---

פרשת כי תצא

---

כי תצא יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(י) כִּֽי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹֽיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיֽוֹ: אֲרֵי תִפּוֹק לַאֲגָחָא קְרָבָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְיִמְסְרִנוּן יְיָ אֱלָהָךְ בִּידָךְ וְתִשְׁבֵּי שִׁבְיְהוֹן:

 רש''י   כי תצא למלחמה. במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר (לעיל כ, טז) לא תחיה כל נשמה: ושבית שביו. לרבות כנענים שבתוכה ואף על פי שהם משבעה אמות:

(יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָֽשַׁקְתָּ בָהּ וְלָֽקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּֽׁה: וְתֶחֱזֵי בְּשִׁבְיָה אִתְּתָא שַׁפִּירַת חֵזוּ וְתִתִּרְעֵי בַהּ וְתִסְבַהּ לָךְ לְאִנְתּוּ:

 רש''י   אשת. אפלו אשת איש: ולקחת לך לאשה. לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה, ישאנה באסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו:

(יב) וַֽהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָֽשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶֽיהָ: וְתָעֵלִנַהּ לְגוֹ בֵיתָךְ וּתְגַלַח יָת רֵישַׁהּ וּתְרַבִּי יָת טוּפְרָנָהָא:

 רש''י   ועשתה את צפרניה. תגדלם כדי שתתנול:

(יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵֽעָלֶיהָ וְיָֽשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָֽכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּֽבְעַלְתָּהּ וְהָֽיְתָה לְךָ לְאִשָּֽׁה: וְתֶעְדֵי יָת כְּסוּת שִׁבְיַהּ מִנַהּ וְתֵיתַב בְּבֵיתָךְ וְתִבְכֵּי יָת אֲבוּהָא וְיָת אִמַהּ יְרַח יוֹמִין וּבָתַר כֵּן תֵּיעוּל לְוָתַהּ וְתִבְעֲלִנַהּ וּתְהֵי לָךְ לְאִנְתּוּ:

 רש''י   והסירה את שמלת שביה. לפי שהם נאים, שהגוים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם: וישבה בביתך. בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו: ובכתה את אביה. כל כך למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנולת:

(יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹֽא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹֽא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָֽהּ: (ס) וִיהֵי אִם לָא תִתִּרְעֵי בַהּ וְתִפְטְּרִנַהּ לְנַפְשַׁהּ וְזַבָּנָא לָא תְזַבְּנִנַהּ בְּכַסְפָּא לָא תִתָּגַר בַּהּ חֳלַף דִי עִינִיתַהּ:

 רש''י   והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה: לא תתעמר בה. לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבדות ושמוש, עימראה. מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן:

(טו) כִּי תִֽהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָֽאַחַת אֲהוּבָה וְהָֽאַחַת שְׂנוּאָה וְיָֽלְדוּ לוֹ בָנִים הָֽאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָֽה: אֲרֵי תְהֶוְיָן לִגְבַר תַּרְתֵּין נְשִׁין חֲדָא רְחֶמְתָּא וַחֲדָא שְׂנִיאֲתָא וִילִידָן לֵהּ בְּנִין רְחֶמְתָּא וּשְׂנִיאֲתָא וִיהֵי בְּרָא בוּכְרָא לִשְׂנִיאֲתָא:

---

נביאים - שמואל א - פרק יז

יז (א) וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים: וּכְנָשּׂוּ פְּלִשְׁתָּאֵי יַת מַשְׁרִיתֵיהוֹן לְאַגָחָא קְרָבָא וְאִתְכַּנָּשּׂוּ לְשּׂוֹכֹה דִי לְשֵׁבַט יְהוּדָה וּשְׁרוֹ בֵּין שּׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְאֶפֶס דָּמִים :

 רש''י   באפס דמים . כך שם המקום :

(ב) וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים: וְשָׁאוּל וֶאֱנָשׁ יִשְּׂרָאֵל אִתְכְּנִישׁוּ וּשְׁרוֹ בְּמֵישַׁר בּוּטְמָא וְסַדָּרוּ קְרָבָה לָקֳדָמוּת פְּלִשְׁתָּאֵי : (ג) וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם: וּפְלִשְׁתָּאֵי קַיְמִין עַל טוּרָא מִכָּא וְיִשְּׂרָאֵל קַיְמִיִן עַל טוּרָא מִכָּא וְחֵילְתָא בֵּינֵהוֹן : (ד) וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת: וּנְפַק גַּבְרָא מִבֵּינֵיהוֹן מִמַּשִׁרְיַת פְּלִשְׁתָּאֵי גָלְיָת שְׁמֵהּ מִגָת רוּמֵהּ שִׁתָּא אָמִין וְזֵירְתָא :

 רש''י   איש הבנים . גבור ליצא ממערכתו , לעמוד בין שתי המערכות :

(ה) וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת: וְקוּלַס דִּנְחַשׁ עַל רֵישֵׁהּ וְשִׁרְיָן גַּלְבִּין הוּא לָבֵישׁ וּמַתְקַל שִׁרְיוֹנָה חַמְשָׁא אַלְפִין תִּקְלֵי נְחָשָׁא :

 רש''י   ושריון קשקשים . כמין קשקשות דגים עשוין מברזל , נופלים על גב השריון [ ס''א נקבי השריון ] , קשקשת לכל נקב :

(ו) וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו: וּטְרַקְלִילִין דִּנְחַשׁ עַל רִגְלוֹהִי וּמִסַחֲפָא דִנְחָשָׁא נָפִיק מִן קוּלְסָא וּמְטַל בֵּין כְּתֵפוֹהִי :

 רש''י   ומצחת נחשת . כמין יד ברזל היוצא מן הכובע כנגד החוטים , שקורין נש''ל בלע''ז , והיתה מגעת לו עד רגליו : וכידון נחשת . תרגם יונתן : ומסחפא דנחשא נפיק מן קולסא ומטל בין כתפוהי . פירוש : כמין חנית נחשת בולטת מן הכובע , ונמשכת בין כתפיו , להגן על צוארו מן החרב :

---

כתובים - תהילים - פרק ח

ח (א) לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד: לְשַׁבָּחָא עַל כִּנּוֹרָא דְּאַיְתֵי מִגַּת תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד :

 רש''י   הגתית . כלי זמר שבא מגת שם מצוים אומנים לעשותם ורבותינו אמרו על אדום שעתידה לידרך כגת כמו שנאמר פורה דרכתי לבדי ( ישעי' סג ) אך ענין המזמור אינו מוכיח :

(ב) יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם: יְיָ אֱלָהָא רִבּוֹנָנָא כְּמָה תְלִיל שְׁמָךְ וּמְשַׁבַּח בְּכֹלָּא אַרְעָא דִיהַבְתָּא זֵוָךְ עֵיל מִן שְׁמַיָּא :

 רש''י   מה אדיר שמך . יותר מכדי כח מדת התחתונים לא היו התחתונים כדאי שתשרה שכינתך ביניהם : אשר תנה הודך על השמים . ראוי שתתנהו על השמים ואתה בענותך הגדולה יסדת עוז מפי עוללים ויונקים השרית שכינתך במקדש ותקנת להודות לך עוז מפי הלוים והכהנים שהם בני אדם גדלים בליכלוך , כעוללים ויונקי שדים , עוללים לשון ועוללתי בעפר קרני ( איוב טז ) וע''ש הלכלוך נקראו כל תינוקות עוללים :

(ג) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם: מִפּוּם עוּלֵמַיָּא וְיוֹנְקַיָּא אִשְׁתֵּסְתָּא עוֹשְׁנָא מִן בִּגְלַל מְעִיקַיִךְ לְבַטָּלָא בְּעֵיל דְּבָבָא וְגָזוֹמָא :

 רש''י   למען צורריך . להודיעם כי עמך אנחנו להשבית חרפת אויב ומתנקם האומר לא טובים אתם מהאומו' ואני כשאני רואה שמיך וגו' אני תמה בלבי מה אנוש כי תזכרנו :

(ד) כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה: מְטוּל דְּאֶחְמֵי שְׁמַיִךְ עוֹבָדִי אֶצְבְּעָתָךְ סִיהֲרָא וְכוֹכְבַיָּא דִי אַתְקֵינְתָּא : (ה) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ: מַה בַּר נָשָׁא מְטוּל תִּדְכַּר עוֹבָדוֹי וּבַר נָשָׁא מְטוּל תִּסְעַר עֲלוֹי : (ו) וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ: וְחִסַרְתָּ יָתֵהּ קָלִיל מִמַּלְאֲכַיָּא וְאַיְקָרָא וְשִׁבְהוֹרָא תַּכְלְלִנֵיהּ :

 רש''י   ותחסרהו מעט מאלהים וגו' . מאלהים ל' מלאכים שנתת כח ביהושע להדמים החמה וליבש את הירדן במשה לקרוע מי ים סוף ולעלות למרום ובאליהו להחיות את המת :

---

משנה תרומות פרק ו

א. הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה וְאֶחָד הַסָךְ אֶחָד תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאֶחָד תְּרוּמָה טְמֵאָה, מְשַׁלֵּם חֻמְשָׁהּ וְחֹמֶשׁ חֻמְשָׁה. אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תְּרוּמָה, אֶלָּא חֻלִּין מְתֻקָּנִים, וְהֵם נַעֲשִׂין תְּרוּמָה, וְהַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה. אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחוֹל, אֵינוֹ מוֹחֵל:

 ברטנורה   (א) האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש. כדכתיב (ויקרא כב) [ואיש] כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו, והחומש הוא רביעית מה שאכל כגון אם אכל תרומה ששוה דינר משלם דינר ורביעית, שהם בין הכל חמש רביעיות דינר, נמצא הקרן עם חומשו חמשה, וכל חומשים האמורים בתורה כך הם: אחד השותה. יין: ואחד הסך. שמן. דשתיה בכלל אכילה דכתיב (דברים יד) בבקר ובצאן וביין ובשכר וכתיב בתריה ואכלת שם, וסיכה כשתיה דכתיב (תהלים קט) ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו: וחומש חומשה. שאם אכל תרומה ושלם קרן וחומש, וחזר ואכל תשלומי החומש, מוסיף חומש על אותו חומש: אינו משלם תרומה. שהתרומה לכהן, ותשלומי מה שאכל הם חוב עליו, ואינו יכול לפרוע חובו ממקום אחר: אלא חולין מתוקנים. שהפרישו מהן תרומות ומעשרות, דרחמנא אמר (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקודש, דבר הראוי להיות קודש. וחומש נמי צריך להיות מחולין מתוקנים דכתיב (שם) ויסף חמישיתו עליו, מלמד שחומשו כמותו: והם נעשין תרומה. אותן חולין מתוקנים: והתשלומין תרומה. שאם חזר ואכל בשוגג אותן חולין שנשתלמו, מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם נעשין תרומה: אינו מוחל. דכיון דגזירת הכתוב היא דחייב לשלם דבר הראוי להיות קודש ואינו יכול לפטור עצמו בדמים, אין הדבר תלוי בבעלים:

ב. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁאָכְלָה תְרוּמָה וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת לַכֹּהֵן, אִם תְּרוּמָה שֶׁלֹּא זָכָה בָהּ כֹּהֵן אָכְלָה, מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ. וְאִם תְּרוּמָה שֶׁזָּכָה בָהּ כֹּהֵן אָכְלָה, מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן לַבְּעָלִים, וְחֹמֶשׁ לְעַצְמָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הָאוֹכֵל תְּרוּמָה שׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן לַבְּעָלִים, וְחֹמֶשׁ לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה:

 ברטנורה   (ב) בת ישראל. שהפרישה תרומה ולא נתנה לכהן ואכלתה שוגג: ואחר כך נשאת לכהן. והרי היא ראויה לאכול בתרומה דאשת כהן אוכלת בתרומה: משלמת קרן וחומש לעצמה. שהרי אם היתה אותה תרומה שאכלה עכשיו בעין לא היתה חייבת ליתנה לכהן דהיא נעשית כהנת בנישואיה הלכך עתה נמי התשלומין הן שלה: משלמת קרן לבעלים. כדין גוזל חבירו אבל החומש תערב לעצמה:

ג. הַמַּאֲכִיל אֶת פּוֹעֲלָיו וְאֶת אוֹרְחָיו תְּרוּמָה, הוּא מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן, וְהֵם מְשַׁלְּמִין אֶת הַחֹמֶשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הֵם מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וָחֹמֶשׁ, וְהוּא מְשַׁלֵּם לָהֶם דְּמֵי סְעוּדָתָן:

 ברטנורה   (ג) הוא משלם את הקרן. דמי תרומה כדין גוזל שהרי הוא נעשה גזלן עליה: והן משלמין את החומש. עון אכילתן בשוגג שאין משלם חומש אלא אוכל ושותה וסך עצמו, אבל המזיק את התרומה אינו משלם חומש דכתיב (שם) ואיש כי יאכל קודש פרט למזיק: הן משלמין קרן וחומש. חולין מתוקנים ויעשו תרומה, והוא משלם להם דמי חולין שהיה צריך להאכילן ואיכא בינייהו דלר' מאיר אין המאכיל משלם אלא דמי תרומה ולרבנן משלם דמי חולין:

ד. הַגּוֹנֵב תְּרוּמָה וְלֹא אֲכָלָהּ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל דְּמֵי תְרוּמָה. אֲכָלָהּ, מְשַׁלֵּם שְׁנֵי קְרָנִים וָחֹמֶשׁ, קֶרֶן וְחֹמֶשׁ מִן הַחֻלִּין, וְקֶרֶן דְּמֵי תְרוּמָה. גָּנַב תְּרוּמַת הֶקְדֵּשׁ וַאֲכָלָהּ, מְשַׁלֵּם שְׁנֵי חֳמָשִׁים וָקֶרֶן, שֶׁאֵין בַּהֶקְדֵּשׁ תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל:

 ברטנורה   (ד) דמי תרומה. שאין דמיה יקרים כחולין: קרן וחומש מן החולין. והן נעשין תרומה כדין כל אוכל תרומה בשגגה: וקרן דמי תרומה. משום כפל לגנב: תרומת הקדש. שהקדיש הכהן תרומה לבדק הבית: שני חומשים. חד משום אוכל תרומה וחד משום נהנה מן ההקדש. אבל כפל בהקדש ליכא דכתיב (שמות כב) ישלם שנים לרעהו ולא להקדש:

ה. אֵין מְשַׁלְּמִין מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה וּמִן הַהֶפְקֵר, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, שֶׁאֵין הֶקְדֵּשׁ פּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים, מַתִּירִין בָּאֵלּוּ:

 ברטנורה   (ה) מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה. משום דאין בהם זיקת תרומה ומעשרות הלכך לא הוי בכלל דבר הראוי להיות קודש. ולא דמי לחולין מתוקנים דהנהו היו ראויין להיות קודש קודם שנתקנו, אבל לקט שכחה ופאה מעולם לא נראו להיות קודש: ומן ההפקר. לאחר שזכה בו: ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו. ואף על גב דהשתא הוי כחולין המתוקנים, כיון דקודם שניטלה תרומתו לא חזי השתא נמי לא חזי: שאין הקדש פודה הקדש. ואלו חשובים כהקדש קודם שנפדו ואין אדם יכול לפטור עצמו בממון גבוה וסבר ר' מאיר מעשר שני ממון גבוה הוא וכיון דקודם שנפדו לא חזו, תו לא חזו לאחר שנפדו: וחכמים מתירין באלו. במעשר שני והקדש שנפדו והלכה כחכמים:

ו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְשַׁלְּמִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיְּשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה עַל הָרָע. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מְשַׁלְּמִין אֶלָּא מִמִּין עַל מִינוֹ. לְפִיכָךְ, אִם אָכַל קִשּׁוּאִין שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית, יַמְתִּין לְקִשּׁוּאִין שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וִישַׁלֵּם מֵהֶם. מִמָּקוֹם שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵקֵל, מִשָּׁם רַבִּי עֲקִיבָא מַחְמִיר, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כב) וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקּדֶשׁ, כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לִהְיוֹת קדֶשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקּדֶשׁ. קדֶשׁ שֶׁאָכַל:

 ברטנורה   (ו) שישלם מן היפה על הרע. כגון שאכל גרוגרות ולפי מדה שאכל גרוגרות ישלם תמרים ולא לפי דמים דכיון דבזוזא אכל ובזוזא משלם מאי נפקא מינה שישלם מן היפה על הרע. ואיכא למאן דאמר דאפילו לפי דמים מצינן למימר דאי אכל מידי דלא קפץ עליה זבינא משלם מידי דקפץ עליה זבינא: לפיכך. שאין יכול לשלם ממין אחר: אם אכל קשואים. של תרומה: של ערב שביעית. ואין קשואים של אותה שנה מצויים עוד שכבר נתקשו ולא חזו לאכילה ומין אחר אינו יכול לשלם צריך להמתין למוצאי שביעית: וישלם. מקשואים של מוצאי שביעית דמשל שביעית אסור לפרוע חובו דדמי לסחורה:

---

גמרא ברכות דף נח ע''א

רִבִּי שִׁילָא נַגְדֵּיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דְּבָעַל מִצְרִית אָזַל אָכַל בֵּהּ קוּרְצֵי בֵּי מַלְכָּא. אָמַר אִיכָּא חַד גַּבְרָא בִּיהוּדָאֵי דְּקָא דָּיִין דִּינָא בְּלָא הוּרְמְנָא דְּמַלְכָּא. שָׁדַר עָלֵהּ פְּרִיסְתְּקָא כִּי אָתָא אָמַר לֵהּ מַאי טַעֲמָא נַגַּדְתֵּיהּ לְהַאי. אָמַר לְהוּ דְּבָא עַל חַמְרְתָא אַמְרֵי לֵהּ אִית לָךְ סַהֲדֵי אָמַר לְהוּ אִין. אָתָא אֵלִיָּהוּ אִדְמִי לֵהּ כֶּאֱנָשׁ וְאַסְהִיד אַמְרֵי לֵהּ אִי הָכִי בַּר קְטָלָא הוּא אָמַר לְהוּ אֲנָן מִיּוֹמָא דְּגָלִינָן מֵאַרְעִין לֵית לָן רְשׁוּתָא לְמִקְטַל אַתּוּן מַאי דְּבָעִיתוּן עֲבִידוּ בֵּהּ. עַד דִּמְעַיְינֵי בֵּהּ בְּדִינָא. פָּתַח רִבִּי שִׁילָא וְאָמַר (דה''א כט) לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְגוֹמֵר. אֳמָרֵי לֵהּ: מַאי קָאָמַרְתְּ אָמַר לְהוּ הָכִי קָאֲמִינָא בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּיָהַב מַלְכוּתָא בְּאַרְעָא כְּעֵין מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא וְיָהַב לְכוּ שׁוּלְטָנָא וְרַחֲמֵי דִּינָא. אָמַר: חֲבִיבָא עָלֵיהּ יְקָרָא דְּמַלְכוּתָא כּוּלֵי הַאי יַהֲבֵי לֵהּ קוּלְפָא. אָמְרוּ לֵהּ: דּוּן דִּינָא כִּי הֲוָה נָפִיק. אָמַר לֵהּ הַהוּא גַּבְרָא עָבִיד רַחֲמָנָא נִיסָא לְשִׁקְרֵי הָכִי אָמַר לוֹ רָשָׁע לָאו חֲמָרֵי אִיקְרוּ דִּכְתִיב (יחזקאל כג) אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם חַזְיֵיהּ דְּקָאָזִיל לְמֵימְרָא לְהוּ דְּקָרִינְהוּ חַמְרֵי אָמַר הַאי רוֹדֵף הוּא וְהַתּוֹרָה אָמְרָה אִם בָּא לְהָרְגָךְ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ מַחְיֵיהּ בְּקוּלְפָא וְקַטְלֵיהּ:

 רש''י  קולפא. מקל לרדות: והתורה אמרה כו'. אם במחתרת ימצא הגנב וכו' לפי שבא על עסקי נפשות שיודע הוא שאם תמצאנו חותר לא תעמוד עצמך מלהציל ממונך והיא בא לדעת כן שיקים עליך להרגך אמרה תורה השכם אתה והרגהו:

---

זוהר ויקרא דף מ''ו ע''ב

תַּנְיָא בְּאַרְבַּע תְּקוּפִין דְּשַׁתָּא קלא אִתְפְּסִיק וְדִינִין מִתְעָרִין וּתְשׁוּבָה תַּלְיָא עַד דְּאִתְתַּקַּן. וְכַד דִּינִין מִתְעָרִין קָלָא נָפִיק וְאַרְבְּעָא זִוּוּיִין (ס''א מְנִין) דְּעָלְמָא סָלְקִין וְנָחֲתִין כָּרוֹזָא קָרֵי וְלֵית מָאן דְּיַשְׁגַּח וְיִתְעָר וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין אִם יְתוּבוּן יְתוּב וְאִי לָאו כֹּלָּא (ס''א קָלָא) אִתְפַּסַק וְדִינִין אִתְעֲבִידוּ וּכְדֵין אִתְקְּרֵי וַיִּתְעַצֵב וַיִּתְעַצֵב בְּבָתֵּי בְּרָאי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּנֵינָן מִן יוֹמָא דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא לֵית יוֹמָא דְּלָא אִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ רִתְחָא בִּישָׁא מַאי טַעֲמָא מִשּׁוּם דְּתָנֵינָן אָמַר רַבִּי יְהוּדָאי אָמַר רַבִּי יֵיסָא נִשְׁבַּע הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּירוּשָׁלַםִ דִּלְעֵילָא עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַםִ דִּלְתַתָּא וּבְגִין כָּךְ רִתְחָא אִשְׁתַּכְּחַת בְּעַלְמָא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּתִיב עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֶּה. וּכְתִיב אִמְּךָ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ וְתָנֵינָן אִמְּךָ הִיא וַדַּאי הָא אִם גִּלָּה עֶרְיָתָהּ לְמַאן בָּעֵי לַאֲתָבָא לָהּ וַדַּאי לְתַקְּנָא מַאי דְּגַלֵּי. דְּתַנְיָא כַּד סַגְיָא יִצְרָא בִּישָׁא בְּבַר נַשׁ לָא סַגִּי אֶלָּא בְּאִנּוּן עֶרְיָין וְכֻלְּהוּ חוֹבֵי אֲחִידָן בְּהַהוּא עֶרְיָן וּכְתִיב לֹא תְגַלֶּה כַּד אִתְתַּקַּן אִתְתַּקַּן לָקֳבָל הַהִיא דְּגַלֵּי וְדָא אִקְּרֵי תְּשׁוּבָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּל חוֹבֵי עָלְמָא אֲחִידָן (ס''א דָּא) בְּדָא עַד דְּאִימָא אִתְגַלְיָא בְּגִנַּיְהוֹן. וְכַד אִיהִי אִתְגַלְיָא כָּל אִנּוּן בְּגִין אִתְגַלְיָן (כְּגִוַּהּ) וּכְתִיב (דברים כב) לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים וְכַד אִתְתַּקַּן עָלְמָא לְתַתָּא אִתְתַּקַּן כֹּלָּא עַד דְּסָלְקָא תִּקּוּנָא לְאִימָא קַדִּישָׁא וּמִתְתַּקְּנָא וְאִתְכַּסְיָא מִמַּה דְּאִתְגַלְיָא וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב (תהלים לב) אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶשַׁע כְּסוּי חַטָּאָה וּכְדֵין אִקְּרֵי תְּשׁוּבָה תְּשׁוּבָה וַדַּאי וּכְדֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים אִתְקְּרֵי כְּמָה דִּכְתִיב מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי אִתְקְּרֵי תְּשׁוּבָה כַד אִימָא מִתְכַּסְיָא וְקַיְּמָא בְּחֶדְוָה עַל בְּנִין דִּכְתִיב (תהלים קי''ג) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה וְתָבָאת בְּקִיּוּמָא וּמַאן דַּהֲוָה סָגִיר תָּב לְאַתְרֵיהּ וְכֻלְּהוּ תָּבִין חַד לְחָד וּמִתְבָּרְכָאן כָּל חַד וְחַד וּכְדֵין אִתְקְּרֵי תְּשׁוּבָה (שְׁלֵימָתָא) תְּשׁוּבָה סְתָם לַאֲכְלָלָא כֹּלָּא:

 תרגום הזוהר  לָמַדְנוּ בְּאַרְבַּע תְּקוּפוֹת בַּשָּׁנָה, נִפְסָק הַקּוֹל, וְדִינִים מִתְעוֹרְרִים וְהַתְּשׁוּבָה תְּלוּיָה עַד שֶׁנִּתְתַּקֵּן. וּכְשֶׁהַדִּינִים מִתְעוֹרְרִים יוֹצֵא קוֹל. וְאַרְבַּע זָוִיּוֹת הָעוֹלָם, עוֹלִים וְיוֹרְדִים. כָּרוֹז קוֹרֵא וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ וְיִתְעוֹרֵר. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוּכָן, אִם יָשׁוּבוּ יָשׁוּב הַדִּינִים לִמְקוֹמָם. וְאִם לֹא הַקּוֹל נִפְסָק וְהַדִּינִים, נַעֲשׂוּ. וְאָז נִקְרָא וַיִּתְעַצֵב. וַיִּתְעַצֵב, הַיְנוּ בְּבָתִּים הַחִיצוֹנִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לָמַדְנוּ, מִיּוֹם שֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין יוֹם שֶׁלֹּא נִמְצָא בּוֹ כַּעַס רָע, מַה הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁלָּמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יֵסָא, נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה. וּמִשּׁוּם כָּךְ כַּעַס נִמְצָא בָּעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּתוּב, עֶרְוַת אָבִיךְ וְעֶרְוַת אִמֶּךְ לֹא תְגַלֶּה. וְכָתוּב, אִמְּךְ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. וְלָמַדְנוּ אִמְּךְ הִיא וַדַּאי, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא אֵם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְאִם גִּלָּה עֶרְוָתָהּ, לָמָּה צָרִיךְ לְהָשִׁיב אוֹתָהּ, בְּסוֹד הַתְּשׁוּבָה, הוּא וַדַּאי כְּדֵי לְתַקֵּן מַה שֶּׁגִּלָּה. שֶׁלָּמַדְנוּ, כַּאֲשֶׁר נִתְגַבֵּר הַיֵּצֶר הָרַע בָּאָדָם אֵינוֹ מִתְגַבֵּר אֶלָּא בָּעֲרָיוֹת. וְכָל הַחַטָּאִים אֲחוּזִים בָּעֶרְוָה הַהִיא. וְכָתוּב, לֹא תְגַלֶּה. וּכְשֶׁנִּתְתַּקֵּן, מִתְתַּקֵּן כְּנֶגֶד זֶה שֶׁגִּלָּה, וְזֶה נִקְרָא תְּשׁוּבָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּל חַטָּאֵי הָעוֹלָם אֲחוּזִים בָּזֶה, עַד שֶׁאִמָּא, מִתְגַלָּה בִּשְׁבִיל הַחַטָּאִים, וּכְשֶׁהִיא מִתְגַלָּה כָּל אֵלּוּ הַבָּנִים, מִתְגַלִּים. וְכָתוּב, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. וּכְשֶׁנִּתְתַּקֵּן הָעוֹלָם לְמַטָּה נִתְתַּקֵּן הַכֹּל, עַד שֶׁעוֹלֶה הַתִּקּוּן לְאִמָּא קַדִּישָׁא, וּמִתְתַּקֶּנֶת וּמִתְכַּסֵּית מִמַּה שֶּׁנִּתְגַלָּה, וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶשַׁע כְּסוּי חַטָּאָה. וְאָז נִקְרֵאת תְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה וַדַּאי. וְאָז נִקְרֵאת יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מָתַי נִקְרֵאת הַמַּלְכוּת, תְּשׁוּבָה. הוּא, כְּשֶׁהָאֵם, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, מִתְכַּסָּה, וְעוֹמֶדֶת בְּשִׂמְחָה עַל הַבָּנִים, שֶׁמַּשְׁפַּעַת לָהֶם כָּל טוּב. שֶׁכָּתוּב, אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. וְחוֹזֶרֶת לְקִיּוּם, וּמִי שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם לָכֵן סָגוּר וְגָנוּז, חָזַר לִמְקוֹמוֹ. וְכָל הַמַּדְרֵגוֹת חוֹזְרוֹת אֶחָד לְאֶחָד, וּמִתְבָּרְכוֹת כָּל אַחַת וְאַחַת. וְאָז נִקְרָא תְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה סְתָם לִכְלל הַכֹּל.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ג

א. הַפַּת שֶׁפָּתַת אוֹתָהּ פִּתִּים וּבִשְּׁלָה בִּקְדֵרָה אוֹ לָשָׁהּ בְּמָרָק אִם יֵשׁ בַּפְּתִיתִין כַּזַּיִת אוֹ שֶׁנִּכַּר שֶׁהֵן פַּת וְלֹא נִשְׁתַּנָּה צוּרָתָהּ מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּתְחִלָּה הַמּוֹצִיא וְאִם אֵין בָּהֶן כַּזַּיִת אוֹ שֶׁעָבְרָה צוּרַת הַפַּת בְּבִשׁוּל מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּתְחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת: ב. עִסָּה שֶׁנֶּאֱפֵית בְּקַרְקַע כְּמוֹ שֶׁהָעַרְבִיִּים שׁוֹכְנֵי הַמִּדְבָּרוֹת אוֹפִים הוֹאִיל וְאֵין עָלֶיהָ צוּרַת פַּת מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּתְחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וְאִם קָבַע מְזוֹנוֹ עָלֶיהָ מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא. וְכֵן עִסָּה שֶׁלָּשָׁהּ בִּדְבַשׁ אוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּחָלָב אוֹ שֶׁעֵרֵב בָּהּ מִינֵי תַּבְלִין וַאֲפָאָהּ וְהִיא הַנִּקְרֵאת פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פַּת מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת. וְאִם קָבַע סְעֻדָּתוֹ עָלֶיהָ מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא:

---

מוסר

ספר חסידים סימן ריד רטו

אִם רָאִיתָ מְדִינָה שֶׁעַמֵּי הָאָרֶץ בָּהּ וְיֵשׁ בָּהּ שָׁלוֹם וָשׂבַע וְאֵין מַזִּיק לָהֶם מְאוּמָה וְאֵין בָּהֶם תּוֹרָה, דַּע שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם תַּלְמִיד חָכָם אוֹ יֵשׁ וְאֵינוֹ מוֹכִיחַ שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁחוֹטֵא בְּשׁוֹגֵג לְמִי שֶׁחוֹטֵא בְּמֵזִיד אִם כֵּן הֵם כֻּלָּם שׁוֹגְגִים אוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים יֵשׁ בֵּינֵיהֶם אוֹ אַהֲבָה יֵשׁ בֵּינֵיהֶם: אִם רָאִיתָ אִישׁ עָשִׁיר וּמַצְלִיחַ וּמִתְחַתֵּן בּוֹ אִישׁ צַדִּיק וְאַחַר כָּךְ אֵינוֹ מַצְלִיחַ כְּבַתְּחִלָּה דַּע לְךָ לְפִי שֶׁעוֹשֶׂה רָעָה לְאוֹתוֹ צַדִּיק. וְעוֹד לְפִי שֶׁכְּשֶׁהוּא מוֹכִיחוֹ בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם אֵין נִשְׁמָעִין לוֹ וּמִלָּבָן אַתָּה לָמֵד (בראשית ל) וַיְבָרֵךְ ה' אוֹתְךָ לְרַגְלִי. מַעֲשֵׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מַצְלִיחַ בְּבָנִים וּבִנְכָסִים בָּא חָסִיד אֶחָד וְנִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ וּמִן אוֹתוֹ הַיּוֹם וָהָלְאָה יָרַד מִנְּכָסָיו וְהָיָה קְלָלָה מְשֻׁלַּחַת בְּבֵיתוֹ וְאָמַר הָאִישׁ מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁבָּא הֶחָסִיד לְבֵיתִי אֲנִי מַפְסִיד. לַטּוֹב קִוִּיתִי וַיָּבֹא רָע. הֲרֵי פּוֹטִיפָר נִתְבָּרֵךְ בִּגְלַל יוֹסֵף וְלָבָן בִּגְלַל יַעֲקֹב וַאֲנִי לְהֵפֶךְ. אָמַר הֶחָכָם לְאַחַר שֶׁעָשָׂה לָבָן לְיַעֲקֹב שֶׁלֹּא כַּדִּין הָיָה יוֹרֵד שֶׁמָּא עָשִׂיתָ לוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין. אָמַר: חָלִילָה. אָמַר לוֹ הֶחָכָם: שֶׁמָּא כְּשֶׁמּוֹכִיחַ אֶתְכֶם אֵין אַתֶּם שׁוֹמְעִים לַעֲצָתוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן מַעֲשִׂים בְּיָדְךָ כְּשֶׁהֱיִיתֶם מַצְלִיחִים. לְאַחַר שֶׁהוֹכִיחַ אֶתְכֶם מְזִידִים אַתֶּם, לְפִיכָךְ אֵין הַצְלָחָה לָכֶם כְּאוֹתָהּ אַלְמָנָה שֶׁלֹּא שָׁמְעָה לְאֵלִיָּהוּ וּכְתִיב (מ''א יז) כִּי בָאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר עֲוֹנִי. אֲבָל מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ לַצַדִּיק תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה:

---

כי תצא יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(טז) וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִֽהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹֽר: וִיהֵי בְּיוֹמָא דְיַחְסֵן לִבְנוֹהִי יָת דִי יְהֵי לֵהּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְבַכָּרָא יָת בַּר רְחֶמְתָּא עַל אַפֵּי בַר שְׂנִיאֲתָא בּוּכְרָא: (יז) כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָֽה: (ס) אֲרֵי יָת בּוּכְרָא בַר שְׂנִיאֲתָא יַפְרַשׁ לְמִתַּן לֵהּ תַּרְתֵּין חָלָקִין בְּכֹל דִי יִשְׁתְּכַח לֵהּ אֲרֵי הוּא רֵישׁ תָּקְפֵּהּ לֵהּ חָזְיָא בְכֵרוּתָא:

 רש''י   פי שנים. כנגד שני אחים: בכל אשר ימצא לו. מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבא לאחר מיתת האב, כבמחזק:

(יח) כִּי יִֽהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶֽם: אֲרֵי יְהֵי לִגְבַר בַּר סָטֵי וּמָרֵי לֵיתוֹהִי מְקַבַּל לְמֵימַר אֲבוּהִי וּלְמֵימַר אִמֵהּ וּמַלְפָן יָתֵהּ וְלָא יְקַבֵּל מִנְהוֹן:

 רש''י   סורר. סר מן הדרך: ומורה. מסרב בדברי אביו, לשון ממרים: ויסרו אותו. מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. בן סורר ומורה אינו חיב, עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין. שנאמר (פסוק כ) זולל וסבא, ונאמר (משלי כג, כ) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חיב:

(יט) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמֽוֹ: וְיֶחֱדוּן בֵּהּ אֲבוּהִי וְאִמֵּהּ וְיַפְּקוּן יָתֵהּ לָקֳדָם סָבֵי קַרְתֵּהּ וְלִתְרַע בֵּית דִין אַתְרֵהּ:

---

נביאים - שמואל א - פרק יז

(ז) (וחץ) וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו: וְאָעָא דְמוּרְנִיתֵיהּ כְּאַכְסָן דְּגַרְדָאִין וְשִׁנָנָא דְּמוּרְנִיתֵיהּ מִתְקַל שִׁית מְאָה תִקְלֵי פַרְזְלָא וְנָטַל תְּרֵיִסָא אָזֵיל קֳדָמוֹהִי :

 רש''י   כמנור אורגים . תרגם יונתן כאכסן דגרדאין , אינשובל''א בלע''ז : שש מאות שקלים . כל השקלים האמורים בנביאים , מנים :

(ח) וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי: וְקָם וְאַכְרֵיז עַל סִדְרֵי יִשְּׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן לְמָה תִפְקוּן לְסַדְרָא קְרָבָא הֲלָא אֲנָא פְלִישְׁתָּאָה וְאַתּוּן עַבְדִין לְשָׁאוּל אֲנָא הוּא גָלְיָת פְּלִשְׁתָּאָה דְמִין גַּת דִקְטָלִית תְּרֵין בְּנֵי עֵלִי כַּהֲנֵי חָפְנִי וּפִנְחָס וּשְׁבֵיתִי יַת אֲרוֹן קְיָמָא דַייָ וְאוֹבֵלִית יָתֵיהּ לְבֵית דָּגוֹן טַעֲוָתִי וַהֲוָה תַמָּן בְּקִירְוֵי פְלִישְׁתָּאֵי שַׁבְעָא יַרְחִין אַף כָּל קְרָב וּקְרָב דַּהֲווֹ לְהוֹן לִפְלִשְׁתָּאֵי אֲנָא נָפֵיק בְּרֵישׁ חֵילָא וּנְצַחְנָא בִּקְרָבָא וּרְמִינָא קְטִילִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא וְעַד כְּעַן לָא אַכְשָׁרוּ יָתִי פְּלִשְׁתָּאֵי לְמֶהֱוֵי רַב אַלְפָא עֲלַוֵיהוֹן וְאַתּוּן בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל מַה גְּבוּרָה עֲבַד לְכוֹן שָׁאוּל בַּר קִישׁ דְּמִן גִבְעֲתָא דְמַנִיתוּן יָתֵיהּ מַלְכָּא עֲלַוֵיכוֹן אִם גְּבַר גִּבָּר הוּא יֵחוֹת וְיַעְבֵּיד קְרָבָא עַמִּי וְאִם גְּבַר חַלָּשׁ הוּא) בְחַרוּ לְכוֹן גַּבְרָא וְיֵחוֹת לְוָתִי :

 רש''י   למה תצאו . כולכם לערוך מלחמה , ילחם אחד כנגדי בשביל כולכם , ובתנאי שהוא מפורש : אם יוכל להלחם אתי וגו' : הלא אנכי הפלשתי . איני לא שר מאה ולא שר אלף , אלא פלשתי כאחד מן האחרים , ואף על פי שנלחמתי להם כמה מלחמות , אני הרגתי חפני ופנחס , ושביתי את הארון , ואתם נעשיתם עבדים לשאול , ולא הושיע אתכם מימיו בגבורתו : ברו לכם . בררו לכם : איש . את שאול , וירד אלי :

(ט) אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ: אִם יִכּוּל לַאֲנָחָא קְרָבָא עִמִּי וְיִקְטְלִינַנִי וּנְהֵי לְכוֹן לְעַבְדִין וְאִם אֲנָא אַכּוּל לֵיהּ וְאִקְטְלִינֵיהּ וּתְהוֹן לָנָא לְעַבְדִין וְתִפְלְחוּן יָתָנָא : (י) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד: וַאֲמַר פְּלִשְׁתָּאָה אֲנָא חֲסָדִית יַת סִדְרֵי יִשְּׂרָאֵל יוֹמָא דֵין לְמִימָר אַיְתוֹ לִי גַבְרָא וְנָגִיחַ קְרָבָא כַּחֲדָא :

---

כתובים - תהילים - פרק מה

(ט) מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ מִן הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחוּךָ: מִירָא דַכְיָא וְאַקְסִיל אֲלוֹאִין וּקְצִיעַתָא מִתְגַמְרִין כָּל לְבוּשָׁיִךְ מִן הֵיכְלַיָא דִמְכַבְּשִׁין בְּשִׁין דְפִיל מֵאֲרַע מִנִי יַחְדוּנָךְ :

 רש''י   מר ואהלות קציעות . קידה מתרגמינן קציעתא : כל בגדותיך . כל בגדיך מריחים כריח בשמים , ומדרשו כל בגדותיך וסרחוניך מתכפרים ומריחים ריח ערב : מן היכלי שן מני שמחוך . יותר מהיכלי שן משובחים ההיכלות המתוקני' לך בגן עדן לשמחך בהם , שן איבוייר''א בלע''ז , מני שמחוך היכלות אשר מני הם שמחוך הנותנים שכרך :

(י) בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר: פִּלְכֵי מַלְכְּוָתָא אָתִין לְמִקְבֵּל אַפָּךְ וּלְיַקְרוּתָךְ בִּזְמַן דִמְעַתַּר סְפֵר אוֹרַיְיתָא בִּסְטַר יְמִינָךְ וּמִתְכַּתְּבָא בְאוֹבָרִיזִין דְמִן אוֹפִיר :

 רש''י   בנות מלכים . יהיו מבקרות אותך כענין שנאמ' ושרותיהם מיניקותיך ( ישעיה מ''ט ) : ביקרותיך . קו''ף דגוש לפי שהוא לשון בקור ואף על פי שכתוב יו''ד לפניה , ראיתי בנקוד רב סעדיה תיבה זו סדורה עם מי נתן למשיסה יעקב ( שם מ''ב ) שכתוב בו יו''ד והסמ''ך מודגשת , ומנחם חברו לשון יוקר כמו יקר מכלי פז ( סא''א ) . שגל . מלכה כמו והשגל יושבת אצלו ( דניאל ה ) וישתון בהון מלכא רברבנוהי שגלתיה ולחינתיה אשתך תתיצב לימינך : בכתם אופיר . בקבוצת עדי זהב הבא מאופיר :

(יא) שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ: שִׁמְעִי כְּנִישְׁתָּא דְיִשְּׂרָאֵל אוֹרָיַת פּוּמֵיהּ וַחֲמִי פְרִישָׁת עוֹבָדוֹי וְתִצְלֵי אוּדְנָךְ לְפִתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא וְתִתְנְשֵׁי עוֹבָדִין בִּישִׁין דְרַשִׁיעֵי עַמֵךְ וּבֵית טַעֲוַת דִפְלַחְתְּ בֵּית אֲבוּיִךְ :

 רש''י   שמעי בת וראי . שמעי כנסת ישראל וראי דרך הטוב : והטי אזנך . לתורה : ושכחי עמך . מעבר הנהר שאת גדילה ביניהם : ובית אביך . ע''א שעבדו אבותיך בעבר הנהר :

(יב) וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ: וּבְכֵן יְרָגֵג מַלְכָּא שׁוּפְרָךְ אֲרוּם הוּא רִבּוֹנֵיךְ וְתִסְגְדוּן לֵיהּ :

 רש''י   ויתאו המלך יפיך . ואם תעשי כן יתאוה המלך הקב''ה לנויי מעשיך :

---

משנה ביצה פרק ב

א. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר הוֹתִיר לַשַּׁבָּת, וְעוֹשֶׂה תַבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד, לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה. וְאִם שִׁיֵּר מִמֶּנּוּ כָל שֶׁהוּא, סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת:

 ברטנורה   (א) יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחילה. כלומר לא יהא תחילת בישולו עיקרו לשום שבת, אלא לשום יום טוב יהא תחילת בישולו, ומה שמותיר יהא לשבת: ועושה תבשיל מערב יום טוב. לשם עירובי תבשילין אית דאמרי טעמא דהאי תבשיל מערב יום טוב, משום כבוד שבת הוא, שמתוך שמערב יום טוב זוכר השבת, יברור מנה יפה לשבת ולא ישכח שבת משום טרדת יום טוב. ואית דאמרי משום כבוד יום טוב הוא, כדי שיראו שאין אופין מיום טוב לשבת אלא אם כן התחיל מבעוד יום דביו''ט אינו אלא גומר, קל וחומר מיום טוב לחול דלגמרי אין אופין ולא מבשלין. ומברכין על ערובי תבשילין כדרך שמברכין על ערובי חצרות. וצריך לזכות על ידי אחר לכל מי שרוצה אחר כך לסמוך על עירובו, ואפילו שלא מדעתו, דזכין לאדם שלא בפניו: אכלו או שאבד. אותו תבשיל שבישל, מערב שבת: סומך עליו. לבשל בישולו ביום טוב לצורך שבת. אבל מתחילתו אין עירובי תבשילין פחות מכזית, בין לאחד בין למאה. ואם התחיל בעיסתו ונאבד עירובו, מה שהתחיל גומר:

ב. חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאָדָם בַּשַּׁבָּת:

 ברטנורה   (ב) מטבילין את הכל. שחייב אדם לטהר עצמו ברגל. וכל מה שצריך טבילה בין אדם בין כלים מטבילין מלפני השבת: כלים מלפני השבת. שכיון שהן ראויין לאחר טבילה לדבר שלא היו ראויין לו קודם טבילה, אי מטביל להו בשבת וביו''ט הוה ליה מתקן מנא ואסור. ושבת דנקט הכא, להודיעך כוחן דבית הלל, דאפילו בשבת שרו להטביל אדם, משום דנראה כמיקר וכמצטנן ורוחץ לתענוג ולא לשם טבילה:

ג. וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן, אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין. וּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה:

 ברטנורה   (ג) ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן. מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו, ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונותנן במקוה מים מלוחים או עכורים עד שנושקים מים למים, ונמצאו אלו זרועים ומחוברים למי מקוה ובטלו אגבייהו וטהרו. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים בלבד, ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה: אבל לא מטבילין. שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא שצריך טבילה לכלי, להשיק בו, כדי לעלות טבילה לכלי אגב השקת המים: ומטבילין מגב לגב. מי שהטביל כלים לדעת שידרוך בהן זיתים בבית הבד לשמן של חולין, ונמלך לדרוך בהן ענבים בגת ליין של תרומה, צריך להטבילן פעם שניה לשם תרומה. וכן אם הטביל כלים לשם תרומה ונמלך לעשות בהם קודש, צריכים טבילה שנית לשם קודש. ואותה טבילה יכול להטביל ביו''ט, שאין כאן תיקון כלי לפי שאין טבילה זו להעלות אותן מידי טומאה אלא לתוספת טהרה: ומחבורה לחבורה. אם הטביל כלים על מנת לאכול פסחו עם חבורה זו ונמלך להימנות עם חבורה אחרת ובא להטביל כליו פעם שניה, אותה טבילה מותר לעשותה ביום טוב:

ד. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם:

 ברטנורה   (ד) מביאין שלמים. ביום טוב. שלמי חגיגה. לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם: ואין סומכין עליהם. שהסמיכה אסורה משום שבות, שבכל כוחו היה סומך, והוה ליה משתמש בבעלי חיים. אלא סומכין עליהם מערב יום טוב, דלית להו לבית שמאי תיכף לסמיכה שחיטה: אבל לא עולות. חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן צבור וזמנן קבוע. אבל לא יביא עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט. ואפילו עולות ראיה קריבות בשאר ימות הרגל ולא ביום טוב, דרחמנא אמר (במדבר כט) עצרת תהיה לכם, לכם ולא לגבוה: ובית הלל אומרים. מביאים שלמי חגיגה ועולות ראיה, דכתיב (דברים טז) עצרת לה', כל דלה'. אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קריבין ביום טוב לא עולות ולא שלמים:

ה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. עוֹשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ:

 ברטנורה   (ה) לא יחם אדם חמין לרגליו. אוכל נפש התירה התורה, ולא להבעיר אור בשביל רחיצה: ובית הלל מתירין. דמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה, הותרה נמי שלא לצורך אכילה כשיש בה צורך איזו הנאה. ופסק הלכה דחמין שהוחמו ביום טוב רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו, דגזרו יום טוב אטו שבת. וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו ביום טוב:

ו. שְׁלשָׁה דְבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא לֹא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין, אֶלָּא רְקִיקִין. אָמְרוּ לוֹ, מַה נַּעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךָ, שֶׁהָיוּ מַחְמִירִין עַל עַצְמָן וּמְקִלִּין לְכָל יִשְׂרָאֵל, לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וָחֹרִי:

 ברטנורה   (ו) אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת. דסברי בית שמאי, אין אופין אלא אם כן עירב בפת, ואין מבשלין אלא אם כן עירב על התבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב. ובית הלל סברי דאופין ומבשלין וטומנין על עירוב של תבשיל בלבד. ומיהו בגמ' מוכח דבית הלל נמי בעו פת ובשר. וכן הלכה: אין זוקפין מנורה. של חוליות שנתפרקו חוליותיה, אין מחזירים אותן, דהוי כבונה ויש בנין בכלים. ובית הלל סברי אין בנין בכלים: גריצין. ככרות עבות: אלא רקיקין. ככרות דקות, דסברי בית שמאי אין אופין פת מרובה ביו''ט משום טרחא. ובית הלל אומרים אופין פת מרובה ביו''ט, שבזמן שהפת מרובה היא נאפית יפה: וחרי. עיסה גדולה הנאפית על גבי גחלים משום דבעיא היסק גדול שהגחלים הולכות ועוממות וטרחא איכא. ואין הלכה כרבן גמליאל בכל מה שמחמיר כדברי בית שמאי:

ז. אַף הוּא אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים לְהָקֵל, מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת, וּמַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֵלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

 ברטנורה   (ז) מכבדין בין המטות. שאוכלין שם. שרגילים להסב ולאכול על גבי מטות. ומפני שהוא מקום מועט לא חיישינן שמא ישוה גומות כדחיישינן גבי בית שהוא גדול ואי אפשר שלא יהיה שם גומא: מוגמר. לבונה על גבי גחלים להריח בה. אבל לגמר את הכלים דברי הכל אסור: מקולס. כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו [בצדו] כשצולהו, והיו עושים זכר לפסח דכתיב ביה (שמות יב) ראשו על כרעיו ועל קרבו. מקולס כגבור זה שכלי זייניו עמו. תרגום וכובע נחושת, וקולסא דנחשא. ורמב''ם פירש, מקולס מכובד, לשון קילוס: וחכמים אוסרין. בשלשתן. כיבוד, משום אשוויי גומות. ומוגמר, משום דלאו צורך לכל נפש הוא, שאינו אלא למפונקים ולמעונגים ולמי שריחו רע. מקולס, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. והלכה כחכמים:

ח. שְׁלשָׁה דְבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אֲבָל מְקַרְצְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְקָרְדִין, אַף לֹא מְקַרְצְפִין:

 ברטנורה   (ח) פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה. לנוי. ואמרו חכמים משאוי הוא ואינה תכשיט לה. ולא פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו: ומקרדין ביום טוב. כמין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומחככין ומגרדין בה הבהמה ואע''ג דעביד חבורה: ברחים שלהן. קטנות העשויות לכך: מקרצפין. במגירה של עץ ששיניה גסות, ואין עושין חבורה: אף לא מקרצפין. דגזרינן קרצוף אטו קירוד. ואין הלכה כר' אלעזר בן עזריה בשלשה דברים הללו, אלא במקרדין את הבהמה בלבד, משום דבהא קם ליה בשיטתיה דרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וקיימא לן כוותיה. וחכמים דפליגי עליה סברי כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואינה הלכה:

ט. הָרֵחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין, טְמֵאָה מִשּׁוּם שְׁלשָׁה כֵלִים, מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל וּמִשּׁוּם כְּלִי מַתָּכוֹת וּמִשּׁוּם כְּלִי כְבָרָה:

 ברטנורה   (ט) משום שלשה כלים. שאם פירש אחד מהן אינן שברי כלים, אלא כל אחד מהם חשוב כלי בפני עצמו וטמא, אף על פי שבעודו ברחים הן מחוברים ונראים ככלי אחד: משום כלי קבול. התחתונה שמקבלת אבק שחיקת הפלפלין דרך נקבי הכברה, טמאה משום כלי קבול, שכלי עץ שיש לו בית קבול הוא: ומשום כלי מתכת. העליונה שכותשין וטוחנין בה הפלפלין, טמאה משום כלי מתכת. דמשום כלי עץ ליכא לטמוייה, דפשוטיהן טהורים, אלא משום ציפויה התחתון שהוא של מתכת: ומשום כלי כברה. אמצעית שהיא מקפת את הכברה. משום כלי עץ לא מטמאה, דאין קבולה קבול. אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום כלי ארוג, ואפילו אין הכברה של מתכת מטמאה משום כלי כברה:

י. עֲגָלָה שֶׁל קָטָן טְמֵאָה מִדְרָס וְנִטֶּלֶת בַּשַּׁבָּת, וְאֵינָהּ נִגְרֶרֶת אֶלָּא עַל גַּבֵּי כֵלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַכֵּלִים אֵין נִגְרָרִין חוּץ מִן הָעֲגָלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כּוֹבֶשֶׁת:

 ברטנורה   (י) עגלה. העשויה לשחוק לקטן, ומיוחדת לו לישב עליה: טמאה מדרס. אם היה הקטן זב, נעשית עגלה אב הטומאה: ונטלת בשבת. דתורת כלי עליה: ואינה נגררת. בשבת: אלא על גבי כלים. על גבי בגדים. מפני שעושה חריץ בקרקע, וחופר חייב משום חורש: ר' יהודה אומר וכו'. תרי תנאי נינהו ואליבא דר' יהודה. דתנא קמא נמי ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואתא האי תנא אחריתי ואמר דלא אסר ר' יהודה בעגלה של קטן, מפני שאינה עושה חריץ בהלוכה ע''י חפירה, אלא כובשת הקרקע ונדוש תחתיה ונעשה אפרה נמוך אבל אינה מזיזה עפר ממקומה. וכבר אפסיקא הלכתא כר''ש דאמר גורר אדם מטה כסא וספסל. ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ:

---

גמרא ביצה דף טו ע''ב

לֹא יְבַשֵּׁל וְכוּלִי מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר קְרָא (שמות כ) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. זָכְרֵהוּ מֵאַחֵר שֶׁבָּא לְהַשְׁכִּיחוֹ. מַאי טַעֲמָא. אָמַר רָבָא: כְּדֵי שֶׁיִּבְרֹר מָנָה יָפָה לְשַׁבָּת. וּמָנָה יָפָה לְיוֹם טוֹב. רַב אָשֵׁי אָמַר כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, קַל וָחֹמֶר מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל. תְּנַן עוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לְשַׁבָּת בִּשְׁלַמָא לְרַב אָשֵׁי דְּאָמַר כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, הַיְנוּ דְּמֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אִין בְּיוֹם טוֹב לֹא. אֶלָּא לְרָבָא מָאי אִרְיָא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב נָמֵי. אִין הָכִי נָמֵי אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפְשַׁע. וְתַנָּא מַיְיתֵי לָהּ מֵהָכָא (שם טז) אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ. מִכָּאן, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אוֹפִין אֶלָּא עַל הָאָפוּי וְאֵין מְבַשְּׁלִין אֶלָּא עַל הַמְבֻשָּׁל. מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לְעֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין מִן הַתּוֹרָה. אָמַר רִבִּי אַבָּא, אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין צְרִיכִין כַּזַּיִת בֵּין לְאֶחָד בֵּין לְמֵאָה. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין צְרִיכִים דַּעַת פְּשִׁיטָא דַּעַת מַנִּיחַ בָּעֵינָן. דַּעַת מִי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ בָּעֵינָן אוֹ לֹא בָּעֵינָן. תָּא שְׁמַע דְּאֲבוּהָ דִּשְׁמוּאֵל מְעָרֵב אַכּוּלָהּ נְהַרְדֵּעָא. רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי מְעָרְבֵי אַכּוּלָהּ טְבַרְיָא. מַכְרִיז רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין יָבֹא וְיִסְמֹךְ עַל שֶׁלִּי וְעַד כַּמָּה. אָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵהּ דְּאַבַּיֵי עַד תְּחוּם שַׁבָּת. הַהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדֵּר מַתְנִיתָא קָמֵיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל חַזְיֵהּ דַּהֲוָה עָצִיב. אָמַר לֵהּ: אֲמַאי עֲצִיבַת. אָמַר לֵהּ דְּלָא אוֹתִיבֵי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אָמַר לֵהּ סְמוֹךְ אַדִּידִי. לְשָׁנָה חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עָצִיב אָמַר לֵהּ: אֲמַאי עֲצִיבַת אָמַר לֵהּ דְלָא אוֹתִיבֵי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אָמַר לֵהּ: פּוֹשֵׁעַ אַתְּ לְכוּלֵי עָלְמָא שָׁרֵי לְדִידָךְ אָסוּר:

 רש''י  מנה''מ. לאו דוקא מקראי יליף דעירובי תבשילין דרבנן והכי קמבעיא ליה אהיכא אסמכוה רבנן: זכור. אין זכירה אלא בדבר המשתכח: זכרהו מאחר שבא להשכיחו. כשבא י''ט בע''ש קרוב שבת להשתכח מחמת י''ט שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו והזהירך הכתוב לזוכרו וכשמערב עירובי תבשילין נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת: מ''ט. למה תקנו ערוב קרא ודאי לאו בערוב משתעי ולאו ערוב משתמע מיניה ואסמכתא בעלמא הוא וכי אתא קרא לקדוש היום אתא כדתניא בפסחים זכרהו על היין וערוב' מדרבנן ומה ראו לתקן: אמר רבא כדי שיברו' וכו'. מתוך שמער' זוכר את השב' ואינו מכלה את הכל לי''ט ובורר מנה לזה ומנה לזה: רב אשי אמר. לא לכבוד שבת הקנוהו אלא לכבוד י''ט, כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת. אלא אם כן התחיל מבעוד יום דאינו אלא שגומר והולך אבל אתחולי לא קל וחומר דמיום טוב לחול. לגמרי לא: בשלמא לרב אשי. דאמר לכבוד יום טוב תקנוהו כדי שיאמרו אסור להתחיל בשולי שבת ביום טוב היינו דמערב יו''ט הוצרך לעשותו: אלא לרבא. דאמר כדי שיברור: אפי' ביום טוב. ועשהו לפני סעוד' יום טוב יש כאן זכירת שבת לברור מנותיו: שמא יפשע. ישכח ולא יערב משום דטריד: ותנא מייתי לה מהכא. כן דרך שיטת הש''ס כשמתחילין האמוראים להוציא טעם מן המקרא ויש תנא של ברייתא למד אותו ממקום אחר נקט הכי כלומר האמוראים למדוהו מכאן והתנא למד מכאן: את אשר תאפו אפו. הוה ליה למכתב היום אפו ובשלו אלא רמז היא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר: אלא על האפוי. בחמישי בשבת: אופין. פת: מבשלין. תבשיל: בין לאחד בין למאה. די להם בכזית: צריכי' דעת. שידעו שלשם כך נעשו ורב הונא לא פירש דעת מי ומפרשין לה אנן ואמרינן הא ודאי פשיטא לן דכי אמר רב הונא צריכים דעת דעתו דמניח מיהא בעי דאיהו עדיף שעושהו לשם כך מיהו מבעי לן דעת מי שהניח לצרכו כגון שעשאו זה לצורך חבירו כלום צריך שימלך בו תחלה לעשותו על פיו: עד תחום שבת. ולעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם: ולא עלו על לבו לזכרון: מסדר מתניתא. שהיה יודע משניות בגרסא ומחזר עליהן לפני מר שמואל שהיו סדורות בפיו כעיקרן: סמוך אדידי. דמערבנא אכולא נהרדעא שהיה עירו: לשנה. לשנה אחרת וראש השנה היה שאין יכול להניח ולהתנות: לדידך אסור. שאין דעתו על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים:

---

זוהר ויקרא דף ט''ז ע''ב

פָּתַח וְאָמַר (משלי ט''ז) אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן כְּמָה דַּאֲמָרָן חַיָּבַיָּא עָבְדֵי פְּגִימוּ לְעֵילָא וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף מַפְרִיד אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם וְדָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דָּבָר אַחֵר אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן. מַהוּ יְשַׁלַּח. יְשַׁלַּח לְאִנּוּן נְטִיעָן מָדוֹן דְּיָנְקָן מִסִטְרָא דְּדִינָא. וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף כְּמָה דַּאֲמָרָן חַיָּבַיָּא עָבְדִין פְּגִימוּ לְעֵילָא מַפְרִיד דְּיִחוּדָא לָא יִשְׁתַּכַּח מַפְרִיד לְמַטְּרוֹנִיתָא מִמַּלְכָּא וּלְמַלְכָּא מִמַּטְּרוֹנִיתָא וּבְגִין כָּךְ לָא אִקְּרֵי אֶחָד דְּאֶחָד לָא אִקְּרֵי אֶלָּא כַּד אִנּוּן בְּזוּוּגָא חָדָא. וַוי לְאִנּוּן חַיָּבַיָּא דְּעָבְדִין פֵּרוּדָא לְעֵילָא זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאִנּוּן מְקַיְּמָן קִיּוּמָא דִּלְעֵילָא וְזַכָּאִין אִנּוּן מָארֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה דְּתַיְּבִין כֹּלָּא לַאֲתְרַיְהוּ. וְעַל דָּא תָּנֵינָן אֲתַר דְּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה יָתְבֵי צַדִּיקִים גְּמוּרִים לָא יָתְבֵי בֵּיהּ מַאי טַעֲמָא אֶלָּא אִנּוּן אִתְתַּקְּנוּ בַּאֲתַר עִלָּאָה בַּאֲתַר דְּשַׁקְּיוּ דְּגִנְּתָא מִשְׁתַּכַּח מִתַּמָּן וְדָא הוּא תְּשׁוּבָה וְעַל דָּא אִקְּרוּן בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה וְאִלֵּין אִתְתַּקְּנוּ בַּאֲתַר אָחֳרָא דְּאִקְּרֵי צַדִּיק וְעַל דָּא אִלֵּין יָתְבִין בַּאֲתַר עִלָּאָה וְאִלֵּין יָתְבִין בַּאֲתַר זוּטְרָא מַאי טַעֲמָא אִלֵּין תַּיְבִין מַיָּן לַאֲתְרַיְהוּ מֵאֲתַר עִלָּאָה דְּנַהֲרָא עֲמִיקָא עַד הַהוּא אֲתַר דְּאִקְּרֵי צַדִּיק. וְצַדִּיקִים גְּמוּרִים נָגְדִין לוֹן מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִנּוּן יָתְבֵי לְהַאי עָלְמָא וְעַל דָּא אִלֵּין עִלָּאִין וְאִלֵּין תַּתָּאִין. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּמָארֵי תְּשׁוּבָה וְזַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דִּבְגִנֵּיהוֹן עָלְמָא מִתְקַיְּמָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ויקרא ה') וְהָיָה כִי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְגוֹמֵר מַה כְּתִיב לְעֵילָא אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֵשׁ בָּהּ וְגוֹמֵר דְּהָא בְּגִין דָּא אִסְתַּלַּק קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִכֹּלָּא כִּבְיָכוֹל קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִשְׁתַּכַּח בְּקִיּוּמֵיהּ דְּהָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְפָּרְשָׁא מֵאַתְרָהָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ירמיה ז') אָבְדָה הָאֱמוּנָה (ל''ה קצ''א) מַאי אֱמוּנָה דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים צ''ב) וֶאֱמוּנָתְךָ בַלֵּילוֹת. אָבְדָה הָאֱמוּנָה כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ירמיה ט') עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וְכֹלָּא חַד וְהָא אוֹקִימְנָא אָבְדָה וְלָא נֶאֱבֶדֶת וְלָא אֲבוּדָה. כְּגַוְנָא דָּא (ישעיה נ''ז) הַצַדִּיק אָבַד אָבוּד אוֹ נֶאֱבָד לֹא כְּתִיב אֶלָּא אָבַד. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ירמיה ז') אָבְדָה הָאֱמוּנָה בְּגִין כָּךְ וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה וְגוֹמֵר:

 תרגום הזוהר  פָּתַח וְאָמַר. אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף. אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן, הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹשִׂים פְּגָם לְמַעְלָה. כִּי מָדוֹן, פֵּרוּשׁוֹ פְּגָם. וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף, הַיְנוּ שֶׁמַּפְרִיד אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁזֶּהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן. מַהוּ יְשַׁלַּח. הוּא שֶׁיִּשְׁלַח לְאֵלּוּ הַנְּטִיעוֹת, מָדוֹן, דְּהַיְנוּ שֶׁגּוֹרֵם לָהֶם שֶׁיִּינָקוּ מִצַד הַדִּין. וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף. הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹשִׂים פְּגָם לְמַעְלָה, מַפְרִיד, הַיְנוּ שֶׁלֹּא נִמְצָא יִחוּד, שֶׁמַּפְרִיד הַמַּלְכָּה מִן הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ מִן הַמַּלְכָּה. וּמִשּׁוּם זֶה לֹא נִקְרָא אֶחָד, כִּי לֹא נִקְרָא אֶחָד, אֶלָּא הֵם בְּיִחוּד אֶחָד. אוֹי לְאֵלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁעוֹשִׂים פֵּרוּד לְמַעְלָה. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים, שֶׁהֵם מְקַיְּמִים הַקִּיּוּם שֶׁלְּמַעְלָה, וְאַשְׁרֵיהֶם בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁמַּחֲזִירִים הַכֹּל לִמְקוֹמוֹ. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה יוֹשְׁבִים, צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵין יוֹשְׁבִים שָׁם. מַהוּ הַטַּעַם. אֶלָּא הֵם בַּעֲלֵי הַתְּשׁוּבָה נִתְתַּקְּנוּ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן בְּמָקוֹם שֶׁהַשִּׁקּוּי שֶׁל הַגָּן נִמְצָא שָׁם, וְזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה. וְעַל כֵּן נִקְרָאִים בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה. וְאֵלּוּ, צַדִּיקִים הַגְּמוּרִים, נִתְתַּקְּנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק. וְעַל כֵּן, אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, יוֹשְׁבִים בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן, וְאֵלּוּ, צַדִּיקִים גְּמוּרִים, יוֹשְׁבִים בְּמָקוֹם קָטָן, מַהוּ הַטַּעַם. הוּא, כִּי אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, מְשִׁיבִים הַמַּיִם, לִמְקוֹמָם, מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן שֶׁל הַנָּהָר הֶעָמֹק, עַד אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק. וְצַדִּיקִים גְּמוּרִים מַמְשִׁיכִים אֶת הַשֶּׁפַע, מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים, לָעוֹלָם הַזֶּה. וְעַל כֵּן אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה הֵם עֶלְיוֹנִים וְאֵלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים הֵם תַּחְתּוֹנִים. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, וְאַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִּיקִים שֶׁבִּשְׁבִילָם הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְגוֹ'. מַה כָּתוּב לְמַעְלָה, אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְגוֹ'. כִּי הַחוֹטֵא פּוֹגֵם לְמַעְלָה, וּמִשּׁוּם זֶה מִסְתַּלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן הַכֹּל. כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נִמְצָא בְּקִיּוּמוֹ, כִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, נִפְרְדָה מִמְּקוֹמָהּ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר אָבְדָה הָאֱמוּנָה. מַה הִיא אֱמוּנָה. הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וֶאֱמוּנָתְךְ בַלֵּילוֹת, וְלַיְלָה הוּא הַמַּלְכוּת. אָבְדָה הָאֱמוּנָה, הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ. וְהַכֹּל אֶחָד, כִּי הַמַּלְכוּת נִקְרֵאת אֱמוּנָה וְנִקְרֵאת אֶרֶץ. וַהֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ, אָבְדָה כָּתוּב, וְלֹא כָּתוּב, נֶאֱבֶדֶת, וְלֹא אֲבוּדָה, שֶׁפֵּרוּשָׁם שֶׁהִיא עַצְמָהּ נֶאֱבְדָה. כְּעֵין זֶה כָּתוּב הַצַדִּיק אָבַד, אָבוּד אוֹ נֶאֱבָד לֹא כָּתוּב, אֶלָּא אָבַד, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב אָבְדָה הָאֱמוּנָה. מִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה וְגוֹ'.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ג

א. אֹרֶז שֶׁבִּשְּׁלוֹ אוֹ שֶׁעָשָׂה מִמֶּנּוּ פַּת בִּתְחִלָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מְעֹרָב עִם דָּבָר אַחֵר אֶלָּא אֹרֶז לְבַדּוֹ אֲבָל פַּת דּוֹחָן אוֹ פַּת שֶׁל שְׁאָר מִינֵי קִטְנִית בִּתְחִלָּה מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת: ב. כָּל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּתְחִלָּה הַמּוֹצִיא מְבָרְכִין לְאַחֲרָיו בְּסוֹף בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כִּסְדְרָה אַרְבַּע בְּרָכוֹת. וְכָל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּתְחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת מְבָרְכִין בְּסוֹף לְאַחֲרָיו בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלשׁ חוּץ מִן הָאֹרֶז: ג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים ִ שֶׁאָכַל מִכַּזַּיִת וּלְמַעְלָה אֲבָל אָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת בֵּין מִן הַפַּת בֵּין מִשְּׁאָר אוֹכְלִין וְהַשּׁוֹתֶה פָּחוֹת מֵרְבִיעִית בֵּין מִן הַיַּיִן בֵּין מִשְּׁאָר מַשְׁקִין מְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה בְּרָכָה הָרְאוּיָה לְאוֹתוֹ הַמִּין וּלְבַסּוֹף אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּלָל:

---

מוסר

ספר חסידים סימן רטו ריז ריח

אִם רָאִיתָ רָשָׁע עָשִׁיר שֶׁמִּתְחַתְּנִים בּוֹ גְּדוֹלִים, דַּע לְךָ כִּי הָעֹשֶׁר לֹא בָּא לְיָדוֹ אֶלָּא שֶׁיָּדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם לֹא יִהְיֶה לוֹ עֹשֶׁר לֹא יִתְחַתֵּן בּוֹ לְכָךְ הִקְדִּים וְנָתַן לוֹ הָעֹשֶׁר לֹא בַּעֲבוּר זְכוּתוֹ מִתְחַתְּנִים בּוֹ אֶלָּא עֲבוּר זָכִיּוֹת אֲבוֹתָיו וְאִמּוֹתָיו אוֹ שֶׁהָיוּ מְבַזִּים אוֹתוֹ קדֶם לָכֵן: מִדָּה בְּמִדָּה לֹא בָּטְלָה וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרְאָה. לְפִי שֶׁכִּזְּבָה עַל יְדֵי יִצְחָק, לְפִיכָךְ מֵתָה עַל יְדֵי יִצְחָק בַּעֲקֵדָתוֹ: אִם בָּא רְאוּבֵן לִידֵי צַעַר וְהִגִּיד צַעֲרוֹ לְשִׁמְעוֹן וְשִׁמְעוֹן הִתְחַנֵּן עַל רְאוּבֵן כְּאִלּוּ הַצַעַר עַל עַצְמוֹ לְבַסּוֹף כְּשֶׁיָּבֹא עַל שִׁמְעוֹן שׁוּם צַעַר וְלֹא הִתְחַנֵּן רְאוּבֵן עַל שִׁמְעוֹן כְּמוֹ שִׁמְעוֹן עַל רְאוּבֵן הֲרֵי כְּאִלּוּ גְּזָלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג) גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם וַאֲפִלּוּ אִם נוֹשַׁע שִׁמְעוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י''ט) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. וְאִם הִתְחַנֵן עַל חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יוֹעִיל כְּשֶׁיָּבֹא הוּא אוֹ זַרְעוֹ לְאוֹתוֹ צַעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ זוֹכֵר מַה שֶּׁעָשָׂה לַחֲבֵרוֹ כְּשֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ זֶה הַמְּאֹרָע וּמוֹשִׁיעוֹ:

---

כי תצא יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(כ) וְאָֽמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵֽא: וְיֵימְרוּן לְסָבֵי קַרְתֵּהּ בְּנָנָא דֵין סָטֵי וּמָרֵי לֵיתוֹהִי מְקַבֵּל לְמֵימְרָנָא זָלֵל בְּסָר וְסָבֵי חֲמַר: (כא) וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָֽאֲבָנִים וָמֵת וּבִֽעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָֽאוּ: (ס) וְיִרְגְמֻנֵהּ כָּל אֶנָשֵׁי קַרְתֵּהּ בְּאַבְנַיָא וִימוּת וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן:

 רש''י   וכל ישראל ישמעו ויראו. מכאן שצריך הכרזה בבית דין, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה:

(כב)  שני  וְכִי יִֽהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵֽץ: וַאֲרֵי יְהֵי בִגְבַר חוֹבַת דִין דִקְטוֹל וְיִתְקְטֵל וְתִצְלוֹב יָתֵהּ עַל צְלִיבָא:

 רש''י   וכי יהיה באיש חטא משפט מות. סמיכות הפרשיות מגיד, שאם חסים עליו אביו ואמו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עברות ויתחיב מיתה בבית דין: ותלית אתו על עץ. רבותינו אמרו, כל הנסקלין, נתלין, שנאמר (פסוק כג) כי קללת אלהים תלוי. והמברך ה', בסקילה:

(כג) לֹֽא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּֽי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּֽי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָֽה: (ס) לָא תְבִית נְבִלְתֵּהּ עַל צְלִיבָא אֲרֵי מִקְבַּר תִּקְבְּרִנֵהּ בְּיוֹמָא הַהוּא אֲרֵי עַל דְחָב קֳדָם יְיָ אִצְטְלַב וְלָא תְסָאֵב יָת אַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא:

 רש''י   כי קללת אלהים תלוי. זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו (מלכ' א' ב, ח) והוא קללני קללה נמרצת:

כב (א) לֹֽא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִֽיךָ: לָא תֶחֱזֵי יָת תּוֹרָא דְאָחוּךְ אוֹ יַת אִמְרֵהּ דְטָעָן וְתִתְכְּבֵשׁ מִנְהוֹן אָתָבָא תָתֵבִנוּן לְאָחוּךְ:

 רש''י   והתעלמת. כובש עין כאלו אינו רואהו: לא תראה' והתעלמת. לא תראה אותו שתתעלם ממנו, זהו פשוטו. ורבותינו אמרו פעמים שאתה מתעלם וכו' :

---

נביאים - שמואל א - פרק יז

(יא) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד: (פ) וּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְּׂרָאֵל יַת פִּתְגָּמֵי פְלִשְׁתָּאָה הָאִילֵן וְאִתְבָּרוּ וּדְחִילוּ לַחֲדָא : (יב) וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים: וְדָוִד בַּר גְּבַר אֶפְרָתִי הָדֵין מִבֵּית לֶחֶם לְבֵית יְהוּדָה וּשְׁמֵהּ יִשַׁי וְלֵהּ תְּמַנְיָא בְּנִין וְגַבְרָא בְּיוֹמֵי שָׁאוּל סִיב מִנִּי בִבְחִירַיָּא :

 רש''י   אפרתי . בית לחם יושבת בארץ אפרת : ולו שמנה בנים . ומה שכתוב ( בדברי הימים א ב טו ) : 'אוצם הששי דוד השביעי' ולא כתב יותר , יש לומר שאחד מת בלא בנים , ולפיכך לא כתבו שם : באנשים . נמנה בכנסיות החשובים :

(יג) וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה: וַאֲזַלוּ תְּלָתָא בְּנֵי יִשַׁי רַבְרְבַיָּא אֲזַלוּ בָּתַר שָׁאוּל לִקְרָבָא וְשׁוּם תְּלָתָא בְּנוֹהִי דַאֲזַלוּ לִקְרָבָא אֱלִיאָב בּוּכְרָא וְתִנְיָנֵהּ אֲבִינָדָב וּתְלִיתָאָה שַׁמָּה : (יד) וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל: (ס) וְדָוִד הוּא זְעֵירָא וּתְלָתָא רַבְרְבַיָּא אֲזַלוּ בָּתַר שָׁאוּל :

 רש''י   ודוד הוא הקטן . שהיה בבית שאול מקודם לכן לנגן לפניו :

(טו) וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם: וְדָוִד אֲזַל וְתָב מִלְוַת שָׁאוּל לְמִרְעֵי יַת עֲנָא דַאֲבוּהִי בֵּית לָחֶם :

 רש''י   ודוד הולך . היה הולך ושב תמיד מאצל שאול לבית אביו :

---

כתובים - תהילים - פרק עו

(ד) שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה: כַּד עֲבַדוּ בֵית יִשְּׂרָאֵל רְעוּתֵיהּ אַשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּיהּ בֵּינֵיהוֹן תַּמָן תְּבַר גִרְרִין וְקַשְׁתִּין דְעַמַיָא מְגִיחֵי קְרָבָא תְּרִיסָא וְסִדְרֵי קְרָבָא בַּטֵל לְעַלְמִין :

 רש''י   שמה שבר רשפי קשת . של סנחריב ואוכלוסיו , רשפי קשת אין רשפי קשת לשון רשפי אש שאין לשון רשפי אש נופלים בקשת וזה רפי ורשפי אש דגוש ורשפי קשת ל' ולחומי רשף ( דברים ל''ב ) דמתרגמינן עוף , ובני רשף יגביהו עוף ( איוב ה' ) וכן ומקניהם לרשפים ( לקמן עח ) לצפרים , וכן ובני רשף בני עפיפה הם שדים יגביהו לעוף אף זה לשון חצים המעופפים כענין שנאמר ומחץ יעוף יומם , שמה שבר רשפי קשת חצים שהקשת מעופף , וכל המזמור הזה מדבר במפלת סנחריב שלא מצינו אויב נופל בירושלים אלא הוא :

(ה) נָאוֹר אַתָּה אַדִּיר מֵהַרְרֵי טָרֶף: נְהִיר דְחִיל אַתְּ אֱלָהָא מְשַׁבַּח מִן בֵּית מַקְדְשָׁךְ יְזוּעוּן מִן קֳדָמָךְ מַלְכַיָא דְיָתְבִין בִּכְרַכֵּי טוּרַיָא אֲתַר בֵית כְּנִישׁוּת בִּזַתְהוֹן :

 רש''י   נאור אתה אדיר . לשון נאר מקדשו ( איכה ב' ) נארת ברית עבדך ( לקמן פט ) מנאר את אויביך וקמיך ומטאטאן מן העולם , נאור על שם מעשיו נקרא כמו חנון ורחום וקנא על שם שהוא חונן שהוא מרחם שהוא מקנא : אדיר מהררי טרף . חזק מענקים טורפים הגבוהים כהרים ולנגדך אין גבורת' נודעת :

(ו) אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם: אַשְׁלַחוּן מֵעִלַוֵיהוֹן זְיָנֵי קְרָבָא גִבָּרֵי לִבָּא אִתְנַמְנַמוּ בְּשִׁנְתְּהוֹן וְלָא סַפִּיקוּ כָּל גַבְרֵי חֵילָא לְמֵחַד זְיָנֵיהוֹן בִּידֵיהוֹן :

 רש''י   אשתוללו . כמו השתוללו כמו ( דה''י ב' כ' ) ואחרי כן אתחבר אחזיה וגו' כמו התחבר ונגזר אשתוללו מגזרת ( איוב יב ) מוליך יועצים שולל , והוא לשון משגה ושלו כשוטים שוגים והתי''ו נופלת בלשון המתפעל באמצע התיבה בכל תיבה שתחילתה שי''ן : נמו שנתם . נרדמו בשינה לשון תנומה : ולא מצאו . ידיהם וכחם כשבאת ליפרע מהם :

(ז) מִגַּעֲרָתְךָ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס: מִמְזוּפְתָךְ אֱלָהָא דְיַעֲקֹב דְמַכוּן אַרְתִיכִין וּפְרָשִׁין אִתְעֲקַרוּ :

 רש''י   נרדם ורכב וסוס . וי''ו של ורכב טפילה היא כמו ( בראשית לו ) אלה בני צבעון ואיה וענה וי''ו של ואיה טפילה היא :

(ח) אַתָּה נוֹרָא אַתָּה וּמִי יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ מֵאָז אַפֶּךָ: אַנְתְּ דְחִיל אַנְתְּ הוּא אֱלָהָא וּמַן יְקוּם קֳדָמָךְ מְעִדָן דְיִתְקוֹף רוּגְזָךְ :

 רש''י   מאז אפך . משעה שאתה כועס :

---

משנה סוטה פרק ז

א. אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן, פָּרָשַׁת סוֹטָה, וִדּוּי מַעֲשֵׂר, קְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:

 ברטנורה   (א) אלו נאמרין. פרשת סוטה. דכתיב (במדבר ה') ואמר אל האשה בכל לשון שהוא אומר: וידוי מעשר. בערתי הקדש מן הבית כו', אומר בכל לשון שירצה, דכתיב (דברים כ''ו) ואמרת לפני ה' אלהיך, בכל לשון שאתה אומר: קריאת שמע. דכתיב (שם ו') שמע ישראל, בכל לשון שאתה שומע: ותפלה. צבור שמתפללין, מתפללין בכל לשון. אבל יחיד אינו מתפלל אלא בלשון הקודש: וברכת המזון. דכתיב (שם ח') וברכת, בכל לשון שאתה מברך: ושבועת העדות ושבועת הפקדון. בכל לשון שהשביעום ולא הודו, חייבין. שבועת העדות ילפינן לה דכתיב בה (ויקרא ה') ושמעה קול אלה, בכל לשון שאתה שומע. ושבועת הפקדון גמר תחטא תחטא משבועת העדות:

ב. וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בִלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ, מִקְרָא בִכּוּרִים, וַחֲלִיצָה, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וּבִרְכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ, וּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר אֶל הָעָם:

 ברטנורה   (ב) מקרא בכורים. שהיה קורא מארמי אובד אבי (דברים כ''ו) עד סוף הפרשה: וחליצה. יבמה היא אומרת (שם כ''ה) מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי, והוא אומר לא חפצתי לקחתה, ואחר החליצה אומרת ככה יעשה לאיש: ברכות וקללות. שאמרו ישראל בהר גריזים ובהר עיבל: ברכת כהנים. נשיאת כפים: ברכות כהן גדול. ביום הכיפורים אחר עבודת היום שלפני ולפנים הוא קורא את הפרשה בתורה ומברך שמנה ברכות המפורשות במתניתין: ופרשת המלך. היא פרשת הקהל, כדמפרש בסוף פרקין: ופרשת עגלה ערופה. (שם כ''א) ידינו לא שפכו את הדם הזה, כפר לעמך ישראל וגו': פרשת משוח מלחמה. (שם כ') והיה כקרבכם וגו' שמע ישראל אתם קרבים היום וגו':

ג. מִקְרָא בִכּוּרִים כֵּיצַד, (דברים כו) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שם כז) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ, מָה עֲנִיָּה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ, אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ:

 ברטנורה   (ג) כיצד. כמו מנין: ולהלן הוא אומר. בברכות וקללות של הר גריזים: מה עניה האמורה להלן בלשון הקודש. דכתיב (שם כ''ז) ואמרו אל כל איש ישראל קול רם, וכתיב התם (שמות י''ט) והאלהים יעננו בקול, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש:

ד. חֲלִיצָה כֵיצַד, (דברים כו) וְעָנְתָה וְאָמְרָה וּלְהַלָן הוא אוֹמֵר (שם כז) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ, מָה עֲנִיָּה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ, אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה, עַד שֶׁתֹּאמַר בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה:

 ברטנורה   (ד) וענתה ואמרה ככה. אינו צריך ללמדה בגזרה שוה שמעצמה היא למדה. וענתה ואמרה ככה כלשון הזה תאמר:

ה. בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת כֵּיצַד, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן וּבָאוּ אֶל הַר גְּרִיזִּים וְאֶל הַר עֵיבָל שֶׁבְּשׁוֹמְרוֹן שֶׁבְּצַד שְׁכֶם שֶׁבְּאֵצֶל אֵלוֹנֵי מוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יא) הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְגוֹ', וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (בראשית יב) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה, מָה אֵלוֹן מוֹרֶה הָאָמוּר לְהַלָן שְׁכֶם, אַף אֵלוֹן מוֹרֶה הָאָמוּר כָּאן שְׁכֶם, שִׁשָּׁה שְׁבָטִים עָלוּ לְרֹאשׁ הַר גְּרִזִּים וְשִׁשָּׁה שְׁבָטִים עָלוּ לְרֹאשׁ הַר עֵיבָל, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהָאָרוֹן עוֹמְדִים לְמַטָּה בָאֶמְצַע, הַכֹּהֲנִים מַקִּיפִין אֶת הָאָרוֹן, וְהַלְוִיִּים אֶת הַכֹּהֲנִים, וְכָל יִשְׂרָאֵל מִכָּאן וּמִכָּאן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ח) וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרָיו וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן וְגוֹ'. הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר גְּרִזִּים וּפָתְחוּ בַבְּרָכָה, בָּרוּךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵכָה, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין אָמֵן. הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר עֵיבָל וּפָתְחוּ בַקְּלָלָה, (דברים כז) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵכָה, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין אָמֵן, עַד שֶׁגּוֹמְרִין בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת. וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ אֶת הָאֲבָנִים וּבָנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְסָדוּהוּ בַּסִיד, וְכָתְבוּ עָלָיו אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בַּאֵר הֵיטֵב, וְנָטְלוּ אֶת הָאֲבָנִים וּבָאוּ וְלָנוּ בִּמְקוֹמָן:

 ברטנורה   (ה) שבשומרון. אצל שומרון: מכאן ומכאן. על ההרים: בשבעים לשון. בכתב של שבעים אומות, וכל הרוצה ללמדה יבא וילמוד. שלא יהיה פתחון פה לאומות לומר לא היה לנו מהיכן ללמוד: את האבנים. סתרו את המזבח לאחר שהעלו העולות והשלמים: ולנו במקומן. בבית מלונם בגלגל, ושם הקימו את האבנים:

ו. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים כֵּיצַד, בַּמְּדִינָה אוֹמְרִים אוֹתָהּ שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, וּבַמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אֶחָת. בַּמִּקְדָּשׁ אוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ, וּבַמְּדִינָה בְכִנּוּיוֹ. בַּמְּדִינָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת יְדֵיהֶן כְּנֶגֶד כִּתְפֵיהֶן, וּבַמִּקְדָּשׁ עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן, חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִיץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף כֹּהֵן גָּדוֹל מַגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִיץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם:

 ברטנורה   (ו) במדינה אומר אותה שלש ברכות. שמפסיקין הכהנים בין פסוק לפסוק, ועונים הציבור אמן: ובמקדש ברכה אחת. לפי שאין עונים אמן במקדש ואין כאן שום הפסק: ככתבו. ביו''ד ה''א: בכנויו. באל''ף דל''ת. שאין מזכירין השם ככתבו אלא במקדש בלבד, שנאמר (שמות כ') בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, סרס המקרא ודרשהו, בכל המקום אשר אבוא אליך וברכתיך, דהיינו במקדש, שם אזכיר את שמי: כנגד כתפיהן. מפני שצריך נשיאת כפים, דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וכתיב (דברים י''ח) הוא ובניו כל הימים, מה הוא בנשיאות כפים אף בניו בנשיאת כפים כל הימים: ובמקדש. שמברכים את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם, מגביהים ידיהם למעלה מראשיהם: שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ. מפני שהשם כתוב בו. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. בִּרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל כֵּיצַד, חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְגָן, וְהַסְגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא עוֹמֵד, וְקוֹרֵא (שם טז) אַחֲרֵי מוֹת, (שם כג) וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר. וְגוֹלֵל אֶת הַתּוֹרָה וּמַנִּיחָהּ בְּחֵיקוֹ וְאוֹמֵר, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרַאתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן. (במדבר כח) וּבֶעָשׂוֹר שֶׁבְּחוּמַשׁ הַפְּקוּדִים קוֹרֵא עַל פֶּה, וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמוֹנֶה בְרָכוֹת, עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הַהוֹדָיָה, וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן, וְעַל הַמִּקְדָּשׁ, וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל הַכֹּהֲנִים, וְעַל שְׁאָר הַתְּפִלָּה:

 ברטנורה   (ז) ברכות כהן גדול. ביוה''כ, לאחר שכלתה עבודת היום קורא בתורה ומברך שמונה ברכות: חזן הכנסת. שמש הכנסת שטורח עסקי הכנסת עליו להכניס ולהוציא להפשיט את התיבה ולהכין [הכל]: ראש הכנסת. על פיו נחתכין דברי הכנסת, מי יפרוס על שמע, מי יפטיר בנביא, מי ירד לפני התיבה: סגן. המוכן תחת כהן גדול. שאם יארע בו פסול ישמש תחתיו: והסגן נותנה לכהן גדול. וכולן משום כבודו של כהן גדול, דכתיב (משלי י''ד) ברוב עם הדרת מלך: וכהן גדול עומד ומקבל. מכלל דיושב היה, ש''מ בעזרת נשים היה קורא. דאי בעזרת ישראל קיי''ל אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד: וקורא אחרי מות. שהוא מסדר יום הכיפורים: ואך בעשור. שבפרשת שור או כשב, דסמוכה היא לפרשת אחרי מות ויכול לגלול ס''ת לשם בעוד שהמתורגמן מתרגם פסוק אחרון של פרשת אחרי מות, ואין כאן שהות כדי שיפסיק המתורגמן: וגולל את התורה. ואע''פ שעדיין לא קרא בעשור של חומש הפקודים, יקרא אותה על פה ולא יגלול ס''ת לשם מפני שהוא רחוק ויש שהות שיפסיק התורגמן ואיכא גנאי לצבור. ולקרות בב' ס''ת א''א, לפי שאין אדם אחד קורא בשני ספרי תורה בצבור, משום פגמו של ספר תורה הראשון: יותר ממה שקריתי לפניכם. מה שאני עתיד לקרות עוד על פה, אל תאמרו שחסר מן הספר הזה לכך איני גוללו שם. וכל כך למה, שלא להוציא לעז על ס''ת: על התורה. ברכה שלאחריה: ועל העבודה. רצה ה' אלהינו: ועל ההודאה. מודים אנחנו לך: ועל מחילת עון. אתה בחרתנו, שחותם בה מלך מוחל וסולח לעונותינו: ועל המקדש. שתשרה שכינה בבית המקדש, וחותם בה בא''י שוכן בציון: ועל הכהנים. שיקובל קרבנותיהם ברצון. וחותם בה מקדש הכהנים: ועל שאר התפלה. שיהו ישראל נושעין מאויביהם. וחותם בה עמך ישראל צריכים ישועה בא''י שומע תפלה:

ח. פָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ כֵּיצַד, מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, בַּשְּׁמִינִי בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, עוֹשִׂין לוֹ בִּימָה שֶׁל עֵץ בָּעֲזָרָה, וְהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד וְגוֹ'. חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְגָן, וְהַסְגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב. אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. וּכְשֶׁהִגִּיעַ (שם יז) לְלֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ, אַל תִּתְיָרֵא אַגְרִפַּס, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, וְקוֹרֵא מִתְּחִלַּת (דברים א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים עַד שְׁמַע, וּשְׁמַע (שם ו), וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ (שם יא), עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר (שם יד), כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵּׂר (שם כו), וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ (שם יז), וּבְרָכוֹת וּקְלָלוֹת (שם כח), עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה. בְּרָכוֹת שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מְבָרֵךְ אוֹתָן, הַמֶּלֶךְ מְבָרֵךְ אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁנּוֹתֵן שֶׁל רְגָלִים תַּחַת מְחִילַת הֶעָוֹן:

 ברטנורה   (ח) בשמיני. בשנה שמינית של שמיטה שעברה, שהיא מוצאי שביעית זו. במוצאי יו''ט ראשון, דכתיב (דברים ל''א) בחג הסוכות, שומע אני אפילו ביו''ט אחרון של חג, ת''ל בבוא כל ישראל ליראות, מתחילת חול המועד: אגריפס המלך. מזרעו של הורודוס היה, ובימיו נחרב בית שני: זלגו עיניו דמעות. שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות: אחינו אתה. שאמו מישראל: וקורא מתחלת אלה הדברים עד שמע. שבואתחנן. ומחבר עם פרשת שמע פרשת והיה אם שמוע, שיש בפרשת שמע קבלת מלכות שמים ובפרשת והיה אם שמוע קבלת עול מצות. ומדלג, וקורא עשר תעשר. ומשם מדלג וקורא כי תכלה לעשר מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים והפרשת תרומות ומעשרות. ואע''פ שפרשת המלך בין עשר לכי תכלה לעשר היה קורא אותם יחד, שלא להפסיק במעשרות. ואח''כ ברכות וקללות, שהן קבלת גזרות ועונשים של תורה. וחוזר וקורא פרשת המלך, שום תשים עליך מלך:

---

גמרא סוטה דף לח ע''ב

בִּרְכַּת כֹּהֲנִים כֵּיצָד. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו): וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל כֹּהֵן שֶׁמְּבָרֵךְ מִתְבָּרֵךְ. וְשֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֵין מִתְבָּרֵךְ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב) וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לְדוּכָן עוֹבֵר בִּשְׁלשָׁה עֲשֵׂה: כֹּה תְבָרְכוּ, אָמוֹר לָהֶם וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי. רַב אָמַר: חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה הוּא. וְלָא פְּלִיגֵי הָא דְּסָלִיק לִפְרָקִים. הָא דְּלָא סָלִיק לִפְרָקִים. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה בַּעֲבוֹדָה שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיִּרְד מֵעֲשׂוֹת הַחַטָּאת וְהָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. מַה לְּהַלָּן בַּעֲבוֹדָה אַף כָּאן בַּעֲבוֹדָה. אֵינִי וְהָא רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי סַלְקֵי. רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי מֵעִקָּרָא הֲווֹ עַקְרֵי כַּרְעַיְיהוּ מְמָטָא לָא הֲווֹ מָטוּ הָתָם וְכַדְּתָנֵי. רִבִּי אוֹשַׁעְיָא לָא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא עָקַר אֶת רַגְלָיו אֲבָל עָקַר אֶת רַגְלָיו עוֹלֶה. וּתְנָן נָמֵי אִם הַבְטָחָתוֹ שֶׁנּוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ רַשַּׁאי וַהֲוֵינָן בָּהּ הָא לֹא עָקַר. אֶלָּא דְּנָד פּוּרְתָּא הָכִי נָמֵי דְּעָקַר פּוּרְתָּא. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אֵין נוֹתְנִין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ אֶלָּא לְטוֹב עַיִן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב) טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל. אַל תִּקְרֵי יְבוֹרָךְ אֶלָּא יְבָרֵךְ. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ עוֹפוֹת מַכִּירִין בְּצָרֵי הָעַיִן שֶׁנֶּאֱמַר (שם א) כִּי חִנָּם מְזוֹרָה הָרֶשֶׁת בְּעֵינֵי כָּל בַּעַל כָּנָף. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִצָרֵי הָעַיִן עוֹבֵר בְּלָאו שֶׁנֶּאֱמַר (שם כג) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן וְגוֹמֵר. כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֵּן הוּא אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְגוֹמֵר. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין אַל תִּלְחַם וְאַל תִּתְאָו. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֵין עֶגְלָה עֲרוּפָה בָּאָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל צָרֵי הָעַיִן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה. וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁזִּקְנֵי בֶּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָּמִים הֵם. אֶלָּא לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, לֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוִיָּה:

 רש''י  ושמו את שמי. תנה הכתוב הדבר בהן להיות ברכה זו שימת שמו על עמו ולא עשאה צורך ישראל אלא צורך המקום: ואברכה מברכיך. דאלו ואני אברכם אישראל קאי וכר''ע דאמר באלו טרפות למדנו ברכה לישראל מפי כהנים מפי הגבורה לא למדנו כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר הכהנים מברכין את ישראל והקב''ה מסכים על ידם: לפרקים. בחגים ובמועדים: שאינו עולה בעבודה. קודם שיסיים ש''ץ רצה צריך לעלות על הדוכן: וירד מעשות. אלמא בעוד עבודה בידו בירך ואח''כ וירד מעשות אלמא השתא הוא דגמר: מעיקרא הוו עקרו כרעייהו. ממקומן בעבודה אבל רחוק היה מקומן מן הדוכן ולא מטו עד דגמרו ברכת עבודה: ותנן נמי בברכות. אם הבטחתו כו' רישא הכי איתא העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו שלא תיטרף דעתו בשובו לתפלתו ולא ידע להתחיל מיד בשים שלום ואם הבטחתו שהוא מלומד בדבר ולא תטרוף דעתו נושא את כפיו וחוזר לתפלתו: רשאי לישא את כפיו. והא לא עלה בעבודה אלא דעקר פורתא וש''מ סגי בהכי שעוקר מעט רגליו לילך לצד הדוכן בעבודה: לברך. ברכת המזון: לטוב עין. שונאי בצע וגומלין חסד בממונם: מכירין בצרי עין. ואין אוכלין משלהם: כי חנם מזורה הרשת וכו'. לעיל משתעי בצרי עין וקאמר שאלו צרי עין חנם מאבדין המזונות שזורין ברשתם לצוד את העופות בזה שאף הן מכירין בהן ואינם נהנים ממזונותיה': כי כמו שער וכו'. מנחם בן סרוק פרשו לשון שיעור תמיד הוא משער ומחשב כמה יאכל זה ועד מתי: ופטרנוהו בלא מזונות. כלומר למזונות הוצרך ולא הי' לו וראה א' נושא מזונות ובא לחוטפה ממנו לאונס רעבונו ועמד זה עליו והרגו: בלא לוויה. חבורה שילך עמהם:

---

זוהר מצורע דף רכט ע''ב

רַבִּי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה הֲווּ אָזְלֵי בְּאָרְחָא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כָּל חַד וְחַד מִינָן לֵימָא מִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר (תהלים עט) אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים מַהֵר יְקַדְמוּנוּ וְגוֹ'. תָּא חֲזֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְחִימוּתָא דְּיִשְׂרָאֵל רָחִים לוֹן דְּאִנּוּן עַדְבֵיהּ וְאַחֲסַנְתֵּיהּ לָא מִסְתַּכַּל אַחֲרָא בְּדִינֵיהוֹן בַּר אִיהוּ בִּלְחוֹדֵיהּ. וְכֵיוָן דְּאִיהוּ מִסְתַּכַּל בְּדִינַיְהוּ אִתְמַלֵּי עֲלַיְהוּ רַחֲמִין בְּגִין דְּאִיהוּ כְּאָב דְּרָחִים עַל בָּנִים כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שם קג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְיָ וְגוֹ' וְכֵיוָן דְּאִשְׁתַּכַּח לוֹן חוֹבִין מַעֲבַר לוֹן רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עַד דְּאַעֲבָר לְכֻלְּהוּ מִקַּמֵּיהּ וְכֵיוָן דְּאַעֲבַר לוֹן מִקַּמֵּיהּ לָא אִשְׁתָּאַר עֲלַיְהוּ חוֹבִין לְמֵיהָב שׁוּלְטָנוּ לְסִטְרָא אָחֳרָא דְּדִינָא עֲלַיְהוּ. אָתֵי לְמֵיחָב קַמֵּיהּ כְּדִבְקַדְּמִיתָא אִנּוּן חוֹבִין קַדְּמָאֵי דְּאַעֲבַר מִקַּמֵּיהּ חֲשִׁיבָה עֲלַיְהוּ וְעָל דָּא כְּתִיב אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְגוֹ' דְּאִי רַחֲמֶיךָ לָא יַקְדִּימוּ עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל לָא יָכְלִין לְקַיְּמָא בְּעָלְמָא בְּגִין דְּכַמָּה אִנּוּן מָארֵי דְּדִינָא קַשְׁיָא מָארֵי תְּרֵיסִין וְכַמָּה דָּלָטוֹרִין דְּקַיְּמֵי עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל לְעֵילָא וְאִלְמָלֵא דְּאַקְדִּים קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רַחֲמֵי עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל עַד לָא יַשְׁגַּח בְּדִינֵיהוֹן לָא יָכְלִין לְקַיְּמָא בְּעָלְמָא וְעַל דָּא מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַּלּוֹנוּ מְאֹד דַּלּוּתָא דְּעוֹבָדִין טָבִין דַּלּוּתָא דְּעוֹבָדִין דְּכַשְּׁרָן. תָּא חֲזֵי אִלְמָלֵי יְסַגְּלוּן יִשְׂרָאֵל עוֹבָדִין דְּכַשְּׁרַן קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא קַיְּמִין עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּעַלְמָא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל אִנּוּן גָּרְמִין לִשְׁאָר עַמִּין לְזָקְפָא רֵישַׁיְהוּ בְּעַלְמָא דְּאִלְמָלֵי יִשְׂרָאֵל לָא יְהוֹן חָטָּאן קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אִתְכַּפְיָן קַמַּיְהוּ. וְתָא חֲזֵי אִלְמָלֵא דְּאַמְשִׁיכוּ יִשְׂרָאֵל בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין לִסְטָר אָחֳרָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא הָא אִתְמָר דְּלָא שָׁלְטוּ שְׁאָר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְלָא אִתְגְּלוּ מֵעַל אַרְעָא וְעַל דָּא כְּתִיב כִּי דַּלּוֹנוּ מְאֹד דְּלֵית לָן עוֹבָדִין דְּכַשְּׁרָן כִּדְקָא חָזֵי וּבְגִין כָּךְ כִּי דַּלּוֹנוּ מְאֹד מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ:

 תרגום הזוהר  רַבִּי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמֶּנּוּ יֹאמַר דִּבְרֵי תּוֹרָה. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר, אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹהֵב אוֹתָם, שֶׁהֵם גּוֹרָלוֹ וְנַחֲלָתוֹ, לֹא מִסְתַּכֵּל אַחֵר בְּדִינֵיהֶם, רַק הוּא בִּלְבַדּוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל בְּדִינֵיהֶם מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, מִשּׁוּם שֶׁהוּא כְּאָב הַמְּרַחֵם עַל בָּנִים. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' וְגוֹ'. וְאִם נִמְצָא לָהֶם עֲוֹנוֹת, מַעֲבִיר אוֹתָם רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, עַד שֶׁמַּעֲבִירָם כֻּלָּן לְפָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁהֱעֶבִירָם מִלְּפָנָיו לֹא נִשְׁאָר עֲלֵיהֶם עֲוֹנוֹת, לָתֵת מֶמְשָׁלָה לַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁיָּדוּנוּ אוֹתָם בִּשְׁבִילָם. בָּאוּ לַחֲטֹא לְפָנָיו כְּבַתְּחִלָּה, אֵלּוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁכְּבָר הֶעֱבִירָם מִלְּפָנָיו, חוֹזֵר וְחוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם. וְעַל כֵּן כָּתוּב, אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךְ וְגוֹ'. כִּי אִם לֹא יַקְדִּימוּ רַחֲמֶיךְ עַל יִשְׂרָאֵל, לֹא יוּכְלוּ לְהִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁכַּמָּה הֵם בַּעֲלֵי הַדִּין הַקָּשֶׁה, וְכַמָּה מְקַטְרְגִים עוֹמְדִים עַל יִשְׂרָאֵל מִלְּמַעְלָה, וְאִם לֹא הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל, מִטֶּרֶם שֶׁיַּשְׁגִּיחַ בַּדִּין שֶׁלָּהֶם, לֹא יוּכְלוּ לְהִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם, וְעַל כֵּן מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךְ כִּי דַּלּוֹנוּ מְאֹד, דְּהַיְנוּ דַּלּוּת שֶׁל מַעֲשִׂים טוֹבִים, דַּלּוּת שֶׁל מַעֲשִׂים יְשָׁרִים. בֹּא וּרְאֵה, אִם אָצְרוּ יִשְׂרָאֵל מַעֲשִׂים טוֹבִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא הָיוּ עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם עַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָלוֹת בָּעוֹלָם, אֲבָל יִשְׂרָאֵל גּוֹרְמִים לִשְׁאָר הָעַמִּים, לְהָרִים אֶת רֹאשָׁם בָּעוֹלָם, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ חוֹטְאִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָיוּ שְׁאָר הָעַמִּים עַכּוּ''ם נִכְנָעִים לִפְנֵיהֶם. וּבֹא וּרְאֵה, אִם לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַמְשִׁיכִים בְּמַעֲשִׂים רָעִים, לְצַד הָאַחֵר, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה לָמַדְנוּ, שֶׁלֹּא הָיוּ שׁוֹלְטִים שְׁאָר עַמִּים עַכּוּ''ם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הוּגְּלוּ מִן הָאָרֶץ. וְעַל זֶה כָּתוּב, כִּי דַּלּוֹנוּ מְאֹד, שֶׁאֵין לָנוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים כָּרָאוּי, וְעַל כֵּן, כִּי דַלּוֹנוּ וְגוֹ'.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ד

א. כָּל הַמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אוֹ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלש צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתָהּ בַּמָּקוֹם שֶׁאָכַל. אָכַל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ יוֹשֵׁב בַּמָּקוֹם שֶׁפָּסַק וִיבָרֵךְ. אָכַל כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. שָׁכַח לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְנִזְכַּר קדֶם שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו מְבָרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. וְאִם הָיָה מֵזִיד חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וּמְבָרֵךְ. וְאִם בֵּרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן אִם בֵּרֵךְ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד אוֹ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְלֹא בְּרָכָה מֵעֵין שָׁלשׁ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב וּבְמָקוֹם שֶׁאָכַל: ב. מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם בֵּרֵךְ הַמּוֹצִיא אוֹ לֹא בֵּרֵךְ הַמּוֹצִיא אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ מִן הַתּוֹרָה. שָׁכַח לְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא אִם נִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא גָּמַר סְעֻדָּתוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ וְאִם נִזְכַּר לְאַחַר שֶׁגָּמַר אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:

---

מוסר

ספר חסידים סימן ריט רכ

(ויקרא כב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּים עַל קִדּוּשׁ ה' וְאֵין הַנָּכְרִים מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ ה'. רִבִּי אַבָּא חַד זִימְנָא הֲוָה מְחַיֵּט גַּבֵּי חַד אַרְמָאִי בְּרוֹמִי אַייְתִי לֵהּ בְּשַׂר נְבֵלָה. אָמַר לֵהּ: אָכִיל אוֹ אֲנָא קָטִיל לָךְ. אָמַר לֵהּ: אִית בָּעִית מִקְטַל קְטוֹל לֵית אֲנָא אָכִיל בָּשָׂר דִּנְבֵלָה. אָמַר לֵהּ: מָאן מוֹדַע לָךְ דְּאִלּוּ אָכַלְתְּ הַוְינָא קָטִיל לָךְ. אוֹ יְהוּדִי אוֹ אַרְמִאִי. נָכְרִים שֶׁדּוֹחֲקִים אֶת הַיְּהוּדִים לֶאֱכֹל נְבֵלָה אִם רוֹצֶה לֵהָרֵג כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאכַל יוּכַל לַעֲשׂוֹת: אֶחָד סִפֵּר לַחֲבֵרוֹ: אֲנִי הָלַכְתִּי בֵּין הָעַכּוּ''ם בְּבִגְדֵי כֹּהֲנִים כְּדֵי שֶׁיְּהֵא דּוֹמֶה לָהֶם וְלֹא יַזִּיקוּהוּ וְאֶחָד סִפֵּר לִמַּדְתִּי סִפְרֵיהֶם וּכְשֶׁאֲנִי בֵּינֵיהֶם אֲנִי אוֹמֵר מִזְמוֹרִים בִּלְשׁוֹנָם לְקַיֵּם הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. אָמַר הֶחָכָם עֲלֵיכֶם נֶאֱמַר (יחזקאל כ) חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם שֶׁהֲרֵי רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּן וְנִצְטַעֵר שֶׁעַל כֵּן נִצֹל:

---

כי תצא יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַֽאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַֽהֲשֵֽׁבֹתוֹ לֽוֹ: וְאִם לָא קָרֵב אֲחוּךְ לְוָתָךְ וְלָא יְדַעַתְּ לֵהּ וְתַכְנְשִׁנֵהּ לְגוֹ בֵיתָךְ וִיהֵי עִמָךְ עַד דְיִתְבַּע אֲחוּךְ יָתֵהּ וְתָתֵיבִנֵהּ לֵהּ:

 רש''י   עד דרש אחיך. וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשהו, אלא דרשהו שלא יהא רמאי: והשבתו לו. שתהא בו השבה, שלא יאכל בביתך כדי דמיו ותתבעם ממנו. מכאן אמרו, כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל, ימכר:

(ג) וְכֵן תַּֽעֲשֶׂה לַֽחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּֽעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּֽעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּֽם: (ס) וְכֵן תַּעְבֵּד לַחֲמָרֵהּ וְכֵן תַּעְבֵּד לִכְסוּתֵהּ וְכֵן תַּעְבֵּד לְכָל אֲבֵדַת אֲחוּךְ דִי תֵיבַד מִנֵהּ וְתַשְׁכְּחִנַהּ לֵית לָךְ רְשׁוּ לְאִתְכַּסָאָה:

 רש''י   לא תוכל להתעלם. לכבוש עינך כאלו אינך רואה אותו:

(ד) לֹֽא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹֽפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּֽוֹ: (ס) לָא תֶחֱזֵי יָת חֲמָרָא דְאָחוּךְ אוֹ תוֹרֵהּ רָמָן בְּאָרְחָא וְתִתְכְּבֵשׁ מִנְהוֹן אֲקָמָא תְקִים עִמֵהּ:

 רש''י   הקם תקים. זו טעינה. להטעין משאוי שנפל מעליו: עמו. עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לטעון טעון, פטור:

(ה) לֹא יִֽהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹֽא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תֽוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵֽלֶּה: (פ) לָא יְהֵי תִקוּן זֵין דִגְבַר עַל אִתְּתָא וְלָא יְתַקֵן גְבַר בְּתִקוּנֵי אִתְּתָא אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כָּל עָבֵד אִלֵין:

 רש''י   לא יהיה כלי גבר על אשה. שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף: ולא ילבש גבר שמלת אשה. לילך ולישב בין הנשים. דבר אחר שלא ישיר שער הערוה ושער של בית השחי: כי תועבת. לא אסרה תורה אלא לבוש המביא לידי תועבה:

(ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹֽא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִֽים: אֲרֵי יְעָרַע קִנָא דְצִפְּרָא קֳדָמָךְ בְּאָרְחָא בְּכָל אִילָן אוֹ עַל אַרְעָא אֶפְרוֹחִין אוֹ בֵיעִין וְאִמָא רְבֵעָא עַל אֶפְרֹחִין אוֹ עַל בֵּיעִין לָא תִסַב אִמָא עַל בְּנַיָא:

 רש''י   כי יקרא. פרט למזמן: לא תקח האם. בעודה על בניה:

(ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּֽקַּֽח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַֽאֲרַכְתָּ יָמִֽים: (ס) שַׁלָחָא תְשַׁלַח יָת אִמָא וְיָת בְּנַיָא תִּסַב לָךְ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְתוֹרִיפךְ יוֹמִין:

 רש''י   למען ייטב לך. אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס, אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחמר למתן שכרן של מצות חמורות:

---

נביאים - שמואל א - פרק יז

(טז) וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם: (פ) וְקָרֵיב פְּלִישְׁתָּאָה וּמַקְדִּים וּמַחֲשִׁיךְ וְאִתְעַתַּד אַרֻבְּעִין יוֹמִין :

 רש''י   השכם והערב . אמרו רבותינו ( סוטה מב ב ) : כדי לבטלם מקריאת שמע :

(יז) וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ: וַאֲמַר יִשַׁי לְדָוִד בְּרֵיהּ סַב כְּעָן לְאֶחָךְ מְכִילְתָא דְקָלַיָּא הָדֵין וְעַסְרָא טוּלְמִין דְּלַחְמָא הָדֵין וְאוֹבֵיל לְמַשְׁרִיתָא לְאֶחָךְ : (יח) וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח: וְיַת עֲסַר גּוּבְנִין דַּחֲלָבָא הָאִלֵּין תּוֹבִיל לְרַב אַלִפָא וְיַת אֲחָיִךְ תַּסְעֵיד לִשְׁלָם וְיַת טִיבֵיהוֹן תַּיְתֵי :

 רש''י   חריצי החלב . ( תרגום : ) גובנין דחלבא : לשר האלף . אני אומר : לשר של אותו אלף שאחיו ( ס''א שאני ) ממנו , שלכל השבטים היו שרי אלפים לפי אלפיהם , ואני שמעתי : לשר האלף זה יהונתן , שאמר עליו ( לעיל יג ב ) : ואלף היו עם יונתן בגבעת בנימין : ואת ערובתם תקח . ואת ערובת הצלתם ושלומם , תקח באזניך ובלבבך , ותגד לי . וכן תרגם יונתן : וית טיביהון תייתי : ערובתם . לשון הצלה , כמו ( תהלים קיט קכב ) ערוב עבדך לטוב , גרנטי''ש בלע''ז . ורבותינו אמרו ( שבת נו א ) : גט כריתות יקח מאתם ויביא לנשותיהם , להפריד עירוב שבינו לבינה :

(יט) וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים: וְשָׁאוּל וְאִנּוּן וְכָל אֱנָשׁ יִשְּׂרָאֵל בְּמֵישַׁר בּוּטְמָא מְגִיחִין קְרָבָא עִם פְּלִשְׁתָּאֵי : (כ) וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה: וְאַקְדֵּם דָּוִד בְּצַפְרָא וּשְׁבַק יַת עָנָא עַל נָטְרָא וּנְסִיב וַאֲזַל כְּמָה דְפַקְדֵיהּ יִשַׁי וְאָתָא לְכַרְכּוּמָא וּמַשִׁרְיַת עָבְדֵי קְרָבָא נְפָקוּ לְסִדְרָא וְיַבִּיבוּ בִּקְרָבָא :

 רש''י   המעגלה . סביבות המחנה עושים מעגל , והיוצא חוץ , לפנים או לאחור , מתחייב . לפנים , שמא ירוצו עליו בני מערכות האויבים , לאחור , מבקש הוא לנוס :

(כא) וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה: וְסַדְרוּ יִשְּׂרָאֵל וּפְלִשְׁתָּאֵי סִדְרָא לָקֳדָמוּת סִדְרָא :

 רש''י   ותערוך ישראל . מערכת ישראל :

---

כתובים - תהילים - פרק צה

(ב) נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ: נְקַדֵם אַפּוֹי בְּתוֹדָתָא בְּתוּשְׁבְּחַיָא נְיַבֵּב קֳדָמוֹי : (ג) כִּי אֵל גָּדוֹל יְהוָה וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים: אֲרוּם אֱלָהָא רַבָּא יְיָ וּמַלְכָּא רַבָּא עַל כָּל אֱלָהָא : (ד) אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ: דִי בִידֵיהּ תָּלְיָן פִּשְׁפּוּשִׁין דְאַרְעָא וְתוּקְפֵי רוּם טוּרַיָא דִי לֵיהּ :

 רש''י   ותועפות . לשון גובה כעוף המעופף :

(ה) אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ: דִי לֵיהּ יַמָא וְהוּא עֲבָד יָתֵיה וְיַבֶּשְׁתָּא אַיְדוֹ בְרִיאוּ : (ו) בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יְהוָה עֹשֵׂנוּ: אֲתוֹן נִסְגוֹד וְנִגְחַן נַחֲמוֹט קֳדָם יְיָ דַעֲבִיד יָתָנָא :

 רש''י   נברכה . לשון ויברך את הגמלים ( בראשית כד ) :

(ז) כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ: אֲרוּם הוּא אֱלָהָנָא וַאֲנַחְנָא עַמֵיהּ וְעָאָן רַעֲיַת אַיְדֵיהּ יוֹמָא דֵין אִם בְמֵימְרֵיהּ תְּקַבְּלוּן :

 רש''י   היום . בעולם הזה אם בקולו תשמעו :

---

משנה שבועות פרק ה

א. שְׁבוּעת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִים וּבַקְּרוֹבִים, בַּכְּשֵׁרִים וּבַפְּסוּלִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ, וּמִפִּי אֲחֵרִים. אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בּוֹ בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים, כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ, חַיָּב. וְחַיָּב עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל שִׁגְגָתָהּ. וּמֶה חַיָּב עַל זְדוֹנָהּ, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים:

 ברטנורה   (א) שבועת הפקדון. באנשים ובנשים. איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים. תנא נמי הכא לכולהו: בקרובים. שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו: בפני בית דין ושלא בפני בית דין. אם מפי עצמו נשבע שהוציא שבועה מפיו. או שענה אמן אחר השבועה. ואחר כך הודה חייב קרבן. דכתיב (ויקרא ה) וכחש בעמיתו. כל דהו: ומפי אחרים. ולא ענה אמן כגון משביע אני עליך שתחזיר לי פקדון. ואמר אין לך בידי כלום. אינו חייב עד שיכפור בבית דין: וחכ''א וכו'. והלכה כחכמים: וחייב על זדון השבועה. דלא כתיב בה ונעלם: זדון השבועה. שזכור על הפקדון ויודע שנתחייב על כפירתו קרבן: ועל שגגתה עם זדון הפקדון. שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן אבל זכור הוא שהפקדון אצלו: בכסף שקלי'. הקנוי בשני סלעים דהכי כתיב גבי איל אשם (ויקרא ה) בערכך כסף שקלים:

ב. שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד. אָמַר לוֹ, תֶּן לִי פִקְדוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְיָדִי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, הֲרֵי זֶה חַיָּב. הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְעָמִים בֵּין בִּפְנֵי בֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין וְכָפַר, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת:

 ברטנורה   (ב) מפני שיכול לחזור ולהודות. אחר כפירה נמצא שבכל שבועה הוא כופר ממון:

ג. הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֶּן לָנוּ פִקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה בָאַחֲרוֹנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. תֶּן לִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵדָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי פִקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵדָה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. תֶּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכֻסְמִין, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָמַר חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכֻסֶמֶת, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:

 ברטנורה   (ג) שבועה באחרונה. אין לך בידי ולא לך ולא לך בשבועה. והשתא קיימא שבועה אכולהו. ואין הלכה לא כר''א ולא כר''ש: אפילו אמר חטה ושעורה וכוסמת. דסבר ר''מ הטוען את חברו חטה מין חטה קאמר וכן שעורה וכן כוסמת. דכתיב (שמות ט) והחטה והכוסמת. והוי כאילו טענו חטין ושעורין וכוסמין. ורבנן סברי גרגיר א' של חטה ושל שעורה ושל כוסמת קאמ' ואין הלכה כר''מ:

ד. אָנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִתִּיתִי. מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ:

 ברטנורה   (ד) שאינו משלם קנס ע''פ עצמו. וכיון דכי אודי לא מחייב כי כפר נמי לאו ממונא כפר ליה: אבל משלם בושת ופגם. הלכך ממונא כפר. ופלוגתא דרבנן ורבי שמעון. דר''ש סבר כי אמר לו אנסת או פיתית את בתי. קנסא קתבע מיניה שדמיו קצובין חמשים כסף. ולא קא תבע מיניה בושת ופגם שאין דמיו קצובים דלא שביק אינש מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ. הלכך קנסא כפר ליה ופטור. ורבנן סברי בושת ופגם קא תבע ליה דלא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מפטר הלכך כי כפר ליה ממונא כפר ליה וחייב. ואין הלכה כר''ש:

ה. גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָנַבְתִּי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. אָמַר לוֹ, חָבַלְתָּ בִּי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה, וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי בְךָ חַבּוּרָה, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. אָמַר לוֹ עַבְדּוֹ, הִפַּלְתָּ אֶת שִׁנִּי וְסִמִּיתָ אֶת עֵינִי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִמִּיתִי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, חַיָּב. וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, פָּטוּר:

 ברטנורה   (ה) המית שורך את עבדי. קנסא הוא דמשלם ל' סלעים אפילו אינו שוה אלא דינר: א''ל עבדו הפלת את שיני. קנסא הוא שיוציא עבדו לחירות בשביל אחד מאבריו:

---

גמרא שבועות דף לח ע''ב

אִנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי וְכוּלִי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן הוֹאִיל וְעִקָּר קְנָס הוּא תּוֹבֵעַ. אָמַר רָבָא: מָשָׁל דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה. לְאָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ. אָמַר לוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָךְ בְּיָדִי חִטִּין וְאִשְׁתְּכַח דְּחִטִּין הוּא דְּלֵית לֵהּ הָא שְׂעוֹרִין וְכוּסְמִין אִית לֵהּ דְּפָטוּר דְּכִי אִשְׁתַּבַּע אַחִטִּין אַקּוּשְׁטָא מִשְׁתַּבַּע. אָמַר לֵהּ אַבַּיֵי: מִי דָּמִי הָתָם בְּחִטִּין קָא כָּפַר לֵהּ בִּשְׂעוֹרִין וְכוּסְמִין לָא קָא כָּפַר לֵהּ הָכָא בְּכֹלָּא מִלְּתָא הוּא דְּקָא כָּפַר לֵהּ. הָא לָא דַּמְיָא אֶלָּא לְאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדָךְ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָהּ בְּיָדִי כְּלָל וְאִשְׁתְּכַח דְּחִטִּין הוּא דְּלֵית לֵהּ הָא שְׂעוֹרִין וְכוּסְמִין אִית לֵהּ דִּמְחַיָּב. אֶלָּא כִּי אָתָא רָבִין אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן לְדִבְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן: קְנָס הוּא תּוֹבֵעַ וְלֹא בֹּשֶׁת וּפְגָם לְדִבְרֵי חֲכָמִים אַף בּשֶת וּפְגָם הוּא תּוֹבֵעַ. בְּמַאי קָא מִיפְלְגֵי. אָמַר רַב פַּפָּא: רִבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לָא שָׁבִיק אֱנָשׁ מִידִי דְּקָיִץ וְתָבַע מִידִי דְּלָא קַיִץ. וְרַבָּנָן סַבְרֵי לָא שָׁבִיק מִידִי דְּכֵי מוֹדֶה בֵּהּ לָא מִפְטָר וְתָבַע מִידִי דְּכִי מוֹדֶה בֵּהּ מִיפְטָר:

 רש''י  ועיקר קנס הוא תובע. עיקר תביעתו על הקנס הוא ואף על גב דבושת ופגם נמי בכלל כפירה נינהו לא מחייב עלייהו כדמפרש ואזיל: רבא בכולא מילתא כפר ליה. דהא לא אנסתי קאמר והבושת ופגם בכלל כפירה: הא לא דמיא. קשיא דאביי היא דקמסיק למילתיה:

---

זוהר קדושים דף פ''ז ע''ב

רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח קְרָא וְאָמַר (ויקרא י''ט) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. הָא בְּכַמָּה אֲתַר אוּקְמוּהָ חֲבְרַיָּא וְכָל הַנֵּי קְרָאֵי אַבַּתְרֵיהּ. וְכָל חַד וְחַד בְּאִתְגַלְיָא אֲבָל הַאי קְרָא אִית לְאִתְעָרָא בֵּיהּ דִּכְתִיב (שם) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָקוּם וְגוֹמֵר. מִפְּנֵי שֵׂיבָה. שֵׂיבָה דְּאוֹרַיְתָא סְתָם. תָּקוּם דְּבָעֵי בַּר נַשׁ לְמֵיקָם בְּקִיּוּמָא (מִכָּאן דְּבָעִי בַּר נַשׁ לְמֵיקָם) מִקַּמֵּי סֵפֶר תּוֹרָה וְהָכִי רַב הַמְנוּנָא (ס''א יֵיסָא) סָבָא כַּד הֲוָה חָמֵי סֵפֶר תּוֹרָה הֲוָה קָם מִקַּמֵּיהּ וְאָמַר מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָקוּם (כַּד הֲוָה חוּמָשׁ דְּאוֹרַיְתָא הֲוָה קָם מִקַּמֵּיהּ) (ס''א עָבִיד לֵיהּ הִדּוּרָא) (וַהֲוָה אָמַר וְהָדַרְתָּ פְנֵי זָקֵן) כְּגַוְנָא דָּא בָּעֵי בַּר נַשׁ לְמֵיקָם בְּקִיּוּמֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּתַלְמִיד חָכָם בְּגִין דְּאִיהוּ קָאִים בְּקִיּוּמָא (נ''א בְּדִיּוּקָנָא) קַדִּישָׁא עִלָּאָה וְרֶמֶז לְכַהֲנָא עִלָּאָה (ס''א וְהָכָא רָמִיז לְעַתִּיק קַדִּישָׁא עִלָּאָה) דִּכְתִיב וְהָדַרְתָּ פְנֵי זָקֵן דְּאִיהוּ בְּעָלְמָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִכָּאן רֶמֶז לְתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְרֶמֶז לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְתוּ תָּנֵינָן. הַאי קְרָא לִדְרָשָׁא הוּא דְּאָתָא מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָקוּם כְּמָה דְּאִתְעָרוּ בֵּיהּ חֲבְרַיָּא מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם אַזְהַר לֵיהּ לְבַר נַשׁ עַד לָא יִסְתַּלַּק בְּסִיבוּתָא דְּיֵקִים בְּקִיּוּמָא טָבָא בְּעָלְמָא בְּגִין דְּדֵין הוּא הִדּוּרָא לֵיהּ אֲבָל לְסוֹף יוֹמוֹי לֵית שְׁבָחָא לֵיהּ לְבַר נַשׁ כָּל כָּךְ דְּאִיהוּ סִיב וְלָא יָכִיל לְמֶהֱוֵי בִּישׁ אֶלָּא שְׁבָחָא דִּילֵיהּ כַּד אִיהוּ בְּתוּקְפֵּיהּ וְאִיהוּ טָב וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַח וְאָמַר (משלי כ) גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר וְגוֹ'. כְּגַוְנָא דָּא כְּתִיב (קהלת יב) וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וַדַּאי (הָכִי הוּא) אָרְחָא דָּא מְתַקְּנָא קַמָּן וְהַאי אוֹרְחָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. פָּתַח וְאָמַר (תהלים א) כִּי יוֹדֵעַ יְיָ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד מַאי כִּי יוֹדֵעַ יְיָ אֶלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹדֵעַ וְאַשְׁגַּח בְּאָרְחָא דְּצַדִּיקַיָּא לְהוֹטָרָא לְהוּ וּלְאַגָּנָא לְהוּ וְהוּא אָזִיל קַמַּיְהוּ לְנַטָּרָא לְהוּ וּבְגִין כָּךְ מַאן דְּנָפִיק לְאָרְחָא בָּעֵי דְּלֶהֱוֵי הַהִיא אָרְחָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיִשְׁתַּתַּף לֵיהּ בַּהֲדַיְהוּ וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב כִּי יוֹדֵעַ יְיָ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד הִיא מִגַּרְמָהּ בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֹא אִשְׁתְּמוֹדָע לֵיהּ לְהַהוּא אָרְחָא דִּלְהוֹן וְלָא אָזִיל בַּהֲדַיְהוּ. כְּתִיב דֶּרֶךְ וּכְתִיב אֹרַח מַה בֵּין הַאי לְהַאי אֶלָּא דֶּרֶךְ דִּשְׁאָר קַרְסוּלֵי בְּנֵי נְשָׁא אָזְלוּ בָּהּ. אֹרַח דְּאִיהוּ אִתְפַּתַּח מִן זִמְנָא זְעִירָא (דָּא אֹרַח כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (איוב לד) וְאֹרַח לְחַבְרָהּ עִם פּוֹעֲלֵי אָוֶן) וְעַל אָרְחָא דָּא כְּתִיב (משלי ד) וְאוֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ הוֹלֵךְ וְאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח הַמִּקְרָא וְאָמַר, לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. זֶה, הֶעֱמִידוּ הַחֲבֵרִים בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, וְכָל אֵלּוּ הַכְּתוּבִים שֶׁלְּאַחֲרָיו, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד פֵּרְשׁוֹ עַל פִּי נִגְלֶה. אֲבָל בְּמִקְרָא זֶה יֵשׁ לְהָעִיר בּוֹ. שֶׁכָּתוּב, מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָקוּם וְגוֹ'. מִפְּנֵי שֵׂיבָה, הַיְנוּ מִפְּנֵי שֵׂיבָה אוֹרַיְתָא סְתָם תָקוּם. מִכָּאן שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָקוּם מִפְּנֵי סֵפֶר תּוֹרָה. וְכָךְ עָשָׂה רַב הַמְּנוּנָא סָבָא, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה סֵפֶר תּוֹרָה, הָיָה קָם מִפָּנֶיהָ, וְאָמַר, מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָקוּם. כְּעֵין זֶה צָרִיךְ הָאָדָם לָקוּם מְלֹא קוֹמָתוֹ לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, מִשּׁוּם שֶׁהוּא נִמְצָא בַּצוּרָה הַקְּדוֹשָׁה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהוּא, רוֹמֵז לְכֹהֵן הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן, שֶׁכָּתוּב, וְהָדַרְתָּ פְנֵי זָקֵן, שֶׁהוּא בָּעוֹלָם, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִכָּאן רֶמֶז לְתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּלְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְעוֹד לָמַדְנוּ. מִקְרָא זֶה, מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָקוּם, הוּא לִדְרֹש, כְּמוֹ שֶׁהֵעִירוּ בּוֹ הַחֲבֵרִים. מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָקוּם, הַתּוֹרָה מַזְהִירָה לָאָדָם, שֶׁלִּפְנֵי בִּיאָתוֹ לְשֵׂיבָה יָקוּם בְּקִיּוּם טוֹב בָּעוֹלָם, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה, מִשּׁוּם שֶׁזֶּה הָדָר לוֹ, אֲבָל אִם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה בְּסוֹף יָמָיו, אֵין שֶׁבָר לָאָדָם כָּל כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁהוּא זָקֵן וְאֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת רָע. אֶלָּא שְׁבָחוֹ הוּא, כְּשֶׁהוּא בְּכֹחוֹ וְהוּא טוֹב. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ צָוַח וְאָמַר, גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר וְגוֹ'. כְּעֵין זֶה כָּתוּב, וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶיךְ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךְ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וַדַּאי דֶּרֶךְ הַזֶּה מְתוּקָן לְפָנֵינוּ, וְזֶהוּ דֶּרֶךְ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. פָּתַח וְאָמַר כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד. שׁוֹאֵל, מַהוּ כִּי יוֹדֵעַ ה'. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ וּמַשְׁגִּיחַ בְּדֶרֶךְ הַצַדִּיקִים לְהֵטִיב לָהֶם וּלְהָגֵן עֲלֵיהֶם, וְהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם לְשָׁמְרָם. וּמִשּׁוּם זֶה מִי שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, צָרִיךְ שֶׁהַדֶּרֶךְ הַזּוֹ תִּהְיֶה דֶּרֶךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִשְׁתַּתֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד, שֶׁתֹּאבַד מֵאֵלֶיהָ, מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נוֹדָע לַדֶּרֶךְ הַהִיא שֶׁלָּהֶם, וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ עִמָּהֶם. שׁוֹאֵל, פַּעַם כָּתוּב דֶּרֶךְ וּפַעַם כָּתוּב אֹרַח, מַה בֵּין זֶה לָזֶה, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא דֶּרֶךְ, הוּא, שֶׁכָּל קַרְסוּלֵי בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים בּוֹ. אֹרַח, הוּא שֶׁנִּפְתָּח מִזְּמָן קָצָר, וְעוֹד לֹא הָלְכוּ בּוֹ הַרְבֵּה. וְעַל אֹרַח זֶה כָּתוּב וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ וְאוֹר עַד נָכוֹן הַיּוֹם.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ד

א. הָיָה אוֹכֵל בְּבַיִת זֶה וּפָסַק סְעֻדָּתוֹ וְהָלַךְ לְבַיִת אַחֵר אוֹ שֶׁהָיָה אוֹכֵל וּקְרָאָהוּ חֲבֵרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ וְיָצָא לוֹ לְפֶתַח בֵּיתוֹ וְחָזַר, הוֹאִיל וְשִׁנָּה מְקוֹמוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ עַל מַה שֶּׁאָכַל וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה הַמּוֹצִיא וְאַחַר כֵּן יִגְמֹר סְעֻדָּתוֹ: ב. חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים לֶאֱכֹל וְיָצְאוּ לִקְרַאת חָתָן אוֹ לִקְרַאת כַּלָּה, אִם הִנִּיחוּ שָׁם זָקֵן אוֹ חוֹלֶה חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן וְגוֹמְרִין סְעֻדָּתָן וְאֵינָן צְרִיכִין לְבָרֵךְ שְׁנִיָּה. וְאִם לֹא הִנִיחוּ שָׁם אָדָם כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין צְרִיכִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ וּכְשֶׁהֵן חוֹזְרִין צְרִיכִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה: ג. וְכֵן אִם הָיוּ מְסֻבִּין בִּשְׁתִיָּה אוֹ לֶאֱכֹל פֵּרוֹת שֶׁכָּל הַמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ הֲרֵי פָּסַק אֲכִילָתוֹ וּלְפִיכָךְ מְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ עַל מַה שֶּׁאָכַל וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ שְׁנִיָּה לְכַתְּחִלָּה עַל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל וְהַמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ מִפִּנָּה לְפִנָּה בְּבַיִת אֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. אֲבָל בְּמִזְרָחָהּ שֶׁל תְּאֵנָה וּבָא לֶאֱכֹל בְּמַעֲרָבָהּ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ:

---

מוסר

ספר חסידים סימן רכא

וּבַגּוֹיִים לֹא יִתְחַשָּׁב (במדבר כג) כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'. כֵּיצַד שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל אִם בָּאִים חֲיָלוֹת עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ עַל בִּגְדֵיהֶם סִימָן מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְשֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ עַצְמָם כְּאִלּוּ הֵם מְשָׁרְתֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלֹּא יָשִׂימוּ עַל בָּתֵּיהֶם סִימָן מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְשֶׁלֹּא יְגַלְּחוּ בְּגֹבַהּ הָרֹאשׁ שֶׁיִּהְיוּ הַנָּכְרִים סְבוּרִים שֶׁהֵם נָכְרִים וְאִם נָכְרִים עוֹבְרִים וּפוֹגְעִים בָּהֵן יְהוּדִים וְהַנָּכְרִים הוֹלְכִים בְּבֵית תִּפְלָּתָם לֹא יֵלְכוּ עִמָּהֶם הַיְּהוּדִים שֶׁיִּהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהֵם נָכְרִים שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים מד) אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִפְרוֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר הֲלֹא אֱלֹהִים יַחְקָר זֹאת. וּכְתִיב (מ''ב י) וַיָּבֹא יֵהוּא וִיהוֹנָתָן בֶּן רֵכָב בֵּית הַבַּעַל וַיֹּאמְרוּ לְעוֹבְדֵי הַבַּעַל חִפְּשׂוּ וּרְאוּ פֶּן יֵשׁ פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי ה' כִּי אִם עוֹבְדֵי הַבַּעַל לְבַדָּם כִּי הָיוּ יְרֵאִים פֶּן יִהְיֶה מֵעַבְדֵי ה' עִמָּהֶם מִיִּרְאַת הַמֶּלֶךְ:

---

כי תצא יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ח)  שלישי  כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַֽעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹֽא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּֽי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּֽנּוּ: אֲרֵי תִבְנֵי בֵּיתָא חַדְתָּא וְתַעְבֵּד תְּיָקָא לְאִגְרָךְ וְלָא תְשַׁוִי חוֹבַת דִין דִקְטוֹל בְּבֵיתָךְ אֲרֵי יִפֵּל דְנָפֵל מִנֵהּ:

 רש''י   כי תבנה בית חדש. אם קימת מצות שלוח הקן סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים. לכך נסמכו פרשיות הללו: מעקה. גדר סביב לגג, ואונקלוס תרגם תיקא כעין תיק שמשמר מה שבתוכו: כי יפל הנפל. ראוי זה לפול ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חיב:

(ט) לֹֽא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַֽמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּֽרֶם: (ס) לָא תִזְרַע כַּרְמָךְ עֵרוּבִין דִילְמָא תִסְתָּאַב דִמְעַת זַרְעָא דִי תִזְרַע וַעֲלָלַת כַּרְמָא:

 רש''י   כלאים. חטה ושעורה וחרצן במפלת יד: פן תקדש. כתרגומו תסתאב. כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח כגון הקדש, בין לגנאי כגון אסור, נופל בו לשון קדש, כמו (ישעיה סה, ה) אל תגש בי כי קדשתיך: המלאה. זה מלוי ותוספת שהזרע מוסיף:

(י) לֹא תַֽחֲרֹשׁ בְּשֽׁוֹר וּבַֽחֲמֹר יַחְדָּֽו: לָא תִרְדֵי בְתוֹרָא וּבַחֲמָרָא כַּחֲדָא:

 רש''י   לא תחרש בשור ובחמור. הוא הדין לכל שני מינים שבעולם, והוא הדין להנהיגם יחד קשורים זוגים בהולכת שום משא:

(יא) לֹא תִלְבַּשׁ שַֽׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּֽו: (ס) לָא תִלְבַּשּׁ שַׁעַטְנֵזָא עֲמַר וְכִתָּן מְחֻבַּר כַּחֲדָא:

 רש''י   שעטנז. לשון ערוב. ורבותינו פרשו שוע טווי ונווז:

(יב) גְּדִלִים תַּֽעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסֽוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּֽהּ: (ס) כְּרֻסְפְּדִין תַּעְבֶּד לָךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפֵי כְסוּתָךְ דִי תְכַסֵי בַהּ:

 רש''י   גדלים תעשה לך. אף מן הכלאים. לכך סמכן הכתוב:

---

נביאים - שמואל א - פרק יז

(כב) וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם: וּשְׁבַק דָּוִד יַת מָנַיָּא דִי עֲלוֹהִי עַל דִי נָטִיר מָנַיָּא דִי עֲלוֹהִי עַל דִּי נָטִיר מָנַיָּא וּרְהַט לְסִדְרָא וַאֲתָא וּשְׁאַל לַאֲחוֹהִי בִּשְׁלָם :

 רש''י   שומר הכלים . של בני הצבא . ( כג ) ממערות פלשתים . כתיב , רבותינו דרשו ( סוטה מב ב ) : מאה בני אדם הערו בערפה אמו , כשפירשה מאחרי רות ונעמי חמותה :

(כג) וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת (ממערות) מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד: וְהוּא מְמַלֵּיל עִמְּהוֹן וְהָא גַבְרָא מִבֵּינֵיהוֹן סְלִיק גָּלְיָת פְּלִשְׁתָּאָה שְׁמֵהּ מִגָּת מִסִּדְרֵי פְּלִשְׁתָּאֵי וּמַלֵּיל כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וּשְׁמַע דָּוִד : (כד) וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד: וְכָל אֱנָשׁ יִשְּׂרָאֵל בְּמֶחֱזֵיהוֹן יַת גַּבְרָא וְאַפִּיכוּ מִן קֳדָמוֹהִי וּדְחִילוּ לַחֲדָא : (כה) וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל: וַאֲמַר אֱנַשׁ יִשְּׂרָאֵל הַחֲזִיתוּן גַּבְרָא דְסָלִיק הָדֵין אֲרֵי לְחַסָדָא יַת יִשְּׂרָאֵל סְלִיק וִיהֵי גַבְרָא דְיַקְטְלִינֵיהּ יַעְתְּרִינֵיהּ מַלְכָּא עוֹתַר סַגִי וְיַת בְּרַתֵיהּ יִתֶּן לֵהּ וְיַת אֲבוּהִי יַעְבֵּיד חוֹרִין רַבְרְבִין בְּיִשְּׂרָאֵל :

 רש''י   יעשה חפשי . מדברים האמורים במשפטי המלוכה :

(כו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים: וַאֲמַר דָּוִד לְגַבְרַיָּא דְקַיְמִין עִמֵּהּ לְמֵימַר מַה יִתְעֲבֵיד לְגַבְרָא דְיִקְטוֹל יַת פְּלִשְׁתָּאָה דֵיכִי וְיַעְדֵי חִסּוּדָא מֵעַל יִשְּׂרָאֵל אֲרֵי מַן פְּלִשְׁתָּאָה עֲרֵלָא הָדֵין אֲרֵי חֲסַד סִדְרֵי עָבְדֵי קְרָבָא דְעַמֵּהּ דַיָי קַיָּמָא :

---

כתובים - תהילים - פרק קט

(ט) יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה: יְהוֹן בְּנוֹי יַתְמֵי וְאִתְּתֵיהּ אַרְמַלְתָּא : (י) וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם: וְאִטַלְטְלָא יְטַלְטְלוּן בְּנוֹי וְשַׁאֲלוּן וְתִבְעוּן מִדְהֲוָת צָרַתְהוֹן :

 רש''י   ושאלו ודרשו מחרבותיהם . הכל ישאלו עליה' מה נהיתה בפלוני ופלוני מתוך קול חורבה שיצא עליהם : ודרשו . משמע מאת אחרים שהרי נקוד חטף קמץ וכן ושאלו מפי אחרים הוא משמע שישאלו אחרים עליהם , ויש לפתור ושאלו ממשקל חזק יהיו משאלים על הפתחים :

(יא) יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ: יְגַבֵּב מְזוֹפָא לְכָל דִילֵיהּ וְיִבְזוּן נֻכְרָאִין לֵיעוּתֵיהּ :

 רש''י   ינקש נושה לכל אשר לו . אדם הטורח מחזיר ולהוט לעשות דבר נופל בו לשון מתנקש כלומר מוטרף ומתלבט כמו ( דניאל ה ) וארכובתיה דא לדא נקשן וכן פן תנקש אחריהם אף כאן יהיה הנושה בעשו את עבודתו שנאמר ורב יעבד צעיר , ל''א יהיה הנושה נוגע ונקרב לכל אשר לו ינקש שייטאצופי''ץ בלע''ז יהי משפט הנושה נוקש ונשען על כל ממונו וזהו יעקב הנושה בעשו את עבודתו שנאמר ורב יעבד צעיר מצאתי בדור אחר שיבא אחר כורתו ימח שמו וטבעו שאפילו זכרון לא יפול עליו בפי הדור הנולד בעול' לאחר שנשחת שמו שארטרמיר''א בלע''ז :

(יב) אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו: לָא יְהֵי לֵיהּ נָגֵיד חִסְדָא וְלאָ יְהֵי לֵיהּ חָיֵס עַל יַתְמוֹי : (יג) יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם: יְהִי סוֹפֵיהּ לְאִשְׁתֵּצָיָא בְּדָר אוֹחֲרָן יִתְמְחֵי שִׁמְהוֹן :

---

משנה ערכין פרק א

א. הַכֹּל מַעֲרִיכִין, וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִים, וְנִדָּרִים, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, נָשִׁים וַעֲבָדִים. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, נוֹדְרִים וְנִדָּרִים וּמַעֲרִיכִין, אֲבָל לֹא נֶעֱרָכִין, שֶׁאֵינוֹ נֶעֱרָךְ אֶלָּא זָכָר וַדַּאי ונְקֵבָה וַדָּאִית. חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, נִדָּרִין וְנֶעֱרָכִין, אֲבָל לֹא נוֹדְרִין וְלֹא מַעֲרִיכִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם דָּעַת. פָּחוּת מִבֶּן חֹדֶשׁ, נִדָּר אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ:

 ברטנורה   (א) הכל מעריכין. הכל, לאתויי בן שלש עשרה שנה ויום אחד ולא הביא שתי שערות, שהוא מעריך. והוא מופלא הסמוך לאיש. ומופלא אקרי ליה, לפי שבודקים אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר ולשם מי הקדיש. אע''ג דאיש כי יפליא כתיב (ויקרא כז), כשהוא סמוך לפרקו קרוי איש לענין זה. והכל דקאי נמי על נערכים, לאתויי מנוול ומוכה שחין שאין שוין דמים. דסלקא דעתך אמינא נדר בערכך כתיב (שם), כל שישנו בדמים ישנו בערכין, כל שאינו בדמים אינו בערכין, קמשמע לן והכל דקאי על נודרים, משום נידרים נקט יה. ונידרים גופיה אצטריך, לאתויי פחות מבן חודש שהוא נידר אע''פ שאינו נערך: מעריכין. אם אמר על אחד, ערך פלוני עלי, נותן ערך אותו פלוני כפי שניו כמו שקצוב בפרשת ערכין, שהערך נותן לפי שנים של נערכין: ונערכין. אם אמר אחר עליו, ערך פלוני זה עלי. או אמר הוא עצמו, ערכי עלי: נודרים. אמר, דמי פלוני עלי, צריך שיתן כמו שהוא יפה למכור בשוק: ונידרים. אמר אחר עליו, דמי פלוני עלי. או אמר הוא עצמו, דמי עלי: כהנים ולוים. כהנים אצטריכא ליה לאשמועינן דנערכין, דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (שם) והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן ישראל לפני כהן ולא כהן לפני כהן, הלכך כהן ליתיה בערכין דאי עני הוא לא קרינא ביה והעמידו לפני הכהן, קמשמע לן דכהנים איתנהו בתורת ערכין. ואיידי דתנן כהנים, תנן לויים וישראלים: נשים ועבדים. והאשה משלמת כשתתאלמן או תתגרש, והעבד כשישתחרר: טומטום ואנדרוגינוס נודרים ונידרים. שהרי יש להם דמים: ומעריכין. את אחרים. אם אמרו ערך פלוני עלי, נותנים ערך אותו פלוני: אבל לא נערכין. אם אמר ערכי עלי, או אמר אחר עליהם ערך פלוני עלי, לא אמר כלום. דזכר ונקבה אמורים בפרשת ערכין, עד שיהיה זכר ודאי או נקבה ודאית: פחות מבן חודש נידר. אם אמר, דמיו עלי. שהרי שוה דמים כל שהן: אבל לא נערך. שלא נאמר ערך בפרשה אלא מבן חודש ומעלה:

ב. הַנָּכְרִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר נֶעֱרָךְ אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַעֲרִיךְ אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ. זֶה וָזֶה מוֹדִים, שֶׁנּוֹדְרִין וְנִדָּרִין:

 ברטנורה   (ב) נכרי, ר' מאיר אומר נערך. תרי קראי כתיבי בפרשת ערכין, חד ריבוי וחד מיעוט. בני ישראל, מיעט את הנכרי. איש כי יפליא, ריבה כל איש ואפילו נכרי במשמע. ר' מאיר סבר, נכרי נערך ולא מעריך, שכן מצינו שריבה הכתוב בנערכים יותר מבמעריכים שהרי חרש שוטה וקטן נערכין אבל לא מעריכין, הלכך שדי מיעוטא למעריך, וריבויא לנערך: ר' יהודה אומר נכרי מעריך ולא נערך. שכן מצינו טומטום ואנדרוגינוס מעריכים ולא נערכים. והלכה כר' יהודה הלכך נכרי שאמר ערך ישראל פלוני עלי, חייב ליתן כפי שניו הערך הקצוב בפרשה. וישראל שאמר ערך נכרי פלוני עלי, או נכרי שאמר ערכי עלי, לא אמר כלום:

ג. הַגּוֹסֵס, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג, לֹא נִדָּר וְלֹא נֶעֱרָךְ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר, נֶעֱרָךְ, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין (אֲבָל אֵינוֹ נִדָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דָּמָיו קְצוּבִין). רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמַקְדִּישׁ. וְאִם הִזִּיק, חַיָּב בַּתַּשְׁלוּמִין:

 ברטנורה   (ג) הגוסס לא נידר. דלאו בר דמים הוא, דלמיתה הוא עומד: ולא נערך. דכתיב והעמידו והעריכו, והאי לאו בר העמדה והערכה הוא: והיוצא ליהרג. שנגמר דינו בבית דין של ישראל אבל יוצא ליהרג על פי המלכות, לא שנא מלכי ישראל ולא שנא מלכות של נכרים דברי הכל מעריך ונערך: לא נידר. דלאו בר דמים הוא: ולא נערך. דכתיב (ויקרא כז) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה ור' חנינא בן עקביא דאמר נערך, מוקי להאי קרא דכל חרם אשר יחרם לדרשא אחריתי: ר' יוסי אומר כו'. ר' יוסי ותנא קמא לא פליגי בנודר ומעריך ומקדיש. כי פליגי באם הזיק תנא קמא סבר, אם הזיק פטור מן התשלומים. ואע''פ שמזיק חייב בתשלומין מן התורה, מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, אלא כמלוה על פה, ומלוה על פה אינו גובה מן היורשים. ורבי יוסי סבר, מלוה הכתובה בתורה כמלוה הכתובה בשטר דמיא וגובה מן היורשים. והלכה כתנא קמא. אבל לאחר שתקנו דמלוה על פה גובה מן היורשים בית דין גובין מממונו ומשלמים מה שהזיק:

ד. הָאִשָּׁה שֶׁהִיא יוֹצְאָה לֵהָרֵג, אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר, מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה, נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ. בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָּה, אֲסוּרָה בַהֲנָיָה:

 ברטנורה   (ד) אין ממתינין לה עד שתלד. דמהו דתימא ולדות ממונא דבעל הן כדכתיב (שמות כא) כאשר ישית עליו בעל האשה, ולא נפסדינהו מיניה, קמשמע לן דכתיב (דברים כב) ומתו גם שניהם, גם לרבות את הולד: ישבה על המשבר. מקום מושב האשה היולדת קרוי משבר: ממתינין לה עד שתלד. דכיון דנעקר לצאת, גופא אחרינא הוא ואינו כגוף אמו: נהנין בשערה. לאו שערה ממש קאמר, אלא פאה שהיתה לה משער אשה אחרת קשורה לשערה. ודוקא כשאמרה תנו אותה לבתי או לפלונית, דכיון דאמרה תנו גליא דעתה דלא ניחא לה דתהוי כגופה לאתסורי, וכנטולה מחיים דמיא. אבל בענין אחר אסור, שנויי המת אסורים בהנאה: בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. אפילו שערה:

---

גמרא ערכין דף ו ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן: סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה עַד שֶׁלֹּא בָּאתָה לְיַד גַּבַּאי מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ. מִשֶּׁבָּאתָה לְיַד גַּבַּאי אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ אֵינִי וְהָא רִבִּי יַנַּאי יַזִּיף וּפָרַע שַׁאֲנֵי רִבִּי יַנַּאי דְּנִיחָא לְהוּ לַעֲנִיִּים דְּכַמָּה דְּמַשְׁהֵי מַעֲשֵׂה וּמַיְיתִי לְהוּ. תָּנוּ רַבָּנָן: יִשְׂרָאֵל שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ סָבַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְמֵימָר לֹא שְׁנָא לִדְבַר הָרְשׁוּת וְלֹא שְׁנָא לִדְבַר מִצְוָה. אָמַר לֵהּ רַב אָמֵי: הָכִי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִדְבַר הָרְשׁוּת אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ מִדְּאָמַר רִבִּי אָסֵי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: נָכְרִי שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ נֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ מִשֶּׁנִּשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ. לְמַאי, אִלֵימָא לִדְבַר הָרְשׁוּת מַאי אִירְיָא נָכְרִי אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה וְטַעֲמָא דְּנָכְרִי הוּא דְּפָעֵי, אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּלֹא פָעֵי שַׁפִּיר דָּמֵי. שַׁעְזְרַק טַיְיעָא אִינְדַב שְׁרַגָּא לְבֵית כְּנִישְׁתָּא דְּרַב יְהוּדָה. שַׁנְיֵיהּ רְחָבָא. וְאִיקְפַּד רָבָא. אִיכָּא דַּאֲמָרֵי שַׁנְיֵיהּ רָבָא וְאִיקְפַּד רְחָבָא. וְאִיכָּא דַּאֲמָרֵי שְׁנַיְיוּהָ חַזְנֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא וְאִיקְפַּד רְחָבָא וְאִיקְפַּד רָבָא. מָאן דְּשַׁנְיֵיהּ סָבַר דְּלֹא שְׁכִיחַ וּמָאן דְּאִיקְפַּד סָבַר זִמְנִין דְּמִקְרֵי וְאָתֵי:

 רש''י  רבי ינאי. גבאי הוה ויזיף מעות הצדקה לצורכו ופורע: דכמה דמשהי. רבי ינאי דלית ליה זוזי למיפרע ניחא להו לעניים: דמעשה. רבי ינאי לצבורא ואמר דלית ליה מעות לחלק לעניים וכופה אותם לצדקה ואיכא רווח' לעניי': מנורה. כמשמעה: נר. קרוי''שול של כסף או של זהב: מדאמר רב אסי וכו'. כלומר מדנקט רב אסי נכרי דפעי וצועק למה שניתן מה שנתתי מכלל דישראל דלא פעי שרי לשנויי לדבר מצוה דאי בישראל אסור למה ליה למנקט נכרי: שלא נשתקע שם בעליה ממנה. שעדיין אומר זו היא נדבתו של פ' נכרי אסור לשנית' דפעי: ולמאי. קאמר רב אסי דאסור לשניתה אלימא וכו': שעזרק. נכרי היה: לא שכיח. שעזרק במתא דליפעי שסוחר היה ומחזר בעיירות:

---

זוהר נשא דף קכ''ב ע''א

רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יְהוּדָה הֲווּ אָזְלֵי מֵאוּשָׁא לְלֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה (נ''א יִצְחָק) נֵימָא מִלִּין דְּאוֹרַיְתָא וְנֵיזִיל. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה (יִצְחָק) וְאָמַר (שמות כא) כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר וְגוֹמֵר. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם וְגוֹמֵר וּמַה עַל דָּא כָּךְ מַאן דְּגָרִים לַאֲבְאָשָׁא עָלְמָא בְּחוֹבוֹי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אֶלָּא תַּוַּהְנָא דְּאַף עַל גַּב דְּאַבְאִישׁ עָלְמָא אַמַּאי אִית לֵיהּ תְּשׁוּבָה כְּמָה דִּכְתִיב אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹמֵר וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב. אֶלָּא וַדַּאי דָּא מְהַנְיָא לְהוּ בְּגִין דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה כִּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ מַמָּשׁ דְּהָא מַה דְּפָגִים לְעֵילָא אַתְקִּין לֵיהּ וּבַמֶּה בִּתְשׁוּבָה דִּכְתִיב אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹמֵר וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב תְּשׁוּבָה אַתְקִּין כֹּלָא אַתְקִּין לְעֵילָא אַתְקִּין לְתַתָּא אַתְקִּין לְגַרְמֵיהּ אַתְקִּין לְכָל עָלְמָא. פָּתַח רַבִּי יִצְחָק (יְהוּדָה) אַבַּתְרֵיהּ וְאָמַר (דברים ד) בַּצַר לְךָ וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹמֵר בַּצַר לְךָ מִכָּאן דִּתְשׁוּבָה מַעֲלְיָא מִכֹּלָּא עַד לָא יִשְׁרֵי דִּינָא בְּעָלְמָא דְּבָתַר דְּשָׁרֵי דִּינָא תַּקִּיף חֵילֵיהּ מַאן יַעֲבַר לֵיהּ מֵעָלְמָא וִיסַלַּק לֵיהּ. דְּהָא כֵּיוָן דְּשָׁארֵי דִּינָא לָא יִסְתַּלַּק עַד דְּיִשְׁתְּלִים בָּתַר דְּאִשְׁתְּלִים וְעָבַד תְּשׁוּבָה אַתְקִּין עָלְמִין כֻּלְּהוּ. מַשְׁמַע דִּכְתִיב וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וּכְתִיב וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹמֵר כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹמֵר. בְּאַחֲרִית הַיָּמִים מַאי אִכָּא הָכָא אֶלָּא לַאֲכְלָלָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא וְאִשְׁתַּכְּחַת בְּעָאקוּ דִּלְהוֹן וְלָא שָׁבְקָת לוֹן לְעָלְמִין וּבְגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַף עַל גַּב דְּשָׁארֵי דִּינָא בְּעָלְמָא בָּעֵי דִּיהַדְּרוּן יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה לְאוֹטָבָא לְהוּ בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי וְלֵית לָךְ מַאן דְּקָאִים קַמֵּי תְּשׁוּבָה. תָּא חֲזֵי אֲפִלּוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה אִקְּרֵי וְאִי תֵּימָא (תְּשׁוּבָה) עִלָּעָא. (ס''א מַעֲלְיָא) (ג''א עִלָּאָה) בְּכָל אֲתַר לָא שְׁכִיחַ אֶלָּא דָּא אִקְּרֵי תְּשׁוּבָה כַּד אַהֲדַר רַחֲמֵי לְקַבְּלָהָא וְאִי תָּבָת עַל כָּל אִנּוּן אוֹכְלוּסִין וְיַנְּקָא לוֹן וּתְשׁוּבָה מַעֲלְיָא כַּד אִתְמְסָר נַפְשָׁא לְגַבָּהּ וְנָטִיל לָהּ בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בִּתְשׁוּבָה כְּדֵין כֹּלָּא אִתְתַּקַּן לְעֵילָא וְתַתָּא וְאִתְתַּקַּן הוּא וְכָל עָלְמָא. חַיָּבָא חַד בְּעָלְמָא קִלְקוּלָא דְּכַמָּה אָחֳרָנִין בְּגִנֵּיהּ וַוי לְחַיָּבָא וַוי לִשְׁבִיבֵיהּ תָּא חֲזֵי יוֹנָה בְּגִין דְּלָא בָּעָא לְמֵיהָךְ בִּשְׁלִיחוּתָא דְּמָארֵיהּ כַּמָּה בְּנֵי נְשָׁא הֲווּ אִתְאֲבִידוּ בְּגִנֵּיהּ בְּיַמָּא עַד דְּכֻלְּהוּ אַהֲדְרוּ עֲלוֹי וְדָאִינוּ לֵיהּ בְּדִינָא בְּיַמָּא וּכְדֵין אִשְׁתְּזִיבוּ כֻּלְּהוּ וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָס עֲלֵיהּ לְבָתַר וְשָׁזִיב כַּמָּה אָכְלוּסִין בְּעָלְמָא. אֵימָתַי כַּד אַהֲדַר לְמָאֵריהּ מִגּוֹ עַקְתֵיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (יונה ג) קָרָאתִי מִצָרָה לִי אֶל יְיָ וַיַּעֲנֵנִי. וּכְתִיב (תהלים קי''ח) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ וְגוֹמֵר:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יְהוּדָה הָיוּ הוֹלְכִים מֵאוּשָׁא לְלֹד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נֹאמַר דִּבְרֵי תּוֹרָה וְנֵלֶךְ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר, כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר וְגוֹ', מַה כָּתוּב אַחֲרָיו בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם וְגוֹ', וּמַה עַל זֶה כָּךְ, מִי שֶׁגָּרַם לְהָרַע לָעוֹלָם בַּחַטָּאָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא תָּמֵהַ אֲנִי, כֵּיוָן שֶׁהֵרַע לָעוֹלָם, לָמָּה מוֹעִיל לוֹ הַתְּשׁוּבָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתָם וְהֵשִׁיב. אֶלָּא וַדַּאי זֶה מוֹעִיל לָהֶם מִשּׁוּם כֵּיוָן שֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה כִּבְיָכוֹל הוּא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ מַמָּשׁ. כִּי תְּשׁוּבָה מְשִׁיבָה ה' אֶל הַו', כִּי מַה שֶּׁפָּגַם לְמַעְלָה תִּקֵּן אוֹתוֹ, וּבַמֶּה בִּתְשׁוּבָה. שֶׁכָּתוּב, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם וְהֵשִׁיב וְגוֹ'. וּתְשׁוּבָה מְתַקֶּנֶת הַכֹּל, מְתַקֶּנֶת לְמַעְלָה וּמְתַקֶּנֶת לְמַטָּה מְתַקֶּנֶת אֶת עַצְמוֹ, וּמְתַקֶּנֶת לְכָל הָעוֹלָם. פָּתַח רַבִּי יִצְחָק, וְאָמַר, בַּצַר לְךְ וּמְצָאוּךְ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ', בַּצַר לְךְ מִכָּאן שֶׁתְּשׁוּבָה טוֹבָה מִכֹּל, בְּטֶרֶם שֶׁיִּשְׁרֶה הַדִּין בָּעוֹלָם. כִּי אַחַר שֶׁכְּבָר שָׁרָה הַדִּין, נִתְחַזֵּק כֹּחוֹ, מִי יַעֲבִירוֹ מִן הָעוֹלָם וִיסַלְּקוֹ. כִּי כֵּיוָן שֶׁכְּבָר שָׁרָה הַדִּין אֵינוֹ מִסְתַּלֵּק עַד שֶׁיֻּשְׁלָם. אַחַר שֶׁנִּשְׁלָם הַדִּין, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, מְתַקֵּן כָּל הָעוֹלָמוֹת. זֶה מַשְׁמָע, מִשֶּׁכָּתוּב, וּמְצָאוּךְ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְכָתוּב, וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹקֶיךְ וְגוֹ', כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹקֶיךְ. בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, מַה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, מַה עִנְיָן לְכָאן. שֶׁהוּא לִכְלוֹל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הַנִּקְרֵאת אַחֲרִית הַיָּמִים, שֶׁהִיא בַּגָּלוּת, וְנִמְצֵאת עִמָּהֶם בַּצָרָה, וְאֵינָהּ עוֹזֶבֶת לְעוֹלָם. וּמִשּׁוּם זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁרָה דִּין בָּעוֹלָם, רוֹצֶה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה לְהֵטִיב לָהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵין לְךְ דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי תְּשׁוּבָה. בֹּא וּרְאֵה, אֲפִלּוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מַלְכוּת, נִקְרֵאת תְּשׁוּבָה. וְאִם תֹּאמַר, תְּשׁוּבָה עֶלְיוֹנָה, הִיא אֵינָהּ מְצוּיָה בְּכָל מָקוֹם. אֶלָּא זוֹ, הַמַּלְכוּת, נִקְרֵאת תְּשׁוּבָה, כְּשֶׁחָזְרוּ הָרַחֲמִים, כְּנֶגְדָהּ, וְהוּא שָׁבָה לְהַנִּיק כָּל אֵלּוּ הָהֲמוֹנִים שֶׁלָּהּ. וּתְשׁוּבָה הֲכִי טוֹבָה הִיא, כְּשֶׁהַחוֹטֵא מוֹסֵר נַפְשׁוֹ אֵלֶיהָ, וְהִיא לוֹקַחַת אוֹתָהּ בַּזְּמָן שֶׁהוּא בִּתְשׁוּבָה, אָז מִתְתַּקֵּן הַכֹּל לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְהוּא נִתְתַּקֵּן וְכָל הָעוֹלָם. רָשָׁע אֶחָד בָּעוֹלָם, כַּמָּה אֲחֵרִים נִזּוֹקִים בִּשְׁבִילוֹ. אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ. בֹּא וּרְאֵה, יוֹנָה, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא רָצָה לָלֶכֶת בִּשְׁלִיחוּת אֲדוֹנוֹ, כַּמָּה בְּנֵי אָדָם הָיוּ נֶאֱבָדִים בִּשְׁבִילוֹ בַּיָּם עַד שֶׁכֻּלָּם חָזְרוּ עָלָיו וְדָנוּ אוֹתוֹ בַּדִּין לְהַשְּׁלִיכוֹ לַיָּם. וְאָז נִצְלוּ כֻּלָּם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עָלָיו אַחַר כָּךְ, וְהִצִיל כַּמָּה הֲמוֹנִים בָּעוֹלָם, דְּהַיְנוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה, מָתַי הָיָה זֶה. הוּא כְּשֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה לַאֲדוֹנוֹ מִתּוֹךְ צָרָתוֹ. זֶה שֶׁכָּתוּב, קָרָאתִי מִצָרָה לִי אֶל יְיָ וַיַּעֲנֵנִי. וְכָתוּב, מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ, וְגוֹ'.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ד

א. בֵּרֵךְ עַל הַפַּת פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁאוֹכְלִין בָּהֶם הַפַּת מִמִּינֵי תַּבְשִׁיל וּפֵירוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֲבָל אִם בֵּרֵךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת. בֵּרֵךְ עַל מַעֲשֵה קְדֵרָה פָּטַר אֶת הַתַּבְשִׁיל. בֵּרֵךְ עַל הַתַּבְשִׁיל לֹא פָּטַר אֶת מַעֲשֵׂה קְדֵרָה: ב. גָּמַר בְּלִבּוֹ מִלֶּאֱכֹל אוֹ מִלִּשְׁתּוֹת וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לֶאֱכֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁנָּה מְקוֹמוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. וְאִם לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ אֶלָּא דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת אֲפִלּוּ פָּסַק כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שְׁנִיָּה:

---

מוסר

ספר חסידים סימן רכב רכג

יֵשׁ שֶׁנֶּהֱרָג עַל קִדּוּשׁ ה' וְיֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁאֵינָם נֶהֱרָגִים עַל קִדּוּשׁ ה' אֶלָּא מֵתִים בִּידֵי שָׁמַיִם עַל מִטּוֹתֵיהֶם וְאִלּוּ הָיָה בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה הָיוּ נֶהֱרָגִים וְלֹא יַפְסִידוּ אֶלָּא שֶׁפּוֹחֲתִים לָהֶם מִן הַשְּׂכַר טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי כֵּן כְּדֵי שֶׁיִּחְיוּ וְיוֹלִידוּ בָנִים וְאוֹתָן הַנֶּהֱרָגִים עוֹדְפִים עֲלֵיהֶם שָׂכָר כְּנֶגֶד חַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁלֹּא קִבְּלוּ וְעוֹלֶה מִדַּת הַדִּין לִטְעֹן כְּנֶגֶד הָרְשָׁעִים אִם הָיָה מְבִיאָן לִידֵי מַחֲשָׁבָה וְנִסָּיוֹן שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד וּלְקַבֵּל פֻּרְעָנוּת כְּנֶגֶד הַנִּסָּיוֹן שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לַעֲמֹד. וִיכוֹלִים לוֹמַר הַצַדִּיקִים יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לָךְ אִם הָיִינוּ בָּאִים לִידֵי נִסָּיוֹן הָיִינוּ יְכוֹלִין לַעֲמֹד וְלֹא הָיִינוּ חוֹטְאִים. הַרְבֵּה יְהוּדִים נֶהֱרָגִים בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה. וְהַרְבֵּה גָּמְרוּ לֵהָרֵג וְנִצוֹלוּ וְרָאָה יְהוּדִי אֶחָד שְׁמוֹ רִבִּי שַׁבְּתַי בַּחֲלוֹם הָרוּג אֶחָד שְׁמוֹ רִבִּי שַׁבְּתָאי אָמַר רִבִּי שַׁבְּתַאי הֶהָרוּג כָּל אוֹתָם שֶׁגָּמְרוּ בְּלִבָּם לֵהָרֵג עַל קִדּוּשׁ ה' חֶלְקָם עִמָּנוּ בְּגַן עֵדֶן: רָשָׁע אֶחָד הָיָה קָבוּר בֵּין הַהֲרוּגִים בָּאוּ בַּחֲלוֹם לְאָדָם חָשׁוּב חַי שֶׁיּוֹצִיאוּהוּ מִבֵּינֵיהֶם שֶׁקָּשֶׁה לָהֶם בְּיוֹתֵר:

---

כי תצא ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(יג) כִּֽי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָֽהּ: אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא וְיֵעוּל לְוָתַהּ וְיִסְנִנַהּ:

 רש''י   ובא אליה ושנאה. סופו:

(יד) וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָֽאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָֽאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹֽא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִֽים: וִישַׁוִי לַהּ תַּסְקוֹפֵי מִלִין וְיַפֵּק עֲלַהּ שׁוּם בִּישׁ וְיֵימַר יָת אִתְּתָא הָדָא נְסֵבִית וְעַלִית לְוָתַהּ וְלָא אַשְׁכָּחִית לַהּ בְּתוּלִין:

 רש''י   ושם לה עלילת דברים. עברה גוררת עברה, עבר על לא תשנא (ויקרא יט, יז) סופו לבא לידי לשון הרע: את האשה הזאת. מכאן שאין אומר דבר אלא בפני בעל דין:

(טו) וְלָקַח אֲבִי (הנער) הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי (הנער) הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּֽׁעְרָה: וְיִסַב אֲבוּהָא (נ''א אֲבוּהִי) דְעוּלֶמְתָּא וְאִמַהּ וְיַפְּקוּן יָת בְּתוּלֵי עוּלֶמְתָּא לָקֳדָם סָבֵי קַרְתָּא לִתְרַע בֵּית דִין אַתְרָא:

 רש''י   אבי הנערה ואמה. מי שגדלו גדולים הרעים יתבזו עליה:

(טז) וְאָמַר אֲבִי (הנער) הַנַּעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶֽהָ: וְיֵימַר אֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא לְסָבַיָא יָת בְּרַתִּי יְהָבִית לְגַבְרָא הָדֵין לְאִנְתּוּ וּסְנִנַהּ:

 רש''י   ואמר אבי הנערה. מלמד שאין רשות לאשה לדבר בפני האיש:

(יז) וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹֽא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָֽרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִֽיר: וְהָא הוּא שַׁוִי תַּסְקוֹפֵי מִלִין לְמֵימַר לָא אַשְׁכָּחִית לִבְרַתָּךְ בְּתוּלִין וְאִלֵין בְּתוּלֵי בְרַתִּי וְיִפְרְסוּן שׁוֹשִׁיפָא קֳדָם סָבֵי קַרְתָּא:

 רש''י   ופרשו השמלה. הרי זה משל, מחורין הדברים כשמלה:

(יח) וְלָֽקְחוּ זִקְנֵי הָֽעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתֽוֹ: וְיִדְבְּרוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא יָת גַבְרָא וְיַלְקוּן יָתֵהּ:

 רש''י   ויסרו אתו. מלקות:

(יט) וְעָֽנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָֽתְנוּ לַֽאֲבִי הַֽנַּֽעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִֽהְיֶה לְאִשָּׁה לֹֽא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָֽיו: (ס) וְיִגְבּוּן מִנֵהּ מְאָה סִלְעִין דִכְסָף וְיִתְּנוּן לַאֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא אֲרֵי אַפֵּק שׁוּם בִּישׁ עַל בְּתוּלְתָּא דְיִשְׂרָאֵל וְלֵהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְמִפְטְּרַהּ כָּל יוֹמוֹהִי: (כ) וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹֽא נִמְצְאוּ בְתוּלִים (לנער) לַנַּעֲרָה: וְאִם קֻשְׁטָא הֲוָה פִּתְגָמָא הָדֵין לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְתוּלִין לְעוּלֶמְתָּא:

 רש''י   ואם אמת היה הדבר. בעדים והתראה שזנתה לאחר ארוסין:

(כא) וְהוֹצִיאוּ אֶת (הנער) הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּֽאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָֽשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִֽעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּֽךָ: (ס) וְיַפְּקוּן יָת עוּלֶמְתָּא לִתְרַע בֵּית אָבוּהָא וְיִרְגְמֻנַהּ אֱנָשֵׁי קַרְתַּהּ בְּאַבְנַיָא וּתְמוּת אֲרֵי עָבְדַת קְלָנָא בְּיִשְׂרָאֵל לְזַנָאָה בֵּית אֲבוּהָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ:

 רש''י   אל פתח בית אביה. ראו גדולים שגדלתם: וסקלוה אנשי עירה. במעמד כל אנשי עירה: לזנות בית אביה. כמו בבית אביה:

(כב) כִּֽי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻֽלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָֽאִשָּׁה וְהָֽאִשָּׁה וּבִֽעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵֽל: (ס) אֲרֵי יִשְׁתְּכַח גְבַר דְשָׁכֵב עִם אִתְּתָא אִתַּת גְבַר וְיִתְקַטְלוּן אַף תַּרְוֵיהוֹן גַבְרָא דְשָׁכֵב עִם אִתְּתָא וְאִתְּתָא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִיִשְׂרָאֵל:

 רש''י   ומתו גם שניהם. להוציא מעשה חדודים שאין האשה נהנית מהם: גם. לרבות הבאים מאחריהם. דבר אחר גם שניהם לרבות את הולד, שאם היתה מעברת אין ממתינין לה עד שתלד:

(כג) כִּי יִֽהְיֶה (נער) נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹֽרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּֽהּ: אֲרֵי תְהֵי עוּלֶמְתָּא בְתֻלְתָּא דִמְאָרְסָא לִגְבַר וְיַשְׁכְּחִנַהּ גְבַר בְּקַרְתָּא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ:

 רש''י   ומצאה איש בעיר. לפיכך שכב עמה, פרצה קוראה לגנב. הא אלו ישבה בביתה לא אירע לה:

(כד) וְהֽוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּֽאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת (הנער) הַנַּעֲרָה עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָֽעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִֽעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּֽךָ: (ס) וְתַפְּקוּן יָת תַּרְוֵיהוֹן לִתְרַע קַרְתָּא הַהִיא וְתִרְגְמוּן יָתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן יָת עוּלֶמְתָּא עַל עֵסַק דִי לָא צְוָחַת בְּקַרְתָּא וְיָת גַבְרָא עַל עֵסַק דְעַנִי יָת אִתַּת חַבְרֵהּ וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִּישׁ מִבֵּינָךְ: (כה) וְֽאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְהֶֽחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּֽוֹ: וְאִם בְּחַקְלָא יַשְׁכַּח גְבַר יָת עוּלֶמְתָּא דִמְאָרְסָא וְיִתְקֶף בַּהּ גַבְרָא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ וְיִתְקְטֵּל גַבְרָא דְשָׁכֵב עִמַהּ בִּלְחוֹדוֹהִי: (כו) (ולנער) וְלַנַּעֲרָה לֹא תַֽעֲשֶׂה דָבָר אֵין (לנער) לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּֽאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּֽה: וּלְעוּלֶמְתָּא לָא תַעְבֵּד מִדַעַם לֵית לְעוּלֶמְתָּא חוֹבַת דִין דִקְטוֹל אֲרֵי כְּמָא דִיקוּם גַבְרָא עַל חַבְרֵהּ וְיִקְטְּלִנֵהּ נְפַשׁ כֵּן פִּתְגָמָא הָדֵין:

 רש''י   כי כאשר יקום וגו' . לפי פשוטו זהו משמעו, כי אנוסה היא ובחזקה עמד עליה כאדם העומד על חברו להרגו. ורבותינו דרשו בו הרי זה בא ללמד ונמצא למד וכו' :

(כז) כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָֽעֲקָה (הנער) הַנַּעֲרָה הַֽמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָֽהּ: (ס) אֲרֵי בְחַקְלָא אַשְׁכְּחַהּ צְוָחַת עוּלֶמְתָּא דִמְאָרְסָא וְלֵית דְפָרִיק לַהּ: (כח) כִּֽי יִמְצָא אִישׁ (נער) נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹֽא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָֽאוּ: אֲרֵי יַשְׁכַּח גְבַר עוּלֶמְתָּא בְתֻלְתָּא דִי לָא מְאָרְסָא וְיֶחֱדִנַהּ וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ וְיִשְׁתַּכְּחוּן: (כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַֽאֲבִי (הנער) הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִֽהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹֽא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָֽיו: (ס) וְיִתֵּן גַבְרָא דְיִשְׁכֻּב עִמַהּ לַאֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא חַמְשִׁין סִלְעִין דִכְסַף וְלֵהּ תְּהֵי לְאִנְתּוּ חֳלַף דִי עַנְיַהּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְמִפְטְרַהּ כָּל יוֹמוֹהִי: כג (א) לֹֽא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִֽיו: (ס) לָא יִסַב גְבַר יָת אִתַּת אֲבוּהִי וְלָא יְגַלֵי כַּנְפָא דַאֲבוּהִי:

 רש''י   לא יקח. אין לו בה לקוחין ואין קדושין תופסין בה: ולא יגלה כנף אביו. שומרת יבם של אביו הראויה לאביו. והרי כבר הזהר עליה משום (ויקרא יח, יד) ערות אחי אביך, אלא לעבור על זו בשני לאוין ולסמוך לה (פסוק ג) לא יבא ממזר, ללמד שאין ממזר אלא מחיבי כריתות וקל וחמר מחיבי מיתות בית דין, שאין בעריות מיתת בית דין שאין בה כרת:

(ב) לֹֽא יָבֹא פְצֽוּעַ דַּכָּה וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל יְהֹוָֽה: (ס) לָא יִדְכֵּי דְפָסִיק וְדִמְחַבַּל לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ:

 רש''י   פצוע דכא. שנפצעו או שנדכאו ביצים שלו: וכרות שפכה. שנכרת הגיד ושוב אינו יורה קלוח זרע אלא שופך ושותת ואינו מוליד:

(ג) לֹֽא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹֽא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְהֹוָֽה: (ס) לָא יִדְכֵּי מַמְזֵרָא לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ אַף דָרָא עֲשִׂירָאָה לָא יִדְכֵּי לֵהּ לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ:

 רש''י   לא יבא ממזר בקהל ה'. לא ישא ישראלית:

(ד) לֹֽא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמֽוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹֽא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָֽם: לָא יִדְכּוּן עַמוֹנָאֵי וּמוֹאָבָאֵי לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ אַף דָרָא עֲשִׂירָאָה לָא יִדְכֵּי לְהוֹן לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ עַד עָלָם:

 רש''י   לא יבא עמוני. לא ישא ישראלית:

(ה) עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹֽא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵֽאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַֽאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַֽהֲרַיִם לְקַֽלְלֶֽךָּ: עַל עֵסַק דִי לָא עֲרָעוּ יָתְכוֹן בְּלַחְמָא וּבְמַיָא בְּאָרְחָא בְּמִפָּקְכוֹן מִמִצְרָיִם וְדִי אֲגַר עֲלָךְ יָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם דִי עַל פְּרָת לְלַטָּיוּתָךְ:

 רש''י   על דבר. על העצה שיעצו אתכם להחטיאכם: בדרך. כשהייתם בטרוף:

(ו) וְלֹֽא אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּֽהֲפֹךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵֽבְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: וְלָא אָבֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְקַבָּלָא מִן בִּלְעָם וַהֲפַךְ יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ יָת לְוָטִין לְבִרְכָן אֲרֵי רָחֲמָךְ יְיָ אֱלָהָךְ: (ז) לֹֽא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹֽבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָֽם: (ס) לָא תִתְבַּע שְׁלָמְהוֹן וְטָבָתְהוֹן כָּל יוֹמָיךְ לְעָלָם:

 רש''י   לא תדרש שלמם. מכלל שנאמר (פסוק יז) עמך ישב בקרבך יכול אף זה כן, תלמוד לומר לא תדרש שלמם:

(ח)  רביעי  לֹֽא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹֽא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצֽוֹ: לָא תְרַחַק אֱדוֹמָאָה אֲרֵי אֲחוּךְ הוּא לָּא תְרַחַק מִצְרָאָה אֲרֵי דַיָר הֲוֵיתָא בְאַרְעֵהּ:

 רש''י   לא תתעב אדמי. לגמרי ואף על פי שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך: לא תתעב מצרי. מכל וכל, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם, שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק. לפיכך. ט בנים אשר יולדו להם דור שלישי. ושאר האמות מתרין מיד. הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו:

(ט) בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּֽלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָֽה: (ס) בְּנִין דִי יִתְיְלִידוּ לְהוֹן דָרָא תְלִיתָאָה יִדְכֵּי לְהוֹן לְמֵעַל בִּקְהָלָה דַיְיָ:

---

כי תצא יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(י) כִּֽי תֵצֵא מַֽחֲנֶה עַל אֹֽיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָֽע: אֲרֵי תִפּוֹק מַשְׁרִיתָא עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וְתִסְתַּמַר מִכֹּל מִדַעַם בִּישׁ:

 רש''י   כי תצא וגו' ונשמרת. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:

(יא) כִּי יִֽהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִֽהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַֽמַּֽחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַֽמַּֽחֲנֶֽה: אֲרֵי יְהֵי בָךְ גְבַר דִי לָא יְהֵּי דְכֵי מִקְרֵהּ לֵילְיָא וְיִפּוֹק לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לָא יֵעוּל לְגוֹ מַשְׁרִיתָא:

 רש''י   מקרה לילה. דבר הכתוב בהוה: ויצא אל מחוץ למחנה. זו מצות עשה: לא יבא אל תוך המחנה. זו מצות לא תעשה. ואסור לכנס למחנה לויה, וכל שכן למחנה שכינה:

(יב) וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַֽמַּֽחֲנֶֽה: וִיהֵי לְמִפְנֵי רַמְשָׁא יַסְחֵי בְמַיָא וּכְמֵעַל שִׁמְשָׁא יֵעוּל לְגוֹ מַשְׁרִיתָא:

 רש''י   והיה לפנות ערב. סמוך להערב שמשו יטבול, שאינו טהור בלא הערב שמש:

(יג) וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַֽמַּֽחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חֽוּץ: וַאֲתַר מְתַקֵן יְהֵי לָךְ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְתִפּוֹק תַּמָן לְבָרָא:

 רש''י   ויד תהיה לך. כתרגומו ואתר, כמו (במדבר ב, יז) איש על ידו: מחוץ למחנה. חוץ לענן:

(יד) וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָֽפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵֽאָתֶֽךָ: וְסִכְּתָא תְּהֵי לָךְ עַל זֵינָךְ וִיהֵי בְּמִיתְבָךְ לְבָרָא וְתַחְפַּר בַּהּ וּתְתוּב וּתְכַסֵי יָת מִפְּקָתָךְ:

 רש''י   על אזנך. לבד משאר כלי תשמישך: אזנך. כמו כלי זינך:

(טו) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַֽחֲנֶךָ לְהַצִּֽילְךָ וְלָתֵת אֹֽיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַֽחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹֽא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַֽחֲרֶֽיךָ: (ס) אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ שְׁכִינְתֵּהּ מְהַלְכָא בְּגוֹ מַשְׁרִיתָךְ לְשֵׁזָבוּתָךְ וּלְמִמְסַר בַּעֲלֵי דְבָבָךְ קֳדָמָךְ וּתְהֵי מַשְׁרִיתָךְ קַדִישָׁא וִלָא יִתְחֲזֵי בָךְ עֲבֵרַת פִּתְגָם וִיתוּב מֵימְרֵהּ מִלְאוֹטָבָא לָךְ:

 רש''י   ולא יראה בך. הקדוש ברוך הוא ערות דבר:

(טז) לֹֽא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָֽיו: לָא תִמְסַר עֶבֶד עַמְמִין לְיַד רִבּוֹנֵהּ דְיִשְׁתֵּזֵב לְוָתָךְ מִלְוָת רִבּוֹנֵהּ:

 רש''י   לא תסגיר עבד. כתרגומו. דבר אחר אפלו עבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל:

(יז) עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶֽנּוּ: (ס) עִמָךְ יִתֵּב בֵּינָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי בַּחֲדָא מִן קִרְוָיךְ בִּדְיֵיטַּב לֵהּ לָא תוֹנִנֵהּ: (יח) לֹא תִֽהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִֽהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: לָא תְהֵי אִתְּתָא מִבְּנַת יִשְׂרָאֵל לִגְבָר עָבֵד וְלָא יִסַב גַבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּתָא אָמָא:

 רש''י   לא תהיה קדשה. מפקרת, מקדשת ומזמנת לזנות: ולא יהיה קדש. מזמן למשכב זכור. ואונקלוס תרגם לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד, שאף זו מפקרת לבעילת זנות היא, מאחר שאין קדושין תופסין לו בה, שהרי הקשו לחמור, שנאמר (בראשית כב, ה) שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמא, שאף הוא נעשה קדש על ידה, שכל בעילותיו בעילות זנות שאין קדושין תופסין לו בה:

(יט) לֹֽא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תֽוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶֽם: (ס) לָא תָעֵל אֲגַר זַנִיתָא וְחוּלְפַן כַּלְבָא לְבֵית מַקְדְשָׁא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְכָל נִדְרָא אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אַף תַּרְוֵיהוֹן:

 רש''י   אתנן זונה. נתן לה טלה באתננה פסול להקרבה: ומחיר כלב. החליף שה בכלב: גם שניהם. לרבות שנוייהם, כגון חטים ועשאן סלת:

(כ) לֹֽא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּֽׁךְ: לָא תְרַבֵּי לַאֲחוּךְ רִבִּית כְּסַף רִבִּית עִבוּר רִבִּית כָּל מִדַעַם דְמִתְרַבֵּי:

 רש''י   לא תשיך. אזהרה ללוה שלא יתן רבית למלוה, ואחר כך אזהרה למלוה (ויקרא כה, לז) את כספך לא תתן לו בנשך:

(כא) לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָֽרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: (ס) לְבַר עַמְמִין תְּרַבֵּי וְלַאֲחוּךְ לָא תְרַבֵּי בְּדִיל דִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ עַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל:לתַמָן לְמֵירְתַהּ:

 רש''י   לנכרי תשיך. ולא לאחיך. לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליו בשני לאוין ועשה:

(כב) כִּֽי תִדֹּר נֶדֶר לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּֽי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵֽעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵֽטְא: אֲרֵי תִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תְאַחַר לְשַׁלָמוּתֵהּ אֲרֵי מִתְבַּע יִתְבְּעִנֵהּ יְיָ אֱלָהָךְ מִנָךְ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא:

 רש''י   לא תאחר לשלמו. שלשה רגלים. ולמדוהו רבותינו מן המקרא:

(כג) וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִֽהְיֶה בְךָ חֵֽטְא: וַאֲרֵי תִתִּמְנַע לְמִנְדַר לָא יְהֵי בָךְ חוֹבָא: (כד) מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּֽאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִֽיךָ: (ס) אַפָּקוּת סִפְוָתָךְ תִּטַר וְתַעְבֵּד כְּמָא דִי נְדַרְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ נְדַבְתָּא דִי מַלֶלְתָּא בְּפוּמָךְ:

 רש''י   מוצא שפתיך תשמר ועשית. לתן עשה על לא תעשה:

(כה)  חמישי  כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָֽכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶֽל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּֽן: (ס) אֲרֵי תִתָּגַר בְּכַרְמָא דְחַבְרָךְ וְתֵיכוּל עִנְבִין כְּנַפְשָׁךְ שִׂבְעָךְ וּלְמָאנָךְ לָא תִתֵּן:

 רש''י   כי תבא בכרם רעך. בפועל הכתוב מדבר: כנפשך. כמה שתרצה: שבעך. ולא אכילה גסה: ואל כליך לא תתן. מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הבציר, בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית, אבל אם שכרו לעדור ולקשקש, אינו אוכל:

(כו) כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָֽטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶֽךָ: (ס) אֲרֵי תִתָּגַר בְּקַמְתָא דְחַבְרָךְ וְתִקְטוֹף מְלִילָן בִּידָךְ וּמַגְלָא לָא תְרִים עַל קַמְתָא דְחַבְרָךְ:

 רש''י   כי תבא בקמת רעך. אף זו בפועל הכתוב מדבר:

כד (א) כִּֽי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתֽוֹ: אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא וְיִבְעֲלִנַהּ וִיהֵי אִם לָא תַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינוֹהִי אֲרֵי אַשְׁכַּח בַּהּ עֲבֵרַת פִתְגָם וְיִכְתּוֹב לַהּ גֵט פִּטוּרִין וִיהַב בִּידַהּ וְיִפְטְּרִנַהּ מִבֵּיתֵהּ:

 רש''י   כי מצא בה ערות דבר. מצוה עליו לגרשה שלא תמצא חן בעיניו:

(ב) וְיָֽצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָֽלְכָה וְהָֽיְתָה לְאִֽישׁ אַחֵֽר: וְתִפּוֹק מִבֵּיתֵהּ וּתְהַךְ וּתְהֵי לִגְבַר אָחֳרָן:

 רש''י   לאיש אחר. אין זה בן זוגו של ראשון, הוא הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה:

(ג) וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַֽחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַֽחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּֽׁה: וְיִסְנִנַהּ גַבְרָא בַתְרָאָה וְיִכְתּוֹב לַהּ גֵטּ פִטּוּרִין וְיִתֵּן בִּידַהּ וְיִפְטְרִנַהּ מִבֵּיתֵהּ אוֹ אֲרֵי יְמוּת גַבְרָא בַתְרָאָה דְנָסְבַהּ לֵה לְאִנְתּוּ:

 רש''י   ושנאה האיש האחרון. הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה, ואם לאו קוברתו, שנאמר או כי ימות:

(ד) לֹֽא יוּכַל בַּעְלָהּ הָֽרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַֽחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תֽוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהֹוָה וְלֹא תַֽחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָֽה: (ס) לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְבַעֲלַהּ קַדְמָאָה דִי פָטְרַהּ לְמִתֻּב לְמִסְבַהּ לְמֶהֱוֵי לֵה לְאִנְתּוּ בָּתַר דִי אִסְתָּאָבַת אֲרֵי מְרָחָקָא הִיא קֳדָם יְיָ וְלָא תְחַיַב יָת אַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא:

 רש''י   אחרי אשר הטמאה. לרבות סוטה שנסתרה:

(ה)  שישי  כִּֽי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַֽעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָֽח: אֲרֵי יִסַב גְבַר אִתְּתָא חַדְתָּא לָא יִפּוֹק בְּחֵילָא וְלָא יֵעִבַר עֲלוֹהִי לְכָל מִדָעַם פָּנֵי יְהֵי לְבֵיתֵהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיַחְדֵי יָת אִתְּתֵהּ דִי נְסַב:

 רש''י   אשה חדשה. שהיא חדשה לו ואפלו אלמנה, פרט למחזיר גרושתו: ולא יעבר עליו. דבר הצבא: לכל דבר. שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים, אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן, כגון בנה בית ולא חנכו או ארס אשה ולא לקחה, מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים: יהיה לביתו. אף בשביל ביתו, אם בנה בית וחנכו ואם נטע כרם וחללו, אינו זז מביתו בשביל צרכי המלחמה: לביתו. זה ביתו: יהיה. לרבות את כרמו: ושמח. ישמח את אשתו. ותרגומו ויחדי ית אתתיה. והמתרגם ויחדי עם אתתיה, טועה הוא, שאין זה תרגום של ושמח אלא של ושמח:

(ו) לֹא יַֽחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵֽל: (ס) לָא יִסַב מַשְׁכּוֹנָא רֵחַיָא וְרִכְבָּא אֲרֵי בְהוֹן מִתְעֲבֵד מָזוֹן לְכָל נְפַשׁ:

 רש''י   לא יחבל. אם בא למשכנו על חובו בבית דין, לא ימשכננו בדברים שעושים בהן אוכל נפש: רחים. היא התחתונה: ורכב. היא העליונה:

(ז) כִּֽי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵֽאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִֽעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּֽךָ: (ס) אֲרֵי יִשְׁתְּכַח גְבַר גָנֵב נַפְשָׁא מֵאֲחוֹהִי מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתָּגַר בֵּהּ וִיזַבְּנִנֵהּ וְיִתְקְטֵל גַנָבָא הַהוּא וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ:

 רש''י   כי ימצא. בעדים והתראה. וכן כל כי ימצא שבתורה: והתעמר בו. אינו חיב עד שישתמש בו:

(ח) הִשָּׁמֶר בְּנֶֽגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַֽעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּֽהֲנִים הַֽלְוִיִּם כַּֽאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַֽעֲשֽׂוֹת: אִסְתַּמַר בְּמַכְתַּשׁ סְגִירוּ לְמִטַּר לַחֲדָא וּלְמֶעְבָּד כְּכֹל דִי יַלְפוּן יָתְכוֹן כָּהֲנַיָא לֵוָאֵי כְּמָא דִי פַקֶדְתִּנוּן תִּטְרוּן לְמֶעְבָּד:

 רש''י   השמר בנגע הצרעת. שלא תתלוש סימני טמאה, ולא תקוץ את הבהרת: ככל אשר יורו אתכם. אם להסגיר אם להחליט אם לטהר:

(ט) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵֽאתְכֶם מִמִּצְרָֽיִם: (ס) הֱוֵי דְכִיר יָת דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהָךְ לְמִרְיָם בְּאָרְחָא בְּמִפָקְכוֹן מִמִצְרָיִם:

 רש''י   זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע. זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים:

(י) כִּֽי תַשֶּׁה בְרֵֽעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹֽא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַֽעֲבֹט עֲבֹטֽוֹ: אֲרֵי תַרְשֵׁי בְחַבְרָךְ רְשׁוּ מִדָעַם לָא תֵעוּל לְבֵיתֵהּ לְמִסַב מַשְׁכּוֹנֵהּ:

 רש''י   כי תשה ברעך. תחוב בחברך: משאת מאומה. חוב של כלום:

(יא) בַּחוּץ תַּֽעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הָֽעֲבוֹט הַחֽוּצָה: בְּבָרָא תְּקוּם וְגַבְרָא דִי אַתְּ רָשֵׁי בֵהּ יַפֵק לְוָתָךְ יָת מַשְׁכּוֹנָא לְבָרָא: (יב) וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּֽעֲבֹטֽוֹ: וְאִם גְבַר מִסְכֵּן הוּא לָא תִשְׁכּוּב בְּמַשְׁכּוֹנֵהּ:

 רש''י   לא תשכב בעבוטו. לא תשכב ועבוטו אצלך:

(יג) הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָֽעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵֽרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶֽיךָ: (ס) אָתָבָא תָתֵב לֵהּ יָת מַשְׁכּוֹנָא כְּמֵעַל שִׁמְשָׁא וְיִשְׁכּוּב בִּכְסוּתֵהּ וִיבָרֵכִנָךְ וְלָךְ תְּהֵי זְכוּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

 רש''י   כבוא השמש. אם כסות לילה הוא, ואם כסות יום החזירהו בבקר, וכבר כתוב בואלה המשפטים (שמות כב, כה) עד בא השמש תשיבנו לו, כל היום תשיבנו לו וכבוא השמש תקחנו: וברכך. ואם אינו מברכך, מכל מקום ולך תהיה צדקה:

(יד)  שביעי  לֹא תַֽעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵֽאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּֽרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶֽיךָ: לָא תַעֲשׁוֹק אֲגִירָא עַנְיָא וּמִסְכֵּנָא מֵאַחָיךְ אוֹ מִגִיוֹרָךְ דִי בְאַרְעָךְ בְּקִרְוָיךְ:

 רש''י   לא תעשק שכיר. והלא כבר כתוב, אלא לעבור על האביון בשני לאוין לא תעשוק שכר שכיר שהוא עני ואביון, ועל העשיר כבר הזהר (ויקרא יט, יג) לא תעשק את רעך: אביון. התאב לכל דבר: מגרך. זה גר צדק: בשעריך. זה גר תושב האוכל נבלות: אשר בארצך. לרבות שכר בהמה וכלים:

(טו) בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְֽלֹֽא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹֽא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל יְהֹוָה וְהָיָה בְךָ חֵֽטְא: (ס) בְּיוֹמֵהּ תִּתֵּן אַגְרֵהּ וְלָא תֵעוּל עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא אֲרֵי עַנְיָא הוּא וְלֵהּ הוּא מְסַר יָת נַפְשֵׁהּ וְלָא יִקְרֵי עֲלָךְ קֳדָם יְיָ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא:

 רש''י   ואליו הוא נשא את נפשו. אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן: והיה בך חטא. מכל מקום, אלא שממהרין להפרע על ידי הקורא:

(טז) לֹא יֽוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יֽוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָֽתוּ: (ס) לָא יְמוּתוּן אֲבָהָן עַל פּוּם בְּנִין וּבְנִין לָא יְמוּתוּן עַל פּוּם אֲבָהָן אֱנַשׁ בְּחוֹבֵהּ יְמוּתוּן:

 רש''י   לא יומתו אבות על בנים. בעדות בנים. ואם תאמר בעון בנים, כבר נאמר איש בחטאו יומתו, אבל מי שאינו איש, מת בעון אביו, הקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים:

(יז) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַֽחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָֽה: לָא תַצְלֵי דִין גִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְלָא תִסַב מַשְׁכּוֹנָא לְבוּשׁ אַרְמְלָא:

 רש''י   לא תטה משפט גר יתום. ועל העשיר כבר הזהר (דברים טז, יט) לא תטה משפט, ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין, לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר, לכך הזהיר ושנה עליו: ולא תחבל. שלא בשעת הלואה:

(יח) וְזָֽכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַֽיִּפְדְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ לַֽעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּֽה: (ס) וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּמִצְרַיִם וּפָרְקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִתַּמָן עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֶעְבַּד יָת פִּתְגָמָא הָדֵין:

 רש''י   וזכרת. על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפלו יש חסרון כיס בדבר:

(יט) כִּי תִקְצֹר קְצִֽירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָֽׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָֽאַלְמָנָה יִֽהְיֶה לְמַעַן יְבָֽרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַֽעֲשֵׂה יָדֶֽיךָ: (ס) אֲרֵי תַחְצוֹד חֲצָדָךְ בְּחַקְלָךְ וְתִנְשֵׁי עֻמְרָא בְחַקְלָא לָא תְתוּב לְמִסְבֵהּ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי בְּדִיל דִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל עוֹבָדֵי יְדָךְ:

 רש''י   ושכחת עמר. ולא גדיש. מכאן אמרו עמר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה: בשדה. לרבות שכחת קמה ששכח מקצתה מלקצור: לא תשוב לקחתו. מכאן אמרו, שלאחריו שכחה, שלפניו אינו שכחה, שאינו בבל תשוב: למען יברכך. ואף על פי שבאת לידו שלא במתכון, קל וחמר לעושה במתכון. אמור מעתה, נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה:

(כ) כִּי תַחְבֹּט זֵֽיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַֽחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָֽאַלְמָנָה יִֽהְיֶֽה: אֲרֵי תַחְבּוֹט זֵיתָךְ לָא תְפַלֵי בַּתְרָךְ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי:

 רש''י   לא תפאר. לא תטול תפארתו ממנו. מכאן שמניחין פאה לאילן: אחריך. זו שכחה:

(כא) כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַֽחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָֽאַלְמָנָה יִֽהְיֶֽה: אֲרֵי תִקְטוֹף כַּרְמָךְ לָא תְעָלֵל בַּתְרָךְ לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא יְהֵי:

 רש''י   לא תעולל. אם מצאת בו עוללות לא תקחנה. ואיזו היא עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף. יש לה אחד מהם הרי היא לבעל הבית. וראיתי בתלמוד ירושלמי איזו היא כתף, פסיגין זה על גב זה. נטף, אלו התלויות בשדרה ויורדות:

(כב) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָֽנֹכִי מְצַוְּךָ לַֽעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּֽה: (ס) וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵעְבַּד יָת פִּתְגָמָא הָדֵין: כה (א) כִּי יִֽהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָֽרָשָֽׁע: אֲרֵי יְהֵי דִין בֵּין גֻבְרַיָא וְיִתְקָרְבוּן לְדִינָא וִידוּנֻנוּן וִיזַכּוּן יָת זַכָּאָה וִיחַיְבוּן יָת חַיָבָא:

 רש''י   כי יהיה ריב. סופם להיות נגשים אל המשפט. אמור מעתה אין שלום יוצא מתוך מריבה, מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק הוי אומר זו מריבה: והרשיעו את הרשע. יכול כל המתחיבין בדין לוקין, תלמוד לומר והיה אם בן הכות הרשע, פעמים לוקה ופעמים אינו לוקה. ומי הוא הלוקה, למוד מן הענין (פסוק ד) , לא תחסם שור בדישו, לאו שלא נתק לעשה:

(ב) וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָֽרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּֽר: וִיהֵי אִם בַּר חַיָבָא לְאַלְקָאָה חַיָבָא וְיִרְמִנֵהּ דַיָנָא וְיַלְקִנֵהּ קֳדָמוֹהִי כְּמִסַת חוֹבְתֵהּ בְּמִנְיָן:

 רש''י   והפילו השפט. מלמד שאין מלקין אותו לא עומד ולא יושב אלא מטה: לפניו כדי רשעתו. ולאחריו כדי שתים. מכאן אמרו, מלקין אותו שתי ידות מלאחריו ושליש מלפניו: במספר. ואינו נקוד במספר, למד שהוא דבוק, לומר במספר ארבעים ולא ארבעים שלמים, אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים, והן ארבעים חסר אחת:

(ג) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶֽיךָ: אַרְבְּעִין יַלְקִנֵהּ לָא יוֹסֵף דִילְמָא יוֹסֵף לְאַלְקָיוּתֵהּ עַל אִלֵין מָחָא רַבָּא וְיֵקַל אֲחוּךְ לְעֵינָיךְ:

 רש''י   לא יסיף. מכאן אזהרה למכה את חברו: ונקלה אחיך. כל היום קוראו רשע ומשלקה קראו אחיך:

(ד) לֹֽא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישֽׁוֹ: (ס) לָא תֵחוֹד פּוּם תּוֹרָא בִּדְיָשֵׁהּ:

 רש''י   לא תחסם שור בדישו. דבר הכתוב בהוה והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל. אם כן למה נאמר שור, להוציא את האדם: בדישו. יכול יחסמנו מבחוץ, תלמוד לומר לא תחסם שור מכל מקום, ולמה נאמר דיש, לומר לך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וגדולו מן הארץ, אף כל כיוצא בו, יצא החולב והמגבן והמחבץ שאין גדולו מן הארץ, יצא הלש והמקטף שנגמרה מלאכתו לחלה, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות שנגמרה מלאכתן למעשר:

(ה) כִּי יֵֽשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִֽהְיֶה אֵֽשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָֽהּ: אֲרֵי יֵתְבוּן אַחִין כַּחֲדָא וִימוּת חַד מִנְהוֹן וּבַר לֵית לֵהּ לָא תְהֵי אִתַּת מֵתָנָא לְבָרָא לִגְבַר אוֹחֲרָן יְבָמַהּ יֵעוּל עֲלַהּ וְיִסְבַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ וְיִבְּמַהּ:

 רש''י   כי ישבו אחים יחדו. שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו: יחדו. המיוחדים בנחלה, פרט לאחיו מן האם: ובן אין לו. עין עליו: בן או בת, או בן הבן, או בת הבן, או בן הבת, או בת הבת:

(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹֽא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל: וִיהֵי בּוּכְרָא דִי תְלִיד יְקוּם עַל שְׁמָא דַאֲחוּהִי מֵתָנָא וְלָא יִתִּמְחֵי שְׁמֵהּ מִיִשְׂרָאֵל:

 רש''י   והיה הבכור. גדול האחים הוא מיבם אותה: אשר תלד. פרט לאילונית שאינה יולדת: יקום על שם אחיו. זה שיבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו: ולא ימחה שמו. פרט לאשת סריס ששמו מחוי:

(ז) וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָֽלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָֽמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִֽי: וְאִם לָא יִצְבֵי גַבְרָא לְמִסַב יָת יְבִמְתֵּהּ וְתִסַק יְבִמְתֵהּ לִתְרַע בֵּית דִינָא לָקֳדָם סָבַיָא וְתֵימַר לָא צָבֵי יְבָמִי לַאֲקָמָא לַאֲחוּהִי שְׁמָא בְּיִשְׂרָאֵל לָא אָבֵי לְיַבָּמוּתִי:

 רש''י   השערה. כתרגומו לתרע בית דינא:

(ח) וְקָֽרְאוּ לוֹ זִקְנֵֽי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּֽהּ: וִיקְרוּן לֵהּ סָבֵי קַרְתֵּהּ וִימַלְלוּן עִמֵהּ וִיקוּם וְיֵימַר לָא רְעֵנָא לְמִסְבַהּ:

 רש''י   ועמד. בעמידה: ואמר. בלשון הקדש, ואף היא דבריה בלשון הקדש:

(ט) וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָֽלְצָה נַֽעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָֽרְקָה בְּפָנָיו וְעָֽנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵֽעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹֽא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִֽיו: וְתִתְקְרַב יְבִמְתֵּהּ לְוָתֵה לָקֳדָם סָבַיָא וְתַשְׁרֵי סֵינֵהּ מֵעַל רַגְלֵהּ וְתֵרוֹק בְּאַנְפּוֹהִי וְתָתֵב וְתֵימַר כְּדֵין יִתְעֲבֵד לִגְבַר דִי לָא יִבְנֵי יָת בֵּיתָא דַאֲחוּהִי:

 רש''י   וירקה בפניו. על גבי קרקע: אשר לא יבנה. מכאן למי שחלץ שלא יחזור וייבם, דלא כתיב אשר לא בנה, אלא אשר לא יבנה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

(י) וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּֽעַל: (ס) וְיִתְקְרֵי שְׁמֵהּ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית שְׁרִי סֵינָא:

 רש''י   ונקרא שמו וגו' . מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל:

(יא) כִּֽי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָֽרְבָה אֵשֶׁת הָֽאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָֽׁלְחָה יָדָהּ וְהֶֽחֱזִיקָה בִּמְבֻשָֽׁיו: אֲרֵי יִנְצוּן גֻבְרִין כַּחֲדָא גְבַר וַאֲחוּהִי וְתִתְקְרֵב אִתַּת חַד לְשֵׁזָבָא יָת בַּעֲלַהּ מִיַד מָחוּהִי וְתוֹשֵׁט יְדַהּ וְתִתְקֵף בְּבֵית בַּהֲתְּתֵהּ:

 רש''י   כי ינצו אנשים. סופן לבא ליד מכות, כמו שנאמר מיד מכהו. אין שלום יוצא מתוך ידי מריבה:

(יב) וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶֽךָ: (ס) וּתְקוּץ יָת יְדַהּ לָא תְחוּס עֵינָךְ:

 רש''י   וקצתה את כפה. ממון דמי בשתו. הכל לפי המביש והמתביש. או אינו אלא ידה ממש, נאמר כאן לא תחוס, ונאמר להלן בעדים זוממין (לעיל יט, יג) לא תחוס, מה להלן ממון, אף כאן ממון:

(יג) לֹא יִֽהְיֶה לְךָ בְּכִֽיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּֽה: לָא יְהֵי לָךְ בְּכִיסָךְ מַתְקַל וּמַתְקָל רַבְּתָא וּזְעֶרְתָּא:

 רש''י   אבן ואבן. משקלות: גדולה וקטנה. גדולה שמכחשת את הקטנה, שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה:

(יד) לֹא יִֽהְיֶה לְךָ בְּבֵֽיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּֽה: לָא יְהֵי לָךְ בְּבֵיתָךְ מְכִילָא וּמְכִילָא רַבְּתָא וּזְעֶרְתָּא:

 רש''י   לא יהיה לך. אם עשית כן, לא יהיה לך כלום:

(טו) אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִֽהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִֽהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַֽאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ: מַתְקִלִין שָׁלְמִין דִקְשׁוֹט יְהוֹן לָךְ מְכִילָן שָׁלְמִין דִקְשׁוֹט יְהוֹן לָךְ בְּדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:

 רש''י   אבן שלמה וצדק יהיה לך. אם עשית כן יהיה לך הרבה:

(טז) כִּי תֽוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶֽל: (פ) אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלהָךְ כָּל עָבֵד אִלֵין כֹּל עָבֵד שְׁקַר: (יז)  מפטיר  זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵֽאתְכֶם מִמִּצְרָֽיִם: הֲוֵי דְכִיר יָת דִי עֲבַד לָךְ עֲמָלֵק בְּאָרְחָא בְּמִפָּקְכוֹן מִמִצְרָיִם:

 רש''י   זכור את אשר עשה לך. אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר (משלי יא, א) מאזני מרמה תועבת ה', וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון:

(יח) אֲשֶׁר קָֽרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּֽחֱשָׁלִים אַֽחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִֽים: דִי עָרְעָךְ בְּאָרְחָא וְקָטֵל בָּךְ כָּל דַהֲווֹ מִתְאַחֲרִין בַּתְרָךְ וְאַתְּ מְשַׁלְהֵי וְלָאֵי וְלָא דָחֵיל מִן קֳדָם יְיָ:

 רש''י   אשר קרך בדרך. לשון מקרה. דבר אחר לשון קרי וטמאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האמות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים: ויזנב בך. מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה: כל הנחשלים אחריך. חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן: ואתה עיף ויגע. עיף בצמא, דכתיב (שמות יז, ג) ויצמא שם העם למים, וכתיב אחריו ויבא עמלק: ויגע. בדרך: ולא ירא. עמלק, אלהים' מלהרע לך:

(יט) וְהָיָה בְּֽהָנִיחַֽ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּֽח: (פפפ) וִיהֵי כַּד יְנִיחַ יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ מִכָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ מִסְחוֹר סְחוֹר בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לְמֵירְתַהּ תִּמְחֵי יָת דוּכְרָנָא דַעֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא לָא תִּתִּנְשֵׁי: פפפ:

 רש''י   תמחה את זכר עמלק. מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו, ג) . שלא יהא שם עמלק נזכר אפלו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:

---

הפטרת כי תצא - ישעיה נד

נד (א) רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְהוָה: (ב) הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: (ג) כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ: (ד) אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד: (ה) כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא: (ו) כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ יְהוָה וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ: (ז) בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: (ח) בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְהוָה: (ט) כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ: (י) כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְהוָה:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה נגעים פרק ה

א. כָּל סָפֵק נְגָעִים טָהוֹר, חוּץ מִזֶּה, וְעוֹד אַחֵר. וְאֵיזֶה, זֶה מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְהִסְגִּירָהּ, בְּסוֹף שָׁבוּעַ וַהֲרֵי הִיא כַּסֶלַע, סָפֵק שֶׁהִיא (הִיא) סָפֵק שֶׁאַחֶרֶת בָּאָה תַחְתֶּיהָ, טָמֵא:

 ברטנורה   (א) כל ספק נגעים חוץ מזה. דספק בהרת קדמה, ספק שער לבן קדם: הרי היא כסלע. נעשית רחבה וגדולה כסלע: ספק שהיא היא. וראויה להחליט שהרי פשה: ספק שאחרת באה תחתיה. והראשונה הלכה וראויה להסגיר, דאין פשיון מטמא בתחלה: טמא. ומחליטו:

ב. הֶחְלִיטוֹ בְּשֵׂעָר לָבָן, הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן וְחָזַר שֵׂעָר לָבָן, וְכֵן בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה. הֶחְלִיטוֹ בְּמִחְיָה וְהָלְכָה הַמִּחְיָה וְחָזְרָה הַמִּחְיָה. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה. הֶחְלִיטוֹ בְפִשְׂיוֹן, הָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הִיא כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה:

 ברטנורה   (ב) הלך שער לבן. שהוחלט בעבורו: וחזר שער לבן. אחר תחתיו: וכן במחיה וכן בפשיון. או שלא חזר שער לבן, אלא שנולדה בו מחיה שהיא גם כן סימן טומאה, או שפשה הנגע: בתחילה בסוף שבוע ראשון. כלומר, בין שההחלט היה בתחלה היה בתחילה כשהובא אל הכהן, בין בסוף שבוע ראשון, בין בסוף שבוע שני, בין לאחר הפטור כגון שעמד בעיניו שני שבועות ופטרו ואחר הפטור בא שער לבן והחליטו, בכל הני גווני אם הלך לו שער לבן וחזר שער לבן, או מחיה או פשיון: הרי היא כמות שהיתה. כלומר, נשאר בטומאה כמו שהיה, הואיל ויש בו סימן טומאה, אע''פ שאין זה אותו סימן שהיה בשעת החלט: וחזר הפשיון וכן בשער לבן. הא דלא קתני הכא וכן במחיה, לפי שכשהלך הפשיון ובאת המחיה, פעמים שיהיה טהור, כגון שהמחיה מיעטה הנגע מכגריס:

ג. שְׂעַר פְּקֻדָּה, עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. אֵיזֶה הוּא שְׂעַר פְּקֻדָּה, מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן, הָלְכָה הַבַּהֶרֶת וְהִנִּיחָה לְשֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ וְחָזְרָה, עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מוֹדֶה אֲנִי בָזֶה שֶׁהוּא טָהוֹר. אֵיזֶה הוּא שְׂעַר פְּקֻדָּה, מִי שֶׁהָיְתָה בוֹ בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְהָלַךְ הֵימֶנָּה כַּחֲצִי גְרִיס וְהִנִּיחוֹ לְשֵׂעָר לָבָן בִּמְקוֹם הַבַּהֶרֶת וְחָזַר. אָמְרוּ לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁבִּטְּלוּ אֶת דִּבְרֵי עֲקַבְיָא, אַף דְּבָרֶיךָ אֵינָן מְקֵיָּמִין:

 ברטנורה   (ג) שער פקודה. לשון פקדון, שהפקידה הבהרת את השער בעור הבשר והלכה לה: וחכמים מטהרים. וטעמייהו, דכתיב והיא הפכה, שהפכתו היא ולא הפכתו חברתה: אף דבריך אין מקוימין. דהאי נמי טהור. והלכה כחכמים:

ד. כָּל סְפֵק נְגָעִים בַּתְּחִלָּה טָהוֹר, עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטֻּמְאָה. מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא. כֵּיצַד, שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶלַע, בְּסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כַּסֶלַע וּבָזֶה כַּסֶלַע, וְאֵינוֹ יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן פָּשָׂה, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, טָהוֹר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּאִישׁ אֶחָד, טָמֵא. וּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים, טָהוֹר:

 ברטנורה   (ד) בין באיש אחד. אע''ג דמה נפשך יש בו בהרת אחת שפשתה, אותה שתחילתה כגריס ועכשיו כסלע, והיה ראוי להחליטו, אפילו הכי הואיל ואינו יודע על איזה נגע מחליט: טהור. מגזירת הכתוב דכתיב (ויקרא יג) ואם פשה תפשה בעור וטימא הכהן אותו, את הנגע הודאי הוא מטמא, ואינו מטמא את הנגע שיש בו ספק: בין בשני אנשים. אע''פ שאחד מהם טעון הסגר שבעת ימים שנית בסוף שבוע ראשון, והאחר מוחלט, הואיל ואינו יודע איזה להסגיר ואיזה להחליט, שניהם טהורים מגזרת הכתוב: ר' עקיבא אומר. וכו'. ואין הלכה כר' עקיבא:

ה. מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא כֵּיצַד, שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ אֵצֶל כֹּהֵן, בָּזֶה בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָזֶה כַּסֶלַע, בְּסוֹף שָׁבוּעַ בָּזֶה כַּסֶלַע וְעוֹד וּבָזֶה כַּסֶלַע וְעוֹד, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ לִהְיוֹת כַּסֶלַע וְכַסֶלַע, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לִהְיוֹת כַּגְּרִיס. זֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ, מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה, סְפֵקוֹ טָמֵא:

 ברטנורה   (ה) שניהן טמאין. דבשניהם פשה: אע''פ שחזרו להיות כסלע. דהשתא אחד מהם טהור. הואיל והוזקקו לטומאה, שניהם טמאים, דכתיב (שם) וטיהרו הכהן, את הודאי הוא מטהר, ואינו מטהר את הספק: עד שיחזרו להיות כגריס. דהשתא ודאי שניהם טהורים, שהפשיון שבעבורו הוחלט הלך משניהם:

---

גמרא נדה דף כה ע''ב

הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל. תָּנוּ רַבָּנָן. סַנְדָּל דּוֹמֶה לְדַג שֶׁל יָם מִתְּחִלָּתוֹ וָלָד הוּא אֶלָּא שֶׁנִּרְצָף. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: סַנְדָּל דּוֹמֶה לְלָשׁוֹן שֶׁל שׁוֹר הַגָּדוֹל. מִשּׁוּם רַבּוֹתֵינוּ הֵעִידוּ סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים. אָמַר רִבִּי אַדָּא אָמַר רִבִּי יוֹסֵף אָמַר רִבִּי יִצְחָק: סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים וַאֲפִלּוּ מֵאֲחוֹרָיו. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁסָּטַר אֶת חֲבֵרוֹ וְהֶחֱזִיר פָּנָיו לַאֲחוֹרָיו. בִּימֵי רִבִּי יַנַּאי בִּקְּשׁוּ לְטַהֵר אֶת הַסַּנְדָּל שֶׁאֵין לוֹ צוּרַת פָּנִים. אָמַר לָהֶם רִבִּי יַנַּאי: טִיהַרְתֶּם אֶת הַוְּלָדוֹת וְהָתַנְיָא מִשּׁוּם רַבּוֹתֵינוּ הֵעִידוּ סַנְדָּל צָרִיךְ צוּרַת פָּנִים. אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבַּיֵי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: מֵעֵדוּתוֹ שֶׁל רִבִּי נְחוּנְיָא נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא: זָכָה בָּהּ רַב בִּיבִי בִּשְׁמַעְתֵּהּ דַּאֲנָא וְהוּא הֲוֵינָא יָתְבִין קָמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן כִּי אֲמָרָה לְהָא שְׁמַעְתָּא. וְקָדָם אִיהוּ וְאָמַר וְזָכָה בָּהּ לָמָּה הִזְכִּירוּ סַנְדָּל וַהֲלֹא אֵין סַנְדָּל שֶׁאֵין עִמּוֹ וָלֶד. אִי דְּאִיתְיַילִידָא נְקֵבָה בַּהֲדֵהּ הָכִי נָמֵי. הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן דְּאִתְיְלִיד זָכָר בַּהֲדֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא הוֹאִיל וְאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אָמֵי: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר. אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת נְקֵבָה. מִדְּהָא זָכָר הָא נָמֵי זָכָר. קָא מַשְׁמַע לָן אֵימָא שְׁנֵיהֶם הִזְרִיעוּ בְּבַת אֶחָד הַאי זָכָר וְהַאי נְקֵבָה:

 רש''י  דג של ים. דג יש בים ושמו סנדל: אלא שנרצף. נמעך: לשון של שור הגדול. דהיינו פניו טוחות. ואע''ג דמוקמינן לעיל פניו טוחות אין אמו טמאה גבי סנדל ודאי אמו טמאה לידת סנדל דולד טעמו מוכיח עליו דולד היא אלא שנימוח ע''י חבירו שדחקו: צריך צורת פנים. אפי' מאחוריו אפי' אינו אלא מאחוריו הוי ולד: שסטר. הכהו על לחיו: משנה זו. דקתני צריך צורת פנים: מעדותו של רבי נחוניא נשנית. הוא העיד עליה בבית המדרש ויחידאה הוא: זכה בה רב ביבי בשמעתיה. מזליה גרם לומר שמועה זו וקדמני שגם אני שמעתיה מרבי יוחנן דמעדותו של רבי נחוניא נשנית ולא זכיתי לאומרה: והלא אין סנדל שאין עמו ולד. ובלא סנדל נמי מי הויא טמאה לידה: אי דאתיליד נקבה בהדיה. ה''נ דלא היה צריך להזכירו דיש לה ימי טומאה וטהרה דנקבה שאפי' הוא זכר גמור כי איכא נקבה בהדי' יושבת לנקבה וימי טומאה וטהרה של זכר מובלעים בתוכו: דאיתיליד זכר בהדיה. ומספקינן לסנדל בנקבה ויושבת שבועיים לטומאה אבל טהרה דנקבה לא יהבינן לה דדלמא זכר הוא: האי נמי זכר. ולא תשב אלא לזכר. קמ''ל וכו':

---

זוהר ויקהל דף ר''ח ע''א

יוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא חֶדְוָה אִיהוּ לְכֹלָּא וְכֹלָּא אִתְנַטָּר לְעֵילָא וְתַתָּא. וּנְהוֹרָא (נ''א וּנְקוּדָה) תַּתָּאָה נַהֲרָא לְסַלָּקָא לְעֵילָא בְּשַׁפִּירוּ דְּעִטְּרִין שִׁבְעִין חוּלָקִין יָתִיר וְסָבָא דְּכָל סָבִין אִתְעָר. כְּדֵין כַּד סָלִיק נְהוֹרָא עַמָּא קַדִּישָׁא מְקַדְּמֵי לְבֵי כְּנִשְׁתָּא בִּלְבוּשׁ יְקָר בְּחֶדְוָה מִתְעַטְּרָן בְּעִטְּרָא קַדִּישָׁא דִּלְעֵילָא בְּהַהוּא רוּחָא דְּקַיְּמָא עֲלַיְהוּ לְתַתָּא מְשַׁבְּחָן בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן וְסָלְקִין תּוּשְׁבְּחָן לְעֵילָא וְעִלָּאִין וְתַתָּאִין כֻּלְּהוּ בְּחֶדְוָה וּמִתְעַטְּרָן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא. פָּתְחֵי עִלָּאֵי וְאָמַר זַכָּאִין אַתּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא בְּאַרְעָא דְּמָארֵיכוֹן אִתְעַטַּר עֲלַיְכוּ וְכָל חַיָּלִין קַדִּישִׁין מִתְעַטְּרִין בְּגִנֵּיכוֹן. הַאי יוֹמָא יוֹמָא דְּנִשְׁמְתִין אִיהוּ וְלָאו יוֹמָא דְּגוּפָא בְּגִין דְּשׁוּלְטָנוּ דִּצְרוֹרָא דְּנִשְׁמָתִין אִיהוּ וְקַיְּמָן עִלָּאִין וְתַתָּאִין כֻּלְּהוּ בְּזִוּוּגָא חָדָא בְּעִטְּרָא דְּרוּחָא יְתֵירָה עִלָּאָה קַדִּישָׁא:

 תרגום הזוהר  יוֹם הַשַּׁבָּת, הוּא שִׂמְחָה לַכֹּל, וְהַכֹּל נִשְׁמָר לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וּנְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, מְאִירָה לַעֲלוֹת לְמַעְלָה לְאו''א בְּיֹפִי שִׁבְעִים עֲטָרוֹת, שֶׁהֵם חֲלָקִים יְתֵרִים מִבְּלֵיל שַׁבָּת. וְהַזָּקֵן מִכָּל הַזְּקֵנִים נִתְעוֹרֵר, שֶׁהוּא הַכֶּתֶר. לְהַשְׁפִּיעַ אֵלֶיהָ. אָז כְּשֶׁעוֹלֶה הָאוֹר, עַם הַקָּדוֹשׁ מַקְדִּימִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת בִּלְבוּשׁ יָקָר, בְּשִׂמְחָה, וּמִתְעַטְּרִים בַּעֲטָרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁלְּמַעְלָה, וּבָרוּחַ הַזֶּה, שֶׁהוּא הַנְּשָׁמָה יְתֵרָה, הָעוֹמֵד עֲלֵיהֶם לְמַטָּה, מְשַׁבְּחִים בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וְהַתִּשְׁבָּחוֹת עוֹלוֹת לְמַעְלָה, וְעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים כֻּלָּם הֵם בְּשִׂמְחָה, וּמִתְעַטְּרִים כֻּלָּם יַחַד. פּוֹתְחִים הָעֶלְיוֹנִים וְאוֹמְרִים, אַשְׁרֵיכֶם עַם קָדוֹשׁ בָּאָרֶץ, שֶׁאֲדוֹנֵיכֶם מִתְעַטֵּר עֲלֵיכֶם, וְכָל הַצְבָאוֹת הַקְּדוֹשִׁים מִתְעַטְּרִים בִּשְׁבִילְכֶם. יוֹם הַזֶּה הוּא יוֹם שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת, וְאֵינוֹ יוֹם הַגּוּף, מִשּׁוּם שֶׁהוּא שְׁלִיטַת צְרוֹר הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהוּא הַבִּינָה וְעוֹמְדִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים כֻּלָּם בְּזִוּוּג אֶחָד, בַּעֲטָרָה שֶׁל רוּחַ יְתֵרָה, הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַקּוֹרֵע כְּדֵי לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת חַיָב. אֲבָל הַקּוֹרֵעַ לְהַפְסִיד פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ אוֹ עַל מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לִקְרֹעַ עָלָיו חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁמְּיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ בְּדָבָר זֶה וְיָנוּחַ יִצְרוֹ וְהוֹאִיל וַחֲמָתוֹ שׁוֹכֶכֶת בְּדָבָר זֶה הֲרֵי הוּא כִּמְתַקֵּן וְחַיָּב וְהַפּוֹתֵחַ בֵּית הַצַוָּאר בְּשַׁבָּת חַיָּב: ב. הַמְדַבֵּק נְיָרוֹת אוֹ עוֹרוֹת בְּקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת תּוֹפֵר וְחַיָּב. וְכֵן הַמְפָרֵק נְיָרוֹת דְּבוּקִין אוֹ עוֹרוֹת דְּבוּקִין וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל בִּלְבַד הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת קוֹרֵעַ וְחַיָּב:

---

מוסר

ספר חסידים סימן רכד

מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים עֶלְיוֹנִים מַסְכִּימִים לְדַעַת תַּחְתּוֹנִים כְּשֶׁעֶלְיוֹנִים אוֹמְרִים לְכָךְ וְכָךְ רָאוּיִים. אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְתִּינוּ עַד שֶׁהַצַדִּיקִים אוֹמְרִים כָּכָה וּלְכָךְ לֹא הָיָה אוֹמֵר שְׁמוּעָה מִפִּי רַבִּי מֵאִיר עַד שֶׁאֱמוֹרָא אָמַר רִבִּי מֵאִיר רִמּוֹן מָצָא תּוֹכוֹ אָכַל קְלִפָּתוֹ זָרַק. וְאַמַר הַשְׁתָּא קָאָמַר וַהֲלֹא הַכֹּל גָּלוּי וְיָדוּע לְפָנָיו, אֶלָּא חָפֵץ שֶׁיַּסְכִּימוּ עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְמִדַּת מִשְׁפָּטָיו שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נא) לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְּשָׁפְטֶךָ. (תהילים פה) אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. (כְּשֶׁאָדָם צַדִּיק וְדָן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וּמְחַפֵּשׂ אֵיזֶה מִדָּה טוֹבָה רָאוּי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ מִדָּה בְּמִדָּה שֶׁמְּכַוֵּן לְדַעַת הָעֶלְיוֹנִים חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ עַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת אוֹמֵר הַשָּׂטָן: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִלּוּ תַּחְתּוֹנִים מַסְכִּימִים לְדַעְתִּי. וּכְתִיב (הושע ט) תֵּן לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל וְשָׁדַיִם צוֹמְקִים. וְכִי לֹא בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה הַנָּבִיא מְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל יִתֵּן לָהֶם. אֶלָּא כָּךְ מִדַּת גְּזֵרָה שֶׁל מַעְלָה כְּשֶׁהַצַדִּיקִים גּוֹזְרִים עוֹשִׂים הָעֶלְיוֹנִים וְאוֹמֵר הַשָּׂטָן אַף הַתַּחְתּוֹנִים אוֹמְרִים לָהֶם כֵּן וְעַל מִדָּה טוֹבָה שֶׁנִּרְאֶה בְּעֵינֵי הַצַדִּיקִים וְאוֹמְרִים בְּפִיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ אָמַר אֵלִיָּהוּ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וַהֲלֹא הַצַדִּיקִים מַסְכִּימִים לְדַעְתֵּנוּ וּכְשֶׁנִּפְטַר לְעוֹלָמוֹ בָּאת מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה וּמְנַשְּׁקִין אוֹתָן שֶׁכִּוְּנוּ לְדַעְתָּן) וְכָל הָאוֹמֵר דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיהֶם הֵם מִתְפַּלְּלִים עָלָיו שָׁם וּמְלִיצִים טוֹבָה עָלָיו כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם גּוֹרֵם שֶׁבַּעֲלֵי דִּינִים שֶׁל מַעְלָה מְנַשְּׁקִים זֶה אֶת זֶה וְאִם לָאו מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כז) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם: