהָם לְגַבַּיְהוּ וְאִתְכַּפְיָן קַמֵּיהּ. אַדְהָכִי סִדְרָא תְּלִיתָאָה קָלָא נָפִיק וְסָלִיק וְאִתְעַטַּר בְּרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב וְנָגִיד לֵיהּ לְתַתָּא לְהַהוּא אֲתַר דְּאִנּוּן גְּבוּרָאן שַׁרְיָן וְקָאִים לְקִבְלַיְהוּ. אַבְרָהָם מֵהַאי סִטְרָא וְיַעֲקֹב מֵהַאי סִטְרָא וְאִנּוּן בְּאֶמְצָעִיתָא כְּדֵין אִתְכַּפְיָן כֻּלְּהוּ וּמִשְׁתַּכְּחִין (ס''א וּמִשְׁתַּכְּכֵי) בְּאַתְרַיְהוּ וְהַנֵּי כֻּלְּהוּ סִדְרָא אָחֳרָא תִּנְיָנָא. סִדְרָא בַּתְרָאָה דְּבָעְיָא לְסַלָּקָא לוֹן לְאַתְרַיְהוּ וּלְיַשְּׁבָא (ס''א וּלְיַשְּׁרָא) בֵּינַיְהוּ לְיִצְחָק כְּמִלְּקַדְּמִין. בְּגִין דְּהַאי בָּעֵי לְיַשְּׁרָא לֵיהּ בְּאַתְרֵיהּ וְלָא יִפּוֹק בְּתוּקְפּוֹי לְבָר כְּדֵין דִּינִין כֻּלְּהוּ אִתְכַּפְיָן וְרַחֲמִין אִתְעָרוּ. עַל דָּא בָּעֵי לְכַוְּנָא לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהַנֵּי קָלֵי וּלְמֶהֱדָר בְּתִיּוּבְתָּא קַמֵּי מָארֵיהוֹן כְּדֵין כַּד יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנֵי וּמְסַדְּרֵי קָלִין בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא כִּדְקָא יָאוּת בְּשׁוֹפָרָא דָּא אַהֲדַר הַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה וְכַד אַהֲדַר מְעַטְּרָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב וְאִתְתַּקַּן כֹּלָּא. וְכֻרְסַיָּא אָחֳרָא רָמִיו וּכְדֵין חִידוּ אִשְׁתַּכַּח בְּכֹלָּא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְרַחֵם עַל עָלְמָא. זַכָּאָה חוּלָקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּיַדְּעִין לְנַגְדָּא וּלְאַמְּשָׁכָא לְמָארֵיהוֹן מִדִּינָא לְרַחֲמֵי וּלְתַקְּנָא כֻּלְּהוּ עָלְמִין עַל יָדַיְהוּ תָּא חֲזֵי לָקֳבֵל דָּא תְּלָתָא סִפְרָן פְּתִיחִין בְּיוֹמָא דָּא וּכְמָה דְּרַחֲמִין מִתְעָרִין וְדִינִין קַשְׁיָן אִתְכַּפְיָן וְעָאלִין לְדוּכְתַּיְהוּ כָּךְ הוּא לְתַתָּא כְּגַוְנָא דִּלְעֵילָא דִּינִין קַשְׁיָן אִתְכַּפְיָן וְאִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא וּמַאן אִנּוּן אִלֵּין אִנּוּן רְשָׁעִים גְּמוּרִים דְּאִנּוּן דִּינִין קָשִׁין דְּאִתְכַּפְיָן וְאִתְעֲבָרוּ מֵעָלְמָא וְעַל דָּא נִכְתָּבִים וְנֶחְתָּמִים וְכוּ'. אָמַר רַבִּי אַבָּא וַדַּאי דָּא הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁאִילְנָא וְרַוַּחְנָא בְּהַנֵּי מִלֵּי:

תרגום הזוהר סֵדֶר הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהוּא סֵדֶר הַג' שֶׁל תשר''ת, הַקּוֹל יוֹצֵא, דְּהַיְנוּ תְּקִיעָה א' שֶׁבְּסֵדֶר זֶה, וְעוֹלֶה, הַיְנוּ, שְׁבָרִים תְּרוּעָה שֶׁבְּסֵדֶר זֶה, וּבוֹקֵעַ כָּל אֵלּוּ רְקִיעִים, הַיְנוּ תְּקִיעָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁבְּסֵדֶר זֶה, וְהָרַחֲמִים מִתְעוֹרְרִים. וּמִשָּׁם מַגִּיעַ קוֹל הַהוּא, לְרֹאשׁוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב, נִתְעוֹרֵר וְרוֹאֶה אֶת אַבְרָהָם שֶׁמִּתְתַּקֵּן בְּצַד הָאַחֵר, אָז אוֹחֲזִים שְׁנֵיהֶם בְּיִצְחָק, זֶה מִצַד זֶה, וְזֶה מִצַד זֶה, וְתָקְפָּיו אֵינָם יְכוֹלִים לָצֵאת לַחוּץ. וְאֵלּוּ ג' הַסְּדָרִים, דְּהַיְנוּ שָׁלֹש פְּעָמִים תשר''ת הַנִּזְכָּרִים, הֵם כֻּלָּם סֵדֶר אֶחָד. וְנִתְבָּאֲרוּ הַכַּוָּנוֹת שֶׁל סֵדֶר תשר''ת הַג' שֶׁל שָׁלֹש פְּעָמִים תשר''ת. סֵדֶר הָאַחֵר, דְּהַיְנוּ תש''ת, בְּקוֹל יוֹצֵא, דְּהַיְנוּ תְּקִיעָה הָא', וְסָלִיק, הַיְנוּ שְׁבָרִים, וְלוֹקֵחַ אֶת אַבְרָהָם מִמְּקוֹמוֹ דְּהַיְנוּ בַּתְּקִיעָה הַשְּׁנִיָּה, וּמַמְשִׁיךְ אוֹתוֹ לְמַטָּה לַמָּקוֹם שֶׁגְּבוּרוֹתָיו שֶׁל יִצְחָק שׁוֹרִים, וּמְקַיְּמִים אֶת אַבְרָהָם בְּתוֹכָם. סֵדֶר הַשֵּׁנִי, דְּהַיְנוּ סֵדֶר תש''ת, יוֹצֵא קוֹל שָׁבוּר, לֹא תַּקִּיף כָּרִאשׁוֹן, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁחָלָשׁ קוֹל הַהוּא שֶׁתָּקַע, אֶלָּא שֶׁקּוֹל הַהוּא אֵינוֹ שֶׁל יִצְחָק, כְּבַתְּחִלָּה, שֶׁשָּׁם שׁוֹרֶה תֹּקֶף חָזָק, אֶלָּא הוּא לְהַבֵּית דִּין שֶׁלְּמַטָּה, רְפוּיִם יוֹתֵר, וְכֻלָּם רוֹאִים אֵת אַבְרָהָם אֶצְלָם, שֶׁהוּא קַו יָמִין וְנִכְנָעִים לְפָנָיו. בְּתוֹךְ כָּךְ מַגִּיעַ סֵדֶר הַג', דְּהַיְנוּ סֵדֶר תש''ת הַג' שֶׁל ג' סִדְרֵי תש''ת, הַקּוֹל יוֹצֵא, דְּהַיְנוּ תְּקִיעָה הָא' וְסָלִיק, הַיְנוּ שְׁבָרִים, וְאִתְעַטַּר בְּרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב, הַיְנוּ תְּקִיעָה הַשְּׁנִיָּה, וּמוֹשֵׁךְ אוֹתוֹ לְמַטָּה לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאֵלּוּ הַגְּבוּרוֹת דִּשְׂמֹאל שׁוֹרִים, וְעוֹמְדִים, כְּנֶגֶד אַבְרָהָם מִצַד זֶה, וְיַעֲקֹב מִצַד זֶה, וְהֵם, בְּתוֹךְ שְׁנֵיהֶם, אָז נִכְנָעִים כֻּלָּם וְנִמְצָאִים מְאִירִים בִּמְקוֹמָם, וְכָל אֵלּוּ ג' הַסְּדָרִים, הֵם סֵדֶר כּוֹלֵל אַחֵר שֵׁנִי. הַסֵּדֶר הַכּוֹלֵל הָאַחֲרוֹן, צְרִיכִים לְהַעֲלוֹת אֶל מְקוֹמָם וּלְיַשֵּׁב בֵּינֵיהֶם אֶת יִצְחָק כְּמִקֹּדֶם. מִשּׁוּם שֶׁזֶּה, צְרִיכִים לְהַשְּׁרוֹת אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יֵצֶא בְּתֹקֶף הַגְּבוּרוֹת שֶׁלּוֹ לַחוּץ. וְאָז כָּל הַדִּינִים נִכְנָעִים, וְהָרַחֲמִים מִתְעוֹרְרִים. עַל כֵּן צְרִיכִים לְכַוֵּן הַלֵּב וְהָרָצוֹן בְּקוֹלוֹת אֵלּוּ, שֶׁהֵם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תשר''ת וְשָׁלֹש פְּעָמִים תש''ת וְשָׁלֹש פְּעָמִים תר''ת, וְלַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי אֲדוֹנָם, וְאָז כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְתַּקְּנִים וּמְסַדְּרִים הַקּוֹלוֹת בְּרָצוֹן הַלֵּב כָּרָאוּי, בַּשּׁוֹפָר הַזֶּה שֶׁלְּמַטָּה, הֻחְזָר שׁוֹפָר הָעֶלְיוֹן, לְהָאִיר, וּכְשֶׁחוֹזֵר לְהָאִיר, הוּא מְעַטֵּר אֶת יַעֲקֹב, וְהַכֹּל מִתְתַּקֵּן, וְהֻטָּל כִּסֵּא אַחֵר, דְּהַיְנוּ כִּסֵּא הָרַחֲמִים, וְאָז נִמְצָא שִׂמְחָה בַּכֹּל, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עַל הָעוֹלָם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁיּוֹדְעִים לְהַנְּהִיג וּלְהַמְּשִׁיךְ אֶת אֲדוֹנָם מִדִּין לְרַחֲמִים, וּלְתַקֵּן עַל יְדֵיהֶם כָּל הָעוֹלָמוֹת. בֹּא וּרְאֵה כְּנֶגֶד זֶה, פְּתוּחִים שְׁלֹשָׁה סְפָרִים בַּיּוֹם הַזֶּה, וּכְמוֹ, שֶׁעַל יְדֵי תְּקִיעַת שׁוֹפָר מִתְעוֹרְרִים הָרַחֲמִים, וְדִינִים הַקָּשִׁים נִכְנָעִים וּבָאִים לִמְקוֹמָם, כָּךְ הוּא לְמַטָּה כְּעֵין שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁדִּינִים הַקָּשִׁים, שֶׁלְּמַטָּה נִכְנָעִים וְנֶעֱבָרִים מִן הָעוֹלָם, וּמִי הֵם. אֵלּוּ הֵם הָרְשָׁעִים הַגְּמוּרִים, שֶׁהֵם דִּינִים קָשִׁים, נִכְנָעִים וְנֶעֱבָרִים מִן הָעוֹלָם, וְעַל כֵּן נִכְתָּבִים וְנֶחְתָּמִים לְאַלְתָּר לְמִיתָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא, וַדַּאי זֶה הוּא בֵּרוּרוֹ שֶׁל הַדָּבָר, בָּרוּךְ הָרַחֲמָן שֶׁשָּׁאַלְתִּי וְהִרְוַחְתִּי אֵלּוּ הַדְּבָרִים.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. כָּל הָאוֹכֵל הַפַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו הַמּוֹצִיא צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא פַּת חֻלִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶן טֻמְאָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּטֹּל שְׁתֵּי יָדָיו וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה. ב. כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו בֵּין לַאֲכִילָה בֵּין לִקְרִיאַת שְׁמַע בֵּין לִתְפִלָּה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם שֶׁזּוֹ מִצְוַת חֲכָמִים שֶׁנִּצְטַוִּינוּ מִן הַתּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. וּמַיִם אַחֲרוֹנִים אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן שֶׁאֵינָם אֶלָּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וּלְפִיכָךְ חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהֶן בְּיוֹתֵר:

מוסר

משערי תשובה דף כט עג

הַבָּא בְּעָרְמָה וְדִבְרֵי מִרְמָה לִמְנֹעַ טוֹב מִבְּעָלָיו לְהַעֲבִיר הַטּוֹבָה אֵלָיו לֹא לִגְזֹל מֵחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְלֹא לְחָמְסוֹ. אֲבָל יִתֵּן עֵינוֹ בַּטּוֹבָה הָעֲתִידָה לָבֹא לִידֵי חֲבֵרוֹ. וְצוֹדֶה אוֹתָהּ לְקַחְתָּהּ אֵלָיו בְּשֶׁקֶר מִלָּיו אוֹ יְסַבֵּב בִּשְׁקָרָיו לוֹ אֲשֶׁר יִתֵּן לְחֲבֵרוֹ מַתָּת וְעִקַּר עָנְשׁוֹ עַל הַשֶּׁקֶר. אָכֵן יִגְדַּל עֹנֶשׁ הַשֶּׁקֶר כַּאֲשֶׁר יְסַבֵּב מִמֶּנּוּ הֶפְסֵד לְזוּלָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִקַּר הָעֹנֶשׁ עַל הַהֶפְסֵד כִּי לֹא הִפְסִיד מִמֶּנּוּ דָּבָר שֶׁזָּכָה בּוֹ כְּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַמַחֲלִיף בְּדִבּוּרוֹ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו) אוּלַי יְמוּשֵׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְּעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ. וְנֶאֱמַר עַל עֲבוֹדָה זָרָה (ירמיה י) הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה הֵבִיאוּ הַדִּמְיוֹן עַל קָצֵהוּ אַחַר כִּי הוּא נִסְתָּר בְּשֶׁקֶר וְנֶעֱזָר בְּשָׁוְא:

נצבים ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ז) חמישי במחוברות שלישי וְנָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָֽאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹֽיְבֶיךָ וְעַל שֹֽׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפֽוּךָ: וְיִתֵּן יְיָ אֱלָהָךְ יָת כָּל לְוָטַיָא הָאִלֵין עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְעַל סָנְאָךְ דִי רְדָפוּךְ: (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָֽׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּֽוֹם: וְאַתְּ תְּתוּב וּתְקַבַּל לְמֵימְרָא דַיְיָ וְתַעְבֵּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין: (ט) וְהוֹתִֽירְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַֽעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָֽתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְהֹוָה לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּֽאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶֽיךָ: וְיוֹתְרִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל עוֹבָדֵי יְדָךְ בְּוַלְדָא דִמְעָךְ וּבְוַלְדָא דִבְעִירָךְ וּבְאִבָּא דְאַרְעָךְ לְטָּבָא אֲרֵי יְתוּב יְיָ לְמֶחֱדֵי עֲלָךְ לְטָב כְּמָא דִי חֲדִי עַל אֲבָהָתָךְ: (י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשֶֽׁךָ: (ס) אֲרֵי תְקַבַּל בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין אֲרֵי תְתוּב קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ: (יא) שישי כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹֽא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹֽא רְחֹקָה הִֽוא: אֲרֵי תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לָא מַפְרְשָׁא הִיא מִנָךְ וְלָא רְחִיקָא הִיא:

רש''י לא נפלאת היא ממך. לא מכסה היא ממך, כמו שנאמר (דברים יז, ח) כי יפלא, ארי יתכסי, (איכה א, ט) ותרד פלאים, (איוב מ, יג) ותרד במטמוניות. מכסה, חבוש בטמון:

(יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַֽעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַֽעֲשֶֽׂנָּה: לָא בִשְׁמַיָא הִיא לְמֵימָר מָן יִסַק לָנָא לִשְׁמַיָא וְיִסְבַהּ לָנָא וְיַשְׁמְעִנָנָא יָתַהּ וְנַעְבְּדִנַהּ:

רש''י לא בשמים היא. שאלו היתה בשמים, היית צריך לעלות אחריה וללמדה:

(יג) וְלֹֽא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַֽעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַֽעֲשֶֽׂנָּה: וְלָא מֵעִבְרָא לְיַמָא הִיא לְמֵימַר מָן יֵעִבַר לָנָא לְעִבְרָא דְיַמָא וְיִסְבַהּ לָנָא וְיַשְׁמְעִנָנָא יָתַהּ וְנַעְבְּדִנַהּ: (יד) כִּֽי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָֽבְךָ לַֽעֲשֹׂתֽוֹ: (ס) אֲרֵי קָרִיב לָךְ פִּתְגָמָא לַחֲדָא בְּפוּמָךְ וּבְלִבָּךְ לְמֶעְבְּדֵהּ:

רש''י כי קרוב אליך. התורה נתנה לכם בכתב ובעל פה:

(טו) שביעי במחוברות רביעי רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַֽחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָֽע: חֲזֵי דִיהָבִית קֳדָמָךְ יוֹמָא דֵין יָת חַיֵי וְיָת טַבְתָא וְיָת מוֹתָא וְיָת בִּישָׁא:

רש''י את החיים ואת הטוב. זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים, ואם תעשה רע הרי לך המות. והכתוב מפרש והולך היאך:

(טז) אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַֽהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵֽרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי וְדִינוֹהִי וְתֵיחֵי וְתִסְגֵי וִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ:

רש''י אשר אנכי מצוך היום לאהבה. הרי הטוב, ובו תלוי: וחיית ורבית. הרי החיים:

(יז) וְאִם יִפְנֶה לְבָֽבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִֽשְׁתַּֽחֲוִיתָ לֵֽאלֹהִים אֲחֵרִים וַֽעֲבַדְתָּֽם: וְאִם יִפְנֵי לִבָּךְ וְלָא תְקַבֵּל וְתִטְּעֵי וְתִסְגוּד לְטַּעֲוַת עַמְמַיָא וְתִפְלְחִנוּן:

רש''י ואם יפנה לבבך. הרי הרע:

(יח) הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּֽאבֵדוּן לֹא תַֽאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: חַוֵיתִי לְכוֹן יוֹמָא דֵין אֲרֵי מֵיבַד תֵּיבְדוּן לָא תוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָבֵר יָת יַרְדְנָא לְמֵעַל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ:

רש''י כי אבד תאבדון. הרי המות:

(יט) הַֽעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַֽחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָֽחַרְתָּ בַּֽחַיִּים לְמַעַן תִּֽחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶֽךָ: אַסְהֵדִית בְּכוֹן יוֹמָא דֵין יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא חַיֵי וּמוֹתָא יְהָבִית קֳדָמָךְ בִּרְכָן וּלְוָטִין וְתִתִּרְעֵי בְּחַיֵי בְּדִיל דְתֵיחֵי אַתְּ וּבְנָיךְ:

רש''י העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ. שהם קימים לעולם וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התריתי בכם בכל זאת. דבר אחר, העידתי בכם היום את השמים וגו' , אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שנו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שנתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פרענות, לא שנו את מדתם, אתם, שאם זכיתם תקבלו שכר, ואם חטאתם תקבלו פרענות על אחת כמה וכמה: ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לחברו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו, את זה ברור לך, ועל זה נאמר (תהלים טז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך:

(כ) לְאַֽהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹב לָתֵת לָהֶֽם: (פפפ) לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ לְקַבָּלָא לְמֵימְרֵהּ וּלְאִתְקְרָבָא לְדַחַלְתֵּהּ אֲרֵי הוּא חַיָיךְ וְאוֹרָכוּת יוֹמָיךְ לְמִתַּב עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לְהוֹן: פפפ:

הפטרת נצבים - ישעיה סא

(י) שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: (יא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲדֹנָי יְהוִה יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם: סב (א) לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: (ב) וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי יְהוָה יִקֳּבֶנּוּ: (ג) וְהָיִיתְ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד יְהוָה (וצנוף) וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ: (ד) לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ יְהוָה בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל: (ה) כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ: (ו) עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת יְהוָה אַל דֳּמִי לָכֶם: (ז) וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ: (ח) נִשְׁבַּע יְהוָה בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: (ט) כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת יְהוָה וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי: (י) עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים: (יא) הִנֵּה יְהוָה הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: (יב) וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי יְהוָה וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה: סג (א) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: (ב) מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת: (ג) פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: (ד) כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: (ה) וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי: (ו) וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם: (ז) חַסְדֵי יְהוָה אַזְכִּיר תְּהִלֹּת יְהוָה כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ יְהוָה וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו: (ח) וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ: (ט) בְּכָל צָרָתָם (לא) לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם:

נצבים יום שישי

משנה נגעים פרק ז

א. אֵלּוּ בֶהָרוֹת טְהוֹרוֹת, שֶׁהָיוּ בוֹ קֹדֶם לְמַתַּן תּוֹרָה, בְּנָכְרִי וְנִתְגַּיֵּר, בְּקָטָן וְנוֹלַד, בְּקֶמֶט וְנִגְלָה, בָּרֹאשׁ וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין וּבַמִּכְוָה וְקֶדַח וּבַמּוֹרְדִין. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, הֶעֱלוּ שֵׂעָר וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח עַד שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, נַעֲשׂוּ צָרֶבֶת וְחָיוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַמֵּא, שֶׁתְּחִלָּתָן וְסוֹפָן טָמֵא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים:

ברטנורה   (א) אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם מתן תורה. מי שהיתה בו צרעת קודם מתן תורה, לא היה טמא מחמת אותו נגע לאחר מתן תורה, דכתיב (שם) אדם כי יהיה בעור בשרו, פרט לזה שכבר היה. וכל הני נמי דחשיב, מהתם נפקא דבעינן שיוולד הנגע בשעה שראוי ליטמא בו ולא קודם, כמו גר עד שלא נתגייר וקטן עד שלא נולד, וכן כולם: בקמט ונתגלה. שהיה מתחלה הנגע מוסתר בתוך הקמט והיה טהור מפני שהוא בבית הסתרים, ואחר כך נתגלה: ובמורדים. כלומר בשחין ומכוה המורדים שלא נתרפאו ולא העלו קרום כקליפת השום: עד שלא העלו שער. בא הנגע, דחשיבי כעור בשר, היינו תחלתן טומאה. וכשעלו שערות, הוי טהרה, שדינן בנתקים. וכשנקרחו, היינו סופן טומאה. וכן שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע, היינו טומאה. וכשבא השחין והמכוה והקדח, היינו טהרה. דבעינן שיקדים השחין והמכוה לשאת, דכתיב (שם) והיה במקום השחין שאת, שיקדים השחין לשאת ולא שתקדים השאת לשחין. כשחזרו ונעשו צרבת, היינו טומאה: וחיו. שנתרפאו יפה: רבי אליעזר בן יעקב מטמא. כיון דבתחילה בא הנגע בעור הבשר וחזר סופו לקדמותו, לא חיישינן להפסק שבינתיים: וחכמים מטהרים. הואיל והפסיק הטהרה שבינתיים. והלכה כחכמים:

ב. נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר, כֵּיצַד לְהָקֵל, הָיְתָה כַשֶּׁלֶג וְנַעֲשָׂה כְּסִיד הַהֵיכָל, כְּצֶמֶר לָבָן וְכִקְרוּם בֵּיצָה, נַעֲשֵׂית מִסְפַּחַת שְׂאֵת, אוֹ מִסְפַּחַת עַזָּה. כֵּיצַד לְהַחְמִיר, הָיְתָה כִקְרוּם בֵּיצָה וְנַעֲשֵׂית כְּצֶמֶר לָבָן, כְּסִיד הַהֵיכָל וּכְשֶׁלֶג, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר. רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, לְהָקֵל, טָהוֹר. וּלְהַחְמִיר, תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר, תֵּרָאֶה בַּתְּחִלָּה:

ברטנורה   (ב) נשתנו מראיהן. אבהרות טהורות קאי, כגון דהוות כשלג עד שלא נתגייר, ומשנתגייר נעשית כסיד ההיכל: כצמר לבן וכקרום ביצה. כלומר, תחילה היתה כצמר לבן ועכשיו נעשית כקרום ביצה: נעשית מספחת שאת או מספחת עזה. כלומר, שהשאת נעשית מספחת, שחזרה להיות כתולדה שלה. או שהעזה נעשית כמספחת שלה. ופרושי קמפרש לרישא דקתני היתה כשלג ונעשית כסיד ההיכל, היינו שנעשית עזה מספחת. ואותה שהיתה כצמר לבן ונעשית כקרום ביצה, היינו שנעשית שאת מספחת: וכסיד ההיכל וכשלג. כלומר היתה כסיד ההיכל ועכשיו נעשית כשלג: ר' עקיבא אומר וכו'. והלכה כר' עקיבא:

ג. בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, יַסְגִּיר. בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, יִפְטוֹר. עוֹדֵהוּ מַסְגִּירוֹ וּפוֹטֵר וְנוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי טֻמְאָה, יַחְלִיט. בַּהֶרֶת וּבָהּ סִימָנֵי טֻמְאָה, יַחְלִיט. עוֹדֵהוּ מַחְלִיטוֹ וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, יַסְגִּיר. בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, יִפְטוֹר:

ברטנורה   (ג) בהרת. מהשתא איירי בבהרות טמאות: ואין בה כלום. לא מחיה ולא שער לבן: בתחלה. כשהובא אל הכהן. וכן בסוף שבוע ראשון אם לא נולד בה כלום, יסגיר: בסוף שבוע שני. אם לא נולד בה כלום, פטור. וכן לאחר הפטור, אם לא נולד בה כלום, עומד בפטור זה כל ימיו ושוב אינו מסגירו: עודהו מסגירו. שהיה רוצה להסגירו, בין בתחלה כשהובא אל הכהן, בין בסוף שבוע ראשון, ולא הספיק להסגירו עד שנולדו סימני טומאה, כגון בתחלה בשער לבן ומחיה, ובסוף שבוע ראשון בשער לבן ומחיה ופשיון, יחליט. אבל משהסגירו, הא תנן לעיל בריש פרק ג', אין מחליטין את המוסגר: ופוטר. כלומר או פוטרו, כגון בסוף שבוע שני. ואפילו לאחר הפטור אם נולדו סימני טומאה, יחליט: עודהו מחליטו. שהיה [בא] להחליט ולא הספיק עד שהלכו סימני טומאה: בתחלה. כשהובא אל הכהן, או בסוף שבוע ראשון: יסגיר. אבל אם משהחליטו הלכו להן, כגון שהחליטו בשער לבן והלך לו שער לבן ובהרת קיימת אין מסגירו עליה, אלא פוטרו וטהור:

ד. הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה, וְהַכּוֹוֶה אֶת הַמִּחְיָה, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וַלַטָּהֳרָה, עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר. לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ, טָמֵא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוֹלְכִין לְגַדְוָד, בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ מָה הוּא. אָמְרוּ לִי, לֹא שָׁמַעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ, עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר. לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ, טָמֵא. הִתְחַלְתִּי מֵבִיא לָהֶם רְאָיוֹת, אֶחָד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַכֹּהֵן וְאֶחָד בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ, טָהוֹר, עַד שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן. מֵאֵימָתַי הִיא טָהֳרָתוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ, אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס:

ברטנורה   (ד) התולש סימני טומאה. כגון שער לבן בעור בשר, ושער צהוב בנתקים: והכווה את המחיה. דמשנכוית אינה סימן לטומאה: עובר בלא תעשה. דהשמר בנגע הצרעת. וכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה: ולטהרה. כלומר ולענין טהרה מה דינו: עד שלא בא אצל כהן. אם תלשן, טהור. ואם תלשן לאחר חלוטו, טמא: הולכים לגדווד. גרסינן. והוא שם מקום: בתוך הסגרו מהו. אם תלש סימני טומאה בתוך שבוע של הסגר ראשון או של הסגר שני, מהו: התחלתי מביא להם ראיות. בתוספתא מייתי דכך היתה ראיתו מפני מה עד שלא בא אצל כהן, טהור, לא מפני שלא ראה הכהן סימני הטומאה שבו, התולש סימני הטומאה תוך הסגר נמי דין הוא שיהא טהור, שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו, הלכך, אחד עומד בפני הכהן, כלומר אחד אותו העומד בפני הכהן ומיהר לתלוש סימני טומאה קודם שיאמר לו הכהן טמא אתה, ואחד אותו שתלשן תוך ימי הסגרו, בין זה ובין זה טהורין. וכן הלכה: מאימתי היא טהרתו. של אותו שתלש סימני טומאה לאחר חלוטו: כשיוולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. דכיון דנתרפא מן השניה, אגלאי מלתא דחס רחמנא עליה ואי נמי הוות קיימא קמייתא הוא מיתסי מינה כמו מזו: עד שתפרח בכולו. נגע האחרון, דליכא למיחש למידי, דהא אי הוה ביה נמי קמא, השתא מיהא הוי טהור: או עד שתתמעט בהרתו מכגריס. דאפילו לא נתלש השער ולא נכוית המחיה, היה נטהר, מכיון דנתמעטה הבהרת מכגריס, ומיהו עד שתפרח בכולו לא קאי אלא אתולש סימני טומאה, אבל כווה את המחיה אינו נטהר בפריחה, שאילו היתה המחיה קיימת לא היה טהור בפריחה. והלכה כחכמים:

ה. מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּהֶרֶת וְנִקְצְצָה, טְהוֹרָה. קְצָצָהּ מִתְכַּוֵּן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ. הָיְתָה בְרֹאשׁ הָעָרְלָה, יִמּוֹל:

ברטנורה   (ה) ונקצצה טהורה. דכתיב (ויקרא יג) כל ימי אשר הנגע בו יטמא, ולא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה: קצצה מתכוין. בתוספתא מוכח דהיכא דקצץ כל הבהרת וקצף מן הבשר אשר סביבותיה עמה, כולי עלמא לא פליגי דאין לו טהרה עולמית, דקנסוהו רבנן מאחר שנתכוין לשרש אחריה. והיכא דקצצה ושייר ממנה כל שהוא, כולי עלמא לא פליגי דיש לו טהרה בפריחה, כיון דשייר ממנה לא קנסוהו כולי האי. כי פליגי, כשקצצה מצומצמת הבהרת כמו שהיא לא פחות ולא יותר: ר' אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו. והלכה כחכמים. הכא לא גרסינן במילתייהו דחכמים או עד שתתמעט בהרת מכגריס, דדוקא גבי תולש סימני טומאה דרישא ונשארה הבהרת, התם שייך למתני עד שתתמעט מכגריס, אבל הכא הרי נקצצה כל הבהרת: ואם היתה בראש הערלה ימול. לאו מילה בזמנה איירי, דהא מילתא דפשיטא היא, השתא שבת דאיסור סקילה דחיא, צרעת דאיסור לאו גרידא לא כל שכן, אלא אפילו מילה שלא בזמנה שאינה דוחה את השבת, דוחה את הצרעת, דאתי עשה דמילה ודחי את לא תעשה דצרעת, דהכי קיימא לן בכל התורה כולה, כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם, מוטב. ואם לאו, יבוא עשה וידחה את לא תעשה:

גמרא נדה דף לא ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלשָה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים וַלֶד דָּר בְּמָדוֹר הַתַּחְתּוֹן. אֶמְצָעִיִּים וַלֶד דָּר בְּמָדוֹר הָאֶמְצָעִי. אַחֲרוֹנִים וַלֶד דָּר בְּמָדוֹר הָעֶלְיוֹן. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת מִתְהַפֵּךְ וְיוֹצֵא וְזֶהוּ חֶבְלֵי אִשָּׁה. וְהַיְנוּ דִּתְנַן חֶבְלֵי שֶׁל נְקֵבָה מְרֻבִּין מִשֶּׁל זָכָר. וְאָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַאי קְרָא (תהלים קלט): אֲשֶׁר עֻשֵׂיתִי בַּסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ. דַּרְתִּי לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא רֻקַּמְתִּי. מַאי שְׁנָא חֶבְלֵי נְקֵבָה מְרֻבִּין מִשֶּׁל זָכָר. זֶה בָּא כְּדֶרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ וְזֶה בָּא כְּדֶרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ. זוֹ הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ וְזֶה אֵין הוֹפֵךְ פָּנָיו. תָּנוּ רַבָּנָן: שָׁלש חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים תַּשְׁמִישׁ קָשֶׁה לָאִשָּׁה וְגַם קָשֶׁה לַוַּלֶד. אֶמְצָעִיִּים קָשֶׁה לָאִשָּׁה וְיָפֶה לַוַּלֶד. אַחֲרוֹנִים יָפֶה לָאִשָּׁה וְיָפֶה לַוַּלֶד. שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נִמְצָא לַוַּלֶד מְלֻבָּן וּמְזֹרָז. תָּנָא: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְיוֹם תִּשְׁעִים כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים מְנָא יָדַע אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵי: מְשַׁמֵּשׁ וְהוֹלֵךְ וְשׁוֹמֵר פְּתָאִים ה':

רש''י חבלי. צערא: רקמתי. היינו יצירה ראשונה וכתיב בתחתיות דהיינו מדור תחתון: דרך תשמישו. האיש פניו למטה כן זכר נולד פניו למטה ונקבה פניה למעלה הלכך נקבה צריכה להתהפך דהא כשהיא במעי אמה פניה למעלה כדאמרי' לעיל ראשו לו בין ברכיו אבל זכר אין צריך להתהפך: קשה לאשה וקשה לולד. מפני שדר במדור התחתון: קשה לאשה. לא ידענא למאי: זרע מלבן את הילד מגיעוליו: מזורז. חזק ובריא: ליום תשעים. לשליש ימים הוי חיותו: מנא ידע. הא לא ידע אימת:

זוהר ויקהל דף רה ע''ב

תֻּשְׁבַּחְתָּא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי בְּיוֹמָא דָּא הַיְנוּ אֵל אָדוֹן וְתֻשְׁבַּחְתָּא דָּא אִיהוּ בְּרָזָא דְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָן עִלָּאִין קַדִּישִׁין דְּמִתְעַטְּרָן בַּאֲבָהָן וּבִרְתִיכָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. אַתְוָן זְעִירִין אִנּוּן עֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָן דְּאִנּוּן בְּעָלְמָא תַּתָּאָה. דְּאִנּוּן אֵל בָּרוּךְ גְּדוֹל דֵּעָה וְכוּ' וְלָא אִית בֵּין תֵּבָה לְתֵבָה רַוְחָא אָחֳרָא אֶלָּא אָת רְשִׁימָא בְּכָל תֵּבָה וְתֵבָה. וּבְעָלְמָא עִלָּאָה אִית רַוְחָא וְסִטְרִין קַדִּישִׁין בֵּין אָת לְאָת וְדָא אִיהוּ תֻּשְׁבַּחְתָּא עַל תֻּשְׁבַּחְתָּא דְּאָתְוָן עִלָּאִין דְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה קָא מְשַׁבַּח וְאָמַר לְמַלְכָּא עִלָּאָה יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. כַּד תֻּשְׁבַּחְתָּא דָּא סַלְּקָא לְעֵילָא שִׁתִּין רְתִיכִין עִלָּאִין דְּקָאֲמָרָן מִזְדַּמְּנִין וְנָטְלֵי לְהַאי תֻּשְׁבַּחְתָּא מֵעַמָּא קַדִּישָׁא וְסַלְּקָא לָהּ לְאִתְעַטְּרָא בָּהּ בְּכַמָּה רְתִיכִין עִלָּאִין דִּי מְמַנָּן וְכָל אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דִּבְגִנְּתָא דְּעֵדֶן כֻּלְּהוּ מִתְעַטְּרָן בְּתֻשְׁבַּחְתָּא דָּא וְכָל אִנּוּן רְתִיכִין וְכָל אִנּוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּא כֻּלְּהוּ. סָלְקִין בְּתֻשְׁבַּחְתָּא דָּא עַד רָזָא דְּכֻרְסַיָּא:

תרגום הזוהר הַשֶׁבָח שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא בִּינָה, בַּיּוֹם הַזֶּה, הַיְנוּ, אֵל אָדוֹן. וְשֶׁבָח הַזֶּה, הוּא בְּסוֹד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַמִּתְעַטְּרוֹת בָּאָבוֹת, וּבַמֶּרְכָּבָה הָעֶלְיוֹנָה הַקְּדוֹשָׁה. אוֹתִיּוֹת קְטַנּוֹת, הֵן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁל עוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, שֶׁהוּא מַּלְכוּת, שֶׁהֵם, אֵל בָּרוּךְ גְּדוֹל דֵּעָה וְכוּ'. וְלֹא יֵשׁ בֵּין תֵּבָה לְתֵבָה רֶוַח אַחֵר רַק אוֹת אַחת מֵּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת רְשׁוּמָּה בְּכָל תֵּבָה וּתֵבָה. דְּהַיְנוּ אֵל בָּרוּךְ גְּדוֹל וְכוּ'. וּבָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, בִּינָה, יֵשׁ רֶוַח וּצְדָדִים קְדוֹשִׁים בֵּין אוֹת לְאוֹת. וְזֶהוּ שֶׁבָח עַל הַתִּשְׁבָּחוֹת, שֶׁאוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁל יוֹם הַשְּׁבִיעִי מְּשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵּר לַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. כְּשֶׁשֶּׁבָח הַזֶּה עוֹלֶה לְמַּעְלָה, שִׁשִּׁים מֶּרְכָּבוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן שֶׁאָמַּרְנוּ מִּזְדַּוְּגִים וְלוֹקְחִים הַשֶּׁבָח הַהוּא. מִּן עַם הַקָדוֹשׁ, וּמַּעֲלִים אוֹתָהּ לְהִתְעַטֵּר בָּהּ בְּכַמָּה מֶּרְכָּבוֹת עֶלְיוֹנוֹת, שֶׁהַמְּמֻּנִּים וְכָל הַצַדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן, כֻּלָּם מִּתְעַטְּרִים בַּשֶּׁבָח הַזֶּה, וְכָל אֵלּוּ הַמֶּרְכָּבוֹת, וְכָל אֵלּוּ נְשָׁמּוֹת הַצַדִּיקִים כֻּלָּם עוֹלִים בַּשֶּׁבָח הַזֶּה עַד סוֹד הַכִּסֵּא.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הָעוֹשֶׂה נֶקֶב כָּל שֶׁהוּא בְּלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לָהֶן הָאוֹרָה חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. הַמַּחֲזִיר דֶּלֶת שֶׁל בּוֹר וְשֶׁל דּוּת וְשֶׁל יָצִיעַ חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה: ב. הַסּוֹתֵר כָּל שֶׁהוּא חַיָּב וְהוּא שֶׁיִּסְתֹּר עַל מְנָת לִבְנוֹת. אֲבָל אִם סָתַר דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה פָּטוּר. הַסּוֹתֵר אֹהֶל קָבוּעַ אוֹ שֶׁפָּרַק עֵין תְּקוֹעַ הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת סוֹתֵר וְחַיָּב וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְתַקֵּן: ג. הַמַּכֶּה בְּפַטִּישׁ הַכָּאָה אַחַת חַיָּב. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁהוּא גְּמַר מְלָאכָה הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת מַכֶּה בְּפַטִּישׁ וְחַיָּב. כֵּיצַד הַמְנַפֵּחַ בִּכְלִי זְכוּכִית וְהַצָר בַּכְּלִי צוּרָה אֲפִלּוּ מִקְּצָת הַצוּרָה וְהַמְגָרֵד כָּל שֶׁהוּא וְהָעוֹשֶׂה נֶקֶב כָּל שֶׁהוּא בֵּין בְּעֵץ בֵּין בְּמַתֶּכֶת בֵּין בְּבִנְיָן בֵּין בְּכֵלִים הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת מַכֶּה בְּפַטִּישׁ וְחַיָּב. וְכָל פֶּתַח שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא אֵין חַיָּבִין עַל עֲשִׂיָּתוֹ:

מוסר

שערי תשובה דף כט עד

הַמְשַׁקֵּר בְּסִפּוּר הַדְּבָרִים אֲשֶׂר שָׁמַע וּמַחֲלִיף מִקְּצָתָם בְּמִתְכַּוֵּן וְאֵין לוֹ תּוֹעֶלֶת בִּשְׂקָרָיו וְלֹא הֶפְסֵד בְּזוּלָתוֹ, אֲבָל כָּל מִשְׁפָּטוֹ מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה. וּפְעָמִים שֶׁהוּא בּוֹדֶה מִלִּבּוֹ סִפּוּר הַדְּבָרִים כֻּלּוֹ וְהָאִישׁ הַזֶּה יֵקַל עָנְשׁוֹ מִצַד אֶחָד עַל כִּי אֵין הֶפְסֵד לְאִישׁ בִּשְּׁקָרָיו וּפַחְזוּתוֹ, אֲבָל גָּדוֹל מְאֹד עָנְשׁוֹ בְּעֹז פָּנָיו וְאַהֲבַת הַשֶּׁקֶר וְיִכְבַּד עֲוֹנוֹ כִּי יֶאֱהָבֵהוּ לִבְלִי תּוֹעֶלֶת. וְאָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי ו) יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שֶׁקֶר. פֵּרוּשׁ, אִם תִּרְאֶה אָדָם אֲשֶׁר יָפִיחַ כְּזָבִים בְּשִׂיחָתוֹ וְסִפּוּר דְּבָרָיו תֵּדַע כִּי תְּבִיאֵהוּ הַמִּדָּה הַזֹּאת לְהָעִיד שֶׁקֶר בְּאָחִיו וְלַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה אַחֲרֵי אַהֲבָתוֹ הַשֶּׁקֶר. וְזֶה הַחֵלֶק הִתִּירוּהוּ לְקִיּוּם מִצְוֹת וּדְרִישַׁת טוֹבָה וְשָׁלוֹם. וְאָמְרוּ כִּי מֻתָּר לְשַׁבֵּחַ הַכַּלָּה לִפְנֵי הֶחָתָן וְלֵאמֹר שֶׁהִיא נָאָה וַחֲסוּדָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כֵּן. וְאָמְרוּ: מֻתָּר לְשַׁנּוֹת בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ג) אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא וְגוֹמֵר. וְיֵשׁ אֲנָשִׁים יַחֲלִיפוּ מִקְּצָת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמְעוּ בִּבְלִי דַּעַת כִּי לֹא יָשִׁיתוּ לִבָּם לַחֲקֹר בְּעֵת שָׁמְעָם גַּם זֹאת מֵהָרָעָה וְאָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כא) וְאִישׁ שׁוֹמֵעַ לָנֶצַח יְדַבֵּר. פֵּרוּשׁ אִישׁ נוֹתֵן לֵב לִשְׁמֹעַ וּלְהָבִין עַד תְּכוּנַת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ בְּאָזְנָיו לְמַעַן יְסַפֵּר אוֹתָם עַל נָכוֹן וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיו לְשׁוֹן תַּרְמִית לָנֶצַח יְדַבֵּר כִּי יֶאֱהָבוּ בְּנֵי אָדָם לִשְׁמֹעַ דְּבָרָיו וְלֹא יֹאמְרוּ לוֹ לְעוֹלָם לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ:

פרשת וילך

וילך יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

לא (א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲזַל מֹשֶׁה וּמַלִיל יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל:

רש''י וילך משה. וגו' :

(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָֽנֹכִי הַיּוֹם לֹֽא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַֽיהֹוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַֽעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּֽה: וַאֲמַר לְהוֹן בַּר מְאָה וְעֶשְׂרִין שְׁנִין אֲנָא יוֹמָא דֵין לֵית אֲנָא יָכִיל עוֹד לְמִפַּק וּלְמֵעָל וַיְיָ אֲמַר לִי לָא תֵעִבַר יָת יַרְדְנָא הָדֵין:

רש''י אנכי היום. היום מלאו ימי ושנותי ביום זה נלדתי וביום זה אמות: לא אוכל עוד לצאת ולבא. יכול שתשש כחו, תלמוד לומר (דברים לד, ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה. אלא מהו לא אוכל, איני רשאי, שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע. דבר אחר, לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה: וה' אמר אלי. זהו פרוש לא אוכל עוד לצאת ולבא, לפי שה' אמר אלי:

(ג) יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הֽוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִֽירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּֽאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָֽה: יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵהּ עֲבַר קֳדָמָךְ הוּא יְשֵׁצֵי יָת עַמְמַיָא הָאִלֵין מִקֳדָמָךְ וְתֵירְתִנוּן יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֲבַר קֳדָמָךְ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ: (ד) שני וְעָשָׂה יְהֹוָה לָהֶם כַּֽאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָֽאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָֽם: וְיַעְבֵּד יְיָ לְהוֹן כְּמָא דִי עֲבַד לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה וּלְאַרְעֲהוֹן דִי שֵׁצִי יָתְהוֹן: (ה) וּנְתָנָם יְהֹוָה לִפְנֵיכֶם וַֽעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶֽם: וְיִמְסְרִנוּן יְיָ קֳדָמֵיכוֹן וְתַעְבְּדוּן לְהוֹן כְּכָל תַּפְקֶדְתָּא דִי פַקֵדִית יָתְכוֹן: (ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּֽירְאוּ וְאַל תַּֽעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַֽהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַֽעַזְבֶֽךָּ: (ס) תְּקִיפוּ וְאַלִימוּ לָא תִדְחֲלוּן וְלָא תִתָּבְרוּן מִקֳדָמֵיהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ הוּא דִמְדַבַּר קֳדָמָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יַרְטֵשִׁנָךְ:

רש''י לא ירפך. לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו:

נביאים - הושע - פרק יד

יד (א) תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ: (פ) תֵּחוֹב שֹׁמְרוֹן אֲרֵי סְרֵיבַת עַל מֵימַר אֱלָהָא בְּחַרְבָּא יִתְקַטְלוּן וְעוּלֵמֵהוֹן יִטָּרְפוּן וּמַעְדְיָתְהוֹן יִתְבַּזָּעוּ :

רש''י תאשם שומרון . מעתה תגלה אשמת' : הריותיו . נשים מעוברות שבתוכה :

(ב) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: תּוּב יִשְּׂרָאֵל לִדְחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי אִתְקַלְתָּא בְּחוֹבָךְ :

רש''י שובה ישראל . שבארץ יהודה פן יקרה אתכם כשומרון לכך נסמכו העניינים , משל למלך שמרדה עליו מדינה שלח המלך פולימרכוס ואמר להחריבה היה אותו פולימרכוס בקי ומיושב אמר להם טלו לכם ימים ואם לאו אני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלונית ולחברותיה ולאיפרכיא פלונית ולחברותיה לכך נאמר תאשם שומרון ואומר שובה ישראל עד ה' אלהיך כדאיתא בסיפרי בפ' וישב ישראל בשטים : עד ה' אלהיך . תני בשם רבי מאיר שובה ישראל בעוד שהוא ה' במדת הרחמים ואם לאו אלהיך מדת הדין עד דלא יתעבד סניגוריא קטיגוריא : כי כשלת . באו לך מכשולים בעד עווניך :

(ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: קְרִיבוּ עִמְכוֹן פִּתְגָּמִין דְּאִתּוֹדָאָה וְתובוּ לְפֻלְחָנָא דַיְיָ אֲמָרוּ קֳדָמוֹהִי קָרִיב קֳדָמָךְ לְמִשְׁבַּק עַל עִוְיָן וְנִתְקַבֵּל הָא כְּטָבִין וִיהֶוְיָן מִילֵי סִפְוָתָנָא מִתְקַבְּלִין קֳדָמָךְ כְּתוֹרִין לְרַעֲוָא עַל מַדְבְּחָא :

רש''י כל תשא עון . כל עוונותינו סלח : וקח טוב . ולמדנו דרך טוב , דבר אחר מעט מעשים טובים שבידינו קח בידך ושפטנו אחריהם וכן דוד אומר מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים ( תהלים יז ) דבר אחר וקח טוב וקבל הודיה מאתנו שנאמר טוב להודות לה' ( שם צב ) : ונשלמה פרים . שהיה לנו להקריב לפניך נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו :

(ד) אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם: מַלְכֵי אַתּוּר לָא יִפְרְקִינָנָא עַל רָכְבֵי סוּסְוָן לָא נִתְרְחֵץ וְלָא נֹאמַר עוֹד אֱלָהָנָא לְעוֹבָדֵי יְדָנָא דְמִן קֳדָמָךְ אִתְרַחֵם עַל אֲבָהָתָנָא כַּד הֲווֹ בְמִצְרַיִם הָא כְּיַתְמִין :

רש''י אשור לא יושיענו . עוד זאת אמרו לפניו לא נבקש עוד עזרת אדם לא מאשור ולא ממצרים : על סוס לא נרכב . זו היא עזרת מצרים שהיו שולחים להם סוסים כמו שאמרו לישעיה ( נ ) לא כי על סוס ננוס ועל קל נרכב : ולא נאמר עוד : למעשה ידינו . שהם אלהינו : אשר בך . לבדך תהיה תקותינו המרחם יתומים :

(ה) אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ: אֲקַבְּלִינוּן בִּתְיוּבְתְּהוֹן אֶשְׁבּוֹק לְחוֹבֵיהוֹן אֲרַחְמְנוּן כַּד יְתוּבוּן בִּנְדָבָא אֲרֵי תַב רוּגְזִי מִנְהוֹן :

רש''י ארפא משובתם . אמר הנביא כך אמר לי רוח הקודש מאחר שיאמרו לפני כן ארפא משובתם ואוהבם בנדבת רוחי אעפ''י שאינן ראויין לאהבה אתנדב לאהבתם כי שב אפי ממנו :

(ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן: יְהֵי מֵימְרִי כְטַלָּא לְיִשְּׂרָאֵל יִזְהֲרוּן כְּשׁוֹשַׁנָּא וְיַתְבוּן עַל תְּקוֹף אַרְעֲהוֹן כְּאִילָן לִבְנָן דִּמְשַׁלַּח עוֹבַרְתֵּיהּ :

רש''י ויך . הטל את שרשיו ויצליחם כלבנון כשרשי אילני הלבנון שהם גדולים :

כתובים - תהילים - פרק ט

(ט) וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים: וְהוּא יְדִין עַמָּא דְאַרְעָא בִּזְכוּתָא יְדִין עַמְמַיָּא בִּתְרִיצוּתָא :

רש''י והוא ישפט תבל בצדק ידין לאמים במישרים . עד בא הקץ הי' רגיל לשפטם ברחמים לפי מישרים המצווין בהם דן אותם בלילה כשהם ישנים מן העבירות :

(י) וִיהִי יְהוָה מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה: וִיהֵי מֵימְרָא דַיְיָ תְּקוֹף לְמַסְכְּנָא תְּקוֹף בְּעִדָּנֵי עַקְתָּא :

רש''י ויהי ה' משגב לדך . לשון דכא אילאמינשי''ה בלעז לעתיד כשיכונן למשפט כסאו יהי משגב לישראל שהם דכים : לעתות בצרה . עתים של צרה :

(יא) וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ יְהוָה: וְיִסְתַּכְּלוּן בְּסַבָּרוּתָךְ יָדְעֵי שְׁמָךְ מְטוּל דְּלָא שְׁבַקְתָּא תְּבְעָיִךְ יְיָ : (יב) זַמְּרוּ לַיהוָה יֹשֵׁב צִיּוֹן הַגִּידוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו: שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ דְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּהּ בְּצִיּוֹן תַּנִיאוּ בְּעַמְמַיָּא עוֹבָדוֹי :

רש''י זמרו לה' יושב ציון . כשיחזיר ישיבתו לציון יזמרו לו כן :

(יג) כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר לֹא שָׁכַח צַעֲקַת (עניים) עֲנָוִים: מְטוּל דְּתָבֵיךָ דְּמָא דְזַכָּאָה יַת צַדִּיקַיָּא דְכִיר וְלָא שְׁלִי קְבֵלַת עַנְוְתָנִין :

רש''י אותם זכר . את הדמים שנשפכו בישראל :

(יד) חָנְנֵנִי יְהוָה רְאֵה עָנְיִי מִשֹּׂנְאָי מְרוֹמְמִי מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת: חוּס עֲלַי יְיָ חֲמֵי סְגוּפַי מִבַּעֲלֵי דְבָבִי מְרוֹמֵם לִי מִמַּעֲלָנִי מוֹתָא :

רש''י חננני ה' . עתה בגולה : מרוממי . בגאולתך :

משנה תרומות פרק ט

א. הַזּוֹרֵע תְּרוּמָה, שׁוֹגֵג, יוֹפַךְ. וּמֵזִיד יְקַיֵּם. אִם הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, בֵּין שׁוֹגֵג, בֵּין מֵזִיד, יְקַיֵּם. וּבַפִּשְׁתָּן, מֵזִיד, יוֹפַךְ:

ברטנורה   (א) הזורע תרומה שוגג יופך. חורש ומהפך, כדי שלא יגדל, ואין בכך כלום: ומזיד יקיים. כיון שנקרא שם תרומה על השדה, היה נראה כמאבד את התרומה: ואם הביאה שליש אפילו שוגג יקיים. משום דאסור לאבד את התרומה: ובפשתן מזיד יופך. ואפילו הביאה שליש, כדי שלא יהנה בקסמין ויחשוב שהזרע בלבד הוא דהוי תרומה ואסור, ועיקר פשתן משום קסמין הוא ולא משום זרע:

ב. וְחַיֶּבֶת בַּלֶּקֶט וּבַשִׁכְחָה וּבַפֵּאָה. וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וַעֲנִיִּיִ כֹהֲנִים, מְלַקְּטִים. וַעֲנִיִּיִ יִשְׂרָאֵל, מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, וְהַדָמִים שֶׁלָּהֶם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא עֲנִיֵּי כֹהֲנִים, שֶׁמָּא יִשְׁכְּחוּ וְיִתְּנוּ לְתוֹךְ פִּיהֶם. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן, לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא טְהוֹרִים:

ברטנורה   (ב) בדמי תרומה. דגידולי תרומה אסורים לזרים: לא ילקטו אלא עניי כהנים. דחיישינן אדמלקטי ליה שדי לפומייהו: אם כן לא ילקטו אלא טהורים. דהא כהן טמא אסור בתרומה. והלכה כרבי עקיבא:

ג. וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבְמַעַשֵׂר עָנִי, וַעֲנִיִּיִ יַשְׂרָאֵל וַעֲנִיִּיִ כֹהֲנִים נוֹטְלִים, וַעֲנִיִּיִ יִשְׂרָאֵל מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶם. הַחוֹבֵט מְשֻׁבָּח. וְהַדָּשׁ כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, תּוֹלֶה כְפִיפוֹת בְצַוְּארֵי בְהֵמָה וְנוֹתֵן לְתוֹכָן מֵאוֹתוֹ הַמִּין, נִמְצָא לֹא זוֹמֵם אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא מַאֲכִיל אֶת הַתְּרוּמָה:

ברטנורה   (ג) וחייבת במעשרות. מעשר ראשון ושני, והוא הדין בתרומה: ובמעשר עני. אם היא שנה שלישית או ששית של שמיטה שמעשר עני נוהג בהן: החובט. גידולי תרומה הללו במקלות הרי זה משובח, כדי שלא יצטרך לחסום את הבהמה שדש בה, שאסור להניחה לאכול בתרומה אם אינה פרתו של כהן: כפיפות. סלין: מאותו המין. של חולין, אם חטים חטים, ואם שעורים שעורים: נמצא לא זומם. כלומר אינו חוסם ונותן זמם לתוך פיה שהרי היא אוכלת מאותו המין: ולא מאכילה תרומה. דמשל חולין שבכפיפה התלויה בצוארה היא אוכלת:

ד. גִּדּוּלֵי תְרוּמָה, תְּרוּמָה. וְגִּדּוּלֵי גִדּוּלִין, חֻלִין. אֲבָל הַטֶּבֶל וּמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית וּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ וְהַמְדֻמָּע וְהַבִּכּוּרִים, גִּדּוּלֵיהֶן, חֻלִּין. גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ וּמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי, חֻלִּין, וּפוֹדֶה אוֹתָם בִּזְמַן זַרְעָם:

ברטנורה   (ד) גידולי תרומה תרומה. מדרבנן, עבדו רבנן תקנתא משום תרומה טמאה ביד כהן, כי היכי דלא לישהי לה לגביה עד זמן הזרע כדי לזרעה ואתי בה לידי תקלה, ומשום הכי גזרו שיהיו גידולי תרומה כתרומה: וגידולי חולין חולין. אם חזר וזרע אותן גידולין, גידוליהן חולין: הטבל. גידוליו חולין משום דרובו חולין: ומעשר ראשון. נמי משום דרובו חולין: וספיחי שביעית. לפי שאינן מצויין ואינן נוהגים בכל שנה: ותרומת חוצה לארץ. נמי לפי שאינה מצויה: והמדומע. שרובו חולין: וביכורים. שאינן מצויין [שאינן] נוהגים אלא בשבעת המינים: גידולי הקדש ומעשר שני חולין. שאם זרע מהן סאה אחת והוסיף כמה סאה), חולין. אף בדבר שאין זרעו כלה: ופודה אותם בזמן זרעם. פודה כל האוצר בדמי אותה סאה:

ה. מֵאָה לִגְנָה שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין, כֻּלָן מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, אֲפִלּוּ מֵאָה שֶׁל חֻלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה, כֻּלָן אֲסוּרִין:

ברטנורה   (ה) מאה לגנה של תרומה. שדה שנזרעה ערוגות ערוגות ויש בה מאה ערוגות של תרומה ואחת של חולין, ולא ידיע הי דחולין, כולן מותרים. קולא הוא שהקילו בגידולי תרומה דערוגה אחת של חולין מתרת ערוגות רבות בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה, אחת של תרומה אוסרת מאה של חולין לפי שאין הקרקע עולה באחד ומאה:

ו. הַטֶּבֶל, גִּדּוּלָיו מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין, אֲסוּרִין. אֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשׁוּם וְהַבְּצָלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַשּׁוּם, כַּשְּׂעוֹרִים:

ברטנורה   (ו) הטבל גידוליו מותרים. באכילת עראי, כשאכל טבל שלא נגמרה מלאכתו: בדבר שזרעו כלה. השתא מפרש תנא למלתיה דתנן לעיל הטבל גידוליו חולין, לא הויא אלא בדבר שזרעו כלה: אבל בדבר שאין זרעו כלה. אפילו גידולי גידולין אסורים באכילת דבר עראי: השום כשעור. כלומר השום חשוב זרעו כלה כמו השעורה ונקט שעורה לפי דאין בתבואה שיהיה זרעו כלה ונאבד מהרה כמו השעורה. פירוש אחר, השום שהוא גדול כשעורה אין זרעו כלה, אבל פחות מכשעורה זרעו כלה. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. הַמְנַכֵּשׁ עִם הַנָּכְרִי בַּחֲסִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוֹתָיו טֶבֶל, אוֹכֵל מֵהֶם עֲרַאי. שְׁתִילֵי תְרוּמָה שֶׁנִטְמָאוּ, שְׁתָלָן, טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא, וַאֲסוּרִין מִלֶּאֱכוֹל עַד שֶׁיָּגוֹם אֶת הָאֹכֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיָגוֹם וְיִשְׁנֶה:

ברטנורה   (ז) המנכש. תולש עשבים רעים הגדילים בתוך התבואה והירקות: בחסיות. כגון השום והלוף והבצלים והכרתי, כל אלו נקראים חסיות: אף על פי שפירותיו. של נכרי טבל, דסבר האי תנא אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר וגידולי טבל טבל בדבר שאין זרעו כלה, אפילו הכי אוכל מהן עראי: שתילי תרומה. כגון שתילי כרוב ותרדין שנטמאו: ושתלן, טהרו מלטמא. דכיון שנתחברו לקרקע נתבטלו מתורת אוכל. ואם תאמר כיון דעיקר גזירה גידולי תרומה כתרומה אינה אלא משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהי לה גביה ואתי לידי תקלה, אכתי כיון דטהרו משהי לה גביה. ויש לומר דתרומה נמכרת בזול הרבה לפי שאינה ראויה אלא לכהנים טהורים ואם נטמאת טעונה שריפה, הלכך אפילו אם היו נותנים לכהן תרומה כדי לזרעה לא היה [צ''ל מפסיד] מבטל שדהו, אבל אם היו הגידולין חולין היה משהה תרומה טמאה כדי לזרעה: ואסורים לאכול. מעלה בעלמא היא: עד שיגום וישנה. שיחתוך מה שגדל גם בפעם השניה, ומה שיגדל משני ואילך יהיה מותר. ואין הלכה כר' יהודה:

גמרא ברכות דף סג ע''א

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תּוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ (משלי ג) בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אוֹרְחוֹתֶיךָ. אָמַר רָבָא: אֲפִלּוּ בִּדְבַר עֲבֵרָה. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אוּמָנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה. מַאי הִיא: אָמַר רַב חַסְדָּא מַחֲטָא דְּתַלְמִיּוּתָא. תַּנְיָא רִבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַל יַרְבֶּה אָדָם רֵעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ. תַּנְיָא רִבִּי אוֹמֵר: אַל יְמַנֶּה אָדָם אֶפּוֹטְרוֹפוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. שֶׁאִלְמָלֵא לֹא מִנָּה פּוֹטִיפָר אֶת יוֹסֵף אֶפּוֹטְרוֹפוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לֹא בָּא לְאוֹתוֹ דָּבָר. תַּנְיָא רִבִּי אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה. לוֹמַר לָךְ שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. אָמַר חִזְקִיָּה בְּרֵהּ דְּרִבִּי פַרְנָךְ, אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת סוֹטָה לְפָרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. לוֹמַר לָךְ שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ נוֹתְנָן לַכֹּהֵן סוֹף נִצְרָךְ לַכֹּהֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ. וְסָמִיךְ לֵהּ אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ. וּכְתִיב (שם) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשׁתּוֹ וְגוֹמֵר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁסּוֹף שֶׁנִּצְרָךְ לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְאִם נוֹתְנָן סוֹף מִתְעַשֵּׁר שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה לוֹ יִהְיֶה מָמוֹן הַרְבֵּה:

רש''י בכל דרכיך. אפי' לעבור עבירה: דעהו. תן לבך אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה: מחטא דתלמיותא. שהחפירות שורות שורות כתלמי מענה: להתרועע. להתרוצץ: אפוטרופוס. מכניס ומוציא נכסיו: סוף. שנצרך לו: ע''י אשתו. שנעשית סוטה: איש את קדשיו לו יהיו. שמעכב קדשיו אצלו ואינו נותנן לכהנים וללוים: סוף שנצרך להן. שנעשה עני וצריך לכך ליטול מעשר עני: לו יהיו. לעצמו יצטרכו:

זוהר דף קא ע''א

אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶשַׁע כְּסוּי חַטָּאָה (תהלים ל''ב). מַאי כְּסוּי חַטָּאָה הָא אוֹקְמוּהָ דְּהוּא כַּסֵי מִבְּנֵי נְשָׁא הַהוּא חַטָּאָה דְּחָב לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאוֹדֵי קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲבָל תָּא חֲזֵי כַּד בַּר נַשׁ חָטֵי וְחָב זִמְנָא חָדָא וּתְרֵין וּתְלָתָא וְלָא אַהֲדַר בֵּיהּ הָא חוֹבוֹי בְּאִתְגַלְיָא אִנּוּן וּמְפַרְסְמֵי לוֹן לְעֵילָא וּמְפַרְסְמֵי לוֹן לְתַתָּא וְכָרוֹזֵי אָזְלִין קַמֵּיהּ וּמַכְרְזֵי אִסְתַּלָּקוּ מִסָחֳרָנֵיהּ דִּפְלַנְיָא נָזִיף הוּא מִמָּארֵיהּ נָזִיף הוּא לְעֵילָא נָזִיף הוּא לְתַתָּא וַוי לֵיהּ דְּפָגִים דִּיּוּקָנָא דְּמָארֵיהּ וַוי לֵיהּ דְּלָא חַיִּשׁ לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ. קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּלֵּי חוֹבָא לְעֵילָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב כ') יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמְמָה לוֹ. וְכַד בַּר נַשׁ אָזִיל בְּאָרְחָא דְּמָארֵיהּ וְאִשְׁתַּדַּל בְּפוּלְחָנֵיהּ וְאִזְדַּמַּן לֵיהּ חַטָּאָה כַּד כֹּלָּא מְכַסְיָן עִלַוֵיהּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין דָּא אִקְּרֵי כְּסוּי חַטָּאָה אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָא עַד כְּעָן לָא מָטִית לְעִקָּרָא דְּמִלָּה וְשַׁפִּיר קָאֲמָרַת וְהַאי דְּקָאַמְרוּ חֲבְרַיָּא שַׁפִּיר אֲבָל אִי הָכִי מְכוּסֶה חַטָּאָה מִבְּעֵי לֵיהּ. מַהוּ כְּסוּי חַטָּאָה. אֶלָּא תְּרֵי מִלֵּי דְּחָכְמָתָא אִית בֵּיהּ וְתַרְוַיְהוּ הָכִי חַד כְּמָה דְּתָנֵינָן דְּעוֹבָדִין טָבִין דְּבַר נַשׁ עָבִיד בְּהַאי עָלְמָא עָבְדִין לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא לְבוּשָׁא יַקִּירָא עִלָּאָה לְאִתְלַבָּשָׁא בְּהוּ וְכַד בַּר נַשׁ אַתְקִין עוֹבָדִין טָבִין וְגָבְרִין עֲלֵיהּ עוֹבָדִין בִּישִׁין וְאַשְׁגַּח בֵּיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְעוֹבָדוֹי בִּישִׁין סַגִּיאִין וְאִיהוּ רָשָׁע דְּאִשְׁתַּכַּח חַטָּאָה קַמֵּי מָארֵיהּ וְתַוָּהָא עַל אִנּוּן טַבָאן דְּעָבִיד בְּקַדְּמִיתָא הָא אִתְאֲבִיד הוּא מִכֹּלָּא מֵהַאי עָלְמָא וּמֵעָלְמָא דְּאָתֵי מַה עָבִיד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאִנּוּן טַבָאן דְּעָבִיד הַאי חַטָּאָה בְּקַדְּמִיתָא אֶלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַף עַל גַּב דְּהַהוּא רָשָׁע חַטָּאָה אִתְעֲבִיד אִנּוּן טַבָאן וְזַכְיָן לָא אִתְעֲבִידוּ אִית צַדִּיק דְּאָזִיל בְּאָרְחוֹי דְּמַלְכָּא עִלָּאָה וְאַתְקִּין לְבוּשׁוֹי מֵעוֹבָדוֹי וְעַד לָא אַשְׁלִים לְבוּשׁוֹי אִסְתַּלַּק קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁלִים לֵיהּ מֵאִנּוּן עוֹבָדִין דְּעָבַד (ס''א דְּאָבִיד) הַאי רָשָׁע חַטָּאָה וְאַשְׁלִים לְבוּשׁוֹי לְאִתְתַּקָּנָא בְּהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם כ''ז) יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ הַהוּא חַטָּאָה אַתְקִּין וְצַדִּיק אִתְחַפֵּי מִמַה דְּאִיהוּ תַּקִּין הֲדָא הוּא דִּכְתִיב כְּסוּי חַטָּאָה (כָּסוּי הוּא מִידָא דְּחַטָּאָה אִתְחַפֵי מֵחַטָּאָה) וְעַל דָּא לָא כְּתִיב מְכוּסֶה אֶלָּא כְּסוּי וְכַד דְּאִתְחַפֵּי הַהוּא חַטָּאָה דְּהַאי זַכָּאָה בְּאִנּוּן דְּאִקְּרוּן מְצוּלוֹת יָם דְּהָא מַאן דְּנָפִיל בִּמְצוּלוֹת יָם לָא אִשְׁתַּכַּח לְעָלְמִין בְּגִין דְּמַיָּן חַפְיָן עֲלַיְהוּ (מַאן מְצוּלוֹת יָם) כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (מיכה ז') וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם מַאן מְצוּלוֹת יָם אֶלָּא רָזָא יַקִּירָא הוּא וְהָא אוֹקְמֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן:

תרגום הזוהר אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶשַׁע כְּסוּי חַטָּאָה. מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל כְּסוּי חַטָּאָה. הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שֶׁהַחֵטְא, מְכֻסֶּה מֵאָדָם שֶׁחָטָא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִתְוַדָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁחוֹטֵא אָדָם, וְחָטָא פַּעַם אַחַת וּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹש וְלֹא חָזַר בּוֹ, אָז חַטָּאָיו הֵם בַּגָּלוּי, כִּי מְפַרְסְּמִים אוֹתָם לְמַעְלָה, וּמְפַרְסְּמִים אוֹתָם לְמַטָּה. וְכָרוֹזִים הוֹלְכִים לְפָנָיו וּמַכְרִיזִים, הִסְתַּלְּקוּ מִסָּבִיב פְּלוֹנִי, נָזוּף הוּא מֵאֲדוֹנוֹ, נָזוּף הוּא לְמַעְלָה נָזוּף הוּא לְמַטָּה. אוֹי לוֹ שֶׁפָּגַם צֶלֶם אֲדוֹנוֹ, אוֹי לוֹ שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְכָבוֹד אֲדוֹנוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה עֲוֹנוֹ לְמַעְלָה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמְמָה לוֹ. וּכְשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ אֲדוֹנָיו וְעוֹסֵק בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ חֵטְא אֶחָד, הַכֹּל מְכַסִּים עָלָיו, הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, זֶהוּ שֶׁנִּקְרָא כְּסוּי חַטָּאָה. אָמַר לוֹ רַבִּי אַבָּא עַד עַתָּה לֹא הִגַּעְתָּ לְעִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר. וְיָפֶה אָמַרְתָּ, וּמַה שֶּׁאָמְרוּ הַחֲבֵרִים יָפֶה הוּא. אֲבָל, אִם כֵּן, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר מְכַסֶּה חַטָּאָה, מַהוּ כְּסוּי חַטָּאָה. אֶלָּא שְׁנֵי דִּבְרֵי חָכְמָה יֵשׁ כָּאן, וְהֵם כָּךְ. אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁמִּמַּעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, עוֹשִׂים לוֹ בָּעוֹלָם הַהוּא לְבוּשׁ יָקָר עֶלְיוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ. וּכְשֶׁאָדָם הִתְקִין מַעֲשִׂים טוֹבִים, וְגָבְרוּ עָלָיו מַעֲשָׂיו רָעִים, וְרוֹאֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמַּעֲשָׂיו הָרָעִים מְרֵבִּים עַל מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, וְאָז הוּא רָשָׁע, כִּי נִמְצָא חַיָּב לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, וְהוּא תּוֹהֶא וּמִתְחָרֵט עַל הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעָשָׂה מִקֹּדֶם, אָז הוּא אָבוּד מִכֹּל, מֵעוֹלָם הַזֶּה וּמֵעוֹלָם הַבָּא. מַה עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֵלּוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעָשָׂה חוֹטֵא הַהוּא מִקֹּדֶם לָכֵן. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁרָשָׁע הַהוּא הַחוֹטֵא נֶאֱבָד אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים וְהַזְּכֻיּוֹת שֶׁעָשָׂה, אֵינָם נֶאֱבָדִים. כִּי יֵשׁ צַדִּיק הַהוֹלֵךְ בִּדְרָכָיו שֶׁל מֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן וְתִקֵּן לְבוּשִׁים מִמַּעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, וּמִטֶּרֶם שֶׁהִשְׁלִים לְבוּשָׁיו נִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁלִים לוֹ לְבוּשָׁיו מֵאֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעָשָׂה רָשָׁע הַזֶּה הַחוֹטֵא, וּמַשְׁלִים לְבוּשָׁיו שֶׁיִּתְתַּקֵּן בָּהֶם בָּעוֹלָם הַהוּא. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר יָכִין רָשָׁע וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ. אוֹתוֹ הַחוֹטֵא תִּקֵּן וְהַצַדִּיק מִתְכַּסֶּה בַּמֶּה שֶׁהוּא תִּקֵּן, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר כְּסוּי חַטָּאָה. וְעַל כֵּן לֹא כָּתוּב מְכַסֶּה, אֶלָּא כְּסוּי. שֵׁנִי הוּא. שֶׁנִּתְכַּסֶּה חֵטְא הַהוּא, שֶׁחָטָא אָדָם זַכַּאי, בְּאוֹתָם שֶׁנִּקְרָאִים מְצוּלוֹת יָם, כִּי מַה שֶּׁנָּפַל בִּמְצוּלוֹת יָם אֵינוֹ נִמְצָא לְעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁהַמַּיִם מְכַסִּים עָלָיו. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם. מַהוּ מְצוּלוֹת יָם. אֶלָּא הוּא סוֹד יָקָר, וַהֲרֵי הֶעֱמִידוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. נְטִילַת יָדַיִם בֵּין תַּבְשִׁיל לְתַבְשִׁיל רְשׁוּת רָצָה נוֹטֵל רָצָה אֵינוֹ נוֹטֵל. וּפֵירוֹת שֶׁל חֻלִּין אֵינָן צְרִיכִין נְטִילַת יָדַיִם בֵּין בִּתְחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵירוֹת הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. כָּל פַּת שֶׁהַמֶּלַח בּוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם בְּאַחֲרוֹנָה שֶׁמָּא יֵשׁ בּוֹ מֶלַח סְדוֹמִית וְיַעֲבִיר יָדָיו עַל עֵינָיו וִיסַמֵּא. מִפְּנֵי זֶה חַיָּבִין לִטֹּל יָדַיִם בְּסוֹף כָּל סְעֻדָּה מִפְּנֵי הַמֶּלַח. וּבַמַּחֲנֶה פְּטוּרִים מִנְּטִילַת יָדַיִם בִּתְחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן טְרוּדִים בַּמִּלְחָמָה וְחַיָּבִין בְּאַחֲרוֹנָה מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה: ב. עַד הֵיכָן הִיא נְטִילַת יָדַיִם ִ עַד הַפֶּרֶק. וְכַמָּה שִׁעוּר הַמַּיִם ִ רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם וְכָל שֶׁחוֹצְצִים בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְכָל הָעוֹלֶה לְמִדַּת מִקְוֶה עוֹלֶה לְשִׁעוּר רְבִיעִית:

מוסר

שערי תשובה דף ל עא

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כִּי יֵיטִיב עִמּוֹ וְיִתֵּן לוֹ מַתַּת וְעוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמּוֹ עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ שֶׁלֹּא לָתֵת. וְנֶאֱמַר: (תהילים לד) נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. וּפֵרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלֹּא יְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאחָד בַּלֵּב. וְעוֹד אָמְרוּ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם מֵחֻסְּרֵי אֱמוּנָה אִם יַחֲזֹר מִדְּבָרָיו וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אוֹמֵר בַּפֶּה וְגוֹמֵר בַּדַּעַת. וְהַמַּבְטִיחַ אֶת חֲבֵרָיו לְהֵיטִיב עִמָּהֶם וִישַׁקֵּר דְּבָרָיו וְיָשֵׂם לְאַל מִלָּתוֹ. כִּי אַחֲרֵי אֲשֶׁר אָמַר לְהֵטִיב עִמּוֹ עַל הַבְטָחָתוֹ וּבָטַח בּוֹ לֵב חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ לְחַלֵּל הַבְטָחָתוֹ כִּי זֶה דֶּרֶךְ שֶׁקֶר וְהוּא כְּאָדָם עָבַר בְּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: (צפניה ג) שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית. וְכֵן הָאוֹמֵר לָתֵת לְרֵעֵהוּ מַתָּנָה מוּעֶטֶת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר לְשׁוֹן הַבְטָחָה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי יֵשׁ בּוֹ מְחֻסַּר אֲמָנָה. כִּי לֵב חֲבֵרוֹ סוֹמֵךְ עָלָיו וּבוֹטֵחַ בּוֹ אַחֲרֵי שֶׁהַמַּתָּנָה מוּעֶטֶת כִּי נָתוֹן יִתֵּן לוֹ. וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּתָּנָה מְרֻבָּה אִם יַחֲזֹר בּוֹ רָעָתוֹ רַבָּה, כִּי נָדַר נֶדֶר וְנֶאֱמַר (במדבר ל) לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. וְכֵן מִי שֶׁיִּתְפָּאֵר בִּפְנֵי רַבִּים לָתֵת מַתָּנָה לְאָדָם וְהִנֵּה הוּא כְּמִתְהַלֵּל עַל נְדִיבוּתוֹ בָּזֶה הִנֵּה זֹאת כְּמוֹ הַבְטָחָה וְלֹא נָכוֹן שֶׁיָּשׁוּב מִדְּבָרָיו אַחֲרֵי שֶׁהִתְכַּבֵּד וְהִתְהַלֵּל בַּדָּבָר כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (משלי כח) נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אַיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שֶׁקֶר. פֵּרוּשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּצְטַעֲרוּ בְּנֵי אָדָם אַחֲרֵי בּוֹ סִימָנֵי הַגֶּשֶׁם וְלֹא בָּא הַגֶּשֶׁם כֵּן עִנְיַן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שֶׁקֶר כִּי מַה שֶּׁמִּתְהַלֵּל בְּדָבָר סִימָן קִיּוּם הַדָּבָר עַל כֵּן יִצְטַעֵר הָאִישׁ שֶׁהִבְטִיחוּהוּ עַל הַמַּתָּנָה בְּהַכְזִיב תּוֹחַלְתּוֹ:

וילך יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) שלישי במחוברות חמישי וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִֽיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶֽאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַֽאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָֽם: וּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַאֲמַר לֵהּ לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל תְּקַף וְאַלִים אֲרֵי אַתְּ תֵּעוּל עִם עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבְהָתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְאַתְּ תַּחְסְנִנַהּ יָתְהוֹן:

רש''י כי אתה תבוא את העם הזה. ארי את תיעול עם עמא הדין. משה אמר לו ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע, כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (דברים לא, כג) , תביא על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן. דבר אחד לדור, ולא שני דברים לדור:

(ח) וַֽיהֹוָה הוּא הַֽהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַֽעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָֽת: וַיְיָ הוּא דִמְדַבַּר קֳדָמָךְ מֵימְרֵהּ יְהֵי בְסַעְדָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יַרְחֵקִנָךְ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְּבַר: (ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַֽיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּֽהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וּכְתַב מֹשֶׁה יָת אוֹרַיְתָא הָדָא וִיהָבַהּ לְכָהֲנַיָא בְּנֵי לְוֵי דְנָטְלִין יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ וּלְכָל סָבֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י ויכתב משה וגו' ויתנה. כשנגמרה כלה, נתנה לבני שבטו:

(י) רביעי וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּֽוֹת: וּפַקִיד מֹשֶׁה יָתְהוֹן לְמֵימָר מִסוֹף שְׁבַע שְׁנִין בִּזְמַן שַׁתָּא דִשְׁמִטְתָא בְּחַגָא דְמְטַלַיָא:

רש''י מקץ שבע שנים. בשנה ראשונה של שמטה, בשמינית. ולמה קורא אותה שנת השמטה, שעדין שביעית נוהגת בה, בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית:

נביאים - הושע - פרק יד

(ז) יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: יִסְגוּן בְּנִין וּבְנָן וִיהֵי כְזִיו מְגָרַת קוּדְשָׁא זִיוְהוֹן וְרִיחֲהוֹן כְּרֵיחַ קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא :

רש''י ילכו יונקותיו . יסגון בנין ובנן ויהי כזית מנרתא דקודשא זיוהון וריחהון כריח קטרת בוסמיא : כלבנון . כבית מקדשא :

(ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן: יִתְכַּנְשׁוּן מִבֵּינֵי גָלוּתְהוֹן יֵתְבוּן בִּטְלַל מְשִׁיחֲהוֹן וְיֵחוּן מֵתַיָּא וְיִסְגֵי טוּבָא בְּאַרְעָא יְהֵי דָכְרָן טַבְוָתְהוֹן עָלֵיל וְלָא פָסֵק כְּדֻכְרָן יַבְּבוֹת חֲצוֹצַרְתָּא עַל חֲמַר עַתִּיק דְּמִתְנַסֵּךְ בְּבֵית מַקְדְּשָׁא :

רש''י ישובו יושבי בצלו . אותן שהיו כבר יושבים בצל הלבנון שדימה בו ישראל ובית המקדש ועכשיו גלו מעמו ישובו אליו : זכרו כיין לבנון . כדוכרן יבבות חצוצרתא דעל חמר עתיק דמתנסך בבית מקדשא שהיו תוקעין בחצוצרות על הנסכים כשהלוים אומרים בשיר :

(ט) אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא: יֵימְרוּן דְּבֵית יִשְּׂרָאֵל מַה לָנָא עוֹד לְמִפְלַח לְטַעֲוָתָא אֲנָא בְּמֵימְרִי אֲקַבֵּיל צְלוֹתְהוֹן דְּיִשְּׂרָאֵל וְאֶרְחַם עֲלוֹהִי אֲנָא בְּמֵימְרִי אַעְבְּדִינֵיהּ כְּבִידְוָן שַׁפִּירָן דְּמִן קֳדָמַי סְלִיחַ לִתְיוּבְתְּהוֹן מִשְׁתַּכְּחָא :

רש''י אפרים . יאמר מה לי עוד ללכת אתרי העצבים וישובו מעכו''ם אני אענהו מצרתו : ואשורנו . אראה בעניו : אני כברוש רענן . אני לו נכפף להיות אוחז ידו בי כברוש רענן הנכפף לארץ שאדם אוחז בענפיו כלומר אהיה מצוי לו : ממני פריך נמצא . והלא אני הוא שכל טובתך מאתי באה :

(י) מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם: (פפפ) מִן חַכִּים דְּיִסְבַּר אִלֵּין סוּכְלָתָן וְיַדְעִינוּן אֲרֵי תִּקְנָן אוֹרְחָתָא דַייָ וְצַדִּיקַיָּא דְּהַלִיכוּ בָּהּ יחֵוּן בְהוֹן בְּחַיֵּי עָלְמָא וְרַשִּׁיעַיָּא יִתְמַסְּרוּן לְגֵיהִנָּם עַל דְּלָא הַלִיכוּ בְהוֹן :

רש''י מי חכם . בכם : ויבן אלה . מי חכם בכם ויתבונן לתת לב לכל אלה וישוב אלי : ופושעים יכשלו בם . בשבילם על שלא הלכו בהן כן תרגם יונתן :

כתובים - תהילים - פרק מו

(ג) עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים: מְטוּל הֵיכְנָא לָא נִדְחַל בְּעִדָן דְאִשְׁתַּלְחִיפוּ אֲבָהָן מִן אַרְעָא כַּד מִתְמוֹטְטִין טוּרַיָא בְּפַלְגוּת דְיַמָא רַבָּא :

רש''י בהמיר ארץ . לעתיד לבא ביום שנאמר והארץ כבגד תבלה ( ישעיה נא ) ראו בני קרח נס שנעש' להם שנבלעו כל סביבותיה' והם עמדו באויר ואמרו לישראל ברוח הקדש שדוגמת הנס הזה יהיה עשוי להם לעתיד :

(ד) יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה: מִתְרַגְשִׁין מִטַשְׁטְשִׁין מוֹהִי מִן עֲפַרְהוֹן מִתְרַגְפִין טוּרַיָא בֵּגֵיוְתָנוּתָךְ לְעַלְמִין :

רש''י יהמו יחמרו מימיו . יגרשו רפש וחומר וטיט ( שם נז ) כמשפטם , ומנחם חברו כמו מעי חמרמרו , ( איכה ב' ) רגורזרונ''ט בלע''ז : ירעשו הרים בגאותו . של הקב''ה שנזכ' בראש המזמור :

(ה) נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱלֹהִים קְדֹשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן: עַמִין הֵיךְ נַהֲרִין וּמַבּוּעֵיהוֹן אָתְיָן וּמַחְדְיָן קַרְתָּא דַיְיָ וּמְצַלְיָן בְּבֵית מִקְדְשֵׁיהּ דַיְיָ מַשְׁכְּנֵיהּ דְעִלָאָה :

רש''י נהר פלגיו . שושרויישיל''ש בלע''ז , נהר גן עדן :

(ו) אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר: שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בְּגַוָהּ לָא תָזוּעַ יְסַיְעִנָהּ יְיָ בִּזְכוּתֵיהּ דְאַבְרָהָם דְצַלֵי עֲלָה לְעִדָנֵי צַפְרָא :

משנה ביצה פרק ה

א. מַשִׁילִין פֵּרוֹת דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא בַשַּׁבָּת, וּמְכַסִים פֵּרוֹת בַּכֵּלִים מִפְּנֵי הַדֶּלֶף, וְכֵן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה   (א) משילין פירות דרך ארובה. מי שיש לו פירות או תבואה שטוח על גגו להתיבש, וראה גשמים ממשמשים ובאים, התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארוכה שבגג והם נופלים לארץ דליכא טרחא יתירא. ודוקא ארובה, דכל ארובה מלמעלה למטה [בתקרת] הגג, אבל חלון כגון גג שמוקף מחיצות וחלון בכותל וצריך להגביהו עד לחלון ולהשליכו, כולי האי לא שרו רבנן למטרח: ומכסים את הפירות. ולא אמרינן טורח שלא לצורך יום טוב הוא, דמשום הפסד ממון שרו ליה רבנן: דלף. גשמים הנוטפים מן הגג: וכן כדי יין וכדי שמן. מכסין אותן מפני הדלף: תחת הדלף. לקבל את המים שלא יטנפו הבית. ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע:

ב. כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה בַּשַּׁבָּת, חַיָּבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְטַפְּחִין, וְלֹא מְסַפְּקִין, וְלֹא מְרַקְּדִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת, לֹא דָנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה, לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. כָּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בַּשַּׁבָּת. אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד:

ברטנורה   (ב) כל שחייבין עליו. שאסרו חכמים לעשותו בשבת משום שבות: או משום רשות. שיש בו קצת מצוה, אבל לא מצוה גדולה, וקרוב הוא להיות דבר הרשות, ויש בו איסור מדברי סופרים: או משום מצוה. או שיש בו מצוה ממש, ואסרו חכמים לעשותו בשבת: חייבין עליו. שלא לעשותו ביום טוב: ואלו הן משום שבות. שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה: לא עולין באילן. גזירה שמא יתלוש: ולא רוכבין על גבי בהמה. גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה: ולא שטין על פני המים. גזירה שמא יעשה חבית של שייטין: ולא מטפחין. כף על כף: ולא מספקין. כף על ירך: ולא מרקדין. ברגל. וכולהו גזירה שמא יתקן כלי שיר: ואלו הן משום רשות. משום דהנך דסיפא הוו מצוה גמורה, לגביהן קרי להני רשות: לא דנין. דין. וזמנין דהוי רשות כגון שיש בעיר גדול ממנו, שאין מוטל עליו לדון: ולא מקדשין. קידושי אשה. וזמנין דלא הוי מצוה גמורה אלא רשות כגון דאית ליה אשה ובנים: ולא חולצין ולא מיבמין. נמי בזמן שיש אחיו הגדול ממנו הוי רשות, דמצוה בגדול ליבם. טעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב: ולא מעריכין. ערך פלוני עלי. ונותן כפי השנים כמו שכתוב בפרשת ערכין: ולא מחרימין. הרי בהמה זו חרם. וסתם חרמים לבדק הבית. וכולהו אסרינהו רבנן משום דדמו למקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש: ולא מגביהין תרומות ומעשרות. ואפילו כדי ליתנם לכהן בו ביום דמחזי דמשום שמחת יום טוב דכהן שהוא צריך להן הוא מפרישן, אפילו הכי אסור דהוי ליה מתקן. והני מילי, פירות דטבילי מאתמול, אבל פירות דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן לה ביו''ט ויהבינן לכהן: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. הך סתמא כבית שמאי דאמרי אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים, דלא הותרה הוצאה אלא לצורך אוכל נפש. אבל אנן קיימא לן כבית הלל דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך. ואיכא נמי משילין פירות דרך ארובה דריש פרקין, דבשבת אסור וביום טוב מותר:

ג. הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים. הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ אוֹ לָרוֹעֶה, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי הַבְּעָלִים. כֵּלִים הַמְיֻחָדִין לְאֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁבַּבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלָיו. וְשֶׁאֵין מְיֵחדִין, הֲרֵי אֵלּוּ כַּמָּקוֹם שֶׁהוֹלְכִין:

ברטנורה   (ג) כרגלי הבעלים. אין אדם יכול להוליכם ביום טוב אלא במקום שבעליה יכולים לילך: או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים. מתניתין כשיש בעיר שני רועים, דלא ידעין להי מינייהו הויא לה דעת בעלים, הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבעוד יום. אבל כשאין בעיר אלא רועה אחד, כל בני העיר מעמידין בהמתן ברשותו ובקניית שביתתו, והויא לה כרגלי הרועה: ושאינן מיוחדים. לאחד מהן, אלא לכולן: הרי אלו כמקום שהולכין. למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך את הכלים. אבל אם עירב אחד מהן לסוף אלפים לצפון והשאר לא עירבו, הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה אחת מפני חלקו, והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים אמה שהן מותרין בהן:

ד. הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. בְּיוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל. הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ תַּבְלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְעִסָתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בַּמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ:

ברטנורה   (ד) כרגלי השואל. שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות, דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה. ואפילו לא בא ליד השואל אלא ביום טוב דלאו ברשותיה קיימא בין השמשות, הרי אלו כרגליו של שואל. ואם שאלו ביום טוב משחשיכה, הרי הן כרגלי המשאיל, לפי שקנה שביתה אצל בעליו. ואפילו היה רגיל להשאיל בכל יום טוב: האשה ששאלה מחברתה תבלין. לקדירתה: ומים ומלח. לעיסתה: הרי אלו. הקדירה והעיסה: כרגלי שתיהן. אין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות ללכת, דכיון דביום טוב שאלה, קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן: שאין בהם ממש. אין ניכרות לא בקדירה ולא בעיסה, כגון שתבשיל עבה ואין המים ניכרים בה, הלכך אין מעכבות הולכתן. ובמלח לא פליג רבי יהודה, דמיירי בעיסה שנלושה במלח שהיא גסה ועבה, שהיתה ניכרת ויש בה ממש. ואין הלכה כר' יהודה:

ה. הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים, וְשַׁלְהֶבֶת בְּכָל מָקוֹם. גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ מוֹעֲלִין בָּהּ, וְשַׁלְהֶבֶת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. (הַמּוֹצִיא גַחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. וְשַׁלְהֶבֶת, פָּטוּר). בּוֹר שֶׁל יָחִיד, כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד. וְשֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא:

ברטנורה   (ה) ושלהבת. כגון הדליק נרו בשלהבת חברו, אינו מעכב באיסור תחומין: מועלין בה. הנהנה ממנה מביא אשם מעילות: ושלהבת לא נהנין. לכתחלה מדרבנן. ואם נהנו לא מועלין, אין חייבין קרבן מעילה, דלית לה ממשא. וכן המוציא גחלת בשבת לרשות הרבים חייב, ושלהבת שדחפה בידו מרשות היחיד לרשות הרבים פטור: כרגלי היחיד. אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור: כרגלי אנשי אותה העיר. אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיבורה: ושל עולי בבל. העשוי לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתותם בעלותם: כרגלי הממלא. מפני שהוא הפקר, והפקר נקנה בהגבהה, ואם בא אחד ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגליו, דקסבר האי תנא יש ברירה להחמיר, ומאתמול הוברר הדבר דלהאי גברא חזו וברשותיה קיימי, ודלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה לעצמן במקומן:

ו. מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בְּעִיר אַחֶרֶת, וְעֵרְבוּ בְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לְהָבִיא אֶצְלוֹ מִפֵּרוֹתָיו, לֹא יָבִיאוּ לוֹ. וְאִם עֵרֵב הוּא, פֵּרוֹתָיו כָּמוֹהוּ:

ברטנורה   (ו) לא יביאו לו. מפירותיו, הואיל ולא עירב לשם, דפירותיו כמוהו:

ז. מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים, לֹא יוֹלִיכוּ בְיָדָם מָנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיְתוֹת. אֵלּוּ הֵן בַּיְתוֹת, הַלָּנוֹת בָּעִיר. מִדְבָּרִיּוֹת, הַלָּנוֹת בָּאֲפָר:

ברטנורה   (ז) מי שזימן אצלו אורחים. מעיר אחרת ויבואו אצלו על ידי עירוב: לא יוליכו. לאחר סעודה מנות בידם לביתם: אלא אם כן זיכה להם. על ידי אחר [מנותיהם מערב יום טוב. שמסרם] בעל הבית זה לאדם אחר במשיכה מערב יום טוב, ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני, דזכין לאדם שלא בפניו:

גמרא ביצה דף לו ע''ב

לֹא עוֹלִין בְּאִילָן גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְלשׁ וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם שְׁמַע מִינָהּ תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְתָא אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חָבִית שֶׁל שַׁיְיטִין וְלֹא מְטַפְּחִין וְלֹא מְסַפְּקִין וְלֹא מְרַקְּדִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת לֹא דָּנִין. וְהָא מִצְוָה קָא עָבִיד לֹא צְרִיכָא דְּאִיכָּא דְּעָדִיף מִינֵהּ. וְלֹא מְקַדְּשִׁין וְהָא מִצְוָה קָא עָבִיד לֹא צְרִיכָא דְּאִית לֵהּ אִשָּׁה וּבָנִים לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. וְהָא מִצְוָה קָא עָבִיד לֹא צְרִיכָא דְּאִיכָּא גָּדוֹל וּמִצְוָה בְּגָדוֹל לְיַבֵּם וְכֻלְּהוּ טַעֲמָא מַאי גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה לֹא מַקְדִּישִׁין וְלֹא מַעֲרִיכִין וְלֹא מַחֲרִימִין גְּזֵרָה מִשּׁוּם מִקָּח וּמִמְכָּר. וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת פְּשִׁיטָא. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִתְּנָם לַכֹּהֵן בּוֹ בַּיּוֹם. וְהָנֵי מִילֵי פֵּירֵי דִּטְבִילֵי מֵאֶתְמוֹל אֲבָל פֵּירֵי דִּטְבִילֵי הָאִידְנָא כְּגוֹן עִסָּה לְאַפְרוּשֵׁי מִינָּה חַלָּה מַפְרְשִׁינָן וְיַהֲבִינָן לַכֹּהֵן. וְהָנֵי מִשּׁוּם רְשׁוּת אִיכָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לִיכָּא וְהָנֵי מִשּׁוּם מִצְוָה אִיכָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לִיכָּא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק לֹא מְבָּעְיָא שְׁבוּת גְּרִידְתָּא דְּאָסוּר אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁבוּת דִּרְשׁוּת נָמֵי אָסוּר וְלֹא מְבָּעְיָא שְׁבוּת דִּרְשׁוּת דְּאָסוּר אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁבוּת דְּמִצְוָה נָמֵי אָסוּר:

רש''י שמא יעלה ויתלוש. דהוי איסור' מדאוריית' דהיינו קוצר שתולש מן המחובר: שמא יצא חוץ לתחום. מתוך שאינו מהלך ברגליו אינו רואה סימני התחומין: ש''מ תחומין מדאורייתא. מדגזור רכיבה אטו תחומין דאי מדרבנן לא הוו אסרי מלתא אחריתי משום דידיה: שמא יחתוך זמורה. להכותה והוי קוצר מן המחובר: חבית של שייטין. כלי של גימ''ה שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט: הא מצוה קא עביד. ואמאי קרי ליה רשות: ולא מקדשין הא מצוה קא עביד. שנושא אשה לפרות ולרבות ואמאי קא קרי ליה רשות: דאית ליה אשה ובנים. שני זכרים לב''ש או זכר ונקבה לב''ה ותו לא מפקיד כולי האי כדאמרי' ביבמות ומיהו קצת מצוה איכא כדאמרי' בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך: מצוה בגדול. האחים ליבם ונפקא לן מוהיה הבכור: שמא יכתוב. פסק דין לדינין ושטר ארוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה: משום מקח וממכר. דלמקח וממכר דמי שהוציא מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצ' חפצך ודבר דבר אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה וא''ת הויא לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה היא: תני רב יוסף אפילו ליתנם לכהן בו ביום. דאיכא למימר לאו מוכחא מילתא היא דלתקוני טבלא מכוון דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיריין ורואים שמוליך תרומה לכהן ומחזי דכולה מילתא משום שמחת י''ט דכהן שצריך לה היא אפ''ה אסור: והני משום רשות איכא משום שבות ליכא. אאמצעיתא קאי דקאמר אלו הן משום רשות וכי אין בהן משום שבות והלא אסרום כדאמרינן כל שחייבין עליו אלמא כלהו לאיסורא והני בתראי משום מצוה איכא בעשייתן ומשום שבות ליכא לאוסרם בשבת בתמיה והלא אסרום והיכי פלגינהו תנא דמתניתין דבקמאי אדכר שבות ובאמצעי ובתראי לא אדכר שבות: ה''ק לא מיבעיא וכו'. כלומר כולם משום שבות יש בהם והראשונים איסור יש בהן ואין בהן לתלות מצוה ואמצעיים יש בהם שבות ואע''פ שיש בהן קצת מצוה והאחרונים מצוה גמורה הן ואע''פ כן גזרו עליהם שבות ולא זו אף זו קתני ל''ת קמאי הוא דאסורה דהוה ליה שבות גרידתא כלו' שעבר על השבות דאין עם עבירה זו שמץ מצוה אלא אפי' אמצעי דהוי ליה שבות דאיכא רשות קרבות מצוה גבה נמי אסור:

זוהר אמור דף קא ע''ב

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי תְּנָן (ויקרא ט''ז) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים גֹּרָלוֹת אִי הָכִי יְקָרָא הִיא דַּעֲזָאזֵל חֲמִיתּוּן עַבְדָּא דְּשָׁדֵי עַדְבִין בְּמָארֵיהּ אָרְחֵיהּ דְּעָלְמָא דְּעַבְדָּא לָא נָטַל אֶלָּא מַה דְּיָהִיב לֵיהּ מָארֵיהּ. אֲבָל בְּגִין דְּסַמָּאֵל זַמִּין הַאי יוֹמָא בְּדִילָטוֹרָא וּבְגִין דְּלָא יְהֵא לֵיהּ פִּטְרָא יָהֲבִין לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי וְהַאי עַדְבָא מִגַּרְמֵיהּ הוּא דְּסָלִיק בֵּיהּ דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִלָּה עִלָּאָה אַשְׁכַּחְנָא בְּעַדְבָא עַדְבָא דִּיהוֹשֻׁעַ כְּתִיב בֵּיהּ (במדבר כ''ו) עַל פִּי הַגּוֹרָל. עַל פִּי הַגּוֹרָל וַדַּאי דְּאִיהוּ אָמַר דָּא חוּלָקָא דִּיהוּדָה דָּא דְּבִנְיָמִין וְכוּ' וְכֵן כֻּלְּהוּ אוֹף הָכָא כֵּיוָן דְּכַהֲנָא שַׁוִּי יְדוֹי אִנּוּן עַדְּבִין מְדַלְּגֵי וְסָלְקִין בִּידָא דְּכַהֲנָא (נ''א דְּסָלְקִין עַדְבִין בִּידָא דְּכַהֲנָא אִנּוּן מְדַלְּגֵי מִן יְדוֹי) וְשָׁארָן בְּאַתְרַיְהוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל עָלָה עָלָיו וַדַּאי. וְלָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי אֶלָּא בְּכָל זִמְנָא דְּדִלָּטוֹרָא זַמִּין וְאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא בָּעְינָן לְשַׁוָּאָה לְקִבְלֵיהּ בַּמֶּה דְּיִתְעַסַק וְיִשְׁבּוֹק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. בְּהַאי יוֹמָא דְּלָטוֹרָא זַמִּין לְאַלְלָא אַרְעָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב א') וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וְהָא תָּנֵינָן מִשּׁוּט בָּאָרֶץ מַאי הוּא אֶלָּא הַאי הוּא דְּלָטוֹרָא רַבָּא מְקַטְּרְגָא דְּיִשְׂרָאֵל וְהָא אִתְעָרוּ חֲבְרַיָּא (דְּוַדַּאי) בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דַּהֲווּ זַמִּינִין יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבָר יַמָּא וּלְאִתְפָּרְעָא מִמִּצְרָאֵי אָמַר אֲנָא אַעֲבַרְנָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְחֲמֵינָא דְּלָא אִתְחֲזוּן אִלֵּין לְמֵיעָל בְּגַוָּהּ אִי אַנְתְּ דָּאִין דִּינָא דִּינַיְהוּ הָכָא מִמִּצְרָאֵי מַה שַּׁנְיָן אִלֵּין מֵאִלֵּין אוֹ יְמוּתוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא אוֹ יְהַדְּרוּן כֻּלְּהוּ לְמִצְרַיִם וְלָאו אַנְתְּ הוּא דַּאֲמָרַת (בראשית ט''ו) וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְהָא לָא סַלִּיקוּ מֵחוּשְׁבְּנָא אֶלָּא רְד''וּ וְלָא יַתִּיר אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַאי אַעֲבִיד אִשְׁתַּדְּלוּתָא בַּעְיָא הָכָא לְאַיְתָא קָרְבָּנָא לְקִבְלֵיהּ יָהִיבְנָא לֵיהּ בַּמֶּה דְּיִתְעַסַק וְיִשְׁבּוֹק בְּהוּ לְבָנַי וְהָא אִשְׁתַּכַּח בְּמַאן דְּיִתְעַסַק מִיָּד אָמַר לֵיהּ הַשַּׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ מִיָּד פְּלָג לֵיהּ דְּלָטוֹרָא בְּמִלִּין וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לָמַדְנוּ, וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים גּוֹרָלוֹת. אִם כֵּן, הוּא כָּבוֹד בִּשְׁבִיל הָעֲזָאזֵל, כִּי הָרְאִיתֶם, אֲשֶׁר עֶבֶד יַפִּיל גּוֹרָלוֹת עִם אֲדוֹנוֹ, כִּי מִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם הוּא, שֶׁעֶבֶד אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶלָּא מַה שֶּׁאֲדוֹנָיו נוֹתֵן לוֹ. אֲבָל מִשּׁוּם שֶׁסַּמָּאֵל מוּכָן בַּיּוֹם הַהוּא לִרְכִילוּת עַל יִשְׂרָאֵל, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ פִּתְחוֹן פֶּה, נוֹתְנִים לוֹ חֵלֶק בָּזֶה. וְגוֹרָל הַזֶּה עוֹלֶה עָלָיו מֵאֵלָיו. דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִצְחָק, דָּבָר עֶלְיוֹן מָצָאתִי בַּגּוֹרָל. בַּגּוֹרָל שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ כָּתוּב בּוֹ, עַל פִּי הַגּוֹרָל. עַל פִּי הַגּוֹרָל וַדַּאי, שֶׁהַגּוֹרָל אָמַר, זֶהוּ חֵלֶק שֶׁל יְהוּדָה זֶהוּ חֵלֶק שֶׁל בִּנְיָמִין וְכוּ' וְכֵן כֻּלָּם. אַף כָּאן, כֵּיוָן שֶׁהַכֹּהֵן נָתַן יָדָיו, הָיוּ הַגּוֹרָלוֹת מְדַלְּגִים וְעוֹלִים בְּיַד הַכֹּהֵן וּבָאִים בִּמְקוֹמָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל, עָלָה עָלָיו וַדַּאי. דְּהַיְנוּ שֶׁעָלָה מֵעַצְמוֹ. וְלֹא זֶה בִּלְבָד, אֶלָּא בְּכָל זְמָן שֶׁהַמְּקַטְרֵג מוּכָן וְנִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת, צְרִיכִים לָשִׂים לְפָנָיו בַּמֶּה שֶׁיִּתְעַסֵּק, וְיַעֲזֹב אֶת יִשְׂרָאֵל. בַּיּוֹם הַזֶּה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מוּכָן הַמְּקַטְרֵג לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, מַהוּ, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. אֶלָּא זֶה קָטֵגוֹר הַגָּדוֹל הַמְּקַטְרֵג שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וַהֲרֵי הֵעִירוּ הַחֲבֵרִים, בַּשָּׁעָה הַהִיא שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מוּכָנִים לַעֲבֹר אֶת הַיָּם וּלְהִפָּרַע מִמִּצְרַיִם. אָמַר הַמְּקַטְרֵג, אֲנִי עָבַרְתִּי בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וַאֲנִי רוֹאֶה, שֶׁאֵין אֵלּוּ רְאוּיִם לִכְנֹס בְּתוֹכָהּ, אִם אַתָּה דָּן דִּין, הֲרֵי דִּינֵיהֶם כָּאן כְּמוֹ הַמִּצְרִים, מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ, אוֹ יָמוּתוּ כֻּלָּם יַחַד, אוֹ יַחְזְּרוּ כֻּלָּם לְמִצְרַיִם. וְלֹא אַתָּה הוּא שֶׁאָמַרְתָּ, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַהֲרֵי לֹא עָבְרוּ מֵהַחֶשְׁבּוֹן אֶלָּא ר''י שָׁנִים, וְלֹא יוֹתֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֶעֱשֶׂה, הִתְעַסְּקוּת צְרִיכִים לְהָבִיא כָּאן, וּלְקָרֵב לְפָנָיו. אֶתֵּן לוֹ בַּמֶּה שֶׁיִּתְעַסֵּק, וְיַעֲזֹב אֶת בָּנַי. וְהִנֵּה נִמְצָא בְּמִי שֶׁיִּתְעַסֵּק. מִיָּד אָמַר לוֹ, הַשַּׂמְתָּ לִבְּךְ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, וּמִיָּד הִפְסִיק בִּדְבָרִים אֶת הַקָּטֵגוֹר. וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. כָּל הַצָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם וְהִטְבִּיל יָדָיו בְּמֵי מִקְוֶה אֵינוֹ צָרִיךְ דָּבָר אַחֵר. וְאִם הִטְבִּילָן בְּמַיִם שֶׁאֵין בָּהֶם שִׁעוּר מִקְוֶה אוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין שֶׁבְּקַרְקַע לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים מְטַהֲרִין אֶת הַיָּדַיִם אֶלָּא בִּנְטִילָה: ב. כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. בַּמַּיִם עַצְמָן שֶׁלֹּא יְהוּ פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. וּבְשִׁעוּר שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם. וּבַכְּלִי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם שֶׁנוֹטְלִין בָהֵן בְּכְלִי. וּבְנוֹטֵל שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם בָּאִין מִכֹּחַ נוֹתֵן: ג. אַרְבָּעָה דְּבָרִים פּוֹסְלִין אֶת הַמַּיִם. שִׁנּוּי מַרְאֶה וְגִלּוּי וַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בָּהֶן. וְהֶפְסֵד שֶׁמּוֹנֵעַ אֶת הַבְּהֵמָה מִלִּשְׁתּוֹת מֵהֶן. כֵּיצַד מַיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאִיתָן בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת בֵּין מֵחֲמַת דָּבָר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן בֵּין מֵחֲמַת מְקוֹמָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן אִם נִתְגַּלּוּ גִּלּוּי הָאוֹסֵר אוֹתָן מִשְּׁתִיָּה נִפְסְלוּ בִּנְטִילַת יָדַיִם:

מוסר

שערי תשובה דף ל עב

מִי שֶׁמַּתְעֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֵאמֹר כִּי עָשָׂה עִמּוֹ טוֹבָה אוֹ דִּבֵּר טוֹב עָלָיו וְלֹא עָשָׂה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ דַּעַת גּוֹי וְהִנֵּה הַחֵטְא הַזֶּה חָמוּר אֵצֶל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִגֶּזֶל הַגּוֹי יַעַן וּבְיַעַן כִּי שְׂפַת שֶׁקֶר אַשְׁמָה רַבָּה וְנִתְחַיַּבְנוּ עַל גִּדְרֵי הָאֱמֶת כִּי הוּא מִיסוֹדֵי הַנֶּפֶשׁ. מִי שֶׁמִּשְׁתַּבֵּחַ בְּמַעֲלוֹת שֶׁאֵינָם נִמְצָאוֹת בּוֹ אָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי יז) לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר. פֵּרוּשׁ אֵין לְנָבָל לְהִתְגָּאוֹת וּלְהִתְנַשֵּׂא בְּמַעֲלַת אֲבוֹתָיו כִּי אָמְרוּ בְּמִקְרָא שֶׁל מַעְלָה מִזֶּה (שם) וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם אַף כִּי אֵין לְנָדִיב לְהִתְכַּבֵּד בַּשֶּׁקֶר וְלֵאמֹר כֹּה עָשִׂיתִי וּפִזַּרְתִּי וְנָתַתִּי וְלֹא כֵן עָשָׂה. וְזֶה גְּנַאי לְכָל אָדָם כָּל שֶׁכֵּן לְנָדִיב יְגַנֶּה נִדְבוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי הִלֵּל עַל נַפְשׁוֹ עַל מַה שֶּׁלֹּא עָשָׂה כִּי זֹאת תִּהְיֶה לְעֵדָה כִּי לִבּוֹ בְּכָל צִדְקוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה:

וילך יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵֽרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶֽם: בְּמֵיתֵי כָל יִשְׂרָאֵל לְאִתְחֲזָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי תִּקְרֵי יָת אוֹרַיְתָא הָדָא קֳדָם כָּל יִשְׂרָאֵל וְתַשְׁמְעִנוּן:

רש''י תקרא את התורה הזאת. המלך היה קורא מתחלת אלה הדברים, כדאיתא במסכת סוטה (מא, א) , על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה:

(יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָֽאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵֽרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָֽרְאוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם וְשָֽׁמְרוּ לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּֽאת: כְּנוֹשׁ יָת עַמָא גֻבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְטַּפְלָא וְגִיוֹרָךְ דִי בְקִרְוָיךְ בְּדִיל דְיִשְׁמְעוּן וּבְדִיל דְיַלְפוּן (נ''א דְיֵלְפוּן) וְיִדְחֲלוּן מֵקֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְיִטְרוּן לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא:

רש''י האנשים. ללמוד: והנשים. לשמוע: והטף. למה בא, לתת שכר למביאיהם:

(יג) וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָֽדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: (פ) וּבְנֵיהוֹן דִי לָא יָדְעוּן יִשְׁמְעוּן וְיַלְפוּן (נ''א וְיֵלְפוּן) לְמִדְחַל יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן כֹּל יוֹמַיָא דִי אַתּוּן קְיָמִין עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא תַּמָן לְמֵירְתַהּ: (יד) חמישי במחוברות ששי ששיוַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הֵן קָֽרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִֽתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַֽאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִֽיהוֹשֻׁעַ וַיִּֽתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵֽד: וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא קְרִיבוּ יוֹמָיךְ לִמְמַת קְרָא יָת יְהוֹשֻׁעַ וְאִתְעֲתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וֶאֱפַקְדִנֵהּ וַאֲזַל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:

רש''י ואצונו. ואזרזנו:

(טו) וַיֵּרָא יְהֹוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַֽיַּֽעֲמֹד עַמּוּד הֶֽעָנָן עַל פֶּתַֽח הָאֹֽהֶל: וְאִתְגְלִי יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָם עַמוּדָא דַעֲנָנָא עַל תְּרַע מַשְׁכְּנָא:

נביאים - ישעיה - פרק נה

(ו) דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: תְּבָעוּ דְחַלְתָּא דַיְיָ עַד דְּאַתּוּן חַיִּין בְּעוֹ מִן קֳדָמוֹהִי עַד דְּאַתּוּן קַיָּמִין :

רש''י בהמצאו . קודם גזר דין בעוד שהוא אומר לכם דרשוני :

(ז) יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ: יַשְׁבֵּיק רַשִּׁיעָא אוֹרְחֵהּ דְרִשְׁעָא וּגְבַר אָנֵיס עֶשְׁתּוֹנוֹהִי וִיתוּב לְפוּלְחָנָא דַיְיָ וִירַחֵים עֲלוֹהִי וְלִדְחַלְתָּא דֶאֱלָהָנָא אֲרֵי מַסְגֵי לְסַלָחָא : (ח) כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה: אֲרֵי לָא מַחְשְׁבָתַי מַחְשָׁבָתְכוֹן וְלָא אוֹרְחָתְכוֹן תַּקָּנָן כְּאוֹרְחַת טוּבִי אֲמַר יְיָ :

(ט) כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם: אֲרֵי כְמָא דְרָמִין שְׁמַיָּא מִן אַרְעָא כֵּן תַּקְנָן אוֹרְחָתַי מֵאוֹרְחַתְכוֹן וּמַחְשְׁבָתַי תַּקְנִין מִמַּחְשְׁבָתְכוֹן :

(י) כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל: אֲרֵי כְּמָא דְנָחֵית מִטְרָא וְתַלְגָא מִן שְׁמַיָּא וּלְתַמָּן לָא אֶפְשָׁר לֵהּ דִּיתוּב אֱלָהֵין מְרַוֵּי יַת אַרְעָא וּמַרְבֵּי לָהּ וּמוֹעִילָה וָיָהֵיב בַּר זַרְעָה כְּמִסַּת לְזָרֵעַ וְלַחְמָא כְּמִסַּת לְמֵיכָל :

רש''י כי כאשר ירד הגשם והשלג . ולא ישוב ריקם אך ייטיב לעולם :

כתובים - תהילים - פרק עז

(ו) חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים: מְנִיתִי יוֹמִין טָבִין דְמִן לְקַדְמִין שְׁנַיָא טָבַיָא דְמִן עַלְמִין :

רש''י חשבתי ימים מקדם . לזכור החסדים שעשית עם אבותינו :

(ז) אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי: אֶדְכַּר תּוּשְׁבַּחְתִּי בְּלֵילְיָא עִם הִרְהוּרֵי לִבְּבִי אֲמַלֵל וְיִבְלַשׁ נִסַיָא מַנְדַע דְרוּחִי :

רש''י אזכרה נגינתי בלילה . בימי הגלות הזה הדומה ללילה אני זוכר את נגינותי שהייתי מנגן בימי קדם בב''ה : עם לבבי אשיחה . אני מחשב ורוחי מחפש מה היא כן מדתו של הקב''ה ואני תמיה הלעולמים יזנח :

(ח) הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד: הֵאֶפְשַׁר דִי לְעַלְמִין יִרְחַק יְיָ וְלָא יוֹסִיף לְאִתְרָעַיָא תוּב : (ט) הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ גָּמַר אֹמֶר לְדֹר וָדֹר: הַאֶפְשַׁר דִי פְסַק לְעַלְמִין טוּבֵיהּ שְׁלִים פִּתְגַם דְבִישׁ עַל כָּל דָר וְדָר :

רש''י האפס . שמא כלה חסדו : גמר אומר . גזירת עולם שלא ישוב מחרונו עוד :

(י) הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה: הַאֶפְשַׁר דְאִתְנְשֵׁי לְחַיָסָא אֱלָהָא אִין סְלִיק בְּרוּגְזֵי מִן לְמִכְמַר רַחֲמוֹי לְעָלמִין :

רש''י השכח חנות . להיות חונן , חנות כמו עשות ראות , ל''א חנות חנינות : אם קפץ באף רחמיו סלה . לשון לא תקפוץ ידך ( דברים טו ) כלומר אם סגר הרחמים לעולם בשביל החמה :

משנה נדרים פרק א

א. כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כַּנְּדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כַּשְּׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כַּנְּזִירוּת. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, מֻדְּרַנִי מִמָּךְ, מֻפְרְשַׁנִי מִמָּךְ, מְרֻחֲקַנִי מִמָּךְ, שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, אָסוּר. מְנֵדְּה אֲנִי לָךְ, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחְמִיר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה. כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים, לֹא אָמַר כְּלוּם. כְּנִדְבוֹתָם, נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן:

ברטנורה   (א) כל כנויי נדרים כנדרים. בגמרא מוקמינן דרישא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, כל ידות נדרים כנדרים, כל כנויי נדרים כנדרים. אלו הן ידות נדרים האומר לחבירו מודר אני ממך מופרש אני ממך וכו'. אלו הן כנויי נדרים קונם קונח קונס וכו'. ידות נדרים, כמו בית יד של כלי שאוחזין אותו בו, כך ידות נדרים שבהם הנדרים נאחזים. כנויי נדרים, כמו המכנה שם לחבירו [בבא מציעא נ''ח:], שאינו עיקרו של שם: מודר אני ממך. אם אמר אחד מלשונות הללו. מודר אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך, או מרוחק אני ממך שאיני אוכל לך ואיני טועם לך, הוא ידות נדרים ואסור לאכול ולטעום עמו. אבל אם אמר לו מודר אני ממך בלבד, אין במשמעות דבריו אלא שלא ידבר עמו. ומופרש אני ממך בלבד, משמע שלא ישא ויתן עמו. ומרוחק אני ממך בלבד, משמע שלא ישב בארבע אמותיו. ואינו אסור לאכול עמו אא''כ פירש ואמר עם כל אחד מלשונות הללו, שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך: רבי עקיבא היה חוכך וכו'. כלומר מחכך שפתיו זו בזו ולא רצה לאסור בפירוש, אבל היה נראה מדעתו שהיה אוסר: כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ושבועה. אם אמר הרי עלי כנדרי רשעים שנדריהם נזיר וקרבן ושבועה אם אוכל ככר זו, ועבר ואכלה, חייב להיות נזיר שלשים יום ולהביא קרבן עולה וחייב מלקות כעובר על שבועת ביטוי, שהרי הזכיר בנדרו נזיר וקרבן ושבועה. ומה שאמר כנדרי רשעים, לפי שהרשעים הם שנודרים ונשבעים, לא הכשרים, שהכשרים יראים שלא לעבור על בל תאחר ונזהרים שלא להוציא שבועה מפיהם ולפיכך כנדרי כשרים לא אמר כלום: וכנדבותם נדר בנזיר ובקרבן. אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר והרי זה קרבן אם אוכל ככר זו, ואכלה, חייב בנזיר ובקרבן, שהכשרים פעמים נודרים בנזיר לאפרושי מאיסור. ומתנדבים בקרבן שמביאים קרבנם לפתח העזרה ומקדישין אותה שם כדי שלא יבואו בה לידי מכשול. ונדבה היא כשיאמר הרי זו. ונדר הרי עלי. לפיכך הכשרים מתנדבים אבל אינם נודרים, כי היכי דלא ליתו לידי תקלה:

ב. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוּנָם קוּנָח, קוּנָס, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. חֵרֶק חֵרֶךְ, חֵרֶף, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם. נָזִיק נָזִיחַ, פָּזִיחַ, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִנְזִירוּת. שְׁבוּתָהּ שְׁקוּקָה, נָדַר בְּמוֹתָא. הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִשְׁבוּעָה:

ברטנורה   (ב) קונם קונח קונס הרי אלו כנויין לקרבן. לשונות של גוים הם, ויש מהם מי שקורא לקרבן כך ויש מי שקורא כך, ובכל לשון שיאמר מאלו הוא מתפיס בקרבן: נדר במותא. כלומר נשבע במותא, והוא כינוי של מומתא, שהיא שבועה בלשון תרגום:

ג. הָאוֹמֵר לֹא חֻלִּין לֹא אֹכַל לָךְ, לֹא כָשֵׁר, וְלֹא דְכֵי, טָהוֹר, וְטָמֵא, נוֹתָר, וּפִגּוּל, אָסוּר. כָּאִמְרָא, כַּדִּירִים, כָּעֵצִים, כָּאִשִּׁים, כַּמִּזְבֵּחַ, כַּהֵיכָל, כִּירוּשָׁלַיִם, נָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קָרְבָּן, הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקָרְבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאוֹמֵר יְרוּשָׁלַיִם, לֹא אָמַר כְּלוּם:

ברטנורה   (ג) לחולין שאוכל לך. הלמ''ד נקודה פתח, ומשמע לא חולין יהיה מה שאוכל לך אלא קודש: לא כשר. יהיה, אלא פסול. והיינו קדשים דשייך בהו כשרות ופסלות: לא דכי. לא מותר. כמו אייל קמצא דכן, בע''ז [דף ל''ז]. ואע''ג דלשון מותר ואסור שייך נמי גבי נבלה וטרפה ואנן קיי''ל שאין מתפיסין אלא בדבר הנידר והנידב, הואיל ויש במשמעות מותר גם בקדשים, הא תנן סתם נדרים להחמיר, דכיון דדעתו להתפיסו בנדר אמרינן על דבר הנידר נתכוין: טהור. אם אמר לא טהור מה שאוכל לך: טמא נותר פיגול. אם אמר טמא מה שאוכל לך, וכן כולם. אסור, שכל אלו דברים הנוהגים בקדשים הם: כאימרא. כשה של קרבן: כדירים. כלשכת העצים או כלשכת הטלאים: כעצים. כגזרי עצים של מערכה: כאישים. כקרבנות שעל האש: כמזבח. כקרבנות שעל גבי המזבח: כהיכל. כקרבנות שבהיכל: כירושלים. כקרבנות שבירושלים. פירוש אחר. כחומות ירושלים, דקסבר שחומות ירושלים משיירי הלשכה קא אתו: באחד מכל משמשי המזבח. כגון מזלגות מזרקות ומחתות. אם אמר כמזלגות שאוכל לך, או כמזרקות שאוכל לך, וכן כולם, אף על פי שלא הזכיר קרבן, הרי זה כנודר בקרבן: רבי יהודה אומר האומר ירושלים. בלא כ''ף, לא אמר כלום. ות''ק פליג עליה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ד. הָאוֹמֵר, קָרְבָּן, עוֹלָה, מִנְחָה, חַטָּאת, תּוֹדָה, שְׁלָמִים שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. הַקָּרְבָּן, כַּקָּרְבָּן, קָּרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, אָסוּר. לַקָּרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם פִּי הַמְדַבֵּר עִמָּךְ, יָדִי עוֹשָׂה עִמָּךְ, רַגְלַי מְהַלְּכוֹת עִמָּךְ, אָסוּר:

ברטנורה   (ד) האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה ושלמים. כל הני קרבנות חובה הם ותודה נמי דמיא לחובה, דארבעה צריכין להודות, וסלקא דעתך אמינא דאין זה נודר בדבר הנדור: ורבי יהודה מתיר. משום דאמרן בלא כ''ף דמי לנשבע בחיי הקרבן ובחיי העולה ואין כאן לא נדר ולא שבועה. ורישא אשמועינן דפליג ת''ק עליה דר' יהודה אפילו בירושלים אם הזכירה בלא כ''ף ואמר דהוי נדר. וסיפא אשמועינן דפליג רבי יהודה עליה דת''ק אפילו בקרבן עולה ומנחה וכו' כשהזכירן בלא כ''ף דלא הוי נדר: קרבן הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור. אע''ג דכל הני שמעינן לה כבר, הקרבן איצטריכא ליה, דסלקא דעתך אמינא בחיי הקרבן קאמר. והא דתנן לקמן בפרק ב' הקרבן שאוכל לך מותר, התם הא קרבן קאמר, דמשמע חיי קרבן: לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר. דנעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. ואין הלכה כרבי מאיר: קונם פי מדבר עמך. ואע''ג דאין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש ודבור אין בו ממש, מ''מ כשאמר קונם פי מדבר עמך אסר הפה מלדבר והפה דבר שיש בו ממש הוא. וכן יאסרו ידי למעשיהם, ורגלי להלוכן, וכל כיוצא בזה:

גמרא נדרים דף ז ע''ב

אָמַר רִבִּי חָנִין אָמַר רַב: הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ וְאִם לֹא נִדָּהוּ הוּא עַצְמוֹ יְהֵא בְּנִדּוּי. שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה שָׁם עֲנִיּוּת מְצוּיָה וַעֲנִיּוּת כְּמִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד) כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים. וְתַנְיָא: כָּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם אוֹ מִיתָה אוֹ עֹנִי. אָמַר רִבִּי אַבָּא: הֲוָה קָאֲמִינָא קָמֵיהּ דְּרַב הוּנָא שַׁמְעָהּ לְהַךְ אִתְּתָא דְּאַפְּקָה הַזְכָּרַת הַשֵּׁם לְבַטָּלָה שַׁמְתָּהּ וְשָׁרָא לָהּ לְאַלְתָּר בְּאַפָּה שְׁמַע מִינָהּ תְּלַת שְׁמַע מִינָהּ הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ. וּשְׁמַע מִינָהּ נִדָּהוּ בְּפָנָיו אֵין מַתִּיר לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. וּשְׁמַע מִינָהּ אֵין בֵּין נִדּוּי לַהֲפָרָה וְלֹא כְלוּם. אָמַר רַב גִּידֵל אָמַר רַב תַּלְמִיד חָכָם מְנַדֶּה לְעַצְמוֹ וּמֵפֵר לְעַצְמוֹ פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין. קָא מַשְׁמַע לָן הֵיכִי דָּמֵי כִּי הָא דְּמָר זוּטְרָא חֲסִידָא כִּי מִיחַיֵּיב בַּר בֵּי רַב שַׁמְתָּא מְשַׁמִּית נַפְשֵׁהּ בְּרֵישָׁא וְהָדָר מְשַׁמִּית בַּר בֵּי רַב וְכִי עָיֵיל שָׁרֵי לְנַפְשֵׁהּ וְהָדַר שָׁרֵי לֵהּ. וְאָמַר רַב גִּידֵל אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קיט) נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּימָה לִשׁמוֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּשָׁרִי לֵהּ לְאִינִישׁ לִזְרוּזֵי נַפְשֵׁהּ. וְאָמַר רַב גִּדֵיל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה, אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ, נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. מַאי קָמַשְׁמַע לָן דַּאֲפִלּוּ זְרוּזֵי בְּעָלְמָא הַיְנוּ דְּרַב גִּידֵל קָמַיְיתָא הָא קָא מַשְׁמַע לָן כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי פָּטַר נַפְשֵׁהּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית מִשּׁוּם הָכִי חַיִיל שְׁבוּעָה עָלֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵי: נִדּוּהוּ בַּחֲלוֹם, צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לְהַתִּיר לוֹ. וְהוּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא, אֲבָל מִתְנוּ וְלֹא תָּנוּ לֹא וְאִי לֵיכָּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא אֲפִלּוּ מַתְנוּ וְלֹא תָּנוּ. וְאִי לֵיכָּא לֵיזִיל וְלֵיתִיב אַפָּרָשַׁת דְּרָכִים וְיָהִיב שְׁלָמָא לְבֵי עֲשָׂרָה עַד דִּמְקַלְעִי לֵהּ עֲשָׂרָה דְּגָמְרֵי הִלְכְתָא. אָמַר לֵהּ רַבִינָא לְרַב אָשֵׁי: יָדַע מָאן שַׁמְתֵּיהּ מַהוּ דְּלִישְׁרֵי לֵהּ. אָמַר לֵהּ לִשְׁמוּתֵהּ שַׁוְיוּהָ שְׁלִיחַ לְמִשְׁרֵי בְּחֶלְמֵיהּ. מַאי אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַבָּר בְּלֹא תֶּבֶן כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַחֲלוֹם בְּלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים:

רש''י הזכרת השם. שמוציא שם שמים לבטלה: נידוהו בפניו. חכם שנדה את האדם בפניו אין יכול להתיר לו אלא בפניו: שנא' כי מתו כל האנשים כו'. ואמרינן היינו דתן ואבירם שנפלו בעניות: כ''מ שנתנו חכמים עיניהם. שנידו לאדם או מת או נופל בעניות והכא צריך לנדותו כדי שיפול בעניות דהיינו כמיתה: אין בין נידוי להפרה ולא כלום. דלא צריך להיות יום או יומים בנידוי דהא לאלתר שרא לה: היכי דמי. דמנדה לעצמו: ועייל. לביתיה ושרי ליה שלא נידהו בפניו: פטר נפשיה בק''ש וכו'. דכיון דקרא ק''ש קיים לא ימושו מפיך דאמר רבי שמעון בן יוחאי במס' מנחות כל הקורא ק''ש שחרית וערבית הרי זה קיים מצות לא ימוש: מתנו. משנה: תנו. גמרא: ויהיב שלמא לבי עשרה. וכד מתיבין ליה הוו מתירין ליה נידויו: כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. ושמא הא דשרי ליה דברים בטלים הוו:

זוהר אמור דף קא ע''ב

לְרַעְיָא דְּבָעָא לְאַעֲבָרָא עָאנֵי בְּחַד נַהֲרָא אַעֲבַר זְאֵבָא לְקַטְּרְגָא לֵיהּ בְּעָאנֵיהּ רַעְיָא הֲוָה חַכִּים אָמַר מַאי אַעֲבִיד דִּבְעוֹד דַּאֲנָא אַעֲבַר לְטַלְיָא יְקַטְרֵג הוּא בְּעָאנֵי זָקַף עֵינוֹי וְחָמָא בֵּין עָאנָא חַד תְּיָשָׁא מֵאִלֵּין תְּיָשֵׁי בְּרָא דַּהֲוַה רַב וְתַקִּיף אָמַר אַשְׁדִיוּ דָא לְקִבְלֵיהּ וּבְעוֹד דִּמְקַטְרְגֵי דָּא בְּדָא אַעֲבַר לְכָל עָאנָא וְיִשְׁתֵּזְבוּן מִנֵּיהּ. כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר וַדַּאי הָא תְּיָשָׁא חַד רַב וְתַקִּיף וְאַלִּים אַשְׁדֵי לְקִבְלֵיהּ וּבְעוֹד דְּהוּא יִשְׁתַּדַל בֵּיהּ יַעֲבְרוּן בָּנַי וְלָא יִשְׁתַּכַּח קָטֵגוֹר לְגַבַּיְהוּ מִיָּד (איוב א') וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הַשַּׂמְתָּ לִבְּךָ עַד דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זָוֵוג לְהוּ כַּחֲדָא דִּכְתִיב הִנּוֹ בְיָדֶיךָ. בְּעוֹד דְּהוּא אִשְׁתַּדַּל בֵּיהּ שָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וְלָא אִשְׁתַּכַּח קָטֵגוֹרָא לְגַבַּיְהוּ אוֹף הָכָא בְּהַאי יוֹמָא דְּלָטוֹרָא זַמִּין לְאַלְּלָא אַרְעָא וּבַעֵינָא לְשַׁדְּרָא לְקִבְלֵיהּ בַּמֶּה דְּיִתְעַסַק (כְּגַוְנָא דִּילֵיהּ) וּבְעוֹד דְּאִיהוּ אִשְׁתַּדַּל בֵּיהּ שָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וּמַתְלָא אָמְרֵי לְזִלְזוּלָא דְּבֵי מַלְכָּא הַב לֵיהּ זְעֵיר חַמְרָא וִישַׁבְּחָךְ קַמֵּי מַלְכָּא וְאִי לָאו יֵימָא לְמַלְכָּא מִלָּה בִּישָׁא לְזִמְנִין נָטְלִין לָהּ לְהַהִיא מִלָּה אִלָּעִי דְּבֵי מַלְכָּא וּמַלְכָּא עָבִיר דִּינָא בְּגִנֵּיהּ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר לְשַׁטְיָא דְּקָאִים קַמֵּי מַלְכָּא הַב לֵיהּ חַמְרָא וּלְבָתַר אֵימָא לֵיהּ וְאַחֲזֵי לֵיהּ כָּל אִנּוּן טַעֲוָן דְּעָבְדָת וְכָל אִנּוּן בִּישִׁין וְהוּא יֵיתֵי וִישַׁבְּחָךְ וְיֵמָא דְּלָא יִשְׁתַּכַּח בְּעָלְמָא כַּוָּתָךְ אוֹף הָכָא הָא קָאִים דְּלָטוֹרָא תָּדִיר קַמֵּי מַלְכָּא יִשְׂרָאֵל יָהֲבִין לֵיהּ הַאי דּוֹרוֹן וּבְהַאי דּוֹרוֹן פַּסְקָא מִכָּל בִּישִׁין וּמִכָּל טַעֲוָן וּמִכָּל חוֹבִין דְּעָבְדוּ יִשְׂרָאֵל וְהוּא אַתֵי וּמְשַׁבַּח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וְאִתְעֲבִיד סָנֵגוֹרָא עֲלַיְהוּ וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַהֲדַר כֻּלְּהוּ לְרֵישָׁא דְּבִישֵׁי דְּעַמֵּיהּ כְּגוֹן דִּכְתִיב (משלי כ''ה) כִּי גֶּחָלִים אַתָּה חוֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ:

תרגום הזוהר בְּדוֹמֶה לְרֹעֶה, שֶׁרָצָה לְהַעֲבִיר צֹאנוֹ דֶּרֶךְ נָהָר אֶחָד, עָבַר זְאֵב לְהָצֵר אֶת צֹאנוֹ. הָרֹעֶה שֶׁהָיָה חָכָם, אָמַר, מָה אֶעֱשֶׂה, הֲרֵי בְּעוֹד שֶׁאֲנִי מַעֲבִיר הַטְּלָאִים הוּא יַשְׁחִית אֶת צֹאנִי. נָשָׂא עֵינָיו וְרָאָה בֵּין הַצֹאן, תַּיִשׁ אֶחָד מֵאֵלּוּ תְּיָשֵׁי הַשָּׂדֶה, שֶׁהָיָה גָּדוֹל וְחָזָק, אָמַר אַשְׁלִיךְ אֶת זֶה לְפָנָיו, וּבְעוֹד שֶׁיִּתְרוֹצְצוּ זֶה עִם זֶה, אַעֲבִיר אֶת כָּל צֹאנִי, וְיִנָּצְלוּ מִמֶּנּוּ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר, הֲרֵי וַדַּאי תַּיִשׁ גָּדוֹל תַּקִּיף וְחָזָק אַשְׁלִיךְ לְפָנָיו, דְּהַיְנוּ אִיּוֹב, וּבְעוֹד שֶׁהוּא יַעֲסֹק בּוֹ יַעֲבְרוּ בָּנַי אֶת הַיָּם, וְלֹא יִמָּצֵא קָטֵגוֹר עֲלֵיהֶם. מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הַשַּׂמְתָּ לִבְּךְ. עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִבֵּר אוֹתָם יַחַד, שֶׁכָּתוּב, הִנּוֹ בְיָדֶךְ. וּבְעוֹד שֶׁהוּא עָסוּק בּוֹ, עָזַב אֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אָמַר קִטְרוּג עֲלֵיהֶם. אַף כָּךְ, בַּיּוֹם הַזֶּה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, הַשָּׂטָן מוּכָן לְרַגֵּל הָאָרֶץ, וּצְרִיכִים לִשְׁלֹחַ לְפָנָיו בַּמֶּה שֶׁיִּתְעַסֵּק, וּבְעוֹד שֶׁהוּא יִתְעַסֵּק בּוֹ יַעֲזֹב אֶת יִשְׂרָאֵל. וּמָשָׁל אוֹמְרִים, הַנִּקְלֶה שֶׁבְּבֵית הַמֶּלֶךְ, תֵּן לוֹ מְעָט יַיִן, וִישַׁבְּחֶךְ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאִם לֹא, יֹאמַר לָשׁוֹן הָרַע עָלֶיךְ אֶל הַמֶּלֶךְ. וְלִפְעָמִים לוֹקְחִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁבְּבֵית הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבּוּר הָרַע הַהוּא, וְהַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה דִּין עָלָיו. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, בְּדוֹמֶה לְשׁוֹטֶה הַנִּמְצָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ תֵּן לוֹ יַיִן, וְאַחַר כָּךְ תֹּאמַר לוֹ וְתַרְאֶה לוֹ, כָּל אֵלּוּ הַתּוֹעֵבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ וְכָל אֵלּוּ הָרָעוֹת, וְהוּא יָבֹא וִישַׁבְּחֶךְ, וְיֹאמַר שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּעוֹלָם כְּמוֹתְךְ. אַף כָּאן, הֲרֵי הַקָּטֵגוֹר נִמְצָא תָּמִיד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, יִשְׂרָאֵל נוֹתְנִים לוֹ מִנְחָה הַזּוֹ, הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל, וּבַמִּנְחָה הַזּוֹ, כָּתַב הַכָּתוּב בּוֹ כָּל הָרָעוֹת וְכָל הַתּוֹעֵבוֹת וְכָל הָעֲוֹנוֹת שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל, וְהוּא בָּא וּמְשַׁבֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשֶׂה סָנֵגוֹר עֲלֵיהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיר הַכֹּל לְרֹאשׁ הָרְשָׁעִים שֶׁל עַמּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, כִּי גֶּחָלִים אַתָּה חוֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. כָּל מַיִם שֶׁנַּעֲשֶׂה בָּהֶן מְלָאכָה נַעֲשׂוּ שׁוֹפְכִין וּפְסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. כֵּיצַד מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁהִדִּיחַ בָּהֶן כֵּלִים אוֹ שֶׁשָּׁרָה בָּהֶן פִּתּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. הִדִּיחַ בָּהֶן כֵּלִים מֻדָּחִין אוֹ חֲדָשִׁים לֹא פְּסָלָן. מַיִם שֶׁהַנַּחְתּוֹם מְטַבֵּל בָּהֶן אֶת הַכְּעָכִים פְּסוּלִין. וְשֶׁהוּא חוֹפֵן מֵהֶן בִּשְׁעַת לִישָׁה כְּשֵׁרִים שֶׁהַמַּיִם שֶׁבְּחָפְנָיו הֵן שֶׁנַּעֲשׂוּ בָּהֶן מְלָאכָה. אֲבָל הַמַּיִם שֶׁחָפַן מֵהֶם הֲרֵי הֵם בְּכַשְׁרוּתָן: ב. וְכָל מַיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּת כֶּלֶב כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מָרִים אוֹ מְלוּחִים אוֹ עֲכוּרִין אוֹ רֵיחַ רַע עַד שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה מֵהֶן הַכֶּלֶב בְּכֵלִים פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. וּבְקַרְקָעוֹת כְּשֵׁרִים לְהַטְבִּיל. חַמֵּי טְבֶרְיָא בִּמְקוֹמָן מַטְבִּילִין בָּהֶם אֶת הַיָּדַיִם אֲבָל אִם נָטַל מֵהֶן בִּכְלִי אוֹ שֶׁהִפְלִיג מֵהֶן אַמָּה לְמָקוֹם אַחֵר אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לֹא רִאשׁוֹנִים וְלֹא אַחֲרוֹנִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִּיַּת בְּהֵמָה:

מוסר

שערי תשובה דף ל עב

אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי מִי שֶׁמְּכַבְּדִים אוֹתוֹ בְּמַדְרֵגוֹת הַכָּבוֹד הָרְאוּיוֹת לָתֵת לְמִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שְׁתֵּי מַסֶּכְתּוֹת וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ זוּלָתִי אַחַת. עָלָיו שֶׁיֹּאמַר לָהֶם אַחַת לְבַדָּה אֲנִי יוֹדֵעַ, כָּל שֶׁכֵּן כִּי אָסוּר לְכַזֵּב וּלְהִתְפָּאֵר לֵאמֹר שָׁמַעְנוּ כָּאֵלֶּה רַבּוֹת. בָּנִים לֹא יְשַׁקְּרוּ בְּסִפּוּר דְּבָרִים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ וְהַגָּדַת מְאוֹרָעוֹת, אֲבָל יַחֲלִיפוּ דְּבָרִים עַל אוֹדוֹת חֶפְצֵיהֶם מֵאֵין הֶפְסֵד לָאָדָם בְּדָבָר אוֹ בִּמְעַט הַנָּאֶה בִּשִׁקְרוּתָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מַרְוִיחִים מָמוֹן בְּכָךְ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי גַּם זֶה אָסוּר הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט) לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֵּר שֶׁקֶר אַךְ אֵין עָנְשָׁם כְּעֹנֶשׁ הַמְשַׁקְּרִים לְלֹא דָּבָר אֲשֶׁר זָכַרְנוּ עִנְיָנָם:

וילך יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַֽחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵֽכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַֽעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּֽוֹ: וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא אַתְּ שָׁכֵב עִם אֲבָהָתָךְ וִיקוּם עַמָא הָדֵין וְיִטְּעֵי בָּתַר טַעֲוַת עַמְמֵי אַרְעָא דִי הוּא עַל תַּמָן בֵּינֵיהוֹן וְיִשְׁבְּקוּן דַחַלְתִּי וְיַשְׁנוּן יָת קְיָמִי דִי גְזָרִית עִמְהוֹן:

רש''י נכר הארץ. גויי הארץ:

(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַֽעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶֽאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָֽרָעוֹת הָאֵֽלֶּה: וְיִתְקוֹף רָגְזִי בְהוֹן בְּיוֹמָא הַהוּא וְאַרְחֵקִנוּן וֶאֱסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן וִיהוֹן לְמִבַּז וִיעָרְעַן יָתְהוֹן בִּישָׁן סַגִיאָן וְעָקָן וְיֵימַר בְּיוֹמָא הַהוּא הֲלָא מִדְלֵית שְׁכִינַת אֱלָהַי בֵּינִי עָרְעוּנִי בִּישַׁיָא הָאִלֵין:

רש''י והסתרתי פני. כמו שאיני רואה בצרתם:

(יח) וְאָֽנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָֽרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִֽים: וַאֲנָא סַלָקָא אֶסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן בְּיוֹמָא הַהוּא עַל כָּל בִּישָׁא דִי עֲבָדוּ אֲרֵי אִתְפְּנִיוּ לְטַעֲוַת עַמְמַיָא: (יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּֽהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וּכְעַן כְּתִיבוּ לְכוֹן יָת תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא וְאַלְפַהּ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שַׁוְיַהּ בְּפוּמְהוֹן בְּדִיל דִתְהֵי קֳדָמַי תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא לְסָהִיד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י את השירה הזאת. (לקמן לב, א) האזינו השמים עד (לב, מג) וכפר אדמתו עמו:

(כ) שישי במחוברות שביעי כִּֽי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַֽאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַֽעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִֽי: אֲרֵי אָעֵלִנוּן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית לַאֲבָהָתְהוֹן עָבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ וְיֵיכְלוּן וְיִשְׂבְּעוּן וְיִתְפַּנְקוּן וְיִתְפְּנוּן בָּתַר טַּעֲוַת עַמְמַיָא וְיִפְלְחֻנוּן וְיִרְגְזוּן קֳדָמַי וְיַשְׁנוּן יָת קְיָמִי:

רש''י ונאצוני. והכעיסוני, וכן כל נאוץ לשון כעס:

(כא) וְהָיָה כִּֽי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָֽנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּֽעְתִּי: וִיהֵי אֲרֵי יְעָרְעָן יָתֵהּ בִּישָׁן סַגִיאָן וְעָקָן וְתָתֵב תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָמוֹהִי לְסָהִיד אֲרֵי לָא תִתְנְשֵׁי מִפּוּם בֵּנֵיהוֹן ארֵי גִלֵי קֳדָמַי יָת יִצְרְהוֹן דִי אִנוּן עָבְדִין יוֹמָא דֵין עַד לָא אָעֵלִנוּן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית:

רש''י וענתה השירה הזאת לפניו לעד. שהתריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותן: כי לא תשכח מפי זרעו. הרי זו הבטחה לישראל, שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי:

נביאים - ישעיה - פרק נה

(יא) כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו: כֵּן הֲוֵי פִּתְגָּם טוּבִי דְּנָפֵק מִן קֳדָמַי לָא אֶפְשָׁר דְּיִתוּב לִקְדָמַיִ רֵיקָן אֱלָהֵין עָבַד יַת דְרָעֵינָא וּמַצְלַח לִדְשָׁלַחְנָא לֵהּ :

רש''י כן יהיה דברי אשר יצא מפי . להודיעכם ע''י הנביאים לא ישוב ריקם אך ייטיב לכם אם תשמעו להם :

(יב) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף: אֲרֵי בְּחֶדְוָא תִפְקוּן מִבֵּינֵי עַמְמַיָא וּבִשְׁלָמָא תִּתּוֹבְלוּן לְאַרְעֲכוֹן טוּרַיָּא וְרָמָתָא יְבוּעוּן קֳדָמֵכוֹן תּוּשְׁבְּחָא וְכָל אֵילָנֵי חַקְלָא יִשְׁעֲנוּן בְּעַנְפֵיהוֹן :

(יג) תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ (תחת) וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַיהוָה לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת: (פ) חֲלַף רַשִּׁיעַיָּא יִתְקַיְּמוּן צַדִּיקַיָּא וַחֲלַף חַיָּבַיָּא יִתְקַיְּמוּן דַּחֲלֵי חֶטְאָה וִיהֵי קֳדָם יְיָ לְשׁוּם לְאָת עֲלַם דְּלָא יִפְסוֹק :

נו (א) כֹּה אָמַר יְהוָה שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ טָרוּ דִינָא עֲבִידוּ צִדְקָתָא אֲרֵי קָרִיב פּוּרְקָנִי לְמֵיתֵי וּזְכוּתִי לְאִתְגָּלָאָה : (ב) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע: (ס) טוּבֵי אֱנָשׁ דְּיַעֲבֵד דָּא וּבַר אֱנָשָׁא דְיִתְקֵיף בָּהּ יִטַר שַׁבְּתָא מֵאַחֲלוּתֵהּ וְיִטֵר יְדוֹהִי מִלְּמֶעְבַּד כָּל דְּבִישׁ :

רש''י יעשה זאת . שומר שבת וגו' :

כתובים - תהילים - פרק צו

(ט) הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ: סְגוּדוּ קֳדָם יְיָ בְּשִׁבְהוֹרַת קוּדְשָׁא רְתִתוּ מִן קֳדָמוֹי כָּל יָתְבֵי אַרְעָא : (י) אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְהוָה מָלָךְ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים: אֱמַרוּ בְעַמַיָא יְיָ מְלָךְ לְחוֹד תַּקִין תֵּבֵל דְלָא תִתְמוֹטָט יָדִין עַמַיָא בְּתִירוּצָא :

רש''י ה' מלך . לעתיד לבא יהא שיר זה : ידין עמים במישרים . אותם שיהפוך להם שפה ברורה : במישרים . זכיות :

(יא) יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ: יֶחֱדוּן חַיָלֵי דִשְׁמַיָא וִידוּצוּן צַדִיקֵי אַרְעָא יִכְלֵי יַמָא וּמַלְיֵהּ :

רש''י ירעם הים . להרים קול בתחלה :

(יב) יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר: יְבוּעַ תּוּשְׁבְּחָא חֲקַל וְכָל דִי בֵיהּ הַבְּכֵן יְשַׁבְּחוּן כָּל אִילָנֵי חוּרְשָׁא :

רש''י כל עצי יער . כל שלטוני האומות :

(יג) לִפְנֵי יְהוָה כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ: קֳדָם יְיָ אֲרוּם אֲתָא לְמֵדָן אַרְעָא יְדוּן תֵּבֵל בְּצִדְקְתָא וְעַמַיָא בְּהֵימְנוּתָא : צז (א) יְהוָה מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים: יְיָ מְלַךְ תְּדוּץ אַרְעָא יֶחְדוּן נַגְוָן סַגִיאִין :

רש''י ה' מלך . בנטלו המלוכה מעמלק ומזרעו : תגל הארץ . זהו שאמר ( יחזקאל לה ) כשמוח כל הארץ שממה אעשה לך , על עמלק נתנבא כן :

משנה שבועות פרק ח

א. אַרְבָּעה שׁוֹמְרִין הֵן, שׁוֹמֵר חִנָּם, וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר, וְהַשּׂוֹכֵר. שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל. וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכּל. נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשׂוֹכֵר נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִים אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵבָה:

ברטנורה   (א) ארבעה שומרים הם. ודיניהן שלשה: נושא שכר. שומר בשכר: נשבע על הכל. שלא פשע: משלם את הכל. כל הנך דתנינן במתניתין שבויה. ושבורה. ומתה. וגנבה ואבדה. אבל מתה מחמת מלאכה. אינו משלם. דלאו לאוקמה בכילתא שאלה. והמשנה הזאת מפורשת בהשוכר את הפועלים:

ב. אָמַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ מֵת, וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבַּר, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבָּה, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִגְנַב, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד. אָבַד, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר:

ברטנורה   (ב) ואמר אמן פטור. שאילו הודה לא היה משלם כלום. נמצא שאין כאן כפירת ממון. ואף על פי שנשבע לשקר. לא חייביה תורה קרבן שבועה אלא היכא שכפרו ממון. וכן הדיין אינו יכול להשביע אלא על דבר שאם הודה היה חייב לשלם ממון:

ג. הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ, מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם. הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם:

ברטנורה   (ג) היכן שורי א''ל אבד. אמר לשומר חנם היכן שורי אמר לו אבד. משביעך אני ואמר אמן. והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן ולא כפל. ואם הודה לו מעצמו עד שלא באו עדים. משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון. דאינה באה עד שמודה ושב מרשעתו ובא להתכפר: אמר לו נגנב משביעך אני וכו'. דשומר חנם הפוטר עצמו בטענת גנב ונשבע ובאו עדים. משלם כפל. דכתיב (שמות כב) אם לא ימצא הגנב. אם לא ימצא כמו שאמר. אלא שהוא עצמו גנבו. ישלם שנים אבל אם בא לפטור עצמו בטענת אבד אינו משלם כפל: הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. אבל כפל לא דמודה בקנס פטור:

ד. אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק הֵיכָן שׁוֹרִי שֶׁגָּנַבְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָנַבְתִּי, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, אָמַר גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן:

ברטנורה   (ד) אמר לאחד מן השוק וכו'. הכא לא גרסינן משביעך אני. דהא בלא שבועה מחייב כפל. שזה גנב ממש הוא. ובגנב כתיב ישלם שנים ואין צריך שבועה: עדים שממשמשין ובאין. רבותא אשמועינן דאף על גב דמחמת ביעתותא דעדים מודה. אפ''ה מהניא הודאה ונפטר מן הכפל. וכיון דאין כפל. פטור אף מן הטביחה שכפר בה: ובאו עדים שגנב וטבח ומכר. דכל היכא דליכא כפל. ליכא חיוב טביחה. דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא. ולא תשלומי שלשה וארבעה וכיון דכפל ליכא. בציר ליה חד:

ה. אָמַר לַשּׁוֹאֵל הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ מֵת, וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבַּר, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבָּה, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִגְנַב, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד אָבַד, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר:

ברטנורה   (ה) אמר לשואל וכו' פטור. שהרי אף כשנשבע לשקר חייב את עצמו בתשלומין. ואין בשבועה זו כפירת ממון:

ו. הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. אָמַר לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשׂוֹכֵר הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ מֵת, וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה. נִשְׁבַּר, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה. נִשְׁבָּה, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר. נִגְנַב, וְהוּא שֶׁאָבַד. אָבַד, וְהוּא שֶׁנִּגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲני וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. מֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה, וְהוּא שֶׁנִּגְנַב אוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. אָבַד אוֹ נִגְנַב, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְשַׁנֶּה מֵחוֹבָה לְחוֹבָה וּמִפְּטוּר לִפְטוּר וּמִפְּטוּר לְחוֹבָה, פָּטוּר. מֵחוֹבָה לִפְטוּר, חַיָּב. (זֶה הַכְּלָל, כָּל הַנִּשְׁבָּע לְהָקֵל עַל עַצְמוֹ, חַיָּב. לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, פָּטוּר):

ברטנורה   (ו) חייב. שהרי כפר ממון שאילו הודה היה מתחייב: מת והוא נשבר וכו' פטור. שאם הודה לא היה משלם. וכן נגנב. והוא שאבד. או אבד. והוא שנגנב. פטור. שהרי שינה מחובה לחובה. ולא כפר ממון בשבועה זו: אמר לו אבד. או נגנב והוא שמת או נשבה. פטור שהרי שינה מפטור לחובה. והפסיד בשבועתו:

גמרא שבועות דף מו ע''א

נִגְזָל כֵּיצַד הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ וְכוּלִי וְדִילְמָא לֹא מִשְׁכְּנוֹ מִי לֹא אָמַר רַב נַחְמָן הַאי מָאן דְּנָקִיט נַרְגָּא בְּידֵיהּ וְאָמַר אֵיזִיל וְאִיקְטְלֵהּ לְדִקְלָא דִּפְלַנְיָא וְאִישְׁתַּכַּח דְּקָטִיל וְשָׁדֵי לֹא אַמְרִינָן דְּהוּא קַטְלֵהּ אַלְמָא עָבִיד אִינִישׁ דְּגָזִים וְלֹא עָבִיד הָכָא נָמֵי דְּגָזִים וְלֹא עָבִיד אֵימָא וּמִשְׁכְּנוֹ וְלֵיחְזֵי מַאי מִשְׁכְּנוֹ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּטָעֲנוֹ כֵּלִים הַנִּטָּלִין תַּחַת כְּנָפָיו. אָמַר רַב יְהוּדָה: רָאָהוּ שֶׁהִטְמִין כֵּלִים תַּחַת כְּנָפָיו וְיָצָא וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְלֹא אֲמָרָן אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכּוֹר כֵּלָיו, אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת הֶעָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו נֶאֱמָן וְשֶׁאֵין עָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵּלָיו נָמֵי לֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַטְמִין אֲבָל דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַטְמִין נֶאֱמָן וְשֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַטְמִין נָמֵי לָא אֲמְרָן אֶלָּא אִינִישׁ דְּלָא צָנִיעַ, אֲבָל אִינִישׁ דְּצָנִיעַ הַיְינוּ אוֹרְחֵהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא זֶה אוֹמֵר שְׁאוּלִין וְזֶה אוֹמֵר לְקוּחִין אֲבָל בִּגְנוּבִין לָאו כָּל כְּמִינֵהּ לְאַחֲזוּקִי אִינִישׁ בְּגַנְּבֵי לֹא מַחְזִיקִינָן וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר נֶאֱמָן דְּשָׁלַח רַב הוּנָא בַּר אָבִין דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי אֵינוֹ נֶאֱמָן כִּי הָא דְּרָבָא אַפִּיק זוּגָא דְּסַרְבְּלָא וְסַפְרָא דְּאַגַדְתָּא מִיַּתְמֵי בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. אָמַר רָבָא: אֲפִלּוּ שׁוֹמֵר נִשְׁבַּע אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר נִשְׁבַּעַת. בָּעֵי רַב פַּפָּא שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ מַאי תִּיקוּ. אָמַר לֵהּ רַב יֵימָר לְרַב אָשֵׁי טָעֲנוֹ בְּכַסָּא דְּכַסְפָּא מַאי חֲזֵינָא אִי אִינִישׁ דְּאָמִיד הוּא אוֹ אִינִישׁ דִּמְהֵימָן הוּא דִּמְפַקְּדֵי אִינְשֵׁי גַּבֵּיהּ מִשְׁתַּבַּע וְשָׁקִיל וְאִי לָא לָא:

רש''י דקטיל ושדי. שקצוץ הדקל ומושלך לארץ: דגזים. אומר לעשית דבר גוזמא ושגעון ואינו עושה: ולחזי מאי משכנו. אותם שיעידו שמשכנו יעידו מה משכנו ומה שבועה יש: בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו. בעל הבית טוען שנטל כלים קטנים שאדם יכול להסתיר תחת כנפי בגדיו ולא הכירו בהם עדים: אמר רב יהודה. גרסינן ול''ג דאמר: ואמר לקוחין הן בידי. ובעה''ב אומ' השאלתי' לו כדמפרש לקמן: אינו נאמן. אפי' בשבועה: אלא דברים שאין דרכן להטמין. שאין אדם בוש ליטלן בידו בשוק בפרהסיא הילכך אינו נאמן חדא דאין זה עשוי למכור את כליו ועוד מדאטמנינהו איכא למימר בוש היא להודיע שהוא צריך לשאול כלים משכיניו דאי לקוחין היו לא היה מטמינן: נאמן. ואף על פי שאין עשוי למכור כליו זמנין דמצטרכי ליה זוזי ומזבין: היינו אורחיה. להטמין אפילו ששאר בני אדם מוציאין בפרהסיא: ולא אמרן באדם בינוני דאינו נאמן. אלא שזה אמר לקוחין וזה אומר שאולין אבל אם אמר לו גנבת אותם לאו כל כמיניה וישבע זה שלקוחין הם: ה''ג ולא אמרן אלא בדברים עשויין להשאיל ולהשכיר. בהנהו הוא דאמרינן דכי אמר לקוחין אינו נאמן אבל דברים שאין עשויים להשאיל שהבעלים חסים עליו לפי שמתקלקלים נאמן לישבע שלקחן ואין נראים דברי האומר השאלתי' לו: דשלח רב הונא בר אבין וכו'. אלמא בעשויין להשאיל ולהשכיר הוא דאינו נאמן: זוגא דסרבלא. מספריים של סורקי בגדים: מיתמי. שהביא התובע עדים שהן שלו ואמר שהשאילם לאבי היתומים:

זוהר אמור דף קב ע''א

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וַוי לוֹן לְעַמָּא דְּעֵשָׂו בְּשַׁעְתָּא דְּהַאי שָׂעִיר מְשַׁדְּרֵי לְהַהוּא דְּלָטוֹרָא מְמַנָּא דַּעֲלַיְהוּ דִּבְגִנֵּיהּ אָתֵי לְשַׁבְּחָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַהֲדַר כָּל אִנּוּן חוֹבִין לְרֵישָׁא דְּעַמֵּיהּ בְּגִין דִּכְתִיב (תהלים ק''א) דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אִלְמָלֵא הֲווּ יַדְּעֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם מֵהַאי שָׂעִיר לָא שַׁבְקִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל יוֹמָא חַד בְּעָלְמָא. תָּא חֲזֵי כָּל הַהוּא יוֹמָא מִשְׁתַּדַּל אִיהוּ בְּהַהוּא שָׂעִיר וּבְגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְכַפֵּר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וְדָכֵי לוֹן מִכֹּלָּא וְלָא אִשְׁתַּכַּח קָטֵגוֹרְיָא קַמֵּיהּ לְבָתַר הוּא אָתֵי וּמְשַׁבַּח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וּכְדֵין שָׁאִיל לֵיהּ כְּמָה דְּאָמַר (איוב א') וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא אָתִיב בְּתֻשְׁבַּחְתַּיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וְקָטֵגוֹרָא אִתְעֲבִיד סָנֵגוֹרְיָא וְאָזִיל לֵיהּ כְּדֵין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְשַׁבְעִין שָׂרִין דְּסָחֲרִין כֻּרְסַיָּא חֲמִיתּוּן הַאי דְּלָטוֹרָא הֵיאָךְ קָאִים עַל בָּנַי תָּדִיר (אִסְתְּכָמוּ) הָא שְׂעִירָא חָדָא דְּאִשְׁתַּכַּח (ס''א אִשְׁתְּדָר) גַּבֵּיהּ בְּפִתְקָא דְּכָל חוֹבַיְהוּ וְכָל טָעוּתַיְהוּ וְכָל מַה דְּחָטוּ וְחָבוּ קַמָּאי וְהוּא קָבִיל לוֹן כְּדֵין אִסְתְּכָמוּ כֻּלְּהוּ דִּיהַדְּרוּן אִנּוּן חוֹבִין עַל עַמֵּיהּ. רַבִּי אַבָּא אָמַר כָּל אִנּוּן חוֹבִין וְחַטָּאִין מִתְדַבְּקִין בֵּיהּ כְּמָה דִּכְתִיב (מיכה ז') וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם וּלְבָתַר כֻּלְּהוּ מִתְהַדְּרָן בְּרֵישֵׁיהוֹן דְּעַמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ויקרא ט''ז) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אוֹי לוֹ לְעַמּוֹ שֶׁל עֵשָׂו, בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹלְחִים שָׂעִיר הַזֶּה אֶל הַמַּלְשִׁין הַמְּמֻנֶּה עֲלֵיהֶם. שֶׁבִּשְׁבִילוֹ בָּא לְשַׁבֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיר כָּל אֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת עַל רֹאשׁ עַמּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אִם הָיוּ יוֹדְעִים הָעַכּוּ''ם מִשָּׂעִיר הַזֶּה לֹא הָיוּ מַנִּיחִים לְיִשְׂרָאֵל יוֹם אֶחָד בָּעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, הוּא מִתְעַסֵּק עִם שָׂעִיר הַהוּא, וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לְיִשְׂרָאֵל, וּמְטַהֵר אוֹתָם מִכֹּל, וְלֹא נִמְצָא קָטֵגוֹר לְפָנָיו. אַחַר כָּךְ הוּא בָּא וּמְשַׁבֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל. וְאָז שָׁאַל אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדִכְתִיב, וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא, וְהוּא מֵשִׁיב בְּשִׁבְחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְקָטֵגוֹר נַעֲשֶׂה סָנֵגוֹר, וְהוֹלֵךְ לוֹ. אָז אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשִׁבְעִים שָׂרִים הַמְּסַבְּבִים אֶת הַכִּסֵּא שֶׁלּוֹ, שֶׁהֵם סוֹד בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, הֲרְאִיתֶם אֶת הַמַּלְשִׁין הַזֶּה, אֵיךְ עוֹמֵד תָּמִיד לְהַלְּשִׁין עַל בָּנַי, הֲרֵי שָׂעִיר אֶחָד הַנִּמְצָא אֶצְלוֹ, בִּכְתָב, שֶׁכָּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם וְכָל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם וְכָל מַה שֶּׁחָטְאוּ וּפָשְׁעוּ לְפָנַי, וְהוּא קִבֵּל אוֹתָם עָלָיו. אָז הִסְכִּימוּ כֻּלָּם שֶׁיַּחְזְרוּ אֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת עַל עַמּוֹ. רַבִּי אַבָּא אָמַר: כָּל אֵלּוּ עֲוֹנוֹת וְחַטָּאִים מִתְדַבְּקִים בּוֹ תְּחִלָּה, כְּדִכְתִיב וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם, וְאַחַר כָּךְ כֻּלָּם חוֹזְרִים עַל רָאשֵׁיהֶם שֶׁל עַמּוֹ, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה:

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. יֵשׁ לְנוֹטֵל לִתֵּן עַל יָדָיו מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתֵּן כְּשִׁעוּר. וְאִם נָתַן הָרְבִיעִית כֻּלָּהּ בִּשְׁטִיפָה אַחַת כָּשֵׁר. נוֹטְלִין אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה זֶה בְּצַד זֶה אוֹ יַד זֶה עַל גַּבֵּי זֶה בִּשְׁטִיפָה אַחַת וּבִלְבַד שֶׁיְּרַפּוּ יְדֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיָּבֹא בֵּינֵיהֶן הַמַּיִם וְיִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַשְּׁטִיפָה כְּדֵי רְבִיעִית לְכָל אֶחָד וְאֶחָד: ב. אֵין נוֹטְלִין מַיִם לְיָדַיִם לֹא בְּדַפְנוֹת הַכֵּלִים וְלֹא בְּשׁוּלֵי הַמֶּחָץ וְלֹא בַּחֲרָסִים וְלֹא בִּמְגוּפַת הֶחָבִית וְאִם תִּקֵּן הַמְּגוּפָה לִנְטִילָה נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לְיָדַיִם. וְכֵן הַחֵמֵת שֶׁתִּיקְנָה נוֹטְלִין מִמֶּנָה לְיָדַיִם. אֲבָל שַׂק וְקוּפָה שֶׁתִּקְּנָם אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לְיָדַיִם. וְלֹא יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ בְּחָפְנָיו שֶׁאֵין חָפְנָיו כְּלִי. וְכֵלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ שְׁבִירָה הַמְטַהֶרֶת אוֹתָן מִידֵי טֻמְאָה אֵין נוֹתְנִין בָּהֶן לְיָדַיִם מִפְּנֵי שֶׁהֵן שִׁבְרֵי כֵּלִים:

מוסר

שערי תשובה דף ל עג

כַּת חֲנֵפִים הֶחָנֵף אֲשֶׁר הִכִּיר אוֹ רָאָה אוֹ יָדַע כִּי יֵשׁ עָוֶל בְּכַף חֲבֵרוֹ וְכִי הֶחֱזִיק בְּתַרְמִית אוֹ כִּי יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ בְּלָשׁוֹן הָרָע אוֹ בְּהוֹנָאַת דְּבָרִים וְיַחֲלִיק לוֹ לָשׁוֹן הָרָע לֹא פָּעַלְתָּ אָוֶן הַמְּעַט מִמֶּנּוּ עָוֹן הַנִּמְנָע מִן הַתּוֹכָחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט) הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. וְיוֹסִיף לַחֲטֹא עַל אָמְרוֹ לֹא חָטָאתִי כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נו) חִזְקוּ יְדֵי מְרֵעִים. וְהִנֵּה זֶה בְּיַד הֶחָנֵף הָאֱוִיל עָוֹן פְּלִילִי כִּי לֹא יְקַנֵּא לָאֱמֶת, אֲבָל יַעֲזֹר אַחַר הַשֶּׁקֶר וְיֹאמַר לָרַע טוֹב וְיָשֵׂם חֹשֶׁךְ לְאוֹר. גַּם נָתַן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי הַחוֹטֵא מִשְּׁנֵי פָּנִים. הָאֶחָד כִּי אֵינֶנּוּ נִחָם עַל רָעָתוֹ וְהַשֵּׁנִי כִּי יִשְׁגֶּה בְּאִוַּלְתּוֹ בְּיוֹם מָחָר, כִּי הִלֵּל רָשָׁע הַחוֹנֵף אוֹתוֹ עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ מִלְּבַד כִּי יִשָּׂא עֹנֶשׁ עַל הַנֵּזֶק אֲשֶׁר הִזִּיק לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ הַחוֹטֵא עַל צַדְקוֹ מִי אֲשֶׁר חָטָא לוֹ מִלְּבַד כִּי יֵעָנֵשׁ עַל דְּבַר שֶׁקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ה) תְּאַבֵּד דּוֹבְרֵי כָזָב. וְנֶאֱמַר (משלי ו) מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם. כָּל שֶׁכֵּן אִם הָעָוֶל אֲשֶׁר בְּכַף חֲבֵרוֹ גָּלוּי לָרַבִּים כִּי בֶּאֱמֹר אֵלָיו הֶחָנֵף לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם זַךְ אַתָּה בְּלִי פֶּשַׁע חִלֵּל וּבִזָּה דָּת וָדִין וְחַיָּב הָאָדָם לִמְסֹר עַצְמוֹ לְסַכָּנָה וְאַל יַשִּׂיא את. נַפְשׁוֹ עֲוֹן אַשְׁמָה כָּזֹאת. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל עִנְיַן אַגְרִיפָס שֶׁהָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְפָסוּק זֶה (דברים יז) לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. וְאָמְרוּ לוֹ: אָחִינוּ אַתָּה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה, שֶׁחָנְפוּ לוֹ לְאַגְרִיפָס אַף כִּי הוּשַׁב עַל הַמִּשְׁפָּט אֵין לוֹ לְפַחֵד מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם א) לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ וְהַחֵלֶק הַזֶּה שֶׁהִזְכַּרְנוּ הוּא חֵלֶק אָדָם רָשָׁע הַנִּמְנָה עִם שְׁתֵּי כִּתּוֹת הָרָעוֹת מִן הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו הַשֶּׁקֶר וְהַחֲנוּפָה וְיֵשׁ בְּחֶלְקוֹ כַּת חֲנֵפִים אֲשֶׁר בָּם הֶחָנֵף נִסְפָּה וְאָבַד בְּעַד הַחֲנוּפָה לְבַד:

וילך יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַֽיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וּכְתַב מֹשֶׁה יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא בְּיוֹמָא הַהוּא וְאַלֵפִנַהּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (כג) וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶֽאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָֽנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּֽךְ: וּפַקִיד יָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וַאֲמַר תְּקֵף וְאַלִים אֲרֵי אַתְּ תָּעֵל יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית לְהוֹן וּמֵימְרִי יְהֵי בְסַעְדָךְ:

רש''י ויצו את יהושע בן נון. מוסב למעלה כלפי שכינה, כמו שמפורש (פסוק כא) אל הארץ אשר נשבעתי (להם) :

(כד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָֽה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּֽם: וַהֲוָה כַּד שֵׁצֵי מֹשֶׁה לְמִכְתַּב יָת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא עַל סִפְרָא עַד דִשְׁלִימוּ: (כה) שביעי וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַֽלְוִיִּם נֹֽשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה לֵאמֹֽר: וּפַקִיד מֹשֶׁה יָת לֵוָאֵי נָטְלֵי אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ לְמֵימָר: (כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם וְהָֽיָה שָׁם בְּךָ לְעֵֽד: סִיבוּ יָת סִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין וּתְשַׁוּוּן יָתֵהּ מִסְטַר אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וִיהֵי תַמָן בָּךְ לְסָהִיד:

רש''י לקח. כמו (שמות כ) זכור, (דב' ה) שמור, (שמו''ב ג) הלוך: מצד ארון ברית ה'. נחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא (יד, ב) . יש מהם אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מנח. ויש אומרים מצד הלוחות היה מנח, בתוך הארון:

נביאים - ישעיה - פרק נו

(ד) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ לְסָרִיסַיָּא דְּיִטְרוּן יַת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִילִי וּמִתְרָעָן בִּדְצָבֵנָא וּמִתְקְפִין בִּקְיָמִי :

רש''י ומחזיקים . אוחזים :

(ה) וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת: (ס) וְאֶתֵּן לְהוֹן בְּבֵית מַקְדְּשִׁי וּבַאֲרַע בֵּית שְׁכִנְתִּי אֲתַר וְשׁוּם דְּטָב מִבְּנִין וּמִבְּנָן שׁוּם עֲלַם אֶתֵּן לְהוֹן דְּלָא יִפְסוֹק : (ו) וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וּבְנֵי עַמְמַיָּא דְמִתּוֹסְפִין עַל עַמֵּהּ דַייָ לְשַׁמָּשׁוּתֵהּ וּלְמִרְחַת יַת שְׁמָא דַיְיָ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעָבְדִין כָּל דְּיִטַּר שַׁבְּתָא לְאַחֲלוּתֵהּ וּמַתְקְפִין בִּקְיָמִי : (ז) וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים: וְאַיְתִינוּן לְטוּרָא דְּקוּדְשִׁי וְאַחֲדִינוּן בְּבֵית צְלוֹתִי עַלְוַתְהוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיהוֹן יִתַּסְקוּן לְרַעֲוָא עַל מַדְבְּחִי אֲרֵי בֵּית מַקְדְּשִׁי בֵּית צְלוֹ יִתְקְרֵי לְכָל עַמְמַיָּא :

רש''י לכל העמים . ולא לישראל לבדם כי אף לגרים :

(ח) נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו: אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים דַּעֲתִיד לְכַנָשָׁא מְבַדְרֵי יִשְּׂרָאֵל עוֹד אֲקָרֵיב גַּלְוַתְהוֹן לְכַנָשָׁא יַתְהוֹן :

רש''י עוד אקבץ עליו . מן האומות שיתגיירו ונלוו עליהם : לנקבציו . נוספים על קבוצי ישראל :

כתובים - תהילים - פרק קט

(כד) בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן: רְכוּבַי אִתְּקַלוּ מִצוֹמָא וּבִסְרִי פַּתְרָן מִלְהֱוֵי פַּטִים : (כה) וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם יִרְאוּנִי יְנִיעוּן רֹאשָׁם: וַאֲנָא הֲוֵיתִי קְלָנָא לְהוֹן יֶחְמוּן יָתִי יְטַלְטְלוּן רֵישֵׁיהוֹן : (כו) עָזְרֵנִי יְהוָה אֱלֹהָי הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ: סְעוֹד לִי יְיָ אֱלֹהַי פְּרוֹק יָתִי הֵיךְ חַסְדָךְ : (כז) וְיֵדְעוּ כִּי יָדְךָ זֹּאת אַתָּה יְהוָה עֲשִׂיתָהּ: וְיֵדְעוּן אֲרוּם מְחָתָךְ דָא אַנְתְּ יְיָ עֲבַדְתָּהּ : (כח) יְקַלְלוּ הֵמָּה וְאַתָּה תְבָרֵךְ קָמוּ וַיֵּבֹשׁוּ וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח: יְלַטְטוּן הִנוּן וְאַתְּ תְּבָרֵךְ יְקוּמוּן וְיִבַהֲתוּן וְעַבְדָךְ יֶחְדֵי :

משנה ערכין פרק ד

א. הֶשֵׂג יָד, בַנּוֹדֵר. וְהַשָּׁנִים, בַּנִּדָּר. וְהָעֲרָכִים, בַּנֶּעֱרָךְ, וְהָעֵרֶךְ, בִּזְמַן הָעֵרֶךְ. הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר כֵּיצַד, עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי. וְעָשִׁיר שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר:

ברטנורה   (א) השג יד בנודר. תורת דין השגת יד, שעני נדון בערכין כפי השג ידו, בתר נודר אזלינן, ולא בתר נידר, כדמפרש לקמן: והשנים בנידר. ילד שהעריך (ערך) זקן, נותן ערך זקן, דלא אזלינן בתר שנים דנודר. ותנא דקרי למעריך נודר, לישנא דקרא נקט, דכתיב (ויקרא כז) על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן. ואיידי דאמר השג יד בנודר, אמר נמי השנים בנידר: והערכים בנערך. קצב הערך דזכר ונקבה, בתר נערך אזיל, ולא בתר מעריך, כדמפרש לקמן דאיש שאמר ערך אשה פלונית עלי נותן ערך אשה: והערך בזמן הערך. כדמפרש לקמן שאם העריך עצמו כשהיה פחות מבן עשרים דהוי ערך קטן, וקודם נתינתו היה בן עשרים, אינו נותן אלא כשעה שהעריך:

ב. אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן. הֲרֵי שֶׁאָמַר, קָרְבָּנוֹ שֶׁל מְצוֹרָע זֶה עָלַי, אִם הָיָה מְצוֹרָע עָנִי, מֵבִיא קָרְבַּן עָנִי. עָשִׁיר, מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי אַף בָּעֲרָכִין כֵּן, וְכִי מִפְּנֵי מָה עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, שֶׁאֵין הֶעָשִׁיר חַיָּב כְּלוּם. אֲבָל הֶעָשִׁיר שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלַי וְשָׁמַע הֶעָנִי וְאָמַר מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלַי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. הָיָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר וְחָזַר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר:

ברטנורה   (ב) אומר אני אף בערכין כן. אילו מתרמי אף בערכין דומיא דקרבנות, הוי כקרבנות. דהא דאמרת דערכים אינן כקרבנות משום דלא דמו אהדדו דמפני מה עני שהעריך עשיר נותן ערך עני לפי השג יד, לפי שאין העשיר חייב כלום, ולא דמי למצורע. וזה שאמר על העשיר, לא נתכוין אלא לפי מדת שנותיו של עשיר שפחותים או יתרים על שנותיו שלו, הלכך נדון בהשג יד. אבל עשיר שאמר ערכי עלי דהוי חייב ערך שלם, דומיא דמצורע [עשיר] ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי, נותן ערך עשיר: הכי גרסינן: היה עני והעשיר או עשיר והעני משלם ערך עשיר. היה עני והעשיר קודם נתינה משלם ערך עשיר, אשר תשיג יד הנודר אמר רחמנא, והרי ידו משגת. עשיר והעני נמי תשיג יד הנודר כתיב, והרי היתה משגת בעת שנדר: ר' יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר. דכתיב (ויקרא כז) ואם מך הוא מערכך, עד שהיא במכותו מתחלתו ועד סופו. ואין הלכה כר' יהודה:

ג. אֲבָל בַקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן, אֲפִלּוּ אָבִיו מֵת וְהִנִּיחַ לוֹ רִבּוֹא, סְפִינָתוֹ בַיָּם וּבָאוּ בְרִבּוֹאוֹת, אֵין לַהֶקְדֵּשׁ בָּהֶן כְּלוּם:

ברטנורה   (ג) אפילו אביו מת. בשעה שנתחייב זה בקרבן היה אביו גוסס ונטה למות, ומת וירש ממנו רבוא קודם שהביא קרבנו, אינו מביא אלא קרבן עני, כמו שהיה בשעה שנתחייב בקרבן: ספינתו בים. לא שהיתה ספינתו טעונה מסחורות שלו ברבוא, דאם כן עשיר הוא. אלא שהיתה ספינתו מושכרת לאחרים ברבוא שכר, והוא אין בידו אלא אותה ספינה, ומשום שכרה לאו עשיר הוא, דאין שכירות משתלמת אלא בסופה, ונמצא שעכשיו עני הוא. ומשום הספינה עצמה לאו עשיר הוא, דהאי תנא סבר כמאן דאמר לקמן שאם היה המעריך חמר נותן לו הכהן חמורו ואינו נוטלו להקדש, ואם היה אכר מניח לו צמד בקרו דהיא פרנסתו, והכי נמי מניח לו ספינתו:

ד. שָׁנִים בַּנִּדָּר כֵּיצַד, יֶלֶד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַזָּקֵן, נוֹתֵן עֵרֶךְ זָקֵן. וְזָקֵן שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַיֶּלֶד, נוֹתֵן עֵרֶךְ יָלֶד. וַעֲרָכִים בַּנֶּעֱרָךְ כֵּיצַד, אִישׁ שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הָאִשָּׁה, נוֹתֵן עֵרֶךְ אִשָּׁה. וְאִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אֶת הָאִישׁ, נוֹתֶנֶת עֵרֶךְ אִישׁ. וְהָעֵרֶךְ בִּזְמַן הָעֵרֶךְ כֵּיצַד, הֶעֱרִיכוֹ פָּחוּת מִבֶּן חָמֵשׁ וְנַעֲשָׂה יוֹתֵר עַל בֶּן חָמֵשׁ, פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים וְנַעֲשָׂה יוֹתֵר עַל בֶּן עֶשְׂרִים, נוֹתֵן כִּזְמַן הָעֵרֶךְ. יוֹם שְׁלשִׁים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ. שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר, הֲרֵי אָנוּ לְמֵדִים בְּכֻלָּם מִשְּׁנַת שִׁשִּׁים. מַה שְּׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, אַף שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה. הֵן, אִם עָשָׂה שְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהַחְמִיר, נַעֲשֶׂה שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהָקֵל, תַּלְמוּד לוֹמַר, שָׁנָה שָׁנָה לִגְזֵרָה שָׁוָה, מַה שָּׁנָה הָאֲמוּרָה בִשְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, אַף שָׁנָה הָאֲמוּרָה בִשְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּהְיוּ יְתֵרוֹת עַל הַשָּׁנִים חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד:

ברטנורה   (ד) ילד. מבן עשרים ועד בן ששים, דהוי ערכו חמשים שקלים: נותן כזמן הערך. דכתיב (שם) כערכך יקום אינו נותן אלא כזמן הערך: יום שלשים כלמטה. אם אמר ערך פלוני עלי, ואותו קטן היה באותו יום בן שלשים, הוי כלמטה ולא אמר כלום. דאין ערך לפחות מבן חודש. דהכי כתיב (שם) ואם מבן חודש: מבן ששים שנה ומעלה. משמע ששלמה שנת ששים ואז הוא נדון כששים, אבל בשנת ששים נדון כילד: הן אם עשינו. בתמיהה. כלומר, וכי כן הוא, אם עשינו [שנת] ששים כלמטה להחמיר דערך גדול יש לפחות מבן ששים חמשים סלע, וליותר מבן ששים אינו אלא חמשה עשר: כלמטה ממנה להקל. דערך יותר על בן עשרים, גדול הוא מפחות מבן עשרים. וכן בבן חמש. כדכתיבי בקראי: ר' אלעזר אומר. לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שתשלם כל השנה וחודש ויום אחד משנה האחרת. דיליף גזירה שוה למעלה למעלה מבכור, נאמר כאן מבן ששים שנה ומעלה, ונאמר בבכור אדם (במדבר יח) ופדויו מבן חודש ומעלה מה להלן חודש ויום אחד, שאין בכור נפדה פחות מבן חודש ויום אחד, אף כאן עד שיוסיף על ששים חודש ויום אחד ושנת חמש ושנת עשרים ילפינן בגזירה שוה שנה שנה משנת ששים כדיליף תנא קמא לעיל. ואין הלכה כר' אליעזר:

גמרא ערכין דף יח ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן: שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּקָדָשִׁים שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה שְׁתֵּי שָׁנִים בִּשְׂדֵי אֲחוּזָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁבְּעֶבֶד עִבְרִי וְכֵן שֶׁבְּבֵן וְשֶׁבְּבַת כֻּלָּן מֵעֵת לְעֵת. שָׁנָה הָאֲמוּרָה בַּקֳּדָשִׁים מְנָלָן אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר קְרָא (ויקרא יב) כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ שְׁנָתוֹ שֶׁלּוֹ וְלֹא שֶׁל מִנְיַן עוֹלָם. שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה דִּכְתִיב (שם כה) עַד תּוֹם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ. מִמְכָּרוֹ שֶׁלּוֹ וְלֹא שָׁנָה לְמִנְיַן עוֹלָם. שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחוּזָה דִּכְתִיב: בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְּבוּאוֹת יִמְכָּר לָךְ. פְּעָמִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל שָׁלשׁ תְּבוּאוֹת בִּשְׁתֵּי שָׁנִים. שֵׁשׁ שֶׁבְּעֶבֶד עִבְרִי דִּכְתִיב (שמות כא) שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִיעִית זִמְנִין דִּבַשְּׁבִיעִית נָמֵי יַעֲבֹד. וְשֶׁבְּבֵן וּשְבְבַּת כֻּלָּן מֵעֵת לְעֵת לְמַאי הִלְכְתָא אָמַר רַב גִּידֵל אָמַר רַב: לְעֵרְכִין רַב יוֹסֵף אָמַר: לְפִרְקִין וְיוֹצֵא דּוֹפֶן. אָמַר לֵהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף מִי פְלִיגִיתוּ אָמַר לֵהּ לֹא אֲנָא אָמְרִי חָדָא וְהוּא אָמַר חֲדָא הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ פְּלִיגִי מָאן דְּאָמַר לְעֵרְכִין לֹא אָמַר לְיוֹצֵא דּוֹפֶן. וְהָאָמַר רַב: הִלְכְתָא בְּכֹלָּהּ פִּירְקָא מֵעֵת לְעֵת וְאֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר לְעֵרְכִין מַאי טַעֲמָא לֹא אָמַר לְיוֹצֵא דּוֹפֶן דּוּמְיָא דְהַנָּךְ מַה הַנָּךְ דִּכְתִיבָא אַף הַנָּךְ דִּכְתִיבָא. וְאִידָךְ אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיבָא הַאי שֶׁבְּבֵן וְשֶׁבְּבַת, שֶׁבְּזָכָר וְשֶׁבִּנְקֵבָה מִיבָּעִי לֵהּ וּמַאי שְׁנָא נְקֵבָה דְּכִי מִיזְקְנָא קַיְמָא אַתִּילְתָּא וּמַאי שְׁנָא זָכָר דְּלָא קָאִי אַתִּילְתָּא. אָמַר חִזְקִיָּה: אַמְרֵי אִינְשֵׁי סָבָא בְּבֵיתָא פָּאחָא בְּבֵיתָא סַבְתָּא בְּבֵיתָא סִימָא בְּבֵיתָא:

רש''י שנה האמורה בקדשים. כגון כבשים בני שנה: ב' שנים שבשדה אחוזה. שהוא שהמוכר שדה אחוזה אינו רשאי לגאול עד שתהא שתי שנים ביד הלוקח דכתיב במספר שני תבואות ימכור לך מיעוט שנים שנים: ושבבן ושבבת. שנים האמורים בבן ובבת ולקמן מפרש להו: מעל''ע. אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה ולא אזלינן בתר מנין עולם דכי מטי תשרי ניחשב ליה שתא: שני תבואות. כיון דכתב שני שנים תבואות במשמע תבואות למה לי אלא ללמד שכל תבואה שימצא באותן ב' שנים יאכל ואפי' שלש כגון אם מכרו לו בניסן מליאה קמה ולא יגאלנה עד ב' שנים בניסן באותו יום ואם קדם וקצר הרי שאכל ג' תבואות וכשיפדנה מוכר יחשוב שנים מיום שמכרה עד היובל אם היו עשר שנים והוא מכרה בעשר מנים נמצא שמכרה לכל שנה מנה שהרי ביובל היתה עתידה לחזור הילכך כשהוא פודה עכשיו נותן שמונה מנין לח' שנים הנותרים וזה אכל שלשה תבואות שוות כמה מנים בב' שנים ואילו הוה אזלינן בתר מנין עולם מתשרי הבא בשנה האחרת הוה פריק ליה ולא הוה אכיל אלא שתי תבואות: לערכין. דלא אזלינן בשנת ה' וך' וס' בתר מנין עולם: לפירקין ויוצא דופן. במ' נדה בן י''ב שנה נדריו נבדקין בן י''ג נדריו קיימין בת י''א נדריה נבדקין בת י''ב נדריה קיימין וכן הרבה שנות בן ובת שנינו שם וקאמר הכא דכלהו מעל''ע שנולדו: האמר רב. התם במ' נדה: הלכתא בכולה פירקין. דיוצא דופן מעל''ע: מ''ט לא אמר ליוצא דופן. הואיל וס''ל נמי התם מעל''ע: אמר לך. אפ''ה הכא לא קתני להו דדומיא דהנך שנה דקדשי' ודעב' עברי קתני דכתיבי באוריית' והנהו שנים דיוצא דופן כלהו דרבנן: שבזכר ושבנקבה מבע''ל. כלישנא דקרא דכתיב בערכין אם זכר אם נקבה ולא כתי' בן ובת אבל יוצא דופן כוליה בן ובת תנינן: ומ''ש. בערכין דנקבה כי מזקנא יותר על ס' קיימא אתילתא דערך ילדה ל' שקל וערך זקנה עשרת שקלים: ומ''ש זכר. דכי עבר על ס' לא קאי אתילתא דבציר ערך זקן טפי מתילתא בערך ילד דילד ן' שקלים וזקן ט''ו שקלים: פאחא. שבר שאינו אלא למש' ל''א פתחא גרסינן לשון ערום ועריה דמתרגמינן לערו' פתיח בתרגום של נביאים: סימא. מטמון שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה:

זוהר אמור דף קב ע''א

בְּהַאי יוֹמָא מִתְעַטַּר כַּהֲנָא בְּעִטְּרִין עִלָּאִין וְהוּא קָאִים בֵּין עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וּמְכַפֵּר עֲלֵיהּ וְעַל בֵּיתֵיהּ וְעַל כַּהֲנֵי וְעַל מַקְדְּשָׁא וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ. תָּאנָא בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל בְּדָמָא דְּפָר מְכַוֵּן בְּרֵישָׁא דִּמְהֵימָנוּתָא וְאַדֵּי בְּאֶצְבָּעֵיהּ כְּמָה דִּכְתִיב (ויקרא ט''ז) וְהִזָּה אוֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת וְהֵיךְ עָבִיד בָּסִים בְּקַפְטָא (ס''א בְּקַטְפָא) דְּאֶצְבָּעָא וְאַדֵּי כְּמַצְלִיף בְּטִיצְפִּין דְּאֶצְבָּעָא לְסִטְרֵי קַפְתּוֹרָא (ס''א קַטְפוֹרָא) אַדֵּי וְאִתְכַּוָּן וְשָׁארֵי לְמַמְנֵי אַחַת. אַחַת וְאַחַת. אַחַת בִּלְחוֹדָאָה. אַחַת דְּכָלִיל כֹּלָּא. אַחַת שְׁבָחָא דְּכֹלָּא. אַחַת דְּכֹלָּא אַהֲדְרָן לְקִבְלָהּ. אַחַת רֵישָׁא דְּכֹלָּא. לְבָתַר אַחַת וְאַחַת דְּאִנּוּן שַׁרְיָן כַּחֲדָא בִּרְעוּתָא בְּאַחְוָתָא וְלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין בָּתַר דְּמָטָא לְהַאי וְאַחַת דְּהִיא אֵימָא דְּכֹלָּא. מִכָּאן שָׁרָא לְמִימְנֵי בְּזִוּוּגָא וּמַנֵּי וְאָמַר אַחַת וּשְׁתַּיִם. אַחַת וְשָׁלש. אַחַת וְאַרְבַּע. אַחַת וְחָמֵשׁ. אַחַת וָשֵׁשׁ. אַחַת וָשֶׁבַע. בְּגִין לְאַמְּשָׁכָא וּלְנַגְּדָא לְהַאי אַחַת דְּהִיא אֵימָא (יַמָא) עִלָּאָה בְּדַרְגִין יְדִיעָן לְכִתְרָא (ס''א לְנַהֲרָא) לְאִימָא תַּתָּאָה וּלְאַמְּשָׁכָא נַהֲרִין עֲמִיקִין מֵאַתְרַיְהוּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא יוֹמָא דָּא תְּרֵי נְהוֹרִין נַהֲרִין כַּחֲדָא אִימָא עִלָּאָה נַהֲרָא לְאִימָא תַּתָּאָה וְעַל דָּא כְּתִיב יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּמָה דְּאִתְמַר:

תרגום הזוהר בַּיּוֹם הַזֶּה מִתְעַטֵּר הַכֹּהֵן בַּעֲטָרוֹת עֶלְיוֹנוֹת, וְהוּא עוֹמֵד בֵּין הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וּמְכַפֵּר עָלָיו, וְעַל בֵּיתוֹ, וְעַל הַכֹּהֲנִים, וְעַל הַמִּקְדָּשׁ, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס הַכֹּהֵן עִם דַּם הַפָּר, הָיָה מְכַוֵּן בְּרֹאשׁ הָאֱמוּנָה, וּמַזֶּה בְּאֶצְבָּעוֹ, כְּדִכְתִיב וְהִזָּה אוֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. וְאֵיךְ עָשָׂה. טָבַל בַּדָּם בְּרֹאשׁ הָאֶצְבַּע, וּמַזֶּה כְּמַצְלִיף בַּטִּפּוֹת שֶׁבְּאֶצְבַּע לְצַד הַכַּפֹּרֶת, הִזָּה וְהִתְכַּוֵּן וְהִתְחִיל לִמְנוֹת, אַחַת, אַחַת וְאַחַת. אַחַת, בִּלְבַדָּהּ, דְּהַיְנוּ אַחַת הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל, אַחַת, שֶׁהִיא שֶׁבָח הַכֹּל, אַחַת שֶׁהַכֹּל פּוֹנִים כְּנֶגְדָהּ, אַחַת, שֶׁהִיא רֹאשׁ הַכֹּל, וְאַחַר כָּךְ אַחַת וְאַחַת, שֶׁהֵם שׁוֹרִים בְּיַחַד בְּרָצוֹן, בְּאַחְוָה, וְאֵינָם נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה לְעוֹלָם. אַחַר שֶׁהִגִּיעַ אֶל וְאַחַת הַזּוֹ, שֶׁהִיא אִמָּא שֶׁל הַכֹּל, הוּא מַתְחִיל לִמְנוֹת מִכָּאן, בְּחִבּוּר, וְסוֹפֵר וְאוֹמֵר, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלֹשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וָשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ וּלְהוֹבִיל אֶת אַחַת הַזּוֹ, שֶׁהִיא אִמָּא עֶלְיוֹנָה, בַּמַּדְרֵגוֹת הַיְדוּעוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אֶל הַכֶּתֶר שֶׁל אִמָּא הַתַּחְתּוֹנָה, וּלְהַמְשִׁיךְ נְהָרוֹת עֲמוּקִים מִמְּקוֹמָם, לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל כֵּן בַּיּוֹם הַזֶּה מְאִירִים שְׁנֵי אוֹרוֹת יַחַד, שֶׁהֵם אִמָּא עִלָּאָה הַמְּאִירָה לְאִמָּא תַּתָּאָה, וְעַל כֵּן כָּתוּב יוֹם הַכִּפּוּרִים, לָשׁוֹן רַבִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. בְּכָל הַכֵּלִים נוֹטְלִין לְיָדַיִם וַאֲפִלּוּ כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֵמִים. כְּלִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק רְבִיעִית אוֹ אֵין בּוֹ רְבִיעִית אֵין נוֹתְנִין מִמֶּנּוּ לְיָדַיִם: ב. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִתֵּן לְיָדַיִם אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. אִם אֵין שָׁם אַחֵר מַנִּיחַ הַכְּלִי בֵּין בִּרְכָּיו וְצָק עַל יָדָיו אוֹ יַטֶּה הֶחָבִית עַל יָדָיו וְיִטֹּל אוֹ נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת וְצָק בְּזוֹ עַל זוֹ וְחוֹזֵר וְצָק בָּרִאשׁוֹנָה עַל הַשְּׁנִיָּה. וְהַקּוֹף נוֹטֵל לְיָדַיִם: ג. הַשֹּׁקֶת שֶׁדּוֹלֶה אָדָם בְּיָדוֹ אוֹ בַּגַּלְגַּל וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ וְהַמַּיִם נִמְשָׁכִין מִמֶּנָּה בְּאַמָּה וְהוֹלְכִין וּמַשְׁקִין הַיְרָקוֹת אוֹ הַבְּהֵמָה וְהִנִּיחַ יָדָיו בַשֹּׁקֶת וְעָבְרוּ הַמַּיִם וְשָׁטְפוּ עַל יָדָיו לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן נוֹתֵן עַל יָדָיו. וְאִם הָיוּ יָדָיו קְרוֹבוֹת לִשְׁפִיכַת הַדְּלִי עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמַּיִם שֶׁשָּׁטְפוּ עַל יָדָיו מִכֹּחַ נְתִינַת הָאָדָם עָלְתָה לוֹ נְטִילָה:

מוסר

שערי תשובה דף ל עד

הֶחָנֵף אֲשֶׁר יְהַלֵּל רִשְׁעַת בְּנֵי אָדָם אִם בְּפָנָיו אִם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יַצְדִּיקֶנּוּ עַל חֲמָסוֹ וְלֹא יְכַזֵּב עַל מִשְׁפָּטוֹ, אֲבָל יֹאמַר עָלָיו כִּי אִישׁ טוֹב הוּא. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כח) עוֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְּלוּ רָשָׁע כִּי לוּלֵא אֲשֶׁר עָזַב אֶת הַתּוֹרָה לֹא הִלֵּל הָעוֹבֵר עַל דְּבָרֶיהָ וּמֵפֵר מִצְוֹתֶיהָ וְגַם כִּי לֹא יְשַׁבַּח אֶת הָרָשָׁע זוּלָתִי בַּמֶּה שֶׁנִּמְצָא בּוֹ מִן הַטּוֹב וְיָלִיץ עָלָיו בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ גַּם זוּ רָעָה חוֹלָה כִּי בְּהַזְכִּירוֹ אֶת הַטּוֹב וְאֶת הָרָע לֹא יַזְכִּיר וְעַל כָּל פְּשָׁעָיו יְכַסֶּה צַדִּיק יֵחָשֵׁב אֵצֶל הַשּׁוֹמְעִים וְיִתְּנוּ לוֹ יְקָר וְיָרִים יָדוֹ וְגָבַר. וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ לְהוֹדִיעֲךָ הַמִּכְשׁוֹלוֹת וְהַשְּׁחִיתוּת הַנִּמְצָאוֹת בִּכְבוֹד הָרְשָׁעִים עַל כֵּן לֹא נָכוֹן לְהַזְכִּיר צִדְקָתָם בִּלְתִּי אִם יַזְכִּיר רִשְׁעָם וְכִסְלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם י) וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. וְנֶאֱמַר (ישעיה נג) אֲנִי אַגִּיד צִדְקָתְךָ וְאֶת מַעֲשֶׂיךָ וְלֹא יוֹעִילוּךָ. פֵּרוּשׁ לֹא יוֹעִילוּךָ מַעֲשֶׂיךָ הַטּוֹבִים לְהַצִילְךָ מֵרָעָתְךָ בְּקוּמִי לַמִּשְׁפָּט בְּערְכֵי לְעֻמָּתָם רַב פְּשָׁעֶיךָ וּמַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעֶיךָ כִּי דִבְרֵי עֲוֹנוֹתֶיךָ גָּבְרוּ מֵהֶם. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי מִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּים מִזְּכֻיּוֹתָיו נִכְתָּב וְנֶחְתָּם לְמִיתָה וְהָרְשָׁעִים נִכָּרִים הֵם בְּשִׂיחָתָם וְהַנְהָגָתָם כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ לָךְ בְּשַׁעֲרֵי יִרְאַת חֵטְא. וְהִנֵּה הַצַדִּיקִים יְתַעֲבוּ הָרָשָׁע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כט) תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל. וַאֲשֶׁר בְּסוֹד הַצַדִּיקִים לֹא יִהְיֶה אִם תָּעֵב לֹא יְתַעֲבֶנּוּ גַּם קֹב לֹא יִקָּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא יְבָרְכֶנּוּ וְיִתָּכֵן כִּי יִקַּר מִקְרֶה הַמְשַׁבֵּחַ אֶת הָרָשָׁע מִדֶּרֶךְ פְּתָיוּת כִּי הַפְּתִי אוֹמֵר לְשַׁבֵּחַ טוֹב הוּא אִם הָיוֹ יִהְיֶה עַל דְּבַר אֱמֶת וְאִם תִּהְיֶה תְּמוּרָתוֹ וּמִבְּלִי הַדַּעַת שַׁבֵּחַ הוּא אֶת הַמֵּתִים, כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל הָרְשָׁעִים רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ בַּחַיִּים וּמֵתִים קְרוּיִים, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט) וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְהַשְּׁגָגָה הַזֹּאת עוֹלָה זָדוֹן כִּי לֹא יֶאֱהַב הָעֶבֶד אֶל הָאָדוֹן אִם יֶאֱהַב מְשַׂנְּאָיו וִיקָרֵב רְחוֹקָיו יַקְפִּיד. וְנֶאֱמַר (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ פֵּרוּשׁוֹ:

וילך ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) כִּי אָֽנֹכִי יָדַעְתִּי אֶֽת מֶרְיְךָ וְאֶֽת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְהֹוָה וְאַף כִּי אַֽחֲרֵי מוֹתִֽי: אֲרֵי אֲנָא יְדַעְנָא יָת סַרְבָנוּתָךְ וְיָת קְדָלָךְ דְקַשְׁיָא הָא בְעַד אֲנָא קַיָם עִמְכוֹן יוֹמָא דֵין מְסָרְבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ וְאַף אֲרֵי בָּתַר דְאֵמוּת: (כח) מפטיר הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹֽׁטְרֵיכֶם וַֽאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָֽרֶץ: כְּנִישׁוּ לְוָתִי יָת כָּל סָבֵי שִׁבְטֵיכוֹן וְסָ רְכֵיכוֹן וֶאֱמַ לֵל קֳדָמֵיהוֹן יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאַסְהֵד בְּהוֹן יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא:

רש''י הקהילו אלי. ולא תקעו אותו היום בחצוצרות להקהיל את הקהל, לפי שנאמר (במדבר י, ב) עשה לך, ולא השליט יהושע עליהם בחייו של משה. ואף בחייו נגנזו קודם יום מותו, לקים מה שנאמר (קהלת ח, ח) ואין שלטון ביום המות: ואעידה בם את השמים ואת הארץ. ואם תאמר הרי כבר העיד למעלה (לעיל ל, יט) העידתי בכם היום וגו' , התם לישראל אמר, אבל לשמים ולארץ לא אמר, ועכשיו בא לומר האזינו השמים וגו' :

(כט) כִּי יָדַעְתִּי אַֽחֲרֵי מוֹתִי כִּֽי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָֽרָעָה בְּאַֽחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַֽעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַֽעֲשֵׂה יְדֵיכֶֽם: אֲרֵי יְדַעְנָא בָּתַר דְאֵמוּת אֲרֵי חֲבָּלָא תְחַבְּלוּן וְתִסְטוּן מִן אָרְחָא דִי פַקֵדִית יָתְכוֹן וּתְעָרַע יָתְכוֹן בִּשְׁתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָא אֲרֵי תַעְבְּדוּן יָת דְבִישׁ קֳדָם יְיָ לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹהִי בְּעוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן:

רש''י אחרי מותי כי השחת תשחתון. והרי כל ימי יהושע לא השחיתו, שנאמר (יהושע כד, לא) ויעבדו בני ישראל את ה' כל ימי יהושע, מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, שכל זמן שיהושע חי נראה למשה כאלו הוא חי:

(ל) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּֽם: (פפפ) וּמַלִיל מֹשֶׁה קֳדָם כָּל קְהָלָא דְיִשְׂרָאֵל יָת פִּתְגָמֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא עַד דִשְׁלִימוּ: פפפ:

הפטרת וילך - הושע יד, מיכה ז, יואל ב

(כשפרשיות נצבים וילך מחוברות מפטירין כאן "שוש אשיש" שהיא הפטרת ניצבים דלעיל)

(ב) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: (ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: (ד) אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם: (ה) אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ: (ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן: (ז) יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: (ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן: (ט) אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא: (י) מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם:

(יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: (יט) יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם: (כ) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם:

(יא) וַיהוָה נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי גָדוֹל יוֹם יְהוָה וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ: (יב) וְגַם עַתָּה נְאֻם יְהוָה שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבְבְכִי וּבְמִסְפֵּד: (יג) וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: (יד) מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: (טו) תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה: (טז) אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ: (יז) בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְהוָה וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְהוָה עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם: (יח) וַיְקַנֵּא יְהוָה לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ: (יט) וַיַּעַן יְהוָה וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם: (כ) וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת: (כא) אַל תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת: (כב) אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם: (כג) וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן: (כד) וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר: (כה) וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם: (כו) וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: (כז) וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם:

וילך יום שישי

משנה נגעים פרק ח

א. הַפּוֹרֵחַ מִן הַטָּמֵא, טָהוֹר. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, טָמֵא, עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס. מִן הַטָּהוֹר, טָמֵא. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, טָמֵא, עַד שֶׁתַּחֲזוֹר בַּהַרְתּוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה:

ברטנורה   (א) הפורח מן הטמא טהור. טמא שנחלט באחד מן הנגעים ואחר כך פרחה בכולו, טהור: חזרו בו ראשי אברים. אם לאחר הפריחה חזרו ונתגלו אפילו ראשי אברים בלבד: טמא. דכתיב (שם) וביום הראות בו בשר חי יטמא והוא שייראו כעדשה: עד שתתמעט בהרתו מכגריס. שילך כל הנגע ולא ישתייר בו כגריס: מטהור טמא. טהור שפרחה צרעת בכולו. כגון שהחליטו בשער לבן או במחיה ונשר שער לבן או נתכסית המחיה ופטרו, אי נמי הסגירו בבהרת כגריס ועמד בעיניו שני שבועות ופטרו, בכל הני אם אחר פטורו פרחה בכולו, טמא: עד שתחזור לכמות שהיתה. דאם נשתייר מן הפריחה כל שהוא סמוך לאום, טמא משום פשיון. והא דתנן בסמוך שמא הלכה מחיה ואחר כך פרחה בכולו, טהור, ותנן נמי בהרת ובה שער לבן פרחה בכולו אע''פ שהשער לבן במקומו, טהור, ומשמע וכל שכן אם אינו במקומו שהוא טהור, התם מיירי שלא פטרו הכהן עדיין כשפרחה בכולו, והכא מיירי כשפטרו ואחר כך פרחה בכולו:

ב. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה, אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. נוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה, טָמֵא. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

ברטנורה   (ב) ואחר כך הלכה לה המחיה. שפשה הנגע עליה. אבל בשעת הפריחה לא הלכה לה מחיה עד אחר כך. [אבל לא נתכסית המחיה], אין הפריחה מטהרתו:

ג. בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁשֵּׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ, טָהוֹר. בַּהֶרֶת וּבָהּ פִּשְׂיוֹן, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. וְכֻלָּן שֶׁחָזְרוּ בָהֶן רָאשֵׁי אֵבָרִים, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. פָּרְחָה בְּמִקְצָתוֹ, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר:

ברטנורה   (ג) בהרת. כגריס: ובה שער לבן. הא קמשמע לן דפריחה מטהרת אחר כל סימני טומאה: פרחה במקצתו טמא. אצטריך לאשמעינן אפילו פרחה ברובו, דלא אמרינן רובו ככולו. אי נמי אשמעינן דבסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני טמא בפריחת מקצתו אפילו בכל שהוא משום פשיון:

ד. כָּל פְּרִיחַת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבִּפְרִיחָתָן טִהֲרוּ טָמֵא, כְּשֶׁיַּחְזְרוּ טְמֵאִים. כָּל חֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבַּחֲזִירָתָם טִמְּאוּ טָהוֹר, נִתְכַּסוּ, טָהוֹר. נִתְגַּלּוּ, טָמֵא, אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים:

ברטנורה   (ד) שבפריחתן טיהרו טמא. שעל ידי פריחתן טיהרו את הטמא. כשחזרו ונתגלו אחרי כן, חוזר לטומאתו: שבחזירתם טמאו טהור. שעל ידי חזרתן שחזרו ונתגלו טמאו את הטהור, אם חזרו ונתכסו שפשה עליהם הנגע, טהור. ואם חזרו ונתגלו אחר כך, טמא. ואצטריך לאשמעינן דאפילו זימני טובא, כדקתני ואפילו מאה פעמים:

ה. כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת, מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת, אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. כֵּיצַד, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בָרֹאשׁ, וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין בַּמִּכְוָה וּבַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בְכַחֲצִי עֲדָשָׁה הַסָמוּךְ לָרֹאשׁ, וְלַזָּקָן, לַשְּׁחִין, לַמִּכְוָה, וְלַקֶּדַח, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּחְיָה בַּהֶרֶת, טָמֵא, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ:

ברטנורה   (ה) כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת. כגון עור בשר: מעכב את הפריחה. אם נשתייר ממנו כל שהוא שלא פרחה בו, מעכב את טהרתו: וכל שאינו ראוי ליטמא בנגע הבהרת. כגון ראש וזקן וכל הני דחשיב בהדייהו: אין מעכבין את הפריחה. דאע''פ שלא פרח הנגע עליהם, כיון דפרח בשאר הגוף, טהור. וראשי אברים לא קא חשיב, דהנהו מעכבין את הפריחה, דראויין ליטמא בנגע הבהרת נינהו, שהרי הנגע פושה בהן: ונעשו צרבת טהורים. אע''ג דעכשיו שנקרחו הראש והזקן ראויים ליטמא בנגע הבהרת, וכן שחין ומכוה וקדח המורדים שנעשו צרבת הרי הן כעור בשר, כיון דבשעת הפריחה לא היו ראויין, לא מעכבים וטהור: אע''פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא. דפריחה קמייתא לאו פריחה היא, כיון דאשתייר מעור הבשר חצי עדשה סמוך לראש, ופריחה דהשתא שנתכסית המחיה של חצי עדשה נמי לא חשיבא פריחה, כיון דכבר נקרחו ונעשו צרבת והרי הן כעור בשר, ולא מהני עד דפרח נמי עלייהו:

ו. שְׁתֵּי בֶהָרוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה, פָּרְחָה מִזּוֹ לָזוֹ וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. בִּשְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה בִּשְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה, בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו, בִּשְׁנֵי רִיסֵי עֵינָיו, אַף עַל פִּי שֶׁמְּדֻבָּקִים זֶה לָזֶה וְהֵם נִרְאִים כְּאֶחָד, טָהוֹר. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בַבֹּהַק, טָמֵא. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים כְּמִין בֹּהַק, טָהוֹר. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֹּהַק פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, סִימַן טֻמְאָה בַּתְּחִלָּה, וְאֵין סִימַן טֻמְאָה בַּסוֹף:

ברטנורה   (ו) אחת טמאה. מוחלטת: ואחת טהורה. לאחר הפטור. שעמד בעיניו בסוף שבוע שני: ופרחה מזו לזו. בין מטהורה לטמאה בין מטמאה לטהורה: ואחר כך פרחה בכולו טהור. משום דטהורה נעשית טמאה כשפרח ממנה לטמאה, דהרי פשתה, וכי פרח אחר כך בכולו, הוי פורח מן (הטמאה לטהור): בשפתו העליונה. חצי גריס בהרת. ובשפתו התחתונה חצי גריס. וכשסוגר פיו נראית כגריס במקום אחד וכן בשתי אצבעות, ובשני ריסי עיניו, כשמדבקן נראית כגריס שלם: אבל לא בבוהק. מראה לבנונית למטה מארבעה מראות, ומעכב את הפריחה: חזרו בו ראשי אברים. שנתגלו מן הנגע ונעשה בוהק: טהור. והוא הדין בשאר הגוף. דאע''ג דבוהק מעכב את הפריחה בתחלה, אינו מעכב בסוף ואגב סיפא דבעי למתני ראשי אברים, תנא הכא ראשי אברים. ובסיפא נקט ראשי אברים להודיעך כוחו דר' מאיר דאפילו בראשי אברים שנתגלו פחות מכעדשה ונעשו בוהק מטמא ר' מאיר, וכל שכן בשאר הגוף. והך רישא דחזרו בו ראשי אברים כמין בוהק טהור, כרבנן אתיא, ולא כרבי מאיר. ורבנן דמטהרי, לאו דוקא פחות מכעדשה, דאפילו טובא נמי טהור, דבוהק בסוף אינו מעכב. והלכה כחכמים:

ז. הַבָּא כֻּלּוֹ לָבָן, יַסְגִּיר. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, יַחְלִיט. הִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶם אוֹ אַחַת מֵהֶן, הִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ חֲלָקָן הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין הַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק. נוֹלַד לוֹ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא. לֹא נוֹלַד לוֹ לֹא מִחְיָה וְלֹא שֵׂעָר לָבָן, טָהוֹר. וְכֻלָּן שֶׁחָזְרוּ בָהֶן רָאשֵׁי אֵבָרִים, הֲרֵי אֵלּוּ כְּמוֹת שֶׁהָיוּ. פָּרְחָה בְּמִקְצָתוֹ, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, הֲרֵי הוּא טָהוֹר:

ברטנורה   (ז) הבא כולו לבן. מתחלה בא כולו מכוסה בנגע: יסגיר. כדין בהרת כגריס. שמא יוולד לו שער לבן או מחיה. דאין פריחה מטהרת בתחילה: נולד לו שער לבן. בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני, יחליט. ואם לא באו סימני טומאה, יפטור: השחירו שתיהן. כל הני דחשיב, סימני טהרה נינהו ומפורשים הם לעיל בסוף פרק קמא: נולד לו מחיה או שער לבן. אם לאחר שבאו סימני טהרה הללו נולד לו מחיה או שער לבן, טמא. ואם לאו, טהור: וכולן שחזרו בהם ראשי אברים. הבא כולו לבן בתחלה בין שהוזקק להסגיר בין להחליט בין לפטור, אם חזרו ונתגלו ראשי אברים שלהן, הרי הן כמו שהיו וטהורים, דלא חשיבי מחיה. כיצד, הבא כולו לבן בתחלה והוסגר שני שבועות ולא נולדו בו סימני טומאה, ופטרו, ואחר כך נתגלו בו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור, וטהור. ואם החליטו בשער לבן והשחירו השערות ואחר כך נתגלו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך החלט, וטהור. ואם בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני נתגלו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך הסגר, וטהור. כך נראית פירוש משנה זו מתוך תורת כהנים אבל רמב''ם לא פירשה כן: פרחה במקצתו. במקצת ראשי אברים שנתגלו: טמא. שהרי פשה הנגע: פרחה בכולו. אחר שפרחה במקצתו: טהור. דהוי ליה פורח מן הטמא. אבל אם מתחלה לאחר שנתגלו ראשי אברים בפרחה בכולו בבת אחת, טמא משום פשיון. והא דתנא רישא פרחה במקצתו טמא, הוא הדין פרחה בכולו נמי טמא, ולא נקט פרחה במקצתו אלא משום דבעי למתני בתרה פרחה בכולו טהור, דהיינו לאחר שפרחה במקצתו:

ח. אִם בְּכֻלּוֹ פָּרְחָה כְּאַחַת, מִתּוֹךְ הַטָּהֳרָה, טָמֵא. וּמִתּוֹךְ הַטֻּמְאָה, טָהוֹר. הַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר, פָּטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִפֳּרִים. מִתּוֹךְ הֶחְלֵט, חַיָּב בְּכֻלָּן. זֶה וָזֶה מְטַמְּאִים בְּבִיאָה:

ברטנורה   (ח) מתוך הטהרה טמא. כגון הבא כולו לבן בתחלה, ולאחר הסגר או החלט נטהר, דאם חזרו בו ראשי אברים ונתגלו, טהור, כדפרישנא לעיל. ואם מתוך טהרה זו חזרו ונתכסו בבת אחת, טמא משום פשיון, והיינו דקאמר אם פרחה כולו כאחת מתוך טהרה, טמא, כדפרישנא במתניתין דלעיל דאם פרחה כולו בבת אחת נמי טמא כמו פרחה במקצתו: פטור מן הפריעה ומן הפרימה. כל זמן שהוא מוסגר. ואילו טהור מתוך החלט, חייב בפריעה ופרימה כל זמן שהוא מוחלט. פריעה ופרימה, בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע: מטמאין בביאה. אם באו אל האוהל נטמא כל אשר באוהל:

ט. הַבָּא כֻּלּוֹ לָבָן וּבוֹ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת גְּדוֹלָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת קְטַנָּה:

ברטנורה   (ט) פרחה בכולו ואחר כך נתגלו בו ראשי אברים. הכא מיירי שלא הספיק להחליטו עד שפרחה בכולו ונתגלו ראשי אברים, דר' ישמעאל מדמי ליה לבא כולו לבן בתחילה חוץ מראשי אברים, דטעון הסגר. ור' אלעזר בן עזריה סבר, דכיון דאילו לא פרחה היה מחליטו, דינו כבהרת קטנה ובה מחיה, דאי פרחה בכולו ואחר כך נתגלו ראשי אברים, טמא. ועוד יש לפרש, דאפילו החליטו במחיה ופרחה בכולו וטיהרו, קסבר ר' ישמעאל דאין מטמא בחזרת ראשי אברים, דכי מטמא בחזרת ראשי אברים שאחר פריחה היכא דטהר בתורת פריחה, אבל הכא לאו בתורת פריחה טהר, דהא אילו נתמעטה מחיה מכעדשה [נמי] טהור:

י. יֵשׁ מַרְאֶה נִגְעוֹ לַכֹּהֵן וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ מַרְאֶה וּמַפְסִיד. כֵּיצַד, מִי שֶׁהָיָה מֻחְלָט, וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה, לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתָהּ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן, הָיָה טָמֵא. בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתָהּ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָמֵא. שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן, הָיָה טָהוֹר:

ברטנורה   (י) מי שהיה מוחלט. בשער לבן או במחיה או בפשיון: לא הספיק להראות לכהן. שסימני טומאה הלכו: שאילו הראה לכהן. כשהלכו סימני טומאה היה מטהר, ואם אחר כן היה פורח, היה טמא, דהוה ליה פורח מן הטהור, אבל השתא הוי ליה פורח מן הטמא, וטהור: בהרת ואין בה כלום. אין בו סימן מסימני טומאה: עד שפרחה בכולו טמא. כלומר, טעון הסגר כבא כולו לבן בתחלה. ואם מתחלה קודם שפרחה הראה אל הכהן היה מסגיר, ובסוף שבוע כשפרחה, הוי ליה פורח הסגר וטהור:

גמרא נדה דף לא ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלשָה שֻׁתָּפִין יֵשׁ בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָבִיו וְאִמּוֹ. אָבִיו מַזְרִיעַ הַלֹּבָן שֶׁמִּמֶּנּוּ עֲצָמוֹת וְגִידִים וְצִפָּרְנַיִם וּמֹחַ שֶׁבְּרֹאשׁוֹ וְלֹבֶן שֶׁבָּעַיִן. אִמּוֹ מַזְרַעַת אֹדֶם שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹר וּבָשָׂר וּשְׂעָרוֹת וְשָׁחוֹר שֶׁבָּעַיִן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וּנְשָׁמָה וּקְלַסְתָּר פָּנִים וּרְאִיַּת הָעַיִן וּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן וְדִבּוּר פֶּה וְהִלּוּךְ רַגְלַיִם וּבִינָה וְהַשְׂכֵּל. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק אָבִיו וְאִמּוֹ, מַנִּיחַ לִפְנֵיהֶם. אָמַר רַב פַּפָּא הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי פּוּץ מִלְחָא וּשָׁדֵי בִּשְׂרָא לְכַלְבָּא:

רש''י קלסתר. זו: מראה העין. שאע''פ שנבראת העין מן האב והאם אינו רואה תדע שהרי המת יש לו עינים ויש לו שפתים ויש לו אזנים ואינו רואה ולא שומע ולא מדבר: פוץ מלחא. השלך המלח מן הבשר ושוב אינו אלא לכלבים כך הנשמה היא מלח לגוף לקיימו כיון שהלכה אז מסריח הגוף:

זוהר ויקהל דף רח ע''ב

כַּד מָטָא לְכֻרְסַיָּא קַדִּישָׁא תֻּשְׁבַּחְתָּא דָּא דְּכָל יִשְׂרָאֵל קַיְמָן תַּמָּן עַד זִמְנָא דְּקָאֳמְרֵי קְדֻשָּׁא עִלָּאָה דְּמוּסָף וּכְדֵין סִלּוּקָא דִּלְתַתָּא לְעֵילָא לְאִתְאַחֲדָא כֹּלָּא לְעֵילָא לְעֵילָא לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חָד. דָּא אִיהִי תֻּשְׁבַּחְתָּא דְּסָלְקָא עַל כֻּלְּהוּ תֻּשְׁבְּחָן. מִכָּאן וּלְהָלְאָה סִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא דִּשְׁאָר יוֹמֵי יִשְׂמַח מֹשֶׁה וְכֻלֵּי חֶדְוָתָא דְּדַרְגָּא עִלָּאָה עִקָּרָא דַּאֲבָהָן דְּחָדֵי בְּהַהוּא עַדְבֵי דִּילֵיהּ כַּד סָלִיק כֻּרְסַיָּא לְגַבֵּיהּ וְנָטִיל לָהּ וּמִתְחַבְּרָאָן כַּחֲדָא. וְדָא אִיהוּ חֶדְוָא דְּאוֹרַיְתָא עִלָּאָה דִּלְעֵילָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב דְּחָדֵי בְּאוֹרַיְתָא דִּלְתַתָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְאִתְחַבָּרוּ דָּא בְּדָא. כֵּיוָן דְּאִתְחַבָּרוּ כַּחֲדָא בָּעֵי בַּר נַשׁ לַאֲכְלָלָא בְּהַהוּא חֶדְוָא לְעַמָּא קַדִּישָׁא יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְכוּ'. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ רְצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ:

תרגום הזוהר כְּשֶׁהַשֶׁבָח מַגִּיעַ לַכִּסֵּא הַקָּדוֹשׁ, הִנֵּה הַשֶּׁבָח הַזֶּה שֶׁאוֹמְרִים כָּל יִשְׂרָאֵל, עוֹמֵד שָׁם, עַד הַזְּמָן שֶׁאוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה שֶׁל מוּסָף, דְּהַיְנוּ כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךְ וְכוּ'. וְאָז יֵשׁ עָלֶיהָ לָאֵלּוּ שֶׁלְּמַטָּה לַעֲלוֹת לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יִתְאֲחֵד לְמַעְלָה לְמַעְלָה, לִהְיוֹת כֻּלָּם אֶחָד. זֶה הִיא תִּשְׁבָּחָהּ הָעוֹלָה עַל כָּל הַתִּשְׁבָּחוֹת. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, הוּא סֵדֶר הַתְּפִלָּה כְּבִשְׁאָר הַיָּמִים, עַד יִשְׂמַח מֹשֶה וְכוּ'. דְּהַיְנוּ שִׂמְחַת מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה עִקָּר הָאָבוֹת שֶׁהוּא שָׂמֵחַ בַּחֵלֶק הַהוּא שֶׁלּוֹ, כְּשֶׁהַכִּסֵּא עוֹלֶה אֵלָיו וְלוֹקֵחַ אוֹתָהּ, וּמִתְחַבְּרִים יַחַד. וְזֶה הוּא שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁהִיא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הַשָּׂמֵחַ בַּתּוֹרָה שֶׁלְּמַטָּה, שֶׁהִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּמִתְחַבְּרִים זֶה בָּזֶה. כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַבְּרוּ יַחַד, צָרִיךְ הָאָדָם לִכְלל בַּשִּׂמְחָה הַהוּא אֶת עַם הַקָּדוֹשׁ, וְלוֹמָר, יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךְ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְכוּ'. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ רְצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ:

הלכה פסוקה

רמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַמֵּפִיס שְׁחִין בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרוֹפְאִים עוֹשִׂין שֶׁהֵם מִתְכַּוְּנִין בִּרְפוּאָה לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ שֶׁזּוֹ הִיא מְלֶאכֶת הָרוֹפֵא. וְאִם הֱפִיסָהּ לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה הַלֵּחָה שֶׁבָּהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר: ב. הַמְסַתֵּת אֶת הָאֶבֶן כָּל שֶׁהוּא חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. הַמְצַדֵּד אֶת הָאֶבֶן בִּיסוֹד הַבִּנְיָן וְתִקְּנָהּ בְּיָדוֹ וְהוֹשִׁיבָהּ בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לָהּ חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. הַלּוֹקֵט יָבֶלֶת שֶׁעַל גַּבֵּי בְּגָדִים כְּגוֹן אֵלּוּ הַיְבּוֹלוֹת שֶׁבִּכְלֵי צֶמֶר חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ וְהוּא שֶׁיַּקְפִּיד עֲלֵיהֶן אֲבָל אִם הֱסִירָן דֶּרֶךְ עֵסֶק הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הַמְנַעֵר טַלִּית חֲדָשָׁה שְׁחוֹרָה כְּדֵי לְנָאוֹתָהּ וּלְהָסִיר הַצֶמֶר הַלָּבָן הַנִּתְלָה בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֳמָנִין עוֹשִׂין חַיָּב חַטָּאת. וְאִם אֵינוֹ מַקְפִּיד מֻתָּר:

מוסר

שערי תשובה דף לא עא

הֶחָנֵף הַמְשַׁבֵּחַ אֶת הָרָשָׁע בְּפָנָיו, אַף חָכְמָתוֹ עָמְדָה לוֹ כִּי לֹא יְשַׁבְּחֶנּוּ בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם פֶּן יִהְיֶה לָהֶם לְמוֹקֵשׁ. גַּם זֶה הֶחָנֵף גָּדוֹל עֲוֹנוֹ כִּי הֶחֱלִיק אֵלָיו בְּעֵינָיו וְלֹא יָשׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְלֹא יִדְאַג לְעֵינָיו כִּי צַדִּיק הוּא בְּעֵינָיו וְכָל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מֵעֲדַת הַצַדִּיקִים אִם יְשַׁבְּחוּהוּ יֹאמַר בְּלִבּוֹ אָמְנָם יָדַעְתִּי כִּי כֵן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא) בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִית רֵעֵהוּ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ. פֵּרוּשׁ הֶחָנֵף מַשְׁחִית רֵעֵהוּ בְּפִיו כִּי יְשַׁבְּחֶנּוּ וְיַאֲמֵן לִדְבָרָיו וְיַקְשֶׁה אֶת רוּחוֹ וְיַרְאֶה אֶת נַפְשׁוֹ בִּיקָר וְלֹא יָבִין אֶת עֻפְּלֶה נַפְשׁוֹ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדוֹ גַּם יָרוּם לְבָבוֹ וְיִפֹּל בְּמִכְמוֹרוֹת גַּאֲוָתוֹ. הִנֵּה כִּי הַשְׁחֵת הִשְׁחִיתוּ בְּחֵלֶק שְׂפָתָיו וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ. הַצַדִּיקִים יֵחָלְצוּ בְּדַעְתָּם מִנִּזְקֵי הֶחָנֵף כִּי אִם יְשַׁבְּחֶנּוּ וְלֹא יָרוּם לְבָבוֹ לְמַעַן זֹאת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: אֲפִלּוּ כָּל הָעוֹלָם אוֹמְרִים עָלֶיךָ צַדִּיק אַתָּה הֱוֶי בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע וְאִמְרוּ אִם יֵשׁ עָלֶיךָ רֵעִים מִקְּצָתָם מְשַׁבְּחִים וּמִקְּצָתָם מוֹכִיחִים, אֱהֹב אֶת הַמּוֹכִיחִים וּשְׂנוֹא אֶת הַמְשַׁבְּחִים, כִּי אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם יְבִיאוּךָ וְאֵלֶּה בְּרָעָתְךָ יְשַׂמְּחוּךָ כִּי יְשַׁבְּחוּךָ וְיִתָּכֵן גַּם כֵּן לְפָרֵשׁ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלְצוּ רֵיעֵיהֶם כִּי לֹא יַחֲנִיפוּ לָהֶם, אֲבָל הוֹכֵחַ יוֹכִיחוּם וְיוֹרוּ אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ בְּתָעוּתָם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ. (שם כו) וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה הִמְשִׁיל פֶּה חָלָק לְדֶרֶךְ חֲלַקְלַקּוֹת וְאָמַר כִּי כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הָאָדָם וְיִדְחֶה בְּלֶכְתּוֹ בְּדֶרֶךְ חֲלַקְלַקּוֹת כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לה) יְהִי דַּרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקּוֹת וּמַלְאַךְ ה' רוֹדְפָם. כֵּן יִפֹּל הָאָדָם וּמָחָה בְּפֶה חָלָק וְהוּא פֶּה חָנֵף עַל הָעִנְיָן שֶׁבֵּאַרְנוּ אֲשֶׁר אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (שם יב) יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת. קִלֵּל פֶּה חָלָק, כִּי יַשְׁחִית בּוֹ רֵעֵהוּ. וְהַלָּשׁוֹן הַקָּשֶׁה שֶׁהוּא הֶחָלָק וְהוּא לָשׁוֹן הָרָע. וְיֵשׁ מִן הַחֲנֵפִים שֶׁמִּתְכַּוְּנִים לְהַחֲנִיף לְאַנְשֵׁי זְרוֹעַ כְּדֵי שֶׁיְּכַבְּדוּ אוֹתָם וִינַשְּׂאוּם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ לְשֵׁם כָּבוֹד לְסוֹף נִפְטָר מִמֶּנּוּ בְּקָלוֹן:

פרשת האזינו

האזינו יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

לב (א) הַֽאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַֽאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִֽי: אַצִיתוּ שְׁמַיָא וֶאֱמַלֵל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מֵימְרֵי פֻמִי:

רש''י האזינו השמים. שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר (לעיל ל, יט) שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה אני בשר ודם, למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קימים לעולם. ועוד, שאם יזכו, יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה, והארץ תתן יבולה, והשמים יתנו טלם. ואם יתחיבו, תהיה בהם יד העדים תחלה (לעיל יא, יז) , ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי האמות:

(ב) יַֽעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵֽשֶׂב: יְבַסַם כְּמִטְרָא אוּלְפָּנִי יִתְקַבַּל כְּטַלָא מֵימְרִי כְּרוּחֵי מִטְרָא דְנָשְׁבִין עַל דִתְאָה וְכִרְסִיסֵי מַלְקוֹשָׁא דִי עַל עִשְׂבָּא:

רש''י יערף כמטר לקחי. זו היא העדות שתעידו שאני אומר בפניכם, תורה נתתי לישראל שהיא חיים לעולם כמטר זה שהוא חיים לעולם, כאשר יערפו השמים טל ומטר: יערף. לשון נטיפה וכן (לקמן לג, כח) יערפו טל, (תהלים סה, יב) ירעפון דשן: תזל כטל. שהכל שמחים בו, לפי שהמטר יש שהן עצבים, כגון הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין: כשעירם. לשון (תהלים קמח, ח) רוח סערה, כתרגומו כרוחי מטרא. מה הרוחות הללו מחזיקים את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מחזיקין את לומדיהן ומגדלין אותם: וכרביבים. טפי מטר. ונראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב, כמה דאת אמר (בראשית כא) רובה קשת: דשא. אדברי''ץ עטיפת הארץ מכסה בירק: עשב. קלח אחד קרוי עשב, וכל מין ומין לעצמו קרוי עשב:

(ג) כִּי שֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵֽאלֹהֵֽינוּ: אֲרֵי בִּשְׁמָא דַיְיָ אֲנָא מְצַלֵי הָבוּ רְבוּתָא קֳדָם אֱלָהָנָא:

רש''י כי שם ה' אקרא. הרי כי משמש בלשון כאשר, כמו (ויקרא כג) כי תבאו אל הארץ, כשאקרא ואזכיר שם ה', אתם הבו גדל לאלהינו וברכו שמו. מכאן אמרו שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש:

(ד) הַצּוּר תָּמִים פָּֽעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הֽוּא: תַּקִיפָא דְשָׁלְמִין עוֹבָדוֹהִי אֲרֵי כָּל אֹרְחָתֵהּ דִינָא אֱלָהָא מְהֵימְנָא דְמִן קֳדָמוֹהִי עַוְלָה לָא נָפֵק מִן קֳדָם דְזַכַּי וְקַשִׁיט הוּא:

רש''י הצור תמים פעלו. אף על פי שהוא חזק, כשמביא פרענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין, כי תמים פעלו: אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא. ואף על פי שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו: ואין עול. אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה: צדיק וישר הוא. הכל מצדיקים עליהם את דינו, וכך ראוי וישר להם. צדיק מפי הבריות. וישר הוא וראוי להצדיקו:

(ה) שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּֽל: חַבִּילוּ לְהוֹן לָא לֵהּ בְּנַיָא דִי פְלָחוּ לְטַעֲוָתָא דָרָא דְאַשְׁנִיוּ עוֹבָדוֹהִי וְאִשְׁתַּנִיוּ:

רש''י שחת לו וגו' . כתרגומו חבילו להון ולא ליה: בניו מומם. בניו היו, והשחתה שהשחיתו היא מומם: בניו מומם. מומם של בניו היה ולא מומו: דור עקש. עקום ומעקל, כמו (מיכה ג, ט) ואת כל הישרה יעקשו, ובלשון משנה חלדה ששניה עקומות ועקושות: ופתלתל. אנטורטיליי''ש כפתיל הזה שגודלין אותו ומקיפין אותו סביבות הגדיל. פתלתל מן התבות הכפולות, כמו (ויקרא יג, מט) ירקרק, אדמדם, (תהלים לח, יא) סחרחר, (מלכים א' ז, כג) סגלגל:

(ו) הַלְיהֹוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָֽשְׂךָ וַֽיְכֹֽנְנֶֽךָ: הָא קֳדָם יְיָ אַתּוּן גָמְלִין דָא עַמָא דְקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא וְלָא חַכִּימוּ הֲלָא הוּא אֲבוּךְ וְאַתְּ דִי לֵהּ הוּא עָבְדָךְ וְאַתְקְנָךְ:

רש''י הלי''י תגמלו זאת. לשון תמה, וכי לפניו אתם מעציבין, שיש בידו לפרע מכם ושהטיב לכם בכל הטובות: עם נבל. ששכחו את העשוי להם: ולא חכם. להבין את הנולדות שיש בידו להטיב ולהרע: הלא הוא אביך קנך. שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה: הוא עשך. אמה באמות: ויכננך. אחרי כן בכל מיני בסיס וכן. מכם כהנים מכם נביאים ומכם מלכים, כרך שהכל תלוי בו:

נביאים - שמואל ב - פרק כב

כב (א) וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל: וְשַׁבַּח דָּוִד בִּנְבוּאָה קֳדָם יְיָ יַת פִּתְגְּמֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הֲדָא עַל כָּל יוֹמַיָּא דְשֵיזִיב יְיָ יַת יִשְּׂרָאֵל מִיַּד כָּל בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וְאַף לְדָוִד שֵׁיזְבֵיהּ מֵחַרְבָּא דְּשָׁאוּל :

רש''י ביום הציל ה' אותו . לעת זקנתו , לאחר שעברו עליו כל צרותיו ונצול מכולם : ומכף שאול . והלא שאול בכלל היה , אלא שהיה אויבו ורודפו מכולם . כיוצא בו ( לעיל ב ל ) : תשעה עשר איש ועשהאל , כיוצא בו ( יהושע ב א ) : לכו ראו את הארץ ואת יריחו וכיוצא בו ( מלכים-א יא א ) : והמלך שלמה אהב נשים נכריות ואת בת פרעה ( מלכים-א יא א ) :

(ב) וַיֹּאמַר יְהוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי: וַאֲמַר יְיָ תּוּקְפִי וְרוּחְצָנִי וּמְשֵׁיזִיב יָתִי :

רש''י סלעי ומצודתי . לשון חוזק הם , 'סלע' כמשמעו , 'מצודה' היא מצודת יערים , שקורין פליישאי''ן בלע''ז . ועל שם הנס שנעשה לו בסלע המחלוקת ( שמואל-א כג ח ) , והמצדות בחורשה : ומפלטי לי . מפלטי עם צבא ישראל במלחמה , ופעמים שהוא מפלט לי כשאני לבדי , כגון מן ישבי בנוב ( לעיל כא יז ) :

(ג) אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: אֱלָהִי דְאִתְרְעֵי בִי קָרִבְנִי לִדְחַלְתֵּיהּ תּוּקְפִי דְּמִן קֳדָמוֹהִי מִתְיְהַב לִי תְּקוֹף וּפוּרְקָן לְאִתְגַּבָּרָא עַל בַּעֲלֵי דְּבָבִי רוֹחֲצַנִי דְעַל מֵימְרֵיהּ אֲנָא רָחִיץ בְּעִדָּן עָקָא מֵגִין עָלַי מִבַּעֲלֵי דְּבָבִי וַאֲמַר לַאֲרָמָא קַרְנִי בְּפוּרְקָנֵהּ סוּמְכָנִי דַּהֲוָא מֵימְרֵהּ סְמַךְ לִי כַּד הֲוֵיתִי עָרִיק מִן קֳדָם רָדְפַי פּוּרְקָנִי מִבַּעֲלֵי דְבָבִי וְאַף מִיַּד כָּל חֲטוֹפִין שֵׁיזִיב יָתִי :

רש''י צורי . לשון סלע , שהסלע מחסה לעוברי דרך , מן המטר והרוחות , אבריאמ''ש בלע''ז : אחסה . לשון כיסוי , שהייתי מתכסה לעזרה : משגבי . סומכני : ומנוסי . שהייתי נס אליו לעזרה :

(ד) מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ: אֲמַר דָּוִד בְּתוּשְׁבְּחָא אֲנָא מְצַלֵי קֳדָם יְיָ דִּבְכָל עִדָּן מִבַּעֲלֵי דְּבָבִי פָּרִיק יָתִי :

רש''י מהולל אקרא ה' . כתרגומו ; בקראי לו אהודנו , לפי כי מאויבי אני בוטח שאושע . ויתכן לפתור אקרא ואושע , לשון 'הוה' :

(ה) כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי: אֲרֵי אַקֵיפַתְנִי עָקָא כְּאִתָּא דְּיָתְבָא עַל מַתְבְּרָא וְחֵילָא לֵית לָהּ לְמֵילַד וְהִיא מְסַכְּנָא לִמְמָת סִיעַת חַיָּבִין בַּעֲתַת יָתִי :

רש''י אפפוני . הקיפוני : משברי מות . כתרגומו : כאתא דיתבא על מתברא , כן שם מושב האבנים שהאשה יולדת שם : נחלי . גייסות שוטפות כנחל :

(ו) חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת: מַשִׁרְיַת רַשִּׁיעִין אַקְפוּנִי קַדְמוּנִי דִמְזִיְנִין בְּמָנֵי קְטוֹל :

רש''י חבלי . כתרגומו : משרית , כמו ( שמואל-א י ה ) : חבל נביאים : קדמוני . באו לפני . ( ז ) בצר לי אקרא ה' וישמע וגו' . כך דרך לשון הווה , מדבר לשון עבר ולשון עתיד בפעם אחת :

כתובים - תהילים - פרק ט

(טו) לְמַעַן אֲסַפְּרָה כָּל תְּהִלָּתֶיךָ בְּשַׁעֲרֵי בַת צִיּוֹן אָגִילָה בִּישׁוּעָתֶךָ: מִן בִּגְלַל דְאִשְׁתָּעֵי לְכֻלְּהוֹן שִׁבְחָתָךְ בְּמַעֶלָנֵי תַּרְעֵי כְנִישַׁת צִיּוֹן אֵדוּץ בְּפוּרְקָנָךְ : (טז) טָבְעוּ גוֹיִם בְּשַׁחַת עָשׂוּ בְּרֶשֶׁת זוּ טָמָנוּ נִלְכְּדָה רַגְלָם: טְבָעוּ עַמְמַיָּא בְּשׁוּחֲתָא דַעֲבָדוּ בִּמְצַדְתָּא דְנָא כְמַנוּ אִתְאֲחַדַת רַגְלֵיהוֹן :

רש''י טבעו גוים . זו היא התהלה אשר אספר :

(יז) נוֹדַע יְהוָה מִשְׁפָּט עָשָׂה בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע הִגָּיוֹן סֶלָה: גְּלֵי קֳדָם יְיָ דִּין דַּעֶבַד בְּעוֹבָדֵי אַיְדוֹי אִתְּקַל רַשִּׁיעָא יְרַנְּנוּן צַדִּיקַיָּא לְעָלְמִין :

רש''י נודע ה' . כל זה מן התהלה נודע ה' לבריות כי שליט הוא ומושל ונוקם לאויביו שהרי משפט עשה בהם יושטיצ''א בלעז : נוקש רשע . נכשל רשע : הגיון . נהגה זאת סלה :

(יח) יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים: יְתוּבוּן רַשִּׁיעֵי לִשְׁיוֹל כֻּלְּהוֹן עַמְמַיָּא דְאַשְׁלִיוּ דְּחַלְתָּא דַיְיָ :

רש''י לשאולה . אמר רבי נחמי' כל תיבה הצריכה למ''ד בתחלתה הטיל לה ה''א בסופה כגון ( בראשית יב ) מצרימה מדברה התיבון לי' והכתיב ישובו רשעים לשאולה א''ר אבא בר זבדי למדריגה התחתונה של שאול ומהו ישובו לאחר שיצאו מגיהנם ויעמדו בדין ויתחייבו ישובו למדריגה תחתית של גיהנם :

(יט) כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח אֶבְיוֹן תִּקְוַת (ענוים) עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד: מְטוּל דְּלָא לְעָלְמַיָּא מִשְׁתְּלֵי חֲשׁוֹכָא סוֹבָרָא דְעִנְוְתָנִי לָא תְהוֹבֵד לְעָלְמָא :

רש''י כי לא לנצח ישכח . ישראל האביון מלפקוד עליהם מה ששיעבדו בו , ותקות עניים לא תאבד לעד :

(כ) קוּמָה יְהוָה אַל יָעֹז אֱנוֹשׁ יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל פָּנֶיךָ: קוּם יְיָ לָא יִתְעַשַּׁן בַּר נָשָׁא רַשִּׁיעָא יִתְדָנוּן עַמְמַיָּא קֳדָמָךְ :

רש''י קומה ה' . דוד הי' מתפלל לפני הקב''ה שיקום וימהר לעשות זאת : אל יעז . עמלק לאורך ימים בגדולתו : על פניך . בשביל הכעס שהכעיסוך במקדשך :

משנה תרומות פרק י

א. בָּצָל שֶׁנְּתָנוֹ בְתוֹךְ עֲדָשִׁים, אִם שָׁלֵם, מֻתָּר. וְאִם חֲתָכוֹ, בְּנוֹתֵן טָעַם. וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל, בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ, בְּנוֹתֵן טָעַם. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּצַחֲנָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא לִטּוֹל אֶת הַזֻּהְמָא:

ברטנורה   (א) בצל שנתנו לתוך עדשים. [של חולין] וה''ה בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים: (בצל שנתנו לתוך עדשים. בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים [של חולין]. והוא הדין לבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה. ומיירי כגון שנתנו בעדשים אחר בישולו) ויצאו ממנו מימיו, שאז אין הבצל כשהוא שלם פולט בעדשים ולא בולע מהם. אבל אם נתבשל הבצל בעדשים פשיטא דיהיב ובלע טעמא אף כשהוא שלם: בנותן טעם. דטעים להו כהן, שמותר בחולין ובתרומה, אי אית בהו טעמא דתרומה הכל אסור לזרים, ואי לא, הכל חולין כשהיה: ושאר כל תבשיל. כגון שום וקפלוט וכיוצא בהן: מתיר בצחנה. אם נתן בצל של תרומה בצחנה, שהם דגים קטנים הכבושות בציר, נוטל את הבצל והצחנה מותר, ובלבד שיהיה הבצל שלם שלא נימוח ולא נתערב עם הצחנה. שאין הבצל ניתן לתוכו אלא להעביר זוהמת הדגים ולא כדי ליתן בו טעם. ואין הלכה כר' יהודה:

ב. תַּפוּחַ שֶׁרִסְקוֹ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִסָה וְחִמְּצָהּ, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. שְׂעוֹרִים שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ [מֵימָיו], מֵימָיו מֻתָּרִין:

ברטנורה   (ב) תפוח. של תרומה, שרסקו ונתנו כשהוא מרוסק וכתוש לתוך העיסה, וחמצה, הואיל וחולין מחמת התרומה נתחמצה, העיסה אסורה לזרים: אף על פי שהבאישו. מחמת השעורים של תרומה, מימיו מותרים:

ג. הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי יוֹסֵי, מַתִּיר בְּשֶׁל חִטִּים, וְאוֹסֵר בְּשֶׁל שְׂעוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת:

ברטנורה   (ג) הרודה. הוצאת הפת מן התנור נקראת רדייה: ונתנה על פי חבית של יין של תרומה. דהשתא הפת קולטת ושואבת מריח היין: ר' מאיר אוסר. דסבר ריחא מילתא היא: ר' יהודה מתיר. דסבר ריחא לאו מילתא היא: מפני שהשעורים שואבות. מושכות מלחלוחית יין של תרומה. והלכה כר' יוסי:

ד. תַּנּוּר שֶׁהִסִיקוֹ בְכַמּוֹן שֶׁל תְּרוּמָה וְאָפָה בוֹ, הַפַּת מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין טַעַם כַּמּוֹן, אֶלָּא רֵיחַ כַּמּוֹן:

ברטנורה   (ד) אלא ריח כמון. דדוקא ריח של (פטום) [כמון] נכנס לתוך הפת, וריחא לאו מלתא היא בין בתרומה בין בכל איסורין שבתורה, ואי משום דהוסק התנור בתרומה אין איסורה איסור הנאה:

ה. תִּלְתָּן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אִם יֵשׁ בַּזְּרַע כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, אֲבָל לֹא בָעֵץ. בַּשְּׁבִיעִית וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְהֶקְדֵּשׁ, אִם יֵשׁ בַּזְּרַע וּבָעֵץ כְּדֵי לִתֵּן טָעַם:

ברטנורה   (ה) תלתן. בערבי חילבא, ובלע''ז פינגרי''גו: אבל לא בעץ. אף על פי שטעם עצו ופריו שוה, אין העץ מצטרף עם הפרי לאסור יין של חולין, לפי שאין העץ קדוש בתרומה. אבל שביעית וכלאים והקדש אף העץ אסור. והעץ של תלתן ביין, נותן טעם לשבח הוא:

ו. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, יִדָּלֵקוּ. הָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל טֶבֶל, כּוֹתֵשׁ וּמְחַשֵּׁב כַּמָּה זְרַע יֵשׁ בָּהֶם, וּמַפְרִיש אֶת הַזְּרַע, וְאֵינוֹ צָרִיך לְהַפְרִישׁ אֶת הָעֵץ. אִם הִפְרִישׁ, לֹא יֹאמַר אֶכְתּוֹשׁ וְאֶטּוֹל אֶת הָעֵץ וְאֶתֵּן אֶת הַזְּרַע, אֶלָּא נוֹתֵן הָעֵץ עִם הַזָּרַע:

ברטנורה   (ו) ידלקו. שאף העץ נאסר וכלאי הכרם טעונים שריפה דכתיב (דברים כב) פן תקדש המלאה, פן תוקד אש: ומחשב כמה זרע יש בהן. דתרומה ניטלת במחשבה ובאומד הדעת: ואינו צריך להפריש את העץ. ואף על פי שטעם עצו ופריו שוין: ואם הפריש. קודם כתישה, אינו יכול לכתוש ולהפריש מן הזרע וישאר העץ לעצמו, דכיון שקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן:

ז. זֵיתֵי חֻלִּין שֶׁכְּבָשָׁן עִם זֵיתֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם שְׁלֵמֵי תְרוּמָה, אוֹ בְמֵי תְרוּמָה, אָסוּר. אֲבָל שְׁלֵמֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, מֻתָּר:

ברטנורה   (ז) שכבשן עם זיתי תרומה. דרך זיתים לכבשן במים ובמלח, וכשזיתי חולין פצועין דהיינו כתושים או מרוסקים בולעים מזיתי תרומה אף אם זיתי תרומה הם שלימים. ואף אם כבשן במים שנכבשו בהן זיתי תרומה אסור: אבל שלימי חולין. כשזיתי חולין שלימים אף אם כבשן עם זיתי [תרומה] פצועין אין בולעין מהם:

ח. דָּג טָמֵא שֶׁכְּבָשׁוֹ עִם דָּג טָהוֹר, כָּל גָּרָב שֶׁהוּא מַחֲזִיק סָאתַיִם, אִם יֵשׁ בּוֹ מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּז בִּיהוּדָה שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה סְלָעִים בַּגָּלִיל דָּג טָמֵא, צִירוֹ אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְבִיעִית בְּסָאתַיִם. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:

ברטנורה   (ח) גרב. חבית: כל גרב שהוא מחזיק סאתים. אם נכבש דג טמא עם הרבה דגים טהורים בתוך חבית, והחבית מחזיק סאתים, ויש מציר דג טמא משקל עשרה זוזים של יהודה, שהם חמשה סלעים של גליל, וכל השאר ציר דג טהור, שנמצא ציר של דג טמא אחד מתשע מאות וששים של דג טהור, אסור. ואם היה הציר של דג טמא פחות מכן מותר: ר' יהודה אומר רביעית לסאתים. כשיהיה רביעית לוג של ציר טמא בתוך סאתים של טהור אסור הכל. פחות מכן מותר. ושיעור זה הוא קרוב למאתים. ואף על גב דר' יהודה סבר מין במינו לא בטיל, שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ואין איסורו אלא מדרבנן לכך אמר ר' יהודה דבטל בקרוב למאתים: ורבי יוסי אומר. דבטל בששה עשר. והלכתא דציר בטל ביותר מאלף, אם יש יותר מאלף מדג טהור ואחד מדג טמא הכל מותר, ואם לאו הכל אסור:

ט. חֲגָבִים טְמֵאִים שֶׁנִּכְבְּשׁוּ עִם חֲגָבִים טְהוֹרִים, לֹא פָסְלוּ אֶת צִירָם. הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל צִיר חֲגָבִים טְמֵאִים, שֶׁהוּא טָהוֹר:

ברטנורה   (ט) לא פסלו את צירן. דהקילו בציר של חגבים טמאים שאינו אוסר, מפני שאין להם דם ואינו אלא לחלוחית בעלמא: שהוא טהור. לא מבעיא דאינו אוסר את תערובתו אלא הוא עצמו טהור. והלכה כעדותו של ר' צדוק:

י. כָּל הַנִּכְבָּשִׁים זֶה עִם זֶה, מֻתָּרִים, אֶלָּא עִם הַחֲסִית. חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, יָרָק שֶׁל חֻלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, אָסוּר. אֲבָל חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר:

ברטנורה   (י) כל הנכבשים זה עם זה. ירקות חולין שנכבשו עם ירקות של תרומה אין התרומה אוסרת את החולין: חוץ מן החסית. שום ולוף ובצל וכרתי קרויים חסית. דאגב חורפייהו יהבי טעמא בכל מידי דנכבשין עמהן, וכשהן של תרומה אוסרים בין ירק בין חסית של חולין, ושאר ירקות של תרומה אינן אוסרים כשהן נכבשים, אבל מבושלים או נשלקים אוסרים:

יא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַנִּשְׁלָקִים עִם הַתְּרָדִים, אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נוֹתְנִין אֶת הַטָּעַם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּרוּב שֶׁל שִׁקְיָא עִם כְּרוּב שֶׁל בַּעַל, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹלֵעַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל הַמִּתְבַּשְּׁלִין זֶה עִם זֶה, מֻתָּרִים, אֶלָּא עִם הַבָּשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת:

ברטנורה   (יא) ר' יוסי אומר כל הנשלקים עם התרדים אסורים. רבי יוסי פליג אתנא קמא וסבר דכל שאר ירקות אינן אוסרים אפילו נשלקים, חוץ מן התרדים של איסור כגון של תרומה ושל כלאי הכרם שהן נותנים טעם בשליקתן: כרוב של שקיא. הגדל בארץ יבשה שצריך להשקותה, אם [שלקו] עם כרוב של תרומה הגדל בארץ לחה שאין צריך להשקותה, אסור, דשל שקיא מחמת יבשותו הוא בולע: רבי עקיבא אומר. כל איסור והיתר המתבשלים זה עם זה והם מין אחד מותרים, שאין נותנים טעם זה בזה, חוץ מבשר איסור והיתר שנתבשלו יחד דאסור. ולית הלכתא כחד מהנך תנאי אלא כתנא קמא בלבד, דאמר כל הנכבשים מותרים חוץ מן החסיות, אבל מבושלים או שלוקים כולן אוסרים: הכבד אוסרת. כבד של טריפה שבישלה עם היתר, אוסרת כל המתבשל עמה: ואינה נאסרת. אם נתבשלה עם דבר איסור, דמתוך שהיא טרודה לפלוט תדיר ריבוי דם שבה, לא בלעה. והלכתא, כבד שנתבשלה אפילו היא של היתר אסור לאכלה, ואוסרת כל מה שנתבשל עמה לפי שהיא מלאה דם ופולטת וחוזרת ובולעת מהדם שפלטה ואין לה תקנה בבישול, אלא אם כן הבהבה באור תחילה יפה, וכן נהגו העם:

יב. בֵּיצָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בְּתַבְלִין אֲסוּרִין, אֲפִלּוּ חֶלְמוֹן שֶׁלָּהּ, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹלֵעַ. מֵי שְׁלָקוֹת וּמֵי כְבָשִׁים שֶׁל תְּרוּמָה, אֲסוּרִים לַזָּרִים:

ברטנורה   (יב) בתבלים אסורים. כגון תבלין של תרומה או של ערלה וכלאי הכרם: אפילו חלמון. האודם של ביצה שהוא מבפנים, וכל שכן החלבון שהוא מבחוץ: מי כבשים ומי שלקות. שנכבשו או נשלקו בהן תרומה, אסורים לזרים:

גמרא ברכות דף סג ע''ב

וְעוֹד פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה בִּכְבוֹד תּוֹרָה וְדָרַשׁ. (דברים כז) הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם. וְכִי אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וַהֲלֹא אוֹתוֹ יוֹם סוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה. אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁחֲבִיבָה תּוֹרָה עַל לוֹמְדֶיהָ בְּכָל יוֹם וָיוֹם כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה מֵהַר סִינַי. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִיָּיא. אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ: תֵּדַע שֶׁהֲרֵי אָדָם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וְעֶרֶב אֶחָד אֵינוֹ קוֹרֵא דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע מֵעוֹלָם. הַסְכֵּת עֲשׂוּ כִּתּוֹת כִּתּוֹת וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵין הַתּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא בַּחֲבוּרָה. כִּדְרִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא: מַאי כְּתִיב (ירמיה ג) חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנוֹאֲלוּ חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִים בַּד בְּבַד וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּטַפְּשִׁים. כְּתִיב הָכָא וְנוֹאֲלוּ וּכְתִיב הָתָם (במדבר יב) אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִים שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ וְאִי בָּעִית אִימָא מֵהָכָא (ישעיה יט) נוּאֲלוּ שָׂרֵי צוֹעַן. דָּבָר אַחֵר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כַּתְּתוּ עַצְמְכֶם עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה כִּדְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִנַּיִן שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל:

רש''י הסכת עשו כתות כתות. דריש הם כמו עשו: כתתו עצמכם. ודרשו נמי הס כמו עשה עשו עצמכם ככתותים להצטער על דברי תורה: זאת התורה. היכן מצויה באדם שימות באהלי תורה:

זוהר וילך דף רפד ע''א

רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (ישעיה כד) מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַדִּיק וְגוֹמֵר. וַוי לוֹן לִבְנֵי נְשָׁא לְאִנּוּן דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא מִשְׁתַּדְּלִין בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן וְלָא מִסְתַּכְּלִין בִּקְדֻשָּׁה עִלָּאָה לְאִתְקַדָּשָׁא בְּהַאי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי קַדִּישִׁין בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. מִכְּנַף הָאָרֶץ. דָּא כְּסוּתָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ כְּמָה דְּאָמַר (איוב לה) נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה זְמִירוֹת תֻּשְׁבְּחָן דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּלַּיְלָה בְּזִמְנָא דְּאִיהִי אִזְדַּמְּנָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (ס''א אִזְדַוָּגָא דִּשְׁכִיחָא) וּשְׁכִיחָא לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (כַּלַּיְלָה כְּזִמְנָא דְּאִיהִי אִזְדַוָּגָא) מִשְׁתַּעְשַׁע עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְּתָא דְּעֵדֶן וְאֵימָתַי מִפַּלְגוּת לֵילְיָא וָאֵילָךְ וּכְדֵין זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ (כַּלַּיְלָה) תֻּשְׁבְּחָן וּזְמִירוֹת כְּמָה דְּאָמַר (ויקרא כה) לֹא תִזְמוֹר וּכְתִיב (ישעיה כה) זָמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה אַעֲקְרוּתָא מֵאַתְרַיְהוּ כָּל אִנּוּן תַּקִּיפִין דְּהָא כַּד עַיִּל לֵילְיָא כַּמָּה עָרִיצִים גַּרְדִינֵי נִמּוּסִין שְׁכִיחִין בְּעָלְמָא אָזְלִין וְשַׁטְיָן בְּעָלְמָא לְקַטְּרְגָא מִפַּלְגוּת לֵילְיָא וָאֵילָךְ אִתְעָר רוּחָא חָדָא וְאַעֲקַר לְכֻלְּהוּ מֵאַתְרַיְהוּ וְאַעֲבַר לוֹן דְּלָא יִשְׁלְטוּן זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ תֻּשְׁבְּחָן דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּלַּיְלָה וְכָל דָּא לָמָּה צְבִי לַצַדִּיק לְאִזְדַוָּגָא בְּזִוּוּגָא חָדָא לִקְדֻשָּׁה דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִתְקַדְּשָׁא בִּקְדֻשָּׁה חָדָא וְאוֹמֵר רָזִי לִי רָזִי לִי דָּא הוּא רָזָא עִלָּאָה דָּא הוּא רָזָא קַדִּישָׁא אֲבָל אוֹי לִי עַל דָּרָא וְעַל עָלְמָא בּוֹגְדִים בָּגְדוּ דְּכֻלְּהוּ מְשַׁקְּרָן בֵּיהּ. מְשַׁקְּרָן בְּהוּ בְּגַרְמַיְהוּ וְלָא דִּי דִּמְשַׁקְּרָן בְּגַרְמַיְהוּ (מַמָשׁ) אֶלָּא אִנּוּן בְּנִין דְּאוֹלִידוּ מִתְשַׁקְּרָן בְּהַהוּא שִׁקְרָא דִּלְהוֹן וְאִשְׁתַּכָּחוּ פְּגִימִין לְעֵילָא וְתַתָּא כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל יְשַׁעְיָהוּ בְּהַאי כָּנִישׁ לְאִנּוּן דָּחֲלִין חַטָּאָה וְאוֹלִיף לוֹן אוֹרַח קַדִּישָׁא לְאִתְקַדָּשָׁא בִּקְדֻשָּׁה דְּמַלְכָּא וּלְאִשְׁתַּכָּחָא בָּנַיְהוּ קַדִּישִׁין כֵּיוָן דְּאִתְקַדְּשׁוּ אִלֵּין אִנּוּן בְּנִין דְּאוֹלִידוּ אִקְּרוּן עַל שְׁמֵיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה ח) הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאוֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל דִּפְרִישָׁן מִשְּׁאָר עַמִּין:

תרגום הזוהר רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח. מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַדִּיק וְאָמַר רָזִי לִי רָזִי לִי אוֹי לִי בּוֹגְדִים בָּגָדוּ וְגוֹ'. אוֹי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם אֵינָם מַשְׁגִּיחִים וְאֵינָם עוֹסְקִים בִּכְבוֹד אֲדוֹנָם, וְאֵינָם מִסְתַּכְּלִים בַּקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, לְהִתְקַדֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים בָּעוֹלָם הַבָּא. מִכְּנַף הָאָרֶץ, זֶהוּ כְּסוּת עֶלְיוֹנָה הַקְּדוֹשָׁה, זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה, דְּהַיְנוּ הַזְּמִירוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּלַּיְלָה. בַּלַּיְלָה, פֵּרוּשׁוֹ, בַּזְּמָן שֶׁהִיא מוּכֶנֶת וְנִמְצֵאת לְשַׁבֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִשְׁתַּעְשַׁעַת עִם הַצַדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן. וּמָתַי, הִיא מוּכֶנֶת לְשַׁבֵּחַ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הוּא מֵחֲצוֹת לַיְלָה וָהָלְאָה. וְאָז זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ. דְּהַיְנוּ תִּשְׁבָּחוֹת. וּזְמִירוֹת, פֵּרוּשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תִזְמוֹר. וְכֵן כָּתוּב, זָמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה. שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, עֲקִירַת כָּל אֵלּוּ הֶעָרִיצִים מִמְּקוֹמָם. כִּי כְּשֶׁהַלַּיְלָה נִכְנָס כַּמָּה עָרִיצִים חוֹקְרֵי דִּין שְׁכִיחִים בָּעוֹלָם, הוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם לְקַטְרֵג. מֵחֲצוֹת לַיְלָה וָהָלְאָה, נִתְעוֹרֵר רוּחַ אֶחָד וְעוֹקֵר אֶת כֻּלָּם מִמְּקוֹמָם וּמַעֲבִירָם שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ. זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ, הַיְנוּ תִּשְׁבָּחוֹת שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלַּיְלָה. וְכָל זֶה לָמָּה, צְבִי לַצַדִּיק, לְהִזְדַוֵּג בְּזִוּוּג אֶחָד עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְהִתְקַדֵּשׁ עִמּוֹ בִּקְדֻשָּׁה אַחַת. וְאוֹמֵר רָזִי לִי רָזִי לִי זֶה הוּא סוֹד עֶלְיוֹן, כִּי רָז פֵּרוּשׁוֹ סוֹד. רָזִי לִי הַב', זֶהוּ לְהַמְּשִׁיךְ רוּחַ קָדוֹשׁ. אֲבָל אוֹי לִי עַל הַדּוֹר וְעַל הָעוֹלָם בּוֹגְדִים בָּגָדוּ. שֶׁכֻּלָּם מְשַׁקְּרִים בּוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁמַּכְּחִישִׁים הַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה מְשַׁקְּרִים בְּעַצְמָם, שֶׁאֵינָם מִתְקַדְּשִׁים בִּשְׁעַת הַזִּוּוּג, וְלֹא דַּי שֶׁמְּשַׁקְּרִים בְּעַצְמָם, אֶלָּא הַבָּנִים שֶׁמּוֹלִידִים יִהְיוּ מְשַׁקְּרִים מֵחֲמַת הַשֶּׁקֶר שֶׁלָּהֶם שֶׁבְּעֵת הַזִּוּוּג, שֶׁהָיָה בְּלִי קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, וְנִמְצָאִים פְּגוּמִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל יְשַׁעְיָהוּ בָּזֶה, קִבֵּץ כָּל יְרֵאֵי חֵטְא, וְלִמֵּד אוֹתָם דֶּרֶךְ הַקָּדוֹשׁ אֵיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת הַמֶּלֶךְ, בִּשְׁעַת הַזִּוּוּג, כְּדֵי שֶׁבְּנֵיהֶם יִהְיוּ קְדוֹשִׁים. כֵּיוָן שֶׁאֵלּוּ נִתְקַדְּשׁוּ, נִקְרְאוּ הַבָּנִים שֶׁהוֹלִידוּ עַל שְׁמוֹ. זֶה שֶׁאָמַר, הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאוֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל. דְּהַיְנוּ שֶׁנִּבְדָּלִים מִשְּׁאָר הָעַמִּים.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. מַיִם שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם נַעֲשָׂה מֵהֶן מְלָאכָה אוֹ לֹא נַעֲשָׂה אִם יֵשׁ בָּהֶן כְּשִׁעוּר אוֹ שֶׁאֵין בָּהֶן אִם הֵן טְהוֹרִין אוֹ טְמֵאִים סָפֵק נָטַל יָדָיו סָפֵק לֹא נָטַל יָדָיו סְפֵקוֹ טָהוֹר שֶׁכָּל סָפֵק שֶׁבְּטָהֳרַת יָדַיִם טָהוֹר: ב. מַיִם הָרִאשׁוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה עַד שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מַיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. וְאַחֲרוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא כָּל כֹּחַ הַמֶּלַח מֵעַל יָדָיו. מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִים בֵּין עַל גַּבֵּי כְּלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְאַחֲרוֹנִים אֵינָן נִטָּלִין אֶלָּא עַל גַּבֵּי כְּלִי. מַיִם רִאשׁוֹנִים נִטְּלִין בֵּין בְּחַמֵּי הָאוֹר בֵּין בְּצוֹנֵן. אַחֲרוֹנִים אֵין נִטָּלִין בְּחַמִּין. וְהוּא שֶׁהָיוּ חַמִּין שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזֻּהֲמָא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁפְשֵׁף בָּהֶן, אֲבָל הָיוּ פּוֹשְׁרִין נוֹטְלִין מֵהֶן בָּאַחֲרוֹנָה:

מוסר

שערי תשובה דף לא עב

הַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע וְלֹא דַּיּוֹ אֲשֶׁר לֹא יוֹכִיחֵהוּ בְּשֵׁבֶט פִּיו וְהַרְחֵק לֹא יַרְחִיקֵהוּ, אֲבָל כְּמוֹ חָבֵר יַקְרִיבֵהוּ וְנֶאֱמַר (דה''ב ב) בְּהִתְחַבֶּרְךָ לָרָשָׁע פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ. וְהַצַדִּיקִים מָאוֹס יִמְאֲסוּ אֶת הָרָשָׁע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים טו) נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִינוֹ. וְאָמַר: כָּל עוֹף לְמִינוֹ יִשְׁכֹּן וּבֶן אָדָם לְדוֹמֶה לוֹ. וְאָמְרוּ: אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (מ''ב ג) לוּלֵא פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נוֹשֶׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ. וְאָמְרוּ: כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע עֵינָיו כֵּהוֹת לְעֵת זִקְנָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כז) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת. מִפְּנֵי שֶׁהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת עֵשָׂו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה מַכִּיר מֵעֲבָדָיו כִּי הָיָה עֵשָׂו מַסְתִּיר מַעֲשָׂיו כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כט) וְהָיָה בְּמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם. וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ לְהוֹדִיעֲךָ בָּאֵר הֵיטֵב כִּי רַבּוּ דַרְכֵי מָוֶת הַנִּמְצָאִים אֶל הַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, ה' יַצִילֵנוּ:

האזינו יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) שני זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָֽךְ: אִדְכַּר יוֹמִין דְמִן עָלְמָא אִסְתַּכַּל בִּשְׁנֵי דַר וְדַר שְׁאַל אֲבוּךְ וִיחַוִּי לָךְ סָבָיךְ וְיֵימְרוּן לָךְ:

רש''י זכר ימות עולם. מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו: בינו שנות דר ודר. דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס ודור המבול ששטפם. דבר אחר לא נתתם לבבכם על שעבר. בינו שנות דר ודר להכיר להבא שיש בידו להטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא: שאל אביך. אלו הנביאים שנקראים אבות, כמו שנאמר באליהו (מלכים ב' ב, יב) אבי אבי רכב ישראל: זקניך. אלו החכמים: ויאמרו לך. הראשונות:

(ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: בְּאַחֲסָנָא עִלָאָה עַמְמַיָא בְּפָרָשׁוּתֵהּ בְּנֵי אֲנָשָׁא קַיִים תְּחוּמֵי עַמְמַיָא לְמִנְיַן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י בהנחל עליון גוים. כשהנחיל הקדוש ברוך הוא למכעיסיו את חלק נחלתן הציפן ושטפם: בהפרידו בני אדם. כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן, אלא יצב גבלת עמים קימם ולא אבדם: למספר בני ישראל. בשביל מספר בני ישראל שעתידים לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים שבעים לשון:

(ט) כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַֽעֲקֹב חֶבֶל נַֽחֲלָתֽוֹ: אֲרֵי חֳלָקָא דַיְיָ עַמֵהּ יַעֲקֹב עֲדַב אַחֲסַנְתֵּהּ:

רש''י כי חלק ה' עמו. למה כל זאת, לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת. ומי הוא חלקו, עמו. ומי הוא עמו יעקב חבל נחלתו. והוא השלישי באבות, המשלש בשלש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי שלשה, כחבל הזה שהוא עשוי בשלשה גדילים והוא ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם, ולא עשו בן יצחק:

(י) יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹֽבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינֽוֹ: סַפִּיק צָרְכֵּיהוֹן בְּאַרְעָא מַדְבְּרָא וּבֵית צַחֲוָנָא אֲתַר דִי לֵית מַיָא אַשְׁרִנוּן סְחוֹר סְחוֹר לִשְׁכִנְתֵּהּ אַלֵפִנוּן פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא נְטָרִנוּן כְּבָבַת עֵינֵיהוֹן:

רש''י ימצאהו בארץ מדבר. אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועלו, מה שלא עשו ישמעאל ועשו, שנאמר (לקמן לג, ב) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן: ובתהו ילל ישימן. ארץ ציה ושממה, מקום יללת תנינים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה, ולא אמרו למשה היאך נצא למדברות מקום ציה ושממון, כענין שנאמר (ירמיה ב, ב) לכתך אחרי במדבר: יסבבנהו. שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות וסבבן בתחתית ההר, שכפהו עליהם כגגית: יבוננהו. שם בתורה ובינה: יצרנהו. מנחש שרף ועקרב ומן האמות: כאישון עינו. הוא השחור שבעין, שהמאור יוצא המנו. ואונקלוס תרגם ימצאהו יספיקהו כל צרכו במדבר, כמו (במדבר יא, כב) ומצא להם, (יהושע יז, טז) לא ימצא לנו ההר: יסבבנהו. אשרינון סחור סחור לשכינתיה, אהל מועד באמצע וארבעה דגלים לארבע רוחות:

נביאים - שמואל ב - פרק כב

(ז) בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו: אֲמַר דָּוִד כַּד עָקָא לִי אֲנָא מְצַלֵּי קֳדָם יְיָ וּקְדָם אֱלָהִי אֲנָא מִתְחַנַּן וּמְקַבֵּל מֵהֵיכָלֵהּ צְלוֹתִי וּבָעוּתִי קֳדָמוֹהִי מִתְעַבְּדָא : (ח) (ותגעש) וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ: וְאִתְרְגִיפַת וְאִתְרְגִישַׁת אַרְעָא שַׁכְלוּלֵי שְׁמַיָּא זָעוּ וְאִתְרְכִינוּ אֲרֵי תְקֵף רוּגְזֵהּ :

רש''י ויתגעש ותרעש . לא על נסים שאירעוהו נאמר , אלא על נסים שנעשו לישראל , וראש המקרא מחובר על סופו : כי חרה לו . 'כי' משמש כאן בלשון 'כאשר' , וכן פתרונו , וכשחרה לו מפני מכעיסיו , נתגעשה ונתרעשה הארץ , ומוסדות השמים רגזו ורעשו :

(ט) עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ: סְלִיק זְדוֹנֵי דְפַרְעֹה רַשִּׁיעָא כִּתְנָנָא קֳדָמוֹהִי בְּכֵן שְׁלַח רוּגְזֵיהּ כְּאֶשָׁא בָעֲרָא דְמִן קֳדָמוֹהִי מְשֵׁיצָאָה מְזוֹפִיתֵיהּ כְּגוּמְרִין דְּנוּר דָּלְקָא מֵימְרֵהּ :

רש''י עלה עשן באפו . כן דרך הכועס , יוצא עשן מנחיריו , וכן ( תהלים יח ט ) : עלה עשן באפו . וזהו כל לשון חרון אף , שהאף נוחר ומעלה הבל : ואש מפיו תאכל . מגזרת דבר פיו , תאכל אש ברשעים :

(י) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו: וְאַרְכִּין שְׁמַיָּא וְאִתְגְּלֵי יְקָרֵיהּ וַעֲנַן אֲמִיטְתָא כְּבַשׁ קֳדָמוֹהִי :

רש''י ויט שמים . להנקם מאויביו , ממצרים ומפרעה :

כתובים - תהילים - פרק מו

(ז) הָמוּ גוֹיִם מָטוּ מַמְלָכוֹת נָתַן בְּקוֹלוֹ תָּמוּג אָרֶץ: בְּמִתַּן אוֹרַיְתָא לְעַמֵיהּ אִתְרְגַשׁוּ עַמַיָא אִזְדַעְזְעוּ מַלְכְּוָתָא כַּד אֲרִים קָלֵיהּ וְכַד יְהַב אוֹרַיְתָא לְעַמֵיהּ אִתְמוֹגַגוּ יָתְבֵי אַרְעָא :

רש''י המו גוים . לשון הומה : תמוג . תמס , כן פתר מנחם ( שמות טו ) נמוגו כל יושבי כנען , וכן למוג לב ( יחזקאל כא ) , אבל דונש פתר אותם לשון הנעה וכן ( שמואל א י''ד ) ההמון נמוג וילך והלום וכן כלם :

(ח) יְהוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: מֵימְרָא דַיְיָ צְבָאוֹת בְּסַעֲדָנָא תְּקוֹף לָנָא אֱלָהָא דְיַעֲקֹב לְעָלְמִין : (ט) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ: אֱזִילוּן חֲמוֹן עוֹבָדַיָא דַיְיָ דְשַׁוֵי צַדְיָן בְרִשְׁעֵי אַרְעָא :

רש''י אשר שם שמות . אשר שם ארצות הגוים שממה :

(י) מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ: מְבַטֵל קְרָבָא עַד סְיָפֵי אַרְעָא קַשְׁתָּא יְתַבַּר וְיִתְרַע מוּרְנִיתָא תְּרֵיסַיָא עֲגִילִין יוֹקִיד בְּנוּרָא :

רש''י משבית מלחמות . מעלינו עד קצה הארץ שכל ארצו' הגוים יהיו עמנו בשלום . עגלות ישרף באש . רכבי מלחמות :

משנה מועד קטן פרק א

א. מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית, בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁיָּצָא בַּתְּחִלָּה, בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִלָּה. אֲבָל אֵין מַשְׁקִין לֹא מִמֵּי הַגְּשָׁמִים וְלֹא מִמֵּי הַקִּילוֹן. וְאֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים:

ברטנורה   (א) משקין בית השלחין. ארץ עיפה וצמאה למים. תרגום עיף ויגע, משלהי ולאי: משקין במועד. דדבר האבד מותר במועד. ושדה בית השלחין משעה שמתחיל להשקותה אם אינו משקה אותה תדיר מיד נאבד, כדתנן בסוף מתניתין [ג], זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד, דלא פסדי, אבל שתו לפני המועד ישקם במועד. ודוקא שדה לבן של תבואה שהיא שלחין משקין במועד, אבל שדה שלחין של אילן לא שרי במועד, דלא פסדי. ובשביעית שרי להשקות בין שדה בית השלחין בין שדה בית הבעל. ובית השלחין, משום מועד בלבד נקט לה: שיצא בתחלה. שיוצא עכשיו מתחלה. ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא יפלו גדותיו ואתי לתקן במועד ואיכא טרחא: שלא יצא בתחלה. שהוא ישן: אבל לא ממי גשמים. גזירה משום מי קילון. קילון הם מים של בור עמוק ובו מי גשמים מכונסים, דביה איכא טרחא יתירה לדלות: עוגיות. חריצים שעושים בעיקרי הזיתים ובעיקרי הגפנים כדי שימלאו מים:

ב. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִלָּה בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִלָּה בַּשְּׁבִיעִית, וּמְתַקְּנִין אֶת הַמְקֵלְקָלוֹת בַּמּוֹעֵד. וּמְתַקְּנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְחוֹטְטִין אוֹתָן. וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְוָאוֹת הַמַּיִם, וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים, וּמְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת, וְיוֹצְאִין (אַף) עַל הַכִּלְאַיִם:

ברטנורה   (ב) האמה. חריצים שעושים בקרקע שבהן המים הולכים סביב השדה ומשדה לשדה, קרויין אמה, לפי שהן רוחב אמה ברום אמה: בתחילה. אם לא היתה מעולם אין עושין אותה בתחלה במועד, משום טרחא: ובשביעית. מפני שנראה כחופר בקרקע בשביעית: ומתקנים את המקולקלות. אם נפל לתוכה עפר ואינה מקלחת, מתקנים אותה, אבל אין עושים אותה בתחלה במועד. והלכה כחכמים: ומתקנים קלקולי המים. מים המכונסים בגומות לשתות מהן: וחוטטין. מנקין ומנקרין ומוציאין מתוכן צרורות וקסמין ועפרורית שנפל בהן: ומציינין. עושין ציונין על הקברות. שהיו ממחין סיד ושופכין על הקבר, והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה: ויוצאין. שלוחי בית דין במועד לעיין השדות שנזרעו כלאים, לעקור אותם. לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה, ובימי המועד נשכרים בזול, מפני שהן בטלים:

ג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מוֹשְׁכִים אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה. זְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ לִפְנֵי הַמּוֹעֵד, לֹא יַשְׁקֵם בַּמּוֹעֵד. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה:

ברטנורה   (ג) מושכים את המים. שתחת אילן זה, לאילן אחר, דליכא טרחא. אבל לא ישקה כל השדה. ובשדה בית הבעל איירי, דלא פסדי, שמי גשמים מספיקין לו, אלא כשמשקין אותו הוי הרווחה טפי: שלא שתו. דלא פסדי: בזה ובזה. אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל, דמשום הרווחה שרו חכמים. והלכה כר' אליעזר בן יעקב, דסתם מתניתין משקין בית השלחים דלעיל כוותיה. ומיהו שדה לחה שהקרקע שלה כמו טיט מותר להשקותה במועד אפילו לרבי אליעזר בן יעקב, דכזרעים ששתו לפני המועד דמו:

ד. צָדִין אֶת הָאִישׁוּת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הָאִילָן וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן, (שֶׁלֹּא) כְּדַרְכּוֹ, בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ, וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. וּמְקָרִין אֶת הַפִּרְצָה בַּמּוֹעֵד, וּבַשְּׁבִיעִית בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ:

ברטנורה   (ד) האישות. תנשמת. והיא בריה שאין לה עינים. ומפסדת את השדות: ומשדה הלבן. שחורשין וזורעין אותו לתבואה ואין בו אילנות: בשדה האילן כדרכו. דמפסדי טפי, ולהפסד מרובה חששו. לפיכך חופר גומא כדרכו ותולה בה מצודה: שלא כדרכו. נועץ שפוד בקרקע בחוזק ומנענע אילך ואילך ומוציא, ונמצאת גומא נעשית מאיליה. אבל לא על ידי חפירה. והלכה כחכמים. ובשדה לבן הסמוכה לשדה אילן, חופר כדרכו, שמא יצאו משדה לבן ויחריבו האילנות: ומקרין את הפרצה. מסדרין את האבנים זו על זו כדרך בנין, ואינו טח בטיט. ובפירצה של גינה מיירי. אבל כותל חצר שנפל, בונה כדרכו, מפני הגנבים:

ה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה לְהָקֵל, אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מְלַקֵּט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵבֶל הִיא לוֹ. לֹא יְעוֹרֵר אָדָם עַל מֵתוֹ וְלֹא יַסְפִּידֶנּוּ קדֶם לָרֶגֶל שְׁלשִׁים יוֹם:

ברטנורה   (ה) רואין את הנגעים במועד להקל. שאם טהור הוא, אומר לו הכהן טהור אתה, ששמחה היא לו: אבל לא להחמיר. שאם טמא הוא, ישתוק, ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה: לא להקל ולא להחמיר. מתוך שנזקק לראותו אם הוא טהור כדי להקל עליו, הוא נזקק להחמיר שאם הוא טמא צריך לומר לו טמא אתה, כדכתיב (ויקרא יג) לטהרו או לטמאו, שאין כהן רשאי לשתוק, ומוטב לו שלא יראהו הכהן כלל: מלקט אדם עצמות אביו ואמו. במועד, כדי לקברם במקום הגון: ששמחה היא לו. כשרואה אותם [שקוברן בקברי אבותיו]. ואין הלכה כר מאיר בשתיהן: לא יערער על מתו. לא יביא ספדן לערער על מתו שמת זה ימים רבים, לחזור על קרובי המת כדרך שחוזר הספדן שצועק ואומר בואו בכו עמי כל מרי לב, ומי שלבו דוה עליו הולך ומספיד על קרובו: ולא יספידנו. לא ישכור ספדן על מתו שמת לו באותה שעה: קודם לרגל ל' יום. תמיד. דאמרי טעמא בגמרא, שדרך בני אדם לכנוס מעות לצורך הרגל קודם לרגל שלשים יום מכי שמע שדורשים בהלכות הרגל, ושמא יתן המעות שכנס לצורך הרגל לספדן, וימנע משמחת הרגל. ואית דאמרי, שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שלשים יום אחר הספדו:

ו. אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת בַּמּוֹעֵד, אֲבָל מְחַנְּכִים אֶת הַכּוּכִין בַּמּוֹעֵד. וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת בַּמּוֹעֵד, וְאָרוֹן עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ נְסָרִים:

ברטנורה   (ו) אין חופרין כוכין וקברות במועד. להקבר בו מת שימות לאחר המועד. כוכין, במערה שתחת הקרקע. וקברות, בבנין: אבל מחנכין. שאם היה ארוך, מקצרו. ואם היה קצר, מאריך ומרחיב בו: נברכת. של כובסין מקום מתוקן לכבס בו הבגדים, ולית ביה טרחא כולי האי: וארון עם המת בחצר. שמת שם, מותר לנסר הנסרים ולעשות לו ארון. אבל בחצר אחרת לא, שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה. ולא שנו אלא באדם שאינו מפורסם, אבל אדם מפורסם עושין לו ארון ואפילו בשוק. ולדידן שאנו מתי מספר, כל אדם הוי מפורסם: רבי יהודה אוסר. להביא עצים לעשות נסרים בתחלה לצורך הארון אלא אם כן מונסרות קודם יום טוב. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת, וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְלֹא מְיַבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. אֲבָל מַחֲזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ. וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא תָּסוּד מִפְּנֵי שֶׁנִּוּוּל הוּא לָהּ:

ברטנורה   (ז) מפני ששמחה היא לו. ואין מערבים שמחה אחרת בשמחת הרגל, דכתיב (דברים טז) ושמחת בחגך, בחגך ולא באשתך: אבל מחזיר הוא את גרושתו. דאינה שמחה כל כך אלא באשה חדשה שלא היתה לו מעולם: ועושה אשה תכשיטיה. כגון לתת כחול בעיניה, ולהשוות שער ראשה שלא יתפזר, ומעברת צבע אדום על פניה, ומעברת סכין על פני מטה, וכן כלי כיוצא בזה: שניוול הוא לה. צער הוא לה. ואין הלכה כר' יהודה:

ח. הַהֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ, וְהָאֻמָּן מַכְלִיב. וּמְסָרְגִין אֶת הַמִּטּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, (אַף) מְמַתְּחִין:

ברטנורה   (ח) ההדיוט תופר כדרכו. הדיוט מקרי כל שאינו יודע לכוין שפה לבגד שתהא שוה ומכוונת בו, אלא מעקם לכאן ולכאן ועושהו רחב במקום זה וקצר במקום אחר: מכליב. עושה תפירות כעין שיני הכלב, שאינן שוין זו כנגד זו, אלא אחת למעלה ואחת למטה: ומסרגין את המטות. אורגין אותן בחבלים שתי וערב: ממתחין. אם היה ארוג זה ימים רבים ורפו החבלים, ממתחין. אבל לא מסרגין. ואין הלכה כר' יוסי:

ט. מַעֲמִידִין תַּנּוּר וְכִירַיִם (וְרֵחַיִם) בַּמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְכַבְּשִׁין אֶת הָרֵחַיִם בַּתְּחִלָּה:

ברטנורה   (ט) מעמידין. בונין ומושיבין ומתקנים תנור שצריך לו במועד. ולפי שתנורים שלהם מיטלטלין היו ממקום למקום להכי תני מעמידין: אין מכבשין. מנקרין ומכין בפטיש על הרחים כשהן חלקים יותר מדאי ואין טוחנות יפה. ואין הלכה כר' יהודה:

י. עוֹשִׂין מַעֲקֶה לַגַּג וְלַמִּרְפֶּסֶת מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אֲבָל לֹא מַעֲשֵׂה אֻמָּן. שָׁפִין אֶת הַסְדָקִין וּמַעְגִּילִין אוֹתָן בַּמַּעְגִּילָה בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא בַּמַּחְלְצַיִם. הַצִיר וְהַצִנּוֹר וְהַקּוֹרָה וְהַמַּנְעוּל וְהַמַּפְתֵּחַ שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, מְתַקְּנָן בַּמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, וְכָל כְּבָשִׁין שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד, כּוֹבְשָׁן:

ברטנורה   (י) ולמרפסת. הילוך שלפני עליה שבני העליה הולכין בו ויורדים דרך סולם לחצר: ושפין את הסדקין. גגות שאינן משופעין טוחין אותן בטיט. וכשיש סדקים בטחיית הטיט הדלף יורד בבית ואיכא פסידא. שפין, טחין: מעגילה. עץ עגול שבו מחליקין הגגות: במחלצים. כלי אומנות של ברזל רחבה כעין כף ולה בית יד: הציר. רגל הדלת הסובבת בתוך חור האסקופה התחתונה של פתח: צינור. החור שבאסקופה: והקורה. קורת הבית ממש, שנשברה אפילו קודם יום טוב: ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. שלא יאמר אמתין עד המועד שאין לי מלאכה אחרת ואעשה את זאת: כבשים. כגון דגים וירקות וכיוצא בהן שכובשין במלח וחומץ: שיכול לאכלן במועד. שיהו נכבשין מהר וראויין לאכול מיד:

גמרא מועד קטן דף ו ע''ב

צָדִין אֶת הָאִישׁוֹת. מַאי אִישׁוֹת. אָמַר רַב יְהוּדָה: בִּרְיָה שֶׁאֵין לָהּ עֵינַיִם. אָמַר רָבָא בַּר יִשְׁמָעֵאל וְאִיתֵימָא רַב יֵימַר בַּר שְׁלֵמְיָא מַאי קְרָא (תהילים נח) כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ. תָּנוּ רַבָּנָן: צָדִין אֶת הָאִישׁוֹת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הַלָּבָן וּמִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ וּמַחֲרִיבִין חוֹרֵי נְמָלִים. כֵּיצַד מַחֲרִיבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֵבִיא עָפָר מֵחוֹר זֶה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ חוֹר זֶה וְהֵן חוֹנְקִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רִבִּי יֵימָר בַּר שְׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי וְהוּא דְּקָאִי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא וְהוּא דְּלֵיכָּא גִּשְׁרָא וְהוּא דְּלִיכָּא גַּמְלָא וְהוּא דְּלִיכָּא מַצְרָא עַד כַּמָּה עַד פַּרְסָה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. תָּנוּ רַבָּנָן: כֵּיצַד כְּדַרְכּוֹ. חוֹפֵר גּוּמֶא וְתוֹלֶה בָּהּ מְצוּדָה. כֵּיצַד שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. נוֹעֵץ שְׁפוּד וּמַכֶּה בְּקוֹרְדוֹם וּמְרַדֶּה הָאֲדָמָה מִתַּחְתֶּיהָ. תַּנְיָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּשֶׁאָמְרוּ מִשְּׂדֵה לָבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׂדֵה לָבָן הַסְּמוּכָה לָעִיר, אֲבָל בִּשְׂדֵה לָבָן הַסְּמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן אֲפִלּוּ כְּדַרְכּוֹ. שֶׁמָּא יֵצְאוּ מִשְּׂדֵה הַלָּבָן וְיַחֲרִיבוּ אֶת הָאִילָנוֹת:

רש''י בריה שאין לה עינים. וחופר בקרקע: מאי קרא. דאישות בריה שאין לה עינים דכתיב כמו שבלול תמס יהלך. שבלול שקורין לימצין תמס יהלוך. כלומר כשיוצא חוץ מנרתיקו רירות נופלות ממנו עד שהוא נימוח ומת תמס כמו ונמס: נפל אשת בל חזו שמש. כלומר כך אישות נופלות פתאום לארץ ומתים דלא חזו: וחונקים זו את זו. מפני שמריחין את העפר ואין מכירין באותו עפר: והוא דקאי בתרי עברי נהרא. דכיון דאיכא הפסק מים בין הני תרתי חורי נמלים אין מכירין הני בעפר דהני: גושרא. גשר: גמלא. שאין לו גשר אלא מנסר אחד: ומצרא. עדיין קטן מגמל' אין יכול להלך עליו אלא כשקושרים חבל אחד משני עברי הנהר בשני יתידות ואוחזין בו והולכין על אותו גשר צר אבל אי איכא חד מהן מכירין הני בחורי דהני: ועד כמה. מרוחקין הני תרי חורי נמלים דכי איכא נהרא בינייהו וליכא גישרא דאין מכירין הני בחורי דהני: עד פרסה. אי ליכא פרסה בינייהו אף על גב דאיכא נהרא וליכא מעבר מכירין הני בחורי דהני: נועץ שפוד. במקום שהן מצויין ומרדה האדמה וממעך אותן:

זוהר וילך דף רפה ע''א

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה וּבוֹזַי יֵקָלוּ מַאן דְּלָא יָדַע לְאוֹקִיר לְמָארֵיהּ וְלָא אִתְכַּוַּן בְּאָמֵן דְּתָנֵינָן גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְּבָרֵךְ וְהָא אוֹקִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמֵן מָשִׁיךְ בִּרְכָאָן מִמַּבּוּעָא לְמַלְכָּא וּמִמַּלְכָּא לְמַטְרוֹנִיתָא (דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל) וּבְאַתְוָן גַּלִּיפָן דְּרַבִּי אֶלְעָזָר מֵאָלֶ''ף לְמֵ''ם וּמִמֵּ''ם לְנוּ''ן כֵּיוָן דְּמָטוּ בִּרְכָאָן לְנוּ''ן מִתַּמָּן נָגְדִין וְנָפְקִין בִּרְכָאן לְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וּמִתְפַּשְּׁטֵי בְּכֹלָּא וְקָלָא נָפִיק אִתְשַׁקְּיוּ מִשַּׁקְּיוּתָא דְּבִרְכָן דְּאַפִּיק פְּלַנְיָא עַבְדָּא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְכַד יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא מְשַׁמְּרִין לַאֲתָבָא אָמֵן וּלְכַוְּנָא לִבַּיְהוּ כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ כַּמָּה פִּתְחִין דְּבִרְכָאן פְּתִיחָן לֵיהּ לְעֵילָא כַּמָּה טָבָאן מִשְׁתַּכְּחִין בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין כַּמָּה חִידוּ בְּכֹלָּא מַאי אֲגַר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל דְּגָרְמִין הַאי אֲגַר לְהוּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. בְּעָלְמָא דֵּין בְּשַׁעְתָּא דְּעָאקִין לְהוּ (לְיִשְׂרָאֵל) וּמַצְלָן צְלוֹתָא קַמֵּי מָארֵיהוֹן קָלָא מַכְרְזָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין (ישעיה כ''ז) פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבוֹא גּוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים אַל תִּקְרֵי אֱמוּנִים אֶלָּא אָמֵנִים פִּתְחוּ שְׁעָרִים כְּמָה דְּיִשְׂרָאֵל פָּתְחִין לְהוּ תַּרְעִין דְּבִרְכָאן כָּךְ הַשְׁתָּא פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְתִתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן מֵאִנּוּן דְּעָאקִין לְהוּ. הַאי בְּעָלְמָא דֵּין. בְּעָלְמָא דְּאָתֵי מַאי אֲגְרַיְהוּ דְּכַד יִפּוֹק בַּר נַשׁ מֵהַאי עָלְמָא דַּהֲוָה שׁוֹמֵר לַאֲתָבָא אָמֵן מַאי שׁוֹמֵר כְּלוֹמָר נוֹטֵר הַהִיא בְּרָכָה דְּאָמַר הַהוּא דִּמְבָרֵךְ וּמְחַכֶּה לֵיהּ לַאֲתָבָא אָמֵן כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ נִשְׁמָתָא סָלְקָא וּמַכְרְזֵי קַמֵּיהּ פִּתְחוּ שְׁעָרִים קַמֵּיהּ כְּמָה דְּאִיהוּ הֲוָה פָּתַח תַּרְעִין כָּל יוֹמָא כַּד הֲוָה שׁוֹמֵר אֱמוּנִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַאי אָמֵן אָמַר רַבִּי אַבָּא הָא אוֹקְמוּהָ כֹּלָּא אָמֵן אִקְּרֵי מַבּוּעָא דְּהַהוּא נַחֲלָא דְּנָגִיד אָמֵן אִקְּרֵי דִּכְתִיב (משלי ג') וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוּן אַל תִּקְרֵי אָמוּן אֶלָּא אָמֵן קִיּוּמָא דְּכֻלְּהוּ הַהוּא נַחֲלָא (ס''א טַלָּא) דְּנָגִיד וְנָפִיק אָמֵן אִקְּרֵי. דְּתַנְיָא (תהלים מ''א) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם עוֹלָם דִּלְעֵילָא עוֹלָם דִּלְתַתָּא אוֹף הָכָא אָמֵן וְאָמֵן אָמֵן דִּלְעֵילָא אָמֵן דִּלְתַתָּא אָמֵן קִיּוּמָא דְּכֻלְּהוּ וְהָא אוֹקִימְנָא אָמֵן בְּאִנּוּן אַתְוָן:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וּבוֹזַי יֵקַלּוּ, הַיְנוּ מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְכַבֵּד אֶת אֲדוֹנוֹ, וְלֹא נִתְכַּוֵּן בְּאָמֵן, שֶׁלָּמַדְנוּ, גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְּבָרֵךְ. וְהִנֵּה הֶעֱמַדְנוּ לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאָמַר, שֶׁהָעוֹנֶה אָמֵן, מוֹשֵׁךְ בְּרָכוֹת מִמַּבּוּעַ, שֶׁהוּא בִּינָה, אֶל הַמֶּלֶךְ, וּמִמֶּלֶךְ אֶל הַמַּלְכָּה. וּבָאוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר, אוֹמֵר, מִן אָלֶף, דְּאָמֵן, אֶל הַמּ' דְּאָמֵן וּמִמ' דְּאָמֵן לְן', כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעוֹת הַבְּרָכוֹת לְן' נִמְשָׁכוֹת וְיוֹצְאוֹת מִשָּׁם בְּרָכוֹת לָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וּמִתְפַּשְּׁטוֹת בַּכֹּל. וְהַקּוֹל יוֹצֵא, שְׁתוּ מִשִּׁקּוּי הַבְּרָכוֹת שֶׁהוֹצִיא פְּלוֹנִי, עֶבֶד מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל לְמַטָּה שׁוֹמְרִים עַצְמָם לַעֲנוֹת אָמֵן וּלְכַוֵּן לִבָּם כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ, כַּמָּה פִּתְחֵי בְּרָכוֹת פְּתוּחִים לְמַעְלָה, כַּמָּה טוֹב נִמְצָא בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, כַּמָּה שִׂמְחָה הִיא בַּכֹּל. וּמַהוּ שְׂכָרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּרְמוּ לָזֶה. שְׂכָרָם הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁמֵּצִירִים לָהֶם, וּמִתְפַּלְּלִים תְּפִלָּתָם לִפְנֵי אֲדוֹנָם, הַקּוֹל מַכְרִיז בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גּוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים. אַל תִּקְרֵי אֱמוּנִים אֶלָּא אָמֵנִים. דְּהַיְנוּ שֶׁשּׁוֹמְרִים לַעֲנוֹת אָמֵן. פִּתְחוּ שְׁעָרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל פָּתְחוּ לָהֶם שַׁעֲרֵי הַבְּרָכוֹת, כָּךְ עַתָּה פִּתְחוּ שְׁעָרִים, וְתִתְקַבֵּל תְּפִלָּתָם עַל אֵלּוּ שֶׁמְּצִירִים לָהֶם. זֶה שְׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. בָּעוֹלָם הַבָּא מַהוּ שְׂכָרָם. כִּי כְּשֶׁיֵּצֶא הָאָדָם מֵעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהָיָה שׁוֹמֵר לַעֲנוֹת אָמֵן. מַהוּ שׁוֹמֵר, כְּלוֹמָר, שֶׁשּׁוֹמֵר אוֹתָהּ הַבְּרָכָה שֶׁאוֹמֵר הַמְּבָרֵךְ וּמְחַכֶּה לוֹ לַעֲנוֹת אַחֲרֶיהָ אָמֵן, כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ. אָז נִשְׁמָתוֹ עוֹלָה וּמַכְרִיזִין לְפָנָיו פִּתְחוּ שְׁעָרִים לְפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁהוּא הָיָה פּוֹתֵחַ שְׁעָרִים כָּל יוֹם, כְּשֶׁהָיָה שׁוֹמֵר אֱמוּנִים, דְּהַיְנוּ אָמֵנִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַהוּ אָמֵן. אָמַר רַבִּי אַבָּא, הֲרֵי הֶעֱמִידוּ הַכֹּל. אָמֵן נִקְרָא, הַמַּבּוּעַ שֶׁל נַחַל הַהוּא הַנִּמְשָׁךְ, שֶׁהוּא בִּינָה, וְנִקְרָא אָמֵן, כִּי כָּתוּב, וָאֶהֱיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אָמֵן. קִיּוּם כָּל הַמַּדְרֵגוֹת, דְּהַיְנוּ אוֹתוֹ נַחַל הַנִּמְשָׁךְ וְיוֹצֵא נִקְרָא אָמֵן. שֶׁלָּמַדְנוּ, מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם פֵּרוּשׁוֹ מֵעוֹלָם שֶׁלְּמַעְלָה לְעוֹלָם שֶׁלְּמַטָּה, אַף כָּאן, אָמֵן וְאָמֵן, אָמֵן שֶׁל מַעְלָה אָמֵן שֶׁל מַטָּה אָמֵן, פֵּרוּשׁוֹ קִיּוּם שֶׁל כֻּלָּם. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ אָמֵן בְּאֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבּוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן כָּל הַיּוֹם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל אֶת יָדָיו לְכָל אֲכִילָה וַאֲכִילָה וְהוּא שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. אֲבָל אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו בְּכֶל עֵת שֶׁצָרִיךְ נְטִילָה: ב. לָט אָדָם אֶת יָדָיו בְּמַפָּה וְאוֹכֵל בָּהֶן פַּת אוֹ דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. הַמַּאֲכִיל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם וְהָאוֹכֵל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּמַאֲכָל וְהוּא הַדִּין לְאוֹכֵל בְּמַגְרֵפָה שֶׁצָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם:

מוסר

שערי תשובה דף לא עג

אִישׁ כִּי יַאֲמִינוּ בְּנֵי אָדָם בִּדְבָרָיו וְסָמְכוּ כָּל הַשּׁוֹמְעִים עַל מַאֲמָרָיו וְיִתְכַּוֵּן לְנַשֵּׂא אַחַד הָעָם אוֹ גּוֹאֲלוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתוֹ וְיֹאמַר עָלָיו כִּי הוּא אִישׁ חָכָם וְהוּא בֵּן לֹא חָכָם וְהָיָה לְפוּקָה וְצוּר מִכְשׁוֹל כִּי יִסְמְכוּ עַל הוֹרָאוֹתָיו וְעַל פִּיו יִהְיֶה כָּל רִיב וִיעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאֶת הָעוֹלָם יַחֲרִיב. וְכֵן כִּי יֹאמַר עַל אִישׁ כִּי הוּא נֶאֱמַן רוּחַ וְלֹא הִכִּירוֹ אִם הוּא אִישׁ אֱמוּנִים אוֹ בֵּן לֹא אֵמוּן בּוֹ. וְאוּלַי יִשְׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ וְיַפְקִידֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֵשׁ לוֹ יִתֵּן בְּיָדוֹ וְכִחֵשׁ בּוֹ לֹא רְאִיתִיךָ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל הַמַּעֲמִיד דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִלּוּ נָטַע אֲשֵׁרָה וּבִמְקוֹם תַּלְמִיד חָכָם כְּאִלּוּ נְטָעוֹ אֵצֶל מִזְבֵּחַ וְהָיָה מִי שֶׁהֵקִים לְרֹאשׁ בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹרוֹת וְקָרְאוּ עָלָיו מִקְרָא שֶׁכָּתוּב (חבקוק ב) הוֹי אוֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לְהִפָּרַע מִמַּעֲמָדָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ:

האזינו יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּֽוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתֽוֹ: כְּנִשְׁרָא דִמְחִישׁ לְקִנֵהּ עַל בְּנוֹהִי מִתְחוֹפֵף פָּרִיס גַדְפּוֹהִי מְקַבֶּלְהוֹן מְנַטֶלְהוֹן עַל תְּקוֹף אֵבָרוֹהִי:

רש''י כנשר יעיר קנו. ניהגם ברחמים ובחמלה, כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו, בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו, ויהא בהם כח לקבלו: יעיר קנו. יעורר בניו: על גוזליו ירחף. אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע, אף הקדוש ברוך הוא (איוב לז, כג) שדי לא מצאנהו שגיא כח, כשבא לתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מארבע רוחות, שנאמר (לקמן לג, ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש, (חבקוק ג, ג) . אלוה מתימן יבא, זו רוח רביעית: יפרש כנפיו יקחהו. כשבא לטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו. אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני, אף הקדוש ברוך הוא (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות, מיד (שמות יד, יט. כ) ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו' :

(יב) יְהֹוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָֽר: יְיָ בִּלְחוֹדוֹהִי עֲתִיד לְאַשְׁרָיוּתְהוֹן בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחַדָתָא וְלָא יִתְקַיַם קֳדָמוֹהִי פָּלְחַן טַּעֲוָן:

רש''י ה' בדד ינחנו. ניהגם במדבר בטח ובדד: ואין עמו אל נכר. לא היה כח באחד מכל אלהי הגוים להראות כחו ולהלחם עמהם. ורבותינו דרשוהו על העתיד, וכן תרגם אנקלוס. ואני אומר דברי תוכחה הם, להעיד השמים והארץ, ותהא השירה להם לעד שסופן לבגד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם, ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך לישב הדבר לכאן ולכאן. וכל הענין מוסב על (פסוק ז) זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר, כן עשה להם, וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור:

(יג) שלישי יַרְכִּבֵהוּ עַל (במותי) בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּֽנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵֽחַלְמִישׁ צֽוּר: אַשְׁרִנוּן עַל תָּקְפֵּי אַרְעָא וְאוֹכָלִנוּן בִּזַת סָנְאֵיהוֹן וִיהַב לְהוֹן בִּזַת שַׁלִיטֵי קִרְוִין וְנִכְסֵי יָתְבֵי כְּרַכִּין תַּקִיפִין:

רש''י ירכבהו על במותי ארץ. כל המקרא כתרגומו: ירכבהו וגו' . על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות: ויאכל תנובת שדי. אלה פרות ארץ ישראל שקלים לנוב ולהתבשל מכל פרות הארצות: וינקהו דבש מסלע. מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני הבא לי קציעות מן החבית. הלך ומצא הדבש צף על פיה. אמר לו זו של דבש היא. אמר לו השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה: ושמן מחלמיש צור. אלו זיתים של גוש חלב: במותי ארץ. לשון גבוה: שדי. לשון שדה: חלמיש צור. תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתבה של אחריו, נקוד חלמיש, (תהלים קיד, ח) וכשהוא דבוק, נקוד חלמיש:

(יד) חֶמְאַת בָּקָר וַֽחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵֽי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָֽמֶר: יְהַב לְהוֹן בִּזַת מַלְכֵיהוֹן וְשַׁלִיטֵיהוֹן עִם עוֹתַר רַבְרְבֵיהוֹן וְתַקִפֵיהוֹן עַמָא דְאַרְעֲהוֹן וְאַחֲסַנְתְּהוֹן עִם בִּזַת חֵילֵיהוֹן וּמַשִׁרְיָתְהוֹן וְדַם גִבָּרֵיהוֹן יִתָּשַׁד כְּמַיָא:

רש''י חמאת בקר וחלב צאן. זה היה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א' ה, ג) עשרה בקר בראים ועשרים בקר רעי ומאה צאן: עם חלב כרים. זה היה בימי עשרת השבטים, שנאמר (עמוס ו, ד) ואוכלים כרים מצאן: חלב כליות חטה. זה היה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א' ה, ב) ויהי לחם שלמה וגו' : ודם ענב תשתה חמר. בימי עשרת השבטים, (עמוס ו, ו) השתים במזרקי יין: חמאת בקר. הוא שומן הנקלט מעל גבי החלב: וחלב צאן. חלב של צאן, וכשהוא דבוק נקוד חלב כמו (שמות כג, יט) בחלב אמו: כרים. כבשים: ואילים. כמשמעו: בני בשן. שמנים היו: כליות חטה. חטים שמנים כחלב כליות וגסין ככוליא: ודם ענב. היה שותה יין טוב וטועם יין חשוב: חמר. יין בלשון ארמי: חמר. אין זה שם דבר, אלא לשון משבח בטעם אינו''ש בלע''ז . ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אנקלוס, אשרינון על תוקפי ארעא וגו' :

(טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻֽׁעָתֽוֹ: וְעַתַּר יִשְׂרָאֵל וּבְעַט אַצְלַח תְּקוֹף קְנָא נִכְסִין וּשְׁבַק פָּלְחַן אֱלָהָא דְעָבְדֵהּ וְאַרְגֵז קֳדָם תַּקִיפָא דְפָרְקֵהּ:

רש''י עבית. לשון עובי: כשית. כמו כסית, לשון (איוב טו, כז) כי כסה פניו בחלבו, כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ, וכן הוא אומר (שם) ויעש פימה עלי כסל: כשית. יש לשון קל בלשון כסוי, כמו (משלי יב, טז) וכסה קלון ערום ואם כתב כשית דגוש היה נשמע כסית את אחרים, כמו (איוב טו, כז) כי כסה פניו: וינבל צור ישעתו. גנהו ובזהו, כמו שנאמר (יחזקאל ח, טז) אחוריהם אל היכל ה' וגו' , אין לך נבול גדול מזה:

נביאים - שמואל ב - פרק כב

(יא) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ: וְאִתְגְּלֵי בִּגְבוּרְתֵיהּ עַל כְּרוּבִין קַלִילִין וְדַבֵּר בִּתְקֵיף עַל כַּנְפֵי רוּחָא : (יב) וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים: וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּהּ בַּעֲרָפֵילָא וַעֲנַן יְקַר סְחוֹר סְחוֹר לֵהּ מָחִית מַיִן תַּקִּיפִין מֵרִכְפַּת עֲנָנִין קַלִילִין בְּרוּם עָלְמָא :

רש''י וישת חשך סביבותיו . לסוכה , כענין שנאמר ( שמות יד כ ) : ויהי הענן והחשך , מפסיק בין מצרים לישראל : חשרת מים עבי שחקים . מאין היה החשך , עבי שחקים היו , שהן חושרין מים על הארץ : חשרת . לשון כברה הוא , שהוא נופל על הארץ דק דק ( תענית ט ב ) . וכן הוא אומר באגדות הרבה : חושרין אותו בכברה . ויש לפתור 'חשרת' , לשון 'קשר' , שמתקשרין השמים בעבים על ידי המים , כמו 'וחשוריהם' האמור באופני המכונה ( מלכים-א ז לג ) , שהם זרועות העץ המהדקין וקושרין עיגוליה יחד :

(יג) מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵשׁ: מִזִּיו יְקָרֵיהּ מַבְהִיקִין שְׁמֵי שְׁמַיָּא מְזוֹפִיתֵיהּ כְּגוּמְרִין דְּנוּר דַּלְקָא מֵימְרֵיהּ :

רש''י מנגה נגדו . שלא תאמר בחשך הוא שרוי , אלא הנוגה לפנים מן המחיצה , ומאותו נוגה אשר לפניו , בערו גחלי אש , שנשתלחו חצים על מצרים :

(יד) יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם יְהוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ: אַכְלֵי מִן שְׁמַיָּא יְיָ וְעִלָּאָה אֲרִים מֵימְרֵיהּ : (טו) וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק (ויהמם) וַיָּהֹם: וּשְׁלַח מָחָתֶיהּ כְּגִירִין וּבַדְרִינוּן בַּרְקִין וְשַׁגְשִׁינוּן :

כתובים - תהילים - פרק עז

(יא) וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן: וַאֲמַרֵית מַרְעוּתִי הוּא אִשְׁתְּנִיו גְבוּרַת יְמִין עִלָאָה (וַאֲמַרֵית בָּעוּתִי הוּא שְׁנִין דְקֵץ מִיָמִין) :

רש''י ואמר חלותי היא . מחשבתי אומרת כי אין זאת אלא להחלותי וליראני לשוב אליו , חלותי כמו לחלותי לשון חולי וחיל : שנות ימין עליון . את אשר נשתנית ימין עליון שהיתה נאדרי בכח רועצת אויב ועכשיו השיב אחור ימינו :

(יב) (אזכיר) אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי יָהּ כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ: אֶדְכַּר עוֹבָדֵי אֱלָהָא אֲרוּם אֶדְכַּר מִן לְקַדְמִין פְּרִישְׁוָתָךְ : (יג) וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה: וּרְנַנֵית בְּכָל עוֹבָדָךְ טָבַיָא וּבְתַסְקוֹפֵי נִסָךְ אֲמַלֵל :

רש''י והגיתי בכל פעלך . שעשית לנו כבר :

(יד) אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים: אֱלָהָא דְקַדִישִׁין אוֹרְחָתָךְ מַן אֱלָהָא רַבָּא כֵּאלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל :

רש''י בקדש דרכך . דרך מדתך לקדש את שמך בעולם לעשות דין ברשעי' :

(טו) אַתָּה הָאֵל עֹשֵׂה פֶלֶא הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻזֶּךָ: אַנְתְּ הוּא אֱלָהָא עָבֵיד פְּרִישָׁן הוֹדַעְתָּ בְעַמַיָא עוּשְׁנָךְ :

משנה נדרים פרק ב

א. וְאֵלּוּ מֻתָּרִין, חֻלִּין שֶׁאֹכַל לָךְ, כִּבְשַׂר חֲזִיר כַּעֲבוֹדָה זָרָה, כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין, כַּנְּבֵלוֹת, כַּטְּרֵפוֹת, כַּשְּׁקָצִים, כָּרְמָשִׂים, כְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ, מֻתָּר. הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמָּא, פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ. קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, הָאוֹמֵר (לְאִשְׁתּוֹ), קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ, הֲרֵי זֶה בְּלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, אָסוּר:

ברטנורה   (א) ואלו מותרין. חולין שאוכל לך. לסימן בעלמא נקטיה, כשם שחולין שאוכל לך אין צריך שאלה לחכם, כך כל הני דאמרינן במתניתין ברישא אין צריכין שאלת חכם: כעורות לבובין. היו נוקבים הבהמה מחיים כנגד הלב ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע''ז, ותקרובת ע''ז אסור בהנאה: כחלת אהרן. שהיה ראשון לכהנים. ולא הוי דבר הנדור, שאין חלה ותרומה באין בנדר ונדבה: הרי זה מותר. דאמר קרא (במדבר ל) איש כי ידור נדר, עד שידור בדבר הנדור. וחטאת שאיני אוכל לך דאמרינן בפרק קמא דאסור ואף על פי שאינו דבר הנדור, הוי טעמא, דאפשר שיביא חטאת על ידי נדר, כגון שנדר בנזיר ומתחייב להביא חטאת: הרי את עלי כאמא. אע''ג דלאו דבר הנדור הוא, חמור מכל הני דלעיל, דצריך התירא מדרבנן אם הוא עם הארץ, ופותחין לו פתח ממקום אחר, כלומר מבקשים לו פתח וטעם לחרטתו. ולא סגי בכדו תהית או לבך עלך. וכל זה שלא יקל ראשו ולא ירגיל לאסור אשתו עליו: קונם שאיני ישן כו'. הרי זה בבל יחל מדרבנן אבל מן התורה אין הנדר חל, דנדרים אין חלים אלא על דבר שיש בו ממש: קונם שאיני משמשך. בגמרא מקשה, והא משועבד לה והיאך יכול להפקיע שעבודה בנדרו והא הוי כאוסר פירות חבירו על חבירו. ומשני, כגון דאמר הנאת תשמישך עלי קונם, שאסר ההנאה עליו, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו: שבועה שאיני ישן וכו'. אסור מן התורה, דשבועות חלין בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש. ואם נשבע שלא יישן שלשה ימים רצופין לילה ויום, לוקה ויישן מיד, מפני שנשבע על דבר שאי אפשר לקיימו:

ב. קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, מֻתָּר. שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל לָךְ, לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, אָסוּר זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים. וְחֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת. כֵּיצַד, אָמַר, קוֹנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל, תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מַנִּיחַ, בַּנְּדָרִים אָסוּר, בַּשְּׁבוּעוֹת מֻתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבוֹר עַל הַמִּצְוֹת:

ברטנורה   (ב) קרבן לא אוכל לך כו'. מותר, דהוי כנשבע בקרבן ונעשה כאומר בחיי הקרבן אם אוכל לך שום דבר: שבועה לא אוכל לך. ולא אמרינן בחיי שבועה קאמר כדאמרינן בקרבן, דשבועה לית בה מששא ולא שייך לומר בה בחיי שבועה: שבועה שאוכל לך. זמנין דשבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע, כגון שהיה חבירו מסרב בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ושוב אמר שבועה שאוכל לך, דלא אכילנא משמע, והכי קאמר בשבועה יהא עלי אי אכילנא לך: זה חומר בשבועות. לא מצינן לאוקמה אשבועה שלא אוכל לך וכו', דמדקתני זה חומר משמע דנדר הוי אלא דאינו חמור כשבועה, וגבי קרבן לא אוכל לך תנן מותר דלא הוי נדר כלל. משום הכי צריך לאוקמה אדלעיל דתנינא קונם שאיני ישן שאיני מדבר הרי זה בבל יחל, ואוקימנא מדרבנן, דמדאורייתא אין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש, וזה חומר בשבועות מבנדרים, ששבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש: תפילין שאני מניח. משום דאסר חפצא עליה, ואינו נראה כנודר לבטל את המצוה שהרי לא קיבל על עצמו, אלא אסר החפץ עליו, ואם יקיים המצוה הויא מצוה הבאה בעבירה ודמי למי שחייב לאכול מצה בלילי פסח ולא מצא אלא מצה של טבל או של הקדש, שאסור לאכלה. אבל כל לשון שבועה הוא אוסר את עצמו מלעשות הדבר וכיון שהוא מחוייב לעשות המצוה לאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב המצוה. ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין, חל הנדר וחייב להביא קרבן אם הניח תפילין: חייב על כל אחת ואחת. ויהיה נזיר שלשים יום אם אמר הריני נזיר סתם ויביא קרבן נזיר ויחזור להיות נזיר כמספר הפעמים שאמר שיהיה נזיר. ובשבועה אינו חייב אלא אחת, שאינו לוקה אלא מלקות אחת. אבל אם נשאל על השבועה הראשונה, חלה השבועה השניה. וכן אם נשאל על השניה, חלה השלישית. ואסור לאכול עד שיותרו כולם, מדלא תנן הרי זו שבועה אחת, אלא אינו חייב אלא אחת:

ג. יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה. כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל, הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל, וְאָכַל, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת: ד. סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל. כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּבָשָּׂר מָלִיחַ, כְּיֵין נֶסֶךְ, אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר, אָסוּר. אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כָּחֵרֶם, אִם כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם, אָסוּר. וְאִם כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כַּמַּעֲשֵׂר, אִם כְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כַּתְּרוּמָה, אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְתָם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה אֲסוּרָה, בַּגָּלִיל מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. סְתָם חֲרָמִים בִּיהוּדָה מֻתָּרִין, וּבַגָּלִיל אֲסוּרִין, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים:

ברטנורה   (ד) ופירושם להקל. אע''ג דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושו, כי סתם ולא פירש אזלינן להחמיר, דסתם נודר דעתו לאסור: כבשר מליח. היינו קרבן, דכתיב (ויקרא ב) על כל קרבנך תקריב מלח: כחרם של כהנים מותר. אע''ג דחרמי כהנים מועלים בהם עד שיבואו לידי כהנים והוי דבר הנדור, מ''מ סתם חרמי כהנים משמע שכבר באו ליד כהן: אם כמעשר בהמה אסור. דהוי דבר הנדור, שצריך להקדישו, ואין מעשר בהמה אוסר הדיר כמו שמעשר דגן אוסר הגורן: שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה. לפי שהיו רחוקים מירושלים: שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים. וכל מה שהיו מחרימין היו מפרישין לבדק הבית והלכה כרבי יהודה:

ה. נָדַר בַּחֵרֶם וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְחֶרְמוֹ שֶׁל יָם. בַּקָּרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים. הֲרֵי עַצְמִי קָּרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ. קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנִית לִי, וְאָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי, עַל כֻּלָּן אֵין נִשְׁאָלִין לָהֶן. וְאִם נִשְׁאָלוּ, עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פּוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, וּמְלַמְּדִים אוֹתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בַּנְּדָרִים:

ברטנורה   (ה) בחרמו של ים. לשון מצודה, כמו אשר היא מצודים וחרמים (קהלת ז): הרי עצמי קרבן. אסר עצמו כקרבן על חבירו: אין נשאלים עליהם. אין צריכין שאלת חכם, שאינן חלים: ואם נשאלין. ואם עם הארץ הוא זה שנדר כהאי גוונא ובא לישאל על נדרו, אין פותחין לו פתח לחרטה ואין מתירין לו. ואם עבר על נדרו זה מנדין אותו: פותחין לו פתח ממקום אחר. מראים לו שהדבר קיים ופותחין לו פתח מטעם אחר ומתירין לו נדרו. אבל לא עונשין ולא מחמירין. וכן הלכה:

גמרא נדרים דף כ ע''א

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח וְכוּלֵי. תַּנְיָא לְעוֹלָם אַל תְּהִי רָגִיל בַּנְּדָרִים שֶׁסּוֹפָךְ לִמְעֹל בִּשְׁבוּעוֹת. וְאַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל עַם הָאָרֶץ שֶׁסּוֹפוֹ לְהַאֲכִילְךָ טְבָלִים. וְאַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ שֶׁסּוֹפוֹ לְהַאֲכִילְךָ תְּרוּמָה. וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשּׁה שֶׁסּוֹפָךְ לָבֹא לִידֵי נִיאוּף. רִבִּי אַחָא בְּרִבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: כָּל הַצוֹפֶה בְּנָשִׁים סוֹפוֹ בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. וְכָל הַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲקֵבָה שֶׁל אִשָּׁה הַוְיָן לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָן מְהֻגָּנִים. אָמַר רַב יוֹסֵף וּבְאִשְׁתּוֹ נִדָּה. תַּנְיָא (שמות כ) בַּעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם זוֹ בּוּשָׁה. לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא מִכָּאן אָמְרוּ: סִימָן יָפֶה בָּאָדָם שֶׁהוּא בַּיְשָׁן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל אָדָם הַמִּתְבַּיֵּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בּשֶת פָּנִים בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבָאי: אַרְבָּעָה דְּבָרִים סָחוּ לִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: חִגְּרִין מִפְּנֵי מָה הַוְיָן. מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִים אֶת שֻׁלְחָנָם. אִלְּמִים מִפְּנֵי מָה הַוְיָן. מִפְּנֵי שֶׁמְּנַשְּׁקִין עַל אוֹתוֹ מָקוֹם. חֵרְשִׁים מִפְּנֵי מָה הַוְיָן. מִפְּנֵי שֶׁמְּסַפְּרִים בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. סוּמִים מִפְּנֵי מָה הַוְיָן. מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכְּלִין בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וּרְמִינְהִי שָׁאֲלוּ אֶת אִמָּא שָׁלוֹם: מִפְּנֵי מָה בָּנַיִךְ יָפְיָפִין בְּיוֹתֵר. אָמְרָה לָהֶן: אֵינוֹ מְסַפֵּר עִמִּי לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה אֶלָּא בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טֶפַח וְדוֹמֶה עָלָיו כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד. וְאָמַרְתִּי לוֹ: מַה טַּעַם. וְאָמַר לִי כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן אֶת עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת וְנִמְצְאוּ בָּנַי בָּאִין לִידֵי מַמְזֵרוּת. לָא קַשְׁיָא הָא בְּמִילֵי תַּשְׁמִישׁ הָא בְּמִילֵי אַחֲרָנַיְיתָא (במדבר טו) וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם. מִכָּאן אָמַר רִבִּי: אַל יִשְׁתֶּה אָדָם בְּכוֹס זֶה וְיִתֵּן עֵינָיו בְּכוֹס אַחֵר. אָמַר רַבִינָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא דַּאֲפִלּוּ שְׁתֵּי נָשָׁיו (יחזקאל כא) וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמּוֹרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי. אָמַר רִבִּי לֵוִי: אֵלּוּ בְּנֵי תֵּשַׁע מִדּוֹת בְּנֵי אסנ''ת משגע''ח בְּנֵי אֵימָה, בְּנֵי אֲנוּסָה, בְּנֵי שְׂנוּאָה, בְּנֵי נִדּוּי, בְּנֵי תְּמוּרָה, בְּנֵי מְרִיבָה, בְּנֵי שִׁכְרוּת, בְּנֵי גְּרוּשַׁת הַלֵּב, בְּנֵי עֵרְבּוּבְיָא, בְּנֵי חֲצוּפָה. אֵינִי וְהָאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן: כָּל אָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעְתּוֹ הַוְיָן לוֹ בָּנִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּדוֹרוֹ שֶׁל משֶה רַבֵּנוּ לֹא הָיוּ כְּמוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים. וּכְתִיב וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם. וְלֹא כְּתִיב נְבוֹנִים. וּכְתִיב (בראשית מט) יִשָּׂשכָר חֲמוֹר גָּרֶם. וּכְתִיב (דה''א יב) מִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים הַהִיא דִּמְרַצְיָא אַרְצוּיֵי:

רש''י שסופך למעול בנדרים. אם תרבה לנדור: שהופכין שלחנם. היא למעלה והוא למטה: אינו מספר. אינו משמש: מגלה טפח. מבגדה ומכסה אותו טפח מבגדו וכן עושה עד שיבא עליה ודומה כמו שכפאו שד שבא עליה בכח ודומה כמו ששד כפאו: בני אימה. לשון יראה שמטיל אימה על אשתו להזקק לה שלא ברצונה: בני שנואה. של בועל אחרת בשעת תשמיש: בני נידוי. שהבעל בנידוי ובא עליה ומתעברת הימנו: בני תמורה. שיש לו שתי נשים וכסבור בא על זו והוא בא על אחרת: בני מריבה. שמשמש במריבה: בני שכרות. שמשמש בשכרות: בני ערבוביא. שבא על אשה אחת בין הנשים ואין ידוע על איזה מהן בא. ל''א בני ערבוביא ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון: יששכר חמור גרם. ליששכר שנולד שפנה לאהל לאה: דמרצי ארצויי. אינה תובעת בפה אלא דמרצי קמיה ומראה לו חבה:

זוהר וילך דף רפה ע''ב

תָּנָא כָּל מַאן דְּשָׁמַע בְּרָכָה מֵהַהוּא דִּמְבָרֵךְ וְלָא אִתְכַּוַּן בְּאָמֵן עֲלֵיהּ נֶאֱמַר וּבוֹזַי יֵקָלוּ כְּמָה דְּאָמַר (מלאכי א') לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי מַאי עוֹנָשֵׁיהּ כְּמָה דְּלָא פָּתַח בִּרְכָאָן לְעֵילָא כָּךְ לָא פָּתְחִין לֵיהּ וְלָא עוֹד אֶלָּא כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא מַכְרְזֵי קַמֵּיהּ וְאָמְרֵי טְרוֹקוּ גַּלֵּי קַמֵּיהּ דִּפְלַנְיָא וְלָא לֵיעוּל וְלָא תְּקַבְּלוּן לֵיהּ, וַוי לֵיהּ וַוי לְנִשְׁמָתֵיהּ. תָּאנָא חַיָּבִין דְּגֵיהִנָּם כֻּלְּהוּ סָלְקֵי בְּמָדוֹרִין יְדִיעָן וְכַמָּה פִּתְחִין אִית לֵיהּ לְגֵיהִנָּם וְכֻלְּהוּ פִּתְחִין לָקֳבֵל פִּתְחִין דְּגַן עֵדֶן וּבְשַׁעְתָּא דְּאַפְקֵי לְאִנּוּן חַיָּבַיָּא דְּקַבִּילוּ עוֹנְשַׁיְהוּ אִנּוּן פָּתְחֵי פִּתְחִין וְשַׁוְיָן (ס''א וְשָׁאֲבִין) לוֹן לְבָר. וְכֻלְּהוּ פָּתְחִין בִּשְׁמָהָן אִקְּרוּן לְקִבְלֵיהוֹן דְּפִתְחִין דְּגַן עֵדֶן וְכָל פִּתְחָא וּפִתְחָא אִקְּרֵי שְׁמָא לְקִבְלֵי הַהוּא פִּתְחָא דְּגֵיהִנָּם וְאִשְׁתְּמוֹדְעָן פִּתְחִין לְקִבְלֵיהוֹן פִּתְחִין אִנּוּן פִּתְחִין דְּגַן עֵדֶן. בְּגֵיהִנָּם אִית מָדוֹרָא בַּתְרָאָה תַּתָּאָה דְּכֻלְּהוּ. וְהַהוּא מָדוֹרָא הֲוֵי מָדוֹרָא עַל מָדוֹרָא וְאִקְּרֵי אֶרֶץ עֵיפָתָה מַהוּ עֵיפָתָה כְּמָה דְּאָמַר רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל וּמִתַּרְגְּמִינָן מְרוּבָּע יְהֵא עֵיֵף אוֹף הָכָא עֵיפָתָה כְּלוֹמָר כְּפוּלָה וְהַהוּא אִקְּרֵי שְׁאוֹל תַּחְתִּית שְׁאוֹל הוּא מָדוֹרָא חַד תַּחְתִּית הוּא מָדוֹרָא תַּתָּאָה וּבְגִין כָּךְ אִקְּרֵי אֶרֶץ עֵיפָתָה תַּחְתִּית וְאִקְּרֵי אַבֲדוֹן. וְעַל דָּא כְּתִיב שְׁאוֹל וַאַבֲדוֹן וְכֻלְּהוּ מָדוֹרָן לָא אִכְפְּלוּ וְכֻלְּהוּ לֹא עָיְפִין בַּר מֵהַאי. וְתָאנָא מַאן דְּנָחִית לַאַבֲדוֹן דְּאִקְּרֵי תַּחְתִּית לָא סָלִיק לְעָלְמִין וְהַהוּא אִקְּרֵי גֶּבֶר דְּאִשְׁתֵּצֵי וְאִתְאֲבִיד מִכֻּלְּהוּ עָלְמִין וְתָנָא לְהַהוּא אֲתַר נָחֲתִין לְהַנְּהוּ גַּבְרֵי דִּמְבַזֵּי לַאֲתָבָא אָמֵן וְעַל אָמֵן סַגִּיאִין דְּאִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ דְּלָא חָשִׁיב לְהוּ דַּיְּנִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם וְנָחֲתִין לֵיהּ בְּהַהוּא מָדוֹרָא תַּתָּאָה דְּלֵית בָּהּ פִּתְחָא וְאִתְאֲבִיד וְלָא סָלִיק מִנַּהּ לְעָלְמִין וְעַל דָּא כְּתִיב (איוב ז') כָּלָה עָנָן וַיֵּלֶךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה וְלָא וְהָא כְּתִיב (יונה ב') מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ וְגוֹמֵר. וּכְתִיב (שמואל א' ב') מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל אֶלָּא הָכָא שְׁאוֹל הָתָם תַּחְתִּית וְאוֹקִימְנָא הָא דְּאַהֲדַר בֵּיהּ הָא דְּלָא אַהֲדַר בֵּיהּ:

תרגום הזוהר לָמַדְנוּ, כָּל מִי שֶׁשָּׁמַע בְּרָכָה מֵאוֹתוֹ שֶׁמְּבָרֵךְ, וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּאָמֵן, עָלָיו נֶאֱמַר וּבוֹזַי יֵקַלּוּ. כְּשׁ''א לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי. מַה עָנְשׁוֹ. הוּא, כְּמוֹ שֶׁלֹּא פָּתַח בְּרָכוֹת לְמַעְלָה כָּךְ אֵין פּוֹתְחִים לוֹ בְּרָכוֹת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כְּשֶׁיּוֹצֵא מֵעוֹלָם הַזֶּה, מַכְרִיזִים לְפָנָיו וְאוֹמְרִים, סִגְרוּ הַפְּתָחִים לִפְנֵי פְּלוֹנִי, וְלֹא יִכָּנֵס, וְלֹא תְּקַבְּלוּ אוֹתוֹ. אוֹי לוֹ, אוֹי לְנִשְׁמָתוֹ. לָמַדְנוּ רְשָׁעִים שֶׁבַּגֵּיהִנֹּם, כֻּלָּם עוֹלִים בְּמָדוֹרִים יְדוּעִים. וְכַמָּה פְּתָחִים יֵשׁ בַּגֵּיהִנֹּם, וְכָל הַפְּתָחִים הֵם כְּנֶגֶד הַפְּתָחִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן. וּבְשָׁעָה שֶׁמּוֹצִיאִים מִשָּׁם אֶת הָרְשָׁעִים שֶׁקִּבְּלוּ עָנְשָׁם, הֵם פּוֹתְחִים הַפְּתָחִים וּמֵשִׂימִים אוֹתָם לַחוּץ. וְכָל הַפְּתָחִים נִקְרָאִים בְּשֵׁמוֹת כְּנֶגֶד הַפְּתָחִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן, וְכָל פֶּתַח וּפֶתַח שֶׁבְּגַן עֵדֶן נִקְרָא בְּשֵׁם, כְּנֶגֶד אוֹתוֹ הַפֶּתַח מֵהַבְּחִינָה שֶׁכֶּנְגְדוֹ בַּגֵּיהִנֹּם, וְאֵלּוּ הַפְּתָחִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן, נוֹדָעִים, פְּתָחִים כְּנֶגֶד פְּתָחִים. בַּגֵּיהִנֹּם יֵשׁ מָדוֹר אַחֲרוֹן, הַתַּחְתּוֹן שֶׁל כֻּלָּם. וּמָדוֹר הַהוּא הוּא כָּפוּל, מָדוֹר עַל מָדוֹר, וְנִקְרָא אֶרֶץ עֵיפָתָה, מַהוּ עֵיפָתָה. הוּא כְּשׁ''א רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל, וּמִתַּרְגְּמִינָן מְרֻבָּע יִהְיֶה עֵיף. אַף כָּאן עֵיפָתָה, כְּלוֹמָר כְּפוּלָה. וּמָדוֹר הַהוּא נִקְרָא שְׁאוֹל תַּחְתִּית הוּא מָדוֹר הַתַּחְתּוֹן, וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרָא, אֶרֶץ עֵיפָתָה תַּחְתִּית, וְנִקְרָא גַּם כֵּן אֲבַדּוֹן. וְעַל כֵּן כָּתוּב, שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן. שֶׁהֵם, מָדוֹרִים הַכְּפוּלִים זֶה עַל זֶה. כָּל הַמָּדוֹרִים לֹא נִכְפְּלוּ, וְכֻלָּם אֵינָם עֲיֵפִים, חוּץ מִזֶּה. וְלָמַדְנוּ, מִי שֶׁיוֹרֵד לַאֲבָדוֹן, שֶׁנִּקְרָא תַּחְתִּית, אֵינוֹ עוֹלֶה לְעוֹלָם, וְאָדָם הַהוּא נִקְרָא אִישׁ שֶׁכָּלֶה וְנֶאֱבָד מִכָּל הָעוֹלָמוֹת. וְלָמַדְנוּ, לַמָקוֹם הַהוּא מוֹרִידִים לְאוֹתָם הָאֲנָשִׁים הַמְּבַזִּים לַעֲנוֹת אָמֵן. וְדָנִים אוֹתוֹ בַּגֵּיהִנֹּם עַל אָמֵנִים רַבִּים שֶׁנֶּאֱבְדוּ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא הֶחֱשִׁיב אוֹתָם, וּמוֹרִידִים אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ מָדוֹר הַתַּחְתּוֹן שֶׁאֵין בּוֹ פֶּתַח, וְנֶאֱבָד וְאֵינוֹ עוֹלֶה מִשָּׁם לְעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב, כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה. וְשׁוֹאֵל, וְלֹא. וַהֲרֵי כָּתוּב מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ וְגוֹ', וְהוּא עָלָה מִשָּׁם. וְכָתוּב, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. וּמֵשִׁיב אֶלָּא כָּאן שְׁאוֹל. שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹלִים, וְשָׁם תַּחְתִּית. שֶׁמִּשָּׁם אֵינוֹ עוֹלֶה. וְהֶעֱמַדְנוּ, כָּאן שֶׁחָזַר בּוֹ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. שָׁם שֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. אָסוּר לְהַאֲכִיל מִי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו וְאָסוּר לְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְצִוּוּיִים הַרְבֵּה צִוּוּ חֲכָמִים וְהִזְהִירוּ עַל הַדָּבָר אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַיִם אֶלָּא כְּדֵי שְׁתִיָּה נוֹטֵל יָדָיו בְּמִקְּצָתָן וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִקְּצָתָן: ב. צָרִיךְ אָדָם לְנַגֵּב אֶת יָדָיו וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל וְכָל הָאוֹכֵל בְּלֹא נִגּוּב יָדַיִם כְּאוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה מְנַגֵּב וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ וְתֵכֶף לִנְטִילַת יְדַיִם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְלֹא יַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בְּדָבָר אַחֵר אֲפִלּוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם אַחַר שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה אָסוּר עַד שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:

מוסר

שערי תשובה דף לא עג

מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה וְאֵין בְּפִיו תּוֹכַחַת וְעַל מַעֲשֵׂה הַחֲטָאִים לֹא יִלְטֹשׁ עַיִן וְלֹא יַשְׁגִּיחַ. וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ. וְהִנֵּה נִצְטַוִּינוּ לְבַעַר הָרָע מִקֶּרֶב עַמֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג) וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְאֵינוֹ מוֹחֶה, נִתְפַּשׂ עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. יֵשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ וְאֵינוֹ מוֹחֶה נִתְפָּשׂ עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. יֵשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בְּכָל הָעוֹלָם וְאֵינוֹ מוֹחֶה נִתְפַּשׂ עַל כָּל הָעוֹלָם. וְנֶאֱמַר (ויקרא כו) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו. וְדָרְשׁוּ בּוֹ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אִישׁ בַּעֲוֹן אָחִיו וְאָמְרוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה:

האזינו יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתֽוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻֽהוּ: אַקְנִיאוּ קֳדָמוֹהִי בְּפָלְחַן טַעֲוָן בְּתוֹעֶבְתָּא אַרְגִיזוּ קֳדָמוֹהי:

רש''י יקנאהו. הבעירו חמתו וקנאתו: בתועבת. במעשים תעובים, כגון משכב זכור (ויקרא יח, כב) וכשפים (ויקרא יח, יב) , שנאמר בהם תועבה:

(יז) יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹֽתֵיכֶֽם: דבָּחוּ לשֵׁדין דִלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ דַחֲלָן דְלָא יְדָעֻנוּן חַדְתִּין דִי מִקָרִיב אִתְעֲבִידוּ לָא אִתְעַסְקוּ בְהוֹן אֲבָהָתְכוֹן:

רש''י לא אלה. כתרגומו דלית בהון צרוך, אלו היה בהם צורך לא היתה קנאה כפולה כמו עכשיו: חדשים מקרוב באו. אפלו האמות לא היו רגילים בהם. גוי שהיה רואה אותם, היה אומר זה צלם יהודי: לא שערום אבתיכם. לא יראו מהם לא עמדה שערתם מפניהם. דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה, כך נדרש בספרי. ויש לפרש עוד שערום לשון (ישעיה יג, כא) ושעירים ירקדו שם, שעירים הם שדים. לא עשו אבותיכם שעירים הללו:

(יח) צוּר יְלָֽדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹֽלְלֶֽךָ: דַחֲלַת תַקִיפָא דִבְרָאָךְ אִתְנְשֵׁתָא שְׁבַקְתָּא פָלְחַן אֱלָהָא דְעָבְדָךְ:

רש''י תשי. תשכח. ורבותינו דרשו, כשבא להיטיב לכם אתם מכעיסין לפניו ומתישים כחו מלהיטיב לכם: אל מחללך. מוציאך מרחם, לשון (תהלים כט, ט) יחולל אילות, (שם מח, ז) חיל כיולדה:

(יט) רביעי וַיַּרְא יְהֹוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָֽיו: וּגְלֵי קֳדָם יְיָ וּתְקֵף רָגְזֵהּ מִדְאַרְגִיזוּ קֳדָמוֹהִי בְּנִין וּבְנָן: (כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַֽחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹֽא אֵמֻן בָּֽם: וַאֲמַר אֶסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן גְלֵי קֳדָמַי מָה יְהֵי בְסוֹפֵיהוֹן אֲרֵי דָרָא דְאַשְׁנִיוּ אִנוּן בְנַיָא דִלֵית בְּהוֹן הֵימָנוּ:

רש''י מה אחריתם. מה תעלה בהם בסופם: כי דור תהפכת המה. מהפכין רצוני לכעס: לא אמן בם. אין גדולי נכרים בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה: אמן. לשון (אסתר ב, ז) ויהי אמן נורריטור''ה בלע''ז . דבר אחר אמן לשון אמונה, כתרגומו. אמרו בסיני (שמות כד, ז) נעשה ונשמע, ובשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל:

(כא) הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּֽעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַֽאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵֽם: אִנוּן אַקְנִיאוּ קֳדָמַי בְּלָא דַחֲלָא אַרְגִיזוּ קֳדָמַי בְּפָלְחַן טַעֲוָן וַאֲנָא אַקְנִנוּן בְּלָא עַם בְּעַמָא טַּפְּשָׁא אַרְגֵזִנוּן:

רש''י קנאוני. הבעירו חמתי: בלא אל. בדבר שאינו אלוה: בלא עם. באמה שאין לה שם, שנאמר (ישעיה כג, יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה, ובעשו הוא אומר (עובדיה א, ב) בזוי אתה מאד: בגוי נבל אכעיסם. אלו המינים, וכן הוא אומר (תהלים יד, א) אמר נבל בלבו אין אלהים:

נביאים - שמואל ב - פרק כב

(טז) וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת יְהוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ: וְאִתְחַזִיאוּ עוּמְקֵי יַמָּא אִתְגְּלִיאוּ שַׁכְלוּלֵי תֵבֵל בִּמְזוֹפִיתָא מִן קֳדָם יְיָ מִמֵּימַר תְּקוֹף רוּגְזֵיהּ :

רש''י יגלו מוסדות תבל . שנבקע התהום , כשנבקע ים סוף נבקעו כל מימות שבעולם ( ילקוט שמעוני רמז קסא ) : מנשמת . מכח נשיבת רוח אפו :

(יז) יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים: שְׁלַח נְבִיוֹהִי מֶלֶךְ תַּקִּיף דְּיָתֵיב בִּתְקוֹף רוּמָא דַבַּרְנִי : (יח) יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי: שֵׁיזְבַנִי מִסַּנְאַי אֲרֵי תַקְפַנִי מִבַּעֲלֵי דְבָבִי אֲרֵי אִתְגַּבָּרוּ עֲלָי :

רש''י כי אמצו . כאשר אמצו :

(יט) יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי יְהוָה מִשְׁעָן לִי: יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם טִלְטוּלִי וַהֲוָה מֵימְרָא דַייָ סְמַךְ לִי : (כ) וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי: וְאַפֵּיק לִרְוָחָא יָתִי שֵׁיזְבַנִי אֲרֵי אִתְרְעֵי בִי : (כא) יִגְמְלֵנִי יְהוָה כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי: אֲמַר דָּוִד יְשַׁלְמִינַנִי יְיָ בִּזְכוּתִי כִּבְרִירוּת יְדַי יְתִיב לִי :

רש''י כצדקתי . כשיצאו אחריו למדבר וסמכו על הבטחתו . ( כו ) עם חסיד תמים נבר . כנגד שלשה אבות , ששלם הקב''ה גמול צדקתם לבניהם :

כתובים - תהילים - פרק צז

(ב) עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ: עֲנָנֵי יְקָרָא וַאֲמִטְתָא חֲזוֹר חֲזוֹר דִי לֵיהּ צִדְקְתָא וְדִינָא אֲתַר דִי מְכַוָן כּוּרְסֵיהּ : (ג) אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו: אֶשָׁא קֳדָמוֹי תְּהַלֵךְ וּמְצַלְהֲבָא חֲזוֹר חֲזוֹר מְעִיקוֹי :

רש''י אש לפניו תלך . במלחמת גוג ומגוג דכתיב במלחמתו ( שם לח ) ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית :

(ד) הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל רָאֲתָה וַתָּחֵל הָאָרֶץ: מִנַהֲרִין בְּרָקֵי תֵּבֵל חֲמָת וְאִתְחַלְחַלַת אַרְעָא :

רש''י ברקיו . זהרוריו , לשון למען היה לה ברק מורטה ( יחזקאל כא ) : ותחל . ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל ורעשו מפניו דגי הים : ותחל . לשון חיל כיולדה ( מיכה ד ) :

(ה) הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי יְהוָה מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ: טוּרַיָא הֵיךְ שַׁעֲוָא יִתְמְסוּן מִן קֳדָם יְיָ מִן קֳדָם (רִבּוֹן) כָל אַרְעָא :

רש''י כדונג נמסו . דכתיב ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות : כדונג . כשעוה :

(ו) הִגִּידוּ הַשָּׁמַיִם צִדְקוֹ וְרָאוּ כָל הָעַמִּים כְּבוֹדוֹ: יְתַנוּן אַנְגְלֵי מְרוֹמָא צִדְקְתֵיהּ וְיֶחְמוּן כָּל עַמַיָא אַיְקָרֵיהּ : (ז) יֵבֹשׁוּ כָּל עֹבְדֵי פֶסֶל הַמִּתְהַלְלִים בָּאֱלִילִים הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים: יִבְהֲתוּן כָּל פָּלְחֵי פִּסְלָא דְמִשְׁתַּבְּחִין בְּטַעֲוָתָא וְיִסְגְדוּן קֳדָמוֹי כָּל עַמַיָא פַּלְחֵי טַעֲוָתָא :

רש''י יבשו כל עובדי פסל . דכתיב ( ישעיה ב ) והאלילים כליל יחלוף : המתהללים . המתפארים לע''ג :

משנה עדיות פרק א

א. שַׁמַּאי אוֹמֵר, כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שַׁעְתָּן. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִפְּקִידָה לִפְקִידָה. אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת. כָּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שַׁעְתָּהּ. הַמְשַׁמֶּשֶׁת בָּעִדִּים, הֲרֵי זוֹ כִפְקִידָה, מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה:

ברטנורה   (א) שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. כל הנשים הרואות דם דיין שעתן. לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך. ולא אמרי' מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו והיתה טמאה מקודם שכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ וטעמא דשמאי דלא חייש דלמא מקמי הכי הוה דם שאם אתה אומר כן. לבו של אדם נוקפו תמיד בשעת ביאה ופורש מאשתו ונמצאת מבטל בנות ישראל מפריה ורביה: מפקידה לפקידה. בדקה היום ומצאה טהורה ובדקה לסוף שבוע ומצאה טמאה. חוששים למגעה מבדיקה ראשונה ואילך שמא עם סלוק ידיה ראתה. וכותלי בית הרחם העמידוהו. ולביטול פריה ורביה לא חיישינן דדוקא לטהרות הוא דמטמאינן להו מפקידה לפקידה. ולא לבעלה. ושמאי אומר אי מטמאת לה לטהרות לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש: לא כדברי זה ולא כדברי זה. לא כדברי שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סיג לדבריו. ולא כדברי הלל שהפריז על מדותיו ומחמיר יותר מדאי דודאי כולי האי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם דם: מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. ב' זמנים הוזכרו באשה לטמא טהרות למפרע והלך אחר הקל שבשניהן אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת הלך אחר מעת לעת ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת. ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה ערבית ומצאה טמאה לא מטמאינן אלא הנך טהרות דמבדיקת שחרית ואילך והלכה כחכמים: על יד. אחר כמו ועל ידו החזיק בספר עזרא ב' ג' ד' שהוא כמו ואחריו החזיק: וסת. קבוע שנקבע לה זמן האורח ג' פעמים ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה דיה שעתה ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוה דודאי אורח בזמנו בא: והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה. תרתי קתני וה''ק ומשמשת בעדים כלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים שבודקת בהן אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש: הרי זה כפקידה. העד שלאחר תשמיש ה''ה כפקידה. וממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה. דמהו דתימא שמא תראה טפת דם כחרדל ושתחפנה ש''ז ולא להוי כפקידה קמ''ל מתני' דעד של אחר תשמיש הוה כפקידה אבל העד שלפני תשמיש אינו כפקידה שמתוך שהיא מהומה לביתה כלומר בהולה לשמש אינה מכנסת אותו לחורין ולסדקין:

ב. שַׁמַּאי אוֹמֵר, מִקַּב לַחַלָּה. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִקַּבַּיִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּבִים בַּחַלָּה. וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת אָמְרוּ, חֲמֵשֶׁת רְבָעִים חַיָּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה פְּטוּרִין. חֲמִשָּׁה וְעוֹד, חַיָּבִין:

ברטנורה   (ב) מקב לחלה. עיסה שיש בה קב חייבת בחלה: קב ומחצה חייבין בחלה. שהן ז' לוגין וביצה וחומש ביצה למדה מדברית והוא עומר לגולגולת עשירית האיפה שחייב בחלה כדכתיב ראשית עריסותיכם כדי עיסת מדבר והוסיפו שתות בירושלמית ונמצאו שש מדבריות נכנסים בחמש ירושלמיות ולוג הנשאר וביצה וחומש ביצה עולים ללוג ירושלמי. שהלוג מדברי ששה ביצים תתנם בחמשה ביצים גדולים נמצא הלוג חסר ביצה גדולה תן ביצה וחומש ביצה תחת הביצה גדולה שהחומש ביצה שהוא שתות מלבר נוסף על הביצה נמצאו ששה ביצים גדולים שהן לוג גדול הרי הן ששה לוגים גדולים שהן קב ומחצה: משהגדילו המדות. זו היא מדה צפורית שהוסיפו שתות על של ירושלמי נמצאו השש לוגין חמש שהן חמשת רבעי קב שהקב ד' לוגין: חמשה ועוד חייבים. דקסבר רבי יוסי מדה מדברית היו ביצים גדולות משלנו אחד מעשרים בביצה לכל ביצה והלכה כחכמים דקב ומחצה ירושלמי דהיינו ששה לוגין ירושלמיות שהן שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה מדבריות הן שעור חלה והן מ''ג ביצים וחומש ביצה. ורמב''ם אזן וחקר ותקן ובדק ומצא שמשקל ה' מאות ועשרים דרה''ם מקמח חטים הוא שעור הקמח החייב בחלה ומשקל הדרה''ם ידוע במצרים היום ובכל ארץ ישראל שהוא משקל ס''א גרגירי שעורות בקרוב:

ג. הִלֵּל אוֹמֵר, מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, (אֶלָּא) שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ. וְשַׁמַּאי אוֹמֵר, תִּשְׁעָה קַבִּין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שְׁלשֶׁת לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, וְקִיְּמוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם:

ברטנורה   (ג) הין. שנים עשר לוגין: פוסלים את המקוה. אם נפלו בתוכה קודם שנשלם שעורו. אבל לאחר שנשלם. אפילו השליך לתוכו כל מים שאובים שבעולם שוב אינן פוסלים: שחייב אדם לומר בל' רבו. כלו' הין אין לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמע מרבותיו שמעיה ואבטליון. ורמב''ם קבל מאביו ז''ל שמפני שהיו שמעיה ואבטליון גרי צדק לא היו יכולין להוציא מפיהן מלת הין והיו אומרים אין במקום הין. כדרך בני אדם עד היום שאינם יכולים לחתוך באותיות (אחה''ע) והיה הלל גם הוא אומר אין כמו שהיו רבותיו שמעיה ואבטליון גרי צדק אומרים: גרדיים. אורגים: משער האשפו'. הזכיר התנא שם אומנתן. ושם שכונתן. לומר לך שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש. שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי שאין מעמידים הימנו לא מלך ולא כה''ג ואין שער בירושלים פחותה משער האשפות. והכריעו בעדותן לכל חכמי ישראל:

ד. וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה, לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם:

ברטנורה   (ד) שלא יהא אדם עומד על דבריו. שלא יהא סרבן לעמוד קיים בסברתו: אבות העולם. הלל ושמאי:

ה. וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין, שֶׁאִם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמוֹךְ עָלָיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה וּבַמִּנְיָן. הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה אֲבָל לֹא בַמִּנְיָן, בַּמִּנְיָן אֲבָל לֹא בַחָכְמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בַחָכְמָה וּבַמִּנְיָן:

ברטנורה   (ה) ויסמוך עליו. כלומר שעשה כדברי היחיד והניח דעת הרבים: אין בית דין אחר. שיעמוד אחריו יכול לבטל דברי בית דין הראשון שעשה כדברי היחיד עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. בחכמה היינו שראש הישיבה של בית דין האחרון יהיה גדול בחכמה מראש הישיבה של ראשון ובמנין שיהיו מנין התלמידים שבישיבה של אחרון מרובים ממנין התלמידים שבישיבה של ראשון:

ו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם כֵּן לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין לְבַטָּלָה, שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל, יֹאמַר לוֹ כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמַעְתָּ:

ברטנורה   (ו) למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין. כדי לבטלן. יחיד שלא עשה שום ב''ד כדבריו. והן דחויים ובטלין למה מזכירין אותן כלל ומשני שאם יאמר אדם כך אני מקובל. ויתמה כשרואה שאין עושין כקבלתו יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ונדחו דבריו:

ז. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הָעֲצָמִים, בֵּין מִשְּׁנַיִם בֵּין מִשְּׁלשָׁה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הַגְּוִיָּה, מֵרֹב הַבִּנְיָן אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵעֶצֶם אֶחָד:

ברטנורה   (ז) רובע עצמות. רובע קב של עצמות המת מטמאים באהל. ופחות [מרובע] אין מטמאין אלא במגע ובמשא. אבל לא באהל. וסברי ב''ש דרובע קב מטמאים ואפילו הן ממתים הרבה: ובה''א רובע עצמות מן הגויה. כלומר מגוף אחד של מת אחד ולא ממתים הרבה. ואפילו של מת אחד אין מטמאין עד שיהיה ברובע הקב רוב בנין דהיינו רוב גודל הגוף. או רוב מנין עצמותיו של אדם רמ''ח: אפילו מעצם אחד. אם עצם אחד של מת ממלא רובע קב מטמא באהל והלכה כבית הלל:

ח. כַּרְשִּׁינֵי תְרוּמָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שׁוֹרִין וְשָׁפִין בְּטָהֳרָה, וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, שׁוֹרִין בְּטָהֳרָה, וְשָׁפִין וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה. שַׁמַּאי אוֹמֵר, יֵאָכְלוּ צָרִיד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בְּטֻמְאָה:

ברטנורה   (ח) כרשיני תרומה. בערבי קורין לה כרשנ''א. והם מאכל לגמלים ואין בני אדם אוכלים מהם אלא מדוחק בשנת רעבון. ומפרישין מהן תרומה. הואיל ונאכלים לאדם בפרקים ע''י הדחק. ואינה קדושה כשאר תרומות: שורין. אותן במים: ושפין. על בשרן: בטהרה. בנטילת ידים כדין כל שאר אוכלים של תרומה. שסתם ידים שניות הן ופוסלות את התרומה: ומאכילין. לבהמה בטומאה. ואינו חושש אם מטמא אותן בידים בשעה שמאכילן לבהמה אבל כל זמן שאינו מאכילן לבהמה אסור לטמאן בידים: שורין בטהרה. ששרייתן במים מכשירתן לקבל טומאה. ואם שורה אותן בטומאה נמצא הכשרן וטומאתן באים כאחד וזה בלבד אוסרים ב''ה משום היכר כדי שידעו שהן תרומה: יאכלנו צריד. לשון יובש כמו צריד של מנחות שהיא מקום של מנחות שלא הגיע שם שמן. אף כאן יאכלו יבשים שלא יהא עליהן משקה בשעת אכילה. כדי שלא יהא ניכר שהוכשרו לקבל טומאה: כל מעשיהם בטומאה. ואפילו השרייה. והלכה כבית הלל:

ט. הַפוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּכָל הַסֶלַע מָעוֹת, ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף וּבְשֶׁקֶל מָעוֹת. (רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר) אֵין מְחַלְּלִין כֶּסֶף וּפֵרוֹת עַל הַכֶּסֶף. וַחֲכָמִים מַתִּירִין:

ברטנורה   (ט) הפורט סלע ממעות מעשר שני. מי שיש לו מעות נחשת של מעשר שני ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משאוי הדרך: בש''א בכל הסלע מעות. אם בא לפרטן יכול הוא לפרוט כלו. נותן מעות בשביל כל הסלע: ובית הלל אומרים. לא יפרוט אלא חציין. שכשיבא לירושלים. יהיה צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה. ואם ירוצו הכל אצל שלחני לפרוט יוקירו הפרוטות ונמצא מעשר שני נפסד. לפיכך ישאו פרוטות עמהן להוציא במקצת ולכשיכלו יפרוט בכסף שבידו מעט מעט. שקל הוא חצי סלע: אין מחללין כסף ופירות על כסף. מי שיש לו חצי דינר כסף של מעשר. ופירות של מעשר שוים חצי דינר לא יצרפם יחד לחללם על דינר: וחכמים מתירין. בכה''ג ע''י צירוף פירות. כיון שאין לו אלא חצי דינר כסף. אבל לחלל דינר כסף ופירות שוין דינר על חצי סלע שהוא שני דינרין מודים חכמים שאין מחללים. והלכה כחכמים:

י. הַפּוֹרֵט סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּכָל הַסֶלַע מָעוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף ובְשֶׁקֶל מָעוֹת. הַדָּנִים לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּשְׁלשָׁה דִינָרִים כֶּסֶף וּבְדִינָר מָעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בִּשְׁלשָׁה דִינָרִים כֶּסֶף וּבִרְבִיעִית (כֶּסֶף בִּרְבִיעִית) מָעוֹת. וְרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אַרְבָּעָה אַסְפְּרֵי כָסֶף. שַׁמַּאי אוֹמֵר, יַנִּיחֶנָּה בַּחֲנוּת וְיֹאכַל כְּנֶגְדָּהּ:

ברטנורה   (י) הפורט סלע של מעשר שני בירושלים. שהיה מחליף סלע שבידו. ונוטל פרוטות להוציאם לצרכי סעודת מעשר: בש''א. אם בא להחליף כל הסלעים שבידו במעות יחליף: בה''א לא יחליף אלא חציין. שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כלן. ויפקידם בעיר עד רגל אחר. והפרוטות מתעפשות ואם יחזור ויחליפם בסלעים נמצא שלחני משתכר ב' פעמים. ומעשר שני נפסד: הדנים לפני חכמים. שמעון בן עזאי. ושמעון בן זומא. וחנן המצרי: בשלש דינרים כסף ובדינר מעות. הסלע הוא ד' דינרים וכשבא להחליף הסלע לא יקח אלא בדינר א' פרוטות וג' דינרים יהיו כסף: וברביעית כסף ברביעית מעות. בדינר רביעי של כסף לא יקח אלא ברביעתו מעות של נחשת. ושלשה חלקים כסף. שנמצא לוקח מעות אחד מששה עשר בסלע בלבד: ארבעה אספרי כסף. הדינר חמשה אספר''י. ומטבע הוא בארץ יו''ן שעד היום קורין לו אספר''ו. נמצא הסלע עשרים אספר''ו כשהוא מחלל בדינר יחללנו על ארבעה אספר''ו כסף. ואספר''ו א' נחשת נמצא לוקח נחשת א' מעשרים בסלע בלבד: יניחנה בחנות ויאכל כנגדה. לא יחלל כלל על הפרוטות שמא ישכח ויעשה אותו חולין. אלא יניח הסלע אצל החנוני ויאכל כנגדה עד שתכלה. והלכה כדברי ב''ה בלבד:

יא. כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָיו, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אַף מַלְבֵּן שֶׁל כִּסֵא, טָמֵא. כִּסֵא שֶׁקְּבָעוֹ בָּעֲרֵבָה, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אַף הֶעָשׂוּי בָּהּ:

ברטנורה   (יא) שנטלו חפויו. רבותי פירשו מלשון חפי פותחת (שבת דף פ''א) שהם השינים הבולטים מן המפתחות שנוהגים לעשות בארץ ישמעאל אף כאן רגילים לעשות בכסא של כלה כמין שינים בולטים כדי שיסמכו עליהן. ורמב''ם פי' חפוייו פתוחין וציורין שעושים מעצים או מאבנים ומדביקין אותן בכסא הכלה: ב''ש מטמאים. דאכתי חזי לישיבה: וב''ה מטהרין. דלא חזי לכלה והוי כנשבר: אף מלבן הכסא טמא. כלומר אף מלבן הכסא בפני עצמו בלא הכסא ובלא חפויו טמא כ''ש שהכסא בלא חפויו טמא: מלבן. צורת לבינה מרובעת עושין על הכסא ויושבין עליו: כסא שקבעו בעריבה. הביא כסא ממקום אחר. וקבעו בעריבה דרך ישיבתו ועריבה אינה טמאה מדרס דחזיא ללישה ולא לישב עליה: ב''ש מטמאין. דלא בטל כסא לגבי עריבה: וב''ה מטהרין. ממדרס דבטל כסא לגבי עריבה. אבל כסא העשוי בגוף העריבה עצמה. מודו בית שמאי ובית הלל דטהור: שמאי אומר. אף כסא העשוי בעריבה עצמה טמא מדרס:

יב. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי, תִּנָּשֵׂא. מֵת בַּעְלִי, תִּתְיַבֵּם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר בִּלְבָד. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם, לֹא דִבְּרוּ בַקָּצִיר אֶלָּא בַּהוֹוֶה. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְתִטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, הִתַּרְתֶּם אֶת הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה, לֹא תַתִּירוּ אֶת הַמָּמוֹן הַקַּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, מָצִינוּ שֶׁאֵין הָאַחִים נִכְנָסִין לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וַהֲלֹא מִסֵפֶר כְּתֻבָּתָהּ נִלְמוֹד, שֶׁהוּא כוֹתֵב לָהּ, שֶׁאִם תִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיךְ. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:

ברטנורה   (יב) אלא בבאה מן הקציר. כמעשה שהיה שהלכו בני אדם לקצור חטין ונשכו נחש לאחד מהן ומת. ובאה והודיעה בב''ד שלחו ומצאו כדבריה ולא התירו אלא דוגמתו שיהא הדבר קרוב. אבל ממדינת הים אינה נאמנת: אלא בהווה. מעשה שהיה כך היה. וה''ה לשאר מקומות: שאין האחין נכנסין. לנחלת בעלה. דרחמנא אמר ע''פ שני עדים. וגבי נשואין דידה הוא דאקילו משום עגונה: מספר כתובתה. מנוסח שהתקינו לכתוב בשטר כתובה: כשתנשאי לאחר. והרי היא נשאת וא''כ תטול כתובתה:

יג. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִקַּנְתֶּם. לִשָּׂא שִׁפְחָה, אֵינוֹ יָכוֹל. בַּת חוֹרִין, אֵינוֹ יָכוֹל. לִבָּטֵל, וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לְפִרְיָה וְרִבְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מה) לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. אֶלָּא, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶן חוֹרִין וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי:

ברטנורה   (יג) מי שחציו עבד וחציו ב''ח. כגון עבד של ב' שותפים ושחררו אחד מהן. א''נ שקבל רבו ממנו חצי דמיו. ושחרר חציו באותן הדמים: תקנתם את רבו. שאינו חסר כלום: לישא שפחה אינו יכול. מפני צד חירות שבו: בת חורין אינו יכול. מפני צד עבדות שבו: כופין את רבו ועושהו ב''ח. וה''ה אם היה עבד של מאה שותפין ואחד מהם שחררו. שכופין את כלם לשחררו:

יד. כְּלִי חֶרֶס מַצִיל עַל הַכֹּל, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַצִיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלִי חָרֶס. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, מִפְּנֵי מָה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָמֵא עַל גַּב עַם הָאָרֶץ, וְאֵין כְּלִי טָמֵא חוֹצֵץ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, וַהֲלֹא טִהַרְתֶּם אֳכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, כְּשֶׁטִּהַרְנוּ אֳכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁבְּתוֹכוֹ, לְעַצְמוֹ טִהַרְנוּ. אֲבָל כְּשֶׁטִּהַרְתָּ אֶת הַכְּלִי, טִהַרְתָּ לְךָ וְלוֹ. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:

ברטנורה   (יד) כלי חרס מציל על הכל. כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על כל מה שבתוכו דכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא. הא יש עליו צמיד פתיל טהור הוא ומה שבתוכו לא שנא כלים. ולא שנא אוכלים ומשקין ובכלי חרס הכתוב מדבר דכתיב וכל כלי פתוח במי שמטמא דרך פתחו ואינו מטמא דרך גבו: אינו מציל אלא על אוכלין ומשקין ועל כלי חרס. אבל על שאר כלים אינו מציל כדמפרש ואזיל: מפני מה. מפני שהוא טמא על גב ע''ה. שכל הנמצא אצל ע''ה בין כלים בין אוכלים ומשקין כולן בחזקת טמאין לפי שאינם בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. וחושבין על טמא שהוא טהור: ואין כלי טמא חוצץ. אין מציל מפני הטומאה אלא כלי טהור בלבד אבל כלי טמא אינו מציל על מה שבתוכו וכלים של ע''ה הואיל ובחזקת טמאים הן אינן מצילין: לעצמו טהרנו. לע''ה לבדו טהרנו. ולא חיישינן דלמא אתי חבר לאשתמושי בהו שהרי הם בדלי' ממגעם. ובלא''ה נמי כל מאכלם טמא. הלכך אוכלים ומשקין וכ''ח שאין להם טהרה במקוה כשהיו בתוך צמיד פתיל של כלי ע''ה אמרי' להו טהורים הן. וישתמשו בהן הן שמחזיקין כליהם בחזקת טהורים. ואין לחוש שמא ישאל החבר מהן וישתמש בהן שהרי הן אצלו בחזקת טמאין ואין להם טהרה עולמית. אבל בכלי שטף. דאיכא למיחש שמא ישאל החבר מהן ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה ג' וז' שלא ידע שנטמאו באוהל המת. וחושב דטבילה בעלמא סגי להו להצילם מטומאה שנטמאין אגב עם הארץ. והיינו דתנן טהרת לך ולו. דאתי חבר לאשתמושי בהו. הלכך עשו דין שוה לכל. ואמרו דאין כלי שטף נצול בצמיד פתיל לא בשל חבר. ולא בשל ע''ה. ואם באו לגזור שלעולם כלי חרס של עם הארץ. לא יציל בצמיד פתיל לפי שהוא בחזקת טמא ואין כלי טמא מציל לא היו עמי הארצות מקבלין מהם. לפי שהן סבורים שהן בקיאין ושומרים כליהם בטהרה וכלים שלהן מצילין:

גמרא עבודה זרה דף נה ע''א

שָׁאַל אַגְרִיפָס שַׂר צָבָא אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל. כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם (דברים ד) כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא. כְּלוּם מִתְקַנֵּא. אֶלָּא חָכָם בְּחָכָם וְגִבּוֹר בְּגִבּוֹר וְעָשִׁיר בְּעָשִׁיר. אָמַר לוֹ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה. לְאָדָם שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ חֲשׁוּבָה מִמֶּנָּה אֵין מִתְקַנְּאָה בָּהּ פְחוּתָה מִמֶּנָּה מִתְקַנְּאָה בָּהּ. אָמַר לוֹ זוּנִין לְרִבִּי עֲקִיבָא: לִבִּי וְלִבָּךְ יַדְעֵי דַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים לֵית בָּהּ מַשָּׁשָּׁא וְהָא קָחֲזִינָן גַּבְרֵי דְּאָזְלֵי כִּי מְתַבְּרֵי וְאָתוּ כִּי מְצַמְּדֵי מַאי טַעֲמָא. אָמַר לוֹ: אֶמְשֹׁל לָךְ מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְאָדָם נֶאֱמָן שֶׁהָיָה בָּעִיר וְכָל בְּנֵי עִירוֹ הָיוּ מַפְקִידִין אֶצְלוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים וּבָא אָדָם אֶחָד וְהִפְקִיד לוֹ בְּעֵדִים. פַּעַם אַחַת שָׁכַח וְהִפְקִיד אֶצְלוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים דְּאָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: בֹּא וְנִכְפְּרֶנּוּ. אָמַר לָהּ: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹטֶה זֶה עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן אָנוּ נְאַבֵּד אֶת אֱמוּנָתֵנוּ. אַף כָּךְ יִסּוּרִין בְּשָׁעָה שֶׁמְּשַׁגְּרִין אוֹתָן עַל הָאָדָם מַשְׁבִּיעִין אוֹתָן שֶׁלֹּא תֵּלְכוּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא תֵּצְאוּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּבְשָׁעָה פְּלוֹנִי וְעַל יַד פְּלוֹנִי וְעַל יַד סַם פְּלוֹנִי. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת הָלַךְ זֶה לְבֵית עֲבוֹדַת אֱלִילִים אָמְרוּ: יִסּוּרִין דִּין הוּא שֶׁלֹּא נֵצֵא וְחוֹזְרִין וְאוֹמְרִים: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹטֶה זֶה עוֹשֶׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן אָנוּ נְאַבֵּד שְׁבוּעָתֵנוּ וְהַיְנוּ דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב (דברים כו) וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים רָעִים בִּשְׁלִיחוּתָן וְנֶאֱמָנִים בִּשְׁבוּעָתָן. אָמַר לֵהּ רָבָא בַּר יִצְחָק לְרַב יְהוּדָה: הָאִיכָּא בֵּית עֲבוֹדַת אֱלִילִים בְּאַתְרִין דְּכִי מִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִטְרָא מִתְחֲזֵי לְהוּ בְּחֶלְמָא וְאוֹמֵר לְהוּ שַׁחֲטוּ לִי גַּבְרָא וְאַיְיתִי מִטְרָא שַׁחֲטֵי לָהּ גַּבְרָא וְאָתֵי מִטְרָא אָמַר לֵהּ הַשְׁתָּא אִי הֲוָה שְׁכִיבְנָא לֹא אַמְרִית לְכוּ הָא מִלְּתָא דְּאָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב (שם ד) אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹתָם לְכָל הָעַמִּים. מְלַמֵּד שֶׁהֶחֱלִיקָן בִּדְבָרִים כְּדֵי לְטָרְדָן מִן הָעוֹלָם. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב (משלי ג) אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן בָּא לִטַּמֵּא פּוֹתְחִין לוֹ בָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ:

רש''י אגריפס שר צבא. נכרי היה ממונה על ראשי גייסות ובימי אגריפס המלך היה: אין מתקנא בה. אשתו הראשונה אינה מקפדת לשנא את בעלה: זונן. ישראל היה: דאזלי כי מתברי. פסחים ההולכין לע''א שנתפרקו איבריהן מחמת חוליין וחוזרין באברין מצומדין: בשליחותן. שמייסרין את הגוף: שהחליקן בדברי'. מביאן לטעות:

זוהר וילך דף רפו ע''א

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַאי דִּכְתִיב (ירמיה ב) כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחֲצוֹב לָהֶם בֹּארוֹת וְגוֹמֵר. אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים דָּא הוּא דְּלָא בָּעִי לְקַדְּשָׁא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאָמֵן מַאי עוֹנָשֵׁיהּ כְּתִיב לַחְצוֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים דְּנָחֲתִין לְגֵיהִנָּם דַּרְגָא בָּתַר דַּרְגָא עַד דְּנָחֲתִין לַאֲבַדוֹן דְּאִקְּרֵי תַּחְתִּית וְאִי אִיהוּ קַדִּישׁ שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכַוָּנָא בְּאָמֵן כִּדְקָא יָאוּת סָלִיק דַּרְגָא בָּתַר דַּרְגָא לְאִתְעַדְּנָא מֵהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי דְּנָגִיד תָּדִיר וְלָא פָּסִיק הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים לא) אֱמוּנִים נוֹצֵר ה' וּמְשַׁלֵּם עַל יֶתֶר עוֹשֵׂי גַּאֲוָה. תָּאָנא שִׁירָה מָשִׁיךְ בִּרְכָאָן מֵעֵילָא לְתַתָּא עַד דְּיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָאן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין (אָמַר רַבִּי יוֹסֵי זַמִּינִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר שִׁירָתָא שְׁלֵימָתָא שִׁירָה דְּכָלִיל כָּל שְׁאָר שִׁירִין הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה יב) וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר זַמִּינִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר שִׁירָתָא מִתַּתָּא לְעֵילָא וּמֵעֵילָא לְתַתָּא וּלְקַשְּׁרָא קִשְׁרָא דִּמְהֵימָנוּתָא דִּכְתִיב (במדבר כא) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת אָז שָׁר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא אָז יָשִׁיר וְכֵן כֻּלְּהוּ כְּהַאי גַּוְנָא אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת מִתַּתָּא לְעֵילָא. עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ עֲלִי בְאֵר כְּלוֹמָר סָק לְאַתְרִיךְ לְאִתְאַחֲדָא בְּבַעֲלֵיךְ דָּא הוּא מִתַּתָּא לְעֵילָא וּלְבָתַר מֵעֵילָא לְתַתָּא (דְּהָא עַד הַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא אִשְׁתַּכְּחַת עִמָּנָא) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים דְּאוֹלִידוּ לָהּ אַבָּא וְאִימָא (לְעֵילָא) כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם אִלֵּין אֲבָהָן דְּאִקְּרוּן נְדִיבֵי עַמִּים כָּרוּהָ אֲתַר לְאִזְדַוָּגָא בָּהּ מַלְכָּא בְּבִרְכָן וּבַמֶּה הוּא זִוּוּגָא בִּמְחוֹקֵק דָּא יְסוֹד בְּמִשְׁעֲנוֹתָם דָּא נֵצַח וָהוֹד הָא מֵעֵילָא לְתַתָּא וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת הָא קִשּׁוּרָא שְׁלֵימָא קִשּׁוּרָא דִּמְהֵימָנוּתָא קִשּׁוּרָא קַיָּמָא דְּכֹלָּא בֵּיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי זַמִּינִין יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר שִׁירָתָא שְׁלֵימָתָא שִׁירָתָא דְּכָלִיל כָּל שְׁאָר שִׁירִין הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו בְּהַהוּא זִמְנָא כְּתִיב (זכריה י''ד) וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד וּכְתִיב (תהלים קכ''ו) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַהוּ שֶּׁכָּתוּב, כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחֲצוֹב לָהֶם בֹּארוֹת וְגוֹ'. אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים זֶה הוּא שֶׁלֹּא רָצוּ לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּאָמֵן. מַהוּ עוֹנְשׁוֹ. הוּא שֶׁכָּתוּב, לַחֲצוֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים, שֶׁיּוֹרְדִים לַגֵּיהִנֹּם מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה עַד שֶׁיּוֹרְדִים לַאֲבַדּוֹן, שֶׁנִּקְרָא תַּחְתִּית. וְאִם הוּא מְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַוֵּן בְּאָמֵן כָּרָאוּי, עוֹלֶה מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה לְהִתְעַדֵּן מֵעוֹלָם הַבָּא הַהוּא, שֶׁנִּמְשָׁךְ תָּמִיד וְאֵינוֹ נִפְסָק. זֶה שֶׁאָמַר אֱמוּנִים נוֹצֵר ה' וּמְשַׁלֵּם עַל יֶתֶר עוֹשֶׂה גַּאֲוָה. לָמַדְנוּ שִׁירָה, מוֹשֶׁכֶת בְּרָכוֹת מִמַּעְלָה לְמַטָּה עַד שֶׁתִּמְצֶאנָה בְּרָכוֹת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, עֲתִידִים הֵם יִשְׂרָאֵל לוֹמָר שִׁירָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה וּמִמַּעְלָה לְמַטָּה, וּלְקַשֵּׁר קֶשֶׁר שֶׁל אֱמוּנָה שֶׁכָּתוּב, אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. אָז שָׁר, לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אָז יָשִׁיר, דְּהַיְנוּ לְעָתִיד. וְכֵן כֻּלָּם עַל דֶּרֶךְ זֶה, שֶׁנֶּאֱמְרוּ בְּלָשׁוֹן עָתִיד. אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, הוּא מִמַּטָּה לְמַעְלָה, עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ, עֲלִי בְּאֵר, כְּלוֹמָר, שֶׁאָמְרוּ לַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת בְּאֵר, עֲלִי לִמְקוֹמֵךְ לְהִתְאָחֵד בְּבַעֲלֵךְ, זֶה הוּא מִמַּטָּה לְמַעְלָה. וְאַחַר כָּךְ מַמְשִׁיכִים מִמַּעְלָה לְמַטָּה, בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, בְּאֵר, הִיא מַלְכוּת, חֲפָרוּהָ שָׂרִים, שֶׁהוֹלִידוּ אוֹתָהּ אַבָּא וְאִמָּא. כָּרוּהָ נְדִיבֵי עָם, אֵלֶּה הֵם הָאָבוֹת, שֶׁנִּקְרָאִים נְדִיבֵי עַמִּים. כָּרוּהָ, שֶׁיִּזְדַוֵּג בָּהּ הַמֶּלֶךְ בִּבְרָכוֹת. וּבַמֶּה. הוּא עַל יְדֵי זִוּוּג. בִּמְחוֹקֵק זֶה יְסוֹד. בְּמִשְׁעֲנוֹתָם זֶה נֵצַח וָהוֹד. עַד כָּאן מִמַּעְלָה לְמַטָּה. מִמִּדְבָּר, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת דִּבּוּר, מַתָּנָה, עוֹלֶה לִיסוֹד הַנִּקְרָא מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה עוֹלֶה נַחֲלִיאֵל, שֶׁהוּא ת''ת. וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת, שֶׁהוּא או''א. זֶה הוּא קֶשֶׁר הַשָּׁלֵם קֶשֶׁר שֶׁל אֱמוּנָה, קֶשֶׁר שֶׁקִּיּוּם הַכֹּל בּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לוֹמָר שִׁירָה שְׁלֵמָה, שִׁירָה הַכּוֹלֶלֶת כָּל שְׁאָר שִׁירִים. זֶה שֶׁאָמַר, וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו. בָּעֵת הַהִיא כָּתוּב, וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וְכָתוּב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ וְגוֹ'. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. מִנְהָגוֹת רַבּוֹת נָהֲגוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בִּסְעֻדָּה וְכֻלָּן דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְאֵלּוּ הֵן כְּשֶׁנִּכְנָסִין לִסְעֻדָּה הַגָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן נוֹטֵל אֶת יָדָיו תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נִכְנָסִין וְיוֹשְׁבִין מְסֻבִּין וְגָדוֹל מֵסֵב בְּרֹאשׁ וְשֵׁנִי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ הָיוּ שָׁם שְׁלשָׁה מִטּוֹת גָּדוֹל מֵסֵב בְּרֹאשׁ וְשֵׁנִי לוֹ לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ וּשְׁלִישִׁי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ: ב. בַּעַל הַבַּיִת מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּמַשְׁלִים הַבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ בּוֹצֵעַ וְהָאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. וְאִם הָיוּ כֻּלָּן בַּעֲלֵי הַבַּיִת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן בּוֹצֵעַ וְהוּא מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:

מוסר

שערי תשובה דף לא עד

הָרוֹאֶה אֶת אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ עַם קְשֵׁה עֹרֶף וְאוֹמֵר בְּלִבּוֹ אוּלַי לֹא יַקְשִׁיבוּ אִם אֲדַבֵּר לָהֶם נְכוֹחוֹת וּפִי אֲמַלֵּא תּוֹכָחוֹת. עַל כֵּן יַחֲשׂךְ פִּיו. הִנֵּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי לֹא נִסָּה לְהוֹכִיחַ וּלְהַזְהִיר אוּלַי אִם רוּחָם הֵעִיר יֵעוֹרוּ מִשְּׁנַת אִוַּלְתָּם וְלֹא תָּלִין אִתָּם מְשׁוּגָתָם. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן מַה שֶּׁכָּתוּב (יחזקאל ס) וְהִתְוֵיתָ תָּיו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים וְגוֹ'. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין: אַף עַל פִּי שֶׁהַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְקִיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה הָיָה לָהֶם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי שֶׁאִם הָיוּ מוֹחִים לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים מֵהֶן. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי הֵם לֹא יָדְעוּ אִם יִשְׁמְעוּ הָעָם לְקוֹלָם וְאִם יֶחְדְּלוּ. וְצִוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַחֲרֵי כֵן (שם) וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלוּ. וְהֵם וְהֵם הַצַדִּיקִים הַמְקֻדָּשִׁים כִּי נֶעֶנְשׁוּ עַל דְּבַר שֶׁלֹּא מִחוּ וְנֶאֱמַר (ויקרא יט) הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עַמִּיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. וְאִם הַדָּבָר גָּלוּי לַכֹּל וְיָדוּעַ וְנִבְחָן וְנֶחְקָר כִּי הַחוֹטֵא שָׂנֵא מוּסָר וְלֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מוֹרָיו וּמְלַמְּדָיו לֹא יַטֶּה אָזְנוֹ עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי ט) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָ. וְאָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע, כָּךְ מִצְוָה לוֹמַר שֶׁלֹא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע. וְאָמְרוּ מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין:

האזינו יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) כִּי אֵשׁ קָֽדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִֽיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מֽוֹסְדֵי הָרִֽים: אֲרֵי קִדוּם תַּקִיף כְּאֶשָׁא נְפַק מִקָדָמַי בִּרְגַז וְשֵׁצֵי עַד שְׁאוֹל אֲרָעִית וְאָסֵף אַרְעָא וַעֲלַלְתַּהּ וְשֵׁצְיַת עַד סְיָפֵי טוּרַיָא:

רש''י קדחה. בערה: ותיקד. בכם עד היסוד: ותאכל ארץ ויבלה. ארצכם ויבולה: ותלהט. ירושלים המיסדת על ההרים, שנאמר (שם קכה, ב) ירושלים הרים סביב לה:

(כג) אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּֽם: אָסֵף עֲלֵיהוֹן בִּישִׁין מַכְתָּשַׁי אֱשֵׁצֵי בְהוֹן:

רש''י אספה עלימו רעות. אחביר רעה על רעה לשון (ישעיה כט, א) ספו שנה על שנה, (לעיל כט, יח) ספות הרוה, (ירמיה ז, כא) עלותיכם ספו על זבחיכם. דבר אחר, אספה אכלה, כמו (בראשית יט, טו) פן תספה: חצי אכלה בם. כל חצי אשלים בהם. וקללה זו לפי הפרענות לברכה היא, חצי כלים והם אינם כלים:

(כד) מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹֽחֲלֵי עָפָֽר: נְפִיחֵי כָפָן וַאֲכוּלֵי עוּף וּכְתִישֵׁי רוּחִין בִּישָׁן וְשֵׁן חֵיוַת בָּרָא אֱגָרֵי בְהוֹן עִם חֲמַת תַּנִינַיָא דְזָחֲלִין בְּעַפְרָא:

רש''י מזי רעב. אנקלוס תרגם, נפיחי כפן, ואין לי עד מוכיח עליו. ומשמו של רבי משה הדרשן מטולושא שמעתי שעירי רעב, אדם כחוש מגדל שער על בשרו: מזי. לשון ארמי שער מזיא, דהוה מהפך במזיא: ולחמי רשף. השדים נלחמו בהם, שנאמר (איוב ה, ז) ובני רשף יגביהו עוף, והם שדים: וקטב מרירי. וכריתות שד ששמו מרירי. קטב, כריתה, כמו (הושע יג, יד) אהי קטבך שאול: ושן בהמת. מעשה היה והיו הרחלים נושכין וממיתין: חמת זחלי עפר. ארס נחשים המהלכים על גחונם על העפר, כמים הזוחלים על הארץ. זחילה לשון מרוצת המים על העפר, וכן כל מרוצת דבר המשפשף על העפר והולך:

(כה) מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵֽחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָֽה: מִבָּרָא תְּתַכֵּל חַרְבָּא וּמִתְּוָנַיָא חַרְגַת מוֹתָא אַף עוּלֵמֵיהוֹן אַף עוּלֵמָתְהוֹן יָנְקֵיהוֹן עִם אֱנַשׁ סָבֵיהוֹן:

רש''י מחוץ תשכל חרב. מחוץ לעיר תשכלם חרב גיסות: ומחדרים אימה. כשבורח ונמלט מן החרב, חדרי לבבו נקופים עליו מחמת אימה והוא מת והולך בה. דבר אחר ומחדרים אימה, שבבית תהיה אימת דבר, כמו שנאמר (ירמיה ט, כ) כי עלה מות בחלונינו, וכן תרגם אנקלוס. דבר אחר, מחוץ תשכל חרב על מה שעשו בחוצות, שנאמר (ירמיה יא, יג) ומספר חצות ירושלים שמתם מזבחות לבשת. ומחדרים אימה. על מה שעשו בחדרי חדרים, שנאמר (יחזק' ח, יב) אשר זקני בית ישראל עושים בחטף איש בחדרי משכיתו:

(כו) אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּֽאֱנוֹשׁ זִכְרָֽם: אֲמָרִית יֵחוֹל רוּגְזִי עֲלֵיהוֹן וֶאֱשֵׁצִנוּן אֱבַטַל מִבְּנֵי אֲנָשָׁא דוּכְרָנֵיהוֹן:

רש''י אמרתי אפאיהם. אמרתי בלבי אפאה אותם. ויש לפרש אפאיהם, אשיתם פאה, להשליכם מעלי הפקר. ודגמתו מצינו בעזרא (נחמיה ט, כב) ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה, להפקר. וכן חברו מנחם. ויש פותרים אותו כתרגומו יחול רגזי עליהון, ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב אאפאיהם אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו (ישעיה מה, ה) אאזרך, (איוב טז, ה) אאמצכם במו פי, והאל''ף התיכונה אינה ראויה בו כלל. ואונקלוס תרגם אחר לשון הבריתא השנויה בספרי, החולקת תיבה זו לשלש תיבות. אמרתי אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאלו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם איה הם:

נביאים - שמואל ב - פרק כב

(כב) כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יְהוָה וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי: אֲרֵי נְטָרִית אוֹרְחָן דְתַקְנָן קֳדָם יְיָ וְלָא הַלִיכִית בִּרְשַׁע קֳדָם אֱלָהַי : (כג) כִּי כָל (משפטו) מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה: אֲרֵי כָּל דִינוֹהִי גְלָן לְקִבְּלִי לְמֶעְבַּדְהוֹן וּקְיָמוֹהִי לָא עֲדִית מִנְהוֹן : (כד) וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי: וַהֲוֵית שְׁלִים בִּדְחַלְתֵּיהּ וַהֲוֵית נָטַר נַפְשִׁי מֵחוֹבִין : (כה) וַיָּשֶׁב יְהוָה לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו: וַאֲתֵיב יְיָ לִי כִּזְכוּתִי כִּבְרִירוּתִי קֳדָם מֵימְרֵיהּ : (כו) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם: עִם אַבְרָהָם דְּאִשְׁתְּכַח חֲסִיד קֳדָמָךְ בְּכֵן אַסְגֵיתָא לְמֶעְבַּד חִסְדָּא עִם זַרְעֵיהּ יִצְחָק דַּהֲוָה שְׁלִים בִּדְחַלְתָּךְ בְּכֵן אַשְׁלֵמְתָּא מֵימַר רְעוּתָךְ לְמֶעְבַּד עִמֵּהּ :

כתובים - תהילים - פרק קט

(כט) יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה וְיַעֲטוּ כַמְעִיל בָּשְׁתָּם: יִלְבְּשׁוּן סָטְנַי כִּסוּפָא וִיעַטְפוּן הֵיךְ מְעִילָא בַהַתְהוֹן :

רש''י ויעטו כמעיל . העוטה ועוטף כל הגוף לכל לבוש :

(ל) אוֹדֶה יְהוָה מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ: אוֹדֵי יְיָ לַחֲדָא בְּפוּמִי וּבִמְצַע חַכִּימַיָא אֲשַׁבְּחִנֵיהּ : (לא) כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ: אֲרוּם יְקוּם מִן יְמִינָא דַחֲשִׁיכָא לְמִפְרַק מִמְדַיְנֵי נַפְשֵׁיהּ : קי (א) לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ: עַל יַד דָוִד תּוּשְׁבְּחָא אֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לְשַׁוָאָה יָתִי רִבּוֹן עַל כָּל יִשְּׂרָאֵל בְּרַם אֲמַר לִי תּוּב וְאוֹרֵךְ לְשָׁאוּל דְמִן שִׁבְטָא דְבִנְיָמִין עַד דִימוּת אֲרוּם לֵית מַלְכוּתָא מְקָרְבָא אֲחַבֶרְתָּהּ וּבָתַר כֵּן אֲשַׁוֵי בַּעֲלֵי דְבָבָךְ כְּבִישׁ לְרִגְלָךְ. (ת''א) אֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לְמִתַּן לִי רַבָּנוּתָא חֲלַף דִיתֵיבֵית לְאוּלְפָן אוֹרַיְתָא דִימִינִי אוֹרֵךְ עַד דַאֲשַׁוֵי בְּעֵל דְבָבָךְ כְּבִישׁ לְרִגְלָךְ :

רש''י נאם ה' לאדני . רבותינו דרשוהו באברהם אבינו ואני אפרשנו כדבריהם נאם ה' לאברהם שקראוהו העולם אדוני שמעני אדוני ( בראשית כ''ג ) : שב לימיני . התעכב לתשועתי והתחולל לה' אין ישיבה אלא עכבה וכן הוא אומר ותשבו בקדש ( דברים א ) . לימיני . לתשועת ימיני : עד אשית אויביך . אמרפל וחביריו :

(ב) מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח יְהוָה מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ: חוּטְרָא דְעוּשְׁנָךְ יְשַׁדַר יְיָ מִצִיוֹן וּתְהֵי רָדֵי בִּמְצַע בַּעֲלֵי דְבָבָךְ :

רש''י מטה . לשון משען כמו ( לעיל ק''ה ) כל מטה לחם : מטה עוזך ישלח ה' מציון . כשתשוב מן המלחמה ואנשיך עייפים ורודפים ישלח לך ה' את מלכי צדק מלך שלם להוציא לחם ויין ( בראשית י''ד ) : רדה . במלחמה : בקרב אויביך . לבטח :

משנה ערכין פרק ה

א. הָאוֹמֵר מִשְׁקָלִי עָלַי, נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ. אִם כֶּסֶף, כֶּסֶף. אִם זָהָב, זָהָב. מַעֲשֵׂה בְּאִמָּהּ שֶׁל יִרְמַטְיָה שֶׁאָמְרָה מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי, וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם וּשְׁקָלוּהָ וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב. מִשְׁקַל יָדִי עָלַי, רַבִּי יְהודָה אוֹמֵר, מְמַלֵּא חָבִית מַיִם, וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפֵּקוֹ, וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּן בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת, אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקוֹל:

ברטנורה   (א) האומר משקלי עלי אם כסף כסף. אם פירש כסף, נותן משקלו כסף. ואם פירש זהב, נותן משקלו זהב. והא קמשמע לן דאם לא פירש אלא אמר סתם משקלי עלי, פטר נפשיה בכל דהו, ובלבד שיהיה דבר שכמותו רגיל להיות נשקל במקום ההוא. ואפילו זפת ואפילו בצלים ורגילים אנשי המקום למכרם במשקל, ואמר אחד מאנשי המקום ההוא משקלי עלי סתם ולא פירש, הרי זה נותן משקלו זפת או בצלים ונפטר: ומעשה באמה של ירמטיה. מפרש בגמרא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אדם חשוב הוא אף על גב דלא פירש אמדינן ליה לפי כבודו, ומעשה נמי באמה של ירמטיה אשה ששמה כך שאמרה משקל בתי עלי ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב לפי שהיתה אמודה בעושר: משקל ידי עלי. היאך הוא שוקל ידו, דאם רוצה מכביד ואם רוצה מיקל: ומכניסה עד מרפקו. קוד''ו בלע''ז משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובאותו זמן היו קורין יד לזרוע עד המרפק. וכשמכניס היד לתוך חבית מלאה מים ישפכו מן המים שבחבית כפי מקום היד שהכניס בתוכה עד המרפק, וחוזר ומכניס בחבית בשר וגידין ועצמות של חמור, שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם ויהא באותו בשר גידין ועצמות כפי מה שיש ביד, שאין משקל עצמות וגידין שוה למשקל בשר. ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא כמו שהיתה. דהשתא איכא נפוח כשיעור ידו. ושוקל הבשר והעצמות והגידים ההם והוא משקל ידו: היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר. שמא יש בבשר חמור שנותן לתוך החבית יותר גידים ועצמות ממה שיש ביד, או פחות, ונמצא שאין המשקל מכוון. והלכה כר' יוסי:

ב. דְּמֵי יָדִי עָלַי, שָׁמִין אוֹתוֹ, כַּמָּה הוּא שָׁוֶה בְיָד, וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה בְּלֹא יָד. זֶה חֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּעֲרָכִין. וְחֹמֶר בַּעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים כֵּיצַד, הָאוֹמֵר עֶרְכִּי עָלַי וָמֵת, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, דָּמִי עָלַי וָמֵת, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים. עֵרֶךְ יָדִי וְעֵרֶךְ רַגְלִי עָלַי, לֹא אָמַר כְּלוּם. עֵרֶךְ רֹאשִׁי וְעֵרֶךְ כְּבֵדִי עָלַי, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ:

ברטנורה   (ב) וכמה הוא שוה בלא יד. מפרש בגמרא שאין שמין אותו כמה יפה כשנקטעה ידו וכמה היה שוה בשתי ידיו שלימות. שמי שנקטעה ידו, כשבאים לשומו כמה היה שוה תחלה אין שמין אותו אלא בזול לפי שרואים אותו מזולזל, וזה האומר דמי ידי עלי הרי לא נקטעה ידו, לכך מפרש כמה הוא יפה כשרבו מוכר כולו ולא שייר ממנו לעצמו כלום, וכמה שוה פחות אם שייר רבו ידו אחת שלא מכרה, דהשתא אינו מזולזל, וכך הוא נותן להקדש: זה חומר בנדרים מבערכים. דאילו אמר בערכים ערך ידי ורגלי עלי, לא אמר כלום אלא אם כן אמר בדבר שהנשמה תלויה בו: ערכי עלי ומת, יתנו היורשים. דערך דבר קצוב הוא. ודוקא כשעמד בדין קודם שמת, לפי שאינו חייב בערך אלא אחר שיעמוד לפני הכהן, כדכתיב (ויקרא כז) והעמידו לפני הכהן אבל דמי עלי דאינו אלא מה שישומוהו בבית דין והרי לא בא לידי כך שהרי מת, אע''פ שעמד בדין הוא מחוסר אומדנא ולא יתנו היורשים: נותן ערך כולו. דערך נפשות כתיב: זה הכלל. לאתויי שאר אברים שהנשמה תלויה בהם:

ג. חֲצִי עֶרְכִּי עָלַי, נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ. עֵרֶךְ חֶצְיִי עָלַי, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ. חֲצִי דָמִי עָלַי, נוֹתֵן חֲצִי דָמָיו. דְּמֵי חֶצְיִי עָלַי, נוֹתֵן דְּמֵי כֻלּוֹ. זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְלוּיָה בוֹ, נוֹתֵן עֵרֶךְ כֻּלּוֹ:

ברטנורה   (ג) חציי עלי. הוי כערך ראשי וערך כבדי, דהוי דבר שהנשמה תלויה בו: דמי חציי עלי, נותן דמי כולו. דכתיב (ויקרא כז) נדר בערכך נפשות, הקיש נדר לערך, מה ערך אמר ערך חציי עלי נותן ערך כולו, אף נדר אמר דמי חציי עלי נותן דמי כולו: זה הכלל. לאתויי כל האברים שהנשמה תלויה בהם, שאם אמר דמי חצי אותו אבר עלי כגון שאמר דמי חצי לבי עלי או דמי חצי כבדי עלי, נותן דמי כולו:

ד. הָאוֹמֵר עֶרְכּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי, מֵת הַנּוֹדֵר וְהַנִּדָּר, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. דָּמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי, מֵת הַנּוֹדֵר, יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. מֵת הַנִּדָּר, לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים:

ברטנורה   (ד) מת הנודר והנידר, יתנו היורשים. והוא שעמד בדין קודם שמת, כדפרישנא לעיל וסיפא אצטריכא ליה: דמיו של פלוני עלי, מת הנודר יתנו היורשים. דמהו דתימא אע''ג דעמד בדין הואיל ומת הנודר קודם שישומו הנידר, לא אשתעבוד נכסיה, קמשמע לן אומדנא גילוי מילתא בעלמא הוא, והואיל ונידר קיים אמדינן ליה:

ה. שׁוֹר זֶה עוֹלָה, בַּיִת זֶה קָרְבָּן, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. (דְּמֵי) שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה, אוֹ (דְּמֵי) בַיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, חַיָּב לְשַׁלֵּם:

ברטנורה   (ה) בית זה קרבן. לבדק הבית: ונפל הבית. קודם שהחזיק בו גזבר: מת השור חייב לשלם. ולא אמרינן אין דמים למתים אלא באדם בלבד:

ו. חַיָּבֵי עֲרָכִים, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א), לִרְצוֹנוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אָנִי. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִטֵּי נָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אָנִי:

ברטנורה   (ו) ממשכנין אותן. גזבר נכנס לביתם ונוטל בעל כרחם: חייבי חטאות ואשמות. כיון דלכפרה אתו, לא משהי להו: אין ממשכנין אותן. וחטאת נזיר, הואיל ולאו לכפרה אתיא ואינה מעכבתו מלשתות יין שכיון שנזרק הדם של אחד מן הקרבנות, הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים, זמנין דפשע ומשהי לה, הלכך ממשכנין אותו על חטאתו: חייבי עולות ושלמים. אע''ג דעולה מכפרת על עשה ועל לאו הניתק לעשה, הואיל ולאו חובה היא לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי, הלכך ממשכנין אותן. ויש מחייבי עולות שאין ממשכנים אותן, כגון עולת מצורע, לפי שהיא מעכבת טהרתו, לא אתי לשהוייה: כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. היכא דבית דין ממשכנים אותו צריך שיאמר רוצה אני: וכן אתה אומר בגטי נשים. כן מי שדינו שכופין אותו לגרש ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, ונותן הגט והוא כשר:

גמרא ערכין דף טו ע''ב

תָּנָא דְּבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֶאל: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע מַגְדִּיל עֲוֹנוֹת כְּנֶגֶד שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. כְּתִיב הָכָא (תהילים יב) לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת. וּכְתִיב בַּעֲבוֹדָה זָרָה (שמות לב) אָנָא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדוֹלָה. בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת כְּתִיב (בראשית לט) וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת. בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים כְּתִיב (שם ד) גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא. גְּדוֹלוֹת אִימָא תַּרְתֵּי הֵי מִינַיְיהוּ מַפְקָת בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי לָשׁוֹן תְּלִיתָאִי קָטִיל תָּלִיתָאִי הוֹרֵג לִמְסַפְּרוֹ וְלִמְקַבְּלוֹ וּלְאָמְרוֹ. אָמַר רַב חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב (משלי יח) מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. וְכִי יֵשׁ יָד לְלָשׁוֹן אֶלָא לוֹמַר לָךְ מַה יָּד מְמִיתָה אַף לָשׁוֹן מְמִיתָה אִי מַה יָּד אֵין מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ אַף לָשׁוֹן אֵינָהּ מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ תַּלְמוּד לוֹמַר (ירמיה ט) חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם. אִי מַה חֵץ שָׁחוּט עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים אַמָּה אַף לָשׁוֹן עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים אַמָּה תַּלְמוּד לוֹמַר (תהילים עג) שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ. וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנוֹ. לָמָּה לִי הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּקָטִיל כַּחֵץ. וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן. לָמָּה לִי לְכִדְרָבָא דְּאָמַר רָבָא דְּבָעֵי חַיִּים בְּלִישָׁנֵהּ דְּבָעֵי מִיתָה בְּלִישָׁנֵהּ. הֵיכִי דָּמֵי לִישְׁנָא בִּישָׁא רָבָא אָמַר כְּגוֹן דְּאָמַר אִיכָּא נוּרָא בֵּי פְּלַנְיָא אָמַר לֵהּ אַבַּיֵי מַאי קָא עָבִיד גִּלּוּיֵי מִלְּתָא בְּעָלְמָא הוּא אֶלָּא דְּמַפִּיק כְּלִישְׁנָא בִּישָׁא דְּאָמַר הֵיכָא מִשְׁתַּכְּחָא נוּרָא אֶלָּא בֵּי פְּלַנְיָא. אָמַר רָבָא: כָּל מִלְּתָא דְּמִיתְאַמְרָה בְּאַפֵּי מָרָה לֵית בָּהּ מִשּׁוּם לִישְׁנָא בִּישָׁא. אָמַר לֵהּ: כָּל שֶׁכֵּן חוּצְפָּא וְלִישְׁנָא בִּישָׁא אָמַר לֵהּ אֲנָא כְּרִבִּי יוֹסֵי סְבִירָא לִי דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי מִיָּמַי לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר וְחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרָי. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כָּל מִלְּתָא דְּמִיתְאַמְּרָא בְּאַפֵּי תְּלָתָא לֵית בָּהּ מִשּׁוּם לִישְׁנָא בִּישָׁא מַאי טַעֲמָא חַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵהּ וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵהּ כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר מַאי כְּתִיב (משלי כז) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם קְלָלָה תֵּחָשֵׁב לוֹ. כְּגוֹן דְּמִיקְלַע לְאוּשְׁפִּיזָא וְטָרְחוּ קָמֵיהּ שַׁפִּיר לְמָחָר נָפִיק יָתִיב בְּשׁוּקָא וְאָמַר רַחֲמָנָא נִיבָרְכֵיהּ לִפְלַנְיָא דְּהָכִי טָרַח קַמָּאי וְשַׁמְעֵי אִינְשֵׁי וְאָזְלִין וְאַנְסִין לֵהּ. תָּנֵי רַב דִּימִי אָחוּהָ דְּרַב סָפְרָא: לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָּא לִידֵי רָעָתוֹ אִיכָּא דְאַמְרֵי רַב דִּימִי אַחוּהָ דְרַב סַפְרָא חָלַשׁ עָאל רַב סַפְרָא לְשִׁיּוּלִי בֵּיהּ אָמַר לְהוּ תֵּיתִי לִי דְקַיְימִית כָּל דְאָמוּר רַבָּנָן אָמְרוּ לֵיהּ הָא מִי קַיַימְתְּ לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָא לִידֵי גְנוּתוֹ אָמַר לְהוּ לֹא שְׁמִיעָה לִי דְאִי הֲוָה שְׁמִיעָה לִי קַיֵימְתָּא:

רש''י הי מנייהו מפקת. הא בכלהו כתיב גדולות הלכך כלהו אתי: לישנא תליתאי. זה לשון הרכיל שהיא שלישית בין אדם לחבירו לגלות לו סוד: למספרו. לרכיל עצמו שמתוך מריבה שנופלת בין השנים והורגין זה את זה הורגין גואלי הדם את הרכיל שההרג בא על ידו: דבעי חיי בלישניה. יעסוק בתורה: דבעי מיית בלישניה. עסוק בדברי שטות ונבלה: נורא בי פלניא. דמשמע עשיר הוא וכל שעה מצוי יש בביתו לבשל תבשילין: גלוי מלתא בעלמא. הואיל ואינו אומרו בלשון הרע אלא מגלה לאותן שמבקשין אומר לכו לבית פלוני: מברך רעהו בקול גדול וגו': קללה תחשב לו. אותה ברכה קללה היא לחבירו: ושמעו אינשי. אלמים שהוא עשיר ואזלי אנסי ליה שמתאכסנין אצלו אורחים עד שמכלין ממונו: בא לידי רעתו. שכשהוא מספר בטובתו יותר מדאי הוא עצמו אומר חוץ ממדה רעה זו שבו או אחרים שומעין שזה משבחו ואומרי' הלא מדת כך וכך בידו:

זוהר האזינו דף רצז ע''ב

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (ויקרא כו) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ' זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל עַל כָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְּאַף עַל גַּב דְּאַרְגִּיזוּ קַמֵּי מָארֵיהוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא בָּעֵי לְשַׁבְקָא לוֹן. וּבְכָל אֲתַר דְּגָלוּ בֵּינֵי עַמְּמַיָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ' רַבִּי אַבָּא אָמַר וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם. תָּא חֲזֵי כַּמָּה חֲבִיבוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבֵּיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּאַף עַל גַּב דְּגָרְמִין לְמִגְלֵי בֵּינֵי עַמְּמַיָא שְׁכִינְתָּא לָא אִתְעֲדִיאָת מִנְּהוֹן לְעָלְמִין דְּלָא תֵּימָא דְּאִנּוּן בִּלְחוֹדַיְהוּ בְּגָלוּתָא מִשְׁתַּכְּחִין אֶלָּא וְאַף גַּם זֹאת עִמְּהוֹן מִשְׁתַּכְּחָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ' לְמַלְכָּא דְּאַרְגִּיז עַל בְּרֵיהּ וְגָזַר עֲלֵיהּ עוֹנָשָׁא לְאִתְרַחֲקָא מִנֵּיהּ וּלְמֵיזָל לְאַרְעָא רְחִיקָא שָׁמְעָה מַטְּרוֹנִיתָא וְאָמְרָה הוֹאִיל וּבְרִי אָזִיל לְאַרְעָא רְחִיקָא וְשָׁדֵי לֵיהּ מַלְכָּא מֵהֵיכָלֵיהּ אֲנָא לָא אֶשְׁבּוֹק לֵיהּ אוֹ תַּרְוַנָּא כַּחֲדָא נֵיתוּב לְהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא אוֹ תַּרְוַנָּא כַּחֲדָא נֵתִיב בְּאַרְעָא אָחֳרָא לְזִמְנִין פָּקִיד מַלְכָּא עַל מַטְּרוֹנִיתָא לָא אַשְׁכַּחָהּ. דַּהֲוָת אָזְלַת עִם בְּרֵיהּ אָמַר הוֹאִיל וּמַטְּרוֹנִיתָא תַּמָּן תַּרְוַיְהוּ יְתוּבוּן. וּבְזִמְנָא דְּפָקִיד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמַטְּרוּנִיתָא פָּקִיד לָהּ בְּקַדְּמִיתָא וּבְגִנַּהּ פָּקִיד לִבְנוֹי הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שמות ו) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' מַאן גָּרִים דַּאֲנָא שַׁמַּעְנָא עָקַתְהוֹן כִּבְיָכוֹל מַטְּרוֹנִיתָא דִּדְכַרְנָא לָהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם) וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי וּכְתִיב (שם ב) וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ וְכַד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְהַדֵּר לְיִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא מַה כְּתִיב (דברים ל) וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ דָּא מַטְּרוֹנִיתָא וְעוֹד כְּתִיב (תהלים פה) רָצִיתָ ה' אַרְצְךָ שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב:

תרגום הזוהר רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ'. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי אֲדוֹנָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲזֹב אוֹתָם, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ בֵּין הָעַמִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא עִמָּהֶם בַּגָּלוּת. זֶה שֶׁאָמַר, וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ'. רַבִּי אַבָּא אָמַר: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם. בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה הִיא אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁגָּרְמוּ לִהְיוֹת בַּגָּלוּת בֵּין הָעַמִּים, הַשְּׁכִינָה אֵינָהּ סָרָה מֵהֶם לְעוֹלָם. וְאַל תֹּאמַר, שֶׁהֵם בִּלְבַדָּם נִמְצָאִים בַּגָּלוּת, אֶלָּא, וְאַף גַּם זֹאת, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה הַנִּקְרֵאת זֹאת, נִמְצֵאת עִמָּהֶם. זֶה שֶׁאָמַר, אַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם וְגוֹ'. לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְגָזַר עָלָיו עֹנֶשׁ שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ וְיֵלֶךְ לְאֶרֶץ רְחוֹקָה, שָׁמְעָה הַמַּלְכָּה וְאָמְרָה, כֵּיוָן שֶׁבְּנִי הוֹלֵךְ לְאֶרֶץ רְחוֹקָה, וְהַמֶּלֶךְ הִשְׁלִיכוֹ מֵהֵיכָלוֹ, אֲנִי לֹא אֶעֱזְבֶנּוּ, אוֹ שְׁנֵינוּ יַחַד נַחֲזוֹר לְהֵיכָל הַמֶּלֶךְ, אוֹ שְׁנֵינוּ יַחַד נֵשֶׁב בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. לְיָמִים, פָּקַד הַמֶּלֶךְ אֶת הַמַּלְכָּה, וְלֹא מְצָאָהּ, כִּי הָלְכָה עִם בְּנוֹ. אָמַר, כֵּיוָן שֶׁהַמַּלְכָּה שָׁם, שְׁנֵיהֶם יָשׁוּבוּ. כָּךְ הוּא בִּזְמָן שֶׁיִּפְקוֹד הַקָבָּ''ה אֶת הַשְּׁכִינָה, יִפְקֹד אוֹתָהּ תְּחִלָּה, וּבִשְׁבִילָהּ יִפְקֹד לְבָנָיו. זֶה שֶׁאָמַר, וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. מִי גָּרַם שֶׁאֲנִי שָׁמַעְתִּי נַאֲקָתָם, כִּבְיָכוֹל הַשְּׁכִינָה גָּרְמָה, שֶׁזָּכַרְתִּי אוֹתָהּ. זֶה שֶׁאָמַר וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי. דְּהַיְנוּ הַשְּׁכִינָה הַנִּקְרֵאת בְּרִית. וְכָתוּב, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ. וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, מַה כָּתוּב, וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךְ אֶת שְׁבוּתְךְ וְרִחֲמֶךְ, זוֹ הִיא הַשְּׁכִינָה, שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר, וְשָׁב וְגוֹ' אֶת שְׁבוּתְךְ. וְעוֹד כָּתוּב, רָצִיתָ ה' אַרְצֶךְ שַׁבְתָּ שְׁבוּת יַעֲקֹב. דְּהַיְנוּ הַשְּׁכִינָה הַנִּקְרֵאת אֶרֶץ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצֹעַ עַד שֶׁיָּבִיאוּ מֶלַח אוֹ לִיפְתָּן לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֶלָּא אִם כֵּן נִתְכַּוְּנוּ לֶאֱכֹל פַּת חֲרֵבָה. וְאֵינוֹ בּוֹצֵעַ לֹא פְּרוּסָה קְטַנָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּצַר עַיִן וְלֹא פְּרוּסָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִכְּבֵיצָה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּרַעְבְתָן. וּבְשַׁבָּת יֵשׁ לוֹ לִבְצֹעַ פְּרוּסָה גְּדוֹלָה. וְאֵינוֹ בּוֹצֵעַ אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל יָפֶה יָפֶה: ב. מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִבְצֹעַ מִכִּכָּר שְׁלֵמָה. אִם הָיְתָה שָׁם שְׁלֵמָה שֶׁל שְׂעוֹרִים וּפְרוּסָה שֶׁל חִטִּים מַנִּיחַ שְׁלֵמָה בְּתוֹךְ פְּרוּסָה וּבוֹצֵעַ מִשְּׁתֵּיהֶן כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע מֵחִטִּים וּמִשְּׁלֵמָה. בְּשַׁבָּת וּבְיָמִים טוֹבִים חַיָּב לִבְצֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת נוֹטֵל שְׁתֵּיהֶן בְּיָדוֹ וּבוֹצֵעַ אַחַת מֵהֶן:

מוסר

שערי תשובה דף לא עד

אִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְּנֵי אָדָם מְדַבְּרִים לָשׁוֹן הָרָע אוֹ יִשְׁמַע כָּל פֶּה דּוֹבֵר נְבָלָה אוֹ יֵשֵׁב בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים בּוֹזִים תּוֹרָה וּמִצְוֹת וְיָדוּעַ כִּי הֵם סָרָבִים וְסַלּוֹנִים וְאִם יוֹכִיחֵם אַל יַקְשִׁיבוּ אֶל דְּבָרָיו. עַל כֵּן יָשִׂים יָד עַל פֶּה גַּם זֶה יֵעָנֵשׁ כִּי לֹא יַעֲנֶה כְּסִילִים כְּאִוַּלְתָּם פֶּן יֹאמְרוּ לוֹ כִּי הוּא כְּמוֹהֶם וְכִי הוֹדָה עַל דִּבְרֵיהֶם אַף כִּי יִתְחַיֵּב לַעֲנוֹת וְלִגְעֹר בָּהֶם לָתֶת גֹּדֶל לַתּוֹרָה וְלַמִּצְוֹת אֲשֶׁר בִּזּוּ לָעֲגוּ לָהֶם וּלְקַנֵּא לִכְבוֹד נָקִי וְצַדִּיק אֲשֶׁר יָשִׂיחוּ בּוֹ וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִתְחַיֵּב הָאָדָם לַעֲזֹב בַּעֲבוּרָם חֶבְרַת הָרָשָׁע כִּי יֵעָנֵשׁ בִּשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶם הָרָעִים תָּמִיד וְיַלְאֶה לַעֲנוֹתָם זֶה הַדָּבָר מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כד) אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי חָמָס וְאַל תִּתְאַו לִהְיוֹת אִתָּם כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה. רוֹצֶה לוֹמַר כִּי תִּשָּׂא עָוֹן בְּחַטָּאתָם כִּי תִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם הָרָעִים תָּמִיד וּתְהִי כְּמַחֲרִישׁ:

האזינו ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹֽאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא יְהֹוָה פָּעַל כָּל זֹֽאת: אִלוּלָפוֹן רָגְזָא דְסָנְאָה כְּנִישׁ דִילְמָא יִתְרַבְרַב בְּעֵל דְבָבָא דִילְמָא יֵימְרוּן יְדָנָא תְקִיפַת לָנָא וְלָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת כָּל דָא:

רש''י לולי כעס אויב אגור. אם לא שכעס האויב כנוס עליהם להשחית ואם יוכל להם וישחיתם יתלה הגדלה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדלה בי, וזהו שנאמר פן ינכרו צרימו, ינכרו הדבר לתלות גבורתי בנכרי, שאין הגדלה שלו: פן יאמרו ידנו רמה וגו' . כי אותו גוי אבד עצות המה:

(כח) כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָֽה: אֲרֵי עַם מְאַבְּדֵי עֵצָה אִנוּן וְלֵית בְּהוֹן סוּכְלְתָנוּ:

רש''י ואין בהם תבונה. שאלו היו חכמים, ישכילו זאת, איכה ירדף וגו' :

(כט) חמישי לוּ חָֽכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַֽחֲרִיתָֽם: אִלוּ חַכִּימוּ אִסְתַּכָּלוּ בְדָא סְבָרוּ מָה יְהֵי בְסוֹפֵיהוֹן:

רש''י יבינו לאחריתם. יתנו לב להתבונן לסוף פרענותם של ישראל:

(ל) אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּֽי צוּרָם מְכָרָם וַֽיהֹוָה הִסְגִּירָֽם: אֶכְדֵין יִרְדוֹף חַד אַלְפָא וּתְרֵין יֶעֶרְקוּן לְרִבּוֹתָא אֶלָהֵן (אֲרֵי) תַּקִיפְהוֹן מְסָרִנוּן וַייָ אַשְׁלֵמִנוּן:

רש''י איכה ירדף אחד. ממנו אלף מישראל: אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. מכרם ומסרם בידינו. דילבר''ר בלע''ז :

(לא) כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹֽיְבֵינוּ פְּלִילִֽים: אֲרֵי לָא כְתָקְפָּנָא תָּקְפְהוֹן וּבַעֲלֵי דְבָבָנָא הֲווֹ דַיָנָנָא:

רש''י כי לא כצורנו צורם. כל זה היה להם לאויבים להבין שהשם הסגירם ולא להם ולאלהיהם הנצחון, שהרי עד הנה לא יכלו כלום אלהיהם כנגד צורנו, כי לא כסלענו סלעם. כל צור שבמקרא לשון סלע: ואיבינו פלילים. ועכשיו אויבינו שופטים אותנו, הרי שצורנו מכרנו להם:

(לב) כִּֽי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָֽמוֹ: אֲרֵי כְפֻרְעֲנוּת עַמָא דִסְדוֹם פֻּרְעֲנוּתְהוֹן וְלָקוּתְהוֹן כְּעַם עֲמֹרָה מָחָתְהוֹן בִּישִׁין כְּרֵישֵׁי חֶוְיָן וְתֻשְׁלָמַת עוֹבָדֵיהוֹן כִּמְרָרוּתְהוֹן:

רש''י כי מגפן סדם גפנם. מוסב למעלה. אמרתי בלבי אפאיהם ואשבית זכרם, לפי שמעשיהם מעשה סדום ועמורה: שדמת. שדה תבואה, כמו (חבקוק ג, יז) ושדמות לא עשה אכל, (מלכים ב' כג, ד) בשדמות קדרון: ענבי רוש. עשב מר: אשכלת מררת למו. משקה מר ראוי להם, לפי מעשיהם פרענותם. וכן תרגם אנקלוס ותשלמת עובדיהון כמררותהון:

(לג) חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָֽר: הָא כְמָרַת תַּנִינַיָא כַּס פֻּרְעֲנוּתְהוֹן וּכְרֵישׁ פְּתָנֵי חֶוְיָן אַכְזְרָאִין:

רש''י חמת תנינם יינם. כתרגומו. הא כמרת תניניא כס פרענותהון, הנה כמרירות נחשים כוס משתה פרענותם: וראש פתנים. כוסם, שהוא אכזר לנשוך. אויב אכזרי יבא ויפרע מהם:

(לד) הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאֽוֹצְרֹתָֽי: הֲלָא כָל עוֹבָדֵיהוֹן גְלָן קֳדָמַי גְנִיזִין לְיוֹם דִינָא בְּאוֹצְרָי:

רש''י הלא הוא כמס עמדי. כתרגומו. כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כלם גנוזים ושמורים לפני: הלא הוא. פרי גפנם ותבואת שדמותם כמוס עמדי:

(לה) לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָֽמוֹ: קֳדָמַי פֻּרְעֲנוּתָא וַאֲנָא אֲשַׁלֵם לְעִדָן דְיִגְלוּן מֵאַרְעֲהוֹן אֲרֵי קָרִיב יוֹם תְּבָרְהוֹן וּמַבַּע דְעָתִיד לְהוֹן:

רש''י לי נקם ושלם. עמי נכון ומזמן פרענות נקם וישלם להם כמעשיהם, הנקם ישלם להם גמולם. ויש מפרשים ושלם, שם דבר, כמו ושלום, והיא מגזרת והדבר אין בהם (ירמיה ה, יג) , כמו והדבור. ואימתי אשלם להם: לעת תמוט רגלם. כשתתום זכות אבותם שהן סמוכין עליו: כי קרוב יום אידם. משארצה להביא עליהם יום אידם קרוב ומזמן לפני להביא על ידי שלוחים הרבה: וחש עתדות למו. ומהר יבואו העתידות להם: וחש. כמו (ישעיה ה, יט) ימהר יחישה. עד כאן העיד עליהם משה דברי תוכחה להיות השירה הזאת לעד, כשתבא עליהם הפרענות, ידעו שאני הודעתים מראש. מכאן ואלך העיד עליהם דברי תנחומין שיבואו עליהם ככלות הפרענות ככל אשר אמר למעלה (ל, א ג) והיה כי יבאו עליך וגו' כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' :

(לו) כִּֽי יָדִין יְהֹוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזֽוּב: אֲרֵי יְדִין יְיָ דִינָא דְעַמֵהּ וּפֻרְעֲנוּת עֲבְדוֹהִי צַדִיקַיָא יִתְפְרַע אֲרֵי גְלֵי קֳדָמוֹהִי דִבְעִדָן דְתִתְקֵף עֲלֵיהוֹן מָחַת סָנְאָה יְהוֹן מִטַלְטְלִין וּשְׁבִיקִין:

רש''י כי ידין ה' עמו. כשישפוט אותן ביסורין הללו האמורים עליהם, כמו (איוב לו, לא) כי בם ידין, ייסר עמים. כי, זה, אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחלת דבור, כמו (ויקרא כה, ב) כי תבאו אל הארץ, כשיבואו עליהם משפטים הללו ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו לשוב ולרחם עליהם: יתנחם. לשון הפך המחשבה להיטיב או להרע: כי יראה כי אזלת יד. כשיראה כי יד האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם, ואפס בהם עצור ועזוב: עצור. נושע על ידי עוצר ומושל שיעצור בהם: עזוב. על ידי עוזב. עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפזרים בצאתם לצבא על האויב. בלשון לע''ז מיינטינדו''ר . עצור, הוא הנושע במעצור המושל. עזוב, מחזק, כמו (נחמיה ג, ח) ויעזבו את ירושלים עד החומה, (ירמיה מט, כה) איך לא עזבה עיר תהלה. עצור מיינטינו''ד [נשלט] . עזוב אינפורצדו''ר [מבצר] :

(לז) וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בֽוֹ: וְיֵימַר אָן דַחֲלָתְהוֹן תַּקִיפָא דַהֲווֹ רְחִיצִין בֵּהּ:

רש''י ואמר. הקדוש ברוך הוא עליהם: אי אלהימו. עבודה זרה שעבדו: צור חסיו בו. הסלע שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בטוחין בו להגן עליהם מן הרעה:

(לח) אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָֽה: דִי תְרַב נִכְסָתְהוֹן הֲווֹ אָכְלִין שָׁתָן חֲמַר נִסְכֵּיהוֹן יְקוּמוּן כְּעַן וִיסַעֲדוּנְכוֹן יְהוֹן עֲלֵיכוֹן מָגֵן:

רש''י אשר חלב זבחימו. היו אותן אלהות אוכלים, שהיו מקריבין לפניהם ושותין יין נסיכם: יהי עליכם סתרה. אותו הצור יהי לכם מחסה ומסתור:

(לט) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַֽאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַֽאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּֽיל: חֲזוֹ כְּעַן אֲרֵי אֲנָא אֲנָא הוּא וְלֵית אֱלָהּ בַּר מִנִי אֲנָא מֵמִית וּמְחַיֵה מָחֵינָא וְאַף מַסֵינָא וְלֵית מִן יְדִי מְשֵׁזֵב:

רש''י ראו עתה. הבינו מן הפרענות שהבאתי עליכם ואין לכם מושיע ומן התשועה שאושיעכם ואין מוחה בידי: אני אני הוא. אני להשפיל ואני להרים: ואין אלהים עמדי. עומד כנגדי למחות: עמדי. דגמתי וכמוני: ואין מידי מציל. הפושעים בי:

(מ) שישי כִּֽי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָֽנֹכִי לְעֹלָֽם: אֲרֵי אַתְקֵנִית בִּשְׁמַיָא בֵּית שְׁכִנְתִּי וַאֲמָרִית קַיָם אֲנָא לְעָלְמִין:

רש''י כי אשא אל שמים ידי. כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה: ואמרתי חי אנכי. לשון שבועה היא, אני נשבע חי אנכי:

(מא) אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּֽם: אִם עַל חַד תְּרֵין כְּחֵיזוּ בַרְקָא מִסוֹף שְׁמַיָא וְעַד סוֹף שְׁמַיָא תִּתְגְלִי חַרְבִּי וְתִתְקֵף בְּדִינָא יְדִי אָתֵב פֻּרְעֲנוּתָא לְסָנְאַי וּלְבַעֲלֵי דְבָבַי אֱשַׁלֵם:

רש''י אם שנותי ברק חרבי. אם אשנן את להב חרבי, כמו (יחזקאל כא, טו) למען היה לה ברק שפלנדו''ר : ותאחז במשפט ידי. להניח מדת רחמים באויבי שהרעו לכם, (זכריה א, טו) אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. דבר אחר ותאחז ידי את מדת המשפט להחזיק בה ולנקום נקם: אשיב נקם וגו' . למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא, שאמר ותאחז במשפט ידי, לא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא, מדת בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להשיבו, והקדוש ברוך הוא זורק חציו ויש בידו להשיבם, כאלו אוחזן בידו, שהרי ברק הוא חצו, ונאמר כאן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, והמשפט הזה לשון פרענות הוא. בלע''ז יושטיצי''א :

(מב) אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵֽב: אֱרַוֵי גִירַי מִדְמָא וְחַרְבִּי תִּקְטוֹל בְּעַמְמַיָא מִדַם קְטִילָן וְשִׁבְיָן לְאַעְדָאָה כִתְרִין מֵרֵישׁ סָנְאָה וּבְעַל דְבָבָא:

רש''י אשכיר חצי מדם. האויב: וחרבי תאכל בשר. בשרם: מדם חלל ושביה. זאת תהיה להם מעון דם חללי ישראל ושביה ששבו מהם: מראש פרעות אויב. מפשע תחלת פרצות האויב, כי כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האמות, פוקד עליהם עונם ועונות אבותיהם מראשית פרצה שפרצו בישראל:

(מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּֽוֹ: (פ) שַׁבָּחוּ עַמְמַיָא עַמֵהּ אֲרֵי פֻּרְעֲנוּת עַבְדוֹהִי צַדִיקַיָא יִתְפְּרַע וּפֻרְעֲנוּת יָתֵיב לְסָנְאוֹהִי וִיכַפֵּר עַל אַרְעֵהּ וְעַל עַמֵהּ:

רש''י הרנינו גוים עמו. לאותו הזמן ישבחו האמות את ישראל ראו מה שבחה של אמה זו שדבקו בהקדוש ברוך הוא בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו: כי דם עבדיו יקום. שפיכות דמיהם כמשמעו: ונקם ישיב לצריו. על הגזל ועל החמס, כענין שנאמר (יואל ד, יט) מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה, ואומר (עובדיה א, י) מחמס אחיך יעקב וגו' : וכפר אדמתו עמו. ויפיס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב: וכפר. לשון רצוי ופיוס, כמו (בראשית לב, כא) אכפרה פניו, אניחניה לרגזיה: וכפר אדמתו. ומה היא אדמתו, עמו. כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פה, ב) רצית ה' ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב: בפנים אחרים היא נדרשת בספרי, ונחלקו בה ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה דורש כלה כנגד ישראל, ור' נחמיה דורש כלה כנגד האמות. רבי יהודה דורשה כלפי ישראל. אמרתי אפאיהם, כמו שפירשתי עד ולא ה' פעל כל זאת. כי גוי אבד עצות המה. אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה. ואין בהם תבונה. להתבונן. איכה ירדף אחד מן האמות אלף מהם אם לא כי צורם מכרם, כי לא כצורנו צורם, הכל כמו שפרשתי עד תכליתו. ור' נחמיה דורשה כלפי האמות. כי גוי אבד עצות המה, כמו שפרשתי תחלה עד ואויבינו פלילים. כי מגפן סדום גפנם. של אמות. ומשדמת עמורה וגו' . ולא ישימו לבם לתלות הגדלה בי. ענבמו ענבי רוש. הוא שאמר לולי כעס אויב אגור על ישראל להרעילם ולהמרירם, לפיכך אשכלות מררת למו להלעיט אותם על מה שעשו לבני. חמת תנינם יינם. מוכן להשקותם על מה שעושין להם. כמוס עמדי. אותו הכוס, שנאמר (תהלים עה, ט) כי כוס ביד ה' וגו' . לעת תמוט רגלם. כענין שנאמר (ישעיה כו, ו) תרמסנה רגל. כי ידין ה' עמו. בלשון זה משמש כי ידין בלשון דהא, ואין ידין לשון יסורין, אלא כמו כי יריב את ריבם מיד עושקיהם, כי יראה כי אזלת יד וגו' . ואמר אי אלהימו. האויב יאמר אי אלהימו של ישראל, כמו שאמר טיטוס הרשע כשגדר את הפרכת, כענין שנאמר (מיכה ז, י) ותרא אויבתי ותכסה בושה האמרה אלי איו ה' אלהיך. ראו עתה כי אני וגו' . אז יגלה הקדוש ברוך הוא ישועתו ויאמר ראו עתה כי אני אני הוא, מאתי באת עליהם הרעה, ומאתי תבא עליהם הטובה. ואין מידי מציל. מי שיציל אתכם מן הרעה אשר אביא עליכם. כי אשא אל שמים ידי. כמו כי נשאתי, תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים, כתרגומו אפלו חלש למעלה וגבור למטה, אימת העליון על התחתון, וכל שכן שגבור למעלה וחלש מלמטה. ידי. מקום שכינתי, כמו (במדבר ב, יז) איש על ידו, והיה בידי להפרע מכם, אבל אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרוע, לפי שיש לי שהות בדבר, כי אני חי לעולם, ובדורות אחרונים אני נפרע מהם, והיכולת בידי להפרע מן המתים ומן החיים. מלך בשר ודם שהוא הולך למות, ממהר נקמתו להפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו, אבל אני חי לעולם, ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם. אם שנותי ברק חרבי. הרבה ''אם'' יש שאינם תלויין, כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי וכו' , כמו שפרשתי למעלה:

(מד) שביעי וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָֽה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נֽוּן: וַאֲתָא מֹשֶׁה וּמַלִּיל יָת כָּל פִּתְגָמֵי תֻשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָם עַמָא הוּא וְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן:

רש''י הוא והושע בן נון. שבת של דיוזגי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה, העמיד לו משה מתרגמן ליהושע, שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא היה לך להרים ראש. ולמה קוראו כאן הושע, לומר שלא זחה דעתו עליו, שאף על פי שנתנה לו גדלה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו:

(מה) וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵֽל: וְשֵׁצִי מֹשֶׁה לְמַלָלָא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל: (מו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָֽנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּֽאת: וַאֲמַר לְהוֹן שַׁווּ לִבְּכוֹן לְכָל פִּתְגָמַיָא דִי אֲנָא מַסְהֵד בְּכוֹן יוֹמָא דֵין דִי תְפַקְדִנוּן יָת בְּנֵיכוֹן לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא:

רש''י שימו לבבכם. צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (יחזקאל מ, ד) בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו' , הרי דברים קל וחמר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה על אחת כמה וכמה:

(מז) כִּי לֹֽא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּֽאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: (פ) אֲרֵי לָא פִתְגָם רֵקָא הוּא מִנְכוֹן אֲרֵי הוּא חַיֵיכוֹן וּבְפִתְגָמָא הָדֵין תּוֹרְכוּן יוֹמִין עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא תַּמָן לְמֵירְתַהּ:

רש''י כי לא דבר רק הוא מכם. לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, כי הוא חייכם. דבר אחר, אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר, תדע לך שכן אמרו (בראשית לו, כב) ואחות לוטן תמנע, (שם לו, יב) ותמנע היתה פלגש וגו' לפי שאמרה איני כדאי להיות לו לאשה הלואי ואהיה פילגשו, וכל כך למה, להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאוים להדבק בזרעו:

(מח) מפטיר וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין לְמֵימָר:

רש''י וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח (שם ז, יג) בעצם היום הזה בא נח וגו' , במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו לכנס בתבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדמות ומבקעין את התבה. אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה. במצרים נאמר (שמות יב, נא) בעצם היום הזה הוציא ה', לפי שהיו מצרים אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחים אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סיפות וכלי זין והורגין בהם. אמר הקדוש ברוך הוא הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. אף כאן, במיתתו של משה, נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו. אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו בחצי היום וכו' :

(מט) עֲלֵה אֶל הַר הָֽעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַֽאֲחֻזָּֽה: סַק לְטוּרָא דַעֲבָרָאֵי הָדֵין טוּרָא דִנְבוֹ דִי בְּאַרְעָא דְמוֹאָב דִי עַל אַפֵּי יְרֵחוֹ וַחֲזֵי יָת אַרְעָא דִכְנַעַן דִי אֲנָא יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַחֲסָנָא: (נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵֽאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּֽאֲשֶׁר מֵת אַֽהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּֽיו: וּמוּת בְּטוּרָא דִי אַתְּ סָלֵק לְתַמָן וְתִתְכְּנֵשׁ לְעַמָךְ כְּמָא דְמִית אַהֲרֹן אֲחוּךְ בְּהוֹר טוּרָא וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵהּ:

רש''י כאשר מת אהרן אחיך. באותה מיתה שראית וחמדת אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי וראה בנו בכבודו. אמר לו משה, אהרן אחי, עלה למטה, ועלה. פשוט ידיך, ופשט. פשוט רגליך, ופשט. עצום עיניך, ועצם. קמוץ פיך, וקמץ. והלך לו. אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו:

(נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵֽי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹֽא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: עַל דִי שַׁקַרְתּוּן בְּמֵי:מרִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מַצוּת רְקָם מַדְבְּרָא דְצִין עַל דִי לָא קַדִשְׁתּוּן יָתִי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י על אשר מעלתם בי. גרמתם למעול בי: על אשר לא קדשתם אותי. גרמתם לי שלא אתקדש, אמרתי לכם (במדבר כ, ח) ודברתם אל הסלע, והם הכוהו, והצרכו להכותו פעמים, ואלו דברו עמו ונתן מימיו בלא הכאה, היה מתקדש שם שמים, שהיו ישראל אומרים ומה הסלע הזה שאינו לשכר ולא לפרענות, אם זכה אין לו מתן שכר, ואם חטא אינו לוקה, כך מקים מצות בוראו, אנו לא כל שכן:

(נב) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל: (פפפ) אֲרֵי מִקֳבֵל תֶּחֱזֵי יָת אַרְעָא וּלְתַמָן לָא תֵעוּל לְאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: פפפ:

רש''י כי מנגד. מרחוק: תראה וגו' . כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך: ושמה לא תבוא. וידעתי כי חביבה היא לך, על כן אני אומר לך עלה וראה:

הפטרת האזינו - שמואל ב כב

(כשקורין פרשת האזינו בין ר"ה ליוה"כ, מפטירין "שובה ישראל" שהיא הפטרת פרשת וילך דלעיל)

כב (א) וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיהוָה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְהוָה אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל: (ב) וַיֹּאמַר יְהוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי: (ג) אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי: (ד) מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ: (ה) כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי: (ו) חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת: (ז) בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו: (ח) (ותגעש) וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ: (ט) עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ: (י) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו: (יא) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ: (יב) וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים: (יג) מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵשׁ: (יד) יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם יְהוָה וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ: (טו) וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק (ויהמם) וַיָּהֹם: (טז) וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת יְהוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ: (יז) יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים: (יח) יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי: (יט) יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי יְהוָה מִשְׁעָן לִי: (כ) וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי: (כא) יִגְמְלֵנִי יְהוָה כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי: (כב) כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי יְהוָה וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי: (כג) כִּי כָל (משפטו) מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה: (כד) וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי: (כה) וַיָּשֶׁב יְהוָה לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו: (כו) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם: (כז) עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל: (כח) וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל רָמִים תַּשְׁפִּיל: (כט) כִּי אַתָּה נֵירִי יְהוָה וַיהוָה יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי: (ל) כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר: (לא) הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ: (לב) כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ: (לג) הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים (דרכו) דַּרְכִּי: (לד) מְשַׁוֶּה (רגליו) רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִדֵנִי: (לה) מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי: (לו) וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי: (לז) תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי: (לח) אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם: (לט) וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי: (מ) וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי: (מא) וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם: (מב) יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל יְהוָה וְלֹא עָנָם: (מג) וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם: (מד) וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי: (מה) בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי: (מו) בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם: (מז) חַי יְהוָה וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱלֹהֵי צוּר יִשְׁעִי: (מח) הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי: (מט) וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי: (נ) עַל כֵּן אוֹדְךָ יְהוָה בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר: (נא) (מגדיל) מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם:

האזינו יום שישי

משנה נגעים פרק ט

א. הַשְׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִים בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן. אֵיזֶה הוּא הַשְּׁחִין, לָקָה בְעֵץ אוֹ בְאֶבֶן אוֹ בְגֶפֶת אוֹ בְמֵי טְבֶרְיָא, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַחֲמַת הָאֵשׁ, זֶה הוּא שְׁחִין. אֵיזוֹ הִיא מִכְוָה, נִכְוָה בְגַחֶלֶת אוֹ בְרֶמֶץ, כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ, זוֹ הִיא מִכְוָה:

ברטנורה   (א) השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד. אם נולד במקומן בהרת, מסגירן שבוע אחד, ולסוף שבוע אם יש שער לבן או פשיון מחליטו. ואם לאו, פוטרו. אבל במחיה אין מיטמאין, דמחית בשר חי בעינן, ואין זה בשר חי, כיון דמקומו שחין ומכוה: בגפת. פסולת של זיתים, והוא חם מחמת עצמו. וכן חמי טבריא מחמת מקורן הן חמים ולא מחמת האור: כל שאינו מחמת האש זהו שחין. לאתויי אבר מעיקרו: רמץ. אפר כירה, וחם מחמת האור: כל שהוא מחמת האש. לאתויי חמי האור:

ב. הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר, וְלֹא עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן. הָיוּ מוֹרְדִין, טְהוֹרִין. עָשׂוּ קְרוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, זוֹ הִיא צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה. חָזְרוּ וְחָיוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן צַלֶּקֶת, נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר:

ברטנורה   (ב) אין מצטרפין. חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס: ואין פושין מזה לזה. דאם שחין ומכוה זה אצל זה, ובאחד מהן בהרת כגריס, והסגירה, ובסוף שבוע פשתה לחברו או לעור הבשר, אין מחליטו. וכן אם הבהרת בעור הבשר ופשתה לשחין או למכוה, לא חשוב פשיון: היו מורדין. שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור ועדיין מוציאין ליחה, אין מטמאין בנגעים, דכתיב (ויקרא יג) שחין ונרפא, ובמכוה כתיב (שם) והיתה מחית המכוה: אע''פ שנעשה מקומו צלקת. שניכר שהיה שם שחין או מכוה ואין שוה לשאר עור בשר, אע''פ כן נידון כעור הבשר מאחר שנעשה קרום חזק:

ג. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִי שֶׁעָלְתָה לְתוֹךְ יָדוֹ בַּהֶרֶת כַּסֶלַע וּמְקוֹמָהּ צָרֶבֶת שְׁחִין. אָמַר לָהֶם, יַסְגִּיר. אָמְרוּ לוֹ, לָמָּה, לְגַדֵּל שֵׂעָר לָבָן אֵינָהּ רְאוּיָה, וּלְפִשְׂיוֹן אֵינָהּ פּוֹשָׂה, וּלְמִחְיָה אֵינָהּ מִטַּמָּא. אָמַר לָהֶן, שֶׁמָּא תִכְנוֹס וְתִפְשֶׂה. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא מְקוֹמָהּ כַּגְּרִיס. אָמַר לָהֶן, לֹא שָׁמַעְתִּי. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא, אֲלַמֵּד בּוֹ. אָמַר לוֹ, אִם לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים, הֵין. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא יִוָּלֵד לוֹ שְׁחִין אַחֵר חוּצָה לוֹ וְיִפְשֶׂה לְתוֹכוֹ. אָמַר לוֹ, חָכָם גָּדוֹל אַתָּה שֶׁקִּיַּמְתָּ דִבְרֵי חֲכָמִים:

ברטנורה   (ג) אמרו לו למה. יסוגר הא אי אפשר להוולד לו סימן טומאה: לגדל שער אין בו ראויה. דכף היד אינו מגדל שער לעולם: לפשיון אינו פושה. דשחין ומכוה אין פושין לעור הבשר: למחיה אינה מטמא. דהא תנן בשני סימנים בשער לבן ובפשיון, ולא במחיה: שמא תכנוס. (ל) כגריס, וכשיראנה הכהן בסוף שבוע יפטור אותו, ולאחר הפטור תחזור ותפשה בתוך השחין שמקומו כסלע, ויחליט: אמרו לו הרי מקומה כגריס. כלומר, ואם היה מקום הצרבת כגריס בלבד והבהרת בתוכה, למה יסגיר והלא אין שייך לומר כאן שמא תכנוס ותפשה: אמר להן לא שמעתי. כלומר גם זה יסגיר, אבל לא שמעתי בו טעם: אלמד בו. תרשני שאלמד בדין זה דבר: אם לקיים דברי חכמים הן. אם תמצא טעם לקיים דברי חכמים שאמרו שטעון הסגר, אמור, אבל ללמד שאינו טעון הסגר לא תאמר, שאיני מניח מה שקבלת מרבותי ושומע ממך: שמא יוולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו. ששחין פושה לשחין. וכן הלכה:

גמרא נדה דף לא ע''ב

תַּנְיָא הָיָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נִדָּה לְשִׁבְעָה. מִפְּנֵי שֶׁרָגִיל בָּהּ וְקָץ בָּהּ. אָמְרָה תּוֹרָה: תְּהֵא טְמֵאָה שִׁבְעָה יָמִים כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ כִּשְׁעַת כְּנִיסָתָהּ לְחֻפָּה. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו שֶׁל רִבִּי דּוּסְתָּאי בְּרִבִּי יַנַּאי: מִפְּנֵי מָה אִישׁ מְחַזֵּר עַל אִשָּׁה וְאֵין אִשָּׁה מְחַזְּרְת עַל אִישׁ. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבַד לוֹ אֲבֵדָה מִי מְחַזֵּר עַל מִי. בַּעַל אֲבֵדָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵדָתוֹ. וּמִפְּנֵי מָה אִישׁ פָּנָיו לְמַטָּה וְאִשָּׁה פָּנֶיהָ לְמַעְלָה כְּלַפֵּי הָאִישׁ. זֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרָא וְזוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרְאָה. וּמִפְּנֵי מָה הָאִישׁ מְקַבֵּל פִּיּוּס וְאֵין אִשָּׁה מְקַבֶּלֶת פִּיּוּס. זֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרָא וְזוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרְאָה. מִפְּנֵי מָה אִשָּׁה קוֹלָהּ עָרֵב וְאֵין אִישׁ קוֹלוֹ עָרֵב. זֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרָא וְזוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנִּבְרֵאת שֶׁנֶּאֱמַר (שה''ש ב) כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה:

רש''י נדה. שבעה לאו ביולדת קאי: מפני שאדם רגיל באשתו. כל שעה שירצה: קץ בה. מאוסה עליו אמרה תורה כל שעה שתראה תהא טמאה שבעה כדי שלא יהא רגיל בה ותתחבב עליו: מחזר על האשה. אדם פנוי מבקש ומחזר עד שנושא: פניו למטה. בשעת תשמיש: זה ממקום שנברא. ומסתכל באדמה שנוצר ממנה והיא מסתכלת בו שנוצרה הימנו: מקבל פיוס. נוח לרצות: זה ממקום שנברא. אדמת עפר תיחוח נוח ליבטל אבל בשר ועצמות קשין. עצם כשמכין בו קולו נשמע אבל קרקע כשמכין בו אין קולו נשמע:

זוהר ויקהל דף רז ע''א

כַּד נָפַק שַׁבַּתָּא צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל דִּלְתַתָּא לְאִתְעַכָּבָא דְּהָא יוֹמָא רַבָּא עִלָּאָה אִיהוּ (וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְעַכָּבָא עֲלֵיהּ) וּבְהַאי יוֹמָא אוּשְׁפִּיזָא רַבָּא וְיַקִּירָא קָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ בְּגִין כָּךְ בָּעִי לְאִתְעַכָּבָא לְאִתְחַזָּאָה דְּלָא דָּחֲקִין בְּאוּשְׁפִּיזָא קַדִּישָׁא. כְּדֵין פָּתְחֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמְרֵי וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְכוּ' דְּתִקּוּנָא שַׁפִּירָא אִיהוּ בְּהַאי לֵילְיָא כֵּיוָן דְּדִינָא אִתְהַדַּר לְאַתְרֵיהּ מַה דְּלָא חָזֵי כַּד עַיִל שַׁבַּתָּא דְּדִינָא אִסְתַּלַּק וְלָא אִשְׁתַּכַּח. בְּשַׁעְתָּא דְּפָתְחֵי יִשְׂרָאֵל וִיהִי נֹעַם וּקְדֻשְׁתָּא דְּסִדְרָא כָּל אִנּוּן חַיָּבִין דְּגֵיהִנָּם פָּתְחִין וַאֲמָרִין זַכָּאִין אַתּוּן יִשְׂרָאֵל עַמָּא קַדִּישָׁא. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּנָטְרֵי פִּקּוֹדֵי אוֹרַיְתָא. וַוי לוֹן לְחַיָּבַיָּא דְּלָא זָכוּ לְמִיטָר אוֹרַיְתָא כְּדֵין דּוּמָ''ה קָדִים וְכָרוֹזָא אִתְעָר וְאָמַר (תהלים ט') יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים. וְכָל אִנּוּן חֲבִילֵי טְהִירִין טָרְדֵי לוֹן בְּגֵיהִנָּם וְלֵית מָאן דִּמְרַחֵם עֲלֵיהוֹן. זַכָּאִין אִנּוּן כָּל נָטְרֵי שַׁבַּתָּא בְּהַאי עָלְמָא דְּקָא מְעַנְּגֵי לְהַהוּא עֹנֶג דְּשַׁרְיָא מִלְּעֵילָא כִּדְקָאֲמָרָן:

תרגום הזוהר כְּשֶׁיָּצָא הַשַּׁבָּת צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל שֶׁלְּמַטָּה לְהִתְעַכֵּב, דְּהַיְנוּ לְהוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, כִּי יוֹם גָּדוֹל עֶלְיוֹן הוּא, וּבַיּוֹם הַזֶּה אוֹרֵחַ גָּדוֹל וְיָקָר שׁוֹרֶה עָלָיו, שֶׁהוּא נְשָׁמָה הַיְתֵרָה, מִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ לְהִתְעַכֵּב וּלְהַרְאוֹת שֶׁאֵין דּוֹחֲקִים הָאוֹרֵחַ הַקָּדוֹשׁ לְהוֹצִיאוֹ. אָז פּוֹתְחִים יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ'. שֶׁהוּא תִּקּוּן יָפֶה בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כֵּיוָן שֶׁהַדִּין חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה נִרְאֶה בְּבִיאַת הַשַּׁבָּת, שֶׁהַדִּין הָיָה אָז מִסְתַּלֵּק וְלֹא נִמְצָא. בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִים יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים וִיהִי נֹעַם, וּקְדֻשָּׁא דְּסִדְרָא, דְּהַיְנוּ וְאַתָּה קָדוֹשׁ וְכוּ', כָּל אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבַּגֵּיהִנֹּם, פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ, אַשְׁרֵיכֶם צַדִּיקִים הַשּׁוֹמְרִים מִצְוֹת הַתּוֹרָה. אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁלֹּא זָכוּ לִשְׁמֹר הַתּוֹרָה. אָז מַקְדִּים דּוּמָה, וְכָרוֹז מִתְעוֹרֵר, יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹקִים. וְכָל אֵלּוּ גְּדוּדִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מְעַנִּים אוֹתָם בַּגֵּיהִנֹּם, וְאֵין מִי שֶׁיְרַחֵם עֲלֵיהֶם, אַשְׁרֵיהֶם כָּל שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמְעַנְּגִים עֹנֶג הַהוּא הַשּׁוֹרֶה מִלְּמַעְלָה, דְּהַיְנוּ רוּחַ הָעֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.

הלכה פסוקה

רמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַצַד דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ מִינוֹ לָצוּד אוֹתוֹ חַיָּב, כְּגוֹן חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים. וְהוּא שֶׁיָּצוּד אוֹתָן לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְחֻסַּר צֵדָה. כֵּיצַדִ כְּגוֹן שֶׁרָדַף אַחֲרֵי צְבִי עַד שֶׁהִכְנִיסוֹ לְבַיִת אוֹ לְגִנָּה אוֹ לְחָצֵר וְנָעַל בְּפָנָיו, אוֹ שֶׁהִפְרִיחַ אֶת הָעוֹף עַד שֶׁהִכְנִיסוֹ לַמִּגְדָּל וְנָעַל בְּפָנָיו. אוֹ שֶׁשָׁלָה דָּגִים מִן הַיָּם בְּתוֹךְ סֵפֶל שֶׁל מַיִם הֲרֵי זֶה חַיָּב. אֲבָל אִם הִפְרִיחַ צִפּוֹר לְבַיִת וְנָעַל לְפָנָיו אוֹ שֶׁהִבְרִיחַ דָּג וַעֲקָרוֹ מִן הַיָּם לִבְרֵכָה שֶׁל מַיִם אוֹ שֶׁרָדַף אַחַר צְבִי עַד שֶׁנִּכְנַס לִטְרַקְלִין רָחָב וְנָעַל בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁאֵין זוּ צֵדָה גְּמוּרָה שֶׁאִם יָבוֹא לְקַחְתּוֹ צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחֲרָיו וְלָצוּד אוֹתוֹ מִשָּׁם, לְפִיכָךְ הַצָד אֲרִי אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לַכִּפָּה שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא נֶאֱסָר בָּהּ: ב. כָּל מָקוֹם שֶׁאִם יָרוּץ בּוֹ יַגִּיעַ לְחַיָּה בִּשְׂחִיָּה אַחַת אוֹ שֶׁהָיוּ הַכְּתָלִים קְרוֹבִים זֶה לָזֶה עַד שֶׁיִּפֹּל צֵל שְׁנֵיהֶם לָאֶמְצַע כְּאֶחָד הֲרֵי זֶה מָקוֹם קָטָן. וְאִם הִבְרִיחַ הַצְבִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לְתוֹכוֹ חַיָּב. וּמָקוֹם שֶׁהוּא גָּדוֹל מִזֶּה הַמַּבְרִיחַ חַיָּה וְעוֹף לְתוֹכוֹ פָּטוּר: ג. אֶחָד שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה וְאֶחָד שְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָם צֵדָה הַצָד אֶחָד מִכֻּלָּן בֵּין לְצֹרֶךְ בֵּין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אוֹ לְשַׂחֵק בָּהֶן חַיָּב, הוֹאִיל וְנִתְכַּוֵּן לָצוּד וְצָד שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ הַצָד אֶת הַיָּשֵׁן וְאֶת הַסּוֹמֵא חַיָּב:

מוסר

שערי תשובה דף לב עא

הַמְכַבֵּד אֶת הָרְשָׁעִים מִדֶּרֶךְ שָׁלוֹם, אָמְנָם לֹא יְדַבֵּר טוֹב עַל הָרָשָׁע וְלֹא יִתְנַהֵג בִּכְבוֹדוֹ עַל דֶּרֶךְ אֲשֶׁר יְחַשְּׁבוּ בְּנֵי אָדָם כִּי יְכַבְּדֶנּוּ מֵאֲשֶׁר יָקָר בְּעֵינָיו נִכְבָּד כִּי לֹא יַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד זוּלָתִי כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּכַבְּדִים בְּנֵי אָדָם אֶת הָעֲשִׁירִים מִדֶּרֶךְ סִלְסוּל וּלְתִקְוַת הַתּוֹעֶלֶת בַּעֲבוּר כִּי צָלְחָה דַּרְכָּם וְלֹא מִפְּנֵי חֵן עֶרְכָּם וְאַף גַּם זֹאת יֵשׁ חֵטְא וְאַשְׁמָה בַּדָּבָר הַזֶּה כִּי אִם הֻתַּר לְכַבֵּד הָעֲשִׁירִים לֹא כֵן הָרְשָׁעִים שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ) רְאֵה כָּל גֵּאֶה הַכְנִיעֵהוּ וַהֲדוֹךְ רְשָׁעִים תַּחְתָּם. אַךְ הַחֵלֶק הַזֶּה מוּתָר מִדְּאָגָה מִדָּבָר פֶּן יַזִּיק הָרָשָׁע וְיִגְרֹם הֶפְסֵד בִּזְמַן שֶׁיַּד הָרָשָׁע תַּקִּיפָה וּשְׁעָתוֹ חֲצוּפָה וְאֵין בְּיָדֵינוּ לְהַכְנִיעוֹ וּבְחָלְיוֹ לְהַנִיעוֹ, עַל כֵּן הֻתַּר לְכַבְּדוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּכַבְּדִים בְּנֵי אָדָם אַנְשֵׁי זְרוֹעַ רָמָה מִפַּחַד וְאֵימָה בְּקִימָה וְהִדּוּר וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, אַךְ לֹא יְשַׁבְּחֶנּוּ וְלֹא יְדַבֵּר טוֹב עָלָיו לִבְנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מֻתָּר לְהַחֲנִיף אֶת הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה:

פרשת וזאת הברכה

וזאת הברכה יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

לג (א) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָֽאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתֽוֹ: וְדָא בִרְכְּתָא דִי בְרִיךְ מֹשֶׁה נְבִיָא דַיְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם מוֹתֵהּ:

רש''י וזאת הברכה וגו' לפני מותו. סמוך למיתתו שאם לא עכשיו, אימתי:

(ב) וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִֽבְבֹת קֹדֶשׁ מִֽימִינוֹ (אשדת) אֵשׁ דָּת לָֽמוֹ: וַאֲמַר יְיָ מִסִינַי אִתְגְלִי וְזֵהוֹר יְקָרֵהּ מִשֵׂעִיר אִתְחֲזֵי לָנָא אִתְגְלִי בִגְבֻרְתֵּהּ מִטוּרָא דְפָארָן וְעִמֵהּ רִבְבַת קַדִישִׁין כְּתַב יַמִינֵהּ מִגוֹ אֶשָׁתָא אוֹרַיְתָא יְהַב לָנָא:

רש''י ויאמר ה' מסיני בא. פתח תחלה בשבחו של מקום ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל. ובשבח שפתח בו, יש בו הזכרת זכות לישראל, וכל זה דרך רצוי הוא, כלומר כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה: מסיני בא. יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר (שמות יט, יז) לקראת האלהים, למדנו שיצא כנגדם: וזרח משעיר למו. שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו: הופיע. להם: מהר פארן. שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו: ואתה. לישראל: מרבבת קדש. ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש, ולא כלם ולא רבם, ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חפתו: אש דת. שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. דבר אחר, אש דת כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש:

(ג) אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ: אַף חַבִּיבִנוּן לְשִׁבְטַיָא כָּל קַדִישׁוֹהִי בֵית יִשְׁרָאֵל בִּגְבוּרָא אַפֵּקִנוּן מִמִצְרָיִם וְאִנוּן מִדַבְּרִין תִּחוֹת עֲנָנָךְ נָטִלִין עַל מֵימְרָךְ:

רש''י אף חבב עמים. גם חבה יתרה חבב את השבטים. כל אחד ואחד קרוי עם, שהרי בנימין לבדו היה עתיד להולד כשאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב (בראשית לה, יא) גוי וקהל גוים יהיה ממך: כל קדשיו בידך. נפשות הצדיקים הגנוזות אתו, כענין שנאמר (שמואל א' כה, כט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך: והם תכו לרגלך. והם ראוים לכך, שהרי תכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגלך בסיני. תכו לשון פעלו, התוכו לתוך מרגלותיך: ישא מדברתיך. נשאו עליהם עול תורתך: מדברתיך. המ''ם בו קרוב ליסוד, כמו (במדבר ז, פט) וישמע את הקול מדבר אליו, (יחזקאל ב, ב) ואשמע את מדבר אלי, כמו מתדבר אלי, אף זה מדברותיך מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם. טיי''ש פורפרלידורי''ש בלע''ז . ואונקלוס תרגם שהיו נוסעים על פי דבריך, והמ''ם בו שמוש משמשת לשון מן. דבר אחר, אף חבב עמים, אף בשעת חבתם של אמות העולם שהראית להם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם: כל קדשיו בידך. כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך ואתה שומרם: והם תכו לרגלך. והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך: ישא מדברתיך. מקבלים גזרותיך ודתותיך בשמחה. ואלה דבריהם:

(ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מֽוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַֽעֲקֹֽב: אוֹרַיְתָא יְהַב לָנָא מֹשֶׁה מְסָרַהּ יְרֻתָּא לְכִנְשַׁת יַעֲקֹב:

רש''י תורה. אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה:

(ה) וַיְהִי בִֽישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵֽל: וַהֲוָה בְיִשְׂרָאֵל מַלְכָּא בְּאִתְכַּנָשׁוּת רֵישֵׁי עַמָא כַּחֲדָא שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל:

רש''י ויהי. הקדוש ברוך הוא: בישרון מלך. תמיד עול מלכותו עליהם: בהתאסף. בכל התאסף ראשי חשבון אסיפתם: ראשי. כמו (שמות ל, יב) כי תשא את ראש, ראויין אלו שאברכם. דבר אחר, בהתאסף, בהתאספם יחד באגדה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם:

(ו) יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּֽר: (ס) יְחִי רְאוּבֵן לְחַיֵי עַלְמָא וּמוֹתָא תִנְיָנָא לָא יְמוּת וִיקַבְּלוּן בְּנוֹהִי אַחֲסַנְתְּהוֹן בְּמִנְיָנְהוֹן:

רש''י יחי ראובן. בעולם הזה: ואל ימת. לעולם הבא, שלא יזכר לו מעשה בלהה: ויהי מתיו מספר. נמנין במנין שאר אחיו, דגמא היא זו, כענין שנאמר (בראשית לה, כב) וישכב את בלהה ויהיו בני יעקב שנים עשר, שלא יצא מן המנין:

נביאים - מלכים א - פרק ח

(נד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם: וַהֲוָה כַּד שֵׁיצֵי שְׁלֹמֹה לְצַלָאָה קֳדָם יְיָ יַת כָּל צְלוֹתָא וּבָעוּתָא הֲדָא קָם מִן קֳדָם מַדְבְּחָא דַיָי מִדַּהֲוָה כְּרוֹעַ עַל בִּרְכּוֹהִי וִידוֹהִי פְּרִיסָן בִּצְלוֹ לְצֵית שְׁמַיָּא : (נה) וַיַּעְמֹד וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר: וְקָם וּבְרִיךְ יַת כָּל קְהָלָא דְיִשְּׂרָאֵל קַל רַב לְמֵימָר : (נו) בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ: בְּרִיךְ יְיָ דִי יְהִיב נְיָחָא לְעַמֵּהּ יִשְּׂרָאֵל כְּכֹל דִּי מַלֵּיל לָא בָּטֵיל פִּתְגָּמָא חַד מִכָּל פִּתְגָּמוֹהִי תַּקְנַיָּא דִי מַלֵּיל בִּידָא דְּמֹשֶׁה עַבְדֵיהּ :

רש''י ככל אשר דבר . והיכן דבר , והניח לכם מכל אויביכם ( דברים יב י ) :

(נז) יְהִי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ: יְהִי מֵימְרָא דַייָ אֱלָהָנָא בְּסַעֲדָנָא כְּמָה דַּהֲוָה בְּסַעֲדָא דַאֲבָהָתָנָא לָא יִשְׁבְּקִינָנָא וְלָא יַרְחִיקִינָנָא : (נח) לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ: לְאַפְנָאָה לִבָּנָא לִדְחַלְתֵּיהּ לִמְהַךְ בְּכָל אוֹרְחַן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַר פִּקּוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי וְדִינוֹהִי דְּפָקֵיד יַת אֲבָהָתָנָא : (נט) וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי יְהוָה קְרֹבִים אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: וִיהוֹן פִּתְגָּמֵי אִלֵּין דִּי בְעֵיתִי מִן קֳדָם יְיָ מִתְקַּבְּלִין קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא יֵימָם וְלֵילִי לְמֶעְבַּד דִין עַבְדֵּיהּ וְעוּלְבַן עַמֵּהּ יִשְּׂרָאֵל פִּתְגַּם יוֹם בְּיוֹמֵהּ :

רש''י לעשות משפט עבדו ומשפט עמו . לתבוע עלבונם מיד האויב :

כתובים - תהילים - פרק י

י (א) לָמָה יְהוָה תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה: לָמָּה יְיָ תְּקוּם בְּרָחִיק תִּטַּמַּר בִּמְדוֹר קַדִּישִׁין לְעִדָּנֵי עַקְתָּא :

רש''י תעלים לעתות בצרה . תעלים עינים לעתות הצרה :

(ב) בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי יִתָּפְשׂוּ בִּמְזִמּוֹת זוּ חָשָׁבוּ: בְּגַסּוּת רַשִּׁיעָא יִדְלַק עַנְיָא יִתְאַחְדוּן בְּנִכְלוּתָא דְנָא דִי חֲשָׁבוּ לְמֵעְבָּד :

רש''י ידלק . ירדוף כמו כי דלקת אחרי : יתפשו במזמות זו חשבו . נתפסים הם העניים במזמות שהרשעים חושבים עליהם :

(ג) כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהוָה: מְטוּל דְּאִשְׁתַּבַח רַשִּׁיעָא עַל רִגְרוּג נַפְשֵׁהּ דִּמְבָרֵךְ גַּבְרָא טָלוֹמָא מַרְחַק מֵימְרָא דַיְיָ :

רש''י כי הלל רשע . מוסב על למה ה' תעמוד ברחוק כי עתה עמלק הרשע מתהלל שמשיג כל תאות נפשו : ובוצע ברך נאץ ה' . והגזלן שבח את עצמו לאמר נאץ ה' ושלום יהיה לי , ברך כמו ברך לשון פעל ותדע שאילו הי' שם דבר הי' הטעם למעלה באות הראשונה והיה נקוד פתח וזה נקוד קמץ קטן וטעמו למטה ברי''ש , ואל תתמה על ברך שלא אמר ברך שהרבה תיבות של רי''ש משמשות כך כגון אויב חרף ה' ( לקמן עד ) ולא נאמר חרף : נאץ . כמו חרף וכן כל ל' ניאוץ כך פתר מנחם :

(ד) רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו: רַשִּׁיעָא בְּגַסּוּת רוּחֵהּ לָא יִתְבַּר אֱלָהָא וְיֵימַר בְּלִבֵּהּ דְּלָא גַלְיָן קֳדֳם יְיָ כֻּלְּהוֹן מַחְשְׁבָתוֹי :

רש''י רשע כגובה אפו . שהוא גבה רוח ומגביה וזוקף פניו ואפו בגבהותו : בל ידרוש . כל מזימותיו אומרות לו בל ידרוש הקב''ה כל מה שאעשה כי אין משפט : אין אלהים . לית דין ולית דיין :

(ה) יָחִילוּ (דרכו) דְרָכָיו בְּכָל עֵת מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם: מַצְלְחִין אוֹרְחָתֵיהּ בְּכָל עִדָּן רְחִיקִין דִּינָךְ מִן קִבְּלֵהּ בְּכָל מְעִיקוֹי יִזְעוֹף בְּהוֹן :

רש''י יחילו . יצליחו ודומה לו ( איוב כ ) על כן לא יחיל טובו , וי''מ יחילו כמו ( ש''ב ג ) יחולו על ראש יואב : מרום משפטיך מנגדו . מסולקים ומרוחקי' משפטי יסורין ופורעניו' שלך מנגדו שאינם באים עליו : כל צורריו יפיח בהם . בהפחת רוח הוא מפיח בהם והם נופלים לפניו :

(ו) אָמַר בְּלִבּוֹ בַּל אֶמּוֹט לְדֹר וָדֹר אֲשֶׁר לֹא בְרָע: יֵימַר בִּלְבָבֵהּ לָא אָזוּעַ מִדָּר לְדָר מִלְּמֶעֱבַד בִּישׁ :

רש''י לדור ודור אשר לא ברע . לא תבא עלי רעה לדורותי :

משנה תרומות פרק יא

א. אֵין נוֹתְנִין דְּבֵלָה וּגְרוֹגְרוֹת לְתוֹךְ הַמּוּרְיָס, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְאַבְּדָן, אֲבָל נוֹתְנִין אֶת הַיַּיִן לַמּוּרְיָס. וְאֵין מְפַטְּמִין אֶת הַשֶּׁמֶן, אֲבָל עוֹשִׂין אֶת הַיַּיִן יֵנוּמְלִים. אֵין מְבַשְּׁלִין יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַמְעִיטוֹ. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ:

ברטנורה   (א) אין נותנין דבילה וגרוגרות. של תרומה: לתוך המורייס. שומן של דגים: מפני שהוא מאבדן. שכן דרך דבילה וגרוגרות הנתונים במורייס לסחטן ולהוציא את מימיהן ואחר כך משליכן: אבל נותנין את היין למורייס. רגילין היו לתת יין למורייס שלא היה בו שמנונית כל כך כדי למתקן ולתת טעם, הלכך מותר ליתן יין של תרומה לתוכו, ולא אמרינן לעבורי זוהמא בלבד הוא נותן את היין והוה כמאבדו: אין מפטמין את השמן. של תרומה בעיקרי בשמים, שבולעים את השמן ואזיל לאיבוד, אי נמי דלא חזי השמן לאכילה כשהוא מפוטם: יינומלים. נותנים לתוך היין דבש ופלפלין: ממעיטו. שמתחסר ומתמעט על ידי הבישול. ואית דמפרשי, שממעיטו משותיו, שאין בני אדם רגילין לשתות יין מבושל כמו חי: מפני שהוא משביחו. ומתקיים יותר. ואין הלכה כר' יהודה:

ב. דְּבַשׁ תְּמָרִים וְיֵין תַּפּוּחִים וְחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת וּשְׁאָר כָּל מֵי פֵרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא מָנוּ חֲכָמִים שִׁבְעָה מַשְׁקִין כְּמוֹנֵי פַטָּמִים, אֶלָּא אָמְרוּ, שִׁבְעָה מַשְׁקִין טְמֵאִים, וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין:

ברטנורה   (ב) סתוניות. ענבים שאינם מתבשלים עד ימות הסתיו ורגילים לעשות מהן חומץ: ושאר כל מי פירות. חוץ מיין ושמן: מחייב קרן וחומש. לזר האוכלן בשוגג דחשיב להו משקה תרומה ממש: ורבי יהושע פוטר. מחומש. אבל קרן חייב, ולכתחילה אסורה לזרים: מטמא משום משקה. טמאים, ומטמאים, ומכשירים זרעים לקבל טומאה, כשאר משקים, דכתיב (ויקרא יא) אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה: כמוני פטמין. כפטם הזה שמונה צרורות בשמים שלו שלא בדקדוק וחוזר ומוסיף עליהם, אבל חכמים בדקדוק מנו שבעה משקים, שאלו בלבד טמאים ומטמאים ומכשירים הזרעים לקבל טומאה ואין להוסיף עליהם. ושבעה משקים שמנו חכמים הם מים, טל, יין, שמן, דבש דבורים, חלב, דם. והלכה כר' יהושע:

ג. אֵין עוֹשִׂין תְּמָרִים דְּבַשׁ, וְלֹא תַפּוּחִים יַיִן, וְלֹא סִתְוָנִיּוֹת חֹמֶץ, וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת אֵין מְשַׁנִין אוֹתָם מִבְּרִיָּתָן בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא זֵיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבָד. אֵין סוֹפְגִין הָאַרְבָּעִים מִשּׁוּם עָרְלָה, אֶלָּא עַל הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים. וְאֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מַשְׁקִין, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים. וְאֵין מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְּבֵּחַ, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים:

ברטנורה   (ג) אין עושין תמרים דבש. אם הם של תרומה או של מעשר שני, שהתמרים אוכל והדבש משקה, ואין מחזירים האוכל משקה: אלא בזיתים וענבים בלבד. דבפירוש אמרה תורה בהם (במדבר יח) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש: אין סופגין את הארבעים משום ערלה. פירות של ערלה שסחטן והוציא מהן משקה אין לוקה מן התורה השותה אותו משקה אלא בזיתים וענבים בלבד: ואין מביאים ביכורים משקין. דכתיב (דברים כו) את ראשית פרי האדמה, פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה: אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים. דגמר ביכורים מתרומה: ואין מקריבים על גבי המזבח. אלא שמן למנחות ויין לנסכים:

ד. עֻקְצֵי תְאֵנִים וּגְרוֹגְרוֹת, וְהַכְּלִיסִים וְהֶחָרוּבִין שֶׁל תְּרוּמָה, אֲסוּרִים לַזָּרִים:

ברטנורה   (ד) עוקצי תאנים. שבהם תאנים מחוברים לאילן: הכליסין. רמב''ם פירש שהם מין ממיני התאנים:

ה. גַּרְעִינֵי תְרוּמָה, בִּזְמַן שֶׁהוּא מְכַנְּסָן, אֲסוּרוֹת. וְאִם הִשְׁלִיכָן, מֻתָּרוֹת. וְכֵן עַצְמוֹת הַקֳּדָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁהוּא מְכַנְּסָן, אֲסוּרִין. וְאִם הִשְׁלִיכָן, מֻתָּרִין. הַמֻּרְסָן מֻתָּר. סֻבִּין שֶׁל חֲדָשׁוֹת אֲסוּרוֹת. וְשֶׁל יְשָׁנוֹת מֻתָּרוֹת. וְנוֹהֵג בַּתְּרוּמָה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחֻלִּין. הַמְּסַלֵּת קַב אוֹ קַבַּיִם לִסְאָה, לֹא יְאַבֵּד אֶת הַשְּׁאָר, אֶלָּא יַנִּיחֶנּוּ בְמָקוֹם הַמֻּצְנָע:

ברטנורה   (ה) גרעיני תרומה. גרעינים שנמצאו בתוך פירות של תרומה כשהכהן אוכלם: בזמן שהכהן מכניסן. ודעתו עליהם ולא הפקירן אסורים, וכגון שהן רכין וראויין לאכילה כגון גרעיני התפוחים והחבושין והאגסים, או שנשאר בהם לחלוחית שבני אדם מוצצים אותן כגון גרעיני התמרים וכיוצא בהם, אבל אינם ראויים כלל אפילו הכהן מכניסן הרי אלו מותרים: עצמות הקדשים. בעצמות הראויין קצת לאכילה מיירי כגון ראשי כנפים והסחוסין: המורסן. של תרומה והן סובין הגסין, מותר לזרים: סובין. של חטין חדשות של תרומה, אסורים לזרים, לפי שהחדשות הן לחות ואינם נטחנים היטב ונשאר קמח הרבה מעורב בסובין: ושל ישנות. של חטין ישנות שהן יבשות ונטחנות היטב מותרות שאין קמח מעורב בהן כלל, ועד שלשים יום נקרים חדשות: ונוהג בתרומה. בהוצאת הסובין והמורסן: כדרך שנוהג בחולין. ואין כאן משום מאבד תרומה כשמשליך מה שאינו ראוי לאכילה: המסלת. שקולט את הסולת כדי לעשות פת נקיה ביותר, ולא בירר מסאה אחת שהיא ששה קבין אלא קב או קבים: לא ישליך את השאר. שהרי הוא ראוי לאכילה ונמצא מאבד את התרומה:

ו. מְגוּרָה שֶׁפִּנָּה מִמֶּנָּה חִטֵּי תְרוּמָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְלַקֵּט אַחַת אֶחָת, אֶלָּא מְכַבֵּד כְּדַרְכּוֹ, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֻלִּין:

ברטנורה   (ו) מגורה. אוצר שאוגרים תבואה לתוכו: מכבד כדרכו. כדרך שרגילים לכבד האוצרות בעת שמפנים אותן:

ז. וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְּכָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְטַפֵּחַ, אֶלָּא נוֹהֵג בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחֻלִּין:

ברטנורה   (ז) מטפח. מאסף את השמן בטפח שלו, כלומר, מקנחו באצבעותיו:

ח. הַמְעָרֶה מִכַּד לְכַד וְנוֹטֵף שָׁלשׁ טִפִּים, נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֻלִּין. הִרְכִּינָהּ וּמִצָהּ, הֲרֵי זוֹ תְרוּמָה. וְכַמָּה תְהֵא בִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וְיוֹלִיכֶנָּה לַכֹּהֵן, אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה לַשְּׁמִינִית:

ברטנורה   (ח) המערה. יין או שמן של תרומה מכד לכד, ואחר שעירה כל מה שבתוכו נטפו ממנו שלש טפין, טפה אחר טפה, כדרך הכלים לאחר שעירה כל מה שבתוכן: נותן לתוכה חולין. ואין צריך לקנחה יפה קודם שיתן החולין לתוכה: הרכינה. הטה אותה על צדה, להחבית שהיה בה תרומה אחר שעירה כל מה שבתוכה, ומיצה היין או השמן שהיה בה ונראה כנוס בתוכה: הרי זו תרומה. ולא אמרינן חולין הן הואיל ועירה כל מה שבתוכה ונטפו ממנה שלש טפין: בתרומת מעשר של דמאי. שהמעשר שלו, ונותן תרומת מעשר לכהן, ואם יש בידו אחד משמונה שבשמינית הלוג צריך להוליכה לכהן, אבל פחות לא. והני מילי בטמא, אבל בטהור אפילו כל שהוא צריך לחזר, בדמאי, אבל בודאי בין טמא בין טהור בין רב בין מעט צריך לחזר אחר כהן:

ט. כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, מַאֲכִילִין אוֹתָם לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלַתַּרְנְגוֹלִים. יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁכַר פָּרָה מִכֹּהֵן, מַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה. וְכֹהֵן שְׁשָּׂכַר פָּרָה מִיִּשְרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ עָלָיו, לֹא יַאֲכִילֶנָּה כַרְשִׁינֵי תְרוּמָה. יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם פָּרָה מִכֹהֵן, לֹא יַאֲכִילֶנָּה כַרְשִׁינֵי תְרוּמָה. וְכֹהֵן שֶׁשָּׁם פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל, מַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה:

ברטנורה   (ט) כרשיני תרומה. עיקרם למאכל בהמה, דאי עיקרם למאכל אדם היה אסור להאכילן לבהמה, ומכל מקום חזו קצת למאכל אדם, דאי לא הוו חזו כלל לאדם לא היו מפרישים עליהם תרומות ומעשרות. דמידי דלא חזי לאדם אין מפרישין עליו תרומות ומעשרות: מאכילין אותן. כהנים לבהמתן: מאכילה כרשיני תרומה. הואיל וגוף הבהמה לכהן אף על פי שמזונותיה על ישראל, ואין כאן משום גזל, שאם היה רוצה היה נותן התרומה לבעל הפרה, ואנן סהדי דניחא ליה לבעל הפרה שיתן לה כרשיני תרומה כדי שיאכילנה בריוח, והוי כאילו זכה בהן כהן והוא מאכילן לבהמתו: לא יאכילנה כרשיני תרומה. כיון שגוף הפרה לישראל דכתיב (ויקרא כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, ונפש אפילו נפש בהמה במשמע, ואמר רחמנא, קנין כספו דכהן ליכול בתרומה, קנין כספו דישראל לא ליכול בתרומה: ישראל ששם פרה מכהן. שקיבל פרה מכהן בשומא כפי מה שהיא שוה עכשיו כך וכך דמים ויטפל בה ישראל לפטמה ומה שתשביח על השומא יחלקו הריוח ביניהם לא יאכילנה כרשיני תרומה. שכיון שקיבלה הישראל בשומתה כפי מה שהיא שוה נעשית פרתו של ישראל ואינה אוכלת בתרומה: וכהן שקיבל פרתו של ישראל. בשומא בדרך זו: מאכילה כרשיני תרומה. מפני שהיא נעשית פרתו של כהן משעה שקיבלה עליו בשומא:

י. מַדְלִיקִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת, וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבַמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִין, וְעַל גַּבֵּי הַחוּלִין בִּרְשׁוּת כֹּהֵן. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לַכֹּהֵן, וְהִיא לְמוּדָה אֵצֶל אָבִיהָ, אָבִיהָ מַדְלִיק בִּרְשׁוּתָהּ. מַדְלִיקִין בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה, אֲבָל לֹא בְבֵית הָאֵבֶל, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּבֵית הָאֵבֶל, אֲבָל לֹא בְבֵית הַמִּשְׁתֶּה. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר כָּאן וְכָאן. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר כָּאן וְכָאן:

ברטנורה   (י) שמן שריפה. שמן תרומה שנטמאת, ואמאי קרי ליה שמן שריפה, הואיל ולשריפה עומד: ברשות כהן. היינו כשיש שם כהן, דנר לאחד נר למאה: מדליק ברשותה. כשהיא שם: מדליקין בבית המשתה. מתוך שעומדים בבגדים נקיים אין רגילין לטלטל נרות של שמן ממקומן, שמא יטנפו את בגדיהם, הלכך ליכא למיחש שמא יטלטלו הנר ממקום שהכהן שם למקום שאין שם כהן. אבל בבית האבל שלובשין בגדים צואים חיישינן: בבית האבל אבל לא בבית המשתה. בבית האבל מתוך שלבן נשבר ונכנע לא חיישינן שמא יוציאו הנר למקום שאין שם כהן, אבל בבית המשתה שהן שמחים ומתוך שמחתן רגילים להתעסק ולטלטל הנרות ממקום למקום חיישינן: אוסר כאן וכאן. דתופס סברת שניהן לחומרא: ורבי שמעון מתיר כאן וכאן. דתופס סברת שניהם לקולא. והלכה כר' שמעון:

גמרא ברכות דף סג ע''ב

פָּתַח רִבִּי נְחֶמְיָה בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ מַאי כְּתִיב (ש''א טו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סוּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֳמָלֵק פֶּן אוֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה יִּתְרוֹ שֶׁלֹּא קָרַב אֶת מֹשֶׁה אֶלָּא לִכְבוֹד עַצְמוֹ כָּךְ. הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ (דברים כג) לֹא תְתַעֵב אֲדוֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵּר הָיִיתָ בְּאַרְצוֹ. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה מִּצְרִיִּים שֶׁלֹּא קֵרְבוּ אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז) וְאִם יָדַעְתָּ וְיֵשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה. עַל אֲשֶׁר לִי כָּךְ הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ (ש''ב ו) וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עוֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. וּמָה אָרוֹן שֶׁלֹּא אָכַל וְשָׁתָה אֶלָּא כִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו כָּךְ. הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (דס''ד א) וְאָמַר רִבִּי אָבִין הַלֵּוִי: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעֻדָּה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יח) וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חוֹתֵן משֶה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. וְכִי לִפְנֵי הָאֱלֹהִים אָכְלוּ, וַהֲלֹא לִפְנֵי משֶה אָכְלוּ. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעֻדָּה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רִבִּי חֲנִינָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנַיִךְ. אַל תִּקְרֵי בָּנַיִךְ אֶלָּא בּוֹנַיִךְ (תהילים קיט) שָׁלוֹם רַב לְאוֹהֲבֵי תּוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל (שם קכב) יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ לְמַעַן אַחַי וְרֵעַי אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בָּךְ. לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְּשָׁה טוֹב לָךְ (שם כט) ה' עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

רש''י עשית חסד. שהאכילם שנאמר ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם וגו':

זוהר אמור דף קב ע''ב

וּבַחֲמִשָׁה עָשָׂר יוֹם רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (במדבר כא) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךָ עֲרָד תָּנֵינָן תְּלָת מַתָּנָן עִלָּאִין אִזְדַּמְּנוּ לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי דִּתְלָת אַחִין מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. מָן בִּזְכוּת מֹשֶׁה. עֲנָנֵי כָּבוֹד בִּזְכוּת אַהֲרֹן. בְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם. וְכֻלְּהוּ אֲחִידָן לְעֵילָא. מָן בִּזְכוּת מֹשֶׁה דִּכְתִיב (שמות טז) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם (דַּיְקָא) דָּא מֹשֶׁה. עֲנָנֵי כָּבוֹד בִּזְכוּת אַהֲרֹן. דִּכְתִיב (במדבר יד) אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וְגוֹ' וּכְתִיב (ויקרא טז) וְכִסָה עֲנַן הַקְּטֹרֶת. מַה לְּהַלָן שִׁבְעָה אַף כָּאן נַמֵּי שִׁבְעָה דְּהָא בִּקְטֹרֶת שִׁבְעָה עֲנָנִין מִתְקַשְּׁרָן כַּחֲדָא (וְעוֹד) וְאַהֲרֹן רֵישָׁא לְכָל שִׁבְעָה עֲנָנִין הוּא וְהוּא קָשִׁיר לְשִׁית אָחֳרָנִין בֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא. בְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם דְּהָא הִיא וַדַּאי בְּאֵר אִתְקְּרִי וּבְסִפְרָא דְּאַגְּדְתָא תָּנֵינָן (שמות ב) וַתֵּתַצַב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק לְדֵעָה וְגוֹ'. דָּא הוּא בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְכֹלָּא קִשּׁוּרָא חָד. מֵתָה מִרְיָם אִסְתַּלַּק בְּאֵר דִּכְתִיב (במדבר כ) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וּבְהַהִיא שַׁעְתָּא בָּעָאת בְּאֵר אָחֳרָא לְאִסְתַּלָּקָא דַּהֲוָה שָׁכִיחַ עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. כַּד חֲמָאַת שִׁתָּא עֲנָנִין דַּהֲווּ קְשִׁירִין עֲלָהּ אִתְקַשְּׁרָת הִיא בְּהוּ. מִית אַהֲרֹן. אִסְתַּלָּקוּ אִנּוּן עֲנָנִין וְאִסְתַּלָּק עֲנָנָא דְּבֵירָא עִמְּהוֹן אָתָא מֹשֶׁה אַהֲדַר לְהוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים סח) עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם. לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת וַדַּאי. אִנּוּן מַתָּנוֹת דַּהֲווּ בְּקַדְמֵיתָא. בְּאֵר וַעֲנָנִין. בְּאֵר דָּא בְּאֵר יִצְחָק. עֲנָנִים אִלֵּין עֲנָנִים דְּאַהֲרֹן. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִפְּנֵי מַה זָּכָה אַהֲרֹן לְדָא בְּגִין דְּאִיהוּ קָשִׁיר בַּעֲנָנִים. (נ''א רֵישָׁא לַעֲנָנִים) וְהוּא אִקְשִׁיר כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא לְכֻלְּהוּ כַּחֲדָא וּמִתְבָּרְכָאן כֻּלְּהוּ עַל יְדוֹי. תָּא חֲזֵי עַל כָּל חֶסֶד דְּעָבַד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל קָשִׁיר עִמְּהוֹן שִׁבְעָה עֲנָנֵי יַקִּירָן וְקָשִׁיר לְהוּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּהָא עֲנָנָא דִּילָהּ אִתְקַשַּׁר בְּשִׁתָּא אָחֳרָנִין וּבְכֻלְּהוּ שִׁבְעָה אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּכֻלְּהוּ קִשְׁרָא דִּמְהֵימָנוּתָא נִינְהוּ וְעַל דָּא בַּסֻכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. מַאי קָא מַיְרִי בְּגִין דִּכְתִיב (שיר השירים ב) בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק וּבָעֵי בַּר נַשׁ לְאַחֲזָאָה גַּרְמֵיהּ דְּיָתִיב תְּחוֹת צִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא:

תרגום הזוהר וּבַחֲמִשָׁה עָשָׂר יוֹם. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד. לָמַדְנוּ, שָׁלֹש מַתָּנוֹת עֶלְיוֹנוֹת נִזְדַּמְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל, עַל יְדֵי שָׁלֹש אַחִים, מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, מָן, בִּזְכוּת מֹשֶה. עַנֲנֵי כָּבוֹד, בִּזְכוּת אַהֲרֹן. בְּאֵר, בִּזְכוּת מִרְיָם וְכֻלָּם אֲחוּזִים לְמַעְלָה. מָן, בִּזְכוּת מֹשֶה. שֶׁכָּתוּב, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם. מִן הַשָּׁמַיִם, זֶהוּ מֹשֶה. עַנֲנֵי כָּבוֹד בִּזְכוּת אַהֲרֹן, שֶׁהוּא מֶרְכָּבָה לַחֶסֶד, שֶׁכָּתוּב אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךְ עוֹמֵד עֲלֵיהֶם וְגוֹ'. וְכָתוּב, וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, מַה לְּהַלָּן, בִּקְטֹרֶת, הוּא שִׁבְעָה עֲנָנִים אַף כָּאן, בְּוַעֲנָנְךְ עוֹמֵד עֲלֵיהֶם, הֵם גַּם כֵּן שִׁבְעָה עֲנָנִים, כִּי בַּקְּטֹרֶת הָיוּ שִׁבְעָה עֲנָנִים מְקֻשָּׁרִים יַחַד, וְאַהֲרֹן הוּא הָרֹאשׁ לְכָל הַשִּׁבְעַת עֲנָנִים, וְהוּא קָשׁוּר בּוֹ לְשִׁשָּׁה עֲנָנִים אֲחֵרִים, בְּכָל יוֹם. בְּאֵר הוּא בִּזְכוּת מִרְיָם. כִּי הִיא וַדַּאי נִקְרֵאת בְּאֵר. וּבְסֵפֶר אַגָּדָה לָמַדְנוּ, וַתֵּתַצַב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק לְדֵעָה וְגוֹ'. זוֹ הִיא בְּאֵר מַיִם חַיִּים, וְהַכֹּל קֶשֶׁר אֶחָד, מֵתָה מִרְיָם, נִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר, שֶׁכָּתוּב, וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה. וּבַשָּׁעָה הַהוּא רָצְתָה בְּאֵר אַחֶרֶת לְהִסְתַּלֵּק, שֶׁהָיְתָה מְצוּיָה עִם יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא כְּשֶׁרָאֲתָה שִׁשָּׁה עֲנָנִים, שֶׁהָיוּ קְשׁוּרִים עָלֶיהָ, נִתְקַשְּׁרָה בָּהֶם. מֵת אַהֲרֹן, נִסְתַּלְּקוּ אֵלּוּ עַנֲנֵי כָּבוֹד, וְנִסְתַּלֵּק עִמָּהֶם הֶעָנָן הַשְּׁבִיעִי, שֶׁהַבְּאֵר נִתְקַשְּׁרָה בּוֹ, בָּא מֹשֶה וְהֶחֱזִירָם לָהֶם. זֶ''שׁ עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם. לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת, וַדַּאי. שֶׁהֵם אֵלּוּ הַמַּתָּנוֹת שֶׁהָיוּ בַּתְּחִלָּה, דְּהַיְנוּ הַבְּאֵר וְהָעֲנָנִים. בְּאֵר, זוֹ הַבְּאֵר שֶׁל יִצְחָק, עֲנָנִים אֵלּוּ עֲנָנִים דְּאַהֲרֹן. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִפְּנֵי מַה זָּכָה אַהֲרֹן לָזֶה, שֶׁיִּמָּשְׁכוּ עַנֲנִי הַכָּבוֹד לְיִשְׂרָאֵל בִּזְכוּתוֹ, הוּא מִשּׁוּם שֶׁהוּא קָשׁוּר בַּעֲנָנִים, וְהוּא, הָיָה מְקַשֵּׁר וּמְיַחֵד בְּכָל יוֹם וָיוֹם כֻּלָּם כְּאֶחָד, שֶׁיִּתְבָּרְכוּ כֻּלָּם עַל יָדָיו. בֹּא וּרְאֵה, עַל כָּל חֶסֶד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, קָשַׁר עִמּוֹ שִׁבְעָה עַנֲנֵי כָּבוֹד, וְקָשַׁר אוֹתָם בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי הֶעָנָן שֶׁלָּהּ, הָיָה קָשׁוּר בְּשִׁשָּׁה הָאֲחֵרִים, וּבְכָל שִׁבְעָה הָעֲנָנִים הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. מַה הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם הָיוּ קִשְׁרֵי הָאֱמוּנָה, וְעַל זֶה, אוֹמֵר הַכָּתוּב, בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, מַה זֶּה מְלַמְּדֵנוּ. מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב תַּחַת צִלָּהּ שֶׁל הָאֱמוּנָה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. הַבּוֹצֵע נוֹתֵן פְּרוּסָה לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְהָאֶחָד נוֹטֵל בְּיָדוֹ וְאֵין הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן בְּיַד הָאוֹכֵל אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָבֵל וְהַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדָיו תְּחִלָּה וְאוֹכֵל. וְאֵין הַמְסֻבִּין רַשָּׁאִין לִטְעֹם עַד שֶׁיִּטְעוֹם הַמְּבָרֵךְ. וְאֵין הַבּוֹצֵע רַשָּׁאי לִטְעֹם עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הַמְסֻבִּין. וְאִם רָצָה הַבּוֹצֵעַ לַחֲלֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְיַנִּיחֶנּוּ לִפְשֹׁט יָדוֹ קדֶם לוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ: ב. שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בְּקַעֲרָה שְׁלשָה אֵין מַמְתִּינִין גָּמְרוּ מֵהֶם שְׁנַיִם וְהַשְּׁלִישִׁי מַפְסִיק עִמָּהֶן. גָּמַר אֶחָד מֵהֶן הַשְּׁנַיִם אֵין מַפְסִיקִין לוֹ אֶלָּא אוֹכְלִין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁגּוֹמְרִין. אֵין מַשִּׂיחִין בִּסְעֻדָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי סַכָּנָה וּמִפְּנֵי זֶה אִם בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ שֶׁאִם בֵּרָךְ אֶחָד וְעוֹנֶה הָעוֹנֶה אָמֵן בִּשְׁעַת הַבְּלִיעָה יָבֹא לִידֵי סַכָּנָה וְאֵין מִסְתַּכְּלִין בִּפְנֵי הָאוֹכֵל וְלֹא לִמְנָתוֹ שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ:

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ל''ב ע''ב

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כְּאִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יב) אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ. וְעַל כֵּן חֲשָׁבוּהוּ כְּאִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר, כִּי הוּא מְסַבֵּב וְגוֹרֵם נֶזֶק גָּדוֹל וְרָעָה רַבָּה לַחֲבֵרָיו בְּהַבְאִישׁוֹ אֶת רֵיחָם בְּעֵינֵי הָעָם אוֹ בִּשְׁאָר דַרְכֵי הֶפְסֵד וְלֹא יִתָּכֵן אֲשֶׁר יָכִין אָדָם לַחֲבֵרָיו כְּלֵי מַשְׁחִית וְנֶזֶק מַר מִמָּוֶת מִבְּלִי שֶׁיּוֹעִיל לְעַצְמוֹ בָּזֶה תּוֹחֶלֶת וְרֶוַח מָמוֹן בִּלְתִּי אִם לָכַד יִצְרוֹ אֶת נַפְשׁוֹ וּפָרַק עֹל שָׁמַיִם מֵעָלָיו וְנִתְּקָה מוֹסֵרוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים זֵדִים קָמוּ עָלַי וְגוֹ' וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם. וּפֵרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם, כִּי נִתְכַּוְּנוּ שֶׁיְּבָרֵךְ אוֹתָם שָׁאוּל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם (ש''א כג) בְּרוּכִים אַתֶּם לַה' כִּי חֲמַלְתֶּם עַל אֲדוֹנֵיכֶם. וְלֹא שָׂמוּ אֱלֹהִים לְנֶגְדָּם שֶׁכָּתַב בְּתוֹרָתוֹ (דברים כז) אָרוּר מַכֶּה רֵעֵהוּ בַסֵּתֶר, וְנֶאֱמַר (קהלת י): וּמַה יִּתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן. וְנֶאֱמַר עַל דּוֹאֵג (תהלים נב) הַוּוֹת תַּחְשׁוֹב לְשׁוֹנֶךָ וְגוֹ'. אָהַבְתָּ רָע מִטּוֹב שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה. וּפֵרְשׁוּ בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים מַה יִּתְרוֹן לָךְ וּמַה בֶּצַע כִּי סִפַּרְתָּ לָשׁוֹן הָרָע הֲלֹא לְמָמוֹן לֹא הָיִיתָ אַתָּה צָרִיךְ אַךְ עָשַׂרְתָּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו (ש''א כא) אַבִּיר הָרוֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל. אֵין זֶה כִּי אִם אַהֲבָתְךָ אֶת הָרָע מִן הַטּוֹב וְשֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק כִּי פָּרַקְתָּ עֹל. וְנֶאֱמַר (משלי ו) לֹא יָבוֹזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב וְגוֹ'. וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: נוֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב וְגוֹ'. רְצוֹנִי לוֹמַר כִּי הוּא רָע מִן הַגַּנָּב שֶׁהוּא צָרִיךְ לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעַב. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי הוּא רָע מִן הָרָע רָע מִשְּׁנֵיהֶם כִּי יֶחֱטָא חֲטָאָה גְּדוֹלָה מִבְּלִי הֲנָאָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב) מַה יִּתֵּן וּמַה יּוֹסִיף לְךָ לְשׁוֹן רְמִיָּה. וְהַשֵּׁנִית שֶׁעַל כֵּן נֶחְשָׁב הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כְּאִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר לְפִי שֶׁאוֹמֵר בִּלְבָבוֹ כִּי שְׂפָתָיו בִּרְשׁוּתוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם מַעֲשֵׂה וְכִי הוּא הַשַּׁלִּיט עַל לְשׁוֹנוֹ וְגָמַר בְּדַעְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ לִכְלֹא אֶת רוּחַ שְׂפָתָיו מִדַּבֵּר הָעוֹלֶה עַל רוּחוֹ וְכִי הָאֵיבָרִים הֵמָּה לְבַדָּם אֵינָם בִּרְשׁוּתוֹ לַחֲטֹא בָּהֶן כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (שם יב) לְלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ וְלֹא יֹאמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עוֹשַׂי אֲשֶׁר כָּל תְּנוּעוֹת יְצִירוֹתָיו נְתוּנוֹת נְתוּנוֹת הֵמָּה לוֹ אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה כֻּלָּם לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ מְשֻׁעְבְּדוֹת רַק אֵין דָּבָר וַאֲרֶשֶׁת שָׂפָה בִּרְשׁוּתֵנוּ לֹא כֵן הָרְשָׁעִים הַחוֹטְאִים בִּשְׁאָר עֲבֵרוֹת כִּי יוֹדְעִים הֵם כִּי רַע וָמַר עָזְבָם אֶת הַשֵּׁם אַךְ נִמְשָׁכִים אַחַר תַּאֲוָתָם וְיִצְרָם הַמִּתְגַּבֵּר וְצָר לָהֶם עַל זֶה:

וזאת הברכה יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְזֹאת לִֽיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְהֹוָה קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּֽהְיֶֽה: (פ) וְדָא לִיהוּדָה וַאֲמַר קַבֵּל יְיָ צְלוֹתֵהּ דִיהוּדָא בְּמִפְּקֵהּ לְאַגָחָא קְרָבָא וּלְעַמֵהּ תָּתֵיבִנֵהּ לִשְׁלָם יְדוֹהִי יַעְבְּדָן לֵהּ פֻּרְעֲנוּתָא מִסָנְאוֹהִי וְסָעִיד מִבַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי הֲוֵי לֵהּ:

רש''י וזאת ליהודה. סמך יהודה לראובן, מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם, שנאמר (איוב טו, יח. יט) אשר חכמים יגידו וגו' להם לבדם וגו' ולא עבר זר בתוכם. ועוד פרשו רבותינו, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמות יהודה מתגלגלים בארון מפני נדוי שקבל עליו, שנאמר (בראשית מד, לב) וחטאתי לאבי כל הימים, אמר משה, מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו' : שמע ה' קול יהודה. תפלת דוד ושלמה ואסא מפני הכושים, ויהושפט מפני העמונים, וחזקיה מפני סנחריב: ואל עמו תביאנו. לשלום מפני המלחמה: ידיו רב לו. יריבו ריבו וינקמו נקמתו: ועזר מצריו תהיה. על יהושפט התפלל על מלחמת רמות גלעד, (דה''ב יח, לא) ויזעק יהושפט וה' עזרו. דבר אחר, שמע ה' קול יהודה, כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה, ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה שנאמר (יהושע יט, ט) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון. ומפני מה לא יחד לו ברכה בפני עצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים, כן כתוב באגדת תהלים:

(ח) שני וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָֽה: וּלְלֵוִי אֲמַר תּוּמַיָא וְאוּרַיָא אַלְבֶּשְׁתָּא לִגְבַר דְאִשְׁתְּכַח חֲסִידָא קֳדָמָךְ דִי נַסִיתוֹהִי בְּנִסֵתָא וַהֲוָה שְׁלִים בְּחַנְתּוֹהִי עַל מֵי מַצוּתָא וְאִשְׁתְּכַח מְהֵימָן:

רש''י וללוי אמר. ועל לוי אמר: תמיך ואוריך. כלפי שכינה הוא מדבר: אשר נסיתו במסה. שלא נתלוננו עם שאר המלינים: תריבהו וגו' . כתרגומו. דבר אחר, תריבהו על מי מריבה, נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו:

(ט) הָֽאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת (בנו) בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָֽׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִֽיתְךָ יִנְצֹֽרוּ: דְעַל אֲבוֹהִי וְעַל אִמֵהּ לָא רַחֵם כַּד חָבוּ מִן דִינָא וְאַפֵּי אֲחוֹהִי וּבְנוֹהִי לָא נְסִיב אֲרֵי נְטָרוּ מַטְרַת מֵימְרָךְ וּקְיָמָךְ לָא אַשְׁנִיוּ:

רש''י האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו. כשחטאו בעגל ואמרתי (שמות לב, כו) מי לה' אלי, נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו, או את בן בתו, וכן עשו. ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לוים הם ומשבט לוי לא חטא אחד מהם שנאמר כל בני לוי: כי שמרו אמרתך. (שמות כ, ב) לא יהיה לך אלהים אחרים: ובריתך ינצרו. ברית מילה, שאותם שנלדו במדבר, וישראל לא מלו את בניהם, והם היו מולין ומלין את בניהם:

(י) יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַֽעֲקֹב וְתוֹרָֽתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶֽךָ: כָּשְׁרִין אִלֵין דְיַלְפוּן דִינָיךְ לְיַעֲקֹב וְאוֹרַיְתָךְ לְיִשְׂרָאֵל יְשַׁוּוּן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָמָךְ וּגְמִיר לְרַעֲוָא עַל מַדְבְּחָךְ:

רש''י יורו משפטיך. ראויין אלו לכך: וכליל. עולה:

נביאים - מלכים א - פרק ח

(ס) לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד: בְּדִיל דְּיֵדְעוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלֹהִים לֵית עוֹד : (סא) וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו כַּיּוֹם הַזֶּה: וִיהֵי לִבְּכוֹן שְׁלִים בְּדַחַלְתָּא דַייָ אֱלָהָנָא לִמְהַךְ בִּקְיָמוֹהִי וּלְמִטַר פִּקּוּדוֹהִי כְּיוֹמָא הָדֵין : (סב) וְהַמֶּלֶךְ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי יְהוָה: וּמַלְכָּא וְכָל יִשְּׂרָאֵל עִמֵּיהּ מַנַכְסִין נִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ : (סג) וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַיהוָה בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית יְהוָה הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וּנְכֵיס שְׁלֹמֹה יַת נִכְסַת קוּדְשָׁא דִי נְכִיס קֳדָם יְיָ תּוֹרֵי תַּרְתֵּין רִבּוֹא וּתְרֵין אַלְפִין וַעֲנָא תַּרְתָּא עַסְרֵי רִבּוֹא וַחֲנִיכוּ יַת בֵּית מַקְדְּשָׁא דַייָ מַלְכָּא וְכָל בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל :

כתובים - תהילים - פרק מו

(יא) הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ: פְּסַקוּ מִן קְרָבָא וְיִדְעוּן אֲרוּם אֲנָא יְיָ רְמָא בְּעַמַיָא רְמָא עַל יָתְבֵי אַרְעָא :

רש''י הרפו . עצמכם מלבא עוד על ירושלים : ודעו כי אנכי אלהים וגו' ארום בארץ . אתרומם בנקמתי אשר אעשה :

(יב) יְהוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: מֵימְרָא דַיְיָ צְבָאוֹת בְּסַעֲדָנָא תְּקוֹף לָנָא אֱלָהָא דְיַעֲקֹב לְעַלְמִין : מז (א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: לְשַׁבָּחָא עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קרַח תּוּשְׁבַּחְתָּא : (ב) כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה: כָּל עַמַיָא תְּקַעוּ יְדָא בְחֶדְוָא יַבִּיבוּ קֳדָם יְיָ בְּקָל תּוּשְׁבַּחְתָּא :

רש''י תקעו כף . התערבו יחד זה עם זה להריע לאלהים בקול רנה :

משנה מועד קטן פרק ב

א. מִי שֶׁהָפַךְ אֶת זֵיתָיו וְאֵרְעוֹ אֵבֶל אוֹ אֹנֶס, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ (פוֹעֲלִים), טוֹעֵן קוֹרָה רִאשׁוֹנָה וּמַנִּיחָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ:

ברטנורה   (א) מי שהפך. דרך בני אדם שמהפכין הזיתים בתוך המטען שהם צבורין בו כשרוצים להכניסן לבית הבד ואי לא מסיק להו לבד לטחון לאחר שהפכן פסדי: וארעו אבל. שאסור במלאכה: או שהטעוהו פועלים. שלא באו למלאכתו והגיע המועד טוען של הזיתים קורה של בית הבד פעם ראשון ומכביד כדי שיזובו קצת ולא יפסידו אבל לא בפעם שניה משום דתו לא פסדי. ומהכא שמעינן דדברים המותרים במועד אסור לאבל לעשותם בידו בימי אבלו מדקתני וארעו אבל ומחמת האבל עכב עד המועד טוען קורה ראשונה במועד אבל בימי אבלו היה אסור לטעון בידו אפילו קורה ראשונה. אבל אחרים טוענים לו: זולף. שופך הזתים ע''ג בית הבד. וכל מידי דשפיך קרוי זילוף: וגומר. סחיטתם ועצירם בבית הבד: וגף. סותם פי החבית. והלכה כרבי יוסי:

ב. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה יֵינוֹ בְּתוֹךְ הַבּוֹר וְאֵרְעוֹ אֵבֶל אוֹ אֹנֶס, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ (פוֹעֲלִים), זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עוֹשֶׂה לוֹ לִמּוּדִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחְמִיץ:

ברטנורה   (ב) בתוך הבור. חפירה שתחת הגת מסויידת בסיד לקבל היין: למודים. נסרי' של עץ כלומר מכסה אותן שם בנסרים שלא יחמיץ ולא ישלהו מן הבור. והלכה כר' יוסי:

ג. מַכְנִיס אָדָם פֵּרוֹתָיו מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים וְשׁוֹלֶה פִשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹאבַד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן אֶת מְלַאכְתּוֹ בַמּוֹעֵד. וְכֻלָּן אִם כִּוְּנוּ מְלַאכְתָּן בַּמּוֹעֵד, יֹאבֵדוּ:

ברטנורה   (ג) ושולה פשתנו. כל מה שמעלה מן המים קרוי שולה: אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו. ב''ד מאבדים אותו ממון ועושים אותו הפקר:

ד. אֵין לוֹקְחִין בָּתִּים, עֲבָדִים וּבְהֵמָה, אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אוֹ לְצֹרֶךְ הַמּוֹכֵר, שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. אֵין מְפַנִּין מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל מְפַנֶּה הוּא לַחֲצֵרוֹ. אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן. וְאִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶם, מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת:

ברטנורה   (ד) אלא לצורך המועד. שהקונה צריך להם במועד. בתים לישב בהם. עבדים לשמשו. בהמה לשחיטה: או לצורך המועד. שצריך למטות להוציאן לצורך יום טוב: אין מפנים. כלי' או תבואה מבית לבית אחר רחוק ממנו מפני הטורח: אבל מפנה לחצרו. לבית אחר שבאותו חצר דצנעה הוי אבל מבית לבית דרך ר''ה לא: אין מביאין כלים מבית האומן. וה''מ כלים שאינן לצורך המועד אבל כלים שהן לצורך המועד כגון כרים וכסתות וכוסות וקיתוניות שרי: ואם חושש להם. שמא יגנבו מבית האומן או אם צריך האומן לשכרן ואין בעל הכלי מאמינו כי ירא שמא ישאל ממנו שכר פעולתו פעם שניה:

ה. מְחַפִין אֶת הַקְּצִיעוֹת בַּקַּשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מְעַבִּין. מוֹכְרֵי פֵרוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים, מוֹכְרִים בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. הַצַיָּדִין וְהַדָּשׁוֹשׁוֹת וְהַגָּרוֹסוֹת, עוֹשִׂין בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֵם הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן:

ברטנורה   (ה) מחפין את הקציעות. תאנים שטוחין בשדה ליבשן מחפין מכסין אותן בקש מפני הגשמים: אף מעבין. שנותנין אותן זו ע''ג זו. ועושין אותן כמין כרי שיהיו העליונות מגינות על התחתונות: הדשושות. שדשים וכותשים חטים לדייסא: הגרוסות. שעושים גריסין של פול: הם. האומנין החמירו על עצמן. ואין עושין אפי' בצנעה ואין הלכה כרבי יוסי:

גמרא מועד קטן דף יב ע''ב

רִבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה נָפַק בְּחוּמְרְתָא דִּמְדוּשָׁא וְאִשְׁתִּי מַיָּא דְּאַחִים קְפֵילָא אַרְמָאָה שָׁמַע רִבִּי אָמֵי אִיקְפַּד אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי טַעֲמָא אִיקְפַּד אִי מִשּׁוּם חוּמְרְתָא דִּמְדוּשָׁא הָא תַּנְיָא הַשִּׁירִין הַנְּזָמִים וְהַטַּבָּעוֹת הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בֶּחָצֵר אִי מִשּׁוּם דִּאִשְׁתֵּי מַיָּא דְּאַחִים קְפֵילָא אַרְמָאָה הָא אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: כָּל שֶׁנֶּאֱכַל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי נָכְרִים אָדָם חָשׁוּב שַׁאֲנִי. אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: קוֹצֵץ אָדָם דֶּקֶל בְּמוֹעֵד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צָרִיךְ אֶלָּא לִנְסֹרֶת שֶׁלּוֹ לַיִּיט עֲלָהּ אַבַּיֵי. רַב אָשֵׁי הֲוָה לֵהּ אִבָּא בִּשְׁלַנְיָיא אָזַל לְמִיקְצְיֵיהּ בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא אָמַר לֵהּ רַב שִׁילָא מִשְּׁלַנְיָיא לְרַב אָשֵׁי מַאי דַּעְתִּיךְ דְּקָאמַר רַב חֲנִנְאֵל אָמַר רַב: קוֹצֵץ אָדָם דֶּקֶל בְּמוֹעֵד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צָרִיךְ אֶלָּא לִנְסֹרֶת שֶׁלּוֹ הָא לַיִּיט עֲלָהּ אַבַּיֵי אָמַר לֵהּ לֹא שְׁמִיעַ לִי, כְּלוֹמַר לָא סְבִירָא לִי אִישְׁתַּמִּיט נַרְגָּא בָּעֵי לְמִיפְסְקֵהּ לְשָׁקֵהּ שַׁבְקֵהּ וְהָדַר אָתָא רַב יְהוּדָה שָׁרָא לְמֶעְקַר כִּתְנָא וּלְמִקְטַל כְּשׁוּתָא וּלְמֶעֱקַר שׁוּמְשְׁמֵי אָמַר לֵהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף בִּשְׁלָמָא כִּיתְנָא חָזֵי לַחֲפִיפָה כְּשׁוּתָא חָזֵי לְשִׁכְרָא אֶלָּא שׁוּמְשְׁמֵי לְמַאי חָזֵי חָזֵי לִנְזַיֵי דְּאִית בְּהוּ. רִבִּי יַנַּאי הֲוָה לֵהּ הַהוּא פַּרְדֵּיסָא דְּמָטָא זְמַנֵּיהּ בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא קְטָפֵהּ. לְשָׁנָה שַׁהְיוּהָ כֻּלֵּי עָלְמָא לְפַרְדֵּיסַייְהוּ בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא אַפְקְרֵיהּ רִבִּי יַנַּאי לְפַרְדִּיסֵיהּ הַהוּא שַׁתָּא:

רש''י נפק. בחצר בשבת: בחומרת' דמדושא. טבעת היא של מתכת וחותמה של אלמוג: שירין. נושקי''א בלעז: כל שהוא נאכל כמות שהוא חי. ומיא שתו אינשי כמות שהן: אדם חשוב שאני. יש לו להחמיר על עצמו יותר ולא הוה ליה למיפק בחומרת' דמדושא ולא למשתי מיא דאחים קפילא נכרי: לנסורת. עצים דקים שנופלין מן החתיכה: אבא. יער: בשלנייא. פירוש שם העיר כלומר היה לו יער באותו מקום: אישתמיט נרגא בעי למיפסקיה לשקיה. דרב אשי משום דעבר אדאביי: שבקיה. לאבא דלא קצציה במועד שהרגיש משום דעבר אדאביי נפל ליה נרגא: למיעקר כיתנא. בחולא דמועדא: למיקטל. לחתוך: כשותא. הימלין: לחפיפה. לכסות בו מאכל כגון תאנים ותמרים לצורך המועד: לנזיי. כמו נזייתא דשיכרא לנזיי גרעינין דאית בהו בשומשמין דחזי למיעבד בהו משחא: אפקריה ר' ינאי לפרדיסי'. משום דעל ידו היה תקלה לעלמא דשהו עד לחולא דמועד' וקטפי:

זוהר אמור דף קג ע''א

תָּא חֲזֵי כָּל אִנּוּן שְׁנִין דְּקָאִים אַהֲרֹן הֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּצִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא תְּחוֹת אִלֵּין עֲנָנִין. בָּתַר דְּמִית אַהֲרֹן אִסְתַּלַּק עֲנָנָא חַד דְּהוּא יְמִינָא דְּכֹלָּא וְכַד הַאי אִסְתַּלַּק אִסְתַּלָּקוּ כָּל שְׁאָר עִמֵּיהּ (נ''א עֲנָנִין) וְאִתְחֲזִיאוּ כֻּלְּהוּ בִּגְרִיעוּתָא וְהָא אוֹקְמוּהָ דִּכְתִיב (במדבר כ) וַיִּרְאוּ כָל הָעֵדָה כִּי גָּוַע אַהֲרֹן אַל תִּקְרֵי וַיִּרְאוּ אֶלָּא וַיִּירְאוּ מִיָּד וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יוֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים שָׁמַע דְּאִסְתַּלָּקוּ אִנּוּן עֲנָנִים וּמִית תַּיָּרָא רַבְרְבָא דְּכָל אִנּוּן עֲנָנִים אִתְקַשְּׁרוּ בֵּיהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יוֹשֵׁב הַנֶּגֶב וַדַּאי. וְכַד אָתוּ אִנּוּן מְאַלְּלִין דְּשָׁדַר מֹשֶׁה אָמְרוּ עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב בְּגִין לְתַבְרָא לִבַּיְהוּ דְּהָא בַּעֲמָלֵק אִתְבָּר חֵילֵיהוֹן בְּקַדְּמִיתָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מַאי קָא מַיְרִי הָכָא בָּתַר דְּאִסְתַּלָּקוּ אִנּוּן עֲנָנִים אֶלָּא כְּנַעַן כְּתִיב בֵּיהּ וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנַעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. הָכָא אוֹלִיפְנָא מַאן דְּאַפִּיק גַּרְמֵיהּ מִצִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא אִתְחֲזֵי לְמֶהֱוֵי עֶבֶד לְעַבְדֵי עֲבָדִין. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (במדבר כא) וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי הוּא נָטַל עָבְדִין מִיִּשְׂרָאֵל לְגַרְמֵיהּ וְעַל דָּא כְּתִיב (ויקרא כג) כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻכּוֹת כָּל מַאן דְּאִיהוּ מִשָּׁרָשָׁא וְגִזְעָא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻכּוֹת תְּחוֹת צִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא. וּמַאן דְּלֵיתֵיהּ מִגִּזְעָא וְשָׁרָשָׁא קַדִּישָׁא דְּיִשְׂרָאֵל לָא יָתִיב בְּהוּ וְיִפּוֹק גַּרְמֵיהּ מִתְּחוֹת צִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא. כְּתִיב (הושע יב) כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה דָּא אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם. וְתָא חֲזֵי כְּתִיב אָרוּר כְּנָעַן. וּבְגִין דְּזָכָה כְּנַעַן דָּא לְשַׁמָּשָׁא לְאַבְרָהָם כֵּיוָן דְּשִׁמֶּשׁ לְאַבְרָהָם יָתִיב תְּחוֹת צִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא זָכָה לְמֵיפָק מֵהַהוּא לַטְיָא דְּאִתְלַטְיָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּרָכָה. דִּכְתִיב (בראשית כד) וַיֹּאמֶר בֹּא בְרוּךְ יְיָ. מַאי קָא מַיְרִי. דְּכָל מַאן דְּיָתִיב תְּחוֹת צִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא אַחֲסִין חֵירוּ לֵיהּ וְלִבְנוֹי לְעָלְמִין וְאִתְבָּרָךְ בִּרְכָתָא עִלָּאָה. וּמַאן דְּאַפִּיק גַּרְמֵיהּ מִצִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא אַחֲסִין גָּלוּתָא לֵיהּ וְלִבְנוֹי דִּכְתִיב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, כָּל אֵלּוּ הַשָּׁנִים שֶׁנִּמְצָא אַהֲרֹן, הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּצֵל הָאֱמוּנָה, תַּחַת אֵלּוּ שִׁבְעַת הָעֲנָנִים, אַחַר שֶׁמֵּת אַהֲרֹן נִסְתַּלֵּק עָנָן אֶחָד, מִדָּתוֹ, שֶׁהִיא הַיָּמִין שֶׁל כֻּלָּם, כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק זֶה, נִסְתַּלְּקוּ כָּל שְׁאָר הָעֲנָנִים עִמּוֹ, וְנִרְאוּ כֻּלָּם בְּחִסָּרוֹן מִיִּשְׂרָאֵל. וַהֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ, שֶׁכָּתוּב, וַיִּרְאוּ כָל הָעֵדָה כִּי גָּוַע אַהֲרֹן, אַל תִּקְרֵי וַיִּרְאוּ, אֶלָּא וַיִּירְאוּ, מִיָּד וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יוֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים. שָׁמַע שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ עֲנַנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵת מוֹרֶה דֶּרֶךְ הַגָּדוֹל, שֶׁכָּל אֵלּוּ הָעֲנָנִים הָיוּ מְקֻשָּׁרִים בּוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יוֹשֵׁב הַנֶּגֶב וַדַּאי, וּכְשֶׁבָּאוּ אֵלּוּ הַמְּרַגְּלִים שֶׁשָּׁלַח מֹשֶה, אָמְרוּ, עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. כְּדֵי לִשְׁבֹּר לִבָּם. כִּי בַּעֲמָלֵק נִשְׁבָּר כֹּחָם תְּחִלָּה. אָמַר רַבִּי אַבָּא: וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי, מַה עִנְיָנוֹ שֶׁל כְּנַעֲנִי כָּאן, שֶׁבָּא אַחַר שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ הָעֲנָנִים. אֶלָּא כְּנַעַן כָּתוּב בּוֹ, וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנַעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו, וְלָמַדְנוּ כָּאן, שֶׁמִּי שֶׁמּוֹצִיא עַצְמוֹ מִצֵל הָאֱמוּנָה הוּא רָאוּי לִהְיוֹת עֶבֶד, לַעֲבָדֵי עֲבָדִים, זֶ''שׁ, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי, שֶׁלָּקַח לְעַצְמוֹ עֲבָדִים מִיִּשְׂרָאֵל. וְעַל כֵּן כָּתוּב כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַסּוּכּוֹת. כִּי כָּל מִי שֶׁהוּא מִשֹּׁרֶשׁ וְגֶזַע קָדוֹשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּוֹת תַּחַת צֵל הָאֱמוּנָה. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִגֶּזַע וְשֹׁרֶשׁ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לֹא יֵשֶׁב בָּהֶם, וּמוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִתַּחַת צֵל הָאֱמוּנָה. כָּתוּב, כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה, זֶהוּ אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם. וּבֹא וּרְאֵה, כָּתוּב, אָרוּר כְּנָעַן. וּמִשּׁוּם שֶׁכְּנַעַן הַזֶּה שֶׁהוּא אֱלִיעֶזֶר, זָכָה לְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבְרָהָם, כֵּיוָן שֶׁשִּׁמֵּשׁ אֶת אַבְרָהָם, וְיָשַׁב תַּחַת צֵל הָאֱמוּנָה, זָכָה לָצֵאת מֵאוֹתָהּ הַקְּלָלָה שֶׁנִּתְקַלֵּל, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְּרָכָה, שֶׁכָּתוּב, וַיֹּאמֶר בֹּא בְּרוּךְ ה'. מַהוּ מְלַמְּדֵנוּ. הוּא, שֶׁכָּל מִי שֶׁיּוֹשֵׁב תַּחַת צֵל הָאֱמוּנָה, מַנְחִיל חֵרוּת לוֹ וּלְבָנָיו לְעוֹלָם, וּמִתְבָּרֵךְ בִּבְרָכָה עֶלְיוֹנָה. וּמִי שֶׁמּוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִצֵל הָאֱמוּנָה, מַנְחִיל גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו. שֶׁכָּתוּב, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.

הלכה פסוקה

רמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. הַשַׁמָּשׁ שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי הַמְסֻבִּין אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְדֶרֶךְ רַחֲמָנוּת הוּא לִתֵּן לְתוֹךְ פִּיו מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל כְּדֵי לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. וְאִם נָתְנוּ לוֹ יַיִן מְבָרֵךְ עַל כָּל כּוֹס וְכוֹס שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁתִיָּתוֹ תְּלוּיָה בִּרְצוֹנוֹ אֶלָּא בִּרְצוֹנָם: ב. יָצָא אֶחָד מִן הַמְסֻבִּין לְהַשְׁתִּין מַיִם נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת וְנִכְנָס. דִּבֵּר עִם חֲבֵרוֹ וְהִפְלִיג נוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו וְנִכְנַס. אִם הָיוּ מְסֻבִּין לִשְׁתִיָּה נִכְנָס. וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְנוֹטֵל יָדָיו וְאַחַר כָּךְ מַחֲזִיר פָּנָיו לְאוֹרְחִין. וְלָמָּה נוֹטֵל בִּמְקוֹמוֹ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ לֹא נָטַל יָדָיו מִפְּנֵי שֶׁאֵין שָׁם אֲכִילָה:

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ל''ב ע''ג

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: שָׁקוּל לָשׁוֹן הָרָע כְּנֶגֶד שָׁלֹש עֲבֵרוֹת וְאֵלּוּ הֵן: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָמִים. בַּעֲבוֹדָה זָרָה נֶאֱמַר (שמות לב) אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חַטָּאָה גְדוֹלָה. בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת נֶאֱמַר (בראשית לט) וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת. בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים נֶאֱמַר (שם ז) גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא וְאִלּוּ עַל לָשׁוֹן הָרָע נֶאֱמַר (תהלים יב) יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת. וְהִנֵּה אָנוּ צְרִיכִים לְפָרֵשׁ לָךְ הֵיאַךְ יִתָּכֵן כִּי יִהְיֶה עֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע יֶתֶר עַל הַשָּׁלֹש הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יֵהָרֵג אָדָם וְאַל יַעֲבֹר עֲלֵיהֶן וְאָמְרוּ: חֲמוּרָה עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁכָּל הַמּוֹדֶה בָהּ כְּכוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה. וְאָמְרוּ כִּי הַמּוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְכַאֲשֶׁר תָּשִׂים לִבְּךָ לְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תִּמְצָא לוֹ כַּמָּה שָׁרָשִׁים וְכַמָּה פָּנִים. כִּי בַּעַל הַלָּשׁוֹן הוּא שׁוֹגֶה בְּאִוַּלְתּוֹ עֶשֶׂר פְּעָמִים יַכְלִים בְּיוֹם וְיַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר וִידַבֵּר שְׂפַת יֶתֶר וְיַכֶּה בַּסֵּתֶר וּמִי יִתֵּן קֵץ לְעָנְשׁוֹ כִּי בַּעַל הַלָּשׁוֹן לֹא יָשִׂים קִנְצֵי לְמִילִין בְּשַׁגָּם עֲבֵרָה קַלָּה כְּבֵדָה מְאֹד עַל הַשָּׂגוֹת הָאִוֶּלֶת פְּעָמִים רַבּוֹת כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ אַף כִּי חַטָּאָה גְּדוֹלָה וְרָעָה חוֹלָה וּבְאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁקוּל לָשׁוֹן הָרָע כְּנֶגֶד שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת רוֹצֶה לוֹמַר כְּנֶגֶד עוֹבֵר אוֹתָן לְעֵת שֶׁיִּתְקְפוֹ יִצְרוֹ לֹא כְּנֶגֶד הַמּוּמָר וְהַיּוֹצֵא מִן הַכְּלָל לַעֲבֹר עֲלֵיהֶן בְּכָל עֵת:

וזאת הברכה יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) בָּרֵךְ יְהֹוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמֽוּן: (ס) בָּרֵךְ יְיָ נִכְסוֹהִי וְקוּרְבַּן יְדוֹהִי תְּקַבֵּל בְּרַעֲוָא תְּבַר חַרְצָא דְסָנְאוֹהִי וּדְבֵעֲלֵי דְבָבוֹהִי דְלָא יְקוּמוּן:

רש''י מחץ מתנים קמיו. מחץ קמיו, מכת מתנים, כענין שנאמר (תהלים סט, כד) ומתניהם תמיד המעד, ועל המעוררין על הכהנה אמר כן. דבר אחר, ראה שעתידין חשמנאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, שנים עשר בני חשמנאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה: ומשנאיו מן יקומון. מחץ קמיו ומשנאיו מהיות להם תקומה:

(יב) לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְהֹוָה יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵֽן: (ס) לְבִנְיָמִן אֲמַר רְחִימָא דַיְיָ יִשְׁרֵי לְרָחְצַן עֲלוֹהִי יְהֵי מָגֵן עֲלוֹהִי כָּל יוֹמַיָא וּבְאַרְעֵהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִנְתָּא:

רש''י לבנימן אמר. לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות, ושל בנימין בבנין בית המקדש בחלקו, סמכן זה לזה, וסמך יוסף אחריו, שאף הוא משכן שילה היה בנוי בחלקו, שנאמר (שם עח, סז) וימאס באהל יוסף וגו' . ולפי שבית עולמים חביב משילה לכך הקדים בנימין ליוסף חפף עליו. מכסה אותו ומגין עליו: כל היום. לעולם, משנבחרה ירושלים, לא שרתה שכינה במקום אחר: ובין כתפיו שכן. בגובה ארצו היה, בית המקדש בנוי אלא שנמוך עשרים ושלש אמה מעין עיטם, ושם היה דעתו של דוד לבנותו, כדאיתא בשחיטת קדשים (זבחים נד, ב) אמרי נחתי ביה פורתא משום דכתיב ובין כתפיו שכן, אין לך נאה בשור יותר מכתפיו:

(יג) שלישי וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְהֹוָה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּֽחַת: וּלְיוֹסֵף אֲמַר מְבָרָכָא מִן קֳדָם יְיָ אַרְעֵהּ עָבְדָא מִגְדָנִין מִטַלָא דִשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וּמִמַבּוּעֵי עֵינָוָן וּתְהוֹמִין דְנָגְדָן מִמַעֲמַקֵי אַרְעָא מִלְרָע:

רש''י מברכת ה' ארצו. שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף: ממגד. לשון עדנים ומתק: ומתהום. שהתהום עולה ומלחלח אותה מלמטה, אתה מוצא בכל השבטים ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב:

(יד) וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִֽים: וְעָבְדָא מִגְדָנִין וַעֲלָלָן מִיבוּל שִׁמְשָׁא וְעָבְדָא מִגְדָנִין מֵרֵישׁ יְרַח בִּירַח:

רש''י וממגד תבואת שמש. שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפרות: גרש ירחים. יש פרות שהלבנה מבשלתן ואלו הן, קשואין ודלועין. דבר אחר גרש ירחים. שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש:

(טו) וּמֵרֹאשׁ הַֽרֲרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָֽם: וּמֵרֵיש טוּרַיָא בַכִּירַיָא וּמִטוּב רָמָן דְלָא פָסְקָן:

רש''י ומראש הררי קדם. ומבורכת מראשית בשול הפרות שהרריה מקדימין לבכר בשול פירותיהם. דבר אחר מגיד שקדמה בריאתן לשאר הרים: גבעות עולם. גבעות העושות פרות לעולם ואינן פוסקות מעוצר הגשמים:

נביאים - מלכים א - פרק ח

(סד) בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית יְהוָה כִּי עָשָׂה שָׁם אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: בְּיוֹמָא הַהוּא קַדִּישׁ מַלְכָּא יַת גּוֹ דַּרְתָּא דִי קֳדָם בֵּית מַקְדְּשָׁא דַייָ אֲרֵי עָבַד תַּמָּן יַת עֲלָתָא וְיַת מִנְחָתָא וְיַת תַּרְבֵּי נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא אֲרֵי מַדְבְּחָא דִּנְחָשָׁא דִי קֳדָם יְיָ דָּחִיק מִלְּסוֹבָרָא יַת עֲלָתָא וְיַת מִנְחָתָא וְיָת תַּרְבֵּי נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא :

רש''י את תוך החצר . דברים ככתבן , דברי רבי יהודה . קדש את רצפת העזרה בקדושת מזבח , להקטיר על הרצפה ( זבחים נט א ) : כי מזבח הנחשת . מזבח האבנים שעשה תחת מזבח הנחושת : קטן מהכיל את העולה ואת המנחה . שהרבו להביא . אמר לו רבי יוסי : והלא כבר נאמר ( לעיל ג ד ) : אלף עולות יעלה שלמה על המזבח , שעשה משה , וכשאתה מגיע לחשבון אמות ולמנין עולות , זה של אבנים גדול משל משה , שמזבח משה מקום מערכתו אמה על אמה , וזהו היה מקום מערכתו עשרים וארבע על עשרים וארבע , הרי של שלמה חמש מאות שבעים ושש כשל משה ( זבחים נט ב ) . אם כן מהו קידש המלך את תוך החצר , שקבע בו מזבח של אבנים מחובר ברצפה ( שם סא ) : קטן מהכיל . בשל משה הוא אומר , כאדם שאומר לחבירו : ננס פלוני ופסול לעבודה ( שם נט ב ) :

(סה) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם: וַעֲבַד שְׁלֹמֹה בְּעִדָּנָא הַהִיא יַת חַגָא וְכָל יִשְּׂרָאֵל עִמֵּהּ קְהָלָא רַב מִמַּעֲלָנָא דַחֲמַת עַד נַחֲלָא דְּמִצְרַיִם קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא שַׁבְעָא יוֹמִין חֲנוּכַּת בֵּיתָא וְשַׁבְעָא יוֹמִין חַגָּא אַרְבַּעַת עֲשַּׂר יוֹמִין :

רש''י מלבוא חמת . שהיא בצפונה של ארץ ישראל : עד נחל מצרים . שהיא כנגדו בדרומה , באלה מסעי ( במדבר לד פסוקים ה ח ) : שבעת ימים . של חינוך : ושבעת ימים . חג הסוכות , נמצא שאכלו ושתו ביום הכיפורים ( מועד קטן ט א ) :

(סו) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: בִּיוֹמָא תְמִינָאָה שְׁלַח יַת עַמָּא וּבָרִיכוּ יַת מַלְכָּא וַאֲזָלוּ לְקִרְוֵיהוֹן כַּד חָדָן וְשַׁפִּירָא לִבְּהוֹן עַל כָּל טַבְתָא דַּעֲבַד יְיָ לְדָוִד עַבְדֵיהּ וּלְיִשְּׂרָאֵל עָמֵהּ :

רש''י לדוד עבדו . להודיע שמחל לו עונותיו , כדאיתא במועד קטן ( שם ) : בשעה שבקש שלמה להכניס הארון לבית קדשי הקדשים , דבקו שערים זה בזה : ולישראל עמו . שמחל להם על עון יום הכפורים , ויצתה בת קול ואמרה : כולכם מזומנים לחיי העולם הבא ( שם ) :

ט (א) וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת: (פ) וַהֲוָה כַּד שֵׁיצֵי שְׁלֹמֹה לְמִבְנֵי יַת בֵּית מַקְדְּשָׁא דַיָי וְיַת בֵּית מַלְכָּא וְיַת כָּל רְעוּת שְׁלֹמֹה דְאִתְרְעֵי לְמֶעְבָד : (ב) וַיֵּרָא יְהוָה אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן: וְאִתְגְלֵי יְיָ לִשְׁלֹמֹה תִּנְיָנוּת כְּמָא דְאִתְגְלֵי לֵיהּ בְּגִבְעוֹן :

כתובים - תהילים - פרק עז

(טז) גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה: פְּרַקְתָּא בִגְבוּרַת אֶדְרְעָךְ עַמָךְ בָּנַיָא דְאוֹלִיד יַעֲקֹב וְזָן יוֹסֵף לְעַלְמִין : (יז) רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת: חֲמוֹן שְׁכִנְתָּךְ בְּגוֹ יַמָא רְתַתּוּן עַמַיָא לְחוֹד אִתְרַגְזוּן תְּהוֹמַיָא :

רש''י ראוך מים . רבים כשנגלית על הים :

(יח) זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ: אָחִיתוּ מַיָא עֲנָנֵי שְׁמַיָא קָלִין יַהֲבוּ שְּׁחָקֵי לְחוֹד כִּפֵי גִרְרָךְ אָזְלִין וּמִשְׁתַּלְהֲבִין :

רש''י זורמו מים עבות . שחקים נטפו זרם מים עבים : חצציך . כמו חציך :

(יט) קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ: קָל אַכְלְיוּתָךְ בְּגַלְגְלָא אִשְׁתְּמַע אַנְהִירוּ בְרָקִין תֵּבֵל רִגְזַת וְאִתְרְגִיפַת אַרְעָא :

רש''י בגלגל . כמו כגלגל , קול רעמך כגלגל על הים להום את מחנה מצרים :

(כ) בַּיָּם דַּרְכֶּךָ (ושביליך) וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ: בְּיַמָא דְסוּף אוֹרְחָךְ וְכִבְשָׁךְ בְּמַיִן סַגִיעִין וְרוּשְׁמַת פְּסִיעָתָךְ לָא אִתְיְדַעוּ :

רש''י ועקבותיך לא נודעו . אין הפסיעות נכרות על המים , ועקבותיך טרצ''ש בלע''ז :

משנה נדרים פרק ג

א. אַרְבָּעה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים, נִדְרֵי זֵרוּזִין, וְנִדְרֵי הֲבַאי, וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת, וְנִדְרֵי אֹנָסִים. נִדְרֵי זֵרוּזִין כֵּיצַד, הָיָה מוֹכֵר חֵפֶץ וְאָמַר קוֹנָם שֶׁאֵינִי פוֹחֵת לְךָ מִן הַסֶלַע, וְהַלָּה אוֹמֵר קוֹנָם שֶׁאֵינִי מוֹסִיף לְךָ עַל הַשֶּׁקֶל, שְׁנֵיהֶן רוֹצִין בִּשְׁלשָׁה דִינָרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אַף הָרוֹצֶה לְהַדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אוֹמֵר, כָּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִדּוֹר הוּא בָטֵל, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר:

ברטנורה   (א) ארבעה נדרים. כולהו מפרש להו ואזיל: קונם שאני פוחת לך מן הסלע. קונם ככר זה עלי אם אני פוחת לך מן הסלע. והסלע הוא ד' דינרים: על השקל. הוא חצי סלע: שניהם רוצים בשלשה דינרים. ולא היה בלבם לשם נדר, אלא המוכר נדר לזרז הלוקח שיוסיף דמים, וכן הלוקח כדי שיפחות המוכר בדמי המקח, הלכך לא הוי נדר. ואע''ג דדברים שבלב אינם דברים, היכא דמוכחא מלתא כי הכא שכן דרך כל מוכרין ולוקחין לעשות כן, אזלינן בתר דברים שבלב: ר''א בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו כו'. מפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני, הרוצה שיאכל חבירו אצלו ומסרב בו ומדירו, נדרי זרוזין הוא. והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה, ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל. ויעמוד בראש השנה לאו דוקא אלא ה''ה בכל עת שירצה ולכל זמן שיקבע: ובלבד שיהיה זכור. מן התנאי בשעת הנדר ודעתו על התנאי שיהיה קיים, אז הנדר בטל. אבל אם לא נזכר מן התנאי בשעת הנדר ולא בתוך כדי דבור משעה שנדר, הנדר קיים. ואין צ''ל אם נזכר מן התנאי בשעת הנדר ודעתו שיהיה התנאי בטל והנדר קיים, דפשיטא שהנדר קיים. ומשפטי השבועות והנדרים שוין לדין זה. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב:

ב. נִדְרֵי הֲבַאי, אָמַר קוֹנָם אִם לֹא רָאִיתִי בַדֶּרֶךְ הַזֶּה כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד. נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, אִם אָכַלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, שֶׁאֲנִי אוֹכֵל וְשֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה וְשָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה, אָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הִכַּתּוּ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גְנָבַתּוּ, רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִים תְּאֵנִים וְאָמַר הֲרֵי עֲלֵיכֶם קָרְבָּן וְנִמְצְאוּ אָבִיו וְאֶחָיו. (וְ) הָיוּ עִמָהֶם אֲחֵרִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֵן מֻתָּרִין וּמַה שֶּׁעִמָּהֶן אֲסוּרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מֻתָּרִין:

ברטנורה   (ב) נדרי הבאי. גוזמא ושפת יתר, והוא בעצמו יודע שלא היה כך: קונם אם לא ראיתי. קונם עלי ככר זה אם לא ראיתי וכו': נדרי שגגות. אמר קונם עלי ככר זה: אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל ושתה. ובשעת הנדר היה סבור שלא אכל ולא שתה, לא הוי נדר: קונם שאיני אוכל לך ואיני שותה, ושכח ואכל ושתה. דבשעה שהנדר חל שהוא בשעת האכילה והשתיה שכח את הנדר, מותר, דילפינן משבועה דכתיב (ויקרא ה) האדם בשבועה, דבעינן שיהיה אדם בשעה שהשבועה חלה עליו, כלומר שיהיה זכור מן השבועה הדין בנדר: קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי. היינו נדרי שגגות, דכיון שנודע שלא גנבה לו נמצא שלא היה נדר: אלו ואלו מותרין. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו דאינו רוצה שיחול נדרו אלא כעין שנדר אותו, וכיון שמקצתו היה שוגג נתבטל כולו:

ג. נִדְרֵי אֹנָסִים, הִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְחָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלָה בְנוֹ אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר, הֲרֵי אִלּוּ נִדְרֵי אֹנָסִין:

ברטנורה   (ג) נדרי אונסין. דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס, ובכהאי גוונא שהדברים מוכיחים, דברים שבלב הוו דברים:

ד. נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין שֶׁהִיא תְרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּרוּמָה, שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בַּכֹּל נוֹדְרִין, חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף בִּשְׁבוּעָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִפְתַּח לוֹ בְנֶדֶר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף יִפְתַּח לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בַּמֶּה שֶׁהוּא מַדִּירוֹ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ מַדִּירוֹ. כֵּיצַד, אָמְרוּ לוֹ אֱמוֹר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי וְאָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי וּבָנַי נֶהֱנִין לִי. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת וּבָנָיו אֲסוּרִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מֻתָּרִין:

ברטנורה   (ד) להרגין. לסטים שהורגין האדם ונוטלין את ממונו: ולחרמין. גזלנים שאינם הורגים. ולא זו אף זו קתני: ולמוכסין. במוכס העומד מאליו. אבל מוכס שהעמידו המלך, בין מלך ישראל בין מלך גוי ולוקח דבר קצוב בחוק המלכות דינא דמלכותא דינא ואסור לברוח מן המכס וכל שכן שאסור לידור ולישבע לו לשקר: שהן של תרומה. אע''פ שהורגין וגוזלין, אין אוכלין דבר האסור. אי נמי, תרומה לא חשיבא להו מתוך שאינה נאכלת אלא לכהנים טהורים נמכרת בזול הרבה: לא יפתח לו בנדר. אם לא שאל ממנו האנס שידור לא יתחיל הוא בנדר: במה שהוא מדירו. אם שאל ממנו האנס לידור לא ידור לו אלא במה ששאל בלבד, ולא ידור לו בדבר אחר. וכל הני ארבעה נדרים דתנא במתניתין, דין הנדרים והשבועות שוים, ומה שמותר בנדר מותר בשבועה ואין צריכים התרה, חוץ מנדרי זירוזין בלבד שצריכים התרה מדברי סופרים, לפיכך השבועה אסורה בהם:

ה. הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת, טַלִּית זוֹ קָרְבָּן אִם אֵינָה נִשְׂרֶפֶת, יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן. הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ, טַלִּית זוֹ קָרְבָּן עַד שֶׁתִּשָּׂרֵף, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן:

ברטנורה   (ה) הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות. ראה רוח סערה באה וירא שמא יקצצו נטיעותיו ואמר הרי אלו קרבן אם אינן נקצצות. או שראה דליקה נפלה בעיר וירא על טליתו שמא תשרף ואומר הרי זו קרבן אם לא תשרף: יש להם פדיון. כשאר הקדשות, ויפדו ויקנה בדמיהן קרבן. דכיון דלא אמר הרי הן עלי כקרבן לאו למיסרינהו עליה כקרבן איכוין אלא שיהיו לקנות בדמיהן קרבן: אין להם פדיון. אלא המעות נתפסין בקדושה והנטיעות חוזרות להיות קדושות, דכיון דאמר עד שיקצצו, הכי קאמר, לכשאפדם יחזרו ויקדשו עד שיקצצו:

ו. הַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם, מֻתָּר בְּיוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. מִיּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה, אָסוּר בְּיוֹרְדֵי הַיָּם, שֶׁיּוֹרְדֵי הַיָּם בִּכְלָל יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. לֹא כָאֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִין מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ, אֶלָּא בְמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ:

ברטנורה   (ו) מותר ביושבי יבשה. שאין דרכם לרדת בים: בכלל יושבי יבשה. שסופם לרדת ולישב ביבשה: לא כאלו ההולכים מעכו ליפו. אית דמפרשי לה הכי, הא דתנן ברישא דמתניתין הנודר מיורדי הים מותר ביושבי יבשה דמשמע הא ביורדי הים אסור, לא כאלו שהולכים מעכו ליפו, שהנודר מיורדי הים אינו אסור בהם, דמשום דרך מועט כזה לא מקרו יורדי הים. ואית דמפרשי, לא כאלו ההולכים מעכו ליפו בלבד דבכלל יורדי הים הם ליאסר וגם יושבי יבשה מקרו, אלא אף במי שדרכו לפרש, לפי שסופו לירד ליבשה:

ז. הַנּוֹדֵר מֵרוֹאֵי הַחַמָּה, אָסוּר אַף בַּסוּמִין, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתוֹ:

ברטנורה   (ז) מי שהחמה רואה אותו. מדלא קאמר מן הרואים: אסור בקרחים ובבעלי השיבות. מדלא קאמר בבעלי השער: שאין נקראים שחורי הראש אלא אנשים. לפי שהאנשים פעמים מכסים ראשם ופעמים מגלים ומשחרות ראשם ניכר שהם אנשים, אבל נשים לעולם הולכות וראשם מכוסה. והקטנים בין זכרים בין נקבות הולכין בגילוי הראש ואינם ניכרים בין זכר לנקבה, ומשום הכי לא אקרו שחורי הראש אלא האנשים הגדולים:

ח. הַנּוֹדֵר מִשְּׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ, אָסוּר בַּקֵּרְחִין וּבְבַעֲלֵי שֵׂיבוֹת, וּמֻתָּר בַּנָּשִׁים וּבַקְּטַנִּים, שֶׁאֵין נִקְרָאִין שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ אֶלָּא אֲנָשִׁים: ט. הַנּוֹדֵר מִן הַיִּלּוֹדִים, מֻתָּר בַּנּוֹלָדִים. מִן הַנּוֹלָדִים, אָסוּר בַּיִּלּוֹדִים. רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר אַף בַּיִּלּוֹדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא בְמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהוֹלִיד:

ברטנורה   (ט) מן הילודים. משמע שנולדו כבר: מן הנולדים. משמע העתידין להוולד: מן הנולדים רבי מאיר מתיר אף בילודים. בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, מן הנולדים אסור בילודים, ר''מ אומר אף הנודר מן הנולדים מותר בילודים, כי היכי דהנודר מן הילודים מותר בנולדים: אלא ממי שדרכו להוליד. כגון אדם ובהמה, לאפוקי עופות ודגים שאין מולידים אלא מטילים ביצים:

י. הַנּוֹדֵר מִשּׁוֹבְתֵי שַׁבָּת, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים. מֵאוֹכְלֵי שׁוּם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים. מֵעוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בַּכּוּתִים:

ברטנורה   (י) מאוכלי שום. אחד מעשר תקנות שתיקן עזרא שיהיו אוכלים שום לילי שבת, מפני שמרבה הזרע וליל שבת הוא זמן עונה של תלמידי חכמים: ומותר בכותים. שאינן עולים לרגל. ואע''ג דמדאורייתא הוא, מפני שהם שונאים ירושלים ובחרו להם הר גריזים:

יא. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִבְנֵי נֹחַ, מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְזְרַע אַבְרָהָם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְיִשְׂרָאֵל, לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת. שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי, לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר אִם שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶן וְהֵן לִי, יַהֲנֶה לַנָּכְרִים. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָעֲרֵלִים, מֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמוּלֵי הָאֻמּוֹת. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לַמוּלִים, אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּמוּלֵי הָאֻמּוֹת, שֶׁאֵין הָעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם הַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט) כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב, וְאוֹמֵר (שמואל א. יז) וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, וְאוֹמֵר (שמואל ב. א) פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, מְאוּסָה הָעָרְלָה שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָהּ הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה בְרִיתוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה לוֹ לְמֹשֶּה הַצַדִּיק עָלֶיהָ מְלֹא שָׁעָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים. רַבִּי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם, עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֱּאֱמַר (בראשית יז), הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. דָּבָר אַחֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא, לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לג), כֹּה אָמַר יְיָ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי:

ברטנורה   (יא) מותר בישראל. שיצאו מכלל בני נח: ואסור באומות העולם. ואפילו באותם שהם מזרע אברהם: אסור בישראל. וגרים נמי בכלל זרע אברהם נינהו, דכתיב (בראשית י''ז) כי אב המון גוים נתתיך: ומותר באומות העולם. ואפילו באותם שהם מזרע אברהם, דלא אקרו זרע אברהם אלא בני יעקב בלבד, דכתיב (שם כ''א) כי ביצחק יקרא לך זרע, ביצחק ולא כל יצחק: שאיני נהנה לישראל. משל ישראל: שאין ישראל נהנים לי. משלי: ומוכר ביותר אם שומעין לו. גרסינן. כלומר ימכור הדבר ביותר מכדי שויו אם ירצה חבירו לשמוע לו, ולקנות ממנו החפץ ביותר ממה ששוה: לערלים. דעתו על מי שאינו מאמין בברית מילה: למולים. המאמינים בברית מילה: מותר בערלי ישראל. כגון מי שמתו אחיו מחמת מילה: ואסור במולי אומות. כגון ערבי מהול וגבעוני מהול: שלש עשרה בריתות. נאמרו בפרשת מילה שנאמרה לאברהם: שהיא דוחה את השבת. דכתיב (ויקרא יב) וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואפילו בשבת: שהיא דוחה את הנגעים. דדרשינן ימול, ואפילו במקום בהרת, ואין כאן משום קוצץ בהרתו שהוא בלאו דהשמר בנגע הצרעת (דברים כ''ד):

גמרא נדרים דף לב ע''א

וּפְלִיגָא דְּרִבִּי אֱלִעָזָר דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר גְּדוֹלָה תּוֹרָה שֶׁאִלְמָלֵא תּוֹרָה לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. אָמַר רִבִּי אֲבָהוּ אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מִפְּנֵי מָה נֶעֱנָשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְנִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנָיו בְּמִצְרַיִם מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה אַנְגַּרְיָיא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד) וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר מִפְּנֵי שֶׁהִפְרִיז עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (שם טו) בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר שֶׁהִפְרִישׁ בְּנֵי אָדָם מִלְּהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם יד) תֵּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכוּשׁ קַח לָךְ. וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ. רַב אָמַר שֶׁהוֹרִיקָן בַּתּוֹרָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר שֶׁהוֹרִיקָן בַּזָּהָב. שְׁמוֹנָה עָשָׂר וּשְׁלש מֵאוֹת אָמַר רִבִּי אָמֵי בַּר אַבָּא אֱלִיעֶזֶר כְּנֶגֶד כֻּלָּם. אִיכָּא דַּאֲמָרֵי אֱלִיעֶזֶר הוּא דְּחוּשְׁבְּנֵיהּ הָכִי הֲוֵי. אָמַר רִבִּי אָמֵי בַּר אַבָּא: בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי. חוּשְׁבְּנֵיהּ מֵאָה וְשַׁבְעִין וּתְרֵין. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: הַשָּׂטָן בְּחוּשְׁבָּנֵהּ תְּלַת מֵאָה וְשִׁתִּין וְאַרְבָּעָה. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: כְּתִיב אַבְרָם וּכְתִיב אַבְרָהָם. בִּתְחִלָּה הִמְלִיכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל רמ''ג אֵיבָרִים וּלְבַסּוֹף הִמְלִיכוֹ עַל רְמַ''ח אֵיבָרִים וְאֵלּוּ הֵן: שְׁתֵּי עֵינַיִם וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא מַאי דִּכְתִיב (קהלת ט) עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים וְגוֹ'. עִיר קְטַנָּה זֶה הַגּוּף. וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעַט, אֵלּוּ אֵיבָרִים. וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אוֹתָהּ, זֶה יֵצֶר הָרָע. וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים וַחֲרָמִים, אֵלּוּ עֲוֹנוֹת. וּמָצָא בָּהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם, זֶה יֵצֶר טוֹב. וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, זוֹ תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא דְּבִשְׁעַת יֵצֶר הָרָע לֵית דְּמִדְכַּר לֵהּ לְיֵצֶר טוֹב (שם ז) וְהַחָכְמָה תָּעוֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים שְׁתֵּי עֵינַיִם וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם וּשְׁתֵּי יָדַיִם וּשְׁתֵּי רַגְלַיִם וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה וּפֶה. אָמַר רִבִּי זְכַרְיָה מִשּׁוּם רִבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא כְּהֻנָּה מִשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד) וְהוּא כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. כֵּיוָן שֶׁהִקְדִּים בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם הוֹצִיאָהּ מֵאַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: וְכִי מַקְדִּימִין בִּרְכַּת עֶבֶד לְבִרְכַּת קוֹנוֹ. מִיָּד נִתְּנָה לְאַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קי) נְאֻם ה' לַאֲדוֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אוֹיְבֶיךָ הֲדוֹם לְרַגְלֶיךָ. וּבַתְרֵיהּ כְּתִיב: נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק עַל דִּבּוּרוֹ שֶׁל מַלְכִּי צֶדֶק וְהַיְנוּ דִּכְתִיב וְהוּא כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. הוּא כֹּהֵן וְאֵין זַרְעוֹ כֹּהֵן:

רש''י הפריז. מתגדל: הוריקן בתורה. הוריק להם דברי תורה:

זוהר אמור דף קג ע''ב

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (ירמיה ב) כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרָיִךְ וְגוֹ'. הַאי קְרָא עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְמָר בְּשַׁעְתָּא דַּהֲוָת אָזְלָא בְּמַדְבְּרָא עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד דָּא עֲנָנָא דְּאַהֲרֹן דְּנָטְלָא בְּחָמֵשׁ אָחֳרָנִין דְּאִתְקַשְּׁרוּ עֲלָךְ וּנְהִירוּ עֲלָךְ. אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ דְּאִשְׁתַּכְלְלוּ לָךְ (ס''א וְכֻלְּהוּ אִשְׁתַּכְלְלוּ בָּךְ) וְאַעֲטְרוּ לָךְ וְאַתְקִּינוּ לָךְ כְּכַלָּה דְּתַעְדֵּי תַּכְשִׁיטָאָה. וְכָל כָּךְ לָמָּה. בְּגִין לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נַשׁ יָתִיב בְּמָדוֹרָא דָּא צִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁכִינְתָּא פַּרְסָא גַּדְּפָאָה עֲלֵיהּ מִלְּעֵילָא וְאַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקַיָּא אָחֳרָנִין שַׁוְיָן מָדוֹרֵיהוֹן עִמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב בַּסֻכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. שִׁבְעַת יָמִים כְּתִיב וְלָא בְּשִׁבְעַת הַיָּמִים. כְּגַוְנָא דָּא כְּתִיב (שמות לא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ'. וּבָעֵי בַּר נַשׁ לְמֶחֱדֵי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בְּאַנְפִּין נְהִירִין בְּאוּשְׁפִּיזִין אִלֵּין דְּשַׁרְיָן עִמֵּיהּ. וְאָמַר רַבִּי אַבָּא כְּתִיב בַּסֻכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים וּלְבָתַר יֵשְׁבוּ בַסֻכֹּת בְּקַדְּמִיתָא תֵּשְׁבוּ וּלְבָתַר יֵשְׁבוּ. אֶלָּא קַדְּמָאָה לְאוּשְׁפִּיזֵי תִּנְיָנָא לִבְנֵי עָלְמָא. קַדְּמָאָה לְאוּשְׁפִּיזֵי כִּי הָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא כַּד הֲוָה עַיִּל לַסֻכָּה הֲוָה חָדֵי וְקָאִים עַל פִּתְחָא דְּסֻכָּה מִלְּגָאו וְאָמַר נְזַמֵּן לְאוּשְׁפִּיזִין מְסַדֵּר (נ''א נְסַדֵּר) פְּתוֹרָא וְקָאִים עַל רַגְלוֹהִי וּמְבָרֵךְ וְאוֹמֵר בַּסֻכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין עִלָּאִין תִּיבוּ תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזֵי מְהֵימָנוּתָא תִּיבוּ אָרִים (ס''א אִסְחֵי) יְדוֹי וְחָדֵי וְאָמַר זַכָּאָה חוּלְקָנָא וְזַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב (דברים לב) כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ וְגוֹמֵר וַהֲוָה יָתִיב תִּנְיָנָא לִבְנֵי עָלְמָא דְּמַאן דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַמָּא וּבְאַרְעָא קַדִּישָׁא יָתִיב בְּצִלָּא דִּמְהֵימָנוּתָא לְקִבְלָא אוּשְׁפִּיזִין לְמֶחֱדֵי בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי וּבָעִי לְמֶחֱדֵי לְמִסְכְּנֵי מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּחוּלָקָא דְּאִנּוּן אוּשְׁפִּיזִין דְּזַמִּין דְּמִסְכְּנֵי הוּא:

תרגום הזוהר רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ וְגוֹ'. מִקְרָא זֶה נֶאֱמַר עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד, זֶהוּ עָנָן שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁנָּסַע בְּחָמֵשׁ עֲנָנִים אֲחֵרִים, שֶׁנִּתְקַשְּׁרוּ עָלֶיךְ וְהֵאִירוּ עָלֶיךְ. אַהֲבַת כְּלוּלוֹתָיִךְ, שֶׁאֵלּוּ הָעֲנָנִים שֶׁכָּלְלוּ אוֹתָךְ, וְהֶעֱטִירוּ אוֹתָךְ וְהִתְקִינוּ אוֹתָךְ כְּכַלָּה תַּעְדֶּה כֵּלֶיהָ. וְכָל כָּךְ לָמָּה. הוּא מִשּׁוּם לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יוֹשֵׁב בַּמָּדוֹר הַזֶּה, בַּסֻּכָּה, שֶׁהוּא צֵל הָאֱמוּנָה, הַשְּׁכִינָה פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ עָלָיו מִלְּמַעְלָה, וְאַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים אֲחֵרִים עוֹשִׂים מִשְׁכָּנָם עִמּוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים, וְדָוִד הַמֶּלֶךְ, עוֹשִׂים מִשְׁכָּנָם עִמּוֹ. זֶ''שׁ, בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. שִׁבְעַת יָמִים כָּתוּב וְלֹא בְּשִׁבְעַת יָמִים, כְּעֵין זֶה כָּתוּב, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ'. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִשְׂמֹחַ בְּכָל יוֹם וָיוֹם בְּפָנִים שְׂמֵחִים בְּאֵלּוּ הָאוֹרְחִים, חג''ת נהי''מ הַשּׁוֹרִים עִמּוֹ. וְאָמַר רַבִּי אַבָּא: כָּתוּב, בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְאַחַר כָּךְ יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּוֹת, בַּתְּחִלָּה אוֹמֵר תֵּשְׁבוּ וְאַחַר כָּךְ יֵשְׁבוּ. אֶלָּא הָרִאשׁוֹן, הוּא לְהָאוֹרְחִים, תֵּשְׁבוּ. וְהַשֵּׁנִי הוּא לִבְנֵי הָעוֹלָם, יֵשְׁבוּ. הָרִאשׁוֹן הוּא לְהָאוֹרְחִים, כְּמוֹ רַב הַמְּנוּנָא סָבָא, כְּשֶׁנִּכְנָס לַסֻּכָּה, הָיָה שָׂמֵחַ וְעוֹמֵד עַל פֶּתַח הַסֻּכָּה מִבִּפְנִים, וְאָמַר, נְזַמֵּן אֶת הָאוֹרְחִים. וְעָרַךְ הַשֻּׁלְחָן, וְעָמַד עַל רַגְלָיו, וּמְבָרֵךְ לֵישֶׁב בַּסֻּכָּה, וְאוֹמֵר, בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. שְׁבוּ אוֹרְחִים הָעֶלְיוֹנִים, שְׁבוּ. שְׁבוּ אוֹרְחֵי הָאֱמוּנָה, שְׁבוּ. וְהֵרִים יָדָיו וְשָׂמַח וְאָמַר, אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתוּב, כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ וְגוֹ'. וְהָיָה יוֹשֵׁב. הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא לִבְנֵי הָעוֹלָם. הַיְנוּ כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעָם וּבָאָרֶץ הַקָּדוֹשׁ, יוֹשֵׁב בְּצֵל הָאֱמוּנָה לְקַבֵּל הָאוֹרְחִים, לִשְׂמֹחַ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וּצְרִיכִים לְשַׂמֵּחַ אֶת הָעֲנִיִּים. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁחֶלְקָם שֶׁל אֵלּוּ הָאוֹרְחִים שֶׁהִזְמִין לִסְעֻדָּתוֹ, שַׁיָּךְ לַעֲנִיִּים.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר חַי עַל הַפַּת. וְאֵין מַעֲבִירִין כּוֹס מָלֵא עַל הַפַּת וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּעָרָה בְּפַת. וְאֵין זוֹרְקִין אֶת הַפַּת. וְלֹא אֶת הַחֲתִיכוֹת וְלֹא הָאוֹכָלִין שֶׁאֵין לָהֶן קְלִיפִין. כְּגוֹן תּוּתִים וַעֲנָבִים וּתְאֵנִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִמְאָסִין. וּמֻתָּר לִמְשֹׁךְ אֶת הַיַּיִן בְּצִנּוֹרוֹת בְּבָתֵּי חֲתָנִים וְזוֹרְקִין לִפְנֵיהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים בִּימוֹת הַחַמָּה אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁנִּמְאָסִין וְאֵין נוֹטְלִין יְדֵיהֶן בְּיַיִן בֵּין חַי בֵּין מָזוּג וְכֵן אֵין מַפְסִידִין שְׁאָר אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין דֶּרֶךְ בִּזּוּי וּבְעִיטָה: ב. אָסוּר לְאוֹרְחִים לִטֹּל כְּלוּם מִמַּה שֶּׁלִּפְנֵיהֶם וְלִתֵּן בְּיַד בְּנוֹ אוֹ בִּתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁמָּא יִתְבַּיֵּשׁ בַּעַל הַסְּעֻדָּה שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁהֵבִיא לִפְנֵיהֶם וְנִמְצְאוּ הַקְּטַנִּים נוֹטְלִים אוֹתָם וְהוֹלְכִים. לֹא יִשְׁלַח אָדָם לַחֲבֵרוֹ חָבִית יַיִן וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ שִׁמֶּא יִשְׁלַח לוֹ אָדָם חָבִית שֶׁכֻּלָּהּ יַיִן וְיִדְמֶה שֶׁהוּא שֶׁמֶן וְשֶׁמֶן הוּא שֶׁעַל פָּנֶיהָ בִּלְבַד וִיזַמֵּן אוֹרְחִים וְיִתְבַּיֵּשׁ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ הַמְבִיאִים לִידֵי בּוּשָׁה לְבַעֲלֵי הַסְּעֻדָּה אֲסוּרִים:

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ל''ב ע''ד

בַּעַל הַלָּשׁוֹן תְּשׁוּבָתוֹ קָשָׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר לִמַּד לְשׁוֹנוֹ דְּבַר שֶׁקֶר וּפִיו שָׁלֻחַ בְּרָעָה וּמֵרֹב הַהֶרְגֵּל אֵינֶנּוּ שַׁלִּיט בְּרוּחוֹ. וּכְאִלּוּ לְשׁוֹנוֹ גָּרַם הַמַּחֲשָׁבָה כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נב) הַוּוֹת תַּחְשׁוֹב לְשׁוֹנֶךָ. וְנֶאֱמַר (קהלת י) שִׂפְתֵי כְסִילִים תְּבַלְּעֶנוּ וְנֶאֱמַר (משלי יא) פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ מְחִתָּה לְשׁוֹן יִרְאָה וּמָגוֹר רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי הַכְּסִיל יָרֵא וְיָגֹר מִזַּעַם לְשׁוֹנוֹ פֶּן יִוָּקֵשׁ בּוֹ כַּאֲשֶׁר יָרֵא מֵאוֹיְבוֹ כִּי אֵין שְׂפָתָיו בִּרְשׁוּתוֹ. גַּם חֶטְאוֹ נָקֵל בְּעֵינָיו כִּי יֹאמַר אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם הוּא וְלֹא פָּנָה אֶל נְזָקָיו הָרַבִּים עַל כֵּן לֹא יָשׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְאִם שׁוֹב יָשׁוּב אֵין תְּשׁוּבָתוֹ שְׁלֵמָה כִּי לֹא יַכִּיר גֹּדֶל חֶטְאוֹ כִּי הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה לְהִנָּקוֹת מִפֶּשַׁע רַב כִּי יָקֵד יָקוֹד הַיָּגוֹן בְּנַפְשׁוֹ כִּיקוֹד אֵשׁ וְאָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כא) זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן פֵּרוּשׁ הַלֵּץ אֲשֶׁר גָּבַר זְדוֹנוֹ לְהַכּוֹת בִּלְשׁוֹנוֹ בְּגַאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְעֶבְרָתוֹ וַחֲרוֹנוֹ אַל תֹּאמַר כִּי בִּלְשׁוֹנוֹ לְבַד יַכֶּה וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה כִּי יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי הוּא עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי אִם לֹא יוּכַל לְהַכּוֹת אֶת אוֹיְבָיו בִּלְשׁוֹנוֹ וְיוּכַל הַכּוֹת בּוֹ בְּמַעֲשֵׂה יַכֶּה בְּעָבְרָה וְלֹא יַחֲמֹל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן דּוֹאֵג כִּי כַּאֲשֶׁר צִוָּה שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּכֹּהֲנִים וַיִּמָּאֲנוּ אֲנָשָׁיו לְהַכּוֹתָם אָמַר לְדוֹאֵג אַתָּה הִכִּיתָ בַלָּשׁוֹן, אַתָּה תַּכֶּה בַּחֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א כב) סוֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים:

וזאת הברכה יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹֽׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָֽיו: וּמִטוּב אַרְעָא וּמָלָאַהּ וְרָעֵי לֵהּ דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַיָא וְעַל מֹשֶׁה אִתְגְלִי בַאֲסָנָא יֵיתוּן כָּל אִלֵין לְרֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְגַבְרָא פָּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי:

רש''י ורצון שכני סנה. כמו שוכן סנה ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקדוש ברוך הוא הנגלה עלי תחלה בסנה: רצון. נחת רוח ופיוס, וכן כל רצון שבמקרא: תבואתה. ברכה זו לראש יוסף: נזיר אחיו. שהפרש מאחיו במכירתו:

(יז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּֽׁה: (ס) רַבָּא דִבְנוֹהִי זִיוָא לֵהּ וּגְבוּרָן דְאִתְעֲבִידָא לֵהּ מִקֳדָם דְתוּקְפָא וְרוּמָא דִילֵהּ בִּגְבֻרְתֵּהּ עַמְמַיָא יִקְטֵל כַּחֲדָא עַד סְיָפֵי אַרְעָא וְאִנוּן רִבְוָתָא דְבֵית אֶפְרַיִם וְאִנוּן אַלְפַיָא דְבֵית מְנַשֶׁה:

רש''י בכור שורו. יש בכור שהוא לשון גדלה ומלכות, שנאמר (תהלים פט, כח) אף אני בכור אתנהו, וכן (שמות ד, כה) בני בכורי ישראל: בכור. מלך היוצא ממנו והוא יהושע: שורו. שכחו קשה כשור לכבש כמה מלכים: הדר לו. נתון לו שנאמר (במדבר כז, כ) ונתתה מהודך עליו: וקרני ראם קרניו. שור, כחו קשה, ואין קרניו נאות, אבל ראם, קרניו נאות, ואין כחו קשה, נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם: אפסי ארץ. שלשים ואחד מלכים אפשר שכלם מארץ ישראל היו, אלא אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה לו פלטרין ואחזה בארץ ישראל, שחשובה לכלם היא, שנאמר (ירמיה ג, יט) נחלת צבי צבאות גוים: והם רבבות אפרים. אותם המנגחים הם הרבבות שהרג יהושע, שבא מאפרים: והם אלפי מנשה. הם האלפים שהרג גדעון במדין, שנאמר (שופטים ח, י) וזבח וצלמנע בקרקר וגו' :

(יח) רביעי וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹֽהָלֶֽיךָ: וְלִזְבוּלֻן אֲמַר חֲדֵי זְבוּלֻן בְּמִפְּקָךְ לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְיִשָׂשׂכָר בִּמְהָכָךְ לְמֶעְבַּד זִמְנֵי מוֹעֲדַיָא בִּירוּשְׁלֵם:

רש''י ולזבולן אמר. אלו חמשה שבטים שברך באחרונה. זבולן גד דן נפתלי ואשר, כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם, לפי שהיו חלשים שבכל השבטים, הם הם שהוליך יוסף לפני פרעה, שנאמר ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים (בראשית מז, ב) , לפי שנראים חלשים ולא ישים אותם לו שרי מלחמתו: שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך. זבולן ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולן ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה: שמח זבולן בצאתך. הצלח בצאתך לסחורה: ויששכר. הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבע חדשים, כמו שנאמר (דה''א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ראשיהם מאתים, ראשי סנהדראות היו עוסקים בכך. ועל פי קביעות עתיהם ועבוריהם:

(יט) עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חֽוֹל: (ס) שִׁבְטַּיָא דְיִשְׂרָאֵל לְטוּר בֵּית מַקְדְשָׁא יִתְכַּנְשׁוּן תַּמָן יִכְסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין לְרַעֲוָא אֲרֵי נִכְסֵי עַמְמַיָא יֵיכְלוּן וְסִימָא דְמִטַמְרָא בְחָלָא מִתְגַלְיָא לְהוֹן:

רש''י עמים. של שבטי ישראל: הר יקראו. להר המוריה יאספו, כל אסיפה על ידי קריאה היא ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. יששכר וזבולן, ויהא להם פנאי לעסוק בתורה: ושפני טמוני חול. כסויי טמוני חול, טרית וחלזון וזכוכית לבנה היוצאים מן הים ומן החול, ובחלקו של יששכר וזבולן היה, כמו שאמרו במסכת מגלה (ו, א) זבולן עם חרף נפשו למות (שופטים ה, יח) משום דנפתלי על מרומי שדה, שהיה מתרעם זבולן על חלקו, לאחי נתת שדות וכרמים וכו' : ושפני. לשון כסוי, כמו שנאמר (מ''א ו, ט) ויספן את הבית, (שם ז, ג) וספן בארז, ותרגומו ומטלל בכיורי ארזא. דבר אחר, עמים הר יקראו, על ידי פרקמטיא של זבולן, תגרי אמות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר והם אומרים הואיל ונצטערנו עד כאן, נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אמה זו, ומה מעשיה, והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד, ואוכלים מאכל אחד, לפי שהגוים אלוהו של זה לא כאלוהו של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה, והם אומרים אין אמה כשרה כזו ומתגיירין שם, שנאמר שם יזבחו זבחי צדק: כי שפע ימים יינקו. זבולן ויששכר, הים נותן להם ממון בשפע:

(כ) וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹֽד: וּלְגָד אֲמַר בְּרִיךְ דְאַפְתֵּי לְגָד כְּלֵיתָא שָׁרֵי וְיִקְטוֹל שִׁלְטוֹנִין עִם מַלְכִין:

רש''י ברוך מרחיב גד. מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב ועולה כלפי מזרח: כלביא שכן. לפי שהיה סמוך לספר, לפיכך נמשל כאריות, שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים: וטרף זרוע אף קדקד. הרוגיהן היו נכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת:

(כא) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהֹוָה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵֽל: (ס) וְאִתְקַבֵּל בְּקַדְמֵתָא דִילֵהּ אֲרֵי תַמָן בְּאַחֲסַנְתֵּהּ מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּא דְיִשְׂרָאֵל קְבִיר וְהוּא נָפֵק וְעַל בְּרֵישׁ עַמָא זַכְוָן קֳדָם יְיָ עֲבַד וְדִינוֹהִי עִם יִשְׂרָאֵל:

רש''י וירא ראשית לו. ראה לטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ: כי שם חלקת מחקק. כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה: ספון. אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה, שנאמר (לקמן לד, ו) ולא ידע איש את קבורתו: ויתא. גד: ראשי עם. הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר (דברים ג, יח) ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם וגו' : צדקת ה' עשה. שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר ויתא משה ראשי עם. צדקת ה' עשה, על משה אמור:

נביאים - יהושע - פרק א

א (א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: וַהֲוָה בָּתַר דְּמִית משֶה עַבְדָּא דַייָ וַאֲמַר יְיָ לִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְשַׁמְּשׁוּנֵהּ דְמשֶה לְמֵימָר :

רש''י ויהי אחרי מות משה . מחובר על סדר התורה המסיימת בפטירת משה , וזה מחובר לה :

(ב) מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה (פ) קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: מֹשֶׁה עַבְדִּי מִית וּכְעַן קוּם עֲבַר יַת יַרְדְּנָא הָדֵין אַתְּ וְכָל עַמָּא הֲדָא לְאַרְעָא דַאֲנָא יָהֵיב לְהוֹן לִבְנֵי יִשְּׂרָאֵל :

רש''י משה עבדי מת . ואילו היה קיים , בו הייתי חפץ , ורבותינו דרשוהו ( תמורה טז א ) על שלשת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה , בא יהושע ושאל , אמר לו הקב''ה : משה עבדי מת , והתורה על שמו נקראת , לומר לך אי אפשר , צא וטורדן במלחמה :

(ג) כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה: כָּל אַתְרָא דְתִדְרַךְ פַּרְסַת רַגְלֵיכוֹן בֵּהּ לְכוֹן יְהַבְתֵּיהּ כְּמָא דְמַלֵילִית עִם משֶה :

רש''י כל מקום אשר תדרך כף רגלכם . כיוצא בו נאמר למשה ושנינו בספרי ( פ' עקב ) אם ללמד על תחומי ארץ ישראל , הרי הוא אומר מהמדבר והלבנון הזה , אם כן למה נאמר אשר תדרך כף , אף חוצה לארץ , משתכבשו את הארץ , כל מה שתכבשו מחוצה לארץ יהיה קדוש ויהיה שלכם :

(ד) מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם: מִמַּדְבְּרָא וּלְבָנוֹנָא הָדֵין וְעַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא דִפְרָת כֹּל אֲרע חִתָּאֵי וְעַד יַמָּא רַבָּא מַעֲלָנֵי שִׁמְשָׁא יְהֵי תְּחוּמְכוֹן :

רש''י מהמדבר והלבנון הזה . הוא מדבר קדש , מדבר צין שעל ידי אדום , שהיה במקצוע דרומית מזרחית ודרך שם נכנסו לארץ , שנאמר ( במדבר כ טז ) : והנה אנחנו בקדש וגו' , ומנין שהיא בדרומית מזרחית , שנאמר ( שם לד ג ) : והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום : ועד הנהר הגדול נהר פרת . זה רחבה מדרום לצפון : כל ארץ החתים . בכלל הזה : ועד הים הגדול מבא השמש . לארכה , מן המזרח למערב :

(ה) לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ: לָא יִתְעַתַּד אֱנָשׁ קֳדָמָךְ כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ כְּמָא דַּהֲוָא מֵימְרִי בְּסַעֲדֵיהּ דְמֹשֶׁה כֵּן אֶהֱוֵי עִמָּךְ לָא אֶשְׁבְּקִינָךְ וְלָא אֶרְחְקִינָךְ : (ו) חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: תְּקֵיף וְאַלֵם אֲרֵי אַתְּ תַּחְסִין יַת עַמָּא הָדֵין יַת אַרְעָא דְקַיֵמִית לַאֲבָהַתְכוֹן לְמִתַּן לְהוֹן :

רש''י חזק ואמץ . בדרך ארץ , כמה שהוא אומר : כי אתה תנחיל :

כתובים - תהילים - פרק צז

(ח) שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן וַתָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ יְהוָה: שַׁמְעַת וַחֲדַת כְּנִשְׁתָּא דְצִיוֹן וְדָצְיָן בְנָתָא דְבֵית יְהוּדָה מִן בִּגְלַל דִנָיִיךְ יְיָ :

רש''י משפטיך . נקמתך :

(ט) כִּי אַתָּה יְהוָה עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים: אֲרוּם אַתְּ הוּא יְיָ עִלָאָה עַל כָּל יָתְבֵי אַרְעָא לַחֲדָא אִתְעַלִיתָ עַל כָּל דַחֲלַיָא : (י) אֹהֲבֵי יְהוָה שִׂנְאוּ רָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם: רְחִימַיָא דַיְיָ סְנוּ בִישׁ מְטוּל דְקֵירִים נָטֵיר נַפְשָׁת חֲסִידוֹי מִן אַיְדֵיהוֹן דְרַשִׁיעֵי יִפְצֵי אִנוּן : (יא) אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה: נְהוֹר דְנַח וּמְטַמַר לְצַדִיקַיָא וְלִתְרִיצֵי לִבָּא חֶדְוָא :

רש''י אור זרוע לצדיק . זריעה ממש מוכנת לצמוח להם :

(יב) שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּיהוָה וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ: חֲדוּן צַדִיקַיָא בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְאוֹדוּן לְדָכְרָן שׁוּם קוּדְשֵׁיהּ : צח (א) מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ: תוּשְׁבְּחַת נְבוּאָה שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ שְׁבָח חֲדָת אֲרוּם פְּרִישָׁן עֲבַד פְּרִיקַת לֵיהּ יְמִינֵיהּ וְאֶדְרַע שְׁכִינַת קוּדְשֵׁיהּ :

רש''י שירו לה' . כל אלה לעתיד :

משנה עדיות פרק ב

א. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים. מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ:

ברטנורה   (א) רבי חנינא סגן הכהנים העיד. מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה. בולד של ולד קאמר הבשר שהוא שלישי שנטמא בולד של ולד כלומר שנגע בשני ונעשה הוא שלישי. לא נמנעו מלשרפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא ראשון לטומאה. וכשנוגע זה הבשר שהיה מתחלה שלישי בבשר שנטמא באב הטומאה חוזר להיות שני שהרי נגע בראשון ונעשה שני. ונמצא שהוסיפו לו טומאה על טומאתו. דמעיקרא שלישי. והשתא שני. ואף על פי כן לא נמנעו מלשרפו עם חמור ממנה דהואיל ואף זה הקל לשריפה עומד לא חשו אם מטמאים אותו יותר ממה שהיה. ואף על פי שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה שנאמר בטומאת אוכלים טמא הוא. הוא טמא. ואין מטמא אוכל כיוצא בו. מ''מ רבנן גזרו שיהיה אוכל מטמא אוכל: השמן. של תרומה שנפסל בטבול יום הוא שלישי לטומאה. דטבול יום הוא פוסל את התרומה מן התורה. ועושה אותו שלישי: בנר שנטמא בטמא מת. האי נר של מתכת הוא ולא של חרס. דכל כלי חוץ מכלי חרס שנגעו בטומאת מת נעשו כמותה. אם אב אב. ואם ראשון ראשון. דכתיב (במדבר יט) בחלל חרב. ודרשינן חרב הרי הוא כחלל. שהחרב שנגע במת. נעשה אבי אבות כמת עצמו. וכשנגע בטמא מת שהוא אב. נעשה גם כן החרב אב וכל שאר כלים כחרב לדין זה. חוץ מכלי חרס. נמצא הנר של מתכת שנגע בטמא מת נעשה אב הטומאה והשתא הוסיף ר''ע על דברי ר' חנינא סגן הכהנים. שהרי רבי חנינא לא התיר אלא להחזיר השלישי. שני. ור''ע התיר להחזיר השלישי. ראשון. שהשמן שנפסל בטבול יום שהוא שלישי. כשמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת. שהנר עצמו נעשה אב. כמו שאמרנו. נמצא שחוזר השלישי להיות ראשון. ואף על פי כן לא נמנעו. דהואיל ויש שם טומאה עליו לא חיישינן ליה. ומותר להוסיף בידים:

ב. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא רָאִינוּ אֵינוֹ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

ברטנורה   (ב) לא ראיתי עור יוצא לבית השרפה. לאחר שהופשט אם נמצאת טרפה אף על פי שפסול זה היה בו קודם הפשט. הואיל ולא ניכר אלא לאחר הפשט: שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה. הא קמ''ל ר''ע דאפילו בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו ולא התירו הכתוב אלא באכילה. כדכתיב (דברים טו) בשעריך תאכלנו. אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה. ואשמועינן ר''ע דהיכא דלא הוכר טרפתו עד לאחר הפשט. התירתו שחיטתו והפשטו לעורו כאילו נזרק דמו במקדש: יאותו הכהנים בעורו. ואינו נשרף: אין לא ראינו ראיה. שמא לא אירע בימיו שימצא טרפה לאחר הפשט ואם אירע ושרפוהו. הוא לא ראה: אלא יצא לבית השריפה. הואיל וקודם הפשט בא. והלכה כר''ע בבכור בעל מום כשהתירו מומחה. אבל לא התירו מומחה. לא. והלכה כחכמים בבכור תמים דבשר בקבורה. ועור בשרפה:

ג. אַף הוּא הֵעִיד עַל כְּפָר שֶׁהָיָה בְצַד יְרוּשָׁלַיִם, וְהָיָה בוֹ זָקֵן אֶחָד וְהָיָה מַלְוֶה לְכָל בְּנֵי הַכְּפָר וְכוֹתֵב בִּכְתָב יָדוֹ וַאֲחֵרִים חוֹתְמִים, וּבָא מַעֲשֵׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּ. לְפִי דַרְכְּךָ אַתָּה לָמֵד, שֶׁהָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ, שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְחוֹתְנָיו, וְעַל מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בַּבָּשָׂר, שֶׁהַסַכִּין וְהַיָּדַיִם טְהוֹרוֹת וְהַבָּשָׂר טָמֵא. וְאִם נִמְצֵאת בַּפֶּרֶשׁ, הַכֹּל טָהוֹר:

ברטנורה   (ג) וכותב בכתב ידו. שטר חוב על הלוה: ואחרים חותמים. עדים כשרים היו חותמים על השטר: והתירו. ואף על פי שכותב השטר. הוא המלוה. ונוגע בעדותו: שהאשה כותבת את גיטה. ועדים כשרים חותמים בו: את שוברו. שטר מחילה שמחלה לו אשתו על כתובתה: שאין קיום הגט אלא בחותמיו. העדים החתומים על הגט הם עיקר סבת קיום הגט הלכך כשהעדים כשרים חתומים בו כשר אף על פי שהוא כתב יד האשה: ועל מחט. שידוע בה שנטמאת במת. ונמצאת בבשר הקדש כשחתכו אותו בעזרה וספק אם נגע בה הסכין והאדם אם לאו. הסכין והאדם טהורין דספק טומאה ברשות הרבים היא שהעזרה דין רשות הרבים יש לה לענין טומאה. וספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור והבשר טמא דודאי נגעה בו טומאה. ומתני' איירי בבהמת קדשים שהעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ועדיין משקה טופח עליה שהוכשר הבשר לקבל טומאה באותן המים דאי לאו הכי לא היה הבשר טמא ואף על פי שרוחצים אותם בבית המטבחים בעזרה דכל משקה בית מטבחיא דכן. ואין מכשירין את הבשר לקבל טומאה ואי קשיא היאך הבשר טמא והידים טהורים. והלא אוכלין טמאין מטמאין את הידים מדרבנן. הא לא קשיא מידי דקי''ל אין טומאת ידים במקדש שכשגזרו על טומאת ידים לא גזרו בה במקדש:

ד. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה. עַל בֵּיצָה טְרוּפָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל גַּבֵּי יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁהִיא חִבּוּר. וְאִם הָיְתָה כְמִין כּוֹבַע, אֵינָהּ חִבּוּר. וְעַל שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. וְעַל גִּנָּה קְטַנָּה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת עָרִיס, אִם יֵשׁ בָּהּ כִּמְלֹא בוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן וּמְלֹא בוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן, תִּזָּרֵעַ. וְאִם לָאו, לֹא תִּזָּרֵעַ:

ברטנורה   (ד) בכרם. שהיו יושבין שורות שורות של חכמים ככרם זו הנטוע שורות שורות של גפנים: על ביצה הטרופה. בקערה שנתערבה החלבון והחלמון יחד ונתונה ע''ג הירק. ונגע טבול יום בביצה אף על פי שהוא חולין דאין שייך תרומה בביצה וטבול יום אינו פוסל בחולין אפ''ה הוי חבור ונפסל הירק כאלו נגע בו: אם היה כמין כובע. שנתנפחה הביצה ונעשית כמין כובע על הירק וחלולה תחתיה: שבולת שבקציר. שייר בקצירתו שבולת אחת שלא קצר. וראש אותה שבולת מגיע לקמה: אם נקצרה. אם אותה שבולת נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית. שהקמה מצילתה דלא קרינן בה לא תשוב לקחתו: ואם לאו. הרי זו שכחה. והויא לעניים: עריס. חמש גפנים הנטועות ומודלות ושוכבות על גבי כלונסות או על גבי גדר קרויות עריס לשון על ערש יצועי: אם יש בו כמלא בוצר וסלו. אם הגנה גדולה כשעור שיעמוד בה בוצר הענבים עם סלו שמכניס הענבים לתוכו כשהוא מלקט הענבים מכל צדדי העריס: תזרע. הגנה. והוא שירחיק הזרע מן הגפנים כדי עבודת הכרם שהם ו' טפחים לכל רוח וזורע השאר: ואם לאו. שאין הגנה גדולה כל כך: לא תזרע. ואף על פי שמרחיק כדי עבודת הכרם מפני שהזרע נראה עם הכרם כאילו הם כלאים:

ה. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא אָמַר בָּהֶם לֹא אִסוּר וְהֶתֵּר, וּפֵרְשָׁן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן מַתְיָא. הַמֵּפִיס מֻרְסָא בַּשַּׁבָּת, אִם לַעֲשׂוֹת לָהּ פֶּה, חַיָּב, וְאִם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה לֵחָה, פָּטוּר. וְעַל הַצָד נָחָשׁ בַּשַּׁבָּת, אִם מִתְעַסֵק שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ, פָּטוּר. וְאִם לִרְפוּאָה, חַיָּב. וְעַל לְפָסִין אִירוֹנִיּוֹת, שֶׁהֵם טְהוֹרוֹת בְּאֹהֶל הַמֵּת וּטְמֵאוֹת בְּמַשָּׂא הַזָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר, אַף בְּמַשָּׂא הַזָּב, טְהוֹרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן:

ברטנורה   (ה) ופרשן רבי יהושע. אימתי חייב. ואימתי פטור: אם לעשות לה פה חייב. משום בונה: ואם להוציא ממנו לחה פטור. דמלאכה שא''צ לגופה היא שהפתח היא המלאכה. וזו א''צ להיות לה פתח מעכשיו ואין כאן אלא איסורא דרבנן ומשום צערא לא גזור. והוי פטור ומותר: אם מתעסק שלא ישכנו פטור. דא''צ לגופו של דבר הנצוד. ואם היה יודע שיעמוד ולא ישכנו. לא היה צד. ובהאי נמי לא גזרו רבנן. והוי פטור ומותר: לפסין אירוניות. כלי חרס סתומים עשויין כמין כדור חלול מבפנים. ולאחר שמלבנים אותן בכבשן. חותכים אותו באמצע והוא נעשה שני כלים: טהורות באוהל המת. כל זמן שלא חתכוהו. דכלי חרס אין מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו. כדכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח. דרך פתחו מיטמא ואינו מיטמא מגבו והאי אין לו אויר: וטמאות במשא הזב. בטומאת היסט שאם נתטלטלו או נתנענעו ממש' הזב. טמאים אף על פי שאין להם אויר: מפני שלא נגמרה מלאכתן. דחתיכ' שחותכין אותן באמצען זו היא גמר מלאכתן ואין הלכה כר''א בר צדוק. אלא לבונן בכבשן הוא גמר מלאכתן הלכך מיטמאות במשא הזב אפילו קודם שחלקן:

ו. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְלֹא הוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא. הַשּׁוּם וְהַבֹּסֶר וְהַמְּלִילוֹת שֶׁרִסְקָן מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר יִגְמוֹר מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לֹא יִגְמוֹר:

ברטנורה   (ו) מלילות. שבולים שלא בשלו כל צרכן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן וטובל בו: יגמור. מאחר שרסקן וכתתן מערב שבת. יגמור ויאכל בשבת. ולא דמי למשקים שזבו שאסורין גזירה שמא יסחוט. דהכא אפילו יסחוט ליכא איסורא דאורייתא. משום דמשקים אתו ממילא: לא יגמור. כדי לאכול לאחר שקדש היום. דאסורין כשאר משקים שזבו. והלכה כר' ישמעאל:

ז. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, יוֹצֵאת אִשָּׁה בְּעִיר שֶׁל זָהָב, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים פְּסוּלִים לָעֵדוּת. וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַשֶּׁרֶץ בְּפִי חֻלְדָּה וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע, סְפֵקוֹ טָהוֹר:

ברטנורה   (ז) עיר של זהב. עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלים. ולא חיישינן דלמא שלפא ומחויא ואתיא לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים: ומפריחי יונים. מין ממיני השחוק אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך. פי' אחר שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה ויש בהן גזל משום דרכי שלום. ולא גזל גמור: ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור. משום דטומאה עוברת היא ואינה נחה במקום. הלכך ספיקו טהור ואפילו ברשות היחיד:

ח. שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לוֹ וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ. עַל סַנְדָּל שֶׁל סַיָּדִים, שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס. וְעַל שְׁיָרֵי תַנּוּר אַרְבָּעָה. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שְׁלשָׁה. וְהוֹדוּ לוֹ. וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ, עַל כִּסֵא שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנַיִם מֵחִפּוּיָיו זֶה בְּצַד זֶה, שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

ברטנורה   (ח) סנדל של סיידין. מנעול של עץ שנועלין ברגליהם המתעסקים בסיד להגן על רגליהם שלא ישרפו בסיד ואם נעל אותו הזב טמא מדרס: ועל שירי תנור ארבעה. אם היה גדול הרבה ונטמא. ואחר כך נשבר. לא נטהר עד שלא יהיה בשבריו גבוה ארבעה. ולעולם שבריו מקבלים טומאה כאילו היה שלם. עד שיהיה השבר פחות מגובה ארבעה. וסתם תנור שבמשנה עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שוליים ומחברין אותו בטיט על גבי קרקע. ורצפת הקרקע היא תחתיתו של תנור: שנים מחפוייו. מן הלוחות העשויות למושב: שרבי עקיבא מטמא. דסבר אף על פי שאינו ראוי לישיבה הוא ראוי לקבל רמונים וטמא משום כלי קבול: וחכמים מטהרין. דסברי הואיל ועיקרו לישיבה עביד ולא לבית קבול. כיון שנתבטל העיקר שבעבורו נעשה נתבטל הטפלה ואינו מטמא אפילו משום כלי קבול והלכה כחכמים:

ט. הוּא הָיָה אוֹמֵר, הָאָב זוֹכֶה לַבֵּן, בַּנּוֹי, וּבַכֹּחַ, וּבָעשֶׁר, וּבַחָכְמָה, וּבַשָּׁנִים, ובְמִסְפַּר הַדּוֹרוֹת לְפָנָיו וְהוּא הַקֵּץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מא) קרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו) וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְנֶאֱמַר (שם) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה:

ברטנורה   (ט) האב זוכה לבן וכו'. לפי שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב והנוי. והכח. והחכמה. והשנים. אדם זוכה בהן מתחלת יצירתו כפי טבעו. והעושר אדם מורישו לבנו. וחכמה דאמרינן הכא היא הסברא הישרה והיא באדם כפי טבעו. והשנים. אריכות הימים. ול''נ שאם אדם זוכה הויין ליה בנים נאים בעלי כח בעלי חכמה עשירים ומאריכי ימים: ובמספר הדורות לפניו. פעמים שהקדוש ברוך הוא מבטיח לאב לעשות טובה לזרעו לדור שלישי או לדור רביעי. והאב זוכה לאותו הדור שתהא להם אותה הטובה. והוא הקץ שקצב הקדוש ברוך הוא לאותו דבר שיהיה לזמן פלוני ולדור פלוני כמו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ודור רביעי ישובו הנה הרי מספר הדורות שהוא דור רביעי הוא הקץ של ארבע מאות שנה:

י. אַף הוּא הָיָה אוֹמֵר חֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט אִיּוֹב, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט הַמִּצְרִיִּים, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט גּוֹג וּמָגוֹג לְעָתִיד לָבוֹא, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנָּם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו) וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ:

ברטנורה   (י) שנאמר והיה מדי חדש בחדשו. כשיבא חדש באותו חדש שמת בו יצא מגיהנם. ויבא להשתחוות לפני ה': שנאמר ומדי שבת בשבתו. כלומר לאחר שיהיה בגיהנם כ''כ ימים כמו שיש מיום ראשון של פסח דאיקרי שבת דכתיב (ויקרא כג) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' עד עצרת שהוא ממחרת השבת השביעית יצא מגיהנם ויבא להשתחוות:

גמרא עבודה זרה דף עה ע''ב

תָּנָא וְכֻלָּן צְרִיכִין טְבִילָה בְּאַרְבָּעִים סְאָה מְנָהֲנֵי מִילֵי אָמַר רָבָא דְּאָמַר קְרָא (במדבר לא) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר. הוֹסִיף לָךְ הַכָּתוּב טָהֳרָה אַחֶרֶת. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֵי נִדָּה שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁצָרִיךְ הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי תַּלְמוּד לוֹמַר: אַךְ חִלֶק. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בְּמֵי נִדָּה. מַיִם שֶׁנִּדָּה טוֹבֶלֶת בָּהֶן. הֲוֵי אוֹמֵר אַרְבָּעִים סְאָה. תָּנוּ רַבָּנָן: הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ מִן הַנָּכְרִי דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי צוֹנֵן כְּגוֹן כּוֹסוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת מַדִּיחָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי חַמִּין כְּגוֹן הַיּוֹרוֹת הַקּוּמְקְמוּסִין וּמֵחַמֵּי חַמִּין מַגְעִילָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין. דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי הָאוּר כְּגוֹן הַשִּׁפּוּדִין וְהָאַסְכְּלָאוֹת מְלַבְּנָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין וְכֻלָּן שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁלֹּא יַטְבִּיל וְשֶׁלֹּא יַגְעִיל וְשֶׁלֹּא יְלַבֵּן. תָּנֵי חֲדָא אָסוּר וְתַנְיָא אִידָךְ מֻתָּר לָא קָשְׁיָא הָא כְּמָאן דְּאָמַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר הָא כְּמָאן דְּאָמַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מֻתָּר. גִּעוּלֵי נָכְרִים דְּאָסַר רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵהּ דְּרַב הוּנָא לָא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא קְדֵרָה בַּת יוֹמָא דְּלָאו נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא מִכָּאן וְאֵילָךְ לִישְׁתְּרֵי גֵּזְירָה שֶׁאֵינָהּ בַּר יוֹמָא מִשּׁוּם קְדֵרָה בַּת יוֹמָא:

רש''י תנא וכולן. אף הנגעלים והמלובנים: כל דבר אשר יבא באש. שנשתמשו בו בני מדין ע''י האור תעבירו באם כעין בולעו לאיסור יפליטנו כדאמרן כבולעו כך פולטו: וטהר. קרא יתירא הוא האי וטהר: במי נדה יתחטא. בכלי מדין כתיב: גיעולי נכרים דאסר רחמנא. במדין דכתיב תעבירו באש וטהר דבעי הגעלה היכי משכחת לה: בת יומא. שבישל בה נכרי היום אבל בישל בה אתמול כבר הפיג בה טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם: מכאן ואילך לישתרי. אף לכתחלה:

זוהר אמור דף קד ע''א

וְאָמַר רַבִּי אַבָּא. אַבְרָהָם כָּל יוֹמוֹי הֲוָה קָאִים בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין לְזַמְּנָא אוּשְׁפִּיזִין וּלְתַקְּנָא לוֹן פְּתוֹרָא הַשְׁתָּא דִּמְזַמְּנִין לֵיהּ וּלְכֻלְּהוּ צַדִּיקַיָּא וּלְדָוִד מַלְכָּא וְלָא יָהֲבִין לוֹן חוּלָקֵיהוֹן אַבְרָהָם קָאִים מִפְּתוֹרָא וְקָרֵי (במדבר טז) סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְכֻלְּהוּ סָלְקִין אַבַּתְרֵיהּ. יִצְחָק אָמַר (משלי יג) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. יַעֲקֹב אָמַר (שם כג) פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְּקִיאֶנָה וּשְׁאָר כָּל צַדִּיקַיָּא אָמְרֵי (ישעיה כה) כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צוֹאָה בְּלִי מָקוֹם. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר (חסר כאן) וְאַשְׁלִים דִּינוֹי דִּכְתִיב (שמואל א כה) וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגוֹף ה' אֶת נָבָל וַיָּמָת מַאי קָא מַיְרִי בְּגִין דְּדָוִד שָׁאַל לְנָבָל וְאִתְעֲבִיד לֵיהּ אוּשְׁפִּיזָא וְלָא בָּעָא. וְדָא זַמִּין לֵיהּ וְלָא יָהַב לֵיהּ חוּלָקָא וּבְאִנּוּן עֶשֶׂר יוֹמִין דְּדָוִד מַלְכָּא דָּאִין עָלְמָא אִתְדָן עֲלֵיהּ הַהוּא בַּר נַשׁ דְּאַשְׁלִים לֵיהּ בִּישׁ יַתִּיר מִנָּבָל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּגִין כָּךְ אוֹרַיְתָא לָא אַטְרַח עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ יַתִּיר אֶלָּא בַּמֶּה דְּיָכִיל דִּכְתִיב (דברים טז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ וְגוֹ'. וְלָא לֵימָא אִינִישׁ אֵיכוּל וְאֶשְׂבָּע וְאֶרְוֵי בְּקַדְּמִיתָא וּמַה דְּיִשְׁתָּאַר אֶתֵּן לְמַסְכְּנֵי אֶלָּא רֵישָׁא דְּכֹלָּא דְּאוּשְׁפִּיזִין הִיא וְאִי חָדֵי לְאוּשְׁפִּיזִין וְרָוֵי לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמֵּיהּ וְאַבְרָהָם קָרֵי עֲלֵיהּ (ישעיה נח) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְגוֹ' וְיִצְחָק קָארֵי עֲלֵיהּ (שם נד) כָּל כְּלִי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַאי דָּוִד מַלְכָּא אָמַר לָהּ בְּגִין דְּכָל זַיְּנִין דְּמַלְכָּא וּקְרָבִין דְּמַלְכָּא בִּידוֹי דְּדָוִד אִתְפַּקָּדוּ. אֲבָל יִצְחָק קָאֳמַר (תהלים קיב) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ וְגוֹ'. הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְגוֹ'. וְיַעֲקֹב אָמַר (ישעיה נח) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֵךָ וְגוֹ'. שְׁאָר צַדִּיקַיָּא אָמְרֵי (שם) וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ וְגוֹ'. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר (שם נד) כָּל כְּלִי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח דְּהָא הוּא עַל כָּל זַיְּנֵי דְּעָלְמָא אִתְפַּקָּד. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּבַר נַשׁ דְּזָכֵי לְכָל הַאי זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי עֲלַיְהוּ כְּתִיב (שם ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹ':

תרגום הזוהר וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אַבְרָהָם, כָּל יָמָיו הָיָה עוֹמֵד בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים לְהַזְּמִין אוֹרְחִים וְלַעֲרוֹךְ לָהֶם שֻׁלְחָן. עַתָּה, בַּסֻּכּוֹת, אִם מְזַמְּנִים אוֹתוֹ וּלְכָל הַצַדִּיקִים, וְאֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְאֵין נוֹתְנִים לָהֶם חֶלְקָם, עוֹמֵד אַבְרָהָם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן וְקוֹרֵא, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה. וְכֻלָּם מִסְתַּלְּקִים אַחֲרָיו. יִצְחָק אוֹמֵר, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחֱסָר. יַעֲקֹב אוֹמֵר, פִּתְּךְ אָכַל תְּקִיאֶנָּה. וּשְׁאָר כָּל הַצַדִּיקִים, דְּהַיְנוּ מֹשֶה וְאַהֲרֹן, אוֹמְרִים, כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צוֹאָה בְּלִי מָקוֹם. דָּוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר, וּמַשְׁלִים אֶת דִּינָיו, שֶׁכָּתוּב, וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגּוֹף ה' אֶת נָבָל וַיָּמָת. שׁוֹאֵל, מַה זֶּה אוֹמֵר. וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁדָּוִד בִּקֵּשׁ מִנָּבָל שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתוֹ לְאוֹרֵחַ, וְהוּא לֹא רָצָה, וְכֵן הוּא, הַיּוֹשֵׁב בַּסֻּכָּה, הִזְמִין אוֹתוֹ, אֶת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְלֹא נָתַן לוֹ חֶלְקוֹ, עַל כֵּן דָּוִד הַמֶּלֶךְ קוֹרֵא עָלָיו אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה שֶׁל נָבָל. וּבְאֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַיָּמִים, שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא מַלְכוּת, דָּן אֶת הָעוֹלָם, דַּיֵּנוּ בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, נִדּוֹן עָלָיו אוֹתוֹ הָאָדָם, שֶׁגָּמַל לוֹ רָע יוֹתֵר מִנָּבָל, כִּי הִזְמִינוֹ וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ חֶלְקוֹ. וְנָבָל עַל כָּל פָּנִים לֹא הִזְמִינוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַתּוֹרָה לֹא הִטְרִיחָה אֶת הָאָדָם לָתֵת יוֹתֵר, אֶלָּא כַּמָּה שֶׁיָּכוֹל, שֶׁכָּתוּב, אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ וְגוֹ'. וְאַל יֹאמַר אָדָם, אוֹכַל וְאֶשְׂבָּע וְאֶרְוֶה תְּחִלָּה, וּמַה שֶּׁיִּשָׁאֵר אֶתֵּן לַעֲנִיִּים, אֶלָּא תְּחִלַּת הַכֹּל הוּא שֶׁל הָאוֹרְחִים, וְאִם מְשַׂמֵּחַ אֶת הָאוֹרְחִים וּמַרְוֶה אוֹתָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ עִמּוֹ, וְאַבְרָהָם קוֹרֵא עָלָיו, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', וְיִצְחָק קוֹרֵא עָלָיו, כָּל כְּלֵי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִקְרָא זֶה אוֹמֵר לוֹ דָּוִד הַמֶּלֶךְ, הוּא מַלְכוּת, מִשּׁוּם שֶׁכָּל כְּלֵי הַזַּיִן שֶׁל הַמֶּלֶךְ וּמִלְחֲמוֹת הַמֶּלֶךְ בְּיָדָיו שֶׁל דָּוִד נִמְסְרוּ, אֲבָל יִצְחָק אוֹמֵר, גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ וְגוֹ', הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְגוֹ'. יַעֲקֹב אָמַר, אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךְ וְגוֹ'. כִּי יִבָּקַע, הוּא אוֹתִיּוֹת, יַעֲקֹב. שְׁאָר הַצַדִּיקִים אוֹמְרִים, וְנָחֲךְ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ וְגוֹ'. דָּוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר, כָּל כְּלִי יוּצָר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח, כִּי הוּא נִתְמַנֶּה עַל כָּל כְּלֵי הַזַּיִן שֶׁבָּעוֹלָם. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל הָאָדָם שֶׁזָּכָה לְכָל זֶה. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. עֲלֵיהֶם כָּתוּב, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. גָּמְרוּ מִלֶּאֱכֹל מְסַלְּקִין אֶת הַשֻּׁלְחָן וּמְכַבְּדִין אֶת הַמָּקוֹם שֶׁאָכְלוּ בּוֹ וְאַחַר כַּךְ נוֹטְלִין אֶת יְדֵיהֶם שֶׁמָּא יְשַׁיְירוּ שָׁם פֵּרוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כַּזַּיִת שֶׁאָסוּר לְהַלֵּךְ בָּהֵן וְלִרְחֹץ עֲלֵיהֶם אֲבָל פֵּרוּרִין שֶׁאֵין בָּהֵן כַּזַּיִת מֻתָּר לְאַבְּדָן בַּיָּד: ב. הֵבִיאוּ לָהֶן מַיִם לִנְטִילָה כָּל שֶׁמְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הוּא נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵשֵׁב הַגָּדוֹל וְיָדָיו מְזֻהֲמוֹת. עַד שֶׁיִּטֹּל אַחֵר. וּשְׁאָר הַסּוֹעֲדִין נוֹטְלִין יָדָן בְּסוֹף זֶה אַחַר זֶה. וְאֵין מְכַבְּדִין בְּדָבָר זֶה שֶׁאֵין מְכַבְּדִין בְּיָדַיִם מְזוֹהֲמוֹת וְלֹא בִּגְשָׁרִים וְלֹא בִּדְרָכִים. אֶלָּא בַּפֶּתַח הָרָאוּי לִמְזוּזָה וּבִשְׁעַת כְּנִיסָה: ג. גָּמְרוּ לִטֹּל יְדֵיהֶן וְנִגְּבוּ יְדֵיהֶן וּבֵרְכוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְהֵבִיאוּ אֶת הַמֻּגְמָר. מִי שֶׁבֵּרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הוּא מְבָרֵךְ עַל הַמֻּגְמָר וְכֻלָּן עוֹנִין אָמֵן:

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ל''ג ע''א

אִם יָשׁוּב בַּעַל הַלָּשׁוֹן בִּתְשׁוּבָה צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מְחִילָה לַאֲשֶׁר מוּצָק לוֹ מִזַּעַם לְשׁוֹנוֹ וְהוּא לֹא יִזְכֹּר מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי רַבִּים מַכְאוֹבִים הִכְאִיב וְכַמָּה נְפָשׁוֹת הִדְאִיב. גַּם רַבִּים מֵאֲשֶׁר זָכַר כִּי אוֹתָם עָבַר וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי הִדִּיחַ עֲלֵיהֶם אֶת הָרַעָה יִתְבַּיֵּשׁ לְהוֹדִיעָם וּלְגַלּוֹת אָזְנָם עַל אֲשֶׁר גְּמָלָם רָעָה כִּי הוּא מַכֶּה וְאֵין מַכָּתוֹ יְדוּעָה כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב) מַה יִּתֵּן לָךְ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לְשׁוֹן רְמִיָּה חִצֵי גִבּוֹר שְׁנוּנִים. עַל כֵּן נִמְשַׁל לָשׁוֹן הָרָע לְחֵץ, כִּי הַמּוֹשֵׁךְ בַּקֶּשֶׁת פְּעָמִים רַבּוֹת יִשְׁלַח חִצָיו בָּאָדָם וְלֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְעוֹד עַל עִנְיָן אַחֵר נִמְשָׁל לְחֵץ כִּי שׁוֹלֵף הַחֶרֶב אִם נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עַל הָאָדָם בְּהִתְחַנְּנוֹ אֵלָיו יָשִׁיב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ לֹא כֵן זוֹרֵק הַחֵץ כִּי אֵין בְּיָדוֹ לַהֲשִׁיבוֹ כֵּן בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע אַחַר אֲשֶׁר יָצָא הַדָּבָר מִפִּיו לֹא יוּכַל לְתַקֵּן. וּפְעָמִים שֶׁיְּדַבֵּר עַל פְּגַם מִשְׁפָּחָה וְהִזִּיק אֶל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אַחֲרָיו וְלֹא תַּגִּיעַ אֵלָיו מְחִילָה מִזֶּה. עַל כֵּן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי הַמְדַבֵּר בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה אֵין לוֹ כַּפָּרָה עוֹלָמִים. וְהִנֵּה הַמְשַׁלֵּחַ לְשׁוֹנוֹ גַּם עַל הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה יְדַבֵּר כִּי עַל מִי לֹא עָבְרָה רָעָתוֹ תָּמִיד. וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי הָאֶפִּיקוֹרוֹס אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא ה' יַצִילֵנוּ:

וזאת הברכה יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) חמישי וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָֽׁן: וּלְדָן אֲמַר דָן תַּקִיף כְּגוּר אַרְיְוָן אַרְעֵהּ שָׁתְיָא מִן נַחֲלַיָא דְנָגְדָן מִן מַתְנָן:

רש''י דן גור אריה. אף הוא היה סמוך לספר לפיכך מושלו באריות: יזנק מן הבשן. כתרגומו, שהיה הירדן יוצא מחלקו ממערת פמיאס, והיא לשם, שהיא בחלקו של דן, שנאמר (יהושע יט, מז) ויקראו ללשם דן וזנוקו וקלוחו מן הבשן. דבר אחר, מה זנוק זה יוצא ממקום אחד ונחלק לשני מקומות, כך שבטו של דן נטלו חלק בשני מקומות. תחלה נטלו בצפונית מערבית עקרון וסביבותיה, ולא ספקו להם, ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמיאס והיא בצפונית מזרחית, שהרי הירדן יוצא ממערת פמיאס והוא במזרחה של ארץ ישראל, ובא מהצפון לדרום וכלה בקצה ים המלח, שהוא במזרח יהודה, שנטל בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמפורש בספר יהושע, והוא שנאמר (שם יט, מז) ויצא גבול בני דן מהם ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וגו' , יצא גבולם מכל אתו הרוח שהתחילו לנחול בו:

(כג) וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְהֹוָה יָם וְדָרוֹם יְרָֽשָׁה: (ס) וּלְנַפְתָּלִי אֲמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רַעֲוָא וּמְלֵי בִּרְכָן מִן קֳדָם יְיָ מַעֲרָב יָם גִנוֹסַר וְדָרוֹמָא יֵרָת:

רש''י שבע רצון. שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה: ים ודרום ירשה. ים כנרת נפלה בחלקו ונטל מלא חבל חרס בדרומה לפרוש חרמים ומכמורות: ירשה. לשון צווי, כמו (דברים א, כא) עלה רש, והטעם של מעלה ברי''ש מוכיח, כמו ירש, ידע, לקח, שמע, כשמוסיף בו ה''א יהיה הטעם למעלה שמעה, ידעה, סלחה, לקחה אף כאן ירשה לשון צווי. ובמסורת הגדולה מצינו באלפא ביתא לשון צווי דטעמיהון מלעיל:

(כד) וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלֽוֹ: וּלְאָשֵׁר אֲמַר בְּרִיךְ מִבִּרְכַּת בְּנַיָא אָשֵׁר יְהֵי רַעֲוָא לְאַחוֹהִי וְיִתְרַבֵּי בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין:

רש''י ברוך מבנים אשר. ראיתי בספרי, אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, ואיני יודע כיצד: יהי רצוי אחיו. שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקינון ובקפלאות והם מרצין לו בתבואה. דבר אחר, יהי רצוי אחיו שהיו בנותיו נאות והוא שנאמר (דברי הימים א' ז, לא) הוא אבי ברזית, שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים הנמשחים בשמן זית: וטבל בשמן רגלו. שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין. ומעשה שנצטרכו אנשי לודקיא לשמן מנו להם פולמוסטום אחד וכו' , כדאיתא במנחות (פה, ב) :

(כה) בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶֽךָ: תַּקִיף כְּפַרְזְלָא וּנְחָשָׁא מוֹתָבָךְ וּכְיוֹמֵי עוּלֵמָתָךְ תָּקְפָּךְ:

רש''י ברזל ונחשת מנעלך. עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל, שהיו גבוריהם יושבים בערי הספר ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים לכנס בה כאלו היא סגורה במנעולים ובריחים של ברזל ונחשת. דבר אחר ברזל ונחשת מנעלך, ארצכם נעולה בהרים שחוצבין מהם ברזל ונחשת, וארצו של אשר היתה מנעולה של ארץ ישראל: וכימיך דבאך. וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך, ימי נעוריך, כן יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים ומתמוטטים. דבר אחר, וכימיך דבאך וכימיך שהם טובים לך כמנין ימיך, כל הימים אשר אתם עושים רצונו של מקום, יהיו דבאך, שכל הארצות יהיו דובאות כסף וזהב לארץ ישראל, שתהא מבורכת בפירות. וכל הארצות מתפרנסות המנה וממשיכות לה כספם וזהבם אישקורונ''ט . הכסף והזהב כלה מהם, שהן מזיבות אותם לארצכם:

(כו) אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַֽאֲוָתוֹ שְׁחָקִֽים: לֵית אֱלָהּ כֶּאֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַ יָא בְּסַעְדָךְ וְתָקְפֵּהּ בִּשְׁמֵי שְׁמַיָא:

רש''י אין כאל ישרון. דע לך ישורון שאין כאל בכל אלהי העמים, ולא כצורך צורם: רכב שמים. הוא אותו אלוה שבעזרך ובגאותו הוא רוכב שחקים:

נביאים - יהושע - פרק א

(ז) רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: לְחוֹד תְּקֵיף וְאַלֵם לַחֲדָא לְמִיטַר לְמֶעְבַּד כְּכָל אוֹרָיְתָא דְפַקְדָךְ מֹשֶׁה עַבְדִּי לָא תִסְטֵי מִנֵּיהּ לְיָמִינָא וְלִשְּׂמָאלָא בְּדִיל דְּתִצְלַח בְּכָל אֲתַר דִּתְהָךְ :

רש''י רק חזק ואמץ מאד . בתורה , כמו שהוא אומר : לשמור ולעשות ככל התורה : תשכיל . תצליח :

(ח) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: לָא יַעְדִי סִפְרָא דְּאוֹרָיְתָא הָדֵין מִפּוּמָךְ וּתְהֵי הָגֵי בֵּהּ יֵימָם וְלֵילְיָא בְּדִיל דְּתִטַר לְמֶעְבַּד כְּכָל דִּכְתִיב בֵּהּ אֲרֵי בְּכָן תִּצְלַח יַת דַּרְכָּךְ וּבְכֵן תַּכְשֵׁט :

רש''י ספר התורה הזה . ספר משנה תורה היה לפניו : והגית בו . והתבוננת בו , כל הגיון שבתורה בלב , כמה דאת אמר ( תהלים יט טו ) : והגיון לבי לפניך ; ( ישעיהו לג יח ) : לבך יהגה אימה :

(ט) הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: (פ) (פ) הֲלָא פַקֵדְתָּךְ תְּקַף וְאַלֵם לָא תִדְחַל וְלָא תִּתַּבָּר אֲרֵי בְסַעֲדָךְ מֵימְרָא דַייָ אֱלָהָךְ בְכָל אֲתַר דִּתְהַךְ :

רש''י הלוא צויתיך חזק ואמץ . במלחמה , כמו שנאמר : אל תערוץ ואל תחת , והיכן צוהו , בימי משה שנאמר ( דברים לא כג ) : ויצו את יהושע בן נון וגו' :

(י) וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר: וּפַקֵיד יְהוֹשֻׁעַ יַת סַרְכֵי עַמָא לְמֵימָר :

רש''י ויצו יהושע . ביום שתמו ימי בכי אבל משה :

(יא) עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ: (ס) עֲבָרוּ בְּגוֹ מַשְׁרִיתָא וּפָקִידוּ יַת עַמָּא לְמֵימָר אַתְקִינוּ לְכוֹן זְווָדִין אֲרֵי בְּסוֹף תְּלָתָא יוֹמִין אַתּוּן עָבְרִין יַת יַרְדְּנָא הָדֵין לְמֵיעַל לְמֵירַת יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יְהַב לְהוֹן לְמֵרְתָּהּ :

רש''י הכינו לכם צדה . כל דבר הצריך לדרך וכלי זיינם למלחמה אמר להם לתקן , שאם אתה אומר במאכל ובמשתה , הרי היו מסתפקים במן שבכליהם עד ט''ז בניסן , וכן הוא אומר ( לקמן ה' י''ב ) : וישבות המן ממחרת ( מפי רבי ) : בעוד שלשת ימים . בסוף שלשת ימים , בעוד שתהיו כאן שלשת ימים ואחר תעברו :

כתובים - תהילים - פרק קי

(ג) עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ: עַמָךְ דְבֵית יִשְּׂרָאֵל דְמִתְנַדְבִין לְאוֹרַיְתָא בְּיוֹם אַגָחוּתָא קְרָבָא תִּסְתַּיַע עִמְהוֹן בְּשִׁבְהוֹרֵי קוּדְשָׁא רַחֲמִין דֶאֱלָהָא יִסְתַּרְהֲבוּן לָךְ הֵיךְ נַחֲתָת טַלָא יֵתְבוּן לְרוֹחֲצָן תּוֹלְדָתָךְ :

רש''י עמך נדבות ביום חילך . כשתאסוף חיל לרדוף אחריהם יתנדבו עמך ואוהביך לצאת עמך כמו שמצינו ( שם ) וירק את חניכיו ילידי ביתו ולא יותר וענר ואשכול וממרא התנדבו מאליהם לצאת ללכת אחריו בעזרתו : בהדרי קודש מרחם משחר . זאת תהיה לך בזכות הדרת קדושה שהיה בך מבטן אמך שהכיר בוראו בן ג' שנים : מרחם משחר . משנפלת מן הרחם כמו משילין פירות דרך ארובה ביו''ט ואיכא דתני משחירין : לך טל ילדותיך . לך יחשב ילדותיך דרכי יושר שהנהגת בהם בילדותיך יהיה לך לנועם כטל זה שהוא נעים ונוח :

(ד) נִשְׁבַּע יְהוָה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק: קַיָם יְיָ וְלָא יְתוּב דְאַנְתְּ מִתְמַנֵי לְרַבָּא לְעַלְמָא דְאָתֵי בְּגִין זְכוּתָא דַהֲוֵיתָא מְלַךְ זַכַּי :

רש''י נשבע ה' ולא ינחם . לפי שהיה מתירא שלא יענש על האוכלסין שהרג נאמר לו ( שם ט''ו ) אל תירא אברם וגו' לא ינחם על הטובה אשר דבר עליך : אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק . ממך תצא הכהונה ומלכות להיות בניך יורשין את שם אבי אביך הכהונה והמלכות שנתנו לו : דברתי מלכי צדק . יו''ד יתירה כמו רבתי עם ( איכה א ) , על דברת מלכי צדק על פקודת מלכי צדק . אתה כהן . יש במשמע כהן כהונה ושררה כמו ( שמואל ב מ ) ובני דוד כהנים היו :

(ה) אֲדֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים: שְׁכִנְתָּא דַיָי עַל יְמִינָךְ מְחָא בְיוֹם רוּגְזֵיהּ מַלְכַיָא :

רש''י אדני . אשר היה על ימינך במלחמה : מחץ ביום אפו מלכים . את ארבעה מלכים הוא ידין בגוים מלא גויות זו היא בשורת ברית בין הבתרים שנאמר לו על מצרים וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ( בראשית ט''ו ) :

(ו) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה: אִתְמַנָא לְדַיָן עַל עַמְמַיָא מְלֵי אַרְעָא גוּשְׁמֵי רַשִׁיעִין קְטִילִין מְחָא רֵישָׁא עַל אַרְעָא סַגִיעָא לַחֲדָא :

רש''י מלא גויות . אסיפת פגרים , מלא לשון אסיפה כמו ( ירמיה י''ד ) קראו אחריך מלא , אשר יקרא עליו מלא רועים ( ישעיה ל''א ) , והיכן דן מלא גויות את מצרים על שפת הים ( שמות ט''ו ) : מחץ ראש על ארץ רבה . זו היא דוגמת נבואת ( חבקוק ג' ) מחצת ראש מבית רשע ראש פרעה שהיה ראש ושר על ארץ גדולה וחשובה על כל הארצות כמו שנאמר ( לעיל ק''ה ) מושל עמים ויפתחהו שהיו כל האומות תחת ממשלת מצרים :

(ז) מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ: מִפּוּם נְבִיָא בְּאוֹרְחָא אוּלְפָן יְקַבֵּל מְטוּל הֵיכְנָא יִזְקוֹף רֵישָׁא :

רש''י מנחל בדרך ישתה וגו' . מנילוס הנהר בדרך הליכתו היתה ארצו שותה ולא היתה צריכה למי גשמים על כן היה מרים ראש ומתפאר ( יחזקאל כ''ט ) לי יאורי ואני עשיתני , ענין אחר יש לפרש המזמור הזה בדוד : [ א* ] נאם ה' לאדני . על עסקי אדוני שאול כשהייתי נרדף מפניו . לאדני . על אדוני כמו ואמר פרעה לבני ישראל ( שמות יד ) , וישאלו אנשי המקום לאשתו ( בראשית כ''ו ) . שב לימיני . התעכב והמתן לישועתי : [ ב* ] מטה עזך ישלח ה' מציון . מעשים טובים המצויינין בידך , ד''א עוד תמלוך בציון ושם ישולח לך מטה עז ואז תרדה בקרב אויביך : [ ג* ] עמך נדבות ביום חילך . עם ישראל יתנדבו לעזרתך ביום שתעשה חיל כמו שמפורש ( בדברי הימים א י''ב ) שהיו נקבצים עליו מכל שבט ושבט בלכתו אל צקלג נפלו עליו ממנשה וגומר ומן הגדי נבדלו אל דוד וגומר ( שם ) . בהדרי קודש מרחם משחר . בשביל הדרת קדושה שהיה בך מנעוריך . לך טל ילדותך . ילדות טובה ופרק נאה שהיה בך תהיה לך כטל שהוא נעים יערב ותעשה לך פירות להצליחך : [ ד* ] נשבע ה' וגו' . שהמלכות תהא שלך עולמית . אתה כהן לעולם . ואיזו מן הכהונות כהונה שהיא למעלה מכהונת מלכי צדק וזהו המלכות שהיא למעלה מכהונה גדולה בשלשים מעלות . על דברתי מלכי צדק . למעלה מכהונת מלכי צדק שהיה כהן לאל עליון וא''ת אף הוא מלך היה , מלוכת מלכי צדק אינה מלוכה חשובה כנגד ישראל : [ ה* ] אדני . יהיה תמיד על ימינך להושיעך : אשר מחץ ביום אפו מלכים . שנלחמו עם אברהם ועם יהושע ועם ברק : [ ו* ] ידין בגוים מלא גויות . ועוד בימי יחזקיהו בנך ידין באוכלסי סנחריב קבוץ פגרים מתים וימחץ בסנחריב שהוא ראשה של נינוה ואשור שהיא ארץ רבה אשר מנחל בדרך היה שותה שנתפאר ששתו אוכלסיו מימי הירדן שנאמר ( ישעיה ל''ז ) אני קרתי ושתיתי מים ואחריב וגו' : [ ז* ] על כן ירים ראש . היה משתבח ומתפאר בגודלו :

משנה ערכין פרק ו

א. שׁוּם הַיְתוֹמִים שְלשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעָרֶב. הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה, יַדִּיר הֲנָאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ. כַּיוֹצֵא בוֹ, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, (אַף) הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִכְתֻבָּתָה וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, יַדִּיר הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ:

ברטנורה   (א) שום היתומים. בית דין היורדים לנכסי יתומים למכרן להגבות לבעל חוב, שמין את הקרקע ומכריזין שלשים יום רצופים זה אחר זה, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח. ואי בעו, מכריזין ששים יום כל שני וחמישי, והכי עדיף טפי. ואע''ג דכי חשבת כל שני וחמישי שבששים יום מתחילת יום שני של הכרזה ראשונה לא משכחת להו אלא תמני סרי יומי, מכל מקום הכי עדיף כיון דמשכא מלתא טובא ידעי ושמעי: ושום ההקדש. המקדיש שדה מקנה שהיא נפדית בדמים כמו שהיא שוה: בבוקר ובערב. בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. דאי איכא דבעי למזבן אמר להו לפועלים בשעת יציאתן ראו לי שדה פלונית אם היא יפה, ובשעת הכנסת פועלים כששומע ההכרזה נזכר והולך ושואלן. וכשהן מכריזין אומרים שדה פלונית שכך וכך סימניה וכך וכך מצריה, כך היא עושה תבואה וכך שמאוה בית דין. ואם מוכרים אותה לכתובת אשה. אומרים, הלוקח יקח על מנת שיתן המעות לכתובת אשה. ואם מוכרים אותה בשביל בעל חוב, אומרים, על מנת שיתן המעות לבעל חוב. משום דאיכא לוקח דניחא ליה ליקח כדי לפרוע לאשה דנסבא פורתא פורתא, ואיכא דניחא ליה טפי לפרוע לבעל חוב שנוטל זוזים חסרים ושבורים שאין דרך סוחרים להקפיד בכך. אע''ג דקיימא לן דאין בית דין נזקקים לנכסי יתומים למכרן, והכא תנן שום היתומים וכו' דמשמע שבית דין מוכרים נכסי יתומים, הא אמרינן דעל שלשה דברים בלבד בית דין נזקקים למכור בנכסי יתומים, על בעל חוב נכרי שהיה אביהם חייב לו והיתה רבית אוכלת בהן ועל כתובת אשה משום דאיכא רווחא ליתומים כשתגבה כתובתה, דכל זמן שלא גבתה כתובתה יש לה מזונות מן היתומים גבתה כתובתה שוב אין לה מזונות. ועל חוב שהודה אביהן בשעת מיתתו שיש לפלוני אצלו מנה, או שנדוהו בית דין על חוב זה ומת בנדויו, או שלא הגיע עדיין זמן פריעת החוב כשמת, דלא עביד אינש דפרע בגו זמניה. וכשבית דין נזקקין לנכסי יתומים על שלשה דברים הללו, מעמידים להם אפוטרופוס ומוכרים בהכרזה כדתנן במתניתין. והני מילי בקרקעות. אבל במיטלטלין, השתא דקיימא לן מיטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב, הרי בעל חוב נשבע וגובה חובו מן המיטלטלין ואין צריכין הכרזה, שאין מכריזים לא על העבדים ולא על השטרות ולא על המיטלטלין: ידיר הנאה. על דעת רבים נדר שאין לו התרה, שלא יחזירנה לעולם. דשמא בערמה מגרש לה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש: קנוניא. ערמה: ר' יהושע אומר אינו צריך. לא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע הכא אם אדם עושה קנוניא על ההקדש אי לא, דבשכיב מרע תרווייהו מודו דבודאי לעולם אינו עושה קנוניא על ההקדש, דאין אדם חוטא ולא לו. ובבריא תרווייהו מודו דעושה קנוניא על ההקדש. כי פליגי, בשאלה ר' אליעזר סבר אין נשאלין על ההקדש אפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא, אפילו הכי אין חכם מתיר נדרו, דסבר ר' אליעזר הקדש בטעות הוי הקדש, ולפי שהמקדיש הזה אינו מוצא חכם שיתירנו לכך עושה קנוניא זו. ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש, וכי אמר לא לדעת כן נדרתי וטעיתי, מתירין לו, דהקדש שבטעות לא הוי הקדש, הלכך אין צריך לידור הנאה, דאי משום קנוניא עביד, הוה מתשיל על נדריה ולא היה צריך לגרשה. והלכה כר' יהושע: הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסים וצריך הערב לפרוע כתובתה, לא יפרע הערב הכתובה עד שידירנה הבעל תחילה שלא יוכל להחזיר אותה. דחיישינן שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתגבה מן הערב. ופסק ההלכה בדין הערב בכתובתה מפורש בסוף בבא בתרא:

ב. הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב, אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְלֹא בַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ, אֶלָּא הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה, מוֹסִיף עוֹד דִּינָר וּפוֹדֶה בוֹ אֶת הַנְּכָסִים הַלָּלוּ עַל מְנָת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ:

ברטנורה   (ב) והיתה עליו כתובת אשה. כגון שקדמו גירושין להקדש, דעכשיו ליכא קנוניא: אלא הפודה פודה. בעלה פודה אותן מן ההקדש בזול בדבר מועט כדי לפרוע לאשה כתובתה, דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינן שלו. והאי דבר מועט, גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון: הקדיש תשעים והיה חובו מאה. אע''ג דחובו יתר על הקדשו, לא אמרינן, האי, לאו אדעתא דהני אוזפיה אלא הימוני הימניה הלכך לא גבי מהקדש, אלא אמרינן אדעתא דהני נכסי אוזפיה וגבי מנייהו. ועד כמה, עד פלגא. אבל אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב, לא גבי מנייהו, דודאי לאו אדעתא דהני נכסי אוזפיה, דאין אדם עשוי לקנות קרקע ביותר מפי שנים ממה שהיא שוה:

ג. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חַיָּבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלשִׁים יוֹם, וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמִטָּה מֻצַעַת, וְסַנְדָּלִין, וּתְפִלִּין. לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו. אִם הָיָה אוּמָן, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְלֵי אוּמָנוּת מִכָּל מִין וָמִין. חָרָשׁ, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיָה אִכָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ. חַמָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת חֲמוֹרוֹ:

ברטנורה   (ג) ממשכנין אותן. גזבר נכנס לבתיהם ונוטל בעל כרחן: מזון וכסות ומטה סנדלין ותפלין. על כולן משיירין לו מעות לקנותן אם אין לו, דכתיב (ויקרא כז) ואם מך הוא מערכך, ודרשי רבנן לקרא הכי, ואם מך, תעשה שישאר הוא, שיהיה לו הויה וחיות מערכך מדמי הערך, ומשמע, הוא יש לו הויה וחיות מדמי הערך, אבל לא לאשתו ולא לבניו: מכל מין ומין. מכל אומנות שצריכה ארבעה וחמשה כלים: מעצדים. דולדור''א בלע''ז. שמחליקים בו פני הלוח: מגרות. כעין סכין ארוך מלא פגימות, ולשון מקרא, משור. סיג''א בלע''ז: צמדו. צמד בקר. שאלו הן כלי אומנותו. ואין הלכה כר' אליעזר. דצמד בקר וחמור, נכסים נינהו ולא חשיבי כלי אומנות:

ד. הָיָה (לוֹ) מִין אֶחָד מְרֻבֶּה וּמִין אֶחָד מֻעָט, אֵין אוֹמְרִים לוֹ לִמְכּוֹר מִן הַמְרֻבֶּה וְלִקַּח לוֹ מִן הַמֻּעָט, אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרֻבֶּה וְכֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַמֻּעָט. הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, מַעֲלִין לוֹ אֶת תְּפִלָּיו:

ברטנורה   (ד) מין אחד מרובה ומין אחד מועט. שלשה מעצדים ומגרה אחת: נותנים לו שנים מן המרובה. והשלישי נוטל הגזבר: וכל שיש לו מן המועט. מניחים לו, ולא זבנינן ליה אחריתא, דכי היכי דעד השתא סגי ליה בהכי, השתא נמי תסגי ליה דמהו דתימא עד השתא הוו אינשי מושלי ליה משום דהוה ליה מין אחד מרובה לאושולי לאחריני השתא שהגזבר לקח המרובה לא משכח מאן דמושיל ליה הלכך נזבין ליה אחריתא, קמשמע לן:

ה. אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ, אֵין לוֹ לֹא בִכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא בִכְסוּת בָּנָיו, וְלֹא בַצֶבַע שֶׁצְבָעָן לִשְׁמָן, וְלֹא בְסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, עֲבָדִים נִמְכָּרִים בִּכְסוּתָן לְשֶׁבַח, שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְסוּת בִּשְׁלשִׁים דִּינָר, מַשְׁבִּיחַ הוּא מָנֶה, וְכֵן פָּרָה אִם מַמְתִּינִים אוֹתָהּ לָאִטְלִיס, מַשְׁבַּחַת הִיא, וְכֵן מַרְגָּלִית אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לַכְּרָךְ, מַשְׁבַּחַת הִיא, אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וְשַׁעְתּוֹ:

ברטנורה   (ה) אין לו בכסות אשתו ובניו. שאין אלו נכסים שלו: שצבען לשמן. לשם אשתו ובניו: ולא בסנדלים חדשים. רבותא אשמועינן דאע''ג דעדיין לא נעלו אותן הרי הן בחזקתן משעת לקיחה: אע''פ שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח. כסות יפה שלהן משבחם ומעלה את דמיהן. כגון גבי נכסי יתומים שאם תלקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביח מנה על דמים ששוה עכשיו: לאטליס. ליום השוק: לכרך. שדרך סוחרים לבוא שם וקונים המרגליות ביוקר: אין להקדש אלא מקומו. במרגלית: ושעתו. בעבד דכתיב (ויקרא כז) ונתן את הערכך ביום ההוא, שלא ישהה. קודש לה', משמע כל דבר שהוא קודש לה' כגון סתם הקדשות שהן לבדק הבית, כולן יהיו נותנים ביום ההוא מיד, שלא ישהה אותן. וטעמא כתב הרמב''ם, דזמנין אתי לאשהויינהו כדי להשביח ואתו לידי פסידא, ומהאי טעמא נמי אין משתכרים בשל הקדש:

גמרא ערכין דף כג ע''א

וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְכוּלֵי. משֶה בַּר עַצְרֵי עֲרָבָא דְּכַלָתֵיהּ הֲוָה וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הֲוָה וּדְחִיקָא לֵהּ מִלְּתָא. אָמַר אַבַּיֵי לֵיכָּא דְּנַסְבֵהּ עֵצָה לְרַב הוּנָא דְּלִיגְרַשׁ לִדְבִיתְהוּ וְתִתְבַּע כְּתֻבָּתָהּ מֵאֲבוּהָ וְלִיהַדְרָא מִיהַדְרִי. אָמַר לֵהּ רָבָא: וְהָאֲנָן יָדוּר הֲנָאָה תְּנַן וְאַבַּיֵי אָטוּ כָּל דִּמְגָרֵשׁ בְּבֵי דִינָא מְגָרֵשׁ לְסוֹף אִיגְלָאי מִלְּתָא דְּכֹהֵן הֲוָה. אָמַר אַבַּיֵי: בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עַנְיוּתָא. וּמִי אָמַר אַבַּיֵי הָכִי וְהָאָמַר אַבַּיֵי אֵיזֶהוּ רָשָׁע עָרוּם. זֶה הַמַּשִּׂיא עֵצָה לִמְכֹּר בִּנְכָסִים כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרֵהּ שַׁאנֵי וְצוּרְבָא מֵרַבָּנָן שַׁאנֵי וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּעָרֵב דִּכְתֻבָּה לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד קַבְּלָן הֲוָה הָנִיחָא לְמָאן דְּאָמַר קַבְּלָן אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵהּ נְכָסִים לְלוֶֹה מִשְׁתַּעְבֵּד אֶלָא לְמַאן דְּאָמַר אִית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבֵּד לֵית לֵיהּ לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד מַאי אִיכָּא לְמֵימָר אִי בָּעִית אִימָא רַב הוּנָא הֲוָה לֵהּ וְאִישְׁתַּדּוּף. וְאִי בָּעִית אִימָא אַבָּא לְגַבֵּי בְּרֵהּ שַׁעְבְּדָא מְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁהּ דְּאִתְּמַר עָרֵב דִּכְתֻבָּה דִּבְרֵי הַכֹּל לָא מִשְׁתַּעְבֵּד קַבְּלָן דְּבַעַל חוֹב. דִּבְרֵי הַכֹּל מִשְׁתַּעְבֵּד עָרֵב דְּבַעַל חוֹב וְקַבְּלָן דִּכְתֻבָּה פְּלִיגִי אִיכָּא לְמָאן דְּאָמַר אִית לֵהּ נִכְסֵי לְלוֶֹה מִשְׁתַּעְבֵּד לֵית לֵהּ לָא מִשְׁתַּעְבֵּד. וְאִיכָּא לְמָאן דְּאָמַר אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵהּ מִשְׁתַּעְבֵּד. וְהִלְכְתָא בְּכֻלְּהוּ אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵהּ נָמֵי מִשְׁתַּעְבֵּד לְבַד מֵעָרֵב דִּכְתֻבָּה דְּאַף עַל גַּב דְּאִית לֵהּ לָא מִשְׁתַּעְבֵּד מַאי טַעֲמָא. מִצְוָה קָעָבִיד וְלָא מִידֵי חַסְרֵהּ. הַהוּא גַּבְרָא דְּזַבְנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ וְקָא גָּרְשָׁה לִדְבִיתְהוּ שָׁלְחָה רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְקָמֵיהּ דְּרַב פַּפָּא עָרֵב תְּנָן הֶקְדֵּשׁ תְּנָן לוֹקֵחַ מַהוּ אָמַר לֵהּ תַּנָּא כִּי רוֹכְלָא נִיחֲשִׁיב וְנֵיזִיל. נְהַרְדְּעֵי אֲמְרֵי דִּתְנָן תְּנָן דְּלָא תְּנָן לָא תְּנָן. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָיא מַאי טַעֲמָא דִּנְהַרְדְּעֵי, בִּשְׁלָמָא הֶקְדֵּשׁ מִשּׁוּם רֶוַח דְּהֶקְדֵּשׁ עָרֵב נָמִי מִצְוָה הוּא דְּעָבַד וְלָאו מִידֵי חַסְרֵהּ אֶלָּא לוֹקֵחַ מִכְּדֵי מִידַע יָדַע דְּכָל חַד וְחַד אִיכָּא עָלֵהּ כְּתוּבָה אֲמַאי נֵיזִיל וְנִיזְבוּן אִיהוּ הוּא דְּאַפְסִיד אֲנַפְשֵׁיהּ:

רש''י אטו כל דמגרש בב''ד מגרש. שיאמרו לו דור הנאה ילך בצינעא ויגרשנה: דכהן הוה. רב הונא ואי הוה מגרשה לא מצי לאהדורה: כר''ג. במסכת כתובות האומר בשעת מיתה נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר רג''א אין לשני אלא מה ששייר ראשון וה''נ הוה רשע ערום: קבלן הוה. שהתפיסה רב הונא מטלטלי לכתובתה והיא השלימתו לאביו והיינו קבלן שנושא ונותן ביד: אי לית ליה נכסי ללוה. בשעת הלואה לא משתעבד ערב באמירתו דכיון דאין לו ממה ליפרע מן הלוה לא גמר ומשעבד נפשיה: דאתמר. לעיל קאי דאמרן הניחא למ''ד קבלן וכו' ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד דמצוה קא עביד לזווגם ולא מידי מחסר לה דהא לא יהיב זוזי ולא מידי חסרה גרסינן: ערב תנן. דחיישינן שמא יעשו קנוניא עליו וידור הנאה: לוקח מהו. מי חיישינן לקנוניא שלאחר שתטרוף זו קרקע מן הלוקח יחזירנה וידור הנאה: כרוכלא ליחשוב וניזיל. כסוחר זה שמונה מעותיו כלומר תנא הני והוא הדין ללוקח: ניזיל ונזבן. בתמיה וכי היה לו לקנות:

זוהר תצוה דף קפו ע''ב

כְּתִיב (ויקרא כג) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי דָּא אִיהוּ אִילָנָא דְּאִקְּרֵי עֵץ פְּרִי וְאִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ פְּרִי עֵץ הָדָר כְּמָה דְּאָמַר (תהלים צו) הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו מַאי טַעֲמָא אִקְּרֵי הָדָר וּמַאן אִיהוּ הָדָר אֶלָּא דָּא צַדִּיק אַמַּאי אִקְּרֵי הָדָר וְהָא אֲתַר טְמִירָא אִיהוּ דְּלֵית לֵיהּ גִּלּוּיָא וּצְרִיכָא לְאִתְכַּסְיָא תָּדִיר וְלֵית הָדָר אֶלָּא מַאן דְּאִתְגַלְיָא וְאִתְחֲזֵי אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ דַּרְגָא טְמִירָא הִדּוּרָא אִיהוּ דְּכָל גּוּפָא וְלָא אִשְׁתַּכַּח הִדּוּרָא לְגוּפָא אֶלָּא בֵּיהּ מַאי טַעֲמָא מָאן דְּלֵית עִמֵּיהּ הַאי דַּרְגָא לֵית בֵּיהּ הִדּוּרָא לְמֵיעָל בְּבַר נַשׁ. קָלָא לָאו עִמֵּיהּ. בְּדִבּוּרָא וְהִדּוּרָא (ס''א וְדִבּוּרָא) דְּקָלָא אִתְפְּסָת מִנֵּיהּ דִּיקְנָא וְהִדּוּרָא דְּדִיקְנָא לָאו עִמֵּיהּ וְאַף עַל גַּב דְּאִתְכַּסְיָא הַהוּא דַּרְגָא כָּל הִדּוּרָא דְּגוּפָא בֵּיהּ תַּלְיָא. וְאִתְכַּסִי וְאִתְגַלְיָא. וּבְגִין כָּךְ עֵץ הָדָר אִיהוּ עֵץ דְּכָל הִדּוּרָא דְּגוּפָא בֵּיהּ תַּלְיָא. וְדָא אִיהוּ עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי. כַּפּוֹת תְּמָרִים הָכָא אִתְכְּלִילָת אִתְּתָא בְּבַעֲלָהּ בְּלָא פֵּרוּדָא כַּפּוֹת תְּמָרִים כַּחֲדָא וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת תְּלָתָא וְעָלִין דִּילֵיהּ דָּא בְּסִטְרָא דָּא וְדָא בְּסִטְרָא דָּא וְחַד דְּשַׁלִּיט עֲלַיְהוּ. וְעַרְבֵי נַחַל תְּרֵין דְּלֵית לְהוּ רֵיחָא וְטַעֲמָא כְּשׁוֹקִין בִּבְנֵי נְשָׁא וּבְגִין כָּךְ לוּלָב נָטִיל כֻּלְּהוּ כְּחוּטָא דְּשִׁדְרָה קְיָמָא דְּגוּפָא וּמַה דְּנָפִיק לְבָר טֶפַח הָכִי הוּא בְּגִין לַאֲשְׁלָמָא וּלְאַפָּקָא כֹּלָּא וּלְשַׁמָּשָׁא כִּדְקָא חֲזִי וּבְגִין כָּךְ בְּהַנֵּי זִינִין בָּעֵי בַּר נַשׁ לְאִתְחֲזָאָה קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (מע''ב) וְתוּ כֻּלְּהוּ אִקְּרוּן סוּכּוֹת בִּשְׁלִימוּ וְכַד אִיהוּ חָסַר כְּתִיב סֻכֹּת דָּא עָלְמָא תַּתָּאָה דְּבָעָא בְּהַנֵּי שַׁבְעָה יוֹמִין קַדִּישִׁין לְמֵיזָן לִשְׁאָר מְמַנָּן רַבְרְבָן דְּעַמִּין בְּעוֹד דְּאִיהִי נָטְלָת חֶדְוָה בְּבַעֲלָהּ וְלָא יְקַטְּרְגוּן חֶדְוָתָא וּבְגִין דְּיִתְעַרְבְּבוּן (נ''א דְּיִתְעַדְּנוּן) בְּהַהוּא מָזוֹנָא קָרְבָּנִין דִּלְהוֹן סַגִּיאִין יַתִּיר מִשְּׁאָר יוֹמִין בְּגִין דְּיִתְעַסְקוּן בְּהוּ וְלָא יִתְעָרְבוּן לְבָתַר בְּחֶדְוָה דְּיִשְׂרָאֵל וּמָאן חֶדְוָה דְּיִשְׂרָאֵל דָּא יוֹמָא תְּמִינָאָה דַּעֲצֶרֶת וְתָא חֲזֵי בְּעוֹד דְּאִנּוּן שְׁאָר מְמַנָּן חֲדָאָן וְאָכְלִין בְּהַהוּא מָזוֹנָא דִּמְתַקְּנֵי לוֹן יִשְׂרָאֵל אִנּוּן מְתַקְּנֵי כֻּרְסַיָּא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתַּתָּא וּלְסַלְּקָא לְעֵילָא בְּאִנּוּן זִינִין וּבְחֶדְוָה וּבְהִלּוּלָא וּלְאַקָּפָא מַדְבְּחָא כְּדֵין אִיהִי סַלְקָא וְנָטְלָא בִּרְכָאָן וְחֶדְוָה בְּבַעֲלָהּ וּשְׁאָר חֵיוָן רַבְרְבָן מְמַנָּן דְּעַמִּין אָכְלָן וּמְדַקָּן וְרַפְסָן וְאִתְּזָנוּ. וְאִיהִי נָקְטָא נַפְשָׁאן דְּעִנּוּגִין לְעֵילָא כְּמָה דְּאִתְמָר כֵּיוָן דְּנָחֲתָא וְהָא נָקְטָא כָּל בִּרְכָאן וְכָל קִדּוּשִׁין וְכָל עִנּוּגִין וְיִשְׂרָאֵל כָּל הַנֵּי שַׁבְעָה יוֹמִין הֲווּ מָשְׁכִין לָהּ בְּאִנּוּן עוֹבָדִין דְּקָא עָבְדִין וּמְקָרְבִין בַּהֲדָהּ כְּדֵין נָחֲתָא לְקָרְבָא בִּבְנָהָא וּלְמֶחֱדֵי לוֹן יוֹמָא חַד וְהַהוּא יוֹמָא אִיהוּ יוֹמָא תְּמִינָאָה בְּגִין דְּכָל שַׁבְעָה יוֹמִין אָחֳרָנִין בַּהֲדָהּ וְעַל דָּא אִיהוּ תְּמִינָאָה וּתְמַנְיָא יוֹמִין כַּחֲדָא בְּגִין כָּךְ אִקְּרֵי עֲצֶרֶת. כְּנִישִׁין. כְּנִישִׁין כֻּלְּהוּ בְּהַאי יוֹמָא וְאִקְּרֵי שְׁמִינִי וְלֵית שְׁמִינִי אֶלָּא מִגּוֹ שִׁבְעָה:

תרגום הזוהר כָּתוּב וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר. פְּרִי זֶה, הוּא אִילָן הַנִּקְרָא עֵץ פְּרִי, שֶׁנִּמְצָא בּוֹ פֵּירוֹת. עֵץ הָדָר, הוּא כְּדִכְתִיב הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁנִּקְרָא הָדָר, וּמִי הוּא הָדָר. אֶלָּא הוּא צַדִּיק, הַנִּקְרָא הָדָר. וַהֲרֵי הוּא מָקוֹם מְכוּסֶה שֶׁאֵין לוֹ גִּלּוּי וְצָרִיךְ לְהִתְכַּסּוֹת תָּמִיד, וְאֵין הָדָר אֶלָּא מִי שֶׁמִּתְגַלֶּה וְנִרְאֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַדְרֵגָה מְכוּסָה הוּא הִדּוּרוֹ שֶׁל כָּל הַגּוּף, וְלֹא נִמְצָא הִדּוּר לַגּוּף אֶלָּא בּוֹ. מַהוּ הַטַּעַם הוּא כִּי מִי שֶׁאֵין לוֹ הַמַּדְרֵגָה הַהִיא, אֵין בּוֹ הִדּוּר לָבֹא בֵּין אֲנָשִׁים, הַקּוֹל אֵין עִמּוֹ בְּדִבּוּרוֹ, כִּי הִדּוּרוֹ שֶׁל הַקּוֹל נִפְסָק מִמֶּנּוּ, זָקֵן וְהָדָר זָקֵן אֵין לוֹ. הֲרֵי, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּדְרֵגָה הַהִיא נִתְכַּסְּתָה, עִם כָּל זֶה, כָּל הִדּוּרוֹ שֶׁל הַגּוּף בָּהּ תְּלוּיָה, וּמִתְכַּסָּה, וּמִתְגַלֶּה בְּהִדּוּרוֹ שֶׁל הַגּוּף. וְעַל כֵּן הוּא עֵץ הָדָר, דְּהַיְנוּ עֵץ שֶׁכָּל הִדּוּרוֹ שֶׁל הַגּוּף בּוֹ תָּלוּי, וְזֶה הוּא עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי. הַנְּקָרֵאת כַּפּוֹת תְּמָרִים כָּאן נִכְלְלָה אִשָּׁה בְּבַעֲלָהּ בְּלִי פֵּרוּד. כַּפּוֹת תְּמָרִים יַחַד. וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת: הֵם שְׁלֹשָׁה, וְהֶעָלִים שֶׁלּוֹ זֶה בְּצַד זה, וְזֶה בְּצַד זה, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע הַשּׁוֹלֵט עֲלֵיהֶם, וְעַרְבֵי נַחַל, הֵם שְׁנַיִם, שֶׁאֵין לָהֶם רֵיחַ וָטַעַם, הֵם כִּבְחִינָת שׁוֹקַיִם בִּבְנֵי אָדָם. לוּלָב, לוֹקֵחַ וְכוֹלֵל כֻּלָּם, בַּדּוֹמֶה לְחוּט הַשִּׁדְרָה הַנִּמְצָא בַּגּוּף. וּמַה שֶּׁיּוֹצֵא לַחוּץ טֶפָח כָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת, כְּדֵי לְהַשְּׁלִים וּלְהוֹצִיא כָּל הַמַּדְרֵגוֹת וּלְשַׁמֵּשׁ כָּרָאוּי. וְלָכֵן, בְּאֵלוּ הַמִּינִים צָרִיךְ הָאָדָם לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעוֹד, כֻּלָּם נִקְרָאִים סֻכּוֹת בִּשְׁלֵמוּת עִם ו', וְהַכָּתוּב, סֻכֹּת חָסֵר, הוּא הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, שֶׁצָרִיךְ בַּיָּמִים אֵלּוּ הַקְּדוֹשִׁים לָזוּן שְׁאָר הַמְּמוּנִים שָׂרֵי הָעוֹלָם, בְּעוֹד שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת שִׂמְחָה בְּבַעֲלָהּ ולֹא יְקַטְרְגוּ בְּעֵת הַשִּׂמְחָה, וּכְדֵי שֶׁיִּתְעַרְבְּבוּ בַּמָּזוֹן הַהוּא. וְהַקָּרְבָּנוֹת שֶׁלָּהֶם מְרוּבִּים יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר הַיָּמִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּהֶם, וְלֹא יִתְעָרְבוּ אַחַר כָּךְ בְּשִׂמְחַת יִשְׂרָאֵל, וּמַהִי שִׂמְחַת יִשְׂרָאֵל. זֶהוּ יוֹם שְׁמִינִי הָעֲצֶרֶת. וּבֹא וּרְאֵה, בְּעוֹד שֶׁאֵלּוּ שְׁאָר הַמְּמוּנִים שְׂמֵחִים וְאוֹכְלִים הַמָּזוֹן הַהוּא שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְתַקְּנִים בִּשְׁבִילָם, הֵם מְתַקְּנִים כִּסֵּא אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְּמַטָּה, וּלְהַעֲלוֹת אוֹתוֹ לְמַעְלָה, בְּאֵלּוּ אַרְבָּעָה הַמִּינִים, וּבְשִׂמְחַת הֶחָג, וּבַאֲמִירַת הַלֵּל, וּבְהַקָּפַת הַמִּזְבֵּחַ. אָז הִיא, עוֹלָה וּמְקַבֶּלֶת בְּרָכָה וְשִׂמְחָה בְּבַעֲלָהּ. וּשְׁאָר הַחַיּוֹת, שֶׁהֵם שִׁבְעִים הַשָּׂרִים הַמְּמוּנִים עַל הָעַמִּים, אוֹכְלִים וְלוֹעֲסִים הָדֵק, וְהַנִּשְׁאָר מֵאֲכִילָתָם דָּרְכוּ בְּרַגְלֵיהֶם, וְנִזּוֹנוּ, וְהִיא, לוֹקַחַת הַנְּפָשׁוֹת וּמַעֲלָה אוֹתָן לְתַעֲנוּג הָעֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. כֵּיוָן שֶׁיָּרְדָה וְהִיא אוֹחֶזֶת כָּל הַבְּרָכוֹת וְכָל הַקְּדוּשׁוֹת וְכָל הַתַּעֲנוּגִים, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הִמְשִׁיכוּ לָהּ בְּכָל אֵלּוּ שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּאֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשׂוּ וְהִקְרִיבוּ לָהּ, אָז יָרְדָה לְהִתְקָרֵב לְבָנֶיהָ, וּלְשַׂמֵּחַ אוֹתָם יוֹם אֶחָד. וְהַיּוֹם הַהוּא הוּא הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, מִשּׁוּם שֶׁכָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הָאֲחֵרִים עִמָּהּ, וְעַל כֵּן הִיא שְׁמִינִית, וְהִיא שְׁמוֹנֶה יָמִים יַחַד וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרֵאת עֲצֶרֶת, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ קִבּוּץ, שֶׁכָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים מִתְקַבְּצִים בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי הַהוּא. וְנִקְרֵאת שְׁמִינִי, וְאֵין שְׁמִינִי אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׁבְעָה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ז

א. אִם הָיָה שָׁם יַיִן מְבִיאִין כּוֹס מַחֲזִיק רְבִיעִית אוֹ יֶתֶר עַל רְבִיעִית וּמְבִיאִין בְּשָׂמִים וְאוֹחֵז אֶת הַיַּיִן בִּימִינוֹ וְאֶת הַבְּשָׂמִים בִּשְׂמֹאלוֹ וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַבְּשָׂמִים. אִם הָיוּ הַבְּשָׂמִים שֶׁמֶן עָרֵב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ טָחוֹ בְּרֹאשׁ הַשַּׁמָּשׁ. וְאִם הָיָה הַשַּׁמָּשׁ תַּלְמִיד חָכָם טָחוֹ בְּכֹתֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק: ב. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן צְרִיכָה יַיִן. אִם בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן כַּמִּנְהָג שֶׁאָמַרְנוּ צָרִיךְ שֶׁיַּדִּיחַ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מִבִּפְנִים וְלִשְׁטֹף אוֹתוֹ מִבַּחוּץ וִימַלְּאֶנּוּ יַיִן חַי וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבִרְכַּת הָאָרֶץ נוֹתֵן לְתוֹכוֹ מְעַט מַיִם כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עָרֵב לִשְׁתִיָּה. וְאֵין מַשִּׂיחִין עַל כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא הַכֹּל שׁוֹתְקִין עַד שֶׁתִּכְלֶה בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וּבִרְכַּת הַיַּיִן וְיִשְׁתּוּ:

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ל''ו ע''ב

נִבְלוּת הַפֶּה. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו אֲפִלּוּ נִגְזַר עָלָיו גְּזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה נֶהְפַּךְ עָלָיו לְרָעָה. וְאָמַר (ישעיה ט) עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו וְגוֹ'. וְכָל פֶּה דּוֹבֵר נְבָלָה בְּכָל זֹאת הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו כֶּבֶד עָוֹן וְנִתְעָב וְנֶאֱלָח כִּי עָזַב וְהִנִּיחַ הַבּוּשָׁה וְהַצְנִיעוּת שֶׁהֵם הַמִּדּוֹת הַיְדוּעוֹת לְזֶרַע הַקֹּדֶשׁ וְהָלַךְ עַל שְׁבִילֵי עַזּוּת פָּנִים שֶׁהִיא מִדַּת הַנְּבָלִים הָרָעִים. וְהַשֵּׁנִית כִּי חִלַּל אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן וְגוֹמֵר וְזֶה נָהַג עַל דֶּרֶךְ הַסְּכָלִים הַנִּמְאָסִים הַמַּרְחִיקִים מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁכֻּלּוֹ יָפֶה אַף נָעִים וְעָלָה בָּאֳשָׁם וַתַּעַל צַחֲנָתָם וְכָל חָכָם וְנָבוֹן שַׁקֵּץ יְשַׁקְּצֵם וְתַעֵב תְּתַעֲבֵם וְהִנֵּה הוּא מְחַלֵּל כְּלֵי הַשֵּׂכֶל אֲשֶׁר הוּא יָקָר מִכָּל כְּלֵי חֶמְדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ) וּכְלִי יָקָר שִׂפְתֵי דַּעַת. וְהַשּׁוֹמֵעַ דְּבַר נִבְלוּת הַפֶּה עָנְשׁוֹ גָּדוֹל כִּי לֹא יַאֲטֵם אָזְנוֹ וְלֹא יִבָּדֵל מִתּוֹךְ דּוֹבְרֵי נְבָלָה. וְעָלָיו נֶאֱמַר (שם כג) שׁוּחָה עֲמוּקָה פִי זָרוֹת. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז) וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהוֹרָה. כִּי בָּעֵת הַהִיא הָיְתָה בְּהֵמָה הַטְּמֵאָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה אַךְ לֹא הָיְתָה טְהוֹרָה לְקָרְבָּן עַל כֵּן נֶחְשָׁב לָשׁוֹן מְגֻנֶּה אִם יְגַנֶּה אָדָם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הֵם לְמַאֲכַל אָדָם. וְהִנֵּה חַיָּב הָאָדָם לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יוֹצִיא מִפִּיו דָּבָר מְגֻנֶּה גַּם כִּי יְבִיאֶנּוּ הַנָּחֲתוֹ לָשׁוֹן מְגֻנֶּה לְהַאֲרִיךְ דְּבָרָיו וּלְהַרְחִיב מַאֲמָרָיו. וְזֶה כְּמוֹ גָּדֵר לְהִזָּהֵר מִנִּבְלוּת הַפֶּה שֶׁהוּא מִן הָעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת. וְגַם גָּדֵר לְהִזָּהֵר מִסִּפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּנְתִינַת דֹּפִי בַּבְּרִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַרְחָקַת הַדִּבּוּר בִּגְנוּת שֶׁאֲפִלּוּ בִּגְנוּת בְּהֵמָה טְמֵאָה לֹא דִּבֵּר הַכָּתוּב. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים אָמַר לִפְנֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִגִּיעַ לְחֶלְקִי מִלֶּחֶם הַפָּנִים כְּשִׁעוּר זְנַב הַלְּטָאָה וּבָדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל. וְעוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי חַיָּב אָדָם לִבְחֹר בִּדְבָרָיו לְשׁוֹן כָּבוֹד וּלְהַנִּיחַ לָשׁוֹן שֶׁאֵינֶנּוּ שֶׁל כָּבוֹד גַּם כִּי אֵינֶנּוּ מְגֻנֶּה בֵּין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בֵּין בְּשִׂיחַת עִסְקֵי הָעוֹלָם וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ דְּבָרָיו בַּעֲבוּר זֶה בְּדַבְּרוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה כִּי חַיָּב הָאָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה וְעִנְיָן לְשׁוֹן כָּבוֹד הוּא דֶּרֶךְ הַדִּבּוּר וְהַשִּׂיחָה אֲשֶׁר דָּרְכוּ בָּהּ נְקִיֵּי הַדַּעַת וּמְדַבְּרֵי צַחוּת וְהֵם שׁוֹקְלִים וּמַכִּירִים אֵי זֶה לְשׁוֹן כָּבוֹד וְאֵי זֶה תְּמוּרָתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב פו) וַתִּבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים. וְנֶאֱמַר (שם לג) וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ. וְנֶאֱמַר (משלי י) כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק:

וזאת הברכה ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) שישי מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵֽד: מְדוֹר אֱלָהָא דִי מִלְקַדְמִין בְּמֵימְרֵהּ אִתְעֲבֵד עָלְמָא וְתָרִיךְ מִקֳדָמָךְ סָנְאָה וַאֲמַר שֵׁצִי:

רש''י מענה אלהי קדם. למעון, הם השחקים לאלהי קדם, שקדם לכל אלהים וברר לו שחקים לשבתו ומעונתו, ומתחת מעונתו כל בעלי זרוע שוכנים: זרעת עולם. סיחון ועוג ומלכי כנען, שהיו תקפו וגבורתו של עולם, לפיכך על כרחם יחרדו ויזועו וכחם חלש מפניו. לעולם אימת הגבוה על הנמוך, והוא שהכח והגבורה שלו בעזרך: ויגרש מפניך אויב. ואמר לך השמד אותם: מענה. כל תיבה שצריכה למ''ד בתחלתה הטיל לה ה''א בסופה:

(כח) וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַֽעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַֽעַרְפוּ טָֽל: וּשְׁרָא יִשְׂרָאֵל לְרָחְצָן בִּלְחוֹדוֹהִי כְּעֵין בִּרְכְּתָא דְבָרֵכִנוּן יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן לְאַרְעָא עָבְדָא עִבוּר וַחֲמָר אַף שְׁמַיָא דְעִלָוֵיהוֹן יְשַׁ מְשֻׁנוּן בְּטַלָא:

רש''י בטח בדד. כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מפזרין ואין צריכים להתאסף ולישב יחד מפני האויב: עין יעקב. כמו (במדבר יא, ז) ועינו כעין הבדלח, כעין הברכה שברכם יעקב, לא כבדד שאמר ירמיה (ירמיה טו, יז) בדד ישבתי, אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב (בראשית מח, כא) והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם: יערפו. יטיפו: אף שמיו יערפו טל. אף ברכתו של יצחק נוספת על ברכתו של יעקב (שם כז, כח) ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' :

(כט) אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּֽיהֹוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַֽאֲשֶׁר חֶרֶב גַּֽאֲוָתֶךָ וְיִכָּֽחֲשׁוּ אֹֽיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּֽמוֹתֵימוֹ תִדְרֹֽךְ: (ס) טוּבָּךְ יִשְׂרָאֵל לֵית דִכְוָתָךְ עַמָא דְפֻרְקָנֵהּ מִן קֳדָם יְיָ תַּקִיף בְּסַעְדָךְ וּדְמִן קֳדָמוֹהִי נִצְחָן גִבַּרְוָתָךְ וִיכַדְבוּן סָנְאָךְ לָךְ וְאַתְּ עַל פְּרִיקַת צַוָארֵי מַלְכֵיהוֹן תִּדְרֹךְ:

רש''י אשריך ישראל. לאחר שפרט להם הברכות אמר להם מה לי לפרוט לכם, כלל דבר, הכל שלכם: אשריך ישראל מי כמוך. תשועתך בה' אשר הוא מגן עזרך ואשר הוא וחרב גאותך: ויכחשו איביך לך. כגון הגבעונים שאמרו (יהושע ט, ט) מארץ רחוקה באו עבדיך וגו' : ואתה על במותימו תדרך. כענין שנאמר (שם י, כד) שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה:

לד (א) וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵֽעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהֹוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּֽן: וּסְלֵיק מֹשֶׁה מִמֵישְׁרָא דְמוֹאָב לְטוּרָא דִנְבוֹ רֵישׁ רָמָתָא דִי עַל אַפֵּי יְרֵחוֹ וְאַחְזְיֵהּ יְיָ יָת כָּל אַרְעָא יָת גִלְעָד עַד דָן:

רש''י מערבות מואב אל הר נבו. כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת: את כל הארץ. הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה והמציקין העתידים להיות מציקין לה: עד דן. הראהו בני דן עובדים עבודה זרה שנאמר (שופטים יח, ל) ויקימו להם בני דן את הפסל, והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע:

(ב) וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַֽחֲרֽוֹן: וְיָת כָּל נַפְתָּלִי וְיָת אַרְעָא דְאֶפְרַיִם וּמְנַשֶׁה וְיָת כָּל אַרְעָא דִיהוּדָה עַד יַמָא מַעַרְבָא:

רש''י ואת כל נפתלי. הראהו ארצו בשלותה וחרבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמים עם סיסרא וחילותיו: ואת ארץ אפרים ומנשה. הראהו ארצם בשלותה ובחרבנה והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק: ואת כל ארץ יהודה. בשלותה ובחרבנה והראהו מלכות בית דוד ונצחונם: עד הים האחרון. ארץ המערב בשלותה ובחרבנה. דבר אחר, אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון, הראהו הקדוש ברוך הוא כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים:

(ג) וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹֽעַר: וְיָת דָרוֹמָא וְיָת מֵישְׁרָא בִּקְעֲתָא דִירֵחוֹ קַרְתָּא דְדִקְלַיָא עַד צוֹעַר:

רש''י ואת הנגב. ארץ הדרום. דבר אחר, מערת המכפלה, שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון: ואת הככר. הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש, שנאמר (מ''א א' ז, מו) בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה:

(ד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּֽלְיַֽעֲקֹב לֵאמֹר לְזַֽרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַֽעֲבֹֽר: וַאֲמַר יְיָ לֵהּ דָא אַרְעָא דִי קַיֵמִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמֵימָר לִבְנָיךְ אֶתְּנִנַהּ אַחֲזִיתָךְ בְּעֵינָיךְ וּלְתַמָן לָא תְעִבַּר:

רש''י לאמר לזרעך אתננה הראיתיך. כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבע לכם הקדוש ברוך הוא קימה, וזהו לאמר, לכך הראיתיה לך, אבל גזרה היא מלפני ששמה לא תעבר, שאלולי כך, הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה ותלך ותגיד להם:

(ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶֽבֶד יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהֹוָֽה: וּמִית תַּמָן מֹשֶׁה עַבְדָא דַיְיָ בְּאַרְעָא דְמוֹאָב עַל מֵימְרָא דַיְיָ:

רש''י וימת שם משה. אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואלך כתב יהושע. רבי מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר (לעיל לא, כו) לקח את ספר התורה הזה, אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע: על פי ה'. בנשיקה:

(ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹֽא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה: וּקְבַר יָתֵהּ בְּחֵילָתָא בְּאַרְעָא דְמוֹאָב לְקֳבֵל בֵּית פְּעוֹר וְלָא יְדַע אֱנַשׁ יָת קְבֻרְתֵּה עַד יוֹמָא הָדֵין:

רש''י וקבר אתו. הקדוש ברוך הוא בכבודו. רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו, וזהו אחד משלשה אתין שהיה רבי ישמעאל דורש כן. כיוצא בו (במדבר ו, יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו, הוא מביא את עצמו. כיוצא בו (ויקרא כב, טז) והשיאו אותם עון אשמה, וכי אחרים משיאים אותם, אלא הם משיאים את עצמם: מול בית פעור. קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות:

(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָֽהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹֽה: וּמֹשֶׁה בַּר מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין כַּד מִית לָא כְהַת עֵינוֹהִי וְלָא שְׁנָא זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי:

רש''י לא כהתה עינו. אף משמת: ולא נס לחה. לחלוחית שבו, לא שלט בו רקבון ולא נהפך תאר פניו:

(ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַֽרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַֽיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶֽׁה: וּבְכוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת מֹשֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב תְּלָתִין יוֹמִין וּשְׁלִימוּ יוֹמֵי בָכִיתָא אֶבְלָא דְמֹשֶׁה:

רש''י בני ישראל. הזכרים, אבל באהרן מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה נאמר (במדבר כ, כט) כל בית ישראל, זכרים ונקבות:

(ט) וִֽיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּֽי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל וַֽיַּֽעֲשׂוּ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶֽׁה: וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן מְלֵי רוּחַ חָכְמְתָא אֲרֵי סְמַךְ מֹשֶׁה יָת יְדוֹהִי עֲלוֹהִי וְקַבִּילוּ מִנֵהּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲבָדוּ כְּמָא דִי פַּקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: (י) וְלֹֽא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִֽים: וְלָא קָם נְבִיָא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה דִי אִתְגְלִי לֵהּ יְיָ אַפִּין בְּאַפִּין:

רש''י אשר ידעו ה' פנים אל פנים. שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כענין שנאמר (שמות לב, ל) ועתה אעלה אל ה', (במדבר ט, ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם:

(יא) לְכָל הָֽאֹתֹת וְהַמּֽוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהֹוָה לַֽעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצֽוֹ: לְכָל אָתַיָא וּמוֹפְתַיָא דִי שָׁלְחֵהּ יְיָ לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עַבְדוֹהִי וּלְכָל אַרְעֵהּ: (יב) וּלְכֹל הַיָּד הַֽחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵֽל: (חזק) וּלְכֹל יְדָא תַקֶפְתָּא וּלְכֹל חֵזְוָנָא רַבָּא דִי עֲבַד מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: חזק:

רש''י ולכל היד החזקה. שקבל את התורה בלוחות בידיו: ולכל המורא הגדול. נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא: לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר אשר שברת, יישר כחך ששברת (שמות לד, א) :

הפטרת וזאת הברכה - יהושע א

א (א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: (ב) מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ג) כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה: (ד) מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם: (ה) לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ: (ו) חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: (ז) רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ:

וזאת הברכה יום שישי

משנה נגעים פרק י

א. הַנְתָקִים מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁנֵי סִימָנִים בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּבְפִשְׂיוֹן. בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק, לָקוּי קָצָר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָרוֹךְ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמְרִים, דַּק מַקֵּל זֶה, דַּק קָנֶה זֶה, דַּק לָקוּי קָצָר, אוֹ דַק לָקוּי אָרוֹךְ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, עַד שֶׁאָנוּ לְמֵדִים מִן הַקָּנֶה, נִלְמַד מִן הַשֵּׂעָר. דַּק שְׂעָרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, דַּק לָקוּי קָצָר, לֹא דַק לָקוּי אָרוֹךְ:

ברטנורה   (א) הנתקים. נגעים שבראש או בזקן, קרויין נתקים. על שם שהשער ניתק ונופל ונושר מחמת הנגע והנתקים אין מיטמאין בארבעה מראות כנגע שבמקום בשר, אלא מיטמאים בכל מראות: בשער צהוב. דומה לתבנית זהב: דק לקוי קצר. מה שאמרה תורה ובו שער צהוב דק, משמעותו לקוי קצר: אפילו ארוך. שאין משמעו דק אלא רקיק: מה הלשון אומרים. מלשון בני אדם אתה למד, כשאומרים קנה זה דק, מה משמעו, בין לקוי קצר בין לקוי ארוך. ואית ספרים דגרסי, ולא לקוי ארוך, בתמיהה, כלומר שמא לקוי קצר ולא לקוי ארוך: נלמד מן השער. דרך בני אדם כשאומרים על השער שהוא דק, על הלקוי קצר אומרים, ולא על הלקוי הארוך. והלכה כרבי עקיבא:

ב. שֵׂעָר צָהֹב דַּק מְטַמֵּא מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, מְבֻצָר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָר, הָפוּךְ, וְשֶׁלֹּא הָפוּךְ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדִין הוּא, מָה אִם שֵׂעָר לָבָן שֶׁאֵין שֵׂעָר אַחֵר מַצִיל מִיָּדוֹ, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. שֵׂעָר צָהֹב דַּק שֶׁשֵּׂעָר אַחֵר מַצִיל מִיָּדוֹ, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁצָרִיךְ לוֹמַר הָפוּךְ, אָמַר הָפוּךְ. אֲבָל הַנֶּתֶק שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ויקרא יג), לֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב, מְטַמֵּא הָפוּךְ וְשֶׁלֹּא הָפוּךְ:

ברטנורה   (ב) מכונס. שתי שערות במקום אחד: מפוזר. אחת במזרח הנגע ואחת במערבו: מבוצר. שהשער באמצע הנתק, כמבצר שהוא באמצע העיר: הפוך. שנהפך השער לצהוב מחמת הנתק כגון שהנתק קדם לשער [צהוב]: שאינו הפוך. שקדם שער צהוב לנתק: שאין שער אחר מציל מידו. שאם יש בנגע שתי שערות לבנות, אפילו מלא שערות שחורות אינן מצילות (על השתי) שערות לבנות שלא יטמאו. אבל שער צהוב, אם יש עמו [שתי] שערות שחורות אינו מטמא. והלכה כרבי יהודה:

ג. הַצוֹמֵחַ מַצִיל מִיַּד הַשֵּׂעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּשְׂיוֹן, מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, מְבֻצָר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָר. וְהַמְשׁוֹאָר מַצִיל מִיַּד שֵׁעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּשְׂיוֹן, מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, וּמְבֻצָר. וְאֵינוֹ מַצִיל מִן הַצַד, עַד שֶׁיְּהֵא רָחוֹק מִן הַקָּמָה מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת שְׁחוֹרָה, אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת לְבָנָה, אֵינָן מַצִילוֹת:

ברטנורה   (ג) הצומח מציל. שער שחור שצמח בנתק, מציל מיד שער צהוב ומיד פשיון. שאם הוחלט בשער צהוב או בפשיון, וצמחו בו שתי שערות שחורות, טהור: בין מכונס. דשתיהן במקום אחד: בין מפוזר. אחת למזרח הנגע ואחת למערבו: והמשואר. שקדמו שתי שערות שחורות הללו לנתק, כגון שכשניתק שער ראשו או זקנו כגריס נשארו בתוך הנתק שתי שערות שחורות: ומבוצר. אם הן מבוצרות באמצע הנתק, מצילות. אבל [אם] עומדות מן הצד אין מצילות: עד שיהא רחוק מן הקמה. עד שיהו שתי שערות הללו רחוקות מן השערות המקיפות את הנתק כשיעור שתי שערות. והשערות שסביב הנתק הן קרויין קמה. וכששערות הללו רחוקות מן הקמה מקום שתי שערות, נחשבות כמבוצרות בתוך הנגע: אחת צהובה ואחת שחורה. בצהובה שקדמה לנתק דלא הויא סימן טומאה, אצטריך ליה למימר דאין מצטרפת עם השחורה להציל מיד שער צהוב ומיד הפשיון. וסתם מתניתין כר' אליעזר בן יעקב דאמר בסמוך לקמן דשער צהוב שקדם לנתק לא מטמא ולא מציל:

ד. שֵׂעָר צָהֹב שֶׁקָּדַם אֶת הַנֶּתֶק, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לֹא מְטַמֵּא וְלֹא מַצִיל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כּל שֶׁאֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה בַּנֶתֶק, הֲרֵי הוּא סִימַן טָהֳרָה בַּנֶּתֶק:

ברטנורה   (ד) ר' יהודה מטמא. כדתנן לעיל דר' יהודה מטמא הפוך ולא הפוך: ר' אליעזר בן יעקב אומר לא מטמא ולא מציל. ר' אליעזר בן יעקב ור' שמעון לפרושי מלתא דתנא קמא דאמר טהור קאתו, ר' אליעזר בן יעקב סבר, טהור דאמר תנא קמא לומר שאינו מטמא אבל אינו מציל. ור' שמעון סבר, טהור ומציל קאמר. ולעיל פסקינן דהלכה כר' יהודה:

ה. כֵּיצַד מְגַלְּחִין אֶת הַנֶּתֶק, מְגַלֵּחַ חוּצָה לוֹ וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָמוּךְ לוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר אִם פָּשָׂה. הֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר צָהֹב, הָלַךְ שֵׂעָר צָהֹב וְחָזַר שֵׂעָר צָהֹב, וְכֵן בְּפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הוּא כְּמוֹת שֶׁהָיָה. הֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן, הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן. וְכֵן בְּשֵׂעָר צָהֹב, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה:

ברטנורה   (ה) כיצד מגלחין את הנתק. בסוף שבוע ראשון (להסגרו) שלא פשה ולא נולד בו שער צהוב (כתיב והתגלח): היה מגלח חוצה לו. מגלח סביב לנתק, ומניח שתי שערות, דכתיב (ויקרא יג) ואת הנתק לא יגלח, וכי מה יש בו, והלא כבר ניתק השער ונפל, אלא סמוך לנתק לא יגלח, שמשייר סביב לנתק שתי שערות מכל צד, נמצא הנתק מוקף שערות כעטרה: החליטו בשער צהוב. ואחר שהוחלט בו הלך שער צהוב ואחרי כן חזר: וכן בפשיון. שלא חזר שער צהוב אלא שפשה. בין כך ובין כך הרי הוא מוחלט כמו שהיה: בתחלה בסוף שבוע ראשון. כלומר, דין זה שאמרנו נוהג בין שהחליטו בשער צהוב בתחלה כשהובא אל הכהן, בין שהחליטו בשער צהוב בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני, או לאחר הפטור כגון שעמד בעיניו שני שבועות ופטרו ולאחר הפטור נולד שער צהוב והחליטו. ובכולהו הלך שער צהוב וחזר. או שלא חזר אלא שפשה הנתק. הרי הוא כמו שהיה: החליטו בפשיון. כמו שמפרש בהחליטו בשער צהוב כך יש לפרש החליטו בפשיון. והכא בפשיון לא גרסינן בתחילה, שאין הפשיון מטמא אלא אחר הסגר:

ו. שְׁנֵי נְתָקִים זֶה בְצַד זֶה וְשִׁטָּה שֶׁל שֵׂעָר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם, נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, טָהוֹר. כַּמָּה תְהֵא הַפִּרְצָה, מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגְּרִיס, טָמֵא:

ברטנורה   (ו) שני נתקים זה בצד זה. שיש בכל אחד כגריס הקלקי, דבנתקים נמי בעינן כגריס, דכתיב נגע הנתק, הקיש נגע לנתק, מה הנגע בכגריס, אף נתק בכגריס. ואם שני הנתקים מונחים זה אצל זה ויש שיטת שער מפסקת בין שני הנתקים וחולקת אותם לשנים כמחיצה המפסקת: נפרץ. שער של אותה השיטה: ממקום אחד. בסוף שבוע ראשון של הסגר או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור: טמא. שהרי פשה הנתק: משני מקומות. שאותה שיטה נפרצה למטה ולמעלה ונשארו מאותה שיטה שתי שערות באמצע: טהור. דמבוצרות נינהו ומצילות: כמה תהא הפרצה. אם בשני מקומות נפרצו, הוי שיעור הפרצה מקום שתי שערות, דבהכי חשיבי השערות שבאמצע מבוצרות: ואם במקום אחד נפרץ טמא. אפילו נפרץ כגריס, טמא, שאין שער שחור מבוצר וכנוס בתוך הנגע, כיון דלא נפרץ בשני מקומות:

ז. שְׁנֵי נְתָקִין זֶה לִפְנִים מִזֶּה, וְשִׁטָּה שֶׁל שֵׂעָר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם, נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, טָהוֹר. כַּמָּה תְהֵא הַפִּרְצָה, מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגְּרִיס, טָהוֹר:

ברטנורה   (ז) זה לפנים מזה. כגון נתק כגריס הקלקי מרובע, ושיטה של שער מקיפו סביב, וחוץ לאותה שיטה מקיף נתק כגריס כל סביבותיה, דהיינו רצועה של נתק ברוחב כעדשה מקפת את השיטה של שער, שזהו שיעור הנתק המקיף השערות המבוצרות: נפרץ ממקום אחד טמא. הפנימי. שהרי שער שחור בצדו ואינו מבוצר לתוכו. אבל החיצון טהור, דהא שתי שערות שחורות מבוצרות לתוכו: משני מקומות, טהור. הפנימי וכל שכן החיצון, שנעשו שניהם נתק אחד ובתוכן שתי שערות שחורות מבוצרות: כמה תהא הפרצה. משני מקומות והיא טהור, מקום שתי שערות: נפרץ במקום אחד כגריס טהור. והא דאמרן נפרץ במקום אחד טמא, היינו בפחות מכגריס אבל מאחר דנפרצה כגריס, אפילו ממקום אחד נעשו שני הנתקים אחד, ושערות הנשארות הרי הן מבוצרות:

ח. מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב, טָמֵא. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר, טָהוֹר. אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל נֶתֶק שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת, אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֵׂעָר צָהֹב שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת, אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם:

ברטנורה   (ח) ובו שער צהוב טמא. שער צהוב מטמא בין בתחילה בין בסוף שבוע ראשון בין בסוף שבוע שני בין לאחר הפטור: נולד בו שער שחור טהור. אי בצמח לאחר הנתק, אע''פ שאינן מבוצרות. ואי במשואר, דוקא במבוצר, דרחוק מקמת הראש מקום שתי שערות כדאמרן: אע''פ שהלך לו שער שחור טהור. דכיון דנטהר הצהוב, תו לא מטמא אע''פ שנשר השחור. אבל אם החליטו בפשיון, ובא השחור וטהר הפשיון ואחרי כן הלך השחור, חוזר הפשיון ומטמא. או שפשה וכנס וחזר ופשה, לא אמרינן כיון דנטהר הנתק לא מטמא: כל נתק שטהר שעה אחת. בין שהחליטו בפשיון וכנס, או שבא שער שחור וטיהרו, בין החליטו בשער צהוב ובא שער שחור וטיהרו ואחרי כן הלך השחור, או מה שכנס חזר וניתק, שוב אין לנתק זה טומאה לעולם, אף על גב דקיימו סימני טומאה שלו כגון שער צהוב ופשיון. ולא מיבעיא בהני דכבר טהרו בשער שחור, אלא אפילו פשה אחר שהלך השחור או נולד בו שער צהוב אחר, כיון דטהר הנתק כבר שוב אין לו טומאה: ר' שמעון אומר כל שער צהוב שטהר שעה אחת. כגון האי דהוה קאי בשעה שבא השחור, אין לו טומאה לעולם. אבל אם אחר שהלך השחור נולד בנתק שער צהוב אחר או פשה אחרי כן, טמא דכל נתק שטהר לא אמרינן. והלכה כתנא קמא:

ט. מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק כַּגְּרִיס, וְנִתַּק כָּל רֹאשׁוֹ, טָהוֹר. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדִין הוּא, מָה אִם עוֹר הַפָּנִים וְעוֹר הַבָּשָׂר שֶׁיֵּשׁ דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שֶׁאֵין דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּעַכְּבוּ זֶה אֶת זֶה. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה. אֵיזֶה הוּא זָקָן, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת:

ברטנורה   (ט) וניתק כל ראשו. שפרח הנתק בכל הראש. בין שהוחלט בשער צהוב בין שהוחלט בפשיון: טהור. דבכולהו פריחה מטהרת. ומנין שהפריחה מטהרת בראש, דכתיב (ויקרא יג) ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא בזקן מנין, תלמוד לומר ואיש, לרבות את הזקן והבא כולו נתק בתחלה אינו טהור, כשם שהבא כולו לבן בתחלה אינו טהור בבהרת: אין מעכבין זה את זה. אם היה בראש נתק כגריס ואחר כך ניתק כל הראש אע''פ שלא ניתק בזמן, טהור. וכן כשפרח בזקן ולא פרח בראש, טהור, דאין מעכבין זה על זה, דכל שראוי ליטמא בנגע הבהרת מעכב פריחת הבהרת: אין מצטרפין זה עם זה. במקום שהראש והזקן מתחברים זה עם זה, אם נולד חצי גריס בזה וחצי גריס בזה, אין מצטרפין: ואין פושין מזה לזה. דאם יש נתק כגריס בראש סמוך לזקן, ולסוף שבוע ראשון או לסוף שבוע שני או לאחר הפטור פשה בזקן, לא חשיב פשיון: מן הפרק של לחי. העליון. מותח חוט מאוזן לאוזן, כל שמן החוט ולמעלה זהו הראש, וכל שמן החוט ולמטה זה הזקן: פיקה של גרגרת. ראש השיפוי כובע והבשר המקיף בשיפוי כובע מחוץ, קרוי פיקה:

י. הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁנֵי סִימָנִים בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. אֵיזוֹ הִיא קָרַחַת, אָכַל נֶשֶׁם, סָךְ נֶשֶׁם, מַכָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְגַדֵּל שֵׂעָר. אֵיזוֹ הִיא קָרַחַת, מִן הַקָּדְקֹד הַשּׁוֹפֵעַ לַאֲחוֹרָיו עַד פִּיקָה שֶׁל צַוָּאר. אֵיזוֹ הִיא גַּבַּחַת, מִן הַקָּדְקֹד הַשּׁוֹפֵעַ לְפָנָיו עַד כְּנֶגֶד שֵׂעָר מִלְמָעְלָן. הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת אֵינָן מִצְטָרָפוֹת זוֹ עִם זוֹ, וְאֵינָן פּוֹשׂוֹת מִזּוֹ לָזוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ שֵׂעָר בֵּינֵיהֶן, אֵינָן מִצְטָרְפוֹת. וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת:

ברטנורה   (י) הקרחת והגבחת. שתיהן בראש אלא שמשיפוע קדקוד ולאחוריו קרוי קרחת, משיפוע קדקוד כלפי פניו קרוי גבחת, כדתנן בסמוך. ואינם כנתקים, שהנתק חוזר ומגדל שער, והקרחת והגבחת אינן חוזרין ומגדלין שער: מיטמאות בשני שבועות. דכתיב (ויקרא יג) כמראה צרעת עור בשר, מה עור בשר בשני שבועות, אף כאן בשני שבועות: במחיה ובפשיון. דכתיב (שם) צרעת פורחת היא בקרחתו. צרעת, מלמד שמטמאה במחיה. פורחת, מלמד שמטמאה בפשיון. היא, מלמד שאינה מיטמאה בשער לבן: נשם. סם שהאוכלו אינו מגדל שער, והסך בו אינו מגדל שער: מכה שאינה ראויה לגדל שער. כגון מכה גדולה שהבשר נעשה צלקת: פיקה של צואר. היא חוליא הראשונה של צואר: ואין פושות מזו לזו. מקרחת לגבחת ומגבחת לקרחת: אם יש שער. מפסיק ביניהן בין קרחת לגבחת. ואין הלכה כר' יהודה:

גמרא נדה דף מד ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן: בַּת שָׁלש שָׁנִים מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּת שָׁלש שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. מַאי בֵּינַיְיהוּ אֲמָרֵי דְּבֵי רִבִּי יַנַּאי עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שְׁלשִים יוֹם בַּשָּׁנָה חֲשׁוּבִין שָׁנָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מִיתִיבֵי בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וַאֲפִלּוּ בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בִּשְׁלָמָא לְרִבִּי יוֹחָנָן כִּי הֵיכִי דְּאִיכָּא תַּנָּא דְּקָאָמַר יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה. הָכָא נָמֵי אִיכָּא תַּנָּא דְּאָמַר שְׁלשִים יוֹם בַּשָּׁנָה חֲשׁוּבִין שָׁנָה. אֶלָּא לְרִבִּי יַנַּאי קַשְׁיָא קַשְׁיָא:

רש''י ערב ר''ה. של שנה רביעית לר''מ לא הויא בת ביאה עד יום אחרון של שלישית דהוא ערב ר''ה ולרבנן עד למחר דמיקלע יום ראשון ברביעי': שלשים יום איכא בינייהו. לר''מ מכי איקלע שלשים יום בשנה שלישית הויא בת ביאה ולרבנן עד דמיקלע שנה רביעי' ואיכא בינייהו טובא: בשלמא לרבי יוחנן. דאמר מכי איקלע חשיבות שנה בשנה שלישית לר''מ הויא בת ביאה ניחא ואע''ג דאמר רבי יוחנן שלשים יום והכא קתני יום אחד תנאי היא בפרק ארבעה ראשי שנים דאיכא למ''ד יום אחד בשנה חשוב שנה ואיכא למאן וכו': אלא לרבי ינאי. דאמר לר''מ עד סוף שנה שלישית לאו בת ביאה היא. קשיא:

זוהר אמור דף צד ע''ב

בְּהַאי יוֹמָא תְּלָת סְעוּדָתָן בָּעְיָא בְּנֵי מַלְכָּא לְזַמְּנָא וּלְסַדְּרָא פְּתוֹרֵי בְּגִין יְקָרָא דְּמַלְכָּא כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא וְכַד אִזְדַּמַּן בֵּיהּ חַגָּא אוֹ זְמַנָּא לָא יְסַדֵּר בַּר נַשׁ תְּרֵי פְּתוֹרֵי בְּכָל סְעוּדָתָא חַד לְשַׁבָּת וְחַד לְאוּשְׁפִּיזָא בְּגִין דִּכְתִיב (שמואל ב ט) עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אוֹכֵל סִפּוּקָא הוּא בִּפְתוֹרָא דְּמַלְכָּא לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא דְּאַתְיָא לֵיהּ וְעַל דָּא בָּעִי בַּר נַשׁ לְסִדּוּרֵי פְּתוֹרָא שְׁלֵימָא לְמַלְכָּא וְהוּא יָהִיב מִנֵּיהּ לְאוּשְׁפִּיזָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר סְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה דְּשַׁבָּת כַּד אִעֲרַע בֵּיהּ אוּשְׁפִּיזָא שָׁבְקִין לֵיהּ אוֹ לָא שָׁבְקִין לֵיהּ אִי לָא שָׁבְקִין לֵיהּ אִשְׁתַּכַּח אוּשְׁפִּיזָא דַּחְיָא מִפָּתוֹרָא דְּמַלְכָּא. אִי שָׁבְקִין לֵיהּ אִשְׁתַּכַּח פְּגִימוּ בִּסְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי לְמַלְכָּא דְּאִיעֲרַע בֵּיהּ אוּשְׁפִּיזָא וְנָטִיל מֵיכָלָא מִקַּמֵּיהּ וְסַלְקָא לְאוּשְׁפִּיזֵיהּ אִשְׁתַּכַּח אַף עַל גַּב דְּמַלְכָּא לָא אָכַל עִמֵּיהּ מִמֵּיכָלָא דְּמַלְכָּא קָא אָכִיל וּמַלְכָּא יָהִיב לֵיהּ לְמֵיכָל וְכָל דָּא בְּגִין דְּהוּא אוּשְׁפִּיזֵיהּ דְּמַלְכָּא. וּבְבֵי רַב הַמְנוּנָא סָבָא לָא חַיְּישֵׁי לְאוּשְׁפִּיזָא בְּשַׁעְתָּא דָּא וּלְבָתַר מְסַדְּרֵי פָּתוֹרָא לְאוּשְׁפִּיזָא. בְּהַאי יוֹמָא מִלּוּלָא אָסִיר הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה נח) מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר וּתְנָן חֶפְצְךָ כְּתִיב בְּגִין דְּהַאי יוֹמָא כָּל מְהֵימָנוּתָא אִתְקְּשָׁר בֵּיהּ:

תרגום הזוהר בַּיּוֹם הַזֶּה, שָׁלֹש סְעוּדוֹת צְרִיכִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ לְזַמֵּן וְלַעֲרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן, מִשּׁוּם כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ. וּכְשֶׁמִּזְדַּמֵּן בּוֹ חָג, אוֹ זְמָן, לֹא יְסַדֵּר הָאָדָם שְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת בְּכָל סְעוּדָה אֶחָד לַשַּׁבָּת וְאֶחָד לְהָאוֹרֵחַ, לְיוֹם טוֹב, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אוֹכֵל, כִּי דַּי הוּא שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ לָאוֹרֵחַ הַהוּא הַבָּא אֵלָיו. וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲרוֹךְ שֻׁלְחָן שָׁלֵם לַמֶּלֶךְ וְהוּא נוֹתֵן מִמֶּנּוּ לְהָאוֹרֵחַ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, סְעוּדָה שְׁלִישִׁית שֶׁל שַׁבָּת, כְּשֶׁנִּקְרָה בּוֹ אוֹרֵחַ, דְּהַיְנוּ יוֹם טוֹב, עוֹזְבִים אוֹתָהּ אֶת הַסְּעוּדָה הַשְּׁלִישִׁית, אוֹ אֵין עוֹזְבִים אוֹתָהּ, אֶלָּא שֶׁאוֹכְלִים סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, נִמְצָא שֶׁהָאוֹרֵחַ נִדְחֶה מִשֻּׁלְחָן הַמֶּלֶךְ, וְאִם עוֹזְבִים אוֹתָהּ דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין אוֹכְלִים סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, נִמְצָא פָּגַם בִּסְעוּדוֹת הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו. בַּדּוֹמֶה לְמֶלֶךְ, שֶׁנִּקְרָה לוֹ אוֹרֵחַ, וְלָקַח הַמַּאֲכָל מִמֶּנּוּ וְנָתַן אֶל הָאוֹרֵחַ. נִמְצָא, אַף עַל פִּי שֶׁהַמֶּלֶךְ אֵינוֹ אוֹכֵל עִמּוֹ, הוּא אוֹכֵל מִמַּאֲכָל הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ נוֹתֵן לוֹ לֶאֱכוֹל. וְכָל זֶה הוּא מִשּׁוּם שֶׁהוּא אוֹרְחוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וּבְבֵית רַב הַמְּנוּנָא סָבָא לֹא חָשְׁשׁוּ לְאוֹרֵחַ בְּשָׁעָה זוֹ, אֶלָּא אָכְלוּ סְעוּדָה שְׁלִישִׁית וְאַחַר כָּךְ, בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי, הָיוּ מְסַדְּרִים הַסְּעוּדָה לְהָאוֹרֵחַ. בַּיּוֹם הַזֶּה אָסוּר הַדִּבּוּר. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר מִמְּצוֹא חֶפְצְךְ וְדַבֵּר דָּבָר, שֶׁדִּבּוּרְךְ בַּשַּׁבָּת לֹא יִהְיֶה כְּמוֹ בַּחוֹל. וְלָמַדְנוּ, חֶפְצְךְ כָּתוּב, שֶׁלֹּא תְּדַבֵּר מֵחֲפָצֶךְ, מִשּׁוּם שֶׁבַּיּוֹם הַזֶּה כָּל הָאֱמוּנָה מִתְקַשֶּׁרֶת בּוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַמְשַׁלֵחַ כְּלָבִים כְּדֵי שֶׁיָצוֹדוּ צְבָאִים וְאַרְנָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן וּבָרַח הַצְבִי מִפְּנֵי הַכֶּלֶב וְהָיָה הוּא רוֹדֵף אַחַר הַצְבִי אוֹ שֶׁעָמַד בְּפָנָיו וְהִבְהִילוֹ עַד שֶׁהִגִּיעַ הַכֶּלֶב וּתְפָשׂוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת הַצָד וְחַיָּב וְכֵן הָעוֹשֶׂה כְּדֶרֶךְ זוֹ בְּעוֹפוֹת: ב. צְבִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת וְנַעַל אֶחָד בְּפָנָיו חַיָּב. נְעָלוּהוּ שְׁנַיִם פְּטוּרִין. אִם אֵין אֶחָד יָכוֹל לִנְעֹל וְנַעֲלוּהוּ שְׁנַיִם חַיָּבִין. יָשַׁב אֶחָד וּמִלְּאָהוּ הַשֵּׁנִי חַיָּב. יָצָא הָרִאשׁוֹן וּמִלְּאָהוּ וּבָא הַשֵּׁנִי וְיָשַׁב בְּצִדּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד הָרִאשׁוֹן וְהָלַךְ לוֹ. הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי לֹא עָשָׂה כְּלוּם וּמֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב בִּמְקוֹמוֹ עַד הָעֶרֶב וְלוֹקֵחַ הַצְבִי. לְמַה זֶּה דּוֹמֶה לְנוֹעֵל בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ וְנִמְצָא צְבִי שָׁמוּר בְּתוֹכוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּלוּם. נִכְנְסָה לוֹ צִפּוֹר תַּחַת כְּנָפָיו יוֹשֵׁב וּמְשַׁמְּרָהּ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ וּמֻתָּר: ג. הַצָד צְבִי זָקֵן אוֹ חִגֵּר אוֹ חוֹלֶה אוֹ קָטָן פָּטוּר. הַמְפָרֵק בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף מִן הַמְּצוּדָה פָּטוּר. הַצָד חַיָּה וְעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין וְיוֹנֵי (עֲלִיָּה) פָּטוּר. הַצָד דָּבָר שֶׁאֵין בְּמִינוֹ צֵדָה כְּגוֹן חֲגָבִים הַגִּזִין צִרְעִין וִיתוּשִׁין וּפַרְעוֹשִׁין וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הֲרֵי זֶה פָּטוּר: ד. רְמָשִׂים הַמַּזִּיקִין כְּגוֹן נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְכַיּוֹצֵא בְּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְמִיתִין הוֹאִיל וְנוֹשְׁכִין מֻתָּר לָצוּד אוֹתָם בְּשַׁבָּת וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהִנָּצֵל מִנְּשִׁיכָתָן. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה כּוֹפֶה כְּלִי עֲלֵיהֶן אוֹ מַקִּיף עֲלֵיהֶן אוֹ קוֹשְׁרָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ:

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ל''ז ע''ג

נִרְגָּן אָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָׁלוֹם (משלי יח) דִבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן. פֵּירוּשׁ הַנִרְגָּן הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר דַרְכּוֹ וְחוּקוֹ לְהִתְאוֹנֵן וּלְהִתְרַעֵם וְיִמְצָא תְּלוּנוֹת עַל חֲבֵירוֹ תָּמִיד עַל מַעֲשָׂיו וְעַל דְבָרָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁחֲבֵירוֹ בְּתוּמוֹ הִתְהַלֵּךְ עִמּוֹ וְלֹא זָד עָלָיו בְּדָבָר וְיָדוֹן כָּל דָּבָר לְחוֹבָה וְלֹא לִזְכוּת וְכָל שְׁגָגָה יָשִׂים לְזָדוֹן וְהִנֵּה יִתֵּן עַצְמוֹ כְּמוֹ עָשׁוּק וַהַלוּם וּכְאִלּוּ גַּבְרָה חַטַּאת חֲבֵירוֹ עָלָיו וְהוּא הַמַּכֶּה וְהַהוֹלֵם כִּי דְבָרָיו יוֹרְדִים חַדְרֵי בָטֶן כִּי מִי שֶׁיָּלִין תְּלוּנוֹת עַל חֲבֵירוֹ כַּאֲשֶׁר לֹא נְגָעוֹ וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ רַק טוֹב זֶה סַעַר מִתְחוֹלֵל עַל הַלֵּב. וְהִנֵּה הוּא כַּיוֹרֶה זִּיקִים יוֹרְדִים חַדְרֵי בָטֶן. מִלַּת כְּמִתְלַהֲמִים כְּמוֹ מִתְהַלְמִים עַל דֶרֶךְ שִׂמְלָה שַׁלְמָה מִלָּשׁוֹן (משלי נז) הֲלָמוּנִי בַל יָדָעְתִּי וּכְאִלּוּ אָמַר דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְהַלֵּם וְאָמְרוּ מִתְלַהֲמִים לָשׁוֹן רַבִּים. כִּי נִרְגָּן כּוֹלֵל הַנִּרְגָּנִים כְּמוֹ (ירמיה י''א) וּבְשַׂר קדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ (ישעיה מ''ה) וְיִפְרוּ יֶשַׁע. עוֹד אָמַר (משלי ס''ז) שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יַפְרִיד מֵעָלָיו אוֹהֵב וָרֵיעַ כִּי לֹא יוּכְלוּן שְׂאֵת חֶבְרָתוֹ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ אַל תַּרְבֶּה בְתַרְעוּמוֹת שֶׁלֹּא תָבֹא לִידֵי חֵטְא. וּפְעָמִים רַבּוֹת הַנִּרְגָּן כְּפוּי טוֹבָה גַּם יְחַשְׁבָהּ לְרָעָה וְיָשִׁיב לְרָעָה תַּחַת טוֹבָה. וְנֶאֱמַר (שם י''ז) מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְגוֹמֵר וּפְעָמִים יַחֲשׁוֹב עַל חַסְדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי הֵם לְנָקָם וְשִׁלֵם כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י''א) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אוֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ וְגוֹמֵר עַל כֵּן הִתְרַחֵק מִדֶרֶךְ הַנִּרְגָּנִים כִּי נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם כָּל דוֹרֵךְ בָה לֹא יָדַע שָׁלוֹם וְלָדוּן לְכַף זְכוּת לַמֵּד לְשׁוֹנָךְ. וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנֶיךָ: