חק לישראל - בראשית (ט)

סדר עסק התורה שהאדם חייב לקרוא בכל יום בקביעות בסוד קבעת עתים לתורה: זה היה מנהג מורי זלה''ה. בצאתו מבית הכנסת היה עדיין מעוטף בציצית ותפילין, וקורא הסדר הזה בכוונות האלו על פי סדר המדריגות ממטה למעלה: וזה הסדר, תנ''ך משנה תלמוד וקבלה:

וזה פרטן, יום ראשון מהשבוע היה קורא מתחילת פרשת השבוע ששה פסוקים שנים מקרא ואחד תרגום, ואחר כך נביאים ג''כ עם התרגום ואחר כך כתובים ג''כ עם התרגום. ואין צריך לקרוא שנים מקרא אלא בתורה לבד, אבל נביאים וכתובים פעם אחת מקרא ופעם אחת תרגום. והכל הוא בעולם העשיה. ושם הוי''ה דשם ב''ן במילוי כזה, יוד הה וו הה. נמצא שאותיות המילוי הם חמשה וֵדֲהֶוָהִ. והם נחלקים בחמשה ימי השבוע מיום א' עד יום ה', אות אחת בכל יום מתורה או נביאים או כתובים. ונקודות או אותיות אלו הם ציר''י שב''א פת''ח סגו''ל קמ''ץ חירי''ק, והם יוצאים מן חמשה נקודים של אֵת אֲשֶר יָבִיאו. ולכן צריך לקרוא בכל יום ראשון ששה פסוקים מתחילת הפרשה וכן מנביאים וכתובים, וביום השני ארבעה פסוקים שאחריהם, וביום ג' חמשה פסוקים שאחריהם, וביום ד' ששה פסוקים שאחריהם, וביום ה' חמשה פסוקים שאחריהם, נמצא שקרא בחמשה ימי שבוע כ''ו פסוקים:

וכשקורא בתורה צריך לכוין שהיא בתפארת דזעיר דעשיה. ולכן צריך לכוין בשלוש שמות של שלוש בחינות של כלי העשיה, שהם (יהו''ה) כלי החיצון דנפש. (י יה יהו יהו''ה) כלי אמצעי דרוח. (יוד הא ואו הא) כלי פנימי דנשמה. וגם יֹהֹוֹהֹ בניקוד חול''ם, שהיא בחינת חיה יחידה לשלש בחינות אלו:

וכשקורא נביאים יכוין שהם בנצח הוד דעשיה. ויכוין בשלושה שמות של שלש בחינות כליהם, שהם (צבאות) כלי חיצון דנפש. (צ צב צבא צבאו צבאות) כלי אמצעי דרוח. (יהו''ה) כלי פנימי דנשמה דנצח. (אדני) כלי פנימי דנשמה דהוד. וגם שני יהו''הִ יהו''הֻ, אחד בחיר''ק ואחד קבוץ, שהם בחינת חיה יחידה לשלש בחינות אלו:

וכשקורא כתובים יכוין שהם ביסוד דזעיר דעשיה ובמלכות. ויכוין בשלשה שמות של ג' בחינות כליהם, שהם (שין דלת יוד) כלי חיצון דנפש. (שין שין דלת שין דלת יוד) כלי אמצעי דרוח. (יאהדונהי) כלי פנימי דנשמה דיסוד. (אלף דלת אלף יוד) כלי פנימי דנשמה דמלכות. וגם שם יו הו וו הו חיה יחידה דיסוד. (יהו''ה) חיה יחידה דמלכות:

וכשקורא משנה יכוין שהיא בששה קצוות דנוקבא דיצירה. לכן אם הוא בסדר זרעים, יכוין לגבורה שלה, שהוא ב' פעמים (אלף למד אלף למד). ואם בסדר מועד, יכוין לגבורה שלה, שם אלהים. ואם בסדר נשים, יכוין שהוא בתפארת שלה, שהוא שם (צבאות). ואם הוא בסדר נזיקין, יכוין שהוא בנצח שלה, שהוא שם (א אל). ואם הוא בסדר קדשים, יכוין שהוא בהוד שלה, שהוא (א אל אלה אלהי אלהים). ואם הוא בסדר טהרות, יכוין שהוא ביסוד שלה, שהוא שם (שדי):

וכשיקרא תלמוד יכוין שהוא בנוקבא דז''א דבריאה שהוא ה' כלה. ואם הוא בזרעים הוא בחסד שלה, שהוא שם (אלף למד). וסדר מועד הוא בגבורה, וה' הוא (אכדטם). וסדר נשים הוא בתפארת. וה' הוא (השתפא). סדר נזיקין הוא בנצח, וה' הוא (בם). וסדר קדשים הוא בהוד, והשם הוא (במוכן). וסדר טהרות הוא ביסוד, וה' הוא (ש שד שדי):

וכשילמוד קבלה יכוין שהוא בתפארת דאצילות, והשם הוא (יוד הא ואו הא). ובליל ו' בקומו באשמורת, או קודם שישן אם לא יוכל לקום באשמורת, יקרא כ''ו פסוקים מהפרשה, אותם שהם אחר הכ''ו שקרא בחמשה ימי השבוע. ויקראם שנים מקרא ואחד תרגום. ויכוין בצרוף אחד מי''ב צירופי (יהו''ה) שהוא וִהִיִהִ כולו בניקוד חירי''ק, והוא ניקוד אות שניה של תיבת הששי:

כוונת קריאת הפרשה ביום ששי שמו''ת תכוין כן. ש''מ משמו''ת הוא תפארת ויסוד, שהם מקרא. ו''ת הוא תרגום, שהוא מלכות. ותכוין במילוי שם ב''ן כזה וּ וּד הוּ וּ הוּ בניקוד שורו''ק. והוא ניקוד אוּ של יביאו, וג' ו''וין שניתוספו בג' אותיות (דהה הם בגי' ח''י), שיום ששי שהוא יסוד הנקרא חי העולמים הנותן חיים אל המלכות שבת, כי יום ששי מכין לשבת שהוא מלכות. ותחזור לחבר חמש אותיות המילוי שם ב''ן שהיו מחולקים בה' ימי השבוע, תכללם יחד כזה וּ דוּ הוּ וּ הוּ בניקוד שורו''ק. גם תכוין לעשות מהם שם (יהו''ה) כזה והיה בניקוד בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי. וזה תכוין במקרא בפעם ראשונה ובשניה למילוי שם ב''ן כזה וּ דוּ הוּ וּ הוּ. ובתרגום לאחוריים, שהוא שם ע''ב, שיש בכל הט' ספירות מכתר עד היסוד שעולים תרגום שנותנים אל המלכות. גם תכוין לאחורים של שם ב''ן כזה וּ וּ דוּ וּ דוּ הוּ וּ דוּ דוּ וּ וּ דוּ הוּ וּ הוּ:

כוונת שמיעת הפרשה ביום שבת מהש''צ. תכוין בהויה דבן ט' אותיות כזה יִוְדֶ הַהֲ וָוִ הֻהֻ, בניקוד מִשְּׁנֶה עַל אֲשֶּׁר יִלְקְטוּ. גם תכוין לב' שמות וּ הוּ יוּ הוּ וּ הוּ יוּ הוּ בניקוד ט' של ילקטו. וזה והיה משנה, רוצה לומר ב' פעמים והיה. וצריך לשמוע כל הפרשה מפי הש''ץ. אבל ההפטרה צריך לאומרה בפיו ולא יסמוך על הש''ץ:

תפלה לאומרה קודם קריאת התורה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני קורא בתורה שהיא כנגד תפארת דזעיר אנפין, שבו שלשה כלים דשלש בחינות נפש רוח נשמה. יהו''ה, כלי החצון דנפש. י' י''ה יה''ו יהו''ה, כלי אמצעי דרוח. יו''ד ה''א וא''ו ה''א, כלי פנימי דנשמה. ובחינת אורות מקיפים שהם יחידה חיה יֹהֹוֹ''הֹ בנקודת חול''ם, לעשות לה מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראוים לעורר מיין תתאין על ידי קריאת התורה הזאת. ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את קראית התורה הזאת. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

יכוין אחר כך ביחודים הנאמרים בשערי ציון בשער ד' מידי יום ביומו ולא יוציא שום שם מפיו רק יכוין כנ''ל:

תפלה לאומרה קודם קריאת נביאים

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני קורא בנביאים שהוא כנגד נצח הוד דזעיר אנפין שבהם שלשה כלים של שלש בחינות נפש רוח נשמה. צבאות, כלי חיצון דנפש. צ' צ''ב צב''א צבא''ו צבאו''ת, כלי אמצעי דרוח. יהו''ה, כלי פנימי של נצח. אדנ''י, כלי פנימי של הוד. בחינת נשמה בבחינת אורות מקיפים, שהם יחידה חיה, של נצח יהו''הִ ושל הוד יהו''הֻ נקוד חירי''ק וקובו''ץ, לעשות לו מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי ונשמתי לעורר מיין תתאין על ידי קריאת הנביאים הזאת. ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את קריאת הנביאים הזאת. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

תפלה לאומרה קודם קריאת כתובים

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני קורא בכתובים שהוא כנגד יסוד דזעיר ומלכות נוקבא דזעיר, שהם שלשה שמות בבחינת שלשה כלים נפש רוח נשמה. שי''ן דל''ת יו''ד, כלי חיצון דנפש. שי''ן שי''ן דל''ת שי''ן דל''ת יו''ד, כלי אמצעי דרוח. יאהדונה''י, כלי פנימי דנשמה. אל''ף דל''ת נו''ן יו''ד, כלי החיצון דמלכות דנוקבא דזעיר, ובבחינת אורות מקיפין, י''ו ה''ו ו''ו ה''ו, חיה יחידה דיסוד דזעיר אנפין. יהו''ה, חיה יחידה של מלכות נוקבא דזעיר אנפין, ולעשות מרכבה להם. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראויים לעורר לעורר מיין נוקבין על ידי קריאת הכתובים הללו. ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את קריאת הכתובים הללו. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

תפלה לאומרה קודם לימוד משנה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני קורא משנה שהוא סוד מטטרו''ן שביצירה, שהוא אותיות משה, ומשה עולה א''ל שד''י, והם גימטריא רצו''ן, ושהוא קפ''ד קס''א כזה, יו''ד, יו''ד ה''י, יו''ד ה''י וי''ו, יו''ד ה''י וי''ו ה''י, אל''ף ה''י יו''ד ה''י, יסוד אבא גו יסוד אמא להוריד שפע מאבא ואמא מבריאה ליצירה, ותכולל יצירה בבריאה והיא תרד מבריאה ליצירה, שלשה שמות אהי''ה כזה, אל''ף ה''י יו''ד ה''י אל''ף ה''ה יו''ד ה''ה אל''ף ה''א יו''ד ה''א, שהם ה' יודי''ן שהם סוד חמשים שערי בינה הנקראת משנה, שהם י''ה אדנ''י מטטרון.

(כשהוא לומד בסדר זרעים יאמר כך) והריני בסדר זרעים בחסד דנוקבא דזעיר שבו שני פעמים א''ל במלואו כזה, אל''ף למ''ד אל''ף למ''ד:

(וכשהוא לומד בסדר מועד יאמר כך) והריני בסדר מועד שהוא בגבורה דנוקבא דזעיר שבו שם אלהים.

(וכשהוא לומד בסדר נשים יאמר כך) והריני בסדר נשים שהוא בתפארת דנוקבא דזעיר שבו שם צבאות.

(וכשהוא לומד בסדר נזיקין יאמר כך) והריני בסדר נזיקין שהוא בנצח דנוקבא דזעיר שבו שם א' א''ל.

(וכשהוא לומד בסדר קדשים יאמר כך) והריני בסדר קדשים שהוא בהוד דנוקבא דזעיר שבו שם א' א''ל אל''ה אלה''י אלהים.

(וכשהוא לומד בסדר טהרות יאמר כך) והריני בסדר טהרות שהוא ביסוד דנוקבא דזעיר שבו שם שד''י.

להעשות לה מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראוים לעורר מיין נוקבין על ידי קריאת המשנה הזאת. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שאזכה לבחינת נשמה דבריאה אותיות משנה, ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את קריאת המשנה הזאת. ויהי נועם וגו':

תפלה לאומרה קודם לימוד הלכה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני לומד הלכה שהוא אותיות הכל''ה, לקשט שם אדנ''י שהיא הכלה העליונה בעשרים וארבע קשוטי כלה, כדי לחברה בבעלה.

(וכשהוא לומד הלכה בסדר זרעים יאמר כך) והריני קורא בסדר זרעים שהוא בחסד דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם א''ל במלאו אל''ף למ''ד:

(וכשהוא לומד הלכה בסדר מועד יאמר כך) והריני קורא בסדר מועד שהוא בגבורה דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם אכדט''ם

(וכשהוא לומד הלכה בסדר נשים יאמר כך) והריני בסדר נשים שהוא בתפארת דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם השתפ''א

(וכשהוא לומד הלכה בסדר נזיקין יאמר כך) והריני בסדר נזיקין שהוא בנצח דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם ב''ם

(וכשהוא לומד הלכה בסדר קדשים יאמר כך) והריני בסדר קדשים שהוא בהוד דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם ש' ש''ד שד''י

(וכשהוא לומד הלכה בסדר טהרות יאמר כך) והריני בסדר טהרות שהוא ביסוד דנוקבא דזעיר אנפין, שבו שם במוכ''ן

להעשות לה מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראוים לעורר מיין תתאין על ידי קריאת הלכה הזאת. ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע את לימוד הלכה הזאת. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

עוד יחוד א' להלכה יכוין בשם י''ה בצירוף א''ב כזה:

אְיָה בְיָה גְיָה דְיָה הְיָה וְיָה זְיָה חְיָה טְיָה יְיָה כְיָה לְיָה מְיָה נְיָה סְיָה עְיָה פְיָה צְיָה קְיָה רְיָה שְיָה תְיָה

תפלה לאומרה קודם לימוד קבלה

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ולאקמא שכינתא מעפרא. הריני לומד בספר קבלה פלוני שהוא כנגד תפארת דזעיר אנפין דעולם האצילות, שבו שם מ''ה כזה, יו''ד ה''א וא''ו ה''א, לעשות לו מרכבה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתזכך את רוחי ונפשי שיהיו ראוים לעורר מיין תתאין על ידי קריאת ספר הקבלה הזה. ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

נוסחי דווקני

יסוד מלכות כתובים

הקדמת החיד''א

זו היא ההקדמה שעשה על הספר הזה בהיותו בחיים חיותו הרב המופלא בוצינא קדישא מרנא ורבנא כמוהר''ר חיד''א זלה''ה זיע''א

ארש חיים

מילי מילי קטני סדרי ברורין. להודיע לבני האם מאימתי קורין:

אידלי יומא כי האידנא, וישמה לחק, כחקה הועלה האי ספרא רבא עלה בקב''ץ ויעשה כמשפט דינא יתיב וספרין. אשרי שיאחז והיתה עמו, וקא בו, וכמו רגע אתי עשה דהשלמה מקרא, משנה, תלמוד וקבלה כהלכת גוברין. מתן ארבע במתן אחד באחד יגשו וכמעט חיובא רמיא אקרקפתא דגברי אחד חכם ואחד תם קורין ומקרין. וכל כי האי ליתנהו בזכירה אצל עין רוגל בפרק כתבי הקדש דידעי רבנן ובקיאי מה נורא הלמוד הזה לרבות כל אשורי'ן. והיו הדברים להמון העם אליכם אישים, ואקרא הלא תדעו מה עצמו ראשי הלמוד הזה בעולמות העליונים, ומן הברכה העליונה יצא שפע נפיק מעייני מעינות מתגברין. טובי לדזכי לשמע בקול מורים חק נתן ולא יעבר הנה שכרו בשבח שקבצו עליונים למעלה, הוא פרת שמימיו פרין. איכו השתא קול הקריה לכל מסורה, זאת היתה לי הרימותי ידי בשורת דרך אר''ש יתן אומר להמון קריה אם אינם מכירין:

א. דא תהא למיקם כי הכונות שנדפסו מדי יום יום זאת לפנים על ספר חקה טעו במדבר, ואעיקרא הכונות ההם לא צדקו יחדיו כפי כתבי הקדש האמתיים דשכיחי בארץ מצרים ובהר הקדש בירושלים ת''ו, כתובים באצבע הרב מורנו הרב שמואל ויטאל זלה''ה והדברים עתיקים מטהרת יד הקדש מר אביו מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל. ולכן כשנדפס הספר הלז בויניציאה שם נמצאתי אנכי איש צעיר ומסרתי ביד מעלת הגביר המדפיס אהובנו יצ''ו נסח הכונות ככל הנמצא אתי, שהבאתי מעיר הקדש ירושלים ת''ו, ומעלת הגביר יקירנו המדפיס הנזכר, הדפיסם בסוף הדף בפני עצמו בשם נסחי דוקני ה'ן מפטירין:

ב. יען כי הספר הקדוש הלז מסור לכל, ואלו הכונות לא יתכנו להמון העם, וגם למי שאין לו התחלה בחכמת האמת. לכן בספר הזה השמטו הכונות אשר נכתבו בכל יום, דלאו כל מוחא סביל דא, ומה גם כי לא יבצר מחמת הדפסתם בכל יום טעיות הדפוס ואלו דברים העומדים ברומו של עולם. ונדפסו דף אחד בתחלת כל חומש כפי הנסחי דוקני הנזכר, ואשר לו יד ושם בסוד ה', נקל להם לחזות בנעם ולכן בכל יום. ובדף הזה עיניהם ישיתו לעשות כונים למלאכת שמים הוו זהירין:

ג. בכל יום צריך קרא מקרא פסוקי תורה שני פעמים ואחד תרגום. ופסוקי נביאים וכתובים פעם אחד מקרא ופעם אחד תרגום, יושבים וקורין:

ד. אור הששי, היותר נראה שלא לקרות כ''ו פסוקי תורה, כי אם שני פעמים מקרא ותו לא, ואין לקרות תרגום. ולכן לא נדפס באור הששי מקרא ותרגום ככל הימים, רק התרגום הוצב לבדו למאן דיצבי להחזיק במנהג קדום. ועיין מה שכתבנו בעניותנו בספרי הקטן מחזיק ברכה אורח חיים (סימן קנו) ובקונטרס אחרון שם ואלו נאמרין:

ה. התפלות שנדפסו בכל יום בראש הספר בדפוסים הקודמים, המסתכל יפה יבין שאין לאומרם, כי קריאת תנ''ך זו המסודרת בספר הזה אין הפסוקים מבחינת המדות ולא נתנו דבריהם לשעורין:

ו. בחול המועד טוב לקרות דבר יום ביומו ולהשלים בעד יום טוב, כי כן דבר המלך מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל למי שלא למד הסדר יום אחד, שצריך להשלים כשיקרא, פסוקי יום שעבר לא נצרכה אלא עולו'ת מספר מלוי שם ב''ן, וככה יעשה בחול המועד שמעתי שמחמירין:

ז. בשבוע שקורין שתי פרשיות בשבת קדש, יקרא הסדר של פרשה ראשונה לבד ראשית ששיריה נכרין:

ח. וכשחל יום טוב בשבת קדש קורין פרשה של יום טוב או של שבת וחול המועד, תמיד יקרא בשבוע סדר הפרשה שקורין במנחת שבת קדש, ואפילו שתי שבועות או שלשה חזור חזור בפרשה ההיא הרי אלו מחזירין:

ט. תוספת טובה נעשה בפעם הזו כי ביום הששי נדפס משנה וגמרא מסדר טהרות, ויהי בשלם עד היסוד בא, וגם מאמר קצר מהזוהר כאשר עיניך תחזינה והן מטהרין:

י. בדפוסים שקדמו בענין המשניות והגמרא יש חסיר חליף יתיר וכן במאמרי הזוהר הקדוש וגם ערב רב עלה אתם. איכו השתא הכל מתוקן כולם נסקרין:

יא. גם נדפס זאת לפנים בספר הזה בראשית מאמר אמרי קדוש מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל, והלשון ההוא לא סליק שפיר, כתיב בגויה איזה דברים שישתנו לפי הכתבים אמתיים, אי לזאת הושמט. וכי תאוה נפשך לדעת דברים בשרשן פוק עיין בשער המצוות שסדר הרב מורנו הרב שמואל ויטאל פרשת עקב, ובשעה השמות בספר אוצרות חיים ובספר עץ חיים וכיוצא בהם, ומשם בארה זקוקין דנורא ובעורין:

יב. עוד הוסיפו מעלת המגיהים שמורים לכל בני ישראל מאמרי גמרא וזוהר איפה הם רועים, הגיעו לפרקן בעלים מרדפין כאשר היתה באמנה. ועוד זאת יתירה היד כותבת דמיתבא דעתא מילתא חדתא:

יוסף לחוק מוסר מלכים והלכה פסוקה יום ליום יביע דברים המחוורין. ואשר סדרתי אני בעניי, ברם עיקר שרשוהי בקונטרס סנסן ליאיר לזכות את הרבים, יחקקו צדק לא ימושו החוקים האלה, באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. ובא לציון גואל והבית בהבנותו שם יזבחו זבחי צדק דכרין ואמרין. כן יהי רצון: הלא זה דברי איש צעיר מעפר דל קטונתי איני כדאי

חיים יוסף דוד אזולאי ס''ט

מעשה רוקח

א. מודעת זאת בחיוב תלמוד תורה וכמו שכתב הטור ומרן ולבוש ביורה דעה (בסימן רמ''ו) והרמב''ם (בפרק א) מהלכות תלמוד תורה, וזה לשונו, כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין זקן גדול, ואפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה וגו'. וחייב לשלש למודו שליש בתורה שבכתב בכלל זה. שליש בתלמוד וכו'. כיצד, היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו שלשה שעות ביום ותשעה שעות בתורה, קורא שלושה מהם בתורה שבכתב, ובשלושה תורה שבעל פה, ובשלושה יבין דבר מתוך דבר יעו''ש. וגם באורח חיים (סימן קנ''ה) בטור ומרן ולבוש שכתבו אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעברנו אף אם הו סבור להרויח הרבה יעו''ש: ומאחר שכן שחייב כל איש לעסוק בתשעה שעות ביום בתלמוד תורה, אם כן מה יענה האדם ביום הדין לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה, שכל היום כולו עוסק במלאתו איש איש על עבודתו ואינו עוסק בתורתו, כי בודאי אין קץ לעונשו. ואם ראה תראה מאמר משלי רבתא אשר הבאתי בקונטרס מיני מרקחת אשר בסוף ספר הנחמד מעשה רוקח (חלק ג') של מר זקני זיע''א, דשם בפרק שלישי הבאתי כל המאמר באורך, ועיניך תחזינה מישרים שכל הקורא בהם תסמר שערת בשרו, ולא יאכל ולא ישתה בראותו שכל מה שקרא לא נחשב לו לכלום, שצריך לקרות כל מה שכתוב שם, וה' הטוב יכפר בעד:

הנה כי כן מצוה על כל איש אשר בשם ישראל יכונה, לקנות לו ספר חוק לישראל לקרות בו בכל יום, שהוא סדר נאה ויאה שתקן לנו הרב הקדוש התנא האלהי האר''י זלה''ה זצ''ל, אשר בקריאתו זוכה במעט קט בשלושה למודים, שליש במקרא תורה נביאים וכתובים, שליש במשנה שקורא פרק מהמשנה, שליש בגמרא שקורא פסקא מהגמרא, ונוסף גם מאמר מזוהר הקדוש. ושמעתי רמז נאה כי בקריאת חוק לישראל שם רמוז תרי''ג, כי תנ''ך משנה גמרא קבלה שהוא הזוהר ראשי תיבות שלהם גמטריא תרי''ג, וגימטריא בתורה:

ומעתה הגם שאין ידו של אדם משגת לשלש תלמודו בתשעה שעות ביום, מטרדת מלאכתו לפרנס אשתו ובניו ואת עצמו, לכן יאחז צדיק ספר הלז לעסוק אהב בכל יום, דנחשב לו דבר מה בקיום חיוב זה לשלש תלמודו. והן אמת שעתה רוב המוני העם המשכילים ונבונים וגם מהתלמידי חכמים, אחר גמר תפלה מתאספים בבית הכנסת בטלית ותפילין, וקורים סדר זה בכל יום ויום, אשריהם ואשרי חלקם. ואנחנו רואים שבזמן מועט הוא משלים סדר זה, וכמו שכתב הרב הגדול חיד''א בספריו הלא המה מורה באצבע (בס''ג אות צג) ובמחזיק ברכה (סימן קנו אות ג) שצריך אחר תפילה שישתדל ללמוד סדר היום בספר חוק לישראל, כי הוא סדר נאה דרך קצרה וכשרה, וזוכה במעט זמן בעשירית שעה לקרות תנ''ך ולשנות משנה וגמרא וזוהר. והאיש הירא חוק נתן ולא יעבור, כי הוא תועלת עצום לנפשו, קרית נאמנה הזאת נעמי. וגם ילמד תנ''ך בתרגום כמו שכתב האר''י זצ''ל וכו'. גם לא יאמר התפלות שבראש הספר יעו''ש:

גם אחריו החזיק בשבח קריאה זו הרב החסיד חסד לאלפים ז''ל (סימן קנ''ה) וז''ל אחר שיצא מבית הכנסת וכו' והן עתה נתפשט למוד סדר חוק לישראל וכו', ומה טוב שהתלמיד חכם או יודע ספר שבעיר יקרא אותו בקול רם במתון, ואליו יאספו כל יראי ה' וחושבי שמו, וילמדו אחריו ויפרש להם הגמרא והזוהר והתוכחת מוסר והיוסף לחוק, באופן שכל הרוצה יוכל לזכות בו, אפילו היותר עם הארץ וכו' יעו''ש. ועיין גם הרב דבש לפי ז''ל (מערכת תק אות מא) ע''ש. וסדר קריאת הפסוקים של הסדר הזה, הנה הנם בשער המצוות פרשת ואתחנן ונגיד ומצוה (דף טל) וארחות צדיקים (דף צג) ולחם מן השמים למהרי''ן ז''ל כתיבת יד ומשם בארה:

ב. אם לא קרא מקרא ביום א' של השבוע, יש לו תשלומין שיקרא ביום ב' שתי הקריאות, דהיינו קריאת יום ראשון ויום שני, אבל אין זה מועיל רק לצורך היום ב' שיקרא קריאת יום שלפניו שדלג ואחר כך יקרא קריאת היום ההוא, אך לצורך יום ראשון שלא קרא בו אין לו תקון כלל. שער המצוות ונגיד ומצוה ולחם מן השמים וארחות צדיקים שם:

ג. ומזה למד הרב חיד''א ז''ל בהקדמתו (באות ו') דבחול המועד טוב לקרות דבר יום ביומו, ולהשלים בעד יום טוב. ובספרו מחזיק ברכה בקונטרס אחרון כתב דטוב לקרות הסדר הזה בחול המועד ולהשלים בעד יום טוב, מאחר דלא יקרא ביום טוב עיין שם. אם כן בחול המועד יקרא של יום טוב שעבר וקריאה יום חול המועד שעומד בו, ומכאן אזהרה שצריך לעשות כן, יען שביום חול המועד אין לו מלאכה וחל עליו החיוב של תלמוד תורה יותר מימות החול, וכמו שאמרו ז''ל על פסוק כי אקח מועד וגו'. וכך כתב בצפורן שמיר (סימן ד' אות נז):

ד. הנה בקריאת כ''ו פסוקים בליל ששי, מבואר בשער המצוות וארחות צדיקים ולחם מן השמים ובספרו שערי רחמים (דף ע:) שאם יכול לקרותם אחר חצות לילה בקומו הנה מה טוב, ואם לאו יקרא אותם בחצות הלילה קודם שישן. והנה בלחם מן השמים מבואר שיקרא אותם עם תרגום או לאו, אמנם מהרח''ך בספרו שערי רחמים (דף ע:) כתב לקרותם בלי תרגום, וכתב שזהו סוד והיה משנה, דהיינו שם הוי''ה קריאת כ''ו פסוקים בחמשה ימים, וכ''ו בליל הששי, ואז הוי''ה משנה ע''ש. והרב מחזיק ברכה ז''ל (סקנ''ו אות ו) ובקונטרס אחרון, גלה לנו משם המקובל מורנו הרב שלום שרעבי ז''ל, וסולת בלולה משם גורי האר''י זצ''ל והרמ''ע, דאין תרגום בלילה ולא בשבת ויום טוב יעו''ש. וכך כתב בהקדמתו (אות ד') ומזה דן את הדין הרב פתח הדביר נר''ו (סימן קנ''ו) דמנהגן של ישראל בימת הקיץ שעל הרוב לא יוכלו להשכים לקרות הכ''ו פסוקים בעוד לילה, וקרו להו אחר שהאיר היום, נראה פשוט דאפילו הכי אין לקרות תרגום אף על פי דיממא הוא יעו''ש. ומוכרח לומר דהא דאין קורין בתחלת הלילה כצואת מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל אם לא יוכל לקום אחר חצות, כונתם של אלו דמניחים עד הבוקר היינו לומר דשמא יוכלו לקום באשמורת לקרותם ואם לא יוכלו יקראו אותם בבוקר. ולדעתי דעת הדיוט כיון שהזהרת רבנו מורנו הרב חיים ויטאל לקרותם בליל הששי, טוב לקרותם בתחילת הלילה מלהניחם בספק, דשמא לא יוכל לקום ויקרא אותם בבוקר ויסתפק לו אם יקרא גם התרגום, ומה גם דאחר התפלה הוא קורא כל הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום:

והנה מאחר שחל החיוב בקריאת כ''ו פסוקים אלו, ולכוון לשם ב''ן כמבואר שם, הנה כי כן צריך להזהיר לקרותם, יען שאנחנו רואים שאינם נזהרים בהם בקריאה של כל יום ויום, ואם תשאל להם אם קוראים אם לאו, יאמרו שאינם קוראים. אשר על כן יזהרו מכאן ולהבא, ובמה שעבר ה' הטוב יכפר בעד אמן, ואני אחד מהם. ועיין להרב מחזיק ברכה בקונטרס אחרון שם שכך כתב דבאור הששי יקרא הכ''ו פסוקים שנים מקרא, לאפוקי מי שכתב דיקראם פעם אחד בלבד ע''ש באות ד'. ומאחר שכבר מבואר לקרותם בתחלת הלילה, מה טוב לקרותם קודם אכילתו, כי אם יניח עד אחר שאכל שמא תאנסנו שינה ולא יקרא אותם:

והרב ימצא חיים נר''ו ס''ט, ראה והתקין תפלה לומר קודם למוד כ''ו פסוקים של חוק לישראל באשמורת ליל הששי, וזה נוסחה:

הריני מכוון בקריאת כ''ו פסוקים אלו שהם צרוף שם הוי''ה לקנות הארת נשמה יתרה משבת הבאה. ויהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שלא תביאנו לידי חלול שבת, לא על ידינו ולא על ידי שום אחד מבני ביתנו, ולא על ידי שום אחד מישראל בכל מקום שהם, ונזכה לשמור כל שבתות קדשך במחשבה ודיבור ומעשה אמן כן יהיה רצון:

ה. כתב הרב ברכי יוסף ז''ל ביו''ד (רמ''ו אות ד') משם הגאון מהר''ד שפטל בצואה שבספר יש נוחלין וזה לשונו, למוד הגמרא ורש''י ותוספות חיוב כמו הנחת תפילין עד כאן. אם כן לפי זה כיון שיש בסדר הזה גמרא ורש''י, מה טוב לקרות גם רש''י עם הגמרא כיון שחיוב הוא כמו הנחת תפילין. ומה טוב אם המדפיסים הי''ו שמכאן ולהבא ידפיסו התוס' השייך לאותה גמרא אחר רש''י ושכרם כפול מן השמים:

ו. כבר מבואר להרב חיד''א ז''ל במורה באצבע כמו שכתב לעיל וכן בהקדמתו לספר הזה באות ה', שלא לומר אותם תפילות שנדפסו בחוק לישראל דפוס ויניציאה, דהמסתכל יפה יבין שאין לאומרם, כי קריאת תנ''ך זו המסודרת בספר הזה אין הפסוקים מבחינת המדות יעו''ש. ומזה למדו שיכול לומר אותם הפסוקים שקוראים קודם למוד תנ''ך, דהיינו קודם תורה יאמר עזרנו בשם ה', וגם וחפץ ה' בידינו יצלח וגו', יגדיל תורה ויאדיר, ברוך אתה ה' למדני חקיך, תורה צוה לנו משה וגו', וזאת התורה וגו', שמע ישראל וגו', וכן בנביאים פסוק הקטון יהיה לאלף וגו', ובכתובים פסוק תודיעני וגו', באומרם דכל כונת הרב חיד''א ז''ל אינה אלא על אותם התפילות אבל אלו הפסוקים יוכל לומר. והגם שנוכל לומר כן, למה יכנס בספק לומר פסוקים אחרים שלא נזכרו בדברי רבנו האר''י זצ''ל בסדר הזה, ולא בדברי רבנו מורנו הרב חיים ויטאל זצ''ל, ולא בהקדמת הרב חיד''א זצ''ל, יען כי כל יום פסוקים מכוונים בסד'ר המדרגה, ומה לנו לאומרם מה שלא הוזהרנו בהם ולכנס בספק, ומי שרוצה לאומרם הרשות בידו:

אמנם מה שנתחדש עתה לומר קודם הלמוד לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו', נראה שכן האמת, יען הזהיר אותנו הרב חיד''א ז''ל במורה באצבע בתחלתו, שקודם כל למוד וכל מצוה להרהר בתשובה, ואחר כך יאמר נא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו', וכן כתב בספרו מחזיק ברכה (סי' קנ''ו אות ג') עיין שם:

ולכן מה טוב לומר בכל יום קודם הלמוד: לשם יחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ודחילו ליחדא שם י''ה בו''ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, הנה אנחנו קוראים (ואם קורא ביחיד יאמר הנה אני קורא) (ביום ראשון) ששה פסוקים שהם כנגד ו' דמלוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בנו (וביחיד: בי) הארה מתוספת נשמה של שבת שעברה ויהיה נועם ה' אלהינו וגו':

וכן על זה הדרך ככתוב קודם כל קריאה בסדר הזה בספק חוק לישראל כמבואר שם. וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם: כה דברי החותם בסדר ושמרתיך בכל אשר תלך. שנת ורוח נכון חדש בקרבי לפ''ק. ע''ה החתום יעקב רוקח ס''ט

פרשת בראשית

בראשית יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

א (א) בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ: בְּקַדְמִין בְּרָא יְיָ יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא:

רש''י בראשית. אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא ו) , שאם יאמרו אמות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו: בראשית ברא. אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו זכרונם לברכה בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו. ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו' , שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתבה של אחריו, כמו (שם כו א) בראשית ממלכות יהויקים, (בראשית י י) ראשית ממלכתו, (דברים יח ד) ראשית דגנך, אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו' , כמו בראשית ברא. ודומה לו (הושע א ב) תחלת דבר ה' בהושע, כלומר תחלת דבורו של הקדוש ברוך הוא בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו' . ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תבה אחת, כמו (איוב ג י) כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיה ח ד) ישא את חיל דמשק, ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) אם יחרוש בבקרים, ולא פרש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו (ישעיה מו י) מגיד מראשית אחרית, ולא פרש מגיד מראשית דבר אחרית דבר. אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריאת המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא למד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום: ברא אלהים. ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים:

(ב) וְהָאָ֗רֶץ הָֽיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְח֖שֶׁךְ עַל-פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל-פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם: וְאַרְעָא הֲוַת צָדְיָא וְרֵיקַנְיָא וַחֲשׁוֹכָא פָּרַשׂ עַל אַפֵּי תְהוֹמָא וְרוּחָא מִן קֳדָם יְיָ מְנַשְּׁבָא עַל אַפֵּי מַיָּא:

רש''י תהו ובהו. תהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה: תהו. אישטורדישו''ן בלע''ז [מבוכה]: בהו. לשון רקות וצדו: על פני תהום. על פני המים שעל הארץ. ורוח אלהים מרחפת. כסא הכבוד עומד באויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקדוש ברוך הוא ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן אקוביטי''ר בלע''ז [לכסות]:

(ג) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי-אֽוֹר: וַאֲמַר יְיָ יְהֵי נְהוֹרָא וַהֲוָה נְהוֹרָא: (ד) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת-הָא֖וֹר כִּי-ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ: וַחֲזָא יְיָ יָת נְהוֹרָא אֲרֵי טָב וְאַפְרֵשׁ יְיָ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא:

רש''י וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ולפי פשוטו כך פרשהו ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:

(ה) וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי-עֶ֥רֶב וַֽיְהִי-בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד: (פ) וּקְרָא יְיָ לִנְהוֹרָא יְמָמָא וְלַחֲשׁוֹכָא קְרָא לֵילְיָא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹמָא חָד:

רש''י יום אחד. לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד, לפי שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה (ג ח) :

(ו) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם: וַאֲמַר יְיָ יְהִי רְקִיעָא בִּמְצִיעוּת מַיָּא וִיהִי מַפְרִישׁ בֵּין מַיָּא לְמַיָּא:

רש''י יהי רקיע. יחזק הרקיע. שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקדוש ברוך הוא באמרו יהי רקיע, וזהו שכתוב (איוב כו יא) עמודי שמים ירופפו כל יום ראשון. ובשני יתמהו מגערתו, כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו: בתוך המים. באמצע המים, שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ, הא למדת שהם תלוים במאמרו של מלך:

נביאים - ישעיה - פרק מב

(ה) כֹּֽה-אָמַ֞ר הָאֵ֣ל | יְהוָ֗ה בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹלְכִ֥ים בָּֽהּ: כִּדְנַן אֲמַר אֱלָהּ עַלְמָא יְיָ דִּי בְּרָא שְׁמַיָּא וּתְלָנוּן שִׁכְלֵיל אַרְעָא וְדַיְרָהָא יָהֵיב נִשְׁמָתָא לְעַמָּא דִי עֲלָהּ וְרוּחַ לְדִמְהַלְכִין בַּהּ :

רש''י האל ה' . בעל הדין ובעל הרחמי' : בורא השמים . תחילה כמין פקיע של שתי ואח''כ נטה אותם כדאיתא במס' חגיגה : וצאצאיה . בורא את היוצא ממנה : נותן נשמה . נשמת חיים : לעם עליה . לכולם בשוה : ורוח . קדושה : להולכים בה . למתהלכים לפניו :

(ו) אֲנִ֧י יְהוָ֛ה קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ וְאֶצָּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֛ לִבְרִ֥ית עָ֖ם לְא֥וֹר גּוֹיִֽם: אֲנָא יְיָ רַבִּיתָךְ בִּקְשׁוֹט וְאַתְקִיפִית בִּידָךְ וְאֶתְקְּנִנָךְ וְאֶתְּנִנָךְ לִקְיָם עָם [נ''י עָלַם] לְנָהוֹר עַמְמִין :

רש''י קראתיך . לישעיה הוא אומר : ואצרך . כשיצרתיך זאת היתה מחשבתי שתשי' את עמי לבריתי ולהאיר להם : לאור גוים . כל שבט קרוי גוי לעצמו כענין שנא' גוי וקהל גוים :

(ז) לִפְקֹ֖חַ עֵינַ֣יִם עִוְר֑וֹת לְהוֹצִ֤יא מִמַּסְגֵּר֙ אַסִּ֔יר מִבֵּ֥ית כֶּ֖לֶא יֹ֥שְׁבֵי חֹֽשֶׁךְ: לְפַתָּחָא עֵינֵי בֵית יִשְּׂרָאֵל דְּאִנּוּן כְסָמָן מִן אוֹרַיְתָא לְאַפָקָא גַלְוָתְהוֹן מִבֵּינֵי עַמְמַיָּא דְּאִנּוּן דָּמָן לַאֲסִירַן וּלְמִפְרַקְהוֹן מִשִּׁעְבּוּד גַּלְווּתָא דְּאִנוּן עֲגִינִין כַּאֲסִירֵי קְבָל :

רש''י לפקוח עינים עורות . שאינ' רואין את גבורתו לתת לב לשוב אלי : להוציא ממסגר אסיר . וע''י שיתפקחו עיניהם יצאו אסירים ממסגר ד''א לבשרם על גלות בבל העתיד' לבא עליהן שסופן לצאת ממנה :

(ח) אֲנִ֥י יְהוָ֖ה ה֣וּא שְׁמִ֑י וּכְבוֹדִי֙ לְאַחֵ֣ר לֹֽא-אֶתֵּ֔ן וּתְהִלָּתִ֖י לַפְּסִילִֽים: אֲנָא יְיָ הוּא שְׁמִי וִיקָרִי דְּאִתְגְּלֵיתִי עֲלֵיכוֹן לְעַם אָחֳרָן לָא אֶתֵּין וְתֻשְׁבַּחְתִּי לְפַלְחֵי כּוֹכְבַיָּא :

רש''י הוא שמי . הוא מפור' בל' אדנות וכח ועלי להראות שאדון אני לפיכך כבודי לאחר לא אתן :

(ט) הָרִֽאשֹׁנ֖וֹת הִנֵּה-בָ֑אוּ וַֽחֲדָשׁוֹת֙ אֲנִ֣י מַגִּ֔יד בְּטֶ֥רֶם תִּצְמַ֖חְנָה אַשְׁמִ֥יע אֶתְכֶֽם: (פ) קַדְמַיָתָא הָא אֲתָאָה וַחֲדַתָּן הָא אֲנָא מַחֲוֵּי עַד לָא אַתְייָן אֲבַסַּר יָתְכוֹן :

רש''י הראשונות . שהבטחתי לאברהם על גלות מצרים ( בראש' טו ) וגם את הגוי וגו' . הנה באו . שמרתי הבטחתי ועת' חדשות אני מגיד לעמי להבטיח על גלות שנייה :

(י) שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ שִׁ֣יר חָדָ֔שׁ תְּהִלָּת֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ יוֹרְדֵ֤י הַיָּם֙ וּמְלֹא֔וֹ אִיִּ֖ים וְיֹשְׁבֵיהֶֽם: שַׁבָּחוּ קֳדָם יְיָ תֻּשְׁבַּחְתָּא חֲדַתָּא אִמְרוּ תוּשְׁבַּחְתֵּיהּ מִסְּיָפֵי אַרְעָא נָחֲתֵי יַמָּא וּמְלָאָהּ נַגְוָן וְיָתְבֵיהוֹן :

רש''י תהלתו מקצה הארץ . על כרחם כשיראו את גבורתי לישראל יודו כל העכו''ם כי אלהים אני : יורדי הים . פורשי בספינות : ומלואו . הקבועים בים ולא באיים אלא בתוך המים שופכים עפר כל אחד ואחד כדי בית והולכים מבית לבית בספינה כגון עיר ווניציי''א :

כתובים - משלי - פרק א

א (א) מִ֭שְׁלֵי שְׁלֹמֹ֣ה בֶן-דָּוִ֑ד מֶ֝֗לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל: מַתְלוֹי דִּשְׁלֹמֹה בַר דָּוִד מַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל :

רש''י משלי . כל דבריו דוגמות ומשלים משל התורה באשה טובה ומשל העובדי גלולים באשה זונה :

(ב) לָדַ֣עַת חָכְמָ֣ה וּמוּסָ֑ר לְ֝הָבִ֗ין אִמְרֵ֥י בִינָֽה: לְמִדַּע חָכְמְתָא וּמַרְדּוּתָא לְאִתְבַּיֵּן אִמְרֵי בְיוּנְתָּא :

רש''י לדעת חכמה ומוסר . המשלים האלו אמר להודיע לבריות ( חכמה ומוסר ) שיהיו עמלים בתורה שהיא חכמה ומוסר ובינה :

(ג) לָ֭קַחַת מוּסַ֣ר הַשְׂכֵּ֑ל צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט וּמֵישָׁרִֽים: לִמְקַבָּלָא מַרְדּוּתָא דְשּׂוּכְלָא וְצִדְקְתָא וְדִינָא וּתְרִיצוּתָא :

רש''י צדק ומשפט ומשרים . צדק , צדקה מממונו : ומשפט . לשפוט אמת : ומשרים . היא הפשרה דרך חלק ומישור שוה לזה ולזה :

(ד) לָתֵ֣ת לִפְתָאיִ֣ם עָרְמָ֑ה לְ֝נַ֗עַר דַּ֣עַת וּמְזִמָּֽה: לְמִתַּן לְשַׁבְרֵי עֲרִימוּתָא וְלִטְלָאֵי יְדִיעֲתָא וְתַרְעֵיתָא :

רש''י לתת לפתאים ערמה . משלים אלו אמר קהלת לקנות בהם הפתאים ערמה: לנער דעת , וגם לנער המנוער מכל למוד שלא למד עדיין כלום : מזימה . מחשבת עצה :

(ה) יִשְׁמַ֣ע חָ֭כָם וְי֣וֹסֶף לֶ֑קַח וְ֝נָב֗וֹן תַּחְבֻּל֥וֹת יִקְנֶֽה: יִשְׁמַע חַכִּימָא וְיוֹסִיף מַדָּעָא וְסוּכְלְתָנוּתָא מַדְבְּרָנוּתָא יִקְנֵי :

רש''י ישמע חכם . המשלים הללו : ויוסף . על חכמתו : לקח . למוד : חכם . זה בעל השמועה : ונבון . מוסיף על ידיעת חכם שיודע להבין דבר מתוך דבר ומוסיף על שמועתו :

(ו) לְהָבִ֣ין מָ֭שָׁל וּמְלִיצָ֑ה דִּבְרֵ֥י חֲ֝כָמִ֗ים וְחִידֹתָֽם: לְמִתְבְּיָינָא מַתְלָאָה וּפִלְאֲתָא וּמִילֵי דְחַכִּימֵי וְאוֹחֲדָתְהוֹן :

רש''י להבין משל ומליצה . שיתנו לב להבין במקראות שני הדרכים המשל והמליצה שיבינו את מה המשיל למליצה ואף מן המליצה לא יסורו לבם שגם היא צריכים להבין כשאמר להצילך מאשה זרה ונכריה על הבלי מצרים נאמר הרי המשל ואף המליצה שהוציא משלו בלשון אשה הבן בה והזהר מאשה זרה ( ס''א זונה ) : דברי חכמים וחידותם . דורשי רשימות מקרא מלא וחסר רמז דמיון וחידה :

משנה ברכות פרק א

א. מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. מַעֲשֵׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה:

ברטנורה   (א) מאימתי קורין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו אין יכולים לאכול בתרומה עד שיעריב שמשן, דהיינו צאת הכוכבים. והא דלא תני משעת צאת הכוכבים, מלתא אגב אורחיה קא משמע לן, שאם נטמאו הכהנים בטומאה שטהרתן תלויה בקרבן, כגון זב ומצורע, אין הכפרה מעכבתן מלאכול בתרומה, דכתיב (ויקרא כב): ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה: עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הראשון של לילה שהלילה נחלק לשלשה משמרות, ומשם ואילך לא מקרי תו זמן קריאת שמע דשכיבה, ולא קרינא ביה בשכבך. ומקמי צאת הכוכבים נמי יממא הוא ולאו זמן שכיבה. והמקדימים וקורים קריאת שמע של ערבית מבעוד יום, סומכים אהא דרבי יהודה, דאמר לקמן בפרק תפלת השחר, תפלת המנחה עד פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה, וקיימא לן דעבד כרבי יהודה עבד, ומיד כשכלה זמן המנחה מתחיל זמן קריאת שמע של ערבית: עד שיעלה עמוד השחר. דכל הלילה מקרי זמן שכיבה. והלכה כרבן גמליאל שגם חכמים מודים לו. ולא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ומיהו לכתחילה משהגיע עונת ק''ש של ערבית דמתניתין דהיינו מצאת הכוכבים, אסור לסעוד וכל שכן לישן עד שיקרא ק''ש ויתפלל: מעשה שבאו בניו מבית המשתה. בני רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דאמרי עד חצות, והכי קאמרי ליה הא דפליגי רבנן עלך, דוקא קאמרי עד חצות ותו לא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, או דלמא רבנן כוותך סבירא להו והאי דקאמרי עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ואמר להו, רבנן כוותי סבירא להו, והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, וחייבים אתם לקרות: ולא זו בלבד. כולה מילתא דרבן גמליאל היא דאמר לבניו: הקטר חלבים. של קרבנות: ואברים. של עולת תמיד של בין הערבים שנזרק דמו ביום, מצוה להעלות הנתחים כל הלילה, דכתיב (ויקרא ו):, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר: וכל הנאכלין ליום אחד. כגון תודה, וחטאת ואשם וכיוצא בהם, שהם נאכלים ליום ולילה, זמן אכילתן עד שיעלה עמוד השחר והוא המביא לידי נותר: אם כן למה אמרו חכמים עד חצות. בק''ש ובאכילת קדשים, אבל בהקטר חלבים ואברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל, ולא נקט ליה הכא אלא להודיע שכל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה: כדי להרחיק את האדם מן העבירה. שלא יבוא לאכלן אחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת. וכן בקריאת שמע שלא יאמר עדיין יש לי שהות ותעבור עונתה:

ב. מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִי. (וְגוֹמְרָהּ) עַד הָנֵץ הַחַמָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שָׁלשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת. הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַתּוֹרָה:

ברטנורה   (ב) בין תכלת ללבן. בין חוטי תכלת לחוטי לבן שבציצית. פירוש אחר, גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא נקלט הצבע יפה ונשאר לבן: בין תכלת לכרתי. צבע התכלת קרוב לגוון של כרתי, כרישין שקורין פורו''ש בלע''ז: עד שלש שעות ביום. עד סוף שעה שלישית, שהוא רביע היום בזמן שהימים והלילות שוים. ולעולם זמן ק''ש הוא עד רביע היום, בין שהימים ארוכים בין קצרים. וכן הא דתנן לקמן תפלת השחר עד ד' שעות ביום, היינו עד שליש היום. וד' שעות דנקט, לפי ששליש היום הוא ד' שעות בזמן שהימים והלילות שוין. וכל מקום שנזכר במשנה כך וכך שעות ביום, על דרך זה אתה צריך לחשוב ולדון. זו הבנתי מפירושי הרמב''ם ונתקבל לי. וטעמא דר''י דאמר עד שלש שעות ביום, שכן דרך בני מלכים שאין עומדים ממטתן עד סוף שעה שלישית, ורחמנא דאמר ובקומך, עד שעה שכל בני אדם עומדים ממטתן קאמר, והלכה כרבי יהושע. ומיהו לכתחילה צריך לכוין לקרות ק''ש עם הנץ החמה כמו שהיו הוותיקים עושים: לא הפסיד. כלומר לא הפסיד מלברך לפניה ולאחריה, אלא אע''פ שעברה עונתה קורא ומברך לפניה ולאחריה: כאדם הקורא בתורה. אע''פ שלא יצא ידי חובת ק''ש בעונתה, יש לו קבול שכר כקורא בתורה:

ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבֹּקֶר יַעֲמֹדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ, וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים. אָמְרוּ לוֹ, כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל:

ברטנורה   (ג) יטו. על צדיהם. דכתיב בשכבך, דרך שכיבה: יעמדו. דכתיב ובקומך, דרך קימה: כדרכו. בין בקימה, בין בישיבה, בין בשכיבה, בין בהליכה: כדי היית. ראוי היית ליהרג, ואם היית מת, היית מתחייב בנפשך:

ד. בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. מְקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵר. לְקַצֵר, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וְשֶׁלֹּא לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם:

ברטנורה   (ד) שתים לפניה. יוצר אור ואהבה: ואחת לאחריה. אמת ויציב: ובערב. מברך: שתים לפניה. מעריב ערבים ואהבת עולם: ושתים לאחריה. אמת ואמונה והשכיבנו: אחת ארוכה ואחת קצרה. אשתים שלפניה קאי, יוצר אור ארוכה, שפותחת בברוך וחותמת בברוך, וכן מעריב ערבים. אהבה קצרה, שחותמת בברוך ואינה פותחת בברוך: לחתום. בברוך: שלא לחתום. כגון ברכת הפירות וברכת המצוות:

ה. מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ, הַיָּמִים. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יְמֵי חַיֶּיִךָ, הָעוֹלָם הַזֶּה. כֹּל (יְמֵי חַיֶּיךָ), לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ:

ברטנורה   (ה) מזכירין יציאת מצרים בלילות. פרשת ציצית אומרים אותה בקריאת שמע של ערבית ואף על פי שאין לילה זמן ציצית, דכתיב וראיתם אותו, פרט לכסות לילה, אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה: כבן שבעים שנה. הייתי נראה זקן. ולא זקן ממש, אלא שהלבינו שערותיו יום שמינו אותו נשיא, כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות. ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה: ולא זכיתי. לא נצחתי לחכמים. ודומה לו בש''ס בפרק בנות כותים (דף לח:), בהא זכנהו רבי אליעזר לרבנן, כלומר נצחם:

גמרא ברכות דף י''ב ע''ב

תַּנְיָא אָמַר לָהֶם בֶּן זוֹמָא לַחֲכָמִים וְכִי מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ירמי' כ''ג) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְיָ וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי יְיָ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי יְיָ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם. אָמְרוּ לוֹ לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִמְּקוֹמָהּ אֶלָּא שֶׁתְּהֵא שִׁעְבּוּד גָּלִיּוֹת עִקָּר וִיצִיאַת מִצְרַיִם טָפֵל לוֹ. כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר (בראשית ל''ה) לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. לֹא שֶׁיֵּעָקֵר יַעֲקֹב מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא יִשְׂרָאֵל עִקָּר וְיַעְקֹב טָפֵל לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעי' מ''ג) אַל תִּזְכְּרוּ רִאשׁוֹנוֹת וְקַדְמוֹנִיּוֹת אַל תִּתְבּוֹנָנוּ. אַל תִּזְכְּרוּ רִאשׁוֹנוֹת זוּ שִׁעְבּוּד גָּלִיּוֹת וְקַדְמוֹנִיּוֹת אַל תִּתְבּוֹנָנוּ זוּ יְצִיאַת מִצְרַיִם (שם) הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח. תָּנֵי רַב יוֹסֵף זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בּוֹ זְאֵב וְנִיצַל מִמֶּנּוּ וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה זְאֵב פָּגַע בּוֹ אֲרִי וְנִיצַל מִמֶּנּוּ וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה אֲרִי פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ וְנִיצַל מִמֶּנּוּ שָׁכַח מַעֲשֵׂה שְׁנֵיהֶם וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה נָחָשׁ אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מְשַׁכְּחוֹת אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת:

רש''י לא שיעקר יעקב ממקומו. שהרי מצינו שקראו הקב''ה יעקב אחרי זאת ברדתו למצרים שנאמר ויאמר אלהים לישראל ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני: הנני עושה חדשה. בתר אל תזכרו ראשונות כתיב:

זוהר הקדמה דף ד ע''ב

בְּרֵאשִׁית רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (יְשַׁעְיָה נ''א) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ כְּמָה אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא צַיִּת לְקָלְהוֹן דְּאִנּוּן דְּמִתְעַסְקֵי בְּאוֹרַיְתָא וּבְכָל מִלָּה דְּאִתְחַדַּשׁ בְּאוֹרַיְתָא עַל יְדָא דְּהַהוּא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא עֲבַד רְקִיעָא חָדָא, תְּנָן בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דְּמִלָּה דְּאוֹרַיְתָא אִתְחַדָּשַׁת מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נַשׁ הַהִיא מִלָּה סָלְקָא וְאִתְעַתְּדָת קַמֵּיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיל לְהַהִיא מִלָּה וְנָשִׁיק לָהּ וַעֲטַר לָהּ בְּשַׁבְעִין עִטְּרִין גַּלִּיפִין וּמְחָקְקָן, וּמִלָּה דְּחָכְמָתָא דְּאִתְחַדְּשָׁא סָלְקָא וְיָתְבָא עַל רֵישָׁא דְּצַדִּיק חֵי עָלְמִין וְטָסָא מִתַּמָּן וְשָׁטָא בְּשַׁבְעִין אֶלֶף עָלְמִין וְסָלֵיקָת לְגַבֵּי עַתִּיק יוֹמִין, וְכָל מִלִּין דְּעַתִּיק יוֹמִין מִלִּין דְּחָכְמְתָא אִנּוּן בְּרָזִין סְתִימִין עִלָּאִין, וְהַהִיא מִלָּה סְתִימָא דְּחָכְמָתָא דְּאִתְחַדְּשָׁת הָכָא כַּד סָלְקָא אִתְחַבְּרָת בְּאִנּוּן מִלִּין דְּעַתִּיק יוֹמִין וְסָלְקָא וְנָחֲתָא בַּהֲדַיְהוּ וְעָאלַת בִּתְמְנֵיסָר עָלְמִין גְּנִיזִין (שָׁם ס''ד) דְּעַיִן לָא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךָ, נַפְקִי מִתַּמָּן וְשָׁטָאן וְאַתְיָן מְלֵיאָן וּשְׁלֵמִין וְאִתְעַתְּדוּ קַמֵּי עַתִּיק יוֹמִין, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אָרַח עַתִּיק יוֹמִין בְּהַאי מִלָּה וְנִיחָא קַמֵּיהּ מִכֹּלָּא, נָטִיל לְהַהִיא מִלָּה וְאַעַטַּר לָהּ (שְׁמוֹת י''ד) בִּתְלָת מֵאָה וְשִׁבְעִין אֶלֶף עִטְּרִין, הַהִיא מִלָּה טָסַת וְסָלְקָא וְנָחֲתָא וְאִתְעֲבִידָא רְקִיעָא חָדָא, וְכֵן כָּל מִלָּה וּמִלָּה דְּחָכְמָתָא אִתְעֲבָדִין (ס''א) רְקִיעִין קַיְּמִין בְּקִיּוּמָא שְׁלִים קַמֵּי עַתִּיק יוֹמִין וְהוּא קָרֵי לוֹן שָׁמַיִם חֲדָשִׁים מְחוּדָשִׁים סְתִימִין דְּרָזִין דְּחָכְמָתָא עִלָּאָה וְכָל אִנּוּן שְׁאָר מִלִּין דְּאוֹרַיְתָא דְּמִתְחַדְּשִׁין קַיְּמִין קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְסָלְקִין וְאִתְעֲבִידוּ אַרְצוֹת הַחַיִּים וְנָחֲתִין וּמִתְעַטְּרִין לְגַבֵּי אֶרֶץ חַד וְאִתְחַדָּשׁ וְאִתְעֲבִיד כֹּלָא אֶרֶץ חֲדָשָׁה מֵהַהִיא מִלָּה דְּאִתְחַדַּשׁ בְּאוֹרַיְתָא וְעַל דָּא כְּתִיב (יְשַׁעְיָה ס''ו) כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה עוֹמְדִים לְפָנַי וְגוֹ', עָשִׂיתִי לֹא כְּתִיב אֶלָּא עוֹשֶׂה דְּעָבִיד תָּדִיר מֵאִנּוּן חִדּוּשִׁין וְרָזִין דְּאוֹרַיְתָא וְעַל דָּא כְּתִיב (שָׁם נ''א) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִיתִיךָ לִנְטוֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסוֹד אָרֶץ, הַשָּׁמַיִם לֹא כְּתִיב אֶלָּא שָׁמַיִם:

תרגום הזוהר בְּרֵאשִׁית, רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (ישעיה נ''א) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךְ. כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לְבֶן אָדָם לַעֲמוֹל בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לְקוֹל הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, וּבְכָל מִלָּה הַמִּתְחַדֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה, עַל יְדֵי הָאָדָם הַהוּא הֶעָמֵל בַּתוֹרָה, עוֹשֶׂה רָקִיעַ אֶחָד. לָמַדְנוּ. בְּאוֹתָה שָׁעָה שֶׁדְּבַר תּוֹרָה מִתְחַדֵּשׁ מִפִּי הָאָדָם, הַדָּבָר הַהוּא עוֹלֶה וְנוֹעֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַדָּבָר וְנוֹשֵׁק אוֹתוֹ, וְעוֹטֵר אוֹתוֹ בְּשִׁבְעִים עֲטָרוֹת מְפוּתָחוֹת וּמְחוּקָקוֹת. וּדְבַר הַחָכְמָה שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ, עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב עַל רֹאשׁ צַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים, וּמִשָּׁם עָף וְשָׁט בְּשִׁבְעִים אֶלֶף עוֹלָמוֹת, וְעוֹלֶה לְעַתִּיק יוֹמִין, וְכָל דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין, הֵם דִּבְרֵי חָכְמָה בְּסוֹדוֹת הַסְתוּמִים הָעֶלְיוֹנִים. וְאוֹתוֹ דְּבַר הַחָכְמָה הַסָּתוּם שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ כָּאן, כְּשֶׁהוּא עוֹלֶה, הוּא מִתְחַבֵּר בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁל עַתִּיק יוֹמִין, וְעוֹלֶה וְיוֹרֵד עִמָּהֶם, וְנִכְנָס בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר עוֹלָמוֹת צְפוּנִים, אֲשֶׁר עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךְ. וְיוֹצְאִים מִשָּׁם וּמְשׁוֹטְטִים, וּבָאִים מְלֵאִים וּשְׁלֵמִים וְנוֹעָדִים לִפְנֵי עַתִּיק יוֹמִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, עַתִּיק יוֹמִין מֵרִיחַ בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר, וְרָצוּי לְפָנָיו מִכֹּל. אָז, לוֹקֵחַ אֶת הַדָּבָר הַהוּא, וּמְעַטֵּר אוֹתוֹ בִּשְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף עֲטָרוֹת. וְדָבָר הַהוּא מְשׁוֹטֵט וְעוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְנַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ רָקִיעַ אֶחָד. וְכֵן כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל חָכְמָה נַעֲשִׂים רְקִיעִים עוֹמְדִים בְּקִיּוּם שָׁלֵם לִפְנֵי עַתִּיק יוֹמִין, וְהוּא קוֹרֵא אוֹתָם, שָׁמַיִם חֲדָשִׁים. שָׁמַיִם מְחוּדָשִׁים, סְתוּמִים שֶׁל סוֹדוֹת הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה. וְכָל שְׁאָר דִּבְרֵי תּוֹרָה הַמִּתְחַדְּשִׁים, עוֹמְדִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעוֹלִים וְנַעֲשִׂים אַרְצוֹת הַחַיִּים, וְיוֹרְדִים וּמִתְעַטְּרִים אֶל אֶרֶץ אַחַת. וְנִתְחַדֵּשׁ וְנַעֲשֶׂה הַכֹּל אֶרֶץ חֲדָשָׁה, דָּבָר הַהוּא שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה. וְעַל זֶה כָּתוּב, (ישעיה ס''ו) כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה עוֹמְדִים לְפָנַי וְגוֹ'. עָשִׂיתִי לֹא כָּתוּב, אֶלָּא עוֹשֶׂה, שֶׁעוֹשֶׂה תָּמִיד, מֵאֵלּוּ הַחִדּוּשִׁים וְהַסּוֹדוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה. וְעַל זֶה כָּתוּב, (שם נ''א) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךְ וּבְצֵל יָדִי כִסִּיתִיךְ לִנְטוֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסוֹד אָרֶץ. הַשָּׁמַיִם לֹא כָּתוּב, אֶלָּא שָׁמַיִם.

הלכה פסוקה

שו''ע או''ח סימן א' ומסימן כ''ד ואילך

א. יִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי לַעֲמוֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַׁחַר: ב. רָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁיְהֵא מֵצֵר וְדוֹאֵג עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ: ג. טוֹב מְעַט תַחֲנוּנִים בְּכַוָּנָה מֵהַרְבּוֹת בְּלֹא כַוָּנָה: ד. טוֹב לְהִסְתַּכֵּל בְּצִצִית בִּשְׁעַת עֲטִיפָה: ה. גָּדוֹל עֹנֶשׁ הַמְּבַטֵּל מִצְוַת צִיצִית וְעָלָיו נֶאֱמַר (איוב ל''ח) לֶאֱחוֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגוֹ' וְהַזָּהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית זוֹכֶה וְרוֹאֶה פְּנֵי שְׁכִינָה: ו. צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ עָלָיו תְּפִלִּין בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה: ז. חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בַּתְּפִילִין בְּכָל שָׁעָה שֶׁלֹּא יַסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם וִימַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל יָד תְּחִלָּה וּכְשֶׁיֹּאמַר וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ יְמַשְׁמֵשׁ בְשֶׁל יָד וּכְשֶׁיֹּאמַר וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ יְמַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל רֹאשׁ: ח. תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ חוֹלֵץ תְּחִלָה מִשּׁוּם דִכְתִיב וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ כָּל זְמָן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם. צָרִיךְ לַחֲלוֹץ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ מֵעוֹמֵד. יַנִיחַ בְתִיק שֶׁל רֹאשׁ וְעָלָיו שֶׁל יָד כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיָּבֹא לְהַנִּיחָם יִפְגַע בְּשֶׁל יָד תְּחִלָּה: ט. מִנְהָג הַחֲכָמִים לְנַשֵּׁק הַתְּפִלִּין בִּשְׁעַת הַנָחָתָן וּבִשְׁעַת חֲלִיצָתָן: י. הַמַּנִיחַ תְפִלִּין צָרִיךְ לִזָהֵר מֵהִרְהוּר תַּאֲוַת אִשָּׁה: יא. כָּל זְמָן שֶׁהַתְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ אָסוּר לִישָׁן בָּהֶם אֲפִילוּ שֵׁינַת עֲרַאי:

מוסר

מרגניתא דר' מאיר

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לֹא יוֹעִילוּ בָּכֶם לֹא הַיִּסּוּרִין וְלֹא הַתּוֹכָחוֹת וְלֹא הַתְרָאָה וְלֹא הַבְטָחָה וְלֹא טִלְטוּל וְלֹא אֲרִיכוּת יָמִים וְלֹא אֲרִיכוּת רוּחַ וְלֹא שָׁלִיחַ וְלֹא צִוּוּי וְלֹא קְלָלוֹת וְלֹא חֲרָמוֹת וְלֹא נֶחָמוֹת וְלֹא בוּשָׁה וְלֹא פַחַד וְלֹא אֵימַת הָעוֹלָם הַבָּא וְלֹא אֵימַת חֶשְׁבּוֹן וְלֹא אֵימַת דִּין גֵּיהִנָם וְלֹא שְׁמִי הַמִּתְחַלֵּל בַּגוֹיִם עַל יְדֵיכֶם. וּמִי שֶׁלֹּא יָשִׂים אֶל לִבּוֹ בְּכָל אֵלֶּה הוּא מְאַבֵּד זְכוּתוֹ וּמוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה וּשְׁנוֹתָיו מִתְקַצְרִין וְקוֹנֶה שֵׁם רָע וְנִזְכָּרִין לוֹ מַעֲשָׂיו וַעֲוֹנוֹתָיו וַעֲוֹנוֹת אֲבוֹתָיו וּתְפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְכָל מַעֲשָׂיו מְפֻרְסָמִין וְנוֹתֵן עֲלֵיהֶם דִּין וְחֶשְׁבּוֹן וְכָל שִׂמְחָה שֶׁשָׂמַח בְּיִצְרוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ אֵבֶל וְהֵם נִתְבָעִין מִמֶּנּוּ בְדִינִים מְשׁוּנִים וּבוּשָׁה מְרֻבָּה וּמַלְאָכִים אַכְזָרִים בָּעוֹלָם אָרוּךְ לָכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעי' י') וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָה וגו' וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם. וְעוֹד אָדָם חוֹטֵא בְּעֵינָיו עֵינָיו כֵּהוֹת. חוֹטֵא בְּאָזְנָיו שׁוֹמֵעַ חֶרְפָּתוֹ. חוֹטֵא בְפִיו אֵין דְבָרָיו נִשְׁמָעִים. חוֹטֵא בְּעֵצָה פַּרְנָסָתוֹ מִתְמַעֶטֶת. חוֹטֵא בְמַחֲשָׁבָה זִיו פָּנָיו מִשְׁתַנֶה. חוֹטֵא בִּלְשׁוֹנוֹ יִסּוּרִין בָאִים עָלָיו. חוֹטֵא בְּיָדוֹ יוֹרֵד מִכְּבוֹדוֹ. חוֹטֵא בְּלִבּוֹ מֵת בִּדְאָגָה. חוֹטֵא בְּרַגְלָיו שְׁנוֹתָיו מִתְקַצְרִים חוֹטֵא בְּיִצְרוֹ יִצְרוֹ מְקַטְרְגוֹ. חוֹטֵא וּמַחֲטִיא קוֹבֵר אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ. חוֹטֵא בְּלֵיְצָנוּת גְּזָר דִּינוֹ נֶחְתַם. הַמָּקוֹם בְּרַחֲמָיו יְזַכֵּנוּ לָשׁוּב בִתְשׁוּבָה וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו תָּמִיד כֵּן יְהִי רָצוֹן:

בראשית יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֘ אֶת-הָֽרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָֽרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָֽרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי-כֵֽן: וַעֲבַד יְיָ יָת רְקִיעָא וְאַפְרֵישׁ בֵּין מַיָּא דִּי מִלְרַע לִרְקִיעָא וּבֵין מַיָּא דִּי מֵעַל לִרְקִיעָא וַהֲוָה כֵן:

רש''י ויעש אלהים את הרקיע. תקנו על עמדו והיא עשיתו, כמו (דברים כא יב) ועשתה את צפרניה: מעל לרקיע. על הרקיע לא נאמר אלא מעל לרקיע. לפי שהן תלויים באויר. ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני, לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במלואו ובטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני ואחד לגמר מלאכת היום:

(ח) וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי-עֶ֥רֶב וַֽיְהִי-בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי: (פ) וּקְרָא יְיָ לִרְקִיעָא שְׁמַיָּא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם תִּנְיָן:

רש''י ויקרא אלהים לרקיע שמים. שא מים, שם מים, אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים:

(ט) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֨יִם֙ אֶל-מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵֽרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי-כֵֽן: וַאֲמַר יְיָ יִתְכַּנְשׁוּן מַיָּא מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא לַאֲתַר חָד וְתִתְחֲזֵי יַבֶּשְׁתָּא וַהֲוָה כֵן:

רש''י יקוו המים. [שהיו] שטוחין על פני כל הארץ והקום באוקינוס, הוא הים הגדול שבכל הימים:

(י) וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב: וּקְרָא יְיָ לְיַבֶּשְׁתָּא אַרְעָא וּלְבֵית כְּנִישׁוּת מַיָּא קְרָא יַמְמֵי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָּב:

רש''י קרא ימים. והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה [מן הים] בעכו לטעם דג העולה [מן הים] באספמיא:

נביאים - ישעיה - פרק מב

(יא) יִשְׂא֤וּ מִדְבָּר֙ וְעָרָ֔יו חֲצֵרִ֖ים תֵּשֵׁ֣ב קֵדָ֑ר יָרֹ֙נּוּ֙ יֹ֣שְׁבֵי סֶ֔לַע מֵרֹ֥אשׁ הָרִ֖ים יִצְוָֽחוּ: יְשַׁבַּח מַדְבְּרָא וְקִרְוִין דְּיַתְבִין בֵּיהּ פְּצִחִין יַתְבִין מִדְבָּר עַרָבָאֵי יְשַׁבְּחוּן מֵיתַיָּא כַּד יִפְּקוּן מִבָּתֵּי עָלְמֵיהוֹן מֵרֵישֵׁי טוּרַיָּא יְרִימוּן קָלֵיהוֹן :

רש''י ישאו מדבר . קול בשיר : חצרים תשב קדר . ( מוסב על ישאו ) מדבר קדר שהם דרים עתה באוהלים ישאו קול וירונו ( כמו והחצרים אשר תשב קדר ) , במדבר קדר שהם דרים עתה באהליהם יהיו ערים וחצרים קבועים : יושבי סלע . המתים שיחיו כן ת''י : מראש הרים יצווחו . מריש טוריא ירימון קליהון :

(יב) יָשִׂ֥ימוּ לַֽיהוָ֖ה כָּב֑וֹד וּתְהִלָּת֖וֹ בָּאִיִּ֥ים יַגִּֽידוּ: יְשַׁווּן קָדָם יְיָ יְקָרָא וְתֻשְׁבַּחְתֵּיהּ בְּנַגְוָן יְחַווּן : (יג) יְהוָה֙ כַּגִּבּ֣וֹר יֵצֵ֔א כְּאִ֥ישׁ מִלְחָמ֖וֹת יָעִ֣יר קִנְאָ֑ה יָרִ֙יעַ֙ אַף-יַצְרִ֔יחַ עַל-אֹיְבָ֖יו יִתְגַּבָּֽר: (ס) יְיָ לְמֱעְבַּד גְּבוּרָן אִתְגְּלֵי לְמֶעְבַּד גְּבוּרָא מִתְגְּלֵי בִרְגָז בְּמִלּוּל אַף בְּזִיַע עַל בַּעֲלֵי דְּבָבוֹהִן מִתְגְּלֵי בִּגְבוּרְתֵיהּ : (יד) הֶחֱשֵׁ֙יתִי֙ מֵֽעוֹלָ֔ם אַחֲרִ֖ישׁ אֶתְאַפָּ֑ק כַּיּוֹלֵדָ֣ה אֶפְעֶ֔ה אֶשֹּׁ֥ם וְאֶשְׁאַ֖ף יָֽחַד: יְהָבִית לְהוֹן אַרְכָּא מֵעַלְמָא דְּאִם יְתוּבוּן לְאוֹרַיְתָא וְלָא תָבוּ כְּחֶבְלִין עַל יְלִידְתָּא יִתְגְּלֵי דִּינִי עֲלֵיהוֹן יִצְדוּן וִיסוּפוּן כַּחֲדָּא :

רש''י החשיתי מעולם . זה ימים רבים החשיתי על חרבן ביתי ותמיד אחריש : אתאפק . לשון הווה עד עתה הציקתני רוחי ומעתה כיולדה אפעה : אשום . אתבהל : ואשאף . ואתאוה להשמיד הכל יחד כל אויבי :

כתובים - משלי - פרק א

(ז) יִרְאַ֣ת יְ֭הוָה רֵאשִׁ֣ית דָּ֑עַת חָכְמָ֥ה וּ֝מוּסָ֗ר אֱוִילִ֥ים בָּֽזוּ: רֵישׁ חָכְמְתָא דַחְלְתָּא דַּייָ וְחָכְמְתָא וּמַרְדּוּתָא סִיכְלֵי שָׁיְטִין :

רש''י יראת ה' ראשית דעת . ע''כ פי' לצורך מה עשה שלמה הספר הזה ועתה מתחיל הספר יראת ה' ראשית דעת , היא תרומת עיקר הדעת והיא תהיה לך הראשונה לדעת לפני חכמתך הקדם ליראה אם יוצרך והיא תתן בלבך לעשות בחכמה ובדעת כי האוילים אשר אינם יראים את ה' הם בוזים את החכמה ואת המוסר :

(ח) שְׁמַ֣ע בְּ֭נִי מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ וְאַל-תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ: שְׁמַע בְּרִי מַרְדּוּתָא דַאֲבוּךְ וְלָא תִטְעֵי מִנִּימוֹסָא דְּאִמָּךְ :

רש''י שמע בני מוסר אביך . מה שנתן הקב''ה למשה בכתב ועל פה : אמך . אומתך כנסת ישראל כמו ( יחזקאל יט ) מה אמך לביאה והם דברי סופרים שחדשו והוסיפו ועשו סייגים לתורה :

(ט) כִּ֤י | לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ וַ֝עֲנָקִ֗ים לְגַרְגְּרֹתֶֽיךָ: מְטוּל דְּיֵאוּתָא וְחִסְדָּא אִנּוּן לְרֵישָׁיךְ וְהַמְנִיכָא לְצַוְרָךְ :

רש''י לוית חן . חבור של חן הם לראשך כלומר התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן וכענקים של עדי זהב יהיו : לגרגרותיך . לצוארך ועל שם שהקנה עשויה טבעות טבעות קורא הצואר בלשון רבים :

(י) בְּנִ֡י אִם-יְפַתּ֥וּךָ חַ֝טָּאִ֗ים אַל-תֹּבֵֽא: בְּרִי אִין נְשַׁדְּלוּ לָךְ חַטָּאֵי לָא תִתְפַּיֵס :

רש''י חטאים . חוטאים : אל תבא . אל תאבה להם :

משנה שבת פרק א

א. יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ. כֵּיצַד. הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים, פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא, הֶעָנִי חַיָּב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס, בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב וְהֶעָנִי פָּטוּר. פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:

ברטנורה   (א) יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות אצל שבת. והכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות. והאי דתני יציאות ולא תני הוצאות לישנא דקרא נקט, דכתיב (שמות טז) אל יצא איש ממקומו, ומיניה דרשינן הוצאה, אל יצא איש עם הכלי שבידו ללקוט המן: שתים שהן ארבע. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה, לבעל הבית העומד בפנים, ברשות היחיד. ועל שתים אלו חייב על שגגתו חטאת ועל זדונו כרת ועל התראתו סקילה כמו בכל שאר מלאכות של שבת: שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחילה היכא שהמלאכה נעשית על ידי שנים זה עוקר וזה מניח, דשנים שעשאוה פטורים, שנאמר (ויקרא ד) בעשותה אחת מכל מצות ה', העושה את כולה ולא העושה מקצתה. וכן בכל מלאכות של שבת אמרינן יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים: ושתים שהן ארבע בחוץ. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה, לעני העומד בחוץ, ברשות הרבים: שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחילה כשזה עוקר וזה מניח: פשט העני את ידו. ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות מבעל הבית. ולהכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר, דאגב אורחיה קמשמע לן דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עליה: ונתן לתוך ידו של בעל הבית. דעביד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד: או שנטל מתוכה והוציא. החפץ והניח ברשות הרבים, דעביד עקירה והנחה: העני חייב. שעשה מלאכה שלימה. והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ. ואף על גב דבעינן עקירה ממקום שיהיה בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים והנחה במקום שיהיה בו ארבעה על ארבעה וליכא, דיד העני ובעל הבית אין בה מקום שיהיה ארבעה על ארבעה, אמרינן בגמרא דידו של אדם חשובה כארבעה על ארבעה, כיון שהיא עשויה להניח בה וליטול ממנה חפצים ואפילו גדולים הרבה: ובעל הבית פטור. פטור ומותר גמור, דהא לאו מידי עבד: פשט בעל הבית וכו' בעל הבית חייב. הרי שתים מן התורה לעומד בפנים: פשט העני וכו'. דעביד העני עקירה מרשות הרבים: ונטל בעל הבית מתוכה. והניח בפנים, ועביד ליה בעל הבית הנחה ברשות היחיד: או שנתן לתוכה. דעביד ליה בעל הבית עקירה מרשות היחיד: והוציא. העני והניח ברשות הרבים: שניהם פטורים. שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלימה. אבל אסורים לעשות כן, שמא יבואו כל אחד בפני עצמו לעשות מלאכה שלימה בשבת. הרי שתים מדבריהם, אחת לעני בחוץ ואחת לבעל הבית בפנים. והא דלא חשיב שתים לכל אחד, עקירה לעני ועקירה לבעל הבית הנחה לעני והנחה לבעל הבית, משום דלא חשיב אלא עקירות שהן תחילת המלאכה ואיכא למיחש שמא יגמרנה, אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קחשיב:

ב. לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה, עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל. לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ וְלֹא לַבֻּרְסְקִי וְלֹא לֶאֱכֹל וְלֹא לָדִין. וְאִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין. מַפְסִיקִין (לִקְרוֹת) לִקְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה:

ברטנורה   (ב) לא ישב אדם לפני הספר. ואפילו בחול. ומשום דבעי למתני לא יצא החייט במחטו וכו' שמא ישכח ויצא, דדמי לגזירה דלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה שמא ישכח ולא יתפלל, משום הכי תנא להו הכא. ואיידי דזוטרן מילייהו פסיק ותני להו ברישא, והדר מפרש מילי דשבת ומאריך בהן: סמוך למנחה. מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה, וסמוך למנחה היינו מתחלת שעה שביעית. ואע''פ שעונתה מרובה, גזרה שמא ישבר הזוג של ספרים אחר שהתחיל להסתפר ותעבור עונת התפילה קודם שיתקננו וישלים התספורת: ולא יכנס למרחץ. סמוך למנחה, שמא יתעלף: ולא לבורסקי. מקום עיבוד העורות, דלמא חזי פסידא וקלקול בעורות אם לא יניעם ממקומם ויתקנם, וימשך במלאכתו עד שתעבור עונת התפילה: ולא לאכול. אפילו בסעודה קטנה, שמא ימשך בסעודה: ולא לדין. אפילו בגמר דין שכבר שמעו טענות בעלי דינין ולא נשאר עליהן אלא לפסוק הדין בלבד, דלמא חזו טעמא ויסתרו מה שהיו רוצים לפסוק וחוזר להיות תחילת הדין: ואם התחילו. בחד מכל הני דאמרינן: אין מפסיקין. אלא יגמור ואחר כך יתפלל. והוא שיש שהות ביום לגמור קודם שיעבור זמן התפילה. והתחלת התספורת משיניח מעפורת של ספרים בין ברכיו, הוא הסודר שנותן המתגלח על ברכיו כדי שלא יפול השער על בגדיו. והתחלת המרחץ משיפשוט הבגד הסמוך לבשרו, ואית דמפרשי משיסיר הסודר שעליו שהוא ראשון להפשטת בגדיו. והתחלת הבורסקי משיחגור בין כתפיו את בתי זרועותיו כדי להתעסק בעורות. והתחלת אכילה משיטול ידיו. והתחלת הדין משיתעטפו הדיינין בטליתן לשבת לדין באימה וביראה, ואם היו מעוטפים ויושבים בדין ובא לפניהם דין אחר סמוך למנחה, הויא התחלת אותו הדין משפתחו בעלי הדין בטענותם: מפסיקין לקריאת שמע. מלתא אחריתא נקט והכי קאמר, חברים העוסקים בתורה מפסיקים תורתם לקריאת שמע דזמנה קבוע דכתיב (דברים ו) בשכבך ובקומך: ואין מפסיקין לתפלה. שאין לה זמן קבוע דאורייתא. ולא שנו אלא כגון רבי שמעון בר יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל אנו הואיל ואנו מפסיקים תורתנו לאומנותנו כל שכן שנפסיק לתפילה:

ג. לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא. וְלֹא הַלַּבְלָר בְּקֵלְמוֹסוֹ. וְלֹא יְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו, וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים, אֲבָל הוּא לֹא יִקְרָא. כַּיּוֹצֵא בוֹ, לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה:

ברטנורה   (ג) לא יצא החייט במחטו. אפילו תחובה לו בבגדו, שמא ישכח ויצא, ואומן דרך אומנותו חייב, שדרך האומנין לתחבן בבגדיהן כשיוצאין לשוק: שמא ישכח ויצא. משתחשך: הלבלר. הסופר: בקולמוסו. התחוב אחורי אזניו כדרך הסופרים: ולא יפלה את כליו. מבער כנים מבגדיו. תרגום בערתי הקדש, פליתי: ולא יקרא לאור הנר. בספר, שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה כדי שידלוק יפה ונמצא מבעיר בשבת. ואפילו היה הנר גבוה שתים ושלש קומות לעולם אסור לקרות לאור הנר אלא אם כן יש עמו אדם אחר לשמרו, או אם הוא אדם חשוב שאינו רגיל לעולם לתקן הנר: החזן. מלמד תינוקות: מהיכן התינוקות קורין. מהיכן יתחילו לקרות, דבעיון מועט כי האי לא גזרינן שמא יטה. והתינוקות קורין לפני רבן לאור הנר, שאימת רבן עליהם: אבל הוא לא יקרא. כל הפרשה, מפני שאין אימתן עליו ושמירתן לא הויא שמירה. ומהאי טעמא נמי איכא למאן דאמר דאשה שומרת לבעלה אין שמירתה שמירה שאין אימתה עליו: כיוצא בו. לעשות הרחקה מן העבירה אמרו לא יאכל הזב עם אשתו זבה ואע''פ ששניהם טמאים: מפני הרגל עבירה. שמתוך שהם מתיחדים יבוא לבעול זבה שהיא בכרת. וזב וזבה לרבותא נקט שהתשמיש קשה להן ואיכא למימר דודאי לא יבואו לידי הרגל עבירה אפילו הכי לא יאכלו זה עם זו:

ד. וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶן חִזְקִיָּה בֶן גֻּרְיוֹן כְּשֶׁעָלוּ לְבַקְּרוֹ. נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל, וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בוֹ בַיּוֹם:

ברטנורה   (ד) ואלו מהלכות. אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין: בעליית חנניה בן חזקיה. שבקשו חכמים לגנוז ספר יחזקאל שדבריו נראים כסותרים דברי תורה, כגון כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים (יחזקאל מד), כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי, וכגון וכן תעשה בשבעה בחדש (שם מה) היכן נרמז קרבן זה בתורה, ונטמן חנניה בן חזקיה בעליה וישב שם ופירש ספר יחזקאל: ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום. שנחלקו בית שמאי ובית הלל ועמדו למנין ורבו בית שמאי ופסקו כמותם כדכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות. וכולהו י''ח דבר מייתי להו בגמרא, ואלו הן: האוכֵל אֹכֶל שהוא ראשון לטומאה או שני לטומאה, גזרו שיהא נעשה גופו שני לטומאה ופוסל את התרומה במגעו, ששני פוסל בתרומה. הרי אלו שתי גזירות, אוכל אוכל ראשון ואוכל שני. והשותה משקין טמאים נעשה גם כן שני לטומאה ופוסל את התרומה, הרי שלש. וטעמא דגזור בהני, דזמנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה בפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו, וזמנין דשתי משקין טמאים ובעודן בפיו שדי אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. וגזרו על הבא ראשו ורובו לאחר שטבל מטומאתו בו ביום במים שאובין, ועל טהור גמור שנפלו על ראשו שלשה לוגין מים שאובין. הרי חמש גזירות. וטעמא דגזור טומאה על הני לטמא אדם, לפי שהיו טובלין במי מערות סרוחין, והיו נותנין עליהם אחר כך מים שאובין להעביר סרחון המים, התחילו ועשאום קבע לומר לא מי המערות מטהרים אלא המים שאובין מטהרים, עמדו וגזרו עליהם טומאה, דלמא אתו לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים. והגזירה הששית, שיהיו הספרים של כתבי הקודש פוסלין את התרומה במגע. שבתחילה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ספר תורה, אמרי האי קודש והאי קודש, כיון דחזו דקא אתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלין היו מפסידים את הספרים, גזרו שיהיו הספרים דהיינו תורה נביאים וכתובים במגען פוסלין את התרומה. והגזירה השביעית, גזרו על סתם ידים שפוסלות את התרומה, מפני שהידים עסקניות הן ונוגעות בבשרו במקום הטינופת, וגנאי לתרומה אם יגע בה בידים מזוהמות והיא נמאסת על אוכליה. והגזירה השמינית, האוכלין שנטמאו במשקין שאותן המשקין נטמאו מחמת ידים שנגעו בהן קודם נטילה, גזרו על המשקין שיטמאו את האוכלין, שכל הדברים הפוסלין את התרומה מטמאין את המשקין להיות תחילה, גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ דאשכחן בהן שהן ראשונים מדאורייתא. והאי דגזור בכל טומאת משקין להיות תחילה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום [אוכלין] הבאים מחמת שרץ, היינו טעמא דאחמור רבנן במשקין משום דעלולים לקבל טומאה, שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי קבלת טומאה כמו האוכלין שצריכין נתינת מים להכשירן לקבל טומאה. והגזירה התשיעית, כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקים בשרץ, שאע''פ שהם ראשון לטומאה, דאורייתא אין יכולים לטמא אדם וכלים, שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ולא ממשקין שנטמאו בשרץ שהם ראשונים, ורבנן גזור עלייהו שיטמאו כלים גזירה משום משקה דזב וזבה, שהן רוקו ומימי רגליו, שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא. והגזירה העשירית, שיהיו בנות כותים נדות מעריסתן, כלומר מיום שנולדו, שתינוקת בת יומא מטמאה בנדה, וכותים לית להו מדרש זה, וכי חזיין לא מפרשי להו, הלכך גזור בהו רבנן. והגזירה האחת עשרה, שיהו כל המיטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, והוא מַלמַד הבקר, ויש בהקפו טפח אבל אין בעביו טפח. ואע''פ שמן התורה אין אהל פחות מטפח, גזרו רבנן על כל המיטלטלין שיש בהקפן טפח שאם ראשן אחד האהיל על המת וראשן אחד על הכלים מביאין להן טומאת אהל, גזירה אטו מי שיש בעביו טפח שמביא את הטומאה מן התורה. והגזירה השתים עשרה, הבוצר ענבים לדרכן בגת המשקה היוצא מהן בשעת בצירה מכשירן לקבל טומאה ואע''פ שהולך לאיבוד ולא ניחא ליה, גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות דאז ניחא ליה במשקה היוצא מהן שהרי אינו הולך לאיבוד ומכשיר מן התורה. והגזירה השלש עשרה, שיהיו גידולי תרומה תרומה, ואפילו בדבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ובא לזרעה, וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה, דחיישינן דלמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי למיכלה בטומאה. והגזירה הארבע עשרה, מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי ולא יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות. והגזירה החמש עשרה והשש עשרה, אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין. והגזירה השבע עשרה, גזרו על פתן של עובדי כוכבים ועל שמנן ועל יינן ועל בנותיהן. וכולהו גזירה חדא היא, כדאמרינן גזרו על פתן משום שמנן, ועל שמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר, כלומר משום עבודת כוכבים. והגזירה השמונה עשרה, גזרו על תינוק עובד כוכבים שיהא מטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור:

ה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין שׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמְמָנִים וְכַרְשִׁינִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּשּׁוֹרוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

ברטנורה   (ה) אין שורין דיו. סממנים שעושים מהם דיו לכתיבה: וסממנים. לצבע: וכרשינים. מאכל בהמה, ורגילים לשרות אותן במים תחלה, וקורין להם בערבי כרסנ''ה, ובלע''ז ויצ''ש. וסברי בית שמאי אדם מוזהר על שביתת כלים כמו על שביתת בהמתו, והיינו טעמא דאין נותנין אונין, והיינו טעמא דאין פורשין מצודות. ונר הדולק בשבת וקדירה שעל גבי כירה דמודו בהו בית שמאי, [בדמפקר] אפקורי לכלים ושוב אינו מצווה על שביתתן: ובית הלל מתירין. משנתן המים מבעוד יום אע''פ שהן נישורין והולכין בשבת, דסברי על שביתת בהמה אדם מוזהר דאית בה צער בעלי חיים, אבל לא על שביתת כלים:

ו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיַּהֲבִילוּ מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֹא אֶת הַצֶמֶר לַיּוֹרָה, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּקְלֹט הָעָיִן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין פּוֹרְשִׂין מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצוֹדוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

ברטנורה   (ו) אונין. אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותן בתנור ומתלבנים: שיהבילו. שיתחממו, שיעלה בהם ההבל: ליורה. של צבעים: אלא כדי שיקלוט את העין. שיקלוט הצבע מבעוד יום: ובית הלל מתירים. לתתן לתוכו מבעוד יום ותהא קולטת כל הלילה. ולא שרו בית הלל אלא ביורה עקורה מן האש, שאם יש תחתיה אש בשבת אסור, גזירה שמא יחתה בגחלים. וצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה בטיט, גזירה שמא יגיס ויהפך בה בשבת וחייב משום מבשל:

ז. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹכְרִין לַנָּכְרִי וְאֵין טוֹעֲנִין עִמּוֹ וְאֵין מַגְבִּיהִין עָלָיו, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם קָרוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

ברטנורה   (ז) ולא טוענין עמו. על החמור: ולא מגביהים עליו. משאוי על כתפו. דמחזי כמסייעו להוליך המשאוי בשבת: אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא המקום שרוצה להוליכו קרוב שיוכל להגיע שם מבעוד יום: ובית הלל מתירין. כדי שיצא מפתח ביתו מבעוד יום:

ח. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לָעַבְּדָן וְלֹא כֵלִים לְכוֹבֵס נָכְרִי, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבְכֻלָּן בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין עִם הַשָּׁמֶשׁ:

ברטנורה   (ח) לעבדן. מעבד העורות: מתירין עם השמש. בעוד שהחמה על הארץ קודם שתשקע:

ט. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵית אַבָּא שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן לְכוֹבֵס נָכְרִי שְׁלשָׁה יָמִים קדֶם לַשַּׁבָּת. וְשָׁוִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ, שֶׁטּוֹעֲנִין קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגַּת:

ברטנורה   (ט) כלי לבן. שהוא קשה לכבס וצריך שלשה ימים. ומחמירין על עצמן כבית שמאי. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אלא כבית הלל שמתירין עם השמש: ושוין. בית שמאי ובית הלל שטוענין את הזיתים מבעוד יום בקורת בית הבד. לאחר שטחנו הזיתים טוענין עליהם קורות כבדים והמשקה זב והולך מאליו כל השבת: ועגולי הגת. הנך דגת קרי עיגולין, שהיו דפין עבין עשויין בעיגול. ובהא מודו בית שמאי לבית הלל משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת, דאין נותנין קורה על גבי זיתים עד שטוחנין תחלה בריחים, וכן בענבים דורכים אותן ברגל תחלה, ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא, הלכך לא דמי לדש:

י. אֵין צוֹלִין בָּשָׂר, בָּצָל וּבֵיצָה, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם. אֵין נוֹתְנִין פַּת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה, וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּקְרֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ:

ברטנורה   (י) כדי שיצולו. כמאכל בן דרוסאי, והוא שליש בשול, ובכך הוא ראוי לאכילה ותו ליכא למגזר שמא יחתה בגחלים: חררה. עוגת רצפים: שיקרמו. תחילת אפיה עושין כמו קרום: פניה. שהם כלפי אויר התנור: כדי שיקרום התחתון. המדובק לחרס התנור, דהוא נאפה תחילה קודם שיקרמו הפנים שכלפי אויר התנור, ובהכי סגי. ואין הלכה כר' אליעזר:

יא. מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה. וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד. וּבַגְּבוּלִין כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֻבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּפֶּחָמִין כָּל שֶׁהוּא:

ברטנורה   (יא) משלשלין את הפסח. התנורים שלהן פיהן למעלה ומורידין הצלי לתוכו, להכי תני משלשלין: עם חשיכה. ואע''ג דבעלמא אין צולין כדאמרן, הכא שרי, דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים: ומאחיזין את האור. מעט בעצים של מדורת בית המוקד, ולא חיישינן שמא יבואו הכהנים להבעירה משתחשך, דכהנים זריזין הן: בית המוקד. לשכה גדולה היתה בעזרה שמסיקין בה מדורה תמיד והכהנים מתחממים שם לפי שהולכים יחפים על הרצפה של שיש: ובגבולין. צריך אדם להבעיר מדורתו מבעוד יום כדי שתאחוז האור ברובה. וכמה ברובה, כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ואינה צריכה לקיסמין דקין תחתיה להבעירה: אף בפחמין כל שהן. כי היכי דמדורת בית המוקד מקילינן בבית המוקד לכהנים, כמו כן במדורת פחמים מקילינן לכל אדם ואין צריך להאחיז בהן האור אלא כל שהוא, שאין דרכה להיות כבה והולכת ולא אתו לחתויי בהו. והלכה כרבי יהודה, דליכא מאן דפליג עליה:

גמרא שבת דף י''ג ע''א

לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה כו' אִיבַּעְיָא לְהוּ נִדָּה מַה שֶׁתִּישַׁן עִם בַּעְלָהּ הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ תָּא שְׁמַע (יחזקאל י''ח) אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב מַקִּישׁ אִשָּׁה נִדָּה לְאֵשֶׁת רֵעֵהוּ מַה אֵשֶׁת רֵעֵהוּ הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ אָסוּר אַף אִשָּׁה נִדָּה הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ אָסוּר: תָּנֵי דְבֵי אֵלִיָּהוּ מַעֲשֵׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה וְקָרָא הַרְבֵּה וְשִׁמֵּשׁ תַּ''חֲ הַרְבֵּה וּמֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נוֹטֶלֶת תְּפִלָיו וּמַחֲזִירָתָן בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְאָמְרָה לָהֶם כְּתִיב בַּתּוֹרָה (דברים ל') כִּי הִוא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ בַּעְלִי שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה וְקָרָא הַרְבֵּה וְשִׁמֵּשׁ תַּ''חֲ הַרְבֵּה מִפְּנֵי מַה מֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְלֹא הָיָה אָדָם מַחֲזִירָהּ דָּבָר פַּעַם אַחַת נִתְאַרַחְתִּי אֶצְלָהּ וְהָיְתָה מְסַפֶּרֶת לִי כָּל אוֹתוֹ מְאוֹרָע אָמַרְתִּי לָהּ בִּתִּי בִּימֵי נִדּוּתַיִךְ מַה הוּא אֶצְלִיךְ אָמְרָה לִי חַ''וְ אֲפִילוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָה לֹא נָגַע בִּי בִּימֵי לִיבּוּנַיִךְ מַהוּ אֶצְלִיךְ אָכַל וְשָׁתָה עִמִּי וְיָשַׁן עִמִּי בְּקִרוּב בָּשָׂר וְלֹא עָלְתָה עַל דַּעְתּוֹ עַל דָּבָר אַחֵר אָמַרְתִּי לָהּ בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ שֶׁלֹּא נָשָׂא פָנִים לַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה (ויקרא י''ח) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר מִטָּה חַדָא הַוַאי, בְּמַעֲרָבָא אַמְרִי אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף סִינָר מַפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינָהּ:

רש''י שתישן עם בעלה. כגון שהוא טמא דליכא למיחש משום טהרה או בזמן הזה שאין בו טהרה מי חיישינן להרגל עבירה או דלמא כיון דאיכא הכירא מדכר דכיר: אל ההרים לא אכל. בפ' אלו הן הנשרפין מפר' ליה שלא נתפרנס בזכות אבות שלא הוצרך לכך לפי שהיה צדיק: מה אשת רעהו כו'. דאסר לן יחוד מן התורה בקדושין מאחיך בן אמך: ושימש ת''ח. להסבירו סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד: נדותיך. כל שבעה של ראייה ראשונה: ליבוניך. כגון זבה שסופרת ז' נקיים משפסקה וצריכה להיות לובש' לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירותיה: בנדת טומאתה. ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהויתה תהא עד שתבא במים: מטה חדא הואי. רחבה ולא קירוב בשר הואי וסבר דשרי בהכי: סינר. פורצייל''ט שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה:

זוהר הקדמה דף י ע''א

פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (שִׁיר ג') מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וְגוֹ' מִי זֹאת כְּלָלָא דִּתְרֵין קִדּוּשִׁין דִּתְרֵין עָלְמִין בְּחִבּוּרָא חָדָא וְקִשּׁוּרָא חָדָא, עוֹלָה מַמָּשׁ לְמֶהֱוֵי קֹדֶשׁ קֻדְשִׁין דִּיהֵא קֹדֶשׁ קֻדְשִׁין מִ''י וְאִתְחַבָּרָא בְּזֹא''ת בְּגִין לְמֶהֱוֵי עוֹלָה דְּאִיהִי קֹדֶשׁ קֻדְשִׁין, מִן הַמִּדְבָּר דְּהָא מִן הַמִּדְבָּר יָרְתָא לְמֶהֱוֵי כַּלָּה וּלְמֵיעָל לְחוּפָּה, תּוּ מִן הַמִּדְבָּר אִיהִי עוֹלָה כְּמָא דְּאַתְּ אָמַר (שָׁם ד') וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה בְּהַהוּא מִדְבָּר דִּלְחִישׁוּ בְּשִׂפְוָן אִיהִי עוֹלָה, וְתָנֵינָן מַאי דִּכְתִיב (שְׁמוּאֵל א' ד') הָאֱלֹקִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹקִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר וְכִי כָּל דְּעָבַד לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּמִּדְבָּר הַוָּה וְהָא בְּיִשּׁוּבָא הַוָּה אֶלָּא בַּמִּדְבָּר בְּדִבּוּרָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שִׁיר ד') וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה וּכְתִיב (תְּהִלִּים ע''ה) מִמִּדְבַּר הָרִים אוֹף הָכִי עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִן הַמִּדְבָּר וַדַּאי בְּהַהִיא מִלָּה דְּפוּמָא אִיהִי סָלְקָא וְעָאלַת בֵּין גַּדְּפֵי דְּאִמָּא וּלְבָתַר בְּדִבּוּרָא נָחֲתָא וְשַׁרְיָא עַל רֵישַׁיְהוּ דְּעַמָּא קַדִּישָׁא, הֵיךְ סָלְקָא בְּדִבּוּרָא דְּהָא בְּשֵׁירוּתָא כַּד בַּר נַשׁ קָאִים בְּצַפְרָא אִית לֵיהּ לְבָרְכָא לְמָארֵיהּ, בְּשַׁעְתָּא דְּפָקַח עֵינוֹי הֵיךְ מְבָרֵךְ, הָכִי הֲווּ עָבְדֵי חֲסִידֵי קַדְּמָאֵי נָטְלָא דְּמַיָּא הֲווּ יַהֲבֵי קַמַּיְהוּ וּבְזִמְּנָא דְּאִתְעָרוּ בְּלֵילְיָא אַסְחָן יָדַיְהוּ וְקַיְּמֵי וּלָעָאן בְּאוֹרַיְתָא וּמְבָרְכֵי עַל קְרִיאָתָהּ. וְכַד תַּרְנְגּוֹלָא קָרֵי כְדֵין פַּלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ וּכְדֵין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתַּכַּח עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְּתָא דְּעֵדֶן וְאָסִיר לְבָרְכָא בְּיָדֵין מְסוֹאֲבוֹת וּמְזוּהֲמוֹת, (וּמְבָרְכִין), וְכֵן כָּל שַׁעְתָּא, בְּגִין דִּבְשַׁעְתָּא דְּבַר נַשׁ נָאִים רוּחֵיהּ פָּרְחָא מִנֵּיהּ וּבְשַׁעְתָּא דְּרוּחֵיהּ פָּרְחָא מִנֵּיהּ רוּחָא מְסָאֲבָא זַמִּין וְשַׁרְיָא עַל יְדוֹי וּמְסָאַב לוֹן וְאָסִיר לְבָרְכָא בְּהוּ בְּלָא נְטִילָה, וְאִי תֵּימָא אִי הָכִי הָא בִּימָמָא דְּלָא נָאִים וְלָא פָּרַח רוּחֵיהּ מִנֵּיהּ וְלָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ רוּחָא מְסָאֲבָא וְכַד עָאל לְבֵית הַכִּסֵא לֹא יְבָרֵךְ וְלָא יִקְרָא בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ מִלָּה חָדָא עַד דְּיִסְחֵי יְדוֹי, וְאִי תֵּימָא בְּגִין דִּמְלוּכְלָכִים אִנּוּן לָאו הָכִי הוּא בַּמֶּה אִתְלַכְלָכוּ, אֶלָּא וַוי לִבְנֵי עָלְמָא דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא יַדְּעִין בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן וְלָא יַדְּעֵי עַל מָה קַיְּמָא עָלְמָא, רוּחָא חָדָא אִית בְּכָל בֵּית הַכִּסֵא דְּעָלְמָא דְּשַׁרְיָא תַּמָּן וְאִתְהַנִּי מֵהַהוּא לִכְלוּכָא וְטִנּוּפָא וּמִיָּד שָׁרִי עַל אִנּוּן אֶצְבָּעָן דִּידוֹי דְּבַר נַשׁ:

תרגום הזוהר פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (שיה''ש ג') מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וְגוֹ'. מִי זֹאת, הוּא כְּלָל שֶׁל שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת, שֶׁל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, בְּחִבּוּר אֶחָד וְקֶשֶׁר אֶחָד. עוֹלָה, שֶׁעוֹלָה מַמָּשׁ לִהְיוֹת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, כִּי מִי, הִיא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וְנִתְחַבְּרָה בְּזֹאת, בִּשְׁבִיל שֶׁתִּהְיֶה עוֹלָה, שֶׁהוּא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. מִן הַמִּדְבָּר, כִּי מִן הַמִּדְבָּר יָרְשָׁה לִהְיוֹת כַּלָּה וּלְהִכָּנֵס לַחוּפָּה. עוֹד. מִן הַמִּדְבָּר הִיא עוֹלָה, כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב (שם ד') וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. דְּהַיְנוּ בַּמִּדְבָּר הַהוּא שֶׁל לַחַשׁ הַשְּׂפָתַיִם, הִיא עוֹלָה. וְלָמַדְנוּ. מַהוּ שֶׁכָּתוּב, (שמו''א ד') הָאֱלֹקִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹקִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר, וְכִי כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה בַּמִּדְבָּר, הֲלֹא בַּיִּשּׁוּב הָיָה. אֶלָּא בַּמִּדְבָּר בְּדִבּוּר. כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, וְכָתוּב (תהלים ע''ה) מִמִּדְבַּר הָרִים. אַף עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כָּךְ, מִן הַמִּדְבָּר וַדַּאי, דְּהַיְנוּ בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁל הַפֶּה, הִיא, עוֹלָה, וְנִכְנֶסֶת בֵּין כְּנָפַיִם שֶׁל הָאֵם, וּלְאַחַר כָּךְ, עַל יְדֵי דִּבּוּר הִיא יוֹרֶדֶת וְשׁוֹרָה עַל רָאשֵׁי הָעָם הַקָדוֹשׁ. אֵיךְ עוֹלָה בַּדִּבּוּר. כִּי בַּתְּחִלָּה, כְּשֶׁאָדָם קָם בַּבֹּקֶר, יֵשׁ לוֹ לְבָרֵךְ לַאֲדוֹנוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא פּוֹקֵחַ אֶת עֵינָיו. אֵיךְ הוּא מְבָרֵךְ. כָּךְ הָיוּ עוֹשִׂים הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים. כְּלִי עִם מַיִם הָיוּ נוֹתְנִים לִפְנֵיהֶם, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיוּ מִתְעוֹרְרִים בַּלַּיְלָה, הָיוּ רוֹחֲצִים אֶת יְדֵיהֶם, וְעוֹמְדִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וּמְבָרְכִים עַל קְרִיאָתָהּ. הַתַּרְנְגוֹל קוֹרֵא, וְאָז חֲצוֹת לַיְלָה מַמָּשׁ, נִמְצָא אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן. וְאָסוּר לְבָרֵךְ עִם יָדַיִם טְמֵאוֹת וּמְזוּהֲמוֹת. וְכֵן בְּכָל שָׁעָה. מִשּׁוּם שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, רוּחוֹ פּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ. וּבְשָׁעָה שֶׁהָרוּחַ פּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ רוּחַ הַטוּמְאָה מוּכָן וְשׁוֹרֶה עַל יָדָיו, וּמְטַמֵּא אוֹתָם. וְאָסוּר לְבָרֵךְ בָּהֶן בְּלֹא נְטִילָה, וְאִם תֹּאמַר, אִם כֵּן, הִנֵּה בַּיּוֹם שֶׁאֵינוֹ יָשֵׁן, וְאֵין הָרוּחַ פּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ, וְרוּחַ הַטּוּמְאָה אֵינוֹ שׁוֹרֶה עָלָיו, כְּשֶׁנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא, לֹא יְבָרֵךְ וְלֹא יִקְרָא בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת, עַד שֶׁרוֹחֵץ יָדָיו. וְאִם תֹּאמַר מִשּׁוּם שֶׁהֵן מְלוּכְלָכוֹת, אֵין הוּא כֵּן, כִּי בַּמֶּה נִתְלַכְלְכוּ. אֶלָּא אוֹי לָהֶם לִבְנֵי הָעוֹלָם, שֶׁאֵינָם מַשְׁגִּיחִים וְאֵינָם יוֹדְעִים אֶת כְּבוֹד רִבּוֹנָם, וְאֵינָם יוֹדְעִים עַל מַה הָעוֹלָם עוֹמֵד. הִנֵּה רוּחַ אֶחָד יֵשׁ בְּכָל בֵּית כִּסֵּא שֶׁבָּעוֹלָם, הַשּׁוֹרֶה שָׁם וְנֶהֱנֶה מֵאוֹתוֹ הַגּוֹעַל וְהַצוֹאָה, וּמִיָּד הוּא שׁוֹרֶה עַל אוֹתָן אֶצְבְּעוֹת יָדָיו שֶׁל הָאָדָם.

הלכה פסוקה

ש''ע או''ח מסי' ס''א ואילך

א. יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּכַוָּנָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה בְּרֶתֶת וְזִיעַ: ב. צָרִיךְ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּטַעָמִים כְּמוֹ שֶׁהֵם בַּתּוֹרָה: ג. מִי שֶׁיֶשּׁ לוֹ בֵית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ נִכְנַס בּוֹ לְהִתְפַּלֵל נִקְרָא שָׁכֵן רָע וְגוֹרֵם גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו: ד. הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ פִּירוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁמּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו וְיַחֲשׁוֹב כְּאִלּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדוֹ וְיָסִיר כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַטוֹרְדוֹת אוֹתוֹ עַד שֶׁתִּשָׁאֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּנָתוֹ זַכָּה בִּתְפִלָּתוֹ וְיַחֲשׁוֹב כִּי אִלוּ הָיָה מְדַבֵּר לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיָה מְסַדֵּר דְּבָרָיו וּמְכַוֵּין בָּהֶם יָפֶה לְבַל יִכָּשֵׁל קַל וָחוֹמֶר לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא חוֹקֵר כָּל הַמַחֲשָׁבוֹת וְאִם תָּבֹא לוֹ מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה יִשְׁתּוֹק עַד שֶׁתִּתְבַּטֵל הַמַחֲשָׁבָה וְצָרִיךְ שֶׁיַחֲשׁוֹב בִּדְבָרִים הַמַכְנִיעִים הַלֵּב וּמְכַוְּנִים אוֹתוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָׁמַיִם וְלֹא יַחֲשׁוֹב בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ: ה. הַתְּפִלָּה הִיא בִּמְקוֹם הַקָרְבָּן וּלְכַךְ צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא דוּגְמַת הַקָּרְבָּן בְּכַוָּנָה וְלֹא יְעָרֵב בָּהּ מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת כְּמוֹ מַחֲשָׁבָה שֶׁפּוֹסֶלֶת בְּקָדָשִׁים וּמְעוּמָד דּוּמְיָא דַעֲבוֹדָה וּקְבִיעוּת מָקוֹם כְּמוֹ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁכָּל אֶחָד קָבוּעַ מְקוֹמוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ וּמַתַּן דָמָיו וְשֶׁלֹּא יָחוֹץ דָבָר בֵּינוֹ לְבֵין הַקִּיר דוּמְיָא דְקָרְבָּן שֶׁחֲצִיצָה פּוֹסֶלֶת בֵּינוֹ לְבֵין הַקִיר וְרָאוּי שֶׁיִהְיוּ לוֹ מַלְבּוּשִׁים נָאִים מְיוּחָדִים לִתְפִלָּה כְּגוֹן בִּגְדֵי כְהוּנָה אֶלָא שֶׁאֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לְבַזְבֵּז עַל זֶה וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב הוּא שֶׁיִהְיֶה לוֹ מִכְנָסַיִם מְיוּחָדִים לִתְפִלָּה מִשׁוּם נְקִיּוּת: ו. לֹא יָשִׂיחַ שִׂיחַת חוּלִין בְּשָׁעָה שֶׁשָׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה וְאִם שָׂח הוּא חוֹטֵא וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא וְגּוֹעֲרִין בּוֹ: טוֹב לְכַוֵּין רַגְלָיו בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר קְדוּשָׁה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר:

מוסר

מרגניתא דר' מאיר

מַה הַנָּאָה לָאָדָם וְסוֹפוֹ לִפְרוֹשׁ מֵעוֹלָם לָעוֹלָם. מֵחַיִים לַמָּוֶת. מֵאוֹרָה לַחֲשֵׁיכָה. מִשֵּׁינָה מְתוּקָה לְשֵׁינָה דְחוּקָה וּמָרָה. מֵאוֹר מָתוֹק לְרִמָּה וְתוֹלֵעָה. מִמַּטְעַמִּים מְתוּקִים לְטַעַם עָפָר. מֵחִבּוּק נָאֶה לְחִבּוּק עָפָר. כַּמָה עֲשִׁירִים יָצְאוּ מֵהָעוֹלָם בְּפַחֵי נָפֶשׁ. כַּמָה חֲכָמִים הָיְתָה חָכְמָתָם עֲלֵיהֶם לְתַקָּלָה. כַּמָה גִבּוֹרִים הָיְתָה גְבוּרָתָם עֲלֵיהֶם לְתַקָּלָה. כַּמָה מְגַדְּלֵי בָנִים לֹא שָׂמְחוּ בִּבְנֵיהֶם. כַּמָה נָאִים הָיָה נוֹיֵיהֶם עֲלֵיהֶם לְתַקָּלָה. כַּמָּה זְקֵנִים לֹא רָאוּ כָּבוֹד. כַּמָּה בַּחוּרִים נִקְצְצוּ בְּחֻפָּתָן. וְכִי מַה הֲנָאָה לֶאֱכוֹל מִמַּאֲכָל שֶׁהוּא מְבִיאוֹ לְדִינִים מְרֻבִּים. מִשִּׂמְחָה שֶׁמְּבִיאָה לְאָדָם לְדַאֲגוֹת הַרְבֵּה. מִמַּלְבּוּשׁ שֶׁהוּא גוֹרֵם לִפְגִיעוֹת מְרֻבּוֹת. מֵהִרְהוּר שֶׁגּוֹרֵם לְמַכְאוֹבִים מְרֻבִּים. מִשֵּׁנָה מְתוּקָה שֶׁגּוֹרֶמֶת לְמִיתָה מְשׁוּנָה. מֵחֵטְא שֶׁהוּא מְאַבֵּד זָכִיּוֹת הַרְבֵּה. מִתַּרְעוּמוֹת שֶׁמְּקַפְּחוֹת פַּרְנָסוֹת הַרְבֵּה. אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא הַמִּתְרַחֵק מִן הָעֲבֵירוֹת וּמֵהִרְהוּר וּמִלֵּצָנוּת וּמִלָּשׁוֹן הָרַע וּמֵהַכִּיעוּר וְהַדוֹמִים וְהַמְקַיֵים מִצְוֹת וְיֵשׁ בְּיָדוֹ מִצְוֹת עַל אֲמִתָּתָהּ וּמִתְרַחֵק מִן הַחֵטְא וְשׁוֹמֵר עִיּוּן תְּפִלָּה וּמִתְוַדֶה עַל עֲוֹנוֹתָיו. לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה:

בראשית יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֨רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ-ב֖וֹ עַל-הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי-כֵֽן: וַאֲמַר יְיָ תַּדְאֵית אַרְעָא דִּיתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרַע אִילַן פֵּירִין עָבַד פֵּירִין לִזְנֵהּ דִּי בַר זַרְעֵהּ בֵּהּ עַל אַרְעָא וַהֲוָה כֵן:

רש''י תדשא הארץ דשא עשב. לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ, שמיני דשאים מחלקין, כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים: תדשא הארץ. תתמלא ותתכסה לבוש עשבים. בלשון לעז נקרא דשא אירבידי''ץ [מכלול העשבים] כלן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב: מזריע זרע. שיגדל בו זרעו לזרוע ממנו במקום אחר: עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עשה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה: אשר זרעו בו. הן גרעני כל פרי, שמהן האילן צומח כשנוטעין אותן:

(יב) וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֨רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה-פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ-ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב: וְאַפֵּקַת אַרְעָא דִּיתְאָה עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרַע לִזְנוֹהִי וְאִילַן עָבֵד פֵּירִין דְּבַר זַרְעֵהּ בֵּהּ לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב:

רש''י ותוצא הארץ וגו' . אף על פי שלא נאמר למינהו בדשאין בציווייהן, שמעו שנצטוו האילנות על כך, ונשאו קל וחמר בעצמן, כמפורש באגדה בשחיטת חלין (חולין ס.) :

(יג) וַֽיְהִי-עֶ֥רֶב וַֽיְהִי-בֹ֖קֶר י֥וֹם שְׁלִישִֽׁי: (פ) וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם תְּלִיתָאִי: (יד) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים: וַאֲמַר יְיָ יְהוֹן נְהוֹרִין בִּרְקִיעָא דִּשְׁמַיָּא לְאַפְרָשָׁא בֵּין יְמָמָא וּבֵין לֵילְיָא וִיהוֹן לְאָתִין וּלְזִמְנִין וּלְמִימְנֵי בְהוֹן יוֹמִין וּשְׁנִין:

רש''י יהי מארת וגו' . מיום ראשון נבראו, וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב (פסוק א) את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותיה: יהי מארת. חסר וי''ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות, הוא ששנינו ברביעי היו מתענים על אסכרה שלא תפל בתינוקות: להבדיל בין היום ובין הלילה. משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים יחד בין ביום ובין בלילה: והיו לאתת. כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם, שנאמר (ירמיה י ב) מאותות השמים אל תחתו, בעשותכם רצון הקדוש ברוך הוא אין אתם צריכין לדאג מן הפרענות: ולמועדים. על שם העתיד, שעתידים ישראל להצטוות על המועדות, והם נמנים למולד הלבנה: ולימים. שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו, הרי יום שלם: ושנים. לסוף שלש מאות ששים וחמשה ימים יגמרו מהלכם בשנים עשר מזלות המשרתים אותם והיא שנה. (וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון) :

(טו) וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל-הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי-כֵֽן: וִיהוֹן לִנְהוֹרִין בִּרְקִיעָא דִּשְׁמַיָּא לְאַנְהָרָא עַל אַרְעָא וַהֲוָה כֵן:

רש''י והיו למאורות. עוד זאת ישמשו שיאירו לעולם:

נביאים - ישעיה - פרק מב

(טו) אַחֲרִ֤יב הָרִים֙ וּגְבָע֔וֹת וְכָל-עֶשְׂבָּ֖ם אוֹבִ֑ישׁ וְשַׂמְתִּ֤י נְהָרוֹת֙ לָֽאִיִּ֔ים וַאֲגַמִּ֖ים אוֹבִֽישׁ: אַחְרֵיב טוּרִין וְרָמָן וְכָל עִסְבֵּיהוֹן אֲיַבֵּשׁ וַאֲשַׁוֵּי נַהֲרִין לְנַגְוָן וַאֲגַמִּין אֲיַבֵּשׁ :

רש''י אחריב הרים וגבעות . אהרוג מלכים ושלטונים של עכו''ם : וכל עשבם . כל הנלוים עליהם : אוביש . ל' יובש הוא לענין דבר לח כגון עשב ונהרות :

(טז) וְהוֹלַכְתִּ֣י עִוְרִ֗ים בְּדֶ֙רֶךְ֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ בִּנְתִיב֥וֹת לֹֽא-יָדְע֖וּ אַדְרִיכֵ֑ם אָשִׂים֩ מַחְשָׁ֨ךְ לִפְנֵיהֶ֜ם לָא֗וֹר וּמַֽעֲקַשִּׁים֙ לְמִישׁ֔וֹר אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים עֲשִׂיתִ֖ם וְלֹ֥א עֲזַבְתִּֽים: וָאֲדְבַּר לְבֵית יִשְּׂרָאֵל דְרָמִין כְּסָמָן בְּאוֹרַח דְּלָא יְדָעוּ בִּשְׁבִילִין דְּלָא אֵילַפוּ אַדְרֵיכִנּוּן אֲשַׁוֵּי קְבַל קֳדָמֵיהוֹן לִנְהוֹר וְכַפְלָא לְמֵישְׁרָא אִלֵּין פִּתְגָמַיָּא אַעֲבְּדִנּוּן וְלָא אֲרְחֵקִנּוּן :

רש''י והולכתי . ישראל שהיו עורים עד הנה מהביט אלי בדרך הטוב אשר לא ידעו להלוך בה : עשיתים . אעשה כן ל' נבואה לדבר על העתיד כאילו עשוי :

(יז) נָסֹ֤גוּ אָחוֹר֙ יֵבֹ֣שׁוּ בֹ֔שֶׁת הַבֹּטְחִ֖ים בַּפָּ֑סֶל הָאֹמְרִ֥ים לְמַסֵּכָ֖ה אַתֶּ֥ם אֱלֹהֵֽינוּ: (פ) יִסְתַּחֲרוּן לַאֲחוֹרָא יִבַּהֲתוּן בַּהֲתָא פָּלְחֵי כּוֹכְבַיָא דְאָמְרִין לִצְלַם מַתְּכָא אַתּוּן טַעֲוָתָנָא : (יח) הַחֵרְשִׁ֖ים שְׁמָ֑עוּ וְהַעִוְרִ֖ים הַבִּ֥יטוּ לִרְאֽוֹת: רְשִׁיעַיָּא דְּאִנּוּן כְּחֵרְשִׁין הֲלָא אוּדְנִין לְכוֹן שְׁמַעוּ וְחַיָבַיָא דְּאִנּוּן כְּסָמָן הֲלָא עַיְנִין לְכוֹן אִסְתַּכַּלוּ וַחֲזוֹ :

רש''י החרשים . והעורים . על ישראל הוא אומר :

(יט) מִ֤י עִוֵּר֙ כִּ֣י אִם-עַבְדִּ֔י וְחֵרֵ֖שׁ כְּמַלְאָכִ֣י אֶשְׁלָ֑ח מִ֤י עִוֵּר֙ כִּמְשֻׁלָּ֔ם וְעִוֵּ֖ר כְּעֶ֥בֶד יְהוָֽה: הֲלָא אִם יְתוּבוּן רְשִׁיעַיָּא יִתְקְרוּן עַבְדַי וְחַיָבַיָא דִנְבִיַי שְׁלַחֵית עֲלֵיהוֹן אֶלָּא רְשִׁיעַיָּא עֲתִידִין לְאִשְׁתַּלָמָא פּוּרְעֲנוּת חוֹבֵיהוֹן בְּרַם אִם יְתוּבוּן יִתְקְרוּן עַבְדַיָא דַיְיָ :

רש''י מי עור . בכם אין אחד כי אם עבדי הוא העור שבכלכם , וחרש שבכם הרי הוא כמלאכי אשר אני שולח להנבא נבואות : מי עור כמשולם . מי היה עור בכם כבר קבל יסוריו והרי הוא כמשולם כל תגמוליו ויוצא נקי :

כתובים - משלי - פרק א

(יא) אִם-יֹאמְרוּ֮ לְכָ֪ה אִ֫תָּ֥נוּ נֶאֶרְבָ֥ה לְדָ֑ם נִצְפְּנָ֖ה לְנָקִ֣י חִנָּֽם: אִין יֵימְרוּן אֱתָא עִמָנָא נִכְמוֹן לִדְמָא נִטְשֵׁי לְזַכַּי מַגָּן :

רש''י נארבה לדם . לשפוך דם : נצפנה . ל' מארב : נצפנה לנקי חנם . הכתוב אומר שצפינתם לנקי חנם הוא :

(יב) נִ֭בְלָעֵם כִּשְׁא֣וֹל חַיִּ֑ים וּ֝תְמִימִ֗ים כְּי֣וֹרְדֵי בֽוֹר: נִבְלָעִנוּן כִּשְׁיוֹל לְחַיֵּי וְלִדְלָא מוּם הֵיךְ נָחֲתֵי גוּבָא :

רש''י נבלעם . לנקיים כשהם חיים : כשאול . הבולע כל גוף שלם : ותמימים . אינו לשון צדיקים אלא מלשון שלמים נבלעם כשהם שלמים כאדם היורד בתוך הבור כשהוא שלם כלומר בעודם בעשרם נהרגם ונירש נכסיהם :

(יג) כָּל-ה֣וֹן יָקָ֣ר נִמְצָ֑א נְמַלֵּ֖א בָתֵּ֣ינוּ שָׁלָֽל: כָּל עוּתְרָא וִיקָרָא נִשְׁכַּח וּנְמַלֵי בָתָּנָא בִּזְתָא : (יד) גּ֭וֹרָ֣לְךָ תַּפִּ֣יל בְּתוֹכֵ֑נוּ כִּ֥יס אֶ֝חָ֗ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּֽנוּ: פַּיְסָךְ אַרְמֵי בֵּינָתָנָא כִּיסָא חַד יֶהֱוֵי לְכוּלָנָא :

רש''י גורלך תפיל בתוכנו . אם תרצה תחלוק או אם תרצה יהיה בשותפות : כיס אחד יהיה לכולנו . ביחד :

(טו) בְּנִ֗י אַל-תֵּלֵ֣ךְ בְּדֶ֣רֶךְ אִתָּ֑ם מְנַ֥ע רַ֝גְלְךָ֗ מִנְּתִיבָתָֽם: בְּרִי לָא תֵיזִיל בְּאָרְחָא עִמְהוּן מְנַע רַגְלָךְ מִן שְׁבִילֵיהוֹן :

משנה יבמות פרק א

א. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְאֵלּוּ הֵן, בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ, בַּת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בְּנָהּ, וּבַת בִּתָּה, חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו, אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִמּוֹ, וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ, וְכַלָּתוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם, עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְכֻלָּן אִם מֵתוּ, אוֹ מֵאֲנוּ, אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיוֹת, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת אוֹ שֶּׁמֵּאֵנוּ:

ברטנורה   (א) חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו ולו שתי נשים ומת בלא בנים, שתיהן פטורות, שנאמר (ויקרא י''ח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה, שאין תלמוד לומר עליה, אלא ללמדך שאפילו יבמתו שנאמר בה (דברים כ''ה) יבמה יבא עליה, אם היא אשה אל אחותה, לא תקח. והוא הדין לשאר עריות שיש בהן כרת. ואין לי אלא היא, צרתה מנין, ת''ל לצור. צרת צרתה מנין, ת''ל לצרור. דמשמע לא תקח לא היא ולא צרתה ולא צרת צרתה: בתו ובת בתו וכו'. בבתו מאנוסתו, וכן בת בתו ובת בנו, דאילו בתו מאשתו היינו בת אשתו. דכיון דכתיב (ויקרא י''ח) ערות אשה ובתה, לא שנא הימנו ולא שנא מאיש אחר. אבל בתו מאנוסתו לא נפיק מהאי קרא, דאשה על ידי קדושין משמע, אלא נפקא מערות בת בנך או בת בתך (שם:): חמותו ואם חמות ואם חמיו. כל אלו אסורות לו, משום ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה, ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו ואם חמיו: אחותו מאמו. שנישאת לאחיו מאביו ומת. וכן אחות אמו. שאין יבום אלא באחיו מן האב, דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב, מה להלן מן האב אף על פי שאין מן האם הכא נמי לא שנא: ואשת אחיו מאמו. שמת ונישאה אחיו מאביו, שהיתה נכרית אצלו, ומת בלא בנים ונפלה לפניו ליבום. ואסורה לו לפי שהיתה תחלה אשת אחיו מאמו ואסורה לו עולמית, דכתיב (שם) ערות אשת אחיך, ודרשינן אחיך בין מן האב בין מן האם: ואשת אחיו שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת בלא בנים, ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי, ויבם שמעון את אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים, ונפלו שתיהן לפני לוי, שתיהן פטורות, לפי שאשת ראובן שנישאת לשמעון אסורה ללוי בכרת, לפי שמיעטה הכתוב מיבום לוי, שנאמר (דברים כ''ה) כי ישבו אחים יחדיו, שהיתה להם ישיבה אחת בעולם. הלכך כשמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לו בנים. ואע''פ שעתה נפלה מכח נישואי שמעון שהיה בעולמו, אסורה לו מחמת ראובן. וכשם שהיא אסורה כך צרתה אסורה: וכלתו. שמת בנו, ונשאה אחיו. וכלתו אסורה עליו איסור עולם ואפילו אחר שמת בנו: וכולן אם מתו. כגון שמתה בתו קודם מיתת אחיו או שמיאנה בו. ואע''פ שאין מיאון אלא ביתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, משכחת לה שמיאנה בחיי אביה, כגון שהשיאה אביה לאחר ונתגרשה בעודה קטנה, ששוב אין לאביה רשות בה, ונישאת לאחי אביה בעודה קטנה, אז יוצאה במיאון, דקרינן לה לקמן יתומה בחיי האב. ואם מיאנה באחיו או נתגרשה ממנו, או נמצאה אילונית שמקחה מקח טעות וכאילו לא היתה אשת אחיו מעולם, צרתה מתיבמת: אילונית. לשון איל. הזכר מן הצאן. וסימניה מפורשים, שאין לה שדים כנשים ואין לה סימנים וקולה עבה כאיש ואין לה שיפולי מעים כנשים כלומר שאותו מקום אינו בולט מגופה כערות שאר הנשים: ואי אתה יכול לומר וכו'. שכבר ילדו מאחר קודם שנישאו לאחיו, הלכך לאו אילוניות נינהו. ומיאון נמי ליכא, שהרי גדולות הן, ואין ממאנת אלא קטנה. ותנא דידן דלא חשיב אמו בכלל הנשים שפוטרות צרותיהן, סבר לה כמ''ד שאין אדם נושא אנוסת אביו ומפותת אביו. אבל לדברי האומר נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, והיא הלכה, אפשר שתנשא אמו לאחיו מאביו, וכשימות בלא בנים נמצאת אמו נופלת לפני בנה ליבום. ונמצאו ט''ז נשים פוטרות צרותיהן, ואמו אחת מהן. וכן הלכה:

ב. כֵּיצַד פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, הָיְתָה בִּתּוֹ אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׂוּאָה לְאָחִיו, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וָמֵת, כְּשֵׁם שֶׁבִּתּוֹ פְּטוּרָה, כָּךְ צָרָתָהּ פְּטוּרָה. הָלְכָה צָרַת בִּתּוֹ וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו הַשֵּׁנִי, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, וָמֵת, כְּשֵׁם שֶׁצָרַת בִּתּוֹ פְּטוּרָה, כָּךְ צָרַת צָרָתָהּ פְּטוּרָה, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה. כֵּיצַד אִם מֵתוּ צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת, הָיְתָה בִתּוֹ אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׂוּאָה לְאָחִיו, וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, מֵתָה בִתּוֹ אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו, צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת. וְכָל הַיְכוֹלָה לְמָאֵן וְלֹא מֵאֲנָה, צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

ברטנורה   (ב) כשם שבתו פטורה. שהרי אסורה לו, ואין שם אח אלא הוא. כך צרתה פטורה: הלכה צרת בתו ונישאת לאחיו השני. היכא דיש אח אחר ששתיהן מותרות לו, ואינן פטורות, שהרי יש כאן מצות יבום, ומתיבמת האחת והשניה פטורה, דכתיב (דברים כ''ה) את בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואין בונה שתי בתים. ואם יבם אחיו השני את צרת בתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים וחזרו ונפלו לפניו: כשם שצרת בתו פטורה. שנאסרה עליו משעת נפילת אחיו הראשון. כך צרת צרתה, אשת אחיו השני האחרת, פטורה, שזו פוטרתה, שצרת ערוה פוטרת צרתה: ואפילו הם מאה. אחים, והלכה צרת צרתה של בתו ונתיבמה לאחיו השלישי, ולו אשה אחרת ומת בלא בנים, שתיהן אסורות על זה. וכן לעולם: צרתה מותרת. להתיבם. שהרי בשעת זיקת יבום אינה צרתה: וכל היכולה למאן. שהיא קטנה הערוה, ויכולה למאן ולא מיאנה, ומת אחיו, הואיל וקידושיה אינן אלא מדרבנן וזיקה שלה אינה אלא מדרבנן, אינה פוטרת צרתה מן החליצה, ולהתיבם אסורה, שנראית כצרת ערוה:

ג. שֵׁשׁ עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁנְּשׂוּאוֹת לַאֲחֵרִים, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. אִמוֹ, וְאֵשֶׁת אָבִיו, וַאֲחוֹת אָבִיו, אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְאֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו:

ברטנורה   (ג) שש עריות חמורות מאלו. ומה היא חומרא שלהן, שנשואות לאחרים. ואינן יכולות להנשא לאחיו של זה מאביו, ואם מתו בעליהן שהן נכרים אצל זה, צרותיהן מותרות לינשא לזה, שאין צרת ערוה אסורה אלא בנופלת לפניו ליבום מאחיו. ורבינו משה בר מימון פירש, אם נישאו בעבירה לאחיו, ומת בלא בנים ונפלו ליבום לפניו, צרותיהן מותרות, שאין אלו צרות ערוה, הואיל ולא היו קדושין תופסין לאחיו באותן עריות: אמו. אינה יכולה להנשא לאחיו מאביו, שהרי היא לו אשת האב, לדברי האומר שאנוסת אביו אסורה. ולעיל פירשתי שאין כן הלכה, אלא אמו פוטרת צרתה, שהיא יכולה להנשא לאחיו מאביו: אשת אביו, אשת אחיו מאביו. [שהיה לו בנים]: ואחות אביו. כולן אסורות לאחיו כמו שאסורות עליו, ואין בהם צד יבום על זה לעולם. ואם נשאום אחרים ולהם נשים אחרות ומתו, צרותיהן מותרות לינשא לזה. וכן אם נשא אותם אחיו בעבירה ומת בלא בנים צרותיהן מותרות:

ד. בֵּית שַׁמַּאי מַתִּרִין הַצָרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִים. חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִים. נִתְיַבְּמוּ, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִים, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵלוּ (אוֹסְרִין וְאֵלּוּ מַתִּירִין, אֵלּוּ) פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. כָּל הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ עוֹשִׂין טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי אֵלּוּ:

ברטנורה   (ד) בית שמאי מתירין. צרת ערוה להתיבם לאחיו. דלית להו הך דרשה דלצרור: חלצו. הצרות מן האחים: בית שמאי פוסלין. הצרות מן הכהונה, שחליצתן חליצה: ובית הלל מכשירין. שחליצתן שלא לצורך היתה, והרי היא כחולצת מן נכרי: נתיבמו. לאחין: בית שמאי מכשירין. אותן לכהנים אם נתאלמנו מיבמיהם: ובית הלל פוסלים. שנבעלו לאסור להם, והנבעלה לאסור לה עשאה זונה וזונה אסורה לכהן: לא נמנעו. ואע''פ שבני הצרות שנתיבמו כדברי בית שמאי ממזרים הם לב''ה, שהרי באיסור אשת אח הם עליהם ואשת אח בכרת, ובני חייבי כריתות ממזרים הם, אעפ''כ לא נמנעו ב''ה מלישא נשים מב''ש, לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשין מהן: אלו על גבי אלו. משאילים כליהם אלו לאלו. ובגמרא פריך אהא דתנן בית שמאי מתירין את הצרות לאחים ובית הלל אוסרים, קרי כאן לא תתגודדו, לא תיעשו אגודות אגודות. ומשני, כגון בית דין אחד בעיר אחת פלג מורים כבית שמאי ופלג מורים כבית הלל. אבל שני בתי דינים בעיר אחת, וכ''ש שני בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה:

גמרא יבמות דף ט''ז ע''א

שָׁאֲלוּ אֶת רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ צָרַת הַבַּת מַהוּ אָמַר לָהֶם מַחֲלוֹקֶת בֵּית שַׁמַאי וּבֵית הִלֵּל. גּוּפָא בִּימֵי רִבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס הִתִּירוּ צָרַת הַבַּת לָאַחִין וְהָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה לַחֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הָיָה וְעֵינָיו קָמוּ מִלָּבֹא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ אָמְרוּ מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעוֹ אָמַר לָהֶן רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֲנִי אֵלֵךְ וְאַחֲרָיו מִי רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאַחֲרָיו מִי רִבִּי עֲקִיבָא הָלְכוּ וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ נִכְנְסָה שִׁפְחָתוֹ אָמְרָה לוֹ רַבִּי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בָּאִין אֶצְלָךְ אָמַר לָהּ יִכָּנְסוּ וְנִכְנְסוּ תָּפְסוֹ לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְהוֹשִׁיבָהוּ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב אָמַר לוֹ רַבִּי אֱמוֹר לְתַלְמִידָךְ אַחֵר וְיֵשֵׁב אָמַר לוֹ מִי הוּא רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר וְיֵשׁ לוֹ בֵּן לַעֲזַרְיָה חֲבֵרֵנוּ קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה (תהלים ל''ז) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם תְּפָסוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב אָמַר לוֹ רַבִּי אֱמוֹר לְתַלְמִידָךְ אַחֵר וְיֵשֵׁב אָמַר לוֹ וּמִי הוּא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף אָמַר לוֹ אַתָּה הוּא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שֶׁשִׁמְךָ הוֹלֵךְ מִסוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ שֵׁב בְּנִי שֵׁב כְּמוֹתָךְ יִרְבּוּ בְיִשְׂרָאֵל הִתְחִילוּ מְסַבְּבִים אוֹתוֹ בַּהֲלָכוֹת עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְצָרַת הַבַּת אָמְרוּ לוֹ צָרַת הַבַּת מַהוּ אָמַר לָהֶם מַחֲלוֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי אָמַר לָהֶם הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל אָמְרוּ לוֹ וַהֲלֹא מִשְׁמָךְ אָמְרוּ הֲלָכָה כְּבֵית שַׁמַּאי אָמַר לָהֶם דּוֹסָא שְׁמַעְתֶּם אוֹ בֶן הָרְכִּינַס שְׁמַעְתֶּם אָמְרוּ לוֹ חַיֶּיךָ רַבִּי סְתָם שָׁמַעְנוּ אָמַר לָהֶם אַח קָטָן יֵשׁ לִי בְּכוֹר שָׂטָן הוּא. וְיוֹנָתָן שְׁמוֹ וְהוּא מִתַּלְמִידֵי שַׁמַאי וְהִזָהֲרוּ שֶׁלֹּא יְקַפֵּחַ אֶתְכֶם בַּהֲלָכוֹת לְפִי שֶׁיֵשׁ עִמּוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת תְּשׁוּבוֹת בְּצָרַת הַבַּת שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת אֲבָל מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁעַל מְדוּכָה זוּ יָשַׁב חַגַּי הַנָּבִיא וְאָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים. צָרַת הַבַּת אֲסוּרָה עַמוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּׂרִין מַעְשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית וּמְקַבְּלִים גֵּרִים מִן הַקַרְדּוּיִים וּמִן הַתַּרְמוּדִיִים:

רש''י בימי ר' דוסא התירו. אחיו של ר' דוסא שהיה מתלמידי שמאי התירן כדתנן לקמן ועשו על פיו ונהגו כן: שחכם גדול היה. וסבורין חכמים שהוא התירן: קמו. עמדו מלראות: אמר לו. ר' יהושע לר' דוסא אמור לתלמידך אחר וישב: דוסא התירו. שמעתם אומרים: או בן הרכינס. בלא דוסא: סתם שמענו. בן הרכינס סתם שמענו ושמו לא הוזכר: בכור שטן הוא. חריף ועומד על שמועתו ועושה מעשה ואינו שב משמועתו לעשות כרבים: עמון ומואב. ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת א''י ועכשיו בבית שני בטלה קדושתה וזורעין בשביעית ותקנו להם מעשר ראשון ומעשר עני בשביעית כדמפ' לקמן מפני פרנסת עניים שבא''י שאין להם מה לאכול בשביעית לפי שביטל לקט שכחה ופאה והולכים שם ונוטלים לקט שכחה ופאה ומעשר עני: ומקבלים גרים מן הקרדויים וכו'. ולא אמרי' ממזרים הם מבנות ישראל שבאו עליהן עכו''ם דאיכא רבנן דפסלי:

זוהר הקדמה דף י''א ע''א

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מַאי דִּכְתִיב (יְשַׁעְיָה ל''ח) וַיַּסֵב חִזְקִיָּהוּ פָנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' תָּא חֲזִי כַּמָּה הוּא חֵילָא תַּקִּיפָא דְּאוֹרַיְתָא וְכַמָּה הוּא עִלָּאָה עַל כֹּלָּא דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לָא דָּחִיל מֵעִלָּאֵי וּמִתַּתָּאֵי וְלָא דָּחִיל מִמַּרְעִין בִּישִׁין דְּעָלְמָא בְּגִין דְּאִיהוּ אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי וְיָלִיף מִנֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא דְּהָא אוֹרַיְתָא תּוֹלִיף לְבַר נַשׁ לְמֵיזָל בְּאֹרַח קְשׁוֹט, תּוֹלִיף לֵיהּ עֵיטָא הֵיךְ יְתוּב קַמֵּי מָארֵיהּ לְבַטָּלָא הַהִיא גְּזֵרָה דַּאֲפִלּוּ אִתְגְּזָר עֲלֵיהּ דְּלָא יִתְבַּטַּל הַאי גְּזֵרָה מִיָּד אִתְבַּטַּל וְאִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ וְלָא שַׁרָיא עֲלֵיהּ דְּבָר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא יְמָמָא וְלֵילֵי וְלָא יִתְעֲדֵי מִנַּהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (יְהוֹשֻׁעַ א') וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה, וְאִי אִתְעֲדֵי מִנַּהּ דְּאוֹרַיְתָא אוֹ אִתְפָּרַשׁ מִנַּהּ כְּאִלּוּ אִתְפָּרַשׁ מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי, תָּא חֲזִי עֵיטָא לְבַר נַשׁ כַּד אִיהוּ סָלִיק בְּלֵילָא עַל עֲרְסֵיהּ בָּעֵי לְקַבָּלָא עֲלֵיהּ מַלְכוּתָא דִּלְעֵילָא בְּלִבָּא שְׁלִים וּלְאַקְדָּמָא לְמִמְסָר קַמֵּיהּ פִּקְדוֹנָא דְּנַפְשֵׁיהּ (כְּרֵאשִׁית י''ט עַמוּד ב') אִשְׁתֵּזִיב מִכָּל מַרְעִין בִּישִׁין וּמִכָּל רוּחִין בִּישִׁין וְלָא שָׁלְטִין עֲלֵיהּ, וּבְצַפְרָא כַד קָם מֵעֲרְסֵיהּ בָּעִי לְבָרְכָא לְמָארֵיהּ וּלְמֵיעָל לְבֵיתֵיהּ וּלְמִסְגָד קַמֵּי הֵיכָלֵיהּ בִּדְחִילוּ סַגְיָא וּבָתַר כֵּן יִצְלֵי צְלוֹתֵיהּ וְיִסָב עֵיטָא מֵאִנּוּן אֲבָהָן קַדִּישִׁין דִּכְתִיב (תְּהִלִּים ה') וַאֲנִי בְרוֹב חַסְדְּךָ אָבֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ:

תרגום הזוהר פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, מַה שֶּׁכָּתוּב, (ישעיה ל''ח) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה חָזָק כֹּחַ הַתּוֹרָה, וְכַמָּה הִיא עֶלְיוֹנָה עַל הַכֹּל. כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵינוֹ יָרֵא מֵעֶלְיוֹנִים וּמִתַּחְתּוֹנִים, וְאֵינוֹ יָרֵא מֵחֳלָאִים רָעִים שֶׁבָּעוֹלָם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָחוּז בְּעֵץ הַחַיִּים, וְלוֹמֵד מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם. כִּי הַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אֶת הָאָדָם לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, מְלַמֶּדֶת לוֹ עֵצָה אֵיךְ יָשׁוּב לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה. כִּי אֲפִלּוּ נִגְזָר עָלָיו שֶׁהַגְּזֵרָה לֹא תִּתְבַּטֵּל, הִיא מִתְבַּטֶּלֶת מִיָּד וְנֶעֱבֶרֶת מִמֶּנּוּ, וְאֵינָהּ שׁוֹרָה עַל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמִשּׁוּם זֶה, צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, וְלֹא יָסוּר מִמֶּנָּהּ. זֶה שֶׁכָּתוּב (יהושע א') וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְאִם הוּא סָר מִן הַתּוֹרָה, אוֹ נִפְרָד מִמֶּנָּהּ, הוּא כְּאִלּוּ נִפְרָד מֵעֵץ הַחַיִּים. בֹּא וּרְאֵה, עֵצָה לָאָדָם, כְּשֶׁהוּא עוֹלֶה בַּלַּיְלָה עַל מִטָּתוֹ צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שֶׁל מַעְלָה בְּלֵב שָׁלֵם, וּלְהַקְדִּים לִמְסוֹר אֵלָיו פִּקָּדוֹן נַפְשׁוֹ, וּמִיָּד הוּא נִצָל מִכָּל חֳלָאִים רָעִים וּמִכָּל הָרוּחוֹת הָרָעוֹת, שֶׁאֵינָן שׁוֹלְטוֹת עָלָיו. וּבַבֹּקֶר כְּשֶׁהוּא קָם מִמִּטָּתוֹ, הוּא צָרִיךְ לְבָרֵךְ לַאֲדוֹנוֹ וּלְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ, וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לִפְנֵי הֵיכָלוֹ בְּיִרְאָה גְּדוֹלָה. וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ. וְיִקַּח עֵצָה מִן הָאָבוֹת הַקְדוֹשִׁים שֶׁכָּתוּב, (תהלים ה') וַאֲנִי בְרוֹב חַסְדְּךְ אָבֹא בֵיתֶךְ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךְ בְּיִרְאָתֶךְ.

הלכה פסוקה

שלחן ערוך א''ח מסי' ש''ז ואילך

א. וְדַבֵּר דָּבָר שֶׁלֹּא יְהֵא דִבּוּרָךְ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרָךְ שֶׁל חוֹל הִלְכַךְ אָסוּר לוֹמַר דָּבָר פְּלוֹנִי אֶעֱשֶׂה לְמָחָר אוֹ סְחוֹרָה פְּלוֹנִית אֶקְנֶה לְמָחָר אֲפִילוּ בְּשִׂיחַת דְּבָרִים בְּטֵלִים אָסוּר לְהַרְבּוֹת: ב. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה וְאֵינוֹ אָסוּר לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְהוּא שֶׁיִהְיֶה שָׁם מִקְצַת חוֹלִי אוֹ יִהְיֶה צָרִיךְ לִדְבַר צוֹרֶךְ הַרְבֵּה אוֹ מִפְּנֵי מִצְוָה כֵּיצַד אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לְנָכְרִי לַעֲלוֹת בְּאִילָן לְהָבִיא שׁוֹפָר לִתְקוֹעַ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה וְכוּ': ג. הַבּוֹרֵר אוֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסוֹלֶת בְּיָדוֹ לְהַנִּיחוֹ אֲפִילוּ לְבוֹ בַיּוֹם נַעֲשֶׂה כְּבוֹרֵר לְאוֹצָר וְחַיָּיב: ד. הַבּוֹרֵר פְּסוֹלֶת מִתּוֹךְ אוֹכֶל אֲפִילוּ בְיָדוֹ אַחַת חַיָּיב: ה. זֵיתִים וַעֲנָבִים אָסוּר לְסָחְטָן: ו. מֻתָּר לִסְחוֹט לִימוּנִי''ם: ז. לִתֵּן כַּרְכּוֹם בְּתַבְשִּׁיל מֻתָּר וְאֵין לָחוֹשׁ לוֹ מִשּׁוּם צוֹבֵעַ דְּאֵין צְבִיעָה בְּאוֹכְלִים: ח. הַמְחַתֵּךְ יֶרֶק דַּק דַק חַיָּיב מִשּׁוּם טוֹחֵן: ט. פֵּירוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הָאִילָן בְּשַׁבָּת אֲסוּרִים בּוֹ בַיּוֹם וְלָעָרֶב מֻתָּרִים מִיָּד:

מוסר

מרגניתא דרבי מאיר

הַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע טוֹרֵד עַצְמוֹ מִן הָעוֹלָם הַזֶה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא וְהַמַּסְבִּיר פָּנִים לָרָשָׁע הֲרֵי זֶה מִמַרְגִּיזֵי אֵל וְהַמְרַמֶּה בִּדְרָכָיו מִתְאַבֵּל בְּסוֹפוֹ וְהַמַטֶּה אֶת חֲבֵירוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְדֶרֶךְ רָעָה מֵת בַּחֲצִי יָמָיו. וְהַמַּלְעִיג עַל הַמִּצְוֹת אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמָיִם. וְהַמַּלְעִיג עַל עֲנִיּוּתָן שֶׁל עֲנִיִּים סוֹף סוֹף הוּא יָגֵעַ וַאֲחֵרִים אוֹכְלִים יְגִיעוֹ. וְכָל הַמַרְגִּיל לְהַאְדִּים פְּנֵי חֲבֵירוֹ פִּנְקָסוֹ פְתוּחָה בּוֹ בַיּוֹם וְאֵין לָךְ קָשֶׁה אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּדִבְרֵי הֲבַאי. אוֹי לְמִי שֶׁהָעוֹלָם מָטְעֶה בוֹ. אוֹי לְמִי שֶׁהַשָׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ. אוֹי לְמִי שֶׁנַעֲשֶׂה סַנֵיגוּרוֹ קַטֵּיגוּרוֹ. אוֹי לְמִי שֶׁיִצְרוֹ מְנַצְחוֹ. אוֹי לְמִי שֶׁנֶהְפַּךְ עָלָיו הַגַּלְגַּל. אוֹי לְמִי שֶׁמְאַבֵּד אֶת עֲמָלוֹ. ה' בְּרַחֲמָיו יַצִילֵנוּ מִכָּל גְּזֵירוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת בִּכְלַל וּפְרַט. יַצִילֵנוּ מִיֵצֶר הָרָע וּמִכָּל צָרָה וִיזַכֵּנוּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

בראשית יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת-שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת-הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת-הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּֽוֹכָבִֽים: וַעֲבַד יְיָ יָת תְּרֵין נְהוֹרַיָּא רַבְרְבַיָּא יָת נְהוֹרָא רַבָּא לְמִשְׁלַט בִּימָמָא וְיָת נְהוֹרָא זְעֵרָא לְמִשְׁלַט בְּלֵילְיָא וְיָת כּוֹכְבַיָּא:

רש''י המארת הגדלים וגו' . שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד: ואת הכוכבים. על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה צבאיה להפיס דעתה:

(יז) וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל-הָאָֽרֶץ: וִיהַב יָתְהוֹן יְיָ בִּרְקִיעָא דִּשְׁמַיָּא לְאַנְהָרָא עַל אַרְעָא: (יח) וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלְהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַח֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב: וּלְמִשְׁלַט בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא וּלְאַפְרָשָׁא בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב: (יט) וַֽיְהִי-עֶ֥רֶב וַֽיְהִי-בֹ֖קֶר י֥וֹם רְבִיעִֽי: (פ) וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם רְבִיעָאִי: (כ) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל-הָאָ֔רֶץ עַל-פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם: וַאֲמַר יְיָ יִרְחֲשׁוּן מַיָּא רְחֵשׁ נַפְשָׁא חַיְתָא וְעוֹפָא יְפָרַח עַל אַרְעָא עַל אַפֵּי רְקִיעָא דִּשְׁמַיָּא:

רש''י נפש חיה. שיש בה חיות: שרץ. כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ, בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים וחפושין ותולעים, ובבריות כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם, וכל הדגים:

(כא) וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת-הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל-נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה | הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָֽׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל-ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב: וּבְרָא יְיָ יָת תַּנִּינַיָּא רַבְרְבַיָּא וְיָת כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דִּרְחִשָׁא דִּי אַרְחִישׁוּ מַיָּא לִזְנֵיהוֹן וְיָת כָּל עוֹפָא דְפָרַח לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב:

רש''י התנינם. דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקים העולם בפניהם: נפש החיה. שיש בה חיות:

נביאים - ישעיה - פרק מב

(כ) (ראית) רָא֥וֹת רַבּ֖וֹת וְלֹ֣א תִשְׁמֹ֑ר פָּק֥וֹחַ אָזְנַ֖יִם וְלֹ֥א יִשְׁמָֽע: חֲזֵיתוּן סַגִיאָן וְלָא נְטַרְתּוּן אִתְפַּתָּחָה אוּדְנֵיכוֹן וְלָא קַבֵּלְתּוּן אוּלְפַן :

רש''י ראות רבות . ראיות הרבה לפניכם ואינכם שומרים להביט במעשי ולשוב אלי : פקוח אזנים . אני עסוק לפקוח אזניכם ע''י נביאי ולא ישמע איש מכם את דברי ולשון הוה הוא :

(כא) יְהוָ֥ה חָפֵ֖ץ לְמַ֣עַן צִדְק֑וֹ יַגְדִּ֥יל תּוֹרָ֖ה וְיַאְדִּֽיר: יְיָ רָעֵי בְּדִיל לְזַכָּאוּתֵהּ יִשְּׂרָאֵל יְרַבֵּי לְעָבְדֵי אוֹרַיתֵיהּ וְיַתְקֵף יַתְהוֹן :

רש''י ה' חפץ . להראותכם ולפקוח אזניכם למען צדק ולכך הוא מגדיל ומאדיר לכם תורה :

(כב) וְהוּא֮ עַם-בָּז֣וּז וְשָׁסוּי֒ הָפֵ֤חַ בַּֽחוּרִים֙ כֻּלָּ֔ם וּבְבָתֵּ֥י כְלָאִ֖ים הָחְבָּ֑אוּ הָי֤וּ לָבַז֙ וְאֵ֣ין מַצִּ֔יל מְשִׁסָּ֖ה וְאֵין-אֹמֵ֥ר הָשַֽׁב: וְהוּא עַם בָּזִּיז וַאֲנֵיס אִתְחַפִּיאוּ בַּהֲתָא עוּלְמֵין כּוּלְהוֹן וּבְבָתֵּי יְסוּרִין עֲגִינִין הֲווֹ לַעֲדִי וְלֵית דִמְשֵׁזִיב לְבִיזָא וְלֵית דַּאֲמַר אֲתִיב :

רש''י והוא . העם הזה בזוי ושסוי וסוף הענין ולא ישים על לב כל זה לומר למה קראתנו זאת מי נתן למשיסה יעקב : הפח בחורים כולם . בחוריהם פחי נפש כולם , תו' ד''א הפח בחורים כולם ישימו את עצמם בפחי האדמה ובחורים ובבתי כלאים החבאו יוכיח שכן הוא : ואין אומר השב . כמו השב לפיכך הוא רפי אבל השב באמתחתינו הוא דגש :

(כג) מִ֥י בָכֶ֖ם יַאֲזִ֣ין זֹ֑את יַקְשִׁ֥ב וְיִשְׁמַ֖ע לְאָחֽוֹר: מַן בְּכוֹן יָצִית דָּא יְקַבֵּל וִיסַבֵּר לְסוֹפָא :

רש''י יאזין . לתת לב לזאת מי נתן למשיסה יעקב : לאחור . יקשיב וישמע דבר שיעמוד לו באחרונה וכן ת''י לאחור לסופ' וכן כל לאחור שבמקררא עתיד להיות הוא :

(כד) מִֽי-נָתַ֨ן (למשוסה) לִמְשִׁסָּ֧ה יַעֲקֹ֛ב וְיִשְׂרָאֵ֥ל לְבֹזְזִ֖ים הֲל֣וֹא יְהוָ֑ה ז֚וּ חָטָ֣אנוּ ל֔וֹ וְלֹֽא-אָב֤וּ בִדְרָכָיו֙ הָל֔וֹךְ וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּתוֹרָתֽוֹ: מַן מְסַר לַעֲדִי יַעֲקֹב וְיִשְּׂרָאֵל לִבְזוּזִין הֲלָא יְיָ מִן קֳדָם דְּחָבוּ קֳדָמוֹהִי וְלָא אָבוּ לִמְהַך בְּאוֹרְחָן דְתַקְנָן קֳדָמוֹהִי וְלָא קַבִּילוּ אוּלְפָן אוֹרַיְיתֵיהּ :

רש''י זו חטאנו לו . זו היא שגרמה את המשיסה והבז את אשר חטאנו לו : ולא אבו . אבותינו בדרכיו הלוך :

(כה) וַיִּשְׁפֹּ֤ךְ עָלָיו֙ חֵמָ֣ה אַפּ֔וֹ וֶעֱז֖וּז מִלְחָמָ֑ה וַתְּלַהֲטֵ֤הוּ מִסָּבִיב֙ וְלֹ֣א יָדָ֔ע וַתִּבְעַר-בּ֖וֹ וְלֹא-יָשִׂ֥ים עַל-לֵֽב: וּשְׁפַּךְ עֲלֵיהוֹן חֵימַת רוּגְזֵיהּ וּתְקוֹף עָבְדֵי קְרָבֵיהּ אַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן וּקְטָלוּ בְהוֹן מִסְּחוֹר סְחוֹר וְלָא יְדַעוּ וְשַׁלִיטוּ בְהוֹן וְלָא שַׁוִיאוּ דַחֲלְתֵּיהּ עַל לִבָּא :

רש''י ותלהטהו מסביב . כדי שיראו ויקחו מוסר כענין שנאמ' ( צפניה ג ו ) הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תיראי וגו' : ולא ידע . יודע הוא אלא שדש בעקב לא חש להבין זאת ולשוב מרשעו : ותבער בו . אחר פורענו' העכו''ם שמסביב בערה בעצמו :

כתובים - משלי - פרק א

(טז) כִּ֣י רַ֭גְלֵיהֶם לָרַ֣ע יָר֑וּצוּ וִֽ֝ימַהֲר֗וּ לִשְׁפָּךְ-דָּֽם: מְטוּל דְרִגְלֵיהוֹן לְבִישְׁתָּא רָהֲטָן וּמִסְתַּרְהֲבִין לְמִשְׁפַּךְ דְּמָא :

רש''י לרע ירוצו . לרעת עצמם הם רצים ואינם יודעים לתת לב לדבר :

(יז) כִּֽי-חִ֭נָּם מְזֹרָ֣ה הָרָ֑שֶׁת בְּ֝עֵינֵ֗י כָל-בַּ֥עַל כָּנָֽף: מְטוּל דְּמַגָּן פְּרִיסָא מְצוּדְתָּא עַל פִּרְחֲתָא דְגַפָּא :

רש''י כי חנם מזורה הרשת . כי העופות הרואות חטים וקטניות מזורים על הרשת חנם הוא בעיניהם שאינם מכירים על מה היא נזרת ויורדין בה ואוכלין :

(יח) וְ֭הֵם לְדָמָ֣ם יֶאֱרֹ֑בוּ יִ֝צְפְּנ֗וּ לְנַפְשֹׁתָֽם: וְהִנוּן לִדְמָהוֹן כָּמְנִין וּמִטְשִׁין לְנַפְשָׁתְהוֹן :

רש''י והם לדמם יארובו . והציידים יארובו לדמם של עופות :

(יט) כֵּ֗ן אָ֭רְחוֹת כָּל-בֹּ֣צֵֽעַ בָּ֑צַע אֶת-נֶ֖פֶשׁ בְּעָלָ֣יו יִקָּֽח: הֵיכְדֵין אִנוּן אָרְחָתָא דְכָל דְּעָבְדִין עִילָא נַפְשָׁתָא דְמָרֵיהוֹן נָסְבִין :

רש''י כן ארחות כל בוצע בצע . גוזל גזילה נאה ונחמדת היא לו וחנם היא לו . וסופו את נפש בעליו יקח . נפש עצמו שנעשה עכשיו בעל הממון שגזל מחבירו :

(כ) חָ֭כְמוֹת בַּח֣וּץ תָּרֹ֑נָּה בָּ֝רְחֹב֗וֹת תִּתֵּ֥ן קוֹלָֽהּ: חָכְמְתָא בְשׁוּקָא מִשְׁתַּבְּחָא וּמִשְׁקָקֵי יָהֲבָה קָלָהּ :

רש''י חכמות בחוץ תרונה . הרי חכמותיה של תורה בחוצותיה תזעקנה להזהירכם לסור עליהם ומה הן חוצותיה בתי מדרשות : ברחובות . במקום שמרחיבין אותה כך דרש רבי תנחומא :

(כא) בְּרֹ֥אשׁ הֹמִיּ֗וֹת תִּ֫קְרָ֥א בְּפִתְחֵ֖י שְׁעָרִ֥ים בָּעִ֗יר אֲמָרֶ֥יהָ תֹאמֵֽר: בְּרֵישׁ בִּירָתָא מַכְרְזָא וּבְמַעֲלָנָא דְתַרְעֵי בִּכְרַכֵּי מִלָהָא אָמְרָה :

רש''י בראש הומיות תקרא . במקום שהיא נשמעת ונכרזת שם היא קוראת ואומרת ענין שלמטה עד מתי פתאים וגו' : בפתחי שערים . הם מקום ישיבת הזקנים :

משנה בבא קמא פרק א

א. אַרְבָּעה אֲבוֹת נְזִיקִים, הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר. לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה, וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כַּהֲרֵי הָאֵשׁ שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, כַּהֲרֵי הַבּוֹר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק. הַצַד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:

ברטנורה   (א) ארבעה אבות נזיקין. משום דאיכא לכל חד מינייהו תולדות, קרי להו אבות: השור. הוא הרגל, דהיינו מה שהבהמה מזקת ברגלים דרך הלוכה כדכתיב (שמות כב) ושלח את בעירה. ותניא ושלח זה הרגל וכן הוא אומר (ישעיה לב) משלחי רגל השור והחמור. ותולדה דרגל היא כשהזיקה בגופה דרך הלוכה, או בשערה דרך הלוכה שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן. או בשליף שעליה, והוא משאוי שבאמתחות ובמרצופין שעליה. או בזוג שבצוארה: והבור. הפותח בור ברשות הרבים ונפל שמה שור או חמור ומת אם הבור עמוק עשרה טפחים, או הוזק אם הוא פחות מי' טפחים. דכתיב (שמות כא) כי יפתח איש בור וגו'. ותולדה דבור, כגון כיחו וניעו לאחר שנחו ברה''ר והזיקו: והמבעה. זה השן, שאכלה בהמתו בשדה חבירו כדכתיב (שם כב) וביער בשדה אחר. ונקרא השן מבעה מפני שהוא פעמים מכוסה פעמים מגולה, מלשון נבעו מצפוניו (עובדיה א) דמתרגמינן אגליין מטמרוהי. ותולדה דשן היא, כשנתחככה בכותל להנאתה כדרך הבהמות שמתחככות ושברה את הכותל, או טנפה פירות כשנתחככה בהן להנאתה: וההבער. זו הדליקה שיצאה והזיקה כדכתיב (שמות כב) כי תצא אש וגו' ונאכל גדיש או הקמה או השדה. ותולדה דאש, אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, דומיא דאש שהרוח מוליכה. והא דלא חשיב תנא דידן קרן בכלל אבות נזיקין, משום דלא מיירי אלא בנזיקין שהם מועדים מתחלתן כלומר שמשלמין נזק שלם מתחלתן, אבל בתמין ואחר כך מועדים לא קא מיירי: לא הרי השור כהרי המבעה. כלומר, אי כתב רחמנא שור לא נפיק מבעה מיניה. דהוה אמינא רגל דהזיקה מצוי חייביה רחמנא, שן דאין הזיקה מצוי לא חייביה רחמנא. ואי כתב רחמנא שן, הוה אמינא שן דיש הנאה להזיקה חייב, רגל דאין הנאה להזיקה אינו חייב. ואי כתב רחמנא שן ורגל ולא כתב אש, הוה אמינא שן ורגל שיש בהן רוח חיים כלומר, שבאים מכח בעלי חיים, חייב, אבל אש שאין בה רוח חיים לא לחייב. ואם נכתבו שלשתן ולא כתב רחמנא בור, הוה אמינא הני לחייבי שדרכן לילך ולהזיק, אבל בור שאין דרכו לילך ולהזיק לא לחייב עליה. משום הכי איצטריכו כולהו. ובגמרא מסיק, דאי כתב בור וחד מהנך אתו כולהו שאר, לבד מקרן, בהצד השוה שבהן שדרכן להזיק. ולא הוצרכו כולן אלא מפני שהן חלוקים בהלכותיהן, שיש בזה מה שאין בזה. שן ורגל פטורים ברשות הרבים, מה שאין כן בבור ואש. בור פטר ביה קרא אדם וכלים דכתיב (שמות כא) ונפל שמה שור או חמור, דדרשינן שור ולא אדם, חמור ולא כלים, מה שאין כן בשאר אבות נזיקים. אש פטר בו את הטמון, שאם היו בגדים טמונים בגדיש פטור המבעיר, דכתיב (שם כב) או הקמה מה קמה בגלוי אף כל בגלוי. ובשאר אבות נזיקים לא פטר את הטמון: הצד השוה שבהן וכו'. אף אני אביא כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך, שאם הזיק נתחייב המזיק לשלם תשלומי הנזק שהזיק: במיטב הארץ. מעידית שבנכסיו, מן המשובח שבהם, אם בא ליתן לו קרקע בתשלומי נזקו. דכתיב (שם) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. אבל אם בא ליתן לו מטלטלין קיי''ל כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי, ויהיב ליה כל מאי דבעי ואפילו סובין. והני מילי לנזקין. אבל לבעל חוב אי אית ליה זוזי מחייבינן ליה למיתן זוזי, ואי לית ליה זוזי יהיב ליה מטלטלי מאי דבעי, ואי מגבי ליה ארעא יהיב ליה בבינונית. ושכיר, אפילו לית ליה זוזי למשכיר לא מצי יהיב ליה באגריה אלא זוזי, ומחייבינן ליה לזבוני מנכסיה עד דמשכח זוזי ויהיב ליה:

ב. כָּל שֶׁחַבְתִּי בִּשְׁמִירָתוֹ, הִכְשַׁרְתִּי אֶת נִזְקוֹ. הִכְשַׁרְתִּי בְמִקְצָת נִזְקוֹ, חַבְתִּי בְתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ כְּהֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ. נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶם מְעִילָה, נְכָסִים שֶׁל בְּנֵי בְרִית, נְכָסִים הַמְּיֵחדִים, (וּבְכָל מָקוֹם) חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיֻחֱדֶת לַמַּזִּיק וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:

ברטנורה   (ב) כל שחבתי בשמירתו וכו'. כל דבר שנתחייבתי לשמרו: הכשרתי את נזקו. אם לא שמרתיו כראוי והזיק, אני הוא שהכשרתי וזמנתי אותו היזק, ואני חייב עליו. כגון המוסר שורו לחרש שוטה וקטן חייב, שעליו היה מוטל שמירת שורו והרי לא שמרו כראוי לו: הכשרתי במקצת נזקו וכו'. ואם תקנתי וזמנתי מקצת הנזק אף על פי שלא זמנתי ותקנתי את כולו, נתחייבתי עליו כאילו זמנתיו כולו. כגון החופר בור תשעה ברה''ר ובא אחר והשלימו לעשרה, ונפל שמה שור או חמור ומת, האחרון חייב. אע''פ שלא תקן אלא מקצת הנזק, כאילו עשה כל הנזק, כיון דבתשעה ליכא מיתה: נכסים שאין בהם מעילה. ועל איזה נכסים אני חייב לשלם אם הזקתי, על נכסים שאין בהם מעילה. כגון נכסים שאינן הקדש. שאם הזקתי נכסים של הקדש איני חייב לשלם, דכתיב שור רעהו ולא שור של הקדש. והוא הדין לכל שאר נזקים: נכסים שהם של בני ברית. שאם הזיק נכסים של נכרי, פטור: נכסים המיוחדים. שיש להם בעלים מיוחדים, שאם הזיק נכסים של הפקר, פטור: חוץ מרשות המיוחדת למזיק. בכל מקום שהזיקו נכסיו את נכסי חבירו חייב המזיק, חוץ מרשות המיוחדת למזיק. שאם נכנס שור ניזק ברשות המזיק והזיקו שור המזיק, פטור, דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי. ודוקא כשהזיקו נכסיו, אבל המזיק עצמו שחבל בחברו, אף על פי שהוא עומד ברשותו, חייב, דאמר ליה הנחבל נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא: ורשות הניזק והמזיק. ורשות המיוחדת לניזק ולמזיק, כגון חצר של שניהם, והזיק שורו של אחד מהם באותה חצר בשן ורגל, פטור. והוא שתהיה אותה חצר מיוחדת לשוורים גם כן. אבל אם היתה מיוחדת לפירות ולא לשורים, והזיק בשן ורגל, חייב. ואם הזיק בקרן, בכל ענין חייב:

ג. שׁוּם כֶּסֶף, וְשָׁוֶה כֶסֶף, בִּפְנֵי בֵית דִּין, וְעַל פִּי עֵדִים בְּנֵי חוֹרִין בְּנֵי בְרִית. וְהַנָּשִׁים בִּכְלָל הַנֶּזֶק. וְהַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין:

ברטנורה   (ג) שום כסף. שום זה של נזקים לא יהא אלא בכסף. שיהו בית דין שמין כמה שוה הנזק וכך ישלם לו. ואם הזיקה פרתו של ראובן טליתו של שמעון שדרסה עליו ברשות הניזק ושברתו, ואח''כ אירע שנשברה רגלה של פרה זו של ראובן בטליתו של שמעון ברה''ר דהוי נמי בור ברה''ר, אין אומרים הואיל וזה הזיק וזה הזיק יצא הזיקו של זה בהזיקו של זה, אלא שמין שני הנזקים בדמים, ומי שהזיק לחבירו יותר, ישלם: שוה כסף. וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי היתומים, לא יפרעו אלא מן הקרקעות שהם שוה כסף, ולא ממטלטלין שהם עצמם כסף. דכל מידי דמיטלטל חשוב כאילו הוא כסף, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי: בפני ב''ד. והשומא והתשלומין של נזקים לא יהיו אלא בפני ב''ד מומחין, ולא בפני ב''ד של הדיוטות: ועל פי עדים בני חורין ובני ברית. לאפוקי עבדים ונכרים שאינם כשרים לעדות של נזקין: והנשים בכלל הנזק. בין שהזיקה היא את אחרים, בין שאחרים הזיקוה, דין האיש ודין האשה שוין בנזקין: הניזק והמזיק בתשלומין. פעמים שהניזק שייך עם המזיק בתשלומין של ניזק. כגון אם פחתה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין, שפחת נבלה דניזק הוא, בין בתם בין במועד, ונמצא שאין המזיק משלם לו אפילו אותו חצי נזק שזכתה לו תורה אם הוא תם. או נזק שלם אם הוא מועד, הרי שהניזק הוא מפסיד ושייך בתשלומין הללו עם המזיק:

ד. חֲמִשָּׁה תַמִין וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִין, הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת לֹא לִגַּח וְלֹא לִגּוֹף וְלֹא לִשּׁוֹךְ וְלֹא לִרְבֹּץ וְלֹא לִבְעֹט. הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכל אֶת הָרָאוּי לָהּ, הָרֶגֶל מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, וְשׁוֹר הַמּוּעָד, וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, וְהָאָדָם. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת, אֵינָן מוּעָדִין. וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם. מַה בֵּין תָּם לְמוּעָד. אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּה:

ברטנורה   (ד) חמשה תמין. שאינם רגילים להזיק, ואם הזיקו משלמין חצי נזק: וחמשה מועדין. שהם רגילין להזיק, ומשלמין נזק שלם: לא ליגח. בקרן: ולא ליגוף. דחיפת כל הגוף. וכולהו הוו תולדה דקרן ומשלמין חצי נזק. הרי חמשה תמין: ושור המועד. שלש פעמים ליגח או ליגוף או לרבוץ או לבעוט או לישוך. הרי הן חמשה מועדים לשלם נזק שלם. ולגבי מועד חשיב להו חד: ושור המזיק ברשות הניזק. אפילו קרן תמה. הוי מועד לשלם נזק שלם. ומתניתין אתיא כמאן דאמר משונה קרן בחצר הניזק שמשלמת נזק שלם ואפילו היא תמה. ואין כן הלכה: והאדם. הוי מועד מתחלתו נמי, ומשלם נזק שלם אם הזיק: הזאב והארי וכו'. מועדים מתחלתן. והא דלא חשיב להו בכלל חמשה מועדים דלעיל וליהוו אחד עשר מועדים, משום דהני לא שכיחי בישוב: ברדלס. חיה שקורין לה בערבי אלצב''ע: רבי אליעזר אומר וכו'. ואין הלכה כר' אליעזר: מן העליה. מעידית שבנכסיו. ואפילו אין הנוגח שוה שיעור הנזק. דבמועד כתיב (שמות כ''א) ישלם שור תחת השור, ולא כתיב ביה דמגוף הנוגח יפרע:

גמרא ב''ק דף ט''ז ע''ב

מַאי עֲלִיָּה אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בַּמְעוֹלֶה שֶׁבִּנְכָסָיו וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דה''ב ל''ב) וַיִּשְׁכַּב חִזְקִיָּהוּ עִם אֲבוֹתָיו וַיִּקְבְּרוּהוּ בְמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִד. וְאָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַעֲלֵה אֵצֶל מְעוּלִים שֶׁבַּמִּשְׁפָּחָה וּמָאן נִינְהוּ דָוִד וּשְׁלֹמֹה. (שם ט''ז) וַיִּקְבְּרוּהוּ בְקִבְרוֹתָיו אֲשֶׁר כָּרָה לוֹ בְּעִיר דָוִד וְגוֹ' וַיַּשְׁכִּיבוּהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מָאי בְּשָׂמִים וּזְנִים רִבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר זִינֵי זִינֵי רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמַנִי אָמַר בְּשָׂמִים שֶׁכָּל הַמֵּרִיחַ בָּהֶם בָּא לִידֵי זִימָה (שם דף י''ז) אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מָאי דִּכְתִיב (ישעי' ל''ב) אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי עַל כָּל מַיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִלּוּת חֲסָדִים זוֹכֶה לְנַחֲלַת ב' שְׁבָטִים שֶׁנֶאֱמַר אַשְׁרֵיכֶם זוֹרְעֵי וְאֵין זְרִיעָה אֶלָא צְדָקָה שֶׁנֶאֱמַר (הושע י') זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ לְפִי חֶסֶד וְאֵין מַיִם אֶלָא תוֹרָה שֶׁנֶאֱמַר (ישעי' נ''ה) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַיִם וְזוֹכֶה לְנַחֲלַת שְׁנֵי שְׁבָטִים זוֹכֶה לְכִילָה כְּיוֹסֵף דִּכְתִיב (בראשית מ''ט) בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף וְגוֹ' בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר וְזוֹכֶה לְנַחֲלַת יִשָׂשׂכָר דִּכְתִיב (שם) יִשָׂשׂכָר חֲמוֹר גָּרֶם אִית דְּאַמְרֵי אוֹיְבָיו נוֹפְלִים לְפָנָיו כְּיוֹסֵף דִּכְתִיב (דברים ל''ג) בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָו אַפְסֵי אָרֶץ וְזוֹכֶה לְבִינָה כְּיִשָׂשׂכָר דִכְתִיב (רה''א י''ב) וּמִבְּנֵי יִשָׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל וְגוֹ':

רש''י ויקברוהו במעלה וכו'. בחזקיהו כתיב בספר דברי הימים: וישכבוהו במשכב. באסא מלך יהודה: זיני זיני. מיני בשמים הרבה כדמתרגמינן למינהו לזנוהי: זורעי. היינו צדקה כדמפרש לקמיה: לנחלת שני שבטים. דהכי משמע רגליהם ישולחו בנחלת השור והחמור יוסף ויששכר: בנות צעדה עלי שור. היינו כילה: חמור גרם. מתרגמינן עתיר בנכסין. יוסף איקרי שור דכתיב בכור שורו הדר לו (דברים ל''ב):

זוהר בראשית מ''ז ע''א

וַיְּכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (תְּהִלִּים ל''א) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם, תָּא חֲזִי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא לְבַר נַשׁ בְּעָלְמָא וְאַתְקִּין לֵיהּ לְמֶהֱוֵי שְׁלִים בְּפוּלְחָנֵיהּ וּלְאִתְתַּקָּנָא אָרְחוֹי בְּגִין דְּיִזְכֵּי לִנְהוֹרָא עִלָּאָה דְּגָנִיז קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַצַדִּיקַיָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (יְשַׁעְיָה ס''ד) עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךָ יֵעָשֶׂה לַמְּחַכֶּה לוֹ וּבַמֶּה יִזְכֵּי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְהַהוּא נְהוֹרָא בְּאוֹרַיְתָא, דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא בְּכָל יוֹמָא יִזְכֵּי לְמֶהֱוֵי לֵיהּ חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי וְיִתְחַשַּׁב לֵיהּ כְּאִלּוּ בָּאנֵי עָלְמִין דְּהָא בְּאוֹרַיְתָא אִתְבְּנֵי עָלְמָא וְאִשְׁתְּכְלָל הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (מִשְׁלֵי ג') יְיָ' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה וּכְתִיב (שָׁם ח') וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהֱיֶה שַׁעְשׁוּעִים יוֹם יוֹם דְּכֹל דְּאִשְׁתַּדַּל בָּהּ שַׁכְלִיל עָלְמִין וְקַיִּם לֵיהּ, וְתָא חֲזִי בְּרוּחָא עָבִיד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא וּבְרוּחָא מִתְקַיְּמָא רוּחָא דְּאִנּוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְתָא וְכָל שֶׁכֵּן רוּחָא דְּהָבָל דְּרַבְיֵי דְּבֵי רַב, מָה רַב טוּבְךָ דָּא טוּבָא דְּאִתְגְּנִיז לִירֵאֶיךָ לְאִנּוּן דַּחֲלֵי חַטָּאָה, פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ, מַאי פָּעַלְתָּ דָּא עוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית, רַבִּי אַבָּא אָמַר דָּא גַּן עֵדֶן דְּהָא בְּאוּמָנוּתָא עָבִיד לֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא כְּגַוְּנָא דִּלְעֵילָא לְאִתְתַּקָּפָא בֵּיהּ צַדִּיקַיָּא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תְּהִלִּים ל''א) פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם דְּהָא הוּא נֶגֶד (בְּנֵי) אָדָם, וְאַחֲרָא נֶגֶד עִלָּאִין קַדִּישִׁין, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן גַּן עֵדֶן לְעֵילָא וְנֶגֶד בְּנֵי אָדָם הֲוֵי (וַאֲפִלּוּ אָחֳרָא נֶגֶד בְּנֵי אָדָם הֲוֵי) לְאִתְכַּנָּשָׁא בֵּיהּ צַדִּיקַיָּא דְּעָבְדֵי רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן, וַיְּכֻלּוּ דְּכָלוּ עוֹבָדִין דִּלְעֵילָא וְעוֹבָדִין דִּלְתַתָּא, הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ לְעֵילָא וְתַתָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר עוֹבָדָא וְאוּמָנוּתָא דְּאוֹרַיְתָא שֶׁבִּכְתָב וְעוֹבָדָא וְאוּמָנוּתָא דְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְכָל צְבָאָם אִלֵּין פְּרָטֵי דְּאוֹרַיְתָא אַפִּין דְּאוֹרַיְתָא שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה, וַיּכֻלּוּ דְּאִתְקַיְּמוּ וְאִשְׁתַּכְלָלוּ דָּא בְּדָא, שָׁמַיִם וָאָרֶץ פְּרָט וּכְלָל, וְכָל צְבָאָם רָזֵי דְּאוֹרַיְתָא דַּכְיָאן דְּאוֹרַיְתָא מְסָאֲבָן דְּאוֹרַיְתָא:

תרגום הזוהר וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְגוֹ', רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, (תהלים ל''א) מָה רַב טוּבְךְ וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת הָאָדָם בָּעוֹלָם, וְתִקֵּן אוֹתָם שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְשֶׁיְּתַקֵּן דְּרָכָיו, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לְאוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁגָּנַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַדִּיקִים כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה ס''ד) עַיִן לֹא רָאֲתָה וְגוֹ'. עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךְ, הַיְנוּ אוֹר הַגָּנוּז. יַעֲשֶׂה לַמְּחַכֶּה לוֹ, הַיְנוּ הַצַדִּיקִים. וּבַמֶּה יִזְכֶּה הָאָדָם בְּאוֹתוֹ הָאוֹר הַגָּנוּז עַל יְדֵי הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה. כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּכָל יוֹם, יִזְכֶּה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְיִהְיֶה נֶחֱשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ בָּנָה עוֹלָמוֹת, כִּי עִם הַתּוֹרָה נִבְנֶה הָעוֹלָם וְנִשְׁתַּכְלֵל, וְזֶה שֶׁכָּתוּב, (משלי ג') יְיָ בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. וְהַיְנוּ בְּחָכְמָה וּתְבוּנָה שֶׁל הַתּוֹרָה. וְכֵן כָּתוּב, (שם ט') וָאֶהֱיֶה אֶצְלוֹ וְגוֹ', דְּהַיְנוּ שֶׁהַתּוֹרָה הָיְתָה אוּמָנוּתוֹ לִבְרוֹא אֶת הָעוֹלָם. וּבֹא וּרְאֵה, בְּרוּחַ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם. וּבְרוּחַ הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, וְהַיְנוּ בְּרוּחַ פִּיהֶם שֶׁל אוֹתָם לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן, הָרוּחַ מֵהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת בֵּית רַבָּן, שֶׁעָלָיו עוֹמֵד וּמִתְקַיֵּם הָעוֹלָם. מָה רַב טוּבְךְ, יוֹרֶה עַל הַטּוֹב שֶׁנִּגְנָז, דְּהַיְנוּ עַל הָאוֹר הַגָּנוּז. פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ יוֹרֶה כָּל פְּעֻלּוֹת מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית לֹא נַעֲשֶׂה וְאֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בִּשְׁבִיל לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה, הַמַּמְשִׁיכִים בִּזְכוּת תּוֹרָתָם אֶת אוֹר הַגָּנוּז כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. פָּעַלְתָּ קָאִי עַל גַּן עֵדֶן כִּי בְּאוּמָנוּת עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת גַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן שֶׁבָּאָרֶץ, בְּשָׁוֶה לְמַעֲלַת גַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, שֶׁיִּתְחַזְּקוּ שָׁם הַצַדִּיקִים. וְזֶה שֶׁאָמַר פָּעַלְתָּ וְגוֹ' כִּי גַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן הוּא נֶגֶד בְּנֵי אָדָם, וְהָאַחֵר שֶׁהוּא גַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַקְּדוֹשִׁים הָעֶלְיוֹנִים, וְלֹא בִּשְׁבִיל בְּנֵי אָדָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שֶׁהַכָּתוּב פָּעַלְתָּ קָאִי עַל גַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, וּמִכָּל מָקוֹם נֶגֶד בְּנֵי אָדָם נֶחֱשָׁב, מִשּׁוּם שֶׁמִּתְאַסְּפִים שָׁם הַצַדִּיקִים הָעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל רִבּוֹנָם, כְּלוֹמָר אַף עַל פִּי שֶׁהַגַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן אֵינָם בִּשְׁבִיל בְּנֵי אָדָם, מִכָּל מָקוֹם הַצַדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן עוֹלִים בַּאֲוִירָא לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, וּמִשּׁוּם שֶׁהַצַדִּיקִים עוֹלִים וּמִתְאַסְּפִים שָׁמָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוּכְרָחִין לַחֲזוֹר וְלֵילֶךְ לִמְקוֹמָם מִכָּל מָקוֹם נֶחֱשָׁב מִשּׁוּם זֶה, נֶגֶד בְּנֵי אָדָם. וַיְּכֻלּוּ, שֶׁכָּלוּ וְנִגְמְרוּ הַמְּלָאכוֹת שֶׁל מַעְלָה וְהַמְּלָאכוֹת שֶׁל מַטָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, שֶׁנִּגְמְרוּ הַפְּעֻלּוֹת וְהָאוּמָנוּת שֶׁבְּתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וָאָרֶץ, שֶׁנִּגְמְרוּ הַפְּעֻלּוֹת וְהָאוּמָנוּת שֶׁבְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְכָל צְבָאָם, פֵּרוּשׁוֹ פְּרָטֵי הַתּוֹרָה, הַפָּנִים שֶׁבַּתּוֹרָה, דְּהַיְנוּ הַשִּׁבְעִים פָּנִים שֶׁבַּתּוֹרָה. וַיְּכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְאָרֶץ, יוֹרֶה שֶׁשְּׁנֵיהֶם, (ז''א וְנוּקְבֵיהּ) הַמְּכוּנִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ, נִתְקַיְּמוּ וְנִשְׁתָּכְלְלוּ זֶה מִזֶּה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ, פְּרָט וּכְלָל. וְכָל צְבָאָם, הַיְנוּ סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, וְהַטָּהָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְהַטּוּמְאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּלוֹמָר דִּינֵי טָהָרָה וְטוּמְאָה הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה.

הלכה פסוקה

ש''ע א''ח סי' של''ט ש''מ

א. אֵין מְטַפְּחִין לְהַכּוֹת כַּף אֶל כַּף וְלֹא מְסַפְּקִין לְהַכּוֹת כַּף עַל יָרֵךְ וְלֹא מְּרַקְדִין גְזֵרָה שֶׁמָא יְתַקֵן כְּלִי שִׁיר וַאֲפִילוּ לְהַכּוֹת בְּאֶצְבַּע עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַלּוּחַ אוֹ אַחַת כְּנֶגֶד אַחַת כְּדֶרֶךְ הַמְשׁוֹרְרִים אוֹ לְקַשְׁקֵשׁ בֶּאֱגוֹז לְתִינוֹק אוֹ לְשַׂחֵק בּוֹ בְּזוּג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹק כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר גְזֵרָה שֶׁמָא יְתַקֵן כְּלִי שִׁיר וּלְסַפֵּק כִּלְאַחַר יַד מֻתָּר: ב. אָסוּר לִיטוֹל שְׂעָרוֹ אוֹ צִפָּרְנָיו בֵּין בְּיַד בֵּין בִּכְלִי בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לַאֲחֵרִים וְחַיָיב עַל שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת וּמְלַקֵט לְבָנוֹת מִתּוֹךְ שְׁחוֹרוֹת אֲפִילוּ בְאַחַת חַיָיב וְדָבָר זֶה אֲפִילוּ בְחוֹל אָסוּר מִשּׁוּם לֹא יִלְבַּשׁ גֶבֶר שִׂמְלַת אִשָׁה: ג. הַמּוֹחֵק דְּיוֹ שֶׁעַל הַקְּלַף אוֹ שַׁעֲוָה שֶׁעַל הַפִּנְקָס אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמוֹ כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיוֹת חַיָיב: ד. יִזָהֵר שֶׁלֹּא לִכְתּוֹב בְּאֶצְבָּעוֹ בְּמַשְׁקִין עַל הַשֻׁלְחָן אוֹ בָאֵפֶר: ה. חוּט שֶׁל תְּפִירָה שֶׁנִפְתַּח אָסוּר לְמָתְחוֹ מִשׁוּם תּוֹפֵר:

מוסר

מרגניתא דרבי מאיר

יֵשׁ פֻּרְעָנוּת מִיַד וְיֵשׁ פֻּרְעָנוּת לְאַחַר זְמָן. וְיֵשׁ אַחַת אַחַר אַחַת וְיֵשׁ כֻּלָן כְּאֶחָת. וְיֵשׁ מֵהֶן בָּאוֹת עַל הָאָדָם וְהוּא עֵר. וְיֵשׁ בָאוֹת וְהוּא יָשֵׁן. וְיֵשׁ מֵהֶן כְּבֵדוֹת וְיֵשׁ מֵהֶן בִמְרוּצַת נֶפֶשׁ וְיֵשׁ בְּדַעְתּוֹ וְיֵשׁ שֶׁלֹּא בְּדַעְתּוֹ. וְיֵשׁ בְּזִקְנוּתוֹ וְיֵשׁ בְּנַעֲרוּתוֹ. וְיֵשׁ בְּסֵתֶר וְיֵשׁ בְגָלוּי. וְיֵשׁ בַּבַּיִת וְיֵשׁ בְּאַכְסַנְיָא. כָּל צָרָה וְצוּקָה וְקִנְאָה וּפִרְצָה וְתַקָּלָה מְמַעֲטִין אֶת הַחֵטְא. וְיֵשׁ שֶׁעוֹבֵד אֶת הַמָּקוֹם מִתּוֹךְ יִרְאָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְקַפֵּחַ פַּרְנָסָתוֹ. וְיֵשׁ מִתּוֹךְ אַהֲבָה. וְיֵשׁ מִתּוֹךְ בּוּשָׁה. וְיֵשׁ מִתּוֹךְ תְּמִימוּת. וְיֵשׁ מִתּוֹךְ לְהַרְאוֹת. וְיֵשׁ בְשִׂמְחָה שֶׁשָׂמֵחַ שֶׁיִהְיֶה הַמִצְוָה עַל יָדוֹ. וְיֵשׁ מִתּוֹךְ הַיִסּוּרִין שֶׁנֶאֱמַר (הושע ה') בַּצַר לָהֶם יְשַׁחֲרוּנְנִי וְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַעֲשָׂיו. בְּשָׁעָה שֶׁנִפְטַר הָאָדָם הַמַלְאָךְ הַמְמוּנֶה עַל הַדִין עוֹמֵד כְּנֶגְדוֹ וְאוֹמֵר לוֹ אוֹי עַל זֶה הַגּוּף שֶׁיָצָא מִן הָעוֹלָם רֵיקָם מִזָּכִיוֹת וּמָלֵא עֲוֹנוֹת. מַבִּיט בְּרַגְלָיו וְאוֹמֵר אוֹי לָהֶם לְרַגְלַיִם שֶׁלֹּא הָלְכוּ בְּיוֹשֶׁר. אוֹי לָיָדַיִם שֶׁנִתְעַסְקוּ בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר אוֹי לַמֵעַיִם שֶׁנֶהֱנוּ מִן הַגֶזֶל. אוֹי לָעֵינַיִם שֶׁלֹּא הָלְכוּ בֶּאֱמוּנָה. אוֹי לַאָזְנַיִם שֶׁלֹּא קִבְּלוּ תּוֹכָחָה. אוֹי לַפֶּה שֶׁלֹּא עָסַק בַּתּוֹרָה. אוֹי לוֹ לַבָּשָׂר שֶׁלֹּא נִתְיָגַע בְיִרְאָה. אוֹי לוֹ לַיֵצֶר שֶׁלֹּא נִכְנַע מִפְּנֵי בוֹרְאוֹ. אוֹי לוֹ לַלֵּב שֶׁלֹּא עָבַד אֶת בּוֹרְאוֹ שֶׁעָתִיד לַעֲמוֹד בִּנְזִיפָה וְאוֹמְרִים לוֹ עֲמוֹד בַּדִּין וְהַכֵּר מַעֲשֶׂיךָ וְדַע מֵהֵיכָן בָאתָ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין וְאִם אֵין אַתָּה יָכוֹל לְהָשִׁיב מִי יוּכַל לְהָשִׁיב. וּמִי יוּכַל לִסְבּוֹל עֲוֹנוֹתֶיךָ שֶׁהֵן כָּאֵשׁ לְבֶגֶד. וְכַחֶרֶב לְצַוָאר. וְכַחֵץ לְלֵב. וְכִכְבָלִים לְרַגְלַיִם. כַּחשֶׁךְ לָעֵינַיִם. כְּמָרָה לַפֶּה. כְּשׁוּחָה לְרֶגֶל. כַּחֲרִישָׁה לְאָזְנַיִם. כַּמַכְשֵׁלָה לַכֹּחַ. כְּיָמִים רָעִים לְזִקְנָה. כְּיִסוּרִין לַגוּף. כְּגְדִיעָה לְקֶרֶן. כְּמָרָה לְמִיתָה. כְּעֲבֵירָה לְיוֹם הַדִּין. יֵשׁ שֶׁהוּא מֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְיֵשׁ מִי שֶׁהוּא יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם בִּתְמִימוּת. ה' שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְרֵנוּ מִכָּל רָע כֵּן יְהִי רָצוֹן:

בראשית יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת-הַמַּ֨יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ: וּבָרִיךְ יָתְהוֹן יְיָ לְמֵימָר פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יָת מַיָּא בְּיַמְמַיָּא וְעוֹפָא יִסְגֵּי בְּאַרְעָא:

רש''י ויברך אתם. לפי שמחסרים אותן וצדין מהם ואוכלין אותם הצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה, לכך לא ברכן, שלא יהא הוא בכלל: פרו. לשון פרי, כלומר עשו פירות: ורבו. אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה:

(כג) וַֽיְהִי-עֶ֥רֶב וַֽיְהִי-בֹ֖קֶר י֥וֹם חֲמִישִֽׁי: (פ) וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם חֲמִישָׁאִי: (כד) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ-אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי-כֵֽן: וַאֲמַר יְיָ תַּפֵּק אַרְעָא נַפְשָׁא חַיְתָא לִזְנַהּ בְּעִיר וּרְחֵשׁ וְחֵוַת אַרְעָא לִזְנַהּ וַהֲוָה כֵן:

רש''י תוצא הארץ. הוא שפרשתי (פסוק יד) שהכל נברא מיום ראשון ולא הצרכו אלא להוציאם: נפש חיה. שיש בה חיות: ורמש. הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן נכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובר''יש בלע''ז [רוחשים]:

(כה) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת-חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל-רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב: וַעֲבַד יְיָ יָת חֵוַת אַרְעָא לִזְנַהּ וְיָת בְּעִירָא לִזְנַהּ וְיָת כָּל רִחֲשָׁא דְאַרְעָא לִזְנוֹהִי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָב:

רש''י ויעש. תקנם בצביונם ובקומתן:

(כו) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל-הָאָ֔רֶץ וּבְכָל-הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל-הָאָֽרֶץ: וַאֲמַר יְיָ נַעֲבִיד אֶינָשָׁא בְּצַלְמֵנָא כִּדְמוּתָנָא וְיִשְׁלְטוּן בְּנוּנֵי יַמָּא וּבְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּבִבְעִירָא וּבְכָל אַרְעָא וּבְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא:

רש''י נעשה אדם. ענותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה (מלכים א' כב יט) ראיתי את ה' ישב על כסאו וכל צבא השמים עמד עליו מימינו ומשמאלו, וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה. וכן (דניאל ד יד) בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית: נעשה אדם. אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו, ותשובת המינים כתב בצדו ויברא אלהים את האדם, ולא כתב ויבראו: בצלמנו. בדפוס שלנו: כדמותנו. להבין ולהשכיל: וירדו בדגת הים. יש בלשון הזה לשון רדוי ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו:

נביאים - ישעיה - פרק מג

מג (א) וְעַתָּ֞ה כֹּֽה-אָמַ֤ר יְהוָה֙ בֹּרַאֲךָ֣ יַעֲקֹ֔ב וְיֹצֶרְךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל אַל-תִּירָא֙ כִּ֣י גְאַלְתִּ֔יךָ קָרָ֥אתִי בְשִׁמְךָ֖ לִי-אָֽתָּה: וּכְעַן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ דִבְרָאָךְ יַעֲקֹב וּדְאַתְקָנָךְ יִשְּׂרָאֵל לָא תִדְחַל אֲרֵי פָּרִיקְתָּךְ רַבִּיתָךְ בִּשְׁמָךְ דִילִי אָתְּ :

רש''י ועתה . אף כל זאת כה אמר ה' אל תירא :

(ב) כִּֽי-תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ-אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי-תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ-אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר-בָּֽךְ: אֲרֵי בְּקַדְמֵיְתָא כַּד עֲבַרְתּוּן בְּיַּמָּא דְּסוּף מֵימְרִי הוּא בְּסַעַדְכוֹן פַּרְעֹה וּמִצְרָאֵי דְסַגִּיאִין כְּמֵי נַהֲרָא לָא יָכִילוּ לְכוֹן וְאַף בְּתִנְיָינֵיתָא כַּד תַּהֲכוּן לְבֵינֵי עַמְמַיָא דְּתַקִּיפִין כְּאֶשָׁתָא לָא יִכְלוּן לְכוֹן וּמַלְכְּוַן דַחֲסִינָן כְּשַׁלְהוֹבִיתָא לָא יְשֵׁיצוּן יַתְכוֹן :

רש''י כי תעבר במים . כשעברת בים סוף אתך הייתי : ובנהרות לא ישטפוך . גרתה בין המצרים והאומות המרובין כמי נהר ולא יכלו לך לכלות : כי תלך במו אש . לעתיד לבא כי הנה היום בא בוער כתנור ( מלאכי ג ) שאקדיר חמה על הרשעים וליהט אותם היום הבא ( שם ) גם שם לא תכוה :

(ג) כִּ֗י אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל מוֹשִׁיעֶ֑ךָ נָתַ֤תִּי כָפְרְךָ֙ מִצְרַ֔יִם כּ֥וּשׁ וּסְבָ֖א תַּחְתֶּֽיךָ: אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ קַדִּישָׁא דְיִשְּׂרָאֵל פַּרְקָךְ יְהָבִית חֲלִיפָךְ מִצְרָאֵי כּוּשׁ וּסְבָא תְּחוֹתָךְ :

רש''י נתתי כפרך מצרים . והם היו לך לפדיון שבכוריהם מתו ואתה בני בכורי נצלת והייתם חייבים כליה כמו שנאמר ( ביחזקאל כ ) ואומר לשפוך חמתי עליהם בארץ מצרים :

(ד) מֵאֲשֶׁ֨ר יָקַ֧רְתָּ בְעֵינַ֛י נִכְבַּ֖דְתָּ וַאֲנִ֣י אֲהַבְתִּ֑יךָ וְאֶתֵּ֤ן אָדָם֙ תַּחְתֶּ֔יךָ וּלְאֻמִּ֖ים תַּ֥חַת נַפְשֶֽׁךָ: מִדְאַתּ חֲבִיב קֳדָמַי אִתְיַקַּרְתָּא וַאֲנָא רְחִימָךְ וּמְסַרִית עַמְמַיָא תְּחוֹתָךְ וּמַלְכְּוָתָא חֲלַף נַפְשָׁךְ :

רש''י ואתן אדם תחתיך . תמיד אני רגיל בכך :

(ה) אַל-תִּירָ֖א כִּ֣י אִתְּךָ-אָ֑נִי מִמִּזְרָח֙ אָבִ֣יא זַרְעֶ֔ךָ וּמִֽמַּעֲרָ֖ב אֲקַבְּצֶֽךָּ: לָא תִדְחַל אֲרֵי בְּסַעֲדָךְ מֵימְרִי מִמַדִינְחָא אַיְיתֵי בְנָךְ וּמִמַּעֲרְבָא אֶקָרֵב גַלְוָתָךְ :

כתובים - משלי - פרק א

(כב) עַד-מָתַ֣י | פְּתָיִם֮ תְּֽאֵהֲב֫וּ פֶ֥תִי וְלֵצִ֗ים לָ֭צוֹן חָמְד֣וּ לָהֶ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים יִשְׂנְאוּ-דָֽעַת: עַד אֵימַת שַׁבְרֵי רָחֲמִין שַׁבְרוּתָא וּמְמִקְנֵי מְמִקְנוּתָא רְגִיגוּ לְהוֹן וְסַכְלֵי סָנִין יְדִיעֲתָא :

רש''י פתים . המתפתים ע''י מסיתים ומינים : תאהבו פתי . הסתה שם דבר לפתיות כמו כלי קרי ( שני סא''א ) שפי :

(כג) תָּשׁ֗וּבוּ לְֽת֫וֹכַחְתִּ֥י הִנֵּ֤ה אַבִּ֣יעָה לָכֶ֣ם רוּחִ֑י אוֹדִ֖יעָה דְבָרַ֣י אֶתְכֶֽם: תִּתְפְּנוּן לְמַכְסְנוּתִי אַבַּע לְכוֹן רוּחִי וְאוֹדְעִינוּן מִלָי : (כד) יַ֣עַן קָ֭רָאתִי וַתְּמָאֵ֑נוּ נָטִ֥יתִי יָ֝דִ֗י וְאֵ֣ין מַקְשִֽׁיב: עַל דְּקָרִית וְלָא הֵימַנְתּוּן אֲרֵימִית אַיְדַי לָא אֲצִיתוּן :

רש''י נטיתי ידי . לרמוז להם לסור אלי כאדם המרמז לחבירו בידו ונוטה ידו אליו לסור אליו :

(כה) וַתִּפְרְע֥וּ כָל-עֲצָתִ֑י וְ֝תוֹכַחְתִּ֗י לֹ֣א אֲבִיתֶֽם: וְשַׁנֵתוּן כָּל תַּרְעִיתִי וּמַכְסְנוּתָא לָא אֲבִיתוּן :

רש''י ותפרעו . ותבטלו : כל עצתי . שיעצתי לגדל אתכם בעולם :

(כו) גַּם-אֲ֭נִי בְּאֵידְכֶ֣ם אֶשְׂחָ֑ק אֶ֝לְעַ֗ג בְּבֹ֣א פַחְדְּכֶֽם: אַף אֲנָא בְתַבְרְכוֹן אֶגְחַךְ וְאֶדְחַךְ כַּד יֵיתֵי דְלוּחְיָא עֲלֵיכוֹן :

משנה זבחים פרק א

א. כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. הַפֶּסַח בִּזְמַנוֹ, וחַטָּאת בְּכָל זְמָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם. הַפֶּסַח בִּזְמַנוֹ, וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם בְּכָל זְמָן. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַחַטָּאת בָּאָה עַל חֵטְא, וְהָאָשָׁם בָּא עַל חֵטְא. מַה חַטָּאת פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף הָאָשָׁם פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ:

ברטנורה   (א) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. כגון שנשחטה עולה לשם שלמים: כשרים. ויזרוק דמן ויקטיר אמוריהן לשמן. דבקדושתייהו קיימו ואסור לשנויי בהו: אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו וישחטנו לשמו. דאמר קרא (דברים כג) מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה, אם נדבה אינו נדר, ואם נדר אינו נדבה, אלא הכי קאמר, אם כמה שנדרת עשית שנשחט לשם נדר ולשם הבעלים, יהא נדר ויצא הבעל ידי חובת נדרו. ואם לא, שלא נשחט הזבח לשם בעלים, יהא נדבה, כלומר כשר הוא כאילו הביאו לנדבה, אבל לא יצא ידי נדרו, שלא עלה לבעלים לשם חובה. ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים. אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן, עלו לצבור לשם חובה, שהשחיטה מושכתן למה שהן ראויין לו. ודוקא כששחטן בפירוש שלא לשמן, אז אמרינן דלא עלו לבעלים לשם חובה. אבל שחטן סתם, עלו לבעלים לחובה: חוץ מן הפסח. דבפסח כתיב (שם טז) ועשית פסח, עד שהיו כל עשיותיו לשם פסח, ועד כתיב (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא, שתהא זביחה לשם פסח, והנהו תרי קראי, חד לפסול אם נעשה שלא לשם פסח, וחד לפסול אם נעשה שלא לשם בעלים: וחטאת. דבחטאת נמי כתיבי תרי קראי, כתיב (ויקרא ד) ושחט אותה לחטאת, שתהא שחיטה לשם חטאת, וכתיב (שם) ולקח הכהן מדם החטאת, עד שתבא קבלת הדם וזריקתו לשם חטאת, וכפר עליו הכהן, עליו ולא על חברו, דהיינו שתהא לשם בעלים. מחטאתו אשר חטא, שתהא לשם אותו החטא. ולא אמרן דחטאת שלא לשמו פסול, אלא כששחטו לשם קדשים אחרים. אבל שחט לשם חולין, כשר, ולא עלה לבעלים לשם חובה, דכתיב (שם כב) ולא יחללו את קדשי בני ישראל, קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים: הפסח בזמנו. פסול שלא לשמו כל זמן שחיטתו, דהיינו מחצות היום של ערב פסח עד הערב. אבל קודם לכן ואחר מכן, קיימא לן פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי, וכל דינו כשלמים: אף האשם. כדמפרש טעמא ואזיל, החטאת באה על החטא וכו' וכתיב כחטאת כאשם. ורבנן סברי, חטאת דכתיב ביה מיעוטא, פסול. אשם דלא כתיב ביה מיעוטא, כשר. ואם תאמר, אשם נמי כתיב ביה אשם הוא, האי לא נאמר אלא לאחר הקטרת אימורין, ואם בא למעט שלא לשמו דפסול, קודם הקטרת אימורין היה צריך לכתבו. ואין הלכה כר' אליעזר:

ב. יוֹסֵי בֶן חוֹנִי אוֹמֵר, הַנִּשְׁחָטִים לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם חַטָּאת, פְּסוּלִים. שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר, שְׁחָטָן לְשֵׁם גָּבוֹהַּ מֵהֶן, כְּשֵׁרִין. לְשֵׁם נָמוֹךְ מֵהֶן, פְּסוּלִים. כֵּיצַד, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים, פְּסוּלִין. קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, כְּשֵׁרִין. הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם שְׁלָמִים, כְּשֵׁרִין. וּשְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, פְּסוּלִין:

ברטנורה   (ב) הנשחטים לשם פסח. כל שאר זבחים שנזבחו בארבעה עשר בניסן לשם פסח, פסולים. וכן שנזבחו לשם חטאת בכל זמן, פסולים. כי היכי דאינהו פסולים לשם אחרים. ופליג אתנא קמא דמתניתין דאמר כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים. ואמר איהו, ובלבד שלא ישחטם לשם פסח ולא לשם חטאת: שמעון אחי עזריה. נקרא כן על שם שעזריה עסק בפרקמטיא והיה מספק צרכי שמעון אחיו שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהם שיהא חלק לעזריה בשכר למודו של שמעון: שחטן. לשאר זבחים: לשם גבוה מהן. כדמפרש ואזיל. כשרים: לשם נמוך מהן. לשם זבח שהוא פחות מהן בקדושה: פסולין. דכתיב (ויקרא כב) ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה', במורם מהם אין מתחללים, בנמוך מהם מתחללים. ואין הלכה כרבי יוסי בן חוני ולא כשמעון אחי עזריה: בכור ומעשר בהמה. נמוכין משלמים, מפני שהשלמים טעונים מתן ארבע כלומר שתי מתנות שהן ארבע, וסמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק. מה שאין כן בבכור ובמעשר דדמן טעון מתנה אחת, ואין סמיכה ונסכים נוהגת בהן, ולא תנופת חזה ושוק:

ג. הַפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְשַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר. בֶּן בְּתֵירָא פוֹסֵל כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁכָּל הַזְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. וְלֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי אֶלָּא הָעוֹלָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

ברטנורה   (ג) ר' יהושע מכשיר. דחשיב ליה כפסח בשאר ימות השנה. הואיל ואין זמנו עד בין הערבים: בן בתירא פוסל. הואיל ומקצת היום ראוי, הוי ליה כפסח בזמנו. והלכה כבן בתירא: שבעים ושנים זקן. להודיעך שבישיבה אחת היו יושבין וכולן הורו כאיש אחד, לכך תני זקן ולא תנא זקנים: כל הזבחים הנאכלים. אבל עולה לא: ולא הוסיף בן עזאי. על דברי חכמים לפסול חוץ מפסח וחטאת, אלא עולה:

ד. הַפֶסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלִים. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם הַפֶּסַח. שֶׁהַזֶּבַח נִפְסָל בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים, בַּשְּׁחִיטָה וּבַקִּבּוּל וּבַהִלּוּךְ וּבַזְּרִיקָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר בַּהִלּוּךְ, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בַשְּׁחִיטָה וְשֶׁלֹּא בַקַּבָּלָה וְשֶׁלֹּא בַזְּרִיקָה, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא בַהִלּוּךְ שׁוֹחֵט בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ וְזוֹרֵק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת. וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַלֵּךְ, אֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת:

ברטנורה   (ד) קבל והלך וזרק. או או קתני. ששחטו שלא לשמן, או קבל הדם במזרק, או הוליך הדם למזבח, או זרק. כל אחת מארבע עבודות הללו שעשה שלא לשמן, בפסח ובחטאת, פסל. ובשאר זבחים, לא עלו לבעלים לשם חובה. ואפילו עשה אחת מארבע עבודות הללו לשמן ושלא לשמן יחד, בין שהקדים מחשבת לשמן למחשבת שלא לשמן, בין שהקדים מחשבת שלא לשמן למחשבת לשמן, בכל ענין פסול: אבל אפשר שלא בהלוך. הלכך לא חשיבא למפסל. וחכמים אומרים, אע''ג דאפשר שלא בהלוך, מחשבה פוסלת בה, דעבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה, והולכת הדם עבודה היא, שהרי פסולה בזר, דכתיב ושחט והקריבו בני אהרן הכהנים, מקבלה ואילך מצות כהונה: המהלך במקום שהוא צריך להלך. הולכה זו, מחשבה פוסלת בה. כיצד, קבלו בחוץ להלן מן המזבח והכניסו בפנים, שקירבו לצד המזבח, זהו הלוך שצריך להלך, ומחשבה פוסלת בו. קבלו בפנים סמוך למזבח והוציאו לחוץ, זהו הלוך שאינו צריך, ואין מחשבה פוסלת בו. חזר והכניסו, זהו הלוך הצריך. ואין הלכה כר' אליעזר ולא כר' שמעון:

גמרא זבחים דף ד' ע''א

מְנָא לָן דְבָעֵינָן זְבִיחָה לִשְׁמָהּ. אָמַר קְרָא (ויקרא ג') וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ שֶׁתְּהֵא זְבִיחָה לְשֵׁם שְׁלָמִים (מִמַאי) וְדִלְמָא הַיְינוּ שְׁמַיְיהוּ מִדִּכְתִיב (שם ז') הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים. הַזּוֹרֵק אֶת דַּם הַשְׁלָמִים. וְלֹא כְתִיב זֶבַח וְהָכָא כְּתִיב זֶבַח שְׁמַע מִינָהּ שֶׁתְּהֵא זְבִיחָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. אַשְׁכְּחָן זְבִיחָה שְׁאָר עֲבוֹדוֹת מִנַיִן. אָמַר קְרָא הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים שֶׁתְּהֵא קַבָּלָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. אַשְׁכְּחָן שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה. זְרִיקָה מְנָלָן. אָמַר קְרָא הַזוֹרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים שֶׁתְּהֵא זְרִיקָה לְשֵׁם שְׁלָמִים. אַשְׁכְּחָן כּוּלְהוּ הוֹלָכָה מְנָלָן אָמַר קְרָא (שם) וְהִקְרִיב אֶת הַכֹּל הַמִזְבֵּחָה וְאָמַר מָר זוּ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ. וְתַנְיָא וְהִקְרִיבוּ זוּ קַבָּלַת הַדָם וְאַפִּיק רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן הוֹלָכָה לְמֵימְרָא דְהוֹלָכָה לֹא תַפִּיק מִכְּלַל קַבָּלָה:

רש''י מנא לן דבעינן זביחה לשמה. לכתחילה דאי ממוצא שפתיך לא מיפרשי ביה עבודות לשמו: ממאי. דלענין שחיטה קרוי זבח דילמא היינו שמייהו זבח שלמים ולא נאמר זבח משום שחיטה: זו קבלת הדם. דהא בתר שחיטה כתיב ולא אפשר לאוקמיה בהולכה ואע''ג דל' הולכה הוא מדחזינן בהולכת איברים דכתיב ביה הקרבה דל' הולכה הוא. הכי גרסינן ואפיקה רחמנא קבלה בלשון הולכה למימר' דהולכה לא נפקא מכלל קבלה:

זוהר הקדמה דף י''ג ע''ב

פִּקּוֹדָא תְּשִׁיעָאָה לְמֵיחָן לְמַסְכְּנֵי וּלְמֵיהַב לוֹן טַרְפָּא דִּכְתִיב נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, נַעֲשֶׂה אָדָ''ם מִשּׁוּתָּפָא כְּלָל דְּכָר וְנוּקְבָא בְּצַלְמֵנוּ עֲתִירֵי, כִּדְמוּתֵנוּ מַסְכְּנֵי, דְּהָא מִסִטְרָא דִּדְכוּרָא עֲתִירֵי וּמִסִטְרָא דְּנוּקְבָא מַסְכְּנֵי כְּמָה דְּאִנּוּן בְּשׁוּתָּפָא חָדָא וְחָס דָּא עַל דָּא וְיָהִיב דָּא לְדָא וְגָמִיל לֵיהּ טִיבוּ הָכִי אִצְטְרִיךְ בַּר נַשׁ לְתַתָּא לְמֶהֱוֵי עֲתִירָא וּמַסְכְּנָא בְּחִבּוּרָא חָדָא וּלְמֵיהַב דָּא לְדָא וּלְגָמְלָאָה טוּבָא דָּא לְדָא, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וְגוֹ' רָזָא דְּנָן חֲמֵינָן בְּסִפְרָא דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְּכָל מַאן דְּחָס עַל מַסְכְּנֵי בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא לָא מִשְׁתַּנֵּי דְּיוּקָנֵיהּ לְעָלָם מִדְּיוּקָנָא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְכֵיוָן דִּדְיוּקָנָא דְּאָדָ''ם אִתְרַשִּׁים בֵּיהּ שַׁלִּיט עַל כָּל בְּרִיָּן דְּעָלְמָא בְּהַהוּא דְּיוּקָנָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (כְּרֵאשִׁית ט') וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְגוֹ' כֻּלְּהוּ זָעִין וְדָחֲלִין מֵהַהוּא דִּיּוּקָנָא דְּאִתְרַשִּׁים בֵּיהּ בְּגִין דְּדָא הוּא פִּקּוֹדָא מַעֲלְיָא לְאִסְתַּלַּק בַּר נַשׁ בְּדִיּוּקָנֵיהּ דְּאָדָם עַל כָּל שְׁאָר פִּקּוֹדִין, מְנָּא לָן מִנְּבוּכַדְנֶצָר אַף עַל גַּב דְּחָלַם הַהוּא חֶלְמָא כָּל זִמְנָא דַּהֲוָה מֵיחָן לְמַסְכְּנֵי לָא שָׁרָא עֲלֵיהּ חֶלְמֵיהּ כֵּיוָן דְּאַטִּיל עֵינָא בִּישָׁא דְּלָא לְמֵיחָן לְמַסְכְּנֵי מַה כְּתִיב (דְּנִיֵּאל ד') עוֹד מִלְּתָא בְּפוּם מַלְכָּא וְגוֹ' מִיָּד אִשְׁתַּנֵּי דִּיּוּקָנֵיהּ וְאִטְרִיד מִן בְּנֵי נְשָׁא, וּבְגִין כָּךְ נַעֲשֶׂה אָדָם כְּתִיב הָכָא עֲשִׂיָּה וּכְתִיב הָתָם (רוּת ב') שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בּוֹעַז:

תרגום הזוהר הַמִּצְוָה הַתְּשִׁיעִית הִיא. לָחוֹן אֶת הָעֲנִיִּים, וְלָתֵת לָהֶם טֶרֶף. שֶׁכָּתוּב, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. נַעֲשֶׂה אָדָם הוּא בְּשִׁתּוּף, כּוֹלֵל זָכָר וּנְקֵבָה. בְּצַלְמֵנוּ, עֲשִׁירִים. כִּדְמוּתֵנוּ הָעֲנִיִּים. כִּי מִצַד הַזָּכָר הֵם הָעֲשִׁירִים. וּמִצַד הַנְּקֵבָה הֵם הָעֲנִיִּים. וּכְמוֹ שֶׁהֵם בְּחִבוּר אֶחָד, וְחָסִים זֶה עַל זֶה, וְנוֹתְנִים זֶה לָזֶה, וְגוֹמְלִים לוֹ חֶסֶד. כָּךְ הָאָדָם לְמַטָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת, הֶעָשִׁיר וְהֶעָנִי בְּחִבּוּר אֶחָד, שֶׁיִתְּנוּ זֶה לָזֶה וְיִגְמְלוּ חֶסֶד זֶה עִם זֶה. וְיִרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וְגוֹ'. סוֹד זֶה רָאִינוּ בְּסִפְרוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ. שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּרַחֵם עַל הֶעָנִי בְּחֵפֶץ לֵב, אֵין צוּרָתוֹ מִשְׁתַּנָּה מִצוּרַת אָדָם הָרִאשׁוֹן, לְעוֹלָם. וְכֵיוָן שֶׁנִּרְשְׁמָה בּוֹ צוּרַת אָדָם, הוּא שׁוֹלֵט עַל כָּל בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם עַל יְדֵי צוּרָה הַהִיא. זֶה שֶׁכָּתוּב (בראשית ט') וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְגוֹ'. כֻּלָּם זָעִים וּמְפַחֲדִים מֵאוֹתָהּ הַצוּרָה שֶׁנִּרְשְׁמָה בּוֹ. כֵּיוָן שֶׁמִּצְוָה זוֹ מְשׁוּבַּחַת עַל כָּל שְׁאָר הַמִּצְוֹת, לְהִתְעַלּוֹת בֶּן הָאָדָם, בְּצוּרָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן. מֵאַיִן לָנוּ זֶה. מִנְּבוּכַדְּנֶצָר, אַף עַל פִּי שֶׁחָלַם אוֹתוֹ הַחֲלוֹם כָּל זְמָן שֶׁהָיָה חוֹנֵן עֲנִיִּים לֹא נִתְקַיֵּים בּוֹ הַחֲלוֹם. כֵּיוָן שֶׁהִטִּיל עַיִן רָעָה שֶׁלֹּא לָחוֹן אֶת הָעֲנִיִּים, מַה כָּתוּב, (דניאל ד') עוֹד מִלְּתָא בְּפוּם מַלְכָּא וְגוֹ'. מִיָּד נִשְׁתַּנְּתָה צוּרָתוֹ, וְנִרְחָק מִן בְּנֵי אָדָם. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, נַעֲשֶׂה אָדָם. כָּתוּב כָּאן עֲשִׂיָּה, וְכָתוּב שָׁם שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בּוֹעַז.

הלכה פסוקה

ש''ע או''ח סי' ר''ו

א. כָּל אֵלוּ הַבְּרָכוֹת צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַפְסִיק בֵין בְרָכָה לַאֲכִילָה וְצָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו יָצָא וּבִלְבַד שֶׁיּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו וְנֶאֱמָרִים בְכָל לָשׁוֹן: ב. כָּל דָבָר שֶׁמְּבָרֵךְ עָלָיו לְאָכְלוֹ אוֹ לְהָרִיחַ בוֹ צָרִיךְ לְאוֹחֲזוֹ בִימִינוֹ כְּשֶׁהוּא מְבָרֵךְ: ג. אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל אוֹכֶל וְלֹא עַל מַשְׁקֶה עַד שֶׁיְבִיאוּהוּ לְפָנָיו בֵּירַךְ וְאַחַר כַּךְ הֳבִיאוּהוּ לְפָנָיו צָרִיךְ לְבָרֵךְ פַּעַם אַחֶרֶת אֲבָל מִי שֶׁבֵירַךְ עַל פֵּירוֹת שֶׁלְּפָנָיו וְהֵבִיאוּ לוֹ יוֹתֵר מֵאוֹתוֹ הַמִּין אוֹ מִמִּין אַחֵר שֶׁבִּרְכָתוֹ כְּבִרְכַת הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ: ד. נָטַל בְּיָדוֹ פְּרִי לְאָכְלוֹ וּבֵירַךְ עָלָיו וְנָפַל מִיָּדוֹ וְנֶאֱבַד אוֹ נִמְאַס צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מֵאוֹתוֹ הַמִּין לְפָנָיו יוֹתֵר כְּשֶׁבֵּרַךְ עַל הָרִאשׁוֹן וְצָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד עַל שֶׁהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה וְאִם אָמַר כְּשֶׁנָפַל בָּרוּךְ אַתָּה ה' וְלֹא אָמַר אֱלֹהֵינוּ יְסַיֵּים וְיֹאמַר לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ שֶׁיְּהֵא נִרְאָה כְּקוֹרֵא פָסוּק:

מוסר

מספר הישר והוא לרבי זרחיה מיוני ולא לר''ת

לִבִּי לִבִּי הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי לֹא נִבְרֵאתִי כִּי אִם לָשׁוּב לֶעָפָר מִיוֹם הֱיוֹתָךְ מַדוּעַ לֹא זָכַרְתָּ אַחֲרִיתָךְ הֲלֹא תֵדַע כִּי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה חַי עַל הָאֲדָמָה כְּצֵל עוֹבֵר וְכַמּוֹץ יְסוֹעֵר מִגוֹרֶן וְכֶעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה יָמֶיךָ חֲרוּצִים וְחַיֶיךָ קְצוּצִים וְכֹל אֲשֶׁר יַעְבוֹר עָלֶיךָ יוֹם אוֹ לַיְלָה תֶּחֱסָר חֵלֶק מֵחֶלְקֵי חַיֶיךָ וּבְכָל יוֹם תִּקְרַב אֶל הַקֶבֶר וְתָעוּף בְלִי אֵבֶר וּמַדוּעַ לֹא זְכַרְתָנִּי עָפָר אַתָּה וְלֹא יָדַעְתָּ כִּי מִן הָאֲדָמָה נוֹצַרְתָּ וְעַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ וּמַדוּעַ אַתָּה נִמְהַר וְלֹא תַעֲבוֹר אֶל לִבְּךָ יוֹם הַמַּר. יוֹם אֲשֶׁר תֹּאבַד עֲצָתָךְ וְנִסְרְחָה חָכְמָתָךְ. יוֹם יִדְבַּק לְשׁוֹנְךָ לְחִכֶּיךָ. יוֹם יִשָׂאוּךָ עַל כָּתֵף יִסְבְּלוּךָ וְעַל אֶרֶץ תַּחְתִית יַשְׁלִיכוּךָ וְעַל כָּל מַעֲשֵׂה יַחְשְׁבוּךָ וְכֶאָבָק תִּדְכֶּה וְאִשָּׁךְ לֹא תִכְבֶּה. יוֹם תִּרְאֶה הַחֶשְׁבּוֹן עָרוּךְ וְהַסֵּפֶר פָּתוּחַ וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט וְכוֹס תַּרְעֵלָה בְּיַד ה' שָׁם תְּמַצֶה שְׁמָרֶיהָ וְתֶהֱמֶה נַפְשְׁךָ בְּצִירֶיהָ וּמַה תָּשִׁיב עַל זְדוֹנוֹתֶךָ הֲלֹא אָז תִּרְאֶה פְּרִי מַעֲלָלֶיךָ וְתִמְצָא גְמוּלֶךָ וְאִלּוּ תָּמוּת כְּמוֹת הַבְּהֵמָה וְלֹא תִהְיֶה עָתִיד לָתֵת חֶשְׁבּוֹן הָיָה לָךְ לִשְׂמוֹחַ בְּמוֹתָךְ אַךְ תֵּלֵךְ לְמַר מִמָּוֶת וְלִמְקוֹם אוֹפֶל אֶרֶץ חוֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת שָׁם תִּפּוֹל עָלֶיךָ אֵימָה וּתְכַסְךָ כְּלִימָה וּלְבושָׁךְ גּוּשׁ רִמָּה וִיזוֹרֶה עַל גּוּפָךְ גָּפְרִית לְבִלְתִּי הַשְׁאִיר לָךְ שָׂרִיד הֲלֹא הַיּוֹם הַהוּא נוֹרָא וְאָיוֹם. יוֹם אֲשֶׁר אֵין לוֹ פִּדְיוֹם. יוֹם תַּמְרוּר בִּבְכִיָה תַּאֲנִיָה וַאֲנִיָה יוֹם חֲרָדָה וּצְעָקָה. יוֹם שׁוֹאָה וּנְאָקָה. יוֹם מִסְפֵּד מַר. יוֹם תַּעֲרוֹךְ אֵבֶל מִשְׁמָר מוּל מִשְׁמָר. יוֹם יֶחֱרֶה אַף הָאֵל וְקִנְאָתוֹ וְנִתְּכָה כְּאֵשׁ חֲמָתוֹ. יוֹם יִרְבּוּ הַמַּעֲצָבִים וְהַמַּכְאוֹבִים. יוֹם יֶהֱמֶה כָּל אִישׁ יָדָיו עַל חֲלָצָיו. יוֹם יֹאבְדוּ כָּל חֲפָצָיו יוֹם תֵּצֵא הַנְּשָׁמָה וְיִשָׁאֵר הַגּוּף כִּכְלִי מָלֵא כְלִימָה מוּשְּׁלָךְ כְּאֶבֶן דּוֹמֵם וְאַתָּה בֶּן אָדָם עַל מִי תָנוּס לְעֶזְרָה אוֹ מִי יִהְיֶה עָלֶיךָ סִתְרָה הֲלֹא אָז תֹּאמַר אוֹי לִי מֶה עָשִׂיתִי מַדּוּעַ דְּבַר ה' בָּזִיתִי וְאַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבִּי פָּנִיתִי וּבַמֶּה אֶתְכַּסֶה כִּי עֵרוֹם אָנֹכִי הִתְקוֹשֵׁשׁ וְהִתְבּוֹשֵׁשׁ וְהִכָּלֵם מֵחַטֹּאתֶיךָ וְתֵן תּוֹדָה לֵאלֹהֶיךָ בְּעוֹד נַפְשְׁךָ בְּגוּפָךְ וּבְטֶרֶם יֶחְשְׁכוּ כֹּכְבֵי נֶשְׁפָּךְ שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ:

בראשית ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אֶת-הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם: וּבְרָא יְיָ יָת אָדָם בְּצַלְמֵהּ בְּצַלְמָא דַיְיָ בְּרָא יָתֵהּ דְּכַר וְנוּקְבָא בְּרָא יָתְהוֹן:

רש''י ויברא אלהים את האדם בצלמו. בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר (תהלים קלט ה) ותשת עלי כפכה, נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוי''ן בלע''ז [מטבע] וכן הוא אומר (איוב לח יד) תתהפך כחמר חותם: בצלם אלהים ברא אתו. פרש לך שאותו צלם המתקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא: זכר ונקבה ברא אתם. ולהלן הוא אומר (בראשית ב כא) ויקח אחת מצלעתיו וגו' , מדרש אגדה שבראו שני פרצופין בבריאה ראשונה ואחר כך חלקו. ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פרש לך כיצד בריתן ופרש לך במקום אחר:

(כח) וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֘ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת-הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל-חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל-הָאָֽרֶץ: וּבָרִיךְ יָתְהוֹן יְיָ וַאֲמַר לְהוֹן יְיָ פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יָת אַרְעָא וּתְקוּפוּ עֲלַהּ וּשְׁלוּטוּ בְּנוּנֵי יַמָּא וּבְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּבְכָל חַיְתָא דְּרָחֵשָׁא עַל אַרְעָא:

רש''י וכבשה. חסר וי''ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, ועוד ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש מצוה על פריה ורביה ולא האשה:

(כט) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת-כָּל-עֵ֣שֶׂב | זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל-פְּנֵ֣י כָל-הָאָ֔רֶץ וְאֶת-כָּל-הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר-בּ֥וֹ פְרִי-עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה: וַאֲמַר יְיָ הָא יְהָבִית לְכוֹן יָת כָּל עִסְבָּא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרַע דִּי עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וְיָת כָּל אִילָנָא דִּי בֵהּ פֵּירֵי אִילָנָא דְּבַר זַרְעֵהּ מִזְדְּרָע לְכוֹן יְהֵא לְמֵיכָל:

רש''י לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ. השוה להם הכתוב בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכל בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר (להלן ט ג) כל רמש אשר הוא חי וגו' כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:

(ל) וּֽלְכָל-חַיַּ֣ת הָ֠אָ֠רֶץ וּלְכָל-ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל | רוֹמֵ֣שׂ עַל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר-בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת-כָּל-יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה וַֽיְהִי-כֵֽן: וּלְכָל חֵוַת אַרְעָא וּלְכָל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּלְכֹל דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא דִּי בֵהּ נַפְשָׁא חַיְתָא יָת כָּל יְרוֹק עִסְבָּא לְמֵיכָל וַהֲוָה כֵן: (לא) וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת-כָּל-אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה-ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי-עֶ֥רֶב וַֽיְהִי-בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי: (פ) וַחֲזָא יְיָ יָת כָּל דִּי עֲבַד וְהָא תַקִּין לַחֲדָא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם שְׁתִיתָאִי:

רש''י יום הששי. הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר יום הששי כלם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה:

ב (א) וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל-צְבָאָֽם: וְאִשְׁתַּכְלָלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכָל חֵילֵיהוֹן: (ב) וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל-מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: וְשֵׁיצֵי יְיָ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עֲבִדְתֵּהּ דִּי עֲבָד וְנַח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִכָּל עֲבִדְתֵּהּ דִּי עֲבָד:

רש''י ויכל אלהים ביום השביעי. רבי שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקדש, הקדוש ברוך הוא שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום. דבר אחר מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה:

(ג) וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל-מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר-בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַֽעֲשֽׂוֹת: (פ) וּבָרִיךְ יְיָ יָת יוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְקַדִּישׁ יָתֵהּ אֲרֵי בֵהּ נַח מִכָּל עֲבִדְתֵּהּ דִּי בְרָא יְיָ לְמֶעְבַּד:

רש''י ויברך ויקדש. ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד להם עמר לגלגלת ובששי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד בו מן כלל והמקרא כתוב על שם העתיד: אשר ברא אלהים לעשות. המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשאה בששי, כמו שמפורש בבראשית רבה (יא י) :

(ד) שני אֵ֣לֶּה תֽוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם: אִלֵּין תּוּלְדַת שְׁמַיָּא וְאַרְעָא כַּד אִתְבְּרִיאוּ בְּיוֹמָא דִּי עֲבַד יְיָ אֱלֹהִים אַרְעָא וּשְׁמַיָּא:

רש''י אלה. האמורים למעלה: תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה'. למדך שכלם נבראו ביום ראשון. דבר אחר בהבראם, בה' בראם שנאמר (ישעיה כו ד) ביה ה' צור עולמים בשתי אותיות הללו של שם יצר שני עולמים, ולמדך כאן שהעולם הזה נברא בה''א (רמז כמו שה''א פתוחה למטה, כך העולם פתוח לשבים בתשובה. ועולם הבא נברא ביו''ד לומר שצדיקים שבאותו זמן מועטים כמו י' שהיא קטנה באותיות) . רמז שירדו הרשעים למטה לראות שחת כה''א זאת שסתומה מכל צדדים ופתוחה למטה לרדת דרך שם:

(ה) וְכֹ֣ל | שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל-עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל-הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-הָֽאֲדָמָֽה: וְכֹל אִילָנֵי חַקְלָא עַד לָא הֲווּ בְאַרְעָא וְכָל עִסְבָּא דְחַקְלָא עד לָא צְמָח אֲרֵי לָא אָחִית מִטְרָא יְיָ אֱלֹהִים עַל אַרְעָא וְאֱנַשׁ לֵית לְמִפְלַח יָת אַדְמְתָא:

רש''י טרם יהיה בארץ. כל טרם שבמקרא לשון עד לא הוא, ואינו לשון קודם, ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים, וזה מוכיח, ועוד אחר (שמות ט ל) כי טרם תיראון, עדין לא תיראון. ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם: וכל עשב השדה טרם יצמח. עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב ותוצא הארץ, על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי: כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צרך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים: ה' אלהים. ה' הוא שמו, אלהים שהוא שופט ושליט על כל, וכן פרוש זה בכל מקום לפי פשוטו, ה' שהוא אלהים:

(ו) וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן-הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶת-כָּל-פְּנֵ֥י-הָֽאֲדָמָֽה: וַעֲנָנָא הֲוָה סָלֵיק מִן אַרְעָא וְאַשְׁקֵי יָת כָּל אַפֵּי אַדְמְתָא:

רש''י ואד יעלה. לענין בריאתו של אדם, העלה את התהום והשקה העננים לשרות העפר ונברא אדם, כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן והשקה ואחר כך וייצר:

(ז) וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת-הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן-הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה: וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַדְמְתָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא:

רש''י וייצר. שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה לתחית המתים, אבל בבהמה שאינה עומדת לדין לא נכתב ביצירה שני יודי''ן: עפר מן האדמה. צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה. דבר אחר נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ כא) מזבח אדמה תעשה לי, אמר הלואי תהיה לו כפרה ויוכל לעמוד: ויפח באפיו. עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ. בשני ברא רקיע לעליונים. בשלישי תראה היבשה לתחתונים. ברביעי ברא מאורות לעליונים. בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק הששי לבראות בו בעליונים ובתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד: לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכלן, שנתוסף בו דעה ודבור:

(ח) וַיִּטַּ֞ע יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּ֥ן-בְּעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת-הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר: וּנְצִיב יְיָ אֱלֹהִים גִּינְתָא בְעֵדֶן מִלְּקַדְמִין וְאַשְׁוֵי תַמָּן יָת אָדָם דִּי בְרָא:

רש''י מקדם. במזרחו של עדן נטע את הגן. ואם תאמר הרי כבר כתב (לעיל א כז) ויברא אלהים את האדם וגו' . ראיתי בברייתא של ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי משלושים ושתים מדות שהתורה נדרשת, וזו אחת מהן כלל שלאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון. ויברא את האדם זהו כלל, סתם בריאתו מהיכן וסתם מעשיו, חזר ופירש וייצר ה' אלהים וגו' , ויצמח לו גן עדן, ויניחהו בגן עדן, ויפל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון. וכן אצל הבהמה חזר וכתב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה (ב יט) , כדי לפרש ויבא אל האדם לקרות שם, וללמד על העופות שנבראו מן הרקק:

(ט) וַיַּצְמַ֞ח יְהֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן-הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל-עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַֽאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע: וְאַצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל אִילַן דִּמְרַגֵּג לְמֶחֱזֵי וְטַב לְמֵיכַל וְאִילַן חַיָּא בִּמְצִיעוּת גִּינְתָא וְאִילַן דְּאָכְלִין פֵּירוֹהִי חַכִּימִין בֵּין טַב לְבִישׁ:

רש''י ויצמח. לענין הגן הכתוב מדבר: בתוך הגן. באמצע:

(י) וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁק֖וֹת אֶת-הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים: וְנַהֲרָא הֲוָה נָפִיק מֵעֵדֶן לְאַשְׁקָאָה יָת גִּינְתָא וּמִתַּמָּן יִתְפָּרִשׁ וַהֲוֵי לְאַרְבְּעָה רֵישֵׁי נַהֲרִין: (יא) שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישׁ֑וֹן הוּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כָּל-אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר-שָׁ֖ם הַזָּהָֽב: שׁוּם חָד פִּישׁוֹן הוּא מַקִּיף יָת כָּל אֲרַע דַּחֲוִילָה דִּי תַמָּן דַּהֲבָא:

רש''י פישון. הוא נילוס נהר מצרים ועל שם שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון, כמו ופשו פרשיו. דבר אחר פישון שהוא מגדל פשתן שנאמר על מצרים (ישעיה יט ט) ובשו עובדי פשתים:

(יב) וּֽזֲהַ֛ב הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא ט֑וֹב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם: וְדַהֲבָא דְאַרְעָא הַהִיא טָב תַּמָן בְּדָלְחָא וְאַבְנֵי בוּרְלָא: (יג) וְשֵׁם-הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן הוּא הַסּוֹבֵ֔ב אֵ֖ת כָּל-אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ: וְשׁוּם נַהֲרָא תִנְיָנָא גִּיחוֹן הוּא מַקִּיף יָת כָּל אַרְעָא דְכוּשׁ:

רש''י גיחון. שהיה הולך והומה והמייתו גדולה מאד, כמו (שמות כא כח) כי יגח, שמנגח והולך והומה:

(יד) וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת: וְשׁוּם נַהֲרָא תְּלִיתָאָה דִּיגְלַת הוּא מְהַלֵּךְ לְמַדִּינְחָא דְאַתּוּר וְנַהֲרָא רְבִיעָאָה הוּא פְרָת:

רש''י חדקל. שמימיו חדין וקלין: פרת. שמימיו פרין ורבין ומברין את האדם. כוש ואשור. עדיין לא היו, וכתב המקרא על שם העתיד: קדמת אשור. למזרחה של אשור: הוא פרת. החשוב על כלם, הנזכר על שם ארץ ישראל:

(טו) וַיִּקַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת-הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן-עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ: וּדְבַר יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם וְאַשְׁרֵיהּ בְּגִינְתָא דְעֵדֶן לְמִפְלְחַהּ וּלְמִטְרַהּ:

רש''י ויקח. לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס:

(טז) וַיְצַו֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל-הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵץ-הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל: וּפַקִּיד יְיָ אֱלֹהִים עַל אָדָם לְמֵימָר מִכֹּל אִילַן גִּינְתָא מֵיכַל תֵּיכוּל: (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ טוֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת: וּמֵאִילָן דְּאָכְלִין פֵּירוֹהִי חַכִּימִין בֵּין טַב לְבִישׁ לָא תֵיכוּל מִנֵּהּ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְתֵיכוּל מִנֵּהּ מֵימַת תְּמוּת: (יח) וַיֹּ֨אמֶר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא-ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה-לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ: וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לָא תַקִּין לְמֶהֱוֵי אָדָם בִּלְחוֹדוֹהִי אַעֲבֵד לֵהּ סְמַךְ לְקִבְלֵהּ:

רש''י לא טוב היות וגו' . שלא יאמרו שתי רשויות הן הקדוש ברוך הוא יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה יחיד בתחתונים ואין לו זוג: עזר כנגדו. זכה עזר, לא זכה כנגדו להלחם:

(יט) וַיִּ֩צֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן-הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל-חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל-עוֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל-הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה-יִּקְרָא-ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא-ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ: וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל חֵוַת בְּרָא וְיָת כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְאַיְתֵהּ לְוַת אָדָם לְמֶחֱזֵי מַה יִּקְרֵי לֵהּ וְכֹל דִּי הֲוָה קָרֵי לֵהּ אָדָם נַפְשָׁא חַיְתָא הוּא שְׁמֵהּ:

רש''י ויצר וגו' מן האדמה. היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה (לעיל א כה) ויעש אלהים את חית הארץ וגו' , אלא בא ופירש שהעופות מן הרקק נבראו, לפי שאמר למעלה מן המים נבראו וכאן אמר מן הארץ נבראו. ועוד למדך כאן שבשעת יצירתן מיד בו ביום הביאם אל האדם לקרות להם שם. ובדברי אגדה יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו (דברים כ יט) כי תצור אל עיר, שכבשן תחת ידו של אדם: וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו' . סרסהו ופרשהו כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם:

(כ) שלישי וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא-מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ: וּקְרָא אָדָם שְׁמָהָן לְכָל בְּעִירָא וּלְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וּלְכָל חֵוַת בְּרָא וּלְאָדָם לָא אַשְׁכַּח סָמֵךְ לְקִבְלֵהּ:

רש''י , כא ולאדם לא מצא עזר ויפל ה' אלהים תרדמה. כשהביאן הביאן לפניו כל מין ומין זכר ונקבה, אמר לכלם יש בן זוג ולי אין בן זוג, מיד ויפל: מצלעותיו. מסטריו, כמו (שמות כו כ) ולצלע המשכן, זהו שאמרו שני פרצופים נבראו: ויסגר. מקום החתך: וישן ויקח. שלא יראה חתיכת הבשר שממנו נבראת ותתבזה עליו:

(כא) וַיַּפֵּל֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים | תַּרְדֵּמָ֛ה עַל-הָֽאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה: וּרְמָא יְיָ אֱלֹהִים שִׁינְתָא עַל אָדָם וּדְמֵךְ וּנְסִיב חֲדָא מֵעִלְעוֹהִי וּמְלֵי בִשְׂרָא תְּחוֹתַהּ:

בראשית יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(כב) וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים | אֶת-הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר-לָקַ֥ח מִן-הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל-הָֽאָדָֽם: וּבְנָא יְיָ אֱלֹהִים יָת עִלְעָא דִּנְסִיב מִן אָדָם לְאִתְּתָא וְאַיְתַהּ לְוַת אָדָם:

רש''י ויבן. כבנין, רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה לקבל הולד, כאוצר של חטים שהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה, שלא יכביד משאו על קירותיו: ויבן וגו' את הצלע וגו' לאשה. להיות אשה, כמו (שופטים ח כז) ויעש אותו גדעון לאפוד, להיות אפוד:

(כג) וַיֹּ֘אמֶר֘ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה-זֹּֽאת: וַאֲמַר הָאָדָם הֲדָא זִמְנָא גַּרְמָא מִגַּרְמַי וּבִסְרָא מִבִּסְרִי לְדָא יִתְקְרֵי אִתְּתָא אֲרֵי מִבַּעְלָא נְסִיבָא דָא:

רש''י זאת הפעם. מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם עד שבא על חוה: לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו' . לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקדש:

(כד) עַל-כֵּן֙ יַֽעֲזָב-אִ֔ישׁ אֶת-אָבִ֖יו וְאֶת-אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד: עַל כֵּן יִשְׁבּוֹק גְּבַר בֵּית מִשְׁכְּבֵי אַבוּהִי וְאִמֵּהּ וְיִדְבַּק בְּאִתְּתֵהּ וִיהוֹן לְבִסְרָא חָדּ:

רש''י על כן יעזב איש. רוח הקדש אומרת כן, לאסור על בני נח את העריות: לבשר אחד. הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד:

(כה) וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבּשָֽׁשׁוּ: וַהֲווֹ תַרְוֵיהוֹן עַרְטִילָאִין אָדָם וְאִתְּתֵהּ וְלָא מִתְכַּלְמִין:

רש''י ולא יתבוששו. שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע:

ג (א) וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי-אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן: וְחִוְיָא הֲוָה חַכִּים מִכֹּל חֵוַת בְּרָא דִּי עֲבַד יְיָ אֱלֹהִים וַאֲמַר לְאִתְּתָא בְּקוּשְׁטָא אֲרֵי אֲמַר יְיָ לָא תֵיכְלוּן מִכֹּל אִילַן גִּינְתָא:

רש''י והנחש היה ערום. מה ענין זה לכאן היה לו לסמוך (פסוק כא) ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. אלא למדך מאיזו עלה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה לה: ערום מכל. לפי ערמתו וגדלתו היתה מפלתו, ערום מכל, ארור מכל: אף כי אמר וגו' . שמא אמר לכם לא תאכלו מכל וגו' . ואף על פי שראה אותם אוכלים משאר פרות, הרבה עליה דברים כדי שתשיבנו ויבא לדבר באותו העץ:

(ב) וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל-הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵץ-הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל: וַאֲמָרַת אִתְּתָא לְחִוְיָא מִפֵּירֵי אִילַן גִּינְתָא נֵיכוּל: (ג) וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֘ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ-הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּ֖ן-תְּמֻתֽוּן: וּמִפֵּירֵי אִילָנָא דִּי בִמְצִיעוּת גִּינְתָא אֲמַר יְיָ לָא תֵיכְלוּן מִנֵּהּ וְלָא תְקַרְבוּן בֵּהּ דִּילְמָא תְּמוּתוּן:

רש''י ולא תגעו בו. הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל ו) אל תוסף על דבריו:

(ד) וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל-הָֽאִשָּׁ֑ה לֹא-מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן: וַאֲמַר חִוְיָא לְאִיתְּתָא לָא מוּת תְּמוּתוּן:

רש''י לא מות תמתון. דחפה עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה:

(ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִֽהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹֽדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע: אֲרֵי גַּלֵּי קֳדָם יְיָ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְּתֵיכְלוּן מִנֵּהּ וְיִתְפַּתְּחַן עֵינֵיכוֹן וּתְהוֹן כְּרַבְרְבִין חַכִּימִין בֵּין טַב לְבִישׁ:

רש''י כי יודע. כל אמן שונא את בני אמנותו, מן העץ אכל וברא את העולם: והייתם כאלהים. יוצרי עולמות:

(ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַֽאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה-הוּא לָֽעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם-לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל: וַחֲזַת אִתְּתָא אֲרֵי טַב אִילַן לְמֵיכָל וַאֲרֵי אַסֵּי הוּא לְעַיְנִין וּמְרַגֵּג אִילָנָא לְאִסְתַּכָּלָא בֵהּ וּנְסֵיבַת מֵאִבֵּהּ וַאֲכָלַת וִיהָבַת אַף לְבַעְלַהּ עִמַּהּ וַאֲכָל:

רש''י ותרא האשה. ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו: כי טוב העץ. להיות כאלהים: וכי תאוה הוא לעינים. כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם: ונחמד להשכיל. כמו שאמר לה יודעי טוב ורע: ותתן גם לאישה עמה. שלא תמות היא ויחיה הוא, וישא אשה אחרת: גם. לרבות כל בהמה וחיה:

(ז) וַתִּפָּקַ֨חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת: וְאִתְפַּתָּחָא עֵינֵי תַרְוֵיהוֹן וִידָעוּ אֲרֵי עַרְטִילָאִין אִינוּן וְחַטִּיטוּ לְהוֹן טַרְפֵי תְאֵנִין וַעֲבָדוּ לְהוֹן זְרָזִין:

רש''י ותפקחנה עיני שניהם. לענין החכמה דבר הכתוב ולא לענין ראיה ממש, וסוף המקרא מוכיח: וידעו כי עירמם הם. אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו וידעו כי עירומים הם, מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו המנה: עלה תאנה. הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו, אבל שאר העצים מנעום מלטול עליהם. ומפני מה לא נתפרסם העץ, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זהו שלקה העולם על ידו. מדרש רבי תנחומא (וירא יד) :

(ח) וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת-ק֨וֹל יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן: וּשְׁמָעוּ יָת קַל מֵימְרָא דַּיְיָ אֱלֹהִים מְהַלֵּךְ בְּגִינְתָא לִמְנַח יוֹמָא וְאִיטַמַּר אָדָם וְאִתְּתֵהּ מִן קֳדָם יְיָ אֱלֹהִים בְּגוֹ אִילַן גִּינְתָא:

רש''י וישמעו. יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה (יט ו) ובשאר מדרשות ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אפניו. ומשמעו, שמעו את קול הקדוש ברוך הוא שהיה מתהלך בגן: לרוח היום. לאותו רוח שהשמש באה משם וזו היא מערבית, שלפנות ערב חמה במערב, והם סרחו בעשירית:

(ט) וַיִּקְרָ֛א יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל-הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה: וּקְרָא יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וַאֲמַר לֵהּ אָן אָתְּ:

רש''י איכה. יודע היה היכן הוא, אלא לכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. וכן בקין (בראשית ד ט) אמר לו אי הבל אחיך, וכן בבלעם (במדבר כב ט) מי האנשים האלה עמך, לכנס עמהם בדברים, וכן בחזקיה בשלוחי (אויל) מרודך בלאדן (ישעיה לט א) :

(י) וַיֹּ֕אמֶר אֶת-קֹֽלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָֽאִירָ֛א כִּֽי-עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵֽחָבֵֽא: וַאֲמַר יָת קַל מֵימְרָךְ שַׁמְעִית בְּגִינְתָא וּדְהֵילִית אֲרֵי עַרְטִילַאי אֲנָא וְאִיטַמָּרִית: (יא) וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן-הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל-מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ: וַאֲמַר מָן חַוֵי לָךְ אֲרֵי עַרְטִילַאי אָתְּ הֲמִן אִילָנָא דִּפַקֶּדְתָּךְ בְּדִיל דְּלָא לְמֵיכַל מִנֵּהּ אֲכָלְתְּ:

רש''י מי הגיד לך. מאין לך לדעת מה בשת יש בעומד ערום: המן העץ. בתמיהה:

(יב) וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה-לִּ֥י מִן-הָעֵ֖ץ וָֽאֹכֵֽל: וַאֲמַר הָאָדָם אִתְּתָא דִּיהַבְתָּ עִמִּי הִיא יַהֲבַת לִי מִן אִילָנָא וַאֲכָלִית:

רש''י אשר נתת עמדי. כאן כפר בטובה:

(יג) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָֽאִשָּׁ֖ה מַה-זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֨אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָֽאֹכֵֽל: וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְאִתְּתָא מַה דָּא עַבְדָת וַאֲמָרַת אִתְּתָא חִוְיָא אַטְעַיָנִי וַאֲכָלִית:

רש''י השיאני. הטעני כמו (דה''י ב' לב טו) אל ישיא אתכם חזקיהו:

(יד) וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים | אֶל-הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל-הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל-גְּחֹֽנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל-יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לְחִוְיָא אֲרֵי עֲבַדְתָּ דָּא לִיט אַתְּ מִכָּל בְּעִירָא וּמִכֹּל חֵוַת בָּרָא עַל מְעָךְ תֵּיזִילּ וְעַפְרָא תֵיכוּל כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ:

רש''י כי עשית זאת. מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאלו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין: מכל הבהמה ומכל חית השדה. אם מבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן, העמידו רבותינו מדרש זה במסכת בכורות (דף ח א) ללמד שימי עבורו של נחש שבע שנים: על גחונך תלך. רגלים היו לו ונקצצו טו ואיבה אשית. אתה לא נתכונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותשא את חוה, ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך ואיבה אשית: ישופך. יכתתך, כמו (דברים ט כא) ואכת אתו, ותרגומו ושפית יתיה: ואתה תשופנו עקב. לא יהא לך קומה ותשכנו בעקבו, ואף משם תמיתנו. ולשון תשופנו כמו (ישעיה מ כד) נשף בהם, כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה, ולפי שהלשון נופל על הלשון כתב לשון נשיפה בשניהם:

(טו) וְאֵיבָ֣ה | אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַֽרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשֽׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב: (ס) וּדְבָבוּ אֱשַׁוֵּי בֵּינָךְ וּבֵין אִתְּתָא וּבֵין בְּנָךְ וּבֵין בְּנָהַהּ הוּא יְהֵי דְּכִיר לָךְ מַה דִּעֲבַדְתָּ לֵהּ מִלְּקַדְמִין וְאַתְּ תְּהֵא נָטִיר לֵהּ לְסוֹפָא: (טז) אֶל-הָֽאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל-אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל-בָּֽךְ: (ס) לְאִתְּתָא אֲמַר אַסְגָּאָה אַסְגֵּי צַעֲרַיְכִי וְעִדּוּיַיְכִי בְּצְעַר תֵּלְדִי בְנִין וּלְוַת בַּעְלִךְ תְּהֵא תִּאוּבְתִּיךְ וְהוּא יִשְׁלַט בִּךְ:

רש''י עצבונך. זה צער גדול בנים: והרנך. זה צער העבור: בעצב תלדי בנים. זה צער הלידה: ואל אישך תשוקתך. לתשמיש ואף על פי כן אין לך מצח לתבעו בפה אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו ולא ממך: תשוקתך. תאותך, כמו (ישעיה כט ח) ונפשו שוקקה:

(יז) וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּ֣י-שָׁמַ֘עְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּ֒ךָ֒ וַתֹּ֨אכַל֙ מִן-הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: וּלְאָדָם אֲמַר אֲרֵי קַבֵּילְתָּ לְמֵימַר אִתְּתָךְ וַאֲכַלְתָּ מִן אִילָנָא דִּי פַקֵּידְתָּךְ לְמֵימַר לָא תֵיכוּל מִנֵּהּ לִיטָא אַרְעָא בְּדִילָךְ בַּעֲמַל תִּיכְלִינַהּ כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ:

רש''י ארורה האדמה בעבורך. מעלה לך דברים ארורים כגון זבובים ופרעושים ונמלים, משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדים שינק מהם:

(יח) וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַ לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֖ אֶת-עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה: וְכוּבִין וְאַטְדִּין תַּצְמַח לָךְ וְתֵיכוּל יָת עִסְבָּא דְחַקְלָא:

רש''י וקוץ ודרדר תצמיח לך. הארץ כשתזרענה מיני זרעים תצמיח קוץ ודרדר קונדס ועכביות, והן נאכלים על ידי תקון: ואכלת את עשב השדה. ומה קללה היא זו, והלא בברכה נאמר לו (לעיל א כט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' . אלא מה אמור כאן בראש הענין (פסוק יז) ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה, ואחר העצבון וקוץ ודרדר תצמיח לך, כשתזרענה קטניות או ירקות גנה היא תצמיח לך קוצים ודרדרים ושאר עשבי שדה, ועל כרחך תאכלם:

(יט) בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֨יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל-הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי-עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל-עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב: בְּזִעֲתָא דְאַפָּךְ תֵּיכוּל לַחְמָא עַד דְּתִיתוּב לְאַרְעָא דְּמִנַּהּ אִתְבְּרֵיתָא אֲרֵי עַפְרָא אַתְּ וּלְעַפְרָא תְּתוּב:

רש''י בזעת אפיך. לאחר שתטרח בו הרבה:

(כ) וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל-חָֽי: וּקְרָא אָדָם שׁוּם אִתְּתֵהּ חַוָּה אֲרֵי הִיא הֲוַת אִמָּא דְכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא:

רש''י ויקרא האדם. חזר הכתוב לענינו הראשון ויקרא האדם שמות, ולא הפסיק אלא ללמדך שעל ידי קריאת שמות נזדוגה לו חוה, כמו שכתוב (לעיל ב כ) ולאדם לא מצא עזר כנגדו, לפיכך ויפל תרדמה, ועל ידי שכתב (שם פסוק כה) ויהיו שניהם ערומים, סמך לו פרשת הנחש, להודיעך שמתוך שראה ערותה וראה אותם עסוקים בתשמיש נתאוה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה: חוה. נופל על לשון חיה, שמחיה את ולדותיה, כאשר תאמר מה הוה לאדם, (קהלת ב כב) בלשון היה:

(כא) וַיַּ֩עַשׂ֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם: (פ) וַעֲבַד יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִתְּתֵהּ לְבוּשִׁין דִּיקָר עַל מְשַׁךְ בִּשְׂרֵיהוֹן וְאַלְבִּישִׁינוּן:

רש''י כתנות עור. יש דברי אגדה אומרים חלקים כצפורן היו מדובקים על עורן. ויש אומרים דבר הבא מן העור, כגון צמר הארנבים שהוא רך וחם ועשה להם כתנות ממנו:

(כב) רביעי וַיֹּ֣אמֶר | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת טוֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה | פֶּן-יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם: וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אָדָם הֲוָה יְחִידַי בְּעַלְמָא מִנֵּהּ לְמִידַע טַב וּבִישׁ וּכְעַן דִּילְמָא יוֹשִׁיט יְדֵהּ וְיִסַב אַף מֵאִילָן חַיָּיא וְיֵכוּל וִיחֵי לְעָלָם:

רש''י היה כאחד ממנו. הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים, ומה היא יחידותו, לדעת טוב ורע ומה שאין כן בבהמה ובחיה: ועתה פן ישלח ידו. ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה. ויש מדרשי אגדה, אבל אין מישבין על פשוטו:

(כג) וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן-עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם: וְשַׁלְּחֵהּ יְיָ אֱלֹהִים מִגִּינְתָא דְעֵדֶן לְמִפְלַח יַת אַדְמְתָא דְּאִתְבְּרִי מִתַּמָּן: (כד) וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת-הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן-עֵ֜דֶן אֶת-הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֨רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת-דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים: (ס) וְתָרִךְ יָת אָדָם וְאַשְׁרֵי מִלְּקַדְמִין לְגִינְתָא דְעֵדֶן יָת כְּרוּבַיָּא וְיָת שְׁנַן חַרְבָּא דְּמִתְהַפְּכָא לְמִיטַר יָת אוֹרַח אִילַן חַיָּיא:

רש''י מקדם לגן עדן. במזרחו של גן עדן, חוץ לגן: את הכרובים. מלאכי חבלה: החרב המתהפכת. ולה להט לאים עליו מלכנס עוד לגן. תרגום של להט שנן, והוא כמו שלף שננא, [להב]. ומדרש אגדה יש, ואני איני בא אלא לפשוטו:

ד (א) וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת-חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֨הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת-קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת-יְהֹוָֽה: וְאָדָם יְדַע יָת חַוָּה אִתְּתֵהּ וְעַדִּיאַת וִילִידַת יָת קַיִן וַאֲמֶרֶת קָנִיתִי גַּבְרָא (מִן) קֳדָם יְיָ:

רש''י והאדם ידע. כבר קודם הענין של מעלה, קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה, שאם כתב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים: קין. על שם קניתי איש: את ה'. כמו עם ה', כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו, אבל בזה שותפים אנו עמו: את קין' את אחיו את הבל. שלש אתים ריבוים הם, מלמד שתאומה נלדה עם קין, ועם הבל נלדו שתים, לכך נאמר ותוסף:

(ב) וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת-אָחִ֖יו אֶת-הָ֑בֶל וַֽיְהִי-הֶ֨בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה: וְאוֹסִיפַת לְמֵילַד יָת אֲחוֹהִי יָת הָבֶל וַהֲוָה הֶבֶל רָעֵי עָנָא וְקַיִן הֲוָה פָלַח בְּאַרְעָא:

רש''י רעה צאן. לפי שנתקללה האדמה, פרש לו מעבודתה:

(ג) וַיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיהֹוָֽה: וַהֲוָה מִסּוֹף יוֹמִין וְאַיְתִי קַיִן מֵאִבָּא דְאַרְעָא תִּקְרוּבְתָּא קֳדָם יְיָ:

רש''י מפרי האדמה. מן הגרוע, ויש אגדה שאומרת זרע פשתן היה:

(ד) וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם-ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְהֹוָ֔ה אֶל-הֶ֖בֶל וְאֶל-מִנְחָתֽוֹ: וְהֶבֶל אַיְתִי אַף הוּא מִבַּכִּירֵי עָנֵהּ וּמִשַׁמִּנְהוֹן וַהֲוַת רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ בְּהֶבֶל וּבְּקוּרְבָּנֵהּ:

רש''י וישע. ויפן, וכן (פסוק ה) לא שעה אל מנחתו, לא פנה, וכן (שמות ה ט) ואל ישעו, אל יפנו. וכן (איוב יד ו) שעה מעליו, פנה מעליו: וישע. ירדה אש וליחכה מנחתו:

(ה) וְאֶל-קַ֥יִן וְאֶל-מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֨יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו: וּבְּקַיִן וּבְּקוּרְבָּנֵהּ לָא הֲוַת רַעֲוָא וּתְקֵף לְקַיִן לַחֲדָא וְאִתְכְּבִישׁוּ אַפּוֹהִי: (ו) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָֽפְל֥וּ פָנֶֽיךָ: וַאֲמַר יְיָ לְקָיִן לְמָא תְּקִיף לָךְ וּלְמָא אִתְכְּבִישׁוּ אַפָּיךְ: (ז) הֲל֤וֹא אִם-תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֨יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל-בּֽוֹ: הֲלָא אִם תּוֹטִיב עוֹבָדָךְ יִשְׁתְּבֵק לָךְ וְאִם לָא תּוֹטִיב עוֹבָדָךְ לְיוֹם דִּינָא חֶטְאָךְ נְטִיר דִיעֲתִיד לְאִתְפָּרְעָא מִנָּךְ אִם לָא תְתוּב וְאִם תְּתוּב יִשְׁתְּבֵק לָךְ:

רש''י הלא אם תיטיב. כתרגומו פרושו: לפתח חטאת רבץ. לפתח קברך חטאך שמור: ואליך תשוקתו. של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאוה להכשילך: ואתה תמשל בו. אם תרצה תתגבר עליו:

(ח) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל-הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּֽהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל-הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּֽהַרְגֵֽהוּ: וַאֲמַר קַיִן לְהֶבֶל אַחוֹהִי וַהֲוָה בְּמֶהֱוֵיהוֹן בְּחַקְלָא וְקָם קַיִן עַל הֶבֶל אַחוֹהִי וְקַטְלֵהּ:

רש''י ויאמר קין אל הבל. נכנס עמו בדברי ריב ומצה להתגולל עליו להרגו, ויש בזה מדרשי אגדה אך זה ישובו של מקרא:

(ט) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי: וַאֲמַר יְיָ לְקַיִן אָן הֶבֶל אָחוּךְ וַאֲמַר לָא יָדַעֲנָא הֲנָטֵר אָחִי אֲנָא:

רש''י אי הבל אחיך. להכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך: לא ידעתי. נעשה כגונב דעת העליונה: השומר אחי. לשון תמה הוא, וכן כל ה, א הנקודה בחטף פתח:

(י) וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹֽעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן-הָֽאֲדָמָֽה: וַאֲמַר מֶה עֲבַדְתָּא קַל דַם זַרְעִין דִעֲתִידִין לְמֵפַק מִן אָחוּךְ קַבְלִין קֳדָמַי מִן אַרְעָא:

רש''י דמי אחיך. דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר שעשה בו פצעים הרבה שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה:

(יא) וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן-הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּֽצְתָ֣ה אֶת-פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת-דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ: וּכְעַן לִיט אָתְּ מִן אַרְעָא דִּפְתָחַת יָת פּוּמַהּ וְקַבִּילַת יָת דְּמֵהּ דְּאָחוּךְ מִן יְדָךְ:

רש''י ארור אתה מן האדמה. יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה, וגם בזו הוסיפה לחטוא: אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו' . והנני מוסיף לה קללה לא תסף תת כחה:

(יב) כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת-הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא-תֹסֵ֥ף תֵּת-כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ: אֲרֵי תִפְלַח בְאַרְעָא לָא תוֹסִיף לְמִתַּן חֵילַהּ לָךְ מִטַלְטֵּל וְגָלֵי תְּהֵא בְאַרְעָא:

רש''י נע ונד. אין לך רשות לדור במקום אחד:

(יג) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל-יְהֹוָ֑ה גָּד֥וֹל עֲוֹנִ֖י מִנְּשֽׂוֹא: וַאֲמַר קַיִן קֳדָם יְיָ סַגִּי חוֹבִי מִלְּמִשְׁבָּק:

רש''י גדול עוני מנשא. בתמיהה, אתה טוען עליונים ותחתונים, ועוני אי אפשר לטעון:

(יד) הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כָל-מֹֽצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי: הָא תָרִיכְתָּא יָתִי יוֹמָא דֵּין מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא וּמִן קֳדָמָךְ לֵית אֶפְשָׁר לְאִטַּמָּרָא וָאֱהִי מְטַלְטֵל וְגָלֵי בְּאַרְעָא וִיהֵי כָל דְּיִשְׁכְּחִנַנִי יִקְטְּלִינַנִי: (טו) וַיֹּ֧אמֶר לוֹ יְהֹוָ֗ה לָכֵן֙ כָּל-הֹרֵ֣ג קַ֔יִן שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקָּ֑ם וַיָּ֨שֶׂם יְהֹוָ֤ה לְקַ֨יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת-אֹת֖וֹ כָּל-מֹֽצְאֽוֹ: וַאֲמַר לֵהּ יְיָ בְּכֵן כָּלּ קָטִיל קַיִן לְשַׁבְעָא דָּרִין יִתְפְּרַע מִנֵּהּ וְשַׁוִּי יְיָ לְקַיִן אָתָא בְּדִיל דְּלָא לְמִקְטַל יָתֵהּ כָּל דִיִשְׁכְּחֻנֵהּ:

רש''י לכן כל הרג קין. זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזו ולא פרשו. לכן כל הרג קין, לשון גערה, כה יעשה לו, כך וכך ענשו, ולא פרש ענשו: שבעתים יקם. איני רוצה להנקם מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו. וסוף המקרא שאמר שבעתים יוקם, והיא נקמת הבל מקין, הא למדנו שתחלת מקרא לשון גערה היא, שלא תהא בריה מזיקתו. וכיוצא בו (שמואל ב' ה ח) ויאמר דוד כל מכה יבוסי ויגע בצנור ולא פרש מה יעשה לו, אבל דבר הכתוב ברמז כל מכה יבוסי ויגע בצנור, ויקרב אל השער ויכבשנו, ואת העורים וגו' , וגם אותם יכה על אשר אמרו העור והפסח לא יבא דוד אל תוך הבית, המכה את אלו אני אעשנו ראש ושר, כאן קצר דבריו ובדברי הימים (א יא ו) פרש יהיה לראש ולשר: וישם ה' לקין אות. חקק לו אות משמו במצחו (כל מוצאי יהרגני הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהם רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו. אלא אמר עד עכשיו היה פחדתי על כל החיות כמו שנאמר ומוראכם וגו', ועכשיו בשביל עון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני, מיד וישם ה' לקין אות, החזיר מוראו על הכל) :

(טז) וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ-נ֖וֹד קִדְמַת-עֵֽדֶן: וּנְפַק קַיִן מִן קֳדָם יְיָ וִיתֵיב בְּאַרְעָא גָּלֵי וּמִטַּלְטַל דַּהֲוָה עֲבִידָא עֲלוֹהִי מִלְּקַדְמִין דְּגִינְתָא דְעֵדֶן:

רש''י ויצא קין. יצא בהכנעה כגונב דעת העליונה: בארץ נוד. בארץ שכל הגולים נדים שם: קדמת עדן. שם גלה אביו כשגורש מגן עדן, שנאמר (לעיל ג כד) וישכן מקדם לגן עדן, את שמירת דרך מבוא הגן, שיש ללמוד שהיה אדם שם. ומצינו רוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים, שנאמר (דברים ד מא) אז יבדיל משה וגו' מזרחה שמש. דבר אחר בארץ נוד, כל מקום [שהיה הולך] היתה הארץ מזדעזעה תחתיו והבריות אומרות סורו מעליו, זהו שהרג את אחיו:

(יז) וַיֵּ֤דַע קַ֨יִן֙ אֶת-אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת-חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ: וִידַע קַיִן יָת אִתְּתֵהּ וְעַדִּיאַת וִילֵידַת יָת חֲנוֹךְ וַהֲוָה בָּנֵי קַרְתָּא וּקְרָא שְׁמָא דְקַרְתָּא כְּשׁוּם בְּרֵהּ חֲנוֹךְ:

רש''י ויהי. קין בנה עיר ויקרא שם העיר לזכר בנו חנוך:

(יח) וַיִּוָּלֵ֤ד לַֽחֲנוֹךְ֙ אֶת-עִירָ֔ד וְעִירָ֕ד יָלַ֖ד אֶת-מְחֽוּיָאֵ֑ל וּמְחִיָּיאֵ֗ל יָלַד֙ אֶת-מְת֣וּשָׁאֵ֔ל וּמְתֽוּשָׁאֵ֖ל יָלַ֥ד אֶת-לָֽמֶךְ: וְאִתְיְלִיד לַחֲנוֹךְ יָת עִירָד וְעִירָד אוֹלִיד יָת מְחוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל אוֹלִיד יָת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל אוֹלִיד יָת לָמֶךְ:

רש''י ועירד ילד. יש מקום שהוא אומר בזכר הוליד ויש מקום שהוא אומר ילד, שהלידה משמשת שתי לשונות, לידת האשה ניישטר''א בלע''ז [ללדת], וזריעת תולדות האיש איניינדרי''ר בלע''ז [להוליד] כשהוא אומר הוליד בלשון הפעיל מדבר בלידת האשה, פלוני הוליד את אשתו בן או בת, וכשהוא אומר ילד מדבר בזריעת האיש:

(יט) חמישי וַיִּֽקַּח-ל֥וֹ לֶ֖מֶךְ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָדָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית צִלָּֽה: וּנְסִיב לֵהּ לֶמֶךְ תַּרְתֵּין נְשִׁין שׁוּם חֲדָא עָדָה וְשׁוּם תִּנְיֵתָא צִלָּה:

רש''י ויקח לו למך. לא היה לו לפרש כל זה, אלא ללמדנו מסוף הענין שקים הקדוש ברוך הוא הבטחתו שאמר שבעתים יקם קין, עמד למך לאחר שהוליד בנים ועשה דור שביעי והרג את קין, זהו שאמר (פסוק כג) כי איש הרגתי לפצעי וגו' : שתי נשים. כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקשטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, וזהו שפרש איוב (איוב כד כא) רעה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב, כמו שמפורש באגדת חלק: עדה. היא של פריה ורביה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו. עדה תרגום של סורה: צלה. היא של תשמיש על שם שיושבת תמיד בצלו, דברי אגדה הם בבראשית רבה (כג ב) :

(כ) וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת-יָבָ֑ל הוּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י ישֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה: וִילֵידַת עָדָה יָת יָבָל הוּא הֲוָה רַבְּהוֹן דְּיָתְבֵי מַשְׁכְּנִין וּמָרֵי בְעִיר:

רש''י אבי ישב אהל ומקנה. הוא היה הראשון לרועי בהמות במדברות, ויושב אהלים חדש כאן וחדש כאן בשביל מרעה צאנו, וכשכלה המרעה במקום הזה הולך ותוקע אהלו במקום אחר. ומדרש אגדה בונה בתים לעבודה זרה, כמה דאת אמר (יחזקאל ח ג) סמל הקנאה המקנה, וכן (פסוק כא) אחיו תופש כנור ועוגב לזמר לעבודה זרה:

(כא) וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יוּבָ֑ל הוּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כָּל-תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב: וְשׁוּם אֲחוֹהִי יוּבָל הוּא הֲוָה רַבְּהוֹן דְּכָל דִּמְנַגֵּן עַל פּוּם נִבְלָא יָדְעֵי זְמַר כִּנּוֹרָא וְאַבּוּבָא: (כב) וְצִלָּ֣ה גַם-הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת-תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כָּל-חֹרֵ֥שׁ נְח֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל וַאֲח֥וֹת תּֽוּבַל-קַ֖יִן נַֽעֲמָֽה: וְצִלָּה אַף הִיא יְלֵידַת יָת תּוּבַל קַיִן רַבְּהוֹן דְכָל דְּיָדְעֵי עִיבִידַת נְחָשָׁא וּפַרְזְלָא וַאֲחָתֵהּ דְתוּבַל קַיִן נַעֲמָה:

רש''י תובל קין. תבל אמנתו של קין. תובל לשון תבלין, תבל והתקין אמנתו של קין לעשות כלי זין לרוצחים: לטש כל חרש נחשת וברזל. מחדד אמנות נחשת וברזל, כמו (איוב טז ט) ילטוש עיניו לי. חרש אינו לשון פעל אלא לשון פועל שהרי נקוד קמץ קטן. וטעמו למטה, כלומר מחדד ומצחצח כל כלי אמנות נחשת וברזל: נעמה. היא אשתו של נח:

(כג) שישי וַיֹּ֨אמֶר לֶ֜מֶךְ לְנָשָׁ֗יו עָדָ֤ה וְצִלָּה֙ שְׁמַ֣עַן קוֹלִ֔י נְשֵׁ֣י לֶ֔מֶךְ הַֽאֲזֵ֖נָּה אִמְרָתִ֑י כִּ֣י אִ֤ישׁ הָרַ֨גְתִּי֙ לְפִצְעִ֔י וְיֶ֖לֶד לְחַבֻּֽרָתִֽי: וַאֲמַר לֶמֶךְ לִנְשׁוֹהִי עָדָה וְצִלָּה שִׁמְעַן קָלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ אֲצֵיתָא לְמֵמְרִי לָא גַּבְרָא קְטָלִית דִּבְדִילֵהּ אֲנָא סָבִיל חוֹבִין וְאַף לָא עוּלֵימָא חַבָּלִית דִּבְדִילֵהּ יִשְׁתֵּיצֵי זַרְעִי:

רש''י שמען קולי. שהיו פורשות ממנו מתשמיש לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו, שהיה למך סומא ותובל קין מושכו, וראה את קין ונדמה לו כחיה ואמר לאביו למשוך בקשת, והרגו. וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם והרגו, והיו נשיו פורשות ממנו והוא מפיסן: שמען קולי. להשמע לי (לתשמיש) , וכי איש אשר הרגתיו לפצעי הוא נהרג, וכי אני פצעתיו מזיד שיהא הפצע קרוי על שמי, וילד אשר הרגתי לחבורתי נהרג, כלומר על ידי חבורתי, בתמיהה, והלא שוגג אני ולא מזיד, לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי: פצע, מכת חרב או חץ נברידור''א בלע''ז [פצע]:

(כד) כִּ֥י שִׁבְעָתַ֖יִם יֻֽקַּם-קָ֑יִן וְלֶ֖מֶךְ שִׁבְעִ֥ים וְשִׁבְעָֽה: אֲרֵי שַׁבְעָא דָּרִין אִיתְלִאוּ לְקָיִן הֲלָא לְלֶמֶךְ בְּרֵהּ שַׁבְעִין וְשַׁבְעָא:

רש''י כי שבעתים יוקם קין. קין שהרג מזיד נתלה לו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה: שבעים ושבעה. לשון רבוי שביעיות אחז לו. כך דרש רבי תנחומא (אות יא) . ומדרש בראשית רבה (כג ד) לא הרג למך כלום ונשיו פורשות ממנו משקימו פריה ורביה, לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אמרו מה אנו יולדות לבהלה, למחר המבול בא ושוטף את הכל. והוא אומר להן וכי איש הרגתי לפצעי, וכי אני הרגתי את הבל שהיה איש בקומה וילד בשנים, שיהא זרעי כלה באותו עון, ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה. וזהו קל וחומר של שטות, אם כן אין הקדוש ברוך הוא גובה את חובו ומקים את דברו:

(כה) וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת-אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָׁת-לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן: וִידַע אָדָם עוֹד יָת אִתְּתֵהּ וִילֵידַת בַּר וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ שֵׁת אֲרֵי אַמָרַת יְהַב לִי יְיָ בַּר אוֹחֲרָן חֲלַף הֶבֶל דִּקַטְלֵהּ קָיִן:

רש''י וידע אדם וגו' . בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו, אמר להן וכי עליכם לדקדק על גזרתו של מקום, אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו. אמרו לו קשוט עצמך תחלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך, מיד וידע אדם עוד וגו' . מהו עוד, ללמדך שנתוספה לו תאוה על תאותו:

(כו) וּלְשֵׁ֤ת גַּם-הוּא֙ יֻֽלַּד-בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽה: (ס) וּלְשֵׁת אַף הוּא אִתְיְלִיד בַּר וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ אֱנוֹשׁ בְּכֵן בְּיוֹמוֹהִי חָלוּ בְנֵי אֱנָשָׁא מִלְּצַלָּאָה בִּשְׁמָא דַּיְיָ:

רש''י אז הוחל. (לשון חלין) לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות:

ה (א) זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּֽוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ: דֵּין סְפַר תּוּלְדַת אָדָם בְּיוֹמָא דִּבְרָא יְיָ אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָבַד יָתֵהּ:

רש''י זה ספר תולדת אדם. זו היא ספירת תולדות אדם, ומדרשי אגדה יש רבים: ביום ברא וגו' . מגיד שביום שנברא הוליד:

(ב) זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת-שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם: דְּכַר וְנוּקְבָא בְּרָאנוּן וּבָרִיךְ יָתְהוֹן וּקְרָא יָת שְׁמָהוֹן אָדָם בְּיוֹמָא דְאִתְבְּרִיאוּ: (ג) וַֽיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת: וַחֲיָא אָדָם מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בִּדְמוּתֵהּ דְּדָמֵי לֵהּ וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ שֵׁת:

רש''י שלשים ומאת שנה. עד כאן פרש מן האשה:

(ד) וַֽיִּהְי֣וּ יְמֵֽי-אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-שֵׁ֔ת שְׁמֹנֶ֥ה מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: וַהֲווֹ יוֹמֵי אָדָם בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת שֵׁת תַּמְנֵי מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (ה) וַיִּֽהְי֞וּ כָּל-יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר-חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: (ס) וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי אָדָם דַחֲיָא תְּשַׁע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וּמִית: (ו) וַֽיְחִי-שֵׁ֕ת חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-אֱנֽוֹשׁ: וַחֲיָא שֵׁת מְאָה וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת אֱנוֹשׁ: (ז) וַֽיְחִי-שֵׁ֗ת אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-אֱנ֔וֹשׁ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: וַחֲיָא שֵׁת בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת אֱנוֹשׁ תַּמְנֵי מְאָה וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (ח) וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל-יְמֵי-שֵׁ֔ת שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: (ס) וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי שֵׁת תְּשַׁע מְאָה וְתַרְתֵּי עַשְׂרֵי שְׁנִין וּמִית: (ט) וַיְחִ֥י אֱנ֖וֹשׁ תִּשְׁעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-קֵינָֽן: וַחֲיָא אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת קֵינָן: (י) וַֽיְחִ֣י אֱנ֗וֹשׁ אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-קֵינָ֔ן חֲמֵ֤שׁ עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: וַחֲיָא אֱנוֹשׁ בָּתַר דְאוֹלִיד יָת קֵינָן תַּמְנֵי מְאָה וַחֲמֵשׁ עַשְׂרֵי שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (יא) וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל-יְמֵ֣י אֱנ֔וֹשׁ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: (ס) וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי אֱנוֹשׁ תְּשַׁע מְאָה וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית: (יב) וַיְחִ֥י קֵינָ֖ן שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-מַֽהֲלַלְאֵֽל: וַחֲיָא קֵינָן שַׁבְעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת מַהֲלַלְאֵל: (יג) וַיְחִ֣י קֵינָ֗ן אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-מַֽהֲלַלְאֵ֔ל אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: וַחֲיָא קֵינָן בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת מַהֲלַלְאֵל תַּמְנֵי מְאָה וְאַרְבְּעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (יד) וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל-יְמֵ֣י קֵינָ֔ן עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: (ס) וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי קֵינָן תְּשַׁע מְאָה וַעֲשַׂר שְׁנִין וּמִית: (טו) וַֽיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וְשִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-יָֽרֶד: וַחֲיָא מַהֲלַלְאֵל שִׁתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת יָרֶד: (טז) וַֽיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֗ל אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-יֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: וַחֲיָא מַהֲלַלְאֵל בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת יֶרֶד תַּמְנֵי מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (יז) וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל-יְמֵ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: (ס) וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי מַהֲלַלְאֵל תַּמְנֵי מְאָה וְתִשְׁעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית: (יח) וַֽיְחִי-יֶ֕רֶד שְׁתַּ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-חֲנֽוֹךְ: וַחֲיָא יֶרֶד מְאָה וְשִׁתִּין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת חֲנוֹךְ: (יט) וַֽיְחִי-יֶ֗רֶד אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-חֲנ֔וֹךְ שְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: וַחֲיָא יֶרֶד בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת חֲנוֹךְ תַּמְנֵי מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (כ) וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל-יְמֵי-יֶ֔רֶד שְׁתַּ֤יִם וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: (ס) וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי יֶרֶד תְּשַׁע מְאָה וְשִׁתִּין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וּמִית: (כא) וַֽיְחִ֣י חֲנ֔וֹךְ חָמֵ֥שׁ וְשִׁשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-מְתוּשָֽׁלַח: וַחֲיָא חֲנוֹךְ שִׁתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת מְתוּשָׁלַח: (כב) וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת-הָֽאֱלֹהִ֗ים אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-מְתוּשֶׁ֔לַח שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: וְהַלִּיךְ חֲנוֹךְ בְּדַחַלְתָּא דַּיְיָ בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת מְתוּשֶׁלַח תְּלַת מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (כג) וַיְהִ֖י כָּל-יְמֵ֣י חֲנ֑וֹךְ חָמֵ֤שׁ וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁל֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: וַהֲוָה כָּל יוֹמֵי חֲנוֹךְ תְּלַת מְאָה וְשִׁתִּין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין: (כד) וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת-הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי-לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים: (ס) וְהַלִּיךְ חֲנוֹךְ בְּדַחַלְתָּא דַּיְיָ וְלַיְתוֹהִי אֲרֵי (לָא) אֲמֵית יָתֵהּ יְיָ:

רש''י ויתהלך חנוך. צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקדוש ברוך הוא וסלקו והמיתו קודם זמנו [וזהו ששנה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו: כי לקח אתו. לפני זמנו] כמו (יחזקאל כד טז) הנני לקח ממך את מחמד עיניך:

(כה) שביעי וַיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח שֶׁ֧בַע וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-לָֽמֶךְ: וַחֲיָא מְתוּשֶׁלַח מְאָה וְתַמְנִין וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת לָמֶךְ: (כו) וַֽיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֗לַח אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-לֶ֔מֶךְ שְׁתַּ֤יִם וּשְׁמוֹנִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: וַחֲיָא מְתוּשֶׁלַח בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת לֶמֶךְ שְׁבַע מְאָה וְתַמְנִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (כז) וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל-יְמֵ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח תֵּ֤שַׁע וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי מְתוּשֶׁלַח תְּשַׁע מְאָה וְשִׁתִּין וּתְשַׁע שְׁנִין וּמִית: (כח) וַֽיְחִי-לֶ֕מֶךְ שְׁתַּ֧יִם וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד בֵּֽן: וַחֲיָא לֶמֶךְ מְאָה וְתַמְנִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד בָּר:

רש''י ויולד בן. שממנו נבנה העולם:

(כט) וַיִּקְרָ֧א אֶת-שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֠ה֞ יְנַֽחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּֽעֲשֵׂ֘נוּ֙ וּמֵֽעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרֲרָ֖הּ יְהֹוָֽה: וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ נֹחַ לְמֵימָר דֵּין יְנַחֲמִנָּנָא מֵעוֹבָדָנָא וּמִלֵּאוּת יְדָנָא מִן אַרְעָא דִּי לַטְטַהּ יְיָ:

רש''י זה ינחמנו. ינח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרשה והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו, ינח ממנו. ואם לא תפרשהו כך, אין טעם הלשון נופל על השם, ואתה צריך לקרות שמו מנחם:

(ל) וַֽיְחִי-לֶ֗מֶךְ אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-נֹ֔חַ חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: וַחֲיָא לֶמֶךְ בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת נֹחַ חֲמֵשׁ מְאָה וְתִשְׁעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (לא) וַֽיְהִי֙ כָּל-יְמֵי-לֶ֔מֶךְ שֶׁ֤בַע וְשִׁבְעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: (ס) וַהֲווֹ כָּל יוֹמֵי לֶמֶךְ שְׁבַע מְאָה וְשַׁבְעִין וּשְׁבַע שְׁנִין וּמִית: (לב) וַֽיְהִי-נֹ֕חַ בֶּן-חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֣וֹלֶד נֹ֔חַ אֶת-שֵׁ֖ם אֶת-חָ֥ם וְאֶת-יָֽפֶת: וַהֲוָה נֹחַ בַּר חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד נֹחַ יָת שֵׁם יָת חָם וְיָת יָפֶת:

רש''י בן חמש מאות שנה. אמר רבי יודן מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות, אמר הקדוש ברוך הוא אם רשעים הם יאבדו במים ורע לצדיק זה, ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תבות הרבה, כבש את מעינו ולא הוליד עד שהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול דכתיב (ישעיה סה כ) כי הנער בן מאה שנה ימות, וראוי לענש לעתיד, וכן לפני מתן תורה: את שם את חם ואת יפת. והלא יפת הוא הגדול, אלא בתחלה אתה דורש את שם שהוא צדיק, ונלד כשהוא מהול, ושאברהם יצא ממנו וכו' :

ו (א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי-הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל-פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם: וַהֲוָה כַּד שְׁרִיאוּ בְנֵי אֱנָשָׁא לְמִסְגֵּי עַל אַפֵּי אַרְעָא וּבְנָתָא אִתְיְלִידוּ לְהוֹן: (ב) וַיִּרְא֤וּ בְנֵי-הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת-בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ: וַחֲזוֹ בְנֵי רַבְרְבַיָּא יָת בְּנַת אֱנָשָׁא אֲרֵי שַׁפִּירָן אִנוּן וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין מִכֹּל דִּי אִתְרְעִיאוּ:

רש''י בני האלהים. בני השרים והשופטים. (דבר אחר בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם) . כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח (שמות ד טז) ואתה תהיה לו לאלהים, (שם ז א) ראה נתתיך אלהים: כי טבת הנה. אמר רבי יודן טבת כתיב, כשהיו מטיבין אותה מקשטת לכנס לחפה, היה גדול נכנס ובועלה תחלה: מכל אשר בחרו. אף בעולת בעל, אף הזכר והבהמה:

(ג) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה לֹֽא-יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגָּ֖ם הוּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה: וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַם דָרָא בִישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעַלָם בְּדִיל דְאִנוּן בִּשְׂרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא אַרְכָא יְהִיבַת לְהוֹן מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן:

רש''י לא ידון רוחי באדם. לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם: לעלם. לאורך ימים, הנה רוחי נדון בקרבי אם להשחית ואם לרחם, לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם, כלומר לאורך ימים: בשגם הוא בשר. כמו בשגם, כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה, כיוצא בו (שופטים ה ז) עד שקמתי דבורה, כמו שקמתי. וכן (שם ו יז) שאתה מדבר עמי, כמו שאתה, אף בשגם כמו בשגם: והיו ימיו וגו' . עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו אביא עליהם מבול. ואם תאמר משנלד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה, אין מקדם ומאחר בתורה, כבר היתה הגזרה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם (פרק כח) . יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון, אבל זה הוא צחצוח פשוטו:

(ד) הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָ֘רֶץ֘ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי-כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל-בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָֽלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵֽעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם: (פ) גִּבָּרַיָּא הֲווֹ בְאַרְעָא בְּיוֹמַיָּא הָאִנּוּן וְאַף בָּתַר כֵּן דִּי יַעֲלוּן בְּנֵי רַבְרְבַיָּא לְוַת בְּנַת אֱנָשָׁא וִילִידָן לְהוֹן אִנוּן גִּבָּרַיָּא דִּמֵעָלְמָא אֱנָשִׁין דִּשְׁמָא:

רש''י הנפלים. על שם שנפלו והפילו את העולם, ובלשון עברית לשון ענקים הוא: בימים ההם. בימי דור אנוש ובני קין: וגם אחרי כן. אף על פי שראו באבדן של דור אנוש שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם: אשר יבאו. היו יולדות ענקים כמותם: הגבורים. למרוד במקום: אנשי השם. אותן שנקבו בשמות עירד, מחויאל, מתושאל, שנקראו על שם אבדן שנמוחו והותשו. דבר אחר אנשי שממון, ששממו את העולם:

(ה) מפטיר וַיַּ֣רְא יְהֹוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל-יֵ֨צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל-הַיּֽוֹם: וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי סְגִיאַת בִּישַׁת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וְכָל יִצְרָא מַחְשְׁבַת לִבֵּהּ לְחוֹד בִּישׁ כָּל יוֹמָא: (ו) וַיִּנָּ֣חֶם יְהֹוָ֔ה כִּֽי-עָשָׂ֥ה אֶת-הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל-לִבּֽוֹ: וְתַב יְיָ בְּמֵימְרֵהּ אֲרֵי עֲבַד יָת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וַאֲמַר בְּמֵימְרֵהּ לְמִתְּבַר תָּקְפְּהוֹן כִּרְעוּתֵהּ:

רש''י וינחם ה' כי עשה. נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאלו היה מן העליונים היה ממרידן: ויתעצב. האדם: אל לבו. של מקום, עלה במחשבתו של מקום להעציבו, זהו תרגום אנקלוס. דבר אחר וינחם, נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ, וכן כל לשון נחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות (במדבר כג ט) ובן אדם ויתנחם, (דברים לב לו) ועל עבדיו יתנחם, (שמות לב יד) וינחם ה' על הרעה, (שמואל א' טו יא) נחמתי כי המלכתי, כלם לשון מחשבה אחרת הם: ויתעצב אל לבו. נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו (ש''ב יט ג) נעצב המלך על בנו. וזו כתבתי לתשובת המינים, גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו אין אתם מודים שהקדוש ברוך הוא רואה את הנלד, אמר לו הן. אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נלד לך בן זכר מימיך, אמר לו הן. אמר לו ומה עשית, אמר לו שמחתי ושמחתי את הכל. אמר לו ולא היית יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדותא, בשעת אבלא אבלא. אמר לו כך מעשה הקדוש ברוך הוא, אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם:

(ז) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת-הָֽאָדָ֤ם אֲשֶׁר-בָּרָ֨אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד-בְּהֵמָ֔ה עַד-רֶ֖מֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם: וַאֲמַר יְיָ אֶמְחֵי יָת אֲנָשָׁא דִּי בְרֵאתִי מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא אֲרֵי תָבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדְתִּנוּן:

רש''י ויאמר ה' אמחה את האדם. הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מחוי: מאדם עד בהמה. אף הם השחיתו דרכם. דבר אחר הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו: כי נחמתי כי עשיתם. חשבתי מה לעשות להם על אשר עש י ת י ם:

(ח) וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה: (פפפ) וְנֹחַ אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם יְיָ: פפפ:

הפטרת בראשית - ישעיה מב

(ה) כֹּֽה-אָמַ֞ר הָאֵ֣ל | יְהוָ֗ה בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹלְכִ֥ים בָּֽהּ: (ו) אֲנִ֧י יְהוָ֛ה קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ וְאֶצָּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֛ לִבְרִ֥ית עָ֖ם לְא֥וֹר גּוֹיִֽם: (ז) לִפְקֹ֖חַ עֵינַ֣יִם עִוְר֑וֹת לְהוֹצִ֤יא מִמַּסְגֵּר֙ אַסִּ֔יר מִבֵּ֥ית כֶּ֖לֶא יֹ֥שְׁבֵי חֹֽשֶׁךְ: (ח) אֲנִ֥י יְהוָ֖ה ה֣וּא שְׁמִ֑י וּכְבוֹדִי֙ לְאַחֵ֣ר לֹֽא-אֶתֵּ֔ן וּתְהִלָּתִ֖י לַפְּסִילִֽים: (ט) הָרִֽאשֹׁנ֖וֹת הִנֵּה-בָ֑אוּ וַֽחֲדָשׁוֹת֙ אֲנִ֣י מַגִּ֔יד בְּטֶ֥רֶם תִּצְמַ֖חְנָה אַשְׁמִ֥יע אֶתְכֶֽם: (י) שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ שִׁ֣יר חָדָ֔שׁ תְּהִלָּת֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ יוֹרְדֵ֤י הַיָּם֙ וּמְלֹא֔וֹ אִיִּ֖ים וְיֹשְׁבֵיהֶֽם: (יא) יִשְׂא֤וּ מִדְבָּר֙ וְעָרָ֔יו חֲצֵרִ֖ים תֵּשֵׁ֣ב קֵדָ֑ר יָרֹ֙נּוּ֙ יֹ֣שְׁבֵי סֶ֔לַע מֵרֹ֥אשׁ הָרִ֖ים יִצְוָֽחוּ: (יב) יָשִׂ֥ימוּ לַֽיהוָ֖ה כָּב֑וֹד וּתְהִלָּת֖וֹ בָּאִיִּ֥ים יַגִּֽידוּ: (יג) יְהוָה֙ כַּגִּבּ֣וֹר יֵצֵ֔א כְּאִ֥ישׁ מִלְחָמ֖וֹת יָעִ֣יר קִנְאָ֑ה יָרִ֙יעַ֙ אַף-יַצְרִ֔יחַ עַל-אֹיְבָ֖יו יִתְגַּבָּֽר: (יד) הֶחֱשֵׁ֙יתִי֙ מֵֽעוֹלָ֔ם אַחֲרִ֖ישׁ אֶתְאַפָּ֑ק כַּיּוֹלֵדָ֣ה אֶפְעֶ֔ה אֶשֹּׁ֥ם וְאֶשְׁאַ֖ף יָֽחַד: (טו) אַחֲרִ֤יב הָרִים֙ וּגְבָע֔וֹת וְכָל-עֶשְׂבָּ֖ם אוֹבִ֑ישׁ וְשַׂמְתִּ֤י נְהָרוֹת֙ לָֽאִיִּ֔ים וַאֲגַמִּ֖ים אוֹבִֽישׁ: (טז) וְהוֹלַכְתִּ֣י עִוְרִ֗ים בְּדֶ֙רֶךְ֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ בִּנְתִיב֥וֹת לֹֽא-יָדְע֖וּ אַדְרִיכֵ֑ם אָשִׂים֩ מַחְשָׁ֨ךְ לִפְנֵיהֶ֜ם לָא֗וֹר וּמַֽעֲקַשִּׁים֙ לְמִישׁ֔וֹר אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים עֲשִׂיתִ֖ם וְלֹ֥א עֲזַבְתִּֽים: (יז) נָסֹ֤גוּ אָחוֹר֙ יֵבֹ֣שׁוּ בֹ֔שֶׁת הַבֹּטְחִ֖ים בַּפָּ֑סֶל הָאֹמְרִ֥ים לְמַסֵּכָ֖ה אַתֶּ֥ם אֱלֹהֵֽינוּ: (יח) הַחֵרְשִׁ֖ים שְׁמָ֑עוּ וְהַעִוְרִ֖ים הַבִּ֥יטוּ לִרְאֽוֹת: (יט) מִ֤י עִוֵּר֙ כִּ֣י אִם-עַבְדִּ֔י וְחֵרֵ֖שׁ כְּמַלְאָכִ֣י אֶשְׁלָ֑ח מִ֤י עִוֵּר֙ כִּמְשֻׁלָּ֔ם וְעִוֵּ֖ר כְּעֶ֥בֶד יְהוָֽה: (כ) (ראית) רָא֥וֹת רַבּ֖וֹת וְלֹ֣א תִשְׁמֹ֑ר פָּק֥וֹחַ אָזְנַ֖יִם וְלֹ֥א יִשְׁמָֽע: (כא) יְהוָ֥ה חָפֵ֖ץ לְמַ֣עַן צִדְק֑וֹ יַגְדִּ֥יל תּוֹרָ֖ה וְיַאְדִּֽיר: (כאן מסיימים הספרדים) (כב) וְהוּא֮ עַם-בָּז֣וּז וְשָׁסוּי֒ הָפֵ֤חַ בַּֽחוּרִים֙ כֻּלָּ֔ם וּבְבָתֵּ֥י כְלָאִ֖ים הָחְבָּ֑אוּ הָי֤וּ לָבַז֙ וְאֵ֣ין מַצִּ֔יל מְשִׁסָּ֖ה וְאֵין-אֹמֵ֥ר הָשַֽׁב: (כג) מִ֥י בָכֶ֖ם יַאֲזִ֣ין זֹ֑את יַקְשִׁ֥ב וְיִשְׁמַ֖ע לְאָחֽוֹר: (כד) מִֽי-נָתַ֨ן (למשוסה) לִמְשִׁסָּ֧ה יַעֲקֹ֛ב וְיִשְׂרָאֵ֥ל לְבֹזְזִ֖ים הֲל֣וֹא יְהוָ֑ה ז֚וּ חָטָ֣אנוּ ל֔וֹ וְלֹֽא-אָב֤וּ בִדְרָכָיו֙ הָל֔וֹךְ וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּתוֹרָתֽוֹ: (כה) וַיִּשְׁפֹּ֤ךְ עָלָיו֙ חֵמָ֣ה אַפּ֔וֹ וֶעֱז֖וּז מִלְחָמָ֑ה וַתְּלַהֲטֵ֤הוּ מִסָּבִיב֙ וְלֹ֣א יָדָ֔ע וַתִּבְעַר-בּ֖וֹ וְלֹא-יָשִׂ֥ים עַל-לֵֽב: מג (א) וְעַתָּ֞ה כֹּֽה-אָמַ֤ר יְהוָה֙ בֹּרַאֲךָ֣ יַעֲקֹ֔ב וְיֹצֶרְךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל אַל-תִּירָא֙ כִּ֣י גְאַלְתִּ֔יךָ קָרָ֥אתִי בְשִׁמְךָ֖ לִי-אָֽתָּה: (ב) כִּֽי-תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ-אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי-תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ-אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר-בָּֽךְ: (ג) כִּ֗י אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל מוֹשִׁיעֶ֑ךָ נָתַ֤תִּי כָפְרְךָ֙ מִצְרַ֔יִם כּ֥וּשׁ וּסְבָ֖א תַּחְתֶּֽיךָ: (ד) מֵאֲשֶׁ֨ר יָקַ֧רְתָּ בְעֵינַ֛י נִכְבַּ֖דְתָּ וַאֲנִ֣י אֲהַבְתִּ֑יךָ וְאֶתֵּ֤ן אָדָם֙ תַּחְתֶּ֔יךָ וּלְאֻמִּ֖ים תַּ֥חַת נַפְשֶֽׁךָ: (ה) אַל-תִּירָ֖א כִּ֣י אִתְּךָ-אָ֑נִי מִמִּזְרָח֙ אָבִ֣יא זַרְעֶ֔ךָ וּמִֽמַּעֲרָ֖ב אֲקַבְּצֶֽךָּ: (ו) אֹמַ֤ר לַצָּפוֹן֙ תֵּ֔נִי וּלְתֵימָ֖ן אַל-תִּכְלָ֑אִי הָבִ֤יאִי בָנַי֙ מֵרָח֔וֹק וּבְנוֹתַ֖י מִקְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ: (ז) כֹּ֚ל הַנִּקְרָ֣א בִשְׁמִ֔י וְלִכְבוֹדִ֖י בְּרָאתִ֑יו יְצַרְתִּ֖יו אַף-עֲשִׂיתִֽיו: (ח) הוֹצִ֥יא עַם-עִוֵּ֖ר וְעֵינַ֣יִם יֵ֑שׁ וְחֵרְשִׁ֖ים וְאָזְנַ֥יִם לָֽמוֹ: (ט) כָּֽל-הַגּוֹיִ֞ם נִקְבְּצ֣וּ יַחְדָּ֗ו וְיֵאָֽסְפוּ֙ לְאֻמִּ֔ים מִ֤י בָהֶם֙ יַגִּ֣יד זֹ֔את וְרִֽאשֹׁנ֖וֹת יַשְׁמִיעֻ֑נוּ יִתְּנ֤וּ עֵֽדֵיהֶם֙ וְיִצְדָּ֔קוּ וְיִשְׁמְע֖וּ וְיֹאמְר֥וּ אֱמֶֽת: (י) אַתֶּ֤ם עֵדַי֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה וְעַבְדִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתִּי לְמַ֣עַן תֵּ֠דְעוּ וְתַאֲמִ֨ינוּ לִ֤י וְתָבִ֙ינוּ֙ כִּֽי-אֲנִ֣י ה֔וּא לְפָנַי֙ לֹא-נ֣וֹצַר אֵ֔ל וְאַחֲרַ֖י לֹ֥א יִהְיֶֽה:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

משנה מקואות פרק א

א. שֵׁשׁ מַעֲלוֹת בַּמִּקְוָאוֹת, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, וְזוֹ לְמַעְלָה מִזוֹ. מֵי גְבָאִים, שָׁתָה טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר, טָמֵא. שָׁתָה טָמֵא וּמִלֵּא בִּכְלִי טָהוֹר, טָמֵא. שָׁתָה טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אִם הֵדִיחַ, טָמֵא. וְאִם לֹא הֵדִיחַ, טָהוֹר:

ברטנורה   (א) שש מעלות במקואות. מקומות של כינוס מים יש בהן שש מעלות, כל אחת מהן גדולה מחברתה: מי גבים. חפירה שבקרקע המכונסין בה מים שאינן שאובין והן פחות מארבעים סאה שהוא שיעור מקוה: גבים. לשון מים מגבא (ישעיה ל): שתה טמא ושתה טהור טמא. אם שתה מאותן המים טמא תחלה, ואחר כך שתה מהן הטהור, נטמא הטהור, לפי שנפלה טפה מפיו של טמא לתוך הגבא, ושמא שתה אותה הטהור ונטמא, דהשותה משקין טמאים פוסל את התרומה, והוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום כדאיתא פרק קמא דשבת. ואע''ג דאינו פוסל את התרומה אלא אם כן שתה רביעית, מכל מקום כשבאה הטפה הטמאה בפיו, טימאה כל המשקין שבפיו ואותה טפה לא סלקא לה השקה בגבא, דמיירי כשאין בו ארבעים סאה כדקתני בסיפא. ועל ידי נגיעת הטמא אין מי הגבא מיטמאים עד שיתלשו. והכי איתא בתוספתא: מילא בכלי טהור. מן המים שבגבא לאחר ששתה בו הטמא. דחיישינן לאותה טפה כדפרישית נטמא הכלי שהכלים מיטמאין בנגיעת משקין טמאין: אם הדיח. את הככר, טמא. ואם לאו, טהור, מפני שאין מי גבאין עלולים לקבל טומאה עד שיתלשו, הלכך, אם לא הדיח, טהור. ואפילו כשהגביה הככר לא הוחשבו מים שבו לקבל טומאה מן הטפה, שנתבטלה הטפה במים הטהורים אבל כשהדיח, הוחשבו והוכשרו מים שבידיו לקבל טומאה מן הטפה ולא נתבטלה בהן אלא אדרבה נטמאו וטימאו את הככר:

ב. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר, טָמֵא. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָמֵא. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אִם הֵדִיחַ, טָמֵא. וְאִם לֹא הֵדִיחַ, טָהוֹר:

ברטנורה   (ב) מילא בכלי טמא. לעיל אשמעינן כשהטומאה באה למים מחמת אדם טמא, והכא אשמעינן כשהטומאה באה מחמת כלי (טמא):

ג. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְשָׁתָה טָהוֹר, טָמֵא. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָמֵא. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אִם הֵדִיחַ, טָמֵא. וְאִם לֹא הֵדִיחַ, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בֵּין שֶׁהֵדִיחַ בֵּין שֶׁלֹּא הֵדִיחַ, טָמֵא:

ברטנורה   (ג) נפלו מים טמאים. הכא אשמעינן שמי גבאים הללו מקבלין טומאה על ידי משקין טמאין שנפלו בהן: ר''ש אומר בין שהדיח בין שלא הדיח. אכולהו קאי ר' שמעון, בין אטומאה שבאה מחמת אדם, בין מחמת כלי, בין מחמת משקין, בכולהו סבירא ליה בין הדיח בין שלא הדיח טמא הככר. וטעמא דר' שמעון, שאני אומר שטפת המים טמאים שנפלו מפי הטמא או מן הכלי או מן המשקין טמאין, לבסוף כשנפלו כל המים נשתיירה הטפה ההיא על הככר וטמאתו. ואין הלכה כר' שמעון:

ד. נָפַל לְתוֹכָן מֵת, אוֹ שֶׁהָלַךְ בָּהֶן הַטָּמֵא, וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. אֶחָד מֵי גְבָאִים, מֵי בוֹרוֹת, מֵי שִׁיחִין, מֵי מְעָרוֹת, מֵי תַמְצִיּוֹת שֶׁפָּסְקוּ, וּמִקְוָאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה, בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים הַכּל טָהוֹר. פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, הַקְּרוֹבִים לָעִיר וְלַדֶּרֶךְ, טְמֵאִים. וְהָרְחוֹקִים, טְהוֹרִין, עַד שֶׁיְּהַלְּכוּ רֹב בְּנֵי אָדָם:

ברטנורה   (ד) או שהלך בהן הטמא ושתה טהור טהור. שאין מי גבאים עלולים לקבל טומאה עד שיתלשו, כדאמרן לעיל: אחד מי גבאים מי בורות מי שיחין. כולהו שוין לכל הדינים דתנינן במתניתין עד המעלה השנית. בורות, הן עשויין עגולין. שיחין, ארוכין וקצרים. מערות, מרובעות מכוסות בקירוי אלא שיש להן פה: מי תמציות שפסקו. גשמים היורדים על ההרים ומתמצין המים ומבעבעין מן ההרים לאחר שפסקו הגשמים ופסקו ההרים מזחילתן, אותן המים הנשארים הן כמי גבאים, ואם שתה מהן אדם טמא או מילא בכלי טמא או נפלו בהן משקין טמאין, אין הטפה הטמאה מתבטלת בהן אבל כל זמן שלא פסקו ההרים מזחילתן, אע''פ שפסקו הגשמים, אין נחשבין כמי גבאים, ומי הגשמים הנזחלין אחר כך מן ההרים מבטלים הטפה הטמאה אף על פי שהמים הראשונים לא בטלוה. והכי תנן בפרק ב' דמכשירין (משנה ב) מי שפיכות שירדו עליהם מי גשמים אם רוב מן הטהור, טהור. אימתי, בזמן שקדמו מי שפיכות. אבל קדמו מי גשמים, אפילו כל שהוא, מי שפיכות טמא: הקרובים לעיר ולדרך טמאים. דחיישינן שמא שתה (מהן) טמא או מילא בכלי טמא: עד שיהלכו רוב בני אדם. השיירות ההולכות בדרך רחוקה. דאז טמאים שמא שתה מהן אדם טמא או מילא בכלי טמא:

ה. מֵאֵימָתַי טָהֳרָתָן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּרְבּוּ וְיִשְׁטוֹפוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, רַבּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁטְפוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. שָׁטְפוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רַבּוּ. כְּשֵׁרִין לַחַלָּה וְלִטּוֹל מֵהֶן לַיָּדָיִם:

ברטנורה   (ה) מאימתי טהרתן. של קרובים ורחוקין: משירבו וישטופו. משירדו גשמים וירבו מי הגשמים על המים שהיו בהם כבר קודם ששתה (מהם) הטמא או שמילא מהם בכלי טמא, וגם שיהו שוטפין ויעברו על שפת הגבא ויצאו לחוץ. ושיעור השטיפה כל שהוא: רבו. לא כבית שמאי דבעו תרווייהו שירבו וישטופו, אלא כיון שרבו מי גשמים שבאו אחר כך על המים שהיו בהן בשעת טומאתן, נטהרו, אע''פ שלא שטפו ויצאו לחוץ: ר' שמעון אומר מששטפו. מי גשמים על גדותיו של גבא ויצאו לחוץ, נטהר הגבא: אע''פ שלא רבו. מי הגשמים שבאו אחרי כן על המים שהיו בגבא בשעת טומאתן: כשרים לחלה. מי גבאים הללו דתנן במתניתין, כשרים להשתמש בהן לחלה ללוש ולבשל בהן חלה: וליטול מהן לידים. לכל דבר שצריך נטילת ידים:

ו. לְמַעְלָה מֵהֶן, מֵי תַמְצִיּוֹת שׁלֹּא פָסְקוּ. שָׁתָה טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. שָׁתָה טָמֵא וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָהוֹר. שָׁתָה טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵדִיחַ, טָהוֹר. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָהוֹר. מִלֵּא בִכְלִי טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵדִיחַ, טָהוֹר. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָהוֹר. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵדִיחַ, טָהוֹר. כְּשֵׁרִים לַתְּרוּמָה וְלִטּוֹל מֵהֶם לַיָּדָיִם:

ברטנורה   (ו) מי תמצית שלא פסקו. ההרים מזחילתן ועדיין הן מבצבצין מימי הגשמים שירדו עליהן אלו מבטלים הטפה הראשונה הטמאה שהיתה בגבא, לפיכך שתה טמא ושתה טהור כל זמן שלא פסקו: טהור. דמים טמאים שנפלו שם, נטהרו. וזו היא המעלה, דהני דלעיל לא עלתה טבילה למים הטמאים, ואילו הכא עלתה. אבל אין כשרים לטבילת אדם וכלים וידים:

ז. לְמַעְלָה מֵהֶן, מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, שֶׁבּוֹ טוֹבְלִין וּמַטְבִּילִין. לְמַעְלָה מֵהֶן, מַעְיָן שֶׁמֵּימָיו מֻעָטִין וְרַבּוּ עָלָיו מַיִם שְׁאוּבִין, שָׁוֶה לַמִּקְוֶה לְטַהֵר בְּאַשְׁבֹּרֶן, וְלַמַּעְיָן לְהַטְבִּיל בּוֹ בְּכָל שֶׁהוּא:

ברטנורה   (ז) טובלין. בני אדם כל גופו: ומטבילין. הכלים, והידים למידי דבעי טבילת ידים ולא סגי בנטילה, כגון לקדש: מעין. שמימיו נובעים, והמים הנובעים מעטים מן המים שאובין ששפכו בתוכו: שוה למקוה לטהר באשבורן. ולא בזוחלין. דקיימא לן מעין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן, והאי משום מים שאובים מרובים שבו שוה למקוה לטהר באשבורן ולא בזוחלין: ולמעין להטביל בו בכל שהוא. ולא בעי ארבעים סאה כמקוה, דאין מקוה מטהר בפחות מארבעים סאה, והאי מטהר בכל שהוא כמעין:

ח. לְמַעְלָה מֵהֶן, מַיִם מֻכִּין, שֶׁהֵן מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין. לְמַעְלָה מֵהֶן, מַיִם חַיִּים, שֶׁבָּהֶן טְבִילָה לַזָּבִים, וְהַזָּיָה לַמְּצוֹרָעִים, וּכְשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת:

ברטנורה   (ח) מים מוכין. מים נובעים שהן מלוחים או חמים: שהן מטהרים בזוחלין. ואילו מעין שמימיו מועטים דלעיל אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן: מים חיים מטהרים בזוחלין. ואילו מעין שמימיו מועטים דלעיל אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן: מים חיים. נובעים שאינן מוכין: שבהן טבילה לזבים. דכתיב (ויקרא טו) ורחץ את בשרו במים חיים: והזיה למצורעים. דכתיב בהו (שם יד) אל כלי חרש על מים חיים: וכשרים לקדש בהן מי חטאת. דכתיב בהו (במדבר יט) מים חיים אל כלי:

גמרא נדה דף ז' ע''ב

תַּנְיָא אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרִ' יְהוֹשֻׁעַ אַתָּה לֹא שָׁמַעְתָּ אֲנִי שָׁמַעְתִּי אַתָּה לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָא אַחַת וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי הַרְבֵּה אֵין אוֹמְרִים לְמִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶת הַחוֹדֶשׁ יָבוֹא וְיָעִד אֶלָא לְמִי שֶׁרָאָהוּ. כָּל יָמָיו שֶׁל רִבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיוּ עוֹשִׂים כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רִבִּי אֱלִיעֶזֶר הֶחֱזִיר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדָּבָר לְיוֹשְׁנוֹ כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר וּבְחַיָּיו מַאי טַעְמָא לָא מִשּׁוּם דְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר שַׁמוּתִּי הוּא וְסָבַר אִי עַבְדִינָן כַּוָתֵיהּ בְּחָדָא עַבְדִינָן כַּוָתֵיהּ בְּאֲחְרִינִיתָא וּמִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר לֹא מָצִינָן מָחִינָן בְּהוּ לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רִבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמָצִינָן מָחִינָן בְּהוּ הֶחֱזִיר אֶת הַדָּבָר לְיוֹשְׁנוֹ:

רש''י אין אומרים. למי שלא ראה את החדש שיבא ויעיד שראה: שמותי. ל' שמת' שהרי ברכוהו כדאמרינן בהזהב הלכך לא עבדינן כותיה באחרניתא: דמצינן מחינן בהו. אי עבדי כותיה באחרניתא:

זוהר הקדמה דף יד ע''ב

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תְּלָתָא אִנּוּן גָּרְמִין בִּישָׁא לְגַרְמַיְהוּ חָד מַאן דְּלַיִּט גַּרְמֵיהּ תִּנְיָנָא מַאן דְּזָרַק נַהֲמָא אוֹ פֵּרוּרִין דְּאִית בְּהוּ כַּזַּיִת תְּלִיתָאָה מַאן דְּאוֹקִיד שַׁרְגָא בְּמַפְקָא דְּשַׁבַּתָּא עַד לָא מָטוּ יִשְׂרָאֵל לְקִדּוּשָׁא דְּסִדְרָא דְּגָרִים לְנוּרָא דְּגֵיהִנָּם לְאַדְּלָקָא בְּהַאי נוּרָא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְּהוּ דְּחַד דּוּכְתָּא אִית בְּגֵיהִנָּם לְאִנּוּן דְּקָא מְחַלְּלֵי שַׁבָּתוֹת וְאִנּוּן דַּעֲנוּשִׁין בַּגֵּיהִנָם לַיְּטִין לֵיהּ לְהַהוּא דְּאוֹקִיד שַׁרְגָא עַד לָא מָטָא זִמְנֵיהּ וְאָמְרֵי לֵיהּ (יְשַׁעְיָה כ''ב) הִנֵּה יְיָ מְטַלְטְּלֶךָ טַלְטָלָה גָּבֶר וְגוֹ' (שָׁם) צָנוֹף יִצְנָפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם בְּגִין דְּלָאו יָאוּת הוּא לַאֲדְלָקָא נוּרָא כַּד נָפִיק שַׁבַּתָּא עַד דְּמַבְדְּלֵי יִשְׂרָאֵל בִּצְלוֹתָא וּמַבְדְּלֵי עַל כַּסָא בְּגִין דְּעַד הַהוּא זִמְנָא שַׁבָּת הוּא וּקְדֻשָּׁה דְּשַׁבָּת שַׁלִּיט עֲלָנָא, וּבְשַׁעְתָּא דְּמַבְדִּילִין עַל כַּסָא כָּל אִנּוּן חַיָּלִין וְכָל אִנּוּן מְשַׁרְיָן דְּאִתְמַנָּן עַל יוֹמֵי דְּחוֹל, כָּל חַד וְחַד יָתִיב לְאַתְרֵיהּ וּפוּלְחָנֵיהּ דְּאִתְמְנֵי עֲלֵיהּ בְּגִין דְּכַד עָאל שַׁבַּתָּא וְאִתְקַדַּשׁ יוֹמָא קֹדֶשׁ אִתְעָר וְשַׁלִּיט בְּעָלְמָא וְחוֹל אִתְעֲדִי מִשּׁוּלְטָנוּתָא דִּילֵיהּ עַד שַׁעְתָּא דְּנָפִיק שַׁבַּתָּא לָא תָּיְבִין לְאַתְרַיְהוּ וְאַף עַל גַּב דְּנָפַק שַׁבַּתָּא לָא תַּיְּבִין לְאַתְרַיְהוּ עַד זִמְנָא דְּאָמְרֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל, כְּדֵין קֹדֶשׁ אִסְתַּלַּק וּמְשַׁרְיָן דְּאִתְמְנִיאוּ עַל יוֹמֵי דְּחוֹל מִתְעָרִין וְתָיְבִין לְאַתְרַיְהוּ כָּל חַד וְחַד עַל מִטְרֵיהּ דְּאִתְפַּקִּיד עֲלֵיהּ:

תרגום הזוהר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שְׁלֹשָה הֵם הַגּוֹרְמִים רָעָה לְעַצְמָם: אֶחָד מִי שֶׁמְּקַלֵּל אֶת עַצְמוֹ, הַשֵּׁנִי, מִי שֶׁזּוֹרֵק לֶחֶם אוֹ פֵּרוּרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּזַּיִת. הַשְּׁלִישִׁי, מִי שֶׁמַּדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִטֶּרֶם שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לִקְדֻשָּׁא דְּסִדְרָא, בְּאוֹתוֹ הָאֵשׁ הוּא גּוֹרֵם לְהַדְלִיק אֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּם. כִּי בְּמָקוֹם אֶחָד יֵשׁ בַּגֵּיהִנֹם מְקַלְּלִים לְמִי שֶׁהִדְלִיק הַנֵּר מִטֶּרֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ, (ישעיה כ''ב) הִנֵּה ה' מְטַלְטְלֶךְ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְגוֹ' צָנוֹף יִצְנָפְךְ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם. מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר כְּשֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת, מִטֶּרֶם שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַבְדִּילִים בִּתְפִלָּה, וּמַבְדִּילִים עַל הַכּוֹס, כִּי עַד הַזְּמָן הַהוּא, שַׁבָּת הוּא, וּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת שׁוֹלֶטֶת עָלֵינוּ, וּבְשָׁעָה שֶׁמַּבְדִּילִים עַל הַכּוֹס, כָּל אֵלּוּ הַצְבָאוֹת וְכָל אֵלּוּ הַמַּחֲנוֹת הַמְמוּנִים עַל יְמֵי הַחוֹל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁב לִמְקוֹמוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ שֶׁהוּא מְמוּנֶה עָלֶיהָ. כִּי כְּשֶׁנִּכְנְסָה הַשַּׁבָּת וְנִתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם, נִתְעוֹרֵר הַקֹּדֶשׁ וְשׁוֹלֵט בָּעוֹלָם, וְהַחוֹל הוּסָר מִשְּׁלִיטָתוֹ, וְעַד הַשָּׁעָה שֶׁהַשַּׁבָּת יוֹצֵא אֵינָם שָׁבִים לִמְקוֹמָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת, אֵינָם חוֹזְרִים לִמְקוֹמָם, עַד הַשָּׁעָה שֶׁאוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל. אָז הַקֹּדֶשׁ מִסְתַּלֵּק, וְהַמַּחֲנוֹת שֶׁנִּתְמַנּוּ עַל יְמֵי הַחוֹל, מִתְעוֹרְרִים וְחוֹזְרִים לִמְקוֹמָם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד עַל מִשְׁמַרְתּוֹ אֲשֶׁר הָפְקַד עָלָיו.

הלכה פסוקה

שלחן ערוך א''ח סי' ר''ן

א. יַשְׁכִּים בַּבֹּקֶר בְּיוֹם שִׁשִׁי לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת וַאֲפִילוּ יֵשׁ לוֹ כַּמָה עֲבָדִים לְשַׁמְשׁוֹ יִשְׁתַּדֵל לְהָכִין בְּעַצְמוֹ שׁוּם דָּבָר לְצָרְכֵי שַׁבָּת כְּדֵי לְכַבְּדוֹ כִּי רַב חִסְדָא הָיָה מְחַתֵּךְ הַיֶרֶק דַק דַק וְרַבָּה וְרַב יוֹסֵף הָיוּ מְבַקְעִין עֵצִים וְרִבִּי זֵירָא הָיָה מַדְלִיק הָאֵשׁ וְרַב נַחְמָן הָיָה מְתַקֵן הַבַּיִת וּמַכְנִיס כֵּלִים הַצְרִיכִים לַשַׁבָּת וּמְפַנֶה כְּלֵי הַחוֹל וּמֵהֶם יִלְמַד כָּל אָדָם וְלֹא יֹאמַר לֹא אָפְגוֹם כְּבוֹדִי כִּי זֶה הוּא כְבוֹדוֹ שֶׁמְכַבֵּד הַשַּׁבָּת וְיֵשׁ לְהַשְׁחִיז הַסַּכִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת כִּי זֶהוּ מִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת שֶׁמֵכִין עַצְמוֹ לַאֲכִילָה ב. יַרְבֶּה בְּבָּשָׂר וְיַיִן וּמִגְדָנוֹת כְּפִי יְכָלְתּוֹ:

מוסר

מרגניתא דרבי מאיר

אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִרְאָתוֹ עַל פָּנָיו. אַשְׁרֵי הַנִּשְׁמָר מֵעֲוֹנָיו. אַשְׁרֵי מִי שֶׁהוּא עָנָיו. אַשְׁרֵי הַמְשַׁבְּחִים אוֹתוֹ הֲמוֹנָיו. אַשְׁרֵי מִי שֶׁהוּא שָׁפָל בְּעֵינָיו. אַשְׁרֵי מִי שֶׁמַטֶה אָזְנָיו לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה. אַשְׁרֵי הַשׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי תוֹרָה בְכָל יוֹם. תּוֹרַת ה' תְּמִימָה עוֹמֶדֶת לִפְנֵי הָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִשְׁנָתוֹ וְאוֹמֶרֶת ה' עִמְּךָ גִבּוֹר הֶחָיִל הִנֵה בָּאתִי לְלַמְדָךְ עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתָךְ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךּ אַשְׁרֶיךָ אִם תִּזְכְּרֵנִי. אַשְׁרֶיךָ אִם בִּלְבָבְךָ תִּצְפְּנֵנִי. אַשְׁרֶיךָ אִם תְּקַיְימֵנִי. אַשְׁרֶיךָ אִם תַּשְׁמִיעֵנִי. וּבְכָל יוֹם בִּי יִהְיוּ זְמָמֶיךָ כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ. הִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵירָה וְהִדָּבֵק בַּתּוֹרָה וּבְרַח מִן הַשְׂרָרָה וְתִהְיֶה תָמִיד בְהַכְנָעָה וּקְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ תָמִיד כִּי הוּא יַרְגִיעֶךָ וְיַשְׂבִּיעֶךָ וְיָנִיחַ לָךְ. וּזְכוֹר שְׁאַתָּה טִפָּה סְרוּחָה מְזוּמָן לֶעָפָר וְשׁוּחָה לָכֵן הִתְרַחֵק מִן הַמְנוּחָה וַעֲבוֹד אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה. וְיִהְיֶה לָךְ לְחֻמָלָה כִּי הַדֶּרֶךְ שְׁחוּחָה. וְיִהְיֶה לָךְ לְמַשְׂאֵת וַאֲרוּחָה. אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶה תַּעֲשֶׂה לָךְ יָאִיר כַּנוֹגְהִים וְצִוְּךָ אֱלֹהִים כִּי אִם תַּעֲבוֹד אֱלֹהֶיךָ בְּאַהֲבָה וְחִבָּה אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:

פרשת נח

נח יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(ט) אֵ֚לֶּה תּֽוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת-הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ-נֹֽחַ: אִלֵן תּוּלְדַת נֹחַ נֹחַ גְּבַר זַכַּאי שְׁלִים הֲוָה בְּדָרוֹהִי בְּדַחַלְתָּא דַּיְיָ הַלִּיךְ נֹחַ:

רש''י אלה תולדת נח נח איש צדיק. הואיל והזכירו ספר בשבחו, שנאמר (משלי י ז) זכר צדיק לברכה. דבר אחר ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים: בדרתיו. יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום: את האלהים התהלך נח. ובאברהם הוא אומר (יז א) התהלך לפני, (כד מ) אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו: התהלך. לשון עבר, וזהו שמושו של למד בלשון כבד, משמשת להבא ולשעבר בלשון אחד, (שם יג יז) קום התהלך, להבא, התהלך נח, לשעבר, (ש''א יב יט) התפלל בעד עבדיך להבא, (מלכים א ח מב) ובא והתפלל אל הבית הזה, לשון עבר, אלא שהוי''ו שבראשו הופכו להבא:

(י) וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת-שֵׁ֖ם אֶת-חָ֥ם וְאֶת-יָֽפֶת: וְאוֹלִיד נֹחַ תְּלָתָא בְנִין יָת שֵׁם יָת חָם וְיָת יָפֶת: (יא) וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס: וְאִתְחַבָּלַת אַרְעָא קֳדָם יְיָ וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטּוֹפִין:

רש''י ותשחת. לשון ערוה ועבודה זרה, כמו (דברים ד טז) פן תשחתון, כי השחית כל בשר וגו' : ותמלא הארץ חמס. גזל:

(יב) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת-הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי-הִשְׁחִ֧ית כָּל-בָּשָׂ֛ר אֶת-דַּרְכּ֖וֹ עַל-הָאָֽרֶץ: (ס) וַחֲזָא יְיָ יָת אַרְעָא וְהָא אִתְחַבָּלַת אֲרֵי חַבִּילוּ כָּל בִּסְרָא אֱנַשׁ יָת אָרְחֵהּ עַל אַרְעָא:

רש''י כי השחית כל בשר. אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן:

(יג) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל-בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּי-מָֽלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת-הָאָֽרֶץ: וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ קִצָא דְכָל בִּסְרָא עַלַּת לִקֳדָמַי אֲרֵי אִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטוֹפִין מִן קֳדָם עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא וְהָא אֲנָא מְחַבֶּלְהוֹן עִם אַרְעָא:

רש''י קץ כל בשר. כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים: כי מלאה הארץ חמס. לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל: את הארץ. כמו מן הארץ, ודומה לו (שמות ט כט) כצאתי את העיר, מן העיר, (מ''א טו כג) חלה את רגליו, מן רגליו. דבר אחר את הארץ עם הארץ, שאף שלשה טפחים של עומק המחרשה נמוחו ונטשטשו:

(יד) עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי-גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת-הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר: עִבֵד לָךְ תֵּבוֹתָא דְאָעִין דְּקַדְרוֹם מְדוֹרִין תַּעְבֵּד יָת תֵּבוֹתָא וְתֶחְפֵּי יָתַהּ מִגָּו וּמִבָּרָא בְּכּוּפְרָא:

רש''י עשה לך תבת. הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו: עצי גפר. כך שמו. ולמה ממין זה על שם גפרית, שנגזר עליהם להמחות בו: קנים. מדורים מדורים לכל בהמה וחיה: בכפר. זפת בלשון ארמי. ומצינו בתלמוד כופרא. בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים, דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן מפני חזק המים זפתה מבית ומבחוץ:

נביאים - ישעיה - פרק נב

(יג) הִנֵּ֥ה יַשְׂכִּ֖יל עַבְדִּ֑י יָר֧וּם וְנִשָּׂ֛א וְגָבַ֖הּ מְאֹֽד: הָא יַצְלַח עַבְדִּי מְשִׁיחָא יָרוּם וְיִסְגֵי וְיִתְקוֹף לַחֲדָא :

רש''י הנה ישכיל עבדי . הנה באחרית הימים יצליח עבדי יעקב צדיקים שבו :

(יד) כַּאֲשֶׁ֨ר שָׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יךָ֙ רַבִּ֔ים כֵּן-מִשְׁחַ֥ת מֵאִ֖ישׁ מַרְאֵ֑הוּ וְתֹאֲר֖וֹ מִבְּנֵ֥י אָדָֽם: כְּמָא דִסְבַרוּ לֵיהּ בֵּית יִשְּׂרָאֵל יוֹמִין סַגִּיִאִין דַהֲוָה חֲשִׁיךְ בֵּינֵי עַמְמַיָא חֱזְוֵיהוֹן וְזִיוְהוֹן מִבְּנֵי אֱנָשָׁא :

רש''י כאשר שממו . כאשר תמהו עליהם עמים רבים בראותם שפלותם ואמרו זה אל זה כמה משחת מאיש מראהו ( של ישראל ) ראו מה תארם חשוך משאר בני אדם כן כאשר אנחנו רואים בעינינו :

(טו) כֵּ֤ן יַזֶּה֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים עָלָ֛יו יִקְפְּצ֥וּ מְלָכִ֖ים פִּיהֶ֑ם כִּ֠י אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-סֻפַּ֤ר לָהֶם֙ רָא֔וּ וַאֲשֶׁ֥ר לֹֽא-שָׁמְע֖וּ הִתְבּוֹנָֽנוּ: (ס) כֵּן יְבַדַר עֲמְמִין סַגִּיאִין עֲלוֹהִי יִשְׁתְּקוּן מַלְכִּין יְשַׁווּן יְדֵיהוֹן עַל פּוּמֵיהוֹן אֲרֵי דְּלָא אִשְׁתָּעִיאוּ לְהוֹן חֲזוּ וּדְלָא שָׁמְעוּ אִסְתַּכָּלוּ :

רש''י כן יזה גוים רבים . כן עתה גם הוא תגבר ידו וידה את קרנות העכו''ם אשר זירוהו : יקפצו . יסגרו פיהם מרוב תימהון , כי כבוד אשר לא סופר להם על שום אדם ראו בו : התבוננו . אסתכלו :

נג (א) מִ֥י הֶאֱמִ֖ין לִשְׁמֻעָתֵ֑נוּ וּזְר֥וֹעַ יְהוָ֖ה עַל-מִ֥י נִגְלָֽתָה: מַן הֵיְמִין לִבְשּׂוֹרְתָּנָא דָּא וּתְקוֹף דְּרַע גְּבוּרְתָּא דַיְיָ כְּדוֹן עַל מַן אִתְגְלִיאָת :

רש''י מי האמין לשמועתינו . כן יאמרו העכו''ם איש לרעהו אילו היינו שומעים מפי אחרים מה שאנו רואים אין להאמין : וזרוע ה' . כזאת בגדולה והוד על מי נגלת' עד הנה :

(ב) וַיַּ֨עַל כַּיּוֹנֵ֜ק לְפָנָ֗יו וְכַשֹּׁ֙רֶשׁ֙ מֵאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה לֹא-תֹ֥אַר ל֖וֹ וְלֹ֣א הָדָ֑ר וְנִרְאֵ֥הוּ וְלֹֽא-מַרְאֶ֖ה וְנֶחְמְדֵֽהוּ: וְיִתְרַבָּא צַדִּיקָא קֳדָמוֹהִי הָא כְלַבְלְבִין דְּפַרְחָן וּכְאִילָן דִּמְשַׁלַח שָׁרְשׁוֹהִי עַל נַגְדִּין דְּמַיִין כֵּן יִסְגוּן תּוּלְדַת קוּדְשָׁא בְּאַרְעָא דַהֲוַת צְרִיכָא לֵיהּ לָא חֵזוּ הוֹלָה חֱזְוֵיהּ וְלָא אֵימְתֵיהּ אֵימַת הֶדְיוֹט וִיהִי זִיו קוּדְשָׁא זִיוֵיהּ דְּכָל דְּיַחֲזִינֵיהּ יִסְתַּכַּל בֵּיהּ :

רש''י ויעל כיונק לפניו . העם הזה לפני בא לו הגדולה הזאת עם שפל היה מאד ועלה מאליו כיונק מיונקת האילנות : וכשורש . עלה מארץ ציה : לא תאר . היה לו מתחלה ולא הדר : ונראהו ולא מראה ונחמדהו . וכשראינוהו מתחלה באין מראה היאך נחמדהו , ונחמדהו תמוה הוא :

(ג) נִבְזֶה֙ וַחֲדַ֣ל אִישִׁ֔ים אִ֥ישׁ מַכְאֹב֖וֹת וִיד֣וּעַ חֹ֑לִי וּכְמַסְתֵּ֤ר פָּנִים֙ מִמֶּ֔נּוּ נִבְזֶ֖ה וְלֹ֥א חֲשַׁבְנֻֽהוּ: בְּכֵן יְהִי לבוּסְרָן וְיַפְסֵק יְקַר כָּל מַלְכְּוָתָא יְהוֹן חֲלָשִׁין וְדַוָּון הָא כְּאֱנָשׁ כֵּיבִין וּמְזוּמָּן לְמַרְעִין וּכְמָא דַהֲוָת מְסַלְקָא אַפֵּי שְׁכִינְתָּא מִנָּנָא בְּסִירִין וְלָא חֲשִׁיבִין :

רש''י נבזה וחדל אישים . היה , כן דרך הנביא הזה מזכיר כל ישראל כאיש אחד אל תירא עבדי יעקב ואף כאן הנה ישכיל עבדי בבית יעקב אמר ישכיל ל' הצלחה הוא כמו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ( ש''א יח ) : וכמסתיר פנים ממנו . מרוב בשתם ושפלותם היו כמסתיר פנים ממנו חבושי פנים בטמון כדי שלא נראה אותם כאדם מנוגע שמסתיר פניו וירא מהביט :

כתובים - משלי - פרק א

(כז) בְּבֹ֤א (כשאוה) כְשׁוֹאָ֨ה | פַּחְדְּכֶ֗ם וְֽ֭אֵידְכֶם כְּסוּפָ֣ה יֶאֱתֶ֑ה בְּבֹ֥א עֲ֝לֵיכֶ֗ם צָרָ֥ה וְצוּקָֽה: כַּד יֵיתֵי בְּשִׁלְיָא דְלוּחְיְכוֹן וּתְבַרְכוֹן כְּעַלְעוֹלָא יֵיתֵי כַּד תֵּיתֵא עֲלֵיכוֹן עָקְתָא וְשִׁנוֹקָא :

רש''י כשואה . כענן העולה פתאום : כסופה . טורבילו''ן בלעז : יאתה . יבא :

(כח) אָ֣ז יִ֭קְרָאֻנְנִי וְלֹ֣א אֶֽעֱנֶ֑ה יְ֝שַׁחֲרֻ֗נְנִי וְלֹ֣א יִמְצָאֻֽנְנִי: הֵידֵין יִקְרוּנִי וְלָא אֶעֱנֶה נִקְרְיָן וְלָא תִשְׁכְּחִנַנִי :

רש''י ישחרונני . יבקשוני : מפרי דרכם . הפירות שאוכלים בחייהם בצרות המוצאות אותם והקרן שמורה להם בגיהנם :

(כט) תַּ֭חַת כִּי-שָׂ֣נְאוּ דָ֑עַת וְיִרְאַ֥ת יְ֝הוָֹ֗ה לֹ֣א בָחָֽרוּ: עַל דִּסְנוֹי יְדִיעֲתָא וּדְחַלְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא לָא אִתְרְעוּ : (ל) לֹא-אָב֥וּ לַעֲצָתִ֑י נָ֝אֲצ֗וּ כָּל-תּוֹכַחְתִּֽי: לָא צְבוּ בְּתַרְעִיתִי וְאַשְׁלִיאוּ לִי מַכְסָנוּתִי : (לא) וְֽ֭יֹאכְלוּ מִפְּרִ֣י דַרְכָּ֑ם וּֽמִמֹּעֲצֹ֖תֵיהֶ֣ם יִשְׂבָּֽעוּ: וַאֲכַלוּ מִן פֵּרֵי דְאָרְחַתְהוֹן וּמִמִּלְכֵּיהוֹן יִסְבַּעוּן : (לב) כִּ֤י מְשׁוּבַ֣ת פְּתָיִ֣ם תַּֽהַרְגֵ֑ם וְשַׁלְוַ֖ת כְּסִילִ֣ים תְּאַבְּדֵֽם: מְטוּל דְנֶהְפְּכָנוּתָא דְשַׁבְרֵי תִקְטוֹל אִנוּן וְטוּעֵי דְסִכְלֵי תוֹבְדִנוּן :

רש''י משובת פתים . את אשר לבם שובב : ושלות כסילים תאבדם . לפי שרואים הרשעים שהם מצליחים נדבקים ברעתם ואינם חוזרין :

משנה ברכות פרק ב

א. הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בָּאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם:

ברטנורה   (א) היה קורא בתורה. פרשת קריאת שמע: והגיע זמן. קריאת שמע: אם כיון לבו יצא. לדברי האומר מצות צריכות כוונה, צריך לפרש אם כיון לבו שיהא מתכוין לצאת ידי חובתו. והאומר מצות אין צריכות כוונה, מפרש אם כיון לבו לקרות כנקודתן וכהלכתן, לאפוקי קורא להגיה שאינו קורא התיבות כנקודתן, אלא קורא ככתיבתן כדי להבין בחסרות ויתרות, דבקריאה כזו לא יצא. ואנן קיימא לן כמאן דאמר מצות צריכות כוונה: בפרקים. לקמן במתניתין מפרש מה הם הפרקים: שואל מפני הכבוד. שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום, כגון אביו או רבו או שגדול ממנו בחכמה: ומשיב. ואין צריך לומר שמשיב להם שלום אם הקדימו לו: ובאמצע. הפרק: שואל מפני היראה. אדם שהוא ירא מפניו שמא יהרגהו, ואין צריך לומר שמשיב לו שלום, אבל מפני הכבוד לא: רבי יהודה אומר באמצע. הפרק שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו, ומשיב שלום למי שמוטל עליו לכבדו: ומשיב שלום לכל אדם. שהקדים לו שלום. והלכה כר' יהודה. ובכל מקום שאסור להפסיק כך אסור לדבר בלשון הקודש כמו בשאר לשונות:

ב. אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים, בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִשְׁמַע, וּבֵין שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, בֵּין וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִיב לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, (אֶלָּא כְּדֵי) שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, שֶׁוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם (בִּלְבָד):

ברטנורה   (ב) בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. דכתיב (ירמיה י): וה' אלהים אמת, הלכך אין מפסיקין בין ה' אלהיכם לאמת וכן הלכה: והיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה. דכתיב בה (דברים יא): ולמדתם אותם את בניכם, ותלמוד תורה נוהג בין ביום ובין בלילה: ויאמר אינו נוהג אלא ביום. דאית ביה פרשת ציצית שאינה נוהגת בלילה, דכתיב (במדבר טו): וראיתם אותו:

ג. הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, יָצָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא יָצָא. קָרָא וְלֹא דִקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יָצָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יָצָא. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא. קָרָא וְטָעָה, יַחֲזֹר לִמְּקוֹם שֶׁטָּעָה:

ברטנורה   (ג) רבי יוסי אומר לא יצא. דכתיב שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך ותנא קמא סבר, שמע בכל לשון שאתה שומע. והלכה כתנא קמא: ולא דקדק באותיותיה. להוציאן בשפתיו יפה. בשתי תיבות שהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה הראשונה נגמרת, כגון על לבבך, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, אם אינו נותן ריוח ביניהם להפרידם, נמצא קורא אותם שתי אותיות כאות אחת: רבי יוסי אומר יצא. והלכה כרבי יוסי. מיהו לכתחילה צריך לדקדק באותיותיה. וכן יזהר שלא יניח הנד, ולא יניד הנח. ולא ירפה החזק, ולא יחזק הרפה. וצריך להתיז זיי''ן של תזכרו שלא יהא נראה כאומר תשכרו בשי''ן, כלומר כדי שתרבו שכר, שהרי אין ראוי לשמש את הרב על מנת לקבל פרס: הקורא למפרע. הקדים פסוק שלישי לשני, ושני לראשון, וכיוצא בזה: לא יצא. דכתיב: והיו הדברים, בהוייתן יהיו, כלומר כמו שהן סדורין בתורה. ומיהו אם הקדים פרשת ויאמר לפרשת והיה אם שמוע, ופרשת והיה אם שמוע לשמע, נראה דאין זה חשוב למפרע ויצא, שהרי אינן סדורות זו לאחר זו בתורה: יחזור למקום שטעה. אם בין פרק לפרק טעה, שאינו יודע באיזה פרק הפסיק ולראש איזה פרק יחזור, חוזר להפסק ראשון, שהוא והיה אם שמוע. והרמב''ם אומר שהוא ואהבת את ה', ואם באמצע הפרק פסק, שיודע הפרק שפסק בו, אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו פרק פסק, חוזר לראש אותו הפרק. היה קורא וכתבתם, ואינו יודע אם הוא בוכתבתם של שמע או בוכתבתם של והיה אם שמוע, חוזר לוכתבתם של שמע ואם נסתפק לאחר שהתחיל למען ירבו, אינו חוזר, שעל הרגל לשונו הוא הולך:

ד. הָאֻמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ, מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּתְּפִלָּה:

ברטנורה   (ד) נדבך. שורה של בנין אבנים. כמו נדבכין די אבן גלל בעזרא (ו, ד). ואף על גב דמסתפי דלמא נפלי ולא מצו מכווני, לא הצריכום חכמים לרדת, דקריאת שמע לא בעי כוונה אלא פסוק ראשון בלבד: מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה. דצלותא רחמי היא ובעי כוונה, הלכך יורדין למטה ומתפללין:

ה. חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בְלַיְלָה הָרִאשׁוֹן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. מַעֲשֵׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁקָּרָא בְלַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, (לֹא) לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע (בְלַיְלָה הָרִאשׁוֹן). אָמַר לָהֶם, אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת:

ברטנורה   (ה) חתן. שנשא בתולה: פטור מק''ש לילה ראשונה. משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה. ואני שמעתי שמתירא שמא יעשה כרות שפכה בבעילתו. וטרדא דמצוה היא, ורחמנא אמר ובלכתך בדרך, בלכת דידך הוא דמחייבת, הא דמצוה פטירת: אם לא עשה מעשה. אם לא בעל עד מוצאי שבת, שהם ארבעה לילות, טריד. ומשם ואילך לבו גס בה ותו לא טריד, ואע''פ שלא עשה מעשה חייב בק''ש:

ו. רָחַץ בְּלַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, (לֹא) לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ. אָמַר לָהֶם, אֵינִי כִּשְׁאָר כָּל אָדָם, אִסְטְנִיס אֲנִי:

ברטנורה   (ו) רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. ואע''פ שאבל אסור ברחיצה: אסטניס אני. קר ומצונן. לשון צינה, ואיכא צערא אם לא היה רוחץ. ואין אסור בימי אבלו אלא רחיצה של תענוג:

ז. וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ, קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, (לֹא) לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים. אָמַר לָהֶם, אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה: ח. חָתָן אִם רָצָה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן, קוֹרֵא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הָרוֹצֶה לִטֹּל אֶת הַשֵּׁם יִטֹּל:

ברטנורה   (ח) לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. אם לא הוחזק חכם ופרוש בשאר דברים, אין זה אלא גאוה, שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וחזינן לקצת מרבותינו דאמרי דהאידנא כל אדם יקרא ק''ש בלילה הראשון, שכיון שבדורות הללו אין מכוונים כל כך בשאר ימים, אם לא יקרא בלילה ראשון מחזי יותר כיוהרא, שמראה עצמו שהוא מכוין בכל שעה, אלא השתא משום דטריד במצוה:

גמרא ברכות דף י''ד ע''א

אָמַר רַב כָּל הַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לַחֲבֵירוֹ קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ בָּמָה שֶׁנֶאֱמַר (ישעי' ב) חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא אַל תִּקְרֵי בַּמֶה אֶלָּא בָּמָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר בַּמֶּה חֲשַׁבְתּוֹ לָזֶה וְלֹא לֵאלוֹהַּ. מָתִיב רַב שֵׁשַׁת בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב תִּרְגְמָהּ רִבִּי אַבָּא בְּמַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה אָמַר רִבִּי זֵרָא כָּל הָעוֹשֶׂה חֲפָצָיו קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה. אָמַר לֵיהּ בָּמָה קַא אֲמַרְתְּ. אָמַר לֵיהּ לֹא. אָסוּר קָאֲמִינָא. וְכִדְרַב אִידִי בַּר אָבִין דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אֲשִׁיאָן אָסוּר לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת חֲפָצָיו קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פה) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו. וְאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אֲשִׁיאָן כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ חֲפָצָיו שֶׁנֶאֱמַר צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו: (שם ע''ב) אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מָאי דִּכְתִיב (תהלים סג) כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְּחַיָי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי. כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְּחַיָי זוּ קְרִיאַת שְׁמַע. בְּשִׁמְךָ אֶשָׂא כַפָּי זוּ תְּפִלָּה. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (שם) כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶאֱמַר (שם) וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי:

רש''י חדלו לכם מן האדם. כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום אל תתעסקו בכבוד אדם דאי לאו הכי למה ליה לחדול ושמואל לא דריש לשון במה אלא כמשמעו במה חשבתו לזה שקדמת כבודו לכבודי: שואל מפני הכבוד. והא ק''ש קודם תפלה היא וקתני שואל: תרגמה רבי אבא. להא דרב ושמואל דאסרי: במשכים לפתחו. אבל פגעו בדרך שואל: ה''ג אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן אסור לאדם לעשות חפציו עד שיתפלל: צדק. תפלה שמצדיק לבוראו והדר וישם פעמיו לדרכו חפצו: כן אברכך. וכמו חלב ודשן תרי קראי דסמכי להדדי: רננות. שתים:

זוהר נח דף נ''ט ע''ב

אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ רַבִּי חִיָּא פָּתַח (ישעיה ס') וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא וְיַדְּעֵי אָרְחִין דְּאוֹרַיְתָא דִּבְגִנַּהּ יִזְכּוּן לְעָלְמָא דְּאָתֵי, תָּא חָזֵי כָּל יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן חוּלָקָא לְעָלְמָא דְּאָתִי מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּנָטְרִין בְּרִית דְּעָלְמָא אִתְקַיָּם עֲלֵיהּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ירמיה ל''ג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי, וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל דְּנָטְרֵי בְּרִית וְקַבִּילוּ לֵיהּ אִית לוֹן חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְּאָתִי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא בְּגִין כָּךְ אִקְּרוּן צַדִּיקִים, מִכָּאן אוֹלִיפְנָא כָּל מַאן דְּנָטִיר הַאי בְּרִית דְּעָלְמָא אִתְקַיָּם עֲלֵיהּ, אִקְּרֵי צַדִּיק, מְנָּא לָן מִיּוֹסֵף בְּגִין דְּנָטַר לֵיהּ לִבְרִית עָלְמָא זָכָה דְּאִקְּרֵי צַדִּיק וְעַל כָּךְ וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (תהלים מ''ו) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְיָ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ הָאי קְרָא הָא אִתְמָר וְאוֹקְמוּהָ. אֲבָל לְכוּ חֲזוּ מַאי חֲזוּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ישעיה כ''א) חָזוּת קָשָׁה הוּגַד לִי. בְּעוֹבָדוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד אִתְגְּלֵי נְבוּאָה עִלָּאָה לִבְנֵי נְשָׁא, אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת, שְׁמּוֹת וַדַּאי דְּהָא שְׁמָא גָּרִים לְכֹלָּא. כְּתִיב וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה וְגוֹ' אַמַּאי הָכָא, לֵאמֹר, וְאַמַּאי זֶה, אֶלָּא לֵאמֹר דָּא אִתְּתָא, זֶה דָּא צַדִּיק, (רֶמֶז כְּמוֹ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרָא לֵיהּ נֹחַ נַיְּחָא דְּאַרְעָא לֵאמֹר מַאי לֵאמֹר אֶלָּא אֲתַר דָּא קָרֵי לֵיהּ נֹחַ וּמַאן אִיהוּ אַרְעָא קַדִּישָׁא לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וְגוֹ', עָבַד לֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְתַתָּא כְּגַוְנָא עִלָּאָה) (נ''א זֶה דָּא צַדִּיק וְכֵן נֹחַ (לֵאמֹר נֹחַ) דָּא צַדִּיק. לֵאמֹר דָּא נוּקְבָא. בְּגִין דְּלָא מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא: אָמַר רַבִּי יִצְחָק לֵאמֹר דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא) (וְזֶה אֱמֶת) כְּתִיב הָכָא זֶה יְנַחֲמֵנוּ וּכְתִיב הָתָם (שם כ''ה) זֶה יְיָ קִוִּינוּ לוֹ, זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דִּרְשִׁימִין בִּרְשִׁימוּ דְּגוּשְׁפַּנְקָא דְּמַלְכָּא לְמֶהֱוֵי בִּשְׁמֵיהּ רְשִׁימִין וְאִיהוּ שַׁוִּי שְׁמָהָן בְּאַרְעָא כִּדְקָא יָאוּת, כְּתִיב וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ וּכְתִיב וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב אַמַאי לֹא כְּתִיב אֶת, אֶלָּא הָתָם דַּרְגָא אָחֳרָא (ד''א חָדָא) וְהָכָא דַּרְגָא אוֹחָרָא (נ''א אֶת כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר וָאֶרְאֶה אֶת יְיָ) כְּדִכְתִיב (ישעיה ו') וָאֶרְאֶה אֶת יְיָ וָאֶרְאֶה יְיָ לא כְּתִיב אֶלָּא אֶת יְיָ אוֹף הָכָא בְּנֹחַ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב דַּרְגָא דִּילֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַמָּשׁ קָרָא לֵיהּ יַעֲקֹב אֲבָל הָכָא אֶת לְאִתְכַּלָּלָא שְׁכִינְתָּא, (נ''א דְּהִיא) דַּרְגָא אָחֳרָא לְתַתָּא

תרגום הזוהר אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ. רַבִּי חִיָּא פָּתַח (ישעיה מ') וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. זַכָּאִים הֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁמִּשְׁתַּדְלִים בַּתּוֹרָה, וְיוֹדְעִים דַּרְכֵי הַתּוֹרָה שֶׁעַל יָדָה יִזְכּוּ לְעוֹלָם הַבָּא. בֹּא וּרְאֵה, כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא, מַה הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁנּוֹטְרִים בְּרִית שֶׁהָעוֹלָם מִתְקַיֵּם עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר (ירמיה ל''ג) אִם לֹא בְּרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חוּקוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שַׂמְתּי. וְלָכֵן יִשְֹׁרָאֵל שֶׁשּׁוֹמְרִים הַבְּרִית וְקִבְּלוּ אוֹתוֹ, יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק בְּעוֹלָם הַבָּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁבִיל כַּךְ הֵם נִקְרָאִים צַדִּיקִים. מִכַּאן לָמַּדְנוּ כָּל מִי שֶׁשּׁוֹמֵר הַבְּרִית הַזֶּה שֶׁהָעוֹלָם עוֹמֵד עָלָיו, נִקְרָא צַדִּיק. מֵהֵיכָן אָנוּ יוֹדְעִים, מִיּוֹסֵף. בִּגְלַל שֶׁשָּׁמַר עַל בְּרִית הָעוֹלָם, זָכָה שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק. וְלָכֵן ''וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ''. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (תהלים ט''ו) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְיָ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. פָּסוּק זֶה כְּבָר נֶאֱמַר וְנִתְבָּאֵר. אֲבָל ''לְכוּ חֲזוּ'', מַהוּ חֲזוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה כ''א) חֲזוּת קָשָׁה הוּגַד לִי. בַּמַעֲשִׂים שֶׁהַקָּבָּ''ה עוֹשֶׂה, מִתְגַלֶּה נְבוּאָה עֶלְיוֹנָה לִבְנֵי אָדָם. ''אֲשֶׁר שָׂם שַׁמוֹת'', שֵׁמוֹת וַדַאי, כִּי הַשֵּׁם גּוֹרֵם לַכֹּל. כָּתוּב, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה וְגוֹ', מַדּוּעַ כָּתוּב ''לֵאמֹר'', וּמַדּוּעַ ''זֶה''. . אֶלָּא ''לֵאמֹר'' זֶה הָאִשָּׁה, וְ''זֶה'' הוּא צַדִּיק, (רֶמֶז, כְּמוֹ שֶׁהַקָּבָּ''ה קָרָא לוֹ נֹחַ, שֶׁנָּחָה הָאָרֶץ. ''לֵאמֹר'' מַהוּ לֵאמֹר, אֶלָּא שֶׁהַמָּקוֹם הַזֶּה קָרָא לוֹ נֹחַ, וּמִיהוּ. , זֶה הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה. לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂינוּ וְגוֹ', עָשָׂה אוֹתוֹ הַקָּבָּ''ה לְמַטָה, כְּעֵין לְמַעְלָה). (נ''א. ''זֶה'' הוּא צַדִּיק, וְכֵן נֹחַ הוּא צַדִּיק. לֵאמֹר הוּא הַנּוּקְבָא, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לֵאמֹר, הוּא הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה). כָּתוּב כַּאן זֶה יְנַחֲמֵנוּ, וְכָתוּב שָׁם (ישעיה כ''ה) זֶה יְיָ קִוִּינוּ לוֹ. זַכָּאִים הֵם הַצַדִּיקִים שֶׁרְשׁוּמִים בְּחוֹתָם הַמֶּלֶךְ, לִהְיוֹת רְשׁוּמִים בִּשְׁמוֹ, וְהוּא שָׂם אֶת שְׁמָם בָּאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ. כָּתוּב וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ, וְכָתוּב (בראשית כ''ה) וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. מַדּוּעַ לֹא כָּתוּב ''אֶת''. אֶלָּא שָׁם דַּרְגָה אֲחֶרֶת, וְכַאן דַּרְגָה אֲחֶרֶת. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה ו') וָאֶרְאֶה אֶת יְיָ. וָאֶרְאֶה ה' לֹא כָּתוּב, אֶלָּא אֶת ה', גַּם כַּאן בְּנֹחַ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, דַּרְגָה שֶׁלוֹ, הַקָּבָּ''ה מַמָּשׁ קָרָא אוֹתוֹ יַעֲקֹב, אֲבָל כַּאן ''אֶת'' לְהַכְלִיל הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא דַּרְגָה אֲחֶרֶת לְמַטָה.

הלכה פסוקה

ש''ע יו''ד מסי' קי''ג ואילך

א. דָבָר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי וְגַם עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת אוֹ לְפַרְפֶּרֶת שֶׁבִּשְּׁלוֹ נָכְרִי אֲפִילוּ בִּכְלִי יִשְׂרָאֵל וּבְבֵית יִשְׂרָאֵל אָסוּר מִשּׁוּם בִּשׁוּלֵי נָכְרִי: ב. בֵּיצָה אַף עַל פִּי שֶׁרְאוּיָה לְגוֹמְעָהּ חַיָּה אִם בִּשְּׁלָהּ נָכְרִי אֲסוּרָה: ג. כֵּלִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם הַנָּכְרִי לְפָנֵינוּ דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם בִּשׁוּלֵי נָכְרִי צְרִיכִים הֶכְשֵׁר: ד. אִם הוּא כְּלִי חֶרֶס מַגְעִילוֹ ג' פְּעָמִים וְדַיּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין לְאִיסוּר זֶה עִיקָר מִדְאוֹרַיְיתָא: ה. יֵין תַּפּוּחִים וְיֵין רִמּוֹנִים כַיּוֹצֵא בָהֶם מֻתָּר לִשְׁתּוֹת בְּכָל מָקוֹם וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי לֹא גָזְרוּ עָלָיו: ו. חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גוֹי וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ אָסוּר: ז. גְבִינוֹת הַנָּכְרִי אֲסָרוּהָ מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִים אוֹתָם בְּעוֹר קֵיבַת שְׁחִיטָתָם שֶׁהִיא נְבֵילָה וַאֲפִילוּ הֶעֱמִידוּהָ בָעֲשַׂבִּים אֲסוּרָה:

מוסר

מספר תוצאות חיים

הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִתֵּן אֶל לִבּוֹ כְּדֵי שֶׁיָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה הֵם אֵלוּ שֶׁיֵדַע כַּמָה מִינֵי פְגַם עוֹשֶׂה לוֹ וּלְנַפְשׁוֹ וּלְכָל הָעוֹלָמוֹת בִּהְיוֹתוֹ חוֹטֵא הָאֶחָד פָּגַם בְּגוּפוֹ שֶׁהוּא חוֹתָם תַּבְנִית הַמֶרְכָּבָה הָעֶלְיוֹנָה וְאָמְרוּ בְּתִיקוּנִים וַוי לֵיהּ מַאן דְאַכְּחִישׁ קוֹמְתֵיהּ בְּעוֹבָדִין בִּישִׁין דְאַכְּחִישׁ פַּמַלְיָא דִלְעֵילָא וְכָל אֵבֶר שֶׁלֹא נִתְקַן כָּרָאוּי חוֹזֵר לָבֹא עָלָיו בְּגִלְגוּל. וְכָל נְשָׁמָה פְגוּמָה אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בָהּ שֶׁנֶאֱמַר כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב. פָּגַם בְּנִשְׁמָתוֹ הַיְקָרָה אֲשֶׁר חֲצוּבָה מִמָקוֹם גָבוֹהַּ שֶׁחָטָא עַד אֲשֶׁר הִשְׁפִּילָהּ לְרַגְלָיו. וַוי לֵיהּ לְבַר נַשׁ דְּנִשְׁמָתֵיהּ נְחִיתָא תְּחוֹת רַגְלוֹי וְכֵן בְּחֶטְאוֹ מוֹרִיד הַשְּׁכִינָה וַתְּגַל מַרְגְלוֹתָיו וַתִּשְׁכָּב וְהַשְׁכִינָה מְיַילֶלֶת עָלָיו נְתָנַנִי ה' וכו'. וּפְגַם הַמַגִיעַ בָּהּ שֶׁהוּא נִּרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. וְעוֹד שֶׁהִיא עִמָנוּ בְגָלוּת וּכְשֶׁאָנוּ חוֹטְאִים אָנוּ מַאֲרִיכִין גָלוּתָהּ. וְעוֹד נוֹתֵן לָהּ עֶצֶב שֶׁהוּא בֶן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ. וּמַאן דְחָב לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא כְּאִלוּ מַפְשִׁיט שְׁכִינְתָּא מִלְבוּשָׁהָא וכו' וְכָל מַאן דִמְקַיֵים פִּקּוּדָא דְאוֹרַיְיתָא כְּאִלוּ הוּא לָבִישׁ לִשְׁכִינְתָּא בִּלְבוּשָׁהָא. וְאָמַר בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא שְׁכִינְתָּא מַאן דְגָמִיל חֶסֶד עִמָהּ לֵית עֶרֶךְ לְאַגְרָא דִילֵיהּ וּמַאן דְחָב לְגַבֵּהּ לֵית עֶרֶךְ לְעוֹנְשָׁא דִילֵיהּ. עוֹד כִּי בְּפָגְמוֹ פָּגַם בְּתִפְאֶרֶת עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' ס''ו) הַפּוֹשְׁעִים בִּי וּמְסַלֵק הָאֵם מֵעַל הַבָּנִים וְלִפְעָמִים פְּגַם מַגִיעַ גַם בְּכָל יהו''ה כְּדִכְתִיב (שמות י''ט) פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה'. וְהַפּוֹגֵם בְּמִדּוֹת הוּא כְּקוֹרֵעַ לְבוּשׁ הַמֶּלֶךְ מֵעַל הַמֶּלֶךְ:

נח יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(טו) וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁל֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה חֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רָחְבָּ֔הּ וּשְׁלשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קֽוֹמָתָֽהּ: וְדֵין דְּתַעְבֵּד יָתַהּ תְּלַת מְאָה אַמִּין אֻרְכָּא דְתֵבוֹתָא חַמְשִׁין אַמִּין פְּתָיַהּ וּתְלָתִין אַמִּין רוּמַהּ: (טז) צֹ֣הַר | תַּֽעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל-אַמָּה֙ תְּכַלֶּ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ: נֵהוֹר תַּעְבֵּיד לְתֵבוֹתָא וּלְאַמְתָא תְּשַׁכְלְלִינַהּ מִלְּעֵלָּא וְתַרְעָא דְתֵבוֹתָא בְּסִטְרַהּ תְּשַׁוִּי מְדוֹרִין אֲרָעִין תִּנְיָנִין וּתְלִיתָאִין תַּעְבְּדִנַּהּ:

רש''י צהר. יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם: ואל אמה תכלנה מלמעלה. כסויה משפע ועולה עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה, כדי שיזובו המים למטה: בצדה תשים. שלא יפלו הגשמים בה: תחתים שנים ושלשים. שלש עליות זו על גב זו, עליונים לאדם, אמצעים למדור לבהמה תחתיים לזבל:

(יז) וַֽאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת-הַמַּבּ֥וּל מַ֨יִם֙ עַל-הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כָּל-בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר-בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר-בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע: וַאֲנָא הָא אֲנָא מַיְתֵי יָת טוֹפָנָא מַיָּא עַל אַרְעָא לְחַבָּלָא כָּל בִּסְרָא דִּי בֵהּ רוּחָא דְחַיֵּי מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא כֹּל דִּי בְאַרְעָא יְמוּת:

רש''י ואני הנני מביא. הנני מוכן להסכים עם אותם שזרזוני ואמרו לפני כבר (תהלים ח ה) מה אנוש כי תזכרנו: מבול. שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך, וזהו לשון אנקלוס שתרגם טופנא, שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שנער שננערו שם כל מתי מבול:

(יח) וַֽהֲקִֽמֹתִ֥י אֶת-בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל-הַתֵּ֔בָה אַתָּ֕ה וּבָנֶי֛ךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי-בָנֶי֖ךָ אִתָּֽךְ: וְאָקֵם יָת קְיָמִי עִמָּךְ וְתֵעוֹל לְתֵבוֹתָא אַתְּ וּבְנָךְ וְאִתְּתָךְ וּנְשֵׁי בְנָיךְ עִמָּךְ:

רש''י והקמתי את בריתי. ברית היה צריך על הפרות שלא ירקבו ויעפשו, ושלא יהרגוהו רשעים שבדור: אתה ובניך ואשתך. האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה:

נביאים - ישעיה - פרק נג

(ד) אָכֵ֤ן חֳלָיֵ֙נוּ֙ ה֣וּא נָשָׂ֔א וּמַכְאֹבֵ֖ינוּ סְבָלָ֑ם וַאֲנַ֣חְנוּ חֲשַׁבְנֻ֔הוּ נָג֛וּעַ מֻכֵּ֥ה אֱלֹהִ֖ים וּמְעֻנֶּֽה: בְּכֵן עֵל חוֹבָנָא הוּא יַבְעֵי וַעֲוָיָתָנָא בְּדִּילֵיהּ יִשְׁתַּבָּקוּן וַאֲנָחָנָא חֲשִׁיבִין כְּתִישִׁין מְחָן מִן קֳדָם יְיָ וּמְעַנָי :

רש''י אכן חליינו הוא נשא . אכן ל' אבל בכל מקום אבל עתה אנו רואים שלא מחמ' שפלותו בא לו אלא מיוסר היה ביסורין : ואנחנו חשבנוהו . אנו היינו סבורים שהוא שנאוי למקום והוא לא היה כן אלא מחולל היה מפשעינו ומדוכא מעונותינו :

(ה) וְהוּא֙ מְחֹלָ֣ל מִפְּשָׁעֵ֔נוּ מְדֻכָּ֖א מֵעֲוֹנֹתֵ֑ינוּ מוּסַ֤ר שְׁלוֹמֵ֙נוּ֙ עָלָ֔יו וּבַחֲבֻרָת֖וֹ נִרְפָּא-לָֽנוּ: וְהוּא יִבְנֵי בֵית מַקְדְּשָׁא דְּאִתָּחַל בְּחוֹבָנָא דְאִתְמְסַר בַּעֲוָיָתָנָא וּבְאוּלְפָנֵיִה שְׁלָמָא יִסְגֵּי עֲלַנָּא וְכִדְנָצַת לְפִּתְגָמוֹהִי חוֹבָנָא יְשְׁתַּבָּקוּן לָנָא :

רש''י מוסר שלומינו עליו . באו עליו יסורי השלום שהיה לנו שהוא היה מיוסר להיות שלום לכל העולם :

(ו) כֻּלָּ֙נוּ֙ כַּצֹּ֣אן תָּעִ֔ינוּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּ֖וֹ פָּנִ֑ינוּ וַֽיהוָה֙ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֹ֥ן כֻּלָּֽנוּ: כּוּלָנָא כַעֲנָא אִתְבַּדַרְנָא גְּבַר לְקָבֵּיל אוֹרְחֵיהּ גְלֵינָא וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָת רַעֲוָא לְמִשְׁבַּק חוֹבֵי כּוּלָנָא בְּדִּילֵיהּ :

רש''י כולנו כצאן תעינו . עתה נגלה : הפגיע בו . נעתר על ידו ונתרצה על עון כולנו שלא החרי' עולמו , הפגי' אשפריאי''ר בלע''ז ל' תחינה :

(ז) נִגַּ֨שׂ וְה֣וּא נַעֲנֶה֮ וְלֹ֣א יִפְתַּח-פִּיו֒ כַּשֶּׂה֙ לַטֶּ֣בַח יוּבָ֔ל וּכְרָחֵ֕ל לִפְנֵ֥י גֹזְזֶ֖יהָ נֶאֱלָ֑מָה וְלֹ֥א יִפְתַּ֖ח פִּֽיו: בָעֵי וְהוּא מִתְּתָב וְעַד לָא פְּתַח פּוּמֵּיהּ מִתְקַבֵל תַּקִּיפֵי עַמְמַיָּא בְּאִמְּרָא לְנִכְסָתָא יִמְסַר וְכִרְחֵלָא דִּקֳדָם גִזְתָא שַׁתְקָא וְלֵית לְקִבְלֵיהּ דְפָּתַח פּוּמֵּיהּ מְמַלֵּיל מִלָא :

רש''י נגש והוא נענה . נגש הנה בנוגשים ודוחקים : והוא נענה . באונאת דברים שורפרלרי''ן בלע''ז : לא יפתח פיו . סובל היה ושותק כמו השה אשר לטבח יובל וכרחל אשר לפני גוזזי' נאלמה : לא יפתח פיו . מוסב על שה לטבח יובל :

כתובים - משלי - פרק א

(לג) וְשֹׁמֵ֣עַֽ לִ֭י יִשְׁכָּן-בֶּ֑טַח וְ֝שַׁאֲנַ֗ן מִפַּ֥חַד רָעָֽה: מַן דְּשָׁמֵעַ לִי נִשְׁרֵי בְּסִבְרָא וְנִשְׁרָא מִן דְּלוּחָא דְבִישְׁתָּא :

רש''י ישכן בטח . בעולם הזה : ושאנן . לעולם הבא : מפחד רעה . מדינה של גהינם : ושאנן . ויהי שליו ושקט , ושאנן לשון עתיד לכן נקוד פתח :

ב (א) בְּ֭נִי אִם-תִּקַּ֣ח אֲמָרָ֑י וּ֝מִצְוֹתַ֗י תִּצְפֹּ֥ן אִתָּֽךְ: בְּרִי אִין תְּקַבֵּל מִלַי וּפוּקְדָנִי תִּטְשֵׁי גַּבָּיךְ :

רש''י בני אם תקח אמרי . בני תהיה אם תקח אמרי :

(ב) לְהַקְשִׁ֣יב לַֽחָכְמָ֣ה אָזְנֶ֑ךָ תַּטֶּ֥ה לִ֝בְּךָ֗ לַתְּבוּנָֽה: וְתַצְלֵי אֻדְנָךְ לְחָכְמְתָא וְתַפְנֵי לִבָּא לִבְיוֹנָא :

רש''י להקשיב לחכמה . לעסוק בתורה :

(ג) כִּ֤י אִ֣ם לַבִּינָ֣ה תִקְרָ֑א לַ֝תְּבוּנָ֗ה תִּתֵּ֥ן קוֹלֶֽךָ: וְאִמָא לִבְיוּנְנוּתָא תִקְרֵא וְלִבְיוּנָא תִּתֵּן קָלָךְ :

משנה שבת פרק ב

א. בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמֶּה אֵין מַדְלִיקִין. אֵין מַדְלִיקִין לֹא בְלֶכֶשׁ, וְלֹא בְחֹסֶן, וְלֹא בְכָלָךְ, וְלֹא בִפְתִילַת הָאִידָן, וְלֹא בִפְתִילַת הַמִּדְבָּר, וְלֹא בִירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמָּיִם. לֹא בְזֶפֶת, וְלֹא בְשַׁעֲוָה, וְלֹא בְשֶׁמֶן קִיק, וְלֹא בְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה, וְלֹא בְאַלְיָה, וְלֹא בְחֵלֶב. נָחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר, מַדְלִיקִין בְּחֵלֶב מְבֻשָּׁל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד מְבֻשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ:

ברטנורה   (א) במה מדליקין. נר של שבת. במה עושין פתילות ושמנים להדליק: לא בלכש. כמין צמר יש בארז בין הקליפה לעץ וקרוי לכש: בחוסן. פשתן שאינו מנופץ: בכלך. פסולת של משי: בפתילת האידן. כמין צמר יש [בערבה] בין הקליפה לעץ: בפתילת המדבר. עלי עשב ארוך שגודלין אותם ומדליקין בהן: בירוקה שעל פני המים. כמין צמר שגדל בדופני הספינה ששהתה זמן מרובה במים. עד כאן פסול פתילות, מכאן ואילך פסול שמנים: לא בזפת ולא בשעוה. שלא יתן זפת נמס ושעוה ניתכת בנר במקום שמן וידליק. אבל לעשות כמין פתילה ארוכה שרגילין לעשות משעוה שרי: ולא בשמן קיק. שמן היוצא מגרעינים שבתוך הצמר גפן שקורין קוטו''ן. ויש מפרשים קיקיון דיונה, והוא עשב שעליו גדולים ונקרא בערבי כרו''ע, והשמן היוצא ממנו עב ביותר. ופתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם מה טעם, מפני שהאור מסכסכת בהם, כלומר שאין האור נכנסת תוך הפתילה [אלא] סביב מבחוץ. ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, לפי שאין נמשכין אחר הפתילה, ומתוך שאין הנר דולקת יפה חיישינן שמא יטה השמן על פי הנר ונמצא מבעיר. אי נמי שמא יניח הנר ויצא, ואנן קיימא לן דנר של שבת חובה: ולא בשמן שריפה. שמן של תרומה שנטמא. ואמאי קרי ליה שמן שריפה, הואיל ולשריפה עומד שהרי אסור באכילה. וביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן, שכשמדליק הנר מבעוד יום נמצא שורף שמן טמא של תרומה ביום טוב, ואנן קיימא לן אין שורפין קדשים ביום טוב, דכתיב (שמות יב) והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, ודרשינן קרא הכי, והנותר ממנו עד בוקר ראשון עד בוקר שני עמוד ותשרפנו, שאין שורפים הנותר ביום טוב. והוא הדין לכל שאר קדשים הטעונים שריפה: וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. ותנא קמא נמי אמר ולא בחלב, כל חלב במשמע. אלא איכא בין חכמים לתנא קמא, דחד מנייהו סבר דשרי להדליק בחלב מבושל כשמערב בו שמן כל שהוא, וחד אוסר אפילו על ידי תערובת שמן. ולא נתברר לחכמי התלמוד מי משניהם האוסר ומי המתיר. והלכה כחכמים:

ב. אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּיוֹם טוֹב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים, בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים, בְּשֶׁמֶן פַּקּוּעוֹת, בְּעִטְרָן וּבְנֵפְט. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבָד:

ברטנורה   (ב) אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב. טעמא דמתניתין דלעיל קאמר, מה טעם תנן ולא בשמן שריפה לפי שאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, שאין שורפין קדשים ביום טוב: אין מדליקין בעטרן. פסולת של זפת, וריחו רע ביותר, ומיהו נמשך אחר הפתילה יותר מן הזפת מפני שהוא רך, הילכך אלמלא מפני כבוד שבת היו מדליקין בו: שומשמין. כך שמו בערבי, והוא זרע דק מתוק, ובארץ ישראל ממנו הרבה: שמן צנונות. שמן היוצא מזרע צנון: פקועות. דלעת מדברית: נפט. מין זפת הוא ולבן וריחו רע. והלכה כחכמים שמדליקין בכל השמנים חוץ מאותן הפסולות שנמנו לעיל במתניתין, וחוץ משמן אפרסמון ונפט לבן, שכל אחד משני אלו השמנים הוא עף ושורף וחיישינן שמא יניחנו ויצא. ועוד יש טעם אחר לאסור בשמן אפרסמון, גזירה שמא יסתפק ממנו מפני חשיבותו, וקיימא לן הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה:

ג. כָּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ אֶלָּא פִשְׁתָּן. וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֹהָלִים אֶלָּא פִשְׁתָּן. פְּתִילַת הַבֶּגֶד שֶׁקִּפְּלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, טְמֵאָה, וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, טְהוֹרָה, וּמַדְלִיקִין בָּהּ:

ברטנורה   (ג) כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו. לעשות ממנו פתילה: אלא פשתן. דאקרי עץ כדכתיב (יהושע ב) ותטמנם בפשתי העץ, ואפילו הכי מדליקין בפתילה שעושין ממנו. וקנבוס וצמר גפן לאו יוצאין מן העץ נינהו אלא מיני זרע הן, הילכך מדליקין בהן. ופשתן נמי מין זרע הוא ולא איצטריך לרבוייה אלא משום דאקרי עץ, דכתיב ותטמנם בפשתי העץ: אינו מטמא טומאת אוהלים. אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית ואינו טעון הזאה וטבילה, דאהל עצמו אינו מקבל טומאה אלא כלים שתחתיו: אלא פשתן. שהאהל עצמו טמא כדכתיב (במדבר יט) והזה על האהל, וילפינן אהל אהל ממשכן דכתיב ביה (שמות מ) ויפרוש את האהל על המשכן, ולא היה באהל משכן דבר יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב (שם כו) עשר יריעות שש משזר: שקפלה. כדרך שגודלין הפתילות: הבהבה. על השלהבת כדי שתהיה מחורכת ותדליק יפה. ובבגד שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות מצומצמת עסקינן: טמאה היא. דקיפולה אינו מבטלה מתורת בגד הואיל ולא הבהבה: טהורה היא. דקיפולה ביטלה מתורת בגד והיא כאילו אין בה שלש על שלש, וכל פחות משלש על שלש טהור מלטמא לא בנגעים ולא בטומאת מת: ואין מדליקין בה. ביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן דשייך ביה איסור מוקצה, ואין מסיקין בשברי כלים שנשברו בו ביום דהוו להו נולד, אבל בכלים מסיקין דהא חזו לטלטול. ודכולי עלמא אית להו המדליק צריך להדליק רוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר קודם שיסלק ידיו, הלכך טעמא דרבי אליעזר דאמר אין מדליקין בה, קסבר קיפולה לא ביטלה מתורת כלי, וכי אדליק בה פורתא כיון דשלש על שלש מצומצמות היו הוה ליה שבר כלי, דפחות משלש על שלש לאו כלי הוא, וכי מדליק בידים להשלים רוב היוצא נמצא שמדליק בשבר כלי שנשבר ביום טוב, דכי אמרינן מסיקין בכלים דוקא שלא יגע בו אחר שנפחת. ורבי עקיבא אומר מדליקין בה, קסבר קיפולה ביטלה מתורת כלי מכי קיפלה מערב יום טוב, דאין גודלין פתילה ביום טוב, ונמצא שאין כאן שבר כלי שנשבר ביום טוב הלכך מדליקין בה. והלכה כרבי עקיבא:

ד. לֹא יִקֹּב אָדָם שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְאֶנָּה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה עַל פִּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא מְנַטֶּפֶת, אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל חֶרֶס. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. אֲבָל אִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְלִי אֶחָד. לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְעָרָה שֶׁל שֶמֶן וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְּתוֹכָהּ, בִּשִׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר:

ברטנורה   (ד) שפופרת של ביצה. הקליפה הקשה העליונה שהביצה מונחת בתוכה: בשביל שתהא מנטפת. טפה טפה לתוך הנר. וטעמא, גזירה שמא יסתפק ממנו, וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה: ואפילו היא של חרס. דמאיס אפילו הכי גזרינן, שכיון שאין הפתילה הדולקת בתוך הכלי שיש בו השמן אתי לאסתפוקי מיניה, דסבר אין כאן משום מכבה: ורבי יהודה מתיר. דלא גזר דילמא אתי לאסתפוקי מיניה, שהרי הוא רואה השמן נוטף על הפתילה שתחתיו: אם חברה היוצר מתחלה כו'. והוא הדין אם חיברה בעל הבית בסיד או בחרסית מערב שבת ליכא למיחש, דמשום איסורא דשבת בדיל מיניה: ויתן ראש הפתילה. שהוא יוצא מן הצד לשאוב השמן ונמשך דרך הפתילה לראש הדולק. ואשמעינן מתניתין פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בשפופרת של ביצה ובחרס ובקערה, דאי אשמועינן שפופרת של ביצה, בהא קאמרי רבנן, דכיון דלא מאיסא אתי לאסתפוקי מינה, אבל של חרס דמאיס אימא מודו ליה לרבי יהודה. ואי אשמועינן של חרס, בהא קאמר רבי יהודה, אבל בההיא אימא מודה להו לרבנן. ואי אשמועינן הני תרתי, בהא קאמר רבי יהודה, מפני שהשפופרת של ביצה והחרס מונחים בתוך חלל הנר למעלה ולא מפסיק מידי בין הנר ובינם וליכא למגזר שמא יסתפק דבדיל מיניה, אבל בקערה דמפסקת, שהרי אצל הנר מונחת ויש כאן הפסק וליכא למימר גופיה הוא, אימא מודה דנגזור. ואי אשמועינן בההיא, בההיא קאמרי רבנן, אבל בהנך תרתי מודו לרבי יהודה, צריכא. והלכה כחכמים:

ה. הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גוֹיִם, מִפְּנֵי לִסְטִים, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, וְאִם בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן, פָּטוּר. כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה, חַיָּב. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכֻלָּן חוּץ מִן הַפְּתִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם:

ברטנורה   (ה) מפני גוים. כגון פרסיים שאין מניחין להדליק אור ביום אידם אלא בבית עבודת כוכבים שלהם: מפני לסטים. שלא יראו שיש שם אדם ויבואו עליו: מפני רוח רעה. השורה עליו, וכשאינו רואה נוח לו. ורמב''ם פירש רוח רעה מין ממיני החולי הבא לבעלי המרה השחורה שלא ינוחו אלא כשישבו בחושך ובהסתרה מבני אדם: ואם בשביל החולה שיישן פטור. האי חולה שיש בו סכנה הוא, דאילו מכבה בשביל חולה שאין בו סכנה חייב למאי דסבר האי תנא דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. וכן מפני גוים מפני לסטים מפני רוח רעה, כולהו אית בהו סכנה. ובדין הוא דלתני בהו מותר, אלא משום דבעי למתני סיפא חייב, תנא רישא פטור: כחס על הפתילה חייב. ואע''ג דאינו צריך לגוף הכיבוי אלא לצורך דבר אחר שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר, חייב, דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה: פוטר בכולן חוץ מן הפתילה. שאין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמים וכיבוי של הבהוב פתילה שעושה הכיבוי להאחיז האור מהר כשירצה להדליקו. ואין הלכה כרבי יוסי: שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין לעשותה עכשיו בכיבוי זה פחם, שתהא מהובהבת להאיר יפה:

ו. עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר:

ברטנורה   (ו) בשעת לידתן. בשעת סכנה מזומן פורענותא: בחלה ובהדלקת הנר. לפי שצרכי הבית הן והיא מצויה בבית תלויין בה:

ז. שְׁלשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. עִשַּׂרְתֶּם. עֵרַבְתֶּם. הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר זּ. סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵין חֲשֵׁכָה, אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת, אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעָרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין:

ברטנורה   (ז) צריך אדם לומר בתוך ביתו. וצריך לממרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה: עם חשיכה. כשהוא סמוך לחשיכה ויש עדיין שהות ביום לעשר ולערב, אבל קודם לחשיכה הרבה לא, דילמא פשעי ואמרי עדיין יש שהות ביום: עשרתם. לסעודת שבת, שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר: ערבתם. עירובי תחומים וחצירות. והני תרתי שייך לממרינהו בלשון שאלה, דשמא כבר עשו, אבל בנר לא שייך למימר הדלקתם את הנר, דדבר הנראה לעין הוא אי אדליק אי לא אדליק: ספק חשיכה. מתחילת שקיעת החמה כל זמן שנראה כוכב אחד בלבד ודאי יום, וכל זמן שנראים שני כוכבים בינוניים הוא ספק חשיכה וקרוי בין השמשות ונותנים עליו חומרי יום וחומרי לילה, ומשיראו שלשה כוכבים בינוניים הוא ודאי לילה לכל דבר: אין מעשרין את הודאי. דתיקון מעליא הוא. ואע''ג דאינו אסור אלא משום שבות, קסבר האי תנא דגזרו על השבות אף בין השמשות: ואין מטבילין את הכלים. להעלותן מידי טומאתן, דהוי כמתקן כלי ואית ביה נמי שבות: ואין מדליקין את הנרות. כל שכן, דספיקא דאורייתא הוא, וזו ואין צריך לומר זו קתני. ורבותי פירשו ואין מדליקין את הנרות, אין אומרים לנכרי להדליק: אבל מעשרים את הדמאי. ולא דמי למתקן, דרוב עמי הארץ מעשרין הן: ומערבין. עירובי חצרות דחומרא בעלמא הוא, אבל לא עירובי תחומין דיש להם סמך מקראי: וטומנין את החמין. בדבר שאינו מוסיף הבל, דאילו בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור. וטעמא דטומנין את החמין בין השמשות בדבר שאינו מוסיף הבל, שלא אסרו להטמין את החמין בשבת עצמו בדבר שאינו מוסיף הבל אלא גזירה שמא ימצא קדירתו שנצטננה וירתיחנה באור ונמצא מבשל בשבת, ובין השמשות ליכא למגזר בהכי, דסתם קדירות בין השמשות רותחות הן וליכא למיחש שמא נצטננה וירתיחנה, הלכך טומנין את החמין בין השמשות אע''פ שאין טומנין בשבת:

גמרא שבת דף כ''ח ע''ב

רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר וְכוּלִי. מָאי טַעְמָא אָמַר רָבָא מִתּוֹךְ שֶׁרֵיחוֹ רַע גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַנִיחֶנָּה וְיֵצֵא. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי וְיֵצֵא. אָמַר לֵיהּ שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת חוֹבָה דְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר זַבְדָא וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רַב נַחְמָן בַּר רָבָא אָמַר רַב הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת חוֹבָה רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִין עַרְבִית רְשׁוּת וַאֲנִי אוֹמֵר מִצְוָה מַאי מִצְוָה דְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כַּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רִבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעָאי עֶרֶב שַׁבָּת מְבִיאִים לוֹ עֲרֵיבָה מְלֵיאָה חַמִּין וְרוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָּיו וּמִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב בְּסַדִינִין הַמְּצוּיָצִין וְדוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְחַבִּין מִמֶּנּוּ כַּנְפֵי כְסוּתָן אָמַר לָהֶם בָּנַי לֹא כַךְ שָׁנִיתִי לָכֶם סַדִּין בְּצִיצִית בֵּית שַׁמַאי פּוֹטְרִין וּבֵית הִלֵל מְחַיְּיבִין וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵל וְאִינְהוּ סַבְרֵי גְזֵירָה מִשׁוּם כְּסוּת לַיְלָה (איכה ג') וַתִּזְנַח מִשָׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה מַאי וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי אָמַר רִבִּי אַבְּהוּ זוּ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת נָשִׁיתִי טוֹבָה אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה זוּ בֵית הַמֶרְחָץ אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן זוּ רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְחַמִּין רִבִּי יִצְחָק נַפְחָא אָמַר זוּ מִטָה נָאָה וְכֵלִים נָאִים שֶׁעָלֶיהָ רִבִּי אַבָּא אָמַר זוּ מִטָה מוּצַעַת וְאִשָׁה מְקוּשֶׁטֶת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים:

רש''י ויצא. מאי אכפת לן: חובה. כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפ''ב דיומא: רחיצת ידים ורגלים. ערבית ליל שבת: בסדינין המצויצין. סדינין של פשתן ובהם ציצית של תכלת כלאים אלא שמותר מן התורה דדרשינן סמוכין לא תלבש שעטנז וכו' גדילים תעשה לך: מחבין ממנו. כנפי כסותן. שהיו להם סדינים שאינם מצוייצין: ב''ש פוטרין. ואע''ג דציצית חובה הוא בכל טליתות שיש לו לאדם ואפילו מונחים בקופסא הני דפשתן פטורין משום דכלאים לא שרא רחמנא דלא דרשי סמוכים ובית הלל מחייבין דדרשי סמוכין: ואינהו סברי. תלמידיו שהיו אוסרין סברי נהי דהלכה כב''ה וחייבין מדאורייתא מיהו רבנן גזור בהו משום כסות לילה שמא יהיה לו כסות שמיוחד ללילות ויטיל בו ציצית ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה דכסות לילה לא מחייב בציצית דכתיב וראיתם אותו: הדלקת נר בשבת. שלא היה לו ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפלה:

זוהר נח דף ס''א ע''א

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, אַמַּאי נִשְׁחָתָה, בְּגִין כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ כְּמָה דְּאִתְמָר, רַבִּי חִיָּא פָּתַח קְרָא וְאָמַר (יונה ג') וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה, תָּא חָזֵי בְּשַׁעְתָּא דִּבְנֵי נְשָׁא זַכָּאָן וְנָטְרֵי פִּקּוֹדֵי דְּאוֹרַיְתָא כְּדֵין אַרְעָא אִתְתַּקָּפַת וְכָל חִידוּ אִשְׁתַּכְּחַת בָּהּ מַאי טַעֲמָא בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל אַרְעָא וּכְדֵין כֹּלָּא עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בְּחֶדְוָה וְכַד בְּנֵי נְשָׁא מְחַבְּלָן אָרְחַיְהוּ וְלָא נָטְרֵי פִּקּוֹדֵי אוֹרַיְתָא וַחֲטָאָן קַמֵּי מָארֵיהוֹן וּכְדֵין כִּבְיָכוֹל דַּחְיָן לָהּ לִשְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא וְאִשְׁתְּאָרַת אַרְעָא מְחַבְּלָא דְּהָא שְׁכִינְתָּא אִתְדַחְיָא וְלָא שַׁרְיָא עֲלָה וּכְדֵין אִתְחַבְּלַת. מַאי טַעֲמָא אִתְחַבְּלַת בְּגִין דְּשַׁרְיָא רוּחָא אָחֳרָא עֲלָה דִּמְחַבְּלָה עָלְמָא. וְעַל דָּא אַמְרֵינָן דְּיִשְׂרָאֵל יָהֲבֵי עוֹז לֵאלֹקִים דִּמְקַיְּמִין עָלְמָא, אֱלֹקִים דָּא שְׁכִינְתָא וְאִם חַס וְשָׁלוֹם אִי יִשְׂרָאֵל יִשְׁתַּכְּחוּ חַיָּבִין מַה כְּתִיב (תהלים נ''ז) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹקִים וְכוּ' מִשּׁוּם דְּרֶשֶׁת הֵכִינוּ לִפְעָמַי, כָּפַף נַפְשִׁי בְּסִבַּת חָמָס וְשִׂנְאַת חִנָּם, כָּרוּ לְפָנַי שׁוּחָה וְגוֹ' כְּגַוְנָא דְּדוֹר הַמַּבּוּל דִּבְגִין חָמָס דַּהֲוָת בֵּינֵיהוֹן הֲוָה בֵּינֵיהוֹן שִׂנְאָה וּדְבָבוּ יָכוֹל אַף בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל כֵּן וְהָא תָּנֵינָן אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא שַׁרְיָא עֲלָה רוּחָא אָחֳרָא וְלָא מְמַנָּא אָחֳרָא בַּר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, תָּא חָזֵי דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל הָכִי הוּא דְּלָא שַׁרְיָא עֲלָה מְמַנָּא וְלָא שְׁלִיחָא אָחֳרָא בַּר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, אֲבָל שַׁעְתָּא חָדָא שַׁרְיָא עֲלָה לְחַבָּלָא בְּנֵי נְשָׁא מִנָּלָן מִדָּוִד דִּכְתִיב (ד''ה כ' כ''א) וַיַּרְא דָּוִד אֶת מַלְאַךְ יְיָ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלַםִ וּכְדֵין אִתְחַבָּלַת אַרְעָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲפִלּוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה, כְּתִיב הָכָא מַלְאַךְ יְיָ וּכְתִיב הָתָם (בראשית מ''ח) הַמַּלְאָךְ הַגוֹאֵל אוֹתִי:

תרגום הזוהר וַיַּרְא אֱלֹקִים וְכוּ'. לָמָּה נִשְׁחְתָה, מִשּׁוּם כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח קְרָא וְאָמַר, (יונה ג') וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם וְגוֹ', בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם הֵם צַדִּיקִים, וְשׁוֹמְרִים מִצְוֹת הַתּוֹרָה אָז הָאָרֶץ מִתְחַזֶּקֶת וְכָל חֶדְוָה נִמְצֵאת בָּהּ, מַהוּ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל הָאָרֶץ וְאָז הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים כֻּלָּם הֵם בְּחֶדְוָה. וּכְשֶׁבְּנֵי אָדָם מַשְׁחִיתִים דַּרְכָּם וְאֵינָם שׁוֹמְרִים מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְחוֹטְאִים לִפְנֵי רִבּוֹנָם, אָז, כִּבְיָכוֹל, דּוֹחִים אֶת הַשְּׁכִינָה מֵהָעוֹלָם, וְהָאָרֶץ נִשְׁאֶרֶת נִשְׁחָתָה, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה נִדְחֶה מִמֶּנָּהּ וְאֵינָהּ שׁוֹרֶה עָלֶיהָ, וְאָז נִשְׁחֶתֶת. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁנִּשְׁחֶתֶת, הוּא מִשּׁוּם שֶׁרוּחַ אַחֵר שׁוֹרֶה עָלֶיהָ הַמַּשְׁחִית הָעוֹלָם. יָכוֹל שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא כֵּן וַהֲרֵי לָמַדְנוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ שׁוֹרֶה עָלֶיהָ לֹא רוּחַ אַחֵר וְלֹא מְמוּנֶה אַחֵר זוּלַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַדּוֹ. בֹּא וּרְאֵה כִּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כֵּן הוּא, שֶׁמְּמוּנֶהּ אֵינוֹ שׁוֹרֶה עָלֶיהָ וְלֹא שָׁלִיחַ אַחֵר חוּץ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַדּוֹ, אֲבָל שָׁעָה אַחַת שׁוֹרֶה עָלֶיהָ לְחַבֵּל בְּנֵי אָדָם, מֵאַיִן לָנוּ זֶה, מִדָּוִד, שֶׁכָּתוּב, (ד''ה א' כ''א) וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עוֹמֵד, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלַיִם. וְאָז נִשְׁחְתָה הָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲפִלּוּ בַּשָּׁעָה הַהִיא, הָיָה זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כָּאן כָּתוּב מַלְאַךְ ה' וְשָׁם כָּתוּב (בראשית מ''ח) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אוֹתִי.

הלכה פסוקה

ש''ע יו''ד מסי' קי''ט ק''כ

א. הֶחָשׁוּד לֶאֱכוֹל דְבָרִים הָאֲסוּרִים בֵּין אִם הוּא חָשׁוּד בְּאִיסוּר תּוֹרָה בֵּין אִם הוּא חָשׁוּד בְּאִיסוּר דְרַבָּנָן אֵין לִסְמוֹךְ עָלָיו בָּהֶם וְאִם נִתְאַרַח עִמּוֹ לֹא יֹאכַל מִשֶּׁלּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁהוּא חָשׁוּד עֲלֵיהֶם: ב. הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו אֲפִילוּ בִּשְׁבוּעָה: ג. הַקּוֹנֶה מֵהַנָּכְרִי כְּלֵי סְעוּדָה שֶׁל מַתֶּכֶת אוֹ שֶׁל זְכוּכִית אוֹ כֵלִים הַמְצֻפִּים בַאֲבָר מִבִּפְנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חֲדָשִׁים צָרִיךְ לְהַטְבִילָם בְמִקְוֶה אוֹ מַעְיָן שֶׁל מ' סְאָה: ד. יְבָרֵךְ עַל טְבִילַת כֶּלִי וְאִם הֵם שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר מְבָרֵךְ עַל טְבִילַת כֵּלִים: ה. צָרִיךְ לְהַטְבִּיל יְדֵי הַכֶּלִי: ו. אִם שָׁכַח וְלֹא הִטְבִּיל כֶּלִי מֵעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב יִתְּנֶנּוּ לְגוֹי בְּמַתָּנָה וְאַחַר כַּךְ יִשְׁאָלֶנּוּ מִמֶּנּוּ וּמֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בוֹ:

מוסר

מספר תוצאות חיים

צָרִיךְ אָדָם שֶׁיֵדַע שֶׁכְּשֶׁהוּא חוֹטֵא פוֹגֵם בְּיָמִים וְאוֹתוֹ הַיוֹם הוּא מַלְאַךְ אַכְזָרִי עוֹמֵד לְקַטְרֵג עָלָיו וְעוֹד כִּי מַה שֶׁאָדָם מְתַקֵן בָהֶם נִשְׁמָתוֹ מִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶם בְּצֵאתָהּ מֵהָעוֹלָם פּוֹגֵם בָּהֶם אוֹתוֹ הַיוֹם נִגְרַע מִלְּבוּשׁוֹ וְעוֹמֵד לַחוּץ בְּבוֹשֶׁת מִתְעַטֵף כְּאָבֵל עַד שׁוּבוֹ לְמוּטַב. וְאָמְרוּ וַוי לְהַהוּא דְגָרַע יוֹמִין לְעֵילָא וכו', וַוי לֵיהּ וַוי לְנַפְשֵׁיהּ דְדַיְינִין לֵיהּ בְגֵיהִנָם עַל אִינוּן יוֹמִין יוֹמִין עַל יוֹמִין עַל חַד תְּרֵין וְדוֹן מִכָּאן שֶׁכֵּיוָן שֶׁמַּעֲנִישִׁין אוֹתוֹ עַל כָּל יוֹם שְׁנֵי יָמִים וְיוֹתֵר שֶׁכֵּן רָאוּי שֶׁיִהְיֶה הַתְּשׁוּבָה וְהַתּוֹרָה וְהַמִצְוָה עַל חַד תְּרֵין כְּנֶגֶד הַיָמִים שֶׁפָּגַם. עוֹד פֵּירְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים שֶׁבְּי''ב שָׁעוֹת הַיוֹם וְכֵן בַּלַיְלָה מִתְגַלְגְלוֹת י''ב צִירוּפֵי יהו''ה בְּכָל שָׁעָה צִירוּף א' וְאִם חַס וְשָׁלוֹם פּוֹגֵם הוּא פּוֹגֵם בְּאוֹתָהּ הוי''ה וְהוּא מוֹרֵד בַּאֲדוֹנָיו. עוֹד פֵּירְשׁוּ אוּף הָכִי כּוּרְסיָיא אִיהִי פְּגִימָא מֵחוֹבֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל וְצָרִיךְ הָאָדָם לֵירֹא מִלִפְגוֹם כִּי צַעַר מֵהַפְּגַם מַגִיעַ לִשְׁכִינָה הַמִתְלַבֶּשֶׁת בַּכִּסֵא וְהִיא מִסְתַּלֶקֶת מֵהַכִּסֵּא בִהְיוֹתָהּ פְּגוּמָה וְעוֹד שֶׁהַנְשָׁמוֹת כֻּלָם מְצוּיָירוֹת בַּכִּסֵּא כְּמוֹ שֶׁפִּירֵשׁ רִבִי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּתִיקוּנִים בְּעִנְיַן שִׂימֵנִי כַּחוֹתָם וּבִהְיוֹת הָאָדָם פּוֹגֵם מַחֲשִׁיךְ שּׁוֹרֶשׁ נְשָׁמָה הַמְּצוּיֶרֶת בַּכִּסֵּא:

נח יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יט) וּמִכָּל-הָ֠חַ֠י מִֽכָּל-בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל-הַתֵּבָ֖ה לְהַֽחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה יִֽהְיֽוּ: וּמִכָּל דְּחַי מִכָּל בִּסְרָא תְּרֵין מִכֹּלָּא תָּעֵיל לְתֵבוֹתָא לְקַיָּמָא עִמָּךְ דְּכַר וְנוּקְבָא יְהוֹן:

רש''י ומכל החי. אפילו שדים: שנים מכל. מן הפחות שבהם לא פחתו משנים, אחד זכר ואחד נקבה:

(כ) מֵֽהָע֣וֹף לְמִינֵ֗הוּ וּמִן-הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ מִכֹּ֛ל רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל יָבֹ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ לְהַֽחֲיֽוֹת: מֵעוֹפָא לִזְנוֹהִי וּמִן בְּעִירָא לִזְנַהּ וּמִכֹּל רִחֲשָׁא דְאַרְעָא לִזְנוֹהִי תְּרֵין מִכֹּלָּא יַעֲלוּן לְוָתָךְ לְקַיָּמָא:

רש''י מהעוף למינהו. אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה:

(כא) וְאַתָּ֣ה קַח-לְךָ֗ מִכָּל-מַֽאֲכָל֙ אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֔ל וְאָֽסַפְתָּ֖ אֵלֶ֑יךָ וְהָיָ֥ה לְךָ֛ וְלָהֶ֖ם לְאָכְלָֽה: וְאַתְּ סַב לָךְ מִכָּל מֵיכַל דְּמִתְאֲכֵל וְתִכְנוֹשׁ לְוָתָךְ וִיהֵי לָךְ וּלְהוֹן לְמֵיכָל: (כב) וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹת֛וֹ אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה: וַעֲבַד נֹחַ כְּכֹל דִּי פַקֵּיד יָתֵהּ יְיָ כֵּן עֲבָד:

רש''י ויעש נח. זה בנין התבה:

ז (א) שני וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ לְנֹ֔חַ בֹּֽא-אַתָּ֥ה וְכָל-בֵּֽיתְךָ֖ אֶל-הַתֵּבָ֑ה כִּי-אֹֽתְךָ֥ רָאִ֛יתִי צַדִּ֥יק לְפָנַ֖י בַּדּ֥וֹר הַזֶּֽה: וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ עוּל אַתְּ וְכָל אֱנַשׁ בֵּיתָךְ לְתֵבוֹתָא אֲרֵי יָתָךְ חֲזֵיתִי זַכַּאי קֳדָמַי בְּדָרָא הָדֵין:

רש''י כי אותך ראיתי צדיק. ולא נאמר צדיק תמים. מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו:

נביאים - ישעיה - פרק נג

(ח) מֵעֹ֤צֶר וּמִמִּשְׁפָּט֙ לֻקָּ֔ח וְאֶת-דּוֹר֖וֹ מִ֣י יְשׂוֹחֵ֑חַ כִּ֤י נִגְזַר֙ מֵאֶ֣רֶץ חַיִּ֔ים מִפֶּ֥שַׁע עַמִּ֖י נֶ֥גַע לָֽמוֹ: מִיִּסּוּרִין וּמִפּוּרְעֲנוּת יְקָרֵב גַלְוָתָנָא וּפְּרִישָׁן דְיִתְעַבְדָן לָנָא בְּיוֹמוֹהִי מַן יֵיכוֹל לְאִשְׁתַּעָאָה אֲרֵי יַעֲדֵי שׁוּלְטַן עַמְמַיָּא מֵאַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל חוֹבִין דְּחָבוּ עַמִּי עַד לְוַתְהוֹן יִמְטֵיִ :

רש''י מעוצר וממשפט לוקח . הנביא מבשר ואומר כי זאת יאמרו העכו''ם באחרית הימים כשיראו כשנלקח מן העוצר שהיה עצור ביד' וממשפ' היסורין שסבל עד עתה : ואת דורו . שנים שעברו עליו : מי ישוחח . את התלאות אשר מצאוהו כי נגזר היה מתחילה וגולה מארץ חיים היא ארץ ישראל אשר מפשע עמי בא הנגע הזה לצדיקים שבהם :

(ט) וַיִּתֵּ֤ן אֶת-רְשָׁעִים֙ קִבְר֔וֹ וְאֶת-עָשִׁ֖יר בְּמֹתָ֑יו עַ֚ל לֹא-חָמָ֣ס עָשָׂ֔ה וְלֹ֥א מִרְמָ֖ה בְּפִֽיו: וְיִמְסַר יַת רְשִׁיעַיָּא לְגֵיהִנָם וְיָת עֲתִירֵי נִכְסַיָא דַּאֲנַסוּ בְמוֹתָא דְאָבְדָנָא בְּדִיל דְּלָא יִתְקַיְּימוּן עָבְדֵי חֶטְאָה וְלָא יְמַלְּלוּן נִכְלִין בְּפוּמְּהוֹן :

רש''י ויתן את רשעים קברו . מסר את עצמו להקבר ככל אשר יגזרו עליו רשעי האומות שהיו קונסין עליהם הריגה וקבורת חמורים במעי הכלבים: את רשעים. לדעת הרשעים נתרצה ליקבר ולא יכפור באלהי' חיים : ואת עשיר במותיו. ולדעת המושל מסר עצמו בכל מיני מות שגזר עליו על לא רצה לקבל עליו כפירה לעשות רעה ולחמוס חמס ככל הגוים אשר היה גר ביניהם: ולא מרמה בפיו לקבל עליו עבודת כו''ם: (י) וה' חפץ דכאו החלי . הקב''ה חפץ לדכאו ולהחזירו למוטב לפיכך החלה אותו: אם תשים אשם נפשו וגו'. אמר הקב''ה אראה אם תהא נפשו נותנת ונמסרת בקדושתי להשיבה לי אשם על כל אשר מעל אגמל לו גמולו ויראה זרע וגו' אשם זה לשון כופר שנותן אדם למי שחטא לו אמינד''א בלע''ז כענין שנא' בפלשתים אל תשיבו אותו ריקם כי השב תשיבו לו אשם:

(י) וַיהוָ֞ה חָפֵ֤ץ דַּכְּאוֹ֙ הֶֽחֱלִ֔י אִם-תָּשִׂ֤ים אָשָׁם֙ נַפְשׁ֔וֹ יִרְאֶ֥ה זֶ֖רַע יַאֲרִ֣יךְ יָמִ֑ים וְחֵ֥פֶץ יְהוָ֖ה בְּיָד֥וֹ יִצְלָֽח: וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָת רַעֲוָא לְמִצְרַף וּלְדַכָּאָה יַת שְׁאָרָה דְּעַמֵּיה בְּדִיל לְנַקָאָה מֵחוֹבִין נַפְשֵׁהוֹן יֶחֱזוּן בְּמַלְכוּת מְשִׁיחֵהוֹן יִסְגוּן בְּנִין וּבְנָן יוֹרְכוּן יוֹמִין וְעָבְדֵי אוֹרַיְתָא דַיְיָ בִּרְעוּתֵיהּ יִצְלְחוּן : (יא) מֵעֲמַ֤ל נַפְשׁוֹ֙ יִרְאֶ֣ה יִשְׂבָּ֔ע בְּדַעְתּ֗וֹ יַצְדִּ֥יק צַדִּ֛יק עַבְדִּ֖י לָֽרַבִּ֑ים וַעֲוֹנֹתָ֖ם ה֥וּא יִסְבֹּֽל: מִשִּׁעְבּוּד עַמְמַיָּא יְשֵׁיזֵיב נַפְשֵׁהוֹן יֶחֱזוּן בְּפוּרְעֲנוּת שַּׂנְאֵהוֹן יִסְבְּעוּן מִבִּיזַת מַלְכֵיהוֹן בְּחוּכְמָתֵיהּ יִזְכֵּי זַכָּאִין בְּדִיל לְשַׁעֲבְּדָא סַגִּיאִין לְאוֹרַיְתָא וְעַל חוֹבֵיהוֹן הוּא יִבְעֵי :

רש''י מעמל נפשו. היה אוכל ושבע לא היה גוזל וחומס: בדעתו יצדיק צדיק. היה שופט עבדי משפט אמת לכל הבאים לדין לפניו: ועונותם. היה סובל כדרך כל הצדיקים שנא' אתה ובניך תשאו את עון המקדש (במדבר יח):

(יב) לָכֵ֞ן אֲחַלֶּק-ל֣וֹ בָרַבִּ֗ים וְאֶת-עֲצוּמִים֮ יְחַלֵּ֣ק שָׁלָל֒ תַּ֗חַת אֲשֶׁ֨ר הֶעֱרָ֤ה לַמָּ֙וֶת֙ נַפְשׁ֔וֹ וְאֶת-פֹּשְׁעִ֖ים נִמְנָ֑ה וְהוּא֙ חֵטְא-רַבִּ֣ים נָשָׂ֔א וְלַפֹּשְׁעִ֖ים יַפְגִּֽיעַ: (פ) בְּכֵן אֲפַלֵיג לֵיהּ בִּזַּת עַמְמִין סַגִּיאִין וְיַת נִכְסֵי כְּרַכִּין תַּקִּיפִין יְפַלֵיג עֲדַאָה חֲלַף דִּמְסַר לְמּוֹתָא נַפְשֵׁיהּ וְיַת מְרוֹדַיָּא שַׁעְבֵּיד לְאוֹרַיְתָא וְהוּא עַל חוֹבִין סַגִּיאִין יִבְעֵי וְלִמְרוֹדַיָּא יִשְׁתְּבֵיק בְּדִּילֵיהּ :

רש''י לכן . על עשותו זאת אחלק לו נחלה וגורל ברבים עם האבות הראשונים : הערה למות נפשו . לשון ותער כדה ( בראשית כד ) : ואת פושעים נמנה . סבל יסורין כאלו חטא ופשע והוא בשביל אחרים נשא חטא הרבים : ולפושעים יפגיע . על ידי יסורין שבאת על ידו טובה לעולם :

כתובים - משלי - פרק ב

(ד) אִם-תְּבַקְשֶׁ֥נָּה כַכָּ֑סֶף וְֽכַמַּטְמוֹנִ֥ים תַּחְפְּשֶֽׂנָּה: וְתִבְעֵי הֵיךְ סִימָא הֵיךְ סִימָתָא תִצְבְּיָהּ : (ה) אָ֗ז תָּ֭בִין יִרְאַ֣ת יְהוָ֑ה וְדַ֖עַת אֱלֹהִ֣ים תִּמְצָֽא: הֵידֵין תִתְבַּיֵן דְּחַלְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא וִידִיעֲתָא מִן קֳדָם אֱלָהָא תִשְׁכָּח :

רש''י אז תבין יראת ה' . מוסב על ענין שלמעלה שאמר כי אם לבינה תקרא :

(ו) כִּֽי-יְ֭הוָה יִתֵּ֣ן חָכְמָ֑ה מִ֝פִּ֗יו דַּ֣עַת וּתְבוּנָֽה: מְטוּל דֶּאֱלָהָא יָהֵב חָכְמְתָא מִן פּוּמֵיהּ יְדִיעֲתָא וּבְיוּנָא :

רש''י כי ה' יתן חכמה . הא למדת שגדולה היא שהרי נתנה מפי הקב''ה לכך אתה צריך לקנותה :

(ז) (וצפן) יִצְפֹּ֣ן לַ֭יְשָׁרִים תּוּשִׁיָּ֑ה מָ֝גֵ֗ן לְהֹ֣לְכֵי תֹֽם: יִטְשֵׁי לִתְרִיצֵי שִׁבְהוֹר וּמְסַיֵעַ לְאִלֵין דִּמְהַלְכִין בְּלָא מוּם :

רש''י יצפון לישרים תושיה . גנזה הקב''ה אצלו כ''ו דורות עד שנתנה לדור המדבר : מגן להולכי תום . ( יצפון מגן להולכי תום ) כלומר והיא תהיה לך למגן :

(ח) לִ֭נְצֹר אָרְח֣וֹת מִשְׁפָּ֑ט וְדֶ֖רֶךְ (חסידו) חֲסִידָ֣יו יִשְׁמֹֽר: לְמִנְטוֹר אָרְחָתָא דְדִינָא וְאָרְחָתָא דְצַדִיקִין נִנְטַר :

רש''י לנצור ארחות משפט . שעל ידה ינצרו ארחות משפט והוא דרך חסידיו ישמור שלא יכשלו :

משנה יבמות פרק ב

א. כֵּיצַד אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ, שְׁנֵי אַחִים, וּמֵת אַחַד מֵהֶם, וְנוֹלַד לָהֶן אָח, וְאַחַר כָּךְ יִבֵּם הַשֵּׁנִי אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וָמֵת, הָרִאשׁוֹנָה יוֹצֵאת מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ, וְהַשְּׁנִיָּה מִשּׁוּם צָרָתָהּ. עָשָׂה בָהּ מַאֲמָר וָמֵת, הַשְּׁנִיָּה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

ברטנורה   (א) כיצד אשת אחיו וכו'. פוטרת צרתה: ונולד להן אח. ומצאה זקוקה ליבם, ועליו אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו: ואח''כ יבם השני את אשת אחיו. ולו אשה אחרת: ומת. בלא בנים: הראשונה. היא אשת הראשון, שנפלה לפניו כבר פעם אחת, יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו: עשה בה. זה שמת: מאמר. פירוש שקידשה בכסף. וביבמה קידושין של כסף אינם קידושין גמורים אלא מדברי סופרים, שאין היבמה נקנית ליבם להיות כאשת איש גמורה עד שיבא עליה, וזה לא הספיק לכנסה עד שמת: שניה חולצת. ולא מפטרה משום צרת ערוה, דלאו צרתה ממש היא: ולא מתיבמת. משום דמאמר קונה מקצת והויא לה צרת ערוה במקצת. וכל מקום שאין שם קדושין גמורים חולצת ולא מתיבמת:

ב. שְׁנֵי אַחִים וּמֵת אַחַד מֵהֶן, וְיִבֵּם הַשֵּׁנִי אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לָהֶן אָח, וָמֵת, הָרִאשׁוֹנָה יוֹצֵאת מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ, וְהַשְּׁנִיָּה מִשּׁוּם צָרָתָהּ. עָשָׂה בָהּ מַאֲמָר, וָמֵת, הַשְּׁנִיָּה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְיַבֵּם לְאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, אוֹ חוֹלֵץ לְאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה:

ברטנורה   (ב) ומת. המיבם: מיבם לאיזו שירצה. ופוטרת חברתה. ולאו אעשה בה מאמר קאי, אלא ארישא קאי דקתני הראשונה אסורה וכו', וקאמר ר''ש כיון שכשנולד כבר נתיבמה, ולא היתה על זה בזיקת נשואי אחיו הראשון מעולם, מותרת לו. ואין הלכה כר''ש:

ג. כְּלָל אָמְרוּ בַיְבָמָה, כָּל שֶׁהִיא אִסוּר עֶרְוָה, לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. (אִסוּרָהּ) אִסוּר מִצְוָה, וְאִסוּר קְדֻשָּׁה, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ, חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַּבֶּמֶת:

ברטנורה   (ג) לא חולצת ולא מתיבמת. צרתה, וכל שכן היא. וכן אילונית, דכתיב (דברים כ''ה) אשר תלד, פרט לאילונית. וכן אשת סריס חמה ואנדרוגינוס, לא חולצת ולא מתיבמת, שנאמר (שם) ובן אין לו, פרט לאלו שאין ראוי להיות להם בנים. ואשת גר ואשת עבד משוחרר, לא חולצת ולא מתיבמת, שאין אחוה לגרים ולא לעבדים. אבל עקרה וזקנה, או חולצות או מתיבמות: אחותה. של ערוה: כשהיא יבמתה. כגון שנפלו לו שתי אחיות משני אחיו והאחת אסורה עליו משום ערוה כגון שהיא חמותו או כלתו: חולצת או מתיבמת. דהשתא לא פגע באחות זקוקתו, משום דערוה לאו זקוקתו היא:

ד. אִסּוּר מִצְוָה, שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אִסוּר קְדֻשָּׁה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּמַמְזֵר:

ברטנורה   (ד) שניות. לעריות. שגזרו סופרים עליהם. ונקראו איסור מצוה, שמצוה לשמוע דברי חכמים. ואלו הן, אם אמו ואין לה הפסק, ואם אבי אמו בלבד, ואם אביו ואין לה הפסק, [ואם אבי אביו], ואשת אבי אביו ואין לה הפסק, ואשת אבי אמו בלבד, ואשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם בין מן האם בין מן האב, וכלת בנו ואין לה הפסק, וכלת בתו, ובת בת בנו, ובת בת בתו, ובת בן בנו, ובת בן בתו, ובת בת בן אשתו, ובת בת בת אשתו, ואם אם אבי אשתו, ואם אם אם אשתו, ואם אב אם אשתו, ואם אב אבי אשתו: אלמנה לכהן גדול. שמת אחיו ההדיוט ונפלה אשתו לפניו: גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. כגון שעבר אחיו המת ונשא גרושה וחלוצה, וכשמת צריכה חליצה, שהרי תפסו לו בה קדושין משום דקדושין תופסין בחייבי לאוין. אבל יבומי לא, שהרי היא אסורה לו. ולפטרה בלא כלום אי אפשר, דלא אלים לאו למפטרה, דילפינן לה מאחות אשה שהיא בכרת:

ה. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָח מִכָּל מָקוֹם, זוֹקֵק אֶת אֵשֶׁת אָחִיו לַיִּבּוּם, וְאָחִיו לְכָל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַנָּכְרִית. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן מִכָּל מָקוֹם, פּוֹטֵר אֵשֶׁת אָבִיו מִן הַיִּבּוּם, וְחַיָּב עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ, וּבְנוֹ הוּא לְכָל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַנָּכְרִית:

ברטנורה   (ה) אח מכל מקום. ואפילו ממזר: אחיו לכל דבר. ליורשו וליטמא לו: שפחה ונכרית. ולדה בתרה אזיל, דכתיב בשפחה (שמות כ''א) האשה וילדיה תהיה לאדוניה. ובנכרית כתיב (דברים ז') כי יסיר את בנך מאחרי, ומדלא כתיב כי תסיר, שמע מינה הכי קאמר, בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך שתלד לו בתך מאחרי, אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר, שאין הבן הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה:

ו. מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אַחַת מִשְּׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ מֵהֶן קִדֵּשׁ, נוֹתֵן גֵּט לָזוֹ וְגֵט לָזוֹ. מֵת, וְלוֹ אָח אֶחָד, חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן. הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם, אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם. קָדְמוּ וְכָנְסוּ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם:

ברטנורה   (ו) ואינו יודע איזו קידש. ואסור בשתיהן, משום דכל חדא וחדא איכא למימר זו אחות אשה: חולץ לשתיהן. דלא ידע איזו היא יבמתו. ומיחלץ לחדא וליבומי לאידך, לא אפשר, דאחות חלוצתו היא, ואסורה לו מדרבנן בחייה. ויבומי ברישא נמי לא, דדילמא לא זו היא יבמתו וקפגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו: היו לו שנים, אחד חולץ. תחלה לאחת, והשני אם רצה ליבם לשניה מיבם, שאם זו יבמתו שפיר, ואם אחותה היא, לא פגע באחות זקוקתו, משום דחליצה דהך אפקעתא לזיקה: קדמו וכנסו. קודם שנמלכו בבית דין: אין מוציאין אותן מידם. משום דכל חד וחד אמר, אנא שפיר נסבי. ואי נמי הוי איפכא שהראשון שכנס ליבום כנס אחות זקוקתו, ההיא שעתא הוא דעבד איסורא, ומשבא אחיו ויבם את השניה שהיא יבמתו, פקעא זיקתה למפרע מאידך:

ז. שְׁנַיִם שֶׁקִּדְּשׁוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ, וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ, זֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִטִּין, וְזֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִטִּין. מֵתוּ, לָזֶה אָח, וְלָזֶה אָח, זֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וְזֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן. לָזֶה אֶחָד וְלָזֶה שְׁנַיִם, הַיָּחִיד חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וְהַשְּׁנַיִם, אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם, קָדְמוּ וְכָנְסוּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם. לָזֶה שְׁנַיִם וְלָזֶה שְׁנַיִם, אָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת, וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לָאֶחָת, אָחִיו שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה, וְאָחִיו שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה. קָדְמוּ שְׁנַיִם וְחָלְצוּ, לֹא יְיַבְּמוּ הַשְּׁנַיִם, אֶלָּא אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם. קָדְמוּ וְכָנְסוּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם:

ברטנורה   (ז) שנים שקדשו שתי אחיות. והם נכרים: זה חולץ לשתיהן כו'. משום דכל חד מינייהו אסור ליבומי, דדלמא כל חד וחד פגע באחות זקוקתו: היחיד חולץ לשתיהן. שאי אפשר לו ליבם, לא קודם חליצה של שניה משום אחות זקוקה, ולא לאחר חליצה משום אחות חלוצה. לפיכך הואיל ואסור ליבם יחלוץ תחלה לשתיהן, כדי להוציא אותה שהיא יבמתו מאיסור יבמה לשוק: והשנים אחד חולץ. לאפקועי זיקה מאחיו אם זו יבמתו, ותשתרי אחותה לשני ממה נפשך, אי יבמתו היא, שפיר, ואי אחותה היא הא פקעה זיקת היבמה מיניה בחליצת אחיו: אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה. ממה נפשך, אם זו יבמתו שפיר נסיב, שהרי אחיו לא חלץ לזו אלא לאחותה שלא היתה יבמתו ואינה כלום. ואי לאו יבמתו היא שפיר נסיב, נכריה היא, דאי משום אחות זקוקה ליכא, שהרי חלץ אחיו את אחותה שהיא יבמתו ופקעה זיקה. ואי משום יבמה לשוק, הרי חלצה זו מאחי בעלה: קדמו שני אחין. של אחד וחלצו לשתיהן משום דלא ידעי איזו היא יבמתו: לא ייבמו. שני אחים האחרים זה את זו וזה את זו, משום דקמא דנסיב אית ליה למימר זו היא אחות זקוקתו: אלא אחד חולץ. תחלה, לאחת: ואחד מיבם. לשניה, ממה נפשך, אי יבמתו היא שפיר, ואי לאו, באחות זקוקה לא פגע, שהרי חלץ אחיו ליבמתו. ויבמה לשוק לא הוי, שהרי חלצה מאחי בעלה: ואם קדמו. אלו ב' אחרונים וכנסו אחר חליצת שנים האחרים ולא באו לימלך בב''ד, אין מוציאין מידן, כדפרישית, שהרי אין כאן אלא ספק איסור אחות זקוקה בנישואי ראשונה, ואיכא למימר קמא דנסיב יבמתו היא ושפיר נסיב, ובתרא נמי שפיר נסיב נכריה, ואי נמי הוי אינסיבא איפכא וקמא פגע באחות זקוקה, כיון שבא שני ויבם פקעה זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו, ואיסורא דעבד עבד:

ח. מִצְוָה בַגָּדוֹל לְיַבֵּם. וְאִם קָדַם הַקָּטָן, זָכָה. הַנִּטְעָן עַל הַשִּׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ עַל הַנָּכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה, הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנוֹס. וְאִם כָּנַס אֵין מוֹצִיאִין מִיָדוֹ. הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְהוֹצִיאוּהָ מִתַּחַת יָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּנַס, יוֹצִיא:

ברטנורה   (ח) מצוה בגדול ליבם. דדרשינן ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור, המיבם יהא בכור. אשר תלד, ואותה יבמה תהא ראויה לילד, פרט לאילונית. יקום הבכור היבם על שם אחיו לנחול אותו, ולא יחלקו אחיו עמו: הנטען על אשת איש. החשוד על אשת איש: והוציאוה. ב''ד מתחת בעלה, בשביל זה שאסרה עליו, והלך זה ונשאה: יוציא. דמדאורייתא אסורה נמי לו כמו שאסורה לבעל, כדדרשינן מנטמאה נטמאה ב' פעמים, אחד לבעל ואחד לבועל. ודוקא הנטען על אשת איש, אבל נטען על הפנויה, נראה דמצוה לכנוס, כדאשכחן גבי אונס (דברים כ''ב) ולו תהיה לאשה:

ט. הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵת, הֲרַגְתִּיו, הֲרַגְנוּהוּ, לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֲרַגְתִּיו, לֹא תִנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ. הֲרַגְנוּהוּ, תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ:

ברטנורה   (ט) המביא גט ממדינת הים. צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. וטעמא מפורש בגיטין, למר משום שאין בקיאין לשמה, ולמר שאין עדים מצויין לקיימו: לא ישא את אשתו. משום דאדבוריה סמכינן: מת הרגתיו וכו'. הואיל ועל עדותו נישאת, איכא לזות שפתים, שמא עיניו נתן בה והעיד עדות שקר עליה. אבל תנשא לאחר, דאשה נישאת בעד אחד: ר''י אומר הרגתיו לא תנשא אשתו. בעדותו אפילו לאחר, מפני שהוא רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ואין הלכה כר''י. דקיי''ל אין אדם משים עצמו רשע, דאדם קרוב אצל עצמו. ומהימנינן ליה שנהרג, אבל לא מהימנינן ליה במאי דאמר שהוא הרגו. והלכך אפילו כי אמר הרגתיו תנשא אשתו: הרגנוהו תנשא אשתו. מפורש בגמרא, באומר אני הייתי עם הורגיו אבל אני לא הרגתיו:

י. הֶחָכָם שֶׁאָסַר אֶת הָאִשָּׁה בְּנֶדֶר עַל בַּעְלָהּ, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. מֵאֲנָה, אוֹ שֶׁחָלְצָה בְפָנָיו, יִשָּׂאֶנָּה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֵית דִּין. וְכֻלָּן שֶׁהָיוּ לָהֶם נָשִׁים, וָמֵתוּ, מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לָהֶם. וְכֻלָּן שֶׁנִּשְּׂאוּ לַאֲחֵרִים וְנִתְגָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּתְאַלְמְנוּ, מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לָהֶן. וְכֻלָּן מֻתָּרוֹת לִבְנֵיהֶם אוֹ לַאֲחֵיהֶן:

ברטנורה   (י) בנדר. שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה, ובאת לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה: לא ישאנה. משום חשד: שהוא בית דין. כלומר, מיאון או חליצה לא עשה חכם זה ביחידי, משום דקיי''ל חליצה ומיאונים בשנים ושלשה לא חשידי. אבל היתר נדרים ביחיד מומחה: וכולן. החכם והמביא גט והמעיד על האשה להשיאה, דתנן בהו לא יכנוס, אם היה להן נשים בשעת מעשה, ומתו אח''כ, מותרות להנשא להם דהשתא ליכא חשד: וכולן. הנשים הללו: שנישאו לאחרים. כשאסרה החכם או כשהעיד העד שמת בעלה, ומתו הבעלים השניים: מותרות לינשא. לחכם ולעד ולמביא גט: וכולן מותרות לבניהם ולאחיהן. של אלו המתירים אותן. ואינן אסורות אלא להם לבדם, דאין אדם חוטא בשביל בנו או בשביל אחיו. וכל הני דאמרינן לא יכנוס, אם כנס אינו מוציא, חוץ מהנטען על אשת איש, שאם הוציאוה בית דין מתחת בעלה בעדים וראיה ברורה, אפילו אם כנס יוציא. והם באו עדי דבר מכוער בלבד, כגון שראו אדם יוצא והיא חוגרת בסינר או אדם יוצא והיא עומדת מעל המטה וכיוצא בזה, אם כנס לא יוציא. ואם לאחר שבאו עדי דבר מכוער יצא קלא דלא פסיק, שעמד הקול יום וחצי, אם כנס יוציא, אלא אם כן היו לו בנים ממנה שאז אינו מוציא, כדי שלא להוציא לעז על בניו:

גמרא יבמות דף כ''א ע''א

אִיסוּר מִצְוָה שְׁנִיוֹת מִדִבְרֵי סוֹפְרִים אֲמַאי קָרֵי לֵיהּ אִיסוּר מִצְוָה אָמַר אַבַּיֵי מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים אִיסוּר קְדוּשָׁה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָדוֹל גְרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט וַאֲמַאי קָרֵי לְהוּ אִיסוּר קְדוּשָׁה דִּכְתִיב (ויקרא כ''א) קְדוֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם. תַּנְיָא רִבִּי יְהוּדָה מַחֲלִיף אִיסוּר מִצְוָה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָדוֹל גְרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט וַאֲמַאי קָרֵי לֵיהּ אִיסוּר מִצְוָה דִּכְתִיב (שם כ''ז) אֵלֶה הַמִצְוֹת. אִיסוּר קְדוּשָׁה שְׁנִיוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וַאַמַאי קָרֵי לֵיהּ אִיסוּר קְדוּשָׁה אָמַר אַבַּיֵי כָּל הַמְקַיֵים דִבְרֵי חֲכָמִים נִקְרָא קָדוֹשׁ אָמַר לֵיהּ רָבָא וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵים דִבְרֵי חֲכָמִים קָדוֹשׁ הוּא דְלֹא מִקְרֵי רָשָׁע נַמִי לֹא מִקְרֵי אֶלָא אָמַר רָבָא קַדֵּשׁ עַצְמָךְ בְּמֻתָּר לָךְ. רַב כַּהֲנָא אָמַר מֵהָכָא (שם י''ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף הָא דְאוֹרַיְיתָא הוּא. דְּאוֹרַיְיתָא וּפֵרְשׁוּהוּ רַבָּנָן. כָּל הַתּוֹרָה נַמִי פֵּרְשׁוּ רַבָּנָן אֶלָא מִדְּרַבָּנָן וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעַלְמָא:

רש''י אלה המצות. בסוף ספר תורת כהנים ומשמע דאכולי ספרא קאי וכל אזהרות כהנים התם כתיבה: קדש עצמך. לעמוד ולהזהר אף במותר לך והוסיף עליהם שניות המותרות לך כדי שלא תבא לידי עריות האסורות מן התורה: ושמרתם את משמרתי. גבי עריות כתיב:

זוהר נח דף ס''א ע''ב

רַבִּי יִצְחָק הַוָּה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לֵיהּ הַאי קְרָא (דְּקָאַמְרֵי) דִּכְתִיב וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים אִי בְּנֵי נְשָׁא חַטָּאָן אַרְעָא בַּמֶּה אָמַר לֵיהּ בְּגִין דִּכְתִיב כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ כְּמָה דְּאִתְמָר, כְּגַוְנָא דָּא (ויקרא י''ח) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקוֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ, אֶלָּא בְּנֵי נְשָׁא חַטָּאָן וְאִי תֵּימָא אַרְעָא בַּמֶּה, אֶלָּא עִקָרָא דְּאַרְעָא בְּנֵי נְשָׁא אִנּוּן, וְאִנּוּן מְחַבְּלִין אַרְעָא וְהִיא אִתְחַבָּלַת, וּקְרָא אוֹכַח דִּכְתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ תָּא חָזֵי כָּל חַטָּאוֹי דְּבַר נַשׁ כֻּלְּהוּ חַבָּלוּתָא דִּילֵיהּ תַּלְיָן בִּתְשׁוּבָה, וְחַטָּאָה דְּאוֹשִׁיד זַרְעָא עַל אַרְעָא וּמְחַבְּלָא אָרְחֵיהּ וְאַפִּיק זַרְעָא עַל אַרְעָא מְחַבִּיל לֵיהּ וּמְחַבִּיל אַרְעָא וַעֲלֵיהּ כְּתִיב (ירמיה ב') נִכְתַּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי וּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים ה') כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע בַּר בִּתְשׁוּבָה סַגִי וּכְתִיב (בראשית ל''ח) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְיָ וַיְמִיתֵהוּ יְיָ וְהָא אִתְמָר, אָמַר לֵיהּ אַמַּאי דָּאִין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא בְּמַיָּא וְלָא בְּאֶשָׁא וְלָא בְּמִלָּה אָחֳרָא, אָמַר לֵיהּ רָזָא הוּא דְּהָא אִנּוּן חַבִּילוּ אָרְחַיְהוּ בְּגִין דְּמַיָּן עִלָּאִין וּמַיָּן תַּתָּאִין לָא אִתְחַבָּרוּ דְּכָר וְנוּקְבָא כִּדְקָא יָאוּת מַאן אִנּוּן דְּחַבִּילוּ אָרְחַיְהוּ כְּגַוְנָא דָּא מַיָּן דְּכוּרִין וְנוּקְבֵי וְעַל דָּא אִתְדָנוּ בְּמַיָּא בַּמֶּה דְּאִנּוּן חָבוּ וּמַיָּן הֲווּ רְתִיחָן וּפָשְׁטוּ מָשְׁכָא מִנַּיְהוּ כְּמָה דְּחַבִּילוּ אָרְחַיְהוּ בְּמַיָּן רְתִיחָן דִּינָא לָקֳבֵל דִּינָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה, הָא מַיִּן תַּתָּאִין, וַאֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ דָּא מַיָּן עִלָּאִין מַיִּן עִלָּאִין וְתַתָּאִין:

תרגום הזוהר רַבִּי יִצְחָק הָיָה מָצוּי לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לוֹ, מִקְרָא זֶה שֶׁכָּתוּב, וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים. אִם בְּנֵי אָדָם חוֹטְאִים הָאָרֶץ בַּמֶּה חָטְאָה. אָמַר לוֹ מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכְּבָר אָמַרְנוּ. כְּעֵין זֶה (ויקרא י''ח) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקוֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ. וְאִם תֹּאמַר, הָאָרֶץ בַּמֶּה חוֹטֵאת, אֶלָּא עִקָּר הָאָרֶץ הֵם בְּנֵי אָדָם, וְהֵם מַשְׁחִיתִים הָאָרֶץ וְהִיא נִשְׁחֶתֶת. וְהַמִּקְרָא מוֹכִיחַ שֶׁכָּתוּב וַיַּרְא אֱלֹקִים וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה כָּל הַחַטָּאִים שֶׁל הָאָדָם, וְכָל הַהֲשְׁחָתָה שֶׁלּוֹ, תְּלוּיִם בִּתְשׁוּבָה. וְהַחֵטְא שֶׁל הַשּׁוֹפֵךְ זֶרַע עַל הָאָרֶץ, שֶׁמַּשְׁחִית דַּרְכּוֹ וּמוֹצִיא זֶרַע עַל הָאָרֶץ. מַשְׁחִית אֶת עַצְמוֹ וּמַשְׁחִית הָאָרֶץ, וְעָלָיו כָּתוּב, (ירמיה ב') נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי. וְכָתוּב בּוֹ (תהלים ה') כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לֹא יְגוּרְךְ רָע, חוּץ בִּתְשׁוּבָה רַבָּה. וְכָתוּב וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְּמִיתֵהוּ ה', אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מַה דָּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם בַּמַּיִם וְלֹא בָּאֵשׁ וְלֹא בְּדָבָר אַחֵר. אָמַר לוֹ סוֹד הוּא, כִּי הֵם הִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם, בָּזֶה, שֶׁמַּיִם עֶלְיוֹנִים וּמַיִם תַּחְתּוֹנִים לֹא נִתְחַבְּרוּ זָכָר וּנְקֵבָה כָּרָאוּי. כִּי כָּל מִי שֶׁמַּשְׁחִית דַּרְכּוֹ, הוּא מַשְׁחִית כְּמוֹ זֶה מַיִם דְּכוּרִין וְנוּקְבִין וְעַל כֵּן נִדּוֹנוּ בַּמַּיִם. בַּמֶּה שֶׁהֵם חָטְאוּ. וְהַמַּיִם הָיוּ רוֹתְחִים וְהִפְשִׁיטוּ הָעוֹר מֵהֶם, כְּמוֹ שֶׁהִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם בְּמַיִם רוֹתְחִים, דִּין כְּנֶגֶד דִּין, וְזֶה שֶׁכָּתוּב נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה זֶה מַיִם תַּחְתּוֹנִים. וַאֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ, זֶה מַיִם עֶלְיוֹנִים. מַיִם עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים.

הלכה פסוקה

ש''ע יו''ד מסי' ק''ס ואילך

א. צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּרִבִּית וְכַמָּה לַאוִין נֶאֶמְרוּ בּוֹ וַאֲפִילוּ הַלּוֶֹה הַנּוֹתְנוֹ וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים עוֹבְרִים. (הגה) וְאֵין חִילוּק בֵּין מַלְוֶה לֶעָנִי אוֹ לֶעָשִׁיר: ב. כָּל הַנּוֹתֵן בְּרִבִּית נְכָסָיו מִתְמוֹטְטִים וּכְאִלוּ כּוֹפֵר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: ג. הַתּוֹלֶה מָעוֹתָיו לוֹמַר שֶׁהֵם שֶׁל נָכְרִי וּמַלְוֶה אוֹתָם בְּרִבִּית הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפְרַע מִמֶּנּוּ: ד. אֲפִילוּ אִם הַלוֶֹה נוֹתֵן לוֹ יוֹתֵר מִדַּעְתּוֹ בִּשְׁעַת הַפִּרָעוֹן שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ וְאֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁנוֹתֵן לוֹ יוֹתֵר בִּשְׁבִיל רִבִּית אָסוּר: ה. אֲפִילוּ לְבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ אָסוּר לְהַלְווֹת בְּרִבִּית אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם וּבְוַדַּאי נוֹתְנוֹ לָהֶם בְּמַתָּנָּה: ו. יִשְׂרָאֵל שֶׁלָוָה מָעוֹת מֵהַנָּכְרִי בְרִבִּית אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לִהְיוֹת לוֹ עָרֵב וכו': ז. נָכְרִי שֶׁלָוָה מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִיבִּית אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת לוֹ עָרֵב:

מוסר

מספר תוצאות חיים

יֵדַע כָּל אָדָם כִּי בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים עוֹשֶׂה לְבוּשִׁים צוֹאִים לְהַלְבִּישׁ נִשְׁמָתוֹ בְגֵיהִנָם כִּדְפֵירְשׁוּ בְּפָסוּק (זכרי' ג') וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְאָמְרוּ בְזוֹהַר יְהוֹשֻׁעַ כֹּהֵן גָּדוֹל הֲוָה מַה כְּתִיב בֵּיהּ וְהַשָׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ וּמַה בְּהַאי כַּךְ שְׁאָר בְנֵי עַלְמָא עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה. עוֹד צָרִיךְ לָשׁוּב שֶׁלֹא תִהְיֶה נִשְׁמָתוֹ נִדַּחַת לַחוּץ בַּעֲלוֹתָהּ לְמַעְלָה בִּהְיוֹתָהּ נִפְטֶרֶת מֵהַגוּף וְדָוִד הָיָה מִתְפַּלֵל עַל זֶה שָׁמְרָה נַפְשִׁי אַל תִּמָּסֵר בִּידֵי הַמְקַטְרְגִים כָּל שֶׁכֵּן הַמָּלֵא עֲוֹנוֹת אֵין מִסְפָּר כַּמָּה תְשׁוּבָה וּתְפִלָּה צָרִיךְ. וּכְשֶׁיְצַיֵיר הָאָדָם בְּשִׂכְלוֹ דָבָר זֶה בְּהִתְוַדוֹתוֹ שֶׁנִשְׁמָתוֹ עוֹלָה דֶרֶךְ הַהֵיכָלוֹת וְנוֹתֶנֶת חֶשְׁבּוֹן וְדוֹחִין אוֹתָהּ לַחוּץ כַּמָה רָאוּי שֶׁיִּצְטָעֵר וְיִבְכֶּה וְאִם יִזְכֶּה הָאָדָם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה שֶׁתְּהֵא מִיתָתוֹ בִּנְשִׁיקָה הוּא נִפְטָר מִכָּל דִינֵי חֶשְּׁבּוֹן וְאַשְׁרָיו:

נח יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(ב) מִכֹּ֣ל | הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה תִּֽקַּח-לְךָ֛ שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשְׁתּ֑וֹ וּמִן-הַבְּהֵמָ֡ה אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א טְהֹרָ֥ה הִ֛וא שְׁנַ֖יִם אִ֥ישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ: מִכֹּל בְּעִירָא דַכְיָא תִּסַּב לָךְ שַׁבְעָא שַׁבְעָא דְּכַר וְנוּקְבָא וּמִן בְּעִירָא דְּלָא אִיתָהָא דַכְיָא הִיא תְּרֵין דְּכַר וְנוּקְבָא:

רש''י הטהורה. העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו שלמד נח תורה: שבעה שבעה. כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו:

(ג) גַּ֣ם מֵע֧וֹף הַשָּׁמַ֛יִם שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה לְחַיּ֥וֹת זֶ֖רַע עַל-פְּנֵ֥י כָל-הָאָֽרֶץ: אַף מֵעוֹפָא דִשְׁמַיָּא שַׁבְעָא שַׁבְעָא דְּכַר וְנוּקְבָא לְקַיָּמָא זַרְעָא עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא:

רש''י גם מעוף השמים וגו' . בטהורים הכתוב מדבר. וילמד סתום מן המפורש:

(ד) כִּי֩ לְיָמִ֨ים ע֜וֹד שִׁבְעָ֗ה אָֽנֹכִי֙ מַמְטִ֣יר עַל-הָאָ֔רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה וּמָחִ֗יתִי אֶת-כָּל-הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה: אֲרֵי לִזְמַן יוֹמִין עוֹד שַׁבְעָא אֲנָא מָחֵת מִטְרָא עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן וְאֶמְחֵי יָת כָּל יְקוּמָא דִּי עַבְדֵת מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא:

רש''י כי לימים עוד שבעה. אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שחס הקדוש ברוך הוא על כבודו ועכב את הפרענות. צא וחשוב שנותיו של מתושלח ותמצא שהם כלים בשנת שש מאות שנה לחיי נח: כי לימים עוד. מהו עוד, זמן אחר זמן, זה נוסף על מאה ועשרים שנה: ארבעים יום. כנגד יצירת הולד שקלקלו להטריח ליוצרם לצור צורת ממזרים:

(ה) וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר-צִוָּ֖הוּ יְהֹוָֽה: וַעֲבַד נֹחַ כְּכֹל דִּי פַקְּדֵהּ יְיָ:

רש''י ויעש נח. זה ביאתו לתבה:

(ו) וְנֹ֕חַ בֶּן-שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וְהַמַּבּ֣וּל הָיָ֔ה מַ֖יִם עַל-הָאָֽרֶץ: וְנֹחַ בַּר שִׁתְּ מְאָה שְׁנִין וְטּוֹפָנָא הֲוָה מַיָּא עַל אַרְעָא: (ז) וַיָּ֣בֹא נֹ֗חַ וּ֠בָנָ֠יו וְאִשְׁתּ֧וֹ וּנְשֵֽׁי-בָנָ֛יו אִתּ֖וֹ אֶל-הַתֵּבָ֑ה מִפְּנֵ֖י מֵ֥י הַמַּבּֽוּל: וְעָאל נֹחַ וּבְנוֹהִי וְאִתְּתֵהּ וּנְשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵּהּ לְתֵבוֹתָא מִן קֳדָם מֵי טוֹפָנָא:

רש''י נח ובניו. האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המטה, מפני שהעולם היה שרוי בצער: מפני מי המבול. אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים:

נביאים - ישעיה - פרק נד

נד (א) רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַהֲלִי֙ לֹא-חָ֔לָה כִּֽי-רַבִּ֧ים בְּֽנֵי-שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה: שַׁבְּחִי יְרוּשְׁלַם דַּהֲוָת כְּאִתְּתָא עַקָרָא דְּלָא יְלֵידַת בּוּעֵי תִשְׁבַּחְתָּא וְדוּצִי דַהֲוַת כְּאִתְּתָא דְּלָא עַדִּיאַת אֲרֵי סַגִּיאִין יְהוֹן בְּנֵי יְרוּשְׁלֵם צְדִיתָא מִבְּנֵי כְרַכָּא יְתִיבְתָּא אֲמַר יְיָ :

רש''י רני עקרה . ירושלים אשר היתה כלא ילדה : לא חלה . ל' לידה הוא שהיולדת על ידי חיל וחבלי' יולדת : מבני בעולה . בת אדום :

(ב) הַרְחִ֣יבִי | מְק֣וֹם אָהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל-תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי: אַפְתֵּי אֲתַר בֵּית מֵישְׁרָךְ וּמִקִרְוֵי אַרְעֵיךְ יָתְבֵי לָא תִמְנְעִין אַסְגֵּי עַם מִשִׁרְיָתֵיךְ וְשִׁלְטוֹנַיִךְ תַּקִּיפִי :

רש''י יטו . למרחוק : מיתריך . הם חבלים דקים התלוים בשולי אהלים וקושרי' ביתדות שקורין קביל''ס בלע''ז ותוקעין בארץ :

(ג) כִּי-יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ: אֲרֵי לְדָרוֹמָא וּלְצִפוּנָא תִּתְקְּפִין וּבְנָךְ עַמְמִין יֵירְתוּן וְקִרְוִין דְּצַדְיָן יֵיתְבוּן :

רש''י תפרוצי . תגברו :

(ד) אַל-תִּֽירְאִי֙ כִּי-לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי וְאַל-תִּכָּלְמִ֖י כִּ֣י לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֙יִךְ֙ תִּשְׁכָּ֔חִי וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ לֹ֥א תִזְכְּרִי-עֽוֹד: לָא תִדְחֲלוּן אֲרֵי לָא תְבַהְתוּן וְלָא תִתְכַּנְעִין אֲרֵי לָא תִתְכָּלְמִין אֲרֵי בַּהֲתַת עוּלֵימוּתַיִךְ תִּתְנְשִׁין וְחִסּוּדֵי אַרְמְלוּתַיִךְ לָא תִדְכְּרִיִן עוֹד :

רש''י עלומיך . נעוריך :

(ה) כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כָל-הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא: אֲרֵי מָרִיךְ דְּעַבְדִיךְ יְיָ צְבָאוֹת שְׁמֵיהּ וּפָרְקִיךְ קַדִּישָׁא דְּיִשְּׂרָאֵל אֱלָהּ כָּל אַרְעָא יִתְקְרֵי : (ו) כִּֽי-כְאִשָּׁ֧ה עֲזוּבָ֛ה וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ קְרָאָ֣ךְ יְהוָ֑ה וְאֵ֧שֶׁת נְעוּרִ֛ים כִּ֥י תִמָּאֵ֖ס אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ: אֲרֵי כְּאִתְּתָא שְׁבִיקָא וְעָיְקַת רוּחָא עֲרָעָךְ שְׁכִינְתָא דַּיְיָ וּכְאִתַּת עוּלֵימִין דְּאִתְרַחַקַת אֲמַר אֱלֹהָיִךְ :

רש''י כי תמאס . כשתמאס פעמים שכועס עליה מעט :

כתובים - משלי - פרק ב

(ט) אָ֗ז תָּ֭בִין צֶ֣דֶק וּמִשְׁפָּ֑ט וּ֝מֵישָׁרִ֗ים כָּל-מַעְגַּל-טֽוֹב: הֵידֵין תִּתְבַּיֵּן צִדְקְתָא וְדִינָא וּתְרִיצוּתָא דְּכָל שִׁבְלֵי שַׁפִּירֵי : (י) כִּֽי-תָב֣וֹא חָכְמָ֣ה בְלִבֶּ֑ךָ וְ֝דַ֗עַת לְֽנַפְשְׁךָ֥ יִנְעָֽם: אֲרֵי תֵעוֹל חָכְמְתָא לְלִבָּךְ וִידִיעֲתָא לְנַפְשָׁךְ יִבְסָם : (יא) מְ֭זִמָּה תִּשְׁמֹ֥ר עָלֶ֗יךָ תְּבוּנָ֥ה תִנְצְרֶֽכָּה: תַּרְעִיתָא תִּנְטוֹר עֲלָךְ בְּיוּנְתָּא תִּנְצְרָךְ :

רש''י מזמה תשמור עליך . התורה תשמור עליך :

(יב) לְ֭הַצִּ֣ילְךָ מִדֶּ֣רֶךְ רָ֑ע מֵ֝אִ֗ישׁ מְדַבֵּ֥ר תַּהְפֻּכֽוֹת: דִי תִתְפְּצֵי מִן אָרְחָא בִישָׁא וּמִן גַּבְרָא דִמְמַלֵל מְפָרְכְיָתָא :

רש''י מאיש מדבר תהפוכות . הם האפקורסין שמטעין את ישראל מאמונתן ומהפכין את התורה לרעה :

(יג) הַ֭עֹ֣זְבִים אָרְח֣וֹת יֹ֑שֶׁר לָ֝לֶ֗כֶת בְּדַרְכֵי-חֹֽשֶׁךְ: דְּשָׁבְקִין אָרְחָתָא תְרִיצָתָא וְאָזְלִין בְּאָרְחָתָא דַחֲשׁוֹכָא : (יד) הַ֭שְּׂמֵחִים לַעֲשׂ֥וֹת רָ֑ע יָ֝גִ֗ילוּ בְּֽתַהְפֻּכ֥וֹת רָֽע: דְּחָדְיָן לְמֶעֱבַּד בִּישׁ וְדִיצִין בְּהוּפְכָא דְבִישְׁתָּא :

משנה בבא קמא פרק ב

א. כֵּיצַד הָרֶגֶל מוּעֶדֶת. לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ. הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּהּ וּלְשַׁבֵּר. הָיְתָה מְבַעֶטֶת, אוֹ שֶׁהָיוּ צְרוֹרוֹת מְנַתְּזִין מִתַּחַת רַגְלֶיהָ וְשִׁבְּרָה אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. דָּרְסָה עַל הַכְּלִי וּשְׁבָרַתּוּ, וְנָפַל עַל כְּלִי וּשְׁבָרוֹ, עַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְעַל הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. הַתַּרְנְגוֹלִים מוּעָדִין לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּן וּלְשַׁבֵּר. הָיָה דְלִיל (נ''א דְלִי) קָשׁוּר בְּרַגְלָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְהַדֵּס וּמְשַׁבֵּר אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק:

ברטנורה   (א) כיצד הרגל מועדת. כלומר, באיזה דבר הרגל מועדת. ומשני, לשבר בדרך הילוכה. בכך היא מועדת שמשברת כלים דרך הלוכה: הבהמה מועדת. רישא תנא אבות, רגל ממש, שדרסה ברגליה. וסיפא תנא תולדות, שבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר בגופה ובשערה ובשליף שעליה דרך הלוכה: היתה מבעטת. שינוי הוא זה, ותולדה דקרן, הלכך חצי נזק ותו לא: או שהיו צרורות מנתזין. אע''ג דלאו שינוי הוא אלא אורחיה הוא, אע''פ כן חצי נזק ותו לא, דהלכתא גמירא לה. וברשות הניזק קאמר, דברה''ר פטור, דצרורות תולדה דרגל נינהו לפטרם ברה''ר: ונפל על כלי. אחר, ראשון נזקי רגל הן ומשלמת נזק שלם. והאחרון על ידי צרורות נשבר, הלכך חצי נזק: דליל קשור ברגלו. כל דבר הנקשר ברגל התרנגולת קרוי דליל. ואית דגרסי דלי: מהדס. מרקד. ואית דמפרשי, חופר ברגליו בארץ, כדרך התרנגולים: משלם חצי נזק. דדליל היינו צרורות, דבאותו דליל אדיינהו לצרורות על הכלים. והידוס נמי כגון שהתיז ואותן צרורות שברו הכלים:

ב. כֵּיצַד הַשֵּׁן מוּעֶדֶת. לֶאֱכֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ. הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת לֶאֱכֹל פֵּרוֹת וִירָקוֹת. אָכְלָה כְסוּת אוֹ כֵלִים, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר. אִם נֶהֱנֵית, [מְשַׁלֵּם] מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. כֵּיצַד [מְשַׁלֵּם] מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. אָכְלָה מִתּוֹךְ הָרְחָבָה, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. מִצִדֵּי הָרְחָבָה, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה. מִפֶּתַח הַחֲנוּת, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. מִתּוֹךְ הַחֲנוּת, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה:

ברטנורה   (ב) כיצד השן מועדת. באיזה דבר היא מועדת. ומשני, לאכול את הראוי לה: משלם חצי נזק. דמשונה הוא: בד''א וכו'. אאכלה פירות או ירקות קאי, דברה''ר פטור דבעינן וביער בשדה אחר. אבל אכלה כסות וכלים אפילו ברה''ר חייב חצי נזק, דעבדי אנשי דמנחי כסות וכלים ברה''ר לפי שעה, והוי קרן ברה''ר וחייב: משלם מה שנהנית. לאו תשלומין מעלייתא, אלא אם אכלה דבר שדמיו יקרים רואים אותו כאילו הן שעורים, ואינו משלם אלא דמי שעורים בזול, שהוא שליש פחות ממה שהם נמכרים בשוק. ואם אכלה דבר שדמיו פחותים מן השעורים, משלם דמי אותו דבר שאכלה בזול. ואם אכלה דבר שהזיק לה, כגון שאכלה חטים, הואיל ולא נהנית פטור: מצדי הרחבה משלם מה שהזיקה. אם הלכה ועמדה בצדי הרחבה במקום שאין דרך שוורים ללכת שם, לאו כרה''ר דמי, ומשלמת מה שהזיקה:

ג. הַכֶּלֶב וְהַגְּדִי שֶׁקָּפְצוּ מֵרֹאשׁ הַגַּג וְשִׁבְּרוּ אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוּעָדִין. הַכֶּלֶב שֶׁנָּטַל חֲרָרָה וְהָלַךְ לַגָּדִישׁ, אָכַל הַחֲרָרָה וְהִדְלִיק הַגָּדִישׁ, עַל הַחֲרָרָה מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְעַל הַגָּדִישׁ מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק:

ברטנורה   (ג) מפני שהן מועדין. לקפוץ. וברשות הניזק קאמר, דתולדה דרגל היא: חררה. עוגה שנאפית על גבי גחלים: על החררה משלם נזק שלם. דהוי שן ברשות הניזק: ועל הגדיש משלם חצי נזק. דהוי כמו צרורות, דהלכתא גמירי לה שמשלם חצי נזק:

ד. אֵיזֶה הוּא תָם, וְאֵיזֶה הוּא מוּעָד. מוּעָד, כֹּל שֶׁהֵעִידוּ בוֹ שְׁלשָׁה יָמִים. וְתָם, מִשֶּׁיַּחֲזוֹר בּוֹ שְׁלשָׁה יָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מוּעָד, שֶׁהֵעִידוּ בוֹ שָׁלשׁ פְּעָמִים. וְתָם, כֹּל שֶׁיְּהוּ הַתִּינוֹקוֹת מְמַשְׁמְשִׁין בּוֹ וְאֵינוֹ נוֹגֵחַ:

ברטנורה   (ד) משיחזור בו שלשה ימים. שרואה שוורים ואינו נוגח, חוזר לתמותו: שלשה פעמים. ואפילו ביום אחד. ואין הלכה כרבי [מאיר]. דלא הוי מועד עד שיעידו בו שלשה ימים: ממשמשים בו. מושכים אותו ומשחקים בו ואינו נוגח. ובהא הלכה [כר''מ] שאין שור מועד חוזר לתמותו עד שיהו תינוקות משחקים בו:

ה. שׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק כֵּיצַד, נָגַח, נָגַף, נָשַׁךְ, רָבַץ, בָּעַט, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. בִרְשׁוּת הַנִּזָּק, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר נֶזֶק שָׁלֵם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים חֲצִי נֶזֶק. אָמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן, וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁהֵקֵל עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁהוּא פָטוּר, הֶחְמִיר עֲלֵיהֶם בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. מָקוֹם שֶׁהֶחְמִיר עַל הַקֶּרֶן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּחְמִיר עָלֶיהָ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. אָמְרוּ לוֹ, דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן. מַה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חֲצִי נֶזֶק, אַף בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק חֲצִי נֶזֶק. אָמַר לָהֶם, אֲנִי לֹא אָדוּן קֶרֶן מִקֶּרֶן, אֲנִי אָדוּן קֶרֶן מֵרֶגֶל. וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁהֵקֵל עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, הֶחְמִיר בַּקֶּרֶן. מָקוֹם שֶׁהֶחְמִיר עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּחְמִיר בַּקֶּרֶן. אָמְרוּ לוֹ, דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן. מַה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חֲצִי נֶזֶק, אַף בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק חֲצִי נֶזֶק:

ברטנורה   (ה) נגח נגף וכו'. כולן תולדות קרן הן: דיו לבא מן הדין להיות כנדון. קרן ברשות הניזק שאתה מביא מדין קרן ברה''ר. דקאמרת קרן שהחמיר עליה ברה''ר אינו דין שנחמיר עליה ברשות הניזק. דיו להיות כנדון, כקרן ברה''ר, ולא יהיה חייב ברשות הניזק אלא חצי נזק כמו שהוא חייב ברה''ר: אני לא אדון קרן מקרן. כדאמרן לעיל, אלא קרן מרגל. מקום שהחמיר עליו בשן ורגל אינו דין שנחמיר בקרן: דיו לבא מן הדין. דסוף סוף אי לאו קרן ברשות הרבים לא משכחת צד קל וחומר. ורבי טרפון אע''ג דבעלמא אית ליה דיו, דמדאורייתא הוא, דכתיב (במדבר יב) הלא תכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה י''ד יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, הלכך תסגר שבעת ימים ותו לא. מ''מ הכא לית ליה דיו, דסבירא ליה לר' טרפון דכי אמרינן דיו היכא דלא מפריך קל וחומר, כגון התם דשבעת ימים דשכינה לא כתיבי, אתא קל וחומר אייתי ארביסר, אתא דיו אפיק שבעה, ואוקי שבעה, אשתכח דאהני קל וחומר להני שבעה דאוקימנא ולא אפריך לגמרי. אבל הכא חצי נזק כתיב בין ברה''ר בין בחצר הניזק, ואתא קל וחומר ואייתי חצי נזק אחרינא ונעשה נזק שלם, אי דרשת דיו ותוקמיה אחצי נזק כדמעיקרא, אפריך ליה קל וחומר ולא אהני ולא מידי. ורבנן סברי דאפילו היכא דמפריך קל וחומר אמרינן דיו. והלכה כחכמים:

ו. אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם, בֵּין שׁוֹגֵג, בֵּין מֵזִיד, בֵּין עֵר, בֵּין יָשֵׁן. סִמָּא אֶת עֵין חֲבֵרוֹ וְשִׁבַּר אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם:

ברטנורה   (ו) בין ער בין ישן. אם היה ישן ובא אחר וישן בצדו, והזיק שני לראשון, חייב. ואם הזיק ראשון לשני, פטור. ואם שכבו יחד, כל אחד מהם שהזיק את חברו חייב. לפי ששניהם מועדים זה לזה: סימא את עין חברו. אפילו בשוגג חייב בנזק. אבל לא בארבעה דברים, דלא מחייב בארבעה דברים אלא מזיד, או קרוב למזיד:

גמרא בבא קמא דף י''ז ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מַפְרִיחִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשִׁבְּרוּ כֵלִים בְּכַנְפֵיהֶן מְשַׁלְּמִין נֶזֶק שָׁלֵם. בְּרוּחַ שֶׁבְּכַנְפֵיהֶן מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק סוּמְכוֹס אוֹמֵר נֶזֶק שָׁלֵם. תַּנְיָא אִידָךְ תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מְהַדְּסִין עַל גַּבֵּי עִיסָה וְעַל גַּבֵּי פֵּירוֹת וְטִנְּפוּ אוֹ נִקְּרוּ מְשַׁלְמִין נֶזֶק שָׁלֵם הֶעֱלוּ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת מְשַׁלְמִין חֲצִי נֶזֶק. סוּמְכוֹס אוֹמֵר נֶזֶק שָׁלֵם. תַּנְיָא אִידָךְ תַּרְנְגוֹל שֶׁהָיָה מַפְרִיחַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְיָצְתָה רוּחַ מִתַּחַת כְּנָפָיו וְשִׁבֵּר אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵם חֲצִי נֶזֶק. תַּנְיָא כַּוָותֵיהּ דְּרָבָא בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלוּכָהּ כֵּיצַד בְּהֵמָה שֶׁנִכְנְסָה לֶחָצֵר הַנִּיזָק וְהִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ וּבִשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ בְּאוּכָף שֶׁעָלֶיהָ וּבִשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ וּבִפְרוּמְבִּיָּא שֶׁבְּפִיהָ וּבְזוּג שֶׁבְּצַוָּארָהּ וַחֲמוֹר בְּמַשָׂאוֹ וְעֶגְלָה מוֹשֶׁכֶת בְּקָרוֹן מְשַׁלֵם נֶזֶק שָׁלֵם:

רש''י בכנפיהם. שנגעו בכנפיהם בכלי: ברוח שבכנפיהם. היינו צרורות דכחו הוא: מהדסין. מרקדין: או נקרו. בחרטום שלהם שקורין בי''ק: העלו עפר. מן הארץ לעיסה: אוכף. שיל''א בלע''ז: שליף. משאוי שבאמתחת ומרצופין: ובפרומביא. רסן: זוג. אשקניט''א:

זוהר נח דף ס''ח ע''א

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַף עַל גַּב דְּזַכָּאָה הֲוָה נֹחַ לָאו אִיהוּ כְּדָאי (בְּגִין) דְּקֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָגִין עַל עַלְמָא בְּגִינֵיהּ, תָּא חָזֵי מֹשֶׁה לֹא תָּלָה מִלָּה בִּזְכוּתֵיהּ אֶלָּא בִּזְכוּת אֲבָהָן קַדְמָאִי, אֲבָל נֹחַ לֹא הֲוָה לֵיהּ בְּמָאן דְּיִתְלֵי בִּזְכוּתָא כְּמֹשֶׁה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק וְעִם כָּל דָּא כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ קֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ הֲוָה לֵיהּ לְמִבְעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְהוּ, וְקֻרְבָּנָא דְּאַקְרִיב לְבָּתַר, דְּיַקְרִיב לֵיהּ מִן קַדְמָת דְנָא דִלְמָא יִשָׁכֵךְ רוּגְזָא מֵעַלְמָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַד דְהָא חַיָּיבֵי עַלְמָא הֲווּ מַרְגִיזִין קַמֵי קֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִיהוּ יַקְרִיב קָרְבָנָא, אֶלָא וַדַאי נֹחַ דָּחִיל עַל גַּרְמֵיהּ הֲוָה, בְּגִין דְּלָא יֶעֱרַע בֵּיהּ מוֹתָא בְּגוֹ חַיָּבֵי עַלְמָא דְהֲוָה חָמֵי עוֹבָדֵיהוֹן בִּישָׁא כָּל יוֹמָא וְהֵיךְ מְרַגְּזָן קָמֵי קב''ה כָּל יוֹמָא, רַבִּי (אֶלְעָזָר פָּתַח) יִצְחָק אָמַר כָּל זִמְנָא דְּחַיָּבֵי עַלְמָא אַסְגִיאוּ, זַכָּאָה דְּאִשְׁתַּכַּח בֵּינַיְהוּ, הוּא אִתְפַּס בְּקַדְמִיתָא דִּכְתִיב (יחזקאל ט') וּמִמִּקְדָשִׁי תָחֵלוּ, וְתָנֵינָן אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָשִׁי אֶלָּא מִמְּקוּדָשַׁי, וְנֹחַ הֵיךְ שָׁזִיב לֵיהּ קב''ה בֵּין כָּל אִינוּן חַיָּבַיָא, אֶלָּא בְּגִין דְּיִפְּקוּן מִנֵיהּ תּוֹלָדִין בְּעַלְמָא דְּהֲוָה צַדִּיק כִּדְקָא יָאוּת, וְתוּ דְּאִיהוּ אַתְרֵי בְּהוּ כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא וְלֹא קַבִּילוּ מִנֵּיהּ וְקִיֵּם בְּנַפְשֵׁיהּ קְרָא דִּכְתִיב (שם ג') וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָ רָשָׁע וְגוֹ', וּכְתִיב וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַלְתָּ, מִכַּאן כָּל מַאן דְּאַזְהַר לְחַיָּבָא אַף עַל גַּב דְּלָא קָבִּיל מִנֵּיהּ הוּא שָׁזִיב לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ וְהַהוּא חַיָּבָא אִתְפָּס בְּחוֹבֵיהּ, וְעַד כַּמָה יַזְהַר לֵיהּ עַד דְּיִמְחֵי לֵיהּ וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָא:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַף עַל פִּי שֶׁנֹּחַ הָיָה צַדִּיק, לֹא הָיָה כְּדָאי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָגֵן עַל הָעוֹלָם בִּשְׁבִילוֹ. בֹּא וּרְאֵה, מֹשֶה לֹא תָּלָה מַשֶּׁהוּ בִּזְכוּתוֹ אֶלָּא בִּזְכוּת אָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים, אֲבָל נֹחַ לֹא הָיָה לוֹ בְּמִי שֶׁיִּתְלֶה בִּזְכוּתוֹ, כְּמוֹ מֹשֶה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, וְעִם כָּל זֶה, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַהֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ, הָיָה לוֹ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, וְהַקָרְבָּן שֶׁהִקְרִיב אַחַר הַמַּבּוּל, הָיָה לוֹ לְהַקְּרִיב מִקּוֹדֶם לָכֵן, אוּלָי הָיָה מַשְׁקִיט הַכַּעַס מֵהָעוֹלָם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַה הָיָה לוֹ לְנֹחַ לַעֲשׂוֹת, שֶׁהֲרֵי רִשְׁעֵי עוֹלָם הָיוּ מַכְעִיסִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא יַקְרִיב קָרְבָּן עֲלֵיהֶם. אֶלָּא וַדַּאי נֹחַ הָיָה מְפַחֵד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַשִּׂיגֵהוּ הַמָּוֶת בְּתוֹךְ רִשְׁעֵי הָעוֹלָם, כִּי הָיָה רוֹאֶה מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים כָּל הַיּוֹם, וְאֵיךְ מַכְעִיסִים כָּל הַיּוֹם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, בְּכָל זְמָן שֶׁמִּתְרַבִּים רִשְׁעֵי עוֹלָם, הַצַדִּיק שֶׁנִּמְצָא בֵּינֵיהֶם, הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה, שֶׁכָּתוּב (יחזקאל ט') וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלוּ. וְלָמַדְנוּ, אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָּשִׁי אֶלָּא מִמְּקוּדָשַׁי, וְנֹחַ, אֵיךְ הִצִילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּין כָּל אוֹתָם הָרְשָׁעִים, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ תּוֹלָדוֹת בָּעוֹלָם, הִצִילוֹ כִּי הָיָה צַדִּיק כָּרָאוּי. וְהוּא רָאוּי לְהוֹצִיא תּוֹלָדוֹת מְתוּקָנִים. וְעוֹד שֶׁהוּא הִתְרָה בָּהֶם כָּל יוֹם וָיוֹם, וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, וְקִיֵּם בְּנַפְשׁוֹ הַמִּקְרָא שֶׁכָּתוּב, וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְגוֹ' וּכְתִיב וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךְ הִצַלְתָּ. מִכָּאן, כִּי כָּל מִי שֶׁמַּזְהִיר אֶת הָרָשָׁע, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל מִמֶּנּוּ, הוּא הִצִיל אֶת עַצְמוֹ, וְאוֹתוֹ הָרָשָׁע נִתְפָּס בְּחֶטְאוֹ. וְעַד כַּמָּה מְחוּיָב לְהַזְהִיר אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּכֶּנּוּ. וּכְבָר בֵּאֲרוּהוּ הַחֲבֵרִים.

הלכה פסוקה

ש''ע יו''ד מסי' קפ''א ואילך

א. פֵּאוֹת הַזָּקָן הֵם חֲמִשָׁה וְרָבוּ בָהֵם הַדֵּעוֹת לְפִיכָךְ יְרֵא שָׁמַיִם יֵצֵא אֶת כֻּלָם וְלֹא יַעֲבוֹר תַּעַר עַל כָּל זְקָנוֹ כְלָל: ב. צָרִיךְ לִיזָהֵר שֶׁלֹּא יִדּוֹר שׁוּם דָּבָר וַאֲפִילוּ צְדָקָה אֵין טוֹב לִידוֹר אֶלָּא אִם יֶשְׁנוֹ בְיָדוֹ יִתֵּן מִיַּד: ג. כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל חַיָּיב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יְסוּרִים בֵּין בָּחוּר בֵּין זָקֵן גָּדוֹל אֲפִילוּ עָנִי הַמַחֲזִיר עַל הַפְּתָחִים אֲפִילוּ אִם הוּא בַּעַל אִשָׁה וּבָנִים חַיָּיב לִקְבּוֹעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶאֱמַר וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה: ד. עַד אֵימָתַי חַיָיב לִלְמוֹד עַד יוֹם מוֹתוֹ: ה. תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם עַל תַּלְמוּד תּוֹרָה וְאַחַר כַּךְ עַל שְׁאָר מַעֲשָׂיו:

מוסר

מספר תוצאות חיים

צָרִיךְ לִירָא מִלִפְגוֹם כִּי שִׁבְעָה הֵמָה עֵינֵי ה' מְשׁוֹטְטוֹת הֵם מְעִידִים עַל כָּל פְּגַם הַנַעֲשֶׂה שֶׁבָּהֶם מִצְטָיֵיר הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים נ''א) וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי. עוֹד מִסּוּג זֶה שֶׁהוּא מַכְנִיס פְּגַם הַטָמֵא בֵּין הַקְּדוֹשִׁים הֲלֹא יֹאמְרוּ מִי גָרַם שֶׁיִכָּנֵס הַמְצוֹרָע הַזֶה בֵּינֵינוּ הֲלֹא וַדַאי יֵעָנֵשׁ. בִּפְרַט הַמְּדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע הוּא הַגוֹרֵם הַגָּדוֹל שֶׁמִיַד הַפְּגַם עוֹלֶה. וּשְׁנֵי הַמַלְאָכִים הַהוֹלְכִים עִם הָאָדָם הֵם בְּדֵלִים מִמֶּנוּ וְהֵם אֲבֵלִים עָלָיו עַד שּׁוּבוֹ שֶׁנֶאֱמַר (ישעי' נ''ז) וַאֲשַׁלֵם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ לָשׁוּב שֶׁלֹא יִהְיוּ הַמַלְאָכִים אֲבֵלִים עָלָיו. וְכַאֲשֶׁר הָאָדָם חוֹטֵא הַתּוֹרָה בָּאָה וְרוֹשֶׁמֶת הַחֵטְא בְּפָנָיו וְכָל צִבְאוֹת מַעְלָה בִּהְיוֹת הָרוֹשֶׁם הַהוּא בְּפָנָיו מְקַלְלִים אוֹתוֹ וּבְדֵלִים מִמֶּנוּ כִּי רוּחַ הַטוּמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי כְּדֵי לְהַעֲבִיר הָרוֹשֶׁם צָרִיךְ שֶׁיִבְכֶּה וְיִרְחַץ בִּדְמָעוֹת פָּנָיו וְטוֹב לְהַעֲבִיר הַדְמָעוֹת עַל מִצְחוֹ כִּי בַּמֶצַח נִכְתָּמִים הָעֲוֹנוֹת כְּדִכְתִיב (יחזקאל ט') וְהִתְוִיתָ תָּיו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ בְּהִתְוַדוֹתוֹ בְּאַלְפָא בֵּיתָא, אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָזַלְנוּ. וכו' לְטַהֵר כ''ב אוֹתְיוֹת הַפְּגוּמִים בַּעֲוֹנוֹתָיו וּלְקַבֵּל עָלָיו גְזֵרַת הַדִּין לְטַהֵר הַמִּדוֹת וְזֶהוּ וְאַתָּה צַדִיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ וכו'. וְצָרִיךְ שֶׁיִּסְתַּכֵּל כִּי שֶׁמָא כְּשֶׁחָטָא הָיָה הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכָּאי וְחֶצְיוֹ חַיָיב וּבַעֲוֹנוֹתָיו הִכְרִיעַ הָעוֹלָם לְכַף חוֹבָה וְכַמָה עֲנִיִּים צוֹעֲקִים בְּרָעָה שֶׁהוּא עָשָׂה שֶׁהִכְרִיעַ הָעוֹלָם לְכַף חוֹבָה וּכְלַל הַפְּגָמִים הָאֵלֶה כָּלַל הַתַּנָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי עָלָיו הַשָׁלוֹם בִּדְבָרִים קְצָרִים מַאן דְעָבַר עַל פִּיקוּדֵי אוֹרַיְיתָא כַּבְיָכוֹל פָּגִים לְעֵילָא וּפָגִים לְתַתָּא פָּגִים לְגַרְמֵיהּ וּלְכָל עָלְמִין:

נח יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ח) מִן-הַבְּהֵמָה֙ הַטְּהוֹרָ֔ה וּמִ֨ן-הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֖נָּה טְהֹרָ֑ה וּמִ֨ן-הָע֔וֹף וְכֹ֥ל אֲשֶׁר-רֹמֵ֖שׂ עַל-הָֽאֲדָמָֽה: מִן בְּעִירָא דַּכְיָא וּמִן בְּעִירָא דִּי לֵיתָהָא דַּכְיָא וּמִן עוֹפָא וְכֹל דִּי רָחֵשׁ עַל אַרְעָא: (ט) שְׁנַ֨יִם שְׁנַ֜יִם בָּ֧אוּ אֶל-נֹ֛חַ אֶל-הַתֵּבָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת-נֹֽחַ: תְּרֵין תְּרֵין עַלּוּ לְוַת נֹחַ לְתֵבוֹתָא דְּכַר וְנוּקְבָא כְּמָא דִּי פַּקֵּיד יְיָ יָת נֹחַ:

רש''י שנים שנים. כלם השוו במנין זה, מן הפחות היו שנים: באו אל נח. מאליהן:

(י) וַיְהִ֖י לְשִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וּמֵ֣י הַמַּבּ֔וּל הָי֖וּ עַל-הָאָֽרֶץ: וַהֲוָה לִזְמַן שִׁבְעַת יוֹמִין וּמֵי טוֹפָנָא הֲווֹ עַל אַרְעָא: (יא) בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ-מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי-נֹ֔חַ בַּחֹ֨דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה-עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כָּל-מַעְיְנוֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַֽאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ: בִּשְׁנַת שִׁתְּ מְאָה שְׁנִין לְחַיֵּי נֹחַ בְּיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּשִׁבְעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא הָדֵין אִתְבְּזָעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְּהוֹמָא רַבָּא וְכַוֵּי שְׁמַיָּא אִתְפַּתָּחוּ:

רש''י בחדש השני. רבי אליעזר אומר זה מרחשון, רבי יהושע אומר זה איר: נבקעו. להוציא מימיהן: תהום רבה. מדה כנגד מדה, הם חטאו ברבה רעת האדם (בראש' ו ה) ולקו בתהום רבה:

(יב) וַיְהִ֥י הַגֶּ֖שֶׁם עַל-הָאָ֑רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה: וַהֲוָה מִטְרָא נָחֵת עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן:

רש''י ויהי הגשם על הארץ. ולהלן הוא אומר (פסוק יז) ויהי המבול, אלא כשהורידן, הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול: ארבעים יום וגו' . אין יום ראשון מן המנין לפי שאין לילו עמו, שהרי כתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות, נמצאו ארבעים יום כלים בעשרים ושמונה בכסלו, לרבי אליעזר שהחדשים נמנין כסדרן אחד מלא ואחד חסר, הרי שנים עשר ממרחשון ועשרים ושמונה מכסלו:

נביאים - ישעיה - פרק נד

(ז) בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ: בִּרְגָע זְעֵיר רְחִיקְתִּיךְ וּבְרַחֲמִין סַגִּיאִין אֶקְרַב גַּלְוָתָךְ : (ח) בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִֽחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּאֲלֵ֖ךְ יְהוָֽה: (ס) בִּרְגָע זְעֵיר סִלְקֵית אַפֵּי שְׁכִינְתִּי זְמַן מִנִּיִךְ וּבְטַבְוַת עֲלָם דְּלָא פַּסְקָן אֲרַחֵים עֲלָךְ אֲמַר פָּרְקִיךְ יְיָ :

רש''י בשצף קצף . מנחם פתר חרי אף ודונש אמר במעט קצף כמו ברגע קטן עזבתיך וכן ת''י : ובחסד עולם . שיתקיים עד עולם :

(ט) כִּי-מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי-נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל-הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעָר-בָּֽךְ: כְּיוֹמֵי נֹחַ דָּא קֳדָמַי דְּקַיּיֵמִית בְּמֵימְרִי דְּלָא יֶעְדּוּן מֵי טוּפְנָא דַּהֲווֹ בְיוֹמֵי נֹחַ עוֹד עַל אַרְעָא כֵּן קַיְּימִית בְּמֵימְרִי דְּלָא יֵחוֹל רֻגְזִי עֲלָךְ וְלָא אֶזּוֹף בִּיךְ :

רש''י כי מי נח זאת לי . שבועה בידי והולך ומפרש דברו כאשר נשבעתי מעבור מי נח וגו' :

(י) כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑נָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹֽא-יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ יְהוָֽה: (ס) אֲרֵי טוּרַיָּא יְעִידּוּן וְרָמָתָא יִתְפַּרְקוּן וְטוּבִי מִנִּיךְ יְרוּשְׁלֵם לָא יְעִדֵּי וּקְיַים שְׁלָמִי לָא יִתְרַחֵק אֲמַר דַּעֲתִיד לְרַחֲמָא עֲלָךְ יְיָ :

רש''י כי ההרים ימושו . אף אם תכלה זכות אבות ואמהות חסדי מאתך לא ימוש :

(יא) עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים: חַשִׁיכָתָא מְקַבְּלַת עֻלְבָּן קַרְתָּא דְּאָמְרִין עֲלַהּ עַמְמַיָּא לָא תִתְנֶחָם הָא אֲנָא כָּבֵישׁ בִּצְדִידָא אַבְנֵי רִצְפָּתִיךְ וַאֲשַׁכְלְלִנִּיךְ בְּאַבְנִין טָבִין :

רש''י סוערה . שלבה סוער ברובי צרות : מרביץ בפוך . רוצף רצפתך מאבני נופך :

כתובים - משלי - פרק ב

(טו) אֲשֶׁ֣ר אָרְחֹתֵיהֶ֣ם עִקְּשִׁ֑ים וּ֝נְלוֹזִ֗ים בְּמַעְגְּלוֹתָֽם: דְּאָרְחָתְהוֹן מְעַקְמָן וּמִפַּתְלִין שְׁבִילֵיהוֹן :

רש''י ונלוזים במעגלותם . כל ל' נלוז ל' עקמימות הוא שבכ''מ הוא סמוך לעקש ועקש הוא ל' עקום כמו שנאמר ומעקשים למישור ( ישעיה מב ) : ונלוזים במעגלותם . הם עקומים בדרכיהם המקולקלים :

(טז) לְ֭הַצִּ֣ילְךָ מֵאִשָּׁ֣ה זָרָ֑ה מִ֝נָּכְרִיָּ֗ה אֲמָרֶ֥יהָ הֶחֱלִֽיקָה: דְּתִתְפְּצֵי מִן אִתְּתָא חִילוֹנִיתָא מִנּוּכְרֵיתָא דְמִלָהָא חַלְיָן :

רש''י מאשה זרה . מכנסיה של אפיקורסות והיא המינות ולא יתכן לומר שלא דבר אלא על המנאפת ממש כי מה שבחה של תורה שאמר כאן להצילך מאשה זרה ולא מעבירה אחרת אלא זו מינות שהוא פריקת עול של כל המצות :

(יז) הַ֭עֹזֶבֶת אַלּ֣וּף נְעוּרֶ֑יהָ וְאֶת-בְּרִ֖ית אֱלֹהֶ֣יהָ שָׁכֵֽחָה: דְּשָׁבְקָה מַרְבִּיתָא דְטַלְיוּתָהָא וּקְיָמָא דֶאֱלָהָא טְעָת : (יח) כִּ֤י שָׁ֣חָה אֶל-מָ֣וֶת בֵּיתָ֑הּ וְאֶל-רְ֝פָאִ֗ים מַעְגְּלֹתֶֽיהָ: דִּבְעִמְקָא דְמוֹתָא בֵּיתָהּ וּלְגִבָּרַיָא הִלְכָתָא דִשְׁבִילָהָא :

רש''י כי שחה אל מות ביתה . מוסב על להצילך וגו' כי תבא אל ביתה ישח ומחליק כמדרון היורד אל מות , והתורה תשמור עליך מנפילה זו הרי דבר גדול הוא לך : רפאים . נרפים מדרך הטוב ונעזבים מאין סומך עד שנופלים בגהינם :

(יט) כָּל-בָּ֭אֶיהָ לֹ֣א יְשׁוּב֑וּן וְלֹֽא-יַ֝שִּׂ֗יגוּ אָרְח֥וֹת חַיִּֽים: כָּל דְּעָיְלָן לָא חָזְרִין בִּשְׁלָם וְלָא צָיְדִין אָרְחָתָא דְחַיֵּי :

רש''י לא ישובון . יקשה בעיניהם לפרוש ממנה ולחזור בהם :

משנה זבחים פרק ב

א. כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַר בְּגָדִים, מְחֻסַר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסַל. קִבֵּל בַּשְּׂמֹאל, פָּסַל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. נִשְׁפַּךְ הַדָּם עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, פָּסוּל. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן לְמַעְלָן, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן לְמַטָּן, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ בִּפְנִים, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת:

ברטנורה   (א) כל הזבחים שקבל דמן זר. שאינו כהן. פסל. דכתיב (ויקרא כג) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו, למד על הזר שעבד, שחלל את הקדשים: אונן. מי שמת לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, כל יום המיתה קרוי אונן, ואסור לאכול בקדשים, ואם עבד חלל. חוץ מכהן גדול שהוא מקריב אונן: טבול יום. שאין טהרתו נגמרת עד שיעריב שמשו, כדכתיב (שם) ובא השמש וטהר: ומחוסר בגדים. כהן הדיוט ששמש בפחות מארבעה בגדים, וכהן גדול ששמש בפחות משמונה. וכשם שמחוסר בגדים פסול, כך מיותר בגדים פסול. וכן אם היה דבר חוצץ בין בשרו לכתונת או למכנסים, פסול, דרחמנא אמר (שם ו) ילבש על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בין הבגדים לבשרו. הלכך כהן בשעת עבודה לא היה מניח תפלין של יד, לפי שהן חוצצים בין הבגד לבשרו. אבל תפלין של ראש היה מניח, לפי שהן מונחין על שערו שהוא נראה בין ציץ למצנפת: ומחוסר כפורים. כגון זב וזבה ומצורע ויולדת שנגמרה טהרתן ולא הביאו קרבנותיהם. ואשכחן דכתב רחמנא ביולדת (שם יב) וכפר עליה הכהן וטהרה. מכלל שעד כאן טמאה היא. והוא הדין לכל שאר טמאים הטעונים קרבן, שהם בטומאתן עד שיביאו כפרתן לענין אכילת קדשים ולבוא במקדש: ושלא רחוץ ידים ורגלים. לפי שנאמר בקידוש ידים ורגלים, חוקת עולם, ונאמר בבגדי כהונה חוקת עולם, מה בגדי כהונה אם עבד מחוסר בגדים פסל, אף אם עבד שלא רחוץ ידיו ורגליו פסל. וסדר קידוש ידים ורגלים, לא עומד ולא יושב אלא מוטה, ומניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומשפשף רגליו בידיו בשעה שהוא מקדש. ואינו רשאי לקדש בתוך הכיור עצמו, אלא מן המים שיוצאים ממנו, שנאמר (שמות ל) ורחצו אהרן ובניו ממנו, ולא בתוכו. וכל המימות כשרים לקידוש, ואפילו שאינן מים חיים: וערל. אם עבד פסל, דכתיב (ביחזקאל מד) כל בן נכר ערל לב וערל בשר, הקיש ערל לבן נכר, מה בן נכר אם עבד פסל, אף ערל כן: יושב. דכתיב (דברים יח) לעמוד לשרת, שלא יהא שירות אלא מעומד: עומד על גבי כלים. הואיל ורצפת העזרה מקדשת וכלי שרת מקדשין הדבר הנוגע בהן, מה כלי שרת צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו לכלי שרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה. ולא מבעיא כלים שאינן מין בשר דודאי חייצי, אלא אפילו בהמה שהיא מין בשר. ולא מבעיא בהמה שאינה מין אדם, אלא אפילו רגלי חבירו שהן מין אדם חוצצים: קבל בשמאל פסל. דכתיב (ויקרא ד) ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן, מלמד שלא תהא קבלת הדם ולא נתינה אלא בימין, דכל מקום שנאמר יד או אצבע אינו אלא בימין, דיליף ממצורע דכתיב ביה (שם יד) וטבל הכהן את אצבעו הימנית: ור' שמעון מכשיר. סבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו, הלכך אצבע אונתן דכתיב בתריה קאי, ולא אולקח דכתיב לקמיה. ורבנן סברי מקרא נדרש לפניו ולאחריו, וכי כתיב אצבע, אתרווייהו קאי, אלקיחה דלפניו ואנתינה דאחריו. והלכה כחכמים: נשפך על הרצפה. שלא נתקבל הדם בכלי: ואספו פסול. דכתיב (שם טז) ולקח מדם הפר, אי סלקא דעתך ואפילו מקצת דם, והא כתיב (שם ד) ואת כל דם הפר ישפוך, אלמא צריך שיקבל כל הדם, אלא קרי ביה ולקח דם מהפר, מן הפר יקבלנו ולא מן הארץ. שגורעים אות מתיבה זו ומוסיפין אותה על תיבה אחרת ודורשים אותה: נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד פסול. ומכל מקום נתכפרו הבעלים. אלא שהבשר אינו נאכל. דאמר רחמנא גבי דם (שם יז) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו הבעלים: נתן את הנתנים למטה. מחוט הסיקרא שהיה חגור למזבח באמצע. והדמים הנתנין בחמש אמות העליונות שהן למעלה מן החוט, נקראים הנתנים למעלה. והנתנין בחמש אמות תחתונות שהן למטה מן החוט, נקראים הנתנים למטה: הנתנים בפנים. שדמן טעון הזיה על מזבח הזהב: בחוץ. על מזבח החיצון: פסול. ואסור באכילה: ואין בו כרת. האוכל מבשר הקדשים שנפסל דמו בפסולים הללו, אינו ענוש כרת:

ב. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לִזְרוֹק דָּמוֹ בַחוּץ אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ בַחוּץ, לְהַקְטִיר אֶת אֵמוּרָיו בַּחוּץ אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו בַּחוּץ, לֶאֱכוֹל בְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה בַחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לִזְרוֹק דָּמוֹ לְמָחָר אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ לְמָחָר, לְהַקְטִיר אֵמוּרָיו לְמָחָר אוֹ מִקְצַת אֵמוּרָיו לְמָחָר, לֶאֱכוֹל בְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:

ברטנורה   (ב) השוחט את הזבח. שלמים או שאר הנאכלים: כזית מעור האליה. הא קא משמע לן, דעור האליה לאו כאליה דמי, והוי מחשב לאכול דבר שדרכו לאכול. ולפיכך פסול. דאי כאליה דמי, הוי מחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר ולא היה פסול, כדתנן לקמן בסמוך, לאכול דבר שדרכו לאכול, להקטיר דבר שדרכו להקטיר, פסול: ואינו ענוש כרת. האוכל. ואפילו בחוץ, אינו ענוש כרת: לאכול את בשרו למחר. הא ליכא לאוקמא בשלמים, אלא בתודה וחטאת. דאילו בשלמים, זמנו הוא. אבל לזרוק דמו או להקטיר אמוריו, אפילו בשלמים הוי למחר חוץ לזמנו: פסול וחייבים עליו כרת. האוכלו ואפילו בזמנו, ענוש כרת:

ג. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַשּׁוֹחֵט וְהַמְקַבֵּל וְהַמְהַלֵּךְ וְהַזּוֹרֵק, לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ:

ברטנורה   (ג) השוחט והמקבל והמהלך והזורק. אם כשהוא עסוק באחת מארבע עבודות הללו חשב על הזבח לאכול ממנו דבר שדרכו לאכול דהיינו הבשר, או להקטיר ממנו דבר שדרכו להקטיר דהיינו אימורים, חוץ למקומו, הבשר אסור באכילה, והאוכלו אינו ענוש כרת. ואם חשב על הזבח לאכלו חוץ לזמנו, הזבח פגול, והאוכלו אפילו בתוך זמנו ענוש כרת, דכתיב (ויקרא ז) ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה, ובמחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא באוכל מזבחו ביום השלישי, אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל, בתמיהה. ועוד, הרי הוא אומר לא יחשב פגול יהיה: ובלבד שיקרב המתיר. הדם שהוא מתיר: כמצותו. [כאילו היה כשר] שלא יהא בו פסול אחר. אבל אם יש בו פסול מחשבה אחרת, יצא מידי פגול. כדמפרש ואזיל. דגבי פגול כתיב לא ירצה, כדכתיב גבי כשר, לומר לך, כהרצאת כשר כך הרצאת פגול, מה הרצאת כשר לא קרי לה הרצאה אלא בזריקה שהיא סוף ארבע עבודות המתירות, אף פגול אינו קבוע ולעולם הוא תלוי ועומד עד שיזרק הדם שהוא סוף כל המתירין:

ד. כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שָׁחַט בִּשְׁתִיקָה, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק בִּשְׁתִיקָה. אוֹ שֶׁשָּׁחַט וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שָׁחַט חוּץ לִמְקוֹמוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ. אם. שֶׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, חוּץ לִמְקוֹמוֹ. הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. אוֹ שֶּׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וִהִלֵּךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. זֶהוּ שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ:

ברטנורה   (ד) בשתיקה. בלא מחשבה הפוסלת: הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן. מוציאן מידי פיגול. אבל שאר זבחים אין שלא לשמן מוצאין מידי פגול, דהא כשרים הם בשלא לשמן:

ה. לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה. זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה וָזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:

ברטנורה   (ה) לאכול כזית בחוץ וכזית למחר. היינו הך דאמרן, אלא דרישא איירי בשתי עבודות, ששחט על מנת לאכול כזית בחוץ, וקבל על מנת לאכול כזית למחר. וכאן בעבודה אחת, ששחט על מנת לאכול כזית למחר וכזית בחוץ: ר' יהודה אומר כו'. אכולה מתניתין פליג. דלית ליה דמחשבת שאר פסולים מוציאה מידי פגול, אלא אם כן קדם פסולו לפגולו. ובעבודה אחת נמי פליג, דאית ליה תפוס לשון ראשון. ואין הלכה כר' יהודה: לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית. ושניהן חוץ לזמנו, או חוץ למקומו: כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין. לפסלו. דהכא ליכא שיעורא והכא ליכא שיעורא:

גמרא זבחים דף י''ט ע''ב

וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. אַתְיָא חֻקָּה חֻקָּה מִמְחוּסַר בְּגָדִים. תָּנוּ רַבָּנָן כֹּהֵן גָדוֹל שֶׁלֹא טָבַל וְשֶׁלֹּא קִדֵשׁ בֵּין בֶּגֶד לְבֶגֶד וּבֵין עֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֶחָד כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו שַׁחֲרִית וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. אָמַר לֵיהּ רַב אָסֵי לְרִבִּי יוֹחָנָן מִכְדִי חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין דְאוֹרַיְתָא וְחֻקָּה כְּתִיב בְּהוּ לִיעַכְּבוּ. אָמַר לֵיהּ אָמַר קְרָא וּלְבֵשָׁם לְבִישָׁה מְעַכֶּבֶת וְאֵין דָבָר אַחֵר מְעַכֵּב. צָהֲבוּ פָּנָיו אָמַר לֵיהּ וָי''ו אַאוּפְתָא כָּתַבְתִּי לָךְ אִי הָכִי דְצַפְרָא נָמֵי. אָמַר חִזְקִיָה אָמַר קְרָא (שמות ל) וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדוֹרוֹתָם דָבָר הַמְעַכֵּב בְּזַרְעוֹ מְעַכֵּב בּוֹ דָבָר שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בְּזַרְעוֹ אֵינוֹ מְעַכֵּב בּוֹ. רִבִּי יוֹנָתָן אָמַר מֵהָכָא (שם מ) וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו דָּבָר הַמְעַכֵּב בְּבָנָיו מְעַכֵּב בּוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בְּבָנָיו אֵינוֹ מְעַכֵּב בּוֹ. רִבִּי יוֹנָתָן מָאי טַעְמָא לֹא אָמַר מִדְּחִזְקִיָּה אָמַר לָךְ הַהוּא לְדוֹרוֹת הוּא דִכְתִיב וְאִידָךְ מַאי טַעְמָא לֹא אָמַר מֵהַאי מִיבְעֵי לֵיהּ לְכִדְרִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא דְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא כָּל כִּיוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְדֵי לְקַדֵּשׁ אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים מִמֶּנּוּ אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ שֶׁנֶאֱמַר וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו:

רש''י כהן גדול וכו'. כגון בחמש עבודות של יום הכיפורים דילפינן בסדר יומא שהוא משנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב וצריך לכל חילוף טבילה ושני קידושין מן המקרא אם לא טבל ולא קידש עבודתו כשירה: שחרית. בין ביום הכפורים בין בכל השנה עבודתו פסולה כדילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים: דאורייתא. דכתיב ורחץ את בשרו במים ולבשם והתם יליף לכולה מלתא: וחוקה כתיב בהו. לאחר שגמר כל הפרשה כתיב והיתה לכם לחקת עולם וגו': אמר קרא ולבשם. שינה הכתוב בלבישה. לעכב דכתיב ילבש ולבשם ולהכי כתיב הכא עיכובא למעוטי עיכובא דחוקה דלא קיימא אהאי קרא דאיירי ברחיצה ולבישה אלא אשאר (שני) דברים האמורים בפרשה: ואין דבר אחר. בפסוק זה מעכב: צהבו פניו. של רבי אסי מפני שמחה כסבור טעם הגון שמע: וי''ו אאופתא כתבי לך. כתבתי לך וי''ו על הבקעת אות שאינה נכרת בה מפני שורות הבקעת שמפסיקות בם הפסיקות הרבה לשון אחר השורות עצמן קרי להו ווי''ן שדומין לה כלומר אין זה טעם דאיכא לאקשויי א''כ אפילו קידוש של שחרית של יום הכפורים נמי לא ליעכב ביה דהא אימעט ביה''כ מולבשם: והיתה להם חק עולם. בקידוש כתיב: בזרעו. בכהנים הדיוטים דהיינו קידוש שבשעת כניסה שנוהג בכל הכהנים מעכבת באהרן ביה''כ דהא חוקה כתיב: לדורות הוא דכתיב. אזהרה לנהוג חוקה זו לזרעו אחריו ולאו להיקשא אתא: שאין בו. שאין מחזיק מים כשיעור ארבעה קדושין: משה ואהרן. תרין ובניו תרין שאף משה כהן היה בשבעת ימי המילואים:

זוהר נח דף ע''א ע''א

וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה מִכָּאן וּלְהָלְאָה יְהֵא לְכוֹן דְּיוּקָנִין דִּבְנֵי נְשָׁא דְּהָא בְּקַדְּמִיתָא לָאו הֲווּ דְּיוּקָנִין דִּבְנֵי נְשָׁא, תָּא חָזֵי בְּקַדְּמִיתָא כְּתִיב (שם ט') בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וּכְתִיב (שם ה') בִּדְמוּת אֱלֹקִים עָשָׂה אוֹתוֹ כֵּיוָן דְּחָטוּ אִשְׁתַּנּוּ דְּיוּקְנַיְהוּ מֵהַהוּא דְּיוּקָנָא עִלָּאָה וְאִתְהַפָּכוּ אִנּוּן לְמִדְחָל מִקַּמֵי חֵיוָן בְּרָא, בְּקַדְּמִיתָא כָּל בְּרִיָן דְּעָלְמָא זָקְפָן עַיְנִין וַחֲמָאָן דְּיוּקָנָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה וְזָעָאן וְדָחֲלִין מִקַּמֵּיהּ כֵּיוָן דְּחָטוּ אִתְהַפַּךְ דְּיוּקְנַיְהוּ מֵעֵינַיְהוּ לִדְיוּקָנָא אָחֳרָא וְאִתְהַפַּךְ דִּבְנֵי נְשָׁא זָעִין וְדָחֲלִין קַמֵּי שְׁאָר בְּרִיָּן, תָּא חָזֵי כָּל אִנּוּן בְּנֵי נְשָׁא דְּלָא חַטָּאָן קַמֵּי מָארֵיהוֹן וְלָא עָבְרִין עַל פִּקּוֹדֵי אוֹרַיְתָא זִיו דְּיוּקָנָא דִּלְהוֹן לָא אִשְׁתַּנֵּי מֵחֵיזוּ דִּדְיוּקָנָא עִלָּאָה וְכָל בְּרִיָּן דְּעָלְמָא זָעִין וְדָחֲלִין קַמֵּיהּ, וּבְשַׁעְתָּא דִּבְנֵי נְשָׁא עָבְרִין עַל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא אִתְחַלַּף דְּיוּקָנָא דִּלְהוֹן וְכֻלְּהוּ זָעִין וְדָחֲלִין מִקַּמֵּי בְּרִיָּן אָחֳרָנִין בְּגִין דְּאִתְחַלַּף דְּיוּקָנָא עִלָּאָה וְאִתְעֲבַר מִנַּיְהוּ וּכְדֵין שָׁלְטֵי בְּהוּ חֵיוַת בְּרָא דְּהָא לָא חָמוּ בְּהוּ הַהוּא דְּיוּקָנָא עִלָּאָה כִּדְקָחֲזֵי, וְעַל כָּךְ הַשְׁתָּא כֵּיוָן דְּעָלְמָא אִתְחַדַּשׁ כְּמִלְקַדְּמִין בָּרִיךְ לוֹן בְּרָכָה דָּא וְשַׁלִּיט לוֹן עַל כֹּלָּא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר וְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ, וַאֲפִלּוּ נוּנֵי יַמָּא, רַבִּי חִיָּא אָמַר בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ מִקַּדְמַת דְּנָא, דְּכַד בָּרָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא מָסַר כֹּלָּא בְּיָדְהוֹן דִּכְתִיב וּרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְגוֹ':

תרגום הזוהר וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה. הַיְנוּ שֶׁמִּכָּאן וּלְהָלְאָה, יִהְיֶה לָכֶם צוּרוֹת בְּנֵי אָדָם, שֶׁמֵּהֶן יְרֵאִים חַיּוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁהֲרֵי מִקּוֹדֶם לָכֵן, לֹא הָיוּ לָהֶם צוּרוֹת בְּנֵי אָדָם. בֹּא וּרְאֵה, מִתְּחִלָּה כָּתוּב, בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וְכָתוּב בִּדְמוּת אֱלֹקִים עָשָׂה אוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, נִשְׁתַּנּוּ צוּרוֹתֵיהֶם מֵאוֹתָהּ צוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, וְנֶהְפְּכוּ הֵם, לִירָא מִפְּנֵי חַיּוֹת הַשָּׂדֶה. מִתְּחִלָּה כָּל בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם נָשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וְרָאוּ צוּרָה קְדוֹשָׁה עֶלְיוֹנָה זָעוּ וּפָחֲדוּ מִפָּנֶיהָ. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, נֶהְפַּךְ צוּרָתָם לְעֵינֵיהֶם שֶׁל הַחַיּוֹת לְצוּרָה אַחֶרֶת, וְעַל כֵּן נֶהְפָּךְ, אֲשֶׁר בְּנֵי הָאָדָם זָעִים וּמְפַחֲדִים מִפְּנֵי שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת. בֹּא וּרְאֵה כָּל אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁלֹּא חָטְאוּ לִפְנֵי רִבּוֹנָם, וְלֹא עָבְרוּ עַל מִצְוֹת הַתּוֹרָה, זִיו צוּרָתָם, אֵינוֹ מִשְׁתַּנָּה מֵהַמַּרְאֶה שֶׁל צוּרָה הָעֶלְיוֹנָה וְכָל בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם זָעִים וּמְפַחֲדִים מִפָּנֶיהָ, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹבְרִים עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה מִתְחַלֶּפֶת צוּרָתָם, וְכֻלָּם זָעִים וּמְפַחֲדִים מִפְּנֵי בְּרִיּוֹת אֲחֵרוֹת. מִשּׁוּם שֶׁנִּתְחַלְּפָה צוּרָה הָעֶלְיוֹנָה וְנֶעֱבְרָה מֵהֶם, וְאָז שׁוֹלְטִים בָּהֶם חַיּוֹת הַשָּׂדֶה. כִּי אֵינָם רוֹאִים בָּהֶם אוֹתָהּ צוּרָה הָעֶלְיוֹנָה כָּרָאוּי. וְעַל כֵּן עַתָּה כְּשֶׁיָּצְאוּ מִן הַתֵּבָה, כֵּיוָן שֶׁהָעוֹלָם נִתְחַדֵּשׁ כְּבַתְּחִלָּה, בֵּרַךְ אוֹתָם בְּרָכָה זוֹ, וְהִמְשִׁיל אוֹתָם עַל כָּל הַבְּרִיּוֹת, וַאֲפִלּוּ עַל דְּגֵי הַיָּם. כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב, וְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. רַבִּי חִיָּא אָמַר, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ, מִקּוֹדֶם לָכֵן, כִּי כְּשֶׁבָּרָא הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם מָסַר הַכֹּל בִּידֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב וְיִרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

ש''ע אה''ע סי' כ''א כ''ב

א. צָרִיךְ אָדָם לְהִתְרַחֵק מֵהַנָשִׁים מְאֹד מְאֹד וְאָסוּר לִקְרוֹץ בְּיָדוֹ אוֹ בְּרַגְלָיו וְלִרְמוֹז בְּעֵינָיו לְאַחַת מֵהָעֲרָיוֹת וְאָסוּר לִשְׂחוֹק עִמָּהּ לְהָקֵל רֹאשׁוֹ כְּנֶגְדָּהּ אוֹ לְהַבִּיט בְּיָפְיָהּ: ב. אֵין שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל: ג. הַמְחַבֵּק וּמְנַשֵּׁק אַחַת מֵהָעֲרָיוֹת שֶׁאֵין לִבּוֹ נוֹקְפוֹ כְּגוֹן אֲחוֹתוֹ הַגְּדוֹלָה וַאֲחוֹת אָבִיו הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה בְּיוֹתֵר וּדְבַר אִיסוּר הוּא וּמַעֲשֵׂה טִפְּשִׁים שֶׁאֵין קְרֵבִין לְעֶרְוָה כְּלַל חוּץ מֵהָאַב לְבִתּוֹ וְהָאֵם לִבְנָהּ: ד. אָסוּר לְהִתְיַחֵד עִם עֶרְוָה מֵהָעֲרָיוֹת בֵּין זְקֵנָה בֵּין יַלְדָה שֶׁדָּבָר זֶה גוֹרֵם לְגַלּוֹת עֶרְוָה חוּץ מֵהָאֵם עִם בְּנָהּ וְהָאַב עִם בִּתּוֹ: ה. דָוִד וּבֵית דִּינוֹ גָזְרוּ עַל יִחוּד פְּנוּיָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָה עֶרְוָה: ו. כָּל הַמִתְיַחֵד עִם אִשָׁה שֶׁאָסוּר לְהִתְיַחֵד עִמָהּ בֵּין יִשְׂרָאֵלִית בֵּין גוֹיָה מַכִּין שְׁנֵיהֶם מַכַּת מַרְדוּת וּמַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם חוּץ מֵאֵשֶׁת אִישׁ:

מוסר

מספר שערי קדושה

כָּל הַנָּאוֹת וְטוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶה הֶבֶל הֵמָה מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים וְלָמָה תִּתְגָאֶה עַל הַבְּרִיוֹת. אִם בְּקוֹמָה זְקוּפָה כֻּלָם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים כָּמוֹךָ. וְאִם בְּמִשְׁפָּחָה כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וְאִם בְּעוֹשֶׁר כַּמָה רֵיקִים וּפוֹחֲזִים מִמְּךָ עֲשִּׁירִים יוֹתֵר מִמְּךָ. וְעוֹד כִי ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר וְאַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ כִּי אוּלַי עוֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. וְאִם בְּשְׂרָרָה וְכָבוֹד כַּמָּה בִּזוּיֵי הַמִּשְׁפָּחָה שׁוֹלְטִים בָּעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ל) תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ. וְעוֹד כִּי הָעוֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנָיו וְהוּא מַשְׁפִּיל גֵאִים עֲדֵי אָרֶץ. וְאִם בְּחָכְמָה כַּמָּה חֲכָמִים גְּדוֹלִים נִטְרְדוּ מֵהָעוֹלָם הַזֶה וּמֵהָעוֹלָם הַבָּא כְּעִנְיַן דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל וְיָרָבְעָם וּבְיָדוֹ יִתְבָּרַךְ לְהָסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָח וְאַל יִתְהַלֵל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ. וְאֵיךְ תִתְגָאֶה וּתְחִלָתָךְ נוֹלַדְתָּ מִטִפָּה סְרוּחָה וּמִמַּעֲבַר הַשֶּׁתֶן נִכְנַסְתָּ וְיָצָאתָ. בּוּשָׁה וּכְלִימָה אַתָּה בְּחַיֶיךָ רִמָה וְתוֹלֵעָה בְּמוֹתָךְ וְאַף כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב וְהָיָה כְּלֹא הָיָה. וְאֵיךְ תִּכְעוֹס עַל זוּלָתְךָ וְלֹא תִּכְעוֹס עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה בְּעַצְמְךָ טוֹרֵף נַפְשְׁךָ בְּאַפֶּךָ וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה בְּכַעֲסָךְ וְאַתָּה מַכְעִיס אֶת קוֹנָךְ וְעָתִיד לִפָּרַע מִמָּךְ. וְאֵיךְ תַּקְפִּיד עַל הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶה וְסוֹפָךְ לָמוּת וְרוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנוּ וְלֹא יַכִּירֶנוּ עוֹד מְקוֹמוֹ רוֹאָיו יֹאמְרוּ אַיוֹ. וְאֵיךְ תִּתְעַצֵב עַל עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָךְ וְלֹא תִּתְעַצֵב עַל פְּרִידַת נַפְשְׁךָ מִגּוּפָךְ בְּרֶתֶת וְזִיעַ וְאֵימָה חֲשֵׁכָה נוֹפֶלֶת עָלָיו. וְאֵיךְ תַּחֲמוֹד לִצְבּוֹר זָהָב וְלִבְנוֹת בָּתִּים וַעֲלִיוֹת מְרוּוָחִים וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל אַמָה עַל אַמָה בְּרוּם אַמָה בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדָךְ וְעָזַבְתָּ לַאֲחֵרִים חֵילָךְ וְלָמָה תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר וְהַכֹּל תָּלוּי בְּמַזָל אֲפִלּוּ סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבְּהֵיכָל:

נח ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(יג) בְּעֶ֨צֶם הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ בָּ֣א נֹ֔חַ וְשֵׁם-וְחָ֥ם וָיֶ֖פֶת בְּנֵי-נֹ֑חַ וְאֵ֣שֶׁת נֹ֗חַ וּשְׁלֹ֧שֶׁת נְשֵֽׁי-בָנָ֛יו אִתָּ֖ם אֶל-הַתֵּבָֽה: בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין עָאל נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאִתַּת נֹחַ וּתְלָתָא נְשֵׁי בְנוֹהִי עִמְהוֹן לְתֵבוֹתָא:

רש''י בעצם היום הזה. למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים אלו אנו רואים אותו נכנס לתבה אנו שוברין אותה והורגין אותו, אמר הקדוש ברוך הוא אני מכניסו לעיני כלם (בר''ר) ונראה דבר מי יקום:

(יד) הֵ֜מָּה וְכָל-הַֽחַיָּ֣ה לְמִינָ֗הּ וְכָל-הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְכָל-הָרֶ֛מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל-הָאָ֖רֶץ לְמִינֵ֑הוּ וְכָל-הָע֣וֹף לְמִינֵ֔הוּ כֹּ֖ל צִפּ֥וֹר כָּל-כָּנָֽף: אִנּוּן וְכָל חַיְתָא לִזְנַהּ וְכָל בְּעִירָא לְזְנַהּ וְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא לִזְנוֹהִי וְכָל עוֹפָא לִזְנוֹהִי כֹּל צִפַּר כָּל דְּפָרָח:

רש''י צפור כל כנף. דבוק הוא, צפור של כל מין כנף, לרבות חגבים (כנף לשון נוצה כמו (ויקרא א יז) ושסע אותו בכנפיו שאפלו נוצתה עולה, אף כאן צפור כל מין מראית נוצה) :

(טו) וַיָּבֹ֥אוּ אֶל-נֹ֖חַ אֶל-הַתֵּבָ֑ה שְׁנַ֤יִם שְׁנַ֨יִם֙ מִכָּל-הַבָּשָׂ֔ר אֲשֶׁר-בּ֖וֹ ר֥וּחַ חַיִּֽים: וְעַלּוּ עִם נֹחַ לְתֵבוֹתָא תְּרֵין תְּרֵין מִכָּל בִּשְׂרָא דִּי בֵהּ רוּחָא דְּחַיֵּי: (טז) וְהַבָּאִ֗ים זָכָ֨ר וּנְקֵבָ֤ה מִכָּל-בָּשָׂר֙ בָּ֔אוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִ֑ים וַיִּסְגֹּ֥ר יְהֹוָ֖ה בַּֽעֲדֽוֹ: וְעָלַיָּא דְּכַר וְנוּקְבָא מִכָּל בִּשְׂרָא עַלּוּ כְּמָא דִּי פַּקֵּיד יָתֵהּ יְיָ וַאֲגֵן יְיָ (בְּמֵימְרֵהּ) עֲלוֹהִי:

רש''י ויסגור ה' בעדו. הגין עליו שלא ישברוה, הקיף התבה דבים ואריות והיו הורגים בהם. ופשוטו של מקרא סגר כנגדו מן המים וכן כל בעד שבמקרא לשון כנגד הוא (בראש' כ יח) בעד כל רחם, (מ''ב ד ד) בעדך ובעד בניך, (איוב ב ד) עור בעד עור, (תהלים ג ד) מגן בעדי, (ש''א יב יט) התפלל בעד עבדיך, כנגד עבדיך:

(יז) שלישי וַיְהִ֧י הַמַּבּ֛וּל אַרְבָּעִ֥ים י֖וֹם עַל-הָאָ֑רֶץ וַיִּרְבּ֣וּ הַמַּ֗יִם וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת-הַתֵּבָ֔ה וַתָּ֖רָם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ: וַהֲוָה טוֹפָנָא אַרְבְּעִין יְמָמִין עַל אַרְעָא וּסְגִיאוּ מַיָּא וּנְטָלוּ יָת תֵּבוֹתָא וְאִתָּרָמַת מֵעַל אַרְעָא:

רש''י ותרם מעל הארץ. משקעת היתה במים אחת עשרה אמה כספינה טעונה המשקעת מקצתה במים ומקראות שלפנינו יוכיחו:

(יח) וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֛יִם וַיִּרְבּ֥וּ מְאֹ֖ד עַל-הָאָ֑רֶץ וַתֵּ֥לֶךְ הַתֵּבָ֖ה עַל-פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם: וּתְקִיפוּ מַיָּא וּסְגִיאוּ לַחֲדָא עַל אַרְעָא וּמְהַלְּכָא תֵבוֹתָא עַל אַפֵּי מַיָּא:

רש''י ויגברו. מאליהן:

(יט) וְהַמַּ֗יִם גָּֽבְר֛וּ מְאֹ֥ד מְאֹ֖ד עַל-הָאָ֑רֶץ וַיְכֻסּ֗וּ כָּל-הֶֽהָרִים֙ הַגְּבֹהִ֔ים אֲשֶׁר-תַּ֖חַת כָּל-הַשָּׁמָֽיִם: וּמַיָּא תְּקִיפוּ לַחֲדָא לַחֲדָא עַל אַרְעָא וְאִתְחֲפִיאוּ כָּל טוּרַיָּא רָמַיָּא דִּי תְחוֹת כָּל שְׁמַיָּא: (כ) חֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֤ה אַמָּה֙ מִלְמַ֔עְלָה גָּֽבְר֖וּ הַמָּ֑יִם וַיְכֻסּ֖וּ הֶֽהָרִֽים: חֲמֵשׁ עַשְׂרֵי אַמִּין מִלְעֵלָּא תְּקִיפוּ מַיָּא וְאִתְחֲפִיאוּ טוּרַיָּא:

רש''י חמש עשרה אמה מלמעלה. למעלה של גובה כל ההרים לאחר שהשוו המים לראשי ההרים:

(כא) וַיִּגְוַ֞ע כָּל-בָּשָׂ֣ר | הָֽרֹמֵ֣שׂ עַל-הָאָ֗רֶץ בָּע֤וֹף וּבַבְּהֵמָה֙ וּבַ֣חַיָּ֔ה וּבְכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ וְכֹ֖ל הָֽאָדָֽם: וּמִית כָּל בִּשְׂרָא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְחַיְתָא וּבְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא וְכֹל אֱנָשָׁא: (כב) כֹּ֡ל אֲשֶׁר֩ נִשְׁמַת-ר֨וּחַ חַיִּ֜ים בְּאַפָּ֗יו מִכֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בֶּחָֽרָבָ֖ה מֵֽתוּ: כֹּל דִּי נִשְׁמְתָא רוּחָא דְּחַיִּין בְּאַפּוֹהִי מִכֹּל דִּי בְּיַבֶּשְׁתָּא מִיתוּ:

רש''י נשמת רוח חיים. נשימה של רוח חיים: אשר בחרבה. ולא דגים שבים:

(כג) וַיִּ֜מַח אֶת-כָּל-הַיְק֣וּם | אֲשֶׁ֣ר | עַל-פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵֽאָדָ֤ם עַד-בְּהֵמָה֙ עַד-רֶ֨מֶשׂ֨ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן-הָאָ֑רֶץ וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ-נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה: וּמְחָא יָת כָּל יְקוּמָא דִּי עַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְאִתְמְחִיאוּ מִן אַרְעָא וְאִשְׁתָּאַר בְּרַם נֹחַ וְדִי עִמֵּהּ בְּתֵבוֹתָא:

רש''י וימח. לשון ויפעל הוא ואינו לשון ויפעל והוא מגזרת ויפן ויבן. כל תבה שסופה ה''א כגון בנה, מחה, קנה, כשהוא נותן וי''ו יו''ד בראשה נקוד בחירק תחת היו''ד: אך נח. לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר (משלי יא לא) הן צדיק בארץ ישלם:

(כד) וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֖יִם עַל-הָאָ֑רֶץ חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם: וּתְקִיפוּ מַיָּא עַל אַרְעָא מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין: ח (א) וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת-נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל-הַֽחַיָּה֙ וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּֽעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֨וּחַ֙ עַל-הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם: וּדְכִיר יְיָ יָת נֹחַ וְיָת כָּל חַיְתָא וְיָת כָּל בְּעִירָא דִּי עִמֵּהּ בְּתֵבוֹתָא וְאַעְבַּר יְיָ רוּחָא עַל אַרְעָא וְנָחוּ מַיָּא:

רש''י ויזכר אלהים. זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר (בראשית ו ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה, והוא שם מדת רחמים: ויזכור אלהים את נח וגו' . מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתבה: ויעבר אלהים רוח. רוח תנחומין והנחה עברה לפניו: על הארץ. על עסקי הארץ: וישכו. כמו (אסתר ב א) כשוך חמת המלך לשון הנחת חמה:

(ב) וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּה֔וֹם וַֽאֲרֻבֹּ֖ת הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן-הַשָּׁמָֽיִם: וְאִסְתְּכָרוּ מַבּוּעֵי תְהוֹמָא וְכַוֵּי שְׁמַיָּא וְאִתְכְּלִי מִטְרָא מִן שְׁמַיָּא:

רש''י ויסכרו מעינות. כשנפתחו כתיב (ז יא) כל מעינות, וכאן אין כתיב כל, לפי שנשתירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם, כגון חמי טבריא וכיוצא בהם: ויכלא. וימנע, כמו (תהלים מ יב) לא תכלא רחמיך, (בראשית כג ו) לא יכלה ממך:

(ג) וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב וַיַּחְסְר֣וּ הַמַּ֔יִם מִקְצֵ֕ה חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם: וְתָבוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא אָזְלִין וְתָיְבִין וַחֲסָרוּ מַיָּא מִסּוֹף מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין:

רש''י מקצה חמשים ומאת יום. התחילו לחסור, והוא אחד בסיון. כיצד בעשרים ושבעה בכסלו פסקו הגשמים הרי שלשה מכסלו ועשרים ותשעה מטבת הרי שלשים ושנים, ושבט ואדר וניסן ואייר מאה ושמונה עשר הרי מאה וחמשים:

(ד) וַתָּ֤נַח הַתֵּבָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י בְּשִׁבְעָֽה-עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט: וְנָחַת תֵּבוֹתָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּשִׁבְעַת עֲשַׂר יוֹמָא לְיַרְחָא עַל טוּרֵי קַרְדּוּ:

רש''י בחדש השביעי. סיון והוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים: בשבעה עשר יום. מכאן אתה למד שהיתה התבה משקעת במים אחת עשרה אמה, שהרי כתיב (פסוק ה) בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, זה אב שהוא עשירי (למרחשון) לירידת גשמים והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב חמש עשרה אמה לששים יום, הרי אמה לארבעה ימים, נמצא שבששה עשר בסיון לא חסרו אלא ארבע אמות, ונחה התבה ליום המחרת, למדת שהיתה משקעת אחת עשרה אמה במים שעל ראשי ההרים:

(ה) וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י בָּֽעֲשִׂירִי֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים: וּמַיָּא הֲווֹ אָזְלִין וְחָסְרִין עַד יַרְחָא עֲשִׂירָאָה בַּעֲשִׂירָאָה בְּחַד לְיַרְחָא אִתְחֲזִיאוּ רֵישֵׁי טוּרַיָּא:

רש''י בעשירי וכו' נראו ראשי ההרים. זה אב, שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם. ואם תאמר הוא אלול ועשירי לכסלו שפסק הגשם, כשם שאתה אומר בחדש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה. אי אפשר לומר כן, על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים ומאה וחמשים של תגברת המים עד אחד בסיון, ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון והעשירי אי אפשר למנות אלא לירידה, שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול, אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, שהרי מקץ ארבעים משנראו ראשי ההרים שלח את העורב, ועשרים ואחד יום הוחיל בשליחות היונה, הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה, ואם תאמר באלול נראו, נמצא שחרבו במרחשון, והוא קורא אותו ראשון ואין זה אלא תשרי, שהוא ראשון לבריאת עולם, ולרבי יהושע הוא ניסן:

(ו) וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים י֑וֹם וַיִּפְתַּ֣ח נֹ֔חַ אֶת-חַלּ֥וֹן הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: וַהֲוָה מִסּוֹף אַרְבְּעִין יוֹמִין וּפְתַח נֹחַ יָת כַּוַּת תֵּבוֹתָא דִּי עֲבָד:

רש''י מקץ ארבעים יום. משנראו ראשי ההרים: את חלון התבה אשר עשה. לצהר, ולא זה פתח התבה העשוי לביאה ויציאה:

(ז) וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת-הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד-יְב֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ: וְשַׁלַּח יָת עוֹרְבָא וּנְפַק מִפַּק וְתַיִּב עַד דְּיַבִּישׁוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא:

רש''י יצוא ושוב. הולך ומקיף סביבות התבה ולא הלך בשליחותו שהיה חושדו על בת זוגו, כמו ששנינו באגדת חלק (סנהדרין קח:) : עד יבשת המים. פשוטו כמשמעו. אבל מדרש אגדה מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו, שנאמר (מלכים א' יז ו) והערבים מביאים לו לחם ובשר:

(ח) וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת-הַיּוֹנָ֖ה מֵֽאִתּ֑וֹ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה: וְשַׁלַּח יָת יוֹנָה מִלְּוָתֵהּ לְמֵחֲזֵי הֲקַלִּיאוּ מַיָּא מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא:

רש''י וישלח את היונה. לסוף שבעה ימים שהרי כתיב ויחל עוד שבעת ימים אחרים, מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל שבעה ימים: וישלח. אין זה לשון שליחות אלא לשון שלוח, שלחה ללכת לדרכה, ובזו יראה אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו:

(ט) וְלֹא-מָֽצְאָה֩ הַיּוֹנָ֨ה מָנ֜וֹחַ לְכַף-רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שָׁב אֵלָיו֙ אֶל-הַתֵּבָ֔ה כִּי-מַ֖יִם עַל-פְּנֵ֣י כָל-הָאָ֑רֶץ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל-הַתֵּבָֽה: וְלָא אַשְׁכַּחַת יוֹנָה מְנַח לְפַרְסַת רַגְלַהּ וְתָבַת לְוָתֵהּ לְתֵבוֹתָא אֲרֵי מַיָּא עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וְאוֹשִׁיט יְדֵהּ וְנָסְבַהּ וְאָעֵיל יָתַהּ לְוָתֵהּ לְתֵבוֹתָא: (י) וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת-הַיּוֹנָ֖ה מִן-הַתֵּבָֽה: וְאוֹרִיךְ עוֹד שַׁבְעָא יוֹמִין אָחֳרָנִין וְאוֹסֵיף שַׁלַּח יָת יוֹנָה מִן תֵּבוֹתָא:

רש''י ויחל. לשון המתנה, וכן (איוב כט כא) לי שמעו ויחלו, והרבה יש במקרא:

(יא) וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה-זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי-קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ: וַאֲתַת לְוָתֵהּ יוֹנָה לְעִדַּן רַמְשָׁא וְהָא טְּרַף זֵיתָא תְּבִיר נָחִית בְּפוּמַהּ וִידַע נֹחַ אֲרֵי קַלִּיאוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא:

רש''י טרף בפיה. אומר אני שזכר היה לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, כמו (שה''ש ה יב) כיונים על אפיקי מים רוחצות, (יחזקאל ז טז) כיוני הגאיות כלם המות וכמו (הושע ז יא) כיונה פותה: טרף. חטף, ומדרש אגדה לשון מזון, ודרשו בפיה, לשון מאמר, אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקדוש ברוך הוא ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם:

(יב) וַיִּיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת-הַיּוֹנָ֔ה וְלֹא-יָֽסְפָ֥ה שׁוּב-אֵלָ֖יו עֽוֹד: וְאוֹרִיךְ עוֹד שַׁבְעָא יוֹמִין אָחֳרָנִין וְשַׁלַּח יָת יוֹנָה וְלָא אוֹסֵיפַת לְמִתּוּב לְוָתֵהּ עוֹד:

רש''י וייחל. הוא לשון ויחל, אלא שזה לשון ויפעל וזה לשון ויתפעל. ויחל וימתין, וייחל ויתמתן:

(יג) וַ֠יְהִ֠י בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ-מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֨חַ֙ אֶת-מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה: וַהֲוָה בְּשִׁתְּ מְאָה וְחַד שְׁנִין בְּקַדְמָאָה בְּחַד לְיַרְחָא נְגוּבוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא וְאַעְדִּי נֹחַ יָת חוֹפָאָה דְּתֵבוֹתָא וַחֲזָא וְהָא נְגוּבוּ אַפֵּי אַרְעָא:

רש''י בראשון. לרבי אליעזר הוא תשרי, ולרבי יהושע הוא ניסן: חרבו. נעשה כמין טיט, שקרמו פניה של מעלה:

(יד) וּבַחֹ֨דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ יָֽבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ: (ס) וּבְיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּעַשְׂרִין וְשַׁבְעָא יוֹמָא לְיַרְחָא יַבִּישַׁת אַרְעָא:

רש''י בשבעה ועשרים. וירידתן בחדש השני בשבעה עשר, אלו אחד עשר ימים שהחמה יתרה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה: יבשה. נעשה גריד כהלכתה:

נח יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(טו) רביעי וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל-נֹ֥חַ לֵאמֹֽר: וּמַלִּיל יְיָ עִם נֹחַ לְמֵימָר: (טז) צֵ֖א מִן-הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי-בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ: פּוּק מִן תֵּבוֹתָא אַתְּ וְאִתְּתָךְ וּבְנָךְ וּנְשֵׁי בְנָיךְ עִמָךְ:

רש''י אתה ואשתך וגו' . איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה:

(יז) כָּל-הַֽחַיָּ֨ה אֲשֶׁר-אִתְּךָ֜ מִכָּל-בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל-הָרֶ֛מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל-הָאָ֖רֶץ (הוצא) הַיְצֵ֣א אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל-הָאָֽרֶץ: כָּל חַיְתָא דְּעִמָּךְ מִכָּל בִּשְׂרָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא אַפֵּיק עִמָּךְ וְיִתְיַלְּדוּן בְּאַרְעָא וְיִפְּשׁוּן וְיִסְגּוּן עַל אַרְעָא:

רש''י היצא. הוצא כתיב היצא קרי. היצא, אמור להם שיצאו. הוצא, אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה: ושרצו בארץ. ולא בתיבה, מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש:

(יח) וַיֵּ֖צֵא-נֹ֑חַ וּבָנָי֛ו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי-בָנָ֖יו אִתּֽוֹ: וּנְפַק נֹחַ וּבְנוֹהִי וְאִתְּתֵהּ וּנְשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵּהּ: (יט) כָּל-הַֽחַיָּ֗ה כָּל-הָרֶ֨מֶשׂ֨ וְכָל-הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל-הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָֽצְא֖וּ מִן-הַתֵּבָֽה: כָּל חַיְתָא כָּל רִחֲשָׁא וְכָל עוֹפָא כֹּל דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא לְזַרְעֲיָתְהוֹן נְפָקוּ מִן תֵּבוֹתָא:

רש''י למשפחתיהם. קבלו עליהם על מנת לדבק במינן:

(כ) וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל | הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ: וּבְנָא נֹחַ מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ וּנְסִיב מִכֹּל בְּעִירָא דַּכְיָא וּמִכֹּל עוֹפָא דְכֵי וְאַסֵּיק עֲלָוָן בְּמִדְבְּחָא:

רש''י מכל הבהמה הטהורה. אמר לא צוה לי הקדוש ברוך הוא להכניס מאלו שבעה שבעה אלא כדי להקריב קרבן מהם:

(כא) וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֘ אֶת-רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-לִבּ֗וֹ לֹא-אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת-הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָֽאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא-אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת-כָּל-חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי: וְקַבִּיל יְיָ בְּרַעֲוָא יָת קוּרְבָּנֵהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵהּ לָא אוֹסֵף לְמֵילַט עוֹד יָת אַרְעָא בְּדִיל חוֹבֵי אֱנָשָׁא אֲרֵי יִצְרָא לִבָּא דֶּאֱנָשָׁא בִּישׁ מִזְעִירֵהּ וְלָא אוֹסֵף עוֹד לְמִמְחֵי יָת כָּל דְּחַי כְּמָא דִעַבָדִית:

רש''י מנעריו. מנעריו כתיב משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע: לא אסף. ולא אסף. כפל הדבר לשבועה, הוא שכתוב (ישעיהו נד ט) אשר נשבעתי מעבר מי נח, ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו והיא שבועה, וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (לו א) :

(כב) עֹ֖ד כָּל-יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ: עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרְעָא זְרוֹעָא וַחֲצָדָא וְקוֹרָא וְחוֹמָא וְקַיְטָא וְסִתְוָא וִימָם וְלֵילְיָא לָא יִבְטְּלוּן:

רש''י עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבתו. שש עתים הללו שני חדשים לכל אחד ואחד, כמו ששנינו חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו זרע, חצי כסלו וטבת וחצי שבט קור וכו' : קור. קשה מחורף: חורף. עת זרע שעורים וקטניות החריפין להתבשל מהר. הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן: קציר. חצי ניסן ואייר וחצי סיון: קיץ. חצי סיון תמוז וחצי אב, הוא זמן לקיטת תאנים וזמן שמיבשים אותן בשדות, ושמו קיץ כמו (שמואל ב טז ב) והלחם והקיץ לאכול הנערים: חום. הוא סוף ימות החמה חצי אב ואלול וחצי תשרי, שהעולם חם ביותר, כמו ששנינו במסכת יומא (כט א) שלהי קייטא קשי מקייטא: ויום ולילה לא ישבתו. מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות ולא נכר בין יום ובין לילה: לא ישבתו. לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן:

ט (א) וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת-נֹ֖חַ וְאֶת-בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת-הָאָֽרֶץ: וּבָרִיךְ יְיָ יָת נֹחַ וְיָת בְּנוֹהִי וַאֲמַר לְהוֹן פּוּשׁוּ וּסְגוּ וּמְלוּ יָת אַרְעָא: (ב) וּמוֹרַֽאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל-חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹ֩ל אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּבְכָל-דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ: וְדַחֲלַתְכוֹן וְאֵימַתְכוֹן תְּהֵי עַל כָּל חֵוַת אַרְעָא וְעַל כָּל עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא בְּכֹל דִּי תַרְחֵישׁ אַרְעָא וּבְכָל נוּנֵי יַמָּא בְּיֶדְכוֹן יְהוֹן מְסִירִין:

רש''י וחתכם. ואימתכם כמו (איוב ו כא) תראו חתת. ואגדה לשון חיות שכל זמן שהתינוק בן יומו חי אין אתה צריך לשמרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת, צריך לשמרו מן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, אימתי יהיה מוראכם על החיות, כל זמן שאתם חיים:

(ג) כָּל-רֶ֨מֶשׂ֨ אֲשֶׁ֣ר הוּא-חַ֔י לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת-כֹּֽל: כָּל רִחֲשָׁא דְּהוּא חַי לְכוֹן יְהֵי לְמֵיכָל כִּירוֹק עִשְׂבָּא יְהָבִית לְכוֹן יָת כֹּלָּא:

רש''י לכם יהיה לאכלה. שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב, ולכם כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:

(ד) אַךְ-בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ: בְּרַם בִּשְׂרָא בְּנַפְשֵׁהּ דְּמֵהּ לָא תֵכְלוּן:

רש''י בשר בנפשו. אסר להם אבר מן החי, כלומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר: בנפשו דמו. בעוד נפשו בו: בשר בנפשו לא תאכלו. הרי אבר מן החי ואף בנפשו דמו לא תאכלו, הרי דם מן החי:

(ה) וְאַ֨ךְ אֶת-דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל-חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת-נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם: וּבְרַם יָת דִּמְכוֹן לְנַפְשָׁתֵיכוֹן אֶתְבַּע מִיַּד כָּל חַיְתָא אֶתְבְּעִנֵהּ וּמִיַד אֱנָשָׁא מִיַד גְבַר דְיֵשׁוֹד יָת דְמָא דַאֲחוֹהִי אֶתְבַּע יָת נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא:

רש''י ואך את דמכם. אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו: לנפשותיכם. אף החונק עצמו אף על פי שלא יצא ממנו דם: מיד כל חיה. לפי שחטאו דור המבול והפקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, שנאמר (תהלים מט יג) נמשל כבהמות נדמו, לפיכך הצרך להזהיר עליהן את החיות: ומיד האדם. מיד ההורג במזיד ואין עדים אני אדרוש: מיד איש אחיו. מיד שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג, אני אדרוש, אם לא יגלה ויבקש על עונו למחל, שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקדוש ברוך הוא דורש ממנו. כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה והאלהים אנה לידו במסכת מכות (י ב) הקדוש ברוך הוא מזמנן לפנדק אחד וכו' :

(ו) שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת-הָֽאָדָֽם: דְיֵשׁוֹד דְמָא דֶאֱנָשָׁא בְּסַעֲדִין עַל מֵימַר דַיָנַיָא דְמֵהּ יִתְּשָׁד אֲרֵי בְּצַלְמָא דַיְיָ עֲבַד יָת אֱנָשָׁא:

רש''י באדם דמו ישפך. אם יש עדים המיתוהו אתם, למה, כי בצלם אלהים וגו' : עשה את האדם. זה מקרא חסר, וצריך להיות עשה העושה את האדם, וכן הרבה במקרא:

(ז) וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ-בָֽהּ: (ס) וְאַתּוּן פּוּשׁוּ וּסְגוּ אִתְיְלִידוּ בְאַרְעָא וּסְגוּ בַהּ:

רש''י ואתם פרו ורבו. לפי פשוטו הראשונה לברכה, וכאן לצווי. ולפי מדרשו להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים:

(ח) חמישי וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל-נֹ֔חַ וְאֶל-בָּנָי֥ו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר: וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ וְלִבְנוֹהִי עִמֵּהּ לְמֵימָר: (ט) וַֽאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת-בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶת-זַֽרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם: וַאֲנָא הָא אֲנָא מֵקִים יָת קְיָמִי עִמְּכוֹן וְעִם בְּנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן:

רש''י ואני הנני. מסכים אני עמך, שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שלא לשחת את העולם עוד, וכן עשה. ובאחרונה אמר לו הנני מסכים לעשות קיום וחזוק ברית להבטחתי, ואתן לך אות:

(י) וְאֵ֨ת כָּל-נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל-חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹֽצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ: וְעִם כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דְּעִמְּכוֹן בְּעוֹפָא בִבְעִירָא וּבְכָל חַיַת אַרְעָא דְּעִמְּכוֹן מִכֹּל נַפְקֵי תֵבוֹתָא לְכֹל חַיַת אַרְעָא:

רש''י חית הארץ אתכם. הם המתהלכים עם הבריות: מכל יוצאי התבה. להביא שקצים ורמשים: לכל חית הארץ. להביא המזיקין שאינן בכלל החיה אשר אתכם, שאין הלוכן עם הבריות:

(יא) וַֽהֲקִֽמֹתִ֤י אֶת-בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא-יִכָּרֵ֧ת כָּל-בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹא-יִֽהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ: וְאָקֵם יָת קְיָמִי עִמְּכוֹן וְלָא יִשְׁתֵּיצֵי כָל בִּשְׂרָא עוֹד מִמֵּי טוֹפָנָא וְלָא יְהֵי עוֹד טוֹפָנָא לְחַבָּלָא אַרְעָא:

רש''י והקימותי. אעשה קיום לבריתי, ומהו קיומו, את הקשת כמו שמסים והולך:

(יב) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אוֹת-הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר-אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל-נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם: וַאֲמַר יְיָ דָּא אָת קְיָם דִּי אֲנָא יָהֵב בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵכוֹן וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא דִּי עִמְּכוֹן לְדָרֵי עַלְמָא:

רש''י לדרת עולם. נכתב חסר, שיש דורות שלא הצרכו לאות לפי שצדיקים גמורים היו, כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה, ודורו של רבי שמעון בן יוחאי:

(יג) אֶת-קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ: יָת קַשְׁתִּי יְהָבִית בַּעֲנָנָא וּתְהִי לְאָת קְיָם בֵּין מֵימְרִי וּבֵין אַרְעָא: (יד) וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל-הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָֽן: וִיהִי בַּעֲנָנוּתִי עֲנָנָא עַל אַרְעָא וְתִתְחֲזֵי קַשְׁתָּא בַּעֲנָנָא:

רש''י בענני ענן. כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם:

(טו) וְזָֽכַרְתִּ֣י אֶת-בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל-נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל-בָּשָׂ֑ר וְלֹא-יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֨יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל-בָּשָֽׂר: וְדָכִירְנָא יָת קְיָמִי דִּי בֵין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא בְּכָל בִּשְׂרָא וְלָא יְהֵי עוֹד מַיָּא לְטוֹפָנָא לְחַבָּלָא כָל בִּשְׂרָא: (טז) וְהָֽיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל-נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל-בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל-הָאָֽרֶץ: וּתְהֵי קַשְׁתָּא בַּעֲנָנָא וְאֵחֲזִנַּהּ לְמִדְכַּר קְיַם עָלָם בֵּין מֵימְרָא דַּיְיָ וּבֵין כָּל נַפְשָׁא חַיְתָא בְּכָל בִּשְׂרָא דִּי עַל אַרְעָא:

רש''י בין אלהים ובין כל נפש חיה. בין מדת הדין של מעלה וביניכם שהיה לו לכתוב ביני ובין כל נפש חיה. אלא זהו מדרשו כשתבא מדת הדין לקטרג עליכם (לחיב אתכם) אני רואה את האות ונזכר:

(יז) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל-נֹ֑חַ זֹ֤את אוֹת-הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל-בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל-הָאָֽרֶץ: (פ) וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ דָּא אָת קְיָם דִּי אֲקֵמִית בֵּין מֵימְרִי וּבֵין כָּל בִּשְׂרָא דִּי עַל אַרְעָא:

רש''י זאת אות הברית. הראהו הקשת ואמר לו הרי האות שאמרתי:

(יח) שישי וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי-נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן-הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן: וַהֲווֹ בְנֵי נֹחַ דִּי נְפָקוּ מִן תֵּבוֹתָא שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבוּהִי דִכְנָעַן:

רש''י וחם הוא אבי כנען. למה הצרך לומר כאן, לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח שקלקל בה חם, ועל ידו נתקלל כנען, ועדיין לא כתב תולדות חם, ולא ידענו שכנען בנו, לפיכך הצרך לומר כאן וחם הוא אבי כנען:

(יט) שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי-נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל-הָאָֽרֶץ: תְּלָתָא אִלֵּין בְּנֵי נֹחַ וּמֵאִלֵּין אִתְבַּדָּרוּ כָּל אַרְעָא: (כ) וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם: וְשָׁרִי נֹחַ גְּבַר פָּלַח בְּאַרְעָא וּנְצִיב כַּרְמָא:

רש''י ויחל. עשה עצמו חלין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת: איש האדמה. אדוני האדמה, כמו (רות א ג) איש נעמי: ויטע כרם. כשנכנס לתבה הכניס עמו זמורות ויחורי תאנים:

(כא) וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן-הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָֽהֳלֹֽה: וּשְׁתִי מִן חַמְרָא וּרְוִי וְאִתְגְּלִי בְּגוֹ מַשְׁכְּנֵהּ:

רש''י ויתגל. לשון ויתפעל: אהלו. אהלה כתיב רמז לעשרת שבטים שנקראו על שם שומרון שנקראת אהלה, שגלו על עסקי היין, שנאמר השתים במזרקי יין (עמוס ו ו) :

(כב) וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי-אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ: וַחֲזָא חָם אֲבוּהִי דִּכְנַעַן יָת עֶרְיְתָא דַּאֲבוּהִי וְחַוֵּי לִתְרֵין אֲחוֹהִי בְּשׁוּקָא:

רש''י וירא חם אבי כנען. יש מרבותינו אומרים כנען ראה והגיד לאביו לכך הזכר על הדבר ונתקלל: וירא את ערות אביו. יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו:

(כג) וַיִּקַּ֩ח שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת-הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֨ימוּ֙ עַל-שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ: וּנְסֵיב שֵׁם וָיֶפֶת יָת כְּסוּתָא וְשַׁוִּיוּ עַל כְּתַף תַּרְוֵיהוֹן וַאֲזָלוּ מְחַזְרִין וַחֲפִיאוּ יָת עֶרְיְתָא דַּאֲבוּהוֹן וְאַפֵּיהוֹן מְחַזְרִין וְעֶרְיְתָא דַּאֲבוּהוֹן לָא חֲזוֹ:

רש''י ויקח שם ויפת. אין כתיב כאן ויקחו אלא ויקח, למד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר (יחזקאל לט יא) אתן לגוג מקום שם קבר. וחם שבזה את אביו נאמר בזרעו (ישעיה כ ד) כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת וגו' : ופניהם אחורנית. למה נאמר פעם שניה, מלמד שכשקרבו אצלו והצרכו להפך עצמם לכסותו, הפכו פניהם אחורנית:

(כד) וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר-עָ֥שָׂה-ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן: וְאִתְּעַר נֹחַ מֵחַמְרֵהּ וִידַע יָת דִּי עֲבַד לֵהּ בְּרֵהּ זְעֵירָא:

רש''י בנו הקטן. הפסול והבזוי, כמו (ירמיה מט טו) הנה קטן נתתיך בגוים בזוי באדם:

(כה) וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו: וַאֲמַר לִיט כְּנַעַן עֲבַד פְּלַח עַבְדִין יְהֵי לַאֲחוֹהִי:

רש''י ארור כנען. אתה גרמת לי שלא אוליד בן רביעי אחר לשמשני, ארור בנך רביעי להיות משמש את זרעם של אלו הגדולים, שהטל עליהם טורח עבודתי מעתה. ומה ראה חם שסרסו, אמר להם לאחיו אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירשת העולם ואבינו יש לו שלשה בנים ועודנו מבקש בן רביעי:

(כו) וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהוָֹ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ: וַאֲמַר בְּרִיךְ יְיָ אֱלָהֵהּ דְּשֵׁם וִיהֵי כְנַעַן עַבְדָא לְהוֹן:

רש''י ברוך ה' אלהי שם. שעתיד לשמור הבטחתו לזרעו לתת להם את ארץ כנען: ויהי כנען עבד למו. למס עובד:

(כז) יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי-שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ: יַפְתֵּי יְיָ לְיֶפֶת וְיִשְׁרֵי שְׁכִינְתֵּהּ בְּמַשְׁכְּנֵהּ דְּשֵׁם וִיהֵי כְנַעַן עַבְדָא לְהוֹן:

רש''י יפת אלהים ליפת. מתורגם יפתי, ירחיב: וישכון באהלי שם. ישרה שכינתו בישראל. ומדרש חכמים אף על פי שיפת אלהים ליפת, שבנה כרש שהיה מבני יפת בית שני, לא שרתה בו שכינה. והיכן שרתה, במקדש ראשון שבנה שלמה שהיה מבני שם: ויהי כנען עבד למו. אף משיגלו בני שם, ימכרו להם עבדים מבני כנען:

(כח) וַֽיְחִי-נֹ֖חַ אַחַ֣ר הַמַּבּ֑וּל שְׁל֤שׁ מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָֽה: וַחֲיָא נֹחַ בָּתַר טוֹפָנָא תְּלַת מְאָה וְחַמְשִׁין שְׁנִין: (כט) וַֽיְהִי֙ כָּל-יְמֵי-נֹ֔חַ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: (פ) וַהֲווֹ כָל יוֹמֵי נֹחַ תְּשַׁע מְאָה וְחַמְשִׁין שְׁנִין וּמִית: י (א) וְאֵ֨לֶּה֙ תּֽוֹלְדֹ֣ת בְּנֵי-נֹ֔חַ שֵׁ֖ם חָ֣ם וָיָ֑פֶת וַיִּוָּֽלְד֥וּ לָהֶ֛ם בָּנִ֖ים אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל: וְאִלֵּין תּוּלְדַת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וְאִתְיְלִידוּ לְהוֹן בְּנִין בָּתַר טוֹפָנָא: (ב) בְּנֵ֣י יֶ֔פֶת גֹּ֣מֶר וּמָג֔וֹג וּמָדַ֖י וְיָוָ֣ן וְתֻבָ֑ל וּמֶ֖שֶׁךְ וְתִירָֽס: בְּנֵי יֶפֶת גּוֹמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתוּבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס:

רש''י ותירס. זו פרס:

(ג) וּבְנֵ֖י גֹּ֑מֶר אַשְׁכְּנַ֥ז וְרִיפַ֖ת וְתֹֽגַרְמָֽה: וּבְנֵי גּוֹמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתוֹגַרְמָה: (ד) וּבְנֵ֥י יָוָ֖ן אֱלִישָׁ֣ה וְתַרְשִׁ֑ישׁ כִּתִּ֖ים וְדֹֽדָנִֽים: וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים: (ה) מֵ֠אֵ֠לֶּה נִפְרְד֞וּ אִיֵּ֤י הַגּוֹיִם֙ בְּאַרְצֹתָ֔ם אִ֖ישׁ לִלְשֹׁנ֑וֹ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם בְּגֽוֹיֵהֶֽם: מֵאִלֵּין אִתַּפְרָשׁוּ נַגְוַת עַמְמַיָּא בְּאַרְעֲהוֹן גְּבַר לְלִישָׁנֵהּ לְזַרְעֲיָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן: (ו) וּבְנֵ֖י חָ֑ם כּ֥וּשׁ וּמִצְרַ֖יִם וּפ֥וּט וּכְנָֽעַן: וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן: (ז) וּבְנֵ֣י כ֔וּשׁ סְבָא֙ וַֽחֲוִילָ֔ה וְסַבְתָּ֥ה וְרַעְמָ֖ה וְסַבְתְּכָ֑א וּבְנֵ֥י רַעְמָ֖ה שְׁבָ֥א וּדְדָֽן: וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן: (ח) וְכ֖וּשׁ יָלַ֣ד אֶת-נִמְרֹ֑ד הוּא הֵחֵ֔ל לִהְי֥וֹת גִּבֹּ֖ר בָּאָֽרֶץ: וְכוּשׁ אוֹלִיד יָת נִמְרֹד הוּא שָׁרֵי לְמֵהֲוֵי גִבַּר תַּקִּיף בְּאַרְעָא:

רש''י להיות גבר. להמריד כל העולם על הקדוש ברוך הוא בעצת דור הפלגה:

(ט) הֽוּא-הָיָ֥ה גִּבֹּֽר-צַ֖יִד לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַל-כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר כְּנִמְרֹ֛ד גִּבּ֥וֹר צַ֖יִד לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: הוּא הֲוָה גִבַּר תַּקִּיף קֳדָם יְיָ עַל כֵּן יִתְאֲמַר כְּנִמְרֹד גִּבַּר תַּקִּיף קֳדָם יְיָ:

רש''י גבר ציד. צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום: לפני ה'. מתכון להקניטו על פניו: על כן יאמר כנמרד. על כל אדם מרשיע בעזות פנים, יודע רבונו ומתכון למרוד בו, יאמר זה כנמרוד גבור ציד:

(י) וַתְּהִ֨י רֵאשִׁ֤ית מַמְלַכְתּוֹ֙ בָּבֶ֔ל וְאֶ֖רֶךְ וְאַכַּ֣ד וְכַלְנֵ֑ה בְּאֶ֖רֶץ שִׁנְעָֽר: וַהֲוָה רֵישׁ מַלְכוּתֵהּ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאַרְעָא דְּבָבֶל: (יא) מִן-הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא יָצָ֣א אַשּׁ֑וּר וַיִּ֨בֶן֙ אֶת-נִ֣ינְוֵ֔ה וְאֶת-רְחֹבֹ֥ת עִ֖יר וְאֶת-כָּֽלַח: מִן אַרְעָא (ס''א עֵיצָה) הַהִיא נְפַק אֲתוּרָאָה וּבְנָא יָת נִינְוֵה וְיָת רְחֹבֹת (נ''א רְחוֹבֵי) קַרְתָּא וְיָת כָּלַח:

רש''י מן הארץ וגו' . כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד ומורדין במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם:

(יב) וְאֶת-רֶ֕סֶן בֵּ֥ין נִֽינְוֵ֖ה וּבֵ֣ין כָּ֑לַח הִ֖וא הָעִ֥יר הַגְּדֹלָֽה: וְיָת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִיא קַרְתָּא רַבְּתָא:

רש''י העיר הגדולה. היא נינוה שנאמר (יונה ג ג) ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים:

(יג) וּמִצְרַ֡יִם יָלַ֞ד אֶת-לוּדִ֧ים וְאֶת-עֲנָמִ֛ים וְאֶת-לְהָבִ֖ים וְאֶת-נַפְתֻּחִֽים: וּמִצרָאֵי (בכל הס':וּמִצְרַיִם) אוֹלִיד יָת לוּדָאֵי וְיָת עֲנָמָאֵי וְיָת לְהָבָאֵי וְיָת נַפְתּוּחָאֵי:

רש''י להבים. שפניהם דומים ללהב:

(יד) וְאֶת-פַּתְרֻסִ֞ים וְאֶת-כַּסְלֻחִ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָֽצְא֥וּ מִשָּׁ֛ם פְּלִשְׁתִּ֖ים וְאֶת-כַּפְתֹּרִֽים: (ס) וְיָת פַּתְרוּסָאֵי וְיָת כַּסְלוּחָאֵי דִּי נְפָקוּ מִתַּמָּן פְּלִשְׁתָּאֵי וְיָת קַפּוּטְקָאֵי:

רש''י ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים. משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו, ויצאו מהם פלשתים:

(טו) וּכְנַ֗עַן יָלַ֛ד אֶת-צִידֹ֥ן בְּכֹר֖וֹ וְאֶת-חֵֽת: וּכְנַעַן אוֹלִיד יָת צִידוֹן בָּכְרֵהּ וְיָת חֵת: (טז) וְאֶת-הַיְבוּסִי֙ וְאֶת-הָ֣אֱמֹרִ֔י וְאֵ֖ת הַגִּרְגָּשִֽׁי: וְיָת יְבוּסָאֵי וְיָת אֱמוֹרָאֵי וְיָת גִּרְגָּשָׁאֵי: (יז) וְאֶת-הַֽחִוִּ֥י וְאֶת-הָֽעַרְקִ֖י וְאֶת-הַסִּינִֽי: וְיָת חִוָּאֵי וְיָת עַרְקָאֵי וְיָת אַנְתּוֹסָאֵי: (יח) וְאֶת-הָֽאַרְוָדִ֥י וְאֶת-הַצְּמָרִ֖י וְאֶת-הַֽחֲמָתִ֑י וְאַחַ֣ר נָפֹ֔צוּ מִשְׁפְּח֖וֹת הַֽכְּנַֽעֲנִֽי: וְיָת אַרְוָדָאֵי וְיָת צְמָרָאֵי וְיָת חֲמָתָאֵי וּבָתַר כֵּן אִתְבַּדָּרוּ זַרְעֲיַת כְּנַעֲנָאֵי:

רש''י ואחר נפצו. מאלו נפוצו משפחות הרבה:

(יט) וַיְהִ֞י גְּב֤וּל הַֽכְּנַֽעֲנִי֙ מִצִּידֹ֔ן בֹּֽאֲכָ֥ה גְרָ֖רָה עַד-עַזָּ֑ה בֹּֽאֲכָ֞ה סְדֹ֧מָה וַֽעֲמֹרָ֛ה וְאַדְמָ֥ה וּצְבֹיִ֖ם עַד-לָֽשַׁע: וַהֲוָה תְּחוּם כְּנַעֲנָאֵי מִצִידוֹן מָטֵי לִגְרָר עַד עַזָּה מָטֵי לִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְאַדְמָה וּצְבוֹיִם עַד לָשַׁע:

רש''י גבול הכנעני. סוף ארצו. כל גבול שבמקרא לשון סוף וקצה: באכה. שם דבר. ולי נראה כאדם האומר לחברו גבול זה מגיע עד אשר תבא לגבול פלוני:

(כ) אֵ֣לֶּה בְנֵי-חָ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לִלְשֹֽׁנֹתָ֑ם בְּאַרְצֹתָ֖ם בְּגֽוֹיֵהֶֽם: (ס) אִלֵּין בְּנֵי חָם לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְלִישָׁנְהוֹן בְּאַרְעָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן:

רש''י ללשונותם בארצותם. אף על פי שנחלקו ללשונות וארצות, כלם בני חם הם:

(כא) וּלְשֵׁ֥ם יֻלַּ֖ד גַּם-ה֑וּא אֲבִי֙ כָּל-בְּנֵי-עֵ֔בֶר אֲחִ֖י יֶ֥פֶת הַגָּדֽוֹל: וּלְשֵׁם אִתְיְלִיד אַף הוּא אֲבוּהוֹן דְּכָל בְּנֵי עֵבֶר אָחוּהִי דְּיֶפֶת רַבָּא:

רש''י אבי כל בני עבר. הנהר היה שם: אחי יפת הגדול. איני יודע אם יפת הגדול אם שם, כשהוא אומר (להלן יא י) שם בן מאת שנה וגו' שנתים אחר המבול, הוי אומר יפת הגדול, שהרי בן חמש מאות שנה היה נח כשהתחיל להוליד, והמבול היה בשנת שש מאות שנה לנח, נמצא שהגדול בבניו היה בן מאה שנה, ושם לא הגיע למאה שנה עד שנתים אחר המבול: אחי יפת. ולא אחי חם, שאלו שניהם כבדו את אביהם, וזה בזהו:

(כב) בְּנֵ֥י שֵׁ֖ם עֵילָ֣ם וְאַשּׁ֑וּר וְאַרְפַּכְשַׁ֖ד וְל֥וּד וַֽאֲרָֽם: בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם: (כג) וּבְנֵ֖י אֲרָ֑ם ע֥וּץ וְח֖וּל וְגֶ֥תֶר וָמַֽשׁ: וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ: (כד) וְאַרְפַּכְשַׁ֖ד יָלַ֣ד אֶת-שָׁ֑לַח וְשֶׁ֖לַח יָלַ֥ד אֶת-עֵֽבֶר: וְאַרְפַּכְשַׁד אוֹלִיד יָת שָׁלַח וְשֶׁלַח אוֹלִיד יָת עֵבֶר: (כה) וּלְעֵ֥בֶר יֻלַּ֖ד שְׁנֵ֣י בָנִ֑ים שֵׁ֣ם הָֽאֶחָ֞ד פֶּ֗לֶג כִּ֤י בְיָמָיו֙ נִפְלְגָ֣ה הָאָ֔רֶץ וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יָקְטָֽן: וּלְעֵבֶר אִתְיְלִידוּ תְּרֵין בְּנִין שׁוּם חַד פֶּלֶג אֲרֵי בְּיוֹמוֹהִי אִתְפְּלִיגַת אַרְעָא וְשׁוּם אֲחוּהִי יָקְטָן:

רש''י נפלגה. נתבלבלו הלשונות, ונפוצו מן הבקעה, ונתפלגו בכל העולם. למדנו שהיה עבר נביא שקרא שם בנו על שם העתיד. ושנינו בסדר עולם (פרק א) שבסוף ימיו נתפלגו, שאם תאמר בתחלת ימיו, הרי יקטן אחיו צעיר ממנו והוליד כמה משפחות קודם לכן, שנאמר (פסוק כו) ויקטן ילד וגו' ואחר כך ויהי כל הארץ וגו' . ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, הא למדת שבשנת מות פלג נתפלגו:

(כו) וְיָקְטָ֣ן יָלַ֔ד אֶת-אַלְמוֹדָ֖ד וְאֶת-שָׁ֑לֶף וְאֶת-חֲצַרְמָ֖וֶת וְאֶת-יָֽרַח: וְיָקְטָן אוֹלִיד יָת אַלְמוֹדָד וְיָת שָׁלֶף וְיָת חֲצַרְמָוֶת וְיָת יָרַח:

רש''י ויקטן. שהיה ענו ומקטין עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו: חצרמות. על שם מקומו, דברי אגדה:

(כז) וְאֶת-הֲדוֹרָ֥ם וְאֶת-אוּזָ֖ל וְאֶת-דִּקְלָֽה: וְיָת הֲדוֹרָם וְיָת אוּזָל וְיָת דִּקְלָה: (כח) וְאֶת-עוֹבָ֥ל וְאֶת-אֲבִֽימָאֵ֖ל וְאֶת-שְׁבָֽא: וְיָת עוֹבָל וְיָת אֲבִימָאֵל וְיָת שְׁבָא: (כט) וְאֶת-אוֹפִ֥ר וְאֶת-חֲוִילָ֖ה וְאֶת-יוֹבָ֑ב כָּל-אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י יָקְטָֽן: וְיָת אוֹפִר וְיָת חֲוִילָה וְיָת יוֹבָב כָּל אִלֵּין בְּנֵי יָקְטָן: (ל) וַיְהִ֥י מֽוֹשָׁבָ֖ם מִמֵּשָׁ֑א בֹּֽאֲכָ֥ה סְפָ֖רָה הַ֥ר הַקֶּֽדֶם: וַהֲוָה מוֹתְבָנֵהוֹן מִמֵּשָׁא מָטֵי לִסְפַר טּוּר מָדִינְחָא: (לא) אֵ֣לֶּה בְנֵי-שֵׁ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לִלְשֹֽׁנֹתָ֑ם בְּאַרְצֹתָ֖ם לְגֽוֹיֵהֶֽם: אִלֵּין בְּנֵי שֵׁם לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְלִישָׁנְהוֹן לְאַרְעָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן: (לב) אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֧ת בְּנֵי-נֹ֛חַ לְתֽוֹלְדֹתָ֖ם בְּגֽוֹיֵהֶ֑ם וּמֵאֵ֜לֶּה נִפְרְד֧וּ הַגּוֹיִ֛ם בָּאָ֖רֶץ אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל: (פ) אִלֵּין זַרְעֲיַת בְּנֵי נֹחַ לְתוּלְדָתְהוֹן בְּעַמְמֵיהוֹן וּמֵאִלֵּין אִתַּפְרָשׁוּ עַמְמַיָּא בְּאַרְעָא בָּתַר טוֹפָנָא: יא (א) שביעי וַיְהִ֥י כָל-הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים: וַהֲוָה כָל אַרְעָא לִישָׁן חָד וּמַמְלָל חָד:

רש''י שפה אחת. לשון הקודש: ודברים אחדים. באו בעצה אחת ואמרו לא כל המנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה. דבר אחר על יחידו של עולם. דבר אחר ודברים אחדים, אמרו אחת לאלף ושש מאות חמשים ושש שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות:

(ב) וַיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם: וַהֲוָה בְּמִטַּלְהוֹן בְּקַדְמֵיתָא וְאַשְׁכָּחוּ בִקְעֲתָא בְּאַרְעָא דְבָבֶל וִיתִיבוּ תַמָּן:

רש''י ויהי בנסעם מקדם. שהיו יושבים שם, כדכתיב למעלה (י ל) ויהי מושבם וגו' הר הקדם, ונסעו משם לתור להם מקום להחזיק את כלם, ולא מצאו אלא שנער:

(ג) וַיֹּֽאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל-רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר: וַאֲמָרוּ גְּבַר לְחַבְרֵהּ הָבוּ נִרְמֵי לִבְנִין וְנוֹקְדִינוּן בְּנוּרָא יוֹקַדְתָּא (נ''י בְּנוּרָא) וַהֲוַת לְהוֹן לְבִנְתָּא לְאַבְנָא וְחֵימָרָא הֲוָה לְהוֹן לְשִׁיעַ:

רש''י איש אל רעהו. אמה לאמה, מצרים לכוש [וכוש לפוט] ופוט לכנען: הבה. הזמינו עצמכם. כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה, או לעצה, או למשא. הבה, הזמינו אפרייליי''ר בלע''ז : לבנים. שאין אבנים בבבל, שהיא בקעה: ונשרפה לשרפה. כך עושין הלבנים שקורין טיולי''ש בלע''ז , שורפים אותן בכבשן: לחמר. לטוח הקיר:

(ד) וַיֹּֽאמְר֞וּ הָ֣בָה | נִבְנֶה-לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה-לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן-נָפ֖וּץ עַל-פְּנֵ֥י כָל-הָאָֽרֶץ: וַאֲמָרוּ הָבוּ נִבְנֵי לָנָא קַרְתָּא וּמַגְדְּלָא וְרֵישֵׁהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא וְנַעְבֵּיד לָנָא שׁוּם דִּילְמָא נִתְבַּדַּר עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא:

רש''י פן נפוץ. שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן:

(ה) וַיֵּ֣רֶד יְהֹוָ֔ה לִרְאֹ֥ת אֶת-הָעִ֖יר וְאֶת-הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָֽאָדָֽם: וְאִתְגְּלֵי יְיָ לְאִתְפְּרָעָא עַל עוֹבָדֵי קַרְתָּא וּמַגְדְּלָא דִּי בְנוֹ בְּנֵי אֱנָשָׁא:

רש''י וירד ה' לראות. לא הצרך לכך, אלא בא ללמד לדינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו. במדרש רבי תנחומא (אות יח) : בני האדם. אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון שכפר את הטובה ואמר (ג יב) האשה אשר נתתה עמדי, אף אלו כפרו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול:

(ו) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַֽחִלָּ֣ם לַֽעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא-יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָֽזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת: וַאֲמַר יְיָ הָא עַמָּא חַד וְלִישָׁן חַד לְכֻלְּהוֹן וְדֵין דְּשָׁרִיוּ לְמֶעְבָּד וּכְעַן לָא יִתִּמְנַע מִנְּהוֹן כֹּל דִחַשִּׁיבוּ לְמֶעְבָּד:

רש''י הן עם אחד ושפה אחת. כל טובה זו יש עמהן, שעם אחד הם ושפה אחת לכלם, ודבר זה החלו לעשות: החלם. כמו אמרם, עשותם, התחילו הם לעשות: לא יבצר מהם וגו' לעשות. בתמיהה. יבצר לשון מניעה, כתרגומו, ודומה לו (תהלים עו יג) יבצר רוח נגידים:

(ז) הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָֽבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ: הָבוּ נִתְגְּלִי וּנְבַלְבֵּל תַּמָּן לִישָׁנְהוֹן דְּלָא יִשְׁמְעוּן (גְּבַר) אֱנַשׁ לִישָׁן חַבְרֵהּ:

רש''י הבה נרדה. בבית דינו נמלך, מענותנותו היתרה: הבה. מדה כנגד מדה, הם אמרו הבה נבנה, והוא כנגדם מדד ואמר הבה נרדה: ונבלה. ונבלבל. נו''ן משמש בלשון רבים, וה''א אחרונה יתרה כה''א של נרדה: לא ישמעו. זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו:

(ח) וַיָּ֨פֶץ יְהֹוָ֥ה אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל-פְּנֵ֣י כָל-הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר: וּבַדַּר יְיָ יָתְהוֹן מִתַּמָּן עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וּמְנָעוּ לְמִבְנֵי (נ''י וְאִתְמְנָע מִלְּמִבְנֵי) קַרְתָּא:

רש''י ויפץ ה' אותם משם. בעולם הזה. מה שאמרו פן נפוץ, נתקים עליהם, הוא שאמר שלמה (משלי י כד) מגורת רשע היא תבואנו:

(ט) עַל-כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי-שָׁ֛ם בָּלַ֥ל יְהֹוָ֖ה שְׂפַ֣ת כָּל-הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם יְהֹוָ֔ה עַל-פְּנֵ֖י כָּל-הָאָֽרֶץ: (פ) עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ בָּבֶל אֲרֵי תַמָּן בַּלְבֵּל יְיָ לִישַׁן כָּל אַרְעָא וּמִתַּמָּן בַּדָּרִנּוּן יְיָ עַל אַפֵּי כָּל אַרְעָא:

רש''י ומשם הפיצם. למד שאין להם חלק לעולם הבא. וכי אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעקר, ואלו פשטו יד בעקר כביכול להלחם בו, ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום:

(י) אֵ֚לֶּה תּֽוֹלְדֹ֣ת שֵׁ֔ם שֵׁ֚ם בֶּן-מְאַ֣ת שָׁנָ֔ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-אַרְפַּכְשָׁ֑ד שְׁנָתַ֖יִם אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל: אִלֵּין תּוּלְדַת שֵׁם שֵׁם בַּר מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת אַרְפַּכְשָׁד תַּרְתֵּין שְׁנִין בָּתַר טּוֹפָנָא:

רש''י שם בן מאת שנה. כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר המבול:

(יא) וַֽיְחִי-שֵׁ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-אַרְפַּכְשָׁ֔ד חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (ס) וַחֲיָא שֵׁם בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (יב) וְאַרְפַּכְשַׁ֣ד חַ֔י חָמֵ֥שׁ וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-שָֽׁלַח: וְאַרְפַּכְשַׁד חֲיָא תְּלָתִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת שָׁלַח: (יג) וַֽיְחִ֣י אַרְפַּכְשַׁ֗ד אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-שֶׁ֔לַח שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (ס) וַחֲיָא אַרְפַּכְשַׁד בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת שֶׁלַח אַרְבַּע מְאָה וּתְלָת שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (יד) וְשֶׁ֥לַח חַ֖י שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-עֵֽבֶר: וְשֶׁלַח חֲיָא תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת עֵבֶר: (טו) וַֽיְחִי-שֶׁ֗לַח אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-עֵ֔בֶר שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (ס) וַחֲיָא שֶׁלַח בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת עֵבֶר אַרְבַּע מְאָה וּתְלָת שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (טז) וַֽיְחִי-עֵ֕בֶר אַרְבַּ֥ע וּשְׁלשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-פָּֽלֶג: וַחֲיָא עֵבֶר תְּלָתִין וְאַרְבַּע שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת פָּלֶג: (יז) וַֽיְחִי-עֵ֗בֶר אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-פֶּ֔לֶג שְׁלשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (ס) וַחֲיָא עֵבֶר בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת פֶּלֶג אַרְבַּע מְאָה וּתְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (יח) וַֽיְחִי-פֶ֖לֶג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-רְעֽוּ: וַחֲיָא פֶלֶג תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת רְעוּ: (יט) וַֽיְחִי-פֶ֗לֶג אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-רְע֔וּ תֵּ֥שַׁע שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (ס) וַחֲיָא פֶלֶג בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת רְעוּ מָאתָן וּתְשַׁע שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (כ) וַיְחִ֣י רְע֔וּ שְׁתַּ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-שְׂרֽוּג: וַחֲיָא רְעוּ תְּלָתִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת שְׂרוּג: (כא) וַיְחִ֣י רְע֗וּ אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-שְׂר֔וּג שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (ס) וַחֲיָא רְעוּ בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת שְׂרוּג מָאתָן וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (כב) וַיְחִ֥י שְׂר֖וּג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-נָחֽוֹר: וַחֲיָא שְׂרוּג תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת נָחוֹר: (כג) וַיְחִ֣י שְׂר֗וּג אַֽחֲרֵ֛י הֽוֹלִיד֥וֹ אֶת-נָח֖וֹר מָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (ס) וַחֲיָא שְׂרוּג בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת נָחוֹר מָאתָן שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (כד) וַיְחִ֣י נָח֔וֹר תֵּ֥שַׁע וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת-תָּֽרַח: וַחֲיָא נָחוֹר עֶשְׂרִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת תָּרַח: (כה) וַֽיְחִ֣י נָח֗וֹר אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-תֶּ֔רַח תְּשַֽׁע-עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (ס) וַחֲיָא נָחוֹר בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת תֶּרַח מְאָה וּתְשַׁע עֲשַׂר שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: (כו) וַֽיְחִי-תֶ֖רַח שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֨וֹלֶד֙ אֶת-אַבְרָ֔ם אֶת-נָח֖וֹר וְאֶת-הָרָֽן: וַחֲיָא תֶרַח שִׁבְעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת אַבְרָם יָת נָחוֹר וְיָת הָרָן: (כז) וְאֵ֨לֶּה֙ תּֽוֹלְדֹ֣ת תֶּ֔רַח תֶּ֚רַח הוֹלִ֣יד אֶת-אַבְרָ֔ם אֶת-נָח֖וֹר וְאֶת-הָרָ֑ן וְהָרָ֖ן הוֹלִ֥יד אֶת-לֽוֹט: וְאִלֵּין תּוּלְדַת תֶּרַח תֶּרַח אוֹלִיד יָת אַבְרָם יָת נָחוֹר וְיָת הָרָן וְהָרָן אוֹלִיד יָת לוֹטּ: (כח) וַיָּ֣מָת הָרָ֔ן עַל-פְּנֵ֖י תֶּ֣רַח אָבִ֑יו בְּאֶ֥רֶץ מֽוֹלַדְתּ֖וֹ בְּא֥וּר כַּשְׂדִּֽים: וּמִית הָרָן עַל אַפֵּי תֶּרַח אֲבוּהִי בְּאַרְעָא דְּיַלָּדוּתֵהּ בְּאוּרָא דְכַסְדָּאֵי:

רש''י על פני תרח אביו. בחיי אביו. ומדרש אגדה יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשנצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים. ומנחם בן סרוק פרש אור בקעה, וכן (ישעיה כד טו) בארים כבדו ה', וכן (שם יא ח) מאורת צפעוני. כל חור ובקע עמוק קרוי אור:

(כט) מפטיר וַיִּקַּ֨ח אַבְרָ֧ם וְנָח֛וֹר לָהֶ֖ם נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת-אַבְרָם֙ שָׂרָ֔י וְשֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת-נָחוֹר֙ מִלְכָּ֔ה בַּת-הָרָ֥ן אֲבִֽי-מִלְכָּ֖ה וַֽאֲבִ֥י יִסְכָּֽה: וּנְסִיב אַבְרָם וְנָחוֹר לְהוֹן נְשִׁין שׁוּם אִתַּת אַבְרָם שָׂרָי וְשׁוּם אִתַּת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבוּהָא דְּמִלְכָּה וַאֲבוּהָא דְּיִסְכָּה:

רש''י יסכה. זו שרה, על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה. ועוד יסכה לשון נסיכות, כמו שרה לשון שררה:

(ל) וַתְּהִ֥י שָׂרַ֖י עֲקָרָ֑ה אֵ֥ין לָ֖הּ וָלָֽד: וַהֲוַת שָׂרַי עֲקָרָה לֵית לָהּ וְלָד: (לא) וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת-אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת-ל֤וֹט בֶּן-הָרָן֙ בֶּן-בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֨כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד-חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם: וּדְבַר תֶּרַח יָת אַבְרָם בְּרֵהּ וְיָת לוֹט בַּר הָרָן בַּר בְּרֵהּ וְיָת שָׂרַי כַּלָּתֵהּ אִתַּת אַבְרָם בְּרֵהּ וּנְפָקוּ עִמְּהוֹן מֵאוּרָא דְּכַסְדָּאֵי לְמֵיזַל לְאַרְעָא דִּכְנָעַן וַאֲתוֹ עַד חָרָן וִיתִיבוּ תַמָּן:

רש''י ויצאו אתם. ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי:

(לב) וַיִּֽהְי֣וּ יְמֵי-תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיָּ֥מָת תֶּ֖רַח בְּחָרָֽן: (פפפ) וַהֲווֹ יוֹמֵי תֶרַח מָאָתן וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית תֶּרַח בְּחָרָן: פפפ:

רש''י וימת תרח בחרן. לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה, שהרי כתוב (יב ד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, (פסוק כו) ותרח בן שבעים שנה היה כשנלד אברם, הרי מאה ארבעים וחמש לתרח כשיצא אברם מחרן, עדיין נשארו משנותיו הרבה. ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, שהרשעים אף בחייהם קרויים מתים, והצדיקים אף במיתתן קרויים חיים, שנאמר (שמואל ב' כג כ) ובניהו בן יהוידע בן איש חי: בחרן. הנו''ן הפוכה, לומר לך עד אברם היה חרון אף של מקום בעולם:

הפטרת נח - ישעיה נד

נד (א) רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַהֲלִי֙ לֹא-חָ֔לָה כִּֽי-רַבִּ֧ים בְּֽנֵי-שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה: (ב) הַרְחִ֣יבִי | מְק֣וֹם אָהֳלֵ֗ךְ וִירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל-תַּחְשֹׂ֑כִי הַאֲרִ֙יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ וִיתֵדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי: (ג) כִּי-יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ: (ד) אַל-תִּֽירְאִי֙ כִּי-לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי וְאַל-תִּכָּלְמִ֖י כִּ֣י לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֙יִךְ֙ תִּשְׁכָּ֔חִי וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ לֹ֥א תִזְכְּרִי-עֽוֹד: (ה) כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כָל-הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא: (ו) כִּֽי-כְאִשָּׁ֧ה עֲזוּבָ֛ה וַעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ קְרָאָ֣ךְ יְהוָ֑ה וְאֵ֧שֶׁת נְעוּרִ֛ים כִּ֥י תִמָּאֵ֖ס אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ: (ז) בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ: (ח) בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִֽחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּאֲלֵ֖ךְ יְהוָֽה: (ט) כִּי-מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי-נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל-הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעָר-בָּֽךְ: (י) כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑נָה וְחַסְדִּ֞י מֵאִתֵּ֣ךְ לֹֽא-יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַחֲמֵ֖ךְ יְהוָֽה: (כאן מסיימים הספרדים) (יא) עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים: (יב) וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל-גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי-חֵֽפֶץ: (יג) וְכָל-בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ: (יד) בִּצְדָקָ֖ה תִּכּוֹנָ֑נִי רַחֲקִ֤י מֵעֹ֙שֶׁק֙ כִּֽי-לֹ֣א תִירָ֔אִי וּמִ֨מְּחִתָּ֔ה כִּ֥י לֹֽא-תִקְרַ֖ב אֵלָֽיִךְ: (טו) הֵ֣ן גּ֥וֹר יָג֛וּר אֶ֖פֶס מֵֽאוֹתִ֑י מִי-גָ֥ר אִתָּ֖ךְ עָלַ֥יִךְ יִפּֽוֹל: (טז) (הן) הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ בָּרָ֣אתִי חָרָ֔שׁ נֹפֵ֙חַ֙ בְּאֵ֣שׁ פֶּחָ֔ם וּמוֹצִ֥יא כְלִ֖י לְמַעֲשֵׂ֑הוּ וְאָנֹכִ֛י בָּרָ֥אתִי מַשְׁחִ֖ית לְחַבֵּֽל: (יז) כָּל-כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח וְכָל-לָשׁ֛וֹן תָּֽקוּם-אִתָּ֥ךְ לַמִּשְׁפָּ֖ט תַּרְשִׁ֑יעִי זֹ֡את נַחֲלַת֩ עַבְדֵ֨י יְהוָ֧ה וְצִדְקָתָ֛ם מֵאִתִּ֖י נְאֻם-יְהוָֽה: נה (א) ה֤וֹי כָּל-צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם וַאֲשֶׁ֥ר אֵֽין-ל֖וֹ כָּ֑סֶף לְכ֤וּ שִׁבְרוּ֙ וֶֽאֱכֹ֔לוּ וּלְכ֣וּ שִׁבְר֗וּ בְּלוֹא-כֶ֛סֶף וּבְל֥וֹא מְחִ֖יר יַ֥יִן וְחָלָֽב: (ב) לָ֤מָּה תִשְׁקְלוּ-כֶ֙סֶף֙ בְּֽלוֹא-לֶ֔חֶם וִיגִיעֲכֶ֖ם בְּל֣וֹא לְשָׂבְעָ֑ה שִׁמְע֨וּ שָׁמ֤וֹעַ אֵלַי֙ וְאִכְלוּ-ט֔וֹב וְתִתְעַנַּ֥ג בַּדֶּ֖שֶׁן נַפְשְׁכֶֽם: (ג) הַטּ֤וּ אָזְנְכֶם֙ וּלְכ֣וּ אֵלַ֔י שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם וְאֶכְרְתָ֤ה לָכֶם֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם חַֽסְדֵ֥י דָוִ֖ד הַנֶּאֱמָנִֽים: (ד) הֵ֛ן עֵ֥ד לְאוּמִּ֖ים נְתַתִּ֑יו נָגִ֥יד וּמְצַוֵּ֖ה לְאֻמִּֽים: (ה) הֵ֣ן גּ֤וֹי לֹֽא-תֵדַע֙ תִּקְרָ֔א וְג֥וֹי לֹֽא-יְדָע֖וּךָ אֵלֶ֣יךָ יָר֑וּצוּ לְמַ֙עַן֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵאֲרָֽךְ:

משנה מקואות פרק ב

א. הַטָּמֵא שֶׁיָּרַד לִטְבּוֹל, סָפֵק טָבַל סָפֵק לֹא טָבַל, אֲפִלּוּ טָבַל, סָפֵק יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה סָפֵק אֵין בּוֹ, שְׁנֵי מִקְוָאוֹת, אֶחָד יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְאֶחָד שֶׁאֵין בּוֹ, טָבַל בְּאֶחָד מֵהֶם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְאֵיזֶה מֵהֶן טָבַל, סְפֵקוֹ טָמֵא:

ברטנורה   (א) הטמא שירד לטבול ספיקו טמא. דאוקי גברא אחזקתיה ובחזקת טומאה הוא:

ב. מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד וְנִמְצָא חָסֵר, כָּל טָהֳרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, טְמֵאוֹת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּטֻמְאָה חֲמוּרָה. אֲבָל בְּטֻמְאָה קַלָּה, כְּגוֹן אָכַל אֳכָלִים טְמֵאִים, וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִים, בָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִים, אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, וְיָרַד לִטְבּוֹל, סָפֵק טָבַל סָפֵק לֹא טָבַל, אֲפִלּוּ טָבַל, סָפֵק יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה סָפֵק אֵין בּוֹ, שְׁנֵי מִקְוָאוֹת, אֶחָד יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְאֶחָד שֶׁאֵין בּוֹ, טָבַל בְּאֶחָד מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן טָבַל, סְפֵקוֹ טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא, שֶׁרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בְחֶזְקַת טֻמְאָה, לְעוֹלָם הוּא בִפְסוּלוֹ, עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁטָּהַר. אֲבָל סְפֵקוֹ לִטַּמֵּא וּלְטַמֵּא, טָהוֹר:

ברטנורה   (ב) בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמאות. אע''ג דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור, הרי ספק טהרה הוא ולא ספק טומאה: בטומאה חמורה. באב הטומאה שמטמאתו מן התורה: טומאה קלה. דרבנן: אכל אוכלים טמאים. אכל חצי פרס מאוכלים טמאים, או שתה רביעית משקין טמאין, נפסל גופו מלאכול בתרומה, ופוסל את התרומה מדרבנן. וכולן משמונה עשר דבר שגזרו בו חכמים, וכולן מפורשים פרק קמא דשבת: ואפילו טבל. דהשתא איכא תרתי לרעותא, שמא לא טבל כלל, ואפילו טבל, שמא קודם טבילה נתחסר, אפילו הכי ספיקו טהור: ר' יוסי מטמא. ואפילו בטומאה דרבנן. משום דגברא בחזקת טומאה: אבל ספיקו ליטמא ולטמא. כגון ספק אכל אוכלים טמאים או לא אכל, הרי ספיקו ליטמא. או ודאי אכל אוכלים טמאים, ספק נגע בככר של תרומה ספק לא נגע, הרי ספיקו לטמא, בהני מטהר ר' יוסי, דאין כאן חזקת טומאה. ואין הלכה כר' יוסי:

ג. סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִים, סָפֵק נָפְלוּ סָפֵק לֹא נָפְלוּ, אֲפִלּוּ נָפְלוּ, סָפֵק יֵשׁ בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה סָפֵק אֵין בָּהֶם, שְׁנֵי מִקְוָאוֹת, אֶחָד יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְאֶחָד אֵין בּוֹ, נָפַל לְאֶחָד מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה מֵהֶן נָפַל, סְפֵקוֹ טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּמֶּה יִתְלֶה. הָיוּ שְׁנֵיהֶם פְּחוּתִים מֵאַרְבָּעִים סְאָה, וְנָפַל לְאֶחָד מֵהֶם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה מֵהֶן נָפַל, סְפֵקוֹ טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה יִתְלֶה:

ברטנורה   (ג) ספק מים שאובים שטיהרו חכמים. במסכת טהרות פרק הזורק טומאה, תמן תנינן, אלו ספיקות שטיהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה: ספק נפלו. שלשה לוגין מים שאובים במקוה חסר: ספק יש בהן ארבעים סאה. כלומר ספק היה במקוה ארבעים סאה כשרים קודם שנפלו השאובין, דשוב אין השאובין פוסלין אותו: שיש לו במה יתלה. שיש לו מקום לתלות נפילתן שלא גרמו לו פסול: שאין לו במה יתלה. דמה נפשך בהי מנייהו דנפל פסלוהו, הלכך שניהם פסולין. והאי דמטהרינן הכא ספק מים שאובין במקום שיש לו במה לתלות, היינו משום דשאובין דרבנן והא דתניא בתורת כהנים אך מעין ובור מקוה מים, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אסמכתא בעלמא היא:

ד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, רְבִיעִית מַיִם שְׁאוּבִין בַּתְּחִלָּה, פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, וּשְׁלשָׁה לֻגִּין עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסוֹף, שִׁעוּרוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין:

ברטנורה   (ד) בתחילה. שלא היה במקוה מים כלל כשנפל בו רביעית מים שאובין, ונשלם אחר כך שיעורו במי גשמים: על פני המים. לאחר שהיו בו הרבה מים כשרים: וחכמים אומרים. והלכה כחכמים:

ה. מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלשׁ גּוּמוֹת שֶׁל מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁל לֹג לֹג, אִם יָדוּעַ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים סְאִין מַיִם כְּשֵׁרִים עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לַגּוּמָא הַשְּׁלִישִׁית, כָּשֵׁר. וְאִם לָאו, פָּסוּל. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמִקְוֶה סָמוּךְ לְמִקְוֶה:

ברטנורה   (ה) של לוג לוג. לוג אחד בכל גומא: עד שלא הגיעו לגומא שלישית כשר. דהוי ליה כמקוה שלם שנפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובין דלא פסלוהו, והכא נמי הואיל והיו במקוה ארבעים סאה קודם שהגיעו המים לגומא שלישית, לא נפסל המקוה: כמקוה סמוך למקוה. כמקוה כשר הסמוך לשאוב שזה עומד בכשרותו וזה עומד בפסלותו, והכא נמי המים שבגומות כעומדים בפני עצמם חשיבי ולא כמעורבין. ואין הלכה כר' שמעון:

ו. הַמְסַנֵּק אֶת הַטִּיט לַצְדָדִין וּמָשְׁכוּ מִמֶּנּוּ שְׁלשָׁה לֻגִּין, כָּשֵׁר. הָיָה תוֹלֵשׁ וּמָשְׁכוּ מִמֶנּוּ שְׁלשָׁה לֻגִּין, פָּסוּל. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִשְׁאוֹב:

ברטנורה   (ו) המסנק. כמו המסלק. שמסלק את הטיט לצד אחד. ולא שתלש הטיט מן המים, אלא בתוך המים סילקו לצד אחד. שאם תלשו מן המים נחשב כשאוב, ואם משכו ממנו שלשה לוגין פוסל את המקוה. ודוקא כשאין במקוה ארבעים סאה, הוא דשלשה לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה. אבל אם היו בו ארבעים סאה, אין כל מים שאובים שבעולם פוסלין אותו: ור' שמעון מכשיר. משום דאין מתכוין לשאיבה אלא לסלק את הטיט למקום אחד. ואין הלכה כר' שמעון:

ז. הַמַּנִּיחַ קַנְקַנִּים בְּרֹאשׁ הַגַּג לְנַגְּבָן וְנִתְמַלְאוּ מַיִם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם עוֹנַת גְּשָׁמִים הוּא, אִם יֵשׁ בּוֹ כִּמְעַט מַיִם בַּבּוֹר, יְשַׁבֵּר. וְאִם לָאו, לֹא יְשַׁבֵּר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יְשַׁבֵּר, אוֹ יִכְפֶּה, אֲבָל לֹא יְעָרֶה:

ברטנורה   (ז) לנגבן. תרגום והנה חרבו, והא נגובו. ודוקא לנגבן, שלא נתכוין לקבל המים, לכך לא נעשו שאובין, דכתיב אך מעין ובור, מה מעיין שאין בו תפיסת ידי אדם, אף בור שאין בו תפיסת ידי אדם: אם עונת גשמים היא. שנתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים: אם יש בו כמעט מים בבור. גרסינן. ולא גרסינן או: ישבר. הקנקנים ויפלו המים שבתוכן לבור, דהמשכה היא כיון שמתוך כלים שבורים נופלים לבור: ואם לאו. שאינה עונת גשמים, אי נמי שאין מים בבור: לא ישבר. דאם אינה עונת גשמים הרי לא יכול לעשות מקוה מן המים שבקנקנים בלבד, דסבירא ליה לר' אליעזר שאובה שהמשיכוה כולה או רובה, פסולה. אבל כשהיא עונת גשמים, שמא יפלו מן המים לבור רביעית קודם שבירה ור' אליעזר לטעמיה דאמר לעיל רביעית מים פוסלים את המקוה (לכתחילה) [בתחילה]: ור' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר. דקסבר שלשה לוגין פוסלין את המקוה בין בתחילה בין בסוף ולא רביעית, ולא חיישינן שמא יפלו לבור שלשה לוגין קודם שבירה. ואע''ג דלאו עונת גשמים היא, ישבר, דיכול להמשיך עד שיעור מקוה. דקסבר שאובה שהמשיכוה כולה, טהורה. ואין הלכה כר' אליעזר: או יכפה. שכופה הקנקנים שעל הגג שלא יפלו המים מתוכן לבור, אלא יפלו לצד אחר ומשם נמשכים לבור: אבל לא יערה. שאם הגביה הקנקנים ועירה אותן, נעשו כמים שאובין, שהרי יש בהן תפיסת ידי אדם:

ח. הַסַּיָּד שֶׁשָּׁכַח עָצִיץ בַּבּוֹר וְנִתְמַלָּא מַיִם, אִם הָיוּ הַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהוּ, יְשַׁבֵּר. וְאִם לָאו, לֹא יְשַׁבֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יְשַׁבֵּר:

ברטנורה   (ח) הסייד. אומן הסד את הבור בסיד כדי שיחזיק מימיו, ודרכו להביא הסיד לבור בעציץ. ואותו בור היו בו מים כשרים ונשקע העציץ לתוך המים ונתמלא: אם היו המים צפים על גביו כל שהו ישבר. שלא נשאבו המים, דכל שעה הן מעורבין אבל אם היה מעלה העציץ בידו היו נפסקים ונעשים תלושין: ואם לאו. שאין המים צפים על גביו: לא ישבר. וכשאינה עונת גשמים איירי. דאם היתה עונת גשמים כיון דאיכא מים בבור ישבר, כדאמרן: ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר. דיכול להמשיך כדפרישנא לעיל:

ט. הַמְסַדֵּר קַנְקַנִּים בְּתוֹךְ הַבּוֹר וְנִתְמַלְאוּ מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁבָּלַע הַבּוֹר אֶת מֵימָיו, הֲרֵי זֶה יְשַׁבֵּר:

ברטנורה   (ט) המסדר קנקנים בבור ונתמלאו אע''פ שבלע הבור את מימיו. ואין מים בבור אלא אלו שבקנקנים: הרי זה ישבר. כר' יהושע דאין רביעית פוסל, ומשבר את הקנקנים ועושה מקוה בתחילה:

י. מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם וְטִיט, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מַטְבִּילִין בַּמַּיִם וְאֵין מַטְבִּילִין בַּטִּיט. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בַּמַּיִם וּבַטִּיט. בְּאֵיזֶה טִיט מַטְבִּילִין, בְּטִיט שֶׁהַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו. הָיוּ הַמַּיִם מִצַד אֶחָד, מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁמַּטְבִּילִין בַּמַּיִם וְאֵין מַטְבִּילִין בַּטִּיט. בְּאֵיזֶה טִיט אָמְרוּ, בְּטִיט שֶׁהַקָּנֶה יוֹרֵד מֵאֵלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁאֵין קְנֵה הַמִּדָּה עוֹמֵד. אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹלְעַאי אוֹמֵר. מְקוֹם שֶׁהַמִּשְׁקֹלֶת יוֹרָדֶת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַיּוֹרֵד בְּפִי חָבִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַנִּכְנָס בִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, הַנִּמְדָּד בַּלֹּג:

ברטנורה   (י) ר' יהושע אומר בטיט ובמים. כשהמים צפים על גבי הטיט ואפילו רגליו שוקעות בטיט, מטבילין לר' יהושע, מפני שהמים מקדימים. ור' אליעזר לית ליה האי סברא. אבל אם היה מטביל כלי קטן במים הצים על גבי הטיט, בהא מודה ר' אליעזר דעלתה לו טבילה, כיון שלא היה שוקע בטיט כלל ומצטרף להשלים ארבעים סאה. והלכה כרבי יהושע: שהקנה יורד מאליו. שהוא רך ונימוח כל כך שאם ישימו בו קנה ישקע בטיט מאליו: מקום שאין קנה המדה עומד. קנה שמודדין בו אינו עומד מאליו בתוכו, וזה אינו רך ונמוח כראשון: משקולת. בדיל של הבנאים. וכל השיעורין הללו כל אחד מוסיף בקושי הטיט ועביו, שהראשון מכולם, והשני קשה הימנו, והשלישי קשה הימנו, וכל כולם: בפי חבית. שפיה צר וקטן. ואם הטיט רך כל כך שיכול להשפך ולהכניס בפי הצר של חבית, עלתה לו טבילה: שפופרת הנוד. שפופרת של קנה שמניחין על פי הנוד ששופכים לתוכו. ושיעור הנקב של שפופרת הנוד, שיהיו חוזרות בו שתי אצבעות בינוניות, שהן רוחב שתי אצבעות הראשונות של פס היד, לא הגודל: הנמדד בלוג. כל זמן שהוא רך כל כך שהוא נמדד בלוג והוא כלי שמחזיק שש ביצים, הוא נמדד עם המקוה וטובלין בו. והלכה כרבי יהודה:

גמרא נדה דף ח' ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן הֲרֵי שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקַת מְעֻבֶּרֶת וְרָאֲתָה דַם וְאַחַר כַּךְ הִפִּלָה רוּחַ אוֹ כָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּימָה הֲרֵי הִיא בְחֶזְקָתָהּ וְדַיָּה שַׁעְתָּהּ וְאַף עַל גַּב שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר שֶׁנֶאֱמַר (ישעיה כ''ו) הָרִינוּ חַלְנוּ כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ מַאי זֵכֶר לַדָּבָר הֲרֵי רְאָיָה גְדוֹלָה הִיא כִּי כְתִיב הַאי קְרָא בִּזְכָרִים כְּתִיב וּרְמִינְהוּ קָשְׁתָה שְׁנַיִם וְלַשְׁלִישִׁי הִפִּילָה רוּחַ אוֹ כָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּימָא הֲרֵי זוּ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב וְאִי אֲמַרְתְּ לֵידָה מְעַלְיוּתָא הִיא קוֹשִׁי סָמוּךְ לְלֵידָה רַחֲמָנָא טַהֲרֵיהּ אָמַר רַב פַּפִּי הַנַּח מֵעֵת לְעֵת דְרַבָּנָן:

רש''י ודיה שעתה. לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלאו הריון הוא ונטמאו טהרות דמעת לעת של ראיה: זכר לדבר. דהריון רוח שמיה הריון: קשתה. שני ימים בתוך י''א ימי זוב ולשלישי נמי ראתה ואח''כ הפילה רוח בו ביום ולא שפתה מן הצער הרי לידה זו בזוב וצריכה ז' נקים וקרבן לזיבתה דכיון דלאו ולד הוא הוי זיבה מעליא: קושי סמוך ללידה. שלא שפתה בינתים ודם הקושי מחמת הולד הוא בא: רחמנא טהריה. מזיבה בתוך י''א יום בפ' בנות כותים: אמר רב פפי. אין ודאי דלאו לידה הוא אבל לענין דיה שעתא חשוב ולד דמעת לעת דרבנן:

זוהר בראשית דף ל''ב ע''א

תָּא חָזֵי כָּל אִנּוּן עֲמִיקִין סְתִימִין דְּנָפְקֵי מִגּוֹ מַחֲשָׁבָה וְקָלָא נָטִיל לוֹן לָא אִתְגַּלְיָן עַד דְּמִלָּה מְגַלֶּה לוֹן, מַאן מִלָּה הַיְנוּ דִּבּוּר וְהַאי דִּבּוּר אִקְּרֵי שַׁבָּת וּבְגִין דְּשַׁבָּת אִקְּרֵי דִּבּוּר דִּבּוּר דְּחוֹל אָסוּר בַּשַּׁבָּת. וְכָךְ הֲוָה עָבִיד רַבִּי שִׁמְעוֹן כַּד חָמֵי לְאִמֵּיהּ דַּהֲוָת מִשְׁתָּעַיָּא הֲוָה אָמַר לָהּ אִמָּא שְׁתוּקֵי שַׁבָּת הוּא וְאָסִיר בְּגִין דְּדִבּוּר דָּא בָּעְיָא לְשַׁלְּטָאָה וְלָא אָחֳרָא וְהַאי דִּבּוּר דְּאִיהוּ אָתֵי מִסִטְרָא דְחֹשֶׁךְ מְגַלֶּה עֲמוּקוֹת מִגַּוֵּיהּ וּמַשְׁמָע מִנִּי חֹשֶׁךְ הַהוּא דְּאָתִי מִסִטְרָא דְּחֹשֶׁךְ דִּכְתִיב מִנִי דַּיְּקָא:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, כָּל אֵלּוּ עֲמוּקוֹת הַסְּתוּמוֹת שֶׁיּוֹצְאוֹת מִתּוֹךְ הַמַּחֲשָׁבָה, וְהַקּוֹל לוֹקֵחַ אוֹתָם, אֵינָן מִתְגַלּוֹת עַד שֶׁהַמִּלָּה, מְגַלֶּה אוֹתָן. מַה הִיא מִלָּה, הִיא דִּבּוּר. וְדִבּוּר זֶה נִקְרָא שַׁבָּת, וּבִשְׁבִיל שֶׁהַשַּׁבָּת נִקְרָא דִּבּוּר, אָסוּר לְדַבֵּר בְּשַׁבָּת דִּבּוּרֵי חוֹל, וּכְשֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן רוֹאֶה שֶׁהָיְתָה אִמּוֹ מְדַבֶּרֶת בְּשַׁבָּת, הָיָה אוֹמֵר לָה, אִמָּא שְׁתּוֹקִי, שַׁבָּת הַיּוֹם וְאָסוּר. מִשּׁוּם דְּדִבּוּר זֶה שֶׁל שַׁבָּת צָרִיךְ לִשְׁלוֹט בָּעוֹלָם, וְלֹא דִּבּוּר אַחֵר שֶׁל יְמוֹת הַחוֹל. וְדִבּוּר זֶה שֶׁהוּא בָּא מִצַד הַחֹשֶךְ, מְגַלֶּה עֲמוּקוֹת בַּתּוֹרָה, כְּלוֹמָר עָלֶיהָ אוֹמֵר הַכָּתוּב מְגַלֶּה עֲמוּקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ. מִנִּי חֹשֶךְ, הַבָּא מִצַד הַחֹשֶךְ, שֶׁכָּתוּב מִנִּי בְּדִיּוּק.

הלכה פסוקה

ש''ע א''ח סי' רנ''א

א. הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה יֵשׁ מְפָרְשִׁים מִנְחָה גְדוֹלָה וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים מִנְחָה קְטַנָּה. (הגהה) וְדַוְקָא כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה דֶּרֶךְ קֶבַע אֲבָל אִם עוֹשֶׂה אוֹתָהּ דֶּרֶךְ עֲרָאי לְפִי שָׁעָה וְלֹא קָבַע עָלֶיהָ שָׁרֵי וְלָכֵן מֻתָּר לִכְתּוֹב אִגֶּרֶת שְׁלוֹמִים וְכָל כַּיוֹצֵא בָזֶה: ב. לְתַקֵן בְּגָדָיו וְכֵלָיו לְצוֹרֶךְ שַׁבָּת מֻתָּר כָּל הַיּוֹם. (הגהה) וְהוּא הַדִּין בִּגְדֵי חֲבֵירוֹ אִם הוּא לְצוֹרֶךְ שַׁבָּת וְאֵינוֹ נוֹטֵל עָלָיו שְׂכַר. וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁכּוֹתֵב סְפָרִים לְעַצְמוֹ דֶּרֶךְ לִמּוּדוֹ. (הגה) מִסְתַּפְּרִין כָּל הַיּוֹם אֲפִלּוּ מִסַּפָּר יִשְׂרָאֵל:

מוסר

מספר שערי קדושה

אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁמֵשִׂים עַצְמוֹ כֶּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשָׂאוֹי וְיוֹשֵׁב וְקוֹרֵא וְשׁוֹנֶה בְּדִבְרֵי תוֹרָה בְּכָל יוֹם תָּמִיד וְקוֹרֵא תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וְשׁוֹנֶה הֲלָכוֹת וּמֶדְרָשׁ וְיַרְבֶּה בִישִׁיבָה וִימַעֵט בִּסְחוֹרָה מִיַד רוּחַ הַקּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו וכו' אָמַר אַבָּא אֵלִיָהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָׁה בֵּין כּוּתִי בֵּין יִשְׂרָאֵל בֵּין עֶבֶד בֵּין שִׁפְחָה הַכֹּל לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל אָדָם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו: אַשְׁרֵי מִי שֶׁשָׂם כָּל אֵלּוּ נֶגֶד פָּנָיו בְּכָל עֵת וְיִזְכֶּה לְהַשְׁלִים בָּהֶם כָּל יְמֵי חַיָּיו וְכָל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלוּ וּבִלְבַד שֶׁיִשְׁמוֹר עַצְמוֹ וְאֵיבָרָיו וְגוּפוֹ מִכָּל חֵטְא וְעָוֹן זוֹכֶה לְכָל הַכָּבוֹד הַצָפוּן לַצַדִיקִים עַד שֶׁאֵין מִנְיַן וְשִׁיעוּר וְאֵין כָּל עַיִן יְכוֹלָה לִרְאוֹת וְאֵין כָּל אֹזֶן יְכוֹלָה לִשְׁמוֹעַ כָּבוֹד הַמְּתוּקָן לַצַדִּיקִים וְלַחֲסִידִים: וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעי' ס''ד) וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ:

פרשת לך לך

לך לך יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

יב (א) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-אַבְרָ֔ם לֶךְ-לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ: וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָם אִיזֵל לָךְ מֵאַרְעָךְ וּמִיַּלָּדוּתָךְ וּמִבֵּית אֲבוּךְ לְאַרְעָא דִּי אַחֲזִנָּךְ:

רש''י לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד שאודיע טבעך בעולם:

(ב) וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַֽאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַֽאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶֽהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה: וְאֶעְבְּדִנָּךְ לְעַם סַגִּי וֶאֱבָרֵכִנָּךְ וַאֲרַבֵּי שְׁמָךְ וּתְהֵא מְבָרֵךְ:

רש''י ואעשך לגוי גדול. לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הזקק לשלש ברכות הללו שהבטיחו על הבנים, ועל הממון, ועל השם. (וזהו ואגדלה שמך, הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואלך אברהם, ואברהם עולה רמ''ח כנגד איבריו של אדם) : ואברכך. בממון: והיה ברכה. הברכות נתנות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי את אדם ואת נח ואותך, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ. דבר אחר ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם, ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב. יכול יהיו חותמין בכלן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ולא בהם: מארצך. והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן, אלא כך אמר לו התרחק עוד משם וצא מבית אביך: אל הארץ אשר אראך. לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור. כיוצא בו (בראשית כב ב) את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, כיוצא בו (כב ב) על אחד ההרים אשר אמר אליך, כיוצא בו (יונה ג ב) וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך:

(ג) וַֽאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רֲכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָֽאֲדָמָֽה: וֶאֱבָרֵךְ מְבָרְכָךְ וּמְלַטְטָךְ אֵילוּט וְיִתְבָּרֲכוּן בְּדִילָךְ כֹּל זַרְעֲיַת אַרְעָא:

רש''י ונברכו בך כל משפחת האדמה. יש אגדות רבות, וזהו פשוטו אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וכן כל ונברכו בך שבמקרא, וזה מוכיח (בראשית מח כ) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה:

(ד) וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן-חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵֽחָרָֽן: וַאֲזַל אַבְרָם כְּמָא דְּמַלֵּיל עִמֵּהּ יְיָ וַאֲזַל עִמֵּהּ לוֹטּ וְאַבְרָם בַּר שִׁבְעִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין בְּמִפְקֵהּ מֵחָרָן: (ה) וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת-שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִ֗יו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת-הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂ֣וּ בְחָ֑רָן וַיֵּֽצְא֗וּ לָלֶ֨כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן: וּדְבַר אַבְרָם יָת שָׂרַי אִתְּתֵהּ וְיָת לוֹט בַר אֲחוּהִי וְיָת כָּל קִנְיָנְהוֹן דִּי קְנוֹ וְיָת נַפְשָׁתָא דְּשַׁעֲבִּידוּ לְאוֹרַיְתָא בְחָרָן וּנְפָקוּ לְמֵיזַל לְאַרְעָא דִּכְנַעַן וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דִּכְנָעַן:

רש''י אשר עשו בחרן. שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגיר את האנשים, ושרה מגירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום. ופשוטו של מקרא עבדים ושפחות שקנו להם, כמו (שם לא א) עשה את כל הכבוד הזה, (במד' כד יח) וישראל עשה חיל, לשון קונה וכונס:

(ו) וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַֽעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ: וַעֲבַר אַבְרָם בְּאַרְעָא עַד אֲתַר שְׁכֶם עַד מֵישַׁר מוֹרֶה וּכְנַעֲנָאָה בְּכֵן בְּאַרְעָא:

רש''י ויעבר אברם בארץ. נכנס לתוכה: עד מקום שכם. להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם: אלון מורה. הוא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה: והכנעני אז בארץ. היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר (בראשית יד יח) ומלכי צדק מלך שלם, לפיכך (פסוק ז) ויאמר ה' אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם:

נביאים - ישעיה - פרק מ

(כז) לָ֤מָּה תֹאמַר֙ יַֽעֲקֹ֔ב וּתְדַבֵּ֖ר יִשְׂרָאֵ֑ל נִסְתְּרָ֤ה דַרְכִּי֙ מֵיְהוָ֔ה וּמֵאֱלֹהַ֖י מִשְׁפָּטִ֥י יַעֲבֽוֹר: לָמָּה תֵימַר יַעֲקֹב וּתְמַלֵּיל יִשְּׂרָאֵל מִטַּמְרָא אוֹרְחִי מִן קֳדָם יְיָ וּמִן קֳדָם אֱלָהִי דִּינִי יַעֲדִי :

רש''י למה תאמר . עמי יעקב ותדבר בגלות : נסתרה דרכי מה' . העלים מנגד עיניו כל מה שעבדנוהו והמשיל עלינו אות' שלא ידעוהו : ומאלהי משפטי יעבור . העביר מלפניו משפט הגמול הטוב שהי' לו לשלם לאבותינו ולנו :

(כח) הֲל֨וֹא יָדַ֜עְתָּ אִם-לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ אֱלֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם | יְהוָה֙ בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִיעַ֖ף וְלֹ֣א יִיגָ֑ע אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבוּנָתֽוֹ: הֲלָא יְדַעְתָּ אִם לָא שְׁמַעְתָּ אֱלָהָא עַלְמָא יְיָ דִי בְרָא יְסוֹדֵי אַרְעָא לָא בַעֲמַל וְלָא בְלֵיאוּ לֵית סוֹף לְסֻכְלְתָנוּתֵיה :

רש''י בורא קצות הארץ וגו' . אין חקר לתבונתו . ומי שיש לו כח כזה וחכמה כזו הוא יודע את המחשבות למה הוא מאחר טובתכם אלא כדי לכלות את הפשע ולהתם את החטאת ע''י היסורין :

(כט) נֹתֵ֥ן לַיָּעֵ֖ף כֹּ֑חַ וּלְאֵ֥ין אוֹנִ֖ים עָצְמָ֥ה יַרְבֶּֽה: דִּיהַב לְצַדִּיקַיָּא דִּמְשַׁלְחָן לְפִתְגָמֵי אוֹרַיְתָא חוּכְמָא וְלִדְלֵית לְהוֹן תְּקוֹף נִכְסִין מַסְגֵּי :

רש''י נותן ליעף כח . וסופו להחליף כח לעייפותכם :

(ל) וְיִֽעֲפ֥וּ נְעָרִ֖ים וְיִגָ֑עוּ וּבַחוּרִ֖ים כָּשׁ֥וֹל יִכָּשֵֽׁלוּ: וְיִשְׁתַּלְהוּן עוּלֵימִין חַיָּיבִין וְיִלְאוּן וּרְוָוקֵי רַשִּׁיעַיָּא אִתְקָלָא יְתְקְלוּן :

רש''י ויעפו נערים . גבורת הכשדי' המנוערים מן המצות תיעף : ובחורים כשול יכשלו . אותם שהם עכשיו גבורים וחזקים יכשלו ואתם קוי ה' תחליפו כח חדש וחזק :

(לא) וְקוֹיֵ֤ יְהוָה֙ יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֙וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ: (ס) וּדְסַבָּרוּ לְפוּרְקָנָא דַּיְיָ יִתְכַּנְשׁוּן מִבֵּינֵי גָּלְוַתְהוֹן וְיוֹסְפוּן חֵיל וְיִתְחַדְּתוּן לְעוּלֵימַתְהוֹן כְּצִמּוּח דְּסַלִיק עַל גַּדְפֵי נִשְׁרִין יְרַהֲטוּן וְלָא יִלְאוּן יַהֲכוּן וְלָא יִשְׁתַּלְהוֹן :

רש''י אבר . כנף :

מא (א) הַחֲרִ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אִיִּ֔ים וּלְאֻמִּ֖ים יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֑חַ יִגְּשׁוּ֙ אָ֣ז יְדַבֵּ֔רוּ יַחְדָּ֖ו לַמִּשְׁפָּ֥ט נִקְרָֽבָה: אַצִיתוּ לְמֵימְרִי נַגְוָן וּמַלְכְּוָן יוֹסְפוּן חֵיל יִתְקָרְבוּן בְּכֵן יְמַלְּלוּן כַּחֲדָּא לְדִינָא נִתְקְרָב :

רש''י החרישו אלי . כדי לשמוע דבר : איים . אומות של עכו''ם : יחליפו כח . יתקשטו ויתחזקו בכל גבורתם אולי יעמדו בדין בכח : יגשו . הלום ואז משיגשו ידברו : למשפט נקרבה . להוכיח' על פניהם :

כתובים - משלי - פרק ב

(כ) לְמַ֗עַן תֵּ֭לֵךְ בְּדֶ֣רֶךְ טוֹבִ֑ים וְאָרְח֖וֹת צַדִּיקִ֣ים תִּשְׁמֹֽר: בְּדִיל הַלֵךְ בְּאָרְחָתָא דְטָבֵי וּשְׁבִילֵי דְצַדִיקֵי תִנְטוֹר :

רש''י למען תלך . מוסב על המקרא שלמעלה להצילך מדרך רעה למען הוליכך בדרך טובים :

(כא) כִּֽי-יְשָׁרִ֥ים יִשְׁכְּנוּ-אָ֑רֶץ וּ֝תְמִימִ֗ים יִוָּ֥תְרוּ בָֽהּ: מְטוּל דִּתְרִיצֵי עָמְדִין בְּאַרְעָא וְאִלֵּין דְּלָא מוּם מִשְׁתּוֹתְרִין בָּהּ :

רש''י כי ישרים ישכנו ארץ . לעולם הבא : יותרו בה . כשירדו רשעים לגהינם :

(כב) וּ֭רְשָׁעִים מֵאֶ֣רֶץ יִכָּרֵ֑תוּ וּ֝בוֹגְדִ֗ים יִסְּח֥וּ מִמֶּֽנָּה: וְרַשִׁיעַיָא מִן אַרְעָא נְסוּפוּן וּבָזוֹזֵי נִתְעַקְרוּן מִנָהּ : ג (א) בְּ֭נִי תּוֹרָתִ֣י אַל-תִּשְׁכָּ֑ח וּ֝מִצְוֹתַ֗י יִצֹּ֥ר לִבֶּֽךָ: בְּרִי נִימוֹסֵי לָא תִנְשֵׁי וּפוּקְדָנִי יִנְטַר לִבָּךְ : (ב) כִּ֤י אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים וּשְׁנ֣וֹת חַיִּ֑ים וְ֝שָׁל֗וֹם יוֹסִ֥יפוּ לָֽךְ: מְטוּל דְנוּגְדָא דְיוֹמָתָא וּשְׁנַיָא דְחַיֵי וּשְׁלָמָא נוֹסְפוּן לָךְ :

רש''י אורך ימים וגו' . ושלום יוסיפו לך . תורתי ומצותי :

(ג) חֶ֥סֶד וֶאֱמֶ֗ת אַֽל-יַעַ֫זְבֻ֥ךָ קָשְׁרֵ֥ם עַל-גַּרְגְּרוֹתֶ֑יךָ כָּ֝תְבֵ֗ם עַל-ל֥וּחַ לִבֶּֽךָ: טִיבוּתָא וְקוּשְׁטָא לָא נִשְׁבְּקוּנָךְ קְטוֹרִנוּן בְּצַוְרָךְ וּכְתוֹב אִנוּן עַל לוּחַ דְּלִבָּךְ :

משנה ברכות פרק ג

א. מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע, (וּמִן הַתְּפִלָּה) וּמִן הַתְּפִלִּין. נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן וְחִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן, אֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה וְאֶת שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה, אֶת שֶׁלַּמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן פְּטוּרִין, וְאֶת שֶׁאֵין לַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן חַיָּבִין. אֵלּוּ וָאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה:

ברטנורה   (א) מי שמתו מוטל לפניו. אחד מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם, מוטל עליו לקברו: פטור מק''ש. משום דטריד טרדא דמצוה: וחלופיהן. שכן דרך שמתחלפין, לפי שהכל רוצים לזכות במצוה: את שלפני המטה. המזומנים לנשאה כשתגיע המטה אצלם: ואת שלאחר המטה. כלומר בין אותם שלפני המטה, ובין אותם שלאחר המטה, אם המטה צריכה להם לשאתה, פטורים: ואת שאין למטה צורך בהם. כגון ההולכים ללוות את המת לכבודו בלבד חייבין: אלו ואלו פטורים מן התפלה. דלאו דאורייתא היא כמו ק''ש. ואיכא דאמרי מפני שהיא צריכה כוונה יתירא:

ב. קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ, אִם יְכוֹלִין לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַשּׁוּרָה, יַתְחִילוּ וְאִם לָאו, לֹא יַתְחִילוּ. הָעוֹמְדִים בַּשּׁוּרָה, הַפְּנִימִים פְּטוּרִין, וְהַחִיצוֹנִים חַיָּבִין:

ברטנורה   (ב) להתחיל ולגמור. פרשה אחת של ק''ש: לשורה. שהיו עושים שורות שורות סביב האבל לנחמו בשובם מן הקבר: ואם לאו. שהיה הדרך קרוב מן הקבר עד המקום שבו עושים השורה, ואין פנאי להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה: הפנימים. הרואים האבלים: והחיצונים. שאינם רואים פני האבלים:

ג. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלִּין, וְחַיָּבִין בַּתְּפִלָּה וּבַמְּזוּזָה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן:

ברטנורה   (ג) נשים ועבדים פטורים מק''ש. אע''פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, סלקא דעתך אמינא לחייבן הואיל ואית בה מלכות שמים, קא משמע לן. ותפילין מצות עשה שהזמן גרמא הם, דלילה ושבת לאו זמן תפילין נינהו. וסלקא דעתך אמינא הואיל ואתקש תפלין למזוזה נשים נחייבו, קמ''ל: קטנים. אפי' קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בק''ש, לפי שאינו מצוי תמיד אצלו בעונת ק''ש. ולא בתפילין, משום דסתם קטן אינו יודע לשמור תפיליו שלא יפיח בהן: וחייבין בתפלה. דתפלה רחמי היא, ומדרבנן היא, ותקנוה אף לנשים ולחנך בה הקטנים: ובמזוזה. דמהו דתימא הואיל ואתקש לתלמוד תורה, כי היכי דנשים פטורות מתלמוד תורה דכתיב (דברים יא): ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם, הכי נמי נפטרו ממזוזה אע''פ שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא, קמ''ל: בברכת המזון. מבעיא לן אי חייבות בברכת המזון מדאורייתא, כיון דכתיב (שם ח): ואכלת ושבעת וברכת, הויא ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא, או שמא אין חייבות מדאורייתא, משום דכתיב (שם): על הארץ הטובה אשר נתן לך, והארץ לא נתנה לנקבות, ולא אפשיטא:

ד. בַּעַל קֶרִי מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ. וְעַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם:

ברטנורה   (ד) בעל קרי. עזרא תקן שלא יקרא בעל קרי בתורה, בין שראה קרי לאנסו בין לרצונו, עד שיטבול. ולא מפני טומאה וטהרה, שאין דברי תורה מקבלין טומאה, אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים: מהרהר. ק''ש בלבו כשהגיע זמן המקרא: ואינו מברך לפניה ולאחריה. ואפילו בהרהור, כיון דברכות לאו דאורייתא לא אצרכוהו רבנן: ועל המזון מברך לאחריו. דחיובא דאורייתא הוא. ואינו מברך לפניו, דלאו חיובא דאורייתא הוא. וכבר נפסקה ההלכה דבטלוה לטבילותא, ובעלי קריין קורין ק''ש כדרכן ועוסקין בתורה ומתפללין ומברכין כל הברכות, ואין מערער בדבר:

ה. הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה, וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַעַל קֶרִי, לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יְקַצֵר. יָרַד לִטְבֹּל, אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסוֹת וְלִקְרוֹת עַד שֶׁלֹּא תָנֵץ הַחַמָּה, יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶה וְיִקְרָא וְאִם לָאו, יִתְכַּסֶה בַמַּיִם וְיִקְרָא. אֲבָל לֹא יִתְכַּסֶה, לֹא בְמַיִם הָרָעִים וְלֹא בְמֵי הַמִּשְׁרָה, עַד שֶׁיַּטִּיל לְתוֹכָן מַיִם. וְכַמָּה יַרְחִיק מֵהֶם וּמִן הַצוֹאָה, אַרְבַּע אַמּוֹת:

ברטנורה   (ה) לא יפסיק. תפלתו לגמרי, אלא יקצר כל ברכה וברכה: ולקרות עד שלא תנץ החמה. שהותיקין מדקדקים על עצמן לגמור אותה עם הנץ החמה, דכתיב (תהלים עב): ייראוך עם שמש: יתכסה במים. ודוקא מים עכורים שאין לבו רואה את הערוה, אבל צלולים לא: במים הרעים. מים סרוחים: במי המשרה. מים ששורין בהם פשתן: עד שיטיל לתוכן מים. חסורי מחסרא והכי קתני, ולא יקרא אצל מי רגלים עד שיתן לתוכן מים, ושיעור המים שיטיל למי רגלים של פעם אחת, רביעית: וכמה ירחיק מהם. מן המי רגלים שלא הטיל לתוכן מים, ומן הצואה: ארבע אמות. ודוקא כשהוא לצדדים או לאחריו, אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו:

ו. זָב שֶׁרָאָה קֶרִי, וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זְרַע, וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת שֶׁרָאֲתָה נִדָּה, צְרִיכִין טְבִילָה, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר:

ברטנורה   (ו) זב שראה קרי. אע''פ שטמא טומאת שבעה משום זיבה, ואין טבילה זו מטהרתו, אפילו הכי צריך טבילה לדברי תורה כתקנת עזרא, משום קרי. וכן נדה אם באה להתפלל, ופולטת שכבת זרע הרי היא כבעל קרי. ושכבת זרע מטמאה האשה בפליטתה כל שלשה ימים לאחר תשמיש, ולאחר מכאן כבר הסריח בגופה ואין ראוי עוד להיות ולד נוצר ממנו. והכי פירושו, נדה שפלטה עתה תשמיש ששמשה אתמול קודם שראתה, והמשמשת מטתה שראתה נדה אחר ששמשה, צריכין טבילה: ורבי יהודה פוטר. אף במשמשת שראתה נדה פטר ר''י, ואע''ג דמעיקרא בת טבילה הות ואיכא למימר דלא פקעה חובת טבילה מינה. וכבר כתבנו לעיל דבטלוה לטבילותא, מפני שהיתה תקנה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה:

גמרא ברכות דף י''ח ע''א

אָמַר רְחָבָה אָמַר רַב יְהוּדָה כָּל הָרוֹאֶה הַמֵּת וְאֵינוֹ מְלַוֵּהוּ עוֹבֵר מִשׁוּם (משלי יז) לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ. וְאִם הִלְוָהוּ מַה שְׂכָרוֹ אָמַר רַב אָשֵׁי עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (שם יט) מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּמְכַבְּדוֹ חוֹנֵן אֶבְיוֹן. רִבִּי חִיָיא וְרִבִּי יוֹנָתָן הֲווּ שָׁקְלֵי וְאַזְלֵי בְּבֵית הַקְבָרוֹת הֲוָה קָשַׁדְיָא תְּכֶלְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹנָתָן אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִיָיא דַלְיֵיהּ כְּדֵי שֶׁלֹא יֹאמְרוּ לְמָחָר בָּאִין אֶצְלֵנוּ וְעַכְשָׁיו מְחָרְפִין אוֹתָנוּ. אָמַר לֵיהּ וּמִי יַדְעֵי כּוּלֵי הָאי וְהָא כְתִיב (קהלת ט) וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה. אָמַר לֵיהּ אִם קָרִיתָ לֹא שָׁנִיתָ וְאִם שָׁנִיתָ לֹא שִׁלַּשְׁתָּ וְאִם שִׁלַּשְׁתָּ לֹא פִּירְשׁוּ לָךְ. כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמוּתוּ אֵלּוּ צַדִּיקִים שֶׁבְּמִיתָתָן נִקְרָאִים חַיִּים שֶׁנֶאֱמַר (ש''ב כג) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֶת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג. בֶּן אִישׁ חַי אָטוּ כּוּלֵי עַלְמָא בְּנֵי מֵתֵי נִינְהוּ. אֶלָא בֶּן אִישׁ חַי שֶׁאֲפִילוּ בְּמִיתָתוֹ קָרוּי חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל שֶׁרִבָּה וְקִבֵּץ פְּעָלִים לַתּוֹרָה. וְהוּא הִכָּה אֶת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ לֹא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְלֹא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי. וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג. אִכָּא דְאַמְרֵי דְתָבַר גְזִיזֵי דְבַרְדָּא וְנָחַת וְטָבַל. וְאִכָּא דְאַמְרֵי דְתָנָא סִפְרָא דִבֵי רַב בְּיוֹמָא דְסִתְוָא:

רש''י מלוה ה' חונן דל. קרי ביה מלוה את המקום מי שחונן את הדל ואין לך דל מן המת והמלוה אותו כאלו מלוה את המקום: דלייה. הגביהנו: לא שנית. לא חזרת עליו פעם שנית כדי שתתבונן בו: אלו צדיקים. ומאי יודעים שימותו נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירה ורשעים אינם יודעים מאומה שעושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים: הוא הכה. השפיל את השנים של דורות משני מקדשים שלא היה בהם כמותו: אריאל. זו בית המקדש שנאמר הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד: מואב. על שם שבנאו דוד דאתי מרות המואביה: גזיזי דברדא. חתיכות של ברד והקרח שקורין גלנצ''א בלע''ז והיינו ביום השלג: ונחת וטביל. לקריו כדי לעסוק בתורה: דתני ספרא דבי רב. תורת כהנים:

זוהר לך דף ע''ו ע''ב

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וְגוֹ' רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר (ישעיה מ''ו) שִׁמְעוּ אֵלָי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְדָקָה, שִׁמְעוּ אֵלָי אַבִּירֵי לֵב כַּמָּה תַּקִּיפִין לִבַּיְהוּ דְּחַיָּבַיָּא דַּחֲמָאָן שְׁבִילֵי וְאוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְתָא וְלָא מִסְתַּכְּלָן בְּהוּ וְלִבַּיְהוּ תַּקִּיפִין דְּלָא מְהַדְּרִין בְּתִיּוּבְתָּא לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן וְאִקְּרוּן אַבִּירֵי לֵב, הָרְחוֹקִים מִצְדָקָה דְּמִתְרַחֲקֵי מֵאוֹרַיְתָא, רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר דְּמִתְרַחֲקֵי מִקֻּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִנּוּן רְחִיקִין מִנֵּיהּ וּבְגִין כָּךְ אִקְּרוּן אַבִּירֵי לֵב, הָרְחוֹקִים מִצְדָקָה דְּלָא בָּעָאן לְקָרְבָא לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין כָּךְ אִנּוּן רְחוֹקִים מִצְדָקָה כֵּיוָן דְּאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְדָקָה רְחוֹקִים אִנּוּן מִשָּׁלוֹם דְּלֵית לוֹן שָׁלוֹם, דִּכְתִיב (ישעיה מ''ח) אֵין שָׁלוֹם אָמַר יְיָ לָרְשָׁעִים, מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְדָקָה, תָּא חֲזֵי אַבְרָהָם בָּעִי לְקָרְבָא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְקָרַב הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים מ''ה) אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע אִתְקָרַב לִצְדָקָה וְעַל דָּא כְּתִיב (ישעיה מ''א) אַבְרָהָם אוֹהֲבִי מַאי טַעֲמָא אוֹהֲבִי בְּגִין דִּכְתִיב אָהַבְתָּ צֶדֶק, רְחִימוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּרָחִים לֵיהּ אַבְרָהָם מִכָּל בְּנֵי דָּרֵיהּ דַּהֲווּ אַבִּירֵי לֵב וְאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְדָקָה כְּמָה דְּאִתְמָר, רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (תהלים פ''ד) מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְיָ צְבָאוֹת, כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נְשָׁא לְאִסְתַּכָּלָא בְּפוּלְחָנָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּהָא כָּל בְּנֵי נְשָׁא לָא יַדְּעֵי וְלָא מִסְתַּכְּלֵי עַל מַה קָּאִים עָלְמָא וְאִנּוּן עַל מַה קָּיְּמִין דְּכַד בָּרָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא עָבַד שְׁמַיָּא מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם מִתְעָרְבִין כָּחֲדָא וְלָא הֲווּ גַּלְדֵי וּלְבָתַר אִגְלִידוּ וְקַיְּמוּ בְּרוּחָא עִלָּאָה וּמִתַּמָּן שָׁתִיל עָלְמָא לְקַיְּמָא עַל סָמְכִין וְאִנּוּן סָמְכִין לָא קַיְּמִין אֶלָּא בְּהַהוּא רוּחָא וּבְשַׁעְתָּא דְּהַהוּא רוּחָא אִסְתַּלַּק כֻּלְּהוּ מְרַפְּפִין וְזָעִין וְעָלְמָא אִרְתָּת הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב ט') הַמַּרְגִיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן, וְכֹלָּא קָאִים עַל אוֹרַיְתָא דְּכַד יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא מִתְקַיֵּם עָלְמָא וְאִנּוּן קַיָּמִין וְסָמְכִין קַיְּמִין בְּאַתְרַיְהוּ בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְעָר פַּלְגוּת לֵילְיָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל לְגִנְּתָא דְּעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא כֻּלְּהוּ אִילָנִין דִּבְגִנְּתָא דְּעֵדֶן מְזַמְּרָן וּמְשַׁבְּחָן קַמֵּיהּ דִּכְתִיב אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר:

תרגום הזוהר לֶךְ לְךְ מֵאַרְצְךְ וְגוֹ'. רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה מ''ז) שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְדָקָה. כַּמָּה קָשִׁים הֵם הַלְּבָבוֹת שֶׁל הָרְשָׁעִים, שֶׁרוֹאִים הַשְּׁבִילִים וְהָאוֹרְחוֹת שֶׁל הָתּוֹרָה וְאֵינָם מִסְתַּכְּלִים בָּהֶם וּלְבָבָם קָשֶׁה, שֶׁאֵינָם חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה אֶל רִבּוֹנָם, וְעַל כֵּן נִקְרָאִים אַבִּירֵי לֵב. הָרְחוֹקִים מִצְדָקָה מִשּׁוּם שֶׁאֵינָם רוֹצִים לְהִתְקָרֵב אֶל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִשּׁוּם זֶה הֵם רְחוֹקִים מִצְדָקָה. וְכֵיוָן שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִצְדָקָה הֵם רְחוֹקִים מִשָּׁלוֹם, שֶׁאֵין לָהֶם שָׁלוֹם. שֶׁכָּתוּב (ישעיה מ''ח) אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים. מַה הַטַּעַם מִשּׁוּם שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִצְדָקָה, עַל כֵּן אֵין לָהֶם שָׁלוֹם. בֹּא וּרְאֵה, אַבְרָהָם רָצָה לְקָרֵב עַצְמוֹ לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנִתְקָרֵב. וְזֶה שֶׁכָּתוּב (תהלים מ''ה) אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע, מִשּׁוּם שֶׁאָהַב צֶדֶק וְשָׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן נִתְקָרֵב לִצְדָקָה, וְעַל כֵּן כָּתוּב (ישעיה מ''א) אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. מַהוּ הַטַּעַם אוֹהֲבִי מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב בּוֹ אָהַבְתָּ צֶדֶק הוּא אַהֲבַת הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָהַב אוֹתוֹ אַבְרָהָם, יוֹתֵר מִכָּל בְּנֵי דּוֹרוֹ, שֶׁהֵם הָיוּ אַבִּירֵי לֵב, וְהֵם רְחוֹקִים מִצְדָקָה. כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (תהלים פ''ד) מַה יְּדִידוֹת וְגוֹ' כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי אָדָם לְהִסְתַּכֵּל בַּעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בּרוךְ הוּא. שֶׁהֲרֵי כָּל בְּנֵי אָדָם אֵינָם יוֹדְעִים וְאֵינָם מִסְתַּכְּלִים עַל מַה הָעוֹלָם עוֹמֵד. וְהֵם עַצְמָם עַל מַה עוֹמְדִים. כִּי כַּאֲשֶׁר בָּרָא הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, עָשָׂה אֶת הַשָּׁמַיִם מֵאֵשׁ וּמַיִם וְנִתְעָרְבוּ יַחַד, וְלֹא הָיוּ נִקְפָּאִים. וְאַחַר כָּךְ נִקְפְּאוּ וְעָמְדוּ בְּרוּחַ עֶלְיוֹן, וּמִשָּׁם שָׁתַל הָעוֹלָם לַעֲמֹד עַל עֲמוּדִים. וְאֵלוּ הָעֲמוּדִים אֵינָם עוֹמְדִים אֶלָּא עַל יְדֵי הַרוּחַ הַהוּא, וּבְשָׁעָה שֶׁהָרוּחַ הַהוּא מִסְתַּלֵק, כֻּלָּם רוֹפְפִים וּמִזְדַעֲזְעִים, וְהָעוֹלָם רוֹעֵד. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איוב ט') הַמַּרְגִיז אֶרֶץ מִמְקוֹמָה וְעֲמוּדֶיהָ יִתְפַּלָצוּן. וְהַכֹּל עוֹמֵד עַל הַתּוֹרָה, כִּי כְּשֶׁיֵשׁ מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵל בַּתּוֹרָה, מִתְקַיֵּם הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הַמְּקַיְמִים וְהָעֲמוּדִים, עוֹמְדִים בִּמְקוֹמָם בִּשְׁלֵמוּת. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְעוֹרֶרֶת חֲצוֹת לַיְלָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִכְנָס בְּגַן עֵדֶן לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ עִם הַצַדִּיקִים כָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבְּגַן עֵדֶן מְזַמְּרִים וּמְשַׁבְּחִים לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר מִלִּפְנֵי ה' כִּי בָא וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

ש''ע יו''ד סי' של''ד

א. עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְבָרִים מְנַדִּין אֶת הָאָדָם וְאֵלּוּ הֵן. הַמְבַזֶה אֶת הֶחָכָם אֲפִילוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. ב. הַמְבַזֶה שְׁלִיחַ בֵית דִין. ג. הַקּוֹרֵא לַחֲבֵירוֹ עֶבֶד. ד. הַמְזַלְזֵל בְדָבָר אֶחָד מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִדִּבְרֵי תוֹרָה. ה. מִי שֶׁשָׁלְחוּ לוֹ בֵית דִין וְקָבְעוּ לוֹ זְמַן וְלֹא בָא. ו. מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִתֵּן. ז. מִי שֶׁיֵשׁ בִרְשׁוּתוֹ דָּבָר הַמַּזִיק מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָסִיר הַנֶּזֶק. ח. הַמּוֹכֵר קַרְקַע שֶׁלוֹ לְנָכְרִי מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו כָּל אוֹנֶס שֶׁיָּבֹא מֵהַנָּכְרִי לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵירוֹ בַּעַל הַמֵּצָר. ט. הַמֵּעִיד עַל יִשְׂרָאֵל בְּעַרְכָאוֹת שֶׁל נָכְרִים וְהוֹצִיא מִמֶּנוּ מָמוֹן בְּעֵדוּתוֹ שֶׁלֹּא כְדִין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם. י. טַבָּח כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת וְנוֹתְנָם לְכֹהֵן אַחֵר מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִתֵּן. יא. הַמְּחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָלְיוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִנְהָג. יב. הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב פֶּסַח אַחַר חֲצוֹת. יג. הַמַּזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה אוֹ לִשְׁבוּעָה בְדִבְרֵי הֲבָאי. יד. הַמֵבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי אֲכִילַת קָדָשִׁים בַּחוּץ. טו. הַמֵבִיא רַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵׁם. טז. הַמְחַשֵׁב שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ. יז. הַמַּכְשִׁיל אֶת הָעִוֵּר. יח. הַמְעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. יט. טַבָּח שֶׁיָּצָאתָה טְרֵיפָה מִתַּחַת יָדוֹ. כ. טַבָּח שֶׁלֹּא הֶרְאָה בְדִיקַת סַכִּינוֹ לְחָכָם. כא. הַמְקַשֶׁה עַצְמוֹ לָדַעַת. כב. הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָשׂוּ בֵינוֹ וּבֵינָהּ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַשָׂא וּמַתָּן הַמְּבִיאָן לְהִזָּקֵק זֶה לָזֶה כְּשֶׁיָּבֹאוּ לְבֵית דִין מְנַדִּין אוֹתָם. כג. חָכָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה. כד. הַמְּנַדֶּה לְמִי שֶׁאֵינוֹ חַיָיב נִדּוּי (הגה) וְאֵין צְרִיכִין לְעִנְיַן נִדּוּי עֵדוּת וּרְאָיָה בְרוּרָה אֶלָּא אוֹמֶד הַדַּעַת בַּאֲמִתּוּת הַדְּבָרִים שֶׁהַתּוֹבֵעַ טוֹעֵן בָּרִיא וְאָז אֲפִילוּ אִשָׁה אֲפִילוּ קָטָן נֶאֱמָן אִם הַדַּעַת נוֹתֵן שֶׁאֱמֶת הַדָּבָר:

מוסר

מספר חסידים סי' ל''ד

יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְדוֹלוֹת (תהלים י''ב) כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כְּאִלּוּ כָּפַר בְּעִקָר דִּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ. בֹּא וּרְאֵה כַּמָה כֹּחוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע שֶׁאֵין לוֹ שִׁיעוּר וְנִלְמַד מִמְּרַגְּלִים וּמַה הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע עַל שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין וְרוֹאִים וּמַקְפִּידִים בְּבִזְיוֹנָם כָּךְ הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע עַל חֲבֵירוֹ הַנּוֹצָר בְּצֶלֶם וּדְמוּת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמַה יִתֵּן לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְלָשׁוֹן מָה אֶעֱשֶׂה לָךְ כָל אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מִבַּחוּץ וְאַתָּה מִבִּפְנִים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתִּקַּנְתִּי לָךְ שְׁתֵּי חוֹמוֹת אֶחָד שֶׁל עֶצֶם וְאֶחָד שֶׁל בָּשָׂר שֶׁל עֶצֶם הַשִׁנַּיִם וְשֶׁל בָּשָׂר הַשְׂפָתַיִם. בְּרוֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פֶּשַׁע. לְעוֹלָם יַרְבֶּה אָדָם בִּשְׁתִיקָה וְאַל יְדַבֵּר כְּלָל אֶלָא בְדִבְרֵי חֲכָמִים אוֹ בִּדְבָרִים הַצְרִיכִים לוֹ לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַב תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁלֹא שָׂח שִׂיחָה בְּטֵלָה כָּל יָמָיו. כָּל הַשָׂח שִׂיחַת חוּלִין עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו') וְדִבַּרְתָּ בָּם וְלֹא בִּדְּבָרִים אֲחֵרִים וְלַאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּלָאו וַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת א') כָּל הַדְּבָרִים יְגֵּעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר וַאֲפִילוּ בְּצָרְכֵי גוּפוֹ לֹא יַרְבֶּה דְבָרִים כִּי אִם מְעַט מַה שֶׁצָרִיךְ לוֹ בְּהֶכרַח גּוּפוֹ. וְכֵן בְּדִבְרֵי תוֹרָה יִהְיוּ דְבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעַטִים וְעִנְיָינֵיהֶם מְרֻבִּים. וְכֵן אָמְרוּ חֲכָמִים לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה. אֲבָל אִם דְּבָרָיו מְרֻבִּים וְעִנְיָינָיו מוּעָטִים זֶה עִנְיַן סִכְלוּת שֶׁנֶאֱמַר (קוהלת ה') וְקוֹל כְּסִיל בְּרוֹב דְּבָרִים. סְיָיג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה. לְפִיכָךְ אַל יְמַהֵר אָדָם לְהָשִׁיב וְאַל יַרְבֶּה לְדַבֵּר וְגַם יִלְמַד בְּשׁוּבָה וְנַחַת בְּלֹא צְעָקָה בְּלֹא אֲרִיכוּת שֶׁדִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים:

לך לך יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַיֵּרָ֤א יְהֹוָה֙ אֶל-אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽיהֹוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו: וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לִבְנָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ דְּאִתְגְּלִי לֵהּ:

רש''י ויבן שם מזבח. על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל:

(ח) וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵית-אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָֽהֳלֹ֑ה בֵּית-אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן-שָׁ֤ם מִזְבֵּ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽה: וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן לְטוּרָא מִמַדְנַח לְבֵית אֵל וּפְרַס מַשְׁכְּנֵהּ בֵּית אֵל מִמַּעַרְבָא וְעַי מִמָּדִינְחָא וּבְנָא תַמָּן מִדְבְּחָא קֳדָם יְיָ וְצַלִּי בִּשְׁמָא דַּיְיָ:

רש''י ויעתק משם. אהלו: מקדם לבית אל. במזרחה של בית אל. נמצאת בית אל במערבו, והוא שנאמר בית אל מים: אהלו. אהלה כתיב, בתחלה נטה את אהל אשתו ואחר כך את שלו: ויבן שם מזבח. נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם:

(ט) וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה: (פ) וּנְטַּל אַבְרָם אָזֵל וְנָטֵל לְדָרוֹמָא:

רש''י הלוך ונסוע. לפרקים, יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה ללכת לדרומה של ארץ ישראל והוא לצד ירושלים שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של ארץ ישראל הר המוריה שהיא נחלתו:

(י) וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֨יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי-כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ: וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא וּנְחַת אַבְרָם לְמִצְרַיִם לְאִתּוֹתָבָא תַמָּן אֲרֵי תַקִּיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא:

רש''י רעב בארץ. באותה ארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקדוש ברוך הוא שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה:

נביאים - ישעיה - פרק מא

(ב) מִ֤י הֵעִיר֙ מִמִּזְרָ֔ח צֶ֖דֶק יִקְרָאֵ֣הוּ לְרַגְל֑וֹ יִתֵּ֨ן לְפָנָ֤יו גּוֹיִם֙ וּמְלָכִ֣ים יַ֔רְדְּ יִתֵּ֤ן כֶּֽעָפָר֙ חַרְבּ֔וֹ כְּקַ֥שׁ נִדָּ֖ף קַשְׁתּֽוֹ: מַן אַיְתֵי בִּגְלָאֵי מִמַדִינְחָא אַבְרָהָם בְּחִיר צַדִּיקַיָּא בִּקְשׁוֹט קְרָבֵיהּ לְאַתְרֵיהּ מְסַר קֳדָמוֹהִי עַמְמִין וּמַלְכִין תַּקִּיפִין תְּבַּר רְמָא כְּעַפְרָא קְטִילִין קֳדָם חַרְבֵּיהּ כְּקַשָּׁא רְדָפִינּוּן קֳדָם קַשְׁתֵּיה :

רש''י מי העיר ממזרח . אותו שצדק יקראהו לרגלו מי העיר את אברה' להביאו מארם שהוא במזרח וצדק שהיה עושה היא היתה לקראת רגליו בכל אשר הלך : יתן לפניו גוים . מי שהעירו ממקומו להסיע הוא נתן לפניו ארבעה מלכים וחיילותיהם : ירד . ירדה : יתן כעפר חרבו . רמא כעפרא קטולין קדם חרביה , נתן את חרבו ועושה חללים רבים כעפר ואת קשתו נתן מרבה הרוגים ונופלים כקש נדף :

(ג) יִרְדְּפֵ֖ם יַעֲב֣וֹר שָׁל֑וֹם אֹ֥רַח בְּרַגְלָ֖יו לֹ֥א יָבֽוֹא: רְדָפִינּוּן עֲדָא שְׁלָם חַיָלַּת אוֹרַח בְּרַגְלוֹהִי לָא עַלָת :

רש''י ירדפם יעבור שלום . הלך על מעברותיו בשלום לא נכשל ברדפו אותם : אורח ברגליו לא יבא . דרך אשר לא בא קודם לכן ברגליו , לא יבא לא היה רגיל לבא :

(ד) מִֽי-פָעַ֣ל וְעָשָׂ֔ה קֹרֵ֥א הַדֹּר֖וֹת מֵרֹ֑אשׁ אֲנִ֤י יְהוָה֙ רִאשׁ֔וֹן וְאֶת-אַחֲרֹנִ֖ים אֲנִי-הֽוּא: מַן אֲמַר אִלֵּין קַיָּים אֲמַר וְעָבִיד וְסַדַּר דָּרַיָּא מִלְּקַדְמִין אֲנָא יְיָ בָּרִית עַלְמָא מִבְּרֵאשִׁית אַף עָלְמֵי עָלְמַיָּא דִּילִי אִינּוּן בַּר מִנִּי לֵית אֱלָהָא :

רש''י מי פעל ועשה . לו את זאת מי שהוא קורא הדורות מראש לאדם הראשון הוא עשה לאברהם גם את זאת : אני ה' ראשון . להפליא פלא ולעזור : ואת אחרונים אני הוא . אף עמכם בנים אחרונים אהיה ואעזור אתכם :

(ה) רָא֤וּ אִיִּים֙ וְיִירָ֔אוּ קְצ֥וֹת הָאָ֖רֶץ יֶחֱרָ֑דוּ קָרְב֖וּ וַיֶּאֱתָיֽוּן: חָזוּ נַגְוָתָא וְיִדְחֲלוּן דְּבִסְיָפֵי אַרְעָא יִתְקַרְבוּן וְיֵיתוּן :

רש''י ראו איים . עובדי עכו''ם הגבורות שאעשה וייראו : קרבו ויאתיון . זה אצל זה נאספים להלחם כשיראו הגאולה :

כתובים - משלי - פרק ג

(ד) וּמְצָא-חֵ֖ן וְשֵֽׂכֶל-ט֑וֹב בְּעֵינֵ֖י אֱלֹהִ֣ים וְאָדָֽם: וְתַשְׁכַּח חִסְדָא וְשִּׂכְלָא וְטִיבוּתָא קֳדָם אֱלָהָא וָקֳדָם בְּנֵי אֱנָשָׁא : (ה) בְּטַ֣ח אֶל-יְ֭הוָה בְּכָל-לִבֶּ֑ךָ וְאֶל-בִּֽ֝ינָתְךָ֗ אַל-תִּשָּׁעֵֽן: סְבִיר בֵּאלָהָא מִן כֻּלֵי לִבָּךְ וְעַל בְּיוּנְתָּא דְּלִבָּךְ לָא תִסְתְּמִיךְ :

רש''י בטח אל ה' . ופזר מעותיך לבקש לך רב ללמוד ממנו ואל בינתך אל תשען :

(ו) בְּכָל-דְּרָכֶ֥יךָ דָעֵ֑הוּ וְ֝ה֗וּא יְיַשֵּׁ֥ר אֹֽרְחֹתֶֽיךָ: בְּכָל אָרְחָתָךְ דְעֵהוּ וְהוּא יְתָרֵץ שְׁבִילָךְ : (ז) אַל-תְּהִ֣י חָכָ֣ם בְּעֵינֶ֑יךָ יְרָ֥א אֶת-יְ֝הוָ֗ה וְס֣וּר מֵרָֽע: לָא תְהֵי חַכִּים בְּאַפָּךְ דְחֵיל מִן אֱלָהָא וּסְטָא מִן בִּישְׁתָא :

רש''י אל תהי חכם בעיניך . להיות מואס בדברי מוכיחך :

משנה שבת פרק ג

א. כִּירָה שֶׁהִסִיקוּהָ בְקַשׁ וּבִגְבָבָא, נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל, בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים, לֹא יִתֵּן עַד שֶׁיִּגְרֹף, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חַמִּין אֲבָל לֹא תַבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף מַחֲזִירִין:

ברטנורה   (א) כירה. מקום עשוי בארץ כדי שפיתת שתי קדירות והאש עוברת תחת שתי הקדירות: בגבבא. עצים דקים כקש שגובבין מן השדה: נותנים עליה תבשיל. מערב שבת להשהותו שם בשבת: בגפת. פסולת של זיתים ושומשמין לאחר שהוציאו שמנן: לא יתן. מערב שבת כדי להשהותן שם בשבת: עד שיגרוף. הגחלים ויוציאם מן הכירה: או שיתן האפר. על גבי גחלים לכסותם ולצננם. וטעמא, גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר בישולו. ודוקא בתבשיל שלא בשל כל צרכו, או אפילו בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, הוא דגזרינן שמא יחתה, אבל תבשיל שלא בשל כלל, או שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו, מותר להשהותו על גבי כירה אע''פ שאינה גרופה וקטומה, ולא חיישינן שמא יחתה הואיל והסיח דעתו ממנו. וכן תבשיל שבשל כל צרכו והשליך בתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל שלא בשל כלל, שהרי הסיח דעתו ממנו: בית שמאי אומרים. מים חמין נותנין על גבי כירה לאחר שגרף, דלא צריכי לבשולי וליכא למגזר שמא יחתה: אבל לא תבשיל. אע''פ שגרף, שאי אפשר לגרף כל הגחלים עד שלא ישאר שם ניצוץ אחד ואתי לחתויי מאחר דניחא ליה בבשוליה: בית שמאי אומרים נוטלין וכו'. אפילו חמין דשרינן להשהות על גבי כירה גרופה ושנתן את האפר, לאחר שנטלן אין מחזירין, דמחזי כמבשל בשבת: ובית הלל אומרים. בין חמין בין תבשיל יכולין להחזיר לאחר שנטלן. ולא שרו בית הלל להחזיר אלא בעודן בידו, שלא הניחן על גבי דבר אחר, אבל לאחר שהניחן בקרקע או על גבי דבר אחר אסור להחזירן אפילו לבית הלל, דהוי כמטמין לכתחילה בשבת:

ב. תַּנּוּר שֶׁהִסִיקוּהוּ בְקַשׁ וּבִגְבָבָא, לֹא יִתֵּן בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵעַל גַּבָּיו. כֻּפָּח שֶׁהִסִיקוּהוּ בְקַשׁ וּבִגְבָבָא, הֲרֵי זֶה כַכִּירַיִם, בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כַתַּנּוּר:

ברטנורה   (ב) תנור. מתוך שצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה, ואפילו הסיקוהו בקש ובגבבא חיישינן שמא יחתה, דלעולם אינו מסיח דעתו ממנו: בין מגביו. לסמוך אצל דפנו: כופח. עשוי ככירה אלא שארכו כרחבו ואין בו אלא מקום שפיתת קדירה אחת והאש עוברת תחתיו. והבלו רב מהבל הכירה, שהכירה פתוחה מלמעלה שיעור שתי קדירות והכופח אין פתוח אלא שיעור קדירה אחת, ופחות מהבל התנור:

ג. אֵין נוֹתְנִין בֵּיצָה בְּצַד הַמֵּחַם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל. וְלֹא יַפְקִיעֶנָּה בְסוּדָרִין. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. וְלֹא יַטְמִינֶנָּה בְחוֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצָלֶה:

ברטנורה   (ג) אין נותנין. בשבת: ביצה בצד המיחם. קומקום של נחושת שמחממים בו המים על גבי האש: שתתגלגל. שתיצלה קצת עד שתהא מגולגלת, כלומר מעורבת: ולא יפקיענה בסודרין. לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתיצלה בו, דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור: ורבי יוסי מתיר. דסבר לא גזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור. ואין הלכה כרבי יוסי: לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכת החמה. ובהא לא שרי רבי יוסי, דגזר חול אטו רמץ, הואיל ותרווייהו דרך הטמנה אתי למימר מה לי רמץ מה לי חול. אי נמי גזר רבי יוסי שמא יזיז עפר ממקומו, שמא לא יהא שם חול עקור ככל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק, והוי תולדה דחורש:

ד. מַעֲשֵׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא וְהֵבִיאוּ סִילוֹן שֶׁל צוֹנֵן לְתוֹךְ אַמָּה שֶׁל חַמִּין. אָמְרוּ לָהֶן חֲכָמִים, אִם בַּשַּׁבָּת, כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בַשַּׁבָּת, אֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּבִשְׁתִיָּה, בְּיוֹם טוֹב, כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְיוֹם טוֹב, אֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּמֻתָּרִין בִּשְׁתִיָּה. מוּלְיָאר הַגָּרוּף, שׁוֹתִין הֵימֶנּוּ בַשַּׁבָּת. אַנְטִיכֵי, אַף עַל פִּי שֶׁגְּרוּפָה, אֵין שׁוֹתִין מִמֶּנָּה:

ברטנורה   (ד) סילון. צינור שממשיכין המים לתוכו. והיה אותו צינור משוקע בחמי טבריה ומתחמם מכח אותם המים החמים, וכשהיו המים צוננין נמשכין בתוכו מתחממים באותו סילון שנתחמם בתוך חמי טבריא. ואמרו חכמים שהמים שנמשכו באותו צינור בשבת דינם כדין חמין שהוחמו בשבת, שאסורין לרחוץ בהן אפילו אבר קטן ואסורין אף בשתיה, והמים שעוברין בו ביום טוב דינם כדין חמין שהוחמו ביו''ט, שאסורים לרחוץ בהם כל הגוף אבל מותר לרחוץ בהן ידיו ורגליו ומותרין בשתיה. והלכה כחכמים. וחזרו בהם אנשי טבריא ושברו את הסילון: מוליאר. פירשו בגמרא מים מבפנים וגחלים מבחוץ, והוא כלי שיש לו בית קיבול קטן אצל דפנו מבחוץ מחובר לו, ונותנין שם גחלים, והמים בקיבולו הגדול. ואם גרפוהו מן הגחלים מבעוד יום שותין מן המים שבקיבולו הגדול בשבת ואף על פי שהוחמו קצת מחמת כלי, לפי שאינו מוסיף הבל אלא משמר ומקיים חום שלהם שלא יצטננו: אנטיכי. הוא כלי נחושת שיש לו שתי שולים ומשימין המים למעלה והאש למטה בין שתי השולים, ומתוך שהאש למטה בין שתי השולים חומו נשאר הרבה, ואע''פ שגרף הגחלים מערב שבת המים מתחממים בו בשבת, לפיכך אין שותים מהם בשבת:

ה. הַמֵּחַם שֶׁפִּנָּהוּ, לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ צוֹנֵן בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹכוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַכּוֹס כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן. הָאִלְפָס וְהַקְּדֵרָה שֶׁהֶעֱבִירָן מְרֻתָּחִין, לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תַּבְלִין, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַכּל הוּא נוֹתֵן, חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֹמֶץ וָצִיר:

ברטנורה   (ה) המיחם. קומקום של נחושת שמשימין אותו על גב האש לחמם המים שבתוכו: שפינהו. מעל הכירה, ויש בתוכו מים חמין: לא יתן לתוכו. מים מועטים כדי שיתחממו מן המים החמין שנשארו בתוך המיחם, דהוה ליה כמבשל בשבת: אבל נותן לתוכו. מים מרובים עד שישובו הכל פושרין: או לתוך הכוס. ואע''פ שהוא כלי שני דוקא להפשירן מותר, אבל מועטים כדי שיוחמו לא, דס''ל להאי תנא דכלי שני מבשל. ולקמן תנינן אבל נותן הוא לתוך הקערה, דמשמע דכלי שני אינו מבשל. והלכה דכלי שני אינו מבשל: שהעבירן. מן האור: מרותחין. בין השמשות: לא יתן לתוכן תבלין. משתחשך, דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל: אבל נותן הוא לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל: תמחוי. כמין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכו ומשם מערה לקערות: לכל הוא נותן. אפילו לכלי ראשון, חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר הנוטף ממליחת דגים, שהם מבשלין התבלין. ואין הלכה כרבי יהודה. ודוקא תבלין הוא דאסור ליתן בכלי ראשון אפילו לאחר שהעבירו מן האור, אבל מלח אפילו בכלי ראשון לא בשלה אלא על גבי האור בלבד, לפיכך מותר לתת מלח אפילו בכלי ראשון לאחר שהעבירו מן האור:

ו. אֵין נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל בּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶן. וְאִם נְתָנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר. וְאֵין נֵאוֹתִין מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן. מְטַלְטְלִין נֵר חָדָשׁ, אֲבָל לֹא יָשָׁן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַנֵּרוֹת מְטַלְטְלִין, חוּץ מִן הַנֵּר הַדּוֹלֵק בַּשַּׁבָּת. נוֹתְנִין כְּלִי תַחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת. וְלֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה:

ברטנורה   (ו) אין נותנין. בשבת: כלי תחת הנר לקבל בו את השמן. המטפטף, משום דשמן מוקצה הוא, ואסור לבטל כלי מהיכנו, כלומר להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משם, דהוה ליה כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה, וכלי זה משיפול בו השמן מוקצה הוא ואסור לטלטלו: אין ניאותין. אין נהנין מן השמן המטפטף מן הנר בשבת: לפי שאינו מן המוכן. שכבר הוקצה להדלקה: מטלטלין נר חדש. שאינו מאוס וחזי לאשתמושי ביה: אבל לא ישן. דמוקצה מחמת מיאוס הוא: חוץ מן הנר הדולק. בעוד שהוא דולק אסור, גזירה שמא יכבה. ולית ליה לרבי שמעון מוקצה מחמת מיאוס ולא מוקצה מחמת איסור. ואין הלכה כרבי שמעון שמתיר לטלטל כל הנרות חוץ מן הנר הדולק, שנר שהדליקוהו ללילי שבת אע''פ שכבה אסור לטלטלו כל אותו שבת, דמיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, אבל בשאר נרות הלכה כמותו, שאין מוקצה לשבת אלא מוקצה מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר''ש: נותנין כלי תחת הנר. בשבת: לקבל ניצוצות. של שלהבת הנוטפות מן הנר כדי שלא ידלק מה שתחתיו, דניצוצות אין בהם ממש ואין הכלי מבוטל מהיכנו בהכי: ולא יתן לתוכו מים. ואפילו מערב שבת, דגזרינן ערב שבת אטו שבת, ובשבת אי הוה עביד כי האי גוונא הוי מכבה וחייב, הילכך בערב שבת אסור:

גמרא שבת דף מ''א ע''א

רִבִּי זֵירָא הֲוָא קָא מִשְׁתַּמִּיט מִדְּרַב יְהוּדָה דְבָעִי לְמִיסַק לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל דְּאָמַר רַב יְהוּדָה כָּל הָעוֹלֶה מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָה יִהְיוּ. אָמַר אֵיזִיל וְאֶשְׁמַע מִנֵּיהּ מִלְתָא וְאִיתִי וְאֶסַּק אָזַל אַשְׁכְּחֵיהּ דְּקָאִי בֵּי בָאנֵי וְקָאָמַר לֵיהּ לְשַׁמְעֵיהּ הָבִיאוּ לִי נֶתֶר הָבִיאוּ לִי מַסְרֵק פִּתְחוּ פּוּמַיְיכוּ וְאַפִּיקוּ הַבְלָא וְאִשְׁתוּ מִמַּיָּא דְבֵי בָאנֵי אָמַר אִלְמָלֵא לֹא בָאתִי אֶלָּא לִשְׁמוֹעַ דָּבָר זֶה דַּי. בִּשְׁלָמָא הָבִיאוּ נֶתֶר וְהָבִיאוּ מַסְרֵק קָא מַשְׁמַע לָן דְּבָרִים שֶׁל חוֹל מֻתָּר לְאוֹמְרָם בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ. פִּתְחוּ פּוּמַיְיכוּ וְאַפִּיקוּ הַבְלָא נַמֵּי כְּדִשְׁמוּאֵל דְאָמַר שְׁמוּאֵל הַבְלָא מַפִּיק הַבְלָא אֶלָּא אִשְׁתוּ מַיָּא דְבֵי בָאנֵי מַאי מַעְלְיוּתָא דְּתַנְיָא אָכַל וְלֹא שָׁתָה אֲכִילָתוֹ דַם וְזֶהוּ תְּחִלַּת חוֹלֵי מֵעַיִם אָכַל וְלֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אֲכִילָתוֹ מַרְקֶבֶת וְזֶהוּ תְּחִלַּת רֵיחַ רַע. הַנִּצְרַךְ לִנְקָבָיו וְאָכַל דּוֹמֶה לְתַנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ עַל גַבֵּי אַפְרוֹ וְזֶהוּ תְּחִלַּת רֵיחַ זוּהֲמָא. רָחַץ בְּחַמִּין וְלֹא שָׁתָה מֵהֶן דּוֹמֶה לְתַנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ מִבַּחוּץ וְלֹא הִסִּיקוּהוּ מִבִּפְנִים. רָחַץ בְּחַמִּין וְלֹא נִשְׁתַּטֵּף בְצוֹנֵן דּוֹמֶה לְבַרְזֶל שֶׁהִכְנִיסוּהוּ לָאוּר וְלֹא הִכְנִיסוּהוּ לְצוֹנֵן. רָחַץ וְלֹא סָךְ דּוֹמֶה לְמַיִם עַל גַבֵּי חָבִית:

רש''י משתמיט. היה ירא ליראות לו משום דהוה בעי רבי זירא למיסק לארעא דישראל ורב יהודה לא סבירא ליה וירא פן יגזור עליו מלילך: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי וגו'. ור' זירא אמר לך האי קרא בכלי שרת כתיב כדאמרינן בכתובות: הביאו לי נתר. לחוף את ראשי וקאמר להו בלשון הקודש: פתחו פומייכו. ויכנס הבל בית המרחץ לתוך הגוף ויוציא הבל של זיעה: ואשתו. מן מים חמין ואפילו לא הוחמו אלא לרחיצה: מותר לאומרם. בבית המרחץ ואפילו בלה''ק: הבלא. דמרחץ הנכנס דרך הפה: מפיק הבלא. דזיעה: ולא הלך ארבע אמות. קודם שישן: מרקבת. אינה מתעכלת לעשות זבל: ריח רע. ריח הפה: ריח זוהמא. כל גופו מזוהם בזיעה תמיד: ולא הסיקוהו מבפנים. שאינו מועיל לאפות בו כלום: ולא הכניסוהו לצונן. שהן מחזיקין את הברזל: למים על גבי חבית. על שוליו וצדדיו שאינם נכנסים לתוכו:

זוהר לך דף ע''ח ע''ב

וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר אֵלָיו יְיָ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תָּא חֲזֵי דְּהָא לָא כְּתִיב וַיֵּצֵא אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר אֵלָיו יְיָ אֶלָּא וַיֵּלֶךְ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר לֶךְ לְךָ דְּהָא יְצִיאָה בְּקַדְּמִיתָא עֲבָדוּ דִּכְתִיב וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וְהַשְׁתָּא כְּתִיב וַיֵּלֶךְ וְלָא כְּתִיב וַיֵּצֵא, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר אֵלָיו אֵלָיו יְיָ דְּאַבְטַח לֵיהּ בְּכֻלְּהוּ הַבְטָחוֹת, וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט דְּאִתְחַבַּר עִמֵּיהּ בְּגִין לְמֵילַף מֵעוֹבָדוֹי וְעִם כָּל דָּא לָא אוֹלִיף כֻּלֵּי הַאי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאוֹלָפֵי אָרְחוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ וּלְדַחֲלָא מִנֵּיהּ מֵהַהוּא יוֹמָא דְּדִינָא דְּזַמִּין בַּר נַשׁ לְמֵיהַב דִּינָא וְחוּשְׁבְּנָא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, פָּתַח וְאָמַר (שם) בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ הַאי קְרָא אוֹקְמוּהָ, אֲבָל תָּא חֲזֵי בְּהַהוּא יוֹמָא דְּאַשְׁלִימוּ יוֹמוֹי דְּבַר נַשׁ לַאֲפָקָא מֵעָלְמָא הַהוּא יוֹמָא דְּגוּפָא אִתְבָּר וְנַפְשָׁא בָּעְיָא לְאִתְפַּרָשָׁא מִנֵּיהּ כְּדֵין אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְבַר נַשׁ לְמֶחֱמֵי מַה דְּלָא הֲוָה לֵיהּ רָשׁוּ לְמֶחֱמֵי בְּזִמְנָא דְּגוּפָא שָׁלְטָא וְקָאִים עַל בּוּרְיֵהּ וּכְדֵין קַיְּמֵי עֲלֵיהּ תְּלָת שְׁלִיחָן וְחָשְׁבֵי יוֹמוֹי וְחוֹבוֹי וְכָל מַה דַּעֲבַד בְּהַאי עָלְמָא וְהוּא אוֹדֵי עַל כֹּלָּא בְּפוּמֵיהּ וּלְבָתַר הוּא חָתִים עֲלֵיהּ בִּידֵיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם וּבְיָדֵיהּ כֻּלְּהוּ חֲתִימִין לְמֵידָן לֵיהּ בְּהַהוּא (ד''א בְּהַאי) עָלְמָא עַל קַדְּמָאֵי וְעַל בַּתְרָאֵי עַל חַדְתֵּי וְעַל עַתִּיקֵי לָא אִתְנַשִּׁי חַד מִנַּיְהוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ וְכָל אִנּוּן עוֹבָדִין דְּעָבַד בְּהַאי עָלְמָא בְּגוּפָא וְרוּחָא הָכִי נַמֵי יָהִיב חוּשְׁבָּנָא בְּגוּפָא וְרוּחָא עַד לָא יִפּוֹק מֵעָלְמָא, תָּא חֲזֵי כַּמָּה דְּחַיָּבַיָּא אִקְּשֵׁי קְדָל בְּהַאי עָלְמָא הָכִי נַמֵּי אֲפִלּוּ בְּשַׁעְתָּא דְּבָעֵי לְנַפְקָא מֵהַאי עָלְמָא אִקְּשֵׁי קְדָל, בְּגִין כָּךְ זַכָּאָה הוּא בַּר נַשׁ דְּיָלִיף בְּהַאי עָלְמָא אָרְחוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ:

תרגום הזוהר וַיֵּלֱךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֹּא וּרְאֵה. כִּי לֹא כָּתוּב וַיֵּצֵא אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר אֵלָיו ה', אֶלָּא וַיֵּלֶךְ כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לֶךְ לְךְ. הוּא, מִשּׁוּם שֶׁהַיְּצִיאָה כְּבָר עָשׂוּ מִקּוֹדֶם לָכֵן. שֶׁכָּתוּב, וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. וְעַל כֵּן, כָּתוּב עַתָּה, וַיֵּלֶךְ, וְלֹא כָּתוּב וַיֵּצֶא. כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר אֵלָיו ה'. הַיְנוּ כְּפִי שֶׁהִבְטִיחַ לוֹ בְּכָל הַהֲבְטָחוֹת. וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט שֶׁנִּתְחַבֵּר עִמּוֹ כְּדֵי לִלְמוֹד מִמַּעֲשָׂיו. וְעִם כָּל זֶה לֹא לָמַד כָּל כָּךְ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים הַלּוֹמְדִים דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי לָלֶכֶת בָּהֶם, וּלְיִרְאָה מִמֶּנּוּ מֵאוֹתוֹ יוֹם הַדִּין שֶׁעָתִיד הָאָדָם לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. פָּתַח וְאָמַר, בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם וְגוֹ'. מִקְרָא הַזֶּה בֵּאֲרוּהוּ. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁנִּשְׁלְמוּ יָמָיו שֶׁל הָאָדָם לָצֵאת מֵהָעוֹלָם. בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁהַגּוּף נִשְׁבָּר וְהַנֶּפֶשׁ צְרִיכָה לִפְרוֹשׁ מִמֶּנּוּ. אָז נִתָּן רְשׁוּת לָאָדָם לִרְאוֹת, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לִרְאוֹת בְּעֵת שֶׁשָּׁלַט הַגּוּף. וְאָז עוֹמְדִים עָלָיו שְׁלֹשָה שָׁלִיחִים, וְחוֹשְׁבִים יָמָיו וַחֲטָאָיו, וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְהוּא מוֹדֶה עַל הַכֹּל בְּפִיו, וְאַחַר כָּךְ חוֹתֵם עָלָיו, בְּיָדוֹ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם. וּבְיוֹם כֻּלָּם חֲתוּמִים לָדוּן אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל רִאשׁוֹנִים וְעַל אַחֲרוֹנִים עַל חֲדָשִׁים וְעַל יְשָׁנִים, אַף אֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ נִשְׁכָּח וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיָה בְּגוּף וְרוּחַ יַחַד, כֵּן הוּא נוֹתֵן חֶשְׁבּוֹן עֲלֵיהֶם כְּשֶׁהוּא בְּגוּף וְרוּחַ יַחַד, מִטֶּרֶם שֶׁנִּפְטָר מֵהָעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה כְּמוֹ שֶׁהָרְשָׁעִים הֵם קְשֵׁי עוֹרֶף בָּעוֹלָם הַזֶּה, כֵּן אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדִים לָצֵאת מֵעוֹלָם הַזֶּה מַקְשִׁים עוֹרֶף. מִשּׁוּם זֶה, אַשְׁרֵי הוּא הָאָדָם, הַלּוֹמֵד בָּעוֹלָם הַזֶה דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי לָלֶכֶת בָּהֶם.

הלכה פסוקה

ש''ע י''ד סי' רמ''ו

א. מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן צְדָקָה כְּפִי הַשָּׂגַת יָד וְכַמָה פְּעָמִים נִצְטַוִּינוּ בָהּ בְּמִצְוַת עֲשֵׂה וְיֵשׁ לֹא תַעֲשֶׂה בְמַעֲלִים עֵינָיו מִמֶּנוּ שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפּוֹץ אֶת יָדְךָ וְכָל הַמַעֲלִים עֵינָיו מִמֶנוּ נִקְרָא בְלִיַעַל וּכְאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וּמְאוֹד יֵשׁ לִיזָהֵר בָּהּ כִּי אֶפְשַׁר שֶׁיָּבֹא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָמִים שֶׁיָּמוּת הֶעָנִי הַמְבַקֵּשׁ אִם לֹא יִתֵּן לוֹ מִיַּד כְּעוֹבַדָא דְנָחוּם אִישׁ גַּם זוּ: ב. לְעוֹלָם אֵין אָדָם מֵעֲנִי מִן הַצְדָקָה וְלֹא דָבָר רָע וְלֹא הֶזֶק מִתְגַּלְגֵּל עַל יָדָהּ שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְדָקָה שָׁלוֹם: ג. כָּל הַמְרַחֵם עַל הָעֲנִיִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עָלָיו: ד. הַצְדָקָה דוֹחֶה אֶת הַגְּזֵירוֹת הַקָשׁוֹת וּבְרָעָב תַּצִיל מִמָוֶת כְּמוֹ שֶׁאִירַע לַצָרְפִית:

מוסר

מספר חסידים סי' מ''ד

אַרְבַּע כִּתּוֹת אֵינָן מְקַבְּלוֹת פְּנֵי הַשְׁכִינָה כַּת שְׁקָרִים כַּת חֲנֵפִים כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע כַּת לֵיצָנִים וְכֻלָּן מְפוֹרָשִׁים בַכְּתוּבִים. כַּת שְׁקָרִים דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי וְגַם בְמִלְחֶמֶת אַחְאָב כְּשֶׁבָּא וְשָׁאַל אֶל הַנְּבִיאִים אִם יֵצֵא אֲלֵיהֶם בָּא רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר צֵא וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים צֵא מִמְּחִיצָתִי. חֲנֵפִים כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבֹא. מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע. לֹא יָגוּר אִתְּךָ רָע לֹא יִכָּנֵס בִּמְחִיצָתָךְ. לֵיצָנִים לֹא יִתְיַצְבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ. בְּנֵי אָדָם לֵיצָנִים מְעַרְבְּבִין אֶת הָעוֹלָם. לָשׁוֹן הָרָע מְסַפֵּר בִּגְנוּת שֶׁל חֲבֵירוֹ אֲפִילוּ דְבַר אֱמֶת וְגַם מָשָׁל הֶדְיוֹט הוּא. מִי שֶׁהוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵירוֹ אוֹ חֵרְפוֹ בַּחֲרָפוֹת שֶׁלֹּא הָיָה חָשׁוּד בָּהּ וְלֹא הִכִּיר אָדָם בָּהּ מֵעוֹלָם וְזֶה גִלָּהוּ אֵין עֲוֹנוֹ מִתְכַּפֵּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר חֶרְפַּת חֲבֵירוֹ וְזֶהוּ שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה פֶּן יְחַסְּדֶךָ שׁוֹמֵעַ:

לך לך יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וַיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה-נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת-מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ: וַהֲוָה כַּד קְרֵיב לְמֵיעַל לְמִצְרָיִם וַאֲמַר לְשָׂרַי אִתְּתֵה הָא כְעַן יְדָעִית אֲרֵי אִתְּתָא שַׁפִּירַת חֵיזוּ אָתְּ:

רש''י הנה נא ידעתי. מדרש אגדה עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו על ידי מעשה הכיר בה. דבר אחר מנהג העולם שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזאת עמדה ביפיה. ופשוטו של מקרא הנה נא הגיע השעה שיש לדאוג על יפיך, ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הרגלו באשה יפה. ודומה לו (בראשית יט ב) הנה נא אדני סורו נא:

(יב) וְהָיָ֗ה כִּֽי-יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָֽמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָֽרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ: וִיהֵי כַּד (נ''י אֲרֵי) יֶחֱזוּן יָתִיךְ מִצְרָאֵי וְיֵימְרוּן אִתְּתֵהּ דָּא וְיִקְטְלוּן יָתִי וְיָתִיךְ יְקַיְמוּן: (יג) אִמְרִי-נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֨עַן֙ יִֽיטַב-לִ֣י בַֽעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָֽיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ: אִמְרִי כְעַן אֲחָתִי אָתְּ בְּדִיל דְּיֵיטַב לִי בְּדִילָךְ וְתִתְקַיֵּם נַפְשִׁי בְּפִתְגָּמָיְכִי:

רש''י למען ייטב לי בעבורך. יתנו לי מתנות:

(יד) שני וַיְהִ֕י כְּב֥וֹא אַבְרָ֖ם מִצְרָ֑יְמָה וַיִּרְא֤וּ הַמִּצְרִים֙ אֶת-הָ֣אִשָּׁ֔ה כִּֽי-יָפָ֥ה הִ֖וא מְאֹֽד: וַהֲוָה כַּד עַל אַבְרָם לְמִצְרָיִם וַחֲזוֹ מִצְרָאֵי יָת אִתְּתָא אֲרֵי שַׁפִּירָא הִיא לַחֲדָא:

רש''י ויהי כבוא אברם מצרימה. היה לו לומר כבואם מצרימה, אלא למד שהטמין אותה בתבה ועל ידי שתבעו את המכס פתחו וראו אותה:

(טו) וַיִּרְא֤וּ אֹתָהּ֙ שָׂרֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיְהַֽלֲל֥וּ אֹתָ֖הּ אֶל-פַּרְעֹ֑ה וַתֻּקַּ֥ח הָֽאִשָּׁ֖ה בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה: וַחֲזוֹ יָתַהּ רַבְרְבֵי פַרְעֹה וְשַׁבָּחוּ יָתַהּ לְפַרְעֹה וְאִדַּבָּרַת אִתְּתָא לְבֵית פַּרְעֹה:

רש''י ויהללו אותה אל פרעה. הללוה ביניהם לומר הגונה זו למלך:

נביאים - ישעיה - פרק מא

(ו) אִ֥ישׁ אֶת-רֵעֵ֖הוּ יַעְזֹ֑רוּ וּלְאָחִ֖יו יֹאמַ֥ר חֲזָֽק: גְּבַר יַת חַבְרֵיהּ יִסְעֲדוּן וּלְאֲחוּהִי יֵימַר תַּקִּיף :

רש''י איש את רעהו וגו' . יאמר חזק למלחמה אולי יעמדו להם אלהיהם : איש את רעהו יעזורו . זה עוזר את זה בברכו' ברוך אברם ( בראשית יד ) וזה עוזר את זה במתנות ( שם ) ויתן לו מעשר מכל :

(ז) וַיְחַזֵּ֤ק חָרָשׁ֙ אֶת-צֹרֵ֔ף מַחֲלִ֥יק פַּטִּ֖ישׁ אֶת-ה֣וֹלֶם פָּ֑עַם אֹמֵ֤ר לַדֶּ֙בֶק֙ ט֣וֹב ה֔וּא וַיְחַזְּקֵ֥הוּ בְמַסְמְרִ֖ים לֹ֥א יִמּֽוֹט: (ס) הֲלָא יִבַּהְתּוּן בְּעוֹבָדֵיהוֹן דְּמַתְקֵיף נַגְרָא עִם קַנָּאָה מָחֵי בְּפַטִּישָׁא עִם דִּמְטַפַּח בְּקֻרְנָסָא זִמְנָא אֲמַר עַל דִּבְקָא תַּקִין הוּא וּמַתְקִיף לֵיהּ בְּמַסְמְרִין דְּלָא יִצְטְלֵי :

רש''י ויחזק חרש . נוסך הפסל : את צורף . המרקעו בזהב : מחליק פטיש . באחרונה כשהוא מכה בנחת להחליק את המלאכה : את הולם פעם . הוא המתחיל בה כשהיא עשת ומכה בכל כחו : אומר לדבק טוב הוא . על אותן שהיו מחזירין אחר קרקע טובה לדבק בה עששיות ברזל : דבק . שולדור''א : ויחזקהו . לצלם : במסמרים לא ימוט . כולם יחזקו זה את זה : ויחזק חרש . זה שם שהיה נפח לעשות מסמרות ובריחים לתבה . את צורף . זה אברהם שהוא צורף את הבריות לקרבן אל השכינה . את הולם פעם . זה אברהם שהלם כל המלכים האלה פעם אחת . אומר לדבק טוב הוא . טוב לידבק באלוה של זה . ויחזקהו . שם לאברה' להיו' דבק בהקב''ה ולא ימוט :

(ח) וְאַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדִּ֔י יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּחַרְתִּ֑יךָ זֶ֖רַע אַבְרָהָ֥ם אֹהֲבִֽי: וְאַתְּ יִשְּׂרָאֵל עַבְדִי יַעֲקֹב דְּאִתְרְעֵיתִי בָךְ זַרְעֵיהּ דְּאַבְרָהָם רְחִימִי :

רש''י ואתה ישראל עבדי . ועלי יש לעזור לך סוף המקרא אל תירא כי אתך אני כך נראה לי חבור הענין לפי פשוטו ומ''א בבראשית רבה דורש כל הענין במלכי צדק ואברה' ( ה ) ראו איים אותה מלחמ' וייראו שם נתיירא מאברהם פן יאמר לו העמדת רשעים אלו בעולם ואברהם נתיירא משם לפי שהרג את בני עילם שהם משם , איים כשם שאיי הים מסויימין בעולם כך אברהם ושם היו מסויימין בעולם : ואתה ישראל עבדי . אברהם שלא היה מזרע צדיקים עשיתי לו כל זאת . ואתה ישראל עבדי . הקנוי לי משני אבות . זרע אברהם אוהבי . שלא הכירני מתוך תוכחה ולימוד אבותיו אלא מתוך אהבה :

(ט) אֲשֶׁ֤ר הֶחֱזַקְתִּ֙יךָ֙ מִקְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ וּמֵאֲצִילֶ֖יהָ קְרָאתִ֑יךָ וָאֹ֤מַר לְךָ֙ עַבְדִּי-אַ֔תָּה בְּחַרְתִּ֖יךָ וְלֹ֥א מְאַסְתִּֽיךָ: דְּקָרֵיבְתָּךְ מִזַּרְעִית אַרְעָא וּמִמַּלְכְּוָתָא בְּחַרְתָּךְ וַאֲמֵרִית לָךְ עַבְדִּי אַתְּ אִתְרְעֵיתִי בָּךְ וְלָא אֲרַחְקִינָּךְ :

רש''י אשר החזקתיך . לקחתיך לחלקי כמו ( שמות ד ) וישלח ידו ויחזק בו : מקצות הארץ . משאר העכו''ם : ומאציליה . מן הגדולים שבהן : קראתיך . בשם לחלקי בני בכורי ישראל : ולא מאסתיך . כזה שנאמר בו ( מלאכי א ) שנאתי :

(י) אַל-תִּירָא֙ כִּ֣י עִמְּךָ-אָ֔נִי אַל-תִּשְׁתָּ֖ע כִּֽי-אֲנִ֣י אֱלֹהֶ֑יךָ אִמַּצְתִּ֙יךָ֙ אַף-עֲזַרְתִּ֔יךָ אַף-תְּמַכְתִּ֖יךָ בִּימִ֥ין צִדְקִֽי: לָא תִדְחַל אֲרֵי בְסַעֲדָךְ מֵימְרִי לָא תִתְבַר אֲרֵי אֲנָא אֱלָהָךְ אַתְקְּפִינָּךְ אַף אֲסַעֲדִינָּךְ אַף אַחֲדִינָּךְ בִּימִין קֻשְׁטִי :

רש''י אל תשתע . אל ימס לבך להיות כשעוה זו וזה הכלל כל תיבה שתחל' יסודה שי''ן כשבא לדבר בל' מתפעל התפעל או יתפעל התי''ו חולקת ונכנסת בין שתי אותיות שרשי התיבה כמו ( ישעיה כט ) וישתומם ( מיכה ז ) וישתמר חוקות עמרי ( ש''א א ) תשתכרין ( איוב ל ) תשתפך נפשי :

כתובים - משלי - פרק ג

(ח) רִ֭פְאוּת תְּהִ֣י לְשָׁרֶּ֑ךָ וְ֝שִׁקּ֗וּי לְעַצְמוֹתֶֽיךָ: אַסְיוּתָא תֶהֱוֵי לְכוּנְשְׁרָךְ וְדוּהֲנָא לְגַרְמָיךְ :

רש''י רפאות תהי לשרך . החכמה , שרך כמו ( שיר ו ) שררך וזהו טיבורך : ושקוי לעצמותיך . הוא המוח כענין שנאמר ומוח עצמותיו ישוקה ( איוב כא ) :

(ט) כַּבֵּ֣ד אֶת-יְ֭הוָה מֵהוֹנֶ֑ךָ וּ֝מֵרֵאשִׁ֗ית כָּל-תְּבוּאָתֶֽךָ: יַקֵר לֵאלָהָךְ מִן מָמוֹנָךְ וּמֵרֵישׁ כֻּלְהוֹן עֲלַלְתָּךְ :

רש''י מהונך . מכל מה שחננך אפי' מקול ערב ( אל תקרי מהונך אלא מגרונך ) : ומראשית . אלו תרומות ומעשרות :

(י) וְיִמָּלְא֣וּ אֲסָמֶ֣יךָ שָׂבָ֑ע וְ֝תִיר֗וֹשׁ יְקָבֶ֥יךָ יִפְרֹֽצוּ: וּמִתְמַלְיָן אוֹצְרָךְ שֻּׂבְעָנָא וּמַעְצַרְתָּךְ חַמְרָא נִשְׁפְּעָן : (יא) מוּסַ֣ר יְ֭הוָה בְּנִ֣י אַל-תִּמְאָ֑ס וְאַל-תָּ֝קֹ֗ץ בְּתוֹכַחְתּֽוֹ: בְּרִי מַרְדּוּתָא דֶאֱלָהָא לָא תַסְלֵא וְלָא תַמְרִיק בְּמַכְסְנוּתֵיהּ :

רש''י מוסר ה' בני אל תמאס . אם יבואו עליך יסורין יהיו חביבין עליך : ואל תקוץ . מלשון קצתי בחיי ( בראשית כז ) :

(יב) כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְהוָ֣ה יוֹכִ֑יחַ וּ֝כְאָ֗ב אֶת-בֵּ֥ן יִרְצֶֽה: מְטוּל דִּלְמַן דְּרָחֵם לֵיהּ אֱלָהָא רָדֵיהּ לֵיהּ וְהֵיךְ אָבָּא דְרָדֵי לִבְרֵיהּ :

רש''י וכאב את בן ירצה . שרוצה בבנו להטיב לו ויפייסהו לאחר שמכהו בשבט כן יערב לך הטובה אחר המכה :

משנה יבמות פרק ג

א. אַרְבָּעה אַחִין שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וּמֵתוּ הַנְּשׂוּאִים אֶת הָאֲחָיוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. וְאִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ, יוֹצִיאוּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יְקַיְּמוּ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים יוֹצִיאוּ:

ברטנורה   (א) ארבעה אחין. חולצות ולא מתיבמות. דכיון דתרווייהו זקוקין להאי ולהאי, קמא דמיבם פגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו: ב''ש אומרים יקיימו ובית הלל אומרים יוציאו. בגמרא מפכינן לה, בש''א יוציאו ובה''א יקיימו. דבכל מקום ב''ש לחומרא וב''ה לקולא חוץ מהמקומות הידועים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, והכי אמרינן בעלמא, ב''ש במקום ב''ה אינה משנה, כלומר, כל היכא דאשכחן במשנה בית שמאי מקילין, וב''ה הוא שדרכן להקל ונמצאו עתה בית שמאי עומדים במקום בית הלל, אינה משנה ומשבשתא היא וצריך להפכה, אלא אם כן היא מהמשניות הידועות שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. ובמסכת עדיות מני לה בשם רבי אליעזר מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל:

ב. הָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עַל הָאֶחָד אִסוּר עֶרְוָה, אָסוּר בָּהּ וּמֻתָּר בָּאֲחוֹתָהּ, וְהַשֵּׁנִי אָסוּר בִּשְׁתֵּיהֶן אִסוּר מִצְוָה וְאִסוּר קְדֻשָּׁה, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

ברטנורה   (ב) איסור ערוה. כגון חמותו ואם חמותו: ומותר באחותה. דלאו אחות זקוקתו היא, דערוה לא רמיא קמיה ליבומי: איסור מצוה. רמיא קמיה מדאורייתא, הילכך אסור באחותה, דאחות זקוקתו היא:

ג. הָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עַל זֶה אִסוּר עֶרְוָה, וְהַשְּׁנִיָּה אֲסוּרָה עַל זֶה אִסוּר עֶרְוָה, הָאֲסוּרָה לָזֶה מֻתֶּרֶת לָזֶה, וְהָאֲסוּרָה לָזֶה מֻתֶּרֶת לָזֶה. וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ, אֲחוֹתָהּ כְּשֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ, אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת:

ברטנורה   (ג) אחותה כשהיא יבמתה. אחותה של ערוה כשהיא יבמתה אשת אחי בעלה, כשנופלת עמה ליבום: או חולצת או מתיבמת. דלאו אחות זקוקתו, היא דערוה לא רמיא קמיה:

ד. שְׁלֹשָה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ אִשָּׁה וּבַת בִּתָּהּ, אוֹ אִשָּׁה וּבַת בְּנָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. הָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עָלָיו אִסוּר עֶרְוָה, אָסוּר בָּהּ וּמֻתָּר בְּאֲחוֹתָהּ. אִסוּר מִצְוָה אוֹ אִסוּר קְדֻשָּׁה, חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת:

ברטנורה   (ד) ור''ש פוטר. טעמא דר''ש, דכתיב (ויקרא י''ח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, בשעה שנעשו צרות זו לזו, כגון הכא ששתיהן זקוקות לו ליבום, לא יהא לך לקוחין לא בזו ולא בזו. ואין הלכה כר''ש:

ה. שְׁלֹשָה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד מֻפְנֶה, מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְעָשָׂה בָהּ מֻפְנֶה מַאֲמָר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו הַשֵּׁנִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַלָּה תֵצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט וּבַחֲלִיצָה, וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה. זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ, אוֹי לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ וְאוֹי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו:

ברטנורה   (ה) ואחד מופנה. בלא אשה: אשתו עמו. דקסברי בית שמאי בעלת מאמר היא חשובה ככנוסה, וכשנפלה אחותה לאחר כן לא מתסרה משום אחות זקוקה: והלה תצא. אף מן החליצה. משום אחות אשה: מוציא אשתו בגט. דלא אלים מאמר לשויה ככנוסה, וזו אוסרתה משום אחות זקוקה. וצריכה גט מפני המאמר דהוי קדושין במקצת ולא פקעי קדושין בלא גט, וצריכה חליצה דהואיל ולא הוי מאמר קדושין גמורין עדיין זקוקתו היא וצריכה חליצה לזיקתה. וברישא יהיב לה גיטא, והדר חליץ לה. וכן הלכה:

ו. שְׁלֹשָה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד נָשׂוּי נָכְרִית, מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְכָנַס נָשׂוּי נָכְרִית אֶת אִשְׁתּוֹ, וָמֵת, הָרִאשׁוֹנָה יוֹצְאָה מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה, וּשְׁנִיָּה מִשּׁוּם צָרָתָהּ. עָשָׂה בָהּ מַאֲמָר, וָמֵת, נָכְרִית חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. שְׁלשָׁה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד נָשׂוּי נָכְרִית, מֵת הַנָּשׂוּי נָכְרִית, וְכָנַס אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ, וָמֵת, הָרִאשׁוֹנָה יוֹצְאָה מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה, וּשְׁנִיָּה מִשּׁוּם צָרָתָהּ. עָשָׂה בָהּ מַאֲמָר, וָמֵת, נָכְרִית חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

ברטנורה   (ו) נכרית. שאינה קרובה לא לזו ולא לזו: נכרית חולצת ולא מתיבמת. הוא הדין אע''ג דלא עשה בה מאמר, ומת, נכרית מחלץ חלצה יבומי לא מיבמה, דהויא לה צרת אחות אשה בזיקה. והאי דקתני מאמר, לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור ואפילו חליצה נמי לא תיבעי, קמ''ל דצריכה חליצה:

ז. שְׁלֹשָה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד נָשׂוּי נָכְרִית, מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְכָנַס נָשׂוּי נָכְרִית אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי, וְאַחַר כָּךְ מֵת נָשׂוּי נָכְרִית, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו עוֹלָמִית, הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עָלָיו שָׁעָה אֶחָת. שְׁלשָׁה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד נָשׂוּי נָכְרִית, גֵּרֵשׁ אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמֵת נָשׂוּי נָכְרִית, וּכְנָסָהּ הַמְגָרֵשׁ, וָמֵת, זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ, וְכֻלָּן שֶׁמֵּתוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת:

ברטנורה   (ז) שעה אחת. בנפילה ראשונה כשנפלה מאחיו הראשון, שאז היתה אשתו קיימת והיתה זאת אסורה עליו כאשת אח שיש לו בנים. וצרתה הנכרית לא אתפרש דינה, ומסתברא דחולצת ולא מתיבמת:

ח. וְכֻלָּן שֶׁהָיוּ בָהֶן קִדּוּשִׁין אוֹ גֵרוּשִׁין בְּסָפֵק, הֲרֵי אֵלּוּ צָרוֹת חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. כֵּיצַד סָפֵק קִדּוּשִׁין, זָרַק לָהּ קִדּוּשִׁין, סָפֵק קָרוֹב לוֹ סָפֵק קָרוֹב לָהּ, זֶהוּ סָפֵק קִדּוּשִׁין סָפֵק גֵּרוּשִׁין כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים, יֵשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמָן, יֵשׁ בּוֹ זְמָן וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד, זֶהוּ סָפֵק גֵּרוּשִׁין:

ברטנורה   (ח) וכולן. ט''ו עריות, שהיו בהן לאחיו קדושי ספק או גירושי ספק, דהויא ספק צרת ערוה: חולצת. ולא מפטרה בלא כלום, דדילמא לאו צרת ערוה היא: ספק קרוב לו. שהיו ח' אמות מצומצמות ביניהן ברשות הרבים, וד' אמות של אדם קונות לו שם, וזרקו ספק בארבע אמותיו ספק בארבע אמותיה:

ט. שְׁלֹשָה אַחִין נְשׂוּאִין שָׁלשׁ נָכְרִיוֹת, וּמֵת אַחַד מֵהֶן, וְעָשָׂה בָהּ הַשֵּׁנִי מַאֲמָר, וָמֵת, הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת, שֶׁנֶאֱמַר, (דברים כה) וּמֵת אַחַד מֵהֶם, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, שֶׁעָלֶיהָ זִקַּת יָבָם אֶחָד, וְלֹא שֶׁעָלֶיהָ זִקַּת שְׁנֵי יְבָמִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְיַבֵּם לְאֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה, וְחוֹלֵץ לַשְּׁנִיָּה. שְׁנֵי אַחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּמֵת אַחַד מֵהֶן, וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו עוֹלָמִית, הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עָלָיו שָׁעָה אֶחָת:

ברטנורה   (ט) זיקת שני יבמין. דכל זמן שלא כנסה זה עדיין זיקת ראשון עליו, ונתוספה עליו זיקת שני בשביל המאמר, וכשמת נותרו עליה זיקת שני יבמין: ר''ש אומר וכו'. דקסבר מספקא לן אי מאמר קונה לגמרי או לא קני כלל, לכך מיבם לאיזו שירצה, דאי מאמר קני לא הוי עלה אלא זיקת שני, ואי מאמר לא קני לא הוי עלה אלא זיקת הראשון: וחולץ לשניה. דחדא לא מפטרה בביאת אידך, דדלמא מאמר לא קני והוו שתי יבמות הבאות מב' בתים. ויבומי תרווייהו לא, דדילמא מאמר קני והוו ב' יבמות הבאות מבית אחד. ואין הלכה כר''ש. ואע''ג דאמרינן במתניתין דזיקת שני יבמין דאורייתא מקרא דיבמה יבא עליה, בגמרא מוכח דזיקת שני יבמין דרבנן היא, גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות:

י. שְׁנַיִם שֶׁקִדְּשׁוּ שְׁתֵּי נָשִׁים, וּבִשְׁעַת כְּנִיסָתָן לַחֻפָּה הֶחֱלִיפוּ אֶת שֶׁל זֶה לָזֶה, וְאֶת שֶׁל זֶה לָזֶה, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ. הָיוּ אַחִין, מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח. וְאִם הָיוּ אֲחָיוֹת, מִשּׁוּם אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ. וְאִם הָיוּ נִדּוֹת, מִשּׁוּם נִדָּה. וּמַפְרִישִׁין אוֹתָן שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, שֶׁמָּא מְעֻבָּרוֹת הֵן. וְאִם הָיוּ קְטַנּוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לֵילֵד, מַחֲזִירִין אוֹתָן מִיָּד. וְאִם הָיוּ כֹהֲנוֹת, נִפְסְלוּ מִן הַתְּרוּמָה:

ברטנורה   (י) היו אחין. אף משום אשת אח וכו'. אע''ג דקיי''ל אין איסור חל על איסור, אית ליה להאי תנא דבאיסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת כי הכא, איסור חל על איסור, וחייב להביא קרבן על כל איסור ואיסור: ומפרישין אותן. שלא לחזור לבעליהן: שמא מעוברות הן. והולדות ממזרים, ובעינן הבחנה בין זרע כשר לזרע פסול שלא יתלו העוברים בבעליהן: ואם היו כהנות. בנות כהנים: נפסלו מתרומה. מלאכול בתרומת בית אביה אפילו אחר מיתת בעלה, ואע''פ שנאנסה:

גמרא יבמות דף ל' ע''א

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כָּל יְבָמָה שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָהּ בִּשְׁעַת נְפִילָה יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ הֲרֵי הִיא כְּאֵשֶׁת אָח שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים וַאֲסוּרָה מָאי קָא מַשְׁמַע לָן תָּנֵינַן הֲרֵי זוּ אֲסוּרָה עָלָיו עוֹלָמִית הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עָלָיו שָׁעָה אֶחָת. מַהוּ דְתֵימָא הֲנֵי מִילֵי הֵיכָא דְלָא אִיחַזְיָא לָהּ בִּנְפִילָה רִאשׁוֹנָה אֲבָל הֵיכָא דְאִיחַזְיָא לָהּ בִּנְפִילָה רִאשׁוֹנָה אֵימָא תִּשְׁתָּרֵי קָא מַשְׁמַע לָן. הָא נַמֵי תָּנֵינָא שְׁנֵי אַחִים נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אַחַיּוֹת מֵת אֶחָד מֵהֶם וְאַחַר כַּךְ מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי הֲרֵי זוּ אֲסוּרָה עָלָיו עוֹלָמִית הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עָלָיו שָׁעָה אֶחָת. מַהוּ דְתֵימָא הָתָם הוּא דְאִדְחֵי לָהּ מֵהָאי בֵּיתָא לְגַמְרֵי אֲבָל הָכָא דְלֹא אַדְחֵי לָהּ מֵהָאי בֵּיתָא לְגַמְרֵי אֵימָא מִגּוֹ דְחַזְיָא לְהַאי נְשׂוּי נָכְרִית חַזְיָא נַמֵי לְהָאי קָא מַשְׁמַע לָן:

רש''י הרי היא כאשת אח וכו'. ואע''ג דהדר אתחזיא: בנפילה ראשונה. כל זמן נפילה ראשונה שהיתה אשתו קיימת שהיא אסורה: אבל היכא דאיתחזיא בנפילה ראשונה. כגון שמתה אשתו אחר מיתת אחיו ולא כנסה נשוי נכרית: דאדחי לה מהאי ביתא לגמרי. משנפלה ואין כאן אח אחר אלא זה בעל אחותה נדחית ונתרת לשוק ואין עליה צד זיקה עוד. אבל היכא דלא אדחי לה מהאי ביתא לגמרי. בשעת נפילה שהיה שם נשוי נכרית וזקוקה ליבם: אימא מגו דחזיא. לנשוי נכרית עדיין זיקתה עליה וכי מתה אחותה ועודה בנפילה תתייבם לו בנפילה קא משמע לן רב יהודה דלא:

זוהר לך דף פ''א ע''ב

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבֹא מִצְרָיְמָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב כַּאֲשֶׁר קָרַב מִבְּעֵי לֵיהּ, מַאי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב אֶלָּא כְּדִכְתִיב (שמות י''ד) וּפַרְעֹה הִקְרִיב דְּאִיהוּ אִקְרִיב לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְתִיּוּבְתָּא אוֹף הָכָא הִקְרִיב גַּרְמֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּדְקָא יָאוּת, לָבֹא מִצְרָיְמָה לְאַשְׁגָּחָא בְּאִנּוּן דַּרְגִין וּלְאִתְרַחֲקָא מִנַּיְהוּ וּלְאִתְרַחֲקָא מֵעוֹבָדֵי מִצְרַיִם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּא חֲזֵי כֵּיוָן (ס''א בְּגִין) דְּנָחַת אַבְרָהָם לְמִצְרַיִם בְּלָא רָשׁוּ אִשְׁתַּעְבִּידוּ בְּנוֹי בְּמִצְרַיִם אַרְבַּע מֵאָה שָׁנִים דְּהָא כְּתִיב וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה וְלָא כְּתִיב רָד מִצְרַיִם וְאִצְטַעַר כָּל הַהוּא לֵילְיָא בְּגִנַּהּ דְּשָׂרָה, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ וְכִי עַד הַהִיא שַׁעְתָּא לָא הַוָּה יָדַע אַבְרָהָם דְּאִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה הֲוָת, אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ דְּעַד הַהִיא שַׁעְתָּא לָא אִסְתַּכַּל בְּדִיּוּקָנָא דְּשָׂרָה בְּסַגִּיאוּת צְנִיעוּתָא דַּהֲוָת בֵּינֵיהוֹן וְכַד קָרִיב לְמִצְרַיִם אִתְגַלְיָא אִיהִי וְחָמָא בָּהּ, דּ''א בַּמֶּה יָדַע אֶלָּא עַל יָדָא דְּטוֹרַח אוֹרְחָא בַּר נַשׁ מִתְבַּזֶּה וְהִיא קַיְּמָא בְּשַׁפִּירוּ דִּילָהּ וְלָא אִשְׁתַּנֵּי, דּ''א הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי דְּחָמָא עִמָּהּ שְׁכִינְתָּא וּבְגִין כָּךְ אִתְרַחַץ אַבְרָהָם וְאָמַר אֲחוֹתִי הִיא, וּמִלָּה דָּא אִסְתַּלַּק לִתְרֵי גְּוַנִּין, חַד כְּמַשְׁמָעוֹ, וְחַד כְּדִכְתִיב (משלי ז') אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ, וּכְתִיב אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי אָתְּ וּכְתִיב (דברים ה') וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ כְּלַפֵּי שְׁכִינָה אָמַר בַּעֲבוּרֵךְ יִיטַב לִי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִגְלָלֵךְ, בְּגִין דְּבְדָא יִסְתַּלַּק בַּר נַשׁ וְיִזְכֶּה לְאִסְתַּלַּק לְאוֹרְחָא דְּחַיֵּי:

תרגום הזוהר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבֹא מִצְרַיְמָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר כַּאֲשֶׁר קָרַב, וְלָמָּה אוֹמֵר כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, (שמות י''ד) וּפַרְעֹה הִקְרִיב, שֶׁהוּא הִקְרִיב אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אַף כָּאן הִקְרִיב, יוֹרֶה שֶׁהִקְרִיב אֶת עַצְמוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּרָאוּי. לָבֹא מִצְרָיְמָה פֵּרוּשׁוֹ, לְהִסְתַּכֵּל בְּאֵלּוּ הַמַּדְרֵגוֹת, שֶׁבְּמִצְרַיִם וּלְהִתְרַחֵק מֵהֶן, וּלְהִתְרַחֵק מֵעוֹבְדֵי מִצְרַיִם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֹּא וּרְאֵה, מִשּׁוּם שֶׁיָרַד לְמִצְרַיִם בְּלִי רְשׁוּת, נִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנָיו בְּמִצְרַיִם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים. שֶׁהֲרֵי כָּתוּב וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרָיְמָה וְלֹא כָּתוּב שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רֵד מִצְרַיִם. וְעַל כֵן נִצְטָעֵר כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה בִּשְׁבִיל שָׁרָה. וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי וְגוֹ' יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְכִי עַד אָז, עוֹד לֹא יָדַע אַבְרָהָם שֶׁהִיא אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא שֶׁבֵּאֲרוּהָ, דְּעַד אָז לֹא הָיָה מִסְתַּכֵּל בְּצוּרָתָהּ שֶׁל שָׂרָה, מֵרוֹב הַצְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בֵּינֵיהֶם. וְכַאֲשֶׁר קָרַב לְמִצְרַיִם הִיא נִתְגַלְּתָה, וְרָאָה אוֹתָהּ. פֵּרוּשׁ אַחֵר לְפָרֵשׁ מֵאַיִן יָדַע עַד שֶׁאָמַר שֶׁאָמַר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי. כִּי עַל יְדֵי טוֹרַח הַדֶּרֶךְ הָאָדָם מִתְבַּזֶּה, וְעִם זֶה, הִיא עָמְדָה בְּיָפְיָהּ וְלֹא נִשְׁתַּנְּתָה. עַל כֵּן יָדַע אָז יוֹתֵר מִתָּמִיד שֶׁהִיא יְפַת מַרְאֶה. וּמִלָּה זוֹ אֲחוֹתִי הִיא, מִתְבָּאֶרֶת בִּשְׁנֵי פָּנִים, אֶחָד כְּמַשְׁמָעוֹ, דְּהַיְנוּ אֲחוֹתִי. וְאֶחָד כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, (משלי ז') אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ. וְכָתוּב כָּאן אִמְרִי נָא אֲחוֹתִי אָתְּ, וְהַמִּלָּה אָתְּ פֵּרוּשׁוֹ הַשְּׁכִינָה, וְכֵן כָּתוּב (דברים ה') וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, שֶׁגַּם שָׁם פֵּרוּשׁוֹ הַשְּׁכִינָה. לְמַעַן יִיטַב לִי בַּעֲבוּרֵךְ אָמַר כְּלַפֵּי הַשְּׁכִינָה, וְכֵן וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִגְלָלֵךְ, מִשּׁוּם שֶׁבָּזֶה מִתְעַלֶּה הָאָדָם בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים.

הלכה פסוקה

ש''ע יו''ד סי' רמ''ה

א. כָּל אָדָם חַיָּב לִתֵּן צְדָקָה אֲפִילוּ עָנִי הַמִתְפַּרְנֵס מִן הַצְדָקָה חַיָּיב לִיתֵּן מִמַּה שֶׁיִתְּנוּ לוֹ וּמִי שֶׁנּוֹתֵן פָּחוּת מִמַּה שֶׁרָאוּי (לוֹ) לִיתֵּן ב''ד כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכּוֹת מַרְדּוּת עַד שֶׁיִּתֵּן מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ לִיתֵּן וְיוֹרְדִים לִנְכָסָיו בְּפָנָיו וְלוֹקְחִין מִמֶּנּוּ מַה שֶׁרָאוּי לוֹ לִיתֵּן: ב. מְמַשְׁכְּנִים עַל הַצְדָקָה אֲפִילוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת: ג. יְתוֹמִים אֵין פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶם צְדָקָה אֲפִילוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים אֲפִילוּ יֵשׁ לָהֶם מָמוֹן הַרְבֵּה אֶלָא אִם כֵּן פּוֹסְקִים עֲלֵיהֶם לִכְבוֹדָם כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא לָהֶם שֵׁם: ד. גַּבָּאֵי צְדָקָה אֵין מְקַבְּלִים מֵהַנָּשִׁים וּמֵהָעֲבָדִים וּמֵהַתִּינוֹקוֹת אֶלָּא דָבָר מוּעָט אֲבָל לֹא דָבָר גָּדוֹל שֶׁחֶזְקָתוֹ גָזוּל אוֹ גָנוּב מִשֶּׁל אֲחֵרִים וְכַמָּה הוּא דָבָר מוּעָט הַכֹּל לְפִי עוֹשֶׁר הַבְּעָלִים וַעֲנִיּוּתָם וְהַנֵּי מִילֵי בִסְתָמָא אֲבָל אִם הַבַּעַל מוֹחֶה אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא אָסוּר לְקַבֵּל מֵהֶם:

מוסר

מספר חסידים סי' מ''ד

שָׁנוּ בְּתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי מִי שֶׁסָּרַח עַל חֲבֵירוֹ תְּחִלָה וְהָלַךְ וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָה וְלֹא קִבֵּל מִמֶּנּוּ יַעֲשֶׂה שׁוּרוֹת שֶׁל בְנֵי אָדָם וִיפַיְיסֶנוּ בִפְנֵיהֶם הֲדָא הוּא דְאָמַר (איוב לג) יָשׁוֹר עַל אֲנָשִׁים וַיֹאמֶר חָטָאתִי לִפְלוֹנִי וַהֲרֵי נִחָמְתִּי וְאִם עָשָׂה כֵּן פָּדָה נַפְשׁוֹ מִמָּוֶת דִּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבוֹר בַּשָּׁחַת. אָמַר רִבִּי יוֹסִי הֲדָא דְאַמְרֵי בְּאוֹתוֹ שֶׁלֹא הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל חֲבֵירוֹ אֲבָל הוֹצִיא שֵׁם רָע אֵין לוֹ מְחִילָה עוֹלָמִית. צִיעֵר אָדָם כְּאִלוּ צִיעֵר עוֹלָם מָלֵא שֶׁכָּל מַה שֶׁבָּעוֹלָם יֵשׁ בָּאָדָם. רָקַק בְּפָנָיו וְלֹא הִגִיעַ בוֹ הָרוֹק פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם אֲפִילוּ צִיעֵר כָּל שֶׁהוּא עַל כָּל צַעַר וְצַעַר שֶׁהוּא מְצַעֵר אֶת חֲבֵירוֹ יֵעָנֵשׁ בִידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יב) כִּי עַל כָּל אֵלֶה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בְּמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם. רַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ מָאי עַל כָּל נֶעֱלָם. זֶה הַהוֹרֵג כִּינָה בִּפְנֵי חֲבֵירוֹ וְנִמְאַס בָּהּ וְיֵשׁ אוֹמְרִים זֶה הָרוֹקֵק וְלָכֵן כָּל יִרְאֵי ה' הַצַדִיקִים אֲשֶׁר אֵין הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָם יִהְיוּ נִזְהָרִים לִמְחוֹל מִיַד לְהוֹרֵג כִּינָה אוֹ רוֹקֵק אוֹ עוֹשֶׂה כָּל דְבַר מָאוּס שֶׁלֹא יִהְיֶה נִכְשַׁל עַל יָדָם:

לך לך יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וּלְאַבְרָ֥ם הֵיטִ֖יב בַּֽעֲבוּרָ֑הּ וַֽיְהִי-ל֤וֹ צֹאן-וּבָקָר֙ וַֽחֲמֹרִ֔ים וַֽעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַֽאֲתֹנֹ֖ת וּגְמַלִּֽים: וּלְאַבְרָם אוֹטִיב בְּדִילַהּ וַהֲווֹ לֵהּ עָאן וְתוֹרִין וַחֲמָרִין וְעַבְדִין וְאַמְהָן וְאַתְנָן וְגַמְלִין:

רש''י ולאברם היטיב. פרעה בעבורה. [נתן לו מתנות]:

(יז) וַיְנַגַּ֨ע יְהֹוָ֧ה | אֶת-פַּרְעֹ֛ה נְגָעִ֥ים גְּדֹלִ֖ים וְאֶת-בֵּית֑וֹ עַל-דְּבַ֥ר שָׂרַ֖י אֵ֥שֶׁת אַבְרָֽם: וְאַיְתִי יְיָ עַל פַּרְעֹה מַכְתָּשִׁין רַבְרְבִין וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ עַל עֵיסַק שָׂרַי אִתַּת אַבְרָם:

רש''י וינגע ה' וגו' . במכת ראתן לקה, שהתשמיש קשה לו: ואת ביתו. כתרגומו ועל אנש ביתיה (ומדרשו לרבות כותליו ועמודיו וכליו) : על דבר שרי. על פי דבורה, אומרת למלאך הך והוא מכה:

(יח) וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙ לְאַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר מַה-זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹֽא-הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא: וּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַאֲמַר מָה דָּא עֲבַדְתְּ לִי לְמָא לָא חַוֵּיתָא לִי אֲרֵי אִתְּתָךְ הִיא: (יט) לָמָ֤ה אָמַ֨רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָֽאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ: לְמָא אֲמַרְתְּ אֲחָתִי הִיא וּדְבָרִית יָתַהּ לִי לְאִתּוּ וּכְעַן הָא אִתְּתָךְ דְּבַר וְאִיזֵל:

רש''י קח ולך. לא כאבימלך שאמר לו (כ טו) הנה ארצי לפניך, אלא אמר לו לך ואל תעמד, שהמצרים שטופי זמה הם, שנאמר (יחזקאל כג כ) וזרמת סוסים זרמתם:

(כ) וַיְצַ֥ו עָלָ֛יו פַּרְעֹ֖ה אֲנָשִׁ֑ים וַיְשַׁלְּח֧וּ אֹת֛וֹ וְאֶת-אִשְׁתּ֖וֹ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לֽוֹ: וּפַקִּיד עֲלוֹהִי פַּרְעֹה גּוּבְרִין וְאַלְוִיאוּ יָתֵהּ וְיָת אִתְּתֵהּ וְיָת כָּל דִילֵהּ:

רש''י ויצו עליו. על אודותיו לשלחו ולשמרו: וישלחו. כתרגומו ואלויאו:

יג (א) וַיַּ֩עַל֩ אַבְרָ֨ם מִמִּצְרַ֜יִם ה֠וּא וְאִשְׁתּ֧וֹ וְכָל-אֲשֶׁר-ל֛וֹ וְל֥וֹט עִמּ֖וֹ הַנֶּֽגְבָּה: וּסְלֵיק אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִתְּתֵהּ וְכָל דִּילֵהּ וְלוֹט עִמֵּהּ לְדָרוֹמָא:

רש''י ויעל אברם וגו' הנגבה. לבא לדרומה של ארץ ישראל כמו שאמור למעלה (פסוק ט) הלוך ונסוע הנגבה, להר המוריה, ומכל מקום כשהוא הולך ממצרים לארץ כנען מדרום לצפון הוא מהלך, שארץ מצרים בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ:

נביאים - ישעיה - פרק מא

(יא) הֵ֤ן יֵבֹ֙שׁוּ֙ וְיִכָּ֣לְמ֔וּ כֹּ֖ל הַנֶּחֱרִ֣ים בָּ֑ךְ יִֽהְי֥וּ כְאַ֛יִן וְיֹאבְד֖וּ אַנְשֵׁ֥י רִיבֶֽךָ: הָא יִבָּהֲתוּן וְיִתְכָּנְעָן כָּל עַמְמַיָּא דַּהֲווֹ מִתְגָרִין בָּךְ יְהוֹן כְּלִמָא וְיֹבֵדוּן אֱנָשֵׁי דִּינָךְ : (יב) תְּבַקְשֵׁם֙ וְלֹ֣א תִמְצָאֵ֔ם אַנְשֵׁ֖י מַצֻּתֶ֑ךָ יִהְי֥וּ כְאַ֛יִן וּכְאֶ֖פֶס אַנְשֵׁ֥י מִלְחַמְתֶּֽךָ: תַּבְעִינוּן וְלָא תִשְׁכְּחִינּוּן לְאַנְשֵׁי מַצוּתָךְ יְהוֹן כְּלִמָא וּכְלָא מִדָּעַם גֻּבְרִין דַּהֲווֹ מִתְגָּרִין לְמֱעְבַּד עִמָּךְ קְרָב : (יג) כִּ֗י אֲנִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מַחֲזִ֣יק יְמִינֶ֑ךָ הָאֹמֵ֥ר לְךָ֛ אַל-תִּירָ֖א אֲנִ֥י עֲזַרְתִּֽיךָ: (ס) אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ מַתְקִיִף יְמִינָךְ דַּאֲמָרִית לָךְ לָא תִדְחַל מֵימְרִי בְסַעֲדָךְ : (יד) אַל-תִּֽירְאִי֙ תּוֹלַ֣עַת יַֽעֲקֹ֔ב מְתֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֤י עֲזַרְתִּיךְ֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה וְגֹאֲלֵ֖ךְ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל: לָא תִדְחֲלוּן שִׁבְטַיָּא דְבֵית יַעֲקֹב זַרְעִיתָא דְיִשְּׂרָאֵל מֵימְרִי בְסַעְדְּכוֹן אֲמַר יְיָ וּפָרְקֵיכוֹן קַדִּישָׁא דְּיִשְּׂרָאֵל :

רש''י תולעת יעקב . משפחת יעקב החלשה כתולעת שאין לה גבורה אלא בפיה , תולעת וירמונ''א בלע''ז : מתי ישראל . מספר ישראל :

(טו) הִנֵּ֣ה שַׂמְתִּ֗יךְ לְמוֹרַג֙ חָר֣וּץ חָדָ֔שׁ בַּ֖עַל פִּֽיפִיּ֑וֹת תָּד֤וּשׁ הָרִים֙ וְתָדֹ֔ק וּגְבָע֖וֹת כַּמֹּ֥ץ תָּשִֽׂים: הָא שַׁוִּיתֵיכוֹן לְמוֹרַג תַּקִּיף חֲדַת מָלֵי סַמְפּוֹרִין תְּקַטֵּל פָּלְחֵי כּוֹכְבַיָּא וּתְשֵׁיצֵי וּפָלְחֵי כּוֹכְבַיָּא כְּמוֹצָא תְּשַׁוֵּי :

רש''י למורג חרוץ . כלי הוא של עץ וכבד ועשוי חריצים חריצים כעין כלי נפחים של ברזל שקורין לימ''א בלע''ז וגוררין על הקשין של שבלין ומחתכן עד שנעשו תבן דק . חדש . כשהוא חדש עד שלא הוחלקו פיות חריציו הוא חותך הרבה אבל משנתישן הוחלקו פיות חריציו : בעל פיפיות . הם חידודי החריצין :

(טז) תִּזְרֵם֙ וְר֣וּחַ תִּשָּׂאֵ֔ם וּסְעָרָ֖ה תָּפִ֣יץ אוֹתָ֑ם וְאַתָּה֙ תָּגִ֣יל בַּֽיהוָ֔ה בִּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל תִּתְהַלָּֽל: (ס) תְּבַדְרִינוּן וְרוּחָא תִטוֹלִינּוּן וּמֵימְרֵיהּ כְּעִלְעוּלָא לְקַשָּׁא יְבַדַּר יַתְהוֹן וְאַתְּ תַּבוּעַ בְּמֵימְרָא דַּיְיָ בְּקַדִּישָׁא דְּיִשְּׂרָאֵל תִּשְׁתַּבָּח :

רש''י תזרם . תזרה אותם כבמזרה לרוח : ורוח תשאם . מאליהם לגיהנם :

כתובים - משלי - פרק ג

(יג) אַשְׁרֵ֣י אָ֭דָם מָצָ֣א חָכְמָ֑ה וְ֝אָדָ֗ם יָפִ֥יק תְּבוּנָֽה: טוּבוֹהִי לְבַר נָשָׁא דְאַשְׁכַּח חָכְמְתָא וּבַר נָשָׁא דְמַבִּיעַ בְּיוּנְתָּא :

רש''י אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה . שלומד חכמה עד ששגורה היא להוציא מפיו :

(יד) כִּ֤י ט֣וֹב סַ֭חְרָהּ מִסְּחַר-כָּ֑סֶף וּ֝מֵחָר֗וּץ תְּבוּאָתָֽהּ: מְטוּל דְּטָבָא תִגְרוּתָהּ מִן תִגְרוּתָא דְסִימָא וּמִן דַּהֲבָא סְנִינָא עֲלַלְתָּהּ :

רש''י כי טוב סחרה מסחר כסף . כל חלופין שאדם מחליף בסחורה זה נוטל זה וזה נוטל זה אבל האומר לחבירו שנה לי פרקך ואני אשנה לך פרקי נמצאו שניהם ביד כל אחד ואחד : חרוץ . מין זהב הוא :

(טו) יְקָ֣רָה הִ֭יא (מפניים) מִפְּנִינִ֑ים וְכָל-חֲ֝פָצֶ֗יךָ לֹ֣א יִֽשְׁווּ-בָֽהּ: יַקִירָא הִיא מִן כֵּיפֵי טָבָתָא וְכָל מִדָעַם לָא פַחֵים לֵיהּ :

רש''י וכל חפציך . כל חמדותיך : לא ישוו בה . לא יהיו שוין בשוויה ודמיהן בדמיה :

(טז) אֹ֣רֶךְ יָ֭מִים בִּֽימִינָ֑הּ בִּ֝שְׂמֹאולָ֗הּ עֹ֣שֶׁר וְכָבֽוֹד: נוּגְדָא דְיוֹמָתָא בִימִינָהּ וּבִשְּׂמָאלָהּ עוּתְרָא וִיקָרָא :

רש''י בימינה . למיימינים בה ועוסקים בה לשמה אורך ימים וכ''ש עושר וכבוד ולמשמאילים בה שעוסקים בה שלא לשמה מ''מ עושר וכבוד יש :

(יז) דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם וְֽכָל-נְתִ֖יבוֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם: אָרְחָתָהָא אָרְחָתָא דְבוּסְמָא וְכֻלְהוֹן הֲלִיכָתָהָא שְׁלָמָא : (יח) עֵץ-חַיִּ֣ים הִ֭יא לַמַּחֲזִיקִ֣ים בָּ֑הּ וְֽתֹמְכֶ֥יהָ מְאֻשָּֽׁר: אִילָנָא דְחַיֵי הִיא לְאִלֵין דְּמִתְחַזְקִין בָּה וְאִלֵין דְּמִתְעַסְקִין בָּהּ טוּבֵיהוֹן :

רש''י למחזיקים בה . לאוחזים בה כמו וישלח ידו ויחזק בו ( שמות ד ) : ותומכיה מאושר . המתקרבים לה וכן כל לשון תמיכה שבספר זה שהוא אוחז בה :

משנה בבא קמא פרק ג

א. הַמַּנִיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ, פָּטוּר. וְאִם הֻזַּק בָּהּ, בַּעַל הֶחָבִית חַיָּב בְּנִזְקוֹ. נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם, אוֹ שֶׁלָּקָה בַחֲרָסֶיהָ, חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִתְכַּוֵּן, חַיָּב. בְּאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן, פָּטוּר:

ברטנורה   (א) המניח את הכד וכו' ושברה פטור. לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים: ואם הוזק בה בעל החבית חייב. ואפילו הפקירה, שכל המפקיר נזקיו שלא היה לו רשות מתחלה לעשותן, כאילו לא הפקירן: או שלקה בחרסיה חייב. דסבר נתקל פושע הוא ולאו אונס הוא, ולכך חייב: במתכוין חייב. אם נתכוין לזכות בחרסיה ובמים אחר שנשברה כדו, חייב בהזיקן, דהוי ליה בורו שהזיק. ואם לא נתכוין לזכות בהן, הואיל ועיקרו אנוס הוא, דסבר נתקל לאו פושע הוא, הרי החרסים והמים הפקר לאחר שנאנס, ולפיכך פטור. והלכה כר' יהודה דנתקל לאו פושע הוא. ומאחר דאנוס הוא ולא נתכוין לזכות בחרסיה, ובמים, הוי כאילו לא היו מעולם שלו ופטור על נזקיהם:

ב. הַשּׁוֹפֵךְ מַיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ. הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ, וְאֶת הַזְּכוּכִית, וְהַגּוֹדֵר אֶת גְּדֵרוֹ בַּקּוֹצִים, וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזְּקוּ בָהֶן אֲחֵרִים, חַיָּב בְּנִזְקָן:

ברטנורה   (ב) השופך מים ברה''ר. אע''ג דברשות קעביד, כגון בימות הגשמים שמותר לשפוך מים ברה''ר אפילו הכי אם הוזק בהן אחר, חייב בנזקו: המצניע את הקוץ וכו'. וכגון שהצניען ברה''ר. וכן הגודר גדרו בקוצים והפריחן לרה''ר. אבל המצמצם בתוך שלו והוזק בהן אחר, פטור. שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים:

ג. הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת קַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ, וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל הַמְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם, וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ:

ברטנורה   (ג) לזבלים. שירקבו התבן והקש ונעשים זבל לזבל שדות וכרמים: כל הקודם בהן זכה. דקנסינהו רבנן: כל המקלקלים ברה''ר. ואפילו עושים ברשות, כגון בשעת הוצאת זבלים. אם הזיקו חייבים: היה הופך את הגלל. צואת בקר:

ד. שְׁנֵי קַדָּרִין שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה, וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל, וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן, הָרִאשׁוֹן חַיָּב בְּנִזְקֵי שֵׁנִי:

ברטנורה   (ד) הראשון חייב בנזקי שני. וכגון שהיה יכול לעמוד ולא עמד, דפושע הוא. אבל לא היה יכול לעמוד, פטור, דהא קיימא לן נתקל לאו פושע הוא:

ה. זֶה בָּא בְחָבִיתוֹ, וְזֶה בָּא בְקוֹרָתוֹ, נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ שֶׁל זֶה בְּקוֹרָתוֹ שֶׁל זֶה, פָּטוּר, שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ. הָיָה בַעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן, וּבַעַל חָבִית אַחֲרוֹן, נִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה, פָּטוּר בַּעַל הַקּוֹרָה. וְאִם עָמַד בַּעַל הַקּוֹרָה, חַיָּב. וְאִם אָמַר לְבַעַל הֶחָבִית עֲמֹד, פָּטוּר. הָיָה בַעַל חָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל קוֹרָה אַחֲרוֹן, נִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה, חַיָּב. וְאִם עָמַד בַּעַל חָבִית, פָּטוּר. וְאִם אָמַר לְבַעַל קוֹרָה עֲמֹד, חַיָּב. וְכֵן זֶה בָא בְנֵרוֹ וְזֶה בְפִשְׁתָּנוֹ:

ברטנורה   (ה) היה בעל קורה ראשון וכו' פטור. שזה מהלך כדרכו וזה מיהר ללכת:

ו. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִים, וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:

ברטנורה   (ו) אחד רץ ואחד מהלך וכו'. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אחד רץ ואחד מהלך בערבי שבתות וימים טובים, או שהיו שניהם רצים בשאר ימות השנה, שניהם פטורים. דבערבי שבתות וימים טובים מי שרץ רץ ברשות, שהולך לדבר מצוה להכין לצרכי שבת ויו''ט, ומשום הכי פטור. ובשאר ימות השנה כששניהם רצים, הואיל ושניהם משנים, שניהם פטורים:

ז. הַמְבַקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר, חַיָּב:

ברטנורה   (ז) המבקע. עצים: והזיק ברשות היחיד. של אחרים: ברשות היחיד. שלו: והזיק ברשות היחיד אחר. של אחרים: חייב. ואע''ג דברשותיה קעביד ולא שכיחי רבים שם דנימא הוה ליה לעיוני, אפילו הכי חייב:

ח. שְׁנֵי שְׁוָרִים תַּמִּים שֶׁחָבְלוּ זֶה אֶת זֶה, מְשַׁלְּמִים בַּמּוֹתָר חֲצִי נֶזֶק. שְׁנֵיהֶם מוּעָדִים, מְשַׁלְּמִים בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם. אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד, מוּעָד בְּתָם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם, תָּם בְּמוּעָד מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר חֲצִי נֶזֶק. וְכֵן שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁחָבְלוּ זֶה בָזֶה, מְשַׁלְּמִים בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם. אָדָם בְּמוּעָד וּמוּעָד בְּאָדָם, מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם. אָדָם בְּתָם וְתָם בְּאָדָם, אָדָם בְּתָם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם, תָּם בְּאָדָם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר חֲצִי נֶזֶק. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף תָּם שֶׁחָבַל בְּאָדָם, מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם:

ברטנורה   (ח) במותר חצי נזק. שמין מה הזיקו של זה יותר על נזקו של זה ובאותו מותר משלם מי שהזיק יותר, את החצי: מועד בתם משלם במותר. כלומר אם הוא הזיק את התם יותר ממה שהזיקו תם: אדם בתם משלם במותר נזק שלם. דאדם מועד לעולם: ותם באדם משלם במותר חצי נזק. דכתיב (שמות כ''א) או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו, כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם, מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם: ר''ע אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם. דדריש כמשפט הזה, לדינא דסליק האי קרא מיניה, דבשור מועד מיירי. והכי קאמר קרא, כמשפט הזה של שור מועד שמשלם נזק שלם. יעשה לו לכל שור שנגח את האדם ואפילו הוא שור תם. ואין הלכה כר''ע:

ט. שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְלוּם, נוֹטֵל אֶת הַשּׁוֹר. שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְלוּם, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, עַל זֶה נֶאֱמַר (שמות כא) וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, וְכֵן הֲלָכָה, קִיַּמְתָּ וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ, וְלֹא קִיַּמְתָּ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן, וְאֵיזֶה, זֶה שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְהַנְּבֵלָה יָפָה חֲמִשִּׁים זוּז, שֶׁזֶּה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת, וְזֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת:

ברטנורה   (ט) וכן הלכה. ודאי כן הלכה דמנה נותן לו דהיינו חצי נזק. אבל אין זה שור האמור בתורה, דקיימת ומכרו את השור החי וכו'. ופלוגתא דר''מ ורבי יהודה הוא בשבח נבלה, כגון שבשעת מיתה לא היתה שוה כלום ונתייקרה אחר כך והיא שוה להאכילה לכלבים או למכרה לנכרי, ר''מ סבר שבח נבלה דניזק הוי, ולא שקיל בה מזיק כלום אלא נותן לו חצי נזקו, והיינו דקאמר ר''מ על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו, כלומר, שצריך ליתן לו דמי חצי נזקו מדמי שור החי ואינו מנכה לו כלום בעבור השבח שהשביחה הנבלה. ור' יהודה סבר דחצי שבח נבלה דמזיק הוי, וכשבא מזיק לשלם לניזק דמי חצי נזקו, מנכה לו חצי שבח שהשביחה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין, והיינו דקאמר ר' יהודה לרבי מאיר קיימת ומכרו את השור החי ולא קיימת וגם את המת יחצון, שצריך לחלק השבח שהשביח המת ושקל ליה מזיק פלגא. והלכה כרבי יהודה:

י. יֵשׁ חַיָּב עַל מַעֲשֵׂה שׁוֹרוֹ וּפָטוּר עַל מַעֲשֵׂה עַצְמוֹ, פָּטוּר עַל מַעֲשֵׂה שׁוֹרוֹ וְחַיָּב עַל מַעֲשֵׂה עַצְמוֹ. שׁוֹרוֹ שֶׁבִּיֵּשׁ, פָּטוּר, וְהוּא שֶׁבִּיֵּשׁ, חַיָּב. שׁוֹרוֹ שֶׁסִמָּא אֶת עֵין עַבְדּוֹ, וְהִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ, פָּטוּר, וְהוּא שֶׁסִמָּא אֶת עֵין עַבְדּוֹ, וְהִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ, חַיָּב. שׁוֹרוֹ שֶׁחָבַל בְּאָבִיו ובְאִמּוֹ, חַיָּב, וְהוּא שֶׁחָבַל בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ, פָּטוּר. שׁוֹרוֹ שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ בַּשַּׁבָּת, חַיָּב, וְהוּא שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ בַּשַּׁבָּת, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

ברטנורה   (י) בסלע לקה. מתחכך היה בסלע ולקה: היו שנים רודפין אחר אחד. שני שוורים של שני בני אדם רודפים אחר שור של אדם אחד: שניהם פטורים. דתרוייהו מדחו ליה: שניהם חייבים. בגמרא מפרש למתניתין כגון ששניהם תמין, שאין התם משלם אלא מגופו. וכי איתנהו לתרוייהו קמן משתלם הניזק חצי נזקו מבין שניהם, אבל ליתנהו לתרוייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך: גדול הזיק. ויש בגופו שוה חצי נזק: קטן הזיק. ודמי הקטן תקח, ומותר חצי נזקך תפסיד: קטן הזיק את הגדול. ואע''פ שחצי נזקו של גדול מרובה, לא תקח אלא קטן שלי. וחצי נזקו של קטן שלך, קח מן הגדול. וכל הנך המוציא מחבירו עליו הראיה דתנינן במתניתין, אם לא הביא ראיה אין לו כלום ואפילו דמי תם, ואפילו קטן שהודה לו אין לו, שהטוען את חברו חטין והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים. ואי תפס הניזק שיעור מה שהודה לו המזיק, לא מפקינן מיניה:

יא. שׁוֹר שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר שׁוֹר אַחֵר, וְהֻזַּק, זֶה אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק, וְזֶה אוֹמֵר לֹא כִי, אֶלָּא בַסֶלַע לָקָה, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הָיוּ שְׁנַיִם רוֹדְפִים אַחַר אֶחָד, זֶה אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק, וְזֶה אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק, שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁל אִישׁ אֶחָד, שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין. הָיָה אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, הַנִּזָּק אוֹמֵר גָּדוֹל הִזִּיק, וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר לֹא כִי, אֶלָּא קָטָן הִזִּיק. אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד, הַנִּזָּק אוֹמֵר, מוּעָד הִזִּיק, וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר לֹא כִי, אֶלָּא תָּם הִזִּיק, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הָיוּ הַנִּזּוֹקִין (שְׁנַיִם), אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, וְהַמַּזִּיקִים שְׁנַיִם, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, הַנִּזָּק אוֹמֵר, גָּדוֹל הִזִּיק אֶת הַגָּדוֹל וְקָטָן אֶת הַקָּטָן, וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר לֹא כִי, אֶלָּא קָטָן אֶת הַגָּדוֹל וְגָדוֹל אֶת הַקָּטָן. אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד, הַנִּזָּק אוֹמֵר, מוּעָד הִזִּיק אֶת הַגָּדוֹל וְתָם אֶת הַקָּטָן, וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר לֹא כִי, אֶלָּא תָּם אֶת הַגָּדוֹל וּמוּעָד אֶת הַקָּטָן, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

גמרא בבא קמא דף ל''ב ע''א

שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים. מַתְנִיתִין דְּלֹא כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה דְּתַנְיָא אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר רָץ חַיָּיב מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשׁוּנֶה. וּמוֹדֶה אִיסִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁהוּא פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁרָץ בִּרְשׁוּת. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה. וּמִי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כִּסְתָם מִשְׁנָה וּתְנַן אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין פְּטוּרִים. מַתְנִיתִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת מִמָּאי מִדְּקָתָנֵי אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין פְּטוּרִים הָא תוּ לָמָה לִי הַשְׁתָּא אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ פָּטוּר שְׁנֵיהֶם רָצִין מִבָּעְיָא אֶלָּא הָכִי קָאָמַר אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ פָּטוּר בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֲבָל בְּחוֹל אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ חַיָּיב שְׁנֵיהֶם רָצִין אֲפִילוּ בְחוֹל פְּטוּרִים. אָמַר מָר וּמוֹדֶה אִיסִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת שֶׁהוּא פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁרָץ בִּרְשׁוּת. בְּעֶרֶב שַׁבָּת מָאי בִּרְשׁוּת אִיכָּא כִּדְרִבִּי חֲנִינָא דְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת כַּלָּה מַלְכְּתָא וְאָמְרֵי לָהּ לִקְרַאת שַׁבָּת כַּלָּה מַלְכְּתָא רִבִּי יַנַאי מִתְעַטֵּף וְקָאִי וְאָמַר בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה:

רש''י מפני שרץ ברשות. מפרש לקמן: הא תו למה לי. השתא אחד רץ ואחד מהלך דרץ שינה ומהלך לא שינה פטור שניהם רצין מבעיא: בואו ונצא. כאדם המקבל פני המלך:

זוהר לך דף פ''ג ע''א

פָּתַח וְאָמַר (ישעיה כ''ו) נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִי אַשַּׁחֲרֶךָ הַאי קְרָא אוֹקְמוּהָ וְאוֹקִימְנָא לֵיהּ, אֲבָל תָּא חֲזֵי נַפְשָׁא דְּבַר נַשׁ כַּד סָלִיק לְעַרְסֵיהּ נָפְקַת מִנֵּיהּ וְסַלְּקָא לְעֵילָא, וְאִי תֵּימָא דְּכֻלְּהוּ סַלְּקָאן, לָאו כָּל חַד וְחַד חָמֵי אַפֵּי מַלְכָּא אֶלָּא נַפְשָׁא סָלְקָא וְלָא אִשְׁתָּאַר בָּהּ בַּהֲדֵי גּוּפָא בַּר חַד רְשִׁימוּ (נְשִׁימוּ) דְּקִסְטָא דְּחִיּוּתָא דְּלִבָּא וְנַפְשָׁא אָזְלָא וּבָעְיָא לְסַלָּקָא, וְכַמָּה דַּרְגִין לְדַרְגִין לְסַלָּקָא שָׁטָאת וְהִיא אִתְעָרַעַת בְּהַנֵּי קוּמָרִין טְהִירִין דִּמְסָאֲבוּתָא, אִי הִיא דְּכִיאָת דְּלָא אִסְתְּאָבַת בִּימָמָא סָלְקָא לְעֵילָא וְאִי לָאו דְּכִיאָת אִסְתְּאָבַת בֵּינַיְהוּ וְאִתְדַבְּקָת בְּהוּ וְלָא סָלְקָא יַתִּיר וְתַמָּן מוֹדְעֵי לָהּ מִלִּין וְאִיהִי אִתְדַבָּקַת מֵאִנּוּן מִלִּין דִּזְמָן קָרִיב וּלְזִמְנִין דְּחַיְּכִין בָּהּ וּמוֹדָעִין לָהּ מִלִּין כְּדִיבִין, וּכְדֵין אָזְלָא כְּהַאי גַּוְנָא כָּל לֵילְיָא עַד דְּיִתְעָר בַּר נַשׁ וְתָאבַת לְאַתְרָהּ, זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּגָלֵי לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָזִין דִּילֵיהּ בְּחֶלְמָא בְּגֵין דְּיִסְתַּמְּרוּן מִן דִּינָא וַוי לְאִנּוּן חַיָּבֵי עָלְמָא דִּמְסָאֲבִין גַּרְמַיְהוּ וְנַפְשַׁיְהוּ, תָּא חֲזֵי אִנּוּן דְּלָא אִסְתָּאֲבוּ כַּד סָלְקֵי בְּעַרְסַיְהוּ נַפְשָׁא סָלְקָא וְעָאלַת בֵּין כָּל הַנֵּי דַּרְגִין בְּקַדְּמִיתָא וְסָלְקָא וְלָא אִתְדַבְּקָת בְּהוּ וּלְבָתַר אָזְלָא וְשָׁטַאת וְסָלְקָא כְּפוּם אוֹרְחָה הַהִיא נַפְשָׁא דְּזָכַת לְסַלָּקָא אִתְחָזֵיאָת קַמֵּיהּ דְּסָבַר אַפֵּי יוֹמִין וְאִתְדַבָּקַת בִּרְעוּתָא לְאִתְחֲזָאָה בְּתִיאוּבְתָּא עִלָּאָה לְמֶחֱמֵי בְּנוֹעַם מַלְכָּא וּלְבַקְּרָא בְּהֵיכְלֵיהּ וְדָא הוּא בַּר נַשׁ דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא תָּדִיר בְּעָלְמָא דְּאָתֵי וְדָא הִיא נַפְשָׁא דִּכְסִיפָא דִּילָהּ כַּד סָלְקָא בּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (תָּדִיר) וְלָא אִתְדַבָּקַת בְּהַנֵּי זֵינִין טְהִירִין אָחֳרָנִין וְהִיא אָזְלַת בָּתַר זֵינָא קַדִּישָׁא בְּאַתְרָא (ד''א בָּתַר אַתְרָא) דְּנָפְקָת מִתַּמָּן, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַלַּיְלָה בְּגֵין לְמִרְדָף בַּתְרָךְ וְלָא לְאִתְפַּתָּאָה בָּתַר זֵינָא אָחֳרָא נוּכְרָאָה:

תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה כ''ו) נַפְשִׁי אִוִּיתִיךְ בַלַּיְלָה וְגוֹ'. מִקְרָא זֶה בֵּאֲרוּהוּ וְגַם אָנוּ בֵּאַרְנוּ אוֹתוֹ. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה, נֶפֶשׁ הָאָדָם, בְּעֵת שֶׁעוֹלֶה לִישָׁן עַל מִטָּתוֹ, יוֹצֵאת מִמֶּנּוּ וְעוֹלָה לְמַעְלָה. וְאִם תֹּאמַר שֶׁכֻּלָּם עוֹלִים כִּי לָאו כָּל אֶחָד וְאֶחָד רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא הַנֶּפֶשׁ עוֹלָה, אֶל הַמֶּלֶךְ, וְלֹא נִשְׁאָר אָז עִם הַגּוּף, רַק רְשִׁימָה אַחַת שֶׁהִיא מִדַּת הַחַיִּים שֶׁל הַלֵּב. וְהַנֶּפֶשׁ הוֹלֶכֶת, מִן הַגּוּף, וּמְבַקֶּשֶׁת לַעֲלוֹת. וְכַמָּה מַדְרֵגוֹת עַל מַדְרֵגוֹת הֵם, לַעֲלוֹת, הִיא מְשׁוֹטֶטֶת וּפוֹגֶשֶׁת בַּקְּלִיפּוֹת שֶׁל אוֹרוֹת הַטּוּמְאָה. אִם הִיא טְהוֹרָה, שֶׁלֹּא נִטְמֵאת בַּיּוֹם, הִיא עוֹלֵית לְמַעְלָה. וְאִם אֵינָהּ טְהוֹרָה, הִיא נִטְמֵאת בֵּין הַקְּלִיפּוֹת הַלָּלוּ וּמִתְדַבֶּקֶת בָּהֶן, וְלֹא תַּעֲלֶה עוֹד וְשָׁם מוֹדִיעִים לָהּ דְּבָרִים מֵאֵלּוּ דְּבָרִים הָעֲתִידִים לָבֹא בִּזְמָן קָרוֹב, וְהַנֶּפֶשׁ מִתְדַבֶּקֶת בָּהֶם. וְלִפְעָמִים שֶׁמְּצַחֲקִים בָּהּ, וּמוֹדִיעִים לָהּ דִּבְרֵי שֶׁקֶר. וְכָךְ הוֹלֶכֶת בְּאוֹתוֹ אוֹפֶן כָּל הַלַּיְלָה עַד שֶׁיֵּעוֹר הָאָדָם מִשְּׁנָתוֹ, וְאָז חוֹזֶרֶת הַנֶּפֶשׁ לִמְקוֹמָהּ לְהַגּוּף. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה לָהֶם בַּחֲלוֹם אֶת הַסּוֹדוֹת שֶׁלּוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְרוּ עַצְמָם מִן הַדִּין. וַוי לְאוֹתָם הָרְשָׁעִים הַמְּטַמְּאִים עַצְמָם וְנַפְשָׁם. בֹּא וּרְאֵה, אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ בַּיּוֹם, כְּשֶׁעוֹלִים לְמִטָּתָם לִישָׁן, עוֹלָה הַנֶפֶשׁ וְנִכְנֶסֶת מִתְּחִלָּה בֵּין כָּל אֵלּוּ מַדְרֵגוֹת הַקְּלִיפּוֹת הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל, וְעוֹלָה מֵהֶן, וְאֵינָהּ מִתְדַבֶּקֶת בָּהֶן. וְאַחַר כָּךְ הוֹלֶכֶת וּמְשׁוֹטֶטֶת וְעוֹלָה לְמַעְלָה לְפִי מַדְרֵגָתָהּ. אוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ שֶׁזָּכְתָה לַעֲלוֹת. הִיא מִתְרָאֵית אֶל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּמִתְדַבֶּקֶת בְּהָרָצוֹן לְהֵרָאוֹת, בִּתְשׁוּקָה עֶלְיוֹנָה, לִרְאוֹת בְּנוֹעַם הַמֶּלֶךְ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וְזֶה הוּא אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק תָּמִיד בָּעוֹלָם הַבָּא. וְזוֹ הִיא נֶפֶשׁ. אֲשֶׁר בְּעֵת שֶׁהִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁלָּהּ עוֹלֶה, הִיא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵינָהּ מִתְדַבֶּקֶת בְּמִינֵי אוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְהִיא הוֹלֶכֶת אַחַר מִינָהּ הַקָּדוֹשׁ, בַּמָּקוֹם שֶׁיָּצְאָה מִשָּׁם. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, נַפְשִׁי אִוִּיתִיךְ בַלַּיְלָה, כְּדֵי לִרְדוֹף אַחֲרֶיךְ וְלֹא לְהִתְפַּתּוֹת אַחַר מִין אַחֵר זָר.

הלכה פסוקה

ש''ע יו''ד סי' רמ''ט

א. שְׁמוֹנָה מַעֲלוֹת יֵשׁ בִצְדָקָה זוּ לְמַעְלָה מִזוּ. מַעְלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל הַמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ עוֹשֶׂה שׁוּתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק יָדוֹ שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת וְלֹא יִשְׁאַל וְעַל זֶה נֶאֱמַר וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ. ה. פָּחוּת מִזֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לֶעָנִי וְלֹא יָדַע לְמִי יִתֵּן וְלֹא יָדַע הֶעָנִי מִמִּי מְקַבֵּל וְקָרוֹב לְזֶה הַנוֹתֵן לְקוּפָּה שֶׁל צְדָקָה וְלֹא יִתֵּן אָדָם לְקוּפָּה שֶׁל צְדָקָה אֶלָא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁהַמְּמוּנֶה עָלֶיהָ נֶאֱמָן וְיוֹדֵעַ לִנְהוֹג בָּהּ כְּשׁוּרָה. ג. פָּחוּת מִזֶה שֶׁיוֹדֵעַ הַנּוֹתֵן לְמִי נוֹתֵן וְלֹא יָדַע הֶעָנִי מִמִּי לוֹקֵחַ כְּגוֹן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בַּסֵּתֶר וּמַשְׁלִיכִים הַמָּעוֹת בְּפִתְחֵי הָעֲנִיִּים וְכָזֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹת וּמַעֲלָה טוֹבָה הִיא אִם אֵין הַמְמוּנִים עַל הַצְדָקָה נוֹהֲגִים כְּשׁוּרָה. ד. פָּחוֹת מִזֶה שֶׁיוֹדֵעַ הֶעָנִי מִמִּי נוֹטֵל וְלֹא יָדַע הַנּוֹתֵן לְמִי נוֹתֵן כְּגוֹן הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ צוֹרְרִים הַמָּעוֹת בִּסְדִּינֵיהֶם וּמַשְׁלִיכִים אוֹתָם לַאֲחוֹרֵיהֶם וּבָאִים הָעֲנִיִּים וְנוֹטְלִין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם בּוּשָׁה. ה. פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיִּתֵּן לֶעָנִי בְיָדוֹ קוֹדֶם שֶׁיִשְׁאַל. ו. פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיִתֵּן לוֹ כָּרָאוּי אַחַר שֶׁיִשְׁאַל. ז. פָּחוֹת מִזֶה שֶׁיִתֵּן לוֹ פָּחוֹת מֵהָרָאוּי בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. ח. פָּחוֹת מִזֶּה שֶׁיִתֵּן לוֹ בְּעֶצֶב (הגהה וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יִתְפָּאֵר הָאָדָם בִּצְדָקָה שֶׁנּוֹתֵן וְאִם מִתְפָּאֵר לֹא דַיּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל שָׂכָר אֶלָּא אֲפִילוּ מַעֲנִישִׁין אוֹתוֹ עָלֶיהָ וּמִכָּל מָקוֹם מִי שֶׁמַּקְדִישׁ דָּבָר לִצְדָקָה מוּתָּר לוֹ שֶׁיִכְתּוֹב שְׁמוֹ עָלָיו שֶׁיְּהֵא לוֹ לְזִכָּרוֹן וְרָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן):

מוסר

מרב סעדיה גאון

בִּשְׁבִיל שִׁבְעָה דְבָרִים אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת וְאֵין עֲתִירָתוֹ מִתְקַבֶּלֶת אַחַת אִם כְּבַר נִגְזְרָה גְזֵרָה עָלָיו וְנֶחְתֶמָה. וּרְאָיָה לַדָּבָר מִמּשֶׁה רַבֵּינוּ כֵּיוָן שֶׁנִּגְזַר עָלָיו שֶׁלֹא יִכָּנֵס לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁהִתְחַנֵּן לֹא נֶעְתַּר פִּלּוּל שֶׁלּוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ג') וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא וְכַךְ נֶּעֱנָה לוֹ רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָבָר הַזֶּה. וְהַשֵּׁנִית הַמִּתְפַּלֵּל בְלֹא כַוָּנַת הַלֵּב אֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים עח) וַיְּפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ. וְהַשְּׁלִישִׁית הַשּׂוֹנֵא אֶת הַתּוֹרָה וְאֵינוֹ מַקְשִׁיב לְדִבְרֵי תוֹרָה אֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת וְכֵן כָּתוּב (משלי כח) מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ תּוֹרָה גַם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. וְהָרְבִיעִית מִי שֶׁאֵינוֹ מַקְשִׁיב לְדִבְרֵי הֶעָנִי וְאוֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקָתוֹ (שם כא) שֶׁנֶּאֱמַר אוֹטֵם אָזְנוֹ מִזַעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה. וְהַחֲמִישִׁית שֶׁעוֹשֵׁק וְגוֹזֵל וְאוֹכֵל אֶת הָאָסוּר לוֹ אֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מיכה ג) וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וגו' אָז יִזְעֲקוּ אֶל ה' וְלֹא יַעֲנֶה אוֹתָם. וְהַשִּׁשִּׁית הַמִּתְפַּלֵּל בְּלֹא נְקִיּוּת וְטַהֲרָה אֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה א) גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ יְדֵיכֶם דָמִים מָלֵאוּ. וְהַשְּׁבִיעִית אֲשֶׁר גָּבְרוּ עֲוֹנוֹתָיו עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתָיו. וְהוּא מִתְפַּלֵּל. בְּלִי עֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת כְּדִכְתִיב (זכרי' ז) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ וגו':

לך לך יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ב) וְאַבְרָ֖ם כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד בַּמִּקְנֶ֕ה בַּכֶּ֖סֶף וּבַזָּהָֽב: וְאַבְרָם תַּקִּיף לַחֲדָא בִּבְעִירָא בְּכַסְפָּא וּבְדַהֲבָא:

רש''י כבד מאד. טעון משאות:

(ג) וַיֵּ֨לֶךְ֙ לְמַסָּעָ֔יו מִנֶּ֖גֶב וְעַד-בֵּית-אֵ֑ל עַד-הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר-הָ֨יָה שָׁ֤ם אָֽהֳלֹה֙ בַּתְּחִלָּ֔ה בֵּ֥ין בֵּית-אֵ֖ל וּבֵ֥ין הָעָֽי: וַאֲזַל לְמַטְלָנוֹהִי מִדָּרוֹמָא וְעַד בֵּית אֵל עַד אַתְרָא דִּי פְּרַס תַּמָּן מַשְׁכְּנֵהּ בְּקַדְמֵיתָא בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין עָי:

רש''י וילך למסעיו. כשחזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים. למדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. דבר אחר בחזרתו פרע הקפותיו: מנגב. ארץ מצרים בדרומה של ארץ כנען:

(ד) אֶל-מְקוֹם֙ הַמִּזְבֵּ֔חַ אֲשֶׁר-עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה וַיִּקְרָ֥א שָׁ֛ם אַבְרָ֖ם בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽה: לַאֲתַר מַדְבְּחָא דִּי עֲבַד תַּמָּן בְּקַדְמֵיתָא וְצַלֵּי תַמָּן אַבְרָם בִּשְׁמָא דַּיְיָ:

רש''י אשר עשה שם בראשנה ויקרא שם. ואשר קרא שם אברם בשם ה'. וגם יש לומר ויקרא שם עכשיו בשם ה':

(ה) שלישי וְגַ֨ם-לְל֔וֹט הַֽהֹלֵ֖ךְ אֶת-אַבְרָ֑ם הָיָ֥ה צֹאן-וּבָקָ֖ר וְאֹֽהָלִֽים: וְאַף לְלוֹט דְּאָזִיל עִם אַבְרָם הֲוָה עָאן וְתוֹרִין וּמַשְׁכְּנִין:

רש''י ההולך את אברם. מי גרם שהיתה לו זאת, הליכתו עם אברם:

(ו) וְלֹֽא-נָשָׂ֥א אֹתָ֛ם הָאָ֖רֶץ לָשֶׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו כִּֽי-הָיָ֤ה רְכוּשָׁם֙ רָ֔ב וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ לָשֶׁ֥בֶת יַחְדָּֽו: וְלָא סוֹבָרַת יָתְהוֹן אַרְעָא לְמִיתַב כַּחֲדָא אֲרֵי הֲוָה קִנְיָנְהוֹן סַגִּי וְלָא יְכִילוּ לְמִיתַּב כַּחֲדָא:

רש''י ולא נשא אתם. לא היתה יכולה להספיק מרעה למקניהם, ולשון קצר הוא, וצריך להוסיף עליו, כמו ולא נשא אותם מרעה הארץ, לפיכך כתוב ולא נשא בלשון זכר:

נביאים - ישעיה - פרק מא

(יז) הָעֲנִיִּ֨ים וְהָאֶבְיוֹנִ֜ים מְבַקְשִׁ֥ים מַ֙יִם֙ וָאַ֔יִן לְשׁוֹנָ֖ם בַּצָּמָ֣א נָשָׁ֑תָּה אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֶעֱנֵ֔ם אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֶעֶזְבֵֽם: עִנְוְתָנַיָּא וַחַשִּׁיכַיָּא דִּמְחַמְּדִין לְאֻלְפָנָא הָא כְצַחְיָא לְמַיָא וְלֹא מַשְׁכְּחִין רוּחֵיהוֹן בְּסִגּוּפָא מְשַׁלְהֲיָא אֲנָא יְיָ אֲקַבֵּיל צְלוֹתְהוֹן אֱלָהָא דְּיִשְּׂרָאֵל לָא אֲרַחֲקִנּוּן :

רש''י מבקשים מים . נתנבא הנביא על אחרית הימים ( עמוס ח ) לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו וכשישוב אפו יכין להם לחם ומים וישכון שכינתו ורוח בפי נביאיהם : נשתה . ל' ונשתו מים מהים ( לעיל יט ) לשון השאת והשבר ( איכה ג ) וכולן ל' חורבה ויובש ולכך התי''ו מודגשת שהרי באה במקום שתים שאין שאת בלא תי''ו והיה לו לומר לנקבה נשתתה שהרי לזכר יחיד יאמר נשתה ולרבי' ונשתו :

(יח) אֶפְתַּ֤ח עַל-שְׁפָיִים֙ נְהָר֔וֹת וּבְת֥וֹךְ בְּקָע֖וֹת מַעְיָנ֑וֹת אָשִׂ֤ים מִדְבָּר֙ לַאֲגַם-מַ֔יִם וְאֶ֥רֶץ צִיָּ֖ה לְמוֹצָ֥אֵי מָֽיִם: אֲקָרֵב גָּלוּתְהוֹן מִבֵּינֵי עֲמְמַיָּא וְאֶדְבְּרִנוּן בְּאוֹרַח תַּקְנָא וְאַפְתַּח לְהוֹן עַל נַגְדִין נַהֲרִין וּבְנוֹ מַשִׁרְיָין מַבּוּעִין אֲשַׁוֵי מַדְבְּרָא לַאֲגַמִין דְּמַיִין וַאֲרַע בֵּית צַחֲוָּנָא לְמַבּוּעֵי מַיָא :

רש''י נהרות . לב מבין לתורה ולנבואה : מדבר . מקום שלא היתה חכמת התורה :

(יט) אֶתֵּ֤ן בַּמִּדְבָּר֙ אֶ֣רֶז שִׁטָּ֔ה וַהֲדַ֖ס וְעֵ֣ץ שָׁ֑מֶן אָשִׂ֣ים בָּעֲרָבָ֗ה בְּר֛וֹשׁ תִּדְהָ֥ר וּתְאַשּׁ֖וּר יַחְדָּֽו: אֶתֵּן בְּמַדְבְּרָא אַרְזִין שִׁיטִין וְהַדְסִין וְאָעִין דִּמְשָׁח אֲרַבֵּי בְּמֵישְׁרָא בִּרְוָן מוּרְנְיָן וְאֶשְׁכְּרוֹעִין כַּחֲדָא :

רש''י אתן במדבר ארז שטה . כל מיני ישוב אף בם אתן כל מיני חכמה וטובה ושלום . תדהר ותאשור . שמות אילני סרק העשויין לבנין :

(כ) לְמַ֧עַן יִרְא֣וּ וְיֵדְע֗וּ וְיָשִׂ֤ימוּ וְיַשְׂכִּ֙ילוּ֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֥י יַד-יְהוָ֖ה עָ֣שְׂתָה זֹּ֑את וּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרָאָֽהּ: (פ) בְּדִיל דְּיֶחֱזוּן וְיֵדְעוּן וִישַׁווּן דַּחֲלְתִּי עַל לִבְּהוֹן וְיִסְתַּכְּלוּן כַּחֲדָא אֲרֵי גְּבוּרְתָּא דַיְיָ עֲבַדַת דָּא וְקַדִיִשָׁא דְיִשְּׂרָאֵל בְּרָא יָתָהּ : (כא) קָרְב֥וּ רִֽיבְכֶ֖ם יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה הַגִּ֙ישׁוּ֙ עֲצֻמ֣וֹתֵיכֶ֔ם יֹאמַ֖ר מֶ֥לֶךְ יַעֲקֹֽב: קָרִיבוּ דִּינְכוֹן אַמַר יְיָ אָעִילוּ חֶזְוַּתְכוֹן אַמַר מַלְכֵּיהּ דְּיַעֲקֹב :

רש''י קרבו ריבכם . כל העכו''ם בואו וריבו והתוכחו עם בני : עצומותיכם . טענות בריאות וחזקות שלכם ול' ריב הוא זה בל' משנה שנים שהיו מתעצמין בדין במסכת סנהדרין :

כתובים - משלי - פרק ג

(יט) יְֽהוָ֗ה בְּחָכְמָ֥ה יָֽסַד-אָ֑רֶץ כּוֹנֵ֥ן שָׁ֝מַ֗יִם בִּתְבוּנָֽה: אֱלָהָא בְּחָכְמְתָא שִׁתְאַסְיָא אַרְעָא וְאַתְקִין שְׁמַיָא בִבְיוֹנָה :

רש''י ה' בחכמה יסד ארץ . ע''פ התורה והיא התורה והיא התבונה והוא הדעת ואחר שכל העולם נברא בהם לכך :

(כ) בְּ֭דַעְתּוֹ תְּהוֹמ֣וֹת נִבְקָ֑עוּ וּ֝שְׁחָקִ֗ים יִרְעֲפוּ-טָֽל: בְּדַעְתֵּיהּ תְּהוֹמֵי אִתְבְּזִיעוּ וּשְׁמַיָא צָעֵי מִטַלַיָא :

רש''י ירעפו . כמו יטיפו :

(כא) בְּ֭נִי אַל-יָלֻ֣זוּ מֵעֵינֶ֑יךָ נְצֹ֥ר תֻּ֝שִׁיָּ֗ה וּמְזִמָּֽה: בְּרִי לָא נִזַל בְּעֵינָךְ נְטַר מַדְעָא וְתַרְעִיתָא :

רש''י אל ילוזו מעיניך . אל יתעקמו מנגד עיניך להסירם מכנגדך :

(כב) וְיִֽהְי֣וּ חַיִּ֣ים לְנַפְשֶׁ֑ךָ וְ֝חֵ֗ן לְגַרְגְּרֹתֶֽיךָ: וְיֶהֱווֹן חַיֵי לְנַפְשָׁךְ וְחִסְדָא לְצַוְרָךְ :

רש''י ויהיו חיים לנפשך . שהרי עץ חיים הוא : וחן לגרגרותיך . שהרי זה שבחה האמור למעלה וענקים לגרגרותיך :

(כג) אָ֤ז תֵּלֵ֣ךְ לָבֶ֣טַח דַּרְכֶּ֑ךָ וְ֝רַגְלְךָ֗ לֹ֣א תִגּֽוֹף: הֵידֵין תֵּיזֵל בְּסִבְרָא בְּאָרְחָתָךְ וְרִגְלָךְ לָא תִתְקָל :

רש''י לא תגוף . לשון כשלון אצופי''ר בלע''ז וכן פן תגוף באבן ( תהלים צא ) וכן בטרם יתנגפו רגליכם ( ירמיה יב ) וכן ונגפו אשה הרה ( שמות כא ) :

משנה זבחים פרק ג

א. כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחָטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בַּזָּרִים, בַּנָּשִׁים, וּבָעֲבָדִים, וּבַטְּמֵאִים, אֲפִלּוּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ טְמֵאִים נוֹגְעִים בַּבָּשָׂר. לְפִיכָךְ הֵם פּוֹסְלִים בַּמַּחֲשָׁבָה. וְכֻלָּן שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזוֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל:

ברטנורה   (א) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה. והוא הדין דאפילו לכתחילה שוחטין, דכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, מקבלה ואילך מצות כהונה, לימד על השחיטה שכשרה בזרים ובפסולים. ולא קתני ששחטו דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא, אלא משום טמאים בלבד, דטמא לכתחלה לא ישחוט, גזירה שמא יגע בבשר. וטמא ששחט בקדשים וכשרים, לא משכחת לה אלא בסכינא אריכא וכגון שהוא עומד חוץ לעזרה ושוחט את הבהמה שבתוך העזרה, דהא שחיטת קדשים בעזרה הויא, ואין טמא נכנס לעזרה. ובנטמא בשרץ, שאינו מטמא את הסכין, דלאו אב הטומאה הוא, או בטמא מת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה, אבל בסכין לא, שטמא מת מטמא את הסכין להיות אב הטומאה כיוצא בו, והסכין מטמא את הבשר: לפיכך הן פוסלים. את הקרבן במחשבה. הואיל וראויין לעבודה זו, מחשבתן מחשבה ופוסלת: וכולן. הפסולים: שקבלו את הדם. על מנת לאכול ולהקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו: אם יש דם הנפש. עוד בבהמה, יחזור הכשר לעבודה ויקבל ויזרוק, והזבח כשר. שאין מחשבתן של אלו פוסלת בקבלה, לפי שאינן ראויין לה, ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי, ובמקום הראוי לעבוד, דכתיב (ויקרא ז) המקריב אותו לא יחשב, בראוי להקרבה הכתוב מדבר:

ב. קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל, יַחֲזִיר לַכָּשֵׁר. קִבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ, יַחֲזִיר לִימִינוֹ. קִבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן בִּכְלִי חֹל, יַחֲזִיר לִכְלִי קֹדֶשׁ. נִשְׁפַּךְ מִן הַכְּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, כָּשֵׁר. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִים לְמַעְלָה לְמַטָה, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ בִּפְנִים, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזוֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל:

ברטנורה   (ב) יחזיר לכשר. ולא מפסיל במה שנתן אותו לפסול: נתנו. פסול: על גבי הכבש שלא כנגד היסוד. דהויא נתינה שלא במקומה. או שנתן את הנתנים למטה למעלה. יחזור הכשר ויקבל. וצריכא לאשמועינן בכולהו דאית ליה תקנתא בחזרה. דאי אשמועינן ברישא, הוה אמינא הנך דחזו לעבודת צבור כגון טמא דחזי לכתחלה בצבור, הלכך גבי יחיד איכא תקנתא בחזרה, אבל שמאל דלא חזיא לעבודת צבור אימא דלית ליה תקנתא בחזרה. ואי אשמעינן שמאל, הוה אמינא שמאל אית ליה תקנתא בחזרה, שכן יש בה הכשר ביום הכפורים, שכהן גדול נוטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו, אבל כלי חול אימא לא. ואי אשמועינן כלי חול, משום דחזו לקדושינהו, אבל הנך אימא לא, צריכא:

ג. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוּת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:

ברטנורה   (ג) לאכול דבר שאין דרכו לאכול. חוץ לזמנו או חוץ למקומו: ור' אליעזר פוסל. ואין הלכה כרבי אליעזר:

ד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר, מִן הָרֹטֶב, מִן הַקִּיפָה, מִן הָאָלָל, מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים, מִן הַטְּלָפַיִם, מִן הַקַּרְנַיִם, חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, כָּשֵׁר וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:

ברטנורה   (ד) קיפה. תבלין ודק דק שבשולי קדרה: אלל. שיורי הבשר הנדבקים בעור בשעת הפשט. פירוש אחר, גיד הצואר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה שקורין קפיל''ו בלע''ז: הקרנים והטלפים. ואפילו מה שיש בהן קרוב לבשר שכשחותכין אותו יוצא ממנו דם, לא חשיב כבשר: ואין חייבין עליהם משום פגול. אם היה הזבח פגול, שחשב על בשרו לאכלו חוץ לזמנו, ואכל מאלו, פטור: וטמא. אם אכל מאחת מאלה בטומאת הגוף מזבח כשר, אינו חייב משום אוכל קדשים בטומאת הגוף:

ה. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמֻּקְדָּשִׁין לֶאֱכוֹל שְׁלִיל אוֹ שִׁלְיָא בַחוּץ, לֹא פִגֵּל. הַמּוֹלֵק תּוֹרִין בִּפְנִים לֶאֱכוֹל בֵּיצֵיהֶם בַּחוּץ, לֹא פִגֵּל. חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:

ברטנורה   (ה) השוחט את המוקדשין. כל היכא דנקט האי לישנא, מיירי בנקבות: לאכול שליל. שבמעיה: או שליא. העור החופה את הולד. אין מחשבה זו פוסלת את הזבח. דשליל ושליא לאו גופא דזבחא הוא: לא פיגל. הכי קאמר, השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא חוץ למקומו, לא פסל. ואם חשב לאכול מהן חוץ לזמנו, לא פיגל: חלב המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן משום פגול. אם פגל בזבח ואכל מחלב שבדדיה, לא מיחייב עליה משום פגול. דלאו גופא דזבחא הוא:

ו. שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ דָּמוֹ אוֹ אֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר, אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ, רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. (שְׁחָטוֹ) עַל מְנָת לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, לִתֵּן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה לְמַטָּה, אֶת הַנִּתָּנִין בִּפְנִים בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ בִּפְנִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים, לְשַׁבֵּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח וְלֶאֱכוֹל הֵימֶנּוּ נָא, לְעָרֵב דָּמוֹ בְדַם פְּסוּלִין, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן:

ברטנורה   (ו) להניח את דמו או את אמוריו למחר. לא שיקטירם למחר, דהאי מחשבת חוץ לזמנו היא ופגול גמור הוי. אלא על מנת שיניח הכל למחר ולא יקטירם: רבי יהודה פוסל. הואיל ומיפסל בהוצאה ובהנוח, מיפסל נמי במחשבת הוצאה והנוח. וכשם שאם הניחן למחר פסול, דדם נפסל בשקיעת החמה, כך אם חשב עליהן להניחם למחר, פסל: וחכמים מכשירין. הואיל ולא חשב לא להקטיר ולא לזרוק ולא לאכול חוץ לזמנו, וכן לא חשב לא להקטיר ולא לזרוק ולא לאכול חוץ למקומו. אע''פ שחשב להניח למחר או להוציא חוץ למקומו, לא פסל. והלכה כחכמים. והא דלא פסל רבי יהודה במחשב בדמים הנתנין למטה לתת אותם למעלה הואיל ואם עשה כן פסל, משום דסבירא ליה לר' יהודה שהחושב לזרוק הדם על המזבח אפילו שלא במקומו כאילו חשב לזרקו במקומו, ובלבד שלא יחשוב לזרוק חוץ לעזרה:

גמרא זבחים דף ל''ב ע''א

כָּל הַפְּסוּלִים שֶׁשָּׁחֲטוּ וְכוּ'. שָׁחֲטוּ דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לָא וְרַמִינְהִי וְשָׁחַט שְׁחִיטָה בְזָר כְּשֵׁרָה שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְזָרִים בְּנָשִׁים וּבַעֲבָדִים וּבִטְמֵאִין וַאֲפִלּוּ בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְכֹהֲנִים אֲמַרְתָּ וְכִי מֵאַיִן בָּאתָ מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח) אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהוּנַתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ יָכוֹל אַף בִּשְׁחִיטָה תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא א) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיבוּ וגו' מִקַּבָּלָה וְאִילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָה לִמַּד עַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְכָל אָדָם הוּא הַדִּין דַּאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה נַמֵּי וּמִשּׁוּם דְקָא בָּעֵי לְמִתְנֵי טְמֵאִים דִּלְכַתְּחִלָּה לָא גְזֵירָה שֶׁמָּא יִגְּעוּ בַּבָּשָׂר תָּנָא שֶׁשָּׁחֲטוּ. וְטָמֵא דִיעֲבַד שַׁפִּיר דָמֵי וְרַמִּינְהִי וְסָמַךְ וְשָׁחַט מַה סְמִיכָה בַּטְּהוֹרִים אַף שְׁחִיטָה בַּטְּהוֹרִים מִדְּרַבָּנָן. מַאי שְׁנָא סְמִיכָה דִּכְתִיב לִפְנֵי ה' שְׁחִיטָה נַמֵּי הָכְתִיב לִפְנֵי ה' אֶפְשַׁר דְּעָבִיד סַכִּין אֲרוּכָה וְשָׁחִיט סְמִיכָה נַמֵּי אֶפְשַׁר דִמְעַיִיל יָדֵיהּ וְסָמִיךְ קָסָבַר בִּיאָה בְמִקְצַת שְׁמָהּ בִּיאָה. רַב חַסְדָּא מַתְנֵי אִיפְכָא וְסָמַךְ וְשָׁחַט מַה שְׁחִיטָה בַּטְּהוֹרִים אַף סְמִיכָה בַּטְּהוֹרִים מָאי שְׁנָא שְׁחִיטָה דִכְתִיב לִפְנֵי ה' סְמִיכָה נַמֵּי כְתִיב לִפְנֵי ה' אֶפְשַׁר דִּמְעַיִיל יָדֵיהּ וְסָמִיךְ שְׁחִיטָה נַמֵּי אֶפְשַׁר דְּעָבִיד סַכִּין אֲרוּכָה וְשָׁחִיט הָא מַנִּי שִׁמְעוֹן הַתֵּימָנִי הִיא דְתַנְיָא וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְלֹא הַשּׁוֹחֵט לִפְנֵי ה' שִׁמְעוֹן הַתֵּימָנִי אוֹמֵר מִנַיִן שֶׁיִּהְיוּ יָדָיו שֶׁל שׁוֹחֵט לִפְנִים מִן הַנִּשְׁחַט תַּלְמוּד לוֹמַר וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' שׁוֹחֵט אֵת בֶּן הַבָּקָר יִהְיֶה לִפְנֵי ה':

רש''י ה''ג. ורמינהי ושחט שחיטה בזר כשירה מדלא כתיב ושחט הכהן: וכי מאין באת. לומר שצריכה כהונה והלא לא נאמר בה כהן: והקריבו הכהנים. ומדכתיב בקבלה כהונה ובשחיטה לא כתיב לומר על השחיטה שכשרה בזר: מה סמיכה בטהורים. כדמפרש לקמיה: מדרבנן. שמא יגעו בבשר: מאי שנא סמיכה. דבטהורים מדאורייתא דכתיב לפני ה' ושחט את בן הבקר לפני ה' וכיון דבעינן תכף לסמיכה שחיטה אין סמיכה מבחוץ ושחיטה מבפנים אלא אף הסמיכה בפנים ואין טמא נכנס לעזרה: ולא השוחט לפני ה'. שאם רצה עומד חוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוכה: לפנים מן הנשחט. לפנים מן הבהמה:

זוהר לך דף פ''ה ע''א

תָּא חֲזֵי כַּמָּה דִּשְׁכִינְתָּא לָא אִתְגַלְיָא אֶלָּא בְּאַתְרָא דְּאִתְחָזֵי לָהּ אוֹף הָכִי לָא אִתְחֲזֵי וְלָא אִתְגַלְיָא אֶלָּא בְּבַר נַשׁ דְּאִתְחֲזֵי לָהּ דְּהָא מִן יוֹמָא דְּסָלִיק עַל רְעוּתֵיהּ דְּלוֹט לְאִתְהַפְּכָא בְּסֻרְחָנֵיהּ אִסְתַּלָּקַת רוּחָא קַדִּישָׁא מֵאַבְרָהָם, וְכַד אִסְתַּלַּק לוֹט מִנֵּיהּ מִיָּד שָׁרָא רוּחַ קֻדְשָׁא בְּדוּכְתֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְיָ אָמַר אֲל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֵד לוֹט מֵעִמּוֹ וְגוֹ', תָּא חֲזֵי כֵּיוָן דְּחָמָא אַבְרָהָם דְּלוֹט הֲוָה תָּב לְסֻרְחָנֵיהּ הֲוָה דָּחִיל אַבְרָהָם אָמַר דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם בְּגִין חַבְרוּתָא דְּדָא אֲבִידְנָא בְּגִנֵּיהּ חוּלָקָא קַדִּישָׁא דְּאַעַטַּר לִי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כֵּיוָן דְּאִתְפָּרַשׁ מִנֵּיהּ אָמַר לֵיהּ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם מַאי מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם דְּאִתְדַבָּקַת בֵּיהּ בְּקַדְּמִיתָא וְאִתְעַטְּרַת בְּהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא, צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָה, אִלֵּין אִנּוּן מַסָעָיו דַּהֲווּ בְּקַדְּמִיתָא דִּכְתִיב וַיֵּלֶךְ לְמַסָעָיו, וּכְתִיב הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה, אִלֵּין דַּרְגִין עִלָּאִין דְּאִתְעַטַּר בִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא בְּקַדְּמִיתָא וּכְדֵין אִתְבַּשַּׂר דְּלָא יַעְדִּי מִנֵּיהּ וּמִן בְּנוֹי לְעָלְמִין דִּכְתִיב כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה מַאי אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה, דָּא דַּרְגָא קַדְּמָאה דְּאִתְגַלְיָא לֵיהּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו וּבְגִין כָּךְ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה בְּגִין דְּדַרְגָא דָּא קַדְּמָאָה אִתְכַּלִּיל מִכֻּלְּהוּ דַּרְגִין וְכֻלְּהוּ אִתְחֲזוּן בֵּיהּ וּבְגִין כָּךְ כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה וְגוֹ':

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, כְּמוֹ שֶׁהַשְּׁכִינָה אֵינָהּ מִתְגַלָּה אֶלָּא בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לָהּ, כֵּן אֵינָהּ נִרְאֵית וְאֵינָהּ מִתְגַלָּה אֶלָּא לָאִישׁ הָרָאוּי לָהּ, שֶׁהֲרֵי מִיּוֹם שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל לוֹט לְהִתְהַפֵּךְ בְּחֶטְאוֹ, נִסְתַּלֵּק רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵאַבְרָהָם, וּכְשֶׁלּוֹט נִפְרָד מִמֶּנּוּ, מִיָּד שָׁרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּמְקוֹמוֹ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַבְרָהָם שֶׁלוֹט חָזַר לְסוּרוֹ, הָיָה מְפַחֵד, אָמַר, אוּלָי חַס וְשָׁלוֹם, מִשּׁוּם הִתְחַבְּרוּתִי עִם זֶה, אָבַדְתִּי בִּשְׁבִילוֹ חֵלֶק הַקָּדוֹשׁ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶעְטִּיר אוֹתִי. כֵּיוָן שֶׁלּוֹט נִפְרָד מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׂא נָא עֵינֶיךְ וְגוֹ', מַהוּ מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, הַמָּקוֹם שֶׁנִּתְדַבַּקְתָּ בּוֹ בַּתְּחִלָּה וְנִתְעֲטַרְתָּ בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, דְּהַיְנוּ צָפוֹנָה וָנֶגְבָּה קֵדְמָה וְיָמָה, אֵלּוּ הֵם הַמַּסָּעוֹת שֶׁנָּסַע בַּתְּחִלָּה, שֶׁכָּתוּב וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו, וְכָתוּב הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה וְכוּ', אֵלּוּ הֵן מַדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּתְעַטֵּר בָּהֶם בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בַּתְּחִלָּה, וְאָז נִתְבַּשֵּׂר, שֶׁלֹּא יָסוּרוּ מִמֶּנּוּ וּמִן בָּנָיו לְעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה וְאוֹמֵר, זֶה הוּא מַדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּתְגַלָּה לוֹ כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו וּמִשּׁוּם זֶה נֶאֱמָר אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה מִשּׁוּם שֶׁמַּדְרֵגָה זוֹ הָרִאשׁוֹנָה, נִכְלֶלֶת מִכָּל הַמַּדְרֵגוֹת, וְכָל הַמַּדְרֵגוֹת נִרָאוֹת בָּהּ, וּמִשּׁוּם זֶה נֶאֱמַר, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

ש''ע יו''ד סי' רנ''ג

א. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָזוֹן ב' סְעוּדוֹת לֹא יִטּוֹל מֵהַתַּמְחוּי מָזוֹן י''ד סְעוּדוֹת לֹא יִטּוֹל מֵהַקּוּפָּה וְאִם יֵשׁ לוֹ ר' זוּז וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ ן' זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם לֹא יִטּוֹל צְדָקָה. וְאִם יֵשׁ לוֹ ר' זוּז חָסֵר דִּינָר וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם אֲפִלּוּ נוֹתְנִים לוֹ אֶלֶף זוּז בְּבַת אָחָת הֲרֵי זֶה יִטּוֹל וְאִם יֵשׁ לוֹ הַרְבֵּה וְהוּא עָלָיו בְּחוֹב אוֹ שֶׁמְּמֻשְׁכָּן לִכְתוּבַת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה יִטּוֹל. וְאִם יֵשׁ לוֹ בַּיִת וּכְלֵי בַיִת הַרְבֵּה וְאֵין לוֹ ר' זוּז הֲרֵי זֶה יִטּוֹל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִמְכּוֹר כְּלֵי בֵיתוֹ וַאֲפִלּוּ הֵם שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּכְלֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָה וּמַלְבּוּשׁ וּמַצָעוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אֲבָל מַגְרֵדָּה אוֹ עֶלִי שֶׁהֵם שֶׁל כֶּסֶף מוֹכְרָם וְלֹא יִטּוֹל מֵהַצְדָקָה וְהָא דְאֵין מְחַיְּיבִים אוֹתוֹ לִמְכּוֹר כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב דָּוְקָא כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִיטוֹל מֵהַקּוּפָּה אֶלָא נוֹטֵל בַּסֵּתֶר מִיְּחִידִים אֲבָל אִם בָּא לִיטוֹל מֵהַקּוּפָּה שֶּׁל צְדָקָה לֹא יִתְּנוּ לוֹ עַד שֶׁיִּמְכּוֹר כֵּלָיו: ב. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ הַשִּׁיעוּרִים הֲלָלוּ אֶלָא בִימֵיהֶם אֲבָל בִּזְמַן הַזֶּה יָכוֹל לִטּוֹל עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֶרֶן כְדֵי שֶׁיִּתְפַּרְנֵס הוּא וּבְנֵי בֵיתוֹ מֵהָרֶיוַח וּדְבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם: ג. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ קַרְקָעוֹת וְאִם יִמְכְּרֵם בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים יִמְכְּרֵם בְּזוֹל וְאִם יַנִּיחֵם עַד יְמוֹת הַחַמָּה מוֹכְרָן בְּשׁוֹוְיָין אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר אֶלָּא מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מַעֲשֵׂר עָנִי עַד חֲצִי דְמֵיהֶם וְלֹא יִדְחוֹק עַצְמוֹ וְיִמְכּוֹר שֶׁלֹּא בִּזְמַן מְכִירָה. הָיוּ שְׁאָר הָאָדָם לוֹקְחִים בְּיוֹקֶר וְהוּא אֵינוֹ מוֹצֵא מִי שֶׁיִּקַּח מִמֶּנּוּ אֶלָא בְזוֹל מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָחוּק וְטָרוּד אֵין מְחַיְּיבִים אוֹתוֹ לִמְכּוֹר אֶלָא אוֹכֵל מַעְשַׂר עָנִי וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁיִמְכּוֹר בְּשָׁוֶה וְיֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁאֵינוֹ דָחוּק לִמְכּוֹר: ד. בַּעַל הַבַּיִת הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְכָלוּ מָעוֹתָיו בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹאכַל יִטּוֹל צְדָקָה וּכְשֶׁיַּחֲזוֹר לְבֵיתוֹ אֵינוֹ חַיָּיב (לְשַׁלֵּם):

מוסר

מהרב סעדיה גאון

רָאוּי שֶׁנֵּדַע כִּי כָּל הָעֲוֹנוֹת מִתְכַּפְּרוֹת בִּתְשׁוּבָה אֶלָּא עָוֹן הַמַּתְעֶה אֶת הָרַבִּים וְהַמַּתְעֶה אוֹתָם בְּנִימוּס רָע וּבְטָעוּת רָע. וּבְהוֹרָאָה שֶׁהוֹרָה אוֹתָם שֶׁלֹּא כַתּוֹרָה וְשֶׁלֹּא כַהֲלָכָה לִמְּדָם אֵין עֲוֹנוֹ מִתְכַּפֵּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְתַקֵּן מַה שֶׁעִוֵּת וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהָשִׁיב אֶת הָרָעוֹת אֲשֶׁר לִמֵּד אוֹתָם. וְחַטָּאת הָרַבִּים תְּלוּיָה בּוֹ וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי כה) מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע. וְהַשֵּׁנִית מִי שֶׁמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵירוֹ. וְחֵרְפוֹ בְחֶרְפָּה אֲשֶׁר אֵינוֹ חָשׁוּד בָּהּ אֵין עֲוֹנוֹ מִתְכַפֵּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְתַקֵּן מַה שֶׁעִוֵּת. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהָשִׁיב חֶרְפַּת חֲבֵירוֹ עָלָיו נֶאֱמַר (משלי כח) פֶּן יְחַסֶּדְךָ שׁוֹמֵעַ. הַשְּׁלִישִׁית מִי שֶׁיֵשׁ בְּיָדוֹ גֶזֶל וְעוֹשֶׁק וְאֵינוֹ מֵשִׁיב גְזֵלָתָן וְעָלָיו נֶאֱמַר (ויקרא ה) וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל וְעוֹד כְּתִיב (יחזקאל יח) חֲבֹל רָשָׁע יָשִׁיב גְזֵלָה לֹא יִגְזוֹל לְכַךְ אִם מֵת בַּעַל הַגְּזֵילָה חַיָּיב הַגּוֹזֵל לְהָשִׁיב וּלְהַחֲזִיר הַגְּזֵלָה לְיוֹרְשֵׁי הַמֵּת שֶׁנֶּאֱמַר לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאִם אֵין לוֹ יוֹרְשִׁים חַיָּיב הַגּוֹזֵל לְהַפְקִירָם וְלַעֲשׂוֹתָם קדֶשׁ:

לך לך ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ז) וַֽיְהִי-רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה-אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה-ל֑וֹט וְהַֽכְּנַֽעֲנִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י אָ֖ז ישֵׁ֥ב בָּאָֽרֶץ: וַהַוַת מַצוּתָא בֵּין רָעֵי בְּעִירֵה דְאַבְרָם וּבֵין רָעֵי בְּעִירֵה דְלוֹט וּכְנַעֲנָאָה וּפְרִזָאָה בְּכֵן יָתִיב בְּאַרְעָא:

רש''י ויהי ריב. לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז ישב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין:

(ח) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל-ל֗וֹט אַל-נָ֨א תְהִ֤י מְרִיבָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ וּבֵ֥ין רֹעַ֖י וּבֵ֣ין רֹעֶ֑יךָ כִּֽי-אֲנָשִׁ֥ים אַחִ֖ים אֲנָֽחְנוּ: וַאֲמַר אַבְרָם לְלוֹט לָא כְעַן תְּהֵי מַצוּתָא בֵּינָא וּבֵינָךְ וּבֵין רַעֲוָתִי וּבֵין רַעֲוָתָךְ אֲרֵי גוּבְרִין אַחִין אֲנָחְנָא:

רש''י אנשים אחים. קרובים. ומדרש אגדה דומין בקלסתר פנים:

(ט) הֲלֹ֤א כָל-הָאָ֨רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵֽעָלָ֑י אִם-הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם-הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה: הֲלָא כָל אַרְעָא קֳדָמָךְ אִתְפָּרַשׁ כְּעַן מִלְוָתִי אִם אַתְּ לְצִפּוּנָא וַאֲנָא לְדָרוֹמָא וְאִם אַתְּ לְדָרוֹמָא וַאֲנָא לְצִפּוּנָא:

רש''י אם השמאל ואימנה. בכל אשר תשב, לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר. וסוף דבר הצרך לו שנאמר (יד יד) וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו' : ואימנה. אימין את עצמי, כמו ואשמאילה אשמאיל את עצמי. ואם תאמר היה לו לנקד ואימינה, כך מצינו במקום אחר (ש''ב יד יט) אם אש להמין ואין נקוד להימין:

(י) וַיִּשָּׂא-ל֣וֹט אֶת-עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת-כָּל-כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י | שַׁחֵ֣ת יְהֹוָ֗ה אֶת-סְדֹם֙ וְאֶת-עֲמֹרָ֔ה כְּגַן-יְהֹוָה֙ כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּֽאֲכָ֖ה צֹֽעַר: וּזְקַף לוֹט יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת כָּל מֵישַׁר יַרְדְנָא אֲרֵי כֻלַהּ בֵּית שַׁקְיָא קֳדָם חַבָּלוּת יְיָ יָת סְדוֹם וְיָת עֲמֹרָא כְּגִנְתָא דַיְיָ כְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מָטֵּי לְצוֹעַר:

רש''י כי כלה משקה. ארץ נחלי מים: לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה. היה אותו מישור: כגן ה'. לאילנות: כארץ מצרים. לזרעים: באכה צער. עד צער. ומדרש אגדה דורשה לגנאי, על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם במסכת הוריות (י ב) :

(יא) וַיִּבְחַר-ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כָּל-כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו: וּבְחַר לֵיהּ לוֹט יַת כָּל מֵישַׁר יַרְדְנָא וּנְטַל לוֹט מִלְקַדְמִין וְאִתַּפְרָשׁוּ גְבַר מִלְוַת אָחוּהִי:

רש''י ככר. מישור, כתרגומו: מקדם. נסע מאצל אברם והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב. ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא באלהיו:

(יב) אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ-כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּֽאֱהַ֖ל עַד-סְדֹֽם: אַבְרָם יָתֵיב בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וְלוֹט יָתֵיב בְּקִרְוֵי מֵישְׁרָא וּפְרַס עַד סְדוֹם:

רש''י ויאהל. נטה אהלים לרועיו ולמקנהו עד סדום:

(יג) וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לַֽיהֹוָ֖ה מְאֹֽד: וֶאֱנָשִׁין דִסְדוֹם בִּישִׁין בְּמָמוֹנְהוֹן וְחַיָבִין בִּגְוִיָתְהוֹן קֳדָם יְיָ לַחֲדָא:

רש''י ואנשי סדום רעים. ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם. ורבותינו למדו מכאן (משלי י ז) שם רשעים ירקב: רעים. בגופם: וחטאים. בממונם: לה' מאד. יודעים רבונם ומתכונים למרוד בו:

(יד) וַֽיהֹוָ֞ה אָמַ֣ר אֶל-אַבְרָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הִפָּֽרֶד-לוֹט מֵֽעִמּ֔וֹ שָׂ֣א נָ֤א עֵינֶ֨יךָ֙ וּרְאֵ֔ה מִן-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-אַתָּ֣ה שָׁ֑ם צָפֹ֥נָה וָנֶ֖גְבָּה וָקֵ֥דְמָה וָיָֽמָּה: וַיְיָ אֲמַר לְאַבְרָם בָּתַר דְאִתְפָּרֶשׁ לוֹט מֵעִמֵהּ זְקוֹף כְּעַן עֵינָךְ וַחֲזֵי מִן אַתְרָא דְאַתְּ תַּמָן לְצִפּוּנָא וּלְדָרוֹמָא וּלְמַדִינְחָא וּלְמַעֲרָבָא:

רש''י אחרי הפרד לוט. כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו:

(טו) כִּ֧י אֶת-כָּל-הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּלְזַרְעֲךָ֖ עַד-עוֹלָֽם: אֲרֵי יָת כָּל אַרְעָא דִי אַתְּ חָזֵי לָךְ אֶתְּנִנַהּ וְלִבְנָיךְ עַד עָלָם: (טז) וְשַׂמְתִּ֥י אֶת-זַרְעֲךָ֖ כַּֽעֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר | אִם-יוּכַ֣ל אִ֗ישׁ לִמְנוֹת֙ אֶת-עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ גַּם-זַרְעֲךָ֖ יִמָּנֶֽה: וֶאֱשַׁוֵּי יָת בְּנָיךְ סַגִיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא כְּמָא דִי לָא אֶפְשַׁר לִגְבַר לְּמִמְנֵי יָת עַפְרָא דְאַרְעָא אַף בְּנָיךְ לָא יִתִּמְנוּן:

רש''י אשר אם יוכל איש. כשם שאי אפשר לעפר להמנות, כך זרעך לא ימנה:

(יז) ק֚וּם הִתְהַלֵּ֣ךְ בָּאָ֔רֶץ לְאָרְכָּ֖הּ וּלְרָחְבָּ֑הּ כִּ֥י לְךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה: קוּם הֲלִיךְ בְּאַרְעָא לְאָרְכַּהּ וְלִפְתָיַהּ אֲרֵי לָךְ אֶתְּנִינַהּ: (יח) וַיֶּֽאֱהַ֣ל אַבְרָ֗ם וַיָּבֹ֛א וַיֵּ֛שֶׁב בְּאֵֽלֹנֵ֥י מַמְרֵ֖א אֲשֶׁ֣ר בְּחֶבְר֑וֹן וַיִּֽבֶן-שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהֹוָֽה: (פ) וּפְרַס אַבְרָם וַאֲתָא וִיתֵב בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא דִי בְחֶבְרוֹן וּבְנָא תַמָן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ:

רש''י ממרא. שם אדם:

יד (א) רביעי וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ אַמְרָפֶ֣ל מֶֽלֶךְ-שִׁנְעָ֔ר אַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר כְּדָרְלָעֹ֨מֶר֙ מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם וְתִדְעָ֖ל מֶ֥לֶךְ גּוֹיִֽם: וַהֲוָה בְיוֹמֵי אַמְרָפֶל מַלְכָּא דְבָבֶל אַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְאֶלָסָר כְּדָרְלָעוֹמֶר מַלְכָּא דְעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְעַמְמֵי:

רש''י אמרפל. הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש: מלך גוים. מקום יש ששמו גוים, על שם שנתקבצו שמה מכמה אמות ומקומות והמליכו איש עליהם ושמו תדעל:

(ב) עָשׂ֣וּ מִלְחָמָ֗ה אֶת-בֶּ֨רַע֙ מֶ֣לֶךְ סְדֹ֔ם וְאֶת-בִּרְשַׁ֖ע מֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֑ה שִׁנְאָ֣ב | מֶ֣לֶךְ אַדְמָ֗ה וְשֶׁמְאֵ֨בֶר֙ מֶ֣לֶךְ (צביים) צְבוֹיִ֔ים וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִיא-צֹֽעַר: סְדָרוּ (נ''א עֲבָדוּ) קְרָבָא עִם בֶּרַע מַלְכָּא דִסְדוֹם וְעִם בִּרְשַׁע מַלְכָּא דַעֲמֹרָה שִׁנְאָב מַלְכָּא דְאַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מַלְכָּא דִצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְבֶלַּע הִיא צוֹעַר:

רש''י ברע. רע לשמים ורע לבריות: ברשע. שנתעלה ברשעו: שנאב. שונא אביו שבשמים: שמאבר. שם אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקדוש ברוך הוא: בלע. שם העיר:

(ג) כָּל-אֵ֨לֶּה֙ חָֽבְר֔וּ אֶל-עֵ֖מֶק הַשִּׂדִּ֑ים ה֖וּא יָ֥ם הַמֶּֽלַח: כָּל אִלֵין אִתְכְּנָשׁוּ לְמֵישַׁר חַקְלַיָא הוּא אֲתַר יַמָא דְמִלְחָא:

רש''י עמק השדים. כך שמו, על שם שהיו בו שדות הרבה: הוא ים המלח. לאחר זמן נמשך הים לתוכו ונעשה ים המלח. ומדרש אגדה אומר שנתבקעו הצורים סביבותיו ונמשכו יאורים לתוכו:

(ד) שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה עָֽבְד֖וּ אֶת-כְּדָרְלָעֹ֑מֶר וּשְׁלשׁ-עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה מָרָֽדוּ: תַּרְתֵּי עַשְׂרֵי שְׁנִין פְּלָחוּ יָת כְּדָרְלָעוֹמֶר וּתְלָת עֶשְׂרֵי שְׁנִין מְרָדוּ:

רש''י שתים עשרה שנה עבדו. חמשה מלכים הללו את כדרלעומר:

(ה) וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה בָּ֣א כְדָרְלָעֹ֗מֶר וְהַמְּלָכִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיַּכּ֤וּ אֶת-רְפָאִים֙ בְּעַשְׁתְּרֹ֣ת קַרְנַ֔יִם וְאֶת-הַזּוּזִ֖ים בְּהָ֑ם וְאֵת֙ הָֽאֵימִ֔ים בְּשָׁוֵ֖ה קִרְיָתָֽיִם: וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵי שְׁנִין אֲתָא כְּדָרְלָעֹמֶר וּמַלְכַיָא דְעִמֵהּ וּמְחוֹ יָת גִבָּרַיָא דִי בְעַשְׁתְּרוֹת קַרְנַיִם וְיָת תַּקִיפַיָא דִבְהֶמְתָּא וְיָת אֵמְתָנֵי דִבְשָׁוֵה קִרְיָתָיִם:

רש''י ובארבע עשרה שנה. למרדן, בא כדרלעומר' לפי שהוא היה בעל המעשה נכנס בעבי הקורה: והמלכים. אלה שלשה מלכים: הזוזים. הם זמזמים:

(ו) וְאֶת-הַֽחֹרִ֖י בְּהַֽרְרָ֣ם שֵׂעִ֑יר עַ֚ד אֵ֣יל פָּארָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַמִּדְבָּֽר: וְיָת חוֹרָאֵי דִי בְּטוּרְהוֹן דְשֵׂעִיר עַד מֵישַׁר פָּארָן דִסְמִיךְ עַל מַדְבְּרָא:

רש''י בהררם. בהר שלהם: איל פארן. כתרגומו מישור. ואומר אני שאין איל לשון מישור, אלא מישור של פארן איל שמו, ושל ממרא אלוני שמו, ושל ירדן ככר שמו, ושל שטים אבל שמו אבל השטים, וכן בעל גד בעל שמו, וכלם מתורגמין מישור, וכל אחד שמו עליו: על המדבר. אצל המדבר, כמו (במדבר ב כ) ועליו מטה מנשה:

(ז) וַ֠יָּשֻׁ֠בוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל-עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶת-כָּל-שְׂדֵ֖ה הָֽעֲמָֽלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת-הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיּשֵׁ֖ב בְּחַֽצֲצֹ֥ן תָּמָֽר: וְתָבוּ וַאֲתוּ לְמֵישַׁר פִּלּוּג דִינָא הִיא רְקָם וּמְחוֹ יָת כָּל חֲקַל עֲמַלְקָאָה וְאַף יָת אֱמוֹרָאָה דְיָתֵיב בְּעֵין גֶּדִי:

רש''י עין משפט הוא קדש. על שם העתיד, שעתידין משה ואהרן להשפט שם על עסקי אותו העין, והם מי מריבה. ואונקלוס תרגמו כפשוטו, מקום שהיו בני המדינה מתקבצים שם לכל משפט: שדה העמלקי. עדיין לא נלד עמלק ונקרא על שם העתיד: בחצצון תמר. הוא עין גדי, מקרא מלא (דה''י ב' כ ב) ביהושפט:

(ח) וַיֵּצֵ֨א מֶֽלֶךְ-סְדֹ֜ם וּמֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֗ה וּמֶ֤לֶךְ אַדְמָה֙ וּמֶ֣לֶךְ (צביים) צְבוֹיִ֔ם וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִוא-צֹ֑עַר וַיַּֽעַרְכ֤וּ אִתָּם֙ מִלְחָמָ֔ה בְּעֵ֖מֶק הַשִּׂדִּֽים: וּנְפַק מַלְכָּא דִסְדוֹם וּמַלְכָּא דַעֲמוֹרָה וּמַלְכָּא דְאַדְמָה וּמַלְכָּא דִצְבוֹיִם וּמַלְכָּא דְבֶלַע הִיא צוֹעַר וְסַדָרוּ עִמְהוֹן קְרָבָא בְּמֵישַׁר חַקְלַיָא: (ט) אֵ֣ת כְּדָרְלָעֹ֜מֶר מֶ֣לֶךְ עֵילָ֗ם וְתִדְעָל֙ מֶ֣לֶךְ גּוֹיִ֔ם וְאַמְרָפֶל֙ מֶ֣לֶךְ שִׁנְעָ֔ר וְאַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת-הַֽחֲמִשָּֽׁה: עִם כְּדָרְלָעֹמֶר מַלְכָּא דְעֵילָם וְתִדְעָל מַלְכָּא דְעַמְמִין וְאַמְרָפֶל מַלְכָּא דְבָבֶל וְאַרְיוֹךְ מַלְכָּא דְאֶלָסָר אַרְבְּעָה מַלְכִין לָקֳבֵיל חַמְשָׁא:

רש''י ארבעה מלכים את החמשה. ואף על פי כן נצחו המועטים, להודיעך שגבורים היו, ואף על פי כן לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם:

(י) וְעֵ֣מֶק הַשִּׂדִּ֗ים בֶּֽאֱרֹ֤ת בֶּֽאֱרֹת֙ חֵמָ֔ר וַיָּנֻ֛סוּ מֶֽלֶךְ-סְדֹ֥ם וַֽעֲמֹרָ֖ה וַיִּפְּלוּ-שָׁ֑מָּה וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים הֶ֥רָה נָּֽסוּ: וּמֵישַׁר חַקְלַיָא בֵּירִין בֵּירִין מַסְקַן חֵימָרָא וַעֲרָקוּ מַלְכָּא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּנְפָלוּ תַמָן וּדְאִשְׁתָּאֲרוּ לְטוּרָא עֲרָקוּ:

רש''י בארת בארת חמר. בארות הרבה היו שם שנוטלין משם אדמה לטיט של בנין. ומדרש אגדה שהיה הטיט מגבל בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, לפי שהיו באמות מקצתן שלא היו מאמינין שנצל אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע: הרה נסו. להר נסו. הרה כמו להר, כל תבה שצריכה למ''ד בתחלתה הטיל לה ה''א בסופה. ויש חלוק בין הרה לההרה שה''א שבסוף התבה עומדת במקום למ''ד שבראשה, אבל אינה עומדת במקום למ''ד ונקודה פת''ח תחתיה, והרי הרה כמו להר, או כמו אל הר, ואינו מפרש לאיזה הר, אלא שכל אחד נס כאשר מצא הר תחלה, וכשהוא נותן ה''א בראשה לכתוב ההרה או המדברה, פתרונו כמו אל ההר או כמו לההר, ומשמע לאותו הר הידוע ומפורש בפרשה:

(יא) וַ֠יִּקְח֠וּ אֶת-כָּל-רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַֽעֲמֹרָ֛ה וְאֶת-כָּל-אָכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ: וּשְׁבוֹ יָת כָּל קִנְיָנָא דִסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְיָת כָּל מֵיכָלְהוֹן וַאֲזָלוּ: (יב) וַיִּקְח֨וּ אֶת-ל֧וֹט וְאֶת-רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן-אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא ישֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם: וּשְׁבוֹ יָת לוֹט וְיָת קִנְיָנֵהּ בַּר אַחוּהִי דְאַבְרָם וַאֲזָלוּ וְהוּא יָתֵיב בִּסְדוֹם:

רש''י והוא ישב בסדום. מי גרם לו זאת, ישיבתו בסדום:

(יג) וַיָּבֹא֙ הַפָּלִ֔יט וַיַּגֵּ֖ד לְאַבְרָ֣ם הָֽעִבְרִ֑י וְהוּא֩ שֹׁכֵ֨ן בְּאֵֽלֹנֵ֜י מַמְרֵ֣א הָֽאֱמֹרִ֗י אֲחִ֤י אֶשְׁכֹּל֙ וַֽאֲחִ֣י עָנֵ֔ר וְהֵ֖ם בַּֽעֲלֵ֥י בְרִית-אַבְרָֽם: וַאֲתָא מְשֵׁיזָבָא וְחַוִּי לְאַבְרָם עִבְרָאָה וְהוּא שָׁרֵי בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא אֱמוֹרָאָה אֲחוּהִי דְאֶשְׁכּוֹל וַאֲחוּהִי דְעָנֵר וְאִינוּן אֱנָשֵׁי קְיָמֵהּ דְאַבְרָם:

רש''י ויבא הפליט. [מדרשו] לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב (דברים ג יא) כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו את הרפאים בעשתרות קרנים, תנחומא (חוקת כה) . ומדרש בראשית רבה (מב ח) זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מיתר הרפאים שנאמר (ו ד) הנפלים היו בארץ וגו' ומתכון שיהרג אברהם וישא את שרה: העברי. שבא מעבר הנהר: בעלי ברית אברם. שכרתו עמו ברית (דבר אחר שהשיאו לו עצה על המילה כמו שמפורש במקום אחר) :

(יד) וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת-חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד-דָּֽן: וּשְׁמַע אַבְרָם אֲרֵי אִשְׁתְּבִי אֲחוּהִי וְזָרֵיז יָת עוּלֵמוֹהִי יְלִידֵי בֵיתֵהּ תְּלַת מְאָה וְתַמְנֵי עֲסַר וּרְדַף עַד דָן:

רש''י וירק. כתרגומו וזרז, וכן (ויקרא כו לג) והריקתי אחריכם חרב, אזדיין בחרבי עליכם, וכן (שמות טו ט) אריק חרבי, וכן (תהלים לה ג) והרק חנית וסגר: חניכיו. חנכו כתיב זה אליעזר שחנכו למצוות והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאמנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן (משלי כב ו) חנך לנער, (במדבר ז יא) חנכת המזבח, (תהלים ל א) חנכת הבית ובלע''ז קורין לו איניציי''ר : שמנה עשר ושלש מאות. רבותינו אמרו אליעזר לבדו היה, והוא מנין גימטריא של שמו: עד דן. שם תשש כחו, שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל:

לך לך יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(טו) וַיֵּֽחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם | לַ֛יְלָה ה֥וּא וַֽעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙ עַד-חוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק: וְאִתְפְּלֵג עֲלֵיהוֹן לֵילְיָא הוּא וְעַבְדוֹהִי וּמְחוֹנוּן וּרְדָפִנוּן עַד חוֹבָא דִי מִצִפּוּנָא לְדַמָשֶׂק:

רש''י ויחלק עליהם. לפי פשוטו, סרס המקרא, ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים כשבורחים זה לכאן וזה לכאן: לילה. כלומר אחר שחשכה לא נמנעו מלרדפם. ומדרש אגדה שנחלק הלילה ובחציו הראשון נעשה לו נס, וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים: עד חובה. אין מקום ששמו חובה, אלא דן קורא חובה על שם עבודה זרה שעתידה להיות שם:

(טז) וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כָּל-הָֽרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת-ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת-הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת-הָעָֽם: וַאֲתֵיב יָת כָּל קִנְיָנָא וְאַף יָת לוֹט בַּר אֲחוּהִי וְקִנְיָנֵהּ אֲתֵיב וְאַף יָת נְשַׁיָא וְיָת עַמָא: (יז) וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ-סְדֹם֘ לִקְרָאתוֹ֒ אַֽחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת-כְּדָרְלָעֹ֔מֶר וְאֶת-הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל-עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ: וּנְפַק מַלְכָּא דִסְדוֹם לְקַדָמוּתֵה בָּתַר דְתָב מִלְמִמְחֵי יָת כְּדָרְלָעוֹמֶר וְיָת מַלְכַיָא דִי עִמֵהּ לְמֵישַׁר מַפְנָא הוּא אֲתַר בֵּית רֵיסָא דְמַלְכָּא:

רש''י עמק שוה. כך שמו כתרגומו למישר מפנא, פנוי מאילנות ומכל מכשול: עמק המלך. בית ריסא דמלכא, בית ריס אחד שהוא שלשים קנים, שהיה מיוחד למלך לשחק שם. ומדרש אגדה עמק שהשוו שם כל האמות והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין:

(יח) וּמַלְכִּי-צֶ֨דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵל עֶלְיֽוֹן: וּמַלְכִּי צֶדֶק מַלְכָּא דִירוּשְׁלֶם אַפֵּיק לְחֵם וַחֲמָר וְהוּא מְשַׁמֵשׁ קֳדָם אֵל עִלָאָה:

רש''י ומלכי צדק. מדרש אגדה הוא שם בן נח: לחם ויין. כך עושים ליגיעי מלחמה, והראה לו שאין בלבו עליו על שהרג את בניו. ומדרש אגדה רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו:

(יט) וַיְבָֽרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: וּבָרְכֵיהּ וַאֲמָר בְּרִיךְ אַבְרָם לְאֵל עִלָאָה דְקִנְיָנֵהּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא:

רש''י קנה שמים וארץ. כמו (תהלים קלד ג) עשה שמים וארץ, על ידי עשיתן קנאן להיות שלו:

(כ) וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר-מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן-ל֥וֹ מַֽעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל: וּבְרִיךְ אֵל עִלָאָה דִמְסַר סָנְאָיךְ בִּידָךְ וִיהַב לֵיהּ חַד מִן עַשְׂרָא מִכֹּלָא:

רש''י אשר מגן. אשר הסגיר, וכן (הושע יא ח) אמגנך ישראל: ויתן לו. אברם, מעשר מכל אשר לו לפי שהיה כהן:

(כא) חמישי וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ-סְדֹ֖ם אֶל-אַבְרָ֑ם תֶּן-לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָֽרְכֻ֖שׁ קַח-לָֽךְ: וַאֲמַר מַלְכָּא דִסְדוֹם לְאַבְרָם הַב לִי נַפְשָׁתָא וְקִנְיָנָא (סַב) דְבַר לָךְ:

רש''י תן לי הנפש. מן השבי שלי שהצלת, החזר לי הגופים לבדם:

(כב) וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל-מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִמֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל-יְהֹוָה֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: וַאֲמַר אַבְרָם לְמַלְכָּא דִסְדוֹם אֲרֵמִית יְדַי בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ אֵל עִלָאָה דְקִנְיָנֵהּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא:

רש''י הרימתי ידי. לשון שבועה, מרים אני את ידי לאל עליון וכן (בראשית כב טז) בי נשבעתי, נשבע אני, וכן (שם כג יג) נתתי כסף השדה קח ממני, נותן אני לך כסף השדה וקחהו ממני:

(כג) אִם-מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרוֹךְ-נַ֔עַל וְאִם-אֶקַּ֖ח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶֽעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת-אַבְרָֽם: אִם מִחוּטָא וְעַד עַרְקַת מְסָנָא וְאִם אֶסַב מִכָּל דִי לָךְ וְלָא תֵימַר אֲנָא אַעְתָּרִית יָת אַבְרָם:

רש''י אם מחוט ועד שרוך נעל. אעכב לעצמי מן השבי: ואם אקח מכל אשר לך. ואם תאמר לתת לי שכר מבית גנזיך, לא אקח: ולא תאמר אני העשרתי את אברם. שהקדוש ברוך הוא הבטיחני לעשרני, שנאמר לעיל (יב ב) ואברכך וגו' :

(כד) בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֨לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָֽלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם: (ס) לְחוֹד (בַּר) מִדִאֲכָלוּ עוּלֵמַיָא וְחָלָק גֻבְרַיָא דִי אֲזָלוּ עִמִי עָנֵר אֶשְׁכּוֹל וּמַמְרֵא אִינוּן יְקַבְּלוּן חַלָקְהוֹן:

רש''י הנערים. עבדי אשר הלכו אתי, ועוד ענר אשכל וממרא וגו' . ואף על פי שעבדי נכנסו למלחמה, שנאמר לעיל (פסוק טו) הוא ועבדיו ויכם, וענר וחבריו ישבו על הכלים לשמר, אפלו הכי הם יקחו חלקם. וממנו למד דוד שאמר (ש''א ל כד) כחלק הירד למלחמה וכחלק הישב על הכלים יחדו יחלקו. לכך נאמר (שם פסוק כה) ויהי מהיום ההוא ומעלה וישמה לחק ולמשפט, ולא נאמר והלאה לפי שכבר נתן החוק בימי אברהם:

טו (א) אַחַ֣ר | הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר-יְהֹוָה֙ אֶל-אַבְרָ֔ם בַּֽמַּֽחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל-תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָֽנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָֽרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד: בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין הֲוָה פִּתְגָמָא דַיְיָ עִם אַבְרָם בִּנְבוּאָה לְמֵימָר לָא תִדְחַל אַבְרָם מֵימְרִי תְּקוֹף לָךְ אַגְרָךְ סַגִי לַחֲדָא:

רש''י אחר הדברים האלה. כל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מפלג. אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקתי, לכך אמר לו המקום אל תירא אברם אנכי מגן לך מן הענש שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת, ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד:

(ב) וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֗ם אֲדֹנָ֤י יֱהוִֹה֙ מַה-תִּתֶּן-לִ֔י וְאָֽנֹכִ֖י הוֹלֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן-מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר: וַאֲמַר אַבְרָם יְיָ אֱלֹהִים מַה תִּתֶּן לִי וַאֲנָא אָזֵיל בְּלָא וְלָד וּבַר פַּרְנָסָא הָדֵין דִבְּבֵיתִי הוּא דַמַשְׂקָאָה אֱלִיעֶזֶר:

רש''י הולך ערירי. מנחם בן סרוק פרשו לשון יורש, וחבר לו (מלאכי ב יב) ער וענה, ערירי בלא יורש, כאשר תאמר (איוב לא יב) ובכל תבואתי תשרש, תעקר שרשיה, כך לשון ערירי חסר בנים, ובלע''ז דישאנפנטי''ף . ולי נראה ער וענה מגזרת (שיר השירים ה ב) ולבי ער, וערירי לשון חרבן, וכן (תהל' קלז ז) ערו ערו, וכן (חבק' ג יג) ערות יסוד, וכן (ירמיה נא נח) ערער תתערער, וכן (צפניה ב יד) כי ארזה ערה: ובן משק ביתי. כתרגומו, שכל ביתי נזון על פיו, כמו (בראשית מא מ) ועל פיך ישק, אפטורפס שלי, ואלו היה לי בן היה בני ממנה על שלי: דמשק. לפי התרגום מדמשק היה, ולפי מדרש אגדה שרדף המלכים עד דמשק. ובתלמוד דרשו נוטריקון דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים:

(ג) וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם הֵ֣ן לִ֔י לֹ֥א נָתַ֖תָּה זָ֑רַע וְהִנֵּ֥ה בֶן-בֵּיתִ֖י יוֹרֵ֥שׁ אֹתִֽי: וַאֲמַר אַבְרָם הָא לִי לָא יְהַבְתְּ וְלָד וְהָא בַר בֵיתִי יָרִיתּ יָתִי:

רש''י הן לי לא נתת זרע. ומה תועלת בכל אשר תתן לי:

(ד) וְהִנֵּ֨ה דְבַר-יְהֹוָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א יִירָֽשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי-אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ: וְהָא פִּתְגָמָא דַיְיָ עִמֵהּ לְמֵימַר לָא יִרְתִינָךְ דֵין אֱלָהֵין בַּר דְתוֹלִיד הוּא יִרְתִינָךְ: (ה) וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֨אמֶר֙ הַבֶּט-נָ֣א הַשָּׁמַ֔יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם-תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִֽהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ: וְאַפֵּיק יָתֵהּ לְבָרָא וַאֲמַר אִסְתְּכִי כְעַן לִשְׁמַיָא וּמְנֵי כּוֹכְבַיָא אִם תִּכּוֹל לְמִמְנֵי יָתְהוֹן וַאֲמַר לֵיהּ כְּדֵין יְהוֹן בְּנָךְ:

רש''י ויוצא אתו החוצה. לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים, ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן. וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל. דבר אחר הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה:

(ו) וְהֶֽאֱמִ֖ן בַּֽיהֹוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה: וְהֵימִין בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְחָשְׁבַהּ לֵיהּ לְזָכוּ:

רש''י והאמין בה'. לא שאל לו אות על זאת, אבל על ירשת הארץ שאל לו אות ואמר לו במה אדע: ויחשבה לו צדקה. הקדוש ברוך הוא חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו. דבר אחר במה אדע, לא שאל לו אות אלא אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקימו בה, אמר לו הקדוש ברוך הוא בזכות הקרבנות:

(ז) שישי וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֽוֹצֵאתִ֨יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת-הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ: וַאֲמַר לֵהּ אֲנָא יְיָ דְאַפֵּקְתָּךְ מֵאוּרָא דְכַשְׂדָאֵי לְמִתַּן לָךְ יָת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתַהּ: (ח) וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה: וַאֲמָר יְיָ אֱלֹהִים בְּמָה אִידַע אֲרֵי אֵרְתִנַהּ: (ט) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו קְחָ֥ה לִי֙ עֶגְלָ֣ה מְשֻׁלֶּ֔שֶׁת וְעֵ֥ז מְשֻׁלֶּ֖שֶׁת וְאַ֣יִל מְשֻׁלָּ֑שׁ וְתֹ֖ר וְגוֹזָֽל: וַאֲמַר לֵהּ קָרֵב קֳדָמַי עֶגְלִין תְּלָתָא וְעִזִין תְּלָתָא וְדִכְרִין תְּלָת וְשַׁפְנִינָא וּבַר יוֹנָה:

רש''י עגלה משלשת. שלשה עגלים, רמז לשלשה פרים פר יום הכפורים, ופר העלם דבר של צבור, ועגלה ערופה: ועז משלשת. רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד, ושעיר חטאת יחיד: ואיל משלש. אשם ודאי, ואשם תלוי, וכבשה של חטאת יחיד: ותור וגוזל. תור ובן יונה:

(י) וַיִּֽקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵ֗לֶּה וַיְבַתֵּ֤ר אֹתָם֙ בַּתָּ֔וֶךְ וַיִּתֵּ֥ן אִישׁ-בִּתְר֖וֹ לִקְרַ֣את רֵעֵ֑הוּ וְאֶת-הַצִּפֹּ֖ר לֹ֥א בָתָֽר: וְקָרֵב קֳדָמוֹהִי יָת כָּל אִלֵין וּפַלִיג יָתְהוֹן בְּשָׁוֶה וִיהַב פַּלְגַיָא פִּלוּג לָקֳבֵיל חַבְרֵיהּ וְיָת עוֹפָא לָא פַּלִיג:

רש''י ויבתר אתם. חלק כל אחד לשני חלקים, ואין המקרא יוצא מידי פשוטו לפי שהיה כורת עמו ברית לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ, כדכתיב (פסוק יח) ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו' , ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבר בין בתריה, כמה שנאמר להלן (ירמיה לד יט) העוברים בין בתרי העגל, אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים הוא שלוחו של שכינה שהוא אש: ואת הצפור לא בתר. לפי שהאמות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר (תהלים כב יג) סבבוני פרים רבים וגו' , ואומר (דניאל ח כ) והאיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס. ואומר (שם כא) והצפיר השעיר מלך יון, וישראל נמשלו לבני יונה שנאמר (שה''ש ב יד) יונתי בחגוי הסלע, לפיכך בתר הבהמות רמז על האמות שיהיו כלין והולכין, ואת הצפור לא בתר רמז שיהיו ישראל קימין לעולם:

(יא) וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל-הַפְּגָרִ֑ים וַיַּשֵּׁ֥ב אֹתָ֖ם אַבְרָֽם: וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא וְאַפְרַח יָתְהוֹן אַבְרָם:

רש''י העיט. הוא עוף, ועל שם שהוא עט ושואף הנבלות (איוב ט כו) לטוש עלי אכל, כמו (שמואל א' טו יט) ותעט אל השלל: על הפגרים. על הבתרים (הפגרים מתרגמינן פגליא, אלא מתוך שהרגלו לתרגם (פסוק י) איש בתרו, ויהב פלגיא, נתחלף להם תבת פגליא לפלגיא, ותרגמו הפגרים פלגיא, וכל המתרגם כן טועה, לפי שאין להקיש בתרים לפגרים, שבתרים תרגומו פלגיא, ופגרים תרגומו פגליא לשון פגול, כמו (ויקרא יט ז) פגול הוא לשון פגר) : וישב. לשון נשיבה והפרחה, כמו (תהל' קמז יח) ישב רוחו, רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם, ואין מניחין אותו מן השמים עד שיבא מלך המשיח:

(יב) וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֨מֶשׁ֙ לָב֔וֹא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָֽפְלָ֣ה עַל-אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו: וַהֲוָה שִׁמְשָׁא לְמֵיעַל וְשִׁינְתָא נְפָלַת עַל אַבְרָם וְהָא אֵימָתָא קְבֵל סַגִי נְפָלַת עֲלוֹהִי:

רש''י והנה אימה וגו' . רמז לצרות וחשך של גליות:

(יג) וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי-גֵ֣ר | יִֽהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֨רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַֽעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: וַאֲמַר לְאַבְרָם מִדַע תִּדַע אֲרֵי דַיָרִין יְהוֹן בְּנָיךְ בְּאַרְעָא דְלָא דִילְהוֹן וְיִפְלְחוּן בְּהוֹן וִיעַנוּן יָתְהוֹן אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין:

רש''י כי גר יהיה זרעך. משנלד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה. כיצד, יצחק בן ששים שנה כשנלד יעקב. ויעקב כשירד למצרים אמר (להלן מז ט) ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי מאה ותשעים, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רדו, הרי ארבע מאות שנה. ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת, ושל עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, ושחי עמרם אחר לידת משה: בארץ לא להם. לא נאמר בארץ מצרים אלא בארץ לא להם, ומשנלד יצחק (להלן כא לד) ויגר אברהם וגו' , וביצחק (שם כו ג) גור בארץ הזאת, (תהלים קה כג) ויעקב גר בארץ חם, (בראשית מז ד) לגור בארץ באנו:

(יד) וְגַ֧ם אֶת-הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַֽעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַֽחֲרֵי-כֵ֥ן יֵֽצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל: וְאַף יָת עַמָא דְיִפְלְחוּן בְּהוֹן דָיִין אֲנָא וּבָתַר כֵּן יִפְקוּן בְּקִנְיָנָא סַגִי:

רש''י וגם את הגוי. וגם לרבות ארבע מלכיות, שאף הם כלים על ששעבדו את ישראל: דן אנכי. בעשר מכות: ברכוש גדול. בממון גדול, כמו שנאמר (שמות יב לו) וינצלו את מצרים:

(טו) וְאַתָּ֛ה תָּב֥וֹא אֶל-אֲבֹתֶ֖יךָ בְּשָׁל֑וֹם תִּקָּבֵ֖ר בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָֽה: וְאַתְּ תֵעוֹל לְוָת אַבָהָתָךְ בִּשְׁלָם תִּתְקְבַר בְּסֵיבוּ טָבָא:

רש''י ואתה תבוא. ולא תראה כל אלה: אל אבתיך. אביו עובד עבודה זרה והוא מבשרו שיבא אליו, אלא למדך שעשה תרח תשובה: תקבר בשיבה טובה. בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת חמש שנים קודם זמנו ובו ביום מרד עשו:

(טז) וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹֽא-שָׁלֵ֛ם עֲוֹ֥ן הָֽאֱמֹרִ֖י עַד-הֵֽנָּה: וְדָרָא רְבִיעָאָה יְתוּבוּן הָכָא אֲרֵי לָא שְׁלִים חוֹבָא דֶאֱמוֹרָאָה עַד כְּעָן:

רש''י ודור רביעי. לאחר שיגלו למצרים יהיו שם שלשה דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת, לפי שבארץ כנען היה מדבר עמו וכרת ברית זו, כדכתיב (פסוק ז) לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, וכן היה. יעקב ירד למצרים. צא וחשוב דורותיו יהודה, פרץ, חצרון, וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה: כי לא שלם עון האמורי. להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מאמה עד שתתמלא סאתה, שנאמר (ישעיה כז ח) בסאסאה בשלחה תריבנה:

(יז) וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֨מֶשׁ֙ בָּ֔אָה וַֽעֲלָטָ֖ה הָיָ֑ה וְהִנֵּ֨ה תַנּ֤וּר עָשָׁן֙ וְלַפִּ֣יד אֵ֔שׁ אֲשֶׁ֣ר עָבַ֔ר בֵּ֖ין הַגְּזָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה: וַהֲוָה שִׁמְשָׁא עַלַת וְקִבְלָא הֲוָה וְהָא תַּנוּר דִתְנַן וּבָעוּר דְאֶשָׁתָא דִעֲדָא בֵּין פַּלְגַיָא הָאִלֵין:

רש''י ויהי השמש באה. כמו ויהי הם מריקים שקיהם (בראשית מב לה) , ויהי הם קוברים איש, כלומר ויהי דבר זה (מ''ב יג כא) : השמש באה. שקעה: ועלטה היה. חשך היום: והנה תנור עשן וגו' . רמז לו שיפלו המלכיות בגיהנם. באה טעמו למעלה, לכך הוא מבואר שבאה כבר, ואם היה טעמו למטה באל''ף היה מבואר כשהיא שוקעת. ואי אפשר לומר כן, שהרי כבר כתיב ויהי השמש לבא, והעברת תנור עשן לאחר מכאן היתה נמצא שכבר שקעה. וזה חלוק בכל תבה לשון נקבה שיסודה שתי אותיות, כמו בא, קם, שב, כשהטעם למעלה, לשון עבר הוא, כגון זה, וכגון (להלן כט ט) ורחל באה, (שם לז ז) קמה אלמתי, (רות א טו) הנה שבה יבמתך, וכשהטעם למטה הוא לשון הוה, דבר שנעשה עכשיו והולך, כמו (להלן כט ו) באה עם הצאן, (אסתר ב יד) בערב היא באה ובבקר היא שבה:

(יח) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהֹוָ֛ה אֶת-אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֨תִּי֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד-הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר-פְּרָֽת: בְּיוֹמָא הַהוּא גְזַר יְיָ עִם אַבְרָם קְיָם לְמֵימָר לִבְנָךְ יְהָבִית יָת אַרְעָא הָדָא מִן נַהֲרָא דְמִצְרַיִם וְעַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְרָת:

רש''י לזרעך נתתי. אמירתו של הקדוש ברוך הוא כאלו היא עשויה: הנהר הגדול נהר פרת. לפי שהוא דבוק לארץ ישראל קראהו גדול אף על פי שהוא מאוחר בארבעה נהרות היוצאים מעדן, שנאמר והנהר הרביעי הוא פרת. משל הדיוט עבד מלך מלך, הדבק לשחור וישתחוו לך:

(יט) אֶת-הַקֵּינִי֙ וְאֶת-הַקְּנִזִּ֔י וְאֵ֖ת הַקַּדְמֹנִֽי: יָת שַׁלְמָאֵי וְיָת קְנִזָאֵי וְיָת קַדְמוֹנָאֵי:

רש''י את הקיני. עשר אמות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירשה לעתיד, שנאמר (ישעיה יא יד) אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם:

(כ) וְאֶת-הַֽחִתִּ֥י וְאֶת-הַפְּרִזִּ֖י וְאֶת-הָֽרְפָאִֽים: וְיָת חִתָּאֵי וְיָת פְּרִזָאֵי וְיָת גִבָּרָאֵי:

רש''י ואת הרפאים. ארץ עוג, שנאמר בה (דברים ג יג) ההוא יקרא ארץ רפאים:

(כא) וְאֶת-הָֽאֱמֹרִי֙ וְאֶת-הַֽכְּנַֽעֲנִ֔י וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁ֖י וְאֶת-הַיְבוּסִֽי: (ס) וְיָת אֱמוֹרָאֵי וְיָת כְנַעֲנָאֵי וְיָת גִרְגָשָׁאֵי וְיָת יְבוּסָאֵי: טז (א) וְשָׂרַי֙ אֵ֣שֶׁת אַבְרָ֔ם לֹ֥א יָֽלְדָ֖ה ל֑וֹ וְלָ֛הּ שִׁפְחָ֥ה מִצְרִ֖ית וּשְׁמָ֥הּ הָגָֽר: וְשָׂרַי אִתַּת אַבְרָם לָא יְלִידַת לֵהּ וְלַהּ אַמְתָא מִצְרֵיתָא וּשְׁמַהּ הָגָר:

רש''י שפחה מצרית. בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשו לשרה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר:

(ב) וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֜י אֶל-אַבְרָ֗ם הִנֵּה-נָ֞א עֲצָרַ֤נִי יְהֹוָה֙ מִלֶּ֔דֶת בֹּא-נָא֙ אֶל-שִׁפְחָתִ֔י אוּלַ֥י אִבָּנֶ֖ה מִמֶּ֑נָּה וַיִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי: וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם הָא כְעַן מַנְעֲנִי יְיָ מִלְמֵילַד עוּל כְּעַן לְוַת אַמְתִי מָאִים אִתְבְּנֵי מִנַהּ וְקַבִּיל אַבְרָם לְמֵימַר שָׂרָי:

רש''י אולי אבנה ממנה. למד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס: אבנה ממנה. בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי: לקול שרי. לרוח הקודש שבה:

(ג) וַתִּקַּ֞ח שָׂרַ֣י אֵ֣שֶׁת-אַבְרָ֗ם אֶת-הָגָ֤ר הַמִּצְרִית֙ שִׁפְחָתָ֔הּ מִקֵּץ֙ עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים לְשֶׁ֥בֶת אַבְרָ֖ם בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְאַבְרָ֥ם אִישָׁ֖הּ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה: וּדְבָרַת שָׂרַי אִתַּת אַבְרָם יָת הָגָר מִצְרֵיתָא אַמְתַהּ מִסוֹף עֲשַׂר שְׁנִין לְמִיתַּב אַבְרָם בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וִיהָבַת יָתַהּ לְאַבְרָם בַּעֲלַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ:

רש''י ותקח שרי. לקחתה בדברים אשריך שזכית לדבק בגוף קדוש כזה: מקץ עשר שנים. מועד הקבוע לאשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה לבעלה חיב לשא אחרת: לשבת אברם וגו' . מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפי שלא נאמר לו (לעיל יב ב) ואעשך לגוי גדול, עד שיבא לארץ ישראל:

(ד) וַיָּבֹ֥א אֶל-הָגָ֖ר וַתַּ֑הַר וַתֵּ֨רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וַתֵּקַ֥ל גְּבִרְתָּ֖הּ בְּעֵינֶֽיהָ: וְעַל לְוַת הָגָר וְעַדִיאַת וַחֲזַת אֲרֵי עֲדִיאַת וּקְלַת רִבָּנְתַּהּ בְּעֵינָהַהּ:

רש''י ויבא אל הגר ותהר. מביאה ראשונה: ותקל גברתה בעיניה. אמרה שרי זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאלו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה:

(ה) וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֣י אֶל-אַבְרָם֘ חֲמָסִ֣י עָלֶ֒יךָ֒ אָֽנֹכִ֗י נָתַ֤תִּי שִׁפְחָתִי֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַתֵּ֨רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וָֽאֵקַ֖ל בְּעֵינֶ֑יהָ יִשְׁפֹּ֥ט יְהֹוָ֖ה בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽי֗ךָ: וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם דִין לִי עֲלָךְ אֲנָא יְהָבִית אַמְתִי לָךְ וַחֲזַת אֲרֵי עֲדִיאַת וּקְלֵית בְּעֵינָהַהּ יְדִין יְיָ בֵּינִי וּבֵינָךְ:

רש''י חמסי עליך. חמס העשוי לי, עליך אני מטילה הענש, כשהתפללת להקדוש ברוך הוא מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך. ועוד, דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק: אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך. כל ביני ובינך שבמקרא חסר, וזה מלא, קרי ביה וביניך שהכניסה עין הרע בעבורה של הגר והפילה עברה, הוא שהמלאך אומר להגר הנך הרה, והלא כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר, אלא מלמד שהפילה הריון הראשון:

(ו) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל-שָׂרַ֗י הִנֵּ֤ה שִׁפְחָתֵךְ֙ בְּיָדֵ֔ךְ עֲשִׂי-לָ֖הּ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑יִךְ וַתְּעַנֶּ֣הָ שָׂרַ֔י וַתִּבְרַ֖ח מִפָּנֶֽיהָ: וַאֲמַר אַבְרָם לְשָׂרַי הָא אַמְתִיךְ בִּידִךְ עִבִידִי לַהּ כִּדְתַקִין בְעֵינָיְכִי וְעֲנִיתַהּ שָׂרַי וְעָרְקַת מִקֳדָמָהַהּ:

רש''י ותענה שרי. היתה משעבדת בה בקושי:

(ז) וַֽיִּמְצָאָ֞הּ מַלְאַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה עַל-עֵ֥ין הַמַּ֖יִם בַּמִּדְבָּ֑ר עַל-הָעַ֖יִן בְּדֶ֥רֶךְ שֽׁוּר: וְאַשְׁכְּחַהּ מַלְאָכָא דַיְיָ עַל עֵינָא דְמַיָא בְּמַדְבְּרָא עַל עֵינָא בְּאָרְחָא דְחַגְרָא: (ח) וַיֹּאמַ֗ר הָגָ֞ר שִׁפְחַ֥ת שָׂרַ֛י אֵֽי-מִזֶּ֥ה בָ֖את וְאָ֣נָה תֵלֵ֑כִי וַתֹּ֕אמֶר מִפְּנֵי֙ שָׂרַ֣י גְּבִרְתִּ֔י אָֽנֹכִ֖י בֹּרַֽחַת: וַאֲמַר הָגָר אַמְתָא דְשָׂרַי מְנָן אַתְּ אָתְיָא וּלְאָן אַתְּ אָזְלָא וַאֲמַרַת מִן קֳדָם שָׂרַי רִבָּנְתִּי אֲנָא עֲרָקָא (עֲרָקַת):

רש''י אי מזה באת. מהיכן באת. יודע היה, אלא לתן לה פתח לכנס עמה בדברים. ולשון אי מזה, איה המקום שתאמר עליו מזה אני באה:

(ט) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה שׁ֖וּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּ֑ךְ וְהִתְעַנִּ֖י תַּ֥חַת יָדֶֽיהָ: וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ תּוּבִי לְוַת רִבּוֹנְתִּיךְ וְאִשְׁתַּעְבְּדִי תְּחוֹת יְדָהָא:

רש''י ויאמר לה מלאך ה' וגו' . על כל אמירה היה שלוח לה מלאך אחר, לכך נאמר מלאך בכל אמירה ואמירה:

(י) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה הַרְבָּ֥ה אַרְבֶּ֖ה אֶת-זַרְעֵ֑ךְ וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב: וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ אַסְגָאָה אַסְגֵי יָת בְּנָיְכִי וְלָא יִתִּמְנוּן מִסְגֵי: (יא) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְקָרָ֤את שְׁמוֹ֙ יִשְׁמָעֵ֔אל כִּֽי-שָׁמַ֥ע יְהֹוָ֖ה אֶל-עָנְיֵֽךְ: וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ הָא אַתְּ מְעַדְיָא וְתֵלְדִין בַּר וְתִקְרִין שְׁמֵהּ יִשְׁמָעֵאל אֲרֵי קַבִּיל יְיָ צְלוֹתִיךְ:

רש''י הנך הרה. כשתשובי תהרי, כמו (שופטים יג ז) הנך הרה, דאשת מנוח: וילדת בן. כמו ויולדת, ודומה לו (ירמיה כב כג) ישבת בלבנון מקננת בארזים: וקראת שמו. צווי הוא, כמו שאומר לזכר (יז יט) וקראת את שמו יצחק:

(יב) וְה֤וּא יִֽהְיֶה֙ פֶּ֣רֶא אָדָ֔ם יָד֣וֹ בַכֹּ֔ל וְיַ֥ד כֹּ֖ל בּ֑וֹ וְעַל-פְּנֵ֥י כָל-אֶחָ֖יו יִשְׁכֹּֽן: וְהוּא יְהֵא מָרוֹד בֶּאֱנָשָׁא הוּא יְהֵא צְרִיךְ לְכֹלָא וְאַף כָּל בְנֵי אֲנָשָׁא יְהוֹן צְרִיכִין לֵהּ וְעַל אַפֵּי כָל אֲחוֹהִי יִשְׁרֵי:

רש''י פרא אדם. אוהב מדברות לצוד חיות, כמו שכתוב (כא כ. כא) ויהי רבה קשת וישב במדבר פארן: ידו בכל. לסטים: ויד כל בו. הכל שונאין אותו ומתגרין בו: ועל פני כל אחיו ישכן. שיהיה זרעו גדול:

(יג) וַתִּקְרָ֤א שֵׁם-יְהֹוָה֙ הַדֹּבֵ֣ר אֵלֶ֔יהָ אַתָּ֖ה אֵ֣ל רֳאִ֑י כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה הֲגַ֥ם הֲלֹ֛ם רָאִ֖יתִי אַֽחֲרֵ֥י רֹאִֽי: וְצַלִיאַת בִּשְׁמָא דַיְיָ דְמִתְמַלֵל עִמַהּ אֲמַרַת אַתְּ הוּא אֱלָהָא דְחָזֵי כֹלָא אֲרֵי אֲמַרַת הַבְרַם הָכָא (נ''א הַאַף אֲנָא) שָּׁרֵיתִי חַזְיָא בָּתַר דְאִתְגְלִי לִי:

רש''י אתה אל ראי. נקוד חטף קמ''ץ מפני שהוא שם דבר, אלוה הראיה, שרואה בעלבון של עלובין: הגם הלם. לשון תימה, וכי סבורה הייתי שאף הלום במדברות ראיתי שלוחו של מקום אחרי רואי אותם בביתו של אברהם, ששם הייתי רגילה לראות מלאכים. ותדע שהיתה רגילה לראותם שהרי מנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר (שופטים יג כב) מות נמות, וזו ראתה ארבעה פעמים זה אחר זה ולא חרדה:

(יד) עַל-כֵּן֙ קָרָ֣א לַבְּאֵ֔ר בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י הִנֵּ֥ה בֵין-קָדֵ֖שׁ וּבֵ֥ין בָּֽרֶד: עַל כֵּן קְרָא לִבְאֵרָא בְּאֵרָא דְמַלְאַךְ קַיָימָא אִתַּחֲזִי עֲלַהּ הָא הִיא בֵּין רְקָם וּבֵין חַגְרָא:

רש''י באר לחי ראי. כתרגומו בירא דמלאך קיימאאתחזי עלה:

(טו) וַתֵּ֧לֶד הָגָ֛ר לְאַבְרָ֖ם בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֨א אַבְרָ֧ם שֶׁם-בְּנ֛וֹ אֲשֶׁר-יָֽלְדָ֥ה הָגָ֖ר יִשְׁמָעֵֽאל: וִילִידַת הָגָר לְאַבְרָם בָּר וקְרָא אַבְרָם שׁוּם בְּרֵיהּ דִילִידַת הָגָר יִשְׁמָעֵאל:

רש''י ויקרא אברם שם וגו' . אף על פי שלא שמע אברם דברי המלאך שאמר (פסוק יא) וקראת שמו ישמעאל, שרתה רוח הקדש עליו וקראו ישמעאל:

(טז) וְאַבְרָ֕ם בֶּן-שְׁמֹנִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים בְּלֶֽדֶת-הָגָ֥ר אֶת-יִשְׁמָעֵ֖אל לְאַבְרָֽם: (ס) וְאַבְרָם בַּר תְּמָנָן וְשִׁית שְׁנִין כַּד יְלִידַת הָגָר יָת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם:

רש''י ואברם בן שמנים שנה וגו' . לשבחו של ישמעאל נכתב, להודיע שהיה בן שלש עשרה שנה כשנמול ולא עכב:

יז (א) וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן-תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהֹוָ֜ה אֶל-אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי-אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶֽהְיֵ֥ה תָמִֽים: וַהֲוָה אַבְרָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאִתְגְלִי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא אֵל שַׁדַי פְּלַח קֳדָמַי וֶהֱוֵי שְׁלִים:

רש''י אני אל שדי. אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, לפיכך התהלך לפני ואהיה לך לאלוה ולפטרון, וכן כל מקום שהוא במקרא פרושו די יש לו, והכל לפי הענין: התהלך לפני. כתרגומו פלח קדמי, הדבק בעבודתי: והיה תמים. אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי. ולפי מדרשו התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. דבר אחר והיה תמים, עכשיו אתה חסר חמשה אברים שתי עינים, שתי אזנים, וראש הגויה שאוסיף לך אות על שמך ויהיו מנין אותיותיך מאתים ארבעים ושמונה כמנין אבריך:

(ב) וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְאַרְבֶּ֥ה אֽוֹתְךָ֖ בִּמְאֹ֥ד מְאֹֽד: וְאֶתֵּן קְיָמִי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ וְאַסְגֵי יָתָךְ לַחֲדָא לַחֲדָא:

רש''י ואתנה בריתי. ברית של אהבה וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו:

(ג) וַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל-פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר: וּנְפַל אַבְרָם עַל אַפּוֹהִי וּמַלֵיל עִמֵהּ יְיָ לְמֵימָר:

רש''י ויפל אברם על פניו. ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד ורוח הקדש נצבת עליו, וזהו שנאמר בבלעם (במדבר כד ד) נפל וגלוי עינים. בברייתא דרבי אליעזר מצאתי כן:

(ד) אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם: אֲנָא הָא (גְזַר) קְיָמִי עִמָךְ וּתְהֵי לְאַב סַגִי עַמְמִין: (ה) וְלֹֽא-יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת-שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב-הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ: וְלָא יִתְקְרֵי עוֹד יָת שְׁמָּךְ אַבְרָם וִיהֵי שְׁמָךְ אַבְרָהָם אֲרֵי אַב סַגִי עַמְמִין יְהָבִתָךְ:

רש''י כי אב המון גוים. לשון נוטריקון של שמו. ורי''ש שהיתה בו בתחלה, שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו ועכשיו אב לכל העולם, לא זזה ממקומה, שאף יו''ד של שרי נתרעמה על השכינה עד שנתוספה ליהושע, שנאמר (במדבר יג טז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע:

(ו) וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ: וְאַפִּישׁ יָתָךְ לַחֲדָא לַחֲדָא וְאֶתְּנִנָךְ לְכִנְשִׁין וּמַלְכִין דְשַׁלִיטִין בְּעַמְמַיָא מִנָךְ יִפְקוּן:

רש''י ונתתיך לגוים. ישראל ואדום, שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מבשרו עליו:

(ז) שביעי וַֽהֲקִֽמֹתִ֨י אֶת-בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַֽחֲרֶ֛יךָ לְדֹֽרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִֽהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּלְזַרְעֲךָ֙ אַֽחֲרֶֽיךָ: וַאַקֵים יָת קְיָמִי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ וּבֵין בְּנָךְ בַּתְרָךְ לְדָרֵיהוֹן לִקְיָם עָלָם לְמֵהֲוֵי לָךְ לֵאלָהָא וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ:

רש''י והקמתי את בריתי. ומה היא הברית, להיות לך לאלהים:

(ח) וְנָֽתַתִּ֣י לְ֠ךָ֠ וּלְזַרְעֲךָ֙ אַֽחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת | אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַֽאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵֽאלֹהִֽים: וְאֶתֵּן לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ יָת אַרְעָא תּוֹתָבוּתָךְ יָת כָּל אַרְעָא דִכְנַעַן לְאַחֲסָנַת עָלָם וְאֱהֶוֵי לְהוֹן לֵאלָהָא:

רש''י לאחזת עולם. ושם אהיה להם לאלהים, אבל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה:

(ט) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל-אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת-בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹֽרֹתָֽם: וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם וְאַתְּ יָת קְיָמִי תִטָר אַתְּ וּבְנָךְ בַּתְרָךְ לְדָרֵיהוֹן:

רש''י ואתה. וא''ו זו מוסיף על ענין ראשון אני הנה בריתי אתך, ואתה הוי זהיר לשמרו, ומה היא שמירתו, (פסוק י) זאת בריתי אשר תשמרו המול לכם וגו' :

(י) זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַֽחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל-זָכָֽר: דָא קְיָמִי דִי תִטְרוּן בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין בְּנָיךְ בַּתְרָךְ מִגְזַר לְכוֹן כָּל דְכוּרָא:

רש''י ביני וביניכם וגו' . אותם של עכשיו: ובין זרעך אחריך. העתידין להולד: המול. כמו להמול כמו שאתה אומר עשות, כמו לעשות:

(יא) וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵֽינֵיכֶֽם: וְתִגְזְרוּן יָת בִּשְׂרָא דְעָרְלָתְכוֹן וּתְהֵי (נ''י וּתְהֵא) לְאָת קְיָם בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן:

רש''י ונמלתם. כמו ומלתם והנו''ן בו יתרה ליסוד הנופל בו לפרקים, כגון נ' של נושך ונ' של נושא. ונמלתם, כמו ונשאתם, אבל ימול לשון יפעל כמו יעשה, יאכל:

(יב) וּבֶן-שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כָּל-זָכָ֖ר לְדֹרֹֽתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת-כֶּ֨סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן-נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא: וּבַר תְּמַנְיָא יוֹמִין יִתְגְזַר (יִגְזַר) לְכוֹן כָּל דְכוּרָא לְדָרָתֵיכוֹן יְלִידֵי בֵּיתָא וּזְבִינֵי כַּסְפָּא מִכֹּל בַּר עַמְמִין דְלָא מִבְּנָךְ הוּא:

רש''י יליד בית. שילדתו השפחה בבית: ומקנת כסף. שקנאו משנלד:

(יג) הִמּ֧וֹל | יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָֽיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם: אִתְגַזָרָא יִתְגַזְרוּן (נ''י מִגְזַר יִגְזַר) יְלִיד בֵּיתָךְ וּזְבִין כַּסְפָּךְ וּתְהֵי קְיָמִי בְּבִשְׂרֵיכוֹן לִקְיָם עָלָם:

רש''י המול ימול יליד ביתך. כאן כפל עליו ולא אמר לשמונה ימים, ללמדך שיש יליד בית נמול לאחר שמנה ימים, כמו שמפורש במסכת שבת (דף קלח ב) :

(יד) וְעָרֵ֣ל | זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יִמּוֹל֙ אֶת-בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ אֶת-בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר: (ס) וְעָרֵל דְכוּרָא דִי לָא יִגְזַר יָת בְּשַׂר עָרְלָתֵהּ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ יָת קְיָמִי אַשְׁנִי:

רש''י וערל זכר. כאן למד שהמילה באותו מקום שהוא נכר בין זכר לנקבה: אשר לא ימול. משיגיע לכלל ענשין ונכרתה, אבל אביו אין ענוש עליו כרת אבל עובר בעשה: ונכרתה הנפש. הולך ערירי ומת קודם זמנו:

(טו) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל-אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹֽא-תִקְרָ֥א אֶת-שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ: וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם שָׂרַי אִתְּתָךְ לָא תִקְרֵי יָת שְׁמַהּ שָׂרָי אֲרֵי שָׂרָה שְׁמַהּ:

רש''י לא תקרא את שמה שרי. דמשמע שרי לי ולא לאחרים כי שרה סתם שמה, שתהא שרה על כל:

(טז) וּבֵֽרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֨יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִֽהְיֽוּ: וֶאֱבָרֵךְ יָתַהּ וְאַף אֶתֵּן מִנַהּ לָךְ בָּר וֶאֱבָרֲכִנַהּ וּתְהֵי לְכִנְשִׁין מַלְכִין דְשַׁלִּיטִין בְעַמְמַיָּא מִנַהּ יְהוֹן:

רש''י וברכתי אתה. ומה היא הברכה, שחזרה לנערותה, שנאמר (לקמן יח יב) אחרי בלתי היתה לי עדנה: וברכתיה. בהנקת שדים, כשנצרכה לכך ביום משתה של יצחק, שהיו מרננים עליהם שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא, והביאה כל אחת בנה עמה ומניקתה לא הביאה, והיא היניקה את כלם, הוא שנאמר (כא ז) היניקה בנים שרה. בראשית רבה (נג ט) רמזו במקצת:

(יז) וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל-פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה-שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם-שָׂרָ֔ה הֲבַת-תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד: וּנְפַל אַבְרָהָם עַל אַפּוֹהִי וַחֲדִי וַאֲמַר בְּלִבֵּהּ הַלְּבַר מְאָה שְׁנִין יְהֵי וְלַד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִין שְׁנִין תְּלִיד:

רש''י ויפל אברהם על פניו ויצחק. זה תירגם אנקלוס וחדי, לשון שמחה, ושל שרה לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על שרה ולא הקפיד על אברהם: הלבן. יש תמיהות שהן קימות כמו (ש''א ב כז) הנגלה נגליתי, (ש''ב טו כז) הראה אתה, אף זו היא קימת, וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחר מה שהקדוש ברוך הוא עושה לי: ואם שרה הבת תשעים שנה. היתה כדאי לילד. ואף על פי שדורות הראשונים היו מולידין בני חמש מאות שנה, בימי אברהם נתמעטו השנים כבר ובא תשות כח לעולם, וצא ולמד מעשרה דורות שמנח ועד אברהם שמיהרו תולדותיהן בני ששים ובני שבעים:

(יח) וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל-הָֽאֱלֹהִ֑ים ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ: וַאֲמַר אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ לְוַי יִשְׁמָעֵאל יִתְקַיָּם קֳדָמָךְ:

רש''י לו ישמעאל יחיה. הלואי שיחיה ישמעאל, איני כדאי לקבל מתן שכר כזה: יחיה לפניך. יחיה ביראתך, כמו (פסוק א) התהלך לפני, פלח קדמי:

(יט) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת-שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַֽהֲקִֽמֹתִ֨י אֶת-בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַֽחֲרָֽיו: וַאֲמַר יְיָ בְּקוּשְׁטָא שָׂרָה אִתְּתָךְ תְּלִיד לָךְ בָּר וְתִקְרֵי יָת שְׁמֵהּ יִצְחָק וַאֲקִים יָת קְיָמִי עִמֵּהּ לִקְיָם עָלָם לִבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי:

רש''י אבל. לשון אמתת דברים, וכן (לקמן מב כא) אבל אשמים אנחנו, (מ''ב ד יד) אבל בן אין לה: וקראת את שמו יצחק. על שם הצחוק. ויש אומרים על שם י' נסיונות, וצ' שנה של שרה, וח' ימים שנמול, וק' שנה של אברהם. והקימתי את בריתי למה נאמר, והרי כבר כתיב (פסוק ט) ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך וגו' אלא לפי שאומר (פסוק ז) והקמתי וגו' , יכול בני ישמעאל ובני קטורה בכלל הקיום, תלמוד לומר והקמותי את בריתי אתו, ולא עם אחרים. ואת בריתי אקים את יצחק, למה נאמר, [אלא למד שהיה קדוש מבטן]. דבר אחר אמר ר' אבא מכאן למד קל וחומר בן הגבירה מבן האמה, כתיב (פסוק כ) כי הנה ברכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו, זה ישמעאל וקל וחמר ואת בריתי אקים את יצחק: את בריתי. ברית המילה תהא מסורה לזרעו של יצחק:

(כ) וּלְיִשְׁמָעֵאל֘ שְׁמַעְתִּ֒יךָ֒ הִנֵּ֣ה | בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים-עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל: וְעַל יִשְׁמָעֵאל קַבֵּלִית צְלוֹתָךְ הָא בָּרֵכִית יָתֵהּ וְאַפֵּישּׁ יָתֵהּ וְאַסְגֵּי יָתֵהּ לַחֲדָא לַחֲדָא תְּרֵין עֲשַׂר רַבְרְבַיָּא יְלִיד וְאֶתְּנִנֵּיהּ לְעַם סַגִּי:

רש''י שנים עשר נשיאם. כעננים יכלו, כמו (משלי כה יד) נשיאים ורוח:

(כא) וְאֶת-בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת-יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָֽאַחֶֽרֶת: וְיָת קְיָמִי אָקִים עִם יִצְחָק דִי תְלִיד לָךְ שָׂרָה לְזִמְנָא הָדֵין בְּשַׁתָּא אָחֳרַנְתָּא: (כב) וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם: וְשֵׁיצֵי לְמַלָּלָא עִמֵהּ וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דַיְיָ מֵעִלָּווֹהִי דְּאַבְרָהָם:

רש''י מעל אברהם. לשון נקיה הוא כלפי שכינה, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום:

(כג) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת-יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל-יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל-מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל-זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת-בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים: וּדְבַר אַבְרָהָם יָת יִשְׁמָעֵאל בְּרֵהּ וְיָת כָּל יְלִידֵי בֵיתֵהּ וְיָת כָּל זְבִינֵי כַסְפֵּה כָּל דְּכוּרָא בַּאֲנָשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וּגְזַר יָת בִּשְׂרָא דְעָרְלָתְהוֹן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין כְּמָא דִי מַלֵיל עִמֵּהּ יְיָ:

רש''י בעצם היום. בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הלצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים אלו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקים מצותו של מקום: וימל. לשון ויפעל:

(כד) מפטיר וְאַ֨בְרָהָ֔ם בֶּן-תִּשְׁעִ֥ים וָתֵ֖שַׁע שָׁנָ֑ה בְּהִמֹּל֖וֹ בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: וְאַבְרָהָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין כַּד גְזַר בִּשְׂרָא דְעָרְלְתֵהּ:

רש''י בהמלו. בהפעלו, כמו (ב ד) בהבראם:

(כה) וְיִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֔וֹ בֶּן-שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה בְּהִ֨מֹּל֔וֹ אֵ֖ת בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: וְיִשְׁמָעֵאל בְּרֵהּ בַּר תְּלַת עַשְׂרֵי שְׁנִין כַּד גְּזַר יַת בִּשְׂרָא דְעָרְלְתֵהּ:

רש''י בהמלו את בשר ערלתו. באברהם לא נאמר את, לפי שלא היה חסר אלא חתוך בשר, שכבר נתמעך על ידי תשמיש, אבל ישמעאל שהיה ילד הוזקק לחתוך ערלה ולפרוע המילה, לכך נאמר בו את:

(כו) בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה נִמּ֖וֹל אַבְרָהָ֑ם וְיִשְׁמָעֵ֖אל בְּנֽוֹ: בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין (גְּזַר) אִתְגְּזַר אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּרֵהּ:

רש''י בעצם היום הזה. שמלאו לאברהם תשעים ותשע שנה ולישמעאל שלש עשרה שנים נמול אברהם וישמעאל בנו:

(כז) וְכָל-אַנְשֵׁ֤י בֵיתוֹ֙ יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת-כֶּ֖סֶף מֵאֵ֣ת בֶּן-נֵכָ֑ר נִמֹּ֖לוּ אִתּֽוֹ: (פפפ) וְכָל אֱנָשֵׁי בֵיתֵהּ יְלִידֵי בֵיתָא וּזְבִינֵי כַסְפָּא מִן בַּר עַמְמִין אִתְגְּזָרוּ (גְזָרוּ) עִמֵּהּ: פפפ:

הפטרת לך לך - ישעיה מ

(כז) לָ֤מָּה תֹאמַר֙ יַֽעֲקֹ֔ב וּתְדַבֵּ֖ר יִשְׂרָאֵ֑ל נִסְתְּרָ֤ה דַרְכִּי֙ מֵיְהוָ֔ה וּמֵאֱלֹהַ֖י מִשְׁפָּטִ֥י יַעֲבֽוֹר: (כח) הֲל֨וֹא יָדַ֜עְתָּ אִם-לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ אֱלֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם | יְהוָה֙ בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִיעַ֖ף וְלֹ֣א יִיגָ֑ע אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבוּנָתֽוֹ: (כט) נֹתֵ֥ן לַיָּעֵ֖ף כֹּ֑חַ וּלְאֵ֥ין אוֹנִ֖ים עָצְמָ֥ה יַרְבֶּֽה: (ל) וְיִֽעֲפ֥וּ נְעָרִ֖ים וְיִגָ֑עוּ וּבַחוּרִ֖ים כָּשׁ֥וֹל יִכָּשֵֽׁלוּ: (לא) וְקוֹיֵ֤ יְהוָה֙ יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֙וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ: מא (א) הַחֲרִ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אִיִּ֔ים וּלְאֻמִּ֖ים יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֑חַ יִגְּשׁוּ֙ אָ֣ז יְדַבֵּ֔רוּ יַחְדָּ֖ו לַמִּשְׁפָּ֥ט נִקְרָֽבָה: (ב) מִ֤י הֵעִיר֙ מִמִּזְרָ֔ח צֶ֖דֶק יִקְרָאֵ֣הוּ לְרַגְל֑וֹ יִתֵּ֨ן לְפָנָ֤יו גּוֹיִם֙ וּמְלָכִ֣ים יַ֔רְדְּ יִתֵּ֤ן כֶּֽעָפָר֙ חַרְבּ֔וֹ כְּקַ֥שׁ נִדָּ֖ף קַשְׁתּֽוֹ: (ג) יִרְדְּפֵ֖ם יַעֲב֣וֹר שָׁל֑וֹם אֹ֥רַח בְּרַגְלָ֖יו לֹ֥א יָבֽוֹא: (ד) מִֽי-פָעַ֣ל וְעָשָׂ֔ה קֹרֵ֥א הַדֹּר֖וֹת מֵרֹ֑אשׁ אֲנִ֤י יְהוָה֙ רִאשׁ֔וֹן וְאֶת-אַחֲרֹנִ֖ים אֲנִי-הֽוּא: (ה) רָא֤וּ אִיִּים֙ וְיִירָ֔אוּ קְצ֥וֹת הָאָ֖רֶץ יֶחֱרָ֑דוּ קָרְב֖וּ וַיֶּאֱתָיֽוּן: (ו) אִ֥ישׁ אֶת-רֵעֵ֖הוּ יַעְזֹ֑רוּ וּלְאָחִ֖יו יֹאמַ֥ר חֲזָֽק: (ז) וַיְחַזֵּ֤ק חָרָשׁ֙ אֶת-צֹרֵ֔ף מַחֲלִ֥יק פַּטִּ֖ישׁ אֶת-ה֣וֹלֶם פָּ֑עַם אֹמֵ֤ר לַדֶּ֙בֶק֙ ט֣וֹב ה֔וּא וַיְחַזְּקֵ֥הוּ בְמַסְמְרִ֖ים לֹ֥א יִמּֽוֹט: (ח) וְאַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדִּ֔י יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּחַרְתִּ֑יךָ זֶ֖רַע אַבְרָהָ֥ם אֹהֲבִֽי: (ט) אֲשֶׁ֤ר הֶחֱזַקְתִּ֙יךָ֙ מִקְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ וּמֵאֲצִילֶ֖יהָ קְרָאתִ֑יךָ וָאֹ֤מַר לְךָ֙ עַבְדִּי-אַ֔תָּה בְּחַרְתִּ֖יךָ וְלֹ֥א מְאַסְתִּֽיךָ: (י) אַל-תִּירָא֙ כִּ֣י עִמְּךָ-אָ֔נִי אַל-תִּשְׁתָּ֖ע כִּֽי-אֲנִ֣י אֱלֹהֶ֑יךָ אִמַּצְתִּ֙יךָ֙ אַף-עֲזַרְתִּ֔יךָ אַף-תְּמַכְתִּ֖יךָ בִּימִ֥ין צִדְקִֽי: (יא) הֵ֤ן יֵבֹ֙שׁוּ֙ וְיִכָּ֣לְמ֔וּ כֹּ֖ל הַנֶּחֱרִ֣ים בָּ֑ךְ יִֽהְי֥וּ כְאַ֛יִן וְיֹאבְד֖וּ אַנְשֵׁ֥י רִיבֶֽךָ: (יב) תְּבַקְשֵׁם֙ וְלֹ֣א תִמְצָאֵ֔ם אַנְשֵׁ֖י מַצֻּתֶ֑ךָ יִהְי֥וּ כְאַ֛יִן וּכְאֶ֖פֶס אַנְשֵׁ֥י מִלְחַמְתֶּֽךָ: (יג) כִּ֗י אֲנִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מַחֲזִ֣יק יְמִינֶ֑ךָ הָאֹמֵ֥ר לְךָ֛ אַל-תִּירָ֖א אֲנִ֥י עֲזַרְתִּֽיךָ: (יד) אַל-תִּֽירְאִי֙ תּוֹלַ֣עַת יַֽעֲקֹ֔ב מְתֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֤י עֲזַרְתִּיךְ֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה וְגֹאֲלֵ֖ךְ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל: (טו) הִנֵּ֣ה שַׂמְתִּ֗יךְ לְמוֹרַג֙ חָר֣וּץ חָדָ֔שׁ בַּ֖עַל פִּֽיפִיּ֑וֹת תָּד֤וּשׁ הָרִים֙ וְתָדֹ֔ק וּגְבָע֖וֹת כַּמֹּ֥ץ תָּשִֽׂים: (טז) תִּזְרֵם֙ וְר֣וּחַ תִּשָּׂאֵ֔ם וּסְעָרָ֖ה תָּפִ֣יץ אוֹתָ֑ם וְאַתָּה֙ תָּגִ֣יל בַּֽיהוָ֔ה בִּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל תִּתְהַלָּֽל:

משנה מקואות פרק ג

א. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. שְׁנֵי מִקְוָאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה, וְנָפְלוּ לָזֶה לֹג וּמֶחֱצָה וְלָזֶה לֹג וּמֶחֱצָה וְנִתְעָרְבוּ, כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִקְרָא עֲלֵיהֶן שֵׁם פְּסוּל. אֲבָל מִקְוֶה שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְנָפְלוּ בוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין וְנֶחֱלַק לִשְׁנַיִם, פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁנִּקְרָא עָלָיו שֵׁם פְּסוּל. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר, שֶׁהָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל מִקְוֶה שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְנָפְלוּ לוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין וְחָסַר אֲפִלּוּ קֹרְטוֹב, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁחָסְרוּ לוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לְעוֹלָם הוּא בִּפְסוּלוֹ, עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ מְלוֹאוֹ וְעוֹד:

ברטנורה   (א) ר' יוסי אומר כו' ולזה לוג ומחצה ונתערבו. והרי יש כאן שלשה לוגין מים שאובין שהן פוסלין את המקוה אע''פ כן כשרין: שלא נקרא עליהם שם פסול. שאם היו מוסיפין מים כשרין בכל אחד עד תשלום שיעור של מקוה, היה כל אחד מהן כשר: ונחלק לשנים. והוסיפו בכל אחד מים כשרים עד שיש בכל אחד מהם כשיעור מקוה: פסול. כל אחד מהן: וחסר אפילו קרטוב. לאחר שנפלו עליו שלשה לוגין מים שאובין מצומצמים נחסר ממנו אפילו קרטוב של מים: כשר. להוסיף עליו מים ולהשלימו לשיעור מקוה, שאי אפשר שבאותו קרטוב שחסר, לא חסר מעט מן השלשה לוגין, ונמצא שלא היה בו שלשה לוגין מים שאובין: קרטוב. חלק מששים וארבעה בלוג: עד שיצא ממנו מלואו. המים שהיו בו תחילה כשנפלו בו שלשה לוגין מים שאובים: ועוד. מעט יותר כדי לחסר משלשה לוגין. כגון מקוה שהיו בו עשרים סאה מים כשרים ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובין ונתמלא אחר כך מי גשמים, לעולם הוא בפסולו עד שיוציא ממנו עשרים סאה שהיו שם תחילה, ועוד מעט יותר, למעט שלשה לוגין:

ב. כֵּיצַד, הַבּוֹר שֶׁבֶּחָצֵר וְנָפְלוּ לוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין, לְעוֹלָם הוּא בִּפְסוּלוֹ, עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ מְלוֹאוֹ וְעוֹד, אוֹ עַד שֶׁיַּעֲמִיד בֶּחָצֵר אַרְבָּעִים סְאָה וְיִטְהֲרוּ הָעֶלְיוֹנִים מִן הַתַּחְתּוֹנִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה פּוֹסֵל, אֶלָּא אִם כֵּן פָּקַק:

ברטנורה   (ב) שיעמיד בחצר ארבעים סאה. מקוה כשר למטה מן הפסול, ופתקן לכשר כדי שיתחברו, ויטהר העליון הפסול מן התחתון הכשר, דאמרינן גוד אסיק. וכל שכן אם הכשר למעלה והפסול למטה, דאמרינן גוד אחית: אלא אם כן פסק. שפסקו מימיו ויצאו ממנו מלואו ועוד כדאמרן. ויש גורסים אלא אם כן פקק, כלומר אלא אם כן סתם על המקוה אשר עשה עד שלא יגע אחד באלה המים וגירסא ראשונה נראה לי עיקר. ואין הלכה כר' אלעזר בן עזריה:

ג. בּוֹר שֶׁהוּא מָלֵא מַיִם שְׁאוּבִין וְהָאַמָּה נִכְנֶסֶת לוֹ וְיוֹצְאָה מִמֶּנּוּ, לְעוֹלָם הוּא בִּפְסוּלוֹ, עַד שֶׁיִּתְחַשֵּׁב שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּר מִן הָרִאשׁוֹנִים שְׁלשָׁה לֻגִּין. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מַטִּילִין לַמִּקְוֶה, זֶה לֹג וּמֶחֱצָה וְזֶה לֹג וּמֶחֱצָה, הַסוֹחֵט אֶת כְּסוּתוֹ וּמַטִּיל מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה, וְהַמְּעָרֶה מִן הַצַרְצוּר וּמַטִּיל מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה, רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא אָמְרוּ מַטִּילִין, אֶלָּא מַטִּיל. אָמְרוּ לוֹ, לֹא כָךְ וְלֹא כָךְ אָמְרוּ, אֶלָּא שֶׁנָּפְלוּ לוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין:

ברטנורה   (ג) והאמה נכנסת לו. כגון מי גשמים שבאו מן המדרון ונכנסים לו: הסוחט את כסותו. והמים שהיו נבלעים בו חשיבי מים שאובים, וכשהוא סוחטן לתוך הבור הן באין ממקומות הרבה שמכאן ומכאן לבגד: והמערה מן הצרצור. כלי חרס שעושין על פיו שבכה כמין מכבר מעשה רשת, והמערה ממנו מטיל המים ממקומות הרבה: רבי עקיבא מכשיר. קסבר דאין שלשה לוגים מים שאובין פוסלין את המקוה אתא אם כן מטילן למקוה מכלי אחד וממקום אחד, מה שאין כן בכסות וצרצור: וחכמים פוסלים. דסברי שלשה כלים מצטרפין: לא אמרו מטילין אלא מטיל. כל זה קיבל רבי עקיבא מרבותיו דכלי המטיל שלשה לוגין מים למקוה פוסל את המקוה: ולא כך אמרו אלא שנפלו. ולא שנא מכלי אחד או מכלים הרבה ואין הלכה כרבי עקיבא:

ד. מִכְּלִי אֶחָד מִשְּׁנַיִם וּמִשְּׁלשָׁה, מִצְטָרְפִין. וּמֵאַרְבָּעָה, אֵין מִצְטָרְפִין. בַּעַל קֶרִי הַחוֹלֶה שֶׁנָּפְלוּ עָלָיו תִּשְׁעָה קַבִּין מַיִם, וְטָהוֹר שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רֻבּוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, מִכְּלִי אֶחָד מִשְּׁנַיִם וּמִשְּׁלשָׁה, מִצְטָרְפִין. מֵאַרְבָּעָה, אֵין מִצְטָרְפִין. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל הַשֵּׁנִי עַד שֶׁלֹּא פָסַק הָרִאשׁוֹן. וּבַמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְרַבּוֹת. אֲבָל נִתְכַּוֵּן לְרַבּוֹת, אֲפִלּוּ קֹרְטוֹב בְּכָל הַשָּׁנָה, מִצְטָרְפִין לִשְׁלשָׁה לֻגִּין:

ברטנורה   (ד) מכלי אחד משנים וכו'. סיומא דמלתייהו דרבנן היא: תשעה קבין מים. בעל קרי חולה שאינו יכול לטבול, אם נתנו עליו תשעה קבין מים, טהור. ואשמעינן מתניתין דלא שנא מכלי אחד לא שנא משנים או שלשה כלים: וכן טהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין. דפוסל את התרומה, כדאמרינן פרק קמא דשבת (דף יג) הני שלשה לוגין משנים או שלשה כלים מצטרפין, מארבעה אין מצטרפין: במה דברים אמורים. דמשנים ושלשה כלים מצטרפין: בזמן שלא נתכוין לרבות. אמקוה קאי, שלא נתכוין להוסיף עליו כדי להרבות בו מים: אפילו קרטוב. שיעור מועט אחד מששים וארבעה בלוג:

גמרא נדה דף ט' ע''ב

תַּנְיָא אָמַר לָהֶם רִבִּי אֱלִיעֶזֶר לַחֲכָמִים מַעֲשֵׂה בְּרִיבָה אַחַת בְּהִיתֶלוּ שֶׁהִפְסִיקָה שָׁלשׁ עוֹנוֹת וּבָא מַעֲשֵׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ דַיָּה שַׁעְתָּהּ אָמְרוּ לוֹ אֵין שַׁעַת הַדְּחַק רְאָיָה מָאי שַׁעַת הַדְּחַק אִיכָּא דְאַמְרֵי שְׁנֵי בַצוֹרֶת הֲווּ אִיכָּא דְאַמְרֵי טַהֲרוֹת אָפִישׁ לַעֲבִידָא וְחָשׁוּ רַבָּנָן לְהֶפְסֵד דְטַהֲרוֹת. תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֵׂה וְעָשָׂה רִבִּי כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר אָמַר כְּדַי הוּא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק. מָאי לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר אִילֵימָא לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר דְּאֵין הֲלָכָה כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא כְּרַבָּנָן בִּשְׁעַת הַדְּחַק הֵיכִי עָבִיד כַּוָּתֵיהּ אֶלָּא דְלֹא אִיתְּמַר הְלְכְתָא לֹא כְמָר וְלֹא כְמָר. וּמָאי לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר דְּלָאו יָחִיד פָּלִיג עֲלֵיהּ אֶלָּא רַבִּים פּלִיגִי עֲלֵיהּ אָמַר כְּדַי הוּא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק:

רש''י בהיתילו. שם מקום: שני בצורת הוו. ואיכא הפסד מרובה חששו: לאחר שנזכר. שלא יפה הורה:

זוהר בראשית דף מ''ז ע''ב

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה דְּאִיהוּ יוֹם שְׁבִיעִי וּבֵיהּ אִשְׁתַּכְלָל עָלְמָא דְאִיהוּ קִיּוּמָא דְּכֹלָּא, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וְלֹא כָּל מְלַאכְתּוֹ דְּהָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אַפִּיק כֹּלָּא בְּתוֹקְפָּא דִּכְתָב דְּנָפְקֵי מֵחָכְמָתָא, תְּלָת זִמְנִין הָכָא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְּכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְּבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, הָא תְּלָת, וַיְּכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה דְּעִם יוֹם הַשְּׁבִיעִי דָּא אִשְׁתַּכְלָל עָלְמָא כִּדְקָא אֲמָרָן, וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי דָּא יְסוֹדָא דְּעָלְמָא, בְּסִפְרָא דְּרַב יֵיבָא סָבָא דָּא יוֹבְלָא וְעַל כָּךְ כְּתִיב הָכָא מִכָּל מְלַאכְתּוֹ דְּכֹלָּא נָפִיק מִנֵּיהּ, וַאֲנָן דָּא יְסוֹדָא כִּדְקָאֲמָרָן דְּהָא נַיְּחָא בֵּיהּ הֲוָה יַתִּיר מִכֹּלָּא, וַיְּבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי דָּא כֹּהֵן גָּדוֹל דִּמְבָרֵךְ לְכֹלָּא וְהוּא נָטִיל בְּרֵישָׁא דִּתְנָן כֹּהֵן נוֹטֵל בָּרֹאשׁ וּבִרְכָאָן בֵּיהּ שַׁרְיָן לְבָרְכָא וְאִקְּרֵי שְׁבִיעִי:

תרגום הזוהר וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, הַיְנוּ תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהִיא יוֹם הַשְּׁבִיעִי. וּבוֹ נִשְׁתָּכְלֵל הָעוֹלָם, כִּי הוּא הַקִּיּוּם שֶׁל הַכֹּל. נֶאֱמַר מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וְלֹא נֶאֱמַר אֶת כָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, מִשּׁוּם שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הוֹצִיא וְגָמַר הַכֹּל בְּתוֹקֶף הַכְּתָב, הַיּוֹצְאִים וְנִמְשָׁכִים מֵהַחָכְמָה. שָׁלֹש פְּעָמִים נֶאֱמַר כָּאן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיִּשְׁבּוֹת וְגוֹ', וַיְּבָרֶךְ וְגוֹ', הֲרֵי נֶאֱמַר שָׁלֹש פְּעָמִים. וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הוּא יְסוֹד הָעוֹלָם. בְּסִפְרוֹ שֶׁל רַבִּי יֵיבָא הַזָּקֵן כָּתוּב, שֶׁוַּיִּשְׁבּוֹת וְגוֹ' הוּא עַל יוֹבֵל, שֶׁהַכֹּל יוֹצֵא מִמֶּנּוּ, מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, כִּי מִכָּאן נִגְמֶרֶת כָּל הַמְּלָאכָה. וְאָנוּ אוֹמְרִים, שֶׁוַּיִּשְׁבּוֹת הוּא עַל יְסוֹד, וְלֹא עַל יוֹבֵל, כִּי הַמְּנוּחָה שֶׁבּוֹ הוּא יוֹתֵר מִכֹּל. וַיְּבָרֶךְ וְגוֹ'. הוּא עַל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא מְבָרֵךְ לַכֹּל, וְהוּא לוֹקֵחַ בָּרֹאשׁ, דִּתְנָן כֹּהֵן נוֹטֵל בְּרֹאשׁ כָּל הַמְּסוּבִּים, וְהַבְּרָכוֹת שׁוֹרִים בּוֹ, לְבָרֵךְ לַכֹּל, וְהוּא נִקְרָא שְׁבִיעִי.

הלכה פסוקה

ש''ע א''ח סי' רנ''א

א. לְעוֹלָם יַרְחִיק אָדָם עַצְמוֹ מֵהַצְדָקָה וִיגַלְגֵּל עַצְמוֹ בְּצַעַר שֶׁלֹא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיוֹת וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים עֲשֵׂה שַׁבַּתָּךְ חוֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ הָיָה חָכָם מְכֻבָּד וְהֶעֱנִי יַעֲסוֹק בְּאֻמָּנוּת וַאֲפִלּוּ בְּאֻמָּנוּת מְנֻוֶּלֶת וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיוֹת: ב. כָּל מִי שֶׁאֵין צָרִיךְ לִטוֹל מֵהַצְדָקָה וּמְרַמֶּה הָעָם וְנוֹטֵל אֵינוֹ מֵת עַד שֶׁיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיוֹת וְכָל מִי שֶׁצָרִיךְ לִטּוֹל וְאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָא אִם כֵּן יִטּוֹל כְּגוֹן זָקֵן אוֹ חוֹלֶה אוֹ בַעַל יִסּוּרִין וּמֵגִיס דַעְתּוֹ וְאֵינוֹ נוֹטֵל הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָמִים וּמִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ וְאֵין לוֹ בְצַעֲרוֹ אֶלָּא עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים וְכָל מִי שֶׁצָרִיךְ לִטּוֹל וּמְצַעֵר עַצְמוֹ וְדוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה וְחַי חַיֵּי צַעַר כְּדֵי שֶׁלֹא יַטְרִיחַ עַל הַצִבּוּר אֵינוֹ מֵת עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ירמי' יז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה':

מוסר

מספר שערי קדושה

יֵשׁ מִן הָעֲוֹנוֹת שֶׁאֵין מִתְכַּפְּרִין אֶלָא לְאַחַר נְקָמָה וּפְרָעוֹן בָּעוֹלָם הַזֶה וְהֵם אַרְבָּעָה. הָרִאשׁוֹנָה שְׁבוּעַת שֶׁקֶר. וּבָּהּ נֶאֱמַר (שמות כ) כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. הַשֵּׁנִי הַשּׁוֹפֵךְ דַּם נָקִי כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יואל ד') וְנִקֵּיתִי דָמָם לֹא נִקֵּיתִי. הַשְּׁלִישִׁי הַנּוֹאֵף עִם אֵשֶׁת אִישׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יואל ד) הַבָּא אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנוֹגֵעַ בָּהּ. הָרְבִיעִי הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב עֵד שְׁקָרִים לֹא יְנַקֶּה. אֵלּוּ עֲוֹנוֹת אִם יַעֲשֶׂה אוֹתָם וְיַעֲשֶׂה מֵהֶם תְּשׁוּבָה יִפָּרַע מִמֶּנּוּ הַיוֹצֵר בָּעוֹלָם הַזֶה פְּרָעוֹן קַל בִּשְׁבִיל שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן לֹא יְנָּקֶה וְאַחַר כַּךְ יִנָּצֵל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. וְגַם יֵשׁ רָשָׁע שֶׁכָּל עֲוֹנוֹתָיו נְצוּרִים וּשְׁמוּרִים לְיוֹם הַדִּין וְאַחַר כַּךְ שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וְעוֹשֶׂה תְּשׁובָה וְחָזַר מֵחֶטְאוֹ וְעָזַב חוֹבָתוֹ וְנִתְחַיֵּיב שֶׁיִּלְקֶה עַל זְדוֹנוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם וְיִלְקֶה וְיִנָּקֵם מִמֶּנוּ בָעוֹלָם הַזֶּה עַל אַשְׁמָתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקַּרַע גְּזַר דִּינוֹ וְכִיוַן שֶׁשָּׁב מֵרִשְׁעוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה הִתְחִילוּ הַיְסוּרִים לָבֹא עָלָיו וְהַנְּגָעִים שׁוֹלְטִים בּוֹ לְפִיכָךְ תָּמְהוּ כָּל רוֹאָיו מִמַּעֲשָׂיו וְחָשְׁבוּ בְלִבָּם שֶׁמָּא אֵלּוּ הַיְסוּרִים הֵם פְּרִי הַצְדָקוֹת שֶׁהִתְחִיל לַעֲשׂוֹת. וְנִתְפַּתּוּ בּוֹ הַשּׁוֹגִים וְטָעוּ בְּזֶה הַדָּבָר אַחַר הִרְהוּרִים וְלֹא יָדְעוּ כִּי הַיְסוּרִים שֶׁבָּאוּ עָלָיו הֵם פְּרִי הָעֲוֹנוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁעָשָׂה. וְכֵּיוָן שֶׁמִּתְנַחֵם עֲלֵיהֶם וְעוֹזְבָם וְעוֹשֶׂה תְשׁוּבָה כְּבַר בָּטְלוּ מִלִּשְׁמוֹר אוֹתָם לְעוֹלָם הַבָּא. וְנִידוֹן עֲלֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה לְפִיכָךְ יֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ:

פרשת וירא

וירא יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

יח (א) וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה בְּאֵֽלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח-הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם: וְאִתְגְּלִי לֵהּ יְיָ בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא וְהוּא יָתֵב בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא כְּמֵיחַם יוֹמָא:

רש''י וירא אליו. לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו: באלוני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו: ישב. ישב כתיב, בקש לעמוד, אמר לו הקדוש ברוך הוא שב ואני אעמד, ואתה סימן לבניך, שעתיד אני להתיצב בעדת הדינין והן יושבין, שנאמר (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל: פתח האהל. לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו: כחם היום. הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים:

(ב) וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה: וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא תְּלָתָא גֻּבְרִין (נ''י גַּבְרִין) קָיְמִין עִלָּווֹהִי וַחֲזָא וּרְהַט לְקַדָּמוּתְהוֹן מִתְּרַע מַשְׁכְּנָא וּסְגִיד עַל אַרְעָא:

רש''י והנה שלשה אנשים. אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות. תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים (פסוק ח) ויאכלו (פסוק ט) ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר (שם י) ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר (יט כב) כי לא אוכל לעשות דבר, (שם כא) , לבלתי הפכי. ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר (שם יז) ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל: נצבים עליו. לפניו, כמו (במדבר ב כ) ועליו מטה מנשה. אבל לשון נקיה היא כלפי המלאכים: וירא. מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו ואף על פי שיודעים היו שיצא לקראתם, עמדו במקומם לכבודו ולהראותו שלא רצו להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם. בבבא מציעא (פו ב) כתיב נצבים עליו, וכתיב וירץ לקראתם, כד חזיוה דהוה שרי ואסר פרשו המנו, מיד וירץ לקראתם:

(ג) וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם-נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל-נָ֥א תַֽעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ: וַאֲמָר יְיָ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ (נ''י בְּעֵינָיךְ) לָא כְעַן תְּעִבַּר מֵעַל עַבְדָּךְ:

רש''י ויאמר אדני אם נא וגו' . לגדול שבהם אמר, וקראם כלם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבר, וכיון שלא יעבר הוא, יעמדו חבריו עמו, ובלשון זה הוא חול. דבר אחר קודש הוא, והיה אומר להקדוש ברוך הוא להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים. ואף על פי שכתוב אחר (פסוק ב) וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה, ודרך המקראות לדבר כן, כמו שפרשתי אצל (ו ג) לא ידון רוחי באדם, שנכתב אחר ויולד נח (ה לב) , ואי אפשר לומר אלא אם כן קודם הגזרה עשרים שנה, ושתי הלשונות בבראשית רבה (מח י) :

(ד) יֻקַּח-נָ֣א מְעַט-מַ֔יִם וְרַֽחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִשָּֽׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ: יִסְּבוּן כְּעַן זְעֵיר מַיָּא וְאַסְחוּ רַגְלֵיכוֹן וְאִסְתְּמִיכוּ תְּחוֹת אִילָנָא:

רש''י יקח נא. על ידי שליח, והקדוש ברוך הוא שלם לבניו על ידי שליח שנאמר (במדבר כ יא) וירם משה את ידו ויך את הסלע: ורחצו רגליכם. כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. אבל לוט שלא הקפיד, הקדים לינה לרחיצה, שנאמר (יט ב) ולינו ורחצו רגליכם: תחת העץ. תחת האילן:

(ה) וְאֶקְחָ֨ה פַת-לֶ֜חֶם וְסַֽעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּֽעֲבֹ֔רוּ כִּֽי-עַל-כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַל-עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּֽעֲשֶׂ֖ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ: וְאֶסַּב פִּתָּא דְלַחְמָא וּסְעִידוּ לִבְּכוֹן בָּתַר כֵּן תְּעִבְּרוּן אֲרֵי עַל כֵּן עֲבַרְתּוּן עַל עַבְדְּכוֹן וַאֲמָרוּ כֵּן תַּעְבֵּיד כְּמָא דִּי מַלֵּלְתָּא:

רש''י וסעדו לבכם. בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דלבא. בתורה סעדו לבכם. בנביאים (שופטים יט ה) סעד לבך פת לחם. בכתובים (תהלים קד טו) ולחם לבב אנוש יסעד. אמר רבי חמא לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם, מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים: אחר תעבורו. אחר כן תלכו: כי על כן עברתם. כי הדבר הזה אני מבקש מכם מאחר שעברתם עלי לכבודי: כי על כן. כמו על אשר, וכן כל כי על כן שבמקרא (לקמן יט ח) כי על כן באו בצל קורתי, (לקמן לג י) כי על כן ראיתי פניך, (שם לח כו) כי על כן לא נתתיה, (במדבר י לא) כי על כן ידעת חנותנו:

(ו) וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל-שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַֽהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַֽעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת: וְאוֹחִי אַבְרָהָם לְמַשְׁכְּנָא לְוַת שָׂרָה וַאֲמַר אוֹחָא תְּלָת סְאִין קִמְחָא דְּסָלְתָּא לוּשִׁי וְעִבִידִי גְּרִיצָן:

רש''י קמח סלת. סלת לעוגות, קמח לעמילן של טבחים, לכסות את הקדרה, ולשאוב את הזהמא:

נביאים - מלכים ב - פרק ד

ד (א) וְאִשָּׁ֣ה אַחַ֣ת מִנְּשֵׁ֣י בְנֵֽי-הַ֠נְּבִיאִים צָעֲקָ֨ה אֶל-אֱלִישָׁ֜ע לֵאמֹ֗ר עַבְדְּךָ֤ אִישִׁי֙ מֵ֔ת וְאַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ כִּ֣י עַבְדְּךָ֔ הָיָ֥ה יָרֵ֖א אֶת-יְהוָ֑ה וְהַ֨נֹּשֶׁ֔ה בָּ֗א לָקַ֜חַת אֶת-שְׁנֵ֧י יְלָדַ֛י ל֖וֹ לַעֲבָדִֽים: וְאִתְּתָא חֲדָא מִנְּשֵׁי תַּלְמִידֵי נְבִיָיא מַצְוְחָא קֳדָם אֱלִישָׁע לְמֵימָר עַבְדָךְ עוֹבַדְיָה בַּעְלִי מִית וְאַתְּ יְדַעְתְּ אֲרֵי עַבְדָּךְ הֲוָה דָּחִיל מִן קֳדָם יְיָ כַּד קְטִילַת אִיזֶבֶל יַת נְבִיַּיָּא דַּיְיָ דְּבַר מִנְּהוֹן מְאָה גַּבְרִין וְאַטְמַרִינּוּן חַמְשִׁין חַמְשִׁין גַבְרָא בִּמְעַרְתָּא וַהֲוָה יָזֵיף וּמוֹכִיל לְהוֹן בְּדִיל דְּלָא לְאוֹכָלָא יַתְהוֹן מִנִּכְסוֹהִי דְּאַחְאָב מִן קֳדָם דְּאִנּוּן אוֹנְסָא וּכְעַן רָשְׁיָא אָתָא לְמִדְבַּר ית תְּרֵין בְּנֵי לֵיהּ לְעַבְדִּין :

רש''י מנשי בני הנביאים . אשת עובדיה היתה . כל בני הנביאים שבמקרא , תרגומו : תלמידי נבייא : והנושה . הוא יהורם בן אחאב , שהיה מלווהו ברבית מה שזן את הנביאים בימי אביו , במדרש רבי תנחומא . לכך נאמר ( לקמן ט כד ) : ויך את יהורם בין זרועיו , שפשטו ליטול רבית :

(ב) וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֱלִישָׁע֙ מָ֣ה אֶֽעֱשֶׂה-לָּ֔ךְ הַגִּ֣ידִי לִ֔י מַה-יֶּשׁ-(לכי) לָ֖ךְ בַּבָּ֑יִת וַתֹּ֗אמֶר אֵ֣ין לְשִׁפְחָתְךָ֥ כֹל֙ בַּבַּ֔יִת כִּ֖י אִם-אָס֥וּךְ שָֽׁמֶן: וַאֲמַר לָהּ אֱלִישָׁע מָה אַעֲבִּיד לִיךְ חַוִּי לִי מָא אִית לִיךְ בְּבֵיתָא וַאֲמָרַת לֵית לְאַמְתָךְ כֹּל מִדָעַם בְּבֵיתָא אֱלָהֵין מְנָא דְּמִשְׁחָא :

רש''י אסוך שמן . כדי סיכת שמן , והאל''ף בתיבה מן היסוד , כמו אל''ף של ( איוב יג טז ) : ואחותי באזניכם , והאל''ף של ( יחזקאל כא כ ) : אבחת חרב :

(ג) וַיֹּ֗אמֶר לְכִ֨י שַׁאֲלִי-לָ֤ךְ כֵּלִים֙ מִן-הַח֔וּץ מֵאֵ֖ת כָּל-(שכנכי) שְׁכֵנָ֑יִךְ כֵּלִ֥ים רֵקִ֖ים אַל-תַּמְעִֽיטִי: וַאֲמַר אִיזִילִי שְׁאִלִי לִיךְ מָנִין מִן בָּרָא מִן כָּל שְׁכֵינָיְכִי מָנִין רֵיקָנִין לֹא תַזְעִרִין : (ד) וּבָ֗את וְסָגַ֤רְתְּ הַדֶּ֙לֶת֙ בַּעֲדֵ֣ךְ וּבְעַד-בָּנַ֔יִךְ וְיָצַ֕קְתְּ עַ֥ל כָּל-הַכֵּלִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְהַמָּלֵ֖א תַּסִּֽיעִי: וְתַהֲכִין וְתַגִּיפִין דָּשָּׁא בְּאַפִּיךְ וּבְאַפֵּי בְרָךְ וּתְרִיִקִין עַל כָּל מָנַיָּא הָאִלֵּין וּמָנָא דְּאִתְמַלֵי תְּסַלְּקִין :

רש''י וסגרת הדלת . כבוד הנס הוא לבא בהצנע : והמלא תסיעי . מלפניך , ותתני כלי אחר במקומו למלאותו , וצלוחית השמן לא תזיזי ממקומו , לפי שהקב''ה עושהו כמעין , ואין דרך מעין לזוזו ממקומו , מדרש אגדה שמעתי :

(ה) וַתֵּ֙לֶךְ֙ מֵֽאִתּ֔וֹ וַתִּסְגֹּ֣ר הַדֶּ֔לֶת בַּעֲדָ֖הּ וּבְעַ֣ד בָּנֶ֑יהָ הֵ֛ם מַגִּשִׁ֥ים אֵלֶ֖יהָ וְהִ֥יא (מיצקת) מוֹצָֽקֶת: וַאֲזָלַת מִלְּוָתֵיהּ וַאֲגָּפַת דָּשָּׁא בְּאַפָּהָא וּבְאַפֵּי בְנָהָא אִנּוּן מְקַרְבִין לַהּ מָנַיָּא וְהִיא מְרִיקָא מִשְׁחָא :

רש''י הם מגישים אליה . הכלים :

(ו) וַיְהִ֣י | כִּמְלֹ֣את הַכֵּלִ֗ים וַתֹּ֤אמֶר אֶל-בְּנָהּ֙ הַגִּ֨ישָׁה אֵלַ֥י עוֹד֙ כֶּ֔לִי וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֔יהָ אֵ֥ין ע֖וֹד כֶּ֑לִי וַֽיַּעֲמֹ֖ד הַשָּֽׁמֶן: וַהֲוָה כְּמֵישְׁלָם מָנַיָּא וַאֲמָרַת לִבְרַהּ קְרִיב לִי עוֹד מָנָא וַאֲמַר לָהּ לֵית עוֹד מָנָא וּפְסַק מִשְׁחָא :

רש''י ויעמוד השמן . מלבא עוד , ומדרש אגדה ( בבראשית רבה לה ג ) : הוקיר שער השמן :

כתובים - משלי - פרק ג

(כד) אִם-תִּשְׁכַּ֥ב לֹֽא-תִפְחָ֑ד וְ֝שָׁכַבְתָּ֗ וְֽעָרְבָ֥ה שְׁנָתֶֽךָ: אִם תִשְׁכּוֹב וְתִדְמוֹךְ לָא תִדְחַל וְתִשְׁכַּב וְתִבְסַם שִׁנְתָּךְ :

רש''י ושכבת וערבה שנתך . ותנעם שנתך כשתישן שלא תירא מפחד פתאום :

(כה) אַל-תִּ֭ירָא מִפַּ֣חַד פִּתְאֹ֑ם וּמִשֹּׁאַ֥ת רְ֝שָׁעִ֗ים כִּ֣י תָבֹֽא: לָא תִדְחַל מִן דַחֲלַיָא וּמִן שִׁלְיָא וּמִן חָיְסָא דְרַשִׁיעֵי כַּד יֵיתֵי :

רש''י ומשואת . כשתבוא על הרשעים :

(כו) כִּֽי-יְ֭הוָה יִהְיֶ֣ה בְכִסְלֶ֑ךָ וְשָׁמַ֖ר רַגְלְךָ֣ מִלָּֽכֶד: מְטוּל דֶאֱלָהָא יְהֵי בְסַעְדָךְ וְיִנְטַר רִגְלָךְ וְלָא תִתְצֵיד :

רש''י כי ה' יהיה בכסלך . במבטחך , ד''א בדברים שאתה כסיל בהן כך מצאתי בירושלמי :

(כז) אַל-תִּמְנַע-ט֥וֹב מִבְּעָלָ֑יו בִּהְי֨וֹת לְאֵ֖ל (ידיך) יָדְךָ֣ לַעֲשֽׂוֹת: לָא תִתְכְּלֵי לְמֶעְבַּד שַׁפִּיר כַּד אִית חֵילָא בִידָךְ לְמֶעְבַּד :

רש''י אל תמנע טוב מבעליו . אם ראית חבירך חפץ להטיב לעניים אל תמנעהו : בהיות לאל ידך . להחדילו , ד''א אל תמנע טוב מבעליו , אל תמנע צדקה מן העני , בהיות לאל ידך לעשות צדקה שמא יבוא יום ואין לאל ידך :

(כח) אַל-תֹּ֘אמַ֤ר (לרעיך) לְרֵֽעֲךָ֨ | לֵ֣ךְ וָ֭שׁוּב וּמָחָ֥ר אֶתֵּ֗ן וְיֵ֣שׁ אִתָּֽךְ: לָא תֵּימַר לְחַבְרָךְ אֱזֵל וְתוּב וְלִמְחַר אֶתֵּן וְאִית גַּבָּךְ :

רש''י וכן אל תאמר לרעך . לעני : ויש אתך . מה שתתן לו , ורבותינו פירשו לך ושוב על שכר שכיר :

(כט) אַל-תַּחֲרֹ֣שׁ עַל-רֵעֲךָ֣ רָעָ֑ה וְהֽוּא-יוֹשֵׁ֖ב לָבֶ֣טַח אִתָּֽךְ: לָא תְחַשֵּׁב עַל חַבְרָךְ בִּישְׁתָא וְהוּא יָתֵב עִמָךְ בְּשַׁלְוָה :

רש''י אל תחרוש על רעך . אל תחשוב ואינו זז ממשמעות חרישה מה דרך החורש מכין מקום לזמן הזריעה אף החושב רעה מכין מקום תחבולות בלבו איך יעמוד ויעשנה :

משנה ברכות פרק ד

א. תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, עַד חֲצוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד פְּלַג הַמִּנְחָה. תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קְבַע. וְשֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם. (רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת):

ברטנורה   (א) תפלת השחר עד חצות. שכן תמיד של שחר קרב עד חצות לרבנן. ולרבי יהודה אינו קרב אלא עד ארבע שעות ביום. ועד ארבע שעות, היינו עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום, בזמן שהיום י''ב שעות. וכן זמנה לעולם עד סוף שליש היום, לפי אורך הימים וקטנן, כדכתבינן לעיל גבי ק''ש. והלכה כר' יהודה: תפלת המנחה עד הערב. עד שתחשך: עד פלג המנחה. זמן מנחה קטנה הוא מתשע שעות ומחצה עד הלילה, שהם שתי שעות ומחצה. נמצא פלג המנחה, שהוא חצי שיעור זה, שעה ורביע. ופסק ההלכה בזה, דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, והרוצה לעשות כדברי חכמים ולהתפלל תפלת המנחה עד הערב יעשה, ובלבד שלא יתפלל ערבית בזמן זה, שכיון שמחשיב אותו יום לענין שמתפלל בו מנחה, אינו יכול להחשיבו לילה ולהתפלל בו ערבית. ואם בא לעשות כדברי רבי יהודה שלא להתפלל מנחה אלא עד פלג המנחה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה, עושה, ומשם ואילך יוכל להתפלל ערבית: אין לה קבע. זמנה כל הלילה. והא דתני אין לה קבע, ולא קתני זמנה כל הלילה, לאשמועינן דתפלת ערבית רשות, לפי שהיא כנגד הקרבת איברים ופדרים שקרבים כל הלילה, והנך רשות נינהו, שכיון שנזרק הדם נרצה הקרבן, אף על פי שנטמאו איברים ופדרים או שאבדו. ומיהו האידנא קבלוה עליהם כחובה: ושל מוספין כל היום. אם אחרה אחר שבע, יצא, אבל נקרא פושע. וכן הלכה:

ב. רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה. אָמְרוּ לוֹ, מַה מָּקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ. אָמַר לָהֶם, בִּכְנִיסָתִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא תֶאֱרַע תְּקָלָה עַל יָדִי, וּבִיצִיאָתִי אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָיָה עַל חֶלְקִי:

ברטנורה   (ב) מה מקום. כלומר מה טיבה: שלא תארע תקלה. שלא יבוא מכשול על ידי, כדמפרש בברייתא, שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי, הרי רעה שתבא על ידי, שאגרום להם שיענשו: אני נותן הודיה על חלקי. מודה על הטובה שחלק לי, ששם חלקי מיושבי בית המדרש. ושתי תפלות הללו בכניסתו לבית המדרש וביציאתו, חובה על כל איש ואיש לאמרן, דהכי אמרינן בברייתא, בכניסתו מה הוא אומר וביציאתו מהו אומר, משמע דחובה למימרינהו:

ג. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתוֹ בְּפִיו, יִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְאִם לָאו, מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה:

ברטנורה   (ג) מעין שמונה עשרה. אית דמפרשי בגמרא, שאומר מכל ברכה וברכה מן האמצעיות בקוצר וחותם על כל אחת ואחת. ואית דאמרי, הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך, שהיא ברכה אחת שיש בה מעין כל הברכות האמצעיות של שמונה עשרה, וחותם ברוך אתה ה' שומע תפלה: שגורה בפיו. שהוא למוד ורגיל בה. והלכה כר' עקיבא, שמי שאין תפלתו שגורה בפיו או בשעת הדחק, מתפלל אדם שלש ראשונות וג' אחרונות והביננו באמצע שהיא מעין כל האמצעיות. חוץ מימות הגשמים, שאינו מתפלל הביננו, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים, וחוץ ממוצאי שבתות וימים טובים, שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת:

ד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה תְפִלָּתוֹ קְבַע, אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה, מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. אוֹמֵר, הוֹשַׁע הַשֵּׁם אֶת עַמְּךָ אֶת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל פָּרָשַׁת הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:

ברטנורה   (ד) העושה תפלתו קבע. שתפלתו דומה עליו כמשוי. ולשון קבע, שאומר חוק קבוע עלי להתפלל וצריך אני לצאת ממנה: מתפלל תפלה קצרה. ומה היא תפלה קצרה, שאומר הושע ה' את עמך וגו': בכל פרשת העבור. אפילו בשעה שהם פורשים לעבירה יהיו צרכיהם גלוים לפניך לרחם עליהם. פרשת, לשון פרישה. העבור, של עבירה. ואין הלכה כרבי יהושע, אלא התפלה שמתפללים במקום סכנה היא, צרכי עמך מרובים וכו'. ומתפלל אדם אותה כשהוא מהלך, ואינו מתפלל לא שלש ראשונות ולא שלש אחרונות, וכשיעבור מקום הסכנה ותתיישב דעתו, צריך לחזור ולהתפלל תפלה כתקנה, אם לא עברה עונתה:

ה. הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, יִרִד. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד, יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד (בֵּית) קדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:

ברטנורה   (ה) היה רוכב על החמור ירד. אין הלכה כסתם משנה זו, אלא בין יש לו מי שיאחוז חמורו בין אין לו מי שיאחוז חמורו לא ירד, מפני שאין דעתו מיושבת עליו כשהוא יורד: יחזיר את פניו. לצד ירושלים שנאמר (מלכים א' ח): והתפללו אליך דרך ארצם: יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים. שנאמר (שם): והתפללו אל המקום הזה:

ו. הָיָה יוֹשֵׁב בַּסְפִינָה אוֹ בַקָּרוֹן אוֹ בָאַסְדָּה, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קדֶש הַקֳּדָשִׁים:

ברטנורה   (ו) באסדה. עצים הרבה קשורים ומהודקים יחד ומשיטים אותם בנהר, ובני אדם הולכים עליהם, ובלשון מקרא (דברי הימים ב, ב), קרויין רפסודות:

ז. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֵין תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין אֶלָּא בְּחֶבֶר עִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּחֶבֶר עִיר וְשֶׁלֹּא בְחֶבֶר עִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶבֶר עִיר, הַיָּחִיד פָּטוּר מִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין:

ברטנורה   (ז) אין תפלת המוספים אלא בחבר עיר. בחבורת העיר, כלומר בצבור ולא ביחיד: בחבר עיר ושלא בחבר עיר. בין בצבור בין ביחיד: רבי יהודה אומר משמו. של רבי אלעזר בן עזריה. ואיכא בין תנא קמא לרבי יהודה, יחיד הדר בעיר שאין שם עשרה, לתנא קמא אליבא דרבי אלעזר דאמר לא תקנוה אלא בחבר עיר, יחיד זה פטור, ולרבי יהודה, אין יחיד פטור אלא כשהוא במקום י' ששליח ציבור פוטרו. והלכה כחכמים:

גמרא ברכות דף כ''ה ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן בִּכְנִיסָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁלֹּא יֵאָרַע דְּבַר תַּקָּלָּה עַל יָדִי וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה וְיִשְׂמְחוּ בִי חֲבֵירַי וְלֹא אוֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר וְלֹא עַל טָהוֹר טָמֵא וְלֹא יִכָּשְׁלוּ חֲבֵירַי בִּדְבַר הֲלָכָה וְאֶשְׂמַח בָּהֶם. בְּיצִיאָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת שֶׁאֲנִי מַשְׁכִּים וְהֵם מַשְׁכִּימִים אֲנִי מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת. תָּנוּ רַבָּנָן כְּשֶׁחָלָה רִבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ אָמְרוּ לוֹ רַבֵּינוּ לַמְּדֵנוּ אָרְחוֹת חַיִּים וְנִזְכֶּה בָּהֶם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לָהֶם הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חֲבֵירֵיכֶם וּמִנְעוּ בְנֵיכֶם מִן הַהִגָיוֹן וְהוֹשִׁיבוּם בֵּין בִּרְכֵּי תַלְמִידֵי חֲכָמִים וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִין דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם עוֹמְדִים וּבִשְׁבִיל כַּךְ תִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

רש''י לא אכשל כו'. וישמחו חבירי על כשלוני הרי רעות שתים שיבאו ע''י שאגרום להם שיענשו: מיושבי קרנות. עמי הארץ שעוסקין בדברי שיחה בטילות: מן ההגיון. שלא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא. לישנא אחרינא משיחת הילדים: דעו לפני מי וכו'. כדי שיתפללו ביראה ובכונה:

זוהר וירא דף ק''ב ע''ב

מַאי טַעֲמָא אִעֲסַק אַבְרָהָם לְדַכָּאָה לִבְנֵי נְשָׁא בְּגִין דְּאִיהוּ טָהוֹר וְאִקְּרֵי טָהוֹר, דִּכְתִיב (איוב י''ד) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד, טָהוֹר דָּא אַבְרָהָם דְּנָפַק מִתֶּרַח, רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר בְּגִין לְתַקְּנָא הַהוּא דַּרְגָא דְּאַבְרָהָם וּמַאן אִיהוּ מַיִ''ם בְּגִין כָּךְ אַתְקִּין לְדַכָּאָה בְּנֵי עָלְמָא בְּמַיָּא, וּבְשַׁעְתָּא דְּאַזְמִין לְמַלְאָכִין שֵׁירוּתָא דְּמִלּוֹי מַה כְּתִיב יוּקַח נָא מְעַט מַיִם בְּגִין לְאִתְתַּקָּפָא בְּהַהוּא דַּרְגָא דְּמַיָּן שַׁרָאָן בָּהּ וּבְגִנֵּי כָּךְ הַוָּה מַדְכֵּי לְכָל בְּנֵי נְשָׁא מִכֹּלָּא מְדַכֵּי לוֹן מִסִטְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה וּמְדַכֵּי לוֹן מִסִטְרָא דִּמְסָאֲבָא וּכְמָה דְּאִיהוּ מְדַכֵּי לְגוּבְרִין הָכִי נַמִּי שָׂרָה מְדַכְּאָת לַנָּשִׁין וְאִשְׁתַּכָּחוּ כֻּלְּהוּ דְּאַתְיָן לְגַבַּיְהוּ דַּכְיָן מִכֹּלָּא, תָּא חֲזֵי אִילָנָא נָטַע אַבְרָהָם בְּכָל אֲתַר דְּדִיּוּרֵיהּ תַּמָּן וְלָא הַוָּה סָלִיק בְּכָל אֲתַר כִּדְקָא יָאוּת בַּר בְּשַׁעְתָּא דְּדִיּוּרֵיהּ בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן וּבְהַהוּא אִילָנָא הַוָּה יָדַע מַאן דְּאִתְאֲחִיד בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמַאן דְּאִתְאָחִיד בַּעֲבוֹדָה זָרָה, מַאן דְּאִתְאָחִיד בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִילָנָא הַוָּה פָּרִישׂ עַנְפוֹי וְחָפֵי עַל רֵישֵׁיהּ וְעָבִיד עֲלֵיהּ צִלָּא יָאָה וּמַאן דְּאִתְאָחִיד בְּסִטְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה הַהוּא אִילָנָא הַוָּה אִסְתַּלַּק וְעַנְפּוֹי הֲווּ סְלִיקִין לְעֵילָא, כְּדֵין הָוָה יָדַע אַבְרָהָם וְאַזְהִיר לֵיהּ וְלָא אִעֲדִי מִתַּמָּן עַד דְּאִתְאָחִיד בִּמְהֵימָנוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְהָכִי מַאן דְּאִיהוּ דַּכְיָא (ד''א ל''ג הָכִי) מְקַבֵּל לֵיהּ אִילָנָא מַאן דְּאִיהוּ מְסָאַב לָא מְקַבֵּל לֵיהּ, כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם וּמְדַכֵּי לוֹן בְּמַיָּא וּמַעְיְנָא דְּמַיָּא הַוָּה תְּחוֹת הַהוּא אִילָנָא וּמַאן דְּצָרִיךְ טְבִילָה מִיָּד מַיָּן סָלְקִין לְגַבֵּיהּ וְאִילָנָא אִסְתַּלָּקִין עַנְפּוֹי כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּאִיהוּ מְסָאֲבָא וּבָעִי טְבִילָה מִיָּד וְאִם לָאו מִיָּד נְגִיבָן כְּדֵין יָדַע דְּבָעִי לְאִסְתַּאֲבָא וּלְאִסְתַּמָּרָא שִׁבְעָה יוֹמִין, תָּא חֲזֵי דַּאֲפִלּוּ בְּשַׁעְתָּא דְּאַזְמִין לוֹן לְמַלְאָכִין אָמַר לוֹן וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ בְּגִין לְמֶחֱמֵי וּלְמִבְדָּק בְּהוּ וּבְהַהוּא אִילָנָא הַוָּה בָּדִיק לְכָל בְּנֵי עָלְמָא, וְרָזָא (לָקֳבֵל) בְּגִין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָא (עָבַד) אָמַר דְּאִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי לְכֹלָּא וּבְגִין כָּךְ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ וְלֹא תַּחַת עֲבוֹדָה זָרָה, וְתָא חֲזֵי כַּד חָב אָדָם בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע חָב דִּכְתִיב וּמֵעֵץ הַדַּעַת וְגוֹ' וְאִיהוּ בֵּיהּ חָב וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא מַה כְּתִיב וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְגוֹ' וְכַד אָתָא אַבְרָהָם בְּאִילָנָא אָחֳרָא אַתְקִּין עָלְמָא דְּהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי וְאוֹדַע מְהֵימָנוּתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא:

תרגום הזוהר מַה הַטַּעַם שֶׁעָסַק אַבְרָהָם לְטַהֵר לַאֲנָשִׁים. לְפִי שֶׁהוּא טָהוֹר וְנִקְרָא טָהוֹר. שֶׁכָּתוּב מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד. טָהוֹר זֶה אַבְרָהָם שֶׁיָּצָא מִתֶּרַח. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר בִּשְׁבִיל לְתַקֵּן אוֹתָהּ הַמַּדְרֵגָה שֶׁל אַבְרָהָם. וּמַה הִיא, מַיִם. לְפִיכָךְ הִתְקִין לְטַהֵר לִבְנֵי הָעוֹלָם בַּמַּיִם. וּבְשָׁעָה שֶׁהִזְמִין לַמַּלְאָכִים. בְּרֵאשִׁית דְּבָרָיו מַה כָּתוּב. יֵקּח נָא מְעַט מַיִם. בִּשְׁבִיל לְהִתְחַזֵּק בַּמַּדְרֵגָה הַהִיא שֶׁהַמַּיִם שׁוֹרִין בָּהּ וּלְפִיכָךְ הָיָה מְטַהֵר לְכָל הָאֲנָשִׁים מֵהַכֹּל. הָיָה מְטַהֲרֵם מִצַד שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה. וְהָיָה מְטַהֲרֵם מִצַד הַטּוּמְאָה. וּכְמוֹ שֶׁהוּא הָיָה מְטַהֵר לַאֲנָשִׁים. כֵּן גַּם שָׂרָה מְטַהֶרֶת לַנָּשִׁים. וְנִמְצָאִים כֻּלָּם שֶׁבָּאוּ אֶצְלָם טְהוֹרִים מֵהַכֹּל. בֹּא וּרְאֵה, עֵץ נָטַע אַבְרָהָם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה מָדוֹרוֹ שָׁם. וְלֹא הָיָה נִתְגַדֵּל הָעֵץ בְּכָל מָקוֹם כָּרָאוּי. מִלְּבָד בַּזְּמָן שֶׁהָיָה מָדוֹרוֹ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וּבָעֵץ הַהוּא הָיָה מַכִּיר מִי שֶׁנִּדְבָּק בּוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִי שֶׁנִּדְבָּק בַּעֲבוֹדָה זָרָה. מִי שֶׁנִּדְבָּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה הָעֵץ פּוֹשֵׁט עֲנָפָיו וְכִסָּה עַל רֹאשׁוֹ. וְעָשָׂה עָלָיו צֵל נָאֶה. וּמִי שֶׁנִּדְבָּק בְּצַד שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה. עֵץ הַהוּא הָיָה נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ. וַעֲנָפָיו הָיוּ עוֹלִים לְמַעְלָה. אָז הָיָה אַבְרָהָם מַכִּירוֹ וְהוֹכִיחַ אוֹתוֹ. וְלֹא סָר מִשָּׁם עַד שֶׁנִּתְדַבֵּק בֶּאֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכֵן מִי שֶׁהוּא טָהוֹר מְקַבֵּל אוֹתוֹ הָאִילָן. מִי שֶׁהוּא טָמֵא, אֵין מְקַבְּלוֹ. אָז יָדַע אַבְרָהָם וּמְטַהֵר אוֹתָם בַּמַיִם. וּמַעֲיָן שֶׁל מַיִם הָיָה תַּחַת אוֹתוֹ הָאִילָן, וּמִי שֶׁהוּא צָרִיךְ טְבִילָה, מִיָּד מַיִם עוֹלִים אֵלָיו, וְהָאִילָן מִסְתַּלְקִים עֲנָפָיו, אָז יָדַע אַבְרָהָם שֶׁהוּא טָמֵא וְצָרִיךְ טְבִילָה מִיָּד. וְאִם לֹא, הַמַּיִם הָיוּ מְתִיַבְּשִׁים, אָז יָדַע שֶׁצָרִיךְ לְהִטָהֵר, לְהִסְתַּתֵּר שִׁבְעַת יָמִים. בֹּא וּרְאֵה, שֶׁאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהִזְמִין אֶת הַמַּלְאָכִים, אָמַר לָהֶם וְהִשָׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. בִּכְדֵי לִרְאוֹת וּלְהִדָבֵק בָּהֶם, וּבָאִילָן הַהוּא הָיָה בּוֹדֵק לְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם. וְסוֹד זֶה בִּשְׁבִיל הַקָּבָּ''ה הוּא הָיָה עוֹשֶׂה, וְאָמַר שֶׁהָאִילָן הַהוּא, הוּא עֵץ הַחַיִּים לַכֹּל. וְלָכֵן וְהִשָׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ וְלֹא תַּחַת עֲבוֹדָה זָרָה. וּבֹא וּרְאֵה, כְּשֶׁחָטָא אָדָם, בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרָע חָטָא, שֶׁכָּתוּב וּמֵעֵץ הַדַּעַת וְגוֹ'. וְהוּא חָטָא בָּזֶּה וְגָרַם מִיתָה לְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם. מַה כָּתוּב וְעַתָּה פּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְגוֹ'. וּכְשֶׁבָּא אַבְרָהָם בְּאִילָן אַחֵר, הוּא תִּקֵּן אֶת הָעוֹלָם, שֶׁזֶּה עֵץ הַחַיִּים, וְהוֹדִיעַ אֱמוּנָתוֹ לְכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם.

הלכה פסוקה

ש''ע יו''ד סי' רנ''ז

א. הַצְדָקָה הֲרֵי הִיא בִּכְלַל הַנְּדָרִים לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי סֶלַע לִצְדָקָה אוֹ הֲרֵי הַסֶּלַע זוּ לִצְדָקָה חַיָּיב לִתְּנָהּ לַעֲנִיִּים מִיַּד וְאִם אִיחֵר עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר שֶׁהֲרֵי בְיָדוֹ לִתֵּן מִיַּד וַעֲנִיִּים מְצוּיִים הֵם. וְאִם אֵין שָׁם עֲנִיִּים מַפְרִישׁ וּמַנִּיחַ עַד שֶׁיִּמְצָא עֲנִיִּים. וְדַוְקָא בְמַפְרִישׁ צְדָקָה סְתַם אֲבָל כָּל אָדָם יָכוֹל לְהַפְרִישׁ מָעוֹת לִצְדָקָה שֶׁיִהְיוּ מוּנָחִים אֶצְלוֹ לִתְּנָם מְעַט עַל יַד עַל יַד כְּמוֹ שֶׁיִּרְאֶה לוֹ וְכֵן אִם הֶתְנָה בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר בִצְדָקָה אוֹ הִתְנַדֵּב אוֹתָם שֶׁיִהְיוּ הַגַּבָּאִים רַשָׁאִים לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְצוֹרְפָהּ בְּזָהָב הֲרֵי אֵלוּ מֻתָּרִים: ב. צָרִיךְ לִיזָהֵר מִלִּדּוֹר וְאִם פּוֹסְקִים צְדָקָה וְצָרִיךְ לִפְסוֹק עִמָהֶם יֹאמַר בְּלֹא נֶדֶר: ג. עָנִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְרוֹבִים עֲשִׁירִים שֶׁיְּכוֹלִין לְפַרְנְסוֹ אֵין גַבָּאֵי הָעִיר חַיָּיבִים לְפַרְנְסוֹ אַף עַל גַב דִקְרוֹבָיו גַם כֵּן נוֹתְנִים בְּכִיס: ד. לֹא יִתֵּן אָדָם כָּל צִדְקוֹתָיו לְעָנִי אֶחָד בִּלְבָד: ה. הַמְחַלֵק צְדָקָה צָרִיךְ לִיזָּהֵר שֶׁלֹּא יַרְבֶּה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִשְּׁאַר בְּנֵי אָדָם:

מוסר

מגלת סתרים מרב נסים גאון

מִי שֶׁעָשָׂה עֲבֵירוֹת גְּדוֹלוֹת כְּגוֹן מִי שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּהּ וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם מֵעֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פְּרִי מַגִּיעַ פִּרְיָים בָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעִיקָר שָׁמוּר וּמְזוּמָן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא וְעַל זֶה נֶאֱמַר וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמּוֹעֲצוֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ. וְנֶאֱמַר עָלָיו עֲבֵירוֹת שֶׁעוֹשִׂין פֵּירוֹת יֵשׁ לָהֶן פֵּירוֹת שֶׁאֵין עוֹשִׂין פֵּירוֹת אֵין לָהֶם פֵּירוֹת דְבָעוֹלָם הַזֶה מַגִּיעַ לוֹ פְרִי מַעֲשָׂיו וְעִיקָר מַעֲשָׂיו מוּכָנִים לְעוֹלָם הַבָּא לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר בְּתוֹסֶפְתָּא בְּדִין פֵּאָה אֵלּוּ דְבָרִים נִפְרָעִים מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה גִלּוּי עַרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָמִים וְעַל לָשׁוֹן הָרָע כְּנֶגֶד כֻּלָּן עַל אֵלּוּ מְמַהֲרִין לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ בָעוֹלָם הַזֶּה חוּץ מִפּוּרְעָנוּת שֶׁנִּפְרָעִים מִמֶּנּוּ לָעוֹלָם הַבָּא. וּבְתַלְמוּד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חִזְקוּ בְדָבָר זֶה מִן הַכְּתוּבִים וְאָמְרוּ בְּעִנְיַן עֲבוֹדָה זָרָה הִכָּרֵת תִּכָּרֵת כְּתִיב הִכָּרֵת בָעוֹלָם הַזֶּה תִּכָּרֵת לָעוֹלָם הַבָּא הַנֶּפֶשׁ הַהִיא עֲוֹנָהּ בָּהּ בִּזְמַן שֶׁעֲוֹנָהּ בָּהּ. כְּתִיב (שמות לב) אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶה חַטָּאָה גְּדוֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב הֲרֵי לְגַבֵּי עֲבוֹדָה זָרָה וְגַבֵּי עֲרָיוֹת כְּתִיב (בראשית לט) וְאֵיךְ אֶעֱשֶּׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים. וְגַבֵּי שְׁפִיכוּת דָמִים כְּתִיב (שם ד) גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא. כְּשֶׁבָּא אֵצֶל לָשׁוֹן הָרָע מַה כְּתִיב (תהלים יב) יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְדוֹלוֹת:

וירא יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְאֶל-הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן-בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל-הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַֽעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ: וּלְוַת תּוֹרֵי רְהַט אַבְרָהָם וּדְבַר בַּר תּוֹרֵי רַכִּיךְ וְטַב וִיהַב לְעוּלֵמָא וְאוֹחִי לְמֶעְבַּד יָתֵהּ:

רש''י בן בקר רך וטוב. שלשה פרים היו כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל: אל הנער. זה ישמעאל לחנכו במצות:

(ח) וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן-הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא-עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ: וּנְסִיב שְׁמַן וַחֲלָב וּבַר תּוֹרֵי דִּי עֲבַד וִיהַב קֳדָמֵיהוֹן וְהוּא מְשַׁמֵּשׁ עִלָּוֵיהוֹן תְּחוֹת אִילָנָא וַאֲכָלוּ:

רש''י ויקח חמאה וגו' . ולחם לא הביא לפי שפרסה שרה נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת העיסה: חמאה. שומן החלב שקולטין מעל פניו: ובן הבקר אשר עשה. אשר תקן, קמא קמא שתקן, אמטי ואייתי קמייהו: ויאכלו. נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג:

(ט) וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵ֗לָ֔י֗ו֗ אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל: וַאֲמָרוּ לֵהּ אָן שָׂרָה אִתְּתָךְ וַאֲמַר הָא בְמַשְׁכְּנָא:

רש''י ויאמרו אליו. נקוד על אי''ו שבאליו, ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מקום שהכתב רבה על הנקדה אתה דורש הכתב וכו' , וכאן הנקדה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם, למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש. בבבא מציעא (פז א) אומרים יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה כדי לחבבה על בעלה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה: הנה באהל. צנועה היא:

(י) וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֨יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה-בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַֽחֲרָֽיו: וַאֲמַר מִתַּב אִתּוּב לְוָתָךְ כְּעִדָּן דְּאַתּוּן קַיָּמִין וְהָא בַר לְשָׂרָה אִתְּתָךְ וְשָׂרָה שְמַעַת בִּתְרַע מַשְׁכְנָא וְהוּא אֲחוֹרוֹהִי:

רש''י שוב אשוב. לא בשרו המלאך שישוב אליו אלא בשליחותו של מקום אמר לו, כמו (טז י) ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה, והוא אין בידו להרבות, אלא בשליחותו של מקום, אף כאן בשליחותו של מקום אמר לו כן. אלישע אמר לשונמית (מלכים ב' ד טז) למועד הזה כעת חיה את חובקת בן ותאמר אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך, אותן המלאכים שבשרו את שרה אמרו למועד אשוב. אמר לה אלישע אותם המלאכים שהם חיים וקיימים לעולם אמרו למועד אשוב, אבל אני בשר ודם שהיום חי ומחר מת, בין חי ובין מת למועד הזה וגו' : כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, ולפסח הבא נלד יצחק, מדלא קרינן כעת אלא כעת. כעת חיה. כעת הזאת שתהא חיה לכם שתהיו כלכם שלמים וקימים: והוא אחריו. הפתח היה אחר המלאך:

נביאים - מלכים ב - פרק ד

(ז) וַתָּבֹ֗א וַתַּגֵּד֙ לְאִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים וַיֹּ֗אמֶר לְכִי֙ מִכְרִ֣י אֶת-הַשֶּׁ֔מֶן וְשַׁלְּמִ֖י אֶת-(נשיכי) נִשְׁיֵ֑ךְ וְאַ֣תְּ (בניכי) וּבָנַ֔יִךְ תִֽחְיִ֖י בַּנּוֹתָֽר: (פ) וַאֲתָת וְחַוִּיאַת לִנְבִיָּא דַּיְיָ וַאֲמַר אֱיזִילִי זַבִּינִי יַת מִשְׁחָא וְשַׁלְּמִי לְמָרֵי חוֹבְתִיךְ וְאַתּ וּבְנַיִךְ תִּתְפַּרְנְסִין מִדִשְׁתָּאֵר :

רש''י ותבא ותגד וגו' . באת ליטול עצה , אם למכור אם להמתין עד שיוקר עוד , אמר לה לכי מכרי , כי יש די לכל נשייך , ולחיות את ובניך בנותר , עד שיחיו המתים :

(ח) וַיְהִ֨י הַיּ֜וֹם וַיַּעֲבֹ֧ר אֱלִישָׁ֣ע אֶל-שׁוּנֵ֗ם וְשָׁם֙ אִשָּׁ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַתַּחֲזֶק-בּ֖וֹ לֶאֱכָל-לָ֑חֶם וַֽיְהִי֙ מִדֵּ֣י עָבְר֔וֹ יָסֻ֥ר שָׁ֖מָּה לֶאֱכָל-לָֽחֶם: וַהֲוָה יוֹמָא וַעֲבַר אֱלִישָׁע לְשׁוּנֵם וְתַמָּן אִתְּתָא דַּחֲלַת חֶטְּאִין וְאִתְקֵיפַת בֵיהּ לְמֵיכַל לַחְמָא וַהֲוָה בִּזְמָן מְעִדּוֹהִי מִתְפְּנֵי לְתַמָּן לְמֵיכַל לַחְמָא :

רש''י ושם אשה גדולה . חשובה , וראיתי בפרקי דרבי אליעזר ( פרק לג ) : אחותה של אבישג השונמית היתה : ויהי מדי עברו . באותה העיר , יסור אל ביתה לאכל לחם : יסור . לשון הווה , היה סר שם :

(ט) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל-אִישָׁ֔הּ הִנֵּה-נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִ֥ישׁ אֱלֹהִ֖ים קָד֣וֹשׁ ה֑וּא עֹבֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ תָּמִֽיד: וַאֲמַרַת לְבַעְלַהּ הָא כְעַן יָדַעְנָא אֲרֵי נְבִיָּא דַּיְיָ קַדִּישָׁא הוּא מִתְפְּנֵי לְוָתָנָּא תְּדִירָא :

רש''י הנה נא ידעתי . שלא ראתה זבוב על שלחנו , וקרי על סדינו ( ברכות י ב ) :

(י) נַֽעֲשֶׂה-נָּ֤א עֲלִיַּת-קִיר֙ קְטַנָּ֔ה וְנָשִׂ֨ים ל֥וֹ שָׁ֛ם מִטָּ֥ה וְשֻׁלְחָ֖ן וְכִסֵּ֣א וּמְנוֹרָ֑ה וְהָיָ֛ה בְּבֹא֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ יָס֥וּר שָֽׁמָּה: נַעֲבֵיד כְּעַן עֲלִיַּת כָּתְלָא זְעֵירָא וּנְתַקֵּין לֵיהּ תַּמָּן אֲתַר עֲרְסָא וּפָתוֹרָא וְכֻרְסְיָא וּמְנַרְתָּא וִיהֵי בְּמֵיתוֹהִי לְוָתָנָא יִתְפְּנֵי לְתַמָּן :

כתובים - משלי - פרק ג

(ל) אַל-(תרוב) תָּרִ֣יב עִם-אָדָ֣ם חִנָּ֑ם אִם-לֹ֖א גְמָלְךָ֣ רָעָֽה: לָא תִנְצֵי עִם בַּר נָשָׁא מַגָן אִם לָא עֲבַד לָךְ בִּישָׁא :

רש''י אל תריב עם אדם . להתלונן עליו : אם לא גמלך רעה . שעבר על המצוה הכתובה בתורה ואהבת לרעך כמוך ( ויקרא יט ) ומי שהוא רשע רשאי אתה לשונאו :

(לא) אַל-תְּ֭קַנֵּא בְּאִ֣ישׁ חָמָ֑ס וְאַל-תִּ֝בְחַ֗ר בְּכָל-דְּרָכָֽיו: לָא תִטַן בְּגַבְרָא חַטּוּפָא וְלָא תִצְבֵי בְּכֻלְהוֹן אָרְחָתֵיהּ :

רש''י אל תקנא באיש חמס . לעשות כמעשיו אם תראהו מצליח :

(לב) כִּ֤י תוֹעֲבַ֣ת יְהוָ֣ה נָל֑וֹז וְֽאֶת-יְשָׁרִ֥ים סוֹדֽוֹ: מְטוּל דִּמְרָחַק עַוְתָא מִן קֳדָם יְיָ וְעִם תְּרִיצַיָא שׁוּעִיתֵיהּ :

רש''י כי תועבת ה' נלוז . מעוות בדרכיו : ואת ישרים סודו . ועם ישרים סודו :

(לג) מְאֵרַ֣ת יְ֭הוָה בְּבֵ֣ית רָשָׁ֑ע וּנְוֵ֖ה צַדִּיקִ֣ים יְבָרֵֽךְ: לְוָטְתָא דֶאֱלָהָא בְּבָתֵּיהוֹן דְּרַשִׁיעֵי וּמַעֲמַדְהוֹן דְּצַדִיקֵי יְבָרֵךְ :

משנה שבת פרק ד

א. בַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין. אֵין טוֹמְנִין לֹא בְגֶפֶת וְלֹא בְזֶבֶל, לֹא בְמֶלַח וְלֹא בְסִיד וְלֹא בְחוֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים. לֹא בְתֶבֶן וְלֹא בְזַגִּים וְלֹא בְמוֹכִים וְלֹא בַעֲשָׂבִים בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים, אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁים. טוֹמְנִין בִּכְסוּת וּבְפֵרוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בְּדַקָּה וּמַתִּיר בְּגַסָה:

ברטנורה (א) במה טומנין. הבא לסלק קדירה מעל גבי כירה בערב שבת ולטמנה בדבר אחר, ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל, איזהו דבר המוסיף ואסור: לא בגפת. פסולת של זיתים ושומשמין כשהוא כנוס יחד חם מאד: לחים. יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין: זגין. קליפי הענבים. חרצנים, גרעיני הענבים: מוכין. כל דבר רך קרוי מוכין, כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים: בזמן שהן לחין. אכולהו קאי, אתבן וזגים ומוכין ועשבים. ולחין שאמרו, לחין מחמת עצמן לא לחין מחמת משקין שנפלו עליהן לאחר שיבשו. ומוכין לחין מחמת עצמן משכחת לה כגון בצמר הסמוך לאליה או בצמר שבין ירכות הבהמה: נסורת. פסולת שמנסרין הנגרים מן העץ כשמגררים אותו במגירה: נעורת. דק דק שמנערין מן הפשתן כשמנפצין אותו: רבי יהודה אוסר בדקה. בנעורת של פשתן דקה, אבל בנסורת מודה דשרי בין דקה בין גסה. ואין הלכה כרבי יהודה. ומה שאסרו להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, גזירה שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים משתחשך. ואסרו להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל ואע''פ שאינו מבשל, גזירה שמא ימצא קדירתו שנצטננה וירתיחנה באור בשבת. ובין השמשות מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל כדאמרינן בסוף פרק במה מדליקין, דליכא למגזר שמא ימצא קדירתו שנצטננה וירתיחנה דסתם קדירות בין השמשות רותחות הן. ורמב''ם פירש בסתם קדירות בין השמשות רותחות הן פירוש שאין הדעת סובלתו, מפני שיבוש הנוסחאות וגירסאות מהופכות שנמצא בגמרות שלפניו בפרק במה מדליקין, שהוא היה גורס מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא יטמין ברמץ, ומפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא ירתיח. ואין הגירסאות כן, אלא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח, ואין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ:

ב. טוֹמְנִין בִּשְלָחִין, וּמְטַלְטְלִין אוֹתָן, בְּגִזֵּי צֶמֶר, וְאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. נוֹטֵל אֶת הַכִּסוּי וְהֵן נוֹפְלוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, קֻפָּה מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְנוֹטֵל, שֶׁמָּא יִטֹּל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. לֹא כִסָהוּ מִבְּעוֹד יוֹם, לֹא יְכַסֶנּוּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. כִּסָהוּ וְנִתְגַּלָּה, מֻתָּר לְכַסוֹתוֹ. מְמַלֵּא אֶת הַקִּיתוֹן וְנוֹתֵן לְתַחַת הַכַּר, אוֹ תַחַת הַכֶּסֶת:

ברטנורה (ב) שלחין. עורות. תרגום והפשיט, וישלח. ומטלטלין אותן. בין שטמן בהן בין שלא טמן בהן, דחזו למזגא עלייהו, כלומר להשען עליהם: ואין מטלטלין אותן. דמוקצות הן לטוות ולארוג. ואע''פ שטמן בהן לפי שעה, לא הפקירן לגמרי כשלא ייחדן להטמנה, אבל ייחדן להטמנה מטלטלן: כיצד יעשה. זה שטמן בהן כיצד יטול קדירתו הואיל ואסור לטלטלן והרי היא טמונה כולה בהן: נוטל. כיסוי של קדירה שיש תורת כלי עליו, ואע''פ שהן עליו לא איכפת לן, דלא נעשה בסיס להן, שאין עשוי אלא לכסות את הקדירה: רבי אלעזר אומר קופה מטה על צדה ונוטל. כשבא ליטלה מטה את הקופה על צדה, שמא יטול את הקדירה ויפלו הגיזין שמכאן ומכאן לתוך הגומא שיש בה הקדירה, ואם יצטרך לחזור ולהטמינה לא יוכל לטלטל הגיזין לכאן ולכאן ולעשות גומא ולהחזירה לתוכה: וחכמים אומרים נוטל. את הקדירה, ואם לא נפלו הגיזין שמכאן ומכאן ולא נתקלקלה הגומא מחזיר הקדירה למקומה, ולא אסרינן ליה ליטול את הקדירה לכתחילה גזירה שמא תתקלקל הגומא. ומודים חכמים שאם נתקלקלה הגומא שלא יחזיר. והלכה כחכמים: לא יכסנו משתחשך. שאסור להטמין בשבת בין בדבר המוסיף הבל בין בדבר שאינו מוסיף הבל בדרך הטמנה: ונותן. בשבת: תחת הכר. שמשים מראשותיו ואע''פ שהוא מלא מוכין או נוצה, שאין דרך הטמנה בכך: כסת. גדול מכר:

גמרא שבת דף מ''ט ע''א

אָמַר רַב יַנַּאי תְּפִילִין צְרִיכִין גּוּף נָקִי כֶּאֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. מָאי הִיא. אַבַּיֵי אָמַר שֶׁלֹּא יָפִיחַ בָּהֵן. רָבָא אָמַר שֶׁלֹּא יִישַׁן בָּהֵן. וַאֲמָאי קָרֵי לֵיהּ בַּעַל כְּנָפַיִם שֶׁפַּעַם אַחַת גָזְרָה הַמַּלְכוּת גְּזֵירָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין יְנַקְּרוּ אֶת מוֹחוֹ וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחָן וְיוֹצֵא לַשּׁוּק רָאָהוּ קַסְדּוּר אֶחָד רָץ מִפָּנָיו וְרָץ אַחֲרָיו וְכִיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ נְטָלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ אָמַר לוֹ מַה זֶה בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ כַּנְפֵי יוֹנָה פָּשַׁט אֶת יָדוֹ וְנִמְצְאוּ כַנְפֵי יוֹנָה לְפִיכָךְ קוֹרִין אוֹתוֹ אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. וּמָאי שְׁנָא כַּנְפֵי יוֹנָה מִשְּׁאָר עוֹפוֹת מִשּׁוּם דְאִמְתִילָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח) כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וגו' מַה יוֹנָה כְּנָפֶיהָ מְגִינוֹת עָלֶיהָ אַף יִשְׂרָאֵל מִצְוֹת מְגִינוֹת עֲלֵיהֶן:

רש''י שלא יפיח. שיכול להעמיד עצמו בשעת הרוח: שלא יישן בהן. שמא יפיח או יראה קרי אבל אם יכול להזהר שלא יישן בהם כל הגופים נקיים בהפח' שיכולים להעמיד עצמן: ינקרו את מוחו. שהוא תחת התפלין. ינקרו ל' נוקר עיניו: קסדור. מניסטרא''ל שהיה ממונה על כך: כנפי יונה. כדמפרש לקמן מפני שהמצות הם מגינין לישראל והויא להם ככנפים ליונה שהיא נמשלת ליונה והמצו' ככנפים: כנפיה מגינות עליה. מן הצינה ומכל עוף ואדם הבא עליה היא נלחמת ומכה בראש גפיה מה שאין כן בשאר עופות:

זוהר וירא דף ק''ד ע''א

וַיָּקוּמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִיפוּ עַל פְּנֵי סְדוֹם, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר תָּא חֲזֵי כַּמָּה אַנְהַג קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טִיבוּ עִם כָּל בְּרִיָּן וְכָל שֶׁכֵּן לְאִנּוּן דְּאָזְלֵי בְּאוֹרְחוֹי דַּאֲפִלּוּ בְּזִמְנָא דְּבָעֵי לְמֵידָן עָלְמָא אִיהוּ גָּרִים לְמַאן דְּרָחִים לֵיהּ לְמִזְכֵּי בְּמִלָּה עַד לָא יֵיתֵי הַהוּא דִּינָא לְעָלְמָא, דְּתָנֵינָן בְּשַׁעְתָּא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִים לֵיהּ לְבַר נַשׁ מְשַׁדַּר לֵיהּ דּוֹרוֹנָא וּמַאן אִיהוּ מַסְכְּנָא בְּגִין דְּיִזְכֵּי בֵּיהּ וְכֵיוָן דְּזָכֵי בֵּיהּ אִיהוּ אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ חַד חוּטָא דְּחֶסֶד דְּאִתְמַשָּׁךְ מִסְטָר יְמִינָא וּפָרִישׂ אֲרֵישֵׁיהּ וְרָשִׁים לֵיהּ בְּגִין דְּכַד יֵיתִי דִּינָא לְעָלְמָא הַהוּא מְחַבְּלָא יִזְדַּהַר בֵּיהּ וְזָקִיף עֵינוֹי וְחָמָא לְהַהוּא רְשִׁימוּ וּכְדֵין אִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ וְאִזְדָהַר בֵּיהּ בְּגִנֵּי כָּךְ אַקְדִּים לֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּמֶּה דְּיִזְכֵּי, וְתָא חֲזֵי כַּד בָּעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְתָאָה דִּינָא עַל סְדוֹם אַזְכֵּי קוֹדֶם לְאַבְרָהָם וְשָׁדַר לֵיהּ דּוֹרוֹנָא לְמִזְכֵּי עִמְּהוֹן בְּגִין לְשֵׁזָבָא לְלוֹט בַּר אֲחוּהָ מִתַּמָּן הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים אֶת אַבְרָהָם וַיְּשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה וְלָא כְּתִיב וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים אֶת לוֹט דְּהָא בִּזְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אִשְׁתֵּזָב, וּמַאי וַיִּזְכּוֹר דְּדָכִיר לֵיהּ מַאי דְּאַזְכֵּי קוֹדֶם עִם אִנּוּן תְּלָת מַלְאָכִין, כְּגַוְנָא דָּא בַּר נַשׁ דְּיִזְכֵּי בִּצְדָקָה עִם בְּנֵי נְשָׁא בְּשַׁעְתָּא דְּדִינָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִדְכַּר לֵיהּ לְהַהִיא צְדָקָה דְּעָבַד בְּגִין דִּבְכָל שַׁעְתָּא דְּזָכֵי בַּר נַשׁ הָכִי אִכְתִּיב עֲלֵיהּ לְעֵילָא וַאֲפִלּוּ בְּשַׁעְתָּא דְּדִינָא שַׁרְיָא עֲלוֹי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַדְכַּר לֵיהּ לְהַהוּא טִיבוּ דְּעָבַד וְזָכָה עִם בְּנֵי נְשָׁא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי י''א) וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת, בְּגִנֵּי כָּךְ אַקְדִּים לֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם בְּגִין דְּיִזְכֵּי וִישֵׁזִיב לְלוֹט:

תרגום הזוהר וַיָּקוּמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּקִּיפוּ וְגוֹ'. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה מַנְהִיג הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הַבְּרִיּוֹת בְּמִדַּת טוּבוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן לְאוֹתָם הַהוֹלְכִים בִּדְרָכָיו, שֶׁאֲפִלּוּ בַּזְּמָן שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָדוּן הָעוֹלָם, הוּא מְסַבֵּב לְמִי שֶׁאוֹהֲבוֹ, שֶׁיִּזְכֶּה בְּאֵיזֶה דָּבָר, מִטֶּרֶם שֶׁיָּבֹא אוֹתוֹ הַדִּין לָעוֹלָם. שֶׁלָּמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶת הָאָדָם, שׁוֹלֵחַ לוֹ מַתָּנָה. וּמַה הִיא הַמַּתָּנָה, עָנִי, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה עַל יָדוֹ וְכֵיוָן שֶׁזָּכָה עַל יָדוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְשִׁיךְ עָלָיו חוּט אֶחָד שֶׁל חֶסֶד, הַנִּמְשָׁךְ מִצַד יָמִין, וּפוֹרֵשׂ עַל רֹאשׁוֹ, וְרוֹשֵׁם אוֹתוֹ. כְּדֵי כַּאֲשֶׁר יָבֹא הַדִּין לָעוֹלָם יִזָּהֵר בּוֹ אוֹתוֹ הַמְחַבֵּל מִלְּהַזִּיקוֹ, שֶׁנּוֹשֵׂא עֵינָיו וְרוֹאֶה לְאוֹתוֹ הָרְשִׁימָה, אָז מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ וְנִזְהָר בּוֹ. מִשּׁוּם זֶה הִקְדִּים לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּבָר בַּמֶּה שֶׁיִּזְכֶּה לָזֶה. וּבֹא וּרְאֵה, כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא דִּין עַל סְדוֹם, זִכָּה מִקּוֹדֶם אֶת אַבְרָהָם, וְשָׁלַח לוֹ מַתָּנָה דְּהַיְנוּ שְׁלֹשֶת הַמַּלְאָכִים, שֶׁיִּזְכֶּה עַל יְדֵיהֶם. כְּדֵי לְהַצִיל אֶת לוֹט בֶּן אָחִיו מִשָּׁם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים אֶת אַבְרָהָם וַיִּשְׁלַח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, וְלֹא כָּתוּב, וַיִּזְכּוֹר אֶת לוֹט, כִּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם נִצָל. וּמַהוּ וַיִּזְכּוֹר, הַיְנוּ, שֶׁזָּכַר לוֹ מַה שֶּׁזָּכָה מִקּוֹדֶם עַל יְדֵי אוֹתָם שְׁלֹשָה מַלְאָכִים. כְּעֵין זֶה, מִי שֶׁזּוֹכֶה בִּצְדָקָה עִם בְּנֵי אָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה בָּעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר לוֹ אוֹתוֹ צְדָקָה שֶׁעָשָׂה, מִשּׁוּם שֶׁבְּכָל שָׁעָה שֶׁאָדָם זוֹכֶה, נִכְתָּב לוֹ כֵּן לְמַעְלָה, וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה בָּעוֹלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר לוֹ אֶת הַטּוֹב שֶׁעָשָׂה וְזִכָּה עִם בְּנֵי אָדָם, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. מִשּׁוּם זֶה, הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְסִבֵּב לְאַבְרָהָם בַּמֶּה שֶׁיִּזְכֶּה עַל יָדוֹ, שֶׁיַּצִיל בִּזְכוּתוֹ אֶת לוֹט.

הלכה פסוקה

ש''ע יו''ד סי' של''ה

א. מִצְוָה לְבַקֵּר חוֹלִים הַקְּרוֹבִים וְהַחֲבֵרִים נִכְנָסִים מִיַּד וְהָרְחוֹקִים אַחַר שְׁלשָׁה יָמִים וְאִם קָפַץ עָלָיו הַחוֹלִי אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִכְנָסִים מִיָּד: ב. אֲפִלּוּ הַגָּדוֹל יֵלֵךְ לְבַקֵּר הַקָּטָן וַאֲפִלּוּ כַּמָה פְעָמִים בַּיּוֹם וַאֲפִלּוּ בֶּן גִּילוֹ וְכָל הַמּוֹסִיף הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ לוֹ: ג. הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה לֹא יֵשֵׁב עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל אֶלָּא מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב לְפָנָיו שֶׁהַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מְרַאֲשׁוֹתָיו: ד. אֵין מְבַקְּרִין הַחוֹלֶה בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל יוֹם מִפְּנֵי שֶׁכָּל חוֹלֶה מֵיקַל עָלָיו חָלְיוֹ בַּבֹּקֶר וְלֹא יָחוֹשׁ לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְלֹא בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל יוֹם שֶׁאָז מַכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ וְיִתְיָאֵשׁ מִלְּבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים:

מוסר

מגלת סתרים מרב נסים גאון

אִם תִּרְאֶה אֶחָד מִן רְשָׁעִים שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טוֹבָה וְהִנְעִים עָלָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶפְשַׁר שֶׁעָשָׂה מִצְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹטֵל שְׂכָרוֹ כַּאן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִפְרָעִים מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז') וּמְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ וּמְתַרְגְּמִינָן וּמְשַׁלֵּם לְשָׂנְאוֹהִי טָבְוָן דְּאִינוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵּיהוֹן לְאוֹבְדֵיהוֹן. מַכְשִׁילוֹ בְּשִׁילוּם גְּמוּלוֹ כְּשִׁיעוּר שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּכְמוֹ כֵן נֶאֱמַר עוֹד כִּי הַצַדִיק שֶׁעָבַר עֲבֵירוֹת מוּעָטוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַיסְּרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּשִׁיעוּר מַה שֶׁמְּמָרְקִין עֲוֹנוֹתָיו כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוֹ שָׂכָר בָּעוֹלָם הַבָּא מְשַׁלֵם כָּל צִדְקוֹתָיו לְעָתִיד לָבֹא. דָּבָר זֶה נֶאֱמַר בְתַלְמוּדֵנוּ וּבְּתַלְמוּד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָנוּ מַזְכִּירִים כַּאן מַה שֶּׁאָמְרוּ בְּתַלְמוּד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְפִי שֶׁתָּפְסוּ בּוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה וְכֵן אוֹמֵר רוּבּוֹ זָכִיּוֹת וּמִיעוטוֹ עֲבֵירוֹת מִיעוּט עֲבֵירוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ נִפְרָעִים מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶה כְּדֵי לִיפְרַע לוֹ שְׂכַר מֻשְׁלָם לְעָתִיד לָבֹא. רוּבּוֹ עֲבֵירוֹת וּמִיעוּטוֹ זָכִיּוֹת נוֹתְנִים לוֹ שְׂכַר מִצְוֹת קַלּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶה כְּדֵי לִיפָּרַע מִמֶּנּוּ מֻשְׁלָם לָעוֹלָם הַבָּא. רוּבּוֹ עֲבֵירוֹת יוֹרֵשׁ גֵּהִינָם רוּבּוֹ זָכִיּוֹת יוֹרֵשׁ גַּן עֵדֶן:

וירא יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִֽהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים: וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה סִיבוּ עַלּוּ בְיוֹמִין פְּטַק מִלְּמֶהֱוֵי לְשָׂרָה אוֹרַח כִּנְשַׁיָּא:

רש''י חדל להיות. פסק ממנה: ארח כנשים. אורח נדות:

(יב) וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַֽחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה-לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן: וְחַיְכַת שָׂרָה בִּטְעָהַהּ לְמֵימָר בָּתַר דְּסֵיבִית הֲוַת לִי עוּלֵימוּ וְרִבּוֹנִי סִיב:

רש''י בקרבה. מסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונין ולד, השדים הללו שצמקו מושכין חלב, תנחומא (שופטים יח) : עדנה. צחצוח בשר, ולשון משנה (מנחות פו א) משיר את השער ומעדן את הבשר. דבר אחר לשון עדן, זמן וסת נדות:

(יג) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָֽחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַֽאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי: וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם לְמָּא דְנָן חַיְכַת שָׂרָה לְמֵימַר הַבְרַם בְּקוּשְׁטָא אוֹלִיד וַאֲנָא סֵיבִית:

רש''י האף אמנם. הגם אמת אלד: ואני זקנתי. שנה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדוני זקן:

(יד) הֲיִפָּלֵ֥א מֵֽיהֹוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן: הַיִתְכַּסֵּי מִן קֳדָם יְיָ פִּתְגָּמָא לִזְמַן אִתּוּב לְוָתָךְ כְּעִדָּן דְּאַתּוּן קַיָּמִין וּלְשָׂרָה בָר:

רש''י היפלא. כתרגומו היתכסי, וכי שום דבר מפלא ומפרד ומכסה ממני מלעשות כרצוני: למועד. לאותו מועד המיחד שקבעתי לך אתמול למועד הזה בשנה האחרת:

(טו) שני וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה | לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י | יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר | לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ: וְכַדִּיבַת שָׂרָה לְמֵימָר לָא חַיֵּכִית אֲרֵי דְחֵלַת וַאֲמַר לָא בְּרַם חַיָּכְתְּ:

רש''י כי יראה וגו' כי צחקת. הראשון משמש לשון דהא שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שיראה, והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כדבריך הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בארבע לשונות אי, דילמא, אלא, דהא:

נביאים - מלכים ב - פרק ד

(יא) וַיְהִ֥י הַיּ֖וֹם וַיָּ֣בֹא שָׁ֑מָּה וַיָּ֥סַר אֶל-הָעֲלִיָּ֖ה וַיִּשְׁכַּב-שָֽׁמָּה: וַהֲוָה יוֹמָא וְעָאל לְתַמָּן וְזָר לְעִלִּיתָא וּשְׁכִיִב תַּמָּן :

רש''י ויהי היום . ויהי יום אחד :

(יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל-גֵּחֲזִ֣י נַעֲר֔וֹ קְרָ֖א לַשּׁוּנַמִּ֣ית הַזֹּ֑את וַיִּקְרָא-לָ֔הּ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לְפָנָֽיו: וַאֲמַר לְגֵיחֲזִי עוּלְימֵיהּ קְרֵי לְשׁוּנֵמִּיתָא הָדָא וּקְרָא לַהּ וְקָמַת קָדָמוֹהִי : (יג) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֱמָר-נָ֣א אֵלֶיהָ֮ הִנֵּ֣ה חָרַ֣דְתְּ | אֵלֵינוּ֮ אֶת-כָּל-הַחֲרָדָ֣ה הַזֹּאת֒ מֶ֚ה לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔ךְ הֲיֵ֤שׁ לְדַבֶּר-לָךְ֙ אֶל-הַמֶּ֔לֶךְ א֖וֹ אֶל-שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וַתֹּ֕אמֶר בְּת֥וֹךְ עַמִּ֖י אָנֹכִ֥י יֹשָֽׁבֶת: וַאֲמַר לֵיהּ אֱמַר כְּעַן לַהּ הָא עֲסַקְתָּא לָנָא יָת כָּל עִסְקָא הָדָא מֶה לְמֱעְבַּד לִיךְ הֲפִתְגַם אִית לִיךְ לְמַלָּלָא עִם מַלְכָּא אוֹ עִם רַב חֵילָא וַאֲמַרַת בְּגוֹ עִסְקֵי עַמִּי אֲנָא מְסוֹבָרָא :

רש''י חרדת אלינו . בשבילנו : את כל החרדה הזאת . לשום אל לבך את העסק הזה , כמו ( ישעיהו סו ב ) : וחרד על דברי , זהיר על הדבר שיהא עשוי , ונותנו אל לבו : מה לעשות לך . מה את צריכה שנעשה לך , שבשבילנו עסקת כל זה : בתוך עמי . בתוך קרובי , אין אדם מזיקני , איני צריכה למלך ולא לשר הצבא :

(יד) וַיֹּ֕אמֶר וּמֶ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת לָ֑הּ וַיֹּ֣אמֶר גֵּיחֲזִ֗י אֲבָ֛ל בֵּ֥ן אֵֽין-לָ֖הּ וְאִישָׁ֥הּ זָקֵֽן: וַאֲמַר וּמָה לְמֱעְבַּד לָהּ ואֲמַר גֵּיחֲזִי בְּקֻשְׁטָא בַּר לֵית לַהּ וּבַעְלַהּ סִיב :

רש''י ויאמר . אלישע לגחזי : ומה לעשות לה . נגד הטובה הזאת :

(טו) וַיֹּ֖אמֶר קְרָא-לָ֑הּ וַיִּקְרָא-לָ֔הּ וַֽתַּעֲמֹ֖ד בַּפָּֽתַח: וַאֲמַר קְרֵי לַהּ וּקְרָא לָהּ וְקָמַת בְּתַרְעָא :

כתובים - משלי - פרק ג

(לד) אִם-לַלֵּצִ֥ים הֽוּא-יָלִ֑יץ (ולעניים) וְ֝לַעֲנָוִ֗ים יִתֶּן-חֵֽן: וְלִמְמִקְנֵי נִסְחוֹף וּלְעֶנְוָנֵי יִתֵּן חִסְדָא :

רש''י אם ללצים . אדם נמשך אחריהם לסוף אף הוא יהיה לץ עמהם : ולענוים יתן חן . אם לענוים יתחבר סוף שיתנו מעשיו חן בעיניהם של בריות :

(לה) כָּ֭בוֹד חֲכָמִ֣ים יִנְחָ֑לוּ וּ֝כְסִילִ֗ים מֵרִ֥ים קָלֽוֹן: יְקָרָא חַכִּימֵי נַחְסְנָן וְסִכְלֵי נְקַבְּלָן צַעֲרָא :

רש''י כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון . לעצמו מפריש קלון לחלקו :

ד (א) שִׁמְע֣וּ בָ֭נִים מ֣וּסַר אָ֑ב וְ֝הַקְשִׁ֗יבוּ לָדַ֥עַת בִּינָֽה: שְׁמַעוּ בְנַיָא מַרְדּוּתָא דְאָב וְאַצִיתוּ לְמִדַּע בְיוּנָא :

רש''י שמעו בנים מוסר אב . הקב''ה :

(ב) כִּ֤י לֶ֣קַח ט֭וֹב נָתַ֣תִּי לָכֶ֑ם תּֽ֝וֹרָתִ֗י אַֽל-תַּעֲזֹֽבוּ: מְטוּל דְּיוּלְפָנָא טָבָא יְהַבִית לְכוֹן וְנִימוֹסִי לָא תִשְׁבְּקוּן :

רש''י נתתי לכם . הנביא מתנבא ומדבר בשליחותו של הקב''ה והרי הוא כפיו :

(ג) כִּי-בֵ֭ן הָיִ֣יתִי לְאָבִ֑י רַ֥ךְ וְ֝יָחִ֗יד לִפְנֵ֥י אִמִּֽי: מְטוּל דִּבְרָא הֲוֵית לְאַבָּא מְפַנָק וִיחִידָא קֳדָם אִמִי :

רש''י כי בן הייתי לאבי . אם תאמר שלמה היה שונא הבריות שהזהירן על הגזל ועל העריות דבר שנפשו של אדם מתאוה להם לכך נאמר כי בן הייתי וגו' רך ויחיד וגו' שהיה אוהב אותי יותר :

משנה יבמות פרק ד

א. הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, וְנִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת וְיָלָדָה, בִּזְמַן שֶׁהַוָּלָד שֶׁל קְיָמָא, הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, וְלֹא פְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. אֵין הַוָּלָד שֶׁל קְיָמָא, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִקְרוֹבָיו, וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה:

ברטנורה   (א) החולץ ליבמתו. הוא מותר בקרובותיה. דלאו חליצה היא, דהא לא בעיא חליצה. וקרובות וקרובים דמתניתין היינו הנך דנאסרות על האיש מחמת אשתו וקרובים הנאסרים על אשה מחמת בעלה: אם אין הולד של קיימא. שהוא נפל:

ב. הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת וְיָלָדָה, בִּזְמַן שֶׁהַוָּלָד שֶׁל קְיָמָא, יוֹצִיא וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן. וְאִם אֵין הַוָּלָד שֶׁל קְיָמָא, יְקַיֵּם. סָפֵק בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, סָפֵק בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, יוֹצִיא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר, וְחַיָּבִין בְּאָשָׁם תָּלוּי:

ברטנורה   (ב) וחייבין בקרבן. שבעל אשת אח שלא במקום מצוה. והולד כשר ממה נפשך: וחייבין אשם תלוי. שכל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי:

ג. שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים, מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, שֶׁמוֹכֶרֶת, וְנוֹתֶנֶת, וְקַיָּם. מֵתָה, מַה יַּעֲשׂוּ בִכְתֻבָּתָהּ, וּבִנְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִין עִמָּהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן, כְּתֻבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים עִמָּהּ בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב:

ברטנורה   (ג) שומרת יבם. שהיא ממתנת ומצפה ליבם: שנפלו לה נכסים. מבית אביה: מה יעשו בכתובתה. מנה ומאתים ותוספת ונדוניא שהכניסה לו וקבל עליו אחריות: ובנכסים הנכנסים ויוצאים. נכסי מלוג. שכשהיא נכנסת נכנסין עמה וכשיוצאת מבעלה יוצאין עמה: בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. דספק נשואה היא וזוכה היבם בחצי ירושתה מספק, שהבעל יורש את אשתו, וזה שספק נשואה היא אצלו זוכה בפלגא: נכסים בחזקתן. נכסי צאן ברזל, בחזקתן. ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה שהיו הנכסים שלה, אי בחזקת יורשי הבעל שאחריותם עליו. ולענין דינא יחלוקו אפילו לדברי בית הלל:

ד. כְּנָסָהּ הֲרֵי הִיא כְאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כְתֻבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַעְלָהּ הָרִאשׁוֹן:

ברטנורה   (ד) כאשתו לכל דבר. שמגרשה בגט ולא בעיא חליצה, ומחזירה כשירצה ולא מיתסרא עליה: על נכסי בעלה הראשון. שיהיו קרקעות של בעלה הראשון אחראין וערבאין על כתובתה. ואי לית לה כתובה מבעלה הראשון כותב לה היבם כתובה על נכסיו, והיא מנה בלבד:

ה. מִצְוָה בַגָּדוֹל לְיַבֵּם. לֹא רָצָה, מְהַלְּכִין עַל כָּל הָאַחִין. לֹא רָצוּ, חוֹזְרִין אֵצֶל גָּדוֹל וְאוֹמְרִים לוֹ, עָלֶיךָ מִצְוָה, אוֹ חֲלוֹץ אוֹ יַבֵּם:

ברטנורה   (ה) מצוה בגדול ליבם. כדילפינן מוהיה הבכור:

ו. תָּלָה בַקָּטָן עַד שֶׁיַּגְדִּיל אוֹ בַגָדוֹל עַד שֶׁיָּבוֹא מִמְּדִינַת הַיָּם, אוֹ בַחֵרֵשׁ, אוֹ בַשּׁוֹטֶה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ, עָלֶיךָ מִצְוָה, אוֹ חֲלוֹץ אוֹ יַבֵּם:

ברטנורה   (ו) ובגדול. שהיה גדול האחים במדינת הים, ותלה גדול האחין שלפנינו בו לומר המתינו לו, שהוא גדול ממני: [ובחרש ובשוטה. עד שיבריאו. אין שומעין לו: עליך מצוה. אף על פי שאחיך שבמדינת הים הוא גדול ממך, כיון שאתה גדול האחין שלפנינו עליך מצוה, דשהויי מצוה לא משהינן:

ז. הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, הֲרֵי הוּא כְאֶחָד מִן הָאַחִין לַנַּחֲלָה. וְאִם יֵשׁ שָׁם אָב נְכָסִים שֶׁל אָב. הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ, זָכָה בַנְּכָסִים שֶׁל אָחִיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אִם יֵשׁ שָׁם אָב, נְכָסִים שֶׁל אָב. הַחוֹלֵץ לְיבִמְתּוֹ, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִקְרוֹבָיו. הוּא אָסוּר בְּאִמָּהּ, וּבְאֵם אִמָּהּ, וּבְאֵם אָבִיהָ, וּבְבִתָּהּ, וּבְבַת בִּתָּהּ, וּבְבַת בְּנָהּ, וּבַאֲחוֹתָהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא קַיֶּמֶת. וְהָאַחִין מֻתָּרִין. וְהִיא אֲסוּרָה בְאָבִיו, וּבַאֲבִי אָבִיו (וּבַאֲבִי אִמּוֹ), וּבִבְנוֹ, וּבְבֶן בְּנוֹ, בְּאָחִיו, וּבְבֶן אָחִיו. מֻתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ, וְאָסוּר בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ:

ברטנורה   (ז) הרי הוא כאחד מן האחין. ולא הפסיד חלקו בשביל שחלץ. דסלקא דעתך אמינא לקנסיה הואיל והפסידה מיבום שפסלה על האחים: זכה בנכסי אחיו. ואפילו גרשה למחר, דיקום על שם אחיו אמר רחמנא, והרי קם: נכסים של אב. דכתיב והיה הבכור, מה בכור אין לו בחיי האב, אף יבם אין לו בחיי האב. ואין כן הלכה, אלא הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו ואפילו במקום אב: אסור בקרובותיה. כאילו היא אשתו, וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה: בזמן שהיא קיימת. אאחותה קאי ולא אשאר עריות: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. ולא אמרינן צרה כחלוצה שיהא אסור באחות צרת חלוצתו כמו שהוא אסור באחות חלוצתו: ואסור בצרת קרובת חלוצתו. ראובן חלץ ללאה, ורחל נשואה לנכרי ולה צרה, ומת הנכרי, אסורה אותה צרה לראובן. וטעמא הוי, שבזמן שלאה חולצת מוליכה רחל אחותה עמה לב''ד, וכולי עלמא לא ידעי להי מינייהו חליץ, ואיכא דסברי דלרחל חליץ, וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב, דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו היו, שהרי חלץ לרחל. אבל אין היבמה מוליכה צרתה עמה בזמן שחולצת, הלכך כי נסיב אחות הצרה לא אמרי אחות חלוצה נסיב:

ח. הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, וְנָשָׂא אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, וָמֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנָשָׂא אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, וָמֵת, הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם:

ברטנורה   (ח) וכן המגרש את אשתו וכו'. בגמרא פריך, וכן סלקא דעתך. אלא אימא אבל המגרש את אשתו וכו', שאחות גרושה מדברי תורה ולכך פטורה מן החליצה ומן היבום, ואחות חלוצה מדברי סופרים ולכך חולצת ולא מתיבמת:

ט. שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּדֵּשׁ אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה (בֶן בְּתֵירָא) אָמְרוּ, אוֹמְרִים לוֹ, הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אָחִיךָ הַגָּדוֹל מַעֲשֶׂה. חָלַץ לָהּ אָחִיו, אוֹ כְנָסָהּ, יִכְנוֹס אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵתָה הַיְבָמָה, יִכְנוֹס אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵת יָבָם, יוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה:

ברטנורה   (ט) שומרת יבם. ממתנת ליבם: שקידש. אחד מן האחים את אחותה אחר שנפלה זו לפניהן והוזקקה לכולן: המתן. מלכנוס, דקא פגעת באחות זקוקה: עד שיעשה אחיך מעשה. שיכנוס אחיך את היבמה או יחלוץ לה ויעקור את זיקתה מעליך: מתה היבמה יכנוס את אשתו. דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה: מת היבם. ולא נותר אח אלא זה שקידש את אחותה: מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. אבל יבומי לא, משום דאחות גרושתו היא. ובגמרא פסיק הלכה כרבי יהודה בן בתירא:

י. הַיְבָמָה לֹא תַחֲלוֹץ, וְלֹא תִתְיַבֵּם, עַד שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. וְכֵן כָּל שְׁאָר הַנָּשִׁים לֹא יִתְאָרְסוּ, וְלֹא יִנָּשְׂאוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ לָהֶן שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. אֶחָד בְּתוּלוֹת וְאֶחָד בְּעוּלוֹת, אֶחָד גְּרוּשׁוֹת וְאֶחָד אַלְמָנוֹת, אֶחָד נְשׂוּאוֹת וְאֶחָד אֲרוּסוֹת רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַנְּשׂוּאוֹת יִתְאָרְסוּ, וְהָאֲרוּסוֹת יִנָּשְׂאוּ, חוּץ מִן הָאֲרוּסוֹת שֶׁבִּיהוּדָה, מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ, חוּץ מִן הָאַלְמָנָה, מִפְּנֵי הָאִבּוּל:

ברטנורה   (י) לא תחלוץ וכו'. מפרש בגמרא טעמא, דכתיב (דברים כ''ה) אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו וגו', הא אם יחפוץ ייבם, כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה: בתולות. גזרינן אטו בעולות. וארוסות אטו נשואות. וכן הלכה. והנך שלשה חדשים הם תשעים יום חוץ מיום שמת בו בעלה או שנתגרשה בו וחוץ מיום שנתארסה בו: הנשואות יתארסו. דטעמא דאסורה כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני, שלא תלד בן, ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון, ובארוסות ליכא למימר הכי: והארוסות ינשאו. דהא לא איעבור מראשון: חוץ מארוסה שביהודה. שהיו מיחדין את הכלה ואת החתן ביהודה קודם כניסתן לחופה כדי שיהיה רגיל ומשחק עמה ולא יהיו בושים זה מזה בבעילת מצוה, לכך חיישינן שמא בעל: כל הנשים יתארסו. משום דרבי יהודה לא מפליג בין אלמנה לגרושה ומתיר לאלמנה ליארס אפילו תוך שלשים יום של ימי אבלה, אתא רבי יוסי לאפלוגי עליה בהא, ואסר לאלמנה ליארס תוך שלשים של ימי אבלה:

יא. אַרְבָּעָה אָחִין נְשׂוּאִין אַרְבַּע נָשִׁים, וָמֵתוּ, אִם רָצָה הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם לְיַבֵּם אֶת כֻּלָן, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי לִשְׁתֵּי נָשִׁים, וָמֵת, בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן פוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁרָה, וְאַחַת פְּסוּלָה, אִם הָיָה חוֹלֵץ, חַוֹלֵץ לַפְּסוּלָה. וְאִם הָיָה מְיַבֵּם, מְיַבֵּם לַכְּשֵׁרָה:

ברטנורה   (יא) ארבעה אחים וכו'. הוא הדין אפילו נשי טובא נמי, אם אפשר בסיפוקייהו הרשות בידו לכנוס את כולן. והאי דנקט ארבע, עצה טובה קמשמע לן, ארבע אין טפי לא, כי היכי דנמטייהו עונה בחודש: ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. ולא מיבם לתרוייהו, דכתיב (דברים כ''ה) אשר לא יבנה את בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. ולא חליץ לתרוייהו, שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, והואיל ותרווייהו כי הדדי לא סלקי ליבום כדאמרינן בית אחד הוא בונה, הכי נמי לא סלקי לחליצה: חולץ לפסולה. ולא יפסול את הכשרה לכהונה, שהחלוצה פסולה לכהונה, ולא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להן:

יב. הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ, וְהַנּוֹשֵׂא חֲלוּצָתוֹ, וְהַנּוֹשֵׂא קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ, יוֹצִיא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. וּמוֹדִים בְּנוֹשֵׂא קְרוֹבַת גְּרוּשָׁתוֹ, שֶׁהַוָּלָד מַמְזֵר:

ברטנורה   (יב) המחזיר את גרושתו. משנישאת: והנושא את חלוצתו. דקיימא עליה בלאו דלא יבנה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה: והנושא קרובת חלוצתו. דקסבר ר' עקיבא דחלוצתו כאשתו, שהכתוב קראה ביתו, דכתיב (שם) בית חלוץ הנעל. וקסבר נמי ר' עקיבא יש ממזר מחייבי לאוין. ואינה הלכה: קרובת גרושתו. דגרושתו כאשתו. ואמה ואחותה חייבי כריתות נינהו:

יג. אֵיזֶהוּ מַמְזֵר, כָּל שְׁאֵר בָּשָׂר שֶׁהוּא בְּלֹא יָבוֹא דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר, כָּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם. וַהֲלָכָה כִדְבָרָיו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל שֶׁחַיָּבִים עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מָצָאתִי מְגִלַּת יֵחסִין בִּירוּשָׁלַיִם וְכָתוּב בָּהּ, אִישׁ פְּלוֹנִי מַמְזֵר מֵאֵשֶׁת אִישׁ לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אִשְׁתּוֹ שֶׁמֵּתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. גֵּרְשָׁהּ וָמֵתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. נִשֵּׂאת לְאַחֵר וָמֵתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. יְבִמְתּוֹ שֶׁמֵּתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. חָלַץ לָהּ וָמֵתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. [נִשֵׂאת לְאַחֵר וָמֵתָהּ, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ]:

ברטנורה   (יג) כל שאר בשר שהוא בלא יבא. כל קורבה שהיא בלאו, ואפילו אין בה כרת: כל חייבי כרת. אבל לא חייבי לאוין. וכן הלכה, שכל שאיסורו אסור כרת הולד ממזר, חוץ מן הנדה. אבל מחייבי לאוין אין הולד ממזר:

גמרא יבמות דף ט''ל ע''ב

תְּנַן הָתָם מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה עַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה אָמְרוּ מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רִבִּי יִצְחָק חָזְרוּ לוֹמַר מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אַכְשׁוּר דָּרִי. מֵעִיקָרָא סַבְרֵי לָהּ כְּאַבָּא שָׁאוּל וְלִבְסוֹף סַבְרִי לָהּ כְּרַבָּנָן דְּתַנְיָא אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ לְשֵׁם נוֹי וּלְשֵׁם אִישׁוּת וּלְשֵׁם דָּבָר אַחֵר כְּאִלּוּ פּוֹגֵעַ בְּעֶרְוָה וְקָרוֹב אֲנִי בְּעֵינַי לִהְיוֹת הַוָּלָד מַמְזֵר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ מִכָּל מָקוֹם מַאן תָּנָא לְהָא דְתָנוּ רַבָּנָן יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ מִצְוָה שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיְתָה עָלָיו בִּכְלַל הֶתֵּר נֶאֶסְרָה וְחָזְרָה וְהֻתְּרָה יָכוֹל תַּחֲזוֹר לְהַתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן תַּלְמוּד לוֹמַר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ מִצְוָה. מַאן תָּנָא אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי אַבָּא שָׁאוּל הִיא וְהָכִי קָאָמַר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ מִצְוָה שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיְתָה עָלָיו בִּכְלַל הַתֵּר רָצָה לְשֵׁם נוֹי כּוֹנְסָהּ רָצָה לְשֵׁם אִישׁוּת כּוֹנְסָהּ נֶאֶסְרָה חָזְרָה וְהֻתְּרָה יָכוֹל תַּחֲזוֹר לְהֶתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן תַּלְמוּד לוֹמַר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ לְמִצְוָה. רָבָא אָמַר אֲפִלּוּ תֵּימָא רַבָּנָן וְהָכִי קָאָמַר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ מִצְוָה שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיְתָה בִּכְלַל הַתֵּר רָצָה כּוֹנְסָהּ רָצָה אֵינוֹ כּוֹנְסָהּ נֶאֶסְרָה חָזְרָה וְהֻתְּרָה יָכוֹל תַּחֲזוֹר לְהַתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן רָצָה כּוֹנְסָהּ רָצָה אֵינוֹ כּוֹנְסָהּ רָצָה אֵינוֹ כּוֹנְסָהּ הָא אֲגִידָא בֵּיהּ בִּכְדִי תִפּוֹק אֶלָּא אֵימָא רָצָה כּוֹנְסָהּ רָצָה חוֹלֵץ לָהּ תַּלְמוּד לוֹמַר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ מִצְוָה:

רש''י תנן התם. במסכת בכורות: אכשר דרי. בתמיה וכי נתכשרו הדורות: יבמה יבא עליה מצוה. גרסינן ולא גרסינן הכא למצוה אלא לקמן בתירוצ' דרב יצחק בר אבדימי: שבתחלה. עד שלא קדשה אחיו: נאסרה. כשקדשה אחיו: וחזרה והותרה. כשמת אחיו בלא בנים: יכול תחזור להיתרה הראשון. מפרש לקמן: מאן תנא. ומאי קאמר: אבא שאול הוא. והכי קאמר יבמה יבא עליה למצוה משמע לשם מצות יבום דכתיב ויבמה: רבא אמר אפילו תימא רבנן. ולא קתני למצוה אלא מצוה: יבמה יבא עליה מצוה. מצוה עליו ליבמה יותר מן החליצה: יכול תחזור להתירה הראשון. ותו לא דאי בעי לא כניס לה תלמוד לומר יבמה יבא עליה מצוה: בכדי תיפוק. בתמיה:

זוהר וירא דף ק''ו ע''א

רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח (איוב כ''ח) כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה, כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נְשָׁא לְאִסְתַּכָּלָא בְּעוֹבָדוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא יְמָמָא וְלֵילֵי דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ לְעֵילָא וְאִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ לְתַתָּא בְּגִין דְּאוֹרַיְתָא אִילָנָא דְּחַיֵּי אִיהִי לְכָל אִנּוּן דְּעָסְקִין בָּהּ לְמֵיהַב לוֹן חַיִּין בְּעָלְמָא דֵּין וּלְמֵיהַב לוֹן חַיִּין בְּעָלְמָא דְּאָתִי, תָּא חֲזֵי כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט לְמֵיהַב לוֹן מְזוֹנָא וּלְסַפְּקָא לוֹן מִכָּל מַה דְּאִצְטְרִיכוּ בְּגִין דְּאִיהוּ אַשְׁגַּח בָּהּ תָּדִיר דִּכְתִיב (דברים י''א) תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה, בְּגִין דְּאֶרֶץ דָּא מַה כְּתִיב בָּהּ (משלי ל''א) מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ וּלְבָתַר אִיהִי יְהָבַת מְזוֹנָא וְטַרְפָּא לְכָל אִנּוּן חֵיוָן בְּרָא דִּכְתִיב (שם) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ, וְעַל דָּא כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה לְכֻלְּהוּ בְּנֵי עָלְמָא לְמֵיהַב לוֹן מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא לְכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ כָּל חַד וְחַד דִּכְתִיב (תהלים קמ''ה) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן, דּ''א כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט לְאִסְתַּכָּלָא עוֹבָדוֹי דְּבַר נַשׁ וּלְאַשְׁגָּחָא בְּכָל מַה דְּעָבְדֵי בְּנֵי נְשָׁא בְּעָלְמָא, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה מִסְתַּכַּל וְחָמֵי לְכָל חַד וְחַד:

תרגום הזוהר רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, כָּתוּב, (איוב כ''ח) כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי אָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ לְמַעְלָה, וּמִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ לְמַטָּה, כִּי הַתּוֹרָה הִיא עֵץ חַיִּים לְכָל אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בָּהּ. לָתֵת לָהֶם חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָתֵת לָהֶם חַיִּים בָּעוֹלָם הַבָּא. בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב, כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט, הַיְנוּ, כְּדֵי לָתֵת לָהֶם מְזוֹנוֹת וּלְכַלְכֵּל אוֹתָם בְּכָל מַה שֶּׁהֵם צְרִיכִים. מִשּׁוּם שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ בָּהּ תָּמִיד שֶׁכָּתוּב, (דברים י''א) תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךְ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. מִשּׁוּם שֶׁאֶרֶץ זוֹ, מַה כָּתוּב בָּהּ, מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. וְאַחַר כָּךְ הִיא נוֹתֶנֶת טֶרֶף וּמָזוֹן לְכָל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁכָּתוּב (משלי ל''א) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. וְעַל כֵּן כָּתוּב, כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה, דְּהַיְנוּ לְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם, לָתֵת לָהֶם מְזוֹנוֹת וְכַלְכָּלָה לְפִי צָרְכּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. שֶׁכָּתוּב פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךְ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. דָּבָר אַחֵר, כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט, לְהִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל הָאָדָם, וּלְהַשְׁגִיחַ בְּכָל מַה שֶּׁבְּנֵי אָדָם עוֹשִׂים בָּעוֹלָם. תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה, מִסְתַּכֵּל וְרוֹאֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

הלכה פסוקה

ש''ע ח''מ סימן פ''ז

א. צָרִיךְ לִשָּׁבַע בְּשֵׁם אוֹ בְאֶחָד מִכָּל הַכִּינוּיִים וּמְעוֹמֶד. וְאִם נִשְׁבַּע מִיּוֹשֵׁב אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִשְׁבַּע וְתַלְמִיד חָכָם אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה מִיּוֹשֵׁב בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִבְרֵיהֶם בֵּין עַל טַעֲנַת וַדָּאי בֵּין עַל טַעֲנַת סָפֵק. שְׁנַיִם שֶׁנִתְעַצְמוּ בַּדִּין וְנִשְׁבְּעוּ שֶׁלֹּא יִטְעֲנוּ אֶלָּא הָאֱמֶת וְאַחַר כַּךְ נִתְחַיֵּיב אֶחָד מֵהֶם שְׁבוּעָה לַחֲבֵירוֹ יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ נִפְטַר בִּשְׁבוּעָה הָרִאשׁוֹנָה: ב. סֵדֶר שְׁבוּעַת הַדַיָּינִים כַּךְ. הַנִּשְׁבַּע אוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְעוֹמֵד וְנִשְׁבַּע בַּשֵּׁם אוֹ בַּכִּינוּי בִּשְׁבוּעָה אוֹ בְאָלָה מִפִּיו אוֹ מִפִּי הַדַיָּינִים כֵּיצַד מִפִּיו אוֹמֵר הֲרֵינִי נִשְׁבַּע בְּשֵׁם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ הֲרֵינִי נִשְׁבַּע בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם אוֹ בְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁאֵינִי חַיָּיב לָזֶה כְּלוּם. וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵי הוּא אָרוּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ הֲרֵי הוּא אָרוּר לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אִם יֵשׁ לָזֶה אֶצְלִי כְלוּם. כֵּיצַד מִפִּי הַדַיָּינִים. מַשְׁבִּיעִים אָנוּ אוֹתָךְ בְּשֵׁם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ בְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁאֵין לָזֶה בְיָדְךָ כְלוּם וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן אוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ הֲרֵי פְּלוֹנִי בֶן פְּלוֹנִי אָרוּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ לְמִי שֶׁשְׁמוֹ חַנּוּן אִם יֵשׁ לִפְלוֹנִי אֶצְלוֹ מָמוֹן וְלֹא יוֹדֶה לוֹ וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן:

מוסר

הרמב''ם ה' טומאת צרעת פט''ז דין י'

הַצָרַעַת הוּא שֵׁם הָאָמוּר בְּשׁוּתָּפוּת כּוֹלֵל עִנְיָינִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה שֶׁהֲרֵי לוֹבֶן עוֹר הָאָדָם קָרוּי צָרַעַת וּנְפִילַת קְצַת שְׂעַר הָרֹאשׁ אוֹ הַזָקָן קָרוּי צָרַעַת וְשִׁינוּי עֵין הַבְּגָדִים אוֹ הַבָּתִּים קָרוּי צָרַעַת וְזֶה הַשִּׁינוּי הָאָמוּר בִּבְגָדִים וּבְבָתִּים שֶׁקְרָאָתוֹ תּוֹרָה צָרַעַת בְשׁוּתְּפוֹת הַשֵּׁם אֵינוֹ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶלָא אוֹת וָפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַזְהִירָן מִלָּשׁוֹן הָרָע שֶׁהַמְסַפֵּר בְלָשׁוֹן הָרָע מִשְׁתַּנוֹת קִירוֹת בֵּיתוֹ. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהָר הַבַּיִת אִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁהֻתַּץ הַבַּיִת מִשְׁתַּנִּין כְּלֵי הָעוֹר שֶׁבְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵב עֲלֵיהֶן. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ וְאִם עָמַד בְרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנִּין הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. אִם חָזַר בוֹ יִטְהֲרוּ וְאִם עָמַד בְרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנֶּה עוֹרוֹ וְיִצְטָרֵעַ. וְיִהְיֶה מוּבְדָל וּמְפוּרְסָם לְבַדּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בְּשִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁהוּא הַלֵיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרָע וְעַל עִנְיָן זֶה מַזְהִיר בַּתּוֹרָה וְאוֹמֵר (דברים ד') הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָרַעַת (שם) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר הִתְבּוֹנְנוּ מַה אִירַע לְמִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁדִּבְּרָה בְּאַחִיהָ שֶׁהָיְתָה גְדוֹלָה מִמֶּנוּ בְּשָׁנִים וְגִדְלָתוֹ עַל בִּרְכֶּיהָ וְסִכְּנָה בְּעַצְמָהּ לְהַצִילוֹ מִן הַמַיִם. וְהִיא לֹא דִבְּרָה בִגְנוּתוֹ אֶלָּא טַעֲתָה שֶׁהִשְׁוַתּוֹ לִשְׁאַר נְבִיאִים וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד וְאַף עַל פִּי כֵן מִיַּד נֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת. קַל וָחוֹמֶר לִבְנֵי אָדָם הָרְשָׁעִים הַטִּפְּשִׁים שֶׁמַּרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת. לְפִיכָךְ רָאוּי לְמִי שֶׁרוֹצֶה לְכַוֵּין אוֹרְחוֹתָיו לְהִתְרַחֵק מִישִׁיבָתָן וּמִלְּדַבֵּר עִמָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתָּפֵשׂ אָדָם בְּרֶשֶׁת רְשָׁעִים וְסִכְלוּתָם. וְזֶה דֶרֶךְ יְשִׁיבַת הַלֵּצִים הָרְשָׁעִים בַּתְּחִלָּה מַרְבִּין בְּדִבְרֵי הֲבָאי כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה') וְקוֹל כְּסִיל בְּרוֹב דְּבָרִים. וּמִתּוֹךְ כַּךְ בָּאִין לְסַפֵּר בִּגְנוּת הַצַדִּיקִים כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לא) תֵאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדּוֹבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק. וּמִתּוֹךְ כַּךְ יִהְיֶה לָהֶן הֶרְגֵּל לְדַבֵּר בַּנְּבִיאִים וְלָתֵת דּוֹפִי בְּדִבְרֵיהֶם כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (דה''ב לו) וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים וּבוֹזִים דְבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו וּמִתּוֹךְ כַּךְ בָּאִים לְדַבֵּר בֵּאלֹהִים וְכוֹפְרִין בְּעִיקָר כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (מ''ב י''ז) וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהלים ע''ג) שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ מִי גָרַם לָהֶם לָשִׁית בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם לְשׁוֹנָם שֶׁהָלְכָה תְּחִלָּה בָאָרֶץ. זוּ הִיא שִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁגּוֹרֶמֶת לָהֶן יְשִׁיבַת קְרָנוֹת. וִישִׁיבַת בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ. וִישִׁיבַת בָּתֵּי מִשְׁתָּאוֹת עִם שׁוֹתֵי שֵׁכָר. אֲבָל שִׂיחַת כְּשֵּׁרֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָה אֶלָּא בְדִבְרֵי תוֹרָה וְחָכְמָה וּלְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר עַל יָדָן וּמְזַכֶּה אוֹתָן בָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג') אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ:

וירא יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל-פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם: וְקָמוּ מִתַּמָּן גֻּבְרַיָּא וְאִסְתְּכִיאוּ עַל אַפֵּי סְדוֹם וְאַבְרָהָם אָזַל עִמְּהוֹן לְאַלְווֹאֵיהוֹן:

רש''י וישקיפו על פני סדום. כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו טו) , שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת רגז לרחמים: לשלחם. ללוותם, כסבור אורחים הם:

(יז) וַֽיהֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה: וַיְיָ אֲמָר הַמְכַסֵּי אֲנָא מֵאַבְרָהָם דִּי אֲנָא עָבֵד:

רש''י המכסה אני. בתמיהה: אשר אני עושה. בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר (י יט) גבול הכנעני מצידן וגו' באכה סדמה ועמרה וגו' . קראתי אותו אברהם, אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי:

(יח) וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: וְאַבְרָהָם מֵהֲוָה יֶהֱוֵי לְעַם סַגִּי וְתַקִּיף וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילֵהּ כֹּל עַמְמֵי אַרְעָא:

רש''י ואברהם היו יהיה. מדרש אגדה (משלי י ז) זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו ברכו. ופשוטו וכי ממנו אני מעלים, והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול ולהתברך בו כל גויי הארץ:

(יט) כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת-בָּנָ֤יו וְאֶת-בֵּיתוֹ֙ אַֽחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֔ה לַֽעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהֹוָה֙ עַל-אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר-דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו: אֲרֵי גְּלִי קֳדָמַי (גי' רמב''ן יְדַעְתִּנֵּהּ) בְּדִיל דִּי יְפַקֵּד יָת בְּנוֹהִי וְיָת אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ בַּתְרוֹהִי וְיִטְּרוּן אָרְחָן דְּתַקְּנָן קֳדָם יְיָ לְמֶעֱבַּד צְדַקְתָּא וְדִינָא בְּדִיל אַיְיתִי יְיָ עַל אַבְרָהָם יָת דְּמַלֵּל עֲלוֹהִי:

רש''י כי ידעתיו. לשון חבה, כמו (רות ב א) מודע לאישה, (שם ג ב) הלא בעז מדעתנו, (שמות לג יז) ואדעך בשם, ואמנם עיקר לשון כלם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה לפי שהוא מצוה את בניו עלי לשמור דרכי. ואם תפרשהו כתרגומו יודע אני בו שיצוה את בניו וגו' , אין למען נופל על הלשון: יצוה. לשון הוה, כמו (איוב א ה) ככה יעשה איוב: למען הביא. כך הוא מצוה לבניו שמרו דרך ה' כדי שיביא ה' על אברהם וגו' . על בית אברהם לא נאמר, אלא על אברהם, למדנו כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת:

(כ) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה זַֽעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַֽעֲמֹרָ֖ה כִּי-רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָֽבְדָ֖ה מְאֹֽד: וַאֲמַר יְיָ קְבֵלַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה אֲרֵי סְגִיאַת וְחוֹבָתְהוֹן אֲרֵי תְקִיפַת לַחֲדָא:

רש''י ויאמר ה'. אל אברהם, שעשה כאשר אמר שלא יכסה ממנו: כי רבה. כל רבה שבמקרא הטעם למטה בבי''ת, לפי שהן מתורגמין גדולה, או גדלה והולכת, אבל זה טעמו למעלה ברי''ש, לפי שמתורגם גדלה כבר, כמו שפירשתי לעיל (טו יז) ויהי השמש באה, (רות א טו) הנה שבה יבמתך:

(כא) אֵֽרְדָה-נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַֽעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ | כָּלָ֑ה וְאִם-לֹ֖א אֵדָֽעָה: אִתְגְּלֵי כְעַן וְאֶדּוּן הֲכִי קְבִלְתְּהוֹן דְּעַלַּת לָקֳדָמַי עֲבָדוּ אֶעְבֵּד עִמְּהוֹן גְּמִירָא אִם לָא תָיְבִין וְאִם תָּיְבִין לָא אֶתְפְּרָע:

רש''י ארדה נא ואראה. למד לדינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, הכל כמו שפרשתי בפרשת הפלגה (לעיל יא ז) . דבר אחר ארדה נא לסוף מעשיהם: הכצעקתה. של מדינה: הבאה אלי עשו. ואם עומדים במרדם כלה אני עושה בהם. ואם לא יעמדו במרדן, אדעה מה אעשה להפרע מהן ביסורין ולא אכלה אותן. וכיוצא בו מצינו במקום אחר (שמות לג ה) ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך, ולפיכך יש הפסק נקדת פסק בין עשו לכלה, כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו הכצעקתה, צעקת ריבה אחת שהרגוה מיתה משנה על שנתנה מזון לעני, כמפורש בחלק (סנהדרין קט ב) :

נביאים - מלכים ב - פרק ד

(טז) וַיֹּ֗אמֶר לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה (אתי) אַ֖תְּ חֹבֶ֣קֶת בֵּ֑ן וַתֹּ֗אמֶר אַל-אֲדֹנִי֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אַל-תְּכַזֵּ֖ב בְּשִׁפְחָתֶֽךָ: וַאֲמַר לְזִמְנָא הָדֵין כְּעִדָּן דְּאַתּוּן קַיָּמִין תְּהֵא מְחַבְּקָא בְּרָא וַאֲמַרַת בְּבָעוּ רִבּוֹנִי נְבִיָּא דַּיְיָ לָא יִתְכַדִּיב פִּתְגָמָא בְּאַמְתָךְ :

רש''י למועד הזה כעת חיה . כמו שאת קיימת היום ולשלום , כך תהי קיימת למועד הזה , וחובקת בן : אל אדוני . אל תאמר חובקת בן , מה לי חבוקו אם סופי לקוברו , וזה שאמרה לו כשמת , הלא אמרתי לא תשלה אותי : אל תכזב . אל תראני דבר שיפסוק , יש בידך לבקש רחמים וינתן לי בן , אך בבקשה ממך אל תתן לי אלא בן של קיימא : אל תכזב . כמו ( שם נ יא ) : לא יכזבו מימיו :

(יז) וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יהָ אֱלִישָֽׁע: וְעַדִּיאַת אִתְּתָא וִילֵידַת בַּר לְזִמְנָא הָדֵין כְּעִדַּן דְּהִיא קַיָּמָא דִי מַלֵּיל עִמָּהּ אֱלִישָׁע :

רש''י כעת חיה . כעת הזאת שהיתה בחיים ובשלום , ולכך נקוד כָּעֵת :

(יח) וַיִּגְדַּ֖ל הַיָּ֑לֶד וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיֵּצֵ֥א אֶל-אָבִ֖יו אֶל-הַקֹּצְרִֽים: וּרְבָא רַבְיָא וַהֲוָה יוֹמָא וּנְפַק לְות אֲבוּהִי לְוָת חַצְדַיָּא : (יט) וַיֹּ֥אמֶר אֶל-אָבִ֖יו רֹאשִׁ֣י | רֹאשִׁ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל-הַנַּ֔עַר שָׂאֵ֖הוּ אֶל-אִמּֽוֹ: וַאֲמַר לַאֲבוּהִי רֵישִׁי רֵישִׁי וַאֲמַר לְעוּלֵימָא סַבְהִי אוֹבִלֵיהּ לְאִמֵּיהּ :

רש''י ראשי ראשי . הנני חולה בראשי : ויאמר . אביו אל אחד מן הנערים , שאהו אל אמו :

(כ) וַיִּשָּׂאֵ֔הוּ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל-אִמּ֑וֹ וַיֵּ֧שֶׁב עַל-בִּרְכֶּ֛יהָ עַד-הַֽצָּהֳרַ֖יִם וַיָּמֹֽת: וְנַסְבֵיהּ וְאוֹבִילֵיהּ לְאִמֵּיהּ וִיתֵיב עַל בִּרְכָּהָא עַד עִדָּן טִיהֲרָא וּמִית : (כא) וַתַּ֙עַל֙ וַתַּשְׁכִּבֵ֔הוּ עַל-מִטַּ֖ת אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וַתִּסְגֹּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וַתֵּצֵֽא: וְסַלִיקַת וְאַשְׁכַּבְתֵּיהּ עַל עַרְסָא דִּנְבִיָּא דַּיְיָ וַאֲגַפַת בְּאַפּוֹהִי וּנְפַקַת :

כתובים - משלי - פרק ד

(ד) וַיֹּרֵ֗נִי וַיֹּ֥אמֶר לִ֗י יִֽתְמָךְ-דְּבָרַ֥י לִבֶּ֑ךָ שְׁמֹ֖ר מִצְוֹתַ֣י וֶֽחְיֵֽה: וְאַלְפַנִי וַאֲמַר לִי יְיָ יְקַמֵט מִלַי לִבָּךְ נְטַר פִּקוּדַי וֶחְיֵה :

רש''י ויורני . על כך ויוכיחני ויאמר לי יתמך דברי לבך . ולפי שהוכיחני בדברים אלו לכך אני מזהירכם על כך ( רבי יוסף קר''א ) , ד''א כי בן הייתי לאבי , הנביא אומר בן הייתי להקב''ה שהשרה רוחו עלי , ומצינו שקראו הקב''ה לשלמה בן שנאמר אני אהיה לו לאב וגו' ( שמואל ב ז ) : רך ויחיד לפני אמי . לאומתי אני נבחר וחביב כבן רך ויחיד לכך ויורני אבי :

(ה) קְנֵ֣ה חָ֭כְמָה קְנֵ֣ה בִינָ֑ה אַל-תִּשְׁכַּ֥ח וְאַל-תֵּ֝֗ט מֵֽאִמְרֵי-פִֽי: קְנֵה חָכְמְתָא קְנֵה בְיוּנָא לָא תִנְשֵׁי וְלָא תִסְטֵי מִן מַאֲמָרֵי פוּמִי : (ו) אַל-תַּעַזְבֶ֥הָ וְתִשְׁמְרֶ֑ךָּ אֱהָבֶ֥הָ וְתִצְּרֶֽךָּ: וְלָא תִשְׁבַּקְיָהּ וְתִנְטַרְיָךְ רַחֲמָהּ דְּתֻשְּׂגָּבְיָךְ :

רש''י אל תעזבה וגו' . אהבה . אהוב אותה :

(ז) רֵאשִׁ֣ית חָ֭כְמָה קְנֵ֣ה חָכְמָ֑ה וּבְכָל-קִ֝נְיָנְךָ֗ קְנֵ֣ה בִינָֽה: רֵישׁ חָכְמְתָא קְנֵה חָכְמְתָא וּבְכָל קִנְיָנָךְ קְנֵה בְיוּנָא :

רש''י ראשית חכמה קנה חכמה . תחלת חכמתך למוד מאחרים קנה לך שמועה מפי הרב , ואח''כ בכל קנינך קנה בינה , תתבונן בה מעצמך להשכיל הטעמים דבר מתוך דבר :

(ח) סַלְסְלֶ֥הָ וּֽתְרוֹמְמֶ֑ךָּ תְּ֝כַבֵּ֗דְךָ כִּ֣י תְחַבְּקֶֽנָּה: חַבִּבְיָהּ דִּי תְרוֹמְמִנָךְ וְחַבִּקְיָהּ דִּתְיַקְרָךְ :

רש''י סלסלה . חפשה היה חוזר עליה לדקדק בה כמו כבוצר על סלסלות ( ירמיה ו ) החוזר והולך בכרם ומשיב ידו לבקש את העוללות ובלשון חכמים מסלסל בשערו :

(ט) תִּתֵּ֣ן לְ֭רֹאשְׁךָ לִוְיַת-חֵ֑ן עֲטֶ֖רֶת תִּפְאֶ֣רֶת תְּמַגְּנֶֽךָּ: וּתְשִּׂים בְּרֵישָׁךְ יָאֲיוּתָא דְחֶסְדָא כְּלִילָא דְשַׁבְהוֹרָא עֲלָךְ :

רש''י תתן לראשך לוית חן . חברת חן כמו לוית חן הם לראשך :

משנה בבא קמא פרק ד

א. שׁוֹר שֶׁנָּגַח אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שְׁוָרִים זֶה אַחַר זֶה, יְשַׁלֵּם לָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מוֹתָר, יַחֲזִיר לְשֶׁלְּפָנָיו. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מוֹתָר, יַחֲזִיר לְשֶׁלִּפְנֵי פָנָיו. וְהָאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִשְׂכָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְלוּם, זֶה נוֹטֵל מָנֶה וְזֶה נוֹטֵל מָנֶה. חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר שָׁוֶה מָאתַיִם, הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מָנֶה, וְשֶׁלְּפָנָיו, זֶה נוֹטֵל חֲמִשִּׁים זוּז וְזֶה נוֹטֵל חֲמִשִּׁים זוּז. חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר שָׁוֶה מָאתַיִם, הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מָנֶה, וְשֶׁלְּפָנָיו, חֲמִשִּׁים זוּז, וּשְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים, דִּינַר זָהָב:

ברטנורה   (א) שור שנגח ד' וה'. ובכולם היה תם דמשתלם מגופו: ישלם. חצי נזק לאחרון תחלה. בגמרא מוקי למתניתין כגון שתפסו ניזק לשור המזיק לגבות ממנו ונעשה עליו שומר שכר. וכשיצא מתחת ידו והזיק, הניזק הראשון חייב בנזקיו, לפיכך האחרון משתלם חצי נזקו משלם: ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו. הכי קאמר, אם יש בו מותר בנזקיו, יחזיר לשלפניו. כגון שחצי נזקו של הראשון היה מנה, וחצי נזק האחרון היה חמשים, והשור שוה מאתים. מתחלה כשנגח שור זה שורו של הניזק הראשון שחצי נזקו מנה, היה לניזק בשור זה מנה, ולבעלים מנה. וכשתפסו הניזק ונגח תחת ידו, אין לבעלים להפסיד מנה שהיה להם בו, שהרי לא היתה שמירתו עליהן אלא על הניזק שתפסו. וכשהזיק לשני והיה חצי נזקו חמשים, איבד הניזק הראשון מן המנה שלו חמשים ונותן לזה הניזק השני, והמותר עד המנה חוזר לו. והבעלים נוטלים המנה שלהם: ר''ש אומר וכו'. ר''ש סבר שותפי נינהו הבעלים והניזק בשור המזיק, ושניהם מתחייבים בנזקיו. כיצד, שור שוה מאתים שנגח וכו': ושלפניו. זה ניזק ראשון. נוטל חמישים זוז, והבעלים חמשים זוז. דיש לניזק ראשון בו החצי, הלכך משלם חצי תשלומי נזקו: חזר ונגח שור שוה מאתים. האחרון נוטל מנה החצי מכל מי שהוא, דמגופו משתלם. ונמצא אותו שלפניו שהיה החצי שלו, משלם מחלקו חצי מנה שנוטל האחרון: ושנים הראשונים. ניזק ראשון והבעלים שהיה להם לכל אחד רביע, משלמין כל אחד רביעית של נזקו: דינר זהב. שהם עשרים וחמשה דינרים של כסף:

ב. שׁוֹר שֶׁהוּא מוּעָד לְמִינוֹ וְאֵינוֹ מוּעָד לְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, מוּעָד לָאָדָם וְאֵינוֹ מוּעָד לַבְּהֵמָה, מוּעָד לַקְּטַנִּים וְאֵינוֹ מוּעָד לַגְּדוֹלִים, אֶת שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מוּעָד לוֹ מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה, הֲרֵי שֶׁהָיָה מוּעָד לַשַּׁבָּתוֹת וְאֵינוֹ מוּעָד לַחֹל. אָמַר לָהֶם, לַשַּׁבָּתוֹת מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, לִימוֹת הַחל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אֵימָתַי הוּא תָם. מִשֶּׁיַּחֲזֹר בּוֹ שְׁלשָׁה יְמֵי שַׁבָּתוֹת:

ברטנורה   (ב) מועד לקטנים. לעגלים: אמרו לפני ר' יהודה. שאלו תלמידיו ממנו: מועד לשבתות. מפני שהוא בטל ממלאכה ודעתו זחה עליו. אי נמי, לפי שרואה בני אדם במלבושים נאים של שבת, חשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם: ואינו מועד לחול. מה דינו: משיחזור בו שלשה ימי שבתות. לאחר שהועד לשבתות העבירו לפניו שוורים בשלש שבתות ולא נגח, חזר לתמותו, ואם חזר ונגח אינו משלם אלא חצי נזק:

ג. שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) שׁוֹר רֵעֵהוּ, וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר. וְשֶׁל נָכְרִי שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם:

ברטנורה   (ג) שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור. דכתיב (חבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שנצטוו בני נח, כיון שלא קיימו אותן, עמד והתיר ממונן לישראל. ואומר (דברים ל''ג) הופיע מהר פארן, גילה ממונן של עובד כוכבים והתירן. מהר פארן, משעה שסבב והחזיר את התורה על העובדי כוכבים ולא קבלוה:

ד. שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן חַיָּב. וְשֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ, פָּטוּר. שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וּמְעִידִין לָהֶן בִּפְנֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. נִתְפַּקַּח הַחֵרֵשׁ, נִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן, חָזַר לְתַמּוּתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא בְחֶזְקָתוֹ. שׁוֹר הָאִצְטָדִין אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) כִּי יִגַּח, וְלֹא שֶׁיַּגִּיחוּהוּ:

ברטנורה   (ד) ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. שאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, דמטלטלי הוא, ואמרינן בפ''ק [דף י''ד] שוה כסף מלמד שאין ב''ד נזקקים אלא לנכסים שיש להן אחריות, ואוקימנא ביתמי: מעמידין להן אפוטרופוס וכו'. אם הוחזקו נגחנים, מעמידין להם אפוטרופוס ולא לשלם חצי נזק אלא לשווייה מועד. דכי הדר נגח משלם מן העליה ויגבו הנזק מקרקע של יתומים: חוזר לתמותו. דקסבר מועד שיצא מרשות בעליו ונכנס לרשות בעלים אחרים חוזר לתמותו. דרשות משונה משנה את דין התראתו: שור האצטדין. שמיוחד לנגיחות, ומלמדין אותו לכך:

ה. שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הָאָדָם וָמֵת, מוּעָד, מְשַׁלֵּם כֹּפֶר, וְתָם, פָּטוּר מִן הַכֹּפֶר. וְזֶה וָזֶה חַיָּבִים מִיתָה. וְכֵן בַּבֵּן וְכֵן בַּבַּת. נָגַח עֶבֶד אוֹ אָמָה, נוֹתֵן שְׁלשִׁים סְלָעִים, בֵּין שֶׁהוּא יָפֶה (מֵאָה) מָנֶה וּבֵין שֶׁאֵינוֹ יָפֶה אֶלָּא דִּינָר אֶחָד:

ברטנורה   (ה) מועד משלם כופר. ואע''ג דבקמא דנגח קטלינן ליה, אשכחינן מועד, כגון שהרג שלשה נכרים. אי נמי, שהרג שלשה ישראל טריפה. דאטריפה לא קטלינן ליה, דגברא קטילא קטיל. אי נמי, דקטיל וערק לאגמא לאחר שהעידו בו: וכן בבן וכן בבת. תינוק ותינוקת. חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים:

ו. שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְחַכֵּךְ בַּכֹּתֶל, וְנָפַל עַל הָאָדָם, נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, לַנָּכְרִי, וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל, לַנְּפָלִים, וְהָרַג בֶּן קַיָּמָא, פָּטוּר:

ברטנורה   (ו) שור שהיה מתחכך בכותל וכו'. פטור מן המיתה. ואם היה מועד, כגון שהיה מועד להתחכך בכתלים ולהפילם על בני אדם, ונתחכך בכותל להנאתו והפילו על האדם ומת, השור פטור מן המיתה, והבעלים משלמים את הכופר. השור פטור מן המיתה, דכתיב (שמות כ''א) השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים אין חייבין אם הרגו את הנפש עד שיהרגו בכוונה, כך השור אינו חייב עד שיהרוג בכוונה. והבעלים משלמים את הכופר, דכתיב אם כופר, שהיה יכול לכתוב כופר יושת עליו, מאי אם כופר, לרבות ההורג שלא בכוונה לחיוב כופר:

ז. שׁוֹר הָאִשָּׁה, שׁוֹר הַיְתוֹמִים, שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים מִיתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת, פְּטוּרִים מִן הַמִּיתָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים:

ברטנורה   (ז) ושור היתומים. שאין להם אפוטרופוס: ושור האפוטרופוס. השור של יתומים, הוא אלא שעל האפוטרופוס לשמרו: הרי אלו חייבין. דשבעה שור כתובים בפרשה בנוגח אדם. חד לגופיה, וששה לששה שוורים הללו: רבי יהודה אומר שור הקדש שור הגר שמת ואין לו יורשים פטורים מן המיתה. אפילו נגח ואח''כ הקדיש, נגח ואח''כ מת הגר, היה פוטר ר' יהודה. ואין הלכה כר' יהודה:

ח. שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא לְהִסָקֵל וְהִקְדִּישׁוֹ בְעָלָיו, אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ. שְׁחָטוֹ, בְּשָׂרוֹ אָסוּר. וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ הִקְדִּישׁוֹ בְעָלָיו, מֻקְדָּשׁ. וְאִם שְׁחָטוֹ, בְּשָׂרוֹ מֻתָּר:

ברטנורה   (ח) ואם שחטו אסור. באכילה. דכתיב (שמות כ''א) סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שהיא נבלה ונבילה אסורה באכילה, ומה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, אלא לומר לך שאם קדם ושחטו לאחר שנגמר דינו אסור: הקדישו בעליו מוקדש. ונפקא מינה דאי מתהני מיניה מעל:

ט. מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם, וְלַשּׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר, וְלַשּׂוֹכֵר, נִכְנְסוּ תַחַת הַבְּעָלִים, מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְתָם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. קְשָׁרוֹ בְעָלָיו בַּמּוֹסֵרָה, וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי, וְיָצָא וְהִזִּיק, אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד חַיָב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תָּם חַיָב וּמוּעָד פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו, וְשָׁמוּר הוּא זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין לוֹ שְׁמִירָה אֶלָּא סַכִּין:

ברטנורה   (ט) ונעל בפניו כראוי. בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה. והיינו שמירה פחותה: ומועד פטור. מצד העדאה שבו. אבל צד תמות במקומה עומדת. ומשלם חצי נזק כתם. דכתיב ולא ישמרנו גבי מועד. הא שמרו כל דהו פטור מצד העדאה: רבי אליעזר אומר, אין לו שמירה. למועד: אלא סכין. עד שישחטנו. ושלש מחלוקות בדבר. לר''מ בשמירה פחותה חייב ובמעולה פטור. ולרבי יהודה בשמירה פחותה נמי פטור מצד העדאה שבו. אבל חייב על צד תמות שבו. עד שישמרנו שמירה מעולה. ולר''א במעולה נמי חייב. והלכה כרבי יהודה. ומיהו לכתחלה מצוה, לשחוט שור המועד כדי לסלק ההיזק:

גמרא בבא קמא דף ל''ח ע''א

תַּנְיָא נַמֵּי הָכִי שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל נָכְרִי פָּטוּר. שׁוֹר שֶׁל נָכְרִי שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ג') עָמַד וַיְמוֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וְאוֹמֵר (דברים לג) הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן מָאי וְאוֹמֵר וְכִי תֵימָא הָאי עָמַד וַיְמוֹדֶד אֶרֶץ מִבָּעִי לְכִדְרַב מָתְנָא וְכִדְרַב יוֹסֵף תָּא שְׁמַע הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן מִפָּארָן הוֹפִיעַ מָמוֹנָם לְיִשְׂרָאֵל. מָאי דְּרַב מַתְנָא דְּאָמַר רַב מַתְנָא עָמַד וַיְמוֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם מַה רָאָה רָאָה שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִצְטַוּוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי נֹחַ וְלֹא קִיְּימוּם עָמַד וְהֶגְלָה אוֹתָם מֵעַל אַדְמָתָם. וּמָאי מַשְׁמַע דְהָאי וַיַּתֵּר לִישְׁנָא דְאַגְלוּיֵי הוּא כְּתִיב הָכָא וַיַּתֵּר גּוֹיִם וּכְתִיב הָתָם (ויקרא יא) לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ וּמְתַרְגְּמִינָן לְקַפָּצָא בְהוֹן עַל אַרְעָא מָאי דְּרַב יוֹסֵף דְּאָמַר רַב יוֹסֵף עָמַד וַיְמוֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם מַה רָאָה רָאָה שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי נֹחַ וְלֹא קִיְּימוּ עָמַד וְהִתִּירָן לָהֶם אִיתְגוּרֵי אִתְגוּר אִם כֵּן מָצִינוּ חוֹטֵא נִשְׂכָּר. אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא לוֹמַר שֶׁאֲפִלּוּ מְקַיְּימִין אוֹתָן אֵין מְקַבְּלִין עֲלֵיהֶן שָׂכָר. וְלֹא וְהָתַּנְיָא רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מְנַיִן שֶׁאֲפִלּוּ גוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יח) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִם וְיִשְׂרָאֵל לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא אָדָם הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִלּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל אַמְרֵי אֵין מְקַבְּלִין עֲלֵיהֶן שָׂכָר כִּמְצוּוֶּה וְעוֹשֶׂה אֶלָּא כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְצוּוֶּה וְעוֹשֶׂה דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא גָּדוֹל הַמְצוּוֶּה וְעוֹשֶׂה יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצוּוֶּה וְעוֹשֶׂה:

רש''י הופיע. גילה ממונם והתירן: מפארן. כשסבב והחזיר את התורה על כל האומות ולא קבלוה: והגלה אותם. כגון כפתורים היוצאים מכפתור וכגון ובשעיר ישבו החורים וגו': לומר שאפילו מקיימין אותם וכו'. שהרי אינם מצווים אבל מעונש לא פטרם:

זוהר וירא דף ק''ח ע''ב

רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווּ קַיְּמֵי יוֹמָא חַד וְעָסְקֵי בְּהַאי קְרָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב (דברים ח') אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסָר כֹּל בָּהּ, הַאי בָּהּ בָּהּ תְּרֵי זִמְנֵי אַמַּאי אֶלָּא הָא אִתְמָר דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּלִיג כָּל עַמִּין וְאַרְעָאן לִמְמַנָּן שְׁלִיחָן וְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא שַׁלִּיט בָּהּ מַלְאָכָא וְלָא מְמַנָּא אָחֳרָא אֶלָּא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי בְּגִין כָּךְ אָעִיל לְעַמָּא דְּלָא שַׁלִּיט בְּהוּ אָחֳרָא לְאַרְעָא דְּלָא שַׁלִּיט בָּהּ אָחֳרָא, תָּא חֲזֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב מְזוֹנָא תַּמָּן בְּקַדְּמִיתָא וּלְבָתַר לְכָל עָלְמָא, כָּל שְׁאָר עַמִּין עכו''ם בְּמִסְכֵּנוּת וְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לָאו הָכִי אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אִתְּזָן בְּקַדְּמִיתָא וּלְבָתַר כָּל עָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם אֶלָּא בַּעֲתִירוּ בְּסִפּוּקָא דְּכֹלָּא תֹּאכַל בָּהּ וְלָא בַּאֲתַר אָחֳרָא, בָּהּ בִּקְדִישׁוּ דְּאַרְעָא בָּהּ שַׁרְיָא מְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה בָּהּ שַׁרְיָא בִּרְכָתָא דִּלְעֵילָא וְלָא בַּאֲתַר אָחֳרָא, תָּא חֲזֵי כְּתִיב כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הָכָא לָא אִתְיַדַּע גַּן יְיָ אִי הוּא אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִי אִיהוּ אֶרֶץ סְדוֹם וְאִי אִיהוּ גַּן יְיָ דְּאִקְּרֵי גַּן עֵדֶן אֶלָּא כְּגַן יְיָ דְּאִית בֵּיהּ סִפּוּקָא וְעִדּוּנָא דְּכֹלָּא הָכִי נַמֵּי הַוָּה סְדוֹם וְהָכִי נַמִּי מִצְרַיִם, מַה גַּן יְיָ לָא אִצְטְרִיךְ בַּר נַשׁ לְאַשְׁקָאָה לֵיהּ אוֹף מִצְרַיִם לָא אִצְטְרִיךְ אָחֳרָא לְאַשְׁקָאָה לֵיהּ בְּגִין דְּנִילוּס אִיהוּ אַסִיק וְאַשְׁקֵי לְכָל אַרְעָא דְּמִצְרַיִם, תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב (זכריה י''ד) וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלַםִ וְגוֹ', דָּא הוּא עוֹנָשָׁא דִּלְהוֹן דְּאִתְמַנַּע מִנְּהוֹן מִטְרָא מַה כְּתִיב וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלָא בָאָה וְגוֹ' חָמֵי דְּלָא כְּתִיב וְלָא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגֶּשֶׁם בְּגִין דְּלָא נָחִית מִטְרָא לְמִצְרַיִם וְלָא אִצְטָרְכָן לֵיהּ אֶלָּא עוֹנָשָׁא דִּלְהוֹן מַה הוּא דִּכְתִיב (שם) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגּוֹף ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִים וְגוֹ' בְּגִין דְּמִצְרַיִם לָא צְרִיכִין לְמִטְרָא, אוֹף סְדוֹם מַה כְּתִיב בֵּיהּ כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה כָּל עִדּוּנִין דְּעָלְמָא הֲווּ בָּהּ וְעַל דָּא לָא בָּעָאן דִּבְנֵי נְשָׁא אָחֳרָנִין יִתְעַדְּנוּן בָּהּ, רַבִּי חִיָּא אָמַר אִנּוּן הֲווּ חַיָּבִין מִגַּרְמַיְהוּ וּמָמוֹנְהוֹן דְּכָל בַּר נַשׁ דְּאִיהוּ צָר עֵינָא לְגַבֵּי מַסְכְּנָא יָאוּת הוּא דְּלָא יִתְקַיֵּם בְּעָלְמָא וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ חַיִּים לְעָלְמָא דְּאָתִי: וְכָל מַאן דְּאִיהוּ וַתְּרָן לְגַבֵּי מַסְכְּנָא יָאוּת הוּא דְּיִתְקַיֵּם בְּעָלְמָא וְיִתְקַיֵּם עָלְמָא בְּגִנֵּיהּ וְאִית לֵיהּ חַיִּים וְאוּרְכָא דְּחַיֵּי לְעָלְמָא דְּאָתִי:

תרגום הזוהר רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי יוֹם אֶחָד הָיוּ עוֹמְדִים וְעוֹסְקִים בַּכָּתוּב הַזֶּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּתוּב, (דברים ח') אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. לֹא תֶחֱסַר כֹּל בָּהּ, אֵלּוּ בָּהּ בָּהּ, שְׁתֵּי פְּעָמִים לָמָּה לִי. אֶלָּא כְּבָר אָמְרוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִלֵּק אֶת הָעַמִּים וְהָאֲרָצוֹת לִמְמוּנִים שְׁלִיחִים, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵין מַלְאָךְ שׁוֹלֵט בָּהּ וְלֹא מְמוּנֶה אַחֵר, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ, וּמִשּׁוּם זֶה, הֵבִיא אֶת הָעָם, שֶׁאֵין אַחֵר שׁוֹלֵט עָלָיו חוּץ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶל הָאָרֶץ, שֶׁאֵין אַחֵר שׁוֹלֵט עָלֶיהָ חוּץ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בֹּא וּרְאֵה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן תְּחִלָּה מְזוֹנוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ לְכָל הָעוֹלָם. וְנִמְצָאִים כָּל שְׁאָר הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מְקַבְּלִים בְּמִסְכֵּנוּת, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ כָּךְ, אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִזּוֹן מִתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ הָעוֹלָם נִזּוֹנִים מִשִּׁירַיִם. וּמִשּׁוּם זֶה, כָּתוּב, אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְּמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, אֶלָּא בַּעֲשִׁירוּת, בְּכָל הַמִּלּוּא. תֹּאכַל בָּהּ, וְלֹא בְּמָקוֹם אַחֵר. בָּהּ, יוֹרֶה בִּקְדֻשַּׁת הָאָרֶץ, בָּהּ שׁוֹרֶה אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה, בָּהּ שׁוֹרֶה בְּרָכָה הָעֶלְיוֹנָה, וְלֹא בְּמָקוֹם אַחֵר. וְעַל כֵּן כָּתוּב בְּהַמִּקְרָא שְׁנֵי פְּעָמִים בָּהּ, לְרַמֵּז עַל כָּל הַנִּזְכָּר. בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב, כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צוֹעַר, עַד כָּאן עוֹד לֹא נוֹדָע מֵהַכָּתוּב, אִם אֶרֶץ מִצְרַיִם הוּא כְּגַן ה', וְאִם אֶרֶץ סְדוֹם הוּא כְּגַן ה', וְאִם גַּן ה', הוּא הַגָּן הַנִּקְרָא גַּן עֵדֶן. אֶלָּא הַפֵּרוּשׁ הוּא, כְּגַן ה', שֶׁהוּא גַּן עֵדֶן, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִלּוּא וְעִדּוּן לַכֹּל, כֵּן הָיָה סְדוֹם וְכֵן הָיָה מִצְרַיִם. מַה גַּן ה', אֵין אָדָם צָרִיךְ לְהַשְׁקוֹתוֹ כֵּן מִצְרַיִם, אֵין אַחֵר צָרִיךְ לְהַשְׁקוֹתָהּ, מִשּׁוּם שֶׁנְּהַר נִילוּס עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אֶת כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם. בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלַםִ וְגוֹ', זֶה הוּא הָעוֹנֶשׁ שֶׁלָּהֶם שֶׁנִּמְנָע מֵהֶם הַגֶּשֶׁם. וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְגוֹ', רְאֵה, שֶׁלֹּא כָּתוּב כָּאן, וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם, כִּי לֹא יֵרֶד גֶּשֶׁם בְּמִצְרַיִם וְאֵינָם צְרִיכִים לוֹ. אֶלָּא עוֹנֶשׁ שֶׁלָּהֶם מַה הוּא, הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגּוֹף ה' אֶת הַגּוֹיִם וְגוֹ'. שֶׁהוּא מִשּׁוּם שֶׁהַמִּצְרִים אֵינָם צְרִיכִים גֶּשֶׁם. אַף סְדוֹם הָיָה כְּגַן ה', מַה כָּתוּב בָּהֶם, כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, דְּהַיְנוּ כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם הָיוּ בָּהּ. וְעַל כֵּן לֹא רָצוּ, שֶׁאֲנָשִׁים אֲחֵרִים יִתְעַדְּנוּ בָּהּ. וְלֹא קִבְּלוּ אוֹרְחִים. רַבִּי חִיָּא אָמַר, הֵם, אַנְשֵׁי סְדוֹם, הָיוּ רְשָׁעִים עַצְמָם וּמֵרְכוּשָׁם, וְלֹא מִסִּבַּת אַרְצָם הַטּוֹבָה, כִּי לֹא רָצוּ לִתֵּן צְדָקָה. כִּי כָּל אָדָם, שֶׁהוּא צָר עַיִן כְּלַפֵּי עָנִי, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ חַיִּים לָעוֹלָם הַבָּא. וְכָל מִי שֶׁהוּא טוֹב לֵב לַעָנִי, רָאוּי לוֹ שֶׁיִּתְקַיֵּם בָּעוֹלָם, וְהָעוֹלָם יִתְקַיֵּם בִּזְכוּתוֹ, וְיֵשׁ לוֹ חַיִּים, וַאֲרִיכוּת יָמִים לָעוֹלָם הַבָּא.

הלכה פסוקה

ש''ע ח''מ מסי' רכ''ז

א. אָסוּר לְהוֹנוֹת אֶת חֲבֵירוֹ בֵּין בְמִקְחוֹ בֵּין בְּמִמְכָּרוֹ וְאֵיזֶה מֵהֶם שֶׁאִינָה בֵּין לוֹקֵחַ בֵּין מוֹכֵר עוֹבֵר בְּלָאו: ב. כַּמָּה תִּהְיֶה הָאוֹנָאָה וְיִהְיֶה חַיָּיב לְהָשִׁיב שְׁתוּת בְּשָׁוֶה כֵּיצַד הֲרֵי שֶׁמָּכַר שָׁוֶה שֵׁשׁ בְּחָמֵשׁ אוֹ שָׁוֶה שֶׁבַע בְּשֵׁשׁ אוֹ שָׁוֶה חָמֵשׁ בְּשֵׁשׁ אוֹ שָׁוֶה שֵׁשׁ בְּשֶׁבַע הֲרֵי זוּ אוֹנָאָה וְנִקְנֶה הַמֶּקַח וְחַיָּיב הַמְאַנֶּה לְשַׁלֵם הָאוֹנָאָה וּלְהַחֲזִירָהּ כּוּלָהּ לַמִתְאַנֶּה: ג. הָיְתָה הָאוֹנָאָה פָּחוּת מִזֶה בְּכָל שֶׁהוּא כְּגוֹן שֶׁמָּכַר שָׁוֶה שִׁבְעִים בְּשִׁשִּׁים וּפְרוּטָה אֵינוֹ חַיָּיב לְהַחֲזִיר כְּלוּם שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁתוּת דֶרֶךְ הַכֹּל לִמְחוֹל בּוֹ: ד. הָיְתָה הָאוֹנָאָה יְתֵירָה עַל הַשְׁתוּת כָּל שֶׁהוּא כְּגוֹן שֶׁמָכַר שָׁוֶה שִׁשִּׁים בַּחֲמִשִׁים פָּחוּת פְּרוּטָה בָּטֵל הַמֶקַח וְהַמִתְאַנֶּה יָכוֹל לְהַחֲזִיר הַחֵפֶץ וְלֹא יִקְנֶה כְּלָל אָבָל הַמְאַנֶּה אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר אִם רָצָה זֶה וְקִבֵּל:

מוסר

מספר חרדים דף ס''ז ע''ב

יִהְיוּ כָּל דְבָרֶיךָ כָּבוֹד גָדוֹל וּפִיוּס לַבּוֹרֵא וְגַם לִבְרוּאָיו מִיִרְאָתוֹ לִקְטַנִּים וְלִגְדוֹלִים לָרָעִים וְלַטּוֹבִים בְּלֵב נָקִי וּבַר וְשָׁפֵל וְסַבְלָן בַּכָּתֵף תִּשָּׂא תְּדַמֶּה כִּי אַתָּה מִן הַפּוֹעֲלִים אֲשֶׁר בַּכָּתֵף יִשְּׂאוּ וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂוֹי הֳוֵי מַמְתִּין הַסֶּבֶל לְעֵת בּוֹאוֹ פִּתְאוֹם וְלֹא תְבַעֵט כִּי יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ חִידּוּשׁ. תְּדַמֶּה כִּי כְּסוּת אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ חוֹפֵף עָלֶיךָ תַּעֲטֶה בוֹ כַּשַּׂלְמָה וּלְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁתִּדְבְּקֵהוּ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. תִּדַמֶּה לְכַסּוֹתוֹ בְּשַׂלְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְהִזָהֵר פֶּן תְּלַכְלֵךְ בֶּגֶד הַמֶּלֶךְ בְּחַטָאוֹת פֶן יָסִיר בִּגְדוֹ מֵעָלֶיךָ וְתִהְיֶה עֵרוֹם מִמֶּנוּ וְאַל תִּקְרַע בְּגָדֶיךָ בַּחֲמָתְךָ דַהֲוֵי כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה הוֹאִיל וְהָאָדָם חוֹמֶר אֵינוֹ רוֹאֶה בְּעֵינָיו בְמוּשְׂכָּלוֹת אֶלָא בְמוּרְגָשׁ הֵעִידוֹ הַבּוֹרֵא בִשְׁתֵּי אוֹתוֹת עָלָיו אַחַת בִּבְשָׂרוֹ בְּרִית קדֶשׁ וְאַחַת תְּפִילִין וּבְשַׁבָּת הַשַׁבָּת אוֹת הִיא וְרָאוּי שֶׁלֹא יַחְסְרוּ אֵלוּ שְׁתֵּי אוֹתוֹת לְאוֹתוֹת עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה. כְּשֵׁם שֶׁהַכַּעַס אָסוּר כַּךְ הָעִצָבוֹן מִן הֶאָבָק שֶׁכָּל עֲבֵירָה יֵשׁ לָהּ אָבָק כִּדְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָבָק רִבִּית אָבָק לָשׁוֹן הָרָע וְהִלֵל הַזָּקֵן כְּשֶׁהָלַךְ אָדָם אֶחָד לְנַסּוֹתוֹ אִם יִכְעוֹס לֹא כָעַס וְלֹא נִתְעַצֵב אֶלָא רָאוּי לְאָדָם לִקַּח בְּנַחַת כָּל אֲשֶׁר יָבֹא עָלָיו לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִשְׁמַע לִשְׁתּוֹק וְלוֹמַר גַם זוּ לְטוֹבָה בְּשִׂמְחָה. הַדְּבָרִים בְּטֵלִים בִּבְרִית הַלָשׁוֹן כְּזֶרַע לְבַטָּלָה בִּבְרִית הַמָּעוֹר דָמֵי וְעַל דָּא כְּתִיב הוֹגַעְתֶּם אֶת ה' בְּדִבְרֵיכֶם שֶׁפִּירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי סוֹבֵל הָעוֹלָם וְאֵינִי יָגֵעַ וּבִדְבָרִים בְּטֵלִים אֲנִי יָּגֵעַ וְלָמָה יִהְיֶה אָדָם עַז פָּנִים וְיְיָגֵּעַ בּוֹרְאוֹ חָלִילָה לָכֵן אַל יוֹצִיא מִלָּה מִפִּיו לְבַטָלָה אֶלָא תוֹרָה אוֹ עֲבוֹדָה אוֹ הוֹדָאָה אוֹ שָׁלוֹם. מִי שֶׁאָבַד לוֹ פֶּרַח הַיִתָּכֵן שֶׁבְּעִצְבוֹנוֹ וְכַעְסוֹ יְשַׁבֵּר כְּלִי שֶׁשָּׁוֶה אֶלֶף פְּרָחִים לֹא יַעֲלֶה עַל דַעְתְּךָ וְאַתָּה בֶּן אָדָם יָדַעְתָּ כִּי נִשְׁמָתָךְ מוֹשַׁב אֱלֹהִים וּבְכַעֲסָךְ וְעִצְבוֹנָךְ יִסְתַּלֵּק וְאֵיךְ תֵּעָצֵב עַל חַיֵי שָׁעָה וּתְאַבֵּד חַיֵי עוֹלָם לָכֵן סְבוֹל בְּשִׂמְחָה כְּהִלֵל כָּל הַבָּא עָלֶיךָ וְלֹא תַעֲזוֹב אֶת מַלְכְּךָ וִיהִי זֹאת נֶחֱמָתָךְ כִּי בוֹ תִדְבָּק וְהוּא יָאֵר פָּנָיו אֵלֶיךָ וְאַתָּה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ:

וירא יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּֽלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: וְאִתְפְּנִיאוּ מִתַּמָּן גֻּבְרַיָּא וַאֲזָלוּ לִסְדוֹם וְאַבְרָהָם עַד כְּעַן מְשַׁמֵּשׁ בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ:

רש''י ויפנו משם. ממקום שאברהם ליוום שם: ואברהם עודנו עומד לפני ה'. והלא לא הלך לעמוד לפניו אלא הקדוש ברוך הוא בא אצלו ואמר לו (פסוק כ) זעקת סדום ועמורה כי רבה, והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד לפני אברהם, אלא תקון סופרים הוא זה (אשר הפכוהו זכרונם לברכה לכתוב כן) :

(כג) וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם-רָשָֽׁע: וּקְרֵב אַבְרָהָם וַאֲמָר הֲבִרְגַז תְּשֵׁיצֵי זַכָּאָה עִם חַיָּבָא:

רש''י ויגש אברהם. מצינו הגשה למלחמה (ש''ב י יג) ויגש יואב וגו' , הגשה לפיוס (להלן מד יח) ויגש אליו יהודה, והגשה לתפלה (מלכים א' יח לו) ויגש אליהו הנביא, ולכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות, ולפיוס ולתפלה: האף תספה. הגם תספה. ולתרגום של אנקלוס שתרגמו לשון רוגז, כך פרושו האף ישיאך שתספה צדיק עם רשע:

(כד) אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹֽא-תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ: מָאִים אִית חַמְּשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא הֲבִרְגַז תְּשֵׁיצֵי וְלָא תִשְׁבּוֹק לְאַתְרָא בְּדִיל חַמְשִׁין זַכָּאִין דִּי בְגַוָּהּ:

רש''י אולי יש חמשים צדיקים. עשרה צדיקים לכל כרך וכרך, כי חמשה מקומות יש:

(כה) חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵֽעֲשׂ֣ת | כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם-רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּֽרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל-הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַֽעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט: קוּשְׁטָא אִנּוּן דִּינָךְ מִלְּמֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָא הָדֵין לְקַטָּלָא זַכָּאָה עִם חַיָּבָא וִיהֵי זַכָּאָה כְּחַיָּבָא קוּשְׁטָא אִנּוּן דִּינָךְ דְּדָיִן כָּל אַרְעָא לָא יַעְבֵד דִּינָא:

רש''י חלילה לך. ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים, למה תמית הצדיקים: חלילה לך. חלין הוא לך, יאמרו כך הוא אמנתו, שוטף הכל, צדיקים ורשעים, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה: כדבר הזה. לא הוא ולא כיוצא בו: חלילה לך. לעולם הבא: השופט כל הארץ. נקוד בחטף פת''ח ה''א של השופט לשון תמה, וכי מי שהוא שופט לא יעשה משפט אמת:

(כו) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה אִם-אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל-הַמָּק֖וֹם בַּֽעֲבוּרָֽם: וַאֲמַר יְיָ אִם אַשְׁכַּח בִּסְדוֹם חַמְשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא וְאֶשְׁבּוֹק לְכָל אַתְרָא בְּדִילְהוֹן:

רש''י אם אמצא בסדום וגו' לכל המקום. לכל הכרכים, לפי שסדום היתה מטרופולין וחשובה מכלם תלה בה הכתוב:

נביאים - מלכים ב - פרק ד

(כב) וַתִּקְרָא֮ אֶל-אִישָׁהּ֒ וַתֹּ֗אמֶר שִׁלְחָ֨ה נָ֥א לִי֙ אֶחָ֣ד מִן-הַנְּעָרִ֔ים וְאַחַ֖ת הָאֲתֹנ֑וֹת וְאָר֛וּצָה עַד-אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים וְאָשֽׁוּבָה: וּקְרַת לְבַעְלַהּ וַאֲמַרַת שַׁדַר כְּעַן לִי חַד מִן עוּלֵימַיָּא וַחֲדָּא מִן אָתְנַיָּא וְאִתְמְטֵי לְוַת נְבִיָּא דַּיְי וְאֵתוּב : (כג) וַיֹּ֗אמֶר מַ֠דּוּעַ (אתי) אַ֣תְּ (הלכתי) הֹלֶ֤כֶת אֵלָיו֙ הַיּ֔וֹם לֹֽא-חֹ֖דֶשׁ וְלֹ֣א שַׁבָּ֑ת וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם: וַאֲמַר מָה דֵין אַתְּ אֲזַלְתְּ לְוָתֵיהּ יוֹמָא דֵין לָא יְרַח וְלָא שַׁבְּתָּא וַאֲמַרַת שְׁלָם : (כד) וַֽתַּחֲבֹשׁ֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֹּ֥אמֶר אֶֽל-נַעֲרָ֖הּ נְהַ֣ג וָלֵ֑ךְ אַל-תַּעֲצָר-לִ֣י לִרְכֹּ֔ב כִּ֖י אִם-אָמַ֥רְתִּי לָֽךְ: וְזָרֵיזַת אֲתָנָא וַאֲמַרַת לְעוּלֵימָהָא דְּבַר וְאֱזֵיל לָא תִדְחוֹק עָלַי לְמִרְכַּב אֱלָהֵין כַּד אֵימַר לָךְ :

רש''י נהג ולך . מהר : אל תעצר לי . אל תעכב על ידי את הרכיבה :

(כה) וַתֵּ֗לֶךְ וַתָּב֛וֹא אֶל-אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶל-הַ֣ר הַכַּרְמֶ֑ל וַ֠יְהִי כִּרְא֨וֹת אִישׁ-הָאֱלֹהִ֤ים אֹתָהּ֙ מִנֶּ֔גֶד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל-גֵּיחֲזִ֣י נַעֲר֔וֹ הִנֵּ֖ה הַשּׁוּנַמִּ֥ית הַלָּֽז: וַאֲזָלַת וַאֲתָת לְוָת נְבִיָּא דַּיְיָ לְטוּר כַּרְמְלָא וַהֲוָה כַּד חֲזָא נְבִיָּא דַּיְיָ יָתָהּ מִקָּבֵיל וַאֲמַר לְגֵיחֲזִי עוּלֵימֵיהּ הָא שׁוּנַּמִית דֵּיכִי : (כו) עַתָּה֮ רֽוּץ-נָ֣א לִקְרָאתָהּ֒ וֶאֱמָר-לָ֗הּ הֲשָׁל֥וֹם לָ֛ךְ הֲשָׁל֥וֹם לְאִישֵׁ֖ךְ הֲשָׁל֣וֹם לַיָּ֑לֶד וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם: כְּעַן רְהוּט כְּעַן לָקָדָּמוּתָהּ וַאֲמַר לָהּ הַשְׁלָם לִיךְ הַשְׁלָם לְבַעְלִיךְ הַשְׁלָם לְרַבְיָא וַאֲמַרַת שְׁלָם :

רש''י ותאמר שלום . הרי זה מקרא קצר , שהרי היה לו לכתוב , וישאל לה ותאמר שלום :

כתובים - משלי - פרק ד

(י) שְׁמַ֣ע בְּ֭נִי וְקַ֣ח אֲמָרָ֑י וְיִרְבּ֥וּ לְ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים: שְׁמַע בְּרִי וְקַבֵּל מִנִי וְנִסְגְּיוּן שְׁנַיָא דְחַיָיך :

רש''י שמע בני וקח אמרי וגו' :

(יא) בְּדֶ֣רֶךְ חָ֭כְמָה הֹרֵתִ֑יךָ הִ֝דְרַכְתִּ֗יךָ בְּמַעְגְּלֵי-יֹֽשֶׁר: אָרְחָתָא דְחָכְמְתָא אֲלֵפְתָּךְ וְהַלֵּכְתָּךְ בִּשְׁבִילֵי תְרִיצֵי : (יב) בְּֽ֭לֶכְתְּךָ לֹא-יֵצַ֣ר צַעֲדֶ֑ךָ וְאִם-תָּ֝ר֗וּץ לֹ֣א תִכָּשֵֽׁל: כַּד תֵּיזֵל לָא תִתְעוּק אָרְחָךְ וְאִין תִּרְהַט לָא תִתְקָל :

רש''י בלכתך לא יצר צעדך . מי שאינו מרחיק רגליו קרוב ליפול :

(יג) הַחֲזֵ֣ק בַּמּוּסָ֣ר אַל-תֶּ֑רֶף נִ֝צְּרֶ֗הָ כִּי-הִ֥יא חַיֶּֽיךָ: תִּתְחַזֵּק בְּמַרְדוּתָא וְלָא תִרְפֵּא נְטַרְיָהּ מְטוּל דְּהִיא חַיָיךְ :

רש''י החזק במוסר אל תרף . אחוז בתורה כמו והחזיקי את ידך בו ( בראשית כא ) וישלח ידו ויחזק בו ( שמות ד ) :

(יד) בְּאֹ֣רַח רְ֭שָׁעִים אַל-תָּבֹ֑א וְאַל-תְּ֝אַשֵּׁ֗ר בְּדֶ֣רֶךְ רָעִֽים: בְּאָרְחָא דְרַשִׁיעֵי לָא תֵיזֵל וְלָא תִטַן בְּאָרְחָא דְבִישִׁין :

רש''י באורח רשעים אל תבא ואל תאשר . ואל תדרוך כמו באשורו אחזה רגלי ( איוב כג ) , וכן ונבון יבין לאשורו :

משנה זבחים פרק ד

א. בֵּית שַּׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. וּבַחַטָּאת, שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְנָהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ, כִּפֵּר. נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:

ברטנורה   (א) בית שמאי אומרים כל הנתנין על מזבח החיצון. יש מהן שטעונין ארבע מתנות, ויש מהן שטעונים שתים שהם ארבע, ויש שטעונים מתנה אחת. כדתנן באידך פרקין. והשתא קאמר דכולן שלא נתן אלא מתנה אחת בדיעבד כפר, דכתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך, שפיכה אחת משמע, מדלא כתיב סביב דמשמע שתי מתנות שהן ארבע: ובחטאת שתי מתנות. שלש פרשיות נאמרו בחטאות החיצונות בויקרא, אחת בשעיר נשיא, ושתים בחטאות יחיד אחת בכבשה ואחת בשעירה. בשתים כתיב על קרנת חסר, והאחת מלא. ובית שמאי יש להן יש אם למקרא, הרי כאן שש, ואין במזבח אלא ארבע, והשתים יתרות לא נאמרו אלא ששנאן הכתוב לעכב. ובית הלל סברי אהני מקרא דמשמע שש, ואהני מסורת דמשמע ארבע, הלכך טפי חדא אמסורת ובצר חדא ממקרא והוו להו חמש, ארבע למצוה וחד לעכב, ואם נתן מתנה אחת כפר: לפיכך. חטאת וכל הזבחים לבית הלל, ולבית שמאי שאר הזבחים חוץ מחטאת, נתן את הראשונה כתקנה ואת השניה במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנה: כפר. וכשר הקרבן ליקרב על ידי מתנה ראשונה. דאין השניה מתרת הבשר, שהרי הותר על ידי מתנה ראשונה, הלכך אינה מפגלת: נתן את הראשונה חוץ לזמנה כו' פגול וחייבין עליו כרת. שאין מחשבת חוץ למקומה דשניה מוציאתו מידי פגול, שהרי הוקבע בראשונה שקרבו כל מתיריו:

ב. כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁאִם חִסֵר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת, לֹא כִפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כֻּלָּן כְּתִקְנָן וְאַחַת שֶׁלֹּא כְתִקְנָהּ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת:

ברטנורה   (ב) אם חסר אחת מכל המתנות לא כפר. דבפר העלם דבר כתיב (ויקרא ד) ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו, ומקרא שאינו צריך הוא שהרי כל עבודותיו נתפרשו בו, אלא לכפול באזהרת הזאות שבו הוא דאתא, והכי משמע, ועשה לו כאשר כתבתי לך עשיותיו, ושנה עליהם לעכב שאם חסר אחת מכל המתנות לא כפר: לפיכך (אם נתנן כולן כתקנן). הואיל וכולן מתירות, אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו: ואחת שלא כתקנה. במחשבת חוץ לזמנו: פסול. שלא הותר בראשונות: ואין בו כרת. שאין מפגלים בחצי מתיר:

ג. וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִים עַלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וְהַדָּם, וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה. לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. וְכֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:

ברטנורה   (ג) אלו דברים שאין חייבים עליהם. כרת באכילתן משום פגול: הקומץ. אם קמץ על מנת לאכול שירים למחר, ונתפגלה המנחה שאינה נאכלת אלא ליום ולילה, אין האוכל את הקומץ בכרת, שאין פגול חל אלא על דבר שיש לו מתירין אחרים. דפגול משלמים ילפינן ליה, דכתיב (ויקרא ז) ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו וגו', מה שלמים מיוחדים שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח, שהדם מתיר להקטיר האימורין למזבח, והאימורין מתירין הבשר לאדם, וחייבין עליהם משום פגול, אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול לאפוקי כל הנך דחשיב במתניתין, שאין להם מתירין אלא הן עצמן מתירין לאחרים, שהאוכל מהן אינו חייב משום פגול: והלבונה. אין אחר מתירה אלא היא מתרת את המנחה, כמו הקומץ: מנחת נדבת כהנים. כולה כליל ואינה נקמצת. הלכך אין אחר מתירה: מנחת כהן משיח. דהיינו חביתי כהן גדול שהיא קריבה בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב: ומנחת נסכים. לא גרסינן. דהא מיפליג פליגי בה, ויש חילוק בין באה עם הזבח לבאה בפני עצמה: והדם. הוא המתיר: והנסכים הבאים בפני עצמן. כגון שהתנדב מנחת נסכים בלא זבח, כדאמרינן במנחות מתנדב אדם מנחת נסכים בפני עצמה. אי נמי, הביאה בשביל הזבח אלא שהביא זבחו היום ונסכיו למחר, דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר. אבל אם הביאן עם זבחו ופגל בזבח, נתפגלו הנסכים: וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. דכיון דיכול להקריב נסכים למחר, נמצא שאין הזבח מתירן ליקרב, אלא הן מתירין את עצמן. והלכה כחכמים: לוג שמן של מצורע. שייריו נאכלין: אין חייבין עליו משום פגול. אם פגל באשם, לא נפגל הלוג. ואע''פ שהלוג תלוי באשם, דכתיב (שם יד) על דם האשם, דאם לא נתן מדם האשם תחלה אין נתינת השמן כלום, אפילו הכי כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים, נמצא שאין האשם מתירו. וכיון דאין לו מתירים, אין חייבין עליו משום פגול: ור' מאיר אומר. לוג הבא עם האשם בו ביום, חייבין עליו משום פגול אם פגל באשם. ואין הלכה כר' מאיר: בין לאדם בין למזבח. או לזה או לזה:

ד. הָעוֹלָה, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. עוֹלַת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. חַטַּאת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָרָהּ לַכֹּהֲנִים. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כַּשְּׁלָמִים, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:

ברטנורה   (ד) העולה דמה מתיר את בשרה למזבח. דכתיב (שם א) וזרקו את הדם, והדר וערכו: ואת עורה לכהנים. דכתיב (שם ז) עור העולה אשר הקריב, אין לו אלא לאחר זריקה: חטאת העוף. שהיא נאכלת לכהנים נפקא לן מדכתיב לכל חטאתם, לרבות חטאת העוף. דלא תימא נבילה היא: פרים הנשרפים. פר כהן משיח, ופר העלם דבר של צבור, ופר יום הכפורים: ושעירים הנשרפים. שעיר של יום הכפורים, ושעירי עבודה זרה. שכל אלו דמן טעון הזיה לפנים ואימוריהן קרבין על מזבח העולה ושאר הבשר נשרף בבית הדשן. והואיל ודמן מתיר את אימוריהן ליקרב, אם פגל בהן ואכל את אימוריהן חייב עליהן משום פגול: כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים. דפגול, בשלמים הוא דכתיב, מה שלמים מיוחדים שמתן דמן על מזבח החיצון, אף כל שדמן נתון על מזבח החיצון. לאפוקי פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שדמן טעון הזיה ומתן דמים בפנים. ואין הלכה כרבי שמעון:

ה. קָדְשֵׁי נָכְרִים, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב. דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. אֲבָל (כְּגוֹן) הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה:

ברטנורה   (ה) קדשי נכרים. שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל, דכתיב בפרשת אמור איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם, ודרשינן איש מה תלמוד לומר איש איש, לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל: אין חייבין משום פגול נותר וטמא. דפגול יליף מנותר בגזירה שוה דעון עון, ונותר יליף מטמא בגזירה שוה דחלול חלול, ובטמא כתיב (ויקרא כב) וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא מקדשי נכרים. ואין הלכה כר' מאיר: דברים שאין חייבין עליהם משום פגול. כגון הקומץ והקטורת וכל השנויין במשנתנו: חייבין משום טומאה. האוכלן בטומאת הגוף חייב כרת: חוץ מן הדם. דמיעטיה קרא דכתיב (שם יז) ואני נתתיו לכם, שלכם יהא כשאר חולין, ולא כקדשים. ועוד כתיב (שם) על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה. הלכך אין חייבין עליו לא משום טומאה ולא משום נותר ולא משום פגול, אלא משום אוכל דם גרידא: בדבר שדרכן להאכל. שדרך בני אדם לאכלן. ואע''פ שהוא מן הנקטרים כגון קומץ ומנחת כהנים והדומים לה. אבל לבונה ועצים וקטורת אין חייבין עליהן משום טומאה. ורבנן פליגי עליה ומרבו להו לטומאה מקרא דכתיב (שם יז) והבשר אשר יגע בכל טמא, והבשר יתירא לרבות עצים ולבונה. והלכה כחכמים דעצים ולבונה נמי יש בהן משום טומאה, ואין לך עצים דמיטמאין אלא עצים של קרבן בלבד. שאם נגעה בהן טומאה אסור לשרפן על גבי המזבח:

ו. לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח, לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם הַשֵׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ. וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, לְשֵׁם חֵטְא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד:

ברטנורה   (ו) לשם זבח. לאפוקי שינוי קודש, כגון לשם זבח אחר: לשם זובח. לאפוקי שינוי בעלים. כדילפינן לעיל בריש פרק קמא ממוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה וכו': לשם אשים. לאפוקי אם שחטו על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים: לשם ריח. לאפוקי אם צלאן תחלה חוץ למערכה, דתו לא מסקי ריחא: לשם ניחוח. הנחת רוח. נחת רוח להקב''ה שאמר ונעשה רצונו. וכל הני ילפינן להו מדכתיב אשה ריח ניחוח: לשם חטא. לשם חטאו שהוא מביאו עליו: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו. אלא שחטו סתם, כשר: שהוא תנאי בית דין. שישחוט סתם ולא לימא לשמן. דלמא אתי למימר שלא לשמן: שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. הלכך אי הוה אומר שלא לשמן אף כי אמרו הבעלים לשמן, לאו מידי הוא, דלאו בדידהו תליא מלתא, דכתיב (ויקרא ז) המקריב אותו לא יחשב. והלכה כר' יוסי:

גמרא זבחים דף נ''ד ע''ב

דָּרַשׁ רָבָא מָאי דִּכְתִיב (ש''א י''ט) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת בָּרָמָה וְכִי מַה עִנְיָן נָיוֹת אֵצֶל רָמָה אֶלָּא שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בְּרָמָה וְעוֹסְקִים בְּנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם אָמְרֵי כְּתִיב (דברים יז) וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת לֹא הֲווּ יַדְעֵי דוּכְתֵיהּ הֵיכָא אַיְיתוּ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ בְּכוּלְהוּ כְּתִיב וְיָרַד וְעָלָה הַגְּבוּל וְתָאַר הַגְּבוּל. בְּשֵׁבֶט בִּנְיָמִין וְעָלָה כְּתִיב וְיָרַד לֹא כְּתִיב אָמְרֵי שְׁמַע מִינָהּ הָכָא הוּא מְקוֹמוֹ סָבוּר לְמִבְנְיֵיהּ בְּעֵין עֵיטָם דְּמִדְלֵי אָמְרֵי נֵיחֲתֵי בֵּיהּ קָלִיל כְּדִכְתִיב וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן. וְאִיבָּעִית אֵימָא גְמִירֵי דְסַנְהֶדְרִין בְּחֶלְקוֹ דִיהוּדָה וּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ דְבִנְיָמִין וְאִי מַדְלִינָן לֵיהּ מִתְפַּלֵּיג טוּבָא מוּטַב דְנֵיחֲתִי בֵיהּ פּוּרְתָּא כְּדִכְתִיב (שם לו) וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנֵּא דוֹאֵג הָאֲדוֹמִי בְּדָוִד כְּדִכְתִיב כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וּכְתִיב (תהלים סט) זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' וגו'. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וגו'. אִם אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' וגו'. הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר. הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה זֶה יְהוֹשֻׁעַ דְקָאָתֵי מֵאֶפְרַיִם מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר זֶה בִנְיָמִין דִּכְתִיב (בראשית מט) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף:

רש''י שהיו יושבין ברמה. בעירו של שמואל: בנויו של עולם. למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה: ועלית. בכל שעריך קרי עליה ומשם לבית המקדש מלמד שבהמ''ק הי' גבוה מכל א''י: וא''י גבוה מכל הארצות. לא מבעיא לן הכא ולאו מהכא נפקא לן אלא מקרא אחרינא דכתיב לא יאמר עוד חי ה' וגו' כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בנ''י מארץ צפון ומכל המקומות אשר הדחתים שם וכו': דוכתיה. מקומו היכן מקום הגבוה בא''י בגבול מי הוא: אייתי ספר יהושע. לבדוק בגבולי השבטים ולא פרשו באחד מכל השבטים פאות גבוליהם לארבע רוחותיהם חוץ משבט יהודה ובנימין שנתפשטו שם כל הגבולין מסובבין ברוחותי' ומקצעותי': כתיב ועלה הגבול ולא כתיב ויָרַד. ועוד כתיב בעלייה אחת בירושלם עד ראש ההר על פני גיא בן הנום ומשם עד הים שהוא לרוח מערב כתיב ותאר הגבול ויָרַד הגבול: ולא כתיב ועלה. ונחלת בנימין בצפונ' של נחל' יהודה וגבול נגב לבנימין הוא גבול צפונה ליהודה אלא שאין אורך נחלת בנימין עד הים אלא עד ירושלם ועד ההר אשר גיא בן הנום ועד קרית יערי': כתיב ועלה ותאר ולא כתיב ויָרַד. ותאר אינה לא עליה ולא ירידה למדנו שראש ההר על גיא בן הנום הוא גבוה מן הכל ולמעלה מירושלים דמירושלם ולשם כתיב ועלה: סבור למבניה בעין עיטם. נראה בעיני שהוא מעין מי נפתוח האמור שם אחר עליית ההר אשר על פני גיא בן הנום אשר לא נכתב ירידה בינתים: ניחתי ביה קליל. נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים שהוא למטה כדכתיב כתפיו ולא כתיב ראשו. ואיכא דאמרי האי דלא בנאה בעין עיטם משום דרחוק משם נחלת בנימין מנחלת יהודא יותר משיעור הר הבית וא''א לסמוך לשכת הגזית לעזרה ואנן בעינן סנהדרין בעזרה דכתיב וקמת ועלית וגו' וצריכה להיות בחלקו של יהודא כדמפרש ואזיל: גמירי סנהדרין. בחלקו של יהודה כדכתיב ומחוקק מבין רגליו: את כל ענותו. אשר עינה עצמו לעסוק ולדעת ונשבע ונדר אם אבא באוהל וגו':

זוהר וירא דף ק''כ ע''ב

פָּתַח וְאָמַר (ישעיה ס''ג) בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם וְגוֹ', תָּא חֲזֵי בְּכָל צָרָתָם דְּיִשְׂרָאֵל כַּד אִזְדַּמַּן לוֹן עָאקָן כְּתִיב לֹא בְּאָלֶ''ף וְקָרֵי בְּוָא''ו בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמְּהוֹן בָּעָקוּ, לֹא בְּאָלֶ''ף אֲתַר עִלָּאָה יַתִּיר אַף עַל גַּב דְּלָאו בְּהַהוּא אֲתַר רוּגְזָא וְעָקוּ לְהָתָם לְעֵילָא מָטָא עַקְתָא דְּיִשְׂרָאֵל, לֹא בְּאָלֶ''ף כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים ק') הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ, כְּתִיב בְּאָלֶ''ף וְקָרֵי בְּוָא''ו, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם וְהָא אִיהוּ עִמְּהוֹן בְּהַהוּא עָקוּ וְאַתְּ אָמַרְתָּ הוֹשִׁיעָם אֶלָּא מוֹשִׁיעָם לֹא כְּתִיב אֶלָּא הוֹשִׁיעָם מִקַּדְמַת דְּנָא דְּאִיהוּ זַמִּין בְּהַהוּא עָקוּ לְמִסְבָּל עִמְּהוֹן, תָּא חֲזֵי בְּכָל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל אִנּוּן בְּגָלוּתָא שְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא וְהָא אוֹקְמוּהָ דִּכְתִיב (דברים ל') וְשָׁב יְיָ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְגוֹ', דּ''א וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם דָּא שְׁכִינְתָּא דְּאִיהִי עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא וְאַתְּ אָמַרְתָּ דְּאִיהוּ הוֹשִׁיעָם אֶלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי דְּאִלֵּין אִנּוּן מִשְׁכְּנוֹתָיו דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגָלוּתָא וּבְגִין דִּשְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִדְכַּר לוֹן לְאוֹטָבָא לוֹן וּלְאַפָּקָא לוֹן מִן גָּלוּתָא דִּכְתִיב (שמות ו') וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי בְּקַדְּמִיתָא וּלְבָתַר וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי, וְגַם רָאִיתִי לְאַסְגָּאָה רְאִיָּה אָחֳרָא דְּאִיהוּ קַדְּמָאָה דְּכֹלָּא וּכְתִיב (שם כּ') וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ דָּא שְׁכִינְתָּא אֶת אַבְרָהָם לְאַבְרָהָם מִבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא אֶת אַבְרָהָם דָּא הוּא חַבְרוּתָא וְזִוּוּגָא דִּילָהּ בַּאֲבָהָן, אֶת אַבְרָהָם (במדבר ק''כ א) דָּא הוּא מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית אֶת יִצְחָק דָּא הוּא צְפוֹנִית מַעֲרָבִית וְאֶת יַעֲקֹב דָּא הוּא זִוּוּגָא חָדָא כְּלָלָא חָדָא זִוּוּגָא שְׁלִים כִּדְקָא יָאוּת כְּגַוְנָא דָּא אֶת הַשָּׁמַיִם דָּא הוּא כְּלָלָא מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם וְאֶת הָאָרֶץ דָּא מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה כַּחֲדָא אוֹף הָכָא בְּכֻלְּהוּ אֶת וּבְיַעֲקֹב וְאֶת לְמֶהֱוֵי כֹּלָא זִוּוּגָא חָדָא דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין דְּכָר וְנוּקְבָא לְעָלְמִין, וְזַמִּין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרָזָא בְּכָל עָלְמָא וּלְאַשְׁמָעָא קָל דְּיֵמָא (ישעיה ס''ג) וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ, בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר (ישעיה ס''ג) בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה בְּכָל צָרָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם הַצָרוֹת, כָּתוּב עֲלֵיהֶם, לֹא בְּאָלֶף וְקָרִינָן לוֹ בְּוָא''ו, מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶם בַּצָרָה. לֹא עִם אל''ף, הוּא בְּמָקוֹם יוֹתֵר עֶלְיוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בַּמָּקוֹם הַהוּא כַּעַס וְצָרָה, עִם כָּל זֶה מַגִּיעַ שָׁם לְמַעְלָה צָרוֹת יִשְׂרָאֵל. לֹא בְּאל''ף כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, (תהלים ק') הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ, שֶׁכָּתוּב בְּאל''ף וְקוֹרִים בְּוא''ו. וּמַלְאָךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם: וַהֲרֵי הוּא נִמְצָא עִמָּהֶם בַּצָרָה, וְאַתָּה אוֹמֵר הוֹשִׁיעָם. אֶלָּא מוֹשִׁיעָם לֹא כָּתוּב, רַק הוֹשִׁיעָם, מִקּוֹדֶם לָכֵן, שֶׁהוֹשִׁיעָם בָּזֶה, שֶׁנִּמְצָא עִמָּהֶם בְּאוֹתָהּ הַצָרָה, וְסוֹבֵל עִמָּהֶם. בֹּא וּרְאֵה בְּכָל פַּעַם שֶׁיִשְׂרָאֵל הֵם בַּגָּלוּת גַּם הַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם בַּגָּלוּת, וּבֵאֲרוּהוּ, שֶׁכָּתוּב (דברים ל') וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךְ אֶת שְׁבוּתְךְ וְרִחֲמֶךְ. דָּבָר אַחֵר וּמַלְאָךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם: זוֹ הִיא הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא עִמָּהֶם בַּגָּלוּת, וְאַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא הוֹשִׁיעָם, אֶלָּא כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁאֵלּוּ הַצָרוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֵם מַשְׁכּוֹנוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּגָּלוּת, וּמִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אוֹתָם לְהֵטִיב לָהֶם וּלְהוֹצִיאֵם מִן הַגָּלוּת. שֶׁכָּתוּב (שמות ו') וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי, בִּתְחִילָה, וְאַחַר כָּךְ כָּתוּב וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא אֵלָי. ''וְגַם רָאִיתִי'' הוּא לְרַבּוֹת רְאִיָּה אַחֶרֶת שֶׁהוּא רִאשׁוֹנָה לְכֻלָּם, שֶׁכָּתוּב וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ, זֶה הִיא הַשְּׁכִינָה, אֶת אַבְרָהָם: הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וַיִּזְכּוֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְאַבְרָהָם. אֶלָּא אֶת אַבְרָהָם, זֶה הוּא הַחִבּוּר וְהַזִּוּוּג שֶׁל הַשְּׁכִינָה עִם הָאָבוֹת, אֶת אַבְרָהָם, זֶה הוּא מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. אֶת יִצְחָק זֶה הוּא צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. וְאֶת יַעֲקֹב זֶה הוּא זִוּוּג אֶחָד, כְּלָל אֶחָד, זִוּוּג שָׁלֵם כָּרָאוּי. כְּעֵין זֶה הוּא בְּהַכָּתוּב, אֶת הַשָּׁמַיִם, שֶׁזֶּה הוּא הִתְכָּלְלוּת מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם. וְאֵת הָאָרֶץ, זֶה הוּא מִדַּת יוֹם הַנִּכְלָל בְּמִדַּת לַיְלָה בְּיַחַד. אַף כָּאן בְּכֻלָּם כָּתוּב אֶת, אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק, וּבְיַעֲקֹב כָּתוּב וְאֶת, עַל הֱיוֹתָם לְגַמְרֵי זִוּוּג אֶחָד, שֶׁהַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה אֵינָם נִפְרָדִים לְעוֹלָם. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַכְרִיז בְּכָל הָעוֹלָם וּלְהַשְּׁמִיעַ קוֹלוֹ שֶׁיֹּאמַר, וַיֹּאמַר (ישעיה ס''ג) אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

הלכה פסוקה

ש''ע חו''מ סימן שמ''ח

א. אָסוּר לִגְנוֹב אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא דִּין תּוֹרָה וְאָסוּר לִגְנוֹב אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וַאֲפִלּוּ עַל מְנַת לְהַחֲזִיר אוֹ כְּדֵי לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל אוֹ כְּדֵי לְצַעֲרוֹ הַכֹּל אָסוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִיל עַצְמוֹ בְּכַךְ: ב. כָּל הַגּוֹנֵב אֲפִלּוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה עוֹבֵר עַל לַאו דְלֹא תִּגְנוֹבוּ וְחַיָּיב לְשַׁלֵּם אֶחָד הַגּוֹנֵב מָמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אוֹ הַגּוֹנֵב מָמוֹן שֶׁל גּוֹיִם וְאֶחָד הַגּוֹנֵב מִגָּדוֹל אוֹ מִקָּטָן: ג. אֵיזֶהוּ גַּנָב הַלּוֹקֵחַ מָמוֹן אָדָם בְסֵתֶר וְאֵין הַבְּעָלִים יוֹדְעִים אֲבָל אִם לָקַח בְגָלוּי וּבְפַרְהֶסְיָא אֵין זֶה גַנָב אֶלָא גַזְלָן:

מוסר

מספר חרדים דף ע' ע''א

הָרָשָׁע שֶׁהִתְעִיב עֲלִילָה וּבֶן מָוֶת הוּא לְמֶלֶךְ יִתְבָּרַךְ בְּצָרַת עֲנִיּוּתוֹ וּבְיִסּוּרָיו לֹא יִתְרַעֵם אֶלָּא יִדּוֹם וּמַה שֶׁמַּשִּׂיג יִרְאֶה לוֹ חֶסֶד רַב עַל דֶרֶךְ כִּי חַסְדְּךָ גָדוֹל עָלָי וְהִצַלְתָּ נַפְשִׁי מִשְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה. וְעוֹד בֶּן אָדָם הָעֲנִיוּת בִּמְקוֹם צָרַעַת כִּדְאִיתָא בְּתִיקוּנֵי הַזֹּהַר וַהֲרֵי שָׁגִיתָ וְאַתָּה שׁוֹגֶה בִּדְבָרִים שֶׁמְּבִיאִים צָרַעַת לָכֵן סְבוֹל הַמַּלְקוּת. וְעוֹד כִּיוָן שֶׁפָּחוּת מִשּׁוֹר וַחֲמוֹר הָיִיתָ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' א') יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו וְאַתָּה לֹא תְבַקֵּשׁ גְּדוּלָה וְטוֹבָה יוֹתֵר מֵהֶם אֶלָא כָּהֵם תִּסְבּוֹל הָעוֹל וְהַמַּשּׂוֹי וְלֹא תִמְרוֹד וְכָהֵם תִּהְיֶה נֶאֱלָם אִם יְחָרְפֶךָ אָדָם חִנָּם אוֹ יַכֶּךָ אוֹ יִגְזָלְךָ. מוֹרָא וְחִתַּת כָּל אָדָם לֹא יִהְיֶה עָלֶיךָ כִּי כֻּלָם אֲנָשִׁים וְאַתָּה לֹא תְדַמֶּה כִּי בָּדָד תֵשֵׁב וְתִדּוֹם כִּי אֵין נִמְצָא בֶּאֱמֶת אֶלָּא ה' וּלְפָנָיו תַּעֲמוֹד בְּאֵימָה וְהַבְּרוּאִים כְּבַעֲלֵי חַיִּים לְפָנָיו וּמִמֶּנּוּ תֵבוֹשׁ וּמִפָּנָיו תִּבָּהֵל הַלֹא תִרְאֶה כִּי תִשְׁאַל מֵרֵעֲךָ מְאוּמָה תִּהְיֶה עָלָיו לְמַשָּׂא וְיִקּוֹץ בָּךְ וְלֹא גְמַלְתָּהוּ רָעָה כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוֹאֲלָךְ לָאֵל כַּמָּה שְׁאֵלוֹת וְאַתָּה מוֹרֵד בּוֹ:

וירא ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה-נָ֤א הוֹאַ֨לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל-אֲדֹנָ֔י וְאָֽנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר: וַאֲתֵב אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא כְעַן שָׁרֵיתִי לְמַלָּלָא קֳדָם יְיָ וַאֲנָא עָפָר וּקְטָם:

רש''י ואנכי עפר ואפר. וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי:

(כח) א֠וּלַ֠י יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּֽחֲמִשָּׁ֖ה אֶת-כָּל-הָעִ֑יר וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם-אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַֽחֲמִשָּֽׁה: מָאִים יַחְסְרוּן חַמְשִׁין זַכָּאִין חַמְשָׁא הַתְחַבֵּל בְּחַמְשָׁא יָת כָּל קַרְתָּא וַאֲמַר לָא אֲחַבֵּל אִם אַשְׁכַּח תַּמָּן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא:

רש''י התשחית בחמשה. והלא הן תשעה לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם:

(כט) וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּֽעֲב֖וּר הָֽאַרְבָּעִֽים: וְאוֹסִף עוֹד לְמַלָּלָא קֳדָמוֹהִי וַאֲמַר מָאִים יִשְׁתַּכְחוּן תַּמָּן אַרְבְּעִין וַאֲמַר לָא אֶעְבְּד גְּמֵרָא בְּדִיל אַרְבְּעִין:

רש''י אולי ימצאון שם ארבעים. וימלטו ארבעה הכרכים, וכן שלשים יצילו שלשה מהם או עשרים יצילו שנים מהם או עשרה יצילו אחד מהם:

(ל) וַ֠יֹּ֠אמֶר אַל-נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַֽאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם-אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים: וַאֲמַר לָא כְעַן יִתְקֵף קֳדָם יְיָ (נ''י רוּגְזָא דַּיְיָ) וַאֲמַלֵּל מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָּן תְּלָתִין וַאֲמַר לָא אֶעְבֵּד גְּמֵרָא אִם אַשְׁכַּח תַּמָּן תְּלָתִין: (לא) וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה-נָ֤א הוֹאַ֨לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל-אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּֽעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים: וַאֲמַר הָא כְעַן שָׁרֵיתִי לְמַלָּלָא קֳדָם יְיָ מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָּן עֶשְרִין וַאֲמַר לָא אֲחַבֵּל בְּדִיל עֶשְׁרִין:

רש''י הואלתי. רציתי כמו (שמות ב כא) ויואל משה:

(לב) וַ֠יֹּ֠אמֶר אַל-נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַֽאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ-הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּֽעֲב֖וּר הָֽעֲשָׂרָֽה: וַאֲמַר לָא כְעַן יִתְקֵף קֳדָם יְיָ (נ''י רוּגְזָא דַּיְיָ) וֶאֱמַלֵּל בְּרַם זִמְנָא הָדָא מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָּן עַשְׂרָא וַאֲמַר לָא אֲחַבֵּל בְּדִיל עַשְׂרָא:

רש''י אולי ימצאון שם עשרה. על פחות לא בקש. אמר, דור המבול היו שמונה, נח ובניו ונשיהם ולא הצילו על דורם, ועל תשעה על ידי צרוף כבר בקש ולא מצא:

(לג) וַיֵּ֣לֶךְ יְהֹוָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל-אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ: וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דַּיְיָ כַּד שֵׁצִי לְמַלָּלָא עִם אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם תָּב לְאַתְרֵהּ:

רש''י וילך ה' וגו' . כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדין: ואברהם שב למקומו. נסתלק הדין נסתלק הסניגור והקטיגור מקטרג, ולפיכך (יט א) ויבאו שני המלאכים סדומה [בערב] להשחית. אחד להשחית את סדום ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבא לרפאות את אברהם. והשלישי שבא לבשר את שרה, כיון שעשה שליחותו נסתלק לו:

יט (א) שלישי וַ֠יָּבֹ֠אוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֨מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר-סְדֹ֑ם וַיַּרְא-לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה: וְעַלּוּ תְּרֵין מַלְאָכַיָּא לִסְדוֹם בְּרַמְשָׁא וְלוֹט יָתֵב בְּתַרְעָא (נ''י בִּתְרַע) דִּסְדוֹם וַחֲזָא לוֹט וְקָם לְקַדָּמוּתְהוֹן וּסְגִיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא:

רש''י המלאכים. ולהלן קראם אנשים, כשהיתה שכינה עמהם קראם אנשים. דבר אחר אצל אברהם שכחו גדול והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים קראם אנשים, ואצל לוט קראם מלאכים: בערב. וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום, אלא מלאכי רחמים היו, וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סניגוריא: ולוט ישב בשער סדום. ישב כתיב, אותו היום מנוהו שופט עליהם: וירא לוט וגו' . מבית אברהם למד לחזר על האורחים:

(ב) וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּֽא-אֲדֹנַ֗י סוּרוּ נָ֠א אֶל-בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֨ינוּ֙ וְרַֽחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַֽהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּֽאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָֽרְח֖וֹב נָלִֽין: וַאֲמַר בְּבָעוּ כְעַן רִבּוֹנַי זוּרוּ כְעַן לְבֵית עַבְדְּכוֹן וּבִיתוּ וְאַסְחוּ רַגְלֵיכוֹן וּתְקַדְּמוּן וּתְהָכוּן לְאָרְחֲכוֹן וְאֲמָרוּ לָא אֶלָּהֵן בִּרְחוֹבָא נְבִית:

רש''י הנה נא אדני. הנה נא אתם אדונים לי אחר שעברתם עלי. דבר אחר הנה נא צריכים אתם לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם. וזו היא עצה נכונה: סורו נא. עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסין שם לכך נאמר סורו (בב''ר נ ז) : ולינו ורחצו רגליכם. וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ, ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה (יח ד) ורחצו רגליכם. אלא כך אמר לוט אם כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו, לפיכך אמר מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו, לפיכך אמר לינו תחלה ואחר כך רחצו: ויאמרו לא. לאברהם אמרו (יח ה) כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול כי ברחוב נלין. הרי כי משמש בלשון אלא, שאמרו לא נסור אל ביתך אלא ברחובה של עיר נלין:

(ג) וַיִּפְצַר-בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל-בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ: וְאַתְקַף בְּהוֹן לַחֲדָא וְזָרוּ לְוָתֵהּ וְעַלּוּ לְבֵיתֵהּ וַעֲבַד לְהוֹן מִשְׁתְּיָא וּפַטִּיר אֲפָא לְהוֹן וְאֲכָלוּ:

רש''י ויסרו אליו. עקמו את הדרך לצד ביתו: ומצות אפה. פסח היה:

(ד) טֶ֘רֶם֘ יִשְׁכָּ֒בוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל-הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד-זָקֵ֑ן כָּל-הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה: עַד לָא שְׁכִיבוּ וְאֲנָשֵׁי קַרְתָּא אֲנָשֵׁי סְדוֹם אַקִּיפוּ עַל בֵּיתָא מֵעוּלֵימָא וְעַד סָבָא כָּל עַמָּא מִסּוֹפֵהּ:

רש''י טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום. כך נדרש בבראשית רבה (נ ה) טרם ישכבו ואנשי העיר היו בפיהם של מלאכים, שהיו שואלים ללוט מה טיבם ומעשיהם, והוא אומר להם רבם רשעים. עודם מדברים בהם ואנשי סדום וגו' . ופשוטו של מקרא ואנשי העיר, אנשי רשע, נסבו על הבית. על שהיו רשעים נקראים אנשי סדום, כמו שאמר הכתוב (יג יג) ואנשי סדום רעים וחטאים: כל העם מקצה. מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מהם מוחה בידם, שאפלו צדיק אחד אין בהם:

(ה) וַיִּקְרְא֤וּ אֶל-לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָֽאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר-בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הֽוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵֽדְעָ֖ה אֹתָֽם: וּקְרוֹ לְלוֹט וַאֲמָרוּ לֵהּ אָן גֻּבְרַיָא דִּי אֲתוֹ לְוָתָךְ לֵילְיָא אַפֵּקִנּוּן לְוָתָנָא וְנִדַּע יָתְהוֹן:

רש''י ונדעה אתם. במשכב זכר, כמו (פס' ח) אשר לא ידעו איש:

(ו) וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַֽחֲרָֽיו: וּנְפַק לְוָתְהוֹן לוֹט לְתַרְעָא וְדָשָׁא אֲחַד בַּתְרוֹהִי: (ז) וַיֹּאמַ֑ר אַל-נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ: וַאֲמַר בְּבָעוּ כְעַן אַחַי לָא תַבְאִישוּן: (ח) הִנֵּה-נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹא-יָֽדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה-נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַֽעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל-תַּֽעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי-עַל-כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹֽרָתִֽי: הָא כְעַן לִי תַּרְתֵּין בְּנָן דִּי לָא יְדָעִנּוּן גְּבַר אַפֵּק כְּעַן יַתְהוֹן לְוָתְכוֹן וְעִיבִידוּ לְהֵן כִּדְתַקֵּן בְּעֵינֵיכוֹן לְחוֹד לְגֻבְרַיָּא הָאִלֵּין לָא תַעְבְּדוּן מִדַּעַם אֲרֵי עַל כֵּן עַלּוּ בִּטְלַל שֵׁרוּתִי:

רש''י האל. כמו האלה: כי על כן באו. כי הטובה הזאת תעשו לכבודי על אשר באו בצל קורתי, תרגום בטלל שרותי, תרגום של קורה שרותא:

(ט) וַיֹּֽאמְר֣וּ | גֶּשׁ-הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָֽאֶחָ֤ד בָּֽא-לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת: וַאֲמָרוּ קְרֵב לְהַלָּא וַאֲמָרוּ חַד אֲתָא לְאִתּוֹתָבָא והָא דָיִין דִּינָא כְּעַן נַבְאֵשׁ לָךְ מִדִּילְהוֹן וּתְקִיפוּ בְגַבְרָא בְלוֹט לַחֲדָא וּקְרִיבוּ לְמִתְּבַר דָּשָׁא:

רש''י ויאמרו גש הלאה. קרב להלאה, כלומר התקרב לצדדין והתרחק ממנו, וכן כל הלאה שבמקרא לשון רחוק, כמו (במדבר יז ב) זרה הלאה, (ש''א כ כב) הנה החצים ממך והלאה. גש הלאה המשך להלן, בלשון לע''ז טרי''י טי''י ד''י נו''ש [משוך את עצמך ממנו], ודבר נזיפה הוא לומר אין אנו חוששין לך, ודומה לו (ישעיה סה ה) קרב אליך אל תגש בי, וכן (ישעיה מט כ) גשה לי ואשבה, המשך לצדדין בעבורי ואשב אצלך. אתה מליץ על האורחין, איך מלאך לבך. על שאמר להם על הבנות, אמרו לו גש הלאה, לשון נחת, ועל שהיה מליץ על האורחים אמרו האחד בא לגור, אדם נכרי יחידי אתה בינינו שבאת לגור, וישפוט שפוט ונעשית מוכיח אותנו: הדלת. דלת הסובבת לנעול ולפתוח:

(י) וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת-יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת-ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת-הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ: וְאוֹשִׁיטוּ גֻּבְרַיָּא יָת יְדֵיהוֹן וְאַיְתִיאוּ יָת לוֹט לְוָתְהוֹן לְבֵיתָא וְיָת דָּשָׁא אֲחָדוּ: (יא) וְאֶת-הָֽאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר-פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד-גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח: וְיָת גֻּבְרַיָּא דִּי בִתְרַע בֵּיתָא מְחוֹ בְּשַׁבְרִירַיָּא מִזְּעֵירָא וְעַד רַבָּא וּלְאִיוּ לְאַשְׁכָּחָא תַרְעָא:

רש''י פתח. הוא החלל שבו נכנסין ויוצאין: בסנורים. מכת עורון: מקטן ועד גדול. הקטנים התחילו בעברה תחלה, שנאמר (פסוק ד) מנער ועד זקן, לפיכך התחילה הפרענות מהם:

(יב) וַיֹּֽאמְר֨וּ הָֽאֲנָשִׁ֜ים אֶל-ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי-לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר-לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן-הַמָּקֽוֹם: וַאֲמָרוּ גֻּבְרַיָּא לְלוֹט עוֹד מָן לָךְ הָכָא חַתְנָא וּבְנָךְ וּבְנָתָךְ וְכֹל דִּי לָךְ בְּקַרְתָּא אַפֵּיק מִן אַתְרָא:

רש''י עוד מי לך פה. פשוטו של מקרא מי לך עוד בעיר הזאת חוץ מאשתך ובנותיך שבבית: חתן ובניך ובנותיך. אם יש לך חתן או בנים ובנות הוצא מן המקום: ובניך. בני בנותיך הנשואות. ומדרש אגדה עוד מאחר שעושין נבלה כזאת מי לך פתחון פה ללמד סניגוריא עליהם, שכל הלילה היה מליץ עליהם טובות, קרי ביה מי לך פה:

(יג) כִּֽי-מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת-הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּי-גָֽדְלָ֤ה צַֽעֲקָתָם֙ אֶת-פְּנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהֹוָ֖ה לְשַֽׁחֲתָֽהּ: אֲרֵי מְחַבְּלִין אֲנַחְנָא יָת אַתְרָא הָדֵין אֲרֵי סְגִיאַת קְבִלְתְּהוֹן קֳדָם יְיָ וְשַׁלְּחָנָא יְיָ לְחַבָּלוּתַהּ: (יד) וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר | אֶל-חֲתָנָ֣יו | לֹֽקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֨אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי-מַשְׁחִ֥ית יְהֹוָ֖ה אֶת-הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו: וּנְפַק לוֹט וּמַלֵּיל עִם חַתְנוֹהִי נָסְבֵי בְנָתֵהּ וְאֲמַר קוּמוּ פּוּקוּ מִן אַתְרָא הָדֵין אֲרֵי מְחַבֵּל יְיָ יָת קַרְתָּא וַהֲוָה כִּמְחָיִךְ בְּעֵינֵי חַתְנוֹהִי:

רש''י חתניו. שתי בנות נשואות היו לו בעיר: לוקחי בנותיו. שאותן שבבית היו ארוסות להם:

(טו) וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶת-אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת-שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֨יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן-תִּסָּפֶ֖ה בַּֽעֲוֹ֥ן הָעִֽיר: וּכְמִסַּק צַפְרָא הֲוָה וּדְחִיקוּ מַלְאָכַיָּא בְּלוֹט לְמֵימָר קוּם דְּבַר יָת אִתְּתָךְ וְיָת תַּרְתֵּין בְּנָתָךְ דְּאִשְׁתְּכַחַן מְהֵימְנָא עִמָּךְ דִּילְמָא תִלְקֵי בְּחוֹבֵי קַרְתָּא:

רש''י ויאיצו. כתרגומו ודחיקו, מהרוהו: הנמצאות. המזמנות לך בבית להצילם. ומדרש אגדה יש, וזה ישובו של מקרא: תספה. תהיה כלה. (דברים ב יד) עד תם כל הדור, מתרגם עד דסף כל דרא:

(טז) וַיִּתְמַהְמָ֓הּ | וַיַּֽחֲזִ֨יקוּ הָֽאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד-אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהֹוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּֽצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר: וְאִתְעַכַּב וְאַתְקִיפוּ גֻּבְרַיָּא בִּידֵהּ וּבִידָא דְּאִתְּתֵהּ וּבִידָא דְתַּרְתֵּין בְּנָתֵהּ כִּרְחַם (נ''י כַּד חָס) יְיָ עֲלוֹהִי וְאַפְּקוּהִי וְאַשְׁרוּהי מִבָּרָא לְקַרְתָּא:

רש''י ויתמהמה. כדי להציל את ממונו: ויחזיקו. אחד מהם היה שליח להצילו, וחברו להפוך את סדום, לכך נאמר (פסוק יז) ויאמר המלט, ולא נאמר ויאמרו:

(יז) וַיְהִי֩ כְהֽוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֨אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל-נַפְשֶׁ֔ךָ אַל-תַּבִּ֣יט אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַל-תַּֽעֲמֹ֖ד בְּכָל-הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן-תִּסָּפֶֽה: וַהֲוָה כַּד אַפִּיקוּ יָתְהוֹן לְבָרָא וַאֲמַר חוּס עַל נַפְשָׁךְ לָא תִּסְתְּכִי לַאֲחוֹרָךְ וְלָא תְקוּם בְּכָל מֵישְׁרָא לְטוּרָא אִשְׁתְּזֵב דִּלְמָא תִלְקֵי:

רש''י המלט על נפשך. דיך להציל נפשות, אל תחוס על הממון: אל תביט אחריך. אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה נצול, אינך כדאי לראות בפרענותם ואתה נצול: בכל הככר. ככר הירדן: ההרה המלט. אצל אברהם ברח, שהוא יושב בהר, שנאמר לעיל (יב ח) ויעתק משם ההרה. ואף עכשיו היה יושב שם, שנאמר (יג ג) אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, ואף על פי שכתוב (שם יח) ויאהל אברם וגו' , אהלים הרבה היו לו ונמשכו עד חברון: המלט. לשון השמטה, וכן כל המלטה שבמקרא אישמוציי''ר [להנצל] בלע''ז וכן (ישעיה סו ז) והמליטה זכר, שנשמט העבר מן הרחם, (תהלים קכד ז) כצפור נמלטה, (ישעיה מו ב) לא יכלו מלט משא, להשמיט משא הרעי שבנקביהם:

(יח) וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל-נָ֖א אֲדֹנָֽי: וַאֲמַר לוֹט לְהוֹן בְּבָעוּ כְעַן רִבּוֹנָי (נ''י יְיָ):

רש''י אל נא אדני. רבותינו אמרו שם זה קדש, שנאמר בו להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות. ותרגומו בבעו כען ה': אל נא. אל נא תאמר אלי להמלט ההרה: נא. לשון בקשה יט פן תדבקני הרעה. כשהייתי אצל אנשי סדום היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי להנצל, וכשאבא אצל צדיק אני כרשע. וכן אמרה הצרפית לאליהו (מ''א יז יח) כי באת אלי להזכיר את עוני, עד שלא באת אצלי היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי לפי מעשיך אני רשעה:

(יט) הִנֵּה-נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֘ בְּעֵינֶ֒יךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֨יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַֽחֲי֖וֹת אֶת-נַפְשִׁ֑י וְאָֽנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן-תִּדְבָּקַ֥נִי הָֽרָעָ֖ה וָמַֽתִּי: הָא כְעַן אַשְׁכַּח עַבְדָךְ רַחֲמִין קֳדָמָךְ וְאַסְגֵּיתָא טֵיבוּתָךְ דִּי עֲבַדְתָּ עִמִּי לְקַיָּמָא יָת נַפְשִׁי וַאֲנָא לֵית אֲנָא יָכִיל לְאִשְׁתֵּזָבָא לְטּוּרָא דִּילְמָא תְעַרְעִנַּנִי בִשְׁתָּא וְאֵימוּת:

וירא יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(כ) הִנֵּה-נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣וא מִצְעָ֑ר אִמָּֽלְטָ֨ה נָ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי: הָא כְעַן קַרְתָּא הָדָא קְרִיבָא לְמֵעִירוֹק לְתַמָּן וְהִיא זְעֵירָא אִשְׁתְּזֵב כְּעַן תַּמָּן הֲלָא זְעֵירָא הִיא וְתִתְקַיַּם נַפְשִׁי:

רש''י העיר הזאת קרובה. קרובה ישיבתה נתישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאה סאתה עדיין. ומה היא קריבתה, מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתישב איש איש במקומו, והיא היתה בשנת מות פלג, ומשם ועד כאן חמשים ושתים שנה, שפלג מת בשנת ארבעים ושמונה לאברהם. כיצד, פלג חי (לעיל יא יט) אחרי הולידו את רעו מאתים ותשע שנה, צא מהם שלשים ושתים כשנלד שרוג, ומשרוג עד שנלד נחור שלשים, הרי ששים ושתים, ומנחור עד שנלד תרח עשרים ותשע, הרי תשעים ואחת, ומשם עד שנלד אברהם שבעים, הרי מאה ששים ואחת, תן להם ארבעים ושמונה הרי מאתים ותשע, ואותה שנה היתה שנת הפלגה, וכשנחרבה סדום היה אברהם בן תשעים ותשע שנה, הרי מדור הפלגה עד כאן חמשים ושתים שנה, וצוער אחרה ישיבתה אחרי ישיבת סדום וחברותיה שנה אחת, הוא שנאמר אמלטה נא, נא בגימטריא חמשים ואחת: הלא מצער היא. והלא עונותיה מועטין, ויכול אתה להניחה: ותחי נפשי. בה, זה מדרשו. ופשוטו של מקרא הלא עיר קטנה היא, ואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה ותחי נפשי בה:

(כא) רביעי וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִ֥י אֶת-הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ: וַאֲמַר לֵהּ הָא נְסֵיבִית אַפָּךְ אַף לְפִתְגָּמָא הָדֵין בְּדִיל דְּלָא לְמֵהְפַּךְ יָת קַרְתָּא דִּבְעִיתָא עֲלַהּ:

רש''י גם לדבר הזה. לא דיך שאתה נצול, אלא אף כל העיר אציל בגללך: הפכי. הופך אני, כמו (מח ה) עד בואי, (טז יג) אחרי רואי, (ירמיה לא יט) מדי דברי בו:

(כב) מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד-בֹּֽאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל-כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם-הָעִ֖יר צֽוֹעַר: אוֹחִי לְאִשְׁתֵּזֵב תַּמָּן אֲרֵי לָא אִכּוּל לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא עַד מֵיתָךְ לְתַמָּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמָא דְּקַרְתָּא צוֹעַר:

רש''י כי לא אוכל לעשות. זהו ענשן של מלאכים, על שאמרו (פסוק יג) כי משחיתים אנחנו, ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם עד שהזקקו לומר שאין הדבר ברשותן: כי לא אוכל. לשון יחיד, מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל, שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד: על כן קרא שם העיר צוער. על שם (פסוק כ) והיא מצער:

(כג) הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל-הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה: שִׁמְשָׁא נְפַק עַל אַרְעָא וְלוֹט עַל לְצוֹעַר: (כד) וַֽיהֹוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל-סְדֹ֛ם וְעַל-עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהֹוָ֖ה מִן-הַשָּׁמָֽיִם: וַיְיָ אַמְטַר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרֵיתָא וְאֶשָּׁתָא מִן קֳדָם יְיָ מִן שְׁמַיָּא:

רש''י וה' המטיר. כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו: המטיר על סדום. בעלות השחר, כמו שנאמר לעיל (פסוק טו) וכמו השחר עלה, שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה, לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה, אמר הקדוש ברוך הוא אם אפרע מהם ביום יהיו עובדי לבנה אומרים אלו היה בלילה כשהלבנה מושלת לא היינו חרבין, ואם אפרע מהם בלילה יהיו עובדי החמה אומרים אלו היה ביום כשהחמה מושלת לא היינו חרבים, לכך כתיב וכמו השחר עלה ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים: המטיר וגו' גפרית ואש. בתחלה מטר ונעשה גפרית ואש: מאת ה'. דרך המקראות לדבר כן, כמו (ד כג) נשי למך, ולא אמר נשי. וכן אמר דוד (מ''א א לג) קחו עמכם את עבדי אדוניכם, ולא אמר עבדי, וכן אחשורוש אמר (אסתר ח ח) בשם המלך, ולא אמר בשמי. אף כאן אמר מאת ה' ולא אמר מאתו: מן השמים. והוא שאמר הכתוב (איוב לו לא) כי בם ידין עמים וגו' , כשבא ליסר הבריות מביא עליהם אש מן השמים כמו שעשה לסדום, וכשבא להוריד המן מן השמים לישראל (שמות טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים:

(כה) וַיַּֽהֲפֹךְ֙ אֶת-הֶֽעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל-הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל-יֹֽשְׁבֵ֣י הֶֽעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָֽאֲדָמָֽה: וַהֲפַךְ יָת קִרְוַיָּא הָאִלֵּין וְיָת כָּל מֵישְׁרָא וְיָת כָּל יָתְבֵי קִרְוַיָּא וְצִמְחָא דְּאַרְעָא:

רש''י ויהפוך את הערים וגו' . ארבעתן יושבות בסלע אחד והפכן מלמעלה למטה, שנאמר (איוב כח ט) בחלמיש שלח ידו וגו' :

(כו) וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַֽחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח: וְאִסְתְּכִיאַת אִתְּתֵהּ מִבַּתְרוֹהִי וַהֲוַת קָמָא דְּמִלְחָא:

רש''י ותבט אשתו מאחריו. מאחריו של לוט: ותהי נציב מלח. במלח חטאה ובמלח לקתה. אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה:

(כז) וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶ֨ל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר-עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת-פְּנֵ֥י יְהֹוָֽה: וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא לְאַתְרָא דִּשַׁמֵשׁ תַּמָּן בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ: (כח) וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל-פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַֽעֲמֹרָ֔ה וְעַ֥ל-כָּל-פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן: וְאִסְתְּכִי עַל אַפֵּי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְעַל כָּל אַפֵּי אַרְעָא דְּמֵישְׁרָא וַחֲזָא וְהָא סְלִיק תְּנָנָא דְּאַרְעָא כִּתְנָנָא דְּאַתּוּנָא:

רש''י קיטור. תמור של עשן טורק''א [לפיד] בלע''ז : כבשן. חפירה ששורפין בה את האבנים לסיד, וכן כל כבשן שבתורה:

(כט) וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת-עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת-אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת-לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַֽהֲפֵכָ֔ה בַּֽהֲפֹךְ֙ אֶת-הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר-יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט: וַהֲוָה בְּחַבָּלוּת (נ''י כַּד חֲבַל) יְיָ יָת קִרְוֵי מֵישְׁרָא וּדְכִיר יְיָ יָת אַבְרָהָם וְשַׁלַּח יָת לוֹט מִגּוֹ הֲפֶכְתָּא כַּד הֲפַךְ יָת קִרְוַיָּא דִּי הֲוָה יָתֵב בְּהֵן לוֹט:

רש''י ויזכור אלהים את אברהם. מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה (יב יט) אחותי היא, ולא גלה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו:

(ל) וַיַּ֩עַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֨שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו: וּסְלֵק לוֹט מִצּוֹעַר וִיתֵב בְּטוּרָא וְתַרְתֵּין בְּנָתֵהּ עִמֵּהּ אֲרֵי דָּחִיל לְמִתַּב בְּצוֹעַר וִיתֵב בִּמְעַרְתָּא הוּא וְתַרְתֵּין בְּנָתֵהּ:

רש''י כי ירא לשבת בצוער. לפי שהיתה קרובה לסדום:

(לא) וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל-הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֨רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל-הָאָֽרֶץ: וַאֲמֶרֶת רַבְּתָא לִזְעֶרְתָּא אֲבוּנָא סִיב וּגְבַר לֵית בְּאַרְעָא לְמֵיעַל עֲלָנָא כְּאוֹרַח כָּל אַרְעָא:

רש''י אבינו זקן. ואם לא עכשיו אימתי, שמא ימות או יפסוק מלהוליד: ואיש אין בארץ. סבורות היו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול:

(לב) לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת-אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵֽאָבִ֖ינוּ זָֽרַע: אִיתָא נַשְׁקֵי יָת אֲבוּנָא חַמְרָא וְנִשְׁכּוּב עִמֵּהּ וּנְקַיֵּם מֵאֲבוּנָא בְּנִין: (לג) וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת-אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת-אָבִ֔יהָ וְלֹֽא-יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקוּ֗מָֽהּ: וְאַשְׁקִיאָה יָת אֲבוּהֶן חַמְרָא בְּלֵילְיָא הוּא וְעַלַּת רַבְּתָא וּשְׁכִיבָא עִם אֲבוּהָא וְלָא יְדַע בְּמִשְׁכְּבַהּ וּבְקִימַהּ:

רש''י ותשקין וגו' . יין נזדמן להן במערה להוציא מהן שני אמות: ותשכב את אביה. ובצעירה כתיב (פסוק לה) ותשכב עמו, צעירה לפי שלא פתחה בזנות אלא אחותה למדתה, חסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה. אבל בכירה שפתחה בזנות פרסמה הכתוב במפורש: ובקומה. של בכירה נקוד, לומר הרי הוא כאלו לא נכתב, לומר שבקומה ידע ואף על פי כן לא נשמר ליל שני מלשתות (אמר רבי לוי כל מי שהוא להוט אחר בלמוס של עריות לסוף מאכילים אותו מבשרו) :

(לד) וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל-הַצְּעִירָ֔ה הֵן-שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת-אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּ֣ם-הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֨אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵֽאָבִ֖ינוּ זָֽרַע: וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וַאֲמֶרֶת רַבְּתָא לִזְעֶרְתָּא הָא שְׁכֵיבִית רַמְשָׁא עִם אַבָּא נַשְׁקִנֵּהּ חַמְרָא אַף בְּלֵילְיָא וְעוּלִי שְׁכִיבִי עִמֵּהּ וּנְקַיֵּם מֵאֲבוּנָא בְּנִין: (לה) וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת-אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא-יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ: וְאַשְׁקִיאָה אַף בְּלֵילְיָא הַהוּא יָת אֲבוּהֶן חַמְרָא וְקָמַת זְעֶרְתָּא וּשְׁכִיבַת עִמֵּהּ וְלָא יְדַע בְּמִשְׁכְּבַהּ וּבְקִימַהּ: (לו) וַתַּֽהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת-ל֖וֹט מֵֽאֲבִיהֶֽן: וְעַדִּיאַן תַּרְתֵּין בְּנַת לוֹט מֵאֲבוּהֶן:

רש''י ותהרין וגו' . אף על פי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, אלו שלטו בעצמן והוציאו ערותן לחוץ ונתעברו מביאה ראשונה:

(לז) וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי-מוֹאָ֖ב עַד-הַיּֽוֹם: וִילִידַת רַבְּתָא בַּר וּקְרַת שְׁמֵהּ מוֹאָב הוּא אֲבוּהוֹן דְמוֹאָבָא עַד יוֹמָא דֵין:

רש''י מואב. זו שלא היתה צנועה פרשה שמאביה הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקיה, וקבלה שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון (דבר' ב יט) אל תתגר בם כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחם בם, אבל לצערן התיר לו:

(לח) וְהַצְּעִירָ֤ה גַם-הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן-עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי-עַמּ֖וֹן עַד-הַיּֽוֹם: (ס) וּזְעֶרְתָּא אַף הִיא יְלִידַת בַּר וּקְרַת שְׁמֵהּ בַּר עַמִּי הוּא אֲבוּהוֹן דִּבְנֵי עַמּוֹן עַד יוֹמָא דֵין: כ (א) וַיִּסַּ֨ע מִשָּׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אַ֣רְצָה הַנֶּ֔גֶב וַיֵּ֥שֶׁב בֵּֽין-קָדֵ֖שׁ וּבֵ֣ין שׁ֑וּר וַיָּ֖גָר בִּגְרָֽר: וּנְטַל מִתַּמָּן אַבְרָהָם לְאַרְעָא דָּרוֹמָא וִיתֵב בֵּין רְקָם וּבֵין חַגְרָא וְאִתּוֹתַב בִּגְרָר:

רש''י ויסע משם אברהם. כשראה שחרבו הכרכים ופסקו העוברים והשבים נסע לו משם. דבר אחר להתרחק מלוט שיצא עליו שם רע שבא על בנותיו:

(ב) וַיֹּ֧אמֶר אַבְרָהָ֛ם אֶל-שָׂרָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיִּשְׁלַ֗ח אֲבִימֶ֨לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ גְּרָ֔ר וַיִּקַּ֖ח אֶת-שָׂרָֽה: וַאֲמַר אַבְרָהָם עַל שָׂרָה אִתְּתֵהּ אֲחָתִי הִיא וּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּגְרָר וּדְבַר יָת שָׂרָה:

רש''י ויאמר אברהם. כאן לא נטל רשות אלא על כרחה שלא בטובתה לפי שכבר לקחה לבית פרעה על ידי כן: אל שרה אשתו. על שרה אשתו. וכיוצא בו (ש''א ד יט) אל הלקח ארון וגו' ואל מות חמיה, שניהם בלשון על:

(ג) וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל-אֲבִימֶ֖לֶךְ בַּֽחֲל֣וֹם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִנְּךָ֥ מֵת֙ עַל-הָֽאִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר-לָקַ֔חְתָּ וְהִ֖וא בְּעֻ֥לַת בָּֽעַל: וַאֲתָא מֵימַר מִן קָדָם יְיָ לְוַת אֲבִימֶלֶךְ בְּחֶלְמָא דְלֵילְיָא וַאֲמַר לֵהּ הָא אַתְּ מִית עַל עֵיסַק אִתְּתָא דִּדְבַרְתָּא וְהִיא אִתַּת גְּבָר: (ד) וַֽאֲבִימֶ֕לֶךְ לֹ֥א קָרַ֖ב אֵלֶ֑יהָ וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנָ֕י הֲג֥וֹי גַּם-צַדִּ֖יק תַּֽהֲרֹֽג: וַאֲבִימֶלֶךְ לָא קְרֵב לְוָתַהּ וַאֲמַר יְיָ הָעָם אַף זַכַּאי תִּקְטוֹל:

רש''י לא קרב אליה. המלאך מנעו, כמו שנאמר (פסוק ו) לא נתתיך לנגע אליה: הגוי גם צדיק תהרג. אף אם הוא צדיק תהרגנו. שמא כך דרכך לאבד האמות חנם, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה, אף אני אומר שהרגתם על לא דבר, כשם שאתה אומר להרגני:

(ה) הֲלֹ֨א ה֤וּא אָֽמַר-לִי֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וְהִֽיא-גַם-הִ֥וא אָֽמְרָ֖ה אָחִ֣י ה֑וּא בְּתָם-לְבָבִ֛י וּבְנִקְיֹ֥ן כַּפַּ֖י עָשִׂ֥יתִי זֹֽאת: הֲלָא הוּא אֲמַר לִי אֲחָתִי הִיא וְהִיא אַף הִיא אֲמָרַת אָחִי הוּא בְּקַשִּׁיטוּת לִבִּי וּבְזַכָּאוּת יָדַי עֲבָדִית דָּא:

רש''י גם הוא. לרבות עבדים וגמלים וחמרים שלה, את כלם שאלתי ואמרו לי אחיה הוא: בתם לבבי. שלא דמיתי לחטוא: ובנקיון כפי. נקי אני מן החטא שלא נגעתי בה:

(ו) וַיֹּ֩אמֶר֩ אֵלָ֨יו הָֽאֱלֹהִ֜ים בַּֽחֲלֹ֗ם גַּ֣ם אָֽנֹכִ֤י יָדַ֨עְתִּי֙ כִּ֤י בְתָם-לְבָֽבְךָ֙ עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את וָֽאֶחְשׂ֧ךְ גַּם-אָֽנֹכִ֛י אֽוֹתְךָ֖ מֵֽחֲטוֹ-לִ֑י עַל-כֵּ֥ן לֹֽא-נְתַתִּ֖יךָ לִנְגֹּ֥עַ אֵלֶֽיהָ: וַאֲמַר לֵהּ מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ בְּחֶלְמָא אַף קֳדָמַי גְּלִי אֲרֵי בְּקַשִּׁיטוּת לִבָּךְ עֲבַדְתָּ דָּא וּמְנָעִית אַף אֲנָא יָתָךְ מִלְּמֶחְטֵי קֳדָמָי עַל כֵּן לָא שְׁבָקְתָּךְ לְמִקְרַב לְוָתַהּ:

רש''י ידעתי כי בתם לבבך וגו' . אמת שלא דמית מתחלה לחטוא אבל נקיון כפים אין כאן: לא נתתיך. לא ממך היה שלא נגעת בה אלא חשכתי אני אותך מחטוא, ולא נתתי לך כח, וכן (לקמן לא ז) ולא נתנו אלהים, וכן (שופט' טו א) ולא נתנו אביה לבוא:

(ז) וְעַתָּ֗ה הָשֵׁ֤ב אֵֽשֶׁת-הָאִישׁ֙ כִּֽי-נָבִ֣יא ה֔וּא וְיִתְפַּלֵּ֥ל בַּֽעַדְךָ֖ וֶֽחְיֵ֑ה וְאִם-אֵֽינְ֣ךָ מֵשִׁ֔יב דַּ֚ע כִּי-מוֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכָל-אֲשֶׁר-לָֽךְ: וּכְעַן אֲתֵיב אִתַּת גַּבְרָא אֲרֵי נְבִיָּא הוּא וִיצַלֵּי עֲלָךְ וּתְחֵי וְאִם לֵיתָךְ מֵתֵיב דַּע אֲרֵי מֵימַת תְּמוּת אַתְּ וְכָל דִּי לָךְ:

רש''י השב אשת האיש. ואל תהא סבור שמא תתגנה בעיניו ולא יקבלנה או ישנאך ולא יתפלל עליך: כי נביא הוא. ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפלל בעדך:

(ח) וַיַּשְׁכֵּ֨ם אֲבִימֶ֜לֶךְ בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקְרָא֙ לְכָל-עֲבָדָ֔יו וַיְדַבֵּ֛ר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּֽירְא֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים מְאֹֽד: וְאַקְדֵּים אֲבִימֶלֶךְ בְּצַפְרָא וּקְרָא לְכָל עַבְדּוֹהִי וּמַלִּיל יַת כָּל פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין קֳדָמֵיהוֹן וּדְחִילוּ גּוּבְרַיָּא לַחֲדָא: (ט) וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְאַבְרָהָ֗ם וַיֹּ֨אמֶר ל֜וֹ מֶה-עָשִׂ֤יתָ לָּ֨נוּ֙ וּמֶה-חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ כִּֽי-הֵבֵ֧אתָ עָלַ֛י וְעַל-מַמְלַכְתִּ֖י חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה מַֽעֲשִׂים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא-יֵֽעָשׂ֔וּ עָשִׂ֖יתָ עִמָּדִֽי: וּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַאֲמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתָּ לָנָא וּמָה חָבִית (נ''י חָטֵית) לָךְ אֲרֵי אַיְתֵיתָא עֲלַי וְעַל מַלְכוּתִי חוֹבָא רַבָּא עוֹבָדִין דִּי לָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא עֲבַדְתָּ עִמִּי:

רש''י מעשים אשר לא יעשו. מכה אשר לא הרגלה לבא על בריה באה לנו על ידך, עצירת כל נקבים, של זרע ושל קטנים ורעי ואזנים וחוטם:

(י) וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל-אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה רָאִ֔יתָ כִּ֥י עָשִׂ֖יתָ אֶת-הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם מָה חָזֵיתָ אֲרֵי עֲבַדְתָּ יָת פִתְגָּמָא הָדֵין: (יא) וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי רַ֚ק אֵין-יִרְאַ֣ת אֱלֹהִ֔ים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַֽהֲרָג֖וּנִי עַל-דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי: וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲרֵי אֲמָרִית לְחוֹד לֵית דַּחַלְתָּא דַּיְיָ בְּאַתְרָא הָדֵין וְיִקְטְלֻנַּנִי עַל עֵיסַק אִתְּתִי:

רש''י רק אין יראת אלהים. אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא או אחותך היא:

(יב) וְגַם-אָמְנָ֗ה אֲחֹתִ֤י בַת-אָבִי֙ הִ֔וא אַ֖ךְ לֹ֣א בַת-אִמִּ֑י וַתְּהִי-לִ֖י לְאִשָּֽׁה: וּבְרַם בְּקוּשְׁטָא אֲחָתִי בַּת אַבָּא הִיא בְּרַם לָא בַת אִמִּי וַהֲוַת לִי לְאִנְתּוּ:

רש''י אחותי בת אבי היא. ובת אב מתרת לבן נח, שאין אבות לגוי. וכדי לאמת דבריו השיבם כן. ואם תאמר והלא בת אחיו היתה, בני בנים הרי הן כבנים והרי היא בתו של תרח, וכן הוא אומר ללוט (יג ח) כי אנשים אחים אנחנו: אך לא בת אמי. הרן מאם אחרת היה:

(יג) וַיְהִ֞י כַּֽאֲשֶׁ֧ר הִתְע֣וּ אֹתִ֗י אֱלֹהִים֘ מִבֵּ֣ית אָבִי֒ וָֽאֹמַ֣ר לָ֔הּ זֶ֣ה חַסְדֵּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשִׂ֖י עִמָּדִ֑י אֶ֤ל כָּל-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר נָב֣וֹא שָׁ֔מָּה אִמְרִי-לִ֖י אָחִ֥י הֽוּא: וַהֲוָה כַּד טָעוּ עַמְמַיָּא בָּתַר עוֹבָדֵי יְדֵיהוֹן יָתִי קָרִיב יְיָ לְדַחַלְתֵּהּ מִבֵּית אַבָּא וַאֲמָרִית לַהּ דֵּין (נ''י דָּא) טֵיבוּתִיךְ דִּי תַעְבְּדִי עִמִּי לְכָל אַתְרָא דִּי נְהַךְ לְתַמָּן אֱמָרִי עֲלַי אָחִי הוּא:

רש''י ויהי כאשר התעו אותי וגו' . אנקלוס תרגם מה שתרגם. ויש לישבו עוד, דבר דבור על אפניו, כשהוציאני הקדוש ברוך הוא מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום, וידעתי שאעבור במקום רשעים ואומר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי: כאשר התעו. לשון רבים, ואל תתמה, כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים. (שמואל ב' ז כג) אשר הלכו אלהים, (דברים ה כג) אלהים חיים, (יהושע כד יט) אלהים קדושים הוא, וכל לשון אלהים לשון רבים. וכן (לט כ) ויקח אדוני יוסף, (דברים י יז) אדוני האדונים, (להלן מב לג) אדוני הארץ, וכן (שמות כב יד) בעליו עמו, (שםכא כט) והועד בבעליו. ואם תאמר מהו לשון התעו, כל הגולה ממקומו ואינו מישב קרוי תועה, כמו (לקמן כא יד) ותלך ותתע, (תהלים קיט קעו) תעיתי כשה אובד, (איוב לח מא) יתעו לבלי אכל, יצאו ויתעו לבקש אכלם: אמרי לי. עלי, וכן (לקמן כו ז) וישאלו אנשי המקום לאשתו, על אשתו. וכן (שמות יד ג) ואמר פרעה לבני ישראל, כמו על בני ישראל, (שופטים ט נד) פן יאמרו לי אשה הרגתהו:

(יד) וַיִּקַּ֨ח אֲבִימֶ֜לֶךְ צֹ֣אן וּבָקָ֗ר וַֽעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַיִּתֵּ֖ן לְאַבְרָהָ֑ם וַיָּ֣שֶׁב ל֔וֹ אֵ֖ת שָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ: וּדְבַר אֲבִימֶלֶךְ עָאן וְתוֹרִין וְעַבְדִין וְאַמְהָן וִיהַב לְאַבְרָהָם וַאֲתֵיב לֵהּ יָת שָׂרָה אִתְּתֵהּ:

רש''י ויתן לאברהם. כדי שיתפייס ויתפלל עליו:

(טו) וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ הִנֵּ֥ה אַרְצִ֖י לְפָנֶ֑יךָ בַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ שֵֽׁב: וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ הָא אַרְעִי קֳדָמָךְ בִּדְתַקִּין בְּעֵינָיךְ תִּיב:

רש''י הנה ארצי לפניך. אבל פרעה אמר לו (לעיל יב יט) הנה אשתך קח ולך, לפי שנתירא שהמצריים שטופי זמה:

(טז) וּלְשָׂרָ֣ה אָמַ֗ר הִנֵּ֨ה נָתַ֜תִּי אֶ֤לֶף כֶּ֨סֶף֙ לְאָחִ֔יךְ הִנֵּ֤ה הוּא-לָךְ֙ כְּס֣וּת עֵינַ֔יִם לְכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֑ךְ וְאֵ֥ת כֹּ֖ל וְנֹכָֽחַת: וּלְשָׂרָה אֲמַר הָא יְהָבִית אֶלֶף סַלְעִין דִּכְסַף לְאָחִיךְ הָא הוּא לִיךְ כְּסוּת דִּיקָר עַיְנִין חֳלַף דִּשְׁלָחִית וּדְּבַרְתִּיךְ וַחֲזֵית יָתִיךְ וְיָת כָּל דְּעִמָּךְ וְעַל כָּל מָה דַּאֲמָרַת אִתּוֹכָחַת:

רש''י ולשרה אמר. אבימלך, לכבודה כדי לפיסה הנה עשיתי לך כבוד זה, נתתי ממון לאחיך שאמרת עליו אחי הוא, הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים: לכל אשר אתך. יכסו עיניהם שלא יקלוך, שאלו השיבותיך ריקנית יש להם לומר לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהצרכתי לבזבז ממון ולפייסך, יודעים יהיו שעל כרחי השיבותיך ועל ידי נס: ואת כל. ועם כל באי העולם: ונכחת. יהא לך פתחון פה להתוכח ולהראות דברים נכרים הללו. ולשון תוכחת בכל מקום ברור דברים, ובלע''ז אישפרובי''ר [לבחן] ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ולשון המקרא כך הוא נופל על התרגום הנה הוא לך כסות של כבוד על העינים שלי ששלטו בך ובכל אשר אתך, ועל כן תרגומו וחזית יתיך וית כל דעמיך. ויש מדרש אגדה אבל ישוב לשון המקרא פרשתי:

(יז) וַיִּתְפַּלֵּ֥ל אַבְרָהָ֖ם אֶל-הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיִּרְפָּ֨א אֱלֹהִ֜ים אֶת-אֲבִימֶ֧לֶךְ וְאֶת-אִשְׁתּ֛וֹ וְאַמְהֹתָ֖יו וַיֵּלֵֽדוּ: וְצַלִּי אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ וְאַסִּי יְיָ יָת אֲבִימֶלֶךְ וְיָת אִתְּתֵהּ וְאַמְהָתֵהּ וְאִתְרְוָחוּ:

רש''י וילדו. כתרגומו ואתרוחו, נפתחו נקביהם והוציאו מה שצריך לצאת והיא לידה שלהם:

(יח) כִּֽי-עָצֹ֤ר עָצַר֙ יְהֹוָ֔ה בְּעַ֥ד כָּל-רֶ֖חֶם לְבֵ֣ית אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל-דְּבַ֥ר שָׂרָ֖ה אֵ֥שֶׁת אַבְרָהָֽם: (ס) אֲרֵי מֵיחַד אֲחַד יְיָ בְּאַפֵּי כָל פָּתַח וַלְדָא לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל עֵיסַק שָׂרָה אִתַּת אַבְרָהָם:

רש''י בעד כל רחם. כנגד כל פתח: על דבר שרה. על פי דבורה של שרה:

כא (א) וַֽיהוָֹ֛ה פָּקַ֥ד אֶת-שָׂרָ֖ה כַּֽאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ יְהֹוָ֛ה לְשָׂרָ֖ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר: וַיְיָ דְּכִיר יָת שָׂרָה כְּמָא דִּי אֲמַר וַעֲבַד יְיָ לְשָׂרָה כְּמָא דִּי מַלִּיל:

רש''י וה' פקד את שרה וגו' . סמך פרשה זו לכאן ללמדך שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר (לעיל כ יז) ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה שפקד כבר קודם שרפא את אבימלך: פקד את שרה כאשר אמר. בהריון: כאשר דבר. בלידה. והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור, אמירה (לעיל יז יט) ויאמר אלהים אבל שרה אשתך וגו' . דבור (שם טו א) היה דבר ה' אל אברם, בברית בין הבתרים, ושם נאמר (שם ד) לא יירשך זה וגו' , והביא היורש משרה: ויעש ה' לשרה כאשר דבר. לאברהם:

(ב) וַתַּ֩הַר֩ וַתֵּ֨לֶד שָׂרָ֧ה לְאַבְרָהָ֛ם בֵּ֖ן לִזְקֻנָ֑יו לַמּוֹעֵ֕ד אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים: וְעַדִּיאַת וִילִידַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם בַּר לְסִיבְתוֹהִי לִזְמַן דִּי מַלִּיל יָתֵהּ יְיָ:

רש''י למועד אשר דבר אתו. דמליל יתיה. את המועד אשר דבר וקבע כשאמר לו (לעיל יח יד) למועד אשוב אליך, שרט לו שריטה בכותל ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה אחרת, תלד: (לזקניו. שהיה זיו אקונין שלו דומה לו:) :

(ג) וַיִּקְרָ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת-שֶׁם-בְּנ֧וֹ הַנּֽוֹלַד-ל֛וֹ אֲשֶׁר-יָֽלְדָה-לּ֥וֹ שָׂרָ֖ה יִצְחָֽק: וּקְרָא אַבְרָהָם יָת שׁוּם בְּרֵהּ דְאִתְיְלִיד לֵהּ דִּילִידַת לֵהּ שָׂרָה יִצְחָק: (ד) וַיָּ֤מָל אַבְרָהָם֙ אֶת-יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ בֶּן-שְׁמֹנַ֖ת יָמִ֑ים כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים: וּגְזַר אַבְרָהָם יָת יִצְחָק בְּרֵהּ בַּר תְּמַנְיָא יוֹמִין כְּמָא דִּי פַקִּיד יָתֵהּ יְיָ: (ה) חמישי וְאַבְרָהָ֖ם בֶּן-מְאַ֣ת שָׁנָ֑ה בְּהִוָּ֣לֶד ל֔וֹ אֵ֖ת יִצְחָ֥ק בְּנֽוֹ: וְאַבְרָהָם בַּר מְאָה שְׁנִין כַּד אִתְיְלִיד לֵהּ יָת יִצְחָק בְּרֵהּ: (ו) וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹהִ֑ים כָּל-הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק-לִֽי: וַאֲמֶרֶת שָׂרָה חֶדְוָא עֲבַד לִי יְיָ כָּל דִּשְׁמַע יֶחֱדֵּי לִי:

רש''י יצחק לי. ישמח עלי. ומדרש אגדה הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפלות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם:

(ז) וַתֹּ֗אמֶר מִ֤י מִלֵּל֙ לְאַבְרָהָ֔ם הֵינִ֥יקָה בָנִ֖ים שָׂרָ֑ה כִּֽי-יָלַ֥דְתִּי בֵ֖ן לִזְקֻנָֽיו: וַאֲמֶרֶת מָאן מְהֵימָן דַּאֲמַר לְאַבְרָהָם קַיָּם דְּתוֹנִיק בְּנִין שָׂרָה אֲרֵי יְלֵידִית בַּר לְסִיבְתוֹהִי:

רש''י מי מלל לאברהם. לשון שבח וחשיבות, ראו מי הוא ומה הוא, שומר הבטחתו, הקדוש ברוך הוא מבטיח ועושה: מלל. שנה הכתוב ולא אמר דבר, גימטריה שלו מאה, כלומר לסוף מאה לאברהם: היניקה בנים שרה. ומהו בנים לשון רבים, ביום המשתה הביאו השרות את בניהן עמהן והיניקה אותם שהיו אומרות לא ילדה שרה אלא אסופי הביאה מן השוק:

(ח) וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֔וֹל בְּי֖וֹם הִגָּמֵ֥ל אֶת-יִצְחָֽק: וּרְבָא רַבְיָא וְאִתְחֲסִיל וַעֲבַד אַבְרָהָם מִשְׁתְּיָא רַבָּא בְּיוֹמָא דְּאִתְחֲסִיל יָת יִצְחָק:

רש''י ויגמל. לסוף עשרים וארבעה חדש: משתה גדול. שהיו שם גדולי הדור, שם ועבר ואבימלך:

(ט) וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶת-בֶּן-הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר-יָֽלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק: וַחֲזַת שָׂרָה יָת בַּר הָגָר מִצְרֵיתָא דִּילִידַת לְאַבְרָהָם מְחָיִיךְ:

רש''י מצחק. לשון עבודה זרה, כמו שנאמר (שמות לב ו) ויקומו לצחק. דבר אחר לשון גלוי עריות, כמה דתימא (להלן לט יז) לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה כמו (ש''ב ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו' :

(י) וַתֹּ֨אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָֽאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת-בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן-הָֽאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם-בְּנִ֖י עִם-יִצְחָֽק: וַאֲמֶרֶת לְאַבְרָהָם תָּרֵךְ אַמְתָא הָדָא וְיָת בְּרַהּ אֲרֵי לָא יֵרַת בַּר אַמְתָא הָדָא עִם בְּרִי עִם יִצְחָק:

רש''י עם בני וגו' . מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירשה ואמר אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דתימא (משלי כו יח. יט) כמתלהלה היורה זקים וגו' ואמר הלא משחק אני: עם בני עם יצחק. מכיון שהוא בני אפלו אם אינו הגון כיצחק, או הגון כיצחק אפלו אם אינו בני, אין זה כדאי לירש עמו, קל וחמר עם בני עם יצחק ששתיהן בו:

(יא) וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אוֹדֹ֥ת בְּנֽוֹ: וּבְאֵישׁ פִּתְגָּמָא לַחֲדָא בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל עֵיסַק בְּרֵהּ:

רש''י על אודת בנו. ששמע שיצא לתרבות רעה. ופשוטו על שאמרה לו לשלחו:

(יב) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֶל-אַבְרָהָ֗ם אַל-יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֨יךָ֙ עַל-הַנַּ֣עַר וְעַל-אֲמָתֶ֔ךָ כֹּ֩ל אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע: וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם לָא יַבְאֵשׁ בְּעֵינָיךְ עַל עוּלֵימָא וְעַל אַמְתָךְ כֹּל דִּי תֵימַר לָךְ שָׂרָה קַבֵּל מִנַּהּ אֲרֵי בְיִצְחָק יִתְקְרוּן לָךְ בְּנִין:

רש''י שמע בקולה. למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות:

(יג) וְגַ֥ם אֶת-בֶּן-הָֽאָמָ֖ה לְג֣וֹי אֲשִׂימֶ֑נּוּ כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא: וְאַף יָת בַּר אַמְתָא לְעַם אֲשַׁוִּנֵּהּ אֲרֵי בְנָךְ הוּא: (יד) וַיַּשְׁכֵּ֣ם אַבְרָהָ֣ם | בַּבֹּ֡קֶר וַיִּֽקַּח-לֶחֶם֩ וְחֵ֨מַת מַ֜יִם וַיִּתֵּ֣ן אֶל-הָ֠גָ֠ר שָׂ֧ם עַל-שִׁכְמָ֛הּ וְאֶת-הַיֶּ֖לֶד וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ וַתֵּ֣לֶךְ וַתֵּ֔תַע בְּמִדְבַּ֖ר בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע: וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וּנְסִיב לַחֲמָא וְרָקְבָּא דְמַיָּא וִיהַב לְהָּגָר שַׁוֵי עַל כַּתְפַּהּ וְיָת רַבְיָא וְשַׁלְחַהּ וַאֲזָלַת וְתָעַת בְּמַדְבְּרָא (נ''א בְּמַדְבֵּר) בְּאֵר שָׁבַע:

רש''י לחם וחמת מים. ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה: ואת הילד. אף הילד שם על שכמה, שהכניסה בו שרה עין רעה ואחזתו חמה ולא יכול לילך ברגליו: ותלך ותתע. חזרה לגלולי בית אביה:

(טו) וַיִּכְל֥וּ הַמַּ֖יִם מִן-הַחֵ֑מֶת וַתַּשְׁלֵ֣ךְ אֶת-הַיֶּ֔לֶד תַּ֖חַת אַחַ֥ד הַשִּׂיחִֽם: וּשְׁלִימוּ מַיָּא מִן רָקְבָּא וּרְמַת יָת רַבְיָא תְּחוֹת חַד מִן אִילָנַיָּא:

רש''י ויכלו המים. לפי שדרך חולים לשתות הרבה:

(טז) וַתֵּ֩לֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַֽחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל-אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת-קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ: וַאֲזָלַת וִיתִיבַת לַהּ מִקֳּבֵל אַרְחֵיקַת (נ''י אַרְחִיק) כְּמֵיגַד קַשְׁתָּא אֲרֵי אֲמֶרֶת לָא אֶחֱזֵי בְּמוֹתָא דְרַבְיָא וִיתִיבַת מִקֳּבֵל וַאֲרֵימַת יָת קָלַהּ וּבְכָת:

רש''י מנגד. מרחוק: כמטחוי קשת. כשתי טיחות והוא לשון ירית חץ, בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ. ואם תאמר היה לו לכתוב כמטחי קשת, משפט הוי''ו ליכנס לכאן, כמו (שה''ש ב) בחגוי הסלע, מגזרת (ישעיה יט יז) והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא, ומגזרת (תהלים קז כז) יחגו וינועו כשכור, וכן (שם סה ו) קצוי ארץ, מגזרת קצה: ותשב מנגד. כיון שקרב למות הוסיפה להתרחק:

(יז) וַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹהִים֘ אֶת-קוֹל הַנַּ֒עַר֒ וַיִּקְרָא֩ מַלְאַ֨ךְ אֱלֹהִ֤ים | אֶל-הָגָר֙ מִן-הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֥אמֶר לָ֖הּ מַה-לָּ֣ךְ הָגָ֑ר אַל-תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי-שָׁמַ֧ע אֱלֹהִ֛ים אֶל-ק֥וֹל הַנַּ֖עַר בַּֽאֲשֶׁ֥ר הוּא-שָֽׁם: וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָלֵהּ דְּרַבְיָא וּקְרָא מַלְאֲכָא דַּיְיָ לְהָגָר מִן שְׁמַיָּא וַאֲמַר לַהּ מָה לָיךְ הָגָר לָא תִדְחֲלִי אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָלֵהּ דְּרַבְיָא בַּאֲתַר דְּהוּא תַמָּן:

רש''י את קול הנער. מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל: באשר הוא שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר. והוא משיבם עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזהו באשר הוא שם. והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר, שנאמר (ישעיה כא יג. יד) משא בערב וגו' לקראת צמא התיו מים וגו' כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים היו ישראל אומרים לשוביהם בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו, שנאמר (שם שם) ארחות דדנים [אל תקרי דדנים אלא דודים] ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת:

(יח) ק֚וּמִי שְׂאִ֣י אֶת-הַנַּ֔עַר וְהַֽחֲזִ֥יקִי אֶת-יָדֵ֖ךְ בּ֑וֹ כִּֽי-לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִׂימֶֽנּוּ: קוּמִי טוּלִי יָת רַבְיָא וְאַתְקִיפִי יָת יְדֵךְ בֵּהּ אֲרֵי לְעַם סַגִּי אֲשַׁוִּנֵּהּ: (יט) וַיִּפְקַ֤ח אֱלֹהִים֙ אֶת-עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא בְּאֵ֣ר מָ֑יִם וַתֵּ֜לֶךְ וַתְּמַלֵּ֤א אֶת-הַחֵ֨מֶת֙ מַ֔יִם וַתַּ֖שְׁקְ אֶת-הַנָּֽעַר: וּגְלָא יְיָ יָת עֵינָהַהּ וַחֲזַת בֵּירָא דְמַיָּא וַאֲזָלַת וּמְלַת יָת רָקְבָּא מַיָּא וְאַשְׁקִיאַת יָת רַבְיָא: (כ) וַיְהִ֧י אֱלֹהִ֛ים אֶת-הַנַּ֖עַר וַיִּגְדָּ֑ל וַיֵּ֨שֶׁב֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וַיְהִ֖י רֹבֶ֥ה קַשָּֽׁת: וַהֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵהּ דְּרַבְיָא וּרְבָא וִיתֵב בְּמַדְבְּרָא וַהֲוָה רָבֵי קַשְׁתָּא:

רש''י רבה קשת. יורה חצים בקשת: קשת. על שם האמנות כמו חמר, גמל, ציד לפיכך השי''ן מדגשת. היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר (לעיל טז יב) ידו בכל וגו' :

(כא) וַיֵּ֖שֶׁב בְּמִדְבַּ֣ר פָּארָ֑ן וַתִּֽקַּח-ל֥וֹ אִמּ֛וֹ אִשָּׁ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (פ) וִיתֵב בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן וּנְסִיבַת לֵהּ אִמֵּהּ אִתְּתָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רש''י מארץ מצרים. ממקום גדוליה, שנאמר (שם א) ולה שפחה מצרית וגו' . היינו דאמרי אנשי זרוק חוטרא לאוירא, אעיקריה קאי:

(כב) שישי וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר-צְבָא֔וֹ אֶל-אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר אֱלֹהִ֣ים עִמְּךָ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר-אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: וַהֲוָה בְּעִדָּנָא הַהִיא וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ לְאַבְרָהָם לְמֵימָר מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדָּךְ בְּכֹל דִּי אַתְּ עָבֵד:

רש''י אלהים עמך. לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום, ועם המלכים נלחם ונפלו בידו, ונפקדה אשתו לזקוניו:

(כג) וְעַתָּ֗ה הִשָּׁ֨בְעָה לִּ֤י בֵֽאלֹהִים֙ הֵ֔נָּה אִם-תִּשְׁקֹ֣ר לִ֔י וּלְנִינִ֖י וּלְנֶכְדִּ֑י כַּחֶ֜סֶד אֲשֶׁר-עָשִׂ֤יתִי עִמְּךָ֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה עִמָּדִ֔י וְעִם-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-גַּ֥רְתָּה בָּֽהּ: וּכְעַן קַיֵּם לִי בְּמֵימְרָא דַּיְיָ הָכָא דְּלָא תְשַׁקַּר בִּי וּבִבְרִי וּבְבַר בְּרִי כְּטִיבוֹתָא דִּי עֲבָדִית עִמָּךְ תַּעְבֵּד עִמִּי וְעִם אַרְעָא דְאִתּוֹתַבְתָּא בַהּ:

רש''י ולניני ולנכדי. עד כאן רחמי האב על הבן: כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. שאמרתי לך (לעיל כ טו) הנה ארצי לפניך:

(כד) וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אָֽנֹכִ֖י אִשָּׁבֵֽעַ: וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲנָא אֲקַיֵּם: (כה) וְהוֹכִ֥חַ אַבְרָהָ֖ם אֶת-אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל-אֹדוֹת֙ בְּאֵ֣ר הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֥ר גָּֽזְל֖וּ עַבְדֵ֥י אֲבִימֶֽלֶךְ: וְאוֹכַח אַבְרָהָם יָת אֲבִימֶלֶךְ עַל עֵיסַק בֵּירָא דְמַיָּא דִּי אֲנִּיסוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ:

רש''י והוכח. נתוכח עמו על כך:

(כו) וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי מִ֥י עָשָׂ֖ה אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְגַם-אַתָּ֞ה לֹֽא-הִגַּ֣דְתָּ לִּ֗י וְגַ֧ם אָֽנֹכִ֛י לֹ֥א שָׁמַ֖עְתִּי בִּלְתִּ֥י הַיּֽוֹם: וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לָא יְדָעִית מָאן עֲבַד יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין וְאַף אַתְּ לָא חַוֵּיתָ לִּי וְאַף אֲנָא לָא שְׁמָעִית אֱלָּהֵין יוֹמָא דֵין: (כז) וַיִּקַּ֤ח אַבְרָהָם֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַיִּתֵּ֖ן לַֽאֲבִימֶ֑לֶךְ וַיִּכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם בְּרִֽית: וּדְבַר אַבְרָהָם עָאן וְתוֹרִין וִיהַב לַאֲבִימֶלֶךְ וּגְזָרוּ תַרְוֵיהוֹן קְיָם: (כח) וַיַּצֵּ֣ב אַבְרָהָ֗ם אֶת-שֶׁ֛בַע כִּבְשׂ֥ת הַצֹּ֖אן לְבַדְּהֶֽן: וַאֲקִים אַבְרָהָם יָת שְׁבַע חוּרְפַן דְּעָאן בִּלְחוֹדֵיהֶן: (כט) וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל-אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה הֵ֗נָּה שֶׁ֤בַע כְּבָשׂת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר הִצַּ֖בְתָּ לְבַדָּֽנָה: וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם מָה אִנּוּן שְׁבַע חוּרְפַן אִלֵּין דַּאֲקֵמְתָּא בִּלְחוֹדֵיהֶן: (ל) וַיֹּ֕אמֶר כִּ֚י אֶת-שֶׁ֣בַע כְּבָשׂ֔ת תִּקַּ֖ח מִיָּדִ֑י בַּֽעֲבוּר֙ תִּֽהְיֶה-לִּ֣י לְעֵדָ֔ה כִּ֥י חָפַ֖רְתִּי אֶת-הַבְּאֵ֥ר הַזֹּֽאת: וַאֲמַר אֲרֵי יָת שְׁבַע חוּרְפַן תְּקַבֵּל מִן יְדִי בְּדִיל דִּתְהֵי לִי לְסַהֲדוּ אֲרֵי חֲפָרִית יָת בֵּירָא הָדָא:

רש''י בעבור תהיה לי. זאת: לעדה. לשון עדות של נקבה, כמו (להלן לא נב) ועדה המצבה: כי חפרתי את הבאר. מריבים היו עליה רועי אבימלך ואומרים אנחנו חפרנוה, אמרו ביניהם כל מי שיתראה על הבאר ויעלו המים לקראתו שלו היא, ועלו לקראת אברהם:

(לא) עַל-כֵּ֗ן קָרָ֛א לַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֛י שָׁ֥ם נִשְׁבְּע֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: עַל כֵּן קְרָא לְאַתְרָא הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע אֲרֵי תַמָּן קַיָּמוּ תַּרְוֵיהוֹן: (לב) וַיִּכְרְת֥וּ בְרִ֖ית בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיָּ֣קָם אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר-צְבָא֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ אֶל-אֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּֽים: וּגְזָרוּ קְיָם בִּבְאֵר שָׁבַע וְקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ וְתָבוּ לְאַרַע פְּלִשְׁתָּאֵי: (לג) וַיִּטַּ֥ע אֵ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּ֨קְרָא-שָׁ֔ם בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֵ֥ל עוֹלָֽם: וּנְצִיב נִצְבָּא (נ''י אִילָנָא) בִּבְאֵר שָׁבַע וְצַלִּי תַמָּן בִּשְׁמָא דַּיְיָ אֱלָהָא דְעַלְמָא:

רש''י אשל. רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פרות לאורחים בסעודה, וחד אמר פנדק לאכסניא ובו כל מיני פרות. ומצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר (דניאל יא מה) ויטע אהלי אפדנו: ויקרא שם וגו' . על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא אלוה לכל העולם. לאחר שאוכלים ושותים אומר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם, משל מי שאמר והיה העולם אכלתם:

(לד) וַיָּ֧גָר אַבְרָהָ֛ם בְּאֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּ֖ים יָמִ֥ים רַבִּֽים: (פ) וְאִתּוֹתָב אַבְרָהָם בְּאַרַע פְּלִשְׁתָּאֵי יוֹמִין סַגִּיאִין:

רש''י ימים רבים. מרבים על של חברון, בחברון עשה עשרים וחמש שנה וכאן עשרים ושש. שהרי בן שבעים וחמש שנה היה בצאתו מחרן, אותה שנה (לעיל יג יח) ויבא וישב באלוני ממרא, שלא מצינו קודם לכן שנתישב אלא שם, שבכל מקומותיו היה כאורח חונה ונוסע והולך, שנאמר (שם יב ו) ויעבור אברם, (שם ח) ויעתק משם, (שם י) ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה, ובמצרים לא עשה אלא שלשה חדשים שהרי שלחו פרעה, מיד (שם יג ג) וילך למסעיו, עד (לעיל יג יח) ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון, שם ישב עד שנהפכה סדום, מיד (שם כ א) ויסע משם אברהם מפני בושה של לוט ובא לארץ פלשתים, ובן תשעים ותשע שנה היה, שהרי בשלישי למילתו באו אצלו המלאכים, הרי עשרים וחמש שנה וכאן כתיב ימים רבים, מרבים על הראשונים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואם היו מרבים עליהם שתי שנים או יותר היה מפרשם, ועל כרחך אינם יתרים יותר משנה הרי עשרים ושש שנה, מיד יצא משם וחזר לחברון, ואותה שנה קדמה לפני עקידתו של יצחק שתים עשרה שנים, כך שנויה בסדר עולם (פרק א) :

כב (א) שביעי וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת-אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי: וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וַיְיָ נַסִּי יָת אַבְרָהָם וַאֲמַר לֵהּ אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא אֲנָא:

רש''י אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו, אלו הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל שהיה מתפאר על יצחק שמל בן שלש עשרה שנה ולא מחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני, אלו אמר לי הקדוש ברוך הוא זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב: הנני. כך היא עניתם של חסידים, לשון ענוה הוא ולשון זמון:

(ב) וַיֹּ֡אמֶר קַח-נָ֠א אֶת-בִּנְךָ֙ אֶת-יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר-אָהַ֨בְתָּ֙ אֶת-יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ-לְךָ֔ אֶל-אֶ֖רֶץ הַמֹּֽרִיָּ֑ה וְהַֽעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ: וַאֲמַר דְּבַר כְּעַן יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ דִּי רְחַמְתָּ יָת יִצְחָק וְאִיזֵל לָךְ לְאַרְעָא פּוּלְחָנָא וְאַסְקֵהּ קֳדָמַי תַּמָּן לַעֲלָתָא עַל חַד מִן טוּרַיָּא דִּי אֵימַר לָךְ:

רש''י קח נא. אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש: את בנך. אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו את יצחק. ולמה לא גלה לו מתחלה, שלא לערבבו פתאום, ותזוח דעתו עליו ותטרף, וכדי לחבב עליו את המצוה ולתן לו שכר על כל דבור ודבור: ארץ המוריה. ירושלים, וכן בדברי הימים (ב' ג א) לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה. ורבותינו פרשו על שם שמשם הוראה יוצאה לישראל. ואונקלוס תרגמו על שם עבודת הקטורת שיש בה מור נרד ושאר בשמים: והעלהו. לא אמר לו שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקדוש ברוך הוא לשחטו אלא שיעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו אמר לו הורידהו: אחד ההרים. הקדוש ברוך הוא מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן (לעיל יב א) אל הארץ אשר אראך, וכן ביונה (ג ב) וקרא אליה את הקריאה:

(ג) וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַיַּֽחֲבֹשׁ֙ אֶת-חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת-שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-אָֽמַר-ל֥וֹ הָֽאֱלֹהִֽים: וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וְזָרֵז יָת חֲמָרֵהּ וּדְבַר יָת תְּרֵין עוּלֵימוֹהִי עִמֵּהּ וְיָת יִצְחָק בְּרֵהּ וְצַלַּח אָעֵי לַעֲלָתָא וְקָם וַאֲזַל לְאַתְרָא דִּי אֲמַר לֵהּ יְיָ:

רש''י וישכם. נזדרז למצוה: ויחבש. הוא בעצמו ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה: את שני נעריו. ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא שני אנשים, שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק יהיה השני עמו: ויבקע. תרגומו וצלח, כמו (ש''ב יט יח) וצלחו הירדן, לשון בקוע (י''ג בקוע) פינדר''א בלע''ז [לחטוב]:

(ד) בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת-עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת-הַמָּק֖וֹם מֵֽרָחֹֽק: בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּזְקַף אַבְרָהָם יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת אַתְרָא מֵרָחִיק:

רש''י ביום השלישי. למה אחר מלהראותו מיד, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרד דעתו, ואלו היה לו שהות להמלך אל לבו לא היה עושה: וירא את המקום. ראה ענן קשור על ההר:

(ה) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל-נְעָרָ֗יו שְׁבֽוּ-לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם-הַֽחֲמ֔וֹר וַֽאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵֽלְכָ֖ה עַד-כֹּ֑ה וְנִשְׁתַּֽחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם: וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעוּלֵימוֹהִי אוֹרִיכוּ לְכוֹן הָכָא עִם חֲמָרָא וַאֲנָא וְעוּלֵימָא נִתְמְטֵי עַד כָּא וְנִסְגּוּד וּנְתוּב לְוַתְכוֹן:

רש''י עד כה. כלומר דרך מועט למקום אשר לפנינו. ומדרש אגדה אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום (לעיל טו ה) כה יהיה זרעך: ונשובה. נתנבא שישובו שניהם:

(ו) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת-עֲצֵ֣י הָֽעֹלָ֗ה וַיָּ֨שֶׂם֙ עַל-יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת-הָאֵ֖שׁ וְאֶת-הַמַּֽאֲכֶ֑לֶת וַיֵּֽלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו: וּנְסֵיב אַבְרָהָם יָת אָעֵי דַּעֲלָתָא וְשַׁוִּי עַל יִצְחָק בְּרֵהּ וּנְסֵיב בִּידֵהּ יָת אֶשָּׁתָא וְיָת סַכִּינָא וַאֲזָלוּ תַרְוֵיהוֹן כַּחֲדָא:

רש''י המאכלת. סכין, על שם שאוכלת את הבשר, כמה דתימא (דברים לב מב) וחרבי תאכל בשר, ושמכשרת בשר לאכילה. דבר אחר זאת נקראת מאכלת, על שם שישראל אוכלים מתן שכרה: וילכו שניהם יחדו. אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר:

(ז) וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל-אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה: וַאֲמַר יִצְחָק לְאַבְרָהָם אֲבוּהִי וַאֲמַר אַבָּא וַאֲמַר הָא אֲנָא בְרִי וַאֲמַר הָא אֶשָּׁתָא וְאָעַיָּא וְאָן אִימְרָא לַעֲלָתָא: (ח) וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה-לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּֽלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו: וַאֲמַר אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ גְּלֵי לֵהּ אִימְרָא לַעֲלָתָא בְּרִי וַאֲזָלוּ תַרְוֵיהוֹן כַּחֲדָא:

רש''י יראה לו השה. כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה, לעולה בני. ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לשחט, וילכו שניהם יחדו בלב שוה:

(ט) וַיָּבֹ֗אוּ אֶל-הַמָּקוֹם֘ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר-ל֣וֹ הָֽאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת-הַמִּזְבֵּ֔חַ וַיַּֽעֲרֹ֖ךְ אֶת-הָֽעֵצִ֑ים וַיַּֽעֲקֹד֙ אֶת-יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָֽעֵצִֽים: וְאָתוּ לְאַתְרָא דִּי אֲמַר לֵהּ יְיָ וּבְנָא תַמָּן אַבְרָהָם יָת מַדְבְּחָא וְסַדַּר יָת אָעַיָּא וַעֲקַד יָת יִצְחָק בְּרֵהּ וְשַׁוֵּי יָתֵהּ עַל מַדְבְּחָא עֵיל מִן אָעַיָּא:

רש''י ויעקד. ידיו ורגליו מאחוריו, הידים והרגלים ביחד היא עקידה, והוא לשון (להלן ל לט) עקדים, שהיו קרסליהם לבנים, מקום שעוקדין אותן בו היה נכר:

(י) וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת-יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת-הַמַּֽאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת-בְּנֽוֹ: וְאוֹשִׁיט אַבְרָהָם יָת יְדֵהּ וּנְסֵיב יָת סַכִּינָא לְמֵיכַס יַת בְּרֵהּ: (יא) וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ מִן-הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם | אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי: וּקְרָא לֵהּ מַלְאָכָא דַּיְיָ מִן שְׁמַיָּא וַאֲמַר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא אֲנָא:

רש''י אברהם אברהם. לשון חבה הוא שכופל את שמו:

(יב) וַיֹּ֗אמֶר אַל-תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל-הַנַּ֔עַר וְאַל-תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י | עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי-יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת-בִּנְךָ֥ אֶת-יְחִֽידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי: וַאֲמַר לָא תוֹשִׁיט יְדָךְ לְעוּלֵימָא וְלָא תַעְבֵּד לֵהּ מִדָּעָם אֲרֵי כְּעַן יְדַעְנָא (נ''י יְדָעִית) אֲרֵי דַּחֲלָא דַּיְיָ אַתְּ וְלָא מְנַעְתָּ יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ מִנִּי:

רש''י אל תשלח. לשחוט, אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום: כי עתה ידעתי. אמר רבי אבא אמר לו אברהם אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי (לעיל כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת (שם כב ב) קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער. אמר לו הקדוש ברוך הוא (תהלים פט לה) לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח, מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה, אחתיה: כי עתה ידעתי. מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלהים אתה:

(יג) וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת-עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה-אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶֽאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת-הָאַ֔יִל וַיַּֽעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ: וּזְקַף אַבְרָהָם יָת עֵינוֹהִי בָּתַר אִלֵּין וַחֲזָא וְהָא דִּכְרָא בָּתַר אֲחִיד בְּאִילָנָא בְּקַרְנוֹהִי וַאֲזַל אַבְרָהָם וּנְסֵיב יָת דִּכְרָא וְאַסְקֵהּ לַעֲלָתָא חֲלַף בְּרֵהּ:

רש''י והנה איל. מוכן היה לכך מששת ימי בראשית: אחר. אחרי שאמר לו המלאך (לעיל פסוק יב) אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז, והוא שמתרגמינן וזקף אברהם עינוהי בתר אלין: בסבך. אילן: בקרניו. שהיה רץ אצל אברהם והשטן סובכו ומערבבו באילנות כדי לעכבו: תחת בנו. מאחר שכתוב ויעלהו לעולה, לא חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו, על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו הוא מפשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן:

(יד) וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא יְהֹוָ֣ה | יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵֽאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר יְהֹוָ֖ה יֵֽרָאֶֽה: וּפְלַח וְצַלִּי אַבְרָהָם תַּמָּן בְּאַתְרָא הַהוּא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ הָכָא יְהוֹן פַּלְחַן דָּרַיָּא בְּכֵן יִתְאֲמַר בְּיוֹמָא הָדֵין בְּטוּרָא הָדֵין אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ פְּלָח:

רש''י ה' יראה. פשוטו כתרגומו, ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות: אשר יאמר היום. שיאמרו לימי הדורות עליו בהר זה יראה הקדוש ברוך הוא לעמו: היום. הימים העתידין, כמו עד היום הזה שבכל המקרא, שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה על היום שעומדים בו. ומדרש אגדה ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפרענות, כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה, אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה:

(טו) וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ יְהֹוָ֖ה אֶל-אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן-הַשָּׁמָֽיִם: וּקְרָא מַלְאָכָא דַּיְיָ לְאַבְרָהָם תִּנְיָנוּת מִן שְׁמַיָּא: (טז) וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם-יְהֹוָ֑ה כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֨יתָ֙ אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת-בִּנְךָ֥ אֶת-יְחִידֶֽךָ: וַאֲמַר בְּמֵימְרִי קַיֵּמִית אֲמַר יְיָ אֲרֵי חֲלַף דִּי עֲבַדְתָּא יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין וְלָא מְנַעְתָּא יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ: (יז) כִּֽי-בָרֵ֣ךְ אֲבָֽרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶת-זַרְעֲךָ֙ כְּכֽוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל-שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹֽיְבָֽיו: אֲרֵי בָרָכָא אֲבָרְכִנָּךְ וְאַסְגָּאָה אַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וּכְחָלָא דִּי עַל כֵּיף יַמָּא וְיִרְתוּן בְּנָיךְ יָת קִרְוֵי סַנְאֵיהוֹן:

רש''י ברך אברכך. אחת לאב ואחת לבן: והרבה ארבה. אחת לאב ואחת לבן:

(יח) וְהִתְבָּֽרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי: וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִיל בְּנָיךְ כֹּל עַמְמַיָּא דְאַרְעָא חֲלַף דִּי קַבֵּלְתָּא לְמֵימְרִי: (יט) וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל-נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּֽלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל-בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע: (פ) וְתַב אַבְרָהָם לְוָת עוּלֵימוֹהִי וְקָמוּ וַאֲזָלוּ כַחֲדָא לִבְאֵר שָׁבַע וִיתֵיב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:

רש''י וישב אברהם בבאר שבע. לא ישיבה ממש, שהרי בחברון היה יושב שתים עשרה שנים לפני עקידתו של יצחק, יצא מבאר שבע והלך לו לחברון, כמו שנאמר (לעיל כא לד) ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, מרבים משל חברון הראשונים, והם עשרים ושש שנה כמו שפרשנו למעלה (כא לד) :

(כ) מפטיר וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֻּגַּ֥ד לְאַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר הִ֠נֵּ֠ה יָֽלְדָ֨ה מִלְכָּ֥ה גַם-הִ֛וא בָּנִ֖ים לְנָח֥וֹר אָחִֽיךָ: וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וְאִתְחֲוָא לְאַבְרָהָם לְמֵימָר הָא יְלֵידַת מִלְכָּה אַף הִיא בְּנִין לְנָחוֹר אָחוּךְ:

רש''י אחרי הדברים האלה ויגד וגו' . בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר אלו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקדוש ברוך הוא שנלדה רבקה בת זוגו, וזהו אחרי הדברים האלה הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה: גם היא. אף היא השותה משפחותיה למשפחות אברהם שתים עשרה, מה אברהם שנים עשר שבטים שיצאו מיעקב, שמונה בני הגבירות וארבעה בני שפחות, אף אלו שמונה בני גבירות וארבעה בני פלגש:

(כא) אֶת-ע֥וּץ בְּכֹר֖וֹ וְאֶת-בּוּז אָחִ֑יו וְאֶת-קְמוּאֵ֖ל אֲבִ֥י אֲרָֽם: יָת עוּץ בּוּכְרֵהּ וְיָת בּוּז אָחוּהִי וְיָת קְמוּאֵל אֲבוּהִי דַּאֲרָם: (כב) וְאֶת-כֶּ֣שֶׂד וְאֶת-חֲז֔וֹ וְאֶת-פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת-יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל: וְיָת כֶּשֶׂד וְיָת חֲזוֹ וְיָת פִּלְדָּשׁ וְיָת יִדְלָף ויָת בְּתוּאֵל: (כג) וּבְתוּאֵ֖ל יָלַ֣ד אֶת-רִבְקָ֑ה שְׁמֹנָ֥ה אֵ֨לֶּה֙ יָֽלְדָ֣ה מִלְכָּ֔ה לְנָח֖וֹר אֲחִ֥י אַבְרָהָֽם: וּבְתוּאֵל:אוֹלִיד יָת רִבְקָה תְּמַנְיָא אִלֵּין יְלֵידַת מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחוּהִי דְאַבְרָהָם:

רש''י ובתואל ילד את רבקה. כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה:

(כד) וּפִֽילַגְשׁ֖וֹ וּשְׁמָ֣הּ רְאוּמָ֑ה וַתֵּ֤לֶד גַּם-הִוא֙ אֶת-טֶ֣בַח וְאֶת-גַּ֔חַם וְאֶת-תַּ֖חַשׁ וְאֶת-מַֽעֲכָֽה: (פפפ) וּלְחֵנָתֵהּ וּשְׁמַהּ רְאוּמָה וִילֵידַת אַף הִיא יָת טֶבַח וְיָת גַּחַם וְיָת תַּחַשׁ וְיָת מַעֲכָה: פפפ:

הפטרת וירא - מלכים ב ד

ד (א) וְאִשָּׁ֣ה אַחַ֣ת מִנְּשֵׁ֣י בְנֵֽי-הַ֠נְּבִיאִים צָעֲקָ֨ה אֶל-אֱלִישָׁ֜ע לֵאמֹ֗ר עַבְדְּךָ֤ אִישִׁי֙ מֵ֔ת וְאַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ כִּ֣י עַבְדְּךָ֔ הָיָ֥ה יָרֵ֖א אֶת-יְהוָ֑ה וְהַ֨נֹּשֶׁ֔ה בָּ֗א לָקַ֜חַת אֶת-שְׁנֵ֧י יְלָדַ֛י ל֖וֹ לַעֲבָדִֽים: (ב) וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֱלִישָׁע֙ מָ֣ה אֶֽעֱשֶׂה-לָּ֔ךְ הַגִּ֣ידִי לִ֔י מַה-יֶּשׁ-(לכי) לָ֖ךְ בַּבָּ֑יִת וַתֹּ֗אמֶר אֵ֣ין לְשִׁפְחָתְךָ֥ כֹל֙ בַּבַּ֔יִת כִּ֖י אִם-אָס֥וּךְ שָֽׁמֶן: (ג) וַיֹּ֗אמֶר לְכִ֨י שַׁאֲלִי-לָ֤ךְ כֵּלִים֙ מִן-הַח֔וּץ מֵאֵ֖ת כָּל-(שכנכי) שְׁכֵנָ֑יִךְ כֵּלִ֥ים רֵקִ֖ים אַל-תַּמְעִֽיטִי: (ד) וּבָ֗את וְסָגַ֤רְתְּ הַדֶּ֙לֶת֙ בַּעֲדֵ֣ךְ וּבְעַד-בָּנַ֔יִךְ וְיָצַ֕קְתְּ עַ֥ל כָּל-הַכֵּלִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְהַמָּלֵ֖א תַּסִּֽיעִי: (ה) וַתֵּ֙לֶךְ֙ מֵֽאִתּ֔וֹ וַתִּסְגֹּ֣ר הַדֶּ֔לֶת בַּעֲדָ֖הּ וּבְעַ֣ד בָּנֶ֑יהָ הֵ֛ם מַגִּשִׁ֥ים אֵלֶ֖יהָ וְהִ֥יא (מיצקת) מוֹצָֽקֶת: (ו) וַיְהִ֣י | כִּמְלֹ֣את הַכֵּלִ֗ים וַתֹּ֤אמֶר אֶל-בְּנָהּ֙ הַגִּ֨ישָׁה אֵלַ֥י עוֹד֙ כֶּ֔לִי וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֔יהָ אֵ֥ין ע֖וֹד כֶּ֑לִי וַֽיַּעֲמֹ֖ד הַשָּֽׁמֶן: (ז) וַתָּבֹ֗א וַתַּגֵּד֙ לְאִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים וַיֹּ֗אמֶר לְכִי֙ מִכְרִ֣י אֶת-הַשֶּׁ֔מֶן וְשַׁלְּמִ֖י אֶת-(נשיכי) נִשְׁיֵ֑ךְ וְאַ֣תְּ (בניכי) וּבָנַ֔יִךְ תִֽחְיִ֖י בַּנּוֹתָֽר: (ח) וַיְהִ֨י הַיּ֜וֹם וַיַּעֲבֹ֧ר אֱלִישָׁ֣ע אֶל-שׁוּנֵ֗ם וְשָׁם֙ אִשָּׁ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַתַּחֲזֶק-בּ֖וֹ לֶאֱכָל-לָ֑חֶם וַֽיְהִי֙ מִדֵּ֣י עָבְר֔וֹ יָסֻ֥ר שָׁ֖מָּה לֶאֱכָל-לָֽחֶם: (ט) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל-אִישָׁ֔הּ הִנֵּה-נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִ֥ישׁ אֱלֹהִ֖ים קָד֣וֹשׁ ה֑וּא עֹבֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ תָּמִֽיד: (י) נַֽעֲשֶׂה-נָּ֤א עֲלִיַּת-קִיר֙ קְטַנָּ֔ה וְנָשִׂ֨ים ל֥וֹ שָׁ֛ם מִטָּ֥ה וְשֻׁלְחָ֖ן וְכִסֵּ֣א וּמְנוֹרָ֑ה וְהָיָ֛ה בְּבֹא֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ יָס֥וּר שָֽׁמָּה: (יא) וַיְהִ֥י הַיּ֖וֹם וַיָּ֣בֹא שָׁ֑מָּה וַיָּ֥סַר אֶל-הָעֲלִיָּ֖ה וַיִּשְׁכַּב-שָֽׁמָּה: (יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל-גֵּחֲזִ֣י נַעֲר֔וֹ קְרָ֖א לַשּׁוּנַמִּ֣ית הַזֹּ֑את וַיִּקְרָא-לָ֔הּ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לְפָנָֽיו: (יג) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֱמָר-נָ֣א אֵלֶיהָ֮ הִנֵּ֣ה חָרַ֣דְתְּ | אֵלֵינוּ֮ אֶת-כָּל-הַחֲרָדָ֣ה הַזֹּאת֒ מֶ֚ה לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔ךְ הֲיֵ֤שׁ לְדַבֶּר-לָךְ֙ אֶל-הַמֶּ֔לֶךְ א֖וֹ אֶל-שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וַתֹּ֕אמֶר בְּת֥וֹךְ עַמִּ֖י אָנֹכִ֥י יֹשָֽׁבֶת: (יד) וַיֹּ֕אמֶר וּמֶ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת לָ֑הּ וַיֹּ֣אמֶר גֵּיחֲזִ֗י אֲבָ֛ל בֵּ֥ן אֵֽין-לָ֖הּ וְאִישָׁ֥הּ זָקֵֽן: (טו) וַיֹּ֖אמֶר קְרָא-לָ֑הּ וַיִּקְרָא-לָ֔הּ וַֽתַּעֲמֹ֖ד בַּפָּֽתַח: (טז) וַיֹּ֗אמֶר לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה (אתי) אַ֖תְּ חֹבֶ֣קֶת בֵּ֑ן וַתֹּ֗אמֶר אַל-אֲדֹנִי֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אַל-תְּכַזֵּ֖ב בְּשִׁפְחָתֶֽךָ: (יז) וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יהָ אֱלִישָֽׁע: (יח) וַיִּגְדַּ֖ל הַיָּ֑לֶד וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיֵּצֵ֥א אֶל-אָבִ֖יו אֶל-הַקֹּצְרִֽים: (יט) וַיֹּ֥אמֶר אֶל-אָבִ֖יו רֹאשִׁ֣י | רֹאשִׁ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל-הַנַּ֔עַר שָׂאֵ֖הוּ אֶל-אִמּֽוֹ: (כ) וַיִּשָּׂאֵ֔הוּ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל-אִמּ֑וֹ וַיֵּ֧שֶׁב עַל-בִּרְכֶּ֛יהָ עַד-הַֽצָּהֳרַ֖יִם וַיָּמֹֽת: (כא) וַתַּ֙עַל֙ וַתַּשְׁכִּבֵ֔הוּ עַל-מִטַּ֖ת אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וַתִּסְגֹּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וַתֵּצֵֽא: (כב) וַתִּקְרָא֮ אֶל-אִישָׁהּ֒ וַתֹּ֗אמֶר שִׁלְחָ֨ה נָ֥א לִי֙ אֶחָ֣ד מִן-הַנְּעָרִ֔ים וְאַחַ֖ת הָאֲתֹנ֑וֹת וְאָר֛וּצָה עַד-אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים וְאָשֽׁוּבָה: (כג) וַיֹּ֗אמֶר מַ֠דּוּעַ (אתי) אַ֣תְּ (הלכתי) הֹלֶ֤כֶת אֵלָיו֙ הַיּ֔וֹם לֹֽא-חֹ֖דֶשׁ וְלֹ֣א שַׁבָּ֑ת וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם: (כאן מסיימים הספרדים) (כד) וַֽתַּחֲבֹשׁ֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֹּ֥אמֶר אֶֽל-נַעֲרָ֖הּ נְהַ֣ג וָלֵ֑ךְ אַל-תַּעֲצָר-לִ֣י לִרְכֹּ֔ב כִּ֖י אִם-אָמַ֥רְתִּי לָֽךְ: (כה) וַתֵּ֗לֶךְ וַתָּב֛וֹא אֶל-אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶל-הַ֣ר הַכַּרְמֶ֑ל וַ֠יְהִי כִּרְא֨וֹת אִישׁ-הָאֱלֹהִ֤ים אֹתָהּ֙ מִנֶּ֔גֶד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל-גֵּיחֲזִ֣י נַעֲר֔וֹ הִנֵּ֖ה הַשּׁוּנַמִּ֥ית הַלָּֽז: (כו) עַתָּה֮ רֽוּץ-נָ֣א לִקְרָאתָהּ֒ וֶאֱמָר-לָ֗הּ הֲשָׁל֥וֹם לָ֛ךְ הֲשָׁל֥וֹם לְאִישֵׁ֖ךְ הֲשָׁל֣וֹם לַיָּ֑לֶד וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם: (כז) וַתָּבֹ֞א אֶל-אִ֤ישׁ הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל-הָהָ֔ר וַֽתַּחֲזֵ֖ק בְּרַגְלָ֑יו וַיִּגַּ֨שׁ גֵּֽיחֲזִ֜י לְהָדְפָ֗הּ וַיֹּאמֶר֩ אִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֤ים הַרְפֵּֽה-לָהּ֙ כִּֽי-נַפְשָׁ֣הּ מָֽרָה-לָ֔הּ וַֽיהוָה֙ הֶעְלִ֣ים מִמֶּ֔נִּי וְלֹ֥א הִגִּ֖יד לִֽי: (כח) וַתֹּ֕אמֶר הֲשָׁאַ֥לְתִּי בֵ֖ן מֵאֵ֣ת אֲדֹנִ֑י הֲלֹ֣א אָמַ֔רְתִּי לֹ֥א תַשְׁלֶ֖ה אֹתִֽי: (כט) וַיֹּ֨אמֶר לְגֵיחֲזִ֜י חֲגֹ֣ר מָתְנֶ֗יךָ וְקַ֨ח מִשְׁעַנְתִּ֣י בְיָדְךָ֮ וָלֵךְ֒ כִּֽי-תִמְצָ֥א אִישׁ֙ לֹ֣א תְבָרְכֶ֔נּוּ וְכִֽי-יְבָרֶכְךָ֥ אִ֖ישׁ לֹ֣א תַעֲנֶנּ֑וּ וְשַׂמְתָּ֥ מִשְׁעַנְתִּ֖י עַל-פְּנֵ֥י הַנָּֽעַר: (ל) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣ם הַנַּ֔עַר חַי-יְהוָ֥ה וְחֵֽי-נַפְשְׁךָ֖ אִם-אֶעֶזְבֶ֑ךָּ וַיָּ֖קָם וַיֵּ֥לֶךְ אַחֲרֶֽיהָ: (לא) וְגֵחֲזִ֞י עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֗ם וַיָּ֤שֶׂם אֶת-הַמִּשְׁעֶ֙נֶת֙ עַל-פְּנֵ֣י הַנַּ֔עַר וְאֵ֥ין ק֖וֹל וְאֵ֣ין קָ֑שֶׁב וַיָּ֤שָׁב לִקְרָאתוֹ֙ וַיַּגֶּד-ל֣וֹ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א הֵקִ֖יץ הַנָּֽעַר: (לב) וַיָּבֹ֥א אֱלִישָׁ֖ע הַבָּ֑יְתָה וְהִנֵּ֤ה הַנַּ֙עַר֙ מֵ֔ת מֻשְׁכָּ֖ב עַל-מִטָּתֽוֹ: (לג) וַיָּבֹ֕א וַיִּסְגֹּ֥ר הַדֶּ֖לֶת בְּעַ֣ד שְׁנֵיהֶ֑ם וַיִּתְפַּלֵּ֖ל אֶל-יְהוָֽה: (לד) וַיַּ֜עַל וַיִּשְׁכַּ֣ב עַל-הַיֶּ֗לֶד וַיָּשֶׂם֩ פִּ֨יו עַל-פִּ֜יו וְעֵינָ֤יו עַל-עֵינָיו֙ וְכַפָּ֣יו עַל-(כפו) כַּפָּ֔יו וַיִּגְהַ֖ר עָלָ֑יו וַיָּ֖חָם בְּשַׂ֥ר הַיָּֽלֶד: (לה) וַיָּ֜שָׁב וַיֵּ֣לֶךְ בַּבַּ֗יִת אַחַ֥ת הֵ֙נָּה֙ וְאַחַ֣ת הֵ֔נָּה וַיַּ֖עַל וַיִּגְהַ֣ר עָלָ֑יו וַיְזוֹרֵ֤ר הַנַּ֙עַר֙ עַד-שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים וַיִּפְקַ֥ח הַנַּ֖עַר אֶת-עֵינָֽיו: (לו) וַיִּקְרָ֣א אֶל-גֵּיחֲזִ֗י וַיֹּ֙אמֶר֙ קְרָא֙ אֶל-הַשֻּׁנַמִּ֣ית הַזֹּ֔את וַיִּקְרָאֶ֖הָ וַתָּב֣וֹא אֵלָ֑יו וַיֹּ֖אמֶר שְׂאִ֥י בְנֵֽךְ: (לז) וַתָּבֹא֙ וַתִּפֹּ֣ל עַל-רַגְלָ֔יו וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתִּשָּׂ֥א אֶת-בְּנָ֖הּ וַתֵּצֵֽא:

משנה מקואות פרק ד

א. הַמַּנִיחַ כֵּלִים תַּחַת הַצִנּוֹר, אֶחָד כֵּלִים גְּדוֹלִים וְאֶחָד כֵּלִים קְטַנִּים, אֲפִלּוּ כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה. אֶחָד הַמַּנִּיחַ וְאֶחָד הַשּׁוֹכֵחַ, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין בְּשׁוֹכֵחַ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל. וּמוֹדִים בְּשׁוֹכֵחַ בֶּחָצֵר שֶׁהוּא טָהוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, עֲדַיִן מַחֲלֹקֶת בִּמְקוֹמָהּ עוֹמָדֶת:

ברטנורה   (א) המניח כלים תחת הצנור. מרזב שמי גשמים נכנסים בו ויורדים דרך פיו למקוה. והכא מיירי בצנור של עץ שקבעו ולבסוף חקקו, דהואיל ולא היה תורת כלי עליו כשקבעו, אע''פ שחקקו אחרי כן לא חשיבי המים שבתוכו מים שאובים, הואיל ולא היה תורת כלי עליו בתלוש: ואחד כלים קטנים. דלא תימא דלא חשיבי: אפילו כלי גללים. דלא חשיבי כלים לענין טומאה, חשיבי כלים לפסול את המקוה, אפילו אם שברם או כפה אותם, דלא דמי למניח קנקנים בראש הגג לנגבן: ובית הלל מטהרין בשוכח. בפרק קמא דשבת בגמרא מוקמי פלוגתייהו כשהניחן תחת הצנור בשעת קישור עבים ונתפזרו ושכחן וחזרו ונתקשרו, דבית שמאי סברי משום פיזור עבים לא נתבטלה מחשבתו הראשונה דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכן, ובית הלל סברי בטלה מחשבתו, דכי נתפזרו, אסח דעתיה, דקסבר לא ירדו גשמים עוד. אבל הניחן תחת הצנור בשעת קישור עבים ואיחרו הגשמים לבוא ויצא למלאכתו ושכחן, דברי הכל הואיל ומתחלה לכך נתכוין לא בטלה מחשבתו בשכחתו. ואם הניחן בשעת פיזור עבים, דברי הכל טהורים, שלא נתכוין מתחלה לכך: בשוכח בחצר שהוא טהור. בחצר שלא תחת הצנור, ונתמלאו מן הנוטפין ונפלו למקוה. דדוקא תחת הצנור הוא דפליגי בית שמאי, דגלי דעתיה דרצה שיפלו לתוכן, ומשום פיזור לא בטלה מחשבה קמייתא. אבל מניח בחצר, אפילו בשעת קישור, לא מוכחא מעיקרא מחשבתו קמייתא שפיר, הלכך בטלה כשנתפזרו: עדיין מחלוקת במקומה עומדת. שלא עמדו למנין על כך ולא רבו תלמידי בית שמאי:

ב. הַמַּנִיחַ טַבְלָא תַּחַת הַצִנּוֹר, אִם יֵשׁ לָהּ לְבִזְבֵּז, פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. וְאִם לָאו, אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. זְקָפָהּ לִדּוֹחַ, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה:

ברטנורה   (ב) המניח טבלא תחת הצנור. להמשיך המים למקוה: אם יש לה לבזבז. שפה סביב מארבע רוחותיה כדי שיהיה לה בית קיבול: פוסלת את המקוה. דהוו להו מים שאובים. ומשום צינור לא היה מפסיל מקוה, דאיירי בצנור שקבעו ולבסוף חקקו כדפרישית: זקפה לידוח. כדי שתודח מטנופת שבה: אינה פוסלת את המקוה. דלא קיימא כדרך קבלתה:

ג. הַחוֹטֵט בַּצִנּוֹר לְקַבֵּל צְרוֹרוֹת, בְּשֶׁל עֵץ, כָּל שֶׁהוּא. וּבְשֶׁל חֶרֶס, רְבִיעִית. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בְּשֶׁל חֶרֶסִ, כָּל שֶׁהוּא. לֹא אָמְרוּ רְבִיעִית, אֶלָּא בְּשִׁבְרֵי כְלֵי חֶרֶס. הָיוּ צְרוֹרוֹת מִתְחַלְחֲלִים בְּתוֹכוֹ, פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה. יָרַד לְתוֹכוֹ עָפָר וְנִכְבַּשׁ, כָּשֵׁר. סִילוֹן שֶׁהוּא צַר מִכָּאן וּמִכָּאן וְרָחָב מִן הָאֶמְצַע, אֵינוֹ פוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְקַבָּלָה:

ברטנורה   (ג) החוטט בצנור. דרך צנור להיות פתוח משני צדדים, ואין פוסל את המקוה אלא אם כן חקק בו חקק מעט כדי לקבל צרורות המעכבים הלוך המים, וכשחקקו ולבסוף קבעו איירי, הואיל והיה עליו תורת כלי כשהיה תלוש, הרי המים העוברים בו שאובים הן ופוסלים את המקוה: ובשל חרס. לא חשיב כלי אלא אם כן יש לו בית קיבול של רביעית: לא אמרו רביעית אלא בשברי החרס. דוקא בכלי חרס לאחר שנשבר בעינן שיהא השבר מחזיק רביעית. אבל מתחלתו אפילו כל שהוא חשוב כלי. ואין הלכה כר' יוסי: מתחלחלים. מתגלגלים בתוך בית קיבול שאינם מהודקים בו אע''פ שנתמלא מהם אלא מתנענעים אילך ואילך. לשון ותתחלחל המלכה (אסתר ד): פוסלין את המקוה. דלא נתבטל קיבולו: ירד לתוכו. לתוך בית קיבולו: עפר ונכבש. שהעפר נקבע ונעשה מהודק יפה והמים עוברים עליו. תרגום במסלה נעלה (במדבר כ) באורח כבישא נסק: כשר. דאין כאן בית קיבול: סילון וצינור ומרזב. אחד הוא: שהוא צר מכאן ומכאן. משני פיותיו ממקום שהמים נכנסים בו וממקום שיורדים ממנו למקוה: ורחב באמצע. אפילו הכי לא חשיב לקבלה כל זמן שלא חקק בו לקבל צרורות:

ד. מַיִם שְׁאוּבִין וּמֵי גְשָׁמִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בֶחָצֵר, וּבָעוּקָה, וְעַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, אִם רֹב מִן הַכָּשֵׁר, כָּשֵׁר. וְאִם רֹב מִן הַפָּסוּל, פָּסוּל. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, פָּסוּל. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמִּתְעָרְבִים עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַמִּקְוֶה. הָיוּ מְקַלְּחִין בְּתוֹךְ הַמַּיִם, אִם יָדוּעַ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים, עַד שֶׁלֹּא יָרַד לְתוֹכוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, כָּשֵׁר. וְאִם לָאו, פָּסוּל:

ברטנורה   (ד) מים שאובים. שהן פסולים למקוה: ומי גשמים. הכשרים: שנתערבו בחצר או בעוקה. גומא שהמים מתקבצים בהן, או על מעלות המערה, ומשם נמשכו וירדו למקוה: אם רוב מן הכשר. כגון שעשרים ואחת סאה מהן מי גשמים ותשע עשרה מים שאובין, כשר: היו מקלחין בתוך המים. שלא ירדו למקוה על ידי המשכה דרך החצר והעוקה ומעלות המערה, אלא מן הכלים עצמן היו מקלחין לתוך המקוה: ואם לאו פסול. דשלשה לוגין מים שאובים פוסלים כשנפלו למקוה שלא כדרך המשכה. אבל דרך המשכה אין פוסלין עד שיהיו הרוב מים שאובים. אפילו המים שאובין בפני עצמן שלא נתערבו בכשרים, אין פוסלין דרך המשכה אלא ברוב כגון מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים, ממלא בכתף וממשיך לתוכו תשע עשרה סאה מים שאובים וכשר, הואיל והרוב מים כשרים. וכן הלכה:

ה. הַֹשּׂקֶת שֶׁבַּסֶלַע, אֵין מְמַלְאִין מִמֶּנָּה, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ, וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. הָיְתָהּ כְלִי וְחִבְּרָהּ בְּסִיד, מְמַלְאִין בָּהּ, וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ, וּמַזִּין מִמֶּנָּה, וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. נִקְּבָה מִלְּמַטָּה אוֹ מִן הַצַד וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְקַבֵּל מַיִם כָּל שֶׁהֵם, כְּשֵׁרָה. וְכַמָּה יִהְיֶה בַנֶּקֶב, כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, מַעֲשֵׂה בְשֹׁקֶת (יֵהוּא) שֶׁהָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם, וְהָיְתָה נְקוּבָה כִשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, וְהָיוּ כָל הַטָּהֳרוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם נַעֲשׂוֹת עַל גַּבָּהּ, וְשָׁלְחוּ בֵּית שַׁמַּאי וּפִחֲתוּהָ, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּפָּחֶת רֻבָּהּ:

ברטנורה   (ה) השוקת. אבן חלולה שעל שפת המעין, והמים נכנסין לה דרך חור שבדופנה, ומשקין בה הבהמות: אין ממלאים ממנה. מים למי חטאת: ואין מקדשין בה. אין נותנים אפר פרה על המים שבתוכה, דאינה חשובה כלי. והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו, ואפילו תלוש שחיברו ולבסוף חקקו, הואיל ולא היה עליו שם כלי בתלוש אינו חשוב כלי: ואינה צריכה צמיד פתיל. אם היא באוהל המת, מצלת על מה שבתוכה בכיסוי לבד בלא צמיד פתיל, לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות שמצילים על מה שבתוכם בכיסוי לבד: ואינה פוסלת את המקוה. אם נפלו מי גשמים מתוכה למקוה אין נחשבים מים שאובים לפסול את המקוה: וכמה יהא בנקב. לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מטעם שאובה: כשפופרת הנאד. ושיעורו שיהיו שתי אצבעות של יד הסמוכות לגודל חוזרות ברחבן בריוח בתוך הנקב: שוקת יהוא. כך היתה נקראת: וכל טהרות של ירושלים נטבלים על גבה. שמטבילים בתוכה ועושים טהרות. ולא היה בשוקת ארבעים סאה, אלא מקוה שלם היה בצדה, ומי השוקת מתערבים בו דרך נקב כשפופרת: עד שתפחת רובה. אפילו יש בנקב כשפופרת הנאד, לעולם תורת כלי עליה עד שתשבר רובה:

גמרא נדה דף י''ב ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן חֲמָרִין וּפוֹעֲלִין וְהַבָּאִין מִבֵּית הָאָבֵל וּמִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה נְשֵׁיהֶם לָהֶם בְּחֶזְקַת טַהֲרָה. וּבָאִין וְשׁוֹהִין עִמָּהֶן בֵּין יְשֵׁנוֹת בֵּין עֵירוֹת בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִנִּיחָן בְּחֶזְקַת טַהֲרָה אֲבָל הִנִּיחָן בְּחֶזְקַת טוּמְאָה לְעוֹלָם הִיא טְמֵאָה עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ טְהוֹרָה אֲנִי וְהָא שְׁמוּאֵל בְּמַאי מוּקֵי לָהּ אִי כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קַשְׁיָא עֵרָה וְאִי כְּשֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קַשְׁיָא בֵּין עֵרָה בֵּין יְשֵׁנָה לְעוֹלָם כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת וְכֵיוָן שֶׁתְּבָעָהּ אֵין לָךְ בְּדִיקָה גְדוֹלָה מִזּוּ אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרָבָא מַהוּ לְמֶעְבַּד כִּי הָא מַתְנִיתָּא אָמַר לֵיהּ סוּדְנָא לָא. דְּמִגַנְיָא בְּאַפֵּיהּ:

רש''י כיון כו'. וכיון שתבעה לתשמיש אין לך בדיקה גדולה מזו דאי לא קים לה דטהורה היא היה בדקה ובדיק' דקאמר שמואל לעיל בתביע' סגי ולבי מגמגם: כי הא מתניתא. בעיא בדיקה או תביעה: סודנא. ת''ח על שם סוד ה' ליראיו. לא בעיא בדיקה דמכי מצרכת לה בדיק' מגניא באפי'. לישנא אחרינא מהו למעבד כי הא מתניתא דלא בעי בדיקה דאיהו ס''ל באין מן הדרך לאו דוקא וכ''ש יושב בביתו א''ל סודנא רב פפא מטיל שכר הי' כדאמר בא''נ שכראי לא פסיד ומטיל שכר נקרא סודנא כדאמרינן בע''פ תמרי בחלוזך לבי סודנא רהיט: דמגניא באפיה. בתמיה אם אתה מצריכה בדיקה והלא תמאס ותתגנה בפניו:

זוהר בראשית דף מ''ח ע''א

תָּא חֲזֵי כַּד אִתְקַדַּשׁ יוֹמָא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא סֻכַּת שָׁלוֹם שַׁרְיָא וְאִתְפָּרִיסָת בְּעָלְמָא, מַאן סֻכַּת שָׁלוֹם דָּא שַׁבְּתָא וְכָל רוּחִין וְעִלְעוּלִין וְשֵׁדִין וְכָל סִטְרָא דִּמְסָאֲבָא כֻּלְּהוּ טְמִירִין וְעָאלִין בְּעֵינָא דְּרֵיחַיָא דְּנוּקְבָא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְעָר קְדֻשָּׁתָא עַל עָלְמָא רוּחָ מְסָאֲבָא לָא אִתְעָר בַּהֲדֵיהּ, וְדָא עָרִיק מִקַּמֵּיהּ דְּדָא, וּכְדֵין עָלְמָא בִּנְטִירוּ עִלָּאָה וְלָא בְּעֵינָן לְצַלָּאָה עַל נְטִירוּ כְּגוֹן שׁוֹמֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד אָמֵן, דְּהָא דָּא בְּיוֹמָא דְּחוֹל אִתְתַּקַּן דְּעָלְמָא בָּעְיָא נְטִירוּ, אֲבָל בְּשַׁבָּת סֻכַּת שָׁלוֹם אִתְפָּרִיסָא עַל עָלְמָא וְאִתְנַטִּיר בְּכָל סִטְרִין וַאֲפִלּוּ חַיָּבֵי גֵּיהִנָּם נְטִירִין אִנּוּן וְכֹלָּא בִּשְׁלָמָא אִשְׁתַּכָּחוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין וּבְגִין כָּךְ בִּקְדֻשָּׁא דְּיוֹמָא מְבָרְכִינָן הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָםִ אַמַּאי עַל יְרוּשָׁלָםִ אֶלָּא דָּא הִיא מָדוֹרָא דְּהַהִיא סֻכָּה, וּבָעֵינָא לְזַמְּנָא לְהַהִיא סֻכָּה דְּאִתְפָּרְסָת עֲלָנָא וּלְמַשְׁרָא עִמָּנָא וּלְמֶהֱוֵי (ד''א מָגִּינָא) עֲלָנָא כְּאִמָּא דְּשַׁרְיָא עַל בְּנִין וּבְגִין דָּא לָא דָּחֲלִין מִכָּל סִטְרִין וְעַל דָּא הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁקִּדַּשׁ הַיּוֹם בְּלֵיל שַׁבָּת, שׁוֹרָה סֻכַּת הַשָּׁלוֹם בָּעוֹלָם, מַהִי סֻכַּת שָׁלוֹם, זוֹ הַשַּׁבָּת, וְכָל רוּחוֹת, הַסְּעָרוֹת, וְשֵׁדִים, וְכָל צַד הַטּוּמְאָה, כֻּלָּם מִסְתַּתְּרִים וְנִכְנָסִים בְּעֵין הָרֵחַיִם שֶׁל נֶקֶב הַתְּהוֹם הַגָּדוֹל. שֶׁהֲרֵי מֵאֲחַר שֶׁהַקְּדֻשָּׁה מִתְעוֹרֶרֶת לִשְׁרוֹת בָּעוֹלָם, רוּחַ הַטּוּמְאָה לֹא מִתְעוֹרֶרֶת עִמָּהּ, כִּי זֶה בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי זֶה. וְאָז הָעוֹלָם בִּשְׁמִירָה עֶלְיוֹנָה. וְלֹא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל עַל שְׁמִירָה, כְּגוֹן שׁוֹמֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְכוּ'. שֶׁהֲרֵי זֶה בְּיוֹם חוֹל נִתְקַן, שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ שְׁמִירָה. אֲבָל בְּשַׁבָּת סֻכַּת שָׁלוֹם פְּרוּסָה עַל הָעוֹלָם וְנִשְׁמַר מִכָּל צְדָדָיו. וַאֲפִלּוּ רִשְׁעֵי גֵּיהִנָּם שְׁמוּרִים הֵם, וְהַכֹּל בְּשָׁלוֹם נִמְצָאִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. וּמִשּׁוּם כָּךְ בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם מְבָרְכִים אָנוּ הַפּוֹרֵשׂ וְכוּ'. מַדּוּעַ עַל יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא זוֹ הִיא מְדוֹר אוֹתָהּ סֻכָּה, וּצְרִיכִים לְהַזְמִין לְסֻכַּת שָׁלוֹם זוֹ, שֶׁתִּתְפָּרֵס עָלֵינוּ, וְשֶׁתִּשְׁרֶה עִמָּנוּ, וְשֶׁתִּהְיֶה עָלֵינוּ כְּמוֹ אֵם הַחוֹפֶפֶת (ד''א מְגִנָּה) עַל הַבָּנִים. וּמִשּׁוּם זֶה אֵין מְפַחֲדִים בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם צַד שֶׁבָּעוֹלָם, וְעַל כֵּן אוֹמְרִים אָז הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ.

הלכה פסוקה

שלחן ערוך ח''מ סימן שכ''ט

א. אָסוּר לִגְזוֹל אוֹ לַעֲשׁוֹק אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין מִגּוֹי וְאִם הוּא דָבָר דְלֵיכָּא מָאן דְקָפִּיד בֵּיהּ שָׁרֵי כְּגוֹן לִיטוֹל מֵהַחֲבִילָה אוֹ מֵהַגָּדֵר לַחֲצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו וְאַף זֶה אוֹסֵר בִּיְרוּשַׁלְמִי מִמִּדַּת חֲסִידוּת: ב. אָסוּר לִגְזוֹל אֲפִלּוּ עַל מְנַת לְשַׁלֵּם דָּבָר יָפֶה מִמֶּנּוּ וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהַיְינוּ אִם (אֵין) הַתַּשְׁלוּמִין בַּעָיִן שֶׁאִם הֵם בַּעָיִן כִּיוָן שֶׁהֵם יָפִים מֵהַדָּבָר שֶׁלּוֹקֵחַ זְכוּת הוּא לָהֶם וִיזַכֶּה אוֹתָם לָבַעֲלִים עַל יְדֵי אַחֵר: ג. כָּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ אֲפִלּוּ שָׁוֶה פְרוּטָה כְּאִלּוּ נוֹטֵל נַפְשׁוֹ: ד. אֲפִלּוּ הוּא בְּסַכָּנַת מָוֶת וְצָרִיךְ לִגְזוֹל אֶת חֲבֵירוֹ כְּדֵי לְהַצִיל נַפְשׁוֹ צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִקָּחֶנּוּ אֶלָּא עַל דַּעַת לְשַׁלֵּם:

מוסר

מספר חרדים דף ע' ע''ב

יֵשׁ לְתַקֵּן אֲשֶׁר הֶעֱוָה לִפְנֵי ה' מִדָּה בְּמִדָה טֶרֶם יְשׁוּלַם מִדָּה בְּמִדָּה וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עָשָׂה חֲבִילוֹת שֶׁל עֲוֹנוֹת יַעֲשֶׂה חֲבִילוֹת שֶׁל מִצְוֹת וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב (דברים י) וְלֹא יִקַּח שׁוֹחַד וּפִירְשׁוּ שׁוֹחַד מִצְוָה הַיְינוּ אַחַר תְּשׁוּבָה וְהַמִּצְוֹת הֶפֶךְ הָעֲוֹנוֹת מַמָּשׁ. אִם רוֹצֶה אָדָם לִמְצוֹא חֵן בְּעֵינֵי ה' לֹא יִכְעוֹס שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וְלֹא פִּירֵשׁ לָמָּה אֶלָּא כִּשְׁמוֹ פֵּירוּשׁוֹ שֶׁהָיָה נֹחַ בְּדִבּוּרוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וְהִלּוּכוֹ כִּדְאִיתָא בְּמִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם וּלְכַךְ מָצָא חֵן חֵן וְנֹחַ חַד הוּא לְכַךְ תִּיקְנוּ אַתָּה חוֹנֵן בְּרֵישָׁא עַל שֵׁם כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ רְצוֹנוֹ לוֹמַר מֵהַדַּעַת שֶׁחָנְנָךְ לְכַוֵּין בִּתְפִילָּה עַל דֶּרֶךְ דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ וְאֵין עֲבוֹדָה אֶלָּא תְפִלָּה וּבִתְפִלָּה דָעֵהוּ. בִּכְלַל כִּבּוּד אַב וָאֵם שֶׁלֹּא יִתְקוֹטֵט עִם שׁוּם אָדָם שֶׁלֹּא יְחָרְפוּ מוֹלִידָיו כְּמִנְהַג הָעוֹלָם: יַם סוֹעֵר הַגּוּף תֵּל עָפָר בְּתוֹכוֹ הַנְּשָׁמָה אִישׁ עוֹמֵד עַל הַתֵּל וְעֵץ הַחַיִּים נָטוּי עָלָיו אִם הוּא חֲכַם לֵב יִתְחַזֵּק וְיִתְקַשֵּׁר בְּאִילָן כִּי הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַכּוּ בְּחָזְקָה גַּלֵּי הַיָּם בַּתֵּל וְיֵהָרֵס וְאִם לֹא יִהְיֶה הוּא נִקְשַׁר בְּאִילָן יִשְׁטְפֵהוּ הַתֵּל הַיְינוּ דִּכְתִיב (משלי ג) עֵץ חַיִים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאוּשָׁר וּכְתִיב (תהלים לב) עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצוֹא דְהַיְינוּ מִיתָה דִכְתִיב (שם סח) לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת כִּדְפִירֵשׁ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (שם לב) רַק לְשֶׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ אֵלָיו הַיְיּנוּ נְשָׁמָה (שם) אַתָּה סֵתֶר לִי וגו':

פרשת חיי שרה

חיי שרה יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

כג (א) וַיִּֽהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה: וַהֲווֹ חַיֵּי שָׂרָה מְאָה וְעֶשְׂרִין וּשְׁבַע שְׁנִין שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:

רש''י ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת ענשין, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי: שני חיי שרה. כלן שוין לטובה:

(ב) וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ: וּמִיתַת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן וַאֲתָא אַבְרָהָם לְמִסְפְּדָה לְשָׂרָה וּלְמִבְכַּהּ:

רש''י בקרית ארבע. על שם ארבע ענקים שהיו שם אחימן ששי ותלמי ואביהם. דבר אחר על שם ארבעה זוגות שנקברו שם איש ואשתו אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה: ויבא אברהם. מבאר שבע: לספוד לשרה ולבכתה. ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה:

(ג) וַיָּ֨קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל-בְּנֵי-חֵ֖ת לֵאמֹֽר: וְקָם אַבְרָהָם מֵעַל אַפֵּי מִיתֵהּ וּמַלֵּל עִם בְּנֵי חִתָּאָה לְמֵימָר: (ד) גֵּר-וְתוֹשָׁ֥ב אָֽנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת-קֶ֨בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי: דַּיָּר וְתוֹתַב אֲנָא עִמְּכוֹן הָבוּ לִי אַחֲסָנַת קְבוּרָא עִמְּכוֹן וְאִקְבַּר מִיתִי מִן קֳדָמָי:

רש''י גר ותושב אנכי עמכם. גר מארץ אחרת ונתישבתי עמכם. ומדרש אגדה אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין שאמר לי הקדוש ברוך הוא (לעיל יב ז) לזרעך אתן את הארץ הזאת: אחזת קבר. אחוזת קרקע לבית הקברות:

(ה) וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי-חֵ֛ת אֶת-אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ: וַאֲתִיבוּ בְנֵי חִתָּאָה יָת אַבְרָהָם לְמֵימָר לֵהּ: (ו) שְׁמָעֵ֣נוּ | אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת-מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת-קִבְר֛וֹ לֹֽא-יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ: קַבֵּל מִנָּנָא רִבּוֹנָנָא רַב קֳדָם יְיָ אַתְּ בֵּינָנָא בִּשְׁפַר קִבְרָנָא קְבַר יָת מִיתָךְ אֱנַשׁ מִנָּנָא יָת קִבְרֵהּ לָא יִמְנַע מִנָּךְ מִלְמִקְבַּר מִיתָךְ:

רש''י לא יכלה. לא ימנע, כמו (תהלים מ יב) לא תכלא רחמיך, וכמו (לעיל ח ב) ויכלא הגשם:

נביאים - מלכים א - פרק א

א (א) וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֙הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ: וּמַלְכָּא דָּוִד סִיב עַל בְּיוֹמִין וּמְכַסָּן לֵיהּ בִּלְבוּשִׁין וְלָא שָׁחִין לֵיהּ :

רש''י ולא יחם לו . אמרו רבותינו ( ברכות סב ב ) : כל המבזה בגדים , אינו נהנה מהם לסוף , לפי שקרע את כנף המעיל לשאול . ומדרש אגדה : אמר רב שמואל בר נחמני : כשראה דוד את המלאך עומד בירושלים וחרבו בידו , נצטנן דמו מיראתו ( ראה פרקי דרבי אליעזר פרק מג ) :

(ב) וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ עֲבָדָ֗יו יְבַקְשׁ֞וּ לַאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ נַעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה וְעָֽמְדָה֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּתְהִי-ל֖וֹ סֹכֶ֑נֶת וְשָׁכְבָ֣ה בְחֵיקֶ֔ךָ וְחַ֖ם לַאדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ: וַאֲמַרוּ לֵיהּ עַבְדּוֹהִי יְבָעוּן לְרִבּוֹנִי מַלְכָּא עוּלֵיּמְתָא בְּתוּלְתָא וּתְשַׁמֵּשׁ קֳדָם מַלְכָּא וּתְהֵי לֵיהּ קָרִיבָא וְתִשְׁכּוֹב לְוָתָךְ וְתַשְׁחַן לְרִבּוֹנִי מַלְכָּא :

רש''י בתולה . בתוליה מחממין את בשרה : סוכנת . מחממת , וכן ( קהלת י ט ) : ובוקע עצים יסכן בם :

(ג) וַיְבַקְשׁוּ֙ נַעֲרָ֣ה יָפָ֔ה בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּמְצְא֗וּ אֶת-אֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית וַיָּבִ֥אוּ אֹתָ֖הּ לַמֶּֽלֶךְ: וּבְעוֹ עוּלֵימְתָא שַׁפִּירְתָא בְּכֹל תְּחוּם אַרְעָא דְּיִשְּׂרָאֵל וְאַשְׁכָּחוּ יַת אֲבִישַׁג דְּמִן שׁוּנֵם וְאַיתִיאוּ יָתָהּ לְמַלְכָּא : (ד) וְהַֽנַּעֲרָ֖ה יָפָ֣ה עַד-מְאֹ֑ד וַתְּהִ֨י לַמֶּ֤לֶךְ סֹכֶ֙נֶת֙ וַתְּשָׁ֣רְתֵ֔הוּ וְהַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יְדָעָֽהּ: וְעוּלֶמְתָא שַׁפִּירְתָּא עַד לַחֲדָּא וַהֲוָה לְמַלְכָּא קְרִיבָא וּמְשַׁמְּשָׁא לֵיהּ וּמַלְכָּא לָא יַדְעָהּ :

רש''י לא ידעה . שהבתולה יפה לחמם מן הבעולה . ורבותינו אמרו ( סנהדרין כב א ) משום לא ירבה לו נשים ( דברים יז יז ) , וכבר היו לו שמונה עשר ( רש''י שם ) :

(ה) וַאֲדֹנִיָּ֧ה בֶן-חַגִּ֛ית מִתְנַשֵּׂ֥א לֵאמֹ֖ר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ךְ וַיַּ֣עַשׂ ל֗וֹ רֶ֚כֶב וּפָ֣רָשִׁ֔ים וַחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו: וַאֲדֹנִיָּה בַר חַגִּית מִתְרַבְרַב לְמֵימַר אֲנָא אֶמְלוֹךְ וַעֲבַד לֵיהּ רְתִיכִיִן וּפָרָשִׁין וְחַמְשִׁין גַבְרָא רְדִיפִין קֳדָמוֹהִי :

רש''י מתנשא . מתפאר : וחמשים איש . נטולי טחול וחקוקי כפות רגלים ( שם כא ב ) :

(ו) וְלֹֽא-עֲצָב֨וֹ אָבִ֤יו מִיָּמָיו֙ לֵאמֹ֔ר מַדּ֖וּעַ כָּ֣כָה עָשִׂ֑יתָ וְגַם-ה֤וּא טֽוֹב-תֹּ֙אַר֙ מְאֹ֔ד וְאֹת֥וֹ יָלְדָ֖ה אַחֲרֵ֥י אַבְשָׁלֽוֹם: וְלָא אַכְלִימֵיהּ אֲבוּהִי מִיּוֹמוֹהִי לְמֵימַר מָה דֵין כְּדֵין אַתְּ עָבֵיד וְאַף הוּא שַׁפִּיר בְּרֵיוָא לַחֲדָּא וְיָתֵיהּ יְלֵידַת בָּתַר אַבְשָׁלוֹם :

רש''י ולא עצבו . לא הכעיסו , למדך שהמונע תוכחה מבנו , מביאו לידי מיתה : וגם הוא טוב תואר . כאבשלום , שנאמר ( שמואל ב יד כה ) : וכאבשלום לא היה איש יפה , היא גרמה להם שנתגאו : ואותו ילדה . אמו : אחרי אבשלום . כלומר גדלתו אחר תרבות שגדלה אמו של אבשלום :

כתובים - משלי - פרק ד

(טו) פְּרָעֵ֥הוּ אַל-תַּעֲבָר-בּ֑וֹ שְׂטֵ֖ה מֵעָלָ֣יו וַעֲבֽוֹר: אֲדֵישׁ וְלָא תֶעְבַּר עִמְהוֹן סְטֵי וַעֲבַר מִנְהוֹן :

רש''י פרעהו . בטלהו : שטה מעליו . סור :

(טז) כִּ֤י לֹ֣א יִֽ֭שְׁנוּ אִם-לֹ֣א יָרֵ֑עוּ וְֽנִגְזְלָ֥ה שְׁ֝נָתָ֗ם אִם-לֹ֥א (יכשולו) יַכְשִֽׁילוּ: לָא דָמְכִין עַד מַה דְמַבְאֲשִׁין וּפְרִידָא שִׁנְתְּהוֹן עַד מַה דְּעָבְדִין תִּקְלָא :

רש''י כי לא ישנו . אינם יכולין לישן :

(יז) כִּ֣י לָ֭חֲמוּ לֶ֣חֶם רֶ֑שַׁע וְיֵ֖ין חֲמָסִ֣ים יִשְׁתּֽוּ: דְּמֵיכַלְתְּהוֹן מֵיכַלְתָּא דְרַשִׁיעֵי וְחַמְרָא דְחָטוֹפַיָא שָׁתְיָן : (יח) וְאֹ֣רַח צַ֭דִּיקִים כְּא֣וֹר נֹ֑גַהּ הוֹלֵ֥ךְ וָ֝א֗וֹר עַד-נְכ֥וֹן הַיּֽוֹם: וְאָרְחָא דְצַדִּיקֵי כִּנְהוֹרָא דְמַזְהַר וְאָזֵל נַהֲרֵיהּ עַד מַה דְתַקִין יוֹמָא :

רש''י ואורח צדיקים כאור נוגה . שהולך ומאיר מעמוד השחר : עד נכון היום . עד חצות היום שהוא בירורו של יום :

(יט) דֶּ֣רֶךְ רְ֭שָׁעִים כָּֽאֲפֵלָ֑ה לֹ֥א יָ֝דְע֗וּ בַּמֶּ֥ה יִכָּשֵֽׁלוּ: וְאָרְחָא דְרַשִּׁיעֵי חַכֵּירָא וְלָא יָדְעִין בִּמְנָא מִתְתַּקְלִין :

רש''י דרך רשעים כאפילה לא ידעו במה יכשלו . פתאום יבא להם מכשול ולא ידעו להזהר ממנו :

(כ) בְּ֭נִי לִדְבָרַ֣י הַקְשִׁ֑יבָה לַ֝אֲמָרַ֗י הַט-אָזְנֶֽךָ: בְּרִי לְמִלַי אַצֵית וּלְמַאֲמָרַי צְלֵי אוּדְנָךְ :

רש''י בני לדברי הקשיבה וגו' :

משנה ברכות פרק ה

א. אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם. אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק:

ברטנורה   (א) אין עומדין. מתוך כובד ראש. הכנעה ומורא דכתיב (תהלים ב): עבדו את ה' ביראה, ועבודה זו תפלה היא: שוהים שעה אחת. במקום שבאו להתפלל: אפילו המלך שואל בשלומו. ודוקא מלך ישראל, אבל מלך עכו''ם פוסק, שלא יהרגנו: אפילו נחש כרוך על עקבו. דוקא נחש, שרוב פעמים אינו נושך, אבל עקרב, או אפעה, מן הדברים שודאי נושכים וממיתים, פוסק:

ב. מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְשׁוֹאֲלִין הַגְּשָׁמִים בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים, וְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בַּהוֹדָאָה:

ברטנורה   (ב) מזכירין גבורות גשמים. משיב הרוח, שאינו לשון בקשה אלא לשון הזכרה ושבח. ומפני שהגשמים אחת מגבורותיו של הקדוש ברוך הוא, דכתיב (איוב ה): עושה גדולות עד אין חקר הנותן מטר על פני ארץ, משום הכי קרי להו גבורות גשמים: ושאלה. ותן טל ומטר, לשון בקשה: בברכת השנים. מתוך שהן פרנסה, קבעו שאלתן בברכת פרנסה: והבדלה. במוצאי שבת: בחונן הדעת. שהיא ברכה ראשונה של חול. ובירושלמי אמרו, מפני מה תקנו הבדלה בחונן הדעת, שאם אין דעה, הבדלה מנין. וכן הלכה:

ג. הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ, מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְטָעָה, יַעֲבֹר אַחֵר תַּחְתָּיו, ולֹא יְהֵא סַרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. מִנַּיִן הוּא מַתְחִיל, מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָהּ:

ברטנורה   (ג) על קן צפור יגיעו רחמיך. כמו שהגיעו רחמיך על קן צפור וגזרת לא תקח האם על הבנים, כן חוס ורחם עלינו: משתקין אותו. שעושה מדותיו של הקב''ה רחמים, והן אינן אלא גזרות מלך על עבדיו: על טוב יזכר שמך. משמע על טובתך נודה לך, ועל הרע לא נודה. והרי אנו חייבין לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה: מודים מודים. דמחזי כמקבל עליו שתי אלוהות. ומפרש בירושלמי, הדא דתימא בצבור, אבל ביחיד תחנונים הם: ולא יהא סרבן באותה שעה. כדרך שאר יורדים לפני התיבה שצריך לסרב פעם ראשונה, אבל זה לא יסרב כשאומרים לו לך רד, לפי שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך:

ד. הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה, לְֹא יַעֲנֶה אַחַר הַכֹּהֲנִים אָמֵן, מִפְּנֵי הַטֵּרוּף. וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ, רַשַּׁאי:

ברטנורה   (ד) לא יענה אחר הכהנים אמן. בסוף כל ברכה, כמו ששאר צבור עונים: מפני הטירוף. שלא תטרוף דעתו ויטעה, לפי ששליח צבור הוא צריך להתחיל ברכה שניה, ולהקרות להן מלה במלה, ואם יענה אמן, לא יוכל לכוין ולחזור לתפלתו מהר ולהתחיל הברכה שראוי שיתחיל: לא ישא את כפיו. שמא לא יוכל לכוין ולחזור לתפלתו להתחיל שים שלום, שתהא דעתו מטורפת מאימתא דצבורא: ואם הבטחתו. כלומר אם בטוח הוא שלא תהא דעתו מטורפת מאימת הצבור:

ה. הַמִּתְפַלֵּל וְטָעָה, סִימָן רַע לוֹ. וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא, סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר, זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ. אָמַר לָהֶם, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף:

ברטנורה   (ה) אם שגורה תפלתי. סדורה בפי במרוצה ואיני נכשל בה: שהוא מטורף. שהחולה מטורף כמו אך טרוף טורף (בראשית מד). פירוש אחר, לשון טורפים לו תפלתו בפניו (בגמרא ה:), כלומר, התפלה שהתפללו עליו מטורפת וטרודה ממנו ואינה מקובלת:

גמרא ברכות דף ל''ד ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֵׂה שֶׁחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שִׁיגַר שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל רִבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם עָלָה לַעֲלִיָּה וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים בִּירִידָתוֹ אָמַר לָהֶם לְכוּ שֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה אָמְרוּ לוֹ וְכִי נָבִיא אַתָּה אָמַר לָהֶם לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי אֶלָּא כַּךְ מְקוּבְּלַנִי אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקוּבָּל וְאִם לָאו יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוּרָף. יָשְׁבוּ וְכָתְבוּ וְכִוְּנוּ אוֹתָהּ שָׁעָה וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל אָמַר לָהֶם הָעֲבוֹדָה לֹא חֲסַרְתֶּם וְלֹא הוֹתַרְתֵם אֶלָא כַךְ הָיָה מַעֲשֵׂה בְּאוֹתָה שָׁעָה חֲלָצַתּוּ חַמָּה וְשָׁאל לָנוּ מַיִם לִשְׁתוֹת. וְשׁוּב מַעֲשֵׂה בְרִבִּי חַנִינָא בֶן דוֹסָא שֶׁהָלַךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה אֵצֵל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַאי וְחָלָה בְנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אָמַר לוֹ חֲנִינָא בְנִי בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיִחְיֶה הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְחָיָה אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אִלְמָלֵא הִטִיחַ בֶּן זַכַּאי אֶת רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ לֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִין עָלָיו אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ וְכִי חֲנִינָא גָדוֹל מִמָּךְ אָמַר לָהּ לָאו אֶלָא הוּא דוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי דוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאָמר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אַל יִתְפַּלֵּל אָדָם אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ שָׁם חַלּוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ו') וְכַוִּין פְתִיחָן לִיהּ בְּעִלִיתֵיהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֵם. אָמַר רַב כַּהֲנָא חָצִיף עָלַי מָאן דְמְצַלֵי בְּבִקְתָא וְאָמר רַב כַהֲנָא חָצִיף עָלַי מָאן דְמְפַרִישׁ חֵטְאֵיה שֶׁנֶאֱמַר (תהלים לב) אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה:

רש''י שחלצתו חמה. שלפתו נטלה מגופו. החמה הוא החולי הקודחו וחלצתו לשון חלץ מהם: לא חסרתם. שעה: כעבד. בן בית נכנס ויוצא שלא ברשות: כשר לפני המלך. שאינו רגיל לבא לפניו: חלונות. שגורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע: דמצלי בבקת'. בבקעא שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר ובקעה אינו מקום צניעות:

זוהר חיי שרה דף קכ''ט ע''א

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהלים ס''ה) אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךָ הַאי קְרָא אִתְמָר אֲבָל זַכָּאָה הוּא בַּר נַשׁ דְּאוֹרְחוֹי אִתְכַּשְּׁרָן קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִיהוּ אִתְרַעֵי בֵּיהּ לְקָרְבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ, תָּא חֲזֵי אַבְרָהָם אִתְקָרִיב לְגַבֵּיהּ וְתִיּאוּבְתֵּיהּ דִּילֵיהּ הֲוָה כָּל יוֹמוֹי בְּהַאי וְלָא אִתְקָרִיב אַבְרָהָם בְּיוֹמָא חַד אוֹ בְּזִמְנָא חָדָא אֶלָּא עוֹבָדוֹי קְרִיבוּ לֵיהּ בְּכָל יוֹמוֹי מִדַּרְגָא לְדַרְגָא עַד דְּאִסְתַּלַּק בְּדַרְגוֹי, כַּד הֲוָה סִיב וְעָאל בְּדַרְגִין עִלָּאִין כִּדְקָא חֲזֵי דִּכְתִיב וְאַבְרָהָם זָקֵן וּכְדֵין בָּא בַּיָּמִים בְּאִנּוּן יוֹמִין עִלָּאִין בְּאִנּוּן יוֹמִין יְדִיעָאן בְּרָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא, וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, דְּמִתַּמָּן נָפְקִין כָּל בִּרְכָאן וְכָל טִיבוּ, זַכָּאִין אִנּוּן מָארֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה דְּהָא בְּשַׁעְתָּא חָדָא בְּיוֹמָא חָדָא בְּרֶגַע חָדָא קְרִיבִין לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה דְּלָא הֲוָה הָכִי אֲפִלּוּ לַצַדִּיקִים גְּמוּרִים דְּאִתְקָרִיבוּ גַּבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכַמָּה שְׁנִין, אַבְרָהָם לָא עָאל בְּאִנּוּן יוֹמִין עִלָּאִין עַד דַּהֲוָה סִיב כְּמָה דְּאִתְמָר, וְכֵן דָּוִד דִּכְתִיב (מלכים א' א') וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַיָּמִים, אֲבָל מָארֵיהּ דִּתְשׁוּבָה מִיָּד עָאל וְאִתְדַבַּק בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רַבִּי יוֹסֵי אָמַר תָּנֵינָן אֲתַר דְּמָארֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה קַיְּמֵי בֵּיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא צַדִּיקִים גְּמוּרִים לֵית לוֹן רָשׁוּ לְקַיְּמָא בֵּיהּ בְּגִין דְּאִנּוּן קְרִיבִין לְמַלְכָּא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ וְאִנּוּן מָשְׁכֵי עֲלַיְהוּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגְיָא לְאִתְקַרָבָא לְמַלְכָּא, תָּא חֲזֵי כַּמָּה אֲתָרִין מְתוּקָנִין לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא עָלְמָא וּבְכֻלְּהוּ בֵּי מוֹתְבֵי לוֹן לַצַדִּיקִים כָּל חַד וְחַד לְפוּם דַּרְגֵיהּ כִּדְקָא חָזִי לֵיהּ, כְּתִיב (תהלים ס''ה) אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךָ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ דְּסָלְקִין אִנּוּן נִשְׁמָתִין מִתַּתָּא לְעֵילָא וּלְאִתְאַחֲדָא בְּאַחֲסַנְתֵּיהוֹן דְּאִתְתַּקְּנָן לְהוּ, יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךָ אִלֵּין אֲתָרִין וְדַרְגִין לְבָר וּמַאן אִנּוּן כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (זכריה ג') וְנָתַתִּי לְךָ מְהַלְּכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶּה וְהַאי הוּא דַּרְגָא בֵּין קַדִּישִׁין עִלָּאִין וּמַאן דְּזַכָּאִין לְדַרְגָא דָּא אִנּוּן שְׁלִיחָן דְּמָארֵי עָלְמָא כְּאִנּוּן מַלְאָכִין וְעָבְדִין שְׁלִיחוּתָא תָּדִיר בִּרְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן בְּגִין דְּאִלֵּין (אִתְקַדָּשׁוּ) תָּדִיר בִּקְדֻשָּׁה וְלָא אִסְתָּאֲבוּ, כְּגַוְנָא דָּא מַאן דְּאִסְתָּאַב בְּהַאי עָלְמָא אִיהוּ מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאָב וְכַד נָפַק נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ מְסָאֲבִין לֵיהּ וּמָדוֹרֵיהּ בֵּין אִנּוּן מְסָאֲבִין וְאִלֵּין אִנּוּן מַזִּיקִין דְּעָלְמָא כְּמָה דְּאִתְמַשַּׁךְ בַּר נַשׁ גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא הָכִי הוּא מָדוֹרֵיהּ וְאִתְמַשָּׁךְ בְּהַהוּא עָלְמָא וְאִנּוּן רוּחֵי מְסָאֲבֵי מְסָאֲבִין לֵיהּ וְעָאלִין לֵיהּ לְגֵיהִנָּם, תָּא חֲזֵי מַאן דְּאִתְקַדַּשׁ וְנָטִיר גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא דְּלָא אִסְתָּאָב, מְדוֹרֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא בֵּין אִנּוּן קַדִּישִׁין עִלָּאִין וְעָבְדִין שְׁלִיחוּתָא תָּדִיר וְאִלֵּין קַיְּמֵי בַּחָצֵר כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמות כ''ז) אֶת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן:

תרגום הזוהר וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תְּהִלִּים סה) אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךְ. מִקְרָא זֶה נִתְבָּאֵר אֲבָל אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁדְּרָכָיו רְצוּיִם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא חָפֵץ בּוֹ לְקָרְבוֹ אֵלָיו. בֹּא וּרְאֵה, אַבְרָהָם נִתְקָרֵב אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָל יָמָיו הִיא תְּשׁוּקָתוֹ בָּזֶה, וְלֹא נִתְקָרֵב אַבְרָהָם בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּפַעַם אַחַת, אֶלָּא מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים הִקְרִיבוּ אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַד שֶׁנִּתְעַלֶּה בְּמַדְרֵגָתוֹ. כְּשֶׁהָיָה זָקֵן וְנִכְנָס בַּמַּדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת כָּרָאוּי, שֶׁכָּתוּב וְאַבְרָהָם זָקֵן, אָז בָּא בַּיָּמִים, דְּהַיְנוּ בְּיָמִים אֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים, בְּיָמִים אֵלּוּ הַיְּדוּעִים בְּסוֹד הָאֱמוּנָה. וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, שֶׁמִּשָּׁם יוֹצְאוֹת כָּל הַבְּרָכוֹת וְכָל טוּב, כִּי שִׁפְעוֹ אֵינוֹ נִפְסָק לְעוֹלָם. זַכָּאִין אֵלּוּ בַּעֲלֵי הַתְשׁוּבָה, כִּי הֲרֵי בְּשָׁעָה אַחַת, בְּיוֹם אֶחָד, בְּרֶגַע אֶחָד הֵם מִתְקָרְבִים אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אֲפִלּוּ לַצַדִּיקִים גְּמוּרִים, שֶׁהֵם מִתְקָרְבִים לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַק בְּכַמָּה שָׁנִים. אַבְרָהָם לֹא נִכְנָס בְּאֵלּוּ הַיָּמִים הָעֶלְיוֹנִים עַד שֶׁהָיָה זָקֵן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְכֵן דָּוִד דִּכְתִיב (מְלָכִים א' א') וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַיָּמִים. אֲבָל בַּעַל הַתְשׁוּבָה מִיָּד נִכְנָס וּמִתְדַבֵּק בְּקֵדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, לָמַדְנוּ, בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים בּוֹ, אֵין לַצַדִּיקִים גְּמוּרִים רְשׁוּת לַעֲמוֹד בּוֹ. מִשּׁוּם שֶׁהֵם קְרוֹבִים אֶל הַמֶּלֶךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם, וְהֵם מוֹשְׁכִים הַשֶּׁפַע מִלְּמַעְלָה עִם יוֹתֵר כַּוָּנַת הַלֵּב, וְעִם כֹּחַ גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, לְהִתְקָרֵב אֶל הַמֶּלֶךְ. בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה מְקוֹמוֹת מְתוּקָנִים יֵשׁ לוֹ לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַהוּא, וּבְכֻלָּם יֵשׁ בָּתֵּי דִּירָה לַצַדִּיקִים, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ כָּרָאוּי לוֹ. כְּתִיב (תְּהִלִּים סד) אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךְ. הַיְנוּ אוֹתָם אֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קֵרְבָם אֵלָיו, שֶׁאֵלּוּ הַנְשָׁמוֹת עוֹלוֹת מִמַּטָּה לְמַעְלָה לְהִתְאַחֵד בְּנַחֲלָתָם שֶׁנִּתְתַּקֵּן לָהֶם. יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךְ, מְקוֹמוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁהֵם לְחוּץ מֵהֵיכָל, וּמִי הֵם, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר (זְכַרְיָה ג) וְנָתַתִּי לְךְ מְהַלְּכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶּה. וְזֶה הוּא מַדְרֵגָה יְדוּעָה בֵּין קְדוֹשִׁים הָעֶלְיוֹנִים. וְכָל הַזּוֹכִים לְמַדְרֵגָה זוֹ, הֵם שְׁלִיחֵי רִבּוֹן הָעוֹלָם, כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים, וְעוֹשִׂים שְׁלִיחוּת תָּמִיד בְּחֵפֶץ רִבּוֹנָם, מִשּׁוּם שֶׁאֵלּוּ הֵם תָּמִיד בִּקְדֻשָּׁה, וְלֹא נִטְמְאוּ. כְּעֵין זֶה, מִי שֶׁנִּטְמָא בָּעוֹלָם הַזֶּה, מוֹשֵׁךְ עַל עַצְמוֹ רוּחַ הַטּוּמְאָה, וּכְשֶׁנִּשְׁמָתוֹ יוֹצֵאת מִמֶּנּוּ, מְטַמְּאִים אוֹתוֹ, וְדִירָתוֹ בֵּין אֵלּוּ הַטְּמֵאִים, וְאֵלּוּ הֵם מַזִּיקֵי הָעוֹלָם. כִּי כְּמוֹ שֶׁאָדָם מַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כֵּן הוּא דִּירָתוֹ וְכֵן נִמְשָׁךְ בָּעוֹלָם הַנִּצְחִי. וְאֵלּוּ הָרוּחוֹת הַטְּמֵאוֹת מְטַמְּאִים אוֹתוֹ וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ לַגֵּיהִנֹּם. בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁמִּתְקַדֵּשׁ וְשׁוֹמֵר עַצְמוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵינוֹ נִטְמָא, מְקוֹמוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא בֵּין אֵלּוּ קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים, וְעוֹשִׂים שְׁלִיחוּת תָּמִיד, וְאֵלּוּ עוֹמְדִים בְּחָצֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ''אֶת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן''.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' יסודי התורה פ''ה

א. כָּל בֵית יִשְׂרָאֵל מְצֻוִין עַל קִדוּשּׁ הַשֵּׁם הַגָדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לְחַלְלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְלֹא תְחַלְלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. כֵיצַד כְּשֶׁיַּעֱמוֹד גוֹי וְיֶאָנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ יַהֲרְגֶנוּ יַעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג שֶׁנֶּאֱמַר בְמִצְוֹת (ויקרא יח) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָהֶם וָחַי בָהֶם וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָהֶם וְאִם מֵת וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ: ב. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאַר מִצְוֹת חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים אֲבָל שָׁלשׁ עֲבֵירוֹת אֵלּוּ אִם יֹאמַר לוֹ עֲבוֹר עַל אַחַת מֵהֶן אוֹ תֵּהָרֵג יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר: ג. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהַגּוֹי מִתְכַּוֵּין לְהַנָּאַת עַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוֹ לִבְנוֹת לוֹ בֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת אוֹ לְבַשֵּׁל לוֹ תַבְשִׁילוֹ אוֹ אָנַס אִשָּׁה לְבוֹעֲלָהּ וְכָיּוֹצֵא בָזֶה אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל הַמִּצְוֹת בִּלְבָד. אִם הָיָה בֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֵין שָׁם עֲשָׂרָה מִיִשְׂרָאֵל יַעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם אֲנָסוֹ לְהַעֲבִירוֹ בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר וַאֲפִילוּ לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ אֶלָּא עַל מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְוֹת בִּלְבָד: ד. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁלֹא בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה אֲבָל בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה וְהוּא שֶׁיַּעֲמוֹד מֶלֶךְ רָשָׁע כִּנְבוּכַדְנֶצַאר וַחֲבֵרָיו וְיִגְזוֹר גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל דָּתָם אוֹ מִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת יֵהָרֵג וְעַל יַעֲבוֹר אֲפִילוּ עַל אַחַת מִשְּׁאָר מִצְוֹת בֵּין נֶאֱנַס בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה בֵּין נֶאֱנַס בֵּינוֹ לְבֵין גוֹיִם:

מוסר

מספר הרוקח דף א' ע''א

הִזְהִירָנוּ ה' לְאַהֲבָה אוֹתוֹ אָמְרוּ בְסִפְרִי (דברים ו') וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עֲשֵׂה מֵאַהֲבָה שֶׁהָעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה שְׂכָרוֹ כָּפוּל וּמְכֻפָּל וְאָהַבְתָּ אֲהָבֵהוּ עַל הַבְרִיּוֹת כְּאַבְרָהָם אָבִיךָ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י''ב) וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וגו' שֶׁגִּיְּרָן וְהִכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּכָל לְבָבְךָ בִּשְׁנֵי יִצָרֶיךָ בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע בְּכָל לְבָבְךָ שֶׁלֹּא יְהֵא לִבָךְ חָלוּק עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְכָל נַפְשֶׁךָ אֲפִילוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ. שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַאי אוֹמֵר אֲהָבֵהוּ עַד מִצוּי הַנֶּפֶשׁ. לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם שֶׁמָּא תֹּאמַר הֲרֵינִי לוֹמֵד תּוֹרָה בִּשְׁבִיל שֶׁאֱהֵא עָשִׁיר בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רִבִּי בִּשְׁבִיל שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר לָעוֹלָם הַבָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאֵשֵׁב בִּישִׁיבָה בִּשְׁבִיל שֶׁאַאֲרִיךְ יָמִים תַּלְמוּד לוֹמַר לְאַהֲבָה כָּל מַה שֶׁתַּעֲשׂוּ לֹא תַעֲשׂוּ אֶלָּא מֵאַהֲבָה. רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר עֲשֵׂה דְבָרִים לְשֵׁם פּוֹעֲלָם וְדַבֵּר בָהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם וְאַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם:

חיי שרה יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַיָּ֧קָם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם-הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי-חֵֽת: וְקָם אַבְרָהָם וּסְגִיד לְעַמָּא דְאַרְעָא לִבְנֵי חִתָּאָה: (ח) וַיְדַבֵּ֥ר אִתָּ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם-יֵ֣שׁ אֶת-נַפְשְׁכֶ֗ם לִקְבֹּ֤ר אֶת-מֵתִי֙ מִלְּפָנַ֔י שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ-לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן-צֹֽחַר: וּמַלֵּל עִמְּהוֹן לְמֵימָר אִם אִית רַעֲוָא בְנַפְשְׁכוֹן לְמִקְבַּר יָת מִיתִי מִן קֳדָמַי קַבִּילוּ מִנִּי וּבְעוּ לִי מִן עֶפְרוֹן בַּר צוֹחַר:

רש''י נפשכם. רצונכם: ופגעו לי. לשון בקשה, כמו (רות א טז) אל תפגעי בי:

(ט) וְיִתֶּן-לִ֗י אֶת-מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר-ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִּ֛י בְּתֽוֹכְכֶ֖ם לַֽאֲחֻזַּת-קָֽבֶר: וְיִתֶּן לִי יָת מְעָרַת כָּפֶלְתָּא דִּי לֵהּ דִּי בִּסְטַר חַקְלֵהּ בְּכַסְפָּא שְׁלִים יִתְּנִינַהּ לִי בֵּינֵיכוֹן לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא:

רש''י המכפלה. בית ועליה על גביו. דבר אחר שכפולה בזוגות: בכסף מלא. אשלם כל שויה, וכן דוד אמר לארונה (דברי הימים א' כא כד) בכסף מלא:

(י) וְעֶפְר֥וֹן יֹשֵׁ֖ב בְּת֣וֹךְ בְּנֵי-חֵ֑ת וַיַּ֩עַן֩ עֶפְר֨וֹן הַֽחִתִּ֤י אֶת-אַבְרָהָם֙ בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי-חֵ֔ת לְכֹ֛ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר-עִיר֖וֹ לֵאמֹֽר: וְעֶפְרוֹן יָתֵב בְּגוֹ בְּנֵי חִתָּאָה וְאָתֵיב עֶפְרוֹן חִתָּאָה יָת אַבְרָהָם קֳדָם בְּנֵי חִתָּאָה לְכֹל עָלֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ לְמֵימָר:

רש''י ועפרון ישב. כתיב חסר, אותו היום מנוהו שוטר עליהם, מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו עלה לגדלה: לכל באי שער עירו. שכלן בטלו ממלאכתן ובאו לגמול חסד לשרה:

נביאים - מלכים א - פרק א

(ז) וַיִּהְי֣וּ דְבָרָ֔יו עִ֚ם יוֹאָ֣ב בֶּן-צְרוּיָ֔ה וְעִ֖ם אֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֑ן וַֽיַּעְזְר֔וּ אַחֲרֵ֖י אֲדֹנִיָּֽה: וַהֲוֹו פִּתְגָמוֹהִי בְּעֵצָה עִם יוֹאָב בַּר צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר כַּהֲנָא וְסַעֲדִין בָּתַר אֲדֹנִיָּה :

רש''י עם יואב בן צרויה . לפי שהיה יודע שבלבו של דוד עליו , על שהרג את אבנר ועמשא ואבשלום , וסופו שיצוה את בנו המולך תחתיו עליו , לפיכך היה רוצה שימלוך זה על ידו , ויאהבנו : ועם אביתר הכהן . שנסתלק מן הכהונה משברח דוד מירושלים מפני אבשלום , ששאל באורים ותומים ולא עלתה לו , שנאמר ( שמואל ב טו כד ) : ויעל אביתר , והיה מבני בניו של עלי , וידע שלא ישמש בימי שלמה , שהרי נאמר לעלי ( שמואל א ב לה ) : והקימותי לי כהן נאמן והתהלך לפני משיחי , והיה חפץ שיעמוד זה על ידו :

(ח) וְצָד֣וֹק הַ֠כֹּהֵן וּבְנָיָ֨הוּ בֶן-יְהוֹיָדָ֜ע וְנָתָ֤ן הַנָּבִיא֙ וְשִׁמְעִ֣י וְרֵעִ֔י וְהַגִּבּוֹרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לְדָוִ֑ד לֹ֥א הָי֖וּ עִם-אֲדֹנִיָּֽהוּ: וְצָדוֹק כָּהֲנָא וּבְנָיָהוּ בַּר יְהוֹיָדָע וְנָתָן נְבִיָּא וְשִׁמְעִי וְרֵעִיִ וְגִבָּרַיָּא דִּי לְדָוִד לָא הֲוֹו בְּעֲצַת אֲדֹנִיָּהוּ :

רש''י ונתן הנביא . שנבא לדוד ששלמה ימלוך ; כמו שנאמר בדברי הימים ( א כב ט ) : ושלמה יהיה שמו :

(ט) וַיִּזְבַּ֣ח אֲדֹנִיָּ֗הוּ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וּמְרִ֔יא עִ֚ם אֶ֣בֶן הַזֹּחֶ֔לֶת אֲשֶׁר-אֵ֖צֶל עֵ֣ין רֹגֵ֑ל וַיִּקְרָ֗א אֶת-כָּל-אֶחָיו֙ בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְכָל-אַנְשֵׁ֥י יְהוּדָ֖ה עַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ: וּנְכֵיס אֲדֹנִיָּהוּ עָאן וְתוֹרִין וּפַטִּימִין עִם אֶבֶן סָכוּתָא דִּי בִסְטַר עֵין קַצְרָא וְזַמִין יַת כָּל אֲחוֹהִי בְּנֵי מַלְכָּא וּלְכָל גִּבָּרֵי יְהוּדָה עַבְדֵי מַלְכָּא :

רש''י ומריא . שור של פטם : אבן הזוחלת . אבן גדולה , שהיו הבחורים מנסין בה את כחם להזיזה ולגררה , לשון מים זוחלין , ( דברים לב כד ) : זוחלי עפר . ויונתן תרגם : אבן סכותא , שעומדין עליה וצופין למרחוק : עין רוגל . תירגם יונתן : עין קצרא , הוא כובס , שמתקן בגדי צמר ברגליו , על ידי בעיטה :

(י) וְֽאֶת-נָתָן֩ הַנָּבִ֨יא וּבְנָיָ֜הוּ וְאֶת-הַגִּבּוֹרִ֛ים וְאֶת-שְׁלֹמֹ֥ה אָחִ֖יו לֹ֥א קָרָֽא: וְיַת נָתָן נְבִיָּא וּבְנָיָהוּ וְיַת גִּבָּרַיָּא וְיָת שְׁלֹמֹה אֲחוּהִי לָא זַמִין :

רש''י ואת שלמה אחיו לא קרא . שיודע היה , שהתנבא עליו הנביא למלוך :

כתובים - משלי - פרק ד

(כא) אַל-יַלִּ֥יזוּ מֵעֵינֶ֑יךָ שָׁ֝מְרֵ֗ם בְּת֣וֹךְ לְבָבֶֽךָ: לָא נִזְלָן מֵעַיְנָךְ נַטְרִנוּן בְּגַוֵּיהּ דְּלִבָּךְ : (כב) כִּֽי-חַיִּ֣ים הֵ֭ם לְמֹצְאֵיהֶ֑ם וּֽלְכָל-בְּשָׂר֥וֹ מַרְפֵּֽא: מְטוּל דְּחַיֵּי אִנוּן לְמַן דְּמַשְׁכַּח לְהוֹן וּלְכוּלָא בִשְּׂרֵיהּ מַאֲסֵי :

רש''י למוצאיהם . ל' מציאה :

(כג) מִֽכָּל-מִ֭שְׁמָר נְצֹ֣ר לִבֶּ֑ךָ כִּֽי-מִ֝מֶּ֗נּוּ תּוֹצְא֥וֹת חַיִּֽים: מִכָּל זְהוּרָא נְטַר לִבָּךְ מְטוּל דְּמִנֵיהּ הוּא מַפְקָנָא דְחַיֵּי :

רש''י מכל משמר . מכל מה שאמרה תורה השמר נצור לבך ( מעבור עליו ) בין עבירה קלה בין עבירה חמורה : כי ממנו תוצאות חיים . כי מאותו שהוא קל יהיו לך חיים ושכר גדול אם תקיימנו , כך דרש ר' תנחומא :

(כד) הָסֵ֣ר מִ֭מְּךָ עִקְּשׁ֣וּת פֶּ֑ה וּלְז֥וּת שְׂ֝פָתַ֗יִם הַרְחֵ֥ק מִמֶּֽךָּ: אַעְבַּר מִנָּךְ עִקוּמָא דְפוּמָא וְעָאֲתָא דְשִּׂפְוָתָא אַרְחֵק מִנָּךְ :

רש''י הסר ממך עקשות פה . לא תעשה דבר שילעיזו בו הבריות ויעקימו עליך פיהם : עקשות פה . לשון עקום כמו תם אני ויעקשני ( איוב ט ) ובמשנה שיניה עקומות ועקושות : ולזות שפתים . עקמימות שפתים שלא ירחיבו הבריות פה עליך :

משנה שבת פרק ה

א. בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה. יוֹצֵא הַגָּמָל בְּאַפְסָר, וְנָאַקָה בַחֲטָם, וְלֻבְדְּקִיס בִּפְרֻמְבִּיָּא, וְסוּס בְּשֵׁיר, וְכָל בַּעֲלֵי הַשֵּׁיר יוֹצְאִים בַּשֵּׁיר וְנִמְשָׁכִים בַּשֵּׁיר, וּמַזִּין עֲלֵיהֶן וְטוֹבְלִין בִּמְקוֹמָן:

ברטנורה   (א) במה בהמה יוצאה. לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, ומידי דמינטרא ביה הבהמה לא הוי כמשאוי, ומידי דלא מינטרא ביה הוי כמשאוי: אפסר. חבל שקושרים על פי הבהמה: והנאקה. בגמרא מוקי לה בנאקה לבנה דוקא, שצריכה נטירותא יתירתא: בחטם. לוקחין כמין טבעת של ברזל ונוקבין חוטם הנאקה ומכניסין אותה בתוכו: לובדקס. חמור הבא ממדינת לוד, והם קשים וחזקים וצריכין שמירה יותר משאר חמורים הנמצאים בישוב: בפרומביא. רסן של ברזל: בשיר. כמין אצעדה סביב צוארו וטבעת קבועה בו ומכניסין בטבעת חבל ומושכין הבהמה: וכל בעלי השיר. כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות: יוצאים בשיר. כרוך על צוארן החבל הקבוע בשיר: ונמשכין בשיר. ואם רצה מושך הבהמה בחבל שבשיר: ומזין עליהן במקומן. כמות שהן בצואר הבהמה אם נטמאו במת: וטובלים במקומן. מכניסים הבהמה במים להטביל השיר. ואע''ג דקיימא לן שכל הכלים המיוחדים לבהמה אין מקבלין טומאה, השיר וכיוצא בו מקבל טומאה וצריך טבילה, הואיל ונעשו לאדם שינהיג בו את הבהמה ככלי העשוי לתשמיש אדם דמי:

ב. חֲמוֹר יוֹצֵא בְמַרְדַּעַת, בִּזְמַן שֶׁהִיא קְשׁוּרָה לוֹ. זְכָרִים יוֹצְאִין לְבוּבִין. רְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת, כְּבוּלוֹת וּכְבוּנוֹת. הָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בְּכֻלָּן, חוּץ מִן הָרְחֵלִין הַכְּבוּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת לְיַבֵּשׁ, אֲבָל לֹא לֶחָלָב:

ברטנורה   (ב) במרדעת. כמין אוכף קטן, ומניחים אותו על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם: בזמן שהיא קשורה לו. מערב שבת, דגלי דעתיה שהחמור צריך לו לחממו, כדאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה, ולאו משאוי הוא. אבל לקשור מרדעת על החמור בשבת אסור, לפי שאי אפשר לקשרה לו אלא אם כן סומך עצמו בצדי הבהמה ונמצא משתמש בבעלי חיים, ואם עבר וקשרו אסור לצאת בו: לבובין. בעור שקושרים להם כנגד זכרות שלא יעלו על הנקבות: שחוזות. שאוחזים אליה שלהן קשורה למעלה כדי שיעלו עליהם זכרים: כבולות. שכובלים אליה שלהן וקושרים אותן ברגליהן כדי שלא יעלו עליהם זכרים: כבונות. שקושרים בגד סביב הכבשים ביום שנולדים לשמור צמרן שלא יטנף: צרורות. דדיהן צרורות, פעמים ליבש החלב שמהדקים אותן בחוזק, ופעמים קושרין להם כיס בדדיהן שלא יטפטף החלב לארץ ויפסד: רבי יוסי אוסר בכולן. דמשאוי הוא: חוץ מן הכבונות. שהוא שמירת צמרן שלא יטנף והוי להו תכשיט: יוצאות צרורות ליבש. רבי יהודה סבירא ליה כתנא קמא דלאו משאוי הוא, מיהו ליבש דמהדק שפיר ליכא למגזר דלמא נפיל ואתי לאתויי, אבל לחלב דלא מהדק שפיר אסור, חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי. והלכה כתנא קמא:

ג. וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה. לֹא יֵצֵא גָמָל בִּמְטוּטֶלֶת, לֹא עָקוּד וְלֹא רָגוּל, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת. לֹא יִקְשֹׁר גְּמַלִּים זֶה בָזֶה וְיִמְשֹׁךְ. אֲבָל מַכְנִיס חֲבָלִים לְתוֹךְ יָדוֹ וְיִמְשֹׁךְ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִכְרֹךְ:

ברטנורה   (ג) מטוטלת. חתיכה של מטלית קשורה בזנבו לסימן או לדבר אחר: עקוד. שקושרים ידיהם עם הרגלים בכבלים שלא יברחו: רגול. שכופפין ידו על זרועו וקושרין: לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך. אחד וכולן הולכין, שלא יֵראה כמוליכן בשוק למכרן: אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו. והוא שלא יהיו ראשי החבלים תלויין ויוצאין מתחת ידו לארץ טפח או יותר, כדי שלא יֵראה כמי שנושא חבלים תלויין בידו: ובלבד שלא יכרוך. לאו לענין שבת קא מיירי השתא אלא לענין כלאים, והכי קאמר, המכניס חבלים בידו קצתם של פשתן וקצתם של צמר לא יכרוך זו בזו, דכי כריך להו הוו כלאים וידו מתחממת באחיזתן ואסור:

ד. אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בְמַרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ, וְלֹא בְזוּג, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָקוּק, וְלֹא בְסֻלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְלֹא בִרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ. וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִין יוֹצְאִין בְּחוּטִין וְלֹא בִרְצוּעוֹת שֶׁבְּרַגְלֵיהֶן. וְאֵין הַזְּכָרִים יוֹצְאִין בַּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה שֶׁלָּהֶן. וְאֵין הָרְחֵלִים יוֹצְאוֹת חֲנוּנוֹת. וְאֵין הָעֵגֶל יוֹצֵא בְגִימוֹן. וְלֹא פָרָה בְּעוֹר הַקֵּפָּד, וְלֹא בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ. פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים:

ברטנורה   (ד) בזוג. כמין פעמון שתולין בצואר הבהמה שתשמיע קול בהליכתה: אע''פ שהוא פקוק. במוכין, דהשתא אין הענבל שלו מקשקש להשמיע קול, מפני שנראה כמוליכו למכור בשוק: בסולם שבצוארו. כשיש לו מכה נותנים בצוארו עצים כמין שתי וערב כדי שלא יחזיר ראשו לחכך חבורתו: ולא ברצועה שברגלו. בהמה שמכה רגליה זו בזו בהליכתה עושין לה כמין טבעת של רצועה עבה וקושרין אותה במקום שרגליה מנקשות זו בזו: בחוטין. שעושים להן לסימנא שלא יתחלפו בתרנגולות אחרים: ולא ברצועות. שקושרין שתי רגליהן יחד ברצועה קצרה שלא ידלגו וישברו את הכלים: בעגלה שתחת האליה. כמין עגלה קטנה קושרין תחת האליה של הכבשים שאלייתן גדולה כדי שלא תלקה באבנים ובסלעים: חנונות. עץ אחד יש ששמו יחנון, מביאין קיסם ממנו ומניחין לה בחטמה כדי שתתעטש ויפלו התולעים שבראשה. ולזכרים אין צריכין לעשות כן, שמתוך שמנגחים זה בזה נופלין התולעים מאליהם: בגימון. כמין עול של גמי נותנים על צואר העגל שיהא למוד לכוף ראשו כשיגדל: בעור הקופר. שרץ שנימיו חדין כמחט, וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יינקוה השרצים: ולא ברצועה שבין קרניה. בין לנוי בין לשמור אסור, דכל נטירותא יתירתא משאוי הוא: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה. לא שלו היתה אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו:

גמרא שבת דף נ''ד ע''ב

פָּרָתוֹ שֶׁל רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא וְכוּ'. וְחַדָא פָרָה הַוְיָא לֵיהּ. וְהָא אָמַר רַב וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב תְּרֵיסַר אַלְפֵי עֶגְלֵי הָיָה מְעַשֵּׂר רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא. תָּנָא לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ הָיְתָה וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִיחָה בָּהּ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ. רַב וְרִבִּי חֲנִינָא וְרִבִּי יוֹחָנָן וְרַב חֲבִיבָא מַתְנוּ בְּכֻלֵּיהּ סֵדֶר מוֹעֵד כָּל כִּי הָאי זוּגָא חִלּוּפֵי רִבִּי יוֹחָנָן וּמְעַיְילֵי רִבִּי יוֹנָתָן כָּל מִי שֶׁאֶפְשַׁר לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְלֹא מִיחָה נִתְפַּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ נִתְפַּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. בְּכָל הָעוֹלָם נִתְפַּס עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. אָמַר רַב פַּפָּא וְהַנֵּי דְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא נִתְפָּסִין עַל כֻּלֵּיהּ עַלְמָא. כִּי הָא דְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא מָאי דִכְתִיב (ישעיה ג) ה' בְּמִשְׁפָּט יָבֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו. אִם שָׂרִים חָטְאוּ זְקֵנִים מֶה חָטְאוּ. אֶלָּא אֵימָא עַל זְקֵנִים שֶׁלֹּא מִיחוּ בְּשָׂרִים. רַב יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קָמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל אֲתָאי הַהִיא אִיתְּתָא קָא צְוָחָה קָמֵיהּ וְלָא הֲוָה מַשְׁגַּח בָּהּ. אָמַר לֵיהּ לָא סָבַר לָהּ מָר (משלי כא) אוֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דַּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה. אָמַר לֵיהּ שִׁינְנָא רֵישָׁךְ בְקָרִירֶי רֵישָׁא דְרֵישָׁךְ בַּחֲמִימֵי הָא יָתִיב מָר עוּקְבָא אָב בֵּית דִּין דִּכְתִיב (ירמיה כא) בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֵר מִשְׁפָּט וְהַצִילוּ גָזוּל מִיַּד עשֵק וְגוֹ':

רש''י מתנו. בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא ארבעתן יחד: חלופי רבי יוחנן. יש מחליפין רבי יוחנן ומעיילי רבי יונתן: נתפס. נענש על עבירות שבידו: בכל העולם. בכל ישראל כגון מלך ונשיא שאפשר לו למחו' שיראי' מפניו ומקיימין דבריו: זקנים. סנהדרין: רישך בקרירי. אני שאני רבך איני נכוה אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך ואב בית דין יכוה בחמין: דכתיב בית דוד וגו'. לא ענש אלא מי שבידו לשפוט:

זוהר חיי שרה דף ק''ל ע''ב

תָּא חֲזֵי זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאִתְגְּנִיז לְהוּ כַּמָּה טָבִין לְהַהוּא עָלְמָא וְלֵית אֲתַר פְּנִימָאָה בְּכָל אִנּוּן כְּאִנּוּן דְּיַדְּעֵי רָזָא דְּמָארֵיהוֹן וְיַדְעֵי לְאִתְדַבָּקָא בְּהוּ בְּכָל יוֹמָא עַל אִלֵּין כְּתִיב (ישעיה ס''ד) עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹקִים זוּלָתֶךָ יֵעָשֶׂה לַמְּחַכֶּה לוֹ, מַאי לַמְחַכֶּה לוֹ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (איוב ל''ב) חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים, וְאִלֵּין אִנּוּן דְּדָחֲקִין לְמִלָּה דְּחָכְמָתָא וְדַיְּקִין לָהּ וּמְחַכָּאָן לָהּ לְמִנְדַע בְּרִירָא דְּמִלָּה וְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְמָארֵיהוֹן אִלֵּין אִנּוּן דְּמָארֵיהוֹן מִשְׁתַּבַּח בְּהוֹן בְּכָל יוֹמָא אִלֵּין אִנּוּן דְּעָאלִין בֵּין עִלָּאִין קַדִּישִׁין וְאִלֵּין עָאלִין כָּל תַּרְעֵי דִּלְעֵילָא וְלֵית מָאן דְּיִמְחֵי בְּיָדְהוֹן זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתִי, תָּא חֲזֵי אַבְרָהָם עָאל לְמִנְדַע וּלְאִתְדַבָּקָא בְּמָארֵיהּ כִּדְקָא יָאוּת לְבָתַר דְּאַקְדִּים עוֹבָדוֹי בְּקַדְּמִיתָא וְזָכָה בְּאִנּוּן יוֹמִין עִלָּאִין וְאִתְבָּרַךְ מֵאֲתַר דְּכָל בִּרְכָאן נַפְקֵי מִתַּמָּן דִּכְתִיב וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, מַאי בַּכֹּל אֲתַר דְּנַהֲרָא דְּלָא פָּסְקֵי מֵימוֹי לְעָלְמִין, אָמַר רַבִּי חִיָּא תָּא חֲזֵי דְּאַבְרָהָם לָא בָּעָא לְאִתְעֲרָבָא בְּנַשֵּׁי עָלְמָא וּלְאִתְדַבָּקָא בִּשְׁאָר עַמִּין עֲכו''ם בְּגִין דִּנְשַׁיָּא דִּשְׁאָר עַמִּין עֲכו''ם אִנּוּן סְאָבִין לְגוּבְרַיְהוּ וּלְאִנּוּן דְּמִתְדַבְּקִין בְּהוֹן בְּגִין דְּכַד אַבְרָהָם יָדַע חָכְמָתָא יָדַע עִקָּרָא וְשָׁרָשָׁא וּמַאן אֲתַר נָפְקֵי וְשַׁטְיָן רוּחֵי מְסָאֲבִין בְּעָלְמָא וְעַל דָּא אוֹמֵי לְעַבְדֵּיהּ דְּלָא יִסַב אִתְּתָא לִבְרֵיהּ מִשְׁאָר עַמִּין:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, זַכָּאִין אֵלּוּ הַצַדִּיקִים שֶׁגָּנוּז לָהֶם כַּמָּה טוֹב לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵין מָקוֹם פְּנִימִי בְּכָל אֵלּוּ, כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים סוֹד רִבּוֹנָם, וְיוֹדְעִים לְהִתְדַבֵּק בּוֹ בְּכָל יוֹם. עַל אֵלּוּ כָּתוּב (יְשַׁעְיָה סד) עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךְ יַעֲשֶׂה לַמְּחַכֶּה לוֹ. מַהוּ ''לַמְּחַכֶּה לוֹ'', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב לב) חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים. וְאֵלּוּ הֵם שֶׁמִּתְאַמְּצִים בְּדִבְרֵי הַחָכְמָה, וּמְדַיְּקִים בּוֹ, וּמְחַכִּים לְהָבִין בֵּרוּרוֹ שֶׁל דָּבָר, וְלָדַעַת אֶת רִבּוֹנָם, אֵלּוּ הֵם שֶׁרִבּוֹנָם מִשְׁתַּבֵּחַ בָּהֶם בְּכָל יוֹם, אֵלּוּ הֵם הַבָּאִים בֵּין עֶלְיוֹנִים הַקְּדוֹשִׁים, וְאֵלּוּ נִכְנָסִים בְּכָל שְׁעָרִים הָעֶלְיוֹנִים, וְאֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בִּידֵיהֶם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. בֹּא וּרְאֵה, אַבְרָהָם נִכְנָס לָדַעַת וּלְהִתְדַבֵּק בְּרִבּוֹנוֹ כָּרָאוּי אַחַר שֶׁהִקְדִּים מַעֲשִׂים טוֹבִים מִתְּחִלָּה, וְזָכָה בְּאֵלּוּ יָמִים הָעֶלְיוֹנִים וְנִתְבָּרֵךְ מִן הַמָּקוֹם שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת יוֹצְאוֹת מִשָּׁם, שֶׁכָּתוּב, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מַהוּ בַּכֹּל, הוּא מָקוֹם הַנָּהָר שֶׁמֵּימָיו אֵינָם פּוֹסְקִים לְעוֹלָם. אָמַר רַבִּי חִיָּא, בֹּא וּרְאֵה, כִּי אַבְרָהָם לֹא רָצָה לְהִתְעָרֵב בִּנְשֵׁי הָעוֹלָם וּלְהִתְדַבֵּק בְּעַמֵּי הָאֲחֵרִים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מִשּׁוּם שֶׁנְּשֵׁיהֶם שֶׁל עַמִּים הָאֲחֵרִים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, הֵם מְטַמְּאִים לְבַעֲלֵיהֶן, וּלְאֵלּוּ הַמִּתְדַבְּקִים בָּהֶם. כִּי כְּשֶׁאַבְרָהָם יָדַע חָכְמָה, יָדַע הָעִקָּר וְהַשּׁוֹרֶשׁ וּמֵאֵיזֶה מָקוֹם יוֹצְאִים וּמְשׁוֹטְטִים רוּחוֹת הַטּוּמְאָה בָּעוֹלָם. וְעַל כֵּן הִשְׁבִּיעַ אֶת עַבְדּוֹ שֶׁלֹּא יִקַּח אִשָּׁה לִבְנוֹ מֵעַמִּים הָאֲחֵרִים.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' יסודי התורה פ''ה

א. כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים כְּדָנִיאֵל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְרִבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו וְאֵלּוּ הֵן הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַעְלָה עַל מַעֲלָתָן וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (תהלים מ''ד) כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ כָּל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (תהלים נ') אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כּוֹרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח: ב. וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר וְעָבַר וְלֹא נֶהֱרַג הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם וְאִם הָיָה בַעֲשָׂרָה מִיִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָרַבִּים וּבִטֵל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהִיא חִלּוּל הַשֵּׁם. וְאַף עַל פִּי כֵן מִפְּנֵי שֶׁעָבַר בְאוֹנֵס אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בֵּית דִין אֲפִילוּ הָרַג בְאוֹנֵס שֶׁאֵין מַלְקִין וּמְמִיתִין אֶלָּא לְעוֹבֵר בִּרְצוֹנוֹ וּבְעֵדִים וְהַתְרָאָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּנוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ (ויקרא כ') וְנָתַתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ דְהוּא לֹא אָנוּס וְלֹא שׁוֹגֵג וְלֹא מוּטְעֶה. וּמַה אִם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא חֲמוּרָה מִן הַכֹּל הָעוֹבֵד אוֹתָה בְאוֹנֵס אֵינוֹ חַיָּיב כָּרֵת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתַת בֵית דִין קַל וָחוֹמֶר לִשְׁאַר מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבָעֲרָיוֹת הוּא אוֹמֵר (דברים כב) וְלַנַעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֲבָל אִם יָכוֹל לְמַלֵט נַפְשׁוֹ וְלִבְרוֹחַ מִתַּחַת יַד הַמֶּלֶךְ הָרָשָׁע וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה הִנֵה הוּא כְכֶלֶב שָׁב עַל קֵיאוֹ. וְהוּא נִקְרָא עוֹבֵר עֲבוֹדָה זָרָה בְמֵזִיד וְהוּא נִטְרַד מִן הָעוֹלָם הַבָּא וְיוֹרֵד לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל גֵּיהִנָּם:

מוסר

מספר הרוקח דף ב' ע''א

וּבְכָל מְאֹדֶךָ אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת פֶּרֶק הָרוֹאֶה בְּכָל מִדָה וּמִדָה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ תְּהֵא מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. יְרוּשַׁלְמִי בִּבְרָכוֹת עֲשֵׂה מֵאַהֲבָה אִם בָאת לִשְׂנֹא דַּע שָׁאַתָּה אוֹהֵב וְאֵין אוֹהֵב שׂוֹנֵא. בְּשִׁילְהִי מַסֶּכֶת יוֹמָא וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאָהֵב עַל יָדְךָ שֶׁיִּקְרָא וְיִשְׁנֶה וִישַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וִיהֵא מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בֶּאֱמוּנָה וְדִבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת מַה הַבְרִיּוֹת אוֹמְרִים אַשְׁרֵי מִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה. בְּמַסֶכֶת נְדָרִים בְּפ' קוֹנָם יַיִן לְמוֹד מֵאַהֲבָה וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבֹא. בְּתָנָא דְבֵי אֵלִיָּהוּ שְׂכַר הָאַהֲבָה שְׁנֵי חֲלָקִים וּשְׂכַר הַיִּרְאָה חֵלֶק אֶחָד. בְּשׁוֹחֶר טוֹב אֶרְחָמְךָ ה' חִזְקִי אֲאַהֵבְךָ לִבְרִיּוֹתֶךָ. בְּמִדְרָשׁ תַּדְשֵׁא בִּבְרַיְיתָא רִבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר כְּנֶגֶד הָאַהֲבָה אֵיזוֹ הִיא צַדִיקִים עוֹבְדִים לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנוֹתְנִים לוֹ כָבוֹד וִיקָר לְמַלְכוּתוֹ מִפְּנֵי שֶׁיְּהֵא קוֹדֶם לַכֹּל:

חיי שרה יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) לֹֽא-אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר-בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵֽי-עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ: לָא רִבּוֹנִי קַבֵּיל מִנִּי חַקְלָא יְהָבִית לָךְ וּמְעַרְתָּא דִּי בֵהּ לָךְ יְהָבִיתַהּ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי יְהָבִיתַהּ לָךְ קְבַר מִיתָךְ:

רש''י לא אדני. לא תקנה אותה בדמים: נתתי לך. הרי הוא כמו שנתתיה לך:

(יב) וַיִּשְׁתַּ֨חוּ֙ אַבְרָהָ֔ם לִפְנֵ֖י עַם הָאָֽרֶץ: וּסְגִיד אַבְרָהָם קֳדָם עַמָּא דְאַרְעָא: (יג) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל-עֶפְר֜וֹן בְּאָזְנֵ֤י עַם-הָאָ֨רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר אַ֛ךְ אִם-אַתָּ֥ה ל֖וּ שְׁמָעֵ֑נִי נָתַ֜תִּי כֶּ֤סֶף הַשָּׂדֶה֙ קַ֣ח מִמֶּ֔נִּי וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת-מֵתִ֖י שָֽׁמָּה: וּמַלֵּיל עִם עֶפְרוֹן קֳדָם עַמָּא דְאַרְעָא לְמֵימָר בְּרַם אִם אַתְּ עָבֵד לִי טִיבוּ קַבֵּל מִנִּי אֶתֵּן כַּסְפָּא דְמֵי חַקְלָא סַב מִנִּי וְאֶקְבַּר יָת מִיתִי תַּמָּן:

רש''י אך אם אתה לו שמעני. אתה אומר לי לשמוע לך ולקח בחנם, אני אי אפשי בכך, אך אם אתה לו שמעני הלואי ותשמעני: נתתי. דונא''י בלע''ז [נתתי] מוכן הוא אצלי והלואי נתתי לך כבר:

(יד) וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת-אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ: וְאָתֵיב עֶפְרוֹן יָת אַבְרָהָם לְמֵימָר לֵהּ: (טו) אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי אֶ֩רֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל-כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה-הִ֑וא וְאֶת-מֵֽתְךָ֖ קְבֹֽר: רִבּוֹנִי קַבֵּל מִנִּי אַרְעָא שַׁוְיָא אַרְבַּע מְאָה סִלְעִין דִּכְסַף בֵּינָא וּבֵינָךְ מַה הִיא וְיָת מִיתָךְ קְבַר:

רש''י ביני ובינך. בין שני אוהבים כמונו מה היא חשובה לכלום, אלא הנח את המכר ואת מתך קבור:

נביאים - מלכים א - פרק א

(יא) וַיֹּ֣אמֶר נָתָ֗ן אֶל-בַּת-שֶׁ֤בַע אֵם-שְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֣וֹא שָׁמַ֔עַתְּ כִּ֥י מָלַ֖ךְ אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן-חַגִּ֑ית וַאֲדֹנֵ֥ינוּ דָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע: וַאֲמַר נָתָן לְבַת שֶׁבַע אִמֵּיהּ דִּשְׁלֹמֹה לְמֵימַר הֲלָא שְׁמַעְתְּ אֲרֵי מְלַךְ אֲדוֹנִיָּה בַר חַגִּית וְרִבּוֹנָנָא דָוִד לָא יְדָע : (יב) וְעַתָּ֕ה לְכִ֛י אִיעָצֵ֥ךְ נָ֖א עֵצָ֑ה וּמַלְּטִי֙ אֶת-נַפְשֵׁ֔ךְ וְאֶת-נֶ֥פֶשׁ בְּנֵ֖ךְ שְׁלֹמֹֽה: וּכְעַן אִיתָא אֶמְלְכִינָּךְ כְּעַן מִלְכָּא וְשֵׁיזְבִי יַת נַפְשֵׁךְ וְיַת נְפַשׁ בְּרִיךְ שְׁלֹמֹה :

רש''י ומלטי את נפשך . מן המחלוקת לאחר מות המלך , שירצה בנך למלוך , כמה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא :

(יג) לְכִ֞י וּבֹ֣אִי | אֶל-הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְאָמַ֤רְתְּ אֵלָיו֙ הֲלֹֽא-אַתָּ֞ה אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ נִשְׁבַּ֤עְתָּ לַאֲמָֽתְךָ֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי-שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֖וּא יֵשֵׁ֣ב עַל-כִּסְאִ֑י וּמַדּ֖וּעַ מָלַ֥ךְ אֲדֹנִיָֽהוּ: אִיזִילִי וְתַעֲלִין לְוַת מַלְכָּא דָוִד וְתֵימְרִין לֵיהּ הֲלָא אַתְּ רִבּוֹנִי מַלְכָּא קַיֶּימְתָּא לְאַמְתָךְ לְמֵימַר אֲרֵי שְׁלֹמֹה בְּרִיךְ יִמְלוֹךְ בַּתְרַי וְהוּא יָתֵיב עַל כֻּרְסֵי מַלְכוּתִי וּמָה דֵין מָלַךְ אֲדוֹנִיָּהוּ : (יד) הִנֵּ֗ה עוֹדָ֛ךְ מְדַבֶּ֥רֶת שָׁ֖ם עִם-הַמֶּ֑לֶךְ וַאֲנִי֙ אָב֣וֹא אַחֲרַ֔יִךְ וּמִלֵּאתִ֖י אֶת-דְּבָרָֽיִךְ: וְהָא עַד דִּי אַתְּ מְמַלְלָא תַּמָן קֳדָם מַלְכָּא ואֲנָא אֵיעוּל בַּתְרָךְ וַאֲקַיֵּים יָת פִּתְגָמַיְיכִי : (טו) וַתָּבֹ֨א בַת-שֶׁ֤בֶע אֶל-הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַחַ֔דְרָה וְהַמֶּ֖לֶךְ זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וַֽאֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית מְשָׁרַ֖ת אֶת-הַמֶּֽלֶךְ: וְעָלַת בַּת שֶׁבַע לִקְדָם מַלְכָּא לְאִדְרוֹן בֵּית מַשְׁכְּבָא וּמַלְכָּא סִיב לַחֲדָּא וַאֲבִישַׁג דְּמִן שׁוּנֵם מְשַׁמְּשָׁא קֳדָם מַלְכָּא :

כתובים - משלי - פרק ד

(כה) עֵ֭ינֶיךָ לְנֹ֣כַח יַבִּ֑יטוּ וְ֝עַפְעַפֶּ֗יךָ יַיְשִׁ֥רוּ נֶגְדֶּֽךָ: עַיְנָךְ בִּתְרִיצוּתָא נְאוֹרָן וְתִמָרָיךְ נִתְרְצוּן לְקוּבְלָךְ :

רש''י עיניך לנוכח יביטו . יסתכלו אל האמת ואל היושר : יישירו נגדך . יסתכלו על הישרה לישר דרכך נגדך :

(כו) פַּ֭לֵּס מַעְגַּ֣ל רַגְלֶ֑ךָ וְֽכָל-דְּרָכֶ֥יךָ יִכֹּֽנוּ: אַעְבַּר רִגְלָךְ מִשְּׁבִילֵי בִּישֵׁי וְכוּלְהוֹן אָרְחָתָךְ מְתַקְנָן :

רש''י פלס מעגל רגלך . שקול דרכך הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה ואז כל דרכיך יכונו :

(כז) אַֽל-תֵּט-יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֑אול הָסֵ֖ר רַגְלְךָ֣ מֵרָֽע: לָא תִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְּׂמָאלָא אַעְבַּר רִגְלָךְ מִן בִּישְׁתָא :

רש''י אל תט ימין ושמאל . מן המשקל הטוב :

ה (א) בְּ֭נִי לְחָכְמָתִ֣י הַקְשִׁ֑יבָה לִ֝תְבוּנָתִ֗י הַט-אָזְנֶֽךָ: בְּרִי לְחָכְמְתִי צֵית לִבְיוּנִי צְלִי אָדְנָךְ :

רש''י בני לחכמתי הקשיבה וגו' :

(ב) לִשְׁמֹ֥ר מְזִמּ֑וֹת וְ֝דַ֗עַת שְׂפָתֶ֥יךָ יִנְצֹֽרוּ: דְּתִזְדְּהַר בְּתַרְעֵיתָא וְדַעְתָּא שִּׂפְוָתָךְ נִנְטְרָן :

משנה יבמות פרק ה

א. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵין גֵּט אַחַר גֵּט, וְלֹא מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר, וְלֹא בְעִילָה אַחַר בְּעִילָה, וְלֹא חֲלִיצָה אַחַר חֲלִיצָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ גֵּט אַחַר גֵּט, וְיֵשׁ מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר, אֲבָל לֹא אַחַר בְּעִילָה וְלֹא אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם:

ברטנורה   (א) רבן גמליאל. אין גט אחר גט. שתי יבמות ליבם אחד מאח אחד, ונתן גט לראשונה וחזר ונתן גט לשניה, לא נאסרו קרובות השניה עליו למיהוי כגרושתו, דמכי יהיב גט לראשונה פקעה זיקת שתיהן מעליו, דגט מהני ביבמה למיקם עלה בלא יבנה, ושוב לא ייבם לא הוא ולא שאר האחים לא ליבמה שקבלה הגט ולא לצרתה, הלכך כי הדר ויהיב גט שני לשניה אין במעשיו כלום והוי כנותן גט לאשה נכרית דעלמא. וכן שני יבמין ליבמה אחת ונתן זה גט וזה גט. האחרון אינו כלום ומותר בקרובותיה: ולא מאמר אחר מאמר. בין שני יבמין ליבמה אחת בין ביבם אחד ושתי יבמות, האחרון אינו כלום ואינה צריכה ממנו גט ומותר בקרובותיה: יש גט אחר גט. דקמא לא דחה זיקתה לגמרי דהא בעיא חליצה, הלכך אכתי איכא פלגא זיקה ואהני גט שני לשניה למיהוי גרושתו ואסיר בקרובותיה. וכן הלכה:

ב. כֵּיצַד, עָשָׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתוֹ, וְנָתַן לָהּ גֵּט, צְרִיכָה הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה. עָשָׂה מַאֲמָר וַחֲלִיצָה, צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט. עָשָׂה מַאֲמָר וּבָעַל, הֲרֵי זוֹ כְּמִצְוָתָהּ:

ברטנורה   (ב) כיצד. לאו אפלוגתא קאי אלא מילתא באנפי נפשה, ואיבם אחד ויבמה אחת קאי. והכי קאמר, כיצד דין יבם אחד ויבמה אחת: צריכה הימנו חליצה. ואם רצה לכנוס לא יכנוס, דכיון דהתחיל בגרושין קיימא עליה בלא יבנה: צריכה ממנו גט. דחליצה אפקעתא לזיקה, וגט בעי לאפקועי קדושין דיליה, דחליצה לא מפקעא קדושין:

ג. נָתַן גֵּט וְעָשָׂה מַאֲמָר, צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. נָתַן גֵּט וּבָעַל, צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. נָתַן גֵּט וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם. חָלַץ וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט, וּבָעַל, אוֹ, בָּעַל וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט, וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם. אַחַת יְבָמָה אַחַת לְיָבָם אֶחָד, וְאַחַת שְׁתֵּי יְבָמוֹת לְיָבָם אֶחָד:

ברטנורה   (ג) נתן גט ועשה בה מאמר צריכה גט וחליצה. דגט דחי קצת ושייר קצת ומאמר קני שיורא דגט, הלכך צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו: נתן גט ובעל. אסור לקיימה, שמשעה שנתן גט קיימא עליה בלא יבנה, וצריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו: אין אחר חליצה כלום. הא מתניתין ר' עקיבא היא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. ואינה הלכה, אלא הלכה כחכמים שאומרים יש אחר חליצה כלום, ואם קידשה אחר חליצה צריכה הימנו גט: אחד יבמה אחת ליבם אחד ואחד שתי יבמות ליבם אחד. שוין הן שיש אחר גט ראשון או אחר מאמר ראשון כלום ואין אחר ביאה שבתחלה כלום ואין אחר חליצה כלום:

ד. כֵּיצַד עָשָׂה מַאֲמָר בָּזוֹ וּמַאֲמָר בָּזוֹ, צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִטִּין וַחֲלִיצָה. מַאֲמָר בָּזוֹ וְגֵט לָזוֹ, צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. מַאֲמָר בָּזוֹ וּבָעַל אֶת זוֹ, צְרִיכוֹת שְׁנֵי גִטִּין וַחֲלִיצָה. מַאֲמָר בָּזוֹ וְחָלַץ לָזוֹ, הָרִאשׁוֹנָה צְרִיכָה גֵט. גֵּט לָזוֹ וְגֵט לָזוֹ, צְרִיכוֹת הֵימֶנּוּ חֲלִיצָה. גֵּט לָזוֹ וּבָעַל אֶת זוֹ, צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. גֵּט לָזוֹ וּמַאֲמָר בָּזוֹ, צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה. גֵּט לָזוֹ וְחָלַץ לָזוֹ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם:

ברטנורה   (ד) צריכות שני גיטין. לשתי יבמות. כרבנן דיש מאמר אחר מאמר: וחליצה. לאחת מהן, ופוטרת צרתה: מאמר לזו וגט לזו. פסל גט של אחרונה את הראשונה, דקם ליה בלא יבנה, וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו: מאמר לזו ובעל לזו צריכות שני גיטין. זו גט למאמרו וזו גט לביאתו: וחליצה. לאחת מהן ופוטרת צרתה: גט לזו ובעל לזו צריכות גט וחליצה. ואסור לקיימה דקם עליה בלא יבנה משום גט ראשון, ובגט לחודא לא נפקא בעלת ביאה, דביאה פסולה היא: אין לאחר חליצה כלום. ואי הדר מקדש לה או לצרתה לא תפסי בה קדושין כר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. ואינה הלכה:

ה. חָלַץ וְחָלַץ, אוֹ, חָלַץ וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט וּבָעַל, אוֹ, בָּעַל וּבָעַל, אוֹ, בָעַל וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט, וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם, בֵּין יָבָם אֶחָד לִשְׁתֵּי יְבָמוֹת, בֵּין שְׁנֵי יְבָמִין לִיבָמָה אֶחָת:

ברטנורה   (ה) חלץ וחלץ. מותר בקרובות שניה, שאין אחר חליצה ראשונה שום זיקת יבמין, וחליצה בתרייתא לאו כלום היא ואפילו לכהונה אינה פסולה. וכן חלץ לזו ומאמר לזו. וכן נתן גט לזו אחר החליצה של זו. או אם בעל לזו אחר החליצה של זו אין מעשה האחרון כלום. או אם בעל תחלה וחזר ובעל לשניה. או בעל תחלה ועשה מאמר בשניה, או נתן גט לשניה או חלץ לשניה, אין אחר ביאה כלום ומעשה אחרון לא חשיב ומותר בקרובות השניה: אין אחר חליצה כלום. ארישא קאי. ואסיפא צריך למימר אין אחר ביאה כלום:

ו. חָלַץ, וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט, וּבָעַל, אוֹ, בָּעַל, וְעָשָׂה מַאֲמָר, וְנָתַן גֵּט, וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם, בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסוֹף. וְהַבְּעִילָה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בַתְּחִלָּה, אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם. בָּאֶמְצַע וּבַסוֹף, יֵשׁ אַחֲרֶיהָ כְּלוּם. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אַחַת בְּעִילָה וְאַחַת חֲלִיצָה, בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסוֹף, אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם:

ברטנורה   (ו) חלץ ועשה מאמר נתן גט ובעל. איבם אחד ויבמה אחת קאי. ואף על גב דתנא לעיל, הדר תניא הכא משום סיפא דבעי לאפלוגי בין ביאה לחליצה, דחליצה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף אין אחריה כלום, והביאה דוקא בזמן שהיא בתחלה. ולאשמועינן נמי פלוגתא דר' נחמיה ורבנן: בין בתחלה בין באמצע. כגון גט לזו וחלץ לזו וחזר ועשה בה מאמר או בבעלת הגט, לא מהני המאמר ולא בעינן גט למאמרו: בסוף. אחר מאמר וגט חלץ: אין אחריה כלום. וחליצה גמורה היא, ואי הדר ועביד מאמר לא בעיא גט, משום דחליצה גירושין גמורים נינהו, ואע''ג דהיא חליצה פסולה: הביאה באמצע. כגון גט לזו ובעל לזו וחזר ועשה מאמר בשלישית, אסור בקרובותיה: בסוף. גט לזו ומאמר לזו וחזר ובא עליה על [האחת], יש אחר ביאה זו זיקת יבמין, וכי מפיק לה בעיא חליצה ולא סגי לה בגט: אין אחריה כלום. ונפקא בגט בלא חליצה. ואי הדר וקידש לאידך אחר ביאה אין במעשיו כלום:

גמרא יבמות דף ס' ע''ב

תַּנְיָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר גִּיּוֹרֶת פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּשֵׁרָה לִכְהוּנָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לא) וְכֹל הַטַּף בַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם וַהֲרֵי פִנְחָס עִמָּהֶם. וְרַבָּנָן לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת אִי הָכִי בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד נָמֵי כִּדְרַב הוּנָא דְרַב הוּנָא רָמֵי כְתִיב (שם) כָּל אִשָּׁה יוֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרוֹגוּ. הָא אֵינָה יוֹדַעַת קַיְימוּ מִכְּלַל דְהַטַּף בֵּין יָדְעוּ בֵּין לֹא יָדְעוּ קַיְימוּ וּכְתִיב (שם) וְכֹל הַטַף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם הָא יָדְעוּ הֲרוֹגוּ הֲוֵי אוֹמֵר בָּרְאוּיָה לְהִבָּעֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי וְכָל אִשָּׁה יוֹדַעַת אִישׁ בָּרְאוּיָה לְהִבָּעֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בָּרְאוּיָה לְהִבָּעֵל אוֹ אֵינוֹ אֶלָא נִבְעֲלָה מַמָשׁ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הֲוֵי אוֹמֵר בָּרְאוּיָה לְהִבָעֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר מְנָא יַדְעֵי אָמַר רַב הוּנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא הֶעֱבִירוּם לִפְנֵי הַצִיץ כָּל שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת בָּיָדוּעַ שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהִבָּעֵל וְכָל שֶׁאֵין פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת בְּיָדוּעַ שְׁאֵינָה רְאוּיָה לְהִבָּעֵל. אָמַר רַב נַחְמָן סִימָן לַעֲבֵירָה הַדְרוֹקָן כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (שופטים כא) וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר מְנָא יַדְעֵי אָמַר רַב כַּהֲנָא הוֹשִׁיבוּם עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן בְּעוּלָה רֵיחָהּ נוֹדֵף בְּתוּלָה אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף וְנַעֲבְרִינְהוּ לִפְנֵי הַצִיץ. אָמַר רַב כַּהֲנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרָצוֹן לָהֶם כְּתִיב לְרָצוֹן וְלֹא לְפוּרְעָנוּת אִי הָכִי בְּמִדְיָן נָמֵי אָמַר רַב אָשֵׁי לָהֶם כְּתִיב לָהֶם לְרָצוֹן וְלֹא לְפוּרְעָנוּת וּלְעוֹבְדֵי אֱלִילִים אֲפִלּוּ לְפוּרְעָנוּת. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲלָכָה כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי:

רש''י כשירה לכהונה. לא מחזיקים לה כזונה: א''ה אפי' בת שלש שנים נמי. לתכשר לר''ש ובלבד שלא תהא נבעל' דהא קרא אנבעלת הוא דקא קפיד ליה וקאמר כל שאינ' נבעלת החיו לכם: כדרב הונ'. לא מצית אמרת דבת שלש שנים לימא קרא החיו: דרב הונא רמי. אשה משמע גדול'. וקאמר קרא יודעת הרוגו ושאינה יודעת החיו מכלל דטף ל''ש הכי ול''ש הכי החיו וכתיב וכל הטף וגו': הוי אומר. מדקשו קראי אהדדי ע''כ יודעת דקרא ואשר לא ידעו לאו ידיע' ממש קאמר דאם כן לא מיתרצ' דיוקא דקרא אלא בראויה ליבעל הכתוב מדבר דכל אשה הראוי' לידע הרוגו והשתא משמע אפי' טף בת שלשה דראויה לידע ולא לידוק הא טף בין ידעו בין לא ידעו החיו דהא בראוים קא משתעי קרא אלמא החיו לכם דקאמר רחמנ' פחותה מבת שלש' קאמר: בראויה ליבעל. אף ע''פ שלא נבעלה: כשהוא אומר וכל הטף אשר לא ידעו החיו. הא אשה אף ע''פ שלא ידעה הרוגו הוי בראוי ליבעל קא משתעי קרא: פניה מוריקות. נס היה: הדרוקן. פניהם מוריקות של עוברי עבירה: מיושבי יבש גלעד. בימי פלגש בגבעה שנהרגו כל אנשי גלעד לפי שלא באו להלחם בשבט בנימין כשאר אחים והחיו כל שלא נבעלה ונתנום לנותרי' משבט בנימין לנשים:

זוהר חיי שרה דף ק''ל ע''ב

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר (קהלת י''ב) וְיָשׁוֹב הֶעָפָר אֶל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ, תָּא חֲזֵי כַּד בָּרָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאָדָם נָטַל עֲפָרֵיהּ מֵאֲתַר דְּמַקְדְּשָׁא וּבָנָה גּוּפֵיהּ מֵאַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא דְּכֻלְּהוּ יָהֲבוּ לֵיהּ חֵילָא לְבָתַר אִתְרָק עֲלֵיהּ רוּחָא דְּחַיֵּי כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (בראשית ב') וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וְגוֹ' לְבָתַר קָם וְיָדַע דְּאִיהוּ מֵעֵילָא וְתַתָּא וּכְדֵין אִתְדַבַּק וְיָדַע חָכְמָה עִלָּאָה, כְּגַוְנָא דָּא כָּל בַּר נַשׁ דְּעָלְמָא אִיהוּ כָּלִיל מֵעֵילָא וְתַתָּא וְכָל אִנּוּן דְּיַדְּעִין לְאִתְקַדְּשָׁא בְּהַאי עָלְמָא כִּדְקָא יָאוּת כַּד אוֹלִידוּ בַּר מָשְׁכִין עֲלֵיהּ רוּחַ קַדִּישָׁא מֵאֲתַר דְּכָל קַדִּישֵׁי נָפְקִין מִנֵּיהּ וְאִלֵּין אִקְּרוּן בָּנִין לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּין דְּגוּפָא אִתְעֲבִיד בִּקְדֻשָּׁה כִּדְקָא יָאוּת הָכִי נַמֵּי יָהֲבִין לֵיהּ רוּחָא מֵאֲתַר עִלָּאָה קַדִּישָׁא כִּדְקָא חָזִי וְהָא אִתְמָר, תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּזַמִּין בַּר נַשׁ לְמֵיהַב חוּשְׁבָּן עוֹבָדוֹי עַד לָא יִפּוֹק מֵעָלְמָא הַהוּא יוֹמָא יוֹמָא דְּחוּשְׁבָּן אִיהוּ דְּגוּפָא וְנִשְׁמָתָא יַהֲבֵי חוּשְׁבְּנָא, לְבָתַר נִשְׁמָתָא אִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ וְגוּפָא תָּב לְאַרְעָא וְכֹלָּא תָּב לְאַתְרֵיהּ דְּאִתְנַסִיב מִתַּמָּן וְהָא אוֹקְמוּהָ עַד זִמְנָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לְאַחֲיָא מֵתַיָּא כֹּלָּא גָּנִיז קַמֵּיהּ, וְהַהוּא גּוּפָא מַמָּשׁ וְהַהִיא נִשְׁמָתָא מַמָּשׁ זַמִּין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַאֲתָבָא לְעָלְמָא כְּמִלְקַדְּמִין וּלְחַדְתָּא אַנְפֵּי עָלְמָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה כ''ו) יִחְיוּ מֵתֶיךָ נִבְלָתִי יְקוּמוּן, וְהַהִיא נִשְׁמָתָא מַמָּשׁ גְּנִיזָא קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְתָבַת לְאַתְרָהּ כְּפוּם אָרְחָהָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ וּלְזִמְנָא דְּזַמִּין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַחֲיָא מֵתַיָּא זַמִּין אִיהוּ לַאֲרָקָא טַלָּא מֵרֵישֵׁיהּ עֲלַיְהוּ וּבְהַהוּא טַלָּא יְקוּמוּן כֹּלָּא מֵעַפְרָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם) כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ מַאי טַל אוֹרוֹת אוֹרוֹת מַמָשׁ מֵאִנּוּן נְהוֹרִין דִּלְעֵילָא דִּבְהוֹן זַמִּין לַאֲרָקָא חַיִּין לְעָלְמָא בְּגִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי יָרִיק חַיִּין דְּלָא פָּסְקִין לְעָלְמִין דְּהָא הַשְׁתָּא פָּסְקִין בְּגִין דְּהָא חִוְיָא בִּישָׁא שָׁלְטָא וְאִתְכַּסִי סִיהֲרָא, וּבְגִין כָּךְ כִּבְיָכוֹל פָּסְקִין מֵימוֹי וְחַיִן לָא שָׁלְטִין בְּעָלְמָא כִּדְקָא יָאוּת, וּבְהַהוּא זִמְנָא הַהוּא יֵצֶר הָרַע דְּאִיהוּ חִוְיָא בִּישָׁא יִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא וְיַעֲבַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּמָה דְּאִתְמָר (זכריה י''ג) וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ וּלְבָתַר דְּאִיהוּ יִתְעֲבַר מֵעָלְמָא סִיהֲרָא לָא אִתְכַּסְיָא וְנַהֲרָא דְּנָגִיד וְנָפִיק לָא יִפְסְקוּן מַבּוּעוֹי וּכְדֵין כְּתִיב (ישעיה ל') וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים וְגוֹ':

תרגום הזוהר רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר. (קהלת יב) וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ וְגוֹ', בֹּא וּרְאֵה, כַּאֲשֶׁר בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם, לָקַח עֲפָרוֹ מִמָּקוֹם הַמִּקְדָּשׁ, וּבָנָה גּוּפוֹ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם שֶׁכָּל אֶחָד נָתַן לוֹ כֹּחַ. וְאַחַר כָּךְ, הֵרִיק עָלָיו רוּחַ הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וגו'. אַחַר כָּךְ קָם, וְיָדַע שֶׁהוּא כָּלוּל מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, וְאָז נִתְדַבֵּק בַּה', וְיָדַע חָכְמָה עֶלְיוֹנָה. כְּעֵין זֶה, כָּל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם כְּלוּלִים מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה. וְכָל אֵלּוּ הַיּוֹדְעִים לְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמָם בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּרָאוּי, כְּשֶׁהֵם מוֹלִידִים בֵּן, מַמְשִׁיכִים עָלָיו רוּחַ קָדוֹשׁ, מִן הַמָּקוֹם שֶׁכָּל הַקְּדֻשּׁוֹת יוֹצְאוֹת מִמֶּנּוּ, וְאֵלּוּ נִקְרָאִים בָּנִים לַמָּקוֹם, מִשּׁוּם שֶׁהַגּוּף שֶׁלָּהֶם נַעֲשֶׂה בִּקְדֻשָּׁה כָּרָאוּי. וְכֵן נוֹתְנִים לוֹ רוּחַ מִמָּקוֹם קָדוֹשׁ עֶלְיוֹן כָּרָאוּי. וְהוּא נִתְבָּאֵר. בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם עָתִיד לָתֵת חֶשְׁבּוֹן עַל מַעֲשָׂיו, מִטֶּרֶם שֶׁיֵּצֶא מִן הָעוֹלָם, יוֹם זֶה הוּא יוֹם שֶׁל חֶשְׁבּוֹן, אֲשֶׁר הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה נוֹתְנִים חֶשְׁבּוֹן. אַחַר זֶה הַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת מִן הַגּוּף וְנִפְרֶדֶת מִמֶּנּוּ, וְהַגּוּף, שֶׁנִּבְרָא מֵעָפָר, שָׁב לְעָפָר, וְהַכֹּל חוֹזֵר אֶל הַמָּקוֹם שֶׁלֻּקְחוּ מִשָּׁם. וּכְבָר בֵּאֲרוּהוּ. וְעַד הַזְּמָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהַחֲיוֹת הַמֵּתִים, יִהְיֶה הַכֹּל גָּנוּז לְפָנָיו. וְאוֹתוֹ הַגּוּף מַמָּשׁ וְאוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה מַמָּשׁ, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִיר לָעוֹלָם כְּבַתְּחִלָּה וּלְחַדֵּשׁ פְּנֵי הָעוֹלָם. וְזֶה שֶׁכָּתוּב, (ישעיה כו) יִחְיוּ מֵתֶיךְ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן. וְאוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה מַמָּשׁ גְּנוּזָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁחוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ אַחַר פְּטִירַת הָאָדָם לְפִי מַעֲשֶׂיהָ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. וּבִזְמָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהַחֲיוֹת הַמֵּתִים, הוּא עָתִיד לְהָרִיק טַל מֵרֹאשׁוֹ עֲלֵיהֶם, וּבַטַּל הַזֶּה יָקוּמוּ כָּל הַגּוּפִים מֵעָפָר. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם) כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךְ. מַהוּ טַל אוֹרוֹת. הוּא אוֹרוֹת מַמָּשׁ, מֵאֵלּוּ הָאוֹרוֹת שֶׁל מַעְלָה, שֶׁבָּהֶם עָתִיד לְהָרִיק חַיִּים לָעוֹלָם, אֲשֶׁר עֵץ הַחַיִּים, יָרִיק אָז חַיִּים שֶׁאֵינָם נִפְסָקִים לְעוֹלָם. כִּי עַתָּה הַחַיִּים נִפְסָקִים, מִשּׁוּם כִּי בָּעֵת שֶׁנָּחָשׁ הָרָשָׁע שׁוֹלֵט, הַלְּבָנָה מִתְכַּסָּה, וְעַל כֵּן הַחַיִּים אֵינָם שׁוֹלְטִים כָּרָאוּי בָּעוֹלָם. וּבָעֵת הַהוּא, אוֹתוֹ יֵצֶר הָרַע, שֶׁהוּא נָחָשׁ הָרַע, יִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם וְיַעֲבִיר אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, (זכריה יג) וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. וְאַחַר שֶׁהוּא יַעֲבֹר מִן הָעוֹלָם, הַלְּבָנָה אֵינָהּ מִתְכַּסָּה עוֹד, וְהַנָּהָר הַנִּמְשָׁךְ וְיוֹצֵא מִן הָעֵדֶן לֹא יִפְסְקוּ מַבּוּעָיו, וְאָז כָּתוּב, (ישעיה ל') וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' יסוד התורה פ''ה

א. נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם גּוֹיִם תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ וְאִם לָאו נְטַמֵּא אֶת כֻּלְּכֶם יְטַמְּאוּ כֻּלָּן וְלֹא יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל וְכֵן אִם אָמְרוּ לָהֶם גּוֹיִם תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶנּוּ וְאִם לָאו נַהֲרוֹג כֻּלְּכֶם יֵהָרְגוּ כֻּלָּם וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם יִחֲדוּהוּ לָהֶם וְאָמְרוּ תְּנוּ לָנוּ פְלוֹנִי אוֹ נַהֲרוֹג אֶת כֻּלְּכֶם אִם הָיָה מְחוּיָיב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יִתְּנוּ אוֹתוֹ לָהֶם וְאֵין מוֹרִין לָהֶן כֵּן לְכַתְּחִלָּה. וְאִם אֵינוֹ חַיָּיב מִיתָה יֵהָרְגוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל: ב. כְּעִנְיַן שֶׁאָמְרוּ בְּאוֹנְסִין כַּךְ אָמְרוּ בְּחוֹלָאִים כֵּיצַד מִי שֶׁחָלָה וְנָטָה לָמוּת וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁרְפוּאָתוֹ בְּדָבָר פְּלוֹנִי מֵאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. עוֹשִׂין וּמִתְרַפְּאִין בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנָה אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהֵן. וְאִם עָבַר וְנִתְרַפֵּא עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ בֵּית דִּין עוֹנֶשׁ הָרָאוּי לוֹ:

מוסר

מספר הרוקח דף ב' ע''א

שׁוֹרֶשׁ הָאַהֲבָה שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְלֵאָה אַהֲבַת ה' וּקְשׁוּרָה בַּעֲבוֹתוֹת הָאַהֲבָה בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב וְלֹא כְּעוֹבֵד רַבּוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ אֶלָּא אֲפִילוּ אִם הָיוּ מוֹחִין בְּיָדוֹ הָאַהֲבָה בּוֹעֶרֶת בְּתוֹךְ לִבּוֹ לַעֲבוֹד וְשָׂמֵחַ לְהַשְׁלִים רְצוֹן בּוֹרְאוֹ שֶׁכֵּן אָמַר הַמְשׁוֹרֵר עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה וְעוֹבֵד בְיִשְׁרוּת לֵב כְּדִכְתִיב (תהלים ק') וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה וְאֵינוֹ עוֹבֵד לוֹ לֹא לְהַנָּאָתוֹ וְלֹא לִכְבוֹדוֹ וְאוֹמֵר מָה אֲנִי נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים הַיּוֹם כַּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר הֵן בֶּעָוֹן חוֹלָלְתִּי וַאֲנִי מָלֵא גָלָל אֵיךְ נִבְחַרְתִּי וְנִבְרֵאתִי לִהְיוֹת עֶבֶד לְמֶלֶךְ הַכָּבוֹד כִּי כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה חוֹשֶׁבֶת בְּעוֹמֶק בְּיִרְאָה רֶשֶׁף אַהֲבַת הַלֵּב בּוֹעֵר בָּהּ וְגִיל שִׂמְחַת הַקֶּרֶב מַרְבֶּה וְשִׂמְחַת הַלֵּב וְעֶלֶז כְּלָיוֹת גָּדֵל חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְיִשְׂמְחוּ בוֹ אוֹהֲבֵי שְׁמוֹ כִּי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר חָכְמַת הַשֵּׁם בְּלִבָּם חוֹשְׁבִים בְּשִׂמְחָה חֵשֶׁק עֲשִׂיַּית רְצוֹן בּוֹרְאָם לַעֲשׂוֹת מִצְוֹתָיו בְּכָל לֵב וְהָאוֹהֵב אֵינוֹ חוֹשֵׁב הֲנָאַת הָעוֹלָם הַזֶה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ בְּטִיּוּלֵי אִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו וּבְנוֹתָיו וְהַכֹּל כְּאַיִן נֶגְדּוֹ רַק לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ וּלְזַכּוֹת אֲחֵרִים וּלְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ וְלִמְסוֹר עַצְמוֹ בְּאַהֲבָתוֹ כְּאַבְרָהָם שֶׁאָמַר הֲרִימוֹתִי יָדִי אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וּכְפִנְחָס שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ כְּשֶּׁהָרַג זִמְרִי וְאֵין מְנַשְּׂאִין אֶת עַצְמָן וְאֵין מְדַבְּרִים דְּבָרִים בְּטֵלִים וְאֵינָם רוֹאִים פְּנֵי נָשִׁים וְשׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִין וְכָל מַחְשְׁבוֹתָם עִם בּוֹרְאָם וּמַנְעִימִים זְמָרִים לְקוֹנָם וְכָל עֶשֶׁת מַחְשְׁבוֹתָם בּוֹעֵר בְּאֵשׁ אַהֲבָתוֹ אַשְׁרֵיהֶם בְּזֶה וּלְבָא:

חיי שרה יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָהָם֘ אֶל-עֶפְרוֹן֒ וַיִּשְׁקֹ֤ל אַבְרָהָם֙ לְעֶפְרֹ֔ן אֶת-הַכֶּ֕סֶף אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי-חֵ֑ת אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ שֶׁ֣קֶל כֶּ֔סֶף עֹבֵ֖ר לַסֹּחֵֽר: וְקַבֵּל אַבְרָהָם מִן עֶפְרוֹן וּתְקַל אַבְרָהָם לְעֶפְרוֹן יָת כַּסְפָּא דְּמַלֵּיל קֳדָם בְּנֵי חִתָּאָה אַרְבַּע מְאָה סִלְעִין דִּכְסַף מִתְקַבֵּל סְחוֹרָא (נ''י דְּמִתְקַבֵּל סְחוֹרָתָא) בְּכָל מְדִינְתָּא:

רש''י וישקל אברהם לעפרן. חסר וי''ו, לפי שאמר הרבה ואפלו מעט לא עשה, שנטל ממנו שקלים גדולים שהן קנטרין, שנאמר (פסוק טז) עבר לסוחר, שמתקבלים בשקל בכל מקום ויש מקום ששקליהן גדולים שהן קנטרין, צינטינייר''ש [מטבעות של מאה] בלע''ז :

(יז) שני וַיָּ֣קָם | שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר-בּ֔וֹ וְכָל-הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכָל-גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב: וְקָם חֲקַל עֶפְרוֹן דִּי בְּכָפֶלְתָּא דִּי קֳדָם מַמְרֵא חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דִּי בֵהּ וְכָל אִילָנֵי דִּי בְחַקְלָא דִּי בְכָל תְּחוּמֵהּ סְחוֹר סְחוֹר:

רש''י ויקם שדה עפרון. תקומה היתה לה שיצאה מיד הדיוט ליד מלך. ופשוטו של מקרא ויקם השדה והמערה אשר בו וכל העץ לאברהם למקנה וגו':

(יח) לְאַבְרָהָ֥ם לְמִקְנָ֖ה לְעֵינֵ֣י בְנֵי-חֵ֑ת בְּכֹ֖ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר-עִירֽוֹ: לְאַבְרָהָם לִזְבִינוֹהִי לְעֵינֵי בְּנֵי חִתָּאָה בְּכֹל עָלֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ:

רש''י בכל באי שער עירו. בקרב כלם ובמעמד כלם הקנהו לו:

(יט) וְאַֽחֲרֵי-כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת-שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל-מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל-פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן: וּבָתַר כֵּן קְבַר אַבְרָהָם יָת שָׂרָה אִתְּתֵהּ בִּמְעָרַת חֲקַל כָּפֶלְתָּא עַל אַפֵּי מַמְרֵא הִיא חֶבְרוֹן בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן: (כ) וַיָּ֨קָם הַשָּׂדֶ֜ה וְהַמְּעָרָ֧ה אֲשֶׁר-בּ֛וֹ לְאַבְרָהָ֖ם לַֽאֲחֻזַּת-קָ֑בֶר מֵאֵ֖ת בְּנֵי-חֵֽת: (ס) וְקָם חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דִּי בֵהּ לְאַבְרָהָם לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא מִן בְּנֵי חִתָּאָה: כד (א) וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַֽיהֹוָ֛ה בֵּרַ֥ךְ אֶת-אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל: וְאַבְרָהָם סִיב עָל בְּיוֹמִין וַיְיָ בְּרִיךְ יָת אַבְרָהָם בְּכֹלָא:

רש''י ברך את אברהם בכל. בכל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה:

נביאים - מלכים א - פרק א

(טז) וַתִּקֹּ֣ד בַּת-שֶׁ֔בַע וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מַה-לָּֽךְ: וּכְרָעַת בַּת שֶׁבַע וּסְגִידַת לְמַלְכָּא וַאֲמַר מַלְכָּא מָה לִיךְ : (יז) וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֲדֹנִי֙ אַתָּ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתָּ בַּֽיהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לַֽאֲמָתֶ֔ךָ כִּֽי-שְׁלֹמֹ֥ה בְנֵ֖ךְ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל-כִּסְאִֽי: וַאֲמָרַת לֵיהּ רִבּוֹנִי אַתְּ קַיֵּימְתָּא בְּמֵימְרָא דַּיְיָ אֱלָהָךְ לְאַמְתָךְ אֲרֵי שְׁלֹמֹה בְּרִיךְ יִמְלוֹךְ בַּתְרָי וְהוּא יָתֵיב עַל כֻּרְסֵי מַלְכוּתִי : (יח) וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אֲדֹנִיָּ֖ה מָלָ֑ךְ וְעַתָּ֛ה אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יָדָֽעְתָּ: וּכְעַן הָא אֳדֹנִיָּה מְלָךְ וּכְעַן רִבּוֹנִי מַלְכָּא לָא יְדַעְתָּא : (יט) וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא-וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֙ לְכָל-בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְאֶבְיָתָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וּלְיֹאָ֖ב שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא: וּנְכֵיס תּוֹרִין וּפַטִּימִין וְעָאן לְסַגִּי וְזַמִין לְכָל בְּנֵי מַלְכָּא וּלְאֶבְיָתָר כַּהֲנָא וּלְיוֹאָב רַב חֵילָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדָךְ לָא זָמִין : (כ) וְאַתָּה֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ עֵינֵ֥י כָל-יִשְׂרָאֵ֖ל עָלֶ֑יךָ לְהַגִּ֣יד לָהֶ֔ם מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל-כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי-הַמֶּ֖לֶךְ אַחֲרָֽיו: וְאַתְּ רִבּוֹנִי מַלְכָּא עֵינֵי כָל יִשְּׂרָאֵל סְבִירָן עֲלָךְ לְחַוָּאָה לְהוֹן מַן יִתַּב עַל כֻּרְסֵי מַלְכוּתָא דְּרִבּוֹנִי מַלְכָּא בַּתְרוֹהִי : (כא) וְהָיָ֕ה כִּשְׁכַ֥ב אֲדֹנִֽי-הַמֶּ֖לֶךְ עִם-אֲבֹתָ֑יו וְהָיִ֗יתִי אֲנִ֛י וּבְנִ֥י שְׁלֹמֹ֖ה חַטָּאִֽים: וִיהֵי כַּד יִשְׁכּוֹב רִבּוֹנִי מַלְכָּא עִם אֲבָהָתוֹהִי וְאֱהֵי אֲנָא וּבְרִי שְׁלֹמֹה מְתָרְכִין :

רש''י חטאים. חסרים ומנועין מן הגדולה כמו (שופטים כ טז): אל השערה ולא יחטיא: ( כד ) אתה אמרת. בתמיה (כה) כי ירד היום. שהעיר היתה גבוהה, ואבן הזוחלת למטה בגיא:

כתובים - משלי - פרק ה

(ג) כִּ֤י נֹ֣פֶת תִּ֭טֹּפְנָה שִׂפְתֵ֣י זָרָ֑ה וְחָלָ֖ק מִשֶּׁ֣מֶן חִכָּֽהּ: מְטוּל דְּכַבְרִיתָא מְנַטְּפָן שִּׂפְוָתָא דְּנוּכְרִיתָא וּשְׁעִיעַ מִן מִשְׁחָא חִכָּה :

רש''י כי נופת תטופנה . לשון מתוק : שפתי זרה . אפיקורסות : וחלק משמן חכה . לשון חך :

(ד) וְֽ֭אַחֲרִיתָהּ מָרָ֣ה כַֽלַּעֲנָ֑ה חַ֝דָּ֗ה כְּחֶ֣רֶב פִּיּֽוֹת: וְאַחֲרַיְתָהּ מְרִירָא הֵיךְ גִּירָא חֲרִיפָא מִן סֵיפָא דִּתְרֵין פּוּמִין : (ה) רַ֭גְלֶיהָ יֹרְד֣וֹת מָ֑וֶת שְׁ֝א֗וֹל צְעָדֶ֥יהָ יִתְמֹֽכוּ: רִגְלָהּ נַחֲתָן לְמוֹתָא שְׁיוֹל הִלְכָתָהָא מְסַמְּכָן :

רש''י רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו . ל' קורבה :

(ו) אֹ֣רַח חַ֭יִּים פֶּן-תְּפַלֵּ֑ס נָע֥וּ מַ֝עְגְּלֹתֶ֗יהָ לֹ֣א תֵדָֽע: בְּאָרְחָא דְחַיֵּי לָא דָרְכָא מִטַּלְטְלִין שְׁבִילָהָא וְלָא יָדְעָה :

רש''י אורח חיים פן תפלס . כך דרשוהו חכמים סלסל הקב''ה מתן שכרן של מצות ולא פירשן כדי שלא יראה אדם מצוה שמתן שכרה מרובה וידבק בה ויניח שאר המצות , וזה פתרונו כדי שלא תפלס אורחות התורה אי זו ליקח ואי זו להניח לכך נעו מעגלותיה הניע הקב''ה נתיבותיה ולא הודיעם , זהו מדרש אגדה , אבל לפי סדר המקראות שכתוב אחריו : הרחק מעליה דרכך . נראה שעדיין לא הפסיק בענין אשה הזונה וכן יש לפרש אורח חיים פן תפלס אל תשקול אורח חיים אצל אותה זרה לומר איזו לעשות זו או זו , כי מעגלות הזונה נעו לשאול ולא תדע להזהר עד אשר תנוע ותפול :

(ז) וְעַתָּ֣ה בָ֭נִים שִׁמְעוּ-לִ֑י וְאַל-תָּ֝ס֗וּרוּ מֵאִמְרֵי-פִֽי: וְהָשְׁתָּא בְּנַיָא שְׁמַעוּן לִי וְלָא תִסְטוּן מִן מֵימְרֵי דְפוּמִי :

רש''י ועתה בנים שמעו לי ואל תסורו מאמרי פי :

(ח) הַרְחֵ֣ק מֵעָלֶ֣יהָ דַרְכֶּ֑ךָ וְאַל-תִּ֝קְרַ֗ב אֶל-פֶּ֥תַח בֵּיתָֽהּ: אַרְחֵק מִנָהּ אָרְחָךְ וְלָא תִקְרַב לְתַרְעָא דְבַיְתָהּ :

משנה בבא קמא פרק ה

א. שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה וְנִמְצָא עֻבָּרָהּ בְּצִדָּהּ, וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נְגָחָהּ יָלְדָה, אִם מִשֶּׁנְּגָחָהּ יָלְדָה, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק לַפָּרָה וּרְבִיעַ נֶזֶק לַוָּלֶד. וְכֵן פָּרָה שֶׁנָּגְחָה אֶת הַשּׁוֹר וְנִמְצָא וַלְדָהּ בְּצִדָּהּ, וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נָגְחָה יָלָדָה, אִם מִשֶּׁנָּגְחָה יָלָדָה, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִן הַפָּרָה וּרְבִיעַ נֶזֶק מִן הַוָּלָד:

ברטנורה   (א) שור שנגח את הפרה. מעוברת: ונמצא עוברה בצדה. מת: ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה. ולא מת מחמת הנגיחה: אם משנגחה. ומחמת הנגיחה הפילתו: ורביע נזק לולד. דתם חייב חצי נזק, והאי ולד מוטל בספק הוא, וחולקין. ומתניתין סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין. אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה. והלכה כחכמים. ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא, המוציא מחבירו עליו הראיה: וכן פרה שנגחה את השור וכו' משלם חצי נזק מן הפרה. אם נמצאת הפרה כדין תם שמשלם חצי נזק מגופו. ואם לא נמצאת הפרה, משלם רביע נזק מן הולד. שאם היה ידוע שקודם שילדה נגחה היה משלם כל חצי נזק מן הולד, שמעוברת שנגחה היא ועוברה נגחו. ואם לאחר שילדה נגחה לא היה משלם מן הולד כלום, שהרי הולד לא נגח ואין התם משלם אלא מגופו. עכשיו שהוא בספק, חולקים, ומן החצי נזק שיש לו לשלם משלם רביע נזק מן הולד:

ב. הַקַּדָּר שֶׁהִכְנִיס קְדֵרוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, וְשִׁבְּרָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, פָּטוּר. וְאִם הֻזְּקָה בָהֶן, בַּעַל הַקְּדֵרוֹת חַיָּב. וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת, בַּעַל חָצֵר חַיָּב. הִכְנִיס פֵּרוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, פָּטוּר. וְאִם הֻזְּקָה בָהֶן, בַּעַל הַפֵּרוֹת חַיָב וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת, בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּב:

ברטנורה   (ב) ואם הוזקה בהם בעל הפירות חייב. והני מילי שהוחלקה ונכשלה בהן. אבל אם אכלה מהן עד שמתה, בעל הפירות פטור, דהוה לה שלא תאכל:

ג. הִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנְּשָׁכוֹ כַלְבּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, פָּטוּר. נָגַח הוּא שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, חַיָּב. נָפַל לְבוֹרוֹ וְהִבְאִישׁ מֵימָיו, חַיָּב. הָיָה אָבִיו אוֹ בְנוֹ לְתוֹכוֹ, מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּפֶר. וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת, בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּב. רַבִּי אוֹמֵר, בְּכֻלָּן אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו לִשְׁמוֹר:

ברטנורה   (ג) היה אביו או בנו. של בעל הבית בתוכו. והוא הדין לשאר אנשים, אלא אורחא דמלתא נקט: משלם את הכופר. וכגון שהיה מועד להפיל עצמו על בני אדם בבורות, והאידנא חזי ירקא בבור והפיל עצמו לבור לאכול ירקא והרג את האדם, שהשור פטור ממיתה הואיל והרג שלא בכוונה, והבעלים משלמין את הכופר, דאתרבי כופר אפילו שהרג שלא בכונה כדאמרינן לעיל: רבי אומר וכו'. והלכה כרבי. הלכך אם הכניס שורו ברשות בעל הבית סתם ולא קבל עליו לשמור, בעה''ב פטור דהא לא קבל עליה נטירותא. והמכניס נמי פטור, לפי שהכניס ברשות:

ד. שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן לַחֲבֵרוֹ וְהִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, פָּטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת. וְאָדָם שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן לַחֲבֵרוֹ, וְהִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. כֵּיצַד מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת, שָׁמִין אֶת הָאִשָּׁה כַּמָּה הִיא יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלְדָה וְכַמָּה הִיא יָפָה מִשֶּׁיָּלְדָה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אִם כֵּן, מִשֶּׁהָאִשָּׁה יוֹלֶדֶת, מַשְׁבַּחַת. אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת כַּמָּה הֵן יָפִין, וְנוֹתֵן לַבַּעַל. וְאִם אֵין לָהּ בַּעַל, נוֹתֵן לְיוֹרְשָׁיו. הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרָרָה, אוֹ גִיּוֹרֶת, פָּטוּר:

ברטנורה   (ד) שור שהיה מתכוין לחבירו וכו'. איידי דבעי למיתני סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו, תנא רישא נמי שור שהיה מתכוין לחבירו. דאפילו היה מתכוין לאשה. פטור השור מדמי ולדות, שאין חייב בדמי ולדות אלא אדם בלבד: א''כ משהאשה יולדת משבחת. אם כן דכך שמין כדקאמרת, אשתכח דלא יהיב ליה מידי, שהרי משהאשה יולדת משבחת, שדמיה פחותין לימכר קודם שתלד שמסוכנת היא למות בצער הלידה: היתה שפחה ונשתחררה. כלומר היתה משוחררת נשואה לגר או לעבד משוחרר, או גיורת נשואה לאחד מהן, ומת הבעל, פטור. דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים, זכה, וזה קודם לזכות במה שבידו. והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר, דפטור, דהא דמי ולדות לבעל. אלא משום דסתם משוחררת וגיורת נשואות לגר ולמשוחרר, להכי נקט שפחה וגיורת:

ה. הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ בִרְשׁוּת הָרַבִּים וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וּפְתָחוֹ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר, חַיָּב. הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וָמֵת, חַיָּב. אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר, שִׂיחַ וּמְעָרָה, חֲרִיצִין וּנְעִיצִין, חַיָּב. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר בּוֹר, מַה בּוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְדֵי לְהָמִית, עֲשָׂרָה טְפָחִים, אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְדֵי לְהָמִית עֲשָׂרָה טְפָחִים. הָיוּ פְחוּתִין מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וָמֵת, פָּטוּר. וְאִם הֻזַּק בּוֹ, חַיָּב:

ברטנורה   (ה) ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחרת. אע''ג דאין כאן צד רה''ר, חייב. ובלבד אם הפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה: אחד החופר בור. הוא עשוי עגול: שיח. ארוך וקצר: מערה. מרובעת ומכוסה בקירוי, אלא שיש לה פה: חריצין. רחבים ומרובעים כמערה, אלא שאינן מקורין: נעיצין. קצרין מלמטה ורחבים מלמעלה: מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים. דסתם בור הוא גבוה עשרה טפחים:

ו. בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין, עָבַר עָלָיו הָרִאשׁוֹן וְלֹא כִסָהוּ, וְהַשֵּׁנִי וְלֹא כִסָהוּ, הַשֵּׁנִי חַיָּב. כִּסָהוּ הָרִאשׁוֹן, וּבָא הַשֵּׁנִי וּמְצָאוֹ מְגֻלֶּה וְלֹא כִסָהוּ, הַשֵּׁנִי חַיָּב. כִּסָהוּ כָרָאוּי, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וָמֵת, פָּטוּר. לֹא כִסָהוּ כָרָאוּי, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וָמֵת, חַיָּב. נָפַל לְפָנָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּה, חַיָּב. לְאַחֲרָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּה, פָּטוּר. נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וְכֵלָיו וְנִשְׁתַּבְּרוּ, חֲמוֹר וְכֵלָיו וְנִתְקָרְעוּ, חַיָּב עַל הַבְּהֵמָה וּפָטוּר עַל הַכֵּלִים. נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה, וְקָטָן, חַיָּב. בֵּן אוֹ בַת, עֶבֶד אוֹ אָמָה, פָּטוּר:

ברטנורה   (ו) השני חייב. והוא שמסר לו ראשון לשני כשהלך כסוי הבור לכסותו ולא כסהו השני: כסהו כראוי ונפל לתוכו. כגון שהתליע הכסוי: נפל לפניו מקול הכריה חייב. שהיה חופר בבור ושמע השור קול פטיש ונבעת ונפל בבור ומת, חייב. ואף על גב דכיון דמשום גרמא דקול הכריה נפל הוה לן למימר דאסתלק חיובא דבור מיניה ורמיא אפשיעותא דקול הכריה וההוא גרמא בעלמא ופטור, אפילו הכי חייב הואיל ובתוך הבור נמצא הנזק: לאחריו מקול הכריה פטור. אם נכשל השור מקול הכריה על שפת הבור ונפל לאחריו חוץ לבור ומת, פטור. שהרי לא נמצא הנזק בבור, וקול הכרייה גרמא בעלמא הוא ופטור: ונשתברו, ונתקרעו. בכלי שור שייך שבירה, העול והמחרישה. בכלי חמור שייך קריעה, חבילת בגדים ומרדעת שעל גביו: ופטור על הכלים. דכתיב (שמות כ''א) ונפל שמה שור או חמור, שור ולא אדם, חמור ולא כלים: שור חרש שוטה וקטן חייב. שור שהוא חרש ושהוא שוטה ושהוא קטן, חייב עליו אם נפל לבור. אבל שור שהוא פקח אינו חייב עליו, דאיבעי ליה לעיוני ומיזל:

ז. אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה לִנְפִילַת הַבּוֹר, וּלְהַפְרָשַׁת הַר סִינַי, וּלְתַשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלַהֲשָׁבַת אֲבֵדָה, לִפְרִיקָה, לַחֲסִימָה, לַכִּלְאַיִם, וְלַשַּׁבָּת. וְכֵן חַיָּה וָעוֹף כַּיּוֹצֵא בָהֶן. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. אֶלָּא שֶׁדִּבֶּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה:

ברטנורה   (ז) אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור. דכתיב (שמות כ''א) כסף ישיב לבעליו, לכל מידי דאית ליה בעלים: ולהפרשת הר סיני. דכתיב (שם י''ט) אם בהמה אם איש לא יחיה, וחיה בכלל בהמה. אם, לרבות את העופות: ולתשלומי כפל. דכתיב (שם כ''ב) על כל דבר פשע, כל מידי דבר פשיעה הוא: להשבת אבידה. לכל אבדת אחיך (דברים כ''ב): לפריקה. עזוב תעזוב עמו (שמות כ''ג). אע''ג דכתיב (שם) חמור שונאך, כל בהמה בכלל, דילפינן חמור חמור משבת שנאמר בו (דברים ה') שורך וחמורך וכל בהמתך: לחסימה. לא תחסום שור בדישו (שם כ''ה) ילפינן שור שור משבת: לכלאים. דהרבעה, אף על גב דכתיב (ויקרא י''ט) בהמתך לא תרביע כלאים, הוי נמי חיה ועוף בכלל, דילפינן בהמה בהמה משבת. וכן לענין כלאים דהנהגה דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (דברים כ''ב) ילפינן שור שור משבת, דהוא הדין לכל שני מינים של בהמה חיה ועוף. ומיהו לענין פסק ההלכה מן התורה אינו חייב אלא כשחורש ומנהיג בשני מינים שאחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור, אלא שאסרו חכמים כל שני מינים, בין ששניהם טמאים בין ששניהם טהורים: ולשבת. דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך, וחיה בכלל בהמה. וכל, רבויא הוא לרבות עופות: שדיבר הכתוב בהווה. בדבר הרגיל להיות:

גמרא בבא קמא דף ן' ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן חָפָר וּפָתַח וּמָסַר לָרַבִּים פָּטוּר. חָפַר וּפָתַח וְלֹא מָסַר לָרַבִּים חַיָּיב. וְכֵן מִנְהָגוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר בוֹרוֹת שִׂיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁהָיָה חוֹפֵר וּפוֹתֵחַ וּמוֹסֵר לָרַבִּים וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר אָמְרוּ קִיֵּים זֶה הֲלָכָה זוּ. הֲלָכָה זוּ וְתוּ לֹא אֶלָּא אֵימָא אַף הֲלָכָה זוּ. תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֵׂה בְבִתוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׂיחִין שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רִבִּי חֲנִינָא בֶּן דוֹסָא שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לָהֶם שָׁלוֹם. שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם שָׁלוֹם. שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם עָלְתָה. אָמְרוּ לָהּ מִי הֶעֱלִיךְ אָמְרָה לָהֶם זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַמֵן לִי וְזָקֵן אֶחָד מַנְהִיגוֹ אָמְרוּ לוֹ נָבִיא אַתָּה אָמַר לָהֶם לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי אֶלָּא כַּךְ אָמַרְתִּי דָבָר שֶׁאוֹתוֹ צַדִּיק מִצְטָעֵר בוֹ יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ אָמַר רִבִי אַחָא אַף עַל פִּי כֵּן מֵת בְּנוֹ בַּצָמָא שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ') וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם סְבִיבָיו אֲפִילוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. רִבִּי נְחוּנְיָא אָמַר מֵהָכָא (שם פ''ט) אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָל סְבִיבָיו. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא כָל הָאוֹמֵר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן יִוָּתְרוּ חַיָּיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל''ב) הַצוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. אָמַר רִבִּי חָנָא וִאִיתֵימָא רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי מָאי דִּכְתִיב (במדבר י''ד) אֶרֶךְ אַפַּיִם וְלֹא כְתִיב אֶרֶךְ אַף אֶרֶךְ אַפַּיִם לַצַדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים:

רש''י ומסר לרבים. דאמר לבני עירו הבור זה שחפרתי צריך לכם לשתות מי גשמים המתכנסים שם וראויין לשתות בהמות מהן הרי הוא מסור לכם: חופר שיחין. לעולי רגלים בדרכים: שעה ראשונה. שעדיין היא ראויה להיות חיה בתוך המים: אמר להם שלום. תעלה וכן פעם שניה: שלישית. דהוה לה שהות שתצא נפשה אם ישנה שם: אמר להם. כבר עלת' ודאי כדאמרי' לקמן דפשיטא דלא תמות שם: זכר של רחלים. אילו של יצחק: וזקן אחד מנהיגו. אברהם: מצטער בו. לחפור בורות ומערות לעולי רגלים: וסביביו. צדיקים הדבקים בו: נשערה מאד. לשון חוט השערה: ונורא על כל סביביו. מטיל אימת משפטיו עליהם: ותרן. לעבור על כל פשעים: יותרו חייו. יופקרו חייו וגופו שמורה אל הבריות לחטוא: ארך אף. משמע מאריך רוגז וממתין מליפרע ארך אפים משמע שני רצונים אחת של טובה ואחת של רעה: לצדיקים. מלשלם שכר טוב לאלתר: ולרשעים. מליפרע מהם לאלתר:

זוהר חיי שרה דף קל''א ע''ב

רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (תהלים קי''ט) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ כַּמָּה אִנּוּן בְּנֵי נְשָׁא טִפְּשִׁין דְּלָא יַדְּעִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא בְּגִין דְּאוֹרַיְתָא כָּל חַיִּין וְכָל חֵירוּ וְכָל טוּב בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתִי (הַהוּא חֵירוּ דְּעָלְמָא דֵּין וּדְעָלְמָא דְּאָתִי אִיהוּ) (נ''א הַהוּא חֵירוּ דְּעָלְמָא דְּאָתִי אִיהוּ חַיִּין בְּעָלְמָא דֵּין), חַיֵּי אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵּין דְּיִזְכּוּן לְיוֹמִין שְׁלֵמִין בְּהַאי עָלְמָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמות כ''ג) אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא וּלְיוֹמִין אֲרִיכִין בְּעָלְמָא דְּאָתִי בְּגִין דְּאִנּוּן חַיִּין שְׁלֵמִין אִנּוּן חַיִּין דְּחִידוּ חַיֵּי בְּלָא עֲצִיבוּ חַיִּין דְּאִנּוּן חַיִּין, חֵירוּ בְּעָלְמָא דֵּין חֵירוּ דְּכֹלָּא דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לָא יָכְלִין לְשַׁלְּטָאָה עֲלוֹי כָּל עַמִּין דְּעָלְמָא, וְאִי תֵּימָא אִנּוּן בְּנֵי שְׁמָד, גְּזֵרָה הִיא מִלְּעֵילָא כְּגוֹן רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבְרוֹי וְכָךְ סָלִיק בְּמַחֲשָׁבָה חֵירוּ דְּמַלְאַךְ הַמָוֶת יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלוֹי, וְהָכִי הוּא וַדַּאי דְּאִי אָדָם הַוָּה אִתְדַבַּק בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ אוֹרַיְתָא לָא גָּרִים מוֹתָא לֵיהּ וּלְכָל עָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ כַּד יָהַב קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְתָא לְיִשְׂרָאֵל מַה כְּתִיב בָּהּ חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת וְהָא אוֹקְמוּהָ וְאִלְמָלֵא אִנּוּן לָא חָטוּ וְשָׁבְקוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי לָא גָּרְמוּ מוֹתָא לְעָלְמָא כְּמִלְקַדְּמִין, וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר (תהלים פ''ב) אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם חִבַּלְתּוּן גַּרְמֵיכוֹן אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וְגוֹ' וְעַל דָּא כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלוֹי הַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא דְּאַחֲשִׁיךְ עָלְמָא, אָמַר רַבִּי יֵיסָא אִי הָכִי מֹשֶׁה אַמַּאי מִית דְּאִי הָכִי כֵּיוָן דְּלָא חָב לָא יָמוּת (וְאַמַּאי יָמוּת) אָמַר לֵיהּ וַדַּאי מִית אֲבָל לָא שָׁלְטָא בֵּיהּ קָאֲמְרִינָן אֶלָּא לָא מִית עַל יְדוֹי וְלָא אִסְתָּאַב בֵּיהּ וְלָא מִית וַדַּאי אֶלָּא אִתְדַבַּק בִּשְׁכִינְתָּא וְאָזִיל לְחַיֵּי עָלְמָא וְהַאי חַי אִקְּרֵי כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִיב (שמואל ב' כ''ג) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חָי וְגוֹ', וְעַל דָּא כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא חֵירוּ אִית לֵיהּ מִכֹּלָּא בְּעָלְמָא מִשִּׁעְבּוּדָא דִּשְׁאָר עַמִּין עֲכו''ם חֵירוּ בְּעָלְמָא דְּאָתִי בְּגִין דְּלָא יִתְבְּעוּן מִנֵּיהּ דִּינָא בְּהַהוּא עָלְמָא כְּלָל, תָּא חֲזֵי בְּאוֹרַיְתָא כַּמָּה רָזִין עִלָּאִין סְתִימִין אִית בָּהּ בְּגִין כָּךְ כְּתִיב (משלי ג') יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים כַּמָּה גְּנִיזִין טְמִירִין אִית בָּהּ וְעַל דָּא כַּד אִסְתַּכַּל דָּוִד בְּרוּחָא דְּחָכְמָתָא וְיָדַע כַּמָּה פְּלִיאָן נָפְקִין מֵאוֹרַיְתָא פָּתַח וְאָמַר (תהלים קי''ט) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ:

תרגום הזוהר רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, כָּתוּב (תהלים קי''ט) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ, כַּמָּה הֵם שׁוֹטִים בְּנֵי אָדָם, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים וְאֵינָם מִסְתַּכְּלִים לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה, הוּא כָּל הַחַיִּים, וְכָל חֵירוּת, וְכָל הַטּוֹב, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. חַיִּים הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַיְנוּ שֶׁיִּזְכּוּ לְיָמִים שְׁלֵמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות כ''ג) אֶת מִסְפַּר יָמֶיךְ אֲמַלֵּא. וְיִזְכֶּה לְיָמִים אֲרֻכִּים בָּעוֹלָם הַבָּא, בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם חַיִּים שְׁלֵמִים הֵם חַיִּים שֶׁל שִׂמְחָה, חַיִּים בְּלִי עַצְבוּת חַיִּים שֶׁהֵם חַיִּים, חֵירוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה, חֵירוּת מִכֹּל, כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לֹא יוּכְלוּ לִשְׁלֹט עָלָיו כָּל עַמֵּי הָעוֹלָם. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי אֵלּוּ בְּנֵי הַשְּׁמָד, דְּהַיְנוּ הֲרוּגֵי מַלְכוּת, מֵחֲמַת שֶׁעָסְקוּ בַּתּוֹרָה, בַּזְּמָן שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וּמֵשִׁיב, הוּא גְּזֵרָה מִלְּמַעְלָה, כְּמוֹ רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו, שֶׁנֶּהֱרְגוּ מִשּׁוּם שֶׁעָסְקוּ בַּתּוֹרָה, וְכָךְ עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה שֶׁל מַעְלָה, בָּעֵת שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם. אֲבָל בְּדֶרֶךְ כְּלָל, הַתּוֹרָה הוּא חֵירוּת מִמַּלְאַךְ הַמָוֶת, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁלֹט עָלָיו. וְכֵן הוּא בְּוַדַּאי, שֶׁהֲרֵי אִם אָדָם הָיָה מִתְדַבֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא הַתּוֹרָה, לֹא הָיָה גּוֹרֵם מָוֶת לוֹ וּלְכָל הָעוֹלָם, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁעָזַב אֶת עֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא הַתּוֹרָה, וְאָכַל מֵעֵץ הַדַּעַת, גָּרַם מִיתָה לוֹ וְלָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם זֶה כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, מַה כָּתוּב בָּהּ, חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת, וּכְבָר בֵּאֲרוּהָ דְּהַיְנוּ אַל תִּקְרֵי חָרוּת, אֶלָּא חֵירוּת כִּי נַעֲשׂוּ אָז חֵירוּת מִמַּלְאַךְ הַמָוֶת, וְאִלְמָלֵא לֹא חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל, וְלֹא עָזְבוּ אֶת עֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא הַתּוֹרָה, לֹא הָיוּ גּוֹרְמִים שֶׁיַּחֲזוֹר הַמָּוֶת לָעוֹלָם כְּמִתְּחִלָּה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם, הַיְנוּ, בְּקַבָּלַת הַתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁחִבַּלְתֶּם בְּעַצְמְכֶם, שֶׁחָטָּאתֶם. אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וְגוֹ'. וְעַל כֵּן כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁלֹט עָלָיו, אוֹתוֹ נָחָשׁ הָרַע שֶׁהֶחֱשִׁיךְ הָעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יֵסָא, אִם כֵּן הוּא, שֶׁמִּי שֶׁלֹּא חָטָא לֹא יָמוּת. אִם כֵּן, לָמָּה מֵת מֹשֶה, אָמַר לוֹ וַדַּאי מֵת, אֲבָל רַק שֶׁאֵין מַלְאַךְ הַמָּוֶת שׁוֹלֵט בּוֹ אָמַרְנוּ, וְהוּא לֹא מֵת עַל יָדוֹ וְלֹא נִטְמָא בּוֹ. וְעַל כֵּן נִבְחָן שֶׁוַדַּאי לֹא מֵת אֶלָּא שֶׁנִּתְדַבֵּק בַּשְּׁכִינָה וְהָלַךְ לְחַיֵי הָעוֹלָם. וְכָזֶה, נִקְרָא חַי, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרְנוּ, בַּמֶּה שֶׁכָּתוּב, (שמואל ב' כ''ג) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חָי וְגוֹ'. וְעַל כֵּן כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה יֵשׁ לוֹ חֵירוּת מִכֹּל, חֵירוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה מִשִּׁעְבוּד אוּמוֹת הָעוֹלָם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְחֵירוּת בָּעוֹלָם הַבָּא, כִּי לֹא יִדְרְשׁוּ מִמֶּנּוּ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן כְּלָל בָּעוֹלָם הַהוּא. בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים סְתוּמִים יֵשׁ בַּתּוֹרָה. מִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, (משלי ג') יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים. כַּמָּה אוֹצָרוֹת נִסְתָּרִים יֵשׁ בָּהּ, וְעַל כֵּן, כְּשֶׁנִּסְתַּכֵּל דָּוִד בַּתּוֹרָה בְּרוּחַ הַחָכְמָה. וְיָדַע כַּמָּה פְּלִיאוֹת יוֹצְאוֹת מֵהַתּוֹרָה, פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קי''ט) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ:

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' יסודי התורה פ''ה

א. וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת אֵין עוֹבְרִין עַל אַחַת מִשְׁלשָׁה עֲבֵירוֹת אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו') וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ וַהֲרִיגַת נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְרַפְּאוֹת נֶפֶשׁ אַחֶרֶת אוֹ לְהַצִיל אָדָם מִיַּד אַנָס דָּבָר שֶׁהַדַּעַת נוֹטֶה לוֹ הוּא שֶׁאֵין מְאַבְּדִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ וַעֲרָיוֹת הוּקְשׁוּ לִנְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שם כב) כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָבָר הַזֶּה: ב. בַמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מִתְרַפְּאִין בִּשְׁאַר אִסּוּרִין אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה בִּזְמַן שֶׁהֵן דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן כְּגוֹן שֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הַחוֹלֶה שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אוֹ חָמֵץ בַּפֶּסַח אוֹ שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲבָל שֶׁלֹּא כְדֶרֶךְ הֲנָאָתָן כְּגוֹן שֶׁעוֹשִׂין לוֹ רְטִיָּה אוֹ מְלוּגְמָא מֵחָמֵץ אוֹ מֵעָרְלָה אוֹ שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתוֹ דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֵן מַר מְעוּרָב עִם אִיסוּרֵי מַאֲכָל שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶם הֲנָאָה לְחֵיךְ הֲרֵי זֶה מוּתָר וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה חוּץ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וּבָשָׂר בֶּחָלָב שֶׁהֵן אֲסוּרִים אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתָן לְפִיכָךְ אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתָן אֶלָּא בִמְקוֹם סַכָּנָה: ג. מִי שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשָׁה וְחָלָה וְנָטָה לָמוּת וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים אֵין לוֹ רְפוּאָה עַד שֶׁתִּבָּעֵל לוֹ יָמוּת וְאַל תִּבָּעֵל לוֹ אֲפִלּוּ הָיְתָה פְנוּיָה וַאֲפִלּוּ לְדַבֵּר עִמָּהּ מֵאֲחוֹרֵי הַגֶּדֶר אֵין מוֹרִין לוֹ בְּכַךְ וְיָמוּת וְלֹא יוֹרוּ לוֹ לְדַבֵּר עִמָּהּ מֵאֲחוֹרֵי הַגֶּדֶר שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶפְקֵר וְיָבוֹאוּ בִּדְבָרִים אֵלּוּ לִפְרוֹץ בָּעֲרָיוֹת:

מוסר

מספר הרוקח דף כ' ע''א

בִּבְרַיְתָא דְרִבִּי פִנְחָס יֵשׁ עוֹבְדִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִרְאָה וּבְאֵימָה גְדוֹלָה וּפַחַד מְרֻבֶּה וּמִתְפַּלְּלִין לְהִנָּצֵל מִן הַקְלָלוֹת הַכְּתוּבוֹת עַל הַמּוֹעֲלִין בְּמִצְוֹתָיו וְעַל הָעוֹבְרִים פִּקּוּדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵין בָּעוֹלָם הַזֶּה בֵּין בָּעוֹלָם הַבָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה מִן הַחֲלָאִים וְהַמַּכּוֹת וְהַמַּכְאוֹבוֹת וְשֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לַבְּרִיּוֹת וְשֶׁלֹּא יִמְשְׁלוּ בָם זָרִים וְלֹא יִרְאוּ מִיתָה אוֹ דָּבָר רַע בְזַרְעָם וּכְדֵי שֶׁיְּמַלְּאוּ יְמֵיהֶם בְּטוֹב וּבִבְרָכָה. וּבָעוֹלָם הַבָּא לְהִנָּצֵל מִן הַפֻּרְעָנוּת וּמִן הַשְּׁחִיתוּת וּמִן יְקִידוּת אֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנָּם הָעֲתִידָה לְלַהֵט וּלְבַעֵר אֶת הָרְשָׁעִים לְיוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל. שׁוֹרֶשׁ הַיִּרְאָה שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לַעֲשׂוֹת וְעוֹזֵב תַּאֲוָתוֹ וְיִצְרוֹ בַּעֲבוּר יִרְאַת הַשֵּׁם וְיָרֵא פֶּן לֹא יִהְיֶה תָּמִים לִפְנֵי ה' כְּמוֹ אַבְרָהָם דִּכְתִיב (בראשית כב) כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה כִּי זֶה גָדוֹל מִן הַנִּסְיוֹנוֹת וְכֵן עוֹבַדְיָה הָיָה יָרֵא וְקָשֶׁה לוֹ מִפְּנֵי אִיזֶבֶל. יְראוּ אֶת ה' קְדוֹשָׁיו דְּבָרִים הַקָּשִׁים לַלֵּב וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ דְּבָרִים הַמְסוּרִים לַלֵּב. אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם:

חיי שרה יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ב) וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל-עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמּשֵׁ֖ל בְּכָל-אֲשֶׁר-ל֑וֹ שִֽׂים-נָ֥א יָֽדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי: וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעַבְדֵהּ סָבָא דְבֵיתֵהּ דְּשַׁלִּיט בְּכָל דִי לֵהּ שַׁוִּי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יַרְכִּי:

רש''י זקן ביתו. לפי שהוא דבוק נקוד זקן: תחת ירכי. לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפלין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער והיתה חביבה עליו ונטלה:

(ג) וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽיהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַֽעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ: וַאֲקַיֵּם עֲלָךְ בְּמֵימְרָא דַּיְיָ אֱלָהָא דִּשְׁמַיָּא וֵאלָהָא דְאַרְעָא דְּלָא תִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִבְּנַת כְּנַעֲנָאֵי דִּי אֲנָא יָתֵב בֵּינֵיהוֹן: (ד) כִּ֧י אֶל-אַרְצִ֛י וְאֶל-מֽוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָֽקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק: אֱלָהֵין לְאַרְעִי וּלְיַלָּדוּתִי תֵּיזִיל וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי לְיִצְחָק: (ה) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ הָעֶ֔בֶד אוּלַי֙ לֹֽא-תֹאבֶ֣ה הָֽאִשָּׁ֔ה לָלֶ֥כֶת אַֽחֲרַ֖י אֶל-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את הֶֽהָשֵׁ֤ב אָשִׁיב֙ אֶת-בִּנְךָ֔ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-יָצָ֥אתָ מִשָּֽׁם: וַאֲמַר לֵהּ עַבְדָא מָאִים לָא תֵיבֵי אִתְּתָא לְמֵיתֵי בַתְרַי לְאַרְעָא הָדָא הַאֲתָבָא אָתֵיב יָת בְּרָךְ לְאַרְעָא דִּי נְפַקְתָּא מִתַּמָּן: (ו) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אַבְרָהָ֑ם הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן-תָּשִׁ֥יב אֶת-בְּנִ֖י שָֽׁמָּה: וַאֲמַר לֵהּ אַבְרָהָם אִסְתַּמַּר לָךְ דִּילְמָא תָתֵיב יָת בְּרִי לְתַמָּן:

נביאים - מלכים א - פרק א

(כב) וְהִנֵּ֛ה עוֹדֶ֥נָּה מְדַבֶּ֖רֶת עִם-הַמֶּ֑לֶךְ וְנָתָ֥ן הַנָּבִ֖יא בָּֽא: וְהָא עוֹד דְּהִיא מְמַלְּלָא עִם מַלְכָּא וְנָתָן נְבִיָּא אָתָא : (כג) וַיַּגִּ֤ידוּ לַמֶּ֙לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֖ה נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא וַיָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ עַל-אַפָּ֖יו אָֽרְצָה: וְחַוִּיאוּ לְמַלְכָּא לְמֵימָר הָא נָתָן נְבִיָּא וַאֲתָא קֳדָם מַלְכָּא וּסְגִיד לְמַלְכָּא עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא : (כד) וַיֹּאמֶר֮ נָתָן֒ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ אֲדֹנִיָּ֖הוּ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל-כִּסְאִֽי: וַאֲמַר נָתָן רִבּוֹנִי מַלְכָּא אַתְּ אֲמַרְתְּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלוֹךְ בַּתְרַי וְהוּא יָתִיב עַל כֻּרְסֵי מַלְכוּתִי : (כה) כִּ֣י | יָרַ֣ד הַיּ֗וֹם וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא-וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֩ לְכָל-בְּנֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ וּלְשָׂרֵ֤י הַצָּבָא֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְהִנָּ֛ם אֹכְלִ֥ים וְשֹׁתִ֖ים לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹנִיָּֽהוּ: אֲרֵי נְחַת יוֹמָא דֵין וּנְכֵיס תּוֹרִין וּפַטִּימִין וְעָאן לִסְגֵּי וְזַמִין לְכָל בְּנֵי מַלְכָּא וּלְרִבּוֹנֵי חֵילָא וּלְאֶבְיָתָר כַּהֲנָא וְהָא אִנּוּן אָכְלִין וְשָׁתָן קֳדָמוֹהִי וַאֲמַרוּ יַצְלַח מַלְכָּא אֳדֹנִיָּהוּ : (כו) וְלִ֣י אֲנִֽי-עַ֠בְדֶּךָ וּלְצָדֹ֨ק הַכֹּהֵ֜ן וְלִבְנָיָ֧הוּ בֶן-יְהוֹיָדָ֛ע וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא: וְלִי דַּאֲנָא עַבְדָּךְ וּלְצָדוֹק כַּהֲנָא וְלִבְנָיָהוּ בַר יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדָּךְ לָא זַמִין :

כתובים - משלי - פרק ה

(ט) פֶּן-תִּתֵּ֣ן לַאֲחֵרִ֣ים הוֹדֶ֑ךָ וּ֝שְׁנֹתֶ֗יךָ לְאַכְזָרִֽי: דְּלָא תִתֵּן לְאָחֲרָנֵי חֵילָךְ וּשְׁנָיךְ לְנוּכְרָאִין :

רש''י פן תתן לאחרים הודך . פן תפנה לבך לאלהים אחרים לתת להם תפארת הודך ושבחך : ושנותיך לאכזרי . לשר של גיהנם :

(י) פֶּֽן-יִשְׂבְּע֣וּ זָרִ֣ים כֹּחֶ֑ךָ וַ֝עֲצָבֶ֗יךָ בְּבֵ֣ית נָכְרִֽי: דְּלָא נִשְׁבְּעוּן נוּכְרָאֵי חֵילָךְ וְלֵעוּתָךְ תָּעֵל לְבֵיתָא דְאַחֲרִינֵי :

רש''י פן ישבעו זרים כחך . נביאי הבעל הגובין ממון בשקריהם ובפחזותם : ועצביך . עצביך ויגיעך שנעצבת וטרחת בו : בבית נכרי . בבית עו''ג :

(יא) וְנָהַמְתָּ֥ בְאַחֲרִיתֶ֑ךָ בִּכְל֥וֹת בְּ֝שָׂרְךָ֗ וּשְׁאֵרֶֽךָ: וְתִנְהוֹם בְּסוֹפָךְ עַד מַה דְיִגְמַר בִּשְּׂרָךְ וְגוּשְׁמָךְ :

רש''י ונהמת באחריתך . סוף שתנהום באחריתך :

(יב) וְֽאָמַרְתָּ֗ אֵ֭יךְ שָׂנֵ֣אתִי מוּסָ֑ר וְ֝תוֹכַ֗חַת נָאַ֥ץ לִבִּֽי: וְתֵימַר הֵיכְנָא סְנֵית מַרְדּוּתָא וּמַכְסָנוּתָא אַשְׁלֵי לִבִּי : (יג) וְֽלֹא-שָׁ֭מַעְתִּי בְּק֣וֹל מוֹרָ֑י וְ֝לִֽמְלַמְּדַ֗י לֹא-הִטִּ֥יתִי אָזְנִֽי: וְלָא שְׁמַעֵית קָלָא דְמָרְוָתַי וּלְמַלְּפָנַי לָא צְלֵית אָדְנִי :

משנה זבחים פרק ה

א. אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן שֶׁל זְבָחִים, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָן בַּצָפוֹן, פָּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁחִיטָתָן בַּצָפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָפוֹן, וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל בֵּין הַבַּדִּים וְעַל הַפָּרֹכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב. מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכָּבֶת. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אִם לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב:

ברטנורה   (א) איזהו מקומן של זבחים. קדשי קדשים. עולות וחטאות ואשמות: שחיטתן בצפון. עולה בהדיא כתיב בה (שם א) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה. חטאת כתיב בה (שם ו) במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת. אשם כתיב ביה (שם ז) במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם: שחיטתן בצפון. והא דלא תני הכא וקבול דמן בכלי שרת בצפון, אע''ג דכולהו קבלת דמן בצפון במקום שחיטה, דסמוך לשחיטה כתיב ולקח מדם הפר, אלא, משום דאיכא אשמו של מצורע שהכהן היה מקבל מקצת דמו בכפו, דכתיב (ויקרא יד) ולקח הכהן מדם האשם ונתן, מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן, ומשם הכי לא כתב הכא וקבול דמן, שאין קבול דמן שוה. ומשום דלא סגי ליה בלא קבלת כלי, שלאחר שקבל כהן אחד למקצת דם בידו היה כהן אחר מקבל הדם בכלי, משום הכי הדר תני בהדיא אשם מצורע אשם תלוי שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון: פר ושעיר של יום הכפורים. אע''ג דצפון בעולה הוא דכתיב, הקדים תנא לחטאות ברישא, דאיידי דאתיא מדרשא חביבא ליה. וחטאות פנימיות איידי דנכנס דמן לפני ולפנים חביבא ליה ואקדמינהו לשאר חטאות. ואינהו נמי שחיטתן בצפון דכתיב (שם ד) ושחט את החטאת במקום העולה, וקרא יתירא הוא, דהא כתיב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, אלא זה בנה אב לכל החטאות שיהו טעונות צפון: וקבול דמן בכלי שרת. דכתיב בעולת סיני (שמות כד) וישם באגנות, וממנו למדו כל הזבחים להיות טעונים כלי: הזיה על בין הבדים. עומד בין שני בדי ארון ומזה אחת למעלה ושבע למטה כנגד עוביה של כפורת, ולא היו נוגעים בה: ועל הפרוכת. דכתיב (ויקרא טז) וכן יעשה לאהל מועד: ועל מזבח הזהב. כדכתיב ויצא אל המזבח. בסדר עבודת יום הכפורים בפרשת אחרי מות: מתנה אחת מהן מעכבת. כדאמרן בפרק בית שמאי [לעיל בפרק ד' משנה ב] דבפר העלם דבר כתיב ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו, וקרא יתירא הוא, לעכב שאם חסר אחת מן המתנות לא כפר. ודרשינן ועשה לפר, זה פר יום הכפורים דבדידיה נמי מתנה אחת מעכבת כמו פר העלם דבר: שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי. כדכתיב (ויקרא ד) אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אוהל מועד, ואוהל מועד למערבו של מזבח החיצון היה: אם לא נתן. שיירי הדם ליסוד. לא עכב הכפרה. דבתר הזאות ומתן דמים לפנים, כתיב (שם טז) וכלה מכפר את הקודש, דמשמע שכבר שלמו כל הכפרות כולן:

ב. פָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שְׁחִיטָתָן בַּצָפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָפוֹן, וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל הַפָּרֹכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב. מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכָּבֶת. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אִם לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב. אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדָּשֶׁן:

ברטנורה   (ב) פרים הנשרפים. פר העלם ופר כהן משיח, שאין נאכלים לכהנים אלא נשרפים חוץ לירושלים: ושעירים הנשרפים. שעירי עבודה זרה, שהוקשו לפר העלם לכל דבריהם: הזיה על הפרוכת. שבע הזיות על הפרוכת. אבל בין הבדים לא כתיב בהו הזיה כמו בפר של יום כפור דכתיב ביה (שם) והזה באצבעו על פני הכפורת: אלו ואלו. של יום הכפורים ושאר הנשרפים: נשרפים בבית הדשן. למקום שמוציאים שם את הדשן של מזבח החיצון, דכתיב ביה (שם ו) והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. ובפרים הנשרפים כתיב (שם ד) אל שפך הדשן ישרף:

ג. חַטֹּאת הַצִבּוּר וְהַיָּחִיד. אֵלּוּ הֵן חַטֹּאת הַצִבּוּר, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מוֹעֲדוֹת, שְׁחִיטָתָן בַּצָפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָפוֹן, וְדָמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת, כֵּיצַד, עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסוֹבֵב, וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת:

ברטנורה   (ג) אלו הן חטאות הצבור. שאנו צריכין להזכירם, שהרי הפנימיות כבר נשנו: שעירי ראשי חדשים ושל מועדות. שהן על מזבח החיצון: שחיטתן בצפון. שהרי למדנו בבנין אב לכל החטאות שהן טעונות צפון: עלה בכבש ופנה לסובב. מפני שדמה ניתן על הקרנות ובאצבע, צריך לעמוד על גבי סובב. אבל בכל שאר הדמים שהן התחתונים מן החוט ולמטה, עומד על הרצפה אצל זויות המזבח וזורק מן הכלי וכל מקום שיגיע למזבח כשר: ובא לו לקרן דרומית מזרחית. שבה הוא פוגע ראשון, כדקיימא לן (יומא דף טו) כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, והכבש בדרום, וכשעולה בו ופניו למזבח נמצא ימינו למזרח ופונה לימינו למזרח ובא לו לאותה הקרן, והולך ומקיף בסובב דרך ימין ופניו למזבח מן הדרום למזרח, וממזרח לצפון, ומצפון למערב, דהיינו דרך ימין. ואמה על אמה ברום אמה הנתון בראש המזבח בכל זוית שבו, קרויה קרן: על יסוד דרומית. וילפינן ירידתו מן הכבש בחטאות החיצונות ושיירי הדם בידו, מיציאתו מן ההיכל ושיריים הפנימים בידו, מה יציאתו מן ההיכל היה נותן שיירי הדם בסמוך לו שהוא יסוד מערבי כדכתיב (ויקרא ד) אשר פתח אהל מועד, דהיינו לצד מערב שהוא סמוך להיכל, אף ירידתו מן הכבש מתן השיריים בסמוך לו, דהיינו יסוד דרומי הסמוך לכבש, שהכבש בדרום: לפנים מן הקלעים. לפי שבמשכן היו קלעים היקף לחצר אהל מועד, ובחטאת כתיב (שם ו) במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד. ובבית עולמים היתה חומת העזרה במקום הקלעים: לזכרי כהונה. דגבי חטאת ואשם ומנחה כתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה: בכל מאכל. משום דבעי למתני בפסח דאינו נאכל אלא צלי, תנא בכולהו בכל מאכל: ליום ולילה. דכתיב (שם ז) ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל, למדנו שתודה נאכלת ליום אחד. חטאת ואשם מנין, תלמוד לומר זבח: עד חצות. סייג עשו חכמים לתורה להרחיק את האדם מן העבירה. דהא קרא לא יניח ממנו עד בוקר קאמר:

ד. הָעוֹלָה, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שְׁחִיטָתָהּ בַּצָפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָפוֹן, וְדָמָהּ טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וּטְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ וְכָלִיל לָאִשִּׁים:

ברטנורה   (ד) העולה קדשי קדשים. היא. ליפסל ביוצא, ובטבול יום, ובמחוסר כפורים, ומועלים בה. ומשום דלא כתיב בה בקרא קודש קדשים היא כמו בחטאת ואשם, אשמועינן תנא הכא דהיא נמי קדשי קדשים כחטאת ואשם, שהרי היא שוה להם למקום שחיטתן וקבלת דמן: שתי מתנות. בקרן מזרחית צפונית, ובקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון. וטעמא, משום דקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של בנימין שנתנבא יעקב עליו (בראשית מט) בבוקר יאכל עד, באחסנתיה יתבני מקדשא, דבר המקודש לדמים לא יהא אלא בחלקו של בנימין, ואותו הקרן לא היה בחלקו, שהמזבח היה תופס בחלקו של יהודה אמה במזרחו ואמה בדרומו כל אורך מזרח ודרום בעובי אמה, אלא שלא היתה אמה שבמזרח על פני כל המזרח, שכשמגיע לקרן מזרחית צפונית היתה כלה בתוך אמה לקרן, וכן אכילת האמה הדרומית לא היתה מהלכת על פני כל הדרום, שכשמגיע לקרן דרומית מערבית היתה כלה סמוך לקרן אמה. נמצא יסוד לשלש הקרנות. הלכך היה מתחיל בקרן צפונית מזרחית הואיל וקרן דרומית מזרחית אין לה יסוד לפי שלא היתה בחלקו של טורף שנתנבא עליו יעקב. ועולה טעונה תחלת מתן דמה כנגד היסוד, הלכך בעי הנך תרתי דאמרן. דשתי מתנות שהן ארבע בעינן, כדי שיהא מתן הדם בארבע רוחות המזבח, דכתיב (ויקרא א) וזרקו את הדם על המזבח סביב, אי וזרקו יכול יזרקנו בזריקה אחת, תלמוד לומר סביב, ואי אפשר להקיף בזריקה אחת. אי סביב יכול יקיפנו כחוט, תלמוד לומר וזרקו, ואין זריקה אלא מרחוק, וכחוט אי אפשר להקיף אלא באצבע. הא כיצד, נותן שתי מתנות שהן ארבע: וטעונה הפשט ונתוח. כדכתיב (שם) והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה: וכליל לאשים. כולה נשרפת על גבי האש:

ה. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת. אֵלּוּ הֵן אֲשָׁמוֹת, אֲשַׁם גְּזֵלוֹת, אֲשַׁם מְעִילוֹת, אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה, אֲשַׁם נָזִיר, אֲשַׁם מְצוֹרָע, אָשָׁם תָּלוּי, שְׁחִיטָתָן בַּצָפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָפוֹן, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת:

ברטנורה   (ה) זבחי שלמי צבור. כבשי עצרת: אשם גזילות. האמור בשבועת הפקדון: אשם מעילות. הנהנה מן ההקדש: אשם שפחה חרופה. הבא על שפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין המיועדת לעבד עברי שמותר בשפחה ובבת חורין: אשר נזיר. שנטמא במת. דכתיב ביה (במדבר ו) והזיר לה' את ימי נזרו [וגו']: אשם תלוי. ספק שגג בדבר שחייבין על זדונו כרת, ספק לא שגג. והוא כתיב בויקרא אצל אשם מעילות: אשם ודאי. לא גרסינן. שכל אלו אשם ודאי הן, חוץ מאשם תלוי: שתי מתנות שהן ארבע. דבאשם נמי כתיב זריקה וכתיב סביב: ונאכלין לפנים מן הקלעים. דכתיב באשם (במדבר יח) בקודש הקדשים תאכלנו. וזבחי שלמי צבור סמך אותן הכתוב לחטאת דכתיב (ויקרא כג) ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים, לומר לך שדינן כחטאת שאין נאכלין אלא לפנים מן הקלעים ולזכרי כהונה. אבל אין טעונים ארבע מתנות כחטאת, שאין לך בכל הקרבנות מי שטעון ארבע מתנות אלא חטאת בלבד:

ו. הַתּוֹדָה וְאֵל נָזִיר, קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר לְכָל אָדָם בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת. הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם:

ברטנורה   (ו) התודה ואיל נזיר קדשים קלים. אין מועלין בהן: שחיטתן בכל מקום. אין טעונים שחיטה בצפון: ונאכלים בכל העיר. דגבי חטאת כתיב (שם י) ואכלתם אותה במקום קדוש, ואין שלמים במקום קדוש אלא במקום טהור דהיינו בכל העיר שהוא מקום טהור מליכנס שם מצורעים: לכל אדם. לזרים: ליום ולילה. בתודה כתיב (שם ז) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר. ותניא, תודת שלמיו, לרבות שלמי נזיר: המורם מהם. חזה ושוק שנתן מהם לכהן כשאר שלמים, דתודה לשלמים אתקוש, דכתיב (שם) וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה וגו'. וארבע חלות מארבעה מינים שבה כדכתיב (שם) אחד מכל קרבן לכהן הזורק וגו'. ומורם מאיל נזיר, זרוע בשלה וחזה ושוק וחלת מצה אחת ורקיק אחד: כיוצא בהן. נאכלים בכל העיר ליום ולילה: לכהנים לנשיהם. כדכתיב (שם י) ואת חזה התנופה וגו' תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך:

ז. שְׁלָמִים, קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר לְכָל אָדָם בְּכָל מַאֲכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם:

ברטנורה   (ז) שחיטתן בכל מקום בעזרה. שלש פרשיות נאמרו בשחיטת שלמים, חדא בבן בקר, וחדא בכשב, וחדא בעז. בקמייתא כתיב ושחטו פתח אהל מועד, ובתרתי בתרייתא כתיב לפני אהל מועד, להכשיר בשלמים (שם ז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף:

ח. הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח, קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן מַתָּנָה אֶחָת, וּבִלְבָד שֶׁיִּתֵּן כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. שִׁנָּה בַאֲכִילָתָן, הַבְּכוֹר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, וְהַמַּעֲשֵׂר לְכָל אָדָם, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר (לְכָל אָדָם) בְּכָל מַאֲכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. הַפֶּסַח אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בַלַּיְלָה, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָיו, וְאֵינוֹ נֶאֳכָל אֶלָּא צָלִי:

ברטנורה   (ח) והמעשר. מעשר בהמה: ודמן טעון מתנה אחת. דלא כתיב בהו סביב, אלא ואת דמם תזרוק כתיב גבי בכור. והנך נמי מהתם ילפינן, מדלא כתיב ואת דמו אלא ואת דמם: כנגד היסוד. במקום שיש יסוד תחתיו, למעוטי מזרחית דרומית שאין שם יסוד, כדאמרן. ובכור ומעשר ופסח טעונים יסוד, דילפינן זריקה זריקה לגזירה שוה מעולה, ובעולה כתיב (שם ד) אל יסוד מזבח העולה: שינה באכילתן. זה מזה. אע''פ שהשוה אותן למתן דמים: הבכור נאכל לכהנים. כדכתיב (במדבר יח) ובשרם יהיה לך: והמעשר לכל אדם. שלא מצינו בכל התורה שיהיה לכהנים חלק בו: ונאכלין בכל העיר. דכתיב (דברים יב) והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם, ותניא, בשני מעשרות הכתוב מדבר חד מעשר בהמה וחד מעשר דגן. וכתיב בההוא קרא ובכורות בקרכם וצאנכם, ומדלא קבע להו מחיצה שמע מינה דמעשר ובכור נאכלים בכל העיר: לשני ימים ולילה אחד. דבבכור הוא אומר ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, הקישו הכתוב לחזה ושוק, מה חזה ושוק של שלמים לשני ימים ולילה אחד, אף בכור לשני ימים ולילה אחד, ומעשר כבכור: למנוייו. לאותם שנמנו בדמי לקיחתו, כדכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו תכוסו:

גמרא זבחים דף נ''ז ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן מִנַּיִן לַבְכוֹר שֶׁנֶּאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י''ח) וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין. הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לְחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים מַה שְׁלָמִים נֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד אַף בְכוֹר נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. וְזוּ שְׁאֵלָה נִשְׁאֲלָה לִפְנֵי חֲכָמִים בְּכֶרֶם בְּיַבְנֶה בְּכוֹר לְכַמָּה נֶאֱכָל נֶעֱנֶה רִבִי טַרְפוֹן וְאָמַר לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. הָיָה שָׁם תַּלְמִיד אֶחָד שֶׁבָּא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ לִפְנֵי חֲכָמִים תְּחִלָּה וְרבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי שְׁמוֹ אָמַר לוֹ רִבִּי מִנַיִן לָךְ. אָמַר לוֹ בְנִי שְׁלָמִים קָדָשִׁים קַלִּים וּבְכוֹר קָדָשִׁים קַלִּים מַה שְׁלָמִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. אַף בְּכוֹר נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. אָמַר לוֹ רִבִּי בְּכוֹר מַתָּנָה לַכֹּהֵן וְחַטָּאת וְאָשָׁם מַתָּנָה לַכֹּהֵן מַה חַטָּאת וְאָשָׁם לְיוֹם וָלַיְלָה אַף בְכוֹר לְיוֹם וָלַיְלָה. אָמַר לוֹ נָדוּן דָּבָר מִ (תּוֹךְ) דָּבָר וְנִלְמוֹד דָּבָר מִ (תּוֹךְ) דָבָר מַה שְּׁלָמִים אֵין בָאִים עַל חֵטְא אַף בְּכוֹר אֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא מַה שְּׁלָמִים נֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. אַף בְּכוֹר נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. אָמַר לוֹ רִבִּי נָדוּן דָּבָר מִדָּבָר וְיִלָמֵד דָבָר מִדָּבָר. חַטָּאת וְאָשָׁם מַתָּנָה לַכֹהֵן וּבְכוֹר מַתָּנָה לַכֹהֵן מַה חַטָּאת וְאָשָׁם אֵין בָּאִים בְּנֶדֶר וּנְדָבָה אַף בְּכוֹר אֵינוֹ בָא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה. מַה חַטָּאת וְאָשָׁם נֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד אַף בְּכוֹר נֶאֱכָל לְיוֹם אֶחָד קָפַץ רִבִּי עֲקִיבָא וְנִסְתַּלֵּק רִבִּי טַרְפוֹן אָמַר לוֹ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָךְ וגו' הִקִּישָׁן הַכָּתוּב לְחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים מַה שְׁלָמִים נֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד אַף בְּכוֹר נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד:

רש''י ובשרם יהיה לך. בבכור כתיב: לחזה ושוק של שלמים. ולקמיה פריך לשל תודה אקשינן: בכרם. תלמידי חכמים יושבים שורות שורות ככרם כך מפורש בברכות ירושלמי: שבא לבית המדרש תחילה. היא היתה תחילת ביאתו לפניהם ביבנה: חטאת ואשם מתנה לכהן. אבל שלמים לבעלים: נדון דבר מדבר. כלומר שכמותו ודומה לו: אין באים על חטא. כחטאת וכאשם: אינו בא בנדר ובנדבה. לאפוקי שלמים דבאין בנדר ובנדבה: ונסתלק. נשתתק: הקישן הכתוב. ואין משיבין על ההיקש:

זוהר חיי שרה דף קל''ב ע''ב

פָּתַח וְאָמַר (תהלים ל''ט) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי יְיָ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרָשׁ מַאי טַעֲמָא שִׁמְעָא וְלָא שְׁמַע בַּאֲתַר חַד כְּתִיב שְׁמַע יְיָ וְחָנֵנִי וְגוֹ' וּבַאֲתַר אָחֳרָא שִׁמְעָה אֶלָּא בְּכָל אֲתַר לְזִמְנִין שְׁמַע לִדְכוּרָא וּלְזִמְנִין שִׁמְעָה לְנוּקְבָא, שִׁמְעָה כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שם י''ז) שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק וְגוֹ' שְׁמַע כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שם ל') שְׁמַע יְיָ וְחָנֵנִי (משלי א') שְׁמַע בְּנִי (דברים כ''ז) הַסְכֵּת וּשְׁמַע וְהָכָא שִׁמְעָה תְפִלָּתִי יְיָ בְּגִין דְּהַאי (דְאִיהוּ) דַּרְגָא דִּמְקַבְּלָא כָּל צְלוֹתִין דְּעָלְמָא וְהָא תָּנֵינָן דְּעָבְדָא מִנַּיְהוּ עֲטָרָה וְשַׁוִּי לָהּ בְּרֵישָׁא דְּצַדִּיק חֵי עוֹלָמִים דִּכְתִיב (משלי י') בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וְעַל דָּא שִׁמְעָה תְפִלָּתִי יְיָ, שִׁמְעָה תְפִלָּתִי יְיָ דָּא צְלוֹתָא דִּי בְּלַחַשׁ וְשַׁוְּעָתִי הַאֲזִינָה דָּא צְלוֹתָא דְּאָרִים בַּר נַשׁ קָלֵיהּ בְּעַקְּתֵיהּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמות ב') וַתַּעַל שַׁוְעַתָם אֶל הָאֱלֹקִים וּמַהוּ שַׁוְעָתָם אֶלָּא דְּבִצְלוֹתֵיהּ אָרִים קָלֵיהּ וְזָקִיף עֵינוֹי לְעֵילָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ישעיה כ''ב) וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר, וּצְלוֹתָא דָּא מִתְבָּר תַּרְעִין וְדָפִיק (ס''א וְדָחִיק) לְאַעֲלָא צְלוֹתֵיהּ, אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרָשׁ דָּא אָעִיל קַמֵּי מַלְכָּא וְלֵית תַּרְעָא דְּקָאִים קַמֵּיהּ וּלְעוֹלָם לָא אַהֲדְרוּ דִּמְעִין בְּרֵיקָנַיָּא, תּוּ הָא כְּתִיב הָכָא תְּלָת דַּרְגִין תְּפִלָּה, שַׁוְעָה, דִּמְעָה, לָקֲבֵיל אִלֵּין תְּלָת אַחְרָנִין, כִּי גֵּר אָנֹכִי עִמָּךְ, לְבָתַר תּוֹשָׁב, לְבָתַר כְּכָל אֲבוֹתָי עִקָּרָא דְּעַלְמָא, תָּא חֲזֵי צְלוֹתָא דְּבַר נַשׁ מְעוֹמֶד בְּגִין דִּתְרֵי צְלוֹתָא נִינְהוּ חַד מִיוֹשֶׁב וְחַד מְעוֹמֶד וְאִנּוּן חָד לָקֲבֵל תְּרֵין דַּרְגִין תְּפִלָּה שֶׁל יָד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ לְגַבֵּי יוֹם וָלַיְלָה וְכֹלָּא חַד אוֹף הָכָא תְּפִלָּה מִיוֹשֶׁב לְגַבֵּי תְּפִלָּה שֶׁל יַד לְאַתְקִּין לָהּ כַּמָּה (ד''א כְּמַאן) דְּאַתְקִּין לְכַלָּה וְקָשִׁיט לָהּ לְאַעֲלָא לְחוּפָּה הָכִי נַמֵּי מְקַשְּׁטִין לָהּ בְּרָזָא דִּרְתִיכָא וּמְשַׁיְרִיהָא יוֹצֵא מְשָׁרְתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְכוּ' וְעַל דָּא צְלוֹתָא מִיוֹשֶׁב כֵּיוָן דְּעָאלַת לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה וְאִיהוּ אָתֵי לְקַבְּלָא לָהּ כְּדֵין אַנָּן קַיְּמִין קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה דְּהָא כְּדֵין (דַּרְגָא) דְּכוּרָא אִתְחַבַּר בְּנוּקְבָא וּבְגִּין כָּךְ לָא יַפְסִיק בֵּין גְאוּלָה לִתְפִלָּה (וּגְאוּלָה (שמות קנ''ז א) וּתְפִלָּה תְּרֵין דַּרְגִין אִנּוּן רָזָא דְּצַדִּיק וְצֶדֶק יוֹסֵ''ף וְרָחֵ''ל) וּבְגִין דְּבַר נַשׁ קָאִים קַמֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה נָטַל אַרְבַּע אַמּוֹת לִצְלוֹתֵיהּ וְאוֹקְמוּהָ דִּבְשִׁיעוּרָא (ד''א בְּשִׁיעוּרָא) דְּסוֹרְטָא דְּיוֹצֵר כֹּלָּא, וְכָל מַה דְּאָתֵי בְּסִטְרָא דִּדְכוּרָא בָּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵיקָם בְּקִיּוּמֵיהּ וְאִזְדַּקַף (ס''א וְיִזְדַּקָף), כְּגַוְנָא דָּא כַּד אִיהוּ כָּרַע כָּרַע בְּבָרוּךְ וְכַד אִיהוּ זָקִיף זָקִיף בַּשֵּׁם בְּגִין לְאַחֲזָאָה שִׁבְחָא דִּדְכוּרָא עַל נוּקְבָא:

תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר (תהלים ל''ט) שִׁמְעָה ה' תְפִלָּתִי וְגוֹ'. מַה הַטַּעַם שֶׁכָּתוּב שִׁמְעָה, וְלֹא שְׁמַע. וְלָמָּה בְּמָקוֹם אֶחָד כָּתוּב שְׁמַע ה' וְחָנֵנִי וְגוֹ', וּבְמָקוֹם אַחֵר שִׁמְעָה. אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב פַּעַם שְׁמַע הוּא לְזָכָר, וּכְשֶׁכָּתוּב פַּעַם שִׁמְעָה הוּא לַנְּקֵבָה, שִׁמְעָה, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, שִׁמְעָה ה' צֶדֶק וְגוֹ', שְׁמַע הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שְׁמַע יְיָ וְחָנֵנִי, וְכֵן שְׁמַע בְּנִי וְכֵן הַסְכֵּת וּשְׁמַע שֶׁכָּל אֵלּוּ הֵם לַזָּכָר. וְכָאן אוֹמֵר שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה'. שֶׁהוּא נֶאֱמַר עַל הַנּוּקְבָא, מִשּׁוּם שֶׁהִיא מַדְרֵגָה, הַמְקַבֶּלֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת, שֶׁבָּעוֹלָם. וְלָמַדְנוּ, שֶׁהַנּוּקְבָא עוֹשָׂה עֲטָרָה מִן הַתְּפִלּוֹת וּמֵשִׂימָה אוֹתָהּ בְּרֹאשׁ הַצַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וְעַל זֶה אוֹמֵר הַכָּתוּב, שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי ה'. שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי ה': זֶה הוּא תְּפִלָּה בְּלַחַשׁ. וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה, זֶהוּ תְּפִלָּה בַּהֲרָמַת קוֹל, שֶׁאָדָם מֵרִים קוֹלוֹ, וְצוֹעֵק אֶל ה' בְּצָרָתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, (שמות ב') וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים, וּמַה שַּׁוְעָתָם שֶׁאוֹמֵר הַכָּתוּב, הַיְנוּ שֶׁמֵּרִים קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ וְנוֹשֵׂא עֵינָיו לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה כב) וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר. וּתְפִלָּה זוֹ שׁוֹבֶרֶת שְׁעָרִים, שֶׁדּוֹפֵק עֲלֵיהֶם לְהַכְנִיס תְּפִלָּתוֹ לִפְנֵי ה'. אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ, זוֹ הִיא הַנִּכְנֶסֶת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְאֵין שַׁעַר עוֹמֵד לְפָנֶיהָ, וּלְעוֹלָם אֵין תְּפִלָּה בִּדְמָעוֹת חוֹזֶרֶת רֵיקָם. עוֹד כִּי כָּתוּב כָּאן שָׁלֹש מַדְרֵגוֹת שֶׁהֵם: תְּפִלָּה, שַׁוְעָה, דִּמְעָה. דְּהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, שִׁמְעָה תְּפִלָּתִי ה', וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ. וּכְנֶגֶד אֵלּוּ, מְסַיֵּם הַכָּתוּב, שָׁלֹש מַדְרֵגוֹת אֲחֵרוֹת, כִּי גֵּר אָנֹכִי עִמָּךְ, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר, תּוֹשָׁב וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר, כְּכָל אֲבוֹתָי, שֶׁהֵם עִקָּר הָעוֹלָם. וְגֵר, הוּא כְּנֶגֶד תְּפִלָּה. וְתוֹשָׁב, הוּא כְּנֶגֶד שַׁוְעָה. וּכְכָל אֲבוֹתָי, הוּא כְּנֶגֶד דִּמְעָה. בֹּא וּרְאֵה, תְּפִלָּתוֹ שֶׁל הָאָדָם הוּא מֵעוֹמֵד, כִּי שְׁנֵי מִינֵי תְּפִלּוֹת הֵן, אַחַת הִיא מִיּוֹשֵׁב וְאַחַת הִיא מְעוּמָד, וְהֵם אֶחָד, לִהְיוֹתָם כְּנֶגֶד שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת שֶׁהֵן תְּפִלָּה שֶׁל יָד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, אוֹ יוֹם וָלַיְלָה, וְהֵם אֶחָד. אַף כָּאן, תְּפִלָּה מְיוּשָׁב דְּהַיְנוּ הַתְּפִלָּה דְּיוֹצֵר שֶׁלִּפְנֵי הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, הוּא אֶל הַתְּפִלָּה שֶׁל יָד, דְּהַיְנוּ אֶל הַנּוּקְבָא, לְתַקֵּן אוֹתָהּ, כְּמוֹ שֶׁמְּתַקְּנִים אֶת הַכַּלָּה וּמְקַשְּׁטִים אוֹתָהּ לְהַכְנִיסָהּ לַחוּפָּה, כֵּן מְקַשְּׁטִים אֶת הַנּוּקְבָא, בְּסוֹד הַמֶּרְכָּבוֹת וְהַמַּחֲנוֹת הַמְּרוּמָזִים בַּמִּלִּים יוֹצֵר מְשָׁרְתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו עוֹמְדִים וְכוּ' וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְכוּ' שֶׁשְּׁבָחִים אֵלּוּ, הֵם לְקַשֵּׁט אֶת הַנּוּקְבָא. וְעַל כֵּן תְּפִלָּה דִּמְיוּשָׁב. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה אֶל מֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן, דְּהַיְנוּ בִּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְהוּא בָּא לְקַבֵּל אוֹתָהּ, אָז אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן, כִּי אָז דְּכוּרָא מִתְחַבֵּר בַּנּוּקְבָא. וְכָל שֶׁהוּא מִצַד הַזָּכָר, צָרִיךְ אָדָם לַעֲמוֹד עַל עָמְדוֹ בְּקוֹמָה זְקוּפָה. כְּעֵין זֶה אָמְרוּ, כָּל הַכּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ, שֶׁהוּא סוֹד הַנּוּקְבָא, וְכָל הַזּוֹקֵף זוֹקֵף בַּשֵּׁם, שֶׁהוּא סוֹד הַדְּכוּרָא. כְּדֵי לְהַרְאוֹת שִׁבְחוֹ שֶׁל הַדְּכוּרָא עַל הַנּוּקְבָא.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הל' יסודי התורה ס''ה

א. כָּל הָעוֹבֵר מִדַּעְתּוֹ בְּלֹא אוֹנֵס עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה בְּשָׁאט נֶפֶשׁ לְהַכְעִיס הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בִּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. וְאִם עָבַר בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים. וְכֵן כָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵעֲבֵירָה אוֹ עָשָׂה מִצְוָה לֹא מִפְּנֵי דָבָר בָּעוֹלָם לֹא פַחַד וְלֹא יִרְאָה וְלֹא לְבַקֵּשׁ כָּבוֹד אֶלָּא מִפְּנֵי הַבּוֹרֵא בָרוּךְ הוּא כִּמְנִיעַת יוֹסֵף הַצַדִּיק עַצְמוֹ מֵאֵשֶׁת רַבּוֹ הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם: ב. וְיֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵן בִּכְלַל חִלּוּל הַשֵּׁם וְהוּא שֶׁיַעֲשֶׂה אוֹתָם אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּמְפוּרְסָם בַּחֲסִידוּת דְּבָרִים שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְרַנְנִים אַחֲרָיו בִּשְׁבִילָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֲבֵירוֹת הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם. כְּגוֹן שֶׁלָּקַח וְאֵינוֹ נוֹתֵן דְּמֵי הַמֶּקַח לְאַלְתַּר וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְנִמְצְאוּ הַמּוֹכְרִים תּוֹבְעִין וְהוּא מַקִּיפָן. אוֹ שֶׁיַּרְבֶּה בִשְׂחוֹק אוֹ בַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וּבְנֵיהֶן. אוֹ שֶׁדִבּוּרוֹ עִם הַבְּרִיּוֹת אֵינוֹ בְנַחַת וְאֵינוֹ מְקַבְלָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת אֶלָּא בַּעַל קְטָטָה וְכַעַס וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ הַכֹּל לְפִי גָדְלוֹ שֶׁל חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּדַקְדֵק עַל עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין:

מוסר

מספר הרוקח דף ב' ע''ב

שׁוֹרֶשׁ הָעֲנָוָה מַרְחִיק מִן הַכָּבוֹד כְּמשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָׁלוֹם שֶׁאָמַר וְנַחְנוּ מַה בְּשִׁלְהִי פֶּרֶק כִּסּוּי הַדַּם. גָּדוֹל מַה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמשֶׁה מִמַה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם שֶׁאָמַר (בראשית יח) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר וּבְמשֶׁה כְּתִיב (שמות טז) וְנָחְנוּ מָה לְכַךְ נֶאֱמַר (במדבר יב) וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד וּבְשִׁלְהֵי פֶּרֶק קַמָא דַעֲבוֹדָה זָרָה אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי עֲנָוָה גְדוֹלָה מִכֻּלָּם דִּכְתִיב (ישעי' סא) רוּחַ ה' אֱלֹהִים עָלַי יַעַן מָשַׁח ה' אוֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים לְבַשֵׂר חֲסִידִים לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא עֲנָוִים הָא לָמַדְתָּ שֶׁעֲנָוָה גְדוֹלָה מִכֻּלָּן. אָמְרוּ בִּפְסִקְתָּא מַה שֶּׁעָשְׂתָה חָכְמָה עֲטָרָה לְרֹאשָׁהּ עָשְׂתָה עֲנָוָה שׁוּלַיִם לְרַגְלָהּ דִּכְתִיב (תהלים קי''א) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' עֲנָוָה לָשׁוֹן כְּנִיעָה וְשִׁפְלוּת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד וְשָׁתַק וְהָיָה כָּנוּעַ בְּלִבּוֹ כְּמוֹ לֵעָנוֹת מִפָּנָי הַכְנָעָה הִיא הָעֲנָוָה. נִבְזֶה בְּעֵינָיו וְצָנוּעַ וְאֶת דַכָּא ושְׁפַל רוּחַ וְרוּחַ נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְרַךְ לֵב וּנְכֵה רוּחַ כְּשֶׁמְּסַפְּרִים בִּגְנוּתוֹ יוֹדֶה לַבּוֹרֵא עַל אֲשֶׁר נוֹדַע לָעוֹלָם מְעַט מֵחֶרְפָּתוֹ לְיַיסְּרוֹ וּלְהוֹכִיחוֹ כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּב וְאִם מֵטִיב לוֹ הַבּוֹרֵא יַשְׁפִּיל בְּעֵינָיו מִיִרְאָתוֹ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לִנְקָמָה מִמֶּנוּ וּמִכְשׁוֹל וְאִם יִהְיֶה עָשִׁיר יְשַׁלֵּם חוֹבַת הַבּוֹרֵא מִמֶּנוּ כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָתַי יִכְלֶה הַמָּמוֹן וְלֹא יִתְגָּאֶה:

חיי שרה ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ז) יְהֹוָ֣ה | אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֘ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר-לִ֜י וַֽאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּֽע-לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָֽקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם: יְיָ אֱלָהָא דִּשְׁמַיָּא דִּי דַּבְּרַנִי מִבֵּית אַבָּא וּמֵאֲרַע יַלְדוּתִי וְדִי מַלֵּל לִי וְדִי קַיֵּם לִי לְמֵימַר לִבְרָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכֵהּ קֳדָמָךְ וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִתַּמָּן:

רש''י ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר (פסוק ג) ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ: מבית אבי. מחרן: ומארץ מולדתי. מאור כשדים: ואשר דבר לי. לצרכי, כמו (מל''א ב ד) אשר דבר עלי, וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון על, ותרגום שלהם עלי עלוהי עליהון, שאין נופל אצל דבור לשון לי ולו ולהם, אלא אלי אליו אליהם ותרגום שלהם עמי עמיה עמהון, אבל אצל אמירה נופל לשון לי ולו ולהם: ואשר נשבע לי. בין הבתרים:

(ח) וְאִם-לֹ֨א תֹאבֶ֤ה הָֽאִשָּׁה֙ לָלֶ֣כֶת אַֽחֲרֶ֔יךָ וְנִקִּ֕יתָ מִשְּׁבֻֽעָתִ֖י זֹ֑את רַ֣ק אֶת-בְּנִ֔י לֹ֥א תָשֵׁ֖ב שָֽׁמָּה: וְאִם לָא תֵיבֵי אִתְּתָא לְמֵיתֵי בַתְרָךְ וּתְהֵי זַכָּאָה מִמּוֹמָתִי דָּא לְחוֹד יָת בְּרִי לָא תָתֵב לְתַמָּן:

רש''י ונקית משבועתי וגו' . וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא: רק את בני וגו' . רק, מעוט הוא. בני אינו חוזר, אבל יעקב בן בני, סופו לחזור:

(ט) וַיָּ֤שֶׂם הָעֶ֨בֶד֙ אֶת-יָד֔וֹ תַּ֛חַת יֶ֥רֶךְ אַבְרָהָ֖ם אֲדֹנָ֑יו וַיִּשָּׁ֣בַע ל֔וֹ עַל-הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה: וְשַׁוִּי עַבְדָא יָת יְדֵהּ תְּחוֹת יַרְכָא דְאַבְרָהָם רִבּוֹנֵהּ וְקַיֵּם לֵהּ עַל פִּתְגָּמָא הָדֵין: (י) שלישי וַיִּקַּ֣ח הָ֠עֶ֠בֶד עֲשָׂרָ֨ה גְמַלִּ֜ים מִגְּמַלֵּ֤י אֲדֹנָיו֙ וַיֵּ֔לֶךְ וְכָל-ט֥וּב אֲדֹנָ֖יו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֗קָם וַיֵּ֛לֶךְ אֶל-אֲרַ֥ם נַֽהֲרַ֖יִם אֶל-עִ֥יר נָחֽוֹר: וּדְבַר עַבְדָא עַשְׂרָא גַּמְלִין מִגַּמְלֵי רִבּוֹנֵהּ וַאֲזַל וְכָל שְׁפַר רִבּוֹנֵהּ בִּידֵהּ וְקָם וַאֲזַל לַאֲרָם דִּי עַל פְּרַת לְקַרְתָּא דְנָחוֹר:

רש''י מגמלי אדניו. נכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים: וכל טוב אדניו בידו. שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם: ארם נהרים. בין שתי נהרות יושבת:

(יא) וַיַּבְרֵ֧ךְ הַגְּמַלִּ֛ים מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל-בְּאֵ֣ר הַמָּ֑יִם לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב לְעֵ֖ת צֵ֥את הַשֹּֽׁאֲבֹֽת: וְאַשְׁרֵי גַּמְלַיָּא מִבָּרָא לְקַרְתָּא לִבְאֵרָא דְמַיָּא לְעִדַּן רַמְשָׁא לְעִדַּן דְּנַפְקַן מַלְיָתָא:

רש''י ויברך הגמלים. הרביצם:

(יב) וַיֹּאמַר֓ | יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה-נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַֽעֲשֵׂה-חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם: וַאֲמַר יְיָ אֱלָהֵהּ דְּרִבּוֹנִי אַבְרָהָם זַמִּין כְּעַן קֳדָמַי יוֹמָא דֵּין וְעִבַד טִיבוּ עִם רִבּוֹנִי אַבְרָהָם: (יג) הִנֵּ֛ה אָֽנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל-עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וּבְנוֹת֙ אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר יֹֽצְאֹ֖ת לִשְׁאֹ֥ב מָֽיִם: הָא אֲנָא קָאֵם עַל עֵינָא דְמַיָּא וּבְנַת אֱנָשֵׁי קַרְתָּא נַפְקַן לְמִמְלֵי מַיָּא: (יד) וְהָיָ֣ה הַנַּֽעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֨יהָ֙ הַטִּי-נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָֽמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם-גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֨חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּֽי-עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם-אֲדֹנִֽי: וּתְהֵי עוּלֶמְתָּא דְּאֵימַר לַהּ אַרְכִינִי כְעַן קוּלְתִיךְ וְאֶשְׁתִּי וְתֵימַר אֵשְׁתְּ וְאַף גַּמְלָךְ אַשְׁקֵי יָתַהּ זַמִּנְתָּא לְעבְדָּךְ לְיִצְחָק וּבַהּ אִידַע אֲרֵי עֲבַדְתָּ טִיבוּ עִם רִבּוֹנִי:

רש''י אתה הכחת. ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי לכנס בביתו של אברהם. ולשון הוכחת בררת, אפרוביש''ט בלע''ז : ובה אדע. לשון תחנה, הודע לי בה: כי עשית חסד. אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע כי עשית חסד:

(טו) וַֽיְהִי-ה֗וּא טֶ֘רֶם֘ כִּלָּ֣ה לְדַבֵּר֒ וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את אֲשֶׁ֤ר יֻלְּדָה֙ לִבְתוּאֵ֣ל בֶּן-מִלְכָּ֔ה אֵ֥שֶׁת נָח֖וֹר אֲחִ֣י אַבְרָהָ֑ם וְכַדָּ֖הּ עַל-שִׁכְמָֽהּ: וַהֲוָה הוּא עַד לָא שֵׁיצֵי לְמַלָּלָא וְהָא רִבְקָה נְפָקַת דְּאִתְיְלִידַת לִבְתוּאֵל בַּר מִלְכָּה אִתַּת נָחוֹר אֲחוּהִי דְאַבְרָהָם וְקוּלְתַהּ עַל כַּתְפַּהּ: (טז) וְהַנַּֽעֲרָ֗ טֹבַ֤ת מַרְאֶה֙ מְאֹ֔ד בְּתוּלָ֕ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יְדָעָ֑הּ וַתֵּ֣רֶד הָעַ֔יְנָה וַתְּמַלֵּ֥א כַדָּ֖הּ וַתָּֽעַל: וְעוּלֶמְתָּא שַׁפִּירַת חֵיזוּ (נ''י שַׁפִּירָא לְמֶחֱזֵי) לַחֲדָא בְּתֻלְתָּא וּגְבַר לָא יַדְעָהּ וּנְחָתַת לְעֵינָא וּמְלַת קוּלְתַהּ וּסְלֵקָת:

רש''י בתולה. ממקום בתולים: ואיש לא ידעה. שלא כדרכה, לפי שבנות הגוים היו משמרות מקום בתוליהן ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקיה מכל:

(יז) וַיָּ֥רָץ הָעֶ֖בֶד לִקְרָאתָ֑הּ וַיֹּ֕אמֶר הַגְמִיאִ֥ינִי נָ֛א מְעַט-מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ: וּרְהַט עַבְדָּא לִקְדָמוּתַהּ וַאֲמַר אַשְׁקִינִי (נ''י אַטְעֵמְנִי) כְעַן זְעֵיר מַיָּא מִקּוּלְתִיךְ:

רש''י וירץ העבד לקראתה. לפי שראה שעלו המים לקראתה: הגמיאיני נא. לשון גמיעה, הומיי''ר בלע''ז :

(יח) וַתֹּ֖אמֶר שְׁתֵ֣ה אֲדֹנִ֑י וַתְּמַהֵ֗ר וַתֹּ֧רֶד כַּדָּ֛הּ עַל-יָדָ֖הּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ: וַאֲמֶרֶת אֵשְׁתְּ רִבּוֹנִי וְאוֹחִיאַת וַאֲחֵיתַת קוּלְתַהּ עַל יְדַהּ וְאַשְׁקְתֵהּ:

רש''י ותרד כדה. מעל שכמה:

(יט) וַתְּכַ֖ל לְהַשְׁקֹת֑וֹ וַתֹּ֗אמֶר גַּ֤ם לִגְמַלֶּ֨יךָ֙ אֶשְׁאָ֔ב עַ֥ד אִם-כִּלּ֖וּ לִשְׁתֹּֽת: וְשֵׁיצִיאַת לְאַשְׁקָיוּתֵהּ וַאֲמֶרֶת אַף לְגַמְלָךְ אַמְלֵי עַד דִּי סַפְקוּן לְמִשְׁתֵּי:

רש''י עד אם כלו. הרי אם משמש בלשון אשר, אם כלו, דיספקון, שזו היא גמר שתיתן כששתו די ספוקן:

(כ) וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל-הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רָץ ע֛וֹד אֶל-הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכָל-גְּמַלָּֽיו: וְאוֹחִיאַת וּנְפָצַת קוּלְתַהּ לְבֵית שַׁקְיָא וּרְהָטַת עוֹד לְבֵירָא לְמִמְלֵי וּמְלַת לְכָל גַּמְלוֹהִי:

רש''י ותער. לשון נפיצה, והרבה יש בלשון משנה (עבודה זרה ה ז) המערה מכלי אל כלי, ובמקרא יש לו דומה (תהלים קמא ח) אל תער נפשי, (ישעיה נג יב) אשר הערה למות נפשו: השקת. אבן חלולה ששותים בה הגמלים:

(כא) וְהָאִ֥ישׁ מִשְׁתָּאֵ֖ה לָ֑הּ מַֽחֲרִ֕ישׁ לָדַ֗עַת הַֽהִצְלִ֧יחַ יְהֹוָ֛ה דַּרְכּ֖וֹ אִם-לֹֽא: וְגַבְרָא שָׁהֵי בַהּ מִסְתַּכֵּל שָׁתִיק לְמֵידַע הַאַצְלַח יְיָ אָרְחֵהּ אִם לָא:

רש''י משתאה. לשון שאיה, כמו (ישעיה ו יא) שאו ערים, תשאה שממה: משתאה. משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח. אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו. ואל תתמה בתי''ו של משתאה שאין לך תיבה שתחלת יסודה שי''ן ומדברת בלשון מתפעל שאין תי''ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד כגון משתאה מגזרת שאה, (ישעיה נט טו) משתולל מגזרת שולל, (שם נט טו) וישתומם מגזרת שממה, (מיכה ו טז) וישתמר חקות עמרי מגזרת וישמר, אף כאן משתאה מגזרת תשאה, וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות, כמו (איוב יח כ) על יומו נשמו אחרונים, (ירמיה ב יב) שמו שמים, (דניאל ד טז) אשתומם כשעה חדא, כך תפרש לשון שאיה באדם בהול ובעל מחשבות. ואונקלוס תרגם לשון שהיה וגוברא שהי, שוהא ועומד במקום אחד לראות ההצליח ה' דרכו. ואין לתרגם שתי, שהרי אינו לשון שתיה, שאין אל''ף נופלת בלשון שתיה: משתאה לה. משתומם עליה כמו (לעיל כ יג) אמרי לי אחי הוא, וכמו (לקמן כו ז) וישאלו אנשי המקום לאשתו:

(כב) וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁ֨ר כִּלּ֤וּ הַגְּמַלִּים֙ לִשְׁתּ֔וֹת וַיִּקַּ֤ח הָאִישׁ֙ נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל-יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם: וַהֲוָה כַּד סַפִּיקוּ גַּמְלַיָּא לְמִשְׁתֵּי וּנְסֵיב גַּבְרָא קָדָשָׁא דְדַהֲבָא תִּקְלָא מַתְקְלֵהּ וּתְרֵין שֵׁירִין עַל יְדָהָא מַתְקַל עֲשַׂר סִלְעִין דְּדַהֲבָא מַתְקַלְהוֹן:

רש''י בקע. רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת: ושני צמידים. רמז לשני לוחות מצמדות: עשרה זהב משקלם. רמז לעשרת הדברות שבהן:

(כג) וַיֹּ֨אמֶר֙ בַּת-מִ֣י אַ֔תְּ הַגִּ֥ידִי נָ֖א לִ֑י הֲיֵ֧שׁ בֵּית-אָבִ֛יךְ מָק֥וֹם לָ֖נוּ לָלִֽין: וַאֲמַר בַּת מָן אַתְּ חַוִּי כְעַן לִי הַאִית בֵּית אָבוּךְ אָתַר כָּשַׁר לָנָא לִמְבָת:

רש''י ויאמר בת מי את. לאחר שנתן לה שאלה, לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקדוש ברוך הוא דרכו: ללין. לינה אחת. לין שם דבר והיא אמרה ללון כמה לינות:

(כד) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו בַּת-בְּתוּאֵ֖ל אָנֹ֑כִי בֶּן-מִלְכָּ֕ה אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָ֖ה לְנָחֽוֹר: וַאֲמֶרֶת לֵהּ בַּת בְּתוּאֵל אֲנָא בַּר מִלְכָּה דִּילֵידַת לְנָחוֹר:

רש''י בת בתואל. השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

(כה) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם-תֶּ֥בֶן גַּם-מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם-מָק֖וֹם לָלֽוּן: וַאֲמֶרֶת לֵהּ אַף תִּבְנָא אַף כִּסָּתָא סַגִּי עִמָּנָא אַף אָתַר כָּשַׁר לִמְבָת:

רש''י מספוא. כל מאכל הגמלים קרוי מספוא כגון תבן ושעורים:

(כו) וַיִּקֹּ֣ד הָאִ֔ישׁ וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַֽיהֹוָֽה: וּכְרַע גַּבְרָא וּסְגִיד קֳדָם יְיָ: (כז) רביעי וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲ֠שֶׁ֠ר לֹֽא-עָזַ֥ב חַסְדּ֛וֹ וַֽאֲמִתּ֖וֹ מֵעִ֣ם אֲדֹנִ֑י אָֽנֹכִ֗י בַּדֶּ֨רֶךְ֙ נָחַ֣נִי יְהֹוָ֔ה בֵּ֖ית אֲחֵ֥י אֲדֹנִֽי: וַאֲמַר בְּרִיךְ יְיָ אֱלָהָא דְרִבּוֹנִי אַבְרָהָם דִּי לָא מְנַע טִיבוּתֵהּ וְקוּשְׁטֵהּ מִן רִבּוֹנִי אֲנָא בְּאוֹרַח תַּקְנָא דַּבְּרַנִּי יְיָ בֵּית אֲחוֹהִי דְרִבּוֹנִי:

רש''י בדרך. דרך המימן, דרך הישר, באותו דרך שהייתי צריך. וכן כל בי''ת ולמ''ד וה''א המשמשים בראש התבה ונקודים בפת''ח מדברים בדבר הפשוט שנזכר כבר במקום אחר או שהוא מבורר וניכר באיזו הוא מדבר:

(כח) וַתָּ֨רָץ֙ הַנַּֽעֲרָ֔ וַתַּגֵּ֖ד לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: וּרְהָטַת עוּלֶמְתָּא וְחַוִּיאַת לְבֵית אִמַּהּ כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין:

רש''י לבית אמה. דרך הנשים היתה להיות להן בית לישב בו למלאכתן, ואין הבת מגדת אלא לאמה:

(כט) וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן וַיָּ֨רָץ לָבָ֧ן אֶל-הָאִ֛ישׁ הַח֖וּצָה אֶל-הָעָֽיִן: וּלְרִבְקָה אָחָא וּשְׁמֵהּ לָבָן וּרְהַט לָבָן לְוַת גַּבְרָא לְבָרָא לְוַת עֵינָא:

רש''י וירץ. למה וירץ ועל מה רץ, ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון:

(ל) וַיְהִ֣י | כִּרְאֹ֣ת אֶת-הַנֶּ֗זֶם וְאֶת-הַצְּמִדִים֘ עַל-יְדֵ֣י אֲחֹתוֹ֒ וּכְשָׁמְע֗וֹ אֶת-דִּבְרֵ֞י רִבְקָ֤ה אֲחֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּֽה-דִבֶּ֥ר אֵלַ֖י הָאִ֑ישׁ וַיָּבֹא֙ אֶל-הָאִ֔ישׁ וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד עַל-הַגְּמַלִּ֖ים עַל-הָעָֽיִן: וַהֲוָה כַּד חָזָא יָת קָדָשָׁא וְיָת שֵׁירַיָּא עַל יְדֵי אֲחָתֵהּ וְכַד שְׁמַע יָת פִּתְגָּמֵי רִבְקָה אֲחָתֵהּ לְמֵימַר כְּדֵין מַלֵּיל עִמִּי גַּבְרָא וַאֲתָא לְוַת גַּבְרָא וְהָא קָאֵם עִלַּוֵּי גַּמְלַיָּא עַל עֵינָא:

רש''י על הגמלים. לשמרן, כמו (לעיל יח ח) והוא עומד עליהם, לשמשם:

(לא) וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ יְהֹוָ֑ה לָ֤מָּה תַֽעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָֽנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים: וַאֲמַר עוּל בְּרִיכָא דַּיְיָ לְמָא אַתְּ קָאֵם בְּבָרָא וַאֲנָא פַּנֵּיתִי בֵיתָא וַאֲתַר כָּשַׁר לְגַמְלַיָּא:

רש''י פניתי הבית. מעבודה זרה:

(לב) וַיָּבֹ֤א הָאִישׁ֙ הַבַּ֔יְתָה וַיְפַתַּ֖ח הַגְּמַלִּ֑ים וַיִּתֵּ֨ן תֶּ֤בֶן וּמִסְפּוֹא֙ לַגְּמַלִּ֔ים וּמַ֨יִם֙ לִרְחֹ֣ץ רַגְלָ֔יו וְרַגְלֵ֥י הָֽאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ: וְעַל גַּבְרָא לְבֵיתָא וּשְׁרָא גַּמְלַיָּא וִיהַב תִּבְנָא וְכִסָּתָא לְגַמְלַיָּא וּמַיָּא לְאַסְחָאָה רַגְלוֹהִי וְרַגְלֵי גֻּבְרַיָּא דְּעִמֵּהּ:

רש''י ויפתח. התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים:

חיי שרה יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(לג) (ויישם) וַיּוּשַׂ֤ם לְפָנָיו֙ לֶֽאֱכֹ֔ל וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֹכַ֔ל עַ֥ד אִם-דִּבַּ֖רְתִּי דְּבָרָ֑י וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר: וְשַׁוִּיאוּ קֳדָמוֹהִי לְמֵיכָל וַאֲמַר לָא אֵיכוּל עַד דַּאֲמַלֵּל פִּתְגָּמָי וַאֲמַר מַלֵּיל:

רש''י עד אם דברתי. הרי אם משמש בלשון אשר ובלשון כי, כמו (לקמן מט י) עד כי יבא שילה, וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כי משמש בארבע לשונות, והאחת אי, והוא אם:

(לד) וַיֹּאמַ֑ר עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אָנֹֽכִי: וַאֲמַר עַבְדָּא דְאַבְרָהָם אֲנָא: (לה) וַֽיהֹוָ֞ה בֵּרַ֧ךְ אֶת-אֲדֹנִ֛י מְאֹ֖ד וַיִּגְדָּ֑ל וַיִּֽתֶּן-ל֞וֹ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב וַֽעֲבָדִם֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וּגְמַלִּ֖ים וַֽחֲמֹרִֽים: וַיְיָ בְּרִיךְ יָת רִבּוֹנִי לַחֲדָא וּרְבָא וִיהַב לֵהּ עָאן וְתוֹרִין וּכְסַף וּדְהַב וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וְגַמְלִין וְחַמָרִין: (לו) וַתֵּ֡לֶד שָׂרָה֩ אֵ֨שֶׁת אֲדֹנִ֥י בֵן֙ לַֽאדֹנִ֔י אַֽחֲרֵ֖י זִקְנָתָ֑הּ וַיִּֽתֶּן-ל֖וֹ אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לֽוֹ: וִילֵידַת שָׂרָה אִתַּת רִבּוֹנִי בַר לְרִבּוֹנִי בָּתַר דְּסֵיבָת וִיהַב לֵהּ יָת כָּל דִּילֵהּ:

רש''י ויתן לו את כל אשר לו. שטר מתנה הראה להם:

(לז) וַיַּשְׁבִּעֵ֥נִי אֲדֹנִ֖י לֵאמֹ֑ר לֹֽא-תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַֽעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י ישֵׁ֥ב בְּאַרְצֽוֹ: וְקַיֵּם עָלַי רִבּוֹנִי לְמֵימָר לָא תִסַבּ אִתְּתָא לִבְרִי מִבְּנַת כְּנַעֲנָאֵי דִי אֲנָא יָתֵב בְּאַרְעֵהּ:

רש''י לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. אם לא תלך תחלה אל בית אבי ולא תאבה ללכת אחריך:

(לח) אִם-לֹ֧א אֶל-בֵּית-אָבִ֛י תֵּלֵ֖ךְ וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְלָֽקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִֽי: אֶלָהֵן לְבֵית אַבָּא תֵּזִיל וּלְזַרְעִיתִי וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי: (לט) וָֽאֹמַ֖ר אֶל-אֲדֹנִ֑י אֻלַ֛י לֹֽא-תֵלֵ֥ךְ הָֽאִשָּׁ֖ה אַֽחֲרָֽי: וַאֲמָרִית לְרִבּוֹנִי מָאִים לָא תֵיתֵי אִתְּתָא בַּתְרָי:

רש''י אלי לא תלך האשה. אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עלה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך:

(מ) וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י יְהֹוָ֞ה אֲשֶׁר-הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנָ֗יו יִשְׁלַ֨ח מַלְאָכ֤וֹ אִתָּךְ֙ וְהִצְלִ֣יחַ דַּרְכֶּ֔ךָ וְלָֽקַחְתָּ֤ אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִמִּשְׁפַּחְתִּ֖י וּמִבֵּ֥ית אָבִֽי: וַאֲמַר לִי יְיָ דִּי פְלָחִית קֳדָמוֹהִי יִשְׁלַח מַלְאָכֵהּ עִמָּךְ וְיַצְלַח אָרְחָךְ וְתִסַּב אִתְּתָא לִבְרִי מִזְּרְעִיתִי וּמִבֵּית אַבָּא: (מא) אָ֤ז תִּנָּקֶה֙ מֵאָ֣לָתִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֶל-מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְאִם-לֹ֤א יִתְּנוּ֙ לָ֔ךְ וְהָיִ֥יתָ נָקִ֖י מֵאָֽלָתִֽי: בְּכֵן תְּהֵי זַכַּי (נ''י זַכָּא) מִמּוּמָתִי אֲרֵי תְהַךְ לְזַרְעִיתִי וְאִם לָא יִתְּנוּן לָךְ וּתְהֵי זַכַּי מִמּוּמָתִי: (מב) וָֽאָבֹ֥א הַיּ֖וֹם אֶל-הָעָ֑יִן וָֽאֹמַ֗ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אִם-יֶשְׁךָ-נָּא֙ מַצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֔י אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י הֹלֵ֥ךְ עָלֶֽיהָ: וְאָתִית (נ''י וַאֲתֵיתִי) יוֹמָא דֵּין לְעֵינָא וַאֲמָרִית יְיָ אֱלָהָא דְּרִבּוֹנִי אַבְרָהָם אִם אִית כְּעַן רַעֲוָא קֳדָמָךְ לְאַצְלָחָא אָרְחִי דִּי אֲנָא אָזֵיל עֲלַהּ:

רש''י ואבא היום. היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה:

(מג) הִנֵּ֛ה אָֽנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל-עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וְהָיָ֤ה הָֽעַלְמָה֙ הַיֹּצֵ֣את לִשְׁאֹ֔ב וְאָֽמַרְתִּ֣י אֵלֶ֔יהָ הַשְׁקִֽינִי-נָ֥א מְעַט-מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ: הָא אֲנָא קָאֵם עַל עֵינָא דְמַיָּא וִיהֵי עוּלֶמְתָּא דְּתִפּוֹק לְמִמְלֵי וְאֵימַר לַהּ אַשְׁקִינִי כְעַן זְעֵיר מַיָּא מִקּוּלְתִיךְ: (מד) וְאָֽמְרָ֤ה אֵלַי֙ גַּם-אַתָּ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַ֥ם לִגְמַלֶּ֖יךָ אֶשְׁאָ֑ב הִ֣וא הָֽאִשָּׁ֔ה אֲשֶׁר-הֹכִ֥יחַ יְהֹוָ֖ה לְבֶן-אֲדֹנִֽי: וְתֵימַר לִי אַף אַתְּ אֵשְׁתְּ וְאַף לְגַמְלָיךְ אַמְלִי הִיא אִתְּתָא דְּזַמִּין יְיָ לְבַר רִבּוֹנִי:

רש''י גם אתה. גם לרבות אנשים שעמו: הכיח. ברר והודיע, וכן כל הוכחה שבמקרא ברור דבר:

(מה) אֲנִי֩ טֶ֨רֶם אֲכַלֶּ֜ה לְדַבֵּ֣ר אֶל-לִבִּ֗י וְהִנֵּ֨ה רִבְקָ֤ה יֹצֵאת֙ וְכַדָּ֣הּ עַל-שִׁכְמָ֔הּ וַתֵּ֥רֶד הָעַ֖יְנָה וַתִּשְׁאָ֑ב וָֽאֹמַ֥ר אֵלֶ֖יהָ הַשְׁקִ֥ינִי נָֽא: אֲנָא עַד לָא שֵׁיצִיתִי לְמַלָּלָא בְלִבִּי וְהָא רִבְקָה נְפָקַת וְקוּלְתַהּ עַל כַּתְפַּהּ וּנְחָתַת לְעֵינָא וּמְלָת וַאֲמָרִית לַהּ אַשְׁקִינִי כְעָן:

רש''י טרם אכלה. טרם שאני מכלה, וכן כל לשון הוה פעמים שהוא מדבר בלשון עבר ויכול לכתוב כמו טרם כליתי, ופעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו (איוב א ה) כי אמר איוב, הרי לשון עבר, (שם) ככה יעשה איוב הרי לשון עתיד. ופירוש שניהם לשון הווה, כי אומר היה איוב (שם) אולי חטאו בני וגו' והיה עושה כך:

(מו) וַתְּמַהֵ֗ר וַתּ֤וֹרֶד כַּדָּהּ֙ מֵֽעָלֶ֔יהָ וַתֹּ֣אמֶר שְׁתֵ֔ה וְגַם-גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה וָאֵ֕שְׁתְּ וְגַ֥ם הַגְּמַלִּ֖ים הִשְׁקָֽתָה: וְאוֹחִיאַת וַאֲחִיתַת קוּלְתַהּ מִנַּהּ וַאֲמֶרֶת אֵשְׁתְּ וְאַף גַּמְלָךְ אַשְׁקִי וּשְׁתֵיתִי וְאַף גַּמְלַיָּא אַשְׁקִיאַת: (מז) וָֽאֶשְׁאַ֣ל אֹתָ֗הּ וָֽאֹמַר֘ בַּת-מִ֣י אַתְּ֒ וַתֹּ֗אמֶר בַּת-בְּתוּאֵל֙ בֶּן-נָח֔וֹר אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָה-לּ֖וֹ מִלְכָּ֑ה וָֽאָשִׂ֤ם הַנֶּ֨זֶם֙ עַל-אַפָּ֔הּ וְהַצְּמִידִ֖ים עַל-יָדֶֽיהָ: וּשְׁאֵילִית יָתַהּ וַאֲמָרִית בַּת מָן אַתְּ וַאֲמֶרֶת בַּת בְּתוּאֵל בַּר נָחוֹר דִּילֵידַת לֵהּ מִלְכָּה וְשַׁוֵּיתִי קָדָשָׁא עַל אַפַּהּ וְשִׁירַיָּא עַל יְדָהָא:

רש''י ואשאל ואשים. שנה הסדר, שהרי הוא תחלה נתן ואחר כך שאל, אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו היאך נתת לה, ועדיין אינך יודע מי היא:

(מח) וָֽאֶקֹּ֥ד וָֽאֶשְׁתַּֽחֲוֶ֖ה לַֽיהֹוָ֑ה וָֽאֲבָרֵ֗ךְ אֶת-יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֤ר הִנְחַ֨נִי֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֱמֶ֔ת לָקַ֛חַת אֶת-בַּת-אֲחִ֥י אֲדֹנִ֖י לִבְנֽוֹ: וּכְרָעִית וּסְגָדִית קֳדָם יְיָ וּבָרֵכִית יָת יְיָ אֱלָהֵהּ דְּרִבּוֹנִי אַבְרָהָם דְּדַבְּרַנִּי בְּאוֹרַח קְשׁוֹט לְמִיסַב יָת בַּת אֲחוּהִי דְּרִבּוֹנִי לִבְרֵהּ: (מט) וְ֠עַתָּ֠ה אִם-יֶשְׁכֶ֨ם עֹשִׂ֜ים חֶ֧סֶד וֶֽאֱמֶ֛ת אֶת-אֲדֹנִ֖י הַגִּ֣ידוּ לִ֑י וְאִם-לֹ֕א הַגִּ֣ידוּ לִ֔י וְאֶפְנֶ֥ה עַל-יָמִ֖ין א֥וֹ עַל-שְׂמֹֽאל: וּכְעַן אִם אִיתֵיכוֹן עָבְדִין טִיבוּ וּקְשׁוֹט עִם רִבּוֹנִי חַוּוֹ לִי וְאִם לָא חַוּוֹ לִי וְאִתְפְּנֵי עַל יַמִּינָא אוֹ עַל שְׂמָאלָא:

רש''י על ימין. מבנות ישמעאל: על שמאל. מבנות לוט שהיה יושב לשמאלו של אברהם:

(נ) וַיַּ֨עַן לָבָ֤ן וּבְתוּאֵל֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵֽיהֹוָ֖ה יָצָ֣א הַדָּבָ֑ר לֹ֥א נוּכַ֛ל דַּבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ רַ֥ע אוֹ-טֽוֹב: וְאָתֵיב לָבָן וּבְתוּאֵל וַאֲמָרוּ מִן קֳדָם יְיָ נְפַק פִּתְגָּמָא לֵית אֲנַחְנָא יָכְלִין לְמַלָּלָא עִמָּךְ בִּישׁ אוֹ טָב:

רש''י ויען לבן ובתואל. רשע היה וקפץ להשיב לפני אביו: לא נוכל דבר אליך. למאן בדבר הזה, לא על ידי תשובת דבר רע ולא על ידי תשובת דבר הגון לפי שנכר שמה' יצא הדבר, לפי דבריך שזמנה לך:

(נא) הִנֵּֽה-רִבְקָ֥ה לְפָנֶ֖יךָ קַ֣ח וָלֵ֑ךְ וּתְהִ֤י אִשָּׁה֙ לְבֶן-אֲדֹנֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽה: הָא רִבְקָה קֳדָמָךְ דְּבַר וְאֵיזִיל וּתְהֵי אִתְּתָא לְבַר רִבּוֹנָךְ כְּמָא דִּי מַלֵּל יְיָ: (נב) וַיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֛ע עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אֶת-דִּבְרֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַ֖רְצָה לַֽיהֹוָֽה: וַהֲוָה כַּד שְׁמַע עַבְדָּא דְאַבְרָהָם יָת פִּתְגָּמֵיהוֹן וּסְגֵד עַל אַרְעָא קֳדָם יְיָ:

רש''י וישתחו ארצה. מכאן שמודים על בשורה טובה:

(נג) חמישי וַיּוֹצֵ֨א הָעֶ֜בֶד כְּלֵי-כֶ֨סֶף וּכְלֵ֤י זָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיִּתֵּ֖ן לְרִבְקָ֑ה וּמִ֨גְדָּנֹ֔ת נָתַ֥ן לְאָחִ֖יהָ וּלְאִמָּֽהּ: וְאַפֵּק עַבְדָּא מָנִין דִּכְסַף וּמָנִין דִּדְהַב וּלְבוּשִׁין וִיהַב לְרִבְקָה וּמִגְדָּנִין יְהַב לַאֲחוּהָא וּלְאִמַּהּ:

רש''י ומגדנות. לשון מגדים, שהביא עמו מיני פירות של ארץ ישראל:

(נד) וַיֹּֽאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֗וּ ה֛וּא וְהָֽאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר-עִמּ֖וֹ וַיָּלִ֑ינוּ וַיָּק֣וּמוּ בַבֹּ֔קֶר וַיֹּ֖אמֶר שַׁלְּחֻ֥נִי לַֽאדֹנִֽי: וַאֲכָלוּ וּשְׁתִיאוּ הוּא וְגוּבְרַיָּא דִּי עִמֵּהּ וּבָתוּ וְקָמוּ בְצַפְרָא וַאֲמַר שַׁלְּחוּנִי לְוַת רִבּוֹנִי:

רש''י וילינו. כל לינה שבמקרא לינת לילה אחד:

(נה) וַיֹּ֤אמֶר אָחִ֨יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ תֵּשֵׁ֨ב הַנַּֽעֲרָ֥ אִתָּ֛נוּ יָמִ֖ים אוֹ עָשׂ֑וֹר אַחַ֖ר תֵּלֵֽךְ: וַאֲמַר אֲחוּהָ וְאִמַּהּ תָּתֵיב עוּלֶמְתָּא עִמָּנָא עִדַּן בְּעִדַּן אוֹ עַשְׂרָא יַרְחִין בָּתַר כֵּן תֵּיזִיל:

רש''י ויאמר אחיה ואמה. ובתואל היכן היה, הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו: ימים. שנה, כמו (ויקרא כה כט) ימים תהיה גאלתו, שכך נותנין לבתולה זמן שנים עשר חדש לפרנס את עצמה בתכשיטים: או עשור. עשרה חדשים. ואם תאמר ימים ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט ואם לא תרצה תן לנו מרבה מזה:

(נו) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַל-תְּאַֽחֲר֣וּ אֹתִ֔י וַֽיהֹוָ֖ה הִצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֑י שַׁלְּח֕וּנִי וְאֵֽלְכָ֖ה לַֽאדֹנִֽי: וַאֲמַר לְהוֹן לָא תְאַחֲרוּן יָתִי וַיְיָ אַצְלַח אָרְחִי שַׁלְּחוּנִי וְאֵיהַךְ לְוַת רִבּוֹנִי: (נז) וַיֹּֽאמְר֖וּ נִקְרָ֣א לַֽנַּֽעֲרָ֑ וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת-פִּֽיהָ: וַאֲמַרוּ נִקְרֵי לְעוּלֶמְתָּא וְנִשְׁמָע מַה דְּהִיא אָמְרָה:

רש''י ונשאלה את פיה. מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה:

(נח) וַיִּקְרְא֤וּ לְרִבְקָה֙ וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלֶ֔יהָ הֲתֵֽלְכִ֖י עִם-הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֵֽךְ: וּקְרוֹ לְרִבְקָה וַאֲמַרוּ לַהּ הֲתֵיזְלִי עִם גַּבְרָא הָדֵין וַאֲמֶרֶת אֵיזִיל:

רש''י ותאמר אלך. מעצמי, ואף אם אינכם רוצים:

(נט) וַֽיְשַׁלְּח֛וּ אֶת-רִבְקָ֥ה אֲחֹתָ֖ם וְאֶת-מֵֽנִקְתָּ֑הּ וְאֶת-עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם וְאֶת-אֲנָשָֽׁיו: וְשַׁלָּחוּ יָת רִבְקָה אֲחַתְהוֹן וְיָת מֵנִקְתַּהּ וְיָת עַבְדָּא דְאַבְרָהָם וְיָת גַּבְרוֹהִי: (ס) וַיְבָֽרְכ֤וּ אֶת-רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֽׂנְאָֽיו: וּבָרִיכוּ יָת רִבְקָה וַאֲמַרוּ לַהּ אֲחָתָנָא אַתְּ הֲוֵי לְאַלְפִין וּלְרִבְוָן וְיִרְתוּן בְּנַיְכִי יָת קִרְוֵי סַנְאֵיהוֹן:

רש''י את היי לאלפי רבבה. את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה (לעיל כב יז) הרבה ארבה את זרעך וגו' . יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך ולא מאשה אחרת:

(סא) וַתָּ֨קָם רִבְקָ֜ה וְנַֽעֲרֹתֶ֗יהָ וַתִּרְכַּ֨בְנָה֙ עַל-הַגְּמַלִּ֔ים וַתֵּלַ֖כְנָה אַֽחֲרֵ֣י הָאִ֑ישׁ וַיִּקַּ֥ח הָעֶ֛בֶד אֶת-רִבְקָ֖ה וַיֵּלַֽךְ: וְקָמַת רִבְקָה וְעוּלֶמְתָּהָא וּרְכִיבָא עַל גַּמְלַיָּא וְאָזְלָּא בָּתַר גַּבְרָא וּדְבַר עַבְדָּא יָת רִבְקָה וַאֲזָל: (סב) וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב: וְיִצְחָק אָתָא מִמֵּתוֹהִי (נ''י עַל בְּמֵיתוֹהִי) מִבֵּירָא דְמַלְאָךְ קַיָּמָא אִתְחֲזֵי עֲלַהּ וְהוּא יָתֵב בַּאֲרַע דָּרוֹמָא:

רש''י מבוא באר לחי ראי. שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה: יושב בארץ הנגב. קרוב לאותו באר, שנאמר (לעיל כ א) ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור, ושם היה הבאר, שנאמר (שם טז יד) הנה בין קדש ובין ברד:

(סג) וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים: וּנְפַק יִצְחָק לְצַלָּאָה בְחַקְלָא לְמִפְנֵי רַמְשָׁא וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא גַּמְלַיָּא אָתָן:

רש''י לשוח. לשון תפלה, כמו (תהלים קב א) ישפוך שיחו:

(סד) וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת-עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת-יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל: וּזְקָפַת רִבְקָה יָת עֵינָהָא וַחֲזַת יָת יִצְחָק וְאִתְרְכִינַת מֵעַל גַּמְלָא:

רש''י ותרא את יצחק. ראתה אותו הדור ותוהא מפניו: ותפל. השמיטה עצמה לארץ, כתרגומו ואתרכינת הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע, כמו (פסוק יד) הטי נא כדך, ארכיני, (ש''ב כב י) ויט שמים, וארכין, לשון מטה לארץ, ודומה לו (תהלים לז כד) כי יפל לא יוטל, כלומר אם יטה לארץ לא יגיע עד הקרקע:

(סה) וַתֹּ֣אמֶר אֶל-הָעֶ֗בֶד מִֽי-הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַֽהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד הוּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס: וַאֲמֶרֶת לְעַבְדָּא מָן גַּבְרָא דֵיכִי דִּמְהַלֵּךְ בְּחַקְלָא לְקַדָּמוּתָנָא וַאֲמַר עַבְדָּא הוּא רִבּוֹנִי וּנְסֵיבַת עֵיפָא וְאִתְכַּסִּיאַת:

רש''י ותתכס. לשון ותתפעל, כמו ותקבר, ותשבר:

(סו) וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: וְאִשְׁתָּעֵי עַבְדָּא לְיִצְחָק יָת כָּל פִּתְגָּמַיָּא דִּי עֲבָד:

רש''י ויספר העבד. גלה לו נסים שנעשו לו שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו:

(סז) וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֨הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת-רִבְקָ֛ה וַתְּהִי-ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּֽאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַֽחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ: (פ) וְאַעֲלַהּ יִצְחָק לְמַשְׁכְּנָא וַחֲזָא וְהָא תַקְּנִין עוֹבָדָהָא כְּעוֹבָדֵי שָׂרָה אִמֵּהּ וּנְסֵיב יָת רִבְקָה וַהֲוַת לֵהּ לְאִנְּתּוּ וּרְחִימַהּ וְאִתְנְחֵם יִצְחָק בָּתַר דְּמִיתַת אִמֵּהּ:

רש''י האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה ונעשית דגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו: אחרי אמו. דרך ארץ כל זמן שאמו של אדם קימת כרוך הוא אצלה, ומשמתה הוא מתנחם באשתו:

כה (א) שישי וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה: וְאוֹסֵיף אַבְרָהָם וּנְסֵיב אִתְּתָא וּשְׁמַהּ קְטּוּרָה:

רש''י קטורה. זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת ושקשרה פתחה שלא נזדוגה לאדם מיום שפרשה מאברהם:

(ב) וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת-זִמְרָן֙ וְאֶת-יָקְשָׁ֔ן וְאֶת-מְדָ֖ן וְאֶת-מִדְיָ֑ן וְאֶת-יִשְׁבָּ֖ק וְאֶת-שֽׁוּחַ: וִילֵידַת לֵהּ יָת זִמְרָן וְיָת יָקְשָׁן וְיָת מְדָן וְיָת מִדְיָן וְיָת יִשְׁבָּק וְיָת שׁוּחַ: (ג) וְיָקְשָׁ֣ן יָלַ֔ד אֶת-שְׁבָ֖א וְאֶת-דְּדָ֑ן וּבְנֵ֣י דְדָ֗ן הָי֛וּ אַשּׁוּרִ֥ם וּלְטוּשִׁ֖ם וּלְאֻמִּֽים: וְיָקְשָׁן אוֹלִיד יָת שְׁבָא וְיָת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הֲווֹ לְמַשִּׁירְיָן וְלִשְׁכוּנִין וּלְּנַגְוָן:

רש''י אשורם ולטושם. שם ראשי אומות. ותרגום של אנקלוס אין לי לישבו על לשון המקרא. שפרש למשרין, לשון מחנה. ואם תאמר שאינו כן מפני האל''ף שאינה יסודית, הרי לנו תבות שאין בראשם אל''ף ונתוספה אל''ף בראשם, כמו (עמוס ז ז) חומת אנך, שהוא מן (שמואל ב' ד ד) נכה רגלים, וכמו (מלכים ב' ד ב) אסוך שמן שהוא מן (רות ג ג) ורחצת וסכת: ולטושם. הם בעלי אהלים המתפזרים אנה ואנה ונוסעים איש באהלי אפדנו, וכן הוא אומר (ש''א ל טז) והנה נטושים על פני כל הארץ, שכן למ''ד ונו''ן מתחלפות זו בזו:

(ד) וּבְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עֵיפָ֤ה וָעֵ֨פֶר֙ וַֽחֲנֹ֔ךְ וַֽאֲבִידָ֖ע וְאֶלְדָּעָ֑ה כָּל-אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י קְטוּרָֽה: וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנוֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אִלֵּין בְּנֵי קְטוּרָה: (ה) וַיִּתֵּ֧ן אַבְרָהָ֛ם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-ל֖וֹ לְיִצְחָֽק: וִיהַב אַבְרָהָם יָת כָּל דִּילֵהּ לְיִצְחָק:

רש''י ויתן אברהם וגו' . אמר ר' נחמיה ברכה דיאתיקי, שאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם (לעיל יב ב) והיה ברכה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרם ליצחק:

(ו) וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל-אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם: וְלִבְנֵי לְחֵינָתָא דִּי לְאַבְרָהָם יְהַב אַבְרָהָם מַתְּנָן וְשַׁלְחִנּוּן מֵעַל יִצְחָק בְּרֵהּ בְּעוֹד דְּהוּא קַיָּם קִידוּמָא לַאֲרַע מַדִינְחָא:

רש''י הפילגשים. חסר כתיב, שלא היתה אלא פלגש אחת, היא הגר היא קטורה. נשים בכתבה, פילגשים בלא כתבה, כדאמרינן בסנהדרין (כא א) בנשים ופילגשים דדוד: נתן אברהם מתנת. פרשו רבותינו שם טמאה מסר להם. דבר אחר מה שנתן לו על אודות שרה ושאר מתנות שנתנו לו, הכל נתן להם שלא רצה להנות מהם:

(ז) וְאֵ֗לֶּה יְמֵ֛י שְׁנֵֽי-חַיֵּ֥י אַבְרָהָ֖ם אֲשֶׁר-חָ֑י מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וְשִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְחָמֵ֥שׁ שָׁנִֽים: וְאִלֵּין יוֹמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם דַּחֲיָא מְאָה וְשַׁבְעִין וְחָמֵשׁ שְׁנִין:

רש''י מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים. בן מאה כבן שבעים, ובן שבעים כבן חמש בלא חטא:

(ח) וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מָת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל-עַמָּֽיו: וְאִתְנְגִיד וּמִית אַבְרָהָם בְּסִיבוּ טָבָא סִיב וּשְׂבַע יוֹמִין וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵּהּ: (ט) וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל-מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל-שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן-צֹ֨חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא: וּקְבָרוּ יָתֵהּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹהִי בִּמְעָרַת כָּפֶלְתָּא בַּחֲקַל עֶפְרוֹן בַּר צֹחַר חִתָּאָה דִּי עַל אַפֵּי מַמְרֵא:

רש''י יצחק וישמעאל. מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא שיבה טובה שנאמר באברהם:

(י) הַשָּׂדֶ֛ה אֲשֶׁר-קָנָ֥ה אַבְרָהָ֖ם מֵאֵ֣ת בְּנֵי-חֵ֑ת שָׁ֛מָּה קֻבַּ֥ר אַבְרָהָ֖ם וְשָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ: חַקְלָא דִּי זְבַן אַבְרָהָם מִן בְּנֵי חִתָּאָה תַּמָּן אִתְקְבַר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִתְּתֵהּ: (יא) וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ מוֹת אַבְרָהָ֔ם וַיְבָ֥רֶךְ אֱלֹהִ֖ים אֶת-יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיֵּ֣שֶׁב יִצְחָ֔ק עִם-בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִֽי: (פ) וַהֲוָה בָּתַר דְּמִית אַבְרָהָם וּבָרֵךְ יְיָ יָת יִצְחָק בְּרֵהּ וִיתֵב יִצְחָק עִם בֵּירָא דְמַלְאָךְ קַיָּמָא אִתְחֲזֵי עֲלַהּ:

רש''י ויהי אחרי מות אברהם ויברך וגו' . נחמו תנחומי אבלים. דבר אחר אף על פי שמסר הקדוש ברוך הוא את הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחק מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו ובא הקדוש ברוך הוא וברכו:

(יב) שביעי וְאֵ֛לֶּה תֹּֽלְדֹ֥ת יִשְׁמָעֵ֖אל בֶּן-אַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֜ה הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית שִׁפְחַ֥ת שָׂרָ֖ה לְאַבְרָהָֽם: וְאִלֵּין תּוּלְדַת יִשְׁמָעֵאל בַּר אַבְרָהָם דִּי יְלֵידַת הָגָר מִצְרֵתָא אַמְתָא דְשָׂרָה לְאַבְרָהָם: (יג) וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל בִּשְׁמֹתָ֖ם לְתֽוֹלְדֹתָ֑ם בְּכֹ֤ר יִשְׁמָעֵאל֙ נְבָיֹ֔ת וְקֵדָ֥ר וְאַדְבְּאֵ֖ל וּמִבְשָֽׂם: וְאִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמָהַתְהוֹן לְתוּלְדַתְהוֹן בּוּכְרָא דְיִשְׁמָעֵאל נְבָיוֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם:

רש''י בשמתם לתולדתם. סדר לידתן זה אחר זה:

(יד) וּמִשְׁמָ֥ע וְדוּמָ֖ה וּמַשָּֽׂא: וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא: (טו) חֲדַ֣ד וְתֵימָ֔א יְט֥וּר נָפִ֖ישׁ וָקֵֽדְמָה: חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה: (טז) מפטיר אֵ֣לֶּה הֵ֞ם בְּנֵ֤י יִשְׁמָעֵאל֙ וְאֵ֣לֶּה שְׁמֹתָ֔ם בְּחַצְרֵיהֶ֖ם וּבְטִֽירֹתָ֑ם שְׁנֵים-עָשָׂ֥ר נְשִׂיאִ֖ם לְאֻמֹּתָֽם: אִלֵּין אִנּוּן בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאִלֵּין שְׁמָהַתְהוֹן בְּפַצְחֵיהוֹן וּבִכְרַכֵּיהוֹן תְּרֵין עֲסַר רַבְרְבִין לְאֻמֵּיהוֹן:

רש''י בחצריהם. כרכים שאין להם חומה, ותרגומו בפצחיהון, שהם מפוצחים לשון פתיחה, כמו (תהלים צח ד) פצחו ורננו:

(יז) וְאֵ֗לֶּה שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י יִשְׁמָעֵ֔אל מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וּשְׁלֹשִׁ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּגְוַ֣ע וַיָּ֔מָת וַיֵּאָ֖סֶף אֶל-עַמָּֽיו: וְאִלֵּין שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאָה וּתְלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין וְאִתְנְגִיד וּמִית וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵּהּ:

רש''י ואלה שני חיי ישמעאל וגו' . אמר רבי חייא בר אבא למה נמנו שנותיו של ישמעאל, כדי ליחס בהם שנותיו של יעקב. מן שנותיו של ישמעאל למדנו ששמש יעקב בבית עבר ארבע עשרה שנה כשפרש מאביו קודם שבא אצל לבן, שהרי כשפרש יעקב מאביו מת ישמעאל, שנאמר (להלן כח ט) וילך עשו אל ישמעאל וגו' , כמו שמפורש בסוף מגלה נקראת (מגילה יז א) : ויגוע. לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים:

(יח) וַיִּשְׁכְּנ֨וּ מֵֽחֲוִילָ֜ה עַד-שׁ֗וּר אֲשֶׁר֙ עַל-פְּנֵ֣י מִצְרַ֔יִם בֹּֽאֲכָ֖ה אַשּׁ֑וּרָה עַל-פְּנֵ֥י כָל-אֶחָ֖יו נָפָֽל: (פפפ) וּשְׁרוֹ מֵחֲוִילָה עַד חַגְרָא דִּי עַל אַפֵּי מִצְרַיִם מָטֵי לְאָתוּר עַל אַפֵּי כָל אֲחוֹהִי שְׁרָא: פפפ:

רש''י נפל. שכן, כמו (שופטים ז יב) מדין ועמלק וכל בני קדם נופלים בעמק. כאן הוא אומר לשון נפילה, ולהלן הוא אומר על פני כל אחיו ישכן (לעיל טז יב) , עד שלא מת אברהם ישכן, משמת אברהם נפל:

הפטרת חיי שרה - מלכים א א

א (א) וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֙הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ: (ב) וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ עֲבָדָ֗יו יְבַקְשׁ֞וּ לַאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ נַעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה וְעָֽמְדָה֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּתְהִי-ל֖וֹ סֹכֶ֑נֶת וְשָׁכְבָ֣ה בְחֵיקֶ֔ךָ וְחַ֖ם לַאדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ: (ג) וַיְבַקְשׁוּ֙ נַעֲרָ֣ה יָפָ֔ה בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּמְצְא֗וּ אֶת-אֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית וַיָּבִ֥אוּ אֹתָ֖הּ לַמֶּֽלֶךְ: (ד) וְהַֽנַּעֲרָ֖ה יָפָ֣ה עַד-מְאֹ֑ד וַתְּהִ֨י לַמֶּ֤לֶךְ סֹכֶ֙נֶת֙ וַתְּשָׁ֣רְתֵ֔הוּ וְהַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יְדָעָֽהּ: (ה) וַאֲדֹנִיָּ֧ה בֶן-חַגִּ֛ית מִתְנַשֵּׂ֥א לֵאמֹ֖ר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ךְ וַיַּ֣עַשׂ ל֗וֹ רֶ֚כֶב וּפָ֣רָשִׁ֔ים וַחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו: (ו) וְלֹֽא-עֲצָב֨וֹ אָבִ֤יו מִיָּמָיו֙ לֵאמֹ֔ר מַדּ֖וּעַ כָּ֣כָה עָשִׂ֑יתָ וְגַם-ה֤וּא טֽוֹב-תֹּ֙אַר֙ מְאֹ֔ד וְאֹת֥וֹ יָלְדָ֖ה אַחֲרֵ֥י אַבְשָׁלֽוֹם: (ז) וַיִּהְי֣וּ דְבָרָ֔יו עִ֚ם יוֹאָ֣ב בֶּן-צְרוּיָ֔ה וְעִ֖ם אֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֑ן וַֽיַּעְזְר֔וּ אַחֲרֵ֖י אֲדֹנִיָּֽה: (ח) וְצָד֣וֹק הַ֠כֹּהֵן וּבְנָיָ֨הוּ בֶן-יְהוֹיָדָ֜ע וְנָתָ֤ן הַנָּבִיא֙ וְשִׁמְעִ֣י וְרֵעִ֔י וְהַגִּבּוֹרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לְדָוִ֑ד לֹ֥א הָי֖וּ עִם-אֲדֹנִיָּֽהוּ: (ט) וַיִּזְבַּ֣ח אֲדֹנִיָּ֗הוּ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וּמְרִ֔יא עִ֚ם אֶ֣בֶן הַזֹּחֶ֔לֶת אֲשֶׁר-אֵ֖צֶל עֵ֣ין רֹגֵ֑ל וַיִּקְרָ֗א אֶת-כָּל-אֶחָיו֙ בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְכָל-אַנְשֵׁ֥י יְהוּדָ֖ה עַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ: (י) וְֽאֶת-נָתָן֩ הַנָּבִ֨יא וּבְנָיָ֜הוּ וְאֶת-הַגִּבּוֹרִ֛ים וְאֶת-שְׁלֹמֹ֥ה אָחִ֖יו לֹ֥א קָרָֽא: (יא) וַיֹּ֣אמֶר נָתָ֗ן אֶל-בַּת-שֶׁ֤בַע אֵם-שְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֣וֹא שָׁמַ֔עַתְּ כִּ֥י מָלַ֖ךְ אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן-חַגִּ֑ית וַאֲדֹנֵ֥ינוּ דָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע: (יב) וְעַתָּ֕ה לְכִ֛י אִיעָצֵ֥ךְ נָ֖א עֵצָ֑ה וּמַלְּטִי֙ אֶת-נַפְשֵׁ֔ךְ וְאֶת-נֶ֥פֶשׁ בְּנֵ֖ךְ שְׁלֹמֹֽה: (יג) לְכִ֞י וּבֹ֣אִי | אֶל-הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְאָמַ֤רְתְּ אֵלָיו֙ הֲלֹֽא-אַתָּ֞ה אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ נִשְׁבַּ֤עְתָּ לַאֲמָֽתְךָ֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי-שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֖וּא יֵשֵׁ֣ב עַל-כִּסְאִ֑י וּמַדּ֖וּעַ מָלַ֥ךְ אֲדֹנִיָֽהוּ: (יד) הִנֵּ֗ה עוֹדָ֛ךְ מְדַבֶּ֥רֶת שָׁ֖ם עִם-הַמֶּ֑לֶךְ וַאֲנִי֙ אָב֣וֹא אַחֲרַ֔יִךְ וּמִלֵּאתִ֖י אֶת-דְּבָרָֽיִךְ: (טו) וַתָּבֹ֨א בַת-שֶׁ֤בֶע אֶל-הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַחַ֔דְרָה וְהַמֶּ֖לֶךְ זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וַֽאֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית מְשָׁרַ֖ת אֶת-הַמֶּֽלֶךְ: (טז) וַתִּקֹּ֣ד בַּת-שֶׁ֔בַע וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מַה-לָּֽךְ: (יז) וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֲדֹנִי֙ אַתָּ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתָּ בַּֽיהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לַֽאֲמָתֶ֔ךָ כִּֽי-שְׁלֹמֹ֥ה בְנֵ֖ךְ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל-כִּסְאִֽי: (יח) וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אֲדֹנִיָּ֖ה מָלָ֑ךְ וְעַתָּ֛ה אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יָדָֽעְתָּ: (יט) וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא-וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֙ לְכָל-בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְאֶבְיָתָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וּלְיֹאָ֖ב שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא: (כ) וְאַתָּה֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ עֵינֵ֥י כָל-יִשְׂרָאֵ֖ל עָלֶ֑יךָ לְהַגִּ֣יד לָהֶ֔ם מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל-כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי-הַמֶּ֖לֶךְ אַחֲרָֽיו: (כא) וְהָיָ֕ה כִּשְׁכַ֥ב אֲדֹנִֽי-הַמֶּ֖לֶךְ עִם-אֲבֹתָ֑יו וְהָיִ֗יתִי אֲנִ֛י וּבְנִ֥י שְׁלֹמֹ֖ה חַטָּאִֽים: (כב) וְהִנֵּ֛ה עוֹדֶ֥נָּה מְדַבֶּ֖רֶת עִם-הַמֶּ֑לֶךְ וְנָתָ֥ן הַנָּבִ֖יא בָּֽא: (כג) וַיַּגִּ֤ידוּ לַמֶּ֙לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֖ה נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא וַיָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ עַל-אַפָּ֖יו אָֽרְצָה: (כד) וַיֹּאמֶר֮ נָתָן֒ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ אֲדֹנִיָּ֖הוּ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל-כִּסְאִֽי: (כה) כִּ֣י | יָרַ֣ד הַיּ֗וֹם וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא-וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֩ לְכָל-בְּנֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ וּלְשָׂרֵ֤י הַצָּבָא֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְהִנָּ֛ם אֹכְלִ֥ים וְשֹׁתִ֖ים לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹנִיָּֽהוּ: (כו) וְלִ֣י אֲנִֽי-עַ֠בְדֶּךָ וּלְצָדֹ֨ק הַכֹּהֵ֜ן וְלִבְנָיָ֧הוּ בֶן-יְהוֹיָדָ֛ע וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא: (כז) אִ֗ם מֵאֵת֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ נִהְיָ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְלֹ֤א הוֹדַ֙עְתָּ֙ אֶֽת-(עבדיך) עַבְדְּךָ֔ מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל-כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי-הַמֶּ֖לֶךְ אַחֲרָֽיו: (כח) וַיַּ֨עַן הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר קִרְאוּ-לִ֖י לְבַת-שָׁ֑בַע וַתָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ: (כט) וַיִּשָּׁבַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר חַי-יְהוָ֕ה אֲשֶׁר-פָּדָ֥ה אֶת-נַפְשִׁ֖י מִכָּל-צָרָֽה: (ל) כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְתִּי לָ֜ךְ בַּיהוָ֨ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי-שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֛וּא יֵשֵׁ֥ב עַל-כִּסְאִ֖י תַּחְתָּ֑י כִּ֛י כֵּ֥ן אֶעֱשֶׂ֖ה הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (לא) וַתִּקֹּ֨ד בַּת-שֶׁ֤בַע אַפַּ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַתֹּ֕אמֶר יְחִ֗י אֲדֹנִ֛י הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד לְעֹלָֽם:

משנה מקואות פרק ה

א. מַעְיָן שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי הַשֹּׁקֶת, פָּסוּל. הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי שָׂפָה כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר חוּצָה לָהּ, שֶׁהַמַּעְיָן מְטַהֵר בְּכָל שֶׁהוּא. הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי בְרֵכָה וְהִפְסִיקוֹ, הֲרֵי הוּא כַּמִּקְוֶה. חָזַר וְהִמְשִׁיכוֹ, פָּסוּל לַזָּבִים וְלַמְּצוֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת, עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיָּצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים:

ברטנורה   (א) מעין שהעבירו על גבי השוקת. שהיא כלי. ולא שוקת שבסלע: פסול. להטביל במים שבתוך השוקת ובמים שיוצאים ועוברים מן השוקת לחוץ, הואיל ומי המעין כולם שופכים לתוך השוקת אבל אם מי המעין עוברים על שפת השוקת כל שהוא, אע''פ שמקצתם עוברים בתוך השוקת, כשר להטביל במים שעל שפת השוקת או חוצה לה, דמעין מטהר בכל שהוא: והפסיקו. שאין מי הבריכה מחוברין למעין: הרי הוא כמקוה. ואין מטהר בכל שהוא, עד שיהא שם ארבעים סאה: חזר והמשיכו. שחיבר מי המעין לבריכה: פסול לזבים. דכבר פסק חיותן. וזבים ומצורעים ומי חטאת כתיב בהו מים חיים:

ב. הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי כֵלִים אוֹ עַל גַּבֵּי סַפְסָל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא כַּמִּקְוֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְבִּיל עַל גַּבֵּי הַסַפְסָל:

ברטנורה   (ב) העבירו על גבי כלים. שהעביר המעין על דופני הכלי מבחוץ: הרי הוא כמו שהיה. לטהר בזוחלים ובכל שהוא: הרי הוא כמקוה. דבעי ארבעים סאה ובאשבורן: ובלבד שלא יטביל על גבי ספסל. גזירה שמא יטביל בכלים והלכה כר' יוסי:

ג. מַעְיָן שֶׁהוּא מָשׁוּךְ כַּנָּדָל, רִבָּה (עָלָיו) וְהִמְשִׁיכוֹ, הֲרֵי הוא כְּמוֹ שֶׁהָיָה. הָיָה עוֹמֵד וְרִבָּה (עָלָיו) וְהִמְשִׁיכוֹ, שָׁוֶה לַמִּקְוֶה לְטַהֵר בְּאַשְׁבֹּרֶן, וְלַמַּעְיָן לְהַטְּבִּיל בּוֹ בְּכָל שֶׁהוּא:

ברטנורה   (ג) שהוא משוך כנדל. שמימיו זוחלים במקומות הרבה כשרץ זה שמרבה רגלים וקורין לו בלע''ז צנטופיד''י: ריבה עליו. מים שאובים, עד שנמשכו ונתגדלו המקומות שמימיו זוחלים שם: הרי הוא כמו שהיה. המקומות הללו מטהרים בזוחלים ובכל שהוא כמו שהיו בתחלה: היה. המעין עומד. ולא היו מימיו נזחלים, וריבה עליו מים שאובים ונתגדל המעין עד שמימיו נזחלים אילך ואילך מחמת המים שאובין: שוה כו' למעין. המקומות הללו שהמים נזחלים בהם, שוין למעין שמטהרים בכל שהן, ושוין למקוה שאין מטהרים בזוחלין אלא באשבורן. פירוש אחר, ריבה עליו והמשיכו, הרחיב הבריכות שהיו מושכות מים מן המעין ההוא והגדילן הרי הוא כמות שהיה, דבמקום שהיו מימיו זוחלים קודם שריבה עליהן והרחיבן, שם מטהר בזוחלין, ומן הצדדים אין מטהר אלא באשבורן. פירוש אחר, ריבה עליו והמשיכו, הרחיב הבריכות שהיו מושכות מים מן המעין ההוא והגדילן הרי הוא כמות שהיה, דבמקום שהיו מימיו זוחלים קודם שריבה עליהן והרחיבן, שם מטהר בזוחלין, ומן הצדדים אין מטהר אלא באשבורן. אבל אם לא היו מימיו זוחלים אלא עומדים, וריבה עליו שהרחיב מקום עמידתן, והמשיכם שעשה מקום עמידתן זוחלין, שוה למקוה לטהר באשבורן, ואין מטהר בזוחלין, מאחר דעיקר מקום המעין אינן זוחלין:

ד. כָּל הַיַּמִּים כַּמִּקְוֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א), וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַיָּם הַגָּדוֹל כַּמִּקְוֶה. לֹא נֶאֱמַר יַמִּים, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִינֵי יַמִּים הַרְבֵּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַיַּמִּים מְטַהֲרִים בְּזוֹחֲלִין, וּפְסוּלִין לַזָּבִים וְלַמְּצֹרָעִים, וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶם מֵי חַטָּאת:

ברטנורה   (ד) הים הגדול כמקוה. לא קרא הכתוב מקוה אלא לים הגדול דביה משתעי קרא במעשה בראשית ששם נקוו כל מימי בראשית: לא נאמר ימים. בלשון רבים אלא מפני שמעורבין בו מיני ימים הרבה, שכל הנחלים הולכים אליו: ר' יוסי אומר כל הימים. וים הגדול נמי תורת מעין עליהם לענין שהן מטהרין בזוחלין, מפני שהנחלים הולכים וזוחלין עליהם, אבל פסולין הן לתורת מים חיים, שהכתוב קראן מקוה. והלכה כר' יוסי:

ה. הַזּוֹחֲלִין, כַּמַּעְיָן. וְהַנּוֹטְפִים, כַּמִּקְוֶה. הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל הַזּוֹחֲלִין שֶׁרַבּוּ עַל הַנּוֹטְפִים, שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים. וְנוֹטְפִים שֶׁעֲשָׂאָן זוֹחֲלִין, סוֹמֵךְ אֲפִלּוּ מַקֵּל, אֲפִלּוּ קָנֶה, אֲפִלּוּ זָב וְזָבָה, יוֹרֵד וְטוֹבֵל, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, אֵין מַזְחִילִין בּוֹ:

ברטנורה   (ה) הזוחלין. כגון נהרות שהן זוחלין, הרי הן כמעין ומטהרין בזוחלין ובכל שהן: והנוטפים. כגון מי גשמים: כמקוה. לטהר בארבעים סאה ובאשבורן: שהם כשרים. כזוחלין. הואיל ונוטפין מועטים. ואפילו במקום שאין כדי טבילה בזוחלין אלא אם כן נוטפין משלימים להם: ונוטפין שעשאן זוחלין. כגון מקוה שפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין: סומך אפילו מקל. או קנה, או זב או זבה סומכין ביד או ברגל, וסותמין מקום יציאת המים עד שיעמדו המים במקום אחד ונעשים אשבורן, ויורד הטמא וטובל: כל דבר שהוא מקבל טומאה. לא מיבעיא זב וזבה שהן טמאין, שאינן יכולים לסתום מקום יציאת המים בידיהם או ברגליהם כדי להעמיד המים ולעשותן אשבורן, אלא אפילו טהור גמור, הואיל והוא מקבל טומאה: אין מזחילין בו. כלומר אין מעמידין בו מקום השחילה כדי שיעשה אשבורן ויוכל לטבול בו. וטעמא דר' יוסי, דאמר קרא מקוה מים יהיה טהור, הוייתן תהא על ידי טהרה. והלכה כר' יוסי:

ו. גַּל שֶׁנִּתְלַשׁ וּבוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְנָפַל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, טְהוֹרִים. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, טוֹבְלִין וּמַטְבִּילִין. מַטְבִּילִין בַּחֲרִיצִין וּבַנְּעִיצִים וּבְפַרְסַת הַחֲמוֹר הַמְעֹרֶבֶת בַּבִּקְעָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין בַּחַרְדְּלִית. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין מַטְבִּילִין. וּמוֹדִים שֶׁהוּא גוֹדֵר כֵּלִים וְטוֹבֵל בָּהֶם. וְכֵלִים שֶׁגָּדַר בָּהֶם, לֹא הֻטְּבָּלוּ:

ברטנורה   (ו) גל שנתלש. מן הים שהולך וסוער: ונפל על האדם ועל הכלים טהורים. לחולין בלבד, דחולין לא בעו כוונה. אבל למעשר שני ולתרומה, לא טהר הטובל עד שיכוין: טובלין. איש ואשה: ומטבילין. כלים או ידים במקום שצריך טבילת ידים כגון לקדש דלא סגי בנטילה: חריצין. רחבים ומרובעים כמערה אלא שאינן מקורין: נעיצין. קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה: פרסת חמור. והוא הדין פרסת כל בהמה: המעורבת בבקעה. גומא שנעשית בקרקע על ידי פרסת רגל של בהמה ונתקבצו בה מים, והיא מעורבת למקוה של ארבעים סאה על ידי נקב כשפופרת הנוד, מטבילין בה: חרדלית. כמו הר דלית, זרם מים הבאים מדליו של הר, פירוש מגובה ההר. ואפילו אין מתחלתן ועד סופן אלא ארבעים סאה, מטבילין בהן לבית שמאי: ובית הלל אומרים אין מטבילין. עד שיהיו ארבעים סאה במקום אחד, שאין חרדלית מטהרת אלא באשבורן: שגודר כלים וטובל בהם. עושה מחיצה בכלים כדי שיעכבו הלוך המים ולא יהיו זוחלין, וטובל באותן המים שבתוך מחיצת הכלים שהן כמי מקוה: וכלים שגדר בהן לא הוטבלו. לפי שלא הוטבל כל הכלי במים שבתוך המחיצה, כי אם הצד שכלפי החרדלית ולא צד שכלפי חוץ. ואי קשיא, והא אמר ר' יוסי לעיל כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו, והיכי פליג אבית הלל שמודים שגודר כלים וטובל בהן. יש לומר, דהאי ומודים אסיפא קאי דאמר וכלים שגדר בהן לא הוטבלו, והכי קאמר, מודים בית שמאי לבית הלל שהגודר כלים וטבל בהן, כלים שגדר בהן לא הוטבלו, אבל בית הלל לעולם סברי שאין גודר כלים וטובל בהן, כר' יוסי דאמר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו, והכי משמע בתוספתא:

גמרא נדה דף י''ג ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן הַגֵּרִים וְהַמְּשַׂחֲקִים בְּתִינוֹקוֹת מְעַכְּבִים אֶת הַמָּשִׁיחַ. בִּשְׁלָמָא גֵרִים כִּדְרִבִּי חֲלָבוֹ דְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ קָשִׁין גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כַּסַּפַּחַת אֶלָּא מְשַׂחֲקִים בְּתִינוֹקוֹת מָאי הִיא אִילֵימָא מִשְׁכַּב זָכוּר בְּנֵי סְקִילָה נִינְהוּ אֶלָּא דֶרֶךְ אֵבָרִים בְּנֵי מַבּוּל נִינְהוּ אֵלָּא דִנְסִיבֵי קְטַנּוֹת דְלָא בְּנוֹת אוֹלוּדֵי נִינְהוּ דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נז) כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי:

רש''י בני סקילה נינהו. ואת אמרת מעכבים את המשיח ותו לא הלא במיתה הן נדונים: דרך אברים. היינו שז''ל ואינו משכב זכור דבמשכב זכור כתיב משכבי אשה: דנסיבי קטנות. והוא ראוי להוליד נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה: שבגוף. חדר כי גוף שם מקום המיוחד לנשמות העתידים להיות נולדים: כי רוח. הרוחות שלפני שגזרתי להיות נולדים קודם: יעטוף. מעכב את הגאולה דקרא בגאולה כתיב כי לא לעולם אריב וגו' ונשמות אני עשיתי יעטוף ומסיפיה לרישיה מדריש. יעטוף כמו והעטופים ללבן:

זוהר בראשית דף מ''ח ע''א

תָּא חֲזֵי כְּתִיב בְּשַׁעְתָּא דְּיִשְׂרָאֵל מְבָרְכִין וּמְזַמְּנִין לְהַאי סֻכַּת שָׁלוֹם אוּשְׁפִּיזָא קַדִּישָׁא וְאָמְרֵי הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם כְּדֵין קְדֻשָּׁתָא עִלָּאָה נָחֲתָא וּפְרִיסָת גַּדְפָהָא עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וּמְכַסְיָא לוֹן כְּאִמָּא עַל בְּנִין וְכָל זֵינִין בִּישִׁין אִתְכַּנִּישׁוּ מֵעָלְמָא וְיָתְבֵי יִשְׂרָאֵל תְּחוֹת קְדֻשָּׁתָא דְּמָארֵיהוֹן וּכְדֵין דָּא סֻכַּת שָׁלוֹם יָהִיב נִשְׁמָתִין חַדְתִּין לִבְנָהָא מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּבֵיהּ נִשְׁמָתִין שַׁרְיָן (ס''א דִּכְדֵין זְמָן זִוּוּגָא וְנָטְלַת נִשְׁמָתִין וּבָהּ שַׁרְיָן) וּמִנֵּיהּ נָפְקִין, וְכֵיוָן דְּשַׁרְיָא וּפְרִיסַת גַּדְפָהָא עַל בְּנָהָא, אֲרִיקָת נִשְׁמָתִין חַדְתִּין לְכָל חַד וְחַד, תּוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן עַל דָּא תָּנֵינָן שַׁבָּת דּוּגְמָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי אִיהוּ הָכִי הוּא וַדַּאי וְעַל דָּא שְׁמִיטָה וְיוֹבֵל דּוּגְמָא דָּא בְּדָא, וְשַׁבָּת וְעָלְמָא דְּאָתֵי הָכִי הוּא, וְהַהוּא תּוֹסֶפֶת דְּנִשְׁמָתָא מֵרָזָא דְּזָכוֹר קָא אַתְיָא עַל הַאי סֻכַּת שָׁלוֹם דְּנָטִיל מֵעָלְמָא דְּאָתֵי וְדָא תּוֹסֶפֶת יְהָבַת לְעָלְמָא קַדִּישָׁא, וּבְהַהוּא תּוֹסֶפֶת חֲדָאָן וְיִתְנַשִּׁי מִנַּיְהוּ כָּל מִלִּין דְּחוֹל וְכָל צַעֲרִין וְכָל עָקִין כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ישעיה י''ד) בְּיוֹם הָנִיחַ יְיָ לְךָ מֵעֲצָבֶךָ וּמֵרֻגְּזְךָ וּמִן הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה וְגוֹ', וּבְלֵילְיָא דְּשַׁבַּתָּא בָּעִי בַּר נַשׁ לְאַטְעָמָא מִכֹּלָּא בְּגִין לְאַחֲזָאָה דְּהַאי סֻכַּת שָׁלוֹם מִכֹּלָּא אִתְכְּלִילַת וּבִלְבָד דְּלָא יַפְגִּים מֵיכָלָא חָדָא לְיוֹמָא וְאִית דְּאָמְרֵי תְּרֵין לִתְרֵין סְעוּדָתֵי אָחֳרָנִין דְּיוֹמָא וְשַׁפִּיר, וְכָל שֶׁכֵּן אִי סָלִיק יַתִּיר לְיוֹמָא וְיָכִיל לְמִטְעַם מִמֵּיכְלִין אָחֳרָנִין וְלִזְעִירֵי בִּתְרֵי תַּבְשִׁילִין סַגְיָא וְאוֹקְמוּהָ חֲבְרַיָּא:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְבָרְכִים וּמַזְמִינִים לְסֻכַּת שָׁלוֹם זוֹ, הָאוֹרֵחַ הַקָּדוֹשׁ, וְאוֹמְרִים הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם, אָז קְדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה יוֹרֶדֶת וּפוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ עַל יִשְׂרָאֵל וּמְכַסָּה אוֹתָם כְּמוֹ אֵם עַל הַבָּנִים, וְכָל מִינֵי הָרַע מִסְתַּלְּקִים מֵהָעוֹלָם, וְיִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים תַּחַת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל רִבּוֹנָם. וְאָז סֻכַּת שָׁלוֹם זוֹ נוֹתֶנֶת נְשָׁמָה חֲדָשָׁה לְבָנֶיהָ, מַהוּ הַטַּעַם שֶׁסֻּכַּת שָׁלוֹם נוֹתֶנֶת נְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת לְיִשְׂרָאֵל. מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ שׁוֹרוֹת נְשָׁמוֹת וּמִמֶּנָּהּ הֵן יוֹצְאוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהַסֻּכַּת שָׁלוֹם שׁוֹרָה וּפוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ עַל בָּנֶיהָ, הִיא מַשְׁפַּעַת נְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. עוֹד אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עַל כֵּן לָמַדְנוּ, אֲשֶׁר שַׁבָּת הוּא כְּעֵין עוֹלָם הַבָּא, כֵּן הוּא וַדַּאי, וְעַל כֵּן שְׁמִיטָה וְיוֹבֵל שָׁוִים הֵם זֶה לָזֶה, וְשַׁבָּת וְעוֹלָם הַבָּא כֵּן הוּא, וְתוֹסֶפֶת נְשָׁמָה הַהִיא שֶׁסֻּכַּת שָׁלוֹם מַשְׁפִּיעַ לְבָנֶיהָ, בָּא מִסּוֹד זָכָר, אֶל סֻכַּת שָׁלוֹם הַנִּמְשָׁךְ, וְזֶה הַתּוֹסֶפֶת נְשָׁמָה, הִיא נוֹתֶנֶת לְעַם הַקָדוֹשׁ, וְהֵם שְׂמֵחִים בְּתוֹסֶפֶת נְשָׁמָה זוֹ, וְנִשְׁכָּח מֵהֶם כָּל דִּבְרֵי חוֹל, וְכָל דִּבְרֵי צַעַר, וְכָל רָע, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, בְּיוֹם הָנִיחַ ה' לְךְ וְגוֹ'. שֶׁהַכַּוָּנָה הוּא בְּעֵת הַשָּׂגַת תּוֹסֶפֶת נְשָׁמָה מִסֻּכַּת שָׁלוֹם זוֹ. בְּלֵיל שַׁבָּת צָרִיךְ הָאָדָם לִטְעוֹם מִכָּל הַמַּאֲכָלִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ, כְּדֵי לְהַרְאוֹת בָּזֶה, שֶׁסֻּכַּת שָׁלוֹם זוֹ הָאֲמוּרָה, אָז הִיא גַּם כֵּן כְּלוּלָה מִכֹּל. וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִפְגוֹם בַּסְעֻדָּה אַחַת הַצָרִיךְ לוֹ לְיוֹם הַשַּׁבָּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִפְגוֹם בִּשְּׁנַיִם, דְּהַיְנוּ, מִשְּׁנֵי סְעוּדוֹת הָאֲחֵרוֹת שֶׁל יוֹם הַשַּׁבָּת, וְטוֹב לְהִזָּהֵר בָּזֶה. וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לוֹ יוֹתֵר לַיּוֹם וְיָכוֹל לִטְעוֹם מִמַּאֲכָלִים אֲחֵרִים. וְלַמִּצְעָר דַּי בִּשְׁנֵי תַּבְשִׁילִים לַיּוֹם, וְהֶעֱמִידוּהוּ הַחֲבֵרִים.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' יסודי התורה פ''ה פ''ו

א. וְכֵן אִם דִּקְדֵק הֶחָכָם עַל עַצְמוֹ וְהָיָה דִבּוּרוֹ בְנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת. וְדַעְתּוֹ מְעוּרֶבֶת עִמָּהֶם וּמְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְנֶעְלָב מֵהֶם וְאֵינוֹ עוֹלְבָם. מְכַבֵּד לָהֶן וַאֲפִילוּ לְמַקִּילִין לוֹ וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה וְלֹא יַרְבֶּה בַּאֲרִיחוּת עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבָתָן וְלֹא יֵרָאֶה תָּמִיד אֶלָּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה עָטוּף בַּצִיצִית מוּכְתָּר בַּתְּפִילִּין וְעוֹשֶׂה בְכָל מַעֲשָׂיו לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִין וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק הַרְבֵּה וְלֹא יִשְׁתּוֹמֵם עַד שֶׁיִמְצְאוּ הַכֹּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ וּמִתְאַוִּין לְמַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת ה' וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ישעי' מט) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר: ב. כָּל הַמְאַבֵּד שֵׁם מִן הַשֵׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים הַטְּהוֹרִים שֶׁנִּקְרָא בָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם: ג. וְשִׁבְעָה שֵׁמוֹת הֵם. הַשֵּׁם הַנִכְתָּב יוּ''ד ה''א וָא''ו הֵ''א וְהוּא הַשֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ. אוֹ הַנִּכְתָּב אדנ''י. וְאֵל. אֱלוֹהַּ. וֵאלֹהִים. וְשַׁדַּי. וּצְבָאוֹת. כָּל הַמּוֹחֵק אֲפִילוּ אוֹת אַחַת מִשִּׁבְעָה שֵׁמוֹת אֵלּוּ לוֹקֶה:

מוסר

מספר הרוקח דף ב' ע''ב

אִם יַעֲסוֹק בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא בְּמִדוֹת טוֹבוֹת יִהְיֶה נִכְנַע וִידַמֶּה לוֹ מְעַט מִמַּה שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ וְיִמְחוֹל לְמִי שֶׁדִבֵּר רָעוֹת מִמֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד שֶׁמָּחַל לָהֶם מִיָּד. וְיָנִיחַ הַגַּבְהוּת כְּאַהֲרֹן כֹּהֵן גָּדוֹל וְנָבִיא וּכְתִיב (ויקרא ו) וְהֵרִים אֶת הַדֶשֶׁן לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּלְהָסִיר גַבְהוּתוֹ שֶׁל גּוֹדֶל מַעֲלָתוֹ כְּדִכְתִיב (ש''ב ו) וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָוִד מְפַזֵז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה'. וְלִכְבוֹד הַבּוֹרֵא יִנָקֵם מִן הָרְשָׁעִים לְהַכְרִית מֵעִיר ה' כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן וְנֶאֱמַר (תהלים קלא) לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְיַצִיל עָשׁוּק מִיַּד עוֹשְׁקוֹ דִּכְתִיב (דה''א יח) וַיְהִי דָוִד עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט. וִיצַוֶּה לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְיִתְחַבֵּר עִמָּהֶם וְנֶאֱמַר (תהלים קיט) חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וְיִזָּהֵר מִן הָרַע שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ וּבִלְשׁוֹנוֹ וְיִתְוַדֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (שם נא) חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ אֲלַמְּדָה פּוֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְיִנְקוֹם כְּפִי הַיְכוֹלֶת לְבַעֵר הָרָעִים דִּכְתִיב (שם קו) וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדוֹר וָדוֹר עַד עוֹלָם:

פרשת תולדות

תולדות יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(יט) וְאֵ֛לֶּה תּֽוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן-אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת-יִצְחָֽק: וְאִלֵּין תּוּלְדַת יִצְחָק בַּר אַבְרָהָם אַבְרָהָם אוֹלִיד יָת יִצְחָק:

רש''י ואלה תולדות יצחק. יעקב ועשו האמורים בפרשה: אברהם הוליד את יצחק. על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם הזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה המנו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם היה, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק:

(כ) וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן-אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת-רִבְקָ֗ה בַּת-בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָֽאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה: וַהֲוָה יִצְחָק בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין כַּד נְסֵיב יָת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל אֲרַמָּאָה מִפַּדַּן אֲרָם אֲחָתֵהּ דְלָבָן אֲרַמָּאָה לֵהּ לְאִנְתּוּ:

רש''י בן ארבעים שנה. שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנלדה רבקה, ויצחק היה בן שלשים ושבע שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנלד יצחק עד העקידה שמתה שרה שלשים ושבע שנה, ובת תשעים היתה כשנלד יצחק, ובת מאה עשרים ושבע כשמתה, שנאמר (כג א) ויהיו חיי שרה וגו' , הרי ליצחק שלשים ושבע שנים ובו בפרק נלדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלש שנים ונשאה: בת בתואל מפדן ארם אחות לבן. וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם, אלא להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם: מפדן ארם. על שם ששני ארם היו, ארם נהרים וארם צובה, קורא אותו פדן, לשון (שמואל א' יא ז) צמד בקר, תרגום פדן תורין. ויש פותרין פדן ארם כמו (הושע יב יג) שדה ארם, שבלשון ישמעאל קורין לשדה פדן:

(כא) וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהֹוָה֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְהֹוָ֔ה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ: וְצַלִּי יִצְחָק קֳדָם יְיָ לָקֳבֵל אִתְּתֵהּ אֲרֵי עֲקָרָה הִיא וְקַבֵּל צְלוֹתֵהּ יְיָ וְעַדִּיאַת רִבְקָה אִתְּתֵהּ:

רש''י ויעתר. הרבה והפציר בתפלה: ויעתר לו. נתפצר ונתפייס ונתפתה לו, ואומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה ורבוי הוא וכן (יחזקאל ח יא) ועתר ענן הקטרת, מרבית עלית העשן, וכן (שם לה יג) והעתרתם עלי דבריכם, וכן (משלי כז ו) נעתרות נשיקות שונא, דומות למרבות והנם למשא. אינקריישימינ''ט בלע''ז : לנכח אשתו. זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת: ויעתר לו. לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה:

(כב) וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם-כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְר֥שׁ אֶת-יְהֹוָֽה: וְדַחֲקִין בְּנַיָּא בִּמְעָהָא וַאֲמֶרֶת אִם כֵּן לְמָה דְּנַן אֲנָא וַאֲזָלַת לְמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ:

רש''י ויתרוצצו. על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שסתם מה היא רציצה זו וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות: ותאמר אם כן. גדול צער העבור: למה זה אנכי. מתאוה ומתפללת על הריון: ותלך לדרש. לבית מדרשו של שם: לדרש את ה'. שיגיד לה מה תהא בסופה:

(כג) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י (גיים) גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַֽעֲבֹ֥ד צָעִֽיר: וַאֲמַר יְיָ לַהּ תְּרֵין עַמְמִין בִּמְעַיְכִי וְתַרְתֵּין מַלְכְּוָן מִמֵעַיְכִי יִתְפָּרְשָׁן וּמַלְכוּ מִמַלְכוּ יִתְקַף וְרַבָּא יִשְׁתַּעֲבֵּיד לִזְעֵירָא:

רש''י ויאמר ה' לה. על ידי שליח, לשם נאמר ברוח הקודש והוא אמר לה: שני גוים בבטנך. גיים כתיב, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים: ושני לאמים. אין לאום אלא מלכות: ממעיך יפרדו. מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתמו: מלאם יאמץ. לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר (יחזקאל כו ב) אמלאה החרבה, לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים:

(כד) וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ: וּשְׁלִימוּ יוֹמָהָא לְמֵילָד וְהָא תְיוּמִין בִּמְעָהָא:

רש''י וימלאו ימיה. אבל בתמר כתיב (להלן לח כז) ויהי בעת לדתה. שלא מלאו ימיה כי לשבעה חדשים ילדתם: והנה תומם. חסר, ובתמר תאומים מלא לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע:

נביאים - מלאכי - פרק א

א (א) מַשָּׂ֥א דְבַר-יְהוָ֖ה אֶל-יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי: מַטַּל פִּתְגָמָא דַּיְיָ עַל יִשְּׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי דְּיִתְקְרֵי שְׁמֵיהּ עֶזְרָא סַפְרָא :

רש''י משא דבר ה' . פורפור''ט בלע''ז דבר הנמסר למלאכי לשאת אותו אל בני ישראל : ביד מלאכי . כבר היה מסור בידו זה ימים רבים מכאן דרשו רבותינו בברייתא דמכילתא שכל הנביאים עמדו על הר סיני ושם נמסרו להם הנבואות וכן ( ישעיה מח ) אומר מעת היותה שם אני ועתה ה' אלהים שלחני :

(ב) אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא-אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה וָאֹהַ֖ב אֶֽת-יַעֲקֹֽב: רְחִימַת יַתְכוֹן אֲמַר יְיָ וְאִם תֵּימְרוּן בְּמָא רְחִימְתָּנָא הֲלָא אֲחָא עֵשָּׂו לְיַעֲקֹב אֲמַר יְיָ וּרְחִימַת יַת יַעֲקֹב :

רש''י ואוהב את יעקב . לתת לו את ארץ חמדה צבי צבאות גוים ( ירמיה ג ) ארץ שצבין כל צבאות העכו''ם בה :

(ג) וְאֶת-עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת-הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת-נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר: וְיַת עֵשָּׂו רְחִיקַת וְשַׁוִּיתִי יַת טוּרוֹהִי לְצָדוּ וְיָת אַחֲסַנְתֵּיהּ לְצָדוּת מַדְבְּרָא :

רש''י ואת עשו שנאתי . לדוחפו אל ארץ שעיר מפני יעקב אחיו ומנהג שבעולם מי שיש לו שני בנים לבכור הוא בורר לו מנה יפה : ואשים את הריו שממה . אינן דומין להרי ישראל : לתנות מדבר . מעון תנים :

(ד) כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַאֲנִ֣י אֶהֱר֑וֹס וְקָרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר-זָעַ֥ם יְהוָ֖ה עַד-עוֹלָֽם: אֲרֵי יֵימְרוּן אֱדוֹמָאֵי אִתְמַסְכַּנְנָא כְּעַן עֲתַרְנָא וּנְתוּב וְנִבְנֵי חָרְבָתָא כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אִנּוּן יִבְנוּן וַאֲנָא אֲפַגֵּר וְיִקְרוּן לְהוֹן תְּחוּמָא דְּעַמֵּיה רַשִּׁיעָא וְעַמָּא דְּאַיְתֵי יֻיָ עֲלֵיהוֹן לְוָט עַד עַלְמָא :

רש''י כי תאמר אדום רוששנו . ואם יאמ' מחריבי המקדש' מתחלתינו רשים היינו אבל מעתה שהעשרנו מביזת ירושלים ונשוב ונבנה חרבות שלנו , כה אמר ה' וגו' :

(ה) וְעֵינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה וְאַתֶּ֤ם תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל יְהוָ֔ה מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל: וְעֵינֵיכוֹן יֶחֱזְיָין וְאַתּוּן תֵּימְרוּן יִסְגֵּי יְקָרָא דַּיְיָ וְאַפְתֵּי יַת תְּחוּמָא דְּיִשְּׂרָאֵל :

רש''י יגדל ה' מעל לגבול ישראל . יראה גדולתו מעל לגבולינו להודיע כי אנחנו עמו וי''ת יסגא יקרא דה' ואפתי ית תחו' ארעא דישראל :

(ו) בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם-אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם-אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר | יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת-שְׁמֶֽךָ: הָא עַל בְּרָא אָמִיר לְיַקְּרָא יָת אַבָּא וְעַבְדָּא לְמִדְחַל מִן קֳדָם רִבּוֹנֵיהּ אִם כְּאָב אֲנָא אָן דְּאַתּוּן מְיַקְּרִין קֳדָמַי וְאִם כְּרִבּוֹן אֲנָא אָן דְּאַתּוּן דַּחֲלִין מִן קֳדָמַי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת לְכוֹן כַּהֲנַיָּא דִּמְבַסְּרִין עַל שְׁמִי וְאִם תֵּימְרוּן בְּמָא בָּסַּרְנָא עַל שְׁמָךְ :

רש''י בן . יש עליו לכבד אב וכן עבד אדוניו ואתם קרויין בנים ועבדים ועתה אם אב אני לכם איה כבודי : אמר ה' צבאות לכם . אתם הכהנים הבוזים את שמי : ואמרתם במה בזינו . כלומר ידעתי שתאמרו לי במה בזינו הרי הבזיון :

כתובים - משלי - פרק ה

(יד) כִּ֭מְעַט הָיִ֣יתִי בְכָל-רָ֑ע בְּת֖וֹךְ קָהָ֣ל וְעֵדָֽה: עַד כְּלִיל הֲוֵית לִי בְּכָל בִּישִׁין בְּגוֹ כְנִשְׁתָּא וְעַדְתָא :

רש''י כמעט הייתי בכל רע . כפשע ביני ובין גיהנם ( כלומר בשביל דבר מועט הייתי עכשיו בכל רע שלא שמעתי לקול מורי שאלו שמעתי להם לא יארע בי כך רבי יוסף קר''א ) :

(טו) שְׁתֵה-מַ֥יִם מִבּוֹרֶ֑ךָ וְ֝נֹזְלִ֗ים מִתּ֥וֹךְ בְּאֵרֶֽךָ: אִשְׁתֵּי מַיָא מִן גּוּבָךְ וְרַדְיָא מִן בֵּירָךְ :

רש''י שתה מים מבורך . מבור שנתן לך הקב''ה לחלקך היא תורת משה : בורך . מים מכונסים : ונוזלים מתוך בארך . מים חיים כלומר תחלה כמים מכונסים ולבסוף נובעין הם והולכין :

(טז) יָפ֣וּצוּ מַעְיְנֹתֶ֣יךָ ח֑וּצָה בָּ֝רְחֹב֗וֹת פַּלְגֵי-מָֽיִם: נִשְׁפְּעוּן מַעְיָנָךְ לְבָרָא וּבִפְתָיֵי טְיָפֵי דְמַיָא :

רש''י יפוצו מעינותיך חוצה . סוף שתקנה תלמידים ותורה הוראות ברבים ויצא לך שם : ברחובות . עיר תפוצינה פלגי מימיך :

(יז) יִֽהְיוּ-לְךָ֥ לְבַדֶּ֑ךָ וְאֵ֖ין לְזָרִ֣ים אִתָּֽךְ: יֶהֱווּן לָךְ לְחוּדָךְ וְנוּכְרָאֵי לָא נִשְׁתַּתְּפוּן עִמָךְ :

רש''י יהיו לך לבדך . אתה לבדך תתכבד בהם ולא יחלוק אחר עמך לפי שאמר למעלה פן ישבעו זרים כחך אמר כאן יהיו לך לבדך ומתוך כך :

(יח) יְהִֽי-מְקוֹרְךָ֥ בָר֑וּךְ וּ֝שְׂמַ֗ח מֵאֵ֥שֶׁת נְעוּרֶֽךָ: יֶהֱוֵי מַבּוּעָךְ בְּרִיךְ וַחֲדִי מִן אִתַּת טַלְיוּתָךְ :

רש''י יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך . היא התורה שלמדת מנעוריך :

(יט) אַיֶּ֥לֶת אֲהָבִ֗ים וְֽיַעֲלַ֫ת-חֵ֥ן דַּ֭דֶּיהָ יְרַוֻּ֣ךָ בְכָל-עֵ֑ת בְּ֝אַהֲבָתָ֗הּ תִּשְׁגֶּ֥ה תָמִֽיד: אַיַּלְתָּא דְרַחֲמוּתָא וְדִיצְתָא דְחֶסְדָּא תַדְוָנָא אַלִּף בְּכָל זְמַן וּבְרַחֲמוּתָהּ תִּגְרַס תְּדִירָא :

רש''י תשגה תמיד . ראיתי בדברי ר' משה הדרשן תשגה תעסוק תמיד והוא ל' ערבי והביא ראיה כמו לבקש שגייה לבקש עסק , ולא ידעתי איפה נשנית ורבותינו פירשו ( עירובין נד ) , לשון משגה כמשמעו בעבור אהבתה תהיה שוגג בשאר עסקיך כי היא משמרת על שלך אמרו עליו על ר''א בן פדת שהיה דורש בשוק התחתון וסדינו מוטל בשוק העליון פעם אחת בא אדם אחד ומצא נחש כרוך עליו :

משנה ברכות פרק ו

א. כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת. עַל פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹמֵר, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְעַל הַיְרָקוֹת אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים:

ברטנורה   (א) כיצד מברכין. חוץ מן היין. שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו. וכן הפת: בורא מיני דשאים. לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון קטניות, ור' יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין. ואין הלכה כר' יהודה. והא דתנן על הירקות אומר בורא פרי האדמה, הני מילי ירקות שדרכן לאכלן חיין ואכלן חיין, או שדרכן לאכלן מבושלים ואכלן מבושלים. אבל אותן שדרכן לאכלן חיין ואכלן מבושלים, או שדרכן לאכלן מבושלים ואכלן חיין, אינו מברך עליהן אלא שהכל. וירקות שאוכלין אותם בין חיין בין מבושלים, מברכין עליהן בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלים:

ב. בֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, יָצָא. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, לֹא יָצָא. עַל כֻּלָּם אִם אָמַר שֶׁהַכּל (נִהְיָה), יָצָא:

ברטנורה   (ב) ברך על פירות האילן וכו'. כל היכא דכי שקלי לפירא איתיה לענף, ואותו הענף עצמו חוזר ומוציא פרי לשנה האחרת, מקרי אילן, ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ. אבל היכא דכי שקלת ליה לפרי לא ישאר ענף שיחזור ויוציא פרי לשנה האחרת, אין מברכין על הפירות אלא בורא פרי האדמה: על כולם אם אמר שהכל יצא. ואפילו על הפת ועל היין. ומיהו לכתחלה אין לאכול שום פרי, אם אינו יודע תחלה שיברך עליו ברכה הראויה לו:

ג. עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. עַל הַחֹמֶץ וְעַל הַנּוֹבְלוֹת וְעַל הַגּוֹבַאי אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל (עַל הֶחָלָב וְעַל הַגְּבִינָה וְעַל הַבֵּיצִים אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה אֵין מְבָרְכִין עָלָיו:

ברטנורה   (ג) נובלות. פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו כל צרכן: גובאי. חגבים טהורים: מין קללה. נובלות וגובאי על ידי קללה הן באים ואין הלכה כר' יהודה:

ד. הָיוּ לְפָנָיו מִינִים הַרְבֵּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה, מְבָרֵךְ עָלָיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה:

ברטנורה   (ד) מין שבעה. חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון זית ותמרים. דהני עדיפי הואיל ונשתבחה בהן ארץ ישראל: מברך על איזה מהן שירצה. דחביב עדיף. והלכה כחכמים:

ה. בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּת, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת עַל הַפַּרְפֶּרֶת, לֹא פָטַר אֶת הַפַּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה:

ברטנורה   (ה) פטר את היין שלאחר המזון. הני מילי בשבתות וימים טובים שרגילים לקבוע על היין לאחר המזון, וכשברך על היין לפני המזון אדעתא דהכי ברך, אבל בשאר ימים שאין רגילים לקבוע עצמן על היין לאחר המזון, אין היין שלפני המזון פוטר היין שלאחר המזון. וכל לאחר המזון דתנן במתניתין, היינו לאחר שסלקו ידיהם מן הפת, קודם שיברכו ברכת המזון: פרפרת. כל דבר שמלפתים בו את הפת כגון בשר וביצים ודגים, קרויים פרפרת. ופעמים שהיו מביאים פרפראות קודם סעודה להמשיך האכילה, וחוזרים ומביאים פרפראות אחרות לאחר הסעודה, אחר שמשכו ידיהם מן הפת: מעשה קדרה. כגון הריפות וגרש כרמל וקמח שנתבשל במים, כגון הלביבות וכיוצא בהן. ואית דמפרשי פרפרת דמתני', פת הצנומה בקערה שאין בה מראה לחם, דמברכים עליה בורא מיני מזונות. והשתא ניחא דאצטריך לאשמועינן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, אע''ג דהיא נמי מין פת, אבל מעשה קדרה פטר. ובית שמאי סברי, כשם שאם ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, כך לא פטר מעשה קדרה. ואין הלכה כבית שמאי:

ו. הָיוּ יוֹשְׁבִין (לֶאֱכֹל), כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. הֵסֵבּוּ, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּן. בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. לְאַחַר הַמָּזוֹן, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם. וְהוּא אוֹמֵר עַל הַמֻּגְמָר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַמֻּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר הַסְעֻדָּה:

ברטנורה   (ו) היו יושבים. בלא הסיבה, וסימן הוא שלא נתוועדו לאכול יחד. שרגילים היו כשמתועדים חבורות אנשים לאכול, שהיו מסובים על המטות ואוכלים ושותים בהסבת שמאל: כל אחד מברך לעצמו. שלא היה להם קבע סעודה בלא הסיבה. ומיהו אם אמרו ניזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן, אע''פ שלא הסיבו כהסיבו דמי, ואחד מברך לכולם, ומצטרפין נמי לזימון: בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו. הואיל ואין בית הבליעה פנוי, ואין לב המסובים פונה אל המברך, אלא לבלוע מה שבפיהם. אי נמי חיישינן שמא יחנק כשבא לענות אמן: והוא אומר על המוגמר. המברך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר בורא עצי בשמים. ואע''ג דאיכא דעדיף מיניה, אפילו הכי כיון שהתחיל בחדא עביד לאידך: לאחר הסעודה. לאחר ברכת המזון, דהשתא לאו מצרכי הסעודה הוא, אפילו הכי כיון שהתחיל בברכות אחרונות, גומרן: מוגמר. רגילין היו להביא אחר הסעודה עצי בשמים במחתה על האש לריח טוב:

ז. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מָלִיחַ בַּתְּחִלָּה וּפַת עִמּוֹ, מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת, שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה, מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה:

ברטנורה   (ז) מליח. כל דבר מלוח: שהפת טפלה לו. מי שאכל אכילה גסה מפירות מתוקים ביותר אוכל אחריו דבר מליח לחתך הליחות הנדבקות בגופו מחמת רוב הפירות, ומפני שאינו יכול לאכול המליח לבדו, אוכל מן הפת עמו, אבל המליח לבדו עיקר, והפת טפלה לו:

ח. אָכַל תְּאֵנִים עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים, מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶן שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּרָכָה אַחַת (מֵעֵין שָׁלשׁ). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָכַל שֶׁלֶק וְהוּא מְזוֹנוֹ, מְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלשׁ בְּרָכוֹת. הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ, אוֹמֵר שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:

ברטנורה   (ח) מברך אחריהן שלש ברכות. דכל שהוא משבעת המינים מברך אחריו שלש ברכות. דסבירא ליה לרבן גמליאל דואכלת ושבעת וברכת לאו אלחם בלבד קאי, אלא אכל שבעת המינין המוזכרים לעיל בפרשה. ובהאי קרא שלש ברכות רמיזי. וברכת, זו ברכת הזן. על הארץ, זו ברכת הארץ. הטובה, זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר (דברים ג): ההר הטוב הזה: וחכמים אומרים ברכה אחת. מעין שלש ברכות. אם ענבים תאנים ורימונים זיתים ותמרים אכל, מברך על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה טובה וכו' וחותם על הארץ ועל הפירות. ובארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה. וברכה זו עצמה מברך על היין, אלא שפותח בה על הגפן ועל פרי הגפן. ועל כל דבר הנעשה מחמשת מיני דגן, במקום על העץ ועל פרי העץ, אומר על המחיה ועל הכלכלה, וחותם על הארץ ועל המחיה: אפילו אכל שלק. של ירק. והוא מזונו, שסומך עליו למזון. מברך שלש ברכות, דואכלת ושבעת אכל מאי דאכל קאי. והלכה כחכמים שאין מברכין שלש ברכות אלא אלחם, ועל שבעת המינין, ברכה אחת מעין שלש, ועל כל שאר דברים, בורא נפשות רבות וחסרונן. ופירוש חסרונן, כמו לחם ומים שאי אפשר להתקיים בלא הם; על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי, כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא נבראו יכולין הבריות להתקיים, ולא נבראו כי אם לתענוג ולתוספת טובה. ומפני שיש בברכה זו שני ענינים, הויא ברכה ארוכה ופותחת בברוך וחותמת בברוך, כדאיתא בירושלמי שחותמים ברוך אתה ה' חי העולמים: השותה מים לצמאו. דוקא, מברך שהכל, אבל השותה מים לבלוע מאכל שנתחב לו בגרונו וכיוצא בזה, אינו מברך: רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות. מברך לפני שתיית המים. ואין הלכה כר' טרפון, אלא לפניהם מברך שהכל, ולאחריהם בורא נפשות רבות:

גמרא ברכות דף ל''ה ע''א

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִקָּדְשֵׁי שָׁמַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כד) לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ. רִבִּי לֵוִי רָמֵי כְּתִיב לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ. וּכְתִיב (שם קטו) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. לֹא קַשְׁיָא כַּאן קוֹדֶם בְּרָכָה כַּאן לְאַחַר בְּרָכָה. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא בַר פַּפָּא כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִלּוּ גוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית וְאֵין אָבִיו אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב) הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָנֶךָ וְאֵין אִמּוֹ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. מָאי חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא בַר פַּפָּא חָבֵר הוּא לְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁהִשְׁחִית אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. רִבִּי חֲנִינָא בַר פַּפָּא רָמֵי כְּתִיב (הושע ב) וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְגוֹ'. וּכְתִיב (דברים יא) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְגוֹ. לֹא קַשְׁיָא כַּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. כַּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. תָּנוּ רַבָּנָן וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן תַּלְמוּד לוֹמַר וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ נְהוֹג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ דִבְרֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר אֶפְשַׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה קוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ תּוֹרָה מַה תְהֵא עָלֶיהָ. אֶלָּא בִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשִׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' סא) וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹמֵר. וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשִׂית עַל יְדֵי עַצְמָן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשִׂית עַל יָדָן. שֶׁנֶּאֱמַר (שם כח) וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ. אָמַר אַבַּיֵּי הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְּיָדָן כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן:

רש''י לאחר ברכה. הרי היא לבני אדם: גוזל להקב''ה. את ברכתו: ולכנסת ישראל. שבחטאו הפירות לוקין: אין פשע. ולפי שהוא מיקל רואים האחרים ולמדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העוה''ז בלא ברכה ולכן נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית: לירבעם בן נבט. שחטא והחטיא את ישראל כך הוא חוטא ומחטיא: בזמן שעושים רצונו. הדגן שלהם וכשאין עושים רצונו נוטלו ומראה להם שהיא שלו: דברים ככתבן. שלא יעסוק בדרך ארץ: נהוג בהם. עם דברי תורה: מנהג דרך ארץ. שאם תבוא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה: אפשר. בתמיה אפשר כדבריך:

זוהר תולדות דף קל''ד ע''א

וְאֵלֶה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק וְגוֹ', פָּתַח רַבִּי חִיָּא וְאָמַר (תהלים ק''ו) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ, תָּא חֲזֵי כַּד בָּעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְסָלִיק בִּרְעוּתָא קַמֵּיהּ לְמִבְרֵי עָלְמָא הַוָּה מִסְתַּכַּל בְּאוֹרַיְתָא וּבָרָא לֵיהּ וּבְכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דִּבְרָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעָלְמָא הַוָּה מִסְתַּכַּל בְּאוֹרַיְתָא וּבְרָא לֵיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי ח') וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעְשׁוּעִים יוֹם יוֹם אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אוֹמָן, כַּד בָּעָא לְמִבְרֵי אָדָם אָמְרָה תּוֹרָה קַמֵּיהּ אִי בַּר נַשׁ יִתְבְּרִי וּלְבָתַר יֶחֱטֵי וְאַנְתְּ תֵּידוּן לֵיהּ אַמַּאי יְהוֹן עוֹבָדֵי יָדָךְ לְמַגְּנָא דְּהָא לָא יֵיכוּל לְמִסְבָּל דִּינָךְ אָמַר לָהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָא אַתְקִּינָת תְּשׁוּבָה עַד לָא בָּרָאתִי עָלְמָא אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעָלְמָא בְּשַׁעְתָּא דְּעָבַד לֵיהּ וּבָרָא לָאָדָם אָמַר לֵיהּ עָלְמָא עָלְמָא, אַנְתְּ וְנִמּוּסָךְ לָא קַיָּמִין אֶלָּא עַל אוֹרַיְתָא, וּבְגִין כָּךְ בָּרָאתִי לֵיהּ לָאָדָם בָּךְ, בְּגִין דְּיִתְעַסַק בָּהּ, וְאִי לָאו הָא אַנָּא אַהֲדַר לָךְ לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְכֹלָּא בְּגִנֵּיהּ דְּאָדָם קַיְּמָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה מ''ה) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עֲלֵיהּ בָּרָאתִי, וְאוֹרַיְתָא קַיְּמָא וּמַכְרְזָא קַמַּיְהוּ דִּבְנָי נְשָׁא בְּגִין דְּיִתְעַסְקוּ וְיִשְׁתַּדְּלוּ בָּהּ וְלֵית מָאן דְּיַרְכִין אוּדְנֵיהּ, תָּא חֲזֵי כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא אִיהוּ קַיִּים עָלְמָא וְקַיִּים כָּל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא עַל תִּקּוּנֵיהּ כִּדְקָא יָאוּת וְלֵית לָךְ כָּל שַׁיְּפָא וְשַׁיְּפָא דְּקַיְּמָא בֵּיהּ בְּבַר נַשׁ דְּלָא הֲוֵי לְקִבְלֵיהּ בְּרִיָּה בְּעָלְמָא דְּהָא כְּמָה דְּבַר נַשׁ אִיהוּ מִתְפַּלַּג שַׁיְּפִין וְכֻלְּהוּ קַיְּמִין דַּרְגִין עַל דַּרְגִין מִתְתַּקְּנִין אִלֵּין עַל אִלֵּין וְכֻלְּהוּ חַד גּוּפָא הָכִי נַמֵּי עָלְמָא כָּל אִנּוּן בְּרִיָּן כֻּלְּהוּ שַׁיְּפִין שַׁיְּפִין וְקַיְּמִין אִלֵּין עַל אִלֵּין וְכַד מִתְתַּקְּנָן כֻּלְּהוּ הָא (חַד) גּוּפָא מַמָּשׁ, וְכֹלָּא כְּגַוְנָא דְּאוֹרַיְתָא דְּהָא אוֹרַיְתָא כֹּלָּא שַׁיְּפִין וּפִרְקִין וְקַיְּמִין אִלֵּין אִלֵּין וְכַד מִתְתַּקְּנָן כֻּלְּהוּ אִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא, כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל דָּוִד בְּעוֹבָדָא דָּא פָּתַח וְאָמַר (תהלים ק''ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ בְּאוֹרַיְתָא אִנּוּן כָּל רָזִין עִלָּאִין חֲתִימִין דְּלָא יָכְלִין לְאִתְדַבָּקָא בְּאוֹרַיְתָא כָּל אִנּוּן מִלִּין עִלָּאִין דְּאִתְגַלְיָן וְלָא אִתְגַלְיָן בְּאוֹרַיְתָא אִנּוּן כָּל מִלִּין דִּלְעֵילָא וּלְתַתָּא כָּל מִלִּין דְּעָלְמָא דֵּין וְכָל מִלִּין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי בְּאוֹרַיְתָא אִנּוּן וְלֵית מָאן דְּיַשְׁגַּח וְיָדַע לוֹן וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב (תהלים ק''ו) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ:

תרגום הזוהר וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק וְגוֹ': פָּתַח רַבִּי חִיָּא וְאָמַר, מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעָלָה בְּרָצוֹן לְפָנָיו, לִבְרֹא הָעוֹלָם, הָיָה מִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה וּבָרָא אוֹתוֹ. וּבְכָל פְּעֻלָּה וּפְעֻלָּה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם, הָיָה מִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה וּבְרָאָהּ, וְזֶה שֶׁכָּתוּב (משלי ח') וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעְשׁוּעִים יוֹם יוֹם. אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אוּמָן. דְּהַיְנוּ שֶׁהָיְתָה כְּלֵי אוּמָנֻתוֹ. כְּשֶׁרָצָה לִבְרֹא אֶת הָאָדָם, אָמְרָה הַתּוֹרָה לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה נִבְרָא הָאָדָם וְאַחַר כָּךְ יֵחֱטָא, וְאַתָּה תָּדוּן אוֹתוֹ, לָמָּה יִהְיוּ מַעֲשֵׂה יָדֶיךְ לַשָּׁוְא, הֲרֵי לֹא יוּכַל לִסְבֹּל אֶת דִּינְךְ. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי בָּרָאתִי תְּשׁוּבָה מִטֶּרֶם שֶׁבָּרָאתִי הָעוֹלָם, וְאִם יֶחֱטָא, יוּכַל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְאֶמְחוֹל לוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָעוֹלָם בְּשָׁעָה שֶׁבָרָא אוֹתוֹ, וּבָרָא אֶת הָאָדָם, אָמַר לוֹ: עוֹלָם עוֹלָם, אַתָּה וְטִבְעֲךְ אֵינָם עוֹמְדִים אֶלָּא עַל הַתּוֹרָה, וּמִשּׁוּם זֶה בָּרָאתִי בְּךְ אָדָם כְּדֵי שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וְאִם לֹא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה הֲרֵי אֲנִי מַחֲזִירְךְ לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ. וְהַכֹּל הוּא בִּשְׁבִיל הָאָדָם וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה מ''ה) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. וְהַתּוֹרָה עוֹמֶדֶת וּמַכְרֶזֶת לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, כְּדֵי שֶׁיַּעֲסְקוּ וְיִשְׁתַּדְּלוּ בַּתּוֹרָה, וְאֵין מִי שֶׁיַּטֶּה אָזְנָיו. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הוּא מְקַיֵּם הָעוֹלָם וּמְקַיֵּם כָּל פְּעֻלָּה וּפְעֻלָּה שֶׁבָּעוֹלָם עַל תִּקּוּנוֹ כָּרָאוּי. וְאֵין לְךְ אֵבֶר הַנִּמְצָא בָּאָדָם שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כְּנֶגְדוֹ בִּרְיָה בָּעוֹלָם. כִּי כְּמוֹ שֶׁגּוּף הָאָדָם מִתְחַלֵּק לְאֵבָרִים, וְכֻלָּם עוֹמְדִים מַדְרֵגוֹת עַל מַדְרֵגוֹת הַמִּתְתַּקְּנוֹת אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְכֻלָּן הֵן גּוּף אֶחָד. כֵּן הָעוֹלָם, כָּל אֵלּוּ הַבְרִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כֻּלָּן, הֵן אֵבָרִים אֵבָרִים. וְעוֹמְדִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְכַאֲשֶׁר כֻּלָּן תִּתְתַּקַּנָּה יִהְיוּ לְגוּף אֶחָד מַמָּשׁ, וְהַכֹּל כְּעֵין הַתּוֹרָה, כִּי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הִיא אֵבָרִים וּפְרָקִים, וְעוֹמְדִים אֵלוּ עַל אֵלוּ, וְכַאֲשֶׁר יִתְתַקְנוּ כֻּלָם, יֵעָשׁוּ לְגוּף אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁנִסְתַכֵּל דָּוִד בַּעֲשִׁיָה הַזוֹ, פָּתַח וְאָמַר (תהלים ק''ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׁיךְ ה' כֻּלָם בְּחָכְמָה עָשִׁיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךְ. בַּתוֹרָה הֵם, כָּל סוֹדוֹת הָעֶלְיוֹנִים הַחֲתוּמִים שֶׁאֵין הַיְכוֹלֶת לַהֲשִׁיגָם, בַּתוֹרָה הֵם, כָּל דְּבָרִים הָעֶלְיוֹנִים הַמְגוּלִים וְאֵינָם מְגוּלִים בַּתוֹרָה הֵם, כָּל הַדְבָרִים שֶׁלְמַעְלָה שֶׁבְעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, וְשֶׁל מַטָה, כָּל הַדְבָרִים שֶׁבָעוֹלָם הַזֶּה וְכָל הַדְבָרִים שֶׁבָעוֹלָם הַבָּא הֵם בַּתוֹרָה. וְאֵין מִי שֶׁיִסְתַכֵּל וְיֵדַע אוֹתָם, וּמִשׁוּם זֶה כָּתוּב, (תהלים ק''ו) מִי יְמַלֵל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָתוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' יסודי התורה פ''ו

א. כָּל הַנִּטְפָּל לַשֵּׁם מִלְּפָנָיו מוּתָּר לְמוֹחֲקוֹ כְּגוֹן לָמֶּ''ד מִלַּה' וּב' מִבָּאֱלֹהִים וְכַיּוֹצֵא בָהֵן אֵינָן בִּקְדוּשַׁת הַשֵּׁם. וְכָל הַנִּטְפָּל לַשֵּׁם מֵאַחֲרָיו כְּגוֹן ך' שֶׁל אֱלֹהֶיךָ וכ''ם שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם וְכַיּוֹצֵא בָהֶם אֵינָם נִמְחָקִים וַהֲרֵי הֵם כִּשְׁאַר אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם מְקַדְּשָׁם וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ וְאָסוּר לְמוֹחֲקָם. הַמּוֹחֵק אֵלּוּ הָאוֹתִיוֹת הַנִטְפָּלוֹת אֵינוֹ לוֹקֶה אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת: ב. כָּתַב אל''ף למ''ד מֵאֱלֹהִים יו''ד ה''א מה' אֵינוֹ נִמְחָק וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר י''ה שֶׁהוּא שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הַשֵּׁם מִקְּצַת שֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ הוּא. אֲבָל הַכּוֹתֵב שִׁי''ן דל''ת מִשַׁדַּי צד''י בי''ת מִצְבָאוֹת הֲרֵי זֶה נִמְחָק. ג. שְׁאָר הַכִּנּוּיִין שֶׁמְּשַׁבְּחִין בָּהֵן אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּגוֹן חַנּוּן וְרַחוּם הַגָדוֹל וְהַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא הַנֶּאֱמָן קַנָּא וְחָזָק וְכַיּוֹצֵא בָהֵן הֲרֵי הֵן כִּשְׁאַר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וּמוּתָּר לְמוֹחֲקָן:

מוסר

מספר צידה לדרך דף רי''א ע''ב

בֹּא וּרְאֵה קוֹשִׁי עוֹרֶף הַיֵּצֶר הָרָע כִּי הִזְהִירָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי נְבִיאָיו וַחֲכָמָיו וִירֵאָיו וְלֹא קִבַּלְנוּ דִבְרֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יְקָבֵּל אָדָם צַוָּואַת רוֹפֵא עַל חוֹלְיוֹ שֶׁיִּמְנָעֵהוּ עַל דָּבָר הֲלֹא תִרְאֶה כַּמָּה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּינֵיהֶם. כִּי הָרוֹפֵא מַרְפֵּא וּמַזְהִיר עַל גּוּף שֶׁסּוֹפוֹ עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְהַנָּבִיא עַל הַנְּשָׁמָה הַנִּשְׁאֶרֶת וְאִם תִּזְכֶּה תֶּהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים. וַהֲלֹא יָבִין הַנִּלְבָב לַאֲנָשִׁים שֶׁחָלְפוּ וְעָבְרוּ אֵיךְ קָנוּ וּבָנוּ וְעָמְדוּ וְכִיְּרוּ וְצִיְּרוּ וְהִגְבִּיהוּ בֵּיתָם וְהִנְחִיל ה' אַרְצָם וְקִנְיָינָם וְהוֹנָם וּרְכוּשָׁם לְאוֹיְבֵיהֶם הֲלֹא תִרְאֶה אֵיךְ קִבְּצוּ מַה שֶׁלֹּא אָכְלוּ וּבָנוּ מַה שֶׁלֹּא שָׁכְנוּ. וְהִתְאַוּוּ מַה שֶׁלֹּא הִשִׂיגוּ בָּנָה אַרְמוֹן וְרֹאשׁוֹ בַשָׁמַיִּם וּמְקוֹמוֹ הַמְיוּחָד לוֹ בִּתְהוֹמוֹת רַבָּה וְהוּא קִבְרוֹ. הֲיֵשׁ בָּעוֹלָם שְׁטוּת גָּדוֹל מִזֶּה לַעֲשׂוֹת דִּירַת קְבַע בָּעוֹלָם שֶׁנּוֹסֵעַ מִמֶּנּוּ וְלֹא יָשׁוּב אֵלָיו וְיַחֲרִיב עוֹלָם שֶׁהוֹלֵךְ לַעֲמוֹד שָׁם עַד עוֹלְמֵי עַד. וְאִם מִתּוֹךְ אַהֲבַת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה בְּזֶה תֹּאבַד הָעוֹלָם הַבָּא הֲלֹא תַבִּיט לַמְּלָכִים וְלַסְּגָנִים שֶׁעָבְרוּ וַעֲבָדוּם וְכִבְּדוּם גְּדוֹלִים אֵין זִכְרוֹן לָהֶם וְלֹא לְעוֹבְדֵיהֶם וְלִמְכַבְּדִים וּמְגַדְלִים אוֹתָם. הֲלֹא אֵין זִכְרוֹן עִם אָדָם זוּלָתִי לַטוֹבִים וְלַנְּדִיבִים וּלְעוֹבְדֵי הָאֵל הַמְּשֻׁבָּחִים לַטוֹב מַעֲשֵׂיהֶם אוֹ מְגָנִים לָרָעִים בְתַכְלִית הָרֶשַׁע לְרוֹעַ מַעֲשֵׂיהֶם לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי מ) זֵכֶר צַדִיק לִבְרָכָה:

תולדות יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(כה) וַיֵּצֵ֤א הָֽרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו: וּנְפַק קַדְמָאָה סִמוֹק כֻּלֵּהּ כִּגְלִים (נ''י כִּכְלָן) דִּשְׂעָר וּקְרוֹ שְׁמֵהּ עֵשָׂו:

רש''י אדמוני. סימן הוא שיהא שופך דמים: כלו כאדרת שער. מלא שער כטלית של צמר המלאה שער פלוקייר''א בלע''ז : ויקראו שמו עשו. הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה:

(כו) וְאַֽחֲרֵי-כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֨זֶת֙ בַּֽעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַֽעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן-שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם: וּבָתַר כֵּן נְפַק אֲחוּהִי וִידֵהּ אֲחִידָא בְּעִקְבָא דְעֵשָׂו וּקְרָא שְׁמֵהּ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בַּר שִׁתִּין שְׁנִין כַּד יְלִידַת יָתְהוֹן:

רש''י ואחרי כן יצא אחיו וגו' . שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נצר מטפה ראשונה ועשו מן השניה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין: בעקב עשו. סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה המנו: ויקרא שמו יעקב. הקדוש ברוך הוא. דבר אחר אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב: בן ששים שנה. עשר שנים משנשאה עד שנעשית בת שלש עשרה שנה וראויה להריון ועשר שנים הללו צפה והמתין לה כמו שעשה אביו לשרה, כיון שלא נתעברה ידע שהיא עקרה והתפלל עליה. ושפחה לא רצה לשא, לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה:

(כז) וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַֽעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם ישֵׁ֖ב אֹֽהָלִֽים: וּרְבִיוּ עוּלֵמַיָּא וַהֲוָה עֵשָׂו גְבַר נַחְשִׁירְכָן גְבַר נָפֵק לְחַקְלָא וְיַעֲקֹב גְבַר שְׁלִים מְשַׁמֵשׁ בֵּית אוּלְפָנָא:

רש''י ויגדלו הנערים ויהי עשו. כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פרש לבתי מדרשות וזה פרש לעבודה זרה: ידע ציד. לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות: איש שדה. כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות: תם. אינו בקי בכל אלה, אלא כלבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם: ישב אהלים. אהלו של שם ואהלו של עבר:

(כח) וַיֶּֽאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת-עֵשָׂ֖ו כִּי-צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶת-יַֽעֲקֹֽב: וּרְחֵם יִצְחָק יָת עֵשָׂו אֲרֵי מִצֵידֵהּ הֲוָה אָכִיל וְרִבְקָה רְחִימַת יָת יַעֲקֹב:

רש''י בפיו. כתרגומו בפיו של יצחק. ומדרשו בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו:

נביאים - מלאכי - פרק א

(ז) מַגִּישִׁ֤ים עַֽל-מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְהוָ֖ה נִבְזֶ֥ה הֽוּא: מְקָרְבִין אַתּוּן עַל מַדְבְּחִי קָרְבַּן מְרַחֵק וְאִם תֵּימְרוּן בַּמָּה מְרַחֵק בִּדְאַתּוּן אָמְרִין פָּתוֹרָא דַּיְיָ בְּסִיר הוּא :

רש''י מגישים על מזבחי וגו' : ואמרתם . כלומר ואם תאמרון במה גאלנוך גאלנו לך את לחם מזבחך אני משיב לכם כי בזאת גאלתם אותי באמרכם שלחן ה' נבזה הוא בוזים היו לחלוק איש באחיו במנחות ובקדשים ואומר מאחר שהוא אסור לנו לחלוק מנחה כנגד מנחה וזבח כנגד זבח וטורח ועמל הוא לחלוק כל מנחה ומנחה בשביל כזית או כפול המגיע לכל אחד ואחד :

(ח) וְכִֽי-תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: וּדְאַתּוּן מְקָרְבִין דַּעֲוִיר לְדַבָּחָא הֲלָא בִישׁ וּדְאַתּוּן מְקָרְבִין דַּחֲגִיר וְדִמְרִיעַ הֲלָא בִישׁ קְרֵיבוֹהִי כְּעַן לְשִׁלְטוֹנָךְ דַּעֲלָךְ הֲיִתְרְעִי בָךְ אוֹ הֲיִסַּב אַפָּךְ אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת :

רש''י אין רע . וכי אין דבר זה רע :

(ט) וְעַתָּ֛ה חַלּוּ-נָ֥א פְנֵי-אֵ֖ל וִֽיחָנֵ֑נוּ מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: וּכְעַן צַלּוּ כְעַן קֳדָם אֱלָהָא וִיקַבֵּיל צְלוֹתָנָא מִיֶדְכוֹן הֲוָת דָּא הֲיִתְנַסְבוּן לְכוֹן אַפִּין אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת :

רש''י ועתה חלו נא פני . ועתה אתם הכהנים העושים הרע הזאת איך יעלה בלבבכם להיות שלוחי ישראל לבקש עליהם רחמים הרי מידכם היתה זאת הרעה : הישא . את פניכם לשמוע תפלה מפיכם ולחון את שולחיכם :

(י) מִ֤י גַם-בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם וְלֹֽא-תָאִ֥ירוּ מִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם אֵֽין-לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹֽא-אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם: מַן אַף הָכָא בְּכוֹן וִיגוֹף דָּשֵּׁי בֵּית מַקְדְּשִׁי וְלָא תַקְרִיבוּן עַל מַדְבְּחִי קָרְבַּן מְרַחֵק לָא רַעֲוָא קֳדָמַי בְּכוֹן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְקוּרְבַּן לְרַעֲוָא לָא אֲקַבֵיל מִיֶדְכוֹן :

רש''י מי גם בכם ויסגור דלתים . הלואי ויקום איש טוב בכם שיסגור דלתי מקדשי לבלתי הביא שם קרבן מתועבה הזאת : ולא תאירו מזבחי חנם . באישים שאיני מתרצה בהם שהרי אין לי חפץ בכם ורבותינו דרשו בתורת כהנים אדם אומר לחבירו הגף לי את הדלת הזו אין תובע עליה שכר הדליק לי את הנר הזה אין שואל עליה שכר ואתם מי בכם שסגר דלתי חנם ולא הארתם מזבחי חנם ק''ו שלא עשיתם חנם דברים שדרכן לעשותן בשכר לפיכך אין לי חפץ בכם :

כתובים - משלי - פרק ה

(כ) וְלָ֤מָּה תִשְׁגֶּ֣ה בְנִ֣י בְזָרָ֑ה וּ֝תְחַבֵּ֗ק חֵ֣ק נָכְרִיָּֽה: וּלְמַה תְּשַׁרְגֵּג בְּרִי בְּנוּכְרֵיתָא אוֹף לָא תְחַבֵּק עוּבָא דְאַחֲרַיְתָּא : (כא) כִּ֤י נֹ֨כַח | עֵינֵ֣י יְ֭הוָה דַּרְכֵי-אִ֑ישׁ וְֽכָל-מַעְגְּלֹתָ֥יו מְפַלֵּֽס: מְטוּל דָּקֳדָם עַיְנוֹי דֶּאֱלָהָא אִנוּן אָרְחָתֵיהּ דְּגַבְרָא וְכוּלְּהוֹן שְׁבִילוֹי גְּלָן קֳדָמוֹי :

רש''י כי נוכח עיני ה' דרכי איש וגו' . מפלס . שוקל דרכיו ויודע כמה עונות וכמה זכיות בידו :

(כב) עַֽווֹנוֹתָ֗יו יִלְכְּדֻנ֥וֹ אֶת-הָרָשָׁ֑ע וּבְחַבְלֵ֥י חַ֝טָּאת֗וֹ יִתָּמֵֽךְ: חוֹבוֹי דְּרַשִׁיעָא קָמְטִין לֵיהּ וּבְחַבְלֵי דַחֲטוֹי נִתְפְּכֵר :

רש''י עוונותיו ילכדנו . כמו ילכדוהו : ובחבלי חטאתו יתמך . יתלה שהתלוי נתמך בחבל שהוא תלוי בה :

(כג) ה֗וּא יָ֭מוּת בְּאֵ֣ין מוּסָ֑ר וּבְרֹ֖ב אִוַּלְתּ֣וֹ יִשְׁגֶּֽה: הוּא יְמוּת בְּלָא מַרְדּוּתָא וּבְסוּגְאֵי דְשַׁטְיוּתֵיהּ נִטְעֵי :

רש''י הוא ימות באין מוסר . בשביל שלא לקח מוסר :

משנה שבת פרק ו

א. בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה. לֹא תֵצֵא אִשָּׁה לֹא בְחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְחוּטֵי פִשְׁתָּן וְלֹא בִרְצוּעוֹת, שֶׁבְּרֹאשָׁהּ. וְלֹא תִטְבֹּל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם. וְלֹא בְטוֹטֶפֶת וְלֹא בְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין. וְלֹא בְכָבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלֹא בְעִיר שֶׁל זָהָב, וְלֹא בְקַטְלָא, וְלֹא בִנְזָמִים, וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה. וְאִם יָצָאת, אֵינָהּ חַיֶּבֶת חַטָּאת:

ברטנורה   (א) במה אשה. שבראשה. אכולהו קאי, אחוטי צמר ופשתן ורצועה, שמקלעת בהן שער שבראשה. ומה טעם לא תצא בהם בשבת, מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהם עד שתרפם, לפיכך בשבת לא תצא בהם, דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים: עד שתרפם. שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם שלא יהיו חוצצים בטבילה: בטוטפת. ציץ שקושרין על המצח מאוזן לאוזן: סנבוטין. תלויין בטוטפת ובאין על הצדעים עד הלחיים, עניות עושות אותן של מיני צבעונין, עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב, ומתוך שחשובין הן חיישינן דלמא שלפא ומחוייא לחברתה: בזמן שאינן תפורים. בשבכה שבראשה. אבל תפורים ליכא למיחש לאתויי, שאינה נוטלת השבכה מראשה ברשות הרבים שהרי היא מגלה שערה: בכבול. חתיכה של בגד כמו מצנפת קטנה שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ במצח, ופעמים שהאשה מתקשטת בו בלא ציץ: לרשות הרבים. אבל לחצר שרי. וכל הנזכר למעלה אסורים אף בחצר, דגזור בהו שלא תתקשט בשבת כלל לא בחצר ולא ברשות הרבים, ובכבול התירו שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה. ורמב''ם פירש דלרשות הרבים קאי אכולהו תכשיטין האמורין במתניתין, דכולהו לא אסירי אלא גזירה שמא תעבירם האשה ארבע אמות ברשות הרבים: עיר של זהב. עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלים: ולא בקטלא. תכשיט שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת עצמה בו כדי שתֵראה בעלת בשר, ובערבי מכנק''א: ולא בנזמים. נזמי האף, אבל נזמי האוזן יוצאין בהן: חותם. צורה לחתום בה איגרות או כל דבר סתר, ואע''ג דתכשיט הוא לה אסור דלמא שלפא ומחויא. אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת. ואע''פ שמוציאתו באצבע דרך מלבוש, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש חייב חטאת אע''פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו: ואם יצאת. האשה בכל הנך דאסרינן עד הכא במתניתין אינה חייבת חטאת, דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דלמא שלפא ומחויא:

ב. לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר, וְלֹא בְיָחִיד בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה, וְלֹא בִתְפִלִּין, וְלֹא בְקָמִיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּמְחֶה, וְלֹא בְשִׁרְיוֹן, וְלֹא בְקַסְדָּא, וְלֹא בְמַגָּפַיִם. וְאִם יָצָא, אֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת:

ברטנורה   (ב) בסנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבין בו מסמרות לחזקו. ואסרוהו בשבת וביום טוב משום מעשה שהיה, שפעם אחת היו נחבאים במערה מפני הגזירה, ושמעו קול מעל גבי המערה, כסבורין שעליהן הן באים, דחקו זה את זה והרגו זה את זה במסמרים שבסנדליהן. ומפני שמעשה זה בשבת היה אסרוהו בשבת וביום טוב, שהוא יום של כנופיא כמו שבת: ולא ביחיד. ולא בסנדל יחיד: בזמן שאין ברגלו מכה. אית דאמרי טעמא שמא יחשדוהו שהסנדל השני טמון לו תחת כנפיו ומוציאו בשבת, ואית דאמרי דלמא מחייכי עליה ושליף ליה לזה שברגלו ומייתי ליה בידיה. ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה שרי לצאת בסנדל יחידי ברגל שאין בה מכה, מפני שמכתו מוכחת עליו: ולא בקמיע. שתולין לרפואה: שאינו מן המומחה. מאדם מומחה שריפא שלשה בני אדם. אבל קמיע הנלקח מאדם מומחה שריפא שלשה בני אדם בשאר קמיעות, אע''ג דלא אתמחי קמיעא, שרי, דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו: וקסדא. כובע של ברזל: מגפים. כמו בתי שוקים של ברזל שלובשים במלחמה, ולפי שאין לובשין אותן אלא בשעת מלחמה אסור ללבשן בשבת:

ג. לֹא תֵצֵא אִשָּׁה בְּמַחַט הַנְּקוּבָה, וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְכֻלְיָאר, וְלֹא בְכוֹבֶלֶת, וְלֹא בִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן. וְאִם יָצְתָה, חַיֶּבֶת חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן:

ברטנורה   (ג) במחט נקובה. שתופרים בה, דלאו תכשיט הוא. וחייבת חטאת אע''פ שמוציאה אותה במלבושיה ולא בידה, שאומן שהוציא דרך אומנותו חייב חטאת: בכוליאר. כלי שהאשה מעגלת בראשה כמין טבעת שמסבב הראש, והוא משאוי לפי שאין רוב הנשים יוצאות בו: בכובלת. קשר של כסף או של זהב שקשור בתוכו בושם להעביר ריח רע שבאשה: של פלייטון. מור, שקורין מוסק''ו: וחכמים פוטרין. דסברי תכשיטין נינהו. ולכתחלה לא רשאה, דלמא שלפא ומחויא. והלכה כחכמים:

ד. לֹא יֵצֵא הָאִישׁ לֹא בְסַיִף, וְלֹא בְקֶשֶׁת, וְלֹא בִתְרִיס, וְלֹא בְאַלָּה, וְלֹא בְרֹמַח. וְאִם יָצָא, חַיָּב חַטָּאת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָן אֶלָּא לִגְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב) וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. בִּירִית, טְהוֹרָה, וְיוֹצְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת. כְּבָלִים, טְמֵאִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה   (ד) לא יצא. אם לא לצורך מלחמה: תריס. מגן עשוי כתבנית משולש: אלה. מגן עגול. ושניהם של עץ. ואני שמעתי אלה מצ''א בלע''ז ובערבי דסו''ס: וכתתו חרבותם לאתים. ואי תכשיטין נינהו לא יהיו בטלים לעתיד: בירית. אצעדה על השוק להחזיק בתי שוקים שלא יפלו ויֵראו שוקיה, הילכך טהורה דלאו תכשיט לנוי הוא, וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעות הכלים שהן טהורים: יוצאים בה. דדרך לבישה היא, וליכא למיחש דלמא שלפא ומחויא דלא מגליא שוקה: כבלים טמאין. משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהן גסות והיו בתוליהן נושרים, והטילו שלשלת בין בירית לבירית שבשוקיה ונעשו כבלים כדי שלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא יהיו בתוליהן נושרים, הילכך שלשלת תשמיש דאדם הוא ולא תשמיש כלי לפיכך היא מקבלת טומאה: ואין יוצאין בהן. דלמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא, דכי שקלא לשלשלת לא מגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת:

ה. יוֹצְאָה אִשָּׁה בְחוּטֵי שֵׂעָר, בֵּין מִשֶּׁלָּהּ בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה, וּבְטוֹטֶפֶת וּבְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין. בְּכָבוּל וּבְפֵאָה נָכְרִית לֶחָצֵר. בְּמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ. בְּפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּיר מֶלַח וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתֵּן לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת. וְאִם נָפַל, לֹא תַחֲזִיר. שֵׁן תּוֹתֶבֶת וְשֵׁן שֶׁל זָהָב, רַבִּי מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:

ברטנורה   (ה) חוטי שער. שער תלוש שעשתה אותן כמין חוטין וקולעת בהן שערה, או אפילו קשרה אותן על פדחתה קשר מהודק, יוצאה בהן, דלא דמי לחוטי צמר וחוטי פשתן דלעיל, לפי שהמים נכנסין בהם ואי מתרמיא לה טבילה אינה צריכה שתתירם ולא אתיא לאתויינהו: בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה. צריכי, דאי תנא משלה, משום דלא מאיס לה, אבל חברתה דמאיס לה אימא ניחוש דלמא שלפא להו ואתיא לאתויינהו. ואי תני של חברתה, משום דבת מינה היא לא מינכר ולא מחייכי עלה ומשום הכי ליכא למיחש דלמא שלפא ואתיא לאתוייה, אבל דבהמה דלאו בת מינה היא ומינכר אימא ניחוש דלמא שלפא לה ואתיא לאתוייה, צריכא: בזמן שהן תפורין. לשבכה שבראשה, דתו לא שלפא להו לאחויי: לחצר. אכבול ואפאה נכרית קאי, דאסרוה לעיל למיפק ביה לרשות הרבים, והשתא אשמועינן דלחצר מותר: פאה נכרית. אשה שאין לה רוב שער לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוא שערה: במוך שבאזניה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן: שבסנדלה. שלא יזיק הסנדל לכף רגלה: לנדתה. באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה. ואע''פ שאינו קשור, דאי נפל לא אתיא לאתויי מפני מאיסותו. אבל מוך שבאזנה ושבסנדלה לא תצא בו אלא אם כן קשור ומהודק: בפלפל. שנותנת בפיה מפני ריח הפה: ובגרגיר מלח. שנותנת לרפואת חולי השיניים: שן תותבת. נושבת בלחיים במקום השן שנפל לה: ושן של זהב. שן שנשתנה מראיתו מחמת עיפוש מכסה אותו בזהב: רבי מתיר. לצאת בה, דלא שלפא ומחויא שלא לגלות מומה: וחכמים אוסרים. כיון שהוא משונה משאר שיניה דלמא מחייכי עלה ושלפא לה ואתיא לאתוייה. והלכה כחכמים:

ו. יוֹצְאִין בְסֶלַע שֶׁעַל הַצִינִית. הַבָּנוֹת (קְטַנּוֹת) יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין וַאֲפִלּוּ בְקִיסְמִין שֶׁבְּאָזְנֵיהֶן. עַרְבִיּוֹת יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת, וּמָדִיּוֹת פְּרוּפוֹת. וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה:

ברטנורה   (ו) בסלע. מטבע שיש עליו צורה: שעל הצינית. מכה שתחת פרסות הרגל וקושרים בה מטבע שיש עליו צורה לרפואה: הבנות יוצאות בחוטין. הקטנות מנקבות את אזניהן ואין עושין להן נזמין עד שיגדלו, ונותנין חוטין או קסמין באזניהן שלא יסתמו אזניהם: ואפילו בקיסמין. רבותא קאמר, אע''ג דלאו תכשיט של נוי הוא אורחייהו בהכי ולאו משאוי הוא: ערביות. בנות ישראל שבערביא: יוצאות רעולות. מעוטפות בראשם ופניהם מכוסות חוץ מן העינים, כדרך הערביות: ומדיות. בנות ישראל שבמדי: פרופות. שמתעטפות בטלית ותולות רצועה בשפתה אחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופלת מעליה:

ז. פוֹרֶפֶת עַל הָאֶבֶן וְעַל הָאֱגוֹז וְעַל הַמַּטְבֵּעַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִפְרֹף לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה   (ז) פורפת. מחברת. תרגום קרסים, פורפין: ובלבד שלא תפרוף לכתחילה. אמטבע לחודיה קאי, שלא תפרוף לכתחילה על המטבע, מפני שאסור לטלטלו:

ח. הַקִּטֵּעַ יוֹצֵא בְקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. וְאִם יֵשׁ לוֹ בֵית קִבּוּל כְּתוּתִין, טָמֵא. סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ, טְמֵאִין מִדְרָס, וְיוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, וְנִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה. כִּסֵא וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ, טְמֵאִין מִדְרָס, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה. אַנְקַטְמִין טְהוֹרִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן:

ברטנורה   (ח) הקיטע. שנקטעה רגלו: יוצא בקב שלו. עושין לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו נסמך עליו. ומותר לצאת בו, דמנעל דידיה הוי. ורבי יוסי אוסר דלאו תכשיט הוא, והלכה כר''י: ואם יש לו בית קיבול כתיתין. שנחקק בו כדי קיבול של כתיתין דקין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן, מקבל טומאת מגע. אבל אם אין לו אלא בית קיבול שוקו בלבד בלא כתיתין, לאו בית קיבול הוא לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ, דדומיא דשק בעינן דקיבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין בו, אבל שוקו אינו מיטלטל על גב הכלי: סמוכות שלו. יש קיטע שתי רגליו והולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוקיו: טמאין מדרס. אם זב הוא, דהא לסמיכות גופו עבידי ומדרס הן, ונעשו אב הטומאה: ויוצאין בהן בשבת. דתכשיט דידיה הן: ונכנסין בהן לעזרה. ואע''ג דתנן לא יכנס להר הבית במנעלו, הני לאו מנעל נינהו, דלאו בראש רגליו הן: כסא. יש קיטע שיבשו ונכווצו גידי שוקיו ואף על ארכובותיו אינו יכול לילך, ועושה כמו כסא נמוך ויושב עליו, וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו, והכסא קשור לאחוריו: סמוכות שלו. אותו קיטע עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין, וכשהוא נשען על ידיו והוא עוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת: ואין יוצאין בהן בשבת. דאיידי דתלו ולא (מארגי) [מנחי אארעא] זמנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו. ואית דאמרי מפני שאין צריכין לו כל כך והוו משאוי: ואין נכנסין בהן לעזרה. דמנעל נינהו: אנקטמין. כמין פרצוף אדם משונה שמשימין על הפנים להבעית בו התינוקות. פירוש אחר, חמור שהליצנים עושין ונושאין אותו על כתפיהן: טהורים. מלקבל טומאה, דלא כלי תשמיש ולא תכשיט הוא:

ט. הַבָּנִים יוֹצְאִין בִּקְשָׁרִים, וּבְנֵי מְלָכִים בְּזוּגִין. וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה:

ברטנורה   (ט) בקשרים. בן שיש לו געגועים על אביו נוטל האב רצועה של מנעל ימין וקושרה לו לבן בשמאלו, וכל זמן שאותו קשר עליו סרים הגעגועים מעליו בסגולה. ולהכי תני הבנים, שאין לבנות געגועים על אביהם כמו לבנים: בזוגין. כמין פעמונים קטנים. תרגום פעמון זהב, זגא דדהבא:

י. יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל, וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל, וּבְמַסְמֵר מִן הַצָלוּב, מִשּׁוּם רְפוּאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בַּחֹל אָסוּר, מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי:

ברטנורה   (י) החרגול. מין חגב, כדכתיב (ויקרא יא) את החרגול למינהו. ותולין אותה באוזן ומרפאין בה כאב האוזן: ובשן של שועל. דעבדי לשינתא. למאן דניים להקיצו תולין עליו שן של שועל חי, ולמאן דלא ניים כדי שיישן תולין עליו שן של שועל מת: ובמסמר הצלוב. מסמר שבעץ התלוי אם יניחוהו על נפח שבמכה יסיר הנפח. ורמב''ם פירש, שמשימין אותו בצואר מי שיש לו קדחת שלישית וירפאנו: ורבי מאיר אומר אף בחול אסור. ואין הלכה כרבי מאיר, דקיי''ל כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ולא קרינן בהו ובחוקותיהם לא תלכו:

גמרא שבת דף ל''ב ע''א

רֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ (עמוס ו') אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל זֶה פַּלְיִיטוֹן. מְתִיב רַב יוֹסֵף אַף עַל פַּלְיִיטוֹן גָּזַר רִבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא וְלֹא הוֹדוּ לוֹ וְאִי אֲמַרְתְּ מִשּׁוּם תַּעֲנוּג אֲמָאי לֹא הוֹדוּ לוֹ אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי וּלְטַעְמֵיךְ הָא דִכְתִיב (שם) הַשּׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי חַד אָמַר קְנִישְׁקְנִין. וְחַד אָמַר שֶׁמְּזַרְקִין כּוֹסוֹתֵיהֶן זֶה לָזֶה הָכִי נָמֵי דְאָסוּר וְהָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִקְלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא וְשָׁתָא בִּקְנִישְׁקְנִין וְלֹא אָמַר לֵיהּ וְלֹא מִידִי. אֶלָּא כָּל מִידִי דְאִית בֵּיהּ תַּעֲנוּג וְאִית בֵּיהּ שִׂמְחָה גָזְרוּ רַבָּנָן אֲבָל מִידִי דְאִית בֵּיהּ תַּעֲנוּג וְלֵית בֵּיהּ שִׂמְחָה לֹא גָזְרוּ רַבָּנָן. (שם) הַשּׁוֹכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרוּחִים עַל עַרְסוֹתָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר רִבִּי חֲנִינָא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶם עֲרוּמִים. מְגַדֵּף בָּהּ רַבִּי אַבָּהוּ אִי הָכִי הַיְינוּ דִכְתִיב (שם) לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים. מִשּׁוּם דְּמַשְׁתִּינִין מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶן עֲרוּמִים יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֵלּוּ בְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים זֶה עִם זֶה וְדוֹבְקִין מִטּוֹתֵיהֶן זוּ בְּזוּ וּמַחֲלִיפִין נְשׁוֹתֵיהֶן זֶה עִם זֶה וּמַסְרִיחִין עַרְסוֹתָם בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ וְאַמְרֶי לָהּ בְּמַתְנִיתָּא תָּנָא שְׁלשָׁה דְבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲנִיּוּת וְאֵלּוּ הֵם. הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִפְנֵי מִטָּתוֹ עָרוּם. וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלְלָתוֹ בְּפָנָיו. הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי מִטָּתוֹ עָרוּם אָמַר רָבָא לָא אֲמָרָן אֶלָּא דִמְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְפוּרְיָא אֲבָל לְבַרָאי לֵית לָן בָּהּ. וּמְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְפוּרְיָא נָמֵי לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּאַרְעָא אֲבָל בְּמָנָא לֵית לָן בָּהּ. וּמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם אָמַר רָבָא לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְלָא מָשָׁא יָדֵיהּ כְּלָל אֲבָל מָשָׁא וְלֹא מָשָׁא לֵית לָן בָּהּ. וְלָאו מִילְתָא הִיא דְאָמַר רַב חַסְדָּא אֲנָא מַשָּׁאי מְלֹא חָפְנָאי מַיָּא וְיָהֲבוּ לִי מְלֹא חָפְנָאי טִיבוּתָא:

רש''י ראשית שמנים. מובחר שבשמנים: גזר. משום צער חורבן: ואי אמרת. זה פלייטון והאי קרא בתענוג משתעי שלא היו נותנים לב לדברי הנביאים המנבאים על הפורעניות ועוסקים בתענוגים: ולטעמיך. הא דכתיב בהא עניינא השותים במזרקי יין: קנישקנין. כלי זכוכית ארוך לו שתי פיות והיין נזרק מזה לזה: שמזרקין. ע''י אומנות כדאמרינן בהחליל מטייל בתמניא כסי: ה''נ. דאסור למשתי מקנישקנין: משתינין. דדייק מסריחים: לידי עניות. דאמרי' בע''פ שרא דעניותא נבל שמיה וננבל קרי ליה דאוהב מקום מיאוס ומשתין מים לפני מטתו הוי מיאוס: ערום. אורחא דמלתא נקט מתוך שהוא ערו' אינו יוצא לחוץ להשתין דטורח הוא לו ללבוש ולצאת: אבל לברא לית לן בה. שהקלוח ארוך וניתז למרחוק: משא ולא משא. שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם:

זוהר תולדות דף קל''ט ע''ב

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן וְגוֹ', רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (תהלים י''א) יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאוֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ, כַּמָּה עוֹבָדוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְתַּקְּנָן וְכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד כֹּלָּא עַל דִּינָא וּקְשׁוֹט כְּמָה דִּכְתִיב (דברים ל''ב) הַצוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא, תָּא חֲזֵי לָא דָּן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאָדָם קַדְּמָאָה עַד דְּפָקִיד לֵיהּ לְתוֹעַלְתֵּיהּ דְּלָא יִסְטֵי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְאֹרַח אָחֳרָא בְּגִין דְּלָא יִסְתָּאָב וְאִיהוּ לָא אִסְתַּמָּר וְעָבַר עַל פִּקּוֹדֵי דְּמָארֵיהּ וּלְבָתַר כֵּן דָּן לֵיהּ דִּינָא וְעִם כָּל דָּא לָא דָּן לֵיהּ כִּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ וְאוֹרִיךְ עִמֵּיהּ רוּגְזֵיהּ וְאִתְקַיֵּם יוֹמָא חַד דְּאִיהוּ אֶלֶף שְׁנִין בַּר אִנּוּן שִׁבְעִים שָׁנִים דְּמָסַר לֵיהּ לְדָוִד מַלְכָּא דְּלָא הַוָּה לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם, כְּגַוְנָא דָּא לָא דָּן לֵיהּ לְבַר נַשׁ כְּעוֹבָדוֹי בִּישִׁין דְּאִיהוּ עָבִיד תָּדִיר דְּאִי הָכִי לָא יָכִיל עָלְמָא לְאִתְקַיְּמָא אֶלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרִיךְ רוּגְזֵיהּ עִם צַדִּיקַיָּא וְעִם רְשִׁיעַיָּא יַתִּיר מִצַדִּיקַיָּא, עִם רְשִׁיעַיָּא בְּגִין דִּיתוּבוּן בְּתִיּוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא דְּיִתְקַיְּמוּן בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתִי כְּמָה דִּכְתִיב (יחזקאל ל''ג) חַי אָנִי נְאֻם יְיָ וְגוֹ' אִם אֶחְפּוֹץ וְגוֹ' כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וָחָיָה, וָחָיָה בְּעָלְמָא דֵּין וָחָיָה בְּעָלְמָא דְּאָתִי וְעַל דָּא אוֹרִיךְ רוּגְזֵיהּ לוֹן תָּדִיר, אוֹ בְּגִין דְּיִפּוֹק מִנְּהוֹן גִּזְעָא טָבָא בְּעָלְמָא כְּמָה דְּאַפִּיק אַבְרָהָם מִתֶּרַח דְּאִיהוּ גִּזְעָא טָבָא וְשָׁרָשָׁא וְחוּלָקָא טָבָא לְעָלְמָא אֲבָל קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם צַדִּיקַיָּא תָּדִיר בְּכָל עוֹבָדִין דְּאִנּוּן עָבְדִין בְּגִין דְּיָדַע דְּלָא יִסְטוּן לִימִינָא וּשְׂמָאלָא וּבְגִין כָּךְ אַבְחִין לוֹן לָאו בְּגִנֵּיהּ דְּהָא אִיהוּ יָדַע יִצְרָא וְתוּקְפָּא דִּמְהֵימָנוּתָא דִּלְהוֹן אֶלָּא בְּגִין לַאֲרָמָא רֵישֵׁיהוֹן בְּגִנַּיְהוּ כְּגַוְנָא דָּא עָבַד לֵיהּ לְאַבְרָהָם דִּכְתִיב (בראשית כ''ב) וְהָאֱלֹהִים נִסָה אֶת אַבְרָהָם מַאי נִסָה הֲרָמַת נֵס כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ישעיה ס''ב) הָרִימוּ נֵס שְׂאוּ נֵס אָרִים דִּגְלָא דִּילֵיהּ בְּכָל עָלְמָא וְאַף עַל גַּב דְּהָא אִתְמָר בְּגִין דָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרִים דִּגְלָא דְּאַבְרָהָם בְּעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב נִסָה אֶת אַבְרָהָם אוֹף הָכִי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לַאֲרָמָא דִּגְלָא דְּצַדִּיקַיָּא אִיהוּ בָּחִין לוֹן לַאֲרָמָא רֵישַׁיְהוּ בְּכָל עָלְמָא:

תרגום הזוהר וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבָד וְגוֹ': רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר. יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאוֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ. כַּמָּה הֵם מְתוּקָנִים וִישָׁרִים מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הַכֹּל הוּא בְּדִין וּבֶאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ל''ב) הַצוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא דָּן אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, מִטֶּרֶם שֶׁצִוָּה אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל טוֹבָתוֹ, שֶׁלֹּא יַטֶּה לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ לְדֶרֶךְ אַחֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יֹאכַל מֵעֵץ הַדַּעַת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְמָא, וְהוּא לֹא נִשְׁמָר, וְעָבַר עַל מִצְוֹת רִבּוֹנוֹ, שֶׁאָכַל מֵעֵץ הַדַּעַת, וּלְאַחַר זֶה דָּן אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּדִּין. וְעִם כָּל זֶה, לֹא דָּן אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּרָאוּי לוֹ, דְּהַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיוֹם אֲכָלְךְ מוֹת תָּמוּת, אֶלָּא שֶׁהֱאֶרִיךְ לוֹ אַפּוֹ, וְנִשְׁאָר בַּחַיִּים יוֹם אֶחָד, דְּהַיְנוּ יוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים פָּחוֹת שִׁבְעִים שָׁנִים הַלָּלוּ, אֲשֶׁר נָתַן אוֹתָם לְדָוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁמֵּעַצְמוֹ לֹא הָיָה לוֹ חַיִּים כְּלָל. כְּעֵין זֶה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ דָּן אֶת הָאָדָם כְּפִי מַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה תָּמִיד, כִּי אִם הָיָה עוֹשֶׂה כֵּן, לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ עִם הַצַדִּיקִים, וְעִם הָרְשָׁעִים מַאֲרִיךְ אַפּוֹ עוֹד יוֹתֵר מִצַדִּיקִים, כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, שֶׁיִּתְקַיְּמוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל ל''ג) חַי אָנִי וְגוֹ' כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה. דְּהַיְנוּ וְחָיָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְחָיָה בָּעוֹלָם הַבָּא. מִשּׁוּם זֶה, מַאֲרִיךְ אַפּוֹ לָהֶם תָּמִיד. אוֹ מִטַּעַם שֶׁיֵּצֵא מֵהֶם בָּעוֹלָם גֶּזַע טוֹב, כְּמוֹ שֶׁיָּצָא אַבְרָהָם מִתֶּרַח, שֶׁהוּא הוֹצִיא גֶּזַע וְשֹׁרֶשׁ טוֹב וְחֵלֶק טוֹב בָּעוֹלָם. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מְדַקְדֵּק תָּמִיד עִם הַצַדִּיקִים בְּכָל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁעוֹשִׂים, מִשּׁוּם שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יַטּוּ לִימִין אוֹ לִשְׂמֹאל. וְעַל כֵּן הוּא מְנַסֶּה אוֹתָם. וְלֹא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אוֹתָם, שֶׁהֲרֵי יוֹדֵעַ יִצְרָם וְתוֹקֶף אֱמוּנָתָם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְנַסּוֹתָם. אֶלָּא שֶׁמְּנַסֶּה אוֹתָם כְּדֵי לְהָרִים רֹאשָׁם בִּזְכוּת הַנִּסְיוֹנוֹת. כְּעֵין זֶה, עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב, וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. מַהוּ נִסָּה, הוּא הֲרָמַת נֵס, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, הָרִימוּ נֵס. שְׂאוּ נֵס. הֵרִים הַדֶּגֶל שֶׁלּוֹ בְּכָל הָעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה, דְּהַיְנוּ בִּשְׁבִיל הַנִּסָּיוֹן בְּמַעֲשֵׂה הָעֲקֵדָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵרִים דִּגְלוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לְעֵינֵי כֹּל, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, אַף כָּךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי לְהָרִים דֶּגֶל הַצַדִּיקִים הוּא בּוֹחֵן אוֹתָם, כְּדֵי לְהָרִים רֹאשָׁם בְּכָל הָעוֹלָם.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' יסודי התורה פ''ו

א. כְּלִי שֶׁהָיָה שֵׁם כָּתוּב עָלָיו קוֹצֵץ אֶת מְקוֹם הַשֵּׁם וְגוֹנְזוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה הַשֵּׁם חָקוּק בִּכְלִי מַתָּכוֹת אוֹ בִּכְלִי זְכוּכִית וְהִתִּיךְ הַכְּלִי הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אֶלָּא חוֹתֵךְ אֶת מְקוֹמוֹ וְגוֹנְזוֹ. וְכֵן אִם הָיָה שֵׁם כָּתוּב עַל בְּשָׂרוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחַץ וְלֹא יָסוּךְ וְלֹא יַעֲמוֹד בְּמָקוֹם הַטִנּוֹפֶת. נִזְדַמְּנָה לוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה כּוֹרֵךְ עָלָיו גֶמִי וְטוֹבֵל. וְאִם לֹא מָצָא גֶמִי מְסַבֵּב בִּבְגָדָיו וְלֹא יְהַדֵּק כְּדֵי שֶׁלֹּא יָחוּץ שֶׁלֹא אָמְרוּ לִכְרוֹךְ עָלָיו אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לַעֲמוֹד בִּפְנֵי הַשֵׁם כְּשֶׁהוּא עָרוּם: ב. הַסּוֹתֵר אֲפִלּוּ אֶבֶן אַחַת דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מִן הַהֵיכָל אוֹ מִשְׁאַר הָעֲזָרָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּעֲבוֹדָה זָרָה כִּי אֶת מִזְבְּחוֹתָם תִּתּוֹצוּן וּכְתִיב (דברים יב) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְכֵן הַשּׂוֹרֵף עֲצֵי הַקֹּדֶשׁ דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּכְתִיב לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם: ג. כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ כֻּלָּן וּפִירוּשֵׁיהֶן וּבִיאוּרֵיהֶן אָסוּר לְשׂוֹרְפָם אוֹ לְאַבְּדָם בְיָד וְהַמְאַבְּדָן בְּיָד מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּכִתְבֵי הַקּדֶשׁ שֶׁכְּתָבָם יִשְׂרָאֵל בִּקְדוּשָׁה אֲבָל אֶפִּיקוֹרוֹס יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ עִם הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בִּקְדושַׁת הַשֵּׁם וְלֹא כְּתָבוֹ לִשְׁמוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא מַעֲלֶה בְדַעְתּוֹ שֶׁזֶּה כִּשְׁאַר הַדְּבָרִים וְהוֹאִיל וְדַעְתּוֹ כֵּן לֹא נִתְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם וּמִצְוָה לְשׂוֹרְפוֹ כְּדֵי שֶׁלֹא לְהָנִיחַ שֵׁם לַאֲפִּיקוֹרוֹסִים וְלֹא לְמַעֲשֵׂיהֶם אֲבָל גּוֹי שֶׁכָּתַב אֶת הַשֵׁם גּוֹנְזִין אוֹתוֹ. וְכֵן כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁבָּלוּ. אוֹ שֶׁכְּתָבָן גּוֹי יִגָּנְזוּ:

מוסר

מספר צידה לדרך דף רי''א ע''ב

מִי יִתְפַּלֵּל אוֹ יִתְעַנֶּה אוֹ יְרַצֶה בּוֹרַאֲךָ עַל עֲוֹנֶךָ אַחֲרֵי מוֹתָךְ וְהַמָּוֶת רוֹדֵף אַחֲרֶיךָ וְהוֹלֵךְ עַל רַגְלֶיךָ בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה וּבְכָל רֶגַע. וְיִהְיֶה הַקֶּבֶר וְהֶעָפָר מִטָּתָךְ וְהַתּוֹלַעַת וְהָרִמָּה רֵעֶיךָ וּמְשַׁמְּשֶׁיךָ וְצַוְּתָךְ. וְהִנֵּה הַמֵּתִים בְּשַׁעַר הָעִיר מְיַחֲלִים בּוֹאֶךָ וְלֹא יֵלְכוּ מִשָׁם עַד שֶׁתָּבֹא אֲלֵיהֶם. הֲלֹא יָדַעְתָּ שֶׁהָיוּ חֲפֵצִים לָשׁוּב הֵנָּה לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנָם וְאֵיךְ תִּכָּלֵם מִן הַיְצוּרִים וְלֹא תִכָּלֵם מִיּוֹצְרֶיךָ הָכֵן עַצְמְךָ אִם אַתָּה אוֹהֵב נֶאֱמָן בְּיָמֶיךָ הַקְּצָרִים לְיָמִים הָאֲרוּכִים וּמִבֵּית הַהֶפְסֵד וְהַנְסִיעָה לְבֵית הַקַּיָּם וְהַנִּשְׁאָר וּמִבֵּית הָאֲבֵילוּת וְהַיָּגוֹן לְבֵית הַשִׂמְחָה וְהַתַּעֲנוּג וְלָצֵאת מֵעַבְדּוּת לְחֵירוּת טֶרֶם תֵּצֵא כְּצֵאת הַיּוֹצֵא לַהַרִיגָה. ה' יָסִיר מַסְוֶה הָעִוָּרוֹן מֵעַל פָּנֵינוּ לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֵינוּ תָּמִיד אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

תולדות יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(כט) וַיָּ֥זֶד יַֽעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן-הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף: וּבַשִּׁיל יַעֲקֹב תַּבְשִׁילָא וַאֲתָא (נ''י וְעַל) עֵשָׂו מִן חַקְלָא וְהוּא מְשַׁלְהֵי:

רש''י ויזד. לשון בשול, כתרגומו: והוא עיף. ברציחה, כמה דתימא (ירמיה ד לא) כי עיפה נפשי להורגים:

(ל) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל-יַֽעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן-הָֽאָדֹ֤ם הָֽאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל-כֵּ֥ן קָֽרָא-שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם: וַאֲמַר עֵשָׂו לְיַעֲקֹב אַטְעֵמְנִי כְעַן מִן סִמּוֹקָא סִמּוֹקָא הָדֵין אֲרֵי מְשַׁלְהֵי אֲנָא עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵהּ אֱדוֹם:

רש''י הלעיטני. אפתח פי ושפוך הרבה לתוכו, כמו ששנינו: אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו (שבת קנה:) : מן האדם האדם. עדשים אדמות, ואותו היום מת אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא, לפיכך קצר הקדוש ברוך הוא חמש שנים משנותיו, שיצחק חי מאה ושמונים שנה וזה מאה שבעים וחמש שנה, ובשל יעקב עדשים להברות את האבל. ולמה עדשים, שדומות לגלגל שהאבלות גלגל החוזר בעולם (ועוד מה עדשים אין להם פה כך האבל אין לו פה שאסור לדבר. לפיכך המנהג להברות את האבל בתחלת מאכלו ביצים שהם עגלים ואין להם פה, כך אבל אין לו פה כדאמרינן במועד קטן (כא ב) אבל כל שלשה ימים הראשונים אינו משיב שלום לכל אדם וכל שכן שאינו שואל בתחלה, משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל וכו' ) :

(לא) וַיֹּ֖אמֶר יַֽעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת-בְּכֹרָֽתְךָ֖ לִֽי: וַאֲמַר יַעֲקֹב זַבִּין כְּיוֹם דִּלְהֵן יָת בְּכֵרוּתָךְ לִי:

רש''י מכרה כיום. כתרגומו, כיום דילהן, כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה: בכרתך. לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקדוש ברוך הוא:

(לב) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָֽנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָֽמָּה-זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה: וַאֲמַר עֵשָׂו הָא אֲנָא אָזֵל לִמְמָת וּלְמָה דְּנָן לִי בְּכֵרוּתָא:

רש''י הנה אנכי הולך למות. (מתנודדת והולכת היא הבכורה שלא תהא כל עת העבודה בבכורות כי שבט לוי יטל אותה ועוד) אמר עשו מה טיבה של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות וענשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין, ופרועי ראש. אמר אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה:

(לג) וַיֹּ֣אמֶר יַֽעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת-בְּכֹֽרָת֖וֹ לְיַֽעֲקֹֽב: וַאֲמַר יַעֲקֹב קַיֵּם לִי כְּיוֹם דִּלְהֵן וְקַיִּים לֵהּ וְזַבִּין יָת בְּכֵרוּתֵהּ לְיַעֲקֹב:

נביאים - מלאכי - פרק א

(יא) כִּ֣י מִמִּזְרַח-שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד-מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל-מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי-גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: אֲרֵי מִמַּדְנַח שִׁמְשָׁא וְעַד מַעֲלֵיהּ רַב שְׁמִי בֵּינֵי עַמְמַיָּא וּבְכָל עִדָּן דְּאַתּוּן עָבְדִין רְעוּתִי אֲנָא אֲקַבֵּיל צְלוֹתְכוֹן וּשְׁמִי רַבָּא מִתְקַדָּשׁ עַל יְדֵיכוֹן וּצְלוֹתְכוֹן כְּקוּרְבַּן דְּכֵי קֳדָמַי אֲרֵי רַב שְׁמִי בֵּינֵי עַמְמַיָּא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת :

רש''י גדול שמי בגוים . אמרו רבותינו דקרו לי' אלהא דאלהיא אפילו מי שיש לו עכו''ם יודע ( שיש אלוה ) שהוא על כולם ובכל מקום מתנדבים לשמי אף העכו''ם ורבותינו פירשו אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה בכל מקום וכן כל תפלות ישראל שמתפללין בכל מקום הרי הן לי כמנחה טהורה וכן תרגם יונתן וכל עידן דאתון עבדין רעותי אני מקבל צלותכון ושמי רבא מתקדש על ידיכון וצלותכן כקרבן דכי קדמי וכן פירש המקרא ולמה אתם מחללין שמי והלא גדול הוא בגוים ואני אהבתי וחיבתי עליכם שבכל מקום שאתם מתפללין לפני ואף בגולה מוקטר ומוגש הוא לשמי : ומנחה טהורה . הוא לי כי על ידכם שמי נורא בגוים ואתם מחללין אותי ואת שמי :

(יב) וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ בֶּאֱמָרְכֶ֗ם שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ מְגֹאָ֣ל ה֔וּא וְנִיב֖וֹ נִבְזֶ֥ה אָכְלֽוֹ: וְאַתּוּן מְחַלְּלִין יָתֵיהּ בִּדְאַתּוּן אָמְרִין פְּתוֹרָא דַּיְיָ בְּסִיר הוּא וּבְסִירָן מַתְּנָתָא מִנֵּיהּ :

רש''י וניבו נבזה אכלו . ניבו של מזבח השגור בשפתותיכ' זהו תמיד נבזה אכלו אתם אומרי' עליו כלומ' כבר הוצאת' עליו דבה זו וניב זה החזקתם למזבחי : אכלו . מאכלו :

(יג) וַאֲמַרְתֶּם֩ הִנֵּ֨ה מַתְּלָאָ֜ה וְהִפַּחְתֶּ֣ם אוֹת֗וֹ אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וַהֲבֵאתֶ֣ם גָּז֗וּל וְאֶת-הַפִּסֵּ֙חַ֙ וְאֶת-הַ֣חוֹלֶ֔ה וַהֲבֵאתֶ֖ם אֶת-הַמִּנְחָ֑ה הַאֶרְצֶ֥ה אוֹתָ֛הּ מִיֶּדְכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה: (ס) וְאִם תֵּימְרוּן הָא דְּאֲיתֵינָא מִלֵּיאוּתָנָא וְשַׁנַקְתּוּן יָתֵיהּ אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וּמַיְתָן אַתּוּן דַּאֲנִיס וְדַחֲגִיר וְדִמְרִיעַ וּמַיְתָן אַתּוּן לֵיהּ בְּקוּרְבָּנָא הַאֲקַבֵיל יָתֵיהּ בְּרַעֲוָא מִיֶדְכוֹן אֲמַר יְיָ :

רש''י ואמרתם הנה מתלאה . בהמה כחושה ואנו עניים ואין יכולת להשיג למבחר נדרים וכן ת''י הא דאייתינא מליאותנא : והפחתם אותו . זו אחת מי''ח תיבות של תיקון סופרי' הפחתם אותו אותי נכתב אלא שכינה הכתוב וכתבו אותו והפחתם והדאבת' לשון מפח נפש ( איוב י''א ) : אותי . ואת שולחני :

(יד) וְאָר֣וּר נוֹכֵ֗ל וְיֵ֤שׁ בְּעֶדְרוֹ֙ זָכָ֔ר וְנֹדֵ֛ר וְזֹבֵ֥חַ מָשְׁחָ֖ת לַֽאדֹנָ֑י כִּי֩ מֶ֨לֶךְ גָּד֜וֹל אָ֗נִי אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם: וְלִיט דְּיַעֲבֵיד בִּנְכִיל וְאִית בְּעֶדְרֵיהּ דְּכַר וְהוּא חַיָּב לִנְדַר וּדְבַח דִּמְחַבֵּל קֳדָם יְיָ אֲרֵי מֶלֶךְ רַב אֲנָא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וּשְׁמִי חַסִּין בְּעַמְמַיָּא :

רש''י נוכל . מתנכל במרמה בדברי שקר לפני לאמר אין לי טובה מזו : ויש בעדרו זכר . איל ההגון לעולה והוא נודר זבח : משחת . בעל מום כמו ( ויקרא כ''ב ) משחתם בהם :

ב (א) וְעַתָּ֗ה אֲלֵיכֶ֛ם הַמִּצְוָ֥ה הַזֹּ֖את הַכֹּהֲנִֽים: וּכְעַן לְכוֹן תַּפְקֵידְתָּא הָדָא כַּהֲנַיָּא :

רש''י אליכם . הכהנים אני מצוה המצוה הזאת שלא תקריבו אלה על מזבחי :

כתובים - משלי - פרק ו

ו (א) בְּ֭נִי אִם-עָרַ֣בְתָּ לְרֵעֶ֑ךָ תָּקַ֖עְתָּ לַזָּ֣ר כַּפֶּֽיךָ: בְּרִי אִין עֲרֵבְתָּא לְחַבְרָךְ אַשְׁלֵימְתָּא לְנוּכְרָאָה יְדָךְ :

רש''י בני אם ערבת . ערבות ממון כמשמעו פירשו רבותינו :

(ב) נוֹקַ֥שְׁתָּ בְאִמְרֵי-פִ֑יךָ נִ֝לְכַּ֗דְתָּ בְּאִמְרֵי-פִֽיךָ: אִתְצֵידְתָּא בְּמַאֲמָרָא דְפוּמָךְ אִתְאַחַדְתָּא בְּמַאֲמָרָא דְפוּמָךְ :

רש''י נוקשת באמרי פיך . שתקעת כף להדבר עם הזרים :

(ג) עֲשֵׂ֨ה זֹ֥את אֵפ֪וֹא | בְּנִ֡י וְֽהִנָּצֵ֗ל כִּ֘י בָ֤אתָ בְכַף-רֵעֶ֑ךָ לֵ֥ךְ הִ֝תְרַפֵּ֗ס וּרְהַ֥ב רֵעֶֽיךָ: עֲבֵיד הֵיכְנָא בְּנִי וְאִיתְפְּצֵא מְטוּל דִּנְפַלְתָּא בְיַד דְּחַבְרָךְ אֱזֵל גְּרֵג חֲבִיל חַבְרָךְ :

רש''י לך התרפס . התר לו פס יד לשלם לו ממונו : ורהב רעיך . ואם אין לו ממון עמך אלא שנוקשת באמרי פיך לדבר לו קשות הרבה עליו רעים לבקש ממנו שימחול לך : דבר אחר . בני אם ערבת לרעך . אחר שנעשית ערב להקב''ה שהוא רעך כדכתיב זה דודי וזה רעי ( שיר ה ) וקבלת עליך בסיני ובערבות מואב באלה ובשבועה לשמור מצותיו : תקעת לזר כפיך . שתשוב ותסור מדרכיו ותדבק באפיקורסין ללכת בדרכיהם : עשה זאת אפוא בני והנצל . הואיל ובאת בכף רעך בסיני וקבלת אלהותו עליך : לך התרפס . הכנע לפניו כאסקופה הנרפסת ונדרסת : ורהב רעיך . הרבה רעים שיתפללו עליך לפניו וכן נדרש במדרש תהלים :

(ד) אַל-תִּתֵּ֣ן שֵׁנָ֣ה לְעֵינֶ֑יךָ וּ֝תְנוּמָ֗ה לְעַפְעַפֶּֽיךָ: לָא תִתֵּן שִׁנְתָּא לְעַיְנָךְ וְנִימְתָא לִגְבִינָיךְ : (ה) הִ֭נָּצֵל כִּצְבִ֣י מִיָּ֑ד וּ֝כְצִפּ֗וֹר מִיַּ֥ד יָקֽוּשׁ: דְּתִתְפְּצֵי הֵיךְ טַבְיָא מִן נִשְׁבָּא וְהֵיךְ צַפְרָא מִן פּוּחָא :

רש''י הנצל כצבי מיד . מהר והשמט משם כצבי הנמלט מיד האדם :

משנה יבמות פרק ו

א. הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג, בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, אֲפִלּוּ הוּא שׁוֹגֵג וְהִיא מְזִידָה, הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת, הוּא אָנוּס וְהִיא לֹא אֲנוּסָה, הִיא אֲנוּסָה וְהוּא לֹא אָנוּס, אֶחָד הַמְעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר, קָנָה. וְלֹא חָלַק בֵּין בִּיאָה לְבִיאָה:

ברטנורה   (א) הבא על יבמתו. שוגג. כסבור אשה אחרת היא: מזיד. לשם זנות ולא למצות יבום: אפילו הוא שוגג והיא מזידה. לא מבעיא היכא דהיא מכוונה למצוה, אלא אפילו היכא דתרווייהו לא מכווני למצוה, כגון שהוא מכוין לאשה אחרת והיא נתכוונה לשם זנות, קנה, דאמר קרא (דברים כ''ה) יבמה יבא עליה, מכל מקום: המערה. שלא גמר ביאתו אלא הכניס עטרה בלבד. ופגיעת עטרה בלא הכנסה קרויה נשיקה: קנה. וזכה בנחלה, ויוצאת בגט אם בא להוציאה: לא חלק בין ביאה לביאה. בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה, דכתיב (ויקרא כ') משכבי אשה, מגיד הכתוב ששתי משכבות יש באשה:

ב. וְכֵן הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אוֹ פְסוּלוֹת, כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, פְּסָלָהּ. וְלֹא חָלַק בֵּין בִּיאָה לְבִיאָה:

ברטנורה   (ב) וכן הבא על אחת מכל העריות. באחת מכל הביאות האלו: או על הפסולות כגון אלמנה לכהן גדול וכו'. פסלה לכהונה משום זונה. ואף על פי שאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, פסולה היא לכהונה. וגרושה נמי, אי בת כהן היא מפסלה בהך ביאה מתרומה דבי נשא: ממזרת ונתינה לישראל. לאו אפסולה לכהונה קאי, דהא פסולה וקיימא, אלא לענין העראה נקט ליה, למלקי עלה בהעראה כגמר ביאה:

ג. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מִן הָאֵרוּסִין לֹא יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין. נִתְאַרְמְלוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, מִן הַנְּשּׂוּאִין פְּסוּלוֹת, מִן הָאֵרוּסִין כְּשֵׁרוֹת:

ברטנורה   (ג) מן האירוסין לא יאכלו בתרומה. מפני שנתקדשה קידושי עבירה נפסלה מתרומה דבית אביה אם בת כהן היא: רבי אליעזר ור''ש מכשירין. עד שתבעל ותיעשה חללה, שנאמר (ויקרא כ''א) ולא יחלל, שני חלולין אחד לה ואחד לזרעה. ולית הלכתא כוותייהו, אלא אף מן הארוסין לא יאכלו בתרומה: נתארמלו או נתגרשו. מן הכהנים הללו: מן הנישואין פסולות. דשויוה חללה בביאתן: מן האירוסין כשרות. דאפילו תנא קמא לא פסל מן האירוסין אלא בחייהן, שהיא משתמרת לביאה פסולה, אבל מתו לא:

ד. כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא יִשָּׂא אַלְמָנָה, בֵּין אַלְמָנָה מִן הָאֵרוּסִין בֵּין אַלְמָנָה מִן הַנִּשּׂוּאִין, וְלֹא יִשָּׂא אֶת הַבּוֹגֶרֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין בַּבּוֹגֶרֶת. לֹא יִשָּׂא אֶת מֻכַּת עֵץ. אֵרֵס אֶת הָאַלְמָנָה, וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, יִכְנוֹס וּמַעֲשֵׂה בִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת מָרְתָא בַּת בַּיְתוֹס, וּמִנָּהוּ הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּכְנָסָהּ. שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי כֹהֵן הֶדְיוֹט, וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר, הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנוֹס. כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת אָחִיו, חוֹלֵץ וְלֹא מְיַבֵּם:

ברטנורה   (ד) לא ישא את הבוגרת. דכתיב (שם) והוא אשה בבתוליה יקח, פרט לבוגרת שכלו בתוליה: רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין. ולית הלכתא כוותייהו:

ה. כֹּהֵן הֶדְיוֹט לֹא יִשָּׂא אַיְלוֹנִית, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים, לֹא יִשָּׂא אַיְלוֹנִית, שֶׁהִיא זוֹנָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין זוֹנָה אֶלָּא גִיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת וְשֶׁנִּבְעֲלָה בְעִילַת זְנוּת:

ברטנורה   (ה) כהן הדיוט לא ישא אילונית וכו'. והוא הדין לישראל. ולא נקט כהן אלא משום פלוגתא דרבי יהודה דאמר דכהן אפילו יש לו אשה ובנים לא ישא אילונית, מה שאין כן בישראל. ואין הלכה כר' יהודה: ושנבעלה בעילת זנות. כגון חייבי לאוין או חייבי עשה, וכל שכן חייבי כריתות ומיתות בית דין. אבל הבא על הפנויה לא עשאה זונה:

ו. לֹא יִבָּטֵל אָדָם מִפִּרְיָה וְרִבְיָה, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ בָנִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁנֵי זְכָרִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זָכָר וּנְקֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית ה) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם. נָשָׂא אִשָּׁה, וְּשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים, וְלֹא יָלְדָה, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִבָּטֵל. גֵּרְשָׁהּ, מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לְאַחֵר. וְרַשַּׁאי הַשֵּׁנִי לִשְׁהוֹת עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים. וְאִם הִפִּילָה, מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁהִפִּילָה. הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פִּרְיָה וְרִבְיָה, אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר, (בראשית א) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ:

ברטנורה   (ו) ב''ש אומרים שני זכרים. דילפינן ממשה שפירש מן האשה לאחר שנולדו לו שני זכרים: וב''ה אומרים זכר ונקיבה שנאמר זכר ונקבה בראם. וממשה אין ראיה שעל פי הדבור עשה: ושהה עמה עשר שנים וכו'. כדאשכחן באברהם לאחר ששהה עשר שנים עם שרה ולא ילדה נשא הגר. וימים שישב עמה בחוצה לארץ לא עלו מן המנין, דדלמא ישיבת חוץ לארץ גרמה. וכל הימים שהאיש או האשה חולים או חבושים בבית האסורים וכיוצא בזה מדברים שמונעים התשמיש אין עולין למנין עשר שנים: גירשה מותרת לינשא לאחר. דשמא לאו מינה הוי אלא מיניה. וכשהוא מגרשה נותן לה כתובתה אם טוענת דמיניה הוא שאינו יורה כחץ, ומטילין חרם עליה אם יודעת שהוא יורה כחץ וטוענת עליו טענת שקר: האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה. דכתיב (בראשית א') פרו ורבו וגו' וכבשוה, וכבשה כתיב חסר וי''ו, האיש שדרכו לכבוש את האשה הוא מצווה על פריה ורביה: רבי יוחנן בן ברוקא אומר וכו'. ולית הלכתא כותיה:

גמרא יבמות דף ס''ב ע''ב

אֶלָא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וְכוּ'. מַתְנִיתִין דְּלֹא כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּתַנְיָא רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה בְּיַלְדּוּתוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ הָיוּ לוֹ בָנִים בְּיַלְדוּתוֹ יִהְיוּ לוֹ בָנִים בְּזִקְנוּתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא) בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשַׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. רִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לָמַד תּוֹרָה בְּיַלְדּוּתוֹ יִלְמוֹד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתוֹ הָיוּ לוֹ תַלְמִידִים בְּיַלְדּוּתוֹ יִהְיוּ לוֹ תַלְמִידִים בְּזִקְנוּתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בַּבֹּקֶר זְרַע וְגוֹ'. אָמַר רַב מַתְנָה הֲלָכָה כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם אָמַר רִבִּי חֲנִילָאי. כָּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה בְּלֹא בְּרָכָה בְּלֹא טוֹבָה. בְּלֹא שִׂמְחָה דִּכְתִיב (דברים יד) וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. בְּלֹא בְרָכָה דִּכְתִיב (יחזקאל מד) לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ. בְּלֹא טוֹבָה דִּכְתִיב (בראשית ב) לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי בְלֹא תוֹרָה בְּלֹא חוֹמָה. בְּלֹא תוֹרָה דִּכְתִיב (איוב ו) הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִּי וְתוּשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי. בְּלֹא חוֹמָה דִכְתִיב (ירמיה לא) נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר. רָבָא בַר עוּלָא אָמַר בְּלֹא שָׁלוֹם דִּכְתִיב (איוב ה) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל הַיּוֹדֵעַ בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא יִרְאַת שָׁמַיִם וְאֵינוֹ פוֹקְדָהּ נִקְרָא חוֹטֵא שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וְגוֹ'. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַיָּיב אָדָם לִפְקוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וְגוֹ'. הָא מֵהָכָא נַפְקָא מֵהָתָם נַפְקָא (בראשית ג) וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוקָתֵךְ מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עַל בַּעְלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. אָמַר רַב יוֹסֵף לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא סָמוּךְ לְוֶסְתָּהּ וְכַמָּה אָמַר רַבָּה עוֹנָה. וְהָנֵי מִילֵי לִדְבַר הָרְשׁוּת אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מִיטְרִיד. תָּנוּ רַבָּנָן הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ וְהַמְכַבְּדָהּ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְהַמַּשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִרְקָן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (שם) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ. הָאוֹהֵב אֶת שְׁכֵנָיו וְהַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו וְהַנּוֹשֵׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ וְהַמַּלְוֶה סֶלַע לֶעָנִי בִּשְׁעַת דּוֹחֲקוֹ עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ישעיה נח) אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוֵּעַ וְיֹאמַר הִנֵּנִי:

רש''י מתני'. דקתני אא''כ כו' הא אם יש לו בנים יבטל דלא כרבי יהושע: לערב. לעת זקנתו: איזה יכשר. איזה זרע יהא הגון וירא שמים ומתקיים: ביתך. אשתך: האם אין עזרתי בי. אשה דכתיב עזר כנגדו מיד תושיה נדחה ממני שצריך לעסוק בצרכי ביתו ותלמודו משתכח: וידעת כי שלום אהליך. בזמן שיש לך אהל ואין אהלו אלא אשתו שנאמר שובו לכם לאהליכם: ואין פוקדה. בתשמיש בעת עונתה: כי שלום אהליך. שלמה ביראת שמים: בשעה שיוצא לדרך. משום שמתאוה לו באותה שעה יותר: תשוקתך. תאותך: ה''ג לא נצרכה אלא סמוך לוסתה. אע''ג דאמרו רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו וכו' ואפ''ה כשיצא לדרך יפקדנה: עונה. אם רגילה לראות ביום אסורה כל היום ואם רגילה לראות בלילה אסור' כל הלילה: והני מילי. דחייב לפקדה כי אזיל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא משום דטריד במצוה א''נ מטריד בתשמיש ויבטל ממצוה: יותר מגופו. דזילותא דאתתא קשה מדגברא: והנושא את בת אחותו. גיעגועי אדם רבין על אחותו יותר מן אחיו ומתוך כך נמצא מחבב את אשתו: אז תקרא. לעיל מיניה כתיב כי תראה ערום וכסיתו היינו דוחק העני ומבשרך אל תתעלם היינו אוהב את שכיניו שהם כקרוביו מקרב את קרוביו ונושא בת אחותו:

זוהר תולדות דף קמ''א ע''א

וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנּוֹגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת, תָּא חֲזֵי כַּמָּה אוֹרִיךְ לְהוּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִרְשִׁיעַיָּא בְּגִין הַהוּא טִיבוּ דְּעָבַד עִם אֲבָהָן קַמָּאֵי דְּהָא בְּגִין דָּא לָא שַׁלִּיטוּ בְּהוּ יִשְׂרָאֵל עַד לְבָתַר דָּרִין בַּתְרָאִין יָאוּת עָבַד אֲבִימֶלֶךְ דְּעָבַד טִיבוּ עִם יִצְחָק דְּאָמַר לֵיהּ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר חֲבָל עֲלַיְהוּ דִּרְשִׁיעַיָּא דְּטִיבוּתָא דִּלְהוֹן לָאו אִיהוּ שְׁלִים, תָּא חֲזֵי עֶפְרוֹן בְּקַדְּמִיתָא אָמַר (בראשית כ''ג) אֲדוֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ וְגוֹ', וּלְבָתַר אָמַר אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף וְגוֹ' וּכְתִיב וַיִּשְׁקוֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרוֹן וְגוֹ' עוֹבֵר לַסוֹחֵר, אוֹף הָכָא כְּתִיב בְּקַדְּמִיתָא הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ וְגוֹ', וּלְבָתַר אָמַר לוֹ לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר דָּא הוּא טִיבוּ דְּעָבַד עִמֵּיהּ דְּלָא נָסִיב מִדִּילֵיהּ אֲבִימֶלֶךְ כְּלוּם וְשַׁדְרֵיהּ בְּכָל מָמוֹנֵיהּ וּלְבָתַר אָזַל בַּתְרֵיהּ לְמִגְּזָר עִמֵּיהּ קְיָּם, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר יָאוּת עָבַד יִצְחָק דְּהָא בְּגִין דְּיָדַע רָזָא דְּחָכְמָתָא אִשְׁתַּדַּל וְחָפַר בִּירָא דְּמַיָּן בְּגִין לְאִתְתַּקָּפָא בִּמְהֵימָנוּתָא כִּדְקָא יָאוּת וְכֵן אַבְרָהָם אִשְׁתַּדַּל וְחָפַר בִּירָא דְּמַיָּא, (וְכֵן יִצְחָק) יַעֲקֹב אַשְׁכַּח לֵיהּ מִתְתַּקַּן וְיָתִיב עֲלֵיהּ וְכֻלְּהוּ אָזְלוּ בַּתְרֵיהּ וְאִשְׁתַּדָּלוּ בְּגִין לְאִתְתַּקָּפָא בִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא כִּדְקָא יָאוּת, וְהַשְׁתָּא יִשְׂרָאֵל אִתְתַּקָּפוּ בֵּיהּ בְּרָזֵי דְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְתָא כְּגוֹן דְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִתְתַּקַּף בַּר נַשׁ בְּצִיצִית דְּאִיהוּ מִצְוָה וּבַר נַשׁ אִתְעַטַּף בֵּיהּ, הָכִי נַמֵּי בִּתְפִלֵּי דְּמַנַּח אֲרֵישֵׁיהּ וּבִדְרוֹעֵיהּ דְּאִנּוּן רָזָא עִלָּאָה כִּדְקָא חֲזֵי בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ בְּבַר נַשׁ דְּאִתְעַטַּר בֵּיהּ בִּתְפִלּוֹי וְאִתְעַטַּף בְּצִיצִית וְכֹלָּא רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה, וְעַל דָּא מַאן דְּלָא אִתְעַטַּף בְּהַאי וְלָא אִתְעַטַּר לְאִתְתַּקָּפָא בִּתְפִלּוֹי בְּכָל יוֹמָא דָּמִי לֵיהּ דְּלָא שַׁרְיָא עִמֵּיהּ מְהֵימָנוּתָא וְאִתְעֲדִי מִנֵּיהּ דְּחִילוּ דְּמָארֵיהּ וּצְלוֹתֵיהּ לָאו צְלוֹתָא כִּדְקָא יָאוּת, וּבְגִין כָּךְ אֲבָהָן הֲווּ מִתְתַּקְּפֵי גּוֹ מְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה בְּגִין דְּבִירָא עִלָּאָה דְּרָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא שַׁרְיָא בֵּיהּ:

תרגום הזוהר וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ וְגוֹ': בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה הִמְתִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִפָּרַע מֵרְשָׁעִים, כִּי בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ הַטּוֹב שֶׁעָשָׂה אֲבִימֶלֶךְ עִם הָאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים הֲרֵי בִּשְׁבִיל זֶה לֹא שָׁלְטוּ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים עַד לְאַחַר זְמָן בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. יָפֶה עָשָׂה אֲבִימֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה טוֹב עִם יִצְחָק, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךְ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךְ שֵׁב. כִּי אֲמִירָה זוֹ סוֹבֶבֶת וַדַּאי גַּם עַל תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁל אַבְרָהָם, לָכֵן קִיֵּם דְּבָרָיו גַּם בְּיִצְחָק. וְרַבִּי אֶלְעָזָר מְשַׁבְּחוֹ עַל שֶׁקִּיֵּם הַבְטָחָתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים, שֶׁטּוֹבָתָם אֵינָהּ שְׁלֵמָה. בֹּא וּרְאֵה, עֶפְרוֹן בַּתְּחִלָּה אָמַר, (בראשית כ''ג) אֲדוֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְגוֹ', וְאַחַר כָּךְ אָמַר אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת וְגוֹ', וּכְתִיב וַיִּשְׁקוֹל וְגוֹ' עוֹבֵר לַסּוֹחֵר, אַף כָּאן כָּתוּב מִתְּחִלָּה, שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם, הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךְ, שֶׁגַּם יִצְחָק בִּכְלָל זֶה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְאַחַר כָּךְ אָמַר לְיִצְחָק, לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר, זֶה הוּא הַטּוֹב שֶׁעָשָׂה עִם יִצְחָק שֶׁאֲבִימֶלֶךְ לֹא לָקַח מִמֶּנּוּ מַשֶּׁהוּ, וְשִׁלְּחוֹ עִם כָּל כַּסְפּוֹ וּרְכוּשׁוֹ, וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ אַחֲרָיו לִכְרוֹת עִמּוֹ בְּרִית. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יָפֶה עָשָׂה יִצְחָק, כִּי בִּשְׁבִיל שֶׁיָּדַע סוֹד הַחָכְמָה הִשְׁתַּדֵּל וְחָפַר בְּאֵר מַיִם, כְּדֵי לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה. וְכֵן אַבְרָהָם הִשְׁתַּדֵּל וְחָפַר בְּאֵר מַיִם. יַעֲקֹב, כְּבָר מָצָא אוֹתָהּ מְתוּקֶנֶת, וְיָשַׁב עָלֶיהָ. וְכֻלָּם הָלְכוּ אַחֲרֶיהָ, אַחַר הַבְּאֵר, וְהִשְׁתַּדְּלוּ בָּהּ, כְּדֵי לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה כָּרָאוּי. וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל מִתְחַזְּקִים בָּהּ בִּבְאֵר מַיִם, שֶׁמְּקַיְּמִים מִצְוֹת הַתּוֹרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם מִתְחַזֵּק הָאָדָם בַּצִיצִית, שֶׁהִיא מִצְוָה, וְהָאָדָם מִתְעַטֵּף בּוֹ, וְגַם כֵּן בַּתְּפִלִּין שֶׁמַּנִּיחַ עַל רֹאשׁוֹ וּזְרוֹעוֹ כָּרָאוּי, שֶׁהֵם סוֹד עֶלְיוֹן, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹרֶה עִם הָאָדָם הַמִּתְעַטֵּר בִּתְפִלָּיו וּמִתְעַטֵּף בַּצִיצִית. וְהַכֹּל הוּא סוֹד אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה. וְעַל כֵּן, מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְעַטֵּף בַּצִיצִית, וְאֵינוֹ מִתְחַזֵּק לְהִתְעַטֵּר בִּתְפִלִּין בְּכָל יוֹם, הוּא דּוֹמֶה, שֶׁהָאֱמוּנָה אֵינָהּ שׁוֹרָה עָלָיו, וְהֻסָּר מִמֶּנּוּ יִרְאַת רִבּוֹנוֹ, וּתְפִלָּתוֹ אֵינָהּ תְּפִלָּה כָּרָאוּי, וּמִשּׁוּם זֶה, הָיוּ מִתְחַזְּקִים הָאָבוֹת בֶּאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה, מִשּׁוּם שֶׁבּוֹר הָעֶלְיוֹן, סוֹד אֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה שׁוֹרֶה בָּהּ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' יסודי התורה

א. כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּאַבְרָהָם. קדֶשׁ אַף זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח) אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן הֲרֵי הוּא קדֶשׁ. כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּלוֹט חוֹל חוּץ מִזֶּה (שם יט) אַל נָא אֲדֹנָי הִנֵה נָא מָצָא עַבְדְךָ חֵן. כָּל הַשֵׁמוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין קדֶשׁ. כָּל הַשֵׁמוֹת הָאֲמוּרוֹת בְמִיכָה חוֹל. כָּל הַשֵׁמוֹת הָאֲמוּרוֹת בְנָבוֹת קדֶשׁ. כָּל שְׁלֹמֹה הָאָמוּר בְשִׁיר הַשִׁירִים קדֶשׁ וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאַר הַכִּינוּיִים חוּץ מִזֶה הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה. כָּל מַלְכַיָּא הָאָמוּר בְדָנִיאֵל חוֹל חוּץ מִזֶה אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאַר הַכִּנוּיִים:

מוסר

מספר צידה לדרך דף רי''ב

דַּע כִּי בְּזִכְרוֹן מַאֲמָרֵי הַחֲסִידִים וּמַעֲשֵׂיהֶם תַּשְׂכִּיל וְתָשׁוּב לְיוֹצְרָךְ אָמַר אֶחָד מֵהֶם מִי יַצִילֵנִי מֵעוֹנְשָׁךְ וּבְאֵיזֶה חֶבֶל אֶתְמוֹךְ אִם תִּפְסוֹק רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי. וְהַיּוֹם אֲשֶׁר תֹּאמַר לְזַכָּאִים בּוֹאוּ וְלַחַטָאִים סוּרוּ מֶנִי. לֹא יָדַעְתִּי מֵאֵיזֶה כַּת אֶהְיֶה. אוֹי לִי כִּי לְפִי מַה שֶׁהוֹסַפְתִּי שָׁנִים הוֹסַפְתִּי חַטָאוֹת וּלְפִי מַה שֶׁהֶאֱרִיכוּ חַיַי הֶאֱרִיכוּ פְּשָׁעַי. עַל אֵי זֶה מֵהֶם אֶתְוַדֶּה וְעַל אֵי זֶה מֵהֶם אֲבַקֵּשׁ וְדַע כִּי אֵין תַּכְלִית הָעֲבוֹדָה אֲכִילַת לֶחֶם שְׂעוֹרִים וּשְׁתִיַּית הַחוֹמֶץ וְלִלְבוֹשׁ הַצֶמֶר וְהַשֵּׂעָר אֲבָל הַתַכְלִית הוּא לִהְיוֹת מְרוּצֶה כַּאֲשֶׁר יִרְצֶה ה'. וְאַתָּה תַּמְלִיךְ עָלֶיךָ הַשֵּׂכֶל כִּי הוּא הַמַּדְרִיכְךָ בְדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ. וְהוּא יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד. וְהַיֵּצֶר וְכֹחוֹתָיו עֲבָדִים לוֹ לַעֲבוֹד עֲבוֹדַת הַיּוֹצֵר הַמֵּטִיב לַכֹּל בָּרוּךְ הוּא. וְתִהְיֶה מִן הַמּוֹשְׁלִים בְרוּחָם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (משלי יט) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמוֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלּוֹכֵד עִיר. וְתָמִיד תִּזָהֵר מִכַּת הַחֲנֵפִים אֲשֶׁר לַחֲטוֹא כָּל הַיּוֹם יוֹסְפִים. כְּאִלּוּ נִרְפִּים הֶם נִרְפִּים. וַיָּנוּעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים. וְתוֹחֶלֶת מְצַפִּים. וְהֵם נְחָשִׁים שְׂרָפִים. וְדִבְרֵיהֶם מְתוּקִים מִדְבַשׁ וְנוֹפֶת צוּפִים. וְלַחְמָם לוֹחֲמָם וְעוּגַת רְצָפִים. וְזַרְעָם זֶרַע מְנָאֲפִים. מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ קוֹטְפִים חַרְטוּמִים אַשְׁפִים. וְהַיָּרֵא אֶת דְבַר ה' יִשְׁקוֹט עַל דְלָתַיִם. עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם. וּשְׂאוּ אֵלָיו כַּפַּיִם. וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם:

תולדות יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(לד) וְיַֽעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת-הַבְּכֹרָֽה: (פ) וְיַעֲקֹב יְהַב לְעֵשָׂו לְחֵם וְתַבְשִׁיל דִּטְלוֹפְחִין וַאֲכַל וּשְׁתִי וְקָם וַאֲזָל וְשָׁט עֵשָׂו יָת בְּכֵרוּתָא:

רש''י ויבז עשו. העיד הכתוב על רשעו שבזה עבודתו של מקום:

כו (א) וַיְהִ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ מִלְּבַד֙ הָֽרָעָ֣ב הָֽרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בִּימֵ֣י אַבְרָהָ֑ם וַיֵּ֧לֶךְ יִצְחָ֛ק אֶל-אֲבִימֶ֥לֶךְ מֶֽלֶךְ-פְּלִשְׁתִּ֖ים גְּרָֽרָה: וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא בַּר מִכַּפְנָא קַדְמָאָה דִּי הֲוָה בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם וַאֲזַל יִצְחָק לְוַת אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּפְלִשְׁתָּאֵי לִגְרָר: (ב) וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל-תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ: וְאִתְגְּלִי לֵהּ יְיָ וַאֲמַר לָא תֵחוֹת לְמִצְרָיִם שְׁרֵי בְאַרְעָא דִּי אֵימַר לָךְ:

רש''י אל תרד מצרימה. שהיה דעתו לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך:

(ג) גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַֽאֲבָֽרֲכֶ֑ךָּ כִּֽי-לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת-כָּל-הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַֽהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת-הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ: דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא וִיהֵי מֵימְרִי בְסַעְדָךְ וְאֵבָרְכִנָךְ אֲרֵי לָךְ וְלִבְנָיךְ אֶתֵּן יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וְאָקֵם יָת קְיָמָא דִּי קַיֵּמִית לְאַבְרָהָם אֲבוּךְ:

רש''י האל. כמו האלה:

(ד) וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶת-זַרְעֲךָ֙ כְּכֽוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָֽתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל-הָֽאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּֽרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: וְאַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וְאֶתֵּן לִבְנָיךְ יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִיל בְּנָךְ כֹּל עַמְמֵי אַרְעָא:

רש''י והתברכו בזרעך. אדם אומר לבנו יהא זרעך כזרעו של יצחק, וכן בכל המקרא. וזה אב לכלן (להלן מח כ) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, ואף לענין הקללה מצינו כן (במדבר ה כז) והיתה האשה לאלה, שהמקלל שונאו אומר תהא כפלונית, וכן (ישעיה סה טו) והנחתם שמכם לשבועה לבחירי, שהנשבע אומר אהא כפלוני אם עשיתי כך וכך:

(ה) עֵ֕קֶב אֲשֶׁר-שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֹתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתֽוֹרֹתָֽי: חֳלַף דִּי קַבִּיל אַבְרָהָם בְּמֵימְרִי וּנְטַר מַטְּרַת מֵימְרִי פִּקּוֹדַי קְיָמַי וְאוֹרָיָתָי:

רש''י שמע אברהם בקלי. כשנסיתי אותו: וישמר משמרתי. גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבות לשבת: מצותי. דברים שאלו לא נכתבו ראויין הם להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים: חקותי. דברים שיצר הרע ואמות העולם משיבין עליהן כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזרת המלך וחקותיו על עבדיו: ותורתי. להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני:

נביאים - מלאכי - פרק ב

(ב) אִם-לֹ֣א תִשְׁמְע֡וּ וְאִם-לֹא֩ תָשִׂ֨ימוּ עַל-לֵ֜ב לָתֵ֧ת כָּב֣וֹד לִשְׁמִ֗י אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְשִׁלַּחְתִּ֤י בָכֶם֙ אֶת-הַמְּאֵרָ֔ה וְאָרוֹתִ֖י אֶת-בִּרְכֽוֹתֵיכֶ֑ם וְגַם֙ אָרוֹתִ֔יהָ כִּ֥י אֵינְכֶ֖ם שָׂמִ֥ים עַל-לֵֽב: אִם לָא תְקַבְּלוּן וְאִם לָא תְשַׁוּון דַּחֲלְתִי עַל לִבָּא לְמִתַּן יְקָרָא לִשְׁמִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וַאֲשַׁלַּח בְּכוֹן יָת מְאֵירָתָא וְאֵילוּט יַת בִּרְכַתְכוֹן וְאַף אֵילוּטִנֵּיהּ אֲרֵי לֵיתֵיכוֹן מְשַׁוּוּן דַּחְלְתִי עַל לִבָּא :

רש''י וארותי . וקללתי את ברכותיכם מה שצריך לברך לכם הדגן והתירוש והיצהר : וגם ארותיה . ובאמת אין לתלות הדבר על תנאי שתליתי באם לא ישמע כי ידעתי שלא תשמעו לפיכך אני מעתה ארותיה :

(ג) הִנְנִ֨י גֹעֵ֤ר לָכֶם֙ אֶת-הַזֶּ֔רַע וְזֵרִ֤יתִי פֶ֙רֶשׁ֙ עַל-פְּנֵיכֶ֔ם פֶּ֖רֶשׁ חַגֵּיכֶ֑ם וְנָשָׂ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽיו: הָא אֲנָא נָזֵיף לְכוֹן בַּעֲלָלַת בַּר זַרְעָא וַאֲגַלֵּי בַהֲתַת חוֹבֵיכוֹן עַל אַפֵּיכוֹן וַאֲבַטֵּיל רְבוּת חַגֵּיכוֹן וְיִתְמְנַע חוּלַקְכוֹן מִנֵּיהּ :

רש''י וזריתי פרש . של בהמות חגיכם על פניכם כלומ' לא תקבלו שכר מאתי כי אם לרעה לבושת ואגעור לכם את זרע השדה : ונשא אתכם אליו . פרש בהמות קרבנותיכם ישאו אתכם אליו להיות זוללים ונבזים כמוהו :

(ד) וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֚י שִׁלַּ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֑את לִֽהְי֤וֹת בְּרִיתִי֙ אֶת-לֵוִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: וְתֵדְּעוּן אֲרֵי שְׁלָחִית לְוַתְכוֹן יַת תַּפְקֵידְתָּא הָדָא לְמֶהֱוֵי קְיָמַי דְּעִם לֵוִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת :

רש''י להיות בריתי את לוי . שאני חפץ שתתקיימו ( אתי ) בברי' שכרתי לשבט לוי :

(ה) בְּרִיתִ֣י | הָיְתָ֣ה אִתּ֗וֹ הַֽחַיִּים֙ וְהַ֨שָּׁל֔וֹם וָאֶתְּנֵֽם-ל֥וֹ מוֹרָ֖א וַיִּֽירָאֵ֑נִי וּמִפְּנֵ֥י שְׁמִ֖י נִחַ֥ת הֽוּא: קְיָמִי הֲוָה עִמֵּיהּ חַיֵי וּשְׁלָמָא וִיהָבִית לֵיהּ אוּלְפַן אוֹרַיתִי שְׁלִים וּדְחִיל מִן קֳדָמַי וּמִן קֳדָם שְׁמִי דָּחִיל הוּא :

רש''י החיים והשלום . שנאמר לפנחס את בריתי שלום ( במדב' כ''ה ) והובטח לו ולזרעו אחריו הרי שיהא זרעו בחיים : ואתנם לו . שיקבלם במורא וכן עשה וייראני : נחת . לשון חתת נתירא :

(ו) תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹא-נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵעָוֹֽן: אוֹרַיְתָא דְּקוּשְׁטָא הֲוָה בְּפוּמֵּיהּ וְשִׁקְרָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּשְּׂפְוָותֵיהּ בִּשְׁלָמָא וּבִרְעוּתָא הַלַךְ קֳדָמַי וְסַגִּיאִין אֲתִיב מֵחוֹבָא :

רש''י בשלום ובמישור הלך אתי . אהרן ואלעזר ופנחס וכן במעשה העגל השיבו כל שבטיהם מעון שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי ( שמות ל''ב ) :

(ז) כִּֽי-שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ-דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ יְהוָֽה-צְבָא֖וֹת הֽוּא: אֲרֵי שִּׂפְתֵי כָהֵין יִטְּרוּן מַדַּע וְאוֹרָאָה יִבְעוּן מִפּוּמֵּיהּ אֲרֵי מְשַׁמֵּישׁ קֳדָם יְיָ צְבָאוֹת הוּא :

רש''י כי שפתי כהן . עליהם מוטל לשמור דעת למה שהרי תורה יבקשו מפיהו שכבר דבר זה מסור להם יורו משפטיך ליעקב ( דברים ל''ג ) : כי מלאך . שלוחו של הקב''ה כמלאכי השרת לשרת לפניו וליכנס לפנים במחיצתו :

כתובים - משלי - פרק ו

(ו) לֵֽךְ-אֶל-נְמָלָ֥ה עָצֵ֑ל רְאֵ֖ה דְרָכֶ֣יהָ וַחֲכָֽם: אִתְרְמֵי לְשׁוּמְשְׁמָנָא עַטְלָא חֲמֵי אָרְחָתְהוֹן וְאִתְחַכָּם :

רש''י לך אל נמלה עצל וגו' . וחכם . והתחכם :

(ז) אֲשֶׁ֖ר אֵֽין-לָ֥הּ קָצִ֗ין שֹׁטֵ֥ר וּמֹשֵֽׁל: דְּלֵית לַהּ חֲצָדָא הֵיךְ אַף לָא סָרְכָא וְשַׁלִּיטָא :

רש''י אשר אין לה קצין . שיוכיח אותה ויזרזנה ויוציא מידה אם תגזול דבר מחברתה ואף על פי כן :

(ח) תָּכִ֣ין בַּקַּ֣יִץ לַחְמָ֑הּ אָגְרָ֥ה בַ֝קָּצִ֗יר מַאֲכָלָֽהּ: מְתַקְנָא בְקַיְטָא לַחְמָהּ וְגָבְשָׁא בַחֲצָדָא מֵיכְלָהּ :

רש''י תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה . מזונה , כל אחת ואחת אינה גוזלת מחבירתה :

(ט) עַד-מָתַ֖י עָצֵ֥ל | תִּשְׁכָּ֑ב מָ֝תַ֗י תָּק֥וּם מִשְּׁנָתֶֽךָ: עַד מַה לְאֵימַת אַנְתְּ דָּמִיךְ אַנְתְּ עַטְלָא וּלְאֵימַת קָיְמַת מִן שִׁנְתָּךְ : (י) מְעַ֣ט שֵׁ֭נוֹת מְעַ֣ט תְּנוּמ֑וֹת מְעַ֓ט | חִבֻּ֖ק יָדַ֣יִם לִשְׁכָּֽב: קַלִיל שִׁנְתָּא קַלִיל נוּמְתָּא קַלִיל תְּחַבַּק יְדָךְ לְמַדְמְכָא :

רש''י חבוק ידים . הישן חובק ידיו אבראצ''ר בלע''ז :

(יא) וּבָֽא-כִמְהַלֵּ֥ךְ רֵאשֶׁ֑ךָ וּ֝מַחְסֹֽרְךָ֗ כְּאִ֣ישׁ מָגֵֽן: וְתֵיתֵי וְתִדְרוֹךְ מִסְכְּנוּתָךְ וְחוּסְרָנָךְ הֵיךְ גַּבְרָא כְּשֵׁרָא :

רש''י ובא כמהלך ראשך . אם תעשה כן יבא חסרונך ודבר שאתה רש ממנו יבא לך מיד כאדם המהלך מהר ומחסורך יבא ויתמלא : כאיש מגן . הבא מהר להגין על אדוניו , המקראות אלו עקרן משל על המתעצלין לעסוק בתורה :

משנה בבא קמא פרק ו

א. הַכּוֹנֵס צֹאן לַדִּיר, וְנָעַל בְּפָנֶיהָ כָּרָאוּי, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה, פָּטוּר. לֹא נָעַל בְּפָנֶיהָ כָּרָאוּי, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה, חַיָּב. נִפְרְצָה בַלַּיְלָה אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה פָּטוּר. הוֹצִיאוּהָ לִסְטִים. לִסְטִים חַיָּיבִים:

ברטנורה   (א) הכונס. פטור. דהא נטרה ומאי הוי ליה למעבד: הוציאוה לסטים. אע''ג דלא הוציאוה ממש אלא שעמדו בפניה עד שיצאה, הוי כאילו הוציאוה בידים וחייבים:

ב. הִנִּיחָהּ בַּחַמָּה, אוֹ שֶׁמְּסָרָהּ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה חַיָּב. מְסָרָהּ לְרוֹעֶה. נִכְנָס רוֹעֶה תַּחְתָּיו. נָפְלָה לַגִּינָה וְנֶהֱנֵית מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֶנֵית. יָרְדָה כְדַרְכָּהּ וְהִזִּיקָה, מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה. כֵּיצַד מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶׁהִזִּיקָה שָׁמִין בֵּית סְאָה בְּאוֹתָה שָׂדֶה. כַּמָּה הָיְתָה יָפָה וְכַמָּה הִיא יָפָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אָכְלָה פֵּירוֹת גְּמוּרִים מְשַׁלֶּמֶת פֵּירוֹת גְּמוּרִים. אִם סְאָה סְאָה אִם סָאתַיִם סָאתַיִם:

ברטנורה   (ב) הניחה בחמה. מצערה לה שמשא ולא סגי לה בנעילה כראוי שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלבד: נכנס הרועה תחתיו. ולא אמרינן בכהאי גוונא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך הרועה הגדול למסור לרועה הקטן שתחתיו, ולפיכך הרועה שתחתיו חייב: נפלה לגינה. וכגון שהוחלקה ונפלה באונס. אבל דחו אותה חברותיה והפילוה, משלם מה שהזיקה, דאיהו פשע בה, דהוי ליה לעבורינהו חדא חדא: מה שנהנית. לפי הנאתה ולא לפי הזיקה: שמין בית סאה באותה שדה. אין שמין את הערוגה לבדה, מפני שמפסיד מזיק, ששמין אותה בכל שויה ורחמנא אמר וביער בשדה אחר, ודרשינן מלמד ששמין אותה על גב שדה אחרת. אלא ששמין בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת, וכמה היא שוה עכשיו, והשתא לא משלם כולהו דמיה, דמי שלוקח בית סאה כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מועט: רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים. שכבר בשלו כל צרכן, משלמת כל ההיזק. והיכא שיימינן אגב שדה, היכא דעדיין לא נגמרו. והלכה כרבי שמעון:

ג. הַמַּגְדִּישׁ בְּתוֹךְ שָׂדֵה שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. וַאֲכָלָתָן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה פָּטוּר. וְאִם הוּזְקָה בָּהֵן בַּעַל הַגָּדִישׁ חַיָּב. וְאִם הִגְדִּישׁ בִּרְשׁוּת. בַּעַל הַשָּׂדֶה חַיָּיב:

ברטנורה   (ג) ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב. בגמרא מוקי לה בבקעה שרגילין כולן לעשות בגורן אחד, זה גדישו וזה גדישו, וממנין שומר. וכיון שאמר השומר עייל וגדיש, הוי כאילו אמר עייל ואנטר לך. אבל בשאר בני אדם, אפילו הגדיש ברשות אין בעל השדה חייב, עד דמקבל עליה נטירותא:

ד. הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, פָּטוּר בְּדִינֵי אָדָם. וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. שָׁלַח בְּיַד פִּקֵּחַ הַפִּקֵּחַ חַיָּב. אֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר. וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים. הַמֵּבִיא אֶת הָעֵצִים חַיָּב. אֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים. וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר. הַמֵּבִיא אֶת הָאוּר חַיָּב. בָּא אַחֵר וְלִבָּה. הַמְּלַבֶּה חַיָּב. לִבְּתָה הָרוּחַ כֻּלָּן פְּטוּרִין. הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה וְאָכְלָה עֵצִים. אוֹ אֲבָנִים, אוֹ עָפָר, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה. עָבְרָה גָּדֵר שֶׁהוּא גָבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אוֹ דֶּרֶךְ הָרַבִּים, אוֹ נָהָר פָּטוּר. הַמַּדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ. עַד כַּמָּה תַעֲבוֹר הַדְּלֵקָה, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלוּ הוּא בְאֶמְצַע בֵּית כּוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת כְּדֶרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר חֲמִשִּׁים אַמָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה (שמות כב). הַכֹּל לְפִי הַדְּלֵיקָה:

ברטנורה   (ד) ובא אחר וליבה. נפח באש והעלה שלהבת, כמו בלבת אש. (שמות ג') ואית ספרים דגרסי נבה, מגזרת ניב שפתים (ישעיה נ''ז). כשאדם מדבר מנענע בשפתיו ורוח יוצא: או עפר. שליחכה נירו ונתקלקל: או דרך הרבים. שש עשרה אמה, כדגלי המדבר: ר''ש אומר הכל לפי הדליקה. לפי גובה הדליקה וגודל שיעורה. שכשהאש גדולה קופצת למרחוק. והלכה כר''ש:

ה. הַמַּדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ. וְהָיוּ בּוֹ כֵּלִים וְדָלְקוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְשַׁלֵּם מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָא גָדִישׁ שֶׁל חִטִּים אוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִים. הָיָה גְדִי כָפוּת לוֹ וְעֶבֶד סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ, חַיָּיב. עֶבֶד כָּפוּת לוֹ וּגְדִי סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ, פָּטוּר. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בַּמַּדְלִיק אֶת הַבִּירָה, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהָנִיחַ בַּבָּתִּים:

ברטנורה   (ה) המדליק את הגדיש. שהדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חברו: רבי יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו. דר' יהודה מחייב על נזקי טמון באש. דלית ליה דרשא דאו הקמה מה קמה גלויה אף כל גלוי: וחכ''א אינו משלם אלא גדיש וכו'. דאית להו דרשא דאו הקמה, ופטרי על נזקי טמון באש. אלא שמשערין מקום הכלים כאילו הוא גדיש, ומשלם גדיש כשעור גופן של כלים. ומדקאמרי סיפא ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה, מוכח בגמרא שנחלקו רבי יהודה וחכמים גם במדליק בתוך של חברו, שרבי יהודה סבר כשהדליק בשל חברו משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי. ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם, כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם. והלכה כחכמים: היה גדי כפות לו חייב. דבעלי חיים נמי אתרבו מאו הקמה. ומשום דקם ליה בדרבה מיניה ליכא למפטריה. דאינו חייב מיתה על העבד, הואיל ואינו כפות היה לו לברוח, ופטור עליו ממיתה ומן התשלומין. אבל אם היה עבד כפות לו, פטור אפילו על הגדי ועל הגדיש, דחייב מיתה על העבד וקם ליה בדרבה מיניה. ובגדי לא שני לן בין כפות לאינו כפות. ואיידי דנקט בעבד נקט בגדי: במדליק את הבירה. דמדליק בתוך של חבירו הוא, והוי כמאבד בידים. ואפ''ה טעמא משום דדרך בני אדם להניח כלים בבתים. אבל בגדיש דאין דרך בני אדם להניח אלא כגון מוריגין וכלי בקר, אע''ג דאדליק לתוך של חבירו, אינו משלם אליבא דחכמים אלא דברים שדרכן להטמין בגדיש:

ו. גֵּץ שֶׁיָּצָא מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ וְהִזִּיק חַיָּב. גָּמָל שֶׁהָיָה טָעוּן פִּשְׁתָּן וְעָבַר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְנִכְנַס פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת. וְדָלְקוּ בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי וְהִדְלִיק אֶת הַבִּירָה. בַּעַל הַגָּמָל חַיָּב. הִנִּיחַ חֶנְוָנִי נֵרוֹ מִבַּחוּץ, הַחֶנְוָנִי חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנֵר חֲנֻכָּה פָּטוּר:

ברטנורה   (ו) גץ. ניצוץ של אש: רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור. כיון דבמצוה קא עסיק. ואין הלכה כרבי יהודה:

גמרא בבא קמא דף ס''ו ע''א

אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם. וְאֵינָה מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַדִּיקִים תְּחִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים אֵימָתַי אֵשׁ יוֹצְאָה בִּזְמַן שֶׁקוֹצִים מְצוּיִין לָהּ וְאֵינָה מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַדִּיקִים תְּחִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ וְאָכַל גָּדִישׁ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ שֶׁנֶּאֱכַל גָּדִישׁ כְּבָר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּכִי טוֹב וְיֵצֵא בְּכִי טוֹב שֶׁנֶּאֱמַר (שם יב) וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. תָּנוּ רַבָּנָן דֶּבֶר בָּעִיר כַּנֵּס רַגְלֶיךָ שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְאוֹמֵר (ישעיה כו) לֵךְ עַמִּי בֹּא בַּחֲדָרֶיךָ וּסְגוֹר דְּלָתְיךָ בַּעֲדֶךָ וְאוֹמֵר (דברים לב) מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה. מָאי וְאוֹמֵר וְכִי תֵימָא הָנֵי מִילֵי בְּלֵילְיָא אֲבָל בִּימָמָא לָא תָּא שְׁמַע לֵךְ עַמִּי וְגוֹ' וְכִי תֵימָא הָנֵי מִילֵי דְלֵיכָא אֵימָא מִגַּוָּאי אֲבָל הֵיכָא דְאִיכָא אֵימָה מִגַּוָּאי כִּי נָפִיק יָתִיב בֵּינֵי אִינְשֵׁי בְּצַוָּותָא בְּעַלְמָא טְפֵי מַעֲלֵי תָּא שְׁמַע מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה אַף עַל גַּב דְּמֵחֲדָרִים אֵימָה מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב. רָבָא בְּעִידַן רִיתְחָא הֲוָה סָכַר כַּוֵּי דִּכְתִיב (ירמי' ט') כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ. תָּנוּ רַבָּנָן רָעָב בָּעִיר פַּזֵּר רַגְלֶיךָ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיִּרְד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם וְאוֹמֵר (מ''ב ז') אִם אָמַרְנוּ נָבֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וְגוֹמֵר מָאי וְאוֹמֵר וְכִי תֵימָא הָנֵי מִילֵי הֵיכָא דְלֵיכָא סָפֵק נְפָשׁוֹת אֲבָל הֵיכָא דְאִיכָא סָפֵק נְפָשׁוֹת לֹא. תָּא שְׁמַע (שם) לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְגוֹ'. תָּנוּ רַבָּנָן דֶּבֶר בָּעִיר אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ מִפְּנֵי שֶׁמַלְאַךְ הַמָּוֶת מְהַלֵּךְ בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים דְּכֵיוָן דִיְהִיבָה לֵיהּ רְשׁוּתָא מַסְגֵּי לְהֶדְיָא. שָׁלוֹם בָּעִיר אַל יְהַלֵּךְ בְּצִידֵי דְרָכִים דְּכֵיוָן דְלֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא מְחַבֵּי חִבּוּיֵי וּמַסְגֵּי. תָּנוּ רַבָּנָן דֶּבֶר בָּעִיר אַל יִכָּנֵס אָדָם יָחִיד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַפְקִיד שָׁם כֵּלָיו וְהָנֵי מִילֵי הֵיכָא דְלָא קָרוּ בֵיהּ דַּרְדְּקִי וְלֹא מַצְלוּ בֵיהּ עֲשָׂרָה. תָּנוּ רַבָּנָן כְּלָבִים בּוֹכִים מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא לָעִיר. כְּלָבִים מְשַׂחֲקִים אֵלִיָּהוּ בָּא לָעִיר:

רש''י בכי טוב. בעוד חמה זורחת ילין במלון ולא ימתין עד שתחשך ולבקר לא ישכים לצאת עד שיאיר: כי טוב. לישנא מעליא האור כי טוב כלומר טוב הוא לצאת בו וליכנס בו מפני המזיקין והלסטים: חרבו. חרבו של מלאך המות: אימה. אימת מות של מלאך ולא בגלוי כל כך: רתחא. דבר: סכר כוי. סתם החלונות: אם אמרנו וגו'. בארבע' אנשים מצורעים: דליכא ספק נפשות. במקום שתתגלה שם: תא שמע. סיפיה דקרא ועתה לכו ונפל' אל מחנה ארם אם יחיינו נחיה וגו':

זוהר תולדות דף קמ''ב ע''א

וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל דְּאִתְכַּלָּל מִסִטְרֵיהּ דְּדִינָא קַשְׁיָא, וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (תהלים פ''ד) אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ וְגוֹ', זַכָּאָה בַּר נַשׁ דְּאִתְתַּקַּף בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיַשְׁוֵי תּוּקְפֵּיהּ בֵּיהּ, יָכוֹל כַּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה דְּאִתְתַּקָּפוּ וְאָמְרוּ (דניאל ג') הֵן אַיְתִי אֱלָהָנָא דִּי אֲנַחְנָא פְּלָחִין, יָכוֹל לְשֵׁזָבוּתָנָא מִגּוֹ אַתּוּן נוּרָא יְקִידְתָּא וּמִן יָדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁזִיב, תָּא חֲזֵי דְּאִי לָא יְשֵׁזִיב וְלָא אִתְקַיָּם עֲלַיְהוּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתַּכַּח שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּלָא יִתְקַדַּשׁ בְּעֵינַיְהוּ דְּכֹלָּא כְּמָה דַּאֲמָרוּ, אֶלָּא כֵּיוָן דְּיָדְעוּ דְּלָא אָמְרוּ כִּדְקָא יָאוּת אַהֲדְרוּ וְאָמְרוּ וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא וְגוֹ', בֵּין יְשֵׁזִיב בֵּין לָא יְשֵׁזִיב יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא וְגוֹ', וְתָנֵינָן דְּמִלָּה אוֹדַע לְהוּ יְחֶזְקֵאל וְשָׁמְעוּ וְקַבִּילוּ מִנֵּיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְקַיַּם עֲלַיְהוּ בְּגִין דִּיקַבְּלוּן אַגְּרָא, וּכְדֵין אַהֲדְרוּ וְאָמְרוּ וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא וְגוֹ' אֶלָּא לָא יִתְתַּקַּף בַּר נַשׁ דְּיֵימָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְשֵׁזִיבְנֵנִי אוֹ אִיהוּ עָבִיד לִי כָּךְ וְכָךְ, אֲבָל יַשְׁוֵי תּוּקְפֵּיהּ בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיסַיֵּעַ לֵיהּ כַּד אִיהוּ אִשְׁתַּדַּל בְּאִנּוּן פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְתָא וּלְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט דְּכֵיוָן דְּאָתֵי בַּר נַשׁ לְאִתְדַכָּאָה מְסַיְּעִין לֵיהּ וַדַּאי וּבְדָא יִתְתַּקַּף בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ יְסַיֵּעַ לֵיהּ וְיִתְתַּקַּף בֵּיהּ דְּלָא יַשְׁוֵי תּוּקְפֵּיהּ בְּאָחֳרָא וּבְגִין כָּךְ עוֹז לוֹ בָּךְ, מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם, דְּיַעֲבִיד לִבֵּיהּ כִּדְקָא יָאוּת בְּלָא הִרְהוּרָא אָחֳרָא אֶלָּא כְּהַאי מְסִלָּה דְּאִיהִי מִתְיַשְּׁבָא לְאַעֲבָרָא בְּכָל אֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ הָכִי נַמֵּי, דּ''א אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ, עֹז כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים כ''ט) יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נַשׁ דְּיִתְעַסַק בְּאוֹרַיְתָא לִשְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכָל מָאן דְּאִתְעַסַק בְּאוֹרַיְתָא וְלָא אִשְׁתַּדַּל לִשְׁמָהּ טָב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרֵי, מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם מַאי מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שם ס''ח) סוֹלוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ, דָּא הַהִיא אוֹרַיְתָא דְּאִיהוּ אִשְׁתַּדַּל בָּהּ לַאֲרָמָא לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְמֶעְבָּד לֵיהּ חֲטִיבָא בְּעָלְמָא, תָּא חֲזֵי יַעֲקֹב כָּל עוֹבָדוֹי הֲווּ לִשְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבְגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַוָּה עִמֵּיהּ תָּדִיר דְּלָא אִעַדִּי מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּקָרָא לֵיהּ יִצְחָק לְעֵשָׂו בְּרֵיהּ, יַעֲקֹב לָא הַוָּה תַּמָּן וּשְׁכִינְתָּא אוֹדָעַת לָהּ לְרִבְקָה וְרִבְקָה אוֹדָעַת לֵיהּ לְיַעֲקֹב, רַבִּי יוֹסֵי אָמַר תָּא חֲזֵי אִי חַס וְשָׁלוֹם בְּהַהוּא זִמְנָא יִתְבָּרַךְ עֵשָׂו לָא יִשְׁלוֹט יַעֲקֹב לְעָלְמִין, אֶלָּא מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַוָּה וְכֹלָּא בְּאַתְרֵיהּ אָתָא כִּדְקָא חָזֵי:

תרגום הזוהר וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו וְגוֹ'. הַיְנוּ שֶׁנִּכְלָל מִדִּין הַקָּשֶׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת עֵשָׂו, וְעַל כֵּן קָרָא אֶת עֵשָׂו. וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (תהלים פ''ד) אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ וְגוֹ'. אַשְׁרֵי הָאָדָם שֶׁמִּתְחַזֵּק בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְשָׂם מִבְטַחוֹ בּוֹ. אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ אֶת הַבִּטָּחוֹן, עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁבָּטְחוּ וְאָמְרוּ, הֵן אִיתַי אֱלָהָנָא וְגוּ' דְּהַיְנוּ שֶׁבָּטְחוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַצִילֵם בְּוַדַּאי מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא בֹּא וּרְאֵה, אִם לֹא יַצִילֵם וְלֹא יִתְיַחֵד עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִמְצָא שֶׁלֹּא יִתְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֵינֵי כֹּל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ. אֶלָּא אַחַר שֶׁיָּדְעוּ שֶׁלֹּא אָמְרוּ כָּרָאוּי, חָזְרוּ וְאָמְרוּ, וְהֵן לֹא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא וְגוֹ' דְּהַיְנוּ שֶׁאָמְרוּ, בֵּין שֶׁיַּצִיל וּבֵין שֶׁלֹּא יַצִיל יִהְיֶה יָדוּעַ לְךְ שֶׁלֹּא נִשְׁתַּחֲוֶה לַצֶלֶם. וְלָמַדְנוּ שֶׁדָּבָר זֶה הוֹדִיעַ לָהֶם יְחֶזְקֵאל, וְשָׁמְעוּ וְהֶאֱמִינוּ לוֹ, אֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יִתְיַחֵד עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַצִילֵם, וְאָמַר לָהֶם זֹאת, כְּדֵי שֶׁיִּמְסְרוּ נַפְשָׁם וִיקַבְּלוּ שָׂכָר. וְאָז חָזְרוּ וְאָמְרוּ, וְהֵן לֹא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ וְגוֹ' לֹא נִסְגוֹד. אֶלָּא לֹא יִבְטַח אָדָם וְיֹאמַר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַצִילֵנוּ, אוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה לִי כָּךְ וְכָךְ, אֶלָּא יָשִׂים מִבְטַחוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲזוֹר לוֹ כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ, כַּאֲשֶׁר יִשְׁתַּדֵּל בְּמִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְיִשְׁתַּדֵּל לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת, וְכֵיוָן שֶׁאָדָם בָּא לִטָהֵר עוֹזְרִים אוֹתוֹ בְּוַדַּאי, וּבָזֶה יִבְטַח בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא יַעֲזוֹר אוֹתוֹ, וְיִבְטַח בּוֹ וְלֹא יָשִׂים מִבְטַחוֹ בְּאַחֵר זוּלָתוֹ וְעַל זֶה כָּתוּב, עוֹז לוֹ בָּךְ. ''מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם'', פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת לִבּוֹ כָּרָאוּי שֶׁלֹּא יָבֹא בּוֹ הִרְהוּר זָר אֶלָּא כְּאוֹתָהּ מְסִלָּה הַמְּתוּקֶנֶת לַעֲבוֹר בָּהּ, לְכָל מָקוֹם שֶׁצְרִיכִים, הֵן לִימִין וְהֵן לִשְׂמֹאל, וְכֵן יִהְיֶה לִבּוֹ. דָּבָר אַחֵר, אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָּךְ, עוֹז, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ תּוֹרָה. וְעֹז לוֹ בָּךְ, פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דְּהַיְנוּ הַשְּׁכִינָה שֶׁנִּקְרֵאת שֵׁם. כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל לִשְׁמָהּ, טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא הָיָה נִבְרָא. ''מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם'', מַהוּ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, (תהלים כ''ט) סוֹלוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ. שֶׁפֵּרוּשׁוֹ לְרוֹמֵם לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת. וְכֵן מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם, פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁאוֹתָהּ הַתּוֹרָה שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהּ, תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְרוֹמֵם אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלַעֲשׂוֹתוֹ מְכוּבָּד וְחָשׁוּב בָּעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה, יַעֲקֹב, כָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִשּׁוּם זֶה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ תָּמִיד, שֶׁלֹּא סָרָה מִמֶּנּוּ הַשְּׁכִינָה. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁקָּרָא יִצְחָק לְעֵשָׂו בְּנוֹ, לֹא הָיָה שָׁם יַעֲקֹב, וְהַשְּׁכִינָה הוֹדִיעָה לְרִבְקָה, וְרִבְקָה הוֹדִיעָה לְיַעֲקֹב. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, בֹּא וּרְאֵה, אִם חַס וְשָׁלוֹם, הָיָה עֵשָׂו מִתְבָּרֵךְ בְּאוֹתוֹ זְמָן, לֹא הָיָה שׁוֹלֵט עוֹד יַעֲקֹב לְעוֹלָם. וְהָיָה נִשְׁאָר חַס וְשָׁלוֹם תָּמִיד בַּגָּלוּת, אֶלָּא מֵעִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה שֶׁיִּתְבָּרֵךְ יַעֲקֹב, וְהַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ בָּא כָּרָאוּי.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות דעות פ''ו

א. הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵירוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל דָּבָר זֶה עָוֹן גָּדוֹל הוּא וְגוֹרֵם לַהֲרוֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל לְכַךְ נִסְמַךְ לוֹ וְלֹא תַעֲמוֹד עַל דַם רֵעֶךָ. צֵא וּלְמַד מַה אִירַע לְדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי: ב. אֵיזֶהוּ רָכִיל זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶה לָזֶה וְאוֹמֵר כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. יֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה וְהוּא לָשׁוֹן הָרָע וְהוּא הַמְסַפֵּר בְגַנוּת חֲבֵירוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִקְרָא מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵירוֹ. אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וְאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי וְכָךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו וְכָךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו וְאָמַר דְבָרִים שֶׁל גְּנַאי עַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב (תהלים יב) יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת. אָמְרוּ חֲכָמִים שָׁלשׁ עֲבֵירוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא עֲבוֹדָה זָרָה גִּילוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָמִים. וְלָשׁוֹן הָרָע כְּנֶגֶד כֻּלָּם. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בְּעִיקָר שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים שְׁלשָׁה לָשׁוֹן הָרָע הוֹרֶגֶת הָאוֹמְרוֹ וְהַמְּקַבְּלוֹ וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו וְהַמְּקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ:

מוסר

מספר צידה לדרך דף רי''ב

לְפִי שֶׁהַכְנִיעָה וְרִיחוּק הַגַּאֲוָה יַדְרִיךְ הָאָדָם לְיַחֵד כָּל הַמַּעֲשִׂים לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יֵשׁ לְבָאֵר מִדַת הַכְנִיעָה וְהוּא שִׁפְלוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַכְנָעוֹתֶיהָ וּמִיעוּט עֶרְכָּהּ אֶצְלָהּ וְהִיא מִדָּה מִמִּדּוֹת הַנֶּפֶשׁ הַטּוֹבָה. וְיֵרָאוּ אוֹתוֹתֶיהָ עַל הָאֵבָרִים מֵהֶם הַלָּשׁוֹן הָרַךְ. וְהַקּוֹל נָמוּךְ. וּמוֹשְׁלוֹ בְּיִצְרוֹ בְּעֵת הַכַּעַס. וּמִיעוּט הַנְּקָמָה אַחַר הַיְכוֹלֶת וְעִקָּרָהּ וִיסוֹדָהּ שֶׁל הַכְנִיעָה הִיא כְּנֶגֶד הַבּוֹרֵא. וְחַיָּיב אָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ בְּכָל עֵת וּבְכָל זְמָן. וְהַנִכְנַע יִקָרֵא בִּלְשׁוֹנֵנוּ עָנָיו נִבְזֶה בְּעֵינָיו צָנוּעַ דַּכָּא שְׁפַל רוּחַ רוּחַ נִשְׁבָּרָה נִדְכֶּה רַךְ הַלֵּבָב נְכֵה רוּחַ. ודְבָרִים יֵשׁ שֶׁיִּתְחַיֵּיב בָּהֶם הַכְנִיעָה לְאָדָם נֶגֶד הַשֵּׁם. הָאֶחָד כְּשֶׁיֶּחֱלַשׁ כֹּחוֹ מִתְּנוּעוֹתָיו מִפְּנֵי חֳלָאִים וּמְזָגִים רָעִים וְחוּלְשַׁת הַהַרְכָּבָה יִכָּנַע אָז לַבּוֹרֵא שֶׁהוּא רוֹפֵא חִנָּם וְיַחֲלִימֵהוּ וְיִרְפָּאֵהוּ. הַשֵּׁנִי כְּשֶׁיִּמְצָאֵהוּ פֶּגַע מֵאוֹהֲבָיו אוֹ מִקְרוֹבָיו אוֹ יֵרֵד מִנְּכָסָיו וְכַיּוֹצֵא בוֹ וְיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת יִכָּנַע לִפְנֵי הַשֵּׁם וְיִצְעַק אֵלָיו וְיִשְׁמַע קוֹלוֹ. הַשְּׁלִישִׁי כְּשֶׁיַּחְשׁוֹב כַּמָה חוֹבוֹת עָלָיו מֵהַטּוֹבוֹת שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ בּוֹרְאוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ עִמּוֹ בְקֶרִי וּבְמֶרִי יִכָּנַע וְיִפְחַד מֵעָנְשׁוֹ וְשָׁב וְרָפָא לוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַחְאָב (מ''א כ''א) הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב:

תולדות יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ו) שני וַיֵּ֥שֶׁב יִצְחָ֖ק בִּגְרָֽר: וִיתֵב יִצְחָק בִּגְרָר: (ז) וַֽיִּשְׁאֲל֞וּ אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ לְאִשְׁתּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר אֲחֹ֣תִי הִ֑וא כִּ֤י יָרֵא֙ לֵאמֹ֣ר אִשְׁתִּ֔י פֶּן-יַֽהַרְגֻ֜נִי אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ עַל-רִבְקָ֔ה כִּֽי-טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽוא: וּשְׁאִילוּ אֲנָשֵׁי אַתְרָא (עַל עֵיסַק אִתְּתֵהּ) לְאִתְּתֵהּ וַאֲמַר אֲחָתִי הִיא אֲרֵי דְחִיל לְמֵימַר אִתְּתִי דִּלְמָא יִקְטְּלֻנַּנִי אֲנָשֵׁי אַתְרָא עַל רִבְקָה אֲרֵי שַׁפִּירַת חֵיזוּ הִיא:

רש''י לאשתו. על אשתו, כמו (לעיל כ יג) אמרי לי אחי הוא:

(ח) וַיְהִ֗י כִּ֣י אָֽרְכוּ-ל֥וֹ שָׁם֙ הַיָּמִ֔ים וַיַּשְׁקֵ֗ף אֲבִימֶ֨לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ פְּלִשְׁתִּ֔ים בְּעַ֖ד הַֽחַלּ֑וֹן וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה יִצְחָק֙ מְצַחֵ֔ק אֵ֖ת רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ: וַהֲוָה כַּד סְגִיאוּ לֵהּ תַּמָּן יוֹמַיָּא וְאִסְתְּכִי אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּפְלִשְׁתָּאֵי מִן חֲרַכָּא וַחֲזָא וְהָא יִצְחָק מְחַיִּיךְ עִם רִבְקָה אִתְּתֵהּ:

רש''י כי ארכו. אמר מעתה אין לי לדאוג מאחר שלא אנסוה עד עכשיו, ולא נזהר להיות נשמר: וישקף אבימלך וגו' . שראהו משמש מטתו:

(ט) וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְיִצְחָ֗ק וַיֹּ֨אמֶר֙ אַ֣ךְ הִנֵּ֤ה אִשְׁתְּךָ֙ הִ֔וא וְאֵ֥יךְ אָמַ֖רְתָּ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ יִצְחָ֔ק כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן-אָמ֖וּת עָלֶֽיהָ: וּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַאֲמַר בְּרַם הָא אִתְּתָךְ הִיא וְאֶכְדֵּין אֲמַרְתָּ אֲחָתִי הִיא וַאֲמַר לֵהּ יִצְחָק אֲרֵי אֲמָרִית דִּלְמָא אֵימוּת עֲלַהּ: (י) וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה-זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַ֠ט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת-אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵֽבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם: וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ מָה דָא עֲבַדְתָּ לָנָא כִּזְעֵיר פּוֹן שָׁכִיב דִּמְיָחֵד בְּעַמָּא עִם אִתְּתָךְ וְאַיְתֵיתָא עֲלָנָא חוֹבָא:

רש''י אחד העם. המיחד בעם זה המלך: והבאת עלינו אשם. אם שכב, כבר הבאת עלינו אשם:

נביאים - מלאכי - פרק ב

(ח) וְאַתֶּם֙ סַרְתֶּ֣ם מִן-הַדֶּ֔רֶךְ הִכְשַׁלְתֶּ֥ם רַבִּ֖ים בַּתּוֹרָ֑ה שִֽׁחַתֶּם֙ בְּרִ֣ית הַלֵּוִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: וְאַתּוּן סְטֵיתוּן מִן אוֹרְחָא אַתְקֵילְתּוּן סַגִּיאִין בְּאוֹרַיְתָא חַבֵּילְתּוּן קְיָמָא דְּעִם לֵוִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת : (ט) וְגַם-אֲנִ֞י נָתַ֧תִּי אֶתְכֶ֛ם נִבְזִ֥ים וּשְׁפָלִ֖ים לְכָל-הָעָ֑ם כְּפִ֗י אֲשֶׁ֤ר אֵֽינְכֶם֙ שֹׁמְרִ֣ים אֶת-דְּרָכַ֔י וְנֹשְׂאִ֥ים פָּנִ֖ים בַּתּוֹרָֽה: (פ) וְאַף אֲנָא יְהָבִית יַתְכוֹן בְּסִירִין וְחַלָּשִׁין לְכָל עַמָּא כְּמָא דְּלֵיתְכוֹן נַטְרִין יַת אוֹרְחָן דְּתַקְנָן קֳדָמַי וְנָסְבִין אַפִּין בְּאוֹרַיתָא : (י) הֲל֨וֹא אָ֤ב אֶחָד֙ לְכֻלָּ֔נוּ הֲל֛וֹא אֵ֥ל אֶֽחָ֖ד בְּרָאָ֑נוּ מַדּ֗וּעַ נִבְגַּד֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לְחַלֵּ֖ל בְּרִ֥ית אֲבֹתֵֽינוּ: הֲלָא אַבָּא חַד לְכֻלָּנָא הֲלָא אֱלָהָא חַד בְּרָא יָתַנָא מָה דֵין נְשַׁקֵּר גְּבַר בְּאָחוּהִי לַאֲפָסָא קְיָמָא דִי עִם אֲבְהָתָנָא :

רש''י לחלל ברית אבותינו . ברית שכרת הקב''ה עם אבותינו בסיני :

(יא) בָּגְדָ֣ה יְהוּדָ֔ה וְתוֹעֵבָ֛ה נֶעֶשְׂתָ֥ה בְיִשְׂרָאֵ֖ל וּבִירֽוּשָׁלִָ֑ם כִּ֣י | חִלֵּ֣ל יְהוּדָ֗ה קֹ֤דֶשׁ יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָהֵ֔ב וּבָעַ֖ל בַּת-אֵ֥ל נֵכָֽר: שְׁקָרוּ דְּבֵית יְהוּדָה וְתוֹעֵיבְתָּא אִתְעֲבִידַת בְּיִשְּׂרָאֵל וּבִירוּשְׁלֶם אֲרֵי אֲפִיסוּ דְּבֵית יְהוּדָה נַפְשֵׁהוֹן דַּהֲוַת קַדִּישָׁא קֳדָם יְיָ דִי רְחַם וְאִתְרְעִיאוּ לְמֵסַּב לְהוֹן נְשִׁין מִן בְּנַת עַמְמַיָּא :

רש''י כי חלל יהודה . את עצמו שהיה קדש לה' ראשית תבואתו ( ירמי' ב' ) : ובעל בת אל נכר . שנשאו נשים נכריות בבבל ואפילו הכהנים כמו שמפורש בספר ( עזרא ט ) ורבותינו אמרו מלאכי זה עזר' :

(יב) יַכְרֵ֨ת יְהוָ֜ה לָאִ֨ישׁ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשֶׂ֙נָּה֙ עֵ֣ר וְעֹנֶ֔ה מֵאָהֳלֵ֖י יַֽעֲקֹ֑ב וּמַגִּ֣ישׁ מִנְחָ֔ה לַֽיהוָ֖ה צְבָאֽוֹת: (פ) יְשֵׁיצֵי יְיָ לִגְבַר דְּיַעְבְדִנָהּ בַּר וּבַר בַּר מִקִרְוֵי יַעֲקֹב וְאִם כָּהֵן הוּא לָא יְהֵי לֵיהּ בַּר דִּמְקָרֵיב קוּרְבָּנָא בְּבֵית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ צְבָאוֹת :

רש''י ער ועונה . ער בתלמידים ועונה בחכמים , ער ל' אדם חריף : ומגיש מנחה . ואם כהן הוא לא יהי' לו בן מגיש מנחה :

כתובים - משלי - פרק ו

(יב) אָדָ֣ם בְּ֭לִיַּעַל אִ֣ישׁ אָ֑וֶן ה֝וֹלֵ֗ךְ עִקְּשׁ֥וּת פֶּֽה: בַּר נָשׁ טָלוֹמָא גַבְרָא עַוְלָא מְהַלֵּךְ בַּעֲקִימוּת פּוּמֵיהּ :

רש''י הולך עקשות פה . ההולך בעקימת שפתים :

(יג) קֹרֵ֣ץ בְּ֭עֵינָיו מֹלֵ֣ל בְּרַגְלָ֑ו מֹ֝רֶ֗ה בְּאֶצְבְּעֹתָֽיו: רָמֵז בְּעַיְנוֹי וְתָכֵס בְּרַגְלוֹי וְרָמֵז בְּאֶצְבְּעָתֵיהּ :

רש''י קורץ בעיניו . רמיזות של מרמה : מולל ברגליו . כלומר משפשף זה על זה : ומורה באצבעתיו . כולם מן ל' רמזים הם זה נופל על העין וזה נופל על הרגל וזה נופל על האצבע והעיקר הוא מדבר על הרשעים המסיתין את הבריות לע''ג :

(יד) תַּֽהְפֻּכ֨וֹת | בְּלִבּ֗וֹ חֹרֵ֣שׁ רָ֣ע בְּכָל-עֵ֑ת (מדנים) מִדְיָנִ֥ים יְשַׁלֵּֽחַ: וּמִתְהַפֵּךְ בְּלִבֵּיהּ וְחָשַׁל בִּישְׁתָּא בְּכָל זְמַן תִּגְרֵי רָמֵי :

רש''י מדינים ישלח . בין אדם לבוראו :

(טו) עַל-כֵּ֗ן פִּ֭תְאֹם יָב֣וֹא אֵיד֑וֹ פֶּ֥תַע יִ֝שָּׁבֵ֗ר וְאֵ֣ין מַרְפֵּֽא: מְטוּל הֵיכְנָא מִן שִׁלְיָא נֵיתֵי תַבְרֵיהּ וּמִן שִׁלְיָא נִתְבַּר וְלָא תֶהֱוֵי לֵיהּ אַסְיוּתָא :

רש''י פתאום . ופתע . ל' תכיפה היא ולא ידע את המפלה הקרובה ליפול עליו :

(טז) שֶׁשׁ-הֵ֭נָּה שָׂנֵ֣א יְהוָ֑ה וְ֝שֶׁ֗בַע (תועבות) תּוֹעֲבַ֥ת נַפְשֽׁוֹ: שִׁית אִינוּן דְּסָנֵי אֱלָהָא וּבְשֶׁבַע אַסְלְיַת נַפְשֵׁיהּ :

רש''י שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו . כלומר גם השביעית עמהם :

משנה זבחים פרק ו

א. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּאִלּוּ נִשְׁחֲטוּ בַצָפוֹן. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַצָפוֹן, כַּצָפוֹן. מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַדָּרוֹם, כַּדָּרוֹם. הַמְּנָחוֹת הָיוּ נִקְמָצוֹת בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת:

ברטנורה   (א) קדשי קדשים כאילו נשחטו בצפון. דכתיב (שם כ) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, כולו כשר לעולה וכולו כשר לשלמים, ואע''ג דעולה טעונה צפון ואין שלמים טעונים צפון: מחצי המזבח ולצפון כצפון. דמשמע ליה חציו לעולותיך וחציו לשלמיך. דאי סלקא דעתך כולו לעולה כשר, השתא כולו לעולה אמרת דכשר, כולו לשלמים ששחיטתן בכל מקום מבעיא. ואידך, אצטריך, סלקא דעתך אמינא עולה דדחיק לה מקום, שלא הוכשרו לה שאר הרוחות, ופעמים שהעולות מרובות וצר להם המקום, לפיכך הכשיר להם ראש המזבח, אבל שלמים דלא דחיק להו המקום לא הכשיר להם ראש המזבח, קמשמע לן. והלכה כר' יוסי: היו נקמצות בכל מקום. ואינם טעונות צפון. דלא קבע הכתוב מקום לקמיצה: לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה. דכתיב (במדבר יח) לכל קרבנם ולכל מנחתם, וסמיך ליה בקודש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו: ליום ולילה עד חצות. דילפינן ממנחת לחמי תודה:

ב. חַטַּאת הָעוֹף הָיְתָה נַעֲשֵׂית עַל קֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית. בְּכָל מָקוֹם הָיְתָה כְשֵׁרָה, אֶלָּא זֶה הָיָה מְקוֹמָהּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה אוֹתָהּ הַקֶּרֶן מְשַׁמֶּשֶׁת מִלְּמַטָּה, וּשְׁלשָׁה מִלְמָעְלָה. מִלְּמַטָּה, חַטַּאת הָעוֹף וְהַהַגָּשׁוֹת וּשְׁיָרֵי הַדָּם. מִלְמַעְלָה. נִסוּךְ הַמַּיִם וְהַיַּיִן וְעוֹלַת הָעוֹף כְּשֶׁהִיא רַבָּה בַמִּזְרָח:

ברטנורה   (ב) חטאת העוף היתה נעשית בקרן מערבית דרומית. משום דמנחת חוטא קרויה חטאת, דכתיב במנחת חוטא (ויקרא ה) לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא, ומשמע נמי שהחטאת קרויה מנחה, דחטאת נהפכה להיות מנחה בדלי דלות, ומנחה מצינו שטעונה הגשה בקרן מערבית דרומית דכתיב (שם ו) הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח, איזהו רוח שהוא לפני ה' ואל פני המזבח, הוי אומר זו רוח מערבית דרומית, דלפני ה' הוא מערב, ופני המזבח הוא הדרום ששם היה הכבש, ומה מנחה טעונה הגשה בקרן מערבית דרומית, אף חטאת העוף עבודתה בקרן מערבית דרומית, והזאת דמה היא עיקר עבודתה: בכל מקום היתה כשרה. למליקתה: אלא זה היה מקומה. להזאתה. והכי מפרש לה בגמרא: מלמטה. למטה מחוט הסיקרא: הגשות. של מנחות קודם קמיצתן, כדכתיב (שם ב) והגישה אל המזבח: ושיירי הדם. של חטאות החיצונות היה שופך אל יסוד דרומי. כדילפינן בפרק איזהו מקומן: ניסוך המים. בחג הסוכות: והיין. בכל יום. ששם היו השיתין ולא היה אפשר לנסך כי אם שם: ועולת העוף כשהיא רבה במזרח. דעיקר מקומה בקרן דרומית מזרחית, מפני שקרובה לבית הדשן לזרוק שם מוראה ונוצה, כדכתיב (ויקרא א) והשליך אותה וגו' אל מקום הדשן. וכשהיא רבה שם, שיש כהנים הרבה באותה הקרן עסוקים בעולות ואין לזה מקום לעמוד בסובב, דעולת העוף נעשית למעלה, בא לו לקרן דרומית מערבית שאף היא סמוכה לבית הדשן יותר משאר שתי קרנות, שבית הדשן סמוך לכבש היה במזרחו של כבש ולדרומו של מזבח:

ג. כָּל הָעוֹלִים לַמִּזְבֵּחַ, עוֹלִין דֶּרֶךְ יָמִין, וּמַקִּיפִין וְיוֹרְדִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל, חוּץ מִן הָעוֹלֶה לִשְׁלשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ, שֶׁהָיוּ עוֹלִים וְחוֹזְרִים לֶעָקֵב:

ברטנורה   (ג) ומקיפים דרך שמאל. מקיפים את המזבח בשביל צרכי עבודה, כגון למתן דמי חטאות ולסידור מערכה או להפך אברים בצנורא, ויורדים במערבו של כבש שהוא שמאל העולין למזבח בעלייתן: חוץ מן העולה לג' דברים אלו. הנעשים בקרן מערבית דרומית, שהן ניסוך המים והיין ועולת העוף, שכשהוא עולה למזבח פונה לסובב לשמאל באותה הקרן וכשגמר חוזר על עקב דרך עלייתו. בניסוך המים והיין, שמא יתעשנו בעשן המזבח בעוד שהוא פונה דרך ימין ומקיף לשמאל ויפיגו טעמן וריחן, ואנן בעינן תמימים יהיו לכם ונסכיהם שיהיו הנסכים תמימים. ועולת העוף נמי שמא תתעשן ותמות:

ד. חַטַּאת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וְאֵינוֹ מַבְדִּיל, וּמַזֶּה מִדָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. שְׁיָרֵי הַדָּם, הָיָה מִתְמַצֶה עַל הַיְסוֹד. אֵין לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא דָמָהּ, וְכֻלָּהּ לַכֹּהֲנִים:

ברטנורה   (ד) היה מולק את ראשה. אוחז שתי גפיה בשתי אצבעותיו זרת וקמיצה של ידו השמאלית, והעוף על גבי ידו ופניו של עוף לצד גב ידו שיהיה העורף למעלה, ומותח צוארו הגרון על רוחב של שתי אצבעותיו אצבע ואמה, ומולק בצפרנו. וזו אחת מעבודת קשות שבמקדש: ואינו מבדיל. הראש מן הגוף. אלא חותך שדרה ומפרקת ורוב בשר עמו עד שמגיע לושט או לקנה ונוטל סימן אחד לבדו ומולק. כדכתיב ולא יבדיל: ומזה מדמה. אוחז בעוף ומזה. שלא היה מזה לא בכלי ולא באצבע אלא בגופו של עוף: היה מתמצה. שמקרב בית מליקתו למזבח ודוחקו בקיר והדם מתמצה ויורד ליסוד. דבחטאת העוף כתיב (שם ה) והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, איזהו קיר שהשיריים שלו מתמצין ליסוד, הוי אומר זה קיר התחתון, דהיינו מן החוט ולמטה. דאי קיר העליון, דהיינו מן החוט ולמעלה, פעמים שהיה מתמצה לסובב, כגון שעושה למעלה מן הסובב, שהחוט למטה מן הסובב אמה:

ה. עוֹלַת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית, עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסוֹבֵב, בָּא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁה מִמּוּל עָרְפָּהּ וּמַבְדִּיל, וּמְמַצֶה אֶת דָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. נָטַל אֶת הָרֹאשׁ, וְהִקִּיף בֵּית מְלִיקָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ, וּסְפָגוֹ בַמֶּלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, בָּא לוֹ לַגּוּף וְהֵסִיר אֶת הַמֻּרְאָה וְאֶת הַנּוֹצָה וְאֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִים עִמָּהּ, וְהִשְׁלִיכָן לְבֵית הַדָּשֶׁן. שִׁסַע וְלֹא הִבְדִּיל. וְאִם הִבְדִּיל, כָּשֵׁר. וּסְפָגוֹ בַמֶּלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים:

ברטנורה   (ה) עלה בכבש. לפי שעולת העוף נעשית למעלה, דלא כתיב בעולת העוף יסוד, אלא בחטאת העוף בלבד. ובבהמה איפכא, דחטאת בהמה נעשית למעלה דכתיב בה קרנות המזבח, ועולת בהמה למטה דכתיב (שם ד) אל יסוד מזבח העולה, תלה היסוד בעולה: בא לו לקרן דרומית מזרחית. לפי שהיא קרובה לבית הדשן ששם משליך המוראה והנוצה: ממול ערפה. מול הרואה את ערפה והוא אחורי הצואר. ואע''פ שלא נאמר בעולה מול עורף, למדנו בה מול עורף מחטאת: ומבדיל. חותך שני סימנים. דמדכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל, למדנו שבעולת העוף מבדיל: והקיף בית מליקתו למזבח. מקרב ודוחק בית המליקה בקיר המזבח כדי שיתמצה הדם: וספגו במלח. לשון שאיבה ולקיחה, כמו סופג את הארבעים, אף כאן נותן עליו מלח כדי שיהא הראש מושך ומקבל המלח. פירוש אחר, ספגו בגימ''ל כמו ספקו בקו''ף, לשון ויספוק את כפיו (במדבר כד): מוראה. זפק: נוצה. קודר בו כמין ארובה ונוטל כל העור והנוצה שכנגד הזפק עם הזפק ומשליך: שסע. את העוף בין אגפים ולא היה מבדיל:

ו. לֹא הֵסִיר לֹא אֶת הַמֻּרְאָה וְלֹא אֶת הַנּוֹצָה וְלֹא אֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין עִמָּהּ וְלֹא סְפָגוֹ בַמֶּלַח, כָּל שֶׁשִּׁנָּה בָהּ מֵאַחַר שֶׁמִּצָה אֶת דָּמָהּ, כְּשֵׁרָה. הִבְדִּיל בַּחַטָּאת וְלֹא הִבְדִּיל בָּעוֹלָה, פְּסוּלָה. מִצָה דַם הָרֹאשׁ וְלֹא מִצָה דַם הַגּוּף, פְּסוּלָה. מִצָה דַם הַגּוּף וְלֹא מִצָה דַם הָרֹאשׁ, כְּשֵׁרָה:

ברטנורה   (ו) הבדיל בחטאת. שמלק שני סימנים בחטאת: או לא הבדיל בעולה. שמלק בה סימן אחד: פסול. דכל שינוי שהוא לפני עבודת הדם פסול: ולא מיצה דם הגוף פסולה. דעיקר דמים בגוף הוא דשכיחי:

ז. חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלּא לִשְׁמָּהּ, מִצָה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ, פְּסוּלָה. עוֹלַת הָעוֹף, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים. אֶחָד חַטַּאת הָעוֹף וְאֶחָד עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָן וְשֶׁמִּצָה דָמָן לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מָלַק בִּשְׁתִיקָה וּמִצָה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ וּמִצָה הַדָּם בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁמָלַק וּמִצָה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה שֶׁקָּרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מָלַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ וּמִצָה הַדָּם חוּץ לִזְמַנוֹ, אוֹ שֶׁמָלַק חוּץ לִזְמַנוֹ וּמִצָה הַדָם חוּץ לִמְקוֹמוֹ, (אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִצָה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ), חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וּמִצָה דָמָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וּמִצָה דָמָּהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָהּ וּמִצָה דָמָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:

ברטנורה   (ז) חטאת העוף שמלקה שלא לשמה. מליקה בעוף במקום שחיטה בבהמה. ומיצוי בעוף במקום זריקת הדם בבהמה. והמחשבה הפוסלת בשחיטה וזריקת דם בבהמה, פוסלת במליקה ובמיצוי הדם בעוף. אבל קבלה והלוך אין בעוף: עולת העוף כשרה. כדתנן בריש פרק קמא גבי בהמה, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת: לאכול דבר שדרכו לאכול. חטאת העוף: להקטיר דבר שדרכו להקטיר. עולת העוף: שלא לשמה. אין מוציא עולה מידי פגול, לפי שהיא כשרה שלא לשמה. וכולה מתניתין מפורשת לעיל פרק ב':

גמרא זבחים דף ס''ד ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן (ויקרא ה) וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת מִגּוּף הַחַטָּאת הָא כֵּיצַד אוֹחֵז בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה וּבַגּוּף וּמַזֶּה עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא עַל קִיר הַכֶּבֶשׁ וְלֹא עַל קִיר הַהֵיכָל וְלֹא עַל קִיר אוּלָם וְאֵיזֶה זֶה קִיר הַתַּחְתּוֹן. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא קִיר הָעֶלְיוֹן. וְדִין הוּא וּמַה בְּהֵמָה שֶׁעוֹלָתָהּ לְמַטָּה חַטָּאתָהּ לְמַעְלָה. עוֹף שֶׁעוֹלָתוֹ לְמַעְלָה אֵינוֹ דִין שֶׁחַטָּאתוֹ לְמַעְלָה תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. קִיר שֶׁהַשִּׁירַיִין שֶׁלּוֹ מִתְמַצִין לִיְסוֹד וְאֵיזֶה זֶה קִיר הַתַּחְתּוֹן. וְנַעֲבִיד מֵעִלָּאֵי וְהָדָר נֶעֲבִיד מִתַּתָּאֵי אָמַר רָבָא מִי כְּתִיב יַמְצֶה יִמָּצֵה כְתִיב דִמְמֵילָא מַשְׁמַע. אָמַר מַר זוּטְרָא בַר טוּבִיָּה אָמַר רַב כֵּיצַד מוֹלְקִין חַטָּאת הָעוֹף אוֹחֵז גַּפָּיו בִּשְׁתֵי אֶצְבָּעוֹת וּשְׁתֵי רַגְלָיו בִּשְׁתֵי אֶצְבָּעוֹת וּמוֹתֵחַ צַוָּארָהּ עַל רוֹחַב גּוֹדְלוֹ וּמוֹלֵק. בְּמַתְנִיתָּא תָּנָא צִיפְרָא מִלְּבַר אוֹחֵז גַפָּיו בִּשְׁתֵי אֶצְבָּעוֹת וּשְׁתֵּי רַגְלֶיהָ בִּשְׁתֵי אֶצְבָּעוֹת וּמוֹתֵחַ צַוָּארָהּ עַל רוֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו וּמוֹלֵק וְזוּ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ זוּ הִיא וְתוּ לֹא וְהָאִיכָּא קְמִיצָה וַחֲפִינָה אֶלָּא אֵימָא זוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ:

רש''י מגוף של חטאת. שלא יזה לא בכלי ולא באצבע אלא אוחז בעוף עצמו ומזה: קיר התחתון. שלמטה מן החוט: בהמה שעולתה למטה. כדאמרן בפרק קמא דכתיב בחטאת בהמה המחטא אותה אותה דמה למעלה ואין אחרת דמה למעלה: חטאתה למעלה. דקרנות כתיבי בה: עוף שעולתו למעלה. כדיליף לקמן בפרקין: שהשירים שלו. כשמזה הדם שותת ומתמצה ליסוד: ואיזה זה קיר התחתון. (ס''א דאי קיר העליון) פעמים שהוא מתמצה לסובב כשהוא עושהו למעלה מן הסובב דמן החוט עד הקרנות קיר העליון הוא אבל קיר התחתון כולו למטה מן הסובב שהחוט למטה מן הסובב אמה: ונעביד מעלאי. הזאתה יעשה למעלה והדין נותן כדאמרן. והדר נעבי' מתתאי כדכתיב: מי כתיב ימצה ימצה כתיב. אי הוה כתיב ימצה הוה משמע שמזהיר את הכהן שיחזור וימצה אחר הזאה. השתא דכתיב ימצה משמע נמי לענין הזא' דממילא יהיה דם מצוי אצל היסוד: אוחז שני גפיה בשתי אצבעות. גוף העוף על כפו מבפנים ומכניס שני רגליה בין אצבע קטנה הזרת לקמיצה ושני גפיה בין אמה לאצבע: ומותח צוארה. גרונה התחתון מותח על רוחב החיצון של גודל שמכניס הצואר בין אצבע לגודל נמצא הגרון לצד גודלו ומותחו על גודלו והעורף מלמעלה ומולק: ציפרא מלבר. כמו שאנו עושין על גב היד אלא שהופך פניו של עוף על גב ידו שיהא העוף למעלה: מותח צוארו. הגרון על רוחב הפנימי: על שתי אצבעותיו. אצבע ואמה גבי קמיצה נמי תניא זו היא עבודה קשה שצריך למחוק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה למטה שלא יהא הקומץ מבורץ וכן בחפינת יום הכפורים נמי תניא זו היא עבודה קשה ותרווייהו בסדר יומא בפ' הוציאו לו: עבודה קשה מעבודות קשות. כלומר אחד מעבודות קשות שבמקדש:

זוהר תולדות דף קמ''ד ע''ב

דָּבָר אַחֵר וַיֹּאמֶר כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמות ט''ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלֹקֶיךָ אוֹף הָכָא וַיֹּאמֶר לֹא יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כְּדֵין אִתְעַטַּר יַעֲקֹב בְּדַרְגֵיהּ לְמֶהֱוֵי כְּלָלָא דַּאֲבָהָן, מַה כְּתִיב וַיְּבָרֶךְ אוֹתוֹ שָׁם, מַאי וַיְּבָרֶךְ אוֹתוֹ שָׁם דְּאוֹדֵי לֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ אֲבוֹי, רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (משלי ט''ז) בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵּי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, תָּא חֲזֵי כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִתְתַּקָּנָא שְׁבִילוֹי בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְמֶעְבַּד פִּקּוֹדֵי דְּאוֹרַיְתָא דְּהָא אוֹקְמוּהָ דְּוַדַּאי תְּרֵי מַלְאָכִין שְׁלִיחָן אִית לְבַר נַשׁ מִלְּעֵילָא לְאִזְדַוָּגָא בַּהֲדֵיהּ חַד לִימִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא, וְאִנּוּן סַהֲדִין בֵּיהּ בְּבַר נַשׁ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד אִנּוּן מִשְׁתַּכְּחֵי תַּמָּן וְקָרֵינָן לוֹן יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע, אָתֵי בַּר נַשׁ לְאִתְדַכָּאָה וּלְאִשְׁתַּדָּלָא בְּפִקּוֹדֵי דְּאוֹרַיְתָא הַהוּא יֵצֶר טוֹב דְּאִזְדַוָּג בֵּיהּ כְּבָר אִיהוּ אִתְתַּקַּף עַל הַהוּא יֵצֶר הָרַע וְאִשְׁתַּלִּים בַּהֲדֵיהּ וְאִתְהַפִּיךְ לֵיהּ לְעָבְדָא וְכַד בַּר נַשׁ אָזִיל לְאִסְתַּאֲבָא הַהוּא יֵצֶר הָרַע אִתְתַּקַּף וְאִתְגַבַּר עַל הַהוּא יֵצֶר טוֹב וְהָא אוֹקִימְנָא, וַדַּאי כַּד הַהוּא בַּר נַשׁ אָתֵי לְאִתְדַכָּאָה כַּמָּה תַּקִּיפוּ אִתְתַּקַּף בַּר נַשׁ כַּד אִתְגַבְּרָא הַהוּא יֵצֶר טוֹב כְּדֵין אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ דְּהַהוּא יֵצֶר הָרַע אִתְכַּפְיָא קַמֵּיהּ דְּיֵצֶר טוֹב, וְעַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה (שם י''ב) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מַאי וְעֶבֶד לוֹ דָּא יֵצֶר הָרַע, וּכְדֵין כַּד אָזִיל בַּר נַשׁ בְּפִקּוֹדֵי אוֹרַיְתָא כְּדֵין גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ דָּא יֵצֶר הָרַע וּדְאָתָא מִסִטְרוֹי, תָּא חֲזֵי בְּגִין דְּיַעֲקֹב אַבְטַח בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל אָרְחוֹי הֲווּ לִשְׁמֵיהּ עַל דָּא אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, וְדָא (ד''א דָּא) סַמָּאֵל חֵילָא וְתוּקְפָא דְּעֵשָׂו דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וּבְגִין דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִנּוּן בִּרְכָאן כְּדֵין אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו (נ''א כְּדֵין אוֹדֵי לֵיהּ עֵשָׂו דִּכְתִיב יֵשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ דְּהָא אוֹדֵי לֵיהּ עַל אִנּוּן בִּרְכָאן דִּילֵיהּ בְּחַרְבָּא) וְעַד דְּלָא אִשְׁתַּלִּים עִמֵּיהּ יַעֲקֹב לְגַבֵּי הַהוּא מְמַנָּא דְּאִתְפַּקַּד עֲלֵיהּ לָא אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו בְּגִין כָּךְ בְּכָל אֲתַר תּוּקְפָּא דִּלְתַתָּא תַּלְיָא בְּתוּקְפָּא דִּלְעֵילָא:

תרגום הזוהר פֵּרוּשׁ אַחֵר. וַיֹּאמֶר פֵּרוּשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, (שמות ט''ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹע תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךְ, אַף כָּאן, וַיֹּאמֶר, פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁעוֹרְרוֹ וְאָמַר, לֹא יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךְ יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, וְעָלָה לְמַדְרֵגַת הַשֵּׁם יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לִהְיוֹת הַכְּלָל שֶׁל הָאָבוֹת. מַה כָּתוּב וַיְּבָרֶךְ אוֹתוֹ שָׁם. מַהוּ וַיְּבָרֶךְ אוֹתוֹ שָׁם, שֶׁהוֹדָה לוֹ עַל כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכוֹ אָבִיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (משלי ט''ז) בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵּי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְתַקֵּן דְּרָכָיו בּוֹ, בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוֹת הַתּוֹרָה, כִּי לָמַדְנוּ שֶׁוַּדַּאי, שְׁנֵי מַלְאָכִים יֵשׁ לָאָדָם, שְׁלִיחִים מִלְּמַעְלָה לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ, אֶחָד לִימִין וְאֶחָד לִשְׂמֹאל. וְהֵם עֵדִים עַל הָאָדָם. וּבְכָל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הֵם נִמְצָאִים שָׁם. וְקוֹרְאִים אוֹתָם יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרַע. בָּא הָאָדָם לְהִטָּהֵר, וּלְהִשְׁתַּדֵּל בְּמִצְוֹת הַתּוֹרָה, אוֹתוֹ יֵצֶר הַטּוֹב שֶׁנִּתְחַבֵּר בּוֹ, הוּא כְּבָר נִתְגַבֵּר עַל יֵצֶר הָרַע, וְהִשְׁלִים עִמּוֹ, וְהַיֵּצֶר הָרַע נֶהְפַּךְ לְעֶבֶד לַיֵּצֶר הַטּוֹב. וּכְשֶׁבָּא הָאָדָם לְהִטָּמֵא, אוֹתוֹ יֵצֶר הָרַע מִתְחַזֵּק וּמִתְגַבֵּר עַל יֵצֶר הַטּוֹב. וּכְבָר בֵּאֲרוּהוּ. וַדַּאי, כְּשֶׁאוֹתוֹ הָאָדָם בָּא לְהִטָּהֵר, כַּמָּה הִתְגַבְּרוּת הוּא צָרִיךְ לְהִתְגַבֵּר, וְכַאֲשֶׁר מִתְגַבֵּר יֵצֶר הַטּוֹב, אָז, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, כִּי הַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁהוּא אוֹיְבָיו, נִכְנָע לִפְנֵי יֵצֶר הַטּוֹב, וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה, (משלי י''ב) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ. מַהוּ וְעֶבֶד לוֹ, הַיְנוּ הַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁנַּעֲשֶׂה לְעֶבֶד לְיֵצֶר הַטּוֹב, וְאָז כְּשֶׁהוֹלֵךְ הָאָדָם בְּמִצְוֹת הַתּוֹרָה, אָז, אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, זֶהוּ הַיֵּצֶר הָרַע וְכָל הַבָּאִים מִצִדּוֹ, יַשְׁלִימוּ אִתּוֹ. בֹּא וּרְאֵה, בִּשְׁבִיל שֶׁיַעֲקֹב בָּטַח בּוֹ, בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָל דְּרָכָיו הָיוּ לִשְׁמוֹ, עַל כֵּן אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, וְסַמָּאֵ''ל הַזֶּה, שֶׁהוּא חֵילוֹ וְתוֹקְפּוֹ שֶׁל עֵשָׂו, הִשְׁלִים עִם יַעֲקֹב. וְהוֹדָה לוֹ עַל הַבְּרָכוֹת, אָז גַּם עֵשָׂו הִשְׁלִים עִמּוֹ, וְכָל עוֹד שֶׁלֹּא הִשְׁלִים יַעֲקֹב עִם אוֹתוֹ הַמְּמוּנֶה שֶׁנִּתְמַנֶּה עָלָיו, לֹא הִשְׁלִים עִמּוֹ עֵשָׂו. וְהוּא מִשּׁוּם זֶה שֶׁבְּכָל מָקוֹם תּוֹקֶף שֶׁלְּמַטָּה תָּלוּי בְּתוֹקֶף שֶׁל מַעְלָה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''א

א. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִים פְּטוּרִים מִתַּלְמוּד תּוֹרָה אֲבָל קָטָן אָבִיו חַיָּיב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא) וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם וְאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּיבֶת לְלַמֵּד אֶת בְּנָהּ שֶׁכָּל הַחַיָּיב לִלְמוֹד חַיָּב לְלַמֵּד: ב. כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב לְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם ד) וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ וְלֹא בְנוֹ וּבֶן בְנוֹ בִּלְבַד אֶלָּא מִצְוָה עַל כָּל חָכָם וְחָכָם מִיִּשְׂרָאֵל לְלַמֵּד אֶת כָּל הַתַּלְמִידִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שם ו) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ. בָנֶיךָ אֵלּוּ תַלְמִידֶיךָ שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִין בָנִים שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְבִיאִים אִם כֵּן לָמָּה נִצְטַוֶה עַל בְּנוֹ וְעַל בֶן בְנוֹ לְהַקְדִים בְּנוֹ לְבֶן בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ לְבֶן חֲבֵירוֹ: ג. וְחַיָּיב לִשְׂכּוֹר מְלַמֵּד לִבְנוֹ לְלַמְּדוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לְלַמֵּד בֶן חֲבֵירוֹ אֶלָּא בְחִנָם. מִי שֶׁלֹא לִמְּדוֹ אָבִיו חַיָּב לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ כְּשֶׁיַּכִּיר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה) וּלְמַדְתֶּם אוֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹתָם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמוּד קוֹדֶם לְמַעֲשֵׂה מִפְּנֵי שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֵׂה וְאֵין הַמַּעֲשֶׂה מֵבִיא לִידֵי תַלְמוּד: ד. הָיָה הוּא רוֹצֶה לִלְמוֹד תּוֹרָה וְיֵשׁ לוֹ בֵן לִלְמוֹד תּוֹרָה הוּא קוֹדֶם לִבְנוֹ וְאִם הָיָה בְנוֹ נָבוֹן וּמַשְׂכִּיל לְהָבִין מַה שֶּׁיִּלְמוֹד יוֹתֵר מִמֶּנוּ בְּנוֹ קוֹדֶם וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּנוֹ קוֹדֶם לֹא יְבַטֵל הוּא שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כַּךְ הוּא מִצְוָה לְלַמֵּד עַצְמוֹ:

מוסר

מס' תפארת הקדש דף ג' ע''ב במרז''ל

כָּל הַמִּתְיָהֵר נוֹפֵל בְּגֵיהִנָם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא) זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן וְאֵין עֶבְרָה אֶלָּא גֵיהִנָם שֶׁנֶּאֱמַר (צפניה א) יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא. כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת רוּחַ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב הָכָא (משלי טז) תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב וּכְתִיב הָתָם (דברים ז) וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ. כָּל אָדָם שֶׁיֶשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ כְּאִלּוּ בָּא עַל הָעֶרְוָה כְּתִיב הָכָא תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב וּכְתִיב הָתָם (ויקרא יח) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל עָשׂוּ. כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת רוּחַ כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב) חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא אַל תִּקְרֵי בַמֶּה אֶלָּא בָמָה. כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בוֹ גַסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף מִתְמָעֵט שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כד) רוֹמּוּ מְעַט וְאֵינֶנּוּ. כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בוֹ גַסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְעוֹ כַּאֲשֵׁירָה כְּתִיב הָכָא (ישעיה י) וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וּכְתִיב (דברים ז) וַאֲשֵׁירֵיהֶם תְּגַדֵעוּן. כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַסּוּת הָרוּחַ אֵין עַפְרוֹ נִנְעָר וְאֵינוֹ קָם בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כו) הָקִיצוּ וְרַנְנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר שׁוֹכְבֵי עָפָר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא שׁוֹכְנֵי עָפָר מִי שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁכֵן לֶעָפָר בַּחַיִים כָּל אָדָם שֶׁיֶשׁ בּוֹ גַסּוּת רוּחַ שְׁכִינָה מְיַלֶלֶת עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לח) וְגָבוֹהַ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע וְגו' מִמֶּרְחָק קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא עָלָיו הַפּוּרְעָנוּת יָמִים רַבִּים הַשְּׁכִינָה מִתְאוֹנֶנֶת עָלָיו. כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בוֹ גַסּוּת רוּחַ אָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (שם קא) מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אוֹתוֹ לֹא אוּכָל. אַל תִּקְרֵי אוֹתוֹ אֶלָּא אִתּוֹ. כָּל הַמִּתְיָהֵר אִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנוּ מִדְבוֹרָה וְכו' אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ מֵהִלֵּל שֶׁאָמַר מִי גָרַם לָכֶם שֶׁאֶעֱלֶה מִבָּבֶל וְאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם עַצְלוּת שֶׁבָּכֶם שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתֶּם גְדוֹלֵי הַדּוֹר. כָּל אָדָם שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ גַסּוּת רוּחַ אֵין תְפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת דְּאֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָא אִם כֵּן מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּבָשָׂר שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' סו) וְהָיָה מִדֵי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וְגוֹ' יָבֹא כָל בָּשָׂר וְגוֹ':

תולדות ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(יא) וַיְצַ֣ו אֲבִימֶ֔לֶךְ אֶת-כָּל-הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר הַנֹּגֵ֜עַ בָּאִ֥ישׁ הַזֶּ֛ה וּבְאִשְׁתּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: וּפַקִּיד אֲבִימֶלֶךְ יָת כָּל עַמָּא לְמֵימָר דְּיַנְזֵק לְגַבְרָא הָדֵין וּבְאִתְּתֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵּל: (יב) וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָֽרְכֵ֖הוּ יְהֹוָֽה: וּזְרַע יִצְחָק בְּאַרְעָא הַהִיא וְאַשְׁכַּח בְּשַׁתָּא הַהִיא עַל חַד מְאָה בִדְשַׁעֲרוֹהִי וּבָרְכֵיהּ יְיָ:

רש''י בארץ ההיא. אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, כארץ שבעה גוים: בשנה ההיא. אף על פי שאינה כתקנה, שהיתה שנת רעבון: בארץ ההיא בשנה ההיא. שניהם למה, לומר שהארץ קשה והשנה קשה: מאה שערים. שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה ממה שאמדוה. ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה:

(יג) שלישי וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי-גָדַ֖ל מְאֹֽד: וּרְבָא גַּבְרָא וַאֲזַל אֲזִיל (נ''י סָגֵי) וְרָבֵי עַד דִּי רְבָא לַחֲדָא:

רש''י כי גדל מאד. שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך:

(יד) וַֽיְהִי-ל֤וֹ מִקְנֵה-צֹאן֙ וּמִקְנֵ֣ה בָקָ֔ר וַֽעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֑ה וַיְקַנְא֥וּ אֹת֖וֹ פְּלִשְׁתִּֽים: וַהֲוָה לֵהּ גֵּיתֵי עָנָא וְגֵיתֵי תוֹרִין וּפָלְחָנָא (נ''י וַעֲבוּדָה) סַגְיָא וְקַנִּיאוּ בֵהּ פְּלִשְׁתָּאֵי:

רש''י ועבדה רבה. פעלה רבה, בלשון לע''ז אובריינ''א [מכלול העבודות] עבודה משמע עבודה אחת, עבדה משמע פעלה רבה:

(טו) וְכָל-הַבְּאֵרֹ֗ת אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ עַבְדֵ֣י אָבִ֔יו בִּימֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יו סִתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים וַֽיְמַלְא֖וּם עָפָֽר: וְכָל בֵּירִין דִּי חֲפָרוּ עַבְדֵי אֲבוּהִי בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי וּמְלוֹנוּן עַפְרָא:

רש''י סתמום פלשתים. מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגיסות הבאות עלינו. טמונין פלשתאי לשון סתימה, ובלשון משנה (פסחים מב א) מטמטם את הלב:

(טז) וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל-יִצְחָ֑ק לֵ֚ךְ מֵֽעִמָּ֔נוּ כִּֽי-עָצַ֥מְתָּ-מִמֶּ֖נּוּ מְאֹֽד: וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק אִזְּל מֵעִמָּנָא אֲרֵי תְקֵפְתָּא מִנָּנָא לַחֲדָא: (יז) וַיֵּ֥לֶךְ מִשָּׁ֖ם יִצְחָ֑ק וַיִּ֥חַן בְּנַֽחַל-גְּרָ֖ר וַיֵּ֥שֶׁב שָֽׁם: וַאֲזַל מִתַּמָּן יִצְחָק וּשְׁרָא בְנַחֲלָא דִּגְרָר וִיתֵב תַּמָּן:

רש''י בנחל גרר. רחוק מן העיר:

(יח) וַיָּ֨שָׁב יִצְחָ֜ק וַיַּחְפֹּ֣ר | אֶת-בְּאֵרֹ֣ת הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ בִּימֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יו וַיְסַתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים אַֽחֲרֵ֖י מוֹת אַבְרָהָ֑ם וַיִּקְרָ֤א לָהֶן֙ שֵׁמ֔וֹת כַּשֵּׁמֹ֕ת אֲשֶׁר-קָרָ֥א לָהֶ֖ן אָבִֽיו: וְתָב יִצְחָק וְחָפַר יָת בֵּירֵי דְמַיָּא דִּי חֲפָרוּ בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי וְטַּמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי בָּתַר דְּמִית אַבְרָהָם וּקְרָא לְהֵן שְׁמָהָן כִּשְׁמָהָן דִּי הֲוָה קָרֵי לְהֵן אֲבוּהִי:

רש''י וישב ויחפר. הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו. ופלשתים סתמום, מקדם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן:

(יט) וַיַּחְפְּר֥וּ עַבְדֵֽי-יִצְחָ֖ק בַּנָּ֑חַל וַיִּ֨מְצְאוּ-שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים: וַחֲפָרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בְּנַחֲלָא וְאַשְׁכָּחוּ תַמָּן בֵּירָא דְּמַיִּין נָבְעִין: (כ) וַיָּרִ֜יבוּ רֹעֵ֣י גְרָ֗ר עִם-רֹעֵ֥י יִצְחָ֛ק לֵאמֹ֖ר לָ֣נוּ הַמָּ֑יִם וַיִּקְרָ֤א שֵׁם-הַבְּאֵר֙ עֵ֔שֶׂק כִּ֥י הִֽתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ: וּנְצוֹ רַעֲוָתָא דִּגְרָר עִם רַעֲוָתָא דְיִצְחָק לְמֵימַר דִּי לָנָא מַיָּא וּקְרָא שְׁמָא דְבֵירָא עִסְקָא אֲרֵי אִתְעַסִּיקוּ עִמֵּהּ:

רש''י עשק. ערעור: כי התעשקו עמו. נתעשקו עמו עליה במריבה וערעור:

(כא) וַֽיַּחְפְּרוּ֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וַיָּרִ֖יבוּ גַּם-עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֥א שְׁמָ֖הּ שִׂטְנָֽה: וַחֲפָרוּ בֵּירָא אָחֳרִי וּנְצוֹ אַף עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ שִׂטְנָא:

רש''י שטנה. נוישימונ''ט [נזק]:

(כב) וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם וַיַּחְפֹּר֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וְלֹ֥א רָב֖וּ עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ רְחֹב֔וֹת וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי-עַתָּ֞ה הִרְחִ֧יב יְהֹוָ֛ה לָ֖נוּ וּפָרִ֥ינוּ בָאָֽרֶץ: וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן וַחֲפַר בֵּירָא אָחֳרִי וְלָא נְצוֹ עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ רְחֹבוֹת וַאֲמַר אֲרֵי כְעַן אַפְתֵּי יְיָ לָנָא וְנִיפוּשׁ בְּאַרְעָא:

רש''י ופרינו בארץ. כתרגומו ונפוש בארעא:

(כג) רביעי וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע: וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן לִבְּאֵר שָׁבַע: (כד) וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו יְהֹוָה֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֕אמֶר אָֽנֹכִ֕י אֱלֹהֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יךָ אַל-תִּירָא֙ כִּֽי-אִתְּךָ֣ אָנֹ֔כִי וּבֵֽרַכְתִּ֨יךָ֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶת-זַרְעֲךָ֔ בַּֽעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי: וְאִתְגְּלִי לֵהּ יְיָ בְּלֵילְיָא הַהוּא וַאֲמַר אֲנָא אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם אֲבוּךְ לָא תִדְחַל אֲרֵי בְסַעְדָּךְ מֵימְרִי וֶאֱבָרֵכִנָּךְ וְאַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ בְּדִיל אַבְרָהָם עַבְדִּי: (כה) וַיִּ֧בֶן שָׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ וַיִּקְרָא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֔ה וַיֶּט-שָׁ֖ם אָֽהֳל֑וֹ וַיִּכְרוּ-שָׁ֥ם עַבְדֵֽי-יִצְחָ֖ק בְּאֵֽר: וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא וְצַלִּי בִּשְׁמָא דַּיְיָ וּפְרַס תַּמָּן מַשְׁכְּנֵהּ וּכְרוֹ תַמָּן עַבְדֵי יִצְחָק בֵּירָא: (כו) וַֽאֲבִימֶ֕לֶךְ הָלַ֥ךְ אֵלָ֖יו מִגְּרָ֑ר וַֽאֲחֻזַּת֙ מֵֽרֵעֵ֔הוּ וּפִיכֹ֖ל שַׂר-צְבָאֽוֹ: וַאֲבִימֶלֶךְ אֲזַל לְוָתֵהּ מִגְּרָר וְסִיעַת מֵרַחֲמוֹהִי וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ:

רש''י ואחזת מרעהו. כתרגומו וסיעת מרחמוהי, סיעת מאוהביו. ויש פותרין מרעהו מ' מיסוד התבה, כמו (שופטים יד יא) שלשים מרעים דשמשון, כדי שתהיה תבת ואחזת דבוקה, אבל אין דרך ארץ לדבר על המלכות כן סיעת אוהביו, שאם כן כל סיעת אוהביו הוליך עמו ולא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים, לכן יש לפתרו כלשון הראשון. ואל תתמה על תי''ו של ואחזת ואף על פי שאין התבה סמוכה, יש דגמתה במקרא (תהלים ס יג) עזרת מצר, (ישעיה נא כא) ושכורת ולא מיין: אחזת. לשון קבוצה ואגודה שנאחזין יחד:

(כז) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יִצְחָ֔ק מַדּ֖וּעַ בָּאתֶ֣ם אֵלָ֑י וְאַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אֹתִ֔י וַֽתְּשַׁלְּח֖וּנִי מֵֽאִתְּכֶֽם: וַאֲמַר לְהוֹן יִצְחָק מָה דֵּין אֲתֵיתוּן לְוָתִי וְאַתּוּן סְנֵיתוּן יָתִי וְשַׁלַּחְתּוּנִי מִלְּוָתְכוֹן: (כח) וַיֹּֽאמְר֗וּ רָא֣וֹ רָאִ֘ינוּ֘ כִּֽי-הָיָ֣ה יְהֹוָ֣ה | עִמָּךְ֒ וַנֹּ֗אמֶר תְּהִ֨י נָ֥א אָלָ֛ה בֵּֽינוֹתֵ֖ינוּ בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֶ֑ךָ וְנִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית עִמָּֽךְ: וַאֲמָרוּ מֶחֱזָא חֲזֵינָא אֲרֵי הֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בִּסַעְדָּךְ וַאֲמַרְנָא תִּתְקַיַּם כְּעַן מוֹמָתָא דִּהֲוָה בֵין אֲבָהָתָנָא בֵּינָנָא וּבֵינָךְ וְנִגְזַר קְיָם עִמָּךְ:

רש''י ראו ראינו. ראה באביך ראינו בך: תהי נא אלה בינותינו וגו' . האלה אשר בינותינו מימי אביך, תהי גם עתה בינינו וביניך:

(כט) אִם-תַּֽעֲשֵׂ֘ה עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּֽאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַֽאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק-ט֔וֹב וַֽנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ יְהֹוָֽה: אִם תַּעְבֵּד עִמָּנָא בִּישָׁא כְּמָא דִּי לָא אַנְזִיקְנָךְ וּכְמָא דִּי עֲבַדְנָא עִמָךְ לְחוֹד טָב וַנְשַׁלְּחִנָּךְ בִּשְׁלָם אַתְּ כְּעַן בְּרִיכָא דַּיְיָ:

רש''י לא נגענוך. כשאמרנו (לעיל פסוק טז) לך מעמנו: אתה. גם אתה עשה עמנו כמו כן:

(ל) חמישי וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וַיֹּֽאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ: וַעֲבַד לְהוֹן מִשְׁתְּיָא וַאֲכָלוּ וּשְׁתִיאוּ: (לא) וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וַיִּשָּֽׁבְע֖וּ אִ֣ישׁ לְאָחִ֑יו וַיְשַׁלְּחֵ֣ם יִצְחָ֔ק וַיֵּֽלְכ֥וּ מֵֽאִתּ֖וֹ בְּשָׁלֽוֹם: וְאַקְדִימוּ בְצַפְרָא וְקַיִּימוּ גְּבַר לְאָחוּהִי וְשַׁלָּחִנוּן יִצְחָק וַאֲזָלוּ מִלְוָתֵהּ בִּשְׁלָם: (לב) וַיְהִ֣י | בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיָּבֹ֨אוּ֙ עַבְדֵ֣י יִצְחָ֔ק וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ עַל-אֹד֥וֹת הַבְּאֵ֖ר אֲשֶׁ֣ר חָפָ֑רוּ וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ מָצָ֥אנוּ מָֽיִם: וַהֲוָה בְּיוֹמָא הַהוּא וַאֲתוֹ עַבְדֵי יִצְחָק וְחַוִּיאוּ לֵהּ עַל עֵיסַק בֵּירָא דִּי חֲפָרוּ וַאֲמָרוּ לֵהּ אַשְׁכַּחְנָא מַיָּא: (לג) וַיִּקְרָ֥א אֹתָ֖הּ שִׁבְעָ֑ה עַל-כֵּ֤ן שֵׁם-הָעִיר֙ בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (ס) וּקְרָא יָתַהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שְׁמָא דְקַרְתָּא בְּאֵרָא דְשֶׁבַע (נ''י בְּאֵר שֶׁבַע) עַד יוֹמָא הָדֵין:

רש''י שבעה. על שם הברית:

(לד) וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן-אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת-יְהוּדִ֔ית בַּת-בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת-בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת-אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי: וַהֲוָה עֵשָׂו בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין וּנְסִיב אִתְּתָא יָת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי חִתָּאָה וְיָת בָּשְׂמַת בַּת אֵילוֹן חִתָּאָה:

רש''י בן ארבעים שנה. עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר (תהלים פ יד) יכרסמנה חזיר מיער, החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו [אלופי עשו] גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותם, כשהיה בן ארבעים אמר אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן:

(לה) וַתִּֽהְיֶ֖יןָ מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה: (ס) וַהֲוָאָה מְסָרְבָן וּמְרַגְּזָן עַל מֵימַר יִצְחָק וְרִבְקָה:

רש''י מרת רוח. לשון המראות רוח, כמו (דברים ט כד) ממרים הייתם כל מעשיהן היו לעצבון: ליצחק ולרבקה. שהיו עובדות עבודה זרה:

כז (א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי-זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵֽרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת-עֵשָׂ֣ו | בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי: וַהֲוָה כַּד סִיב יִצְחָק וְכָהֲיָּא עֵינוֹהִי מִלְּמֶחֱזֵי וּקְרָא יַת עֵשָׂו בְּרֵהּ רַבָּה וַאֲמַר לֵהּ בְּרִי וַאֲמַר לֵהּ הָא אָנָא:

רש''י ותכהין. בעשנן של אלו. דבר אחר כשנעקד על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו. דבר אחר כדי שיטול יעקב את הברכות:

תולדות יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ב) וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה-נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי: וַאֲמַר הָא כְעַן סֵיבִית לֵית אֲנָא יְדַע יוֹמָא דְאֵימוּת:

רש''י לא ידעתי יום מותי. אמר רבי יהושע בן קרחה, אם מגיע אדם לפרק אבותיו ידאג חמש שנים לפניהם וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן מאה עשרים ושלש, אמר שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא מתה בת מאה עשרים ושבע והריני בן חמש שנים סמוך לפרקה, לפיכך לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי, שמא לפרק אבא:

(ג) וְעַתָּה֙ שָׂא-נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י (צידה) צָֽיִד: וּכְעַן סַב כְּעַן זֵינָךְ סַיְפָךְ וְקַשְׁתָּךְ וּפוּק לְחַקְלָא וְצוּד לִי צֵידָא:

רש''י תליך. חרבך שדרך לתלותה: שא נא. לשון השחזה כאותה ששנינו (ביצה כח א) אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה, חדד סכינך ושחוט יפה, שלא תאכילני נבלה: וצודה לי. מן ההפקר ולא מן הגזל:

(ד) וַֽעֲשֵׂה-לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּֽעֲב֛וּר תְּבָֽרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת: וְעִבֵיד לִי תַבְשִׁילִין כְּמָא דִרְחֵימִית וְאָעֵל לִי וְאֵיכוּל בְּדִיל דִּי תְבָרֵכִנָּךְ נַפְשִׁי עַד לָא אֵימוּת: (ה) וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל-עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא: וְרִבְקָה שְׁמַעַת כַּד מַלִּיל יִצְחָק לְוַת עֵשָׂו בְּרֵהּ וַאֲזַל עֵשָׂו לְחַקְלָא לְמֵיצַד צֵידָא לְאַיְתָאָה:

רש''י לצוד ציד להביא. מהו להביא, אם לא ימצא ציד יביא מן הגזל:

(ו) וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל-יַֽעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֨עְתִּי֙ אֶת-אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל-עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר: וְרִבְקָה אֲמָרַת לְוַת יַעֲקֹב בְּרַהּ לְמֵימָר הָא שְׁמָעִית יַת אֲבוּךְ מְמַלֵּל עִם עֵשָׂו אַחוּךְ לְמֵימָר: (ז) הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַֽעֲשֵׂה-לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַֽאֲבָֽרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי: אַיְתִי לִי צֵידָא וְעִבֵּיד לִי תַבְשִׁילִין וְאֵיכוּל וֶאֱבָרֵכִנָּךְ קֳדָם יְיָ קֳדָם מוֹתִי:

רש''י לפני ה'. ברשותו שיסכים על ידי:

(ח) וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַֽאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ: וּכְעַן בְּרִי קַבֵּל מִנִי לְמָא דִי אֲנָא מפַקֵד יָתָךְ: (ט) לֶךְ-נָא֙ אֶל-הַצֹּ֔אן וְקַח-לִ֣י מִשָּׁ֗ם שְׁנֵ֛י גְּדָיֵ֥י עִזִּ֖ים טֹבִ֑ים וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים לְאָבִ֖יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר אָהֵֽב: אִזֵיל כְּעַן לְוַת עָנָא וְסַב לִי מִתַּמָּן תְּרֵין גַדְיֵי (בַר) עִזְּין טָבָן וְאֶעְבֵּד יָתְהוֹן תַּבְשִׁילִין לְאָבוּךְ כְּמָא דִי רְחֵם:

רש''י וקח לי. משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתבתה לטול שני גדיי עזים בכל יום: שני גדיי עזים. וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים. בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב) : כאשר אהב. כי טעם הגדי כטעם הצבי:

(י) וְהֵֽבֵאתָ֥ לְאָבִ֖יךָ וְאָכָ֑ל בַּֽעֲבֻ֛ר אֲשֶׁ֥ר יְבָֽרֶכְךָ֖ לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ: וְתַיְתִי (נ''י וְתָעֵל) לְאָבוּךְ וְיֵכוּל בְּדִיל דִּיְבָרְכִנָּךְ קֳדָם מוֹתֵהּ: (יא) וַיֹּ֣אמֶר יַֽעֲקֹ֔ב אֶל-רִבְקָ֖ה אִמּ֑וֹ הֵ֣ן עֵשָׂ֤ו אָחִי֙ אִ֣ישׁ שָׂעִ֔ר וְאָֽנֹכִ֖י אִ֥ישׁ חָלָֽק: וַאֲמַר יַעֲקֹב לְרִבְקָה אִמֵּהּ הָא עֵשָׂו אָחִי גְּבַר שַׂעֲרָן וַאֲנָא גְּבַר שְׁעִיעַ:

רש''י איש שער. בעל שער:

(יב) אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֨נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵֽבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה: מָאִים יְמֻשִּׁנַּנִי אַבָּא וְאֵהֵי בְעֵינוֹהִי כְּמִתְלָעָב וְאֵהֵי מַיְתֵי (נ''י וָאֱהִי מַיְתֵי) עֲלַי לְוָטִין וְלָא בִרְכָן:

רש''י ימשני. כמו (דברים כח כט) ממשש בצהרים:

(יג) וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָֽתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַח-לִֽי: וַאֲמֶרֶת לֵהּ אִמֵּהּ עֲלַי אִתְאַמַּר בִּנְבוּאָה דְּלָא יֵיתוּן לְוָטַּיָּא עֲלָךְ בְּרִי בְּרַם קַבֵּל מִנִּי וְאִזְּיל סַב לִי: (יד) וַיֵּ֨לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו: וַאֲזַל וּנְסִיב וְאַיְתִי לְאִמֵּהּ וַעֲבָדַת אִמֵּהּ תַּבְשִׁילִין כְּמָא דִּרְחֵם אֲבוּהִי: (טו) וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָ֠ה אֶת-בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַֽחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת-יַֽעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן: וּנְסִיבַת רִבְקָה יָת לְבוּשֵׁי עֵשָׂו בְּרַהּ רַבָּא דָּכְיָתָא דִּי עִמַּהּ בְּבֵיתָא וְאַלְבִּישַׁת יָת יַעֲקֹב בְּרַהּ זְעֵירָא:

רש''י החמודות. הנקיות, כתרגומו דכייתא. דבר אחר שחמד אותן מן נמרוד: אשר אתה בבית. והלא כמה נשים היו לו והוא מפקיד אצל אמו, אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן:

(טז) וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל-יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו: וְיָת מַשְׁכֵי גַּדְיֵי בַּר עִזֵּי אַלְבִּישַׁת עַל יְדוֹהִי וְעַל שְׁעִיעוּת צַוְרֵהּ: (יז) וַתִּתֵּ֧ן אֶת-הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת-הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַֽעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ: וִיהָבַת יָת תַּבְשִׁילַיָּא וְיָת לַחְמָא דִּי עֲבָדַת בִּידָא דְיַעֲקֹב בְּרַהּ: (יח) וַיָּבֹ֥א אֶל-אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי: וְעַל לְוַת אֲבוּהִי וַאֲמַר אַבָּא וַאֲמַר הָא אֲנָא מָן אַתְּ בְּרִי: (יט) וַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֜ב אֶל-אָבִ֗יו אָֽנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קוּם-נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּֽעֲב֖וּר תְּבָֽרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ: וַאֲמַר יַעֲקֹב לַאֲבוּהִי אֲנָא עֵשָׂו בּוּכְרָךְ עֲבָדִית כּמָא דִי מַלֵּילְתָּא עִמִּי (נ''י:לִי) קוּם כְּעַן אִסְתַּחַר וֶאֱכוּל מִצֵידִי בְּדִיל דִּי תְבָרכִנַּנִּי נַפְשָׁךְ:

רש''י אנכי עשו בכרך. אנכי המביא לך, ועשו הוא בכרך: עשיתי. כמה דברים כאשר דברת אלי: שבה. לשון מיסב על השלחן, לכך מתורגם אסתחר:

(כ) וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל-בְּנ֔וֹ מַה-זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי: וַאֲמַר יִצְחָק לִבְרֵהּ מָה דֵּין אוֹחֵיתָא לְאַשְׁכָּחָא בְּרִי וַאֲמַר אֲרֵי זַמִּין יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמַי: (כא) וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל-יַֽעֲקֹ֔ב גְּשָׁה-נָּ֥א וַֽאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם-לֹֽא: וַאֲמַר יִצְחָק לְיַעֲקֹב קְרֵיב כְּעַן וֶאֱמֻשִּׁנָּךְ בְּרִי הַאַתְּ דֵּין בְּרִי עֵשָׂו אִם לָא:

רש''י גשה נא ואמשך. אמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר (פסוק כ) כי הקרה ה' אלהיך:

(כב) וַיִּגַּ֧שׁ יַֽעֲקֹ֛ב אֶל-יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַֽעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו: וּקְרֵיב יַעֲקֹב לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי וּמָשְׁיֵהּ וַאֲמַר קָלָא קָלָא דְיַעֲקֹב וִידַיָּא יְדוֹהִי דְעֵשָׂו:

רש''י קול יעקב. שמדבר בלשון תחנונים (פסוק יט) קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דבר (פסוק לא) יקום אבי:

(כג) וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי-הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָֽרֲכֵֽהוּ: וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵהּ אֲרֵי הֲוָאָה יְדוֹהִי כִּידֵי עֵשָׂו אֲחוּהִי שְׂעִירָן (נ''י שַׂעֲרַנְיָן) וּבָרְכֵהּ: (כד) וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי: וַאֲמַר אַתְּ דֵּין בְּרִי עֵשָׂו וַאֲמַר הָא אֲנָא:

רש''י ויאמר אני. לא אמר אני עשו אלא אני:

(כה) וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ-לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֥֥וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ: וַאֲמַר קָרֵיב קֳדָמַי וְאֵיכוּל מִצֵידָא דִּבְרִי בְּדִיל דִּי תְבָרְכִנָּךְ נַפְשִׁי וְקָרֵיב לֵהּ וַאֲכַל וְאַיְתִי (נ''י וְאָעֵל) לֵהּ חַמְרָא וּשְׁתִי: (כו) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה-נָּ֥א וּֽשֲׁקָה-לִּ֖י בְּנִֽי: וַאֲמַר לֵהּ יִצְחָק אֲבוּהִי קְרֵיב כְּעַן וּנְשַׁק לִי (נ''י וְשַׁק לִי) בְּרִי: (כז) וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּֽשַּׁק-ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת-רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָֽרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרֲכ֖וֹ יְהֹוָֽה: וּקְרֵב וּנְשַׁק לֵהּ וַאֲרַח יָת רֵיחָא דִּלְבוּשׁוֹהִי וּבָרְכֵהּ וַאֲמַר חֲזֵי רֵיחָא דִּבְרִי כְּרֵיחָא דְחַקְלָא דִּי בָרְכֵהּ יְיָ:

רש''י וירח וגו' . והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן: כריח שדה אשר ברכו ה'. שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים, כן דרשו רבותינו זכרונם לברכה:

(כח) שישי וְיִֽתֶּן-לְךָ֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֽשׁ: וְיִתֶּן לָךְ יְיָ מִטַּלָּא דִּשְׁמַיָּא וּמִטּוּבָא דְאַרְעָא וּסְגִיאוּת (נ''י וְסַגְיוּת) עִיבוּר וַחֲמָר:

רש''י ויתן לך. יתן ויחזור ויתן. ולפי פשוטו מוסב לענין הראשון ראה ריח בני, שנתן לו הקדוש ברוך הוא, כריח שדה וגו' ועוד יתן לך מטל השמים וגו' : האלהים. מהו האלהים, בדין, אם ראוי לך יתן לך, ואם לאו לא יתן לך, אבל לעשו אמר משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך, וממנו למד שלמה כשעשה הבית וסדר תפלתו, ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו את הדין לא יקרא עליך תגר, לפיכך, (מ''א ח לט) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, אבל נכרי מחסר אמנה, לפיכך אמר (שם שם מג) אתה תשמע השמים וגו' ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, כדי שלא יקרא עליך תגר: מטל השמים. כמשמעו, ומדרש אגדה יש להרבה פנים:

(כט) יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים (וישתחו) וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְ֖ךָ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹֽרֲרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָֽרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ: יִפְלְחֻנָּךְ עַמְמִין וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן לָךְ מַלְכְּוָן הֱוֵי רַב לְאַחָיךְ וְיִסְגְּדוּן לָךְ בְּנֵי אִמָּךְ מְלַטְטָיךְ יְהוֹן לִיטִין וּמְבָרְכָיךְ יְהוֹן בְּרִיכִין:

רש''י בני אמך. ויעקב אמר ליהודה (להלן מט ח) בני אביך, לפי שהיו לו בנים מכמה אמהות, וכאן שלא נשא אלא אשה אחת אמר בני אמך: ארריך ארור ומברכיך ברוך. ובבלעם הוא אומר (במדבר כד ט) מברכיך ברוך ואורריך ארור. הצדיקים תחלתם יסורים וסופן שלוה, ואורריהם ומצעריהם קודמים למברכיהם, לפיכך יצחק הקדים קללת אוררים לברכת מברכים. והרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין לפיכך בלעם הקדים ברכה לקללה:

(ל) וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁ֨ר כִּלָּ֣ה יִצְחָק֘ לְבָרֵ֣ךְ אֶת-יַֽעֲקֹב֒ וַיְהִ֗י אַ֣ךְ יָצֹ֤א יָצָא֙ יַֽעֲקֹ֔ב מֵאֵ֥ת פְּנֵ֖י יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו וְעֵשָׂ֣ו אָחִ֔יו בָּ֖א מִצֵּידֽוֹ: וַהֲוָה כַּד שֵׁיצֵי יִצְחָק לְבָרָכָא יָת יַעֲקֹב וַהֲוָה בְּרַם מִפַּק נְפַק יַעֲקֹב מִלְּוַת אַפֵּי יִצְחָק אֲבוּהִי וְעֵשָׂו אֲחוּהִי אָתָא (נ''י עַל) מִצֵידֵהּ:

רש''י יצא יצא. זה יוצא וזה בא:

(לא) וַיַּ֤עַשׂ גַּם-הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּֽעֲבֻ֖ר תְּבָֽרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ: וַעֲבַד אַף הוּא תַּבְשִׁילִין וְאָעֵיל לְוַת אֲבוּהִי וַאֲמַר לַאֲבוּהִי יָקוּם אַבָּא וְיֵכוּל מִצֵידָא דִּבְרֵהּ בְּדִיל דִּי תְבָרְכִנַּנִּי נַפְשָׁךְ: (לב) וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי-אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו: וַאֲמַר לֵהּ יִצְחָק אֲבוּהִי מָן אָתְּ וַאֲמַר אֲנָא בְּרָךְ בּוּכְרָךְ עֵשָׂו: (לג) וַיֶּֽחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֘ גְּדֹלָ֣ה עַד-מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי-אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד-צַ֩יִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָֽאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָֽאֲבָֽרֲכֵ֑הוּ גַּם-בָּר֖וּךְ יִֽהְיֶֽה: וּתְוָה יִצְחָק תִּוְהָא רַבָּא עַד לַחֲדָא וַאֲמַר מָן הוּא דֵּיכִי דְצָד צֵידָא וְאָעֵיל לִי וַאֲכָלִית מִכֹּלָּא עַד לָא תֵיעוֹל וּבָרֵכִתֵּהּ אַף בְּרִיךְ יְהֵי:

רש''י ויחרד. כתרגומו ותוה לשון תימה. ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו: מי אפוא. לשון לעצמו, משמש עם כמה דברים. איפוא, איה פה, מי הוא ואיפוא הוא הצד ציד: ואכל מכל. מכל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו: גם ברוך יהיה. שלא תאמר אלולי שרמה יעקב לאביו לא נטל את הברכות, לכך הסכים וברכו מדעתו:

(לד) כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת-דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד-מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּֽרֲכֵ֥נִי גַם-אָ֖נִי אָבִֽי: כַּד שְׁמַע עֵשָׂו יָת פִּתְגָּמֵי אֲבוּהִי וּצְוַח צִוְחָא רַבָּא וּמְרִירָא עַד לַחֲדָא וַאֲמַר לַאֲבוּהִי בָּרֵכְנִי אַף אֲנָא (נ''י לִי) אַבָּא: (לה) וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ: וַאֲמַר עַל אָחוּךְ בְּחָכְמְתָא וְקַבִּיל בִּרְכְּתָךְ:

רש''י במרמה. בחכמה:

(לו) וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַֽעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֨נִי֙ זֶ֣ה פַֽעֲמַ֔יִם אֶת-בְּֽכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹֽא-אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה: וַאֲמַר יָאוּת קְרָא שְׁמֵהּ יַעֲקֹב וְכָמַנִי דְּנָן תַּרְתֵּין זִמְנִין יָת בְּכֵירוּתִי נְסִיב וְהָא כְּעַן קַבִּיל בִּרְכְּתִי וַאֲמַר הֲלָא שְׁבַקְתָּ לִי בִּרְכְּתָא:

רש''י הכי קרא שמו. לשון תימה הוא, כמו (לקמן כט טו) הכי אחי אתה, שמא לכך נקרא שמו יעקב על שם סופו שהוא עתיד לעקבני. תנחומא (תנחומא ישן כג) למה חרד יצחק, אמר שמא עון יש בי שברכתי הקטן לפני הגדול, ושניתי סדר היחס. התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר בכך הייתי מצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה: ויעקבני. כתרגומו וכמני, ארבני. וארב, וכמן. ויש מתרגמין וחכמני נתחכם לי: אצלת. לשון הפרשה, כמו (במדבר יא כה) ויאצל:

(לז) וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת-כָּל-אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַֽעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִיר֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי: וַאֲתֵיב יִצְחָק וַאֲמַר לְעֵשָׂו הָא רַב שַׁוִּתֵּהּ לָךְ (נ''י עִלַּוָּךְ) וְיָת כָּל אֲחוֹהִי יְהָבִית לֵהּ לְעַבְדִּין וְעִיבוּר וַחֲמָר סְעִדְתֵּהּ וְלָךְ הָכָא מָה אֶעְבֵּיד בְּרִי:

רש''י הן גביר. ברכה זו שביעית היא והוא עושה אותה ראשונה, אלא אמר לו מה תועלת לך בברכה, אם תקנה נכסים שלו הם, שהרי גביר שמתיו לך ומה שקנה עבד קנה רבו: ולכה אפוא מה אעשה. איה פה אבקש מה לעשות לך:

(לח) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל-אָבִ֗יו הַֽבֲרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא-לְךָ֙ אָבִ֔י בָּֽרֲכֵ֥נִי גַם-אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ: וַאֲמַר עֵשָׂו לַאֲבוּהִי הֲבִרְכְּתָא חֲדָא הִיא לָךְ אַבָּא בָּרֵךְ לִי אַף אֲנָא אַבָּא וַאֲרֵים עֵשָׂו קָלֵהּ וּבְכָא:

רש''י הברכה אחת. ה''א זו משמשת לשון תימה, כמו (במדבר יג יט) הבמחנים, (במדבר יג כ) השמנה היא, (ש''ב ג לג) הכמות נבל:

(לט) וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֨רֶץ֙ יִֽהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל: וַאֲתֵיב יִצְחָק אֲבוּהִי וַאֲמַר לֵהּ הָא מִטּוּבָא דְאַרְעָא יְהֵא מוֹתְבָךְ וּמִטַּלָּא דִּשְׁמַיָּא מִלְּעֵלָא:

רש''י משמני הארץ וגו' . זו איטליה של יון:

(מ) וְעַל-חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת-אָחִ֖יךָ תַּֽעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּֽאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָֽרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ: וְעַל חַרְבָּךְ תֵּיחֵי וְיָת אָחוּךְ תִּפְלָח וִיהֵי כַּד יַעְבְּרוּן בְּנוֹהִי עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְתָא וְתַעְדִּי נִירֵהּ מֵעַל צַוְרָךְ:

רש''י ועל חרבך. כמו בחרבך, יש על שהוא במקום אות ב', כמו (יחזקאל לג כו) עמדתם על חרבכם בחרבכם, (שמות ו כו) על צבאותם בצבאותם: והיה כאשר תריד. לשון צער, כמו (תהלים נה ג) אריד בשיחי, כלומר כשיעברו ישראל את התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עלו וגו' :

(מא) וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶת-יַֽעֲקֹ֔ב עַ֨ל-הַבְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת-יַֽעֲקֹ֥ב אָחִֽי: וּנְטַר עֵשָׂו דְּבָבוּ לְיַעֲקֹב עַל בִּרְכְּתָא דִּי בָרְכֵהּ אֲבוּהִי וַאֲמַר עֵשָׂו בְּלִבֵּהּ יִקְרְבוּן יוֹמֵי אֶבְלֵי דְאַבָּא וְאֶקְטוֹל יָת יַעֲקֹב אָחִי:

רש''י יקרבו ימי אבל אבי. כמשמעו, שלא אצער את אבא. ומדרש אגדה לכמה פנים יש:

(מב) וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת-דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַֽעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ: וְאִתְחַוָּה לְרִבְקָה יָת פִּתְגָּמֵי עֵשָׂו בְּרַהּ רַבָּא וּשְׁלָחַת וּקְרַת לְיַעֲקֹב בְּרַהּ זְעֵירָא וַאֲמֶרֶת לֵהּ הָא עֵשָׂו אָחוּךְ כָּמִן לָךְ לְמִקְטְלָךְ:

רש''י ויגד לרבקה. ברוח הקודש הגד לה מה שעשו מהרהר בלבו: מתנחם לך. נחם על האחוה לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך ולהרגך. ומדרש אגדה כבר אתה מת בעיניו ושתה עליך כוס של תנחומים. ולפי פשוטו לשון תנחומים, מתנחם הוא על הברכות בהריגתך:

(מג) וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח-לְךָ֛ אֶל-לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה: וּכְעַן בְּרִי קַבֵּל מִנִּי וְקוּם אִזֵּיל לָךְ לְוַת לָבָן אָחִי לְחָרָן: (מד) וְיָֽשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים עַ֥ד אֲשֶׁר-תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ: וְתֵתֵיב עִמֵּהּ יוֹמִין זְעֵירִין עַד דִּיתוּב רוּגְזָא דְאָחוּךְ:

רש''י אחדים. מועטים:

(מה) עַד-שׁ֨וּב אַף-אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר-עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָֽׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם-שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד: עַד דִּיתוּב רוּגְזָא דְאָחוּךְ מִנָּךְ וְיִתְנְשֵׁי יָת דִּי עֲבַדְתָּ לֵהּ וְאֶשְׁלַח וְאֶדְבְּרִנָּךְ מִתַּמָּן לְמָה אֶתְכַּל אַף תַּרְוֵיכוֹן יוֹמָא חָד:

רש''י למה אשכל. אהיה שכולה משניכם. הקובר את בניו קרוי שכול. וכן ביעקב אמר (להלן מג יד) כאשר שכלתי שכלתי: גם שניכם. אם יקום עליך ואתה תהרגנו יעמדו בניו ויהרגוך, ורוח הקדש נזרקה בה ונתנבאה שביום אחד ימותו, כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יג א) :

(מו) וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל-יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם-לֹקֵ֣חַ יַֽ֠עֲקֹ֠ב אִשָּׁ֨ה מִבְּנוֹת-חֵ֤ת כָּאֵ֨לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים: וַאֲמֶרֶת רִבְקָה לְיִצְחָק עָקִית בְּחַיַּי מִן קֳדָם בְּנַת חִתָּאָה אִם נְסִיב יַעֲקֹב אִתְּתָא מִבְּנַת חִתָּאָה כְאִלֵּין מִבְּנַת אַרְעָא לְמָה לִי חַיִּים:

רש''י קצתי בחיי. מאסתי בחיי:

כח (א) וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל-יַֽעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֨הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא-תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן: וּקְרָא יִצְחָק לְיַעֲקֹב וּבָרִיךְ יָתֵהּ וּפַקְדֵהּ וַאֲמַר לֵהּ לָא תִסַּב אִתְּתָא מִבְּנַת כְּנָעַן: (ב) ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח-לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ: קוּם אִזֵּיל לְפַדַּן אֲרָם לְבֵית בְּתוּאֵל אֲבוּהָא דְאִמָּךְ וְסַב לָךְ מִתַּמָּן אִתְּתָא מִבְּנַת לָבָן אֲחוּהָא דְאִמָּךְ:

רש''י פדנה. כמו לפדן: ביתה בתואל. לבית בתואל. כל תבה שצריכה למ''ד בתחלתה הטיל לה ה''א בסופה:

(ג) וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ יָתָךְ וְיַפְּשָׁךְ וְיַסְגִּנָּךְ וּתְהֵי לְכִנְשַׁת שִׁבְטִין:

רש''י ואל שדי. מי שדי בברכותיו למתברכין מפיו יברך אותך:

(ד) וְיִֽתֶּן-לְךָ֙ אֶת-בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת-אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם: וְיִתֶּן לָךְ יָת בִּרְכְּתָא דְאַבְרָהָם לָךְ וְלִבְנָיךְ עִמָּךְ לְמֵירְתָךְ יָת אֲרַע תּוֹתָבוּתָךְ דִּי יְהַב יְיָ לְאַבְרָהָם:

רש''י את ברכת אברהם. שאמר לו (לעיל יב ב) ואעשך לגוי גדול, (שם כב יח) והתברכו בזרעך. יהיו אותן ברכות האמורות בשבילך, ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך:

(ה) שביעי וַיִּשְׁלַ֤ח יִצְחָק֙ אֶֽת-יַֽעֲקֹ֔ב וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֑ם אֶל-לָבָ֤ן בֶּן-בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י אֲחִ֣י רִבְקָ֔ה אֵ֥ם יַֽעֲקֹ֖ב וְעֵשָֽׂו: וּשְׁלַח יִצְחָק יָת יַעֲקֹב וַאֲזַל לְפַדַּן אֲרָם לְוַת לָבָן בַּר בְּתוּאֵל אֲרַמָּאָה אֲחוּהָא דְרִבְקָה אִמֵּהּ דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו:

רש''י אם יעקב ועשו. איני יודע מה מלמדנו:

(ו) וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֗ו כִּֽי-בֵרַ֣ךְ יִצְחָק֘ אֶת-יַֽעֲקֹב֒ וְשִׁלַּ֤ח אֹתוֹ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם לָקַֽחַת-ל֥וֹ מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֑ה בְּבָֽרֲכ֣וֹ אֹת֔וֹ וַיְצַ֤ו עָלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא-תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן: וַחֲזָא עֵשָׂו אֲרֵי בָרִיךְ יִצְחָק יָת יַעֲקֹב וְשַׁלַּח יָתֵהּ לְפַדַּן אֲרָם לְמִסַּב לֵהּ מִתַּמָּן אִתְּתָא כַּד בָּרִיךְ יָתֵהּ וּפַקֵּיד עֲלוֹהִי לְמֵימַר לָא תִסַּב אִתְּתָא מִבְּנַת כְּנָעַן: (ז) מפטיר וַיִּשְׁמַ֣ע יַֽעֲקֹ֔ב אֶל-אָבִ֖יו וְאֶל-אִמּ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם: וְקַבִּיל יַעֲקֹב מִן אֲבוּהִי וּמִן אִמֵּהּ וַאֲזַל לְפַדַּן אֲרָם:

רש''י וישמע יעקב. מחבר לענין של מעלה וירא עשו כי ברך יצחק וגו' וכי שלח אותו פדנה ארם, וכי שמע יעקב אל אביו והלך פדנה ארם וכי רעות בנות כנען, והלך גם הוא אל ישמעאל:

(ח) וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֔ו כִּ֥י רָע֖וֹת בְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן בְּעֵינֵ֖י יִצְחָ֥ק אָבִֽיו: וַחֲזָא עֵשָׂו אֲרֵי בִישָׁא בְּנַת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אֲבוּהִי: (ט) וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל-יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת-מָֽחֲלַ֣ת | בַּת-יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן-אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל-נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה: (ססס) וַאֲזַל עֵשָׂו לְוַת יִשְׁמָעֵאל וּנְסִיב יָת מַחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בַּר אַבְרָהָם אֲחָתֵהּ דִּנְבָיוֹת עַל נְשׁוֹהִי לֵהּ לְאִנְתּוּ: ססס:

רש''י אחות נביות. ממשמע שנאמר (לעיל כה יג) בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות, אלא למדנו שמת ישמעאל משיעדה לעשו קודם נשואיה והשיאה נביות אחיה. ולמדנו שהיה יעקב באותו הפרק בן ששים ושלש שנים, שהרי ישמעאל בן שבעים וארבע שנים היה כשנלד יעקב, ארבע עשרה שנה היה גדול ישמעאל מיצחק, ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם הרי שבעים וארבע, ושנותיו היו מאה שלשים ושבע, שנאמר (שם יז) ואלה שני חיי ישמעאל וגו' , נמצא יעקב כשמת ישמעאל בן ששים ושלש שנים היה, ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר ארבע עשרה שנה ואחר כך הלך לחרן, שהרי לא שהה בבית לבן שלפני לידתו של יוסף אלא ארבע עשרה שנה, שנאמר (שם לא מא) עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך ושכר הצאן משנלד יוסף היה, שנאמר (שם ל כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו' , ויוסף בן שלשים שנה היה כשמלך, ומשם עד שירד יעקב למצרים תשע שנים, שבע של שבע ושתים של רעב, ויעקב אמר לפרעה (שם מז ט) ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה. צא וחשוב ארבע עשרה שלפני לידת יוסף, ושלשים של יוסף, ותשע משמלך עד שבא יעקב הרי חמשים ושלש, וכשפרש מאביו היה בן ששים ושלש הרי מאה ושש עשרה, והוא אומר שלשים ומאת שנה, הרי חסרים ארבע עשרה שנים הא למדת שאחר שקבל הברכות נטמן בבית עבר ארבע עשרה שנים. (אבל לא נענש עליהם בזכות התורה, שהרי לא פרש יוסף מאביו אלא עשרים ושתים שנה דהינו משבע עשרה עד שלשים ותשע כנגד עשרים ושתים שפרש יעקב מאביו ולא כבדו, והם עשרים שנים בבית לבן, ושתי שנים ששהה בדרך, כדכתיב (להלן לג יז) ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה מזה הפסוק ששהה שמונה עשר חדשים בדרך, דבית הוה בימות הגשמים וסכות הוו בימות החמה, ולחשבון הפסוקים שחשבנו לעיל משפרש מאביו עד שירד למצרים שהיה בן מאה שלשים שנים, שם אנו מוצאים עוד ארבע עשרה שנים, אלא ודאי נטמן בבית עבר בהליכתו לבית לבן ללמוד תורה ממנו, ובשביל זכות התורה לא נענש עליהם ולא פרש יוסף ממנו אלא עשרים ושתים שנה, מדה כנגד מדה) : על נשיו. הוסיף רשעה על, רשעתו שלא גרש את הראשונות:

הפטרת תולדות - מלאכי א

א (א) מַשָּׂ֥א דְבַר-יְהוָ֖ה אֶל-יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי: (ב) אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא-אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה וָאֹהַ֖ב אֶֽת-יַעֲקֹֽב: (ג) וְאֶת-עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת-הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת-נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר: (ד) כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַאֲנִ֣י אֶהֱר֑וֹס וְקָרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר-זָעַ֥ם יְהוָ֖ה עַד-עוֹלָֽם: (ה) וְעֵינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה וְאַתֶּ֤ם תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל יְהוָ֔ה מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל: (ו) בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם-אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם-אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר | יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת-שְׁמֶֽךָ: (ז) מַגִּישִׁ֤ים עַֽל-מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְהוָ֖ה נִבְזֶ֥ה הֽוּא: (ח) וְכִֽי-תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: (ט) וְעַתָּ֛ה חַלּוּ-נָ֥א פְנֵי-אֵ֖ל וִֽיחָנֵ֑נוּ מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: (י) מִ֤י גַם-בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם וְלֹֽא-תָאִ֥ירוּ מִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם אֵֽין-לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹֽא-אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם: (יא) כִּ֣י מִמִּזְרַח-שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד-מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל-מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי-גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: (יב) וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ בֶּאֱמָרְכֶ֗ם שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ מְגֹאָ֣ל ה֔וּא וְנִיב֖וֹ נִבְזֶ֥ה אָכְלֽוֹ: (יג) וַאֲמַרְתֶּם֩ הִנֵּ֨ה מַתְּלָאָ֜ה וְהִפַּחְתֶּ֣ם אוֹת֗וֹ אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וַהֲבֵאתֶ֣ם גָּז֗וּל וְאֶת-הַפִּסֵּ֙חַ֙ וְאֶת-הַ֣חוֹלֶ֔ה וַהֲבֵאתֶ֖ם אֶת-הַמִּנְחָ֑ה הַאֶרְצֶ֥ה אוֹתָ֛הּ מִיֶּדְכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה: (יד) וְאָר֣וּר נוֹכֵ֗ל וְיֵ֤שׁ בְּעֶדְרוֹ֙ זָכָ֔ר וְנֹדֵ֛ר וְזֹבֵ֥חַ מָשְׁחָ֖ת לַֽאדֹנָ֑י כִּי֩ מֶ֨לֶךְ גָּד֜וֹל אָ֗נִי אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם: ב (א) וְעַתָּ֗ה אֲלֵיכֶ֛ם הַמִּצְוָ֥ה הַזֹּ֖את הַכֹּהֲנִֽים: (ב) אִם-לֹ֣א תִשְׁמְע֡וּ וְאִם-לֹא֩ תָשִׂ֨ימוּ עַל-לֵ֜ב לָתֵ֧ת כָּב֣וֹד לִשְׁמִ֗י אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְשִׁלַּחְתִּ֤י בָכֶם֙ אֶת-הַמְּאֵרָ֔ה וְאָרוֹתִ֖י אֶת-בִּרְכֽוֹתֵיכֶ֑ם וְגַם֙ אָרוֹתִ֔יהָ כִּ֥י אֵינְכֶ֖ם שָׂמִ֥ים עַל-לֵֽב: (ג) הִנְנִ֨י גֹעֵ֤ר לָכֶם֙ אֶת-הַזֶּ֔רַע וְזֵרִ֤יתִי פֶ֙רֶשׁ֙ עַל-פְּנֵיכֶ֔ם פֶּ֖רֶשׁ חַגֵּיכֶ֑ם וְנָשָׂ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽיו: (ד) וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֚י שִׁלַּ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֑את לִֽהְי֤וֹת בְּרִיתִי֙ אֶת-לֵוִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: (ה) בְּרִיתִ֣י | הָיְתָ֣ה אִתּ֗וֹ הַֽחַיִּים֙ וְהַ֨שָּׁל֔וֹם וָאֶתְּנֵֽם-ל֥וֹ מוֹרָ֖א וַיִּֽירָאֵ֑נִי וּמִפְּנֵ֥י שְׁמִ֖י נִחַ֥ת הֽוּא: (ו) תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹא-נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵעָוֹֽן: (ז) כִּֽי-שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ-דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ יְהוָֽה-צְבָא֖וֹת הֽוּא:

משנה מקואות פרק ו

א. כָּל הַמְעֹרָב לַמִּקְוֶה, כַּמִּקְוֶה. חוֹרֵי הַמְּעָרָה וְסִדְקֵי הַמְּעָרָה, מַטְבִּיל בָּהֶם כְּמָה שֶׁהֵם. עוּקַת הַמְּעָרָה, אֵין מַטְבִּילִין בָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה נְקוּבָה כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִיא מַעֲמֶדֶת עַצְמָהּ אֲבָל אִם אֵינָהּ מַעֲמֶדֶת עַצְמָהּ, מַטְבִּילִין בָּהּ כְּמָה שֶׁהִיא:

ברטנורה   (א) כל המעורב חורי המערה. חורין שבתוך המקוה. ומשום שרוב טבילות שלהן במערות, קרי למקוה מערה: כמה שהן. אע''פ שאין נקובין כשפופרת הנוד: עוקת המערה. גומא שבשולי המקוה אין מימיה נחשבין עם מימי המקוה שלמעלה מהן להיות כשרין לטבול בהן, אלא אם כן יש ביניהן כשפופרת הנוד לחברן: אמר ר' יהודה אימתי. לא בא ר' יהודה לחלוק אלא לפרש: בזמן שהיא מעמדת את עצמה. כשבא לטבול בעוקה, העוקה היא מעמדת את עצמה ואין הגג המפסיק בינה ובין המערה נופל מאליו: אבל אם אינה מעמדת את עצמה. ובשעה שבא לטבול, נופל גג העוקה שהוא תחתית המקוה, ומתערבים מימי המערה במי העוקה: מטבילין בה כמו שהיא. אפילו אין בנקב כשפופרת הנוד:

ב. דְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא כֵלִים וְהִטְבִּילָן, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. וְאִם לֹא טָבַל, (אֵין הַמַּיִם מְעֹרָבִין), עַד שֶׁיִּהְיוּ מְעֹרָבִין כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד:

ברטנורה   (ב) והטבילן הרי אלו טהורים. ואפילו אין פי הדלי רחב כשפופרת הנוד. וכגון שהדלי עצמו טמא וצריך טבילה, דמגו דסלקא ליה טבילה לדלי, סלקא ליה נמי למה שבתוכו: ואם לא טבל גרסינן. כלומר ואם הדלי טהור ואינו מטבילו, שאינו צריך טבילה: עד שיהו מעורבין כשפופרת הנוד. אין הכלים שבתוכו טהורים עד שיהיה בפי הדלי כשפופרת הנוד:

ג. שְׁלשָׁה מִקְוָאוֹת, בָּזֶה עֶשְׂרִים סְאָה (וּבָזֶה עֶשְׂרִים סְאָה), וּבָזֶה עֶשְׂרִים סְאָה מַיִם שְׁאוּבִין, וְהַשָּׁאוּב מִן הַצַד, וְיָרְדוּ שְׁלשָׁה וְטָבְלוּ בָהֶן וְנִתְעָרְבוּ, הַמִּקְוָאוֹת טְהוֹרִין וְהַטּוֹבְלִים טְהוֹרִים. הָיָה הַשָּׁאוּב בָּאֶמְצַע, וְיָרְדוּ שְׁלשָׁה וְטָבְלוּ בָהֶם וְנִתְעָרְבוּ, הַמִּקְוָאוֹת כְּמוֹת שֶׁהָיוּ וְהַטּוֹבְלִים כְּמוֹת שֶׁהָיוּ:

ברטנורה   (ג) בזה עשרים ובזה עשרים. מים כשרים, ובשלישי עשרים סאה מים שאובין: וטבלו ונתערבו. על ידי טבילתן צפו המים והשיקו ונתחברו שלשתן זה בזה: המקואות טהורים. אפילו השאוב, שהרי שני הכשרים מתערבים יחד ויש כאן שיעור מקוה ארבעים סאה מים כשרים, וכשמתחבר להן השאוב שהמים צפין על גביהן מחמת הטובלים, הוכשרו מימיו לטבילה: היה השאוב באמצע. מחמת שהשאוב מפסיק בין שנים החיצונים הכשרים, אין הכשרים מתערבין זה עם זה: המקואות כמות שהיו. שהכשרים כשרים להקוות עליהן להשלים ארבעים סאה כשרים, והשאוב אין כשר להקוות עליו. ואע''פ שמימי השאוב מתערבים עם כל אחד, לא מיפסלי להקוות עליהן, דדרך המשכה נתערבו ולא נפלו מן הכלי לכשרין, ומה שירדו ממנו לכל אחד נתבטל ברוב קודם שירדו למקוה:

ד. הַסְּפוֹג וְהַדְּלִי שֶׁהָיוּ בָהֶן שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה, לֹא פְסָלוּהוּ, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא שְׁלשָׁה לֻגִּין שֶׁנָּפְלוּ:

ברטנורה   (ד) שהיו בהן שלשה לוגין מים. בלועין ודבוקין בהן אבן אינן נראין בעין, הלכך לא גזרו רבנן, דאין זה מקרי נפלו:

ה. הַשִּׁדָּה וְהַתֵּבָה (שֶׁבַּיָּם), אֵין מַטְבִּילִין בָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ נְקוּבִין כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּכְלִי גָדוֹל, אַרְבָּעָה טְפָחִים. וּבְקָטָן, רֻבּוֹ. אִם הָיָה שַׂק אוֹ קֻפָּה, מַטְבִּילִין בָּהֶם כְּמָה שֶׁהֵם, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מְעֹרָבִין. הָיו נְתוּנִין תַּחַת הַצִנּוֹר, אֵינָם פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה, אֶלָּא מַטְבִּילִין אוֹתָן וּמַעֲלִין אוֹתָן כְּדַרְכָּן:

ברטנורה   (ה) השידה והתיבה. כלים גדולים של עץ הם ומונחים בתוך מקוה כשר: אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנוד. דומיא דעוקה דאמרינן לעיל שצריך שתהא נקובה כשפופרת הנוד: בכלי גדול. כגון בר תשעה טפחים או יותר, דמיעוטו הוי ארבעה טפחים, סגי בנקיבת ארבעה טפחים ואין הלכה כר' יהודה: שק או קופה. סל עשוי מנצרים של ערבה קלופין: מטבילין בהן כמו שהן. אם הן בים. ולא בעו נקיבה כשפופרת הנוד, שכולם מלאים נקבים ובטלים מים שבתוכן לגבי מי מקוה: אינן פוסלין את המקוה. משום מים שאובין: ומעלין אותן כדרכן. כגון במקוה שיש בו ארבעים סאה מצומצמות דאמרינן לקמן דכר וכסת של עור כיון שהגביה שפתותיהם מן המים, המים שבתוכן שאובין, כיצד יעשה, מטבילן ומעלה אותן דרך שוליהן, ובשק ובקופה לא חיישינן, דלא חשיבי מים שבתוכן שאובין לפסול את המקוה:

ו. גִּסְטְרָא שֶׁבַּמִּקְוֶה וְהִטְבִּיל בָּהּ אֶת הַכֵּלִים, טָהֲרוּ מִטֻּמְאָתָן, אֲבָל טְמֵאִים עַל גַּב כְּלִי חֶרֶס. אִם הָיוּ הַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהֵן, טְהוֹרִין. מַעְיָן הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וְיָרַד וְטָבַל בְּתוֹכוֹ, הוּא טָהוֹר וְיָדָיו טְמֵאוֹת. וְאִם הָיוּ עַל גַּבָּיו רוּם יָדָיו, אַף יָדָיו טְהוֹרוֹת: ז. עֵרוּב מִקְוָאוֹת, כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, כְּעָבְיָהּ וְכַחֲלָלָהּ, כִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת חוֹזְרוֹת לִמְקוֹמָן. סָפֵק כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד סָפֵק שֶׁאֵינָהּ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ. כֹּל שֶׁיַּעֲמוֹד כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, מְמַעֲטָהּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא מִבְּרִיַּת הַמַּיִם, טָהוֹר:

ברטנורה   (ז) עירוב מקואות. מקוה חסר שבצד מקוה שלם. אי נמי, בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה ומתערבין המים דרך חריץ או נקב, שיעורו לצרפן ולהכשירן כאילו יש בכל אחד ארבעים סאה, כשפופרת הנוד כעביה וכחללה. של קנה שנותנין בפי הנוד, והיינו כשתי אצבעות חוזרות למקומן. מתהפכות בריוח בחלל הנקב. ושתי אצבעות שאמרו הם שתי אצבעות הסמוכות לגודל, הראשונות שבפס היד, דהיינו אצבע ואמה: מפני שהיא מן התורה. חיוב הטבילה במקוה מים הוי מן התורה: וכן כזית מן המת. ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור, ספקן טמא. ודוקא ברשות היחיד. אבל ברשות הרבים, ספקן טהור. ואע''ג דאפילו בדרבנן ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא, מכל מקום הכא אילו הוו שיעורי דרבנן, היינו מטהרין אותו: כל שיעמוד. בין עפר בין צרורות בין יבחושים אדומים הגדלין במים, אם עומדין על פי הנקב ממעטין בשפופרת הנוד ואין המקואות מתערבין: כל שהוא מבריית המים. כגון יבחושים אדומים. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ח. מְטַהֲרִים אֶת הַמִּקְוָאוֹת, הָעֶלְיוֹן מִן הַתַּחְתּוֹן, וְהָרָחוֹק מִן הַקָּרוֹב. כֵּיצַד, מֵבִיא סִילוֹן שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל אֲבָר, וּמַנִּיחַ יָדוֹ תַּחְתָּיו עַד שֶׁהוּא מִתְמַלֵּא מַיִם, וּמוֹשְׁכוֹ וּמַשִּׁיקוֹ, אֲפִלּוּ כַשַּׂעֲרָה, דַּיּוֹ. הָיָה בָעֶלְיוֹן אַרְבָּעִים סְאָה וּבַתַּחְתּוֹן אֵין כְּלוּם, מְמַלֵּא בַּכָּתֵף וְנוֹתֵן לָעֶלְיוֹן, עַד שֶׁיֵּרְדוּ לַתַּחְתּוֹן אַרְבָּעִים סְאָה:

ברטנורה   (ח) העליון מן התחתון. כגון שהיה העליון מים שאובים ותחתון מים כשרים: והרחוק מן הקרוב. ולא חיישינן שמא בא אדם והפסיק השקתו ולא עלתה לו טבילה: מביא סילון של חרס או של אבר. והוא הדין של עץ או של עצם או של זכוכית. אבר, עופרת: ומניח ידו תחתיו. של הסילון כדי שלא יצאו מים לחוץ כשהוא מתמלא עד שעה שישק ויתחברו עם המקוה האחר: אפילו כשערה. דהקלו בשאובה שהיא דרבנן אבל אם היה העליון חסר מכשיעור ובא להכשירו על ידי השקה להשלימו לכשיעור, אין די בהשקה כשערה, דאפילו ר' יהודה דמיקל טפי בפרק ב' דגיטין (דף טז) בעי טופח על מנת להטפיח: ממלא בכתף. דמאחר שיש במקוה ארבעים סאה מים כשרים, אפילו כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו:

ט. כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי מִקְוָאוֹת שֶׁנִּסְדַּק לַשְּׁתִי, מִצְטָרֵף. וְלָעֵרֶב, אֵין מִצְטָרֵף, עַד שֶׁיְּהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים. נִפְרְצוּ זֶה בְּתוֹךְ זֶה, עַל רוּם, כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם. וְעַל רֹחַב, כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד:

ברטנורה   (ט) לשתי. מלמעלה למטה: לערב. מימין לשמאל: חלוף הדברים. מלמעלה למטה, אין מצטרף. מימין לשמאל, מצטרף. ואין הלכה כ' יהודה: נפרצו זה בתוך זה. היינו מלמעלה בראש הכותל דדוקא כשנסדק הכותל או ניקב ולמעלה בראשו שלם, הוא דבעינן כשפופרת הנוד. אבל כשנפרץ הכותל בראשו והמים מתחברים שם, סגי ברום כקליפת השום וברוחב כשפופרת הנוד:

י. הָאָבִיק שֶׁבַּמֶּרְחָץ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָאֶמְצַע, פּוֹסֵל. מִן הַצַד, אֵינוֹ פוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמִקְוֶה סָמוּךְ לְמִקְוֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם מְקַבֶּלֶת הָאַמְבָּטִי רְבִיעִית עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לָאָבִיק, כָּשֵׁר. וְאִם לָאו, פָּסוּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אִם מְקַבֵּל הָאָבִיק כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל:

ברטנורה   (י) האביק שבמרחץ. כלי של מתכת משוקע באמבטי ויש בו נקב, דכשנמאסין מי האמבטי מחמת הטבילות פותחים הנקב שבאביק ויוצאים המים שבאמבטי וממשיכין לו מים אחרים נקיים וסותמים הנקב שלא יצאו המים, והמים הנמשכים לאמבטי הן כשרים לטבילה, דלאחר שרחצו בחמין שבמרחץ נכנסים לאמבטי וטובלים שם: בזמן שהוא באמצע פוסל. לפי שכל המים גרורים על גביו, ומים הגרורים על גבי כלים הרי אלו פסולים: מן הצד אינו פוסל. דאין המים גרורים על גביו ואין כאן שאוב אלא מה שבתוכו, ושאר המים הוו להו מקוה כשר סמוך לשאוב, ומים שאובין בצד מים כשרים לא פסלי ואע''פ שנוגעים זה בזה: אם מקבלת האמבטי רביעית. מים כשרים קודם שיגיעו לאביק, כאילו מקבלת ארבעים סאה דמי, משום דרביעית שיעור מקוה היא מדאורייתא להטביל בה מחטין וצנוריות: אם מקבל האביק. כלומר כיון דאביק הוא העשוי לקבלה כל שהוא, פסול בכל ענין שיהיה, בין באמצע, בין מן הצד, בין מקבלת האמבטי רביעית קודם שבא לאביק, בין אינה מקבלת:

יא. הַמְטַהֶרֶת שֶׁבַּמֶּרְחָץ, הַתַּחְתּוֹנָה מְלֵאָה שְׁאוּבִין וְהָעֶלְיוֹנָה מְלֵאָה כְשֵׁרִין, אִם יֵשׁ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב שְׁלשָׁה לֻגִּין, פָּסוּל. כַּמָּה יְהֵא בַנֶּקֶב וְיִהְיֶה בוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין אֶחָד מִשְּׁלשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים לַבְּרֵכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הַתַּחְתּוֹנָה מְלֵאָה כְשֵׁרִים וְהָעֶלְיוֹנָה מְלֵאָה שְׁאוּבִין וְיֵשׁ בְּצַד הַנֶּקֶב שְׁלשָׁה לֻגִּין, כָּשֵׁר, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא שְׁלשָׁה לֻגִּין שֶׁנָּפָלוּ:

ברטנורה   (יא) המטהרת שבמרחץ. שיקתות המים העשויות במרחץ שנמשכים להם מים צוננים להשתטף בהן כדי לטהר עצמן לאחר שרחצו בחמין, ופעמים שהן שתי שקתות זו בצד זו אלא שהאחת עליונה מחברתה, ויש נקב בכותל שבין שתיהן שהמים יוצאים מזו לזו: אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין. שהנקב רחב וארוך כשיעור שיכנסו בו שלשה לוגין, נפסלה העליונה מחמת המים שאובין שבתחתונה, דחשיב כאילו המים שכנגד חלל הנקב שאובין הן באמצע העליונה, לא מן הצד, ושלשה לוגים מים שאובין פוסלים כשהן באמצע אע''פ שאין פוסלין מן הצד. ורבותא נקט שהתחתונה מים שאובין והעליונה מים כשרים, שדרך המים לרדת ואין דרכן לעלות, ואע''פ כן נפסל העליון. וכל שכן שיפסל כשיהיה הכשר לצד תחתון: כמה יהא בנקב. השתא אתא לאשמועינן כמה שיעורו של נקב שיצאו ממנו שלשה לוגין בבת אחת: אחד משלש מאות ועשרים בבריכה. דשלשה לוגין אחד משלש מאות וששים לוג, הרי שלשה לוגין חלק אחד משלש מאות ועשרים בבריכה, כלומר במקוה כשר של ארבעים סאה, ושיערו חכמים שיעור מקוה שמחזיק ארבעים סאה, אמה על אמה ברום שלש אמות, הרי שיעור הנקב המחזיק שלשה לוגין הוא אחד משלש מאות ועשרים מאמה על אמה ברום שלש אמות המחזיק ארבעים סאה. ורמב''ם כתב, שאם היתה הבריכה פחות או יותר מארבעים סאה, מחשבין הנקב בפחות וביותר לפי חשבון זה, כגון אם היה בבריכה עשרים סאה, צריך להיות הנקב אחד ממאה וששים: אפילו התחתונה מלאה כשרים והעליונה מלאה שאובין. שדרך מים לירד, אפילו הכי אין שלשה לוגין שאובין שבנקב פוסלין את התחתונה: שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו. ואין השאובין פוסלין את המקוה עד שיפלו לתוכו. והלכה כר' יוסי:

גמרא נדה דף י''ג ע''ב

בָּאֲנָשִׁים תִּקָּצֵץ אִיבָּעְיָא לְהוּ דִּינָא תָּנַן אוֹ לְטוּתָא תָּנַן דִּינָא תָּנַן כִּי הָא דְרַב הוּנָא קָץ יָדָא אוֹ לְטוּתָא תָּנָן. תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא רִבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יָד לְאַמָּה תִּקָּצֵץ יָדוֹ עַל טַבּוּרוֹ אָמְרוּ לוֹ (יָשַׁב לוֹ קוֹץ בִּכְרֵיסוֹ לֹא יִטְּלֶנּוּ אָמַר לָהֶם לֹא) וַהֲלֹא כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת אָמַר לָהֶם מוּטָב תִּבָּקַע כְּרֵיסוֹ וְאַל יִרִד לִבְאֵר שַׁחַת אִי אֲמַרְתְּ בִּשְׁלָמָא דִינָא תָּנַן הַיְינוּ דְאָמַר וַהֲלֹא כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת אֶלָּא אִי אֲמַרְתְּ לְטוּתָא תָּנַן מָאי כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת אֶלָּא מָאי דִּינָא תָּנַן לֹא סַגִּי דְלָא עַל טַבּוּרוֹ אֶלָּא הָכִי קָאָמַר רִבִּי טַרְפוֹן כָּל הַמַּכְנִיס יָדוֹ לְמַטָּה מִטַּבּוּרוֹ תִּקָּצֵץ אָמְרוּ לוֹ לְרִבִּי טַרְפוֹן יָשַׁב לוֹ קוֹץ בִּכְרֵיסוֹ לֹא יִטְּלֶנּוּ אָמַר לָהֶם לֹא וַהֲלֹא כְרֵיסוֹ נִבְקַעַת אָמַר לָהֶם מוּטָב תִּבָּקַע כְּרֵיסוֹ וְאַל יִרִד לִבְאֵר שַׁחַת:

רש''י קץ ידא. דאמרינן בסנהדרין כל המרים ידו על חבירו תקצץ דכתיב וזרוע רמה תשבר: רב הונא קץ ידא. אלמא תקצץ דינא הוא: תקצץ ידו על טבורו. קא סלקא דעתיה טבורו ממש והיינו דאמרי ליה והלא כריסו נבקעת כשקוצצין שם את ידו: למטה מטבורו. והכי קאמר תקצץ על שהכניסה למטה מטבורו: והלא כריסו נבקעת. מפני הקוץ:

זוהר בראשית דף מ''ח ע''ב

נֵר שֶׁל שַׁבָּת לִנְשֵׁי עַמָּא קַדִּישָׁא אִתְיְהִיבָת לְאַדְלָקָא וַחֲבְרַיָּא הָא אָמְרוּ דְּאִיהִי כְּבִתָּה בּוֹצִינָא דְּעָלְמָא וְאַחֲשִׁיכָת לֵיהּ וְכוּ' וְשַׁפִּיר, אֲבָל רָזָא דְּמִלָּה, הַאי סֻכַּת שָׁלוֹם מַטְּרוּנִיתָא דְּעָלְמָא הִיא וְנִשְׁמָתִין דְּאִנּוּן בּוֹצִינָא בָּה שַׁרְיָן, וְעַל דָּא מַטְּרוּנִיתָא בָּעְיָא לְאַדְלָקָא דְּהָא בְּדוּכְתָּהָא אִתְאַחֲדָת וְעָבְדָת עוֹבָדָא, וְאִתְּתָא בָּעְיָא בְּחֶדְוָה דְּלִבָּא וּרְעוּתָא לְאַדְלָקָא בּוֹצִינָא דְּשַׁבָּת דְּהָא יְקָרָא עִלָּאָה הִיא לָהּ וְזָכוּ רָב לְגַרְמָהּ לְמִזְכֵּי לִבְנִין קַדִּישִׁין דִּיהוֹן בּוֹצִינָא דְּעָלְמָא בְּאוֹרַיְתָא וּבְדִלְחַתָּא וְיִסְגּוּן שְׁלָמָא בְּאַרְעָא וִיהִיבָת לְבַעֲלָהּ אוֹרְכָּא דְּחַיִין בְּגִין כָּךְ בָּעְיָא לְאִזְדַהֲרָא בָּהּ, תָּא חֲזֵי שַׁבָּת לֵילְיָא וְיוֹמָא זָכוֹר וְשָׁמוֹר אִיהוּ כַּחֲדָא וְעַל דָּא כְּתִיב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וּכְתִיב שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת זָכוֹר לִדְכוּרָא שָׁמוֹר לְנוּקְבָא וְכֹלָּא חָד, זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל חוּלָקֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַדְבֵיהּ וְאַחֲסַנְתֵּיהּ עֲלַיְהוּ כְּתִיב (תהלים קמ''ד) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְּיָ אֱלֹקָיו:

תרגום הזוהר נֵר שֶׁל שַׁבָּת, נִתָּן לִנְשֵׁי עַם קָדוֹשׁ לְהַדְלִיק וְהַחֲבֵרִים אָמְרוּ הַטַּעַם, כִּי חַוָּה כִּבְּתָהּ נֵרוֹ שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁהֵבִיאָהּ הַמִּיתָה בָּעוֹלָם, עַל יְדֵי עֵץ הַדַּעַת שֶׁהֶאֱכִילָה לָאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהֶחֱשִׁיכָה הָעוֹלָם, לָכֵן נָתַן מִצְוַת הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת לַנָּשִׁים, כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת מַעֲשֵׂה חַוָּה, הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה, וְטַעַם טוֹב הוּא. אֲבָל סוֹד הַדָּבָר הוּא, כִּי סֻכַּת שָׁלוֹם זוֹ הַמְּאִירָה בְּשַׁבָּת, הִיא אֵם הָעוֹלָם, וְהַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהֵם נֵרוֹת הָעֶלְיוֹנִים, שׁוֹרִים בָּה. וְעַל כֵּן אִמָּא, כְּלוֹמָר אִשָּׁה, צְרִיכָה לְהַדְּלִיק הַנֵּרוֹת, כִּי עוֹמֶדֶת בְּמָקוֹם אֵם הַבָּנִים הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא סֻכַּת שָׁלוֹם, וְעוֹשָׂה הַמַּעֲשֶׂה. צְרִיכָה הָאִשָּׁה בְּלֵב שָׂמֵחַ וּבְכַוָּנָה לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי כָּבוֹד הָעֶלְיוֹן הוּא לָהּ, וּזְכוּת גָּדוֹל לְעַצְמָהּ, לִזְכּוֹת, עַל יְדֵי הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת לְבָנִים קְדוֹשִׁים, שֶׁיִּהְיוּ נֵרוֹ שֶׁל הָעוֹלָם בַּתּוֹרָה וּבְיִרְאָה וְיַרְבּוּ שָׁלוֹם בָּעוֹלָם. וְנוֹתֶנֶת לְבַעֲלָהּ חַיִּים אֲרֻכִּים וּמִשּׁוּם זֶה צְרִיכָה לְהִזָּהֵר בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת, שֶׁתִּהְיֶה בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה. בֹּא וּרְאֵה, הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם שֶׁל שַׁבָּת, הוּא זָכוֹר וְשָׁמוֹר כְּאֶחָד. וְעַל כֵּן כָּתוּב זָכוֹר אֶת יוֹם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. וְכָתוּב שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כִּי זָכוֹר הוּא לִבְחִינַת הַדְּכָר, וְשָׁמוֹר הוּא לִבְחִינַת הַנּוּקְבָא. אַשְׁרֵי הֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם חֵלֶק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גּוֹרָל שֶׁלּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, עֲלֵיהֶם כָּתוּב, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹקָיו.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ג

א. מוּתָר לְהַתְחִיל בִּמְלָאכָה בְעֶרֶב שַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נִגְמֶרֶת מֵאֵלֶיהָ בְּשַׁבָּת שֶׁלֹא נֶאֱסָר עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אֶלָא בְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם אֲבָל כְּשֶׁתֵּעָשֶׂה הַמְּלָאכָה מֵעַצְמָהּ בְּשַׁבָּת מוּתָר לָנוּ לֵיהָנוֹת בְּמַה שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת מֵאֵלָיו: ב. כֵּיצַד. פּוֹתְחִין מַיִם לְגִינָה עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה וְהִיא מִתְמַלֵּאת וְהוֹלֶכֶת כָּל הַיּוֹם כּוּלוֹ. וּמַנִיחִין מוּגְמָר תַּחַת הַכֵּלִים וְהֵן מִתְגַמְּרִין וְהוֹלְכִין כַּל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ. וּמַנִּיחִין קִילוֹר עַל גַּב הָעַיִן וְאַסְפְּלָנִית עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה וּמִתְרַפְּאִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ. וְשׁוֹרִין דְיוֹ וְסַמָּנִין עִם חֲשֵׁיכָה וְהֵן שׁוֹרִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ וְנוֹתְנִין צֶמֶר לְיוֹרָה וְאוֹנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתַנוּר וְהֵם מִשְׁתַּנִּין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ וּפוֹרְשִׂים מְצוּדוֹת לְחַיָּה וּלְעוֹפוֹת וּלְדָגִים עִם חֲשֵׁיכָה וְהֵן נְצוֹדִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ. וְטוֹעֲנִין בְּקוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וּבְעִגּוּלֵי הַגַּת עִם חֲשֵׁיכָה וְהַמַּשְׁקִּין זָבִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ. וּמַדְלִיק אֶת הַנֵּר אוֹ אֶת הַמְּדוּרָה מִבָּעֶרֶב וְהִיא דוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת כָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ: ג. מַנִּיחִין קְדֵירָה עַל גַבֵּי הָאֵשׁ אוֹ בָּשָׂר בְּתַנוּר אוֹ עַל גַבֵּי גֶחָלִים וְהֵן מִתְבַּשְּׁלִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַׁבָּת וְאוֹכְלִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ בְּדָבָר זֶה דְבָרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִים גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בַגֶחָלִים בְּשַׁבָּת:

מוסר

מספר תפארת הקודש דף ט' ע''ב

הַמִּתְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל יוּכַל בְּנָקֵל לְקַבֵּל אוֹר קְדוּשַׁת שַׁבָּת כִּי קְדוּשַׁת שַׁבָּת הִיא קְדוּשָׁה עֶלְיוֹנָה מֵאוֹר אוֹר הָאֲצִילוּת וְאִי אֶפְשַׁר לְאָדָם לְהַשִּׂיגָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְלוּבָשׁ בְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל שֶׁשּׁוֹלְטִים בוֹ טַ''ל מְלָאכוֹת וְהוּא מָשָׁל לְבֶגֶד שֶׁנָפְלוּ בוֹ כְּתָמִים מִשֶׁמֶן וְכַיוֹצֵא שֶׁאִם לֹא יוּרְחַץ וִילוּבַן כָּרָאוּי לֹא יוּכל לְקַבֵּל שׁוּם צֶבַע וְגַם כֵּן מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהוּא בַּחשֶׁךְ שֶׁאִם יֵצֵא לָאוֹר וִיקַבֵּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בְּתוֹקְפוֹ יַחְשִׁיךְ עֵינָיו וְלֹא יֶהֱנֶה מִמְּתִיקוּת הָאוֹר כֵּן הַבָּא לְקַבֵּל אוֹר שַׁבָּת וְנַפְשׁוֹ מְלוּכְלֶכֶת מִזוּהֲמַת כִּתְמֵי עֲוֹנוֹתָיו אֵין אוֹר הַנְּשָׁמָה שׁוֹלֵט בּוֹ כִּי אֵין לָהּ מָקוֹם לָבֹא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתִקּוּנִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדוֹרוֹתָם זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דִּמְתַקֵּן לָהּ דִּירָה נָאָה בְלִבֵּיהּ וְכֵלִים נָאִים בְּאֵבָרִין דִּילֵיהּ וְאִשָּׁה נָאָה בְנִשְׁמָתֵיהּ דִבְגִינָהּ שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה דְאִיהִי נִשְׁמַת כָּל חַי עַד כַּאן לְשׁוֹנוֹ וּפִירוּשׁ דִּירָה נָאָה בְּלִבֵּיהּ הוּא טַהֲרַת הַמַּחֲשָׁבוֹת כָּל יְמֵי הַחוֹל וְאִשָּׁה נָאָה בְנִשְׁמָתֵיהּ הַיְינוּ הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא בְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל שֶׁלֹּא תִּהְיֶה פְּגוּמָה וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו נְשָׁמָה יְתֵירָה בְּשַׁבָּת הַבָּאָה מֵהַשְׁכִינָה וְתִיקוּן הַמַחֲשָׁבָה הוּא עַל יְדֵי הַתּוֹרָה וְכַוָּנַת הַתְּפִלָּה כִּי הַנְּשָׁמָה הִיא מֵעוֹלָם הַמַּחֲשָׁבָה וְתִקּוּנָהּ וְקִישׁוּטָהּ וְיָפְיָהּ הוּא מַה שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה עַל יְדֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ וְזֶה שֶׁכָּתוּב תַּעֲבוֹד רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁתִּהְיֶה בְמַדְרֵגַת עֶבֶד לַעֲבוֹד לְרַבּוֹ בִּתְפִלָּה הַנִּקְרֵאת עֲבוֹדָה וּבְכָל מִינֵי עֲבוֹדָה שֶׁהֵם הַמִּצְוֹת וְאָז בַיּוֹם הַשְׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ וְיַרְוִיחַ בְּזֶה שֶׁכַאֲשֶׁר יָבֹא יוֹם הַשַּׁבָּת יִהְיֶה לוֹ נָקֵל טַהֲרַת הַמַּחֲשָׁבָה וְכָל הַקְּדוּשׁוֹת שֶׁיִּנְהוֹג הָאָדָם בְיוֹם הַשַּׁבָּת יִהְיוּ נִקְלִים לוֹ לַעֲשׂוֹתָם גַּם אַחַר כַּךְ בִּימֵי הַחוֹל:

פרשת ויצא

ויצא יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(י) וַיֵּצֵ֥א יַֽעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה: וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵרָא דְשָׁבַע וַאֲזַל לְחָרָן:

רש''י ויצא יעקב. על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתב (לעיל כח ו) וירא עשו כי ברך וגו' , ומשגמר חזר לענין הראשון: ויצא יעקב מבאר שבע. לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה וכן (רות א ז) ותצא מן המקום, האמור בנעמי ורות: וילך חרנה. יצא ללכת לחרן:

(יא) וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי-בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵֽאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא: וַעֲרַע בְּאַתְרָא וּבָת תַּמָּן אֲרֵי עָל שִׁמְשָׁא וּנְסִיב מֵאַבְנֵי אַתְרָא וְשַׁוִּי אִסָדוֹהִי וּשְׁכִיב בְּאַתְרָא הַהוּא:

רש''י ויפגע במקום. לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו (לעיל כב ד) וירא את המקום מרחוק: ויפגע. כמו (יהושע טז ז) ופגע ביריחו, (שם יט יא) ופגע בדבשת. ורבותינו פרשו לשון תפלה כמו (ירמיה ז טז) ואל תפגע בי, ולמדנו שתקן תפלת ערבית. ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חלין צא ב) : כי בא השמש. היה לו לכתוב ויבא השמש. כי בא השמש, משמע ששקעה לו חמה פתאם שלא בעונתה כדי שילין שם: וישם מראשותיו. עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת, וזהו שנאמר (פסוק יח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו: וישכב במקום ההוא. לשון מעוט באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה:

(יב) וַיַּֽחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹֽרְדִ֖ים בּֽוֹ: וַחֲלַם וְהָא סֻלְמָא נָעִיץ בְּאַרְעָא וְרֵישֵׁהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא וְהָא מַלְאָכַיָּא דַּיְיָ סָלְקִין וְנָחֲתִין בֵּהּ:

רש''י עולים ויורדים. עולים תחלה ואחר כך יורדים, מלאכים שלווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו:

(יג) וְהִנֵּ֨ה יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֘ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵֽאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ: וְהָא יְקָרָא דַיְיָ מְעַתַּד עִלָווֹהִי וַאֲמַר אֲנָא יְיָ אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם אָבוּךְ וֵאלָהֵהּ דְּיִצְחָק אַרְעָא דִּי אַתְּ שְׁכִיב עֲלַהּ לָךְ אֶתְּנִנַּהּ וְלִבְנָיךְ:

רש''י נצב עליו. לשמרו: ואלהי יצחק. אף על פי שלא מצינו במקרא שיחד הקדוש ברוך הוא שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני, משום שנאמר (איוב טו טו) הן בקדושיו לא יאמין, כאן ייחד שמו על יצחק לפי שכהו עיניו וכלוא היה בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו: שכב עליה. קפל הקדוש ברוך הוא כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נחה לכבש לבניו:

(יד) וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּֽעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָֽרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרְכ֥וּ בְךָ֛ כָּל-מִשְׁפְּחֹ֥ת הָֽאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ: וִיהוֹן בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא וְתִתְקֵף לְמַעַרְבָא וּלְמַדִינְחָא וּלְצִפּוּנָא וּלְדָרוֹמָא וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילָךְ כָּל זַרְעֲיַת אַרְעָא וּבְדִיל בְּנָיךְ:

רש''י ופרצת. וחזקת, כמו (שמות א יב) וכן יפרוץ:

(טו) וְהִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֨יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר-תֵּלֵ֔ךְ וַֽהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל-הָֽאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם-עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר-דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ: וְהָא מֵימְרִי בְּסַעְדָךְ וְאֶטְרִנָךְ בְּכָל אֲתַר דִּי תְהַךְ וַאֲתֵיבִנָּךְ לְאַרְעָא הָדָא אֲרֵי לָא אֶשְׁבְּקִנָּךְ עַד דִּי אֶעְבֵּיד יָת דִּי מַלֵּלִית לָךְ:

רש''י אנכי עמך. לפי שהיה ירא מעשו ומלבן: עד אשר אם עשיתי. אם משמש בלשון כי: דברתי לך. לצרכך ועליך, מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתיו ולא לעשו, שלא אמרתי לו כי יצחק יקרא לך זרע, אלא כי ביצחק, ולא כל יצחק וכן כל לי ולך ולו ולהם הסמוכים אצל דבור, משמשים לשון על, וזה יוכיח שהרי עם יעקב לא דבר קדם לכן:

נביאים - הושע - פרק יא

(ז) וְעַמִּ֥י תְלוּאִ֖ים לִמְשֽׁוּבָתִ֑י וְאֶל-עַל֙ יִקְרָאֻ֔הוּ יַ֖חַד לֹ֥א יְרוֹמֵם: וְעַמִּי פְלִיגִין לְמִיתָב לְאוֹרַיתִי וּבִמְרוֹעָא קַשְׁיָא יִתְעַרְעוּן כַּחֲדָּא לָא יַהֲכוּן בְּקוֹמָא זְקוּפָה :

רש''י ועמי תלואים למשובתי . כשהנביאים מלמדים אותם לשוב אלי תלואים הם אם לשוב אם לא לשוב בקושי ישובון אלי : ואל על יקראוהו יחד לא ירומם . ואל הדבר אשר עליו יקראוהו הנביאים יחד לא ירוממוהו עמי ולא יאות לעשותו ויש מפרש ואל על יקראוהו פגעים קשים יפגעום ואל כמו יש לאל ידי ( ראשית לא ) ואין זאת שהרי נקוד בפתח ואם היה ואל שם דבר היה נקוד בצירי ויונתן תרגם במרעא קשיא יתערעון עשה אל ( סא''א על ) לשון קשה ולי נראה שפרשתי כהוגן : יחד לא ירומם . כחדא לא יהכון בקומא זקופא :

(ח) אֵ֞יךְ אֶתֶּנְךָ֣ אֶפְרַ֗יִם אֲמַגֶּנְךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚יךְ אֶתֶּנְךָ֣ כְאַדְמָ֔ה אֲשִֽׂימְךָ֖ כִּצְבֹאיִ֑ם נֶהְפַּ֤ךְ עָלַי֙ לִבִּ֔י יַ֖חַד נִכְמְר֥וּ נִחוּמָֽי: אֵיכְדֵין אֶמְסְרִנָךְ אֶפְרַיִם אֵשֵׁיצֵינָךְ יִשְּׂרָאֵל אֵיכְדֵין אַבַדְרִינָךְ כְּאַדְמָה אֲשַׁוִּינָךְ כִּצְבוֹיִים מִתְעָרַע מֵימַר קְיָמִי לְקִבְלִי כַּחֲדָּא אִתְגּוֹלָלוּ רַחֲמַי :

רש''י אמגנך . אמסרך ביד אויביך כמו אשר מגן צריך ( שם יד ) : נכמרו . נתחממו לשון ארמי וכן עורנו כתנור נכמרו ( איכה ה ) :

(ט) לֹ֤א אֶֽעֱשֶׂה֙ חֲר֣וֹן אַפִּ֔י לֹ֥א אָשׁ֖וּב לְשַׁחֵ֣ת אֶפְרָ֑יִם כִּ֣י אֵ֤ל אָֽנֹכִי֙ וְלֹא-אִ֔ישׁ בְּקִרְבְּךָ֣ קָד֔וֹשׁ וְלֹ֥א אָב֖וֹא בְּעִֽיר: לָא אַעֲבֵּיד תְּקוֹף רֻגְזִי לָא יִתוּב מֵימְרִי לְחַבָּלָא בֵּית יִשְּׂרָאֵל אֲרֵי אֱלָהָא אֲנָא מֵימְרִי לְעַלְמָא קַיָּים וְלֵית עוֹבָדַי כְּעוֹבָדֵי בִסְרָא דְּדַיְרִין עַל אַרְעָא כֵּן גְּזָרִית דְּבֵינֵיכוֹן שְׁכִינְתִּי קַדִּישָׁא וְלָא אֲחַלֵּיף בְּקִרְוָא אוֹחֲרֵי עוֹד יְרוּשְׁלֵם :

רש''י לא אשוב . מדברי הטוב אשר אמרתי ( ויקרא כו ) לא מאסתים ולא געלתים להיות משחית את אפרים : כי אל אנכי . המקיים דבר טובתי ואין מדתי להנחם על הטוב : בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר . אחרת כבר הבטחתי להשרות שכינתי בקרבך בירושלים ולא אשרה אותה עוד על עיר אחרת ויש מפרש בעיר ל' שנאה כמו ( שמואל א כה ) ויהי ערך :

(י) אַחֲרֵ֧י יְהוָ֛ה יֵלְכ֖וּ כְּאַרְיֵ֣ה יִשְׁאָ֑ג כִּֽי-ה֣וּא יִשְׁאַ֔ג וְיֶחֶרְד֥וּ בָנִ֖ים מִיָּֽם: בָּתַר פּוּלְחָנָא דַּיְיָ יְהָכוּן מֵימְרֵיהּ כְּאַרְיָא דְּמַכְלֵי אֲרֵי הוּא יַכְלֵי וְיִתְכַּנְשׁוּן גַלְוָתָא מִמַּעְרְבָא :

רש''י כאריה ישאג . עוד ישאג להם כאריה שיצאו מן הגליות וילכו אחריו : ויחרדו בנים מים . ויתכנשון גלוותא ממערב' :

(יא) יֶחֶרְד֤וּ כְצִפּוֹר֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּכְיוֹנָ֖ה מֵאֶ֣רֶץ אַשּׁ֑וּר וְהוֹשַׁבְתִּ֥ים עַל-בָּתֵּיהֶ֖ם נְאֻם-יְהוָֽה: (ס) כְּעוֹפָא דְּאָתֵי בִגְלָאֵי כֵּן יֵיתוֹן דְּגָלוּ לְאַרְעָא דְּמִצְרַיִם וּכְיוֹנָה דְּיַתְבָא לְגוֹ שׁוֹבָכָהּ כֵּן יְתוּבוּן דְּאִטַּלְטַלוּ לְאַרְעָא דְּאָתוּר וַאֲתֵיבִנּון בִּשְׁלָם לְבָתֵּיהוֹן וּמֵמְרִי יְהֵי בְּסַעְדְּהוֹן אֲמַר יְיָ : יב (א) סְבָבֻ֤נִי בְכַ֙חַשׁ֙ אֶפְרַ֔יִם וּבְמִרְמָ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וִֽיהוּדָ֗ה עֹ֥ד רָד֙ עִם-אֵ֔ל וְעִם-קְדוֹשִׁ֖ים נֶאֱמָֽן: אַסְגִּיאוּ קֳדָמַי כַּדְבִין דְּבֵית אֶפְרַיִם וּבְנִכְלֵיהוֹן דְּבֵית יִשְּׂרָאֵל וּדְבֵית יְהוּדָה הֲווֹ מַתְקְפִין בְּפוּלְחָנָא עַד דִּגְלָא עַמָּא דֶּאֱלָהָא מֵאֲרְעֲהוֹן וְאִנּוּן דַהֲווֹ פַלְחִין קֳדָמַי בְּבֵית מַקְדְּשָׁא מִתְקְרָן עַמָּא קַדִּישָׁא בְּכֵן הֲווֹ קַיָּימִין :

רש''י סבבוני . כבר בכחש ובמרמה אפרים ובית ישראל מלכי עשרת השבטים וכל העם אבל יהודה עודנו רד עם אל מושל עוד ביראת אלהים רד כמו ( במדבר כד ) וירד מיעקב עוד מלכיהם עם הקב''ה :

כתובים - משלי - פרק ו

(יז) עֵינַ֣יִם רָ֭מוֹת לְשׁ֣וֹן שָׁ֑קֶר וְ֝יָדַ֗יִם שֹׁפְכ֥וֹת דָּם-נָקִֽי: עֵינֵי רָמָתָא וְלִישָּׁנָא דְשִׁקְרָא וִידֵי דְשָׁפְכָן דְּמָא זַכַּי : (יח) לֵ֗ב חֹ֭רֵשׁ מַחְשְׁב֣וֹת אָ֑וֶן רַגְלַ֥יִם מְ֝מַהֲר֗וֹת לָר֥וּץ לָֽרָעָה: לִבָּא דְחָשַׁל מַחֲשְׁבָתָא רָעָתָא וְרַגְלֵי דְמִסְתַּרְהֲבָן לְמִרְהַט לְבִישְׁתָּא : (יט) יָפִ֣יחַ כְּ֭זָבִים עֵ֣ד שָׁ֑קֶר וּמְשַׁלֵּ֥חַ מְ֝דָנִ֗ים בֵּ֣ין אַחִֽים: סַהֲדָא דְשִׁקְרָא דְמָלֵל כַּדָבוּתָא וּמַן דְּרָמֵי תִגְרֵי בֵּין אַחֵי :

רש''י יפיח . לשון דבור הוא כי כל דבור ברוח הפה הוא :

(כ) נְצֹ֣ר בְּ֭נִי מִצְוַ֣ת אָבִ֑יךָ וְאַל-תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ: טוּר בְּרִי פּוּקְדָנָא דַאֲבוּךְ וְלָא תִטְעֵי מִנִּימוּסָא דְאִמָך :

רש''י נצור בני מצות אביך :

(כא) קָשְׁרֵ֣ם עַל-לִבְּךָ֣ תָמִ֑יד עָ֝נְדֵ֗ם עַל-גַּרְגְּרֹתֶֽךָ: קְטוֹרִנוּן בְּלִבָּךְ תְּדִירָא וּכְרוּךְ אִנוּן בְּצַוְרָךְ :

רש''י ענדם . ל' קשר הוא כמו אענדנו עטרות לי ( איוב לא ) :

(כב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ֨ | תַּנְחֶ֬ה אֹתָ֗ךְ בְּֽ֭שָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹ֣ר עָלֶ֑יךָ וַ֝הֲקִיצ֗וֹתָ הִ֣יא תְשִׂיחֶֽךָ: בְּמֵיזְלָךְ תִּתְדַּבַּר עִמָךְ בְּמִדְמְכָךְ תִּתְנְטַר עֲלָךְ וְתִתְעַר הִיא תֶהֱוֵי רָצְיָךְ :

רש''י בהתהלכך . בחייך : תנחה אותך . כמו תנהיגך : בשכבך . בקבר : והקצות היא תשיחך . לתחיית המתים לעמוד בדין : היא תשיחך . תליץ בעדך :

משנה ברכות פרק ז

א. שְׁלשָֹׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, חַיָּבִין לְזַמֵּן. אָכַל דְּמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת, וְהַכּוּתִי, מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. אֲבָל אָכַל טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנָּכְרִי, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם:

ברטנורה   (א) שלשה שאכלו. לזמן. להזדמן יחד לברך בלשון רבים, נברך שאכלנו משלו: דמאי. פירות עמי הארץ קרויים דמאי. כלומר, דא מאי מעושרין הן או לא. לפי שהם חשודים על המעשרות, ואסרו חכמים לאכול מפירותיהן עד שיעשר. ואם אכל ולא עשר, מברך עליו, ולא הוי מצוה הבאה בעבירה, דרוב עמי הארץ מעשרים הם: שנטלה תרומתו. ואע''פ שלא נטלה ממנו תרומה גדולה, כגון בן לוי שהקדים את הכהן ולקח המעשר בשבלים קודם שנטל הכהן תרומה גדולה, והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה אחד מחמשים, דרחמנא קריה ראשית, נמצא תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה, אחד מהחמשים שבו, לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו. ואשמועינן מתני' דהכא דפטור הלוי מלהפריש ממנו תרומה גדולה, דכתיב (במדבר יח): והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר: מעשר שני והקדש שנפדו. כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, שהבעלים מוסיפים חומש. וקא משמע לן תנא דאין החומש מעכב: והשמש שאכל כזית. דמהו דתימא כיון שהשמש אין לו קביעות, אלא הולך ובא, אין מזמנין עליו, קא משמע לן. ובכל הני אשמועינן, דאף על גב דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה: והכותי. מן הגויים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות, ויושב אותם בערי שומרון, ונתגיירו מאימת האריות שהיו אוכלים בהם, כמפורש בספר מלכים (ב יז), והיו שומרים תורה שבכתב וכל מצוה שהחזיקו בה, מדקדקים בה יותר מישראל, לפיכך היו מאמינים בהם בקצת המצות, עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה, ומאז עשאום כגויים גמורים לכל דבריהם. הלכך האידנא אין מזמנין על הכותי: אכל טבל. דגן שלא נטלה ממנו תרומה ומעשרות קרוי טבל. ופירוש טבל, טב לא. ואין צריך לומר טבל דאורייתא, אלא אפילו טבל דרבנן כגון דגן שצמח בעציץ שאינו נקוב שאינו טבל אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו: ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. לאו תרומת מעשר קאמר, דהאי טבל גמור הוא, אלא כגון שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח והוקבע לתרומה מן התורה, ונטל מעשר ראשון תחלה, ואחד מחמשים שבו היא ראויה לתרומה גדולה לכהן, וכל כמה שלא נתן ממנו תרומה גדולה זו, אע''פ שהפריש תרומת מעשר, אין מזמנין עליו. ואם היה מקדימו בשבלים קודם שנתמרח, לא היה צריך להפריש תרומה גדולה כדכתבינן לעיל: ומעשר שני והקדש שלא נפדו. אין צריך לומר שלא נפדו כלל, דהא מילתא דפשיטא היא, אלא שנפדו ולא נפדו כהלכתן, כגון שפדה מעשר שני בגרוטאות של כסף, או במטבע שאין עליו צורה, ורחמנא אמר (דברים יד): וצרת הכסף, בדבר שיש בו צורה. והקדש, שחללו על גבי קרקע ולא בכסף, ורחמנא אמר ונתן את הכסף: והשמש שאכל פחות מכזית. משנה שאינה צריכה היא. אלא איידי דהדר לרובא לצורך, הדר נמי להא: והנכרי. בגר שמל ולא טבל מיירי, ואשמועינן דכל כמה דלא טבל נכרי הוא, ולעולם אינו גר עד שימול ויטבול:

ב. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין, עַד כַּזַּיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד כַּבֵּיצָה:

ברטנורה   (ב) וקטנים אין מזמנים עליהם. דוקא קטנים שאין יודעים למי מברכין. אבל קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו. ואיכא מרבוותא דאמרי, דלא אמרו קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אלא בבן י''ג שנה ויום אחד שלא הביא שתי שערות, והוא הנקרא קטן פורח, אבל בבציר מהכי אין מזמנין עליו ואפילו יודע למי מברכין. ובירושלמי מייתי הלכה למעשה, דאין מזמנין על הקטן כלל עד שיגדל ויביא שתי שערות. ונשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנין לעצמן, אבל נשים עם עבדים לא, משום פריצותא: עד כזית. וכן הלכה, ולא כרבי יהודה דאמר עד כביצה:

ג. כֵּיצַד מְזַמְּנִין, בִּשְׁלשָׁה אוֹמֵר, נְבָרֵךְ. בִּשְׁלשָׁה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. בַּעֲשָׂרָה, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ. בַּעֲשָׂרָה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא. בְּמֵאָה, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ. בְּמֵאָה וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. בְּאֶלֶף, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. בְּאֶלֶף וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. בְּרִבּוֹא, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ. בְּרִבּוֹא וָהוּא, אוֹמֵר, בָּרְכוּ. כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, לְפִי רֹב הַקָּהָל הֵן מְבָרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח) בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים, ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶחָד מְרֻבִּין וְאֶחָד מוּעָטִין אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ הַמְבֹרָךְ:

ברטנורה   (ג) בשלשה והוא אומר ברכו. דהא בלאו דידיה איכא זימון. וכן כולם: אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. הך רישא רבי עקיבא היא דאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה אין חילוק בין רבים למועטים, הכא נמי אין חילוק: במאה אומר נברך לה' אלהינו. הך סיפא כולה רבי יוסי הגלילי היא, דאמר לפי רוב הקהל הן מברכין שנאמר: במקהלות ברכו אלהים. ופסק הלכה, משלשה ועד עשרה ואין עשרה בכלל, המברך אומר נברך שאכלנו משלו, וכולן עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ועשרה או מעשרה ולמעלה, המברך אומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו, וכולן עונים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו: רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך. והלכה כרבי ישמעאל:

ד. שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה. שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין, עַד עֲשָׂרָה. וַעֲשָׂרָה אֵינָן נֶחֱלָקִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים:

ברטנורה   (ד) אינן רשאים ליחלק. מכיון שחלה עליהם חובת זימון: וכן ארבעה וכן חמשה. אין השלשה מזמנין לעצמן והיחיד יחלק מהן, דאיהו נמי אקבע בחובת זימון: ששה נחלקים. כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן, עד עשרה. אבל עשרה אין נחלקים, דאתחייבו להו בזמון שיש בו הזכרת השם, עד שיהיו עשרים, ואז יחלקו לשתי חבורות אם ירצו:

ה. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לַזִּמּוּן וְאִם לָאו, אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן, וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרְכִין:

ברטנורה   (ה) ואם לאו אלו מזמנין לעצמן. ובזמן ששמש אחד משמש לשתי החבורות, אע''פ שאין רואים אלו את אלו השמש מצרפן: אין מברכין על היין. בורא פרי הגפן, עד שיתן לתוכו מים. לפי שהיה יינם חזק מאד, ולא היה ראוי לשתיה בלא מים, הלכך אכתי לא אשתני למעליותא, ולא זז מברכתו הראשונה, ומברכין עליו בורא פרי העץ, כענבים. ואין הלכה כרבי אליעזר:

גמרא ברכות דף מ''ט ע''ב

אָמַר שְׁמוּאֵל לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל. תְּנַן בִּשְׁלשָׁה וְהוּא אוֹמֵר בָּרְכוּ. אֵימָא אַף בָּרְכוּ. וּמִכָּל מָקוֹם נְבָרֵךְ עָדִיף. דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַמְרֵי בֵּי רַב תְּנִינָא שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין עַד עֲשָׂרָה. אִי אֲמַרְתְּ בִּשְׁלָמָא נְבָרֵךְ עָדִיף מִשּׁוּם הָכִי נֶחֱלָקִין. אֶלָּא אִי אֲמַרְתְּ בָּרְכוּ עָדִיף אֲמָאי נֶחֱלָקִין אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ נְבָרֵךְ עָדִיף שְׁמַע מִינָהּ. תַּנְיָא נַמֵּי הָכִי בֵּין שֶׁאָמַר בָּרְכוּ בֵּין שֶׁאָמַר נְבָרֵךְ אֵין תּוֹפְסִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ. וְהַנַּקְדָּנִין תּוֹפְסִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ וּמִבִּרְכוֹתָיו שֶׁל אָדָם נִכָּר אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אִם לָאו. כֵּיצַד. רִבִּי אוֹמֵר וּבְטוּבוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם וּמִטּוּבוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימִי וְהָכְּתִיב (ש''ב ז') וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם. בִּשְׁאֵלָה שַׁאֲנֵי בִּשְׁאֵלָה נַמֵּי הָכְּתִיב (תהלים פ''א) הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ. הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב. תַּנְיָא רִבִּי אוֹמֵר בְּטוּבוֹ חָיִינוּ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם. חָיִּים. הֲרֵי זֶה בּוּר. נְהַרְבְּלָאֵי מַתְנֵי אִיפְּכָא וְלֵיתּ הִלְכְּתָא כִּנְהַרְבְּלָאֵי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם לְמִי שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי וְהָא אַמְרִינָן לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ אָמַר לֵיהּ הָתָם מוֹכְחָא מִלְתָא מָאן עָבִיד נִיסֵי קֵדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם עַל הַמָזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ הֲרֵי זֶה בּוּר. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לָא אֲמָרָן אֶלָּא בִּשְׁלשָׁה דְּלֵיכָּא שֵׁם שָׁמַיִם. אֲבָל בַּעֲשָׂרָה דְאִיכָּא שֵׁם שָׁמַיִם מוּכְחָא מִלְתָא כְּדִתְנַן כְּעִנְיַן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ:

רש''י אל יוציא עצמו. אף על פי שבארבעה הוא רשאי לומר לשלשה ברכו טוב לו שיאמר נברך ואל יוציא עצמו מכלל המברכים: תנן בשלשה והוא אומר ברכו. אלמא הכי עדיף כלומר רבים אתם ואפילו איני עמכם: אף ברכו שפיר דמי. ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים: תנינא. סייעתא לשמואל: ששה נחלקין. אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן: עד עשרה. כלומר וכן שבעה וכן שמנה לשתי חבורות וכן תשעה לב' חבורות או לשלשה עד עשרה אבל אם היו י' חלה עליהם הזכרת השם ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה ואין נחלקים עד שיהיו שם עשרים. ה''ג ואי אמרת ברכו עדיף אמאי ששה נחלקים אם ירצו הא מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרו אלא לאו שמע מינה אף ברכו קאמר מתניתין וכיון דמתניתין אף ברכו קאמר סברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים וסייעתא לשמואל: תניא נמי הכי. דמתניתין אף ברכו קאמר: והנקדנין. דווקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל: ומטובו הרי זה בור. שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים: בשאלה שאני. שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה: הרחב פיך. לשאול כל תאותך: חיים הרי זה בור. דהוציא עצמו מן הכלל: מתני איפכא. חיים עדיף שכולל את כל באי עולם: נברך שאכלנו משלו. משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו למי שאכלנו משלו משמע מרובין הן זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו מברך את בעל הבית: התם מוכחא מילתא. דבמעשה נסים ליכא למימר מרובין: כדתנן. על המזון שאכלנו ולא קתני משלו:

זוהר ויצא דף ק''נ ע''ב

רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר (תהלים ס''ה) דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם הַאי קְרָא קַשְׁיָא דְּלָאו סוֹפֵיהּ רֵישֵׁיהּ וְלָאו רֵישֵׁיהּ סוֹפֵיהּ אֶלָּא דָּוִד בָּעָא עַל גַּרְמֵיהּ וּלְבָתַר בָּעְיָא עַל כֹּלָּא, דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִי, אָמַר דָּוִד אַנָּא יַדַּעְנָא בְּגַרְמֵי דְּחָבְנָא אֲבָל כַּמָּה חַיָּבִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דְּאִתְגַבָּרוּ חוֹבַיְהוּ עֲלַיְהוּ יַתִּיר מֶנִּי, הוֹאִיל וְכֵן, לִי וּלְהוֹן פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם, תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּחַיָּבִין סַגִּיאִין בְּעָלְמָא אִנּוּן סָלְקִין עַד הַהוּא אֲתַר דְּסִפְרֵי דְּחַיָּבַיָּא אִתְפַּתָּחוּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (דניאל ז') דִּינָא יָתִיב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ, וְהַהוּא סֵפֶר (דִּינָא עֲלָה קַיְּמָא) (נ''א לְעֵילָא מֵרֵישֵׁיהּ דְּדָוִד אִיהוּ) בְּגִנֵּי כָּךְ דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי וְעַל דָּא פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם, יַעֲקֹב כְּגַוְנָא דָּא בְּגִין כָּךְ לָא הֵימִין אִי תֵּימָא דְּלָא הֵימִין בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אֶלָּא דְּלָא הֵימִין בֵּיהּ בְּגַרְמֵיהּ דִּילְמָא יָחוּב וְהַהוּא חוֹבָא יִמְנַע לֵיהּ דְּלָא יָתוּב בְּשָׁלֵם וְיִסְתַּלַּק נְטִירוּ מִנֵּיהּ וּבְגִין כָּךְ לָא הֵימִין בְּגַרְמֵיהּ, וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹקִים, אֲפִלּוּ רַחֲמֵי כַּד אִיתוּב בִּשְׁלָם אַשְׁוֵי לְקִבְלֵי לְדִינָא בְּגִין (ס''א דְּאַהָא) דַּאֲנָא פְּלָח קַמֵּיהּ תָּדִיר, אָמַר רַבִּי אֲחָא אָמַר יַעֲקֹב הַשְׁתָּא לָא אִצְטָרִיכְנָא לְדִינָא כַּד אִיתוּב לְבֵית אַבָּא אִתְכַּלִּילְנָא בְּדִינָא וְאִתְקַשַּׁר בֵּיהּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לָאו הָכִי אֶלָּא אָמַר הַשְׁתָּא אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי דִּינָא אִצְטָרִיכְנָא לְנַטָּרָא לִי עַד דְּאִיתוּב בְּשָׁלֵם לְבֵית אַבָּא אֲבָל כֵּיוָן דְּאִיתוּב בְּשָׁלֵם אִתְכַּלִּילְנָא רַחֲמֵי בְּדִינָא וְאִתְקַשַּׁר בְּקִשּׁוּרָא מְהֵימָנָא לַאֲכְלָלָא כֹּלָּא בְּחָד:

תרגום הזוהר רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר, דִבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם. מִקְרָא זֶה קָשֶׁה, כִּי אֵין סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ וְאֵין רֹאשׁוֹ סוֹפוֹ. שֶׁמַּתְחִיל בְּלָשׁוֹן יָחִיד וּמְסַיֵּם בְּלָשׁוֹן רַבִּים. אֶלָּא דָּוִד בִּקֵּשׁ תְּחִלָּה עַל עַצְמוֹ, וְאַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ עַל הַכֹּל. דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי. אָמַר דָּוִד אֲנִי יוֹדֵעַ בְּעַצְמִי שֶׁחָטָאתִי, אֲבָל כַּמָּה רְשָׁעִים הֵם בָּעוֹלָם שֶׁנִּתְגַבְּרוּ עֲלֵיהֶם חַטָּאִים עוֹד יוֹתֵר מִמֶּנִּי, הוֹאִיל וְכָךְ, אֲנִי מְפַחֵד וּמְבַקֵּשׁ לִי וְלָהֶם, פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְּכַפְּרֵם. וְהַטַּעַם שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי רִבּוּי הַחַטָּאִים שֶׁל רִשְׁעֵי עוֹלָם, בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה רְשָׁעִים בָּעוֹלָם, הֵם עוֹלִים עַד אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁסִּפְרֵי רְשָׁעִים נִפְתָּחִים, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, (דניאל ז') דִּינָא יָתִיב וְסַפְרִין פְּתִיחוּ. וְאָז, וְהַהוּא סֵפֶר עוֹמֵד עָלָיו. וְעַל כֵּן הָיָה דָּוִד מְפַחֵד וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם כַּפָּרָה. וְאָמַר לִי וְלָהֶם אַתָּה תְּכַפְּרֵם. יַעֲקֹב כְּעֵין זֶה, הָיָה גַּם כֵּן מְפַחֵד, וּמִשּׁוּם זֶה לֹא הֶאֱמִין בְּהַבְטָחַת ה' שֶׁנִּתְּנָה לוֹ. וְאַל תֹּאמְרוּ שֶׁלֹּא הֶאֱמִין בַּה', לֹא, אֶלָּא שֶׁלֹּא הֶאֱמִין בְּעַצְמוֹ, וּפָחַד, אוּלַי יֶחֱטָא, וּבְצֵרוּף הַחַטָּאִים שֶׁבָּעוֹלָם, יִגְרֹם הַחֵטְא שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם, וְהַשְּׁמִירָה תָּסוּר מִמֶּנּוּ וְעַל כֵּן לֹא הֶאֱמִין בְּעַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי אֲחָא, אָמַר יַעֲקֹב, עַתָּה אֵינִי צָרִיךְ לַדִּין. כְּשֶׁאָשׁוּב לְבֵית אָבִי, אֶתְכַּלֵּל אָז בַּדִּין, וְאֶתְקַשֵּׁר בּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֵינוֹ כֵּן. אֶלָּא שֶׁאָמַר עַתָּה, אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי, וְהַשֵּׁם אֱלֹקִים הוּא דִּין, כִּי עַתָּה דִּין אֲנִי צָרִיךְ, לִשְׁמוֹר אוֹתִי עַד שֶׁאָשׁוּב בְּשָׁלוֹם לְבֵית אָבִי, אֶלָּא אַחַר שֶׁאָשׁוּב בְּשָׁלוֹם, אֶתְכַּלֵּל מְרַחֲמִים בַּדִּין, וְאִתְקַשֵּׁר בְּקֶשֶׁר הַנֶּאֱמָן לְהַכְלִיל כָּל הַסְּפִירוֹת כְּאֶחָד.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''א

א. לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָׂא אִשָּׁה שֶׁאִם נָשָׂא אִשָּׁה תְּחִלָּה אֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה לִלְמוֹד. וְאִם הָיָה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵין לִבּוֹ פָּנוּי יִשָּׂא וְאַחַר כָּךְ יִלְמַד תּוֹרָה. ב. מֵאֵימָתַי אָבִיו חַיָּיב לְלַמְּדוֹ תוֹרָה מִשֶּׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְאַחַר כָּךְ מְלַמְּדוֹ מְעַט מְעַט פְּסוּקִים עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שֵׁשׁ אוֹ בֶּן שֶׁבַע הַכֹּל לְפִי בּוּרְיוֹ וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת: ג. הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה לִיקַח מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת שָׂכָר נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ. וְחַיָּיב לְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר עַד שֶׁיִּקְרָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כֻּלָּהּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְלַמֵּד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בִּשְׂכַר מֻתָּר לְלַמֵּד בִּשְׂכָר. אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָסוּר לְלַמְּדָהּ בִּשְׂכַר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד') רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' וְגו' מַה אֲנִי בְּחִנָם לָמַדְתִּי אַף אַתֶּם לְמַדְתֶּם בְּחִנָּם מִמֶּנִי. וְכֵן כְּשֶׁתְּלַמְּדוּ לְדוֹרוֹת לַמְּדוּ בְחִנָם כְּמוֹ שֶׁלְּמַדְתֶּם מִמֶּנִּי. לֹא מָצָא מִי שֶׁיְּלַמְּדוֹ בְּחִנָּם יִלְמוֹד בִּשְׂכַר שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ג) אֱמֶת קְנֵה. יָכוֹל יְלַמֵּד לַאֲחֵרִים בִּשְׂכַר תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וְאַל תִּמְכּוֹר הָא לָמַדְתָּ שֶׁאָסוּר לוֹ לְלַמֵּד בִּשְׂכַר אַף עַל פִּי שֶׁלִּמְּדוֹ רַבּוֹ בִּשְׂכָר: ד. כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּיב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין בֵּין בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה זָקֵן גָּדוֹל שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ אֲפִילוּ הָיָה עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְדָקָה וּמְחַזֵר עַל הַפְּתָחִים וַאֲפִילוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים חַיָּיב לִקְבּוֹעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א') וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה:

מוסר

מספר תפארת הקדש דף ג' ע''ב מרז''ל

כָּל הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵיהִנָּם שׁוֹלְטִים עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י''א) וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ אֵין רָעָה אֶלָא גֵיהִנָּם. כָּל הַכּוֹעֵס אֲפִילוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י') רָשָׁע כְּגוֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרוֹשׁ. וְגו'. כָּל הַכּוֹעֵס מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ וּמוֹסִיף טִפְּשׁוּת שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ז') כִּי כַעַס בְּלֵב כְּסִילִים יָנוּחַ וּכְתִיב (משלי י''ג) וּכְסִיל יִפְרוֹשׂ אִוֶלֶת כָּל הַכּוֹעֵס בְּיָדוּעַ שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּים מִזָכִיּוֹתָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ''ט) אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן וּבַעַל חֵימָה רַב פָּשַׁע. כָּל הַכּוֹעֵס אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶקֶת אִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מְנָא לָן מִמּשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל''א) וַיִּקְצוֹף משֶׁה עַל פְקוּדֵי הֶחָיִל וְגוֹ' וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָבָא וְכוּ' אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה מִכְּלָל שֶׁמִּמשֶׁה נֶעְלָם. נְבוּאָה מֵאֶלִישָׁע דִכְתִיב (מ''ב ג') לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נוֹשֵׂא וְגו' וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְגוֹ' וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'. כָּל הַכּוֹעֵס אֲפִילוּ פּוֹסְקִין לוֹ גְדוּלָה מִן הַשָׁמַיִם מוֹרִידִין אוֹתוֹ מְנָא לָן מֵאֱלִיאָב שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א י''ז) וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר לָמָה זֶה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹאן הָהֵנָה בַּמִּדְבָּר וּכְתִיב (אַחַר זֶה) בֶּאֱלִיאָב (שם ט''ז) אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ מִכְּלַל דַּהֲוָה רָחִים עַד הָאִידְנָא. כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ הִדְלִיק אֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנָּם. כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְזֶה לְשׁוֹן הַזּוֹהַר טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ אִיהוּ טָרִיף וְעָקַר נַפְשֵׁיהּ בְּגִין רוּגְזֵיהּ וְאַשְׁרֵי בְּגַוֵּיהּ אֵל זָר וְעַל דָּא (ישעי' ב') חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב הוּא עֲבוֹדָה זָרָה אִתְחַשַּׁב לֵיהּ לְבַר נַשׁ מָאן דְּאִשְׁתָּעִי בַּהֲדֵיהּ כְּמָאן דְּאִתְחַבַּר בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ. מָאי טַעְמָא בְּגִין דַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ שַׁרְיָא בְּגַוֵּיהּ וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְעָקַר קְדוּשָׁה עִלָּאָה מֵאַתְרֵיהּ וְשַׁרְיָא בְּאַתְרֵיהּ עֲבוֹדָה זָרָה אֵל זָר מַה אֵל זָר כְּתִיב בֵּיהּ (ויקרא י''ט) אַל תִּפְנוּ אֶת הָאֱלִילִים כְּגַוְונָא דָא אָסוּר לְאִסְתַּכּוּלֵי בְּאַפֵּיהּ עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ:

ויצא יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(טז) וַיִּיקַ֣ץ יַֽעֲקֹב֘ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָֽנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי: וְאִתְּעַר יַעֲקֹב מִשִּׁנְתֵּהּ וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָּא (אִית) יְקָרָא דַיְיָ שָׁרֵי בְּאַתְרָא הָדֵין וַאֲנָא לָא הֲוֵיתִי יְדָע:

רש''י ואנכי לא ידעתי. שאלו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה:

(יז) וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה-נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם-בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם: וּדְחִיל וַאֲמַר מָה דְחִילוּ אַתְרָא הָדֵין לֵית דֵּין אֲתַר הֶדְיוֹט אֶלָהֵין אֲתַר דְּרַעֲוָא בֵהּ מִן קֳדָם יְיָ וְדֵין תְּרַע קֳבֵל שְׁמַיָּא:

רש''י כי אם בית אלהים. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא הסלם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סלם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שפועו נגד ירושלים. וכלפי שאמרו רבותינו שאמר הקדוש ברוך הוא צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו יעקב קראה לירושלים בית אל וזו לוז היא ולא ירושלים ומהיכן למדו לומר כן. אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזהו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חלין (חולין צא ב) , שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום. [ואם תאמר וכשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל כדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צא ב) , וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו הארץ]: מה נורא. תרגום מה דחילו אתרא הדין. דחילו שם דבר הוא, כמו סוכלתנו, וכסו למלבש: וזה שער השמים. מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה כי אם יהיה אלהים עמדי. אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני להיות עמדי, כמו שאמר לי (פסוק טו) והנה אנכי עמך: ושמרני. כמו שאמר לי (פסוק טו) ושמרתיך בכל אשר תלך: ונתן לי לחם לאכול. כמו שאמר (פסוק טו) כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא קרוי נעזב, שנאמר (תהלים לז כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם:

(יח) וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַֽעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת-הָאֶ֨בֶן֙ אֲשֶׁר-שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל-רֹאשָֽׁהּ: וְאַקְדֵים יַעֲקֹב בְּצַפְרָא וּנְסִיב יָת אַבְנָא דִי שַׁוִּי אִסָדוֹהִי וְשַׁוִּי יָתַהּ קָמָא וַאֲרִיק מִשְׁחָא עַל רֵישֵׁהּ: (יט) וַיִּקְרָ֛א אֶת-שֵׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּית-אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם-הָעִ֖יר לָרִֽאשֹׁנָֽה: וּקְרָא יָת שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא בֵּית אֵל וּבְרַם לוּז שְׁמָא דְקַרְתָּא בְּקַדְמֵיתָא:

נביאים - הושע - פרק יב

(ב) אֶפְרַ֜יִם רֹעֶ֥ה ר֙וּחַ֙ וְרֹדֵ֣ף קָדִ֔ים כָּל-הַיּ֕וֹם כָּזָ֥ב וָשֹׁ֖ד יַרְבֶּ֑ה וּבְרִית֙ עִם-אַשּׁ֣וּר יִכְרֹ֔תוּ וְשֶׁ֖מֶן לְמִצְרַ֥יִם יוּבָֽל: בֵּית יִשְּׂרָאֵל דָּמָן לִדְרוּחַ זְרַע וְעַלְעוּל חֲצַד כָּל יוֹמָא כַדְבִין וּבִזָא מַסְגָּן וּקְיַים עִם אַתוּרָאָה אָקִימוּ וְקוּרְבָּנָא לְמִצְרַיִם מוֹבְלִין :

רש''י רועה רוח . לשון ריע מתחבר לדברי רוח להעכו''ם ושמן שלהם למצרים מובילים לתת שוחד למצרים לעזור אות' :

(ג) וְרִ֥יב לַֽיהוָ֖ה עִם-יְהוּדָ֑ה וְלִפְקֹ֤ד עַֽל-יַעֲקֹב֙ כִּדְרָכָ֔יו כְּמַעֲלָלָ֖יו יָשִׁ֥יב לֽוֹ: וְדִינָא קֳדָם יְיָ עִם דְּבֵית יְהוּדָה וּלְאַסְעָרָא עַל יַעֲקֹב כְּאוֹרְחָתֵיהּ וּכְעוֹבָדוֹהִי תָּקְנַיָּא יְתִיב לֵיה :

רש''י וריב לה' עם יהודה . אליהם הוא מגיד את דברי ריבו אשר עשו לו אחיהם בית ישראל ולא יתמהו בפקדו על יעקב כדרכיו :

(ד) בַּבֶּ֖טֶן עָקַ֣ב אֶת-אָחִ֑יו וּבְאוֹנ֖וֹ שָׂרָ֥ה אֶת-אֱלֹהִֽים: נְבִיָּא אָמַר לְהוֹן הֲלָא יַעֲקֹב עַד דְּלָא אִתְיְלִיד אָמַר דְּיִסְגֵּי מִן אֲחוּהִי וּבְתוּקְפֵיהּ אִתְרַבְרַב עִם מַלְאֲכָא :

רש''י בבטן עקב את אחיו . כל זה עשיתי לו אחזו בעקבו סי' שהוא יהיה לו גביר :

(ה) וָיָּ֤שַׂר אֶל-מַלְאָךְ֙ וַיֻּכָ֔ל בָּכָ֖ה וַיִּתְחַנֶּן-ל֑וֹ בֵּֽית-אֵל֙ יִמְצָאֶ֔נּוּ וְשָׁ֖ם יְדַבֵּ֥ר עִמָּֽנוּ: וְאִתְרַבְרַב עִם מַלְאֲכָא וְיָכִיל בְּכָא וּבְעָא מִנֵּיהּ בְּבֵית אֵל אֶתְגְּלֵי עֲלוֹהִי וְתַמָּן יְמַלֵּיל עִמָּנָא :

רש''י בכה . המלאך : ויתחנן לו . כשאמר לו לא אשלחך כי אם ברכתני ( בראשית לב ) המלאך היה מבקש ממנו הנח לי עכשיו סופו של הקב''ה ליגלות עליך בבית אל ושם ימצאנו ושם ידב' עמנו והוא ואני נסכים לך על הברכות שבירכך יצחק ואותו מלאך שרו של עשו היה והיה מערער על הברכות :

כתובים - משלי - פרק ו

(כג) כִּ֤י נֵ֣ר מִ֭צְוָה וְת֣וֹרָה א֑וֹר וְדֶ֥רֶךְ חַ֝יִּ֗ים תּוֹכְח֥וֹת מוּסָֽר: מְטוּל שְׁרָגָא הוּא פּוּקְדָנָא וְנִימוּסָא נוֹהֲרָא וְאוֹרְחָא דְחַיֵּי וּמַכְסָנוּתָא וּמַרְדּוּתָא :

רש''י כי נר מצוה ותורה אור . כמו שהאור מאיר לעולם תמיד כך התורה עומדת זכותה לעולם אל האדם וזכות מצוה לפי שעה כאור הנר , ד''א כי נר מצוה וגו' מצות האב הוא נר כל מי שמקיים מצות אביו כאלו נוטל נר בידו להדליק במקום חושך ואם אבד שום דבר שם הוא מוצאו לאורו , וכן מי שהוא מקיים הוראת אמו אורה היא לו וכן הוא אומר אל תטוש תורת אמך וכן הוא ודאי שמקרא זה מדבר במצות אביו ואמו דכתיב ( לקמן כ ) מקלל אביו ואמו ידעך נרו באשון חשך ואם נר של אדם ידעך ( כוהה ) כשאין מקיים מצות נמצא כשמקיים מצות מאיר נרו ( ר' יוסף קרא ) : ודרך חיים תוכחות מוסר . תוכחות המוסר הם מטים את האדם לחיים נמצא שהם דרך החיים :

(כד) לִ֭שְׁמָרְךָ מֵאֵ֣שֶׁת רָ֑ע מֵֽ֝חֶלְקַ֗ת לָשׁ֥וֹן נָכְרִיָּֽה: דְּתִנְטְרָךְ מִן אִתְּתָא בִישְׁתָא וּמִן שְׁעִיעוּתָא דְלִישָּׁנָא דְנוּכְרֵיתָא :

רש''י לשמרך מאשת רע . התורה תשמרך מאשה של מנהג רע ועל כרחך לא דבר שלמה אשה רעה אלא כנגד עבודת גלולים שהיא שקולה כנגד הכל שאם תאמר אשה זונה ממש וכי כל שכרה ושבחה של תורה ששומרת מן הזונה לבדה אלא ע''כ זו עבודת גלולים שהיא חמורה כנגד הכל : מחלקת לשון . מטחות עינים של לשון נכריה :

(כה) אַל-תַּחְמֹ֣ד יָ֭פְיָהּ בִּלְבָבֶ֑ךָ וְאַל-תִּ֝קָּֽחֲךָ֗ בְּעַפְעַפֶּֽיהָ: לָא תְרוּג שׁוּפְרָהּ בְּלִבְּבָךְ וְלָא תְשַׁרְגְּגִנָךְ בִּגְבִינָתָהָא :

רש''י ואל תקחך . ואל תטול חכמתך ממך בעפעפי עיניה שקורצות בהם בעפעפיה :

(כו) כִּ֤י בְעַד-אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֗ה עַֽד-כִּכַּ֫ר לָ֥חֶם וְאֵ֥שֶׁת אִ֑ישׁ נֶ֖פֶשׁ יְקָרָ֣ה תָצֽוּד: מְטוּל דְּדָמְיָא מִלְתָא דְזַנְיְתָא הֵיךְ גְּרִצְתָּא דְלַחְמָא וְאִתַּת גַּבְרָא נַפְשָׁא יַקִירְתָּא צָיְדָא :

רש''י כי בעד אשה זונה עד ככר לחם . לידי עניות וחוסר כל טוב : נפש יקרה תצוד . נפש שהיתה יקרה קודם לכן באה וצדה לגיהנם :

משנה שבת פרק ז

א. כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַשַּׁבָּת. כָּל הַשּׁוֹכֵחַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. הַיּוֹדֵעַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה. הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת:

ברטנורה   (א) כלל גדול. השוכח עיקר שבת. כסבור אין שבת בתורה, ואע''ג דמעיקרא שמע ועכשיו שכחו: אינו חייב אלא חטאת אחת. על כל השבתות שחילל, דכולה שגגה חדא היא, דכתיב (שמות לא) את שבתותי תשמורו, ומשמע שמירה אחת לשבתות הרבה: היודע עיקר שבת. שיש שבת בתורה ונאסרו בו מלאכות: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. ע''י שגגת שבת, שאינו יודע ששבת היום: חייב על כל שבת ושבת. חטאת אחת, ועל זה נאמר (שם) ושמרו בני ישראל את השבת, דמשמע שמירה לכל שבת ושבת, כלומר שחייב חטאת על כל שבת ושבת. ואע''פ שלא נודע לו בינתיים והעלם אחד הוא, אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה, שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה אלא שלא נזכר במלאכות שעשה בו, הלכך כל שבת ושבת שגגה אחת היא: היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שמלאכות הללו אסורות ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות, חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת. ואע''פ שחזר וכפלן בכמה שבתות, כל אב מהן חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתיים. והכא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, דמשום ימים שבינתיים אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת. והוא הדין שחייב על שתי תולדות של שתי אבות חלוקות על כל אחת חטאת אחת, אבל אי עביד אב ותולדה דידיה או שתי תולדות של אב אחד לא מחייב אלא חדא, כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת, כגון שתי תולדות של אב אחד, משום דהוי כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד, ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומים או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת:

ב. אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת. הַזּוֹרֵעַ. וְהַחוֹרֵשׁ. וְהַקּוֹצֵר. וְהַמְעַמֵּר. הַדָּשׁ. וְהַזּוֹרֶה. הַבּוֹרֵר. הַטּוֹחֵן. וְהַמְרַקֵּד. וְהַלָּשׁ. וְהָאוֹפֶה. הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶמֶר. הַמְלַבְּנוֹ. וְהַמְנַפְּצוֹ. וְהַצוֹבְעוֹ. וְהַטּוֹוֶה. וְהַמֵּסֵךְ. וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין. וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. הַקּוֹשֵׁר. וְהַמַּתִּיר. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַצָד צְבִי. הַשּׁוֹחֲטוֹ. וְהַמַּפְשִׁיטוֹ. הַמּוֹלְחוֹ וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ. וְהַמּוֹחֲקוֹ. וְהַמְחַתְּכוֹ. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. הַבּוֹנֶה. וְהַסוֹתֵר. הַמְכַבֶּה. וְהַמַּבְעִיר. הַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ. הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת:

ברטנורה   (ב) הזורע והחורש. הא דלא תנא החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם היה קרקע קשה וחרשו וזרעו ואחר כך חזר וחרשו מחייב אחרישה שניה משום חורש: הקוצר. בזרעים. והמלקט באילנות חייב משום קוצר: המעמר. אוסף זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד: והזורה. ברחת לרוח: הבורר. פסולת בידיו או בכברה: והמרקד. בנפה. ואע''ג דהני כולהו חדא נינהו דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשו שלשתן, משום דשלשתן הוו במשכן אע''ג דדמי להדדי חשיב להו כל חדא באנפי נפשה. אי נמי, לפי שאינן בבת אחת אלא זה אחר זה: האופה. לא הויא במשכן, דאין אפייה אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן, אלא תנא סידורא דפת נקט. ומיהו מבשל שהוא מעין מלאכת אופה הוה במשכן בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני. והמגיס בקדירה, והנותן כיסוי על גבי קדירה העומדת על האש, חייב משום מבשל. וכל הנך קמאי דחשיב במתניתין הזורע הקוצר הדש וכו' כולהו הוו בסממנין של צבע מלאכת המשכן: הגוזז צמר. וכל שאר מלאכותיה שייכי בצמר תכלת של מלאכת המשכן: המלבנו. מכבסו בנהר: המנפצו. חובטו בשבט. אי נמי סורקו במסרק: המיסך. אורדי''ר בלע''ז: בתי נירין. שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר: הפוצע. מסיר חוטי הערב מעל השתי או השתי מעל הערב לצורך אריגה: והקושר והמתיר. שכן צדי חלזון שממנו עושין התכלת קושרין ומתירין, שפעמים צריך ליטול חוטין מרשת זו להוסיף על זו ומתיר בכאן וקושר כאן. ותופר וקורע נמי הוי ביריעות, שכן יריעה שאכלה עש ונקבה בה נקב קטן ועגול צריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין: והתופר שתי תפירות. והוא שקשרן, דאי לא קשרן לא קיימי, ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר: הצד צבי. וכל מלאכות עורו נוהגות בתחשים בעורותיהן: המולחו והמעבדו. בגמרא מקשה דהיינו מולח היינו מעבד, אלא אפיק חד מנייהו ועייל שרטוט במקומו, שמשרטט מאבות מלאכות הוא: הממחקו. מגרד שערו: מחתכו. מקציעו ומחתכו לרצועות וסנדלים. וכותב ומוחק הוו במשכן, שכן רושמים בקרשים לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה, ופעמים שטעה ומוחק: מכבה ומבעיר. באש שתחת דוד הסממנין: מכה בפטיש. הוא גמר מלאכה, שכן אומן מכה בסדן בגמר מלאכה, ואין מכה בפטיש חייב אלא בגמר מלאכה. ומנינא דרישא דמנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אף על גב דהדר חשיב להו חדא חדא, אתא לאשמועינן דאפילו עביד אינש כל מלאכות שבעולם בשבת אחת בהעלם אחד אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות, דכולהו שאר מלאכות תולדות להנך אבות, ואשתכח דעביד אב ותולדה דיליה ולא מחייב אלא חדא:

ג. וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ. כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת, וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ:

ברטנורה   (ג) כל הכשר להצניע. שהוא דבר העשוי לצורך האדם: ומצניעים כמוהו. שיש בו שיעור הראוי להצניעו: אין חייב אלא המצניעו. אם נעשה חביב על אדם אחד והצניעו, חייב על הוצאתו אם הוציאו. אבל אדם אחר אינו חייב עליו, דלגביה לאו מלאכה היא:

ד. הַמּוֹצִיא תֶבֶן, כִּמְלֹא פִי פָרָה. עֵצָה, כִּמְלֹא פִי גָמָל. עָמִיר, כִּמְלֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים, לַחִים, כַּגְּרוֹגֶרֶת, יְבֵשִׁים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן. הַמּוֹצִיא אֳכָלִים כַּגְּרוֹגֶרֶת, חַיָּב, וּמִצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן, חוּץ מִקְּלִפֵּיהֶן וְגַרְעִינֵיהֶן וְעֻקְצֵיהֶן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִקְּלִפֵּי עֲדָשִׁים שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:

ברטנורה   (ד) עצה. תבן של מיני קטניות: כמלא פי גמל. שיעורו גדול ממלא פי פרה. וכמלא פי פרה לא מחייב בעצה, דהא לא חזי לפרה: עמיר. קשין של שבלים: פי טלה. נפיש מפי גדי, הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה. אבל עשבים הואיל וחזי לגדי ולטלה מחייב אפילו כמלא פי גדי: לחין. הראויין לאדם: כגרוגרת. דזה שיעור לכל מאכל אדם בשבת, אבל כמלא פי גדי לא, דלחים לא חזו לגדי: ומצטרפין. כל אוכלי אדם זה עם זה: חוץ מקליפיהן. שאינן אוכל ואין משלימין השיעור: ועוקציהן. זנב הפרי דהוא עץ בעלמא: וסובן. קליפת החטים הנושרת מחמת הכתישה: ומורסנן. הנשאר בנפה. ורמב''ם פירש איפכא, דמורסנן הוא עבה וגרוע מסובין: חוץ מקליפי עדשים. שמצטרפין: שהן מתבשלות עמהן. לאפוקי הקליפות החיצונות שהן נושרות כשעושה מהן גורן. וקליפי הפול בזמן שהן לחים ומתבשלין עם קליפתן לרבי יהודה מצטרפין עם האוכלים לשיעור גרוגרת, אבל יבשים לא, שאין נאכלין בקליפתן לפי שהן נראין כזבובין בקערה. ואין הלכה כר''י.

גמרא שבת דף ס''ט ע''ב

אָמַר רַב הוּנָא הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַמִּדְבָּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת מוֹנֶה שֵׁשֶׁת יָמִים וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד. חִיָּיא בַּר רַב אוֹמֵר מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה. בְּמָאי קָא מִפְלְגֵי מָר סָבַר כִּבְרִיָתוֹ שֶׁל עוֹלָם. וּמָר סָבַר כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. מְתִיבִי הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת. מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לְשִׁשָּׁה. מָאי לָאו מוֹנֶה שִׁשָּׁה וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד. לֹא מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה. אִי הָכִי מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לְשִׁשָּׁה מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה מִבְעֵי לֵיהּ וְעוֹד תַּנְיָא הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַּמִּדְבָּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת מוֹנֶה שִׁשָּׁה וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד תִּיּוּבְתָּא דְרִבִּי חִיָּיא בַּר רַב תִּיוּבְתָּא. אָמַר רָבָא בְּכָל יוֹם וָיוֹם עוֹשֶׂה (לוֹ) כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ בַּר מֵהַהוּא יוֹמָא. וְהַהוּא יוֹמָא לֵימוּת. לַעֲבִיד מֵאֶתְמוֹל שְׁתֵּי פַּרְנָסוֹת. וְדִלְמָא מֵאֶתְמוֹל שַׁבָּת הֲוָאי. אֶלָּא כָּל יוֹם וָיוֹם עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָתוֹ אֲפִילוּ הַהוּא יוֹמָא. וְהַהוּא יוֹמָא בְּמָאי מִנְכַּר לֵיהּ בְּקִדּוּשָׁא וְאַבְדַלְתָּא. אָמַר רָבָא אִם הָיָה מַכִּיר מִקְצַת הַיּוֹם שֶׁיָּצָא בוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ פְּשִׁיטָא מַהוּא דְתֵימָא כֵּיוָן דְּשַׁבָּת לָא נָפִיק בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא נָמֵי לָא נָפִיק וְהָאי אִי נָמֵי בְּחַמְשָׁה בְּשַׁבְּתָא נָפִיק לִישְׁתְּרִי לֵיהּ לְמֶעְבַד מְלָאכָה תְּרֵי יוֹמֵי קָא מַשְׁמַע לָן זִמְנִין דְּמַשְׁכַּח שַׁיָּירָתָא וּמִקְרֵי וְנָפִיק:

רש''י מונה ששה. מיום ששם אל לבו שכחתו ומשמר השביעי: משמר יום אחד ומונה ששה. וכל יום ששם אל לבו אינו משמר דשמא עשה מלאכה אבל יום המחרת משמר ולקמן מפרש דבהנך שאינו משמר לא עביד נמי מלאכה אלא כדי פרנס' היום: כברייתו של עולם. ימי חול נמנו תחלה: כאדם הראשון. שנברא בערב שבת ויום ראשון למניינו שבת היה: יום א' לששה. משמע לששה שעברו: וההוא יומא לימות. בתמיה: ודילמא אתמול שבת היה. ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש: בקדוש' ואבדלת'. לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימי' ולא ישתכח תורת שבת ממנו: אם היה מכיר מקצת יום שיצא בו. לא שזכר איזה יום בשבת היה אלא זכר שהיום יום ג' או יום ד' ליציאתו ומתוך כך ידע ח' ליציאתו עושה מלאכה כל יום ח' וכן לעולם ודאי זהו יום שיצא בו וקים ליה דבשבת לא יצא שהרי בישוב לא שכח את השבת: במעלי שבתא נמי לא נפיק. דאין דרך לצאת מפני כבוד השבת ועל כרחו כל יום ח' וט' ליציאתו לישתרי דליכ' לספוקינהו בשבת:

זוהר ויצא דף קנ''ג ע''א

תָּא חֲזֵי אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט דְּנָטְרֵי מְהֵימָנוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מִשְׁפָּט וּבָעִי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְנַטָּרָא דְּלָא יִסְטֵי לְאָרְחָא אָחֳרָא אֶלָּא דִּיהֵא נָטִיר מִשְׁפָּט, בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ מִשְׁפָּט דְּכָל אָרְחוֹי מִשְׁפָּט, עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת וְכִי בְּכָל עֵת יָכִיל בַּר נַשׁ לְמֶעְבַּד צְדָקָה, אֶלָּא מַאן דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאָרְחוֹי דְּאוֹרַיְתָא וְעָבִיד צְדָקָה עִם אִנּוּן דְּאִצְטָרִיכוּ לָהּ דְּכָל מַאן דְּעָבִיד צְדָקָה עִם מַסְכְּנָא אַסְגֵּי הַהִיא צְדָקָה לְעֵילָא וְתַתָּא, תָּא חֲזֵי מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בִּצְדָקָה הַהִיא צְדָקָה דְּעָבִיד סָלִיק לְעֵילָא וּמָטָא לְעֵילָא לְהַהוּא אַתְרָא דְּיַעֲקֹב דְּאִיהוּ רְתִיכָא עִלָּאָה וְאַמְשִׁיךְ בִּרְכָאן לְהַהוּא אֲתַר מִמַּבּוּעָא דְּכָל מַבּוּעִין וּמֵהַהִיא צְדָקָה אַמְשִׁיךְ וְאַרְבֵּי בִּרְכָאן לְכָל אִנּוּן תַּתָּאֵי וּלְכָל רְתִיכִין וּלְכָל חֵילִין וְכֻלְּהוּ אִתְבָּרְכָאן וְאִתּוֹסְפָן נְהוֹרִין כִּדְקָא יָאוּת בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אִקְּרוּ עֵת וְדָא הוּא דִּכְתִיב עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת, תָּא חֲזֵי בְּזִמְנָא דַּהֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא אִנּוּן הֲווּ מָשְׁכֵי בִּרְכָאן מִלְּעֵילָא לְתַתָּא וְכַד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא עָאלוּ תְּחוֹת רְשׁוּ אָחֳרָא וּבִרְכָאן אִתְמְנָעוּ מֵעָלְמָא, תָּא חֲזֵי יַעֲקֹב הַוָּה תְּחוֹת רְשׁוּ קַדִּישָׁא כֵּיוָן דְּנָפַק מֵאַרְעָא עָאל בִּרְשׁוּ אָחֳרָא וְעַד לָא עָאל תְּחוֹת רְשׁוּ אָחֳרָא אִתְגַלֵּי עֲלֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּחֶלְמָא וְחָמָא כָּל מַה דְּחָמָא וְאָזְלוּ עִמֵּיהּ מַלְאָכִין קַדִּישִׁין עַד דְּיָתִיב עַל בִּירָא וְכֵיוָן דְּיָתִיב עַל בִּירָא סָלִיקוּ מַיָּא לְגַבֵּיהּ וְכֵן הַוָּה מֹשֶׁה דְּמִתַּמָּן אִזְדַּמְּנָת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ, רָזָא דְּמִלָּה בִּירָא לָא סָלְקָא אֶלָּא כַּד חָמָא קִשְׁרָא דִּילֵיהּ לְאִתְחַבָּרָא בַּהֲדֵיהּ:

תרגום הזוהר בֹּא רְאֵה. אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט. הַיְנוּ הַשּׁוֹמְרִים אֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא מִשְׁפָּט, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִשְׁמוֹר עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יָסוּר לְדֶרֶךְ אַחֵר אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹמֵר מִשְׁפָּט מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מִשְׁפָּט, שֶׁכָּל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. שׁוֹאֵל, וְכִי בְּכָל עֵת יָכוֹל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִי שֶׁהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵּי הַתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה צְדָקָה עִם אֵלּוּ הַצְרִיכִים צְדָקָה, נִבְחָן לְעוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת, כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה צְדָקָה עִם הֶעָנִי, הוּא מַרְבֶּה צְדָקָה הַהִיא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בִּצְדָקָה, אוֹתָהּ צְדָקָה שֶׁעוֹשֶׂה, עוֹלָה לְמַעְלָה, וּמַגַּעַת לְמַעְלָה לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁל יַעֲקֹב. שֶׁהוּא מֶרְכָּבָה עֶלְיוֹנָה, וּמַמְשִׁיךְ בְּרָכוֹת לַמָּקוֹם הַהוּא, מִן הַמַּעְיָן שֶׁל כָּל הַמַּעְיָנוֹת, וּמֵהַהוּא צְדָקָה, מַמְשִׁיךְ וּמַרְבֶּה הַבְּרָכוֹת לְכָל הַתַּחְתּוֹנִים וּלְכָל הַמֶּרְכָּבוֹת שֶׁל הַמַּלְאָכִים, וּלְכָל צְבָאוֹת הָעֶלְיוֹנִים. וְכֻלָּם מִתְבָּרְכִים, וְהָאוֹרוֹת נִתּוֹסְפִים כָּרָאוּי. מִשׁוּם שֶׁכֻּלָם נִקְרָאִים עֵת, עַל כֵּן כָּתוּב, עוֹשֶׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. בֹּא וּרְאֵה, בִּזְמָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, הָיוּ מוֹשְׁכִים בְּרָכוֹת מִמַּעְלָה לְמַטָּה, וּכְשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בָּאוּ תַּחַת רְשׁוּת אַחֵר, וְנִמְנְעוּ הַבְּרָכוֹת מִן הָעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה, יַעֲקֹב הָיָה תַּחַת רְשׁוּת הַקְּדֻשָׁה, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מִן הָאָרֶץ, בָּא בִּרְשׁוּת אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ. וּמִטֶּרֶם שֶׁבָּא תַּחַת רְשׁוּת אַחֵר, נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּחֲלוֹם. וְרָאָה כָּל מַה שֶּׁרָאָה, וְהָלְכוּ מַלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים, עַד שֶׁיָּשַׁב עַל הַבְּאֵר. וְכֵיוָן שֶׁיָּשַׁב עַל הַבְּאֵר, עָלוּ הַמַּיִם לִקְרָאתוֹ, וְכֵן הָיָה אֵצֶל מֹשֶה, כִּי מִשָּׁם נִזְדַּמְּנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ. סוֹד הַדָּבָר שֶׁל עֲלִיַּת הַמַּיִם הוּא, הַבְּאֵר, אֵינָהּ עוֹלָה אֶלָּא בָּעֵת שֶׁרוֹאָה אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּהּ לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''א

א. עַד אֵימָתַי חַיָּיב לִלְמוֹד תּוֹרָה עַד יוֹם מוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד') וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא יַעֲסוֹק בְּלִימוּד הוּא שׁוֹכֵחַ: ב. וְחַיָּיב לְשַׁלֵּשׁ אֶת זְמַן לִמוּדוֹ שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וּשְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר וִידַמֶה דָבָר לְדָבָר וְיָבִין בְּמִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֵן עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִיקָר הַמִּדוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְׁמוּעָה. וְעִנְיַן זֶה הוּא הַנִּקְרָא גְמָרָא: ג. כֵּיצַד הָיָה בַּעַל אוּמָנוּת וְהָיָה עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ ג' שָׁעוֹת בַּיּוֹם וּבַתּוֹרָה תֵּשַׁע אוֹתָן הַתֵּשַׁע קוֹרֵא בְּשָׁלש מֵהֶן בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וּבְשָׁלשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּבְשָׁלשׁ אֲחֵרִים מִתְבּוֹנֵן בְּדַעְתּוֹ לְהָבִין דָּבָר מִדָּבָר. וְדִבְרֵי קַבָּלָה בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתַב הֵן וּפֵירוּשָׁן בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָעִנְיָנִים הַנִּקְרָאִים פַּרְדֵּס בִּכְלַל הַגְּמָרָא הֵן. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּתְחִלַּת תַּלְמוּדוֹ שֶׁל אָדָם אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִיל בְּחָכְמָה וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ לֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסוֹק תָּמִיד בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה יִקְרָא בְעִתִּים מְזוּמָנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי הַשְּׁמוּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּבְרֵי דִינֵי הַתּוֹרָה וִיפַנֶּה כָּל יָמָיו לַגְּמָרָא בִלְבָד לְפִי רוֹחַב שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ וְיִשׁוּב דַּעְתּוֹ: ד. אִשָׁה שֶׁלָּמְדָה תּוֹרָה יֵשׁ לָהּ שָׂכָר אֲבָל אֵינָהּ כִּשְׂכַר הָאִישׁ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִצְטַוִּית וְכָל הָעוֹשֶׂה דָבָר שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין שְׂכָרוֹ כִּשְׂכַר הַמְּצֻוֶּה שֶׁעָשָׂה אֶלָּא פָּחוּת מִמֶּנּוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׂכָר צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁרוֹב הַנָּשִׁים אֵין יְדִיעָתָן מְכֻוֶּנֶת לְהִתְלַמֵּד אֶלָּא הֵן מוֹצִיאוֹת דִבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הֲבָאי לְפִי עֲנִיּוּת דַעְתָּן. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁבְּעַל פֶּה אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא יְלַמֵּד אוֹתָהּ לכַתְּחִלָּה וְאִם לִמְּדָהּ אֵינוֹ כִּמְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת:

מוסר

מספר הרוקח דף ב' ע''ב

יִהְיוּ דְבָרָיו מוּעָטִין וְקוֹל נָמוּךְ וּמְעַט שְׂחוֹק וּמְעַט שְׁבוּעוֹת הַשֵּׁם אֲפִילוּ עַל הָאֱמֶת וְלֹא יַעֲבוֹר עַל לְשׁוֹנוֹ כָּזָב וְלֹא יֵשֵׁב בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים כָּאָמוּר בְּיִרְמְיָה לֹא יָשַׁבְתִּי בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי. וּכְשֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים וּבְתַלְמוּד וְרוֹאֶה הַגְּמוּל וְהָעוֹנֶשׁ וְיוֹדֵעַ כִּי עָצְמוּ מַעֲשָׂיו יִכָּנַע וְיַשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְיֵירַךְ לְבָבוֹ וְיִירָא מֵעוֹנֶשׁ הַדָּבָר וְיָשׁוּב כְּמוֹ יֹאשִׁיָּהוּ אֲשֶׁר קָרַע אֶת בְּגָדָיו וְהֵשִׁיב לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפָּנַי. הַכְּנִיעָה הִיא עֲנָוָה מוֹשֵׁל בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּחוֹ כְּשֶׁמְּבַזִין אוֹתוֹ וְהַיְכוֹלֶת בְּיָדוֹ לְהִנָּקֵם וּמֵעֲנָוָה וְשִׁפְלוּת שׁוֹתֵק וְסוֹבֵל וְאִם יִקְרֵהוּ מִקְרֶה וּפְגָעִים בּוֹ אוֹ בְמָמוֹנוֹ אוֹ בְּבָנָיו אוֹ בִקְרוֹבָיו יַצְדִּיק הַדִּין יִסְגוֹר פִּיו מִלְּדַבֵּר וְלִבּוֹ מִלְּהַרְהֵר כְּמוֹ וַיִּדּוֹם אַהֲרֹן וְאִם יְשַׁבְּחוּהוּ בְנֵי אָדָם יֹאמַר אַל תְּשַׁבְּחוּנִי כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע:

ויצא יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(כ) וַיִּדַּ֥ר יַֽעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם-יִֽהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֨נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן-לִ֥י לֶ֛חֶם לֶֽאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ: וְקַיִּים יַעֲקֹב קְיָם לְמֵימָר אִם יְהֵא מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדִי וְיִטְרִינַנִּי בְּאָרְחָא הָדֵין דִּי אֲנָא אָזֵל וְיִתֶּן לִי לַחֲמָא (נ''י לְחֵם) לְמֵיכַל וּכְסוּ לְמִלְבָּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל-בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛ה לִ֖י לֵֽאלֹהִֽים: וְאֵתוּב בִּשְׁלַם לְבֵית אַבָּא וִיהֵא מֵימְרָא דַיְיָ לִי לֵאלָהָא:

רש''י ושבתי. כמו שאמר לי (פסוק טו) והשיבותיך אל האדמה: בשלום. שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן: והיה ה' לי לאלהים. שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול בזרעי, כמו שנאמר (פסוק טו) אשר דברתי לך, והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר (שם יז ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך:

(כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר-שַׂ֨מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִֽהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּֽתֶּן-לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ: וְאַבְנָא הָדָא דִי שַׁוֵּיתִי קָמָא תְּהֵי דִי אֵהֵי פָלַח עֲלַהּ קֳדָם יְיָ וְכֹל דִּי תִתֶּן לִי חַד מִן עַשְׂרָא אַפְרְשִׁנֵּהּ קֳדָמָךְ:

רש''י והאבן הזאת. כך תפרש וי''ו זו של והאבן, אם תעשה לי את אלה, אף אני אעשה זאת: והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו' . כתרגומו אהי פלח עלה קדם ה' וכן עשה בשובו מפדן ארם, כשאמר לו (לקמן לה א) קום עלה בית אל, מה נאמר שם (שם יד) ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך:

כט (א) שני וַיִּשָּׂ֥א יַֽעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי-קֶֽדֶם: וּנְטַל יַעֲקֹב רַגְלוֹהִי (נ''י רִיגְלוֹהִי) וַאֲזַל לַאֲרַע בְּנֵי מַדִינְחָא:

רש''י וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפרש בבראשית רבה (ע ח) :

(ב) וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה-שָׁ֞ם שְׁלשָׁ֤ה עֶדְרֵי-צֹאן֙ רֹֽבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן-הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָֽעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל-פִּ֥י הַבְּאֵֽר: וַחֲזָא וְהָא בֵירָא בְחַקְלָא וְהָא תַמָּן תְּלָתָא עֶדְרִין דְּעָן רְבֵעִין עֲלַהּ אֲרֵי מִן בֵּירָא הַהִיא מַשְׁקָן עֲדָרַיָּא וְאַבְנָא רַבְּתָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא:

רש''י ישקו העדרים. משקים הרועים את העדרים, והמקרא דבר בלשון קצרה:

נביאים - הושע - פרק יב

(ו) וַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י הַצְּבָא֑וֹת יְהוָ֖ה זִכְרֽוֹ: נְבִיָּא אֵימַר לְהוֹן הוּא יְיָ אֱלָהֵי צְבָאוֹת דְּאִתְגְלֵי עַל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּכְמָא דַּאֲמִיר עַל יְדֵי מֹשֶׁה דָּכְרָנֵיהּ לְכָל דָּר וָדָר :

רש''י וה' אלהי הצבאות ה' זכרו . כאשר הייתי מאז כן אני עתה ואם הייתם הולכים עמי בתמימות כיעקב אביכם הייתי נוהג עמכם כאשר נהגתי עמו :

(ז) וְאַתָּ֖ה בֵּאלֹהֶ֣יךָ תָשׁ֑וּב חֶ֤סֶד וּמִשְׁפָּט֙ שְׁמֹ֔ר וְקַוֵּ֥ה אֶל-אֱלֹהֶ֖יךָ תָּמִֽיד: וְאַתְּ בְּפוּלְחָנָא דֶּאֱלָהָךְ תִּתְקַּף חִסְדָּא וְדִינָא טַר וּסְבַר לְפוּרְקָנָא דֶּאֱלָהָךְ תְּדִירָא :

רש''י ואתה באלהיך תשוב . בהבטחתו ובמשענתו שהוא מבטיחך אתה יכול לסמוך ותשוב אליו רק חסד ומשפט שמור ומובטח אתה לקוות לישעו תמיד :

(ח) כְּנַ֗עַן בְּיָד֛וֹ מֹאזְנֵ֥י מִרְמָ֖ה לַעֲשֹׁ֥ק אָהֵֽב: לָא תֶהֱוְיָן כְּתַגָּרִין דְּבִידֵיהוֹן מֹאזְנַוָן דְּיַנְכִיל לְמֶינַס רְחִימִין :

רש''י כנען בידו מאזני מרמה . אתם סמוכים על בצעכם שאתם סוחרים ורמאים ועל עשריכם אתם אומרים אך עשרתי ולא אעבוד את הקב''ה :

(ט) וַיֹּ֣אמֶר אֶפְרַ֔יִם אַ֣ךְ עָשַׁ֔רְתִּי מָצָ֥אתִי א֖וֹן לִ֑י כָּל-יְגִיעַ֕י לֹ֥א יִמְצְאוּ-לִ֖י עָוֹ֥ן אֲשֶׁר-חֵֽטְא: וַאֲמָרוּ דְּבֵית אֶפְרַיִם בְּרַם עֲתַרְנָא אַשְׁכַּחְנָא אוֹנֵיס לָנָא נְבִיָּא אֵימַר לְהוֹן כָּל עוּתַרְכוֹן לָא יִתְקַיֵּיִם לְכוֹן בְּיוֹם תּוּשְׁלָמַת חוֹבִין :

רש''י מצאתי און לי . און כח ומדרש אגדה היה דורש רבי שמעון זצ''ל מצאתי און לי מצאתי לי שטר חוב שיש לי מלכות על ישראל וילכו גם אחיו ויפלו וגו' הננו לך לעבדים ( שם נ ) און לי דיני שטר כמו כותבין עליו אונו וכמו באוני אחד ובטימי אחת בב''ר וזה פירושו ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי ירבעם בן נבט שהיה משבט אפרים מתפאר בעצמו ואומר אך עשרתי מצאתי און לי שטר אחד שכל ישראל עבדים לי שאבי קנה אותם דכתיב וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים ומה שקנה עבד קנה רבו וכל ממונם שלי לפיכך אין בי חטא אם אטול כל אשר להם כי הם עבדי מה כתיב אחריו ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ( שמות כ ) גדולה הבאה לאביך במצרים מאתי היתה אמר הקב''ה הננו לך לעבדים לא שכחת אבל אנכי ה' אלהיך שנא' בעשרת הדברות שכחת שהעמדת שני עגלים א' בבית אל וא' בדן ולענין פשוטו של מקר' אתה אומ' מצאתי און לי ע''י עושק ומאזני מרמה ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרי' שם הבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינ' של בכור אף אני היודע ונפרע ממאזני מרמה העשויין מבלי הבין ומהטומן משקלותיו במלח כדי לרמות : כל יגיעי לא ימצאו לי . טוב לך אם אמרת בלבך כל ממוני לא יהא בו ספוק לכפר על עוני אשר חטאתי כן תרגם יונתן נביא אמר להון כל עותריכון לא יתקיים לכון ביום תושלמת חוביכון : לא ימצאו . לא יספיקו כמו ( במדבר יא ) ומצא להם ולא יתכן לפרש כל יגיעי כל היגיעים לבקש עוני ולא ימצא לי עון שאם כן היה ראוי לכתוב כל יגיע בלא יו''ד ולנקוד בציר''י אבל עתה אינו ל' יגע אלא לשון יגיע :

(י) וְאָנֹכִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עֹ֛ד אוֹשִֽׁיבְךָ֥ בָאֳהָלִ֖ים כִּימֵ֥י מוֹעֵֽד: וַאֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דְּאַפַּקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם עוֹד אוֹתְבִינָךְ בְּמַשְׁכְּנִין כְּיוֹמֵי קֶדֶם :

רש''י עוד אושיבך באהלים . אכרית מתוכך סוחרי מרמה ואושיבך באהלים אעמיד מתוכך תלמידים עוסקי' בתורה : כימי מועד . כימי מועד הראשון שהיה יעקב איש תם יושב אוהלים :

כתובים - משלי - פרק ו

(כז) הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ וּ֝בְגָדָ֗יו לֹ֣א תִשָּׂרַֽפְנָה: דִּלְמָא סָיֵם בַּר נָשָׁא נוּרָא בְעוּבֵיהּ וּלְבוּשֵׁיהּ לָא יָקִיד :

רש''י היחתה איש . הישאב איש גחלים בשפולי בגדיו ולא ישרפו כל לשון חתיית גחלים לשון שאיבה הוא כמשמעה כשממלא הכלי בתוך המדורה :

(כח) אִם-יְהַלֵּ֣ךְ אִ֭ישׁ עַל-הַגֶּחָלִ֑ים וְ֝רַגְלָ֗יו לֹ֣א תִכָּוֶֽינָה: אֵי דִלְמָא מְהַלֵךְ גַּבְרָא עֲלַוֵי גּוּמְרֵי וְרִגְלוֹי לָא מִתְכְּוִין : (כט) כֵּ֗ן הַ֭בָּא אֶל-אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ לֹ֥א יִ֝נָּקֶ֗ה כָּֽל-הַנֹּגֵ֥עַ בָּֽהּ: הֵיכְנָא מַה דְעָאֵל עַל אִתַּת חַבְרֵיהּ לְמֵגוּר עִמָהּ לָא נִזְכֵּי כָּל מַן דְּקָרֵיב בַּה :

רש''י אל אשת רעהו . כמשמעו ואף על ע''ג יש לדרשה שהיא מיוחדת ללא לך :

(ל) לֹא-יָב֣וּזוּ לַ֭גַּנָּב כִּ֣י יִגְנ֑וֹב לְמַלֵּ֥א נַ֝פְשׁ֗וֹ כִּ֣י יִרְעָֽב: לָא לְמִתְדַמָּרוּ לְגַנָבָא דְגָנֵב דְּתִשְּׂבַּע נַפְשֵׁיהּ מְטוּל דְּכָפֵן :

רש''י לא יבוזו . וגו' :

(לא) וְ֭נִמְצָא יְשַׁלֵּ֣ם שִׁבְעָתָ֑יִם אֶת-כָּל-ה֖וֹן בֵּית֣וֹ יִתֵּֽן: וּמַן דְּמִשְׁתְּכַח פָּרֵיעַ חַד בְּשִׁבְעָה וְכוּלֵּיהּ מַזָלָא דְּבֵיתֵיהּ יָהֵיב :

רש''י ונמצא ישלם . וגו' : את כל הון ביתו יתן . ואפי' צריך למכור כל אשר לו על זה מכל מקום יש לו תקנה ומתחלה מחמת רעב עשה , אבל :

משנה יבמות פרק ז

א. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, הִכְנִיסָה לוֹ עַבְדֵי מְלוֹג וְעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, עַבְדֵי מְלוֹג לֹא יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה, עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יֹאכֵלוּ. וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי מְלוֹג, אִם מֵתוּ, מֵתוּ לָהּ, וְאִם הוֹתִירוּ, הוֹתִירוּ לָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָם, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה. וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, אִם מֵתוּ, מֵתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ, הוֹתִירוּ לוֹ. הוֹאִיל וְהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בַתְרוּמָה:

ברטנורה   (א) אלמנה לכהן גדול: עבדי מלוג. מה שהאשה משיירת לעצמה ואינה כותבת בכתובתה, נקראים נכסי מלוג, שהבעל מולג אותם נכסים כמליגת התרנגולים, מפני שהוא אוכל פירות אותן נכסים, ואם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה. ונכסי צאן ברזל הם הנכסים שהכניסה לו ומה שהוסיף הוא לה וכתבו בכתובה סך הכל קיבל עליו פלוני כך וכך בכתובתה. ולכך נקראים צאן ברזל, שהקרן קיים כברזל, שאם מתו כולן, חייב הבעל לשלם. ולפי שהיו רגילים לשום הצאן בשומת כך וכך והיה הרועה חייב באחריותן כפי השומא אפילו אם מתו כל הצאן, לכך נקראו הנכסים שהבעל מקבל עליו אחריותן נכסי צאן ברזל: עבדי מלוג לא יאכלו. לפי שהן שלה והיא חללה:

ב. בַּת יִשְרָאֵל שֶׁנִּסֵת לַכֹּהֵן וְהִכְנִיסָה לוֹ עֲבָדִים, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בַּתְּרוּמָה. וּבַת כֹּהֵן שֶׁנִּסֵת לְיִשְׂרָאֵל, וְהִכְנִיסָה לוֹ, בֵּין עַבְדֵי מְלוֹג, בֵּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה:

ברטנורה   (ב) בת ישראל שנישאת לכהן. אפילו עבדי מלוג יאכלו, משום דהוי קנין כהן שקנה קנין, כלומר האשה שהיא קנינו של כהן קנתה אלו העבדים, וכתיב (ויקרא כ''ב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, שאין ת''ל קנין כספו אלא למדרש הכי, וכהן כי יקנה קנין כספו נפש, שעבדו של כהן קנה נפש, הוא יאכל בו:

ג. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּסֵת לַכֹּהֵן, וָמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת, לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עֻבָּר, שֶׁהָעֻבָּר פּוֹסֵל וְאֵינוֹ מַאֲכִיל, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. אָמְרוּ לוֹ, מֵאַחַר שֶׁהֵעַדְתָּ לָנוּ עַל בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, אַף בַּת כֹּהֵן לְכֹהֵן, וָמֵת, וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת, לֹא יֹאכְלוּ עֲבָדֶיהָ בַּתְּרוּמָה, מִפְּנֵי חֶלְקוֹ שֶׁל עֻבָּר:

ברטנורה   (ג) והניחה מעוברת. אע''פ שיש לה בנים ממנו והיא אוכלת בתרומה, לא יאכלו עבדי צאן ברזל בתרומה, לפי שהן של יורשין ויש לעובר חלק בהן ואין לעובר כח להאכילם בתרומה, אי משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא, אי משום דקסבר ילוד מאכיל, שאינו ילוד אינו מאכיל, דכתיב (ויקרא כ''ב) ויליד ביתו הם יאכלו וקרי ביה הם יאכילו: שהעובר פוסל. אם בת כהן לישראל היא והניחה מעוברת ואין לה בן אחר פוסלה מלשוב לבית אביה: ואינו מאכיל. שאם היתה בת ישראל לכהן והניחה מעוברת אין בעובר כח להאכילה, והוא הדין לעבדיו: אף בת כהן לכהן כו'. כיון דאמרת שאינו ילוד אינו מאכיל, אף בת כהן לכהן אין העבדים אוכלים בתרומה מפני חלקו של עובר, שהרי עבדיו הן ואינן אוכלין אלא בשבילו והוא אין בו כח להאכיל. ואין הלכה כר' יוסי:

ד. הָעֻבָּר, וְהַיָּבָם, וְהָאֵרוּסִין, וְהַחֵרֵשׁ, וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, פּוֹסְלִין וְלֹא מַאֲכִילִין. סָפֵק שֶׁהוּא בֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ, סָפֵק הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָפֵק לֹא הֵבִיא, נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל בַּת אָחִיו וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵת רִאשׁוֹן, צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

ברטנורה   (ד) העובר והיבם וכו'. האי עובר אי בת כהן לישראל היא, פוסל, דכתיב בנעוריה, פרט למעוברת. אי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל, דשאינו ילוד אינו מאכיל: והיבם. אי בת כהן לישראל היא, פוסל לה, ושבה אל בית אביה כתיב (שם) פרט לשומרת יבם שאינה יכולה לשוב שהיא אגודה ביבמה. ואי בת ישראל לכהן, לא מאכיל לה, קנין כספו אמר רחמנא וזו קנין אחיו היא: והארוסין. אי בת כהן לישראל היא, פסיל לה, דקני לה בהויה, ומשעת הויה אפסילה לה, כדכתיב (שם) ובת כהן כי תהיה לאיש זר. אי בת ישראל לכהן, לא מאכיל לה, גזירה שמא ימזגו לה כוס יין של תרומה בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה: והחרש. אי בת כהן לישראל היא, פסל לה, דהא קנאה בתקנתא דרבנן. ואי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל לה, דקנין כספו אמר רחמנא וחרש מדאורייתא לא קני: ובן תשע שנים ויום אחד וכו'. אחד מן הפסולים לכהונה שהוא בן תשע שנים ויום אחד ובא על הכהנת או על הלויה או על בת ישראל, פסלה מלאכול בתרומה, שבן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה ונתחללה בבעילתו. ואי בת ישראל נישאת לכהן בן תשע שנים ויום אחד, אינו מאכילה בתרומה, שאין קנינו קנין גמור: וכן ספק בן תשע שנים וכו'. דינו כבן תשע ודאי ופוסל: ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא. קטן שקידש את האשה, ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא וקדושיה קדושי ספק, אשתו חולצת ולא מתיבמת: נפל הבית עליו ועל בת אחיו. שהיא אשתו. ספק הוא מת ראשון ונפלו שתיהן ליבום לפני אחיו ופטורה צרתה משום צרת הבת, ספק היא מתה ראשונה ובשעת נפילה ליבום לא הואי צרתה צרת ערוה כדתנן וכולן אם מתו או מיאנו וכו' צרותיהן מותרות. צרתה חולצת ולא מתיבמת. ואיידי דאיירי בספיקי לחומרא תני להא בהדייהו:

ה. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַשּׁוֹטֶה, לֹא פוֹסְלִים וְלֹא מַאֲכִילִים. וְאִם אֵינָם רְאוּיִין לָבוֹא בְּיִשְׂרָאֵל, הֲרֵי אֵלּוּ פוֹסְלִין. כֵּיצַד, יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל בַּת כֹּהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. עִבְּרָה לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה. נֶחְתַּךְ הָעֻבָּר בְּמֵעֶיהָ, תֹּאכַל. כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה. עִבְּרָה, לֹא תֹאכַל. יָלְדָה, תֹּאכַל. נִמְצָא כֹּחוֹ שֶׁל בֵּן גָּדוֹל מִשֶּׁל אָב. הָעֶבֶד פּוֹסֵל מִשּׁוּם בִּיאָה, וְאֵינוֹ פוֹסֵל מִשּׁוּם זְרַע. כֵּיצַד, בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵן, וְהָלַךְ הַבֵּן וְנִכְבַּשׁ עַל הַשִּׁפְחָה, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵן, הֲרֵי זֶה עֶבֶד. הָיְתָה אֵם אָבִיו בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. מַמְזֵר פּוֹסֵל וּמַאֲכִיל. כֵּיצַד, בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִשֵּׂאת לָעֶבֶד, אוֹ לַגּוֹי, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵן, הֲרֵי זֶה מַמְזֵר הָיְתָה אֵם אִמּוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה:

ברטנורה   (ה) והשוטה. אפילו ע''י חופה וקידושין לא פוסל ולא מאכיל, שאין קנינו קנין: נחתך העובר שבמעיה תאכל. מיד. והוא הדין אם ילדתו ומת: עיברה לא תאכל. שהעובר אינו מאכיל: גדול משל אב. שהבועל אינו מאכיל לפי שלא בא עליה לשם קדושין ולאו קנינו היא, ובנו מאכיל: העבד פוסל משום ביאה. אם בא על הכהנת פסלה מלאכול בתרומה: ואינו פוסל משום זרע. אם יש לה זרע לבת כהן מישראל כשר: נכבש. נדחק ובא עליה: הרי זה עבד. שולד שפחה כמוה: היתה אם אביו בת כהן לישראל תאכל בתרומה. אם מת אביו, אף על גב דהולד קיים ובעלמא ולד פוסל, האי לא פסיל, דלאו בתר אבוה שדינן ליה דלאו זרע הוא:

ו. כֹּהֵן גָּדוֹל פְּעָמִים שֶׁהוּא פֹסֵל. כֵּיצַד, בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בַת, וְהָלְכָה הַבַּת וְנִסֵת לַכֹּהֵן, וְיָלְדָה הֵימֶנּוּ בֵן, הֲרֵי זֶה רָאוּי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל עֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, מַאֲכִיל אֶת אִמּוֹ וּפוֹסֵל אֶת אֵם אִמּוֹ, וְזֹאת אוֹמֶרֶת, לֹא כִבְנִי כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא פּוֹסְלֵנִי מִן הַתְּרוּמָה:

ברטנורה   (ו) ופוסל את אם אמו. דאי לאו הוא, היתה אם אמו חוזרת לתרומה דבית אביה לאחר מיתת בתה. וכל זמן שזה קיים אינה חוזרת לתרומה דכתיב (ויקרא כ''ב) וזרע אין לה, עיין עליה, או בת בת הבת, או בן בן הבן, או בת בת הבן עד סוף כל הדורות: לא כבני כהן גדול. כלומר לא ירבו כמותו בישראל שהוא פוסלני מן התרומה:

גמרא יבמות דף ס''ג ע''ב

כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא אִשָּׁה טוֹבָה מַתָּנָה טוֹבָה לְבַעְלָהּ וּכְתִיב אִשָּׁה טוֹבָה בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹהִים תִּנָּתֵן. אִשָּׁה רָעָה צָרַעַת לְבַעְלָהּ מָאי תַּקַּנְתֵּיהּ יְגָרְשֶׁנָּה וְיִתְרַפֵּא מִצָרַעְתּוֹ. אִשָּׁה יָפָה אַשְׁרֵי בַעְלָהּ מִסְפַּר יָמָיו כִּפְלַיִם הַעְלֵם עֵינֶיךָ מֵאֵשֶׁת חֵן פֶן תִּלָּכֵד בִּמְצוּדָתָהּ אַל תֵּט אֵצֶל בַּעְלָהּ לִמְסוֹךְ עִמּוֹ יַיִן וְשֵׁכָר כִּי בְתֹאַר אִשָּׁה יָפָה רַבִּים הוּשְׁחָתוּ וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ רַבִּים הָיוּ פִּצְעֵי רוֹכֵל הַמַּרְגִּילִים לִדְבַר עֶרְוָה כְּנִיצוֹץ מַבְעִיר גַּחֶלֶת כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה אַל תָּצַר צָרַת מָחָר כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם שֶׁמֶּא מָחָר בָּא וְאֵינֶנּוּ נִמְצָא מִצְטָעֵר עַל עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא בֵיתֶךָ רַבִּים יִהְיוּ דוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֶךָ גַּלֵּה סוֹד לְאֶחָד מֵאָלֶף. אָמַר רַב אָסֵי אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ''ח) כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי. תַּנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כָּל יְהוּדִי שֶׁאֵין עוֹסֵק בְּפִרְיָה וְרִבְיָה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט') שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. רִבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר כְּאִלּוּ מְמָעֵט הַדְּמוּת שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ וְגוֹ'. בֶּן עַזָּאי אוֹמֵר כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמְמָעֵט הַדְּמוּת שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. אָמְרוּ לוֹ לְבֶן עַזָּאי יֵשׁ נָאֶה דוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּים. נָאֶה מְקַיֵּים וְאֵין נָאֶה דוֹרֵשׁ וְאַתָּה נָאֶה דוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּים. אָמַר לָהֶם בֶּן עַזָּאי וּמָה אֶעֱשֶׂה שֶׁנַּפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה אֶפְשַׁר לְעוֹלָם שֶׁיִתְקַיֵּים עַל יְדֵי אֲחֵרִים. תַּנְיָא אִידָךְ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּפִרְיָה וְרִבְיָה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים שֶׁנֶּאֱמַר (שם) שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם. וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ. רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר כְּאִלּוּ מְמָעֵט אֶת הַדְּמוּת בֶּן עַזָּאי אוֹמֵר וְכוּלִי. אָמְרוּ לוֹ לְבֶן עַזָּאי וְכוּלִי. תָּנוּ רַבָּנָן (במדבר י') וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל פָּחוּת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת חָסֵר אֶחָד וְזֶה לֹא עָסַק בְּפִרְיָה וְרִבְיָה לֹא נִמְצָא זֶה גוֹרֵם לִשְׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. אַבָּא חָנָן אָמַר מִשּׁוּם רִבִּי אֱלִיעֶזֶר חַיָּיב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם ג') וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם הָא הָיוּ לָהֶם בָנִים לֹא מֵתוּ. אֲחֵרִים אוֹמְרִים גּוֹרֵם לִשְׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י''ז) לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. בִּזְמַן שֶׁזַּרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ שְׁכִינָה שׁוֹרָה אֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ עַל מִי שׁוֹרָה עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים:

רש''י מספר ימיו כפלים. כלומר שמח בחלקו ודומה לו כאלו ימיו כפלים: מאשת חן. של אחרים: רוכל. המוכר בשמים לנשים להתקשט בהם ומצוי בו ניאוף ובא בעלה ופצעו: כניצוץ. אש המבעיר גחלת. כן יצרו מבעירו: ככלוב. קן עופות: מחר. מת ואיננו בעולם ולא יראה אותה דאגה שהוא מיצר ודואג עליה ונמצא שנצטער אתמול על עולם שאינו שלו: גוף. פרגוד שחוצץ בין שכינה למלאכי' ושם רוחות ונשמות נתונות שנבראו מששת ימי בראשית העתידות להנתן בגופים העתידות להבראות: שנ' כי רוח מלפני יעטוף. הגאולה ונשמות שאני עשיתי: יעטוף. לשון עכבה כדכתיב והיו העטופים ללבן. ורישא משתעי בגאולה כי לא לעולם אריב וגו': ואתם פרו ורבו. בתריה דתרווייהו כתיב הלכך כמו שעשה שתיהן הוא:

זוהר ויצא דף קנ''ו ע''א

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דּוּדָאִים בַּשָּׂדֶה רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר (תהלים ק''ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ הַאי קְרָא אוֹקְמוּהָ בְּכַמָּה אֲתַר, אֶלָּא מַאן יָכִיל לְמִמְנֵי עוֹבָדוֹי דְּקב''ה, דְּהָא כַּמָּה חֵילִין וּמְשַׁרְיָן מְשַׁנְיָן דָּא מִן דָּא דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבָּנָא וְכֻלְּהוּ בְּזִמְנָא חָדָא כְּמַרְזֵפָא דְּאַפִּיק זִיקִין לְכָל סִטְרִין בְּזִמְנָא חָדָא כָּךְ קב''ה אַפִּיק כַּמָּה זֵינִין וּמְשַׁרְיָן מְשַׁנְיָן דָּא מִן דָּא דְּלֵית לוֹן חוּשְׁבָּנָא וְכֻלְּהוּ בְּזִמְנָא חָדָא, תָּא חֲזֵי בְּדִבּוּרָא וּבְרוּחָא כַּחֲדָא אִתְעֲבִיד עָלְמָא דִּכְתִיב (שם ל''ג) בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם, בִּדְבַר יְיָ דָּא דִּבּוּרָא, וּבְרוּחַ פִּיו דָּא רוּחָא, דָּא בְּלָא דָּא לָא אָזִיל וְאִתְכַּלִּיל דָּא בְּדָא וְנָפִיק מִנַּיְהוּ כַּמָּה חֵילִין לְחֵילִין וּמְשַׁרְיָן לִמְשַׁרְיָן וְכֹלָּא בְּזִמְנָא חָדָא, תָּא חֲזֵי כַּד בָּעָא קב''ה לְמִבְרֵי עָלְמִין אַפִּיק חַד נְהוֹרָא סְתִימָאָה דְּמִן הַהוּא נְהוֹרָא נָפְקִין וְנָהֲרִין כָּל אִנּוּן נְהוֹרִין דְּאִתְגַלְיָן וּמֵהַהוּא נְהוֹרָא נָפְקִין וְאִתְפַּשָּׁטוּ וְאִתְעֲבִידוּ שְׁאָר נְהוֹרִין וְאִיהוּ עָלְמָא עִלָּאָה, תּוּ אִתְפַּשַּׁט הַאי נְהוֹרָא עִלָּאָה וְעָבַד אוּמָנָא נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר וְעָבִיד עָלְמָא תַּתָּאָה, וּבְגִין דְּאִיהוּ נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר בָּעֵי לְאִתְקַשָּׁרָא לְעֵילָא בָּעֵי לְאִתְקַשָּׁרָא לְתַתָּא וּבְקִשּׁוּרָא דִּלְתַתָּא אִתְקַשַּׁר לְאִתְנַהֲרָא בְּקִשּׁוּרָא דִּלְעֵילָא וְהַאי נְהוֹרָא דְּלָא נָהִיר בְּקִשּׁוּרָא דִּלְעֵילָא אַפִּיק כָּל חֵילִין וּמְשַׁרְיָן לְזֵינִין סַגִּיאִין הֲדָא הוּא דִּכְתִיב מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ וְגוֹ' וְכָל מַה דִּי בְּאַרְעָא הָכִי נַמֵּי לְעֵילָא וְלֵית לָךְ מִלָּה זְעִירָא בְּהַאי עָלְמָא דְּלָא תַּלְיָא בְּמִלָּה אָחֳרָא עִלָאָה דְּאִתְפַּקָּדָא עֲלֵיהּ לְעֵילָא בְּגִין דְּכַד אִתְעָר הַאי לְתַתָּא אִתְעָר הַהוּא דְּאִתְפַּקְּדָא עֲלֵיהּ לְעֵילָא דְּכֹלָּא אִתְאֲחַד דָּא בְּדָא:

תרגום הזוהר וַיֵּלֱךְ רְאוּבֵן וְגוֹ' דּוּדָאִים בַּשָּׂדֶה. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קד) מָה רַבּוּ וְגוֹ' מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךְ. מִקְרָא זֶה בֵּאֲרוּהוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. אֶלָּא מִי יָכוֹל לְסַפֵּר מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי כַּמָּה צְבָאוֹת וּמַחֲנוֹת שֶׁל מַדְרֵגוֹת וּמַלְאָכִים הַמְּשׁוּנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר. וְאוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁמְּשׁוּנִים זֶה מִזֶּה, יָצְאוּ כֻּלָּם בִּזְמָן אֶחָד, בְּבַת אַחַת, כְּפַטִּישׁ הַמַּכֶּה עַל אֶבֶן, אוֹ עַל בַּרְזֶל מְלוּבָּן, שֶׁמוֹצִיא נִצוֹצוֹת לְכָל צַד בְּבַת אַחַת. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיא כַּמָּה מִינִים וּמַחֲנוֹת מְשׁוּנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר, וְכֻלָּם בְּבַת אַחַת. בֹּא וּרְאֵה, בְּדִבּוּר וְרוּחַ בְּיַחַד, נַעֲשֶׂה הָעוֹלָם. שֶׁכָּתוּב, בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. בִּדְבַר ה', זֶהוּ דִּבּוּר וּבְרוּחַ פִּיו, זֶהוּ רוּחַ. זֶה בְּלִי זֶה אֵינוֹ הוֹלֵךְ, וְנִכְלְלוּ זֶה מִזֶּה, וְיָצְאוּ מֵהֶם כַּמָּה צְבָאוֹת לִצְבָאוֹת, וּמַחֲנוֹת לְמַחֲנוֹת הַמְּשׁוּנִים זֶה מִזֶּה בְּהֶאָרָתָם וְכֻלָּם בִּזְמָן אֶחָד. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא הָעוֹלָמוֹת, הוֹצִיא אוֹר סָתוּם אֶחָד, שֶׁמִּן הָאוֹר הַהוּא יוֹצְאִים וּמְאִירִים כָּל הָאוֹרוֹת הַנִּגְלִים. וּמֵאוֹתוֹ הָאוֹר יָצְאוּ וְנִתְפַּשְּׁטוּ וְנַעֲשׂוּ שְׁאָר הָאוֹרוֹת, וְהוּא עוֹלָם הָעֶלְיוֹן. עוֹד נִתְפַּשֵּׁט אוֹר הָעֶלְיוֹן הַזֶּה, וְהָאוּמָן, עָשָׂה אוֹר שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר. וְעָשָׂה אֶת עוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, וּמִשּׁוּם שֶׁהוּא אוֹר שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר, הוּא צָרִיךְ לְהִתְקַשֵּׁר לְמַעְלָה וְצָרִיךְ לְהִתְקַשֵּׁר לְמַטָּה, וְעַל יְדֵי קֶשֶׁר שֶׁל מַטָּה הוּא מִתְקַשֵּׁר לְהָאִיר בְּקֶשֶׁר שֶׁל מַעְלָה. וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּאָרֶץ יֵשׁ גַּם כֵּן לְמַעְלָה, וְאֵין לְךְ דָּבָר קָטָן בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֵינוֹ תָּלוּי בְּדָבָר אַחֵר, עֶלְיוֹן, הַמְּמוּנֶה עָלָיו מִלְּמַעְלָה, וְעַל כֵּן כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר דָּבָר לְמַטָּה, נִתְעוֹרֵר מִקּוֹדֶם הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁלּוֹ הַמְּמוּנֶה עָלָיו לְמַעְלָה, כִּי הַכֹּל מְיוּחָד זֶה בָּזֶה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ג

א. בִּשְׁלשָׁה כְּתָרִים נִכְתְּרוּ יִשְׂרָאֵל כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהוּנָה וְכֶתֶר מַלְכוּת כֶּתֶר כְּהוּנָּה זָכָה בָהּ אַהֲרֹן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ''ה) וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהוּנַת עוֹלָם. כֶּתֶר מַלְכוּת זָכָה בָּהּ דָּוִד שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ''ט) זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי. כֶּתֶר תּוֹרָה הֲרֵי מוּנַח וְעוֹמֵד וּמוּכָן לְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל''ג) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב כָּל מִי שֶׁיִרְצֶה יָבֹא וְיִטּוֹל שֶׁמָּא תֹּאמַר שֶׁאוֹתָם הַכְּתָרִים גְּדוֹלִים מֵכֶּתֶר תּוֹרָה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (משלי ח') בִּי מְלָכִים יִמְלוֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחוֹקְקוּ צֶדֶק בִּי שָׂרִים יָשׂוֹרוּ הָא לָמַדְתָּ שֶׁכֶּתֶר תּוֹרָה גָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם: ב. אָמְרוּ חֲכָמִים מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֶם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג') יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים: ג. אֵין לָךְ מִצְוָה בְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד תַּלְמוּד תּוֹרָה אֶלָּא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֵׂה לְפִיכָךְ הַתַּלְמוּד קוֹדֶם לְמַעֲשֵׂה בְּכָל מָקוֹם:

מוסר

מספר הרוקח דף ב' ג'

אִם יִלְמוֹד אָדָם כָּל הַיּוֹם וִישַׁבֵּחַ בּוֹרְאוֹ וְיִגְבַּהּ לִבּוֹ בָּזֶה וּבְמִצְוֹתָיו יִכָּנַע וְיַחֲשׁוֹב שֶׁמֶּא חָטָאתִי וְיֹאמַר לִי כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם מַה לְּךָ לְסַפֵּר חוּקָי וְאִם נִתְחַיֵּיב כְּנֶגֶד חֲבֵירוֹ יוֹדֶה לוֹ כְּמוֹ צָדְקָה מִמֶּנִּי וְאִם סִפֵּר עָלָיו שֶׁקֶר לֹא יַכְלִימֶנּוּ וְלֹא יִכְעוֹס עָלָיו וְאִם הוּא עָשִׁיר וְנָאֶה וּמְכֻבָּד צָרִיךְ לְהַכְנִיעַ וּלְהַשְׁפִּיל רוּחוֹ וְאָז יְשַׁבְּחֶנּוּ הַבּוֹרֵא כְּמוֹ (בראשית י''ג) הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם לְפִי שֶׁאָמַר וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר וְכֵן משֶׁה (שמות ט''ז) וְנַחְנוּ מָה וְכֵן דָּוִד אָמַר (תהלים ל''ב) וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ כִּי אֵין רָאוּי לְעֶבֶד לְהַגְבִּיהַּ רוּחוֹ כְּנֶגֶד אֲדוֹנוֹ כְּדִכְתִיב (מלאכי א') אִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי כִּי אֵין טוֹבָה כְּמוֹ הַכְנִיעָה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ וְנֶאֱמַר (בראשית ט''ז) שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וּכְשָׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל הַכְנַע לִבְּךָ וְהַשְׁפֵּל רוּחֲךָ וַחֲשׁוֹב עֲוֹנוֹתֶיךָ וְכַוֵּין בִּתְפִלָּתָךְ בְּדֶמַע לִבָּךְ וְיִכּוֹנוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ עַל מַה שָׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ וְאַל תְּמַהֵר וְכַוֵּין דַּעְתָּךְ פֶּן תְּכַזֵּב בִּתְפִלָּתָךְ כְּשֶׁתְּהַרְהֵר מַחֲשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת וְתֹאמַר לִבְסוֹף (תהלים י''ט) יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

ויצא יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(ג) וְנֶֽאֶסְפוּ-שָׁ֣מָּה כָל-הָֽעֲדָרִ֗ים וְגָֽלֲל֤וּ אֶת-הָאֶ֨בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת-הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת-הָאֶ֛בֶן עַל-פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ: וּמִתְכַּנְשִׁין לְתַמָּן כָּל עֲדָרַיָּא וּמְגַנְדְּרִין יָת אַבְנָא מֵעַל פּוּמָא דְבֵירָא וּמַשְׁקָן יָת עָנָא וּמְתִיבִין יָת אַבְנָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא לְאַתְרַהּ:

רש''י ונאספו. רגילים היו להאסף לפי שהיתה האבן גדולה: וגללו. וגוללין ותרגומו ומגנדרין, כל לשון הוה משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר לפי שכל דבר ההוה תמיד כבר היה ועתיד להיות: והשיבו. תרגומו ומתיבין:

(ד) וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַֽעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵֽחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ: וַאֲמַר לְהוֹן יַעֲקֹב אַחַי מְנָן אַתּוּן וַאֲמָרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנָא: (ה) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַֽיְדַעְתֶּ֖ם אֶת-לָבָ֣ן בֶּן-נָח֑וֹר וַיֹּֽאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ: וַאֲמַר לְהוֹן הַיְדַעְתּוּן יָת לָבָן בַּר נָחוֹר וַאֲמָרוּ יְדַעְנָן: (ו) וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּֽאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם-הַצֹּֽאן: וַאֲמַר לְהוֹן הַשְׁלַם לֵהּ וַאֲמָרוּ שְׁלַם וְהָא רָחֵל בְּרַתֵּהּ אַתְיָא עִם עָנָא:

רש''י באה עם הצאן. הטעם באל''ף, ותרגומו אתיא. (פסוק ט) ורחל באה, הטעם למעלה בבי''ת ותרגומו אתת. הראשון לשון עושה, והשני לשון עשתה:

(ז) וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא-עֵ֖ת הֵֽאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ: וַאֲמַר הָא עוֹד יוֹמָא סַגִי לָא עִדַן לְמִכְנַשׁ בְּעִיר אַשְׁקוּ עָנָא וְאִזִילוּ רְעוּ:

רש''י הן עוד היום גדול. לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירים אתם לא שלמתם פעלת היום, ואם הבהמות שלכם אף על פי כן לא עת האסף המקנה וגו' :

(ח) וַיֹּֽאמְרוּ֘ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כָּל-הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלֲלוּ֙ אֶת-הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן: וַאֲמָרוּ לָא נִכּוּל עַד דִי יִתְכַּנְשִׁין כָּל עֲדָרַיָּא וִיגַנְדְרוּן יָת אַבְנָא מֵעַל פוּמָא דְבֵירָא וְנַשְׁקֵי עָנָא:

רש''י לא נוכל. להשקות, לפי שהאבן גדולה: וגללו. זה מתורגם ויגנדרון, לפי שהוא לשון עתיד:

נביאים - הושע - פרק יב

(יא) וְדִבַּ֙רְתִּי֙ עַל-הַנְּבִיאִ֔ים וְאָנֹכִ֖י חָז֣וֹן הִרְבֵּ֑יתִי וּבְיַ֥ד הַנְּבִיאִ֖ים אֲדַמֶּֽה: וּמַלֵּילִית עִם נְבִיַּיּא וַאֲנָא נְבוּאָן אַסְגֵּיתִי וּבְיַד נְבִיַּיָּא שְׁלָחִית :

רש''י ודברתי על הנביאים . להוכיח אתכם ולהחזיר אתכם למוטב : וביד הנביאים אדמה . נראיתי להם בכמה דומיות , ד''א אדמה להם דברי ע''י משלים כדי לישבם על שומעיהם :

(יב) אִם-גִּלְעָ֥ד אָ֙וֶן֙ אַךְ-שָׁ֣וְא הָי֔וּ בַּגִּלְגָּ֖ל שְׁוָרִ֣ים זִבֵּ֑חוּ גַּ֤ם מִזְבְּחוֹתָם֙ כְּגַלִּ֔ים עַ֖ל תַּלְמֵ֥י שָׂדָֽי: אִם בְּגִלְעָד הֲווּ אֲנוּסִין בְּרַם בְּבֵית גַּלְגָּלָא תּוֹרִין לְטַעֲוָן דַּבָּחוּ אַף אִיגוּרֵיהוֹן אַסְגִּיאוּ כְּיַגְרִין עַל תְּחוּמֵי חַקְלָן :

רש''י אם גלעד און . אם בא להם שבר ואונס הם גרמו לעצמם כי אך שוא היו ובגלגל שורים זבחו לעכו''ם : גם מזבחותם . רבים כגלים שעל תלמי שדי , תלמי שדי היא מענית המחרישה קרויה תלם :

(יג) וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר: נְבִיָּא אִימַר לְהוֹן הֲלָא יעֲקֹב אֲבוּכוֹן אֳזַל לְחַקְלֵי אֲרָם וּפְלַח יִשְּׂרָאֵל בְּאִתְּתָא וּבְאִתְּתָא נְטַר עָאנָא :

רש''י ויברח יעקב שדה ארם וגו' . כאדם שאומר נחזור על הראשונות שדברנו למעלה וישר אל המלאך ועוד זאת עשיתי לו הוצרך לברוח שדה ארם ידעתם איך שמרתיו : ובאשה שמר . את הצאן :

(יד) וּבְנָבִ֕יא הֶעֱלָ֧ה יְהוָ֛ה אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וּבְנָבִ֖יא נִשְׁמָֽר: וְאַף כַּד נַחֲתוּ אֲבָהָתְכוֹן לְמִצְרַיִם נְבִיָּא שְׁלַח יְיָ וְאַסִּיק יַת יִשְּׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וְעַל יְדֵי נְבִיָּא אִתְנְטָר :

רש''י ובנביא העלה ה' וגו' . ועל שאתם מבזין את הנביאים ומלעיגין בדבריהם הלא בנביא העלה וגו' :

(טו) הִכְעִ֥יס אֶפְרַ֖יִם תַּמְרוּרִ֑ים וְדָמָיו֙ עָלָ֣יו יִטּ֔וֹשׁ וְחֶ֨רְפָּת֔וֹ יָשִׁ֥יב ל֖וֹ אֲדֹנָֽיו: מַרְגְּזִין דְבֵית אֶפְרַיִם מוֹסְפִין לְמֶחֱטֵי וְחוֹבַת דַּם זַכַּאי דְּאַשִׁיד עֲלוֹהִי יְתוּב וְחִיסוּדֵיהּ יְתוּב לֵיהּ רִבּוֹנֵיהּ :

רש''י הכעיס אפרים . לבוראו לבזות את נביאיו ולבגוד בו : תמרורים . הם לו כי דמיו אשר שפך בהחטיאו את ישראל להצמיד לעכו''ם והמחטיאו לאד' קשה לו מן ההורגו כאשר אנו למידין מעמון ומואב שהטעו את ישראל להצמד לבעל פעור וענשן הכתוב יותר ממצרי ואדומי שטבעום בנהר ויצאו בחרב לקראתם : עליו יטוש . עליו יטילם הקב''ה : וחרפתו . שחירף את שלמה כענין שנאמר ( מלכים א יא ) וירם יד במלך שהוכיחו ברבים על אשר בנה שלמה את המלוא כדמפורש בחלק : ישיב לו אדוניו . הקב''ה שהרי הוא הרע לעשות יותר ממנו :

יג (א) כְּדַבֵּ֤ר אֶפְרַ֙יִם֙ רְתֵ֔ת נָשָׂ֥א ה֖וּא בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֶּאְשַׁ֥ם בַּבַּ֖עַל וַיָּמֹֽת: כַּד מְמַלֵל חָד מִבֵּית אֶפְרַיִם רְתִיתָא אָחִיד לְהוֹן לַעֲמְמַיָּא מִתְרַבְרְבִין הֲווּ בְּיִשְּׂרָאֵל וּכְדּוּ דְּחָבוּ עַל דִּפְלָחוּ לְטָעֲוָתָא מִתְקַטְלִין :

רש''י כדבר אפרים רתת . כשקנא ירבעם למקום ודבר כנגד שלמה דברים קשים וברעדה שהרי מלך גדול היה שלמה : נשא הוא בישראל . משם זכה להנשא להיות מלך ישראל : ויאשם בבעל . כיון שעלה לגדולה ויאשם בעכו''ם : וימות . נכרת בית ירבעם וכן בית אחאב , ויונתן תרגם כד ממלל חד מדבית אפרים רתיתא אחיד להון לעממיא מתרברבין הוו בישראל וכדו דחבו בפולחן טעותא מתקטלין :

כתובים - משלי - פרק ו

(לב) נֹאֵ֣ף אִשָּׁ֣ה חֲסַר-לֵ֑ב מַֽשְׁחִ֥ית נַ֝פְשׁ֗וֹ ה֣וּא יַעֲשֶֽׂנָּה: מַן דְּגָיֵר בְּאִתְּתָא חָסִיר דְּרַעְיָנָא וּמַן דְּבָעֵי דִי יְחַבֵּל נַפְשֵׁיהּ הוּא עָבֵד לָהּ :

רש''י נואף אשה וגו' . שלשתם מחוברים בדבור אחד אם יגנוב הגנב גנבה אין לבזותו כ''כ כמו הנואף למה כי לרעבון נפשו הוא עושה ואולי אין לו מה יאכל וכשנמצא יש לו תקנה בתשלומין ולכל היותר ישלם שבעתים כלומר תשלומי כפל הרבה ואפילו חמשים על אחד , ויש מפרשים שבעתים כמו גונב שור וכליו וטבחו שמשלם חמשה בקר ותשלומי כפל על הכלים ( הרי שבעה ) : נואף אשה חסר לב . הוא שהרי לא לרעבון עשה : משחית נפשו הוא יעשנה . הזמה :

(לג) נֶֽגַע-וְקָל֥וֹן יִמְצָ֑א וְ֝חֶרְפָּת֗וֹ לֹ֣א תִמָּחֶֽה: מַכְתָּשֵׁי וְצַעֲרֵי יֶאֱרַע וְחִסוּדֵיהּ לָא מִטְעֵי :

רש''י נגע וקלון ימצא . על עבודת גלולים ועל גילוי עריות הנגעים באים :

(לד) כִּֽי-קִנְאָ֥ה חֲמַת-גָּ֑בֶר וְלֹֽא-יַ֝חְמ֗וֹל בְּי֣וֹם נָקָֽם: מְטוּל דִּטְנָנָא חֵמְתָא דְגַבְרָא וְלָא חָיֵס בְּיוֹמָא דְפוּרְעָנָא :

רש''י כי קנאה . מתקנא בו להפרע בו חמתו של הקב''ה שהוא גבור על כל ולא יחמול ביום נקם :

(לה) לֹא-יִ֭שָּׂא פְּנֵ֣י כָל-כֹּ֑פֶר וְלֹֽא-יֹ֝אבֶ֗ה כִּ֣י תַרְבֶּה-שֹֽׁחַד: וְלָא נָסֵב בְּאַפֵּיהּ דְּכָל דְּיָהֵב לֵיהּ מוֹהֲבָא וְלָא מִתְּפֵס כַּד תַּסְגֵּא שׁוֹחֲדָא :

רש''י לא ישא . פנים , לכל ממון לכפר על אשר כפר בו ונדבק בעבודת גלולים , ורבותנו דרשו לא יבוזו לגנב , זה המתגנב מאחר חבירו הולך לבית המדרש ועוסק בתורה , ונמצא ישלם שבעתים , סופו שמתמנה דיין ומורה הוראות שאין שבעתים אלא תורה שנאמר מזוקק שבעתים ( תהלים יב ) :

ז (א) בְּ֭נִי שְׁמֹ֣ר אֲמָרָ֑י וּ֝מִצְוֹתַ֗י תִּצְפֹּ֥ן אִתָּֽךְ: בְּרִי נְטַר מֵימְרִי וּפִקוּדַי תִּטְשֵׁי גַבָּךְ :

רש''י בני שמור אמרי ומצותי :

(ב) שְׁמֹ֣ר מִצְוֹתַ֣י וֶחְיֵ֑ה וְ֝תוֹרָתִ֗י כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֶֽיךָ: נְטַר פִּקוּדַי וֶחְיֵה וְנִימוּסִי הֵיךְ בַּבְתָא דְעַיְנָא :

רש''י ותורתי כאישון עיניך . שחור של עין שהוא דומה לחשך כמו אישון לילה :

משנה בבא קמא פרק ז

א. מְרֻבָּה מִדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל מִמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, שֶׁמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל נוֹהֶגֶת בֵּין בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבֵין בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וּמִדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּשׁוֹר וָשֶׂה בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ וְגוֹמֵר. אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלֹא הַטּוֹבֵחַ וְלֹא הַמּוֹכֵר אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה:

ברטנורה   (א) מרובה. בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים. דכתיב (שמות כ''ב) על שה על שלמה על כל אבדה וגו' ישלם שנים: אין הגונב אחר הגנב וכו'. דכתיב (שם) וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב:

ב. גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם אוֹ עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וּמָכַר בְּשַׁבָּת. גָּנַב וּמָכַר לַעֲבוֹדָה זָרַה. גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְטָבַח וּמָכַר וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, גָּנַב וְטָבַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ, מְשַׁלֵם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וְטָבַח לִרְפוּאָה אוֹ לַכְּלָבִים. הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה. הַשּׁוֹחֵט חוּלִין בַּעֲזָרָה. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ:

ברטנורה   (ב) גנב על פי שנים. כלומר שנים מעידין אותו שגנב: גנב ומכר בשבת. אבל טבח שהוא ענוש סקילה. קם ליה בדרבא מיניה: וטבח ביום הכפורים. שאין זדונו אלא כרת. וכגון דלא אתרו ביה ולא לקי, דקיימא לן כל חייבי מלקיות שוגגים חייבים בתשלומין. אבל חייבי מיתות ב''ד, אפילו שוגגים פטורים מן התשלומין: וטבח ומכר ואחר כך מת אביו. אבל מת אביו ואח''כ טבח, תנא סיפא דפטור, דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, שהרי ירש את אביו: בשני אלו. בטרפה ובחולין בעזרה. דקסבר ר''ש שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. אבל לרפואה ולכלבים, שחיטה ראויה היא, דאי בעי מצי אכיל מינה:

ג. גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם. וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, מְשַׁלְּמִין הַכֹּל. גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִמְצְאוּ זוֹמְמִין, הָרִאשׁוֹנִים מְשַׁלְּמִים תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. וְהָאַחֲרוֹנִים מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלשָׁה. נִמְצְאוּ אַחֲרוֹנִים זוֹמְמִין, הוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. וְהֵן מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלשָׁה. אֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים זוֹמֵם. בָּטְלָה עֵדוּת שְׁנִיָּה. אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים זוֹמֵם. בָּטְלָה כָּל הָעֵדוּת. שֶׁאִם אֵין גְּנֵיבָה אֵין טְבִיחָה וְאֵין מְכִירָה:

ברטנורה   (ג) האחרונים משלמים שלשה. לשור. וכגון שהוזמו אחרונים תחלה. דאי עידי גניבה הוזמו תחלה, בטלה לה עדות טביחה, דדילמא בעלים מכרוהו לו, וכי מתזמי אמאי משלמי: בטלה עדות שניה. והוא משלם כפל משום עדות ראשונים. והן פטורין, דאין עדים משלמין ממון עד שיזומו שניהם: בטלה כל העדות. והוא פטור והם פטורים. ואפילו חזרו והוזמו אחרונים אח''כ, אין משלמין, שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו, כיון דלא גנב לא טבח, ואהכי לא מחייבו אלא אעמנו הייתם שהוסרה גופה של עדות. וכל שכן אם הוזמו שנים הראשונים תחלה, שעדות שניה בטלה. אלא שבזמן שלא הוזמו אלא אחד, בטלו שניהם. אבל כשהוזמו שניהם, לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמין כפל:

ד. גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי עֵד אֶחָד, אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב וְטָבַח בְּשַׁבָּת גָּנַב וְטָבַח לַעֲבוֹדָה זָרַה. גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וּמֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר, גָּנַב וְהִקְדִּישׁ, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שֶׁאֵין חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם פָּטוּר:

ברטנורה   (ד) על פי עד אחד. אע''ג דמלתא דפשיטא היא דאין משלם ארבעה וחמשה על פי עד אחד, הא קמשמע לן דעל פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד, מה עד אחד אי אתי עד אחד בתר הכי מצטרף בהדיה ומיחייב, על פי עצמו נמי אי אתו עדים בתר הודאתו מחייבי ליה, דמודה בקנס ואח''כ באו עדים חייב. והני מילי באומר לא גנבתי ובאו עדים שגנב, וחזר ואמר טבחתי ומכרתי, ובאו עדים אח''כ שטבח ומכר, חייב, שהרי כשאומר טבחתי ומכרתי אינו מחייב עצמו בכלום, שיודע הוא שמודה בקנס פטור, ואין כאן הודאה של כלום. אבל באומר גנבתי ובאו עדים שגנב, פטור. דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאתו, הלכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל, אע''פ שאח''כ באו עדים: ומת אביו. והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא: גנב והקדיש. כי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דבעלים: ר''ש אומר קדשים שחייב באחריותם וכו'. ר''ש לאו אמילתיה דת''ק קאי ולא פליג עליה בגנב והקדיש ואח''כ טבח ומכר. אלא שמעינהו ר''ש לרבנן בדוכתא אחריתי דאמרי הגונב הקדש מבית בעלים פטור, דכתיב (שמות כ''ב) וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ועלה קאי ר''ש ואמר קדשים שחייב באחריותן חייב, דקרינן ביה וגונב מבית האיש, דכיון דהבעל חייב באחריותם כי קא טבח דמריה קא טבח. ובקדשים שחייב באחריותן נמי לא מחייב ר''ש תשלומי ארבעה וחמשה אלא כששחטן תמימים בפנים לשם בעלים אלא שנשפך הדם, או ששחטן בעלי מומין בחוץ. ואע''פ שלא נפדו, סבר כל העומד לפדות כפדוי דמי והויא שחיטה ראויה. אבל אם שחטן תמימים בחוץ, הויא שחיטה שאינה ראויה. ושמעינן ליה לר''ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ואינו חייב עליה תשלומי ארבעה וחמשה. ואין הלכה כר' שמעון:

ה. מְכָרוֹ חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ בוֹ שֻׁתָּפוּת, הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ. הַנּוֹחֵר, וְהַמְּעַקֵּר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גָּנַב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם. אוֹ שֶׁגָּנַב חוּץ מֵרְשׁוּתָם. וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם. אוֹ שֶׁגָּנַב וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אֲבָל גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם פָּטוּר:

ברטנורה   (ה) מכרו חוץ מאחד ממאה שבו. גנב שמכר כל השור חוץ מדבר מועט שבו, מן הדברים הנתרים עמו בשחיטה, פטור, דכתיב (שמות כ''א) וטבחו או מכרו, עד שימכור כל הדברים הנתרים בטביחה. לאפוקי שאם השאיר גיזותיה או קרניה, דלא הוי שיור, ולא מפטר בהכי: הנוחר. קורעו מנחיריו עד לבו: והמעקר. עוקר סימנים, פטור. ואפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, דהא לאו שחיטה היא כלל:

ו. הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וָמֵת חַיָּב, נְתָנוֹ לִבְכוֹרוֹת בְּנוֹ אוֹ לְבָעָל חוֹבוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָם, וְלְשׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר, וְלְשׂוֹכֵר, וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וָמֵת, חַיָּיב:

ברטנורה   (ו) היה מושכו ויוצא. פטור מכפל: הגביהו. אפילו ברשות בעלים. שהרי הגבהה קונה בכל מקום: נתנו. גנב לכהן, בחמש סלעים של פדיון בנו: היה מושכו. הכהן או בעל חוב או השומר. ומת ברשות בעלים: פטור. הגנב מכלום:

ז. אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מְגַדְּלִין בְּסוּרְיָא, וּבְמִדְבָּרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֵין מְגַדְּלִין תַּרְנְגוֹלִים בִּירוּשָׁלַיִם, מִפְּנֵי הַקֳּדָשִׁים, וְלֹא כֹהֲנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הַטַּהֲרוֹת. אֵין מְגַדְּלִין חֲזִירִים בְּכָל מָקוֹם. לֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת. אֵין פּוֹרְסִין נִשָּׁבִין לַיּוֹנִים. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִן הַיִּשׁוּב שְׁלשִׁים רִיס:

ברטנורה   (ז) אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. משום ישוב ארץ ישראל, שמפסידין את הזרעים: אבל מגדלין בסוריא. ארצות שכבש דוד. דלאו שמיה כיבוש, ולא חיישינן בה לישוב. ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה: אין מגדלין תרנגולים בירושלים מפני קדשים. שאוכלין שם. ודרך תרנגולים לנקר באשפה, ושמא יביאו עצם [כשעורה] מן השרץ ויטמאו את הקדשים: ולא יגדלו כהנים תרנגולים בכל ארץ ישראל: מפני הטהרות. שהכהנים אוכלים תרומה וצריכים לשמרה בטהרה: חזירים. מפרש טעמא בגמרא, כשצרו מלכי חשמונאי זה על זה היו רגילים בכל יום שהיו אלו שבחוץ מעלים להם תמידים לאלו שבפנים. יום אחד העלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו ארור המגדל חזירים: את הכלב. מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו: נשבים. פחים. שלא ילכדו בהם יוני בני הישוב: שלשים ריס. ארבעה מילין:

גמרא בבא קמא דף פ' ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֵׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה גּוֹנֵחַ מִלִּבּוֹ וְשָׁאֲלוּ לָרוֹפְאִים וְאָמְרוּ אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיִּינַק חָלָב רוֹתֵחַ מִשַּׁחֲרִית לְשַׁחֲרִית וְהֵבִיאוּ לוֹ עֵז וּקְשָׁרוּהָ לוֹ בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה וְהָיָה יוֹנֵק מִמֶּנָּה מִשַּׁחֲרִית לְשַׁחֲרִית. לְיָמִים נִכְנְסוּ חֲבֵירָיו לְבַקְּרוֹ כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָהּ הָעֵז קְשׁוּרָה בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה חָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם וְאָמְרוּ לִסְטִים מְזוּיָין בְּבֵיתוֹ שֶׁל זֶה וְאָנוּ נִכְנָסִים אֶצְלוֹ יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ בוֹ אֶלָּא אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁל אוֹתָהּ הָעֵז וְאַף הוּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין בִּי עָוֹן אֶלָּא עֲוֹן אוֹתָהּ הָעֵז שֶׁעָבַרְתִּי עַל דִּבְרֵי חֲבֵירַי: (פ''ג א') תָּנוּ רַבָּנָן לֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב אֶלָּא אִם כֵּן קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת אֲבָל מְגַדֵּל הוּא בָּעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפַר וְקוֹשְׁרוֹ בַּיּוֹם וּמַתִּירוֹ בַּלַּיְלָה: תַּנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר הַמְגַדֵּל כְּלָבִים כִּמְגַדֵּל חֲזִירִים לְמָאי נַפְקָא מִינָהּ לְמֵיקַם עֲלֵיהּ בְּאָרוּר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי אָמַר רַב נַחְמָן בָּבֶל כְּעִיר הַסְּמוּכָה לִסְפַר דָּמֵי. תִּרְגְּמָא נְהַרְדָּעָא. דָּרַשׁ רִבִּי דוֹסְתָּאי דְמִן בִּירִי (במדבר י') וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָךְ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יִשְׂרָאֵל פָּחוּת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת. הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת חָסֵר אֶחָד. וְהָיְתָה אִשָּׁה מְעוּבֶּרֶת בֵּינֵיהֶם וּרְאוּיָה לְהַשְׁלִים וְנָבַח בָּהּ כֶּלֶב וְהִפִּילָה נִמְצָא זֶה גּוֹרֵם לִשְׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. הַהִיא אִתְּתָא דְעָאלַת לְמֵיפָא בְּהַהוּא בֵיתָא נָבַח בָּהּ כַּלְבָּא אָמַר לָהּ מָרֵיהּ לָא תִּסְתְּפִי מִינֵיהּ שְׁקִילֵי נִיבֵיהּ אָמְרָה לֵיהּ שְׁקִילִי טִיבוּתִיךְ וְשַׁדְיָא אַחִיזְרֵי כְּבָר נָד וָלָד:

רש''י גונח. פלידר''א צועק מפני כאב הלב ולא היה יכול להשיב רוחו: ליסטים מזויין. רוע' בשדות אחרים וגוזל את הרבים: לספר. מרקא שבין ישראל לעכו''ם וצריכה שמור: בארור. כדתניא לעיל ארור אדם שיגדל חזירים: בבל. שם המדינה ועיר אחת שבה נקראת נהרדעא ואותה העיר סמוכה לספר ואשמעינן רב נחמן דהואיל ויש בבבל ישוב קבוע וישראל הרבה מותר לגדל כלבים בעיר הסמוכה לספר כאלו היא מא''י: ניבי. ינייבי''ן לשון אחר ארבע שיני הכלב הארוכות שבהן נושך כך שמעתי (בבכורות): שקילי טיבותיך. נטולה היא טובתך ומוטלת על הקוצים (שלא קשרת את הכלב) מה שאתה מנחמני הבל: כבר נד ולד. נעקר ממקומו:

זוהר ויצא דף קס''ג ע''א

וַיַּצֵג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים וְגוֹ', פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (משלי ט') אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לְךָ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִּשָּׂא, אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לְךָ, תָּא חֲזֵי וַוי לְאִנוּן חַיָּבֵי עָלְמָא דְּלָא יַדְּעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא, וְכַד אִנּוּן מַשְׁגִּיחִין בָּהּ בְּגִין דְּלֵית לוֹן סֻכְלְתָנוּ, מִלִּין דְּאוֹרַיְתָא דַּמְיָן בְּעֵינַיְהוּ כְּאִלּוּ כֻּלְּהוּ מִלֵּי רֵיקָנַיָּא וְלֵית בְּהוּ תּוֹעַלְתָּא, וְכֹלָּא בְּגִין דְּאִנּוּן רֵקָנִין מִדַּעְתָּא וּסְכָלֻתָנוּ דְּהָא כָּל מִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא כֻּלְּהוּ מִלִּין עִלָּאִין וְיַקִּירִין וְכָל מִלָּה וּמִלָּה כְּתִיב בָּהּ (שם ג') יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים (שם ח') וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָּהּ (בְּאוֹרַיְתָא) וְכָל אִנוּן טִפְּשִׁין אֲטִימִין דְּלִבָּא כַּד חֲמָאָן מִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא לָא דַּי לוֹן דְּלָא יַדְּעֵי אֶלָּא דְּאִנּוּן אָמְרֵי דְּאִינְהוּ מִלִּין פְּגִימִין מִלֵּי דְּלֵית בְּהוּ תּוֹעַלְתָּא, וַוי לוֹן כַּד יִתְבַּע לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶלְבּוֹנָא דְּאוֹרַיְתָא וְיִתְעַנְּשׁוּן עוֹנָשָׁא דְּמָרְדֵי בְּמָארֵיהוֹן, מַה כְּתִיב בְּאוֹרַיְתָא (דברים ל''ה) כִּי לֹא דָּבָר רֵק הוּא מִכֶּם וְאִי אִיהוּ רֵק מִכֶּם אִיהוּ דְּהָא אוֹרַיְתָא כֹּלָּא מַלְיָּא מִכָּל אֲבָנִין טָבִין וּמַרְגְּלָאָן יַקִּירָין מִכָּל טָבִין דְּעָלְמָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָּהּ, וְהֵיךְ יֵימְרוּן דְּאִיהִי רֵיקָנַיָּא וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אָמַר אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ דְּכַד יִתְחַכַּם בַּר נַשׁ בְּאוֹרַיְתָא תּוֹעַלְתָּא דִּילֵיהּ אִיהוּ דְּהָא בְּאוֹרַיְתָא לָא יָכִיל לְאוֹסָפָא אֲפִלּוּ אָת אַחַת, וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִּשָּׂא דְּהָא אוֹרַיְתָא לָא יִגְרָע מִשִּׁבְחָהָא כְּלוּם וְלֵיצָנוּתָא דִּילֵיהּ אִיהוּ וְאִשְׁתָּאַר בֵּיהּ לְאוֹבָדָא לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא וּמֵעָלְמָא דְּאָתִי:

תרגום הזוהר וַיַּצֵג אֶת הַמַּקְלוֹת וְגוֹ': פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, אִם חָכַּמְתָּ חָכַּמְתָּ לָךְ וְלַצְתָּ וְגוֹ'. אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ, בֹּא וּרְאֵה, וַוי לְרִשְׁעֵי עוֹלָם, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים וְאֵינָם מִסְתַּכְּלִים בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וּכְשֶׁהֵם מִסְתַּכְּלִים בָּהּ, הִנֵּה מִשּׁוּם שֶׁאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה, דִּבְרֵי תּוֹרָה דּוֹמִים בְּעֵינֵיהֶם כְּאִלּוּ הַכֹּל הָיָה דְּבָרִים רֵיקָנִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹעֶלֶת. וְהַכֹּל הוּא, מִשּׁוּם שֶׁהֵם רֵיקָנִים מִדַּעַת וּתְבוּנָה, כִּי כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבַּתּוֹרָה כֻּלָּם הֵם דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים וִיקָרִים. וּבְכָל מִלָּה וּמִלָּה כָּתוּב בָּהּ, יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים. וְכָל חֲפָצֶיךְ לֹא יִשְׁווּ בָהּ. וְכָל הַטִּפְּשִׁים אֲטוּמֵי הַלֵּב כְּשֶׁרוֹאִים דִּבְרֵי תּוֹרָה, לֹא דַּי לָהֶם שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים, אֶלָּא עוֹד שֶׁהֵם אוֹמְרִים, שֶׁהֵם דְּבָרִים נִשְׁחָתִים, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם תּוֹעֶלֶת. וַוי לָהֶם כַּאֲשֶׁר יִדְרֹשׁ מֵהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּלִימָתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה, וְיֵעָנְשׁוּ בְּעֹנֶשׁ הָרָאוּי לַמּוֹרֵד בְּרִבּוֹנוֹ. מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה. כִּי לֹא דָּבָר רֵק וְגוֹ'. וְאִם הוּא רֵק, אַךְ מִכֶּם הוּא רֵק. כִּי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מְלֵאָה אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת הַיְקָרוֹת. מִכָּל טוּב שֶׁבָּעוֹלָם, כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב וְכָל חֲפָצֶךְ לֹא יִשְׁווּ בָּהּ. וְאֵיךְ יֹאמְרוּ, שֶׁהַתּוֹרָה הִיא רֵיקָנָה, וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אָמַר אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לְךְ. כִּי כְּשֶׁיִּתְחַכֵּם הָאָדָם בַּתּוֹרָה, הַתּוֹעֶלֶת שֶׁלּוֹ הוּא, וְלֹא שֶׁל הַתּוֹרָה, כִּי בַּתּוֹרָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹסִיף אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, וְלַצְתָּ לְבַדֶּךְ תִּשָּׂא, כִּי לֹא יִגְרַע כְּלוּם, מִשּׁוּם זֶה, מִשִּׁבְחָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְהַלֵּצָנוּת שֶׁלּוֹ לְבַדּוֹ הוּא, וְנִשְׁאָר בָּהּ, לְהַאֲבִידוֹ מֵעוֹלָם הַזֶּה וּמֵעוֹלָם הַבָּא.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ג

א. הָיָה לְפָנָיו עֲשִׂיַּית מִצְוָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה אִם אֶפְשַׁר לַמִּצְוָה לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים לֹא יַפְסִיק תַּלְמוּדוֹ וְאִם לָאו יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה וְיַחֲזוֹר לְתַלְמוּדוֹ: ב. כָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים ל') לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֹא בְּגַסֵּי הָרוּחַ הִיא מְצוּיָה וְלֹא בִּמְהַלְכֵי מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים לֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים וְצִוּוּ חֲכָמִים הֱוֵי מְמָעֵט בְּעֵסֶק וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה: ג. כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה וְיִתְפַּרְנֵס מִן הַצְדָקָה הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה וְכִבָּה מָאוֹר הַדָּת וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ וְנָטַל חַיָיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא לְפִי שֶׁאָסוּר לֵיהָנוֹת בְּדִבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדּוֹם לַחְפּוֹר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵילָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן וְסוֹף אָדָם זֶה שֶׁיְּהֵא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת:

מוסר

מספר הרוקח דף ב' ג'

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְעוֹלָם יָמוֹד אָדָם אֶת עַצְמוֹ אִם יָכוֹל לְהִתְפַּלֵל יִתְפַּלֵּל וְאִם לָאו אַל יִתְפַּלֵּל וּכְתִיב (תהלים ט''ז) שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד לָכֵן בְּשָׁלשׁ בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת וּבְשָׁלשׁ בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת וּבְחִיתוּם כָּל בְּרָכָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' צָרִיךְ כִּוּוּן הַלֵּב בְּדַעַת שְׁלֵימָה וּבְהַכְנָעַת הַלֵּב וְרוּחַ. וַאֲלַמְּדָךְ הַכְנָעָה וְהַשְׁפָּלָה אֵיךְ הִיא חֲשׁוּבָה לִפְנֵי אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְתִתְחָרֵט מִמַּעֲשֶׂיךָ וְתִהְיֶה בּוֹשׁ מִמַּעֲשֶׂיךָ אֵיךְ תָּשִׁיב לוֹ הַנֶּפֶשׁ כַּאֲשֶׁר נְתָנָהּ לָךְ וְיִבְכֶּה בְּדֶמַע לְבָבוֹ וּבְדֶמַע עֵינָיו עַל חַטָּאָיו כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל דָּוִד (ש''ב כ''ג) הוּקַם עָל שֶׁהֵקִים עֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה וְאָמַר אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ וְיִתְחָרֵט וְיִקְרַע סְגוֹר לִבּוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (יואל ב') וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ. וְיִתְוַדֶה עַל מְנַת לַעֲזוֹב שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ח) וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחָם וְיַעֲזוֹב דַּרְכּוֹ וְהִרְהוּרָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נ''ד) יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְגוֹ' וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו כָּאָמוּר (איכה נ') נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה וְנָשׁוּבָה וְיִדְאַג וְיִתְאַנַּח וְאַנְחָתוֹ לְפָנָיו תָּבֹא וְיִכָּנַע לִבּוֹ עַל דֶּרֶךְ (מ''א כ''א) הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב וִישַׁנֶּה מַלְבּוּשָׁיו וְיִתְאַבֵּל וְיִתְאוֹנֵן עַל חַטָּאָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ל''ג) וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:

ויצא יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ט) עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל | בָּ֗אָה עִם-הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא: עַד דְהוּא מְמַלֵל עִמְהוֹן וְרָחֵל אָתַת עִם עָנָא דִי לַאֲבוּהָ אֲרֵי רָעִיתָא הִיא: (י) וַיְהִ֡י כַּֽאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַֽעֲקֹ֜ב אֶת-רָחֵ֗ל בַּת-לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת-צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַֽעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת-הָאֶ֨בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת-צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ: וַהֲוָה כַּד חֲזָא יַעֲקֹב יָת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ וְיָת עָנָא דְלָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ וּקְרֵב יַעֲקֹב וּגַנְדַר יָת אַבְנָא מֵעַל פּוּמָא דְבֵירָא וְאַשְׁקֵי יָת עָנָא דְלָבָן אֲחוּהָא דְאִמֵהּ:

רש''י ויגש יעקב ויגל. כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול:

(יא) וַיִּשַּׁ֥ק יַֽעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת-קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ: וּנְשַׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַאֲרֵם יָת קָלֵהּ וּבְכָא:

רש''י ויבך. לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. דבר אחר לפי שבא בידים ריקניות, אמר אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להרגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת:

(יב) וַיַּגֵּ֨ד יַֽעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֨יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן-רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ: וְחַוִּי יַעֲקֹב לְרָחֵל אֲרֵי בַר אֲחַת אָבוּהָא הוּא וַאֲרֵי בַר רִבְקָה הוּא וּרְהָטַת וְחַוִּיאַת לְאָבוּהָא:

רש''י כי אחי אביה הוא. קרוב לאביה, כמו (לעיל יג ח) אנשים אחים אנחנו. ומדרשו אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה: ותגד לאביה. לפי שאמה מתה לא היה לה להגיד אלא לו:

(יג) וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת-שֵׁ֣מַע | יַֽעֲקֹ֣ב בֶּן-אֲחֹת֗וֹ וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבֶּק-לוֹ֙ וַֽיְנַשֶּׁק-ל֔וֹ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל-בֵּית֑וֹ וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: וַהֲוָה כַּד שְׁמַע לָבָן יָת שֵׁמַע יַעֲקֹב בַּר אֲחָתֵהּ וּרְהַט לְקַדָמוּתֵהּ וְגַפֵּף לֵהּ וְנַשִׁיק לֵהּ וְאַעֲלֵהּ לְבֵיתֵהּ וְאִשְׁתָּעִי לְלָבָן יָת כָּל פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין:

רש''י וירץ לקראתו. כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים: ויחבק. כשלא ראה עמו כלום אמר שמא זהובים הביא והנם בחיקו: וינשק לו. אמר שמא מרגליות הביא והם בפיו: ויספר ללבן. שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממונו ממנו:

נביאים - הושע - פרק יג

(ב) וְעַתָּ֣ה | יוֹסִ֣פוּ לַחֲטֹ֗א וַיַּעְשׂ֣וּ לָהֶם֩ מַסֵּכָ֨ה מִכַּסְפָּ֤ם כִּתְבוּנָם֙ עֲצַבִּ֔ים מַעֲשֵׂ֥ה חָרָשִׁ֖ים כֻּלֹּ֑ה לָהֶם֙ הֵ֣ם אֹמְרִ֔ים זֹבְחֵ֣י אָדָ֔ם עֲגָלִ֖ים יִשָּׁקֽוּן: וּכְעַן מוֹסִיפִין לְמֵיחֲטֵי וְעֲבְדוּ לְהוֹן מַתְּכָא מִכַּסְפְּהוֹן כִּדְמוּתְהוֹן צַלְמָנִין עוֹבַד אוּמָנִין כֻּלְּהוֹן לְהוֹן אִינּוּן מַטְעַן נְבִיֵּי שִׁקְרָא דַּבְּחִין לְעוֹבַד יְדֵי אֱנָשָׁא תּוֹרַיָּא לְעֶגֻּלַיָּא נַכְסִין :

רש''י עתה . בית יהוא שראו כל זאת יוסיפו לחטוא : כתבונם . כתבניתם : זובחי אדם עגלים ישקון . כומרי המולך אומרים לישראל מי שזובח בנו לעכו''ם כדאי הוא להיות נושק העגל שהרי דורון חביב הקריב לו כך פירשו רבותינו בסנהד' ומיושב הוא על לשון המקרא יותר מתרגום של יונתן :

(ג) לָכֵ֗ן יִֽהְיוּ֙ כַּעֲנַן-בֹּ֔קֶר וְכַטַּ֖ל מַשְׁכִּ֣ים הֹלֵ֑ךְ כְּמֹץ֙ יְסֹעֵ֣ר מִגֹּ֔רֶן וּכְעָשָׁ֖ן מֵאֲרֻבָּֽה: בְּכֵן יְהוֹן כַּעֲנָנָא צַפְרָא וּכְטַלָּא דְּמוֹהִי פְסִיק כְּמוֹצָא דְּנַשְׁבָהּ רוּחַ מֵאִידְרָא וְכִתְנָנָא מִכַּוַּת נוּרָא :

רש''י וכטל משכים הולך . וקטלא דמוהי פסיק : כמוץ יסוער מגורן . כמוצא דנשבה רוח מאידרא : יסוער . אשר סערה תשאנו :

(ד) וְאָנֹכִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וֵאלֹהִ֤ים זֽוּלָתִי֙ לֹ֣א תֵדָ֔ע וּמוֹשִׁ֥יעַ אַ֖יִן בִּלְתִּֽי: וַאֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דְּאַסִּיקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם וֵאלָהָא בַּר מִיּנִי לָא תֵדַע וּפְרִיק לֵית אֶלָּא אֲנָא :

רש''י ואנכי ה' אלהיך . ולא היה לך למרוד בי :

(ה) אֲנִ֥י יְדַעְתִּ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר בְּאֶ֖רֶץ תַּלְאֻבֽוֹת: אֲנָא סוּפִיקִית צוֹרְכֵיהוֹן בְּמַדְבְּרָא בְּאַרְעָא דַּהֲוֵיתוּן תַּאֲבִין בָּהּ לְכָל מִידָּעָם :

רש''י אני ידעתיך . נתתי לב לדעת צרכך וספקתיך : תלאובות . אין לו דמיון ופתרונו לפי עניינו תל שאובין בו כל טובה ואין מוצאין :

(ו) כְּמַרְעִיתָם֙ וַיִּשְׂבָּ֔עוּ שָׂבְע֖וּ וַיָּ֣רָם לִבָּ֑ם עַל-כֵּ֖ן שְׁכֵחֽוּנִי: כַּד זַנְתִּנּוּן שָּׂבְעוּ מַשְּׂבַּע וְרָאִים לִבְּהוֹן עַל כֵּן שְׁבָקוּ לְהוֹן יַת פּוּלְחָנִי :

רש''י כמרעיתם . כאשר באו לארץ מרעית' והיו שבעי' אז : שבעו וירם לבם . כמו וירם במטה ( שמות ז ) לשון מרים דבר אחר וירם בכאן ויגבה הוא עצמו :

כתובים - משלי - פרק ז

(ג) קָשְׁרֵ֥ם עַל-אֶצְבְּעֹתֶ֑יךָ כָּ֝תְבֵ֗ם עַל-ל֥וּחַ לִבֶּֽךָ: קְטוֹר אִנוּן עַל אֶצְבְּעָתָךְ כְּתוֹב אִנוּן עַל לוּחַ דְּלִבָּךְ : (ד) אֱמֹ֣ר לַֽ֭חָכְמָה אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ וּ֝מֹדָ֗ע לַבִּינָ֥ה תִקְרָֽא: אֱמַר לְחָכְמְתָא אֲחָתִי אַנְתְּ וּמוֹדַעְתָּא קְרִי לִבְיוּנְתָא :

רש''י ( אחותי את . קרבנה אליך ) : ומודע . קרוב כמו בועז מודעתנו קרובנו ( רות ג ) כלומר קרבנה אצלך תמיד :

(ה) לִ֭שְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁ֣ה זָרָ֑ה מִ֝נָּכְרִיָּ֗ה אֲמָרֶ֥יהָ הֶחֱלִֽיקָה: דְּנִנְטְרָךְ מִן אִתְּתָא חִילוֹנִיתָא וּמִן נוּכְרֵיתָא דִשְׁעִיעָן מִלָהָא : (ו) כִּ֭י בְּחַלּ֣וֹן בֵּיתִ֑י בְּעַ֖ד אֶשְׁנַבִּ֣י נִשְׁקָֽפְתִּי: מְטוּל דְּמִן כַּוָיָא זְעֵרָתָא דְבֵיתִי אַדְקֵת וּמִן חֲרַכִּין דְּדִירָא : (ז) וָאֵ֤רֶא בַפְּתָאיִ֗ם אָ֘בִ֤ינָה בַבָּנִ֗ים נַ֣עַר חֲסַר-לֵֽב: וַחֲזִית בְּשַׁבְרֵי וְאֶסְתַּכְּלֵית בִּטְלָאֵי וּתְמַהֵית בַּחֲסִיר רַעֲיוֹנָא :

רש''י אבינה . הבחנתי וראיתי :

משנה זבחים פרק ז

א. חַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת, כְּשֵׁרָה. כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה, כְּמַעֲשֵה עוֹלָה לְשֵם חַטָּאת, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה, פְּסוּלָה. עֲשָׂאָהּ לְמַעְלָה כְּמַעֲשֵׂה כֻלָּם, פְּסוּלָה:

ברטנורה   (א) חטאת העוף שעשאה למטה. מחוט הסקרא, כהלכתה שהיא נעשית למטה, כדאמרן בפרקין דלעיל: כמעשה חטאת. בהזאה ומיצוי: לשם חטאת. אע''פ ששינה בסדר מליקה כגון שמלק והבדיל, ובחטאת נאמר ולא יבדיל: כשרה. הואיל ונעשית למטה ובשאר עבודות כהלכתה: כמעשה חטאת לשם עולה כו' פסולה. דחטאת שלא לשמה פסולה: כמעשה כולם. כלומר כמעשה אחד מכולם האמורים כאן ואפילו כמעשה חטאת לשם חטאת, הואיל ועשאה למעלה פסולה:

ב. עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָאוּהָּ לְמַעְלָה, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה, כְּשֵׁרָה, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם חַטָּאת, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים. כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָאת, פְּסוּלָה. עֲשָׂאָה. לְמַטָה כְּמַעֲשֵׂה כֻלָּם, פְּסוּלָה:

ברטנורה   (ב) עולת העוף שעשאה למעלה. כהלכתה שהיא נעשית למעלה: כמעשה עולה לשם עולה. אע''פ ששינה במליקתה שלא הבדיל, ומן הדין היה לו להבדיל, אפילו הכי כשרה: כמעשה עולה לשם חטאת כשרה. דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת: עשאה למטה כמעשה כולם. כמעשה אחד מכולן ואפילו כמעשה עולה לשם עולה: פסולה. הואיל ועשאה למטה, פסולה:

ג. וְכֻלָּן אֵינָן מְטַמְּאוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, חוּץ מֵחַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת:

ברטנורה   (ג) וכולן אינן מטמאות בבית הבליעה. אע''פ שנפסלו, מליקתן מטהרתן מידי נבילה, ואין מטמאין בבית הבליעה כדין נבלת עוף טהור שהאוכלה אע''פ שלא נגע בה כגון שתחבה לו חברו בבית הבליעה, נטמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, אבל אלו אע''פ שאין מליקתן מתירתן באכילה מפני הפסול שאירע בהן, מכל מקום מטהרתן ומוציאתן מידי נבילה: ומועלין בהן. הנהנה מהן בשוה פרוטה, מביא קרבן מעילה כדין כל נהנה מן ההקדש. ואפילו חטאת, הואיל ונפסלה ולא היה בה שעת היתר לכהנים, לא יצאה מידי מעילה: חוץ מחטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת. דכשרה היא ויש בה שעת היתר לכהנים, ושוב אין בה מעילה אפילו לזר:

ד. עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מוֹעֲלִין בָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם חַטָּאת שֶׁאֵין מוֹעֲלִין בָּה לִשְׁמָהּ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ, מוֹעֲלִין בָּהּ. עוֹלָה שֶׁמּוֹעֲלִין בָּהּ לִשְׁמָהּ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּמְעֲלוּ בָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְחַטָּאת שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם עוֹלָה שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מְעִילָה, תֹּאמַר בָּעוֹלָה שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם חַטָּאת שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם וּשְׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים יוֹכִיחוּ, שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָן לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל הָעוֹלָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה, שֶׁיִּמְעֲלוּ בָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וּשְׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִים, שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָן בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִסוּר וְהֶתֵּר, תֹּאמַר בָּעוֹלָה שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ בְּדָבָר שֶׁכֻּלּוֹ הֶתֵּר:

ברטנורה   (ד) ר' אליעזר אומר מועלים בה. דהא עולה היא ומי הוציאה ממעילתה, והלא שעת היתר לכהנים לא היה לה: רבי יהושע אומר אין מועלין בה. דכיון דשינה שמה ומעשיה ומקומה לשם חטאת, נעשית חטאת: ומה חטאת העוף שאין מועלין בה. כששחטה לשמה, שהרי נאכלת לכהנים: שינה את שמה. נפסלה ולא באה לכלל היתר: מועלים בה. דהא ר' יהושע גופיה לא פליג עליה: לדבר שיש בו מעילה. לשם עולה: שחטן בדרום. לשם שלמים. יוכיחו: ששינה שמן ומעשיהן לדבר שאין בו מעילה. שקדשים קלים אין מעילה אלא באימוריהן: ומועלים בהן. מפני שנפסלו בשינוי מקומן ולא הוציאתן זריקתן מידי מעילה: איסור והיתר. קדשים קלים יש באימוריהם משום מעילה ואין בבשר משום מעילה: בדבר שכולו היתר. בחטאת העוף שאין בה צד מעילה. והלכה כרבי יהושע:

ה. מָלַק בַּשְּׂמֹאל אוֹ בַלַּיְלָה, שָׁחַט חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, אֵינָן מְטַמְּאִין בְּבֵית הַבְּלִיעָה. מָלַק בְּסַכִּין, מָלַק חֻלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁיָּבַשׁ גַּפָּה, וְשֶׁנִּסְמֵית עֵינָהּ, וְשֶׁנִּקְטְעָה רַגְלָהּ, מְטַמָּא בְבֵית הַבְּלִיעָה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהָיָה פְסוּלָהּ בַּקּדֶשׁ, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. לֹא הָיָה פְסוּלָהּ בַּקּדֶשׁ, מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה [וְכָל הַפְּסוּלִים שֶׁמָּלְקוּ, מְלִיקָתָן פְּסוּלָה, וְאֵינָן מְטַמְּאוֹת בְּבֵית הַבְּלִיעָה]:

ברטנורה   (ה) מלק בשמאל. דמליקתו פסולה. שכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא של ימין: או בלילה. דאין מליקה בלילה, דרחמנא אמר ביום צותו: אינן מטמאין. הואיל ופסולן בקודש ואהני מליקה דידהו שאם עלו לא ירדו: שחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אין מטמאין בבית הבליעה. ואף על פי שאסורים באכילה: מלק בסכין. לאו מליקה היא ולאו שחיטה היא, דהא מליקה בצפורן היא בעצמו של כהן: מלק חולין בפנים. דלא שייך מליקה בחולין, אלא בקדשים בפנים. והמולק חולין בכל מקום או קדשים בחוץ, הוי כאילו נוחר או מעקר, ואין אותה מליקה מוציאה מידי נבילה: תורין שלא הגיע זמנן. תורים, גדולים כשרים, קטנים פסולים. בני יונה, קטנים כשרים, גדולים פסולים: ושיבש גפה. דמחוסר אבר פסול אף בעופות. דהא דקיימא לן אין תמות וזכרות בעופות, הני מילי כגון דוקין שבעין שאין מומן ניכר. אבל מחוסר אבר, הקריבהו נא לפחתך: מטמא בבית הבליעה. דלא מהני מליקה דידהו למידי, שאפילו עלו ירדו: כל שאין פסולן בקודש. שנפסלו קודם שבאו לעזרה. וכל שאין פסולן בקודש אמרינן לקמן בפרק המזבח מקדש, דאם עלה ירד. אבל אותן שפסולן בקודש כגון הקדשים הראויין אלא שנפסלו בעבודותיהן, אין מטמאין, דהא אהני להו מליקה, דאם עלו לא ירדו: כל הפסולים. כגון זר ואונן וטבול יום ומחוסר כפורים וכל אותן השנויין בריש פרק ב': ואינן מטמאות בבית הבליעה. שאע''פ שאין מליקתן מתרת קדשים באכילה, מכל מקום מוציאתן מידי נבילה:

ו. מָלַק וְנִמְצָא טְרֵפָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְטַמְּאָה בְבֵית הַבְּלִיעָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מָה אִם נִבְלַת בְּהֵמָה שֶׁהִיא מְטַמְּאָה בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ. נִבְלַת הָעוֹף שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ. מַה מָּצִינוּ בִשְׁחִיטָתָהּ שֶׁהִיא מַכְשַׁרְתָּהּ בַּאֲכִילָה, וּמְטַהֶרֶת אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ, אַף מְלִיקָתָהּ שֶׁהִיא מַכְשַׁרְתָּהּ בַּאֲכִילָה, תְּטַהֵר אֶת טְרֵפָתָהּ מִטֻּמְאָתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיָּהּ כְּנִבְלַת בְּהֵמָה, שְׁחִיטָתָהּ מְטַהַרְתָּהּ אֲבָל לֹא מְלִיקָתָהּ:

ברטנורה   (ו) אינה מטמאה בבית הבליעה. דמליקתה מטהרתה מידי נבילה: רבי יהודה אומר מטמאה בבית הבליעה. דסבירא ליה לרבי יהודה דלא אהנו שחיטה בעוף של חולין ולא מליקה בקדשים בטריפה (בעוף) להוציאה מידי נבילה: אינו דין שתהא שחיטתה כו'. וכיון דילפת ששחיטה מטהרת את הטריפה בעוף בחולין מקל וחומר, ילפינן מליקת קדשים מינה בבנין אב, מה מצינו בשחיטה כו', אף מליקה המכשרת באכילה תטהר טרפתה מטומאתה: ר' יוסי אומר דיה כו'. כיון דלא אשכחן בהדיא דשחיטה מוציאה מידי נבילה בעוף, אלא מקל וחומר מנבלת בהמה אתה בא ללמוד, דיה שתהא כנבלת בהמה ששחיטתה מטהרתה מידי נבילה ולא מליקתה, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושלש מחלוקות בדבר, ר' מאיר סבר, אחד שחיטה ואחד מליקה מוציאה בעוף מידי נבילה. ור' יהודה סבר, בין שחיטה בין מליקה לא מהני בטריפה בעוף להוציאה מידי נבילה. ורבי יוסי סבר, שחיטה מהניא, מליקה לא מהניא. והלכה כרבי יוסי:

גמרא זבחים דף ס''א ע''ב

תְּנַן הָתָם וּכְשֶׁעָלוּ בְנֵי הַגּוֹלָה הוֹסִיפוּ עָלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַדָּרוֹם וְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַמַּעֲרָב כְּמִן גַּמָּא. מָאי טַעֲמָא אָמַר רַב יוֹסֵף מִשּׁוּם דְּלָא סְפִיק. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי הָשַׁתָּא מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן דִּכְתִיב בֵּיהּ (מ''א ד') יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם סְפִיק מִקְדָּשׁ שֵׁנִי דִּכְתִיב בֵּיהּ (עזרא ב') כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא לָא סְפִיק. אָמַר לֵיהּ הָתָם אֵשׁ שֶׁל שָׁמַיִם מְסַיַּיעְתָּן הָכָא אֵין אֵשׁ שֶׁל שָׁמַיִם מְסַיַּיעְתָּן. כִּי אָתָא רָבִין אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא שִׁתִּין הוֹסִיפוּ. מֵעִיקָּרָא סָבַר מִזְבַּח אֲדָמָה שֶׁהוּא אָטוּם כַּאֲדָמָה וּלְבַסּוֹף סָבַר שֶׁתִיָּה כַּאֲכִילָה וּמָאי מִזְבַּח אֲדָמָה שֶׁהוּא מְחֻבָּר בַּאֲדָמָה שֶׁלֹּא יִבְנֶנּוּ לֹא עַל גַבֵּי כִּיפִים וְלֹא עַל גַּבֵּי מְחִילוֹת. אָמַר רַב יוֹסֵף לָאו הַיְינוּ דְתַנְיָא (שם ג') וַיָכִינוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנוֹתָיו שֶׁהִגִּיעוּ לְסוֹף מִדּוֹתָיו. וְהָכְתִיב (דה''א כ''ח) הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף קְרָא אַשְׁכַּח וְדָרַשׁ (שם כ''ב) וַיֹּאמֶר דָּוִד זֶהוּ בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִזְבֵּחַ לְעוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל. כִּי בַּיִת מַה בַּיִת שִׁשִּׁים אַמָּה אַף מִזְבֵּחַ שִׁשִּׁים אַמָּה בִּשְׁלָמָא בֵּית מִנְכְּרָא צוּרָתוֹ אֶלָּא מִזְבֵּחַ מִנָּא יַדְעֵי אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר רָאוּ מִזְבֵּחַ בָּנוּי וּמִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַקְרִיב עָלָיו. וְרִבִּי יִצְחָק נַפְחָא אָמַר אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק רָאוּ שֶׁמוּנָח בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר מִכָּל הַבַּיִת כֻּלּוֹ הֵרִיחוּ רֵיחַ קְטוֹרֶת. מִשָׁם הֵרִיחוּ רֵיחַ אֵיבָרִים. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן שְׁלשָׁה נְבִיאִים עָלוּ עִמָּהֶם מִן הַגּוֹלָה אֶחָד שֶׁהֵעִיד עֲלֵיהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד עֲלֵיהֶם עַל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ. וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם שֶׁמַקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּיִת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר שְׁלשָׁה נְבִיאִים עָלוּ עִמָּהֶן מִן הַגּוֹלָה. אֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּיִת. וְאֶחָד שֶׁהֵעִיד לָהֶם עַל הַתּוֹרָה שֶׁתִּכָּתֵב אַשּׁוּרִית:

רש''י תנן התם. במסכת מידות רבי יוסי אומר כו' וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו וכו' נמצא יסודו ל''ב על ל''ב ומקום מערכתו כ''ד על כ''ד: גמא. גימל יונית עשויה כמין כף פשוט' שלנו כדפרישית דרום ומערב: הכא. במקדש שני אין אש של שמים מסייעתן כדילפינן בפ''ק דיומא וארצה בו ואכבד מחוסר ה' אלו חמשה דברים שחסר במקדש שני ואש אחד מהן ואמרינן התם מיהוי הוה סיעוי לא מסיוע': שיתין הוסיפו. קרן מערבית דרומית הוסיפו למשכה לדרום ולמערב ששם היו מנסכין נסכין כדאמרינן (התם) במתניתין דלקמן. ובימי שלמה הי' כמין בור כרוי אצל המזבח באותה זוית לירד הנסכים בתוכן ויורדין מן המזבח לרצפה ושותתין שם והם קלטו אותו הבור לתוך המזבח ועשו נקבים כנגדן בראש המזבח לירד הנסכים שם: אטום כאדמה. שלא יהא חלול: שתיה כאכיל'. מה אכילה מתעכלת במזבח אף שתיה תבלע במזבח: רב יוסף אומר לאו היינו דתני' וכו'. רב יוסף חלה ונעקר למודו ופעמים שאמר דבר ונזכר ששנה הפך וחזר בו והכא הכי אמר היכי אמרינן לעיל משום אש של שמים מסייעתן לא הוצרכו ליותר: לאו היינו דתני'. שאנשי כנסת הגדולה הגיעו לסוף מדותיו שלהם נגלה המקום המקודש למזבח מה שלא נגלה לשלמה: והכתיב הכל בכתב. שכל מקומות הקדושות ומידותיהן נכתבו לדוד אלמא במקדש ראשון נמי והאי דלא עשאוהו גדול לאו משום דלא נגלה לשלמה המקום במידותיו: אלא אמר רב יוסף קרא אשכח ודרש. שנאמר לדוד ששים אמה במקום המזבח ושלמה לא הבין לדורשו והם דרשוהו והוסיפו עליו לפי הצורך להם ולששים אמה לא הצרכו דאמרינן לקמן מידת ארכו ורחבו וקומתו אין מעכבין: מה בית ששים אמה. כדכתיב ששים אמה ארכו אף מזבח עד ששים אמה ראוי לו ומקודש המקום אם ירצו: בשלמא בית. ידעו אנשי כנסת הגדולה מה קדוש לעזרה ומה קדוש להיכל: שמנכר' צורתו. יסודות החומות: מנא ידעי. מקומו היכא: שלשה נביאים. חגי זכריה ומלאכי: אחד העיד להם על המזבח. שיש לו מקום להוסיף עד ששים אמה: על מקום המזבח. היכן היה: שמקריבין אעפ''י שאין בית. דקדוש' הבית קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא: שתכתב אשורי'. שמתחילה ניתנה להם בכתב עברי כתב ליבונאה כדאמרינן בסנהדרין:

זוהר ויצא דף קס''ה ע''א

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר (בראשית ב' ה') זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וְגוֹ' כַּמָּה אִית לָן לְאִסְתַּכָּלָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא וַוי לוֹן לְאִנּוּן אֲטִימֵי לִבָּא וּסְתִימִין עַיְנִין הָא אוֹרַיְתָא קָארֵי קַמַּיְהוּ (משלי ט') לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיֵין מָסַכְתִּי, מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ וְלֵית מָאן דְּיַשְׁגַּח, תָּא חֲזֵי הַאי קְרָא אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין אִיהוּ לְגָו וְאִיהוּ לְבָר, זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם אִשְׁתַּמַּע לְהַאי גַּוְנָא וְאִשְׁתַּמַּע לְהַאי גַּוְנָא וְאִשְׁתַּמַּע דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא בְּחִבּוּרָא חָדָא אִנּוּן דִּכְתִיב בְּרָאָם כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (חבקוק ג') שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבוּלָהּ וְאִשְׁתַּמַע דְּאָדָם וְחַוָה כַּחֲדָא אִתְבְּרִיאוּ בְּזִוּוּגָא חָד, וְכֵיוָן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּזִוּוּגָא חָד מִיָּד וַיְּבָרֶךְ אוֹתָם דְּלֵית בִּרְכָתָא שַׁרְיָא אֶלָּא בַּאֲתַר דְּאִשְׁתַּכָּחוּ דְּכָר וְנוּקְבָא, תָּא חֲזֵי כַּד נָפַק יַעֲקֹב לְמֵיהַךְ לְחָרָן בִּלְחוֹדוֹי הַוָּה דְּלָא אִינְסִיב מַה כְּתִיב וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם וְגוֹ' וְלָא אָתִיבוּ לֵיהּ אֶלָּא בְּחֶלְמָא הַשְׁתָּא דְּאִנְסִיב וַהֲוָה אָתֵי בְּכֻלְּהוּ שְׁבָטִין כִבְיָכוֹל מְשַׁרְיָן עִלָּאִין פָּגְעִין בֵּיהּ וְאִתְחַנְּנוּ לֵיהּ דִּכְתִיב וַיִּפְגְּעוּ בּוֹ אִנּוּן אַהֲדְרוּ לְמִפְגַּע בֵּיהּ, בְּקַדְּמִיתָא אִיהוּ וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם הַשְׁתָּא אִנּוּן וַיִּפְגְּעוּ בוֹ, בְּגִין דִּבְגִנֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וּבְאִנּוּן שִׁבְטִין וַיִּפְגְּעוּ בוֹ, בְּגִין דִּבְגִנֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וּבְאִנּוּן שִׁבְטִין אִתְשַׁקְּיָן אִנּוּן מִמַּיָּא דְּיַמָּא רַבָּא וְלָא עוֹד אֶלָּא בְּקַדְּמִיתָא בַּלַּיְלָה בְּחֶלְמָא הַשְׁתָּא בְּחֵיזוּ דְּעֵינָא וּבִימָמָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹקִים זֶה וְגוֹ', בַּמֶּה אִשְׁתְּמוֹדָע לוֹן אֶלָּא חָמָא דְּאִנּוּן הֲווּ אִנּוּן דְּחָמָא בְּחֶלְמָא בְּגִנֵּי כָּךְ קָרָא לוֹן מַחֲנָיִם מְשַׁרְיָן דְּאִתְחֲזוּ לְעֵילָא וּמְשַׁרְיָן דְּאִתְחֲזוּ לְתַתָּא אַמַּאי אִתְגְּלִיאוּ לְמִפְגַּע לֵיהּ אֶלָּא שְׁכִינְתָּא אָזְלָא לְגַבֵּיהּ לְנַטָּלָא לְבֵיתֵיהּ וּמְחַכָּא לֵיהּ לְבִנְיָמִן לְנַטָּלָא בֵּיתָא עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב כִּדְקָא יָאוּת וּכְדֵין כְּתִיב וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנָן וְאֵין מַחֲרִיד:

תרגום הזוהר וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים וְגוֹ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וְגוֹ'. כַּמָּה יֵשׁ לָנוּ לְהִסְתַּכֵּל בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. וַוי לָהֶם, לָאֵלּוּ עֲרֵלֵי לֵב וּסְתוּמֵי עֵינַיִם. הֲרֵי הַתּוֹרָה, קוֹרֵאת לִפְנֵיהֶם, לְכוּ לַחֲמוּ בְּלַחְמִי וּשְׁתוּ בְּיֵין מָסַכְתִּי, מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה, חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ. וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ בָּהּ. בֹּא וּרְאֵה מִקְרָא זֶה זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, יֵשׁ בּוֹ סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים, הוּא נוֹהֵג בִּפְנִימִיּוּת, וְהוּא נוֹהֵג בְּחִיצוֹנִיּוּת. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם נִשְׁמָע לְצַד זֶה וְנִשְׁמָע לְצַד זֶה, וְנִשְׁמָע שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ וְהַלְּבָנָה, הֵם בְּחִבּוּר אֶחָד, שֶׁעֲלֵיהֶם כָּתוּב בְּרָאָם, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבוּלָהּ. וְנִשְׁמַע מֵהַמִּקְרָא, שֶׁאָדָם וְחַוָּה נִבְרְאוּ וְיָצְאוּ מִזִּוּוּג אֶחָד. כֵּיוָן שֶׁנִּמְצְאוּ בַּזִּוּוּג כְּאֶחָד, מִיָּד וַיְּבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹקִים. כִּי אֵין הַבְּרָכָה שׁוֹרָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁנִּמְצָאִים זָכָר וּנְקֵבָה. בֹּא וּרְאֵה, כַּאֲשֶׁר יָצָא יַעֲקֹב לָלֶכֶת לְחָרָן, הָיָה אָז בִּלְבַדּוֹ, שֶׁעוֹד לֹא נָשָׂא אִשָּׁה. מַה כָּתוּב, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וְגוֹ'. וְלֹא עָנוּ לוֹ אֶלָּא בַּחֲלוֹם. וְעַתָּה שֶׁכְּבָר נָשָׂא אִשָּׁה, וּבָא בְּכָל הַשְּׁבָטִים. כִּבְיָכוֹל, מַחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים פָּגְעוּ בּוֹ, וְהִתְחַנְּנוּ אֵלָיו, שֶׁכָּתוּב, וַיִּפְגְּעוּ בוֹ, שֶׁחָזְרוּ הֵם לִפְגֹּעַ בּוֹ, דְּהַיְנוּ לְהִתְחַנֵּן אֵלָיו. מִתְּחִלָּה הִתְחַנֵּן הוּא, שֶׁכָּתוּב וַיִּפְגַע בַּמָּקוֹם. עַתָּה הִתְחַנְנוּ הֵם. שֶׁכָּתוּב וַיִּפְגְּעוּ בּוֹ. מִשּׁוּם שֶׁבִּשְׁבִיל יַעֲקֹב וְהַשְּׁבָטִים הֵם מוּשָׁקִים מִמֵּימֵי הַיָּם הַגָּדוֹל, וְלֹא עוֹד אֶלָּא מִתְּחִלָּה, רָאָה אוֹתָם בַּלַּיְלָה וּבַחֲלוֹם שֶׁכָּתוּב וַיַּחֲלוֹם וְגוֹ' וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ, וְעַתָּה רָאָה אוֹתָם בִּרְאוֹת הָעַיִן וּבַיּוֹם, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֶה אֱלֹקִים זֶה וְגוֹ'. שׁוֹאֵל, בַּמֶּה הִכִּירָם שֶׁהֵם מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, וּמֵשִׁיב אֶלָּא שֶׁרָאָה שֶׁהֵם הָיוּ אוֹתָם הַמַּלְאָכִים שֶׁרָאָם בַּחֲלוֹם. וּמִשּׁוּם זֶה קָרָא אוֹתָם מַחֲנָיִם, דְּהַיְנוּ עַל שֵׁם הַכָּתוּב, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ, שֶׁרָאָם בַּחֲלוֹמוֹ, שֶׁנִּרְאוּ לְמַעְלָה וְנִרְאוּ לְמַטָּה, שֶׁהֵם שְׁנֵי מַחֲנוֹת. שׁוֹאֵל, לָמָּה נִגְלוּ עַתָּה הַמַּלְאָכִים לִפְגֹּעַ בּוֹ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַשְּׁכִינָה הָלְכָה אֶל יַעֲקֹב, לָקַחַת אֶת בֵּיתוֹ, וְהַשְּׁכִינָה הָיְתָה מְחַכָּה לְבִנְיָמִין לָקַחַת אֶת הַבַּיִת עִם יַעֲקֹב כָּרָאוּי, דְּהַיְנוּ בְּכָל שְׁנֵים עָשָׂר הַשְּׁבָטִים. וּלְפִיכָךְ נִגְלוּ אֵלָיו הַמַּלְאָכִים, בְּסוֹד הַפִּיּוּס, לְהַשְׁלִימוֹ לְגַמְרֵי, וְאָז כָּתוּב וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנָן וְאֵין מַחֲרִיד.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ה

א. מַעֲלָה גְדוֹלָה הִיא לְמִי שֶׁהוּא מִתְפַּרְנֵס מִמַּעֲשֵׂה יָדָיו וּמִדַּת חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא וּבָזֶה זוֹכֶה לְכָל כָּבוֹד וְטוֹבָה שֶׁבָעוֹלָם הַזֶה וּבָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכ''ח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב: ב. אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְימִין בְּמִי שֶׁמְרַפֶּה עַצְמוֹ עֲלֵּיהֶן וְלֹא בָּאֵלּוּ שֶׁלּוֹמְדִין מִתּוֹךְ עִידוּן וּמִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָה אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן וּמְצַעֵר גוּפוֹ תָּמִיד וְלֹא יִתֵּן שֵׁינָה לְעֵינָיו וּלְעַפְעַפָּיו תְּנוּמָה אָמְרוּ חֲכָמִים דֶרֶךְ רֶמֶז (במדבר י''ט) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּימֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ בְאָהֳלֵי חֲכָמִים וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי כ''ד) הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צָר כֹּחֶכָה וְעוֹד אָמַר (קהלת ב') אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי חָכְמָה שֶׁלָּמַדְתִּי בְּאַף הִיא עָמְדָה לִי אָמְרוּ חֲכָמִים בְּרִית כְּרוּתָה שֶׁכָּל הַיָּגֵעַ בְּתוֹרָתוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא בִמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ. וְכָל הַיָּגֵעַ בְּתַלְמוּדוֹ בְּצִנְעָא מַחְכִּים שֶׁנֶאֱמַר (משלי י''א) וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה וְכָל הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּשְׁעַת תַּלְמוּדוֹ תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ אֲבָל הַקּוֹרֵא בְּלַחַשׁ בִּמְהֵרָה הוּא שׁוֹכֵחַ: ג. אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָה לִלְמוֹד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה אֵין אָדָם לוֹמֵד רוֹב חָכְמָתוֹ אֶלָּא בַּלַּיְלָה לְפִיכָךְ מִי שֶׁרָצָה לִזְכוֹת בְּכֶתֶר הַתּוֹרָה יִזָּהֵר לִלְמוֹד בְּכָל לֵילוֹתָיו וְלֹא יְאַבֵּד אֲפִילוּ אַחַת מֵהֶן בְּשֵׁינָה וַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְשִׂיחָה וְכַיּוֹצֵא בְּהֵן אֶלָּא בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְדִבְרֵי חָכְמָה אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין רִנָּה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב') קוּמִי רֹנִּי בַּלַּיְלָה וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה חוּט שֶׁל חֶסֶד נִמְשַׁךְ עָלָיו בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מ''ב) יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי וְכָל בַּיִת שֶׁאֵין נִשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּלַּיְלָה אֵשׁ אוֹכְלָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ') כָּל חשֶׁךְ טָמוּן לִצְפוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח (במדבר ט''ו) כִּי דְבַר ה' בָּזָה זֶה שֶׁלֹּא הִשְׁגִּיחַ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כָּל עִיקָר וְכֵן כָּל שֶׁאֶפְשַׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק אוֹ שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וּפִירֵשׁ לְהַבְלֵי הָעוֹלָם וְהִנִּיחַ תַּלְמוּדוֹ וּזְנָחוֹ הֲרֵי זֶה בִּכְלַל בּוֹזֶה דְבַר ה'. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעוֹשֶׁר סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעוֹנִי וְכָל הַמְקַיֵּים אֶת הַתּוֹרָה מֵעוֹנִי סוֹפוֹ לְקַיְּימָהּ מֵעוֹשֶׁר וְעִנְיַן זֶה מְפוֹרָשׁ בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים כ''ח) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ וְאוֹמֵר (שם מ') לְמַעַן עַנּוֹתְךָ וְגוֹ' לְהֵיטִיבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:

מוסר

מספר סדר היום דף פ''ט ע''ב

יִבְכֶּה וְיִתְאַבֵל וְיֵּשֵׁב לֶעָפָר וְיִשְׁתּוֹמֵם עַל כָּכָה אֵיךְ בָּאוּ עַל יָדוֹ מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עַד לְהַכְעִיס בָּהֶם לְבוֹרֵא עוֹלָם יוֹצֵר נִשְׁמָתוֹ וְעָשָׂה הָרַע בְּעֵינָיו בַּמֶּה יְקַדֵּם פָּנָיו וְאֵיךְ יְבַקֵּשׁ רְפוּאוֹת תְּעָלָה לְמָכָּתוֹ וּלְמַכְאוֹבָיו יִתּוּשׁ אָפֶל וְשָׁפֵל מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת הֶפֶךְ רְצוֹן מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִתְפַּלֵּל וְיִתְחַנֵּן לְפָנָיו כִּי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן הוּא וּמַרְבֶּה לְהֵטִיב וְיָדוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים. וְאִם בִּהְיוֹתוֹ בְּלֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְדִמְעָה מְצוּיָה צָם וּמִתְעַנֶה יוֹם אַחַר יוֹם תְּשׁובָתוֹ וַדַאי תַּעֲשֶׂה פֵירוֹת וְיַעֲלֶה זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לִפְנֵי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת כְּדִכְתִיב (ירמי' ג') שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם כִּי הוּא חוּץ מִקַּו הַדִּין וְהַשׁוּרָה לַעֲלוֹת רְפוּאָה לְמִי שֶׁעוֹבֵר בְּמֵזִיד וּבְמֶרֶד וּבְמַעַל לְהַכְעִיס אֶל אֲדוֹנָיו וְהוּא יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה עוֹבֵר עַל פֶשַׁע וְקוֹרֵא לוֹ לְשָׁלוֹם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעי' נ''ו) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב וְאַדְרַבָּה הוּא מְצַפֶּה וּמְקַוֶּה אֵימָתַי יָשׁוּב לְהֵטִיב עִמּוֹ כְּדִכְתִיב (שם ל') לָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְגוֹ':

ויצא ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(יד) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לָבָ֔ן אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה וַיֵּ֥שֶׁב עִמּ֖וֹ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים: וַאֲמַר לֵהּ לָבָן בְּרַם קָרִיבִי וּבִשְׂרִי אָתְּ וִיתֵיב עִמֵּהּ יְרַח יוֹמִין:

רש''י אך עצמי ובשרי. מעתה אין לי לאספך הביתה הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים, וכן עשה ואף זו לא לחנם שהיה רועה צאנו:

(טו) וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב הֲכִֽי-אָחִ֣י אַ֔תָּה וַֽעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ: וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲמִדְּאָחִי אַתְּ וְתִפְלְחִנַּנִּי מַגָּן חַוִּי לִי מָה אַגְרָךְ:

רש''י הכי אחי אתה. לשון תמה, וכי בשביל שאחי אתה תעבדני חנם: ועבדתני. כמו ותעבדני, וכן כל תבה שהיא לשון עבר הוסיף וי''ו בראשה היא הופכת התבה להבא:

(טז) וּלְלָבָ֖ן שְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת שֵׁ֤ם הַגְּדֹלָה֙ לֵאָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה רָחֵֽל: וּלְלָבָן תַּרְתֵּין בְּנָן שׁוּם רַבְּתָא לֵאָה וְשׁוּם זְעֶרְתָּא רָחֵל: (יז) וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת-תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה: וְעֵינֵי לֵאָה יָאֲיָן וְרָחֵל הֲוַת שַׁפִּירָא בְרֵיוָא וְיָאֲיָא בְחֶזְוָא:

רש''י ועיני לאה רכות. שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן: תאר. הוא צורת הפרצוף לשון (ישעיה מד יג) יתארהו בשרד, קונפ''ס בלע''ז : מראה. הוא זיו קלסתר:

(יח) שלישי וַיֶּֽאֱהַ֥ב יַֽעֲקֹ֖ב אֶת-רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבָדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה: וּרְחֵם יַעֲקֹב יָת רָחֵל וַאֲמַר אֶפְלְחִנָּךְ שְׁבַע שְׁנִין בְּרָחֵל בְּרַתָּךְ זְעֶרְתָּא:

רש''י אעבדך שבע שנים. הם ימים אחדים שאמרה לו אמו (לעיל כז מד) וישבת עמו ימים אחדים. ותדע שכן הוא, שהרי כתיב (להלן פסוק כ) ויהיו בעיניו כימים אחדים: ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שיודע בו שהוא רמאי אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה ואף על פי כן לא הועיל לו שהרי רמהו:

(יט) וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֗ן ט֚וֹב תִּתִּ֣י אֹתָ֣הּ לָ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֹתָ֖הּ לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר שְׁבָ֖ה עִמָּדִֽי: וַאֲמַר לָבָן טַב דְּאֶתֵּן יָתַהּ לָךְ מִדְּאֶתֵּן יָתַהּ לִגְבַר אָחֳרָן תִּיב עִמִּי: (כ) וַיַּֽעֲבֹ֧ד יַֽעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּֽהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַֽהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ: וּפְלַח יַעֲקֹב בְּרָחֵל שְׁבַע שְׁנִין וַהֲווֹ בְעֵינוֹהִי כְּיוֹמִין זְעִירִין כַּד רְחֵים יָתַהּ: (כא) וַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֤ב אֶל-לָבָן֙ הָבָ֣ה אֶת-אִשְׁתִּ֔י כִּ֥י מָֽלְא֖וּ יָמָ֑י וְאָב֖וֹאָה אֵלֶֽיהָ: וַאֲמַר יַעֲקֹב לְלָבָן הַב יָת אִתְּתִי אֲרֵי אַשְׁלֵמִית יוֹמֵי פָלְחָנִי וְאֵעוֹל לְוָתַהּ:

רש''י מלאו ימי. שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן:

(כב) וַיֶּֽאֱסֹ֥ף לָבָ֛ן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁ֥י הַמָּק֖וֹם וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּֽה: וּכְנַשׁ לָבָן יָת כָּל אֲנָשֵׁי אַתְרָא וַעֲבַד מִשְׁתְּיָא: (כג) וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַיִּקַּח֙ אֶת-לֵאָ֣ה בִתּ֔וֹ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֖הּ אֵלָ֑יו וַיָּבֹ֖א אֵלֶֽיהָ: וַהֲוָה בְרַמְשָׁא וּדְבַר יָת לֵאָה בְרַתֵּהּ וְאָעֵיל יָתַהּ לְוָתֵהּ וְעַל לְוָתַהּ: (כד) וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לָ֔הּ אֶת-זִלְפָּ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לְלֵאָ֥ה בִתּ֖וֹ שִׁפְחָֽה: וִיהַב לָבָן לַהּ יָת זִלְפָּה אַמְתֵהּ לְלֵאָה בְרַתֵּהּ לְאַמְהוּ: (כה) וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה-הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל-לָבָ֗ן מַה-זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי: וַהֲוָה בְצַפְרָא וְהָא הִיא לֵאָה וַאֲמַר לְלָבָן מָה דָּא עֲבַדְתָּ לִּי הֲלָא בְרָחֵל פְּלָחִית עִמָּךְ וּלְמָא שַׁקַּרְתָּ בִּי:

רש''י ויהי בבקר והנה היא לאה. אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב לרחל סימנים, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה אמרה עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים:

(כו) וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן לֹא-יֵֽעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה: וַאֲמַר לָבָן לָא יִתְעֲבֵד כְּדֵין בְּאַתְרָנָא לְמִתַּן זְעֶרְתָּא קֳדָם רַבְּתָא: (כז) מַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וְנִתְּנָ֨ה לְךָ֜ גַּם-אֶת-זֹ֗את בַּֽעֲבֹדָה֙ אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲבֹ֣ד עִמָּדִ֔י ע֖וֹד שֶֽׁבַע-שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת: אַשְׁלִים שְׁבוּעֲתָא דְדָא וְנִתֵּן לָךְ אַף יָת דָּא בְּפָלְחָנָא דִּי תִפְלַח עִמִּי עוֹד שְׁבַע שְׁנִין אָחֳרָנִין:

רש''י מלא שבוע זאת. דבוק הוא שהרי נקוד בחטף שבוע של זאת, והן שבעת ימי המשתה בתלמוד ירושלמי במועד קטן (א ז) . ואי אפשר לומר שבוע ממש, שאם כן היה צריך לנקד בפתח השין. ועוד ששבוע לשון זכר, כדכתיב (דברים טז ט) שבעה שבעת תספר לך, לפיכך אין משמע שבוע אלא שבעה שייטיינ''א בלע''ז : ונתנה לך. לשון רבים, כמו (לעיל יא ז) נרדה ונבלה, (שם ג) ונשרפה, אף זה לשון ונתן גם את זאת. [מיד לאחר שבעת ימי המשתה] ותעבוד לאחר נשואיה:

(כח) וַיַּ֤עַשׂ יַֽעֲקֹב֙ כֵּ֔ן וַיְמַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וַיִּֽתֶּן-ל֛וֹ אֶת-רָחֵ֥ל בִּתּ֖וֹ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה: וַעֲבַד יַעֲקֹב כֵּן וְאַשְׁלֵים שְׁבוּעֲתָא דְדָא וִיהַב לֵהּ יָת רָחֵל בְּרַתֵּהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ: (כט) וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לְרָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ אֶת-בִּלְהָ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לָ֖הּ לְשִׁפְחָֽה: וִיהַב לָבָן לְרָחֵל בְּרַתֵּהּ יָת בִּלְהָה אַמְתֵהּ לַהּ לְאַמְהוּ: (ל) וַיָּבֹא֙ גַּ֣ם אֶל-רָחֵ֔ל וַיֶּֽאֱהַ֥ב גַּם-אֶת-רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּֽעֲבֹ֣ד עִמּ֔וֹ ע֖וֹד שֶֽׁבַע-שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת: וְעַל אַף לְּוַת רָחֵל וּרְחֵים אַף יָת רָחֵל מִלֵּאָה וּפְלַח עִמֵּהּ עוֹד שְׁבַע שְׁנִין אָחֳרָנִין:

רש''י ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות. הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו:

(לא) וַיַּ֤רְא יְהֹוָה֙ כִּֽי-שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת-רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה: וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי שְׂנִיאֲתָא לֵאָה וִיהַב לַהּ עִדּוּי וְרָחֵל עַקְרָא: (לב) וַתַּ֤הַר לֵאָה֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּֽי-רָאָ֤ה יְהֹוָה֙ בְּעָנְיִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶֽאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי: וְעַדִּיאַת לֵּאָה וִילִידַת בָּר וּקְרַת שְׁמֵהּ רְאוּבֵן אֲרֵי אֲמֶרֶת אֲרֵי גְלִי קֳדָם יְיָ עֻלְבּוֹנִי אֲרֵי כְעַן יְרַחֲמִנַנִי בַעֲלִי:

רש''י ותקרא שמו ראובן. רבותינו פרשו, אמרה ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו אלא שבקש להוציאו מן הבור:

(לג) וַתַּ֣הַר עוֹד֘ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי-שָׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ כִּֽי-שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּֽתֶּן-לִ֖י גַּם-אֶת-זֶ֑ה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן: וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ אֲרֵי שְׂנִיאֲתָא אֲנָא וִיהַב לִי אַף יָת דֵּין וּקְרַת שְׁמֵהּ שִׁמְעוֹן: (לד) וַתַּ֣הַר עוֹד֘ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֨עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי-יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל-כֵּ֥ן קָֽרָא-שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי: וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת הָדָא זִמְנָא יִתְחַבַּר לִי בַעֲלִי אֲרֵי יְלֵידִית לֵהּ תְּלָתָא בְנִין עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵהּ לֵוִי:

רש''י הפעם ילוה אישי. לפי שהאמהות נביאות היו ויודעות ששנים עשר שבטים יוצאים מיעקב וארבע נשים ישא, אמרה מעתה אין לו פתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים: על כן. כל מי שנאמר בו על כן מרבה באוכלוסין, חוץ מלוי שהארון היה מכלה בהם: קרא שמו לוי. תמהתי שבכלם כתיב ותקרא, וזה כתב בו קרא, ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה ששלח הקדוש ברוך הוא גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה ונתן לו עשרים וארבע מתנות כהנה, ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי:

(לה) וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֨אמֶר֙ הַפַּ֨עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת-יְהֹוָ֔ה עַל-כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַתַּֽעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת: וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת הָדָא זִמְנָא אוֹדֶה קֳדָם יְיָ עַל כֵּן קְרַת שְׁמֵהּ יְהוּדָה וְקָמַת מִלְּמֵילַד:

רש''י הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות:

ל (א) וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּֽאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶל-יַֽעֲקֹב֙ הָֽבָה-לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם-אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי: וַחֲזַת רָחֵל אֲרֵי לָא יְלִידַת לְיַעֲקֹב וְקַנִּיאַת רָחֵל בַּאֲחָתַהּ וַאֲמֶרֶת לְיַעֲקֹב הַב לִי בְנִין וְאִם לָא מֵיתָא אֲנָא:

רש''י ותקנא רחל באחותה. קנאה במעשיה הטובים, אמרה אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים: הבה לי. וכי כך עשה אביך לאמך, והלא התפלל עליה: מתה אנכי. מכאן למי שאין לו בנים שחשוב כמת:

(ב) וַיִּֽחַר-אַ֥ף יַֽעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר-מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי-בָֽטֶן: וּתְקֵיף רוּגְזָא דְיַעֲקֹב בְּרָחֵל וַאֲמַר הָא מִנִּי אַתְּ בַּעְיָא הֲלָא מִן קֳדָם יְיָ תִּבְעִין דִּי מְנַע מִנִּיךְ וַלְדָא דִּמְעִין:

רש''י התחת אלהים אנכי. וכי במקומו אני: אשר מנע ממך. את אמרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני:

(ג) וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל-בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם-אָֽנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה: וַאֲמֶרֶת הָא אַמְתִי בִלְהָה עוּל לְוָתַהּ וּתְלִיד וַאֲנָא אֱרַבֵּי וְאִתְבְּנֵי אַף אֲנָא מִנַּהּ:

רש''י על ברכי. כתרגומו ואנא ארבי: ואבנה גם אנכי. מהו גם, אמרה לו זקנך אברהם היו לו בנים מהגר, וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה זקנתי הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי בלהה, ואבנה גם אנכי ממנה כשרה:

(ד) וַתִּֽתֶּן-ל֛וֹ אֶת-בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַֽעֲקֹֽב: וִיהָבַת לֵהּ יָת בִּלְהָה אַמְתַהּ לְאִנְתּוּ וְעַל לְוָתַהּ יַעֲקֹב:

ויצא יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ה) וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַֽעֲקֹ֖ב בֵּֽן: וְעַדִּיאַת בִּלְהָה וִילִידַת לְיַעֲקֹב בַּר: (ו) וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּֽתֶּן-לִ֖י בֵּ֑ן עַל-כֵּ֛ן קָֽרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ דָּֽן: וַאֲמֶרֶת רָחֵל דְּנַנִּי יְיָ וְאַף קַבִּיל צְלוֹתִי וִיהַב לִי בַּר עַל כֵּן קְרַת שְׁמֵהּ דָּן:

רש''י דנני אלהים. דנני וחיבני וזכני:

(ז) וַתַּ֣הַר ע֔וֹד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֑ל בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַֽעֲקֹֽב: וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בִּלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל בָּר תִּנְיָן לְיַעֲקֹב: (ח) וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים | נִפְתַּ֛לְתִּי עִם-אֲחֹתִ֖י גַּם-יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ נַפְתָּלִֽי: וַאֲמֶרֶת רָחֵל קַבִּיל יְיָ בָּעוּתִי בְּאִתְחַנָּנוּתִי בִּצְלוֹתִי חֲמֵידַת דִּיהֵי לִי וְלַד כַּאֲחָתִי אַף אִתְיְהִיב לִי וּקְרַת שְׁמֵהּ נַפְתָּלִי:

רש''י נפתולי אלהים. מנחם בן סרוק פרשו במחברת (במדבר יט טו) צמיד פתיל, חבורים, מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים. ואני מפרשו לשון (דברים לב ה) עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה לאחותי: גם יכלתי. הסכים על ידי. ואונקלוס תרגם לשון תפלה, כמו נפתולי אלהים, נתפללתי בקשות החביבות לפניו, נתקבלתי ונעתרתי כאחותי: נפתלתי. נתקבלה תפלתי. ומדרש אגדה יש רבים בלשון נוטריקון:

(ט) וַתֵּ֣רֶא לֵאָ֔ה כִּ֥י עָֽמְדָ֖ה מִלֶּ֑דֶת וַתִּקַּח֙ אֶת-זִלְפָּ֣ה שִׁפְחָתָ֔הּ וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְיַֽעֲקֹ֖ב לְאִשָּֽׁה: וַחֲזַת לֵּאָה אֲרֵי קָמַת מִלְּמֵילַד וּדְבָרַת יָת זִלְפָּה אַמְתַהּ וִיהָבַת יָתַהּ לְיַעֲקֹב לְאִנְתּוּ: (י) וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה לְיַֽעֲקֹ֥ב בֵּֽן: וִילִידַת זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה לְיַעֲקֹב בָּר:

רש''י ותלד זלפה. בכלן נאמר הריון חוץ מזלפה לפי שהיתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים ואין הריון נכר בה, וכדי לרמות ליעקב נתנה לבן ללאה שלא יבין שמכניסין לו את לאה, שכך מנהג לתן שפחה גדולה לגדולה וקטנה לקטנה:

(יא) וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖ה (בגד) בָּ֣א גָ֑ד וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ גָּֽד: וַאֲמֶרֶת לֵאָה אֲתָא גָד וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ גָּד:

רש''י בא גד. בא מזל טוב, כמו (שבת סז ב) גד גדי וסנוק לא, ודומה לו (ישעיה סה יא) העורכים לגד שלחן. ומדרש אגדה שנלד מהול, כמו (דניאל ד כ) גדו אילנא, ולא ידעתי על מה נכתבה תבה אחת. דבר אחר למה נקראת תיבה אחת בגד, כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים:

(יב) וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּה֙ שִׁפְחַ֣ת לֵאָ֔ה בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַֽעֲקֹֽב: וִילִידַת זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה בָּר תִּנְיָן לְיַעֲקֹב: (יג) וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֔ה בְּאָשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנ֑וֹת וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ אָשֵֽׁר: וַאֲמֶרֶת לֵאָה תֻּשְׁבַּחְתָּא הֲוַת לִי אֲרֵי בְכֵן יְשַׁבְּחֻנַּנִּי נְשַׁיָּא וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ אָשֵׁר: (יד) רביעי וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר-חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל-לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל-לֵאָ֔ה תְּנִי-נָ֣א לִ֔י מִדּֽוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ: וַאֲזַל רְאוּבֵן בְּיוֹמֵי חֲצַד חִטִּין וְאַשְׁכַּח יַבְרוּחִין בְּחַקְלָא וְאַיְתִי יָתְהוֹן לְלֵאָה אִמֵּהּ וַאֲמֶרֶת רָחֵל לְלֵאָה הָבִי כְעַן לִי מִיַּבְרוּחֵי דִּבְרִיךְ:

רש''י בימי קציר חטים. להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו: דודאים. סיגלי, עשב הוא ובלשון ישמעאל יסמי''ן:

(טו) וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַֽמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת-אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת-דּֽוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּֽוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ: וַאֲמֶרֶת לַהּ הַזְעֵיר דִּדְבַרְתְּ יָת בַּעְלִי וְתִסְּבִין אַף יָת יַבְרוּחֵי דִּבְרִי וַאֲמֶרֶת רָחֵל בְּכֵן יִשְׁכּוּב עִמָּךְ בְּלֵילְיָא חֳלַף יַבְרוּחֵי דִּבְרִיךְ:

רש''י ולקחת גם את דודאי בני. בתמיהה, ולעשות עוד זאת לקח גם את דודאי בני ותרגומו ולמסב: לכן ישכב עמך הלילה. שלי היתה שכיבת לילה זו ואני נותנה לך תחת דודאי בנך. ולפי שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו:

(טז) וַיָּבֹ֨א יַֽעֲקֹ֣֥ב מִֽן-הַשָּׂדֶה֘ בָּעֶ֒רֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֨אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדֽוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא: וַאֲתָא (נ''י וְעַל) יַעֲקֹב מִן חַקְלָא בְּרַמְשָׁא וּנְפָקַת לֵאָה לְקַדָּמוּתֵהּ וַאֲמֶרֶת לְוָתִי תֵיעוֹל אֲרֵי מֵיגַר אֲגַרְתִּיךְ בְּיַבְרוּחֵי דִּבְרִי וּשְׁכִיב עִמַּהּ בְּלֵילְיָא הוּא:

רש''י שכר שכרתיך. נתתי לרחל שכרה: בלילה הוא. הקדוש ברוך הוא סיע שיצא משם יששכר:

(יז) וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶל-לֵאָ֑ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד לְיַֽעֲקֹ֖ב בֵּ֥ן חֲמִישִֽׁי: וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתַהּ דְּלֵאָה וְעַדִּיאַת וִילִידַת לְיַעֲקֹב בַּר חֲמִישָׁאֵי:

רש''י וישמע אלהים אל לאה. שהיתה מתאוה ומחזרת להרבות שבטים:

(יח) וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה נָתַ֤ן אֱלֹהִים֙ שְׂכָרִ֔י אֲשֶׁר-נָתַ֥תִּי שִׁפְחָתִ֖י לְאִישִׁ֑י וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִשָּׂשׂכָֽר: וַאֲמֶרֶת לֵאָה יְהַב יְיָ אַגְרִי דִּי יְהָבִית אַמְתִי לְבַעְלִי וּקְרַת שְׁמֵהּ יִשָּׂשׂכָר: (יט) וַתַּ֤הַר עוֹד֙ לֵאָ֔ה וַתֵּ֥לֶד בֵּן-שִׁשִּׁ֖י לְיַֽעֲקֹֽב: וְעַדִּיאַת עוֹד לֵאָה וִילִידַת בַּר שְׁתִיתָאֵי לְיַעֲקֹב: (כ) וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה זְבָדַ֨נִי אֱלֹהִ֥ים | אֹתִי֘ זֶ֣בֶד טוֹב֒ הַפַּ֨עַם֙ יִזְבְּלֵ֣נִי אִישִׁ֔י כִּֽי-יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שִׁשָּׁ֣ה בָנִ֑ים וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ זְבֻלֽוּן: וַאֲמֶרֶת לֵאָה יְהַב יְיָ יָתֵהּ לִי חָלַק טַב הָדָא זִמְנָא יְהֵי מְדוֹרֵהּ דְּבַעְלִי לְוָתִי אֲרֵי יְלֵידִית לֵהּ שִׁתָּא בְנִין וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ זְבֻלוּן:

רש''י זבד טוב. כתרגומו: יזבלני. לשון (מלכים א' ח יג) בית זבול הירבירייריא''ה בלע''ז בית מדור. מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי שיש לי בנים כנגד כל נשיו:

(כא) וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה: וּבָתַר כֵּן יְלִידַת בְּרַתָּא וּקְרַת יָת שְׁמַהּ דִּינָה:

רש''י דינה. פרשו רבותינו שדנה לאה דין בעצמה אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה:

(כב) וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת-רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֨יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת-רַחְמָֽהּ: וְעַל דּוּכְרָנָא דְרָחֵל קֳדָם יְיָ וְקַבִּיל צְלוֹתַהּ יְיָ וִיהַב לַהּ עִדּוּי:

רש''י ויזכר אלהים את רחל. זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהיתה מצרה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שיסד הפיט (קרובות דר''ה שחרית) האדמון כבט שלא חלה, צבה לקחתה לו ונתבהלה:

(כג) וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת-חֶרְפָּתִֽי: וְעַדִּיאַת וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת כְּנַשׁ יְיָ יָת חִסּוּדִי:

רש''י אסף. הכניסה במקום שלא תראה וכן (ישעיה ד א) אסף חרפתנו, (שמות ט יט) ולא יאסף הביתה, (יואל ד טו) אספו נגהם, (ישעיה ס כ) וירחך לא יאסף, לא יטמן: חרפתי. שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע. ומדרש אגדה כל זמן שאין לאשה בן אין לה במי לתלות סרחונה, משיש לה בן תולה בו. מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך:

(כד) וַתִּקְרָ֧א אֶת-שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְהֹוָ֛ה לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר: וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ יוֹסֵף לְמֵימָר יוֹסֵף יְיָ לִי בַּר אָחֳרָן:

רש''י יוסף ה' לי בן אחר. יודעת היתה בנבואה שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד יהא ממני, לכך לא נתפללה אלא על בן אחר:

(כה) וַיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁ֛ר יָֽלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת-יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל-לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֨נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל-מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי: וַהֲוָה כַּד יְלִידַת רָחֵל יָת יוֹסֵף וַאֲמַר יַעֲקֹב לְלָבָן שַׁלְּחַנִּי וְאֵיהַךְ לְאַתְרִי וּלְאַרְעִי:

רש''י כאשר ילדה רחל את יוסף. משנלד שטנו של עשו, שנאמר (עובדיה א יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנלד יוסף בטח יעקב בהקדוש ברוך הוא ורצה לשוב:

(כו) תְּנָ֞ה אֶת-נָשַׁ֣י וְאֶת-יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת-עֲבֹֽדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ: הַב יָת נְשַׁי וְיָת בְּנַי דִּי פְלָחִית יָתָךְ בְּהֵן וְאֵזִיל אֲרֵי אַתְּ יְדַעְתָּ יָת פָּלְחָנִי דִּי פְלָחִתָּךְ:

רש''י תנה את נשי וגו' . איני רוצה לצאת כי אם ברשות:

(כז) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם-נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָֽרֲכֵ֥נִי יְהֹוָ֖ה בִּגְלָלֶֽךָ: וַאֲמַר לֵהּ לָבָן אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ נַסֵּיתִי וּבָרְכַנִי יְיָ בְּדִילָךְ:

רש''י נחשתי. מנחש היה, נסיתי בנחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, כשבאת לכאן לא היו לי בנים, שנאמר (לעיל כט ו) והנה רחל בתו באה עם הצאן, אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים, ועכשיו היו לו בנים שנאמר (להלן לא א) וישמע את דברי בני לבן:

(כח) חמישי וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָֽרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה: וַאֲמָר פָּרֵישׁ אַגְרָךְ עֲלַי וְאֶתֵּן:

רש''י נקבה שכרך. כתרגומו פריש אגרך:

(כט) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר-הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי: וַאֲמַר לֵהּ אַתְּ יְדַעְתָּ יָת דִּי פְלָחִתָּךְ וְיָת דַּהֲוָה בְעִירָךְ עִמִּי:

רש''י ואת אשר היה מקנך אתי. את חשבון מעוט מקנך שבא לידי מתחלה כמה היו:

(ל) כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר-הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ יְהֹוָ֛ה אֹֽתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥ה גַם-אָֽנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי: אֲרֵי זְעֵיר דִּי הֲוָה לָךְ קֳדָמַי וּתְקֵיף לְמִסְגֵּי וּבְרִיךְ יְיָ יָתָךְ בְּדִילִי וּכְעַן אֵימָתַי אֶעְבֵּיד אַף אֲנָא לְבֵיתִי:

רש''י לרגלי. עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה, כמו (שמות יא ח) העם אשר ברגלך, (שופטים ח ה) לעם אשר ברגלי, הבאים עמי: גם אנכי לביתי. לצורך ביתי, עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני וצריך אני להיות עושה גם אני עמהם לסמכן, וזהו גם:

(לא) וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן-לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ לֹֽא-תִתֶּן-לִ֣י מְא֔וּמָה אִם-תַּֽעֲשֶׂה-לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹֽאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר: וַאֲמַר מָה אֶתֵּן לָךְ וַאֲמַר יַעֲקֹב לָא תִתֶּן לִי מִדַּעַם אִם תַּעְבֶּד לִי פִּתְגָּמָא הָדֵין אֱתוּב אֶרְעֵי עָנָךְ אֶטָּר: (לב) אֶֽעֱבֹ֨ר בְּכָל-צֹֽאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל-שֶׂ֣ה | נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל-שֶֽׂה-חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּֽעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי: אֶעְבַּר בְּכָל עָנָךְ יוֹמָא דֵּין הַעֲדֵי (נ''י אַעְדִּי) מִתַּמָּן כָּל אִמָּר נְמוֹר וּרְקוֹעַ וְכָל אִמָּר שְׁחוּם בְּאִמְרַיָא וּרְקוֹעַ וּנְמוֹר בְּעִזַיָא וִיהֵי אַגְרִי:

רש''י נקד. מנמר בחברבורות דקות, כמו נקדות, פוינטור''א בלע''ז : טלוא. לשון טלאים חברבורות רחבות: חום. שחום דומה לאדום, רו''ש בלע''ז [אדום] לשון משנה שחמתית ונמצאת לבנה, לענין התבואה: והיה שכרי. אותן שיולדו מכאן ולהבא נקדים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי ואותן שישנן עכשיו הפרש מהם והפקידם ביד בניך, שלא תאמר לי על הנלדים מעתה אלו היו שם מתחלה, ועוד שלא תאמר לי על ידי הזכרים שהן נקדים וטלואים תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואלך:

(לג) וְעָֽנְתָה-בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי-תָב֥וֹא עַל-שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר-אֵינֶ֩נּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי: וְתַסְהֵד בִּי זָכוּתִי בְּיוֹם דִּמְחָר אֲרֵי תֵיעוֹל עַל אַגְרִי קֳדָמָךְ כֹּל דִּי לֵיתוֹהִי נְמוֹר וּרְקוֹעַ בְּעִזַּיָּא וּשְׁחוּם בְּאִמְרַיָא גְּנוּבָא הוּא עִמִּי:

רש''י וענתה בי וגו' . אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, תענה בי צדקתי, כי תבא צדקתי ותעיד על שכרי לפניך, שלא תמצא בעדרי כי אם נקדים וטלואים, וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום בידוע שגנבתיו לך, ובגנבה הוא שרוי אצלי:

(לד) וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ: וַאֲמַר לָבָן בְּרַם לְוַי יְהֵי כְפִתְגָּמָךְ:

רש''י הן. לשון הן, קבלת דברים: לו יהי כדברך. הלואי שתחפץ בכך:

(לה) וַיָּסַ֣ר בַּיּוֹם֩ הַה֨וּא אֶת-הַתְּיָשִׁ֜ים הָֽעֲקֻדִּ֣ים וְהַטְּלֻאִ֗ים וְאֵ֤ת כָּל-הָֽעִזִּים֙ הַנְּקֻדּ֣וֹת וְהַטְּלֻאֹ֔ת כֹּ֤ל אֲשֶׁר-לָבָן֙ בּ֔וֹ וְכָל-ח֖וּם בַּכְּשָׂבִ֑ים וַיִּתֵּ֖ן בְּיַד-בָּנָֽיו: וְאַעְדִּי בְיוֹמָא הַהוּא יָת תְּיָשַׁיָא רְגוֹלַיָא וּרְקוֹעַיָא וְיָת כָּל עִזַּיָא נְמוֹרְתָא וּרְקוֹעֲתָא כֹּל דִּי חִוָּר בֵּהּ וְכָל דִּשְׁחוּם בְּאִמְּרַיָּא וִיהַב בְּיַד בְּנוֹהִי:

רש''י ויסר. לבן ביום ההוא וגו' : התישים. עזים זכרים: כל אשר לבן בו. כל אשר היתה בו חברבורית לבנה: ויתן. לבן ביד בניו:

(לו) וַיָּ֗שֶׂם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים בֵּינ֖וֹ וּבֵ֣ין יַֽעֲקֹ֑ב וְיַֽעֲקֹ֗ב רֹעֶ֛ה אֶת-צֹ֥אן לָבָ֖ן הַנּֽוֹתָרֹֽת: וְשַׁוִּי מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בֵּינוֹהִי וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רָעֵי יָת עָנָא דְלָבָן דְּאִשְׁתָּאֳרָן:

רש''י הנותרת. הרעועות שבהן החולות והעקרות, שאינן אלא שירים, אותן מסר לו:

(לז) וַיִּֽקַּח-לוֹ יַֽעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעַרְמ֑וֹן וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָל֣וֹת לְבָנ֔וֹת מַחְשׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַמַּקְלֽוֹת: וּנְסִיב לֵהּ יַעֲקֹב חוּטְרִין דִּלְבָן רַטִּיבִין וִּדְלוּז וְדִדְלוּף וְקַלִּיף בְּהוֹן קִלְפִין חִוָּרִין קִלּוּף חִוָּר דִּי עַל חוּטְרַיָּא:

רש''י מקל לבנה. עץ הוא ושמו לבנה, כמה דתימא (הושע ד יג) תחת אלון ולבנה, ואומר אני הוא שקורין טרינבל''א בלע''ז שהוא לבן [צפצפה עצנית]: לח. כשהוא רטוב: ולוז. ועוד לקח מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים קולדר''א בלע''ז [אלסר]: וערמון. קשטיניי''ר בלע''ז [עץ ערמון]: פצלות. קלופים קלופים, שהיה עושהו מנמר: מחשף הלבן. גלוי לובן של מקל. כשהיה קולפו היה נראה ונגלה לובן שלו במקום הקלוף:

(לח) וַיַּצֵּ֗ג אֶת-הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּֽרְהָטִ֖ים בְּשִֽׁקֲת֣וֹת הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת: וְדָעִיץ יָת חוּטְרַיָּא דִּי קַלִּיף בִּרְהָטַיָּא אֲתַר בֵּית שַׁקְיָא דְמַיָּא אֲתַר דְּאָתָן (נ''י דְּאָתְיָן) עָנָא לְמִשְׁתֵּי לְקִבְלֵיהוֹן דְּעָנָא וּמִתְיַחֲמָן בְּמֵיתֵיהוֹן לְמִשְׁתֵּי:

רש''י ויצג. תרגומו ודעיץ, לשון תחיבה ונעיצה הוא בלשון ארמי, והרבה יש בתלמוד (שבת נ ב) דצה ושלפה, (חולין צג ב) דץ ביה מידי. דצה כמו דעצה, אלא שמקצר את לשונו: ברהטים. במרוצת המים, בבריכות העשויות בארץ, להשקות שם הצאן: אשר תבאן וגו' ברהטים. אשר תבאנה הצאן לשתות, שם הציג המקלות לנכח הצאן: ויחמנה. הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה, והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו. ר' הושעיא אומר המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה וגו' :

(לט) וַיֶּֽחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל-הַמַּקְל֑וֹת וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים: וְאִתְיַחֲמָא עָנָא בְּחוּטְרַיָּא וִילִידָא עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּרְקוֹעִין:

רש''י אל המקלות. אל מראות המקלות: עקדים. משנים במקום עקידתן, הם קרסלי ידיהן ורגליהן:

(מ) וְהַכְּשָׂבִים֘ הִפְרִ֣יד יַֽעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּ֠ן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל-עָקֹ֛ד וְכָל-ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּ֨שֶׁת-ל֤וֹ עֲדָרִים֙ לְבַדּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל-צֹ֥אן לָבָֽן: וְאִמְּרַיָּא אַפְרֵשׁ יַעֲקֹב וִיהַב בְּרֵישׁ עָנָא כָּל דִּרְגוֹל וְכָל דִּשְׁחוּם בְּעָנָא דְלָבָן וְשַׁוִּי לֵהּ עֶדְרִין בִּלְחוֹדוֹהִי וְלָא עֲרֵבִנּוּן עִם עָנָא דְלָבָן:

רש''י והכשבים הפריד יעקב. הנלדים עקדים נקדים הבדיל והפריד לעצמן ועשה אותן עדר עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם, וזהו שנאמר ויתן פני הצאן אל עקוד, שהיו פני הצאן אל העקדים, ואל כל חום שמצא בצאן לבן: וישת לו עדרים. כמו שפרשתי:

(מא) וְהָיָ֗ה בְּכָל-יַחֵם֘ הַצֹּ֣אן הַֽמְקֻשָּׁרוֹת֒ וְשָׂ֨ם יַֽעֲקֹ֧ב אֶת-הַמַּקְל֛וֹת לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּֽרְהָטִ֑ים לְיַֽחֲמֶ֖נָּה בַּמַּקְלֽוֹת: וַהֲוֵי בְּכָל עִדַּן דְּמִתְיַחֲמָן עָנָא מְבַכַּרְתָּא וּמְשַׁוִּי יַעֲקֹב יָת חוּטְרַיָּא לְעֵינֵי עָנָא בִּרְהָטַיָּא לְיַחָמוּתְהוֹן בְּחוּטְרַיָּא:

רש''י המקשרות. כתרגומו הבכירות ואין לו עד במקרא להוכיח עליו. ומנחם חברו עם (שמואל ב' טו לא) אחיתפל בקשרים, (שם טו י) ויהי הקשר אמיץ, אותן המתקשרות יחד למהר עבורן:

(מב) וּבְהַֽעֲטִ֥יף הַצֹּ֖אן לֹ֣א יָשִׂ֑ים וְהָיָ֤ה הָֽעֲטֻפִים֙ לְלָבָ֔ן וְהַקְּשֻׁרִ֖ים לְיַֽעֲקֹֽב: וּבְלַקִּישׁוּת עָנָא לָא מְשַׁוֵּי וַהֲווֹ לַקִּישָׁא לְלָבָן וּבַכִּירַיָּא לְיַעֲקֹב:

רש''י ובהעטיף. לשון אחור, כתרגומו ובלקישות. ומנחם חברו עם (ישעיה ג כג) המחלצות והמעטפות, לשון עטיפת כסות, כלומר מתעטפות בעורן וצמרן ואינן מתאוות להתיחם על ידי הזכרים:

(מג) וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי-לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַֽעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַֽחֲמֹרִֽים: וּתְקֵיף גַּבְרָא לַחֲדָא לַחֲדָא וַהֲווֹ לֵהּ עָן סַגִּיאָן וְאַמְהָן וְעַבְדִּין וְגַמְלִין וַחֲמָרִין:

רש''י צאן רבות. פרות ורבות יותר משאר צאן: ושפחות ועבדים. מוכר צאנו בדמים יקרים ולוקח לו כל אלה:

לא (א) וַיִּשְׁמַ֗ע אֶת-דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי-לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵֽאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל-הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה: וּשְׁמַע יָת פִתְגָּמֵי בְנֵי לָבָן דְּאָמְרִין נְסִיב יַעֲקֹב יָת כָּל דִּי לְאָבוּנָא וּמִדִּי לְאָבוּנָא קְנָא יָת כָּל נִכְסַיָּא הָדֵין:

רש''י עשה. כנס, כמו (ש''א יד מח) ויעש חיל ויך את עמלק:

(ב) וַיַּ֥רְא יַֽעֲקֹ֖ב אֶת-פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם: וַחֲזָא יַעֲקֹב יָת סְבַר אַפֵּי לָבָן וְהָא לֵיתוֹהִי עִמֵּהּ כְּמֵאִתְמַלִּי וּמִדְּקַמּוֹהִי: (ג) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-יַֽעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל-אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמֽוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ: וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקֹב תּוּב לְאַרְעָא דַּאֲבָהָתָךְ וּלְיַלָּדֻתָךְ וִיהֵי מֵימְרִי בְּסַעְדָּךְ:

רש''י שוב אל ארץ אבותיך. ושם אהיה עמך, אבל בעודך מחבר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך:

(ד) וַיִּשְׁלַ֣ח יַֽעֲקֹ֔ב וַיִּקְרָ֖א לְרָחֵ֣ל וּלְלֵאָ֑ה הַשָּׂדֶ֖ה אֶל-צֹאנֽוֹ: וּשְׁלַח יַעֲקֹב וּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה לְחַקְלָא לְוַת עָנֵהּ:

רש''י ויקרא לרחל וללאה. לרחל תחלה ואחר כך ללאה שהיא היתה עקרת הבית, שבשבילה נזדוג יעקב עם לבן, ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בעז ובית דינו משבט יהודה אומרים (רות ד יא) כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם וגו' , הקדימו רחל ללאה:

(ה) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן רֹאֶ֤ה אָֽנֹכִי֙ אֶת-פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי-אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וֵֽאלֹהֵ֣י אָבִ֔י הָיָ֖ה עִמָּדִֽי: וַאֲמַר לְהֵן חָזֵי אֲנָא יָת סְבַר אַפֵּי אֲבוּכֶן אֲרֵי לֵיתוֹהִי עִמִּי כְּמֵאִתְמַלִּי וּמִדְּקַמֹּהִי וֵאלָהֵהּ דְּאַבָּא הֲוָה בְּסַעְדִּי: (ו) וְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל-כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת-אֲבִיכֶֽן: וְאַתִּין יְדַעְתִּין אֲרֵי בְּכָל חֵילִי פְּלָחִית יָת אֲבוּכֶן: (ז) וַֽאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶֽחֱלִ֥ף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא-נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי: וַאֲבוּכֶן שְׁקַּר בִּי וְאַשְׁנִי יָת אַגְרִי עֲשַׂר זִמְנִין וְלָא שָׁבְקֵהּ יְיָ לְאַבְאָשָׁא עִמִּי:

רש''י עשרת מנים. אין מונים פחות מעשרה: מנים. לשון סכום כלל החשבון, והן עשיריות, למדנו שהחליף תנאו מאה פעמים:

(ח) אִם-כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר נְקֻדִּים֙ יִֽהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָֽלְד֥וּ כָל-הַצֹּ֖אן נְקֻדִּ֑ים וְאִם-כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר עֲקֻדִּים֙ יִֽהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָֽלְד֥וּ כָל-הַצֹּ֖אן עֲקֻדִּֽים: אִם כְּדֵין הֲוָה אֲמַר נְמוֹרִין יְהֵא אַגְרָךְ וִילִידָן כָּל עָנָא נְמוֹרִין וְאִם כְּדֵין הֲוָה אֲמַר רְגוֹלִין יְהֵא אַגְרָךְ וִילִידָן כָּל עָנָא רְגוֹלִין: (ט) וַיַּצֵּ֧ל אֱלֹהִ֛ים אֶת-מִקְנֵ֥ה אֲבִיכֶ֖ם וַיִּֽתֶּן-לִֽי: וְאַפְרֵשׁ יְיָ יָת גֵּיתֵי דַּאֲבוּכוֹן וִיהַב לִי: (י) וַיְהִ֗י בְּעֵת֙ יַחֵ֣ם הַצֹּ֔אן וָֽאֶשָּׂ֥א עֵינַ֛י וָאֵ֖רֶא בַּֽחֲל֑וֹם וְהִנֵּ֤ה הָֽעֲתֻּדִים֙ הָֽעֹלִ֣ים עַל-הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּֽים: וַהֲוָה בְּעִדַּן דְּאִתְיַחֲמָא עָנָא וּזְקָפִית עַיְנַי וַחֲזֵית בְּחֶלְמָא וְהָא תְיָשַׁיָּא דְּסָלְקִין עַל עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּפַצִיחִין:

רש''י והנה העתודים. אף על פי שהבדילם לבן כלם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן לעדר שביד יעקב: וברדים. כתרגומו ופציחין פיישי''ד בלע''ז [מנומש], חוט של לבן מקיף את גופו סביב, חברבורית שלו פתוחה ומפולשת מזן אל זן, ואין לי להביא עד מן המקרא:

(יא) וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָֽאֱלֹהִ֛ים בַּֽחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָֽאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי: וַאֲמַר לִי מַלְאָכָא דַּיְיָ בְּחֶלְמָא יַעֲקֹב וַאֲמָרִית הָא אֲנָא: (יב) וַיֹּ֗אמֶר שָׂא-נָ֨א עֵינֶ֤יךָ וּרְאֵה֙ כָּל-הָֽעֲתֻּדִים֙ הָֽעֹלִ֣ים עַל-הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּ֑ים כִּ֣י רָאִ֔יתִי אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר לָבָ֖ן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ: וַאֲמַר זְקוֹף כְּעַן עַינָיךְ וַחֲזֵי כָּל תְּיָשַׁיָּא דְּסָלְקִין עַל עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּפַצִיחִין אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי יָת כָּל דִּי לָבָן עָבֵד לָךְ: (יג) אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּית-אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל-אֶ֥רֶץ מֽוֹלַדְתֶּֽךָ: אֲנָא אֱלָהָא דְּאִתְגְּלֵיתִי עֲלָךְ בְּבֵית אֵל דִּי מְשַׁחְתָּא תַמָּן קָמָא דִּי קַיִּמְתָּא קֳדָמַי תַּמָּן קְיָם כְּעַן קוּם פּוּק מִן אַרְעָא הָדָא וְתוּב לְאַרְעָא יַלָּדוּתָךְ:

רש''י האל בית אל. כמו אל בית אל, הה''א יתרה, ודרך מקראות לדבר כן, כמו (במדבר לד ב) כי אתם באים אל הארץ כנען: משחת שם. לשון רבוי וגדלה כשנמשח למלכות, כך (לעיל כח יח) ויצק שמן על ראשה, להיות משוחה למזבח: אשר נדרת לי. וצריך אתה לשלמו, שאמרת (שם כב) יהיה בית אלהים, שתקריב שם קרבנות:

(יד) וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ: וַאֲתִיבַת רָחֵל וְלֵאָה וַאֲמָרַן לֵהּ הַעוֹד (כְּעַן) לָנָא חֳלָק וְאַחֲסָנָא בְּבֵית אֲבוּנָא:

רש''י העוד לנו חלק. למה נעכב על ידך מלשוב, כלום אנו מיחלות לירש בנכסי אבינו כלום בין הזכרים:

(טו) הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם-אָכ֖וֹל אֶת-כַּסְפֵּֽנוּ: הֲלָא נוּכְרָאָן אִתְחֲשַׁבְנָא לֵהּ אֲרֵי זַבְּנָנָא וַאֲכַל אַף מֵיכַל יָת כַּסְפָּנָא:

רש''י הלוא נכריות נחשבנו לו. אפלו בשעה שדרך בני אדם לתת נדוניא לבנותיו בשעת נשואין, נהג עמנו כנכריות, כי מכרנו לך בשכר הפעלה: את כספנו. שעכב דמי שכר פעלתך:

(טז) כִּ֣י כָל-הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה: אֲרֵי כָל עוּתְרָא דִּי אַפְרֵשׁ יְיָ מֵאֲבוּנָא דִּילָנָא הוּא וְדִבְּנָנָא וּכְעַן כֹּל דִּי אֲמַר יְיָ לָךְ עִבֵד:

רש''י כי כל העשר. כי זה משמש בלשון אלא, כלומר משל אבינו אין לנו כלום אלא מה שהציל הקדוש ברוך הוא מאבינו שלנו הוא: הציל. לשון הפריש, וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה, שמפרישו מן הרעה ומן האויב:

(יז) שישי וַיָּ֖קָם יַֽעֲקֹ֑ב וַיִּשָּׂ֛א אֶת-בָּנָ֥יו וְאֶת-נָשָׁ֖יו עַל-הַגְּמַלִּֽים: וְקָם יַעֲקֹב וּנְטַל יָת בְּנוֹהִי וְיָת נְשׁוֹהִי עַל גַּמְלַיָּא:

רש''י את בניו ואת נשיו. הקדים זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים, שנאמר (לקמן לו ו) ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו' :

(יח) וַיִּנְהַ֣ג אֶת-כָּל-מִקְנֵ֗הוּ וְאֶת-כָּל-רְכֻשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁ מִקְנֵה֙ קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֑ם לָב֛וֹא אֶל-יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן: וּדְבַר יָת כָּל גֵּיתוֹהִי וְיָת כָּל קִנְיָנֵהּ דִּקְנָא גֵּיתֵי קִנְיָנֵהּ דִּי קְנָא בְּפַדַּן אֲרָם לְמֵיתֵי לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי לְאַרְעָא כְנָעַן:

רש''י מקנה קנינו. מה שקנה מצאנו עבדים ושפחות וגמלים וחמורים:

(יט) וְלָבָ֣ן הָלַ֔ךְ לִגְזֹ֖ז אֶת-צֹאנ֑וֹ וַתִּגְנֹ֣ב רָחֵ֔ל אֶת-הַתְּרָפִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְאָבִֽיהָ: וְלָבָן אֲזַל לְמִגַּז יָת עָנֵהּ וּנְסִּבַת רָחֵל יָת צַלְמָנַיָּא דִּי לַאֲבוּהָא:

רש''י לגזז את צאנו. שנתן ביד בניו דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב: ותגנב רחל את התרפים. להפריש את אביה מעבודה זרה נתכונה:

(כ) וַיִּגְנֹ֣ב יַֽעֲקֹ֔ב אֶת-לֵ֥ב לָבָ֖ן הָֽאֲרַמִּ֑י עַל-בְּלִי֙ הִגִּ֣יד ל֔וֹ כִּ֥י בֹרֵ֖חַ הֽוּא: וְכַסִּי יַעֲקֹב מִן לִבָּא דְלָבָן אֲרַמָּאָה עַל דְּלָא חַוִּי לֵהּ אֲרֵי אָזֵל הוּא: (כא) וַיִּבְרַ֥ח הוּא֙ וְכָל-אֲשֶׁר-ל֔וֹ וַיָּ֖קָם וַיַּֽעֲבֹ֣ר אֶת-הַנָּהָ֑ר וַיָּ֥שֶׂם אֶת-פָּנָ֖יו הַ֥ר הַגִּלְעָֽד: וַאֲזַלּ הוּא וְכָל דִּי לֵהּ וְקָם וַעֲבַר יָת פְּרָת וְשַׁוִּי יָת אַפּוֹהִי לְטוּרָא דְגִלְעָד: (כב) וַיֻּגַּ֥ד לְלָבָ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֥י בָרַ֖ח יַֽעֲקֹֽב: וְאִתְחַוָא לְלָבָן בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה אֲרֵי אֲזַל יַעֲקֹב:

רש''י ביום השלישי. שהרי דרך שלשת ימים היה ביניהם:

(כג) וַיִּקַּ֤ח אֶת-אֶחָיו֙ עִמּ֔וֹ וַיִּרְדֹּ֣ף אַֽחֲרָ֔יו דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיַּדְבֵּ֥ק אֹת֖וֹ בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד: וּדְבַר יָת אַחוּהִי עִמֵּהּ וּרְדַף בַּתְרוֹהִי מַהֲלַךְ שִׁבְעַת יוֹמִין וְאַדְבֵּק יָתֵהּ בְּטוּרָא דְגִלְעָד:

רש''י את אחיו. קרוביו: דרך שבעת ימים. כל אותן שלשה ימים שהלך המגיד להגיד ללבן הלך יעקב לדרכו. נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים, ובשביעי השיגו לבן, למדנו שכל מה שהלך יעקב בשבעה ימים הלך לבן ביום אחד (שנאמר וירדוף אחריו דרך שבעת ימים, ולא נאמר וירדוף אחריו שבעת ימים) :

(כד) וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל-לָבָ֥ן הָֽאֲרַמִּ֖י בַּֽחֲלֹ֣ם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ פֶּן-תְּדַבֵּ֥ר עִם-יַֽעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד-רָֽע: וַאֲתָא מֵימָר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת לָבָן אֲרַמָּאָה בְּחֵילְמָא דְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵהּ אִסְתַּמַּר לָךְ דִּילְמָא תְמַלֵּיל עִם יַעֲקֹב מִטַּב עַד בִּישׁ:

רש''י מטוב עד רע. כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים:

(כה) וַיַּשֵּׂ֥ג לָבָ֖ן אֶת-יַֽעֲקֹ֑ב וְיַֽעֲקֹ֗ב תָּקַ֤ע אֶת-אָֽהֳלוֹ֙ בָּהָ֔ר וְלָבָ֛ן תָּקַ֥ע אֶת-אֶחָ֖יו בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד: וְאַדְבֵּיק לָבָן יָת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב פְּרַס יָת מַשְׁכְּנֵהּ בְּטוּרָא וְלָבָן אַשְׁרֵי יָת אֲחוֹהִי בְּטוּרָא דְגִלְעָד: (כו) וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ וַתִּגְנֹ֖ב אֶת-לְבָבִ֑י וַתְּנַהֵג֙ אֶת-בְּנֹתַ֔י כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב: וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב מָה עֲבַדְתָּ וְכַסֵּיתָא מִנִּי וּדְבַרְתָּא יָת בְּנָתַי כְּשַׁבְיוֹת חַרְבָּא:

רש''י כשביות חרב. כל חיל הבא למלחמה קרוי חרב:

(כז) לָ֤מָּה נַחְבֵּ֨אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא-הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּֽחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר: לְמָה אִטְמַרְתָּ לְמֵיזַל וְכַסֵּיתָא מִנִּי וְלָא חַוֵּיתָא לִי וְשַׁלָּחִתָּךְ פּוֹן בְּחֶדְוָא וּבְתוּשְׁבְּחָן בְּתוּפִּין וּבְכִנָּרִין:

רש''י ותגנב אתי. גנבת את דעתי:

(כח) וְלֹ֣א נְטַשְׁתַּ֔נִי לְנַשֵּׁ֥ק לְבָנַ֖י וְלִבְנֹתָ֑י עַתָּ֖ה הִסְכַּ֥לְתָּ עֲשֽׂוֹ: וְלָא שְׁבַקְתַּנִּי לְנַשָּׁקָא לִבְנַי וְלִבְנָתָי כְּעַן אַסְכֶּלְתָּא לְמֶעְבָּד: (כט) יֶשׁ-לְאֵ֣ל יָדִ֔י לַֽעֲשׂ֥וֹת עִמָּכֶ֖ם רָ֑ע וֵֽאלֹהֵ֨י אֲבִיכֶ֜ם אֶ֣מֶשׁ | אָמַ֧ר אֵלַ֣י לֵאמֹ֗ר הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ מִדַּבֵּ֥ר עִם-יַֽעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד-רָֽע: אִית חֵילָא בִידִי לְמֶעְבַּד עִמְּכוֹן בִּישׁ וֵאלָהָא דַּאֲבוּכוֹן בְּרַמְשָׁא אֲמַר לִי לְמֵימַר אִסְתַּמַּר לָּךְ מִלְּמַלָּלָא עִם יַעֲקֹב מִטַּב עַד בִּישׁ:

רש''י יש לאל ידי. יש כח וחיל בידי לעשות עמכם רע. וכל אל שהוא לשון קדש על שם עזוז ורוב אונים הוא:

(ל) וְעַתָּה֙ הָלֹ֣ךְ הָלַ֔כְתָּ כִּֽי-נִכְסֹ֥ף נִכְסַ֖פְתָּה לְבֵ֣ית אָבִ֑יךָ לָ֥מָּה גָנַ֖בְתָּ אֶת-אֱלֹהָֽי: וּכְעַן מֵיזַל אֲזַלְתָּ אֲרֵי חַמָּדָא חַמֵדְתָּא לְבֵית אָבוּךְ לְמָה נְסִבְתָּא יָת דַּחַלְתִּי:

רש''י נכספתה. חמדת, והרבה יש במקרא (תהלים פד ג) נכספה וגם כלתה נפשי, (איוב יד טו) למעשה ידיך תכסף:

(לא) וַיַּ֥עַן יַֽעֲקֹ֖ב וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֑ן כִּ֣י יָרֵ֔אתִי כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן-תִּגְזֹ֥ל אֶת-בְּנוֹתֶ֖יךָ מֵֽעִמִּֽי: וַאֲתֵיב יַעֲקֹב וַאֲמַר לְלָבָן אֲרֵי דְחֵילִית אֲרֵי אֲמָרִית דִּילְמָא תָנֵיס יָת בְּנָתָךְ מִנִּי:

רש''י כי יראתי וגו' . השיבו על ראשון ראשון, שאמר לו (פסוק כו) ותנהג את בנותי וגו' :

(לב) עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת-אֱלֹהֶ֘יךָ֘ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒ נֶ֣גֶד אַחֵ֧ינוּ הַֽכֶּר-לְךָ֛ מָ֥ה עִמָּדִ֖י וְקַח-לָ֑ךְ וְלֹֽא-יָדַ֣ע יַֽעֲקֹ֔ב כִּ֥י רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם: עִם (נ''י אֲתַר) דִּי תַשְׁכַּח יָת דַּחַלְתָּךְ לָא יִתְקַיַּם קֳדָם אֲחָנָא אִשְׁתְּמוֹדַע לָךְ מָה דְעִמִּי וְסַב לָךְ וְלָא יְדַע יַעֲקֹב אֲרֵי רָחֵל נְסִיבָתְהוֹן:

רש''י לא יחיה. ומאותה קללה מתה רחל בדרך: מה עמדי. משלך:

(לג) וַיָּבֹ֨א לָבָ֜ן בְּאֹֽהֶל יַֽעֲקֹ֣ב | וּבְאֹ֣הֶל לֵאָ֗ה וּבְאֹ֛הֶל שְׁתֵּ֥י הָֽאֲמָהֹ֖ת וְלֹ֣א מָצָ֑א וַיֵּצֵא֙ מֵאֹ֣הֶל לֵאָ֔ה וַיָּבֹ֖א בְּאֹ֥הֶל רָחֵֽל: וְעַל לָבָן בְּמַשְׁכְּנָא דְיַעֲקֹב וּבְמַשְׁכְּנָא דְלֵאָה וּבְמַשְׁכְּנָא דְּתַרְתֵּין לְחֵינָתָא וְלָא אַשְׁכַּח וּנְפַק מִמַּשְׁכְּנָא דְלֵאָה וְעַל בְּמַשְׁכְּנָא דְרָחֵל:

רש''י באהל יעקב. הוא אהל רחל, שהיה יעקב תדיר אצלה, וכן הוא אומר (להלן מו יט) בני רחל אשת יעקב, ובכלן לא נאמר אשת יעקב: ויבא באהל רחל. כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל קודם שחפש באהל האמהות. וכל כך למה, לפי שהיה מכיר בה שהיא משמשנית:

(לד) וְרָחֵ֞ל לָֽקְחָ֣ה אֶת-הַתְּרָפִ֗ים וַתְּשִׂמֵ֛ם בְּכַ֥ר הַגָּמָ֖ל וַתֵּ֣שֶׁב עֲלֵיהֶ֑ם וַיְמַשֵּׁ֥שׁ לָבָ֛ן אֶת-כָּל-הָאֹ֖הֶל וְלֹ֥א מָצָֽא: וְרָחֵל נְסִיבַת יָת צַלְמָנַיָּא וְשַׁוִּתִּנּוּן בַּעֲבִיטָא דְגַמְלָא וִיתִיבַת עֲלֵיהוֹן וּמַשִּׁישׁ לָבָן יָת כָּל מַשְׁכְּנָא וְלָא אַשְׁכָּח:

רש''י בכר הגמל. לשון כרים וכסתות כתרגומו בעביטא דגמלא, והיא מרדעת העשויה כמין כר ובעירובין (דף טז א) הקיפוה בעביטין, והן עביטי גמלים, בשטי''ל בלע''ז :

(לה) וַתֹּ֣אמֶר אֶל-אָבִ֗יהָ אַל-יִ֨חַר֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י כִּ֣י ל֤וֹא אוּכַל֙ לָק֣וּם מִפָּנֶ֔יךָ כִּי-דֶ֥רֶךְ נָשִׁ֖ים לִ֑י וַיְחַפֵּ֕שׂ וְלֹ֥א מָצָ֖א אֶת-הַתְּרָפִֽים: וַאֲמֶרֶת לַאֲבוּהָא לָא יִתְקֵף בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי אֲרֵי לָא אִכּוּל לְמֵיקַם מִן קֳדָמָךְ אֲרֵי אֹרַח נְשִׁין לִי וּבְלַשׁ וְלָא אַשְׁכַּח יָת צַלְמָנַיָּא: (לו) וַיִּ֥חַר לְיַֽעֲקֹ֖ב וַיָּ֣רֶב בְּלָבָ֑ן וַיַּ֤עַן יַֽעֲקֹב֙ וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֔ן מַה-פִּשְׁעִי֙ מַ֣ה חַטָּאתִ֔י כִּ֥י דָלַ֖קְתָּ אַֽחֲרָֽי: וּתְקֵיף לְיַעֲקֹב וּנְצָא עִם לָבָן וַאֲתֵיב יַעֲקֹב וַאֲמַר לְלָבָן מַה חוֹבִי מַה סוּרְחָנִי אֲרֵי רְדַפְתָּא בַּתְרָי:

רש''י דלקת. רדפת, כמו (איכה ד יט) על ההרים דלקנו, וכמו (ש''א יז נג) מדלק אחרי פלשתים:

(לז) כִּי-מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת-כָּל-כֵּלַ֗י מַה-מָּצָ֨אתָ֙ מִכֹּ֣ל כְּלֵֽי-בֵיתֶ֔ךָ שִׂ֣ים כֹּ֔ה נֶ֥גֶד אַחַ֖י וְאַחֶ֑יךָ וְיוֹכִ֖יחוּ בֵּ֥ין שְׁנֵֽינוּ: אֲרֵי מַשִּׁשְׁתָּא יָת כָּל מָנַי מָה אַשְׁכַּחְתָּא מִכֹּל מָנֵי בֵיתָךְ שַׁוִּי הָכָא קֳדָם אַחַי וְאַחָיךְ וְיוֹכִיחוּן בֵּין תַּרְוָנָא:

רש''י ויוכיחו. ויבררו עם מי הדין, אפרובי''ר בלע''ז :

(לח) זֶה֩ עֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָֽנֹכִי֙ עִמָּ֔ךְ רְחֵלֶ֥יךָ וְעִזֶּ֖יךָ לֹ֣א שִׁכֵּ֑לוּ וְאֵילֵ֥י צֹֽאנְךָ֖ לֹ֥א אָכָֽלְתִּי: דְּנַן עֶסְרִין שְׁנִין אֲנָא עִמָּךְ רְחֵלָיךְ וְעִזָּיךְ לָא אַתְכִּילוּ וְדִכְרֵי עָנָךְ לָא אֲכָלִית:

רש''י לא שכלו. לא הפילו עבורם, כמו (הושע ט יד) רחם משכיל, (איוב כא י) תפלט פרתו ולא תשכל: ואילי צאנך. מכאן אמרו איל בן יומו קרוי איל, שאם לא כן מה שבחו, אילים לא אכל אבל כבשים אכל, אם כן גזלן הוא:

(לט) טְרֵפָה֙ לֹֽא-הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָֽנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה: דִּתְבִירָא לָא אַיְתֵיתִי לְוָתָךְ דַּהֲוַת שָׁגְיָא מִמִּנְיָנָא מִנִּי אַתְּ בָּעֵי לַהּ נְטָרִית בִּימָמָא וּנְטָּרִית בְּלֵילְיָא:

רש''י טרפה. על ידי ארי או זאב: אנכי אחטנה. לשון (שופטים כ טז) קולע באבן אל השערה ולא יחטא, (מ''א א כא) אני ובני שלמה חטאים, חסרים, אנכי אחסרנה, אם חסרה חסרה לי, שמידי תבקשנה: אנכי אחטנה. תרגומו דהות שגיא ממנינא שהיתה נפקדת ומחסרת, כמו (במדבר לא מט) ולא נפקד ממנו איש, תרגומו ולא שגא: גנבתי יום וגנבתי לילה. גנובת יום או גנובת לילה הכל שלמתי: גנבתי. כמו (איכה א א) רבתי בגוים שרתי במדינות, (ישעיה א כא) מלאתי משפט, (הושע י יא) אהבתי לדוש:

(מ) הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי: הֲוֵיתִי בִימָמָא אֲכַלְנִי שַׁרְבָא וּגְלִידָא (הֲוָה) נָחֵית עֲלַי בְּלֵילְיָא וּנְדַד שִׁנְתִּי מֵעֵינָי:

רש''י אכלני חרב. לשון (דברים ד כד) אש אכלה: וקרח. כמו (תהלים קמז יז) משליך קרחו, תרגומו גלידא: שנתי. לשון שינה:

(מא) זֶה-לִּ֞י עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָה֘ בְּבֵיתֶ֒ךָ֒ עֲבַדְתִּ֜יךָ אַרְבַּֽע-עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ בִּשְׁתֵּ֣י בְנֹתֶ֔יךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים בְּצֹאנֶ֑ךָ וַתַּֽחֲלֵ֥ף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֥רֶת מֹנִֽים: דְּנַן לִי עֶשְׂרִין שְׁנִין בְּבֵיתָךְ פְּלָחִתָּךְ אַרְבַּע עֶשְׂרֵי שְׁנִין בְּתַרְתֵּין בְּנָתָךְ וְשִׁתְּ שְׁנִין בְּעָנָךְ וְאַשְׁנֵיתָא יָת אַגְרִי עֲשַׂר זִמְנִין:

רש''י ותחלף את משכרתי. היית משנה תנאי שבינינו מנקוד לטלוא ומעקדים לברדים:

(מב) לוּלֵ֡י אֱלֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת-עָנְיִ֞י וְאֶת-יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹהִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ: אִילוּלָא פוֹן אֱלָהֵהּ דְּאַבָּא אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם וּדְדָחִיל לֵהּ יִצְחָק הֲוָה בְּסַעְדִּי אֲרֵי כְעַן רֵיקָן שִׁלַּחְתָּנִי יָת עַמְלִי וְיָת לֵיאוּת יְדַי גְלֵי קֳדָם יְיָ וְאוֹכַח בְּרַמְשָׁא:

רש''י ופחד יצחק. לא רצה לומר אלהי יצחק, שאין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו על הצדיקים בחייהם, ואף על פי שאמר לו בצאתו מבאר שבע (לעיל כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, בשביל שכהו עיניו והרי הוא כמת, יעקב נתירא לומר אלהי ואמר ופחד: ויוכח. לשון תוכחה הוא ולא לשון הוכחה:

(מג) שביעי וַיַּ֨עַן לָבָ֜ן וַיֹּ֣אמֶר אֶל-יַֽעֲקֹ֗ב הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙ וְהַצֹּ֣אן צֹאנִ֔י וְכֹ֛ל אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לִי-ה֑וּא וְלִבְנֹתַ֞י מָֽה-אֶֽעֱשֶׂ֤ה לָאֵ֨לֶּה֙ הַיּ֔וֹם א֥וֹ לִבְנֵיהֶ֖ן אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדוּ: וַאֲתֵיב לָבָן וַאֲמַר לְיַעֲקֹב בְּנָתָא בְּנָתַי וּבְנַיָּא בְנַי וְעָנָא עָנִי וְכֹל דִּי אַתְּ חָזֵי דִּילִי הוּא וְלִבְנָתַי מָה אֶעְבֵּיד לְאִלֵּין יוֹמָא דֵין אוֹ לִבְנֵיהֶן דִּילִידָן:

רש''י מה אעשה לאלה. איך תעלה על לבי להרע להן:

(מד) וְעַתָּ֗ה לְכָ֛ה נִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה וְהָיָ֥ה לְעֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ: וּכְעַן אֱתָא נִגְזַר קְיָם אֲנָא וְאָתְּ וִיהֵי לְסָהִיד בֵּינִי וּבֵינָךְ:

רש''י והיה לעד. הקדוש ברוך הוא:

(מה) וַיִּקַּ֥ח יַֽעֲקֹ֖ב אָ֑בֶן וַיְרִימֶ֖הָ מַצֵּבָֽה: וּנְסִיב יַעֲקֹב אַבְנָא וּזְקָפַהּ קָמָא: (מו) וַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֤ב לְאֶחָיו֙ לִקְט֣וּ אֲבָנִ֔ים וַיִּקְח֥וּ אֲבָנִ֖ים וַיַּֽעֲשׂוּ-גָ֑ל וַיֹּ֥אכְלוּ שָׁ֖ם עַל-הַגָּֽל: וַאֲמַר יַעֲקֹב לַאֲחוֹהִי לְקוּטוּ אַבְנִין וּנְסִיבוּ אַבְנִין וַעֲבָדוּ דְּגוֹרָא וַאֲכָלוּ תַמָּן עַל דְּגוֹרָא:

רש''י לאחיו. הם בניו, שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה ולמלחמה:

(מז) וַיִּקְרָא-ל֣וֹ לָבָ֔ן יְגַ֖ר שָֽׂהֲדוּתָ֑א וְיַ֣עֲקֹ֔ב קָ֥רָא ל֖וֹ גַּלְעֵֽד: וּקְרָא לֵהּ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קְרָא לֵהּ גַּלְעֵד:

רש''י יגר שהדותא. תרגומו של גלעד: גלעד. כמו גלעד:

(מח) וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן הַגַּ֨ל הַזֶּ֥ה עֵ֛ד בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ הַיּ֑וֹם עַל-כֵּ֥ן קָֽרָא-שְׁמ֖וֹ גַּלְעֵֽד: וַאֲמַר לָבָן דְּגוֹרָא הָדֵין סָהִיד בֵּינִי וּבֵינָךְ יוֹמָא דֵּין עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵהּ גַּלְעֵד: (מט) וְהַמִּצְפָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔ר יִ֥צֶף יְהֹוָ֖ה בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ כִּ֥י נִסָּתֵ֖ר אִ֥ישׁ מֵֽרֵעֵֽהוּ: וְסָכוּתָא דִּי אֲמַר יִסֶּךְ מֵימְרָא דַּיְיָ בֵּינִי וּבֵינָךְ אֲרֵי נִתכַּסִּי גּבַר מֵחַבְרֵהּ:

רש''י והמצפה אשר אמר וגו' . והמצפה אשר בהר הגלעד, כמו שכתוב (שופטים יא כט) ויעבר את מצפה גלעד. ולמה נקרא שמה מצפה, לפי שאמר כל אחד מהם לחברו יצף ה' ביני ובינך אם תעבור את הברית: כי נסתר. ולא נראה איש את רעהו:

(נ) אִם-תְּעַנֶּ֣ה אֶת-בְּנֹתַ֗י וְאִם-תִּקַּ֤ח נָשִׁים֙ עַל-בְּנֹתַ֔י אֵ֥ין אִ֖ישׁ עִמָּ֑נוּ רְאֵ֕ה אֱלֹהִ֥ים עֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ: אִם תְּעַנֵּי יָת בְּנָתַי וְאִם תִּסַּב נְשִׁין עַל בְּנָתַי לֵית אֱנַשׁ עִמָּנָא חָזֵי מֵימְרָא דַּיְיָ סָהִיד בֵּינִי וּבֵינָךְ:

רש''י בנתי בנתי. שתי פעמים, אף בלהה וזלפה בנותיו היו מפלגש: אם תענה את בנתי. למנוע מהם עונת תשמיש:

(נא) וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן לְיַֽעֲקֹ֑ב הִנֵּ֣ה | הַגַּ֣ל הַזֶּ֗ה וְהִנֵּה֙ הַמַּצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָרִ֖יתִי בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ: וַאֲמַר לָבָן לְיַעֲקֹב הָא דְּגוֹרָא הָדֵין וְהָא קַמְתָא דִּי אֲקֵימִית בֵּינִי וּבֵינָךְ:

רש''י יריתי. כמו (שמות טו ד) ירה בים, כזה שהוא יורה חנית:

(נב) עֵ֚ד הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְעֵדָ֖ה הַמַּצֵּבָ֑ה אִם-אָ֗נִי לֹא-אֶֽעֱבֹ֤ר אֵלֶ֨יךָ֙ אֶת-הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְאִם-אַ֠תָּ֠ה לֹא-תַֽעֲבֹ֨ר אֵלַ֜י אֶת-הַגַּ֥ל הַזֶּ֛ה וְאֶת-הַמַּצֵּבָ֥ה הַזֹּ֖את לְרָעָֽה: סָהִיד דְּגוֹרָא הָדֵין וְסָהֲדָא קָמָא אִם אֲנָא לָא אֶעְבַּר לְוָתָךְ יָת דְּגוֹרָא הָדֵין וְאִם אַתְּ לָא תֵעִבַּר לְוָתִי יָת דְּגוֹרָא הָדֵין וְיָת קַמְתָא הָדָא לְבִישׁוּ:

רש''י אם אני. הרי אם משמש בלשון אשר, כמו (לעיל כד לג) עד אם דברתי דברי: לרעה. לרעה אי אתה עובר, אבל אתה עובר לפרקמטיא:

(נג) אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַֽעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק: אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם וֵאֱלָהֵהּ דְּנָחוֹר יְדוּנוּן בֵּינָנָא אֱלָהֵהּ דַּאֲבוּהוֹן וְקַיֵּים יַעֲקֹב בִּדְדָחִיל לֵהּ אֲבוּהִי יִצְחָק:

רש''י אלהי אברהם. קדש: ואלהי נחור. חול: אלהי אביהם. חול:

(נד) וַיִּזְבַּ֨ח יַֽעֲקֹ֥ב זֶ֨בַח֙ בָּהָ֔ר וַיִּקְרָ֥א לְאֶחָ֖יו לֶֽאֱכָל-לָ֑חֶם וַיֹּ֣אכְלוּ לֶ֔חֶם וַיָּלִ֖ינוּ בָּהָֽר: וּנְכֵס יַעֲקֹב נִכְסָתָא בְּטּוּרָא וּקְרָא לַאֲחוֹהִי לְמֵיכַל לַחְמָא וַאֲכָלוּ לַחְמָא וּבִיתוּ בְּטוּרָא:

רש''י ויזבח יעקב זבח. שחט בהמות למשתה: לאחיו. לאוהביו שעם לבן: לאכל לחם. כל דבר מאכל קרוי לחם, כמו (דניאל ה א) עבד לחם רב, (ירמיה יא יט) נשחיתה עץ בלחמו:

לב (א) מפטיר וַיַּשְׁכֵּ֨ם לָבָ֜ן בַּבֹּ֗קֶר וַיְנַשֵּׁ֧ק לְבָנָ֛יו וְלִבְנוֹתָ֖יו וַיְבָ֣רֶךְ אֶתְהֶ֑ם וַיֵּ֛לֶךְ וַיָּ֥שָׁב לָבָ֖ן לִמְקֹמֽוֹ: וְאַקְדֵּם לָבָן בְּצַפְרָא וּנְשַׁק לִבְנוֹהִי וְלִבְנָתֵהּ וּבָרִיךְ יָתְהֵן וַאֲזַל וְתַב לָבָן לְאַתְרֵהּ: (ב) וְיַֽעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכּ֑וֹ וַֽיִּפְגְּעוּ-ב֖וֹ מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים: וְיַעֲקֹב אֲזָל לְאָרְחֵהּ וַעֲרָעוּ בֵהּ מַלְאָכַיָּא דַּיְיָ:

רש''י ויפגעו בו מלאכי אלהים. מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ:

(ג) וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ כַּֽאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם מַֽחֲנֵ֥ה אֱלֹהִ֖ים זֶ֑ה וַיִּקְרָ֛א שֵׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא מַֽחֲנָֽיִם: (פפפ) וַאֲמַר יַעֲקֹב כַּד חֲזָנוּן מַשְׁרִיתָא מִן קֳדָם יְיָ דֵּין וּקְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא הַהוּא מַחֲנָיִם: פפפ:

רש''י מחנים. שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו:

הפטרת ויצא כמנהג הספרדים - הושע יא

(ז) וְעַמִּ֥י תְלוּאִ֖ים לִמְשֽׁוּבָתִ֑י וְאֶל-עַל֙ יִקְרָאֻ֔הוּ יַ֖חַד לֹ֥א יְרוֹמֵם: (ח) אֵ֞יךְ אֶתֶּנְךָ֣ אֶפְרַ֗יִם אֲמַגֶּנְךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚יךְ אֶתֶּנְךָ֣ כְאַדְמָ֔ה אֲשִֽׂימְךָ֖ כִּצְבֹאיִ֑ם נֶהְפַּ֤ךְ עָלַי֙ לִבִּ֔י יַ֖חַד נִכְמְר֥וּ נִחוּמָֽי: (ט) לֹ֤א אֶֽעֱשֶׂה֙ חֲר֣וֹן אַפִּ֔י לֹ֥א אָשׁ֖וּב לְשַׁחֵ֣ת אֶפְרָ֑יִם כִּ֣י אֵ֤ל אָֽנֹכִי֙ וְלֹא-אִ֔ישׁ בְּקִרְבְּךָ֣ קָד֔וֹשׁ וְלֹ֥א אָב֖וֹא בְּעִֽיר: (י) אַחֲרֵ֧י יְהוָ֛ה יֵלְכ֖וּ כְּאַרְיֵ֣ה יִשְׁאָ֑ג כִּֽי-ה֣וּא יִשְׁאַ֔ג וְיֶחֶרְד֥וּ בָנִ֖ים מִיָּֽם: (יא) יֶחֶרְד֤וּ כְצִפּוֹר֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּכְיוֹנָ֖ה מֵאֶ֣רֶץ אַשּׁ֑וּר וְהוֹשַׁבְתִּ֥ים עַל-בָּתֵּיהֶ֖ם נְאֻם-יְהוָֽה: יב (א) סְבָבֻ֤נִי בְכַ֙חַשׁ֙ אֶפְרַ֔יִם וּבְמִרְמָ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וִֽיהוּדָ֗ה עֹ֥ד רָד֙ עִם-אֵ֔ל וְעִם-קְדוֹשִׁ֖ים נֶאֱמָֽן: (ב) אֶפְרַ֜יִם רֹעֶ֥ה ר֙וּחַ֙ וְרֹדֵ֣ף קָדִ֔ים כָּל-הַיּ֕וֹם כָּזָ֥ב וָשֹׁ֖ד יַרְבֶּ֑ה וּבְרִית֙ עִם-אַשּׁ֣וּר יִכְרֹ֔תוּ וְשֶׁ֖מֶן לְמִצְרַ֥יִם יוּבָֽל: (ג) וְרִ֥יב לַֽיהוָ֖ה עִם-יְהוּדָ֑ה וְלִפְקֹ֤ד עַֽל-יַעֲקֹב֙ כִּדְרָכָ֔יו כְּמַעֲלָלָ֖יו יָשִׁ֥יב לֽוֹ: (ד) בַּבֶּ֖טֶן עָקַ֣ב אֶת-אָחִ֑יו וּבְאוֹנ֖וֹ שָׂרָ֥ה אֶת-אֱלֹהִֽים: (ה) וָיָּ֤שַׂר אֶל-מַלְאָךְ֙ וַיֻּכָ֔ל בָּכָ֖ה וַיִּתְחַנֶּן-ל֑וֹ בֵּֽית-אֵל֙ יִמְצָאֶ֔נּוּ וְשָׁ֖ם יְדַבֵּ֥ר עִמָּֽנוּ: (ו) וַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י הַצְּבָא֑וֹת יְהוָ֖ה זִכְרֽוֹ: (ז) וְאַתָּ֖ה בֵּאלֹהֶ֣יךָ תָשׁ֑וּב חֶ֤סֶד וּמִשְׁפָּט֙ שְׁמֹ֔ר וְקַוֵּ֥ה אֶל-אֱלֹהֶ֖יךָ תָּמִֽיד: (ח) כְּנַ֗עַן בְּיָד֛וֹ מֹאזְנֵ֥י מִרְמָ֖ה לַעֲשֹׁ֥ק אָהֵֽב: (ט) וַיֹּ֣אמֶר אֶפְרַ֔יִם אַ֣ךְ עָשַׁ֔רְתִּי מָצָ֥אתִי א֖וֹן לִ֑י כָּל-יְגִיעַ֕י לֹ֥א יִמְצְאוּ-לִ֖י עָוֹ֥ן אֲשֶׁר-חֵֽטְא: (י) וְאָנֹכִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עֹ֛ד אוֹשִֽׁיבְךָ֥ בָאֳהָלִ֖ים כִּימֵ֥י מוֹעֵֽד: (יא) וְדִבַּ֙רְתִּי֙ עַל-הַנְּבִיאִ֔ים וְאָנֹכִ֖י חָז֣וֹן הִרְבֵּ֑יתִי וּבְיַ֥ד הַנְּבִיאִ֖ים אֲדַמֶּֽה: (יב) אִם-גִּלְעָ֥ד אָ֙וֶן֙ אַךְ-שָׁ֣וְא הָי֔וּ בַּגִּלְגָּ֖ל שְׁוָרִ֣ים זִבֵּ֑חוּ גַּ֤ם מִזְבְּחוֹתָם֙ כְּגַלִּ֔ים עַ֖ל תַּלְמֵ֥י שָׂדָֽי: (יג) וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר: (יד) וּבְנָבִ֕יא הֶעֱלָ֧ה יְהוָ֛ה אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וּבְנָבִ֖יא נִשְׁמָֽר:

הפטרת ויצא כמנהג האשכנזים - הושע יב

(יג) וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר: (יד) וּבְנָבִ֕יא הֶעֱלָ֧ה יְהוָ֛ה אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וּבְנָבִ֖יא נִשְׁמָֽר: (טו) הִכְעִ֥יס אֶפְרַ֖יִם תַּמְרוּרִ֑ים וְדָמָיו֙ עָלָ֣יו יִטּ֔וֹשׁ וְחֶ֨רְפָּת֔וֹ יָשִׁ֥יב ל֖וֹ אֲדֹנָֽיו: יג (א) כְּדַבֵּ֤ר אֶפְרַ֙יִם֙ רְתֵ֔ת נָשָׂ֥א ה֖וּא בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֶּאְשַׁ֥ם בַּבַּ֖עַל וַיָּמֹֽת: (ב) וְעַתָּ֣ה | יוֹסִ֣פוּ לַחֲטֹ֗א וַיַּעְשׂ֣וּ לָהֶם֩ מַסֵּכָ֨ה מִכַּסְפָּ֤ם כִּתְבוּנָם֙ עֲצַבִּ֔ים מַעֲשֵׂ֥ה חָרָשִׁ֖ים כֻּלֹּ֑ה לָהֶם֙ הֵ֣ם אֹמְרִ֔ים זֹבְחֵ֣י אָדָ֔ם עֲגָלִ֖ים יִשָּׁקֽוּן: (ג) לָכֵ֗ן יִֽהְיוּ֙ כַּעֲנַן-בֹּ֔קֶר וְכַטַּ֖ל מַשְׁכִּ֣ים הֹלֵ֑ךְ כְּמֹץ֙ יְסֹעֵ֣ר מִגֹּ֔רֶן וּכְעָשָׁ֖ן מֵאֲרֻבָּֽה: (ד) וְאָנֹכִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וֵאלֹהִ֤ים זֽוּלָתִי֙ לֹ֣א תֵדָ֔ע וּמוֹשִׁ֥יעַ אַ֖יִן בִּלְתִּֽי: (ה) אֲנִ֥י יְדַעְתִּ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר בְּאֶ֖רֶץ תַּלְאֻבֽוֹת: (ו) כְּמַרְעִיתָם֙ וַיִּשְׂבָּ֔עוּ שָׂבְע֖וּ וַיָּ֣רָם לִבָּ֑ם עַל-כֵּ֖ן שְׁכֵחֽוּנִי: (ז) וָאֱהִ֥י לָהֶ֖ם כְּמוֹ-שָׁ֑חַל כְּנָמֵ֖ר עַל-דֶּ֥רֶךְ אָשֽׁוּר: (ח) אֶפְגְּשֵׁם֙ כְּדֹ֣ב שַׁכּ֔וּל וְאֶקְרַ֖ע סְג֣וֹר לִבָּ֑ם וְאֹכְלֵ֥ם שָׁם֙ כְּלָבִ֔יא חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה תְּבַקְּעֵֽם: (ט) שִֽׁחֶתְךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּֽי-בִ֥י בְעֶזְרֶֽךָ: (י) אֱהִ֤י מַלְכְּךָ֙ אֵפ֔וֹא וְיוֹשִֽׁיעֲךָ֖ בְּכָל-עָרֶ֑יךָ וְשֹׁ֣פְטֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתָּ תְּנָה-לִּ֖י מֶ֥לֶךְ וְשָׂרִֽים: (יא) אֶֽתֶּן-לְךָ֥ מֶ֙לֶךְ֙ בְּאַפִּ֔י וְאֶקַּ֖ח בְּעֶבְרָתִֽי: (יב) צָרוּר֙ עֲוֹ֣ן אֶפְרָ֔יִם צְפוּנָ֖ה חַטָּאתֽוֹ: (יג) חֶבְלֵ֥י יֽוֹלֵדָ֖ה יָבֹ֣אוּ ל֑וֹ הוּא-בֵן֙ לֹ֣א חָכָ֔ם כִּֽי-עֵ֥ת לֹֽא-יַעֲמֹ֖ד בְּמִשְׁבַּ֥ר בָּנִֽים: (יד) מִיַּ֤ד שְׁאוֹל֙ אֶפְדֵּ֔ם מִמָּ֖וֶת אֶגְאָלֵ֑ם אֱהִ֨י דְבָרֶיךָ֜ מָ֗וֶת אֱהִ֤י קָֽטָבְךָ֙ שְׁא֔וֹל נֹ֖חַם יִסָּתֵ֥ר מֵעֵינָֽי: (טו) כִּ֣י ה֔וּא בֵּ֥ין אַחִ֖ים יַפְרִ֑יא יָב֣וֹא קָדִים֩ ר֨וּחַ יְהוָ֜ה מִמִּדְבָּ֣ר עֹלֶ֗ה וְיֵב֤וֹשׁ מְקוֹרוֹ֙ וְיֶחֱרַ֣ב מַעְיָנ֔וֹ ה֣וּא יִשְׁסֶ֔ה אוֹצַ֖ר כָּל-כְּלִ֥י חֶמְדָּֽה: יד (א) תֶּאְשַׁם֙ שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י מָרְתָ֖ה בֵּֽאלֹהֶ֑יהָ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ עֹלְלֵיהֶ֣ם יְרֻטָּ֔שׁוּ וְהָרִיּוֹתָ֖יו יְבֻקָּֽעוּ: (ב) שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֹנֶֽךָ: (ג) קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל-יְהוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל-תִּשָּׂ֤א עָוֹן֙ וְקַח-ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ: (ד) אַשּׁ֣וּר | לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל-סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא-נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם: (ה) אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ: (ו) אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן: (ז) יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן: (ח) יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן: (ט) אֶפְרַ֕יִם מַה-לִּ֥י ע֖וֹד לָֽעֲצַבִּ֑ים אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַאֲשׁוּרֶ֗נּוּ אֲנִי֙ כִּבְר֣וֹשׁ רַֽעֲנָ֔ן מִמֶּ֖נִּי פֶּרְיְךָ֥ נִמְצָֽא: (י) מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי-יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְהוָ֗ה וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם:

משנה מקואות פרק ז

א. יֵשׁ מַעֲלִין אֶת הַמִּקְוֶה וְלֹא פוֹסְלִין, פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין, לֹא מַעֲלִין וְלֹא פוֹסְלִין. אֵלּוּ מַעֲלִין וְלֹא פוֹסְלִין, הַשֶּׁלֶג, וְהַבָּרָד, וְהַכְּפוֹר, וְהַגְּלִיד, וְהַמֶּלַח, וְהַטִּיט הַנָּרוֹק. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּן כְּנֶגְדִּי לוֹמַר, הַשֶּׁלֶג אֵינוֹ מַעֲלֶה אֶת הַמִּקְוֶה. וְהֵעִידוּ אַנְשֵׁי מֵידְבָא מִשְּׁמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהָבִיאוּ שֶׁלֶג וַעֲשׂוּ מִקְוֶה בַּתְּחִלָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֶבֶן הַבָּרָד, כַּמַּיִם. כֵּיצַד מַעֲלִין וְלֹא פוֹסְלִין, מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת, נָפַל מֵהֶם סְאָה לְתוֹכוֹ וְהֶעֱלָהוּ, נִמְצְאוּ מַעֲלִין וְלֹא פוֹסְלִין:

ברטנורה   (א) יש מעלין. משלימין לארבעים סאה: ולא פוסלין. בשלשה לוגין שאובין. וכולהו מפרש כיצד: הכפור. גשמים שיורדין נקפים: גליד. מים שקפאו על פני הארץ או על פני המים: טיט הנרוק. טיט רך ורקיק שנעשה כמו רוק: אבן הברד כמים. כמים שאובים דאמרינן לקמן פוסלים ולא מעלים. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי. והלכה כעדותן של אנשי מידבא שעושין מקוה מן השלג אפילו לכתחילה: נמצאו מעלין. שהשלימוהו: ולא פוסלין. בשלשה לוגין שאובין. שהרי סאה היא הרבה יותר משלשה לוגין, ולא נפסל המקוה בכך:

ב. אֵלּוּ פוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין, הַמַּיִם בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים, וּמֵי כְבָשִׁים וּמֵי שְׁלָקוֹת, וְהַתֶּמֶד עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ, כֵּיצַד פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין, מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֹרְטוֹב וְנָפַל מֵהֶן קֹרְטוֹב לְתוֹכוֹ, לֹא הֶעֱלָהוּ, פּוֹסְלוֹ בִּשְׁלשָׁה לֻגִּין. אֲבָל שְׁאָר הַמַּשְׁקִין, וּמֵי פֵרוֹת, וְהַצִיר, וְהַמֻּרְיָס, וְהַתֶּמֶד מִשֶּׁהֶחְמִיץ, פְּעָמִים מַעֲלִין וּפְעָמִים שֶׁאֵינָן מַעֲלִין. כֵּיצַד, מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת, נָפַל לְתוֹכוֹ סְאָה מֵהֶם, לֹא הֶעֱלָהוּ. הָיוּ בוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, נָתַן סְאָה וְנָטַל סְאָה, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:

ברטנורה   (ב) המים. שאובין. בין טמאין בין טהורים: מי כבשים. מים שכבשו בהן זיתים או מיני ירקות: ומי שלקות. מים ששלקו בהן שלקות: והתמד. חרצנים וזגים או שמרים שנתן עליהן מים: עד שלא החמיץ. דאם החמיץ, נידון כמי פירות: קרטוב. אחד מששים וארבעה בלוג: פעמים מעלין. כדמפרש, כשיש במקוה ארבעים סאה מים כשרים, ונתן בו סאה מי פירות, ואחר כך נטל סאה ממנו מים ומי פירות מעורבין יחד, הרי כל הסאה של מי פירות שנשארה במקוה משלימים את המקוה: פעמים אין מעלין. כדקתני במקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת:

ג. הֵדִיחַ בּוֹ סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים, וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו, כָּשֵׁר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵי הַצֶבַע פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בִּשְׁלשָׁה לֻגִּין, וְאֵינָן פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה. נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן וּמֹחַל, וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו, פָּסוּל. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים וְיַחְזְרוּ מַרְאֵיהֶן לְמַרְאֵה הַמָּיִם. הָיוּ בוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, מְמַלֵּא בַּכָּתֵף וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ עַד שֶׁיַּחְזְרוּ מַרְאֵיהֶן לְמַרְאֵה הַמָּיִם:

ברטנורה   (ג) ושינו את מראיו כשר. דהדחת כלים לא חשיבא שינוי מראה: ואין פוסלים אותו בשינוי מראה. משום דצבעא לית ביה מששא: מוחל. מים היוצאים מן הזיתים: ימתין עד שירדו גשמים. דלמלאות בכתף אי אפשר דבחסר עסקינן, שהוא נפסל בשלשה לוגין: ממלא בכתף. דמקוה שלם אין השאובים פוסלין אותו לעולם:

ד. נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ מֹחַל וְשִׁנּוּ מִקְצָת מַרְאָיו, אִם אֵין בּוֹ מַרְאֵה מַיִם אַרְבָּעִים סְאָה, הֲרֵי זֶה לֹא יִטְבּוֹל בּוֹ:

ברטנורה   (ד) אם אין בו מראה מים ארבעים סאה. אם אין במקוה ארבעים סאה שיש בהן מראה מים, לא יטבול באותו מקוה אפילו באותו צד שיש בו מראה מים. ואם טבל, לא עלתה לו טבילה:

ה. שְׁלֹשָה לֻגִּין מַיִם, וְנָפַל לְתוֹכָן קֹרְטוֹב יַיִן, וַהֲרֵי מַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה הַיַּיִן, וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה, לֹא פְסָלוּהוּ. שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם חָסֵר קֹרְטוֹב, וְנָפַל לְתוֹכָן קֹרְטוֹב חָלָב, וַהֲרֵי מַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה הַמַּיִם, וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה, לֹא פְסָלוּהוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּרְאֶה:

ברטנורה   (ה) ונפלו למקוה לא פסלוהו. הואיל והן נראין כיין, ומי פירות אין פוסלין בשלשה לוגין: הכל הולך אחר המראה. אף על פי שאין החלב פוסל המקוה ואין במים שיעור שלשה לוגין לפסול, מכל מקום כיון שיש כאן שלשה לוגין שנראין כמים, חשבינן להו כאילו כולן מים, ופוסלין. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

ו. מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מְכֻוָּנוֹת, יָרְדוּ שְׁנַיִם וְטָבְלוּ זֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן טָהוֹר וְהַשֵּׁנִי טָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיוּ רַגְלָיו שֶׁל רִאשׁוֹן נוֹגְעוֹת בַּמַּיִם, אַף הַשֵּׁנִי טָהוֹר. הִטְבִּיל בּוֹ אֶת הַסָגוֹס וְהֶעֱלָהוּ, מִקְצָתוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּיִם, טָהוֹר. הַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁל עוֹר, כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהַּ שִׂפְתוֹתֵיהֶם מִן הַמַּיִם, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָן שְׁאוּבִין. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, מַטְבִּילָן וּמַעֲלֶה אוֹתָם דֶּרֶךְ שׁוּלֵיהֶם:

ברטנורה   (ו) השני טמא. דודאי חסר שיעור המקוה בטבילתו של ראשון: אף השני טהור. דאמרינן גוד אחית, והוי כאילו המים שהעלה הראשון בגופו הן מחוברין למי מקוה ולא נחסר משיעורו כלום, ופירשו בגמרא דחגיגה (דף יט) דלא טיהר ר' יהודה אלא במעלות דרבנן, כגון שהיה טהור לחולין וטבל להיות טהור למעשר, או שהיה טהור למעשר וטבל להיות טהור לתרומה. אבל לעלות מטומאה גמורה לטהרה, דברי הכל טמא. ואין הלכה כר' יהודה: סגוס. בגד צמר עב, וקורין לו בערבי אלבורנו''ם, ובולע מים הרבה: מקצתו נוגע במים טהור. ובמקוה שיש בו ארבעים סאה מצומצמות איירי, וטבל בו אדם לאחר שהטביל בו את הסגוס, טהור האיש הטובל אע''פ שנחסר שיעור מקוה בטבילת הסגוס, מאחר שמקצת הסגוס נוגע במים, ור' יהודה היא דסבירא ליה אמרינן גוד אחית: המים שבתוכן שאובים. וחוזרים ופוסלים את המקוה בשלשה לוגים, שהרי לא היו בו אלא ארבעים סאה מכוונות ונתחסר כשהגביה שפתותיהן מן המים: ומעלה אותם דרך שוליהם. כדי שלא יפלו המים שבתוכן למקוה ויפסלו כל מימיו:

ז. הִטְבִּיל בּוֹ אֶת הַמִּטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁרַגְלֶיהָ שׁוֹקְעוֹת בַּטִּיט הֶעָבֶה, טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מְקַדְּמִין. מִקְוֶה שֶׁמֵּימָיו מְרֻדָּדִין, כּוֹבֵשׁ אֲפִלּוּ חֲבִלֵי עֵצִים, אֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְפְּחוּ הַמַּיִם, וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל. מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, הָיָה מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בַּמַּיִם, כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלֶיהָ הַגַּל, טְהוֹרָה:

ברטנורה   (ז) הטביל בו את המטה. שרגליה גבוהות ואי אפשר להטבילה כולה כאחת במקוה קטן כזה ששיעורו מצומצם, אלא אם כן רגליה שוקעות בטיט: העבה. שאינו נרוק ואין מטבילין בו: שהמים מקדמין. להטביל הרגלים קודם שישקעו בטיט ובמים הוטבלו: שמימיו מרודדים. שאין המים עמוקים מחמת שהמקוה רחב והמים מתפשטים בכולו. ואע''פ שיש בו ארבעים סאה, אין כל גופו מתכסה במים בבת אחת: כובש. לצד אחד של מקוה: אפילו חבילי עצים וקנים. ואע''ג דנראה כמקוה שחלקו, אפילו הכי הואיל והמים נכנסין ביניהן לא הוי חלוק. וכובש דנקט, מפני שהעצים והקנים צפים על פני המים וצריך לכבוש עליהם אבנים כדי שיכנסו תחת המים: היה מוליך ומביא במים. מנענע המים בידיו: כיון שעבר הגל. של מים על המעלה של מקוה שהמחט מונח בה וצפו מי הגל על המחט, טהורה. ולפי שהמחט דקה וקטנה וירא פן תפול במים, דרך להטבילה כן:

גמרא נדה דף י''ג ע''ב

חֵרֶשֶׁת אִיהִי תִּבְדּוֹק לְנַפְשָׁהּ דְּתַנְיָא אָמַר רִבִּי חֵרֶשֶׁת הָיְתָה בִּשְׁכוּנָתֵנוּ לֹא דַיָּה שֶׁבּוֹדֶקֶת לְעַצְמָהּ אֶלָּא שֶׁחַבְרוֹתֶיהָ רוֹאוֹת וּמַרְאוֹת לָהּ הָתָם בִּמְדַבֶּרֶת וְאֵינָה שׁוֹמַעַת הָכָא בְּשֶׁאֵינָה מְדַבֶּרֶת וְאֵינָה שׁוֹמַעַת כְּדִתְנַן חֵרֵשׁ שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר:

רש''י ומראות לה. שהיתה בקיאה במראה דם טמא ודם טהור: מדברת ואינה שומעת. כבר שמעה ולמדה לדבר ואח''כ נתחרשה: בכל מקום. להוציא מכלל בן דעת:

זוהר מקץ דף קצ''ז ע''ב

דָּבָר אַחֵר, עָלְמָא דְּאָתֵי אִקְּרֵי נֹעַם וְכַד אִתְעָר עָלְמָא דְּאָתִי כָּל חִידוּ וְכָל טִיבוּ וְכָל נְהוֹרִין וְכָל חֵירוּ דְּעָלְמָא אִתְעָר וּבְגִנֵּי כָּךְ אִקְּרֵי נֹעַם, וְעַל דָּא תָּנֵינָן חַיָּבִין דְּגֵיהִנָּם בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל שַׁבַּתָּא נַיְּחִין כֻּלְּהוּ וְאִית לְהוּ חֵירוּת וְנַיְּחָא, בְּשַׁעְתָּא דְּנָפַק שַׁבְּתָא אִית לָן לְאִתְעָרָא חִידוּ עִלָּאָה עֲלָנָא דְּנִשְׁתֵּזִיב מֵהַהוּא עוֹנָשָׁא דְּחַיָּבַיָּא דְּאִתְדָנוּ (ס''א דְּאַהֲדְרוּ) מֵהַהִיא שַׁעְתָּא וּלְהָלְאָה וְאִית לָן לְאַתְעָרָא וְלֵימָא (תהלים צ) וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ דָּא הוּא נֹעַם עִלָּאָה חִידוּ (ס''א חֵירוּ) דְּכֹלָּא וְעַל דָּא דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, מַאן נְתִיבוֹתֶיהָ אִלֵּין אִנּוּן שְׁבִילִין דְּנָפְקִין מִלְּעֵילָא וְכֻלְּהוּ נָקִיט לוֹן בְּרִית יְחִידָאִי דְּאִיהוּ אִקְּרֵי שָׁלוֹם שְׁלָמָא דְּבֵיתָא וְאָעִיל לוֹן לְיַמָּא רַבָּא כַּד אִיהוּ בְּתוּקְפֵּיהּ וּכְדֵין יָהִיב לֵיהּ שְׁלָמָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:

תרגום הזוהר דָּבָר אַחֵר, הָעוֹלָם הַבָּא נִקְרָא נֹעַם וּכְשֶׁמִתְעוֹרֵר הָעוֹלָם הַבָּא, כָּל שִׂמְחָה וְכָל טוּב וְכָל הָאוֹרוֹת וְכָל הַחֵירוּת שֶׁל הָעוֹלָם מִתְעוֹרֵר וְלָכֵן נִקְרָא נֹעַם. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, הָרְשָׁעִים שֶׁבַּגֵּיהִנֹּם, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס הַשַּׁבָּת נָחִים כֻּלָּם, וְיֵשׁ לָהֶם חֵירוּת וּמְנוּחָה. בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא הַשַּׁבָּת, יֵשׁ לָנוּ לְעוֹרֵר עָלֵינוּ אֶת הַשִּׂמְחָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁנִּנָּצֵל מֵאוֹתוֹ הָעוֹנֶשׁ שֶׁל הָרְשָׁעִים, הַנִּדּוֹנִים מִשָּׁעָה הַהוּא וּלְהָלְאָה, וְיֵשׁ לָנוּ לְהִתְעוֹרֵר וְלוֹמָר, וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ, זֶה הוּא נֹעַם הָעֶלְיוֹן שִׂמְחַת כֹּל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. מַהוּ נְתִיבוֹתֶיהָ, אֵלּוּ הֵם הַשְּׁבִילִים הַיּוֹצְאִים מִלְמַעְלָה, וְהַכֹּל לוֹקֵחַ אוֹתָם בְּרִית יְחִידִי, שֶׁהוּא נִקְרָא שָׁלוֹם, שְׁלוֹם הַבַּיִת, וּמַכְנִיס אוֹתָם לְיָם הַגָּדוֹל כְּשֶׁהוּא בְּחוֹזֶק. וְאָז נוֹתֵן שָׁלוֹם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ג

א. תַּבְשִׁיל שֶׁלֹּא בֻּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְחַמִּין שֶׁלֹּא הוּחָמוּ כָּל צָרְכָּן אוֹ תַּבְשִׁיל שֶׁבֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְכָל זְמַן שֶׁמִּצְטַמֵּק הוּא יָפֶה לוֹ אֵין מַשְׁהִין אוֹתוֹ עַל גַבֵּי הָאֵשׁ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהוּנַח מִבְּעוֹד יוֹם גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בְּגֶחָלִים כְּדֵי לְהַשְׁלִים בִּשּׁוּלוֹ אוֹ כְּדֵי לְצַמְּקוֹ לְפִיכָךְ אִם גָרַף הָאֵשׁ אוֹ שֶׁכִּסָּה אֵשׁ הַכִּירָה בְאֵפֶר אוֹ בִנְעוֹרֶת פִּשְׁתָּן הַדַּקָּה אוֹ שֶׁעָמְמוּ הַגֶּחָלִים שֶׁהֲרֵי הֵן כִּמְכוּסוֹת בָּאֵפֶר אוֹ שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ אוֹ בְגַבְבָא אוֹ בִגְלָלֵי בְהֵמָה דַקָּה שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם גֶּחָלִים בּוֹעֲרוֹת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לַשְׁהוֹת עָלֶיהָ שֶׁהֲרֵי הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִזֶּה הַתַּבְשִׁיל וְאֵין גּוֹזְרִין שֶׁמָּא יְחַתֶּה בָאֵשׁ: ב. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּכִירָה שֶׁהַבְלָהּ מוּעָט אֲבָל בְּתַנּוּר אַף עַל פִּי שֶׁגָּרַף הָאֵשׁ אוֹ כִּסָה בָּאֵפֶר אוֹ שֶׁהִסִּיקוּהוּ בְּקַשׁ אוֹ בְגַבְבָא אֵין מַשְׁהִין בְּתוֹכוֹ וְלֹא עַל גַּבָּיו וְלֹא סוֹמְכִין לוֹ תַבְשִׁיל שֶׁלֹּא בָּשֵׁל כָּל צָרְכּוֹ אוֹ שֶׁבָּשֵׁל כָּל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ הוֹאִיל וְהַבְלוֹ חַם בְּיוֹתֵר אֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ וְחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְחַתֶּה בְּזוּ הָאֵשׁ הַמְעוּטָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵשׁ קַשׁ וְגַבְבָא אוֹ מְכוּסָה:

מוסר

מספר סדר היום דף פ''ט ב'

עִיקָר הַתְּשׁוּבָה הַתְּפִלּוֹת וְהַתַּחֲנוּנִים לִשְׁפּוֹךְ שִׂיחָה לִפְנֵי אֲדוֹן הָאֲדוֹנִים וּבִפְרַט אִם מוֹרִיד דְּמָעוֹת מֵעֵינָיו כִּי וַדַּאי לֹא יָשׁוּבוּ רֵיקָם וּתְשׁוּבָתוֹ מִתְקַבֶּלֶת אֲפִילוּ יִהְיֶה רָשָׁע גָּמוּר וְהִרְבָּה אַשְׁמָה הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בְּרַחֲמָיו חוֹתֵר לוֹ מַחְתֶּרֶת לְקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ וּמְסַיְיעִין אוֹתוֹ לְטַהֵר עַצְמוֹ בִּשְׁלֵימוּת וְלֹא יָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה וְאִם אֵין בּוֹ כֹחַ לְהִתְעַנּוֹת בְּכָל יוֹם יִתְעַנֶּה בְּדִילוּגִים וְלֹא יֹאכַל הַיּוֹם הַהוּא כִּי אִם לְשׂוֹבַע נַפְשׁוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם וְיִשְׁקוֹד עַל לִימוּדוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ וְיֵחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה וְכֵן אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְעַנּוֹת כְּלַל יַעֲשֶׂה בְּאוֹפָן שֶׁיֹּאכַל רַק שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה וְיֵחָשֶׁב לוֹ יוֹתֵר מִתַּעֲנִית שֶׁמְּסַגֵּף עַצְמוֹ בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה לַעֲבוֹדַת אֱלֹהָיו וּלְעַנּוֹת נַפְשׁוֹ עַל חַטֹּאתָיו וְהַהַשְׁכָּמָה וְהַהַעֲרָבָה בָּהֶם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הוּא עִנְיַן גָּדוֹל. וְיָּקוּם בִּזְרִיזוּת לְשַׁבֵּחַ וּלְפָאֵר לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית בִּזְמִירוֹת ובַקָשׁוֹת כַּאֲשֶׁר רָאוּי לַעֲשׂוֹת וְאִם רוֹאֶה עַצְמוֹ מְבוּלְבָּל וּמְטוּרָף מִן הַשֵּׁינָה עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל רַגְלָיו מִכּוֹבֶד גּוּפוֹ יִרְחַץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּמַיִם קָרִים כְּדֵי לְהָסִיר הַכְּבֵדוּת מֵעָלָיו. וִינַעֲנֵעַ עַצְמוֹ מִפֹּה וּמִפֹּה וְלֹא יַעֲמוֹד בְּמָקוֹם אֶחָד כִּי הַטִּיּוּל וְהַהִלּוּךְ בָּזֶה עִיקָר גָּדוֹל. וְלֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ כְּלַל בְּדָבָר אַחֵר חוּץ מִתְּפִלּוֹת וּתְחִינוֹת אוֹ לִימוּד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה וְדָבָר נָקֵל הוּא לְמִי שֶׁיַּעֲמוֹד עָלָיו:

פרשת וישלח

וישלח יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(ד) וַיִּשְׁלַ֨ח יַֽעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל-עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם: וּשְׁלַח יַעֲקֹב אִזְגַּדִּין קֳדָמוֹהִי לְוַת עֵשָׂו אֲחוּהִי לְאַרְעָא דְשֵׂעִיר לַחֲקַל דְאֱדוֹם:

רש''י וישלח יעקב מלאכים. מלאכים ממש: ארצה שעיר. לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ''ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה''א בסופה:

(ה) וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹֽאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַֽעֲקֹ֔ב עִם-לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָֽאֵחַ֖ר עַד-עָֽתָּה: וּפַקִּיד יָתְהוֹן לְמֵימָר כְּדֵין תֵּימְרוּן לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו כִּדְנַן אֲמַר עַבְדָּךְ יַעֲקֹב עִם לָבָן דָּרִית וְאוֹחָרִית עַד כְּעָן:

רש''י גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני (לעיל כז כט) הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקימה בי. דבר אחר גרתי בגימטריא תרי''ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי''ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים:

(ו) וַֽיְהִי-לִי֙ שׁוֹר וַֽחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא-חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ: וַהֲוָה לִי תּוֹרִין וַחֲמָרִין עָאן וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וּשְׁלָחִית לְחַוָּאָה לְרִבּוֹנִי לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינָךְ:

רש''י ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי (כז כח) מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ: שור וחמור. דרך ארץ לומר על שורים הרבה שור. אדם אומר לחברו בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים: ואשלחה להגיד לאדוני. להודיע שאני בא אליך: למצא חן בעיניך. שאני שלם עמך ומבקש אהבתך:

(ז) וַיָּשֻׁ֨בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶל-יַֽעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל-אָחִ֨יךָ֙ אֶל-עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע-מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ: וְתָבוּ אִזְגַּדַּיָּא לְוַת יַעֲקֹב לְמֵימָר אֲתֵינָא לְוַת אָחוּךְ לְוַת עֵשָׂו וְאַף אָתֵי לְקַדָּמוּתָךְ וְאַרְבַּע מְאָה גַּבְרָא עִמֵּהּ:

רש''י באנו אל אחיך אל עשו. שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו:

(ח) וַיִּירָ֧א יַֽעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת-הָעָ֣ם אֲשֶׁר-אִתּ֗וֹ וְאֶת-הַצֹּ֧אן וְאֶת-הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַֽחֲנֽוֹת: וּדְחִיל יַעֲקֹב לַחֲדָא וַעֲקַת לֵהּ וּפַלִּיג יָת עַמָּא דִּי עִמֵּהּ וְיָת עָנָא וְיָת תּוֹרֵי וְגַמְלַיָּא לִתרֵין מַשִּׁירְיָן:

רש''י ויירא ויצר. ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים:

(ט) וַיֹּ֕אמֶר אִם-יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל-הַמַּֽחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּֽחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה: וַאֲמַר אִם יֵיתֵי עֵשָׂו לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא וְיִמְחִנֵּהּ וִיהֵי (נ''י וְיִמְחֵנַּהּ וּתְהִי) מַשְׁרִיתָא דְאִשְׁתָּאַר לְשֵׁיזָבָא:

רש''י המחנה האחת והכהו. מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה. (תהלים כז ג) אם תחנה עלי מחנה, הרי לשון נקבה, (לג ח) המחנה הזה, לשון זכר. וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה, (לעיל יט כג) השמש יצא על הארץ, (תהלים יט ז) מקצה השמים מוצאו, הרי לשון זכר. (מ''ב ג כב) והשמש זרחה על המים, הרי לשון נקבה. וכן רוח (איוב א יט) והנה רוח גדולה באה, הרי לשון נקבה, (שם) ויגע בארבע פנות הבית, הרי לשון זכר, (מ''א יט יא) ורוח גדולה וחזק מפרק הרים, הרי לשון זכר ולשון נקבה. וכן אש (במדבר טז לה) ואש יצאה מאת ה', לשון נקבה. (תהלים קד ד) אש לוהט, לשון זכר: והיה המחנה הנשאר לפלטה. על כרחו כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון להלן (פסוק כא) ותעבור המנחה על פניו. לתפלה (פסוק ט) אלהי אבי אברהם. למלחמה והיה המחנה הנשאר לפלטה:

נביאים - עובדיה - פרק א

א (א) חֲז֖וֹן עֹֽבַדְיָ֑ה כֹּֽה-אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יְהוִ֜ה לֶאֱד֗וֹם שְׁמוּעָ֨ה שָׁמַ֜עְנוּ מֵאֵ֤ת יְהוָה֙ וְצִיר֙ בַּגּוֹיִ֣ם שֻׁלָּ֔ח ק֛וּמוּ וְנָק֥וּמָה עָלֶ֖יהָ לַמִּלְחָמָֽה: נְבוּאַת עוֹבַדְיָה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לֶאֱדוֹם בְּשּׂוֹרָא שְׁמַעְנָא מִן קֳדָם יְיָ וְאִזְגַּד בָּעֲמָמַיָא שְׁלִיחַ קוּמוּ וְנִתְעַתַּד עֲלָהּ לִקְרָבָא :

רש''י חזון עובדיה . מאי שנא עובדיה לאדום ולא ניבא נבואה אחרת אמרו חכמי' עובדיה גר אדומי היה אמר הקב''ה מהם ובהם אביא עליהם יבא עובדיה שדר בין שני רשעים אחאב ואיזבל ולא למד ממעשיהם ויפרע מעשו הרשע שדר בין שני צדיקים יצחק ורבק' ולא למד ממעשיה' :

(ב) הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד: הָא חַלָּשׁ יְהָבִיתָךְ בַּעֲמָמַיָּא בְּסִיר אַתְּ לַחֲדָּא :

רש''י הנה קטן נתתיך . כלפי שקראו אביו בנו הגדול ואמו בנה הגדול אמר הקב''ה לפני קטן הוא רבותינו דרשו קטן שלא היה להם לא כתב ולא לשון : בזוי . שלא היו מעמידין מלך בן מלך :

(ג) זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי-סֶּ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ: רֶשַׁע לִבָּךְ אַטְעֲיָךְ דְּאַתְּ דָּמִי לְנִשְׁרָא דְּשָׁרֶי בְּשִׁנֵּי כֵיפָא בְּרוּמָא מוֹתְבֵיהּ אֲמַר בְּלִבֵּיהּ מַן יַחֲתִנַּנִי לְאַרְעָא :

רש''י שוכני בחגוי סלע . סומך על משענת אבותיו אברהם ויצחק והם לא יועילו לו , חגוי כמו ( ישעיה יט ) והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא ברייטיינ''א בלעז ואל תתמה על וי''ו של חגוי שהיא כוי''ו של קצוי ( תהלים סה ) וכוי''ו של כמטחוי ( בראשית כא ) שאין יסוד בתיבה אלא טי''ת וחי''ת :

(ד) אִם-תַּגְבִּ֣יהַּ כַּנֶּ֔שֶׁר וְאִם-בֵּ֥ין כּֽוֹכָבִ֖ים שִׂ֣ים קִנֶּ֑ךָ מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ נְאֻם-יְהוָֽה: אִם תָּרִים כְּנִשְׁרָא וְאִם בֵּינֵי כּוֹכְבַיָּא תְּשַׁוֵּי מְדוֹרָךְ מִתַּמָּן אַחֲתִנָּךְ אֲמַר יְיָ : (ה) אִם-גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ-לְךָ֙ אִם-שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם-בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹלֵלֽוֹת: אִם גַּנָּבִין אָתוּ עֲלָךְ אִם בְּזוּזֵי לֵילְיָא אֵיכְדֵין הֲוֵיתָא דָּמִיךְ עַד דְּיִגְנְבוּ מִיסַּתְהוֹן וְאִם חֲטוּפִּין כִּקְטוֹפִין אָתוּ עֲלָךְ הֲלָא מַשְׁאֲרִין עוֹלְלָן :

רש''י באו לך . עליך : איך נדמיתה . למה נרדמתה דומם עד שגנבו כל רצונם : הלא בוצרים ישאירו עוללות . ואלה לא ישאירו לך כלום כי יחפשוך ויגלו וידרשו מצפוניך :

(ו) אֵ֚יךְ נֶחְפְּשׂ֣וּ עֵשָׂ֔ו נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו: אֵיכְדֵין אִתְבְּלַשׁ עֵשָּׂו אִתְגַּלְּיָין מַטְמוֹרוֹהִי :

רש''י נבעו . תרגום יונתן איתגליין ולשון ארמית נבעו נתבקשו וכן אם תבעיון בעיו ( ישעיה כא ) :

כתובים - משלי - פרק ז

(ח) עֹבֵ֣ר בַּ֭שּׁוּק אֵ֣צֶל פִּנָּ֑הּ וְדֶ֖רֶךְ בֵּיתָ֣הּ יִצְעָֽד: עָבֵר בְּשׁוּקָא לִקְבֵל פִּנְתָהּ וּבְאָרְחָא דְבַיְתָהּ מְהַלֵּךְ :

רש''י אצל פנה . פנה של זונה ועבודת גילולים :

(ט) בְּנֶֽשֶׁף-בְּעֶ֥רֶב י֑וֹם בְּאִישׁ֥וֹן לַ֝֗יְלָה וַאֲפֵלָֽה: בְּרַמְשָׁא בְּמַעֲרַב יוֹמָא בַחֲשׁוֹכָא דְלֵילְיָא וּבַחֲכִירָה : (י) וְהִנֵּ֣ה אִ֭שָּׁה לִקְרָאת֑וֹ שִׁ֥ית ז֝וֹנָ֗ה וּנְצֻ֥רַת לֵֽב: וְהָא אִתְּתָא לְעוּרְעֵיהּ בְּאַסְכְּמָא דְזַנְיְתָא דְמַפְרְדָא לִבָּא דְעֻלֵימֵי :

רש''י והנה אשה . כמשמעה , ד''א אחד מן אפיקורסים : שית זונה . כמו שתותיהם ( שמואל ב' י' ) כלומר ערות זונה : ונצורת לב . כמו עיר נצורה ( ישעיה א ) המוקפת כרכום וכן לבה של זו מוקפת זימה אולת :

(יא) הֹמִיָּ֣ה הִ֣יא וְסֹרָ֑רֶת בְּ֝בֵיתָ֗הּ לֹא-יִשְׁכְּנ֥וּ רַגְלֶֽיהָ: וּמָרִדְתָּא הִיא וּפָרִדְתָּא בְּבַיְתָהּ לָא שָׁכְנָן רִגְלָהָא :

רש''י וסוררת . סרה מן הדרך :

(יב) פַּ֤עַם | בַּח֗וּץ פַּ֥עַם בָּרְחֹב֑וֹת וְאֵ֖צֶל כָּל-פִּנָּ֣ה תֶאֱרֹֽב: בְּעִדָנָא בְּשׁוּקֵי בְּעִדָנָא בִשְׁקָקֵי וְלִקְבֵל כָּל פִּנְתָא דְּיָאֲיָא כָּמְנָא : (יג) וְהֶחֱזִ֣יקָה בּ֖וֹ וְנָ֣שְׁקָה-לּ֑וֹ הֵעֵ֥זָה פָ֝נֶ֗יהָ וַתֹּ֣אמַר לֽוֹ: וְאַתְקְפַת בֵּיהּ וּנְשַׁקְתֵּיהּ וְאַחְצְפַת אַפָּהָא וַאֲמַרֵת לֵיהּ :

משנה ברכות פרק ח

א. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּסְעֻדָּה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:

ברטנורה   (א) אלו דברים. מברך על היום. בתחלה קדוש היום, ואחר כך מברך על היין בורא פרי הגפן. שתחלה קדש היום ואחר כך בא היין על השלחן בשביל היום, וכשם שקדם לכניסה כך קודם לברכה: מברך על היין. תחלה, והוא הדין למקדש על הפת. שהיין או הפת גורמים לקדוש היום שאם אין לו יין או פת לא יקדש:

ב. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם:

ברטנורה   (ב) בית שמאי אומרים נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס. שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה, גזרה שמא יטמאו משקים שנפלו באחורי הכוס מחמת הידים, שהידים קודם נטילה תורת שני לטומאה יש להן, ומטמאים את המשקים להיות תחלה, ויחזרו המשקים ויטמאו את אחורי הכוס, שהמשקים שנטמאו מטמאים כלים מדרבנן, אלא שהקילו בטומאה זו שכלי שנטמאו אחוריו במשקין טמאים לא נטמא תוכו, ולא ידיו, ולא אוגנו. וסברי בית שמאי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאים אע''פ שלא נטמא תוכו, גזירה שמא ינתזו ניצוצות מתוכו על אחורי הכוס, ויקבלו המשקין טומאה מחמת אחוריו, ויטמאו את הידים. וכיון דאסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, נוטלין לידים תחלה ואחר כך מוזגין את הכוס, כדי שלא יקבלו המשקים שאחורי הכלי טומאה מחמת ידים, ונמצאו אחורי הכוס טמאים מחמת אותן משקים ומשתמש בו באיסור. ובית הלל סברי אין אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, הלכך מוזגים את הכוס תחלה ושותים אותו, ואחר כך נוטלין לידים. שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה, ואחר כך מוזגים את הכוס, גזירה שמא יהיו אחורי הכוס טמאים, שמותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, ולא יהיו ידיו נגובות יפה ויטמאו אחורי הכלי המשקין שבידיו, ואותן משקין שנעשו תחלה יחזרו ויטמאו את הידים, ונמצא אוכל בידים מסואבות:

ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַל הַכְּסָת:

ברטנורה   (ג) מקנח ידיו במפה. מנטילת מים ראשונים. ומניחה על השלחן, ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל. ולא יניחנה על הכסת שהוא יושב בה, גזירה שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה ויהיה משקה טופח במפה מחמת נגוב הידים, ואותו משקה כשנוגע בכסת נעשה ראשון, דלעולם המשקים נעשים תחלה, וחוזר ומטמא את הידים כשמקנח בה תמיד בתוך הסעודה. אבל בשלחן ליכא למגזר הכי, שאסור להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה. ובית הלל סברי מותר להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה, הלכך לא יניח המפה על השלחן, שמא יטמאו המשקים שבמפה מחמת השלחן, ויחזרו ויטמאו את האוכלים. ואם יניחנה על הכסת אין לחוש כי אם שמא יטמאו ידיו, מוטב שיטמאו ידים שאין להם עיקר מן התורה, דאין נטילת ידים לחולין מן התורה, ולא יטמאו אוכלים שיש להם עיקר מן התורה, דראשון עושה שני בחולין מן התורה:

ד. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבָּיִת:

ברטנורה   (ד) בית שמאי אומרים מכבדין את הבית. מקום שאכלו שם מכבדים אותו משיורי אוכלים שנתפררו עליו, ואחר כך נוטלים לידים מים אחרונים. דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפירורים שיש בהם כזית, ואם אתה אומר נוטלים לידים תחלה, נמצא אתה מפסיד את האוכלים, שמים אחרונים נתזים עליהם ונמאסים. ובית הלל סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ, ושמש תלמיד חכם אינו מניח פירורים שיש בהם כזית, אלא מסיר אותם, ואם נתזים המים על גבי פרורים שאין בהם כזית אין בכך כלום, דפרורים שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד. והלכה כבית שמאי בזה שמותר להשתמש בשמש עם הארץ:

ה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֵר וּמָזוֹן וּבְשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נֵר וּבְשָׂמִים וּמָזוֹן וְהַבְדָּלָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שֶׁבָּרָא מְאוֹר הָאֵשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:

ברטנורה   (ה) נר ומזון. מי שאכל בשבת במנחה וחשכה לו, ועדיין לא גמר סעודתו, ואין לו יין אלא שיעור כוס אחד, בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה, דכולי עלמא הבדלה בסוף, דאפוקי יומא מאחרינן ליה, כי היכי דלא ליהוי עליה כמשאוי. לא נחלקו אלא על הנר ועל הבשמים, דבית שמאי אומרים נר ומזון ואחר כך בשמים, ובית הלל אומרים נר ובשמים כי הדדי, דברכות שאנו יכולים לעשותם דלא מחזי כמשאוי כגון נר ובשמים, מקדמינן להו לברכת המזון: ב''ש אומרים שברא מאור האש. שברא, דמשמע לשעבר; ולא בורא, דמשמע להבא: מאור האש. ולא מאורי האש, דחדא נהורא איכא בנורא: ובית הלל אומרים בורא. נמי משמע לשעבר: מאורי האש. שהרבה גוונים יש בשלהבת, אדומה לבנה וירקרוקת:

ו. אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל נָכְרִים, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁלִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ:

ברטנורה   (ו) לא על הנר ולא על הבשמים של נכרים. נר, משום דלא שבת, שהנכרי עשה מלאכה לאורו וקיימא לן אור שלא שבת אין מברכין עליו, הואיל ונעבדה בו עבירה. ובשמים של נכרי, בבשמים שהם במסיבה שנכרים מסובים בה לסעודה מיירי, והא דתנן בסיפא ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודה זרה, מה טעם קאמר, מה טעם אין מברכין על בשמים של נכרים, לפי שסתם מסיבת נכרים לעבודה זרה, ואין מברכין על בשמים של עבודה זרה: ולא על הנר של מתים. דלא אתעביד לאורה, אלא לכבוד בעלמא: ולא על בשמים של מתים. דלעבורי ריחא עבידי: ולא על נר ובשמים שלפני עבודה זרה. לפי שאסורין בהנאה: עד שיאותו לאורו. שיהנו מאורו ולא שיהנו ממש, אלא שקרוב לו כל כך שיוכל ליהנות אם ירצה:

ז. מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵרַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בִּמְּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ. עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו:

ברטנורה   (ז) שיתעכל המזון שבמעיו. כל זמן שאינו רעב מחמת אותה האכילה הוא סימן שלא נתעכל המזון. ודוקא בשכח אמרו בית הלל דאינו חוזר, אבל במזיד, דברי הכל יחזור למקומו ויברך:

ח. בָּא לָהֶם יַיִן לְאַחַר הַמָּזוֹן וְאֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ הַכּוֹס, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיָּיִן. עוֹנִין אָמֵן אַחַר יִשְׂרָאֵל הַמְבָרֵךְ, וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר הַכּוּתִי הַמְבָרֵךְ, עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַבְּרָכָה:

ברטנורה   (ח) מברך על היין ואחר כך מברך על המזון. שאין ברכת המזון טעונה כוס, ובית הלל סברי, ברכת המזון טעונה כוס: עונין אמן אחר ישראל המברך. ואף על פי שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה, דמסתמא לשמים ברך: אלא אם כן שמע כל הברכה. שמא ברך להר גריזים:

גמרא ברכות דף נ''ג ע''א

מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְכוּ' אָמַר רַב זְבִיד וְאִי תֵימָא רַב דִּימִי בַּר אַבָּא מַחֲלוֹקֶת בְּשָׁכַח אֲבָל בְּמֵזִיד דִּבְרֵי הַכֹּל יַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. פְּשִׁיטָא וְשָׁכַח תְּנַן מַהוּ דְתֵימָא הוּא הַדִּין אֲפִילוּ בְּמֵזִיד וְהָאי דְּקָתָנֵי וְשָׁכַח לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמָּאי קָּא מַשְׁמַע לָן. תַּנְיָא אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיכֶם מִי שֶׁאָכַל בְּרֹאשׁ הַבִּירָה וְשָׁכַח וְיָרַד וְלֹא בֵּרַךְ יַחֲזוֹר לְרֹאשׁ הַבִּירָה וִיבָרֵךְ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל לְדִבְרֵיכֶם מִי שֶׁשָּׁכַח אַרְנְקִי בְּרֹאשׁ הַבִּירָה לֹא יַעֲלֶה וְיִטְלֶנָּה. לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא עוֹלֶה. לִכְבוֹד שָׁמַיִם לֹא כָּל שֶׁכֵּן. הַנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי חַד עָבִיד בְּשׁוֹגֵג כְּבֵית שַׁמַּאי וְאַשְׁכַּח אַרְנְקָא דְדַהֲבָא. וְחַד עָבִיד בְּמֵזִיד כְּבֵית הִלֵּל וַאֲכָלֵיהּ אַרְיָא. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה קָאָזִיל בְּשַׁיָּירָתָא אָכִיל וְאִשְׁתְּלִי וְלָא בְרִיךְ אָמַר הֵיכִי אִיעֲבִיד אִי אַמֵינָא לְהוּ אַנְשָׁאִי לְבָרֵךְ אֲמָרֵי לִי בְּרִיךְ הָכָא כָּל הֵיכָא דִמְבָרַכְתְּ לְרַחֲמָנָא מְבָרַכְתְּ. מוּטַב דַּאַמֵינָא לְהוּ אַנְשָׁאִי יוֹנָה דְדַהֲבָא. אָמַר לְהוּ אַנְטְרוּ לִי דַאַנְשָׁאי יוֹנָה דְדַהֲבָא. אָזִיל וּבְרִיךְ וְאַשְׁכַּח יוֹנָה דְדַהֲבָא. מָאי שְׁנָא יוֹנָה. דִּמְתִילָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה. דִּכְתִיב (תהלים ס''ח) כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ. מַה יוֹנָה אֵינָהּ נִיצוֹלֶת אֶלָּא בִּכְנָפֶיהָ אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִיצוֹלִין אֶלָּא בְּמִצְוֹת:

רש''י חד עביד בשוגג כב''ש. אף ע''פ ששגג ונעקר מן המקום על ידי שכחה החמיר על עצמו כב''ש וחזר למקום שאכל ובירך: וחד עביד במזיד. נעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך: אנשאי יונה דדהבא. שכחתי יונה של זהב: יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה. או בורחת או נלחמת בראשי אגפיה:

זוהר וישלח דף קס''ה ע''ב

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים וְגוֹ', רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהלים צ''א) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ הַאי קְרָא אוֹקְמוּהָ חֲבְרַיָּא, דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נַשׁ אָתֵי לְעָלְמָא מִיָּד אִזְדַּמַּן בַּהֲדֵיהּ יֵצֶר הָרַע דְּאִיהוּ מְקַטְּרֵג לֵיהּ לְבַר נַשׁ תָּדִיר כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (בראשית ד') לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ, מַאי חַטָּאת רוֹבֵץ, דָּא יֵצֶר הָרַע, וְדָוִד הָכִי נַמֵּי קַרְיֵהּ חַטָּאת דִּכְתִיב (תהלים נ''א) וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד, בְּגִין דְּאִיהוּ עָבִיד לֵיהּ לְבַר נַשׁ כָּל יוֹמָא לְמֶחֱטֵי קַמֵּי מָרֵיהּ, וְיֵצֶר הָרַע דָּא לָא אִתְעַדִּי מִבַּר נַשׁ מִיּוֹמָא דְּאִתְיַלִּיד בַּר נַשׁ לְעָלְמִין וְיֵצֶר הַטּוֹב אָתֵי לְבַר נַשׁ מִיּוֹמָא דְּאָתֵי לְאִתְדַכָּאָה וְאֵימָתַי אָתֵי בַּר לְאִתְדַכָּאָה כַּד אִיהוּ בַּר תְּלֵיסָר שְׁנִין כְּדֵין אִזְדַוַּג בַּר נַשׁ בְּתַרְוַיְהוּ חַד מִימִינָא וְחַד מִשְּׂמָאלָא יֵצֶר טוֹב לִימִינָא וְיֵצֶר רָע לִשְׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִנּוּן תְּרֵין מַלְאָכִין מַמָּשׁ מְמַנָּן וְאִנּוּן מִשְׁתַּכְּחִין תָּדִיר בַּהֲדֵיהּ דְּבַר נַשׁ, אָתֵי בַּר נַשׁ לְאִתְדַכָּאָה הַהוּא יֵצֶר הָרַע אִתְכַפְיָא קַמֵּיהּ וְשַׁלִּיט יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא וְתַרְוַיְהוּ מִזְדַוְּגִין לְנַטָּרָא לֵיהּ לְבַר נַשׁ בְּכָל אָרְחוֹי דְּהוּא עָבִיד הֲדָא הוּא דִּכְתִיב כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, רַבִּי אֶלְעָזָר מוֹקִים לֵיהּ לְהַאי קְרָא בְּיַעֲקֹב דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין בַּהֲדֵיהּ מַלְאָכִין מְשַׁרְיָן מְמַנָּן בְּגִין דְּהָא אִיהוּ אָתֵי שְׁלִים בְּשִׁבְטִין עִלָאִין כֻּלְּהוּ שְׁלֵמִין כִּדְקָא יָאוּת כְּמָה דְּאִתְמָר (דִּכְתִיב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים וְאִתְמָר, וְהָכָא כֵּיוָן דְּאִשְׁתֵּזִיב מִנֵּיהּ דְּלָבָן וְהָא אִתְפָּרַשׁ מִנֵּיהּ כְּדֵין אִזְדַוָּגַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא וְאָתוּ מְשַׁרְיָן קַדִּישִׁין לְסָחֳרָא לֵיהּ וּכְדֵין וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם וְגוֹ' וּמֵאִנּוּן מַלְאָכִין שָׁדַר לֵיהּ לְעֵשָׂו הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, מַלְאָכִים מַמָּשׁ הֲווּ וַדַּאי:

תרגום הזוהר וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךְ וְגוֹ', מִקְרָא זֶה בֵּאֲרוּהוּ הַחֲבֵרִים. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם בָּא לָעוֹלָם, מִיָּד הַיֵּצֶר הָרַע בָּא עִמּוֹ, שֶׁהוּא מְקַטְרֵג עָלָיו תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ. מַהוּ חַטָּאת רוֹבֵץ. הוּא הַיֵּצֶר הָרַע. וְדָוִד קָרָא גַּם כֵּן אֶת הַיֵּצֶר הָרַע בַּשֵּׁם חַטָּאת. שֶׁכָּתוּב וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד. וְהוּא מִשּׁוּם שֶׁבְּכָל יוֹם עוֹשֶׂה אֶת הָאָדָם לְהַחֲטִיא לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ. וְיֵצֶר הָרַע זֶה, אֵינוֹ סָר מִן הָאָדָם מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ עַד עוֹלָם. וְהַיֵּצֶר הַטּוֹב בָּא אֶל הָאָדָם, מִיּוֹם שֶׁבָּא לְהִטָּהֵר. וּמָתַי הָאָדָם בָּא לְהִטָּהֵר, הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בֶּן שְׁלֹש עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אָז מִתְחַבֵּר הָאָדָם בִּשְׁנֵיהֶם, אֶחָד בִּימִין וְאֶחָד בִּשְׂמֹאל, הַיֵּצֶר הַטּוֹב בִּימִין וְהַיֵּצֶר הָרַע בִּשְׂמֹאל. וְאֵלּוּ הֵם שְׁנֵי מַלְאָכִים מְמוּנִים מַמָּשׁ, וְהֵם נִמְצָאִים עִם הָאָדָם תָּמִיד. בָּא הָאָדָם לְהִטָּהֵר, נִכְנָע הַיֵּצֶר הָרַע לְפָנָיו, וְהַיָּמִין שׁוֹלֵט עַל הַשְּׂמֹאל, וּשְׁנֵיהֶם, הַיֵּצֶר הַטּוֹב וְהַיֵּצֶר הָרַע, מִתְחַבְּרִים לִשְׁמוֹר אֶת הָאָדָם בְּכָל דְּרָכָיו שֶׁהוּא הוֹלֵךְ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךְ בְּכָל דְּרָכֶיךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר מַעֲמִיד אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה בְּיַעֲקֹב, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִזְמִין עִמּוֹ מַלְאָכִים מַחֲנוֹת מְמוּנִים, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה בָּא שָׁלֵם עִם הַשְּׁבָטִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁהָיוּ כֻּלָּם שְׁלֵמִים כָּרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, וְהוּא נִתְבָּאֵר, וְכָאן, אַחַר שֶׁנִּצָל מִלָּבָן, וְנִפְרָד מִמֶּנּוּ, נִתְחַבְּרָה עִמּוֹ הַשְּׁכִינָה, וּמַחֲנוֹת מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים בָּאוּ לְסַבֵּב אוֹתוֹ, וְאָז וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם וְגוֹ', וּמֵאֵלּוּ הַמַּלְאָכִים שָׁלַח לְעֵשָׂו, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, מַלְאָכִים מַמָּשׁ בְּוַדַּאי הָיוּ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ד

א. אֵין מְלַמְּדִין תּוֹרָה אֶלָּא לְתַלְמִיד הָגוּן נָאֶה בְמַעֲשָׂיו אוֹ לְתָם אֲבָל אִם הָיָה הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְמוּטָב וּמַנְהִיגִין אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַשׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִילּוּ זָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ו) כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לַכְּסִיל כָּבוֹד וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ: ב. וְכֵן הָרַב שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה אַף עַל פִּי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הוּא וְכָל הָעָם צְרִיכִים לוֹ אֵין מִתְלַמְּדִים מִמֶּנּוּ. עַד שׁוּבוֹ לְמוּטָב שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב') כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא. אָמְרוּ חֲכָמִים אִם הָרַב דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת תּוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ וְאִם לָאו אַל יְבַקְשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ: ג. כֵּיצַד מְלַמְּדִין הָרָב יוֹשֵׁב בְּרֹאשׁ וְהַתַּלְמִידִים מוּקָפִין לְפָנָיו כַּעֲטָרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם רוֹאִים הָרָב וְשׁוֹמְעִין דְּבָרָיו וְלֹא יֵשֵׁב הָרַב עַל הַכִּסֵּא וְתַלְמִידָיו עַל הַקַּרְקַע אֶלָּא אוֹ הַכֹּל עַל הָאָרֶץ אוֹ עַל הַכִּסָּאוֹת. וּבָרִאשׁוֹנָה הָיָה הָרָב יוֹשֵׁב וְהַתַּלְמִידִים עוֹמְדִים וּמִקּוֹדֶם חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי נָהֲגוּ הַכֹּל לְלַמֵּד לְתַלְמִידִים וְהֵם יוֹשְׁבִים:

מוסר

מס' תפארת הקדש די''ב א' מר''ח בקיצור

אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדְמָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ''ח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ וְכָל הָעוֹשֶׂה עֲבֵירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה מְלַפְפָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לְיוֹם הַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ו') יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר קְשׁוּרָה הִיא לוֹ כְּכֶלֶב שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל''ט) וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה לִהְיוֹת עִמָּהּ בָּעוֹלָם הַבָּא עַד כַּאן לְשׁוֹנוֹ. עִנְיַן מְלַפְפָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לְיוֹם הַדִּין מִפְּנֵי כִּי הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד וְהַקַּטֵּיגוֹר יֵשׁ לוֹ שִׁיעוּר קוֹמָה שְׁלֵימָה כְּעִנְיַן הַמִּצְוָה כֵּן עִנְיַן הָעֲבֵירָה. כִּי מַעֲשָׂיו שֶׁל אָדָם הֵם שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ לְבוּשִׁים צוֹאִים כְּפִי מִנְיַן עֲוֹנוֹתָיו כֵּן מִנְיַן הַלְּבוּשִׁים כִּי כָל עָוֹן וְעָוֹן יַעֲשֶׂה לוֹ לְבוּשׁ וְהַיְינוּ מְלַפְפָתוֹ הָאָמוּר בְּמַאֲמַר וְהָעֵד לָזֶה (זכרי' ג') רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וּפִירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁעָוֹן שֶׁהָיָה לוֹ הוּא שֶׁנָּשְׂאוּ בָּנָיו נָשִׁים נָכְרִיּוֹת. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר קְשׁוּרָה בוֹ כְּכֶלֶב שֶׁלֹּא לְבַד תַּעֲשֶׂה לָהּ לְבוּשׁ אֶלָּא שֶׁתִּדְבַּק בְּנֶפֶשׁ עַצְמָהּ לִהְיוֹת אָדוּק בָּהּ וְדֶרֶךְ הַכֶּלֶב הַנּוֹשֵׁךְ שֶׁנִמְצָא בְּתוֹךְ שִׁנָּיו חֵלֶק הָאָדָם. ה' יַצִילֵנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל כֵּן יְהִי רָצוֹן:

וישלח יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(י) וַיֹּ֘אמֶר֘ יַֽעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵֽאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהֹוָ֞ה הָֽאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמֽוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ: וַאֲמַר יַעֲקֹב אֱלָהֵהּ דְּאַבָּא אַבְרָהָם וֵאֱלָהֵהּ דְּאַבָּא יִצְחָק יְיָ דִּי אֲמַר לִי תּוּב לְאַרְעָךְ וּלְיַלָּדוּתָךְ וְאוֹטֵיב עִמָּךְ:

רש''י ואלהי אבי יצחק. ולהלן הוא אומר (לא מב) ופחד יצחק, ועוד מהו שחזר והזכיר שם המיחד, היה לו לכתוב האומר אלי שוב לארצך וגו' . אלא כך אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא שתי הבטחות הבטחתני אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי (כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, ושם אמרת לי (שם טו) ושמרתיך בכל אשר תלך. ובבית לבן אמרת לי (לא ג) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, ושם נגלית אלי בשם המיחד לבדו, שנאמר (לא ג) ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו' , בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך:

(יא) קָ֜טֹ֗נְתִּי מִכֹּ֤ל הַֽחֲסָדִים֙ וּמִכָּל-הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת-עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֨רְתִּי֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַֽחֲנֽוֹת: זְעִירָן זָכוּתַי מִכֹּל חִסְדִּן וּמִכָּל טַבְוָן דִּי עֲבַדְתָּ עִם עַבְדָּךְ אֲרֵי יְחִידִי עֲבָרִית יָת יַרְדְּנָא הָדֵין וּכְעַן הֲוֵיתִי לִתְרֵין (נ''י לְתַרְתֵּין) מַשִּׁרְיָן:

רש''י קטנתי מכל החסדים. נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו: ומכל האמת. אמתת דבריך, ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני: כי במקלי. לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו. ומדרש אגדה נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן:

(יב) הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי-יָרֵ֤א אָֽנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן-יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל-בָּנִֽים: שֵׁזַבְנִי כְעַן מִידָא דְאָחִי מִידָא דְעֵשָׁו אֲרֵי דַחֵל אֲנָא מִנֵּהּ דִּילְמָא יֵיתֵי וְיִמְחִנַּנִי אִמָּא עַל בְּנַיָּא:

רש''י מיד אחי מיד עשו. מיד אחי שאין נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע:

(יג) וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶת-זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב: וְאַתְּ אֲמַרְתָּ אוֹטָבָא אוֹטִיב עִמָּךְ וֶאֱשַׁוֵּי יָת בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּחַלָּא דְיַמָּא דִּי לָא יִתִּמְנוּן מִסַּגִּי:

רש''י היטב איטיב. היטב בזכותך, איטיב בזכות אבותיך: ושמתי את זרעך כחול הים. והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו אלא (שם כח יד) והיה זרעך כעפר הארץ. אלא שאמר לו (כח טו) כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, ולאברהם אמר (כב יז) הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים:

נביאים - עובדיה - פרק א

(ז) עַֽד-הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ יָכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ לַחְמְךָ֗ יָשִׂ֤ימוּ מָזוֹר֙ תַּחְתֶּ֔יךָ אֵ֥ין תְּבוּנָ֖ה בּֽוֹ: מִן תְּחוּמָא אַגְלְיוּךְ כָּל אֱנָשֵׁי קְיָמָךְ אַטְעֲיוּךְ יָכִילוּ לָךְ אֱנָשֵׁי שְׁלָמָךְ אַכְלֵי פָתוֹרָךְ שַׁוִּיאוּ תַקְלָא תְחוֹתָךְ מִדְּלֵית בָּךְ סוּכְלְתָנוּ :

רש''י עד הגבול שלחוך . אותם שהבטיחוך לעזרה באו עמך ולווך עד גבול ארצך עד הספר ששם באו עליך למלחמה ובזאת השיאוך והצליחו : יכלו לך . לפתותך לצאת ושבו מאחריך : לחמך ישימו מזור תחתיך . אף מאכלך שם לך אחיך יעקב למזור שנתן לך לחם ונזיד עדשים ועל ידו בזית הבכורה : מזור . חולי :

(ח) הֲל֛וֹא בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא נְאֻם יְהוָ֑ה וְהַאֲבַדְתִּ֤י חֲכָמִים֙ מֵֽאֱד֔וֹם וּתְבוּנָ֖ה מֵהַ֥ר עֵשָֽׂו: הֲלָא בְעִדָּנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ וְאוֹבִיד חַכִּימִין מֵאֱדוֹם וְכָל גְּבַר דְּבֵיהּ סוּכְלְתָנוּתָא מִכַּרְכָא דְּעֵשָּׂו : (ט) וְחַתּ֥וּ גִבּוֹרֶ֖יךָ תֵּימָ֑ן לְמַ֧עַן יִכָּֽרֶת-אִ֛ישׁ מֵהַ֥ר עֵשָׂ֖ו מִקָּֽטֶל: וְיִתְבְּרוּן גִּבָּרָךְ יַתְבֵי דָּרוֹמָא בְּדִיל דְּיִשְׁתֵּיצֵי גְּבַר דְּבֵיהּ צוֹרְבָא מִכַּרְכָא דְּעֵשָּׂו מִקְּטוֹל :

רש''י וחתו גבוריך תימן . יחתו ויפחדו לנוס אל ארץ ישמעאל וי''ת ויתברון גברך יתבי ארעא דרומא : למען יכרת . כל איש גבור : מהר עשו מקטל . מרוב הרג שיבא עליכם :

(י) מֵחֲמַ֛ס אָחִ֥יךָ יַעֲקֹ֖ב תְּכַסְּךָ֣ בוּשָׁ֑ה וְנִכְרַ֖תָּ לְעוֹלָֽם: מֵחֲטוּף אָחוּךְ יַעֲקֹב תַּחְפִינָךְ בַּהְתָא וְתִשְׁתֵּיצֵי לַעֲלָם :

רש''י מחמס אחיך יעקב . בשביל חמס שעשית ליעקב :

כתובים - משלי - פרק ז

(יד) זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֣ים עָלָ֑י הַ֝יּ֗וֹם שִׁלַּ֥מְתִּי נְדָרָֽי: דִּבְחֵי דְקָרְבָּנֵי עֲלַי יוֹמָנָא שַׁלְּמֵית נִדְרָי :

רש''י זבחי שלמים עלי . כלומר סעודה גדולה הכינותי כי היום הקרבתי נדרי ושלמי :

(טו) עַל-כֵּ֭ן יָצָ֣אתִי לִקְרָאתֶ֑ךָ לְשַׁחֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וָאֶמְצָאֶֽךָּ: מְטוּל הֵיכְנָא נְפַקֵית לְאוֹרְעָךְ דְּמַפְכָא הֲוֵית לְרִגְשָׁא וַאֲמַרֵת אֶדְבְּרִנָךְ :

רש''י ואמצאך . כדי שאמצאך :

(טז) מַ֭רְבַדִּים רָבַ֣דְתִּי עַרְשִׂ֑י חֲ֝טֻב֗וֹת אֵט֥וּן מִצְרָֽיִם: בְּתַשְׁוְיָתָא שַׁוְיֵת עַרְסִי וּבִקְרָמָא קְרִמְתָּא מִצְרָאָה :

רש''י מרבדים . בגדי חופש ונוי ודוגמתו בסוף הספר שנאמר מרבדים עשתה לה : רבדתי ערשי . קשטתי : חטובות אטון מצרים . מהוללות בגדי כלי פשתן חשובין הבאים ממצרים ששם הפשתן מצוי כדכתב בספר ( ישעיה יט ) ובושו עובדי פשתים אטון תרגום מיתריהם אטוניהון :

(יז) נַ֥פְתִּי מִשְׁכָּבִ֑י מֹ֥ר אֲ֝הָלִ֗ים וְקִנָּמֽוֹן: רַסֵית עַל עַרְסִי מוֹרָא וְכוֹרְקְמָא וְקוּנְמָא :

רש''י נפתי משכבי . הנפתי הריח כמניף בסודר בבית הבושם להביא הריח מלמעלה למטה , ודונש פי' לשון קטור ואמר שאין לו דמיון :

משנה שבת פרק ח

א. הַמּוֹצִיא יַיִן, כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס. חָלָב, כְּדֵי גְמִיעָה. דְּבַשׁ, כְּדֵי לִתֵּן עַל הַכָּתִית. שֶׁמֶן, כְּדֵי לָסוּךְ אֵבָר קָטָן. מַיִם, כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶם אֶת הַקִּילוֹר. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין, בָּרְבִיעִית. וְכָל הַשּׁוֹפָכִין, בָּרְבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֻּלָּן בָּרְבִיעִית. וְלֹא אָמְרוּ כָל הַשִּׁעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן:

ברטנורה   (א) המוציא יין כדי מזיגת הכוס. של ברכת המזון, שהוא רובע רביעית יין חי, כדי שימזגנו לחשבון על חד של יין תלתא ממים ויעמוד על רביעית הלוג שהוא שיעור כוס של ברכה: כדי גמיעה. מה שאדם בולע בבת אחת. וחלב בהמה טמאה דלא חזי לשתיה שיעורו כדי לכחול עין אחת: על הכתית. מכה שעל גבי הסוסים והחמורים מחמת המשאוי. ומצאתי כתוב ששחין היוצא בעור הבשר כשמגיע להתבשל הוא עושה ראש למעלה וקרוי פי כתית. ואע''פ שהדבש עיקרו לאכילה, כיון שרפואתו מצויה והיא משהו, אזלינן בתר שיעורא זוטרא לחומרא: אבר קטן. של תינוק בן יומו, והיא אצבע קטנה שברגל: לשוף. לשפשף ולמַחות בהן: קילור. שנותנין על העין: ושאר כל המשקין. שאין עושין מהן רפואה: שופכין. מים סרוחין, וחזו לגבל בהן את הטיט: כולן ברביעית. אף היין והחלב והדבש, דלא אמרו שיעורין במשנה אלא למצניעיהן, אבל שאר כל אדם אין חייבין אלא ברביעית. וסבירא ליה לר' שמעון דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא, ובבציר מהאי שיעורא לא מחייב, דלית ליה לר' שמעון כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו שיתחייב עליו מצניעו בכל שהוא. ואין הלכה כרבי שמעון:

ב. הַמּוֹצִיא חֶבֶל, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֹזֶן לְקֻפָּה. גֶּמִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לְנָפָה וְלִכְבָרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִטֹּל מִמֶּנּוּ מִדַּת מִנְעָל לַקָּטָן. נְיָר, כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין. וְהַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין, חַיָּב. נְיָר מָחוּק, כְּדֵי לִכְרֹךְ עַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פַּלְיָטוֹן:

ברטנורה   (ב) אוזן לקופה. לאוחזה בה: תלאי. לתלותו בו. ובציר משיעור אוזן לקופה: מדת מנעל. להראות לאומן כמדה זו אני צריך, ושיעוריה בציר מתלאי: ניר. מעשבים עושין אותו: קשר של מוכסין. פעמים שאדם נותן מכס בראש הנהר מזה והוא מוסר לו חותם להראות למוכס שבעבר האחר מן הנהר להראותו שכבר פרע המכס, ודרכו לכתוב שתי אותיות גדולות לסימן, והן גדולות משתי אותיות שלנו: ניר מחוק. שוב אינו ראוי לכתוב, לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך על פי צלוחית:

ג. עוֹר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמִיעַ. קְלַף, כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִלִּין, שֶׁהִיא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. דְּיוֹ, כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. כְּחוֹל, כְּדֵי לִכְחֹל עַיִן אֶחָת:

ברטנורה   (ג) לעשות בו קמיע. לכסות בו את הקמיע: קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה. דאיידי דדמיו יקרין לא עביד מיניה קשר מוכסין אלא תפילין ומזוזות ולא מיחייב בשיעורא זוטא: דיו כדי לכתוב שתי אותיות. לרשום על שתי חוליות של כלי או על שני קרשים לזווגן: כדי לכחול עין אחת. שכן צנועות ההולכות מעוטפות אין מגלות אלא עין אחת וכוחלות אותה:

ד. דֶּבֶק, כְּדֵי לִתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת. זֶפֶת וְגָפְרִית, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב. שַׁעֲוָה, כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן. חַרְסִית, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּטְפּוּט. סֻבִּין, כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. סִיד, כְּדֵי לָסוּד קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּלְכּוּל. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְדִּיפִי:

ברטנורה   (ד) השבשבת. הציידין מושיבין נסר קטן בראש הקנה ונותנין עליו דבק והעוף יושב עליו ונדבק בו, וצריך לתת עליו דבק הרבה כדי שיהא העוף נדבק בו: לעשות בו נקב קטן. כלי שמשימין בו כסף חי סותם פיו בזפת או בגפרית ועושה בסתימה נקב קטן להוציא ממנו הכסף חי: חרסית. לבינה כתושה: לעשות פי כור. שהמפוח נכנס בו: פטפוט. רגל למקום מושב הכור, שמושיבין אותו על כן ובסיס העשוי לכך: סובין כדי ליתן על פי הכור של צורפי זהב. במקום שאין פחמין צורפין הזהב באש של סובין. פירוש אחר, שרגילין לתת סובין על פי הכור כשמתיכין הזהב: לסוד קטנה שבבנות. בנות שהגיעו לפרקן ולא בא להן האורח, בנות עניים טופלות אותן בסיד והאורח ממהר לבוא, ומשיר נמי את השער. ובנות עשירים טופלות בסולת. ובנות מלכים בשמן זית שלא הביא שליש: כלכול. הצדעין, וסדין אותן בסיד להשכיב את השער: אנדיפי. למטה מן הצדעין מעט שקורין בת צידעא. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי נחמיה:

ה. אֲדָמָה, כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּחוֹתַם הָאִגְּרוֹת. זֶבֶל וְחוֹל הַדַּק, כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח שֶׁל כְּרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא. חוֹל הַגַּס, כְּדֵי לִתֵּן עַל מְלֹא כַף סִיד. קָנֶה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קֻלְמוֹס. וְאִם הָיָה עָבֶה אוֹ מְרֻסָס, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בּוֹ בֵיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, טְרוּפָה וּנְתוּנָה בָאִלְפָּס:

ברטנורה   (ה) אדמה. טיט אדום: מרצופין. שקין גדולות שנושאין בהן פרקמטיא בספינות וחותמין אותן כדרך שחותמים האיגרות. ושיעור דרבנן זוטר מדר' עקיבא. והלכה כחכמים: כדי לזבל כרישא. כרתי. ושיעוריה זוטר מקלח של כרוב. והלכה כחכמים: מלא כף סיד. כף של סיידין: כדי לעשות קולמוס. המגיע לקשרין של אמצע אצבעותיו: עבה. שאינו ראוי לכתיבה: מרוסס. מרוצץ ושבור: ביצה קלה. ביצת תרנגולת. ואמאי קרי לה ביצה קלה, שקלה להתבשל יותר משאר ביצים. והשיעור הוא כדי לבשל כגרוגרת ממנה: טרופה. מעורבת בשמן: ונתונה באלפס. שהוחם כבר, שהיא ממהרת להתבשל:

ו. עֶצֶם, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תַּרְוָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חָף. זְכוּכִית, כְּדֵי לִגְרֹר בּוֹ רֹאשׁ הַכִּרְכָּר. צְרוֹר אוֹ אֶבֶן, כְּדֵי לִזְרֹק בָּעוֹף. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר יַעֲקֹב אוֹמֵר, כְּדֵי לִזְרֹק בַּבְּהֵמָה:

ברטנורה   (ו) תרווד. כף: חף. שן משיני המפתח שפותחים בה הדלתות. ואין הלכה כרבי יהודה: כרכר. של אורגין, ומעבירו על השתי כשהוא מתוח לפניו ושובט בו החוטין: כדי לזרוק בבהמה. דלא טרח אינש למשקל צרור משום עוף להבריחו, דבקלא בעלמא סגי ליה:

ז. חֶרֶס, כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִים לַחֲבֵרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כְּדֵי לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּדֵי לְקַבֵּל בּוֹ רְבִיעִית. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, (ישעיה ל) וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, מִשָּׁם רְאָיָה (שם) וְלַחְשׂוֹף מַיִם מִגֶּבֶא:

ברטנורה   (ז) בין פצים לחברו. כשמסדרין פצימין ועמודין וקורות ועושין שורות של קורות על הארץ ויש חלל בין זו לזו סומכו תחתיו שלא יתעקם: זכר לדבר. דחשיב חרס בחתיית האור: לחשוף. לדלות: מגבא. גומא קטנה שהמים נקבצים. אלמא חשיב חרס נמי בקבלת המים. והלכה כרבי יוסי:

גמרא שבת דף קי''ח ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''ז) וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלוֹת לִבֶּךָ. עֹנֶג זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (ישעי' נ''ח) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג הֱוֵי אוֹמֵר זֶה עֹנֶג שַׁבָּת. בַּמֶּה מְעַנְגוֹ רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילָת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר בְּתַבְשִׁיל שֶׁל תַּרְדִּין וְדָגִים גְּדוֹלִים וְרָאשֵׁי שׁוּמִין. רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב אֲפִילוּ דָבָר מוּעָט וְלִכְבוֹד שַׁבָּת עֲשָׂאוֹ הֲרֵי זֶה עוֹנֶג. מָאי הִיא אָמַר רַב פַּפָּא כַּסָּא דְהַרְסְנָא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הַמְשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּהִלְכָתָהּ אֲפִילוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּדוֹר אֱנוֹשׁ מוֹחֲלִין לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם נ''ו) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ אַל תִּקְרֵי מֵחַלְּלוֹ אֶלָּא מָחוּל לוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִין יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן מִיַּד נִגְאָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כֹּה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְגו' רִבִּי חֲנִינָא מִיעֲטֵף וְקָאִי אֲפַנְיָא דְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא אָמַר בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה. רִבִּי יַנַּאי לָבִישׁ מָאנֵיהּ מַעֲלֵי שַׁבַּתָּא אָמַר בֹּאִי כַלָּה בֹּאִי כַלָּה. רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה יָתִיב אַתַּכְתְּקָא דְשִׁינָא וּמוֹשִׁיף נוּרָא. רַב סַפְרָא מַחְרִיךְ רֵישָׁא. רָבָא מָלַח שִׁיבוּטָא. רַב הוּנָא מַדְלִיק שְׁרַגֵּי. רַב פַּפָּא גָּדִיל פְּתִילְתָּא. רַב חַסְדָּא פָּרִים סִלְקָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מְצַלְחֵי צִיבֵי. רִבִּי זֵירָא מְצַתֵּת צְתוּתֵי. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מְכַתֵּף וְעַיֵּיל מְכַתֵּף וְנָפִיק. אָמַר אִילוּ מְקַלְעִין לִי רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי מִי לָא מְכַתִּיפְנָא קָמַיְיהוּ:

רש''י תבשיל של תרדין. חשוב הוא: ראשי שומין. חשובים היו להם: כסא דהרסנא. דגים קטנים מטוגנין בשומן קרביהן ובקמח: דור אנוש. התחילו לעבוד ע''ג דכתיב אז הוחל לקרוא וגו': מתעטף. בבגדים נאים: בואי כלה. הכי קרי ליה לשביתת שבת מתוך חביבות: אתכתקא דשינא. פסטאדו''ל של שן שחשוב היה ועשיר: ומושיף נורא. נופח משם נורא לכבוד השבת ורבינו הלוי גריס אתכתקא דשאגא. תדהר: מחריך רישא. אם היה שם ראש בהמה לחרוך מחרכו הוא בעצמו: פרים. לשון פרומים מחתך: מצתת צתותי. מצית האור בעצים דקים: מכתף ועייל מכתף ונפיק. בע''ש יוצא ונכנס להביא תמיד משאות כלי תשמיש ובגדי חופש ומגדים כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו:

זוהר וישלח דף קס''ו ע''א

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, אָמַר רַבִּי אַבָּא וְכִי אַמַּאי אִתְעָר אִיהוּ לְגַבֵּיהּ דְּעֵשָׂו וְטָב הַוָּה לֵיהּ לְאִשְׁתּוּקֵי מִנֵּיהּ, אֶלָּא אָמַר יַעֲקֹב יַדַּעְנָא דְּעֵשָׂו חַיִשׁ לֵיהּ לִיקָרָא דְּאַבָּא וּלְעָלָם לָא אַרְגִּיז קַמֵּיהּ וְהָא יַדַּעְנָא הוֹאִיל וְאַבָּא קַיָּם לָא מִסְתַּפֵינָא מִנֵּיהּ אֲבָל הַשְׁתָּא דְּאַבָּא קָאִים בָּעִינָא לְאִתְפַּיַּס עִמֵּיהּ מִיָּד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (משלי י''ב) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם הַאי קְרָא עַל יֵצֶר הָרַע אִתְמָר בְּגִין דְּאִיהוּ מְקַטְּרְגָא תָּדִיר לְגַבֵּי בְּנֵי נְשָׁא וְיֵצֶר הָרַע אִיהוּ אָרִים לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ דְּבַר נַשׁ בְּגֵאוּתָא וְאָזִיל אַבַּתְרֵיהּ מְסַלְסֵל שַׂעֲרֵיהּ וּבְרֵישֵׁיהּ עַד דְּאִיהוּ אִתְגָאֵי עֲלֵיהּ וּמָשִׁיךְ לֵיהּ לְגֵיהִנָּם אֲבָל טוֹב נִקְלֶה הַהוּא דְּלָא אָזִיל אַבַּתְרֵיהּ דְּיֵצֶר הָרַע וְלָא אִתְגָאֵי כְּלָל וּמָאִיךְ רוּחֵיהּ וְלִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְדֵין הַהוּא יֵצֶר הָרַע מִתְהַפֵּךְ לְעֶבֶד לוֹ דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלוֹי, וְהַהוּא בַּר נַשׁ שַׁלִּיט עֲלוֹי כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (בראשית ד') וְאַתָּה תִמְשׁוֹל בּוֹ, מִמִּתְכַּבֵּד כְּמָה דַּאֲמָרָן דְּאִיהוּ אוֹקִיר גַּרְמֵיהּ מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרֵיהּ אִתְגָאֵי בְּרוּחֵיהּ וְאִיהוּ חֲסַר לֶחֶם מְהֵימָנוּתָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ויקרא כ''א) לֶחֶם אֱלֹקָיו וְגוֹ' (שם) לֶחֶם אֱלֹקֵיכֶם הֵם מַקְרִיבִים וְגוֹ', דָּבָר אַחֵר טוֹב נִקְלֶה (וְעֶבֶד לוֹ) דָּא יַעֲקֹב דְּמָאִיךְ רוּחֵיהּ לְגַבֵּיהּ דְּעֵשָׂו בְּגִין דִּלְבָתַר לֶהֱוֵי עֶבֶד לוֹ וְיִשְׁלוֹט עֲלוֹי וְיִתְקַיֵּם בֵּיהּ (בראשית כ''ז) יַעֲבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִים וְגוֹ', וַעֲדַיִן לָא הַוָּה זִמְנֵיהּ כְּלָל אֶלָּא בְּגִין דְּסָלִיק לֵיהּ יַעֲקֹב לְבָתַר יוֹמַיָּא וְעַל דָּא הַוָּה מִיָּד נִקְלֶה וּלְבָתַר הַהוּא דְּאִיהוּ מִתְכַּבֵּד יְהֵא עֶבֶד לוֹ הַהוּא דְּאִיהוּ חֲסַר לֶחֶם יְהֵא עַבְדָּא לְהַהוּא דְּיַהֲבוּ לֵיהּ רוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, תָּא חֲזֵי עַל דָּא בְּגִין דְּיָדַע יַעֲקֹב דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ הַשְׁתָּא אִתְהַפַּךְ לֵיהּ נִקְלֶה, וְיוֹתֵר חָכְמָה וַעֲקִימוּ עָבַד בְּדָא מִכָּל מַה דְּעָבַד לְגַבֵּיהּ דְּעֵשָׂו דְּאִלּוּ הַוָּה יָדַע עֵשָׂו חָכְמָה דָּא יַקְטִיל לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ וְלָא יֵיתֵי לְדָא אֲבָל כֹּלָּא עָבַד בְּחָכְמָתָא וַעֲלֵיהּ אָמְרָה חַנָּה (שמואל א' ב') יְיָ יֵחַתּוּ מְרִיבָיו וְגוֹ' וְיִתֵּן עֹז לְמַלְכּוֹ:

תרגום הזוהר וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים: אָמַר רַבִּי אַבָּא, וְכִי לָמָּה נִתְעוֹרֵר יַעֲקֹב לִשְׁלוֹחַ מַלְאָכִים אֶל עֵשָׂו, הֲלֹא מוּטָב הָיָה לִשְׁתּוֹק מִמֶּנּוּ. וּמֵשִׁיב אֶלָּא אָמַר יַעֲקֹב. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁעֵשָׂו חָרַד עַל כְּבוֹד הָאָב, וְלֹא הִרְגִּיזוֹ לְעוֹלָם, וְיוֹדֵעַ אֲנִי, הוֹאִיל וְאָבִי חַי אֵינִי מְפַחֵד מִמֶּנּוּ, לָכֵן עַתָּה, כָּל עוֹד שֶׁאָבִי חַי, אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְרַצוֹת עִמּוֹ, מִיָּד הִזְדָרֵז, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו. וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר. (משלי י''ב) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם. מִקְרָא זֶה עַל הַיֵּצֶר הָרַע נֶאֱמַר, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְקַטְרֵג תָּמִיד עַל בְּנֵי אָדָם, וְהַיֵּצֶר הָרַע מַגְבִּיהַּ לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם בְּגַאֲוָה, וְהָאָדָם הוֹלֵךְ אַחֲרָיו מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ וּבְרֹאשׁוֹ, עַד שֶׁיֵּצֶר הָרַע מִתְגָאֶה עָלָיו וּמוֹשֵׁךְ אוֹתוֹ לַגֵּיהִנֹּם. אֲבָל טוֹב נִקְלֶה, הַיְנוּ מִי שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחַר הַיֵּצֶר הָרַע, וְאֵינוֹ מִתְגָאֶה כְּלָל, וּמַשְׁפִּיל רוּחוֹ וְלִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָז הַיֵּצֶר הָרַע מִתְהַפֵּךְ לִהְיוֹת עֶבֶד לוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁלוֹט עָלָיו. וּלְהֵפֶךְ, אוֹתוֹ הָאָדָם שׁוֹלֵט עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, וְאַתָּה תִּמְשׁוֹל בּוֹ. מִמִּתְכַּבֵּד. פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהוּא מְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ, מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ, וּמִתְגָאֶה בְּרוּחוֹ, וְהוּא חֲסַר לֶחֶם, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, חֲסַר אֱמוּנָה, כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כ''א) לֶחֶם אֱלֹקָיו הוּא מַקְרִיב וְגוֹ', לֶחֶם אֱלֹקֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִים וְגוֹ'. דָּבָר אַחֵר טוֹב נִקְלֶה: זֶה יַעֲקֹב, שֶׁהִשְׁפִּיל אֶת רוּחוֹ לִפְנֵי עֵשָׂו, כְּדֵי שֶׁלְֹּאַחַר כָּךְ יִהְיֶה עֵשָׂו עֶבֶד לוֹ, וְיִשְׁלוֹט עָלָיו, וְיִתְקַיֵּם בּוֹ יַעֲבְדוּךְ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךְ לְאוּמִים וְגוֹ'. וְעַתָּה עוֹד לֹא הָיָה זְמַנּוֹ כְּלָל שֶׁיַּעֲקֹב יִשְׁלוֹט עָלָיו, וּמִשּׁוּם שֶׁיַּעֲקֹב הִנִּיחַ אוֹתוֹ אֶל אַחֲרִית הַיָּמִים עַל כֵּן הָיָה עַתָּה נִקְלֶה. וּלְאַחַר כָּךְ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, אוֹתוֹ שֶׁהָיָה מִתְכַּבֵּד, יִהְיֶה אָז עֶבֶד לוֹ, אוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה אָז חֲסַר לָחֶם, דְּהַיְנוּ עֵשָׂו, יִהְיֶה עֶבֶד לְאוֹתוֹ שֶׁנָּתְנוּ לוֹ, רוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, דְּהַיְנוּ יַעֲקֹב. בֹּא וּרְאֵה, עַל כֵּן, מִשּׁוּם שֶׁיָּדַע יַעֲקֹב, שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ עַתָּה, הָפַךְ לְפָנָיו לְנִקְלֶה, וְיוֹתֵר חָכְמָה וְעָרְמָה עָשָׂה בָּזֶה, מִכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה מֵעוֹלָם נֶגֶד עֵשָׂו, וְאִלּוּ הִרְגִּישׁ עֵשָׂו בְּחָכְמָה זוֹ, הָיָה הוֹרֵג אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לָזֶה. אֲבָל יַעֲקֹב עָשָׂה אֶת הַכֹּל בְּחָכְמָה. וְעָלָיו אָמְרָה חַנָּה, ה' יֵחַתּוּ מֵרִיבָיו וְגוֹ', וְיִתֵּן עוֹז לְמַלְכּוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ד

א. אִם הָיָה מְלַמֵּד מִפִּיו לְתַלְמִידִים מְלַמֵד וְאִם הָיָה מְלַמֵּד עַל פִּי מְתַרְגֵּם הַמְתַרְגֵּם עוֹמֵד בֵּינוֹ וּבֵין הַתַּלְמִידִים וְהָרָב אוֹמֵר לִמְתַרְגֵּם וְהַמְתַרְגֵּם מַשְׁמִיעַ לְכָל הַתַּלְמִידִים. וּכְשֶׁהֵם שׁוֹאֲלִין שׁוֹאֲלִין לִמְתַרְגֵּם הוּא שׁוֹאֵל לָרָב וְהָרָב מֵשִׁיב לִמְתַרְגֵּם וְהַמְתַרְגֵּם מֵשִׁיב לְשׁוֹאֵל. וְלֹא יַגְבִּיהַּ הָרָב קוֹלוֹ יוֹתֵר מִקּוֹל הַמְתַרְגֵּם וְלֹא יַגְבִּיהַּ הַמְתַרְגֵּם קוֹלוֹ בְּעֵת שֶׁשּׁוֹאֵל אֶת הָרָב יוֹתֵר מִקּוֹל הָרָב: ב. אֵין הַמְתַרְגֵּם רַשָׁאי לֹא לִפְחוֹת וְלֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לְשַׁנוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַמְתוּרְגְּמָן אָבִיו שֶׁל חָכָם אוֹ רַבּוֹ אוֹמֵר הָרָב לַמְתֻרְגְּמָן כַּךְ אָמַר לִי אַבָּא מָרִי. וּכְשֶׁאוֹמֵר הַמְתֻרְגָּמָן הַדְבָרִים לָעָם אוֹמֵר בְשֵׁם הֶחָכָם וּמַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל אָבִיו הָרָב אוֹ שֶׁל רַבּוֹ וְאוֹמֵר כַּךְ אָמַר רַבְנָא פְּלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹא הִזְכִּיר הָרָב שְׁמוֹ שֶׁל חָכָם שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת לְרַבּוֹ אוֹ לְאָבִיו בִּשְׁמוֹ: ג. הָרַב שֶׁלָּמַד וְלֹא הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים לֹא יִכְעוֹס עֲלֵיהֶם וְיִרְגַּז. אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹנֶה הַדָּבָר אֲפִילוּ כַּמָּה פְעָמִים עַד שֶׁיָּבִינוּ עוֹמֶק הַהֲלָכָה וְכֵן לֹא יֹאמַר הַתַּלְמִיד הֲבִינֹתִי וְהוּא לֹא הֵבִין אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹאֵל אֲפִילוּ כַּמָּה פְעָמִים וְאִם כָּעַס עָלָיו רַבּוֹ וְרָגַז יֹאמַר לוֹ רִבִּי תּוֹרָה הִיא וְלִלְמוֹד אֲנִי צָרִיךְ וְדַעְתִּי קְצָרָה:

מוסר

מספר צידה לדרך דף ר''ו ע''א

א. גֶּדֶר הָעֲבוֹדָה לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הִיא הַכְּנִיעָה עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר גְּמָלָהוּ מֵעֵת יְצִירָתוֹ עַד עֵת בְּחִינָתוֹ וַהֲכָנַת שִׂכְלוֹ בִּלְתִּי טוֹבָה אֲשֶׁר קִדְּמָהוּ רַק הַכֹּל בִּגְדוּלָתוֹ וְחַסְדוֹ הַגָדוֹל לָכֵן הַשֵׂכֶל יְחַיֵּיב שֶׁיִהְיֶה נִכְנַע לְפָנָיו וְיָרוּץ לַעֲבוֹדָתוֹ וּלְמִצְוָתוֹ כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ וְתָמִיד יוֹם יוֹם יוֹסִיף הַכְנָעָה וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף לוֹ הַשֵׁם טוֹבָה עַל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם מֵהַבְלֵי הַזְמָן וְהַדּוֹמֶה לוֹ חַיָּב יוֹתֵר לִכָּנַע וְלַעֲבוֹד עֲבוֹדָתוֹ לִפְרוֹעַ מְעַט מֵחוֹבוֹת הַשֵׁם עָלָיו וְיִכָּנַע בְּאֵבָרָיו וּבְכָל כֹּחוֹתָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשֵׂכֶל יוֹרֶה עַל חִיּוּב קַבָּלַת הַעֲבוֹדָה הֵעִירָה הַתּוֹרָה מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ לַעֲשׂוֹת לָהּ גָּדֶר וּגְבוּל לְשַׁלֵּם לוֹ קְצַת מִחִיּוּבוֹ וּבְאֵיזֶה דֶרֶךְ טוֹב לוֹ וְהַתּוֹרָה מִתְחַלֶּקֶת עַד שְׁלשָׁה חֲלָקִים. הָאֶחָד צִוּוּי. הַשֵׁנִי אַזְהָרָה. הַשְּׁלִישִׁי מֻתָּר. וְהַצִווּי מִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים אֶחָד מֵהֶם חוֹבַת הַלְּבָבוֹת בְּיִחוּד הָאֵל וֶהֱיוֹת שָׁלֵם עִמּוֹ וּבוֹטֵחַ אֵלָיו וְהִתְרַצוֹת בִּגְזֵרוֹתָיו וּלְהַאֲמִין בִּנְבִיאָיו וּבְתוֹרָתוֹ וּלְיִרְאָה אוֹתוֹ וְלִשְׁמוֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וְיַחֲשׁוֹב בְּנִפְלְאוֹתָיו וְיִבְחַן בְּטוֹבוֹתָיו וְהַרְבֵּה דְבָרִים כַּיּוֹצֵא בָזֶה מִמַּה שֶׁיַּאֲרִיךְ הַסִּפּוּר. וְהַשֵׁנִי מֵהֶם חוֹבַת הַלְּבָבוֹת וְהָאֵבָרִים יַחְדָּיו בְּיִחוּד הַלָּשׁוֹן עִם הַלֵּב בִּקְרִיאַת הַתּוֹרָה וְלִמּוּדָהּ וְהַתְּפִלָה וְהַצוֹם וְהַצְדָקָה וְהַנִּלְוָה אֲלֵיהֶם וְהַשְׁבִיתָה מִן הַמַּעֲשִׂים בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וַעֲשִׂיַּית סֻכָּה וְלוּלָב וְצִיצִית וְהַדּוֹמֶה לּוֹ:

וישלח יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יד) שני וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן-הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו: וּבָת תַּמָּן בְּלֵילְיָא הַהוּא וּנְסִיב מִן דְּאַיְתִי בִּידֵהּ תִּקְרֻבְתָּא לְעֵשָׂו אֲחוּהִי:

רש''י הבא בידו. ברשותו, וכן (במדבר כא כו) ויקח את כל ארצו מידו. ומדרש אגדה מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות, שאדם צר בצרור ונושאם בידו. דבר אחר מן הבא בידו מן החלין, שנטל מעשר, כמה דאת אמר (כח כב) עשר אעשרנו לך, והדר לקח מנחה:

(טו) עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים: עִזֵּי מָאתָן וּתְיָשַׁיָא עֶסְרִין רְחֵלִין מָאתָן וְדִכְרִין עֶסְרִין:

רש''י עזים מאתים ותישים עשרים. מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כלם, הזכרים כדי צורך הנקבות. ובבראשית רבה (עו ז) דורש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים. ואיני יודע לכון המדרש הזה בכוון. אך נראה בעיני שלמדנו מכאן שאין העונה שוה בכל אדם אלא לפי טורח המטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשרה עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנוים ממלאכה, דרכן להרבות בתשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקין במלאכה לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר:

(טז) גְּמַלִּ֧ים מֵֽינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה: גַּמְלֵי מֶנְקָתָא וּבְנֵיהוֹן תְּלָתִין תּוֹרְתָא אַרְבְּעִין וְתוֹרֵי עַסְרָא אַתְנָן עֶסְרִין וְעִירֵי עַסְרָא:

רש''י גמלים מיניקות וכו' שלשים. ובניהם עמהם. ומדרש אגדה ובניהם בנאיהם, זכר כנגד נקבה, ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב: ועירים. חמורים זכרים:

(יז) וַיִּתֵּן֙ בְּיַד-עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר אֶל-עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר: וִיהַב בְּיַד עַבְדּוֹהִי עֶדְרָא עֶדְרָא בִּלְחוֹדוֹהִי וַאֲמַר לְעַבְדּוֹהִי עִבָּרוּ קֳדָמַי וּרְוָחָא תְּשַׁווּן בֵּין עֶדְרָא וּבֵין עֶדְרָא:

רש''י עדר עדר לבדו. כל מין ומין לעצמו: עברו לפני. דרך יום או פחות, ואני אבא אחריכם: ורוח תשימו. עדר לפני חברו מלא עין, כדי להשביע עינו של רשע ולתוהו על רבוי הדורון:

(יח) וַיְצַ֥ו אֶת-הָֽרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִפְגָֽשְׁךָ֞ עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וּשְׁאֵֽלְךָ֙ לֵאמֹ֔ר לְמִי-אַ֨תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ: וּפַקִד יָת קַדְמָאָה לְמֵימָר אֲרֵי יְעַרְעִנָּךְ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלִנָּךְ לְמֵימָר לְמָן אַתְּ וּלְאָן אַתְּ אָזֵל וּלְמָן אִלֵּין דִּקֳדָמָךְ:

רש''י למי אתה. שלמי אתה, מי שולחך, ותרגומו דמן את: ולמי אלה לפניך. ואלה שלפניך שלמי הם, למי המנחה הזאת שלוחה. למ''ד משמשת בראש התבה במקום של, כמו (לעיל לא מג) וכל אשר אתה רואה לי הוא, שלי הוא, (תהלים כד א) לה' הארץ ומלואה, של ה':

נביאים - עובדיה - פרק א

(יא) בְּיוֹם֙ עֲמָֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ וְנָכְרִ֞ים בָּ֣אוּ (שערו) שְׁעָרָ֗יו וְעַל-יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל גַּם-אַתָּ֖ה כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם: בְּיוֹם מְקִימָךְ מִקָּבֵיל בְּיוֹמָא דִּבְזוּ עַמְמַיָּא נִכְסוֹהִי וְנוּכְרָאִין עָאלוּ בְקִרְווֹהִי וְעַל יְרוּשְׁלֵם רְמוֹ עַדְבִין אַף אַתְּ כְּחַד מִנְּהוֹן :

רש''י ביום עמדך מנגד . שלא באת לעזור לו : גם אתה כאחד מהם . אעלה אני עליך כאילו אתה מן הבאים עליהם :

(יב) וְאַל-תֵּ֤רֶא בְיוֹם-אָחִ֙יךָ֙ בְּי֣וֹם נָכְר֔וֹ וְאַל-תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי-יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אָבְדָ֑ם וְאַל-תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה: וְדַחֲזֵיתָא בְּיוֹמָא דְּאָחוּךְ בְּיוֹם תְּבִרֵיהּ וּדְחָדִיתָ לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם תְּבִרְהוֹן וּדְאַסְגֵּיתָא לְמַלְּלָא רַבְרְבָן בְּעִדַּן עָקָא :

רש''י ואל תרא ביום אחיך . לא היה לך ( להביט ) ולעמוד מנגד : ביום נכרו . ביום הסגירו ביד אויב הוא הבבליים וכן הוא אומר בשאול ( שמואל א כג ) נכר אותו אלהים בידי הסגיר אותו בידי :

(יג) אַל-תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר-עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם אַל-תֵּ֧רֶא גַם-אַתָּ֛ה בְּרָעָת֖וֹ בְּי֣וֹם אֵיד֑וֹ וְאַל-תִּשְׁלַ֥חְנָה בְחֵיל֖וֹ בְּי֥וֹם אֵידֽוֹ: וּדְּעַלְתָּא בְּתַרְעֵי עַמִּי בְּיוֹם תְּבִרְהוֹן וְדַּחֲזֵיתָא אַף אַתְּ בְּבִישָׁתֵיהּ בְּיוֹם תְּבִרֵיהּ וּדְאוֹשִׁיטְתָּא יְדָךְ בְּנִכְסוֹהִי בְּיוֹם תְּבִרֵיהּ :

רש''י ואל תשלחנה בחילו . אל תשלחנה ידך בנכסיו כן תרגם יונתן ומקרא קצר הוא וצריך להוסיף עליו ידך :

(יד) וְאַֽל-תַּעֲמֹד֙ עַל-הַפֶּ֔רֶק לְהַכְרִ֖ית אֶת-פְּלִיטָ֑יו וְאַל-תַּסְגֵּ֥ר שְׂרִידָ֖יו בְּי֥וֹם צָרָֽה: וּדְקַמְתָּא עַל פִּרְקָא לְשֵׁיצָאָה יַת מְעַרְקוֹהִי וְדִמְסַרְתָּא מְשֵׁיזְבוֹהִי בְּעִדָּן עָקָא :

רש''י ואל תעמוד על הפרק . מקום שהבורחים יוצאים דרך שם לימלט ובלשון לע''ז קוראים אותו טרו''ג ( אל תעמוד על הפרק , מכאן שאסור להפסיק בק''ש בין פרק לפרק הג''ה דר''ע ) :

(טו) כִּֽי-קָר֥וֹב יוֹם-יְהוָ֖ה עַל-כָּל-הַגּוֹיִ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ יֵעָ֣שֶׂה לָּ֔ךְ גְּמֻלְךָ֖ יָשׁ֥וּב בְּרֹאשֶֽׁךָ: אֲרֵי קָרִיב יוֹמָא דַּעֲתִיד לְמֵיתֵי מִן קֳדָם יְיָ עַל כָּל עַמְמַיָּא כְּמָא דַּעֲבָדַת יִתְעֲבֵּיד לָךְ גְּמָלָךְ יִתְּתַב בְּרֵישָׁךְ :

כתובים - משלי - פרק ז

(יח) לְכָ֤ה נִרְוֶ֣ה דֹ֭דִים עַד-הַבֹּ֑קֶר נִ֝תְעַלְּסָ֗ה בָּאֳהָבִֽים: תָּא נִתְבְּסַם בְּרַחֲמָתָא עַד צַפְרָא וְנֶעְסַק חַד לְחַד בְּרִגְאֲגָתָא : (יט) כִּ֤י אֵ֣ין הָאִ֣ישׁ בְּבֵית֑וֹ הָ֝לַ֗ךְ בְּדֶ֣רֶךְ מֵרָחֽוֹק: דְּגַבְרָא לֵית הוּא בְּבֵיתָא אֱזֵיל בְּאוֹרַח רְחִיקָא :

רש''י כי אין האיש בביתו . ראיתם שסילק הקב''ה שכינתו וכל טוב נתן לעו''ג :

(כ) צְֽרוֹר-הַ֭כֶּסֶף לָקַ֣ח בְּיָד֑וֹ לְי֥וֹם הַ֝כֵּ֗סֶא יָבֹ֥א בֵיתֽוֹ: צְרָרָא דְכַסְפָּא נְסַב בִּידֵיהּ וּלְיוֹמָא דְעֵדָא אָתֵי לְבַיְתֵיהּ :

רש''י צרור הכסף . הטובים שבהם הרג : ליום הכסא . לזמן המועד הקבוע וכן בכסה ליום חגנו ( תהלים פא ) :

(כא) הִ֭טַּתּוּ בְּרֹ֣ב לִקְחָ֑הּ בְּחֵ֥לֶק שְׂ֝פָתֶ֗יהָ תַּדִּיחֶֽנּוּ: וְאַטְעֵי יָתֵיהּ בְּסוּגְיָא דְמִלָהָא וּבִשְׁעִיעוּתָא דְסִפְוָתָהָא תְּפַתֵּיהּ :

רש''י הטתו . לאותו חסר לב אליה : ברוב לקחה . שהיא למודה להרגיל בכך אנשים : בחלק שפתיה . בדבור חלקלק תדיחנו מן הדרך :

(כב) ה֤וֹלֵ֥ךְ אַחֲרֶ֗יהָ פִּ֫תְאֹ֥ם כְּ֭שׁוֹר אֶל-טָ֣בַח יָב֑וֹא וּ֝כְעֶ֗כֶס אֶל-מוּסַ֥ר אֱוִֽיל: וְהוּא אָזֵל בַּתְרָאָה שְׁלִיָאִית הֵיךְ תּוֹרָא דְּאָזֵיל לְוַת טִבְחָא וְהֵיךְ כַּלְבָּא לְאִסוּרָא :

רש''י וכעכס . זה ארס נחש : אל מוסר אויל . כנחש הממהר לרוץ בשליחות הקב''ה ליסר האויל המחויב למקום ב''ה כן זה רץ אחריה עד שנכשל בה ויפלח חצה את כבדו :

משנה יבמות פרק ח

א. הֶערֵל וְכָל הַטְּמֵאִים לֹא יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה. נְשֵׁיהֶן וְעַבְדֵּיהֶן, יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה. פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, הֵן וְעַבְדֵיהֶן יֹאכְלוּ, וּנְשֵׁיהֶן לֹא יֹאכֵלוּ. וְאִם לֹא יְדָעָהּ מִשֶּׁנַּעֲשָׂה פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכֵלוּ:

ברטנורה   (א) הערל. כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה: אינו אוכל בתרומה. דילפינן מפסח דכתיב ביה (שמות י''ב) וכל ערל לא יאכל בו: נשיהם ועבדיהם יאכלו. דהא משום ערלה וטומאה לא נפקי מכלל כהנים אלא דאינהו גופייהו מחוסרים תקנה: נשיהם לא יאכלו. דשויה חללה בביאתו, דנבעלה לפסול לה: ואם לא ידעה. שהיתה נשואה לו קודם לכן ולא בא עליה לאחר שנעשה פצוע דכא:

ב. אֵיזֶהוּ פְּצוּעַ דַּכָּא, כֹּל שֶׁנִּפְצְעוּ הַבֵּיצִים שֶׁלּוֹ, וַאֲפִלּוּ אַחַת מֵהֶן. וּכְרוּת שָׁפְכָה, כּל שֶׁנִּכְרַת הַגִּיד. וְאִם נִשְׁתַּיֵּר מֵהָעֲטָרָה אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, כָּשֵׁר. פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, מֻתָּרִין בְּגִיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת, וְאֵינָן אֲסוּרִין אֶלָּא מִלָּבוֹא בַקָּהָל, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים כג) לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל יְיָ:

ברטנורה   (ב) ואם נשתייר מהעטרה. שנחתך מהעטרה ואילך, כשר, שאין גיד אלא מהעטרה ולמעלה לצד הגוף. עטרה היא שורת בשר המקפת במקום המילה. ובין שנפצע הגיד כמין מכת חרב וסכין, בין שנתמעך והוקטן מאליו, בין שנכרת, בין בגיד בין בביצים בין בחוטי הביצים, כולם פסולים. והני מילי בידי אדם, אבל מחמת חולי הכל כשר:

ג. עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, אֲסוּרִים, וְאִסוּרָן אִסוּר עוֹלָם, אֲבָל נְקֵבוֹתֵיהֶם מֻתָּרוֹת מִיָּד. מִצְרִי וַאֲדוֹמִי אֵינָם אֲסוּרִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה דוֹרוֹת, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאָסַר אֶת הַזְּכָרִים אִסוּר עוֹלָם, הִתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. מָקוֹם שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַזְּכָרִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה דוֹרוֹת, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. אָמְרוּ לוֹ, אִם הֲלָכָה נְקַבֵּל, וְאִם לַדִּין, יֵשׁ תְּשׁוּבָה. אָמַר לָהֶם, לֹא כִי, הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר. מַמְזֵרִין וּנְתִינִין, אֲסוּרִין, וְאִסוּרָן אִסוּר עוֹלָם, אֶחָד זְכָרִים, וְאֶחָד נְקֵבוֹת:

ברטנורה   (ג) ואם לדין. שאתה דורש קל וחומר מעצמך: יש תשובה. להשיב, מה לעמון ומואב שכן נתפרש טעמן, על דבר אשר לא קדמו והאשה אין דרכה לקדם, תאמר במצרי ואדומי שלא נתפרש טעמן: לא כי. אפילו אם הייתי דן קל וחומר אין לכם תשובה. ומכל מקום הלכה אני אומר. ואין הלכה כרבי שמעון: נתינים. גבעונים שנתגירו בימי יהושע ונתונים לחוטבי עצים ושואבי מים:

ד. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שֶׁהַסָרִיס חוֹלֵץ, וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וְהַסָרִיס לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. סְרִיס אָדָם חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּשֶר. סְרִיס חַמָּה לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּשֶר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא סְרִיס חַמָּה חוֹלֵץ, וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיֵשׁ לוֹ רְפוּאָה. סְרִיס אָדָם לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ רְפוּאָה. הֵעיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא עַל בֶּן מְגוּסַת שֶׁהָיָה בִירוּשָׁלַיִם סְרִיס אָדָם, וְיִבְּמוּ אֶת אִשְׁתּוֹ, לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא:

ברטנורה   (ד) שהסריס. יש סריס שחולץ וחולצין לאשתו: והסריס לא חולץ וכו'. דכתיב (דברים כ''ה) ולא ימחה שמו, פרט לזה ששמו מחוי: אין לי לפרש. איני יודע לפרש איזה סריס בן חליצה ואיזה פטור: סריס אדם. שנסתרס לאחר שנולד: סריס חמה. ממעי אמו שלא ראה חמה אלא כשהוא סריס. וסימניו מפורשין, כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק ואין מימי רגליו מעלין רתיחה וכשמטיל מים אינו עושה כיפה שאין קילוח השתן הולך למרחוק עד שיעשה עגול כמין כיפה ושכבת זרעו דיהה ואין מימי רגליו מחמיצין ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל וקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. והלכה כר''ע שאומר סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו ומיבמין לאשתו. אבל הוא אינו מיבם שהרי פסול לבוא בקהל:

ה. הַסָּרִיס לֹא חוֹלֵץ, וְלֹא מְיַבֵּם. וְכֵן אַיְלוֹנִית לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. הַסָרִיס שֶׁחָלַץ לִיבִמְתּוֹ, לֹא פְסָלָהּ. בְּעָלָהּ פְּסָלָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְעִילַת זְנוּת. וְכֵן אַיְלוֹנִית שֶׁחָלְצוּ לָהּ אַחִין, לֹא פְסָלוּהָ. בְּעָלוּהָ, פְּסָלוּהָ, מִפְּנֵי שֶׁבְּעִילָתָהּ בְּעִילַת זְנוּת:

ברטנורה   (ה) סריס. חמה, אינו לא חולץ ולא מיבם, ולא חולצין ומיבמין לאשתו: אילונית. סימניה פירשנו בפ''ק: בעלוה פסלוה. שהואיל והיא פטורה מן היבום עומדת עליהם באיסור אשת אח:

ו. סְרִיס חַמָּה כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל, מַאֲכִילָהּ בַּתְּרוּמָה. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, אַנְדְּרוֹגִינוֹס כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל, מַאֲכִילָהּ בַּתְּרוּמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, טֻמְטוּם שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר, לֹא יַחֲלוֹץ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כַסָרִיס. אַנְדְּרוֹגִינוֹס נוֹשֵׂא, אֲבָל לֹא נִשָּׂא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַנְדְּרוֹגִינוֹס חַיָּבִים עָלָיו סְקִילָה כַּזָּכָר:

ברטנורה   (ו) רבי יוסי ור''ש אומרים כו'. דסבירא להו אנדרוגינוס כזכר. והדר ביה ר''י ואמר בברייתא שאנדרוגינוס בריה בפני עצמו ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה, הלכך אינו מאכיל בתרומה: רבי יהודה אומר כו'. ולית הלכתה כותיה, דהא קיי''ל לעיל סריס אדם חולץ וחולצים לאשתו, וטומטום שנקרע הוי כסריס אדם: אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא. מפני שהוא כזכר, והשוכב עמו הוי בא על הזכור בין בזכרות שלו בין בנקבות שלו: ר''א אומר חייבין עליו סקילה כזכר. דוקא במקום זכרות שלו ולא בנקבות שלו. והלכה כר''א:

גמרא יבמות דף ו' ע''א

תַּנְיָא יָכוֹל אָמַר לוֹ אָבִיו הִטַּמֵּא אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַל תַּחֲזִיר יָכוֹל יִשְׁמַע לוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא י''ט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ כֻּלְּכֶם חַיָּיבִים בִּכְבוֹדִי. תַּנְיָא יָכוֹל יְהֵא בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת תַּלְמוּד לוֹמַר (שם כ''ו) אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ כֻּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי. תַּנְיָא יָכוֹל יִתְיָּירֵא אָדָם מִמִּקְדָּשׁ תַלְמוּד לוֹמַר אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. נֶאֶמְרָה שְׁמִירָה בְּשַׁבָּת וְנֶאֶמְרָה מוֹרָא בְּמִקְדָּשׁ. מַה שְׁמִירָה הָאֲמוּרָה בַּשַּׁבָּת לֹא מִשַּׁבָּת אַתָּה מִתְיָירֵא אֶלָּא מִמִּי שֶׁהִזְהִיר עַל הַשַּׁבָּת. אַף מוֹרָא הָאֲמוּרָה בַּמִּקְדָּשׁ לֹא מִמִּקְדָּשׁ אַתָּה מִתְיָירֵא אֶלָּא מִמִּי שֶׁהִזְהִיר עַל הַמִּקְדָּשׁ. וְאֵיזוֹ הִיא מוֹרָא מִקְדָּשׁ לֹא יִכָּנֵס אָדָם בְּהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ וּבְמִנְעָלוֹ וּבְפוּנְדָתוֹ וּבְאָבָק שֶׁעַל גַּבֵּי רַגְלָיו וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדְּרִיָּא וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר. וְאֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. בִּזְמָן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ מַה שְׁמִירָה הָאֲמוּרָה בַּשַּׁבָּת לְעוֹלָם אַף מוֹרָא הָאֲמוּרָה בַּמִּקְדָּשׁ לְעוֹלָם:

רש''י אמר לו אביו. לכהן: הטמא. בבית הקברות להשיב אבידה או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו תלמוד לומר איש אמו ואביו וילפינן לאו דטומאה ולאו דהשבת אבידה מלאו דשבת: נאמר שמירה בשבת ומורא במקדש. והקישן הכתוב בפסוק אחד: לא משבת אתה מתיירא. דלא כתיב ביה מורא: פונדתו. ארנקי שאוזר בו מתניו: קפנדריא. לקצר הילוכו שלא להקיף ויכנס בפתח זה ויצא בשכנגדו ולא לשם עבודה אלא לעשות צרכיו: מקל וחומר. מפרש בברכות בפרק הרואה מכי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק שאינו מאוס קל וחומר לרוק שהוא מאוס לפני הקב''ה:

זוהר וישלח דף קס''ז ע''ב

וַיָּשׁוּבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הוֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, כֵּיוָן דְּאָמַר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ לָא יַדַּעְנָא דְּאִיהוּ עֵשָׂו, וְכִי אַחִין אָחֳרָנִין הֲווּ לְיַעֲקֹב, אֶלָּא בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ, וְאִי תֵּימָא דְּהָדַר בִּתְשׁוּבָה וְאָזִיל בְּאֹרַח מִתַּקְּנָא לָאו הָכִי אֶלָּא עֵשָׂו הָרָשָׁע כִּדְמֵעִקָּרָא, וְגַם הוֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי אָזִיל לָאו אֶלָּא אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, וְכָל כָּךְ לָמָּה (אֶלָּא אִנּוּן) אָמְרוּ לֵיהּ בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרַעֵי תָּדִיר בִּצְלוֹתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא וּמִתְעַטַּר בִּצְלוֹתְהוֹן כִּדְאַמְרֵינָן דְּהַהוּא מַלְאָכָא דִּמְמַנָּא עַל צְלוֹתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל סנדלפו''ן שְׁמֵיהּ נָטִיל כָּל אִנּוּן צְלוֹתִין וְעָבִיד מִנַּיְהוּ עֲטָרָה לְחַי הָעוֹלָמִים וְאוֹקְמוּהָ, וְכָל שֶׁכֵּן צְלוֹתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעִי בְּהוּ וְאִתְעֲבְדָן עֲטָרָה לְאִתְעַטְּרָא בְּאִנּוּן צְלוֹתִין לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִי תֵּימָא מְשַׁרְיָן קַדִּישִׁין הֲווּ אַתְיָן עִמֵּיהּ אַמַּאי דָּחִיל אֶלָּא צַדִּיקַיָּא לָא סָמְכִין עַל זְכוּתַיְהוּ אֶלָּא עַל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן, וְתָא חֲזֵי דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן צְלוֹתָא דְּסַגִּיאִין סָלִיק קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמִתְעַטַּר בְּהַהוּא צְלוֹתָא בְּגִין דְּסָלְקָא בִּגְוַנִּין סַגִּיאִין וְאִתְכְּלִילָת מִכַּמָּה סִטְרִין וּבְגִין דְּאִתְכְּלִילָת מִכַּמָּה גְּוַנִּין אִתְעֲבִידַת עֲטָרָה וּמִנְחָא עַל רֵישָׁא דְּצַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים וּצְלוֹתָא דְּיָחִיד לָאו אִיהִי כַּלִּילָא וְלָאו אִיהִי אֶלָּא בִּגְוָן חָד וְעַל דָּא צְלוֹתָא דְּיָחִיד לָאו אִיהוּ מִתְתַּקְּנָא לְאִתְקַבָּלָא (אֶלָּא בִּצְלוֹתָא) כִּצְלוֹתָא דְּסַגִּיאִין, וְתָא חֲזֵי יַעֲקֹב כָּלִיל הַוָּה וְעַל דָּא צְלוֹתֵיהּ תָּאִיב לָהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה כְּתִיב וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ, רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (משלי כ''ח) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעִי בְּהוּ וְיָהַב לוֹן אוֹרַיְתָא דִּקְשׁוֹט בְּגִין לְמִזְכֵּי בָּהּ לְחַיֵּי עָלְמָא דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ חַיִּין עִלָּאִין וְאָעִיל לֵיהּ לְחַיֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי דִּכְתִיב (דברים ל') כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ, וּכְתִיב (שם ל''ב) וּבַדָּבָר הַזֶּה תַאֲרִיכוּ יָמִים חַיִּין בְּהַאי עָלְמָא וְחַיִּין בְּעָלְמָא דְּאָתֵי:

תרגום הזוהר וַיָּשׁוּבוּ הַמַּלְאָכִים וְגוֹ': שׁוֹאֵל, כֵּיוָן שֶׁאָמַר בָּאנוּ אֶל אָחִיךְ, עוֹד אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא עֵשָׂו, וְכִי הָיוּ אַחִים אֲחֵרִים לְיַעֲקֹב, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא בָּאנוּ אֶל אָחִיךְ, פֵּרוּשׁוֹ וְאִם תֹּאמַר שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה, וְהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ מְתוּקָן, לֹא כֵּן, אֶלָּא עֵשָׂו הָרָשָׁע כְּמִקּוֹדֶם לָכֵן. וְגַם הוֹלֵךְ לִקְרָאתְךְ, וְאִם תֹּאמַר, שֶׁהוֹלֵךְ בִּלְבַדּוֹ, לֹא, אֶלָּא אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. וְלָמָּה אָמְרוּ לוֹ כָּל זֹאת, מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה תָּמִיד בִּתְפִלַּת הַצַדִּיקִים וּמִתְעַטֵּר בִּתְפִלָּתָם. וּכְמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁאוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ הַמְּמוּנֶה עַל תְּפִלַּת יִשְׂרָאֵל סנדלפו''ן שְׁמוֹ, הוּא לוֹקֵחַ כָּל הַתְּפִלּוֹת וְעוֹשֶׂה מֵהֶן עֲטָרָה לְחַי הָעוֹלָמִים. וּבֵאֲרוּהָ. וּמִכָּל שֶׁכֵּן תְּפִלּוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בָּהֶן, וְנַעֲשׂוֹת עֲטָרָה, שֶׁיִּתְעַטֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לוֹ הַתְּפִלּוֹת. וְאִם תֹּאמַר, הֲלֹא מַחֲנוֹת הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים הָיוּ בָּאִים עִמּוֹ, וְלָמָּה נִתְיָרֵא. אֶלָּא, הַצַדִּיקִים אֵינָם סוֹמְכִים עַל זְכוּתָם, אֶלָּא עַל תְּפִלּוֹת וּבַקָּשׁוֹת אֶל רִבּוֹנָם. וּבֹא וּרְאֵה, שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תְּפִלָּה שֶׁל רַבִּים עוֹלָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעַטֵּר בְּאוֹתָהּ הַתְּפִלָּה. מִשּׁוּם שֶׁהִיא עוֹלָה בְּכַמָּה אוֹפַנִים, וְנִכְלֶלֶת מִכַּמָּה צְדָדִים, וּמִשּׁוּם שֶׁנִּכְלֶלֶת מִכַּמָּה אוֹפַנִּים וּצְדָדִים, נַעֲשֵׂית עֲטָרָה וּמוּנַחַת עַל רֹאשׁ צַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים, אֲבָל תְּפִלַּת יָחִיד אֵינָהּ כְּלוּלָה מִכָּל הַצְדָדִים, וְהִיא אֵינָהּ אֶלָּא בְּאוֹפֶן אֶחָד, וְעַל כֵּן תְּפִלַּת יָחִיד אֵינָהּ מְתוּקֶנֶת לְהִתְקַבֵּל כְּמוֹ תְּפִלַּת הָרַבִּים. וּבֹא וּרְאֵה, יַעֲקֹב הָיָה כָּלוּל מִכָּל שָׁלֹש הַקַּוִּין, בִּהְיוֹתוֹ מֶרְכָּבָה לַקָּו הָאֶמְצָעִי הַכּוֹלֵל שְׁנֵיהֶם, וּלְפִיכָךְ חָשַׁק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְפִלָּתוֹ, בִּהְיוֹתָהּ בְּכָל הַשְּׁלֵמוּת מִכָּל שָׁלֹש הַקַּוִּין, כְּמוֹ תְּפִלַּת הָרַבִּים. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְּשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בָּרָעָה. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה בָּהֶם, וְנָתַן לָהֶם תּוֹרַת אֱמֶת, כְּדֵי לִזְכּוֹת בָּהּ לְחַיֵּי עוֹלָם. כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חַיִּים עֶלְיוֹנִים, וּמְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכָּתוּב, כִּי הִוא חַיֶּיךְ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךְ, וְכָתוּב וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים, כִּי הִיא חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה, חַיִּים בָּעוֹלָם הַבָּא.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ד

א. אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הָרָב כְּשֶׁיִּכָּנֵס לְמִדְרָשׁ עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו וְאֵין הַתַּלְמִיד שׁוֹאֵל כְּשֶׁיִּכָּנֵס עַד שֶׁיִּתְיַישֵּׁב וְיָנוּחַ וְאֵין שׁוֹאֲלִין שְׁנַיִם כְּאֶחָד. וְאֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הָרָב מֵעִנְיָן אַחֵר אֶלָּא מֵאוֹתוֹ הָעִנְיָן שֶׁהֵן עֲסוּקִים בּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּישׁ וְיֵשׁ לָרָב לְהַטְעוֹת אֶת הַתַּלְמִידִים בִּשְׁאֵלוֹתָיו וּבְמַעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה בִפְנֵיהֶם כְּדֵי לְחַדְדָן וּכְדֵי שֶׁיֵּדַע אִם זוֹכְרִים הֵם מַה שֶּׁלִּמְּדָם אוֹ אֵינָם זוֹכְרִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיֵשׁׁ לוֹ רְשׁוּת לִשְׁאוֹל אוֹתָם בְּעִנְיַן אַחֵר שֶׁאֵין עוֹסְקִין בּוֹ כְּדֵי לְזָרְזָם: ב. אֵין שׁוֹאֲלִין מְעוֹמֶד וְאֵין מְשִׁיבִין מְעוֹמֶד וְלֹא מִגָּבוֹהַּ וְלֹא מֵרָחוֹק. וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַזְקֵנִים. וְאֵין שׁוֹאֲלִין הָרָב אֶלָּא בְּעִנְיַן שֶׁהֵן קוֹרִין בּוֹ וְאֵין שׁוֹאֲלִין אֶלָּא מִיִּרְאָה וְלֹא יִשְׁאַל בְּעִנְיַן יוֹתֵר מִשָּׁלשׁ הֲלָכוֹת: ג. שְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ שָׁאַל אֶחָד כְּעִנְיָן וְשָׁאַל אֶחָד שֶׁלֹּא כְעִנְיָן נִזְקָקִין לִכְעִנְיָן. מַעֲשֵׂה וְשֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה נִזְקָקִין לְמַעֲשֶׂה. הֲלָכָה וּמִדְרָשׁ נִזְקָקִין לַהֲלָכָה. מִדְרָשׁ וַאֲגָדָה נִזְקָקִין לְמִדְרָשׁ. אֲגָדָה וְקַל וְחוֹמֶר נִזְקָקִין לְקַל וְחוֹמֶר. קַל וָחוֹמֶר וּגְזֵרָה שָׁוָה נִזְקָקִין לְקַל וְחוֹמֶר. הָיוּ הַשּׁוֹאֲלִין שְׁנַיִם אֶחָד חָכָם וְאֶחָד תַּלְמִיד נִזְקָקִין לֶחָכָם. תַּלְמִיד וְעַם הָאָרֶץ נִזְקָקִין לְתַלְמִיד. שְׁנֵיהֶם חֲכָמִים שְׁנֵיהֶם תַּלְמִידִים שְׁנֵיהֶם עַמֵּי הָאָרֶץ שָׁאֲלוּ שְׁנֵיהֶם בִּשְׁתֵי הֲלָכוֹת אוֹ בִּשְׁתֵי תְשׁוּבוֹת אוֹ בִּשְׁתֵי שְׁאֵלוֹת בִּשְׁנֵי מַעֲשִׂים הָרְשׁוּת בְּיַד הַמְתַרְגֵּם מֵעַתָּה:

מוסר

מספר צידה לדרך דף ר''ו ע''ב

הָאַזְהָרָה מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁנֵי חֲלָקִים אֶחָד מֵהֶם חוֹבַת הַלְּבָבוֹת וְהַשֵׁנִי חוֹבַת הַאֵבָרִים. הָאַזְהָרָה שֶׁל חוֹבַת הַלְּבָבוֹת הוּא שֶׁיִּזָּהֵר מֵהִשְׁתַּתֵּף עִם הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה שׁוּם שִׁתּוּף בָּעוֹלָם וְיַרְחִיק מִלִּבּוֹ שׁוּם תּוֹאַר מִתּוֹאֲרֵי הַגּוּף וּמִמַּשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְלִשְׂנוֹא בְּלִבּוֹ כָּל דָּבָר שֶׁהוּזְהַר עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ. וְיַרְחִיק מִלִּבּוֹ הַגַּאֲוָה וְהַגּוֹבַהּ וְהַגָּאוֹן וְהַדּוֹמֶה לּוֹ וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ נִבְזִים בְּנֵי אָדָם בְּלִבּוֹ וְלֹא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים וּמָאוֹס בְּרָע וּבְרָעִים וּבְקִנְאָה וּבְחֶמְדָּה וְלֹא יָקוֹץ בְּלִבּוֹ בִּגְזֵירַת יוֹצְרוֹ. וְחוֹבַת הָאֵבָרִים הוּא הָאַזְהָרָה שֶׁלֹּא יְשַׁתֵּף דָּבָר עִם הַבּוֹרֵא בְּגָלוּי וּבְנִסְתָּר וְיִזָּהֵר מִלָּשׁוֹן הָרָע וּמִשְׁבוּעוֹת שָׁוְא וְכָזָב וּרְכִילוּת וַאֲכִילַת אִיסוּר וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְגֶזֶל וְחָמָס וְהַדּוֹמִים לָהֶם. וְהַמֻּתָּר יְחַלֵּק לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים. הָאֶחָד דֵּי הַסִּפּוּק. וְהַשֵׁנִי מוֹתָרוֹת. וְהַשְּׁלִישִׁי הַכִּילִיּוּת. דֵי הַסִּפּוּק מַה שֶׁאִי אֶפְשַׁר בִּלְעָדוֹ וּמִצְוָה עַל הָאָדָם שֶׁיַּנְהִיג כָּל דְּרָכָיו עַל דֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִי בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּבְמַלְבּוּשִׁים וּבְנָשִׁים וּבִסְחוֹרוֹת וּבְכָל הַדְּבָרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי''ב) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְבָרָיו בְּמִּשְׁפָּט:

וישלח יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(יט) וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַֽעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם-ה֖וּא אַֽחֲרֵֽינוּ: וְתֵימַר לְעַבְדָךְ לְיַעֲקֹב תִּקְרֻבְתָּא הִיא דִמְשַׁלְּחָא לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו וְהָא אַף הוּא אָתֵי בַתְרָנָא:

רש''י ואמרת לעבדך ליעקב. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ששאלת (פסוק יז. יח) למי אתה, לעבדך ליעקב אני, ותרגומו דעבדך דיעקב, וששאלת (פסוק יז. יח) ולמי אלה לפניך, מנחה היא שלוחה וגו' : והנה גם הוא. יעקב:

(כ) וַיְצַ֞ו גַּ֣ם אֶת-הַשֵּׁנִ֗י גַּ֚ם אֶת-הַשְּׁלִישִׁ֔י גַּ֚ם אֶת-כָּל-הַהֹ֣לְכִ֔ים אַֽחֲרֵ֥י הָֽעֲדָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תְּדַבְּר֣וּן אֶל-עֵשָׂ֔ו בְּמֹצַֽאֲכֶ֖ם אֹתֽוֹ: וּפַקִּיד אַף יָת תִּנְיָנָא אַף יָת תְּלִיתָאָה אַף יָת כָּל דְּאָזְלִין בָּתַר עֲדָרַיָּא לְמֵימָר כְּפִתְגָּמָא הָדֵין תְּמַלְּלוּן עִם עֵשָׂו כַּד תַּשְׁכְּחוּן יָתֵהּ: (כא) וַֽאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַֽעֲקֹ֖ב אַֽחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי-אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַֽהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַֽחֲרֵי-כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי: וְתֵימְרוּן אַף הָא עַבְדָּךְ יַעֲקֹב אָתֵי בַתְרָנָא אֲרֵי אֲמַר אַנְחִנֵּהּ לְרוּגְזֵהּ בְּתִקְרֻבְתָּא דְּאָזְלַת קֳדָמַי וּבָתַר כֵּן אֶחֱזֵי אַפּוֹהִי מָאִים יִסַּב אַפָּי:

רש''י אכפרה פניו. אבטל רגזו וכן (ישעיה כח יח) וכפר בריתכם את מות, (שם מז יא) לא תוכלי כפרה. ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עוון וחטא ואצל פנים כלן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא הרבה בתלמוד (ב''מ כד א) וכפר ידה, (גיטין נו א) בעי לכפורי ידה בההוא גברא, וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש (עזרא א י) כפורי זהב, על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק:

(כב) וַתַּֽעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל-פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה-הַה֖וּא בַּֽמַּֽחֲנֶֽה: וַעֲבָרַת תִּקְרֻבְתָּא עַל אַפּוֹהִי וְהוּא בָת בְּלֵילְיָא הַהוּא בְּמַשְׁרִיתָא:

רש''י על פניו. כמו לפניו, וכן (ירמיה ו ז) חמס ושד ישמע בה על פני תמיד, וכן (ישעיה סה ג) המכעסים אתי על פני. ומדרש אגדה על פניו אף הוא שרוי בכעס, שהיה צריך לכל זה:

(כג) וַיָּ֣קָם | בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת-שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת-שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת-אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַיַּֽעֲבֹ֕ר אֵ֖ת מַֽעֲבַ֥ר יַבֹּֽק: וְקָם בְּלֵילְיָא הוּא וּדְבַר יָת תַּרְתֵּין נְשׁוֹהִי וְיָת תַּרְתֵּין לְחֵינָתֵהּ וְיָת חַד עֲסַר בְּנוֹהִי וַעֲבַר יָת מַעֲבַר יוּבְקָא:

רש''י ואת אחד עשר ילדיו. ודינה היכן היתה, נתנה בתבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם: יבק. שם הנהר:

(כד) וַיִּ֨קָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת-הַנָּ֑חַל וַיַּֽעֲבֵ֖ר אֶת-אֲשֶׁר-לֽוֹ: וּדְבָרִנּוּן וְעַבָּרִנּוּן יָת נַחְלָא וְאַעְבַּר יָת דִּילֵהּ:

רש''י את אשר לו. הבהמות והמטלטלין, עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן מניח כאן:

נביאים - עובדיה - פרק א

(טז) כִּ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר שְׁתִיתֶם֙ עַל-הַ֣ר קָדְשִׁ֔י יִשְׁתּ֥וּ כָֽל-הַגּוֹיִ֖ם תָּמִ֑יד וְשָׁת֣וּ וְלָע֔וּ וְהָי֖וּ כְּל֥וֹא הָיֽוּ: אֲרֵי כְּמָא דְחַדִיתוּן עַל מְחַת טוּרָא דְקָדְשִׁי יִשְׁתּוּן כָּל עַמְּמַיָּא כֵּס פּוּרְעָנוּתְהוֹן תְּדִירָא וְיִשְׁתּוּן וְיִסְתַּלְעֲמוּן וִיהוֹן כִּדְלָא הֲווֹ :

רש''י כאשר שתיתם על הר קדשי . כמה דחדיתון על מחת טורא דקודשי : ולעו . כתרגומו ויסתלעמון ל' מהומה ושממון וטירוף דעת אישטורדישו''ן בלע''ז :

(יז) וּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ וְיָֽרְשׁוּ֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת מוֹרָֽשֵׁיהֶם: וּבְטוּרָא דְצִיּוֹן תְּהֵי מְשֵׁיזֶבְתָּא וִיהוֹן קַדִישִׁין וְיַחְסְנוּן דְּבֵית יַעֲקֹב נִכְסֵי עֲמְּמַיָא דַּהֲווֹ מַחְסְנִין לְהוֹן :

רש''י את מורשיהם . נכסי עממיא דהוו מחסנין להון :

(יח) וְהָיָה֩ בֵית-יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַאֲכָל֑וּם וְלֹֽא-יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר: וִיהוֹן דְּבֵית יַעֲקֹב תַּקִיפִין כְּאֵישָׁתָא וּדְבֵית יוֹסֵף חֲסִינִין כְּשַׁלְהוֹבִיתָא וּדְבֵית עֵשָּׂו חַלָשִׁין כְּקַשָּׁא וְיִשְׁלְטוּן בְּהוֹן וִיקַטְלוּנוּן וְלָא יְהֵא שֵׁיזָבָא לְבֵית עֵשָּׂו אֲרֵי יְיָ גְּזִיר כֵּן :

רש''י כי ה' דבר . והיכן דבר ( במדבר כד ) וירד מיעקב והאביד שריד וגו' :

(יט) וְיָרְשׁ֨וּ הַנֶּ֜גֶב אֶת-הַ֣ר עֵשָׂ֗ו וְהַשְּׁפֵלָה֙ אֶת-פְּלִשְׁתִּ֔ים וְיָרְשׁוּ֙ אֶת-שְׂדֵ֣ה אֶפְרַ֔יִם וְאֵ֖ת שְׂדֵ֣ה שֹׁמְר֑וֹן וּבִנְיָמִ֖ן אֶת-הַגִּלְעָֽד: וְיַחְסְנוּן יַתְבֵי דָּרוֹמָא יָת כְּרַכָּא דְעֵשָּׂו וְיַתְבֵי שְׁפֵילָתָא יָת אַרְעָא דְּפְלִשְׁתָּאֵי וְיַחְסְנוּן יָת קִרְוֵי אֶפְרָיִם וְיָת קִרְוֵי שֹׁמְרוֹן וּדְבֵית בִּנְיָמִין יָת יַתְבֵי אַרְעָא דְּגִלְעָד :

רש''י וירשו הנגב . ישראל שהיו יושבין בדרומה של ארץ ישראל ירשו את הר עשו שהוא במצר דרום ובני השפלה ירשו את ארץ פלשתים ואת הר אפרים ואת הר שומרון : ובנימין את הגלעד . ובני מנשה שהיתה ארץ גלעד שלהם יפשטו להם מהלאה לגבולותיה של ארץ ישראל במזרחה :

(כ) וְגָלֻ֣ת הַֽחֵל-הַ֠זֶּה לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶֽׁר-כְּנַעֲנִים֙ עַד-צָ֣רְפַ֔ת וְגָלֻ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֣ר בִּסְפָרַ֑ד יִֽרְשׁ֕וּ אֵ֖ת עָרֵ֥י הַנֶּֽגֶב: וְגָלוּת עַמָא הָדֵין דִּבְנֵי יִשְּׂרָאֵל דְבְאַרְעָא כְּנַעֲנָאֵי עַד צָרְפַת וְגָלוּת יְרוּשְׁלֵם דְּבִסְפַּמְיָא יַחְסְנוּן יָת קִרְוֵי אַרְעָא דָּרוֹמָא :

רש''י וגלות החל הזה . תרגם יונתן עמא הדין , החל לשון חיל כמו ( ישעיה לו ) ויבא ירושלמה בחיל כבד דרבשקה אלא שזה חסר יו''ד ויש עוד לפרש החל הזה גלות הגיא הזה : לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת . גלות אשר הוא מבני ישראל שגלו מעשרת השבטים לארץ כנענים עד צרפת : וגלות ירושלים אשר בספרד . שהם מבני יהודה אשר גלו לספרד הם ירשו את ערי הנגב שבדרומה של ארץ ישראל ואומרי' הפותרים צרפת הוא המלכות שקורין פרנצ''א בלע''ז ספרד תרגם יונתן אספמיא :

(כא) וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת-הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽיהוָ֖ה הַמְּלוּכָֽה: (פפפ) וְיִסְקוּן מְשֵׁיזְבִין בְּטוּרָא דְּצִיּוֹן לְמִדַּן יָת כְּרַכָּא דְּעֵשָּׂו וְתִתְגְּלֵי מַלְכוּתָא דַיְיָ עַל כָּל יָתְבֵי אַרְעָא :

רש''י ועלו . שרי ישראל מושיעים בהר ציון : לשפוט את הר עשו . ליפרע מהר עשו אשר עשו לישראל לשפוט יושטיציי''ר בלע''ז : הר עשו . י''ת כרכא רבא דעשו : והיתה לה' המלוכה . לימדך שאין מלכותו שלימה עד שיפרע מעמלק :

כתובים - משלי - פרק ז

(כג) עַ֤ד יְפַלַּ֪ח חֵ֡ץ כְּֽבֵד֗וֹ כְּמַהֵ֣ר צִפּ֣וֹר אֶל-פָּ֑ח וְלֹֽא-יָ֝דַ֗ע כִּֽי-בְנַפְשׁ֥וֹ הֽוּא: וְהֵיךְ אַיְלָא דְמַפְרִיחַ גִּירָא בְכַבְדֵיהּ וּמִסְתַּרְהֵב הֵיךְ צִפֳּרָא לְוַת פּוּחָא וְלָא יְדַע דִּלְמוֹתָא דְנַפְשֵׁיהּ אָזֵיל :

רש''י כמהר צפור . לרוץ אל הפח ואינו יודע כי הפח נפרש שם בנפשו של צפור :

(כד) וְעַתָּ֣ה בָ֭נִים שִׁמְעוּ-לִ֑י וְ֝הַקְשִׁ֗יבוּ לְאִמְרֵי-פִֽי: וְהַשְׁתָּא בְּנַיָא שְׁמַעוּן לִי וַאֲצִיתוּ לְמֵימְרֵי דְפוּמִי :

רש''י ועתה בנים שמעו לי וגו' :

(כה) אַל-יֵ֣שְׂטְ אֶל-דְּרָכֶ֣יהָ לִבֶּ֑ךָ אַל-תֵּ֝תַע בִּנְתִיבוֹתֶֽיהָ: לָא יִסְטֵי לִבָּךְ לְאָרְחָתָהָא וְלָא תִטְעֵי בִשְׁבִילָהָא : (כו) כִּֽי-רַבִּ֣ים חֲלָלִ֣ים הִפִּ֑ילָה וַ֝עֲצֻמִ֗ים כָּל-הֲרֻגֶֽיהָ: מְטוּל דְּסַגִיעֵי קְטִילַיָא אַפְּלַת וַעֲשִׁינִין כּוּלְהוֹן קְטִילָהָא : (כז) דַּרְכֵ֣י שְׁא֣וֹל בֵּיתָ֑הּ יֹ֝רְד֗וֹת אֶל-חַדְרֵי-מָֽוֶת: אָרְחָתָא דִשְׁיוֹל בַּיְתָהּ נָחֲתָן לְקִיטוֹנֵי דְקִבְרָא : ח (א) הֲלֹֽא-חָכְמָ֥ה תִקְרָ֑א וּ֝תְבוּנָ֗ה תִּתֵּ֥ן קוֹלָֽהּ: מְטוּל הֵיכְנָא חָכְמְתָא תִקְרָא וּבְיוּנָא תִרְמֵי קָלָא :

רש''י הלא חכמה תקרא . הלא התורה מכרזת אליכם דברים האמורים למטה בענין :

משנה בבא קמא פרק ח

א. הַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה דְבָרִים, בְּנֶזֶק, בְּצַעַר, בְּרִפּוּי, בְּשֶׁבֶת, וּבְבוֹשֶׁת. בְּנֶזֶק כֵּיצַד. סִמָּא אֶת עֵינוֹ, קָטַע אֶת יָדוֹ, שִׁבֵּר אֶת רַגְלוֹ, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכַּר בַּשּׁוּק וְשָׁמִין כַּמָּה הָיָה יָפֶה וְכַמָּה הוּא יָפֶה. צַעַר, כְּוָאוֹ בַּשְּׁפוּד אוֹ בַמַסְמֵר. וַאֲפִילוּ עַל צִפָּרְנוֹ. מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם כַּיּוֹצֵא בָזֶה רוֹצֶה לִטֹּל לִהְיוֹת מִצְטַעֵר כַּךְ רִפּוּי, הִכָּהוּ חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ. עָלוּ בוֹ צְמָחִים, אִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה חַיָּב. שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה, פָּטוּר. חָיְתָה וְנִסְתָּרָה, חָיְתָה וְנִסְתָּרָה, חַיָּיב לְרַפְּאֹתוֹ. חָיְתָה כָּל צָרְכָּהּ אֵינוֹ חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ. שֶׁבֶת, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלוּ הוּא שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין, שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ דְּמֵי יָדוֹ וּדְמֵי רַגְלוֹ. בּשֶת, הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ. הַמְּבַיֵּשׁ אֶת הֶעָרוֹם, הַמְּבַיֵּשׁ אֶת הַסוּמָא, וְהַמְּבַיֵּשׁ אֶת הַיָּשֵׁן, חַיָּב. וְיָשֵׁן שֶׁבִּיֵּשׁ, פָּטוּר. נָפַל מִן הַגָּג, וְהִזִּיק וּבִיֵּשׁ, חַיָּיב עַל הַנֶּזֶק וּפָטוּר עַל הַבּשֶת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו אֵינוֹ חַיָּיב עַל הַבּוֹשֶׁת עַד שֶׁיְהֵא מִתְכַּוֵּין:

ברטנורה   (א) החובל. וכמה הוא יפה. שאם היה צריך היה מוכר עצמו בעבד עברי, וזה שהזיקו הפסידו ממון זה: כיוצא בזה. לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאבו: צמחין. אבעבועות לבנות: שבת. כל ימי החולי רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירותו של כל יום, שהרי אין ראוי למלאכה אחרת אפילו בלא חולי, שהרי נקטע ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן: הכל לפי המבייש. אדם קל שבייש בשתו מרובה: והמתבייש. לפי חשיבותו בשתו מרובה. וכולהו חמשה דברים מקרא נפקי. נזק, דכתיב (שמות כ''א) עין תחת עין, ואין לומר עין ממש דכתיב (במדבר ל''ה) ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים, שאם סימא את עין חברו נותן לו דמי עינו, והיינו עין תחת עין. צער, נפקא לן מפצע תחת פצע (שמות כ''א), דקרא יתירא הוא לחייב על הצער ואפילו במקום נזק. דלא תימא הרי קנה ידו ויש עליו לחתכה, אלא אומרים היה עליו לחתכה בסם וזה חתכה בברזל וצערו, לפיכך משלם את הצער. ריפוי ושבת, רק שבתו יתן ורפא ירפא (שם). ודוקא כשהחולי בא מחמת מכה. אבל אם פשע החולה בעצמו ועבר על דברי הרופא, שוב אין המזיק חייב בשבת וריפוי שצריכין מחמת פשיעותא. בושת, דכתיב (דברים כ''ה) וקצותה את כפה, ממון. ודין תורה שאין יכולים לדון בשום דין שבעולם אלא דיינים הסמוכים בארץ ישראל, דכתיב (שמות כ''ב) עד האלהים יבוא דבר שניהם, ואין נקראים אלהים אלא דיינים הסמוכים בארץ ישראל. אלא שבהלואות ומקח וממכר והקנאות והודאות וכפירות דנין בהם בחוצה לארץ כאילו הם שלוחים של בית דין של ארץ ישראל ושליחותייהו קעבדינן. וזה בלבד בדבר המצוי ויש בו חסרון כיס, וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל שהם מועדים, או שהזיק אדם בבהמה. אבל בהמה שהזיקה אדם, או אדם באדם, אין דנין אותו בחוץ לארץ כלל, אלא מנדין את החובל או את המזיק עד שיעלה עם בעל דינו לארץ ישראל או שיתן דרך פשרה קרוב למה שנראה בעיני הדיין, אבל דבר קצוב אין פוסקים עליו. וכן הדין בכל הקנסות הכתובות בתורה ובכולה תלמודא, אין גובין אותן דייני חוצה לארץ, אלא שמנדין מי שנתחייב בהן כמו שביארנו:

ב. זֶה חוֹמֶר בָּאָדָם מִבַּשּׁוֹר, שֶׁהָאָדָם מְשַׁלֵּם נֶזֶק, צַעַר, רִפּוּי, שֶׁבֶת, וּבוֹשֶׁת. וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. וְשׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק, וּפָטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת:

ברטנורה   (ב) ושור אינו משלם אלא נזק. דכתיב (ויקרא כ''ד) איש בעמיתו, ולא שור בעמיתו: ופטור מדמי ולדות. דכתיב (שמות כ''א) כי ינצו אנשים, אנשים ולא שוורים:

ג. הַמַּכֶּה אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם חַבּוּרָה, וְהַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיָּב בְּכֻלָּן. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי, חַיָּב בְּכֻלָּן חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת, בִּזְמַן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל אֲחֵרִים, חַיָּב בְּכֻלָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת:

ברטנורה   (ג) והחובל בחבירו ביום הכיפורים חייב. ואע''ג דבכל התורה כולה העובר עבירה שחייב עליה מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם, הכא משלם ואינו לוקה, דבפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין ולא למלקות, מדכתיב (דברים י''ט) יד ביד, דהיינו ממון, מכדי כתיב (ויקרא כ''ד) כאשר עשה כן יעשה לו, יד ביד למה לי, אלא להביא חובל בחבירו ביום הכיפורים שמשלם ואינו לוקה: רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת. דכתיב (דברים כ''ה) כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו, במי שיש לו אחוה, יצא עבד שאין לו אחוה. ואין הלכה כר' יהודה:

ד. חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּגִיעָתָן רָעָה. הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב. וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַאֲחֵרִים פְּטוּרִין. הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה פְּגִיעָתָן רָעָה. הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב. וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בָאֲחֵרִים, פְּטוּרִין. אֲבָל מְשַׁלְּמִין לְאַחַר זְמָן. נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה, נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם:

ברטנורה   (ד) עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים. שאין להם במה לשלם: נתגרשה האשה ונשתחרר העבד. וקנו נכסים. חייבין לשלם. שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם. שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה:

ה. הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְעָשָׂה בָהֶן חַבּוּרָה, וְהַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת פָּטוּר מִכֻּלָּן. מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִדוֹן בְּנַפְשׁוֹ. וְהַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ, פָּטוּר מִכֻּלָּן:

ברטנורה   (ה) מפני שהוא נדון בנפשו. שאע''פ שהוא מקלקל, מתקן הוא אצל יצרו ששככה חמתו ונח רוגזו בכך:

ו. הַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵירוֹ, נוֹתֵן לוֹ סֶלַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מָנֶה. סְטָרוֹ נוֹתֵן לוֹ מָאתַיִם זוּז. לְאַחַר יָדוֹ, נוֹתֵן לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. צָרַם בְּאָזְנוֹ, תָּלַשׁ בִּשְׂעָרוֹ רָקַק וְהִגִּיעַ בּוֹ רֻקוֹ הֶעֱבִיר טַלִּיתוֹ מִמֶּנּוּ, פָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. (זֶה הַכְּלָל) הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲפִילוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, רוֹאִין אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וּמַעֲשֵׂה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, בָאת לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְחִיְּבוֹ לִתֵּן לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ רַבִּי תֵּן לִי זְמָן. וְנָתַן לוֹ זְמָן שְׁמָרָהּ עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵרָהּ וְשָׁבַר אֶת הַכַּד בְּפָנֶיהָ, וּבוֹ כְּאִיסַר שֶׁמֶן. גִּלְתָה אֶת רֹאשָׁהּ, וְהָיְתָה מְטַפַּחַת וּמַנַּחַת יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ. הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ רַבִּי, לָזוֹ אֲנִי נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם. הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי פָּטוּר. אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ חַיָּבִין. וְהַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי פָּטוּר. אֲחֵרִים (שֶׁקָּצְצוּ אֶת נְטִיעוֹתָיו), חַיָּיבִים:

ברטנורה   (ו) התוקע לחבירו. שמחבר אצבעותיו בפס ידו ומכה אותו באגרוף: נותן לו סלע. דמי בשתו. ואין הלכה כרבי יהודה שאומר מנה: סטרו. שהכהו בפס ידו על לחיו, ואיכא בשת טפי: צרם. משך. לשון אחר, פגם: הכל לפי כבודו. כל אלו הדמים שהוזכרו במשנה אינם אלא למכובד ביותר. אבל לאדם בזוי פוחתין לו: אמר רבי עקיבא וכו'. רבי עקיבא פליג אתנא קמא, וסבר דבין מכובד בין בזוי כולן שוין לדיני קנסות הללו. ואין הלכה כרבי עקיבא: ונתן לו זמן. והני מילי לבושת דלא חסריה ממונא, יהבינן זמן. אבל לנזקין דחסריה ממונא, לא יהבינן זמן: שמרה. המתין לה עד שראה אותה עומדת על פתח חצרה: ובו כאיסר שמן. שמן קנוי באיסר: לזו אני נותן ארבע מאות זוז. שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה לגלות ראשה ומראה היא שאינה מקפדת על הבושת:

ז. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ, אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת וְגוֹמֵר. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְגוֹמֵר. הָאוֹמֵר סַמֵּא אֶת עֵינִי, קְטַע אֶת יָדִי, שְׁבוֹר אֶת רַגְלִי, חַיָּב. עַל מְנָת לִפְטוֹר חַיָּב. קְרַע אֶת כְּסוּתִי, שְׁבוֹר אֶת כַּדִּי חַיָּב. עַל מְנָת לִפְטוֹר פָּטוּר. עֲשֵׂה כֵן לְאִישׁ פְּלוֹנִי, עַל מְנַת לִפְטוֹר חַיָּב, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ:

ברטנורה   (ז) על מנת לפטור חייב. אם שאלו חובל לנחבל על מנת לפטור אותי אתה אומר סמא את עיני, והשיבו הנחבל הן, אף על פי כן חייב, שיש הן שהוא כלאו, ובלשון תימה אמר לו הן, שאין דרך בני אדם למחול על צער גופן. אבל האומר לחבירו שבר את כדי, ושאלו המזיק על מנת לפטור אותי אתה אומר. אף על פי שהשיבו ניזק לאו, זה הלאו הוא כהן, וכאילו אמר לו וכי לא אמרתי לך על מנת לפטור, ולפיכך פטור שכן דרך בני אדם למחול על נזקי ממון:

גמרא בבא קמא דף צ''ב ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ דְמֵי בּוֹשְׁתּוֹ אֲבָל צַעֲרוֹ אֲפִילוּ הֵבִיא כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין נִמְחַל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ') הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ. דְּאֵשֶׁת נָבִיא בָּעֵי אַהֲדוּרֵי אֵשֶׁת אַחֵר לָא בָעֵי אַהֲדוּרֵי. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ מִכָּל מָקוֹם וּדְקָא אֲמַרְתְּ הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרוֹג הֲלוֹא הוּא אָמַר לִי אֲחוֹתִי הִיא וְהִיא גַם הִיא אָמְרָה אָחִי הוּא נָבִיא הוּא וּכְבָר לָמַד אַכְסְנָאי שֶׁבָּא לָעִיר עַל עִסְקֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אוֹ עַל עִסְקֵי אִשְׁתּוֹ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִשְׁתְּךָ הִיא אֲחוֹתְךָ הִיא מִכָּאן לְבֶן נֹחַ שֶׁנֶּהֱרַג שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמוֹד וְלֹא לָמַד. (שם) כִּי עָצוֹר עָצַר ה' אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר שְׁתֵּי עֲצִירוֹת הַלָּלוּ לָמָּה. אַחַת בְּאִישׁ שִׁכְבַת זֶרַע. שְׁתַּיִם בְּאִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְלֵידָה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא שְׁתַּיִם בְּאִישׁ שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִּים. שְׁלשָׁה בְּאִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִים וְלֵידָה. רָבִינָא אָמַר שָׁלשׁ בְּאִישׁ שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִּים וּפִי טַבַּעַת. אַרְבָּעָה בְּאִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וּקְּטַנִּים וְלֵידָה וּפִי טַבַּעַת. בְּעַד כָּל רֶחֶם אַמְרֵי דְבֵי רִבִּי יַנַּאי אֲפִילוּ תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁל בֵּית אֲבִימֶלֶךְ לֹא הִטִּילָה בֵּיצָתָהּ. אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי מְנָא הָא מִלְתָא דְאָמוּר רַבָּנָן כָּל הַמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָבָר הוּא נֶעֱנֶה תְּחִלָּה. אָמַר לֵיהּ דִּכְתִיב (איוב מ''ב) וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֶעֵהוּ אָמַר לֵיהּ אַתְּ אֲמַרְתְּ מֵהָתָם וַאֲנָא אֲמִינָא מֵהָכָא (בראשית כ') וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהוֹתָיו וַיֵּלֵדוּ וּכְתִיב (שם כ''א) וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וְגו' כַּאֲשֶׁר אָמַר אַבְרָהָם אֶל אֲבִימֶלֶךְ:

רש''י כל אלו שאמרו. מנה ומאתים וארבע מאות דמי בושת הן: אבל צער. שדואג על בושתו אינו נמחל לו: שהיה לו ללמוד. דרך ארץ ולא למד מדקאמר ליה רחמנא נביא הוא דמשמע אין ממש בדבריך. וראוי אתה ליהרג: שכבת זרע. שבמעי אשה לא יכולה לפלוט: פי טבעת. נקב הגדולים לפנות: פקד. מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב פקד משמע פקד כבר תחילה לאבימלך:

זוהר וישלח דף קע''א ע''ב

וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (שמות ל''ד) כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְיָ קַנָּא שְׁמוֹ, וְכִי יַעֲקֹב דְּאִיהוּ שְׁלֵימָא דַּאֲבָהָן דְּאִתְבַּרִיר חוּלָקָא שְׁלֵימָתָא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִיהוּ אִתְקְרִיב לְגַבֵּיהּ יַתִּיר (ס''א וְאִשְׁתַּלִּים לְעֵילָא וּלְתַתָּא) הֵיךְ סָגִיד לֵיהּ לְהַהוּא רָשָׁע דְּעֵשָׂו דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא דְּאֵל אַחֵר וּמַאן דְּסָגִיד לֵיהּ סָגִיד לְאֵל אַחֵר, אִי תֵּימָא בְּגִין דְּאָמְרוּ תַּעֲלֶא בְּעִדְנֵיהּ סָגִיד לֵיהּ לָאו הָכִי דְּהָא עֵשָׂו כְּאֵל אַחֵר הַוָּה וְיַעֲקֹב לָא יִסְגוֹד לְהַהוּא סִטְרָא וּלְהַהוּא חוּלָקָא כְּלָל. (פָּתַח רַבִּי אַבָּא וְאָמַר) אֶלָּא כְּתִיב (שמואל א' כ''ה) וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם, וְהָא אִתְמָר דְּאָסִיר (ד''א ל''ג לֵיהּ) לַאֲקְדוּמֵי לְהוּ שְׁלָם לִרְשִׁיעַיָּא וְכֵיוָן דְּאָסִיר הֵיכֵי אַשְׁכַּחְנָא דְּדָוִד אָמַר הַאי קְרָא לְנָבָל אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ (שמות כ''ג ב) דִּלְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאָמַר בְּגִין לְקַשָּׁרָא לֵיהּ לְחַי, וְחָשִׁיב נָבָל דַּעֲלֵיהּ קָאָמַר כְּגַוְנָא דָּא (בראשית י''ב) וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה וְכִי לְגַבֵּי דִּבְּרֵיהּ סָגִיד, אֶלָּא לְאַתְרֵיהּ דִּשְׁכִינְתָּא קָא כָּרַע וְסָגִיד, אוֹף הָכָא וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם מַאי וְהוּא דָּא שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה דַּהֲוָה אָזְלָא קַמֵּיהּ (כָּרַע) וְדָא הוּא נְטִירוּ עִלָּאָה, כֵּיוָן דְּחָמָא יַעֲקֹב אָמַר הָא עִידָן לְסַגְּדָא לְגַבֵּיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דַּהֲוָה אָזִיל קַמֵּיהּ, כָּרַע וְסָגִיד שֶׁבַע זִמְנִין עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו וְלֹא כְּתִיב וַיִּשְׁתַּחוּ לְעֵשָׂו אֶלָּא כֵּיוָן דְּחָמָא דְּהָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזַל קַמֵּיהּ כְּדֵין סָגִיד לְקִבְלֵיהּ בְּגִין דְּלָא לְמֵיהַב יְקָר לְמִסְגָד לְאָחֳרָא בַּר מִנֵּיהּ וְכֹלָּא אִיהוּ כִּדְקָא יָאוּת, זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּכָל עוֹבָדֵיהוֹן דְּקָא עָבְדֵי בְּגִין יִקְרָא דְּמָארֵיהוֹן אִיהוּ וּבְגִין דְּלָא יִסְטוּן לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא:

תרגום הזוהר וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וְגוֹ'. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות ל''ד) כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר וְגוֹ', וּמַקְשֶׁה, וְכִי יַעֲקֹב, שֶׁהוּא הַבְּחִיר שֶׁבָּאָבוֹת שֶׁנִּבְחָר חֵלֶק שָׁלֵם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנִתְקָרֵב לוֹ בְּיוֹתֵר, אֵיךְ הִשְׁתַּחֲוֶה לְאוֹתוֹ רָשָׁע עֵשָׂו, שֶׁהוּא בְּצַד אֵל אַחֵר, וּמִי שֶׁמִּשְׁתַּחֲוֶה לוֹ מִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שֶׁאָמְרוּ, הַשּׁוּעָל שֶׁהִגִּיעַ שַׁעְתּוֹ הִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, מָשָׁל הוּא, שֶׁיֵּשׁ זְמָן שֶׁהַשּׁוּעָל מוֹלֵךְ עַל כָּל הַחַיּוֹת, וְאָז אַף עַל פִּי שֶׁהוּא הַקָּטָן שֶׁבַּחַיּוֹת, כֻּלָּם מִשְׁתַּחֲוִים לוֹ, וְגַם כָּאן תֹּאמַר שֶׁעַל כֵּן הִשְׁתַּחֲוֶה יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁעָה הָיְתָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ, אֵינוֹ כֵּן, כִּי עֵשָׂו הוּא כְּאֵל אַחֵר, וְיַעֲקֹב לְעוֹלָם לֹא יִשְׁתַּחֲוֶה לְאוֹתוֹ הַצַד וּלְאוֹתוֹ הַחֵלֶק. אֶלָּא כָּתוּב, וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וְגוֹ', וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁאָסוּר לְהַקְדִּים שָׁלוֹם לָרְשָׁעִים, וְאִם אָסוּר אֵיךְ מָצָאנוּ, שֶׁדָּוִד אָמַר אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה לְנָבָל, שֶׁהָיָה רָשָׁע וְאוֹמֵר, אֶלָּא בֵּאֲרוּהוּ שֶׁלְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר זֹאת, כְּדֵי לְקַשֵּׁר אֶת נָבָל לְחַי שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּעֵין זֶה וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, שֶׁקָּשֶׁה, וְכִי לִבְנוֹ הִשְׁתַּחֲוֶה, אֶלָּא לְמָקוֹם הַשְּׁכִינָה הָיָה כּוֹרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה, שֶׁהָיְתָה בְּרֹאשׁ הַמִּטָּה, כִּי הַשְּׁכִינָה נִמְצֵאת לִמְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה. אַף כָּאן, וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם, מַהוּ וְהוּא, זֶהוּ הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת לְפָנָיו, שֶׁהִיא הַשְּׁמִירָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהָיְתָה מְשַׁמַּרְתּוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ יַעֲקֹב, אָמַר עַתָּה הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לְפָנָיו. כָּרַע וְהִשְׁתַּחֲוֶה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו, וְלֹא כָּתוּב וַיִּשְׁתַּחוּ לְעֵשָׂו, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹלֵךְ לְפָנָיו, אָז הִשְׁתַּחֲוֶה לְנֶגְדוֹ. כְּדֵי שֶׁלֹּא לָתֵת כָּבוֹד לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְאַחֵר זוּלָתוֹ, וְהַכֹּל הוּא כָּרָאוּי. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים שֶׁכָּל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁעוֹשִׂים הֵם בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ שֶׁל רִבּוֹנָם, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יַטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ה

א. כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה בִּכְבוֹד אָבִיו וּבְיִרְאָתוֹ כַּךְ הוּא חַיָּיב בִּכְבוֹד רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו שֶׁאָבִיו מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶה וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא רָאָה אֲבֵידַת אָבִיו וַאֲבֵידַת רַבּוֹ שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִים בְמַשָּׂא מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כַּךְ שֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ שְׁבוּיִים בַשִׁבְיָּה פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ וְאַחַר כַּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו וְאִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם פּוֹדֶה אֶת אָבִיו תְּחִלָּה וְכֵן אִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ מֵשִׁיב אֲבֵדָתוֹ וְאַחַר כַּךְ מֵשִׁיב אֲבֵידַת רַבּוֹ וְאֵין לָךְ כָּבוֹד גָדוֹל מִכְּבוֹד הָרָב וְלֹא מוֹרָא מִמוֹרָא הָרָב. אָמְרוּ חֲכָמִים מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם לְפִיכָךְ אָמְרוּ כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ''ו) בְּהַצוֹתָם עַל ה' וְכָל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ') אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִקָּדֵשׁ בָּם. וְכָל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּמִתְרַעֵם עַל ה' שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט''ז) לֹא עָלֵינוּ תְּלוּנוֹתֵיכֶם כִּי עַל ה'. וְכָל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחַר הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ''א) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה: ב. אֵיזֶהוּ חוֹלֵק עַל רַבּוֹ זֶה שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ וְיוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּמְלַמֵּד שֶׁלֹא בִּרְשׁוּת רַבּוֹ וְרַבּוֹ קַיָּים וְאַף עַל פִּי שֶׁרַבּוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְאָסוּר לְאָדָם לְהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּיב מִיתָה: ג. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין רַבּוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִיל וְשָׁאַל לוֹ אָדָם דְּבַר הֲלָכָה מֻתָּר לְהָשִׁיב. וּלְהַפְרִישׁ מִן הָאִסוּר אֲפִילוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ מֻתָּר לְהוֹרוֹת כֵּיצַד כְּגוֹן שֶׁרָאָה אָדָם עוֹשֶׂה דָבָר הָאָסוּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע בְּאִיסוּרוֹ אוֹ מִפְּנֵי רִשְׁעוֹ יֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁוֹ וְלוֹמַר לוֹ דָבָר זֶה אָסוּר וַאֲפִילוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹא נָתַן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְרַב בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁנִּקְרֶה מִקְרֶה אֲבָל לִקְבּוֹעַ עַצְמוֹ לְהוֹרָאָה וְלֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת לְכָל שׁוֹאֵל אֲפִילוּ הוּא בְּסוֹף הָעוֹלָם וְרַבּוֹ בְּסוֹף הָעוֹלָם אָסוּר לוֹ לְהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ. וְלֹא כָּל מִי שֶׁמֵּת רַבּוֹ מֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת בַּתּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה:

מוסר

מספר צידה לדרך דף ר''ו ע''ב

הַמּוֹתָרוֹת הוּא רִבּוּי עוֹבֵר גְּבוּל דֵּי הַסִפּוּק אֶל הַתּוֹסֶפֶת אֲשֶׁר אֵין צוֹרֶךְ בָּהֶם לְאָדָם כְּמוֹ רִבּוּי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַלְבּוּשִׁים וּבִיאוֹת וְהוּא נֶעֱנַשׁ עָלָיו כְּשֶׁהוּא מִשְׁתַּדֵּל לְמַלֹּאת תַּאֲוָתוֹ וְהוּא עוֹבֵר עַל מִצְוַת יוֹצְרוֹ וְדָבַק בְּיִצְרוֹ הַזּוֹנֶה הַמְבִיאוֹ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית. הַקִּצוּר מִידֵי סִפּוּק בִדְבָרִים שֶׁזָכַרְתִּי אִם הוּא עוֹשֶׂה לְשֵׁם שָׁמַיִם לִפְרִישׁוּת מִן הָעוֹלָם וּלְשַׁבֵּר תַּאֲוָתוֹ לְהִתְקָרֵב בוֹ אֶל הַשֵּׁם אָז טוֹב לוֹ כְּשֶׁיַּעֲשֶׂנוּ עַל דֶרֶךְ הָרְפוּאָה כְּמוֹ הַחוֹלֶה שֶׁחָלָה מֵרוֹב הַמַּאֲכָל שֶׁיִּמְנַע מִמֶּנּוּ הַמַּאֲכָל עַד שֶׁיִּתְּכוּ הַמוֹתָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּסִבַּת רוֹב הַמַאֲכָל וְכֵן יַעֲשֶׂה זֶה הַמְּנִיעוֹת מֵהַדְּבָרִים הַצְרִיכִים לְשַׁבֵּר תַּאֲוַת הַיֵּצֶר. וְאִם יַעֲשֶׂה זֶה לְשֵׁם וְלִתְהִלָה וּלְרַמּוֹת בּוֹ בְּנֵי הָעוֹלָם הוּא מְגוּנֶה וְחוֹמֵס אֶת נַפְשׁוֹ וְגוּפוֹ וְהוּא דוֹמֶה לִמְכַבֶּה אֶת הָאֵשׁ בְּתֶבֶן:

וישלח יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כה) וַיִּוָּתֵ֥ר יַֽעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּֽאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר: וְאִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בִּלְחוֹדוֹהִי וְאִשְׁתַּדֵּל גַּבְרָא עִמֵּהּ עַד דִּסְלֵק צַפְרָא:

רש''י ויותר יעקב. שכח פכים קטנים וחזר עליהם: ויאבק איש. מנחם פרש ויתעפר איש, לשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם. ולי נראה שהוא לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו בה, ואבק לה מיבק, לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו. ופירשו רבותינו זכרונם לברכה שהוא שרו של עשו:

(כו) וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף-יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֨קַע֙ כַּף-יֶ֣רֶךְ יַֽעֲקֹ֔ב בְּהֵאָֽבְק֖וֹ עִמּֽוֹ: וַחֲזָא אֲרֵי לָא יָכִיל לֵהּ וּקְרֵב בִּפְתֵי יַרְכֵּהּ וְזָע פְּתֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב בְּאִשְׁתַּדָּלוּתֵהּ עִמֵּהּ:

רש''י ויגע בכף ירכו. קלית הירך התקוע בקלבוסית קרוי כף, על שם שהבשר שעליה כמין כף של קדרה: ותקע. נתקעקעה ממקום מחברתה, ודומה לו (ירמיה ו ח) פן תקע נפשי ממך, לשון הסרה. ובמשנה לקעקע ביצתן, לשרש שרשיהן:

(כז) וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַׁלֵּֽחֲךָ֔ כִּ֖י אִם-בֵּֽרַכְתָּֽנִי: וַאֲמַר שַׁלְּחַנִּי אֲרֵי סְלִיק צַפְרָא וַאֲמַר לָא אֲשַׁלְחִנָךְ אֶלָּהֵין בֵּרַכְתָּנִי:

רש''י כי עלה השחר. וצריך אני לומר שירה ביום: ברכתני. הודה לי על הברכות שברכני אבי, שעשו מערער עליהן:

(כח) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה-שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַֽעֲקֹֽב: וַאֲמַר לֵהּ מָה שְׁמָךְ וַאֲמַר יַעֲקֹב: (כט) וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַֽעֲקֹב֙ יֵֽאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם-יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי-שָׂרִ֧יתָ עִם-אֱלֹהִ֛ים וְעִם-אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל: וַאֲמַר לָא יַעֲקֹב יִתְאֲמַר עוֹד שְׁמָךְ אֶלָּהֵין יִשְׂרָאֵל אֲרֵי רַבְרְבַת קֳדָם יְיָ וְעִם גּוּבְרַיָּא וִיכָלְתָּא:

רש''י לא יעקב. לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים, וסופך שהקדוש ברוך הוא נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך, ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב (הושע יב ה) וישר אל מלאך ויכל בכה ויתחנן לו, בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו (שם) בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו (פסוק ל) ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה: ועם אנשים. עשו ולבן: ותוכל. להם:

נביאים - יונה - פרק א

א (א) וַֽיְהִי֙ דְּבַר-יְהוָ֔ה אֶל-יוֹנָ֥ה בֶן-אֲמִתַּ֖י לֵאמֹֽר: וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עָם יוֹנָה בַּר אֲמִתַּי לְמֵימָר : (ב) ק֠וּם לֵ֧ךְ אֶל-נִֽינְוֵ֛ה הָעִ֥יר הַגְּדוֹלָ֖ה וּקְרָ֣א עָלֶ֑יהָ כִּֽי-עָלְתָ֥ה רָעָתָ֖ם לְפָנָֽי: קוּם אִיזִיל לְנִינְוֵה קַרְתָּא רַבְּתָא וְאִתְנַבֵּי עֲלָהּ אֲרֵי סְלִיקַת בִּישַׁתְהוֹן קֳדָמָי :

רש''י וקרא עליה . את קריאתי .

(ג) וַיָּ֤קָם יוֹנָה֙ לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֔ישָׁה מִלִּפְנֵ֖י יְהוָ֑ה וַיֵּ֨רֶד יָפ֜וֹ וַיִּמְצָ֥א אָנִיָּ֣ה | בָּאָ֣ה תַרְשִׁ֗ישׁ וַיִּתֵּ֨ן שְׂכָרָ֜הּ וַיֵּ֤רֶד בָּהּ֙ לָב֤וֹא עִמָּהֶם֙ תַּרְשִׁ֔ישָׁה מִלִּפְנֵ֖י יְהוָֽה: וְקָם יוֹנָה לְמֵעֲרַק לְיַמָּא מִן קֳדָם דְאִיתְנַבֵּי בִּשְׁמָא דַיְיָ וּנְחַת לְיָפוֹ וְאַשְׁכַּח אִלְפָא דְּאֲזָלָא לְיַמָּא וִיהַב אַגְרָהּ וּנְחַת בָּהּ לְמֵיזַל עִמְּהוֹן בְּיַּמָּא מִן קֳדָם דְאִיתְנַבֵּי בִּשְׁמָא דַיְי : (ד) וַֽיהוָ֗ה הֵטִ֤יל רֽוּחַ-גְּדוֹלָה֙ אֶל-הַיָּ֔ם וַיְהִ֥י סַֽעַר-גָּד֖וֹל בַּיָּ֑ם וְהָ֣אֳנִיָּ֔ה חִשְּׁבָ֖ה לְהִשָּׁבֵֽר: וַיְי אָרִים רוּחַ רַב עַל יַמָּא וַהֲוָה נַחְשׁוֹל רַב בְּיַּמָּא וְאִלְפָא בַּעֲיָא לְאִתַּבָּרָא :

רש''י (ג) לברוח תרשישה. ים ששמו תרשיש והוא בחוצה לארץ אמר אברח לי הים שאין השכינה שורה בח''ל אמר לו הקב''ה חייך יש לי שלוחים כיוצא בך לשלוח אחריך ולהביאך משם משל לעבד כהן שברח מן רבו ונכנס לבית הקברות אמר לו רבו יש לי עבדים כיוצא בך לשלוח אחריך ולהביאך משם ומה ראה יונה שלא רצה לילך אל נינוה אמר העכו''ם קרובי תשובה הם אם אומר להם ויעשו תשובה נמצאתי מחייב את ישראל שאין שומעים לדברי הנביאים: ויתן שכרה. הקדים לתת שכרה ואין דרך יורדי הים לתת שכר הספינה עד שעת היציאה והוא הקדים ולא עוד אלא שנתן שכר כולה: חשבה להשבר. נדמית כאלו היא נשברת:

(ה) וַיִּֽירְא֣וּ הַמַּלָּחִ֗ים וַֽיִּזְעֲקוּ֮ אִ֣ישׁ אֶל-אֱלֹהָיו֒ וַיָּטִ֨לוּ אֶת-הַכֵּלִ֜ים אֲשֶׁ֤ר בָּֽאֳנִיָּה֙ אֶל-הַיָּ֔ם לְהָקֵ֖ל מֵֽעֲלֵיהֶ֑ם וְיוֹנָ֗ה יָרַד֙ אֶל-יַרְכְּתֵ֣י הַסְּפִינָ֔ה וַיִּשְׁכַּ֖ב וַיֵּרָדַֽם: וּדְחִילוּ סַפָּנַיָּא וּבָעוּ גְּבַר מִן דְחַלְתֵּיהּ וַחֲזוֹ אֲרֵי לֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ וּרְמוּ יָת מָנַיָּא דִּבְאִלְפָא לְיַמָּא לַאֲקָלָא מִנְּהוֹן וְיוֹנָה נָחִית לְאַרְעִית שִׁידָא דִּבְאִלְפָא וּשְׁכִיב וּדְמוּךְ :

רש''י המלחים . בני אדם המנהיגים את הספינה : איש אל אלהיו . מן שבעים אומות של עכו''ם היו שם :

כתובים - משלי - פרק ח

(ב) בְּרֹאשׁ-מְרוֹמִ֥ים עֲלֵי-דָ֑רֶךְ בֵּ֖ית נְתִיב֣וֹת נִצָּֽבָה: בְּרֵישׁ רָמָתָא עַל אָרְחָא אִיתָא וּבֵינַת שְׁבִילֵי קָיְמָא : (ג) לְיַד-שְׁעָרִ֥ים לְפִי-קָ֑רֶת מְב֖וֹא פְתָחִ֣ים תָּרֹֽנָּה: וְעַל תַּרְעֵי בְפוּמָא דְּקִרְיָא וּבְמַעֲלָנָא דְתַרְעֵי מִשְׁתַּבְּחָא וְאָמְרָה :

רש''י לפי קרת . תקרה הנתונה על השער ויושבים עליה : תרונה . תזעקנה ומה היא אומרת :

(ד) אֲלֵיכֶ֣ם אִישִׁ֣ים אֶקְרָ֑א וְ֝קוֹלִ֗י אֶל-בְּנֵ֥י אָדָֽם: לְכוֹן גַּבְרֵי קָרִינָא וְקָלִי עַל בְּנֵי נָשָׁא :

רש''י אליכם . אישים אקרא :

(ה) הָבִ֣ינוּ פְתָאיִ֣ם עָרְמָ֑ה וּ֝כְסִילִ֗ים הָבִ֥ינוּ לֵֽב: אִתְבַּיְנוּ שַׁבְרֵי עֲרִימוּתָא וְשַׁטְיֵי נִסְתַּכְּלוּן בְּלִבְּהוֹן : (ו) שִׁ֭מְעוּ כִּֽי-נְגִידִ֣ים אֲדַבֵּ֑ר וּמִפְתַּ֥ח שְׂ֝פָתַ֗י מֵישָׁרִֽים: שְׁמַעוּ מְטוּל דִּשְׁרִירוּתָא מְמַלְלָא אֲנָא וּמְמַלֵּל פּוּמִי תְרִיצוּתָא :

רש''י שמעו כי נגידים אדבר . דברי נגידות וחשיבות :

משנה זבחים פרק ח

א. כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת, אוֹ בְשׁוֹר הַנִּסְקָל, אֲפִלּוּ אֶחָד בְּרִבּוֹא, יָמוּתוּ כֻלָּם. נִתְעָרְבוּ בְשׁוֹר שֶׁנֶּעֶבְדָה בוֹ עֲבֵרָה, אוֹ שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם עַל פִּי עֵד אֶחָד, אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים, בָּרוֹבֵעַ, וּבַנִּרְבָּע, וּבַמֻּקְצֶה, וּבַנֶּעֱבָד, וּבָאֶתְנָן, וּבַמְּחִיר, וּבַכִּלְאַיִם, וּבַטְּרֵפָה, וּבַיּוֹצֵא דֹפֶן, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, (וְיִמָּכְרוּ) וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין. נִתְעָרֵב בְּחֻלִּין תְּמִימִים, יִמָּכְרוּ הַחֻלִּין לְצָרְכֵי אוֹתוֹ הַמִּין:

ברטנורה   (א) כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות. הכי קאמר, כל הזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות, או שור הנסקל: אפילו אחד ברבוא ימותו כולן. דכיון דנתערבו באיסורי הנאה, אין תקנה לפדותם דנימא ירעו עד שיסתאבו. ולא בטלי ברובא, דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וחטאות המתות הן חמש ואלו הן, ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ושכיפרו בעליה באחרת, ושעברה שנתה. אלו חמש חטאות מניחין אותן במקום סגור עד שימותו מאיליהן, והן נקראין חטאות המתות: בשור שנעבדה בו עבירה. שהוא נפסל בה להקרבה. כגון שהמית את האדם על פי עד אחד שאינו אסור להדיוט לפי שאינו נסקל אלא על פי שני עדים: או על פי הבעלים. שבאו בעלים לבית דין והודו שהמית, דאפטר ליה מסקילה דמודה בקנס פטור. אבל לגבוה נאסר. דקיימא לן, ומן הצאן, להוציא את הנוגח: ורובע ונרבע. על פי עד אחד, או על פי בעלים, או קודם שנגמר דינו, או שהיה אותו שהמית והרובע והנרבע [של] נכרי. שנאסר לגבוה ולא להדיוט: מוקצה. שהפרישוהו לקרבן עבודה זרה, ונעבד נמי, שניהן מותרים להדיוט: באתנן ומחיר. כל הני חולין נינהו, וזבח אחד מעורב בהן, כולן ירעו. שאי אפשר לשחוט אחד מהם בלא מום, שמא זהו הזבח, והשוחט קדשים בחוץ חייב כרת. ולמכרן לצרכי עולות אי אפשר שהרי פסולים: ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. אם חטאת חטאת, ואם עולה עולה, ויקח מעות כשיעור דמי היפה שבכולן, ויאמר, כל מקום שהוא הזבח יהא מחולל על המעות הללו: נתערב. זבח אחד בחולין כשרים הרבה: ימכרו החולין. כולן: לצרכי אותו המין. שהיה הזבח שנתערב בהן. ונמצאו כולן קדשים ממין אחד, אלא שאין ידוע מי בעליו של כל אחד ואחד, שהרי הזבח הראשון שם בעליו עליו ואין ידוע איזהו. ותקנתו שיקריב כל אחד לשם מי שהוא ויאמר כשיקריב כל אחד, הרי הוא לשם בעלים שלו:

ב. קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּמִינוֹ, (זֶה) יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא (וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא). קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרְבוּ בִּבְכוֹר וּבְמַעֲשֵׂר, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ כִבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר. הַכֹּל יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב, חוּץ מִן הַחַטָּאת וּמִן הָאָשָׁם:

ברטנורה   (ב) מין במינו. חטאת בחטאת, עולה בעולה, שלמים בשלמים, אלא שהן של בעלים הרבה: יקריב כל אחד לשם מי שהוא. ולא יזכיר שם אדם. והני מילי, בקרבנות של נשים דלא בעו סמיכה, דכתיב בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות. אבל בקרבן אנשים דבעו סמיכה, לא: מין בשאינו מינו ירעו. שאי אפשר בהקרבה, שחלוקין במתן דמים או בהקטרתן או באכילתן: ויפסיד המותר מביתו. שאם מכר אחד מהן בשני והאחר באחד, צריך להביא מכל מין בשנים כיון שאין ידוע מאיזה מין הוא אותו שנמכר בשנים, ונמצא מפסיד אחד מביתו: נתערבו בבכור ובמעשר בהמה. שאין להם פדיון שתחול קדושתו על דמיהן ויצאו הן לחולין, אלא נאכלין במומן, הבכור נאכל לכהנים והמעשר לבעלים: כולן ירעו עד שיסתאבו. שיפול בהן מום. ויאמר, כל מקום שהוא הזבח יתחלל על המעות הללו. ומותרים לאכלן, ובלבד שיאכלו בתורת בכור ומעשר, שלא ימכרם באטליז ולא ישקלם בליטרא. ומדמי הזבח יקריב מינו של זבח: הכל יכולים להתערב. כלומר, אם נתערבו יש ספק בתערובתן: חוץ מן החטאת עם האשם. שהחטאת אינה לעולם איל, ואשם אינו אלא איל. ואי אשם מצורע ואשם נזיר הוא שהן באים כבשים, מכל מקום הן זכרים, והחטאת אינה באה אלא נקבה. אבל חטאת ועולה מתערבים, כגון שעיר נשיא בשעיר עולת נדבה. וכל שכן חטאת ושלמים. שהכל קרב שלמים בין זכרים בין נקבות. וכן איל של עולת נדבה באשם:

ג. אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים, (יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֵבוּ). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יִשָּׁחֲטוּ בַצָפוֹן, וְיֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן. אָמְרוּ לוֹ, אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. נִתְעָרְבוּ חֲתִיכוֹת בַּחֲתִיכוֹת, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים קַלִּים, הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד בְּנֶאֱכָלִים לִשְׁני יָמִים, יֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן:

ברטנורה   (ג) אשם שנתערב בשלמים. שמתן דמו של אשם ושלמים שוה: שניהם ישחטו בצפון. דשלמים שחיטתן בכל מקום ויכולים נמי לשחטן בצפון במקום ששוחטים האשם: כחמור שבהן. לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה. ולא כשלמים הקלים שנאכלים בכל העיר לכל אדם לשני ימים ולילה אחד. ובעל השלמים יצא ידי נדרו, דהא שלמים לשמן הן קרבין, שמקריב כל אחד לשם מי שהוא: אין מביאין קדשים לבית הפסול. שממעט את אכילת שלמים בין באוכליהן בין בזמן אכילתן ומביאן לידי נותר. אלא ירעו ויסתאבו וימכרו כדאמרינן גבי קדשים בקדשים מין בשאינו מינו, ויביא בדמי היפה שבהן כו'. ואין הלכה כר' שמעון: חתיכות בחתיכות. אם נתערבו חתיכת קדשי קדשים בחתיכה של קדשים קלים, או חתיכה של קדשים קלים הנאכלים ליום אחד כגון שלמי תודה עם חתיכה של קדשים קלים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד דהיינו שאר שלמים, בהא מודו רבנן לר' שמעון דיאכלו כחמור שבהן, דמאי אית ליה למעבד:

ד. אֵבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵבְרֵי עוֹלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָן, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת מִלְמַעְלָן כְּאִלּוּ הוּא עֵצִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תְּעֻבַּר צוּרָתָן וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

ברטנורה   (ד) אברי חטאת. שבשרה נאכל לכהנים: שנתערבו באברי עולה. שכולה כליל: יתן למעלן. יתן אברי התערובת כולן על העצים. וטעמא דר' אליעזר, דאמר קרא (ויקרא ב) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', והכי משמעותא דקרא, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, ולא תקטירו כל שממנו אשה לה', דהיינו השיריים של קרבן. קרבן ראשית תקריבו מן השאור והדבש לה', שתי לחם מן השאור, ודבש מן הביכורים מפרי העץ שהם תאנים ותמרים. ואל המזבח דרשינן ליה בין אשאור ודבש בין אשיריים, לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים, והיינו דקאמר ורואה אני את בשר חטאת כאילו הן עצים: וחכמים אומרים תעובר צורתן. כלומר יניח אותן עד שיפסלו ויצאו לבית השריפה כשאר פסולי המוקדשים, ואינו מעלן למזבח, דהא עבר משום כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו, וחטאת דאימוריו קרבים לאשים הרי הבשר בבל תקטירו. והלכה כחכמים:

ה. אֵבָרִין בְּאֵבְרֵי בַעֲלֵי מוּמִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם קָרַב רֹאשׁ אֶחָד מֵהֶן, יִקְרְבוּ כָל הָרָאשִׁין. כְּרָעוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, יִקְרְבוּ כָל הַכְּרָעָיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

ברטנורה   (ה) אברים באברי בעלי מומים. אברים כשרים שנתערב בהן אבר אחד של בעלי מומין, ובא כהן שאינו יודע בתערובתן והקריב אחד מן הראשין, יקרבו כל הראשין לכתחילה, דתלינן איסורא בההוא דקרב, והנך כולהו כשרים נינהו. ובגמרא מפרש דלא שרי ר' אליעזר אלא להקריבן שנים שנים דודאי חד מהנך זוג דהיתרא הוא ונתנה הקרבה זו ליקרב משום ההוא דהיתר. ואי משום ההוא דספק איסור, איכא למתלייה באותו שקרב תחלה קודם שנמלך. אבל אחד אחד שמא לא נתנה הקרבה זו ליקרב אפילו אפילו לר' אליעזר דילמא האי דאיסורא הוא: חוץ מאחד. חוץ מזוג אחד. הכי מפרש לה בגמרא. דבחד גרידא מודה ר' אליעזר דלא נתנה הקרבה זו ליקרב, כדאמרן:

ו. דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָם, כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְּדַם חַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם:

ברטנורה   (ו) אם יש בו מראה דם כשר. והני מילי כשנפלו המים לתוך דם של קדשים. אבל אם נפל דם של קדשים לתוך מים, אמרינן קמא קמא בטיל, ואפילו יש בו מראה דם פסול: נתערב ביין. שהוא אדום: רואין אותו כאילו הוא מים. ואם היה דם זה ניכר באותן המים, כשר: בדם בהמה. של חולין. רואין אותו דם של חולין כאילו הוא מים ואם היה מראה אדמימות של דם הכשר ניכר בהם, כשר, ואע''פ שהדם הפסול מרובה עליו הרבה: אין דם מבטל דם. דמין במינו לר' יהודה לא בטיל ואפילו טפה לתוך כלי גדול. אע''פ שאילו היה הדם מים אין הדם הכשר ניכר בהם, אפילו הכי כשר לזריקה. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. נִתְעָרֵב בְּדַם פְּסוּלִין, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. בְּדַם תַּמְצִית, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. אִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר:

ברטנורה   (ז) נתערב בדם הפסולים. כגון בדם שנשחט לחוץ לזמנו: ישפך לאמה. לאמת המים העוברת בעזרה ויורדת לנחל קדרון. ולא אמרינן רואים אותו כאילו הוא מים ואם דם הכשר ניכר בהם יזרק, דגזרינן דילמא אתי לאכשורי דם פסולים בעינייהו. וכן דם התמצית. דמדאורייתא דם התמצית לא חזי לכפרה כדכתיב (שם יז) כי נפש כל בשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, דם שהנפש יוצאה בו מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר. וגזרינן על דם הנפש שנתערב בדם התמצית, דלמא אתי לאכשורי בזריקה דם התמצית בעיניה: רבי אליעזר מכשיר. לכתחילה בדם התמצית שנתערב עם דם הנפש. דסבר אין דם התמצית של בהמה מצוי להיות רבה על דם הנפש, הלכך אמאי נגזור, הוי ליה כנתערב דם החולין בדם הקדשים דלא גזרינן ביה מידי. וכשנתערב בדם פסולים דמלתא דשכיח, לא פליג ר' אליעזר. ותנא קמא סבר פעמים שדם התמצית רבה על דם הנפש, הלכך גזר היכא דלא רבה אטו היכא דרבה. ומיהו היכא דלא נמלך הכהן בבית דין אם יתן מתערובת זו אם לא ונתן מאליו, מודה תנא קמא דכשר, דגזירה בעלמא היא ובדיעבד כשר. וכי אתי לאמלוכי אמרינן ליה לשפכו לאמה, משום גזרה. והלכה כחכמים:

ח. דַּם תְּמִימִים בְּדַם בַּעֲלֵי מוּמִים, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה, כּוֹס בְּכוֹסוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, [אִם] קָרַב כּוֹס אֶחָד, יִקְרְבוּ כָל הַכּוֹסוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה:

ברטנורה   (ח) דם תמימים שנתערב בדם בעלי מומין ישפך לאמה. ובהא לא פליג ר' אליעזר, דעובר בזריקתו משום לא תקריבו: נתערב כוס בכוסות. כוס דם של בעל מום בכוסות של דם כשר, ואין ידוע איזה כוס של דם בעל מום: ר' אליעזר אומר אם קרב אחד מהם כו'. כדרך שנחלקו באברים ואברי בעלי מומין, כך נחלקו בכוסות, וכדפרישנא לעיל. וצריכא לאפלוגי בתרווייהו, דאי אשמועינן באברים, בהא קאמר ר' אליעזר יקרבו משום דאתעבידא כפרתן בהכשר דהיינו זריקת דמן שהיא עיקר כפרה, אבל גבי כוס בכוסות דעיקר כפרה בקלקול, אימא לא. צריכא:

ט. הַנִּתָּנִין לְמַטָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּתָּנִין לְמַעְלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָה, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה, כְּאִלּוּ הֵן מַיִם, וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן לְמַטָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה. וְאִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר:

ברטנורה   (ט) הנתנין למטה. מחוט הסקרא. כגון דם עולה ואשם ושלמים ובכור ופסח ומעשר, שנתערבו בדם חטאת שהוא ניתן למעלה: ר' אליעזר אומר יתן למעלה. מתנות חטאת. ואע''פ שדם התחתונים מעורב בו, הואיל ואינו מתכוין לתת התחתונים למעלה. רואה אני אותם כאילו הן מים. ומפני שמצוה להקדים עליונים לתחתונים, שכל החטאות קודמות לעולות, הלכך נותן למעלה תחלה ואחר כך למטה, ונתינת מטה תעלה לו לשפיכת שיריים של חטאת ולהתחלת מתנות עולה: ישפכו לאמה. דלית להו רואים: ואם לא נמלך ונתן כשר. דהא ניתן ממנו למעלה. דם בכור שנתערב בכוס דם מעשר:

י. הַנִּתָּנִין מַתָּנָה אַחַת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת, יִנָּתְנוּ מַתָּנָה אֶחָת. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַרְבַּע, יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתָּנָה אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ בְּמַתָּנָה אֶחָת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תִּגְרַע. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תּוֹסִיף. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא נֶאֱמַר בַּל תּוֹסִיף אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא נֶאֱמַר בַּל תִּגְרַע אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְעַצְמוֹ. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כְּשֶׁנָּתַתָּ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תּוֹסִיף וְעָשִׂיתָ מַעֲשֵׂה בְיָדֶךָ. וּכְשֶׁלֹּא נָתַתָּ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תִּגְרַע וְלֹא עָשִׂיתָ מַעֲשֵׂה בְיָדֶךָ:

ברטנורה   (י) ינתנו מתנה אחת. מכל כוס וכוס יתן מתנה אחת מכוס זה ומתנה אחת מכוס זה: מתן ארבע במתן ארבע. כגון דם עולה בדם שלמים או בדם אשם, ששניהם טעונים שתי מתנות שהן ארבע ושניהן תחתונים: ר' אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע. ורואה אני את מתנות היתירות הנתונות מדם הבכור כאילו הם מים ואין זה בל תוסיף: במתנה אחת. שלא יעבור על בל תוסיף. וידי עולה יצא, דכל הנתנים על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר: ולא עשית מעשה בידך. ואינו דומה, עושה מעשה ליושב ואינו עושה ואיסור בא מאליו. והלכה כר' יהושע:

יא. הַנִּתָּנִין בִּפְנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה. נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, כָּשֵׁר. בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ, רַבִּי עֲקִיבָא פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל הַדָּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְכַפֵּר בַּהֵיכָל, פָּסוּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חַטָּאת בִּלְבָד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז) כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם:

ברטנורה   (יא) הנתנין בפנים כו' ישפכו לאמה. דלא אמרינן רואים, ואסור לשנות את אלו מפני הכשרן של אלו. ור' אליעזר דסבר אמרינן רואין, לא פליג הכא, דהיכי לעביד, ניתיב לחוץ והדר לפנים, כשם שמצוה להקדים עליונים לתחתונים, כך מצוה להקדים פנימי לחיצון דפנימי חשוב. ניתיב בפנים והדר ניתיב בחוץ, כיון דאיכא חטאת ואשם שאם נתערב דמם בדמים הפנימים לא מצי למימר יתן בפנים ואחר כך יתן בחוץ משום דמפסלי חיצונים, לא פסיקא ליה. ואם תאמר לפסלינהו לחיצונים כדי להכשיר פנימים. למפסלינהו בידים לא קאמר רבי אליעזר, ומוטב להמתין עד שקיעת החמה ויפסלו מאליהן וישפכו לאמה: נתן בחוץ. כהן שלא נמלך ונתן מתערובת זו בחוץ, כשר: ר' עקיבא פוסל. החיצון. שכל דמי החיצונים שנכנסו לפנים נפסלו: וחכמים מכשירים. בכל הקרבנות, חוץ מחטאת החיצונה דמיפסלא משום וכל חטאת אשר יובא וגו'. והלכה כחכמים:

יב. חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, יָצָא אֶחָד מֵהֶן לַחוּץ, הַפְּנִימִי כָשֵׁר. נִכְנַס אֶחָד מֵהֶן לִפְנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַכְשִׁיר בַּחִיצוֹן, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מָה אִם בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בַחוּץ, לֹא עָשָׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּיוֹצֵא. מְקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בִּפְנִים, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּנִּכְנָס. נִכְנַס לְכַפֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִפֵּר, פָּסוּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּכַפֵּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הִכְנִיס שׁוֹגֵג, כָּשֵׁר. כָּל הַדָּמִים הַפְּסוּלִין שֶׁנִּתְּנוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא הִרְצָה הַצִיץ אֶלָּא עַל הַטָּמֵא, שֶׁהַצִיץ מְרַצֶה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶה עַל הַיּוֹצֵא:

ברטנורה   (יב) יצא אחד מהן לחוץ. חוץ לעזרה: הפנימי כשר. ונותן ממנו מתנותיו והקרבן כשר: וחכמים פוסלים. דכתיב (ויקרא ו) אשר יובא מדמה, ואפילו מקצת דמה, פסול, מדלא כתיב את דמה: ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ. כלומר, ומה חוץ, שהוא מקום שהמחשבה פוסלת בו שאם חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמה לחוץ, פסולה: לא עשה. אצל מוציא מקצת דמה לחוץ את המשוייר בפנים כיוצא, כדאמריתו הפנימי כשר: מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים. כלומר היכל שהוא מקום שאין מחשבה פוסלת בו שאם שחט על מנת ליתן את הנתנים בחוץ בפנים כשר, אינו דין וכו'. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי. ודוקא בדם הוא דאמרינן דאם יצא חוץ לעזרה או נכנס בפנים להזות ממנו בהיכל נפסל. אבל בשר קדשים נהי דאם יצא לחוץ נפסל ואסור באכילה, דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו דהיינו קדשי קדשים חוץ לעזרה וקדשים קלים מחוץ לעיר, נעשה כאילו הוא בשר בשדה והרי הוא טריפה ולא תאכלו. מכל מקום אם נכנס לפנים אל תוך ההיכל לא נפסל בשביל כן ומותר באכילה. דאמר קרא אשר יובא מדמה לא תאכל, מדמה ולא מבשרה: עד שיכפר. בהיכל: ר' יהודה אומר כו'. והלכה כר' יהודה: ואין הציץ מרצה על היוצא. ואע''ג דפסולים שעלו לא ירדו, ארצויי מיהא לא ארצו, דכתיב (שם כח) ונשא אהרן את עון הקדשים, ובפרשת אמור כתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' וטומאתו עליו, מה קדשים האמורים להלן בטומאה הכתוב מדבר, אף עון קדשים האמורים בציץ בטומאה הכתוב מדבר:

גמרא זבחים דף פ''ח ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן כְּלֵי קדֶשׁ שֶׁנִּיקָבוּ אֵין מַתִּיכִין אוֹתָם וְאֵין מַתִּיכִין לְתוֹכָן אָבָר נִפְגָּמוּ אֵין מְתַקְּנִין אוֹתָן. סַכִּין שֶׁנִּפְגַּם אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת פְּגִימָתָהּ נִשְׁמְטָה אֵין מַחֲזִירִין אוֹתָהּ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר סַכִּין מַטְרֶפֶת הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ וְנִמְנוּ עָלֶיהָ כֹּהֲנִים וּגְנָזוּהָ. תָּנוּ רַבָּנָן בִּגְדֵי כְהוּנָה אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן מַעֲשֵׂה מַחַט אֶלָּא מַעֲשֵׂה אוֹרֵג שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל''ט) מַעֲשֵׂה אוֹרֵג. נִתְגָּעֲלוּ אֵין מְכַבְּסִין לֹא בְנֶתֶר וְלֹא בְאָהָל. הָא בְּמַיִם מְכַבְּסִין. אָמַר אַבַּיֵּי הָכִי קָאֳמַר הוּגְעוּ לְמַיִם מְכַבְּסִין אוֹתָן בְּנֶתֶר וְאָהָל. הוּגְעוּ לְנֶתֶר וְאָהָל אַף בַּמַּיִם אֵין מְכַבְּסִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֵין מְכַבְּסִין אוֹתָן כָּל עִיקָר שֶׁאֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת: תָּנוּ רַבָּנָן מְעִיל כֻּלּוֹ שֶׁל תְּכֵלֶת הָיָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת. שׁוּלָיו כֵּיצַד מֵבִיא תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי שְׁזוּרִין וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּמִין רִמּוֹנִים שֶׁלֹּא פָתְחוּ פִּיהֶן וּכְמִין קוֹנְאוֹת שֶׁל קֵנְסוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי תִּינוֹקוֹת וּמֵבִיא שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זַגִּין שֶׁבָּהֶן שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם עִנְבְּלִין וְתוֹלֶה בָּהֵן שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה בְּצַד זֶה ושְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה בְּצַד זֶה. רִבִּי דוֹסָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי יְהוּדָה שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה הָיוּ שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִצַד זֶה ושְׁמוֹנָה עָשָׂר מִצַד זֶה. אָמַר רִבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן כְּמַחֲלוֹקֶת כָּאן כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בְּמַרְאוֹת נְגָעִים דִּתְנַן מַרְאוֹת נְגָעִים רִבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס אוֹמֵר שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם:

רש''י אין מתיכין אותן. כמו שעושין למדות מנוקבות שמתיכין אותן סביבות הנקב ונסתם הנקב: ואין מתיכין לתוכן אבר. לסתום הנקב וכולהו משום דמחזי כעניו' ולאו אורח ארעא: נפגמו. פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר: סכין מטרפת. שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים: אין עושין אותן מעשה מחט. לאורגן כמין יריעה ולעשותן אחרי כן לבוש תפור במחט אלא כמין מלבוש אורגין אותן בכליהם: אהל. מין כיבוס היא שמעביר את הגיעול וכן נתר: הא במים מכבסין. בתמיה כיון דטעמא משום דמחזי כעניו' הוא מה לי נתר מה לי מים הרי נתגעלו וכבסן כל שכן דכי לא מחוור להו שפיר גריעי טפי: הוגעו למים. כלומר אם היה גיעולן מעט ולא הוזקקו אלא לכבוס מים מכבסין אותן אף בנתר ואהל: הוגעו לנתר ואהל. שנתגעלו גיעול רב שהגיעו ליזקק לכבוס נתר ואהל תו לא מתקן להו כלל: אף במים. לאו רבותא הוא אלא למימרא דנתר ואהל דנקט לאו לענין כיבוס נקט דהיכא דאסור אסור לגמרי והיכא דשרי שרי לגמרי אלא לענין גיעול נקוט ליה וה''ק נתגעלו אין מכבסין אותן כלל אם הוזקקו לנתר ואהל. נראה בעיני דה''ג: שוליו כיצד היה מביא וכו'. דברמונים נאמרו שלשה צבעים: שלא פתחו פיהם. דרך רימונים כששוהין באילן אחר גמר בישול מתפתחין מאיליהן כדרך שעושים קליפי אגוזים החיצונית: וכמין קונאות. בוטונ''ש עשוין כמין תיק של נחושת שעושין בסוף בית יד הרומח שקורין ארישטליי''ל ל' ומשקל קינו דישבי בנוב והתינוקות תולין אותן בראשי כובעי נצרי' שעושין אותו למלחמתן שקורין הילמ''ש: קנסות שבראשי תינוקות. לשון וקנסא דנחשא על רישיה: זגין. איכצליט''ש: ענבלין. מה שתלוי בתוכן לקשקש ותול' בו אצל הרמון: פעמון. כדכתיב פעמון ורמון ובתוך הרמונים דקרא לאו בתוך החלל קאמר אלא ביניהם דפעמון אחד בין שני רמונים: מצד זה. מלפניו ומלאחריו: מראות נגעים. לטמא מפתוכין של לבן ושל אדמדם ולבנים ושל נתקי ראש וזקן ושל נגעי בתים:

זוהר וישלח דף קע''ח ע''ב

פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (שם ל''ב) אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַר תִּצְרֵנִי רָנֵי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה אַתָּה סֵתֶר לִי דָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ סִתְרָא וּמָגֵן לִבְנֵי נְשָׁא דְּאָזִיל בְּאָרְחֵי דְּאוֹרַיְתָא וְאִיהוּ אִסְתַּתַּר בְּצִלָּא דְּגַדְּפוֹי דְּלָא יָכְלִין לַאֲבְאָשָׁא לֵיהּ, מִצַר תִּצְרֵנִי, מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, לְעֵילָא אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ מָארֵי דְּבָבוּ, לְתַתָּא אוֹף הָכִי נַמֵּי וּמַאן אִיהוּ דָּא יֵצֶר הָרַע דְּאִיהוּ צָר לְעֵילָא וְצָר לְתַתָּא, וְאִלְמָלֵא יֵצֶר הָרַע לָא אִשְׁתַּכַּח מָארֵי דְּבָבוּ לִבְנֵי נְשָׁא בְּעָלְמָא בְּגִין כָּךְ מִצַר תִּצְרֵנִי, רָנֵי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה, יְסוֹבְבֵנִי סֶלָה מִבְּעֵי לֵיהּ מַאי תְּסוֹבְבֵנִי אִלֵּין אִנּוּן שִׁירִין דְּאִית בְּהוּ דַּרְגִין לְהַצָלָה, תְּסוֹבְבֵנִי בְּהוּ לְשֵׁזָבָא לִי בְּאָרְחָא וְהַאי קְרָא אִיהוּ כְּסִדְרָא וְאִיהוּ לְמַפְרֵעַ מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא, תָּא חֲזֵי בְּאִלֵּין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּקָאָמַר דָּוִד אִית בְּהוֹן רָזִין וּמִלִּין עִלָּאִין בְּרָזֵי דְּחָכְמָתָא בְּגִין דְּכֻלְּהוּ בְּרוּחַ קוּדְשָׁא אִתְאֲמָרוּ דַּהֲוָה שָׁרָא רוּחַ קוּדְשָׁא עֲלֵיהּ דְּדָוִד וַהֲוָה אָמַר שִׁירָתָא וּבְגִין כָּךְ כֻּלְּהוּ בְּרָזֵי דְּחָכְמָתָא אִתְאֲמָרוּ, פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (תהלים קי''ח) דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל וַיְיָ עֲזָרָנִי, דָּחֹה דְּחִיתָנִי, דָּחֹה דָּחוּנִי מִבְּעֵי לֵיהּ מַאי דָּחֹה דְּחִיתָנִי אֶלָּא דָּא סִטְרָא אָחֳרָא דְּדַחְיָא לֵיהּ לְבַר נַשׁ תָּדִיר וּבָעֵי לְדַחְיָא לֵיהּ וּלְאַסְטָאָה לֵיהּ מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְדָא הוּא יֵצֶר הָרַע דְּאִשְׁתַּכַּח לְגַבֵּיהּ דְּבַר נַשׁ תָּדִיר וּלְקִבְלֵיהּ אַהֲדַר דָּוִד וְאָמַר דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל בְּגִין דְּאִיהוּ הַוָּה אִשְׁתַּדַּל לְגַבֵּיהּ בְּכָל אִנּוּן עַקְּתִין לְאַסְטָאָה לֵיהּ מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וַעֲלֵיהּ אָמַר דָּוִד דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל בַּגֵּיהִנָּם, וַיְיָ עֲזָרָנִי דְּלָא אִתְמַסַרְנָא בְּיָדָךְ, וְעַל דָּא אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִזְדַּהָרָא מִנֵּיהּ בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלֵיהּ, וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדֵין נָטִיר לֵיהּ בְּכָל אָרְחוֹי דִּכְתִיב (משלי ג') אָז תֵּלֶךְ לָבֶטַח דַּרְכְּךָ וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף, (שם ד') בְּלֶכְתְּךָ לֹא יֵצַר צַעֲדְךָ וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל, וּכְתִיב (שם) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי דִּכְתִיב (ישעיה ס') וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִרְשׁוּ אָרֶץ, בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

תרגום הזוהר פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (שם ל''ב) אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַר וְגוֹ' אַתָּה סֵתֶר לִי, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא סֵתֶר וּמָגֵן לָאָדָם הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה, וְהוּא מִסְתַּתֵּר בְּצֵל כְּנָפָיו, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהָרַע לוֹ, שׁוֹאֵל אִם כֵּן מִצַר תִּצְרֵנִי לָמָּה לִי, כִּי הוּא אוֹתוֹ הַדָּבָר כְּמוֹ אַתָּה סֵתֶר לִי. וּמֵשִׁיב, מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה. מִלְּמַעְלָה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם שׂוֹנְאִים, וְעַל זֶה נֶאֱמַר אַתָּה סֵתֶר לִי, וּמִלְּמַטָּה גַּם כֵּן, וּמִי הוּא, זֶהוּ הַיֵּצֶר הָרַע, וְעַל זֶה נֶאֱמַר מִצַר תִּצְרֵנִי. וְהוּא צָר לְמַעְלָה וְצָר לְמַטָּה, רָנֵי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה. שׁוֹאֵל, יְסוֹבְבֵנִי סֶלָה הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, דְּהַיְנוּ לָשׁוֹן נִסְתָּר, שֶׁהֲרֵי תְּסוֹבְבֵנִי, סוֹבֵב עַל רָנֵי פַלֵּט. וְלָמָּה אוֹמֵר תְּסוֹבְבֵנִי שֶׁהוּא לָשׁוֹן נוֹכַח, וּמֵשִׁיב, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הוּא, אֵלּוּ הַשִּׁירִים שֶׁיֵשׁ בָּהֶם מַדְרֵגוֹת לְהַצָלָה תְּסוֹבְבֵנִי בָּהֶם לְהַצִילֵנִי בַּדֶּרֶךְ. וּלְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר תְּסוֹבְבֵנִי. וּמִקְרָא זֶה אֶפְשָׁר לְקָרְאוֹ כְּסִדְרוֹ, וְאֶפְשָׁר לְקָרְאוֹ לְמַפְרֵעַ, דְּהַיְנוּ, סֶלָה תְּסוֹבְבֵנִי פַּלֵּט רָנֵי תִּצְרֵנִי מִצַר לִי סֵתֶר אַתָּה מִצַד זֶה וּמִצַד זֶה. בֹּא וּרְאֵה, בְּאֵלּוּ שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד, יֵשׁ בָּהֶם סוֹדוֹת, וּדְבָרִים עֶלְיוֹנִים בְּסוֹדוֹת הַחָכְמָה. מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם נֶאֱמְרוּ בְּרוּחַ הַקֹדֶשׁ, שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיָה שׁוֹרֶה עַל דָּוִד וְאָמַר שִׁירָה. וְעַל כֵּן כֻּלָּם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמְרוּ. פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפֹּל וַה' עֲזָרָנִי, וְשׁוֹאֵל, כָּתוּב, דָּחֹה דְּחִיתַנִי, דָּחֹה דָּחוּנִי הָיָה צָרִיךְ לִכְתּוֹב, מַהוּ דָּחֹה דְּחִיתַנִי. שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא דָּחָה אוֹתוֹ, אֶלָּא הַשּׂוֹנְאִים. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא זֶה הַסִּטְרָא אַחֲרָא, הַדּוֹחֶה הָאָדָם תָּמִיד, וְרוֹצֶה לִדְחוֹתוֹ וּלְהַשְּׂטוֹתוֹ מֵעִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְזֶהוּ הַיֵּצֶר הָרַע הַנִּמְצָא עִם הָאָדָם תָּמִיד, וְאֵלָיו חָזַר דָּוִד וְאָמַר דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא הָיָה מַסִּיתוֹ בְּכָל אֵלּוּ הַצָרוֹת שֶׁבָּאוּ עָלָיו, לְהַשְּׂטוֹת אוֹתוֹ מֵעִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעָלָיו אָמַר דָּוִד דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל, בַּגֵּיהִנֹּם, וַה' עֲזָרָנִי, שֶׁלֹּא נִמְסַרְתִּי בְּיָדְךְ. וְעַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִזָּהֵר מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אוֹתוֹ בְּכָל דְּרָכָיו. שֶׁכָּתוּב אָז תֵּלֶךְ לָבֶטַח דַּרְכְּךְ וְרַגְלְךְ לֹא תִגּוֹף, בְּלֶכְתְּךְ לֹא יָצֵר צַעֲדְךְ וְגוֹ'. וּכְתִיב וְאוֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַשְׁרֵיהֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אוֹתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכָּתוּב וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִרְשׁוּ אָרֶץ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ה

א. כָּל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה הֲרֵי זֶה רָשָׁע שׁוֹטֶה וְגַס רוּחַ וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי ז') כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה. וְכֵן חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה הֲרֵי זֶה מוֹנֵעַ תּוֹרָה וְנוֹתֵן מִכְשׁוֹלוֹת לִפְנֵי הָעִוְרִים וְעָלָיו נֶאֱמַר (שם) וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ. אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים שֶׁלֹא הִרְבּוּ תּוֹרָה כָּרָאוּי וְהֵם מְבַקְשִׁים לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵין אַנְשֵׁי עִירָם וְקוֹפְצִין וְיוֹשְׁבִין בְּרֹאשׁ לָדִין וּלְהוֹרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל הֵם הַמַּרְבִּים הַמַּחֲלוֹקוֹת וְהֵם הַמַּחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם וְהַמְכַבִּין נֵרָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְהַמְחַבְּלִים כֶּרֶם ה' צְבָאוֹת עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (שה''ש כ') אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִים מְחַבְּלִים כְּרָמִים: ב. וְאָסוּר לוֹ לְתַלְמִיד לִקְרוֹת לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ וַאֲפִילוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְהוּא שֶׁיִהְיֶה הַשֵּׁם פִּלְאִי שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יֵדַע שֶׁהוּא פְּלוֹנִי וְלֹא יַזְכִּיר שְׁמוֹ בְּפָנָיו וַאֲפִילוּ לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁשְּׁמָם כְּשֵׁם רַבּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִיו אֶלָּא יְשַׁנֶּה אֶת שְׁמָם אֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתָם. וְלֹא יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ אוֹ יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתְנִים לְרֵיעִים וּמַחֲזִירִים זֶה לָזֶה אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו וְאוֹמֵר לוֹ בְּיִרְאָה וְכָבוֹד שָׁלוֹם עָלֶיךָ רִבִּי וְאִם נָתַן לוֹ רַבּוֹ שָׁלוֹם יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי: ג. וְכֵן לֹא יַחְלוֹץ תְּפִלָּיו בִּפְנֵי רַבּוֹ וְלֹא יֵסֵב אֶלָּא יוֹשֵׁב כְּיוֹשֵׁב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְלֹא יִתְפַּלֵּל לֹא לִפְנֵי רַבּוֹ וְלֹא לְאַחַר רַבּוֹ וְלֹא בְּצַד רַבּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַלֵּךְ בְּצִדּוֹ אֶלָּא יִתְרַחֵק לְאַחַר רַבּוֹ וְלֹא יְהֵא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד אֲחוֹרָיו וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל. וְלֹא יִכָּנֵס עִם רַבּוֹ בַּמֶרְחָץ. וְלֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹם רַבּוֹ. וְלֹא יַכְרִיעַ דְבָרָיו בְּפָנָיו. וְלֹא יִסְתּוֹר אֶת דְּבָרָיו. וְלֹא יֵשֵׁב לְפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ שֵׁב. וְלֹא יַעֲמוֹד מִלְּפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ עֲמוֹד אוֹ עַד שֶׁיִּטּוֹל רְשׁוּת לַעֲמוֹד. וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מֵרַבּוֹ לֹא יַחֲזִיר לוֹ אֲחוֹרָיו אֶלָּא נִרְתַּע לַאֲחוֹרָיו וּפָנָיו כְּנֶגֶד פָּנָיו:

מוסר

מספר צידה לדרך דף ר''ו ע''ב

צָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל הַכְנָעָה גְדוֹלָה לִפְנֵי הַבּוֹרֵא וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וְאוֹהֲבָיו וְשֶׁיַּעֲבוֹד לוֹ בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה. וְשֶׁיִּירָא מַמָשׁ בְּכָל זְמַן לְפִי שֶׁהוּא לְפָנָיו תָּמִיד וְאֵין דָּבָר נִסְתָּר מִמֶּנּוּ. וִישַׁבֵּחַ אוֹתוֹ לֵילוֹ וְיוֹמוֹ וְיִזְכּוֹר טוֹבָתוֹ עִמּוֹ בְּסֵתֶר וּבַגָּלוּי וְיָרוּץ לַעֲבוֹדָתוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב. וְיִתְחַנֶן לוֹ תָּמִיד לְרַצוֹתוֹ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו וּלְבַקֵּשׁ מְחִילָה עַל עֲוֹנוֹתָיו וְיָשִׁיב אֶל לִבּוֹ מַה שֶׁעָבַר עָלָיו מִן הָעֲוֹנוֹת שֶׁחָטָא לְפָנָיו. וְכֵן יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו וְהוּא מוֹרֵד בּוֹ וְיוֹדֶה וְיַכִּיר קַטְנוּת מַעֲלוֹתָיו וּפְחִיתוּתוֹ וְגוֹדֶל כְּבוֹד יוֹצְרוֹ וְעוֹצֶם גְּבוּרָתוֹ וְיַרְבֶּה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנָיו בִּכְנִיעָה וְשִׁפְלוּת וְיוֹדֶה עַל כָּל הַבָּא עָלָיו. כְּמוֹ שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה נָחוּם אִישׁ גַּם זוּ עַל כָּל הַקּוֹרוֹת הַמּוֹצְאוֹת אוֹתוֹ. וְאָמְרוּ הַקַּדְמוֹנִים כִּי אֶחָד רָאָה לְחָסִיד מֻכֶּה בְּרַגְלוֹ וְאָמַר לוֹ אֲנִי חָס עַל הַמַּכָּה אֲשֶׁר בְּרַגְלָךְ וְאָמַר לוֹ אֲנִי מַחֲזִיק טוֹבָה לְיוֹצְרִי שֶׁלֹּא נְתָנָהּ בְּעֵינַי:

וישלח ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ל) וַיִּשְׁאַ֣ל יַֽעֲקֹ֗ב וַיֹּ֨אמֶר֙ הַגִּֽידָה-נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם: וּשְׁאֵל יַעֲקֹב וַאֲמַר חַוִּי כְעַן שְׁמָךְ וַאֲמַר לְמָה דְנַן אַתְּ שָׁאֵל לִשְׁמִי וּבָרִיךְ יָתֵהּ תַּמָּן:

רש''י למה זה תשאל. אין לנו שם קבוע, משתנין שמותינו, הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים:

(לא) שלישי וַיִּקְרָ֧א יַֽעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי-רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל-פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי: וּקְרָא יַעֲקֹב שְׁמָא דְאַתְרָא פְּנִיאֵל אֲרֵי חֲזֵיתִי מַלְאָכַיָּא דַּיְיָ אַפִּין בְּאַפִּין וְאִשְׁתְּזָבַת נַפְשִׁי: (לב) וַיִּזְרַח-ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת-פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל-יְרֵכֽוֹ: וּדְנַח לֵהּ שִׁמְשָׁא כְּמָא דִּי עֲבַר יָת פְּנוּאֵל וְהוּא מַטְלַע עַל יַרְכֵּהּ:

רש''י ויזרח לו השמש. לשון בני אדם הוא, כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר, זהו פשוטו. ומדרש אגדה ויזרח לו לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא (מלאכי ג כ) שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע, מהרה לזרוח בשבילו: והוא צלע. והוא היה צולע כשזרחה השמש:

(לג) עַל-כֵּ֡ן לֹא-יֹֽאכְל֨וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל-כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף-יֶ֣רֶךְ יַֽעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה: עַל כֵן לָא יֵיכְלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת גִּידָא דְנַשְׁיָא דִּי עַל פְּתֵי יַרְכָּא עַד יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי קְרֵיב בִּפְתֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב בְּגִידָא דְנַשְׁיָא:

רש''י גיד הנשה. ולמה נקרא שמו גיד הנשה, לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון קפיצה, וכן (ירמיה נא ל) נשתה גבורתם, וכן (לקמן מא נא) כי נשני אלהים את כל עמלי:

לג (א) וַיִּשָּׂ֨א יַֽעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת-הַיְלָדִ֗ים עַל-לֵאָה֙ וְעַל-רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת: וּזְקַף יַעֲקֹב עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא עֵשָׂו אֲתָא וְעִמֵּהּ אַרְבַּע מְאָה גֻּבְרִין וּפַלִּיג יָת בְּנַיָּא עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל תַּרְתֵּין לְחֵינָתָא: (ב) וַיָּ֧שֶׂם אֶת-הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת-לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֨יהָ֙ אַֽחֲרֹנִ֔ים וְאֶת-רָחֵ֥ל וְאֶת-יוֹסֵ֖ף אַֽחֲרֹנִֽים: וְשַׁוִּי יָת לְחֵינָתָא וְיָת בְּנֵיהֶן קַדְמָאִין וְיָת לֵאָה וּבְנָהָא בַּתְרָאִין וְיָת רָחֵל וְיָת יוֹסֵף בַּתְרָאִין:

רש''י ואת לאה וילדיה אחרנים. אחרון אחרון חביב:

(ג) וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֨רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד-גִּשְׁתּ֖וֹ עַד-אָחִֽיו: וְהוּא עֲבַר קֳדָמֵיהוֹן וּסְגִיד עַל אַרְעָא שְׁבַע זִמְנִין עַד מִקְרְבֵהּ עַד (נ''י לְוַת) אֲחוּהִי:

רש''י עבר לפניהם. אמר אם יבא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחלה:

(ד) וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל-צַוָּארָ֖ו וַ֗יִּ֗שָּׁ֗קֵ֑֗ה֗וּ֗ וַיִּבְכּֽוּ: וּרְהַט עֵשָׂו לְקַדָּמוּתֵהּ וְגַפְּפֵהּ וּנְפַל עַל צַוְּארֵהּ וְנַשְׁקֵהּ וּבְכוֹ:

רש''י ויחבקהו. נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחואות הללו: וישקהו. נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי (בהעלותך סט) , יש שדרשו נקדה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר ר' שמעון בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו:

(ה) וַיִּשָּׂ֣א אֶת-עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת-הַנָּשִׁים֙ וְאֶת-הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי-אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר-חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת-עַבְדֶּֽךָ: וּזְקַף יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת נְשַׁיָּא וְיָת בְּנַיָּא וַאֲמַר מָן אִלֵּין לָךְ וַאֲמַר בְּנַיָּא דִּי חַן יְיָ יָת עַבְדָּךְ:

רש''י מי אלה לך. מי אלה להיות שלך:

(ו) רביעי וַתִּגַּ֧שְׁןָ הַשְּׁפָח֛וֹת הֵ֥נָּה וְיַלְדֵיהֶ֖ן וַתִּֽשְׁתַּֽחֲוֶֽיןָ: וּקְרִיבָן לְחֵינָתָא אִנוּן וּבְנֵיהֶן וּסְגִידוּ: (ז) וַתִּגַּ֧שׁ גַּם-לֵאָ֛ה וִֽילָדֶ֖יהָ וַיִּֽשְׁתַּֽחֲו֑וּ וְאַחַ֗ר נִגַּ֥שׁ יוֹסֵ֛ף וְרָחֵ֖ל וַיִּֽשְׁתַּֽחֲוֽוּ: וּקְרִיבָא אַף לֵאָה וּבְנָהָא וּסְגִידוּ וּבָתַר כֵּן קְרֵיב יוֹסֵף וְרָחֵל וּסְגִידוּ:

רש''י נגש יוסף ורחל. בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל יוסף נגש לפניה, אמר אמי יפת תאר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת (מט כב) עלי עין:

(ח) וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לְךָ֛ כָּל-הַמַּֽחֲנֶ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר פָּגָ֑שְׁתִּי וַיֹּ֕אמֶר לִמְצֹא-חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי: וַאֲמַר מָן לָךְ כָּל מַשְׁרִיתָא הָדֵין דִּי עֲרָעִית וַאֲמַר לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי:

רש''י מי לך כל המחנה. מי כל המחנה אשר פגשתי שהוא שלך, כלומר למה הוא לך. ופשוטו של מקרא [נאמר] על מוליכי המנחה. ומדרשו כתות של מלאכים פגע, שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם של מי אתם, והם אומרים להם של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם:

(ט) וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ-לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר-לָֽךְ: וַאֲמַר עֵשָׂו אִית לִי סַגִּי אָחִי אַצְלַח בְּדִילָךְ:

רש''י יהי לך אשר לך. כאן הודה לו על הברכות:

(י) וַיֹּ֣אמֶר יַֽעֲקֹ֗ב אַל-נָא֙ אִם-נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָֽקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל-כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי: וַאֲמַר יַעֲקֹב בְּבָעוּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ וּתְקַבֵּל תִּקְרֻבְתִּי מִן יְדִי אֲרֵי עַל כֵּן חֲזִתִּנּוּן לְאַפָּיךְ כְּחֵיזוּ אַפֵּי רַבְרְבַיָּא וְאִתְרְעֵית לִי:

רש''י אל נא. אל נא תאמר לי כן: אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו' . כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי על אשר ראיתי פניך, והן חשובין לי כראית פני המלאך שראיתי שר שלך, ועוד על שנתרצית למחול סרחני. ולמה הזכיר לו ראית המלאך, כדי שיתירא המנו ויאמר ראה מלאכים ונצול, איני יכול לו מעתה: ותרצני. נתפיסת לי, וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, אפיימינ''ט בלע''ז (ויקרא כב כ) כי לא לרצון יהיה לכם, הקרבנות באות לפיס ולרצון, וכן (משלי י לב) שפתי צדיק ידעון רצון, יודעים לפיס ולרצות:

(יא) קַח-נָ֤א אֶת-בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי-חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ-לִי-כֹ֑ל וַיִּפְצַר-בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח: קַבֵּל כְּעַן יָת תִּקְרֻבְתִּי דְּאִתּוֹתִיאַת לָךְ אֲרֵי רַחִים עֲלַי (קֳדָם) יְיָ וַאֲרֵי אִית לִי כֹלָּא וְאַתְקֵף בֵּהּ וְקַבִּיל:

רש''י ברכתי. מנחתי, מנחה זו הבאה על ראית פנים ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום, וכל ברכה שהיא לראית פנים, כגון להלן (מז י) ויברך יעקב את פרעה, (מ''ב יח לא) עשו אתי ברכה, דסנחריב. וכן (ש''ב ח י) לשאל לו לשלום ולברכו, דתועי מלך חמת, כלם לשון ברכת שלום הן שקורין בלע''ז שלוצי''ר [לשאול בשלום], אף זו ברכתי מו''ן שלו''ד : אשר הבאת לך. לא טרחת בה, ואני יגעתי להגיעה עד שבאה לידך: חנני. נו''ן ראשונה מדגשת לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני''ן, שהיה לו לומר חננני, שאין חנן בלא שתי נונין, והשלישית לשמוש כמו עשני, זבדני: יש לי כל. כל ספוקי, ועשו דבר בלשון גאוה (פסוק ט) יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי:

(יב) וַיֹּ֖אמֶר נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ: וַאֲמַר נִטַל וְנֵהָךְ וְאֵיהַךְ לְקָבְלָךְ:

רש''י נסעה. כמו (תהלים קל ב) שמעה, שהוא כמו שמע, אף כאן נסעה כמו נסע, והנו''ן יסוד בתבה. ותרגומו טול ונהך, עשו אמר ליעקב נסע מכאן ונלך: ואלכה לנגדך. בשוה לך, טובה זו אעשה לך שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, וזהו לנגדך, בשוה לך:

(יג) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵ֨עַ֙ כִּֽי-הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ יוֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל-הַצֹּֽאן: וַאֲמַר לֵהּ רִבּוֹנִי יְדַע אֲרֵי יָנְקַיָּא רַכִּיכִין וְעָנָא וְתוֹרֵי מֵינִקְתָּא עָלָי וּדְחוֹקִנּוּן יוֹמָא חַד וִימוּתוּן כָּל עָנָא:

רש''י עלות עלי. הצאן והבקר שהן עלות מטלות עלי לנהלן לאט: עלות. מגדלות עולליהן, לשון (איכה ב יא) עולל ויונק, (ישעיה סה כ) עול ימים, (שמואל א' ו י) ושתי פרות עלות, ובלע''ז אינפנטיי''ש ודפקום יום אחד. ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן: ודפקום. כמו (שה''ש ה ב) קול דודי דופק, נוקש בדלת:

(יד) יַֽעֲבָר-נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַֽאֲנִ֞י אֶֽתְנַֽהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר-לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר-אָבֹ֥א אֶל-אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה: יְעִבַּר כְּעַן רִבּוֹנִי קֳדָם עַבְדֵּהּ וַאֲנָא אֱדַבֵּר בְּנִיחַ לְרֶגֶל עוֹבַדְתָּא דִּי קֳדָמַי וּלְרֶגֶל יָנְקַיָּא עַד דִּי אֵעוֹל לְוַת רִבּוֹנִי לְשֵׂעִיר:

רש''י יעבר נא אדני. אל תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך ואף אם תתרחק: אתנהלה. אתנהל, ה''א יתרה כמו (לעיל יח כא) ארדה, (במדבר ט ח) אשמעה: לאטי. לאט שלי, לשון נחת (ישעיה ח ו) ההולכים לאט, (ש''ב יח ה) לאט לי לנער. לאטי הלמ''ד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי: לרגל המלאכה. לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המטלת עלי להוליך: ולרגל הילדים. לפי רגליהם שהם יכולים לילך: עד אשר אבא אל אדני שעירה. הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סכות. אמר אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך. ואימתי ילך, בימי המשיח, שנאמר (עובדיה א כא) ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו. ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים:

(טו) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה-נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן-הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֨אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא-חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי: וַאֲמַר עֵשָׂו אֶשְׁבּוֹק כְּעַן עִמָּךְ מִן עַמָּא דְּעִמִּי וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי:

רש''י ויאמר למה זה. תעשה לי טובה זו שאיני צריך לה: אמצא חן בעיני אדני. ולא תשלם לי עתה שום גמול:

(טז) וַיָּ֩שָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה: וְתַב בְּיוֹמָא הַהוּא עֵשָׂו לְאָרְחֵהּ לְשֵׂעִיר:

רש''י וישב ביום ההוא עשו לדרכו. עשו לבדו וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד. והיכן פרע להם הקדוש ברוך הוא, בימי דוד, שנאמר (ש''א ל יז) כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים:

(יז) וְיַֽעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֨הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל-כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם-הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת: (ס) וְיַעֲקֹב נְטַל לְסֻכּוֹת וּבְנָא לֵהּ בֵּיתָא וְלִבְעִירֵהּ עֲבַד מְטַלָּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא סֻכּוֹת:

רש''י ויבן לו בית. שהה שם שמונה עשר חדש, קיץ וחרף וקיץ. סכות קיץ, בית חורף, סכות קיץ:

(יח) וַיָּבֹא֩ יַֽעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת-פְּנֵ֥י הָעִֽיר: וַאֲתָא יַעֲקֹב שְׁלִים קַרְתָּא דִּשְׁכֶם דִּי בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן בְּמֵיתֵהּ מִפַּדַּן דַּאֲרָם וּשְׁרָא לָקֳבֵל (אַפֵּי) קַרְתָּא:

רש''י שלם. שלם בגופו, שנתרפא מצליעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן: עיר שכם. כמו לעיר, וכמוהו (רות א יט) עד בואנה בית לחם: בבאו מפדן ארם. כאדם האומר לחברו יצא פלוני מבין שני אריות ובא שלם, אף כאן ויבא שלם מפדן ארם, מלבן ומעשו שנזדוגו לו בדרך:

(יט) וַיִּ֜קֶן אֶת-חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה-שָׁם֙ אָֽהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי-חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה: וּזְבַן יָת אַחֲסָנַת חַקְלָא דִּי פְרַס תַּמָּן מַשְׁכְּנֵהּ מִידָא דִּבְנֵי חֲמוֹר אֲבוּהִי דִּשְׁכֶם בְּמֵאָה חוּרְפָן:

רש''י קשיטה. מעה. אמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה קשיטה (ותרגומו חרפן, טובים, חריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר) :

(כ) וַיַּצֶּב-שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא-ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲקֵם תַּמָּן מַדְבְּחָא וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדָם אֵל אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:

רש''י ויקרא לו אל אלהי ישראל. לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקדוש ברוך הוא עמו והצילו קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר מי שהוא אל הוא הקדוש ברוך הוא הוא לאלהים לי ששמי ישראל, וכן מצינו במשה (שמות יז טו) ויקרא שמו ה' נסי, לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא, ה' הוא נסי. ורבותינו דרשוהו שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל. ודברי תורה (ירמיה כג כט) כפטיש יפצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים, ואני לישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי:

לד (א) חמישי וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת-לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָ֖ה לְיַֽעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ: וּנְפָקַת דִּינָה בַּת לֵאָה דִּי יְלִידַת לְיַעֲקֹב לְמֶחֱזֵי בִּבְנַת אַרְעָא:

רש''י בת לאה. ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר (ל טז) ותצא לאה לקראתו (ועליה משלו המשל (יחזקאל טז מד) כאמה בתה) :

(ב) וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן-חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ: וַחֲזָא יָתַהּ שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר חִוָאָה רַבָּא דְאַרְעָא וּדְבַר יָתַהּ וּשְׁכִיב יָתַהּ וְעַנְיַהּ:

רש''י וישכב אתה. כדרכה: ויענה. שלא כדרכה:

וישלח יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ג) וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּת-יַֽעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת-הַֽנַּֽעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל-לֵ֥ב הַֽנַּֽעֲרָֽ: וְאִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁהּ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וּרְחֵים יָת עוּלֶמְתָּא וּמַלִּיל עַל לִבָּא דְעוּלֶמְתָּא:

רש''י על לב הנערה. דברים המתישבין על הלב, ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז, אני אשאך ותקני העיר וכל שדותיה:

(ד) וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל-חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַח-לִ֛י אֶת-הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה: וַאֲמַר שְׁכֶם לַחֲמוֹר אֲבוּהִי לְמֵימָר סַב לִי יָת עוּלֶמְתָּא הָדָא לְאִנְתּוּ: (ה) וְיַֽעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת-דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת-מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶֽחֱרִ֥שׁ יַֽעֲקֹ֖ב עַד-בֹּאָֽם: וְיַעֲקֹב שְׁמַע אֲרֵי סָאֵיב יָת דִּינָה בְרַתֵּהּ וּבְנוֹהִי הֲווֹ עִם גֵּיתוֹהִי בְּחַקְלָא וְשָׁתִיק יַעֲקֹב עַד מֵיתֵיהוֹן: (ו) וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי-שְׁכֶ֖ם אֶל-יַֽעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ: וּנְפַק חֲמוֹר אֲבוּהִי דִּשְׁכֶם לְוַת יַעֲקֹב לְמַלָּלָא עִמֵּהּ: (ז) וּבְנֵ֣י יַֽעֲקֹ֗ב בָּ֤אוּ מִן-הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּי-נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת-בַּֽת-יַֽעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵֽעָשֶֽׂה: וּבְנֵי יַעֲקֹב עַלּוּ מִן חַקְלָא כַּד שְׁמָעוּ וְאִתְנְסִיסוּ גֻּבְרַיָּא וּתְקֵיף לְהוֹן לַחֲדָא אֲרֵי קְלָנָא עֲבַד בְּיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁכַּב עִם בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לָא כָשַׁר לְאִתְעֲבָדָא:

רש''י וכן לא יעשה. לענות את הבתולות, שהאמות גדרו עצמן מן העריות על ידי המבול:

(ח) וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: וּמַלִּיל חֲמוֹר עִמְּהוֹן לְמֵימָר שְׁכֶם בְּרִי אִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁהּ בִּבְרַתְּכוֹן הָבוּ כְעַן יָתַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ:

רש''י חשקה. חפצה:

(ט) וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ-לָ֔נוּ וְאֶת-בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם: וְתִתְחַתְּנוּן בָּנָא בְּנָתֵיכוֹן תִּתְּנוּן לָנָא וְיָת בְּנָתָנָא תִּסְבוּן לְכוֹן: (י) וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֨רֶץ֙ תִּֽהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵאָֽחֲז֖וּ בָּֽהּ: וְעִמָּנָא תֵּתְבוּן וְאַרְעָא תְּהֵי קֳדָמֵיכוֹן תִּיבוּ וְעֲבִידוּ בַהּ סְחוֹרְתָּא וְאַחֲסִינוּ בַּהּ: (יא) וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל-אָבִ֣יהָ וְאֶל-אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא-חֵ֖ן בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם וַֽאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן: וַאֲמַר שְׁכֶם לַאֲבוּהָא וּלְאַחָהָא אַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן וְדִי תֵימְרוּן לִי אֶתֵּן: (יב) הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר תֹּֽאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ-לִ֥י אֶת-הַֽנַּֽעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה: אַסְגוּ עָלַי לַחֲדָא מוֹהֲרִין וּמַתְּנָן וְאֶתֵּן כְּמָא דִּי תֵימְרוּן לִי וְהָבוּ לִי יָת עוּלֶמְתָּא לאִנְתּוּ:

רש''י מהר. כתבה:

(יג) וַיַּֽעֲנ֨וּ בְנֵי-יַֽעֲקֹ֜ב אֶת-שְׁכֶ֨ם וְאֶת-חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם: וַאֲתִיבוּ בְנֵי יַעֲקֹב יָת שְׁכֶם וְיָת חֲמוֹר אֲבוּהִי בְּחָכְמְתָא וּמַלִּילוּ דִּי סָאֵב יָת דִּינָה אֲחָתְהוֹן:

רש''י במרמה. בחכמה: אשר טמא. הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם:

(יד) וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַֽעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת-אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי-חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ: וַאֲמָרוּ לְהוֹן לָא נִכּוּל לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא הָדֵין לְמִתַּן יָת אֲחָתָנָא לִגְבַר דִּי לֵיהּ עָרְלְתָא אֲרֵי חִסּוּדָא הִיא לָנָא:

רש''י חרפה הוא. שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חברו הוא אומר לו ערל אתה, או בן ערל. חרפה בכל מקום גדוף:

(טו) אַךְ-בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּֽהְ֣יוּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל-זָכָֽר: בְּרַם בְּדָא נִתְפֵּס לְכוֹן אִם תֶּהֱווֹן כְּוָתָנָא לְמִגְזַר לְכוֹן כָּל דְּכוּרָא:

רש''י נאות לכם. נתרצה לכם, לשון (מ''ב יב ט) ויאותו: להמל. להיות נמול, אינו לשון לפעול אלא לשון להפעל:

(טז) וְנָתַ֤נּוּ אֶת-בְּנֹתֵ֨ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת-בְּנֹֽתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח-לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד: וְנִתַּן יָת בְּנָתָנָא לְכוֹן וְיָת בְּנָתֵיכוֹן נִסַּב לָנָא וְנִתּוּב עִמְּכוֹן וְנֵיהֵי לְעַמָּא חָד:

רש''י ונתנו. נו''ן שניה מדגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני''ן ונתננו: ואת בנתיכם נקח לנו. אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור שתלו החשיבות בבני יעקב, לקח בנות שכם את שיבחרו להם ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם, דכתיב ונתנו את בנותינו, לפי דעתנו, ואת בנותיכם נקח לנו, ככל אשר נחפוץ. וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם הפכו הדברים (פסוק כא) את בנתם נקח לנו לנשים ואת בנתינו נתן להם, כדי לרצותם שיאותו להמול:

(יז) וְאִם-לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת-בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ: וְאִם לָא תְקַבְּלוּן מִנָּנָא לְמִגְזָר וּנְדַבֵּר יָת בְּרַתָּנָא וְנֵזֵיל: (יח) וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן-חֲמֽוֹר: וּשְׁפָרוּ פִּתְגָּמֵיהוֹן בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר: (יט) וְלֹֽא-אֵחַ֤ר הַנַּ֨עַר֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת-יַֽעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו: וְלָא אוֹחַר עוּלֵימָא לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא אֲרֵי אִתְרְעִי בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא יַקִּיר מִכֹּל בֵּית אֲבוּהִי: (כ) וַיָּבֹ֥א חֲמ֛וֹר וּשְׁכֶ֥ם בְּנ֖וֹ אֶל-שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל-אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר: וַאֲתָא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּרֵהּ לִתְרַע קַרְתְּהוֹן וּמַלִּילוּ עִם אֲנָשֵׁי קַרְתְּהוֹן לְמֵימָר: (כא) הָֽאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵֽשְׁב֤וּ בָאָ֨רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת-יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת-בְּנֹתָם֙ נִֽקַּֽח-לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת-בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם: גֻּבְרַיָּא הָאִלֵּין שָׁלְמִין אִנּוּן עִמָּנָא וִיתִיבוּן בְּאַרְעָא וְיַעְבְּדוּן בַּהּ סְחוֹרְתָא וְאַרְעָא הָא פְתָיוּת יְדִין קֳדָמֵיהוֹן יָת בְּנָתֵיהוֹן נִסַּב לָנָא לִנְשִׁין וְיָת בְּנָתָנָא נִתֵּן לְהוֹן:

רש''י שלמים. בשלום ובלב שלם: והארץ הנה רחבת ידים. כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר לא תפסידו כלום, פרקמטיא הרבה באה לכאן ואין לה קונים:

(כב) אַךְ-בְּ֠זֹ֠את יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָֽאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִֽהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֨נוּ֙ כָּל-זָכָ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים: בְּרַם בְּדָא יִתָּפְסוּן לָנָא גּוּבְרַיָּא לְמִתַּב עִמָּנָא לְמֶהֱוֵי לְעַמָּא חָד בְּמִגְזַר לָנָא כָּל דְּכוּרָא כְּמָא דִּי אִנּוּן גְּזִירִין:

רש''י בהמול. בהיות נמול:

(כג) מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכָל-בְּהֶמְתָּ֔ם הֲל֥וֹא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵא֣וֹתָה לָהֶ֔ם וְיֵֽשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ: גֵּיתֵיהוֹן וְקִנְיָנְהוֹן וְכָל בְּעִירְהוֹן הֲלָא דִּילָנָא אִנּוּן בְּרַם נִתְפֵּס לְהוֹן וִיתִיבוּן עִמָּנָא:

רש''י אך נאותה להם. לדבר זה, ועל ידי כן ישבו אתנו:

(כד) וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל-חֲמוֹר֙ וְאֶל-שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ כָּל-יֹֽצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִיר֑וֹ וַיִּמֹּ֨לוּ֙ כָּל-זָכָ֔ר כָּל-יֹֽצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֽוֹ: וְקַבִּילוּ מִן חֲמוֹר וּמִן שְׁכֶם בְּרֵהּ כָּל נָפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ וּגְזָרוּ כָּל דְּכוּרָא כָּל נָפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ: (כה) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵ֣י-בְנֵי-יַֽ֠עֲקֹ֠ב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל-הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל-זָכָֽר: וַהֲוָה בְיוֹמָא תְלִיתָאָה כַּד תְּקִיפוּ עֲלֵיהוֹן כֵּאבֵיהוֹן וּנְסִיבוּ תְרֵין בְּנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִּינָה גְּבַר חַרְבֵּהּ וְעַלּוּ עַל קַרְתָּא דְּיָתְבוּן לְרָחֲצָן וּקְטָלוּ כָּל דְּכוּרָא:

רש''י שני בני יעקב. בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי, כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה המנו: אחי דינה. לפי שמסרו עצמן עליה נקראו אחיה: בטח. שהיו כואבים. ומדרש אגדה בטוחים היו על כחו של זקן:

(כו) וְאֶת-חֲמוֹר֙ וְאֶת-שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָֽרְג֖וּ לְפִי-חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת-דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ: וְיָת חֲמוֹר וְיָת שְׁכֶם בְּרֵהּ קְטָלוּ לְפִתְגַּם דְּחָרֶב וּדְבָרוּ יָת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וּנְפָקוּ: (כז) בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל-הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם: בְּנֵי יַעֲקֹב עַלּוּ לְחַלָּצָא קָטִילַיָּא וּבְזוֹ קַרְתָּא דִּי סָאִיבוּ אֲחָתְהוֹן:

רש''י על החללים. לפשט את החללים:

(כח) אֶת-צֹאנָ֥ם וְאֶת-בְּקָרָ֖ם וְאֶת-חֲמֹֽרֵיהֶ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר-בָּעִ֛יר וְאֶת-אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ: יָת עָנְהוֹן וְיָת תּוֹרְהוֹן וְיָת חֲמָרֵיהוֹן וְיָת דִּי בְקַרְתָּא וְיָת דִּי בְחַקְלָא בְּזוֹ: (כט) וְאֶת-כָּל-חֵילָ֤ם וְאֶת-כָּל-טַפָּם֙ וְאֶת-נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת: וְיָת כָּל נִכְסֵיהוֹן וְיָת כָּל טַפְלְהוֹן וְיָת נְשֵׁיהוֹן שְׁבוֹ וּבְזוֹ וְיָת כָּל דִּי בְבֵיתָא:

רש''י חילם. ממונם וכן (דברים ח יז) עשה לי את החיל הזה, (במדבר כד יח) וישראל עשה חיל, (תהלים מט יא) ועזבו לאחרים חילם: שבו. לשון שביה לפיכך טעמו מלרע:

(ל) וַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֜ב אֶל-שִׁמְע֣וֹן וְאֶל-לֵוִי֘ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֨נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַֽעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַֽאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶֽאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי: וַאֲמַר יַעֲקֹב לְשִׁמְעוֹן וּלְלֵוִי עֲכַרְתּוּן יָתִי לְמִתַּן דְּבָבוּ בֵּינָנָא וּבֵין יָתְבֵי אַרְעָא בִּכְנַעֲנָאָה וּבַפְּרִזָּאָה וַאֲנָא עַם דְּמִנְיַן וְיִתְכַּנְשׁוּן עֲלַי וְיִמְחִנּוּנִי וְאֶשְׁתֵּצֵי אֲנָא וְאֱנַשׁ בֵּיתִי:

רש''י עכרתם. לשון מים עכורים, אין דעתי צלולה עכשיו. ואגדה, צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים (שמות כג ל) עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, לפיכך היו שותקין: מתי מספר. אנשים מועטים:

(לא) וַיֹּאמְר֑וּ הַֽכְזוֹנָ֕ה יַֽעֲשֶׂ֖ה אֶת-אֲחוֹתֵֽנוּ: (פ) וַאֲמָרוּ הַכְנָפְקַת בָּרָא יִתְעֲבֵד (נ''א יַעְבֵּד יָת אַחָתָנָא) לַאֲחָתָנָא:

רש''י הכזונה. הפקר: את אחותנו. ית אחתנא:

לה (א) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל-יַֽעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵית-אֵ֖ל וְשֶׁב-שָׁ֑ם וַֽעֲשֵׂה-שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ הַנִּרְאֶ֣ה אֵלֶ֔יךָ בְּבָ֨רְחֲךָ֔ מִפְּנֵ֖י עֵשָׂ֥ו אָחִֽיךָ: וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקֹב קוּם סַק לְבֵית אֵל וְתִיב תַּמָן וְעִבֵּד תַּמָן מַדְבְּחָא לֵאלָהָא דְאִתְגְלִי לָךְ בְּמֵעִרְקָךְ מִן קֳדָם עֵשָׂו אָחוּךְ:

רש''י קום עלה. לפי שאחרת בדרך נענשת ובא לך זאת מבתך:

(ב) וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל-בֵּית֔וֹ וְאֶ֖ל כָּל-אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ הָסִ֜רוּ אֶת-אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹֽכְכֶ֔ם וְהִֽטַ֣הֲר֔וּ וְהַֽחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹֽתֵיכֶֽם: וַאֲמַר יַעֲקֹב לֶאֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וּלְכֹל דִּי עִמֵּהּ אַעְדוּ יָת טַעֲוַת עַמְמַיָּא דִי בֵינֵיכוֹן וְאִדַכּוּ וְשַׁנּוּ כְּסוּתְכוֹן:

רש''י הנכר. שיש בידכם משלל של שכם: והטהרו. מעבודה זרה: והחליפו שמלתיכם. שמא יש בידכם כסות של עבודה זרה:

(ג) וְנָק֥וּמָה וְנַֽעֲלֶ֖ה בֵּית-אֵ֑ל וְאֶֽעֱשֶׂה-שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל הָֽעֹנֶ֤ה אֹתִי֙ בְּי֣וֹם צָֽרָתִ֔י וַֽיְהִי֙ עִמָּדִ֔י בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתִּי: וְנֵקוֹם וְנִסַּק לְבֵית אֵל וְאֶעְבֵּד תַּמָּן מַדְבְּחָא לֵאלָהָא דְקַבִּיל צְלוֹתִי בְּיוֹמָא דְעַקְתִי וַהֲוָה מֵימְרֵהּ בְּסַעְדִי בְּאָרְחָא דִי אֲזָלִית: (ד) וַיִּתְּנ֣וּ אֶֽל-יַֽעֲקֹ֗ב אֵ֣ת כָּל-אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדָ֔ם וְאֶת-הַנְּזָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּטְמֹ֤ן אֹתָם֙ יַֽעֲקֹ֔ב תַּ֥חַת הָֽאֵלָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עִם-שְׁכֶֽם: וִיהָבוּ לְיַעֲקֹב יָת כָּל טַעֲוַת עַמְמַיָּא דִי בִידֵיהוֹן וְיָת קָדָשַׁיָּא דִי בְאֻדְנֵיהוֹן וְטַּמַּר יָתְהוֹן יַעֲקֹב תְּחוֹת בָּטְמָא דִי עִם שְׁכֶם:

רש''י האלה. מין אילן סרק: עם שכם. אצל שכם:

(ה) וַיִּסָּ֑עוּ וַיְהִ֣י | חִתַּ֣ת אֱלֹהִ֗ים עַל-הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א רָֽדְפ֔וּ אַֽחֲרֵ֖י בְּנֵ֥י יַֽעֲקֹֽב: וּנְטָלוּ וַהֲוַת דַּחֲלָא דַיְיָ עַל עַמְמַיָא דִי בְּקִרְוֵי סַחֲרָנֵיהוֹן וְלָא רְדָפוּ בָּתַר בְּנֵי יַעֲקֹב:

רש''י חתת. פחד:

(ו) וַיָּבֹ֨א יַֽעֲקֹ֜ב ל֗וּזָה אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן הִ֖וא בֵּית-אֵ֑ל ה֖וּא וְכָל-הָעָ֥ם אֲשֶׁר-עִמּֽוֹ: וַאֲתָא יַעֲקֹב לְלוּז דִּי בְאַרְעָא דִכְנַעַן הִיא בֵּית אֵל הוּא וְכָל עַמָּא דִי עִמֵּהּ: (ז) וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ וַיִּקְרָא֙ לַמָּק֔וֹם אֵ֖ל בֵּית-אֵ֑ל כִּ֣י שָׁ֗ם נִגְל֤וּ אֵלָיו֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים בְּבָרְח֖וֹ מִפְּנֵ֥י אָחִֽיו: וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא וּקְרָא לְאַתְרָא אֵל בֵּית אֵל אֲרֵי תַמָּן אִתְגְלֵי לֵהּ יְיָ בְּמֵעִרְקֵהּ מִן קֳדָם אָחוּהִי:

רש''י אל בית אל. הקדוש ברוך הוא בבית אל גלוי שכינתו בבית אל. יש תבה חסרה בי''ת המשמשת בראשה, כמו (ש''ב ט ד) הנה הוא בית מכיר בן עמיאל, כמו בבית מכיר, (להלן לח יא) בית אביך כמו בבית אביך: נגלו אליו האלהים. במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו (להלן לט כ) אדני יוסף, (שמות כב יד) אם בעליו עמו, ולא נאמר בעלו, וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים, אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים:

(ח) וַתָּ֤מָת דְּבֹרָה֙ מֵינֶ֣קֶת רִבְקָ֔ה וַתִּקָּבֵ֛ר מִתַּ֥חַת לְבֵית-אֵ֖ל תַּ֣חַת הָֽאַלּ֑וֹן וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ אַלּ֥וֹן בָּכֽוּת: (פ) וּמִיתַת דְּבוֹרָה מֵנִקְתָּא דְרִבְקָה וְאִתְקְבָרַת מִלְרַע לְבֵית אֵל בְּשִׁפּוֹלֵי מֵישְׁרָא וּקְרָא שְׁמֵּהּ מֵישַׁר בָּכִיתָא:

רש''י ותמת דברה. מה ענין דבורה בבית יעקב, אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב (כז מה) ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך. מדברי רבי משה הדרשן למדתיה: מתחת לבית אל. העיר יושבת בהר ונקברה ברגלי ההר: תחת האלון. בשפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו אלון. ואגדה נתבשר שם באבל שני, שהגד לו על אמו שמתה. ואלון בלשון יוני אחר. ולפי שהעלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות הכרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמו:

(ט) וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶל-יַֽעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ: וְאִתְגְלִי יְיָ לְיַעֲקֹב עוֹד בְּמֵיתוֹהִי מִפַּדַן אֲרָם וּבָרִיךְ יָתֵהּ:

רש''י עוד. פעם שני במקום הזה, אחד בלכתו ואחד בשובו: ויברך אתו. ברכת אבלים:

(י) וַיֹּֽאמֶר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַֽעֲקֹ֑ב לֹֽא-יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֙ ע֜וֹד יַֽעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם-יִשְׂרָאֵל֙ יִֽהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲמַר לֵהּ יְיָ שְׁמָךְ יַעֲקֹב לָא יִתְקְרֵי שְׁמָךְ עוֹד יַעֲקֹב אֶלָהֵין יִשְׂרָאֵל יְהֵא שְׁמָךְ וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ יִשְׂרָאֵל:

רש''י לא יקרא שמך עוד יעקב. לשון אדם הבא במארב ועקבה אלא לשון שר ונגיד:

(יא) וַיֹּ֩אמֶר֩ ל֨וֹ אֱלֹהִ֜ים אֲנִ֨י אֵ֤ל שַׁדַּי֙ פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִֽהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ וּמְלָכִ֖ים מֵֽחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ: וַאֲמַר לֵהּ יְיָ אֲנָא אֵל שַׁדַּי פּוּשׁ וּסְגֵי עַם וְכִנְשַׁת שִׁבְטִּין יְהֵא מִנָּךְ וּמַלְכִין דְשַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא מִנָּךְ יִפְקוּן:

רש''י אני אל שדי. שאני כדאי לברך, שהברכות שלי: פרה ורבה. על שם שעדין לא נלד בנימין ואף על פי שכבר נתעברה ממנו: גוי. בנימין: גוים. מנשה ואפרים שעתידים לצאת מיוסף, והם במנין השבטים: ומלכים. שאול ואיש בשת שהיו משבט בנימין, שעדין לא נלד. (ופסוק זה דרשו אבנר כשהמליך איש בשת, ואף השבטים דרשוהו וקרבו בנימין, דכתיב (שופטים כא א) איש ממנו לא יתן את בתו לבנימן לאשה, וחזרו ואמרו אלמלא היה עולה מן השבטים לא היה הקדוש ברוך הוא אומר ליעקב ומלכים מחלציך יצאו) : גוי וקהל גוים. שגוים עתידים בניו להעשות כמנין הגוים שהם שבעים אמות, וכן כל הסנהדרין שבעים. דבר אחר שעתידים בניו להקריב אסור במות כגוים בימי אליהו:

(יב) שישי וְאֶת-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּלְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ אֶתֵּ֥ן אֶת-הָאָֽרֶץ: וְיָת אַרְעָא דִי יְהָבִית לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לָךְ אֶתְּנִנַּהּ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא: (יג) וַיַּ֥עַל מֵֽעָלָ֖יו אֱלֹהִ֑ים בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר אִתּֽוֹ: וְאִסְתַּלַּק מֵעִלָּוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ בְּאַתְרָא דִי מַלֵּיל עִמֵּהּ: (יד) וַיַּצֵּ֨ב יַֽעֲקֹ֜ב מַצֵּבָ֗ה בַּמָּק֛וֹם אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ מַצֶּ֣בֶת אָ֑בֶן וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֨יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן: וַאֲקֵם יַעֲקֹב קַמְתָא בְּאַתְרָא דִי מַלִּיל עִמֵּהּ קָמַת אַבְנָא וְאַסִּיךְ עֲלַהּ נִסּוּכִין וַאֲרִיק עֲלַהּ מִשְׁחָא:

רש''י במקום אשר דבר אתו. איני יודע מה מלמדנו:

(טו) וַיִּקְרָ֨א יַֽעֲקֹ֜ב אֶת-שֵׁ֣ם הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר אִתּ֥וֹ שָׁ֛ם אֱלֹהִ֖ים בֵּית-אֵֽל: וּקְרָא יַעֲקֹב יָת שְׁמָא דְאַתְרָא דִי מַלִּיל עִמֵּהּ תַּמָּן יְיָ בֵּית אֵל: (טז) וַיִּסְעוּ֙ מִבֵּ֣ית אֵ֔ל וַֽיְהִי-ע֥וֹד כִּבְרַת-הָאָ֖רֶץ לָב֣וֹא אֶפְרָ֑תָה וַתֵּ֥לֶד רָחֵ֖ל וַתְּקַ֥שׁ בְּלִדְתָּֽהּ: וּנְטָלוּ מִבֵּית אֵל וַהֲוָה עוֹד כְּרוּבַת אַרְעָא לְמֵיעַל לְאֶפְרָת וִילִידַת רָחֵל וְקַשִׁיאַת בְּמֵילְדַהּ:

רש''י כברת הארץ. מנחם פרש לשון כביר, רבוי, מהלך רב. ואגדה בזמן שהארץ חלולה ומנקבת ככברה שהניר מצוי, הסתו עבר, והשרב עדין לא בא. ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו (מ''ב ה יט) וילך מאתו כברת ארץ. ואומר אני שהוא שם מדת קרקע כמו מהלך פרסה או יותר, כמו שאתה אומר (ישעיה ה י) צמדי כרם, (לעיל לג יט) חלקת השדה, כך במהלך אדם נותן שם מדה כברת ארץ:

(יז) וַיְהִ֥י בְהַקְשֹׁתָ֖הּ בְּלִדְתָּ֑הּ וַתֹּ֨אמֶר לָ֤הּ הַֽמְיַלֶּ֨דֶת֙ אַל-תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי-גַם-זֶ֥ה לָ֖ךְ בֵּֽן: וַהֲוָה בְקַשְׁיוּתַהּ בְּמֵילְדַהּ וַאֲמֶרֶת לַהּ חָיְתָא לָא תִדְחֲלִי אֲרֵי אַף דֵּין לִיךְ בָּר:

רש''י כי גם זה. נוסף לך על יוסף. ורבותינו דרשו עם כל שבט נלדה תאומה, ועם בנימין נלדה תאומה יתרה:

(יח) וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן-אוֹנִ֑י וְאָבִ֖יו קָֽרָא-ל֥וֹ בִנְיָמִֽין: וַהֲוָה בְּמִפַּק נַפְשַׁהּ אֲרֵי מִיתַת (נ''י מַיְתָא) וּקְרַת שְׁמֵהּ בַּר דְוָי וַאֲבוּהִי קְרָא לֵהּ בִּנְיָמִין:

רש''י בן אוני. בן צערי: בנימין. נראה בעיני לפי שהוא לבדו נלד בארץ כנען, שהיא בנגב כשאדם בא מארם נהרים, כמו שנאמר (במדבר לג מ) בנגב בארץ כנען, (לעיל יב ט) הלוך ונסוע הנגבה: בנימין. בן ימין, לשון (תהלים פט יג) צפון וימין אתה בראתם, לפיכך הוא מלא:

(יט) וַתָּ֖מָת רָחֵ֑ל וַתִּקָּבֵר֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔תָה הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם: וּמִיתַת רָחֵל וְאִתְקְבָרַת בְּאֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם: (כ) וַיַּצֵּ֧ב יַֽעֲקֹ֛ב מַצֵּבָ֖ה עַל-קְבֻֽרָתָ֑הּ הִ֛וא מַצֶּ֥בֶת קְבֻֽרַת-רָחֵ֖ל עַד-הַיּֽוֹם: וַאֲקֵים יַעֲקֹב קַמְתָא עַל קְבֻרְתַּהּ הִיא קָמַת קְבֻרְתָּא דְרָחֵל עַד יוֹמָא דֵין: (כא) וַיִּסַּ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֣ט אָֽהֳלֹ֔ה מֵהָ֖לְאָה לְמִגְדַּל-עֵֽדֶר: וּנְטַל יִשְׂרָאֵל וּפְרַס מַשְׁכְּנֵהּ מִלְהַלָא לְמִגְדְלָא דְעֵדֶר: (כב) וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔֗ן וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽ֑ל (פ) וַיִּהְי֥וּ בְנֵי יַֽעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר: וַהֲוָה כַּד שְׁרָא יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא הַהִיא וַאֲזַל רְאוּבֵן וּשְׁכִיב עִם בִּלְהָה לְחֵינָתָא דַאֲבוּהִי וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַהֲווֹ בְנֵי יַעֲקֹב תְּרֵי עֲסַר:

רש''י בשכן ישראל בארץ ההוא. עד שלא בא לחברון אצל יצחק ארעוהו כל אלה: וישכב. מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועו, שכשמתה רחל נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אמו, אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכן בלבל: ויהיו בני יעקב שנים עשר. מתחיל לענין ראשון משנלד בנימין נשלמה המטה, ומעתה ראוים להמנות, ומנאן. ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכלן שוין, וכלן צדיקים, שלא חטא ראובן:

(כג) בְּנֵ֣י לֵאָ֔ה בְּכ֥וֹר יַֽעֲקֹ֖ב רְאוּבֵ֑ן וְשִׁמְעוֹן֙ וְלֵוִ֣י וִֽיהוּדָ֔ה וְיִשָּׂשׂכָ֖ר וּזְבֻלֽוּן: בְּנֵי לֵאָה בּוּכְרָא דְיַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָׂשׂכָר וּזְבֻלוּן:

רש''י בכור יעקב. אפלו בשעת הקלקלה קראו בכור: בכור יעקב. בכור לנחלה, בכור לעבודה, בכור למנין, ולא נתנה בכורה ליוסף אלא לענין השבטים שנעשה לשני שבטים:

(כד) בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן: בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: (כה) וּבְנֵ֤י בִלְהָה֙ שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֔ל דָּ֖ן וְנַפְתָּלִֽי: וּבְנֵי בִלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי: (כו) וּבְנֵ֥י זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה גָּ֣ד וְאָשֵׁ֑ר אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יֻלַּד-ל֖וֹ בְּפַדַּ֥ן אֲרָֽם: וּבְנֵי זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אִלֵּין בְּנֵי יַעֲקֹב דִּי אִתְיְלִידוּ לֵהּ בְּפַדַן אֲרָם: (כז) וַיָּבֹ֤א יַֽעֲקֹב֙ אֶל-יִצְחָ֣ק אָבִ֔יו מַמְרֵ֖א קִרְיַ֣ת הָֽאַרְבַּ֑ע הִ֣וא חֶבְר֔וֹן אֲשֶׁר-גָּר-שָׁ֥ם אַבְרָהָ֖ם וְיִצְחָֽק: וַאֲתָא יַעֲקֹב לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי מַמְרֵא קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן דִּי דָר תַּמָּן אַבְרָהָם וְיִצְחָק:

רש''י ממרא. שם המישור: קרית הארבע. שם העיר ממרא קרית הארבע אל מישור של קרית ארבע. ואם תאמר היה לו לכתוב ממרא הקרית ארבע, כן דרך המקרא בכל דבר ששמו כפול, כגון זה, וכגון בית לחם, אבי עזר, בית אל, אם הוצרך להטיל בו ה''א נותנה בראש התבה השניה (ש''א טז א) בית הלחמי, (שופטים ו כד) בעפרת אבי העזרי, (מ''א טז לד) בנה חיאל בית האלי:

(כח) וַיִּֽהְי֖וּ יְמֵ֣י יִצְחָ֑ק מְאַ֥ת שָׁנָ֖ה וּשְׁמֹנִ֥ים שָׁנָֽה: וַהֲווֹ יוֹמֵי יִצְחָק מְאָה וּתְמָנָן שְׁנִין: (כט) וַיִּגְוַ֨ע יִצְחָ֤ק וַיָּ֨מָת֙ וַיֵּאָ֣סֶף אֶל-עַמָּ֔יו זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֣ע יָמִ֑ים וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ עֵשָׂ֥ו וְיַֽעֲקֹ֖ב בָּנָֽיו: (פ) וְאִתְנְגִיד יִצְחָק וּמִית וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵהּ סִיב וּשְׂבַע יוֹמִין וּקְבָרוּ יָתֵהּ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בְּנוֹהִי:

רש''י ויגוע יצחק. אין מקדם ומאחר בתורה, מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק שתים עשרה שנה, שהרי כשנלד יעקב היה יצחק בן ששים שנה, שנאמר (לעיל כה כו) ויצחק בן ששים שנה וגו' , ויצחק מת בשנת מאה ועשרים ליעקב, אם תוציא ששים ממאה ושמונים שנה, נשארו מאה ועשרים, ויוסף נמכר בן שבע עשרה שנה, ואותה שנה שנת מאה ושמונה ליעקב. כיצד, בן ששים ושלש נתברך, וארבע עשרה שנה נטמן בבית עבר, הרי שבעים ושבע, וארבע עשרה עבד באשה, ובסוף ארבע עשרה נלד יוסף, שנאמר (לעיל ל כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו' , הרי תשעים ואחת, ושבע עשרה עד שלא נמכר יוסף הרי מאה ושמנה. (עוד מפורש מן המקרא משנמכר יוסף עד שבא יעקב מצרימה עשרים ושתים שנה, שנאמר (להלן מא מו) ויוסף בן שלשים שנה וגו' , ושבע שנים שובע ושנתים רעב הרי עשרים ושתים, וכתיב ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה נמצא יעקב במכירתו מאה ושמונה) :

לו (א) וְאֵ֛לֶּה תֹּֽלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם: וְאִלֵּין תּוּלְדַת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: (ב) עֵשָׂ֛ו לָקַ֥ח אֶת-נָשָׁ֖יו מִבְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן אֶת-עָדָ֗ה בַּת-אֵילוֹן֙ הַֽחִתִּ֔י וְאֶת-אָֽהֳלִֽיבָמָה֙ בַּת-עֲנָ֔ה בַּת-צִבְע֖וֹן הַֽחִוִּֽי: עֵשָׂו נְסִיב יָת נְשׁוֹהִי מִבְּנַת כְּנָעַן יָת עָדָה בַּת אֵילוֹן חִתָּאָה וְיָת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן חִוָאָה:

רש''י עדה בת אילון. היא (לעיל כו לד) בשמת בת אילון, ונקראת בשמת על שם שהיתה מקטרת בשמים לעבודה זרה: אהליבמה. היא יהודית, והוא כנה שמה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו: בת ענה בת צבעון. אם בת ענה לא בת צבעון, ענה בנו של צבעון, שנאמר (פסוק כד) ואלה בני צבעון ואיה וענה, מלמד שבא צבעון על כלתו אשת ענה ויצאת אהליבמה מבין שניהם והודיעך הכתוב שכלן בני ממזרות היו:

(ג) וְאֶת-בָּֽשְׂמַ֥ת בַּת-יִשְׁמָעֵ֖אל אֲח֥וֹת נְבָיֽוֹת: וְיָת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחָתֵהּ דִנְבָיוֹת:

רש''י בשמת בת ישמעאל. ולהלן קורא לה (כח ט) מחלת. מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (פרק יז) שלשה מוחלין להן עונותיהם גר שנתגיר, והעולה לגדלה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת שנמחלו עונותיה: אחות נביות. על שם שהוא השיאה לו משמת ישמעאל נקראת על שמו:

(ד) וַתֵּ֧לֶד עָדָ֛ה לְעֵשָׂ֖ו אֶת-אֱלִיפָ֑ז וּבָ֣שְׂמַ֔ת יָלְדָ֖ה אֶת-רְעוּאֵֽל: וִילִידַת עָדָה לְעֵשָׂו יָת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יְלִידַת יָת רְעוּאֵל: (ה) וְאָֽהֳלִֽיבָמָה֙ יָֽלְדָ֔ה אֶת-(יעיש) יְע֥וּשׁ וְאֶת-יַעְלָ֖ם וְאֶת-קֹ֑רַח אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י עֵשָׂ֔ו אֲשֶׁ֥ר יֻלְּדוּ-ל֖וֹ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: וְאָהֳלִיבָמָה יְלִידַת יָת יְעוּשׁ וְיָת יַעְלָם וְיָת קֹרַח אִלֵּין בְּנֵי עֵשָׂו דִי אִתְיְלִידוּ לֵהּ בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

רש''י ואהליבמה ילדה וגו' . קרח זה ממזר היה ובן אליפז היה, שבא על אשת אביו אל אהליבמה אשת עשו שהרי הוא מנוי עם (פסוק טז) אלופי אליפז בסוף הענין:

(ו) וַיִּקַּ֣ח עֵשָׂ֡ו אֶת-נָ֠שָׁ֠יו וְאֶת-בָּנָ֣יו וְאֶת-בְּנֹתָיו֘ וְאֶת-כָּל-נַפְשׁ֣וֹת בֵּיתוֹ֒ וְאֶת-מִקְנֵ֣הוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּ֗וֹ וְאֵת֙ כָּל-קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֵּ֣לֶךְ אֶל-אֶ֔רֶץ מִפְּנֵ֖י יַֽעֲקֹ֥ב אָחִֽיו: וּדְבַר עֵשָׂו יָת נְשׁוֹהִי וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת בְּנָתֵהּ וְיָת כָּל נַפְשַׁת בֵּיתֵהּ וְיָת גֵּיתוֹהִי וְיָת כָּל בְּעִירֵהּ וְיָת כָּל קִנְיָנֵהּ דִי קְנָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲזַל לְאַרְעָא אוֹחֲרִי מִן קֳדָם יַעֲקֹב אָחוּהִי:

רש''י וילך אל ארץ. לגור באשר ימצא:

(ז) כִּֽי-הָיָ֧ה רְכוּשָׁ֛ם רָ֖ב מִשֶּׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו וְלֹ֨א יָֽכְלָ֜ה אֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ לָשֵׂ֣את אֹתָ֔ם מִפְּנֵ֖י מִקְנֵיהֶֽם: אֲרֵי הֲוָה קִנְיָנְהוֹן סַגִּי מִלְמִתַּב כַּחֲדָא וְלָא יְכִילַת אֲרַע תּוֹתָבוּתְהוֹן לְסוֹבָרָא יָתְהוֹן מִן קֳדָם גֵּיתֵיהוֹן:

רש''י ולא יכלה ארץ מגוריהם. להספיק מרעה לבהמות שלהם. ומדרש אגדה (פסוק ו) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזרת (טו יג) כי גר יהיה זרעך, המטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר. ומפני הבושה, שמכר בכורתו:

(ח) וַיֵּ֤שֶׁב עֵשָׂו֙ בְּהַ֣ר שֵׂעִ֔יר עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם: וִיתֵיב עֵשָׂו בְּטוּרָא דְשֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: (ט) וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו אֲבִ֣י אֱד֑וֹם בְּהַ֖ר שֵׂעִֽיר: וְאִלֵּין תּוּלְדַת עֵשָׂו אֲבוּהוֹן דֶאֱדוֹמָאֵי בְּטוּרָא דְשֵׂעִיר:

רש''י ואלה. התולדות שהולידו בניו עכשיו משהלך לשעיר:

(י) אֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת בְּנֵֽי-עֵשָׂ֑ו אֱלִיפַ֗ז בֶּן-עָדָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו רְעוּאֵ֕ל בֶּן-בָּֽשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו: אִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי עֵשָׂו אֱלִיפַז בַּר עָדָה אִתַּת עֵשָׂו רְעוּאֵל בַּר בָּשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו: (יא) וַיִּֽהְי֖וּ בְּנֵ֣י אֱלִיפָ֑ז תֵּימָ֣ן אוֹמָ֔ר צְפ֥וֹ וְגַעְתָּ֖ם וּקְנַֽז: וַהֲווֹ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז: (יב) וְתִמְנַ֣ע | הָֽיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן-עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶֽאֱלִיפַ֖ז אֶת-עֲמָלֵ֑ק אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י עָדָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו: וְתִמְנַע הֲוַת לְחֵינָתָא לֶאֱלִיפַז בַּר עֵשָׂו וִילִידַת לֶאֱלִיפַז יָת עֲמָלֵק אִלֵּין בְּנֵי עָדָה אִתַּת עֵשָׂו:

רש''י ותמנע היתה פילגש. להודיע גדלתו של אברהם כמה היו תאבים לדבק בזרעו. תמנע זו בת אלופים היתה, שנאמר (פסוק כב) ואחות לוטן תמנע, ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה, מן החורים שישבו בה לפנים, אמרה איני זוכה להנשא לך, הלואי ואהיה פילגש. ובדברי הימים מונה אותה (דברי הימים א' א לו) בבניו של אליפז, מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה נעשית פילגשו, וזהו ואחות לוטן תמנע, ולא מנאה עם בני שעיר שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב:

(יג) וְאֵ֨לֶּה֙ בְּנֵ֣י רְעוּאֵ֔ל נַ֥חַת וָזֶ֖רַח שַׁמָּ֣ה וּמִזָּ֑ה אֵ֣לֶּה הָי֔וּ בְּנֵ֥י בָֽשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו: וְאִלֵּין בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָה אִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי בָשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו: (יד) וְאֵ֣לֶּה הָי֗וּ בְּנֵ֨י אָֽהֳלִיבָמָ֧ה בַת-עֲנָ֛ה בַּת-צִבְע֖וֹן אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֑ו וַתֵּ֣לֶד לְעֵשָׂ֔ו אֶת-(יעיש) יְע֥וּשׁ וְאֶת-יַעְלָ֖ם וְאֶת-קֹֽרַח: וְאִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אִתַּת עֵשָׂו וִילִידַת לְעֵשָׂו יָת יְעוּשׁ וְיָת יַעְלָם וְיָת קֹרַח: (טו) אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י בְנֵֽי-עֵשָׂ֑ו בְּנֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּכ֣וֹר עֵשָׂ֔ו אַלּ֤וּף תֵּימָן֙ אַלּ֣וּף אוֹמָ֔ר אַלּ֥וּף צְפ֖וֹ אַלּ֥וּף קְנַֽז: אִלֵּין רַבְרְבֵי בְנֵי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בּוּכְרָא דְעֵשָׂו רַבָּא תֵּימָן רַבָּא אוֹמָר רַבָּא צְפוֹ רַבָּא קְנַז:

רש''י אלה אלופי בני עשו. ראשי משפחות:

(טז) אַלּוּף-קֹ֛רַח אַלּ֥וּף גַּעְתָּ֖ם אַלּ֣וּף עֲמָלֵ֑ק אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י עָדָֽה: רַבָּא קֹרַח רַבָּא גַעְתָּם רַבָּא עֲמָלֵק אִלֵּין רַבְרְבֵי אֱלִיפַז בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם אִלֵּין בְּנֵי עָדָה: (יז) וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י רְעוּאֵל֙ בֶּן-עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף נַ֨חַת֙ אַלּ֣וּף זֶ֔רַח אַלּ֥וּף שַׁמָּ֖ה אַלּ֣וּף מִזָּ֑ה אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י רְעוּאֵל֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י בָֽשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו: וְאִלֵּין בְּנֵי רְעוּאֵל בַּר עֵשָׂו רַבָּא נַחַת רַבָּא זֶרַח רַבָּא שַׁמָה רַבָּא מִזָּה אִלֵּין רַבְרְבֵי רְעוּאֵל בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם אִלֵין בְּנֵי בָשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו: (יח) וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י אָֽהֳלִֽיבָמָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף יְע֛וּשׁ אַלּ֥וּף יַעְלָ֖ם אַלּ֣וּף קֹ֑רַח אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֞י אָֽהֳלִֽיבָמָ֛ה בַּת-עֲנָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו: וְאִלֵּין בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אִתַּת עֵשָׂו רַבָּא יְעוּשׁ רַבָּא יַעְלָם רַבָּא קֹרַח אִלֵּין רַבְרְבֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה אִתַּת עֵשָׂו: (יט) אֵ֧לֶּה בְנֵֽי-עֵשָׂ֛ו וְאֵ֥לֶּה אַלּֽוּפֵיהֶ֖ם ה֥וּא אֱדֽוֹם: (ס) אִלֵּין בְּנֵי עֵשָׂו וְאִלֵּין רַבְרְבָנֵיהוֹן הוּא אֱדוֹם: (כ) שביעי אֵ֤לֶּה בְנֵֽי-שֵׂעִיר֙ הַֽחֹרִ֔י יֽשְׁבֵ֖י הָאָ֑רֶץ לוֹטָ֥ן וְשׁוֹבָ֖ל וְצִבְע֥וֹן וַֽעֲנָֽה: אִלֵּין בְּנֵי שֵׂעִיר חוֹרָאָה יָתְבֵי דְּאַרְעָא לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה:

רש''י ישבי הארץ. שהיו יושביה קודם שבא עשו לשם. ורבותינו דרשו שהיו בקיאין בישובה של ארץ, מלא קנה זה לזיתים מלא קנה זה לגפנים, שהיו טועמין העפר ויודעים אי זו נטיעה ראויה לה:

(כא) וְדִשׁ֥וֹן וְאֵ֖צֶר וְדִישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַחֹרִ֛י בְּנֵ֥י שֵׂעִ֖יר בְּאֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם: וְדִישׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאֵי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם: (כב) וַיִּהְי֥וּ בְנֵי-לוֹטָ֖ן חֹרִ֣י וְהֵימָ֑ם וַֽאֲח֥וֹת לוֹטָ֖ן תִּמְנָֽע: וַהֲווֹ בְנֵי לוֹטָן חוֹרִי וְהֵימָם וַאֲחָתֵהּ דְלוֹטָן תִּמְנָע: (כג) וְאֵ֨לֶּה֙ בְּנֵ֣י שׁוֹבָ֔ל עַלְוָ֥ן וּמָנַ֖חַת וְעֵיבָ֑ל שְׁפ֖וֹ וְאוֹנָֽם: וְאִלֵּין בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם: (כד) וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי-צִבְע֖וֹן וְאַיָּ֣ה וַֽעֲנָ֑ה ה֣וּא עֲנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א אֶת-הַיֵּמִם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בִּרְעֹת֥וֹ אֶת-הַחֲמֹרִ֖ים לְצִבְע֥וֹן אָבִֽיו: וְאִלֵּין בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה דִּי אַשְׁכַּח יָתּ גִּבָּרַיָּא בְּמַדְבְּרָא כַּד הֲוָה רָעֵי יָת חֲמָרַיָּא לְצִבְעוֹן אֲבוּהִי:

רש''י ואיה וענה. וי''ו יתרה, והוא כמו איה וענה, והרבה יש במקרא (דניאל ח יג) תת וקדש וצבא מרמס, (תהלים עו ז) נרדם ורכב וסוס: הוא ענה. האמור למעלה (פסוק כ) שהוא אחיו של צבעון וכאן הוא קורא אותו בנו, מלמד שבא צבעון על אמו והוליד את ענה: את הימם. פרדים, הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם. ולמה נקרא שמם ימים, שאימתן מטלת על הבריות, דאמר רבי חנינא מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה (והלא קא חזינן דחיה, אל תקרי וחיה אלא וחיתה, כי המכה לא תרפא לעולם) . ולא הזקק לכתוב לנו משפחות החורי אלא מפני תמנע, ולהודיע גדלת זרע אברהם, כמו שפרשתי למעלה (פסוק יב) :

(כה) וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי-עֲנָ֖ה דִּשֹׁ֑ן וְאָֽהֳלִיבָמָ֖ה בַּת-עֲנָֽה: וְאִלֵּין בְּנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה: (כו) וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י דִישָׁ֑ן חֶמְדָּ֥ן וְאֶשְׁבָּ֖ן וְיִתְרָ֥ן וּכְרָֽן: וְאִלֵּין בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְּרָן וּכְרָן: (כז) אֵ֖לֶּה בְּנֵי-אֵ֑צֶר בִּלְהָ֥ן וְזַֽעֲוָ֖ן וַֽעֲקָֽן: אִלֵּין בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן: (כח) אֵ֥לֶּה בְנֵֽי-דִישָׁ֖ן ע֥וּץ וַֽאֲרָֽן: אִלֵּין בְּנֵי דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן: (כט) אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י הַֽחֹרִ֑י אַלּ֤וּף לוֹטָן֙ אַלּ֣וּף שׁוֹבָ֔ל אַלּ֥וּף צִבְע֖וֹן אַלּ֥וּף עֲנָֽה: אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאָה רַבָּא לוֹטָן רַבָּא שׁוֹבָל רַבָּא צִבְעוֹן רַבָּא עֲנָה: (ל) אַלּ֥וּף דִּשֹׁ֛ן אַלּ֥וּף אֵ֖צֶר אַלּ֣וּף דִּישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַֽחֹרִ֛י לְאַלֻּֽפֵיהֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ שֵׂעִֽיר: (פ) רַבָּא דִּשֹׁן רַבָּא אֵצֶר רַבָּא דִישָׁן אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאָה לְרַבְרְבָנֵיהוֹן בְּאַרְעָא דְשֵׂעִיר: (לא) וְאֵ֨לֶּה֙ הַמְּלָכִ֔ים אֲשֶׁ֥ר מָֽלְכ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם לִפְנֵ֥י מְלָךְ-מֶ֖לֶךְ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְאִלֵּין מַלְכַיָּא דִי מְלִיכוּ בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם קֳדָם דִּי מְלַךְ מַלְכָּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש''י ואלה המלכים וגו' . שמנה היו וכנגדן העמיד יעקב ובטל מלכות עשו בימיהם, ואלו הן שאול, ואיש בשת, דוד, ושלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט. ובימי יורם בנו כתיב (מ''ב ח כ) בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימלכו עליהם מלך, ובימי שאול כתיב (מ''א כב מח) ומלך אין באדום נצב מלך:

(לב) וַיִּמְלֹ֣ךְ בֶּֽאֱד֔וֹם בֶּ֖לַע בֶּן-בְּע֑וֹר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ דִּנְהָֽבָה: וּמְלַךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בַּר בְּעוֹר וְשׁוּם קַרְתֵּהּ דִּנְהָבָה: (לג) וַיָּ֖מָת בָּ֑לַע וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו יוֹבָ֥ב בֶּן-זֶ֖רַח מִבָּצְרָֽה: וּמִית בָּלַע וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי יוֹבָב בַּר זֶרַח מִבָּצְרָה:

רש''י יובב בן זרח מבצרה. בצרה מערי מואב היא, שנאמר (ירמיה מח כד) ועל קריות ועל בצרה וגו' , ולפי שהעמידה מלך לאדום, עתידה ללקות עמהם, שנאמר (ישעיה לד ו) כי זבח לה' בבצרה:

(לד) וַיָּ֖מָת יוֹבָ֑ב וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו חֻשָׁ֖ם מֵאֶ֥רֶץ הַתֵּֽימָנִֽי: וּמִית יוֹבָב וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי חֻשָׁם מֵאַרְעָא דָרוֹמָא: (לה) וַיָּ֖מָת חֻשָׁ֑ם וַיִּמְלֹ֨ךְ תַּחְתָּ֜יו הֲדַ֣ד בֶּן-בְּדַ֗ד הַמַּכֶּ֤ה אֶת-מִדְיָן֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ עֲוִֽית: וּמִית חֻשָׁם וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי הֲדַד בַּר בְּדַד דִקְטִיל יָת מִדְיָנָאֵי בְּחַקְלָא דְמוֹאָב וְשׁוּם קַרְתֵּהּ עֲוִית:

רש''י המכה את מדין בשדה מואב. שבא מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב. ומכאן אנו למדים שהיו מדין ומואב מריבים זה עם זה, ובימי בלעם עשו שלום להתקשר על ישראל:

(לו) וַיָּ֖מָת הֲדָ֑ד וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שַׂמְלָ֖ה מִמַּשְׂרֵקָֽה: וּמִית הֲדָד וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי שַׂמְלָה מִמַשְׂרֵקָה: (לז) וַיָּ֖מָת שַׂמְלָ֑ה וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שָׁא֖וּל מֵֽרְחֹב֥וֹת הַנָּהָֽר: וּמִית שַׂמְלָה וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי שָׁאוּל מֵרְחוֹבוֹת דְעַל פְּרָת: (לח) וַיָּ֖מָת שָׁא֑וּל וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו בַּ֥עַל חָנָ֖ן בֶּן-עַכְבּֽוֹר: וּמִית שָׁאוּל וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי בַּעַל חָנָן בַּר עַכְבּוֹר: (לט) וַיָּ֘מָת֘ בַּ֣עַל חָנָ֣ן בֶּן-עַכְבּוֹר֒ וַיִּמְלֹ֤ךְ תַּחְתָּיו֙ הֲדַ֔ר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ פָּ֑עוּ וְשֵׁ֨ם אִשְׁתּ֤וֹ מְהֵֽיטַבְאֵל֙ בַּת-מַטְרֵ֔ד בַּ֖ת מֵ֥י זָהָֽב: וּמִית בַּעַל חָנָן בַּר עַכְבּוֹר וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי הֲדַר וְשׁוּם קַרְתֵּהּ פָּעוּ וְשׁוּם אִתְּתֵהּ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְּרֵד בַת מְצָרֵף דַּהֲבָא:

רש''י בת מי זהב. שהיה אומר מהו זהב, עשיר היה ואין זהב חשוב בעיניו לכלום:

(מ) מפטיר וְ֠אֵ֠לֶּה שְׁמ֞וֹת אַלּוּפֵ֤י עֵשָׂו֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לִמְקֹֽמֹתָ֖ם בִּשְׁמֹתָ֑ם אַלּ֥וּף תִּמְנָ֛ע אַלּ֥וּף עַלְוָ֖ה אַלּ֥וּף יְתֵֽת: וְאִלֵּין שְׁמָהַת רַבְרְבֵי עֵשָׂו לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְאַתְרֵיהוֹן בִּשְׁמָהַתְהוֹן רַבָּא תִמְנָע רַבָּא עַלְוָה רַבָּא יְתֵת:

רש''י ואלה שמות אלופי עשו. שנקרא על שם מדינותיהם לאחר שמת הדר ופסקה מהם מלכות. והראשונים הנזכרים למעלה, הם שמות תולדותם, וכן מפורש בדברי הימים (דברי הימים א' א נא) וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע וגו' :

(מא) אַלּ֧וּף אָֽהֳלִֽיבָמָ֛ה אַלּ֥וּף אֵלָ֖ה אַלּ֥וּף פִּינֹֽן: רַבָּא אָהֳלִיבָמָה רַבָּא אֵלָה רַבָּא פִּינֹן: (מב) אַלּ֥וּף קְנַ֛ז אַלּ֥וּף תֵּימָ֖ן אַלּ֥וּף מִבְצָֽר: רַבָּא קְנַז רַבָּא תֵימָן רַבָּא מִבְצָר: (מג) אַלּ֥וּף מַגְדִּיאֵ֖ל אַלּ֣וּף עִירָ֑ם אֵ֣לֶּה | אַלּוּפֵ֣י אֱד֗וֹם לְמֽשְׁבֹתָם֙ בְּאֶ֣רֶץ אֲחֻזָּתָ֔ם ה֥וּא עֵשָׂ֖ו אֲבִ֥י אֱדֽוֹם: (פפפ) רַבָּא מַגְדִיאֵל רַבָּא עִירָם אִלֵּין רַבְרְבֵי אֱדוֹם לְמוֹתְבָנְהוֹן בְּאַרְעָא אַחֲסַנְתְּהוֹן הוּא עֵשָׂו אֲבוּהוֹן דֶאֱדוֹמָאֵי: פפפ:

רש''י מגדיאל. היא רומי:

הפטרת וישלח - עובדיה א

א (א) חֲז֖וֹן עֹֽבַדְיָ֑ה כֹּֽה-אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יְהוִ֜ה לֶאֱד֗וֹם שְׁמוּעָ֨ה שָׁמַ֜עְנוּ מֵאֵ֤ת יְהוָה֙ וְצִיר֙ בַּגּוֹיִ֣ם שֻׁלָּ֔ח ק֛וּמוּ וְנָק֥וּמָה עָלֶ֖יהָ לַמִּלְחָמָֽה: (ב) הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד: (ג) זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי-סֶּ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ: (ד) אִם-תַּגְבִּ֣יהַּ כַּנֶּ֔שֶׁר וְאִם-בֵּ֥ין כּֽוֹכָבִ֖ים שִׂ֣ים קִנֶּ֑ךָ מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ נְאֻם-יְהוָֽה: (ה) אִם-גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ-לְךָ֙ אִם-שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם-בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹלֵלֽוֹת: (ו) אֵ֚יךְ נֶחְפְּשׂ֣וּ עֵשָׂ֔ו נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו: (ז) עַֽד-הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ יָכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ לַחְמְךָ֗ יָשִׂ֤ימוּ מָזוֹר֙ תַּחְתֶּ֔יךָ אֵ֥ין תְּבוּנָ֖ה בּֽוֹ: (ח) הֲל֛וֹא בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא נְאֻם יְהוָ֑ה וְהַאֲבַדְתִּ֤י חֲכָמִים֙ מֵֽאֱד֔וֹם וּתְבוּנָ֖ה מֵהַ֥ר עֵשָֽׂו: (ט) וְחַתּ֥וּ גִבּוֹרֶ֖יךָ תֵּימָ֑ן לְמַ֧עַן יִכָּֽרֶת-אִ֛ישׁ מֵהַ֥ר עֵשָׂ֖ו מִקָּֽטֶל: (י) מֵחֲמַ֛ס אָחִ֥יךָ יַעֲקֹ֖ב תְּכַסְּךָ֣ בוּשָׁ֑ה וְנִכְרַ֖תָּ לְעוֹלָֽם: (יא) בְּיוֹם֙ עֲמָֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ וְנָכְרִ֞ים בָּ֣אוּ (שערו) שְׁעָרָ֗יו וְעַל-יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל גַּם-אַתָּ֖ה כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם: (יב) וְאַל-תֵּ֤רֶא בְיוֹם-אָחִ֙יךָ֙ בְּי֣וֹם נָכְר֔וֹ וְאַל-תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי-יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אָבְדָ֑ם וְאַל-תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה: (יג) אַל-תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר-עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם אַל-תֵּ֧רֶא גַם-אַתָּ֛ה בְּרָעָת֖וֹ בְּי֣וֹם אֵיד֑וֹ וְאַל-תִּשְׁלַ֥חְנָה בְחֵיל֖וֹ בְּי֥וֹם אֵידֽוֹ: (יד) וְאַֽל-תַּעֲמֹד֙ עַל-הַפֶּ֔רֶק לְהַכְרִ֖ית אֶת-פְּלִיטָ֑יו וְאַל-תַּסְגֵּ֥ר שְׂרִידָ֖יו בְּי֥וֹם צָרָֽה: (טו) כִּֽי-קָר֥וֹב יוֹם-יְהוָ֖ה עַל-כָּל-הַגּוֹיִ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ יֵעָ֣שֶׂה לָּ֔ךְ גְּמֻלְךָ֖ יָשׁ֥וּב בְּרֹאשֶֽׁךָ: (טז) כִּ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר שְׁתִיתֶם֙ עַל-הַ֣ר קָדְשִׁ֔י יִשְׁתּ֥וּ כָֽל-הַגּוֹיִ֖ם תָּמִ֑יד וְשָׁת֣וּ וְלָע֔וּ וְהָי֖וּ כְּל֥וֹא הָיֽוּ: (יז) וּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ וְיָֽרְשׁוּ֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת מוֹרָֽשֵׁיהֶם: (יח) וְהָיָה֩ בֵית-יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַאֲכָל֑וּם וְלֹֽא-יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר: (יט) וְיָרְשׁ֨וּ הַנֶּ֜גֶב אֶת-הַ֣ר עֵשָׂ֗ו וְהַשְּׁפֵלָה֙ אֶת-פְּלִשְׁתִּ֔ים וְיָרְשׁוּ֙ אֶת-שְׂדֵ֣ה אֶפְרַ֔יִם וְאֵ֖ת שְׂדֵ֣ה שֹׁמְר֑וֹן וּבִנְיָמִ֖ן אֶת-הַגִּלְעָֽד: (כ) וְגָלֻ֣ת הַֽחֵל-הַ֠זֶּה לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶֽׁר-כְּנַעֲנִים֙ עַד-צָ֣רְפַ֔ת וְגָלֻ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֣ר בִּסְפָרַ֑ד יִֽרְשׁ֕וּ אֵ֖ת עָרֵ֥י הַנֶּֽגֶב: (כא) וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת-הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽיהוָ֖ה הַמְּלוּכָֽה:

משנה מקואות פרק ח

א. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל טְהוֹרָה, וּמִקְוָאוֹתֶיהָ טְהוֹרִים. מִקְוְאוֹת הָעַמִּים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּשֵׁרִים לְבַעֲלֵי קְרָיִין, אֲפִלּוּ נִתְמַלְאוּ בְּקִילוֹן. שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁחוּץ לַמִּפְתָּח, כְּשֵׁרִים אַף לַנִּדּוֹת. מִלִּפְנִים מִן הַמִּפְתָּח, כְּשֵׁרִים לְבַעֲלֵי קְרָיִין, וּפְסוּלִין לְכָל הַטְּמֵאִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַקְּרוֹבִים לָעִיר וְלַדֶּרֶךְ, טְמֵאִים מִפְּנֵי הַכְּבִיסָה. וְהָרְחוֹקִים, טְהוֹרִים:

ברטנורה   (א) ארץ ישראל טהורה. ואפילו עיירות של כותים שבתוכה. שלא גזרו טומאה אלא על ארץ העמים בחוצה לארץ: ומקואותיה טהורים. ולא מחזקינן להו בשאובים, דסתמא בהכשר נעשו: לבעלי קריין. להתירן בדברי תורה, דבעל קרי אסור בדברי תורה עד שיטבול, וכי טביל אפילו במקוה שכל מימיו שאובין מותר: אפילו נתמלאו בקילון. שמילאו מים בכתף ושפכו לתוך גומא יש דרך שהולכים המים למקוה: שחוץ למפתח. חוץ לפתח המדינה: כשרים אף לנדות. להתירן לבעליהן ואע''ג דאיכא איסור כרת, ולא חיישינן שמא חסרים היו ונפלו עליהם מים שאובים ונתמלאו, דחוץ לפתח המדינה אין רגלי בני אדם מצויין שם: לפנים מן המפתח. לפנים מפתח המדינה: ופסולים לכל הטמאים. שבני אדם מצויין שם הרבה וממלאים בכתף מים ונותנים שם לכבס ולרחוץ: מפני הכביסה. שיש לומר חסרים היו ונפסלו מן הכלים שמכבסים שם: והרחוקים טהורים. שאין מכבסים בהן וליכא למיחש להכי. ואין הלכה כר' אליעזר:

ב. אֵלּוּ בַעֲלֵי קְרָיִין שֶׁהֵם צְרִיכִין טְבִילָה, רָאָה מַיִם חֲלוּקִים אוֹ עֲכוּרִים, בַּתְּחִלָּה, טָהוֹר. בָּאֶמְצַע וּבַסוֹף, טָמֵא. מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, טָהוֹר. לְבָנִים וְנִמְשָׁכִים, טָמֵא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְבָנִים כָּעֲכוּרִים:

ברטנורה   (ב) חלוקים. שמטיף טפין חלוקים כמין שלשלת: בתחלה. בתחלת הטלת מי רגלים: טהור. דלאו מין קרי הוא, אלא מעצירת השתן הוא בא: באמצע ובסוף. של הטלת מי רגלים, טמא, דמין קרי הוא: ונמשכים. מי רגלים מדובקים: טמא. דמין קרי הוא: לבנים כעכורים. ובתחילה טהור, באמצע ובסוף טמא, ואין הלכה כר' יוסי:

ג. הַמַּטִּיל טִפִּין עָבוֹת מִתּוֹךְ הָאַמָּה, טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא. הַמְהַרְהֵר בַּלַּיְלָה וְעָמַד וּמָצָא בְשָׂרוֹ חַם, טָמֵא. הַפּוֹלֶטֶת זְרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, טְהוֹרָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, פְּעָמִים שֶׁהֵם אַרְבַּע עוֹנוֹת, פְּעָמִים שֶׁהֵם חָמֵשׁ, פְּעָמִים שֶׁהֵם שֵׁשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְעוֹלָם חָמֵשׁ:

ברטנורה   (ג) המהרהר בלילה. ורואה שבא על האשה וכשניעור משינתו מצא בשרו חם ולא מצא טפת קרי: טמא. דודאי ראה קרי אלא שנאבד במיעוטו בבגד: הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה. כגון ששמשה בחמישי בשבת, ופלטה בשבת, לא שנא שמשה בתחילת ליל חמישי דאשתהי הזרע במעיה ארבע עונות שלימות ליל חמישי ויום חמישי ליל ששי וששי, לא שנא שמשה חמישי עם חשיכה, דלא אשתהי אלא מקצת חמישי וליל ששי וששי, דלא איכא אלא שתי עונות שלימות. שהעונה היא או יום או לילה: ר' ישמעאל אומר. בא לחלוק ולומר דפולטת בשלישי לשמושה טמאה, אבל פולטת ברביעי, טהורה. מיהו מודה הוא דמקצת היום ככולו, דלא הקפידה תורה אלא במנין הימים ולא במנין העונות: ופעמים שהן ארבע עונות שלימות. כגון אם שמשה בליל חמישי עם חשיכה, פליטתה טמאה עד תחילת ליל שבת: ופעמים שהם חמש עונות. כגון אם שמשה בתחילת יום רביעי בעלות השחר, ופליטתה טמאה עד ליל שבת: פעמים שהן שש. כגון ששמשה בתחילת ליל רביעי והיא טמאה עד תחילת ליל שבת, נמצאו שש עונות שלימות: ר' עקיבא אומר לעולם חמש עונות. ואם יצאה מקצת עונה ראשונה, נותנים לה מקצת עונה ששית להשלים חמש עונות, דכל הפולטת בתוך חמש עונות שלימות, טמאה. והלכה כר' אלעזר בן עזריה:

ד. נָכְרִית שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זְרַע מִיִּשְׂרָאֵל, טְמֵאָה. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זְרַע מִנָּכְרִי, טְהוֹרָה. הָאִשָּׁה שֶׁשִּׁמְּשָׁה בֵּיתָהּ, וְיָרְדָה וְטָבְלָה וְלֹא כִבְּדָה אֶת הַבַּיִת, כְּאִלּוּ לֹא טָבְלָה. בַּעַל קֶרִי שֶׁטָּבַל וְלֹא הִטִּיל אֶת הַמַּיִם, כְּשֶׁיַּטִּיל אֶת הַמַּיִם, טָמֵא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּחוֹלֶה וּבַזָּקֵן, טָמֵא. בַּיֶּלֶד ובַבָּרִיא, טָהוֹר:

ברטנורה   (ד) טמאה. הטפה של שכבת זרע שפלטה: טהורה. ואפילו טומאה דרבנן ליכא: ולא כבדה את הבית. לא קנחה את עצמה עד שלא ישאר בה לחלוחית של שכבת זרע: כאילו לא טבלה. דחיישינן שמא תפלוט טפת שכבת זרע שנשאר לה באותו מקום: לכשיטיל מים טמא. שמא נשתייר מן הקרי בתוך האמה ויוצא עם השתן: בילד ובבריא טהור. שיוצא בכוח ואין משתייר. ועד כמה קרוי ילד, כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו ואפילו בן שמונים שנה. והלכה כרבי יוסי:

ה. נִדָּה שֶׁנָּתְנָה מָעוֹת בְּפִיהָ וְיָרְדָה וְטָבְלָה, טְהוֹרָה מִטֻּמְאָתָהּ, אֲבָל טְמֵאָה הִיא עַל גַּב רֻקָּהּ. נָתְנָה שְׂעָרָהּ בְּפִיהָ, קָפְצָה יָדָהּ, קָרְצָה שִׂפְתוֹתֶיהָ, כְּאִלּוּ לֹא טָבְלָה. הָאוֹחֵז בָּאָדָם וּבַכֵּלִים וּמַטְבִּילָן, טְמֵאִין. וְאִם הֵדִיחַ אֶת יָדוֹ בַּמַּיִם, טְהוֹרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יְרַפֶּה כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ בָהֶם מָיִם. בֵּית הַסְתָרִים, בֵּית הַקְּמָטִים, אֵינָן צְרִיכִין שֶׁיָּבוֹאוּ בָהֶן מָיִם:

ברטנורה   (ה) טהורה מטומאתה. מטומאת נדה ומותרת לבעלה: אבל טמאה על גב רוקה. שנתלש על המעות קודם טבילה, וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ובמשא: נתנה שערה בפיה. ולא באו המים בשערה: קרצה שפתותיה. דחקה שפתותיה ביותר זו בזו: כאילו לא טבלה. ואסורה לבעלה כמו שהיתה: האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין. דבמקום אחיזתו לא באו מים: ואם הדיח ידיו במים טהורים. לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ושוב אין כאן חציצה: ר' שמעון אומר ירפה וכו'. ואין הלכה כר' שמעון: בית הסתרים. כגון תוך האוזן ותוך החוטם ותוך הפה: בית הקמטין. של שחי ושל ערוה. אי נמי, קמטין של זקן וזקנה שבשרם נקמט: אין צריך שיבואו בהן מים. דכתיב (ויקרא טו) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, וכי בשטיפת ידים נטהר הזב, והלא טבילת כל הגוף במים חיים הוא צריך, אלא לומר לך מה ידיו בנראה, אף כל בשרו בנראה, פרט לבית הנסתרים. ואף על פי כן אמרו חכמים לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה בשעת טבילה, דנהי דאין צריכין לבוא בהן מים, מקום הראוי לביאת מים בעינן:

גמרא נדה דף י''ג ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן כֹּהֵן שׁוֹטֶה מַטְבִּילִין אוֹתוֹ וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ תְּרוּמָה לָעֶרֶב וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִישָׁן יָשַׁן טָמֵא לֹא יָשַׁן טָהוֹר. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרִבִּי צָדוֹק אוֹמֵר עוֹשִׂין לוֹ כִּיס שֶׁל עוֹר אָמְרוּ לוֹ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁמֵּבִיא לִידֵי חִימוּם אָמַר לָהֶם לְדִבְרֵיכֶם שׁוֹטֶה אֵין לוֹ תַּקָּנָה אָמְרוּ לוֹ לִדְבָרֵינוּ יָשַׁן טָמֵא לֹא יָשַׁן טָהוֹר לִדְבָרֶיךָ שֶׁמָא יִרְאֶה טִפָה כְחַרְדַּל וְתִּבָּלַע בַּכִּיס. תָּנָא מִשּׁוּם רִבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ עוֹשִׂין לוֹ כִּיס שֶׁל מַתֶּכֶת:

רש''י שלא יישן. כדי שלא יתחמם ויראה קרי: כיס של עור. וכשירצו להאכילו יבדקו בכיס: ותבלע בכיס. וקאכיל תרומה בטומאת הגוף והוי במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו:

זוהר בשלח דף מ''ז ע''א

יְיָ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן, רַבִּי אַבָּא פָּתַח (ישעיה נ''ח) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶיךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעִי בְּהוֹן לְאִתְדַבָּקָא בְּהוּ מִכָּל שְׁאָר עַמִּין דְּעָלְמָא, וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא דִּלְהוֹן קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ וְיָהַב לוֹן אוֹרַיְתָא וְיָהַב לוֹן שַׁבָּת דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא מִכָּל שְׁאָר יוֹמִין וְנַיְחָא מִכֹּלָּא וְחֶדְוָה דְּכֹלָּא וְשָׁקִיל שַׁבָּת לָקֳבֵל אוֹרַיְתָא כֻּלָּה, וּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת כְּאִלּוּ נָטִיר אוֹרַיְתָא כֻּלָּה, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג עִנּוּגָא דְּכֹלָּא עִנּוּגָא דְּנַפְשָׁא וְגוּפָא עִנּוּגָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין:

תרגום הזוהר ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. רַבִּי אַבָּא פָּתַח. אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלְךְ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךְ בְּיוֹם קָדְשִׁי. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בָּהֶם לְהִתְדַבֵּק בָּהֶם, מִכָּל שְׁאָר אוּמוֹת הָעוֹלָם. וּמִתּוֹךְ הָאַהֲבָה אֲלֵיהֶם, קֵרַב אוֹתָם אֶצְלוֹ, וְנָתַן לָהֶם הַתּוֹרָה, וְנָתַן לָהֶם הַשַּׁבָּת שֶׁהוּא קָדוֹשׁ מִכָּל שְׁאָר הַיָּמִים, וּבוֹ מְנוּחָה מִכֹּל, וְשִׂמְחַת כֹּל. וְשָׁקוּל שַׁבָּת כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת, כְּאִלּוּ שׁוֹמֵר הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג. הַיְנוּ עֹנֶג כֹּל, עֹנֶג שֶׁל הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, עֹנֶג שֶׁל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ג

א. תַבְשִׁיל חַי שֶׁלֹּא בֻשַּׁל כְּלָל אוֹ שֶׁבֻּשַּׁל כָּל צָרְכוֹ וּמִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עַל גַבֵּי הָאֵשׁ בֵין בְּכִירָה וְכוּפָח בֵּין בְּתַנוּר וְכֵן כָל תַּבְשִׁיל שֶׁבֻּשַּׁל וְלֹא בֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ אוֹ בֻשַּׁל כָל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ אִם הִשְׁלִיךְ לְתוֹכוֹ אֵבֶר חַי סָמוּךְ לְבֵין הַשְׁמָשׁוֹת נַעֲשֶׂה הַכֹּל כְּתַבְשִׁיל חַי וּמֻתָּר לַשְׁהוֹתוֹ עַל הָאֵשׁ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָרַף וְלֹא כִסָּה מִפְּנֵי שֶׁכְּבַר הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ בָא לַחְתּוֹת בְגֶחָלִים: ב. כָל תַּבְשִׁיל שֶׁאָסוּר לַשְׁהוֹתוֹ אִם עָבַר וְשָׁהָה אוֹתוֹ אָסוּר לְאָכְלוֹ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. וְאִם שְׁכָחוֹ אִם תַּבְשִׁיל שֶׁלֹּא בֻּשַּׁל כָל צָרְכּוֹ הוּא אָסוּר עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאִם תַבְשִׁיל שֶׁבֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ הוּא וּמִצְטַמֵק וְיָפֶה לוֹ מֻתָּר לְאָכְלוֹ מִיַּד בְשַׁבָּת: ג. כָּל שֶׁמֻּתָּר לַשְׁהוֹתוֹ עַל גַבֵּי הָאֵשׁ כְּשֶׁנּוֹטְלִים אוֹתוֹ בְשַׁבָּת אָסוּר לְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ. וְאֵין מַחֲזִירִים לְעוֹלָם אֶלָּא עַל גַבֵּי כִּירָה גְרוּפָה אוֹ מְכוּסָה אוֹ בְכִירָה וְכוּפָח שֶׁהוּסְקוּ בְּקַשׁ וּבְגַבְבָא וְהוּא שֶׁלֹא הִנִּיחַ הַקְּדֵרָה עַל גַבֵּי הַקַרְקַע אֲבָל מִשֶׁהִנִּיחָה עַל גַבֵּי הַקַּרְקַע אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ וַאֲפִילוּ עַל גַּבֵי כִּירָה גְּרוּפָה אוֹ מְכוּסָּה וְאֵין מַחֲזִירִין לְתַנּוּר וְלֹא לְכוּפָח שֶׁהוּסְּקוּ בְּגֶפֶת אוֹ בְעֵצִים אַף עַל פִּי שֶׁגָּרַף אוֹ כִּסָּה מִפְּנֵי שֶׁהַבְלָן חַם בְּיוֹתֵר וְכָל שֶׁאֵין מַחֲזִירִין עָלָיו אֵין סוֹמְכִין לוֹ בְּשַׁבָּת:

מוסר

מספר צידה לדרך דף ר''ז ע''א

מִי שֶׁרְצוֹנוֹ לְקַבֵּל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִבָּדֵל מִבְּנֵי אָדָם. וְאָמְרוּ אֵין רְפוּאָה מֵהַחֲנִינָה וְאֵין מַטְמוֹן כְּמַטְמוֹן הַחָכְמָה. וְאֵין מָמוֹן כְּמָמוֹן הַדַּעַת. וְאֵין רַע כְּרַע הַטִּפְשׁוּת. וְאֵין יִחוּס כְּיִחוּס הַנֶאֱמָן. וְאֵין מְנוּחָה כְּעִזָבוֹן הַתַּאֲוָה. וְאֵין מַעֲשֵׂה מְעוּלֶה מִמַּחֲשָׁבָה זַכָּה. וְאֵין צְדָקָה גְדוֹלָה מֵאַהֲבַת יִסּוּרִין. וְאֵין חַטָּאת גְדוֹלָה מִהַתַּאֲוָה. וְלֹא חוֹלִי מִן הַדְאָגָה וְלֹא עֲבוֹדָה זַכָּה מֵאַהֲבָה. וְלֹא פְרִישׁוּת טוֹב מֵהַסִּפּוּק. וְלֹא שְׁמִירָה חֲזָקָה מֵהַשְׁתִיקָה וְלֹא עֲנִיוּת גָדוֹל מֵהַחֶמְדָּה. וְלֹא חַיִּים עֲרֵבִים מֵהַשָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ. אָמַר אֶחָד הַבּשֶׁת סִבָּה לְכָל יוֹשֶׁר. אָמְרוּ כִי הוֹלְכֵי דֶרֶךְ טָעוּ בְּדַרְכָם רָאוּ לְפָרוּשׁ אֶחָד בְמִגְדָּל אָמְרוּ לוֹ הוֹרֵנוּ דֶרֶךְ זוּ נֵלֵךְ וְהֶרְאָה בְּיָדוֹ לַשָּׁמַיִם אָמְרוּ לוֹ וְאֵיךְ. אָמַר לָהֶם הָכִינוּ צֵדָה לִפְנֵי דַרְכְּכֶם וּלְפִי שִׁיעוּר עֲמִידַתְכֶם לָעוֹלָם הַבָּא. וְרָאוּ לְבָחוּר יְפֵה תּוֹאַר וְכָחוּשׁ הַבָשָׂר. שָׁאֲלוּהוּ עַל כַּחַשׁ בְשָׂרוֹ. עָנָה טָעַמְתִּי זֶה הָעוֹלָם וּמְצָאתִיו מַר כַּלַּעֲנָה וּזְהָבוֹ וְכַסְפּוֹ כַּאֲבָנָיו וַאֲנִי מַבִּיט לִשְׁמֵי מְרוֹמוֹת וְרוֹאֶה אֲנָשִׁים יוֹלִיכוּם לְגַן עֵדֶן. וַאֲחֵרִים לְגֵיהִנָּם וְיָרֵאתִי מֵאֵשׁ הַשּׂוֹרֵף:

פרשת וישב

וישב יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

לז (א) וַיֵּ֣שֶׁב יַֽעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן: וִיתֵיב יַעֲקֹב בְּאַרְעָא תּוֹתָבוּת אֲבוּהִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

רש''י וישב יעקב וגו' . אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה, שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתישבו וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החורים, פרש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארכה כל גלגולי סבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם. וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח, פלוני הוליד פלוני, וכשבא לנח האריך בו. וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו. משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית. (דבר אחר וישב יעקב הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פקח אחד משיב לו ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כלו, כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר מי יכול לכבוש את כלן, מה כתיב למטה (פסוק ב) אלה תולדות יעקב יוסף, דכתיב (עובדיה א יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כלם) :

(ב) אֵ֣לֶּה | תֹּֽלְד֣וֹת יַֽעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן-שְׁבַֽע-עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת-אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת-בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת-בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת-דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל-אֲבִיהֶֽם: אִלֵּין תּוּלְדַת יַעֲקֹב יוֹסֵף בַּר שְׁבַע עַסְרֵי שְׁנִין (כַּד) הֲוָה רָעֵי עִם אֲחוֹהִי בַּעֲנָא וְהוּא מְרַבֵּי עִם בְנֵי בִלְהָה וְעִם בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אֲבוּהִי וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת דִּבְּהוֹן בִּישָׁא לְוַת אֲבוּהוֹן:

רש''י אלה תולדות יעקב. ואלה של תולדות יעקב, אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב. סבה ראשונה יוסף בן שבע עשרה וגו' על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים. זהו אחר פשוטו של מקרא להיות דבר דבור על אפניו. ומדרש אגדה דורש, תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים, אחת שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, ושהיה זיו אקונין של יוסף דומה לו, וכל מה שארע ליעקב ארע ליוסף, זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו, וכן הרבה בבראשית רבה (סד ו) . ועוד נדרש בו וישב בקש יעקב ישב בשלוה, קפץ עליו רגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקדוש ברוך הוא לא דין לצדיקים מה שמתקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה: והוא נער. שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה: את בני בלהה. כלומר ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן: את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה. על אבר מן החי (לעיל פסוק לא) וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי. ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, (תהלים קה יז) לעבד נמכר יוסף. ועל העריות שספר עליהם, (להלן לט ז) ותשא אשת אדניו וגו' : דבתם. כל לשון דבה פרלידי''ץ בלע''ז [רכילות] כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר: דבה. לשון (שיה''ש ז י) דובב שפתי ישנים:

(ג) וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת-יוֹסֵף֙ מִכָּל-בָּנָ֔יו כִּֽי-בֶן-זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים: וְיִשְׂרָאֵל רְחֵם יָת יוֹסֵף מִכָּל בְּנוֹהִי אֲרֵי בַר חַכִּים הוּא לֵהּ וַעֲבַד לֵהּ כִּתּוּנָא דְפַסֵי:

רש''י בן זקונים. שנלד לו לעת זקנתו. ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר שהיה זיו אקונין שלו דומה לו: פסים. לשון כלי מלת, כמו (אסתר א ו) כרפס ותכלת, וכמו (שמואל ב' יג יח) כתנת הפסים, דתמר ואמנון. ומדרש אגדה על שם צרותיו שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים:

(ד) וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי-אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל-אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם: וַחֲזוֹ אֲחוֹהִי אֲרֵי יָתֵהּ רְחֵם אֲבוּהוֹן מִכָּל אֲחוֹהִי וּסְנוֹ יָתֵהּ וְלָא צָבָן לְמַלָּלָא עִמֵּהּ לִשְׁלָם:

רש''י ולא יכלו דברו לשלום. מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב: דברו. לדבר עמו:

(ה) וַיַּֽחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ: וַחֲלַם יוֹסֵף חֶלְמָא וְחַוִי לַאֲחוֹהִי וְאוֹסִיפוּ עוֹד סְנוֹ יָתֵהּ: (ו) וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ-נָ֕א הַֽחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי: וַאֲמַר לְהוֹן שְׁמָעוּ כְעַן חֶלְמָא הָדֵין דִּי חֲלֵימִית:

נביאים - עמוס - פרק ב

(ו) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה עַל-שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל-אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל-מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ עַל תְּלָתָא חוֹבֵי יִשְּׂרָאֵל וְעַל אַרְבְּעָא לָא אֶשְׁבּוֹק לְהוֹן עַל דִּזְבִּינוּ בְכַסְפָא זַכָּאִין וְחַשִּׁיכַיָּא בְּדִיל דְּיַחְסְנוּן :

רש''י על מכרם בכסף צדיק . הדיינין היו מוכרי' את מי שהיה זכאי בדין בכסף שוחד שהיו מקבלים מיד בעל דינו : ואביון בעבור נעלים . תרגם יונתן בשני מקומות ( לקמן ח ו ) בדיל דיחסנון ואומר אני שכך פירושו מטין משפט האביון כדי שיצטרך למכור שדהו שהיה לו בין שדות הדיינין וזה עוקף עליו ונוטלה בדמים קלים כדי לגדור ולנעול כל שדותיו יחד ולא יפסיק ביניהם :

(ז) הַשֹּׁאֲפִ֤ים עַל-עֲפַר-אֶ֙רֶץ֙ בְּרֹ֣אשׁ דַּלִּ֔ים וְדֶ֥רֶךְ עֲנָוִ֖ים יַטּ֑וּ וְאִ֣ישׁ וְאָבִ֗יו יֵֽלְכוּ֙ אֶל-הַֽנַּעֲרָ֔ה לְמַ֥עַן חַלֵּ֖ל אֶת-שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי: דְּשַׁיְיטִין בְּעַפְרָא דְאַרְעָא דְּרֵישׁ מִסְכְּנַיָּא וְדִין חַשִּׁיכַיָּא מַסְטַן וּגְבַר וַאָבוּהִי אָזְלִין עַל עוּלֶמְתָא בְּדִיל לַאֲחָלָא יַת שְׁמָא דְּקֻדְשִׁי :

רש''י השואפים על עפר ארץ . על עפר ארץ שהם הולכים עליהם כל שאפם וכל מחשבתם בראש דלים הוא איך יגזלו אותם ויטלו את שלהם , שאיפה גולושי''ר בלע''ז : ודרך ענוים יטו וגו' . החלשים נוטים מדרכם והולכין דרך עקלתון מפני יראתם כמה דאת אמר ( איוב כד ) יטו אביונים מדרך : אל הנערה . המאורסה :

(ח) וְעַל-בְּגָדִ֤ים חֲבֻלִים֙ יַטּ֔וּ אֵ֖צֶל כָּל-מִזְבֵּ֑חַ וְיֵ֤ין עֲנוּשִׁים֙ יִשְׁתּ֔וּ בֵּ֖ית אֱלֹהֵיהֶֽם: וְעַל שַׁוְיָין דְּמַשְׁכּוֹן מְסַחֲרִין בִּסְטַר כָּל אִיגוֹרֵיהוֹן וַחֲמַר אוֹנָסָא שָׁתָן בֵּית טַעֲוַתְהוֹן :

רש''י ועל בגדים חבולים יטו . תרגם יונתן על מטות שוויין דמשכון מסתחרין זוקפין מלוה על העניים וממשכנים אותם ועושים בגדיהם מצעות ומסובין עליהם בהטייה בעת סעודתם : בית אלהיהם . בבית עכו''ם שהיתה להם אצל מזבח : יטו . לשון מסיבה שכל מסיבת סעוד' בהטייה היא שהוא נסמך על שמאלו : ויין ענושים . שעונשים אותם ממון ושותים בו יין :

(ט) וְאָ֨נֹכִ֜י הִשְׁמַ֤דְתִּי אֶת-הָֽאֱמֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר כְּגֹ֤בַהּ אֲרָזִים֙ גָּבְה֔וֹ וְחָסֹ֥ן ה֖וּא כָּֽאַלּוֹנִ֑ים וָאַשְׁמִ֤יד פִּרְיוֹ֙ מִמַּ֔עַל וְשָׁרָשָׁ֖יו מִתָּֽחַת: וַאֲנָא שֵׁיצִיתִי יָת אֱמוֹרָאָה מִן קֳדָמֵיהוֹן דִּכְרוּם אַרָזִין רוּמֵיהּ וְחָסִּין הוּא כְּבַלּוֹטִין וְשֵׁיצִיתִי אִבֵּיהּ מִלְּעֵילָא וְשָׁרָשִׁוֹהִי מִלְּרַע :

רש''י כאלונים . קיישנ''ש בלע''ז : ואשמיד פריו ממעל . שרים העליונים : ושרשיו מתחת . שרים התחתונים ד''א הצרעה היתה מסמא עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטן :

(י) וְאָנֹכִ֛י הֶעֱלֵ֥יתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאוֹלֵ֨ךְ אֶתְכֶ֤ם בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת-אֶ֥רֶץ הָאֱמֹרִֽי: וַאֲנָא אַסִּיקִית יַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם וְדַבָּרִית יַתְכוֹן בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין לְמֵירַת יַת אַרְעָא דֶּאֱמוֹרָאָה : (יא) וָאָקִ֤ים מִבְּנֵיכֶם֙ לִנְבִיאִ֔ים וּמִבַּחוּרֵיכֶ֖ם לִנְזִרִ֑ים הַאַ֥ף אֵֽין-זֹ֛את בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם-יְהוָֽה: וַאֲקֵימִית מִבְּנֵיכוֹן לִנְבִיאִין וּמֵעוּלֵמְכוֹן לְמַלְּפִין הַאַף לֵית דָּא בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל אֲמַר יְיָ :

רש''י לנזרים . תרגם יונתן למלפין שהיו פרושין מדרכי עם הארץ ועוסקים בתורה אין נזירה בכל מקום אלא ל' פרישה : האף אין זאת . בתמיה כלומ' כלום אתם יכולים להכחיש את זאת :

כתובים - משלי - פרק ח

(ז) כִּֽי-אֱ֭מֶת יֶהְגֶּ֣ה חִכִּ֑י וְתוֹעֲבַ֖ת שְׂפָתַ֣י רֶֽשַׁע: מְטוּל דְּקוּשְׁטָא רָגֵא פּוּמִי וְרִיחוּקָא דִשִּׂפְוָתַי רִשְׁעָא : (ח) בְּצֶ֥דֶק כָּל-אִמְרֵי-פִ֑י אֵ֥ין בָּ֝הֶ֗ם נִפְתָּ֥ל וְעִקֵּֽשׁ: וּבְצִדְקוּתָא אִנוּן כָּל מֵימְרֵי פּוּמִי וְלֵית בְּהוֹן פִּתּוּלָא וְעִקּוּמָא :

רש''י נפתל ועקש . עקמומיות :

(ט) כֻּלָּ֣ם נְ֭כֹחִים לַמֵּבִ֑ין וִֽ֝ישָׁרִ֗ים לְמֹ֣צְאֵי דָֽעַת: וְכוּלָּן גַּלְיָן לֶאֱנָשׁ דְּמִתְבַּיֵן וּתְרִיצִין לְאִלֵין דְּצָבְאִין בִּידִיעֲתָא : (י) קְחֽוּ-מוּסָרִ֥י וְאַל-כָּ֑סֶף וְ֝דַ֗עַת מֵחָר֥וּץ נִבְחָֽר: קַבִּילוּ מַרְדּוּתָא וְלָא כַסְפָּא וּגְבוּ לְכוֹן יְדִיעֲתָא מִן דַּהֲבָא סְנִינָא :

רש''י מחרוץ . ממיני הזהב הוא :

(יא) כִּֽי-טוֹבָ֣ה חָ֭כְמָה מִפְּנִינִ֑ים וְכָל-חֲ֝פָצִ֗ים לֹ֣א יִֽשְׁווּ-בָֽהּ: מְטוּל דְּטָבָא חָכְמְתָא מִן כֵּיפֵי טָבָתָא וְכָל מִדַעַם לָא פָחֵים לַהּ :

רש''י מפנינים . מרגליות : לא ישוו בה . לא ידמו לשויה :

(יב) אֲֽנִי-חָ֭כְמָה שָׁכַ֣נְתִּי עָרְמָ֑ה וְדַ֖עַת מְזִמּ֣וֹת אֶמְצָֽא: אֲנָא חָכְמְתָא דָרֵית עֲרִימוּתָא יְדִיעֲתָא וְתַרְעֵיתָא מַשְׁכְּחָא אֲנָא :

רש''י שכנתי ערמה . אצל ערמה , שכיון שלמד אדם תורה נכנס בו ערמימות של כל דבר :

משנה ברכות פרק ט

א. הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ נִסִים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרַה, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ:

ברטנורה   (א) הרואה מקום שנעשו בו נסים. כגון מעברות ים סוף, ונחלי ארנון, ומעברות הירדן, ואבן שישב עליה משה ע''ה כשעשה מלחמה בעמלק, ודומיהן. ואניסא דרבים, כגון הני דאמרינן, מחייבי כולי עלמא לברוכי. אבל אניסא דיחיד, כגון הרואה מקום שנעשה לו בו נס, איהו חייב לברוכי ברוך שעשה לי נס במקום הזה, ובנו ובן בנו חייבים לברך ברוך שעשה נס לאבותי במקום הזה. וכל הני ברכות דמתניתין בעו הזכרת שם ומלכות, דכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה:

ב. עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת, וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ מָלֵא עוֹלָם. עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, בִּזְמַן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ לִפְרָקִים. עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת:

ברטנורה   (ב) זיקים. כוכב הנראה כמו שפותח הרקיע ויורה כחץ ממקום למקום. אי נמי כוכב שנראה שיש לו זנב ארוך: זועות. שהארץ מזדעזעת ורועשת: רעמים. קול הנשמע ברקיע מעננים ששופכים מים מזה לזה, כמה דתימא (ירמיה נא): לקול תתו המון מים בשמים: ועל הרוחות. שבאים בסערה וזעף ואינם מצויים אלא לפרקים: ברוך שכוחו מלא עולם. ואי בעי מברך ברוך עושה מעשה בראשית, שכל אלו מעשה בראשית הם, דכתיב (תהלים קלה): ברקים למטר עשה. אבל על ההרים ועל הגבעות וכו' אומר עושה מעשה בראשית דוקא, דלא מצי לברוכי עלייהו שכוחו מלא עולם, שאינן נראים ברוב העולם, אלא כל אחד ואחד במקומו: הים הגדול. ים אוקינוס שמקיף העולם: ברוך שעשה הים הגדול. שמתוך גדלו וחשיבותו קובע ברכה לעצמו: לפרקים. משלשים יום לשלשים יום: על הגשמים. וכו'. מברך הטוב והמטיב. והוא דאית ליה ארעא בשותפות עם אחריני דהכי משמע הטוב והמטיב, הטוב לדידיה והמטיב לאחריני. אבל כי לית ליה ארעא כלל, אומר מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו וכו'. ואם יש לו קרקע לבדו, מברך שהחיינו:

ג. בָּנָה בַיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין הַטּוֹבָה, וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין הָרָעָה. הַצוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא:

ברטנורה   (ג) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים. בין יש לו כיוצא בהן בין אין לו כיוצא בהן, מברך שהחיינו: על הרעה מעין הטובה. מפרש בגמרא כגון שצפו מים על ארצו ושטפו תבואתו של שנה זו, אף על פי שרוו המים פני האדמה ונעשית שדהו משובחת לשנים הבאות, השתא מיהא רעה היא ומברך דיין האמת: ועל הטובה מעין הרעה. כגון דאשכח מציאה אע''ג דרעה היא דאי שמע בה מלכא חובטו במכות ויסורין ושקיל לה מיניה השתא מיהא טובה היא ומברך הטוב והמטיב: הצועק לשעבר. המתפלל על מה שכבר היה הרי זו תפלת שוא דמאי דהוה הוה:

ד. הַנִּכְנָס לַכְּרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ, וְנוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר, וְצוֹעֵק לְעָתִיד לָבֹא:

ברטנורה   (ד) שתים בכניסתו ושתים ביציאתו. בכניסתו אומר שתכניסני לכרך זה לשלום נכנס אומר מודה אני לפניך שהכנסתני לכרך זה לשלום הרי זה שתים בכניסתו. בקש לצאת אומר שתוציאני מכרך זה לשלום. לאחר שיצא אומר מודה אני לפניך שהוצאתני מכרך זה לשלום וכל כך למה מפני שצריך שיתן אדם הודאה לבוראו על מה שעבר עליו מן הטוב ויתפלל על העתיד שתבא לו טובה:

ה. חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמַנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא, וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר. כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ. וְאוֹמֵר (שופטים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַיְיָ:

ברטנורה   (ה) חייב אדם לברך על הרעה. כשמברך דיין האמת על הרעה, חייב לברך בשמחה ובלב טוב כשם שמברך בשמחה הטוב והמטיב על הטובה: דבר אחר בכל מאדך. בכל מדות המדודות לך בין מדה טובה בין מדת פורענות: לא יקל אדם ראשו. לא ינהג קלות ראש: כנגד שער המזרח. חוץ להר הבית אשר בחומה הנמוכה אשר לרגלי הבית למזרח, לפי שהוא מכוון, שכל השערים מכוונים זה כנגד זה שער מזרח שער עזרת נשים ושער עזרת ישראל ופתח האולם וההיכל ובית קדש הקדשים בימי בית ראשון: באפונדתו. אזור חלול שנותנים בו מעות. פירוש אחר בגד שלובש על בשרו לקבל הזיעה שלא לטנף שאר בגדים, וגנאי לאדם לצאת באותו בגד לבדו: קפנדריא. ליכנס בפתח זה ולצאת בפתח שכנגדו כדי לקצר הלוכו דרך שם. ולשון קפנדריא אדמקיפנא דרי אעול בהא, כלומר בעוד שאני צריך להקיף שורות של בתים אקצר מהלכי ואכנס דרך כאן: ורקיקה. אסורה בהר הבית: מקל וחומר. ממנעל, ומה מנעל שאינו דרך בזיון אסור, רקיקה שהיא דרך בזיון לא כל שכן: כל חותמי ברכות שבמקדש. המברך אומר בסוף כל ברכה ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם חונן הדעת וכן בכולם, והעונין אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שאין עונין אמן אחר כל ברכה שבמקדש, דכתיב בעזרא (נחמיה ט) קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם, ואומר אח''כ ויברכו שם כבודך, כלומר שעונים ברוך שם כבוד מלכותו לע''ו. ואשמעינן הכא דבמקדש ראשון לא היו אומרים אלא ברוך אלהי ישראל מן העולם ולא יותר ולא היו אומרים ועד העולם: משקלקלו המינים. שאין מאמינים בתחיית המתים ואמרו אין עולם אלא זה, התקינו עזרא ובית דינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם לומר ששני עולמות יש, העולם הזה והעולם הבא, להוציא מלב המינים שכופרים בתחיית המתים: שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם. בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו, ולמדו מבועז שאמר לקוצרים ה' עמכם, וכי תימא בעז מדעתיה דנפשיה קעבד ולא גמרינן מיניה, תא שמע מן המלאך שאמר לגדעון ה' עמך גבור החיל, וכי תימא לא שאל המלאך בשלום גדעון, ולא ברכו, אלא בשליחותו של מקום הודיעו שהשכינה עמו, ולא גמרינן מיניה, תא שמע ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, אל תבוז את בעז לומר שמדעתו עשה אלא למוד מזקני אומתך כי יש לו על מי להסמך שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך: רבי נתן אומר הפרו תורתך. פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה', אף זה המתכוין לשאול בשלום חברו, וזהו רצונו של מקום שנאמר (תהלים לד) בקש שלום ורדפהו, מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור:

גמרא ברכות דף נ''ד ע''א

מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר קְרָא (שמות י''ח) וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִיל וְגוֹ' אַנִיסָא דְרַבִּים מְבָרְכִינָן אַנִיסָא דְיָחִיד לֹא מְבָרְכִינָן וְהָא הַהוּא גַבְרָא דַהֲוָה קָאָזִיל בְּעֵבֶר יְמִינָא נָפַל עֲלֵיהּ אַרְיֵה אִתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָא וְאִיתְצַל מִינֵיהּ אָתָא לְקָמֵיהּ דְּרָבָא וְאָמַר לֵיהּ כָּל אֵימַת דְּמָטִית לְהָתָם בְּרִיךְ בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וּמָר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא הֲוָה קָאָזִיל בְּפַקְתָא דַעֲרָבוֹת וְצָחָא לְמַיָּא אִיתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָא אִיבְרֵי לֵיהּ עֵינָא דְּמַיָא וְאִישְׁתֵּי. וְתוּ זִמְנָא חָדָא הֲוָה קָאָזִיל בְּרִסְתְּקָא דִמְחוֹזָא וְנָפַל עֲלֵיהּ גַּמְלָא פְּרִיצָא אִתְפְּרַק לֵיהּ אַשִׁיתָא עָאל לְגַוָהּ. כִּי מָטָא לַעֲרָבוֹת בָּרִיךְ בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּעֲרָבוֹת וּבְגָמָל. כִּי מָטָא לְרִסְתְּקָא דִמְחוֹזָא בָּרִיךְ בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בְּגָמָל וּבַעֲרָבוֹת. אַמְרֵי אַנִיסָא דְרַבִּים כוּלֵי עַלְמָא מְחַיְיבֵי לִבְרוּכֵי. אַנִיסָא דְיָחִיד אִיהוּ חַיָיב לִבְרוּכֵי:

רש''י ה''ג. מנלן דברכינן אניסא אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויאמר יתרו וגו': בעבר ימינא. שם מדינה בדרומו של פרת: בפקתא. בקעה: ערבות. שם מקום: וצחא למיא. צמא למים: ברסתקא. בשוק: גמלא פריצא. גמל משוגע שעסקיו רעים: אתפרקא ליה אשיתא. נפלה חומת בית שהיה סמוך לו ונכנס לתוך הבית מפני הגמל:

זוהר וישב דף קע''ט ע''ב

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר תָּא חֲזֵי טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מַאן יֶלֶד מִסְכֵּן הָא אוֹקְמוּהָ וְאִתְמָר דְּאִיהוּ יֵצֶר טוֹב אֲבָל טוֹב יֶלֶד הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים ל''ז) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְדָא הוּא נַעַר דְּאִיהוּ יֶלֶד מִסְכֵּן דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם, וְאַמַּאי אִקְּרֵי נַעַר בְּגִין דְּאִית לֵיהּ חַדְתּוּ דְּסִיהֲרָא דְּמִתְחַדְּשָׁא תָּדִיר, וְתָדִיר אִיהוּ יֶלֶד מִסְכֵּן כְּמָה דַּאֲמָרָן, וְחָכָם בְּגִין דְּחָכְמָה שַׁרְיָא בֵּיהּ, מִמֶּלֶךְ זָקֵן דָּא הוּא יֵצֶר הָרַע כְּמָה דְּאִתְמָר דְּהָא מִן יוֹמָא דַּהֲוָה לָא נָפַק מִמְּסָאֲבוּתֵיה לְעָלְמִין וְאִיהוּ כְּסִיל דְּכָל אָרְחוֹי אִנּוּן לְאֹרַח בִּישָׁא וְאָזִיל וְסָטֵי לִבְנֵי נְשָׁא וְלָא יָדַע לְאִזְדַהֲרָא וְאִיהוּ אָתֵי עִם בַּר נַשׁ בְּתַסְקוּפִּין בְּגִין לְאַסְטָאָה לוֹן מֵאֹרַח טָבָא לְאֹרַח בִּישָׁא, תָּא חֲזֵי עַל דָּא אַקְדִּים עִם בַּר נַשׁ בְּיוֹמָא דְּאִתְיַלִּיד בְּגִין דִּיהֵימִין לֵיהּ דְּהָא כַּד אָתֵי יֵצֶר טוֹב לָא יָכִיל בַּר נַשׁ לְמֵהֵימָנָא לֵיהּ וְדָמֵי עֲלֵיהּ כְּמָטוֹלָא כְּגַוְנָא דָּא תָּנֵינָן מַאן הוּא רָשָׁע עָרוּם דָּא הוּא מַאן דְּאַקְדִּים לְאַטְעָנָא מִלּוֹי לְקַמֵּי דַּיָּנָא עַל לָא יֵיתֵי חֲבְרֵיהּ מָארֵי דְּדִינָא, כְּד''א (משלי י''ח) צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ וְגוֹ' כְּגַוְנָא דָּא (הוּא נ''א הַאי) רָשָׁע עָרוּם כְּמָה דְּאַתּ אָמַר (בראשית ג') וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם וְהוּא אַקְדִּים וְשָׁרֵי עִמֵּיהּ דְּבַר נַשׁ עַד לָא יֵיתֵי חֲבְרֵיהּ לְאַשְׁרָאָה עֲלֵיהּ, וּבְגִין דְּאִיהוּ אַקְדִּים וְהָא אַטְעִין טַעֲנְתֵּיהּ עִמֵּיהּ כַּד אָתֵי חֲבְרֵיהּ דְּאִיהוּ יֵצֶר הַטּוֹב אַבְאִישׁ לֵיהּ לְבַר נַשׁ בַּהֲדֵיהּ וְלָא יָכִיל לְזַקָּפָא רֵישֵׁיהּ כְּאִלּוּ אַטְעִין עַל כַּתְפֵיהּ כָּל מָטוֹלִין דְּעָלְמָא בְּגִין הַהוּא רָשָׁע עָרוּם דְּאַקְדִּים עִמֵּיהּ וְעַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת ט') וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים בְּגִין דְּהָא אַקְדִּים אָחֳרָא וְעַל דָּא כָּל דַּיָּנָא דְּקַבִּיל מִבַּר נַשׁ מִלָּה עַד לָא יֵיתֵי חֲבְרֵיהּ כְּאִלּוּ מְקַבֵּל עֲלֵיהּ טַעֲוָא אָחֳרָא לִמְהֵימָנוּתָא אֶלָּא (משלי שׁם) וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ וְדָא הוּא אֹרַח דְּבַר נַשׁ זַכָּאָה דְּהָא בַּר נַשׁ זַכָּאָה דָּא הוּא דְּלָא הֵימִין לְהַהוּא רָשָׁע עָרוּם דְּיֵצֶר הָרַע עַד דְּיֵיתֵי חֲבְרֵיהּ דְּאִיהוּ יֵצֶר טוֹב, וּבְגִין דָּא בְּנֵי נְשָׁא אִנּוּן כָּשְׁלִין לְעָלְמָא דְּאָתֵי, אֲבָל הַהוּא זַכָּאָה דְּאִיהוּ דָּחִיל לְמָארֵיהּ כַּמָּה בִּישִׁין סָבִיל בְּהַאי עָלְמָא בְּגִין דְּלָא יְהֵימָן וְלָא יִשְׁתַּתַּף בְּהַהוּא יֵצֶר הָרַע וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁזִיב לֵיהּ מִכֻּלְּהוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים ל''ד) רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִילֶנוּ יְיָ, רַבּוֹת רָעוֹת לַצַדִּיק לָא כְּתִיב אֶלָּא צַדִּיק בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהַהוּא בַּר נַשׁ וְשֵׁזִיב לֵיהּ מִכֹּלָּא בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ:

תרגום הזוהר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב, טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם. מִי הוּא יֶלֶד מִסְכֵּן, הִנֵּה בֵּאֲרוּהָ, וְלָמַדְנוּ, שֶׁהוּא יֵצֶר הַטּוֹב. אֲבָל טוֹב יֶלֶד, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, (תהלים ל''ז) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי. וְזֶהוּ נַעַר שֶׁהוּא יֶלֶד מִסְכֵּן, שֶׁאֵין לוֹ מֵעַצְמוֹ כְּלוּם. וְלָמָּה נִקְרָא נַעַר. הוּא מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חִדּוּשׁ הַלְּבָנָה, שֶׁהִיא מִתְחַדֶּשֶׁת תָּמִיד, וְהוּא תָּמִיד יֶלֶד מִסְכֵּן, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְחָכָם, מִשּׁוּם שֶׁהַחָכְמָה שׁוֹרָה בּוֹ. ''מִמֶּלֶךְ זָקֵן'', זֶהוּ הַיֵּצֶר הָרַע, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁהָיָה, לֹא יָצָא מִטּוּמְאָתוֹ לְעוֹלָם, וְהוּא כְּסִיל, שֶׁכָּל דְּרָכָיו הֵם לְדֶרֶךְ הָרַע, וְהוֹלֵךְ וּמַדִּיחַ בְּנֵי אָדָם, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִזָּהֵר, וְהוּא בָּא בַּעֲלִילָה עִם בְּנֵי אָדָם, כְּדֵי לְהַדִּיחַ אוֹתָם מִדֶּרֶךְ הַטּוֹב אֶל דֶּרֶךְ הָרַע. בֹּא וּרְאֵה, עַל כֵּן הִקְדִּים עַצְמוֹ הַיֵּצֶר הָרַע לְהִתְחַבֵּר עִם הָאָדָם מִיּוֹם שֶׁנּוֹלָד בּוֹ, בִּכְדֵי שֶׁיַּאֲמִין לוֹ, וּכְשֶׁיָּבֹא אַחַר כָּךְ הַיֵּצֶר הַטּוֹב אֵין הָאָדָם יָכוֹל לְהַאֲמִינוֹ וּדְבָרָיו דּוֹמִים עָלָיו לְמַשָּׂא. כְּעֵין זֶה לָמַדְנוּ, אֵיזֶה הוּא רָשָׁע עָרוּם, זֶה הוּא, מִי שֶׁמַּקְדִּים עַצְמוֹ לִטְעוֹן דְּבָרָיו לִפְנֵי הַדִּין מִטֶּרֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ בַּעַל הַדִּין. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, (משלי י''ח) צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ וְגוֹ'. כְּעֵין זֶה, רָשָׁע עָרוּם זֶה, דְּהַיְנוּ הַיֵּצֶר הָרַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ג') וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, גַּם הוּא מַקְדִּים וְשׁוֹרֶה בָּאָדָם מִטֶּרֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ, יֵצֶר הַטּוֹב, לִשְׁרוֹת בּוֹ, וּמִשּׁוּם שֶׁהִקְדִּים וּכְבָר טָעַן טַעֲנוֹתָיו לְפָנָיו, כְּשֶׁיָּבֹא אַחַר כָּךְ חֲבֵרוֹ, שֶׁהוּא יֵצֶר הַטּוֹב, רַע לָאָדָם לִהְיוֹת עִמּוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהָרִים רֹאשׁוֹ כְּאִלּוּ הִטְעִין עַל כְּתֵפוֹ כָּל הַמַּשָּׂאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. וְכָל זֶה הוּא, מִשּׁוּם שֶׁהָרָשָׁע עָרוּם הִקְדִּים עַצְמוֹ. וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה, וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים, מִשּׁוּם שֶׁהִקְדִּימוֹ הָאַחֵר. וְעַל כֵּן, כָּל דַּיָּן הַמְקַבֵּל דְּבָרָיו שֶׁל בַּעַל דִּין, מִטֶּרֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ, דּוֹמֶה כְּאִלּוּ מְקַבֵּל עָלָיו אֵל אַחֵר לְהַאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא וּבָא רֵעֵהוּ וְחַקָרוֹ, כְּלוֹמָר אַחַר שֶׁיָּבֹא רֵעֵהוּ אָז יִשְׁמַע טַעֲנוֹתָיו. וְזֶהוּ דַּרְכּוֹ שֶׁל אָדָם צַדִּיק, כִּי אָדָם צַדִּיק, הוּא, מִי שֶׁלֹּא הֶאֱמִין לְאוֹתוֹ רָשָׁע עָרוּם, שֶׁהוּא יֵצֶר הָרַע, מִשּׁוּם שֶׁהִקְדִּים טַעֲנוֹתָיו, מִטֶּרֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ, שֶׁהוּא יֵצֶר הַטּוֹב. שֶׁמְּקַיֵּם הַפָּסוּק וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ. וּבְדָבָר זֶה אֲנָשִׁים נִכְשָׁלִים מִלִּזְכּוֹת לָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל צַדִּיק הַהוּא, שֶׁהוּא יָרֵא אֶת רִבּוֹנוֹ, כַּמָּה רָעוֹת הוּא סוֹבֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲמִין וְלֹא יִשְׁתַּתֵּף עִם הַיֵּצֶר הָרַע, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִילוֹ מִכֻּלָּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, (תהלים ל''ד) רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִילֶנּוּ ה', רַבּוֹת רָעוֹת לַצַדִּיק לֹא כָּתוּב, אֶלָּא רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק, שֶׁזֶּה יוֹרֶה שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הוּא, שֶׁהַסּוֹבֵל רַבּוֹת רָעוֹת הוּא צַדִּיק, מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בּוֹ. וּמִשּׁוּם זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בָּאָדָם הַהוּא, וּמַצִיל אוֹתוֹ מִכֻּלָּם, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ה

א. חַיָּב לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ מִשֶׁיִּרְאֶנוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו עַד שֶׁיִתְכַּסֶּה מִמֶנוּ וְלֹא יִרְאֶה קוֹמָתוֹ וְאַחַר כַּךְ יֵשֵׁב. וְחַיָּיב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בְּרֶגֶל: ב. אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֶלָא אִם כֵּן דֶּרֶךְ רַבּוֹ לַחֲלוֹק לוֹ כָּבוֹד. וְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ תַלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ. וְאִם הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְלֹא הָיוּ לוֹ תְּפִלִּין וְחָשׁ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עֶבֶד הוּא אֵינוֹ נוֹעֵל לוֹ מִנְעָלוֹ וְאֵינוֹ חוֹלְצוֹ וְכָל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד וּפוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם וְכָל תַּלְמִיד שֶׁמְּזַלְזֵל דָבָר מִכָּל כָבוֹד רַבּוֹ גוֹרֵם לִשְׁכִינָה שֶׁתִסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל: ג. רָאָה רַבּוֹ עוֹבֵר עַל דִבְרֵי תוֹרָה אוֹמֵר לוֹ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ כָּךְ וְכָךְ. וְכָל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר שְׁמוּעָה בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ כַּךְ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ. וְאַל יֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹ עַד שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אוֹמְרוֹ. וּכְשֶׁיָּמוּת רַבּוֹ קוֹרֵעַ כָּל בְגָדָיו עַד שֶׁהוּא מגַלֶּה אֶת לִבּוֹ וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּרַבּוֹ מוּבְהָק שֶׁלָּמַד מִמֶּנּוּ רוֹב חָכְמָתוֹ אֲבָל אִם לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ רוֹב חָכְמָתוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָבֵר וְאֵינוֹ חַיָּיב בִכְבוֹדוֹ בְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים. אֲבָל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם אֲפִילוּ לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָבָר אֶחָד בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל עוֹמֵד מִלְפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו:

מוסר

מספר צידה לדרך דף ר''ז ע''ב

הַבִּטָּחוֹן הוּא שֶׁיִּבְטַח בֵּאלֹהִים בִּטָּחוֹן גָּמוּר וְיֵשׁ בּוֹ תּוֹעֶלֶת לַתּוֹרָה וְלָעוֹלָם וּמְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ וְשִׂמְחַת הַגּוּף וְדַע כִּי הַבּוֹטֵחַ בְּזוּלַת הַשֵּׁם הוּא יָסִיר הַשְׁגָחָתוֹ מִמֶּנּוּ וְיִתְּנֵהוּ לְמִקְרִים וְהָיָה לֶאֱכוֹל וּמְצָאוּהוּ צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת כִּי יַנִּיחֵהוּ בְּיַד מִי שֶׁבּוֹטֵחַ בּוֹ. וְאִם יִבְטַח בְּחָכְמָתוֹ יִסָּכֵל וְיִשְׁתַּטֶּה בִּמְעַט שִׁינוּי מֶזֶג כְּמוֹ שֶׁנוֹדַע בְּחָכְמַת הָרְפוּאָה. וְאִם בִּגְבוּרָתוֹ גֶּבֶר יֶחֱלֶה וְיִחְלַשׁ וּבְגַרְעִין חַרְדַל שֶׁיָּבוֹא בְאֶחָד מֵרַגְלָיו יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדּוֹם. וְאִם יִבְטַח בְּעָשְׁרוֹ עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לוֹ כְנָפַיִם הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלִפְעָמִים עוֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. אֲבָל הַבּוֹטֵחַ בּוֹ יִתְבָּרַךְ לֹא יִפְחַד לְדָבָר וְלֹא יִדְאַג לְדָבָר חוּץ מִדְּבָרוֹ. וְלֹא יַעְבוֹד אַחֵר זוּלָתוֹ. וְלֹא יְקַוֶה בִלְעָדוֹ. וְלֹא יְיַחֵל בִּלְתּוֹ. וְלֹא יַחֲנִיף לִיְצִיר כְּמוֹתוֹ. וְלֹא יַסְכִּים עִם בְּנֵי אָדָם בִּלְתִּי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא. וְלֹא יַכְחִידֵהוּ פַחְדָם. וְלֹא יַבְהִילוּהוּ בַהֲלוֹתָם. וְלֹא יֵירָא מִמַּחְלָקוֹתָם וְאִם יוֹכִיחֵם לֹא יִירָא מֵחֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִגְּדוּפוֹתָם. וְאִם יַכְלִימֵם לֹא יֵבוֹשׁ מֵהֶם וְלֹא יְיַפֶּה לָהֶם הַשֶּׁקֶר. וְהַבּוֹטֵחַ הַשָּׁלֵם יְבִיאֵהוּ בִּטְחוֹנוֹ לְפַנּוֹת לִבּוֹ מֵהַבְלֵי הָעוֹלָם וּמִתַהְפּוּכוֹתָיו וִייַחֵד לִבּוֹ לַתּוֹרָה וְלַעֲבוֹדָה:

וישב יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְ֠הִנֵּ֠ה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם-נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֨ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּשְׁתַּֽחֲוֶ֖יןָ לַֽאֲלֻמָּתִֽי: וְהָא אֲנַחְנָא מְאַסְרִין אֱסָרָן בְּגוֹ חַקְלָא וְהָא קָמַת אֱסַרְתִּי וְאַף אִזְדְקָפַת וְהָא מִסְתַּחֲרָן אֱסָרָתְכוֹן וְסָגְדָן לֶאֱסַרְתִּי:

רש''י מאלמים אלמים. כתרגומו מאסרין אסרן, עמרין, וכן (תהלים קכו ו) נשא אלמתיו, וכמוהו בלשון משנה (בבא מציעא כב ב) והאלמות נוטל ומכריז: קמה אלמתי. נזקפה: וגם נצבה. לעמוד על עמדה בזקיפה:

(ח) וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם-מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל-חֲלֹֽמֹתָ֖יו וְעַל-דְּבָרָֽיו: וַאֲמָרוּ לֵהּ אֲחוֹהִי הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עָלָנָא אוֹ שׁוּלְטָּן אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בָּנָא וְאוֹסִיפוּ עוֹד סְנוֹ יָתֵהּ עַל חֶלְמוֹהִי וְעַל פִּתְגָמוֹהִי:

רש''י ועל דבריו. על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם:

(ט) וַיַּֽחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּֽחֲוִ֖ים לִֽי: וַחֲלַם עוֹד חֶלְמָא אָחֲרָנָא וְאִשְׁתָּעֵי יָתֵהּ לַאֲחוֹהִי וַאֲמַר הָא חֲלֵמִית חֶלְמָא עוֹד וְהָא שִׁמְשָׁא וְסִהֲרָא וְחַד עֲשַׂר כּוֹכְבַיָּא סָגְדָן לִי: (י) וַיְסַפֵּ֣ר אֶל-אָבִיו֘ וְאֶל-אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר-בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַֽחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּֽחֲוֹ֖ת לְךָ֖ אָֽרְצָה: וְאִשְׁתָּעֵי לַאֲבוּהִי וְלַאֲחוֹהִי וּנְזַף בֵּהּ אֲבוּהִי וַאֲמַר לֵהּ מָה חֶלְמָא הָדֵין דִּי חֲלֵמְתָּא הֲמֵיתָא נֵיתֵי אֲנָא וְאִמָּךְ וְאַחָיךְ לְמִסְגֻד לָךְ עַל אַרְעָא:

רש''י ויספר אל אביו ואל אחיו. לאחר שספר אותו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם: ויגער בו. לפי שהיה מטיל שנאה עליו: הבוא נבוא. והלא אמך כבר מתה. והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה, שגדלתו כאמו. ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים. ויעקב נתכון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וגו' , כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל:

נביאים - עמוס - פרק ב

(יב) וַתַּשְׁק֥וּ אֶת-הַנְּזִרִ֖ים יָ֑יִן וְעַל-הַנְּבִיאִים֙ צִוִּיתֶ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֖א תִּנָּבְאֽוּ: וְאַטְעִיתוּן יָת מַלְּפֵיכוֹן בְּחַמְרָא וְעַל נְבִיַּיָּא פַּקֵּידְתּוּן לְמֵימָר לָא תִתְנַבּוּן נְבוּאָה :

רש''י ותשקו את הנזירים יין . שלא יורו אתכם שהשיכור אסור להורות , ותשקו את הנזירים יין , תרגם יונתן ואטעיתון ית מלפיכון בחמר : לא תנבאו . לעמוס צוה כן אמציה כהן בית אל חוזה ברח לך אל ארץ יהודה ( לקמן ז ) :

(יג) הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י מֵעִ֖יק תַּחְתֵּיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר תָּעִיק֙ הָעֲגָלָ֔ה הַֽמְלֵאָ֥ה לָ֖הּ עָמִֽיר: הָא אֲנָא מַיְתֵי עֲלֵיכוֹן עָקָא וּמֵעִיק לְכוֹן בְּאַתְרֵיכוֹן כְּמָא דְּעַיְיקָא עֶגְלָתָא דִּטְעִינָא עַמִירָא :

רש''י מעיק . תרגום של מציק : תחתיכם . את חנייתכם : תעיק העגלה . מכובד משא שעליה :

(יד) וְאָבַ֤ד מָנוֹס֙ מִקָּ֔ל וְחָזָ֖ק לֹא-יְאַמֵּ֣ץ כֹּח֑וֹ וְגִבּ֖וֹר לֹא-יְמַלֵּ֥ט נַפְשֽׁוֹ: וְיֵיבַד בֵּית עִירוּקֵי מִדְּקַלִּיל וִּדְתַּקִּיף לָא יַחְסִּין חֵילֵיהּ וְגִבַּר לָא יְשֵׁיזֵיב נַפְשֵׁיהּ : (טו) וְתֹפֵ֤שׂ הַקֶּ֙שֶׁת֙ לֹ֣א יַעֲמֹ֔ד וְקַ֥ל בְּרַגְלָ֖יו לֹ֣א יְמַלֵּ֑ט וְרֹכֵ֣ב הַסּ֔וּס לֹ֥א יְמַלֵּ֖ט נַפְשֽׁוֹ: וְאַחִיד קַשְׁתָּא לָא יְקוּם וּדְקַלִּיל בְּרַגְלֵיהּ לָא יִשְׁתֵּיזֵיב וּרְכִיב סוּסַיָא לָא יְשֵׁיזֵיב נַפְשֵׁיהּ :

רש''י וקל ברגליו לא ימלט . את נפשו :

כתובים - משלי - פרק ח

(יג) יִֽרְאַ֣ת יְהוָה֮ שְֽׂנֹ֫את רָ֥ע גֵּ֘אָ֤ה וְגָא֨וֹן | וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי: דְּחַלְתָּא דַייָ סָנְיָא בִישְׁתָּא גֵאוּתָא וְרָמוּתָא וְאָרְחָא בִישְׁתָּא וּפוּמָא הֲפִיכָא סָנְיָא אֲנָא :

רש''י יראת ה' שנאת רע . זהו המוסר שהחכמה מכרזת לבריות :

(יד) לִֽי-עֵ֭צָה וְתוּשִׁיָּ֑ה אֲנִ֥י בִ֝ינָ֗ה לִ֣י גְבוּרָֽה: דִּי לִי הִיא תַרְעֵיתָא וּמִלְכָּנָא וּבְיוּנָא וְגִבָּרוּתָא : (טו) בִּ֭י מְלָכִ֣ים יִמְלֹ֑כוּ וְ֝רוֹזְנִ֗ים יְחֹ֣קְקוּ צֶֽדֶק: מְטוּל אֲנָא מַלְכֵי מַלְכִין וְשַׁלִּיטֵי אֲנָא מָשְׁחָא בְצִדְקוּתָא :

רש''י בי מלכים ימלוכו . שהדינים והמשפטים אני מלמדם :

(טז) בִּ֭י שָׂרִ֣ים יָשֹׂ֑רוּ וּ֝נְדִיבִ֗ים כָּל-שֹׁ֥פְטֵי צֶֽדֶק: מְטוּל אֲנָא רַבְרְבָנֵי מִתְרַבְרְבִין וְסָרְכֵי כֻּלְהוֹן דַּיָנֵי דִתְרִיצוּתָא :

משנה שבת פרק ט

א. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִנַּיִן לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמְּטַמְּאָה בְמַשָּׂא כַּנִּדָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל) תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ. מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא:

ברטנורה   (א) אמר רבי עקיבא מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא. איידי דאיירי לעיל באסמכתא גבי חרס נקט נמי להני קראי דאסמכתא, וקרא דתזרם כמו דוה הוא סמוך לקרא דלא ישאר במכיתתו חרס דאייתי לעיל. אי נמי משום דבעי למתני מנין שמרחיצין את המילה וכו' תנא להנך מנין דדמו לה: מטמאה במשא. הנושא אותה יכבס בגדיו ואפילו לא נגע בה, כגון שהיתה בקופה וכיוצא בה. ואפליגו רבנן עליה דרבי עקיבא ואמרי אינו מטמא אלא במגע כשרץ. והלכה כחכמים: תזרם כמו (אשה) דוה. כלומר יהו בעיניך כזרים כמו דוה, כאשה נדה, כדכתיב (ויקרא טו) והדוה בנדתה. ובעבודה זרה משתעי קרא:

ב. מִנַּיִן לַסְפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל) דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם. מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִין, אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאֶחָד בָּאֶמְצַע. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ, זַרְעָהּ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא זֵרוּעֶיהָ:

ברטנורה   (ב) שהיא טהורה. שאינה מקבלת טומאה: בלב ים. ופשיטא דאניה בלב ים היא, אלא לאשמועינן דספינה הרי היא כים, מה ים טהור אף ספינה טהורה. ואפילו היא של חרס, ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים: שזורעים בה חמשה זרעונים. ויש בה כדי להפריש ביניהן הפרש הראוי ולא הוי ערבוב: ארבעה בארבע רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן ובאמצע אינו זורע אלא גרעין אחד, כדי שיהיה הגרעין שבאמצע רחוק שלשה טפחים מן הזרוע שבכל רוח, דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה. ואף על פי שאצל הקרנות שברוחות הזרעים קרובים זה לזה ואין ביניהם הרחקה שלשה טפחים ויונקים זה מזה, אין כאן בית מיחוש, דאכלאים בלבד קפיד קרא דלא להוי ערבוב, וליניקה לא חיישינן, כדתנן (ב''ב פ''ב מי''ב) היה גדר בינתיים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואע''ג דינקי מתתאי, וכאן יש היכר גדול שרוח זו זרועה צפון ודרום ורוח זו זרועה מזרח ומערב. אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות אין היכר, ואי מקרבי הוי ערבוב, הלכך צריך הרחק כדי יניקה: שנאמר כי כארץ תוציא צמחה. תוציא חד, צמחה חד, זרועיה תרי, תצמיח חד, הרי חמשה. וששה טפחים ליכא למילף מקרא, אלא קים להו לרבנן דחמשה זרעונים בששה טפחים לא ינקי הרוחות מן האמצעי ולא האמצעי מן הרוחות, דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה, הילכך כי רמיז לקרא חמשה זרעונים, בערוגה בת ששה טפחים קאמר. ובמס' כלאים פירשתי הלכות ערוגה ופרטותיה ודקדוקיה וכאן קיצרתי:

ג. מִנַּיִן לְפוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זְרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהִיא טְמֵאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט) הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים. מִנַּיִן שֶׁמַּרְחִיצִין אֶת הַמִּילָה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:

ברטנורה   (ג) שהיא טמאה. דיום השלישי אכתי לא מסרחא שכבת זרע וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר ממנה, וקרינן ביה שכבת זרע הראוי להזריע: לשלשת ימים. דהקפיד הכתוב על טמאי קרי במתן תורה לכך הפרישן שלשה ימים, ולא חש אם יפליטו אחר כך ביום רביעי להפרשה, דמסריח ואינו ראוי להזריע. ופסק ההלכה, שהפולטת ביום השלישי טהורה, ומתני' משבשתא היא, ותני מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טהורה שנאמר היו נכונים לשלשת ימים, ושלשת ימים דאמר קרא היינו ליום השלישי, דביום שלישי להפרשה ניתנה תורה. אי נמי לא משבשתא היא אלא [רבנן דר'] אלעזר בן עזריה היא, דסבירא [להו] הפולטת ביום השלישי טמאה, ולית הלכתא [כוותייהו]: מנין שמרחיצין וכו'. אפילו בחמין שהוחמו בשבת, דאף ביום השלישי מסוכן הוא, וכל שכן ראשון ושני. והמים חמין מחזיקין לגוף התינוק ומבריאין אותו: לשון של זהורית. כמין לשון של צמר אדום היו קושרין חציו בראש שעיר המשתלח לעזאזל וחציו בצוק, וכשהיה דוחה השעיר למטה היה הלשון ההוא מלבין ויודעין שנתכפרו עוונותיהם:

ד. מִנַּיִן לְסִיכָה שֶׁהִיא כַשְּׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קט) וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו:

ברטנורה   (ד) מנין לסיכה שהיא כשתיה. לא כשתיה ממש לחיובי עלה כרת אלא שהיא אסורה:

ה. הַמּוֹצִיא עֵצִים, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. תַּבְלִין, כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. קְלִפֵּי אֱגוֹזִים, קְלִפֵּי רִמּוֹנִים, אִסְטִיס וּפוּאָה, כְּדֵי לִצְבֹּעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בִּסְבָכָה. מֵי רַגְלַיִם, נֶתֶר וּבוֹרִית, קְמוֹנְיָא וְאַשְׁלָג, כְּדֵי לְכַבֵּס בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בִּסְבָכָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לְהַעֲבִיר עַל הַכֶּתֶם:

ברטנורה   (ה) ביצה קלה. ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל יותר מכל שאר ביצים. ולא כדי לבשל כולה אלא כגרוגרת ממנה טרופה ונתונה באלפס: ומצטרפין. כל מיני תבלין זה עם זה: אסטיס. ני''ל בלשון ערבי, וצבעו דומה לתכלת: ופואה. שורש עשב שצובעין בהם אדום, ובערבי אלפו''ה: בסבכה. בראש הסבכה שעשויה כקליעה נותנים מעט בגד: נתר. מין אדמה הוא ומזהיר, וקורים לו אלו''ם בלע''ז: בורית. מין צמח שמנקה ומטהר: קמוניא. עשב שמנקים בעפרו את הידים להעביר את הזוהמא, ובלשון תלמוד קרוי שלוף דוץ, ובערבי קורין לו אלק''לי: ואשלג. לא אתפרש לי מה הוא: על הכתם. הנמצא בבגד ואין ידוע אם דם נדה הוא אם לאו, מעבירין עליו שבעה דברים לבדוק אותו בהם, ומכללם ארבעה סמנין הללו. ואין הלכה כרבי יהודה:

ו. פִלְפֶלֶת, כָּל שֶׁהִיא. וְעִטְרָן, כָּל שֶׁהוּא. מִינֵי בְשָׂמִים וּמִינֵי מַתָּכוֹת, כָּל שֶׁהֵן. מֵאַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וּמֵעֲפַר הַמִּזְבֵּחַ, מֶקֶק סְפָרִים וּמֶקֶק מִטְפְּחוֹתֵיהֶם, כָּל שֶׁהֵן, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָן לְגָנְזָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא מִמְּשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם:

ברטנורה   (ו) פלפלת כל שהיא. דחזיא לריח הפה. ואין זה פלפל המצוי בינינו: עטרן כל שהוא. שמרפאים בו מי שיש לו כאב חצי הראש: מיני בשמים כל שהן. לריח טוב: מיני מתכות כל שהן. שראוי לעשות מהן דרבן, קטן: מקק. רקב הנופל מספרים או ממטפחות שבלו, לשון המק בשרו (זכריה יד): שמצניעים אותן לגנזן. שכל דבר קודש טעון גניזה: מאומה. אלמא אחשביה קרא לאיסוריה. ותקון גדול הוא עושה כשמוציא עבודה זרה מביתו. ואין הלכה כרבי יהודה:

ז. הַמּוֹצִיא קֵפַּת הָרוֹכְלִין, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. זֵרְעוֹנֵי גִנָּה, פָּחוֹת מִכַּגְּרוֹגֶרֶת. רַבִּי יְהוּדָה (בֵּן בְּתֵירָא) אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה. זְרַע קִשּׁוּאִין, שְׁנַיִם. זְרַע דְּלוּעִין, שְׁנַיִם. זְרַע פּוֹל הַמִּצְרִי, שְׁנַיִם. חָגָב חַי טָהוֹר, כָּל שֶׁהוּא. מֵת, כַּגְּרוֹגֶרֶת. צִפֹּרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, כָּל שֶׁהִיא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא חָגָב חַי טָמֵא, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ לַקָּטָן לִשְׂחֹק בּוֹ:

ברטנורה   (ז) הרוכלין. מוכרי בשמים לקשוטי נשים. ויש להם קופות קטנות לצרורות הבשמים: אינו חייב אלא חטאת אחת. דכולן חדא הוצאה היא: פחות מכגרוגרת. אף על גב דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת, הני כיון דלזריעה קיימי אפילו בפחות מכגרוגרת נמי מחייב. ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא שאומר חמשה: זרע קשואין. חשוב משאר זרעוני גינה, וכן זרע דלועין וזרע פול המצרי, והוא שקורין לו פאסל''י בלע''ז: חגב חי כל שהוא. שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו: מת כגרוגרת. כדין שאר אוכלין: ציפורת כרמים. עוף שמצוי בין הדקלין הבחורים: בין חיה בין מתה כל שהוא. שעושין ממנו רפואה לפקח ולהחכים: חגב חי טמא כל שהוא. ותנא קמא סבר, טמא אין מצניעין אותו לתינוק, דילמא מיית ואכיל ליה. ואין הלכה כרבי יהודה:

גמרא שבת דף פ''ט ע''ב

כַּשָׁנִים (ישעי' א') כַּשָּׁנִי מִבָּעֵי לֵיהּ אָמַר רִבִּי יִצְחָק אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אִם יִהְיוּ חַטָּאֵיכֶם כַּשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁסְדוּרוֹת וּבָאוֹת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְעַד עַכְשָׁיו כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. דָּרַשׁ רָבָא מָאי דִּכְתִיב (שם) לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' לְכוּ נָא בּוֹאוּ נָא מִבָּעֵי לֵיהּ. יֹאמַר ה' אָמַר ה' מִבָּעֵי לֵיהּ. לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם וְיֹאמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵצֶל מִי נֵלֵךְ אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ יָדוֹעַ תֵּדַע וְלֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ. אֵצֶל יִצְחָק שֶׁבֵּירַךְ אֶת עֵשָׂו וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ. אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְגוֹ' וְלֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ. אֵצֶל מִי נֵלֵךְ עַכְשָׁיו יֹאמַר ה' אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן מָאי דִּכְתִיב (ישעי' ס''ג) כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה' אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ לְעָתִיד לָבֹא אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אוֹמֵר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִמָּחוּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ. אוֹמֵר אִימָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידוּל בָּנִים אֶפְשַׁר דְּבָעֵי רַחְמֵי עֲלַיְיהוּ אוֹמֵר לוֹ בָּנֶיךָ חָטְאוּ אוֹמֵר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִמָּחוּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לֹא בְסָבֵי טַעְמָא וְלֹא בְּדַרְדְּקֵי עֵצָה אוֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי אוֹמֵר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמַע קָרָאתָ לָהֶם בְּנִי בְּכוֹרִי עַכְשָּׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ. וְעוֹד כַּמָּה חָטְאוּ כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִים דְּלָא עַנְשֶׁת עֲלַיְיהוּ פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין דַּל חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִין דְּלֵילְוָותָא פָּשׁוּ לְהוּ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִין דַּל תַּרְתֵּי סָרֵי וּפַלְגָּא דִּצְלוּיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא. פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סָרֵי וּפַלְגָּא אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כֻּלָּם מוּטָב וְאִם לָאוּ פַּלְגָּא עָלַי וּפַלְגָּא עֲלָךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָם עָלַי הָא קְרִיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ פָּתְחוּ וְאָמְרוּ כִּי אַתָּה אָבִינוּ. אוֹמֵר לָהֶם יִצְחָק עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַחֲוִי לְהוּ יִצְחָק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינַיְיהוּ. מִיָּד נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים אַתָּה ה' אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ:

רש''י כשני מבעי ליה. דומיא דכשלג דלא כתיב כשלגים: ארד עמך. אעלך גם עלה כאן רמז ארבע גליות גם רבוי הוא: יאמר ה'. אתה אומר התוכחה ובך אנו תולין: ימחו. הואיל שחטאו ויתקדש שמך בעולם כשתעשה דין בעוברין על דבריך: קראת להם בני בכורי ישראל. שהיה גלוי לפניך שהם עתידים לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים: דל עשרים דלא ענשת להו. שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב''ה אלא מכ' שנה ומעלה דכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי: כי אתה אבינו. כנגד יצחק אמרו והוא אומר להם ראו כנגד הקב''ה שהוא אביהם:

זוהר וישב דף קפ''ד ע''ב

וַיִּקָחֻהוּ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ הַבּוֹרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם, רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (תהלים י''ט) תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ (מַאן דְּבָטִיל מִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא כְּאִלּוּ חָרִיב עָלְמָא שְׁלִים), כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נְשָׁא לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתַא לֶהֱוֵי לֵיהּ חַיִּים בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי וְזָכֵי בִּתְרֵין עָלְמִין וַאֲפִלּוּ מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא וְלָא יִשְׁתַּדַּל בָּהּ לִשְׁמָהּ כִּדְקָא יָאוּת זָכֵי לַאֲגַר טָב בְּעָלְמָא דֵּין וְלָא דַּיְּנִין לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא, וְתָא חֲזֵי כְּתִיב (משלי ג') אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד, אֹרֶךְ יָמִים בְּהַהוּא דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לִשְׁמָהּ דְּאִית לֵיהּ אֹרֶךְ יָמִים בְּהַהוּא עָלְמָא דְּבֵיהּ אוֹרְכָא דְּיוֹמִין וְאִנּוּן יוֹמִין אִנּוּן יוֹמִין וַדַּאי, תַּמָּן אִיהוּ רוּחַצְנוּ דִּקְדֻשָּׁה דִּלְעֵילָא דְּאִתְרָחִיץ בַּר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא לְאִתְתַּקָּפָא בְּהַהוּא עָלְמָא בִּשְׂמֹאלָה עוֹשֶׁר וְכָבוֹד אֲגַר טָב וְשַׁלְוָה אִית לֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא וְכָל מַאן דְּיִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לִשְׁמָהּ כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא אוֹרַיְתָא אָזְלָא קַמֵּיהּ וְאַכְרָזַת קַמֵּיהּ וְאַגִּינָת עֲלֵיהּ דְּלָא יִקְרְבוּן בַּהֲדֵיהּ מָארֵיהוֹן דְּדִינָא, כַּד שָׁכִיב גּוּפָא בְּקִבְרָא הִיא נָטְרָת לֵיהּ, כַּד נִשְׁמָתָא אָזְלָא לְאִסְתַּלָּקָא לְמֵיתָב לְאַתְרָהּ אִיהִי אָזְלָא קַמָהּ דְּהַהִיא נִשְׁמָתָא וְכַמָּה תַּרְעִין אִתְבָּרוּ מִקַּמָּהּ דְּאוֹרַיְתָא עַד דְּעָאלַת לְדוּכְתָּהּ וְקַיְּמָא עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ עַד דְּיִתְעָר בְּזִמְנָא דִּיקוּמוּן מֵתַיָּא דְּעָלְמָא וְאִיהִי מַלְפָא סָנֵגוֹרָא עֲלֵיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי ו') בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתְךָ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתְךָ כְּמָה דְּאִתְמָר, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ בְּשַׁעְתָּא דְּשָׁכִיב גּוּפָא בְּקִבְרָא דְּהָא כְּדֵין בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְדָן גּוּפָא בְּקִבְרָא וּכְדֵין אוֹרַיְתָא אַגִּינָת עֲלֵיהּ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ כְּמָה דְּאִתְמָר בְּזִמְנָא דְּיִתְעֲרוּן מֵתֵי עָלְמָא מִן עֲפָרָא, הִיא תְּשִׂיחֶךָ לְמֶהֱוֵי סָנֵגוֹרְיָא עֲלָךְ:

תרגום הזוהר וַיִּקָּחֻהוּ וְגוֹ' רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי אָדָם, לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, כִּי כָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יִהְיֶה לוֹ חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְהוּא זוֹכֶה בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל בָּהּ כָּרָאוּי, הוּא זוֹכֶה לְשָׂכָר טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵין דָּנִים אוֹתוֹ בְּעוֹלָם הָאֱמֶת. וּבֹא וּרְאֵה כָּתוּב (משלי ג') אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ וְגוֹ'. אֹרֶךְ יָמִים הוּא לְאוֹתוֹ הַמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ. שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֹרֶךְ יָמִים בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ אֲרִיכַת יָמִים, דְּהַיְנוּ בָּעוֹלָם הַנִּצְחִי. וְאֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁבּוֹ הֵמָּה יָמִים בְּוַדַּאי. שָׁם הוּא בִּטָּחוֹן הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהָאָדָם בּוֹטֵחַ בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה כְּדֵי לִהְיוֹת מְאוּשָׁר בָּעוֹלָם הַהוּא הַנִּצְחִי. בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד: שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר טוֹב וְשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, בָּעֵת שֶׁנִּפְטָר מֵעוֹלָם הַזֶּה, הַתּוֹרָה הוֹלֶכֶת לְפָנָיו, וּמַכְרֶזֶת לְפָנָיו, וּמַגֶּנֶת עָלָיו שֶׁלֹּא יִקְרְבוּ אֵלָיו בַּעֲלֵי הַדִּין. כְּשֶׁהַגּוּף שׁוֹכֵב בַּקֶּבֶר הִיא מְשַׁמַּרְתּוֹ. כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה הוֹלֶכֶת לְהִסְתַּלֵּק וְלָשׁוּב לִמְקוֹמָהּ, הִיא הוֹלֶכֶת לִפְנֵי הַנְּשָׁמָה, וְהַרְבֵּה שְׁעָרִים סְתוּמִים, נִשְׁבָּרִים מִלִּפְנֵי הַתּוֹרָה. עַד שֶׁמֵּבִיאָהּ אֶת הַנְּשָׁמָה לִמְקוֹמָהּ. וְהַתּוֹרָה עוֹמֶדֶת עַל הָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְעוֹרֵר לִתְחִיַּת הַמֵּתִים בַּזְּמָן שֶׁיָּקוּמוּ הַמֵּתִים שֶׁל הָעוֹלָם, וְהִיא מְלַמֶּדֶת זְכוּת עָלָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי ו') בְּהִתְהַלֶּכְךְ תַּנְחֶה אוֹתְךְ, הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לְעֵיל, שֶׁהַתּוֹרָה הוֹלֶכֶת לְפָנָיו בְּעֵת הַפְּטִירָה, בְּשָׁכְבְּךְ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךְ, הוּא בְּשָׁעָה שֶׁהַגּוּף שׁוֹכֵב בַּקֶּבֶר, כִּי אָז בַּזְּמָן הַהוּא נִדּוֹן הַגּוּף בַּקֶּבֶר, וְהַתּוֹרָה מַגֶּנֶת עָלָיו. וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךְ, הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לְעֵיל, שֶׁהוּא בַּזְּמָן שֶׁיָּקִיצוּ מֵתֵי הָעוֹלָם לִתְחִיָּה מִן הֶעָפָר. הִיא תְּשִׂיחֶךְ, לְלַמֵּד זְכוּת עָלֶיךְ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' ת''ת פ''ה

א. כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁדֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶנּוּ בְחָכְמָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹא לָמַד מִמֶּנוּ כְּלוּם: ב. הָרַב הַמּוּבְהָק שֶׁרָצָה לִמְחוֹל עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הַדְבָרִים הָאֵלוּ אוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן לְכָל תַּלְמִידָיו אוֹ לְאֶחָד מֵהֶן הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁמָחַל חַיָּיב הַתַּלְמִיד לְהַדְּרוֹ וַאֲפִילוּ בְּשָׁעָה שֶׁמָחַל: ג. כְּשֵׁם שֶׁהַתַלְמִידִים חַיָּיבִין בִכְבוֹד הָרַב כָּךְ הָרַב צָרִיךְ לְכַבֵּד אֶת תַּלְמִידָיו וּלְקָרְבָן כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים יְהִי כְבוֹד תַלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָךְ וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָהֵר בְּתַלְמִידָיו וּלְאוֹהֲבָם שֶׁהֵם הַבָּנִים הַמְּהַנִים לָעוֹלָם הַזֶה וּלָעוֹלָם הַבָּא:

מוסר

מספר חרדים דף ס''ז ע''ב

הַמְּאַכְסֵן הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ כַּמָּה מְכַבֵּד הַבַּיִת וּמַרְבִּיצוֹ וְהוֹאִיל וְלִבּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בֵּיתוֹ יִתְבָּרַךְ רָאוּי לְכַבְּדָן מִכָּל אָבָק וְעָפָר הִרְהוּרֵי עֲבֵירוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת בְּטֵילוֹת וּלְהַרְבִּיץ בְּמַיִם טְהוֹרִים מֵי שׁוֹשַׁנִּים הֵם דִמְעוֹת עֵינַיִם גַם לְרָחְצָן כְּדֶרֶךְ שֶׁרוֹחֲצִין הָרִצְפָּה לִפְנֵי הַמְּלָכִים וְיִמְנַע רֶגֶל זָר עָרֵל מְטוּנָף הוּא יֵצֶר הָרָע. כִּדְאִיתָא בְּזוֹהַר דְהַיְינוּ דִּכְתִיב (משלי כ''ה) הוֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ. שֶׁרַגְלְךָ הוּא הַיֵּצֶר הָרָע הַמְּרַגֵל הָאָרֶץ הַלֵזוּ רְצוֹנוֹ לוֹמַר הָאָדָם שֶׁהוּא מֵהָאֲדָמָה לְלוֹכְדָם רֵעֶךָ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְדִכְתִיב (משלי כ''ז) רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזוֹב לָשׁוֹן חֶבְרָה שֶׁאֵינוֹ בּוֹדֵל מִמְּךָ כְּרֵעַ וְחָבֵר תָּמִיד לָךְ גַם בָּעֲנָוָה מִתְנַהֵג עִמָּךְ דְכָל מָקוֹם שֶׁמָּצִינוּ גְּדוּלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצִינוּ עַנְוְתָנוּתוֹ וּבְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם מֵאֵין כָּמוֹךָ אֲבָל בְּחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מַגְדִּילִים לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂהוּ כִּדְאִיתָא בַּזּוֹהַר וְעוֹד רֵעֲךָ לָשׁוֹן רָצוֹן וְרַעֲוָא שֶׁאוֹהַבְךָ בְּחִבָּה רַבָּה וְלָכֵן גַם אַתָּה אַל תַּעַזְבֵהוּ וְהוֹקַר וּמְנַע רֶגֶל שׂוֹנְאֲךָ הַמְּרַגֵּל בָּךְ וּמְבַקֵשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וּבֵית רֵעֲךָ הַיְינוּ לִבְּךָ וְנִשְׁמָתְךָ:

וישב יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וַיְקַנְאוּ-ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת-הַדָּבָֽר: וְקַנִּיאוּ בֵהּ אֲחוֹהִי וַאֲבוּהִי נְטַר יָת פִּתְגָמָא:

רש''י שמר את הדבר. היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן (ישעיה כו ב) שומר אמונים וכן (איוב יד טז) לא תשמר על חטאתי, לא תמתין:

(יב) שני וַיֵּֽלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶ֗ת֗-צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם: וַאֲזָלוּ אֲחוֹהִי לְמִרְעֵי יָת עָנָא דַאֲבוּהוֹן בִּשְׁכֶם:

רש''י לרעות את צאן. נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן:

(יג) וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל-יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֨יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָֽחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי: וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף הֲלָא אַחָיךְ רָעָן בִּשְׁכֶם אֱתָא וְאֶשְׁלְחִנָּךְ לְוָתְהוֹן וַאֲמַר לֵהּ הָא אֲנָא:

רש''י הנני. לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו:

(יד) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ-נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת-שְׁל֤וֹם אַחֶ֨יךָ֙ וְאֶת-שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַֽהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֨הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה: וַאֲמַר לֵהּ אִיזֵל כְּעַן חֲזֵי יָת שְׁלָמָא דְאָחוּךְ וְיָת שְׁלָמָא דְעָנָא וַאֲתֶבְנִי פִּתְגָמָא וְשַׁלְחֵהּ מִמֵישַׁר חֶבְרוֹן וַאֲתָא לִשְׁכֶם:

רש''י מעמק חברון. והלא חברון בהר, שנאמר (במדבר יג כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון, אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (לעיל טו יג) כי גר יהיה זרעך: ויבא שכמה. מקום מוכן לפרענות, שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד, שנאמר (מ''א י''ב א) וילך רחבעם שכמה וגו' :

(טו) וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה-תְּבַקֵּֽשׁ: וְאַשְׁכְּחֵהּ גַבְרָא וְהָא תָעֵי בְּחַקְלָא וּשְׁאָלִנֵּהּ גַבְרָא לְמֵימָר מָה אַתְּ בָּעֵי:

רש''י וימצאהו איש. זה גבריאל שנאמר (דניאל ט כא) והאיש גבריאל:

נביאים - עמוס - פרק ב

(טז) וְאַמִּ֥יץ לִבּ֖וֹ בַּגִּבּוֹרִ֑ים עָר֛וֹם יָנ֥וּס בַּיּוֹם-הַה֖וּא נְאֻם-יְהוָֽה: (פ) וּדְתַקִּיף לִבֵּיהּ בְּגִבָּרַיָּא עַרְטִלָּא דְּלָא זְיַן יַעֲרוֹק בְּיוֹמָא הַהוּא אֲמַר יְיָ :

רש''י ערום ינוס וגו' . ערטילאי בלא כלי זיין :

ג (א) שִׁמְע֞וּ אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֚ל כָּל-הַמִּשְׁפָּחָ֔ה אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלֵ֛יתִי מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר: קַבִּילוּ יָת פִּתְגָמָא הָדֵין דִּי גְזַר יְיָ עֲלֵיכוֹן בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל עַל כָּל זַרְעִיתָא דְּאַסֵּיקִית מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לְמֵימָר : (ב) רַ֚ק אֶתְכֶ֣ם יָדַ֔עְתִּי מִכֹּ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲדָמָ֑ה עַל-כֵּן֙ אֶפְקֹ֣ד עֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת כָּל-עֲוֹנֹֽתֵיכֶֽם: לְחוֹד בְּכוֹן אִתְרְעֵיתִי מִכָּל זַרְעֲיַת אַרְעָא עַל כֵּן אַסְעֵר עֲלֵיכוֹן יָת כָּל חוֹבֵיכוֹן :

רש''י רק אתכם ידעתי . אהבתי ואתם פשעתם בי על כן וגו' , ורבותינו דרשוהו לצד אחר במסכת עכו''ם :

(ג) הֲיֵלְכ֥וּ שְׁנַ֖יִם יַחְדָּ֑ו בִּלְתִּ֖י אִם-נוֹעָֽדוּ: הַיַהֲכוּן תְּרֵין כַּחֲדָּא אֱלָהֵין אִם אִזְדָּמַנוּ :

רש''י הילכו שנים יחדיו . שאתם אומרים לנביאים לא תנבאו כלום הנביאים מתנבאים מלבם אלא א''כ נצטוו כלום דברים נעשי' אלא ע''פ דרכם : בלתי אם נועדו . אלא א''כ קבעו מועד ללכת יחדיו למקום פלוני :

(ד) הֲיִשְׁאַ֤ג אַרְיֵה֙ בַּיַּ֔עַר וְטֶ֖רֶף אֵ֣ין ל֑וֹ הֲיִתֵּ֨ן כְּפִ֤יר קוֹלוֹ֙ מִמְּעֹ֣נָת֔וֹ בִּלְתִּ֖י אִם-לָכָֽד: הֲיִנְהוֹם אַרְיָא בְּחוּרְשָׁא וְצֵידָא לֵית לֵיהּ הֲיְרִים בַּר אַרְיְוָן קָלֵיהּ מִמַּרְבּוּעֲיתֵיהּ אֲלָהֵין אִם אֲחָד :

רש''י הישאג אריה ביער וטרף אין לו . כשאריה אוחז טרף דרכו לשאוג ואינו שואג אלא א''כ לכד וכן הוא אומר ( ישעיה ה ) ישאג ככפירים וינהום ויאחז טרף וכן ( שם לא ) כאשר יהגה הכפיר והאריה על טרפו : הישאג אריה . הוא נבוכדנאצר , ד''א הנביאים מדמין את רוח הקודש הבא עליהם לשאגת אריה כמו שאמרו למטה אריה שאג מי לא יירא וכאן זה פירוש הדוגמא היבא רוח הקודש בפי הנביאים לדבר דבר מאת הקב''ה לרעה אלא אם כן הפורענות נגזר מלפניו זהו הטרף , היתן הקב''ה קולו לדבר קשה בלתי אם לכד אתכם במוקש עון :

כתובים - משלי - פרק ח

(יז) אֲ֭נִי (אהביה) אֹהֲבַ֣י אֵהָ֑ב וּ֝מְשַׁחֲרַ֗י יִמְצָאֻֽנְנִי: אֲנָא רָחֲמָא רָחֲמַי וְאִלֵין דִּמְקַדְּמִין לִי יִשְׁכְּחֻנַנִי :

רש''י אהב . כמו אאהב : אהבי . אהביה כתיב אמר הקב''ה אני אהביה של תורה אהב זו שמעתי מרבי אהרן בשם רבי נתן : ימצאנני . נו''ן יתירה חמשים שערי בינה אמציאנו :

(יח) עֹֽשֶׁר-וְכָב֥וֹד אִתִּ֑י ה֥וֹן עָ֝תֵ֗ק וּצְדָקָֽה: עֻתְרָא וִיקָרָא דִילִי מָמוֹנָא וּמַזָּלָא וְצִדְקְתָא : (יט) ט֣וֹב פִּ֭רְיִי מֵחָר֣וּץ וּמִפָּ֑ז וּ֝תְבוּאָתִ֗י מִכֶּ֥סֶף נִבְחָֽר: טָבִין פִּרְיַי מִן דַּהֲבָא סְנִינָא וּמִן דַּהֲבָא אוֹבְרִיזִין וַעֲלַלְתִּי מִן סַנְיָא גַבְיָא : (כ) בְּאֹֽרַח-צְדָקָ֥ה אֲהַלֵּ֑ך בְּ֝ת֗וֹךְ נְתִיב֥וֹת מִשְׁפָּֽט: בְּאָרְחָתָא דְצִדְקְתָא מְהַלְּכָא אֲנָא בְּגוֹ שְׁבִילֵי דְדִינָא : (כא) לְהַנְחִ֖יל אֹהֲבַ֥י | יֵ֑שׁ וְאֹצְרֹ֖תֵיהֶ֣ם אֲמַלֵּֽא: דְּאוֹרִית לְרָחֲמַי שְׁנַיָא סַגִּיאָתָא וְסִימָתְהוֹן אֲמַלֵא :

רש''י להנחיל אוהבי יש . יש אתי נחלה רבה :

משנה יבמות פרק ט

א. יֵשׁ מֻתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לִיבָמֵיהֶן, מֻתָּרוֹת לִיבָמֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן, מֻתָּרוֹת לָאֵלּוּ וְלָאֵלּוּ, וַאֲסוּרוֹת לָאֵלוּ וְלָאֵלוּ, וְאֵלוּ מֻתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לִיבָמֵיהֶן, כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁנָּשָׂא אֶת הָאַלְמָנָה וְיֵשׁ לוֹ אָח כֹּהֵן גָּדוֹל, חָלָל שֶׁנָּשָׂא כְשֵׁרָה וְיֵשׁ לוֹ אָח כָּשֵׁר, יִשְרָאֵל שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ לוֹ אָח מַמְזֵר, מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת וְיֵשׁ לוֹ אָח יִשְרָאֵל, מֻתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לִיבָמֵיהֶן:

ברטנורה   (א) יש מותרות. כהן הדיוט שנשא אלמנה. והוא הדין בתולה, שהרי כשמת נעשית אלמנה. ונקט אלמנה משום דבעי למיתני סיפא כהן גדול שנשא אלמנה:

ב. וְאֵלּוּ מֻתָּרוֹת לִיבָמֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן, כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הָאַלְמָנָה וְיֵשׁ לוֹ אָח כֹּהֵן הֶדְיוֹט, כָּשֵׁר שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה וְיֵשׁ לוֹ אָח חָלָל, יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת וְיֵשׁ לוֹ אָח מַמְזֵר, מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ לוֹ אָח יִשְׂרָאֵל, מֻתָּרוֹת לִיבָמֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן. אֲסוּרוֹת לָאֵלּוּ וְלָאֵלּוּ, כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנָּשָׂא אֶת הָאַלְמָנָה וְיֵשׁ לוֹ אָח כֹּהֵן גָּדוֹל אוֹ כֹהֵן הֶדְיוֹט, כָּשֵׁר שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה וְיֵשׁ לוֹ אָח כָּשֵׁר, יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת וְיֵשׁ לוֹ אָח יִשְׂרָאֵל, מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ לוֹ אָח מַמְזֵר, אֲסוּרוֹת לָאֵלּוּ וְלָאֵלּוּ. וּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים מֻתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן וּלִיבָמֵיהֶן:

ברטנורה   (ב) כהן גדול שקידש את האלמנה. אבל נשאה נתחללה בביאתו ואסורה לבעל וליבם:

ג. שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שְׁנִיָּה לַבַּעַל וְלֹא שְׁנִיָּה לַיָּבָם, אֲסוּרָה לַבַּעַל וּמֻתֶּרֶת לַיָּבָם. שְׁנִיָּה לַיָּבָם וְלֹא שְׁנִיָּה לַבַּעַל, אֲסוּרָה לַיָּבָם וּמֻתֶּרֶת לַבַּעַל. שְׁנִיָּה לָזֶה וְלָזֶה, אֲסוּרָה לָזֶה וְלָזֶה. אֵין לָהּ לֹא כְּתֻבָּה, וְלֹא פֵרוֹת, וְלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא בְלָאוֹת, וְהַוָלַד כָּשֵׁר וְכֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לַנָּתִין וְלַמַּמְזֵר, יֵשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה:

ברטנורה   (ג) שניה לבעל ולא שניה ליבם. אם אמו של בעל ולא של יבם, כגון אחים מן האב ולא מן האם: אין לה כתובה. מנה ומאתים שהם עיקר כתובה הוא דלית לה לשניה, אבל תוספת יש לה: ולא פירות. אין משלם לה פירות נכסי מלוג שאכל שלה, ואע''ג דפירות תקינו רבנן תחת פרקונה וזו אין חייב לפדותה דלא קרינן בה ואותבינך לי לאינתו ולפיכך היה ראוי שישלם לה מה שאכל מפירות נכסי מלוג שלה, אפילו הכי קנסוה רבנן דלא תגבי מיניה פירות שאכל בתנאי כתובה, כי היכי דקנסוה דלא תגבי מיניה עיקר כתובה, דתנאי כתובה ככתובה דמי: ולא מזונות. אין צריך לומר שאינו חייב לזון אותה בעודה תחתיו, דהא בעמוד והוצא קאי, אלא אפילו הלך למדינת הים ולותה ואכלה לא משלם, דאילו באשה כשרה אם לותה ואכלה חייב הבעל לשלם, שהמלוה תובע אותה מה שהלוה לה והיא תובעת לבעלה, דדוקא במי שפרנסה שלא בדרך הלואה אמרינן בכתובות הלכה כחנן דאמר מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי דכיון שבשביל בעלה פרנסה ולא הלוה לה כלום למאן קא תבע, היא לא לותה והבעל לא ביקש ממנו שיפרנסה הלכך מצוה הוא דעבד, אבל אם הלוה לה, חייב הבעל לשלם אם היא כשרה, ואם היא מן השניות אינו חייב לשלם: ולא בלאות. אם נשתמש הבעל בנכסי מלוג שלה עד שבלו אינו חייב לשלם, דסד''א הואיל ואין לה כתובה אם אכל הבעל נכסי מלוג שלה חייב לשלם מה שאבד ובלה מהם, קמ''ל דקנסוה רבנן שלא ישלם הבעל הבלאות. אבל מה שימצא מהן קיימים נוטלתן: אלמנה לכהן גדול וכו'. יש להן כתובה ופירות דמשלם להן הבעל פירות שאכל מנכסי מלוג שלהן. ומזונות יש להן שניזונות מנכסיו, ודוקא לאחר מיתה, אבל בחייו אין כופין אותו לזונן, דהא קיימי עליה בעמוד והוצא. ואם לותה אחת מהן למזונותיה בחיי בעלה, אין חייב הבעל לשלם למלוה. ובלאות נמי יש להן, שחייב להחזיר מה שבלה ואבד מנכסי מלוג שלהן. והני מילי כשהכיר בהן, אבל לא הכיר בהן אין להן לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, אבל יש להן תוספת ובלאות דאיתנהו בעינייהו. והאי דשניות אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ואלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' יש להן כתובה ופירות ומזונות ובלאות, לפי שהללו מדברי סופרים וצריכים חזוק, והללו מדברי תורה ואין צריכים חזוק. ובפרק אלו הן הלוקין מוכח דחלוצה לכהן גדול דאורייתא היא. ואע''ג דחלוצה לכהן הדיוט היא מדברי סופרים, עשאוה כשל תורה לדין זה:

ד. בַּת יִשְׂרָאֵל מְאֹרֶסֶת לַכֹּהֵן, מְעֻבֶּרֶת מִכֹּהֵן, שׁוֹמֶרֶת יָבָם לַכֹּהֵן, וְכֵן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה. בַּת יִשְׂרָאֵל מְאֹרֶסֶת לַלֵּוִי, מְעֻבֶּרֶת מִלֵּוִי, שׁוֹמֶרֶת יָבָם לַלֵּוִי, וְכֵן בַּת לֵוִי לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּמַּעֲשֵׂר. בַּת לֵוִי מְאֹרֶסֶת לַכֹּהֵן, מְעֻבֶּרֶת מִכֹּהֵן, שׁוֹמֶרֶת יָבָם לַכֹּהֵן, וְכֵן בַּת כֹּהֵן לַלֵּוִי, לֹא תֹאכַל לֹא בַתְּרוּמָה וְלֹא בַמַּעֲשֵׂר:

ברטנורה   (ד) לא תאכל בתרומה. כדתנן בפרק אלמנה לכהן גדול, העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין: לא תאכל במעשר. כולה מתניתין ר''מ היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים, ואינה הלכה: בת כהן ללוי לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר. הכי קאמר, אין חולקין תרומה ולא מעשר בבית הגרנות לא לבת כהן ולא לבת לוי, גזירה משום גרושה בת ישראל שהיא אסורה לאכול במעשר, ואם יחלקו לאשה מעשר בבית הגרנות יבואו לחלוק לבת ישראל אחר שנתגרשה מלוי שאין הכל יודעין שבשביל בעלה היו מחלקין לה, לפיכך גזר ר''מ שלא תחלוק אשה בבית הגרנות אפילו בת כהן ובת לוי. והא דתנן בת לוי המאורסת לכהן וכו' לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר, הוא הדין אפילו נשואה, ומשום רישא דתני בת ישראל המאורסת לכהן דהתם דוקא מאורסת שאם היתה נשואה תאכל, תנא נמי בסיפא גבי בת לוי מאורסת:

ה. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּסֵת לַכֹּהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. מֵת, וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. נִסֵת לַלֵּוִי תֹּאכַל בַּמַּעֲשֵׂר. מֵת, וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵן, תֹּאכַל בַּמַּעֲשֵׂר. נִסֵת לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל לֹא בַתְּרוּמָה, וְלֹא בַמַּעֲשֵׂר. מֵת, וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵן, לֹא תֹאכַל לֹא בַתְּרוּמָה וְלֹא בַמַּעֲשֵׂר. מֵת בְּנָהּ מִיִּשְׂרָאֵל, תֹּאכַל בַּמַּעֲשֵׂר. מֵת בְּנָהּ מִלֵּוִי, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. מֵת בְּנָהּ מִכֹּהֵן, לֹא תֹאכַל לֹא בַתְּרוּמָה וְלֹא בַמַּעֲשֵׂר:

ברטנורה   (ה) מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה. דכתיב (ויקרא כ''ב) ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, קרי ביה יאכילו. וכל זמן שבנה קיים מאכילה בתרומה:

ו. בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה. מֵת וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵן, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה. נִשֵּׂאת לַלֵּוִי, תֹּאכַל בַּמַּעֲשֵׂר. מֵת, וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵן, תֹּאכַל בַּמַּעֲשֵׂר. נִשֵּׂאת לַכֹּהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. מֵת, וְלָהּ הֵימֶנּוּ בֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. מֵת בְּנָהּ מִכֹּהֵן, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה. מֵת בְּנָהּ מִלֵּוִי, לֹא תֹאכַל בַּמַּעֲשֵׂר. מֵת בְּנָהּ מִיִּשְׂרָאֵל, חוֹזֶרֶת לְבֵית אָבִיהָ. וְעַל זוֹ נֶאֱמַר, (ויקרא כב) וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל:

ברטנורה   (ו) נשאת ללוי. אחר שילדה מכהן: אוכלת במעשר. ולא בתרומה, ואף על גב דיש לה בן מכהן, דהדרא הויא לה זרה: מת ולה ממנו בן אוכלת במעשר. בשביל בנה מלוי, אבל לא בתרומה בשביל בנה מכהן, שהרי יש לה זרע מן הזר:

גמרא יבמות דף כ''א ע''א

אָמַר רָבָא רֶמֶז לַשְּׁנִיּוֹת מִן הַתּוֹרָה מְנַיִן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י''ח) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ. הָאֵל קָשׁוֹת מִכְּלַל דְאִיכָּא רַכּוֹת וּמָאי נִינְהוּ שְׁנִיּוֹת וּמָאי מַשְׁמַע דְּהָאֵל לִישְׁנָא דְקָשֶׁה הוּא דִּכְתִיב (יחזקאל י''ז) וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח. לֵימָא פְלִיגָא דְרִבִּי לֵוִי דְּאָמַר רִבִּי לֵוִי קָשֶׁה עוֹנְשָׁן שֶׁל מִדּוֹת יוֹתֵר מֵעוֹנְשָׁן שֶׁל עֲרָיוֹת. שֶׁזֶה נֶאֱמַר בָּהֵן אֵל וְזֶה נֶאֱמַר בָּהֵן אֵלֶּה אֵל קָשֶׁה וְאֵלֶּה קָשֶׁה מֵאֵל. גַּבֵּי עֲרָיוֹת נַמֵּי הָא כְתִיב אֵלֶה. הַהוּא לִמְעוּטִי מִדוֹת מִכָּרֵת אֶלָּא מָאי חוּמְרַיְיהוּ הָנֵי אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה וְהָנֵי לֹא אֶפְשַׁר בִּתְשׁוּבָה. רַב יְהוּדָה אָמַר מֵהָכָא (קהלת י''ב) וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה. וְאָמַר עוּלָא אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר קוֹדֶם שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה הָיְתָה תּוֹרָה דוֹמֶה לַכְּפִיפָה שֶׁאֵין לָהּ אָזְנַיִם עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם. רִבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר מֵהָכָא (משלי ד') פְרָעֵהוּ אַל תַּעֲבָר בּוֹ שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבוֹר. אָמַר רַב אָשֵׁי מָשָׁל דְּרִבִּי אוֹשַׁעְיָא לְמָה הַדָבָר דּוֹמֶה לְאָדָם מְשַׁמֵּר פַּרְדֵּס מְשַׁמְּרוֹ מִבַּחוּץ כֻּלּוֹ מִשְׁתַּמֵר. מְשַׁמְרוֹ מִבִּפְנִים שֶׁלְּפָנָיו מִשְׁתַּמֵּר שֶׁלְּאַחֲרָיו אֵין מִשְׁתַּמֵּר. וְהָא דְּרַב אָשֵׁי בְּדוּתָא הִיא הָתָם שֶׁלְּפָנָיו מִיהָא מִשְׁתַּמֵּר. הָכָא אִי לָאו שְׁנִיּוֹת פָּגַע בְּעֶרְוָה גוּפָהּ. רַב כַּהֲנָא אָמַר מֵהָכָא (ויקרא י''ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף הָא דְּאוֹרַיְתָא הִיא. דְּאוֹרַיְתָא וּפִירְשׁוּהָ רַבָּנָן כָּל הַתּוֹרָה נָמֵי פִירְשׁוּהָ רַבָּנָן אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעַלְמָא:

רש''י כי את כל התועבות האל. גבי עריות כתיב ומשמע התועבות הקשות: מכלל דאיכא רכות. וקלות מהן ואסורות: אלה. במדות כתיב כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול ומדקאמר יותר משל עריות מכלל דהאל לאו קשה הוא: הכתיב אלה. מכל התועבות האלה ונכרתו: עריות. אפשר בתשובה כל זמן שלא הוליד ממזר יפריש ממנה ויתחרט אבל מדות גוזל את הרבים הוא ואינו יודע למי יחזיר ואע''ג דקיימא לן יתקן בהם צרכי רבים לאו תשובה מעלייתא היא: אזן. לשון אזנים בית אחיזה כדאמרינן בעירובין לימד דעת את העם דאגמר' בסמני טעמא ואסברה בדדמי גמר מלתא ממלתא והזהיר על דברי סופרים כדכתיב ויותר מהמה בני הזהר. הזהר בדברי סופרים יותר מד''ת וגזר על השניות: אזנים. של קופה לאחוז בהן הקופה ומשתמרת שלא תפול הכי נמי על ידי שניות מתרחקין מן העריות: פרעהו. הגדילהו לאיסור והוסיף עליו כדי שלא תעבור בו כמו גדל פרע: ושמרתם את משמרתי. גבי עריות כתיב:

זוהר וישב דף קפ''ז ע''א

תָּא חֲזֵי הַהוּא גּוּפָא מַה כְּתִיב (ישעיה נ''ג) וַיְיָ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֳלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח, וַיְיָ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הָאי קָרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ אַמַּאי חָפֵץ בְּגִין דְּיִתְדַכֵּי, אִם תָּשִׂים אָשָׁם אִם יָשִׂים אָשָׁם מִבְּעֵי לֵיהּ מַאי אִם תָּשִׂים אֶלָּא לְנִשְׁמָתָא אַהֲדַר מִלָּה אִי הַהִיא נִשְׁמָתָא בָּעְיָא לְאִתְתַּקָּנָא כִּדְקָא יָאוּת, יִרְאֶה זֶרַע בְּגִין דְּהַהִיא נִשְׁמָתָא אָזְלָת וְשָׁאטַת וְאִיהִי זְמִינָא לְאַעֲלָא בְּהַהוּא זֶרַע דְּאִתְעַסַק בָּהּ בַּר נַשׁ בְפִרְיָה וְרִבְיָה וּכְדֵין יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ יְיָ דָּא אוֹרַיְתָא בִּידֵיהּ אַצְלָח תָּא חֲזֵי אַף עַל גַּב דְּבַר נַשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא וּמְקוֹרֵיהּ וּמַבּוּעֵיהּ קַיְּמָא בֵּיהּ לְמַגָּנָא לֵית לֵיהּ אֲתַר לְאַעֲלָא לְפַרְגוֹדָא וְהָא אִתְמָר דְּבִירָא דְּמַיָּא אִי הַהוּא מְקוֹרָא וּמַבּוּעָא לָא עָאל בֵּיהּ לָאו אִיהוּ בְּאֵר דְּבִירָא וּמְקוֹרָא כַּחֲדָא אִנּוּן וְרָזָא חָד אִיהוּ וְאוֹקִימְנָא, כְּתִיב (תהלים קכ''ז) שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מֵאַחֲרֵי שֶׁבֶת אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָה, תָּא חֲזֵי כַּמָּה חֲבִיבִין אִנּוּן מִלֵּי דְּאוֹרַיְתָא דְּכָל מִלָּה וּמִלָּה דְּאוֹרַיְתָא אִית בֵּיהּ רָזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין וְהָא אִתְמָר דְּכַד יָהַב קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרַיְתָא לְיִשְׂרָאֵל כָּל גְּנִיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין כֻּלְּהוּ יָהַב לְהוּ (וְכֻלְּהוּ) בְּאוֹרַיְתָא וְכֻלְּהוּ אִתְיְהִיבוּ לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּשַׁעְתָּא דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא בְּסִינַי, תָּא חֲזֵי שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם אִלֵּין אִנּוּן יְחִידִים דְּאִשְׁתַּכָּחוּ דְּלָאו אִנּוּן דְּכָר וְנוּקְבָא כִּדְקָא יָאוּת וְאַקְדְּמָן בְּצַפְרָא לַעֲבִידְתַּיְהוּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (קהלת ד') יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי וְגוֹ' וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ, מֵאַחֲרֵי שֶׁבֶת מְאַחֲרִין נַיְחָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר כִּי בוֹ שָׁבַת בְּגִין דְּאִתְּתָא לְגַבֵּי בַּר נַשׁ אִיהִי נַיְחָא לְגַבֵּיהּ וַדַּאי, אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים מַאי לֶחֶם הָעֲצָבִים דְּכַד בַּר נַשׁ אִית לֵיהּ בָּנִין הַהוּא נַהֲמָא דְּאָכִיל אָכִיל לֵיהּ בְּחֶדְוָה וּבִרְעוּתָא דְּלִבָּא וְהַהוּא דְּלֵית לֵיהּ בְּנִין הַהוּא נַהֲמָא דְּאָכִיל אִיהוּ נַהֲמָא דַּעֲצִיבוּ, וְאִלֵּין אִנּוּן אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים וַדַּאי, כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָה מַאי יִתֵּן לִידִידוֹ דָּא הוּא דִּמְקוֹרֵיהּ מְבָרָךְ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵיהּ שֵׁינָה בְּהַהוּא עָלְמָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי ג') וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ, בְּגִין דְּאִית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי בְּגִין דְּהַהוּא בַּר נַשׁ שָׁכִיב וְיִתְהַנֵּי בְּהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי כִּדְקָא יָאוּת:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, גּוּף הַהוּא מַה כָּתוּב בּוֹ, (ישעיה נ''ג) וַה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים וְגוֹ'. וַה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ, מִקְרָא זֶה יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, לָמָה חָפֵץ ה' כָּךְ. וּמֵשִׁיב, כְּדֵי שֶׁיִּטָהֵר. ''אִם תָּשִׂים אָשָׁם'', אִם יָשִׂים אָשָׁם, הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, בְּלָשׁוֹן זָכָר. לָמָה אוֹמֵר אִם תָּשִׂים, בְּלָשׁוֹן נְקֵבָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַמִּלָה סוֹבֶבֶת עַל הַנְשָׁמָה, וּפֵרוּשׁוֹ, אִם הַנְשָׁמָה רוֹצָה לְהִתְתַקֵן כָּרָאוּי, יִרְאֶה זֶרַע, מִשּׁוּם שֶׁהַנְשָׁמָה הוֹלֶכֶת וּמְשׁוֹטֶטֶת, שֶׁאֵין לָהּ מָקוֹם מְנוּחָה, וְהִיא עֲתִידָה לְהִכָּנֵס בְּאוֹתוֹ זֶרַע שֶׁהָאָדָם עָסַק בָּהּ בְּמִצְוַת פְּרִיָה וּרְבִיָה, וְאָז יַאֲרִיךְ יָמִים. וְחֵפֶץ ה', זֶה הַתּוֹרָה, בְּיָדוֹ יִצְלָח, אֲבָל אִם לֹא זָכָה לְבָנִים, אֵין הַתּוֹרָה מְסַיַעְתוֹ. בֹּא וּרְאֵה, אַף עַל פִּי שֶׁאָדָם עָסַק בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, וּמְקוֹרוֹ וּמַעְיָנוֹ עוֹמֵד בּוֹ בְּחִנָם, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ מוֹלִיד בָּנִים, אֵין לוֹ מָקוֹם לְהִכָּנֵס לִמְחִיצָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁבְּאֵר הַמַּיִם, אִם הַמָּקוֹר וְהַמַּעְיָן לֹא נִכְנָס בּוֹ, אֵינָהּ בְּאֵר, כִּי הַבְאֵר וְהַמָקוֹר אֶחָד הוּא, וְסוֹד אֶחָד הוּא. וּבֵאֲרְנוּהוּ. כְּתִיב, (תהלים קכ''ז) שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם וְגוֹ': בֹּא וּרְאֵה כַּמָה הֵם חֲבִיבִים הֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁכָּל מִלָּה וּמִלָּה שֶׁבַּתּוֹרָה, יֵשׁ בָּהּ סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים הַקְּדוֹשִׁים. וְלָמַדְנוּ, כַּאֲשֶׁר נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, כָּל סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים הַקְדוֹשִׁים כֻּלָּם נִתָּן לָהֶם בַּתּוֹרָה, וְכֻלָּם נִתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁקִּבְּלוּ הַתּוֹרָה בְּסִינַי. בֹּא וּרְאֵה, שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם וְכוּ': אֵלוּ הֵם יְחִידִים שֶׁאֵין לָהֶם אִשָׁה, שֶׁנִּמְצָאִים שֶׁאֵין הֵם זָכָר וּנְקֵבָה כְּמוֹ שֶׁצְרִיכִים, וְהֵם מַשְׁכִּימִים בַּבֹקֶר לִמְלַאכְתָם. כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, (קהלת ד') יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי וְגוֹ' וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ. מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת. מְאַחֲרִים הַמְנוּחָה, דְּהַיְנוּ שֵׁמְאַחֲרִים לָשֵׁאת אִשָׁה, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר כִּי בוֹ שָׁבַת, כִּי הָאִשָׁה אֶל הָאִישׁ נֶחֱשֶׁבֶת וַדַאי אֵלָיו לִמְנוּחָה. אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים וְגוֹ': מַהוּ לֶחֶם הָעֲצָבִים. כִּי כַּאֲשֶׁר יֵשׁ לָאָדָם בָּנִים, הַלֶּחֶם שֶׁאוֹכֵל, אוֹכֵל אוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה בְּחֵפֶץ לֵב, וְאוֹתוֹ שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים, הַלֶּחֶם שֶׁאוֹכֵל הוּא לֶחֶם הָעֲצָבִים, וְאֵלוּ הֵם אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים וַדַאי. כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָה: מַהוּ יִתֵּן לִידִידוֹ, זֶהוּ שֶׁמְּקוֹרוֹ מְבוֹרָךְ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לוֹ שֵׁנָה בָּעוֹלָם הַהוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, (משלי ג') וְשָׁכַבְתָ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךְ. וְהוּא מִשּׁוּם שֶׁיֵשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא, לָכֵן אוֹתוֹ הָאָדָם שׁוֹכֵב בַּקֶבֶר, וְנֶהֱנֶה בָּעוֹלָם הַבָּא כָּרָאוּי.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ו

א. כָּל תַּלְמִיד חָכָם מִצְוָה לְהַדְּרוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י''ט) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה וּמֵאֵימָתַי חַיָּיבִין לַעֲמוֹד מִפָּנָיו מִשֶּׁיִּקְרַב מִמֶּנּוּ בְּאַרְבָּע אַמּוֹת עַד שֶׁיַעֲבוֹר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו: ב. אֵין עוֹמְדִין מִפָּנָיו לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְבֵית הַכִּסֵּא שֶׁנֶּאֱמַר תָּקוּם וְהָדַרְתָּ קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר. וְאֵין בַּעֲלֵי אוּמָנִיּוֹת חַיָּיבִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּם שֶׁנֶּאֱמַר תָּקוּם וְהָדַרְתָּ מַה הִדּוּר שֶׁאֵין בָּהּ חִסָּרוֹן כִּיס אַף קִימָה שֶׁאֵין בָּהּ חִסָּרוֹן כִּיס וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יַעֲצִים עֵינָיו מִן הֶחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֵהוּ עַד שֶׁלֹּא יַעֲמוֹד מִפָּנָיו שֶׁנֶּאֱמַר וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ הָא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ: ג. אֵין רָאוּי לֶחָכָם שֶׁיַּטְרִיחַ אֶת הָעָם וִיכַוֵּן עַצְמוֹ לָהֶן כְּדֵי שֶׁיַּעַמְדוּ מִפָּנָיו אֶלָּא יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה וּמִתְכַּוֵּין שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרְחוּ לַעֲמוֹד וְהַחֲכָמִים הָיוּ מַקִּיפִין וְהוֹלְכִין בְּדֶרֶךְ הַחִיצוֹנָה שֶׁאֵין מַכִּירֵיהֶן מְצוּיִן שָׁם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּם:

מוסר

מספר חרדים דף מ''ו ב'

כְּשֵׁם שֶׁצָרִיךְ לְהִתְחַזֵק לִקְבּוֹעַ דִּירָתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּךְ לְמַעְלָה מִזֶּה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק לִקְבּוֹעַ רוֹב יוֹמוֹ וְלֵילוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבְבֵית הַמִּדְרָשׁ יִרְאֶה לוֹ מַרְגּוֹעַ וּמָנוֹחַ וְשִׂמְחָה כִּדְאָמְרוּ הַחֲכָמִים בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת פַּרְדֵּס הַצַדִּיקִים וּמַאֲסָר הָרְשָׁעִים. רָאוּי לְבֵן לְהַטְעִים לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵבוּ וְקַל וָחוֹמֶר לְאָבִינוּ שֶׁבַּשָׁמַיִם שֶׁרָאוּי לָנוּ לְהִסְתַּכֵּל בְּתוֹרָתוֹ אֲשֶׁר הוֹרָנוּ וְלַעֲשׂוֹת בְּחִבָּה כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ וְאָהֵב. וְהִנֵה חוֹבֵב שֶׁיָּקוּם יְצִירוֹ חֲצוֹת לַיְלָה לְהִתְבּוֹדֵד עִמּוֹ בִּדְבֵקוּת לְשַׁנֵּס מָתְנֵינוּ לַעֲשׂוֹת כָּכָה וְיִהְיֶה מַרְגּוֹעַ לְנַפְשֵׁנוּ וְשִׂמְחָה רַבָּה. וְכֵן מִצְוַת הַצְדָקָה וְכֵן כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה יוֹתֵר מִשִּׂמְחַת גַן עֵדֶן כִּי מַה לָנוּ מִן הַזְּמַן אִם לֹא רְצוֹנוֹ אַשְׁרֵי הַמִּתְאַמֵּץ בְּאַהֲבָה וּזְרִיזוּת לְרַצוֹתוֹ. דַּע בֶּן אָדָם כִּי כָל יוֹם הַבָּא לִקְרָאתֶךָ הוּא נִסָּיוֹן חָדָשׁ לָךְ שֶׁכַּךְ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִתְּחַדֵּשׁ יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם עָלָיו לָכֵן מִתְּחִלַּת כְּנִיסַת הַיּוֹם הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב לְבֵיתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְהִתְחַנֵּן לוֹ שֶׁיִהְיֶה בְּעֶזְרֶךָ בְּצָרַת נִסְיוֹנֶךָ שֶׁלֹא תַּכְעִיסֶנּוּ תִּכָּנֵס לְשָׁלוֹם וְתֵצֵא לְשָׁלוֹם. וְכֵן בִּתְחִלַּת הַשָּׁבוּעַ כְּמוֹ שֶׁסִּדְּרוּ בְּהַבְדָּלָה הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם חֲשׂוּכִים מִכָּל חֵטְא וָפֶשַׁע וְכוּ' וְכֵן בִּתְחִלַּת הַחֹדֶשׁ וְכֵן בִּתְחִלַּת הַשָׁנָה וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כ''ח) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד:

וישב יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיֹּ֕אמֶר אֶת-אַחַ֖י אָֽנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה-נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים: וַאֲמַר יָת אַחַי אֲנָא בָעֵי חַוִי כְעַן לִי הֵיכָא אִנּוּן רָעָן: (יז) וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָֽסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֨עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵֽלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן: וַאֲמַר גַּבְרָא נְטָלוּ מִכָּא אֲרֵי שְׁמָעִית דְּאָמְרִין נֵיזֵל לְדֹתָן וַאֲזַל יוֹסֵף בָּתַר אֲחוֹהִי וְאַשְׁכְּחִנּוּן בְּדֹתָן:

רש''י נסעו מזה. הסיעו עצמן מן האחוה: נלכה דתינה. לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו:

(יח) וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵֽרָחֹ֑ק וּבְטֶ֨רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַֽהֲמִיתֽוֹ: וַחֲזוֹ יָתֵהּ מֵרָחִיק וְעַד לָא קְרֵיב לְוָתְהוֹן וְחַשִּׁיבוּ עֲלוֹהִי לְמִקְטְלֵהּ:

רש''י ויתנכלו. נתמלאו נכלים וערמומיות: אתו. כמו אתו, עמו, כלומר אליו:

(יט) וַיֹּֽאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל-אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַֽחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא: וַאֲמָרוּ גְבַר לַאֲחוּהִי הָא מָרֵי חֶלְמַיָּא דֵיכִי אֲתָא: (כ) וְעַתָּ֣ה | לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֨הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה-יִּֽהְי֖וּ חֲלֹֽמֹתָֽיו: וכְעַן אֱתוֹ וְנִקְטְלִנֵּהּ וְנִרְמִנֵּהּ בַּחֲדָא מִן גֻּבַּיָּא וְנֵימַר חַיְתָא בִישְׁתָא אֲכַלְתֵּהּ וְנֶחֱזֵי מָה יְהוֹן בְּסוֹף חֶלְמוֹהִי:

רש''י ונראה מה יהיו חלומותיו. אמר ר' יצחק מקרא זה אומר דרשני, רוח הקדש אומרת כן. הם אומרים נהרגהו, והכתוב מסים ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי. ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו מכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו:

(כא) וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ: וּשְׁמַע רְאוּבֵן וְשֵׁזְבֵהּ מִידֵיהוֹן וַאֲמַר לָא נִקְטְלִנֵּהּ נְפָשׁ:

רש''י לא נכנו נפש. מכת נפש זו היא מיתה:

נביאים - עמוס - פרק ג

(ה) הֲתִפֹּ֤ל צִפּוֹר֙ עַל-פַּ֣ח הָאָ֔רֶץ וּמוֹקֵ֖שׁ אֵ֣ין לָ֑הּ הֲיַֽעֲלֶה-פַּח֙ מִן-הָ֣אֲדָמָ֔ה וְלָכ֖וֹד לֹ֥א יִלְכּֽוֹד: הֲתִיפּוֹל צִיפְרָא בְּקוּלָּא עַל אַרְעָא וְצַיִּד לֵית לָהּ הֲיִסַּק קוּלָּא מִן אַרְעָא וּמֵיחָד לָא אֲחַד :

רש''י התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה . בפח שנפלה עליו ומוקש אין לה : היעלה פח מן האדמה . ממקום שהוטל שם אלא א''כ נאחז בו העוף כשהוא רוצה לברוח עוקר את הפח ומעלהו ממקומו מעט ואותה שעה כבר נלכד : התפול צפור על פח . ואין הפח מכשילה כלומר וכי אפשר שאתם עוברים עבירות ולא יהיה לכם למוקש : היעלה פח וגו' . כך היעלה עונותיכם למעלה ולא ילכדו אתכם :

(ו) אִם-יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶחֱרָ֑דוּ אִם-תִּהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַיהוָ֖ה לֹ֥א עָשָֽׂה: אִם יִתְקַע שׁוֹפָרָא בְּקַרְתָּא בְּלָא זִמְנֵיהּ וְעַמָּא דִּי בָהּ לָא יְזוּעוּן אִם תְּהֵי בִּשְׁתָּא בְּקַרְתָּא וּמִן קֳדָם יְיָ לָא אִתְעֲבְּדַת :

רש''י אם יתקע שופר . שהצופה רוא' גייסות באים בעיר ותוקע בשופר להזהיר את העם אין אלו אלא דברי משל ודמיון : אם יתקע שופר בעיר . כך היה לכם להיות חרדים אל דברי הנביאים שהם צופים לכם למלט אתכם מן הרעה שלא תבא וכשתבא לכם הרעה הלא תדעו כי הקב''ה עושה לכם על שלא נזהרתם בנביאיו :

(ז) כִּ֣י לֹ֧א יַעֲשֶׂ֛ה אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה דָּבָ֑ר כִּ֚י אִם-גָּלָ֣ה סוֹד֔וֹ אֶל-עֲבָדָ֖יו הַנְּבִיאִֽים: אֲרֵי לָא כַשְׁרִין פִּתְגָמִין דְּמִתְעַבְּדִין מִן קֳדָם יְיָ אֱלֹהִים אֱלָהֵין גָּלָא רָזֵיהּ לְעַבְדּוֹהִי נְבִיַּיָּא :

רש''י כי לא יעשה אדני אלהים דבר. אלא א''כ גלה סודו אותו סוד אל עבדיו הנביאים:

(ח) אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ דִּבֶּ֔ר מִ֖י לֹ֥א יִנָּבֵֽא: אַרְיָא נָהִים מָן לָא יִדְחַל יְיָ אֱלֹהִים מַלֵּיל מָן לָא יְקַבֵּל נְבוּאֲתָא :

רש''י אריה שאג מי לא יירא . כך הקב''ה דבר אל הנביאי' להנבא מי לא ינבא :

(ט) הַשְׁמִ֙יעוּ֙ עַל-אַרְמְנ֣וֹת בְּאַשְׁדּ֔וֹד וְעַֽל-אַרְמְנ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאִמְר֗וּ הֵאָֽסְפוּ֙ עַל-הָרֵ֣י שֹׁמְר֔וֹן וּרְא֞וּ מְהוּמֹ֤ת רַבּוֹת֙ בְּתוֹכָ֔הּ וַעֲשׁוּקִ֖ים בְּקִרְבָּֽהּ: בַּסָרוּ עַל בִּרְנְיָת בְּאַשְׁדּוֹד וְעַל בִּרְנְיָת בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם וַאֲמָרוּ אִתְכַּנְּשׁו עַל טוּרֵי שֹׁמְרוֹן וַחֲזוּ שִׁיגוּשַׁיָּא סַגִּיאָן בְּגַוָּהּ וַאֲנוּסִין בְּגַוָּהּ :

רש''י השמיעו . אתם בני פלשתים ובני מצרים והכריזו זאת ואמרו בארמנותיכ' שיאספו על הרי שומרון לראות מעל ההרים בתוך העיר את דרכם הרעה :

(י) וְלֹֽא-יָדְע֥וּ עֲשׂוֹת-נְכֹחָ֖ה נְאֻם-יְהוָ֑ה הָאֽוֹצְרִ֛ים חָמָ֥ס וָשֹׁ֖ד בְּאַרְמְנֽוֹתֵיהֶֽם: (פ) וְלָא יָדְעִין לְמֱעְבַּד אוֹרַיְתָא אָמַר יְיָ דִּי מְלָן אוֹצָרֵיהוֹן חֲטוּף וּבִיזָא בְּבִירְנְיָתְהוֹן :

רש''י נכוחה . ישרה : חמס ושוד . ממון של גזל :

כתובים - משלי - פרק ח

(כב) יְֽהוָ֗ה קָ֭נָנִי רֵאשִׁ֣ית דַּרְכּ֑וֹ קֶ֖דֶם מִפְעָלָ֣יו מֵאָֽז: אֱלָהָא בַרְאֲנִי בְּרֵישׁ בִּרְיְתֵיהּ וּמִן קֳדָם עוֹבָדוֹי מִן רֵישׁ :

רש''י ראשית דרכו . קודם בריאתו של עולם :

(כג) מֵ֭עוֹלָם נִסַּ֥כְתִּי מֵרֹ֗אשׁ מִקַּדְמֵי-אָֽרֶץ: וּמִן קֳדָם עָלְמָא אִתְתַּקְּנֵית מִן רֵישֵׁיהּ וּמִן קֳדָם דְּתֶהֱוֵי אַרְעָא :

רש''י נסכתי מראש . ל' נסיכי בני אדם ( יחזקאל לה ) :

(כד) בְּאֵין-תְּהֹמ֥וֹת חוֹלָ֑לְתִּי בְּאֵ֥ין מַ֝עְיָנ֗וֹת נִכְבַּדֵּי-מָֽיִם: עַד לָא נֶהֱווֹן מַעְיָנֵי עִשּׁוּנֵי דְמַיָא :

רש''י חוללתי . נבראתי :

(כה) בְּטֶ֣רֶם הָרִ֣ים הָטְבָּ֑עוּ לִפְנֵ֖י גְבָע֣וֹת חוֹלָֽלְתִּי: קְדִים עַד לָא נִטְבְּעוּן טוּרֵי וָקֳדָם רָמָתָא אִתְבְּנֵית :

רש''י בטרם הרים הטבעו . בתוך המים :

(כו) עַד-לֹ֣א עָ֭שָׂה אֶ֣רֶץ וְחוּצ֑וֹת וְ֝רֹ֗אשׁ עָפְר֥וֹת תֵּבֵֽל: עַד לָא עֲבַד אַרְעָא וְנַחֲלֵי וְרֵישׁ עַפְרָא דְתֵבֵל :

רש''י ארץ וחוצות . ארץ ישראל ושאר ארצות : וראש עפרות תבל . אדם הראשון :

(כז) בַּהֲכִינ֣וֹ שָׁ֭מַיִם שָׁ֣ם אָ֑נִי בְּח֥וּקוֹ ח֝֗וּג עַל-פְּנֵ֥י תְהֽוֹם: כַּד אַתְקֵין שְׁמַיָא תַּמָּן הֲוֵית וְעַד חָג חוּגְתָא עַל אַפֵּי תְהוֹמָא :

רש''י בחקו חוג על פני תהום . כשרקע חוג הארץ על המים , חוק גבול בל יעבור : חוג . לשון הקף כמו ובמחוגה יתארהו ( ישעיה מד ) קונפא''ש בלעז :

משנה בבא קמא פרק ט

א. הַגּוֹזֵל עֵצִים, וַעֲשָׂאָן כֵּלִים, צֶמֶר, וַעֲשָׂאָן בְּגָדִים, מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. גָּזַל פָּרָה מְעֻבֶּרֶת, וְיָלְדָה, רָחֵל טְעוּנָה, וּגְזָזָהּ, מְשַׁלֵּם דְּמֵי פָרָה הָעוֹמֶדֶת לֵילֵד, דְּמֵי רָחֵל הָעוֹמֶדֶת לִגָּזֵז. גָּזַל פָּרָה, וְנִתְעַבְּרָה אֶצְלוֹ וְיָלְדָה, רָחֵל, וְנִטְעֲנָה אֶצְלוֹ וּגְזָזָהּ, מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַגַּזְלָנִים מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה:

ברטנורה   (א) הגוזל. משלם כשעת הגזילה. דמי עצים וצמר. ואין חייב להחזיר לו כלים, דקני בשינוי: דמי רחל העומדת ליגזז. והעודף ששוה יותר הולד והגיזה, שלו הוא, דקננהו בשינוי: זה הכלל. לאתויי גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, וטבחו או מכרו, שהוא פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, שכיון שנעשה שינוי בידו, קנאו, ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר:

ב. גָּזַל בְּהֵמָה וְהִזְקִינָה, עֲבָדִים וְהִזְקִינוּ, מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בָּעֲבָדִים אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ. גָּזַל מַטְבֵּעַ וְנִסְדַּק, פֵּרוֹת וְהִרְקִיבוּ, יַיִן וְהֶחֱמִיץ, מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. מַטְבֵּעַ וְנִפְסַל, תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת, חָמֵץ וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, בְּהֵמָה וְנֶעֶבְדָה בָהּ עֲבֵרָה, אוֹ שֶׁנִּפְסְלָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אוֹ שֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת לִסָקֵל, אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ:

ברטנורה   (ב) בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. דכקרקע דמו וברשותא דמרייהו קיימי. והלכה כר''מ: מטבע ונסדק. שינוי הניכר הוא: פירות והרקיבו. בשהרקיבו מקצתן [אומר לו הרי שלך לפניך]. אבל הרקיבו כולם, משלם כשעת הגזילה: מטבע ונפסל. שאינו עובר באותה מדינה, אבל עובר הוא במדינה אחרת: ונעבדה בה עבירה. שנרבעה או נעבדה [לעבודה זרה] שהיא פסולה לקרבן: שנפסלה למזבח. במום שאינו ניכר כגון בדוקין שבעין:

ג. נָתַן לָאֻמָּנִין לְתַקֵּן, וְקִלְקְלוּ, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. נָתַן לֶחָרָשׁ שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל לְתַקֵּן, וְקִלְקֵל, חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְהַבַּנַּאי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל, וְשִׁבַּר אֶת הָאֲבָנִים אוֹ שֶׁהִזִּיק, חַיָּב לְשַׁלֵּם. הָיָה סוֹתֵר מִצַד זֶה וְנָפַל מִצַד אַחֵר, פָּטוּר. וְאִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה, חַיָּב:

ברטנורה   (ג) נתן לאומנין לתקן. נתן להם עצים לעשות כלי. ולאחר שנעשה הכלי קלקלוהו, חייבים לשלם דמי הכלי ולא דמי עצים בלבד: נתן לחרש. השתא אשמעינן שאם נתן כלי עשוי לאומן כדי לתקנו, וקלקלו, חייב לשלם דמי הכלי. ותנא סיפא לגלויי רישא, דלא תימא רישא מיירי בכלי עשוי: שידה. עגלה של עץ העשויה למרכב נשים:

ד. הַנּוֹתֵן צֶמֶר לַצַבָּע, וְהִקְדִּיחַתּוּ יוֹרָה, נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. צְבָעוֹ כָאוּר, אִם הַשֶּׁבָח יוֹתֵר עַל הַיְצִיאָה, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְצִיאָה, וְאִם הַיְצִיאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבָח, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבָח. לִצְבֹּעַ לוֹ אָדֹם, וּצְבָעוֹ שָׁחֹר, שָׁחֹר, וּצְבָעוֹ אָדֹם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הַשֶּׁבָח יָתֵר עַל הַיְצִיאָה, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְצִיאָה, וְאִם הַיְצִיאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבָח, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבָח:

ברטנורה   (ד) והקדיחתו יורה. ששרפתו יורה. שהרתיחו יותר מדאי: נותן לו דמי צמרו. והכא ליכא שבחא כלל, שהרי נשרף לגמרי, וליכא למימר אם השבח יתר: צבעו כאור. כמו כעור. שצבעו בפסולת של צבע. ומזיק בכונה הוא, לפיכך ידו על התחתונה לדברי הכל: ואם השבח. שהשביח הצמר: יתר על היציאה. של צבע. נותן לו לצבע את היציאה ולא שכר שלם, ומקבל צמרו. ודמי צמרו לא אמרינן דניתיב ליה דנקני איהו שבחא דצמר, דהא בצבע שהתנה עמו צבע וליכא שינויא דנקני: לצבוע לו אדום וכו'. קנייה בשינוי. לרבי מאיר לא יהיב אלא דמי צמרו, או זה יתן שכרו משלם ויקח הצמר: רבי יהודה אומר וכו'. דקניס ליה להאי דשינה, להיות ידו על התחתונה ולא נתהני משבחא, ואגרא נמי לא נשקול אלא יציאה. ואם יציאה יתירה על השבח, יתן לו השבח שהשביח. ואם ירצה לתת את שכרו משלם, ששבח יותר על השכר, יתן שכרו. והלכה כרבי יהודה:

ה. הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ, יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִלּוּ לְמָדַי. לֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ, אֲבָל נוֹתֵן לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וְאִם מֵת, יַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו:

ברטנורה   (ה) נשבע לו. על שקר, והודה: יוליכנו אחריו אפילו למדי. דאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו. דגבי נשבע על שקר כתיב (ויקרא ה') לאשר הוא לו יתננו: לא יתן לא לבנו. של נגזל. דלא הוי השבה עד דמטי לידיה: לשליח ב''ד. תקנה הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים, שלא נחייבנו לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך: ואם מת. הנגזל:

ו. נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחֹמֶשׁ, מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַחֹמֶשׁ, מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה חוּץ מִפָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה בַּקֶּרֶן, אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו. נָתַן לוֹ אֶת הַחֹמֶשׁ וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן, מָחַל לוֹ עַל הַחֹמֶשׁ וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן, מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה חוּץ מִשָּׁוֶה פְרוּטָה בַקֶּרֶן, צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו:

ברטנורה   (ו) חוץ מפחות משוה פרוטה וכו'. ולא חיישינן שמא יתיקר וישוב על שוה פרוטה, ואפילו הגזל בעין אינו צריך להוליכו אחריו:

ז. נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן וְנִשְׁבַּע לוֹ עַל הַחֹמֶשׁ, הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ עַל חֹמֶשׁ, עַד שֶׁיִּתְמָעֵט הַקֶּרֶן פָּחוּת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה. וְכֵן בַפִּקָּדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה) בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר, הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם. הֵיכָן פִּקְדוֹנִי, אָמַר לוֹ אָבָד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי, וְאָמַר אָמֵן, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ, מְשַׁלֵּם קֶרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם:

ברטנורה   (ז) ונשבע לו על החומש. שבועה שניה, שנתנו לו, והודה שלא נתנו: הרי זה משלם חומש על חומש. חומשו של חומש, דחומש ראשון נעשה קרן: עד שיתמעט וכו'. שאם חזר ונתן לו חומש ראשון ונשבע על השני והודה, משלם חומשו וחומשו של חומש שני, וכן לעולם. שנאמר (שם) וחמישיתיו יוסף עליו, התורה ריבתה חמישיות הרבה לקרן אחד: תשומת יד. הלואה: עשק את עמיתו. שכר שכיר: משלם קרן. דאין חומש ואשם אלא אם כן הודה. דכתיב בגזל הגר בפרשת נשא, והתודה:

ח. הֵיכָן פִּקְדוֹנִי, אָמַר לוֹ נִגְנָב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי, וְאָמַר אָמֵן, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם:

ברטנורה   (ח) תשלומי כפל. ואם הודה מעצמו אינו משלם כפל, דכתיב (שמות כב) אשר ירשיעון אלהים, פרט למרשיע את עצמו:

ט. הַגּוֹזֵל אֶת אָבִיו וְנִשְׁבַּע לוֹ, וָמֵת, הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לְבָנָיו אוֹ לְאֶחָיו. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ, לוֶֹה וּבַעֲלֵי חוֹב בָּאִים וְנִפְרָעִים:

ברטנורה   (ט) הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו. אם אין לו בנים. ואע''ג דנפלה ירושה קמיה דהיאך, בעי למעבד השבה ואין מעכב אצלו אפילו כנגד חלקו. דכתיב (ויקרא ה) והשיב את הגזלה, אין לו תקנה עד שיוציא גזילו מתחת ידו. ובלבד שתהא הגזילה בעין דלא קניה בשינוי: אין לו. נכסים כל כך שיכול לוותר על חלקו: או שאינו רוצה. להפסיד חלקו: לוה. מאחרים, ומחזיר את הגזל לאחיו לקיים מצות השבה: ובעלי החוב. שלוה זה הגזלן מהם: באים ונפרעים. מן הגזילה הזאת החלק שיש לגזלן בה. ואם אין יורש לאביו אלא הוא, נותן הוא עצמו הגזילה לבעל חובו בפרעון החוב, וצריך להודיעו ולומר לו זה גזל אבא. או נותן על דרך זה לכתובת אשתו או לקופת הצדקה. ובכולן צריך שיודיע שזה גזל אביו:

י. הָאוֹמֵר לִבְנוֹ, קוֹנָם אִי אַתָּה נֶהֱנֶה מִשֶּׁלִּי, אִם מֵת, יִירָשֶׁנּוּ. בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ, אִם מֵת, לֹא יִירָשֶׁנּוּ, וְיַחֲזִיר לְבָנָיו אוֹ לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ, לוֶֹה, וּבַעֲלֵי חוֹב בָּאִין וְנִפְרָעִים:

ברטנורה   (י) ואם אין לו. מה יאכל. לוה ואוכל. ובעלי חוב באים ונפרעים מן הירושה את חלקו. ולא חשיבא הנאה מה שפורע חובו באותם מעות, דהא תנן בנדרים [דף ל''ג] המודר הנאה מחבירו פורע לו חובו:

יא. הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר וְנִשְׁבַּע לוֹ, וָמֵת, הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ לַכֹּהֲנִים וְאָשָׁם לַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו, הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַייָ לַכֹּהֵן, מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו. הָיָה מַעֲלֶה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאָשָׁם, וָמֵת, הַכֶּסֶף יִנָּתֵן לְבָנָיו, וְהָאָשָׁם יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה:

ברטנורה   (יא) שנאמר ואם אין לאיש גואל. ואין לך אדם בישראל שאין לו גואלים למעלה עד יעקב אבינו. אלא זה הגר שמת ואין לו יורשין: ומת. הגזלן: הכסף ינתן לבניו. של גזלן. שכבר זכה בהן ממיתת הגר, אלא דהשבה בעי למעבד כי היכי דתהוי ליה כפרה אשבועתיה, והשתא תו ליכא כפרה כיון דמית ליה: והאשם ירעה. כדין אשם שמתו בעליו, דקיי''ל כל שבחטאת מתה באשם רועה: עד שיסתאב. עד שיפול בו מום: ויפלו דמיו לנדבה. לקיץ המזבח לקנות מהם עולות:

יב. נָתַן הַכֶּסֶף לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר, וָמֵת, אֵין הַיּוֹרְשִׁים יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. נָתַן הַכֶּסֶף לִיהוֹיָרִיב וְאָשָׁם לִידַעְיָה, יָצָא, אָשָׁם לִיהוֹיָרִיב וְכֶסֶף לִידַעְיָה, אִם קַיָּם הָאָשָׁם, יַקְרִיבוּהוּ בְנֵי יְדַעְיָה, וְאִם לָאו, יַחֲזֹר וְיָבִיא אָשָׁם אַחֵר. שֶׁהַמֵּבִיא גְזֵלוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ, יָצָא, הֵבִיא אֲשָׁמוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא גְזֵלוֹ, לֹא יָצָא. נָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ, אֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב:

ברטנורה   (יב) לאנשי משמר ומת. קודם שיביא קרבן. אין יורשי הגזלן יכולים להוציא מיד הכהנים מאחר שזכו בהן כבר: ליהויריב. היא משמרה ראשונה של עשרים וארבע משמרות כהונה שבמקדש. ושל ידעיה אחריה: נתן. הגזלן את הכסף ליהויריב במשמרתו. ואחר כך נתן האשם לידעיה במשמרתו, יצא. כדמפרש ואזיל, שהמביא גזלו עד שלא הביא קרבן אשמו, יצא. וזה המשמר זכה בשלו, וזה בשלו. אבל נתן אשם ליהויריב, שהביא אשמו תחלה, ואח''כ הביא גזלו ונתן למשמר שלאחריו, אם האשם קיים שלא הקריבוהו בני יהויריב, יקריבוהו בני ידעיה ויהא גזלו ואשמו לידעיה. ואם אין אשמו קיים, לא יצא באשם שנתן ליהויריב, כיון שלא נתן גזלו. ויחזור ויביא אשם אחר: נתן הקרן. לכהנים: אין החומש מעכב. מלהקריב את האשם. אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן:

גמרא בבא קמא דף צ''ד ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן הַגַּזְלָנִים וּמַלְוֵי בְרִבִּית שֶׁהֶחֱזִירוּ אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם וְהַמְקַבֵּל מֵהֶן אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בִּימֵי רִבִּי נִשְׁנִית מִשְׁנָה זוּ דְּתַנְיָא מַעֲשֵׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ רֵיקָה אִם אַתָּה עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה אֲפִלּוּ אַבְנֵט אֵינוֹ שֶׁלָּךְ וְנִמְנַע וְלֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּאוֹתָה שָׁעָה אָמְרוּ הַגַּזְלָנִים וּמַלְוֵי בְּרִבִית שֶׁהֶחֱזִירוּ אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן וְהַמְקַבֵּל מֵהֶן אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ מְתִיבֵי הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם מָעוֹת שֶׁל רִבִּית אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁהֵן רִבִּית אֵין חַיָיבִין לְהַחֲזִיר אִינְהוּ הוּא דְלֹא הָא אַבִיהֶם חַיָּיב לְהַחֲזִיר בַּדִּין הוּא דַאֲבִיהֶם נָמֵי אֵינוֹ חַיָּיב לְהַחֲזִיר וְהָא דְקָתָּנֵי בְּדִידְהוּ מִשּׁוּם דְקָבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם פָרָה וְטַלִּית וְכָל דָּבָר הַמְסוּיָים חַיָּבִין לְהַחֲזִיר מִפְנֵי כָבוֹד אֲבִיהֶם תָּנָא רֵישָׁא נָמֵי בְּדִידְהוּ. וּמִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶם חַיָּיבִין לְהַחֲזִיר אִקְרֵי כָּאן (שמות כ''ב) וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאוֹר בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמָּךְ. כִּדְאָמַר רַב פִינְחָס בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה הָכָא נָמֵי בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה אִי עָשָׂה תְּשׁוּבָה מָאי בָּעֵיָא גַּבֵּיהּ. אִבָּעֵי לֵיהּ לְאַהֲדוּרֵי. שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְהַחֲזִיר. (א''ה כצ''ל):

רש''י אין רוח המקום נוחה הימנו. אין רוח חכמה וחסידות בקרבו: אין חייבין להחזיר. דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל והני לא גזיל מידי דקנינהו בשינוי רשות דקסבר רשות יורש כרשות לוקח דמי: המסוים. דבר הניכר לרבים זו היא שגזל פלוני והניח ליורשיו: בעושה מעשה עמך. וזה לא עשה מעשה עמו ואין חייבין בכבודו: רב פנחס. בחומר בקדש:

זוהר וישב דף קפ''ט ע''א

וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדוֹנָיו וְגוֹ', רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח (תהלים ל''ז) כִּי ה' אוֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזוֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ, הַאי קְרָא אוֹקְמוּהָ בְּאַבְרָהָם אֶת חֲסִידָיו חֲסִידוֹ כְּתִיב וְהָא אִתְמָר, תָּא חֲזֵי בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָּא אָזְלֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן, דָּוִד אָמַר (שם כ''ג) גַּם כִּי אֵלֶךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ וְגוֹ' בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָּא אָזְלֵי שְׁכִינְתָּא אָזְלָא עִמְּהוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן, יוֹסֵף אָזַל בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְנָחֲתוּ לֵיהּ לְמִצְרַיִם שְׁכִינְתָּא הַוָּת עִמֵּיה הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף וּבְגִין דַּהֲוָת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא בְּכָל מַה דַּהֲוָה עָבִיד הַוָּה מַצְלַח בְּיָדֵיהּ, דַּאֲפִלּוּ מַאי דַּהֲוָה בְּיָדֵיהּ וַהֲוָה תָּבַע לֵיהּ מָארֵיהּ בְּגַוְנָא אָחֲרָא הַוָּה מִתְהַפֵּךְ בְּיָדֵיהּ לְהַהוּא גַּוְנָא דִּרְעוּתָא דְּמָארֵיהּ הַוָּה רָעֵי בֵּיה כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר וַיַּרְא אֲדוֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי כִּי יְיָ אִתּוֹ, תָּא חֲזֵי וַיֵּדַע אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ לָא כְּתִיב אֶלָּא וַיַּרְא אֲדֹנָיו דְּהָא בְּעֵנּוֹי הַוָּה חָמֵי עוֹבָדָא דְּנִסִין בְּכָל יוֹמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בְּיָדֵיהּ וְעַל דָּא וַיְּבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלָל יוֹסֵף, קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן לְצַדִּיקַיָּא וּבְגִנֵּיהוֹן נָטַר לוֹן לִרְשִׁיעַיָּא דְּהָא רְשִׁיעַיָּא מִתְבָּרְכִין בְּגִנְּהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, כְּגַוְנָא דָּא כְּתִיב (שמואל ב' ו') וַיְּבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית עוֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹקִים, צַדִּיקַיָּא אָחֳרָנִין מִתְבָּרְכִין בְּגִנַּיְהוּ וְאִנּוּן לָא יָכְלוּ לְאִתְזָנָא (נ''א לְאִשְׁתֵּזָבָא) בִּזְכוּתַיְהוּ וְהָא אוֹקְמוּהָ, יוֹסֵף אִתְבָּרֵךְ מָארֵיהּ בְּגִנֵּיהּ וְאִיהוּ לָא יָכִיל לְאִשְׁתֵּזָבָא בִּזְכוּתֵיהּ מִנֵּיהּ וּלְנַפְקָא לְחֵירוּ וּלְבָתַר אָעִיל לֵיהּ בְּבֵית הַסֹהַר כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים ק''ה) עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ עַד דִּלְבָתַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִיק לֵיהּ לְחֵירוּ וְשַׁלְּטֵיהּ עַל כָּל אַרְעָא דְּמִצְרָיִם וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב וְלֹא יַעֲזוֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ חֲסִידוֹ כְּתִיב וְאִתְמָר, וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַגִּין עֲלַיְהוּ דְּצַדִּיקַיָּא בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי דִּכְתִיב (תהלים ה') וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וַתָּסֶךְ עָלֵימוֹ וְיַעַלְצוּ בְךָ אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ:

תרגום הזוהר וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וְגוֹ': רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (תהלים ל''ז) כִּי ה' אוֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזוֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ, מִקְרָא זֶה בֵּאֲרוּהוּ בְּאַבְרָהָם, וְעַל כֵּן, אֶת חֲסִידָיו, כָּתוּב חֲסִידוֹ, בְּלָשׁוֹן יָחִיד, וּכְבָר נִתְבָּאֵר. בֹּא וּרְאֵה בְּכָל מָקוֹם שֶׁצַדִּיקִים הוֹלְכִים, שׁוֹמֵר אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵינוֹ עוֹזֵב אוֹתָם. דָּוִד אָמַר, (תהלים כ''ג) גַּם כִּי אֵלֶךְ בְּגֵיא וְגוֹ'. כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁצַדִּיקִים הוֹלְכִים, הַשְּׁכִינָה הוֹלֶכֶת עִמָּהֶם וְאֵינָהּ עוֹזֶבֶת אוֹתָם, יוֹסֵף הָלַךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְהוֹרִידוּהוּ לְמִצְרַיִם, הַשְּׁכִינָה הָיְתָה עִמּוֹ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וּמִשּׁוּם שֶׁהָיְתָה עִמּוֹ הַשְּׁכִינָה, כָּל מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה הָיָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם כְּבָר הָיָה בְּיָדוֹ, וְרִבּוֹנוֹ דָּרַשׁ מִמֶּנּוּ בְּאוֹפֶן אַחֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה, הָיָה הַדָּבָר מִתְהַפֵּךְ בְּיָדוֹ, לְאוֹתוֹ אוֹפֶן שֶׁרִבּוֹנוֹ הָיָה רוֹצֶה בּוֹ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וַיַּרְא אֲדֹנָיו וְגוֹ' ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי ה' אִתּוֹ. בֹּא וּרְאֵה, וַיֵּדַע אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ לֹא כָּתוּב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדֹנָיו, לְלַמֵּד, שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְּעֵינָיו בְּכָל יוֹם, מַעֲשֵׂה נִסִּים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה בְּיָדוֹ. וְעַל כֵּן וַיְּבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלָל יוֹסֵף. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אֶת הַצַדִּיקִים, וּבִשְׁבִילָם שׁוֹמֵר גַּם אֶת הָרְשָׁעִים, כִּי הָרְשָׁעִים מִתְבָּרְכִים בִּזְכוּתָם שֶׁל הַצַדִּיקִים. כְּעֵין זֶה כָּתוּב, וַיְבָרֵךְ ה' אֶת בֵּית עוֹבֵד אֱדוֹם וְגוֹ'. הַצַדִּיקִים, אֲחֵרִים מִתְבָּרְכִים בִּשְׁבִילָם, וְהֵם עַצְמָם אֵינָם יְכוֹלִים לְהִנָּצֵל בִּזְכוּתָם. וּבֵאֲרוּהָ. יוֹסֵף, נִתְבָּרֵךְ רִבּוֹנוֹ בִּשְׁבִילוֹ, וְהוּא עַצְמוֹ לֹא יָכוֹל לְהִנָּצֵל מִמֶּנּוּ בִּזְכוּתוֹ, וְלָצֵאת לַחֵירוּת. וְאַחַר כָּךְ הִכְנִיסוֹ לְבֵית הַסֹּהַר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, (תהלים ק''ה) עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ, עַד שֶׁלְּאַחַר כָּךְ הוֹצִיאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחֵירוּת וְהִשְׁלִיטוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ. חֲסִידוֹ כָּתוּב, וְנִתְבָּאֵר. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵגִין עַל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכָּתוּב, (תהלים ה') וְיִשְׂמְחוּ כָּל חוֹסֵי בָךְ וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' ת''ת פ''ו

א. רוֹכֵב הֲרֵי הוּא כִמְהַלֵּךְ וּכְשֵׁם שֶׁעוֹמְדִין מִפְּנֵי הַמְּהַלֵּךְ כַּךְ עוֹמְדִין מִפְּנֵי הָרוֹכֵב: ב. שְׁלשָׁה שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין בַּדֶרֶךְ הָרַב בָּאֶמְצַע גָדוֹל מִימִינוֹ וָקָטָן מִשְּׂמֹאלוֹ: ג. הָרוֹאֶה חָכָם אֵינוֹ עוֹמֵד מִפָּנָיו עַד שֶׁיַּגִיעַ לוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת וְכֵיוָן שֶׁעָבַר יוֹשֵׁב. רָאָה אָב בֵּית דִין עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מִשֶׁיִּרְאֶנוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב (עַד שֶׁיַּעֲבוֹר מֵאַחֲרָיו ד' אַמּוֹת. רָאָה אֶת הַנָשִׂיא עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב) עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ אוֹ עַד שֶׁיִתְכַּסֶה מֵעֵינָיו וְהַנָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל. כְּשֶׁהַנָשִׂיא נִכְנַס כָּל הָעָם עוֹמְדִין וְאֵינָם יוֹשְׁבִין עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם שְׁבוּ: ד. כְּשֶׁאַב בֵּית דִּין נִכְנַס עוֹשִׂין לוֹ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְעוֹמְדִים מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁנִכְנַס וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. וּשְׁאָר הָעָם יוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן. חָכָם שֶׁנִּכְנָס כָּל שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת עוֹמֵד מִלְּפָנָיו אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַד שֶׁנִּכְנַס וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ: ה. בְּנֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם מְקַפְּצִין עַל רָאשֵׁי הָעָם וְנִכְנָסִין לִמְקוֹמָן וְאֵין שְׁבַח לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאַחֲרוֹנָה יָצָא לְצוֹרֶךְ חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ. בְּנֵי חֲכָמִים בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת לִשְׁמוֹעַ הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי אֲבִיהֶן אֵין בָּהֶן דַּעַת לִשְׁמוֹעַ הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי הָעָם:

מוסר

מספר חרדים דף ס''ז א'

אַף עַל פִּי שֶׁצָרִיךְ לְהִזְדַרֵז וּלְהוֹצִיא מֵחֲלָצָיו זֶרַע יַעֲבוֹד אֲדוֹנָיו. בְיוֹתֵר צָרִיךְ לְהִזְדַרֵז לִהְיוֹת הוּא נֶטַע נַעֲמָן נֶאֱמָן נֶחְמָד לְמַרְאֶה בְעֵינֵי ה' בְּמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים אָז יִיטַב בְּעֵינֵי אֲדוֹן הַגָן לְהוֹצִיא נְטִיעוֹת אֲחֵרוֹת כָּמוֹהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיוּ וְלָזֶה אָמְרוּ עִיקָר תּוֹלְדוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים דִכְתִיב (בראשית ו') אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק וְגוֹ' וְאַחַר כַּךְ וַיּוֹלֶד נֹחַ אִם תִּרְצֶה לִהְיוֹת צַדִּיק טוֹב מֶרְכָּבָה לִיְסוֹד שֶׁקִּלְקַלְתָּ צָרִיךְ לוֹמַר תָּמִיד גַּם זוּ לְטוֹבָה וְלָדוֹן לְכַף זְכוּת. וּלְדַבֵּר טוֹב וְלִשְׁתּוֹק מִדַּבֵּר רָע כְּלָל וְאִם חָס וְשָׁלוֹם שִׁחֵת זֶרַע בִּבְרִית הַמָּעוֹר לֹא תוֹסִיף לְהַשְׁחִית יִשְׂרָאֵל בִּבְרִית הַלָּשׁוֹן בִּקְלָלָה בַּר מִינָן אַדְרַבָּה בָּרֵךְ וְלַמֵּד סַנֵּיגוּרְיָא לְכַפֵּר וְלַמֵּד יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה וְירְאַת ה' בְרַחֲמִים הוֹאִיל וְנֶפֶשׁ כָּל יִשְׂרָאֵל עֶצֶם אֶחָד כִּדְאָמַר שִׁבְעִים נֶפֶשׁ בְּהַצְדִּיק אָדָם נַפְשׁוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל יַעֲשֶׂה רוֹשֶׁם וּבוֹ יִצְדְּקוּ וְיִתְהַלְּלוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל. וְכֵן בְּהַחֲטִיא נַפְשׁוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה רוֹשֶׁם לָכֵן תְּעוֹרֵר נַפְשְׁךָ בְּכַוָּנָה גְדוֹלָה לָשׁוּב בִתְשׁוּבָה וּלְכַוֵּין שֶׁעִמְּךָ יָשׁוּבוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וְהַיְנוּ (הושע י''ד) שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל בְּלָשׁוֹן יָחִיד וְהָדַר כְּתִיב (שם) קְחוּ עִמָּכֶם דְבָרִים וְשׁוּבוּ בְּלָשׁוֹן רַבִּים וּלְכַךְ מְסַיֵּים כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ וּפִירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֲפִילוּ בְאֶחָד שֶׁיָּשׁוּב יָשׁוּב חֲרוֹן אַף ה' מִכֻּלָּם מִן הַטַּעַם הַנִּזְכָּר כִּי גוֹרֵם שֶׁכֻּלָּן יְהַרְהֲרוּ בִּתְשׁוּבָה וְאֶפְשַׁר דְּהַיְינוּ דִּכְתִיב (תהלים נ''א) אֲלַמְּדָה פּוֹשְׁעִים דְרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ נִמְצָא מְזַכֶּה אֲחֵרִים עִמּוֹ:

וישב יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם | רְאוּבֵן֘ אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל-הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל-תִּשְׁלְחוּ-ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַֽהֲשִׁיב֖וֹ אֶל-אָבִֽיו: וַאֲמַר לְהוֹן רְאוּבֵן לָא תוֹשְׁדוּן דְּמָא רְמוֹ יָתֵהּ לְגֻבָּא הָדֵין דִּי בְּמַדְבְּרָא וִידָא לָא תוֹשְׁטוּן בֵּהּ בְּדִיל לְשֵׁיזָבָא יָתֵהּ מִידֵיהוֹן לַאֲתָבוּתֵהּ לְוַת אֲבוּהִי:

רש''י למען הציל אותו. רוח הקודש מעיד על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכלן, לא יתלה הסרחון אלא בי:

(כג) שלישי וַיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר-בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל-אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת-יוֹסֵף֙ אֶת-כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת-כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו: וַהֲוָה כַּד אָתָא יוֹסֵף לְוַת אֲחוֹהִי וְאַשְׁלָחוּ יָת יוֹסֵף יָת כִּתּוּנֵהּ יָת כִּתּוּנָא דְפַסֵּי דִי עֲלוֹהִי:

רש''י את כתנתו. זה חלוק: את כתנת הפסים. היא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו:

(כד) וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם: וְנָסְבוּהִי וּרְמוֹ יָתֵהּ לְגֻבָּא וְגֻבָּא רֵיקָא לֵית בֵּהּ מַיָּא:

רש''י והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו:

(כה) וַיֵּֽשְׁבוּ֘ לֶֽאֱכָל-לֶ֒חֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹֽרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הֽוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה: וְאַסְחָרוּ לְמֵיכַל לַחֲמָא וּזְקָפוּ עֵינֵיהוֹן וַחֲזוֹ וְהָא שְׁיָרַת עֲרָבָאֵי אָתְיָא מִגִּלְעָד וְגַמְלֵיהוֹן טְעִינִין שְׁעַף וּקְטַף וּלְטוֹם אָזְלִין לַאֲחָתָא לְמִצְרָיִם:

רש''י ארחת. כתרגומו שירת, על שם הולכי ארח: וגמליהם נשאים וגו' . למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יזק מריח רע: נכאת. כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת וכן (מ''ב כ יג) ויראם את כל בית נכתה, מרקחת בשמיו, ואונקלוס תרגמו לשון שעוה: וצרי. שרף הנוטף מעצי הקטף, והוא (שמות ל לד) נטף, הנמנה עם סמני הקטורת: ולט. לוטם שמו בלשון משנה (שביעית ז ו) . ורבותינו פירשוהו לשון שרש עשב ושמו אשטורוזי''א (במסכת נדה ח א) :

(כו) וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל-אֶחָ֑יו מַה-בֶּ֗צַע כִּ֤י נַֽהֲרֹג֙ אֶת-אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת-דָּמֽוֹ: וַאֲמַר יְהוּדָה לַאֲחוֹהִי מָה מָמוֹן נִתְהֲנֵי לָנָא אֲרֵי נִקְטּוֹל יָתּ אָחוּנָא וּנְכַסֵי עַל דְּמֵהּ:

רש''י מה בצע. מה ממון, כתרגומו: וכסינו את דמו. ונעלים את מיתתו:

נביאים - עמוס - פרק ג

(יא) לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה צַ֖ר וּסְבִ֣יב הָאָ֑רֶץ וְהוֹרִ֤ד מִמֵּךְ֙ עֻזֵּ֔ךְ וְנָבֹ֖זּוּ אַרְמְנוֹתָֽיִךְ: בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים עָקָא תַקִּיפָא לְאַרְעָא וְיִבָּטֵל מִנֵּיךְ תּוּקְפֵיךְ וְיִתְבְּזוּן בִּרְנְיָתַיִךְ :

רש''י צר וסביב הארץ . הצר מוכן לבא וסביב לארץ הזאת יבא :

(יב) כֹּה֮ אָמַ֣ר יְהוָה֒ כַּאֲשֶׁר֩ יַצִּ֨יל הָרֹעֶ֜ה מִפִּ֧י הָאֲרִ֛י שְׁתֵּ֥י כְרָעַ֖יִם א֣וֹ בְדַל-אֹ֑זֶן כֵּ֣ן יִנָּצְל֞וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן בִּפְאַ֥ת מִטָּ֖ה וּבִדְמֶ֥שֶׁק עָֽרֶשׂ: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ כְּמָא דִּמְשֵׁיזֵיב רַעְיָא מִפּוּמָּא דְאַרְיָא תַּרְתֵּין כַּרְעִין אוֹ חִסְחוּס דְּאוֹדֶן כֵּן יִשְׁתֵּזְבוּן בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל דְּיַתְבִין בְּשֹׁמְרוֹן בִּתְקוֹף שׁוּלְטָן וְעַל דַּמֶּשֶּׂק רְחִיצִין :

רש''י כאשר יציל הרועה . דבר מועט : בדל אוזן . חסחוס דאודן : כן ינצלו בני ישראל . מתי מעט : בפאת מטה ובדמשק ערש . ת''י בתקוף שולטן ועל דמשק רחיצן ואומר אני שפתרון התרגום לפי שבימי יהואחז בן יהוא כתיב ( מלכים ב יג ) כי אבדם מלך ארם וירבעם בן בנו הושיעם במקצת שנאמר ( שם יד ) ולא דבר ה' למחות את שם ישראל ויושיעם ביד ירבעם וגו' ( שם ) הוא השיב את גבול ישראל וזהו בפאת מטה פנת הבית היא חזקו של בית לכן תרגם בתקוף שולטן של ירבעם ועמוס נתנבא בימי ירבעם ועוד נבא שסופן להסמך על מלכי ארם וכן עשו בימי פקח בן רמליהו שנתחבר עם רצין וזהו ובדמשק ערש עיקר מנוחתם ומבטחם תהי על דמשק , ורבותינו אמרו בסדר עולם ר' נהוראי אומר משום רבי יהושע אלו עשרת השבטי' שנסמכו על חזקיהו מלך יהודה ועל יהודה ופלטו עמהם : בפאת מטה . מלמד שלא נשתייר מהם אלא א' משמונה שבהם ושאר ערש היכן הוא בדמשק לקיים מה שנאמר ( לקמן ה' ) והגליתי אתכם מהלאה לדמשק ושמעתי משמו של ר' מנחם זצ''ל שהיה מפרש זו א' משמונה שלא נאמר פאת אלא בפאת מטה במקצתה בא' משתי רוחות של פאה והיא שמינית של מטה שהרי ארבע פאות יש ושתי רוחות לפאה , ד''א מצאתי בדברי ר' מאיר זצ''ל בפאת מטה בעון אחזיה בן אחאב ששלח לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון האחיה מחלי זה ( מלכים ב א ) ובדמשק ערש בן הדד מלך ארם שלח לדרוש באלהי ישראל ( שם ח' ) :

(יג) שִׁמְע֥וּ וְהָעִ֖ידוּ בְּבֵ֣ית יַֽעֲקֹ֑ב נְאֻם-אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה אֱלֹהֵ֥י הַצְּבָאֽוֹת: קַבִּילוּ וְאַסְהִידוּ בְּבֵית יַעֲקֹב אָמַר יְיָ אֱלֹהִים אֱלָהֵי צְבָאוֹת : (יד) כִּ֗י בְּי֛וֹם פָּקְדִ֥י פִשְׁעֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל עָלָ֑יו וּפָֽקַדְתִּי֙ עַל-מִזְבְּח֣וֹת בֵּֽית-אֵ֔ל וְנִגְדְּעוּ֙ קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָפְל֖וּ לָאָֽרֶץ: אֲרֵי בְּיוֹם אַסְעֲרוּתִי חוֹבֵי יִשְּׂרָאֵל עֲלוֹהִי וְאַסְעַר עַל דְּפַלְחִין לְאִיגוּרַיָּא בְּבֵית אֵל וְיִתְקַטְפָן קַרְנַת אִגּוֹרָא וְיִפְּלוּן לְאַרְעָא : (טו) וְהִכֵּיתִ֥י בֵית-הַחֹ֖רֶף עַל-בֵּ֣ית הַקָּ֑יִץ וְאָבְד֞וּ בָּתֵּ֣י הַשֵּׁ֗ן וְסָפ֛וּ בָּתִּ֥ים רַבִּ֖ים נְאֻם-יְהוָֽה: (ס) וְאֶמְחֵי בֵית סִתְוָא עַל בֵּית קַיְטָא וְיֵבְדוּן בָּתִּין דִּמְכַבְּשִׁין בְּשֵׁן דְּפִיל וִיסוּפוּן בָּתִּין סַגִּיאִין אָמַר יְיָ :

רש''י בית החורף על בית הקיץ . מתוך שהיו מעונגים היו בונים להם העשירי' שתי בתים אחד לחורף ואחד לקיץ : בתי השן . דמכבשין בשן דפילא :

כתובים - משלי - פרק ח

(כח) בְּאַמְּצ֣וֹ שְׁחָקִ֣ים מִמָּ֑עַל בַּ֝עֲז֗וֹז עִינ֥וֹת תְּהוֹם: וְכַד אַגְרִים עֲנָנֵי מִלְּעֵיל וְכַד אַעֲשִׁין מַעְיְנֵי תְהוֹמָא :

רש''י בעזוז . כשהגביר מעיינות תהום :

(כט) בְּשׂ֘וּמ֤וֹ לַיָּ֨ם | חֻקּ֗וֹ וּ֭מַיִם לֹ֣א יַֽעַבְרוּ-פִ֑יו בְּ֝חוּק֗וֹ מ֣וֹסְדֵי אָֽרֶץ: וְכַד שָּׂם לְיַמָא תְחוּמֵיהּ וּמַיָא לָא עָבְרִין לֵיהּ שָּׂם שַׁתְאַסְיָא דְאַרְעָא :

רש''י בשומו לים חוקו . וגזר על ים סוף כשבראו על מנת להבקע לפני משה : בחקו מוסדי ארץ . בחיקתו , מל' חקו כמו על כפים חקתיך ( שם מט ) וכן ומחיק הארץ ( יחזקאל מג ) :

(ל) וָֽאֶהְיֶ֥ה אֶצְל֗וֹ אָ֫מ֥וֹן וָֽאֶהְיֶ֣ה שַׁ֭עֲשֻׁעִים י֤וֹם | י֑וֹם מְשַׂחֶ֖קֶת לְפָנָ֣יו בְּכָל-עֵֽת: וַהֲוֵית בְּצִדוֹי מְהֵימַנְתָּא וְכִדְשִׁבּוּחִין הֲוֵית כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא חָדְיָא אֲנָא קֳדָמוֹי בְּכָל זְמָן :

רש''י אמון . גדילה אצלו ל' האמונים עלי תולע ( איכה ד ) : יום יום . אלפים שנה :

(לא) מְ֭שַׂחֶקֶת בְּתֵבֵ֣ל אַרְצ֑וֹ וְ֝שַׁעֲשֻׁעַ֗י אֶת-בְּנֵ֥י אָדָֽם: חָדְיָא הֲוֵית בְּתֵבֵל אַרְעֵיהּ וְשִׁבּוּחֵי בִּבְנֵי נָשָׁא :

רש''י משחקת בתבל ארצו . כל דורות הרשעים שהיו מאדם ועד נח ומנח ועד אברהם הייתי משחקת עליהם : ושעשועי . צפיתי עד בא דור המדבר ויקבלוני :

(לב) וְעַתָּ֣ה בָ֭נִים שִׁמְעוּ-לִ֑י וְ֝אַשְׁרֵ֗י דְּרָכַ֥י יִשְׁמֹֽרוּ: וְהַשְׁתָּא בְנַיָא שְׁמַעוּן לִי וְטוּבוֹי לְמַן דְּנָטַר אוֹרְחָתַי :

רש''י ועתה בנים שמעו לי :

משנה זבחים פרק ט

א. הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים. אִם עָלָה לֹא יֶרֶד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו), הִוא הָעלָה עַל מוֹקְדָה (עַל הַמִּזְבֵּחַ), מַה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים אִם עָלְתָה לֹא תֵרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים אִם עָלָה לֹא יִרִד. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלָה לֹא יֶרֶד, שֶׁנֶּאֱמַר, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ. מַה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ אִם עָלְתָה לֹא תֵרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אִם עָלָה לֹא יֶרֶד. אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים, שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא יֵרְדוּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר יֵרְדוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַזֶּבַח כָּשֵׁר וְהַנְּסָכִים פְּסוּלִים, הַנְּסָכִים כְּשֵׁרִין וְהַזֶּבַח פָּסוּל, אֲפִלּוּ זֶה וְזֶה פְסוּלִין, הַזֶּבַח לֹא יֶרֶד, וְהַנְסָכִים יֵרְדוּ:

ברטנורה   (א) המזבח מקדש את הראוי לו. ופליגי תנאי בפירושא דמתניתין מאי ניהו הראוי לו: ר' יהושע אומר כל הראוי לאשים. להשרף על גבי האש. אע''פ שנפסל, אם עלה למזבח קדשו המזבח ונעשה לחמו, ואם עלה לא ירד. אבל דבר שאין ראוי לאש, כגון דם פסול ונסכים פסולים, אפילו אם עלו ירדו: היא העולה על מוקדה. דבר שהוא למוקד ועלה הרי הוא בהוייתו ולא ירד. היא, משמע בהוייתה תהא: רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח. ואפילו דם ונסכים שנפסלו אם עלו לא ירדו. ואין לך למעט אלא דבר שלא הוברר לחלקו של מזבח מעולם, כגון קמצים שלא קדשו בכלי אחר קמיצה, דאע''ג דהמנחה כולה קדשה בכלי, אין זה חלק גבוה ברור, שאין המנחה קריבה כולה. ובקמיצה בלא מתן כלי, אין זה מבורר למזבח, ואינו מתקדש אפילו עלה על גבי המזבח: אלא הדם והנסכים. שהם ראויים למזבח ואינם ראויים לאשים: ר' שמעון אומר הזבח כשר והנסכים פסולים. ר' שמעון סבירא ליה בנסכים של זבח כר' יהושע, ובדם ובנסכים הבאים בפני עצמן כרבן גמליאל. ולא ממוקדה יליף, אלא מקרא דכתיב (שמות כט) כל הנוגע במזבח יקדש, וכתיב בתריה וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה, אין המזבח מקדש אלא דומיא דעולה, מה עולה הבאה בגלל עצמה, אף כל הבאים בגלל עצמן, יצאו נסכים הבאים בגלל הזבח. הלכך בין שהזבח כשר והנסכים פסולים כגון שיצאו או נטמאו, בין שהזבח פסול והנסכים כשרים, דהואיל והן באים בגללו נפסלים עמו ובטלה תורת הקדש מהן: ואפילו זה וזה פסולים הזבח לא ירד. שמזבח מקדשו: והנסכים ירדו. כיון שאין באים בגלל עצמן אינן דומיא דעולה ואין מזבח מקדשן. והלכה כר' יהושע:

ב. וְאֵלּוּ אִם עָלוּ, לֹא יֵרְדוּ הַלָּן, וְהַטָּמֵא, וְהַיּוֹצֵא, וְהַנִּשְׁחָט חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִים, וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַלַּיְלָה, וְשֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָהּ, וְשֶׁיָּצָא דָמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים, אִם עָלְתָה, תֵּרֵד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא תֵרֵד, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַקּדֶשׁ, הַקּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ. לֹא הָיָה פְסוּלוֹ בַקּדֶשׁ, אֵין הַקּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ:

ברטנורה   (ב) הלן. בין דם בין אימורים שלנו לילה חוץ למזבח: ר' יהודה אומר שנשחטה בלילה כו' אם עלתה תרד. דכתיב זאת תורת העולה היא העולה, זאת היא העולה, הרי כאן שלשה מיעוטים, מיעט נשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים, שאם עלתה תרד: ר' שמעון אומר לא תרד. דדריש זאת תורת העולה, תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו. והלכה כרבי יהודה:

ג. אֵלּוּ לֹא הָיָה פְסוּלָן בַּקּדֶשׁ, הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְהַיּוֹצֵא דֹפֶן, וּבַעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, דּוֹחֶה הָיָה אַבָּא אֶת בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:

ברטנורה   (ג) מכשיר בבעלי מומין. דאם עלו לא ירדו. ודוקא בדוקין שבעין וכיוצא בהן מכשיר ר' עקיבא, הואיל והן כשרים לכתחלה בעופות. אבל במחוסר אבר דפסול בעופות לא: דוחה היה אבא את בעלי מומין. שאם עלו דוחה היה אותן כלאחר יד ולא היה מורידן דרך בזיון בפרהסיא ובהא פליג אתנא קמא דאמר ירדו. והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:

ד. כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ כָּךְ אִם יָרְדוּ לֹא יַעֲלוּ. וְכֻלָּן שֶׁעָלוּ חַיִּים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יֵרְדוּ עוֹלָה שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תֵּרֵד. שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יַפְשִׁיט וִינַתֵּחַ בִּמְקוֹמָהּ:

ברטנורה   (ד) כשם שאם עלו לא ירדו. אכל הנך פסולין דתנן בהו לא ירדו קאי: כך אם ירדו. לאחר שעלו. לא יעלו עוד: וכולן שעלו חיים בראש המזבח. רבי עקיבא קאמר לה דמכשיר בעלי מומין. ומודה שאם עלו חיים בראש המזבח ירדו, שאין המזבח מקדש בעלי מומין חיים: עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד. בעולה כשרה מיירי ודברי הכל. ולא נקט לה אלא משום סיפא, ללמדך שראש המזבח מקום ראוי להפשט ונתוח היכא דעבר ושחטה בראש המזבח:

ה. וְאֵלּוּ אִם עָלוּ יֵרְדוּ בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת, וְהַקְּטֹרֶת. הַצֶמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִׂים, וְהַשֵּׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין, יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א), וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה. פָּרְשׁוּ, לֹא יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב), וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם:

ברטנורה   (ה) ואלו אם עלו ירדו. ואפילו הן כשרים וטהורים. משום דלא שייך בהו מזבח כלל: בשר קדשי קדשים כו'. דלאכילה קיימי ולא למזבח: והקטורת. לא ראויה היא למזבח החיצון: הצמר שבראשי כבשים. גרסינן. ורישא דבבא אחריתא היא, ובהדי עצמות וגידין קתני לה ומשפט אחד להם, הצמר שבראשי כבשים של עולה, שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו, והכי אמרינן בשחיטת חולין, מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשחיטה שאע''פ שאינו בכלל הפשט ישנו בכלל הקטרה, תלמוד לומר את הראש, ויש צמר בגובה ראשו של כבש אצל ערפו. וכן השער שבזקן התיישים בזמן שהם מחוברים כולן עולים:

ו. וְכֻלָּם שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא יַחֲזִיר. וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, קדֶם לַחֲצוֹת, יַחֲזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. לְאַחַר חֲצוֹת, לֹא יַחֲזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן:

ברטנורה   (ו) וכולם. בין פסולים שעלו דתנן בהו לא ירדו, בין עצמות וגידין שהעלן מחוברים ואכלתם האש: ופקעו מעל המזבח. לארץ. אסקלטי''ר בלע''ז: לא יחזיר. אין צריך להחזיר: וכן גחלת שפקעה. אין צריך להחזירה: אברים שפקעו כו'. אי דאית בהו ממש שבשרם ניכר, אפילו לאחר חצות נמי יחזיר, דלא הוי עיכול. ואי דלית בהו ממש שנשרפו כולן ונעשו גחלת, אפילו קודם חצות לא יחזיר. אלא הכא במאי עסקינן, כגון שנתקשו מחמת האש ששלטה בכולן ונשרפו ולא נעשו פחם אבל כעצים יבשים הם מתוכם: קודם חצות ולאחר חצות. ילפינן מקרא דכתיב כל הלילה עד הבוקר, ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבוקר, אלא תן בוקר לבוקרו של לילה שאין צריכין להיות עוד על המוקד, ואיזה בוקר נוסף על בוקרו של לילה שאין צריכין להיות עוד על המוקד, זה חצות. דבוקר של לילה הוא עמוד השחר: ומועלין בהן. דאכתי בני מזבח נינהו: ואין מועלין בהן. דכיון דהוו מעוכלים הוו להו דבר שנעשית מצותו ואין מועלים בו:

ז. כְּשֵׁם שֶׁהַמִזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ כָּךְ הַכֶּבֶשׁ מְקַדֵּשׁ. כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן, כָּךְ הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים. כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ. אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלַּח. כְּלֵי הַקּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ, אִם עוֹשִׂים הֵם מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִין וְהֵם שְׁלֵמִים, מְקַדְּשִׁין. וְאִם לָאו, אֵין מְקַדְּשִׁים. וְכֻלָּן אֵין מְקַדְּשִׁים אֶלָּא בַקּדֶשׁ:

ברטנורה   (ז) הכבש מקדש. דכתיב (שמות מ) ומשחת את המזבח וגו', את, לרבות את הכבש: הכלים מקדשים. דבכלים נמי כתיב (שם ל) כל הנוגע בהם יקדש: כלי הלח. קערות ומזרקות לדם וליין ולשמן: מדות היבש. שתי מדות של יבש היו שם, עשרון, וחצי עשרון: שהיו עושים והן שלימים. שהיו עושים כשהן שלימים. ומיהו כל כלי שרת שנקבו או שנשברו אין מתקנין שבריהן אלא עושים אותן חדשים. וכן סכין שנפגם אין משחיזין אותו להסיר הפגם. ובגדי כהונה שנתלכלכו אין מכבסין אותן אלא עושים חדשים ומניחין אלו לצורך פתילות של מנורה ושמחת בית השואבה. וכל כך למה, לפי שאין עניות במקום עשירות. ומזבח שנפגם פסול. וכל פגימה הפוסלת בסכין של שחיטה, פוסלת במזבח. וכל זמן שהמזבח פגום כל קדשים הנשחטין בעזרה כולם פסולים, דכתיב (שמות כ) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, ואי אפשר לומר מקרא כמשמעו, שהרי שחיטת קדשים בעזרה היא ולא על המזבח, אלא, עליו כלומר כל זמן שהוא שלם אתה זובח, ואי אתה זובח כשהוא פגום. וכל קדשים הנמצאים בעזרה בשעה שהמזבח פגום אע''פ שנשחטו בכשרות, כולם פסולים, ואפילו שירי מנחות אינם נאכלים, דכתיב (ויקרא י) ואכלוה מצות אצל המזבח, מפי השמועה למדו בזמן שהמזבח שלם ולא בזמן שהוא פגום:

גמרא זבחים דף פ''ה ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן (ויקרא י''ט) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה לְרַבּוֹת הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקְּרָנַיִם וְהַטְּלָפַיִם יָכוֹל אֲפִילוּ פֵּרְשׁוּ תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים י''ב) וְעָשִׂיתָ עוֹלוֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם. אִי בָשָׂר וָדָם יָכוֹל יַחֲלוֹץ גִּידִין וַעֲצָמוֹת וְיַעֲלֵה בָשָׂר לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ תַּלְמוּד לוֹמַר וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל. הָא כֵּיצַד מְחֻבָּרִים יַעֲלוּ פֵּרְשׁוּ אֲפִילוּ הֵם בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ יֵרְדוּ. מָאן תַּנָּא דְשַׁמְעָת לֵיהּ דְּאָמַר פֵּרְשׁוּ יֵרְדוּ. רִבִּי הִיא דְתַנְיָא וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה לְרַבּוֹת הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַקָּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם אֲפִילוּ פֵּרְשׁוּ וְאֶלָּא מַה אֲנִי מְקַיֵּים וְעָשִׂיתָ עוֹלוֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם לוֹמַר לָךְ עִכּוּלֵי עוֹלָה אַתָּה מַחֲזִיר וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִכּוּלֵי גִידִין וַעֲצָמוֹת. רִבִּי אוֹמֵר כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר וְעָשִׂיתָ עוֹלוֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם מִיעֵט. הָא כֵיצַד מְחֻבָּרִים יַעֲלוּ. פֵּרְשׁוּ אֲפִילוּ הֵם בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ יֵרְדוּ. פֵּרְשׁוּ לֹא יַעֲלוּ. אָמַר רִבִּי זֵירָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפֵּרְשׁוּ כְּלַפֵּי מַטָּה. אֲבָל כְּלַפֵּי מַעְלָה קְרוּבֵי הוּא דְאַקְרִיבוּ לְעִכּוּל. וַאֲפִילוּ פֵּרְשׁוּ אָמַר רַבָּה הָכִי קָאָמַר לָא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפֵּרְשׁוּ לְאַחַר זְרִיקָה אֲבָל פֵּרְשׁוּ קוֹדֶם זְרִיקָה אֲתָאי זְרִיקָה וְשַׁרְתִינְהוּ אֲפִילוּ לְמֶעְבַּד מִנַּיְיהוּ קַתָּא דְסַכִּינָא. סָבַר לָהּ כִּי הָא דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יִשְׁמָעֵאל נֶאֱמַר לוֹ יִהְיֶה בְעוֹלָה וְנֶאֱמַר לוֹ יִהְיֶה בְּאָשָׁם מָה אָשָׁם עַצְמוֹתָיו מֻתָּרִים אַף עוֹלָה עַצְמוֹתֶיהָ מֻתָּרִים:

רש''י יכול יחלוץ. מצוה מוטלת עליו: מאן שמעת ליה וכו'. ומתניתין אליבי' אתיא: כלפי מטה. דרך ירידה ומתרחקין מן המערכה: כלפי מעלה. לצד המערכ' אין זו פרישות אלא קריבה אצל העכול של אש: ואפילו פרשו. נראה בעיני שחסר מן הגי' ולמאי דגריס הכי פירושו ואפי' פרשו בתמי' והא מחוברים יעלו הוא דקאמר: לא שנו. דקאמר פרשו ירדו ומיהו איתנהו בכלל קדשים: אלא שפרשו לאחר זריקה. דכיון דבשעת זריקה מחוברי' היו קובעת זריקה למזבח וכי פרשו הוו להו קדשים פסולין: אבל פרשו לפני זריקה. בשעת זריקה לאו בני מזבח הוו אתאי זריקה ושרתינהו להדיוט: למעבד קתא דסכינא. כי היכי דשריא בשר לגבי המזבח דלהכי קאי קשרי' נמי עצמות למאי דקיימי והיינו הנאת כהני' כרבי ישמעאל: לו יהיה בעולה. עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה: ונאמר לו יהיה באשם. כחטאת כאשם תורה אחת להם לכהן לו יהיה: לו יהיה. יתירה הוא דמצי למכתב עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה למה לי: מה אשם עצמותיו מותרים. שהרי אף בשרו מותר ואי משום נותר דבשריפה לא שייך נותר אלא במידי דבר אכילה כדכתיב והנותר מבשר הזבח וגו':

זוהר וישב דף ק''צ ע''ב

וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ בְּגִין לְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא וּלְמֶעְבָּד פִּקּוֹדֵי דְּאוֹרַיְתָא דְּאִיהוּ מְלַאכְתּוֹ דְּבַר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא, וְכֵיוָן דַּעֲבִידְתָּא דְּבַר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא הוּא עֲבִידְתָּא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְמֶהֱוֵי תַּקִּיפָא כָּאַרְיֵא בְּכָל סִטְרוֹי בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלוֹי סִטְרָא אָחֲרָא וְלָא יָכִיל לְמִפְתֵּי לֵיהּ, מַה כְּתִיב וְאֵין אִישׁ לֵית גְּבָר דְּיֵקוּם לְקִבְלֵיהּ דְּיֵצֶר הָרַע וְיַגַּח בֵּיהּ קְרָבָא כִּדְקָא יָאוּת, מַאי אוֹרְחֵיהּ דְּיֵצֶר הָרַע, כֵּיוָן דְּחָמֵי דְּלֵית בַּר נַשׁ קָאִים לְקִבְלֵיהּ וּלְאַגָּחָא בֵּיהּ קְרָבָא מִיָּד וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי, וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדּוֹ בְּגִין דְּכַד שַׁלִּיט יֵצֶר הָרָע עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ אַתְקִּין לֵיהּ וְקָשִׁיט לֵיהּ לְבוּשׁוֹי מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרֵיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי, אִתְדַבַּק עִמִּי, מַאן דְּאִיהוּ זַכָּאָה אִתְתַּקַּף לְקִבְלֵיהּ וְאַגַּח בֵּיהּ קְרָבָא מַה כְּתִיב וַיַּעֲזוֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה יִשְׁבּוֹק לֵיהּ וְיִתְתַּקַּף לְקִבְלֵיהּ (ס''א וְאַגַּח בֵּיהּ קְרָבָא) וְיַעֲרוֹק מִנֵּיהּ בְּגִין לְאִשְׁתֵּזָבָא מִנֵּיהּ וְלָא יִשְׁלוֹט עֲלוֹי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק זַמִּינִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא לְמֶחֱמֵי לְיֵצֶר הָרַע כְּחַד טוּרָא רַבְרְבָא וְיִתְמְהוּן וְיֵימְרוּן אֵיךְ יָכִילְנָא לְאַכַּפְיָא לֵיהּ לְטוּרָא רַבְרְבָא הָדֵין עִלָּאָה, וְזַמִּינִין רְשִׁיעַיָּא לְמֶחֱמֵי לֵיהּ לְיֵצֶר הָרַע דָּקִיק כְּחוּטָא דְּשַׂעֲרָא וְיֵימְרוּן הֵיךְ לָא יָכִילְנָא לְאַכַּפְיָא לְחוּטָא דְּשַׂעֲרָא כְּדָא דָּקִיק, אִלֵּין יִבְכּוּן וְאִלֵּין יִבְכּוּן וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְבַעֵר לֵיהּ מֵעָלְמָא וְיִכּוֹס לֵיהּ לְעֵינַיְהוּ וְלָא יִשְׁלוֹט עוֹד בְּעָלְמָא וְיֶחֱמוּן צַדִּיקַיָּא וְיִחֲדוּן כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים ק''מ) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ:

תרגום הזוהר וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ: כְּדֵי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלַעֲשׂוֹת מִצְוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא מְלַאכְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְכֵיוָן שֶׁמְּלַאכְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, הוּא מְלַאכְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דְּהַיְנוּ הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה וּמִצְווֹת, צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת גִּבּוֹר כָּאֲרִי בְּכָל צְדָדָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלוֹט עָלָיו הַסִטְרָא אַחֲרָא, וְלֹא יוּכַל לְפַתּוֹתוֹ. מַה כְּתִיב, וְאֵין אִישׁ: הַיְנוּ, אֵין אִישׁ שֶׁיָּקוּם לִפְנֵי הַיֵּצֶר הָרַע, וְיַעֲשֶׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה כָּרָאוּי. מַהוּ דַּרְכּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע, כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁאֵין אִישׁ עוֹמֵד לְנֶגְדוֹ, וְלַעֲרֹךְ עִמּוֹ מִלְחָמָה, מִיָד, וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי. וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ, כִּי כְּשֶׁהַיֵּצֶר הָרַע שׁוֹלֵט עַל הָאָדָם, רֵאשִׁית מַעֲשָׂיו, הוּא מְתַקֵּן וּמְפָאֵר אֶת בְּגָדָיו, מְסַלְסֵּל בְּשַׂעֲרוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי, הִתְדַבֵּק עִמִּי. מִי שֶׁהוּא צַדִּיק, מִתְגַבֵּר כְּנֶגְדוֹ וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה, מַה כָּתוּב, וַיֲּעֹזב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֶא הַחוּצָה, יַעֲזֹב אוֹתוֹ וְיִתְגַבֵּר לְנֶגְדוֹ, וְיָנוּס מִפָּנָיו, כְּדֵי לְהִנָּצֵל מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יִשְׁלוֹט עָלָיו. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, עֲתִידִים הַצַדִּיקִים לִרְאוֹת לְעָתִיד לָבוֹא אֶת יֵצֶר הָרַע כְּהַר גָּבוֹהַּ, וְיִתְמְהוּ וְיֹאמְרוּ, אֵיךְ יָכוֹלְנוּ לִכְבֹּש הַר גָּבוֹהַּ עֶלְיוֹן הַזֶּה. וַעֲתִידִים הָרְשָׁעִים לִרְאוֹת לְעָתִיד לָבֹא, אֶת יֵצֶר הָרַע, דָּק כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְיִתְמְהוּ וְיֹאמְרוּ, אֵיךְ לֹא יָכוֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ אֶת חוּט הַשַּׂעֲרָה הַדַּק כָּזֶה, הַלָּלוּ בּוֹכִים וְהַלָּלוּ בּוֹכִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְבָעֵר אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם, וְיִשְׁחַט אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם, וְלֹא יִשְׁלוֹט עוֹד בָּעוֹלָם, וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, (תהלים ק''מ) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךְ וְגוֹ'.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ו

א. תַּלְמִיד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ תָמִיד אֵינוֹ רַשָּׁאי לַעֲמוֹד מִפָּנָיו אֶלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא כְבוֹדוֹ מְרֻבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם: ב. מִי שֶׁהוּא זָקֵן מוּפְלָג בְּזִקְנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם עוֹמְדִין לְפָנָיו וַאֲפִילוּ הֶחָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַזָּקֵן הַמּוּפְלָג בְּזִקְנָה וְאֵינוֹ חַיָּיב לַעֲמוֹד מְלֹא קוֹמָתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְהַדְּרוֹ וַאֲפִילוּ זָקֵן גּוֹי מְהַדְּרִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים וְנוֹתְנִים לוֹ יָד לְסוֹמְכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י''ט) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם כָּל שֵׂיבָה בְמַשְׁמַע: ג. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵינָן יוֹצְאִין בְעַצְמָן לַעֲשׂוֹת עִם כָּל הַקָהָל בְּבִנְיָן וַחֲפִירָה שֶׁל מְדִינָה וְכַיּוֹצֵא בָהֵן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַזּוּ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵין גּוֹבִין מֵהֶן לְבִנְיַן הַחוֹמָה וְתִקוּן הַשְּׁעָרִים וּשְׂכַר הַשּׁוֹמְרִים וְכַיּוֹצֵא בָהֵן וְלֹא לִתְשׁוּרַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין מְחַיְיבִין אוֹתָן לִתֵּן הַמַּס בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל בְּנֵי הָעִיר בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ח') גַּם כִּי יִתְנוּ בַגוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים וְכֵן אִם הָיְתָה סְחוֹרָה מִתַּלְמִיד חָכָם מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר תְּחִלָּה וְאֵין מַנִּיחִין אֶחָד מִבְּנֵי הַשּׁוּק לִמְכּוֹר עַד שֶׁיִּמְכוֹר הוּא וְכֵן אִם הָיָה לוֹ דִין וְהָיָה עוֹמֵד בִּכְלַל בַּעֲלֵי דִינִין הַרְבֵּה מַקְדִּימִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ:

מוסר

מספר חרדים דף ס''ז ע''ב

אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים שׁוֹרֶה עַל רֹאשְׁךָ שְׁתוֹק מֵאֵימָתוֹ וְכִי תְדַבֵּר וְהַשּׁוֹמֵעַ יִשְׁמַע נִמְצֵאת תָּמִיד דָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְתָמִיד הִתְבַּיֵּישׁ מִמֶּנּוּ בְּמַחֲשָׁבָה בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֵׂה וְעַל פִּיו תֵּצֵא וְתָבֹא תִּישַׁן וְתִשְׁכַּב וְתָעִיר וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם חֲשׁוֹב כָּל עִסְקֵי הָעוֹלָם כְּאִלּוּ אַתָּה מְמַשֵּׁשׁ בַּחוֹל כְּשֶׁתִּמְצָא מַרְגָּלִית תִּקָּחֶנָּה הִיא עֲשִׂיַּית רְצוֹן הַבּוֹרֵא וְכֵן אָמַר הַמְּשׁוֹרֵר וּמַה לִּי מִזְּמַן אִם לֹא רְצוֹנְךָ וְאִם אֵינְךָ מָנָתִי מַה מָנָתִי. אַל יְהִי בְעֵינֶיךָ כְּבוֹדָךְ וּקְלוֹנָךְ וְעָשְׁרָךְ וְעָנְיָךְ לִמְאוּמָה כִּי תִמְצָא הַמַּרְגָּלִית אָז תַּעֲלוֹז כִּי זֶה הַמְּכֻוָּן וְנִשְׁלָם. וְיִהְיוּ רמ''ח אֵבָרֶיךָ וְשס''ה גִּידֶיךָ צִבּוּר בְּעֵינֶיךָ וְהַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן שְׁלִיחַ צִבּוּר וּבְקוֹל גָּדוֹל שֶׁיִּשְׁמְעוּ כֻּלָּן תְּבָרֵךְ וְתִתְפַּלֵּל כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ צָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ אַךְ לֹא יִשְׁמְעוּ תְּפִלַּת לַחַשׁ אֲחֵרִים. אֵיךְ תִּכְעוֹס וּבְכַעֲסָךְ תּוֹצִיא נִשְׁמָתָךְ הַיְקָרָה וְתַשְׁכִּין בִּמְקוֹמוֹ רוּחַ רָעָה דוֹמֶה אַתָּה לְמִי שֶׁנּוֹעֵץ סַכִּין בְּכַעְסוֹ בְלִבּוֹ וְאִם יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ הֲרֵי שָׁפַךְ דָּמִים. צַעַר אֶלֶף פְּרָחִים מְבַטֵּל צַעַר חַתִּיכַת כֶּסֶף קְטַנָּה כֵּן בְּיוֹתֵר צַעַר מְנִיעַת הָעֲבוֹדָה לְצַעַר אֲבֵידַת מָעוֹת וּשְׁאָר הַיִּסּוּרִין וְצַעַר הָעֲבוֹדָה הֵן הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה וְהַמְּצָעֵר יוֹתֵר עַל מָמוֹנוֹ וּכְבוֹדוֹ מוֹרֶה שֶׁאוֹהֲבָם יוֹתֵר מִמֶּנּוּ חָלִילָה לָכֵן הִתְבַּיֵּישׁ וְשׁוּב לַאֲחוֹרֶיךָ וְשֵׁב בָּדָד וּבְכֵה לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר רָאִיתָ שֶׁנִּתְכַּעַסְתָּ וְנִצְטַעַרְתָּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן אוֹ קְלוֹן כְּבוֹדָךְ:

וישב ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֨נוּ֙ אַל-תְּהִי-ב֔וֹ כִּֽי-אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו: אֱתוּ וּנְזַבְּנִנֵּהּ לַעֲרָבָאֵי וִידָנָא לָא תְהֵי בֵהּ אֲרֵי אֲחוּנָא בִסְרָנָא הוּא וְקַבִּילוּ מִנֵּהּ אֲחוֹהִי:

רש''י וישמעו. וקבילו מניה. וכל שמיעה שהיא קבלת דברים כגון זה וכגון (לעיל כח ז) וישמע יעקב אל אביו, (שמות כד ז) נעשה ונשמע, מתרגם נקבל, וכל שהוא שמיעת האזן, כגון (בראשית ג ח) וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, (שם כז ה) ורבקה שומעת, (שם לה כב) וישמע ישראל, (שמות טז יב) שמעתי את תלונת, כלן מתרגם ושמעו, ושמעת, ושמע, שמיע קדמי:

(כח) וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת-יוֹסֵף֙ מִן-הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת-יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת-יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה: וַעֲבָרוּ גַבְרֵי מִדְיָנָאֵי תַּגָּרֵי וּנְגִידוּ וְאַסִּיקוּ יָת יוֹסֵף מִן גֻּבָּא וְזַבִּינוּ יָת יוֹסֵף לַעֲרָבָאֵי בְּעֶסְרִין כְּסָף וְאַיְתִיוּ יָת יוֹסֵף לְמִצְרָיִם:

רש''י ויעברו אנשים מדינים. זו היא שיירה אחרת, והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה: וימשכו. בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים למצרים:

(כט) וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל-הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין-יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת-בְּגָדָֽיו: וְתָב רְאוּבֵן לְגֻבָּא וְהָא לֵית יוֹסֵף בְּגֻבָּא וּבְזַע יָת לְבוּשׁוֹהִי:

רש''י וישב ראובן. במכירתו לא היה שם, שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו. דבר אחר עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו:

(ל) וַיָּ֥שָׁב אֶל-אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַֽאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי-בָֽא: וְתָב לְוַת אֲחוֹהִי וַאֲמַר עוּלֵימָא לֵיתוֹהִי וַאֲנָא לְאָן אֲנָא אָתֵי:

רש''י אנה אני בא. אנה אברח מצערו של אבא:

(לא) וַיִּקְח֖וּ אֶת-כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת-הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם: וּנְסִיבוּ יָת כִּתּוּנָא דְיוֹסֵף וּנְכִיסוּ צְפִיר בַּר עִזֵּי וּטְבָלוּ יָת כִּתּוּנָא בִּדְמָא:

רש''י שעיר עזים. דמו דומה לשל אדם: הכתנת. זה שמה, וכשהיא דבוקה לתבה אחרת כגון (פסוק לא) כתנת יוסף, (פסוק ג) כתנת פסים, (ויקרא טז ד) כתנת בד, נקוד כתנת:

(לב) וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת-כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֨יאוּ֙ אֶל-אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּֽאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר-נָ֞א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם-לֹֽא: וְשַׁלָּחוּ יָת כִּתּוּנָא דְפַסֵּי וְאַיְתִיוּ לְוַת אֲבוּהוֹן וַאֲמָרוּ דָא אַשְׁכַּחְנָא אִשְׁתְּמוֹדַע כְּעַן הֲכִתּוּנָא דִבְרָךְ הִיא אִם לָא: (לג) וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֨אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף: וְאִשְׁתְּמוֹדְעַהּ וַאֲמַר כִּתּוּנָא דִבְרִי חַיְתָא בִישְׁתָא אֲכָלְתֵּהּ מִקְטַל קְטִיל יוֹסֵף:

רש''י ויאמר כתנת בני. היא זו: חיה רעה אכלתהו. נצנצה בו רוח הקדש, סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ולמה לא גלה לו הקדוש ברוך הוא, לפי שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקדוש ברוך הוא עמהם, אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אמר היאך אגלה והקדוש ברוך הוא אינו רוצה לגלות לו:

(לד) וַיִּקְרַ֤ע יַֽעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל-בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים: וּבְזַע יַעֲקֹב לְבוּשׁוֹהִי וַאֲסַר שַׂקָא בְּחַרְצֵהּ וְאִתְאַבַּל עַל בְּרֵהּ יוֹמִין סַגִיאִין:

רש''י ימים רבים. עשרים ושתים שנה משפרש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר (פס' ב) יוסף בן שבע עשרה שנה וגו' ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים הרי עשרים ושתים שנה, כנגד עשרים ושתים שנה שלא קים יעקב כבוד אב ואם. עשרים שנה שהיה בבית לבן, ושתי שנים בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל וזהו שאמר ללבן לעיל (לא מא) זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן:

(לה) וַיָּקֻ֩מוּ֩ כָל-בָּנָ֨יו וְכָל-בְּנֹתָ֜יו לְנַֽחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי-אֵרֵ֧ד אֶל-בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו: וְקָמוּ כָל בְּנוֹהִי וְכָל בְּנָתֵהּ לְנַחֲמוּתֵהּ וְסָרֵיב לְקַבָּלָא תַנְחוּמִין וַאֲמַר אֲרֵי אֵחוֹת לְוַת (עַל) בְּרִי כַּד אֲבֵילָא לִשְׁאוֹל וּבְכָא יָתֵהּ אֲבוּהִי:

רש''י וכל בנתיו. רבי יהודה אומר אחיות תאומות נלדו עם כל שבט ושבט ונשאום. רבי נחמיה אומר כנעניות היו, אלא מהו וכל בנותיו, כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו: וימאן להתנחם. אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב ולא על החי: ארד אל בני. כמו על בני, והרבה אל משמשין בלשון על, (ש''ב כא א) אל שאול ואל בית הדמים, (ש''א ד כא) אל הלקח ארון האלהים ואל מות חמיה ואישה: אבל שאלה. כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר, ולא אתנחם כל ימי. ומדרשו גיהנם, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מבטח אני שאיני רואה גיהנם: ויבך אתו אביו. יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל, שהיה יודע שהוא חי:

(לו) וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָֽכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל-מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים: וּמִדְיָנָאֵי זַבִּינוּ יָתֵהּ לְמִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר רַבָּא דְפַרְעֹה רַב קָטוֹלַיָּא:

רש''י הטבחים. שוחטי בהמות המלך:

לח (א) רביעי וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד-אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה: וַהֲוָה בְּעִדָּנָא הַהִיא וּנְחַת יְהוּדָה מִלְּוַת אֲחוֹהִי וּסְטָא עַד גַּבְרָא עֲדֻלָּמָאָה וּשׁמֵהּ חִירָה:

רש''י ויהי בעת ההוא. למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד שהורידוהו אחיו מגדלתו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך: ויט. מאת אחיו: עד איש עדלמי. נשתתף עמו:

(ב) וַיַּרְא-שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת-אִ֥ישׁ כְּנַֽעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ: וַחֲזָא תַמָּן יְהוּדָה בַּת גְּבַר תַּגָּרָא וּשְׁמֵהּ שׁוּעַ וְנָסְבַהּ וְעַל לְוָתַהּ:

רש''י כנעני. תגרא:

(ג) וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ עֵֽר: וְעַדִּיאַת וִילִידַת בָּר וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ עֵר: (ד) וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן: וְעַדִּיאַת עוֹד וִילִידַת בָּר וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ אוֹנָן: (ה) וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ: וְאוֹסִיפַת עוֹד וִילִידַת בָּר וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ שֵׁלָה וַהֲוָה בִכְזִיב כַּד יְלִידַת יָתֵהּ:

רש''י והיה בכזיב. שם המקום. ואומר אני על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב, לשון (ירמיה טו יח) היו תהיה לי כמו אכזב, (ישעיה נח יא) אשר לא יכזבו מימיו, דאם לא כן מה בא להודיענו. ובבראשית רבה (פה ד) ראיתי ותקרא שמו שלה, פסקת:

(ו) וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר: וּנְסִיב יְהוּדָה אִתְּתָא לְעֵר בּוּכְרֵהּ וּשְׁמַהּ תָּמָר: (ז) וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהֹוָֽה: וַהֲוָה עֵר בּוּכְרָא דִיהוּדָה בִּישׁ קֳדָם יְיָ וַאֲמִיתֵהּ יְיָ:

רש''י רע בעיני ה'. כרעתו של אונן משחית זרעו, שנאמר באונן (פסוק י) וימת גם אותו, כמיתתו של ער מיתתו של אונן, ולמה היה ער משחית זרעו, כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה:

(ח) וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל-אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ: וַאֲמַר יְהוּדָה לְאוֹנָן עוּל לְוַת אִתַּת אָחוּךְ וְיַבֵּם יָתַהּ וַאֲקֵים זַרְעָא לְאָחוּךְ:

רש''י והקם זרע. הבן יקרא על שם המת:

(ט) וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִֽהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם-בָּ֨א אֶל-אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן-זֶ֖רַע לְאָחִֽיו: וִידַע אוֹנָן אֲרֵי לָא עַל שְׁמֵהּ מִתְקְרֵי זַרְעָא וַהֲוָה כַּד עָלֵיל לְוַת אִתַּת אֲחוּהִי וּמְחַבֵּל אָרְחֵהּ עַל אַרְעָא בְּדִיל דְּלָא לְקַיָּמָא זַרְעָא לַאֲחוּהִי:

רש''י ושחת ארצה. דש מבפנים וזורה מבחוץ:

(י) וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם-אֹתֽוֹ: וּבְאֵישׁ קֳדָם יְיָ דִּי עֲבָד וַאֲמִית אַף יָתֵהּ: (יא) וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית-אָבִ֗יךְ עַד-יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן-יָמ֥וּת גַּם-ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ: וַאֲמַר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלְּתֵהּ תִּיבִי אַרְמְלָא בֵית אָבִיךְ עַד דְיִרְבֵּי שֵׁלָה בְרִי אֲרֵי אֲמַר דִּלְמָא יְמוּת אַף הוּא כְּאָחוֹהִי וַאֲזָלַת תָּמָר וִיתִיבַת בֵּית אָבוּהָא:

רש''י כי אמר וגו' . כלומר דוחה היה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו: כי אמר פן ימות. מחזקת היא זו שימותו אנשיה:

(יב) וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת-שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת-יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל-גֹּֽזְזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה: וּסְגִיאוּ יוֹמַיָּא וּמִיתַת בַּת שׁוּעַ אִתַּת יְהוּדָה וְאִתְנַחֵם יְהוּדָה וּסְלִיק עַל גּוֹזְזֵי עָנֵהּ הוּא וְחִירָה רַחֲמֵהּ עֲדֻלָּמָאָה לְתִמְנָת:

רש''י ויעל על גזזי צאנו. ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו:

(יג) וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ: וְאִתְחַוָּא לְתָמָר לְמֵימָר הָא חֲמוּיִךְ סָלֵק לְתִמְנָת לְמֵיגַז עָנֵהּ:

רש''י עלה תמנתה. ובשמשון הוא אומר (שופטים יד א) וירד שמשון תמנתה, בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן:

(יד) וַתָּ֩סַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֨שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל-דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָֽאֲתָה֙ כִּֽי-גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא-נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: וְאַעְדִּיאַת לְבוּשֵׁי אַרְמְלוּתַהּ מִנַּהּ וְאִתְכַּסִּיאַת בְּעֵיפָא וְאִתַּקָּנַת וִיתִיבַת בְּפָרָשׁוּת עַיְנִין דִּי עַל אֹרַח תִּמְנָת אֲרֵי חָזַת אֲרֵי רְבָא שֵׁלָה וְהִיא לָא אִתְיְהִיבַת לֵהּ לְאִנְתּוּ:

רש''י ותתעלף. כסתה פניה שלא יכיר בה: ותשב בפתח עינים. בפתיחת עינים, בפרשת דרכים שעל דרך תמנתה. ורבותינו דרשו בפתחו של אברהם אבינו שכל עינים מצפות לראותו: כי ראתה כי גדל שלה וגו' . לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה, שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים:

(טו) וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ: וַחֲזָאַהּ יְהוּדָה וְחַשְּׁבַהּ כְּנָפְקַת בָּרָא אֲרֵי כַסִּיאַת אַפָּאָה:

רש''י ויחשבה לזונה. לפי שיושבת בפרשת דרכים: כי כסתה פניה. ולא יכול לראותה ולהכירה. ומדרש רבותינו כי כסתה פניה כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה, לפיכך לא חשדה:

(טז) וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל-הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֨אמֶר֙ הָ֤בָה-נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֨אמֶר֙ מַה-תִּתֶּן-לִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי: וּסְטָא לְוָתַהּ לְאָרְחָא וַאֲמַר הָבִי כְעַן אֵיעוֹל לְוָתִיךְ אֲרֵי לָא יְדַע אֲרֵי כַלְּתֵהּ הִיא וַאֲמֶרֶת מַה תִּתֵּן לִי אֲרֵי תֵיעוֹל לְוָתִי:

רש''י ויט אליה אל הדרך. מדרך שהיה בה נטה אל הדרך אשר היא בה, ובלשון לע''ז דשטולי''ר : הבה נא. הכיני עצמך ודעתך לכך. כל לשון הבה לשון הזמנה הוא, חוץ ממקום שיש לתרגמו בלשון נתינה, ואף אותן של הזמנה קרובים ללשון נתינה הם:

וישב יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(יז) וַיֹּ֕אמֶר אָֽנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי-עִזִּ֖ים מִן-הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם-תִּתֵּ֥ן עֵֽרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ: וַאֲמַר אֲנָא אֲשַׁלַּח גַּדְיָא בַר עִזֵּי מִן עָנָא וַאֲמֶרֶת אִם תִּתֵּן מַשְׁכּוֹנָא עַד דְּתִשְׁלָח:

רש''י ערבון. משכון:

(יח) וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָעֵֽרָבוֹן֘ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן-לָךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּֽתֶּן-לָ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ: וַאֲמַר מָה מַשְׁכּוֹנָא דִּי אֶתֵּן לָךְ וַאֲמֶרֶת עִזְקְתָךְ וְשׁוֹשִׁפָּךְ וְחוּטְרָךְ דִּי בִידָךְ וִיהַב לַהּ וְעַל לְוָתַהּ וְעַדִּיאַת לֵהּ:

רש''י חתמך ופתילך. עזקתך ושושיפך, טבעת שאתה חותם בה, ושמלתך שאתה מתכסה בה: ותהר לו. גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו:

(יט) וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵֽעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ: וְקָמַת וַאֲזָלַת וְאַעְדִּיאַת עֵיפַהּ מִנַּהּ וּלְבִישַׁת לְבוּשֵׁי אַרְמְלוּתַהּ: (כ) וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת-גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵֽרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ: וְשַׁדַּר יְהוּדָה יָת גַּדְיָא בַר עִזֵּי בִּידָא דְרַחֲמֵהּ עֲדֻלָּמָאָה לְמִסַּב מַשְׁכּוֹנָא מִידָא דְאִתְּתָא וְלָא אַשְׁכְּחַהּ: (כא) וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת-אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָֽעֵינַ֖יִם עַל-הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹֽא-הָֽיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה: וּשְׁאִיל יָת אֲנָשֵׁי אַתְרַהּ לְמֵימַר אָן מְקַדִּשְׁתָּא הִיא בְעַיְנִין עַל אָרְחָא וַאֲמָרוּ לֵית הָכָא מְקַדִּשְׁתָּא:

רש''י הקדשה. מקדשת ומזמנת לזנות:

(כב) וַיָּ֨שָׁב֙ אֶל-יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא-הָֽיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה: וְתָב לְוַת יְהוּדָה וַאֲמַר לָא אַשְׁכְּחִיתַהּ וְאַף אֲנָשֵׁי אַתְרָא אֲמָרוּ לֵית הָכָא מְקַדִּשְׁתָּא: (כג) וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּח-לָ֔הּ פֶּ֖ן נִֽהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֨חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ: וַאֲמַר יְהוּדָה תִּסַּב לַהּ דִילְמָא נְהֵי לְחוֹךְ הָא שַׁדָּרִית גַּדְיָא הָדֵין וְאַתְּ לָא אַשְׁכְּחִתַּהּ:

רש''י תקח לה. יהיה שלה מה שבידה: פן נהיה לבוז. אם תבקשנה עוד יתפרסם הדבר ויהיה גנאי, כי מה עלי לעשות עוד לאמת דברי: הנה שלחתי הגדי הזה. לפי שרמה יהודה את אביו בגדי עזים, שהטביל כתנת יוסף בדמו, רמוהו גם אותו בגדי עזים:

(כד) וַיְהִ֣י | כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הֽוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף: וַהֲוָה כִּתְלָתוּת יַרְחַיָּא וְאִתְחַוָּא לִיהוּדָה לְמֵימַר זַנִּיאַת תָּמָר כַּלְּתָךְ וְאַף הָא מַעַדְּיָא לִזְנוּתָא וַאֲמַר יְהוּדָה אַפְּקוּהַ וְתִתּוֹקָד:

רש''י כמשלש חדשים. רבו של ראשון ורבו של אחרון ואמצעי שלם, ולשון כמשלש חדשים, כהשתלש החדשים, כמו (אסתר ט כב) ומשלוח מנות, (ישעיה יא יד) משלוח ידם, וכן תרגם אנקלוס כתלתות ירחיא: הרה לזנונים. שם דבר, מעברת כמו (שמות כא כב) אשה הרה, וכמו (שה''ש ו י) ברה כחמה: ותשרף. אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר בתו שלשם היתה, שהוא כהן, לפיכך דנוה בשרפה:

(כה) הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָֽׁלְחָ֤ה אֶל-חָמִ֨יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר-אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָֽנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֨אמֶר֙ הַכֶּר-נָ֔א לְמִ֞י הַֽחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה: הִיא מִתַּפְּקָא וְהִיא שְׁלָחַת לַחֲמוּהָא לְמֵימַר לִגְבַר דִּי אִלֵּין דִּילֵהּ מִנֵּהּ אֲנָא מְעַדְּיָא וַאֲמֶרֶת אִשְׁתְּמוֹדַע כְּעַן לְמָן עִזְקְתָא וְשׁוֹשִׁפָּא וְחוּטְרָא הָאִלֵּין:

רש''י הוא מוצאת. להשרף: והיא שלחה אל חמיה. לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו ישרפוני, ואל אלבין פניו. מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים: הכר נא. אין נא אלא לשון בקשה, הכר נא בוראך ואל תאבד שלש נפשות:

(כו) וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי-עַל-כֵּ֥ן לֹֽא-נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא-יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּ: וְאִשְׁתְּמוֹדַע יְהוּדָה וַאֲמַר זַכָּאָה מִנִּי מְעַדְּיָא אֲרֵי עַל כֵּן לָא יְהָבִתַּהּ לְשֵׁלָה בְרִי וְלָא אוֹסִיף עוֹד לְמִידְעַהּ:

רש''י צדקה. בדבריה ממני. היא מעברת. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל: כי על כן לא נתתיה. כי בדין עשתה, על אשר לא נתתיה לשלה בני: ולא יסף עוד. יש אומרים לא הוסיף. ויש אומרים לא פסק וחברו גבי אלדד ומידד (במדבר יא כה) ולא יספו, ומתרגמנן ולא פסקו:

(כז) וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאוֹמִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ: וַהֲוָה בְּעִדַּן דְּמֵילְדַהּ וְהָא תְיוֹמִין בִּמְעָהָא:

רש''י בעת לדתה. וברבקה הוא אומר (כב כד) וימלאו ימיה ללדת, להלן למלאים וכאן לחסרים: והנה תאומים. מלא, ולהלן (כה כד) תומם, חסר, לפי שהאחד רשע, אבל אלו שניהם צדיקים:

(כח) וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן-יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַֽמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל-יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִֽאשֹׁנָֽה: וַהֲוָה בְּמֵילְדַהּ וִיהַב יְדָא וּנְסִיבַת חַיְתָא וּקְטָרַת עַל יְדֵהּ זְהוֹרִיתָא לְמֵימַר דֵּין נְפַק קַדְמָאָה:

רש''י ויתן יד. הוציא האחד ידו לחוץ, ולאחר שקשרה על ידו השני החזירה:

(כט) וַיְהִ֣י | כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה-פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ: וַהֲוָה כַּד אֲתֵיב יְדֵהּ וְהָא נְפַק אֲחוּהִי וַאֲמֶרֶת מָה תְקוֹף סַגִּי עֲלָךְ לְמִתְקָף וּקְרָא שְׁמֵהּ פָּרֶץ:

רש''י פרצת. חזקת עליך חזק:

(ל) וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל-יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח: (ס) וּבָתַר כֵּן נְפַק אֲחוּהִי דִּי עַל יְדֵהּ זְהוֹרִיתָא וּקְרָא שְׁמֵהּ זָרַח:

רש''י אשר על ידו השני. ארבע ידות כתובות כאן כנגד ארבעה חרמים שמעל עכן שיצא ממנו. ויש אומרים כנגד ארבעה דברים שלקח, (יהושע ז כא) אדרת שנער, ושני חתכות כסף של מאתים שקלים, ולשון זהב אחד: ויקרא שמו זרח. על שם זריחת מראית השני:

לט (א) חמישי וְיוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פּֽוֹטִיפַר֩ סְרִ֨יס פַּרְעֹ֜ה שַׂ֤ר הַטַּבָּחִים֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הֽוֹרִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה: וְיוֹסֵף אִתָּחַת לְמִצְרָיִם וּזְבָנֵהּ פּוֹטִיפַר רַבָּא דְפַרְעֹה רַב קָטוֹלַיָּא גְּבַר מִצְרָאָה מִידָא דַּעֲרָבָאֵי דִּי אֲחִתוֹהִי לְתַמָּן:

רש''י ויוסף הורד. חוזר לענין ראשון, אלא שהפסיק בו כדי לסמוך ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדלתו. ועוד, כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה:

(ב) וַיְהִ֤י יְהֹוָה֙ אֶת-יוֹסֵ֔ף וַיְהִ֖י אִ֣ישׁ מַצְלִ֑יחַ וַיְהִ֕י בְּבֵ֖ית אֲדֹנָ֥יו הַמִּצְרִֽי: וַהֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵּהּ דְּיוֹסֵף וַהֲוָה גְּבַר מַצְלָח וַהֲוָה בְּבֵית רִבּוֹנֵהּ מִצְרָאָה: (ג) וַיַּ֣רְא אֲדֹנָ֔יו כִּ֥י יְהֹוָ֖ה אִתּ֑וֹ וְכֹל֙ אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂ֔ה יְהֹוָ֖ה מַצְלִ֥יחַ בְּיָדֽוֹ: וַחֲזָא רִבּוֹנֵהּ אֲרֵי מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵּהּ וְכֹל דִּי הוּא עָבֵד יְיָ מַצְלַח בִּידֵהּ:

רש''י כי ה' אתו. שם שמים שגור בפיו:

(ד) וַיִּמְצָ֨א יוֹסֵ֥ף חֵ֛ן בְּעֵינָ֖יו וַיְשָׁ֣רֶת אֹת֑וֹ וַיַּפְקִדֵ֨הוּ֙ עַל-בֵּית֔וֹ וְכָל-יֶשׁ-ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדֽוֹ: וְאַשְׁכַּח יוֹסֵף רַחֲמִין בְּעֵינוֹהִי וְשַׁמֵּשׁ יָתֵהּ וּמַנְיֵהּ עַל בֵּיתֵהּ וְכָל דִּי אִית לֵהּ מְסַר בִּידֵהּ:

רש''י וכל יש לו. הרי לשון קצר, חסר אשר:

(ה) וַיְהִ֡י מֵאָז֩ הִפְקִ֨יד אֹת֜וֹ בְּבֵית֗וֹ וְעַל֙ כָּל-אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ-ל֔וֹ וַיְבָ֧רֶךְ יְהֹוָ֛ה אֶת-בֵּ֥ית הַמִּצְרִ֖י בִּגְלַ֣ל יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֞י בִּרְכַּ֤ת יְהֹוָה֙ בְּכָל-אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ-ל֔וֹ בַּבַּ֖יִת וּבַשָּׂדֶֽה: וַהֲוָה מֵעִדַּן דְּמַנִּי יָתֵהּ בְּבֵיתֵהּ וְעַל כָּל דִּי אִית לֵהּ וּבָרִיךְ יְיָ יָת בֵּית מִצְרָאָה בְּדִיל יוֹסֵף וַהֲוָה בִּרְכְּתָא דַּיְיָ בְּכָל דִּי אִית לֵהּ בְּבֵיתָא וּבְחַקְלָא: (ו) וַיַּֽעֲזֹ֣ב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ֘ בְּיַד-יוֹסֵף֒ וְלֹֽא-יָדַ֤ע אִתּוֹ֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם-הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵ֑ל וַיְהִ֣י יוֹסֵ֔ף יְפֵה-תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה: וּשְׁבַק כָּל דִּי לֵהּ בִּידָא דְיוֹסֵף וְלָא יְדַע עִמֵּהּ מִדַּעַם אֶלָּהֵן לַחְמָא דִּי הוּא אָכֵל וַהֲוָה יוֹסֵף שַׁפִּיר בְּרֵיוָא וְיָאֵי בְחֶזְוָא:

רש''י ולא ידע אתו מאומה. לא היה נותן לבו לכלום: כי אם הלחם. היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה: ויהי יוסף יפה תאר. כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקדוש ברוך הוא אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדב, מיד

(ז) שישי וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַתִּשָּׂ֧א אֵֽשֶׁת-אֲדֹנָ֛יו אֶת-עֵינֶ֖יהָ אֶל-יוֹסֵ֑ף וַתֹּ֖אמֶר שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי: וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וּזְקָפַת אִתַּת רִבּוֹנֵהּ יָת עֵינָהָא לְיוֹסֵף וַאֲמֶרֶת שְׁכוּב עִמִּי:

רש''י ותשא אשת אדניו וגו' . כל מקום שנאמר אחר סמוך:

(ח) וַיְמָאֵ֓ן | וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹֽא-יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה-בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר-יֶשׁ-ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי: וְסָרֵיב וַאֲמַר לְוַת אִתַּת רִבּוֹנֵהּ הָא רִבּוֹנִי לָא יְדַע עִמִּי מָה דִּבְבֵיתָא וְכֹל דִּי אִית לֵהּ מְסַר בִּידִי: (ט) אֵינֶ֨נּוּ גָד֜וֹל בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֘ מִמֶּ֒נִּי֒ וְלֹֽא-חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֨נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם-אוֹתָ֖ךְ בַּֽאֲשֶׁ֣ר אַתְּ-אִשְׁתּ֑וֹ וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָֽרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים: לֵיתוֹהִי רַב בְּבֵיתָא הָדֵין מִנִּי וְלָא מְנַע מִנִּי מִדַּעַם אֶלָּהֵן יָתִיךְ בְּדִיל דְאַתְּ אִתְּתֵהּ וְאֶכְדֵּין אֶעְבֵּיד בִּישְׁתָא רַבְּתָא הָדָא וְאֵחוֹב קֳדָם יְיָ:

רש''י וחטאתי לאלהים. בני נח נצטוו על העריות:

(י) וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל-יוֹסֵ֖ף יוֹם | י֑וֹם וְלֹֽא-שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִֽהְי֥וֹת עִמָּֽהּ: וַהֲוָה כַּד מַלֵּילַת עִם יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלָא קַבִּיל מִנַּהּ לְמִשְׁכַּב לְוָתַהּ לְמֶהֱוֵי עִמַּהּ:

רש''י לשכב אצלה. אפלו בלא תשמיש: להיות עמה. לעולם הבא:

(יא) וַֽיְהִי֙ כְּהַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּבֹ֥א הַבַּ֖יְתָה לַֽעֲשׂ֣וֹת מְלַאכְתּ֑וֹ וְאֵ֨ין אִ֜ישׁ מֵֽאַנְשֵׁ֥י הַבַּ֛יִת שָׁ֖ם בַּבָּֽיִת: וַהֲוָה כְּיוֹמָא הָדֵין וְעַל לְבֵיתָא לְמִבְדַּק בְּכִתְבֵי חָשְׁבְּנֵהּ וְלֵית אֱנַשׁ מֵאֲנָשֵׁי בֵיתָא תַּמָּן בְּבֵיתָא:

רש''י ויהי כהיום הזה. כלומר ויהי כאשר הגיע יום מיוחד, יום צחוק, יום איד שלהם שהלכו כלם לבית עבודה זרה, אמרה אין לי יום הגון להזקק ליוסף כהיום הזה. אמרה להם חולה אני ואיני יכולה לילך: לעשות מלאכתו. רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו' , כדאיתא במסכת סוטה (דף לו ב) :

(יב) וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּֽעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה: וַאֲחִדְתֵּהּ בִּלְבוּשֵׁהּ לְמֵימַר שְׁכוּב עִמִּי וְשָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ בִּידַהּ וַעֲרַק וּנְפַק לְשׁוּקָא: (יג) וַֽיְהִי֙ כִּרְאוֹתָ֔הּ כִּֽי-עָזַ֥ב בִּגְד֖וֹ בְּיָדָ֑הּ וַיָּ֖נָס הַחֽוּצָה: וַהֲוָה כַּד חֲזַת אֲרֵי שָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ בִּידַהּ וַעֲרַק לְשׁוּקָא: (יד) וַתִּקְרָ֞א לְאַנְשֵׁ֣י בֵיתָ֗הּ וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ בָּ֤א אֵלַי֙ לִשְׁכַּ֣ב עִמִּ֔י וָֽאֶקְרָ֖א בְּק֥וֹל גָּדֽוֹל: וּקְרַת לַאֲנָשֵׁי בֵיתַהּ וַאֲמֶרֶת לְהוֹן לְמֵימָר חֲזוֹ אַיְתִי לָנָא גַּבְרָא עִבְרָאָה לְחַיָּכָא בָנָא עַל לְוָתִי לְמִשְׁכַּב עִמִּי וּקְרֵית בְּקָלָא רַבָּא:

רש''י ראו הביא לנו. הרי זה לשון קצרה, הביא לנו ולא פרש מי הביאו, ועל בעלה אומרת כן: עברי. מעבר הנהר, מבני עבר:

(טו) וַיְהִ֣י כְשָׁמְע֔וֹ כִּֽי-הֲרִימֹ֥תִי קוֹלִ֖י וָֽאֶקְרָ֑א וַיַּֽעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ אֶצְלִ֔י וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה: וַהֲוָה כַד שְׁמַע אֲרֵי אֲרֵימִית קָלִי וּקְרֵית וְשָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ לְוָתִי וַעֲרַק וּנְפַק לְשׁוּקָא: (טז) וַתַּנַּ֥ח בִּגְד֖וֹ אֶצְלָ֑הּ עַד-בּ֥וֹא אֲדֹנָ֖יו אֶל-בֵּיתֽוֹ: וַאֲחִתְּתֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ לְוָתַהּ עַד דְּעַל רִבּוֹנֵהּ לְבֵיתֵהּ:

רש''י אדניו. של יוסף:

(יז) וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹ֑ר בָּ֣א-אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר-הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי: וּמַלֵּילַת עִמֵּהּ כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין לְמֵימָר עַל לְוָתִי עַבְדָּא עִבְרָאָה דִּי אַיְתֵיתָא לָנָא לְחַיָּכָא בִי:

רש''י בא אלי. לצחק בי העבד העברי אשר הבאת לנו:

(יח) וַיְהִ֕י כַּֽהֲרִימִ֥י קוֹלִ֖י וָֽאֶקְרָ֑א וַיַּֽעֲזֹ֥ב בִּגְד֛וֹ אֶצְלִ֖י וַיָּ֥נָס הַחֽוּצָה: וַהֲוָה כַּד אֲרֵימִית קָלִי וּקְרֵית וְשָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ לְוָתִי וַעֲרַק לְשׁוּקָא: (יט) וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו אֶת-דִּבְרֵ֣י אִשְׁתּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבְּרָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עָ֥שָׂה לִ֖י עַבְדֶּ֑ךָ וַיִּ֖חַר אַפּֽוֹ: וַהֲוָה כַד שְׁמַע רִבּוֹנֵהּ יָת פִּתְגָּמֵי אִתְּתֵהּ דִּי מַלֵּילַת עִמֵּהּ לְמֵימַר כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין עֲבַד לִי עַבְדָּךְ וּתְקֵף רָגְזֵהּ:

רש''י ויהי כשמע אדניו וגו' . בשעת תשמיש אמרה לו כן, וזהו שאמרה כדברים האלה עשה לי עבדך, עניני תשמיש כאלה:

(כ) וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יוֹסֵ֜ף אֹת֗וֹ וַֽיִּתְּנֵ֨הוּ֙ אֶל-בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁר-(אסורי) אֲסִירֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי-שָׁ֖ם בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר: וּנְסִיב רִבּוֹנֵהּ דְּיוֹסֵף יָתֵהּ וִיהָבֵיה לְבֵית אֲסִירֵי אֲתַר דִּי אֲסִירֵי מַלְכָּא אֲסִירִין וַהֲוָה תַמָּן בְּבֵית אֲסִירֵי: (כא) וַיְהִ֤י יְהֹוָה֙ אֶת-יוֹסֵ֔ף וַיֵּ֥ט אֵלָ֖יו חָ֑סֶד וַיִּתֵּ֣ן חִנּ֔וֹ בְּעֵינֵ֖י שַׂ֥ר בֵּית-הַסֹּֽהַר: וַהֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵּהּ דְּיוֹסֵף וּנְגַד לֵהּ חִסְדָּא וִיהָבֵהּ לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי רַב בֵּית אֲסִירֵי:

רש''י ויט אליו חסד. שיהא מקבל לכל רואיו, לשון כלה נאה וחסודה שבמשנה (כתובות יז א) :

(כב) וַיִּתֵּ֞ן שַׂ֤ר בֵּית-הַסֹּ֨הַר֙ בְּיַד-יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת כָּל-הָ֣אֲסִירִ֔ם אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַסֹּ֑הַר וְאֵ֨ת כָּל-אֲשֶׁ֤ר עֹשִׂים֙ שָׁ֔ם ה֖וּא הָיָ֥ה עֹשֶֽׂה: וִיהַב רַב בֵּית אֲסִירֵי בִּידָא דְיוֹסֵף יָת כָּל אֲסִירַיָּא דִּי בְּבֵית אֲסִירֵי וְיָת כָּל דִּי עָבְדִין תַּמָּן עַל מֵימְרֵהּ הֲוָה מִתְעֲבֵד:

רש''י הוא היה עשה. כתרגומו במימריה הוה מתעביד:

(כג) אֵ֣ין | שַׂ֣ר בֵּית-הַסֹּ֗הַר רֹאֶ֤ה אֶֽת-כָּל-מְא֨וּמָה֙ בְּיָד֔וֹ בַּֽאֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה אִתּ֑וֹ וַֽאֲשֶׁר-ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה יְהֹוָ֥ה מַצְלִֽיחַ: (פ) לֵית רַב בֵּית אֲסִירֵי חָזֵי יָת כָּל סָרְחָן בִּידֵהּ בְּדִי מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵּהּ וְדִי הוּא עָבֵד יְיָ מַצְלָח:

רש''י באשר ה' אתו. בשביל שה' אתו:

מ (א) שביעי וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָֽטְא֛וּ מַשְׁקֵ֥ה מֶֽלֶךְ-מִצְרַ֖יִם וְהָֽאֹפֶ֑ה לַֽאֲדֹֽנֵיהֶ֖ם לְמֶ֥לֶךְ מִצְרָֽיִם: וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין סְרָחוּ שָׁקְיָא מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְנַחְתּוֹמָא לְרִבּוֹנֵיהוֹן לְמַלְכָּא דְמִצְרָיִם:

רש''י אחר הדברים האלה. לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כלם לדבר בו ולגנותו, הביא להם הקדוש ברוך הוא סרחנם של אלו שיפנו אליהם ולא אליו, ועוד שתבוא הרוחה לצדיק על ידיהם: חטאו. זה נמצא זבוב בפיילי פוטירין שלו, וזה נמצא צרור בגלוסקין שלו: והאפה. את פת המלך ואין לשון אפייה אלא בפת, ובלע''ז פיסטו''ר [אופה]:

(ב) וַיִּקְצֹ֣ף פַּרְעֹ֔ה עַ֖ל שְׁנֵ֣י סָֽרִיסָ֑יו עַ֚ל שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים וְעַ֖ל שַׂ֥ר הָֽאוֹפִֽים: וּרְגַז פַּרְעֹה עַל תְּרֵין רַבְרְבָנוֹהִי עַל רַב שָׁקֵי וְעַל רַב נַחְתּוֹמֵי: (ג) וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֛ית שַׂ֥ר הַטַּבָּחִ֖ים אֶל-בֵּ֣ית הַסֹּ֑הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יוֹסֵ֖ף אָס֥וּר שָֽׁם: וִיהַב יָתְהוֹן בְּמַטְּרָא בֵּית רַב קָטּוֹלַיָּא לְבֵית אֲסִירֵי אֲתַר דִּי יוֹסֵף אָסִיר תַּמָּן: (ד) וַ֠יִּפְקֹ֠ד שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֧ים אֶת-יוֹסֵ֛ף אִתָּ֖ם וַיְשָׁ֣רֶת אֹתָ֑ם וַיִּהְי֥וּ יָמִ֖ים בְּמִשְׁמָֽר: וּמַנִּי רַב קָטוֹלַיָּא יָת יוֹסֵף עִמְּהוֹן וְשַׁמֵּשׁ יָתְהוֹן וַהֲווֹ יוֹמִין בְּמַטְּרָא:

רש''י ויפקד שר הטבחים את יוסף. להיות אתם: ויהיו ימים במשמר. שנים עשר חדש:

(ה) וַיַּֽחַלְמוּ֩ חֲל֨וֹם שְׁנֵיהֶ֜ם אִ֤ישׁ חֲלֹמוֹ֙ בְּלַ֣יְלָה אֶחָ֔ד אִ֖ישׁ כְּפִתְר֣וֹן חֲלֹמ֑וֹ הַמַּשְׁקֶ֣ה וְהָֽאֹפֶ֗ה אֲשֶׁר֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר אֲסוּרִ֖ים בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר: וַחֲלָמוּ חֶלְמָא תַּרְוֵיהוֹן גְּבַר חֶלְמֵהּ בְּלֵילְיָא חַד גְּבַר כְּפוּשְׁרַן חֶלְמֵהּ שָׁקְיָא וְנַחְתּוֹמָא דִּי לְמַלְכָּא דְמִצְרַיִם דִּי אֲסִירִין בְּבֵית אֲסִירֵי:

רש''י ויחלמו חלום שניהם. ויחלמו שניהם חלום, זה פשוטו, ומדרשו כל אחד חלם חלום שניהם, שחלם את חלומו ופתרון חברו, וזהו שנאמר (פסוק טז) וירא שר האופים כי טוב פתר: איש כפתרון חלמו. כל אחד חלם חלום הדומה לפתרון העתיד לבא עליהם:

(ו) וַיָּבֹ֧א אֲלֵיהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף בַּבֹּ֑קֶר וַיַּ֣רְא אֹתָ֔ם וְהִנָּ֖ם זֹֽעֲפִֽים: וַאֲתָא לְוָתְהוֹן יוֹסֵף בְּצַפְרָא וַחֲזָא יָתְהוֹן והָא אִנּוּן נְסִיסִין:

רש''י זעפים. עצבים כמו (מ''א כ מג) סר וזעף, (מיכה ז ט) זעף ה' אשא:

(ז) וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת-סְרִיסֵ֣י פַרְעֹ֗ה אֲשֶׁ֨ר אִתּ֧וֹ בְמִשְׁמַ֛ר בֵּ֥ית אֲדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר מַדּ֛וּעַ פְּנֵיכֶ֥ם רָעִ֖ים הַיּֽוֹם: וּשְׁאֵל יָת רַבְרְבֵי פַרְעֹה דִּי עִמֵּהּ בְּמַטְּרָא בֵּית רִבּוֹנֵהּ לְמֵימָר מָה דֵין אַפֵּיכוֹן בִּישִׁין יוֹמָא דֵּין: (ח) וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֔יו חֲל֣וֹם חָלַ֔מְנוּ וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא לֵֽאלֹהִים֙ פִּתְרֹנִ֔ים סַפְּרוּ-נָ֖א לִֽי: וַאֲמָרוּ לֵהּ חֶלְמָא חֲלֵמְנָא וּפָשַׁר לֵית לֵהּ וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף הֲלָא מִן קֳדָם יְיָ פּוּשְׁרַן חֶלְמַיָּא אִשְׁתָּעוּ כְעַן לִי: (ט) וַיְסַפֵּ֧ר שַׂר-הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת-חֲלֹמ֖וֹ לְיוֹסֵ֑ף וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בַּֽחֲלוֹמִ֕י וְהִנֵּה-גֶ֖פֶן לְפָנָֽי: וְאִשְׁתָּעִי רַב שָׁקֵי יָת חֶלְמֵהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵה בְּחֶלְמִי וְהָא גּוּפְנָא קֳדָמָי: (י) וּבַגֶּ֖פֶן שְׁלֹשָׁ֣ה שָֽׂרִיגִ֑ם וְהִ֤וא כְפֹרַ֨חַת֙ עָֽלְתָ֣ה נִצָּ֔הּ הִבְשִׁ֥ילוּ אַשְׁכְּלֹתֶ֖יהָ עֲנָבִֽים: וּבְגוּפְנָא תְּלָתָא שִׁבְשִׁין וְהִיא כַד אַפְרַחַת אַפֵּקַת לַבְלְבִין וַאֲנִיצַת נֵץ בַּשִּׁילוּ אִתְכְּלָתָהָא עִנְּבִין:

רש''י שריגם. זמורות ארכות שקורין וידי''ץ בלע''ז : והיא כפרחת. דומה לפורחת. והיא כפורחת נדמה לי בחלומי כאלו היא פורחת, ואחר הפרח עלתה נצה ונעשה סמדר, אישפני''ר בלע''ז . ואחר כך הבשילו, והיא כד אפרחת אפיקת לבלבין, עד כאן תרגום של פורחת. נץ גדול מפרח, כדכתיב (ישעיה יח ה) ובוסר גומל יהיה נצה, וכתיב (במדבר יז כג) ויוצא פרח, והדר ויצץ ציץ:

(יא) וְכ֥וֹס פַּרְעֹ֖ה בְּיָדִ֑י וָֽאֶקַּ֣ח אֶת-הָֽעֲנָבִ֗ים וָֽאֶשְׂחַ֤ט אֹתָם֙ אֶל-כּ֣וֹס פַּרְעֹ֔ה וָֽאֶתֵּ֥ן אֶת-הַכּ֖וֹס עַל-כַּ֥ף פַּרְעֹֽה: וְכַסָּא דְפַרְעֹה בִּידִי וּנְסִיבַת יָת עִנְּבַיָּא וְעַצָרִית יָתְהוֹן לְכַסָּא דְפַרְעֹה וִיהָבִית יָת כַּסָּא עַל יְדָא דְפַרְעֹה:

רש''י ואשחט. כתרגומו ועצרית, והרבה יש בלשון משנה:

(יב) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יוֹסֵ֔ף זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֨שֶׁת֙ הַשָּׂ֣רִגִ֔ים שְׁל֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם: וַאֲמַר לֵהּ יוֹסֵף דֵּין פִּשְׁרָנֵהּ תְּלָתָא שִׁבְשִׁין תּלָתָא יוֹמִין אִנּוּן:

רש''י שלשת ימים הם. סימן הם לך לשלשת ימים, ויש מדרשי אגדה הרבה:

(יג) בְּע֣וֹד | שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֤א פַרְעֹה֙ אֶת-רֹאשֶׁ֔ךָ וַֽהֲשִֽׁיבְךָ֖ עַל-כַּנֶּ֑ךָ וְנָֽתַתָּ֤ כוֹס-פַּרְעֹה֙ בְּיָד֔וֹ כַּמִּשְׁפָּט֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖יתָ מַשְׁקֵֽהוּ: בְּסוֹף תְּלָתָא יוֹמִין יִדְכַּר פַּרְעֹה יָת רֵישָׁךְ וִיתֵיבִנָּךְ עַל שִׁמּוּשָׁךְ וְתִתֵּן כַּסָּא דְפַרְעֹה בִּידֵהּ כְּהִלְכְתָא קַדְמָאָה דִּי הֲוֵיתָא מַשְׁקֵי לֵהּ:

רש''י ישא פרעה את ראשך. לשון חשבון, כשיפקוד שאר עבדיו לשרת לפניו בסעודה ימנה אתך עמהם: כנך. בסיס שלך ומושבך:

(יד) כִּ֧י אִם-זְכַרְתַּ֣נִי אִתְּךָ֗ כַּֽאֲשֶׁר֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְעָשִֽׂיתָ-נָּ֥א עִמָּדִ֖י חָ֑סֶד וְהִזְכַּרְתַּ֨נִי֙ אֶל-פַּרְעֹ֔ה וְהֽוֹצֵאתַ֖נִי מִן-הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה: אֶלָּהֵן תִּדְכְּרִנַּנִי עִמָּךְ כַּד יֵיטַב לָךְ וְתַעְבֵּד כְּעַן עִמִּי טִיבוּ וְתִדְכַּר עָלַי קֳדָם פַּרְעֹה וְתַפְּקִנַּנִי מִן בֵּית אֲסִירָא הָדֵין:

רש''י כי אם זכרתני אתך. אשר אם זכרתני אתך מאחר שייטב לך כפתרוני: ועשית נא עמדי חסד. אין נא אלא לשון בקשה:

(טו) כִּֽי-גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָֽעִבְרִ֑ים וְגַם-פֹּה֙ לֹֽא-עָשִׂ֣יתִי מְא֔וּמָה כִּֽי-שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר: אֲרֵי מִגְנַב גְּנֵבְנָא מֵאַרְעָא דְעִבְרָאֵי וְאַף הָכָא לָא עֲבָדִית מִדַּעַם אֲרֵי שַׁוִּיאוּ יָתִי בְּבֵית אֲסִירֵי: (טז) וַיַּ֥רְא שַׂר-הָֽאֹפִ֖ים כִּ֣י טוֹב פָּתָ֑ר וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-יוֹסֵ֔ף אַף-אֲנִי֙ בַּֽחֲלוֹמִ֔י וְהִנֵּ֗ה שְׁלֹשָׁ֛ה סַלֵּ֥י חֹרִ֖י עַל-רֹאשִֽׁי: וַחֲזָא רַב נַחְתּוֹמֵי אֲרֵי יָאוּת פָּשַׁר וַאֲמַר לְיוֹסֵף אַף אֲנָא בְּחֶלְמִי וְהָא תְּלָתָא סַלִּין דְּחֵירוּ עַל רֵישִׁי:

רש''י סלי חרי. סלים של נצרים קלופים עשוים חורין חורין, ובמקומנו יש הרבה, ודרך מוכרי פת כסנין שקורין אובלידי''ש לתתם באותן סלים:

(יז) וּבַסַּ֣ל הָֽעֶלְי֗וֹן מִכֹּ֛ל מַֽאֲכַ֥ל פַּרְעֹ֖ה מַֽעֲשֵׂ֣ה אֹפֶ֑ה וְהָע֗וֹף אֹכֵ֥ל אֹתָ֛ם מִן-הַסַּ֖ל מֵעַ֥ל רֹאשִֽׁי: וּבְסַלָּא עִלָּאָה מִכֹּל מֵיכַל פַּרְעֹה עוֹבַד נַחְתּוֹם וְעוֹפָא אָכֵל יָתְהוֹן מִן סַלָּא מֵעִלָּוֵי רֵישִׁי: (יח) וַיַּ֤עַן יוֹסֵף֙ וַיֹּ֔אמֶר זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֨שֶׁת֙ הַסַּלִּ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם: וַאֲתֵב יוֹסֵף וַאֲמַר דֵּין פִּשְׁרָנֵהּ תְּלָתָא סַלִּין תְּלָתָא יוֹמִין אִנּוּן: (יט) בְּע֣וֹד | שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֨א פַרְעֹ֤ה אֶת-רֹֽאשְׁךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְתָלָ֥ה אֽוֹתְךָ֖ עַל-עֵ֑ץ וְאָכַ֥ל הָע֛וֹף אֶת-בְּשָֽׂרְךָ֖ מֵֽעָלֶֽיךָ: בְּסוֹף תְּלָתָא יוֹמִין יַעְדִּי פַרְעֹה יָת רֵישָׁךְ מִנָּךְ וְיִצְלוֹב יָתָךְ עַל צְלִיבָא וְיֵכוּל עוֹפָא יָת בִּשְׂרָךְ מִנָּךְ: (כ) מפטיר וַיְהִ֣י | בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י י֚וֹם הֻלֶּ֣דֶת אֶת-פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל-עֲבָדָ֑יו וַיִּשָּׂ֞א אֶת-רֹ֣אשׁ | שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֗ים וְאֶת-רֹ֛אשׁ שַׂ֥ר הָֽאֹפִ֖ים בְּת֥וֹךְ עֲבָדָֽיו: וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה יוֹמָא בֵּית וַלְדָא דְפַרְעֹה וַעֲבַד מִשְׁתְּיָא לְכָל עַבְדּוֹהִי וְאִדְכַּר יָת רֵישׁ רַב שָׁקֵי וְיָת רֵישׁ רַב נַחְתּוֹמֵי בְּגוֹ עַבְדּוֹהִי:

רש''י יום הלדת את פרעה. יום לידתו, וקורין לו יום גינוסיא. ולשון הלדת, לפי שאין הולד נלד אלא על ידי אחרים שהחיה מילדת את האשה, ועל כן החיה נקראת מילדת, וכן (יחזקאל טז ד) ומולדותיך ביום הלדת אותך, וכן (ויקרא יג נה) אחרי הכבס את הנגע, שכבוסו על ידי אחרים: וישא את ראש וגו' . מנאם עם שאר עבדיו, שהיה מונה המשרתים שישרתו לו בסעודתו, וזכר את אלו בתוכם, כמו (במדבר א ב) שאו את ראש, לשון מנין:

(כא) וַיָּ֛שֶׁב אֶת-שַׂ֥ר הַמַּשְׁקִ֖ים עַל-מַשְׁקֵ֑הוּ וַיִּתֵּ֥ן הַכּ֖וֹס עַל-כַּ֥ף פַּרְעֹֽה: וַאֲתֵיב יָת רַב שָׁקֵי עַל שַׁקְיוּתֵהּ וִיהַב יָת כַּסָּא עַל יְדָא דְפַרְעֹה: (כב) וְאֵ֛ת שַׂ֥ר הָֽאֹפִ֖ים תָּלָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר פָּתַ֛ר לָהֶ֖ם יוֹסֵֽף: וְיָת רַב נַחְתּוֹמֵי צְלָב כְּמָא דִּי פָשַׁר לְהוֹן יוֹסֵף: (כג) וְלֹֽא-זָכַ֧ר שַׂר-הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת-יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ: (פפפ) וְלָא דְכִיר רַב שָׁקֵי יָת יוֹסֵף וְאַנְשְׁיֵהּ: פפפ:

רש''י ולא זכר שר המשקים. בו ביום: וישכחהו. לאחר מכן. מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר (תהלים מ ה) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרוים (ישעיה ל ז) רהב:

הפטרת וישב - עמוס ב

(ו) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה עַל-שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל-אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל-מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם: (ז) הַשֹּׁאֲפִ֤ים עַל-עֲפַר-אֶ֙רֶץ֙ בְּרֹ֣אשׁ דַּלִּ֔ים וְדֶ֥רֶךְ עֲנָוִ֖ים יַטּ֑וּ וְאִ֣ישׁ וְאָבִ֗יו יֵֽלְכוּ֙ אֶל-הַֽנַּעֲרָ֔ה לְמַ֥עַן חַלֵּ֖ל אֶת-שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי: (ח) וְעַל-בְּגָדִ֤ים חֲבֻלִים֙ יַטּ֔וּ אֵ֖צֶל כָּל-מִזְבֵּ֑חַ וְיֵ֤ין עֲנוּשִׁים֙ יִשְׁתּ֔וּ בֵּ֖ית אֱלֹהֵיהֶֽם: (ט) וְאָ֨נֹכִ֜י הִשְׁמַ֤דְתִּי אֶת-הָֽאֱמֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר כְּגֹ֤בַהּ אֲרָזִים֙ גָּבְה֔וֹ וְחָסֹ֥ן ה֖וּא כָּֽאַלּוֹנִ֑ים וָאַשְׁמִ֤יד פִּרְיוֹ֙ מִמַּ֔עַל וְשָׁרָשָׁ֖יו מִתָּֽחַת: (י) וְאָנֹכִ֛י הֶעֱלֵ֥יתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאוֹלֵ֨ךְ אֶתְכֶ֤ם בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת-אֶ֥רֶץ הָאֱמֹרִֽי: (יא) וָאָקִ֤ים מִבְּנֵיכֶם֙ לִנְבִיאִ֔ים וּמִבַּחוּרֵיכֶ֖ם לִנְזִרִ֑ים הַאַ֥ף אֵֽין-זֹ֛את בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם-יְהוָֽה: (יב) וַתַּשְׁק֥וּ אֶת-הַנְּזִרִ֖ים יָ֑יִן וְעַל-הַנְּבִיאִים֙ צִוִּיתֶ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֖א תִּנָּבְאֽוּ: (יג) הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י מֵעִ֖יק תַּחְתֵּיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר תָּעִיק֙ הָעֲגָלָ֔ה הַֽמְלֵאָ֥ה לָ֖הּ עָמִֽיר: (יד) וְאָבַ֤ד מָנוֹס֙ מִקָּ֔ל וְחָזָ֖ק לֹא-יְאַמֵּ֣ץ כֹּח֑וֹ וְגִבּ֖וֹר לֹא-יְמַלֵּ֥ט נַפְשֽׁוֹ: (טו) וְתֹפֵ֤שׂ הַקֶּ֙שֶׁת֙ לֹ֣א יַעֲמֹ֔ד וְקַ֥ל בְּרַגְלָ֖יו לֹ֣א יְמַלֵּ֑ט וְרֹכֵ֣ב הַסּ֔וּס לֹ֥א יְמַלֵּ֖ט נַפְשֽׁוֹ: (טז) וְאַמִּ֥יץ לִבּ֖וֹ בַּגִּבּוֹרִ֑ים עָר֛וֹם יָנ֥וּס בַּיּוֹם-הַה֖וּא נְאֻם-יְהוָֽה: ג (א) שִׁמְע֞וּ אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֚ל כָּל-הַמִּשְׁפָּחָ֔ה אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלֵ֛יתִי מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר: (ב) רַ֚ק אֶתְכֶ֣ם יָדַ֔עְתִּי מִכֹּ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲדָמָ֑ה עַל-כֵּן֙ אֶפְקֹ֣ד עֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת כָּל-עֲוֹנֹֽתֵיכֶֽם: (ג) הֲיֵלְכ֥וּ שְׁנַ֖יִם יַחְדָּ֑ו בִּלְתִּ֖י אִם-נוֹעָֽדוּ: (ד) הֲיִשְׁאַ֤ג אַרְיֵה֙ בַּיַּ֔עַר וְטֶ֖רֶף אֵ֣ין ל֑וֹ הֲיִתֵּ֨ן כְּפִ֤יר קוֹלוֹ֙ מִמְּעֹ֣נָת֔וֹ בִּלְתִּ֖י אִם-לָכָֽד: (ה) הֲתִפֹּ֤ל צִפּוֹר֙ עַל-פַּ֣ח הָאָ֔רֶץ וּמוֹקֵ֖שׁ אֵ֣ין לָ֑הּ הֲיַֽעֲלֶה-פַּח֙ מִן-הָ֣אֲדָמָ֔ה וְלָכ֖וֹד לֹ֥א יִלְכּֽוֹד: (ו) אִם-יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶחֱרָ֑דוּ אִם-תִּהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַיהוָ֖ה לֹ֥א עָשָֽׂה: (ז) כִּ֣י לֹ֧א יַעֲשֶׂ֛ה אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה דָּבָ֑ר כִּ֚י אִם-גָּלָ֣ה סוֹד֔וֹ אֶל-עֲבָדָ֖יו הַנְּבִיאִֽים: (ח) אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ דִּבֶּ֔ר מִ֖י לֹ֥א יִנָּבֵֽא:

משנה מקואות פרק ט

א. אֵלוּ חוֹצְצִין בָּאָדָם, חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִשְׁתָּן וְהָרְצוּעוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי הַבָּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל צֶמֶר וְשֶׁל שֵׂעָר אֵינָם חוֹצְצִין, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶם:

ברטנורה   (א) אלו חוצצין חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות. שהבנות מקלעות בהן שער שבראשן, והן מהודקות בשער שבראש ומונעות המים מליכנס בשער: של צמר ושל שער אין חוצצים. ואין הלכה כר' יהודה בשל צמר, אבל בחוטין של שער מודים לו חכמים, לפי שהמים נכנסים בהן. ודוקא חוטים שבראש, חוצצין. אבל של צואר, אין חוצצים, שאין אשה חונקת את עצמה:

ב. קִלְעֵי הַלֵּב וְהַזָּקָן, וּבֵית הַסְתָרִים בָּאִשָּׁה, לִפְלוּף שֶׁחוּץ לָעַיִן, וְגֶלֶד שֶׁחוּץ לַמַּכָּה, וְהָרְטִיָּה שֶׁעָלֶיהָ, וּשְׂרָף הַיָּבֵשׁ, וְגִלְדֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִפֹּרֶן, וְהַמִּלְמוּלִין, וְטִיט הַיָּוֵן, וְטִיט הַיּוֹצְרִים, וְגֵץ יְוָנִי. אֵיזֶהוּ טִיט הַיָּוֵן, זֶה טִיט הַבּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מ), וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן. טִיט הַיּוֹצְרִין, כְּמַשְׁמָעוֹ. רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר בְּשֶׁל יוֹצְרִין וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל מָרֵקָה. וְגֵץ יְוָנִי, אֵלּוּ יִתְדוֹת הַדְּרָכִים, שֶׁאֵין טוֹבְלִין בָּהֶן וְלֹא מַטְבִּילִין אוֹתָן. וּשְׁאָר כָּל הַטִּיט, מַטְבִּילִין בּוֹ כְּשֶׁהוּא לַח. וְלֹא יִטְבּוֹל בְּאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו. לֹא יִטְבּוֹל אֶת הַקֻּמְקְמוּס בַּפֶּחָמִין, אֶלָּא אִם כֵּן שִׁפְשֵׁף:

ברטנורה   (ב) קלעי הלב. שער שבחזה כנגד הלב שנסתבך ונעשה כעין שרשרות, והן נמאסות מן הזיעה: ובית הסתרים באשה. מפני שהשער נאחז ומסתבך באותו מקום מחמת הזיעה והטינוף והלכלוך. ודוקא באשה נשואה שמקפדת על עצמה שלא תתגנה על בעלה, הוא דבית הסתרים הוי חציצה. אבל בפנויה דאינה מקפדת, לא הוי בית הסתרים חציצה: לפלוף. צואת העין: גליד. ריר היוצא מן המכה שמתיבש ונעשה גליד: ושרף היבש. אם היה על בשרה מן השרף הנוטף מהאילנות או מן הפירות ונתיבש שם: גלדי צואה שעל בשרו. שנתיבשה ונעשית גליד: והמלמולין. כשידיו של אדם מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה ומולל ידו אחת על חברתה נעשה על ידו כמין גרגרים של שעורים: בשל מרקה. טיט השרוי בלובן ביצה, עשוי לתקן בו הכלים שנסדקו, שאין המים ממחין אותו. מרקה, לשון תמרוקי נשים. ואין הלכה כרבי יוסי: יתדות דרכים. טיט שנתמעך על ידי הלוך בני אדם שמהלכים עליו, וכשהוא לא נקרא גץ יוני. וכשהוא יבש, נקרא יתד הדרכים, שקשה להלך עליהן ונראה כמהלך על גבי יתדות: שאין טובלין בהם. אם היה במקוה טיט כזה: ולא מטבילין אותן. אם היה על בשרו. ויש מפרשים, ולא מטבילין אותם אם נטמאו מימיו, דלא סלקא השקה במקום הטיט: הקומקום. כלי נחושת שמחממים בו המים, ומחמת העשן והשלהבת שעולה על גביו נעשה סביביו פחמין: אלא אם כן ישפשף. הפחמין שעל גביו:

ג. אֵלּוּ שֶׁאֵין חוֹצְצִין, קִלְקֵי הָרֹאשׁ, וּבֵית הַשֶּׁחִי, וּבֵית הַסְתָרִים בָּאִישׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, כָּל הַמַּקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ. וְשֶׁאֵין מַקְפִּיד עָלָיו, אֵין חוֹצֵץ:

ברטנורה   (ג) ובית הסתרים באיש. דאיש אינו מקפיד. ואפילו אשה אין מקפדת אלא נשואה כדפרישית: ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. והוא שלא יהיה על רוב גופו. ופסק ההלכה לענין חציצה, רובו ומקפיד עליו, חוצץ דבר תורה. מיעוטו, כלומר אם הדבר החוצץ הוא במיעוט הגוף, אע''פ שמקפיד עליו, אינו חוצץ מן התורה, אבל חכמים גזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, ועל מיעוטו המקפיד נמי משום רובו המקפיד. ולא גזרו על מיעוטו שאינו מקפיד אטו מיעוטו המקפיד, דהיא גופה גזירה, ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה:

ד. לִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן, וְגֶלֶד שֶׁעַל הַמַּכָּה, וּשְׂרָף הַלַּח, וְלִכְלוּכֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, וְצוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִפֹּרֶן, וְצִפֹּרֶן הַמְדֻלְדָּלֶת. כְּשׁוּת שֶׁל קָטָן, לֹא טָמֵא וְלֹא מְטַמֵּא. קְרוּם שֶׁעַל הַמַּכָּה, טָמֵא וּמְטַמֵּא:

ברטנורה   (ד) לפלוף שבעין. בלח, אינו חוצץ ביבש חוצץ. ושחוץ לעין דלעיל, בין בלח בין ביבש, חוצץ. וטעמא הוי, דחוץ לעין אדם מקפיד בין בלח בין ביבש. בתוך העין, ביבש מקפיד, בלח אינו מקפיד: כשות של קטן. כמין שער נולד בבשר הקטנים כעין שער הנולד בקשואין שקורין פאקתּס בערבי, ואותו שער קרוי בלשון משנה כשות של קישות, כך שער של קטן הדומה לו קרוי כשות של קטן, והנשים קוראות לו שער שוטה: לא טמא. אם נגע טומאה באותו שער לא נטמא הקטן: ולא מטמא. אם היה קטן טמא באחת מאבות הטומאות, ונגע אדם באותו שער ולא נגע בבשרו, לא נטמא הנוגע, דלא חשיב שער זה יד להכניס טומאה ולהוציא:

ה. אֵלּוּ חוֹצְצִין בַּכֵּלִים, הַזֶּפֶת, וְהַמוֹר, בִּכְלֵי זְכוּכִית בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, עַל הַשֻּׁלְחָן וְעַל הַטַּבְלָה וְעַל הַדַּרְגָּשׁ, עַל הַנְּקִיִּים, חוֹצְצִין. עַל הַבְּלוּסִין, אֵינָן חוֹצְצִין. עַל מִטּוֹת בַּעַל הַבַּיִת, חוֹצֵץ. וְעַל שֶׁל עָנִי, אֵינוֹ חוֹצֵץ. עַל אִכּוּף שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, חוֹצֵץ. וְעַל שֶׁל זַקָּקִין, אֵינוֹ חוֹצֵץ. (וְעַל הַמַּרְדַּעַת, חוֹצֵץ). רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד כְּאִסָר הָאִיטַלְקִי:

ברטנורה   (ה) והמור. מוסק''ו בלע''ז. ויש ספרים גורסים וחמר: דרגש. מטה קטנה. תרגום וישבת על מטה כבודה (יחזקאל כג) דרגשין: על הנקיים חוצצין. משום דקפדי עליהן: בלוסין. מלוכלכים. ודומה לו בגמרא בפרק כלל גדול (שבת עו) עיסה בלוסה: אינן חוצצין. דלא קפדי עליה. והיינו טעמא דמטות בעל הבית ועני: איכוף. כמו אוכף. והוא של עור שמשימין על החמור כשנושא המשא: זקקים. נושאי הנודות של עור. לשון זיקא בין מליא בין אסרה שריא, במסכת עבודה זרה (דף ס): אינו חוצץ. שאין מקפידין על הלכלוך: עד כאיסר האיטלקי. שהוא רוחב כארבעה גרגרי שעורה, חוצץ. ותנא קמא לא יהיב ביה שיעורא, אלא אפילו פחות מכאיסר חוצץ. והלכה כתנא קמא:

ו. עַל הַבְּגָדִים, מִצַד אֶחָד, אֵינוֹ חוֹצֵץ. מִשְּׁנֵי צְדָדִין, חוֹצֵץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אַף מִצַד אֶחָד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שֶׁל בַּנָּאִים, מִצַד אֶחָד. וְשֶׁל בּוּר, מִשְּׁנֵי צְדָדִין:

ברטנורה   (ו) משני צדדים. שעובר משני עברי הבגד: של בנאים. תלמידי חכמים שעוסקים בבנינו של עולם. וקפדי על רבב שבבגדיהם, דאמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה: ושל בור. גרוע מעם הארץ ולא קפיד על לכלוך שבבגדיו אלא אם כן יוצא מעבר לעבר. ומרדעת דאמרן לעיל דחוצץ, היינו שעובר משני צדדין. דלא תהא מרדעת חשובה מבגדו של עם הארץ. והלכה כר' יוסי:

ז. מִטְפַחַת שֶׁל זַפָּתִין וְשֶׁל יוֹצְרִין וְשֶׁל מְפַסְלֵי אִילָנוֹת, אֵין חוֹצְצִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁל קַיָּצִין, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמַּקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ. וְשֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו, אֵינוֹ חוֹצֵץ:

ברטנורה   (ז) זפתין. זופתי חביות. אי נמי, עושי הזפת: מפסלי אילנות. שנוטלים הפסולת מן האילנות. פירוש אחר, כורתי האילנות, לשון פסל לך, שכורת הענפים מן האילן כדי שיתעבה ויגדיל גופו של אילן: של קייצין. השוטחים לחמה ליבש פירות של קיץ. פירוש אחר, מלקטי קוצין. וכל הני לא קפדי אלכלוך המטפחות שלהם. ואין הלכה כר' יהודה:

גמרא נדה דף י''ג ע''א

אָמַר אַבַּיֵּי רוֹכְבֵי גְמַלִּים אֲסוּרִין לֶאֱכוֹל בַתְּרוּמָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי רוֹכְבֵי גְמַלִּים כֻּלָּן רְשָׁעִים הַסַּפָנִים כֻּלָם צַדִּיקִים הַחֲמָרִים מֵהֶן רְשָׁעִים מֵהֶן צַדִּיקִים אִיכָּא דְאַמְרֵי הָא דְמַכַּף הָא דְלֹא מַכֵּף וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי הָא דִּמְטַרְטִין הָא דְּלָא מְטַרְטִין:

רש''י רוכבי גמלים. אבריהם מתחממים בבשר הגמל ומוציאי' זרע: כולם רשעים. כדאמרן: כולם צדיקים. שדרים בסכנ' ולבם לאביהם שבשמים: דמכף. ל' אוכף של חמור אם יש לו אוכף האבר אינו מתחמם שהעץ קשה הוא ואם אין לו אוכף מתחמם בבשר החמור אבל דרך גמלים לרכוב בלא אוכף אלא במרדעת ומתחמם: דמטרטין. ירך מכאן וירך מכאן ואברו מתחמם: דלא מטרטין. רוכב כאשה: מטרטין. ל' מאזנים כדאמר במנחות וכי טורטני יכניס:

זוהר בשלח דף מ''ז ע''א

וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת מַאי וְקָרָאתָ דְּיַזְמִין לֵיהּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ויקרא ג') מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ כְּלוֹמָר זַמִּינִין כְּמָה דְּמַזְמִין אוּשְׁפִּיזָא לְבֵיתֵיהּ, וְעַל דָּא וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג דְּיַזְמִין לֵיהּ כְּמָה דִּמְזַמְּנִין אוּשְׁפִּיזָא בִּפְתוֹרָא מְתַקְּנָא בְּבֵיתָא מְתַקְּנָא כִּדְקָא יָאוּת בְּמֵיכָלָא וּבְמִשְׁתַּיָּא כִּדְקָא יָאוּת יַתִּיר עַל שְׁאָר יוֹמִין, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם, (אמור ב' א) לִקְדוֹשׁ יְיָ מְכוּבָּד דָּא יוֹם כִּפּוּרִים תְּרֵי דְּאִנוּן חָד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר וְהָא אִתְמָר בְּגִין דְּהַהִיא מִלָּה סָלְקָא וְאִתְעָר מִלָּה דְּחוֹל לְעֵילָא, מַאן דְּמַזְמִין אוּשְׁפִּיזָא בֵּיהּ בָּעֵי לְאִשְׁתַּדָּלָא וְלָא בְּאָחֳרָא:

תרגום הזוהר וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת, מַהוּ וְקָרָאתָ. שֶׁיַּזְמִין אוֹתוֹ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ מוּזְמָנִים מִן הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁמַּזְמִינִים אוֹרֵחַ לְבֵיתוֹ. וְעַל זֶה, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, שֶׁיַּזְמִין אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁמַּזְמִינִים אוֹרֵחַ, בְּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, בְּבַיִת מְסֻדָּר כָּרָאוּי, בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כָּרָאוּי, יוֹתֵר מִבְּכָל שְׁאָר הַיָּמִים. ''וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת'', הַיְנוּ מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁיּוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. ''לִקְדוֹשׁ ה' מְכוּבָּד'', זֶהוּ יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהֵם שְׁנַיִם שֶׁהֵם אֶחָד. וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךְ, דְּהַיְנוּ בְּלָשׁוֹן יָחִיד. כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ. ''מִמְּצוֹא חֶפְצְךְ וְדַבֵּר דָּבָר'', וְהוּא נִתְבָּאֵר, שֶׁלֹּא יִהְיֶה דִּבּוּרְךְ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךְ שֶׁל חוֹל. מִשּׁוּם שֶׁמִּלָּה הַהוּא שֶׁל חוֹל שֶׁמְּדַבְּרִים בַּשַּׁבָּת, עוֹלָה וּמְעוֹרֶרֶת מִלָּה שֶׁל חוֹל לְמַעְלָה. וְנִפְגָּם הַשַּׁבָּת. מִי שֶׁמַּזְמִין אוֹרֵחַ, בּוֹ הוּא צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל, וְלֹא בְּאַחֵר.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ה

א. הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת אֵינָהּ רְשׁוּת אִם רָצָה מַדְלִיק וְאִם רָצָה אֵינוֹ מַדְלִיק וְלֹא מִצְוָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לִרְדּוֹף אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂנָּה כְּגוֹן עֵירוּבֵי חֲצֵרוֹת אוֹ נְטִילַת יָדַיִם לַאֲכִילָה אֶלָּא זֶה חוֹבָה וְאֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין לִהְיוֹת בְּבָתֵּיהֶן נֵר דָּלוּק בְּשַׁבָּת אֲפִילוּ אֵין לוֹ מַה יֹאכַל שׁוֹאֵל עַל הַפְּתָחִים וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וּמַדְלִיק אֶת הַנֵּר שֶׁזֶּה בִּכְלַל עוֹנֶג שַׁבָּת. וְחַיָּיב לְבָרֵךְ קוֹדֶם הַדְלָקָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהוּא חַיָּיב בָּהֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: ב. מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּנֵר שֶׁל שַׁבָּת וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר צָרִיךְ עִיּוּן הַרְבֵּה אֲבָל דָּבָר שֶׁצָרִיךְ לְדַקְדֵּק בִּרְאִיָּיתוֹ אָסוּר לְהַבְחִינוֹ לְאוֹר הַנֵּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטֶּה: ג. הַמַּדְלִיק צָרִיךְ לְהַדְלִיק מִבְּעוֹד יוֹם קוֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה וְנָשִׁים מְצוּוֹת עַל דָּבָר זֶה יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים לְפִי שֶׁהֵן מְצוּיוֹת בְּבָתֵּיהֶם וְהֵן הָעֲסוּקוֹת בִּמְלֶאכֶת הַבַּיִת וְאַף עַל פִּי כֵּן צָרִיךְ הָאִישׁ לְהַזְהִירָן וְלִבְדּוֹק אוֹתָן עַל כָּךְ וְלוֹמַר לָהֶן וּלְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת קוֹדֶם שֶׁתֶּחְשַׁךְ הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר סָפֵק חֲשֵׁיכָה וְנִכְנַס הַשַּׁבָּת סָפֵק לֹא נִכְנַס אֵין מַדְלִיקִין:

מוסר

מספר חרדים דף ס''ו ע''ב

כְּתִיב (תהלים קכ''ג) אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי וּכְתִיב (שם כ''ה) אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא וּכְתִיב (איכה ג') נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם וְרֶיוַח הַמָּמוֹן יִתְיַיחֵס אֶל הַכַּפַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכ''ח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל לָכֵן בֶּן אָדָם פְּרוֹס כַּפֶּיךָ אֶל ה' וְעֵינֶיךָ נְשׂוּאוֹת לוֹ וְנַפְשְׁךָ וּלְבָבְךָ וּמָמוֹנָךְ עַל כַּפֶּיךָ כְּמִי שֶׁמַּקְרִיב דּוֹרוֹן לְמַלְכּוֹ. הֲרָאִיתָ בֶּן מֵבִישׁ מִמִּי שֶׁהָיָה אָבִיו נוֹשְׂאוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהוּא פּוֹגֵעַ בַּאֲנָשִׁים וְשׁוֹאֵל לָהֶם הַרְאִיתֶם אֶת אָבִי וַהֲרֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ נוֹשֵׂא עוֹלָם וְאַתָּה בֶּן אָדָם מַה לָּךְ עִם הָעוֹלָם לֹא תִּתְבָּהֵל בִּרְאוֹתָךְ כִּי לֹא יוֹעִילוּךָ וְלֹא יַזִיקוּךָ אֶלָּא רְצוֹן בּוֹרְאָךְ הַנּוֹשְׂאָךְ זָכְרֵהוּ לֹא תַפְרִידֵהוּ מִמַּחֲשַׁבְתָּךְ תָּמִיד. עִיקָר מְכוֹן הַשְּׁכִינָה בְּלֵב יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ''ה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם וְכֵן פִּירֵשׁ הָרַב רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּפָסוּק (דברים כ''ג) כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ קֶרֶב הוּא הַלֵּב שֶׁהוּא בְּאֶמְצַע מַחֲנֶיךָ שֶׁהֵם רמ''ח אֵבָרֶיךָ וְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא וְלֹא יִרְאֶה בְּךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. הִלְכָּךְ כְּשֶׁלֹּא יְקַדֵּשׁ אֵבָרָיו אֲפִילוּ בְּמֻתָּר לָהֶם בְּמַחֲשָׁבָה וְדִבּוּר וּמַעֲשֵׂה נִמְצָא מַחֲרִיב הַמִּקְדָּשׁ וְאוֹי מַחֲרִיב מִקְדָּשׁוֹ שֶׁל מֶלֶךְ בְּכָל יוֹם:

פרשת מקץ

מקץ יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

מא (א) וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד עַל-הַיְאֹֽר: וַהֲוָה מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַרְעֹה חָלֵם וְהָא קָאֵם עַל נַהֲרָא:

רש''י ויהי מקץ. כתרגומו מסוף, וכל לשון קץ סוף הוא: על היאר. כל שאר נהרות אינם קרויין יאורים חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשוים יאורים יאורים בידי אדם ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר כשאר ארצות:

(ב) וְהִנֵּ֣ה מִן-הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת יְפ֥וֹת מַרְאֶ֖ה וּבְרִיאֹ֣ת בָּשָׂ֑ר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ: וְהָא מִן נַהֲרָא סָלְקָן שְׁבַע תּוֹרָן שַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וּפַטִּימָן בְּשָׂר וְרָעְיָן בְּאַחְוָה:

רש''י יפות מראה. סימן הוא לימי שובע, שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה: באחו. באגם, מריש''ק בלע''ז , כמו (איוב ח יא) ישגא אחו:

(ג) וְהִנֵּ֞ה שֶׁ֧בַע פָּר֣וֹת אֲחֵר֗וֹת עֹל֤וֹת אַֽחֲרֵיהֶן֙ מִן-הַיְאֹ֔ר רָע֥וֹת מַרְאֶ֖ה וְדַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר וַתַּֽעֲמֹ֛דְנָה אֵ֥צֶל הַפָּר֖וֹת עַל-שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר: וְהָא שְׁבַע תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן סָלְקָן בַּתְרֵיהוֹן מִן נַהֲרָא בִּישָׁן לְמֶחֱזֵי וַחֲסִירַן בְּשָׂר וְקָמָן לְקִבְלֵיהוֹן דְּתוֹרָן עַל כֵּיף נַהֲרָא:

רש''י ודקות בשר. טינבי''ש בלע''ז , לשון דק:

(ד) וַתֹּאכַ֣לְנָה הַפָּר֗וֹת רָע֤וֹת הַמַּרְאֶה֙ וְדַקֹּ֣ת הַבָּשָׂ֔ר אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַפָּר֔וֹת יְפֹ֥ת הַמַּרְאֶ֖ה וְהַבְּרִיאֹ֑ת וַיִּיקַ֖ץ פַּרְעֹֽה: וַאֲכָלַן תּוֹרְתָּא בִּישָׁן לְמֶחֱזֵי וַחֲסִירַן בְּשַׂר יָת שְׁבַע תּוֹרְתָּא שַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וּפַטִּימָתָא וְאִתְּעַר פַּרְעֹה:

רש''י ותאכלנה. סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב:

(ה) וַיִּישָׁ֕ן וַיַּֽחֲלֹ֖ם שֵׁנִ֑ית וְהִנֵּ֣ה | שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹל֛וֹת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד בְּרִיא֥וֹת וְטֹבֽוֹת: וּדְמוּךְ וַחֲלַם תִּנְיָנוּת וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא סָלְקָן בְּקַנְיָא חַד פַּטִּימָן וְטָבָן:

רש''י בקנה אחד. טודי''ל בלע''ז : בריאות. שייני''ש בלע''ז :

(ו) וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים דַּקּ֖וֹת וּשְׁדוּפֹ֣ת קָדִ֑ים צֹֽמְח֖וֹת אַֽחֲרֵיהֶֽן: וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָן וּשְׁקִיפָן קִדּוּם צָמְחָן בַּתְרֵיהוֹן:

רש''י ושדופת. השלידי''ש בלע''ז ושקיפן קדום, חבוטות לשון משקוף החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו: קדים. רוח מזרחית שקורין ביש''א :

נביאים - מלכים א - פרק ג

(טו) וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם וַיָּב֨וֹא יְרוּשָׁלִַ֜ם וַֽיַּעֲמֹ֣ד | לִפְנֵ֣י | אֲר֣וֹן בְּרִית-אֲדֹנָ֗י וַיַּ֤עַל עֹלוֹת֙ וַיַּ֣עַשׂ שְׁלָמִ֔ים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל-עֲבָדָֽיו: (פ) וְאִתְעַר שְׁלֹמֹה וְהָא חֶלְמָא וַאֲתָא לִירוּשְׁלֵם וְקָם קֳדָם אֲרוֹנָא דַּיְיָ וְאַסֵּיק עֲלָוָון וּנְכִיס נִכְסַת קוּדְשִׁין וַעֲבַד מִשְׁתְּיָא לְכָל עַבְדּוֹהִי :

רש''י ויקץ שלמה והנה חלום . והנה הבין שחלומו אמת , שומע עוף מצפצף ומבין לשונו , כלב נובח ומבין לשונו ( שיר השירים רבה א א ) : ויעש משתה . משמחת לבו , שהבין שחלומו אמת :

(טז) אָ֣ז תָּבֹ֗אנָה שְׁתַּ֛יִם נָשִׁ֥ים זֹנ֖וֹת אֶל-הַמֶּ֑לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖דְנָה לְפָנָֽיו: בְּכֵן אֲתַאָה תַּרְתֵּין נְשִׁין פּוּנְדְּקַן לְמִידַן קֳדָם מַלְכָּא וְקָמָא קֳדָמוֹהִי : (יז) וַתֹּ֜אמֶר הָאִשָּׁ֤ה הָֽאַחַת֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אֲנִי֙ וְהָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את יֹשְׁבֹ֖ת בְּבַ֣יִת אֶחָ֑ד וָאֵלֵ֥ד עִמָּ֖הּ בַּבָּֽיִת: וַאֲמָרַת אִתְּתָא חֲדָא בְּבָעוּ רִבּוֹנִי אֲנָא וְאִתְּתָא הֲדָא יַתְבָן בְּבֵיתָא חֲדָא וִילֵידִית עִמָּהּ בְּבֵיתָא : (יח) וַיְהִ֞י בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ לְלִדְתִּ֔י וַתֵּ֖לֶד גַּם-הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲנַ֣חְנוּ יַחְדָּ֗ו אֵֽין-זָ֤ר אִתָּ֙נוּ֙ בַּבַּ֔יִת זוּלָתִ֥י שְׁתַּֽיִם-אֲנַ֖חְנוּ בַּבָּֽיִת: וַהֲוָה בְיוֹמָא תְלִיתָאָה לְמֵילְדִי וִילֵידַת אַף אִתְּתָא הָדָא וַאֲנַחְנָא כַּחֲדָּא זַכָּאִין לֵית נוּכְרָא עִמָּנָא בְּבֵיתָא אֱלָהֵין תַּרְתֵּין אֲנַחְנָא בְּבֵיתָא : (יט) וַיָּ֛מָת בֶּן-הָאִשָּׁ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑יְלָה אֲשֶׁ֥ר שָׁכְבָ֖ה עָלָֽיו: וּמִית בַּר אִתְּתָא הָדָא בְּלֵילְיָא דִּשְׁכִיבַת עֲלוֹהִי : (כ) וַתָּקָם֩ בְּת֨וֹךְ הַלַּ֜יְלָה וַתִּקַּ֧ח אֶת-בְּנִ֣י מֵֽאֶצְלִ֗י וַאֲמָֽתְךָ֙ יְשֵׁנָ֔ה וַתַּשְׁכִּיבֵ֖הוּ בְּחֵיקָ֑הּ וְאֶת-בְּנָ֥הּ הַמֵּ֖ת הִשְׁכִּ֥יבָה בְחֵיקִֽי: וְקָמַת בְּגוֹ לֵיְלָיא וּנְסִיבַת יַת בְּרִי מִלְּוָתִי וְאַמְתָךְ דְּמָכָא וְאַשְׁכִּיבְתֵּיה לְוָתָהּ וְיַת בְּרָהּ מִיתָא אַשְׁכֵּיבַת לְוָתִי :

כתובים - משלי - פרק ח

(לג) שִׁמְע֖וּ מוּסָ֥ר וַחֲכָ֗מוּ וְאַל-תִּפְרָֽעוּ: שְׁמַעוּ מַרְדּוּתָא וְאִתְחַכְּמוּ וְלָא תָרְשׁוּן :

רש''י ואל תפרעו . ואל תבטלו מוסרי :

(לד) אַ֥שְֽׁרֵי אָדָם֮ שֹׁמֵ֪עַֽ֫ לִ֥י לִשְׁקֹ֣ד עַל-דַּ֭לְתֹתַי י֤וֹם | י֑וֹם לִ֝שְׁמֹ֗ר מְזוּזֹ֥ת פְּתָחָֽי: טוּבוֹי לְבַר נָשָׁא דְשָׁמֵעַ לִי וְנִשְׁקוֹד עַל אִסְקוּפָתִי בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא לְמִנְטַר סִפֵּי דְתַרְעָא :

רש''י לשקוד . לשמור : על דלתותי . להכנס ראשון לבית המדרש ולבית הכנסת ולצאת אחרון :

(לה) כִּ֣י מֹ֭צְאִי (מצאי) מָצָ֣א חַיִּ֑ים וַיָּ֥פֶק רָ֝צ֗וֹן מֵיְהוָֽה: מְטוּל מַן דְּמַשְׁכַּח לִי מַשְׁכַּח חַיֵּי וְתֶהֱוֵי לֵיהּ רְעוּתָא מִן קֳדָם אֱלָהָא : (לו) וְֽ֭חֹטְאִי חֹמֵ֣ס נַפְשׁ֑וֹ כָּל-מְ֝שַׂנְאַ֗י אָ֣הֲבוּ מָֽוֶת: וּמַן דְּחָטֵי עֲלַי מְחַבֵּל נַפְשֵׁיהּ וְכוּלְהוֹן שָּׂנְאַי רָחֲמֵי לְמוֹתָא : ט (א) חָ֭כְמוֹת בָּנְתָ֣ה בֵיתָ֑הּ חָצְבָ֖ה עַמּוּדֶ֣יהָ שִׁבְעָֽה: חָכְמְתָא בְּנָת בֵּיתָהּ וְעַתְּדַת בֵּיהּ שַׁבְעָא עַמּוּדִין :

רש''י חכמות בנתה ביתה . בחכמה בנה הקב''ה את העולם : חצבה עמודיה שבעה . שבעת ימי בראשית , ד''א ז' ספרים שיש בתורה ויהי בנסוע הארון ספר לעצמו במסכת שבת :

(ב) טָבְחָ֣ה טִ֭בְחָהּ מָסְכָ֣ה יֵינָ֑הּ אַ֝֗ף עָֽרְכָ֥ה שֻׁלְחָנָֽהּ: וּנְכַסַת נִכְסָתָא וּמְזַגַת חַמְרָהּ וְסַדְּרַת פָּתוֹרְתָהּ :

רש''י טבחה טבחה מסכה יינה . מזגם במים כמו יין חזק שאינו ראוי לשתות חי : אף ערכה שלחנה . כל יצירת לח ויבש :

משנה פאה פרק א

א. אֵלוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:

ברטנורה   (א) אלו דברים שאין להם שיעור. מדאורייתא, אבל מדרבנן יש להם שיעור, דהא תנן בסיפא אין פוחתין לפאה מששים: הפאה. שאדם חייב להניח בסוף שדהו לעניים כדכתיב (ויקרא כג) לא תכלה פאת שדך בקצרך: והבכורים. דכתיב (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, ולא נתנה תורה בהם שעור: והראיון. שחייב אדם להיראות בעזרה בשלש רגלים, דכתיב (שם) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. וזאת הראיה אין לה שיעור, דכל אימת דבעי, עייל ומתחזי ונפיק. פירוש אחר, עולות ראיה ושלמי חגיגה שחייב להביא כדכתיב (שם) ולא יראו פני ריקם, אין לה שיעור מדאורייתא, דכתיב (דברים טז) איש כמתנת ידו, אלא שחכמים נתנו בה שיעור העולה מעה כסף, וחגיגה שתי כסף: וגמילות חסדים. דבגופו, כגון בקור חולים, ולקבור מתים וכיוצא בהן. אבל גמילות חסדים דבממונו, כגון פדיון שבויים, ולהלביש ערומים, ולהאכיל את הרעבים וכיוצא בהן, יש להן שיעור, שיתן בכל פעם שתבא מצוה כזו לידו, חמישית מן הריוח שבנכסיו ותו לא מחייב, דהכי אמרינן, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, הלכך מבעי ליה לאינש לאפרושי חמישית הריוח בכל עת, כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיימו, ובהכי נפיק ידי חובתו: ותלמוד תורה. אין לה שיעור, דכתיב (יהושע א) והגית בו יומם ולילה: ותלמוד תורה כנגד כולם. שקול כנגד כולם:

ב. אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין לַפֵּאָה שִׁעוּר. הַכֹּל לְפִי גֹדֶל הַשָּׂדֶה, וּלְפִי רֹב הָעֲנִיִּים, וּלְפִי רֹב הָעֲנָוָה:

ברטנורה   (ב) אין פוחתין לפאה מששים. מדרבנן: אף על פי שאמרו אין לפאה שיעור. מדאורייתא כדאמרן: הכל לפי גודל השדה. אם שדהו גדולה ועניים מועטים, נותן ומוסיף על ששים לפי גודל שדהו. ואם שדהו קטנה ועניים מרובים, מוסיף על ששים לפי רוב העניים: ולפי הענוה. אית דגרסי ענוה בוי''ו, כלומר לפי רוב ענותו ירבה לעניים, לשון וענותך תרבני (תהלים יח). ורמב''ם פירש לשון עניה, כלומר מה שתענה הארץ. ואית דגרסי ענבה בבי''ת, ופירושו גודל הגרגרים וקטנן, שאם היו השבלים של שדה במקום אחד מלאות וטובות, ובמקום אחר צנומות דקות, לא יניח הפאה כולה מן הרעות, אלא ישער ששים לרע וליפה:

ג. נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסוֹף כַּשִּׁעוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר:

ברטנורה   (ג) מתחלת השדה ומאמצעה. ואין צריך להניח פאה בסוף שדה, דכתיב (ויקרא יט) לא תכלה פאת שדך לקצור, אמרה תורה תן פאה, ואף על פי שיש לך עדיין קמה לקצור: ובלבד שיתן בסוף כשיעור. אף על גב דרבי קרא בתחלה ובאמצע שיש תורת פאה למה שנתן, מכל מקום לא מפטר אלא אם כן נותן בסוף השדה תשלום שיעור אחד מששים עם מה שנתן באמצע ובתחלה, כן מוכח בירושלמי. ורמב''ם פירש, ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה, שצריך שיניח בסוף השדה אחד מששים חוץ ממה שהניח בתחלה ובאמצע: אם שייר קלח אחד. בסוף השדה והניח אותו לפאה, סומך עליו. וכל מה שהניח באמצע ובתחלה, תורת פאה עליה: ואם לאו. שלא הניח אפילו קלח אחד בסוף השדה לפאה, הרי מה שהניח באמצע ובתחלה, אינה חשובה פאה אלא דין הפקר יש לה ופליג אדרבי שמעון דאמר דמכל מקום היא חשובה פאה אלא דלא מפטר בעל השדה בהכי. והלכה כרבי שמעון:

ד. כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה. כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם, חַיָּב בַּפֵּאָה. וְהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה:

ברטנורה   (ד) כל דבר שהוא אוכל. למעוטי ספיחי סטיס, שאף על פי שהן אוכל על ידי הדחק, לאו אוכל מקרי ואין חייבין בפאה, דכתיב (ויקרא יט) ובקצרכם, ואין קצירה אלא בדבר הראוי לאכילה: ונשמר. למעוטי הפקר שאין לו שומרים שאינו חייב בפאה, דכתיב (שם) לעני ולגר תעזוב אותם, פרט להפקר, שכבר נעזב: וגידוליו מן הארץ. למעוטי כמהין ופטריות שאין להם שורש בארץ וגידוליהם מן האויר שאין חייבין בפאה, דכתיב (שם) קציר ארצכם: ולקיטתו כאחד. למעוטי תאנה וכיוצא בה מן האילנות שנלקטים הפירות שמתבשלים בהם ראשון ראשון, דכתיב (שם) קציר, משמע דבר הנקצר הרבה ביחד: ומכניסו לקיום. למעוטי ירק, שאינו מתקיים אלא מתעפש מיד, דכתיב (שם כג) פאת שדך בקצרך, ואין הירק נקצר: והתבואה והקטניות. תבואה מחמשת המינים חטה ושעורה וכוסמת שבולת שועל ושיפון. קטניות פולין ואפונין ועדשים ודומיהן: בכלל הזה. להתחייב בפאה כשיושלמו בהם כל התנאים הללו:

ה. וּבָאִילָן, הָאוֹג וְהֶחָרוּבִין וְאֶגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים וְהַגְּפָנִים וְהָרִמּוֹנִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים, חַיָּבִין בַּפֵּאָה:

ברטנורה   (ה) האוג. אילן שהפרי שלו אדום וקורין לו בלע''ז קורנ''י אולי''ם. ורמב''ם פירש שהוא צמח שמעבדים בו העורות וקורין לו בערבי סימא''ק, והאשכולות שלו ראויים לאכילה. ולאו דוקא אלו שמנה התנא חייבים בפאה ולא מיני אילנות אחרים, אלא אלו ודומיהן קאמר:

ו. לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. וְנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגֹּרֶן, הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרַח הַגִּזְבָּר:

ברטנורה   (ו) לעולם הוא נותן משום פאה. מי שלא הניח פאה בשדה במחובר, חייב להפריש מן התלוש. והפאה שמפריש מן התלוש ונותן לעניים, פטורה מן המעשרות: עד שימרח. שיעשה כרי וצבור של תבואה. אבל אם בא להפריש פאה אחר המרוח, צריך שיפריש התרומה והמעשרות תחלה, ואחר כך יטול הפאה, שאין פטור מן המעשרות אלא הפאה הנטלת קודם המרוח: ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות. (משום הפקר). המפקיר תבואתו ובא אחד וזכה בה, אין הזוכה בה חייב במעשרות, דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, יצא הפקר שידך וידו שוין. אבל המפקיר תבואתו לאחר המרוח, אין ההפקר ההוא פוטר מן המעשר: ומאכיל לבהמה וכו'. ואפילו הוא עצמו מותר לאכול אכילת עראי קודם מרוח. אבל הבהמה אוכלת אפילו אכילת קבע: ונוטל מן הגורן וזורע וכו'. דמן התורה הזורע פטור מן המעשר אפילו לאחר מרוח, דכתיב (שם) עשר תעשר ואכלת, וזורע לא קרינן ביה ואכלת, מיהו מדרבנן חייב, סבירא ליה לרבי עקיבא דקודם מרוח פטור מן המעשר אפילו מדרבנן. ואין הלכה כרבי עקיבא: שלקחו את הגורן. שקנו תבואה מן הגורן. וקנסו חכמים שיהיו חייבים להפריש תרומות ומעשרות ולתת אותם לכהנים ולוים אחרים, כדי שלא יהיו קופצים לקנות תבואה או יין לגתות ולגרנות, ואם קנו קודם מרוח שעדיין לא הוקבעה תבואה זו למעשר, המעשרות שלהם: המקדיש ופודה. המקדיש גרנו ופדאו מיד הגזבר והוא גדיש או קמה שלא הוקבע למעשר כשהיה ביד ההקדש, חייב הפודה להוציא ממנו המעשרות. אבל אם נתמרח הגורן ביד הגזבר, הואיל ובשעה שהיה ראוי שיוקבע למעשר דהיינו בזמן המרוח היתה ביד הקדש, אין הפודה חייב להוציא ממנו מעשרות, שההקדש פטור מן המעשרות:

גמרא ברכות דף ה' ע''א

אָמַר רִבִּי יִצְחָק כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ כְּאִלוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פֵיוֹת בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמ''ט) רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם. מָאי מַשְׁמַע אָמַר מַר זוּטְרָא וְאִי תֵימָא רַב אָשִׁי מֵרֵישָׁא דְעִנְיָנָא דִּכְתִיב (שם) יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם. וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ מַזִּיקִין בְּדִילִין הֵימֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ה') וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף וְאֵין עוּף אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ג) הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ. וְאֵין רֶשֶׁף אֶלָּא מַזִּיקִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל''ב) מְזֵי רָעָב וּלְחוּמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה יְסוּרִין בְּדִילִין הֵימֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף וְאֵין עוּף אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ. וְאֵין רֶשֶׁף אֶלָּא יִסּוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר מְזֵי רָעָב וּלְחוּמֵי רֶשֶׁף. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן הָא אֲפִילוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִין אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט''ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רוֹפְאֶךָ. אֶלָּא כָּל שֶׁאֶפְשַׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין מְכוּעָרִין וְעוֹכְרִין אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''ט) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד') כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ. אָמַר רִבִּי זֵירָא וְאִי תֵימָא רִבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵירוֹ מוֹכֵר עָצֵב וְלוֹקֵחַ שָׂמֵחַ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְשָׂמֵחַ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ:

רש''י כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו. להרוג את המזיקין: מאי משמע. דבק''ש: ובני רשף יגביהו עוף. העוף מסתלקת ממך: התעיף עיניך בו. אם תכשל וסגרת עיניך בתורה היא משתכחת ממך: ולחומי רשף. כתיב בין רעב למזיקין נדרש לפניו ולאחריו יסורין ומזיקין: קטב מרירי. זה שד הצהרים במסכת פסחים: אפילו תינוקות של בית רבן יודעין. שתורה מגינה שלמדין מספר החומש אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי וגו' ואפי' הקטנים שלא הגיעו עדיין לספר איוב כבר למדו: החשיתי מטוב. מן התורה: וכאבי נעכר. מכה עכורה: המוכר עצב. שפירש הימנו דבר חשוב כזה ומתוך דחקו מכרו: ושמח. שהרי הקב''ה מזהירה מלעזוב אותה ומשבח' לפניהם בלקח טוב אחר שנתנה להם:

זוהר מקץ דף קצ''ד ע''ב

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְּרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וְגוֹ' רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר (תהלים קמ''ז) רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, כַּמָּה קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בְּהוּ בְּצַדִּיקַיָּא בְּגִין דְּצַדִּיקַיָּא אִנּוּן עָבְדִין (שְׁלָמָא וְעָבְדֵי) שְׁלָמָא לְעֵילָא וְעָבְדֵי שְׁלָמָא לְתַתָּא וְאָעֲלִין כַּלָּה בְּבַעֲלָהּ, וּבְגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעִי בְּהוּ בְּאִנוּן דְּדָחֲלִין לֵיהּ וְעָבְדִין רְעוּתֵיהּ, לַמְּיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ מַאן אִנּוּן מְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ הֲוֵי אֵימָא אִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא בְּלֵילְיָא וְאִשְׁתַּתָּפוּ בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא, וְכַד אָתֵי צַפְרָא אִנּוּן מְחַכָּאָן לְחַסְדּוֹ וְהָא אוֹקְמוּהָ, בְּזִמְנָא דְּבַר נַשׁ אִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא בְּלֵילְיָא חוּטָא דְּחֶסֶד אִתְמַשִּׁיךְ עֲלֵיהּ בִּימָמָא כְּדִכְתִיב (שם מ''ב) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי, מַאי טַעֲמָא יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ מִשּׁוּם דְּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי וּבְגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו כְּתִיב וְלֹא בִּירֵאָיו כְּמַאן דְּרָעֵי בִּרְעוּתֵיהּ לְאָחֳרָא וְאִתְרַעֵי לֵיהּ לְאִתְפַּיָּסָא בַּהֲדֵיהּ וּבְגִין כָּךְ רוֹצֶה יְיָ את יְרֵאָיו וְלֹא בִּירֵאָיו, כְּגַוְנָא דָּא יוֹסֵף הַוָּה עָצִיב בַּעֲצִיבוּ דְּרוּחָא בַּעֲצִיבוּ דְּלִבָּא דַּהֲוָה אָסִיר תַּמָּן כֵּיוָן דְּשָׁדַר פַּרְעֹה בְּגִנֵּיהּ מַה כְּתִיב וַיְּרִיצוּהוּ אִתְפַּיְּסוּ לֵיהּ וְאַהֲדְרוּ לֵיהּ מִלִּין דְּחֶדְוָה מִלִּין לְמֶחֱדֵי לִבָּא בְּגִין דַּהֲוָה עָצִיב מִן בִּירָא, תָּא חֲזֵי בְּקַדְּמִיתָא נָפַל בְּבִירָא אִסְתַּלַּק לְבָתַר, רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר עַד לָא אֵירַע לְיוֹסֵף הַהוּא עוֹבָדָא לָא אִקְּרֵי צַדִּיק כֵּיוָן דְּנָטַר הַהוּא בְּרִית קַיָּמָא אִקְּרֵי צַדִּיק וְהַהוּא דַּרְגָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא אִתְעַטַּר בַּהֲדֵיהּ וּמַאי דַּהֲוָה (עָבִיד) בַּבּוֹר בְּקַדְּמִיתָא אִסְתַּלַּק בַּהֲדֵיהּ וּכְתִיב וַיְּרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר אִסְתַּלַּק מִן דָּא וְאִתְעַטַּר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים, וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף לִקְרֹא לְיוֹסֵף מִבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף דָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּכְתִיב (שם ק''ה) עַד עֵת בֹּא דְּבָרוֹ אִמְרַת יְיָ צְרָפָתְהוּ, עַד עֵת בֹּא דְּבָרוֹ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף כְּתִיב הָכָא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וּכְתִיב הָתָם וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה:

תרגום הזוהר וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וְגוֹ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קמ''ז) רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו וְגוֹ'. כַּמָּה חָפֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּצַדִּיקִים, מִשּׁוּם שֶׁהַצַדִּיקִים עוֹשִׂים שָׁלוֹם לְמַעְלָה, וְעוֹשִׂים שָׁלוֹם לְמַטָּה, וּמֵבִיאִים אֶת הַכַּלָּה לְבַעֲלָהּ, וּמִשּׁוּם זֶה, חָפֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֵלּוּ הַמִּתְיָרְאִים אוֹתוֹ, וְעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ. לַמְּיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, מִי הֵם הַמְּיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. הֱוֵי אוֹמֵר, אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה וּמִשְׁתַּתְּפִים עִם הַשְּׁכִינָה, וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַבֹּקֶר הֵם מְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. הֲרֵי בֵּאֲרוּהָ, שֶׁבִּזְמָן שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, חוּט שֶׁל חֶסֶד נִמְשָׁךְ עָלָיו בַּיּוֹם, שֶׁכָּתוּב, (שם מ''ב) יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. מַה הַטַּעַם יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁבַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. וְעַל כֵּן, רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו כָּתוּב, וְלֹא כָּתוּב בִּירֵאָיו, לֹא לְבָד שֶׁחָפֵץ בָּהֶם עַצְמָם, אֶלָּא, כְּמִי שֶׁפּוֹנֶה אֶת רְצוֹנוֹ לְאַחֵר, וְחָפֵץ לְהִתְפַּיֵּס עִמּוֹ. וְעַל כֵּן, אוֹמֵר הַכָּתוּב, רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו, כְּלוֹמָר שֶׁמְּרַצֶה וּמְפַיֵּס אוֹתָם, וְלֹא כָּתוּב בִּירֵאָיו. כְּעֵין זֶה, יוֹסֵף, הָיָה עָצֵב בַּעֲצָבַת רוּחַ וּבַעֲצָבַת לֵב, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה אָסוּר שָׁמָּה. כֵּיוָן שֶׁשָּׁלַח פַּרְעֹה אַחֲרָיו, מַה כָּתוּב, וַיְּרִיצוּהוּ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, שֶׁפִּיֵּס אוֹתוֹ, וְהֵשִׁיבוֹ לוֹ דִּבְרֵי שִׂמְחָה, דְּבָרִים הַמְּשַׂמְחִים אֶת הַלֵּב, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה עָצֵב מִן יְשִׁיבָתוֹ בַּבּוֹר. בֹּא וּרְאֵה, בַּתְּחִלָּה נָפַל בַּבּוֹר, וּמִן הַבּוֹר עָלָה אַחַר כָּךְ לִגְדֻלָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מִטֶּרֶם שֶׁקָּרָה לְיוֹסֵף אוֹתוֹ מַעֲשֵׂה לֹא נִקְרָא צַדִּיק, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַר בְּרִית קֹדֶשׁ, שֶׁלֹּא נִכְשָׁל בְּאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר, נִקְרָא צַדִּיק, וְאוֹתָהּ מַדְרֵגָה דִּבְרִית קֹדֶשׁ, נִתְעַטֵּר עִמּוֹ, וּמַה שֶּׁהָיָה בַּתְּחִלָּה נָתוּן בַּבּוֹר, נִתְעַלֶּה עִמּוֹ, וְכָתוּב, וַיְּרִיצוּהוּ מִן הַבּוֹר, שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִזּוֹ, מִן הַקְּלִפָּה, וְנִתְעַטֵּר בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף. הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר לִקְרֹא לְיוֹסֵף וְלֹא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, אֶלָּא וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף זֶהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁקְּרָאוֹ לְהוֹצִיאוֹ מִן הַבּוֹר, שֶׁכָּתוּב, (שם ק''ה) עַד עֵת בֹּא דְּבָרוֹ אִמְרַת יְיָ צְרָפָתְהוּ. עַד עֵת בֹּא דְּבָרוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ. כָּתוּב כָּאן וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וְכָתוּב שָׁם וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. מַה שָּׁם קְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף כָּאן קְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ז

א. עָוֹן גָּדוֹל הוּא לְבַזּוֹת אֶת הַחֲכָמִים אוֹ לִשְׂנֹאתָן לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא עַל שֶׁבִּזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (דה''ב ל''ב) וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמְתַעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו כְּלוֹמַר בּוֹזִים מְלַמְּדֵי דְבָרָיו וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה אִם בְּחוּקוֹתַי תִּמְאָסוּ מְלַמְּדֵי חוּקוֹתַי תִּמְאָסוּ וְכָל הַמְּבַזֶה הַתַּלְמִיד חָכָם אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל כִּי דְבַר ה' בָּזָה: ב. אַף עַל פִּי שֶׁהַמְּבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁבִּזָּהוּ אֲפִילוּ בִּדְבָרִים חַיָּיב נִדּוּי וּמְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין בָּרַבִּים וְקוֹנְסִין אוֹתוֹ לִיטְרָא זָהָב בְּכָל מָקוֹם וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לְחָכָם וְהַמְּבַזֶּה אֶת הֶחָכָם בִּדְבָרִים אֲפִילוּ לְאַחַר מִיתָה מְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין וְהֵם מַתִּירִין אוֹתוֹ כְּשֶׁיַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה אֲבָל אִם הָיָה הֶחָכָם חַי אֵין מַתִּירִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶה זֶה שֶׁנִּדּוּהוּ בִשְׁבִילוֹ וְכֵן הֶחָכָם עַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ לְעַם הָאָרֶץ שֶׁהִפְקִיר בּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה וְאֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶה אֶת הֶחָכָם וְאִם מֵת הֶחָכָם בָּאִין שְׁלשָׁה וּמַתִּירִין לוֹ וְאִם רָצָה הֶחָכָם לִמְחוֹל וְלֹא נִדָּהוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ: ג. הָרַב שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹדוֹ כָּל תַּלְמִידָיו חַיָּיבִין לִנְהוֹג נִדּוּי בַּמְנוּדֶה אֲבָל תַּלְמִיד שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹד עַצְמוֹ אֵין הָרַב חַיָּב לִנְהוֹג בּוֹ נִדּוּי אֲבָל כָּל הָעָם חַיָּיבִין לִנְהוֹג בּוֹ נִדּוּי. וְכֵן מְנוּדֶה לְנָשִׂיא מְנוּדֶה לְכָל יִשְׂרָאֵל. מְנוּדֶה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מְנוּדֶה לְנָשִׂיא. מְנוּדֶה לְעִירוֹ מְנוּדֶה לְעִיר אַחֶרֶת. מְנוּדֶה לְעִיר אַחֶרֶת אֵינוֹ מְנוּדֶה לְעִירוֹ: ד. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְמִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל שֶׁבִּזָּה תַּלְמִיד חָכָם אֲבָל מִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן נִדּוּי אֲפִלּוּ נִדָּהוּ קָטָן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל חַיָּיב הַנָּשִׂיא וְכָל יִשְׂרָאֵל לִנְהוֹג בּוֹ נִדּוּי עַד שֶׁיַּחֲזוֹר בִּתְשׁובָה מִדָּבָר שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ וְיַתִּירוּ לוֹ:

מוסר

מספר חרדים דף ס''ח ע''א

אוֹר ה' מֵאִיר פָּנֶיךָ וְאַתָּה חַי וּבְהִסָּתְרוֹ מִיַּד אָדָם גָּוַע וְאֵיךְ תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מֵהַבִּיט אֵלָיו תָּדִיר בְּעוֹד הוּא מַבִּיט בְּךָ וּמְחַיֶּיךָ אֵין עַז פָּנִים גָּדוֹל מִזֶּה לָכֵן הִתְבַּיֵּישׁ מִפָּנָיו וְהִכָּנֵעַ. יֵשׁ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ שֶׁהִיא הַתְּפִלָּה בְּאַרְבַּע כְּלֵי זָהָב הַלָּשׁוֹן וְהַלֵּב וְהָאֹזֶן וְהָעַיִן דְהָא צָרִיךְ אָדָם לִסְתּוֹם עֵינָיו בִּתְפִלַּת לַחַשׁ וּלְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ אֲפִילוּ בִתְפִלָּה דִבְלַחַשׁ לָכֵן יִזָהֵר שֱׁלֹּא יְחַסֵּר וְלֹא יִפְגּוֹם אֶחָד מֵהֶן כְּלָל בְּשׁוּם זְמַן וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. אַף עַל פִּי שֶׁאָדָם עָצֵב מִצַד עֲוֹנוֹתָיו צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה דִּכְתִיב (דברים כ''ח) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב וְזֶה בִּכְלַל כָּל עֲבוֹדַת ה' קַל וָחוֹמֶר בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה שֶׁנִקְרֵאת עֲבוֹדָה שֶׁבְּלֵב. כַּמָּה רָאוּי לְאָדָם לִהְיוֹת קָדוֹשׁ בִּרְמַ''ח אֵבָרָיו וְלִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ אַחֲרֵי שֶׁהוּא הֵיכָל לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ כְּדִכְתִיב (הושע י''א) בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ כְּתִיב (ירמיה ז') הֵיכַל ה' הֵמָּה וּכְתִיב (ויקרא י''ט) קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי וְגוֹ' כְּלוֹמַר וַאֲנִי שׁוֹכֵן בְּתוֹכְכֶם דִּכְתִיב (שם כ''ו) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם. אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ דְּהָא כְתִיב בָּהּ טוֹטָפוֹת מִכָּאן אָנוּ לְמֵידִין כַּיּוֹצֵא בָזֶה כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלִי כַוָּנָה מֵעִיד שֶׁקֶר דְּהָא כְתִיב בָּהּ בְּכָל לְבָבְךָ וְהוּא הַדִּין לִתְפִלָּה וְאִם מְהַרְהֵר בְּקִנְיָינֵי הָעוֹלָם הוּא מְשַׁקֵּר. וּבְכָל מְאֹדֶךָ שֶׁמַּחֲשִׁיב מָמוֹנוֹ מֵעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵין תּוֹעֶלֶת בְּאוֹתוֹ הִרְהוּר דַּעֲלֵיהּ אִתְמַר (ירמיה ב') אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצוֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים:

מקץ יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַתִּבְלַ֨עְנָה֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקּ֔וֹת אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַשִּׁבֳּלִ֔ים הַבְּרִיא֖וֹת וְהַמְּלֵא֑וֹת וַיִּיקַ֥ץ פַּרְעֹ֖ה וְהִנֵּ֥ה חֲלֽוֹם: וּבְלָעָא שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא יָת שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא פַּטִּימָתָא וּמָלְיָתָא וְאִתְּעַר פַּרְעֹה וְהָא חֶלְמָא:

רש''י הבריאות. שייני ''ש בלע''ז : והנה חלום. והנה נשלם חלום שלם לפניו והצרך לפותרים:

(ח) וַיְהִ֤י בַבֹּ֨קֶר֙ וַתִּפָּ֣עֶם רוּח֔וֹ וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶ֑יהָ וַיְסַפֵּ֨ר פַּרְעֹ֤ה לָהֶם֙ אֶת-חֲלֹמ֔וֹ וְאֵין-פּוֹתֵ֥ר אוֹתָ֖ם לְפַרְעֹֽה: וַהֲוָה בְצַפְרָא וּמִטַּרְפָּא רוּחֵהּ וּשְׁלַח וּקְרָא יָת כָּל חֳרָשֵׁי מִצְרַיִם וְיָת כָּל חַכִּימָהָא וְאִשְׁתָּעִי פַרְעֹה לְהוֹן יָת חֶלְמֵהּ וְלֵית דְּפָשַׁר יָתְהוֹן לְפַרְעֹה:

רש''י ותפעם רוחו. ומטרפא רוחה מקשקשת בתוכו כפעמון. ובנבוכדנצר הוא אומר (דניאל ב א) ותתפעם רוחו, לפי שהיו שם שתי פעימות שכחת החלום והעלמת פתרונו: חרטמי. הנחרים בטימי מתים, ששואלים בעצמות. טימי, הן עצמות בלשון ארמי, ובמשנה בית שהוא מלא טמיא, מלא עצמות: ואין פותר אותם לפרעה. פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באזניו, ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר:

(ט) וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת-פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת-חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיּֽוֹם: וּמַלִּיל רַב שָׁקֵי (עִם פַּרְעֹה) לְפַרְעֹה לְמֵימָר יָת סָרְחָנִי אֲנָא מַדְכַּר יוֹמָא דֵּין: (י) פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל-עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָֽאֹפִֽים: פַּרְעֹה רְגֵז עַל עַבְדוֹהִי וִיהַב יָתִי בְּמַטְּרָא בֵּית רַב קָטוֹלַיָּא יָתִי וְיָת רַב נַחְתּוֹמֵי:

נביאים - מלכים א - פרק ג

(כא) וָאָקֻ֥ם בַּבֹּ֛קֶר לְהֵינִ֥יק אֶת-בְּנִ֖י וְהִנֵּה-מֵ֑ת וָאֶתְבּוֹנֵ֤ן אֵלָיו֙ בַּבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֛ה לֹֽא-הָיָ֥ה בְנִ֖י אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדְתִּי: וַאֲקֵימִית בְּצַפְרָא לְאוֹנָקָא יַת בְּרִי וְהָא מִית וְאִסְתַּכָּלִית בֵּיהּ בְּצַפְרָא וְהָא לָא הֲוָה בְּרִי דִּילֵידִית :

רש''י ואתבונן אליו . נתתי לב להסתכל בו :

(כב) וַתֹּאמֶר֩ הָאִשָּׁ֨ה הָאַחֶ֜רֶת לֹ֣א כִ֗י בְּנִ֤י הַחַי֙ וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֔ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֣י הֶחָ֑י וַתְּדַבֵּ֖רְנָה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ: וַאֲמָרַת אִתְּתָא אוֹחֲרַנְתָּא לָא כֵן בְּרִי חַיָא וּבְרִיךְ מֵיתָא וְדָא לְדָּא אָמְרָא לָא כֵן בְּרִיךְ מֵיתָא וּבְרִי חַיָּא וְדַיְינָן קֳדָם מַלְכָּא : (כג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֣את אֹמֶ֔רֶת זֶה-בְּנִ֥י הַחַ֖י וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֑ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֥י הֶחָֽי: (פ) וַאֲמַר מַלְכָּא דָּא אָמְרָא דֵּין בְּרִי חַיָא וּבְרִיךְ מֵיתָא וְדָא אָמְרָא לָא כֵן בְּרִיךְ מֵיתָא וּבְרִי חַיָא : (כד) וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ קְח֣וּ לִי-חָ֑רֶב וַיָּבִ֥אוּ הַחֶ֖רֶב לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ: וַאֲמַר מַלְכָּא אַיְתוּ לִי חַרְבָּא וְאַיְתִיאוּ חַרְבָּא לְקֳדָם מַלְכָּא :

כתובים - משלי - פרק ט

(ג) שָֽׁלְחָ֣ה נַעֲרֹתֶ֣יהָ תִקְרָ֑א עַל-גַּ֝פֵּ֗י מְרֹ֣מֵי קָֽרֶת: וְשַׁדְּרַת טַלְיְתָהָא דְתִקְרְיָן עַל גִּיב רָמָתָא עֲשִׁינָתָא דִנְצִירָן :

רש''י שלחה נערותיה . אדם וחוה , ד''א משה ואהרן :

(ד) מִי-פֶ֭תִי יָסֻ֣ר הֵ֑נָּה חֲסַר-לֵ֝֗ב אָ֣מְרָה לּֽוֹ: מַן דִּשְׁבַר נֵאתֵא לְוָתִי וַחֲסִיר רַעְיָנָא אֲמַרַת לֵיהּ :

רש''י מי פתי יסור הנה . וילמוד אותי ויחכם :

(ה) לְ֭כוּ לַחֲמ֣וּ בְֽלַחֲמִ֑י וּ֝שְׁת֗וּ בְּיַ֣יִן מָסָֽכְתִּי: אֱתוּ אֱכוּלוּ לַחְמִי וְאִשְׁתּוּ חַמְרָא דִמְזַגֵית :

רש''י לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי . ביין שמזגתי :

(ו) עִזְב֣וּ פְתָאיִ֣ם וִֽחְי֑וּ וְ֝אִשְׁר֗וּ בְּדֶ֣רֶךְ בִּינָֽה: שְׁבוּקוּ מִנְכוֹן חֲסִירוּת רַעְיוֹנְכוֹן וִחְיוּ וְהַלִּיכוּ בְאָרְחָא דִבְיוֹנָא :

רש''י עזבו פתאים וחיו . את דרך הפתיות : ואשרו . לשון פעם כמו באשורו אחזה רגלי ( איוב כג ) :

משנה שבת פרק י

א. הַמַּצְנִיע לְזְרַע וּלְדֻגְמָא וְלִרְפוּאָה, וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא. וְכָל אָדָם אֵין חַיָּב עָלָיו אֶלָּא כְשִׁעוּרוֹ. חָזַר וְהִכְנִיסוֹ, אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו אֶלָּא כְשִׁעוּרוֹ:

ברטנורה   (א) המצניע. קודם השבת: לזרע ולדוגמא. להראות שיש לו סממנים ויקנו ממנו: ולרפואה. ושכח בשבת למה הצניעו והוציאו סתם, חייב עליו בכל שהוא, שעל דעת הראשונה הוציאו והא אחשביה: אלא כשיעורו. כל אחד שיעור המפורש בו: חזר והכניסו. זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו, אם נמלך בו שלא לזרעו וחזר והכניסו: אינו חייב. בהכנסה זו אלא אם כן יש בו שיעור שלם, דכיון דנמלך שלא לזרעו בטלה מחשבתו והרי הוא ככל אדם:

ב. הַמּוֹצִיא אֳכָלִין וּנְתָנָן עַל הָאַסְקֻפָּה, בֵּין שֶׁחָזַר וְהוֹצִיאָן בֵּין שֶׁהוֹצִיאָן אַחֵר, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָשָׂה מְלַאכְתּוֹ בְּבַת אֶחָת. קֻפָּה שֶׁהִיא מְלֵאָה פֵרוֹת וּנְתָנָהּ עַל הָאַסְקֻפָּה הַחִיצוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַפֵּרוֹת מִבַּחוּץ, פָּטוּר, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַקֻפָּה:

ברטנורה   (ב) על האסקופה. שהיא כרמלית, כגון שגבוהה משלשה ועד תשעה ורחבה ארבעה: שלא עשה מלאכתו בבת אחת. לא עשה עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים שהם מקום חיוב, דבהכי הויא מלאכה גמורה, אלא עקר ממקום חיוב והניח בכרמלית שהוא פטור באותה הנחה, והדר עקר לה מכרמלית שאינו מקום חיוב והניח ברשות הרבים, ונמצא שלא נעשית עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב בפעם אחת: אסקופה החיצונה. אצטבא שלפני פתח הבית לצד רשות הרבים: עד שיוציא. כלומר אלא אם כן הוציא בראשונה כל הקופה. ולא שנו אלא בקופה מלאה קשואין ודלועין שהן ארוכין ועדיין יש מהן לפנים, אבל מלאה חרדל שהרי יש הרבה ממנו כולו מבחוץ, נעשה כמי שהוציא את כל הקופה וחייב:

ג. הַמּוֹצִיא בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בְּתוֹךְ חֵיקוֹ אוֹ עַל כְּתֵפוֹ, חַיָּב, שֶׁכֵּן מַשָּׂא בְנֵי קְהָת. כִּלְאַחַר יָדוֹ, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, בְּאָזְנוֹ וּבִשְׂעָרוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַטָּה, בֵּין פֻּנְדָּתוֹ לַחֲלוּקוֹ, וּבִשְׂפַת חֲלוּקוֹ, בְּמִנְעָלוֹ, בְּסַנְדָּלוֹ, פָּטוּר, שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין:

ברטנורה   (ג) שכן משא בני קהת. בכתף ישאו. וימין ושמאל וחיק אורחא דארעא: מרפקו. הפרק האמצעי שבזרוע, ובערבי כך שמו מרפ''ק: באפונדתו. אזור חלול: פיה למטה. אין דרך הוצאה בכך, אבל פיה למעלה דרך הוצאה בכך. פירוש אחר, אפונדתו בגד שלובש סמוך לבשרו לקבל הזיעה, ורגילין לעשות בו כעין כיסין, וכשמהפכים אותו מלמטה למעלה נמצא פי הכיס למטה: שפת חלוקו. השפה התחתונה של חלוק:

ד. הַמִּתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו, פָּטוּר, לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו, חַיָּב. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בַּסִינָר בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ חַיֶּבֶת, שֶׁכֵּן רָאוּי לִהְיוֹת חוֹזֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מְקַבְּלֵי פִתְקִין:

ברטנורה   (ד) לפניו ובא לו לאחריו פטור. דנתכוון לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה: לאחריו ובא לו לפניו חייב. דנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה: סינר. כעין מכנסים קטנים חוגרות אותן לצניעות, ואם תלתה בהן שום דבר להוציא ובא לה לצד אחר חייבת: שכן ראוי להיות חוזר. דרכו להיות חוזר וסובב סביבותיה, ומתחלה ידעה שסופו להתהפך: רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין. של מלך. הרצים הנושאים אגרות נותנים אותם בעצים חלולים כדמות קנים ותולים בצוארם, ודרך אותו קנה להיות חוזר וסובב מלפניו ומאחריו סביב לצוארו ויודע היה שסופו להתהפך. ואין הלכה כרבי יהודה:

ה. הַמּוֹצִיא כִכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם, פְּטוּרִין. לֹא יָכֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם, חַיָּבִים. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. הַמּוֹצִיא אֳכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר בִּכְלִי, פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי, שֶׁהַכְּלִי טְפֵלָה לוֹ. אֶת הַחַי בְּמִטָּה, פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה, שֶׁהַמִּטָּה טְפֵלָה לוֹ. אֶת הַמֵּת בְּמִטָּה, חַיָּב. וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, חַיָּב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר:

ברטנורה   (ה) הוציאוהו שנים פטורים. כדילפינן (ויקרא ד) בעשותה אחת מכל מצות ה', העושה את כולה ולא העושה מקצתה: ורבי שמעון פוטר. דסבר אפילו כשאין יחיד יכול לעשות אם עשאוה שנים פטורים. ואין הלכה כרבי שמעון: את החי במטה. על החי לא מחייב בהוצאתו אם אינו כפות, לפי שהוא נושא את עצמו. והני מילי אדם, אבל בהמה חיה ועוף לא, דכמאן דכפותי דמו: וכן כזית מן המת. חייב אם הוציאו, דהואיל ומטמא הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה. וכן כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, דהכי הוי שיעורן לטומאה: ורבי שמעון פוטר. אפילו במת שלם, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דכל שאינו אלא לסלקו מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולאו מלאכת מחשבת היא. ואין הלכה כרבי שמעון:

ו. הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו זוֹ בָזוֹ, אוֹ בְשִׁנָּיו, וְכֵן שְׂעָרוֹ, וְכֵן שְׂפָמוֹ, וְכֵן זְקָנוֹ, וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת, וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת, וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת. הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב, חַיָּב, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב, פָּטוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה:

ברטנורה   (ו) וכן שערו. התולש שער ראשו בידו: וכן הגודלת. שער ראשה וקולעת אותו. תרגום עבות (שמות כח) גדילו: הכוחלת. נותנת כחול בעיניה: הפוקסת. מחלקת שער שבאמצע הראש מכאן ומכאן אצל הצדעים: רבי אליעזר מחייב חטאת. כוחלת משום כותבת, גודלת ופוקסת משום בונה: וחכמים אוסרים משום שבות. דסברי אין דרך כתיבה בכך ואין דרך בנין בכך. והלכה כחכמים. ודוקא הנוטל צפרניו ושערו בידיו הוא דפטרי רבנן מחטאת ומסקילה, אבל הנוטל שערו או צפרניו בכלי מודים חכמים דחייב חטאת, ומכי נטל שתי שערות חייב. והנוטל שער ראש חבירו אפילו ביד חייב. וצפורן שפרשה רובה או שער שנתלש רובו ומצער אותו, מותר ליטלו ביד לכתחלה: התולש מעציץ נקוב חייב. דהוי כמחובר, דיונק מן הקרקע על ידי הנקב שמריח לחלוחית הקרקע, ואפילו הנקב בצדו. ושיעור הנקב כדי שורש קטן: ורבי שמעון פוטר בזה ובזה. דלא חשיב ליה כמחובר לחייבו סקילה. ואין הלכה כרבי שמעון:

גמרא שבת דף צ''ה ע''א

רַב נַחְמָן בַּר גּוּרְיָא אִקְלַע לִנְהַרְדָּעָא בָּעוּ מִינֵיהּ חוֹלֵב מִשּׁוּם מָאי מִחְיָּיב אָמַר לְהוּ מִשּׁוּם חוֹלֵב. מְחַבֵּץ מִשּׁוּם מָאי מִחְיָּיב אָמַר לְהוּ מִשּׁוּם מְחַבֵּץ. מְגַבֵּן מִשּׁוּם מָאי מִחְיָּיב אָמַר לְהוּ מִשּׁוּם מְגַבֵּן. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּךְ קָטִיל קָנֵי בְאַגְמָא הֲוָה. אָתָא שָׁאִיל בֵּי מֶדְרָשָׁא אָמְרוּ לֵיהּ חוֹלֵב חַיָּיב מִשּׁוּם מְפָרֵק. מְחַבֵּץ חַיָּיב מִשּׁוּם בּוֹרֵר. מְגַבֵּן חַיָּיב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. הַמְכַבֵּד הַמְרַבֵּץ וְהָרוֹדֶה חַלּוֹת דְּבָשׁ שׁוֹגֵג בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת. הִזִּיד בְּיוֹם טוֹב לוֹקֶה אַרְבָּעִים דִּבְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מָאי טַעְמָא דְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּכְתִיב (ש''א י''ד) וַיִּטְבּוֹל אוֹתָהּ בְּיַעֲרַת הַדְּבָשׁ. וְכִי מַה עִנְיַן יַעַר אֵצֶל דְּבַשׁ. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ מַה יַעַר הַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת. אַף חַלַת דְּבַשׁ הָרוֹדֶה מִמֶּנוּ בְּשַׁבָּת חַיָיב חַטָּאת. אֲמֵימָר שָׁרָא זִילְחָא בִמְחוּזָא אָמַר טַעְמָא מָאי אָמוּר רַבָּנָן דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁווּיֵי גוּמוֹת הָכָא לִיכָּא גוּמוֹת. רָבָא תּוֹסְפָאָה אַשְׁכְּחֵיהּ לְרָבִינָא דְּקָא מִצְטָעֵר מֵהַבְלָא. וְאַמְרֵי לָהּ מַר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב אָשֵׁי דְּקָא מִצְטָעֵר מֵהַבְלָא אָמַר לֵיהּ לָא סָבַר לָהּ מַר לְהָא דְתַנְיָא הָרוֹצֶה לְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ בְשַׁבָּת מֵבִיא עֲרֵיבָה מְלֵאָה מָיִם וְרוֹחֵץ פָּנָיו בְּזָוִית זוּ יָדָיו בְּזָוִית זוּ וְרַגְלָיו בְּזָוִית זוּ וְנִמְצָא הַבַּיִת מִתְרַבֵּץ מֵאֵלָיו. אָמַר לֵיהּ לָאו אֲדַעְתָּאי. תָּנָא אִשָּׁה חֲכָמָה מְרַבֶּצֶת בֵּיתָהּ בְּשַׁבָּת וְהָאִידְנָא דִסְבִירָא לָן כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן שָׁרֵי אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה:

רש''י קטיל קני באגמא. חותך קנים מן האגם הוה לא ידע לפרש המשנה: מפרק. כמו מפרק משאו שפורק אוכל ממקום שנתכס' בו והוי תולדת דש ואית דאמר תולדת דקוצר ולא הוא ולאו מחובר הוא אלא פקיד ועקור וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשה ול' מפרק נמי לא שייך למימר אלא לשון תולש: בורר. אוכל מתוך פסולת: זילחא. לרבץ הבית ורצפת אבנים היתה בכל העיר: מהבלא. שפי' אבק עולה ומרבה הבל: לאו אדעתאי. לא הייתי זכור ורבותי פי' לא סבירא לי: אשה חכמה. אשת ת''ח או בת ת''ח ששמעה מאביה: מרבצת ביתה. רוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו: כרבי שמעון. דדבר שאינו מתכוין מותר והמרבץ אינו מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק:

זוהר מקץ דף קצ''ו ע''ב

פָּתַח וְאָמַר (קהלת ט) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהָבְתָּ וְגוֹ', תָּא חֲזֵי הַאי קְרָא בְּרָזָא עִלָּאָה אִיהוּ וְאוֹקְמוּהָ רְאֵה חַיִּים אִלֵּין חַיִּין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי דְּזַכָּאָה הוּא בַּר נָשׁ דְּזָכֵי בֵּיהּ כִּדְקָא יֵאוֹת, עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּבָהּ כְּתִיב אַהֲבָה דִּכְתִיב (ירמיה ל''א) וְאַהֲבַת עוֹלָם אַהֲבְתִּיךְ אֵימָתַי בְּשַׁעְתָּא דְּסִטְרָא דִּימִינָא אָחִיד בָּהּ דִּכְתִיב (שם) עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד, כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּגִין דְּאִיהִי אִתְקַשְּׁרָת בַּחַיִּים, וְאִיהִי עוֹלָם דְּחַיִּין שַׁרְיָן בֵּיהּ דְּהָא עָלְמָא דָּא לָא שַׁרְיָן בֵּיהּ חַיִּים בְּגִין דְּאִנּוּן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְלָא מָטָאן הָכָא אִנּוּן נְהוֹרִין דְּהַהוּא שִׁמְשָׁא וְאִסְתַּלָּקוּ מֵעָלְמָא מִיּוֹמָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא דִּכְתִיב (ישעיה י''ג) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגוֹ', מַאי חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ דְּסָלִיק נְהוֹרֵיהּ וְלָא נָהִיר כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (שם נ''ז) הַצַדִּיק אָבַד וְגוֹ', כִּי הוּא חֶלְקֶךָ בַּחַיִּים דָּא הוּא שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא וּבְעֵינָן לְמֵיעָל סִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא וְשִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא דְּלָא לַאֲפְרָשָׁא לוֹן, וְדָא הוּא חוּלָקָא דְּבַר נַשׁ לְמֵיעָל בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (קהלת ט) כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֵׂה וְחֶשְׁבּוֹן וָדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ שָׁמָּה הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת וְכִי הֻתְּרָה רְצוּעָה לְמֶעְבַּד בַּר נַשׁ כָּל מַה דְּיָכִיל אֶלָּא לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ כְּתִיב מַאי בְּכֹחֲךָ דָּא נִשְׁמָתֵיהּ דְּבַר נַשׁ דְּאִיהִי חֵילָא דְּבַר נַשׁ לְמִזְכֵּי בָּהּ לְעָלְמָא דֵּין וּלְעָלְמָא דְּאָתֵי, דּ''א בְּכֹחֲךָ דָּא הִיא אִשָּׁה דְּקָאֲמָרָן דְּאִיהִי חֵילָא לְאִתְתַּקָּפָא בָּהּ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי וּבָעֵי בַּר נַשׁ לְמִזְכֵּי בָּהּ בְּהַאי עָלְמָא בְּהַאי חֵילָא בְּגִין דְּיִתְתַּקַּף בָּהּ בְּהַהוּא עָלְמָא, מַאי טַעֲמָא בְּגִין דִּלְבָתַר דְּיִפּוֹק בַּר נַשׁ מֵהַאי עָלְמָא לֵית בֵּיהּ חֵילָא לְמֶעְבַּד מִידִי וְלוֹמָר הַשְׁתָּא מִכָּאן וּלְהָלְאָה אֶעֱבִיד עוֹבָדִין טָבִין דְּוַדַּאי אֵין מַעֲשֵׂה וְחֶשְׁבּוֹן וָדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר וְגוֹ' אִי לָא זָכֵי בַּר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא לָא יִזְכֵּי בֵּיהּ לְבָתַר בְּהַהוּא עָלְמָא וְאוֹקְמוּהָ מַאן דְּלָא אַתְקִּין זַוְדִין לְמֵיהַךְ מֵהַאי עָלְמָא לָא יֵיכוּל בְּהַהוּא עָלְמָא. וְאִית עוֹבָדִין טָבִין דְּעָבִיד בַּר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא דְּיֵיכוּל מִנַּיְהוּ הָכָא וְכֹלָּא אִשְׁתָּאַר לְעָלְמָא דְּאָתֵי וּלְאִתְזָנָא מִנַּיְהוּ, תָּא חֲזֵי יוֹסֵף זָכָה בְּהַאי עָלְמָא וְזָכָה בְעָלְמָא דְּאָתֵי בְּגִין דְּבָעָא לְאִתְאֲחָדָא בְּאִשָּׁה יִרְאַת יְיָ כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (בראשית ל''ט) וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים וּבְגִין כָּךְ זָכָה לְמִשְׁלָט בְּהַאי עָלְמָא וְזָכָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל מַה כְּתִיב (שם מ''ז) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְהָכֵי אִתְחֲזֵי דְּהָא הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק אִיהוּ לָקִיט כֹּלָּא וְכָל עוֹתָרָא בֵּיהּ קַיְּמָא, וְדָא הִיא רָזָא דִּכְתִיב (שם א) וַיִּתֵּן אוֹתָם אֱלֹקִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם וְכֹלָּא אִיהוּ כִּדְקָא יָאוּת וַדַּאי יוֹסֵף בָּעֵי לְמִשְׁלָט עַל מַלְכוּתָא, וְתָא חֲזֵי כְּתִיב וַיַּרְכֵּב אוֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה מַאן מִרְכֶּבֶת הַמִשְׁנֶה קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד לֵיהּ לַצַדִיק שַׁלִּיטָא בְּגִין דְּהָא מִנֵּיהּ אִתְזָן עָלְמָא וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְזָנָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִית לֵיהּ רְתִיכָא עִלָּאָה וְאִית לֵיהּ רְתִיכָא תַּתָּאָה, רְתִיכָא תַּתָּאָה אִיהִי מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה, וְיוֹסֵף צַדִּיק אִקְּרֵי וְלֵיהּ אִתְחֲזֵי לְמֶהֱוֵי רָכִיב עַל מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכֹלָּא אִיהוּ בְּרָזָא לְמֶהֱוֵי כְּגַוְנָא דִּלְעֵילָא:

תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר (קהלת ט') רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה וְגוֹ': בֹּא וּרְאֵה, מִקְרָא זֶה בְּסוֹד עֶלְיוֹן הוּא, וּבֵאֲרוּהוּ, רְאֵה חַיִּים, הוּא חַיִּים שֶׁל עוֹלָם הַבָּא. כִּי אַשְׁרֵי הוּא הָאָדָם הַזּוֹכֶה בּוֹ כָּרָאוּי לִהְיוֹת. עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ: זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁבָּהּ כָּתוּב אַהֲבָה, שֶׁכָּתוּב, וְאַהֲבַת עוֹלָם אַהֲבְתִּיךְ. מָתַי, הוּא בְּעֵת שֶׁצַד הַיָּמִין אוֹחֵז בָּהּ שֶׁכָּתוּב, עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךְ: מִשּׁוּם שֶׁהִיא, נִקְשְׁרָה בַּחַיִּים, וְהִיא, עוֹלָם שֶׁשּׁוֹרִים בּוֹ חַיִּים, כִּי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא הַנוּקְבָא אֵין חַיִּים שׁוֹרִים בּוֹ, מִשּׁוּם, שֶׁהוּא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְאֵין אוֹרוֹתָיו שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ מַגִּיעִים כָּאן לָעוֹלָם הַזֶּה, וְנִסְתַּלְּקוּ מִן הָעוֹלָם בַּיּוֹם שֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁכָּתוּב, (ישעיה י''ג) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ. מַהוּ, חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ. הַיְנוּ שֶׁאוֹרוֹ עָלָה לְמַעְלָה, וְאֵינוֹ מֵאִיר לְמַטָּה, כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב (שם נ''ו) הַצַדִּיק אָבַד וְגוֹ'. כִּי הוּא חֶלְקְךְ בַחַיִּים: זֶה הוּא זִוּוּג הַשֶּׁמֶשׁ עִם הַלְּבָנָה. וּצְרִיכִים לָבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בַּלְּבָנָה וְהַלְּבָנָה בַּשֶּׁמֶשׁ, שֶׁלֹּא לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם. וְזֶה הוּא חֶלְקוֹ שֶׁל הָאָדָם לָבֹא בָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא. מַה כָּתוּב אַחֲרָיו, (קהלת ט') כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךְ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךְ עֲשֵׂה וְגוֹ'. מִקְרָא זֶה יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, שֶׁאוֹמֵר, כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךְ לַעֲשׂוֹת, וְכִי הֻתְּרָה הָרְצוּעָה, שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל. וּמֵשִׁיב, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךְ כָּתוּב, מַהוּ בְּכֹחֲךְ, זֶהוּ נִשְׁמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם, שֶׁהוּא כֹּחוֹ שֶׁל הָאָדָם, לִזְכּוֹת לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. פֵּרוּשׁ אַחֵר, בְּכֹחֲךְ זוֹ הִיא הָאִשָּׁה שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהִיא הַכֹּחַ לְהִתְגַבֵּר בָּהּ, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִזְכּוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּאוֹתוֹ הַכֹּחַ, כְּדֵי שֶׁיִּתְגַבֵּר בָּהּ בָּעוֹלָם הַבָּא. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁצְרִיכִים לְהִתְגַבֵּר בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. הוּא מִשּׁוּם, שֶׁלְאַחַר שֶׁהָאָדָם יוֹצֵא מֵעוֹלָם הַזֶּה, אֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ, שֶׁיֹּאמַר, עַתָּה, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, אֶעֱשֶׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים. כִּי וַדַּאי אֵין מַעֲשֵׂה וְחֶשְׁבּוֹן וָדַעַת וְגוֹ'. וְאִם לֹא זָכָה אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יִזְכֶּה אַחַר כָּךְ בָּעוֹלָם הַבָּא, וּבֵאֲרוּהָ, מִי שֶׁלֹּא הֵכִין צֵדָה לַדָּרֶךְ לָלֶכֶת מֵעוֹלָם הַזֶּה לֹא יֹאכַל בָּעוֹלָם הַבָּא. וְיֵשׁ מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאוֹכֵל מֵהֶם כָּאן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכָל הַשָּׂכָר נִשְׁאָר לָעוֹלָם הַבָּא, לִזּוֹן מֵהֶם. בֹּא וּרְאֵה, יוֹסֵף, זָכָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְזָכָה בָּעוֹלָם הַבָּא, מִשּׁוּם שֶׁרָצָה לְהִתְיַחֵד בְּאִשָּׁה יִרְאַת ה', כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב, (בראשית ל''ט) וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים, וּמִשּׁוּם זֶה זָכָה לִמְשׁוֹל בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְזִכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל. מַה כְּתִיב, וַיְלַקֵּט יוֹסֵף וְגוֹ': שֶׁכֵּן רָאוּי לִהְיוֹת, כִּי אוֹתוֹ הַנָּהָר הַנִּמְשָׁךְ וְיוֹצֵא מֵעֵדֶן, מְלַקֵּט הַכֹּל, וְכָל הָעֲשִׁירוּת נִמְצָא בּוֹ. וְזֶהוּ סוֹד שֶׁכָּתוּב, (שם א') וַיִּתֵּן אוֹתָם אֱלֹקִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וְהַכֹּל הוּא כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת, כִּי וַדַּאי שֶׁיּוֹסֵף, הָיָה צָרִיךְ לִמְשׁוֹל עַל הַמַּלְכוּת. וּבֹא וּרְאֵה, כָּתוּב וַיַּרְכֵּב אוֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה. מַהוּ מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה, וּמֵשִׁיב, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אֶת הַצַדִּיק, מוֹשֵׁל, מִשּׁוּם שֶׁמִּמֶּנוּ נִזּוֹן הָעוֹלָם, וּמִמֶּנּוּ הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת נִזּוֹן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ לוֹ מֶרְכָּבָה עֶלְיוֹנָה, וְיֵשׁ לוֹ מֶרְכָּבָה תַּחְתּוֹנָה, וְהַמֶּרְכָּבָה הַתַּחְתּוֹנָה נִקְרֵאת מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה. וְיוֹסֵף נִקְרָא צַדִּיק, וְרָאוּי לוֹ לִהְיוֹת רוֹכֵב עַל מִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַכֹּל הוּא בְּסוֹד הָעֶלְיוֹן, לִהְיוֹת כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' ע''ז פי''ב

א. אֵין מְגַלְּחִין פְּאַת הָרֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים הַנָּכְרִים וְכֹהֲנֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י''ט) לֹא תַקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְחַיָּיב עַל כָּל פֵּאָה וּפֵאָה לְפִיכָךְ הַמְּגַלֵּחַ שְׁנֵי צְדָעָיו אֲפִילוּ בְבַת אַחַת וְהַתְרָאָה אַחַת לוֹקֶה שְׁתַיִם. אֶחָד הַמְּגַלֵּחַ הַפֵּאוֹת בִּלְבַד וּמַנִּיחַ שְׂעַר כָּל הָרֹאשׁ וְאֶחָד הַמְּגַלֵּחַ כָּל הָרֹאשׁ כְּאֶחָד לוֹקֶה הוֹאִיל וְגִלַּח כָּל הַפֵּאוֹת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ הַמְּגַלֵּחַ אֲבָל אִישׁ הַמִּתְגַּלֵּחַ אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אִם כֵּן סִיֵּיעַ לַמְּגַלֵּחַ וְהַמְּגַלֵּחַ אֶת הַקָּטָן לוֹקֶה: ב. הָאִשָׁה שֶׁגִּלְּחָה פְּאַת רֹאשׁ הָאִישׁ אוֹ שֶׁנִּתְגַלְּחָה פְּטוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ כָּל שֶׁיֵּשְׁנוֹ בְּבַל תַּשְׁחִית יֶשְׁנוֹ בְּבַל תַּקִּיף וְאִשָּׁה שֶׁאֵינָה בְּבַל תַּשְׁחִית לְפִי שֶׁאֵין לָהּ זָקָן אֵינָה בְּבַל תַּקִּיף לְפִיכָךְ הָעֲבָדִים הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם זָקָן אֲסוּרִים בְּהַקָּפָה: ג. כָּל מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין חוּץ מִבַּל תַּשְׁחִית וּבַל תַּקִּיף וּבַל יְטַמֵּא כֹּהֵן לַמֵּתִים. וְכָל מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁהִיא מִזְּמַן לִזְמַן וְאֵינָה תְדִירָה נָשִׁים פְּטוּרוֹת חוּץ מִקִּידוּשׁ הַיּוֹם וַאֲכִילַת מַצָה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח וַאֲכִילַת הַפֶּסַח וּשְׁחִיטָתוֹ וְהַקְהֵל וְשִׂמְחָה שֶׁהַנָּשִׁים חַיָּיבוֹת:

מוסר

מספר חרדים דף מ''ח ע''א

כְּתִיב (תהלים י''ט) הַנֶּחֱמָדִים מִזָהָב וּמִפָּז רָב וְגו' בָּא לְהַלְהִיב לֵב הָעָם זָהָב לָהֶם הַמְּמַלְּאִים בָּתֵּיהֶם כֶּסֶף שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּא מַטְבֵּעַ הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף הַגַשְׁמִי בָּטֵל אֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם לָכֵן יִזְדַּרְזוּ לַזָהָב וְלַכֶּסֶף אֲשֶׁר שָׁם לְהוֹלִיךְ בְּיָדָם וְהַיְינוּ דְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה צַדִּיקִים מְסַגְלִים תּוֹרָה וּמִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְכֵן הָאוֹהֲבֵי תַּעֲנוּגִים יִתְלַהֵב לִבָּם לְבַקֵּשׁ לָהֶם תַּעֲנוּג דִּכְתִיב (תהלים שם) וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְגו' כְּתִיב (בראשית ו') אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ הַיְינוּ שֶׁהָיָה מִתְבּוֹדֵד עִם יוֹצְרוֹ וְאֵין לוֹ חֶבְרָה עִם בְּנֵי אָדָם אִי נָמֵי מֵרוֹב הֶרְגֵּלוֹ בְּהִתְבּוֹדְדוּת אַף שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם לֹא הָיוּ מַטְרִידִין דַעְתּוֹ כִּי הָיוּ כְּלֹא הָיוּ בְעֵינָיו וְהַיְינוּ דְאָמַר הַמְּשׁוֹרֵר בְּעָמְדִי תּוֹךְ קְהָלֶךָ צוּר לְרוֹמֵם לְךָ אֶכְרַע וְאֶכּוֹף רֹאשׁ וְקוֹמָה כְּלוֹמַר וְאֵין חֶבְרָתָם מַטְרֶדֶת אוֹתִי לְהִתְפָּרֵד מַחֲשַׁבְתִּי מִמְּךָ כִּי כָּל הָעוֹלָם עֶדְרֵי צֹאן וְהוּא יִתְבָּרַךְ הָרוֹעֶה לְבַדּוֹ וּמַשְׁגִּיחַ עַל כָּל פְּרָטִי וּפְרָטִי וְכָל פְּרָטִי אֵין לוֹ לְהַשְׁגִּיחַ אֶלָּא עַל הָרוֹעֶה כִּי הַכֹּל שָׁוִין לְפָנָיו וְאֵין יִתְרוֹן לָזֶה מִזֶּה וְהַיְינוּ דְאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים כ''ב) ה' רוֹעִי לֹא אֶחְסָר כִּי אֵינִי חָסֵר כִּי כֻלָּנוּ שָׁוִין וּכְמוֹ כֵּן הוּא רוֹעֶה אוֹתִי בִּפְרָטוּת כְּמוֹ לִשְׁאָר בְּרוּאָיו גַם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי וְאֵין מִי שֶׁיּוּכַל לְהַזִּיקֵנִי בְּלֹא רְשׁוּתָךְ וּמִי שֶׁמַּכֶּה הִיא רְצוּעָה וְשֵׁבֶט שֶׁהָרוֹעֶה מַכֶּה אוֹתִי בָּהּ עַל דֶּרֶךְ (ישעי' י') הוֹי אַשׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּכְתִיב (ש''ב ט''ז) ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וְאִם כֵּן שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמוּנִי:

מקץ יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲל֛וֹם בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְר֥וֹן חֲלֹמ֖וֹ חָלָֽמְנוּ: וַחֲלֵמְנָא חֶלְמָא בְּלֵילְיָא חַד אֲנָא וָהוּא גְּבַר כְּפִשְׁרַן חֶלְמֵהּ חֲלֵמְנָא:

רש''י איש כפתרון חלומו. חלום הראוי לפתרון שנפתר לו ודומה לו:

(יב) וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַ֨נְּסַפֶּר-ל֔וֹ וַיִּפְתָּר-לָ֖נוּ אֶת-חֲלֹֽמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּֽחֲלֹמ֖וֹ פָּתָֽר: וְתַמָּן עִמָּנָא עוּלֵם עִבְרָאָה עַבְדָא לְרַב קָטוֹלַיָּא וְאִשְׁתָּעֵינָא לֵהּ וּפָשַׁר לָנָא יָת חֶלְמָנָא גְּבַר כְּחֶלְמֵהּ פָּשָׁר:

רש''י נער עברי עבד. ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה. מזכירו בלשון בזיון: נער. שוטה ואין ראוי לגדלה: עברי. אפילו לשוננו אינו מכיר: עבד. וכתוב בנמוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים: איש כחלומו. לפי החלום וקרוב לענינו:

(יג) וַיְהִ֛י כַּֽאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר-לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה אֹתִ֛י הֵשִׁ֥יב עַל-כַּנִּ֖י וְאֹת֥וֹ תָלָֽה: וַהֲוָה כְּמָא דִּי פָשַׁר לָנָא כֵּן הֲוָה יָתִי אֲתֵיב עַל שִׁמּוּשִׁי וְיָתֵהּ צְלָב:

רש''י השיב על כני. מי שבידו להשיב, והוא פרעה הנזכר למעלה, כמו שאמר (לעיל י) פרעה קצף על עבדיו, הרי מקרא קצר ולא פרש מי השיב, לפי שאין צריך לפרש מי השיב, וכן דרך כל מקראות קצרים על מי שעליו לעשות הם סותמים את הדבר:

(יד) וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת-יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן-הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל-פַּרְעֹֽה: וּשְׁלַח פַּרְעֹה וּקְרָא יָת יוֹסֵף וְאַרְהָטוּהִי מִן בֵּית אֲסִירֵי וְסַפַּר וְשַׁנִּי כְסוּתֵהּ וְעַל לְוַת פַּרְעֹה:

רש''י מן הבור. מן בית הסוהר שהוא עשוי כמין גמא, וכן כל בור שבמקרא לשון גמא הוא, ואף אם אין בו מים קרוי בור פוש''א בלע''ז : ויגלח. מפני כבוד המלכות:

(טו) שני וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל-יוֹסֵ֔ף חֲל֣וֹם חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַֽאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ: וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף חֶלְמָא חֲלֵמִית וּפָשַׁר לֵית לֵהּ וַאֲנָא שִׁמְעֵית עֲלָךְ לְמֵימַר דְּאַתְּ שָׁמַע חֶלְמָא לְמִפְשַׁר יָתֵהּ:

רש''י תשמע חלום לפתר אתו. תאזין ותבין חלום לפתר אתו: תשמע. לשון הבנה והאזנה, כמו (להלן מב כג) שומע יוסף, (דברים כח מט) אשר לא תשמע לשונו, אינטינדר''א בלע''ז :

נביאים - מלכים א - פרק ג

(כה) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ גִּזְר֛וּ אֶת-הַיֶּ֥לֶד הַחַ֖י לִשְׁנָ֑יִם וּתְנ֤וּ אֶֽת-הַחֲצִי֙ לְאַחַ֔ת וְאֶֽת-הַחֲצִ֖י לְאֶחָֽת: וַאֲמַר מַלְכָּא פְּסוּקוּ יַת רַבְיָא חַיָא לִתְרֵין גִּזְרִין וְהָבוּ פַלְגָּא לַחֲדָא וּפַלְגָּא לַחֲדָא : (כו) וַתֹּ֣אמֶר הָאִשָּׁה֩ אֲשֶׁר-בְּנָ֨הּ הַחַ֜י אֶל-הַמֶּ֗לֶךְ כִּֽי-נִכְמְר֣וּ רַחֲמֶיהָ֮ עַל-בְּנָהּ֒ וַתֹּ֣אמֶר | בִּ֣י אֲדֹנִ֗י תְּנוּ-לָהּ֙ אֶת-הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת אַל-תְּמִיתֻ֑הוּ וְזֹ֣את אֹמֶ֗רֶת גַּם-לִ֥י גַם-לָ֛ךְ לֹ֥א יִהְיֶ֖ה גְּזֹֽרוּ: וַאֲמָרַת אִתְּתָא דִּי בְרָהּ חַיָא לְמַלְכָּא אֲרֵי אִתְגְּלָלוּ רַחֲמַהָא עַל בְּרַהּ וַאֲמַרַת בְּבָעוּ רִבּוֹנִי הַבוּ לָהּ יַת רַבְיָא חַיָא וּמִקְטַל לָא תִקְטְלוּנֵּיה וְדָא אָמְרָא אַף דִּילִי אַף דִּי לִיךְ לָא יְהֵי פְּסוּקוּ : (כז) וַיַּ֨עַן הַמֶּ֜לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר תְּנוּ-לָהּ֙ אֶת-הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת לֹ֣א תְמִיתֻ֑הוּ הִ֖יא אִמּֽוֹ: וַאֲתֵיב מַלְכָּא וַאֲמַר הָבוּ לָהּ יַת רַבְיָא חַיָא ומִקְטָל לָא תִקְטְלוִּנֵּיהּ הִיא אִמֵּיהּ :

רש''י היא אמו . בת קול הופיעה ואמרה : היא אמו ( מכות כג ב ) :

(כח) וַיִּשְׁמְע֣וּ כָל-יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת-הַמִּשְׁפָּט֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁפַ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י רָא֔וּ כִּֽי-חָכְמַ֧ת אֱלֹהִ֛ים בְּקִרְבּ֖וֹ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּֽט: (ס) וּשְׁמָעוּ כָל יִשְּׂרָאֵל יַת דִּינָא דְּדַן מַלְכָּא וּדְחִלוּ מִן קֳדָם מַלְכָּא אֲרֵי חֲזוּ אֲרֵי חָכְמְתָא מִן קֳדָם יְיָ בִּמְעוֹהִי לְמֱעְבַּד דִּינָא : ד (א) וַֽיְהִי֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מֶ֖לֶךְ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵֽל: (ס) וַהֲוָה מַלְכָּא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא עַל כָּל יִשְּׂרָאֵל :

רש''י מלך על כל ישראל . משראו בחכמתו , שמחו כולם במלכותו :

כתובים - משלי - פרק ט

(ז) יֹ֤סֵ֨ר | לֵ֗ץ לֹקֵ֣חַֽ ל֣וֹ קָל֑וֹן וּמוֹכִ֖יחַ לְרָשָׁ֣ע מוּמֽוֹ: דְּרָדֵי מְמִיקְנָא נָסֵיב לֵיהּ צַעֲרָא וּמַכְסְנוּתָא לְרַשִּׁיעָא מוּמָא הוּא לֵיהּ :

רש''י ומוכיח לרשע מומו . מום הוא למוכיח שזה מחרפו ואינו שומע לו זו היא אזהרה שאסור לדבר עם המסיתים מדרך הישרה אפילו להוכיחם ולקרבם :

(ח) אַל-תּ֣וֹכַח לֵ֭ץ פֶּן-יִשְׂנָאֶ֑ךָּ הוֹכַ֥ח לְ֝חָכָ֗ם וְיֶאֱהָבֶֽךָּ: לָא תְכוּס לִמְמִקְנָא דְלָא נִסְנְיָךְ אֲכֵיס לְחַכִּימָא דְנִרְחֲמָךְ : (ט) תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם-ע֑וֹד הוֹדַ֥ע לְ֝צַדִּ֗יק וְי֣וֹסֶף לֶֽקַח: אֲלֵיף לְחַכִּימָא וְיִתְחַכֵּם תּוּב אוֹדַע לְצַדִיקָא וְיוֹסֵף מַנְדְּעָא :

רש''י תן לחכם ויחכם עוד . לתלמיד הגון ( שנה ) ומדרש אגדה נאמר לנח מכל הבהמה הטהורה וגו' ( בראשית ו ) וכשיצא ויקח מכל הבהמה וגו' ( שם ) אמר מה ראה הקב''ה להרבות באלו אלא שרצה שאקריב לו מהן : הודע לצדיק . חכמה . והוא יוסף לקח . מדעתו ועל שמועתו :

(י) תְּחִלַּ֣ת חָ֭כְמָה יִרְאַ֣ת יְהוָ֑ה וְדַ֖עַת קְדֹשִׁ֣ים בִּינָֽה: שֵׁירוּי דְּחָכְמְתָא דְחַלְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא וִידִיעֲתָא דְקַדִּישֵׁי בְיוּנָא :

רש''י תחלת חכמה יראת ה' , ודעת קדושים . היא עיקר הבינה :

(יא) כִּי-בִ֭י יִרְבּ֣וּ יָמֶ֑יךָ וְיוֹסִ֥יפוּ לְּ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים: מְטוּל דְּבָהּ נִסְגְּיָן יוֹמָתָךְ וְיוֹסְפוּן לָךְ שְׁנַיָא דְחַיֵּי :

רש''י ויוסיפו לך שנות חיים . שנים של חיים הם של פרנסה ועושר :

משנה יבמות פרק י

א. הָאִשָׁה שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעֲלִיךְ, וְנִסֵת, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַעֲלָהּ, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וּצְרִיכָה גֵט מִזֶּה וּמִזֶּה. וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה וְלֹא פֵרוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְלָאוֹת, לֹא עַל זֶה, וְלֹא עַל זֶה. אִם נָטְלָה מִזֶּה וּמִזֶּה, תַּחֲזִיר. וְהַוָּלָד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶה. וְלֹא זֶה וָזֶה מִטַּמְּאִין לָהּ, וְלֹא זֶה וָזֶה זַכָּאִין לֹא בִמְצִיאָתָהּ וְלֹא בְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וְלֹא בַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. הָיְתָה בַת יִשְׂרָאֵל, נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה, וּבַת לֵוִי מִן הַמַּעֲשֵׂר, וּבַת כֹּהֵן מִן הַתְּרוּמָה. וְאֵין יוֹרְשִׁים שֶׁל זֶה וְיוֹרְשִׁים שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁים אֶת כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם מֵתוּ, אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּתֻבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ מֵאָחִיו שֶׁל רִאשׁוֹן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ, וְאֵין הַוָּלָד מִמֶּנּוּ מַמְזֵר. וְאִם נִסֵת שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, מֻתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ:

ברטנורה   (א) האשה. ואמרו לה מת בעליך. שאמר לה עד אחד מת בעליך ונשאת על פי עד אחד. ולפיכך תצא מזה ומזה כדין אשת איש שזנתה שאסורה לבעל ואסורה לבועל, דלאו אנוסה היא, ואף על גב דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה משום עגונה, טעמא מאי משום דהיא גופה דייקא ומנסבא, והך דלא דייקא קנסינן לה. אבל נשאת על פי שני עדים שאמרו לה מת בעלך, הא אמרינן בסיפא נשאת שלא על פי ב''ד כלומר שלא היתה צריכה להיתר ב''ד כיון שהיו שני עדים מעידין בדבר, מותרת לחזור לבעלה הראשון, דאנוסה היא, דמאי הוה לה למעבד. ובגמרא מוכח דלית הלכתא הכי, אלא לא שנא נשאת על פי ב''ד בעד אחד ולא שנא נשאת ע''פ שני עדים אם בא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה: וצריכה גט מזה ומזה. טעמא דבעיא גט משני, שכשרואים את הראשון חי סבורים שגרשה וע''י כן נשאה שני ואשתו גמורה היא, ואם מוציאה בלא גט נמצאת אשת איש יוצאה בלא גט: ולא בלאות. שנאבדו, אבל בלאותיה הקיימים לא הפסידה: והולד ממזר מזה ומזה. אם ילדה מן השני, ממזר גמור. ואם החזירה הראשון וילדה, הוי ממזר מדבריהם: לא זה וזה זכאין במציאתה. דטעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה, משום איבה, הכא תיהוי לה איבה ואיבה: ולא במעשה ידיה. דטעמא מאי אמור רבנן מעשה ידיה לבעלה משום מזוני, והכא דמזוני לית לה, מעשה ידיה לאו דיליה: ולא בהפרת נדריה. דטעמא מאי בעל מיפר נדרי אשתו, כי היכי דלא תתגנה על בעלה, הכא תתגנה ותתגנה: נפסלה מן הכהונה. דזונה היא: מן המעשר. קנסא היא. דבת לוי שזנתה לא נפסלה מן המעשר: מן התרומה. אפילו תרומה דרבנן: יורשים כתובתה. כתובת בנין דכרין: חולצין ולא מיבמין. אחיו של ראשון חולץ מדאורייתא ורבנן גזור דלא ליבם, ואחיו של שני חולצין מדרבנן כי היכי דבעיא גט משני מדרבנן: ביאתה או חליצתה. ארישא פליג דקתני ולא מיבמין: ואין הולד ממנו ממזר. אם החזירה ראשון. ולית הלכתא לא כר' יוסי ולא כר' אליעזר ולא כר''ש: נשאת שלא ברשות. ב''ד, כגון שאמרו לה שני עדים מת בעליך שאינה צריכה להיתר ב''ד:

ב. נִסֵּת עַל פִּי בֵית דִּין, תֵּצֵא, וּפְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן. לֹא נִסֵת עַל פִּי בֵית דִּין, תֵּצֵא, וְחַיֶּבֶת בַּקָּרְבָּן. יָפֶה כֹּחַ בֵּית דִּין, שֶׁפּוֹטְרָהּ מִן הַקָּרְבָּן. הוֹרוּהָ בֵית דִּין לִנָּשֵׂא, וְהָלְכָה וְקִלְקְלָה חַיֶּבֶת בַּקָּרְבָּן, שֶׁלֹּא הִתִּירוּהָ אֶלָּא לִנָּשֵׂא:

ברטנורה   (ב) ופטורה מן הקרבן. דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור מן הקרבן: שלא על פי בית דין. אלא בשני עדים, חייבת בקרבן, דשוגגת היא. ולית הלכתא כי הא מתניתין, אלא בין נשאת ע''פ בית דין בעד אחד בין ע''פ שני עדים, חייבין בקרבן היא ובעלה השני:

ג. הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ וּבְנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעֲלִיךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנֵךְ, וְנִשֵּׂאת, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ חִלּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים, תֵּצֵא וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן מַמְזֵר. אָמְרוּ לָהּ, מֵת בְּנֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעֲלִיךְ, וְנִתְיַבְּמָה, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ, חִלּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים, תֵּצֵא וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן מַמְזֵר. אָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעֲלִיךְ, וְנִסֵת, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ, קַיָּם הָיָה וָמֵת, תֵּצֵא, וְהַוָּלָד רִאשׁוֹן מַמְזֵר, וְהָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַמְזֵר. אָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעֲלִיךְ וְנִתְקַדְּשָׁה, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַעֲלָהּ, מֻתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ אַחֲרוֹן גֵּט, לֹא פְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא, (ויקרא כא) וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ, וְלֹא מֵאִישׁ שֶׁאֵינוֹ אִישָׁהּ:

ברטנורה   (ג) ואחר כך מת בנך. ולא הוזקקה ליבום: ונשאת. לשוק: ראשון ואחרון. ראשון שלפני השמועה, ואחרון שלאחר השמועה. וכר''ע מתוקמא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין, ואינה הלכה:

ד. מִי שֶׁהָלְכָה אִשְׁתּוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ מֵתָה אִשְׁתְּךָ, וְנָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּאת אִשְׁתּוֹ, מֻתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ. הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. וְאִם מֵתָה רִאשׁוֹנָה, מֻתָּר בַּשְּׁנִיָּה. אָמְרוּ לוֹ, מֵתָה אִשְׁתְּךָ, וְנָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לוֹ, קַיֶּמֶת הָיְתָה, וָמֵתָה, הַוָּלָד רִאשׁוֹן מַמְזֵר, וְהָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַמְזֵר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁפּוֹסֵל עַל יְדֵי אֲחֵרִים, פּוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְכָל שֶׁאֵין פּוֹסֵל עַל יְדֵי אֲחֵרִים, אֵינוֹ פוֹסֵל עַל יְדֵי עַצְמוֹ:

ברטנורה   (ד) מותרת לחזור לו. דקדושי שניה אינן כלום ובזנות בא עליה. ואמרינן בגמרא ושכב איש אותה (במדבר ח), שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה: ומותר בקרובות השניה. לישא בתה, דקיי''ל נושאים על האנוסה ועל המפותה: ר' יוסי אומר כל שפוסל ע''י אחרים פוסל ע''י עצמו. ר' יוסי שמעיה לתנא קמא דקאמר לא שנא דאזלי אשתו וגיסו שהוא בעל אחות אשתו למדינת הים ולא שנא דאזלי ארוסתו וגיסו, ובאו ואמרו לו מתה אשתך ומת גיסך ונשא את אחותה ואח''כ באו אשתו וגיסו, אשת גיסו אסורה על גיסו, ואשתו מותרת לו. וא''ל ר' יוסי ארוסתו וגיסו דאיכא למימר תנאה הוי בקדושין והאי דנסיב לאחותה שפיר קנסיב ובעיא גט מיניה דלא לימרו אשת איש יוצאת בלא גט, דפסיל לה ע''י אחרים דהיינו גיסו, דכיון דנפקא מיניה בגיטא אפסלא לה מבעלה, פוסל נמי ע''י עצמו ואתסרא ליה אתתיה עליה דהויא אחות גרושתו, אבל היכא דאזלי אשתו וגיסו למדינת הים וקא נסיב לה לאחותה דליכא למימר תנאה הוה ליה בנשואין ושפיר קנסיב לה להאי כדאיכא למימר באירוסין, ולא בעיא גט מיניה ולא קפסיל ע''י אחרים דהא לא פסלה אשת גיסו אגיסו, אינו פוסל ע''י עצמו, ושריא ליה איתתיה שהרי אינה אחות גרושתו:

ה. אָמְרוּ לוֹ, מֵתָה אִשְׁתְּךָ, וְנָשָׂא אֲחוֹתָהּ מֵאָבִיהָ, מֵתָה, וְנָשָׂא אֲחוֹתָהּ מֵאִמָּהּ, מֵתָה, וְנָשָׂא אֲחוֹתָה מֵאָבִיהָ, מֵתָה, וְנָשָׂא אֲחוֹתָה מֵאִמָהּ וְנִמְצְאוּ כֻלָּן קַיָּמוֹת, מֻתָּר בָּרִאשׁוֹנָה, בַּשְּׁלִישִׁית, וּבַחֲמִישִׁית, וּפוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, וְאָסוּר בַּשְּׁנִיָּה וּבָרְבִיעִית, וְאֵין בִּיאַת אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. וְאִם בָּא עַל הַשְּׁנִיָּה לְאַחַר מִיתַת הָרִאשׁוֹנָה, מֻתָּר בַּשְּׁנִיָּה וּבָרְבִיעִית, וּפוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, וְאָסוּר בַּשְּׁלִישִׁית וּבַחֲמִישִׁית, וְאֵין בִּיאַת אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ:

ברטנורה   (ה) אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה מאביה. שלא מאמה, וחזרו ואמרו לו מתה השניה, ונשא אחותה של השניה מאמה ולא מאביה, ונמצאת זו השלישית נכריה אצל הראשונה, וחזרו ואמרו לו מתה זו השלישית, ונשא אחותה של שלישית זו מאביה ולא מאמה, נמצאת רביעית רחוקה מן השניה וכ''ש מן הראשונה, וחזרו ואמרו לו מתה זאת הרביעית: ונשא אחותה מאמה. והיא רחוקה מן השלישית וכן מן הראשונה ומן השניה, ואחר כך אמרו לו כולן קיימות: מותר בראשונה בשלישית ובחמישית. שאינן קרובות זו לזו. ואף על פי שהשלישית אחות השניה, שריא, דקדושי שניה לא תפסי, דאחות אשה היא לראשונה שלקחה מקודם, והויא לה כאנוסה ומפותה, ותניא, אנס אשה מותר לישא בתה, דלא אסרה תורה אלא אחות אשה בלבד, והיכא דלא תפסי קדושין לאו אחות אשה היא. וכן החמישית אע''פ שהיא אחות הרביעית, מותרת, דהואיל ותפסי קדושין בשלישית נמצאת ביאת רביעית שהיא אחות שלישית ביאת זנות ולא אסרה חמישית עליו: ופוטרות צרותיהן. אם מת ובא יבם ויבם אחת מהן פוטרת צרתה: ואסור בשניה. מפני הראשונה. וברביעית מפני השלישית: ואם בא על השניה לאחר מיתת הראשונה. שאמת היו הדברים של ראשונה, ושאר הדברים שקר היו, אסור בשלישית מפני השניה ובחמישית מפני הרביעית:

ו. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, הוּא פוֹסֵל עַל יְדֵי אַחִין, וְהָאַחִים פּוֹסְלִין עַל יָדוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא פוֹסֵל תְּחִלָּה, וְאַחִין פּוֹסְלִין תְּחִלָּה וָסוֹף. כֵּיצַד, בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, פָּסַל עַל יְדֵי אַחִין. בָּאוּ עָלֶיהָ אַחִין, וְעָשׂוּ בָהּ מַאֲמָר, נָתְנוּ גֵט אוֹ חָלְצוּ, פָּסְלוּ עַל יָדוֹ:

ברטנורה   (ו) בן תשע שנים ויום אחד פוסל. את היבמה לאחין אם בא עליה, דביאתו ביאה. או אם נתן גט או עשה בה מאמר, שיש לו גט ויש לו מאמר, אבל אינו גט גמור ולא מאמר גמור: אלא שהוא פוסל תחלה. בגמרא מפרש דבמאמר הוא פוסל תחלה ולא בסוף, שאם אחיו הגדול עשה מאמר ואח''כ עשה מאמר זה שהוא בן תשע שנים ויום אחד לא פסלה מאחיו, אבל בביאה פוסל בן תשע שנים ויום אחד בין בתחלה בין בסוף. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אלא הוא פוסל תחלה והן פוסלין תחלה וסוף. במה דברים אמורים, במאמר, אבל ביאה אפילו בסוף נמי פסיל, כיצד, בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו וכו':

ז. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ אָחִיו שֶׁהוּא בֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, פָּסַל עַל יָדוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא פָסַל:

ברטנורה   (ז) פסל על ידו. דהוי ליה כמאמר אחר מאמר דשניהם תופסין בה: ר''ש אומר לא פסל. דביאת בן תשע לר''ש ספק קניא ספק לא קניא, אי קניא קניא לגמרי ולא מהניא ביאת אחיו, ואי לא קניא הוה ליה כמי שלא בעל לא הוא ולא אחיו, הילכך לא פסל. ואין הלכה כרבי שמעון:

ח. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא עַל צָרָתָהּ, פָּסַל עַל יְדֵי עַצְמוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא פָסַל, בֶּן תֵשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וָמֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, נָשָׂא אִשָּׁה וָמֵת, הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה:

ברטנורה   (ח) בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתיבמת. שיש עליה זיקת שני יבמין, שבביאתו של זה הקטן שהוא כמאמר בגדול לא יצאת מידי זיקת נפילה ראשונה, וחלה עליה זיקת נפילה שניה, ותנן בפרק ד' אחים, מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין: נשא אשה. שאינה יבמתו, ומת ולו אחים: הרי זו פטורה. דאע''ג דביאתו ביאה אין קנינו קנין כלום עד שיביא שתי שערות, אבל ביבמה הואיל וזקוקה לו עשו אותה רבנן כמאמר:

ט. בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וּמִשֶּׁהִגְדִּיל נָשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת וָמֵת, אִם לֹא יָדַע אֶת הָרִאשׁוֹנָה מִשֶּׁהִגְדִּיל, הָרִאשׁוֹנָה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, וְהַשְּׁנִיָּה אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְיַבֵּם לְאֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה, וְחוֹלֵץ לַשְּׁנִיָּה. אֶחָד שֶׁהוּא בֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, וְאֶחָד שֶׁהוּא בֶן עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת:

ברטנורה   (ט) אם לא ידע הראשונה משהגדיל, ראשונה חולצת ולא מתיבמת. דזיקת שני יבמין עליה הואיל ולא ידעה משהגדיל לא יצאת ידי נפילה ראשונה: רבי שמעון אומר מיבם לאיזה שירצה. דלית ליה לרבי שמעון זיקת שני יבמין. והכי נמי אמרינן בפרק ארבעה אחים: וחולץ לשניה. דהא לאו צרות נינהו לאפטורי חדא ביבום חברתה, ויבומי תרווייהו לא, הואיל והויא צרתה במקצת מאמר דרבנן, מחזו כשתי יבמות הבאות מבית אחד: אחד בן תשע ואחד בן עשרים. שניהן שוין לכל האמור למעלה, דכל כמה דלא אייתי שתי שערות קטן הוא, עד שיהיה בן ל''ה שנה, ואם הגיע לחמש ושלשים שנה ולא הביא שתי שערות אף על פי שלא נראו בו סימני סריס המפורשים למעלה, הרי זה סריס חמה:

גמרא יבמות דף מ''ז ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן גֵּר שֶׁבָּא לְהִתְגַּיֵּיר בִּזְמַן הַזֶּה אוֹמְרִים לוֹ מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּיר אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בִּזְמַן הַזֶּה דְּווּיִם דְּחוּפִים סְחוּפִים וּמְטוּרָפִים וְיִסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶם. אִם אוֹמֵר יוֹדֵעַ אֲנִי וְאֵינִי כְדַאי מְקַבְּלִין אוֹתוֹ מִיָּד וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצַת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצַת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עוֹנְשָׁן שֶׁל מִצְוֹת אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁעַד שֶׁלֹּא בָּאתָ לְמִדָּה זוּ אָכַלְתָּ חֵלֶב אִי אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת חִלַּלְתָּ שַׁבָּת אִי אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה. וְעַכְשָׁיו אָכַלְתָּ חֵלֶב עָנוּשׁ כָּרֵת חִלַּלְתָּ שַׁבָּת עָנוּשׁ סְקִילָה. וּכְשֵׁם שֶׁמּוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְוֹת כָּךְ מוֹדִיעִין אוֹתוֹ מַתַּן שְׂכָרָן. אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ עָשׂוּי אֶלָּא לַצַדִּיקִים וְיִשְׂרָאֵל בִּזְמַן הַזֶּה אֵינָם יְכוֹלִים לְקַבֵּל לֹא רוֹב טוֹבָה וְלֹא רוֹב פּוּרְעָנוּת. וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו קִבֵּל מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. נִשְׁתַּיְּירוּ בוֹ צִיצִין הַמְּעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה חוֹזְרִין וּמָלִין אוֹתוֹ שֵׁנִית. נִתְרַפָּא מַטְבִּילִין אוֹתוֹ מִיָּד וּשְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִין עַל גַּבָּיו וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצַת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצַת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. טָבַל וְעָלָה הֲרֵי הוּא כְיִשְׂרָאֵל לְכָל דְּבָרָיו. אִשָּׁה. נָשִׁים מוֹשִׁיבוֹת אוֹתָהּ בְּמַיִם עַד צַוָּארָהּ וּשְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים עוֹמְדִים לָהּ מִבַּחוּץ וּמוֹדִיעִין אוֹתָהּ מִקְצַת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצַת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר. וּבְמָקוֹם שֶׁנִּדָּה טוֹבֶלֶת שָׁם גֵּר וְעֶבֶד מְשׁוּחְרָר טוֹבְלִין וְכָל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בַּטְּבִילָה חוֹצֵץ בְּגֵר וּבְעֶבֶד מְשׁוּחְרָר וּבְנִדָּה:

רש''י סחופים. שפלים וכפויין כמו סחופי כסא כפיית הכלי: ואיני כדאי. ואיני ראוי להשתתף בצרתן ומי יתן ואזכה לכך: ומודיעים אותו. לקמן מפרש טעמא דכולה מתניתין: לא רוב טובה. לפי שיצר הרע מחזר אחריהן כדאמרינן במסכת סוכה ושמא תזוח דעתן עלייהו ויחטאו: ואין מרבין עליו. דברים לאיים עליו שיפרוש: ציצין. חתיכות בשר שלא נפרע' מילה כהלכתה: ומודיעין אותו מקצת מצות. דהשתא על ידי טבילה הוא נכנס לכלל גירות הלכך בשעת טבילת מצוה צריך לקבל עליו עול מצות: אחד גר ואחד עבד משוחרר. לקמן מפרש למאי הלכתא אקשינהו: ובמקום שנדה טובלת. בארבעים סאה: שם גר ועבד משוחרר טובלין. ואף על פי שאין טבילתן משום טומאה וטהרה כשאר טבילות: חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה. לבעלה ואף על פי שאין טבילתן לענין מגע טהרות כשאר טבילות:

זוהר מקץ דף קצ''ח ע''א

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּירוּהוּ רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (תהלים מ''ט) לָמָּה אִירָא בִימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי, תָּא חֲזֵי תְּלָת אִינָן דְּדָחֲלִין וְלָא יָדְעִין מִמַּה דָּחֲלִין וְאוֹקְמוּהָ, אֲבָל אִית מַאן דְּדָחִיל וְלָא יָדַע מִמַּה אִיהוּ דָּחִיל בְּגִין אִנּוּן חַטָּאֵי דְּלָא יָדַע דְּאִנּוּן חַטָּאִין וְלָא אַשְׁגַּח בְּהוּ וְאִיהוּ דָּחִיל מִימֵי רָע מַאן אִנּוּן יְמֵי רָע אִלֵּין אִנּוּן יוֹמִין דְּאִנּוּן אִזְדַּמְּנָן בְּהַהוּא רָע וּמַאן אִנּוּן (ד''א אִיהוּ) דָּא יֵצֶר הָרַע דְּאִיהוּ אִקְּרֵי רָע וְאִית לֵיהּ יוֹמִין יְדִיעָן דְּאִתְיְהִיב לֵיהּ רָשׁוּ בְּעָלְמָא לְאַסְטָאָה לְכָל אִנּוּן דִּמְסָאֲבֵי אָרְחַיְהוּ דְּמַאן דְּאָתֵי לְאִסְתַּאָבָא מְסָאֲבֵי לֵיהּ וְאִלֵּין אִנּוּן אִקְּרוּן יְמֵי רָע וְאִלֵּין מְמַנָּן עַל אִנּוּן חוֹבִין דְּדָשִׁין בְּהוּ בְּנֵי נְשָׁא בַּעֲקֵבַיְהוּ, תָּא חֲזֵי כָּל אִנּוּן דִּמְסָאֲבֵי אָרְחַיְהוּ כַּמָּה חֲבִילֵי טְהִירִין אִזְדַּמְּנָן לְגַבַּיְהוּ וּמְסָאֲבֵי לְהוּ, בְּאָרְחָא דְּבָעֵי בַּר נַשׁ לְמֵיהַךְ בְּהַהוּא אָרְחָא מְדַבְּרִין לֵיהּ מַמָּשׁ, אָתֵי בַּר נַשׁ לְאִתְדַכָּאָה כַּמָּה אִנּוּן דִּמְסַיְּעִין לֵיהּ, הָא תָּנֵינָן דְּכַד בַּר נַשׁ קָם בְּצַפְרָא בָּעֵי לְאַסְחָאָה יְדוֹי מִגּוֹ נָטְלָא דְּמַיָּא דְּאִיהוּ מָאנָא לִטּוֹל מִנֵּיהּ מַיָּא מִגּוֹ מָאן דְּאַסְחֵי יְדוֹי בְּקַדְּמִיתָא כְּמָה דְּאוֹקְמוּהָ, וְתָא חֲזֵי בְּגִין נָטְלָא דָּא אוֹקִימְנָא מִלָּה וְתוּ דְּבָעֵי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְנַטָּלָא יָדָא יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא בְּגִין לְשַׁלְּטָאָה יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא וְיִסְתְּחֵי יְמִינָא מִן שְׂמָאלָא וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נְטִילָא וְעַל דָּא מַאן דְּנָטִיל יְדוֹי יִטּוֹל יְמִינָא בִּשְׂמָאלָא לְאַשְׁלָטָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא בְּגִין דְּלָא יָהִיב דּוּכְתָּא לְיֵצֶר הָרַע לְשַׁלְּטָאָה כְּלָל וְהָא אוֹקִימְנָא, תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּדִינָא בִּישָׁא שָׁלְטָא לָא אָתִיב יָדֵיהּ מִלְּאַבְאָשָׁא, וּבְשַׁעְתָּא דִּימִינָא שָׁלְטָא עַל עַמִּין עכו''ם לְתַבְּרָא לוֹן חָיִיס קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלַיְהוּ וְלָא שָׁצֵי לוֹן, וּבְגִין כָּךְ כָּל מַאן דְּאִיהוּ חָטֵי בְּאִנּוּן חַטָּאִין דְּדָשׁ בְּהוּ בְּרַגְלוֹי לָא יָדַע בְּהוּ וְדָחִיל תָּדִירָא, דָּוִד מַלְכָּא הַוָּה אִסְתַּמָּר תָּדִיר מֵחוֹבִין אִלֵּין וְכַד הַוָּה נָפִיק לִקְרָבָא הַוָּה מְפַשְׁפֵּשׁ לוֹן וְעַל דָּא לָא דָּחִיל לְאַגָּחָא עִמְּהוֹן קְרָבָא. וְתָא חֲזֵי אַרְבַּע מְלָכִין הֲווּ מַאן דְּשָׁאִיל דָּא לָא שָׁאִיל דָּא. דָּוִד אָמַר (תהלים י''ח) אֶרְדוֹף אוֹיְבַי וְאַשִׂיגֵם וְלָא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם מַאי טַעֲמָא בְּגִין דַּהֲוָה אִסְתַּמָּר מֵאִלֵּין חוֹבִין וְלָא יָהִיב דּוּכְתָּא לְשַׂנְאוֹי לְשַׁלְּטָאָה וְעַל דָּא בָּעֵי לְמִרְדָף אַבַּתְרַיְהוּ תָּדִיר וְלָא יִרְדְּפוּן אִנּוּן אַבַּתְרֵיהּ לְמִתְבָּע חוֹבוֹי וְיִפּוֹל בְּיָדַיְהוּ, אָסָא הַוָּה דָּחִיל יַתִּיר אַף עַל גַּב דַּהֲוָה מְפַשְׁפֵּשׁ בַּחַטָּאוֹי וְלָא כְּדָוִד מַלְכָּא אִיהוּ, בָּעֵי לְמִרְדָף אַבַּתְרַיְהוּ וְלָא יַגִּיחַ לוֹן וְיִקְטוֹל לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָךְ הַוָּה דִּכְתִיב (ד''ה ב' י''ד) וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ וְגוֹ' וּכְתִיב וַיִּגּוֹף יְיָ אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה וַיָּנוּסוּ הַכּוּשִׁים (וְכֵן) דָּוִד מַה כְּתִיב בֵּיהּ (שמואל א' ל') וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעָרֶב לַמָּחֳרָתָם אֲבָל אָסָא אִיהוּ רָדִיף וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחֵי, יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אוֹף הָכִי נַמֵּי הַוָּה שָׁאִיל וְאָמַר לָא יָכִילְנָא לְמִרְדָף וְלָא לְקַטָּלָא אֶלָּא אֲנָא אֲזַמֵּר וְאַתְּ קָטִיל לוֹן בְּגִין דְּלָא הַוָּה מְפַשְׁפֵּשׁ כָּל כָּךְ כְּאָסָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד לֵיהּ הָכִי דִּכְתִיב (ד''ה ב' כ) וּבְעֵת הֵחֵלוּ בְּרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן יְיָ מַאֲרָבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגְפוּ, חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אוֹף הָכִי נַמֵּי אָמַר אַנָּא לָא יָכִילְנָא לָא לְזַמָּרָא וְלָא לְמִרְדָף וְלָא לַאֲגָחָא קְרָבָא בְּגִין דְּדָחִיל מֵאִלֵּין חוֹבִין דְּקָאֲמָרָן מַה כְּתִיב (מלכים ב' י''ט) וַיְהִי בַלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנֶה אֲשׁוּר מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים, וְחִזְקִיָּה הַוָּה יָתִיב בְּבֵיתֵיהּ וְשָׁכִיב בְּעַרְסֵיהּ וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָטִיל לוֹן, וּמַה צַדִּיקִים אִלֵּין הֲווּ דָּחֲלִין מֵאִלֵּין חוֹבִין שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּגִין כָּךְ אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִסְתַּמָּרָא מֵאִלֵּין חוֹבִין וּלְפַשְׁפְּשָׁא בְּהוֹן כִּדְקָאֲמָרָן בְּגִין דְּלָא יִשְׁלְטוּן עֲלוֹי אִנּוּן יְמֵי רָע דְּלָא מְרַחֲמֵי עֲלֵיהּ, תָּא חֲזֵי וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו בְּשַׁעְתָּא דְּנָפְלוּ בְּיָדֵיהּ אִיהוּ רָחִים עֲלַיְהוּ בְּגִין דְּאִיהוּ שְׁלִים, וְהֵם לֹא הִכִּירוּהוּ דְּאִנּוּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אָתוּ מִסִטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא וְעַל דָּא לָא רָחִימוּ עֲלֵיהּ דְּהָא כָּל אִנּוּן מָארֵיהוֹן דְּדִינָא קַשְׁיָא לָא מְרַחֲמֵי עֲלַיְהוּ דְּבֵי נְשָׁא בְּשַׁעְתָּא דְּנָפְלֵי בְּיָדַיְהוּ וּבְגִין כָּךְ אָמַר דָּוִד (תהלים מ''ט) לָמָּה אִירָא יָרֵאתִי לֹא כְּתִיב אֶלָּא אִירָא (אֶלָּא) דְּאִית (נ''א דְּלֵית) לִי לְמִדְחָל מֵאִנּוּן יְמֵי רָע כִּדְקָאֲמָרָן, עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי, מַאן עֲקֵבַי אִלֵּין אִנּוּן בְּרָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא דִּכְתִיב (כְּרֵאשִׁית כ''ה) וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו דָּא הוּא עֲקֵיבָא וְאִנּוּן עֲקֵבִין דְּמִסְתַּכְּלִין בְּהוּ תָּדִיר בְּהַהוּא חוֹבָא דְּדָשׁ בֵּיהּ בַּר נַשׁ תָּדִיר בְּעִקְבוֹי, תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב (יְשַׁעְיָה ה') הוֹי מוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה, בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא דְּדָשׁ בֵּיהּ בְּעִקְּבָא וְלָא חַיִּשׁ עֲלֵיהּ וּלְבָתַר אִתְתַּקַּף וְאִתְעֲבִיד (בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא) כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה, וְאִתְתַּקַּף הַהוּא חַטָּאָה וְאַסְטֵי לֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּיָדְעִין לְאִסְתַּמָּרָא מֵחוֹבֵיהוֹן וְאִנּוּן מְפַשְׁפְּשִׁין תָּדִיר בְּעוֹבְדַיְהוּ בְּגִין דְּלָא יִשְׁתַּכַּח עֲלַיְהוּ מְקַטְרְגָא בְּהַאי עָלְמָא וְלָא יִסְטוּן עֲלַיְהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי דְּהָא אוֹרַיְתָא מְתַקְּנָא לְהוּ אָרְחִין וּשְׁבִילִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ דִּכְתִיב (מִשְׁלֵי ג') דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:

תרגום הזוהר וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְגוֹ': רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהלים מ''ט) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי. בֹּא וּרְאֵה שְׁלֹשָה הֵם שֶׁמְּפַחֲדִים וְאֵינָם יוֹדְעִים מִמַּה הֵם מְפַחֲדִים וּבֵאָרוּהוּ. נוֹסָף עַל אֵלּוּ שָׁלֹש, יֵשׁ מְפַחֵד וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמַּה מְפַחֵד, שֶׁהוּא בִּשְׁבִיל חַטָּאִים שֶׁחָטָא, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהֵם חַטָּאִים, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ בָּהֶם, וְהוּא מִתְיָרֵא מִימֵי רָע. מַה הֵם יְמֵי רָע. אֵלּוּ הֵם יָמִים שֶׁנּוֹעֲדוּ לִהְיוֹת בְּאוֹתוֹ הָרַע. וּמִי הֵם, זֶהוּ יֵצֶר הָרַע, שֶׁהוּא נִקְרָא רָע, וְיֵשׁ לוֹ יָמִים יְדוּעִים, שֶׁנִּתָּן לוֹ רְשׁוּת בָּעוֹלָם לְהַשְּׂטוֹת לְכָל אֵלּוּ הַמְּטַמְּאִים דַּרְכָּם. כִּי מִי שֶׁבָּא לְהִטָּמֵא מְטַמְּאִים אוֹתוֹ. וְאֵלּוּ הֵם שֶׁנִּקְרָאִים יְמֵי רָע, וְהֵם מְמוּנִים לְהַעֲנִישׁ בָּהֶם, עַל אֵלּוּ עֲבֵרוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו. בֹּא וּרְאֵה כָּל אֵלּוּ הַמְּטַמְּאִים דַּרְכָּם, כַּמָּה חֲבִילוֹת מַזִּיקִים נוֹעָדִים לָהֶם, וּמְטַמְּאִים אוֹתָם. בַּדֶּרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לָלֶכֶת, בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ מַמָּשׁ מוֹלִיכִים אוֹתוֹ. אָדָם הַבָּא לְהִטָּהֵר כַּמָּה הֵם הַמְּסַיְּעִים אוֹתוֹ. הֲרֵי לָמַדְנוּ, כְּשֶׁהָאָדָם קָם בַּבֹּקֶר, צָרִיךְ לִטּוֹל יָדָיו מִן נַטְלָא דְּמַיִם, שֶׁהוּא כְּלִי לִטּוֹל מַיִם מִמֶּנּוּ. וְיִטוֹל מִמִּי שֶׁכְּבָר נָטַל יָדָיו. כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ. וּבֹא וּרְאֵה בִּשְׁבִיל נַטְלָא זוֹ לָמַדְנוּ הַדָּבָר. וְעוֹד, לָמַדְנוּ, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִטּוֹל יַד יָמִין בְּיַד שְׂמֹאל, שֶׁהַשְּׂמֹאל יְשַׁמֵּשׁ אֶת הַיָּמִין, כְּדֵי לְהַשְּׁלִיט הַיָּמִין עַל הַשְּׂמֹאל, וְיִתְרַחֵץ הַיָּמִין מִן הַשְּׂמֹאל וּמִשּׁוּם זֶה הוּא הַנְּטִילָה. שֶׁהַנְּטִילָה בָּאָה לְהַשְּׁלִיט הַיָּמִין עַל הַשְּׂמֹאל. וְעַל כֵּן מִי שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו, יִטּוֹל הַיָּמִין בִּשְׂמֹאל, לְהַשְׁלִיט הַיָּמִין עַל הַשְּׂמֹאל, כְּדֵי שֶׁלֹּא לָתֵת מָקוֹם לַיֵּצֶר הָרַע לִשְׁלוֹט כְּלָל. בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁדִּין הָרַע שׁוֹלֵט אֵינוֹ מֵשִׁיב יָדָיו מִלְּהָרַע. וּבְשָׁעָה שֶׁהַיָּמִין שׁוֹלֵט עַל עַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה לְשָׁבְרָם, מְרַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם וְאֵינוֹ מְכַלֶּה אוֹתָם. וּמִשּׁוּם זֶה, כָּל מִי שֶׁחוֹטֵא בְּאֵלּוּ הַחַטָּאִים שֶׁאָדָם דָּשׁ בְּרַגְלָיו, אֵינוֹ יוֹדֵעַ בָּהֶם שֶׁחָטָא, וְהוּא מְפַחֵד תָּמִיד. דָּוִד הַמֶּלֶךְ, הָיָה נִשְׁמָר תָּמִיד מֵאֵלּוּ הָעֲבֵרוֹת, וּכְשֶׁיָּצָא לַמִּלְחָמָה, הָיָה מְחַפֵּשׂ בָּהֶם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה, וְעַל כֵּן לֹא הָיָה מִתְיָרֵא, לַעֲרֹךְ עִמָּהֶם מִלְחָמָה. וּבֹא וּרְאֵה, אַרְבָּעָה מְלָכִים הָיוּ, מַה שֶּׁשָּׁאַל זֶה, לֹא שָׁאַל זֶה. דָּוִד אָמַר, (תהלים י''ח) אֶרְדֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. מַהוּ הַטַּעַם, הוּא מִשּׁוּם, שֶׁהָיָה נִשְׁמָר מֵאֵלּוּ הָעֲבֵרוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בְּרַגְלָיו, וְלֹא נָתַן מָקוֹם לְשׂוֹנְאָיו לִשְׁלוֹט. וְעַל כֵּן, רָצָה הוּא לִרְדֹף אַחֲרֵיהֶם תָּמִיד, וְהֵם לֹא יִרְדְּפוּ אַחֲרָיו, לְקַטְרֵג עַל עֲוֹנוֹתָיו, וְיִפֹּל בִּידֵיהֶם. אָסָא, הָיָה מִתְיָרֵא יוֹתֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מְחַפֵּשׂ בַּחֲטָאָיו, וְלֹא כָּל כָּךְ כְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, הוּא רָצָה לִרְדֹף אַחֲרֵיהֶם, אַחַר אוֹיְבָיו, וְלֹא יִלָּחֵם עִמָּהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַהֲרֹג אוֹתָם. וְכָךְ הָיָה, שֶׁכָּתוּב (דה''י ב' י''ד) וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְגוֹ', וּכְתִיב וַיִּגּוֹף ה' אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְגוֹ'. וְדָוִד מַה כָּתוּב בּוֹ, (שמואל א' ל') וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לַמָּחֳרָתָם. אֲבָל אָסָא, הוּא רָדַף וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִכָּה. יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, גַּם כֵּן הָיָה מְבַקֵּשׁ, וְאָמַר, אֲנִי אֵינִי יָכוֹל לִרְדֹף, וְלֹא לַהֲרֹג אוֹתָם, אֶלָּא אֲנִי אֲזַמֵּר, וְאַתָּה תַּהֲרֹג אוֹתָם. וְהוּא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיָה מְחַפֵּשׂ בַּחֲטָאָיו כָּל כָּךְ כְּמוֹ אָסָא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה לוֹ כֵּן, שֶׁכָּתוּב, (ד''ה ב' כ') וּבָעֵת הֵחֵלוּ בְּרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' וְגוֹ' וַיִּנָּגְפוּ. חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, גַּם כֵּן אָמַר, אֲנִי אֵינִי יָכוֹל לֹא לְזַמֵּר, וְלֹא לִרְדֹף, וְלֹא לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מֵאֵלּוּ הָעֲבֵרוֹת שֶׁאָמַרְנוּ. מַה כָּתוּב, (מלכים ב' י''ט) וַיְּהִי בַלַּיְלָה הַהוּא וְגוֹ' וַיַּךְ בְּמַחֲנֶה אֲשׁוּר וְגוֹ'. וְחִזְקִיָּה הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָרַג אוֹתָם. וּמַה צַדִּיקִים הָאֵלּוּ הָיוּ יְרֵאִים מֵאֵלּוּ הָעֲבֵרוֹת, שְׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִשּׁוּם זֶה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִשָּׁמֵר מֵאֵלּוּ הָעֲבֵרוֹת וּלְחַפֵּשׂ בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ עָלָיו אֵלּוּ יְמֵי רָע שֶׁאֵינָם מְרַחֲמִים עָלָיו. בֹּא וּרְאֵה: ''וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו'' בְּשָׁעָה שֶׁאֶחָיו נָפְלוּ בְּיָדוֹ, הוּא הָיָה מְרַחֵם עֲלֵיהֶם. מִשּׁוּם שֶׁהוּא שָׁלֵם. ''וְהֵם לֹא הִכִּירוּהוּ'' שֶׁהֵם, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, בָּאִים מִדִּין קָשֶׁה, וְעַל כֵּן לֹא רִחֲמוּ עָלָיו. כִּי כָּל אֵלּוּ בַּעֲלֵי דִּין הַקָּשֶׁה, אֵינָם מְרַחֲמִים עַל אֲנָשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹפְלִים בִּידֵיהֶם. וּמִשּׁוּם זֶה אָמַר דָּוִד, (תהלים מ''ט) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע. יָרֵאתִי, לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אִירָא, כִּי אָמַר, שֶׁיֵּשׁ לִי לִירָא תָּמִיד מֵאֵלּוּ יְמֵי רָע, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. ''עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי'' מִי הֵם עֲקֵבַי. אֵלּוּ הֵם בְּסוֹד הָאֱמוּנָה, שֶׁכָּתוּב, (בראשית כ''ה) וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו. וְזֶהוּ עָקֵב, וְהֵן עִקְּבוֹת הַמִּסְתַּכְּלִים תָּמִיד בְּאוֹתָהּ הָעֲבֵרָה, שֶׁהָאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו תָּמִיד. בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, (ישעיה ה') הוֹי מוֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה. בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא, הַיְנוּ הֶעָוֹן שֶׁדָּשׁ בּוֹ בַּעֲקֵב, וְאֵינוֹ מַחֲשִׁיב אוֹתוֹ. וּלְאַחַר זֶה הוּא מִתְחַזֵּק וְנַעֲשֶׂה כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה. וּמִתְגַבֵּר אוֹתוֹ הֶעָוֹן, וּמְשַׁטֶּה אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֵי הֵם הַצַדִּיקִים, שֶׁיּוֹדְעִים לְהִשָּׁמֵר מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, וְהֵם מְחַפְּשִׂים תָּמִיד בְּמַעֲשֵׂיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּצֵא עֲלֵיהֶם מְקַטְרֵג בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יַשְׂטִין עֲלֵיהֶם לָעוֹלָם הַבָּא. כִּי הַתּוֹרָה מְתַקֶּנֶת לָהֶם דְּרָכִים וּשְׁבִילִים לָלֶכֶת בָּהֶם, שֶׁכָּתוּב, (משלי ג') דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' ע''ז פי''ב

א. טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס הֲרֵי הֵן סָפֵק נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חוּמְרֵי הָאִישׁ וְחוּמְרֵי הָאִשָּׁה בְּכָל מָקוֹם וְחַיָּיבִין בַּכֹּל וְאִם עָבְרוּ אֵינָן לוֹקִין: ב. אַף עַל פִּי שֶׁהָאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשָׁהּ הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשׁ הָאִישׁ וַאֲפִילוּ קָטָן אָסוּר לָהּ לְגַלֵּחַ לוֹ פֵּאָה: ג. וּפֵאָה שֶׁמַּנִּיחִין בְּצִדְּעָה לֹא נָתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים שִׁיעוּר וְשָׁמַעְנוּ מִזְּקֵנֵינוּ שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ פָּחוּת מֵאַרְבָּעִים שַׂעֲרוֹת וּמֻתָּר לְלַקֵּט הַפֵּאוֹת בְּמִסְפָּרַיִם לֹא נֶאֱסַר אֶלָּא הַשְׁחָתָה בְּתַעַר:

מוסר

מספר חרדים דף ס''ח ב'

צָרִיךְ אָדָם בְּשׁוֹמְעוֹ קוֹל הַקוֹרֵא לְהַשְׁכִּים לַעֲבוֹדַת מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם לִישָׂא קַל וָחוֹמֶר מֵעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב כְּשֶׁאָמַר לוֹ אֵהוּד (שופטים ג') דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ מִיָּד וַיַּעֲמוֹד מֵעַל הַכִּסֵּא כָּכָה יַעֲמוֹד אָדָם בְּאֵימָה וְלֹא יִתְעַצֵל. כְּתִיב (ויקרא ב') עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח הָרֶמֶז דְּמָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ הַיְינוּ הַיִּסּוּרִין וְהַדְּאָגָה וְהַהַכְנָעָה דִּכְתִיב (תהלים נ''א) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה וּכְשֵׁם שֶׁהַמֶּלַח מְקַיֵּים הַבָּשָׂר כַּךְ הַיִּסּוּרִין כְּדִכְתִיב אַחַר הַקְּלָלוֹת אַתֶּם נִצָבִים כְּלוֹמַר עַל יְדֵי אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין אַתֶּם קַיָּימִין כְּדִכְתִיב (הושע ז') וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעוֹתָם וְהַדְּאָגָה וְהַמַּרְדּוּת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם מַכְנִיעַ לִבּוֹ יוֹתֵר מִקְּלָלוֹת כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת כְּתִיב (מלאכי א') אִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי שֶׁקְּרָאָנוּ יִתְבָּרַךְ בָּנִים כְּדִכְתִיב (דברים י''ד) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם וּקְרָאָנוּ עֲבָדִים לוֹ כְּדִכְתִיב (ויקרא כ''ה) כִּי לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים וְהָעֶבֶד יָרֵא מֵאֲדוֹנָיו וּבֵן יְכַבֵּד אָב וְכֵן אוֹהֵב לָכֵן צְרִיכִים לְכַבֵּד אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם אֵיזֶהוּ כָּבוֹד עַל דֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בְּאָבִיו דְּבָשָׂר וָדָם מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה וּמַלְבִּישׁ וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יִשְׂרָאֵל כַּבְיָכוֹל מְפַרְנְסִים לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְהַיְינוּ דִכְתִיב (במדבר כ''ח) אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי וְזֶה הַכָּבוֹד מְקַיֵּים בִּקְרִיאַת הַקָרְבָּנוֹת עַל דֶרֶךְ (הושע י''ד) וּנְשַׁלְמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ וְעַל יְדֵי הַשִּׁירָה שֶׁשַּׁרְנוּ עַל הַיָּם עָשִׂינוּ לוֹ יִתְבָּרַךְ מַלְבּוּשׁ נָאֶה כְּדִכְתִיב (שמות ט''ו) וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וּכְשֶׁחָרַב הַמִּקְדָּשׁ קְרָעוֹ כְּדִכְתִיב (איכה ב') בִצַע אֶמְרָתוֹ כִּדְאִיתָא בְּמִדְרָשׁ יַלְקוּט בְּשִׁירַת בְשַׁלַּח וּבִתְפִלָּתֵנוּ אָנוּ עוֹשִׂים עֲטָרָה לוֹ כִּדְפִירֵשׁ בְּזוֹהַר בְּכַמָּה דוּכְתֵּי עַל פָּסוּק (משלי י') בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִיק וְהָעֲטָרָה בִּכְלַל הַמַּלְבוּשׁ לַמֶּלֶךְ גַם הוּא יִתְבָּרַךְ מְתַקֵּן לָנוּ מַלְבּוּשִׁים לְגַן עֵדֶן חֲלוּקָא דְרַבָּנָן וּמְעַטְּרֵנוּ:

מקץ יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת-פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַֽעֲנֶ֖ה אֶת-שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה: וַאֲתֵיב יוֹסֵף יָת פַּרְעֹה לְמֵימַר בַּר מִן חָכְמְתִי אֶלָּהֵן מִן קֳדָם יְיָ יִתֹּתַב יָת שְׁלָמָא דְפַרְעֹה:

רש''י בלעדי. אין החכמה משלי אלא אלהים יענה, יתן עניה בפי לשלום פרעה:

(יז) וַיְדַבֵּ֥ר פַּרְעֹ֖ה אֶל-יוֹסֵ֑ף בַּֽחֲלֹמִ֕י הִנְנִ֥י עֹמֵ֖ד עַל-שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר: וּמַלֵּיל פַּרְעֹה עִם יוֹסֵף בְּחֶלְמִי הָא אֲנָא קָאֵם עַל כֵּיף נַהֲרָא: (יח) וְהִנֵּ֣ה מִן-הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת בְּרִיא֥וֹת בָּשָׂ֖ר וִיפֹ֣ת תֹּ֑אַר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ: וְהָא מִן נַהֲרָא סָלְקָן שְׁבַע תּוֹרָן פַּטִּימָן בְּשַׂר וְשַׁפִּירָן לְמֶחֱזֵי וְרַעְיָן בְּאַחֲוָה: (יט) וְהִנֵּ֞ה שֶֽׁבַע-פָּר֤וֹת אֲחֵרוֹת֙ עֹל֣וֹת אַֽחֲרֵיהֶ֔ן דַּלּ֨וֹת וְרָע֥וֹת תֹּ֛אַר מְאֹ֖ד וְרַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר לֹֽא-רָאִ֧יתִי כָהֵ֛נָּה בְּכָל-אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָרֹֽעַ: וְהָא שְׁבַע תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן סָלְקָן בַּתְרֵיהוֹן חֲסִיכָן וּבִישָׁן לְמֶחֱזֵי לַחֲדָא וַחֲסִירָן בְּשָׂר לָא חֲזֵתִי כְוָתְהֵן בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְבִישׁוּ:

רש''י דלות. כחושות, כמו (ש''ב יג ד) מדוע אתה ככה דל, דאמנון: ורקות בשר. כל לשון רקות שבמקרא חסרי בשר, ובלע''ז בלושי''ש :

(כ) וַתֹּאכַ֨לְנָה֙ הַפָּר֔וֹת הָֽרַקּ֖וֹת וְהָֽרָע֑וֹת אֵ֣ת שֶׁ֧בַע הַפָּר֛וֹת הָרִֽאשֹׁנ֖וֹת הַבְּרִיאֹֽת: וַאֲכָלָן תּוֹרְתָּא חֲסִיכָתָא וּבִישָׁתָא יָת שְׁבַע תּוֹרְתָּא קַדְמָיָתָּא פַּטִּימָתָא: (כא) וַתָּבֹ֣אנָה אֶל-קִרְבֶּ֗נָה וְלֹ֤א נוֹדַע֙ כִּי-בָ֣אוּ אֶל-קִרְבֶּ֔נָה וּמַרְאֵיהֶ֣ן רַ֔ע כַּֽאֲשֶׁ֖ר בַּתְּחִלָּ֑ה וָֽאִיקָֽץ: וַעֲלָא לִמְעֵיהֶן וְלָא אִתְיְדַע אֲרֵי עַלּוּ לִמְעֵיהֶן וּמֶחֱזֵיהֶן בִּישׁ כַּד בְּקַדְמֵיתָא וְאִתְּעָרִית:

נביאים - מלכים א - פרק ד

(ב) וְאֵ֥לֶּה הַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁר-ל֑וֹ עֲזַרְיָ֥הוּ בֶן-צָד֖וֹק הַכֹּהֵֽן: (ס) וְאִלֵּין רַבְרְבַיָּא דִּי לֵיהּ עֲזַרְיָהוּ בַר צָדוֹק כַּהֲנָא : (ג) אֱלִיחֹ֧רֶף וַאֲחִיָּ֛ה בְּנֵ֥י שִׁישָׁ֖א סֹפְרִ֑ים יְהוֹשָׁפָ֥ט בֶּן-אֲחִיל֖וּד הַמַּזְכִּֽיר: אֱלִיחוֹרֶף וַאֲחִיָּה בְּנֵי שִׁישָׁא סַפְרַיָּא יְהוֹשָׁפָט בַּר אֲחִילוּד מְמַנָּא עַל דָּכְרָנַיָּא :

רש''י סופרים . לכתוב דברי הימים : המזכיר . איזה משפט בא לפניו ראשון , שיפסקנו ראשון , כך שמעתי :

(ד) וּבְנָיָ֥הוּ בֶן-יְהוֹיָדָ֖ע עַל-הַצָּבָ֑א וְצָד֥וֹק וְאֶבְיָתָ֖ר כֹּהֲנִֽים: (ס) וּבְנָיָהוּ בַּר יְהוֹיָדָע מְמַנָּא עַל חֵילָא וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כַּהֲנַיָּא : (ה) וַעֲזַרְיָ֥הוּ בֶן-נָתָ֖ן עַל-הַנִּצָּבִ֑ים וְזָב֧וּד בֶּן-נָתָ֛ן כֹּהֵ֖ן רֵעֶ֥ה הַמֶּֽלֶךְ: וַעֲזַרְיָהוּ בַר נָתָן מְמַנָּא עַל אִסְטַרְטֵיגַיָּא וְזָבוּד בַר נָתָן רַבָּא שׁוֹשְׁבִינָא דְּמַלְכָּא :

רש''י על הנצבים . שנים עשר נציבים היו , לכלכל את המלך ואת ביתו :

(ו) וַאֲחִישָׁ֖ר עַל-הַבָּ֑יִת וַאֲדֹנִירָ֥ם בֶּן-עַבְדָּ֖א עַל-הַמַּֽס: (ס) וַאֲחִישָׁר מְמַנָּא עַל בֵּיתָא וַאֲדֹנִירָם בַּר עַבְדָּא מְמַנָּא עַל מַסְּקֵי מִסִּין :

רש''י על המס . שהעלה על ישראל , כמה שנאמר ( לקמן ה כז ) : ויעל המלך שלמה מס :

(ז) וְלִשְׁלֹמֹ֞ה שְׁנֵים-עָשָׂ֤ר נִצָּבִים֙ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל וְכִלְכְּל֥וּ אֶת-הַמֶּ֖לֶךְ וְאֶת-בֵּית֑וֹ חֹ֧דֶשׁ בַּשָּׁנָ֛ה יִהְיֶ֥ה עַל-(אחד) הָאֶחָ֖ד לְכַלְכֵּֽל: (ס) וְלִשְׁלֹמֹה תְּרֵי עֲשָּׂר אִסְטַרְטֵיגַיָּא מְמַנָּן עַל כָּל יִשְּׂרָאֵל וּמְסוֹבְרִין יַת מַלְכָּא וְיַּת אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ יַרְחָא בְּשַׁתָּא מָטֵי לְחוֹד לְסוֹבָרָא :

רש''י וכלכלו את המלך . כל סעודתו , ומאכל הסוסים , וכל צרכי הוצאה :

כתובים - משלי - פרק ט

(יב) אִם-חָ֭כַמְתָּ חָכַ֣מְתָּ לָּ֑ךְ וְ֝לַ֗צְתָּ לְֽבַדְּךָ֥ תִשָּֽׂא: אִין חַכֵּימְתָּא לְנַפְשָׁךְ חַכֵּימְתָּא וְאִם תֶּהֱוֵי מֵמִיק בִּלְחוֹדָיךְ תִּטְעָן : (יג) אֵ֣שֶׁת כְּ֭סִילוּת הֹֽמִיָּ֑ה פְּ֝תַיּ֗וּת וּבַל-יָ֥דְעָה מָּֽה: אִתְּתָא סַכְלְתָא וּפָרִידְתָּא שִׁבְרָתָה וְלָא יְדַעָא טָבְתָא : (יד) וְֽ֭יָשְׁבָה לְפֶ֣תַח בֵּיתָ֑הּ עַל-כִּ֝סֵּ֗א מְרֹ֣מֵי קָֽרֶת: וְיָתְבָה עַל תְּרַע בֵּיתָהּ עַל כּוּרְסְיָא רָמָא וְעַשִּׁינָא : (טו) לִקְרֹ֥א לְעֹֽבְרֵי-דָ֑רֶךְ הַֽ֝מְיַשְּׁרִ֗ים אֹֽרְחוֹתָֽם: וְקָרְיָא לְעָבְרֵי אָרְחָא דִתְרִיצֵי אוֹרְחָתְהוֹן : (טז) מִי-פֶ֭תִי יָסֻ֣ר הֵ֑נָּה וַחֲסַר-לֵ֝֗ב וְאָ֣מְרָה לּֽוֹ: מְטוּל מַן דִּשְׁבַר נֵאתֵא לְוָתַהּ וַחֲסִיר רַעְיָנָא וַאֲמַרָה לֵיהּ :

רש''י חסר לב , ואמרה לו . הדברים הללו , מה אמרה לו :

(יז) מַֽיִם-גְּנוּבִ֥ים יִמְתָּ֑קוּ וְלֶ֖חֶם סְתָרִ֣ים יִנְעָֽם: מַיָא גְנוּבַיָא חַלְיָן וְלַחְמָא דְטִימוּרָא בַּסִימָא :

רש''י מים גנובים ימתקו . אין טעם ביאת פנויה כטעם א''א אף לענין המצוה מים גנובים ימתקו שהיו יראים לעשות בגלוי ועושין בסתר :

משנה בבא קמא פרק י

א. הַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל אֶת בָּנָיו, וְהִנִּיחַ לִפְנֵיהֶם, פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם. וְאִם הָיָה דָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. אֵין פוֹרְטִין לֹא מִתֵּבַת הַמּוֹכְסִין, וְלֹא מִכִּיס שֶׁל גַּבָּאִין, וְאֵין נוֹטְלִין מֵהֶם צְדָקָה. אֲבָל נוֹטֵל הוּא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ מִן הַשּׁוּק:

ברטנורה   (א) הגוזל ומאכיל. והניח לפניהם. או שהניח לפניהם הגזילה קיימת: פטורים מלשלם. אם אכלוה אחר מיתת אביהם וליתא בעינה, פטורים מלשלם, דהא אינהו לא גזול מידי, ומטלטלי לא משעבדי לבעל חוב. ואם לא אכלוה והיא בעינה, חייבים להחזיר: אם היה דבר שיש בו אחריות. כלומר ואם הניח להם אביהם דבר שיש בו אחריות שהם קרקעות, חייבים לשלם אף על פי שאכלוה כבר. הכי מתרצה מתניתין בגמרא. ולענין פסק הלכה, הגוזל ומאכיל את בניו, בין שאכלו לפני יאוש בין שאכלו לאחר יאוש, חייבים לשלם מממון שהניח להם אביהם, בין מנכסים שיש להם אחריות בין מנכסים שאין להם אחריות, דהאידנא מטלטלי משעבדי לבעל חוב. ואם לא הניח הגזלן כלום, אם אכלו הבנים הגזילה לפני יאוש, חייבים לשלם משלהם. ואם לאחר יאוש אכלו, אין חייבים לשלם משלהם אא''כ הניח להם אביהם: אין פורטין. אין מחליפים סלעים בפרוטות: מתיבת המוכסין. ליטול פרוטות מתיבתן שנותנים בה מעות המכס: ולא מכיס של גבאים. גבאי המלך שגובה כסף גולגולת וארנונא. לפי שהן של גזל. ודוקא במוכס נכרי או מוכס ישראל שאין לו קצבה, שלוקח כמו שהוא רוצה. אבל מוכס ישראל שהעמידו אפילו מלך נכרי ולוקח דבר קצוב בחוק המלכות, אינו בחזקת גזלן ופורטין מתיבתו. ולא עוד אלא שאסור להבריח מן המכס שלו, דדינא דמלכותא דינא: מתוך ביתו. של מוכס שהוא בחזקת גזלן: או מן השוק. אם יש לו מעות בביתו או בשוק שאינם בתיבת המכס. ואם חייב אדם פרוטות למוכס מן המכס בחצי דינר ואין לו פרוטות. נותן לו דינר כסף ומקבל ממנו פרוטות בשוה חציו ואע''פ שנותן לו מתיבת המכס, מפני שהוא כמציל מידו:

ב. נָטְלוּ מוֹכְסִין אֶת חֲמוֹרוֹ וְנָתְנוּ לוֹ חֲמוֹר אַחֵר, גָּזְלוּ לִסְטִים אֶת כְּסוּתוֹ וְנָתְנוּ לוֹ כְסוּת אַחֶרֶת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָאֲשִׁין מֵהֶן. הַמַּצִיל מִן הַנָּהָר אוֹ מִן הַגַּיִס אוֹ מִן הַלִּסְטִים, אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן נְחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים, אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה אוֹ קָטָן לוֹמַר, מִכָּאן יָצָא נְחִיל זֶה. וּמְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ לְהַצִיל אֶת נְחִילוֹ. וְאִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. אֲבָל לֹא יָקֹץ אֶת שׂוֹכוֹ, עַל מְנָת לִתֵּן אֶת הַדָּמִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אַף קוֹצֵץ וְנוֹתֵן אֶת הַדָּמִים:

ברטנורה   (ב) הרי אלו שלו. דמסתמא נתיאשו הבעלים מיד, וקננהו היאך ביאוש ושינוי רשות: אם נתיאשו הבעלים. דשמעינהו דאייאש, דאמרי ווי לחסרון כיס. אבל סתמא לא. ורישא דנטלו לסטים את כסותו דמשמע דמסתמא מתייאשו, מיירי בלסטים ישראל, דכיון דדייני ישראל אמרי הבא עדים הבא ראיה, מכי נטלו לו לסטים מייאש. וסיפא בלסטים נכרים, שדייני נכרים דנין בגאוה ובזרוע ובאומדן דעת בלא עדים ולא ראיה, והנגזל מהם לא מייאש. ומשום הכי אי שמעינהו דאייאוש אין, אבל סתמא לא: נחיל של דבורים. קיבוץ שנקבצים עם המלך שלהם: לא יקוץ את השוכה. נתישבו דבורים [שלו] על שוכת חבירו, וירא ליטלן אחד אחד שלא יברחו, לא יקוץ את השוכה כולה ואפילו על מנת ליתן את הדמים: רבי ישמעאל כו'. ואין הלכה כר' ישמעאל:

ג. הַמַּכִּיר כֵּלָיו וּסְפָרָיו בְּיַד אַחֵר, וְיָצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר, יִשָּׁבַע לוֹ לוֹקֵחַ כַּמָּה נָתַן, וְיִטֹּל. וְאִם לָאו, לֹא כָל הֵימֶנּוּ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר מְכָרָן לְאַחֵר וּלְקָחָן זֶה הֵימֶנּוּ:

ברטנורה   (ג) המכיר כליו וספריו וכו'. מתניתין באדם שאינו עשוי למכור כליו, דכיון דיצא לו שם גניבה בעיר. ואיכא סהדי שאלו הכלים והספרים שלו היו, לא חיישינן דלמא איהו זבנינהו: ישבע לוקח כמה נתן ויטול. ויחזיר לו כליו. ולפני יאוש קמיירי:

ד. זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן וְזֶה בָּא בְּכַדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ, נִסְדְּקָה חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ, וְשָׁפַךְ זֶה אֶת יֵינוֹ וְהִצִיל אֶת הַדְּבַשׁ לְתוֹכוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. וְאִם אָמַר, אַצִיל אֶת שֶׁלָּךְ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי, חַיָּב לִתֵּן לוֹ. שָׁטַף נָהָר חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵרוֹ, שֶׁלּוֹ יָפֶה מָנֶה וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מָאתַיִם, הִנִּיחַ זֶה אֶת שֶׁלּוֹ, וְהִצִיל אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ, אֲנִי אַצִיל אֶת שֶׁלָּךְ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי אֶת שֶׁלִּי, חַיָּב לִתֵּן לוֹ:

ברטנורה   (ד) אין לו אלא שכרו. שכר כלי ושכר פעולה: שטף נהר חמורו. צריכא למיתני תרי בבי דמתניתין. דאי תנא רישא הוה אמינא התם הוא דכי פריש יהיב ליה דמי כולה משום דבידים קא פסיד, ששפך את יינו בידים בשבילו, אבל סיפא דממילא, אימא אין לו אלא שכרו, ואי אשמועינן סיפא, הכא הוא דבסתמא אין לו אלא שכרו משום דממילא, אבל התם דבידים, אימא אפילו בסתמא יהיב ליה דמי כולה. צריכא:

ה. הַגּוֹזֵל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ, וּנְטָלוּהָ מְסִיקִין, אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא, אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ, וְאִם מֵחֲמַת הַגַּזְלָן, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה אַחֶרֶת. שְׁטָפָהּ נָהָר, אוֹמֵר לוֹ, הֲרֵי שֶׁלָּךְ לְפָנֶיךָ:

ברטנורה   (ה) נטלוה מסיקין. אנסים גזלוה מן הגזלן. תרגום צלצל, סקאה. שהארבה גזלן הוא, שאוכל בשדות אחרים: אם מכת מדינה היא. שאנסו קרקע של אחרים עם זו:

ו. הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁלָּוָה הֵימֶנּוּ, אוֹ שֶׁהִפְקִיד לוֹ בַיִּשּׁוּב, לֹא יַחֲזִיר לוֹ בַמִּדְבָּר. עַל מְנָת לָצֵאת בַּמִּדְבָּר, יַחֲזִיר לוֹ בַמִּדְבָּר:

ברטנורה   (ו) על מנת לצאת במדבר. לא שיאמר לו בפירוש על מנת שתצא במדבר ותפרעני, דהא מלתא דפשיטא היא. אלא כגון שאמר לו חבירו להוי האי פקדון גבך. דאנא למדבר נפיקנא. ואמר ליה אידך ואנא נמי למדבר בעינא למיפק, והשתא אי בעי לאהדורינהו במדבר מהדר להו:

ז. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, גְּזַלְתִּיךָ, הִלְוִיתַנִי, הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הֶחֱזַרְתִּי לָךְ אִם לֹא הֶחֱזַרְתִּי לָךְ, חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּזַלְתִּיךָ, אִם הִלְוִיתַנִי, אִם הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:

ברטנורה   (ז) האומר לחבירו גזלתיך וכו'. וכגון שחבירו טוענו ברי גזלתני, והוא אומר אמת, גזלתיך אבל איני יודע אם החזרתי לך, חייב לשלם. אבל אם חבירו טוען שמא גזלתני או הלויתיך, והוא אומר אמת גזלתיך או הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך, פטור מדיני אדם. ואם בא לצאת ידי שמים, ישלם לו: איני יודע אם גזלתיך וכו' פטור מלשלם. ומיהו ישבע שאינו יודע שחייב לו, דלא עדיף שמא מברי, דהא אי נמי הוה טעין ליה אין לך בידי כלום, הוה משבעינן ליה שבועת היסת:

ח. הַגּוֹנֵב טָלֶה מִן הָעֵדֶר וְהֶחֱזִירוֹ, וָמֵת אוֹ נִגְנַב, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. לֹא יָדְעוּ בְעָלִים לֹא בִגְנֵבָתוֹ וְלֹא בַחֲזִירָתוֹ, וּמָנוּ אֶת הַצֹאן וּשְׁלֵמָה הִיא, פָּטוּר:

ברטנורה   (ח) חייב באחריותו. דמכי גנבה קם ליה ברשותיה, והשבה דעבד לאו השבה היא: ואם לא ידעו בו וכו'. מתניתין הכי מתרצא, חייב באחריותו בין מנו בין לא מנו. אימתי בזמן שלא ידעו בו הבעלים בגניבתו ובחזרתו. אבל ידעו הבעלים בגנבתו ומנו את הצאן והיא שלימה, פטור מלשלם. והכי פירושה, מת או נגנב הטלה לאחר שהחזירו הגנב, חייב באחריותו, בין שמנו הבעלים הצאן והיא שלימה בין שלא מנו הצאן. אימתי בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבת הטלה, שכל צאן שהיא רגילה לצאת חוץ, צריך ליזהר בה ביותר, וזו הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבתה ושהיתה למודה לצאת ולא נזהרו בה, חייב הגנב לשלם, שבגרמתו נאבדה הצאן. אבל אם ידעו הבעלים בגניבת הטלה, ואח''כ מנו הצאן ונמצאת שלימה שהוחזר הטלה הגנוב, א''כ כבר ידעו שיש צאן אחת שלמודה לצאת חוץ, והיה להם להזהר בה, ואם לא נזהרו אינהו דאפסוד, ופטור הגנב מלשלם:

ט. אֵין לוֹקְחִין מִן הָרוֹעִים צֶמֶר וְחָלָב וּגְדָיִים, וְלֹא מִשּׁוֹמְרֵי פֵרוֹת עֵצִים וּפֵרוֹת. אֲבָל לוֹקְחִין מִן הַנָּשִׁים כְּלֵי (צֶמֶר בִּיהוּדָה, וּכְלֵי) פִשְׁתָּן בַּגָּלִיל, וַעֲגָלִים בַּשָּׁרוֹן. וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ לְהַטְמִין, אָסוּר. וְלוֹקְחִין בֵּיצִים וְתַרְנְגוֹלִים מִכָּל מָקוֹם:

ברטנורה   (ט) אין לוקחין מן הרועים. דאיכא למימר שמא גנבו מצאנו של בעל הבית המסור להם: צמר ביהודה ופשתן בגליל. מלאכת הנשים היא, והם עצמן עושות ומוכרות. ולדעת בעליהן הוא: ועגלים הרועים בשרון. שם מקום שמגדלין בו עגלים. ושלהן הן:

י. מוֹכִין שֶׁהַכּוֹבֵס מוֹצִיא, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְשֶׁהַסוֹרֵק מוֹצִיא, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. הַכּוֹבֵס נוֹטֵל שְׁלשָׁה חוּטִין וְהֵן שֶׁלּוֹ. יָתֵר מִכֵּן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. אִם הָיָה הַשָּׁחוֹר עַל גַּבֵּי הַלָּבָן, נוֹטֵל אֶת הַכֹּל וְהֵן שֶׁלּוֹ. הַחַיָּט שֶׁשִּׁיֵּר מִן הַחוּט כְּדֵי לִתְפּוֹר בּוֹ, וּמַטְלִית שֶׁהִיא שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. מַה שֶּׁהֶחָרָשׁ מוֹצִיא בַמַּעֲצָד, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, וּבַכַּשִּׁיל, שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. וְאִם הָיָה עוֹשֶׂה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, אַף הַנְּסֹרֶת שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת:

ברטנורה   (י) מוכין שהכובס מוציא. מלבן הצמר מוציא מן הצמר דבר מועט ע''י שטיפה: הרי אלו שלו. שאין הבעל [בית] מקפיד. ואם הקפיד לא הוי קפידא: ושהסורק מוציא. הסורק את הצמר והמנפצו, מה שמוציא הוי דבר חשוב ורגילים להקפיד: הכובס נוטל שלשה חוטים. דרך בגדי צמר להניח בסוף אריגתן ג' חוטין ממין אחר. והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומיפהו. ואם חוטין שחורין הם ארוגים בבגד לבן, רשאי הכובס ליטול הכל, לפי שהשחור בלבן מגנה אותו ביותר: החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו. שהוא כמלוא אורך המחט: ומטלית שהיא שלש על שלש. גרסינן. חייט שהשוה את תפירתו וקוצע ממנה מטלית קטנה שלש אצבעות על שלש אצבעות, חייב להחזיר לבעל הבגד: מעצד. כלי שמחליק בו הנגר את פני הלוח. ושפאין שהוא מוציא דקין הן: כשיל. קרדום. ומפיל שפאין גסין: אצל בעל הבית. כשכיר יום: אף הנסורת. דק דק היוצא מתחת המקדח שהם דקים מאד. של בעל הבית:

גמרא בבא קמא דף קי''ט ע''א

רַב חַסְדָּא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא אָרִיסָא דַהֲוָה תָּקִיל וְיָהִיב תָּקִיל וְשָׁקִיל סַלְקֵיהּ קָרָא אֲנַפְשֵׁיהּ (משלי י''ג) צָפוּן לַצַדִּיק חֵיל חוֹטֵא. (איוב כ''ז) כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ רַב הוּנָא וְרַב חַסְדָּא חַד אָמַר נַפְשׁוֹ דְנִגְזָל וְחַד אָמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן. מָאן דְּאָמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל נִגְזָל דִּכְתִיב (משלי א') כֵּן אָרְחוֹת כָּל בּוֹצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח. מָאן דְּאָמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן דִּכְתִיב (שם כ''ב) אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קוֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ. וְאִידָךְ נָמֵי הָכְּתִיב נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח מָאי בְּעָלָיו בְּעָלָיו דְּהַשְׁתָּא. וְאִידָךְ נָמֵי הָכְּתִיב וְקָבַע אֶת קוֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ מַה טַעַם קָאָמַר. מַה טַעַם וְקָבַע אֶת קוֹבְעֵיהֶם מִשּׁוּם דְּקָבְעֵי נָפֶשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה כְּאִלּוּ נוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנוּ שֶׁנֶּאֱמַר כֵּן אָרְחוֹת כָּל בּוֹצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח. וְאוֹמֵר (ירמי' ה') וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ וְאוֹמֵר (יואל ד') מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דַם נָקִי בְּאַרְצָם. וְאוֹמֵר (ש''ב כ''א) אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים מָאי וְאוֹמֵר וְכִי תֵימָא נֶפֶשׁ דִּידֵיהּ אֲבָל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו לֹא. תָּא שְׁמַע בְּשַׂר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. וְכִי תֵימָא הָנֵי מִילֵי הֵיכָא דְלָא יָהִיב דָמֵי אֲבָל הֵיכָא דְיָהִיב דָּמֵי לָא, תָּא שְׁמַע מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דַם נָקִי בְּאַרְצָם. וְכִי תֵימָא הָנֵי מִילִי הֵיכָא דְקָא עָבִיד בְּיָדַיִם אֲבָל גְרָמָא לָא, תָּא שְׁמַע אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהָרַג שָׁאוּל אֶת הַגִּבְעוֹנִים אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהָרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקִין לָהֶם מַיִם וּמָזוֹן מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הֲרָגָן:

רש''י תקיל ויהיב. לרב חסדא: תקיל ושקיל. לנפשיה מדקדק בחלוק' ואינו מוותר מחלקו כלום. לשון אחר מחצה הי' נוטל ודרך שאר האריסין ליטול שליש: קרא אנפשיה. רב חסדא צדיק והאריס חוטא ונצפן חילו לרב חסדא דסלקי' ונטל חלקו: כי ישל אלוה נפשו. משליך הקב''ה נשמתו ומאבד ממנו נשמה אחת: אל תגזול דל כי דל הוא. אע''פ שדל הוא ואין לו מה לגוזלו: אל תדכא עני בשער. מעשר עני ולקט שכחה ופאה המתחלקין בשעריך אל תדכאהו שם: וקבע את קובעיהם נפש. גוזל נפש גוזליהם: בעלים דהשתא. גזלן שנעשה עכשיו בעלים לאותו ממון: ואכל קצירך ולחמך. ודומה לך כאוכל בניך ובנותיך לפי שאין לך שוב במה לפרנסם: מחמס בני יהודה. מגזל שעשו מעלה אני עליהם כאלו שפכו דם נקי: המית הגבעונים. כדמפרש לקמיה שהמית כהני נוב שהיו מספיקין מים ומזון לגבעונים שהגבעונים היו משמשין למזבח חוטבי עצים ושואבי מים ומעלה עליו כאלו המית הגבעונים: אבל נפש בניו ובנותיו לא. הא מאת נפש בעליו יקח לא נפקא לן אלא נפש הגוזל אבל בניו ובנותיו לא נענש גזלן אנפש בני הנגזל: דלא יהיב דמי. חמסן יהיב דמי אלא שזה לא היה רוצה למכור:

זוהר מקץ דף קצ''ט ע''א

וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וְגוֹ', רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר (שָׁם כ''ד) בִּנְפוֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, תָּא חֲזֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבַד לֵיהּ לְבַר נַשׁ דְּיִזְכֵּי לְיִּקְרָא דִּילֵיהּ וּלְשַׁמָּשָׁא קַמֵּיהּ תְּדִירָא וּלְאִשְׁתַּדְלָא בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי בְּגִין דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בָּה בְּאוֹרַיְיתָא תָּדִיר, וְכֵיוָן דְּבָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאָדָם יָהַב קַמֵּיהּ אוֹרַיְיתָא וְאוֹלִיף לֵיהּ בָּהּ לְמִּנְדַע אָרְחָהֳא, מְנָלָן דִּכְתִיב (אִיּוֹב כ''ח) אָז רָאָה וַיִּסְפְּרָה הֵכִינָה וְגַם חֲקָרָה וּלְבָתַר וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת יְיָ' הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה, כֵּיוָן דְּאִסְתַּכֵּל בָּהּ וְלָא נָטִיר לָהּ עָבַר עַל פִּקוּדָא דְּמָארֵיהּ וְאִתְפַּס בְּחוֹבֵיהּ וְכָל אִינוּן דְּעָבְרוּ עַל מִלָּה חֲדָא דְּאוֹרַיְיתָא אִתְפְּסוּ בָּהּ, שְׁלֹמֹה מַלְכָּא דְּאִתְחֲכַּם עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא עָבַר עַל מִלָּה חָדָא דְּאוֹרַיְיתָא וְגָּרִים לֵיהּ לְאִתְעֲבְּרָא מַלְכוּתֵיהּ מִנֵּיהּ וּלְאִתְפַּלְגָא מַלְכוּתָא מִן בְּנוֹי מָאן דְּאַעְבַר עַל אוֹרָיְיתָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וְיוֹסֵף דַהֲוָה יָדַע אוֹרָיְיתָא וְאַחוֹי נָפְלוּ בִּידֵיהּ אֲמָּאי גִּלְגֵּל עָלַיְהוּ כָּל גִּלְגּוּלָא דָּא וְהָא אִיהוּ יָדַע אוֹרָיְיתָא דְּאוֹלִיף לֵיהּ אֲבוֹי, אֶלָּא חַס וְשָׁלוֹם דְּיוֹסֵף גִּלְגֵּל עָלַיְהוּ גִּלְגּוּלִין לְנָּקְמָא מִנַּיְהוּ אֶלָּא כָּל דָּא לָא עָבַד אֶלָּא לְאַיְיתָאָה לְאַחוּהָ בִּנְיָמִין לְגַבֵּיהּ דְּתִיאוּבְתֵּיהּ הֲוָה לְגַבֵּיהּ וְאִיהוּ לָא שָׁבַק לְאַחוֹי לְמִּנְפַּל דְּהָא כְּתִיב וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וְגוֹ' וְכָל דָּא בְּגִין דְּלָא יִּנְפְּלוּן. תּוּ פָּתַח וְאָמַר קְרָא אַבַּתְרֵיהּ (משלי כ''ח) אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת דָּא הוּא בַּר נַשׁ דִּמְהֵימְנוּתָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּיהּ כְּגוֹן רַבִּי יֵיסָא סָבָא דְּאַף עַל גַּב דַהֲוָה לֵיהּ מֵיכַלָא דְּהַהוּא יוֹמָא לְמֵיכָל לָא הֲוָה מַתְקִין לֵיהּ עַד דְּשָׁאִיל מְזוֹנֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְבָתַר דְּצָלֵי צְלוֹתֵהּ וְשָׁאִיל מְזוֹנֵיהּ קַמֵּי מַלְכָּא כְּדֵין הֲוֵי מַתְקִין וַהֲוָה אָמַר תָּדִיר לָא נַתְקִּין עַד דְיִּתְּנוּן מִבֵּי מַלְכָּא:

תרגום הזוהר וַיִּזְכּוֹר יוֹסֵף אֶת הַחֲלוֹמוֹת וְגוֹ': רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר, (משלי כ''ד) בִּנְפוֹל אוֹיִבְךְ אַל תִּשְׂמָח וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אֶת הָאָדָם, שֶׁיִּזְכֶּה לִכְבוֹדוֹ, וּלְשָׁרֵת לְפָנָיו תָּמִיד, וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ תָּמִיד בַּתּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת הָאָדָם נָתַן לְפָנָיו הַתּוֹרָה, וְלִמֵּד אוֹתוֹ לָדַעַת דְּרָכֶיהָ. מֵאַיִן לָנוּ זֶה, כִּי כָּתוּב, (איוב כ''ח) אָז רָאָה וַיְּסַפְּרֶהָ וְגוֹ'. כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל בָּהּ וְלֹא שָׁמְרָה, וְעָבַר עַל מִצְוֹת רִבּוֹנוֹ, נִתְפָּס בַּעֲוֹנוֹ. וְכָל אֵלּוּ שֶׁעוֹבְרִים עַל דָּבָר אֶחָד שֶׁבַּתּוֹרָה נִתְפָּסִים בָּהּ. שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ שֶׁנִּתְחַכֵּם עַל כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, עָבַר עַל דָּבָר אֶחָד שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהִרְבָּה לוֹ נָשִׁים, וְגָרַם לְעַצְמוֹ שֶׁעָבְרָה מִמֶּנּוּ מַלְכוּתוֹ, וְשֶׁתִּתְחַלֵּק הַמַּלְכוּת מִבָּנָיו. מִי שֶׁעוֹבֵר עַל דְּבָרִים הַרְבֵּה שֶׁבַּתּוֹרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְיוֹסֵף שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ הַתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ, לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר, וְאֶחָיו נָפְלוּ בְּיָדָיו, לָמָּה גִּלְגֵל עֲלֵיהֶם כָּל גִּלְגוּל הַזֶּה. וַהֲרֵי הוּא יָדַע הַתּוֹרָה שֶׁלִּמְדָהוּ אָבִיו, אֶלָּא חַס וְשָׁלוֹם, לַחֲשׁוֹב, שֶׁיּוֹסֵף גִּלְגֵּל עֲלֵיהֶם גִּלְגוּלִים לִנְקֹם מֵהֶם. אֶלָּא לֹא עָשָׂה כָּל זֶה, רַק לְהָבִיא בִּנְיָמִין אָחִיו אֵלָיו, שֶׁתְּשׁוּקָתוֹ הָיְתָה אֵלָיו, וְהוּא לֹא עָזַב אֶת אֶחָיו לִנְפּוֹל. שֶׁהֲרֵי כָּתוּב, וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְּאוּ וְגוֹ'. עוֹד פָּתַח וְאָמַר, הַמִּקְרָא שֶׁלְּאַחַרָיו (משלי כ''ח) אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, זֶהוּ אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֱמוּנַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּגוֹן רַבִּי יֵיסָא הַזָּקֵן, שֶׁאַף עַל פִּי, שֶׁהָיָה לוֹ סְעוּדַת אוֹתוֹ הַיּוֹם לֶאֱכוֹל, לֹא הָיָה עוֹרֵךְ הַשֻּׁלְחָן עַד שֶׁבִּקֵּשׁ עַל מְזוֹנוֹתָיו לִפְנֵי מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, וּבִקֵּשׁ עַל מְזוֹנוֹתָיו לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָז הָיָה עוֹרֵךְ הַשֻּׁלְחָן. וְהָיָה אוֹמֵר תָּמִיד, לֹא נַעֲרֹךְ הַשֻּׁלְחָן עַד שֶׁיִּנָתְנוּ הַמְּזוֹנוֹת מִבֵּית הַמֶּלֶךְ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' ע''ז פי''ב

א. דֶּרֶךְ כֹּהֲנֵי עַכּוּ''ם הָיָה לְהַשְׁחִית זְקָנָם לְפִיכָךְ אָסְרָה תּוֹרָה לְהַשְׁחִית הַזָּקָן. וְחָמֵשׁ פֵּיאוֹת יֵשׁ בּוֹ לֶחִי הָעֶלְיוֹן וְלֶחִי הַתַּחְתּוֹן מִימִין וְכֵן מִשְּׂמֹאל וְשִׁבּוֹלֶת הַזָּקָן וְלוֹקֶה עַל כָּל פֵּאָה וּפֶאָה וְאִם נְטָלָן כֻּלָּן כְּאַחַת לוֹקֶה חָמֵשׁ וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְגַלְּחֶנּוּ בְתַעַר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י''ט) וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ גִּילוּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה לְפִיכָךְ אִם גִּלַּח זְקָנוֹ בְּמִסְפָּרַיִם פָּטוּר. וְאֵין הַמִּתְגַּלֵּחַ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּסַיֵּיעַ וְאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְהַשְׁחִית זְקָנָהּ אִם יֵשׁ לָהּ שֵׂעָר בְּזָקָן וְאִם הִשְׁחִיתָה זְקַן הָאִישׁ פְּטוּרָה: ב. הַשָּׂפָה מֻתָּר לְגַלְּחוֹ בְּתַעַר וְהוּא הַשֵּׂעָר שֶׁעַל גַּב הַשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה וְכֵן הַשֵּׂעָר הַמְּדוּלְדָל מִן הַשָּׂפָה הַתַּחְתּוֹנָה וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר לֹא נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁחִיתוֹ אֶלּא יְגַלֵּחַ קְצָתוֹ עַד שֶׁלֹּא יְעַכֵּב אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה: ג. הַעֲבָרַת הַשֵּׂעָר מִשְּׁאָר הַגּוּף כְּגוֹן בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהַמַּעֲבִירוֹ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַעֲבִירִין אוֹתוֹ אֶלָּא נָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְתַקֵּן עַצְמוֹ תִּיקוּן נָשִׁים. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁמַּעֲבִירִין הַשֵּׁעָר הַנָּשִׁים וַאֲנָשִׁים אִם הֶעֱבִיר אֵין מַכִּין אוֹתוֹ. וּמֻתָּר לְהַעֲבִיר שֵׂעָר שֶׁל שְׁאָר אֵבָרִים בְּמִסְפָּרַיִים בְּכָל מָקוֹם:

מוסר

מספר חרדים דף ס''ה ע''א

כְּתִיב (תהלים ט''ז) שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד יַעַן הֱיוֹת לְעוֹלָם חִיּוּת וְקִיּוּם מֵהַשְׁקָפַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁאִם רֶגַע אֶחָד יַפְסִיק יֹאבֵדוּ וְהָיוּ כְלֹא הָיוּ הֲיִתָּכֵן לִמְקַבֵּל הַחִיּוּת שֶׁיִּתְעַלֵּם מִלְּהַשְׁקִיף מִלִּדְרוֹשׁ אֶת ה' וְזֶהוּ (שם י''ד) ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל וְהַלְּבָנָה כְּשֶׁהִיא נֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ תְּקַבֵּל הָאוֹר כֵּן רָאוּי לְאָדָם וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי ט''ז) בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וְלָכֵן צָרִיךְ שֶׁרֶגַע לֹא יָסִיר עֵינֵי שִׂכְלוֹ מִלְּפָנָיו אָז יָאֵר לוֹ פָּנִים דִּכְתִיב (במדבר ו') יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ. אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ מָלֵא עוֹלָם הוּא הַמְּחַיֶּה אֶת כֻּלָּם כָּל רֶגַע וְרֶגַע וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה בּוֹשׁ מִפָּנָיו וּשְׁתוֹק בְּשַׁחוּת עֵינַיִם וְכוֹבֶד רֹאשׁ וְדַע כִּי בְּאַהֲבָךְ ה' הַנִּכְבָּד וְעַמּוֹ כַּאֲשֶׁר יֶאֱהַב אִישׁ אֶת בְּנוֹ תִּהְיֶה מֵרְכָּבָה לְחֶסֶד הַנִּקְרֵאת אַהֲבַת חֶסֶד נֶגֶד היו''ד. וּכְשֶׁתִּהְיֶה תָמִיד דָּן לְכַף זְכוּת תִּהְיֶה מֶרְכָּבָה לה''א נֶגֶד הַגְּבוּרָה שֶׁנַּרְתֵּק שֶׁלָּהּ הוּא הֵיכָל הַזְּכוּת וּכְשֶׁתְּדַבֵּר לָשׁוֹן טוֹב הֶפֶךְ לָשׁוֹן הָרָע וְתִהְיֶה עָנָיו כְּהִלֵּל הַזָּקֵן תִּהְיֶה מֶרְכָּבָה לְמִדַּת הת''ת דְּמִקְרֵי לָשׁוֹן הַטּוֹב וּכְתִיב (שם י''ב) וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאֹד נֶגֶד הוי''ו וּכְשֶׁתִּהְיֶה בְכוֹבֶד רֹאשׁ יָרֵא וְזוֹחֵל תָּמִיד מֵאוֹר נוֹצֵץ מָלֵא עוֹלָם וּתְדַבֵּר תָּמִיד לַבְּרִיּוֹת בְּנַחַת וּפִיּוּס תִּהְיֶה מֶרְכָּבָה לְמִדַּת הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת יִרְאַת ה' ה''א אַחֲרוֹנָה שֶׁבַּשֵּׁם וְנִקְרֵאת עֵת רָצוֹן דְּנָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן וַהֲרֵי זָכִיתָ לִידָבֵק בְּיוֹצְרָךְ בְּעֶשֶׂר סְפִירוֹתָיו וְתִקָּרֵא קָדוֹשׁ לְקַיֵּים הַכָּתוּב (ויקרא י''ט) קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ:

מקץ יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וָאֵ֖רֶא בַּֽחֲלֹמִ֑י וְהִנֵּ֣ה | שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹלֹ֛ת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד מְלֵאֹ֥ת וְטֹבֽוֹת: וַחֲזֵית בְּחֶלְמִי וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא סָלְקָן בְּקַנְיָא חַד מָלְיָן וְטָבָן: (כג) וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים צְנֻמ֥וֹת דַּקּ֖וֹת שְׁדֻפ֣וֹת קָדִ֑ים צֹֽמְח֖וֹת אַֽחֲרֵיהֶֽם: וְהָא שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא נָצָן לָקְיָן שְׁקִיפָן קִדּוּם צָמְחָן בַּתְרֵיהוֹן:

רש''י צנמות. צונמא בלשון ארמי סלע, הרי הן כעץ בלי לחלוח, וקשות כסלע, ותרגומו נצן לקין, נצן אין בהן אלא הנץ לפי שנתרוקנו מן הזרע:

(כד) וַתִּבְלַ֨עְןָ֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקֹּ֔ת אֵ֛ת שֶׁ֥בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֖ים הַטֹּב֑וֹת וָֽאֹמַר֙ אֶל-הַחַרְטֻמִּ֔ים וְאֵ֥ין מַגִּ֖יד לִֽי: וּבְלָעָן שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא יָת שְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא טָּבָתָא וַאֲמָרִית לַחֲרָשַׁיָּא וְלֵית דִּי מְחַוֵּי לִי: (כה) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל-פַּרְעֹ֔ה חֲל֥וֹם פַּרְעֹ֖ה אֶחָ֣ד ה֑וּא אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָֽאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה: וַאֲמַר יוֹסֵף לְפַרְעֹה חֶלְמָא דְפַּרְעֹה חַד הוּא יָת דִּי יְיָ עָתִיד לְמֶעְבַּד חַוִּי לְפַרְעֹה: (כו) שֶׁ֧בַע פָּרֹ֣ת הַטֹּבֹ֗ת שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הַטֹּבֹ֔ת שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים הֵ֑נָּה חֲל֖וֹם אֶחָ֥ד הֽוּא: שְׁבַע תּוֹרְתָּא טָבָתָא שְׁבַע שְׁנִין אִנּוּן וּשְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא טָבָתָא שְׁבַע שְׁנִין אִנּוּן חֶלְמָא חַד הוּא:

רש''י שבע שנים' שבע שנים. כלן אינן אלא שבע, ואשר נשנה החלום פעמים לפי שהדבר מזמן, כמו שפרש לו בסוף (פסוק לב) ועל השנות החלום וגו' . בשבע שנים הטובות נאמר (פסוק כה) הגיד לפרעה, לפי שהיה סמוך, ובשבע שני רעב נאמר (פסוק כח) הראה את פרעה, לפי שהיה הדבר מפלג ורחוק, נופל בו לשון מראה:

נביאים - מלכים א - פרק ד

(ח) וְאֵ֣לֶּה שְׁמוֹתָ֔ם בֶּן-ח֖וּר בְּהַ֥ר אֶפְרָֽיִם: (ס) וְאִלֵּין שְׁמָהַתְהוֹן בַּר חוּר בְּטוּרָא דְבֵית אֶפְרַיִם : (ט) בֶּן-דֶּ֛קֶר בְּמָקַ֥ץ וּבְשַֽׁעַלְבִ֖ים וּבֵ֣ית שָׁ֑מֶשׁ וְאֵיל֖וֹן בֵּ֥ית חָנָֽן: (ס) בַּר דֶּקֶר בְּמָקַץ וּבְשַׁעַלְבִּים וּבֵית שָׁמֶשׁ וְאֵילוֹן דְּמִבֵּית חָנָן : (י) בֶּן-חֶ֖סֶד בָּֽאֲרֻבּ֑וֹת ל֥וֹ שֹׂכֹ֖ה וְכָל-אֶ֥רֶץ חֵֽפֶר: (ס) בַּר חֶסֶד בָּאֲרֻבּוֹת דִּילֵיִה סוֹכוֹ וְכָל אֲרַע חֵפֶר : (יא) בֶּן-אֲבִֽינָדָ֖ב כָּל-נָ֣פַת דֹּ֑אר טָפַת֙ בַּת-שְׁלֹמֹ֔ה הָ֥יְתָה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה: (ס) בַּר אֲבִינָדָב כָּל פִּלָכֵי דֹּאר טָפַת בַּת שְׁלֹמֹה הֲוַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ :

רש''י נפת דאר . ( תרגום : ) פלכי דאר :

(יב) בַּֽעֲנָא֙ בֶּן-אֲחִיל֔וּד תַּעְנַ֖ךְ וּמְגִדּ֑וֹ וְכָל-בֵּ֣ית שְׁאָ֡ן אֲשֶׁר֩ אֵ֨צֶל צָרְתַ֜נָה מִתַּ֣חַת לְיִזְרְעֶ֗אל מִבֵּ֤ית שְׁאָן֙ עַ֚ד אָבֵ֣ל מְחוֹלָ֔ה עַ֖ד מֵעֵ֥בֶר לְיָקְמֳעָֽם: (ס) בַּעֲנָא בַּר אֲחִילוּד תַּעֲנָךְ וּמְגִדּוֹ וְכָל בֵית שְׁאָן דִּי בִסְטַר צָרְתָנָא מִלְּרַע לְיִזְרְעֶאל מִבֵּית שְׁאָן עַד מֵישַׁר מְחוֹלָה עַד מֵעִבַּר לְיָקְמְעָם :

כתובים - משלי - פרק ט

(יח) וְֽלֹא-יָ֭דַע כִּֽי-רְפָאִ֣ים שָׁ֑ם בְּעִמְקֵ֖י שְׁא֣וֹל קְרֻאֶֽיהָ: וְלָא יְדַע דְּגוּבְרֵי אַפְּלַת תַּמָּן וּבְעִמְקֵי דִשְׁיוֹל כָּל דִּמְזַמְנִין לַהּ : י (א) מִשְׁלֵ֗י שְׁלֹ֫מֹ֥ה בֵּ֣ן חָ֭כָם יְשַׂמַּח-אָ֑ב וּבֵ֥ן כְּ֝סִ֗יל תּוּגַ֥ת אִמּֽוֹ: מַתְלוֹי דִּשְׁלֹמֹה בַּר חַכּימָא נֶחֱדֵי אֲבוֹי וּבְרָא סַכְלָא מְחַמֵץ לְאִמֵיהּ :

רש''י משלי שלמה בן חכם ישמח אב . זה הקב''ה , ד''א אביו ממש : ובן כסיל תוגת אמו . תמיד הוא עם אמו בבית ורואה את שטותו ומצירה , ולפי המשל בן כסיל כמו ירבעם בן נבט : תוגת אמו . תוגת כניסיותו :

(ב) לֹא-י֭וֹעִילוּ אוֹצְר֣וֹת רֶ֑שַׁע וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת: לָא מְוַתְּרִין אוֹצְרֵי דְרַשִּׁיעָא וְצִדְקְתָא מְפַצְיָא מִן מוֹתָא בִּישָׁא :

רש''י לא יועילו אוצרות רשע . שהיה משתבח בעשרו שנאמר ( הושע י''ב ) ויאמר אפרים אך עשרתי וגומר : וצדקה תציל ממות . וא''ת צדיק שיבזבז נכסיו לצדקה מהיכן יתפרנס :

(ג) לֹֽא-יַרְעִ֣יב יְ֭הוָה נֶ֣פֶשׁ צַדִּ֑יק וְהַוַּ֖ת רְשָׁעִ֣ים יֶהְדֹּֽף: לָא מַכְפֵן אֱלָהָא נַפְשֵׁיהּ דְּצַדִיקָא וְקִנְיָנָא דְרַשִּׁיעֵי נִסְחוֹף :

רש''י לא ירעיב ה' נפש צדיק , והות רשעים יהדוף . ידחוף אותם ותפול :

(ד) רָ֗אשׁ עֹשֶׂ֥ה כַף-רְמִיָּ֑ה וְיַ֖ד חָרוּצִ֣ים תַּעֲשִֽׁיר: מִסְכְּנוּתָא מְמַכְּכָא לְגַבְרָא רַמְיָא וִידָא דְּכָשֵׁרָא מְעַתְּרָה לְהוֹן :

רש''י ראש עושה כף רמיה . מי שעני בתורה מורה הוראות שקר : כף רמיה . מאזנים של רמיה לפי פשוטו משמע בתגרים : ויד חרוצים . ישרים שחורצים דבר באמתו ומשפטו בלא עולה :

משנה זבחים פרק י

א. כָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. הַתְּמִידִים קוֹדְמִים לַמּוּסָפִין, מוּסְפֵי שַׁבָּת קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ, מוּסְפֵי רֹאשׁ חֹדֶשׁ קוֹדְמִין לְמוּסְפֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח), מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה:

ברטנורה   (א) כל התדיר מחברו קודם את חברו. דכתיב מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד, מכדי כתיב מלבד עולת הבוקר, העשויה כבר משמע, מינה שמעינן דתמידין קודמין למוספין, אשר לעולת התמיד למה לי, פשיטא דעולת הבוקר עולת התמיד היא, אלא תלה לך טעם הקדמתה בתדירות, כדי שתלמוד לשאר תדירין שיקדימו. דמשום היא גופה לא הוה צריך לפרושי:

ב. וְכָל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ, קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. דַּם חַטָּאת קוֹדֵם לְדַם עוֹלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְרַצֶה. אֵבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵמוּרֵי חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כָּלִיל לָאִשִּׁים. חַטָּאת קוֹדֶמֶת לָאָשָׁם, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָהּ נִתָּן עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת וְעַל הַיְּסוֹד. אָשָׁם קוֹדֵם לְתוֹדָה וּלְאֵיל נָזִיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קוֹדְמִין לִשְׁלָמִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וּטְעוּנִים לָחֶם. שְׁלָמִים קוֹדְמִין לִבְכוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעוּנִין מַתַּן אַרְבַּע וּסְמִיכָה וּנְּסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק:

ברטנורה   (ב) דם חטאת קודם לדם עולה. אם שניהם שחוטין ועומדין ליזרק: שהוא מרצה. מכפר על חייבי כריתות שצריכים ריצוי גדול: אברי עולה קודמין. בהקטרתן: לאימורי חטאת. אם נזרקו דמי שניהם: מפני שהן כליל. וצד ריבוי הוא זה למזבח: על ארבע קרנות. ואשם שתי מתנות שהן ארבע ולא על הקרנות: ועל היסוד. שפיכת שיריים. ובאשם לא מצינו שנאמר בו: מתן ארבע. שתי מתנות שהן ארבע, ובכור אינו טעון אלא מתנה אחת ואינו טעון סמיכה ונסכים ולא תנופת חזה ושוק:

ג. הַבְּכוֹר קוֹדֵם לַמַּעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם וְנֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. הַמַּעֲשֵׂר קוֹדֵם לָעוֹפוֹת, מִפְנֵי שֶׁהוּא זֶבַח וְיֵשׁ בּוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דָּמוֹ וְאֵמוּרָיו:

ברטנורה   (ג) ונאכל לכהנים. והמעשר אין לכהנים חלק בו, אלא כולו נאכל לבעלים: מפני שהוא מין זבח. זביחת סכין. ועוף במליקה. וזבחים חשיבי: ויש בו קדשי קדשים. ואע''ג דקרבן עוף כולו קדשי קדשים, או חטאת או עולה, זבחים יש להן לחלק גבוה שני דברים דמו ואימוריו, מה שאין כן לחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה, וכיון דקדמה לחטאת העוף כל שכן לעולת העוף, דהא חטאת העוף קודמת לעולת העוף כדמפרש ואזיל:

ד. הָעוֹפוֹת קוֹדְמִין לַמְּנָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינֵי דָמִים. מִנְחַת חוֹטֵא קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת נְדָבָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָאָה עַל חֵטְא. חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת הָעוֹף. וְכֵן בְּהֶקְדֵּשָׁהּ:

ברטנורה   (ד) שהן מיני דמים. ומיני דמים כפרתן מרובה: חטאת העוף קודמת לעולת העוף. דכתיב (ויקרא ה) והקריב את אשר לחטאת ראשונה, בנה בנין אב לכל החטאות שקודמות לעולה בין בבהמה בין בעוף: וכן להקדשה. כשהוא מפריש קנו, דהיינו שתי תורים או שני בני יונה, קורא שם לחטאת תחלה:

ה. כָּל הַחַטָּאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, קוֹדְמוֹת לָאֲשָׁמוֹת, חוּץ מֵאֲשַׁם מְצוֹרָע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָא עַל (יְדֵי) הֶכְשֵׁר. כָּל הָאֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּאִין בְּנֵי שְׁתַּיִם וּבָאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים, חוּץ מֵאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, שֶׁהֵן בָּאִין בְּנֵי שְׁנָתָן וְאֵינָן בָּאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים:

ברטנורה   (ה) קודמות לאשמות. אם היה מחוייב חטאת ואשם ומביאן, חטאת קודמת, כדתנן שדמה נתן על ארבע קרנות ועל היסוד: מפני שהוא בא להכשיר. את המצורע לקדשים ולביאת מקדש, הלכך חשיבות הוא לגביה, שהטהרה תלויה בו: ובאים בכסף שקלים. דכתיב (שם) בערכך כסף שקלים, באשם מעילות, ואתי אשם תלוי ואשם גזילות בגזירה שוה בערכך בערכך, ואשם שפחה חרופה גמר באיל איל: חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע. דכתיב בהו (במדבר ו) כבש בן שנתו. ומדאיל בן שתי שנים בשתי סלעים, כבש בן שנה לאו בשתי סלעים הוא:

ו. כְּשֵׁם שֶׁהֵן קוֹדְמִים בְּהַקְרָבָתָן, כָּךְ הֵן קוֹדְמִים בַּאֲכִילָתָן. שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וּשְׁלָמִים שֶׁל הַיוֹם, שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין, שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וְחַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁל הַיוֹם, שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַחַטָּאת קוֹדֶמֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים:

ברטנורה   (ו) כך הם קודמים לאכילה. אכולהו דבני אכילה קאי, כגון חטאת לאשם, ואשם לתודה, ותודה לשלמים: שלמים. של קרבן אמש: וחכמים אומרים כו'. והלכה כחכמים. ותדיר ומקודש, כגון דם עולת תמיד ודם חטאת עומדים, זה תדיר, וזה מקודש ממנו, דהא אמרן דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה. הא מלתא מיבעיא בגמרא ולא אפשיטא. ונראה דתדיר קודם:

ז. וּבְכֻלָּם, הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְשַׁנּוֹת בַּאֲכִילָתָן, לְאָכְלָן צְלוּיִים, שְׁלוּקִים, וּמְבֻשָּׁלִים, וְלָתֵת לְתוֹכָן תִּבְלֵי חֻלִּין וְתִבְלֵי תְרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תִּבְלֵי תְרוּמָה, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה לִידֵי פְסוּל ח. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא מִתְחַלֵּק בָּעֲזָרָה, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע. אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ. שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן:

ברטנורה   (ז) ובכולן. בכל הנאכלים: רשאים הכהנים לשנות באכילתן. כגון לאכלן צלויין, מבושלין, ושלוקין, דבמתנות כהונה כתיב (שם יח) לך נתתים למשחה, לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים צלי שלוק ומבושל ובמטעמים ובתבלין: שלא יביא את התרומה לידי פסול. לפי שהתבלין שבלעו טעם הקדשים אם יבואו לידי נותר הרי הן באזהרה משום טעם הקדשים שבלוע בהן:

גמרא זבחים דף פ''ח ע''א

אָמַר רִבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת קָרְבָּנוֹת לְפָרָשַׁת בִּגְדֵי כְהוּנָה לוֹמַר לָךְ מַה קָרְבָּנוֹת מְכַפְּרִים אַף בִּגְדֵי כְהוּנָה מְכַפְּרִים. כְּתוֹנֶת מְכַפֶּרֶת עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל''ז) וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתּוֹנֶת בַּדָּם. מִכְנָסַיִם מְכַפְּרִים עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ''ח) וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה. מִצְנֶפֶת מְכַפֶּרֶת עַל גַּסֵּי הָרוּחַ מְנַיִן אָמַר רִבִּי חֲנִינָא יָבֹא דָבָר שֶׁבְּגּוֹבַהּ וִיכַפֵּר עַל גּוֹבַהּ. אַבְנֵט מְכַפֵּר עַל הִרְהוּר הַלֵּב הֵיכָא דְאִיתֵיהּ. חשֶׁן מְכַפֵּר עַל הַדִּינִין שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְעָשִׂיתָ חשֶׁן מִשְׁפָּט. אֵפוֹד מְכַפֵּר עַל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ג') אֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים. מְעִיל מְכַפֵּר עַל לָשׁוֹן הָרָע מְנַיִן אָמַר רִבִּי חֲנִינָא יָבֹא דָבָר שֶׁבַּקּוֹל וִיכַפֵּר עַל קוֹל הָרָע. וְצִיץ מְכַפֵּר עַל עַזּוּת פָּנִים בְּצִיץ כְּתִיב (שמות כ''ח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וּבְעַזּוּת פָּנִים כְּתִיב (ירמי' ג') וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ. אֵינִי וְהָא אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שְׁנֵי דְבָרִים לֹא מָצִינוּ לָהֶם כַּפָּרָה בְּקָרְבָּנוֹת וּמָצִינוּ לָהֶם כַּפָּרָה בְּמָקוֹם אַחֵר וְאֵלּוּ הֵן שְׁפִיכוּת דָּמִים וְלָשׁוֹן הָרָע. שְׁפִיכוּת דָּמִים מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה וְלָשׁוֹן הָרָע מִקְּטוֹרֶת דְּתָנֵי רַב חֲנַנְיָה מְנַיִן לִקְטוֹרֶת שֵׁמְּכַפֶּרֶת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י''ז) וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטוֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעַם. וְתָנָא דְבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל עַל מַה קְטוֹרֶת מְכַפֶּרֶת עַל לָשׁוֹן הָרָע יָבֹא דָבָר שֶׁבַּחֲשָׁאי וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה חֲשָׁאי. קַשְׁיָא לָשׁוֹן הָרָע אַלָשׁוֹן הָרָע קַשְׁיָא שְׁפִיכוּת דָּמִים אַשְׁפִיכוּת דָּמִים. שְׁפִיכוּת דָּמִים אַשְׁפִיכוּת דָּמִים לָא קַשְׁיָא הָא דִידִיעַ מָאן קַטְלֵיהּ. הָא דְלָא יְדִיעַ מָאן קַטְלֵיהּ. אִי דִידִיעַ מָאן קַטְלֵיהּ בַּר קְטָלָא הוּא בְּמֵזִיד וְלָא אַתְרוּ בֵיהּ. וְלָשׁוֹן הָרָע אַלָשׁוֹן הָרָע נָמֵי לָא קַשְׁיָא הָא בְצִנְעָא הָא בְּפַרְהֶסְיָא:

רש''י למה נסמכה. בצו את אהרן זאת תורת העולה זאת תורת החטאת כו' והדר קח את אהרן ואת הבגדים: ויטבלו את הכתונת. רמז הוא לעתיד שכפרת שפיכות דמים בכתונת. טבילה היינו כפרה: לכסות בשר ערוה. לחפו' על גילוי עריות: היכא דאיתיה. שהיו חוגרין כנגד אצילי ידיהן דהיינו כנגד הלב כדילפינן בפ''ב מולא יחגרו ביזע: אין אפוד. נגלה עון תרפים הא יש אפוד אין תרפים כך שמעתי במסכת ערכין: דבר שבקול. פעמונים שבו מכפר: ויכפר על העם. במחלוקת קרח שהיא לה''ר שנאמר אתם המיתם וגו': דבר שבחשאי. שהיה לבדו שם כדתנן פורשין מבין האולם ולמזבח בשע' הקרב' והקטרה וכ''ש מן ההיכל שנאמר וכל אדם לא יהיה וגו' בפרשת יומא: ידיע מאן קטליה. כתונת מכפר' על הצבור שלא יענשו: בר קטלא הוא. וכל כמה דלא קטליה מיענש דכתיב ולארץ לא יכופר וגו' ומשני במזיד ולא אתרו ביה דלאו בר קטלא הוא הלכך צבור מתכפרי בכתונת. והוא נגעים באים עליו כדאמר בערכין: בצנעה. דהוה דבר שבחשאי קטרת מכפרת שהיא מעש' חשאי: בפרהסי'. שהוא דבר שבקול קול פעמונים מכפר עליו:

זוהר מקץ דף קצ''ט ע''א

רַבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב אַתַּרְעָא דְּאַבָּבָא דְּלוֹד חָמָא חַד בַּר נַשׁ דַּהֲוָה אָתֵי וְיָתִיב בְּחַד קוּלְטָא דְּתָלָא דְּאַרְעָא וַהֲוָה לָאִי מֵאָרְחָא וְיָתִיב וְנָאִים תַּמָּן אַדְהָכִי חָמָא חַד חִוְיָא דַּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיהּ נָפַק קוּסְטְפָא דְּגוּרְדְנָא וְקָטִיל לֵיהּ לְחִוְיָא, כַּד אִתְעָר הַהוּא בַּר נַשׁ חָמָא הַהוּא חִוְיָא לְקִבְלֵיהּ דַּהֲוָה מִית אִזְדַקַּף הַהוּא בַּר נַשׁ וְנָפַל הַהוּא קוּלְטָא לְעוּמְקָא דִּתְחוֹתוֹי וְאִשְׁתֵּזִיב, אָתָא רַבִּי אַבָּא לְגַבֵּיהּ אָמַר לֵיהּ אֵימָא לִי מַאן עוֹבָדָךְ דְּהָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִישׁ לָךְ אִלֵּין תְּרֵין נִסִין לָאו אִנּוּן לְמַגָּנָא, אָמַר לֵיהּ הַהוּא בַּר נַשׁ כָּל יוֹמָאֵי לָא אַשְׁלִים לִי בַּר נַשׁ בִּישָׁא בְּעָלְמָא דְּלָא אִתְפַּיַּסְנָא בַּהֲדֵיהּ וּמָחִילְנָא לֵיהּ, וְתוּ אִי לָא יָכִילְנָא לְאִתְפַּיָּסָא בַּהֲדֵיהּ לָא סָלִיקְנָא לְעַרְסֵי עַד דְּמָחִילְנָא לֵיהּ וּלְכָל אִנּוּן דִּמְצַעֲרוּ לִי וְלָא חַיְשָׁנָא כָּל יוֹמָא לְהַהוּא בִּישָׁא דְּאַשְׁלִים לִי, וְלָאו דִּי לִי דָּא אֶלָּא דְּמֵההוּא יוֹמָא וּלְהָלְאָה אִשְׁתַּדַּלְנָא לְמֶעְבָּד עִמְּהוֹן טָבָא, בָּכָה רַבִּי אַבָּא וְאָמַר יַתִּיר עוֹבָדוֹי דְּדֵין מִיּוֹסֵף דְּיוֹסֵף הֲווּ אֲחוֹי וַדַּאי וַהֲוָה לֵיהּ לְרַחֲמָא עֲלוֹי אֲבָל מַה דְּעָבִיד דָּא יַתִּיר הוּא מִיּוֹסֵף יָאוּת הוּא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַרְחִישׁ לֵיהּ נִסָא עַל נִסָא, פָּתַח וְאָמַר (שָׁם י) הוֹלֵךְ בַּתוֹם יֵלֶךְ בֶּטַח וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ, הוֹלֵךְ בַּתוֹם יֵלֶךְ בֶּטַח דָּא הַהוּא בַּר נַשׁ דְּאָזִיל בְּאָרְחִין דְּאוֹרַיְתָא, יֵלֶךְ בֶּטַח דְּלָא יָכִילוּ נִזְקֵי דְּעָלְמָא לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, מְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ מַאן יִוָּדֵעַ דָּא הוּא מַאן דְּאִסְטֵי מֵאָרְחָא דִּקְשׁוֹט וּבָעֵי גַּבֵּי דְּחַבְרֵיהּ. יִוָּדֵעַ, מַהוּ יִוָּדֵעַ, יִשְׁתְּמוֹדָע אִיהוּ בְּעֵינֵיהוֹן דְּכָל מָארֵי דְּדִינָא, דְּלָא יִתְאֲבִיד מִנַּיְהוּ דִּיּוּקָנָא דְּהַהוּא בַּר נַשׁ בְּגִין לְאַיְתָאָה לֵיהּ לְאַתְרָא דְּיִנְקְּמוּן מִנֵּיהּ וּבְגִין כָּךְ יוֹדֵעַ, וְתָא חֲזֵי הַהוּא דְּאָזִיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָפֵי עֲלֵיהּ בְּגִין דְּלָא אִתְיַדַּע וְלָא אִשְׁתְּמוֹדָע לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן דְּדִינָא אֲבָל מְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יוֹדֵעַ וְיִשְׁתְּמוֹדָע לְגַבַּיְהוּ, זַכָּאִין אִנּוּן בְּנֵי נְשָׁא דְּאָזְלֵי בְּאֹרַח קְשׁוֹט וְאָזְלֵי לְרוֹחֲצָן עַל עָלְמָא דְּלָא דָּחֲלֵי אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי:

תרגום הזוהר רַבִּי אַבָּא הָיָה יוֹשֵׁב בְּפֶתַח שַׁעַר הָעִיר לֹד. רָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא וְיוֹשֵׁב עַל בְּלִיטָה שֶׁהָיְתָה בּוֹלֶטֶת מִצַד הָהָר, וְהָיָה עָיֵף מִן הַדֶּרֶךְ וְיָשַׁב וְיָשַׁן שָׁם. בְּתוֹךְ כָּךְ, רָאָה נָחָשׁ אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא אֶצְלוֹ. וְיָצָא שֶׁרֶץ שֶׁנִּקְרָא קוּסְטְפָא דְּגוּרְדְנָא, וְהָרַג אֶת הַנָּחָשׁ. כְּשֶׁהֵקִיץ הָאָדָם רָאָה אֶת הַנָּחָשׁ לְמוּלוֹ, שֶׁהָיָה מֵת. קָם הָאָדָם, וְנָפְלָה הַבְּלִיטָה, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עָלֶיהָ, אֶל הָעֵמֶק שֶׁמִּתַּחְתֶּיהָ, כִּי נִקְרְעָה מִן הָהָר, וְהָאָדָם נִצָל. בָּא אֵלָיו רַבִּי אַבָּא, אָמַר לוֹ, אֱמוֹר לִי מַה מַּעֲשֶׂיךְ, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִקְרָה לְךְ שְׁנֵי נִסִּים אֵלּוּ, לֹא הָיוּ בְּחִנָּם. אָמַר לֵיהּ הַהוּא בַּר נַשׁ כָּל יָמַי, לֹא עָשָׂה לִי אָדָם רָעָה, שֶׁלֹּא נִתְרַצֵיתִי עִמּוֹ וּמָחַלְתִּי לוֹ. וְעוֹד, אִם לֹא יָכוֹלְתִּי לְהִתְרַצוֹת עִמּוֹ, לֹא עָלִיתִי עַל מִטָּתִי בְּטֶּרֶם שֶׁמָּחַלְתִּי לוֹ וּלְכָל אֵלּוּ שֶׁצִעֲרוּ לִי, וְלֹא נָטַרְתִּי לוֹ שִׂנְאָה כָּל הַיּוֹם, עַל אוֹתוֹ רָע שֶׁעָשָׂה לִי, וְלֹא דַּי לִי זֶה, אֶלָּא עוֹד, שֶׁמֵּאוֹתוֹ יוֹם וָהָלְאָה, הִשְׁתַּדַּלְתִּי לַעֲשׂוֹת לָהֶם טוֹבוֹת. בָּכָה רַבִּי אַבָּא וְאָמַר, גְּדוֹלִים מַעֲשָׂיו שֶׁל זֶה מִיּוֹסֵף, כִּי בְּיוֹסֵף, הָעוֹשֵׂי רָעָה הָיוּ אֶחָיו, וַדַּאי, שֶׁהָיָה לוֹ לְרַחֵם עֲלֵיהֶם, מֵחֲמַת הָאַחְוָה, אֲבָל מַה שֶּׁעָשָׂה זֶה, שֶׁעָשָׂה כֵּן עִם כָּל בְּנֵי אָדָם, הוּא גָּדוֹל מִיּוֹסֵף, רָאוּי הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַקְרֶה לוֹ נֵס עַל נֵס. פָּתַח וְאָמַר (משלי י') הוֹלֵךְ בְּתוֹם יֵלֶךְ בֶּטַח, זֶהוּ אָדָם שֶׁהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵּי הַתּוֹרָה. יֵלֶךְ בֶּטַח, שֶׁמַּזִּיקֵי הָעוֹלָם לֹא יוּכְלוּ לַהֲזִיקוֹ. ''וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ''. מִי הוּא יִוָּדֵעַ, וְאוֹמֵר, זֶה הוּא מִי שֶׁנָּטָה מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת, וּמְבַקֵּשׁ לִגְבּוֹת מֵחֲבֵרוֹ. ''יִוָּדֵעַ'', מַהוּ יִוָּדֵעַ, הַיְנוּ, שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּעֵינֵי כָּל בַּעֲלֵי הַדִּין, שֶׁלֹּא תֹּאבַד מֵהֶם צוּרַת אוֹתוֹ אָדָם, כְּדֵי לַהֲבִיאוֹ לַמָּקוֹם, שֶׁיִּהְיוּ נוֹקְמִים מִמֶּנּוּ. דְּהַיְנוּ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וְעַל כָּךְ, יִוָּדֵעַ. וּבֹא וּרְאֵה, אוֹתוֹ הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַפֶּה עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְוַדַּע וְלֹא יִהְיֶה נִכָּר לְבַעֲלֵי הַדִּין, אֲבָל מְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ, וְיִהְיֶה נִכָּר לָהֶם. אַשְׁרֵיהֶם הָאֲנָשִׁים הַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, וְהוֹלְכִים בֶּטַח בָּעוֹלָם, שֶׁאֵינָם מְפַחֲדִים לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' ע''ז פי''ב

א. לֹא תַעְדֶּה אִשָּׁה עֶדִי הָאִישׁ כְּגוֹן שֶׁתָּשִׂים בְּרֹאשָׁהּ מִצְנֶפֶת אוֹ כּוֹבַע אוֹ שֶׁתִּלְבַּשׁ שִׁרְיוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אוֹ שֶׁתְּגַלַּח רֹאשָׁהּ כְּאִישׁ וְלֹא יַעְדֶּה אִישׁ עֶדִי אִשָּׁה כְּגוֹן שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי צִבְעוֹנִים וְחָלִי זָהָב בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹבְשִׁין אוֹתָם הַכֵּלִים וְלֹא מְשִׂימִין אוֹתוֹ הֶחָלִי אֶלָּא נָשִׁים הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. אִישׁ שֶׁעָדָה עֶדִי אִשָּׁה וְאִשָּׁה שֶׁעָדְתָה עֶדִי אִישׁ לוֹקִין. הַמְּלַקֵּט שַׂעֲרוֹת לְבָנוֹת מִתּוֹךְ הַשְּׁחוֹרוֹת מֵרֹאשׁוֹ אוֹ מִזְּקָנוֹ מִשֶּׁיְּלַקֵּט שַׂעְרָה אַחַת לוֹקֶה מִפְּנֵי שֶׁעִדָּה עֶדִי אִשָּׁה. וְכֵן צָבַע שְׂעָרוֹ שָׁחוֹר מִשֶּׁיִצְבַּע שֵׂעָר לְבָנָה אַחַת לוֹקֶה. טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס אֵינוֹ עוֹטֵף כְּאִשָּׁה וְלֹא מְגַלֶּה רֹאשׁוֹ כְּאִישׁ וְאִם עָשָׂה כֵּן אֵינוֹ לוֹקֶה: ב. כְּתוֹבֶת קַעֲקַע הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הוּא שֶׁיְשָׂרֵט עַל בְּשָׂרוֹ וִימַלֵּא מְקוֹם הַשְׂרִיטָה כְּחוֹל אוֹ דְיוֹ אוֹ שְׁאַר צִבְעוֹנִין הָרוֹשְׁמִין וְזֶה הָיָה מִנְהַג הַגּוֹיִם שֶׁרוֹשְׁמִין עַצְמָם לַעֲבוֹדָה זָרָה כְּלוֹמַר שֶׁהוּא עֶבֶד מָכוּר לָהּ וּמוּרְשָׁם לַעֲבוֹדָתָהּ וּמֵעֵת שֶׁיִּרְשׁוֹם בְּאֶחָד מִדְּבָרִים הָרוֹשְׁמִים אַחַר שֶׁיִּשְׂרוֹט בְּאֵיזֶה מָקוֹם מִן הַגּוּף בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה לוֹקֶה. כָּתַב וְלֹא רָשַׁם בְּצֶבַע אוֹ שֶׁרָשַׁם בְּצֶבַע וְלֹא וְלֹא כָּתַב בִּשְׂרִיטָה פָּטוּר עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וִיקַעֲקַע שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י''ט) וּכְתוֹבֶת קַעֲקַע בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּכוֹתֵב אֲבָל זֶה שֶׁכָּתַב בִּבְשָׂרוֹ וְקֵעַקְעוֹ בּוֹ אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אִם כֵּן סִיֵּיעַ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה כְלוּם אֵינוֹ לוֹקֶה: ג. הַשֹּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם אֶחָד כֹּהֵן וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל. שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל ה' מֵתִים אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת א' לוֹקֶה חָמֵשׁ וְהוּא שֶׁהִתְרוּ בוֹ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

מוסר

מספר חרדים דף ס''ח ע''ב

דַּע כִּי אִם חָס וְשָׁלוֹם אַתָּה שׂוֹנֵא אִישׁ יִשְׂרָאֵל תִּהְיֶה מֶרְכָּבָה לְטוּמְאָה דְעֶשֶׂר קְלִיפִין מְסָאֲבִין הַנִּקְרָאִים אֵיבָה וּבִהְיוֹתָךְ דָּן לְכַף חוֹבָה תִּהְיֶה מֶרְכָּבָה לִקְלִיפַּת הַטּוּמְאָה הַנִּקְרָא חוֹבָה. וּבְסַפְּרָךְ לָשׁוֹן הָרָע תִּהְיֶה מֶרְכָּבָה לִקְלִיפָּה טְמֵאָה הַנִּקְרָא לָשׁוֹן הָרָע וּבִהְיוֹתָךְ בְּגַבְהוּת רֹאשׁ אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ וּתְדַבֵּר לַבְּרִיּוֹת בְּכַעַס וְרוֹעַ פָּנִים וּזְעָקָה תִּהְיֶה מֶרְכָּבָה לִקְלִיפַּת הַטּוּמְאָה הַנִּקְרָא חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה. אֵין פַּחַד דִּכְתִיב (תהלים נ''א) נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו וְנִמְצֵאתָ חָלִילָה דָבוּק לְעֶשֶׂר קְלִיפִּין מְסַאֲבִין מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַקְּדוֹשָׁה מוֹשָׁבוֹ וְטָמֵא טָמֵא תִּקָרֵא. לְהָכִי כְתִיב בִּמְצוֹרָע דַהֲוָה שׂוֹנֵא אִישׁ יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר הָיָה דָּנוֹ לְכַף חוֹבָה וּמְדַבֵּר עָלָיו לָשׁוֹן הָרָע בְּלִי פַחַד וּבְכַעַס, וְהַצָרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרוּמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. לָכֵן הִזָּהֵר מְאֹד וְתָשׁוּב לה' וִירַחֲמָךְ וְהַבָּא לִיטָהֵר מְסַיְיעִין אוֹתוֹ:

מקץ ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וְשֶׁ֣בַע הַ֠פָּר֠וֹת הָֽרַקּ֨וֹת וְהָֽרָעֹ֜ת הָֽעֹלֹ֣ת אַֽחֲרֵיהֶ֗ן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הָֽרֵק֔וֹת שְׁדֻפ֖וֹת הַקָּדִ֑ים יִֽהְי֕וּ שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י רָעָֽב: וּשְׁבַע תּוֹרְתָּא חֲסִיכָתָא וּבִישָׁתָא דְסָלְקָן בַּתְרֵיהוֹן שְׁבַע שְׁנִין אִנּוּן וּשְׁבַע שֻׁבְּלַיָּא לָקְיָתָא דִּשְׁקִיפָן קִדּוּם יְהֶוְיָן שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא: (כח) הוּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל-פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֧ר הָֽאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הֶרְאָ֥ה אֶת-פַּרְעֹֽה: הוּא פִתְגָּמָא דִּי מַלֵּילִית עִם פַּרְעֹה דִּי יְיָ עָתִיד לְמֶעְבַּד אַחֲזֵי לְפַרְעֹה: (כט) הִנֵּ֛ה שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים בָּא֑וֹת שָׂבָ֥ע גָּד֖וֹל בְּכָל-אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: הָא שְׁבַע שְׁנִין אָתְיָן שׂוֹבְעָא רַבָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: (ל) וְ֠קָ֠מוּ שֶׁ֨בַע שְׁנֵ֤י רָעָב֙ אַֽחֲרֵיהֶ֔ן וְנִשְׁכַּ֥ח כָּל-הַשָּׂבָ֖ע בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְכִלָּ֥ה הָֽרָעָ֖ב אֶת-הָאָֽרֶץ: וִיקוּמוּן שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא בַּתְרֵיהֶן וְיִתִנְשֵׁי כָּל שׂוֹבְעָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וִישֵׁיצֵי כַפְנָא יָת (עַמָּא דְ) אַרְעָא:

רש''י ונשכח כל השבע. הוא פתרון הבליעה:

(לא) וְלֹֽא-יִוָּדַ֤ע הַשָּׂבָע֙ בָּאָ֔רֶץ מִפְּנֵ֛י הָֽרָעָ֥ב הַה֖וּא אַֽחֲרֵי-כֵ֑ן כִּֽי-כָבֵ֥ד ה֖וּא מְאֹֽד: וְלָא יִתְיְדַע שׂוֹבְעָא בְּאַרְעָא מִן קֳדָם כַּפְנָא הַהוּא דִּיהֵי בָתַר כֵּן אֲרֵי תַקִּיף הוּא לַחֲדָא:

רש''י ולא יודע השבע. הוא פתרון (פסוק כא) ולא נודע כי באו אל קרבנה:

(לב) וְעַ֨ל הִשָּׁנ֧וֹת הַֽחֲל֛וֹם אֶל-פַּרְעֹ֖ה פַּֽעֲמָ֑יִם כִּֽי-נָכ֤וֹן הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָֽאֱלֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָֽאֱלֹהִ֖ים לַֽעֲשׂתֽוֹ: וְעַל דְּאִתַּנֵּית חֶלְמָא לְפַרְעֹה תַּרְתֵּין זִמְנִין אֲרֵי תַקִּין פִּתְגָּמָא מִן קֳדָם יְיָ וְאוֹחִי יְיָ לְמֶעְבְּדֵהּ:

רש''י נכון. מזמן:

(לג) וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָב֣וֹן וְחָכָ֑ם וִֽישִׁיתֵ֖הוּ עַל-אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וּכְעַן יֶחֱזֵי פַרְעֹה גְּבַר סוּכְלְתָן וְחַכִּים וִימַנִינֵיהּ עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: (לד) יַֽעֲשֶׂ֣ה פַרְעֹ֔ה וְיַפְקֵ֥ד פְּקִדִ֖ים עַל-הָאָ֑רֶץ וְחִמֵּשׁ֙ אֶת-אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י הַשָּׂבָֽע: יַעְבֵּד פַרְעֹה וִימַנֵּי מְהֵימְנִין עַל אַרְעָא וִיזָרֵז יָת אַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא:

רש''י וחמש. כתרגומו ויזרזון וכן (שמות יג יח) וחמושים:

(לה) וְיִקְבְּצ֗וּ אֶת-כָּל-אֹ֨כֶל֙ הַשָּׁנִ֣ים הַטֹּב֔וֹת הַבָּאֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְיִצְבְּרוּ-בָ֞ר תַּ֧חַת יַד-פַּרְעֹ֛ה אֹ֥כֶל בֶּֽעָרִ֖ים וְשָׁמָֽרוּ: וְיִכְנְשׁוּן יָת כָּל עִיבוּר שְׁנַיָּא טָבָן דְּאָתְיָן הָאִלֵּין וְיִצְבְּרוּן עִיבוּרָא תְּחוֹת יְדָא מְהֵימְנֵי דְפַרְעֹה עִיבוּרָא בְּקִירְוַיָּא וְיִטְּרוּן:

רש''י את כל אכל. שם דבר הוא, לפיכך טעמו באל''ף ונקוד בפתח קטן, ואוכל שהוא פועל, כגון (ויקרא ז כה) כי כל אכל חלב, טעמו למטה בכף ונקוד קמץ קטן: תחת יד פרעה. ברשותו ובאוצרותיו:

(לו) וְהָיָ֨ה הָאֹ֤כֶל לְפִקָּדוֹן֙ לָאָ֔רֶץ לְשֶׁ֨בַע֙ שְׁנֵ֣י הָֽרָעָ֔ב אֲשֶׁ֥ר תִּֽהְיֶ֖יןָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלֹֽא-תִכָּרֵ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּֽרָעָֽב: וִיהֵי עִיבוּרָא גְּנִיז (לְעַמָּא דְ) לְאַרְעָא לִשְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא דִּי תְהֶוְיָן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְלָא תִשְׁתֵּיצֵי עַמָּא דְאַרְעָא בְּכַפְנָא:

רש''י והיה האכל. הצבור כשאר פקדון הגנוז לקיום הארץ:

(לז) וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֑ה וּבְעֵינֵ֖י כָּל-עֲבָדָֽיו: וּשְׁפַר פִּתְגָּמָא בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עַבְדּוֹהִי: (לח) וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל-עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ: וַאֲמַר פַּרְעֹה לְעַבְדוֹהִי הֲנִשְׁכַּח כְּדֵין גְּבַר דִּי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ בֵּהּ:

רש''י הנמצא כזה. הנשכח כדין, אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו. הנמצא לשון תמיהה, וכן כל ה''א המשמשת בראש תבה ונקודה בחטף פתח:

(לט) שלישי וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל-יוֹסֵ֔ף אַֽחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אֽוֹתְךָ֖ אֶת-כָּל-זֹ֑את אֵין-נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ: וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף בָּתַר דְּאוֹדַע יְיָ יָתָךְ יָת כָּל דָּא לֵית סָכְלְתָן וְחַכִּים כְּוָתָךְ:

רש''י אין נבון וחכם כמוך. לבקש איש נבון וחכם שאמרת, לא נמצא כמוך:

(מ) אַתָּה֙ תִּֽהְיֶ֣ה עַל-בֵּיתִ֔י וְעַל-פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל-עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ: אַתְּ תְּהֵי מְמַנָּא עַל בֵּיתִי וְעַל מֵימְרָךְ יִתְּזַן כָּל עַמִּי לְחוֹד כָּרְסֵי מַלְכוּתָא הָדֵין אֵיהֵי יַקִּיר מִנָּךְ:

רש''י ישק. יתזן, יתפרנס. כל צרכי עמי יהיו נעשים על ידך, כמו (לעיל טו ב) ובן משק ביתי, וכמו (תהלים ב יב) נשקו בר, גרנישו''ן בלע''ז : רק הכסא. שיהיו קורין לי מלך: כסא. לשון שם המלוכה כמו (מלכים א א לז) ויגדל את כסאו מכסא אדני המלך:

(מא) וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל-יוֹסֵ֑ף רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי אֹֽתְךָ֔ עַ֖ל כָּל-אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף חֲזֵי מַנֵּיתִי יָתָךְ עַל כָּל אַרְעָא דמִצְרָיִם:

רש''י נתתי אתך. מניתי יתך, ואף על פי כן לשון נתינה הוא, כמו (דברים כו יט) ולתתך עליון, בין לגדלה בין לשפלות נופל לשון נתינה עליו, כמו (מלאכי ב ט) נתתי אתכם נבזים ושפלים:

(מב) וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת-טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל-יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי-שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל-צַוָּארֽוֹ: וְאַעְדִּי פַרְעֹה יָת עִזְקְתֵהּ מֵעַל יְדֵהּ וִיהַב יָתַהּ עַל יְדָא דְיוֹסֵף וְאַלְבִּישׁ יָתֵהּ לְבוּשִׁין דְּבוּץ וְשַׁוִּי מָנִיכָא דְדַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ:

רש''י ויסר פרעה את טבעתו. נתינת טבעת המלך הוא אות למי שנותנה לו להיות שני לו לגדלה: בגדי שש. דבר חשיבות הוא במצרים: רבד. ענק, ועל שהוא רצוף בטבעות קרוי רביד. וכן (משלי ז טז) רבדתי ערשי, רצפתי ערשי מרצפות. בלשון משנה (מדות א ח) מקף רבדין של אבן, (יומא מג ב) על הרובד שבעזרה, והיא רצפה:

(מג) וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר-ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כָּל-אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וְאַרְכֵּיב יָתֵהּ בִּרְתִכָּא תִנְיֵתָא (נ''י תִנְיָנָא) דִּי לֵהּ וְאַכְרִיזוּ קֳדָמוֹהִי דֵּין אַבָּא לְמַלְכָּא וּמַנִּי יָתֵהּ עַל כָּל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רש''י במרכבת המשנה. השניה למרכבתו, המהלכת אצל שלו: אברך. כתרגומו דין אבא למלכא. רך בלשון ארמי מלך. בהשותפין (בבא בתרא ד א) לא ריכא ולא בר ריכא. ובדברי אגדה דרש ר' יהודה אברך זה יוסף שהוא אב בחכמה ורך בשנים, אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית עד מתי אתה מעות עלינו את הכתובים, אין אברך אלא לשון ברכים, שהכל היו נכנסין ויוצאין תחת ידו, כענין שנאמר ונתון אותו וגו' :

(מד) וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל-יוֹסֵ֖ף אֲנִ֣י פַרְעֹ֑ה וּבִלְעָדֶ֗יךָ לֹֽא-יָרִ֨ים אִ֧ישׁ אֶת-יָד֛וֹ וְאֶת-רַגְל֖וֹ בְּכָל-אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף אֲנָא פַרְעֹה וּבַר מֵימְרָךְ לָא יְרִים גְּבַר יָת יְדֵהּ לְמֵיחַד זֵין וְיָת רִגְלֵהּ לְמִרְכַּב עַל סוּסְיָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רש''י אני פרעה. שיש יכולת בידי לגזור גזרות על מלכותי, ואני גוזר שלא ירים איש את ידו: ובלעדיך. שלא ברשותך. דבר אחר אני פרעה אני אהיה מלך ובלעדיך וגו' וזהו דגמת (פסוק מ) רק הכסא: את ידו ואת רגלו. כתרגומו:

(מה) וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵֽׁם-יוֹסֵף֘ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵ֒חַ֒ וַיִּתֶּן-ל֣וֹ אֶת-אָֽסְנַ֗ת בַּת-פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה וַיֵּצֵ֥א יוֹסֵ֖ף עַל-אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וּקְרָא פַּרְעֹה שׁוּם יוֹסֵף גַּבְרָא דְמִטַּמְרָן גָּלְיָן לֵהּ וִיהַב לֵהּ יָת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן לְאִתְּתָא וּנְפַק יוֹסֵף (שַׁלִּיט) עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רש''י צפנת פענח. מפרש הצפונות, ואין לפענח דמיון במקרא: פוטי פרע. הוא פוטיפר, ונקרא פוטיפרע על שנסתרס מאליו, לפי שלקח את יוסף למשכב זכר:

(מו) וְיוֹסֵף֙ בֶּן-שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעָמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ-מִצְרָ֑יִם וַיֵּצֵ֤א יוֹסֵף֙ מִלִּפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיַּֽעֲבֹ֖ר בְּכָל-אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וְיוֹסֵף בַּר תְּלָתִין שְׁנִין כַּד קָם קֳדָם פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וּנְפַק יוֹסֵף מִן קֳדָם פַּרְעֹה וַעֲבַר (שַׁלִּיט) בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם: (מז) וַתַּ֣עַשׂ הָאָ֔רֶץ בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע לִקְמָצִֽים: וּכְנָשׁוּ דָיְרֵי אַרְעָא בִּשְׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא עִיבוּרָא לְאוֹצָרִין:

רש''י ותעש הארץ. כתרגומו, ואין הלשון נעקר מלשון עשייה: לקמצים. קומץ על קומץ, יד על יד היו אוצרים:

(מח) וַיִּקְבֹּ֞ץ אֶת-כָּל-אֹ֣כֶל | שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הָיוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּתֶּן-אֹ֖כֶל בֶּֽעָרִ֑ים אֹ֧כֶל שְׂדֵֽה-הָעִ֛יר אֲשֶׁ֥ר סְבִֽיבֹתֶ֖יהָ נָתַ֥ן בְּתוֹכָֽהּ: וּכְנַשׁ יָת כָּל עִיבוּר שְׁבַע שְׁנִין דִּי הֲווֹ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וִיהַב עִיבוּר בְּקִרְוַיָּא עִיבוּר חֲקַל קַרְתָּא דִּי בְסַחְרָנָהָא יְהַב בְּגַוָּהּ:

רש''י אכל שדה העיר אשר סביבתיה נתן בתוכה. שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה ונותנין בתבואה מעפר המקום ומעמיד את התבואה מלירקב:

(מט) וַיִּצְבֹּ֨ר יוֹסֵ֥ף בָּ֛ר כְּח֥וֹל הַיָּ֖ם הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד עַ֛ד כִּֽי-חָדַ֥ל לִסְפֹּ֖ר כִּי-אֵ֥ין מִסְפָּֽר: וּכְנַשׁ יוֹסֵף עִיבוּרָא כְּחַלָּא דְיַמָּא סַגִּי לַחֲדָא עַד דִּי פְסַק לְמִמְנֵי אֲרֵי לֵית מִנְיָן:

רש''י עד כי חדל לספר. עד כי חדל לו הסופר לספר, והרי זה מקרא קצר: כי אין מספר. לפי שאין מספר, והרי כי משמש בלשון דהא:

(נ) וּלְיוֹסֵ֤ף יֻלָּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא שְׁנַ֣ת הָֽרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה-לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת-פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֥ן אֽוֹן: וּלְיוֹסֵף אִתְיְלִיד תַּרְתֵּין בְּנִין עַד לָא עַלַּת שַׁתָּא דְכַפְנָא דִּילִידַת לֵהּ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן:

רש''י בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון:

(נא) וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת-שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי-נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת-כָּל-עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל-בֵּ֥ית אָבִֽי: וּקְרָא יוֹסֵף יָת שׁוּם בּוּכְרָא מְנַשֶּׁה אֲרֵי אַנְשְׁיַנִי יְיָ יָת כָּל עַמְלִי וְיָת כָּל בֵּית אַבָּא: (נב) וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי-הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי: וְיָת שׁוּם תִּנְיָנָא קְרָא אֶפְרָיִם אֲרֵי אַפְשַׁנִּי יְיָ בְּאַרַע שִׁעְבּוּדִי:

מקץ יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(נג) רביעי וַתִּכְלֶ֕ינָה שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וּשְׁלִימַת שְׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא דִּי הֲוָה בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (נד) וַתְּחִלֶּ֜ינָה שֶׁ֣בַע שְׁנֵ֤י הָֽרָעָב֙ לָב֔וֹא כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֤י רָעָב֙ בְּכָל-הָ֣אֲרָצ֔וֹת וּבְכָל-אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם הָ֥יָה לָֽחֶם: וּשְׁרִיאַת שְׁבַע שְׁנֵי כַפְנָא לְמֵיעַל כְּמָא דִּי אֲמַר יוֹסֵף וַהֲוָה כַפְנָא בְּכָל אַרְעֲתָא וּבְכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם הֲוָה לַחְמָא: (נה) וַתִּרְעַב֙ כָּל-אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֛ם אֶל-פַּרְעֹ֖ה לַלָּ֑חֶם וַיֹּ֨אמֶר פַּרְעֹ֤ה לְכָל-מִצְרַ֨יִם֙ לְכ֣וּ אֶל-יוֹסֵ֔ף אֲשֶׁר-יֹאמַ֥ר לָכֶ֖ם תַּֽעֲשֽׂוּ: וּכְפָנַת כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּצְוַח עַמָּא קֳדָם לְפַרְעֹה עַל לַחְמָא וַאֲמַר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרָאֵי אִיזִילוּ לְוַת יוֹסֵף דִּי יֵימַר לְכוֹן תַּעְבְּדוּן:

רש''י ותרעב כל ארץ מצרים. שהרקיבה תבואתם שאצרו חוץ משל יוסף: אשר יאמר לכם תעשו. לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם למה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות:

(נו) וְהָֽרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כָּל-פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יוֹסֵ֜ף אֶת-כָּל-אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּֽחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וְכַפְנָא הֲוָה עַל כָּל אַפֵּי אַרְעָא וּפְתַח יוֹסֵף יָת כָּל דִּי בְהוֹן עִיבוּרָא וְזַבִּין לְמִצְרַיִם וּתְקֵיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רש''י על כל פני הארץ. מי הם פני הארץ, אלו העשירים: את כל אשר בהם. כתרגומו די בהון עבורא: וישבר למצרים. שבר לשון מכר ולשון קנין הוא, כאן משמש לשון מכר, (להלן מג ב) שברו לנו מעט אכל, לשון קנין. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו (ישעיה נה א) ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב:

(נז) וְכָל-הָאָ֨רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל-יוֹסֵ֑ף כִּֽי-חָזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּכָל-הָאָֽרֶץ: וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא עַלּוּ לְמִצְרַיִם לְמִזְבַּן עִיבוּרָא מִן יוֹסֵף אֲרֵי תְקֵיף כַּפְנָא בְּכָל אַרְעָא:

רש''י וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף. (סרסהו ופרשהו וכל הארץ באו מצרים אל יוסף) . אם תפרשהו כסדרו היה צריך לכתוב לשבור מן יוסף:

מב (א) וַיַּ֣רְא יַֽעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ-שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ: וַחֲזָא יַעֲקֹב אֲרֵי אִית עִיבוּרָא מִזְדַּבַּן בְּמִצְרָיִם וַאֲמַר יַעֲקֹב לִבְנוֹהִי לְמָא תִּתְחֲזוּן:

רש''י וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ומהיכן ראה, והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר (להלן מב ב) הנה שמעתי וגו' , ומהו וירא, ראה באספקלריא של קדש שעדין יש לו שבר סבר במצרים. ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפרוש שזה יוסף: למה תתראו. למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאלו אתם שבעים, שבאותה שעה עדין היה להם תבואה. [ולי נראה כפשוטו למה תתראו, למה יהיו הכל מסתכלין בכם ומתמיהים בכם שאין אתם מבקשים לכם אכל בטרם שיכלה מה שבידכם]. ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה, למה תהיו כחושים ברעב. ודומה לו (משלי יא כה) ומרוה גם הוא יורא:

(ב) וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ-שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ-שָׁ֨מָּה֙ וְשִׁבְרוּ-לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִֽחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת: וַאֲמַר הָא שְׁמָעִית אָמְרִין אֲרֵי אִית עִיבוּרָא מִזְדַּבַּן בְּמִצְרָיִם חוּתוּ תַמָּן וּזְבוּנוּ לָנָא מִּתַּמָּן וְנֵחֵי וְלָא נְמוּת:

רש''י רדו שמה. ולא אמר לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים, כמנין רד''ו:

(ג) וַיֵּֽרְד֥וּ אֲחֵי-יוֹסֵ֖ף עֲשָׂרָ֑ה לִשְׁבֹּ֥ר בָּ֖ר מִמִּצְרָֽיִם: וּנְחָתוּ אֲחֵי יוֹסֵף עַסְרָא לְמִזְבַּן עִיבוּרָא מִמִּצְרָיִם:

רש''י וירדו אחי יוסף. ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם: עשרה. מה תלמוד לומר, והלא כתיב (פסוק ד) ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אלא לענין האחוה היו חלוקין לעשרה, שלא היתה אהבת כלם ושנאת כלם שוה לו, אבל לענין לשבור בר כלם לב אחד להם:

(ד) וְאֶת-בִּנְיָמִין֙ אֲחִ֣י יוֹסֵ֔ף לֹֽא-שָׁלַ֥ח יַֽעֲקֹ֖ב אֶת-אֶחָ֑יו כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן-יִקְרָאֶ֖נּוּ אָסֽוֹן: וְיָת בִּנְיָמִין אֲחוּהִי דְיוֹסֵף לָא שְׁלַח יַעֲקֹב עִם אֲחוֹהִי אֲרֵי אֲמַר דִּלְמָא יְעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא:

רש''י פן יקראנו אסון. ובבית לא יקראנו אסון, אמר רבי אלעזר בן יעקב מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:

(ה) וַיָּבֹ֨אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי-הָיָ֥ה הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: וַאֲתוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִזְבַּן עִיבוּרָא בְּגוֹ עָלַיָּא אֲרֵי הֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן:

רש''י בתוך הבאים. מטמינין עצמן שלא יכירום, לפי שצוה להם אביהם שלא יתראו כלם בפתח אחד אלא שיכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלט בהם עין הרע שכלם נאים וכלם גבורים: [ כי היה הרעב . מוסב על הבאים , כי היה הרעב בארץ כנען והיו באים הרבה שירות משם]:

(ו) וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל-הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל-עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֨אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ-ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה: וְיוֹסֵף הוּא דְּשַׁלִּיט עַל אַרְעָא הוּא דְזַבִּין עִיבוּרָא לְכָל עַמָּא דְאַרְעָא וַאֲתוֹ אֲחֵי יוֹסֵף וּסְגִידוּ לֵהּ עַל אַפֵּיהוֹן עַל אַרְעָא:

רש''י וישתחוו לו אפים. נשתטחו לו על פניהם, וכן כל השתחואה פשוט ידים ורגלים היא:

(ז) וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת-אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֵאַ֣יִן בָּאתֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִשְׁבָּר-אֹֽכֶל: וַחֲזָא יוֹסֵף יָת אֲחוֹהִי וְאִשְׁתְּמוֹדְעִנּוּן וְחַשִּׁיב מָה דְמַלֵּיל לְהוֹן וּמַלִּיל עִמְּהוֹן קַשְׁיָן וַאֲמַר לְהוֹן מְנָן אֲתֵיתוּן וַאֲמָרוּ מֵאַרְעָא דִּכְנַעַן לְמִזְבַּן עִיבוּרָא:

רש''י ויתנכר אליהם. נעשה להם כנכרי בדברים, לדבר קשות:

(ח) וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת-אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ: וְאִשְׁתְּמוֹדַע יוֹסֵף יָת אֲחוֹהִי וְאִנּוּן לָא אִשְׁתְּמוֹדְעוֹהִי:

רש''י ויכר יוסף וגו' . לפי שהניחם חתומי זקן: והם לא הכרהו. שיצא מאצלם בלא חתימת זקן, ועכשיו בא בחתימת זקן. ומדרש אגדה ויכר יוסף את אחיו כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו ורחם עליהם, והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה:

(ט) וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת-עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם: וּדְכִיר יוֹסֵף יָת חֶלְמַיָּא דִּי חֲלִים לְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן מְאַלְלִין אַתּוּן לְמֶחֱזֵי יָת בִּדְקָא דְאַרְעָא אֲתֵיתוּן:

רש''י אשר חלם להם. עליהם, וידע שנתקימו, שהרי השתחוו לו: ערות הארץ. גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה לכבש, כמו (ויקרא כ יח) את מקורה הערה, וכמו (יחזקאל טז ז) ערום ועריה. וכן כל ערוה שבמקרא לשון גלוי. ותרגום אנקלוס בדקא דארעא, כמו (מלכים ב' יב ו) בדק הבית, רעוע הבית, אבל לא דקדק לפרשו אחר לשון המקרא:

(י) וַיֹּֽאמְר֥וּ אֵלָ֖יו לֹ֣א אֲדֹנִ֑י וַֽעֲבָדֶ֥יךָ בָּ֖אוּ לִשְׁבָּר-אֹֽכֶל: וַאֲמָרוּ לֵהּ לָא רִבּוֹנִי וְעַבְדָּיךְ עַלּוּ לְמִזְבַּן עִיבוּרָא:

רש''י לא אדני. לא תאמר כן, שהרי עבדיך באו לשבר אכל:

(יא) כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ-אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ לֹֽא-הָי֥וּ עֲבָדֶ֖יךָ מְרַגְּלִֽים: כֻּלָּנָא בְּנֵי גַּבְרָא חַד נָחְנָא כֵּיוָנֵי אֲנַחְנָא לָא הֲווֹ עַבְדָיךְ אַלִּילֵי:

רש''י כלנו בני איש אחד נחנו. נצנצה בהם רוח הקדש וכללוהו עמהם שאף הוא בן אביהם: כנים. אמתיים, כמו (שמות י כט) כן דברת, (במדבר כז ז) כן בנות צלפחד דוברות, (ישעיה טז ו) ועברתו לא כן בדיו:

(יב) וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶ֑ם לֹ֕א כִּֽי-עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶ֥ם לִרְאֽוֹת: וַאֲמַר לְהוֹן לָא אֲרֵי בִדְקָא דְאַרְעָא אֲתֵיתוּן לְמֶחֱזֵי:

רש''י כי ערות הארץ באתם לראות. שהרי נכנסתם בעשרה שערי העיר, למה לא נכנסתם בשער אחד:

(יג) וַיֹּֽאמְר֗וּ שְׁנֵי֣ם עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים | אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ-אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת-אָבִ֨ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָֽאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ: וַאֲמָרוּ תְּרֵין עֲשַׂר עַבְדָיךְ אַחִין אֲנַחְנָא בְּנֵי גַּבְרָא חַד בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן וְהָא זְעֵירָא עִם אָבוּנָא יוֹמָא דֵּין וְחַד לֵיתוֹהִי:

רש''י ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו' . ובשביל אותו אחד שאיננו נתפזרנו בעיר לבקשו:

(יד) וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֧רְתִּי אֲלֵכֶ֛ם לֵאמֹ֖ר מְרַגְּלִ֥ים אַתֶּֽם: וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף הוּא דִּי מַלֵּילִית עִמְּכוֹן לְמֵימַר אַלִּילֵי אַתּוּן:

רש''י הוא אשר דברתי. הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים הוא האמת והנכון, זהו לפי פשוטו. ומדרשו אמר להם ואלו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה תפדוהו. אמרו לו הן. אמר להם ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו. אמרו לו לכך באנו, להרוג או להרג, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם להרוג בני העיר באתם, מנחש אני בגביע שלי ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם:

(טו) בְּזֹ֖את תִּבָּחֵ֑נוּ חֵ֤י פַרְעֹה֙ אִם-תֵּֽצְא֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֧י אִם-בְּב֛וֹא אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן הֵֽנָּה: בְּדָא תִּתְבַּחֲרוּן חֵי פַרְעֹה אִם תִּפְקוּן מִכָּא אֶלָּהֵין בְּמֵתֵי אֲחוּכוֹן זְעֵירָא הָכָא:

רש''י חי פרעה. אם יחיה פרעה. שהיה נשבע לשקר, היה נשבע בחיי פרעה: אם תצאו מזה. מן המקום הזה:

(טז) שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֘ וְיִקַּ֣ח אֶת-אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִֽבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם וְאִם-לֹ֕א חֵ֣י פַרְעֹ֔ה כִּ֥י מְרַגְּלִ֖ים אַתֶּֽם: שְׁלָחוּ מִנְּכוֹן חַד וְיִדְבַּר יָת אֲחוּכוֹן וְאַתּוּן תִּתְאַסְרוּן וְיִתְבַּחֲרוּן פִּתְגָּמֵיכוֹן הַקְּשׁוֹטּ אַתּוּן אָמְרִין וְאִם לָא חֵי פַרְעֹה אֲרֵי אַלִּילֵי אַתּוּן:

רש''י האמת אתכם. אם אמת אתכם. לפיכך ה''א נקוד פתח שהוא כמו בלשון תמה. ואם לא תביאוהו, חי פרעה כי מרגלים אתם:

(יז) וַיֶּֽאֱסֹ֥ף אֹתָ֛ם אֶל-מִשְׁמָ֖ר שְׁל֥שֶׁת יָמִֽים: וּכְנַשׁ יָתְהוֹן לְבֵית מַטְרָא תְּלָתָא יוֹמִין:

רש''י משמר. בית האסורים:

(יח) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֤ם יוֹסֵף֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י זֹ֥את עֲשׂ֖וּ וִֽחְי֑וּ אֶת-הָֽאֱלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יָרֵֽא: וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה דָּא עִבִידוּ וְאִתְקַיָּמוּ מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָּחֵל: (יט) חמישי אִם-כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵֽאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם וְאַתֶּם֙ לְכ֣וּ הָבִ֔יאוּ שֶׁ֖בֶר רַֽעֲב֥וֹן בָּֽתֵּיכֶֽם: אִם כֵּיוָנֵי אַתּוּן אֲחוּכוֹן חַד יִתְאַסַּר בְּבֵית מַטַּרְתְּכוֹן וְאַתּוּן אִיזִילוּ אוֹבִילוּ עִיבוּרָא דְּחַסִּיר בְּבָתֵּיכוֹן:

רש''י בבית משמרכם. שאתם אסורים בו עכשיו: ואתם לכו הביאו. לבית אביכם: שבר רעבון בתיכם. מה שקניתם לרעבון אנשי בתיכם:

(כ) וְאֶת-אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָֽמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵֽן: וְיָת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא תַּיְתוּן לְוָתִי וְיִתְהֵמְנוּן פִּתְגָּמֵיכוֹן וְלָא תְמוּתוּן וַעֲבָדוּ כֵן:

רש''י ויאמנו דבריכם. יתאמתו ויתקימו, כמו (במדבר ה כב) אמן אמן, וכמו (מ''א ח כו) יאמן נא דברך:

(כא) וַיֹּֽאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל-אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים | אֲנַ֘חְנוּ֘ עַל-אָחִ֒ינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל-כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת: וַאֲמָרוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי בְּקוּשְׁטָּא חַיָּבִין אֲנַחְנָא עַל אָחוּנָא דִּי חֲזֵינָא עָקַת נַפְשֵׁהּ כַּד הֲוָה מִתְחַנֶּן לָנָא וְלָא קַבֵּלְנָא מִנֵּהּ עַל כֵּן אָתַת לְוָתָנָא עַקְתָא הָדָא:

רש''י אבל. כתרגומו בקושטא. וראיתי בבראשית רבה (צא ח) לישנא דרומאה היא אבל, ברם: באה אלינו. טעמו בבי''ת, לפי שהוא בלשון עבר שכבר באה, ותרגומו אתת לנא:

(כב) וַיַּ֩עַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר הֲלוֹא֩ אָמַ֨רְתִּי אֲלֵיכֶ֧ם | לֵאמֹ֛ר אַל-תֶּֽחֶטְא֥וּ בַיֶּ֖לֶד וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וְגַם-דָּמ֖וֹ הִנֵּ֥ה נִדְרָֽשׁ: וַאֲתֵיב רְאוּבֵן יָתְהוֹן לְמֵימָר הֲלָא אֲמָרִית לְוָתְכוֹן לְמֵימַר לָא תְחוֹבוּן בְּעוּלֵימָא וְלָא קַבֶּלְתּוּן וְאַף דְּמֵהּ הָא מִתְבְּעֵי:

רש''י וגם דמו. אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן:

(כג) וְהֵם֙ לֹ֣א יָֽדְע֔וּ כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ יוֹסֵ֑ף כִּ֥י הַמֵּלִ֖יץ בֵּֽינֹתָֽם: וְאִנּוּן לָא יָדְעוּן אֲרֵי שְׁמִיעַ יוֹסֵף אֲרֵי מְתֻרְגְּמָן הֲוָה בֵינֵיהוֹן:

רש''י והם לא ידעו כי שומע יוסף. מבין לשונם ובפניו היו מדברים כן: כי המליץ בינתם. כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם, היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף ודברי יוסף להם, לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי: המליץ. זה מנשה:

(כד) וַיִּסֹּ֥ב מֵֽעֲלֵיהֶ֖ם וַיֵּ֑בְךְּ וַיָּ֤שָׁב אֲלֵהֶם֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיִּקַּ֤ח מֵֽאִתָּם֙ אֶת-שִׁמְע֔וֹן וַיֶּֽאֱסֹ֥ר אֹת֖וֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם: וְאִסְתַּחַר מֵעִלָּוֵיהוֹן וּבְכָא וְתָב לְוָתְהוֹן וּמַלֵּיל עִמְּהוֹן וּדְבַר מִלְּוַתְהוֹן יָת שִׁמְעוֹן וַאֲסַר יָתֵהּ לְעֵינֵיהוֹן:

רש''י ויסב מעליהם. נתרחק מעליהם שלא יראוהו בוכה: ויבך. לפי ששמע שהיו מתחרטין: את שמעון. הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי (לעיל לז יט) הנה בעל החלומות הלזה בא. דבר אחר נתכון יוסף להפרידו מלוי שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו: ויאסור אותו לעיניהם. לא אסרו אלא לעיניהם, וכיון שיצאו הוציאו והאכילו והשקהו:

(כה) וַיְצַ֣ו יוֹסֵ֗ף וַיְמַלְא֣וּ אֶת-כְּלֵיהֶם֘ בָּר֒ וּלְהָשִׁ֤יב כַּסְפֵּיהֶם֙ אִ֣ישׁ אֶל-שַׂקּ֔וֹ וְלָתֵ֥ת לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּ֑רֶךְ וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם כֵּֽן: וּפַקֵּיד יוֹסֵף וּמְלוֹ יָת מָנֵיהוֹן עִיבוּרָא וְלַאֲתָבָא כַסְפֵּיהוֹן גְּבַר לְסַקֵּהּ וּלְמִתַּן לְהוֹן זְוָדִין לְאָרְחָא וַעֲבַד לְהוֹן כֵּן: (כו) וַיִּשְׂא֥וּ אֶת-שִׁבְרָ֖ם עַל-חֲמֹֽרֵיהֶ֑ם וַיֵּֽלְכ֖וּ מִשָּֽׁם: וּנְטָלוּ יָת עִיבוּרְהוֹן עַל חֲמָרֵיהוֹן וַאֲזָלוּ מִתַּמָּן: (כז) וַיִּפְתַּ֨ח הָֽאֶחָ֜ד אֶת-שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַֽחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת-כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה-ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ: וּפְתַח חַד יָת סַקֵּהּ לְמִתַּן כִּסְתָא לַחֲמָרֵהּ בְּבֵית מְבָתָא וַחֲזָא יָת כַּסְפֵּהּ וְהָא הוּא בְּפוּם טוֹעֲנֵהּ:

רש''י ויפתח האחד. הוא לוי שנשאר יחיד משמעון בן זוגו: במלון. במקום שלנו בלילה: אמתחתו. הוא שק:

(כח) וַיֹּ֤אמֶר אֶל-אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל-אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה-זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים לָֽנוּ: וַאֲמַר לַאֲחוֹהִי אִתּוֹתַב כַּסְפִּי וְאַף הָא בְטּוֹעֲנִי וּנְפַק מַדַּע לִבְּהוֹן וּתְוָהוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי לְמֵימַר מָה דָּא עֲבַד יְיָ לָנָא:

רש''י וגם הנה באמתחתי. גם הכסף בו עם התבואה: מה זאת עשה אלהים לנו. להביאנו לידי עלילה זו שלא הושב אלא להתעולל עלינו:

(כט) וַיָּבֹ֛אוּ אֶל-יַֽעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶ֖ם אַ֣רְצָה כְּנָ֑עַן וַיַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל-הַקֹּרֹ֥ת אֹתָ֖ם לֵאמֹֽר: וַאֲתוֹ לְוַת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן אַרְעָא דִּכְנָעַן וְחַוִּיוּ לֵהּ יָת כָּל דְעַרְעָא יָתְהוֹן לְמֵימָר: (ל) דִּ֠בֶּ֠ר הָאִ֨ישׁ אֲדֹנֵ֥י הָאָ֛רֶץ אִתָּ֖נוּ קָשׁ֑וֹת וַיִּתֵּ֣ן אֹתָ֔נוּ כִּֽמְרַגְּלִ֖ים אֶת-הָאָֽרֶץ: מַלֵּיל גַּבְרָא רִבּוֹנָא דְאַרְעָא עִמָּנָא קַשְׁיָן וִיהַב יָתָנָא כִּמְאַלִּילֵי יָת אַרְעָא: (לא) וַנֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו כֵּנִ֣ים אֲנָ֑חְנוּ לֹ֥א הָיִ֖ינוּ מְרַגְּלִֽים: וַאֲמַרְנָא לֵהּ כֵּיוָנֵי אֲנָחְנָא לָא הֲוֵינָא אַלִּילֵי: (לב) שְׁנֵים-עָשָׂ֥ר אֲנַ֛חְנוּ אַחִ֖ים בְּנֵ֣י אָבִ֑ינוּ הָֽאֶחָ֣ד אֵינֶ֔נּוּ וְהַקָּטֹ֥ן הַיּ֛וֹם אֶת-אָבִ֖ינוּ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: תְּרֵין עֲסַר אֲנַחְנָא אַחִין בְּנֵי אָבוּנָא חַד לֵיתוֹהִי וּזְעֵירָא יוֹמָא דֵּין עִם אָבוּנָא בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן: (לג) וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵ֗ינוּ הָאִישׁ֙ אֲדֹנֵ֣י הָאָ֔רֶץ בְּזֹ֣את אֵדַ֔ע כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֲחִיכֶ֤ם הָֽאֶחָד֙ הַנִּ֣יחוּ אִתִּ֔י וְאֶת-רַֽעֲב֥וֹן בָּֽתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ: וַאֲמַר לָנָא גַּבְרָא רִבּוֹנָא דְּאַרְעָא בְּדָא אִדַּע אֲרֵי כֵיוָנֵי אַתּוּן אֲחוּכוֹן חַד שְׁבוּקוּ לְוָתִי וְיָת עִיבוּרָא דְחַסִּיר בְּבָתֵּיכוֹן סִיבוּ וֶאֱזִילוּ: (לד) וְ֠הָבִ֠יאוּ אֶת-אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹן֘ אֵלַי֒ וְאֵֽדְעָ֗ה כִּ֣י לֹ֤א מְרַגְּלִים֙ אַתֶּ֔ם כִּ֥י כֵנִ֖ים אַתֶּ֑ם אֶת-אֲחִיכֶם֙ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֔ם וְאֶת-הָאָ֖רֶץ תִּסְחָֽרוּ: וְאַיְתִיאוּ יָת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא לְוָתִי וְאִדַּע אֲרֵי לָא אַלִּילֵי אַתּוּן אֲרֵי כֵיוָנֵי אַתּוּן יָת אֲחוּכוֹן אֶתֵּן לְכוֹן וְיָת אַרְעָא תַּעְבְּדוּן בַּהּ סְחוֹרְתָּא:

רש''י ואת הארץ תסחרו. תסובבו. וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שמחזרים וסובבים אחר פרקמטיא:

(לה) וַיְהִ֗י הֵ֚ם מְרִיקִ֣ים שַׂקֵּיהֶ֔ם וְהִנֵּה-אִ֥ישׁ צְרוֹר-כַּסְפּ֖וֹ בְּשַׂקּ֑וֹ וַיִּרְא֞וּ אֶת-צְרֹר֧וֹת כַּסְפֵּיהֶ֛ם הֵ֥מָּה וַֽאֲבִיהֶ֖ם וַיִּירָֽאוּ: וַהֲוָה אִנּוּן מְרִיקִין סַקֵּיהוֹן וְהָא גְּבַר צְרִיר כַּסְפֵּהּ בְּסַקֵּהּ וַחֲזוֹ יָת צְרָרֵי כַסְפֵּיהוֹן אִנּוּן וַאֲבוּהוֹן וּדְחִילוּ:

רש''י צרור כספו. קשר כספו:

(לו) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יַֽעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֔ם אֹתִ֖י שִׁכַּלְתֶּ֑ם יוֹסֵ֤ף אֵינֶ֨נּוּ֙ וְשִׁמְע֣וֹן אֵינֶ֔נּוּ וְאֶת-בִּנְיָמִ֣ן תִּקָּ֔חוּ עָלַ֖י הָי֥וּ כֻלָּֽנָה: וַאֲמַר לְהוֹן יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן יָתִי אַתְכֶּלְתּוּן יוֹסֵף לֵיתוֹהִי וְשִׁמְעוֹן לָא הֲוָה הָכָא (לֵיתוֹהִי) וְיָת בִּנְיָמִן תִּדְבְּרוּן עֲלַי הֲווֹ כָלְּהוֹן:

רש''י אתי שכלתם. מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף: שכלתם. כל מי שבניו אבודים קרוי שכול:

(לז) וַיֹּ֤אמֶר רְאוּבֵן֙ אֶל-אָבִ֣יו לֵאמֹ֔ר אֶת-שְׁנֵ֤י בָנַי֙ תָּמִ֔ית אִם-לֹ֥א אֲבִיאֶ֖נּוּ אֵלֶ֑יךָ תְּנָ֤ה אֹתוֹ֙ עַל-יָדִ֔י וַֽאֲנִ֖י אֲשִׁיבֶ֥נּוּ אֵלֶֽיךָ: וַאֲמַר רְאוּבֵן לְוַת אֲבוּהִי לְמֵימַר יָת תְּרֵין בְּנַי תְּמִית אִם לָא אַיְתִנֵּהּ לְוָתָךְ הַב יָתֵהּ עַל יְדִי וַאֲנָא אֲתֵבִנֵּהּ לָךְ: (לח) וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא-יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי-אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ-בָ֔הּ וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת-שֵֽׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה: וַאֲמַר לָא יֵחוּת בְּרִי עִמְּכוֹן אֲרֵי אָחוּהִי מִית וְהוּא בִּלְחוֹדוֹהִי אִשְׁתָּאַר וִיעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא בְּאָרְחָא דִּי תְהָכוּן בַּהּ וְתַחֲתוּן יָת שִׂיבְתִי בְּדָווֹנָא לִשְׁאוֹל:

רש''י לא ירד בני עמכם. לא קבל דבריו של ראובן. אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני:

מג (א) וְהָֽרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ: וְכַפְנָא תַּקִּיף בְּאַרְעָא: (ב) וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶֽאֱכֹ֣ל אֶת-הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ-לָ֥נוּ מְעַט-אֹֽכֶל: וַהֲוָה כַּד שֵׁיצִיאוּ לְמֵיכַל יָת עִיבוּרָא דְּאַיְתִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַאֲמַר לְהוֹן אֲבוּהוֹן תּוּבוּ זְבוּנוּ לָנָא זעֵיר עִיבוּרָא:

רש''י כאשר כלו לאכל. יהודה אמר להם המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית: כאשר כלו. כד שציאו. והמתרגם כד ספיקו, טועה כאשר כלו הגמלים לשתות מתרגם כד ספיקו כששתו די ספוקם הוא גמר שתיתם. אבל זה כאשר כלו לאכול, כאשר תם האכל הוא, ומתרגמינן כד שציאו:

(ג) וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא-תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם: וַאֲמַר לֵהּ יְהוּדָה לְמֵימָר אַסְהָדָא אַסְהֵד בָּנָא גַּבְרָא לְמֵימָר לָא תֶחֱזוּן אַפַּי אֶלָּהֵין כַּד אָחוּכוֹן עִמְּכוֹן:

רש''י העד העד. לשון התראה, שסתם התראה מתרה בו בפני עדים, וכן (ירמיהו יא ז) העדתי באבותיכם, (שמות יט כא) רד העד בעם: לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. לא תראוני בלא אחיכם אתכם. ואנקלוס תרגם אלהין כד אחוכון עמכון, ישב באור הדבר על אפנו ולא דקדק לתרגם אחר לשון המקרא:

(ד) אִם-יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת-אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵֽרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל: אִם אִיתָךְ מְשַׁלַּח יָת אָחוּנָא עִמָּנָא נֵיחוֹת וְנִזְבֵּן לָךְ עִיבוּרָא: (ה) וְאִם-אֵֽינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי-הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֨ינוּ֙ לֹֽא-תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם: וְאִם לֵיתָךְ מְשַׁלַּח לָא נֵיחוֹת אֲרֵי גַּבְרָא אֲמַר לָנָא לָא תֶחֱזוּן אַפַּי אֶלָּהֵין כַּד אֲחוּכוֹן עִמְּכוֹן: (ו) וַיֹּ֨אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵֽעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח: וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְמָה אַבְאֶשְׁתּוּן לִי לְחַוָּאָה לְגַבְרָא הַעַד כְּעַן לְכוֹן אָחָא: (ז) וַיֹּֽאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל-הָ֠אִ֠ישׁ לָ֣֨נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַּ֨גֶּד-ל֔וֹ עַל-פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת-אֲחִיכֶֽם: וַאֲמָרוּ מִשְׁאַל שָׁאֵל גַּבְרָא לָנָא וּלְיַלָּדוּתָנָא לְמֵימַר הַעַד כְּעַן אֲבוּכוֹן קַיָּם הַאִית לְכוֹן אָחָא וְחַוֵּינָא לֵהּ עַל מֵימַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין הֲמִדַּע הֲוֵינָא יָדְעִין אֲרֵי יֵימַר אוֹחִיתוּ יָת אֲחוּכוֹן:

רש''י לנו ולמולדתנו. למשפחותינו, ומדרשו אפילו עצי עריסותינו גלה לנו: ונגד לו. שיש לנו אב ואח: על פי הדברים האלה. על פי שאלותיו אשר שאל הזקקנו להגיד: כי יאמר. אשר יאמר, כי משמש בלשון אם, ואם משמש בלשון אשר. הרי זה שמוש אחד מארבע לשונותיו שמשמש כי, והוא אם, שהרי כי זה כמו אם, כמו עד אם דברתי דברי (כד לג) :

(ח) וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל-יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם-אֲנַ֥חְנוּ גַם-אַתָּ֖ה גַּם-טַפֵּֽנוּ: וַאֲמַר יְהוּדָה לְיִשְׂרָאֵל אֲבוּהִי שְׁלַח עוּלֵימָא עִמִּי וְנֵקוּם וְנֵזֵיל וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת אַף אֲנַחְנָא אַף אַתְּ אַף טַפְלָנָא:

רש''י ונחיה. נצנצה בו רוח הקדש, על ידי הליכה זו תחי רוחך שנאמר (מה כז) ותחי רוח יעקב אביהם: ולא נמות. ברעב. בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש, ואנו כלנו מתים ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי:

(ט) אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם-לֹ֨א הֲבִֽיאֹתִ֤יו אֵלֶ֨יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְךָ֖ כָּל-הַיָּמִֽים: אֲנָא מְעָרַבְנָא בֵהּ מִן יְדִי תִּבְעִנֵּהּ אִם לָא אַיְתִנֵּהּ לָךְ וַאֲקֵימִנֵּהּ קֳדָמָךְ וְאֵהֵי חָטֵי לָךְ כָּל יוֹמַיָּא:

רש''י והצגתיו לפניך. שלא אביאנו אליך מת כי אם חי: וחטאתי לך כל הימים. לעולם הבא:

(י) כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי-עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַֽעֲמָֽיִם: אֲרֵי אִלּוּלָפוֹן בְּדָא אִתְעַכָּבְנָא אֲרֵי כְעַן תַּבְנָא דְּנַן תַּרְתֵּין זִמְנִין:

רש''י לולא התמהמהנו. על ידך, כבר היינו שבים עם שמעון ולא נצטערת כל הימים הללו:

(יא) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם-כֵּ֣ן | אֵפוֹא֘ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֨רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים: וַאֲמַר לְהוֹן יִשְׂרָאֵל אֲבוּהוֹן אִם כֵּן הָכָא דָּא עִיבִידוּ סִיבוּ מִדִּמְשַׁבַּח בְּאַרְעָא בְּמָנֵיכוֹן וְאוֹחִיתוּ לְגַבְרָא תִּקְרֻבְתָּא זְעֵיר קְטַף וּזְעֵיר דְּבַשׁ שְׁעַף וּלְטוֹם בָּטְנִין וְשִׁגְדִּין:

רש''י אפוא. כל לשון אפוא לשון יתר הוא לתקון מלה בלשון עברי, אם כן אזדקק לעשות שאשלחנו עמכם, צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה להשיאכם, ואומר אני זאת עשו: מזמרת הארץ. מתרגם מדמשבח בארעא שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם: נכאת. שעוה: בטנים. לא ידעתי מה הם ובפרושי א' ב' של רבי מכיר ראיתי פישיטצי''ש [פיסטוקים] ודומה לי שהם אפרסקין:

(יב) וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת-הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשַׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא: וְכַסְפָּא עַל חַד תְּרֵין סִיבוּ בְיֶדְכוֹן וְיָת כַּסְפָּא דְּאִתּוֹתַב בְּפוּם טוֹעֲנֵיכוֹן תְּתִיבוּן בְּיֶדְכוֹן מָאִים שָׁלוּ הוּא:

רש''י וכסף משנה. פי שנים כראשון: קחו בידכם. לשבור אוכל, שמא הוקר השער: אולי משגה הוא. שמא הממנה על הבית שכחו שוגג:

(יג) וְאֶת-אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל-הָאִֽישׁ: וְיָת אֲחוּכוֹן דְּבָרוּ וְקוּמוּ תּוּבוּ לְוַת גַּבְרָא: (יד) וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַֽחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת-אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת-בִּנְיָמִ֑ין וַֽאֲנִ֕י כַּֽאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי: וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לְכוֹן רַחֲמִין קֳדָם גַּבְרָא וְיִפְטַר לְכוֹן יָת אֲחוּכוֹן אָחֳרָנָא וְיָת בִּנְיָמִין וַאֲנָא כְּמָא דְּאִתְכֵּלִית תְּכֵלִית:

רש''י ואל שדי. מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה, הריני מתפלל עליכם: ואל שדי. שדי בנתינת רחמיו, וכדי היכולת בידו לתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין: ושלח לכם. ויפטר לכון, תרגומו, יפטרנו מאסוריו, לשון (שמות כא כו) לחפשי ישלחנו, ואינו נופל בתרגום לשון וישלח, שהרי לשם הם הולכים אצלו: את אחיכם. זה שמעון: אחר. רוח הקדש נזרקה בו, לרבות יוסף: ואני. עד שובכם אהיה שכול מספק: כאשר שכלתי. מיוסף ומשמעון: שכלתי. מבנימין:

(טו) וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת-הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִֽשְׁנֶה-כֶּ֛סֶף לָֽקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת-בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֨מוּ֙ וַיֵּֽרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יוֹסֵֽף: וּנְסִיבוּ גֻּבְרַיָּא יָת תִּקְרֻבְתָּא הָדָא וְעַל חַד תְּרֵין כַּסְפָּא נְסִיבוּ בִידֵיהוֹן וּדְבָרוּ יָת בִּנְיָמִן וְקָמוּ וּנְחָתוּ לְמִצְרַיִם וְקָמוּ קֳדָם יוֹסֵף:

רש''י ואת בנימין. מתרגמינן ודברו ית בנימין, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שוה בלשון ארמי, בדבר הנקח ביד מתורגם ונסיב, ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן ודבר:

(טז) שישי וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֘ אֶת-בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֨אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל-בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת-הָֽאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֨בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹֽאכְל֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּֽהֳרָֽיִם: וַחֲזָא יוֹסֵף עִמְּהוֹן יָת בִּנְיָמִין וַאֲמַר לְדִי מְמַנָּא עַל בֵּיתֵהּ אָעֵיל יָת גֻּבְרַיָּא לְבֵיתָא וּנְכוֹס נִכְסָתָא וְאַתְקֵין אֲרֵי עִמִּי יֵיכְלוּן גֻּבְרַיָּא בְּשֵׁירוּתָא:

רש''י וטבוח טבח והכן. כמו ולטבוח טבח ולהכין, ואין טבוח לשון צווי שהיה לו לומר וטבח: בצהרים. זה מתורגם בשירותא, שהוא לשון סעודה ראשונה בלשון ארמי, ובלע''ז דישני''ר [ארוחת צהרים], ויש הרבה בתלמוד (תענית יא ב) שדא לכלבא שירותיה, (ברכות לט ב) בצע אכולא שירותיה. אבל כל תרגום של צהרים טיהרא:

(יז) וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת-הָֽאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף: וַעֲבַד גַּבְרָא כְּמָא דִּי אֲמַר יוֹסֵף וְאָעֵיל גַּבְרָא יָת גֻּבְרַיָּא לְבֵית יוֹסֵף: (יח) וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֘ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּֽאמְר֗וּ עַל-דְּבַ֤ר הַכֶּ֨סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֨ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֨ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַֽעֲבָדִ֖ים וְאֶת-חֲמֹרֵֽינוּ: וּדְחִילוּ גֻּבְרַיָּא אֲרֵי אִתַּעֲלוּ לְבֵית יוֹסֵף וַאֲמָרוּ עַל עֵסַק כַּסְפָּא דְּאִתּוֹתַב בְּטוֹעֲנָנָא בְּקַדְמֵיתָא אֲנַחְנָא מִתַּעֲלִין לְאִתְרַבְרָבָא עֲלָנָא וּלְאִסְתַּקָּפָא עֲלָנָא וּלְמִקְנֵי יָתָנָא לְעַבְדִּין וּלְמִדְבַּר יָת חֲמָרָנָא:

רש''י וייראו האנשים. כתוב בשני יודי''ן ותרגומו ודחילו: כי הובאו בית יוסף. ואין דרך שאר הבאים לשבור בר ללון בבית יוסף, כי אם בפנדקאות שבעיר. וייראו שאין זה אלא לאספם אל משמר: אנחנו מובאים. אל תוך הבית הזה: להתגולל. להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף ולהיותה נופלת עלינו. ואונקלוס שתרגם ולאסתקפא עלנא, הוא לשון להתעולל, כדמתרגמינן (דברים כב יד) עלילת דברים תסקופי מלין, ולא תרגמו אחר לשון המקרא, ולהתגלל שתרגם לאתרברבא הוא לשון (קהלת יב ו) גלת הזהב, (נחום ב ח) והצב גלתה העלתה, שהוא לשון מלכות:

(יט) וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל-הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל-בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת: וּקְרִיבוּ לְוַת גַּבְרָא דִּי מְמַנָּא עַל בֵּית יוֹסֵף וּמַלִּילוּ עִמֵּהּ בִּתְרַע בֵּיתָא: (כ) וַיֹּֽאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר-אֹֽכֶל: וַאֲמָרוּ בְּבָעוּ רִבּוֹנִי מֵיחַת נִחֵתְנָא בְּקַדְמֵיתָא לְמִזְבַּן עִיבוּרָא:

רש''י בי אדני. לשון בעיא ותחנונים הוא, ובלשון ארמי בייא בייא: ירד ירדנו. ירידה היא לנו, רגילים היינו לפרנס אחרים, עכשיו אנו צריכים לך:

(כא) וַיְהִ֞י כִּי-בָ֣אנוּ אֶל-הַמָּל֗וֹן וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת-אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף-אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתּ֔וֹ כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָל֑וֹ וַנָּ֥שֶׁב אֹת֖וֹ בְּיָדֵֽנוּ: וַהֲוָה כַּד אָתֵינָא לְבֵית מְבָתָא וּפְתַחְנָא יָת טוֹעֲנָנָא וְהָא כְסַף גְּבַר בְּפוּם טוֹעֲנֵהּ כַּסְפָּנָא בְּמַתְקְלֵהּ וַאֲתֵיבְנָא יָתֵהּ בִּידָנָא: (כב) וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הוֹרַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר-אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי-שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ: וְכַסְפָּא אָחֳרָנָא אוֹחִיתְנָא בִידָנָא לְמִזְבַּן עִיבוּרָא לָא יְדַעְנָא מָן שַׁוִּי כַסְפָּנָא בְּטוֹעֲנָנָא: (כג) וַיֹּ֩אמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל-תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת-שִׁמְעֽוֹן: וַאֲמַר שְׁלַם לְכוֹן לָא תִדְחֲלוּן אֱלָהֲכוֹן וֵאֱלָהָא דַּאֲבוּכוֹן יְהַב לְכוֹן סִימָּא בְּטוֹעֲנֵיכוֹן כַּסְפְּכוֹן אֲתָא לְוָתִי וְאַפֵּיק לְוָתְהוֹן יָת שִׁמְעוֹן:

רש''י אלהיכם. בזכותכם, ואם אין זכותכם כדאי, ואלהי אביכם, בזכות אביכם נתן לכם מטמון:

(כד) וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת-הָֽאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן-מַ֨יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַֽחֲמֹֽרֵיהֶֽם: וְאָעֵיל גַּבְרָא יָת גֻּבְרַיָּא לְבֵית יוֹסֵף וִיהַב מַיָּא וְאַסְחוֹ רִגְלֵיהוֹן וִיהַב כִּסְּתָא לַחֲמָרֵיהוֹן:

רש''י ויבא האיש. הבאה אחר הבאה, לפי שהיו דוחפים אותו לחוץ עד שדברו אליו פתח הבית, ומשאמר להם (פסוק כג) שלום לכם, נמשכו ובאו אחריו:

(כה) וַיָּכִ֨ינוּ֙ אֶת-הַמִּנְחָ֔ה עַד-בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּֽצָּֽהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי-שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם: וְאַתְקִינוּ יָת תִּקְרֻבְתָּא עַד דְּעַל יוֹסֵף בְּשֵׁירוּתָא אֲרֵי שְׁמָעוּ אֲרֵי תַמָּן יֵיכְלוּן לַחֲמָא:

רש''י ויכינו. הזמינו, עטרוה בכלים נאים:

(כו) וַיָּבֹ֤א יוֹסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאוּ ל֛וֹ אֶת-הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר-בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ-ל֖וֹ אָֽרְצָה: וְעַל יוֹסֵף לְבֵיתָא וְאַיְתִיאוּ לֵהּ יָת תִּקְרֻבְתָּא דִּי בִידֵיהוֹן לְבֵיתָא וּסְגִידוּ לֵהּ לְאַרְעָא:

רש''י הביתה. מפרזדור לטרקלין:

(כז) וַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁל֔וֹם וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁל֛וֹם אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַֽעוֹדֶ֖נּוּ חָֽי: וּשְׁאֵיל לְהוֹן לִשְׁלַם וַאֲמַר הַשְׁלַם אֲבוּכוֹן סָבָא דִּי אֲמַרְתּוּן הַעַד כְּעַן קַיָּם: (כח) וַיֹּֽאמְר֗וּ שָׁל֛וֹם לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עוֹדֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּ (וישתחו) וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ: וַאֲמָרוּ שְׁלַם לְעַבְדָךְ לְאָבוּנָא עַד כְּעַן קַיָּם וּכְרָעוּ וּסְגִידוּ:

רש''י ויקדו וישתחוו. על שאילת שלום. קידה כפיפת קדקד, השתחואה משתטח לארץ:

(כט) וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת-בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֘ בֶּן-אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי: וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת בִּנְיָמִין אֲחוּהִי בַּר אִמֵּהּ וַאֲמַר הָדֵין אֲחוּכוֹן זְעֵירָא דִּי אֲמַרְתּוּן לִי וַאֲמַר מִן קֳדָם יְיָ יִתְרַחַם עֲלָךְ בְּרִי:

רש''י אלהים יחנך בני. בשאר שבטים שמענו חנינה (לעיל לג ה) אשר חנן אלהים את עבדך, ובנימין עדיין לא נלד, לכך ברכו יוסף בחנינה:

(ל) שביעי וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי-נִכְמְר֤וּ רַֽחֲמָיו֙ אֶל-אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה: וְאוֹחִי יוֹסֵף אֲרֵי אִתְגּוֹלְלוּ רַחֲמוֹהִי עַל אֲחוּהִי וּבְעָא לְמִבְכֵּי וְעַל לְאִדְרוֹן בֵּית מִשְׁכְּבָא וּבְכָא תַמָּן:

רש''י כי נכמרו רחמיו. שאלו יש לך אח מאם, אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא. יש לך בנים, אמר לו יש לי עשרה, אמר לו ומה שמם, אמר לו (להלן מו כא) בלע ובכר וגו' , אמר לו מה טיבן של שמות הללו, אמר לו כלם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו, בלע שנבלע בין האמות. בכר שהיה בכור לאמי. אשבל ששבאו אל. גרא שנתגייר באכסניא. ונעמן, שהיה נעים ביותר. אחי וראש אחי היה וראשי היה. מפים מפי אביו למד. וחפים שלא ראה חפתי ולא ראיתי אני חפתו. וארד שירד לבין האמות, כדאיתא במסכת סוטה (לו ב) מיד נכמרו רחמיו: נכמרו. נתחממו, ובלשון משנה (ב''מ עד א) על הכמר של זיתים, ובלשון ארמי מכמר בשרא, ובמקרא (איכה ה י) עורנו כתנור נכמרו, נתחממו ונקמטו קמטים קמטים מפני זלעפות רעב. כן דרך כל עור כשמחממין אותו נקמט וכווץ:

(לא) וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם: וְאַסְחֵי אַפּוֹהִי וּנְפָק וְאִתְחַסִּין וַאֲמַר שַׁווּ לַחֲמָא:

רש''י ויתאפק. נתאמץ. והוא לשון (איוב יב כא) ומזיח אפיקים רפה, וכן (איוב מא ז) אפיקי מגנים, חוזק:

(לב) וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹֽכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יֽוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶֽאֱכֹ֤ל אֶת-הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי-תֽוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם: וְשַׁוִּיאוּ לֵהּ בִּלְחוֹדוֹהִי וּלְהוֹן בִּלְחוֹדֵיהוֹן וּלְמִצְרָאֵי דְּאָכְלִין עִמֵּהּ בִּלְחוֹדֵיהוֹן אֲרֵי לָא יָכְלִין מִצְרָאֵי לְמֵיכַל עִם עִבְרָאֵי לַחְמָא אֲרֵי בְעִירָא דְּמִצְרָאֵי דָחֲלִין לֵהּ עִבְרָאֵי אָכְלִין:

רש''י כי תועבה הוא. דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים, ואונקלוס נתן טעם לדבר:

(לג) וַיֵּֽשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִֽרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל-רֵעֵֽהוּ: וְאַסְחָרוּ קֳדָמוֹהִי רַבָּא כְּרַבְיוּתֵהּ וּזְעִירָא כִּזְעֵרוּתֵהּ וּתְמָהוּ גֻּבְרַיָּא גְּבַר לְחַבְרֵהּ:

רש''י הבכור כבכורתו. מכה בגביע וקורא ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר וזבולון, בני אם אחת, הסבו כסדר הזה שהוא סדר תולדותיכם וכן כלם, כיון שהגיע לבנימין אמר זה אין לו אם ואני אין לי אם ישב אצלי:

(לד) וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֘ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ: וּנְטַלּ חֳלָקִין מִן קֳדָמוֹהִי לָקֳדָמֵיהוֹן וּסְגִי חֲלָקָא דְבִנְיָמִן מֵחֳלָקֵי דְכָלְּהוֹן חַמְשָׁא חֳלָקִין וּשְׁתִיאוּ וּרְוִיאוּ עִמֵּהּ:

רש''י משאת. מנות: חמש ידות. חלקו עם אחיו ומשאת יוסף ואסנת ומנשה ואפרים: וישכרו עמו. ומיום שמכרוהו לא שתו יין, ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו

מד (א) וַיְצַ֞ו אֶת-אֲשֶׁ֣ר עַל-בֵּיתוֹ֘ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞א אֶת-אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּֽאֲשֶׁ֥ר יֽוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת וְשִׂ֥ים כֶּֽסֶף-אִ֖ישׁ בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ: וּפַקֵּיד יָת דִּי מְמַנָּא עַל בֵּיתֵהּ לְמֵימַר מְלֵי יָת טוֹעֲנֵי גֻּבְרַיָּא עִיבוּרָא כְּמָא דִּי יָכְלִין לְמִטְּעַן וְשַׁוִּי כְסַף גְּבַר בְּפוּם טוֹעֲנֵהּ: (ב) וְאֶת-גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן וְאֵ֖ת כֶּ֣סֶף שִׁבְר֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֥ר יוֹסֵ֖ף אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר: וְיָת כַּלִּידִי כַּלִּידָא דְכַסְפָּא תְּשַׁוֵּי בְּפוּם טוֹעֲנָא דִּזְעֵירָא וְיָת כְּסַף זְבִינוֹהִי וַעֲבַּד כְּפִתְגָּמָא דְּיוֹסֵף דִּי מַלִּיל:

רש''י גביע. כוס ארוך, וקורין לו מדירנ''א בלע''ז :

(ג) הַבֹּ֖קֶר א֑וֹר וְהָֽאֲנָשִׁ֣ים שֻׁלְּח֔וּ הֵ֖מָּה וַֽחֲמֹֽרֵיהֶֽם: צַפְרָא נְהָר וְגֻבְרַיָּא אִתְפַּטָּרוּ אִנּוּן וַחֲמָרֵיהוֹן: (ד) הֵ֠ם יָֽצְא֣וּ אֶת-הָעִיר֘ לֹ֣א הִרְחִ֒יקוּ֒ וְיוֹסֵ֤ף אָמַר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל-בֵּית֔וֹ ק֥וּם רְדֹ֖ף אַֽחֲרֵ֣י הָֽאֲנָשִׁ֑ים וְהִשַּׂגְתָּם֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לָ֛מָּה שִׁלַּמְתֶּ֥ם רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה: אִנּוּן נְפָקוּ מִן קַרְתָּא לָא אַרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אֲמַר לְדִי מְמַנָּא עַל בֵּיתֵהּ קוּם רְדַף בָּתַר גֻּבְרַיָּא וְתַדְבְּקִנּוּן וְתֵימַר לְהוֹן לְמָה שַׁלֶמְתּוּן בִּישָׁא חֳלָף טַבְתָא: (ה) הֲל֣וֹא זֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁתֶּ֤ה אֲדֹנִי֙ בּ֔וֹ וְה֕וּא נַחֵ֥שׁ יְנַחֵ֖שׁ בּ֑וֹ הֲרֵֽעֹתֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם: הֲלָא דֵּין דְּשָׁתֵי רִבּוֹנִי בֵּהּ וְהוּא בָּדָקָא מְבָדֵק בֵּהּ אַבְאֶשְׁתּוּן דִּי עֲבַדְתּוּן: (ו) וַיַּשִּׂגֵ֑ם וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אֶת-הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: וְאַדְבֵּיקִנּוּן וּמַלֵּיל עִמְּהוֹן יָת פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין: (ז) וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֨ילָה֙ לַֽעֲבָדֶ֔יךָ מֵֽעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: וַאֲמָרוּ לֵהּ לְמָה יְמַלֵּל רִבּוֹנִי כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין חַס לְעַבְדָּיךְ מִלְּמֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָא הָדֵין:

רש''י חלילה לעבדיך. חלין הוא לנו, לשון גנאי. ותרגום חס לעבדיך, חס מאת הקדוש ברוך הוא יהי עלינו מעשות זאת והרבה חס ושלום יש בתלמוד בלשון הזה:

(ח) הֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֨אנוּ֙ בְּפִ֣י אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף א֥וֹ זָהָֽב: הָא כַסְפָּא דִּי אַשְׁכַּחְנָא בְּפוּם טּוֹעֲנָנָא אֲתֵיבְנוֹהִי לָךְ מֵאַרְעָא דִּכְנָעַן וְאֶכְדֵּין נִגְנוּב מִבֵּית רִבּוֹנָךְ כַּסְפָּא אוֹ דַּהֲבָא (מָנִין דִּכְסַף אוֹ מָנִין דִּדְהָב):

רש''י הן כסף אשר מצאנו. זה אחד מעשרה קל וחמר האמורים בתורה. וכלן מנויין בבר' רבה:

(ט) אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֥א אִתּ֛וֹ מֵֽעֲבָדֶ֖יךָ וָמֵ֑ת וְגַם-אֲנַ֕חְנוּ נִהְיֶ֥ה לַֽאדֹנִ֖י לַֽעֲבָדִֽים: דִּי יִשְׁתְּכַח עִמֵּהּ מֵעַבְדָיךְ וּמִית וְאַף אַנַחְנָא נְהֵי לְרִבּוֹנִי לְעַבְדִין: (י) וַיֹּ֕אמֶר גַּם-עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן-ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִֽהְיֶה-לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם: וַאֲמַר אַף כְּעַן כְּפִתְגָּמֵיכוֹן כֶּן הוּא דִּי יִשְׁתְּכַח עִמֵּהּ יְהֵי לִי עַבְדָּא וְאַתּוּן תְּהוֹן זַכָּאִין:

רש''י גם עתה כדבריכם. אף זו מן הדין, אמת כדבריכם כן הוא שכלכם חיבים בדבר, עשרה שנמצאת גנבה ביד אחד מהם כלם נתפשים, אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין, אשר ימצא אתו יהיה לי עבד:

(יא) וַֽיְמַֽהֲר֗וּ וַיּוֹרִ֛דוּ אִ֥ישׁ אֶת-אַמְתַּחְתּ֖וֹ אָ֑רְצָה וַֽיִּפְתְּח֖וּ אִ֥ישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ: וְאוֹחִיאוּ וְאוֹחִיתוּ גְּבַר יָת טּוֹעֲנֵהּ לְאַרְעָא וּפְתָחוּ גְּבַר טוֹעֲנֵהּ: (יב) וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן: וּבְלַשׁ בְּרַבָּא שָׁרֵי וּבִזְעֵירָא שֵׁצִי וְאִשְׁתְּכַח כַּלִּידָא בְּטוֹעֲנָא דְבִנְיָמִן:

רש''י בגדול החל. שלא ירגישו בו שהיה יודע היכן הוא:

(יג) וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּֽעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל-חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה: וּבְזָעוּ לְבוּשֵׁיהוֹן וּרְמוֹ גְּבַר עַל חֲמָרֵהּ וְתָבוּ לְקַרְתָּא:

רש''י ויעמס איש על חמרו. בעלי זרוע היו ולא הצרכו לסיע זה את זה לטעון: וישבו העירה. מטרפולין היתה והוא אומר העירה, עיר כל שהיא, אלא שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר בינונית של עשרה בני אדם לענין המלחמה:

(יד) וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה: וְעַל יְהוּדָּה וַאֲחוֹהִי לְבֵית יוֹסֵף וְהוּא עַד כְּעַן תַּמָּן וּנְפָלוּ קֳדָמוֹהִי לְאַרְעָא:

רש''י עודנו שם. שהיה ממתין להם:

(טו) מפטיר וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה-הַמַּֽעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי-נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי: וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף מָה עוֹבָדָא הָדֵין דִּי עֲבַדְתּוּן הֲלָא יְדַּעְתּוּן אֲרֵי בָדָקָא מְבָדֵק גַּבְרָא דִּי כְוָתִי:

רש''י הלוא ידעתם כי נחש ינחש וגו' . הלא ידעתם כי איש חשוב כמוני יודע לנחש ולדעת מדעת ומסברא ובינה כי אתם גנבתם הגביע:

(טז) וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה-נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה-נְּדַבֵּ֖ר וּמַה-נִּצְטַדָּ֑ק הָֽאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת-עֲוֹ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם-אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר-נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ: וַאֲמַר יְהוּדָה מַה נֵּימַר לְרִבּוֹנִי מַה נְּמַלֵּל וּמַה נִזְכֵּי מִן קֳדָם יְיָ אִשְׁתְּכַח יָת חוֹבָא דְעַבְדָּיךְ הָא אֲנַחְנָא עַבְדִּין לְרִבּוֹנִי אַף אֲנַחְנָא אַף דְּאִשְׁתְּכַח כַּלִּידָא בִּידֵהּ:

רש''י האלהים מצא. יודעים אנו שלא סרחנו, אבל מאת הקדוש ברוך הוא נהיתה להביא לנו זאת. מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו: ומה נצטדק. לשון צדק, וכן כל תבה שתחלת יסודה צד''י והיא באה לדבר בלשון מתפעל או נתפעל נותן טי''ת במקום תי''ו, ואינה נתנת לפני אות ראשונה של יסוד התבה אלא באמצע אותיות העקר, כגון נצטדק מגזרת צדק, (דניאל ד ל) ויצטבע מגזרת צבע, (יהושע ט ד) ויצטירו מגזרת (משלי יג יז) ציר אמונים, (יהושע ט יב) הצטידנו מגזרת (לעיל מב כה) צדה לדרך. ותיבה שתחלתה סמ''ך או שי''ן כשהיא מתפעלת התי''ו מפרדת את אותיות העקר, כגון (קהלת יב ה) ויסתבל החגב, מגזרת סבל, (דניאל ז ח) משתכל הוית בקרניא, (מיכה ו טז) וישתמר חקות עמרי, מגזרת שמר, (ישעיה נט טו) וסר מרע משתולל, מגזרת (איוב יב יז) מוליך יועצים שולל, (שמות ט יז) מסתולל בעמי, מגזרת (ירמיה יח טו) דרך לא סלולה:

(יז) וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵֽעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִֽהְיֶה-לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל-אֲבִיכֶֽם: (ססס) וַאֲמַר חַס לִי מִלְּמֶעְבַּד דָּא גַּבְרָא דִּי אִשְׁתְּכַח כַּלִּידָא בִּידֵהּ הוּא יְהֵי לִי עַבְדָּא וְאַתּוּן סָקוֹ לִשְׁלַם לְוַת אֲבוּכוֹן: ססס:

הפטרת מקץ - מלכים א ג

(טו) וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם וַיָּב֨וֹא יְרוּשָׁלִַ֜ם וַֽיַּעֲמֹ֣ד | לִפְנֵ֣י | אֲר֣וֹן בְּרִית-אֲדֹנָ֗י וַיַּ֤עַל עֹלוֹת֙ וַיַּ֣עַשׂ שְׁלָמִ֔ים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל-עֲבָדָֽיו: (טז) אָ֣ז תָּבֹ֗אנָה שְׁתַּ֛יִם נָשִׁ֥ים זֹנ֖וֹת אֶל-הַמֶּ֑לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖דְנָה לְפָנָֽיו: (יז) וַתֹּ֜אמֶר הָאִשָּׁ֤ה הָֽאַחַת֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אֲנִי֙ וְהָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את יֹשְׁבֹ֖ת בְּבַ֣יִת אֶחָ֑ד וָאֵלֵ֥ד עִמָּ֖הּ בַּבָּֽיִת: (יח) וַיְהִ֞י בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ לְלִדְתִּ֔י וַתֵּ֖לֶד גַּם-הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲנַ֣חְנוּ יַחְדָּ֗ו אֵֽין-זָ֤ר אִתָּ֙נוּ֙ בַּבַּ֔יִת זוּלָתִ֥י שְׁתַּֽיִם-אֲנַ֖חְנוּ בַּבָּֽיִת: (יט) וַיָּ֛מָת בֶּן-הָאִשָּׁ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑יְלָה אֲשֶׁ֥ר שָׁכְבָ֖ה עָלָֽיו: (כ) וַתָּקָם֩ בְּת֨וֹךְ הַלַּ֜יְלָה וַתִּקַּ֧ח אֶת-בְּנִ֣י מֵֽאֶצְלִ֗י וַאֲמָֽתְךָ֙ יְשֵׁנָ֔ה וַתַּשְׁכִּיבֵ֖הוּ בְּחֵיקָ֑הּ וְאֶת-בְּנָ֥הּ הַמֵּ֖ת הִשְׁכִּ֥יבָה בְחֵיקִֽי: (כא) וָאָקֻ֥ם בַּבֹּ֛קֶר לְהֵינִ֥יק אֶת-בְּנִ֖י וְהִנֵּה-מֵ֑ת וָאֶתְבּוֹנֵ֤ן אֵלָיו֙ בַּבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֛ה לֹֽא-הָיָ֥ה בְנִ֖י אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדְתִּי: (כב) וַתֹּאמֶר֩ הָאִשָּׁ֨ה הָאַחֶ֜רֶת לֹ֣א כִ֗י בְּנִ֤י הַחַי֙ וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֔ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֣י הֶחָ֑י וַתְּדַבֵּ֖רְנָה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ: (כג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֣את אֹמֶ֔רֶת זֶה-בְּנִ֥י הַחַ֖י וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֑ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֥י הֶחָֽי: (כד) וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ קְח֣וּ לִי-חָ֑רֶב וַיָּבִ֥אוּ הַחֶ֖רֶב לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ: (כה) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ גִּזְר֛וּ אֶת-הַיֶּ֥לֶד הַחַ֖י לִשְׁנָ֑יִם וּתְנ֤וּ אֶֽת-הַחֲצִי֙ לְאַחַ֔ת וְאֶֽת-הַחֲצִ֖י לְאֶחָֽת: (כו) וַתֹּ֣אמֶר הָאִשָּׁה֩ אֲשֶׁר-בְּנָ֨הּ הַחַ֜י אֶל-הַמֶּ֗לֶךְ כִּֽי-נִכְמְר֣וּ רַחֲמֶיהָ֮ עַל-בְּנָהּ֒ וַתֹּ֣אמֶר | בִּ֣י אֲדֹנִ֗י תְּנוּ-לָהּ֙ אֶת-הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת אַל-תְּמִיתֻ֑הוּ וְזֹ֣את אֹמֶ֗רֶת גַּם-לִ֥י גַם-לָ֛ךְ לֹ֥א יִהְיֶ֖ה גְּזֹֽרוּ: (כז) וַיַּ֨עַן הַמֶּ֜לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר תְּנוּ-לָהּ֙ אֶת-הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת לֹ֣א תְמִיתֻ֑הוּ הִ֖יא אִמּֽוֹ: (כח) וַיִּשְׁמְע֣וּ כָל-יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת-הַמִּשְׁפָּט֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁפַ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י רָא֔וּ כִּֽי-חָכְמַ֧ת אֱלֹהִ֛ים בְּקִרְבּ֖וֹ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּֽט: ד (א) וַֽיְהִי֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מֶ֖לֶךְ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵֽל:

משנה מקואות פרק י

א. כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁהִכְנִיסָן שֶׁלֹּא כְדַרְכָּן, אוֹ שֶׁהִכְנִיסָן כְּדַרְכָּן וְלֹא מֵרְקָן, אוֹ שֶׁמֵּרְקָן וְנִשְׁבָּרוּ, הֲרֵי אֵלּוּ חוֹצְצִין. כְּלִי שֶׁהִטְבִּילוֹ דֶּרֶךְ פִּיו, כְּאִלּוּ לֹא טָבַל. הִטְבִּילוֹ כְּדַרְכּוֹ בְּלֹא זִבּוּרִית, עַד שֶׁיַּטֶּנּוּ עַל צִדּוֹ. כְּלִי שֶׁהוּא צַר מִכָּאן וּמִכָּאן וְרָחָב מִן הָאֶמְצַע, אֵינוֹ טָהוֹר, עַד שֶׁיַּטֶּנּוּ עַל צִדּוֹ. צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ שׁוֹקֵעַ, אֵינָהּ טְהוֹרָה, עַד שֶׁיְּנַקְּבֶנָּה מִצִדָּהּ. קַלְמָרִין הֶדְיוֹטוֹת, אֵינָהּ טְהוֹרָה, עַד שֶׁיְּנַקְּבֶנָּה מִצִדָּהּ. וְקַלְמָרִין שֶׁל יוֹסֵף הַכֹּהֵן הָיְתָה נְקוּבָה בְּצִדָּהּ:

ברטנורה   (א) כל ידות הכלים. כגון יד הקרדום וכיוצא בה שהכניסה בברזל: שלא כדרכה. בעיקום: ולא מירקן. לא גמר הכנסתן. לשון ומירק אחר שחיטה על ידו. במסכת יומא (דף לב): או שמירקן. שגמר הכנסתן ונשברו: כלי שהטבילו דרך פיו כאילו לא טבל. דכל כלי שבתחילת הכנסתו במים כופהו על פיו, אין המים נכנסין לתוכו לעולם אפילו מכניסו כולו. עד שיטנו: בלא הזיבורית. שלא הטביל בית ידו, או דבר נוסף שיש בכלי באחת מקצותיו. ולהכי קרו ליה זיבורית שאינו עיקרו של כלי. ואין המים באין בהן עד שיטנו על צדו. וכל הני דמתניתין כולהו טעמא (כדי) שיבואו המים בכולן: קלמרין. כלי שמניחין בו את הדיו. וכן קורים אותו בלשון רומי קלמר''ו. ויש מהן שפיהן שוקע לתוכן כדי שלא ישפך הדיו אפילו אם יהפך על פיו. ואם הטבילו כדרכו, אין המים נכנסים בחלל השקוע שסביב פיו מבפנים, לפיכך צריך לנקוב מן הצד:

ב. הַכַּר וְהַכְּסָת שֶׁל עוֹר, הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין שֶׁיָּבוֹאוּ בָהֶם הַמָּיִם. כְּסָת עֲגֻלָּה, וְהַכַּדּוּר, וְהָאִמּוּם, וְהַקָּמִיעַ, וְהַתְּפִלָּה, אֵינָן צְרִיכִין שֶׁיָּבוֹאוּ בָהֶם הַמָּיִם. זֶה הַכְּלָל, כּל שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא, טוֹבְלִים סְתוּמִים:

ברטנורה   (ב) הכר. הוא ששוכב עליו: הכסת. הוא שמשים תחת מראשותיו: שיבואו בהן המים. לתוכן. שדרך כר וכסת של עור להכניס ולהוציא מה שבתוכן: כסת עגולה. וקטנה שעושים השרים תחת מראשותיהן: הכדור. פלוט''א: והאמום. דפוס שעושים עליו את המנעל, והוא עשוי מעור וממלאים אותו בשער או במוכין: והקמיע. של כתב או של עקרין מחופה עור: ותפלה. של יד או של ראש: אינן צריכים שיבואו בהן המים. לפי שאין דרך להכניס ולהוציא מה שבתוכן:

ג. אֵלּוּ שֶׁאֵינָם צְרִיכִים שֶׁיָּבוֹאוּ בָהֶם הַמַּיִם, קִשְׁרֵי הֶעָנִי, וְהַנִּימִין, וְחֶבֶט שֶׁל סַנְדָּל, וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ בִּזְמַן שֶׁהִיא חוֹצָה, וְשֶׁל זְרוֹעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ עוֹלָהּ וְיוֹרֶדֶת, וְאָזְנֵי הַחֵמֶת, וְאָזְנֵי הַתַּרְמוּל:

ברטנורה   (ג) קשרי העני. בגדיו של עני שנקרעו וקשרן, הקשר ההוא אינו עשוי להתיר לעולם, הלכך אינו צריך להתירו בשטת טבילה כדי שיבואו עליו מים: והנימין. נימין ופתילין שתולין על שפת הסדין לנוי ועושין בהן קשרים ואינן עשויין להתיר לעולם: וחבט של סנדל. אזנים שיש לרצועות של סנדל, אין צריך להתיר הקשר שלהן בשעת טבילה, שאין אותו קשר עשוי להתיר: בזמן שהיא חוצה. שהקשר חוצץ, שאין המים נכנסים לתוכה. ואימתי יהיה זה, כשהקשר מהודק יפה ואז אינו עשוי להתיר. ולפי שהוא עשוי להתקיים, אין צריך להתירו בשעת טבילה: של זרוע. קשר של תפלה של יד: בזמן שאינה עולה ויורדת. דמיהדק הקשר הרבה, ואין הרצועה עולה ויורדת בו: ואזני החמת. אזני הנוד יש בהם קשרים מהודקין: תורמל. כיס גדול של עור שנושאין הרועים ובלשון מקרא קרוי ילקוט:

ד. אֵלּוּ שֶׁהֵם צְרִיכִים שֶׁיָּבוֹאוּ בָהֶן הַמַּיִם, הַקֶּשֶׁר שֶׁבַּפִּרְקָסִים שֶׁבַּכָּתֵף, וְשָׂפָה שֶׁל סָדִין צָרִיךְ לְמַתֵּחַ, וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ חוֹצָה, וְשֶׁל זְרוֹעַ בִּזְמַן שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, וּשְׁנָצִין שֶׁל סַנְדָּל. וּבְגָדִים שֶׁהִטְבִּילָן מְכֻבָּסִין, עַד שֶׁיְּבַעְבְּעוּ. הִטְבִּילָן נְגוּבִין, עַד שֶׁיְּבַעְבְּעוּ וְיָנוּחוּ מִבִּעְבּוּעָן:

ברטנורה   (ד) פרקסין. לבוש התחתון שעל הבשר, והוא פתוח בכתפים, וכשלובשו קושרו על הכתף, ובשעת הפשט מתירו: ושפה של סדין צריך למתח. הקמטים שיש בשפתו העליונה כדי שיבואו המים בין אותם הקמטים: למתח. לפשטן ולמשכן. כמו וימתחם כאוהל לשבת (ישעיה מ): ושנץ של סנדל. רצועות שקושרו בהן: שיבעבעו. כשמטביל אדם בגד במים, עולין כמין אבעבועות במים. וכשהן מכובסים ומשקה טופח עליהן, משהתחילו המים לבעבע, טהרו, לפי שהושקו המים הבלועים בו למי המקוה. אבל כשהן נגובים, אין המים באין בכולו עד שינוחו מבעבוען. שכשאדם מטביל סדין ואין יכול לשטחו שאין המקוה רחב כל כך, תוחבו במים כשהוא מקופל ומתוך כך מבעבעים המים וכשנחין מבעבוען בידוע שבאו המים בכולו:

ה. כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁהֵם אֲרֻכִּין וְעָתִיד לִקְצוֹץ, מַטְבִּילָן עַד מְקוֹם הַמִּדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּטְבִּיל אֶת כֻּלּוֹ. שַׁלְשֶׁלֶת דְּלִי גָדוֹל אַרְבָּעָה טְפָחִים וְשֶׁל קָטָן עֲשָׂרָה, מַטְבִּילָן עַד מְקוֹם הַמִּדָּה, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּטְבִּיל אֶת כָּל הַטַּבַּעַת. הַחֶבֶל שֶׁהוּא קָשׁוּר בְּקֻפָּה אֵינוֹ חִבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן תָּפַר:

ברטנורה   (ה) מטבילן עד מקום המדה. והשאר אין צריך טבילה, דכל העומד ליחתך כחתוך דמי. ולא הוי חציצה למקום החתך עצמו, דבית הסתרים דכלים אין טעון ביאת המים כמו באדם. ויתירים בית הסתרים דכלים על בית הסתרים דאדם, דאילו בית הסתרים דאדם נהי דאין טעונים ביאת מים בעינן ראוי לביאת מים, ובית הסתרים דכלים אפילו ראוי לביאת מים לא צריכי, דאין אדם מקפיד שם: ר' יהודה אומר כו'. ואין הלכה כר' יהודה: מטבילן עד מקום המדה. עד ארבעה לגדול ועד עשרה לקטן, והשאר טהור ואין צריך טבילה, ואפילו כלתה מדה לחצי טבעת שבשלשלת, אין צריך להטביל אלא עד חצי טבעת: ר' טרפון אומר עד שיטביל את כל הטבעת. שכלתה המדה לחציו. ואין הלכה כר' טרפון:

ו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מַטְבִּילִין חַמִּין בְּצוֹנֵן וְלֹא צוֹנֵן בְּחַמִּין, לֹא יָפִים בְּרָעִים וְלֹא רָעִים בְּיָפִים. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין. כְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא מַשְׁקִין וְהִטְבִּילוֹ, כְּאִלּוּ לֹא טָבַל. מָלֵא מֵי רַגְלַיִם, רוֹאִים אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם מָיִם. מָלֵא מֵי חַטָּאת, עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמַּיִם עַל מֵי חַטָּאת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ כְלִי מַחֲזִיק כּוֹר וְאֵין בּוֹ אֶלָּא רְבִיעִית, כְּאִלּוּ לֹא טָבָל:

ברטנורה   (ו) אין מטבילין חמין בצונן. דאוכלים ומשקין אין להם טהרה במקוה, אלא המים שנטמאו בלבד מטעם השקה וחיבור, ואין השקה מועלת אלא במין עם מינו חמין בחמין ויפים ביפים ומרים במרים. אבל מין בשאינו מינו אין השקה מועלת בהן ולא נטהרו המים: מלא משקין. כגון יין ושמן ומי פירות וכל משקין חוץ ממים: כאילו לא טבל. משום דחייצי. ודוקא שלא נשתנו מראיהן, שלא נתבטלו במים: מלא מי רגלים רואין אותן כאילו הן מים. דמי רגלים מין מים הן, וכשהשיקו עליהן מי מקוה נעשו חבור להן ולא חייצי ונטהר הכלי. ויש ספרים שגורסין רואין אותן כאילו הן יין, ואם היו משתנים מראיהן וחוזרים למראה מים, מתבטלים במים ונטהר הכלי. וכגירסא זו מוכח בתוספתא: מלא מי חטאת. מים שנתקדשו באפר פרה, ומהם מזים על טמאי מתים: עד שירבו המים על מי חטאת. שיהיה רוב הכלי פנוי כדי שירבו מי מקוה הנכנסים בו על מי חטאת שהיו בתוכו. ואם לאו, עדיין הוא בטומאתו והרי הן כשאר משקין שחוצצין בין הכלי ובין מי המקוה: כור. שלשים סאין: ואין בו אלא רביעית. מי חטאת או שאר משקין: כאילו לא טבל. דסבירא ליה לרבי יוסי, רביעית משקין או רביעית מי חטאת שבתוך הכלי, פוסלין בטבילה וחוצצין אפילו בתוך כלי גדול, עד שיסיר הרביעית של משקין או של מי חטאת ויחזור ויטבילו ריקן. ואין הלכה כרבי יוסי:

ז. כָּל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בְּכַחֲצִי פְרָס. כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בָּרְבִיעִית. זֶה חֹמֶר בְּשׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִים מִבַּמִּקְוֶה, שֶׁעָשׂוּ בוֹ שְׁאָר הַמַּשְׁקִין כַּמָּיִם:

ברטנורה   (ז) כל האוכלים מצטרפין. אכל אוכלים טמאים מכמה מינים ויש בכולן כחצי פרס שהן שתי ביצים לרש''י וביצה ומחצה לדברי רמב''ם, מצטרפין לפסול גוייתו מלאכול בתרומה. וכן שתה מכמה מינים של שבעה משקין שהם מים יין שמן דבש חלב דם טל, שאלו בלבד נקראין משקין, כולן מצטרפין זה עם זה לפסול את הגויה ברביעית הלוג, דכתיב (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל וכל משקה אשר ישתה, לימד על האוכלין שכולן מצטרפין ועל משקין שכולן מצטרפין: שעשו בו שאר משקין. לפסול את הגויה: כמים. ואין שאר משקין פוסלין את המקוה בשלשה לוגין כמים. אי נמי, אין שאר משקין משלימין שיעור מקוה לארבעים סאה כמים, דכתיב מקוה מים, ולא מקוה של שאר משקין:

ח. אָכַל אֳכָלִים טְמֵאִים, וְשָׁתָה מַשְׁקִים טְמֵאִים, טָבַל וֶהֱקִיאָן, טְמֵאִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן טְהוֹרִים בַּגּוּף. שָׁתָה מַיִם טְמֵאִים, טָבַל וֶהֱקִיאָם, טְהוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְהוֹרִים בַּגּוּף. בָּלַע טַבַּעַת טְהוֹרָה, נִכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת, הִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל וֶהֱקִיאָהּ, הֲרֵי הִיא כְּמוֹת שֶׁהָיְתָה. בָּלַע טַבַּעַת טְמֵאָה, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּתְּרוּמָה. הֱקִיאָהּ, טְמֵאָה וְטִמְּאָתּוּ. חֵץ שֶׁהוּא תָחוּב בָּאָדָם, בִּזְמַן שֶׁהוּא נִרְאֶה, חוֹצֵץ. וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמָתוֹ:

ברטנורה   (ח) שתה משקין טמאין. שאר משקין חוץ ממים: שאינן טהורים בגוף. לא עלתה להן טבילה בטבילת הגוף, דאוכלין ומשקין חוץ ממים אין להם טהרה במקוה. אבל שתה מים טמאין וטבל, טהורים בגוף. שיש להן טהרה במקוה על ידי השקה: הרי היא כמות שהיתה. טהורה כמות שהיתה, שהוא מציל עליה בעודה בלועה שלא תיטמא: טובל ואוכל בתרומה. דטומאה בלועה אינה מטמאה אחרים: בזמן שהוא נראה. על גופו מבחוץ: טובל ואוכל בתרומה. לא שנא חץ טמא ולא שנא חץ טהור, אינו חוצץ בטבילה כל זמן שאינו נראה:

גמרא נדה דף י''ד ע''א

רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לַיִיט אַמַאן דְגָּנֵי אַפַרְקִיד אֵינִי וְהָא אָמַר רַב יוֹסֵף פְּרַקְדָן לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע קְרִיאַת שְׁמַע הוּא דְלֹא יִקְרָא הָא מִגְנָא שַׁפִּיר דָמֵי לְעִנְיַן מִגְנָא כִּי מַצְלֵי שַׁפִּיר דָמֵי לְעִנְיַן קְרִיאַת שְׁמַע כִּי מַצְלֵי אָסוּר וְהָא רִבִּי יוֹחָנָן מַצְלֵי וְקָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע שַׁאֲנֵי רִבִּי יוֹחָנָן דְבַּעַל בָּשָׂר הֲוָה:

רש''י אפרקיד. פניו למעלה וגנות הוא שפעמים שיתקשה אברו תוך שינתו ויתגנה ועוד שידיו מונחות לו על אברו ומתחמם: מצלי. מוטה מעט על צדו: כי מצלי נמי אסור. אא''כ יושב או שוכב כלו על צדו:

זוהר בשלח דף מ''ז ע''ב

תָּא חֲזֵי הַהוּא מִלָּה דְּנָפִיק מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נַשׁ סָלְקָא וְאִתְעָר אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא אִי לְטָב אִי לְבִישׁ וּמַאן דְּיָתִיב בְעִנּוּגָא דְּשַׁבַּתָּא אָסִיר לֵיהּ לְאַתְעָרָא מִלָּה דְּחוֹל דְּהָא פָּגִים פְּגִימוּ בְּיוֹמָא קַדִּישָׁא, מַאן דְּיָתִיב בְּהִלּוּלָא דְּמַלְכָּא לָא יִתְחֲזֵי לְמִשְׁבָּק לְמַלְכָּא וְיִתְעַסַק בְּאָחֳרָא, וּבְכָל יוֹמָא בָּעֵי לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא וּלְאַתְעָרָא אִתְעֲרוּתָא מִמַּה דְּאִצְטְרִיךְ, וּבְשַׁבָּת בְּמִלֵּי דִּשְׁמַיָּא וּבִקְדֻשָׁא דְּיוֹמָא בָּעֵי לְאַתְעָרָא וְלָא בְּמִלָּה אָחֳרָא:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, מִלָּה הַהִיא הַיּוֹצֵאת מִפִּי הָאָדָם, עוֹלָה וּמְעוֹרֶרֶת הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַעְלָה, אִם לְטוֹב אִם לְרָע. וּמִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנוּג שַׁבָּת אָסוּר לוֹ לְעוֹרֵר מִלָּה שֶׁל חוֹל. כִּי פּוֹגֵם פְּגָם בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ. מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּשִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ רָאוּי שֶׁיַּעֲזֹב אֶת הַמֶּלֶךְ וְיַעֲסֹק בְּאַחֵר. וּבְכָל יוֹם, צְרִיכִים לְהַרְאוֹת מַעֲשֵׂה וּלְעוֹרֵר הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַטָּה מִמַּה שֶּׁצָרִיךְ לְעוֹרֵר. אֲבָל בַּשַּׁבָּת, רַק בְּדִבְרֵי הַשֵּׁם וּבִקְדֻשַּׁת הַיּוֹם צְרִיכִים לְהִתְעוֹרֵר וְלֹא בְּדָבָר אַחֵר. כִּי בְּשַׁבָּת אֵין צְרִיכִים אֶל הִתְעוֹרְרוּת מִלְּמַטָּה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ה

א. מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה עַד שֶׁיִּרְאוּ ג' כּוֹכָבִים בֵּינוֹנִים הוּא הַזְּמַן הַנִּקְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּכָל מָקוֹם וְהוּא סָפֵק מִן הַיּוֹם סָפֵק מִן הַלַּיְלָה וְדָנִין בּוֹ לְהַחֲמִיר בְּכָל מָקוֹם וּלְפִיכָךְ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג חַיָּיב חַטָּאת בְּכָל מָקוֹם וְכוֹכָבִים אֵלּוּ לֹא גְדוֹלִים הַנִּרְאִים בַּיּוֹם וְלֹא קְטַנִים שֶׁאֵין נִרְאִין אֶלָּא בַלַּיְלָה אֶלָּא בֵּינוֹנִים וּמְשֶׁיֵּרָאוּ שְׁלשָה כּוֹכָבִים אֵלּוּ הַבֵּינוֹנִים הֲרֵי זֶה לַיְלָה וַדָּאי: ב. פְּתִילָה שֶׁמַּדְלִיקִין בָּהּ לְשַׁבָּת אֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ מִדָבָר שֶׁהָאוֹר מְסַכְסֶכֶת בּוֹ כְּגוֹן צֶמֶר וְשֵׂעָר וּמֶשִׁי וְצֶמֶר הָאֶרֶז וּפִשְׁתָּן שֶׁלֹּא נֻפַּץ וְסִיב שֶׁל דֶקֶל וּמִינֵי הָעֵץ הָרַכִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן. אֶלָּא מִדָּבָר שֶׁהָאוּר נִתְלֵית בּוֹ כְּגוֹן פִּשְׁתָּן נְפוּצָה וּבִגְדֵי שֵׁשׁ וְצֶמֶר גֶּפֶן וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן וְהַמַּדְלִיק צָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיק בְּרוֹב הַיּוֹצֵא מִן הַפְּתִילָה: ג. הַכּוֹרֵךְ דָּבָר שֶׁמַּדְלִיקִין בּוֹ עַל גַּבֵּי דָבָר שֶׁאֵין מַדְלִקִין בּוֹ אִם לְעַבּוֹת הַפְּתִילָה כְּדֵי לְהוֹסִיף אוֹרָהּ אָסוּר וְאִם לְהַקְשׁוֹת הַפְּתִילָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עוֹמֶדֶת וְלֹא תִשְׁתַּלְשֵׁל לְמַטָּה מוּתָּר:

מוסר

מספר חרדים דף מ''ט ב'

הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (עמוס ד') כִּי נִשְׁמָתְךָ כִּסֵּא לוֹ וְלִבְּךָ שְׁרַפְרָף הֲדוֹם רַגְלָיו דִּכְתִיב (ישעי' ס''ו) הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי וּפִירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ הַשָּׁמַיִם הַיְינוּ נְשָׁמָה וְהָאָרֶץ זֶה הַגּוּף אֵיזֶה בַּיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי זוֹ הַנְשָׁמָה דְפִירֵשׁ בְּזוֹהַר (משלי כ''ה) הוֹקֵר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ מִיֵּצֶר הָרָע הַמְּרַגֵל בָּךְ דְּתָמִיד מַלְשִׁין מִן הַנְּשָׁמָה דְּהִיא בֵּית רֵעֶךָ שֶׁהוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ דִּכְתִיב (משלי כ''ז) רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזוֹב וְאֵיזֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי זֶה הַלֵּב דְּאָמְרוּ הַחֲכָמִים ה' נִמְצָא בְּלֵב אוֹהֲבָיו. בֶּן אָדָם לָמָה לֹא תַשְׂכִּיל בְּטוּמְאוֹת שְׁאַתָּה נִטְמָא פִּתְאוֹם פְּקַח עֵינֶיךָ רְחַץ וּטְהָר וְתִשָׁמֵר מִכָּל טוּמְאָה לְהַבָּא דַּע לָךְ כִּי פִיךָ אֲבִי אֲבוֹת הַטּוּמְאָה וּמְטַמֵּא רמ''ח אֵבָרֶיךָ וְנַפְשְׁךָ וּמִיַּד שְׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת מֵעָלֶיךָ וְלֹא תֵדַע וְלֹא תַרְגִּישׁ הֲרֵי אָמְרוּ בְּזוֹהַר כִּי עַל יְדֵי הַכַּעַס נִטְמֵאתָ כָּאָמוּר וְכֵן עַל יְדֵי לָשׁוֹן הָרָע וּשְׁתֵּיהֶן עִיקְרָן בְּפֶה. גַּם אָמְרוּ כִּי בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה נִטְמָא נָמֵי וְנִרְאֶה דְהוּא הַדִּין כְּמוֹ שֶׁבִּבְרִית הַמָּעוֹר זֶרַע לְבַטָּלָה מְטַמֵּא כֵּן בִּבְרִית הַלָּשׁוֹן הַדְבָרִים בְּטֵלִים מְטַמְּאִין וְנִבְלוּת הַפֶּה מְטַמֵּא כְּמוֹ הַזְנוּת וּבְהֶדְיָא כְתִיב (דברים כ''ג) וְלֹא יֵרָאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ הֲרֵי אַרְבַּע טוּמְאוֹת וְנִרְאֶה דְהוּא הַדִּין שְׁאַר הַתּוֹעֵבוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּפֶה נָמֵי מְטַמְּאוֹת כְּגוֹן דְּבַר שֶׁקֶר מִרְמָה חֲנוּפָה גַאֲוָה לֵיצָנוּת שְׁתִיקָה לְצוֹרֶךְ מִצְוָה כְּדִכְתִיב (תהלים ל''ט) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה. הַשֵּׁם יַצִילֵנוּ מִדֶרֶךְ חַטָּאִים וִיְקָרְבֵנוּ לַעֲבוֹדָתוֹ:

פרשת ויגש

ויגש יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(יח) וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר-נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל-יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה: וּקְרֵב לְוָתֵהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּבָעוּ רִבּוֹנִי יְמַלֵּל כְּעַן עַבְדָּךְ פִּתְגָּמָא קֳדָם רִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָּךְ אֲרֵי כְפַרְעֹה כֵּן אָתְּ:

רש''י ויגש אליו. דבר באזני אדני. (בראשית רבה) יכנסו דברי באזניך: ואל יחר אפך. מכאן אתה למד שדבר אליו קשות: כי כמוך כפרעה. חשוב אתה בעיני כמלך, זהו פשוטו. ומדרשו - סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה ע"י זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה (בראשית רבה). דבר אחר מה פרעה גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה אף אתה כן. וכי זוהי שימת עין שאמרה לשים עיניך עליו, דבר אחר: כי כמוך כפרעה - אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך (בראשית רבה):

(יט) אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת-עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ-לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ-אָֽח: רִבּוֹנִי שְׁאִיל יָת עַבְדּוֹהִי לְמֵימָר הַאִית לְכוֹן אַבָּא אוֹ אָחָא:

רש''י אדני שאל את עבדיו. (בראשית רבה) בתחילה בעלילה באת עלינו, למה היה לך לשאול כל אלה, ביתך היינו מבקשים, או אחותינו אתה מבקש, ואף על פי כן ונאמר אל אדוני לא כחדנו ממך דבר:

(כ) וַנֹּ֨אמֶר֙ אֶל-אֲדֹנִ֔י יֶשׁ-לָ֨נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֣יו מֵ֔ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ: וַאֲמַרְנָא לְרִבּוֹנִי אִית לָנָא אַבָּא סָבָא וּבַר סִיבְתִין זְעֵיר וְאָחוּהִי מִית וְאִשְׁתָּאַר הוּא בִלְחוֹדוֹהִי לְאִמֵּהּ וַאֲבוּהִי רְחִים לֵהּ:

רש''י ואחיו מת. מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, אמר - אם אומר לו שהוא קיים - ימר הביאוהו אצלי: לבדו לאמו. מאותו האם אין לו עוד אח:

(כא) וַתֹּ֨אמֶר֙ אֶל-עֲבָדֶ֔יךָ הֽוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו: וַאֲמַרְתָּ לְעַבְדָּיךְ אֲחִיתוֹהִי לְוָתִי וֶאֱשַׁוֵּי עֵינִי עֲלוֹהִי: (כב) וַנֹּ֨אמֶר֙ אֶל-אֲדֹנִ֔י לֹֽא-יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַֽעֲזֹ֣ב אֶת-אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת-אָבִ֖יו וָמֵֽת: וַאֲמַרְנָא לְרִבּוֹנִי לָא יִכּוּל עוּלֵימָא לְמִשְׁבַּק יָת אֲבוּהִי וְאִם יִשְׁבּוֹק יָת אֲבוּהִי וּמִית:

רש''י ועזב את אביו ומת. אם יעזוב את אביו דואגים אנו שמא ימות בדרך שהרי אמו בדרך מתה:

(כג) וַתֹּ֨אמֶר֙ אֶל-עֲבָדֶ֔יךָ אִם-לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹֽסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי: וַאֲמַרְתָּ לְעַבְדָּיךְ אִם לָא יֵחוֹת אֲחוּכוֹן זְעֵירָא עִמְּכוֹן לָא תוֹסְפוּן לְמֶחֱזֵי אַפָּי:

נביאים - יחזקאל - פרק לז

(טו) וַיְהִ֥י דְבַר-יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימָר : (טז) וְאַתָּ֣ה בֶן-אָדָ֗ם קַח-לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל (חברו) חֲבֵרָ֑יו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל-בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל (חברו) חֲבֵרָֽיו: וְאַתְּ בַּר אָדָם סַב לָךְ לוּחָא חֲדָא וּכְתוֹב עֲלוֹהִי לְשִׁבְטָא דִּיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְּׂרָאֵל אֲחֵיהוֹן וְסַב לוּחָא חֲדָא וּכְתוֹב עֲלוֹהִי שִׁבְטָא דְּיוֹסֵף דִּי הוּא שִׁבְטָא דְּאֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְּׂרָאֵל אֲחֵיהוֹן :

רש''י ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וגו' . וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל . חבריו . ארבע תיבות הללו כתוב עליו לאמר עץ זה ליהודה ולשבט בנימין שנלוה עליו . ולקח עץ אחד וכתיב עליו . זה ליוסף עץ אפרי' ושאר תשעה שבטים שהיו אחרי ירבע' שהיו משבט אפרי' :

(יז) וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל-אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ: וְתַקְרֵב יַתְהוֹן חָד לְוַת חָד לָךְ לְלוּחָא חָד וִיהוֹן לְחוֹד בִּידָךְ :

רש''י והיו לאחדים . אני אחבר' לשני העצים שיהא עץ אחד בידך :

(יח) וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא-תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה-אֵ֥לֶּה לָּֽךְ: וְכַד יֵימְרוּן לָךְ בְּנֵי עַמָּךְ לְמֵימַר הֲלָא תְחַוֵּי לָנָא מָה אִלֵּין לָךְ : (יט) דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּֽה-אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת-עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד-אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל (חברו) חֲבֵרָ֑יו וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת-עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי: אִתְנַבֵּי לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא מְקָרֵיב יַת שִׁבְטָא דְּיוֹסֵף דִּי הוּא שִׁבְטָא דְּאֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְּׂרָאֵל אֲחֵיהוֹן וַאֲחַבֵּר יַתְהוֹן עֲלוֹהִי יַת שִׁבְטָא דִּיהוּדָה וְאַעְבְּדִינּוּן לְעַמָּא חָד וִיהוֹן חָד קֳדָמָי :

רש''י הנה אני לוקח את עץ וגו' . שלא יהיו עוד לשתי ממלכות :

(כ) וְהָי֨וּ הָעֵצִ֜ים אֲֽשֶׁר-תִּכְתֹּ֧ב עֲלֵיהֶ֛ם בְּיָדְךָ֖ לְעֵינֵיהֶֽם: וִיהוֹן לוּחַיָּא דִּי תִכְתּוֹב עֲלֵיהוֹן בִּידָךְ לְעֵינֵיהוֹן :

כתובים - משלי - פרק י

(ה) אֹגֵ֣ר בַּ֭קַּיִץ בֵּ֣ן מַשְׂכִּ֑יל נִרְדָּ֥ם בַּ֝קָּצִ֗יר בֵּ֣ן מֵבִֽישׁ: דְּפָלֵיחַ בְּקַיְטָא בְּרָא סוּכְלְתָנָא הוּא וּדְדָמֵיךְ בַּחֲצָדָא בְּרָא הוּא מְבַהֲתָנָא : (ו) בְּ֭רָכוֹת לְרֹ֣אשׁ צַדִּ֑יק וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים יְכַסֶּ֥ה חָמָֽס: בִּרְכָתָא תֶהֶוְיָן עַל רֵישֵׁי דְצַדִיקַיָא וּבְפוּמְהוֹן דְּרַשִּׁיעֵי נְכַסֵּי חֲטוֹפָא :

רש''י ופי רשעים יכסה חמס . החמס יכסה על פיהם ויהרגם :

(ז) זֵ֣כֶר צַ֭דִּיק לִבְרָכָ֑ה וְשֵׁ֖ם רְשָׁעִ֣ים יִרְקָֽב: דּוּכְרָנָא דְצַדִיקֵי בִּרְכְּתָא וּשְׁמָא דְרַשִּׁיעֵי נִדְעָךְ :

רש''י זכר צדיק לברכה . המזכיר צדיק מברכו : ושם רשעים ירקב . רקבון עולה בשמם שאין אדם חפץ להזכיר שמו והוא משתכח מאליו :

(ח) חֲכַם-לֵ֭ב יִקַּ֣ח מִצְוֹ֑ת וֶאֱוִ֥יל שְׂ֝פָתַ֗יִם יִלָּבֵֽט: דְּחַכִּים לִבֵּיהּ יְקַבֵּל פּוּקְדָנָא וְסַכְלָא בְשִּׂפְוָתֵיהּ מִתְאַחֵד :

רש''י חכם לב יקח מצות . משה רבינו שכל ישראל היו עוסקין בביזת מצרים והוא היה עוסק במצות שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף וגו' ( שמות יג ) : ואויל שפתים ילבט . ל' יגיעה ויש בספרי בפרשה ויהי העם כמתאוננים ( במדבר יא ) אמרו כמה נתלבטנו בדרך :

(ט) הוֹלֵ֣ךְ בַּ֭תֹּם יֵ֣לֶךְ בֶּ֑טַח וּמְעַקֵּ֥שׁ דְּ֝רָכָ֗יו יִוָּדֵֽעַ: דִּמְהַלֵךְ בַּתֲמִימוּתָא נֵיזֵל בְּסַעֲדָא וְדִמְעַקְמָן אוֹרְחָתֵיהּ נִתְיְדָע :

רש''י ומעקש דרכיו יודע . ישבר ויתיסר כמו ויודע בהם את אנשי סוכות ( שופטים ח ) :

(י) קֹ֣רֵֽץ עַ֭יִן יִתֵּ֣ן עַצָּ֑בֶת וֶאֱוִ֥יל שְׂ֝פָתַ֗יִם יִלָּבֵֽט: דְּרָמֵז בְּעַיְנוֹהִי יָהֵב כְּאֵבָא וְסַלֵיף בְּשִּׂפְוָתֵיהּ מִתְאַחֵד :

רש''י קורץ עין יתן עצבת . זה המסית אדם בקריצותיו לרעה :

משנה פאה פרק ב

א. וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה. הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזְרַע אַחֵר. וְהַקּוֹצֵר לְשַׁחַת מַפְסִיק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרָשׁ:

ברטנורה   (א) ואלו מפסיקין. בין שדה לשדה ויהיו נחשבים כשתי שדות לענין שאם מניח פאה באחת מהן על חברתה לא עלתה לו לפאה, דכתיב (ויקרא יט) פאת שדך, שלא יניח פאה משדה לחברתה: הנחל. נהר: והשלולית. אמת המים, שמחלקת שלל לאגפיה, שאמות אחרות של מים שותות ממנה: ודרך היחיד. ארבע אמות: ודרך הרבים. שש עשרה אמה, ומשום סיפא נקט לה, דבעי למתני סיפא שכל אלו אין מפסיקין באילן. וקא משמע לן דאפילו דרך הרבים שהיא רחבה שש עשרה אמה אינה מפסקת באילן: שביל הרבים ושביל היחיד. שביל זוטר טובא דשקיל כרעא ומנח כרעא, ואשמועינן דאפילו שביל דרבים אם הוא קבוע לימות החמה ולימות הגשמים, כלומר, שמהלכין בו אפילו בזמן שהשדות זרועות בימות הגשמים, מפסיק בין השדות הזרועות. ואי לא, לא מפסיק: הבור. שדה שאינה זרועה. והאדמה לא תשם (בראשית מז), מתרגמינן וארעא לא תבור: והניר. חרישה כמו נירו לכם ניר (ירמיה ד): וזרע אחר. כגון ששתי השדות זרועות חטים וביניהם קרקע זרוע מין אחר. ושיעור רוחב הבור והניר וזרע אחר, כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה: והקוצר לשחת מפסיק. דקסבר כל לשחת לאו קצירה היא דלא חשבינן ליה אתחלתא דקצירה. שחת, תבואה שלא הביאה שליש וקוצרים אותה להאכיל לבהמות. ואין הלכה כרבי מאיר:

ב. אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר כְּאַחַת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַפְסֶקֶת. וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבֹר בְּכֵלָיו, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:

ברטנורה   (ב) אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. שהיא רחבה כל כך עד שהעומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן: ר' יהודה אומר מפסקת. ופליג אתנא קמא דאמר לעיל על שלולית דהיינו אמת המים דבכל ענין מפסיק. ור' יהודה סבר דאם יכולה להקצר כאחת, אינה מפסקת. והלכה כר' יהודה: וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. הר שחודו זקוף ואין בקר בכליו יכולין לעבור שם ומפסיק בין שתי השדות: הוא נותן פאה לכל. כלומר, נותן פאה אחת לכל שתי השדות ולא חשיב הפסק הואיל והם נעדרים במעדר, כלומר, שבני אדם חופרים אותו הר בכלי שחופרים בו את הקרקע, אין זה הפסק, שהרואה אומר אין זה קרקע בור, אלא למחר חופרים אותו במעדר וזורעים אותו, ושתי השדות הם אחת:

ג. הַכֹּל מַפְסִיק לִזְרָעִים, וְאֵינוֹ מַפְסִיק לְאִילָן אֶלָּא גָדֵר. וְאִם הָיָה שֵׂעָר כּוֹתֵשׁ, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:

ברטנורה   (ג) הכל מפסיק לזרעים. מפרש בגמ' בירושלמי דהכל לאתויי סלע שהיה עובר על פני כל השדה. אם צריך הוא לעקור את המחרישה מצד זה כדי לתת אותה לצד זה, מפסיק: אלא גדר. גבוה עשרה טפחים: שער כותש. ענפי האילן קרויין שער, ופירוש שער כותש, שהנופות של אילנות מתערבין זה עם זה למעלה מן הגדר, כעלי זה התקוע במכתש:

ד. וְלֶחָרוּבִין כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵית אַבָּא, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת לַזֵּיתִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל רוּחַ, וְלֶחָרוּבִין כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה. רַבִּי אֶלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אַף לֶחָרוּבִין שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָעִיר:

ברטנורה   (ד) כל הרואים זה את זה. כל זמן שהעומד אצל אחד מהאילנות יכול לראות האילן האחר אף על פי שיש ביניהן גדר אינו מפסיק ולוקח פאה מאילן אחד על חבירו: לזיתים שהיו להם בכל רוח. פאה אחת היו נותנים על כל הזיתים שהיו להם לצד מזרחה של עיר, ופאה אחרת על כל הזיתים שהיו להם לצד מערבה, וכן לארבע רוחות: שהיו להם בכל העיר. אין נותנים כי אם פאה אחת לכולן, אף על פי שאין רואין זה את זה. ואין הלכה כר' אליעזר ברבי צדוק שאמר משמו, אבל הלכה כרבן גמליאל:

ה. הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֵׂהוּ שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן פֵּאָה אֶחָת. זְרָעָהּ שְׁנֵי מִינִין, אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת. הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת:

ברטנורה   (ה) שני מיני חטין. כגון שחמתית ולבנה:

ו. מַעֲשֵׂה שֶׁזָּרַע רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאָלוּ. אָמַר נָחוּם הַלַּבְלָר, מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבִּי מְיָאשָׁא, שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא, שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת, שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִינַי, בְּזוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, אִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת שְׁתֵּי גְרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת:

ברטנורה   (ו) הלבלר. הסופר: הזוגות. הם כל אותן שנים שנים הנזכרים בפרק קמא דמסכת אבות, שקבלו שנים מפי שנים עד מפי שמעון הצדיק:

ז. שָׂדֶה שֶׁקְּצָרוּהָ גוֹיִם, קְצָרוּהָ לִסְטִים, קִרְסְמוּהָ נְמָלִים, שְׁבָרַתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְהֵמָה, פְּטוּרָה. קָצַר חֶצְיָהּ וְקָצְרוּ לִסְטִים חֶצְיָהּ, פְּטוּרָה, שֶׁחוֹבַת הַפֵּאָה בַּקָּמָה:

ברטנורה   (ז) שדה שקצרוה גויים. לעצמן, ולא שקצרו פועלי גויים לישראל, דאז הוי כאלו קצרוה ישראל: קרסמוה נמלים. דרך הנמלה לחתוך קנה השבולת מלמטה, ולזה קורים קרסום לשון יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ): פטורה. דכתיב גבי פאה ובקוצרכם, עד שתהיו אתם הקוצרים: שחובת הפאה בקמה. כלומר, חובת הפאה של זה הניחה בקמה, ונהי דאם כלה שדה חזרה פאה לעומרים, וחייב להפריש פאה מן העומרים, הני מילי היכא דכלה הוא, אבל הכא הוא לא כלה:

ח. קְצָרוּהָ לִסְטִים חֶצְיָהּ וְקָצַר הוּא חֶצְיָהּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִמַּה שֶּׁקָּצַר. קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר חֶצְיָהּ, הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל. קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ, הַפּוֹדֶה מִיַּד הַגִּזְבָּר, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:

ברטנורה   (ח) הלוקח נותן פאה לכל. שחובת הפאה ממה שקצר נשאר בזה החצי שקנה הלוקח, והוי כאלו לא מכר לו אלא מה שנשאר בשדה אחר שיוציא ממנה הפאה שראוי להוציא מאותה שדה. וכן הפודה מיד הגזבר, מוציא מן החצי שפדה, הפאה הראויה לשדה כולה:

גמרא ברכות דף ד' ע''א

תַּנְיָא אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר עַל שְׁנֵי דְבָרִים הָיִיתִי מִצְטָעֵר כָּל יָמַי עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי. מַאי לִפְנֵי מִטָּתִי אִילֵימָא לִפְנֵי מִטָּתִי מַמָּשׁ וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאִי תֵּימָא רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְנַיִן לְמִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יְהֵא דָבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַקִּיר שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' ל''ח) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל לֹא תֵּימָא לִפְנֵי מִטָּתִי אֶלָא אֵימָא סָמוּךְ לְמִטָתִי. וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם דְאָמַר רִבִּי חָמָא בְּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר רִבִּי יִצְחָק כָּל הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י''ז) וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר אַף אֵין אִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים כְּתִיב הָכָא וצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם. וּכְתִיב הָתָם וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִים בְּבִטְנָהּ. תַּנְיָא אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְהִתְפַּלֵּל וְקָדַם אֶחָד מֵהֶם לְהִתְפַּלֵּל וְלֹא הִמְתִּין אֶת חֲבֵירוֹ וְיָצָא טוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (איוב י''ח) טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזֵב אָרֶץ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם לִשְׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקוֹמוֹ וְאֵין צוּר אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל''ב) צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי. וְאִם הִמְתִּין לוֹ מַה שְׂכָרוֹ אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא זוֹכֶה לִבְרָכוֹת הַלָּלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' מ''ח) לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי. וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָם. וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ וְגוֹ':

רש''י סמוך למטתי. כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ולא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל: צפון לדרום. ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום. ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות: וצפונך. לשון צפון וסיפיה דקרא ישבעו בנים: תמלא בטנם. תמלא ימי הריונה: טורף נפשו באפו. לך אומר אשר גרמת לך לטרוף את נפשך בפניך ומה היא הנפש זו תפלה כמו שנא' ואשפוך את נפשי לפני ה': הלמענך תעזב ארץ. וכי סבור היית שבשבילך שיצאת תסתלק השכינה ויעזוב את חבירך המתפלל לפניו: לוא הקשבת. לשון המתנה הוא: למצותי. בשביל מצותי אשר צויתי לגמול חסד:

זוהר ויגש דף ר''ו ע''ב

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי אִעַרְעוּ בִּכְפַר חָנָן, עַד דַּהֲווּ יַתְבֵי בֵּי אוּשְׁפִּיזַיְהוּ, אָתָא חַד בַּר נַשׁ, וְחַד מְּטוּלָא דְּחַמְרָא קַמֵּיהּ וְעָאל בְּבֵיתָא. אַדְּהָכִי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי יוֹסֵי הָא תַּנֵינָן דְּדָוִד מַלְכָּא הֲוָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס וְשִׁינְתֵּיהּ זְעִיר, הֵיךְ הֲוָה קָם בְּפַלְגוּת לֵילְיָא הַאי שִׁיעוּרָא זָעִיר אִיהוּ וְלָא הֲוָה אִתְּעַר אֲפִילוּ בִּתְּלַתּוּת לֵילְיָא. אָמַר לֵיהּ בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל לֵילְיָא הֲוָה יָתִיב עִם כָּל רַבְרְבֵי בֵּיתֵיהּ, וְדָּאִין דִּינָא וְעָסִיק בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא וּלְבָתַר הֲוָה נָאִים שִׁנְּתֵּיהּ עַד פַּלְגּוּת לֵילְיָא, וְקָם בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וְאִתְּעַר וְאֶשְׁתַּדֵּל בְּפוּלְחָנָא דְּמָארֵיהּ בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. אַדְּהָכֵי אָמַר הַהוּא בַּר נַשׁ וְכִי הַאי מִלָּה דְּקָאַמְרִיתּוּ, הָכֵי הוּא רָזָא דְּמִלָּה הָכָא, דְּהָא דָּוִד מַלְכָּא חַי וְקַיָּם לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין, וְדָוִד מַלְכָּא הֲוָה נָטִיר כָּל יוֹמֵי דְּלָא יִטְעַם טַעַם מִיתָה, בְּגִין דְּשִׁינְתָּא חַד מִשִׁיתִין בְּמִיתָה אִיהוּ, וְדָוִד בְּגִין דּוּכְתֵּיהּ דְּאִיהוּ חַי, לָא הֲוָה נָאִים אֶלָּא שִׁיתִין נִשְׁמֵּי דְּעַד שִׁיתִין נִשְׁמֵּי חָסַר חַד, אִיהוּ חַי, מִתַּמָּן וּלְהָלְאָה טָעִים בַּר נַשׁ טַעְמָא דְמוֹתָא, וְשַׁלִּיט בֵּיהּ סִטְרָא דְּרוּחַ מְסַאֲבָא, וְדָא הֲוָה נָטִיר דָּוִד מַלְכָּא, דְּלָא יִטְעַם טַעְמָא דְמוֹתָא, וְלָא יִשְׁלוֹט בֵּיהּ סִטְרָא דְּרוּחָא אַחְרָא. בְּגִין דְּשִׁיתִין נִשְׁמֵּי חָסַר חַד אִיהוּ רָזָא דְּחַיִּים דִּלְעֵילָא, עַד שִׁיתִין נִשְׁמֵּי דְּאִנּוּן שִׁיתִין (ד''א ל''ג חסר חד אינהו) נִשְׁמֵּי עִילָּאִין וְאִלֵּין רָזָא דִּילְהוֹן דְּתַלְיָין בְּהוֹן חַיֵּי וּמִכָּאן וּלְתַתָּא רָזָא דְמוֹתָא הוּא. וְעַל דָּא דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה מְשַׁעֵר שִיעוּרָא דְּלֵילְיָא בְּגִין דְיִּתְקַיֵּים בַּחַיִּים דְּלָא יִשְׁלוֹט בֵּיהּ טַעְמָא דְמוֹתָא. וְכַּד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא הֲוָה מִתְּקַיֵּים בְּאַתְרֵיהּ, בְּגִין דְּכַד אִתְּעַר פַּלְגוּ לֵילְיָא וְכִתְרָא קַדִּישָׁא אִתְּעַר בָּעָא דְּלָא לְאַשְׁכְּחָא לֵיהּ לְדָוִד מִתְקַשֵּׁר בַּאֲתַר אָחֳרָא, בַּאֲתַר דְמוֹתָא, בְּגִין דְּכַד אִתְפְּלִיג לֵילְיָא, וּקְדוּשָׁה עִלָּאָה אִתְּעַר וּבַר נַשׁ דְּנָאִים בְּעַרְסֵיהּ לָא אִתְּעַר לְאַשְׁגָחָא בִּיְקָרָא דְּמָרֵיהּ, הָא אִיהוּ אִתְקַשֵׁר בְּרָזָא דְמוֹתָא, וּמִתְדַּבֵּק בַּאֲתַר אָחֳרָא. וְעַל דָּא דָּוִד מַלְכָּא הֲוָה קָאִים לְאַשְׁגָחָא בִּיְקָרָא דְּמָרֵיהּ תָּדִיר, חַי לְגַבֵּי חַי, וְלָא נָאִים בְּשִׁינְתָּא לְטַּעְמָא טַעְמָא דְמוֹתָא. וּבְגִין כַּךְ הֲוָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס שִׁיתִין נִשְׁמֵּי, וְלָא בִּשְׁלִימוּ. אֲתוּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְנָשְׁקוּהוּ, אָמְרוּ לֵיהּ מַה שְּׁמָךְ, אָמַר לְהוֹן חִזְקִיָּהוּ, אָמְרוּ לֵיהּ יִּתְיַישֵׁר חֵילָךְ וְיַּתְּקֵף אוֹרַיְיתָךְ.

תרגום הזוהר רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי נִפְגְּשׁוּ בִּכְפָר חָנָן, בְּעוֹד שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בְּמָלוֹנָם, בָּא אָדָם אֶחָד, וּמַשָּׂא חֲמוֹר אֶחָד לְפָנָיו, וְנִכְנָס לַבַּיִת. בְּתוֹךְ כָּךְ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי יוֹסֵי, הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה נָם כַּסּוּס וּשְׁנָתוֹ מוּעֶטֶת. וְאִם כֵּן, אֵיךְ הָיָה קָם בַּחֲצוֹת לַיְלָה, הֲרֵי שִׁיעוּר הַזֶּה, שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת שֶׁל שְׁנַת הַסּוּס, מְעָט הוּא, וְלֹא הָיָה מֵקִיץ אֲפִלּוּ בִּשְׁלִישׁ לַיְלָה. אָמַר לֵיהּ בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לַיְלָה הָיָה יוֹשֵׁב עִם כָּל גְּדוֹלֵי בֵּיתוֹ וְדָן דִּינִים, וְעָסַק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ הָיָה יָשֵׁן אֶת שְׁנָתוֹ עַד חֲצוֹת לַיְלָה, וְקָם בַּחֲצוֹת לַיְלָה, וְהִתְעוֹרֵר וְעָסַק בַּעֲבוֹדַת רִבּוֹנוֹ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. בְּתוֹךְ זֶה אָמַר אוֹתוֹ אָדָם, וְכִי כָּךְ הוּא דָּבָר זֶה שֶׁאֲמַרְתֶּם, סוֹד הַדָּבָר הוּא כָּאן, כִּי דָּוִד הַמֶּלֶךְ הוּא חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְדָוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה שׁוֹמֵר עַצְמוֹ כָּל יָמָיו שֶׁלֹּא יִטְעֹם טַעַם מִיתָה, מִשּׁוּם שֶׁשֵּׁנָה הוּא אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בַּמִּיתָה, וְדָוִד, מִשּׁוּם מְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא חַי, לֹא יָשַׁן אֶלָּא שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת חָסֵר אֶחָד הוּא חַי, מִשָּׁם וּלְהָלְאָה, טוֹעֵם הָאָדָם טַעַם הַמָּוֶת, וְשׁוֹלֵט עָלָיו הַצַד שֶׁל רוּחַ הַטּוּמְאָה. וְזֶה שֶׁהָיָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִטְעַם טַעַם הַמָּוֶת, וְלֹא יִשְׁלוֹט עָלָיו הַצַד שֶׁל רוּחַ הָאַחֵר, מִשּׁוּם שֶׁשִּׁשִּׁים נְשִׁימוֹת חָסֵר אַחַת, הוּא סוֹד, שֶׁהַחַיִּים שֶׁלְּמַעְלָה, עַד שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת הֵן שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת עֶלְיוֹנוֹת, וְסוֹדָם שֶׁל אֵלּוּ, הוּא, שֶׁהַחַיִּים תְּלוּיִם בָּהֶם, וּמִכָּאן וּלְמַטָּה הוּא סוֹד הַמָּוֶת. וְעַל כֵּן הָיָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ מְשַׁעֵר הַשִּׁעוּר שֶׁל הַלַּיְלָה, עַד חֲצוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם בַּחַיִּים, וְלֹא יִשְׁלוֹט עָלָיו טַעַם הַמָּוֶת. וּכְשֶׁנֶּחֱצָה הַלַּיְלָה הָיָה דָּוִד מִתְקַיֵּם בִּמְקוֹמוֹ, כִּי כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר חֲצוֹת לַיְלָה, וְכֶתֶר הַקָּדוֹשׁ נִתְעוֹרֵר, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִמְצָא אֶת דָּוִד מִתְקַשֵּׁר בְּמָקוֹם אַחֵר, בְּמָקוֹם הַמָּוֶת. מִשּׁוּם כְּשֶׁנֶּחֱצָה הַלַּיְלָה, וּקְדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה נִתְעוֹרֵר, וְאָדָם הַיָּשֵׁן בְּמִטָּתוֹ אֵינוֹ מִתְעוֹרֵר, לְהַשְׁגִּיחַ בִּכְבוֹד רִבּוֹנוֹ, הֲרֵי הוּא מִתְקַשֵּׁר בְּסוֹד הַמָּוֶת, וּמִתְדַבֵּק בְּמָקוֹם אַחֵר, וְעַל כֵּן הָיָה קָם תָּמִיד דָּוִד הַמֶּלֶךְ בַּחֲצוֹת לַיְלָה, לְהַשְׁגִּיחַ בִּכְבוֹד רִבּוֹנוֹ חַי אֵצֶל חַי, וְלֹא נָם בִּשְׁנָתוֹ עַד לִטְעֹם טַעַם הַמָּוֶת, וּמִשּׁוּם זֶה הָיָה נָם כַּסּוּס שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת וְלֹא בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁהָיוּ חֲסֵרִים אַחַת. בָּאוּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְנָשְׁקוּ אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ מַה שִּׁמְךְ. אָמַר לָהֶם חִזְקִיָּהוּ, אָמְרוּ לוֹ יִתְיַשֵּׁר כֹּחֲךְ וְיִתְחַזֵּק בְּתוֹרָתֶךְ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פרק א'

א. כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין עֲשֵׂה וּבֵין לֹא תַעֲשֶׂה אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּיב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה') אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. וִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה: ב. כֵּיצַד מִתְוַדִּין אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבוֹשְׁתִּי מִמַּעֲשַׂי וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לַדָבָר זֶה וְזֶהוּ עִיקְרוֹ שֶׁל וִדּוּי וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִתְוַדּוֹת וּמַאֲרִיךְ בְּעִנְיַן זֶה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח: ג. וְכֵן בַּעֲלֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת בְּעֵת שֶׁמְּבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן עַל שִׁגְגָתָן אוֹ עַל זְדוֹנָן אֵין מִתְכַפֵּר לָהֶן בְּקָרְבָּנָם עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ וִדּוּי דְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה') וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. וְכֵן כָּל מְחוּיָיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִין וּמְחוּיָיבֵי מַלְקוֹת אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּמִיתָתָן אוֹ בִּלְקִיָּיתָן עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ. וְכֵן הַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ וְהַמַּזִּיק מָמוֹנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מַה שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה. וְיָשׁוּב מִלַּעֲשׂוֹת כָּזֶה לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה') מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם:

מוסר

מספר חרדים דף ס''ט ע''ב

רָאוּי לְשָׁרֵת הַמֶלֶךְ בִּכְלֵי חֶמְדָּה כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וַהֲרֵי הַלֵּב עִיקָר הָאָדָם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבִּרְמַ''ח אֵבָרִים וּכְתִיב (משלי י) כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק גַּם שְׁתֵּי עֵינַיִם כִמְאוֹרוֹת הַשָּׁמַיִם וְעֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת נֶגֶד עֶשֶׂר שֵׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ עֶשֶׂר סְפִירוֹת גַּם הָאָזְנַיִם כְּלֵי שָׁרֵת לִשְׁמוֹעַ בָּהֶם דִּבְרֵי ה' כְּדִכְתִיב (ישעי' נה) שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְהָאֵבֶר לְהוֹצִיא צִבְאוֹת ה' מְשָׁרְתָיו עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ כַּמָּה קְדוּשָׁה צָרִיךְ וְתוֹסֶפֶת קְדוּשָׁה וְטַהֲרָה וּנְקִיּוּת. וְהַמּוֹחַ לַחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבוֹת טְהוֹרוֹת לְהִדָּבֵק בְּיוֹצֵר יִתְבָּרַךְ וּלְעַיֵּין בְּתוֹרָתוֹ וְהַלֵּב לִשְׂמוֹחַ בּוֹ וּבְמִצְוֹתָיו וְלַחֲמוֹל עַל עֲנִיָּיו וְיתוֹמָיו וְיִהְיֶה נֹחַ וְלֹא עָצֶב וְלֹא כּוֹעֵס. וְהָרַגְלַיִם הֵם הָרָצִים שֶׁיּוֹצְאִים דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְנֶגֶד שִׁבְעָה מְשָׁרְתִים הֵם שִׁבְעָה חוּטִין שֶׁבַּצִיצִית וְהַשְּׁמִינִי נֶגֶד הָרָצִים וְנֶפֶשׁ וְרוּחַ נֶגְדָּם תְּפִלִּין דְּרֹאשׁ וּדְיַד וּלְרַמֵּז כָּל הָעֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת עָשָׂה לְהַפְחִיד הָאָדָם שֶׁלֹּא יֶחֱטָא רָאוּי לָשׂוּם נֶגֶד פָּנָיו הָרְצוּעָה תְּלוּיָה שֶׁהֵם שַׁלְשְׁלָאוֹת חֶצְיָין שֶׁל בַּרְזֶל וְחֶצְיָין שֶׁל אֵשׁ לָכֵן שְׁמוֹר עֲשָׂרָה מְשָׁרְתִים וַעֲבוֹד עֲבוֹדָתְךָ בָּהֶם. לְעֵת צָרְכָךְ כַּמָּה תִּשָּׁפֵל לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם יִלְווּךָ מָעוֹת בְּכַמָּה תְּחִנּוֹת וְכַמָּה פְּעָמִים יָשִׁיבוּ פָּנֶיךָ רֵיקָם תִּשָּׁפֵל לִפְנֵי הָאֵל אֶלֶף יָדוֹת יוֹתֵר שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בְּחֶפְצוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵיךְ לֹא תֵבוֹשׁ בְּשַׁאֲלָךְ בִּתְפִלָּתָךְ כַּמָּה שַׁאֲלוֹת וְטוֹבוֹת מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ אִם לֹא תִהְיֶה תְפִלָּתְךָ תַּחֲנוּנִים וּדְמָעוֹת:

ויגש יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(כד) וַֽיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל-עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד-ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי: וַהֲוָה כַּד סְלֵיקְנָא לְעַבְדָּךְ אַבָּא וְחַוֵּינָא לֵהּ יָת פִּתְגָּמֵי רִבּוֹנִי: (כה) וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ-לָ֥נוּ מְעַט-אֹֽכֶל: וַאֲמַר אָבוּנָא תּוּבוּ זְבוּנוּ לָנָא זְעֵיר עִיבוּרָא: (כו) וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם-יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֨נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי-לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ: וַאֲמַרְנָא לָא נִכּוּל לְמֵיחָת אִם אִית אָחוּנָא זְעֵירָא עִמָּנָא וְנֵחוֹת אֲרֵי לָא נִכּוּל לְמֶחֱזֵי אַפֵּי גַּבְרָא וְאָחוּנָא זְעֵירָא לֵיתוֹהִי עִמָּנָא: (כז) וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה-לִּ֥י אִשְׁתִּֽי: וַאֲמַר עַבְדָּךְ אַבָּא לָנָא אַתּוּן יְדַעְתּוּן אֲרֵי תְרֵין יְלִידַת לִי אִתְּתִי:

נביאים - יחזקאל - פרק לז

(כא) וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה-אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ-שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל-אַדְמָתָֽם: וְאִתְנַבֵּי לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא מְקָרֵיב יַת בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל מִבֵּינֵי עַמְמַיָּא דְּאִתְגְּלִיאוּ לְתַמָּן וְאֱכְנוֹשׁ יַתְהוֹן מִסְּחוֹר סְחוֹר וְאָעֵיל יַתְהוֹן לְאַרְעֲהוֹן : (כב) וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א (יהיה)-יִֽהְיוּ-עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד: וְאֶעֱבֵּיד יַתְהוֹן לְעַמָּא חָד בְּאַרְעָא בְּטוּר קוּדְשָׁא דְּיִשְּׂרָאֵל וּמַלְכָּא חָד יְהֵי לְכֻלְּהוֹן לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא וְלָא יְהוֹן עוֹד לִתְרֵין עַמְמִין וְלָא יִתְפַּלְגּוּן עוֹד לְתַרְתֵּין מַלְכְּוָון עוֹד : (כג) וְלֹ֧א יִֽטַמְּא֣וּ ע֗וֹד בְּגִלּֽוּלֵיהֶם֙ וּבְשִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וּבְכֹ֖ל פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֹתָ֗ם מִכֹּ֤ל מוֹשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֣וּ בָהֶ֔ם וְטִהַרְתִּ֤י אוֹתָם֙ וְהָיוּ-לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: וְלָא יִסְתַּאֲבוּן עוֹד בְּטַעֲוַתְהוֹן וּבְשִׁקּוּצֵיהוֹן וּבְכֹל מֵרְדֵּיהוֹן וְאֶפְרוֹק יַתְהוֹן מִכֹּל מוֹתְבָנֵיהוֹן דְּחָבוּ קֳדָמַי בְּהוֹן וְאֶדַכֵּי יַתְהוֹן וִיהוֹן קֳדָמַי לְעַם וַאֲנָא אֶהְוֵי לְהוֹן לֵאלָהָא : (כד) וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקֹּתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם: וְעַבְדִּי דָוִד מַלְכָּא עֲלֵיהוֹן וּפַרְנֵס חָד יְהֵי לְכֻלְּהוֹן וּכְדִינַי יְהָכוּן וּקְיָמַי יִטְּרוּן וְיַעְבְדוּן יַתְהוֹן :

כתובים - משלי - פרק י

(יא) מְק֣וֹר חַ֭יִּים פִּ֣י צַדִּ֑יק וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים יְכַסֶּ֥ה חָמָֽס: מַבּוּעָא דְחַיֵּי פּוּמָא דְצַדִיקֵי וּפוּמְהוֹן דְּרַשִּׁיעֵי נְכַסָא חֲטוֹפָא :

רש''י מקור חיים פי צדיק ופי רשעים וגו' . פיהם יכסה חמס שבלבם שמחליקין את שפתיהם ושנאה טמונה בלבם ואין פתרון מקרא זה דומה לפתרון העליון והענין יורה עליהם :

(יב) שִׂ֭נְאָה תְּעוֹרֵ֣ר מְדָנִ֑ים וְעַ֥ל כָּל-פְּ֝שָׁעִ֗ים תְּכַסֶּ֥ה אַהֲבָֽה: סְנִיאֲתָא תְגָרֵג תִּגְרֵי וְעַל כֻּלְהוֹן סוּרְחָנֵי מְכַסָּא רַחֲמוּתָא :

רש''י שנאה תעורר מדנים . אפילו עבירה שנתנה לשכחה נזכרת ע''י מרבית עוונות באה שנאה אחרונה ומעוררתן שכן יחזקאל הוכיח את ישראל על עבירות מצרים ואומר להם איש את שקוצי עיניו השליכו וגו' ( יחזקאל כ ) כמה ( שנים היתה ) שנאה זו כבושה ולא הזכיר' להם הקב''ה עד עכשיו שהרבו עבירות על פשעיהם : ועל כל פשעים תכסה אהבה . כשישראל מטיבים מעשיהם הקב''ה מכסה על פשעיהם :

(יג) בְּשִׂפְתֵ֣י נָ֭בוֹן תִּמָּצֵ֣א חָכְמָ֑ה וְ֝שֵׁ֗בֶט לְגֵ֣ו חֲסַר-לֵֽב: בְּשִּׂפְוָתֵי דְסוּכְלְתָנָא תִשְׁכַּח חָכְמְתָא וְשִׁבְטָא לְפַגְרָא דַחֲסַר רַעְיָנָא :

רש''י בשפתי נבון תמצא חכמה . כשאדם מוכיח לנבון משיב לו חטאתי כגון דוד שאמר לנתן חטאתי ( ש''ב יב ) : ושבט לגו חסר לב . אבל חסר לב אינו שומע עד שילקה כמו פרעה :

(יד) חֲכָמִ֥ים יִצְפְּנוּ-דָ֑עַת וּפִֽי-אֱ֝וִיל מְחִתָּ֥ה קְרֹבָֽה: חַכִּימֵי נִטְשׁוּן יְדִיעֲתָא וּפוּמֵיהּ דְּשַׁטְיָא שֵׁצְיָא קָרִיב :

רש''י חכמים יצפנו דעת . ישמרוהו בלבם שלא ישכחוהו :

משנה שבת פרק יא

א. הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, חַיָּב. מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע, רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

ברטנורה   (א) הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים. רשות היחיד הוא מקום שהוקף ארבע מחיצות גבוהות עשרה טפחים וביניהן ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר על כן אפילו יש בו כמה מילין אם הוקף לדירה כגון מדינה שמוקפת חומה ודלתותיה נעולות בלילה, ומבואות שיש להן שלשה כתלים ולחי ברוח רביעית, וכן תל גבוה עשרה ורחב ארבעה, או חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, ואפילו כלים כגון ספינה ומגדל של עץ וכיוצא בהם אם יש בהם ארבעה על ארבעה בגובה עשרה כל אלו רשות היחיד הן. ואויר רשות היחיד כרשות היחיד עד לרקיע. ועובי הכתלים של רשות היחיד נדון כרשות היחיד. ורשות הרבים הוא כגון השווקים הרחובות המדברות והדרכים המפולשים להם, והוא שיהיה רוחב הדרך שש עשרה אמה ולא יהיה עליו תקרה, ואיכא למאן דאמר שצריך נמי שיהיו בוקעים בהם ששים רבוא בכל יום כדגלי מדבר. ואויר רשות הרבים אינו כרשות הרבים אלא עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא. ומקום שאין בו ארבעה על ארבעה וגבוה משלשה טפחים ולמעלה הוא מקום פטור, אפילו קוצים וברקנין וגללין ברשות הרבים גבוהים משלשה ולמעלה ואין בהם ארבעה על ארבעה הרי הן מקום פטור. וכן מקום המוקף מחיצות ואין בו ארבעה על ארבעה, או חריץ שאין בו ארבעה ועמקו משלשה ועד התהום, הרי זה מקום פטור. ומקום שהוקף ארבע מחיצות גבהן משלשה ועד עשרה ויש בו ארבעה על ארבעה או יותר, או תל יש בו ארבעה על ארבעה או יותר גבוה משלשה ועד עשרה, או חריץ שיש בו ארבעה על ארבעה עמוק משלשה ועד עשרה, ומבוי סתום משלש רוחותיו שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית, והים והבקעה, כל אלו כרמלית הן. ופירוש כרמלית, כארמלית, כלומר כמו אלמנה שאינה בתולה ולא נשואה לבעל, כך רשות זו אינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים. ואויר כרמלית ככרמלית עד עשרה, ומעשרה ולמעלה בכרמלית הוי מקום פטור. והמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, או המכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, חייב חטאת. מרשות הרבים לכרמלית, או מרשות היחיד לכרמלית, ומכרמלית לשתיהן, פטור אבל אסור. מרשות היחיד או מרשות הרבים למקום פטור, או ממקום פטור לשניהן, מותר לכתחלה. ואינו צריך לומר מכרמלית למקום פטור או ממקום פטור לכרמלית שהוא מותר. והמעביר מתחילת ארבע אמות לסוף ארבע אמות ברשות הרבים חייב חטאת, בכרמלית פטור אבל אסור, ברשות היחיד ובמקום פטור מותר לכתחילה לטלטל ולהעביר בכל הרשות כולו ואפילו הוא כמה מילין: רבי עקיבא מחייב. דסבירא ליה מכי עבר החפץ באויר רשות הרבים בתוך עשרה הרי הוא כאילו נח. ורבנן סברי קלוטה בתוך עשרה באויר רשות הרבים לאו כמי שהונחה דמיא. אבל למעלה מעשרה שהוא מקום פטור כולי עלמא לא פליגי דפטור. והלכה כחכמים:

ב. כֵּיצַד. שְׁתֵּי גְזֻזֶטְרָאוֹת זוֹ כְנֶגֶד זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמּוֹשִׁיט וְהַזּוֹרֵק מִזּוֹ לָזוֹ, פָּטוּר. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן בִּדְיוּטָא אַחַת, הַמּוֹשִׁיט חַיָּב, וְהַזּוֹרֵק פָּטוּר, שֶׁכָּךְ הָיְתָה עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם, שְׁתֵּי עֲגָלוֹת זוֹ אַחַר זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מוֹשִׁיטִין הַקְּרָשִׁים מִזּוֹ לָזוֹ, אֲבָל לֹא זוֹרְקִין. חֻלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶלַע שֶׁהֵן גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה, הַנּוֹטֵל מֵהֶן וְהַנּוֹתֵן עַל גַּבָּן, חַיָּב, פָּחוֹת מִכֵּן, פָּטוּר:

ברטנורה   (ב) כיצד. רבנן קאמרי ליה: שתי גזוזטראות. והן נסרים יוצאים מכותל העליה ולחוץ על רשות הרבים, והגזוזטראות עצמן הן רשות היחיד. וכשהן זו כנגד זו בשני צדי רשות הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור, שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרשות היחיד לרשות היחיד ורוחב רשות הרבים מפסיק ביניהן: היו שתיהן בדיוטא אחת. כלומר בעליה אחת באורך רשות הרבים ויש הפסק רשות הרבים ביניהן: הזורק פטור. הואיל ולמעלה מעשרה הוא, ולא מצינו זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים במשכן: והמושיט חייב. ואף על פי שמושיט למעלה מעשרה, שמצינו הושטה כיוצא בה במשכן מרשות היחיד לרשות היחיד ואורך רשות הרבים מפסיק ביניהן: שכן היתה עבודת הלוים. מושיטים מזה לזה למעלה מעשרה ואורך רשות הרבים באמצע. כיצדִ [שתי] עגלות זו אחר זו ברשות הרבים ופורקי המשכן היו מושיטין לאותם שעל העגלות שאצלן הן סמוכות וקרובות, והן מושיטין לאלו שלפניהם, וכל אחת מהעגלות רשות היחיד הן: אבל לא זורקים. שאין הקרשים נזרקין מפני כָבדן: חולית הבור. עפר שמוציאין מחפירת הבור רגילין ליתן סביבות פי הבור כמין חומה להקיף, ואשמעינן דבור וחוליתו מצטרפין לעשרה. ותנא בור לעמקו ותנא סלע לגבהו: הנוטל מהן. ומניח ברשות הרבים או הנוטל מרשות הרבים ונותן על גבן חייב:

ג. הַזּוֹרֵק אַרְבַּע אַמּוֹת בַּכֹּתֶל, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, כְּזוֹרֵק בָּאֲוִיר, לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, כְּזוֹרֵק בָּאָרֶץ. הַזּוֹרֵק בָּאָרֶץ אַרְבַּע אַמּוֹת, חַיָּב. זָרַק לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְנִתְגַּלְגֵּל חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, פָּטוּר, חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, וְנִתְגַּלְגֵּל לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, חַיָּב:

ברטנורה   (ג) הזורק ארבע אמות בכותל. מתחלת ארבע לסוף ארבע ונח בכותל הסמוך לרשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, כגון שהיתה דבילה שמנה ונדבקה בכותל למעלה מעשרה באויר רשות הרבים, פטור, דכל למעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא: למטה מעשרה כזורק בארץ. מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים וחייב, אף על פי שאין ממקום עקירת החפץ לכותל אלא ארבע אמות מצומצמות, לא אמרינן דעובי הדבילה ממעט בארבע אמות ואין כאן מתחילת ארבע לסוף ארבע, דכיון שאינו מבטל את הדבילה בכותל אין עביה ממעט כלום: ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור. שהרי לא נתכוין לזריקה של חיוב: ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב. והוא דנח משהו חוץ לארבע אמות קודם שנתגלגל לפנים:

ד. הַזּוֹרֵק בַּיָּם אַרְבַּע אַמּוֹת, פָּטוּר. אִם הָיָה רְקַק מַיִם וּרְשׁוּת הָרַבִּים מְהַלֶּכֶת בּוֹ, הַזּוֹרֵק לְתוֹכוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, חַיָּב. וְכַמָּה הוּא רְקַק מַיִם. פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. רְקַק מַיִם וּרְשׁוּת הָרַבִּים מְהַלֶּכֶת בּוֹ, הַזּוֹרֵק בְּתוֹכוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, חַיָּב:

ברטנורה   (ד) הזורק בים. מתחלת ארבע לסוף ארבע: פטור. דכרמלית הוא: רקק מים. שאינם גבוהים מן הארץ ויש בהם רפש וטיט נקראים רקק: ורשות הרבים מהלכת בו. שרבים מהלכים בו: וכמה הוא רקק. כמה הוא עמקו דנימא אכתי רשות הרבים הוא ולא נעשה כרמלית: רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו. האי דכפליה תנא למלתיה, לאשמועינן דאפילו רקק רחב ארבעה הואיל והוא פחות מעשרה נדון כרשות הרבים. וכפל נמי ורשות הרבים מהלכת בו, לאשמועינן דאף על גב דאין מהלכים בו רבים אלא על ידי הדחק, הלוך על ידי הדחק שמיה הלוך:

ה. הַזּוֹרֵק מִן הַיָּם לַיַּבָּשָׁה וּמִן הַיַּבָּשָׁה לַיָּם, וּמִן הַיָּם לַסְפִינָה וּמִן הַסְפִינָה לַיָּם, וּמִן הַסְפִינָה לַחֲבֶרְתָּהּ, פָּטוּר. סְפִינוֹת קְשׁוּרוֹת זוֹ בָזוֹ, מְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ. אִם אֵינָן קְשׁוּרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּקָּפוֹת, אֵין מְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ:

ברטנורה   (ה) מן הים ליבשה. מכרמלית לרשות הרבים: מן הים לספינה. מכרמלית לרשות היחיד: מטלטלין מזו לזו. אם הן של שני בני אדם מטלטלים על ידי עירוב דהוו להו כשתי חצרות: מוקפות. סמוכות זו לזו, כמו אין מקיפין בבועי (חולין מו:): אין מטלטלין מזו לזו. דכי מפרשי מהדדי כרמלית מפסקת ביניהן ובטל העירוב:

ו. הַזּוֹרֵק וְנִזְכַּר לְאַחַר שֶׁיָּצְתָה מִיָּדוֹ, קְלָטָהּ אַחֵר, קְלָטָהּ כֶּלֶב, אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה, פָּטוּר. זָרַק לַעֲשׂוֹת חַבּוּרָה, בֵּין בָּאָדָם בֵּין בַּבְּהֵמָה, וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית חַבּוּרָה, פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל חַיָּבֵי חַטָּאוֹת אֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁתְּהֵא תְחִלָּתָן וְסוֹפָן שְׁגָגָה. תְּחִלָּתָן שְׁגָגָה וְסוֹפָן זָדוֹן, תְּחִלָּתָן זָדוֹן וְסוֹפָן שְׁגָגָה, פְּטוּרִין, עַד שֶׁתְּהֵא תְחִלָּתָן וְסוֹפָן שְׁגָגָה:

ברטנורה   (ו) הזורק. בשבת בשוגג, ונזכר שהוא שבת לאחר שיצאת האבן מתחת ידו קודם שתנוח, אפילו לא קלטה אחר אלא שנחה כדרכה פטור, דהכי תנן לקמן עד שתהא תחלתן וסופן בשגגה, והאי תחלתו בשגגה וסופו מזיד הואיל ונזכר שהוא שבת קודם שתנוח. ומתניתין הכי מפרשא, הזורק ונזכר לאחר שיצאה מתחת ידו, אי נמי לא נזכר אלא שקלטה אחר וכו' פטור, דהוה ליה שנים שעשאוה פטורים. הא נחה, חייב חטאת. במה דברים אמורים, כשחזר ושכח; אבל לא חזר ושכח פטור שכל חייבי וכו': זה הכלל. לאתויי נמי מעביר חפץ ממקום למקום שאם עקר בשגגה ונזכר שהוא שבת קודם שיניח פטור:

גמרא שבת דף קי''ג ע''ב

אָמַר רִבִּי אַחָא בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מְנַיִן לְשִׁנּוּי בְּגָדִים מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו') וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְתָנָא דְבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל לִמְּדָךְ תּוֹרָה דֶרֶךְ אֶרֶץ בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם קְדֵרָה לְרַבּוֹ אַל יִמְזוֹג בָּהֶם כּוֹס לְרַבּוֹ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן גְּנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיֵּצֵא בְּמַנְעָלִין הַמְטֻלָּאִין לַשּׁוּק. וְהָא רִבִּי אַחָא בַר חֲנִינָא נָפִיק. אָמַר רִבִּי אַחָא בּרֵיהּ דְרַב נַחְמָן בִּטְלָאי עַל גַּבֵּי טְלָאי. וְאָמַר רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּמְצָא רְבַב עַל בִּגְדּוֹ חַיָּיב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח') כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת אַל תִּקְרֵי מְשַׂנְאַי אֶלָּא מַשְׂנִיאַי. רְבִינָא אָמַר רְבַד אִתְמָר וְלָא פְלִיגֵי הָא בִּגְלִימָא הָא בִלְבוּשָׁא. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמְּמַנִּין אוֹתוֹ פַּרְנָס עַל הַצִבּוּר זֶה שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דְבַר הֲלָכָה בְּכָל מָקוֹם וְאוֹמֵר וַאֲפִילוּ בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אֵיזֶהוּ תַלְמִיד חָכָם שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְצֻוִּים לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלַאכְתּוֹ זֶה שֶׁמַּנִּיחַ חֲפָצָיו וְעוֹסֵק בְּחֶפְצֵי שָׁמַיִם. וְהַנֵּי מִילֵי לְמִטְרַח בְּרִפְתֵּיהּ. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ הֲלָכָה בְּכָל מָקוֹם וְאוֹמְרָהּ לְמָאי נַפְקָא מִינָהּ לִמַנּוּיֵיהּ פַּרְנָס עַל הַצִיבּוּר אִי בְּחָדָא מַסֶּכְתָּא בְּאַתְרֵיהּ וְאִי בְּכֻלֵּיהּ תַנּוּיָא בְּרֵישׁ מְתִיבְתָּא:

רש''י מנין לשנוי בגדים. שהוא דרך כבוד לפני המקום: ולבש בגדים אחרים. והוציא את הדשן הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה כדי שלא ימאסו בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה כגון קיטור וניסוך: ותנא דבי רבי ישמעאל. בדרשא דהאי קרא: בגדים שבישל בהם קדרה לרבו. דומיא דהוצאת הדשן: אל ימזוג בהן כוס לרבו. לפיכך הוזקק ללבוש בגדים פחותים: רבב. שומן וחלב: חייב מיתה. שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו: משניאי. שממאסין עצמן בעיני הבריות והבריות אומרים אוי להם לומדי התורה שהם מאוסים ומגונים נמצא זה משניא את התורה: רבד אתמר. שכבת זרע ל' מרבדים רבדתי ערשי רפדתיו וקשטתיו בבשמים מינים המכניסים תאוה ותזקק לי: בגלימא. שהוא עליון אפילו רבב: בלבושא. שהוא תחתון רבד אין רבב לא: בכל מקום. בכל הש''ס אפי' במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה. מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה: תלמיד חכם. שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו. כדאמר בפרק ז' דיומא וכו': למטרח ברפתיה. דבר שאינו יכול לטרוח בו וחייו תלויין בו: ואי בחדא. אם יודע להשיב במסכת שהוא עוסק בה ממנין אותו פרנס באתריה: ואם בכוליה תנויא. דקאי בהא מסכת ומהדר במס' אחריתי:

זוהר ויגש דף ר''ז ע''ב

פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (שם פ''ח) יְיָ אֱלֹקֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדְּךָ תָּא חֲזֵי דָּוִד מַלְכָּא הַוָּה קָם בְּפַלְגוּת לֵילְיָא וְאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא בְּשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן לְחֶדְוָה דְּמַלְכָּא וּמַטְרוּנִיתָא וְדָא הַוָּה חֶדְוָה דִּמְהֵימָנוּתָא בְּאַרְעָא בְּגִין דְּהַאי אִיהוּ שִׁבְחָא דִּמְהֵימָנוּתָא דְּאִתְחֲזֵי בְּאַרְעָא דְּהָא לְעֵילָא פָּתְחֵי בְּחֶדְוָה שִׁירָתָא כַּמָּה מַלְאָכין עִלָּאִין בְּכַמָּה זִינִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן בְּלֵילְיָא בְּכָל סִטְרִין כְּהַאי גַּוְנָא לְתַתָּא בְּאַרְעָא מַאן דִּמְשַׁבַּח לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא בְּלֵילְיָא רָעֵי בֵּיהּ (בָּעֵי) קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל אִנּוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כֻּלְּהוּ צַיְּתִין לְהַהוּא דְּקָא מְשַׁבַּח לֵיהּ בְּלֵילְיָא בְּאַרְעָא דְּהַאי תּוּשְׁבַּחְתָּא אִיהוּ בִּשְׁלִימוּ לְסַלָּקָא יְקָרֵי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתַּתָּא וּלְזַמְּרָא בְּחֶדְוָה דְּיִחוּדָא, תָּא חֲזֵי דָּוִד מַלְכָּא כָּתַב יְיָ אֱלוֹקֵי יְשׁוּעָתִי וְגוֹ' יְיָ אֱלֹקֵי יְשׁוּעָתִי אֵימָתַי אִיהוּ יְשׁוּעָתִי בְּהַהוּא יוֹמָא דְּאַקְדָּמִית תּוּשְׁבַּחְתָּא בְּלֵילְיָא לְגַבָּךְ כְּדֵין אִיהוּ יְשׁוּעָתִי בִּימָמָא, וְתָא חֲזֵי דְּהָא בְּלֵילְיָא מַאן דִּמְשַׁבַּח לְמָארֵיהּ בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דְּאוֹרַיְתָא כְּדֵין אִתַּקַּף בְּתַקִּיפוּ בִּימָמָא בְּסִטְרָא דִּימִינָא דְּהָא חוּטָא חַד נַפְקָא מִסִטְרָא דִּימִינָא וּכְדֵין אִתְמַשַּׁךְ עֲלֵיהּ וְאִתְתַּקַּף בֵּיהּ וְעַל דָּא אָמַר יְיָ אֱלֹקֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי וְגוֹ' וּבְגִין כָּךְ אָמַר (שם קט''ו) לֹא הַמֵּתִים יְהַלְּלוּ יָהּ, לֹא הַמֵּתִים בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ לְשַׁבְּחָא חַי לְחַי, וּמֵת לְחַי לָאו הָכִי דִּכְתִיב לֹא הַמֵּתִים יְהַלְּלוּ יָהּ וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ דְּהָא אַנָּן חַיִּין וְלֵית לָן חוּלָקָא בְּסִטְרָא דְּמוֹתָא כְּלָל, חִזְקִיָּהוּ אָמַר (ישעיה ל''ח) חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי בְּגִין דְּחַי אִתְקְּרָב לְחַי, דָּוִד מַלְכָּא אִיהוּ חַי וְקוּרְבָא דִּילֵיהּ לְחַי הָעוֹלָמִים, וּמַאן דְּאִתְקָרִיב לְגַבֵּיהּ אִיהוּ חַי דִּכְתִיב (דברים ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם וּכְתִיב (שמואל ב כ''ג) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי רַב פָּעֳלִים מְקַבְּצִאֵל:

תרגום הזוהר פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (תהלים פ''ח) ה' אֱלֹקֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, דָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה קָם בַּחֲצוֹת לַיְלָה וְעָסַק בַּתּוֹרָה בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְשִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה. וְזֶה הוּא שִׂמְחַת הָאֱמוּנָה בָּאָרֶץ, מִשּׁוּם שֶׁזֶּה הוּא שִׁבְחָהּ שֶׁל הָאֱמוּנָה, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה, הַנִּרְאֵית בָּאָרֶץ. כִּי לְמַעְלָה פּוֹתְחִים בְּשִׂמְחָה, שִׁירָה, כַּמָּה מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים בְּכַמָּה אוֹפַנִּים, שֶׁהֵם מְשַׁבְּחִים בַּלַּיְלָה בְּכָל הַצְדָדִים, כְּעֵין זֶה לְמַטָּה בָּאָרֶץ, מִי שֶׁמְּשַׁבֵּחַ בָּאָרֶץ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלַּיְלָה, חָפֵץ בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָל הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים הַמְּשַׁבְּחִים אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כֻּלָּם מַקְשִׁיבִים לְאוֹתוֹ הַמְּשַׁבֵּחַ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלַּיְלָה בָּאָרֶץ. כִּי שִׁירָה זוֹ הִיא בִּשְׁלֵמוּת, לְהַגְדִּיל כָּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְּמַטָּה, וּלְזַמֵּר בְּשִׂמְחַת הַיִּחוּד. בֹּא וּרְאֵה דָוִד הַמֶּלֶךְ כָּתַב, ה' אֱלֹקֵי יְשׁוּעָתִי, הוּא יְשׁוּעָתִי בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁהִקְדַּמְתִּי שִׁירָה בַּלַּיְלָה אֵלֶיךְ, כִּי אָז הוּא יְשׁוּעָתִי בַּיּוֹם. וּבֹא וּרְאֵה, כִּי בַּלַּיְלָה מִי שֶׁמְּשַׁבֵּחַ לְרִבּוֹנוֹ בְּרִנָּה שֶׁל תּוֹרָה, מִתְחַזֵּק אָז בַּגְּבוּרָה בַּיּוֹם בְּצַד יָמִין, כִּי חוּט אֶחָד שֶׁל חֶסֶד, יוֹצֵא מִצַד יָמִין, וְאָז הוּא נִמְשָׁךְ עָלָיו, וּמִתְחַזֵּק בּוֹ. וְעַל כֵּן אָמַר דָוִד, ה' אֱלֹקֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם זֶה אָמַר, (תהלים קט''ו) לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ. לֹא הַמֵּתִים, הוּא מִשּׁוּם שֶׁחַי לְחַי צָרִיךְ לְשַׁבֵּחַ. וּמֵת לְחַי אֵינוֹ כֵּן, שֶׁכָּתוּב, לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ. וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, כִּי אֲנַחְנוּ חַיִּים, וְאֵין לָנוּ חֵלֶק בְּצַד הַמָּוֶת כְּלוּם. חִזְקִיָּה אָמַר, (ישעיה ל''ח) חַי חַי הוּא יוֹדוּךְ כָּמוֹנִי, מִשּׁוּם שֶׁחַי נִקְרָב לְחָי. וְכֵן דָוִד הַמֶּלֶךְ הוּא חַי, וְנִקְרָב לְחַי הָעוֹלָמִים, וּמִי שֶׁנִּקְרָב אֵלָיו, לְחַי הָעוֹלָמִים, הוּא חַי, שֶׁכָּתוּב, (דברים ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. וְכָתוּב, (שמואל ב' כ''ג) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חָי רַב פָּעֳלִים מְקַבְּצִאֵל.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פרק א'

א. שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לְפִי שֶׁהוּא כַפָּרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְוַדֶּה עָלָיו עַל לָשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ב. שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל כָּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת בֵּין שֶׁעָבַר בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁעָבַר בִּשְׁגָגָה בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ הַכֹּל מִתְכַּפֵּר בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְהוּא שֶׁעָשָׂה תְשׁוּבָה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְשׁוּבָה אֵין הַשָּׂעִיר מְכַפֵּר לוֹ אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת. וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת. הַחֲמוּרוֹת הֵן שֶׁחַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָרֵת ושְׁבוּעַת שָׁוְא וְשֶׁקֶר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם כָּרֵת הֲרֵי הֵן מִן הַחֲמוּרוֹת. וּשְׁאָר מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהֶם כָּרֵת הֵם הַקַּלּוֹת: ג. בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים וְאֵין לָנוּ מִזְבֵּחַ כַּפָּרָה אֵין שָׁם אֶלָּא תְשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵירוֹת אֲפִילוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל''ג) וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ עֲצוּמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט''ז) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

מוסר

מספר חרדים דף ס''ט ע''ב

בֶּן אָדָם הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי ה' מוֹדֵד מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה הֲטוֹב בְּעֵינֶיךָ כְּשֶׁתִּקְרָאֵהוּ בְּצָרָתְךָ שֶׁיִּפְנֶה לִבּוֹ מִמָּךְ כַּבְיָכוֹל גַּם אַתָּה כְּשֶׁתִּתְפַּלֵּל תְּפַנֶּה לִבָּךְ מֶעִסְקֶיךָ וְהַיְינוּ קָרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת עַל דֶּרֶךְ (שופטים י''א) וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם אוֹקִיר לְאַסְיָא עַד לֹא תִּצְטְרִיךְ לֵיהּ. בֶּן אָדָם בְּרַח מֵהָעוֹלָם כִּי יָדַעְתָּ כִּי פִּתְאוֹם אָדָם יִשָּׁבֵר וְאִשָּׁה לֹא תִשְׁמוֹר אַהֲבַת אַלּוּף נְעוּרִים לָכֵן רְאֵה הָעוֹלָם הַקַּיָּים וְהָבֵן לוֹ בֶּן אָדָם כַּמָּה בְנֵי אָדָם רוֹדְפֵי כָבוֹד גַּם אַתָּה תִּרְדּוֹף כָּבוֹד כִּי מָחָר יוֹשִׁיבוּךָ בֵּין קְטַנֵי אֶרֶץ זֶה תָּשִׁיב לְיִצְרָךְ בְּרוֹדְפוֹ הַכָּבוֹד וְכֵן בְרוֹדְפוֹ הָעוֹשֶׂר תֹּאמַר לוֹ כִּי הַצְדָקָה הַלְוָאָה בְּרִבִּית לַבּוֹרֵא כִּי הוּא נָתַן רְשׁוּת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט) מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וְגוֹ' וּלְפִי הָאֶמֶת הַכֹּל לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרָךְ יִתְבָּרַךְ. הֵעִירוּנִי (שם כז) מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ כְּלוֹמַר לְפִי כַוָּונָתוֹ בִּתְפִלָּתוֹ דְהַיְינוּ מַהֲלָלוֹ שֶׁאִם בָּאִים לוֹ מַחֲשָׁבוֹת מֵהָעוֹלָם נִרְאֶה כִּי הוּא כֶסֶף מָלֵא סִיגִים לֹא יִטְהַר לְבָבוֹ וְרָחוֹק הוּא לָכֵן יִשְׁתַּדֵּל בְּאוֹמֶץ לְהִתְרַחֵק מֵהַקְלִיפּוֹת וּלְהִטָּהֵר וּלְהִדָּבֵק בְּיוֹצְרוֹ יִתְבָּרַךְ:

ויגש יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(כח) וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָֽאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד-הֵֽנָּה: וּנְפַק חַד מִלְוָתִי וַאֲמָרִית בְּרַם מִקְטַל קְטִיל וְלָא חֲזִתֵּהּ עַד כְּעָן: (כט) וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם-אֶת-זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת-שֵֽׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה: וְתַדְבְּרוּן אַף יָת דֵּין מִן קֳדָמַי וִיעַרְעִנֵּהּ מוֹתָא וְתַחֲתוּן יָת שִׂבְתִי בְּבִישְׁתָא לִשְׁאוֹל:

רש''י וקראו אסון. (בראשית רבה) שהשטן מקטרג בשעת הסכנה: והורדתם את שיבתי וגו'. עכשיו כשהוא אצלי אני מתנחם בו על אמו ועל אחיו, ואם ימות זה דומה עלי ששלשתן מתו ביום:

(ל) וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל-עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ: וּכְעַן כְּמֵיתִי לְוַת עַבְדָּךְ אַבָּא וְעוּלֵימָא לֵיתוֹהִי עִמָּנָא וְנַפְשֵׁהּ חֲבִיבָא לֵהּ כְּנַפְשֵׁהּ: (לא) שני וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי-אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת-שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה: וִיהֵי כַּד יֶחֱזֵי אֲרֵי לֵית עוּלֵימָא וּמִית וְיַחֲתוּן עַבְדָּיךְ יָת שִׂיבַת עַבְדָּךְ אָבוּנָא בְּדָווֹנָא לִשְׁאוֹל:

רש''י והיה כראותו כי אין הנער ומת. אביו מצרתו:

(לב) כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת-הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם-לֹ֤א אֲבִיאֶ֨נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל-הַיָּמִֽים: אֲרֵי עַבְדָּךְ מְעָרַב בְּעוּלֵימָא מִן אַבָּא לְמֵימָר אִם לָא אַיְתִנֵּהּ לְוָתָךְ וָאֱהִי חָטֵי לְאַבָּא כָּל יוֹמַיָּא:

רש''י כי עבדך ערב את הנער. אם תאמר למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי - הם כולם מבחוץ ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בשני עולמות:

נביאים - יחזקאל - פרק לז

(כה) וְיָשְׁב֣וּ עַל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ-בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד-עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם: וִיתִיבוּן עַל אַרְעָא דִּי יְהָבִית לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב דִּיתִיבוּ בָהּ אֲבָהַתְכוֹן וְיֵתְבוּן עֲלָהּ אִנּוּן וּבְנֵיהוֹן וּבְנֵי בְנֵיהוֹן עַד עַלְמָא וְדָוִד עַבְדִּי מַלְכָּא לְהוֹן לַעֲלָם :

רש''י לעבדי ליעקב . כעין שנתתיה ליעקב בלי מצרי' :

(כו) וְכָרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית שָׁל֔וֹם בְּרִ֥ית עוֹלָ֖ם יִהְיֶ֣ה אוֹתָ֑ם וּנְתַתִּים֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אוֹתָ֔ם וְנָתַתִּ֧י אֶת-מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם: וְאֶגְזַר לְהוֹן קְיַים שְׁלָם קְיַים עֲלָם יְהֵי עִמְּהוֹן וַאֵבָרֵיכִנּוּן וְאַסְגֵּי יַתָהוֹן וְאֶתֵּן יַת מַקְדְּשִׁי בֵּינֵיהוֹן לַעֲלָם : (כז) וְהָיָ֤ה מִשְׁכָּנִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ-לִ֥י לְעָֽם: וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִּי בֵּיִנֵיהוֹן וְאֶהֱוֵי לְהוֹן לֵאלָהָא וְאִנּוּן יְהוֹן קֳדָמַי לְעַם : (כח) וְיָֽדְעוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה מְקַדֵּ֖שׁ אֶת-יִשְׂרָאֵ֑ל בִּהְי֧וֹת מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם: וְיֵדְּעוּן עַמְמַיָּא אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדֵּישׁ יַת יִשְּׂרָאֵל בְּמֶהֱוֵי מַקְדְּשִׁי בֵּינֵיהוֹן לַעֲלָם : לח (א) וַיְהִ֥י דְבַר-יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימָר :

כתובים - משלי - פרק י

(טו) ה֣וֹן עָ֭שִׁיר קִרְיַ֣ת עֻזּ֑וֹ מְחִתַּ֖ת דַּלִּ֣ים רֵישָֽׁם: קִנְיָנָא דְעַתִּירָא כְּרַכָּא דְעוּשְׁנֵיהּ וְשֵׁצְיָא דְמִסְכְּנָא צְרִיכוּתְהוֹן :

רש''י הון עשיר . בתורה : קרית עוזו . היא לו : מחתת דלים רישם . עניותם שלא עסקו בתורה היא מחיתתם :

(טז) פְּעֻלַּ֣ת צַדִּ֣יק לְחַיִּ֑ים תְּבוּאַ֖ת רָשָׁ֣ע לְחַטָּֽאת: עוֹבָדֵי דְצַדִיקָא לְחַיֵּי עֲלַלְתֵּיהּ דְּרַשִּׁיעָא לַחֲטוּתָא :

רש''י פעולת צדיק לחיים . כמשמעו , ומדרש אגדה שלמה עשה פעולת המקדש לחייהם של ישראל לכפרתן : ותבואת רשע . תבואתו ( ס''א הבאתו ) של מנשה שהכניס בו הסמל היא היתה לחטאת :

(יז) אֹ֣רַח לְ֭חַיִּים שׁוֹמֵ֣ר מוּסָ֑ר וְעוֹזֵ֖ב תּוֹכַ֣חַת מַתְעֶֽה: אוֹרַח דְּחַיֵּי נָטְרֵי מַרְדּוּתָא וּדְשָׁבֵק מַכְסְנוּתָא תָעֵי :

רש''י אורח לחיים . השומר מוסר היא הדרך לחיים : ועוזב תוכחת מתעה . את עצמו ואת אחרים :

(יח) מְכַסֶּ֣ה שִׂ֭נְאָה שִׂפְתֵי-שָׁ֑קֶר וּמוֹצִ֥א דִ֝בָּ֗ה ה֣וּא כְסִֽיל: מַכְמֵין בְּעֵל דְּבָבָא שִפְוָתָא דְשִׁקְרָא וּמַפִּיק טָבָא הוּא סַכְלָא :

רש''י מכסה שנאה שפתי שקר . החונף שפתיו שקר ומכסה שנאה בלבו : ומוציא דבה הוא כסיל . לעז שיהו אנשים דובבין בו על חבירו :

(יט) בְּרֹ֣ב דְּ֭בָרִים לֹ֣א יֶחְדַּל-פָּ֑שַׁע וְחֹשֵׂ֖ךְ שְׂפָתָ֣יו מַשְׂכִּֽיל: בְּסוּגְאָה דְמִלֵי לָא פָסֵק חוֹבָא וּדְחָשֵּׂךְ שִּׂפְוָתֵיהּ שּׂוּכְלְתָנָא :

רש''י ברוב דברים לא יחדל פשע . המרבה דברים מביא חטא : וחושך שפתיו . הוא המשכיל :

משנה יבמות פרק יא

א. נוֹשְאִין עַל הָאֲנוּסָה וְעַל הַמְפֻתָּה. הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה עַל הַנְּשׂוּאָה, חַיָּב. נוֹשֵׂא אָדָם אֲנוּסַת אָבִיו וּמְפֻתַּת אָבִיו, אֲנוּסַת בְּנוֹ וּמְפֻתַּת בְּנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּאֲנוּסַת אָבִיו וּמְפֻתַּת אָבִיו:

ברטנורה   (א) נושאין על האנוסה. לאחר שאנס או פתה אשה מותר לישא בתה או אמה או אחותה, דכתיב (ויקרא כ') ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה, בכולן נאמר שכיבה וכאן נאמרה לקיחה לומר לך דרך לקיחה אסרה תורה: רבי יהודה אוסר. דכתיב (דברים כ''ג) לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו, כנף שראה אביו לא יגלה. ואין הלכה כרבי יהודה. אבל חכמים אסרו לנטען מן האשה לישא בתה או אחותה או אמה או אחת מקרובותיה, מפני שהיא מצויה אצלם תמיד ואתו לידי הרגל עבירה. ואם עבר ונשא אחת מקרובות אנוסתו ומפותתו או מקרובות האשה שנחשד עליה אין מוציאין אותה מידו. ומתניתין דקתני נושאין על האנוסה דמשמע אפילו לכתחלה, מיירי לאחר מיתת האנוסה והמפותה, דהשתא ליכא למיחש שמא לאחר שישא בתה יזנה עם הראשונה:

ב. הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנֶיהָ עִמָּהּ, לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין, אֲפִלּוּ הוֹרָתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא בִקְדֻשָּׁה וְלֵדָתוֹ בִקְדֻשָּׁה וְהַשֵּׁנִי הוֹרָתוֹ וְלֵדָתוֹ בִקְדֻשָּׁה וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ בָנֶיהָ עִמָּהּ:

ברטנורה   (ב) לא חולצין. דאחוה מן האב בעינן, וגרים אין להם שאר מן האב:

ג. חָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁנִּתְעָרְבוּ וַלְדוֹתֵיהֶן, הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת וְנָשְׂאוּ נָשִׁים וָמֵתוּ, אַרְבָּעָה חוֹלְצִין לְאַחַת, וְאֶחָד מְיַבֵּם אוֹתָהּ. הוּא וּשְׁלשָׁה חוֹלְצִין לַאַחֶרֶת, וְאֶחָד מְיַבֵּם. נִמְצְאוּ אַרְבַּע חֲלִיצוֹת וְיִבּוּם לְכָל אַחַת וְאֶחָת:

ברטנורה   (ג) שנתערבו ולדותיהן. ויש לכל אחת מהן בן ודאי, שלא נתערב: ארבעה חולצין לאחת. בן ודאי של כל אחת מן הארבעה חולץ לאחת מהן, דכל אחת מספק לה לאשת אח. ובן החמישית ישאנה ממה נפשך, אם אשת אחיו היא הרי מיבם לה, ואם לאו הרי חלץ לה יבמה: הוא ושלשה. זה שיבם חולץ לאחרת ושלשה עמו. והחמישי מיבם ממה נפשך. וחוזרין השנים הללו וחולצין לשלישית ושנים עמהם והחמישי מיבם, וכן כולם: ד' חליצות. תחלה, לפי שאין אחד מהם רשאי ליבם עד שיחלצו לה הארבעה, כי היכי דלא לפגע ביבמה לשוק. והוא הדין דמצו הארבעה למחלץ לכולהו והאחד כונס את כולן, אלא דהכי שפיר טפי, דלמא לכל חד וחד מתרמי דיליה ומתקיימא מצות יבום:

ד. הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְעָרַב וַלְדָהּ בִּוְלַד כַּלָּתָהּ, הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת, וְנָשְׂאוּ נָשִׁים, וָמֵתוּ, בְּנֵי הַכַּלָּה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין, שֶׁהוּא סְפֵק אֵשֶׁת אָחִיו סְפֵק אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו. וּבְנֵי הַזְּקֵנָה, אוֹ חוֹלְצִין אוֹ מְיַבְּמִין, שֶׁהוּא סְפֵק אֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת בֶּן אָחִיו. מֵתוּ הַכְּשֵׁרִים, בְּנֵי הַתַּעֲרוֹבוֹת לִבְנֵי הַזְּקֵנָה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין, שֶׁהוּא סְפֵק אֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וּבְנֵי הַכַּלָּה, אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם:

ברטנורה   (ד) מתו כשרים. הודאין: אחד חולץ. תחלה, והדר מיבם אידך, ממה נפשך, אי האי דחלץ הוא בן הכלה וחלץ לאשת אחיו, הא אשתריא לה בהך חליצה ושפיר נסיב לה אידך שהוא בן הזקנה, דאשת בן אחיו מותרת לו. ואי האי דחלץ הוא בן הזקנה ואשת בן אחיו חלץ, הויא לה כחולצת מן הנכרי, ובן הכלה כי מיבם לה שפיר קמיבם:

ה. כֹּהֶנֶת שֶׁנִּתְעָרַב וַלְדָּהּ בִּוְלַד שִׁפְחָתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים בַּתְּרוּמָה, וְחוֹלְקִים חֵלֶק אֶחָד בַּגֹּרֶן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין לַמֵּתִים, וְאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים, בֵּין כְּשֵׁרוֹת בֵּין פְּסוּלוֹת. הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת, וְשִׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה, נוֹשְׂאִין נָשִׁים רְאוּיוֹת לַכְּהֻנָּה, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין לַמֵּתִים. וְאִם נִטַּמָּאוּ, אֵינָן סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים. וְאֵינָן אוֹכְלִים בַּתְּרוּמָה. וְאִם אָכְלוּ, אֵינָן מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. וְאֵינָן חוֹלְקִין עַל הַגֹּרֶן. וּמוֹכְרִין אֶת הַתְּרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶם. וְאֵינָן חוֹלְקִים בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵין נוֹתְנִין לָהֶם קָדָשִׁים, וְאֵין מוֹצִיאִים שֶׁלָּהֶם מִיָּדָם, וּפְטוּרִין מִן הַזְּרֹעַ וּמִן הַלְּחָיַיִם וּמִן הַקֵּבָה, וּבְכוֹרוֹ יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְנוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי כֹהֲנִים וְחֻמְרֵי יִשְרְאֵלִים:

ברטנורה   (ה) אוכלים בתרומה. דאחד כהן ואחד עבד כהן אוכלין בתרומה: וחולקים חלק אחד. מפרש בגמרא דהכי קאמר, וחולקים חלק כאחד, אם באו שניהם על הגורן כאחד נותנים להם, אבל זה בלא זה אין חולקין להם, דקסבר האי תנא אין חולקים תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו: בין כשרות בין פסולות. דכל אחד מהם ספק כהן ספק עבד, כשרות אסורות לעבד ופסולות אסורות לכהן, וספק איסורא לחומרא: אין סופגין את הארבעים. דכל חד אמר אנא לאו כהן אנא: אין משלמין. דכל חד אמר כהן אנא, ולא מפקינן ממונא מספיקא: ומוכרין התרומה. תרומת תבואתן אין נותנין אותה לכהן כשמפרישין אותה, דכל חד אמר אייתי ראיה דלאו כהן אנא, ומכל מקום אי אפשר להן לאכלה אלא מוכרין אותה לכהן והדמים שלהן: ואין חולקים בקדשי המקדש. כגון עורות קדשים, דלכל חד מינייהו אמרינן אייתי ראיה דכהן את ושקול: ואין נותנין להם קדשים. להקריב: ואין מוציאין שלהם. כגון אם נולד להם בכור אין מוציאין אותו מידן, וירעה עד שיסתאב: חומרי ישראל וחומרי כהנים. מפרש בגמרא, שמנחתן נקמצת כמנחת ישראל וקרב בפני עצמו, ואין שייריה נאכלין כמנחת ישראל אלא נשרפת כמנחת כהנים שהיא כליל:

ו. מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעֲלָה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת, וְיָלְדָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, הָיוּ לָהּ בָּנִים מִן הָרִאשׁוֹן וּבָנִים מִן הַשֵּׁנִי, חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. וְכֵן הוּא לָהֶם חוֹלֵץ וְלֹא מְיַבֵּם. הָיוּ לוֹ אַחִים מִן הָרִאשׁוֹן וְאַחִים מִן הַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא מֵאוֹתָהּ הָאֵם, הוּא חוֹלֵץ וּמְיַבֵּם, וְהֵם, אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם:

ברטנורה   (ו) הן חולצין ולא מיבמין. לאשתו של ספק. ואחד מבני הראשון חולץ שמא בן אביהם היה. ולא מיבמין, שמא בן האחרון הוא והרי הוא אחיהן מן האם ולא מן האב ואשתו עליהן בכרת. וכן בני האחרון. וכן הוא חולץ לנשותיהן ולא מיבם: היו לו אחים מן הראשון ומן האחרון. שלא מאותה האם: הוא או חולץ או מיבם. לאשת בן הראשון, אם אחיו הוא הרי טוב, ואם לאו, נכרית היא אצלו, וכגון שאין שם אח אלא הוא דליכא לספוקי ביבמה לשוק. וכן לאשת בן האחרון: הם אחד חולץ ואחד מיבם. או בן הראשון או בן האחרון חולץ לה וחבירו מיבם. אם יבמתו היא הרי טוב, ואם לאו נכרית היא. ומשום יבמה לשוק ליכא למיחש שהרי חלץ לה יבמה:

ז. הָיָה אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֵן, נוֹשֵׂא אִשָּׁה רְאוּיָה לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לַמֵּתִים. וְאִם נִטַּמָּא, אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. וְאֵינוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה. וְאִם אָכַל, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. וְאֵינוֹ חוֹלֵק עַל הַגֹּרֶן, וּמוֹכֵר הַתְּרוּמָה וְהַדָּמִים שֶׁלּוֹ, וְאֵינוֹ חוֹלֵק בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ, וְאֵין נוֹתְנִים לוֹ אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְאֵין מוֹצִיאִין אֶת שֶׁלּוֹ מִיָּדוֹ, וּפָטוּר מִן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, וּבְכוֹרוֹ יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְנוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי כֹהֲנִים וְחֻמְרֵי יִשְׂרְאֵלִים. הָיוּ שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים, הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶם, וְהֵם אוֹנְנִים עָלָיו. הוּא אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶם, וְהֵם אֵינָן מִטַּמְּאִין לוֹ. הוּא אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אוֹתָן, אֲבָל הֵם יוֹרְשִׁין אוֹתוֹ. וּפָטוּר עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה, וְעוֹלֶה בְמִשְׁמָרוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה, וְאֵינוֹ חוֹלֵק. אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמִשְׁמָר אֶחָד נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד:

ברטנורה   (ז) היה אחד ישראל. אחד מן הבעלים ישראל ואחד כהן: הוא אונן עליהן. שמא זה אביו וביום מיתתו אסור לאכול בקדשים: והם אוננים עליו. וביום מותו אסורים שניהם בקדשים. ומשכחת לה דרואה במיתת שניהן וכהן כשר הוא דהא אינו מיטמא להן, כגון שנתקדשה קדושי טעות על תנאי ולא נתקיים דנפקא מיניה בלא גיטא ונישאת תוך שלשה ובכהאי גוונא משכחת לה דרואה במיתת שניהם וכהן כשר, הוא לפיכך אינו מיטמא להן: הוא לא יורש אותן. דיורשין מדחין אותו אלו אצל אלו: והן יורשין אותו. דמי מעכב על ידן, וחולקים הממון בין שניהן: ועולה במשמרו. לעבוד, ואין בני משמר מעכבין עליו. אבל אינו חולק, דכל בני משמר דחו ליה גבי חבריה:

גמרא יבמות דף ס''ג ע''א

וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר עֲתִידִין כָּל בַּעֲלֵי אוּמְנִיּוֹת שֶׁיַּעַמְדוּ עַל הַקַּרְקַע שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כז) וְיָרְדוּ מֵאֳנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תּוֹפְשֵׂי מָשׁוֹט מַלָּחִים כֹּל חוֹבְלֵי הַיָּם עַל הָאָרֶץ יַעֲמֹדוּ. וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אֵין לָךְ אוּמְנוּת פְּחוּתָה מִן הַקַּרְקַע שֶׁנֶּאֱמַר וְיָרְדוּ. רִבִּי אֶלְעָזָר חַזְיָא לְהַהִיא אַרְעָא דְשָׁדֵי בֵיהּ כְּרַבָּא לְפוּתְיָא אָמַר לָהּ אִי תְשַׁדְיֵיהּ לְאוּרְכִּיךְ הֲפוּכֵי בְּעִיסְקָא טַב מִינָךְ. רַב עָל לְבֵינֵי שִׁבָּלֵי חֲזַנְהוּ דְקָא נַיְיפָן אָמַר לְהוּ אִי נַיְיפָת אִתְנוּפֵי הֲפוּכֵי בְעִסְקָא טַב מִינָךְ. אָמַר רָבָא מֵאָה זוּזֵי בְּעִסְקָא כָּל יוֹמָא בִּשְׂרָא וְחַמְרָא. מֵאָה זוּזֵי בְאַרְעָא מִילְחָא וַחֲפוּרָה וְלֹא עוֹד אֶלָּא מְגַנְיָא לֵיהּ אַאַרְעָא וּמְרַמְיָא לֵיהּ תִּיגְרֵי. אָמַר רַב פַּפָּא זְרַע וְלָא תֵזְבִין אַף עַל גַּב דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ הָנֵי מְבָרְכָן. זְבִין וְלָא תִיזוּל הַנֵי מִילֵי בִּיסְתַּרְקִי אֲבָל גְּלִימָא לָא מִיתְרַמְיָא לֵיהּ. טוּם וְלָא תַשְׁפִּיץ שְׁפִיץ וְלָא תִיבְנֵי שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בְּבִנְיָן מִתְמַסְכֵּן. קְפוֹץ זְבִין אַרְעָא מָתוֹן נְסִיב אִתְּתָא. נְחִית דַּרְגָּא נְסִיב אִתְּתָא. סַק דַּרְגָּא בְּחַר שׁוּשְׁבִינָא:

רש''י שיעמדו על הקרקע. וינוחו אומנותם לעסוק בחריש ובקציר: וירדו וגו' על הארץ יעמדו. וירדו לשון ירידת עניות: דשדי בה כרבא. זרע כרוב נ''א כרבא. חרישה כמו כרוב ותני כמה דמסיק תעלא מבי כרבא: לפותיא. לרוחב הערוגה: אי תשדייה לאורכך. כלומר אפילו תחזיר ותחרישנה לא יועיל כלום לפי עסקא: דהפוכי בעסקא טב. להרויח יותר: דקא נייפן. הרוח מנשבת זו בזו: אתנופי. כמה שתרצו תנופפו אין תועלת בהן לפי פרקמטיא תניפנו ל' הניפו לי במנופ': וחפירה. שחת ששכרה מועט ואכול עשבים וחזית במלח. חפירה ירק מן התבואה עד שלא הביאה שליש: מגניא ליה אארעא. משכב' אותו על הארץ לשמרו כל הלילה: מרמיא ליה תיגרא. בשבילה התקוטט עם בני אדם: זרע. תבואה לאכילת ביתך: ולא תזבין. לא תקנה תבואה מן השוק: אע''ג דכי הדדי נינהו. אפילו חטין בזול וקרקעך אינו חשוב ואין לך שכר לפי השעה אפי' הכי הני מתברכין ברכה המצויה בדבר שאין לוקח בדמי' ואין כלה מהר: מברכן. פלישון בלע''ז: זבין ולא תזול. מכור כלי תשמישך והשתמש בדמי' בפרקמטיא קודם שתבא לידי עניות: ביסתרקי. כלי הבית טאפי''ש בלע''ז: אבל גלימא. שהיא להתכבד בלבישתה לא ימכור דילמא כי הדר בעי לה לא אתרמיא ליה הגונה כמותה: טום. תרגום של סתום כמו סתמום פלשתים טמינון פלשתאי. טום ולא תשפוך אם יש לך חור קטן בכותל רעוע סתום אותו מיד ולא תרחיב בנקב לשפץ בו טיט ולבנים הרבה ליפותו: שפיץ. פלשטי''ר בלע''ז ואם בעל נפש אתה להנאות בנינך הרחב הנקב ושפיצהו להיות יפה: ולא תבני. לא תפיל את כל הכותל ותבנהו: מתון נסיב אתתא. המתן עד שתבדוק מעשיה שלא תהא רעה וקנטרנית: נחות דרגא נסיב אתתא. לא תקח אשה חשובה ממך שמא לא תתקבל עליה: שושבינא. אוהב טוב בחר לך אדם חשוב להדבק אחריו:

זוהר ויגש דף ר''ח ע''א

וְלֹא יָכוֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכָל הַנִּצָבִים עָלָיו וְגוֹ' רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר (תהלים קי''ב) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד, תָּא חֲזֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא עָלְמָא וְאַשְׁלִיט עֲלֵיהּ לָאָדָם דִּיהֵא מַלְכָּא עַל כֹּלָּא וְהַאי בַּר נַשׁ מִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ בְּעָלְמָא כַּמָּה זִינִין מִנְּהוֹן צַדִּיקַיָּא וּמִנְּהוֹן רְשִׁיעַיָּא מִנְּהוֹן טִפְּשִׁין וּמִנְהוֹן חַכִּימִין וְכֻלְּהוּ אִתְקַיְּמוּ בְּעָלְמָא עֲתִירִין וּמַסְכְּנִין וְכֻלְּהוּ בְּגִין לְמִזְכֵּי אִלֵּין בְּאִלֵּין לְמִזְכֵּי צַדִּיקַיָּא עִם רְשִׁיעַיָּא לְמִזְכֵּי חַכִּימִין עִם טִפְּשִׁין לְמִזְכֵּי עֲתִירִין עִם מַסְכְּנִין דְּהָא בְּגִין כָּךְ זָכִי בַּר נַשׁ לְחַיֵּי עָלְמָא וְאִתְקְּשָׁר בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּהָא צְדָקָה דְּאִיהוּ עָבִיד קָאִים לְעָלְמִין דִּכְתִיב וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד, פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר כַּד בָּרָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא קָאִים לֵיהּ עַל סָמְכָא חַד וְצַדִּיק שְׁמֵיהּ וְהַאי צַדִּיק אִיהוּ קִיּוּמָא דְּעָלְמָא וְדָא אִיהוּ דְּאַשְׁקֵי וְזָן לְכֹלָּא דִּכְתִיב (בראשית ב) וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְּׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, וּמִשָּׁם יִפָּרֵד מַהוּ יִפָּרֵד אֶלָּא הַהוּא מְזוֹנָא וּמְשַׁקְיָא דְּהַהוּא נָהָר נָטִיל גִּנְתָא וּלְבָתַר אִתְבַּדָּר הוּא מִשַּׁקְיָא לְאַרְבַּע סִטְרִין דְּעָלְמָא וְכַמָּה אִנּוּן דִּמְצַפָּאָן לְאִתְשַׁקְּיָא וּלְאִתְזָנָא מִתַּמָּן כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים קמ''ה) עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ, וּבְגִין כָּךְ פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים דָּא צַדִּיק צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דִּבְגִין כָּךְ אִיהִי קַיְּמָא בְּרָזָא דְּשָׁלֵם בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעַס דָּא מַלְכוּת עכו''ם, תָּא חֲזֵי מַלְכוּת שָׁמַיִם אִיהִי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְקַיְּמָא כָּל מַסְכְּנֵי בְּגוֹ צִלָּא דְּשֵׁרוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא וְצַדִּיק דָּא אִיהוּ אִקְּרֵי גַּבַּאי צְדָקָה לְמֵיחָן וּלְמֵזָן לְכֹלָּא דִּכְתִיב פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים בְּגִין כָּךְ גַּבָּאי צְדָקָה נָטְלֵי אַגְרָא לָקֳבֵל כֻּלְּהוּ דְּיָהֲבֵי צְדָקָה תָּא חֲזֵי וְלֹא יָכוֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכָל הַנִּצָבִים אִלֵּין אִנּוּן כָּל דְּקַיְּמֵי לְאִתְזָנָא וּלְאִתְשַׁקְּיָא מִנֵּיהּ, וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, אִתּוֹ דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אֶחָיו אִלֵּין שְׁאָר רְתִיכִין חֵילִין דִּכְתִיב בְּהוּ (תהלים קכ''ב) לְמַעַן אֲחַי וְרֵעָי, דּ''א וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּזִמְנָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְאִזְדַוָּגָא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו בְּזִמְנָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַוָּה מִתְחַבַּר בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל בְּגִין דְּאִנּוּן נָטְלֵי בִּלְחוֹדַיְהוּ וְלָא חֲבוּרָא דְּעַמִּין עכו''ם בַּהֲדַיְהוּ בְּגִין כָּךְ (במדבר כ''ט) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם דְּהָא בְּזִמְנָא דָּא אִיהוּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי בַּחֲבוּרָא חָדָא עִם יִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב בְּהוּ אֲחַי וְרֵעָי כְּמָה דְּאוֹקְמוּהָ, רַבִּי יֵיסָא פָּתַח קְרָא בְּזִמְנָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַפְרָא וְיִבְעֵי לְאַנְקָמָא נִקְמָתָא מֵעַמָּמַיָּא עכו''ם כְּדֵין כְּתִיב (ישעיה ס''ג) וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וּכְתִיב הָכָא וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שם) וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם:

תרגום הזוהר וְלֹא יָכוֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק וְגוֹ': רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קי''ג) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא הָעוֹלָם, וְהִמְשִׁיל אֶת הָאָדָם עָלָיו. שֶׁיִּהְיֶה מֶלֶךְ עַל הַכֹּל. וְאָדָם הַזֶּה, נִפְרָדִים מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם כַּמָּה מִינִים, מֵהֶם צַדִּיקִים מֵהֶם רְשָׁעִים, מֵהֶם טִפְּשִׁים מֵהֶם חֲכָמִים, וְכֻלָּם כָּל אַרְבַּע מִינִים הַלָּלוּ, מִתְקַיְּמִים בָּעוֹלָם עֲשִׁירִים וַעֲנִיִּים וְכֻלָּם הוּא, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ וְיֵטִיבוּ אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, שֶׁיֵּטִיבוּ הַצַדִּיקִים עִם הָרְשָׁעִים לְהַחֲזִירָם בִּתְשׁוּבָה, וְיֵטִיבוּ הַחֲכָמִים עִם הַטִּפְּשִׁים, לְלַמְּדָם שֵׂכֶל. וְיֵטִיבוּ הָעֲשִׁירִים עִם הָעֲנִיִּים, לְמַלְּאוֹת מַחֲסוֹרָם. כִּי עַל יְדֵי זֶה, זוֹכֶה הָאָדָם לְחַיֵּי עוֹלָם, וּמִתְקַשֵּׁר בְּעֵץ הַחַיִּים. וְעַל זֶה אוֹמֵר הַכָּתוּב, פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא צְדָקָה זוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, עוֹמֶדֶת לָעַד, שֶׁכָּתוּב. וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד. פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים: רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כַּאֲשֶׁר בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, הֶעֱמִיד אוֹתוֹ עַל עַמּוּד אֶחָד, וְצַדִּיק שְׁמוֹ. וְצַדִּיק זֶה הוּא קִיּוּם הָעוֹלָם, וְזֶה הוּא שֶׁמַּשְׁקֶה, וְזָן לַכֹּל. שֶׁכָּתוּב, (בראשית ג') וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְגוֹ'. וּמִשָּׁם יִפָּרֵד. מַהוּ יִפָּרֵד, שֶׁאוֹמֵר הַכָּתוּב, אֶלָּא, אוֹתוֹ מָזוֹן וּמַשְׁקֶה שֶׁל נָהָר הַהוּא, מְקַבֵּל הַכֹּל הַגָּן, וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּזֵּר הַמַשְׁקֶה לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְכַמָּה הֵם הַמְּצַפִּים לְהִשָּׁתוֹת וּלְהִזּוֹן מִשָּׁם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קס''ה) עֵינֵי כֹל אֵלֶיךְ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. וְעַל כֵּן, פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, זֶהוּ הַצַדִּיק, צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד, זוֹהִי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה, הִיא עוֹמֶדֶת בְּסוֹד הַשָּׁלוֹם, בְּקִיּוּם שָׁלֵם. רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעַס, זֶה הִיא מַלְכוּת עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בֹּא וּרְאֵה, מַלְכוּת שָׁמַיִם, הִיא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הַמְקַיֶּמֶת כָּל הָעֲנִיִּים בְּצֵל מִשְׁכָּנָהּ שֶׁל הַשְּׁכִינָה, וְצַדִּיק זֶה, הוּא נִקְרָא גַּבַּאי צְדָקָה, לְחוֹנֵן וְלָזוּן אֶת הַכֹּל, דִכְתִיב פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, מִשּׁוּם זֶה גַּבָּאֵי צְדָקָה מְקַבְּלִים שָׂכָר, נֶגֶד כֻּלָּם שֶׁנָּתְנוּ לָהֶם הַצְדָקָה, בֹּא וּרְאֵה, וְלֹא יָכוֹל וְגוֹ' לְכָל הַנִּצָבִים עָלָיו: אֵלּוּ הֵם, כָּל הָעוֹמְדִים לְהִזּוֹן וְלִשְׁתוֹת מִמֶּנּוּ. וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. זוֹהִי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא עָמַד אִישׁ אִתָּהּ, בְּהִתְוַדַּע וְגוֹ', דְּהַיְנוּ בְּעֵת הַזִּוּוּג, כִּי זִוּוּג מְכוּנֶה יְדִיעָה. אֶחָיו, אֵלּוּ הֵם שְׁאָר הַמֶּרְכָּבוֹת וְהַצְבָאוֹת, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם לְמַעַן אֲחַי וְרֵעָי. דָּבָר אַחֵר וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ: פֵּרוּשׁוֹ, בִּזְמָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מִתְחַבֵּר בְּיִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם שֶׁהֵם בִּלְבַדָּם מְקַבְּלִים אָז מֵהֶאָרַת הַזִּוּוּג, וְאֵין חִבּוּר מֵהָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה עִמָּהֶם, מִשּׁוּם זֶה אוֹמֵר הַכָּתוּב, (במדבר כ''ט) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, כִּי בַּזְּמָן הַהוּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא בְּחִבּוּר אֶחָד עִם יִשְׂרָאֵל בִּלְבַדָּם, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם אַחַי וְרֵעָי. כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ. רַבִּי יֵיסָא פָּתַח הַכָּתוּב, בִּזְמָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָקִים אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָפָר, וְיִרְצֶה לִנְקֹם נִקְמָתוֹ מֵעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אָז כָּתוּב, (ישעיה ס''ג) וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב כָּאן, וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, וַיְּנַטְלֵם וַיְּנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פרק א'

א. אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל הַכֹּל וְעִצוּמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר יֵשׁ עֲבֵירוֹת שֶׁהֵן מִתְכַּפְּרִין בְּשַׁעְתָּן וְיֵשׁ עֲבֵירוֹת שֶׁאֵין מִתְכַּפְּרִין אֶלָּא לְאַחַר זְמָן. כֵּיצַד עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּה כָּרֵת וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (ירמי' ג') שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם וְגו': ב. עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּה כָּרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְשׁוּבָה תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (ויקרא טז) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם עָבַר עַל כְּרִיתוּת וּמִיתַת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְשׁוּבָה תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִין הַבָּאִים עָלָיו גּוֹמְרִין לוֹ הַכַּפָּרָה וּלְעוֹלָם אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְמוּרָה עַד שֶׁיָּבֹאוּ עָלָיו יִסּוּרִין וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (תהלים פט) וּפָּקַדְתִּי בְּשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם: ג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁלֹּא חִלֵּל אֶת הַשֵׁם אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְשׁוּבָה וְהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ וּבָאוּ עָלָיו יִסּוּרִין אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְמוּרָה עַד שֶׁיָּמוּת אֶלָּא תְשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְיִסּוּרִין שְׁלָשְׁתָּן תּוֹלִין וּמִיתָה מְכַפֶּרֶת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' כב) וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם וְגוֹ':

מוסר

מספר חרדים דף ע''א ע''א

אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעֵת הַתְּפִלָּה לֹא יְהֵא דָבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַקִּיר וְהָרֶמֶז לִשְׁכִינָה שֶׁיָּסִיר כָּל מַחֲשָׁבָה רָעָה אוֹ אֲפִילוּ בִּלְתִּי רָעָה מִלְּבָבוֹ וְלֹא יְכַוֵּין אֶלָּא לְפִירוּשׁ מַה שֶׁמּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו. יְדַּמֶּה הָאָדָם זֶה הָעוֹלָם לְקַיִץ יָפֶה וְאַחֲרֵי מָוֶת לְחוֹרֶף קָשֶׁה וְאִם לֹא יָכִין בַּקַיִץ יָמוּת בַּחוֹרֶף וְהַיְינוּ דִּכְתִיב (משלי ו) לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל וְגוֹ' עוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ לֹא יְהֵא דָבָר חוֹצֵץ הַיְינוּ הַגּוּף אֶלָּא כְּאִלּוּ אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם וְיִדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּנַפְשׁוֹ כְּאֶבֶן שׁוֹאֶבֶת בְּבַרְזֶל. הַצַדִּיק הַיּוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְיַיחֵד הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנִּבְרָא בְּיוּ''ד וּמֵהָאָרֶץ עַד לָרָקִיעַ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁהוּא רֶמֶז לְהֵ''א רִאשׁוֹנָה שֶׁל שֵׁם. הָאָדָם שֶׁבָּאָרֶץ עוֹמֵד עַל רַגְלָיו רֶמֶז לְוי''ו הָאָרֶץ אֲשֶׁר יוֹשֵׁב עָלֶיהָ רֶמֶז לְהֵ''א אַחֲרוֹנָה שֶׁבַּשֵׁם וּבְצֵאתוֹ חוּץ לָאָרֶץ מַפְרִיד. וְהָאָבוֹת לֹא יָצְאוּ אֶלָּא עַל פִּי הַדִּבּוּר. עוֹד כֵּיוָן שֶׁגוֹלֶה הָאָדָם מִן הָאָרֶץ גוֹרֵם גָלוּת לַשְּׁכִינָה עִמּוֹ וְאִם אָדָם בְּצָרָה בָּאָרֶץ דַיּוֹ לְעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ עִמוֹ אָנֹכִי בְצָרָה. הַמּוּבְחַר שֶׁבָּאָדָם הוּא הַלֵּב רְצוֹנוֹ לוֹמַר הַשֵּׂכֶל וְכֵן אָמְרוּ דַּעַת חָסַרְתָּ מַה קָנִיתָ דַעַת קָנִיתָ מַה חָסַרְתָּ וְהַמַכְעִיס לְיוֹצְרוֹ בְּמִבְחַר הַטּוֹבוֹת שֶׁהֵטִיבוֹ כַּמָּה עָנְשׁוֹ גָּדוֹל:

ויגש יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(לג) וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב-נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם-אֶחָֽיו: וּכְעַן יֵתֶב כְּעַן עַבְדָּךְ תְּחוֹת עוּלֵימָא עַבְדָּא לְרִבּוֹנִי וְעוּלֵימָא יִסַּק עִם אֲחוֹהִי:

רש''י ישב נא עבדך וגו'. (בראשית רבה) לכל דבר אני מעולה ממנו, לגבורה, ולמלחמה, ולשמש:

(לד) כִּי-אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל-אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת-אָבִֽי: אֲרֵי אֶכְדֵּין אֶסַּק לְוַת אַבָּא וְעוּלֵימָא לֵיתוֹהִי עִמִּי דִּלְמָא אֶחֱזֵי בְּבִישׁוּ דִּי יִשְׁכַּח יָת אַבָּא: מה (א) וְלֹֽא-יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל-אִ֖ישׁ מֵֽעָלָ֑י וְלֹא-עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל-אֶחָֽיו: וְלָא יְכִיל יוֹסֵף לְאִתְחַסָּנָא לְכֹל דְּקָיְמִין עִלָּוֹהִי וּקְרָא אַפִּיקוּ כָל אֱנַשׁ מֵעִלָּוָי וְלָא קָם אֱנַשׁ עִמֵּהּ כַּד אִתְיְדַע יוֹסֵף לְוַת אֲחוֹהִי:

רש''י ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים. לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעים שאחיו מתביישים בהודעו להם:

(ב) וַיִּתֵּ֥ן אֶת-קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה: וִיהַב יָת קָלֵהּ בִּבְכִיתָא וּשְׁמָעוּ מִצְרַיִם וּשְׁמַע אֱנַשׁ בֵּית פַּרְעֹה:

רש''י וישמע בית פרעה. ביתו של פרעה כלומר עבדיו ובני ביתו ואין זה לשון בית ממש אלא כמו בית ישראל. בית יהודה [מישנד"ה בלעז]:

(ג) וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל-אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹא-יָֽכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַֽעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו: וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי אֲנָא יוֹסֵף הַעַד כְּעַן אַבָּא קַיָּם וְלָא יָכִילוּ אֲחוֹהִי לַאֲתָבָא יָתֵהּ פִּתְגָּם ארֵי אִתְבְּהִילוּ מִן קֳדָמוֹהִי:

רש''י נבהלו מפניו. וכמוהו הבושה:

(ד) וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל-אֶחָ֛יו גְּשׁוּ-נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה: וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי קְרִיבוּ כְעַן לְוָתִי וּקְרִיבוּ וַאֲמַר אֲנָא יוֹסֵף אֲחוּכוֹן דִּי זַבִּנְתּוּן יָתִי לְמִצְרָיִם:

רש''י גשו נא אלי. ראה אותם נסוגים לאחור, אמר עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים והראה להם שהוא מהול (בראשית רבה):

נביאים - יחזקאל - פרק לח

(ב) בֶּן-אָדָ֗ם שִׂ֤ים פָּנֶ֙יךָ֙ אֶל-גּוֹג֙ אֶ֣רֶץ הַמָּג֔וֹג נְשִׂ֕יא רֹ֖אשׁ מֶ֣שֶׁךְ וְתֻבָ֑ל וְהִנָּבֵ֖א עָלָֽיו: בַּר אָדָם קַבֵּיל נְבוּאָה עַל גּוֹג אַרְעָא מָגוֹג רַב רֵישׁ מֶשֶׁךְ וְתוּבָל וְאִתְנַבֵּי עֲלוֹהִי :

רש''י אל גוג . כך שם המלך : המגוג . שם האומה כד''א גומר ומגוג ( בראשית י ) :

(ג) וְאָ֣מַרְתָּ֔ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה הִנְנִ֤י אֵלֶ֙יךָ֙ גּ֔וֹג נְשִׂ֕יא רֹ֖אשׁ מֶ֥שֶׁךְ וְתֻבָֽל: וְתֵימַר כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא שָׁלַח רוּגְזִי עֲלָךְ גּוֹג רַב רֵישׁ מֶשֶׁךְ וְתוּבָל : (ד) וְשׁ֣וֹבַבְתִּ֔יךָ וְנָתַתִּ֥י חַחִ֖ים בִּלְחָיֶ֑יךָ וְהוֹצֵאתִי֩ אוֹתְךָ֙ וְאֶת-כָּל-חֵילֶ֜ךָ סוּסִ֣ים וּפָרָשִׁ֗ים לְבֻשֵׁ֤י מִכְלוֹל֙ כֻּלָּ֔ם קָהָ֥ל רָב֙ צִנָּ֣ה וּמָגֵ֔ן תֹּפְשֵׂ֥י חֲרָב֖וֹת כֻּלָּֽם: וַאֲשַׁדְלִינָךְ וְאֶתֵּן שֵׁירִין עַל לִיסָתָךְ וְאַפֵּיק יָתָךְ וְיַת כָּל מַשִׁרְיָתָךְ סּוּסְוָן וּפָרָשִׁין לְבוּשֵׁי גְּמִיר כּוּלְהוֹן מַשִּׁרְיָן סַגִּיאִין דִּי מְזַיְנִין בַּעֲגִילִין וּתְרֵיסִין אֲחֲדֵי סַיְפִין כּוּלְהוֹן :

רש''י ושובבתיך . אעשה אותך שובב אנבו''יישיר בלע''ז כל ההולך בשרירות לבו נקרא שובב כמו ( ישעיה נ''ז ) וילך שובב בדרך לבו : ונתתי חחים בלחייך . דרך חיה להוציאה בחחים שבלחייה לפי שאינה רוצה לצאת גם אני אתן בלבך הרהורין ויצר המושך אותך מארצך לבא על ארץ ישראל :

(ה) פָּרַ֛ס כּ֥וּשׁ וּפ֖וּט אִתָּ֑ם כֻּלָּ֖ם מָגֵ֥ן וְכוֹבָֽע: פַּרְסָאֵי כּוּשָׁאֵי וּפוּטָאֵי עִמְּהוֹן כּוּלְהוֹן מְזַיְנִין בַּעֲגִילִין וְקוּלְסִין : (ו) גֹּ֚מֶר וְכָל-אֲגַפֶּ֔יהָ בֵּ֚ית תּֽוֹגַרְמָ֔ה יַרְכְּתֵ֥י צָפ֖וֹן וְאֶת-כָּל-אֲגַפָּ֑יו עַמִּ֥ים רַבִּ֖ים אִתָּֽךְ: גּוֹמֶר וְכָל מַשְׁרִיָּיתָהָא מְדִינַת גַּרְמַמְיָא סִפֵּי צִפּוּנָא וְיַת כָּל מַשִּׁרְיָתְהוֹן עַמְמִין סַגִּיאִין דִּי עִמָּךְ :

רש''י וכל אגפיה . כל סביביה :

(ז) הִכֹּן֙ וְהָכֵ֣ן לְךָ֔ אַתָּ֕ה וְכָל-קְהָלֶ֖ךָ הַנִּקְהָלִ֣ים עָלֶ֑יךָ וְהָיִ֥יתָ לָהֶ֖ם לְמִשְׁמָֽר: אִזְדַּרַז וְאַתְקֵין לָךְ אַתְּ וְכָל מַשִׁרְיָתָךְ דְּאִתְכְּנִישׁוּ עֲלָךְ וּתְהֵא לְהוֹן לְמַטָּרָא :

רש''י הכון והכן לך . הכון אותך והכן לך חיל אחרי' , הכון הזדמן : והיית להם למשמר . דרך המלכים לתת לב על חיילותיהם היאך יצאו ולהעמיד משמרות שלא יבא משחית על חילו בלילה :

כתובים - משלי - פרק י

(כ) כֶּ֣סֶף נִ֭בְחָר לְשׁ֣וֹן צַדִּ֑יק לֵ֖ב רְשָׁעִ֣ים כִּמְעָֽט: סָאמָא גַבְיָא לִשְׁנֵיהּ דְּצַדִיקָא וְלִבָּא דְרַשִּׁיעֵי מַחֲתָא :

רש''י כסף נבחר לשון צדיק . שיודע להוכיח : לב רשעים כמעט . שאיני שומע לתוכחת צדיק ומדרש רבי תנחומא אומר על עדו הנביא נאמר שקרא על המזבח בבית אל וירבעם אע''פ שיבשה ידו לא קבל תוכחה שנאמר חל נא את פני ה' אלהיך וגו' ( מ''א יג ) ולא אלהי ואומר ותשב ידו כבראשונה ( שם ) עומד ומקטיר לעבודת גלולים ואף בסוף כן :

(כא) שִׂפְתֵ֣י צַ֭דִּיק יִרְע֣וּ רַבִּ֑ים וֶֽ֝אֱוִילִ֗ים בַּחֲסַר-לֵ֥ב יָמֽוּתוּ: שִּׂפְוָתָא דְצַדִיקֵי רָעְיָן סַגִיאִי וְשַׁטְיֵי בַּחֲסִירוּת רַעְיָנָא יְמוּתוּן :

רש''י שפתי צדיק ירעו רבים וגו' . שרבים אוכלים בזכותו ובתפלתו :

(כב) בִּרְכַּ֣ת יְ֭הוָה הִ֣יא תַעֲשִׁ֑יר וְלֹֽא-יוֹסִ֖ף עֶ֣צֶב עִמָּֽהּ: בִּרְכְּתָא דֶאֱלָהָא הִיא מְעַתְּרָא וְלָא נוֹסֵף כֵּיבָא עִמָהּ :

רש''י ברכת ה' היא תעשיר , ולא יוסיף עצב עמה . אין צריך להתייגע להעשיר בו די בברכה מה שהוא מברכו :

(כג) כִּשְׂח֣וֹק לִ֭כְסִיל עֲשׂ֣וֹת זִמָּ֑ה וְ֝חָכְמָ֗ה לְאִ֣ישׁ תְּבוּנָֽה: כַּד גָּחַךְ סַכְלָא עָבַד עֲבִידְתָא וְחָכְמְתָא לְגַבְרָא דְמִתְבַּיֵן :

רש''י כשחוק לכסיל עשות זמה . עצת חטאים : וחכמה . כשחוק : לאיש תבונה . כלומר קלה היא בעיניו לעשות :

(כד) מְגוֹרַ֣ת רָ֭שָׁע הִ֣יא תְבוֹאֶ֑נּוּ וְתַאֲוַ֖ת צַדִּיקִ֣ים יִתֵּֽן: חֲרִיצוּתָא דְרַשִּׁיעָא הִיא אָתְיָא לֵיהּ וְרִגְגְתָא דְצַדִיקַיָא תִתְיְהֵב לְהוֹן :

רש''י מגורת רשע . מה שהוא ירא יבא לו דור הפלגה יראו ואמרו ( בראשית י ) פן נפוץ וסופן כתיב ויפץ ה' אותם משם ( שם ) : ותאות צדיקים יתן . מי שבידו ליתנה ( לתת ) :

(כה) כַּעֲב֣וֹר ס֭וּפָה וְאֵ֣ין רָשָׁ֑ע וְ֝צַדִּ֗יק יְס֣וֹד עוֹלָֽם: הֵיךְ דְּיֶעְבַּר עַלְעוּלָא הֵיכְנָא נֶעְבַּר רַשִּׁיעָא וְצַדִיקָא שִׁתְאֲסָיָא בְּעָלְמָא :

רש''י כעבור סופה ואין רשע . פתאום בא עברת רוח סערה נכרת הרשע ממקומו :

משנה בבא מציעא פרק א

א. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית, זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחֲלֹקוּ. זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי, הָאוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה חֲלָקִים, וְהָאוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי, יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵרְבִיעַ. זֶה נוֹטֵל שְׁלשָׁה חֲלָקִים, וְזֶה נוֹטֵל רְבִיעַ:

ברטנורה   (א) שנים אוחזין בטלית. בגמרא מוקי למתניתין כגון שאחד מהם תופס בחוטין שבשפת הבגד מצד זה, והאחד תופס בחוטין שבשפת הבגד מצד זה. אבל אם הם אדוקים בבגד עצמו, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקים בשוה, ובשבועה: זה אומר כולה שלי. אני קניתיה ולי מכרה המוכר ולא לך. והמוכר מכר לאחד מהם ולקח המעות משניהם, מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו, ואינו יודע מהי מדעתו ומהי בעל כרחיה. דאילו ידע והיה אומר לזה מכרתי, היה כאן עד אחד, והיה שכנגדו חייב שבועה דאורייתא להכחיש העד. עכשיו שאינו יודע, שניהם נשבעים שבועה זו האמורה במתניתין. ובדין הוא שיהיו חולקים בלא שבועה, אלא שתקנו חכמים שלא יטול שום אחד מהם אלא בשבועה, כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי היא. ואיצטריך תנא לאשמועינן בזה אומר אני מצאתיה דהיינו במציאה, ובזה אומר כולה שלי דהיינו מקח וממכר. אי תנא מציאה, הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורה התירא לאחוז בה שלא כדין, דאמר חבראי לאו מידי חסר בה איזיל ואתפוס ואפלוג בהדיה, אבל מקח וממכר דאי לא הוה צריך לה לא הוה מהדר אבתרה למזבנה, וזה שבא לחלוק עמו וליתן חצי דמיה שלא כדין מחסרו וליכא למימר דמורי התירא, אימא לא רמו רבנן שבועה עליה. ואי אשמועינן במקח וממכר, הוה אמינא מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי התירא ואמר חבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא, השתא דצריכה לדידי אשקליה אנא, וחבראי לטרח וליזיל ולזבין אחריתי, אבל מציאה דליכא למימר הכי, אימא לא. צריכא: ישבע שאין לו בה פחות מחציה. ואינו נשבע שכולה שלו כדקא טעין מעיקרא, דהא לא יהבי ליה כולה. ואי משתבע שחציה שלו כדקא יהבי ליה, הוה מרע ליה לדבוריה קמא דאמר כולה שלי. הלכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה, דמשמע הכי, כולה שלי כדקא אמינא מעיקרא, ולדבריכם שאין אתם מאמינים לי בכולה, שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה:

ב. הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד מַנְהִיג, זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוּת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחֲלֹקוּ. בִּזְמַן שֶׁהֵם מוֹדִים אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עֵדִים, חוֹלְקִים בְּלֹא שְׁבוּעָה:

ברטנורה   (ב) היו שנים רוכבים על גבי בהמה. הא קמשמע לן דרוכב קני, ואע''פ שאינו מנהיג שלא זזה הבהמה ממקומה: או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג. בזמן שרוכב מנענע ברגליו כי היכי דתיזיל הבהמה מחמתיה, הוא דשוים רוכב ומנהיג. ואם לא היה אלא רוכב בלבד, מנהיג קנה, רוכב לא קנה. ואם הודו או באו עדים אפילו לאחר שנפסק הדין עליהם שיחלוקו בשבועה, חולקים שלא בשבועה:

ג. הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ תְּנָה לִי, נְטָלָהּ וְאָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָהּ, זָכָה בָהּ. אִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לוֹ אָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָהּ תְּחִלָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם:

ברטנורה   (ג) אמר לחבירו תנה לי וכו'. אבל אמר זכה לי בה, קנה הרוכב, ואין המגביה יכול לומר אני זכיתי בה: לא אמר כלום. שקנאה זה שמשכה מיד חברו, וכל זמן שהיתה ביד המגביה הפקר היתה:

ד. רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְנָפַל עָלֶיהָ, וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ, זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה בָהּ. רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר מְצִיאָה, אַחַר צְבִי שָׁבוּר, אַחַר גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָרְחוּ, וְאָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי, זָכְתָה לוֹ. הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ גוֹזָלוֹת מַפְרִיחִין, וְאָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי, לֹא אָמַר כְּלוּם:

ברטנורה   (ד) זה שהחזיק בה זכה בה. ודוקא שהיתה המציאה ברשות הרבים, שאין ארבע אמות של אדם קונות לו ברה''ר לפיכך המחזיק בה זכה. אבל בסימטא שהיא שביל של יחיד, או בצדי רשות הרבים שאין רבים דוחקים שם, ארבע אמות של אדם קונות לו כל מציאה וכל הפקר שסמוך לו בארבע אמות, ואין אחר רשאי לתפסו. ותקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליתו לאינצויי: אחר צבי שבור. שאינו יכול לרוץ ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים, והוי כמציאה: זכתה לו. שדהו. והוא שעומד בצד שדהו, וכגון שיכול לרוץ אחריהן ומגיען קודם שיצאו משדהו:

ה. מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן כְּתֻבָּתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶן:

ברטנורה   (ה) הקטנים. כל שסמוך על שלחן אביו אפילו הוא גדול קרי ליה קטן ומציאתו לאביו משום איבה. והבת בין קטנה בין נערה מציאתה לאביה, דהתורה זיכתה כל שבח נעוריה לאביה: עבדו ושפחתו הכנענים. שהרי גופן קנוי לו. כדכתיב (ויקרא כ''ה) והתנחלתם אותם: מציאת אשתו. רבנן תקינו ליה משום איבה:

ו. מָצָא שְׁטָרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחֲרָיוּת נְכָסִים, לֹא יַחֲזִיר, שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן, אֵין בָּהֶן אַחֲרָיוּת נְכָסִים, יַחֲזִיר, שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יַחֲזִיר, מִפְּנֵי שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן:

ברטנורה   (ו) אחריות נכסים. שעבוד קרקעות שיגבה מהם: לא יחזיר. דחיישינן לפרעון ולקנוניא. שמא שטר פרוע הוא ומן הלוה נפל, והא דקא מודה לא פרעתי, עצה של רמאות היא ביניהם לטרוף את הלקוחות שלקחו ממנו קרקע שלא באחריות, ויחלקוה ביניהם: בין כך ובין כך לא יחזיר. דשטר שאין בו אחריות ממשעבדי נמי גבי, דאחריות טעות סופר הוא, וחיישינן לפרעון ולקנוניא. והלכה כחכמים. ודוקא בשטר שאין נזכר בו אחריות אמרו חכמים דטעות סופר הוא וגבי ממשעבדי כאילו היה האחריות כתוב בו. אבל אם פירש בשטר שאינו רוצה לקבל עליו אחריות, מודים חכמים דיחזיר, דהשתא ליכא למיחש לקנוניא:

ז. מָצָא גִטֵּי נָשִׁים, וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, דִּיָּתִיקִי, מַתָּנָה וְשׁוֹבָרִים, הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כְּתוּבִים הָיוּ וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא לִתְּנָם:

ברטנורה   (ז) דייתיקי. צוואת שכיב מרע. דא תהא למיקם ולהיות: ושוברים. שעושה מלוה ללוה שנפרע ממנו שטר חובו:

ח. מָצָא אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן, שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין, וּשְׁטָרֵי בֵרוּרִין, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר. מָצָא בַחֲפִיסָה אוֹ בִדְלֻסְקְמָא, תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת, אוֹ אֲגֻדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת, הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר. וְכַמָּה אֲגֻדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת. שְׁלשָׁה קְשׁוּרִין זֶה בָזֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֶחָד הַלּוֶֹה מִשְּׁלשָׁה, יַחֲזִיר לַלּוֶֹה, שְׁלשָׁה הַלּוִֹין מֵאֶחָד, יַחֲזִיר לַמַּלְוֶה. מָצָא שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתָיו וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה טִּיבוֹ, יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. אִם יֵשׁ עִמָּהֶן סִמְפּוֹנוֹת, יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁבַּסִמְפּוֹנוֹת:

ברטנורה   (ח) אגרות שום. ששמו בית דין נכסי לוה למלוה בחובו: ואגרות מזון. שקבל עליו לזון את בת אשתו. פירוש אחר, שימכרו מקרקע הבעל למזון האשה והבנות: ומיאונין. שכותבים בשטר בפנינו מיאנה פלונית בפלוני בעלה. ובקטנה שהשיאוה אמה ואחיה שאינה צריכה גט: שטרי בירורין. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד שידונו להם: מצא. שטרות: בחפיסה. חמת של עור קטנה: ודלוסקמא. כלי עור שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישם שלא יצטרכו לחפש אחריהם: ותכריך של שטרות. שלשה שטרות או יותר כרוכין זה בזה: ואגודה. מושכבים זה על זה, ארכו של זה על ארכו של זה: הרי זה יחזיר. דדבר שיש בו סימן הוא, שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי פלוני מצאת אותם. וכן תכריך ואגודה סימן הוא: אחד הלוה משלשה. אם שלשה שטרות של לוה אחד הן שלוה משלשה בני אדם. יחזירם המוצא ללוה, דודאי מידו נפלו, שאם מידם נפלו מי קבצם למקום אחד. ודוקא שהשטרות מקוימים בבית דין. אבל אם אינם מקוימים חיישינן דלמא לקיימינהו הוליכום שלשה המלוים אצל סופר הדיינים ונפלו מיד הסופר. ואין לחוש שמא לאחר שקיימו אותם נפלו מיד הסופר, דלא משהי איניש קיומיה בידא דספרא. ואם שלשה לוים הם, שלוו מאדם אחד. יחזירם המוצא למלוה שהדבר ידוע שממנו נפלו. ואם היו שלשתן כתיבת סופר אחד, חיישינן שמא מיד הסופר נפלו ולא לוו מעולם, ולפיכך לא יחזיר: מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו. אצלו. אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה, או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם: יהא מונח. בידו, ולא יחזיר לא לזה ולא לזה: ואם יש עמהן סמפון. המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו: יעשה מה שבסמפון. והשטר בחזקת פרוע. ואע''פ שהיה ראוי לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה לא ביד המלוה, אמרינן האמינו הלוה למלוה. ואמר למחר תנהו לי ושכח. והוא שמצא המלוה השטר הזה שנכתב עליו השובר, בין השטרות קרועים, אע''פ שלא נקרע:

גמרא בבא מציעא דף כ''ט ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן הַשּׁוֹאֵל סֵפֶר תּוֹרָה מֵחֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ לְאַחֵר פּוֹתְחוֹ וְקוֹרֵא בוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִלְמוֹד בּוֹ בַּתְּחִלָּה וְלֹא יִקְרא אַחֵר עִמּוֹ. וְכֵן הַמַּפְקִיד סֵפֶר אֵצֶל חֲבֵרוֹ גּוֹלְלוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ פּוֹתְחוֹ וְקוֹרֵא בוֹ אִם בִּשְׁבִילוֹ פְּתָחוֹ אָסוּר. סוּמְכוֹס אוֹמֵר בֶּחָדָשׁ שְׁלשִׁים יוֹם בְּיָשָׁן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אָמַר מָר הַשּׁוֹאֵל סֵפֶר תּוֹרָה מֵחֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ לְאַחֵר מָאי אִרְיָא סֵפֶר תּוֹרָה אֲפִילוּ כָּל מִילֵי נָמֵי דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כָּאן שָׁנָה רִבִּי אֵין הַשּׁוֹאֵל רַשָּׁאי לְהַשְׁאִיל וְאֵין הַשּׂוֹכֵר רַשָּׁאי לְהַשְׂכִּיר. סֵפֶר תּוֹרָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ מַהוּ דְתֵימָא נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ דְתַעֲבִיד מִצְוָה בְּמָמוֹנֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן. פּוֹתְחוֹ וְקוֹרֵא בוֹ פְּשִׁיטָא וְאֶלָּא לְמָאי שַׁיְילוּהָ מִינֵיהּ סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִלְמוֹד בּוֹ בַתְּחִלָּה. וְכֵן הַמַּפְקִיד סֵפֶר תּוֹרָה אֵצֶל חֲבֵירוֹ גוֹלְלוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ פּוֹתְחוֹ וְקוֹרֵא בוֹ מָאי עֲבִידְתֵּיהּ גַבָּהּ. וְתוּ אִם בִּשְׁבִילוֹ פּוֹתְחוֹ אָסוּר הָא אֲמַרְתְּ פּוֹתְחוֹ וְקוֹרֵא בוֹ. הָכִי קָאָמַר אִם כְּשֶׁהוּא גוֹלְלוֹ פּוֹתְחוֹ וְקוֹרֵא בוֹ מוּתָּר וְאִם בִּשְׁבִילוֹ פְּתָחוֹ אָסוּר. סוּמְכוֹס אוֹמֵר בֶּחָדָשׁ שְׁלשִׁים יוֹם בְּיָשָׁן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא אֶלָּא אֵימָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה שְׁלשִׁים יוֹם אֲבָל לֹא יִלְמוֹד בּוֹ בַּתְּחִלָּה וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ וּרְמִינְהִי לֹא יִקְרָא פָּרָשָׁה וְיִשְׁנֶה וְלֹא יִקְרָא בוֹ פָּרָשָׁה וִיתַרְגֵּם וְלֹא יִפְתַּח בּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלשָׁה דַפִּין וְלֹא יִקְרְאוּ בוֹ שְׁלשָׁה בְנֵי אָדָם בְּכֶרֶךְ אֶחָד הָא שְׁנַיִם קוֹרִין אָמַר אַבַּיֵי לֹא קַשְׁיָא כַּאן בְּעִנְיָן אֶחָד כַּאן בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים:

רש''י גוללו. בכל שנים עשר חדש פעם אחת: אם בשבילו פתחו. כולם מפרש לקמיה: מאי אריא ספר. שהוא נוח להתקלקל בטשטוש וקריע': כאן שנה רבי. במס' גיטין תנן השולח גט בארץ ישראל הרי זה משלחו ביד אחר ואם אמר לו טול חפץ פלוני הימנה לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואמר ר''ל עלה כאן שנה רבי במשנה זו למדנו רבי שסתם המשניות אין השואל רשאי וכו' דבכולהו שייך למימר אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר: מאי עבידתיה גבה. קס''ד לצורכו קאמר ולא לצורך ספר תורה דהא לצורך ס''ת תנא ליה גוללו כל שנים עשר חדש להכי פרכינן מאי עבידתי' דהאי גבי ספר תורה לקרות בו לצורך עצמו: אם כשהוא גוללו. להנאת ספר תורה פתחו וקרא בו מותר: בחדש שלשים יום. החדש ממהר להתעפש מן הישן: אימא אחד זה ואחד זה שלשים יום. מתניתין נמי דקתני קורא בהן אחת לשלשים יום ולא מפליג בין ישן לחדש רבי אליעזר בן יעקב היא: בענין אחד. בפרשה אחת אין קורין: בשני ענינים. זה בדף זה וזה בדף זה קורין דלא אתי לשמוטי מהדדי:

זוהר ויגש דף ר''ח ע''ב

תָּא חֲזֵי אֵלִיָּהוּ אָמַר הַגַּם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגוֹרֵר עִמָּהּ בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ וְכָל מַאן דְּזָן וּמְפַרְנֵס לְמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ וְכָל שֶׁכֵּן בְּיוֹמָא דְּכַפְנָא הָא אִתְאֲחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי וְגָרִים לֵיהּ חַיִּים וְלִבְנוֹי וְהָא אוֹקִימְנָא, וְהַשְׁתָּא אֵלִיָּהוּ אָמַר כָּל מַאן דְּקַיִּם נַפְשָׁא בְּעָלְמָא זָכֵי לֵיהּ חַיִּים וְזָכֵי לְאִתְאֲחָדָא בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי וְהַשְׁתָּא שָׁלְטָא אִילָנָא דְּמוֹתָא סִטְרָא דְּרָע עַל הָאַלְמָנָה דְּאַנְתְּ פָּקַדְתָּ לְמֵזָן לִי בְּגִין כָּךְ הֲרֵעוֹתָ (נ''א לָמָּה הֲרֵעוֹתָ), וְאִי תֵּימָא דְּרָע לָא אִתְעֲבִיד לְבַר נַשׁ מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, תָּא חֲזֵי בְּזִמְנָא דְּבַר נַשׁ אָזִיל לִימִינָא נְטִירוּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תָּדִיר לְגַבֵּיהּ וְלָא יָכִיל סִטְרָא אָחֳרָא לְשַׁלְּטָאָה עֲלֵיהּ וְהַאי רָע אִתְכַּפְיָא קַמֵּיהּ וְלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה, וְכֵיוָן דִּנְטִירָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעַבְּרָא מִנֵּיהּ בְּגִין דְּאִיהוּ אִתְדַבַּק בְּרָע כְּדֵין הַהוּא רָע כֵּיוָן דְּחָמֵי דְּלָאו עִמֵּיהּ נְטִירוּ, כְּדֵין שַׁלִּיט עֲלֵיהּ וְאָתֵי לְשֵׁיצָאָה לֵיהּ וּכְדֵין אִתְיָהִיב לֵיהּ רְשׁוּ וְנָטִיל נִשְׁמָתֵיהּ, מֹשֶׁה אָמַר לָמָּה הֲרֵעוֹתָ דְּאִתְיָהִיב לֵיהּ רְשׁוּ לְסִטְרָא דְּרָע לְמַשְׁלְטָא עֲלַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל לְמֶהֱוֵי בְּשִׁעְבּוּדָא דִּילֵיהּ, דָּבָר אַחֵר לָמָּה הֲרֵעוֹתָ דְּחָמָא כַּמָּה מִנְּהוֹן דַּהֲווּ מֵתִין וְאִתְמַסָרוּ בְּסִטְרָא דְּרָע, תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּטוֹב אִתְעָר דְּאִיהוּ יְמִינָא כָּל חִידוּ וְכָל בִּרְכָאָן מִשְׁתַּכְּחָן וְכֹלָּא בַּחֲשָׁאי אִיהוּ כְּמָה דְּאוֹקְמוּהָ דְּאָמְרֵי בּשׁכמל''ו בַּחֲשָׁאי וְרָזָא דָּא בְּגִין דְּאִיהוּ כְּדֵין יִחוּדָא כִּדְקָא חָזֵי:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, אֵלִיָּהוּ אָמַר, הַגַּם עַל הָאַלְמָנָה וְגוֹ': מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְאֵלִיָּהוּ, הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךְ. וְכָל מִי שֶׁזָּן וּמְפַרְנֵס, לְמִי שֶׁנִּצְרָךְ לוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן בִּימֵי רָעָב, הוּא מִתְאֲחֵד וְנֶאֱחָז בְּעֵץ הַחַיִּים, וְגוֹרֵם חַיִּים לְעַצְמוֹ וּלְבָנָיו. וּבֵאֲרוּהוּ, וְעַתָּה, אָמַר אֵלִיָּהוּ, כָּל מִי שֶׁמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ בָּעוֹלָם זוֹכֶה חַיִּים לְעַצְמוֹ, וְזוֹכֶה לְהִתְאָחֵד בְּעֵץ הַחַיִּים, וְעַתָּה שׁוֹלֵט עֵץ הַמָּוֶת, צַד הָרַע, עַל הָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר צִוִּיתָ אוֹתָהּ לְכַלְכְּלֵנִי. מִשּׁוּם זֶה אָמַר הֲרֵעוֹתָ. וְאִם תֹּאמַר, שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה רָע לָאָדָם מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בֹּא וּרְאֵה, בִּזְמָן שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ לַיָּמִין, שְׁמִירָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצֵאת לוֹ תָּמִיד, וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא אֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁלוֹט עָלָיו, וְרַע הַזֶה נִכְנָע לְפָנָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁלוֹט. וּמִתּוֹךְ שֶׁשְּׁמִירָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֻסָּר מִמֶּנּוּ אִם הוּא מִתְדַבֵּק בָּרָע, אָז רַע הַהוּא, כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁאֵין עִמּוֹ שְׁמִירָה, שׁוֹלֵט עָלָיו אָז וּבָא לְהַשְּׁמִידוֹ, וְאָז נִתָּן לוֹ רְשׁוּת וְנוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ. מֹשֶה אָמַר לָמָּה הֲרֵעוֹתָ: מִשּׁוּם שֶׁנִּתָּן רְשׁוּת לְצַד הָרַע לִשְׁלוֹט עַל יִשְׂרָאֵל, לִהְיוֹת תַּחַת הַשִּׁעְבּוּד שֶׁלּוֹ. פֵּרוּשׁ אַחֵר, עַל כֵּן אָמַר, לָמָּה הֲרֵעוֹתָ, כִּי רָאָה כַּמָּה מֵהֶם מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מֵתִים, וְנִמְסְרוּ בְּצַד הָרַע. בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁהַטּוֹב נִתְעוֹרֵר, שֶׁהוּא יָמִין, כָּל שִׂמְחָה וְכָל טוֹב וְכָל הַבְּרָכוֹת נִמְצָאוֹת, וְהַכֹּל הוּא בַּחֲשָׁאי, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּ, שֶׁאָמְרוּ בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, בַּחֲשָׁאי. וְסוֹד זֶה הוּא מִשּׁוּם, שֶׁאָז הוּא יִחוּד כָּרָאוּי.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פ''ב

א. אֵיזוֹ הִיא תְשׁוּבָה גְמוּרָה זֶה שֶׁבָּא בְיָדוֹ דָבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשַׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ וּפֵירַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ כֵּיצַד הֲרֵי שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵירָה וּלְאַחַר זְמַן נִתְיַיחֵד עִמָּהּ וְהוּא עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ בָּהּ וּבְכֹחַ גּוּפוֹ וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ וּפֵירַשׁ וְלֹא עָבַר זֶה בַּעַל תְּשׁוּבָה גְמוּרָה הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר (קהלת י''ב) וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ: ב. וְאִם לֹא שָׁב אֶלָּא בִּימֵי זִקְנוּתוֹ וּבָעֵת שֶׁאִי אֶפְשַׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָה תְשׁוּבָה מְעוּלָה מוֹעֶלֶת הִיא לוֹ וּבַעַל תְּשׁוּבָה הוּא. אֲפִילוּ עָבַר כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְשׁוּבָה בְּיוֹם מִיתָתוֹ וּמֵת בִּתְשׁוּבָתוֹ כָּל עֲוֹנוֹתָיו נִמְחָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (שם) עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחֱשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגֶּשֶׁם שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה מִכְּלַל שֶׁאִם זָכַר בּוֹרְאוֹ וְשָׁב קוֹדֶם שֶׁיָּמוּת נִסְלַח לוֹ: ג. וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה הוּא שֶׁיַּעֲזוֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וְיַסִּירֶנוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמוֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ''ה) יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְגוֹ' וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ל''א) כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְּתִּי וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע י''ד) וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ וְגוֹ' וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָינִים אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:

מוסר

מספר חרדים דף ע''א ע''א

בְּגַאֲוָה כְּתִיב (משלי ט''ז) תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּשַׁמְתָּא מָאן דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ הֲרֵי הוּא מְנוּדֶה מִן הַשָּׁמַיִם וּמִפִּי הָאֲמוֹרָאִים בְּכַעַס כְּתִיב (שמות ל''ד) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָךְ דְּהַכּוֹעֵס כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וְכָל מִינֵי גֵיהִנָּם שׁוֹלְטִים בּוֹ וְאָסוּר לְהִתְחַבֵּר עִם הַכַּעֲסָן וְנִטְמְאוּ כָּל רמ''ח אֵיבְרָיו וּפָרְחָה נַפְשׁוֹ וְנִכְנְסָה טוּמְאָה בִּמְקוֹמָהּ כִּדְאִיתָא בְּזוֹהַר רֵישׁ פָּרָשַׁת תְּצַוֶּה (ויקרא י''ט) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ וְהִיא שׁוֹרֶשׁ כָּל הָרָעוֹת. רְאֵה מַה שֶׁגָּרְמָה שִׂנְאַת יוֹסֵף לְאֶחָיו וְעַל שִׂנְאַת חִנָּם אָנוּ בְּגָלוּת הֶאָרוּךְ הַזֶּה מִכָּל הַגָּלִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּסִבַּת עֲבוֹדָה זָרָה גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים בְּבַיִת רִאשׁוֹן וּכְשֵׁם שֶׁוְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ כּוֹלֵל קִיּוּם כָּל הַתּוֹרָה כַּךְ הַשִׂנְאָה לְהֶפֶךְ לַעֲבוֹר עַל כָּל הַתּוֹרָה. (משלי ח) לֵב חוֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן שָׂנְאוּי מֵה' כְּדִכְתִיב (שם) שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְגוֹ' וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה קָשִׁים מֵעֲבֵירָה וְכָתַב רִבִּי אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא דִמְטַמֵּא הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה וְהִיא הֲכָנָה אֶל הָעֲבֵירָה כַּחֲרִישָׁה אֶל הַזְּרִיעָה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יַחֲשׁוֹב לַעֲשׂוֹת הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁל צִיּוּר וְהִרְהוּר וּמְצִיאוּת עֲבֵירָה פּוֹגֵם וּמַרְחִיק הָאָדָם מִבּוֹרְאוֹ וְעַל זֶה הִזְהִיר (במדבר ט''ז) וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם וַהֲרֵי הַמְהַרְהֵר דוֹמֶה לְמִי שֶׁנִּכְנַס בְּמָקוֹם מְטוּנָף וּמְטַנֵּף כָּל בְּגָדָיו הֲלֹא יֵבוֹשׁ לִיכָּנֵס לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ישעי' א') רַחֲצוּ הִזַכּוּ ה' יְטַהֲרֵנוּ וִיזַכֵּנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ:

ויגש יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ה) וְעַתָּ֣ה | אַל-תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל-יִ֨חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי-מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם: וּכְעַן לָא תִתְנַסְסוּן וְלָא יִתְקָף בְּעֵינֵיכוֹן אֲרֵי זַבִּנְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֲרֵי לְקַיָּמָא שַׁלְחַנִּי יְיָ קֳדָמֵיכוֹן:

רש''י למחיה. להיות לכם למחיה:

(ו) כִּי-זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָֽרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין-חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר: אֲרֵי דְנַן תַּרְתֵּין שְׁנִין כַּפְנָא בְּגוֹ אַרְעָא וְעוֹד חָמֵשׁ שְׁנִין דִּי לֵית זְרוֹעָא וַחֲצָדָא:

רש''י כי זה שנתיים הרעב. עברו משני הרעב:

(ז) וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַֽחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה: וְשַׁלְחַנִּי יְיָ קֳדָמֵיכוֹן לְשַׁוָּאָה לְכוֹן שְׁאָרָא בְּאַרְעָא וּלְקַיָּמָא לְכוֹן לְשֵׁיזָבָא רַבָּא: (ח) שלישי וְעַתָּ֗ה לֹֽא-אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכָל-בֵּית֔וֹ וּמשֵׁ֖ל בְּכָל-אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וּכְעַן לָא אַתּוּן שְׁלַחְתּוּן יָתִי הַלְכָא אֶלָּהֵן מִן קֳדָם יְיָ וְשַׁוְּיַנִי לְאַבָּא לְפַרְעֹה וּלְרִבּוֹן לְכָל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וְשַׁלִּיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רש''י לאב. לחבר ולפטרון [צום בשיטצער. פאטראן בלעז ???]: ועלו אל אבי. ארץ ישראל גבוה מכל הארצות:

(ט) מַֽהֲרוּ֘ וַֽעֲל֣וּ אֶל-אָבִי֒ וַֽאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יוֹסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכָל-מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַל-תַּֽעֲמֹֽד: אוֹחוּ וּסְקוֹ לְוַת אַבָּא וְתֵימְרוּן לֵהּ כִּדְנַן אֲמַר בְּרָךְ יוֹסֵף שַׁוְּיַנִי יְיָ לְרִבּוֹן לְכָל מִצְרָיִם חוּת לְוָתִי לָא תִתְעַכָּב:

נביאים - יחזקאל - פרק לח

(ח) מִיָּמִ֣ים רַבִּים֮ תִּפָּקֵד֒ בְּאַחֲרִ֨ית הַשָּׁנִ֜ים תָּב֣וֹא | אֶל-אֶ֣רֶץ | מְשׁוֹבֶ֣בֶת מֵחֶ֗רֶב מְקֻבֶּ֙צֶת֙ מֵעַמִּ֣ים רַבִּ֔ים עַ֚ל הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-הָי֥וּ לְחָרְבָּ֖ה תָּמִ֑יד וְהִיא֙ מֵעַמִּ֣ים הוּצָ֔אָה וְיָשְׁב֥וּ לָבֶ֖טַח כֻּלָּֽם: מִיּוֹמִין סַגִּיאִין תְּמַנֵּי מַשִׁרְיָתָךְ בְּסוֹף שְׁנַיָּא תְּהַךְ עַל אַרְעָא דְּתָבוּ עֲלָהּ מְקַטְלֵי חַרְבָּא דְּאִתְכַּנְּשׁוּ מֵעַמְמַיָּא סַגִּיאִין עַל טוּרֵי אַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל דַּהֲווֹ לְחוּרְבָּא תְּדִירָא וְאִינּוּן מִבֵּינֵי עַמְמַיָּא אִתְגְּלִיאוּ וְיָתִיבוּ לְרוֹחֲצָן כֻּלְּהוֹן :

רש''י מימים רבים תפקד . מימים רבים שחטאת לי תפקד עתה לפני לזכור עונותיך ולהשיב גמולך ואשיאך באחרית השנים לבא אל ארץ ישראל המשובבת מחרב ששבו יושביה מן הגולה אשר גלו שם ע''י חרב האויב : אשר היו לחרבה תמיד . זה שנים רבות וסמוך לבואך עליה' חזרו : והיא מעמים הוצאה . והיה לך לשום על לב שהיא מעמים הוצאה והמוציאה מן העמים לא יעזבנה בידך :

(ט) וְעָלִ֙יתָ֙ כַּשֹּׁאָ֣ה תָב֔וֹא כֶּעָנָ֛ן לְכַסּ֥וֹת הָאָ֖רֶץ תִּֽהְיֶ֑ה אַתָּה֙ וְכָל-אֲגַפֶּ֔יךָ וְעַמִּ֥ים רַבִּ֖ים אוֹתָֽךְ: וְתִסַק בְּאִתְרְגוּשָׁתָא תֵּיתֵי כַּעֲנָנָא דְּסַלֵיק וְחָפֵי יַת אַרְעָא תְּהֵי אַתְּ וְכָל מַשִׁרְיָתָךְ וַעֲמָמִין סַגִּיאִין דִּי עִמָּךְ :

רש''י כשואה . כחשך המכסה את הארץ , שואה ברואינ''ה בלע''ז :

(י) כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה וְהָיָ֣ה | בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יַעֲל֤וּ דְבָרִים֙ עַל-לְבָבֶ֔ךָ וְחָשַׁבְתָּ֖ מַחֲשֶׁ֥בֶת רָעָֽה: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים וִיהֵי בְּעִדָנָא הַהִיא יִסְּקוּן הִרְהוּרִין עַל לִבָּךְ וְתַחֲשִׁיב מַחְשְׁבָן בִּישָׁן :

רש''י יעלו דברים . יסקון הרהורין מחשבת רעה להלחם כנגדי :

(יא) וְאָמַרְתָּ֗ אֶֽעֱלֶה֙ עַל-אֶ֣רֶץ פְּרָז֔וֹת אָבוֹא֙ הַשֹּׁ֣קְטִ֔ים יֹשְׁבֵ֖י לָבֶ֑טַח כֻּלָּ֗ם יֹֽשְׁבִים֙ בְּאֵ֣ין חוֹמָ֔ה וּבְרִ֥יחַ וּדְלָתַ֖יִם אֵ֥ין לָהֶֽם: וְתֵימַר אֶסַּק עַל אַרְעָא דְּיָתְבִין שְׁלֵיוָא בְּקִרְוֵי פִּצְחַיָּא אֵיהַךְ עַל עַמָּא דְּשָׁקְטִין וּשְׁרָן לְרוֹחֲצָן כֻּלְּהוֹן יָתְבִין בְּלָא שׁוּרָא וְעָבְרִין וְדָשִּׁין לֵית לְהוֹן :

רש''י על ארץ פרזות . יושבי כפרים מאין חומה שבוטחים במעוזם ואינ' יראים להתאסף אל ערי מבצר : פרזות . כמו מערי הפרזי מאין חומה : אבוא . אל השוקטים ואראה מה הוא מבטחם :

(יב) לִשְׁלֹ֥ל שָׁלָ֖ל וְלָבֹ֣ז בַּ֑ז לְהָשִׁ֨יב יָדְךָ֜ עַל-חֳרָב֣וֹת נוֹשָׁבֹ֗ת וְאֶל-עַם֙ מְאֻסָּ֣ף מִגּוֹיִ֔ם עֹשֶׂה֙ מִקְנֶ֣ה וְקִנְיָ֔ן יֹשְׁבֵ֖י עַל-טַבּ֥וּר הָאָֽרֶץ: לְמֵיבַז בֵּיזָא וּלְמַעֲדֵּי עֲדָאָה לְכַנְשֵׁי מַשִׁרְיָתָךְ עַל חָרְבָתָא דְּאִתְיַתְבָא וְעַל עַמָּא דְּאִתְכַּנְשׁוּן מִבֵּינֵי עַמְמַיָּא דְּאַצְלָחוּ בְּנִכְסִין וְקִנְיָנִין יָתְבִין עַל תּוּקְפָא דְאַרְעָא :

רש''י להשיב ידך על חרבות נושבות . להשחית שנית את הערים שהיו חורבות עד הנה ועכשיו נתיישבו : ואל עם מאוסף . מעמים העושים עתה מקנה וקניין : על טבור הארץ . על גובה וחוזק הארץ כטבור זה שהוא אמצעי של אדם ומשופע מכל צדדיו :

כתובים - משלי - פרק י

(כו) כַּחֹ֤מֶץ | לַשִּׁנַּ֗יִם וְכֶעָשָׁ֥ן לָעֵינָ֑יִם כֵּ֥ן הֶ֝עָצֵ֗ל לְשֹׁלְחָֽיו: הֵיךְ חוּמְצָא לְשִׁנֵּי וְכִתְנָנָא לְעַינֵי הֵיכְנָא שְׁלִיחָא עַטְלָא לִמְשַׁלְּחוֹי : (כז) יִרְאַ֣ת יְ֭הוָה תּוֹסִ֣יף יָמִ֑ים וּשְׁנ֖וֹת רְשָׁעִ֣ים תִּקְצֹֽרְנָה: דְּחַלְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא תוֹסֵף יוֹמָתָא וּשְׁנֵי דְרַשִּׁיעֵי נִזְעֲרָן : (כח) תּוֹחֶ֣לֶת צַדִּיקִ֣ים שִׂמְחָ֑ה וְתִקְוַ֖ת רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד: סִבְרְהוֹן דְּצַדִיקֵי חֶדְוְתָא וְסִבְרָא דְרַשִּׁיעֵי נֵאבַד :

רש''י תוחלת צדיקים שמחה . סופה מתקיימת ושמחים : ותקות רשעים תאבד . כי לא תבא :

(כט) מָע֣וֹז לַ֭תֹּם דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֑ה וּ֝מְחִתָּ֗ה לְפֹ֣עֲלֵי אָֽוֶן: מַעְשְׁנָא לִתְמִימֵי אוֹרְחֵיהּ דֶּאֱלָהָא וְשֵׁצְיָא נֶהֱוֵי לְאִלֵין דְּעָבְדִין עַוְתָא :

רש''י מעוז לתום דרך ה' ומחתה . היא לפועלי און . שאינן הולכין בה והיא נפרעת מהם :

(ל) צַדִּ֣יק לְעוֹלָ֣ם בַּל-יִמּ֑וֹט וּ֝רְשָׁעִ֗ים לֹ֣א יִשְׁכְּנוּ-אָֽרֶץ: צַדִיק לַעֲלָם לָא נְזוּעַ וְרַשִּׁיעֵי לָא יִתְוַעֲדוּן בְּאַרְעָא :

רש''י צדיק לעולם בל ימוט . כשהוא מט אין מוטתו מוטת עולם כי יפול וקם :

משנה זבחים פרק יא

א. דַּם חַטָּאת שֶׁנִּתַּז עַל הַבֶּגֶד, הֲרֵי זֶה טָעוּן כִּבּוּס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בַנֶּאֱכָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו), בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ תֵּאָכֵל. אֶחָד הַנֶּאֱכֶלֶת וְאֶחָד הַפְּנִימִית טְעוּנוֹת כִּבּוּס, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) תּוֹרַת הַחַטָּאת, תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַחַטָּאוֹת:

ברטנורה   (א) דם חטאת טעון כבוס. כדכתיב (ויקרא ז) ואשר יזה מדמה וגו' תכבס במקום קדוש: שנאמר במקום קדוש תאכל. בההוא ענינא כתיב: ואחד הפנימית. שדמן טעון הזיה בפנים שאינן נאכלות: שנאמר תורת החטאת. ברישא דההוא ענינא כתיב: תורה אחת לכל החטאות. ודוקא חטאת בהמה. אבל דם חטאת העוף אינו טעון כבוס, דבההוא ענינא תשחט החטאת כתיב, פרט לחטאת העוף שאינה נשחטת:

ב. חַטָּאת פְּסוּלָה אֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּבּוּס, בֵּין שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶר, בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶר. אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶר, שֶׁלָּנָה, וְשֶׁנִּטְמְאָה, וְשֶׁיָּצְאָה. וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר, שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִין (וְזָרְקוּ) אֶת דָּמָה:

ברטנורה   (ב) אין דמה טעון כבוס. דכתיב אשר יזה מדמה, מדם כשרה ולא מדם פסולה: שעת הכושר. לזריקה: שלנה. שלן דמה: ושקבלו פסולין. גרסינן. ולא גרסינן ושזרקו. דהא אפילו חטאת כשרה שניתז מדמה על גבי הבגד לאחר זריקת הדם אינו טעון כיבוס, כדאמרינן אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה:

ג. נִתַּז מִן הַצָוָּאר עַל הַבֶּגֶד, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. מִן הַקֶּרֶן וּמִן הַיְסוֹד, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. נִשְׁפַּךְ עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. (אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס) אֶלָּא הַדָּם שֶׁנִּתְקַבֵּל בְּכֶלִי וְרָאוּי לְהַזָּיָה. נִתַּז עַל הָעוֹר עַד שֶׁלֹּא הֻפְשַׁט, אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. מִשֶּׁהֻפְשַׁט, טָעוּן כִּבּוּס, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִשֶּׁהֻפְשַׁט אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. (אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס) אֶלָּא מְקוֹם הַדָּם, וְדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה, וְרָאוּי לְכִבּוּס:

ברטנורה   (ג) נתז מן הצואר. של בהמה: על הבגד אינו טעון כבוס. דכתיב אשר יזה, לא אמרתי אלא בראוי להזאה: מן הקרן. של מזבח: ומן היסוד. מן השיריים הראויים לישפך על היסוד ואע''פ שלא נשפכו עדיין, דמאחר שנתן מתן דמה אין שיריים טעונים כבוס, דכתיב אשר יזה, פרט לזה שכבר הוזה מדמה: אלא הדם שנתקבל בכלי. מה טעם קאמר, מה טעם נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כבוס, לפי שאין טעון כבוס אלא הדם שנתקבל בכלי: וראוי להזאה. למעוטי קבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה ואחר כך ערבן, דלא קדשי ואין טעונים כבוס: עד שלא הופשט אין טעון כבוס. דכתיב על הבגד, מה בגד הראוי לקבל טומאה, דאין לך בגד קטן ששמו בגד שאינו ראוי לקבל טומאה אם חשב עליו לכלי כמות שהוא, אף כל הראוי לקבל טומאה, ועד שלא הופשט אינו ראוי לקבל טומאה, אבל משהופשט הוי ראוי לקבל טומאה אם חשב עליו לעשות אותו מכסה למרכבה או לכסות בו את המטה ואינו צריך קיצוע: אף משהופשט. כל זמן שלא נתקן להיות כלי: אין טעון כבוס. דבעינן דבר המקבל טומאה שאין מחוסר אפילו מחשבה: אלא מקום הדם. ולא כל הבגד: וראוי לקבל טומאה. ואע''פ שמחוסר מחשבה. ובלבד שלא יהא מחוסר מלאכה. וסתמא כר' יהודה. וכן הלכה: וראוי לכבוס. למעוטי כלי עץ דאע''ג דמקבל טומאה הוא, אינו ראוי לכבוס, דבר גרידה הוא ולא בר כבוס:

ד. אֶחָד הַבֶּגֶד וְאֶחָד הַשַּׂק וְאֶחָד הָעוֹר, טְעוּנִין כִּבּוּס בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. וּשְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. וּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בִּכְלִי נְחשֶׁת, בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. זֶה חֹמֶר בַּחַטָּאת מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים:

ברטנורה   (ד) במקום קדוש. בעזרה: ושבירת כלי חרס במקום קדוש. דבתר דכתיב תכבס במקום קדוש, כתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, אתקש שבירת כלי חרס לכבוס, מה כבוס במקום קדוש, אף שבירת כלי חרס במקום קדוש: זה חומר. אכבוס קאי:

ה. בֶּגֶד שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, קוֹרְעוֹ, וְנִכְנָס וּמְכַבְּסוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. כְּלִי חֶרֶס שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, נוֹקְבוֹ, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹש:

ברטנורה   (ה) בגד. שנתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לקלעים: נטמא חוץ לקלעים. לאחר שיצא. ואי אפשר להכניס טומאה לעזרה: קורעו. ברובו. וטהור מטומאה: ונכנס ומכבסו במקום קדוש. ואע''ג דבגד שנטמא וקרעו ברובו עדיין הוא בטומאתו מדרבנן עד שלא ישאר בחבורו כדי רוחב סודר, הכא שרי להכניסו לעזרה כדי לקיים בו מצות כבוס, כיון דמדאורייתא כשנקרע רובו טהור: נוקבו. לטהרו מטומאתו. ודוקא נקב כשיעור שורש קטן דבזה טהר מטומאתו ועדיין כלי הוא ומקיים בו מצות שבירה במקדש. אבל אם ניקב נקב גדול, דיצא מתורת כלי, שוב אינו נכנס ושוברו, דרחמנא אמר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, בשעת שבירה יהיה כלי, והאי בשעת שבירה לא הוי כלי:

ו. כְּלִי נְחשֶׁת שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, פּוֹחֲתוֹ, וְנִכְנָס וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ:

ברטנורה   (ו) פוחתו. דכלי מתכת אינו טהור מטומאתו בנקב כל שהוא, אלא בנקב גדול. ומיהו, אחר שפחתו, מקיש עליו בקורנס ומחברו, כדי שיחזור שם כלי עליו, דבשעת מריקה צריך שיהיה כלי:

ז. אֶחָד שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ וְאֶחָד שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ, אֶחָד קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֶחָד קָדָשִׁים קַלִּים, טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדָשִׁים קַלִּים אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אִם בִּשֵּׁל בּוֹ מִתְּחִלַּת הָרֶגֶל, יְבַשֵּׁל בּוֹ (אֶת) כָּל הָרָגֶל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים (עַד) זְמַן אֲכִילָה, מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. מְרִיקָה כִּמְרִיקַת הַכּוֹס, וּשְׁטִיפָה כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס. מְרִיקָה (בַּחַמִּין) וּשְׁטִיפָה בַּצוֹנֵן. וְהַשְּׁפוּד וְהָאַסְכְּלָא מַגְעִילָן (בַּחַמִּין):

ברטנורה   (ז) ואחד שעירה לתוכו רותח. מדכתיב (ויקרא ז) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר, דסמך ישבר אצל בו, ולא כתיב ואם בכלי חרש תבושל ישבר, למדרש אם נבלע בו מכל מקום ישבר: קדשים קלים אינן טעונים מריקה ושטיפה. מודה ר' שמעון דבעו הגעלה ברותחין, שהרי הטעם הבלוע נעשה נותר ופולטו לאחר זמן בהיתר אם לא יגעילנו. ומתורת מריקה ושטיפה הוא דממעט ר' שמעון לקדשים קלים. דמריקה ושטיפה דקדשי קדשים צריך שיהיה במים ולא ביין ולא במזוג, ואם בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי, וצריכים מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ואילו קדשים קלים לר' שמעון מגעילן אפילו ביין ואפילו במזוג רותחים, דלא קפדינא אלא להגעיל איסור הנבלע, ואין צריך להגעיל אלא מקום הבשול בלבד, ואחר ההגעלה אין צריך שטיפה בצונן, דכל הנך גזירת הכתוב נינהו בחטאת ובקדשי קדשים, ולא בקדשים קלים. ואין הלכה כר' שמעון. דדוקא תרומה ממעטינן מכל הני דאמרן, דכתיב יאכל אותה, ותניא, אותה פרט לתרומה שאין לה תורת מריקה ושטיפה כקדשים. אבל קדשים קלים שוין הן לקדשי קדשים לכל תורת מריקה ושטיפה. ובפירוש מריקה ושטיפה נחלקו תנאים בברייתא, יש שאומר מריקה הגעלה בחמין ושטיפה בצונן. ויש מי שאומר מריקה ושטיפה שתיהן בצונן לבתר הגעלה, כדתנן לקמן בסמוך אלא שמריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס, שזה מבחוץ וזה מבפנים, כלומר שטיפה מבחוץ ומריקה מבפנים. והלכה כדברי האומר מריקה בחמין ושטיפה בצונן: יבשל בו (את) כל הרגל. בלא מריקה ושטיפה. ולבסוף ימרוק וישטוף. לפי שכל יום נעשה גיעול לחבירו. דמתוך ששלמים מרובים ברגל, אין בלוע שלהן נעשה נותר, שהרי זמן שלמים לשני ימים, וכי מבשל ביה שלמים האידנא והדר מבשל ביה שלמים למחר משלמים שנשחטו ביום המחרת, פולט מה שבלע אתמול ובולע מן האחרונות, נמצא שאינו בא לידי נותר: וחכמים אומרים עד זמן אכילה. שלא יהיה בין סוף הבשול לתחלת מריקה ושטיפה אלא זמן אכילה בלבד ולא יותר מזה, דכתיב ומורק ושוטף, וכתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה, ולמה סמכן הכתוב, לומר לך שממתין זמן אכילה בלבד והדר עביד ליה מריקה ושטיפה בו ביום מיד. והלכה כחכמים: האסכלא. גראדיל''א בלע''ז. והיא עשויה כעין שבכה וצולין עליו צלי: מגעילן. בחמין:

ח. בִּשֵּׁל בּוֹ קָדָשִׁים וְחֻלִּין, אוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים, אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי הַקַּלִּים נֶאֱכָלִין כַּחֲמוּרִין, וְאֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, וְאֵינָם פּוֹסְלִין בְּמַגָּע. רָקִיק שֶׁנָּגַע בְּרָקִיק, וַחֲתִיכָה בַּחֲתִיכָה, לֹא כָל הָרְקִיקִין וְלֹא כָל הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרִין. אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מְקוֹם שֶׁבָּלָע:

ברטנורה   (ח) הרי הקלים נאכלים כחמורים ואינן טעונין מריקה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלים נאכלים כחמורים לפנים מן הקלעים ליום ולילה וטעונים מריקה ושטיפה ופוסלים במגע. אין בהם בנותן טעם אין הקלים נאכלים כחמורים ואין בהן מריקה ושטיפה ואין פוסלים במגע. ומתניתין ר' שמעון היא דאמר קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה, הלכך כשלא נתנו טעם קדשי קדשים בקדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה: רקיק. פסול שנגע ברקיק כשר, ובלע הכשר מן הפסול:

גמרא זבחים דף קט''ו ע''ב

תַּנְיָא (שמות יט) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר זוּ פְּרִישׁוּת בְּכוֹרוֹת. רִבִּי אוֹמֵר זוּ פְּרִישׁוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זוּ פְּרִישׁוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא הַיְינוּ דִּכְתִיב (ויקרא י') הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרוֹבַי אֶקָּדֵשׁ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוּ פְּרִישׁוּת בְּכוֹרוֹת. הֵיכָא רְמִיזָא דִּכְתִיב (שמות כג) וְנוֹדַעְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבוֹדִי אַל תִּקְרֵי בִּכְבוֹדִי אֶלָּא בִּמְכוּבָּדַי. דָּבָר זֶה רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶה וְלֹא יָדַע עַד שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן. כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אָמַר לוֹ. אַהֲרֹן אָחִי לֹא מֵתוּ בָנֶיךָ אֶלָּא לְהַקְדִּישׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּיוָן שֶׁיָּדַע אַהֲרֹן שֶׁבָּנָיו יְדוּעֵי מָקוֹם הֵן שָׁתַק וְקִבֵּל שָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י) וַיִּדּוֹם אַהֲרֹן וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (תהלים לז) דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמַּפִּיל לָךְ חֲלָלִים חֲלָלִים אַתָּה שְׁתוֹק. וְכֵן בִּשְׁלֹמֹה הוּא אוֹמֵר (קהלת ג') עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר פְּעָמִים שֶׁשּׁוֹתֵק וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַשְּׁתִיקָה וּפְעָמִים שֶׁמְּדַבֵּר וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַדִּבּוּר וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מָאי דִּכְתִיב (תהלים סח) נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אַל תִּקְרֵי מִמִּקְדָשֶׁיךָ אֶלָּא מִמְּקוּדָשֶׁיךָ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּין בִּקְדוֹשָׁיו מִתְיָרֵא וּמִתְעַלֶּה וּמִתְהַלָּל:

רש''י זו פרישות בכורות. הזהיר את הבכורות להפריש מן ההר: זו פרישות נדב ואביהוא. כלומר לא נקראו בכורות כהנים אלא מי הן הכהנים הנגשים שהוזהרו כאן לפרוש מן ההר זה נדב ואביהוא שנעשו בסיני כהנים והן הכהנים הנגשים אל ה' להקריב קרבנות: היינו דכתיב. כשמתו נדב ואביהוא הוא אשר דבר וגו' כדקאמר בסיני פן יפרוץ בהם ה' וכיון שלא הוזהרו לפרוש מן ההיכל בהקמת המשכן פרץ בהם: אלא למאן דאמר זו פרישות בכורות. היכא רמיזא. הכי גרסינן ולא גרסינן פרישת נדב ואביהוא: היכא רמיזא. מיתת נדב ואביהוא היכא רמזה למשה קודם לכן דקאמר הוא אשר דבר: ונקדש בכבודי. נאמרה לו למשה ביום שנצטווה על מלאכת המשכן ורמז לו שביום שישרה שכינתו על הבית יתקדש בכבודו ולא נרמז להבין מה הוא עד שמתו. אלא להתקדש כבוד של מקום עליהם להודיע שהוא נורא על יראיו ומיודעיו וזהו אשר דבר אלי ביום שנצטויתי על המשכן ונקדש בכבודי באותם הנכבדים וקרובים לי אקדש: שנאמר וידום אהרן. הרי ששתק וקבל השכר מפ' בב''ר שמתוך כך זכה ונתייחד אליו הדיבור שנאמר אחרי אותו ענין פ' שתויי יין ולא הוזכר באותו דיבור משה אלא אהרן: נורא אלהי' ממקדשיך. אלהים זו מדת הדין אימתי הוא נורא על ידי שהוא עושה דין במקודשיו:

זוהר ויגש דף רי''א ע''ב

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב וַיְּבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה אָמַר רַבִּי יוֹסֵי פַּרְעֹה אַף עַל גַּב דְּאוֹקְמוּהָ בְּרָזָא אוֹחָרָא סָמַךְ דְּקָא סָמְכֵינָן בְּעָלְמָא אֲבָל תָּא חֲזֵי (שיר א) לְסוּסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי, תָּא חֲזֵי אִית רְתִיכִין לִשְׂמָאלָא בְּרָזָא דְּסִטְרָא אָחֳרָא וְאִית רְתִיכִין לִימִינָא בְּרָזָא דִּלְעֵילָא דִּקְדֻשָּׁה וְאִלֵּין לָקֳבֵל אִלֵּין אִלֵּין דְּרַחֲמֵי וְאִלֵּין דְּדִינָא, וְכַד קב''ה עָבַד דִּינָא בְּמִצְרָאֵי כָּל דִּינָא דְּעָבִיד כְּהַהוּא גַּוְנָא דְּאִנּוּן רְתִיכִין מַמָּשׁ וּכְגַוְנָא דִּילֵיהּ דְּהַהוּא סִטְרָא מַמָּשׁ מַה הַהוּא סִטְרָא (מַמָּשׁ) קָטִיל וְאַפִּיק נִשְׁמָתִין אוֹף קב''ה עָבִיד בְּהַהוּא גַּוְנָא מַמָּשׁ דִּכְתִיב (שמות י''ג) וַיַּהֲרוֹג יְיָ כָל בְּכוֹר וְכֵן כֹּלָּא בְּמִצְרָיִם בְּהַהוּא גַּוְנָא מַמָּשׁ וּבְגִין כָּךְ דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי כְּגַוְנָא דִּילָהּ מַמָּשׁ לְקַטָלָא דִּכְתִיב כִּי אֲנִי יְיָ אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר, וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי מַה כְּתִיב (ישעיה ס''ג) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה וְגוֹ', תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֶרֶץ גּוֹשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, וַיֵּאָחֲזוּ בָּהּ אַחֲסַנְתְּ עָלְמִין וַיֵּאָחֲזוּ בָּהּ דְּהָא לְהוֹן אִתְחֲזֵי כְּמָה דְּאוֹקְמוּהָ (ד''א ל''ג אָמַר רַבִּי יוֹסֵי) וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, וַדַּאי דְּהָא צַעֲרָא לָא שָׁרָאת בְּהוּ וְקַיְּמוּ בְּתַפְנוּקֵי עָלְמָא וּבְגִין כָּךְ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, בילא''ו:

תרגום הזוהר בֹּא וּרְאֵה, מַה כָּתוּב, וַיְּבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, פַּרְעֹה, אַף עַל פִּי שֶׁבֵּאֲרוּהוּ בְּסוֹד אַחֵר, סְמָךְ הוּא שֶׁאָנוּ סוֹמְכִים, אָמְנָם לְפִי הַפְּשָׁט הוּא קְלִפָּה רָעָה. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה, לְסוּסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, יֵשׁ מֶרְכָּבוֹת לַשְּׂמֹאל בְּסוֹד הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וְיֵשׁ מֶרְכָּבוֹת לַיָּמִין, בְּסוֹד שֶׁלְּמַעְלָה בַּקְּדֻשָּׁה, וְאֵלּוּ לְעֻמָּת אֵלּוּ, אֵלּוּ שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה הֵן שֶׁל רַחֲמִים, וְאֵלּוּ שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא, הֵן שֶׁל דִּין. וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּין בְּמִצְרַיִם, כָּל דִּין שֶׁעָשָׂה, הָיָה מַמָּשׁ בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁל אֵלּוּ הַמֶּרְכָּבוֹת שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וּבְאוֹתוֹ אוֹפֶן שֶׁל אוֹתוֹ הַצַד מַמָּשׁ, מַה צָד הַהוּא הוֹרֵג וּמוֹצִיא נְשָׁמוֹת, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה בְּאוֹתוֹ אוֹפֶן מַמָּשׁ, שֶׁכָּתוּב, (שמות י''ג) וַיַּהֲרֹג ה' כָל בְּכוֹר, וְכֵן הַכֹּל מַה שֶּׁעָשָׂה בְּמִצְרַיִם, הָיָה בְּאוֹתוֹ אוֹפֶן מַמָּשׁ, וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי, כַּדֶּרֶךְ שֶׁלָּהּ מַמָּשׁ, לַהֲרֹג, שֶׁכָּתוּב, (שמות ט''ו) כִּי אֲנִי ה', אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר. וּלְעָתִיד לָבֹא מַה כָּתוּב, (ישעיה ס''ג) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, מַה כָּתוּב, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶן וְגוֹ'. וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, פֵּרוּשׁוֹ אֲחֻזַּת עוֹלָם. וַיֵּאָחֲזוּ בָּהּ, כִּי לָהֶם רָאוּי לְהֶאַחֵז בָּהּ וְלֹא לַמִּצְרִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ. וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, כִּי וַדַּאי, שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם צַעַר וְנִמְצְאוּ בְּתַפְנוּקֵי מְלָכִים, כָּל עוֹד שֶׁהַשְּׁבָטִים הָיוּ בַּחַיִּים, וּמִשּׁוּם זֶה וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פרק ב'

א. כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים וְלֹא גָמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזוֹב הֲרֵי הוּא דוֹמֶה לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לוֹ עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי כח) וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחָם. וְצָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַחֵטְא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב) אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חַטָּאָה גְדוֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: ב. מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי ה' בִּבְכִי ובְתַחֲנוּנִים וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ כְּלוֹמַר אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים. וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כּוּלָן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָיו ושְׁפַל רוּחַ: ג. וּשְׁבַח גָּדוֹל לְשָׁב שֶׁיִּתְוַדֶּה בָּרַבִּים וְיוֹדִיעַ פְּשָׁעָיו לָהֶם וּמְגַלֶּה עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵירוֹ לַאֲחֵרִים וְאוֹמֵר לָהֶם אָמְנָם חָטָאתִי לִפְלוֹנִי וְעָשִׂיתִי לוֹ כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵינִי הַיּוֹם שָׁב וּמִתְנַחֵם וְכָל הַמִּתְגָּאֶה וְאֵינוֹ מוֹדִיעַ אֶלָּא מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו אֵין תְּשׁוּבָתוֹ גְּמוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח) מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ:

מוסר

מספר חרדים דף ע''א ע''א

לֵב חוֹשֵׁב בְּעִנְיָינֵי גוּפוֹ בְּעֵת תְּפִלָּה אוֹ חֲזָרַת שְׁלִיחַ צִבּוּר גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא וְעָלָיו נֶאֱמַר (שמואל א' ב') וּבוֹזַי יֵקָלּוּ כִּדְאִיתָא בְזוֹהַר שֶׁאֵין לָךְ בּוֹזֶה שְׁמוֹ גָדוֹל מִזֶּה שֶׁהֲרֵי לִפְנֵי מֶלֶךְ וַאֲפִילוּ לִפְנֵי אֶחָד מִשָּׂרָיו בְּרַעַשׁ וָרַעַד אָדָם עוֹמֵד וְיָרֵא פֶּן יִלָּכֵד בִּדְבָרָיו כִּי חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְכָל שֶׁכֵּן חֲמַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲפִילוּ משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיָה יָרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט') כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה וְעוֹד עֲוֹנוֹ גָדוֹל שֶׁהֲרֵי הֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ שֶׁאָמַר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם שֶׁהִיא הָעֲבוֹדָה שֶׁבְּלֵב זוּ הַתְּפִלָּה וַהֲרֵי לְבָבוֹ פּוֹנֶה מֵעִם ה' לְתַעְתּוּעֵי מַחֲשָׁבוֹת יֹאמַר ה' עָלָיו (ירמי' ב') אוֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחֲצוֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים וְגוֹ' וּכְתִיב (שם י''ב) קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם וּכְתִיב (מלאכי א') בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רָחַק מִמֶּנִּי וּכְתִיב (ישעי' כ''ט) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי שֶׁקָּרָאנוּ בַּתְּפִלָה אָב הָרַחֲמָן שְׁמַע קוֹלֵנוּ וּבְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח לְעָבְדוֹ בִּרְחִימוּ כְּאָב וּבִדְחִילוּ כְּאָדוֹן:

ויגש ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(י) וְיָֽשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ-גּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרוֹב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ וְצֹֽאנְךָ֥ וּבְקָֽרְךָ֖ וְכָל-אֲשֶׁר-לָֽךְ: וְתֵתֵב בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וּתְהֵי קָרִיב לִי אַתְּ וּבְנָיךְ וּבְנֵי בְנָיךְ וְעָנָךְ וְתוֹרָךְ וְכָל דִּי לָךְ: (יא) וְכִלְכַּלְתִּ֤י אֹֽתְךָ֙ שָׁ֔ם כִּי-ע֛וֹד חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים רָעָ֑ב פֶּן-תִּוָּרֵ֛שׁ אַתָּ֥ה וּבֵֽיתְךָ֖ וְכָל-אֲשֶׁר-לָֽךְ: וְאֵזוּן יָתָךְ תַּמָּן אֲרֵי עוֹד חֲמֵשׁ שְׁנִין כַּפְנָא דִּלְמָא תִתְמַסְכַּן אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ וְכָל דִּי לָךְ:

רש''י פן תורש. דלמא תתמסכן, לשון מוריש ומעשיר:

(יב) וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי-פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם: וְהָא עֵינֵיכוֹן חֲזָן וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין אֲרֵי בְלִישַׁנְכוֹן אֲנָא מְמַלֵּל עִמְּכוֹן:

רש''י והנה עיניכם רואות. בכבודי ושאני אחיכם ושאני מהול ככם. ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש (בבראשית רבה): ועיני אחי בנימין. (מגילה יז) השוה את כולם יחד לומר שכשם שאין לי שנאה על בנימין אחי שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי שנאה עליכם:

(יג) וְהִגַּדְתֶּ֣ם לְאָבִ֗י אֶת-כָּל-כְּבוֹדִי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֑ם וּמִֽהַרְתֶּ֛ם וְהֽוֹרַדְתֶּ֥ם אֶת-אָבִ֖י הֵֽנָּה: וּתְחַווּן לְאַבָּא יָת כָּל יְקָרִי בְּמִצְרַיִם וְיָת כָּל דִּי חֲזֵיתוּן וְתוֹחוּן וְתַחֲתוּן יָת אַבָּא הָכָא: (יד) וַיִּפֹּ֛ל עַל-צַוְּארֵ֥י בִנְיָֽמִן-אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִ֨נְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל-צַוָּארָֽיו: וּנְפַל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אֲחוּהִי וּבְכָא וּבִנְיָמִן בְּכָא עַל צַוְּארֵהּ:

רש''י ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. על שני מקדשות שעתידים להיות בחלקו של בנימין וסופן להיחרב:

(טו) וַיְנַשֵּׁ֥ק לְכָל-אֶחָ֖יו וַיֵּ֣בְךְּ עֲלֵהֶ֑ם וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן דִּבְּר֥וּ אֶחָ֖יו אִתּֽוֹ: וּנְשַׁק לְכָל אֲחוֹהִי וּבְכָא עֲלֵיהוֹן וּבָתַר כֵּן מַלִּילוּ אֲחוֹהִי עִמֵּהּ:

רש''י ואחרי כן. מאחר שראוהו בוכה ולבו שלם עמהם: דברו אחיו אתו. שמתחילה היו בושים ממנו:

(טז) וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו: וְקָלָא אִשְׁתְּמַע בֵית פַּרְעֹה לְמֵימַר עַלּוּ אֲחֵי יוֹסֵף וּשְׁפַר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עַבְדּוֹהִי:

רש''י והקול נשמע בית פרעה. כמו בבית פרעה וזהו לשון בית ממש:

(יז) וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל-יוֹסֵ֔ף אֱמֹ֥ר אֶל-אַחֶ֖יךָ זֹ֣את עֲשׂ֑וּ טַֽעֲנוּ֙ אֶת-בְּעִ֣ירְכֶ֔ם וּֽלְכוּ-בֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן: וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף אֱמַר לְאַחָיךְ דָּא עִיבִידוּ טְעוּנוּ יָת בְּעִירְכוֹן וֶאֱזִילוּ אוֹבִילוּ לְאַרְעָא דִּכְנָעַן:

רש''י טענו את בעירכם. תבואה:

(יח) וּקְח֧וּ אֶת-אֲבִיכֶ֛ם וְאֶת-בָּֽתֵּיכֶ֖ם וּבֹ֣אוּ אֵלָ֑י וְאֶתְּנָ֣ה לָכֶ֗ם אֶת-טוּב֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאִכְל֖וּ אֶת-חֵ֥לֶב הָאָֽרֶץ: וּדְבָרוּ יָת אֲבוּכוֹן וְיָת אֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן וְעוּלוּ לְוָתִי וְאֶתֵּן לְכוֹן יָת טוּב אַרְעָא דְמִצְרַיִם וְתֵיכְלוּן יָת טוּבָא דְאַרְעָא:

רש''י ואת טוב ארץ מצרים. ארץ גושן. ניבא ואינו יודע מה ניבא, סופה לעשותה כמצולה שאין בה דגים: חלב הארץ. כל חלב לשון מיטב הוא:

(יט) רביעי וְאַתָּ֥ה צֻוֵּ֖יתָה זֹ֣את עֲשׂ֑וּ קְחֽוּ-לָכֶם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם עֲגָל֗וֹת לְטַפְּכֶם֙ וְלִנְשֵׁיכֶ֔ם וּנְשָׂאתֶ֥ם אֶת-אֲבִיכֶ֖ם וּבָאתֶֽם: וְאַתְּ מְפַקָּדָא דָּא עִיבִידוּ סִיבוּ לְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עֶגְלָן לְטַפְלֵּיכוֹן וְלִנְשֵׁיכוֹן וְתִטְּלוּן יָת אֲבוּכוֹן וְתֵיתוּן:

רש''י ואתה צויתה. מפי לומר להם: זאת עשו. כך אמור להם שברשותי הוא:

(כ) וְעֵ֣ינְכֶ֔ם אַל-תָּחֹ֖ס עַל-כְּלֵיכֶ֑ם כִּי-ט֛וּב כָּל-אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָכֶ֥ם הֽוּא: וְעֵינְכוֹן לָא תְחוּס עַל מָנֵיכוֹן אֲרֵי טַב כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם דִּלְכוֹן הוּא: (כא) וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֥ם יוֹסֵ֛ף עֲגָל֖וֹת עַל-פִּ֣י פַרְעֹ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּֽרֶךְ: וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהַב לְהוֹן יוֹסֵף עֶגְלָן עַל מֵימַר פַּרְעֹה וִיהַב לְהוֹן זְוָדִין לְאָרְחָא: (כב) לְכֻלָּ֥ם נָתַ֛ן לָאִ֖ישׁ חֲלִפ֣וֹת שְׂמָלֹ֑ת וּלְבִנְיָמִ֤ן נָתַן֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת כֶּ֔סֶף וְחָמֵ֖שׁ חֲלִפֹ֥ת שְׂמָלֹֽת: לְכָלְהוֹן יְהַב לִגְבַר אִצְטְלַּוָּן דִּלְבוּשִׁין וּלְבִנְיָמִן יְהַב תְּלַת מְאָה סִלְעִין דִּכְסַף וַחֲמֵשׁ אִצְטְלַוָּן דִּלְבוּשִׁין: (כג) וּלְאָבִ֞יו שָׁלַ֤ח כְּזֹאת֙ עֲשָׂרָ֣ה חֲמֹרִ֔ים נֹֽשְׂאִ֖ים מִטּ֣וּב מִצְרָ֑יִם וְעֶ֣שֶׂר אֲתֹנֹ֡ת נֹֽ֠שְׂאֹ֠ת בָּ֣ר וָלֶ֧חֶם וּמָז֛וֹן לְאָבִ֖יו לַדָּֽרֶךְ: וְלַאֲבוּהִי שְׁלַח כְּדָא עַסְרָא חֲמָרִין טְעִינִין מִטּוּבָא דְמִצְרָיִם וַעֲסַר אַתְנָן טְעִינָן עִיבוּר וּלְחֵם וּזְוָדִין לַאֲבוּהִי לְאָרְחָא:

רש''י שלח כזאת. כחשבון הזה ומהו החשבון י' חמורים וגו'. (רצונו שמלת כזאת המיותרת ובכ''ף הדמיון מורה על כי מעולם לא שלח לו י' חמורים וי' אתונות, רק הכי קאמר קרא. בשם הגאון מהרש"ל): מטוב מצרים. מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. ומדרש אגדה גריסין של פול: בר ולחם. כתרגומו: ומזון. לפתן (כך גירסאת רא"ם):

(כד) וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת-אֶחָ֖יו וַיֵּלֵ֑כוּ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל-תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ: וְשַׁלַּח יָת אֲחוֹהִי וַאֲזָלוּ וַאֲמַר לְהוֹן לָא תִתְנַצוּן בְּאָרְחָא:

רש''י אל תרגזו בדרך. אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. דבר אחר - אל תפסעו פסיעה גסה ותכנסו בחימה לעיר, ולפי פשוטו של מקרא יש לומר - לפי שהיו נכלמים - היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו:

(כה) וַֽיַּֽעֲל֖וּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּבֹ֨אוּ֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶֽל-יַֽעֲקֹ֖ב אֲבִיהֶֽם: וּסְלִיקוּ מִמִּצְרָיִם וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דִּכְנַעַן לְוַת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן: (כו) וַיַּגִּ֨דוּ ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י וְכִי-ה֥וּא משֵׁ֖ל בְּכָל-אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פָג לִבּ֔וֹ כִּ֥י לֹא-הֶֽאֱמִ֖ין לָהֶֽם: וְחַוִּיאוּ לֵהּ לְמֵימַר עַד כְּעַן יוֹסֵף קַיָּם וַאֲרֵי הוּא שַׁלִּיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם וַהֲווֹ מִלַּיָּא פָּיְגָן עַל לִבֵּהּ אֲרֵי לָא הֵימִין לְהוֹן:

רש''י וכי הוא מושל. ואשר הוא מושל: ויפג לבו.נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן בלשון משנה וכמו (איכה ג) מאין הפוגות (ירמיה מח ???) וריחו לא נמר מתרגמינן וריחיא לא פג:

(כז) וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל-דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת-הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַֽעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם: וּמַלִּילוּ עִמֵּהּ יָת כָּל פִּתְגָּמֵי יוֹסֵף דִּי מַלִּיל עִמְּהוֹן וַחֲזָא יָת עֲגָלָּתָא דִּשְׁלַח יוֹסֵף לְמִטַּל יָתֵהּ וּשְׁרַת רוּחַ נְבוּאָה עַל יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן:

רש''י את כל דברי יוסף. סימן מסר להם במה שהיה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה: ותחי רוח יעקב. שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו:

(כח) חמישי וַיֹּ֨אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד-יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת: וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל סַגִּי לִי חֶדְוָא עַד כְּעַן יוֹסֵף בְּרִי קַיָּם אֱזֵיל וְאֶחֱזִנֵּהּ עַד לָא אֵמוּת:

רש''י רב עוד. רב לי עוד שמחה וחדוה הואיל ועוד יוסף בני חי:

מו (א) וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל-אֲשֶׁר-ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵֽאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק: וּנְטַל יִשְׂרָאֵל וְכָל דִּי לֵהּ וַאֲתָא לִבְאֵר שָׁבַע וּדְבַח דִּבְחִין לֵאלָהָא דְאֲבוּהִי יִצְחָק:

רש''י בארה שבע. כמו לבאר שבע, ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה: לאלוהי אביו יצחק. חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם:

(ב) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים | לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַֽעֲקֹ֣ב | יַֽעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי: וַאֲמַר יְיָ לְיִשְׂרָאֵל בְּחֶזְוֵי דְלֵילְיָא וַאֲמַר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַאֲמַר הָא אֲנָא:

רש''י יעקב יעקב. לשון חיבה:

(ג) וַיֹּ֕אמֶר אָֽנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל-תִּירָא֙ מֵֽרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה כִּֽי-לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִֽׂימְךָ֥ שָֽׁם: וַאֲמַר אֲנָא אֵל אֱלָהָא דְאָבוּךְ לָא תִדְחַל מִלְּמֵיחַת לְמִצְרַיִם אֲרֵי לְעַם סַגִּי אֲשֵׁוִּנָּךְ תַּמָּן:

רש''י אל תירא מרדה מצרימה. לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ:

(ד) אָֽנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָֽנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם-עָלֹ֑ה וְיוֹסֵ֕ף יָשִׁ֥ית יָד֖וֹ עַל-עֵינֶֽיךָ: אֲנָא אֵחוֹת עִמָּךְ לְמִצְרַיִם וַאֲנָא אַסֵּקִנָּךְ אַף אַסָּקָא וְיוֹסֵף יְשַׁוֵּי יְדוֹהִי עַל עֵינָיךְ:

רש''י ואנכי אעלך. הבטיחו להיות נקבר בארץ:

(ה) וַיָּ֥קָם יַֽעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּשְׂא֨וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-יַֽעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֗ם וְאֶת-טַפָּם֙ וְאֶת-נְשֵׁיהֶ֔ם בָּֽעֲגָל֕וֹת אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח פַּרְעֹ֖ה לָשֵׂ֥את אֹתֽוֹ: וְקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵרָא דְשָׁבַע וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת יַעֲקֹב אֲבוּהוֹן וְיָת טַפְלְהוֹן וְיָת נְשֵׁיהוֹן בַּעֲגַלְתָּא דִּי שְׁלַח פַּרְעֹה לְמִטַּל יָתֵהּ: (ו) וַיִּקְח֣וּ אֶת-מִקְנֵיהֶ֗ם וְאֶת-רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֤ר רָֽכְשׁוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ מִצְרָ֑יְמָה יַֽעֲקֹ֖ב וְכָל-זַרְע֥וֹ אִתּֽוֹ: וּדְבָרוּ יָת גֵּיתֵיהוֹן וְיָת קִנְיָנְהוֹן דִּי קְנוֹ בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן וַאֲתוֹ לְמִצְרָיִם יַעֲקֹב וְכָל בְּנוֹהִי עִמֵּהּ:

רש''י אשר רכשו בארץ כנען. אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי וזהו אשר כריתי לי, העמיד לו צבורין של זהב וכסף כמין כרי ואמר לו טול את אלו:

(ז) בָּנָ֞יו וּבְנֵ֤י בָנָיו֙ אִתּ֔וֹ בְּנֹתָ֛יו וּבְנ֥וֹת בָּנָ֖יו וְכָל-זַרְע֑וֹ הֵבִ֥יא אִתּ֖וֹ מִצְרָֽיְמָה: (ס) בְּנוֹהִי וּבְנֵי בְנוֹהִי עִמֵּהּ בְּנָתֵהּ וּבְנַת בְּנוֹהִי וְכָל זַרְעֵהּ אַיְתִי עִמֵּהּ לְמִצְרָיִם:

רש''י ובנות בניו. סרח בת אשר, ויוכבד בת לוי:

ויגש יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ח) וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֧וֹת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל הַבָּאִ֥ים מִצְרַ֖יְמָה יַֽעֲקֹ֣ב וּבָנָ֑יו בְּכֹ֥ר יַֽעֲקֹ֖ב רְאוּבֵֽן: וְאִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּעַלּוּ לְמִצְרַיִם יַעֲקֹב וּבְנוֹהִי בּוּכְרָא דְיַעֲקֹב רְאוּבֵן:

רש''י הבאים מצרימה. על שם השעה קורא להם הכתוב באים. ואין לתמוה על אשר לא כתב אשר באו:

(ט) וּבְנֵ֖י רְאוּבֵ֑ן חֲנ֥וֹךְ וּפַלּ֖וּא וְחֶצְרֹ֥ן וְכַרְמִֽי: וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי: (י) וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֧ל וְיָמִ֛ין וְאֹ֖הַד וְיָכִ֣ין וְצֹ֑חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן-הַֽכְּנַֽעֲנִֽית: וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בַּר כְּנַעֲנֵיתָא:

רש''י בן הכנענית. בן דינה שנבעלה לכנעני ,כשהרגו את שכם לא הייתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה (בראשית רבה):

(יא) וּבְנֵ֖י לֵוִ֑י גֵּֽרְשׁ֕וֹן קְהָ֖ת וּמְרָרִֽי: וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי: (יב) וּבְנֵ֣י יְהוּדָ֗ה עֵ֧ר וְאוֹנָ֛ן וְשֵׁלָ֖ה וָפֶ֣רֶץ וָזָ֑רַח וַיָּ֨מָת עֵ֤ר וְאוֹנָן֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵי-פֶ֖רֶץ חֶצְרֹ֥ן וְחָמֽוּל: וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וּמִית עֵר וְאוֹנָן בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן וַהֲווֹ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל: (יג) וּבְנֵ֖י יִשָּׂשׂכָ֑ר תּוֹלָ֥ע וּפֻוָּ֖ה וְי֥וֹב וְשִׁמְרֹֽן: וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן: (יד) וּבְנֵ֖י זְבֻל֑וּן סֶ֥רֶד וְאֵל֖וֹן וְיַחְלְאֵֽל: וּבְנֵי זְבֻלוּן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל: (טו) אֵ֣לֶּה | בְּנֵ֣י לֵאָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֤ה לְיַֽעֲקֹב֙ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֔ם וְאֵ֖ת דִּינָ֣ה בִתּ֑וֹ כָּל-נֶ֧פֶשׁ בָּנָ֛יו וּבְנוֹתָ֖יו שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹֽשׁ: אִלֵּין בְּנֵי לֵאָה דִּילִידַת לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְיָת דִּינָה בְרַתֵּהּ כָּל נֶפֶשׁ בְּנוֹהִי וּבְנָתֵהּ תְּלָתִין וּתְלָת:

רש''י אלה בני לאה ואת דינה בתו. הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה: שלשים ושלש. ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים:

(טז) וּבְנֵ֣י גָ֔ד צִפְי֥וֹן וְחַגִּ֖י שׁוּנִ֣י וְאֶצְבֹּ֑ן עֵרִ֥י וַֽאֲרוֹדִ֖י וְאַרְאֵלִֽי: וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבּוֹן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי: (יז) וּבְנֵ֣י אָשֵׁ֗ר יִמְנָ֧ה וְיִשְׁוָ֛ה וְיִשְׁוִ֥י וּבְרִיעָ֖ה וְשֶׂ֣רַח אֲחֹתָ֑ם וּבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה חֶ֖בֶר וּמַלְכִּיאֵֽל: וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחַתְהוֹן וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל: (יח) אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י זִלְפָּ֔ה אֲשֶׁר-נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְלֵאָ֣ה בִתּ֑וֹ וַתֵּ֤לֶד אֶת-אֵ֨לֶּה֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה נָֽפֶשׁ: אִלֵּין בְּנֵי זִלְפָּה דִי יְהַב לָבָן לְלֵאָה בְרַתֵּהּ וִילִידַת יָת אִלֵּין לְיַעֲקֹב שִׁית עֶשְׂרֵי נַפְשָׁא: (יט) בְּנֵ֤י רָחֵל֙ אֵ֣שֶׁת יַֽעֲקֹ֔ב יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן: בְּנֵי רָחֵל אִתַּת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן:

רש''י בני רחל אשת יעקב. ובכולן לא נאמר בהן אשת אלא שהיתה עיקרו של בית:

(כ) וַיִּוָּלֵ֣ד לְיוֹסֵף֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה-לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת-פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֣ן אֹ֑ן אֶת-מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת-אֶפְרָֽיִם: וְאִתְיְלִידוּ לְיוֹסֵף בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם דִּילִידַת לֵהּ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע רַבָּא דְאוֹן יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם: (כא) וּבְנֵ֣י בִנְיָמִ֗ן בֶּ֤לַע וָבֶ֨כֶר֙ וְאַשְׁבֵּ֔ל גֵּרָ֥א וְנַֽעֲמָ֖ן אֵחִ֣י וָרֹ֑אשׁ מֻפִּ֥ים וְחֻפִּ֖ים וָאָֽרְדְּ: וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ: (כב) אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יֻלַּ֖ד לְיַֽעֲקֹ֑ב כָּל-נֶ֖פֶשׁ אַרְבָּעָ֥ה עָשָֽׂר: אִלֵּין בְּנֵי רָחֵל דְּאִתְיְלִידוּ לְיַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁא אַרְבָּעָה עֲשָׂר: (כג) וּבְנֵי-דָ֖ן חֻשִֽׁים: וּבְנֵי דָן חֻשִׁים: (כד) וּבְנֵ֖י נַפְתָּלִ֑י יַחְצְאֵ֥ל וְגוּנִ֖י וְיֵ֥צֶר וְשִׁלֵּֽם: וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם: (כה) אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י בִלְהָ֔ה אֲשֶׁר-נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְרָחֵ֣ל בִּתּ֑וֹ וַתֵּ֧לֶד אֶת-אֵ֛לֶּה לְיַֽעֲקֹ֖ב כָּל-נֶ֥פֶשׁ שִׁבְעָֽה: אִלֵּין בְּנֵי בִלְהָה דִּיהַב לָבָן לְרָחֵל בְּרַתֵּהּ וִילִידַת יָת אִלֵּין לְיַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁא שִׁבְעָא: (כו) כָּל-הַ֠נֶּ֠פֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַֽעֲקֹ֤ב מִצְרַ֨יְמָה֙ יֹֽצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי-יַֽעֲקֹ֑ב כָּל-נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ: כָּל נַפְשָׁא דְּעַלָּא לְיַעֲקֹב לְמִצְרַיִם נָפְקֵי יַרְכֵּהּ בַּר מִנְּשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נַפְשָׁתָא שִׁתִּין וְשִׁית:

רש''י כל הנפש הבאה ליעקב.שיצאו מארץ כנען לבוא למצרים. ואין הבאה זו לשון עבר, אלא לשון הווה, כמו (אסתר ב) בערב היא באה וכמו והנה רחל בתו באה עם הצאן, לפיכך טעמו למטה באל"ף, לפי שכשיצאו לבוא מארץ כנען לא היו אלא שישים ושש. והשני כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים הוא לשון עבר לפיכך טעמו למעלה בבי"ת לפי שמשבאו שם היו שבעים שמצאו שם יוסף ושני בניו ונתוספה להם יוכבד בין החומות. (ועיין בביאור לת"י ומשם תמצא להרוות צמאונך ברש"י) ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים צריכים אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים שהרי לא נמנו כאן. מצאתי בויקרא רבה עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן נפשות ביתו לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה, יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד:

(כז) וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר-יֻלַּד-ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כָּל-הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵית-יַֽעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים: (ס) וּבְנֵי יוֹסֵף דִּי אִתְיְלִידוּ לֵהּ בְּמִצְרַיִם נַפְשָׁתָא תְרֵין כָּל נַפְשָׁתָא לְבֵית יַעֲקֹב דְּעַלּוּ לְמִצְרַיִם שִׁבְעִין: (כח) שישי וְאֶת-יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל-יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן: וְיָת יְהוּדָה שְׁלַח קֳדָמוֹהִי לְוַת יוֹסֵף לְפַנָּאָה קֳדָמוֹהִי לְגשֶׁן וַאֲתוֹ לְאַרְעָא דְגשֶׁן:

רש''י להורות לפניו. כתרגומו לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה: לפניו. קודם שיגיע לשם.ומדרש אגדה: להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה:

(כט) וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֛עַל לִקְרַֽאת-יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל-צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל-צַוָּארָ֖יו עֽוֹד: וְטַקֵּיס יוֹסֵף רְתִכּוֹהִי וּסְלֵיק לְקַדָּמוּת יִשְׂרָאֵל אֲבוּהִי לְגשֶׁן וְאִתְגְּלִי לֵהּ וּנְפַל עַל צַוְארֵהּ וּבְכָא עַל צַוְארֵהּ עוֹד:

רש''י ויאסור יוסף מרכבתו. הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו: וירא אליו. יוסף נראה אל אביו: ויבך על צואריו עוד. לשון הרבות בכיה. וכן (איוב לד) כי לא על איש ישים, עוד לשון רבוי הוא, אינו שם עליו עלילות נוספות על חטאיו, אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע:

(ל) וַיֹּ֧אמֶר יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל-יוֹסֵ֖ף אָמ֣וּתָה הַפָּ֑עַם אַֽחֲרֵי֙ רְאוֹתִ֣י אֶת-פָּנֶ֔יךָ כִּ֥י עֽוֹדְךָ֖ חָֽי: וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף אִלּוּ אֲנָא מָאִית זִמְנָא הָדָא מְנַחֵם אֲנָא בָּתַר דַּחֲזֵיתִי יָת אַפָיךְ אֲרֵי עַד כְּעַן אַתְּ קַיָּם:

רש''י אמותה הפעם. פשוטו כתרגומו ומדרשו - סבור הייתי למות שתי מיתות בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת:

(לא) וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל-אֶחָיו֙ וְאֶל-בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶֽעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֗יו אַחַ֧י וּבֵית-אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ-כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי: וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי וּלְבֵית אֲבוּהִי אֶסַּק וְאֵחַוֵּי לְפַרְעֹה וְאֵימַר לֵהּ אַחַי וּבֵית אַבָּא דִּי בְאַרְעָא דִּכְנַעַן עַלּוּ לְוָתִי:

רש''י ואמרה אליו אחי וגו'. ועוד אומר לו (פסוק לב) והאנשים רועי צאן וגו':

(לב) וְהָֽאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי-אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל-אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ: וְגֻּבְרַיָּא רָעֵי עָנָא אֲרֵי גֻּבְרֵי מָרֵי גֵּיתֵי הֲווֹ וְעָנְהוֹן וְתוֹרְהוֹן וְכָל דִּי לְהוֹן אַיְתִיאוּ: (לג) וְהָיָ֕ה כִּֽי-יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה-מַּֽעֲשֵׂיכֶֽם: וִיהֵי אֲרֵי יִקְרֵי לְכוֹן פַּרְעֹה וְיֵימַר מָה עוֹבָדֵיכוֹן: (לד) וַֽאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֨יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד-עַ֔תָּה גַּם-אֲנַ֖חְנוּ גַּם-אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּֽעֲב֗וּר תֵּֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּי-תֽוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל-רֹ֥עֵה צֹֽאן: וְתֵימְרוּן גֻּבְרֵי מָרֵי גֵּיתֵי הֲווֹ עַבְדָּיךְ מֵעוּלֵמָנָא וְעַד כְּעַן אַף אֲנַחְנָא אַף אַבְהָתָנָא בְּדִיל דִּי תֵיתְבוּן בְּאַרְעָא דְגשֶׁן אֲרֵי מְרַחֲקִין מִצְרָאֵי כָּל רָעֵי עָנָא:

רש''י בעבור תשבו בארץ גשן. והיא צריכה לכם שהיא ארץ מרעה, וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאין במלאכה אחרת ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם: כי תועבת מצרים וגו'. לפי שהם להם אלהות.

מז (א) וַיָּבֹ֣א יוֹסֵף֘ וַיַּגֵּ֣ד לְפַרְעֹה֒ וַיֹּ֗אמֶר אָבִ֨י וְאַחַ֜י וְצֹאנָ֤ם וּבְקָרָם֙ וְכָל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם בָּ֖אוּ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן: וַאֲתָא יוֹסֵף וְחַוִּי לְפַרְעֹה וַאֲמַר אַבָּא וְאַחַי וְעָנְהוֹן וְתוֹרְהוֹן וְכָל דִּי לְהוֹן אֲתוֹ מֵאַרְעָא דִּכְנָעַן וְהָא אִנּוּן בְּאַרְעָא דְגשֶׁן: (ב) וּמִקְצֵ֣ה אֶחָ֔יו לָקַ֖ח חֲמִשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֑ים וַיַּצִּגֵ֖ם לִפְנֵ֥י פַרְעֹֽה: וּמִקְצַת מִן אֲחוֹהִי דְּבַר חַמְשָׁא גֻּבְרִין וַאֲקֵימִנּוּן קֳדָם פַּרְעֹה:

רש''י ומקצה אחיו. מן הפחותים שבהם לגבורה שאין נראים גיבורים, שאם יראה אותם גיבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו. ואלה הם ראובן שמעון לוי יששכר ובנימין, אותם שלא כפל משה שמותם כשברכם, אבל שמות הגיבורים כפל, וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה, ולגד אמר ברוך מרחיב גד. ולנפתלי אמר נפתלי. ולדן אמר דן. וכן לזבולן, וכן לאשר זה לשון בראשית רבה שהיא אגדת ארץ ישראל אבל בגמרא בבלית שלנו (בבא קמא צ''ב) מצינו שאותם שכפל משה שמותם הם החלשים ואותן הביא לפני פרעה, ויהודה שהוכפל שמו לא הוכפל משום חלשות, אלא טעם יש בדבר כדאיתא בבבא קמא ובברייתא דספרי שנינו בה בוזאת הברכה כמו בגמרא שלנו:

(ג) וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל-אֶחָ֖יו מַה-מַּֽעֲשֵׂיכֶ֑ם וַיֹּֽאמְר֣וּ אֶל-פַּרְעֹ֗ה רֹעֵ֥ה צֹאן֙ עֲבָדֶ֔יךָ גַּם-אֲנַ֖חְנוּ גַּם-אֲבוֹתֵֽינוּ: וַאֲמַר פַּרְעֹה לַאֲחוֹהִי מָה עוֹבָדֵיכוֹן וַאֲמָרוּ לְפַרְעֹה רָעֵי עָנָא עַבְדָּיךְ אַף אֲנַחְנָא אַף אֲבָהָתָנָא: (ד) וַיֹּֽאמְר֣וּ אֶל-פַּרְעֹ֗ה לָג֣וּר בָּאָ֘רֶץ֘ בָּ֒אנוּ֒ כִּי-אֵ֣ין מִרְעֶ֗ה לַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לַֽעֲבָדֶ֔יךָ כִּֽי-כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְעַתָּ֛ה יֵֽשְׁבוּ-נָ֥א עֲבָדֶ֖יךָ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן: וַאֲמָרוּ לְוַת פַּרְעֹה לְאִתּוֹתָבָא בְאַרְעָא אֲתֵינָא אֲרֵי לֵית רַעֲיָא לְעָנָא דִּי לְעַבְדָּיךְ אֲרֵי תַקִּיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן וּכְעַן יֵתְבוּן כְּעַן עַבְדָּיךְ בְּאַרְעָא דְגשֶׁן: (ה) וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה אֶל-יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֥יךָ וְאַחֶ֖יךָ בָּ֥אוּ אֵלֶֽיךָ: וַאֲמַר פַּרְעֹה לְיוֹסֵף לְמֵימָר אֲבוּךְ וְאַחָיךְ אֲתוֹ לְוָתָךְ: (ו) אֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ לְפָנֶ֣יךָ הִ֔וא בְּמֵיטַ֣ב הָאָ֔רֶץ הוֹשֵׁ֥ב אֶת-אָבִ֖יךָ וְאֶת-אַחֶ֑יךָ יֵֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן וְאִם-יָדַ֗עְתָּ וְיֶשׁ-בָּם֙ אַנְשֵׁי-חַ֔יִל וְשַׂמְתָּ֛ם שָׂרֵ֥י מִקְנֶ֖ה עַל-אֲשֶׁר-לִֽי: אַרְעָא דְמִצְרַיִם קֳדָמָךְ הִיא בִּדְשַׁפִּיר בְּאַרְעָא אוֹתֵיב יָת אֲבוּךְ וְיָת אַחָיךְ יֵתְבוּן בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וְאִם יָדַעְתְּ וְאִית בְּהוֹן גֻּבְרִין דְּחֵילָא וּתְמַנִּנוּן רַבָּנֵי גֵיתֵי עַל דִּי לִי:

רש''י אנשי חיל. בקיאין באומנותן לרעות צאן: על אשר לי. על צאן שלי:

(ז) וַיָּבֵ֤א יוֹסֵף֙ אֶת-יַֽעֲקֹ֣ב אָבִ֔יו וַיַּֽעֲמִדֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְבָ֥רֶךְ יַֽעֲקֹ֖ב אֶת-פַּרְעֹֽה: וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת יַעֲקֹב אֲבוּהִי וַאֲקִימִנֵּהּ קֳדָם פַּרְעֹה וּבְרִיךְ יַעֲקֹב יָת פַּרְעֹה:

רש''י ויברך יעקב. היא שאילת שלום כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים, שלידי"ר בלע"ז [גריסען]:

(ח) וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל-יַֽעֲקֹ֑ב כַּמָּ֕ה יְמֵ֖י שְׁנֵ֥י חַיֶּיֽךָ: וַאֲמַר פַּרְעֹה לְּיַעֲקֹב כַּמָּה יוֹמֵי שְׁנֵי חַיָּיךְ: (ט) וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל-פַּרְעֹ֔ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י מְגוּרַ֔י שְׁלשִׁ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י וְלֹ֣א הִשִּׂ֗יגוּ אֶת-יְמֵי֙ שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י בִּימֵ֖י מְגֽוּרֵיהֶֽם: וַאֲמַר יַעֲקֹב לְפַרְעֹה יוֹמֵי שְׁנֵי תוֹתָבוּתַי מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין זְעֵירִין וּבִישִׁין הֲווֹ יוֹמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלָא אַדְבִּיקוּ יָת יוֹמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבָהָתַי בְּיוֹמֵי תּוֹתָבוּתְהוֹן:

רש''י שני מגורי. ימי גרותי כל ימי הייתי גר בארץ: ולא השיגו. בטובה:

(י) וַיְבָ֥רֶךְ יַֽעֲקֹ֖ב אֶת-פַּרְעֹ֑ה וַיֵּצֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י פַרְעֹֽה: וּבָרִיךְ יַעֲקֹב יָת פַּרְעֹה וּנְפַק מִן קֳדָם פַּרְעֹה:

רש''י ויברך יעקב. כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכים אותם ונוטלים רשות ומה ברכה ברכו שיעלה נילוס לרגליו לפי שאין מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא אל נילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ [תנחומא]:

(יא) שביעי וַיּוֹשֵׁ֣ב יוֹסֵף֘ אֶת-אָבִ֣יו וְאֶת-אֶחָיו֒ וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֤ם אֲחֻזָּה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּמֵיטַ֥ב הָאָ֖רֶץ בְּאֶ֣רֶץ רַעְמְסֵ֑ס כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה פַרְעֹֽה: וְאוֹתֵיב יוֹסֵף יָת אֲבוּהִי וְיָת אֲחוֹהִי וִיהַב לְהוֹן אַחֲסָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בִּדְשַׁפִּיר בְּאַרְעָא בְּאַרְעָא דְרַעְמְסֵס כְּמָא דִי פַקֵּיד פַרְעֹה:

רש''י רעמסס. מארץ גושן היא:

(יב) וַיְכַלְכֵּ֤ל יוֹסֵף֙ אֶת-אָבִ֣יו וְאֶת-אֶחָ֔יו וְאֵ֖ת כָּל-בֵּ֣ית אָבִ֑יו לֶ֖חֶם לְפִ֥י הַטָּֽף: וְזָן יוֹסֵף יָת אֲבוּהִי וְיָת אֲחוֹהִי וְיָת כָּל בֵּית אֲבוּהִי לַחְמָא לְפוּם טַפְלָא:

רש''י לפי הטף. לפי הצריך לכל בני ביתם:

(יג) וְלֶ֤חֶם אֵין֙ בְּכָל-הָאָ֔רֶץ כִּֽי-כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב מְאֹ֑ד וַתֵּ֜לַהּ אֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ וְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן מִפְּנֵ֖י הָֽרָעָֽב: וְלַחֲמָא לֵית בְּכָל אַרְעָא אֲרֵי תַקִּיף כַּפְנָא לַחֲדָא וְאִשְׁתַּלְהֵי עַמָּא דְאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְעַמָּא דְאַרְעָא דִּכְנַעַן מִן קֳדָם כַּפְנָא:

רש''י ולחם אין בכל הארץ. חוזר לענין הראשון לתחלת שני הרעב: ותלה. כמו ותלאה לשון עייפות כתרגומו ודומה לו (משלי כו) כמתלהלה היורה זיקים:

(יד) וַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת-כָּל-הַכֶּ֨סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א בְאֶֽרֶץ-מִצְרַ֨יִם֙ וּבְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשֶּׁ֖בֶר אֲשֶׁר-הֵ֣ם שֹֽׁבְרִ֑ים וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת-הַכֶּ֖סֶף בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה: וְלַקִּיט יוֹסֵף יָת כָּל כַּסְפָּא דְּאִשְׁתְּכַח בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּבְאַרְעָא דִּכְנַעַן בְּעִיבוּרָא דִּי אִנּוּן זָבְנִין וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת כַּסְפָּא לְבֵית פַּרְעֹה: (טו) וַיִּתֹּ֣ם הַכֶּ֗סֶף מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֘יִם֘ וּמֵאֶ֣רֶץ כְּנַ֒עַן֒ וַיָּבֹ֩אוּ֩ כָל-מִצְרַ֨יִם אֶל-יוֹסֵ֤ף לֵאמֹר֙ הָֽבָה-לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם וְלָ֥מָּה נָמ֖וּת נֶגְדֶּ֑ךָ כִּ֥י אָפֵ֖ס כָּֽסֶף: וּשְׁלִים כַּסְפָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּמֵאַרְעָא דִּכְנַעַן וַאֲתוֹ כָּל מִצְרָאֵי לְוַת יוֹסֵף לְמֵימַר הַב לָנָא לַחֲמָא וּלְמָה נְמוּת לְקִבְלָךְ אֲרֵי שְׁלִים כַּסְפָּא:

רש''י אפס. כתרגומו שלים:

(טז) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ הָב֣וּ מִקְנֵיכֶ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָכֶ֖ם בְּמִקְנֵיכֶ֑ם אִם-אָפֵ֖ס כָּֽסֶף: וַאֲמַר יוֹסֵף הָבוּ גֵּיתֵיכוֹן וְאֶתֵּן לְכוֹן בְּגֵּיתֵיכוֹן אִם שְׁלִים כַּסְפָּא: (יז) וַיָּבִ֣יאוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם֘ אֶל-יוֹסֵף֒ וַיִּתֵּ֣ן לָהֶם֩ יוֹסֵ֨ף לֶ֜חֶם בַּסּוּסִ֗ים וּבְמִקְנֵ֥ה הַצֹּ֛אן וּבְמִקְנֵ֥ה הַבָּקָ֖ר וּבַֽחֲמֹרִ֑ים וַיְנַֽהֲלֵ֤ם בַּלֶּ֨חֶם֙ בְּכָל-מִקְנֵהֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽוא: וְאַיְתִיּוּ יָת גֵּיתֵיהוֹן לְוַת יוֹסֵף וִיהַב לְהוֹן יוֹסֵף לַחְמָא בְּסוּסְוָתָא וּבְגֵיתֵי עָנָא וּבְגֵיתֵי תוֹרִין וּבַחֲמָרִין וְזָנִנּוּן בְּלַחֲמָא בְּכָל גֵּיתֵיהוֹן בְּשַׁתָּא הַהִיא: (יח) וַתִּתֹּם֘ הַשָּׁנָ֣ה הַהִוא֒ וַיָּבֹ֨אוּ אֵלָ֜יו בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא-נְכַחֵ֣ד מֵֽאֲדֹנִ֔י כִּ֚י אִם-תַּ֣ם הַכֶּ֔סֶף וּמִקְנֵ֥ה הַבְּהֵמָ֖ה אֶל-אֲדֹנִ֑י לֹ֤א נִשְׁאַר֙ לִפְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י בִּלְתִּ֥י אִם-גְּוִיָּתֵ֖נוּ וְאַדְמָתֵֽנוּ: וּשְׁלִימַת שַׁתָּא הַהִיא וַאֲתוֹ לְוָתֵהּ בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא וַאֲמָרוּ לֵהּ לָא נְכַסֵּי מִן רִבּוֹנִי אֶלָּהֵין שְׁלִים כַּסְפָּא וְגֵּיתֵי בְעִירָא לְוַת רִבּוֹנִי לָא אִשְׁתָּאַר קֳדָם רִבּוֹנִי אֶלָּהֵין גְּוִיָתָנָא וְאַרְעָנָא:

רש''י בשנה השנית. שנית לשני הרעב: כי אם תם הכסף וגו'. כי אשר תם הכסף והמקנה ובא הכל אל יד אדוני: בלתי אם גויתנו. כמו אם לא גויתנו:

(יט) לָ֧מָּה נָמ֣וּת לְעֵינֶ֗יךָ גַּם-אֲנַ֨חְנוּ֙ גַּ֣ם אַדְמָתֵ֔נוּ קְנֵֽה-אֹתָ֥נוּ וְאֶת-אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם וְנִֽהְיֶ֞ה אֲנַ֤חְנוּ וְאַדְמָתֵ֨נוּ֙ עֲבָדִ֣ים לְפַרְעֹ֔ה וְתֶן-זֶ֗רַע וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת וְהָֽאֲדָמָ֖ה לֹ֥א תֵשָֽׁם: לְמָה נְמוּת לְעֵינָיךְ אַף אֲנַחְנָא אַף אַרְעָתָנָא קְנֵי יָתָנָא וְיָת אַרְעָתָנָא בְּלַחְמָא וּנְהֵי אֲנַחְנָא וְאַרְעָתָנָא עַבְדִּין לְפַרְעֹה וְהַב בַּר זַרְעָא וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת וְאַרְעָא לָא תְבוּר:

רש''י ותן זרע. לזרוע האדמה ואע"פ שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר מכיון שבא יעקב למצרים באה ברכה לרגליו והתחילו לזרוע וכלה הרעב וכן שנינו בתוספתא דסוטה: לא תשם - לא תהא שממה. לא תבור לשון שדה בור שאינו חרוש:

(כ) וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת-כָּל-אַדְמַ֤ת מִצְרַ֨יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּי-מָֽכְר֤וּ מִצְרַ֨יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי-חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה: וּקְנָא יוֹסֵף יָת כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעֹה אֲרֵי זַבִּינוּ מִצְרַיִם גְּבַר חַקְלֵהּ אֲרֵי תְקֵיף עֲלֵיהוֹן כַּפְנָא וַהֲוַת אַרְעָא לְפַרְעֹה:

רש''י ותהי הארץ לפרעה. קנויה לו:

(כא) וְאֶ֨ת-הָעָ֔ם הֶֽעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶֽעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל-מִצְרַ֖יִם וְעַד-קָצֵֽהוּ: וְיָת עַמָּא אַעְבֵּר יָתֵהּ מִקְּרֵי לִקְרֵי מִסְּיָפֵי תְּחוּם מִצְרַיִם וְעַד סוֹפֵהּ:

רש''י ואת העם העביר. יוסף מעיר לעיר לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ והושיב של עיר זו בחברתה, ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת אלא להודיעך שבחו של יוסף שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו שלא יהיו קורין אותם גולים (חולין ס): מקצה גבול מצרים וגו'. כן עשה לכל הערים אשר במלכות מצרים מקצה גבולה ועד קצה גבולה:

(כב) רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּֽהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת-חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל-כֵּ֕ן לֹ֥א מָֽכְר֖וּ אֶת-אַדְמָתָֽם: לְחוֹד אַרְעָא דְכֻמָּרַיָּא לָא זַבִּין אֲרֵי חֳלָקָא לְכֻמָּרַיָּא מִלְּוַת פַּרְעֹה וְאָכְלִין יָת חֳלָקְהוֹן דִּי יְהַב לְהוֹן פַּרְעֹה עַל כֵּן לָא זַבִּינוּ יָת אַרְעֲהוֹן:

רש''י הכהנים. הכומרים כל לשון כהן משרת לאלהות הוא חוץ מאותן שהם לשון גדולה כמו כהן מדין כהן און: חוק לכהנים. חק כך וכך לחם ליום:

(כג) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל-הָעָ֔ם הֵן֩ קָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת-אַדְמַתְכֶ֖ם לְפַרְעֹ֑ה הֵֽא-לָכֶ֣ם זֶ֔רַע וּזְרַעְתֶּ֖ם אֶת-הָֽאֲדָמָֽה: וַאֲמַר יוֹסֵף לְעַמָּא הָא זְבֵנִית יָתְכוֹן יוֹמָא דֵּין וְיָת אַרְעֲכוֹן לְפַרְעֹה הֵא לְכוֹן בַּר זַרְעָא וְתִזְרְעוּן יָת אַרְעָא:

רש''י הא. כמו הנה כמו (יחזקאל טז) וגם אני הא דרכך בראש נתתי:

(כד) וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִֽהְיֶ֣ה לָכֶם֩ לְזֶ֨רַע הַשָּׂדֶ֧ה וּֽלְאָכְלְכֶ֛ם וְלַֽאֲשֶׁ֥ר בְּבָֽתֵּיכֶ֖ם וְלֶֽאֱכֹ֥ל לְטַפְּכֶֽם: וִיהֵי בְּאָעוֹלֵי עֲלַלְתָּא וְתִתְּנוּן חַד מִן חַמְשָׁא לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע חֳלָקִין יְהֵא לְכוֹן לְבַר זְרַע חַקְלָא וּלְמֵיכַלְכוֹן וְלֶאֱנַשׁ בָתֵּיכוֹן וּלְמֵיכַל לְטַפְלְכוֹן: (כה) מפטיר וַיֹּֽאמְר֖וּ הֶֽחֱיִתָ֑נוּ נִמְצָא-חֵן֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְהָיִ֥ינוּ עֲבָדִ֖ים לְפַרְעֹֽה: וַאֲמָרוּ קַיִּמְתָּנָא נִשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי וּנְהֵי עַבְדִּין לְפַרְעֹה:

רש''י נמצא חן. לעשות לנו זאת כמו שאמרת: והיינו עבדים לפרעה. להעלות לו המס הזה בכל שנה לחק שלא יעבור:

(כו) וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד-הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה עַל-אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ רַ֞ק אַדְמַ֤ת הַכֹּֽהֲנִים֙ לְבַדָּ֔ם לֹ֥א הָֽיְתָ֖ה לְפַרְעֹֽה: וְשַׁוִּי יָתַהּ יוֹסֵף לִגְזֵרָא עַד יוֹמָא הָדֵין עַל אַרְעָא דְמִצְרַיִם דִּיהוֹן יָהֲבִין חַד מִן חַמְשָׁא לְפַרְעֹה לְחוֹד אַרְעָא דְכֻמָּרַיָּא בִּלְחוֹדֵיהוֹן לָא הֲוַת לְפַרְעֹה: (כז) וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גּ֑שֶׁן וַיֵּאָֽחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד: וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּאַרְעָא דְגשֶׁן וְאַחֲסִינוּ בַהּ וּנְפִישׁוּ וּסְגִיאוּ לַחֲדָא:

רש''י וישב ישראל בארץ מצרים. והיכן בארץ גושן שהיא מארץ מצרים: ויאחזו בה. לשון אחוזה:

הפטרת ויגש - יחזקאל לז

(טו) וַיְהִ֥י דְבַר-יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (טז) וְאַתָּ֣ה בֶן-אָדָ֗ם קַח-לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל (חברו) חֲבֵרָ֑יו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל-בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל (חברו) חֲבֵרָֽיו: (יז) וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל-אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ: (יח) וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא-תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה-אֵ֥לֶּה לָּֽךְ: (יט) דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּֽה-אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת-עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד-אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל (חברו) חֲבֵרָ֑יו וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת-עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי: (כ) וְהָי֨וּ הָעֵצִ֜ים אֲֽשֶׁר-תִּכְתֹּ֧ב עֲלֵיהֶ֛ם בְּיָדְךָ֖ לְעֵינֵיהֶֽם: (כא) וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה-אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ-שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל-אַדְמָתָֽם: (כב) וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א (יהיה)-יִֽהְיוּ-עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד: (כג) וְלֹ֧א יִֽטַמְּא֣וּ ע֗וֹד בְּגִלּֽוּלֵיהֶם֙ וּבְשִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וּבְכֹ֖ל פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֹתָ֗ם מִכֹּ֤ל מוֹשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֣וּ בָהֶ֔ם וְטִהַרְתִּ֤י אוֹתָם֙ וְהָיוּ-לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: (כד) וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקֹּתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם: (כה) וְיָשְׁב֣וּ עַל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֙תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ-בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד-עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם: (כו) וְכָרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית שָׁל֔וֹם בְּרִ֥ית עוֹלָ֖ם יִהְיֶ֣ה אוֹתָ֑ם וּנְתַתִּים֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אוֹתָ֔ם וְנָתַתִּ֧י אֶת-מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם: (כז) וְהָיָ֤ה מִשְׁכָּנִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ-לִ֥י לְעָֽם: (כח) וְיָֽדְעוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה מְקַדֵּ֖שׁ אֶת-יִשְׂרָאֵ֑ל בִּהְי֧וֹת מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם:

משנה פרה פרק א

א. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֶגְלָה, בַּת שְׁנָתָהּ. וּפָרָה. בַּת שְׁתַּיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עֶגְלָה, בַּת שְׁתַּיִם. וּפָרָה, בַּת שָׁלשׁ אוֹ בַּת אַרְבַּע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף בַּת חָמֵשׁ כְּשֵׁרָה הַזְּקֵנָה, אֶלָּא שֶׁאֵין מַמְתִּינִין לָהּ, שֶׁמָּא תַשְׁחִיר, שֶׁלֹּא תִפָּסֵל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא שְׁלָשִׁית. אָמְרוּ לוֹ, מַה הַלָּשׁוֹן שְׁלָשִׁית. אָמַר לָהֶם, כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם. אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. אִם אוֹמֵר אַתָּה, שְׁלִישִׁית, לַאֲחֵרוֹת בְּמִנְיָן. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר, שְׁלָשִׁית, בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים. כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמְרוּ, כֶּרֶם רְבָעִי. אָמְרוּ לוֹ, מַה הַלָּשׁוֹן רְבָעִי. אָמַר לָהֶם, כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם. אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. אִם אוֹמֵר אַתָּה, רְבִיעִי, לַאֲחֵרִים בְּמִנְיָן. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר, רְבָעִי, בֶּן אַרְבַּע שָׁנִים. כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמְרוּ, הָאוֹכֵל בַּבַּיִת הַמְנֻגָּע פְּרַס מִשָּׁלשׁ לַקָּב. אָמְרוּ לוֹ, אֱמוֹר מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַסְאָה. אָמַר לָהֶם, כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם. אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. אִם אוֹמֵר אַתָּה מִשָּׁלשׁ לַקַּב, אֵין בּוֹ חַלָּה. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַסְאָה, מִעֲטָתוֹ חַלָּתוֹ:

ברטנורה   (א) רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה. עגלה ערופה צריך שתהא בת שנתה ולא יותר: ופרה אדומה בת שתי שנים. דלשון פרה משמע דקשישא טפי מעגלה: וחכמים אומרים עגלה ערופה כשרה אפילו בת שתים. וכל שכן בת שנתה, אלא דאפילו בת שתים עגלה היא. ואע''ג דקיימא לן כל מקום שנאמר עגל, בן שנה הוא, סברי רבנן שאני עגלה ערופה דכתיב בה (דברים כא) עגלת בקר, ולא כתיב עגלה סתם: שמא תשחיר שלא תפסל. שאם יולדו בה שתי שערות שחורות פסולה, דכתיב (במדבר יט) אדומה תמימה, שתהא תמימה באדמימות. והלכה, דפרה אדומה בת שלש שנים או בת ארבע, וזקנה כשרה אלא שאין ממתינין לה שמא תשחיר ותפסל: לא שמעתי אלא שלשית. כך שמעתי שאין כשרה לפרה אדומה אלא שלשית: כך שמעתי סתם. ואין לי לפרש: שלישית. משמע שלישית לאחרות במנין, שנולדו שתי פרות אחרות לפניה וזו שלישית להן: שלשית. משמע שהיא בת ג' שנים: רביעי לאחרים. כשיש ארבעה כרמים שייך לומר על האחרון שהוא רביעי לאחרים, אבל רבעי משמע כרם בן ארבע שנים: האוכל בבית המנוגע פרס. השוהה בבית המנוגע כדי אכילת פרס, מטמא בגדים שעליו. ופרס הוא חצי ככר משלש ככרות לקב: אמרו לו אמור משמונה עשרה לסאה. כלומר, היה לך לומר משמונה עשרה לסאה, שהסאה ששה קבין ושלש ככרות לקב הן שמונה עשרה לסאה: כך שמעתי. מרבותי, ואין בידי לפרש למה לא אמרו הם משמונה עשרה לסאה: אני אפרש. מאי נפקא מינה בין זה לזה: משלש לקב אין בו חלה. דחמש רביעיות קמח ועוד, חייבין בחלה, והלש קב בלבד אין מפריש ממנה חלה, הלכך כשאתה אומר משלש ככרות לקב, משמע שלא הופרש מהן חלה, וכשאתה אומר משמונה עשרה לסאה, נמצא שכל ככר הוא פחות מה שמיעטתו חלתו, שהלש סאה צריך להפריש ממנה חלה:

ב. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, פָּרִים, בְּנֵי שְׁתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ח), וּפַר שֵׁנִי בֶּן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, (אַף) בְּנֵי שָׁלשׁ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף בְּנֵי אַרְבַּע וּבְנֵי חָמֵשׁ, כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁאֵין מְבִיאִים זְקֵנִים, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד:

ברטנורה   (ב) ופר שני בן בקר תקח לחטאת. בטהרת הלוים כתיב. בפרשת בהעלותך (שם ח) והאי שני יתירא הוא, דכיון דכתיב בתריה ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, ממילא ידענא דתרי נינהו, אלא כתוב שני ללמד שהוא בן שתי שנים, דכי היכי דלבת שלש קרי שלשית, הכי נמי לבן שתים קרי שני: וחכמים אומרים כו'. והלכה כחכמים:

ג. כְּבָשִׂים, בְּנֵי שָׁנָה. וְאֵילִים, בְּנֵי שְׁתַּיִם. וְכֻלָּם מִיּוֹם לְיוֹם. בֶּן שְׁלשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵינוֹ כָשֵׁר לֹא לְאַיִל וְלֹא לְכֶבֶשׂ. רַבִּי טַרְפוֹן קוֹרֵהוּ פַּלְגָּס. בֶּן עַזַּאי קוֹרֵהוּ נוֹקֵד. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל קוֹרֵהוּ פַּרְכָדִיגְמָא. הִקְרִיבוֹ, מֵבִיא עָלָיו נִסְכֵּי אַיִל, וְלֹא עָלָה לוֹ מִזִּבְחוֹ. בֶּן שְׁלשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד, הֲרֵי זֶה אַיִל:

ברטנורה   (ג) מיום ליום. נולד באחד באלול, לא שלמה לו שנה עד אחד באלול של שנה שניה. דבתר שנתו אזלינן ולא בתר שנים של מנין העולם. ואם נתעברה שנה, נתעברה לו. וכן באילים בני שתים: אינו כשר לא לאיל. דאינו נחשב איל עד שיכנס שלשים יום משנה שניה לו: פלגם. לשון פלג, כלומר ממוצע בין זה לזה, יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא: נוקד. לשון אשר היה בנוקדים (עמוס א) שפירושו בעלי הצאן: פרכדיגמא. למטבע שנפסל קורין כן בלשון יוני, אף זה נפסל מתורת איל ומתורת כבש: מביא עליו נסכי איל. שלישית ההין. ונפקא לן מדכתיב או לאיל, לרבות את הפלגס לנסכי איל:

ד. חַטֹּאת הַצִבּוּר וְעוֹלוֹתֵיהֶן, חַטָּאת הַיָּחִיד וַאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, כְּשֵׁרִין מִיּוֹם שְׁלשִׁים וָהָלְאָה, וְאַף בְּיוֹם שְׁלשִׁים. וְאִם הִקְרִיבוּם בְּיוֹם שְׁמִינִי, כְּשֵׁרִים. נְדָרִים וּנְדָבוֹת, הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח, כְּשֵׁרִים מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה, וְאַף בְּיוֹם הַשְּׁמִינִי:

ברטנורה   (ד) חטאות הצבור. כגון שעירי ראשי חדשים ושל מועדות ועולותיהן כולהו בני שנה נינהו: חטאת היחיד. כשבה או שעירה: ואם הקריבום ביום השמיני כשרים. דכתיב (ויקרא כב) ומיום השמיני והלאה ירצה, ונאמר בבכור (שמות כב) ביום השמיני תתנו לי, מה בכור עשה יום שמיני כשמיני והלאה, אף בשאר קרבנות עשה יום שמיני כשמיני והלאה. מיהו במידי דחובה מצוה מן המובחר להביא מיום שלשים ואילך: והפסח. אע''ג דחובה הוא, לא חשו חכמים, משום דנסבי לפי נפשות, שלא יבוא לידי נותר כיון שאינו נאכל [אלא] לחבורה אחת:

גמרא נדה דף י''ד ע''ב

מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רִבִּי לְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חָמָא בַּר בִּיסָא דְאָדָם גָּדוֹל הוּא אָמַר לוֹ לִכְשֶׁיָּבוֹא לְיָדְךָ הֲבִיאֵהוּ לְיָדִי כִּי אָתָא אָמַר לֵיהּ בְּעֵי מִינָאִי מִילְתָא בָּעָא מִינֵיהּ בָּדְקָה בְּעֵד שֶׁאֵינוֹ בָדוּק לָהּ וְהִנִּיחָתוֹ בְקוּפְסָא וּלְמָחָר מָצְאָה עָלָיו דָּם מַהוּ אָמַר לוֹ כְּדִבְרֵי אַבָּא אִימָא לָךְ אוֹ כְּדִבְרֵי רִבִּי אִימָא לָךְ אָמַר לוֹ כְּדִבְרֵי רִבִּי אֵימָא לִי. אָמַר רִבִּי יִשְׁמָעֵאל זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין עָלָיו דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא הֵיאַךְ מַנִּיחִין דִּבְרֵי הָרַב וְשׁוֹמְעִים דִּבְרֵי הַתַּלְמִיד. וְרִבִּי חָמָא בַר בִּיסָא סָבַר רִבִּי רֵישׁ מְתִיבְתָּא הוּא וּשְׁכִיחֵי רַבָּנָן קָמֵיהּ וּמְחַדְדֵי שְׁמַעְתְּתֵיהּ:

רש''י אמר ליה. רבי ישמעאל לרבי חמא בעי מינאי מילתא: כדברי אבא. רבי יוסי או כדברי רבי ולקמן תני פלוגתייהו בשמעתין:

זוהר יתרו דף פ''ח ע''ב

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, רַבִּי יִצְחָק אָמַר כְּתִיב (שם) וַיְּבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וּכְתִיב בַּמָּן (שמות טז) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בוֹ, כֵּיוָן דְּלָא מִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ מְזוֹנֵי מַה בִּרְכָתָא אִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ, אֶלָּא הָכִי תָּאנָא כָּל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא וְתַתָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תַּלְיָן, וְתָאנָא אַמַּאי לָא אִשְׁתַּכַּח מָנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִשּׁוּם דְּהַהוּא יוֹמָא מִתְבָּרְכָאן מִנֵּיהּ כָּל שִׁתָּא יוֹמִין עִלָּאִין וְכָל חַד וְחַד יָהִיב מְזוֹנֵיהּ לְתַתָּא כָּל חַד בְּיוֹמוֹי מֵהַהִיא בְּרָכָה דְּמִתְבָּרְכָאן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָה, וּבְגִנֵּי כָּךְ מָאן דְּאִיהוּ בְּדַרְגָא דִּמְהֵימָנוּתָא בָּעֵי לְסַדְּרָא פְּתוֹרָא וּלְאַתְקָּנָא סְעוּדָתָא בְּלֵילְיָא דְּשַׁבַּתָּא בְּגִין דְּיִתְבָּרֵךְ פְּתוֹרֵיהּ כָּל אִנּוּן שִׁתָּא יוֹמִין דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא אִזְדַּמָּן בְּרָכָה לְאִתְבָּרְכָא כָּל שִׁתָּא יוֹמִין דְּשַׁבַּתָּא וּבִרְכָתָא לָא אִשְׁתַּכַּח בִּפְתוֹרָא רֵיקָנַיָּא, וְעָל כָּךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא פְּתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְּשַׁבַּתָּא בְּנַהֲמֵי וּבִמְזוֹנֵי, רַבִּי יִצְחָק אָמַר אֲפִלּוּ בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא נַמֵּי:

תרגום הזוהר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר כָּתוּב וַיְּבָרֵךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכָתוּב בַּמָּן שֵשֶּׁת יָמִים תִּלְקְטוּהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בוֹ. כֵּוָּן שֶׁלֹּא נִמְצָא בוֹ מְזוֹנוֹת מַה הַבְּרָכָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. אֶלָּא כַּךְ לָמַדְנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וּלְמַטָה, תְּלוּיִם בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְלָמַדְנוּ מַדּוּעַ לֹא הָיָה מָן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִשׁוּם שֶׁמִּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתְבָּרְכִים כָּל הַשִּׁשָּׁה יָמִים הָעֶלְיוֹנִים, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן מְזוֹנוֹ לְמַטָה, כָּל אֶחָד בְּיוֹמוֹ, מֵאוֹתוֹ הַבְּרָכָה שֶׁנִּתְבָּרֵךְ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְלָכֵן מִי שֶׁהוּא בְּדַרְגַת הָאֶמוּנָה צָרִיךְ לְסַדֵּר מְזוֹנוֹ וּלְתַקֵּן סְעוּדָה בְּלֵיל שַׁבָּת בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְבָּרֵךְ מְזוֹנוֹ כָּל אוֹתָם שִׁשָּׁה יָמִים כִּי הֲרֵי בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן נִמְצֵאת הַבְּרָכָה לְהִתְבָּרֵךְ מִמֶּנּו כָּל הַשִּׁשָׁה יָמִים. כִּי הַשַּׁבָּת וְהַבְּרָכָה לֹא נִמְצָאִים בְּשֻׁלְחָן רֵיק. וְלָכֵן צָרִיךְ לְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ בְּלֵיל שַׁבָּת בְּלֶחֶם וּמָזוֹן. רַבִּי יִצְחָק אָמַר אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת גַּם כֵּן.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק י''ח

א. נוֹתְנִין גַּרְגִּיר שֶׁל מֶלַח וּגְרִיס שֶׁל פּוּל עַל פִּי הַנֵּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁיִּהְיֶה דוֹלֵק בְּלֵיל שַׁבָּת וְכָל הַפְּתִילוֹת שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בָּהֵן בְּשַׁבָּת עוֹשִׂין מֵהֶן מְדוּרָה בֵּין לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ בֵּין לְהִשְׁתַּמֵּשּׁ לְאוֹרָהּ בֵּין עַל גַּבֵּי מְנוֹרָה בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְלֹא אָמְרוּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹתָן פְתִילָה לְנֵר בִּלְבָד ב. שֶׁמֶן שֶׁמַּדְלִיקִין בּוֹ לְשַׁבָּת צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא נִמְשַׁךְ אַחַר הַפְּתִילָה אֲבָל שְׁמָנִין שֶׁאֵין נִמְשָׁכִין אַחַר הַפְּתִילָה כְּגוֹן זֶפֶת וְשַׁעֲוָה וְשֶׁמֶן קִיק וְאַלְיָה וְחֵלֶב אֵין מַדְלִיקִין בָּהֵן וּמִפְּנֵי מַה אֵין מַדְלִיקִין בִּפְתִילוֹת שֶׁאֵין הָאוֹר נִתְּלֵת בָּהֵן וְלֹא בִשְׁמָנִים שֶׁאֵין נִמְשָׁכִין אַחַר הַפְּתִילָה גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִהְיֶה אוֹר הַנֵּר אָפֵל וְיַטֶּה אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ:

מוסר

מספר חרדים דף ס''ח ע''ב

כְּתִיב (תהלים כ') וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגּוֹל שֶׁצָרִיךְ שֶׁיִּשָּׂא דֶגֶל ה' בִּימִינוֹ וְשֵׁם הַשֵּׁם חָקוּק עָלָיו כִּי מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הִיא מִלְחֶמֶת ה' וְהָרְשָׁעִים וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן דֶּגֶל הַטֻּמְאָה הַחִיצוֹנִית וְאָז גּוֹרֵם לִשְׁלוֹט הַבָּאִים לְסִטְרָא דִילֵיהּ שֶׁהֵם הַגּוֹיִם. וְהַצַדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים מְרִימִין דִּגְלוֹ יִתְבָּרַךְ בְּאוֹתוֹתָיו וְאָז (שם) אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ הַנִּלְחַם אֶת מִלְחֲמוֹתֵינוּ הוּא יַעֲנֵנוּ. כָּתַב הָרַב רַבֵּינוּ עוֹבַדְיָה בְּרֵישׁ מַסֶּכֶת פֵּאָה דְמָצֵי אִינִישׁ לְאַפְרוּשֵׁי חֲמִישִׁית הָרֶיוַח לִצְדָקָה וְכוּ' וְסִימָנָךְ (בראשית מ''ז) וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה לְפִרָעוֹן חוֹבוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. אִם יַרְגִּיל אָדָם לָדוּן לְכַף זְכוּת וּלְדַבֵּר תָּמִיד טוֹב וְלֹא רָע כְּלַל יִהְיֶה כְּלִי וְצִנּוֹר אֶל הַקְּדוּשָׁה וְאִם לְהֶפֶךְ בַּר מִינָן וְכֵן הָעַיִן בִּרְאוֹתוֹ חֲבֵירוֹ בְּטוֹב עַיִן הוּא יְבָרֵךְ וְיַשְׁפִּיעַ טוֹב לַחֲבֵירוֹ וְגַם יְבוֹרָךְ וּלְהַפֵּךְ לְהֶפֶךְ בַּר מִינָן דִּכְתִיב (משלי כ''ב) טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ וּקְרִי יְבָרֵךְ וּכְתִיב (רות ב') עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה וְגוֹ' כִּדְאִיתָא בְּזֹהַר:

פרשת ויחי

ויחי יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(כח) וַיְחִ֤י יַֽעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵי-יַֽעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה: וַחֲיָא יַעֲקֹב בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵי שְׁנִין וַהֲווֹ יוֹמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיוֹהִי מְאָה וְאַרְבְּעִין וּשְׁבַע שְׁנִין:

רש''י ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו:

(כט) וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א | לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם-נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִׂים-נָ֥א יָֽדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶֽאֱמֶ֔ת אַל-נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם: וּקְרִיבוּ יוֹמֵי יִשְׂרָאֵל לִמְמַת וּקְרָא לִבְרֵהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵהּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ שַׁוִּי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יַרְכִּי וְתַעְבֵּד עִמִּי טִיבוּ וּקְשׁוֹט לָא כְעַן תִּקְבְּרִנַּנִי בְּמִצְרַיִם:

רש''י ויקרבו ימי ישראל למות. כל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו. [יצחק חי מאה ושמונים ויעקב מאה ארבעים ושבע. בדוד נאמר קריבה, אביו חי ארבע מאות שנים והוא חי שבעים]: ויקרא לבנו ליוסף. למי שהיה יכולת בידו לעשות: שים נא ידך. והשבע: חסד ואמת. חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול: אל נא תקברני במצרים. סופה להיות עפרה כנים ומרחשין תחת גופי ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחלות, ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה:

(ל) וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם-אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֨נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻֽרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָֽנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ: וְאִשְׁכּוּב עִם אֲבָהָתַי וְתִטְּלִנַנִּי מִמִּצְרַיִם וְתִקְבְּרִנַנִּי בִּקְבֻרְתְּהוֹן וַאֲמַר אֲנָא אֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָךְ:

רש''י ושכבתי עם אבתי. וי''ו זו מחבר למעלה לתחלת המקרא (פסוק כט) שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי, ואני סופי לשכב עם אבותי, ואתה תשאני ממצרים. ואין לומר ושכבתי עם אבותי, השכיבני עם אבותי במערה, שהרי כתיב אחריו ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם. ועוד, מצינו בכמה מקומות לשון שכיבה עם אבותיו היא הגויעה, ולא הקבורה, כמו (מ''א ב י) וישכב דוד עם אבותיו, ואחר כך ויקבר בעיר דוד:

(לא) וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל-רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה: (פ) וַאֲמַר קַיֵּם לִי וְקַיִים לֵהּ וּסְגִיד יִשְׂרָאֵל עַל רֵישׁ עַרְסָא:

רש''י וישתחו ישראל. תעלא בעדניה סגיד ליה: על ראש המטה. הפך עצמו לצד השכינה, מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. דבר אחר על ראש המטה, על שהיתה מטתו שלמה שאין בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו:

מח (א) וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת-שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת-מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת-אֶפְרָֽיִם: וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וַאֲמַר לְיוֹסֵף הָא אֲבוּךְ שְׁכִיב מְרָע וּדְבַר יָת תְּרֵין בְּנוֹהִי עִמֵּהּ יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם:

רש''י ויאמר ליוסף. אחד מן המגידים, והרי זה מקרא קצר. ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים והגיד לו: ויקח את שני בניו עמו. כדי שיברכם יעקב לפני מותו:

(ב) וַיַּגֵּ֣ד לְיַֽעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל-הַמִּטָּֽה: וְחַוִּי לְיַעֲקֹב וַאֲמַר הָא בְּרָךְ יוֹסֵף אֲתָא לְוָתָךְ וְאִתַּקַף יִשְׂרָאֵל וִיתֵיב עַל עַרְסָא:

רש''י ויגד. המגיד ליעקב, ולא פרש מי, והרבה מקראות קצרי לשון: ויתחזק ישראל. אמר אף על פי שהוא בני, מלך הוא ואחלוק לו כבוד. מכאן שחולקין כבוד למלכות, וכן משה חלק כבוד למלכות (שמות יא ח) וירדו כל עבדיך אלה אלי, וכן אליהו (מ''א יח מו) וישנס מתניו וגו' :

נביאים - מלכים א - פרק ב

ב (א) וַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי-דָוִ֖ד לָמ֑וּת וַיְצַ֛ו אֶת-שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר: וּקְרִיבוּ יוֹמֵי דָוִד לִמְמָת וִּפַקֵּיד יַת שְׁלֹמֹה בְּרֵיהּ לְמֵימָר : (ב) אָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ בְּדֶ֖רֶךְ כָּל-הָאָ֑רֶץ וְחָזַקְתָּ֖ וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ: אֲנָא אָזֵיל בְּאוֹרַח כָּל אַרְעָא וְתַתְקֵּף וּתְהֵי לִגְבַר דָּחִיל חֶטְאִין : (ג) וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת-מִשְׁמֶ֣רֶת | יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לָלֶ֤כֶת בִּדְרָכָיו֙ לִשְׁמֹ֨ר חֻקֹּתָ֤יו מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְעֵדְוֹתָ֔יו כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֗יל אֵ֚ת כָּל-אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְאֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר תִּפְנֶ֖ה שָֽׁם: וְתִטַּר יַת מַטְּרַת מֵימְרָא דַּיְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַך בְּאוֹרְחַן דְּתַקְנָן קֳדָמוֹהִי לְמִטַּר קְיָמוֹהִי פִּקּוֹדוֹהִי וְדִינוֹהִי וְסָהִדְוּתֵיהּ כְּמָא דִּכְתִיב בְּאוֹרָיתָא דְּמֹשֶׁה בְּדִיל דְּתִצְלַח יַת כָּל דְּתַעֲבֵיד וְיַת כָּל אֲתַר דְּתִתְפְּנֵי לְתַמָּן : (ד) לְמַעַן֩ יָקִ֨ים יְהוָ֜ה אֶת-דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֣ר עָלַי֮ לֵאמֹר֒ אִם-יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֜יךָ אֶת-דַּרְכָּ֗ם לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּאֱמֶ֔ת בְּכָל-לְבָבָ֖ם וּבְכָל-נַפְשָׁ֑ם לֵאמֹ֕ר לֹֽא-יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל: בְּדִיל דִּי יְקַיֵּים יְיָ יַת פִּתְגָמוֹהִי דִּי מַלֵּיל עֲלַי לְמֵימָר אִם יִטְּרוּן בְּנָיךְ יַת אוֹרְחֵיהוֹן לִמְהַך קֳדָמַי בִּקְשׁוֹט בְּכָל לִבְּהוֹן וּבְכָל נַפְשְׁהוֹן לְמֵימַר לָא יִפְסוֹק לָךְ גְּבַר מֵעַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתָא דְּיִשְּׂרָאֵל : (ה) וְגַ֣ם אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֵת֩ אֲשֶׁר-עָ֨שָׂה לִ֜י יוֹאָ֣ב בֶּן-צְרוּיָ֗ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֣ה לִשְׁנֵֽי-שָׂרֵ֣י צִבְא֣וֹת יִ֠שְׂרָאֵל לְאַבְנֵ֨ר בֶּן-נֵ֜ר וְלַעֲמָשָׂ֤א בֶן-יֶ֙תֶר֙ וַיַּ֣הַרְגֵ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דְּמֵֽי-מִלְחָמָ֖ה בְּשָׁלֹ֑ם וַיִּתֵּ֞ן דְּמֵ֣י מִלְחָמָ֗ה בַּחֲגֹֽרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר בְּמָתְנָ֔יו וּֽבְנַעֲל֖וֹ אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽיו: וְאַף אַתְּ יְדַעְתְּ יַת דְּעָבִיד לִי יוֹאָב בַּר צְרוּיָה דַּעֲבֵיד לִתְרֵין רַבָּנֵי חֵילְוָתָא דְּיִשְּׂרָאֵל לְאַבְנֵר בַּר נֵר וְלַעֲמָשָּׂא בַּר יֶתֶר דְּקַטֵּילִנּוּן בְּעֲרְמוּתֵיהּ וּדְמֵי דִּי יִתְחֲשִּׁיב לֵיהּ דְּמֵיהוֹן עֲלוֹהִּי כְּדַם תְּבִירֵי קְרָבָא וִיתֵיב לְהוֹן בִּכְמָנַת שְׁלָמָא וְאַשִׁיד דִּמְהוֹן בְּאַסְפְּנִיקֵי דִּי בְחַרְצֵיהּ וְדָשׁ בִּטְלְּרִיתָא דִּי בְרַגְלוֹהִי :

רש''י את אשר עשה לי . שהראה הספר ששלח דוד ביד אוריה , ( במדרש רבי תנחומא שם ) : דמי מלחמה בשלום . שהיה להם שלום עמו , ולא היו נשמרים ממנו : בחגורתו אשר במתניו . שחגר חרבו מצומדת על מתניו , שלא כדרך החוגרים , בצאתו לקראת עמשא , ופיה למטה כדי שתפול , כמה שנאמר ( שמואל ב כ ח ) : והוא יצא ותפול , וכשנפלה ונטלה , כסבור עמשא שלא נטלה אלא להגביהה מן הארץ , ולא נשמר מהחרב אשר ביד יואב : ובנעלו אשר ברגליו . את אבנר הרג בערמה , ששאלו גידמת היאך חולצת , כמה שנאמר ( שם ג כז ) : ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו 'בשלי' , לשון 'של' נעלך :

(ו) וְעָשִׂ֖יתָ כְּחָכְמָתֶ֑ךָ וְלֹֽא-תוֹרֵ֧ד שֵׂיבָת֛וֹ בְּשָׁלֹ֖ם שְׁאֹֽל: (ס) וְתַעֲבֵיד כְּחוּכְמָתָךְ וְלָא תְחֵית סֵיבָתֵיהּ בִּשְׁלָמָא לִשְׁאוֹל :

רש''י ולא תורד שיבתו בשלום שאול . אל תניחהו למות מיתת עצמו וליפול בגיהנם :

כתובים - משלי - פרק י

(לא) פִּֽי-צַ֭דִּיק יָנ֣וּב חָכְמָ֑ה וּלְשׁ֥וֹן תַּ֝הְפֻּכ֗וֹת תִּכָּרֵֽת: פּוּמֵיהּ דְּצַדִיקָא מַוְעִי חָכְמְתָא וְלִישָּׁנָא דַהֲפִיכוּ נִתְפְּסַק :

רש''י פי צדיק ינוב חכמה . ידבר לשון ניב שפתים ( ישעיה נ''ז ) :

(לב) שִׂפְתֵ֣י צַ֭דִּיק יֵדְע֣וּן רָצ֑וֹן וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים תַּהְפֻּכֽוֹת: שִּׂפְוָתֵיהּ דְּצַדִיקָא יֵדְעוּן צִבְיוֹנָא וּפוּמְהוֹן דְּרַשִּׁיעֵי מַהֲפָךְ :

רש''י שפתי צדיק ידעון רצון . יודעים לרצות ולפייס את בוראם ויודעים לרצות את הבריות ולהטיל שלום ביניהם :

יא (א) מֹאזְנֵ֣י מִ֭רְמָה תּוֹעֲבַ֣ת יְהוָ֑ה וְאֶ֖בֶן שְׁלֵמָ֣ה רְצוֹנֽוֹ: מְסָחָא דְנִכְלָא מְרַחַקְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא וּבְמַתְקְלָא תְרִיצָא צִבְיוֹנֵיהּ : (ב) בָּֽא-זָ֭דוֹן וַיָּבֹ֣א קָל֑וֹן וְֽאֶת-צְנוּעִ֥ים חָכְמָֽה: הֵיךְ דְעַלָא זֵידוֹנְתָּא עָלֵל צַעֲרָא וּלְאִלֵין דִּצְנִיעִין חָכְמְתָא :

רש''י בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה . תבוא חכמה :

(ג) תֻּמַּ֣ת יְשָׁרִ֣ים תַּנְחֵ֑ם וְסֶ֖לֶף בּוֹגְדִ֣ים (ושדם) יְשָׁדֵּֽם: תְּמִימוּתָא דִתְרִיצֵי תַדְבֵּר אִנוּן וּנְטַלְטְלוּן בָּזוֹזֵי וְנִדְכִנוּן :

רש''י תומת ישרים תנחם . תנהלם : וסלף בוגדים ישדם . ישדדם :

(ד) לֹא-יוֹעִ֣יל ה֭וֹן בְּי֣וֹם עֶבְרָ֑ה וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת: לָא מַהֲנֵי שִׁקְרָא בְיוֹמָא דְרוּגְזָא וְצִדְקְתָא מְפַלְּטָא מִן מוֹתָא בִישָׁא :

משנה פאה פרק ג

א. מַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים, שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מֵאֶחָד עַל הַכֹּל:

ברטנורה   (א) מלבנות. ערוגות מרובעות, ובשביל שעשויות כדפוסי הלבינות קרויין מלבנות: שבין הזיתים. והוא הדין לכל שאר אילנות, ונקט זיתים לאשמועינן דאפילו זיתים שחייבים בפאה לא מפסקי לב''ה, וכל שכן שאר אילנות שאין חייבין בפאה, דפשיטא דלא מפסקי: בית שמאי אומרים פאה מכל אחד ואחד. מכל מלבן ומלבן. הואיל ועומדות הערוגות פסקי פסקי ואין מתערבין זו עם זו, קסברי בית שמאי דמפסקי זיתים. אבל היכא דראשי שורות מתערבין מזה לזה, מודו דלא מפסקי. ובזמן שהאילנות מרוחקים זה מזה עד שבקרקע בית סאה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה אין בו עשרה אילנות, מודים בית הלל שנותן פאה לכל מלבן ומלבן, דהואיל והאילנות מרוחקין, נראין הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות. ובזמן שהאילנות רצופים, ויש עשרה אילנות בפחות מבית סאה, מודים בית שמאי שנותן פאה אחת על הכל, לא נחלקו אלא כשיש עשרה אילנות בבית סאה:

ב. הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ וְשִׁיֵּר קְלָחִים לַחִים, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת, שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:

ברטנורה   (ב) המנמר. מלקט שדהו מקומות מקומות דמחזי כמנומר. לשון ונמר חברבורותיו (ירמיה יג), שקצר התבואה שנתבשלה ראשון ראשון בשדה: ושייר קלחים לחים. אותן שלא נתבשלו: נותן פאה מכל אחד ואחד. כשחוזר ללקט הקלחים לחים ששייר, דנמור מפסיק ולאו אתחלתא דקצירה חשיבא: בזורע שבת. ירק שקורין לו אניס''ו בלע''ז: שהוא נותן פאה מכל אחת ואחת. מפני שאין דרכן לזרוע מהן שדה אחת, לפיכך חשובין כל אותן ערוגות כאלו כל אחת מהן שדה אחת. ושבת וחרדל חייבין בפאה אף על פי שאין נותנין לירק פאה משום דלזרע עבידי, וכמיני זרעים חשיבי. והלכה כחכמים:

ג. הַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לַשּׁוּק וּמְקַיֵּם יְבֵשִׁים לַגֹּרֶן, נוֹתֵן פֵּאָה לְאֵלּוּ לְעַצְמָן וּלְאֵלּוּ לְעַצְמָן. וְכֵן בַּאֲפוּנִין, וְכֵן בְּכָרֶם. הַמֵּדֵל, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר. וְהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יָד, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל הַכּל:

ברטנורה   (ג) המחליק בצלים. אית דמפרשי לשון ואנכי איש חלק (בראשית כו), על שם שכשנתלשו נשאר המקום חלק. ואית דמפרשי המחליק, כמו המחלק, שנוטל חלק מן הבצלים לחים למכרן בשוק, וחלק אחר מניח יבשים לגורן לקיום: נותן פאה לאלו לעצמן. דכשני מיני חטים דמו: וכן בכרם. וכן המחליק בכרם דינו כמחליק בבצלים: המדל נותן מן המשוייר על מה ששייר. בזמן שהבצלים זרועים רצופים, נוטל מהם אחד מבנתיים, כדי שהנשארים יתגדלו בריוח ויעשו גסים, וזהו הנקרא מדל, שדולה ושולף אותם ממקומם, ותנן איזהו מדל, נוטל אחד ומניח שנים, ואותן שעוקר ליתן ריוח לנשארים, אינם חייבין בפאה, לפי שתקנת הנשארים היא, הילכך נותן פאה מן הנשאר לבד, והנעקר פטור מכלום דלא חשיבא קצירה: המחליק מאחת יד. כלומר מענין אחד, או כולו לגורן או כולו לשוק. ורמב''ם פירש מאחת יד ממקום אחד, שהחלק שנוטל למכור בשוק, אינו נוטל אותו מכאן ומכאן, אלא כולו מצד אחד:

ד. הָאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים חַיָּבוֹת בַּפֵּאָה, וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֵאֶחָד עַל הַכֹּל:

ברטנורה   (ד) האמהות של בצלים. בצלים גדולים שמניחין אותן לגדל זרע, ומתוך שמשתהין בארץ לא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק, ולכך פטר רבי יוסי, ואין הלכה כמותו: מלבנות הבצלים שבין הירק. סבר רבי יוסי דירק כזרע אחר דמי, שאין דרך בני אדם להיות מכניס בצלים בין הירק, ותנן לעיל בפרק שני דזרע אחר מפסיק. ואין הלכה כרבי יוסי:

ה. הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵאוֹת. חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, נוֹתְנִין פֵּאָה אֶחָת. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאִילָן, נוֹתְנִין פֵּאָה אֶחָת. לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְרוֹמוֹ, זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ, וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ. הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה. אֲבָל אִם שִׁיֵּר בַּעַל הַשָּׂדֶה, הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל:

ברטנורה   (ה) שלקחו את האילן. מהנך אילנות דחשיב בפרק קמא שחייבים בפאה: המוכר קלחי אילן. שרשי צמחים שחייבין בפאה ולא מכר לו הקרקע, נותן הלוקח פאה מכל אחד ואחד: בזמן שלא שייר. כלומר, אם לא התחיל בעל השדה לקצור או ללקט פירות, אז הוא דחייב הלוקח ליתן פאה, אבל אם התחיל בעל השדה לקצור שדהו קודם שמכר את אלו שנשאר מן השדה שלא נקצר או שלא נלקט, בעל השדה הוא הנותן פאה על הכל, דמכי אתחיל בקצירה או בלקיטת הפירות איתחייב בפאה של כל השדה, ורבי יהודה לפרושי מלתיה דתנא קמא אתא, וכן הלכה:

ו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קַרְקַע בֵּית רֹבַע, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הָעוֹשָׂה סָאתַיִם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְצֹר וְלִשְׁנוֹת. וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים, וְלִכְתֹּב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, וְלִקְנוֹת עִמּוֹ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה:

ברטנורה   (ו) קרקע בית רובע. מקום שראוי לזרוע בו רובע הקב, ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב: העושה סאתים. ר' יהושע לא אזיל בתר זריעה, אלא קרקע המוציאה סאתים שהן י''ב קבין: לקצור ולשנות. דרך הקוצרים אוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר כדכתיב (תהלים קכט) שלא מלא כפו קוצר. ואם יש בקמה כדי למלאות כפו שני פעמים, חייבת בפאה: קרקע כל שהוא חייבת בפאה. דסבירא ליה פאת שדך כל שהוא משמע, ופליג, אכולהו: ובבכורים. דכתיב בהו אדמתך, והני מילי בבכורי חטה ושעורה, אבל בבכורים של אילן אינו חייב אלא אם כן יש לו קרקע שש עשרה אמות סביב לאילן שהוא שיעור יניקתו: ולכתוב עליו פרוזבול. הלל תקן פרוזבול כשראה שהיו נמנעים מלהלוות לעניים מפני השביעית שמשמטת החוב, תקן שיהא מוסר שטרותיו לבית דין, וכותב, מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. ומשכתבו לו שטר זה, שוב אין שביעית משמטת חובו. ודוקא כשיש קרקע כל דהו ללוה, דאז חשוב כאילו החוב גבוי כבר ביד בית דין, ותו לא קרינן ביה לא יגוש, וחשבינן לקרקע כל שהוא כאילו שוה כל החוב, דאין אונאה לקרקעות: ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות. דמטלטלין נקנין אגב קרקע בכסף בשטר ובחזקה, כדתנן בפרק קמא דקדושין ושם מפורש:

ז. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו שְׁכִיב מְרַע, שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ:

ברטנורה   (ז) שכיב מרע. השוכב על מטתו מחמת חולי: שייר קרקע כל שהוא. כל הני שייר קרקע כל שהוא דתנן במתניתין מכאן ועד סוף פרקין, לאו דוקא קרקע, דהוא הדין מטלטלים כל שהוא, אלא איידי דתנא רישא גבי פאה ובכורים ופרוזבול קרקע כל שהוא, תנא בכל הנך נמי קרקע כל שהוא: מתנתו קיימת. אם קנו מידו על המתנה אף על פי שעמד מחליו אינו יכול לחזור בו, הואיל ושייר לעצמו כל שהוא גלי דעתיה דלאו מחמת מיתה כתב המתנה: לא שייר קרקע כל שהוא. לעצמו, מסתמא לא שביק איניש נפשיה ערטילאי, ואם לא שהיה חושב ודאי שימות לא היה נותן כל נכסיו, הלכך אם עמד חוזר ואפילו קנו מידו: וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה. בשכיב מרע מיירי שמחלק נכסיו לבניו, וכתב לאשתו חלק בין הבנים ושמעה איהי ושתקה ולא אמרה כתובתי אני גובה או כיוצא בזה אבדה כתובתה: ר' יוסי אומר אם קבלה עליה. שתהא שותפת בין הבנים, אפילו לא קנו מידה והוא לא צוה שיכתבו כך בפניה אבדה כתובתה, ושוב אינה יכולה לחזור בה. ואין הלכה כרבי יוסי:

ח. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא בֶן חוֹרִין. שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא בֶן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא בֶן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר הֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן:

ברטנורה   (ח) הכותב כל נכסיו לעבדו. שכתב כל נכסי נתונים לפלוני עבדי, הרי העבד בכלל הנכסים ונתן לו את עצמו, והאי דקאמר עבדי היינו עבדי שהיה כבר: שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. דכל היכא דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר, וכי אמר כל נכסי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קאתי ולא שחרריה כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסי. ואפילו אין לו שום נכסים אלא העבד והקרקע ששייר, מכל מקום לא יצא לחירות דכיון דאין מתקיים דבור כל נכסי דהא אתא חוץ ובטל ליה, דלא פלגינן דיבורא, והוי בטל לגמרי, ולא קנה לא עצמו ולא נכסים: ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין. בין אין לו נכסים אחרים אלא העבד והקרקע ששייר, ובין יש לו נכסים אחרים, לעולם הוא בן חורין, ומוקמינן דבור כל נכסי בעבד לבדו כשאין לו נכסים אחרים, ולא אמרינן דבמה שאמר חוץ בטל דבורו, שאמר כל נכסי, דפלגינן דיבורא, ומקיימינן ליה בעבד, ויצא בן חורין: חוץ מאחד מרבוא. ולא פירש מהו משייר, דהתם אמרינן דאחד מרבוא דקאמר היינו עבד, ואיהו לא חשיב ליה אלא כאחד מרבוא בנכסים, ואף על גב דשוי טפי. ואין הלכה כרבי שמעון:

גמרא ברכות דף ו' ע''א

תַּנְיָא אַבָּא בִנְיָמִין אוֹמֵר אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (מ''א ח') לִשְׁמוֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה בְּמָקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְפִלָּה. אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רִבִּי יִצְחָק מְנַיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ''ב) אֱלֹהִים נִצָב בַּעֲדַת אֵל וּמְנַיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִים שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים נִצָב בַּעֲדַת אֵל. וּמְנַיִן לִשְׁלשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפּוֹט. וּמְנַיִן לִשְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג') אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וְגוֹ' מַאי וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ אָמַר רַב אָשֵׁי חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ וּמְנַיִן שֶׁאֲפִילוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ') בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וְגוֹ'. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילוּ חַד תְּרֵי מִבָּעְיָא. תְּרֵי מִכְתְּבָן מִלַּיְיהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. חַד לֹא מִכְתְּבָן מִילֵיהּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילוּ תְּרֵי תְּלָתָא מִבָּעְיָא. מַהוּ דְתֵימָא דִינָא שְׁלָמָא בְעַלְמָא הוּא וְלָא אַתְיָא שְׁכִינָה קָא מַשְׁמַע לָן דְּדִינָא נָמֵי הַיְינוּ תוֹרָה. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילוּ תְּלָתָא עֲשָׂרָה מִבָּעְיָא. עֲשָׂרָה קָדְמָה שְׁכִינָה וְאַתְיָא תְּלָתָא עַד דְּיַתְבֵי:

רש''י במקום רנה. בבית הכנסת ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות ובנעימות קול ערב: בעדת אל. בבית מועד שלו: ומנין לעשרה וכו'. עדה קרויה י' שכתוב עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב: בקרב אלהים ישפוט. ואין בית דין קרוים אלהים אלא בשלשה בפ''ק דסנהדרין: ויקשב ה'. ממתין להם שם: אשר אזכיר את שמי. אשר יזכור שמי על מצותי ודברי: אבא אליך. ל' יחיד הוא: מכתבן מלייהו. כדכתיב ויכתב בספר זכרון לפניו: קדמה שכינה ואתיא. קודם שיהיו כל העשרה. אלהים נצב בעדת אל מעיקרא משמע: עד דיתבו. כדכתיב ישפוט בשעת המשפט:

זוהר ויחי דף רט''ז ע''ב

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אַמַּאי פָּרַשְׁתָּא דָּא סְתִימָא, רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר בְּשַׁעְתָּא דְּמִית יַעֲקֹב אִסְתִּימוּ עֵינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר דִּכְדֵין נָחֲתוּ לְגָלוּתָא וְאִשְׁתַּעְבִּידוּ בְּהוֹן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מַה כְּתִיב לְעֵילָא וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָּהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּכְתִיב וַיְחִי יַעֲקֹב דְּלָא אִתְחֲזֵי לְאַפְרָשָׁא בֵּין דָּא לְדָא מַה אִנּוּן קַיְּמֵי בְּתַפְנוּקִין דִּמְלָכִין וְקַבִּילוּ עִנּוּגָא וְכִסוּפִין לְגַרְמַיְהוּ אוֹף יַעֲקֹב נַמִּי קַיָּם בְּתַפְנוּקֵי מְלָכִין בְּעִנּוּגָא וְכִסוּפָא לְגַרְמֵיהּ לָא אִתְפָּרַשׁ דָּא מִן דָּא וְהָכָא אִקְּרֵי וַיְחִי, דְּהָא כָּל יוֹמוֹי לָא אִקְּרֵי וַיְחִי בְּגִין דְּכָל יוֹמוֹי בְּצַעֲרָא הֲווּ בְּצַעֲרָא אִשְׁתַּכְּחָן, עֲלֵיהּ כְּתִיב (איוב ג') לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז, בָּתַר דְּנָחַת לְמִצְרַיִם אִקְּרֵי וַיְחִי חָמָא לִבְרֵיהּ מַלְכָּא חָמָא לְכָל בְּנוֹי זַכָּאִין צַדִּיקִין וְכֻלְּהוּ בְּתַעֲנוּגֵי וְתַפְנוּקֵי עָלְמָא וְהוּא יָתִיב בֵּינַיְהוּ כַּחֲמָר טָב דְּיָתִיב עַל דּוּרְדְיֵה כְּדֵין אִקְּרֵי וַיְחִי יַעֲקֹב וְלָא פָּרִישׁ בֵּין וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד לְוַיְחִי יַעֲקֹב וְהָכִי אִתְחֲזֵי, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מַאי טַעֲמָא שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כָּל יוֹמוֹי דְּיַעֲקֹב בְּצַעֲרָא הֲווּ בְּצַעֲרָא אִעֲבַר לוֹן בְּקַדְּמֵיתָא כֵּיוָן דְּחָמָא לְיוֹסֵף וַהֲוָה קָאִים קַמֵּיהּ כַּד יַעֲקֹב מִסְתַּכַּל בְּיוֹסֵף הַוָּה אִשְׁתַּלִּים בְּנַפְשֵׁיהּ כְּאִלּוּ חָמָא לְאִמֵּיהּ דְּיוֹסֵף דְּשַׁפִּירוּ דְּיוֹסֵף דָּמֵי לְשַׁפִּירוּ דְּרָחֵל וַהֲוָה דָּמִי בְּגַרְמֵיהּ כְּמָה דְּלָא אַעֲבַר עֲלֵיהּ צַעֲרָא בְּיוֹמוֹי וְכַד יוֹסֵף אִתְפָּרַשׁ מִנֵּיהּ כְּדֵין אִתְקַיֵּם לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז דְּדָא קַשְׁיָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב מִכָּל מַה דְּעָבַר וּבְזִמְנָא דְּאִתְפָּרַשׁ יוֹסֵף מִנֵּיהּ מַה כְּתִיב (בראשית ל''ז) יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רוֹעֶה וְגוֹ' וְכָל יוֹמִין דְּיַעֲקֹב לָא הַוָּה לֵיהּ צַעֲרָא כְּהַאי וַהֲוָה בָּכֵי כָּל יוֹמָא לְאִנּוּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה דְּיוֹסֵף מַאי קָאֲתִיבוּ לֵיהּ (שם מ''ו) וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ הֵא לְךָ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אָחֳרָנִין בְּעִנּוּגִין וְתַפְנוּקִין וְהַנָּאוֹת וְכִסוּפִין הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', תָּאנָא כָּל אִנּוּן שְׁנִין שְׁכִינְתָּא יְקָרָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמֵּיהּ אִשְׁתַּכְּחָא וּבְגִין כָּךְ חַיִּים אִקְּרוּן:

תרגום הזוהר וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. לָמָּה פָּרָשָׁה זוֹ סְתוּמָה, (שֶׁאֵין רֶוַח כְּלָל בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה בֵּין סִיּוּם פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ לְהַתְחָלַת פָּרָשַׁת וַיְחִי). רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת יַעֲקֹב נִסְתְּמוּ עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כִּי אָז, אַחַר מִיתַת יַעֲקֹב, יָרְדוּ לַגָּלוּת וְהַמִּצְרִים הֶעֱבִידוּ אוֹתָם, אֶת יִשְׂרָאֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מַה כָּתוּב לְמַעְלָה, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שֶׁהָיוּ שָׁם בְּמַעֲדַנֵּי מְלָכִים. מַה הֵם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הָיוּ נִמְצָאִים שָׁם בְּמַעֲדַנֵּי מְלָכִים וְקִבְּלוּ תַּעֲנוּגִים וּמַחֲמַדִים לְעַצְמָם, אַף יַעֲקֹב, גַּם כֵּן הָיָה נִמְצָא בְּמַעֲדַנֵּי מְלָכִים בְּתַעֲנוּג וּמַחֲמַדִים לְעַצְמוֹ, וְעַל כֵּן לֹא נִפְרְדוּ הַפְּסוּקִים זֶה מִזֶּה. וְכָאן בְּמִצְרַיִם נִקְרָא וַיְחִי כְּלוֹמָר שֶׁנֶחֱשָׁב לוֹ חַיִּים, שֶׁהֲרֵי כָּל יָמָיו לֹא נִקְרָא וַיְחִי, מִשּׁוּם שֶׁכָּל יָמָיו הָיוּ בְּצַעַר, וּבְצַעַר הָיוּ נִמְצָאִים, עָלָיו כָּתוּב, (איוב ג') לֹא שָׁלַוְתִּי, בְּבֵית לָבָן, וְלֹא שָׁקַטְתִּי, מֵעֵשָׂו, וְלֹא נָחְתִּי, מִן דִּינָה וּשְׁכֶם, וַיָּבֹא רֹגֶז הוּא הָרֹגֶז שֶׁל מְכִירַת יוֹסֵף. וְאַחַר שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם נִקְרָא וַיְחִי. רָאָה אֶת בְּנוֹ מֶלֶךְ, רָאָה לְכָל בָּנָיו טְהוֹרִים וְצַדִּיקִים, וְכֻלָּם בְּתַעֲנוּגִים וּמַעֲדַנֵּי עוֹלָם, וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם, כְּיַיִן טוֹב הַשּׁוֹקֵט עַל שְׁמָרָיו. וְאָז נִקְרָא וַיְחִי יַעֲקֹב, וְעַל כֵּן אֵינוֹ מַפְרִיד, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁאִיר רֶוַח, בֵּין וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד לְוַיְחִי יַעֲקֹב, כִּי כֵּן רָאוּי לִהְיוֹת, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. מַה הַטַּעַם שֶׁל שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כָּל יָמָיו שֶׁל יַעֲקֹב הָיוּ בְּצַעַר, וּבְצַעַר עָבְרוּ עָלָיו בַּתְּחִלָּה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת יוֹסֵף, וְהָיָה עוֹמֵד לְפָנָיו, כְּשֶׁיַעֲקֹב הִסְתַּכֵּל בְּיוֹסֵף, הָיְתָה נַפְשׁוֹ נִשְׁלֶמֶת כְּאִלּוּ רָאָה אֶת אִמּוֹ שֶׁל יוֹסֵף, כִּי יָפְיוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיָה דּוֹמֶה לְיָפְיָהּ שֶׁל רָחֵל, וְנִדְמֶה לוֹ, כְּמוֹ שֶׁלֹּא עָבַר עָלָיו צַעַר מִיָּמָיו. וְכַאֲשֶׁר יוֹסֵף נִפְרָד מִמֶּנּוּ, אָז נִתְקַיֵּם, לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז, כִּי צָרָה זוֹ הָיְתָה קָשָׁה לְיַעֲקֹב מִכָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּפְרָד מִמֶּנּוּ יוֹסֵף מַה כָּתוּב, יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ', וְכָל יָמָיו שֶׁל יַעֲקֹב לֹא הָיָה לוֹ צַעַר כָּזֶה, וְהָיָה בּוֹכֶה כָּל יוֹם לְאֵלּוּ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁל יוֹסֵף. מַה עָנוּ לוֹ (מִן הַשָּׁמַיִם). וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךְ, הִנֵּה לְךְ שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֲחֵרוֹת, בְּתַעֲנוּגִים וּמַעֲדַנִּים וְהַנָּאוֹת וּמַחֲמַדִים. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, כָּל אֵלּוּ הַשָּׁנִים, שְׁכִינַת כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיְתָה נִמְצֵאת עִמּוֹ, וּמִשּׁוּם זֶה, אוֹתָם הַשָּׁנִים שֶׁבְּמִצְרַיִם, נִקְרָאִים חַיִּים.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פרק ב'

א. (כְּתִיב [משלי כ''ח] מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ) בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ אֲבָל בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְסֵם עַצְמוֹ וְעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹ אִם גִּלָּם אֶלָּא שָׁב לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא וּפוֹרֵט חֲטָאָיו לְפָנָיו וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם לִפְנֵי רַבִּים סְתָם וְטוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁלֹּא נִתְגַּלֶּה עֲוֹנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''ב) אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה: ב. אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁובָה וְהַצְעָקָה יָפָה לְעוֹלָם. בַּעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר וּמִתְקַבֶּלֶת הִיא מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ''ה) דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ בַמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּיָחִיד אֲבָל צִבּוּר כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְלֵב שָׁלֵם הֵן נֶעֱנִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: ג. יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכֹּל לְיָחִיד וּלְרַבִּים וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ חַיָיבִים הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּמִצְוַת וִידוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל בְּעֶרֶב הַיּוֹם קוֹדֶם שֶׁיֹּאכַל שֶׁמָא יֵחָנֵק בִּסְעוּדָה קוֹדֶם שֶׁיִתְוַדֶּה וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדֶּה קוֹדֶם שֶׁיֹּאכַל חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַרְבִית וְחוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסַף וּבְמִנְחָה וּבִנְעִילָה וְהֵיכָן מִתְוַדֶּה יָחִיד אַחַר תְּפִלָתוֹ וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בְּאֶמְצַע תְּפִלָתוֹ בִבְרָכָה רְבִיעִית:

מוסר

מספר חרדים דף ע''א ע''ב

תְּקַע יָתֵד הַחֲזָקָה אֵצֶל כּוֹתֵל מַעֲרָבִי וְיָתֵד בִּלְבָבְךָ אֲחוּזוֹת קְשׁוּרוֹת יָפֶה בְּחֶבֶל קָלוּעַ בְּשָׁלשׁ קְלִיעוֹת. אֶחָד, אַהֲבָתוֹ בְּלִי פִרוּד (הושע י''א) בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשָׁכֵם בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה. ב', פָּסוּק תּוֹרָה הַמַּתִּיר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ חַיָּיב מִיתָה וַהֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִתְבָּרַךְ אָסַר הַלָּשׁוֹן בִּשְׁתֵּי חוֹמוֹת אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר אֵיךְ לֹא תִּתְבּוֹדֵד עִמוֹ יִתְבָּרַךְ וְהִנֵּה אַתָּה רוֹב זְמַנָּךְ יָחִיד בְּבֶטֶן אִמָּךְ יָחִיד בְּעֵת תִּישָׁן הַגּוּף יְחִידִי וְהַנְּשָׁמָה יְחִידָה הַגּוּף בְּקֶבֶר בָּדָד וְהַנְּשָׁמָה בָּדָד בְּגַן עֵדֶן כָּל צַדִּיק מָדוֹר לְפִי כְבוֹדוֹ ובְגֵהִינָם וַדָּאי כֵּיוָן דִּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדָּמוּ נִמְצְאוּ לְבַדָּם לָכֵן שְׁמַע בְּקוֹלִי לֵךְ עִמּוֹ תָּמִיד וְלֹא תִפָּרֵד רֶגַע כִּי אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִדָרֵשׁ לָךְ לֹא יִפְרוֹשׁ מִמְּךָ מַּה נָּאָה וּנְעִימָה לְוִיָּיתוֹ יִתְבָּרַךְ כִּי הוּא אָבִיךָ קָנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכוֹנְנֶךָ:

ויחי יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ג) וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל-יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה-אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי: וַאֲמַר יַעֲקֹב לְיוֹסֵף אֵל שַׁדַּי אִתְגְּלִי לִי בְלוּז בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וּבָרִיךְ יָתִי: (ד) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִֽנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת-הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם: וַאֲמַר לִי הָא אֲנָא מַפְשִׁינָךְ וְאַסְגִּנָּךְ וְאֶתְּנִנָּךְ לְכִנְשַׁת שִׁבְטִין וְאֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא לִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אַחֲסָנַת עֲלָם:

רש''י ונתתיך לקהל עמים. בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים ואף על פי שאמר לי (לעיל לה יא) גוי וקהל גוים, גוי אמר לי על בנימין, קהל גוים הרי שנים לבד מבנימין, ושוב לא נלד לי בן, למדני שעתיד אחד משבטי לחלק, ועתה אותה מתנה אני נותן לך:

(ה) וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי-בָנֶ֩יךָ֩ הַנּֽוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד-בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי-הֵ֑ם אֶפְרַ֨יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ-לִֽי: וּכְעַן תְּרֵין בְּנָיךְ דְּאִתְיְלִידוּ לָךְ בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַד מֵיתִי לְוָתָךְ לְמִצְרַיִם דִּילִי אִנּוּן אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יְהוֹן קֳדָמָי:

רש''י הנולדים לך' עד באי אליך. לפני בואי אליך, כלומר שנלדו משפרשת ממני עד שבאתי אצלך: לי הם. בחשבון שאר בני הם לטול חלק בארץ איש כנגדו:

(ו) וּמֽוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר-הוֹלַ֥דְתָּ אַֽחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִֽהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּֽרְא֖וּ בְּנַֽחֲלָתָֽם: וּבְנָיךְ דִּי תוֹלִיד בַּתְרֵיהוֹן דִּילָךְ יְהוֹן עַל שׁוּם אֲחוּהוֹן יִתְקְרוּן בְּאַחֲסַנְתְּהוֹן:

רש''י ומולדתך וגו' . אם תוליד עוד לא יהיו במנין בני אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים, ולא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה, ואף על פי שנתחלקה הארץ למנין גלגלתם כדכתיב (במדבר כו נד) לרב תרבו נחלתו, וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורות, מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו [להטיל גורל הארץ למנין שמות השבטים, ונשיא לכל שבט ושבט. ודגלים לזה ולזה]:

נביאים - מלכים א - פרק ב

(ז) וְלִבְנֵ֨י בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ תַּֽעֲשֶׂה-חֶ֔סֶד וְהָי֖וּ בְּאֹכְלֵ֣י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ כִּי-כֵן֙ קָרְב֣וּ אֵלַ֔י בְּבָרְחִ֕י מִפְּנֵ֖י אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיךָ: וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי גִּלְעֲדָאָה תַּעֲבִיד טִיבוּ וִיהוֹן בְּאֹכְלֵי פָּתוֹרָךְ אֲרֵי אִנּוּן סַפִּיקוּ צוֹרְכִי בְּמַעֲרְקִי מִן קֳדָם אַבְשָׁלוֹם אָחוּךְ : (ח) וְהִנֵּ֣ה עִ֠מְּךָ שִֽׁמְעִ֨י בֶן-גֵּרָ֥א בֶן-הַיְמִינִי֮ מִבַּחֻרִים֒ וְה֤וּא קִֽלְלַ֙נִי֙ קְלָלָ֣ה נִמְרֶ֔צֶת בְּי֖וֹם לֶכְתִּ֣י מַחֲנָ֑יִם וְהֽוּא-יָרַ֤ד לִקְרָאתִי֙ הַיַּרְדֵּ֔ן וָאֶשָּׁ֨בַֽע ל֤וֹ בַֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר אִם-אֲמִֽיתְךָ֖ בֶּחָֽרֶב: וְהָא עִמָּךְ שִׁמְעִי בַר גֵּרָא בַּר מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין מֵעוּלֵימַת וְהוּא לְוָטָנִי לְוָטָן מְרִירַן בְּיוֹמָא דַּאֲזָלִית לְמַחֲנָיִם וְהוּא נְחַת לְקֳדָּמוּתִי לְיַרְדְּנָא וְקַיֵּימִית לֵיהּ בְּמֵימְרָא דַּיְיָ לְמֵימָר דְּלָא אֶקְטְלִינָּךְ בְּחַרְבָּא :

רש''י קללה נמרצת . מפורשת , כמו ( איוב טז ג ) : מה ימריצך , ( שם ו כה ) : ומה נמרצו כמו מה נמלצו :

(ט) וְעַתָּה֙ אַל-תְּנַקֵּ֔הוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ חָכָ֖ם אָ֑תָּה וְיָֽדַעְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂה-לּ֔וֹ וְהוֹרַדְתָּ֧ אֶת-שֵׂיבָת֛וֹ בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל: וּכְעַן לָא תְזַכִּינֵיהּ אֲרֵי גְּבַר חַכִּים אַתְּ וְתִדַּע יַת דְּתַעֲבֵיד לֵיהּ וְתָחִית יַת סֵיבְתֵיהּ בִּקְטָלָא לִשְׁאוֹל :

רש''י כי איש חכם אתה . תן לבך למצוא לו עון מות בשביל דבר אחר , וזהו וידעת את אשר תעשה לו :

(י) וַיִּשְׁכַּ֥ב דָּוִ֖ד עִם-אֲבֹתָ֑יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֥יר דָּוִֽד: (פ) וּשְׁכִיב דָּוִד עִם אֲבָהָתוֹהִי וְאִתְקְבַר בְּקַרְתָּא דְּדָוִד :

כתובים - משלי - פרק יא

(ה) צִדְקַ֣ת תָּ֭מִים תְּיַשֵּׁ֣ר דַּרְכּ֑וֹ וּ֝בְרִשְׁעָת֗וֹ יִפֹּ֥ל רָשָֽׁע: צִדְקְתָא דִתְרִיצֵי תִפְצֵי אִנוּן וּבָזוֹזֵי בְשִׁלּוּמְהוֹן מִתְאַחֲדִין : (ו) צִדְקַ֣ת יְ֭שָׁרִים תַּצִּילֵ֑ם וּ֝בְהַוַּ֗ת בֹּגְדִ֥ים יִלָּכֵֽדוּ: צִדְקַתְהוֹן דִּתְמִימֵי תְתָרֵץ אוֹרְחָתֵיהּ וּבְרִשְׁעֵיהּ נָפֵל רַשִּׁיעָא :

רש''י צדקת ישרים תצילם ובהות בוגדים ילכדו . בהוות שהם עושים הם נלכדים והמקרא מסורס הוא כלומר ובוגדים בהוות ילכדו :

(ז) בְּמ֤וֹת אָדָ֣ם רָ֭שָׁע תֹּאבַ֣ד תִּקְוָ֑ה וְתוֹחֶ֖לֶת אוֹנִ֣ים אָבָֽדָה: כַּד מִית גַּבְרָא רַשִּׁיעָא יוֹבִיד סִבְרֵיהּ וְסִבּוּרְהוֹן דְּאִלֵּין דְּעָבְדִין עָאתָא יֵיבַד :

רש''י במות אדם רשע תאבד תקוה . תקות כל הבוטחים בו : ותוחלת אונים אבדה . תוחלת בניו שהם אונו אבדה כי בזכותו לא תבוא להם טובה אבל במות צדיקים יש לבניהם מבטח בצדקתם :

(ח) צַ֭דִּיק מִצָּרָ֣ה נֶחֱלָ֑ץ וַיָּבֹ֖א רָשָׁ֣ע תַּחְתָּֽיו: צַדִּיקָא מִן עַקְתָּא אִשְׁתֵּיזֵב וְעָל בִּישׁ תְּחוֹתוֹהִי :

רש''י צדיק מצרה נחלץ . במות רשע ולמקרא העליון זה מחובר :

משנה שבת פרק יב

א. הַבּוֹנֶה כַּמָּה יִבְנֶה וִיהֵא חַיָּב. (הַבּוֹנֶה) כָל שֶׁהוּא, וְהַמְסַתֵּת וְהַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ וּבַמַּעֲצָד. הַקּוֹדֵחַ כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב. זֶה הַכְּלָל, כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה וּמְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּמֶת בַּשַּׁבָּת, חַיָּב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמַּכֶּה בַקֻּרְנָס עַל הַסַדָּן בִּשְׁעַת מְלָאכָה, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִמְתַקֵּן מְלָאכָה:

ברטנורה   (א) הבונה. שאמרו באבות מלאכות, כמה יבנה ויהיה חייבִ כל שהוא: מסתת. מרבע את האבן או מחליקה ומתקנה, הכל לפי מנהג המקום, והיא תולדה דמכה בפטיש: והמכה בפטיש. הוא גמר מלאכה של חוצבי אבן, לאחר שחצב האבן מן ההר סביב והבדילה מכה עליה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת. וכל הגומר מלאכה בשבת, תולדה דמכה בפטיש היא: מעצד. קופיץ קטן: והקודח. הנוקב: כל שהוא. אכולהו קאי, אמסתת ואמכה בפטיש ובמעצד והקודח: ומלאכתו מתקיימת. שאין צריך להוסיף עליה: קורנס. מרטי''ל: סדן. אנקוזינ''א בלע''ז: מפני שהוא כמתקן מלאכה. אף על פי שאינו מכה על המלאכה אלא על הסדן, מתקן הוא, שכן מרדדי טסי משכן היו עושים, מכין על הטס שלש הכאות ועל הסדן הכאה אחת להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק. ואין הלכה כרשב''ג:

ב. הַחוֹרֵשׁ כָּל שֶׁהוּא, הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם וְהַמְזָרֵד כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב. הַמְלַקֵּט עֵצִים, אִם לְתַקֵּן, כָּל שֶׁהֵן, אִם לְהֶסֵק, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים, אִם לְתַקֵּן, כָּל שֶׁהוּא, אִם לַבְּהֵמָה, כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי:

ברטנורה   (ב) המנכש. תולש עשבים רעים מתוך טובים. פירוש אחר, חופר סביב עיקרי הצמחים, והיא מלאכה מעין חרישה: מקרסם. קוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקנו: מזרד. זרדים לחים חדשים של שנה זו, ופעמים שהן מרובים ומתגדלים ומכחישים כח האילן וקוצצין אותן ממנו: אם לתקן. את האילן או את הקרקע וקצצו מן המחובר: ביצה קלה. כגרוגרת מביצת תרנגולת, שהיא קלה להתבשל יותר משאר ביצים:

ג. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בֵּין מִשֵּׁם אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, בֵּין מִשְּׁנֵי סַמְמָנִיּוֹת, בְּכָל לָשׁוֹן, חַיָּב. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא חִיְּבוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֵׁם, שֶׁכָּךְ הָיוּ כוֹתְבִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן, לֵידַע אֵיזֶהוּ בֶן זוּגוֹ. אָמַר רַבִּי, מָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל, שֵׁם מִשִּׁמְעוֹן וּשְׁמוּאֵל, נֹחַ מִנָּחוֹר, דָּן מִדָּנִיֵּאל, גָּד מִגַּדִּיאֵל:

ברטנורה   (ג) בין בימינו בין בשמאלו. באדם שהוא שולט בשתי ידיו, דאילו בשאר כל אדם כתיבת שמאל אינה כתיבה: בין משם אחד. שתיהן אלפין: משני שמות. אלף בית: משני סממניות. אחד בדיו ואחד בסיקרא. ואית ספרים דגרסי משני סימניות, כלומר משני סימנים, כגון שכותבים א' לסימן אחד וב' לסימן שנים: בכל לשון. וכתב של כל אומה ואומה: משום רושם. סימן שהיו עושין בקרשי המשכן, מפני שמפרקים אותן ולכשיקימוהו לא יחליפו סדר הקרשים. ואתא רבי יוסי למימר דאפילו לא כתב, אלא שרשם שתי רשימות בעלמא לסימן, חייב. ואין הלכה כרבי יוסי: מצינו שם קטן. כלומר, אף על פי שלא נגמר מלאכתו, שנתכוון לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצתה, הואיל ואותה מקצת הויא תיבה ומתקיימת במקום אחר, חייב. וכן הלכה:

ד. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד, חַיָּב. כָּתַב בִּדְיוֹ, בְּסַם, בְּסִקְרָא, בְּקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם, עַל שְׁנֵי כָתְלֵי זָוִיּוֹת וְעַל שְׁנֵי לוּחֵי פִנְקָס, וְהֵן נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה, חַיָּב. הַכּוֹתֵב עַל בְּשָׂרוֹ, חַיָּב. הַמְסָרֵט עַל בְּשָׂרוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר:

ברטנורה   (ד) בסם. אורפימנ''ט בלע''ז: בסיקרא. מין אבן שצובע אדום: בקומוס. מין עפר וצבעו שחור. פירוש אחר, שרף אילן גומ''א בלע''ז: בקנקנתום. זא''ג בערבי, ובלע''ז ודריאול''י: ובכל דבר שהוא רושם. לאתויי מים ששרו בהם עפצים גאלי''ש בלע''ז: שהוא רושם. שרישומו מתקיים: על שני כתלי זוית. אחת במזרח ואחת בצפון סמוכות זו לזו במקצוע: על שני לוחי פנקס. ספר שהחנוני כותב בו חשבונותיו. ואע''ג דלאו על לוח אחד הן, אם נהגין ונקרין זה עם זה, כגון שכתובין על שתי שפתי הלוחין הסמוכין זה לזה, חייב: הכותב על בשרו. בדיו: והמסרט על בשרו. בברזל עושה צורת אותיות בבשרו: רבי יהושע פוטר. ואפילו הוציא דם, לפי שאין דרך כתיבה בכך. והלכה כרבי יהושע:

ה. כָּתַב בְּמַשְׁקִין, בְּמֵי פֵרוֹת, בַּאֲבַק דְּרָכִים, בַּאֲבַק הַסוֹפְרִים, וּבְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם, פָּטוּר. לְאַחַר יָדוֹ, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, כָּתַב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לַכְּתָב, כָּתַב עַל גַּבֵּי כְתָב, נִתְכַּוֵּן לִכְתֹּב חֵית וְכָתַב שְׁנֵי זַיְנִין, אַחַת בָּאָרֶץ וְאַחַת בַּקּוֹרָה, כָּתַב עַל שְׁנֵי כָתְלֵי הַבַּיִת, עַל שְׁנֵי דַפֵּי פִנְקָס וְאֵין נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה, פָּטוּר. כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטָרִיקוֹן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

ברטנורה   (ה) במשקין. שמשחירין, כמו מי תותים וכיוצא בהן: במי פירות. של כל שאר פירות: באבק דרכים. כגון שסרט באצבעו צורת אותיות על החול והאבק שבדרכים: באבק סופרים. עפרורית של קסת הסופר: לאחר ידו. על גב ידו, שאחז הקולמוס באצבעותיו והפך ידו וכתב: ובמרפקו. הפרק האמצעי שבזרוע: אות אחת סמוך לכתב. אצל אות כתובה זיווג לה אחת והשלימה לשתים: כתב על גבי כתב. העביר קולמוס על אותיות הכתובות כבר וחידשם: וכתב שני זייני''ן. שלא נראה הגג של חי''ת אלא שתי הרגלים נראה כאילו הם שני זייני''ן: על שני כותלי הבית. שאינן במקצוע: על שני דפי פנקס. שעשויין עמודים עמודים, וכתב אות אחת בעמוד זה ואות אחת בעמוד זה, ואינו יכול לקרבן אלא אם כן יחתוך מה שמפסיק ביניהן. ותנא ברישא כותלי הבית המרוחקים זה מזה, והדר תנא דפי פנקס, ולא זו אף זו קתני: אות אחת על שם נוטריקון. שעושה סימן נקודה עליה ומבינים מאותה האות תיבה שלימה, כגון קו''ף קרבן, מ''ם מעשר, תי''ו תרומה: רבי יהושע בן בתירא אומר חייב. כיון שהכל מבינים מאותה האות תיבה שלימה כאילו כתב אותיות של כל התיבה: וחכמים פוטרין. שהרי לא כתב שתי אותיות. והלכה כחכמים:

ו. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁנֵי הֶעְלֵמוֹת, אַחַת שַׁחֲרִית וְאַחַת בֵּין הָעַרְבָּיִם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּב, וְחַכָמִים פּוֹטְרִים:

ברטנורה   (ו) בשתי העלמות. לאחר שכתב אות אחת בשוגג נודע לו שעבר, וחזר ונעלם ממנו ושגג וכתב אות שניה בצדה: אחת בשחרית ואחת בין הערבים. כיון דהוי ליה שהות בנתיים כדי לידע הוה לי כשתי העלמות: רבן גמליאל מחייב. דסבר אין ידיעה לחצי שיעור לחלק שלא יצטרף עמו החצי האחר: וחכמים פוטרין. דסברי הידיעה שבין שני חצאי שיעור מחלקת ביניהם, ולא נעשה כאילו היו שני חצאי שיעור בהעלם אחת. והלכה כחכמים:

גמרא שבת דף ק''ה ע''א

כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטָרִיקוֹן אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשׁוּם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא מְנַיִן לְלָשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י''ז) כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. אַב נְתַתִּיךָ לְאוּמוֹת. בָּחוּר נְתַתִּיךָ בְּאוּמוֹת. הֲמוֹן חָבִיב נְתַתִּיךָ בְּאוּמוֹת. מֶלֶךְ נְתַתִּיךָ לְאוּמוֹת וָתִיק נְתַתִּיךָ בְּאוּמוֹת נֶאֱמָן נְתַתִּיךָ לְאוּמוֹת. רִבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר, אָנֹכִי נוֹטָרִיקוֹן אֲנָא נַפְשִׁי כְתָבִית יְהָבִית. רַבָּנָן אַמְרֵי, אֲמִירָה נְעִימָה כְּתִיבָה יְהִיבָה. אִיכָּא דְאַמְרֵי אָנֹכִי לְמַפְרֵעַ יְהִיבָה כְּתִיבָה נֶאֱמָנִים אֲמָרֶיהָ. דְּבֵי רִבִּי נָתָן אַמְרֵי (במדבר כ''ב) כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי יָרְאָה רָאֲתָה נָטְתָה. דְּבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא כַּרְמֶל כַּר מָלֵא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר (מ''א ב') וְהוּא קִלְּלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת נוֹטָרִיקוֹן נוֹאֵף הוּא מוֹאָבִי הוּא רוֹצֵחַ הוּא צוֹרֵר הוּא תּוֹעֵבָה הוּא. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר (בראשית מ''ד) מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק נְכוֹנִים אֲנַחְנוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ טְהוֹרִים אֲנַחְנוּ דַּכִּים אֲנַחְנוּ קְדוֹשִׁים אֲנַחְנוּ:

רש''י מלך נתתיך. נשיא אלהים אתה: אנכי. מדלא אמר אני: אנא נפשי. אני בעצמי: אמירה. שהיא נעימה: כרמל. גבי מנחת העומר כתיב גרש כרמל שמביאה כשהיא לחה בעוד שהזרע נפוח והכר של קש מלא הימנו:

זוהר ויחי דף רכ''ד ע''א

וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתָי וְגוֹ' רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (ישעיה מ''ב) הַחֵרְשִׁים שִׁמְעוּ וְהָעִוְּרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת, הַחֵרְשִׁים שִׁמְעוּ אִלֵּין בְּנֵי נְשָׁא דְּלָא צַיְּתִין לְמִלּוּלֵי אוֹרַיְתָא וְלָא פָּקְחִין אוּדְנַיְהוּ לְמִשְׁמָע לְפִקּוֹדֵי דְּמָארֵיהוֹן, וְהָעִוְּרִים דְּלָא מִסְתַּכְּלִין לְמִנְדַע עַל מַה אִנּוּן קַיְּמִין דְּהָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקָרֵי וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח דְּתַנְיָא אִנּוּן יוֹמִין דְּבַר נַשׁ כַּד אִתְבְּרִי בְּהַהוּא יוֹמָא דְּנָפַק לְעָלְמָא כֻּלְּהוּ קַיְּמִין בְּקִיּוּמַיְהוּ וְאָזְלִין וְטָאסִין בְּעָלְמָא נָחֲתִין וְאַזְהַרָן לִבְנֵי נְשָׁא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא בִּלְחוֹדוֹי, וְכַד הַהוּא יוֹמָא אָתֵי וְאַזְהַר לֵיהּ וּבַר נַשׁ עָבִיד בְּהַהוּא יוֹמָא חוֹבָא קַמֵּי מָארֵיהּ הַהוּא יוֹמָא סָלִיק בְּכִסוּפָא וְאַסְהִיד סַהֲדוּתָא וְקָאִים בִּלְחוֹדוֹי לְבָר, וְתָאנָא בָּתַר דְּקָאִים בִּלְחוֹדוֹי יָתִיב עַד דְּבַר נַשׁ עָבִיד מִנֵּיהּ תְּשׁוּבָה זָכָה תָּב הַהוּא יוֹמָא לְאַתְרֵיהּ לָא זָכָה הַהוּא יוֹמָא נָחִית וְאִשְׁתַּתַּף בְּהוּא רוּחָא דִּלְבָר וְתָב לְבֵיתֵיהּ וְאִתְתַּקַּן בְּדִיּוּקָנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נַשׁ מַמָּשׁ בְּגִין לַאֲבְאָשָׁא לֵיהּ וְדַיָּר עִמֵּיהּ בְּבֵיתָא, וְאִית דְּדִיּוּרָא לְטָב אִי הוּא זָכֵי, וְאִי לָאו דִּיּוּרֵיהּ עִמֵּיהּ לְבִישׁ, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אִתְפַּקְּדָן אִנּוּן יוֹמִין וַחֲסֵרִים וְלָא עָאלִין בְּמִנְיָנָא דְּאִנּוּן דְּאִשְׁתָּאֲרוּ, וַוי לְהַהוּא בַּר נַשׁ דְּגָרַע יוֹמוֹי קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְלָא שָׁבִיק לְעֵילָא יוֹמִין לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא וּלְאִתְקַרָבָא בַּהֲדַיְהוּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, תָּא חֲזֵי כַּד קְרִיבוּ אִנּוּן יוֹמִין קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא אִי הוּא זַכָּאָה הַאי בַּר נַשׁ דְּנָפִיק מֵעָלְמָא סָלִיק וְעָאל בְּאִנּוּן יוֹמִין וְאִנּוּן לְבוּשֵׁי יְקָר דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתֵיהּ וְאִנּוּן יוֹמִין הֲווּ דְּזָכָה בְּהוּ וְלָא חָב בְּהוּ, וַוי לְהַהוּא דְּגָרַע יוֹמוֹי לְעֵילָא דְּכַד בָּעאָן לְאַלְבָּשָׁא לֵיהּ בְּיוֹמוֹי אִנּוּן יוֹמִין דְּפָגִים אִיהוּ בְּחוֹבוֹי חֲסֵרִין מֵהַהוּא לְבוּשָׁא וְאִתְלַבַּשׁ בְּמָנָא חֲסֵרָא כָּל שֶׁכֵּן אִי סַגִּיאִין אִנּוּן וְלָא לֶהֱוֵי לֵיהּ לְבַר נַשׁ בַּמֶּה דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא כְּדֵין וַוי לֵיהּ וַוי לְנַפְשֵׁיהּ דְּדַיְּנִין לֵיהּ בַּגֵּיהִנָּם עַל אִנּוּן יוֹמִין, יוֹמִין עַל יוֹמִין עַל חַד תְּרֵין, דְּכַד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא לָא אַשְׁכַּח יוֹמִין דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ וְלָא הֲוֵי לֵיהּ לְבוּשָׁא בַּמֶּה דְּאִתְכַּסֵי, זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּיוֹמֵיהוֹן כֻּלְּהוֹן טְמִירִין אִנּוּן לְגַבֵּיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְאִתְעֲבִיד מִנַּיְהוּ לְבוּשֵׁי יְקָר לְאִתְלַבָּשָׁא בְּהוּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי:

תרגום הזוהר וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה מ''ב) הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהָעִוְּרִים הַבִּיטוּ וְגוֹ'. הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ, אֵלּוּ הֵם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מַקְשִׁיבִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה, וְאֵינָם פּוֹתְחִים אָזְנֵיהֶם לִשְׁמוֹעַ לְמִצְוַת אֲדוֹנָם. וְהָעִוְּרִים, הֵם, שֶׁאֵינָם מִסְתַּכְּלִים לָדַעַת עַל מַה הֵם חַיִּים, כִּי בְּכָל יוֹם וָיוֹם יוֹצֵא כָּרוֹז, וְקוֹרֵא, וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ עָלָיו. שֶׁלָּמַדְנוּ, אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁל הָאָדָם מִשָּׁעָה שֶׁנִּבְרָא, הִנֵּה בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁיָּצָא לָעוֹלָם, נִמְצָאִים כְּבָר כֻּלָּם בְּקִיּוּמָם, וְהוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם, יוֹרְדִים וּמַזְהִירִים אֶת הָאָדָם, כָּל יוֹם וָיוֹם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכַאֲשֶׁר הַיּוֹם בָּא וּמַזְהִיר אֶת הָאָדָם, וְהָאָדָם עוֹשֶׂה בַּיּוֹם הַהוּא עֲבֵרָה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, יוֹם הַהוּא עוֹלֶה בְּבוּשָׁה וּמֵעִיד עֵדוּת עָלָיו, וְהוּא עוֹמֵד בַּחוּץ בִּלְבַדּוֹ. וְלָמַדְנוּ אַחַר שֶׁעוֹמֵד בִּלְבַדּוֹ בַּחוּץ, הוּא יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה עַד שֶׁהָאָדָם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל הַחֵטְא. זָכָה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, שָׁב הַיּוֹם לִמְקוֹמוֹ. לֹא זָכָה, שֶׁלֹּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, אוֹתוֹ יוֹם אֶחָד יוֹרֵד וּמִשְׁתַּתֵּף עִם הָרוּחַ שֶׁבַּחוּץ וְחוֹזֵר לְבֵיתוֹ. וּמִתְתַּקֵּן בְּצוּרַת אוֹתוֹ אָדָם מַמָּשׁ, כְּדֵי לְהָרַע לוֹ. וְהַיּוֹם יוֹשֵׁב עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ. וְאִם הוּא זוֹכֶה וְעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, מְגוּרוֹ עִמּוֹ לַטּוֹב, וְאִם לֹא זָכָה, מְגוּרוֹ עִמּוֹ לָרַע. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִמְנוּ הַיָּמִים שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם וְהֵם חֲסֵרִים, וְאֵלּוּ שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵחֲמַת חַטָּאִים אֵינָם נִכְנָסִים בַּמִּנְיָן, וַוי לְאוֹתוֹ אָדָם שֶׁגָּרַע יָמָיו לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְאֵין לוֹ לְמַעְלָה יָמִים לְהִתְעַטֵּר בָּהֶם בָּעוֹלָם הַהוּא, וְלִקְרָב עִמָּהֶם לִפְנֵי מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁיָּמִים הָאֵלּוּ קְרֵבִים לִפְנֵי מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, אִם אוֹתוֹ אָדָם שֶׁנִּפְטָר מִן הָעוֹלָם הוּא צַדִּיק, הוּא עוֹלֶה וְנִכְנָס בַּיָּמִים הָאֵלּוּ, וְהֵם לְבוּשֵׁי כָּבוֹד, שֶׁנִּשְׁמָתוֹ מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ. וְאֵלּוּ הַיָּמִים הָיוּ מִשּׁוּם שֶׁזָּכָה בָּהֶם וְלֹא חָטָא בָּהֶם. אוֹי לָאָדָם שֶׁגָּרַע יָמָיו לְמַעְלָה, וּכְשֶׁרוֹצִים לְהַלְבִּישׁ אוֹתוֹ בְּיָמָיו, אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁקִּלְקֵל אוֹתָם בַּחַטָּאָיו חֲסֵרִים מִלְבוּשׁ הַהוּא, וְהוּא מִתְלַבֵּשׁ בִּכְלִי חָסֵר, וְכָל שֶׁכֵּן אִם רַבִּים הֵמָּה הַיָּמִים שֶׁנִּתְקַלְקְּלוּ, וְלֹא יִהְיֶה אֶל הָאָדָם בַּמֶּה לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָם הַהוּא, אוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ שֶׁדָּנִים אוֹתוֹ בַּגֵּיהִנֹּם עַל אֵלּוּ הַיָּמִים, יָמִים עַל יָמִים, יָמִים כְּפוּלִים, עַל יוֹם אֶחָד מַעֲנִישִׁים אוֹתוֹ שְׁנַיִם. וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם אֵינוֹ מוֹצֵא יָמִים לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם וְאֵין לוֹ לְבוּשׁ בַּמֶּה לְהִתְכַּסּוֹת. אַשְׁרֵיהֵם הַצַדִּיקִים שֶׁיְּמֵיהֶם כֻּלָּם גְּנוּזִים אֵצֶל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם לְבוּשֵׁי כָּבוֹד לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם בָּעוֹלָם הַבָּא.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פ''ב

א. אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן. אֲבָל עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ כְּגוֹן הַחוֹבֵל אֶת חֲבֵירוֹ אוֹ הַמְּקַלֵּל לַחֲבֵירוֹ אוֹ גוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָהֵן אֵינוֹ נִמְחַל לוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵירוֹ מַה שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵהוּ: ב. אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ צָרִיךְ לְרַצוֹתוֹ וְלִשְׁאוֹל לוֹ מִמֶּנוּ עַד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ. וַאֲפִילוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵירוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים צָרִיךְ לְפַיְיסוֹ וְלִפְגּוֹעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ לֹא רָצָה חֲבֵירוֹ לִמְחוֹל לוֹ מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁל שְׁלשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו וּפּוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְשִׁין מִמֶּנּוּ לֹא נִתְרַצָה לָהֶן מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא וְאִם הָיָה רַבּוֹ הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִילוּ אֶלֶף פְעָמִים עַד שֶׁיִמְחוֹל לוֹ:

מוסר

מספר חרדים דף ע''א ע''א

בַּאֲכָלְךְ יוֹתֵר עַל שׂוֹבְעָךְ הִפְסַדְתָּ וּבִטַּלְתָּ זְמַן הָאֲכִילָה וּזְמַן הַיְצִיאָה וְאִם יַזִּיק הָאִצְטוּמְכָא וְתִהְיֶה טָרוּד בְּצַעֲרָךְ הֲרֵי שְׁלשָׁה זְמַנִּים וְאִם יִגְרוֹם חוֹלִי כְּמַאֲמַר רַמְבַּ''ם הֲרֵי עָבַרְתָּ עַל אַזְהָרַת (דברים ד') וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאֶפְשַׁר לִגְרוֹם מָוֶת עַל שׂוֹנַאֲךָ וְדָמְךָ מִיָּדְךָ יוֹצְרָךְ יְבַקֵּשׁ וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁהָיִיתָ עָתִיד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת תְּבַטֵל בַּר מִינָן. גְּדוֹלָה לְגִימָה וְאוֹתוֹ מוֹתָר אֲשֶׁר הָיִיתָ מוֹתִיר מִשֹּׂוֹבְעָךְ אִלּוּ הֶאֱכַלְתִּיו לֶעָנִי זָכִיתָ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְהַבָּא גַם עָבַרְתָּ עַל בַּל תַּשְׁחִית. לָכֵן דִּבְרֵי הָרַמְבַּ''ם תָּשִׂים עֲטָרָה עַל רֹאשֶׁךָ שֶׁכָּתַב לֹא תֹאכַל אֶלָּא כְּשֶׁאַתָּה רָעֵב וְלֹא תִשְׁתֶּה אֶלָּא כְּשֶׁאַתָּה צָמֵא וְלֹא תֹאכַל עַד שֶׁתִּשְׂבַּע לְגַמְרֵי אֶלָּא פָחוֹת שְׁלִישׁ וּלְדִבְרֵי הראב''ד כְּתַעֲנִית לִפְנֵי יוֹצְרָךְ יֵחָשֶׁב לָךְ. לֹא תַעֲנֶה מַהֵר כִּי אִם בְּמָתוּן רַב קָשֶׁב וּרְאֵה הַנּוֹלָד שֶׁיֵּשִׁיבָךְ שֶׁכְּנֶגְדָּךְ וְאִם תִּסְגּוֹר עֵינֶיךָ וְתִמָּלֵךְ בְּיוֹצְרָךְ מַה תָּשִׁיב אוֹ אִם טוֹב לִשְׁתּוֹק מַה טּוֹב חֶלְקָךְ. אֲנִי וָהוּא הוֹשִׁיעָה נָּא רוֹצֶה לוֹמַר כִּי כְּשֶׁאֲנִי וְהוּא לְבַדֵּנוּ בְּהִתְבּוֹדֵד לְעֵת מְצֹא כְּדִכְתִיב בְּסֵפֶר חוֹבַת הַלְּבָבוֹת:

ויחי יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(ז) וַֽאֲנִ֣י | בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֨עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת-אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָֽאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם: וַאֲנָא בְּמֵיתִי מִפַּדָן מִיתַת עָלַי רָחֵל בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן בְּאָרְחָא בְּעוֹד כְּרוּבָא דְאַרְעָא לְמֵיעַל לְאֶפְרָת וּקְבָרִתַּהּ תַּמָּן בְּאֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם:

רש''י ואני בבאי מפדן וגו' . ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה: כברת ארץ. מדת ארץ, והם אלפים אמה כמדת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן. ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנקבת ככברה: ואקברה שם. ולא הולכתיה אפלו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו' , והקדוש ברוך הוא משיבה (ירמיה לא טו) יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם. ואונקלוס תרגם כרוב ארעא, כדי שעור חרישת יום [הארץ]. ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרשה אחת, קרואיד''א בלע''ז [מלוא מחרשה], כדאמרנן (בבא מציעא קז א) כרוב ותני, (יומא מג ב) כמה דמסיק תעלא מבי כרבא:

(ח) וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת-בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי-אֵֽלֶּה: וַחֲזָא יִשְׂרָאֵל יָת בְּנֵי יוֹסֵף וַאֲמַר מַן אִלֵּין:

רש''י וירא ישראל את בני יוסף. בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה: ויאמר מי אלה. מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה:

(ט) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל-אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר-נָֽתַן-לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם-נָ֥א אֵלַ֖י וַֽאֲבָֽרֲכֵֽם: וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲבוּהִי בְּנַי אִנּוּן דִּי יְהַב לִי יְיָ הָכָא וַאֲמַר קָרֵבִנּוּן כְּעַן לְוָתִי וְאֵבָרֵכִנּוּן:

רש''י בזה. [הראה לו] שטר ארוסין ושטר כתבה, ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקדש: ויאמר קחם נא אלי ואברכם. זהו שאמר הכתוב (הושע יא ג) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועתיו, תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים, עד שלקחן על זרועותיו:

(י) שני וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּֽבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל יְקָרָן מִסֵּיבוּ לָא יִכּוּל לְמֶחֱזֵי וְקָרִיב יָתְהוֹן לְוָתֵהּ וְנַשִּׁיק לְהוֹן וְגַפִּיף לְהוֹן: (יא) וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל-יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת-זַרְעֶֽךָ: וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף לְמֶחֱזֵי אַפָיךְ לָא סְבָרִית וְהָא אַחֲזִי יָתִי יְיָ אַף יָת בְּנָיךְ:

רש''י לא פללתי. לא מלאני לבי לחשב מחשבה שאראה פניך עוד. פללתי לשון מחשבה, כמו (ישעיה טז ג) הביאי עצה עשו פלילה:

נביאים - מלכים א - פרק ב

(יא) וְהַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מָלַ֤ךְ דָּוִד֙ עַל-יִשְׂרָאֵ֔ל אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּחֶבְר֤וֹן מָלַךְ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּבִירוּשָׁלִַ֣ם מָלַ֔ךְ שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹ֖שׁ שָׁנִֽים: וְיוֹמַיָּא דִּי מְלַךְ דָּוִד עַל יִשְּׂרָאֵל אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּחֶבְרוֹן מְלַךְ שְׁבַע שְׁנִין וּבִירוּשְׁלֵם מְלַךְ תְּלָתִין וּתְלַת שְׁנִין : (יב) וּשְׁלֹמֹ֕ה יָשַׁ֕ב עַל-כִּסֵּ֖א דָּוִ֣ד אָבִ֑יו וַתִּכֹּ֥ן מַלְכֻת֖וֹ מְאֹֽד: וּשְׁלֹמֹה יָתֵיב עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתָא דְּדָוִד אָבוּהִי וְאַתְקִּינַת מַלְכוּתֵיהּ לַחֲדָא :

רש''י ותכון מלכותו מאד . אף על העליונים :

(יג) וַיָּבֹ֞א אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן-חַגֵּ֗ית אֶל-בַּת-שֶׁ֙בַע֙ אֵם-שְׁלֹמֹ֔ה וַתֹּ֖אמֶר הֲשָׁל֣וֹם בֹּאֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם: וַאֲתָא אֲדוֹנִיָהוּ בַר חַגִּית לְוַת בַּת שֶׁבַע אִמֵהּ דִּשְׁלֹמֹה וַאֲמָרַת הַשְׁלָם מַיְתָךְ וַאֲמַר שְׁלָם : (יד) וַיֹּ֕אמֶר דָּבָ֥ר לִ֖י אֵלָ֑יִךְ וַתֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר: וַאֲמַר פִּתְגָם אִית לִי לְמַלָּלָא עִמָּךְ וַאֲמָרַת מַלֵּיל : (טו) וַיֹּ֗אמֶר אַ֤תְּ יָדַ֙עַתְּ֙ כִּי-לִי֙ הָיְתָ֣ה הַמְּלוּכָ֔ה וְעָלַ֞י שָׂ֧מוּ כָֽל-יִשְׂרָאֵ֛ל פְּנֵיהֶ֖ם לִמְלֹ֑ךְ וַתִּסֹּ֤ב הַמְּלוּכָה֙ וַתְּהִ֣י לְאָחִ֔י כִּ֥י מֵיְהוָ֖ה הָ֥יְתָה לּֽוֹ: וַאֲמַר אַתְּ יְדַעְתְּ אֲרֵי דִילִי הֲוַת מַלְּכוּתָא וְעָלַי שַׁוִּיאוּ כָּל יִשְּׂרָאֵל אַפֵּיהוֹן לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא וְאִסְתְּחָרַת מַלְּכוּתָא וַהֲוַת לְאָחִי אֲרֵי מִן קֳדָם יְיָ הֲוָת לֵיהּ :

כתובים - משלי - פרק יא

(ט) בְּפֶ֗ה חָ֭נֵף יַשְׁחִ֣ת רֵעֵ֑הוּ וּ֝בְדַ֗עַת צַדִּיקִ֥ים יֵחָלֵֽצוּ: נִכְלָא בְּפוּמֵיהּ מְחַבֵּל חַבְרֵיהּ וְצַדִּיקֵי בִּידִיעַתְהוֹן מִשְׁתֵּיזְבִין :

רש''י בפה חנף . חנף המסית חבירו בדרך רע משחיתו בפיו : ובדעת צדיקים יחלצו . והצדיק נחלץ ממנו בדעת התורה שהזהירה עליו לא תאבה לו וגו' ( דברים יג ) :

(י) בְּט֣וּב צַ֭דִּיקִים תַּעֲלֹ֣ץ קִרְיָ֑ה וּבַאֲבֹ֖ד רְשָׁעִ֣ים רִנָּֽה: בְּטָבַתְהוֹן דְּצַדִּיקֵי תְּדוּץ קִרְיַתְהוֹן וּבְּיוּבְדָנָא דְרַשִּׁיעֵי חֶדְוָתָא : (יא) בְּבִרְכַּ֣ת יְ֭שָׁרִים תָּר֣וּם קָ֑רֶת וּבְפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים תֵּהָרֵֽס: בְּבִרְכַּתְהוֹן דְּצַדִּיקֵי תִּתְרוֹמָם מְדִנְתָּא וּבְפוּמְהוֹן דְּרַשִּׁיעֵי תִּתְעַקַּר :

רש''י תרום קרת . תתקיים תקרת הבית בגבהה מלפול בעוד שהיו מלכי יהודה ישרים העמידה תפילתם את בית המקדש :

(יב) בָּז-לְרֵעֵ֥הוּ חֲסַר-לֵ֑ב וְאִ֖ישׁ תְּבוּנ֣וֹת יַחֲרִֽישׁ: דְּשָׁט לְחַבְרֵיהּ חֲסִיר רַעְיָנָא הוּא וְגַבְרָא דְמִתְבַּיֵן שָׁתִיק :

רש''י ואיש תבונות יחריש . כשמבזהו החסר לב כמו שאול דכתיב ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש ( ש''א יא ) :

(יג) הוֹלֵ֣ךְ רָ֭כִיל מְגַלֶּה-סּ֑וֹד וְנֶאֱמַן-ר֝֗וּחַ מְכַסֶּ֥ה דָבָֽר: אָכֵל קֻרְצָא גָלֵי רָזָא וְדִמְהֵימָן בְּרוּחֵיהּ מְכַסֵּי מִלְּתָא :

משנה יבמות פרק יב

א. מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלשָׁה דַיָּנִין, וַאֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת. חָלְצָה בְמִנְעָל, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. בְּאַנְפִּילִין, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. בְּסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב כָּשֵׁר. וְשֶׁאֵין לוֹ עָקֵב, פָּסוּל. מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה:

ברטנורה   (א) מצות חליצה. ואפילו שלשתן הדיוטות. והא דקרי להו דיינים, שצריך שיהיו יודעים להקרות הפסוקים כעין דיינים. ואע''ג דתנן מצות חליצה בשלשה, צריכין לצרף עמהן שנים אחרים, שתהיה חליצה בחמשה לפרסומי מילתא. והשנים הללו שמוסיפים על השלשה אפילו אין יודעים להקרות: מנעל. של עור רך חליצתו כשרה, אבל לכתחלה לא, גזירה שמא יחלוץ במנעל קרוע מלמעלה, דאפילו כי קרוע מייתב אכרעיה הואיל והוא רך, ואנן מידי דמגין בעינן והא ליכא. אבל סנדל שהוא של עור קשה וכי קרוע לא מייתב אכרעיה, ליכא למגזר שמא יחלוץ בסנדל קרוע, הלכך עיקר חליצה בסנדל היא: באנפליאות. כמין בתי רגלים של בגד: חליצתה פסולה. דמידי דמגין בעינן, כתיב הכא (דברים כ''ה) נעלו וכתיב התם (יחזקאל י''ז) ואנעלך תחש, והוא עור: מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה. שהיו רצועות המנעל קשורות למעלה מן הארכובה:

ב. חָלְצָה בְסַנְדָּל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אוֹ בְסַנְדָּל שֶׁל עֵץ, אוֹ בְשֶׁל שְׂמֹאל בַּיָּמִין, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, חָלְצָה בְגָדוֹל שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַלֵּךְ בּוֹ, אוֹ בְקָטָן שֶׁהוּא חוֹפֶה אֶת רֹב רַגְלוֹ, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. חָלְצָה בַלַּיְלָה חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. בַּשְׂמֹאל חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר:

ברטנורה   (ב) בסנדל של עץ כשרה. והוא שיהיה מחופה עור: חלצה בגדול. שהיה הסנדל גדול ממדת רגלו, אם יכול להלוך בו חליצתו כשרה: או בקטן. ממדת רגלו, אם חופה את רוב רגלו חליצתו כשרה. והלכה כרבי אליעזר במה שפוסל חליצה בלילה, ואין הלכה כמותו במה שמכשיר חליצה בשמאל:

ג. חָלְצָה וְרָקְקָה, אֲבָל לֹא קָרְאָה, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. קָרְאָה וְרָקְקָה, אֲבָל לֹא חָלְצָה, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. חָלְצָה וְקָרְאָה, אֲבָל לֹא רָקְקָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כָּכָה יֵעָשֶׂה, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה, מְעַכֵּב. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, מִשָּׁם רְאָיָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה בָאִישׁ:

ברטנורה   (ג) חלצה ולא קראה חליצתה כשרה. דכי כתב רחמנא ככה דמשמע עיכובא, אמעשה הוא דכתיב (דברים כ''ה) ככה יעשה לאיש, וקריאה דיבור בעלמא הוא: דבר שהיא מעשה באיש. כגון חליצה שהאשה עושה מעשה בגופו של איש, לאפוקי רקיקה דלאו מעשה בגופו של איש הוא:

ד. הַחֵרֵשׁ שֶׁנֶּחֱלַץ וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְהַחוֹלֶצֶת לַקָּטָן, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה תַּחֲלֹץ מִשֶּׁתַּגְדִּיל. וְאִם לֹא חָלְצָה, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה:

ברטנורה   (ד) החרש שנחלץ חליצתו פסולה. שאינו פוטרה במקום שיש אח אחר כשר: והחרשת שחלצה פסולה. שהיא עצמה אינה נפטרת בחליצתה, ואין לה תקנה אלא ביבום, ואם רצה אחר כך להוציא יוציא בגט: והחולצת לקטן חליצתה פסולה. כל היכא דתנינן בפרקין חליצה פסולה, אינה יכולה להתיבם אחר אותה חליצה וצריכה חליצה אחרת מעלייתא להתירה לעלמא. והאי תנא דקרי לחליצת קטן חליצה פסולה דמשמע שפוסלה מלהתיבם, ר' מאיר היא, דאילו רבנן אמרי אין בחליצת קטן כלום ולא נפסלה מלהתיבם. והלכה כחכמים:

ה. חָלְצָה בִשְׁנַיִם, אוֹ בִשְׁלשָׁה, וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַנְדְּלָר מַכְשִׁירִין. וּמַעֲשֵׂה בְאֶחָד שֶׁחָלַץ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וּבָא מַעֲשֵׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְהִכְשִׁיר:

ברטנורה   (ה) חלצה בשנים. כשרים: או בשלשה. והיה אחד מהם קרוב או פסול, דלא נשתיירו כי אם שנים כשרים: חליצתה פסולה. וכן הלכה שאין חליצה כשרה בפחות משלשה:

ו. מִצְוַת חֲלִיצָה, בָּא הוּא וִיבִמְתּוֹ לְבֵית דִּין, וְהֵן מַשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים כה) וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו. וְהִיא אוֹמֶרֶת, מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְהוּא אוֹמֵר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וּבִלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ הָיוּ אוֹמְרִים. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו, רֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּנִים. וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו, עַד כָּאן הָיוּ מַקְרִין. וּכְשֶׁהִקְרָא רַבִּי הֻרְקָנוֹס תַּחַת הָאֵלָה בִּכְפַר עֵיטָם וְגָמַר אֶת כָּל הַפָּרָשָׁה, הֻחְזְקוּ לִהְיוֹת גּוֹמְרִים כָּל הַפָּרָשָׁה. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל. מִצְוָה בַדַּיָּנִין, וְלֹא מִצְוָה בַתַּלְמִידִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִצְוָה עַל כָּל הָעוֹמְדִים שָׁם לוֹמַר, חֲלוּץ הַנַּעַל, חֲלוּץ הַנַּעַל, חֲלוּץ הַנָּעַל:

ברטנורה   (ו) עצה ההוגנת לו. אם הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך: קוראה מאן יבמי. וקורא, לא חפצתי לקחתה. חולצת ורוקקת וקוראה, ככה יעשה לאיש. והלכה כרבי יהודה דאמר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל:

גמרא יבמות דף ק''ה ע''א

אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן מְנַיִן לִגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ מִתְקָרֵעַ שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א ג') לָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם. אָמַר רָבָא בְּזֶבַח ובְמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַפֵּר אֲבָל מִתְכַפֵּר הוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה אַבַּיֵּי אָמַר בְּזֶבַח ובְמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר אֲבָל מִתְכַּפֵּר בִּגְמִילוּת חֲסָדִים. רַבָּה וְאַבַּיֵּי מִדְּבֵית עֵלִי קָאָתוּ רַבָּה דְעָסַק בַּתּוֹרָה חָיָה אַרְבָּעִין שְׁנִין. אַבַּיֵּי דְעָסַק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים חָיָה שִׁתִּין שְׁנִין. תָּנוּ רַבָּנָן מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ מֵתִים כְּבֶן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אָמַר לָהֶם שֶׁמָּא מִמִּשְׁפַּחַת עֵלִי אַתֶּם שֶׁנֶּאֱמַר (שם ב') וְכָל מַרְבִּית בֵּיתֶךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים לְכוּ וְעִסְקוּ בַתּוֹרָה וְתִחְיוּ הָלְכוּ וְעָסְקוּ בַתּוֹרָה וְחָיוּ. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתָן מִשְׁפַּחַת יוֹחָנָן עַל שְׁמוֹ. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא אָמַר רַב מְנַיִן לִגְזַר דִּין שֶׁל צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ נֶחְתָּם. אֵינוֹ נֶחְתָּם וְהָכְּתִיב (ירמי' ב') כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנָי. אֶלָּא מִנַיִן שֶׁאֲפִילוּ נֶחְתָּם מִתְקָרֵעַ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד') מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וְהָכְּתִיב (ישעי' נ''ה) דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ. לֹא קַשְׁיָא הָא בְּיָחִיד הָא בְּצִבּוּר. יָחִיד אֵימַת אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אַבּוּהָ אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים:

רש''י אמר רבא. גרסי' ולא גרסי' ואמר רבא: בהמצאו. משמע שאינו מצוי בכל עת:

זוהר ויחי דף רכ''ט ע''א

הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְגוֹ', רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר (משלי י''ט) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וְכִי נַחֲלַת אָבוֹת אִינְהוּ וְהָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב כֹּלָא לְבַר נַשׁ אֶלָּא דְּכֵיוָן דַּאַחֲסִין בֵּיתָא לְבַר נַשׁ וּמָמוֹנָא לְזִמְנִין דְּיַחֲסִין כֹּלָא לִבְרֵיהּ וִיהֵא אַחֲסַנָא דְּאָבוֹת אֲבָל וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת בְּגִין דְּאִתְּתָא כַּד אַחֲסִין לָהּ בַּר נַשׁ מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחֲסִין לָהּ דְּהָא לָא יַחֲסִין לָהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַר נַשׁ אֶלָּא כַּד מַכְרִיזִין עֲלֵיהּ בִּרְקִיעָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְזַוֵּג זִוּוּגִין עַד לָא יֵיתוּן לְעָלְמָא, וְכַד זָכוּ בְּנֵי נְשָׁא לְפוּם עוֹבָדֵיהוֹן הָכִי יָהֲבֵי לוֹן אִתְתָא וְכֹלָּא אִתְגַלְיָן קַמֵּיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְפוּם עוֹבָדִין דְּזַכָּאִין הָכִי מְזַוֵּג זִוּוּגִין וּלְזִמְנִין דְּקָא סָלִיקוּ בִּקְלִיטִין וְאַסְטֵי הַהוּא בַּר נַשׁ אָרְחֵיהּ סָלִיק זִוּוּגֵיהּ לְאַחֲרָא עַד דְּיִכְשָׁר עוֹבָדוֹי וְכַד יִכְשָׁר עוֹבָדוֹי אוֹ דְּמָטֵי זִמְנֵיהּ אִתְדָחֵי גְּבָר מִקַּמֵּי גְּבָר וְאָתֵי הַאי וְנָטִיל דִּילֵיהּ וְדָא קָשֵׁי קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִכֹּלָּא לְדַחְיָא בַּר נַשׁ מִקַּמֵּי גַּבְרָא אָחֳרָא וּבְגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ יָהִיב אִתְּתָא לְבַר נַשׁ וּמִנֵּיהּ אַתְיָן זִוּוּגִין, וְעַל דָּא וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת בְּגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב כֹּלָּא לְבַר נַשׁ, וְאִי תֵּימָא אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת וְלָא אָחֳרָא תָּא חֲזֵי אַף עַל גַּב דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין טָבָאן לְבַר נַשׁ לְמֵיהַב לֵיהּ וְהוּא אִסְטֵי אָרְחוֹי מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבֵּי סִטְרָא אָחֳרָא מֵהַהוּא דְּאִתְדַבַּק בֵּיהּ יֵיתֵי לֵיהּ מַאן דְּיֵיתֵי בְּכָל (נ''א כָּל) קִטְרוּגִין וְכָל בִּישִׁין וְלָא אַתְיָן לֵיהּ מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא מֵהַהוּא סִטְרָא בִּישָׁא דְּאִתְדַבַּק בֵּיהּ בְּאִנּוּן עוֹבָדִין דְּעָבַד וְעַל דָּא אִתְּתָא דְּלָאו אִיהִי מַשְׂכָּלֶת קָרָא עַל דָּא שְׁלֹמֹה (קהלת ז') וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה בְּגִין דְּחוֹבוֹי דְּבַר נַשׁ הוּא מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ בְּאִנּוּן עוֹבָדִין דְּעָבַד וְעַל דָּא כַּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרָעֵי בֵּיהּ בְּבַר נַשׁ בְּגִין עוֹבָדוֹי דְּכַשְׁרָן אִיהוּ אַזְמִין לֵיהּ אִנְתּוּ דְּאִיהִי מַשְׂכָּלֶת וּפָרִיק לֵיהּ בְּפוּרְקָן מִגּוֹ סִטְרָא אָחֳרָא וְעַל דָּא אָמַר יַעֲקֹב הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע מַאי מִכָל רָע דְּלָא אִזְדַּמְּנָת לִי אִתְּתָא דְּאִיהִי מִגּוֹ סִטְרָא אָחֳרָא וְלָא אִעֲרַע פִּסוּל בְּזַרְעִי (ס''א בְּעַרְסִי) דְּכֻלְּהוּ צַדִּיקֵי וּשְׁלֵמֵי בִּשְׁלִימוּ בְּגִין דְּאִתְפְּרָק מִכָּל רָע:

תרגום הזוהר הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי וְגוֹ': רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר, (משלי י''ט) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת. וְכִי נַחֲלַת אָבוֹת הֵם, וַהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן הַכֹּל לִבְנֵי אָדָם. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַכֶּה אֶת הָאָדָם בְּבַיִת וָהוֹן, לִפְעָמִים שֶׁיּוֹרִישׁ הַכֹּל לִבְנוֹ וְיִהְיֶה אֶצְלוֹ נַחֲלַת אָבוֹת. אֲבָל וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, כִּי אִשָּׁה, כְּשֶׁהָאָדָם זוֹכֶה בָּהּ, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה אוֹתָהּ, כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַכֶּה בָּהּ אֶת הָאָדָם, אֶלָּא אַחַר שֶׁמַּכְרִיזִים עָלָיו בָּרָקִיעַ. כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַוֵּג זִוּוּגִים מִטֶּרֶם שֶׁבָּא לָעוֹלָם, וּכְשֶׁזָּכוּ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם, לְפִי מַעֲשֵׂיהֶם נוֹתְנִים לָהֶם אִשָּׁה, וְכָל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם גְּלוּיִם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְפִי מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל הַצַדִּיקִים כָּךְ מְזַוֵּג זִוּוּגִים, מִקּוֹדֶם שֶׁבָּא לָעוֹלָם. וְלִפְעָמִים שֶׁעָלוּ בְּחִבּוּר, וּכְשֶׁנּוֹלָד קִלְקֵל הָאָדָם אֶת דַּרְכּוֹ, אָז נִתָּן זִוּוּגוֹ לְאַחֵר, עַד שֶׁיְּיַשֵּׁר אֶת מַעֲשָׂיו, וְאִם הֵטִיב אֶת מַעֲשָׂיו אוֹ הִגִּיעַ זְמַנּוֹ, נִדְחָה גֶּבֶר מִפְּנֵי גֶּבֶר, וּבָא זֶה וְנוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ. וְזֶה קָשֶׁה מִכֹּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִדְחוֹת אָדָם מִפְּנֵי אָדָם אַחֵר. וּמִשּׁוּם זֶה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא הַנוֹתֵן אִשָּׁה לָאָדָם, וּמִמֶּנּוּ בָּאִים הַזִּוּוּגִים. וְעַל כֵּן כָּתוּב וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. מִשּׁוּם זֶה, הָאֱמֶת הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן הַכֹּל לָאָדָם, וְאִם תֹּאמַר, שֶׁרַק אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת נוֹתֵן וְלֹא דָּבָר אַחֵר, בֹּא וּרְאֵה, אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין טוֹב לָתֵת לָאָדָם, אִם הָאָדָם הִטָּה דְּרָכָיו מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַסִּטְרָא אַחֲרָא, הִנֵּה מֵאוֹתוֹ סִטְרָא אַחֲרָא שֶׁנִּתְדַבֵּק בּוֹ, בְּכָל הַקִּטְרוּגִים וּבְכָל הָרָעוֹת, יָבֹא לוֹ מַה שֶּׁיָּבֹא, וְאֵינָם בָּאִים לוֹ מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֵאוֹתוֹ צַד הָרַע שֶׁנִּתְדַבֵּק בּוֹ מֵחֲמַת הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה. וְעַל כֵּן אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ מַשְׂכָּלֶת, קוֹרֵא עָלָיו שְׁלֹמֹה (קהלת ז') וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מָשַׁךְ אוֹתָהּ עָלָיו, עַל יְדֵי עֲוֹנוֹתָיו עַל יְדֵי הַמַעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה, וְלֹא עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל כֵּן כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בָּאָדָם מִשּׁוּם מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, הוּא מַזְמִין לוֹ אִשָּׁה שֶׁהִיא מַשְׂכֶּלֶת, וְגוֹאֵל אוֹתוֹ מִתּוֹךְ הַסִּטְרָא אַחֲרָא. וְעַל כֵּן אָמַר יַעֲקֹב, הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע. מַהוּ מִכָּל רָע, שֶׁלֹּא נִזְדַּמְנָה לִי אִשָּׁה, שֶׁהִיא מִן סִטְרָא אַחֲרָא, וְלֹא קָרָה פְּסּוּל בְּזַרְעִי, שֶׁכֻּלָּם צַדִּיקִים וּשְׁלֵמִים, בִּשְׁלֵמוּת, מִשּׁוּם שֶׁנִּגְאָל מִכָּל רָע.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פ''ב

א. אָסוּר לְאָדָם לִהְיוֹת אַכְזָרִי וְשֶׁלֹּא יִתְפַּיֵּיס אֶלָּא יְהֵא נוֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעוֹס וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹטֵא לִמְחוֹל מוֹחֵל בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה אֲפִילוּ הֵצַר לוֹ וְחָטָא לוֹ הַרְבֵּה לֹא יִקּוֹם וְלֹא יִטּוֹר וְזֶהוּ דַרְכָּם שֶׁל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וְלִבָּם הַנָּכוֹן. אֲבָל הַכּוּתִים עוֹבְדֵי אֱלִילִים עַרְלֵי לֵב אֵינָן כֵּן אֶלָּא עֶבְרָתָן שְׁמוּרָה נֶצַח וְכֵן הוּא אוֹמֵר עַל הַגִּבְעוֹנִים לְפִי שֶׁלֹּא מָחֲלוּ וְלֹא נִתְפַּיְיסוּ וְהַגִּבְעוֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: ב. הַחוֹטֵא לַחֲבֵירוֹ וּמֵת חֲבֵירוֹ קוֹדֶם שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה מֵבִיא עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ וְיֹאמַר בִּפְנֵיהֶם חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי זֶה שֶׁכַּךְ וְכַךְ עַשִׂיתִי לוֹ וְאִם הָיָה חַיָּיב לוֹ מָמוֹן יַחֲזִירוֹ לְיוֹרְשִׁים לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ יוֹרְשִׁין יַנִּיחֶנוּ בְּבֵית דִּין וְיִתְוַדֶּה:

מוסר

מספר דברים שבקדושה ס''א

א. יֵצֶר הָרָע אֵינוֹ מָצוּי אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה דְמִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה יֵצֶר הָרָע מִתְרַבֶּה בָּאָדָם: ב. כָּל הָעוֹנֶשׁ שֶׁמְּקַבֵּל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת אֵינוֹ אֶלָּא בַּעֲבוּר פִּיו שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ו) כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ שֶׁנִּטְמָא בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבְלָשׁוֹן הָרָע וְנִבְלוּת הַפֶּה וְכַיּוֹצֵא: ג. אוֹי לָהֶם לַיּוֹשְׁבִים חֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵינָם יְרֵאִים מֵה' וְהַשָּׂטָן מְרַקֵּד עִמָּהֶם וְשָׂמֵחַ. וְהַמִּשְׁתַּכְּרִים כּוֹרְתִים הַשֶׁפַע וְהַבְּרָכָה הַיּוֹרֶדֶת לְיִשְׂרָאֵל: ד. הָאוֹכֵל עִם מַכְחִישֵׁי הַתּוֹרָה אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא מְזַלְזֵל תּוֹרָתוֹ וּמְבַזְבֵּז מָמוֹנוֹ וּמְאַבֵּד בָּנָיו רַחֲמָנָא לִיצְלָן וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כא) שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָרוֹת נַפְשׁוֹ:

ויחי יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(יב) וַיּוֹצֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה: וְאַפֵּיק יוֹסֵף יָתְהוֹן מִן קֳדָמוֹהִי וּסְגִיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא:

רש''י ויוצא יוסף אתם. לאחר שנשקם הוציאם יוסף מעם ברכיו כדי לישבם, זה לימין וזה לשמאל לסמוך ידיו עליהם ולברכם: וישתחו לאפיו. כשחזר לאחוריו מלפני אביו:

(יג) וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֘ אֶת-שְׁנֵיהֶם֒ אֶת-אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו: וּדְבַר יוֹסֵף יָת תַּרְוֵיהוֹן יָת אֶפְרַיִם בִּימִינֵהּ מִשְׂמָאלָא דְיִשְׂרָאֵל וְיָת מְנַשֶּׁה בִשְׂמָאלֵהּ מִימִינָא דְיִשְׂרָאֵל וְקָרֵיב לְוָתֵהּ:

רש''י את אפרים בימינו משמאל ישראל. הבא לקראת חברו ימינו כנגד שמאל חברו, וכיון שהוא הבכור מימין לברכה:

(יד) וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת-יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל-רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֨יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת-שְׂמֹאל֖וֹ עַל-רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת-יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר: וְאוֹשִׁיט יִשְׂרָאֵל יָת יְמִינֵהּ וְשַׁוִּי עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וְהוּא זְעֵירָא וְיָת שְׂמָאלֵהּ עַל רֵישָׁא דִּמְנַשֶּׁה אַחְכִּמִינּוּן לִידוֹהִי אֲרֵי מְנַשֶּׁה בּוּכְרָא:

רש''י שכל את ידיו. כתרגומו אחכמנון, בהשכל וחכמה השכיל את ידיו (לכך, ומדעת) , כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן לא שת ימינו עליו:

(טו) וַיְבָ֥רֶךְ אֶת-יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָֽרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵֽעוֹדִ֖י עַד-הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וּבְרִיךְ יָת יוֹסֵף וַאֲמָר יְיָ דִי פְלָחוּ אֲבָהָתַי קֳדָמוֹהִי אַבְרָהָם וְיִצְחָק יְיָ דְזַן יָתִי מִדְאִיתָנִי עַד יוֹמָא הָדֵין: (טז) הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל-רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת-הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ: מַלְאָכָא דִי פְרַק יָתִי מִכָּל בִּישָׁא יְבָרֵךְ יָת עוּלֵמַיָּא וְיִתְקְרֵי בְהוֹן שְׁמִי וְשׁוּם אֲבָהָתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וּכְנוּנֵי יַמָּא יִסְגוּן בְּגוֹ בְנֵי אֱנָשָׁא עַל אַרְעָא:

רש''י המלאך הגאל אתי. מלאך הרגיל להשתלח אלי בצרתי, כענין שנאמר (בראשית לא יא. יג) ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו' אנכי האל בית אל: יברך את הנערים. מנשה ואפרים: וידגו. כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם:

(יז) שלישי וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּֽי-יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד-יְמִינ֛וֹ עַל-רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד-אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ-אֶפְרַ֖יִם עַל-רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה: וַחֲזָא יוֹסֵף אֲרֵי שַׁוִּי אָבוּהִי יַד יְמִינֵהּ עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וּבְאֵישׁ בְּעֵינוֹהִי וְסָעֵד יְדָא דְאָבוּהִי לְאַעֲדָאָה יָתַהּ מֵעַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם לְאַנָחוּתַהּ עַל רֵישָׁא דִמְנַשֶּׁה:

רש''י ויתמך יד אביו. הרימה מעל ראש בנו ותמכה בידו:

נביאים - מלכים א - פרק ב

(טז) וְעַתָּ֗ה שְׁאֵלָ֤ה אַחַת֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֵ֣ל מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל-תָּשִׁ֖בִי אֶת-פָּנָ֑י וַתֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דַּבֵּֽר: וּכְעַן שְׁאָלָא חָדָא אֲנָא שָׁאֵיל מִנִּיִךְ לָא תְתִיבִין יַת אַפָּי וַאֲמָרַת לֵהּ מַלֵּיל : (יז) וַיֹּ֗אמֶר אִמְרִי-נָא֙ לִשְׁלֹמֹ֣ה הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י לֹֽא-יָשִׁ֖יב אֶת-פָּנָ֑יִךְ וְיִתֶּן-לִ֛י אֶת-אֲבִישַׁ֥ג הַשּׁוּנַמִּ֖ית לְאִשָּֽׁה: וַאֲמַר אִמְרִי כְעַן לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אֲרֵי לָא יָתִיב יַת אַפָּיִךְ וִיהַב לִי יַת אֲבִישַׁג דְּמִן שׁוּנֵם לְאִתּוּ : (יח) וַתֹּ֥אמֶר בַּת-שֶׁ֖בַע ט֑וֹב אָנֹכִ֕י אֲדַבֵּ֥ר עָלֶ֖יךָ אֶל-הַמֶּֽלֶךְ: וַאֲמָרַת בַּת שֶׁבַע טָב אֲנָא אֲמַלֵּיל עֲלָךְ קֳדָם מַלְכָּא : (יט) וַתָּבֹ֤א בַת-שֶׁ֙בַע֙ אֶל-הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה לְדַבֶּר-ל֖וֹ עַל-אֲדֹנִיָּ֑הוּ וַיָּקָם֩ הַמֶּ֨לֶךְ לִקְרָאתָ֜הּ וַיִּשְׁתַּ֣חוּ לָ֗הּ וַיֵּ֙שֶׁב֙ עַל-כִּסְא֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם כִּסֵּא֙ לְאֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וַתֵּ֖שֶׁב לִֽימִינֽוֹ: וְאָתַת בַּת שֶׁבַע לִקֳדָם מַלְכָּא שְׁלֹמֹה לְמַלָּלָא עִמֵּהּ עַל אֲדוֹנִיָהוּ וְקָם מַלְכָּא לִקָדָּמוּתָהּ וּסְגִיד לָהּ וִיתֵיב עַל כּוּרְסֵיהּ וְשַׁוִּי כּוּרְסָא לְאִמָּא דְּמַלְכָּא וִיִתֵיבַת לִימִינֵהּ :

רש''י לדבר לו . לדבר בשבילו , בשביל אדוניהו : לאם המלך . אמרו רבותינו ( בבא בתרא צא ב ) : לאמה של מלכות , היא רות :

(כ) וַתֹּ֗אמֶר שְׁאֵלָ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֶ֣לֶת מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל-תָּ֖שֶׁב אֶת-פָּנָ֑י וַיֹּֽאמֶר-לָ֤הּ הַמֶּ֙לֶךְ֙ שַׁאֲלִ֣י אִמִּ֔י כִּ֥י לֹֽא-אָשִׁ֖יב אֶת-פָּנָֽיִךְ: וַאֲמָרַת שַׁאֲלָא חֲדָא זְעֵירָא אֲנָא שַׁאֲלָא מִנָּךְ לָא תְתִיב יַת אַפַּי וַאֲמַר לָהּ מַלְכָּא שְׁאִלִי אִמִּי אֲרֵי לָא אָתֵיב יַת אַפָּיִיךְ : (כא) וַתֹּ֕אמֶר יֻתַּ֖ן אֶת-אֲבִישַׁ֣ג הַשֻּׁנַמִּ֑ית לַאֲדֹנִיָּ֥הוּ אָחִ֖יךָ לְאִשָּֽׁה: וַאֲמָרַת תִתְיְהַב יַת אֲבִישַׁג דְּמִן שׁוּנֵם לַאֲדוֹנִיָהוּ אָחוּךְ לְאִתּוּ :

כתובים - משלי - פרק יא

(יד) בְּאֵ֣ין תַּ֭חְבֻּלוֹת יִפָּל-עָ֑ם וּ֝תְשׁוּעָ֗ה בְּרֹ֣ב יוֹעֵֽץ: בְּאַתְרָא דְלֵית מְדַבְּרָא נָפֵל עַמָּא וּפוּרְקָנָא יֵיתֵי בְסוּגְעָה דְמִלְכְּתָנוּתָא :

רש''י באין תחבולות . כשהצרה באה על ישראל ואינן נותנין לב להבין להתענות ולעשות תשובה יפול עם :

(טו) רַע-יֵ֭רוֹעַ כִּי-עָ֣רַב זָ֑ר וְשֹׂנֵ֖א תֹקְעִ֣ים בּוֹטֵֽחַ: בִּישָׁא מַבְאֵשׁ בְּצַדִּיקָא מְטוּל דְּהוּא עֲרַב חִלוֹנַי וְסָנֵי לְאִלֵּין דְסָיְמִין סִבְרֵהוֹן בֵּאלָהָא :

רש''י רע ירוע . הרשע יתרוצץ אשר ערב לבו לעבודת גלולים : ושונא תוקעים . תוקעים כף לעשות רע וללכת בעצתם , ורבותינו דרשוהו בערבות ממון :

(טז) אֵֽשֶׁת-חֵ֭ן תִּתְמֹ֣ךְ כָּב֑וֹד וְ֝עָרִיצִ֗ים יִתְמְכוּ-עֹֽשֶׁר: אִתְּתָא חֲסִידְתָּא פָּלְגָא אַיְקָרָא וַעֲשִׁינֵי רָהֲטִין בָּתַר עוּתְרָא :

רש''י תתמוך כבוד . כנסת ישראל תקרב תמיד לכבוד הקב''ה ותורתו : ועריצים יתמכו עשר . בני אדום מתקרבים אצל גניבות ממון וגזל :

(יז) גֹּמֵ֣ל נַ֭פְשׁוֹ אִ֣ישׁ חָ֑סֶד וְעֹכֵ֥ר שְׁ֝אֵר֗וֹ אַכְזָרִֽי: פָּרֵיעַ טָבְתָא לְנַפְשֵׁיהּ גַּבְרָא חֲסִידָא וּדְמוֹבֵד גּוּשְׁמֵיהּ נַכְזְרָיָא :

רש''י גומל נפשו . גומל טובה לקרוביו איש חסד . איש שהוא חסיד : ועכר שארו אכזרי . והאכזרי הוא עוכר את קרוביו :

(יח) רָשָׁ֗ע עֹשֶׂ֥ה פְעֻלַּת-שָׁ֑קֶר וְזֹרֵ֥עַ צְ֝דָקָ֗ה שֶׂ֣כֶר אֱמֶֽת: רַשִּׁיעָא עָבֵד עוֹבָדָא דְשִׁקְרָא וּדְזָרֵעַ לְצִדְקְתָא קוּשְׁטֵיהּ הוּא אַגְרֵיהּ :

רש''י רשע עשה פעולת שקר . פעולתו של רשע משקרת לו כסבור שתתקיים בו הצלחתו והכל אבד : וזורע צדקה שכר אמת . והזורע צדקה היא פעולה של אמת כי בודאי בטוח הוא שיקבל פעלו בסוף : שכר . קרוניא''ל בלעז כאדם הסוכר אמת המים כדי ללקוט דגים ובטוח שימצא שם דגים הרבה ודומה לו כל עושי שכר אגמי נפש ( ישעיה יט ) :

(יט) כֵּן-צְדָקָ֥ה לְחַיִּ֑ים וּמְרַדֵּ֖ף רָעָ֣ה לְמוֹתֽוֹ: הֵיכְנָא מַן דְּעָבֵד צִדְקְתָא לְחַיֵּי נְטִיר וּדְרָדֵף בִּישְׁתָּא נְטִיר לְמוֹתָא :

רש''י כן צדקה לחיים . אמתו של צדקה סופה לחיים כמו כן בנות צלפחד דוברות ( במדבר כז ) :

משנה בבא מציעא פרק ב

א. אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז. אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, מָצָא פֵרוֹת מְפֻזָּרִין, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, (דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי, חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל כְּלֵי אַנְפּוּרְיָא אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:

ברטנורה   (א) אלו מציאות. מצא פירות מפוזרים. סתמן נתייאשו הבעלים והפקר הם: מעות מפוזרות. הואיל ואין להם סימן ניכר, כבר איאושי איאוש והפקר הן. והיינו טעמא דכולהו: כריכות. עמרים קטנים: ברה''ר. שהכל דשין עליהם, ואפילו היה בהן סימן, נפסד: של נחתום. אין בהם סימן, שכולם שוים. אבל של בעל הבית יש להם סימן: הבאות ממדינתן. לאפוקי הבאות מבית האומן, כדקתני סיפא: ולשונות של ארגמן. צמר צבוע ארגמן, ומשוך כמין לשון: מצא עיגול. של דבלה: אנפריא. כלים חדשים שלא שבעתן העין ואין לבעלים בהם טביעת עין. שפעמים שמחזירים אבדה בטביעות עינא, כגון לצורבא מרבנן דלא משני בדבוריה. ואלו הכלים שידוע שאין לבעליהן בהן טביעות עין אינו חייב להכריז. והלכה כר''ש בן אלעזר. ואימתי בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, דמנינא הוי סימן. והמוצא מציאה בסרטיא ופלטיא גדולה בעיר שרובה נכרים, אפילו דבר שיש בו סימן אינו חייב להכריז. ובעיר שרובה ישראל, חייב להכריז:

ב. וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז, מָצָא פֵרוֹת בִּכְלִי אוֹ כְלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, מָעוֹת בַּכִּיס אוֹ כִיס כְּמוֹת שֶׁהוּא, צִבּוּרֵי פֵרוֹת, צִבּוּרֵי מָעוֹת, שְׁלשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן, כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז:

ברטנורה   (ב) בכלי. וכלי יש בו סימן: כמות שהוא. ריקן: צבורי פירות. סימנן, מנין או מקום: שלשה מטבעות זה על גב זה. או יותר. והמכריז מכריז מטבעות מצאתי, וזה בא ואומר כך וכך היו והיו מונחים זה על זה:

ג. מָצָא אַחַר הַגָּפָּה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין, אוֹ בִשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מָצָא כְלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם מְכֻסֶה, לֹא יִגַּע בּוֹ, אִם מְגֻלֶּה, נוֹטֵל וּמַכְרִיז. מָצָא בַגַּל אוֹ בְכֹתֶל יָשָׁן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מָצָא בְכֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ, שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים, שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:

ברטנורה   (ג) אחר הגפה. סתימת כותל של עץ או של קנים: גדר. של אבנים: גוזלות מקושרין. בכנפיהן. דכולי עלמא הכי מקטרי להו, וקשר כזה לא הוי סימן: לא יגע בהן. דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו: מכוסה לא יגע בו. דאין זה אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא: מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו. מפני שיכול לומר לבעל הגל ולבעל הכותל של אמוריים שהורישו אבותינו היה ובלבד שיהיה בו חלודה רבה שניכר שמזמן הרבה היה טמון שם: מחציו ולחוץ. באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים אם מצא מחצי עוביו של כותל ולחוץ: שלו. דאמרי' אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכך וחלודה שעליו מוכחת שמזמן הרבה היה שם ובודאי נתייאשו הבעלים ודין זה דוקא בלשון זהב וחתיכת כסף וכיוצא בזה אבל אם היה כלי ובתוכו מעות אם פי הכלי לחוץ הרי אלו שלו ואם פי הכלי לפנים הרי אלו של בעל הבית: אפי' בתוך הבית הרי אלו שלו. דלא ידע דמאן נינהו ובעליו נתייאשו:

ד. מָצָא בַחֲנוּת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַתֵּבָה וְלַחֶנְוָנִי, שֶׁל חֶנְוָנִי. לִפְנֵי שֻׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַכִּסֵא וְלַשֻּׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ לַשֻּׁלְחָנִי. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת, וּמָצָא בָהֶן מָעוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִם הָיוּ צְרוּרִין, נוֹטֵל וּמַכְרִיז:

ברטנורה   (ד) מצא בחנות הרי אלו שלו. בדבר שאין בו סימן מיירי דההוא דנפל מיניה מייאש שהכל נכנסים לשם: בין התיבה. שהחנוני יושב לפנים ותמיד נוטל ממנה ונותן לפני מוכר ומעות שנותנין לו נותן בתוכה ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני: לפני שולחני הרי אלו שלו. דאמרי מן הבאים להחליף מעות נפלו שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו ואם מן השולחן הם היה להם להמצא בינו ולכסא שהשולחן מונח עליו: הלוקח פירות מחבירו וכו'. וכגון שחבירו זה תגר שלקח תבואה זו או פירות הללו מאנשים הרבה ולא ידוע דמאן נינהו וכיון דלית בהן סימן נתייאשו הבעלים אבל אם זה שמכר את הפירות לקטן הוא עמצו מן הקרקע שלו שודאי המעות שלו הן חייב להחזיר: ואם היו צרורים. הקשר או המנין שלהם הוי סימן:

ה. אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִכְלָל כָּל אֵלֶּה. לָמָּה יָצָאת. לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לָךְ, מַה שִּׂמְלָה מְיֻחֶדֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָנִים וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִים, אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנִים וְיֵשׁ לוֹ תוֹבְעִים חַיָּב לְהַכְרִיז:

ברטנורה   (ה) בכלל כל אלה. בכלל כל אבדת אחיך: ולמה יצאת. וכן תעשה לשמלתו: מה שמלה מיוחדת. שסתם שמלה יש בה סימן וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותה שנעשית בידי אדם ולא באת מן ההפקר: אף כל שיש לו תובעים. למעוטי מידי דמייאש ויאוש הוא דשמעוניה דאמר וויא ליה לחסרון כיס:

ו. וְעַד מָתַי חַיָּב לְהַכְרִיז. עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בוֹ שְׁכֵנָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁלשׁ רְגָלִים, וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלשָׁה וְיַחֲזֹר שְׁלשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד:

ברטנורה   (ו) שכיניו. שכיני מקום שנמצאת בו האבידה שמא שלהן היא: כדי שילך כל אחד לביתו בשלשה ימים. משישמע הכרזה וידע אם אבד לו כלום ואם יראה שאבד: יחזור שלשה ימים ויכריז יום אחד. אני אבדתי ואלו סימניה והלכה כרבי יהודה ומשחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשרבו האנשים דאמרי אבדתא למלכא התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו:

ז. אָמַר אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ. וְהָרַמַּאי אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) עַד דְּרש אָחִיךָ אֹתוֹ, עַד שֶׁתִּדְרשׁ אֶת אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמַּאי. כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל. וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יִמָּכֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. מַה יְּהֵא בַדָּמִים. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:

ברטנורה   (ז) כל דבר שעושה ואוכל. אם האבדה דבר שיכולים להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור: יעשה ויאכל. ולא ימכור אותו המוצא, שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולמדה לרצונו ואינו חייב להטפל בה לעולם אלא תרנגולת ובהמה גסה מטפל בה י''ב חודש עגלים וסייחין של רעי' כלומר שאין מגדלין אותם לפטום וכן גדיים וטלאים מטפל בהם שלשה חדשים ועגלים של פטום מטפל בהם ל' יום ואווזים ותרנגולים זכרים הקטנים מטפל בהם ל' יום והגדולים שאוכלים הרבה מטפל בהן ג' ימים, מכאן ואילך לוקח אותם הוא לעצמו בשומא כפי שווין או מוכרן לאחרים ומניח הדמים אצלו: לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בהו אע''ג דלא אשתמש בהו כמאן דאשתמש דמי וחייב באחריותן והלכה כר''ט בדמי אבידה שמכר אבל מעות עצמן של אבידה כגון שמצא מעות בכיס או ג' מטבעות זו על גב זו לא ישתמש בהם כלל:

ח. מָצָא סְפָרִים. קוֹרֵא בָהֶן אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת. גּוֹלְלָן. אֲבָל לֹא יִלְמוֹד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה. וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ. מָצָא כְסוּת. מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. וְשׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָהּ. אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ. כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחשֶת. מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצָרְכָן. אֲבָל לֹא לְשׁוֹחֲקָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית, לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטּוֹל. הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל:

ברטנורה   (ח) אחת לשלושים יום. שמתעפשין כששוהין מלפתחן וכל ספריהן היו עשויין כעין גליון: גוללן. מתחלתן לסופן שיכנס בהם האויר: בתחלה. מה שלא למד לעולם לפי שצריך להשהותן לפניו: ולא יקרא אחר עמו. לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע: שוטחה לצורכה. לשלוט בה אויר שלא תאכלנה עש: לצרכן. שמתעפשי' בקרקע שצריך לתתן בקרקע דזו היא שמירתן ולפיכך משתמש בהם לפרקים: אבל לא לשחקן. ולא ישתמש בהן זמן ארך עד שישחקם: לא יגע בהן. זהב אינו מתעפש בארץ וכן זכוכית ועוד שהוא נח להשבר: שאין דרכו ליטול. דבר שגנאי הוא לו והתורה אמרה והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו:

ט. אֵיזוֹ הִיא אֲבֵידָה, מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִין, בַּדֶּרֶךְ, אֵין זוֹ אֲבֵידָה. חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים, הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה. הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה. הֶחֱזִירָה וּבָרְחָהּ, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים. חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ. שֶׁנֵּאֱמַר (דברים כב) הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם. הָיָה בָטֵל מִסֶלַע, לֹא יֹאמַר לוֹ תֵּן לִי סֶלַע, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין, מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵּית דִּין. אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין, בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה, שֶׁלּוֹ קוֹדֶם:

ברטנורה   (ט) איזו היא אבדה. שניכר בה שאין הבעלים יודעים שהיא שם: אין זו אבדה. ואינו חייב להחזיר, שמדעת הניחוה שם: רצה בין הכרמים. שמתקלקלים רגליה: השב תשיבם. התורה ריבתה השבות הרבה: לא יאמר לו תן לי סלע. שזה אומר לו אם עשית מלאכתך, היית מרבה טורח, עכשיו לפי מה שטרחת טול: כפועל בטל. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעשות במלאכה קלה כזו: אם יש שם בית דין. אם אינו רוצה ליבטל ממלאכתו. ששכרה מרובה, מה יעשה. אם יש שם שלשה בני אדם מתנה בפניהם ואומר ראו שאני משתכר כך וכך. ואי אפשי ליבטל ליטול שכר מועט, אם תאמרו שאטול שכרי משלם. אטפל בהשבת אבדה זו: שלו קודם. ומניח את האבדה:

י. מְצָאָה בָרֶפֶת אֵינוֹ חַיָּב בָּהּ. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב בָּהּ. וְאִם הָיְתָה בֵית הַקְּבָרוֹת לֹא יִטַּמֵּא לָהּ. אִם אָמַר לוֹ אָבִיו, הִטַּמֵּא, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַל תַּחֲזִיר, לֹא יִשְּׁמַע לוֹ. פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים. חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) עָזֹב תַּעֲזֹב. הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרוֹק פְּרוֹק, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, עִמּוֹ. אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, חַיָּב. מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק, אֲבָל לֹא לִטְעוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף לִטְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ, אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, תַּחַת מַשָּׂאוֹ. מַשּׂאוּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ:

ברטנורה   (י) מצאה ברפת. אע''פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה: ואם היתה בבית הקברות. והוא כהן. לא יטמא לה. שהשבת אבדה עשה, השב תשיבם לאחיך. ובטומאת כהן, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כ''א), ולא תעשה דלנפש לא יטמא בעמיו (שם). ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה: או שאמר לו אל תחזיר. והאבידה במקום שמצוה להחזיר. הרי זה לא ישמע לו. דכתיב (ויקרא י''ט) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, שאם אביך אומר לך חלל את השבת אל תשמע לו. וכן בשאר כל המצות: הלך וישב לו. בעל החמור: מצוה מן התורה לפרוק. בחנם: אבל לא לטעון. בחנם. אלא בשכר: ר''ש אומר אף לטעון. בחנם. ואין הלכה כרבי שמעון: רבי יוסי הגלילי אומר וכו'. ואין הלכה כרבי יוסי:

יא. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו, אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת, שֶׁאָבִיו הֵבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה. וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מֵבִיאוֹ לְחַיִּיִ הָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אָבִיו חָכָם (שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ) שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשְׂאוֹי. מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ. וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשֶּׁבִי. פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ. וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו חָכָם. פּוֹדֶה אֶת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ:

ברטנורה   (יא) אבדתו קודמת. דאמר קרא (דברים ט''ו) אפס כי לא יהיה בך אביון, הזהר שלא תהיה אתה אביון: של רבו קודמת. והוא שיהיה רבו מובהק, שלמד רוב חכמתו ממנו. וכן כל הנך רבו דאמרינן במתניתין שקודמין לאביו, אינן אלא ברבו מובהק:

גמרא בבא מציעא דף ל''ג ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן הָעוֹסְקִים בְּמִקְרָא מִדָּה וְאֵינָה מִדָּה בְּמִשְׁנָה מִדָּה וְנוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר גְּמָרָא אֵין לָךְ מִדָּה גְדוֹלָה מִזּוּ וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לְמִשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַגְּמָרָא. הָא גוּפָא קַשְׁיָא אֲמַרְתְּ בִּגְמָרָא אֵין לָךְ מִדָּה גְדוֹלָה מִזּוּ וְהָדָר אֲמַרְתְּ וּלְעוֹלָם הֲוֵי רָץ לְמִשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַגְּמָרָא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בִּימֵי רִבִּי נִשְׁנִית מִשְׁנָה זוּ שְׁבָקוּ כּוּלֵי עַלְמָא מַתְנִיתִין וַאֲזָלוּ בָּתַר גְּמָרָא. הָדָר דָּרַשׁ לְהוּ וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לְמִשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַגְּמָרָא. מָאי דָּרוּשׁ כִּדְדָרַשׁ רִבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי מָאי דִּכְתִיב (ישעיה נח) הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁשְּׁגָגוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּזְדוֹנוֹת. וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת. וְהַיְינוּ דִתְנַן רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. דָּרַשׁ רִבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי מָאי דִּכְתִיב (שם סו) שִׁמְעוּ דְבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים. אֲחֵיכֶם אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא. שׂנְאֵיכֶם אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. מְנַדֵּיכֶם אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ. שֶׁמָּא תֹאמַר פָּסַק סִבְרָם וּבָטֵל סִיכוּיָים תַּלְמוּד לוֹמַר וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם שֶׁמָּא תֹּאמַר יִשְׂרָאֵל יֵבוֹשׁוּ תַּלְמוּד לוֹמַר וְהֵם יֵבוֹשׁוּ. אוּמוֹת הָעוֹלָם יֵבוֹשׁוּ וְיִשְׂרָאֵל יִשְׂמָחוּ:

רש''י מדה. היא קצת: ואינו מדה. שהמשנה וגמ' יפים ממנה מפני שתלוי בגרסא ומשתכחין שבימיהם לא היה גמרא בכתב וגם לא הי' ניתן ליכתב אלא לפי מה שנתמעטו הלבבו' התחילו דורותינו לכותבו: גמרא. כבר פירשתי למעלה שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימו' או לדעת דברי התנאי' החלוקי' בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא: בימי רבי נשנית משנה זו. הא דקתני גמרא אין לך מדה גדולה מזו לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו שלשה דורות מחלוקת בתורה ונעשית כשתי תורות מתוך עול שעבוד גלות וגזירו' שהיו גוזרין עליהן ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי שנתן הקב''ה לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי כדאמרי' בע''ז ונחו מצרה ושלח וקבץ כל תלמידי א''י ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה ונתן סימני' הל' פ' ופ' שמעתי משם פ' וכשנתקבצו אמר כ''א מה ששמע ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דברי מי ראוין לקיים וסדרו המסכתות דברי נזיקין לבדם ודברי יבמות לבדם ודברי קדשים לבדם וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה ר' את דבריהם ושנאן סתם כדי לקבוע הלכה כמותם לפיכך אמרו בגמרא אין לך מדה גדולה מזו כדי שיתנו לב לטעמי המשנה: שבקו כולי עלמא מתני'. מלחזור על גרסת משנתם: ואזלו בתר גמרא. לחשוב בסברא: הדר דרש להו הוי רץ למשנ'. לפי שירא פן ישתכחו המשניות ויחליפו שמות החכמים ובמקום חיוב יאמרו פטור ובמקום אסור יאמרו מותר: מאי דרש. מתחלה כשדרש שגמרא גדול: לעמי פשעם. עמי דהיינו תלמידי חכמים את חטאתם אני קורא פשע שהיה להם לתת לב למשנתם שיבררו להם העיקר ולא יורו הלכה מתוך משנה שאינה עיקר: ולבית יעקב. שאר העם: חטאתם. אפי' פשע שלהם אני קורא חטאת: הוי זהיר בתלמוד. בגמרא שהוא תירץ טעמי המשניות או אם תשמע דבר משנה מרבך הזהר לשאול טעמיו ומי שנאה: ששגגת תלמוד. אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך שלא ידעת טעם המשנה ונתתה בה טעם אחר ומתוך כך דמית לה דין או הוראה שבאת לידך ולמדתו הימנה שלא כדת שאין הטעם כמו שהיית סבור שאילו ידעת טעם המשנה לא דימית לה מעשה הבא לידך: עולה זדון. ענוש אתה עליה כמזיד שזדון הוא בידך שלא שאלת טעם מרבך: אלו ת''ח. ששמשו חכמים הרבה ללמדם טעמי משנתם זה בזו וזה בזו שאין הכל בקיאין בטעמן: שנאיכם אלו בעלי משנה. ששונאין בעלי גמרא לפי שבעלי גמרא אומרים על בעלי משנה שהן מבלי עולם כדאמרינן במסכת סוטה התנאים מבלי עולם שמורים הלכה מתוך משנתם: מנדיכם אלו עמי הארץ. שת''ח שנואין ומתועבים להן כנדה: שמא תאמר אבד סברם. של אלו שהרי כתיב למען שמי יכבד ה' דמשמע שהן אמרום אבל אין הדבר כך: תלמוד לומר ונראה בשמחתכם. ולא נאמר ואראה בשמחתכם אלא כך אמר הנביא אני ואחיכם שנאיכם ומנדיכם כולנו נראה בשמחתכם: והם יבשו. אותם שהם כותים שאינם ממנו ואינן נקראין על שם ישראל הם יבושו וישראל ישמחו:

זוהר ויחי דף רל''ט ע''ב

אֹסְרִי לַגֶּפֶן מַאי גֶּפֶן דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַמַאי אִתְקְּרִיאָת גֶּפֶן, אֶלָּא מַה גֶּפֶן לָא מְקַבְּלָא עֲלָה נְטִיעָא אָחֳרָא הָכִי נַמִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא מְקַבְּלָא עֲלָה אֶלָּא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבְגִין כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְכַּפְיָן קַמֵּיהּ כָּל חֵילִין אָחֳרָנִין וְלָא יָכְלִין לְאַבְאָשָׁא וּלְשַׁלְּטָאָה בְּעָלְמָא וְעַל דָּא אַטִּיל קְרָא שְׁמָא קַדִּישָׁא בֵּינַיְהוּ בְּהַאי גִּיסָא וּבְהַאי גִּיסָא, בְּנִי אֲתוֹנוֹ דְּאִתְעַקַּר בְּגִין הַהוּא שׂוֹרֵק כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךָ שׂוֹרֵק וְגוֹ', כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ וְגוֹ' כִּבֵּס כֹּבֵס מִבְּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא כִּבֵּס מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא וּמַאן אִיהוּ דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְתַתָּא, בַּיַּיִן סְטָר שְׂמָאלָא, וּבְדַם עֲנָבִים סְטָר שְׂמָאלָא לְתַתָּא, וְזַמִּין מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְשַׁלְּטָאָה לְעֵילָא עַל כָּל חֵילִין אָחֳרָנִין דְּעַמִּין עכו''ם וּלְתַבְרָא תּוּקְפֵּיהוֹן מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, ד''א כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ כְּגַוְנָא דְּהַאי חַמְרָא אַחֲזֵי חִידוּ וְכֻלֵּיהּ דִּינָא (לְעַמִּין עכו''ם), הָכִי נַמֵּי מַלְכָּא מְשִׁיחָא יֶחֱזֵי חִדּוּ לְיִשְׂרָאֵל וְכֻלֵּיהּ דִּינָא לְעַמִּין עכו''ם, כְּתִיב (בראשית א') וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם דָּא רוּחָא דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא וּמִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא אַסְחֵי לְבוּשֵׁיהּ בְּחַמְרָא עִלָּאָה חָמֵי מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב דָּא חַמְרָא עִלָּאָה (ס''א דְּמַרְוֵי דְּאוֹרַיְתָא) דְּאוֹרַיְתָא דְּמַרְוֵי מִנֵּיהּ שָׁתֵי, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב דְּהָא אוֹרַיְתָא יַיִן וְחָלָב תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּתִיב (תהלים ק''ד) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (ס''א אַמַּאי בְּגִין דְּמֵאֲתַר דְּחֶדְוָה קָאָתִי וּמַאן הוּא סוֹפֵיהּ דִּקְרָא) לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וַדַּאי מֵאֲתַר דְּאִתְקְּרֵי שֶׁמֶן, תָּא חֲזֵי שִׁירָתָא דְּחַמְרָא חֶדְוָה הוּא אֲתַר דְּכָל חִידוּ מִנֵּיהּ נַפְקָא וְסוֹפֵיהּ דִּינָא מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּסוֹפָא דִּילֵיהּ אֲתַר כְּנִישׁוּ דְּכֹלָּא דִּינָא הוּא וּבֵיהּ אִתְדָן עָלְמָא וְעַל דָּא שֵׁירוּתָא חֶדְוָה וְסוֹפָא דִּינָא בְּגִנֵּי כָּךְ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן, מֵאֲתַר דְּכָל חֶדְוָה מִנֵּיהּ נַפְקָא, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד מַאן לֶחֶם, אֶלָּא לֶחֶם עָלְמָא סָעִיד (סָמִיךְ) וְאִי תֵּימָא דְּבֵיהּ תַּלְיָא סְעִידוּ דְּעָלְמָא בִּלְחוֹדוֹי לָאו הָכִי דְּהָא לֵילְיָא בְּלָא יוֹמָא לָא אִשְׁתַּכַּח וְלָא בָּעִי לְאַפְרָשָׁא לוֹן, וּמַאן דְּאַפְרִישׁ לוֹן יִתְפָּרַשׁ מֵחַיִּין וְהַיְנוּ דִּכְתִיב (דברים ח') לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, בְּגִין דְּלָא בָּעֵי לְאִתְפָּרְשָׁא, וְאִי תֵּימָא דָּוִד הֵיךְ קָאָמַר וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד הוֹאִיל וְלָא תַּלְיָא בֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹי סְעִידוּ דְּעָלְמָא אֶלָּא דַּיְקָא דְּמִלָּה וְלֶחֶם וָא''ו אִתּוֹסָף כְּמוֹ וְה' וְעַל דָּא כֹּלָּא אִשְׁתַּכַּח כַּחֲדָא, תָּא חֲזֵי מַאן דִּמְבָרֵךְ עַל מְזוֹנָא לָא יְבָרֵךְ עַל פְּתוֹרָא רֵיקָנַיָּא וּבָעֵי נַהֲמָא לְאִשְׁתַּכָּחָא עַל פְּתוֹרָא וְכַסָא דְּחַמְרָא בִּימִינָא, מַאי טַעֲמָא בְּגִין לְקַשְּׁרָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא וְנַהֲמָא דְּיִתְבָּרַךְ מִנַּיְהוּ וּלְאִתְקַשָּׁרָא בְּהוּ וּלְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חַד קִשּׁוּרָא לְבָרְכָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כִּדְקָא יָאוּת, דְּהָא לֶחֶם אִתְקְּשָׁר בְּיַיִן וְיַיִן בִּימִינָא וּכְדֵין בִּרְכָאן שַׁרְיָן בְּעָלְמָא וּפְתוֹרָא אִשְׁתַּלִּים כִּדְקָא יָאוּת:

תרגום הזוהר אֹסְרִי לַגֶּפֶן. מִיהוּ גֶּפֶן. זֶה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וּמַדּוּעַ נִקְרֵאת גֶּפֶן, אֶלָּא מַה גֶּפֶן לֹא מְקַבֵּל עָלָיו נְטִיעָה אֲחֶרֶת, כַּךְ גַּם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֵינָה מְקַבֶּלֶת עָלֶיהָ אֶלָּא אֶת הַקָּבָּ''ה. וּבִגְלָל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְכּוֹפְפִים תַחְתֶּיהָ כָּל הַכֹּחוֹת הָאַחֵרִים וְאֵינָם יְכוֹלִים לְהָרַע וְלִשְלוֹט בָּעוֹלָם. וְלָכֵן הֵטִיל הַכָּתוּב הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בֵּינֵיהֶם מִצַד זֶה וּמִצַד זֶה. ''בְּנִי אֲתוֹנוֹ'' שֶׁנֶעֱקַר בִּגְלָל הַשׂוֹרֵק הַהוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק וְגוֹ'. כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ וְגוֹ': שׁוֹאֵל, כִּבֵּס, כּוֹבֵס הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כִּבֵּס, מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וּמִי הוּא, זֶהוּ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לְמַטָּה. בַּיַּיִן הוּא צַד שְׂמֹאל. וּבְדַם עֲנָבִים, הוּא צַד שְׂמֹאל לְמַטָּה. וְעָתִיד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לִשְׁלוֹט לְמַעְלָה עַל כָּל כֹּחוֹת אֲחֵרִים שֶׁל הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וּלְשַׁבֵּר מָעֻזָּם מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה. דָּבָר אַחֵר, ''כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ'', כְּמוֹ יַיִן הַזֶּה, שֶׁמּוֹרֶה שִׂמְחָה וְהוּא כֻּלּוֹ דִּין. כֵּן הוּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הַמַּרְאֶה שִׂמְחָה לְיִשְׂרָאֵל וְכֻלּוֹ הוּא דִּין לָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. כָּתוּב, וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, זֶהוּ רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּמִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם מְכַבֵּס לְבוּשׁוֹ בַּיַּיִן הָעֶלְיוֹן, רְאֵה מַה כָּתוּב אַחַר זֶה, חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִּם מֵחָלָב. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, זֶהוּ יַיִן הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר הַתּוֹרָה, הִיא שׁוֹתָה מִמֶּנּוּ. וּלְבֶן שִׁנַּיִּם מֵחָלָב, הוּא הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הַתּוֹרָה נִקְרָא יַיִן וְחָלָב, שֶׁהֵם תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. כְּתִיב, (תהלים ק''ד) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן. וַדַּאי מִמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁמֶן. בֹּא וּרְאֵה, הַהַתְחָלָה שֶׁל הַיַּיִן. הוּא שִׂמְחָה, הוּא מָקוֹם שֶׁכָּל הַשִׂמְחוֹת יוֹצְאוֹת מִשָּׁם. וְסוֹפוֹ, הוּא דִּין, מַהוּ הַטַּעַם מִשּׁוּם שֶׁהַסּוֹף שֶׁלּוֹ, הוּא מָקוֹם הַקִּבּוּץ שֶׁל כָּל הַסְּפִירוֹת, וְהוּא דִּין, וּבוֹ נִדּוֹן הָעוֹלָם, מִשּׁוּם זֶה, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן מִמָּקוֹם שֶׁכָּל הַשִׂמְחוֹת יוֹצְאוֹת מִשָּׁם. וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד. מַהוּ לֶחֶם שֶׁאוֹמֵר כָּאן. אֶלָּא לֶחֶם מַסְעִיד אֶת הָעוֹלָם, וְאִם תֹּאמַר, שֶׁבּוֹ לְבַדּוֹ תָּלוּי סַעַד הָעוֹלָם, אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא צְרִיכִים גַּם לְיַיִן, כִּי לַיְלָה בְּלִי יוֹם אֵינוֹ נִמְצָא, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִיד אוֹתָם, וּמִי שֶׁמַּפְרִיד אוֹתָם יִפָּרֵד מֵחַיִּים. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, (דברים ח') לְמַעַן הוֹדִיעֲךְ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, מִשּׁוּם שֶׁאֵין צְרִיכִים לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם. וְאִם תֹּאמַר, דָּוִד אֵיךְ אוֹמֵר, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד, כֵּיוָן שֶׁבּוֹ לְבָד אֵינוֹ תָּלוּי סַעַד הָעוֹלָם, אֶלָּא דִּיּוּק הַדָּבָר, אֲשֶׁר, וְלֶחֶם, ו' נוֹסָף בּוֹ, וְהוּא כְּמוֹ וְהַוָּיָ''ה, וְעַל כֵּן הַכֹּל נִמְצָא בְּיַחַד. בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן לֹא יְבָרֵךְ עַל שֻׁלְחָן רֵיק, וְצָרִיךְ הַלֶּחֶם לְהִמָּצֵא עַל הַשֻּׁלְחָן, וְכוֹס יַיִן בְּצַד יָמִין, מַהוּ הַטַּעַם, הוּא כְּדֵי לְקַשֵּׁר שְׂמֹאל בְּיָמִין, שֶׁיִּכָּלְלוּ יַחַד, וְהַלֶּחֶם יִתְבָּרֵךְ מֵהֶם וְיִתְקַשֵּׁר בָּהֶם, וְיִהְיֶה הַכֹּל קֶשֶׁר אֶחָד לְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כָּרָאוּי. כִּי לֶחֶם נִקְשָׁר בַּיַּיִן, וְיַיִן בְּיַד יָמִין וְאָז הַבְּרָכוֹת שׁוֹרוֹת בָּעוֹלָם וְהַשֻּׁלְחָן נִשְׁלָם כָּרָאוּי.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פ''ב

א. לֹא יְהֵא אָדָם בַּלְעָן וְגַרְגְּרָן אֶלָּא כְּאוֹכֵל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִדָּבֵק בְּמִדַּת הַחֶסֶד וְהַקְּדוּשָׁה וּבָזֶה תִּשָׁאֵר הַבְּרָכָה בְּמֵעָיו. בְּעֵשָׂו כְּתִיב (בראשית יט) הַלְעִיטֵנִי נָא כִּי הַנָּחָשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו וּכְתִיב (משלי ט) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר: ב. אוֹתָם שֶׁאֲכִילָתָם לְשֵׁם שָׁמַיִם וּמְכַוְּנִים לְהַבְרוֹת גּוּפָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ נֶחְשֶׁבֶת אֲכִילָתָם כְּמוֹ אֲכִילַת עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים וּמַעֲלִין לוֹ שָׂכָר בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא: ג. כְּשֶׁהָאָדָם מְעַנֵּג הַשַּׁבָּת בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמְכַוֵּין כָּרָאוּי כְּדִכְתִיב קדֶשׁ הִיא לָכֶם דְּאַף מַה שֶׁהוּא לָכֶם לְהַנָּאַתְכֶם יִהְיֶה קדֶשׁ מִתְעַלֶּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ קָדוֹשׁ הַמְּמוּנֶה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת עַל זֶה: ד. אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עַיִן כִּי גוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ בָעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא:

מוסר

מספר דברים שבקדושה ס''א

א. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֵשׁ לוֹ זָכִיּוֹת וַעֲוֹנוֹת. מִי שֶׁזָּכִיּוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲוֹנוֹתָיו צַדִּיק וּמִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זָכִיּוֹתָיו רָשָׁע מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה בֵּינוֹנִי. וְכֵן הַמְּדִינָה אִם הָיוּ זָכִיּוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ מְרוּבּוֹת עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוּ צַדֶּקֶת וְאִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶן מְרוּבִּין הֲרֵי זוּ רִשְׁעָה וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ: ב. אָדָם שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרוּבִּין עַל זָכִיּוֹתָיו מִיַּד הוּא מֵת בְּרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל רוֹב עֲוֹנֵךְ. וְכֵן מְדִינָה שֶׁעֲוֹנוֹתֶיהָ מְרוּבִּין מִיַּד הִיא אוֹבֶדֶת שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח) זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה וְגוֹ' וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ אִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרוּבִּין מִזָּכִיּוֹתֵיהֶן מִיַּד הֵן נִשְׁחָתִין שֶׁנֶאֱמַר (שם ו') וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם: ג. וְשִׁקּוּל זֶה אֵינוֹ לְפִי מִנְיַן הַזָּכִיּוֹת וְהָעֲוֹנוֹת אֶלָּא לְפִי גָדְלָם יֵשׁ זְכוּת שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה עֲוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מ''א י''ד) יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב וְיֵשׁ עָוֹן שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה זָכִיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט) וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה וְאֵין שׁוֹקְלִין אֶלָּא בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אֵל דֵּעוֹת וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹרְכִין הַזָּכִיּוֹת כְּנֶגֶד הָעֲוֹנוֹת:

ויחי יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(יח) וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל-אָבִ֖יו לֹֽא-כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי-זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִֽינְךָ֖ עַל-רֹאשֽׁוֹ: וַאֲמַר יוֹסֵף לְאָבוּהִי לָא כֵן אַבָּא אֲרֵי דֵין בּוּכְרָא שַׁו יְמִינָךְ עַל רֵישֵׁהּ: (יט) וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֨אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם-ה֥וּא יִֽהְיֶה-לְּעָ֖ם וְגַם-הוּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִֽהְיֶ֥ה מְלֹֽא-הַגּוֹיִֽם: וְסָרֵיב אָבוּהִי וַאֲמַר יְדַעְנָא בְרִי יְדַעְנָא אַף הוּא יְהֵי לְעַמָּא וְאַף הוּא יִסְגֵּי וּבְרַם אָחוּהִי זְעִירָא יִסְגֵּי מִנֵּהּ וּבְנוֹהִי יְהוֹן שַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא:

רש''י ידעתי בני ידעתי. שהוא הבכור: גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל. שעתיד גדעון לצאת ממנו שהקדוש ברוך הוא עושה נס על ידו: ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל: וזרעו יהיה מלא הגוים. כל העולם יתמלא בצאת שמעו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון:

(כ) וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת-אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה: וּבְרֵיכִנּוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר בָּךְ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר יְשַׁוִּינָךְ יְיָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וְשַׁוִּי יָת אֶפְרַיִם קֳדָם מְנַשֶּׁה:

רש''י בך יברך ישראל. הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה: וישם את אפרים. בברכתו לפני מנשה, להקדימו בדגלים ובחנכת הנשיאים:

(כא) וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל-יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָֽנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל-אֶ֖רֶץ אֲבֹֽתֵיכֶֽם: וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְיוֹסֵף הָא אֲנָא מָאִית וִיהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדְכוֹן וְיָתֵיב יָתְכוֹן לְאַרְעָא דַאֲבָהַתְכוֹן: (כב) וַֽאֲנִ֗י נָתַ֧תִּי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל-אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֨חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי: (פ) וַאֲנָא יְהָבִית לָךְ חוּלַק חַד יַתִּיר עַל אַחָיךְ דִּי נְסֵיבִית מִידָא דֶאֱמוֹרָאָה בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי:

רש''י ואני נתתי לך. לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה, ואי זו, זו שכם, שנאמר (יהושע כד לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם: שכם אחד על אחיך. שכם ממש, היא תהיה לך חלק אחד יתרה על אחיך: בחרבי ובקשתי. כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדוג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן. דבר אחר שכם אחד היא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים, ושכם לשון חלק הוא, והרבה יש לו דומים במקרא (תהלים כא יג) כי תשיתמו שכם, תשית שונאי לפני לחלקים, (שם ס ח) אחלקה שכם, (הושע ו ט) דרך ירצחו שכמה, איש חלקו, (צפניה ג ט) לעבדו שכם אחד: אשר לקחתי מיד האמרי. מיד עשו שעשה מעשה אמורי. דבר אחר שהיה צד אביו באמרי פיו: בחרבי ובקשתי. היא חכמתו ותפלתו:

נביאים - מלכים א - פרק ב

(כב) וַיַּעַן֩ הַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְאִמּ֗וֹ וְלָמָה֩ אַ֨תְּ שֹׁאֶ֜לֶת אֶת-אֲבִישַׁ֤ג הַשֻּׁנַמִּית֙ לַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ וְשַֽׁאֲלִי-לוֹ֙ אֶת-הַמְּלוּכָ֔ה כִּ֛י ה֥וּא אָחִ֖י הַגָּד֣וֹל מִמֶּ֑נִּי וְלוֹ֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וּלְיוֹאָ֖ב בֶּן-צְרוּיָֽה: (פ) וַאֲתֵיב מַלְכָּא שְׁלֹמֹה וַאֲמַר לְאִמֵּהּ וּלְמָא אַתְּ שְׁאִילָא יַת אֲבִישַׁג דְּמִן שׁוּנֵם לַאֲדוֹנִיָהוּ וְשַׁאֲלִי לֵהּ יַת מַלְּכוּתָא אֲרֵי הוּא אָחִי קָשִׁישׁ מִנִּיִ הֲלָא בְעֵצָה הֲווֹ הוּא וְאֶבְיָתָר כַּהֲנָא וְיוֹאָב בַּר צְרוּיָה :

רש''י ושאלי לו את המלוכה . משישתמש בשרביטו של מלך , הוא תחלת השררה :

(כג) וַיִּשָּׁבַע֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בַּֽיהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה-לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י בְנַפְשׁ֔וֹ דִּבֶּר֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ אֶת-הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה: וְקַיֵּים מַלְכָּא שְׁלֹמֹה בְּמֵימְרָא דַיְיָ לְמֵימַר כְּדֵין יַעֲבֵיד לִי אֱלֹהִים וּכְדֵין יוֹסִיף אֲרֵי בְנַפְשֵׁיהּ מַלֵּיל אֲדוֹנִיָהוּ יַת פִּתְגָמָא הָדֵין : (כד) וְעַתָּ֗ה חַי-יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר הֱכִינַ֗נִי (ויושיביני) וַיּֽוֹשִׁיבַ֙נִי֙ עַל-כִּסֵּא֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וַאֲשֶׁ֧ר עָֽשָׂה-לִ֛י בַּ֖יִת כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר כִּ֣י הַיּ֔וֹם יוּמַ֖ת אֲדֹנִיָּֽהוּ: וּכְעַן קַיָּים הוּא יְיָ דְּאִתְקְנַנִי וְאוֹתִיבַנִי עַל כּוּרְסֵי מַלְּכוּתָא דְּדָוִד אַבָּא וּדְקַיֵּים לִי מְלָכוּ כְּמָא דְּמַלֵּיל אֲרֵי יוֹמָא דֵין יִתְקְטֵל אֲדוֹנִיָהוּ :

רש''י עשה לי בית. בית המלוכה: כאשר דבר. ביד נתן:

(כה) וַיִּשְׁלַח֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בְּיַ֖ד בְּנָיָ֣הוּ בֶן-יְהוֹיָדָ֑ע וַיִּפְגַּע-בּ֖וֹ וַיָּמֹֽת: (ס) וּשְׁלַח מַלְכָּא שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בַּר יְהוֹיָדָע וְשַׁלִּיט בֵּיהּ וְקַטְלֵיהּ : (כו) וּלְאֶבְיָתָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אָמַ֣ר הַמֶּ֗לֶךְ עֲנָתֹת֙ לֵ֣ךְ עַל-שָׂדֶ֔יךָ כִּ֛י אִ֥ישׁ מָ֖וֶת אָ֑תָּה וּבַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה לֹ֣א אֲמִיתֶ֗ךָ כִּֽי-נָשָׂ֜אתָ אֶת-אֲר֨וֹן אֲדֹנָ֤י יְהוִֹה֙ לִפְנֵי֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וְכִ֣י הִתְעַנִּ֔יתָ בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר-הִתְעַנָּ֖ה אָבִֽי: וּלְאֶבְיָתָר כַּהֲנָא אָמַר מַלְכָּא לַעֲנָתוֹת אֱזִיל לָךְ לְקִרְוָךְ אֲרֵי גְּבַר חַיָּיב קְטוֹל אַתְּ וּבְיוֹמָא הָדֵין לָא אֶקְטְלִינָּךְ אֲרֵי נְטַלְתָּא יַת אֲרוֹנָא דַיְיָ אֱלֹהִים קֳדָם דָּוִד אַבָּא וַאֲרֵי אִתְעַנִּיתָא בְּכָל דִּי אִתְעַנֵּי אַבָּא :

רש''י ענתות לך . משם היה : כי איש מות אתה . שמרדת במלכות אבי בהיותך עם אדוניהו , להמליכו שלא מדעתו : כי נשאת את ארון . בברוח אבי מפני אבשלום : וכי התענית . עמו באותה הצרה , שנאמר ( שמואל ב יז כט ) : כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר :

כתובים - משלי - פרק יא

(כ) תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הוָה עִקְּשֵׁי-לֵ֑ב וּ֝רְצוֹנ֗וֹ תְּמִ֣ימֵי דָֽרֶךְ: מְרַחֵק אֱלָהָא לַעֲקִימֵי לִבָּא וְצָבֵי בְּאִלֵּין דִּתְמִימִין : (כא) יָ֣ד לְ֭יָד לֹא-יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע וְזֶ֖רַע צַדִּיקִ֣ים נִמְלָֽט: דְּמוֹשִיט אַיְדָא עַל חַבְרֵיהּ לָא מִזְדַּכֵּי מִן בִּישְׁתָּא וְזַרְעָא דְצַדִּיקֵי מִתְפְּרֵק :

רש''י יד ליד . כלומר מיד הקב''ה לידו תבוא לו שכר פעולתו ולא ינקה מן הרעה אשר עשה :

(כב) נֶ֣זֶם זָ֭הָב בְּאַ֣ף חֲזִ֑יר אִשָּׁ֥ה יָ֝פָ֗ה וְסָ֣רַת טָֽעַם: קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא בִּנְחִירֵי דַחֲזִירְתָּא הֵיכְנָא אִתְּתָא דְשַׁפִּירֵי וְסָרֵי טַעְמָא :

רש''י נזם זהב באף חזיר . שמלכלך אותה באשפות כן תלמיד חכם הסר מן הדרך הטובה : וסרת טעם . פורש מן התורה :

(כג) תַּאֲוַ֣ת צַדִּיקִ֣ים אַךְ-ט֑וֹב תִּקְוַ֖ת רְשָׁעִ֣ים עֶבְרָֽה: רִגְתָא דְצַדִּיקֵי בְּטָבְתָא וְסִבּוּרָא דְרַשִּׁיעֵי בְרוּגְזָא :

רש''י תקות רשעים עברה . בטוחים ומקוים לגהינם :

(כד) יֵ֣שׁ מְ֭פַזֵּר וְנוֹסָ֥ף ע֑וֹד וְחוֹשֵׂ֥ךְ מִ֝יֹּ֗שֶׁר אַךְ-לְמַחְסֽוֹר: אִית דְּפָרֵד וּמוֹסִיף תּוּב וְחָשֵּׂיךְ מִן תְּרִיצוּתָא חוּסְרָנָא לֵיהּ :

רש''י יש מפזר . ממונו כגון לצדקה ונוסף עוד : וחושך . עצמו מיושר אך למחסור יהיה לו :

משנה זבחים פרק יב

א. טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַר כִּפּוּרִים, אֵינָן חוֹלְקִין בַּקֳּדָשִׁים לֶאֱכוֹל לָעָרֶב. אוֹנֵן, נוֹגֵעַ, וְאֵינוֹ מַקְרִיב, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל לָעָרֶב. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ בַבָּשָׂר, אֵין לוֹ בָעוֹרוֹת. אֲפִלּוּ טָמֵא בִשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה:

ברטנורה   (א) טבול יום. שטבל ועלה ולא העריב שמשו: ומחוסר כפורים. כגון זב ומצורע ויולדת שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו כפרתן: אינן חולקים בקדשים. הואיל ואין ראויין לאכילה, אין חולקים לאכול לערב כשיטהרו, דכתיב (ויקרא ו) הכהן המחטא אותה יאכלנה, כהן הראוי לחטוי חולק, שאינו ראוי לחטוי אינו חולק. ואי אפשר לומר כהן שאינו ראוי לחטוי בשעת הקרבה אינו אוכל, דהא איכא קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל, אלא על כרחך יאכלנה דאמר קרא יחלוק בה כדי לאכול ממנה קאמר, ומדאפקה קרא לחלוקה בלשון אכילה, שמע מינה דכהן הראוי לאכילה חולק, שאינו ראוי לאכילה אינו חולק. הלכך בעלי מומין חולקין, שאע''פ שאין ראויין לחטוי, ראויין הן לאכילה, כדכתיב (שם כא) ומן הקדשים יאכל: אונן נוגע. והוא שטבל ולא הסיח דעתו מן הטבילה כל זמן שהוא אונן. שאם הסיח דעתו ונוגע אפילו לאחר שטבל פסל: וכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר. חוץ מבעלי מומין שאע''פ שאינן ראויין לעבודה חולקים בבשר, דרבינהו קרא בהדיא דכתיב (שם) לחם אלהיו מקדשי וגו', וכתיב (שם ו) כל זכר בבני אהרן יאכלנה, לרבות בעלי מומין למחלוקת, דאי לאכילה הרי כבר אמור ומן הקדשים יאכל: וטהור בשעת הקטר חלבים. שהוא כל הלילה. כגון שטבל וטהר בהערב שמש: אינו חולק. שאין הכהן חולק בקדשים עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים. ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק:

ב. כָּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ, לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), עוֹלַת אִישׁ, עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לָאִישׁ. עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים, עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. אֶחָד עוֹלַת הָאִישׁ וְאֶחָד עוֹלַת הָאִשָּׁה, עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים:

ברטנורה   (ב) כל שלא זכה המזבח בבשרה. כגון שאירע בה פסול קודם זריקה, דלא היתה לה שעת היתר למזבח: עורה לכהנים. הואיל וזכה המזבח בבשרה שהרי כשרה היא: ואחד עולת האשה. דכתיב והכהן המקריב את עולת איש, אין לי אלא עולת איש, עולת נשים ועבדים מנין, תלמוד לומר עור העולה, ריבה. אם כן למה נאמר עולת איש, פרט למתפיס עולתו לבדק הבית שהעור קדוש:

ג. עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים לַבְּעָלִים, וְעוֹרוֹת קָדָשֵׁי קָדָשִׁים לַכֹּהֲנִים. קַל וָחֹמֶר, מָה אִם עוֹלָה שֶׁלֹּא זָכוּ בִבְשָׂרָהּ, זָכוּ בְעוֹרָהּ. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁזָּכוּ בִבְשָׂרָהּ, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּזְכּוּ בְעוֹרָהּ. אֵין מִזְבֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין לוֹ עוֹר מִכָּל מָקוֹם:

ברטנורה   (ג) עורות קדשים קלים לבעלים. דכתיב עור העולה וגו', מה עולה קדשי קדשים אף כל קדשי קדשים: עורות קדשי קדשים. חטאות ואשמות לכהנים כדמפרש טעמא ואזיל: אין המזבח מוכיח. כלומר, אין לך לומר מזבח יוכיח שזכה בבשר העולה ולא זכה בעור, ואף אתה אל תתמה בקדשי קדשים שאע''פ שזכו כהנים בבשרן לא יזכו בעורן. אין זו הוכחה. שאין למזבח עור בכל מקום. אבל בכהנים מצינו שזכו בעור העולה, וקל וחומר שיזכו בעורות קדשי קדשים:

ד. כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵרַע בָּהֶם פְּסוּל קדֶם לְהֶפְשֵׁטָן, אֵין עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן, עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לֹא רָאִינוּ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

ברטנורה   (ד) אין עורותיהן לכהנים. אלא נשרפים עם עורן: לא ראינו עור יוצא לבית השריפה. לאחר שהופשט אם נמצאת טריפה, אע''פ שפסול זה היה בו קודם הפשט, הואיל ולא ניכר עד לאחר הפשט: שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה. הא קמשמע לן ר' עקיבא דאפילו בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו ולא מתירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה, ואשמועינן ר' עקיבא דהיכא דלא הוכר טריפתו עד לאחר הפשטו, שרייה שחיטתו והפשטו לעורו כאילו נזרק דמו במקדש: יאותו הכהנים בעורו. ואינו נשרף: אין לא ראינו ראיה. שמא לא אירע בימיו שימצא טריפה לאחר הפשט, ואם אירע ושרפוהו הוא לא ראה: אלא יצא לבית השריפה. הואיל וקודם הפשט בא. והלכה כרבי עקיבא בבכור בעל מום כשהתירו מומחה. אבל לא התירו מומחה לא. והלכה כחכמים בבכור תמים, דבשר בקבורה והעור בשריפה:

ה. פָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, בִּזְמַן שֶׁהֵם נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן וּמְטַמְּאִין בְּגָדִים. וְאִם אֵינָן נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַבִּירָה וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים:

ברטנורה   (ה) פרים הנשרפים. פר כהן משיח, ופר העלם דבר של צבור, ופר של יום הכפורים: ושעירים הנשרפים. שעיר יום הכפורים, ושעירי עבודה זרה: נשרפים בבית הדשן. חוץ לשלש מחנות. ובבית עולמים, חוץ לירושלים. דכתיב בהו אל מחוץ למחנה, כלומר חוץ לשלש מחנות: מטמאין בגדים. לעסוקים בהם. כדכתיב (ויקרא טז) והשורף אותם יכבס בגדיו, וכל מקום שנאמר יכבס בגדיו, לא בלבד הבגדים שהוא לבוש טעונין כבוס, אלא כל בגד שהוא נוגע בו בעודו מחובר לטמא, נטמא וטעון כבוס: שלא כמצותן. כגון שנפסלו וטעונין שריפה כשאר פסולי המוקדשים: בבית הבירה. פעמים בעזרה ופעמים בהר הבית. כיצד. אירע בהן פסול קודם יציאתן מן העזרה בין קודם זריקה בין לאחר זריקה, נשרפין בבית הדשן הגדול שבעזרה. אירע בהן פסול אחר יציאתן מן העזרה, נשרפים בבית הדשן שבהר הבית, והוא בית המקדש:

ו. הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתָן בְּמוֹטוֹת. יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצָאוּ, הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים. וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמְּאִים בְּגָדִים, עַד שֶׁיֵּצֵאוּ. יָצְאוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ, אֵלּוּ וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵלּוּ וְאֵלּוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים, עַד שֶׁיֵּצת הָאוּר בְּרֻבָּן. נִתַּךְ הַבָּשָׂר, אֵין הַשֹּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְגָדִים:

ברטנורה   (ו) היו סובלין אותן. את הנשרפים כמצותן, היו נושאין אותן במוטות להוציאן לבית שריפתן: הראשונים. בני אדם הנושאים במוט. אותן שבראש האחד יוצאים ראשונים, והאחרונים שבראש השני לא יצאו: ניתך הבשר. נגמרה שריפתן, אין המסייע שוב בהן מטמא בגדים. אבל מקמי הכי, כל המסייעין בשעת שריפה מטמאין בגדים, דכתיב והשורף אותם יכבס בגדיו, בשעת שריפה. יכול המסייע לאחר שנעשו אפר מטמא בגדים, תלמוד לומר אותם, אותם מטמא בגדים, נעשו אפר אינו מטמא בגדים. ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים עצמן אין מטמאין אדם ובגדים שנוגעים בהם, אלא המתעסק בשריפתן טמא מגזירת הכתוב. לדברי רבנן משיצאו הסובלים במוטות. ולדברי ר' שמעון משיוצת האור ברובן. ואין הלכה כר''ש:

גמרא זבחים דף קי''ח ע''א

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר רִבִּי אוֹשַׁעְיָא דְאָמַר קְרָא (דברים יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עוֹלוֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה אִי אַתָּה מַעֲלֶה אֲבָל אַתָּה אוֹכֵל בְּכָל מָקוֹם שָׁאַתָּה רוֹאֶה. אִימָא בְּכָל מָקוֹם שָׁאַתָּה רוֹאֶה אִי אַתָּה מַעֲלֶה אֲבָל אַתָּה זוֹבֵחַ בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּרְאֶה. אָמַר רִבִּי יַנַּאי אָמַר קְרָא שָׁם תַּעֲלֶה עוֹלוֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה. רִבִּי אַבְדִּימִי בַּר חָסָא אָמַר אָמַר קְרָא (יהושע טז) וְלוֹ תַאֲנַת שִׁילֹה מָקוֹם שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ מִתְאַנֵּחַ עָלָיו עַל אֲכִילַת קָדָשִׁים שֶׁלּוֹ. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר אָמַר קְרָא בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי עָיִן. עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לִיזוֹן וְלֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ תִּזְכֶּה וְתֹאכַל כִּמְלֹא עֵינָיו. רִבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא אָמַר (דברים לג) וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה עַיִן שֶׁלֹא רָצְתָה לֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ תִּזְכֶּה וְתֹאכַל בֵּין הַשְּׂנוּאִין. תָּנָא רוֹאֶה שֶׁאָמְרוּ רוֹאֶה כּוּלוֹ וְלֹא הַמַּפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינוֹ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים לְרִבִּי אֶלְעָזָר אַסְבְּרָא לָךְ כְּגוֹן בֵּי כְנִישְׁתָּא דְמָעוֹן. אָמַר רַב פַּפָּא רוֹאֶה שֶׁאָמְרוּ לֹא רוֹאֶה כּוּלוֹ אֶלָּא רוֹאֶה מִקְצָתוֹ. בָּעֵי רַב פַּפָּא עוֹמֵד וְרוֹאֶה יוֹשֵׁב וְאֵינוֹ רוֹאֶה מָאי. בָּעֵי רִבִּי יִרְמְיָה עוֹמֵד עַל גַּבֵּי הַנַּחַל וְרוֹאֶה בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְאֵינוֹ רוֹאֶה מָאי תֵּיקוּ:

רש''י השמר לך. משתבאו אל המנוחה קאי קרא: ולו תאנת שילה. חפשתיו ולא מצאתיו במקרא אבל מצאתי ועבר מזרחה תאנת שילה (יהושע טז) לשון תאניה ואניה שהיו מתאנחין ורואין שמשם היו זוכרין אכילת קדשים שהיתה במקום מראיתו: בן פורת יוסף. לשון פריה ורביה מקום אכילת קדשים נתרבה לו ע''י העין ושילה בחלקו של יוסף היה כדכתיב וימאס באהל יוסף וגו' ויטוש משכן שילה: שאינו שלו. אשת אדוניו: ורצון. על ידי רצון שלא רצה ליזון ממה שאינו שלו: בין השנואים. שילה קדשיו נאכלין אף בגבולי שאר שבטים ששנאהו: אסברא לך. אראך דוגמא לדבר: בי כנשתא דמעון. משם היו רואין את שילה ולא היה דבר מפסיק: לא רואה את כלו. לראות משם את שילה כולה אלא מקצת:

זוהר ויחי דף רמ''ב ע''א

דָבָר אַחֵר, יִשָּׂשׂכָר חֲמוֹר גָּרֶם רוֹבֵץ וְגוֹ' פָּתַח וְאָמַר (תהלים כ''ז) לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְיָ מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד כַּמָּה חֲבִיבִין אִנּוּן מִלִּין דְּאוֹרַיְתָא כַּמָּה חֲבִיבִין אִנּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא לָא דָּחִיל מִפִּגְעֵי עָלְמָא נָטִיר הוּא לְעֵילָא נָטִיר הוּא לְתַתָּא וְלָא עוֹד אֶלָא דְּכָפִית לְכָל פְּגִיעֵי דְּעָלְמָא וְאָחִית לוֹן לְעוּמְקֵי דִּתְהוֹמָא רַבָּא, תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל לֵילְיָא פִּתְחִין סְתִימִין וְכַלְבֵּי וְחַמְרֵי שַׁרְיָן וְשָׁטָאן בְּעָלְמָא וְאִתְיְהִיבָת רְשׁוּ לְחַבְּלָא וְכָל בְּנֵי עָלְמָא נַיְמֵי בְּעַרְסַיְהוּ וְנִשְׁמָתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא סָלְקִין לְאִתְעַנְּגָא לְעֵילָא כַּד אִתְעָר רוּחַ צָפוֹן וְאִתְפְּלִיג לֵילְיָא אִתְעֲרוּתָא קַדִּישָׁא אִתְעָר בְּעָלְמָא וְאִתְמָר בְּכַמָּה דּוּכְתֵּי, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נַשׁ דְּאִיהוּ קָאִים בְּהַהִיא שַׁעְתָּא וְאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא כֵּיוָן דְּאִיהוּ פָּתַח בְּאוֹרַיְתָא כָּל אִנּוּן זִינִין בִּישִׁין אָעִיל לוֹן בְּנוּקְבֵי דִּתְהוֹמָא רַבָּה וְכָפִית לֵיהּ לַחֲמוֹר וְנָחִית בְּטַפְסְרֵי דִּתְחוֹת עֲפָרָא דְּזוּהֲמֵי קִסְרָא, בְּגִנֵּי כָּךְ יִשָּׂשׂכָר דְּאִשְׁתַּדְּלוּתֵיהּ בְּאוֹרַיְתָא כָּפִית לֵיהּ לַחֲמוֹר וְנָחִית לֵיהּ מַה הוּא גָּרֶם הַמַּעֲלוֹת דְּאִיהוּ סָלִיק לְנַזְּקָא עָלְמָא וְשַׁוִּי מָדוֹרֵיהּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם בֵּין זוּהֲמֵי דְּטַפְסְרֵי דַּעֲפָרָא, תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד, וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב דָּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה דָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל לְמִסְבָּל עוּלָא דְּאוֹרַיְתָא וּלְדַבְּקָא בָּהּ יוֹמֵי וְלֵילֵי, וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד לְמֶהֱוֵי פְּלָח לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִתְדַבָּקָא בֵּיהּ וְלַאֲתָּשָׁא גַּרְמֵיהּ בֵּיהּ:

תרגום הזוהר דָּבָר אַחֵר, יִשָׂשׂכָר חֲמוֹר גָּרֶם וְגוֹ': פָּתַח וְאָמַר, (תהלים כ''ז) לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא וְגוֹ'. כַּמָּה חֲבִיבִים הֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה, כַּמָּה חֲבִיבִים הֵם אוֹתָם שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֵינוֹ מְפַחֵד מִמַּזִּיקֵי הָעוֹלָם, נִשְׁמָר הוּא לְמַעְלָה נִשְׁמָר הוּא לְמַטָּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּכְנִיעַ כָּל הַמַּזִּיקִים שֶׁבָּעוֹלָם וּמוֹרִידֵם לְעִמְקֵי תְּהוֹם רַבָּא. בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַלַּיְלָה, הַפְּתָחִים שֶׁל מַעְלָה נִסְתָּמִים, וּכְלָבִים וַחֲמוֹרִים שׁוֹרִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם, וְנִתָּן רְשׁוּת לַמַּזִּיקִים לְהַשְׁחִית, וְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם יְשֵׁנִים בְּמִטּוֹתֵיהֶם, וְנִשְׁמוֹת הַצַדִּיקִים עוֹלוֹת וּמִתְעַנְּגוֹת לְמַעְלָה. כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר רוּחַ צָפוֹן, וְנֶחֱלָק הַלַּיְלָה, הִתְעוֹרְרוּת קְדֻשָּׁה מִתְעוֹרֶרֶת בָּעוֹלָם, וְנִתְבָּאֵר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם שֶׁקָּם מִמִּטָּתוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ בַּתּוֹרָה, כָּל אֵלּוּ מִינֵי מַזִּיקִים הָרָעִים, מַכְנִיס אוֹתָם בְּנִקְבֵי תְּהוֹם הַגָּדוֹל, וּמַכְנִיעַ קְלִפַּת הַחֲמוֹר וּמוֹרִיד אוֹתוֹ בַּבְּקִיעִים שֶׁמִּתַּחַת הֶעָפָר, בְּזֹהַם הַפְּסֹלֶת וְהַזֶּבֶל הַמְקֵבָּץ שָׁם. מִשּׁוּם זֶה, יִשָׂשׂכָר שֶׁהָיָה עִסְקוֹ בַּתּוֹרָה, הִכְנִיעַ אֶת קְלִפַּת הַחֲמוֹר, וְהוֹרִידוֹ. (וּמַה שֶּׁהָיָה הַחֲמוֹר), מִגָּרֶם הַמַּעֲלוֹת, (דְּהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, חֲמוֹר גָּרֶם), שֶׁהָיָה עוֹלֶה לְהַזִּיק הָעוֹלָם, הִנֵּה עַתָּה, הֵשִׂים מָדוֹרוֹ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, בֵּין הַזֹּהֲמוֹת שֶׁל בְּקִיעֵי הֶעָפָר. בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב וַיַּרְא מְנוּחָה וְגוֹ': וַיַּרְא מְנוּחָה כִּי טוֹב, זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, זוֹ הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, הַיְנוּ לִסְבֹּל עֹל תּוֹרָה, וּלְהִדָּבֵק בָּהּ יָמִים וְלֵילוֹת. וַיְהִי לְמַס עוֹבֵד, הַיְנוּ לִהְיוֹת עוֹבֵד אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְהִדָּבֵק בּוֹ, וּלְהַחֲלִישׁ אֶת עַצְמוֹ בָּהּ.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פ''ג

א. כָּל מִי שֶׁנִּיחַם עַל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה וְתוֹהֶא עַל הַזָּכִיּוֹת וְאָמַר בְּלִבּוֹ וּמַה הוֹעַלְתִּי בַּעֲשִׂיָּיתָן הַלְוַאי לֹא עָשִׂיתִי אוֹתָן הֲרֵי זֶה אִבֵּד אֶת כּוּלָן וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם זְכוּת בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל יח) צִדְקַת הַצַדִּיק לֹא תַּצִילֶנּוּ בְּיוֹם רִשְׁעוֹ אֵין זֶה אֶלָּא בְתוֹהֶא עַל הָרִאשּׁוֹנוֹת: ב. וּכְשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין זָכִיּוֹת אָדָם וַעֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זָכִיּוֹתָיו בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק נֶחְתָּם לְחַיִּים מִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע נֶחְתָּם לְמִיתָה וְהַבֵּינוֹנִי תּוֹלִין אוֹתוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים אִם עָשָׂה תְשׁוּבָה נֶחְתָּם לְחַיִּים וְאִם לָאו נֶחְתָּם לְמִיתָה: ג. אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְזֵירַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בָּהּ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְּנִרְדָּמִין הָקִיצוּ מִתַּרְדְּמַתְכֶם וְחִפְּשׂוּ בְמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם לְהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִיל הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזוֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה:

מוסר

מספר דברים שבקדושה סי' ב'

א. אָמַר רַב הוּנָא סָבָא כְּתִיב (תהלים עח) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ לֶחֶם שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִים בִּקְדוּשָׁה וּבִנְקִיּוּת אַף יִשְׂרָאֵל אוֹכְלִים כֵּן בִּקְדוּשָׁה וּבִנְקִיּוּת דִּכְתִיב (ויקרא כ) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם אֵלּוּ מַיִם רִאשׁוֹנִים וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים אֵלּוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם זוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְכָל הָאוֹכֵל בִּקְדוּשָׁה וּנְקִיּוּת דּוֹמֶה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: ב. תַּכְלִית הַסְּעוּדָה שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְזַמֵּן בִּשְׁלשָׁה עִם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁהוּא מִצְוָה רַבָּה מְקוּדֶשֶׁת אֵצֶל הַמַּלְאָכִים וְזֶהוּ (בראשית יח) כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְכֶם כִּי עַל כֵּן תָּכִינוּ לִסְעוֹד אֶצְלִי: ג. בִּרְכַּת הַמָּזוֹן דְּאוֹרַיְיתָא הֶחֱמִירוּ לְאוֹמְרָה מְיוֹשֵׁב וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ שֶׁהוּא מְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שֶׁנָּתַן לוֹ לֶאֱכוֹל וּרְעָדָה יִלְבַּשׁ לְכַוֵּין כָּרָאוּי אִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא:

ויחי ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

מט (א) רביעי וַיִּקְרָ֥א יַֽעֲקֹ֖ב אֶל-בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר-יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים: וּקְרָא יַעֲקֹב לִבְנוֹהִי וַאֲמַר אִתְכַּנָשׁוּ וַאֲחַוֵּי לְכוֹן יָת דִּי יְעָרַע יָתְכוֹן בְּסוֹף יוֹמַיָּא:

רש''י ואגידה לכם. בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים:

(ב) הִקָּֽבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל-יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם: אִתְכַּנָּשׁוּ וּשְׁמָעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְקַבִּילוּ אוּלְפַן מִן יִשְׂרָאֵל אֲבוּכוֹן: (ג) רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז: רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַתְּ חֵילִי וְרֵישׁ תָּקְפִּי לָךְ הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא כְּהֻנְתָּא וּמַלְכוּתָא:

רש''י וראשית אוני. היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה קרי מימיו: אוני. כוחי, כמו (הושע יב ט) מצאתי און לי, (ישעיה מ כו) מרוב אונים, (שם כט) ולאין אונים: יתר שאת. ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהנה, לשון נשיאות כפים: ויתר עז. במלכות, כמו (ש''א ב י) ויתן עז למלכו. ומי גרם לך להפסיד כל אלה:

(ד) פַּ֤חַז כַּמַּ֨יִם֙ אַל-תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה: (פ) עַל דַאֲזַלְתָּא לָקֳבֵל אַפָּיךְ הָא כְמַיָּא בְּרַם לָא אַהֲנֵיתָא חוֹלָק יַתִּיר לָא תִסַּב אֲרֵי סְלֶקְתָּא בֵּית מִשְׁכָּבֵי אָבוּךְ בְּכֵן אֲחֶלְתָּא לְשִׁוּוּיִי בְּרִי סְלֶקְתָּא:

רש''י פחז כמים. הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם, לכך אל תותר. אל תרבה לטל כל היתרות הללו שהיו ראויות לך. ומהו הפחז אשר פחזת. כי עלית משכבי אביך אז חללת. אותו שעלה על יצועי, שם שכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי: פחז. שם דבר הוא לפיכך טעמו למעלה וכלו נקוד פת''ח, ואלו היה לשון עבר היה נקוד חציו קמ''ץ וחציו פת''ח וטעמו למטה: יצועי. לשון משכב על שם שמציעים אותו על ידי לבדין וסדינין, והרבה דומים לו (תהלים קלב ג) אם אעלה על ערש יצועי, (תהלים סג ז) אם זכרתיך על יצועי:

(ה) שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹֽתֵיהֶֽם: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִין גַּבְרִין גִּבָּרִין בְּאַרַע תּוֹתָבוּתְהוֹן עֲבָדוּ גְּבוּרָא:

רש''י שמעון ולוי אחים. בעצה אחת על שכם ועל יוסף. (לעיל לז יט. כ) ויאמרו איש אל אחיו ועתה לכו ונהרגהו, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלמה, שנאמר (שם ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו' , יששכר וזבולן לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, על כרחך שמעון ולוי הם, שקראם אביהם אחים: כלי חמס. אמנות זו של רציחה, חמס הוא בידיהם, מברכת עשו היא, זו אמנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה המנו: מכרתיהם. לשון כלי זין, הסיף בלשון יוני מכי''ר. דבר אחר מכרתיהם. בארץ מגורתם נהגו עצמן בכלי חמס, כמו (יחזקאל טז ג) מכרתיך ומלדתיך, וזה תרגום של אונקלוס:

(ו) בְּסֹדָם֙ אַל-תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל-תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ-שֽׁוֹר: בְּרָזְהוֹן לָא הֲוַת נַפְשִׁי בְּאִתְכַּנְשֵׁהוֹן לִמְהַךְ לָא נְחָתִית מִן יְקָרִי אֲרֵי בְרָגְזְהוֹן קְטָלוּ קְטוֹל וּבִרְעוּתְהוֹן תַּרָעוּ שׁוּר סַנְּאָה:

רש''י בסדם אל תבא נפשי. זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מתרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה יד) זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב: בקהלם. כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן: אל תחד כבדי. שם, אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר (במדבר טז א) קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב אבל בדברי הימים כשנתיחסו בני קרח על הדוכן, נאמר (דה''א ו כב) בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל: אל תחד כבדי. כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר אתה כבודי אל תתיחד עמם, כמו (ישעיה יד כ) לא תחד אתם בקבורה: כי באפם הרגו איש. אלו חמור ואנשי שכם, ואינם חשובין כלם אלא כאיש אחד וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו טז) והכית את מדין כאיש אחד, וכן במצרים (שמות טו א) סוס ורוכבו רמה בים, זהו מדרשו. ופשוטו אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן (יחזקאל יט ג) וילמד לטרף טרף אדם אכל: וברצנם עקרו שור. רצו לעקר את יוסף שנקרא שור, שנאמר (דברים לג יז) בכור שורו הדר לו. עקרו אישירוטו''ר בלע''ז [לכרות גידי השוק], לשון (יהושע יא ו) את סוסיהם תעקר:

(ז) אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַֽעֲקֹ֔ב וַֽאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל: (פ) לִיט רָגְזְהוֹן אֲרֵי תַקִיף וְחֵמַתְהוֹן אֲרֵי קַשְׁיָא אֲפַלְגִנוּן בְּיַעֲקֹב וְאֵבַדָרִנוּן בְּיִשְׂרָאֵל:

רש''י ארור אפם כי עז. אפלו בשעת תוכחה לא קלל אלא אפם, וזהו שאמר בלעם (במדבר כג ח) מה אקוב לא קבה אל: אחלקם ביעקב. אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים. דבר אחר אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד:

(ח) יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹדוּךָ אַחֶ֔יךָ יָֽדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹֽיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ: יְהוּדָה אַתְּ אוֹדֵיתָא וְלָא בְהֵיתְתָא בָּךְ יוֹדוּן אַחָיךְ יְדָךְ תִּתְקֵף עַל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ יִתְבַּדְרוּן סַנְאָךְ יְהוֹן מְחַזְרִין קְדַּל קֳדָמָךְ וִיְהוֹן מְקַדְמִין לְמִשְׁאַל בִּשְׁלָמָךְ בְּנֵי אָבוּךְ:

רש''י יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה לסוג לאחוריו (שלא יוכיחנו על מעשה תמר) וקראו יעקב בדברי רצוי יהודה לא אתה כמותם: ידך בערף איביך. בימי דוד, שנאמר (ש''ב כב מא) ואויבי תתה לי ערף: בני אביך. על שם שהיו מנשים הרבה לא אמר בני אמך, כדרך שאמר יצחק (לעיל כז כט) :

(ט) גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ: שִׁלְטוֹן יְהֵי בְשֵׁרוּיָא וּבְסוֹפָא יִתְרַבָּא מַלְכָּא מִדְבֵית יְהוּדָה אֲרֵי מִדִין קַטְלָא בְּרִי נַפְשָׁךְ סְלֶקְתָּא יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵיתָא וְלֵית מַלְכוּ דִתְזַעְזְעִנֵהּ:

רש''י גור אריה. על דוד נתנבא, בתחלה גור (שמואל ב' ה ב) בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל, ולבסוף אריה כשהמליכוהו עליהם, וזהו שתרגם אונקלוס שלטון יהא בשרויא, בתחלתו: מטרף. ממה שחשדתיך (לעיל לז לג) בטרף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה: בני עלית. סלקת את עצמך, ואמרת (שם כו) מה בצע וגו' . וכן מהריגת תמר שהודה (לעיל לח כו) צדקה ממני, לפיכך כרע רבץ וגו' בימי שלמה (מ''א ה ה) איש תחת גפנו וגו' :

(י) לֹֽא-יָס֥וּר שֵׁ֨בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי-יָבֹ֣א (שילה) שִׁיל֔וֹ וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים: לָא יַעֲדֵי עָבֵד שָׁלְטַן מִדְבֵית יְהוּדָה וְסַפְרָא מִבְּנֵי בְנוֹהִי עַד עָלְמָא עַד דְיֵיתֵי מְשִׁיחָא דְדִילֵהּ הִיא מַלְכוּתָא וְלֵהּ יִשְׁתַּמְעוּן עַמְמַיָּא:

רש''י לא יסור שבט מיהודה. מדוד ואלך, אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט שממנים על פי המלכות: ומחקק מבין רגליו. תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל: עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה שלו, וכן תרגם אנקלוס. ומדרש אגדה שילו, שי לו, שנאמר (תהלים עו יב) יובילו שי למורא: ולו יקהת עמים. אסיפת עמים, שהיו''ד עיקר היא ביסוד, כמו (יחזקאל כח יז) יפעתך, ופעמים שנופלת ממנו, וכמה אותיות משמשות בלשון זה והם נקראים עיקר נופל, כגון נו''ן של נוגף ושל נושך ואל''ף (איוב יג יז) שבאחותי באזניכם, (יחזקאל כא כ) ושבאבחת חרב (מ''ב ד ב) ואסוך שמן. אף זה יקהת עמים, אסיפת עמים, שנאמר (ישעיהו יא י) אליו גוים ידרשו, ודומה לו (משלי ל יז) עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם, לקבוץ קמטים שבפנים מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קו ב) דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי דנהרדעא, ויכול היה לומר קהית עמים:

(יא) אֹֽסְרִ֤י לַגֶּ֨פֶן֙ (עירה) עִיר֔וֹ וְלַשּֽׂרֵקָ֖ה בְּנִ֣י אֲתֹנ֑וֹ כִּבֵּ֤ס בַּיַּ֨יִן֙ לְבֻשׁ֔וֹ וּבְדַם-עֲנָבִ֖ים (סותה) סוּתֽוֹ: יַסְחַר יִשְׂרָאֵל לְקַרְתֵּהּ עַמָּא יִבְנוּן הֵיכְלֵהּ יְהוֹן צַדִּיקַיָּא סְחוֹר סְחוֹר לֵהּ וְעָבְדֵי אוֹרַיְתָא בְּאוּלְפַן עִמֵּהּ יְהֵי אַרְגְוָן טַב לְבוּשׁוֹהִי כְּסוּתֵהּ מֵילָא מֵילָא צְבַע זְהוֹרִי וצִבְעוֹנִין:

רש''י אסרי לגפן עירה. נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעין, איש יהודה יאסר לגפן עיר אחד ויטעננו מגפן אחת, ומשורק אחד בן אתון אחד: שרקה. זמורה ארכה, קורייד''א בלע''ז [עריס]: כבס ביין. כל זה לשון רבוי יין: סותה. לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא: אסרי. כמו אוסר, דוגמתו (תהלים קיג ז) מקימי מעפר דל, (שם קכג א) היושבי בשמים, וכן בני אתנו כענין זה. ואונקלוס תרגם במלך המשיח. גפן הם ישראל, עירה זו ירושלים. שורקה אלו ישראל (ירמיה ב כא) ואנכי נטעתיך שורק: בני אתונו. יבנון היכליה, לשון שער האיתון בספר יחזקאל (מ טו) . ועוד תרגמו בפנים אחרים גפן אלו צדיקים. בני אתונו עבדי אוריתא באלפן, על שם (שופטים ה י) רוכבי אתונות צחורות. כבס ביין. יהא ארגוון טב לבושוהי, דומה ליין, וצבעונין הוא לשון סותה שהאשה לובשתן ומסיתה בהן את הזכר לתן עיניו בה. ואף רבותינו פרשו בתלמוד לשון הסתת שכרות במסכת כתבות (דף קיא ב) ועל היין, שמא תאמר אינו מרוה, תלמוד לומר סותה:

(יב) חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּֽלְבֶן-שִׁנַּ֖יִם מֵֽחָלָֽב: (פ) ??? יְסַמְקוּן טּוּרוֹהִי בְּכַרְמוֹהִי יְטוּפוּן נַעֲווֹהִי בַּחֲמָר יְחַוְרָן בִּקְעֲתֵהּ בְּעִיבוּר וּבְעֶדְרֵי עָנָא:

רש''י חכלילי. לשון אודם כתרגומו וכן (משלי כג כט) למי חכלילות עינים, שכן דרך שותי יין עיניהם מאדימין: מחלב. מרוב חלב [שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאן, וכן פרוש המקרא אדם עינים יהא מרוב יין, ולבן שנים יהא מרוב חלב]. ולפי תרגומו עינים לשון הרים, שמשם צופים למרחוק. ועוד תרגמו בפנים אחרות לשון מעינות וקלוח היקבים. נעווהי, יקבים שלו, ולשון ארמי הוא במסכת עבודה זרה (דף עד ב) נעוא ארתחו. יחורן בקעתיה, תרגם שנים לשון (ש''א יד ד) שני הסלעים:

(יג) זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיֹּ֔ת וְיַרְכָת֖וֹ עַל-צִידֹֽן: (פ) זְבוּלֻן עַל סְפַר יַמְמַיָּא יִשְׁרֵי וְהוּא יְכַבֵּשׁ מְחוֹזִין בִּסְפִינַן וְטוּב יַמָּא יֵיכוּל וּתְחוּמֵהּ יְהֵי מָטֵי עַל צִידוֹן:

רש''י זבלון לחוף ימים. על חוף ימים תהיה ארצו. חוף כתרגומו ספר, מרק''א בלע''ז [גבול], והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות, במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה (דברים לג יח) שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, זבולן יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים: וירכתו על צידן. סוף גבולו יהיה סמוך לצידון. ירכתו, סופו, כמו (שמות כו כב) ולירכתי המשכן:

(יד) יִשָּׂשׂכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם: יִשָּׂשׂכָר עַתִּיר בְּנִכְסִין וְאַחֲסַנְתֵּהּ בֵּין תְּחוּמַיָּא:

רש''י יששכר חמור גרם. חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד: רבץ בין המשפתים. כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח רובץ לו בין התחומין בתחומי העירות שמוליך שם פרקמטיא:

(טו) וַיַּ֤רְא מְנֻחָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב וְאֶת-הָאָ֖רֶץ כִּ֣י נָעֵ֑מָה וַיֵּ֤ט שִׁכְמוֹ֙ לִסְבֹּ֔ל וַיְהִ֖י לְמַס-עֹבֵֽד: (ס) וַחֲזָא חוּלָקָא אֲרֵי טַב וְיָת אַרְעָא אֲרֵי מְעַבְּדָא פֵירִין וִיכַבֵּשׁ מָחוֹזֵי עַמְמַיָּא וִישֵׁיצֵי יָת דַּיָרֵיהוֹן וּדְאִשְׁתַּאֲרוּן בְּהוֹן יְהוֹן לֵהּ פַּלְחִין וּמַסְּקֵי מַסִּין:

רש''י וירא מנוחה כי טוב. ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות: ויט שכמו לסבל. עול תורה: ויהי. לכל אחיו ישראל: למס עבד. לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עבורין, שנאמר (דה''א יב לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים, מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וכל אחיהם על פיהם: ויט שכמו. השפיל שכמו כמו (שמואל ב' כב י) ויט שמים (תהלים עח א) הטו אזנכם. ואונקלוס תרגמו בפנים אחרים ויט שכמו לסבל מלחמות ולכבוש מחוזות שהם יושבים על הספר, ויהי האויב כבוש תחתיו למס עובד:

(טז) דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: מִדְּבֵית דָּן יִתְבְּחַר וִיקוּם גַּבְרָא בְּיוֹמוֹהִי יִתְפְּרֵק עַמֵּהּ וּבִשְׁנוֹהִי יְנוּחוּן כַּחֲדָא שִׁבְטַּיָּא דְיִשְׂרָאֵל:

רש''י דן ידין עמו. ינקם נקמת עמו מפלשתים, כמו (דברים לב לו) כי ידין ה' עמו: כאחד שבטי ישראל. כל ישראל יהיו כאחד עמו ואת כלם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו. ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים הוא דוד שבא מיהודה:

(יז) יְהִי-דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי-דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי-אֹ֑רַח הַנּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי-ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹֽכְב֖וֹ אָחֽוֹר: יְהֵי גַבְרָא דְיִתְבְּחַר וִיקוּם מִדְּבֵית דָּן אֵימְתֵהּ תִּתְרְמֵי עַל עַמְמַיָּא וּמְחָתֵהּ תִּתְקֵף בִּפְלִשְׁתָּאֵי כְּחִיוֵי חוּרְמָן יִשְׁרֵי עַל אָרְחָא וּכְפִתְנָא יִכְמוֹן עַל שְׁבִילָא יְקַטֵּיל גִּבָּרֵי מַשִׁרְיַת פְּלִשְׁתָּאֵי פָּרָשִׁין עִם רַגְלָאִין יְעַקֵר סוּסָוָן וּרְתִכִּין וִימַגֵּר רוֹכְבֵיהוֹן לַאֲחוֹרָא:

רש''י שפיפן. הוא נחש. ואומר אני שקרוי כן על שם שהוא נושף, כמו (בראשית ג טו) ואתה תשופנו עקב: הנשך עקבי סוס. כך דרכו של נחש, ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס, ונופל רכבו אחור שלא נגע בו. ודוגמתו מצינו בשמשון (שופטים טז כט) וילפת שמשון את שני עמודי התוך וגו' ושעל הגג מתו. ואונקלוס תרגם כחיוי חורמן, שם מין נחש, שאין רפואה לנשיכתו, והוא צפעוני, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרם. וכפתנא, כמו פתן. יכמון, יארוב:

(יח) לִֽישׁוּעָֽתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְהֹוָֽה: (ס) לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית יְיָ:

רש''י לישועתך קויתי ה'. נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר (שופטים טז כח) זכרני נא וחזקני נא אך הפעם וגו' :

(יט) חמישי גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב: (ס) מִדְבֵית גָד מַשִׁרְיַת מְזַיְנִין כַּד יַעַבְרוּן יָת יַרְדְנָא קֳדָם אֲחֵיהוֹן לִקְרָבָא וּבְנִכְסִין סַגִּיאִין יְתוּבוּן לְאַרְעֲהוֹן:

רש''י גד גדוד יגודנו. כלם לשון גדוד הם, וכך חברו מנחם. ואם תאמר אין גדוד בלא שני דלתי''ן, יש לומר גדוד שם דבר צריך שני דלתי''ן, שכן דרך תבה בת שתי אותיות לכפול בסופה, ואין יסודה אלא שתי אותיות, וכן אמר (משלי כו ב) כצפור לנוד, מגזרת (איוב ז ד) ושבעתי נדודים, (שופטים ה כז) שם נפל שדוד, מגזרת (תהלים צא ו) ישוד צהרים, אף יגוד, יגודנו, וגדוד, מגזרה אחת הם. וכשהוא מדבר בלשון יפעל אינו כפול, כמו יגוד, ינוד, ירום, ישוד, ישוב, וכשהוא מתפעל או מפעיל אחרים הוא כפול, כמו יתגודד, יתרומם, יתבולל, יתעודד. ובלשון מפעיל (תלים קמו ט) יתום ואלמנה יעודד, (ישע' מט ה) לשובב יעקב אליו, (שם נח יב) משובב נתיבות. יגודנו האמור כאן אינו לשון שיפעילוהו אחרים, אלא כמו יגוד המנו, כמו (ירמיה י כ) בני יצאוני, יצאו ממני. גד גדוד יגודנו. גדודים יגודו המנו, שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ: והוא יגוד עקב. כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש: עקב. בדרכן ובמסלותם שהלכו ישובו, כמו (תהלים עז כ) ועקבותיך לא נודעו, וכן (שה''ש א ח) בעקבי הצאן, בלשון לע''ז תרצי''ש [עקבות]:

(כ) מֵֽאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי-מֶֽלֶךְ: (ס) דְאָשֵׁר טָבָא אַרְעֵהּ וְהוּא מְרַבְיָא בְּתַפְנוּקֵי מַלְכִין:

רש''י מאשר שמנה לחמו. מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרבים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין. וכן ברכו משה (דברים לג כד) וטבל בשמן רגלו, כמו ששנינו במנחות (דף פה ב) פעם אחת הצרכו אנשי לודקיא לשמן וכו' :

(כא) נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי-שָֽׁפֶר: (ס) נַפְתָּלִי בְּאַרַע טָבָא יִתְרְמֵי עַדְבֵהּ וְאַחְסַנְתֵּהּ תְּהֵי מְעַבְּדָא פֵירִין יְהוֹן מוֹדַן וּמְבָרְכִין עֲלֵיהוֹן:

רש''י אילה שלחה. זו בקעת גנוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ. אילה שלוחה. אילה משלחת לרוץ: הנתן אמרי שפר. כתרגומו. דבר אחר על מלחמת סיסרא נתנבא (שופטים ד ו) ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי וגו' , והלכו שם בזריזות, וכן נאמר שם לשון שלוח (שופטים ה טו) בעמק שלח ברגליו: הנתן אמרי שפר. על ידם שרו דבורה וברק שירה. ורבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב כשערער עשו על המערה, במסכת סוטה (דף יג א) . ותרגומו יתרמי עדביה יפול חבלו, והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח:

(כב) בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי-עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָֽעֲדָ֖ה עֲלֵי-שֽׁוּר: בְּרִי דְיִסְגֵּי יוֹסֵף בְּרִי דְיִתְבָּרַךְ כְּגֹפֶן דִּנְצִב עַל עֵינָא דְמַיָּא תְּרֵין שִׁבְטִין יִפְּקוּן מִבְּנוֹהִי יְקַבְּלוּן חוּלָקָא וְאַחֲסַנְתָּא:

רש''י בן פרת. בן חן, והוא לשון ארמי אפריון נמטייה לרבי שמעון בסוף בבא מציעא (קיט א) : בן פרת עלי עין. חנו נטוי על העין הרואה אותו: בנות צעדה עלי שור. בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביפיו. ובנות הרבה צעדה, כל אחת ואחת במקום שתוכל לראותו משם. עלי שור. על ראיתו, כמו (במדבר כד יז) אשורנו ולא קרוב. ומדרשי אגדה יש רבים, וזה נוטה לישוב המקרא: פרת. תי''ו שבו הוא תקון הלשון, כמו (קהלת ג יח) על דברת בני האדם: שור. כמו לשור: עלי שור. בשביל לשור. ותרגום של אנקלוס בנות צעדה עלי שור תרין שבטין יפקון מבנוהי וכו' . וכתב בנות על שם בנות מנשה בנות צלפחד שנטלו חלק בשני עברי הירדן. ברי דיסגי יוסף פורת לשון פריה ורביה. ויש מדרשי אגדה המתישבים על הלשון בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכלן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב (לעיל לג ז) נגש יוסף ורחל וישתחוו. אמר יוסף רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עיניו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדלה: בנות צעדה עלי שור. להסתכל בך בצאתך על מצרים. ועוד דרשוהו לענין שלא תשלט בזרעו עין רעה, ואף כשברך מנשה ואפרים ברכם כדגים שאין עין רעה שולטת בהם:

(כג) וַֽיְמָֽרֲרֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ בַּֽעֲלֵ֥י חִצִּֽים: וְאִתְמַרְרוּ יָתֵהּ וְנַקְמוֹהִי וְאָעִיקוּ לֵהּ גֻבְרִין גִּבָּרִין בַּעֲלֵי פַלְגוּתָא:

רש''י וימררהו ורבו. וימררוהו אחיו, וימררוהו פוטיפר ואשתו לאסרו, לשון (שמות א יד) וימררו את חייהם: ורבו. נעשו לו אחיו אנשי ריב. ואין הלשון הזה לשון פעלו, שאם כן היה לו לנקד ורבו, כמו (במדבר כ יג) המה מי מריבה אשר רבו וגו' . ואף אם לשון רבית חצים הוא, כך היה לו להנקד. ואינו אלא לשון פעלו, כמו שמו שמים (ירמיה ב יב) , שהוא לשון הושמו, וכן (איוב כד כד) רומו מעט, שהוא לשון הורמו. אלא שלשון הורמו והושמו על ידי אחרים, ולשון שמו, רמו, רבו, מאליהם הוא, משוממים את עצמם, נתרוממו מעצמם, נעשו אנשי ריב. וכן (ישעיה כג ב) דמו יושבי אי, כמו נדמו. וכן תרגם אנקלוס ונקמוהי: בעלי חצים. שלשונם כחץ. ותרגומו לשון (במדבר לא לו) ותהי המחצה, אותן שהיו ראוים לחלוק עמו נחלה:

(כד) וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַֽעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל: וְתָבַת בְּהוֹן נְבִיאוּתֵהּ עַל דְּקַיֵּם אוֹרַיְתָא בְּסִתְרָא וְשַׁוִּי בְתוּקְפָא רוֹחֲצָנֵהּ בְּכֵן יִתְרְמָא דְהַב עַל דְּרָעוֹהִי וְאַחֲסִין מַלְכוּתָא וּתְקֵיף דָּא הֲוַת לֵהּ מִן קֳדָם אֵל תַּקִיפָא דְיַעֲקֹב דִּי בְמֵימְרֵהּ זַן אֲבָהָן וּבְנִין זַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל:

רש''י ותשב באיתן קשתו. נתישבה בחזק. קשתו, חזקו: ויפזו זרעי ידיו. זו היא נתינת טבעת על ידו, לשון (מלכים א' י יח) זהב מופז, זאת היתה לו מידי הקדוש ברוך הוא שהוא אביר יעקב, ומשם עלה להיות רעה אבן ישראל, עיקרן של ישראל לשון (זכריה ד ז) האבן הראשה לשון מלכות. ואונקלוס אף הוא כך תרגמו. ותשב. ותבת בהון נביאותיה, החלומות אשר חלם להם, על דקים אוריתא בסתרא, תוספת הוא ולא מלשון עברי שבמקרא, ושוי תוקפא רוחצניה, תרגום של באיתן קשתו, וכך לשון התרגום על העברי ותשב נבואתו, בשביל שאיתנו של הקדוש ברוך הוא היתה לו לקשת ולמבטח. בכן יתרמא דהב על דרעוהי, לכך ויפזו זרעי ידיו, לשון פז: אבן ישראל. לשון נוטריקון אב ובן, אבהן ובנין, יעקב ובניו. ורבותינו דרשו ותשב באיתן קשתו על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ. ויפזו זרעי ידיו, כמו ויפוצו. שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו: מידי אביר יעקב. שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו' כדאיתא בסוטה (דף לו ב) :

(כה) מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִֽיבָ֣רֲכֶ֔ךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֨יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם: מֵימַר אֱלָהָא דְאָבוּךְ יְהֵי בְסַעְדָךְ וְיָת שַׁדַּי וִיבָרְכִנָּךְ בִּרְכַן דְּנַחֲתָן מִטַּלָּא דִשְׁמַיָּא מִלְעֵלָא בִּרְכַן דְנַגְדַן מִמַעֲמַקֵי אַרְעָא מִלְרָע בִּרְכְּתָא דְאָבוּךְ וּדְאִמָּךְ:

רש''י מאל אביך. היתה לך זאת והוא יעזרך: ואת שדי. ועם הקדוש ברוך הוא היה לבך, כשלא שמעת לדברי אדונתך והוא יברכך: ברכת שדים ורחם. ברכתא דאבא ודאמא, כלומר יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טפה הראויה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עבריהן: שדים. כמו (שמות יט יג) ירה יירה, דמתרגמינן אישתדאה ישתדי, אף שדים כאן על שם שהזרע יורה כחץ:

(כו) בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל-בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַֽד-תַּֽאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּֽהְיֶ֨יןָ֨ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו: (פ) בִּרְכְּתָא דְאָבוּךְ יִתּוֹסְפָן עַל בִּרְכְּתָא דִילִי בָּרִיכוּ אֲבָהָתַי דַחֲמִידוּ לְהֶן רַבְרְבַיָּא דְמִן עָלְמָא יֶהֶוְיַן כָּל אִלֵּין לְרֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְגַבְרָא פָּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי:

רש''י ברכת אביך גברו וגו' . הברכות שברכני הקדוש ברוך הוא גברו והלכו על הברכות שברך את הורי: עד תאות גבעות עולם. לפי שהברכות שלי גברו עד סוף גבולי גבעות עולם, שנתן לי ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ארבע קצות העולם שנאמר (לעיל כח יד) ופרצת ימה וקדמה וגו' , מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק. לאברהם אמר (שם יג יד. טו) שא נא עיניך וראה צפנה וגו' , כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד, ליצחק אמר (שם כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו' , זהו שאמר ישעיה (נח יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ולא אמר נחלת אברהם: תאות. אשמול''ץ בלע''ז [גבול], כך חברו מנחם בן סרוק: הורי. לשון הריון, שהורוני במעי אמי, כמו (איוב ג ג) הורה גבר: עד תאות. עד קצות, כמו (במדבר לד י) והתאויתם לכם לגבול קדמה (שם לד ח) תתאו לבא חמת: תהיין. כלם לראש יוסף: נזיר אחיו. פרישא דאחוהי, שנבדל מאחיו, כמו (ויקרא כב ב) וינזרו מקדשי בני ישראל, (ישעיה א ד) נזרו אחור. ואונקלוס תרגם תאות גבעת עולם, לשון תאוה וחמדה, וגבעות לשון (שמואל א' ב ח) מצוקי ארץ, שחמדתן אמו והזקיקתו לקבלם:

ויחי יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(כז) שישי בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל: בִּנְיָמִין בְּאַרְעֵהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִנְתָּא וּבְאַחֲסַנְתֵּהּ יִתְבְּנֵי מַקְדְשָׁא בְּצַפְרָא וּבְפַנְיָא יְהוֹן מְקָרְבִין כַּהֲנַיָּא קָרְבָּנָא וּבְעִדַּן רַמְשָׁא יְהוֹן מְפַלְגִין מוֹתַר חוּלְקְהוֹן מִשְׁאַר קָדְשַׁיָּא:

רש''י בנימין זאב יטרף. זאב הוא אשר יטרף, נבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין (שופטים כא כא) וחטפתם לכם איש אשתו, בפילגש בגבעה, ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר (ש''א יד מז) ושאול לכד המלוכה וילחם וגו' במואב ובאדום ובכל אשר יפנה ירשיע: בבקר יאכל עד. לשון בזה ושלל, המתורגם (במדבר לא יב) עדאה. ועוד יש לו דומה בלשון עברית (ישעיה לג כג) אז חלק עד שלל מרבה, ועל שאול הוא אומר שעמד בתחלת פריחתן וזריחתן של ישראל: ולערב יחלק שלל. אף משתשקע שמשן של ישראל על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל, יחלק שלל. מרדכי ואסתר שהם מבנימין יחלקו את שלל המן, שנאמר (אסתר ח ז) הנה בית המן נתתי לאסתר. ואונקלוס תרגם על שלל הכהנים בקדשי המקדש:

(כח) כָּל-אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹ֠את אֲשֶׁר-דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם: כָּל אִלֵּין שִׁבְטַיָּא דְיִשְׂרָאֵל תְּרֵין עֲסַר וְדָא דְמַלֵּיל לְהוֹן אֲבוּהוֹן וּבָרִיךְ יָתְהוֹן גְבַר דִּי כְבִרְכְּתֵהּ בָּרֵךְ יָתְהוֹן:

רש''י וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן. אלא כך פרושו וזאת אשר דבר להם אביהם מה שנאמר בענין. יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, כלם במשמע: איש אשר כברכתו. ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד: ברך אתם. לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל, יכול שלא כללן בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם:

(כט) וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶֽאֱסָ֣ף אֶל-עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל-אֲבֹתָ֑י אֶ֨ל-הַמְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי: וּפַקֵד יָתְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן אֲנָא מִתְכְּנֵשׁ לְעַמִּי קְבָרוּ יָתִי לְוַת אֲבָהָתִי בִּמְעַרְתָּא דִי בַחֲקַל עֶפְרוֹן חִתָּאָה:

רש''י נאסף אל עמי. על שם שמכניסין הנפשות אל מקום גניזתן, שיש אסיפה בלשון עברי שהיא לשון הכנסה, כגון (שופטים יט טו) ואין איש מאסף אותם הביתה, (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך, (ויק' כג לט) באספכם את תבואת הארץ, הכנסתם לבית מפני הגשמים, (שמות כג טז) באספך את מעשיך. וכל אסיפה האמורה במיתה אף היא לשון הכנסה: אל אבותי. עם אבותי:

(ל) בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵ֥י-מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת-הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַֽחִתִּ֖י לַֽאֲחֻזַּת-קָֽבֶר: בִּמְעַרְתָּא דִי בַחֲקַל כָּפֶלְתָּא דִי עַל אַפֵּי מַמְרֵא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן דִי זְבַן אַבְרָהָם יָת חַקְלָא מִן עֶפְרֹן חִתָּאָה לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא: (לא) שָׁ֣מָּה קָּֽבְר֞וּ אֶת-אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָֽבְר֣וּ אֶת-יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת-לֵאָֽה: תַּמָּן קְבָרוּ יָת אַבְרָהָם וְיָת שָׂרָה אִתְּתֵהּ תַּמָּן קְבָרוּ יָת יִצְחָק וְיָת רִבְקָה אִתְּתֵהּ וְתַמָּן קְבָרִית יָת לֵאָה: (לב) מִקְנֵ֧ה הַשָּׂדֶ֛ה וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר-בּ֖וֹ מֵאֵ֥ת בְּנֵי-חֵֽת: זְבִינֵי חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דִי בֵהּ מִן בְּנֵי חִתָּאָהּ: (לג) וַיְכַ֤ל יַֽעֲקֹב֙ לְצַוֹּ֣ת אֶת-בָּנָ֔יו וַיֶּֽאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל-הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל-עַמָּֽיו: וְשֵׁיצֵי יַעֲקֹב לְפַקָּדָא יָת בְּנוֹהִי וּכְנַשׁ רַגְלוֹהִי לְעַרְסָא וְאִתְנְגִיד וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵּהּ:

רש''י ויאסף רגליו. הכניס רגליו: ויגוע ויאסף. ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה יעקב אבינו לא מת:

נ (א) וַיִּפֹּ֥ל יוֹסֵ֖ף עַל-פְּנֵ֣י אָבִ֑יו וַיֵּ֥בְךְּ עָלָ֖יו וַיִּֽשַּׁק-לֽוֹ: וּנְפַל יוֹסֵף עַל אַפֵּי אָבוּהִי וּבְכָא עֲלוֹהִי וּנְשַׁק לֵהּ: (ב) וַיְצַ֨ו יוֹסֵ֤ף אֶת-עֲבָדָיו֙ אֶת-הָרֹ֣פְאִ֔ים לַֽחֲנֹ֖ט אֶת-אָבִ֑יו וַיַּֽחַנְט֥וּ הָרֹֽפְאִ֖ים אֶת-יִשְׂרָאֵֽל: וּפַקֵּיד יוֹסֵף יָת עַבְדוֹהִי יָת אַסְוָתָא לְמֶחְנַט יָת אָבוּהִי וְחָנְטוּ אַסְוָתָא יָת יִשְׂרָאֵל:

רש''י לחנט את אביו. ענין מרקחת בשמים הוא:

(ג) וַיִּמְלְאוּ-לוֹ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י הַֽחֲנֻטִ֑ים וַיִּבְכּ֥וּ אֹת֛וֹ מִצְרַ֖יִם שִׁבְעִ֥ים יֽוֹם: וּשְׁלִימוּ לֵהּ אַרְבְּעִין יוֹמִין אֲרֵי כֵּן שְׁלִימוּ יוֹמֵי חֲנִיטַיָּא וּבְכוֹ יָתֵהּ מִצְרָאֵי שַׁבְעִין יוֹמִין:

רש''י וימלאו לו. השלימו לו ימי חניטתו עד שמלאו לו ארבעים יום: ויבכו אתו מצרים שבעים יום. ארבעים לחניטה, ושלשים לבכיה, לפי שבאה להם ברכה לרגלו, שכלה הרעב, והיו מי נילוס מתברכין:

(ד) וַיַּֽעַבְרוּ֙ יְמֵ֣י בְכִית֔וֹ וַיְדַבֵּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֶל-בֵּ֥ית פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אִם-נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם דַּבְּרוּ-נָ֕א בְּאָזְנֵ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹֽר: וַעֲבָרוּ יוֹמֵי בְכִיתֵהּ וּמַלִיל יוֹסֵף עִם בֵּית פַּרְעֹה לְמֵימָר אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן מַלִּילוּ כְעַן קֳדָם פַּרְעֹה לְמֵימָר: (ה) אָבִ֞י הִשְׁבִּיעַ֣נִי לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֣ה אָֽנֹכִי֘ מֵת֒ בְּקִבְרִ֗י אֲשֶׁ֨ר כָּרִ֤יתִי לִי֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן שָׁ֖מָּה תִּקְבְּרֵ֑נִי וְעַתָּ֗ה אֶֽעֱלֶה-נָּ֛א וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת-אָבִ֖י וְאָשֽׁוּבָה: אַבָּא קַיֵּים עָלַי לְמֵימָר הָא אֲנָא מָאִית בְּקִבְרִי דְאַתְקֵנִית לִי בְּאַרְעָא דִכְנָעַן תַּמָּן תִּקְבְּרִנָנִי וּכְעַן אֶסַּק כְּעַן וְאֶקְבַּר יָת אַבָּא וְאֵ יתוּב:

רש''י אשר כריתי לי. כפשוטו כמו (שמות כא לג) כי יכרה איש. ומדרשו עוד מתישב על הלשון, כמו אשר קניתי. אמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה, ועוד מדרשו לשון כרי, דגור, שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי, ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה:

(ו) וַיֹּ֖אמֶר פַּרְעֹ֑ה עֲלֵ֛ה וּקְבֹ֥ר אֶת-אָבִ֖יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר הִשְׁבִּיעֶֽךָ: וַאֲמַר פַּרְעֹה סַק וּקְבוֹר יָת אֲבוּךְ כְּמָא דְקַיֵּים עֲלָךְ:

רש''י כאשר השביעך. ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך, אבל ירא לומר עבור על השבועה, שלא יאמר אם כן אעבר על השבועה שנשבעתי לך שלא אגלה על לשון הקדש שאני מכיר עודף על שבעים לשון ואתה אינך מכיר בו, כדאיתא במסכת סוטה (דף לו ב) :

(ז) וַיַּ֥עַל יוֹסֵ֖ף לִקְבֹּ֣ר אֶת-אָבִ֑יו וַיַּֽעֲל֨וּ אִתּ֜וֹ כָּל-עַבְדֵ֤י פַרְעֹה֙ זִקְנֵ֣י בֵית֔וֹ וְכֹ֖ל זִקְנֵ֥י אֶֽרֶץ-מִצְרָֽיִם: וּסְלֵיק יוֹסֵף לְמִקְבַּר יָת אָבוּהִי וּסְלִיקוּ עִמֵּהּ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה סָבֵי בֵיתֵהּ וְכֹל סָבֵי אַרְעָא דְמִצְרָיִם: (ח) וְכֹל֙ בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף וְאֶחָ֖יו וּבֵ֣ית אָבִ֑יו רַ֗ק טַפָּם֙ וְצֹאנָ֣ם וּבְקָרָ֔ם עָֽזְב֖וּ בְּאֶ֥רֶץ גּֽשֶׁן: וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וַאֲחוֹהִי וּבֵית אָבוּהִי לְחוֹד טַפְלְהוֹן וְעָנְהוֹן וְתוֹרֵיהוֹן שְׁבָקוּ בְּאַרְעָא דְגשֶׁן: (ט) וַיַּ֣עַל עִמּ֔וֹ גַּם-רֶ֖כֶב גַּם-פָּֽרָשִׁ֑ים וַיְהִ֥י הַֽמַּֽחֲנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד: וּסְלִיקוּ עִמֵּהּ אַף רְתִכִּין אַף פָּרָשִׁין וַהֲוָה מַשְׁרִיתָא סַגִּיאָה לַחֲדָא: (י) וַיָּבֹ֜אוּ עַד-גֹּ֣רֶן הָֽאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ-שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וַאֲתוֹ עַד בֵּית אִדְרֵי דְאָטָד דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וּסְפָדוּ תַמָּן מִסְפֵּד רַב וְתַקִּיף לַחֲדָא וְעָבַד לַאֲבוּהִי אֶבְלָא שַׁבְעָא יוֹמִין:

רש''י גרן האטד. מקף אטדין היה. ורבותינו דרשו על שם המאורע שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כלן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגרן המקף סיג של קוצים:

(יא) וַיַּ֡רְא יוֹשֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִ֜י אֶת-הָאֵ֗בֶל בְּגֹ֨רֶן֙ הָֽאָטָ֔ד וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵֽבֶל-כָּבֵ֥ד זֶ֖ה לְמִצְרָ֑יִם עַל-כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ אָבֵ֣ל מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּֽן: וַחֲזָא יָתֵב אַרְעָא כְנַעֲנָאָה יָת אֶבְלָא בְּבֵית אִדְרֵי דְאָטָד וַאֲמָרוּ אָבֵל תַּקִּיף דֵּין לְמִצְרָאֵי עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ אָבֵל מִצְרַיִם דִּי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא: (יב) וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בָנָ֖יו ל֑וֹ כֵּ֖ן כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽם: וַעֲבָדוּ בְּנוֹהִי לֵהּ כֵּן כְּמָא דִי פַּקֵדִנּוּן:

רש''י כאשר צום. מהו אשר צום:

(יג) וַיִּשְׂא֨וּ אֹת֤וֹ בָנָיו֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ בִּמְעָרַ֖ת שְׂדֵ֣ה הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר קָנָה֩ אַבְרָהָ֨ם אֶת-הַשָּׂדֶ֜ה לַֽאֲחֻזַּת-קֶ֗בֶר מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַֽחִתִּ֖י עַל-פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא: וּנְטָלוּ יָתֵהּ בְּנוֹהִי לְאַרְעָא דִכְנַעַן וּקְבָרוּ יָתֵהּ בִּמְעָרַת חֲקַל כָּפֶלְתָּא דִי זְבַן אַבְרָהָם יָת חַקְלָא לְאַחֲסָנַת קְבוּרָא מִן עֶפְרֹן חִתָּאָה עַל אַפֵּי מַמְרֵא:

רש''י וישאו אתו בניו. ולא בני בניו, שכך צום אל ישאו מטתי, לא איש מצרי, ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען, אלא אתם, וקבע להם מקום, שלשה למזרח וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן. לוי לא ישא שהוא עתיד לשאת את הארון, ויוסף לא ישא שהוא מלך, מנשה ואפרים יהיו תחתיהם, וזהו (במדבר ב ב) איש על דגלו באתת, באות שמסר להם אביהם לשא מטתו:

(יד) וַיָּ֨שָׁב יוֹסֵ֤ף מִצְרַ֨יְמָה֙ הוּא וְאֶחָ֔יו וְכָל-הָֽעֹלִ֥ים אִתּ֖וֹ לִקְבֹּ֣ר אֶת-אָבִ֑יו אַֽחֲרֵ֖י קָבְר֥וֹ אֶת-אָבִֽיו: וְתַב יוֹסֵף לְמִצְרַיִם הוּא וַאֲחוֹהִי וְכָל דִּסְלִיקוּ עִמֵּהּ לְמִקְבַּר יָת אָבוּהִי בָּתַר דִּקְבַר יָת אָבוּהִי:

רש''י הוא ואחיו וכל העלים אתו. בחזרתן כאן הקדים אחיו למצרים העולים אתו, ובהליכתן הקדים מצרים לאחיו, שנאמר (לעיל פסוק ז) ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו' ואחר כך (שם ח) כל בית יוסף ואחיו, אלא לפי שראו הכבוד שעשו מלכי כנען שתלו כתריהם בארונו של יעקב נהגו בהם כבוד:

(טו) וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי-יוֹסֵף֙ כִּי-מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כָּל-הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ: וַחֲזוֹ אֲחֵי יוֹסֵף אֲרֵי מִית אֲבוּהוֹן וַאֲמָרוּ דִּלְמָא יִטַּר לָנָא דְבָבוּ יוֹסֵף וְאֲתָבָא יָתֵיב לָנָא יָת כָּל בִּישְׁתָא דִי גְמַלְנָא יָתֵהּ:

רש''י ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מהו ויראו, הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד עמו על שלחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן: לו ישטמנו. שמא ישטמנו. לו מתחלק לענינים הרבה, יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון (לעיל ל לד) לו יהי כדברך, (שם כג יג) לו שמעני, (יהושע ז ז) ולו הואלנו, (במדבר יד ב) לו מתנו. ויש לו משמש בלשון אם ואולי, כגון (דברים לב כט) לו חכמו, (ישעיה מח יח) לוא הקשבת למצותי, (שמואל ב' יח יב) ולו אנכי שקל על כפי. ויש לו משמש בלשון שמא לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא, והוא לשון אולי, כמו (לעיל כד לט) אולי לא תלך האשה אחרי לשון שמא הוא, ויש אולי לשון בקשה כגון (שמו''ב טז יב) אולי יראה ה' בעיני, (יהושע יד יב) אולי ישיב ה' אותי, הרי הוא כמו, (לעיל ל לד) לו יהי כדברך, ויש אולי לשון אם, (לעיל יח כד) אולי יש חמשים צדיקם:

(טז) וַיְצַוּ֕וּ אֶל-יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֣יךָ צִוָּ֔ה לִפְנֵ֥י מוֹת֖וֹ לֵאמֹֽר: וּפַקִידוּ לְוַת יוֹסֵף לְמֵימָר אָבוּךְ פַּקֵּד קֳדָם מוֹתֵהּ לְמֵימָר:

רש''י ויצוו אל יוסף. כמו (שמות ו יג) ויצום אל בני ישראל, צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה ויצוו אל שלוחם להיות שליח אל יוסף לומר לו כן. ואת מי צוו, את בני בלהה שהיו רגילין אצלו, שנאמר (לעיל לז ב) והוא נער את בני בלהה: אביך צוה. שנו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו:

(יז) כֹּה-תֹֽאמְר֣וּ לְיוֹסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּֽי-רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו: כְּדֵין תֵּימְרוּן לְיוֹסֵף בְּבָעוּ שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבָא אַחָיךְ וְלַחֲטָאֵהוֹן אֲרֵי בִישְׁתָא גְמָלוּךְ וּכְעַן שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבָא עַבְדֵי אֱלָהָא דְאָבוּךְ וּבְכָא יוֹסֵף בְּמַלָלוּתְהוֹן עִמֵּהּ:

רש''י שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. אם אביך מת אלהיו קים, והם עבדיו:

(יח) וַיֵּֽלְכוּ֙ גַּם-אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּוּ לְךָ֖ לַֽעֲבָדִֽים: וַאֲזָלוּ אַף אֲחוֹהִי וּנְפָלוּ קֳדָמוֹהִי וַאֲמָרוּ הָא אֲנַחְנָא לָךְ לְעַבְדִין:

רש''י וילכו גם אחיו. מוסף על השליחות:

(יט) וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל-תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי: וַאֲמַר לְהוֹן יוֹסֵף לָא תִדַחֲלוּן אֲרֵי דַחֲלָא דַּיְיָ אֲנָא:

רש''י כי התחת אלהים אני. שמא במקומו אני, בתמיהה, אם הייתי רוצה להרע לכם, כלום אני יכול, והלא אתם כלכם חשבתם עלי רעה והקדוש ברוך הוא חשבה לטובה, והיאך אני לבדי יכול להרע לכם:

(כ) וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַֽחֲיֹ֥ת עַם-רָֽב: וְאַתּוּן חֲשַׁבְתּוּן עֲלַי בִּישָׁא מִן קֳדָם יְיָ אִתְחַשְׁבַת לְטָבָא בְּדִיל לְמֶעְבַּד כְּיוֹמָא הָדֵין לְקַיָּמָא עַם סַגִּי: (כא) שביעי וְעַתָּה֙ אַל-תִּירָ֔אוּ אָֽנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת-טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אוֹתָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל-לִבָּֽם: וּכְעַן לָא תִדַחֲלוּן אֲנָא אֵזוּן יָתְכוֹן וְיָת טַפְלְכוֹן וְנַחֵם יָתְהוֹן וּמַלֵּיל תַּנְחוּמִין עַל לִבְּהוֹן:

רש''י וידבר על לבם. דברים המתקבלים על הלב, עד שלא ירדתם לכאן היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואם אני הורג אתכם מה הבריות אומרות כת של בחורים ראה ונשתבח בהן, ואמר אחי הם, ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו. דבר אחר עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד וכו' :

(כב) וַיֵּ֤שֶׁב יוֹסֵף֙ בְּמִצְרַ֔יִם ה֖וּא וּבֵ֣ית אָבִ֑יו וַֽיְחִ֣י יוֹסֵ֔ף מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִֽים: וִיתֵיב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבוּהִי וַחֲיָא יוֹסֵף מְאָה וַעֲסַר שְׁנִין: (כג) מפטיר וַיַּ֤רְא יוֹסֵף֙ לְאֶפְרַ֔יִם בְּנֵ֖י שִׁלֵּשִׁ֑ים גַּ֗ם בְּנֵ֤י מָכִיר֙ בֶּן-מְנַשֶּׁ֔ה יֻלְּד֖וּ עַל-בִּרְכֵּ֥י יוֹסֵֽף: וַחֲזָא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנִין תְּלִיתָאִין אַף בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶּׁה אִתְיְלִידוּ וְרַבִּי יוֹסֵף:

רש''י על ברכי יוסף. כתרגומו, גדלן בין ברכיו:

(כד) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל-אֶחָ֔יו אָֽנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶֽעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַֽעֲקֹֽב: וַאֲמַר יוֹסֵף לַאֲחוֹהִי אֲנָא מָאִית וַיְיָ מִדְכַּר דְּכִיר יָתְכוֹן וְיִסַק יָתְכוֹן מִן אַרְעָא הָדָא לְאַרְעָא דִי קַיִים לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (כה) וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַֽעֲלִתֶ֥ם אֶת-עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה: וְאוֹמֵי יוֹסֵף יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר מִדְכַּר דְּכִיר יְיָ יָתְכוֹן וְתַסְקוּן יָת גַּרְמַי מִכָּא: (כו) וַיָּ֣מָת יוֹסֵ֔ף בֶּן-מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּֽחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּֽאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם: (חזק) וּמִית יוֹסֵף בַּר מְאָה וַעֲסַר שְׁנִין וַחֲנָטוּ יָתֵהּ וְשָׂמוּהִי בָאֳרוֹנָא בְּמִצְרָיִם: חזק:

הפטרת ויחי - מלכים א ב

ב (א) וַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי-דָוִ֖ד לָמ֑וּת וַיְצַ֛ו אֶת-שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר: (ב) אָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ בְּדֶ֖רֶךְ כָּל-הָאָ֑רֶץ וְחָזַקְתָּ֖ וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ: (ג) וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת-מִשְׁמֶ֣רֶת | יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לָלֶ֤כֶת בִּדְרָכָיו֙ לִשְׁמֹ֨ר חֻקֹּתָ֤יו מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְעֵדְוֹתָ֔יו כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֗יל אֵ֚ת כָּל-אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְאֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר תִּפְנֶ֖ה שָֽׁם: (ד) לְמַעַן֩ יָקִ֨ים יְהוָ֜ה אֶת-דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֣ר עָלַי֮ לֵאמֹר֒ אִם-יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֜יךָ אֶת-דַּרְכָּ֗ם לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּאֱמֶ֔ת בְּכָל-לְבָבָ֖ם וּבְכָל-נַפְשָׁ֑ם לֵאמֹ֕ר לֹֽא-יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל: (ה) וְגַ֣ם אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֵת֩ אֲשֶׁר-עָ֨שָׂה לִ֜י יוֹאָ֣ב בֶּן-צְרוּיָ֗ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֣ה לִשְׁנֵֽי-שָׂרֵ֣י צִבְא֣וֹת יִ֠שְׂרָאֵל לְאַבְנֵ֨ר בֶּן-נֵ֜ר וְלַעֲמָשָׂ֤א בֶן-יֶ֙תֶר֙ וַיַּ֣הַרְגֵ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דְּמֵֽי-מִלְחָמָ֖ה בְּשָׁלֹ֑ם וַיִּתֵּ֞ן דְּמֵ֣י מִלְחָמָ֗ה בַּחֲגֹֽרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר בְּמָתְנָ֔יו וּֽבְנַעֲל֖וֹ אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽיו: (ו) וְעָשִׂ֖יתָ כְּחָכְמָתֶ֑ךָ וְלֹֽא-תוֹרֵ֧ד שֵׂיבָת֛וֹ בְּשָׁלֹ֖ם שְׁאֹֽל: (ז) וְלִבְנֵ֨י בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ תַּֽעֲשֶׂה-חֶ֔סֶד וְהָי֖וּ בְּאֹכְלֵ֣י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ כִּי-כֵן֙ קָרְב֣וּ אֵלַ֔י בְּבָרְחִ֕י מִפְּנֵ֖י אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיךָ: (ח) וְהִנֵּ֣ה עִ֠מְּךָ שִֽׁמְעִ֨י בֶן-גֵּרָ֥א בֶן-הַיְמִינִי֮ מִבַּחֻרִים֒ וְה֤וּא קִֽלְלַ֙נִי֙ קְלָלָ֣ה נִמְרֶ֔צֶת בְּי֖וֹם לֶכְתִּ֣י מַחֲנָ֑יִם וְהֽוּא-יָרַ֤ד לִקְרָאתִי֙ הַיַּרְדֵּ֔ן וָאֶשָּׁ֨בַֽע ל֤וֹ בַֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר אִם-אֲמִֽיתְךָ֖ בֶּחָֽרֶב: (ט) וְעַתָּה֙ אַל-תְּנַקֵּ֔הוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ חָכָ֖ם אָ֑תָּה וְיָֽדַעְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂה-לּ֔וֹ וְהוֹרַדְתָּ֧ אֶת-שֵׂיבָת֛וֹ בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל: (י) וַיִּשְׁכַּ֥ב דָּוִ֖ד עִם-אֲבֹתָ֑יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֥יר דָּוִֽד: (יא) וְהַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מָלַ֤ךְ דָּוִד֙ עַל-יִשְׂרָאֵ֔ל אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּחֶבְר֤וֹן מָלַךְ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּבִירוּשָׁלִַ֣ם מָלַ֔ךְ שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹ֖שׁ שָׁנִֽים: (יב) וּשְׁלֹמֹ֕ה יָשַׁ֕ב עַל-כִּסֵּ֖א דָּוִ֣ד אָבִ֑יו וַתִּכֹּ֥ן מַלְכֻת֖וֹ מְאֹֽד:

משנה פרה פרק ב

א. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פָּרַת חַטָּאת הַמְעֻבֶּרֶת, כְּשֵׁרָה. וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינָהּ נִלְקַחַת מִן הַנָּכְרִים. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. וְלֹא זוֹ בִלְבַד, אֶלָּא כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִבּוּר וְהַיָּחִיד, בָּאִין מֵהָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ:

ברטנורה   (א) ר' אליעזר אומר פרה מעוברת כשרה. ר' אליעזר ורבנן דהכא קיימי בשיטת ר' יהודה דאמר לקמן בפרקין דעלה עליה זכר אינה פסולה אלא אם כן עלה עליה מדעת בעל הפרה, ופליגי הכא במעוברת שעלה עליה זכר מעצמו בלא דעת הבעלים, ור' אליעזר דמכשיר סבר עובר ירך אמו הוא והוי כגופה דפרה, ורבנן דפסלי סברי עובר לאו ירך אמו הוא ונפסלת מחמת מלאכה שנושאת את עוברה. והלכה שהיא פסולה משעה שעלה עליה זכר אפילו שלא מדעת בעלים ואפילו אינה מעוברת, ודלא כר' יהודה: אינה נלקחת מן הנכרים. שחשודים על הרביעה ושמא נרבעת בידם: וחכמים מכשירין. מפני שהבהמה נעשית עקרה כשרובעה, שהנכרי חס על בהמתו שלא תעקר: ולא זו בלבד. לא בפרת חטאת בלבד פליגי ר' אליעזר ורבנן, אלא בכל קרבנות הצבור והיחיד פוסל ר' אליעזר אם נלקחו מן הנכרים, דחייש לרביעה. וחכמים מכשירין. ואין הלכה כר' אליעזר: באין מארץ ומחוצה לארץ. כל הקרבנות באין בין מן הארץ בין מחוצה לארץ בין מן החדש בין מן הישן: חוץ מן העומר ושתי הלחם. דאמר קרא (ויקרא כג) כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר, ובשתי הלחם כתיב (שם) ממושבותיכם תביאו לחם. ואין באין אלא מן החדש, דכתיב בהו מנחה חדשה:

ב. פָרָה שֶׁקַּרְנֶיהָ וּטְלָפֶיהָ שְׁחוֹרִים, יָגוֹד. גַּלְגַּל הָעַיִן וְהַשִּׁנַּיִם וְהַלָּשׁוֹן אֵינָם פּוֹסְלִים בַּפָּרָה. וְהַנַּנֶּסֶת, כְּשֵׁרָה. הָיְתָה בָהּ יַבֶּלֶת וַחֲתָכָהּ, רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁנִּטַּל וְלֹא הֶעֱלָה מְקוֹמוֹ שֵׂעָר אָדוֹם, פְּסוּלָה:

ברטנורה   (ב) יגוד. יחתוך. כמו גודו אילנא (דניאל ד): והננסת. קטנה ביותר. שזה מום באדם ואינו מום בבהמה: יבלת. וורוא''ה בלע''ז: ר' יהודה פוסל. והלכה כר' יהודה:

ג. יוֹצֶא דֹפֶן, וְאֶתְנָן, וּמְחִיר, פְּסוּלָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג), לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ, וְאֵין זוֹ בָּאָה לַבָּיִת. כָּל הַמּוּמִים הַפּוֹסְלִים בַּמֻּקְדָּשִׁים, פּוֹסְלִים בַּפָּרָה. רָכַב עָלֶיהָ, נִשְׁעַן עָלֶיהָ, נִתְלָה בִּזְנָבָהּ, עָבַר בָּהּ אֶת הַנָּהָר, קִפֵּל עָלֶיהָ אֶת הַמּוֹסֵרָה, נָתַן טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, פְּסוּלָה. אֲבָל קְשָׁרָהּ בַּמוֹסֵרָה, עָשָׂה לָהּ סַנְדָּל בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַחֲלִיק, פֵּרַס טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִים, כְּשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא לְצָרְכָּהּ, כְּשֵׁרָה. לְצֹרֶךְ אַחֵר, פְּסוּלָה:

ברטנורה   (ג) יוצא דופן פסולה. כשאר קדשים. דכתיב (ויקרא כב) כי יולד, פרט ליוצא דופן. ואע''ג דפרה לאו קדשי מזבח היא אלא קדשי בדק הבית, מכל מקום יוצא דופן פסולה, דחטאת קרייה רחמנא: רבי אליעזר מכשיר. באתנן ומחיר דוקא. ואין הלכה כר' אליעזר: כל המומין הפוסלים במוקדשים. בבכורות פרק על אלו מומין, מפרשים המומין הפסולין במוקדשים: פוסלין בפרה. דכתיב (במדבר יט) אשר אין בה מום: עבר בה את הנהר אחז בזנבה. נסתייע בה כשעבר את הנהר: קיפל עליה את המוסרה. החבל שקושר אותה בו קפלו נותנו על גופה: נתן טליתו עליה פסולה. נאמר בפרה (שם) אשר לא עלה עליה עול, ונאמר בעגלה ערופה (דברים כא) אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודה פסולה כעול, אף עול האמור בפרה עשה שאר עבודה פסולה כעול: בשביל שלא תחליק. שלא יחליקו רגליה ותפול: לצורך אחר פסולה. ואפילו לצרכו ולצרכה פסולה:

ד. שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף, כְּשֵׁרָה. עָלָה עָלֶיהָ זָכָר, פְּסוּלָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הֶעֱלָהוּ, פְּסוּלָה. וְאִם מֵעַצְמוֹ, כְּשֵׁרָה:

ברטנורה   (ד) עלה עליה זכר פסולה. אע''ג דלא ניחא ליה משום דדמיה יקרים ומפסיד טובא, ובעבודה דלא ניחא ליה לא מפסלה, דכתיב בעגלה ערופה (שם) אשר לא עובד בה, כתיב עבד וקרינן עובד, מה עבד דניחא ליה, אף עובד דניחא ליה, וילפינן פרת חטאת מינה, מכל מקום הואיל ובשאר פרות הוה ניחא ליה, חשבינן לגבי פרת חטאת נמי ניחא ליה, ועוד אם באת להכשיר אם כן הוה ניחא ליה ומשום הכי פסולה. העלהו פסולה. לאו דוקא העלהו אלא אם עלה עליה לדעת הבעלים אפילו עלה מעצמו פסולה. ואם שלא לדעת הבעלים כשרה. ואין הלכה כר' יהודה:

ה. הָיוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת אוֹ לְבָנוֹת בְּתוֹךְ גּוּמָא אַחַת, פְּסוּלָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בְתוֹךְ כּוֹס אֶחָד הָיוּ בְתוֹךְ שְׁנֵי כוֹסוֹת וְהֵן מוֹכִיחוֹת זוֹ אֶת זוֹ, פְּסוּלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אַרְבַּע אֲפִלּוּ חָמֵשׁ וְהֵן מְפֻזָּרוֹת, יִתְלוֹשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ חֲמִשִּׁים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אַחַת בְּרֹאשָׁהּ וְאַחַת בִּזְנָבָהּ, פְּסוּלָה. הָיוּ בָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַאְדִּים, עִקָּרָן מַאְדִּים וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנִּרְאֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַחַר הָעִקָּר:

ברטנורה   (ה) היו בה שתי שערות שחורות פסולה. דכתיב אדומה תמימה, אי במומין הרי כבר אמור אשר אין בה מום, אלא שתהא תמימה באדמימות: ר' יהודה אומר בתוך כוס אחד. גרסינן, ולא גרסינן אפילו. במקום שהיה שונה תנא קמא גומא, היה שונה ר' יהודה כוס. גומא וכוס אחד הוא, אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו, שרבו של ר' יהודה היה קורא לגומא כוס, הכי מוכח בתוספתא: מוכיחות. מכוונות וסמוכות זו בצד זו: ר' אליעזר אומר אפילו חמשים. כלומר אפילו טובא והן מפוזרות, יתלוש. והלכה כתנא קמא: אחר הנראה. היינו אחר ראשן של שערות: אחר העיקר. ואם עיקרן מאדים וראשן משחיר ויש בעיקר שמאדים כדי שינטל בפי הזוג, יגזוז ראשן המשחיר והיא כשרה. אבל אם אין בעיקר המאדים שיעור שיוכלו להנטל בפי הזוג, פסולה אפילו לדברי חכמים, ששיעור שתי שערות האמורות בכל מקום הוא כדי שיהיו ניטלות בפי הזוג. וכן הלכה:

גמרא נדה דף ט''ו ע''א

וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרִבִּי עֲקִיבָא בְּרוֹאָה כֶּתֶם. אָמַר רַב לְמַפְרֵעַ וְרִבִּי מֵאִיר הִיא וּשְׁמוּאֵל אָמַר מִכָּאן וּלְהַבָּא וְרַבָּנָן הִיא מִכָּאן וּלְהַבָּא פְּשִׁיטָא מַהוּ דְתֵימָא הוֹאִיל וּמֵעֵת לְעֵת דְּרַבָּנָן וּכְתָמִים דְּרַבָּנָן מַה מֵעֵת לְעֵת לֹא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ אַף כְּתָמִים לֹא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ קָא מַשְׁמַע לָן וְאֵימָא הָכִי נָמֵי הָתָם אֵין שׁוֹר שָׁחוּט לְפָנֶיךָ הָכָא יֵשׁ שׁוֹר שָׁחוּט לְפָנֶיךָ וְכֵן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לְמַפְרֵעַ וְרִבִּי מֵאִיר הִיא רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר מִכָּאן וּלְהַבָּא וְרַבָּנָן הִיא:

רש''י ור''מ היא. דמחמיר אכתמים כדאמרינן בפרק קמא ולקמן בפ' בא סימן: פשיטא. מאי מודים הא בלמפרע פליגי לגבי מעת לעת ולא במכאן ולהבא: וכתמים דרבנן. אפי' מכאן ולהבא: אין שור שחוט. דאתמול לא חזאי אלא סייג בעלמא הוא: הכא הרי שור שחוט לפניך. דבצפור לא נתעסקה ושוק של טבחים לא עברה וביום שלבשתו היא בספק זה:

זוהר ויחי דף רל''ט ע''ב

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בָּעֵי לְאִתְעַנָּגָא בְּהַאי יוֹמָא וּלְמֵיכָל תְּלָת סְעוּדָתֵי בְּשַׁבַּתָּא בְּגִין דְּיִשְׁתַּכַּח שָׂבְעָא וְעִנּוּגָא בְּהַאי יוֹמָא בְּעָלְמָא, רַבִּי אַבָּא אָמַר לְאִזְדַּמְּנָא בִּרְכָתָא בְּאִנּוּן יוֹמִין דִּלְעֵילָא דְּמִתְבָּרְכָאן מֵהַאי יוֹמָא, וְהַאי יוֹמָא מַלְיָא רֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין מִטַּלָּא דְּנָחִית מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכֹלָּא וְאַטִּיל לְחַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין תְּלָת זִמְנֵי מִכַּד עַיִּל שַׁבְּתָא דְּיִתְבָּרְכוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, וְעַל דָּא בָּעֵי בַּר נַשׁ לְאִתְעַנָּגָא תְּלָת זִמְנִין אִלֵּין דְּהָא בְּהָא תַּלְיָא מְהֵימָנוּתָא דִּלְעֵילָא בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא וּבִזְעֵיר אַנְפִּין וּבְחַקְלָא דְּתַפּוּחִין וּבָעֵי בַּר נַשׁ לְאִתְעַנָּגָא בְּהוּ וּלְמֶחֱדֵי בְּהוּ, וּמַאן דְּגָרַע סְעוּדָתָא מִנַּיְהוּ אַחֲזֵי פְּגִימוּתָא לְעֵילָא וְעוֹנָשֵׁיהּ דְּהַהוּא בַּר נַשׁ סַגִּי, בְּגִנֵּי כָּךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא פְּתוֹרֵיהּ תְּלָת זִמְנֵי מִכַּד עַיִּל שַׁבְּתָא וְלָא יִשְׁתַּכַּח פְּתוֹרֵיהּ רֵיקָנַיָּא וְתִשְׁרֵי בִּרְכָתָא עֲלֵיהּ כָּל שְׁאָר יוֹמֵי דְּשַׁבַּתָּא וּבְהַאי מִלָּה אַחֲזֵי וְתָלֵי מְהֵימָנוּתָא לְעֵילָא:

תרגום הזוהר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר צָרִיךְ לְהִתְעַנֵג בַּיּוֹם הַזֶּה וְלֶאֱכֹל שָׁלֹש סְעֻדוֹת בַּשַׁבָּת, בִּכְדֵי שֶׁיִּמָצֵא שׂוֹבַע וְעֹנֶג בַּיּוֹם הַזֶּה בָּעוֹלָם. רַבִּי אַבָּא אָמַר בִּכְדֵי לְזַוֵּג הַבְּרָכוֹת שֶׁל אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁלְמַעְלָה שֶׁמִּתְבָּרְכִים מֵהַיּוֹם הַזֶּה. וְהַיּוֹם הַזֶּה מְמַלֵּא רֹאשׁוֹ שֶׁל זְעֵיר אַנְפִּין מֵהַטָּל שֶׁיּוֹרֵד מֵעַתִּיקָא קַדִישָׁא הַסָּתוּם מִכֹּל, וּמוֹרִיד לִשְׂדֵה תַּפּוּחִים הַקָּדוֹשׁ שָׁלֹש פְּעָמִים מִשֶּׁנִכְנָס הַשַּׁבָּת בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְבָּרְכוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד. וְלָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְעַנֵּג שָׁלֹש פְּעָמִים אֵלּוּ שֶׁהַרֵי בָּזֶּה תָּלוּי הָאֱמוּנָה שֶׁלְמַעְלָה, בַּעַתִּיקָא קַדִישָׁא וּבִזְעֵיר אַנְפִּין וּבִשְׂדֵה תַּפּוּחִים הַקָּדושׁ, וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְעַנֵג בָּהֶם, וְלִשְׂמֹחַ בָּהֶם, וּמִי שֶׁגּוֹרֵעַ סְעֻדָּה אַחַת מֵהֶם, מַרְאֶה פְּגַם לְמַעְלָה וְעוֹנְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם הַהוּא גָּדוֹל. וְלָכֵן צָרִיךְ לְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ שָׁלֹש פְּעָמִים מִשֶׁנִּכְנָס הַשַּׁבָּת, וְלֹא יִמָצֵא שֻׁלְחָנוֹ רֵיקָן, וְעַל יְדֵי זֶה יָחוּלוּ הַבְּרָכוֹת עָלָיו כָּל שְׁאָר יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, וּבַּדָבָר הַזֶּה נִרְאֶה וְתָלוּי הָאֱמוּנָה שֶׁלְמַעְלָה.

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פ''ה

א. חֵלֶב שֶׁהִתִּיכָן וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּימוֹחוּ נוֹתֵן לְתוֹכָן שֶׁמֶן כָּל שֶׁהוּא וּמַדְלִיק אֲבָל שְׁמָנִים שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בָּהֶם אֲפִילוּ עֵרְבָן בִּשְׁמָנִים שֶׁמַּדְלִיקִין בָּהֶם לֹא יַדְלִיק מִפְּנֵי שֶׁאֵין נִמְשָׁכִין: ב. אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ רַע שֶׁמָא יַנִּיחֶנּוּ וְיֵצֵא וְחוֹבָה עָלָיו לֵישֵׁב לְאוֹר הַנֵּר וְלֹא בִּצְרִי מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ טוֹב שֶׁמָּא יִקַּח מִמֶּנּוּ מִן הַנֵּר וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף. וְלֹא בְּנֵפְט לָבָן וַאֲפִילוּ בְּחוֹל מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה: (וְזֶה לְשׁוֹן רַבֵּינוּ יְרוּחָם נְתִיב י''ב ח''ב אֵין מַדְלִיקִין בִּצְרִי וְהוּא בַּאלְסַאמוּ מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ טוֹב וְיָבֹא לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ וְגַם שֶׁהוּא עָף וְאוּלַי יִדְלַק הַבַּיִת וְכֵן אֵין מַדְלִיקִין בְּנֵפְט לָבָן בְּחוֹל וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָף וְאוּלַי יִדְלַק הַבַּיִת):

מוסר

מספר דברים שבקדושה ס''ג

א. כָּל הַצָרוֹת שֶׁבָּאוּ עַל יַעֲקֹב מִדִּינָה וְיוֹסֵף וְכֵן כֻּלָּם הָיוּ מִטַּעַם שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה יַעֲקֹב עָל עֵשָׂו אָחִיו: ב. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה קַיִן בָּא בְּגַּסּוּת הָרוּחַ וְהֶבֶל בִּנְמִיכוּת רוּחַ דִּכְתִיב (תהלים יא) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה מַה כְּתִיב (בראשית ד) וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה: ג. וְנַעֲמָן הָיָה אִישׁ גָּדוֹל מַהוּ גָדוֹל שֶׁהָיָה רוּחוֹ גַסָּה עָלָיו וְעַל יְדֵי כֵּן נִצְטָרַע: ד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי יוֹסֵף לֹא נִזְכַּר שְׁמוֹ בִּדְגָלִים דִּכְתִיב (במדבר ג) דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרָיִם וְלֹא דֶגֶל מַחֲנֵה יוֹסֵף לְפִי שֶׁנִּתְגָאֶה עַל אֶחָיו: