---

פרשת וירא

---

וירא יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

יח (א) וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה בְּאֵֽלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח-הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם: וְאִתְגְּלִי לֵהּ יְיָ בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא וְהוּא יָתֵב בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא כְּמֵיחַם יוֹמָא:

 רש''י   וירא אליו. לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו: באלוני ממרא. הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו: ישב. ישב כתיב, בקש לעמוד, אמר לו הקדוש ברוך הוא שב ואני אעמד, ואתה סימן לבניך, שעתיד אני להתיצב בעדת הדינין והן יושבין, שנאמר (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל: פתח האהל. לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו: כחם היום. הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים:

(ב) וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה: וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא תְּלָתָא גֻּבְרִין (נ''י גַּבְרִין) קָיְמִין עִלָּווֹהִי וַחֲזָא וּרְהַט לְקַדָּמוּתְהוֹן מִתְּרַע מַשְׁכְּנָא וּסְגִיד עַל אַרְעָא:

 רש''י   והנה שלשה אנשים. אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות. תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים (פסוק ח) ויאכלו (פסוק ט) ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר (שם י) ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר (יט כב) כי לא אוכל לעשות דבר, (שם כא) , לבלתי הפכי. ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר (שם יז) ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל: נצבים עליו. לפניו, כמו (במדבר ב כ) ועליו מטה מנשה. אבל לשון נקיה היא כלפי המלאכים: וירא. מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו ואף על פי שיודעים היו שיצא לקראתם, עמדו במקומם לכבודו ולהראותו שלא רצו להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם. בבבא מציעא (פו ב) כתיב נצבים עליו, וכתיב וירץ לקראתם, כד חזיוה דהוה שרי ואסר פרשו המנו, מיד וירץ לקראתם:

(ג) וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם-נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל-נָ֥א תַֽעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ: וַאֲמָר יְיָ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ (נ''י בְּעֵינָיךְ) לָא כְעַן תְּעִבַּר מֵעַל עַבְדָּךְ:

 רש''י   ויאמר אדני אם נא וגו' . לגדול שבהם אמר, וקראם כלם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבר, וכיון שלא יעבר הוא, יעמדו חבריו עמו, ובלשון זה הוא חול. דבר אחר קודש הוא, והיה אומר להקדוש ברוך הוא להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים. ואף על פי שכתוב אחר (פסוק ב) וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה, ודרך המקראות לדבר כן, כמו שפרשתי אצל (ו ג) לא ידון רוחי באדם, שנכתב אחר ויולד נח (ה לב) , ואי אפשר לומר אלא אם כן קודם הגזרה עשרים שנה, ושתי הלשונות בבראשית רבה (מח י) :

(ד) יֻקַּח-נָ֣א מְעַט-מַ֔יִם וְרַֽחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִשָּֽׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ: יִסְּבוּן כְּעַן זְעֵיר מַיָּא וְאַסְחוּ רַגְלֵיכוֹן וְאִסְתְּמִיכוּ תְּחוֹת אִילָנָא:

 רש''י   יקח נא. על ידי שליח, והקדוש ברוך הוא שלם לבניו על ידי שליח שנאמר (במדבר כ יא) וירם משה את ידו ויך את הסלע: ורחצו רגליכם. כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. אבל לוט שלא הקפיד, הקדים לינה לרחיצה, שנאמר (יט ב) ולינו ורחצו רגליכם: תחת העץ. תחת האילן:

(ה) וְאֶקְחָ֨ה פַת-לֶ֜חֶם וְסַֽעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּֽעֲבֹ֔רוּ כִּֽי-עַל-כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַל-עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּֽעֲשֶׂ֖ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ: וְאֶסַּב פִּתָּא דְלַחְמָא וּסְעִידוּ לִבְּכוֹן בָּתַר כֵּן תְּעִבְּרוּן אֲרֵי עַל כֵּן עֲבַרְתּוּן עַל עַבְדְּכוֹן וַאֲמָרוּ כֵּן תַּעְבֵּיד כְּמָא דִּי מַלֵּלְתָּא:

 רש''י   וסעדו לבכם. בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דפתא סעדתא דלבא. בתורה סעדו לבכם. בנביאים (שופטים יט ה) סעד לבך פת לחם. בכתובים (תהלים קד טו) ולחם לבב אנוש יסעד. אמר רבי חמא לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם, מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים: אחר תעבורו. אחר כן תלכו: כי על כן עברתם. כי הדבר הזה אני מבקש מכם מאחר שעברתם עלי לכבודי: כי על כן. כמו על אשר, וכן כל כי על כן שבמקרא (לקמן יט ח) כי על כן באו בצל קורתי, (לקמן לג י) כי על כן ראיתי פניך, (שם לח כו) כי על כן לא נתתיה, (במדבר י לא) כי על כן ידעת חנותנו:

(ו) וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל-שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַֽהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַֽעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת: וְאוֹחִי אַבְרָהָם לְמַשְׁכְּנָא לְוַת שָׂרָה וַאֲמַר אוֹחָא תְּלָת סְאִין קִמְחָא דְּסָלְתָּא לוּשִׁי וְעִבִידִי גְּרִיצָן:

 רש''י   קמח סלת. סלת לעוגות, קמח לעמילן של טבחים, לכסות את הקדרה, ולשאוב את הזהמא:

---

נביאים - מלכים ב - פרק ד

ד (א) וְאִשָּׁ֣ה אַחַ֣ת מִנְּשֵׁ֣י בְנֵֽי-הַ֠נְּבִיאִים צָעֲקָ֨ה אֶל-אֱלִישָׁ֜ע לֵאמֹ֗ר עַבְדְּךָ֤ אִישִׁי֙ מֵ֔ת וְאַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ כִּ֣י עַבְדְּךָ֔ הָיָ֥ה יָרֵ֖א אֶת-יְהוָ֑ה וְהַ֨נֹּשֶׁ֔ה בָּ֗א לָקַ֜חַת אֶת-שְׁנֵ֧י יְלָדַ֛י ל֖וֹ לַעֲבָדִֽים: וְאִתְּתָא חֲדָא מִנְּשֵׁי תַּלְמִידֵי נְבִיָיא מַצְוְחָא קֳדָם אֱלִישָׁע לְמֵימָר עַבְדָךְ עוֹבַדְיָה בַּעְלִי מִית וְאַתְּ יְדַעְתְּ אֲרֵי עַבְדָּךְ הֲוָה דָּחִיל מִן קֳדָם יְיָ כַּד קְטִילַת אִיזֶבֶל יַת נְבִיַּיָּא דַּיְיָ דְּבַר מִנְּהוֹן מְאָה גַּבְרִין וְאַטְמַרִינּוּן חַמְשִׁין חַמְשִׁין גַבְרָא בִּמְעַרְתָּא וַהֲוָה יָזֵיף וּמוֹכִיל לְהוֹן בְּדִיל דְּלָא לְאוֹכָלָא יַתְהוֹן מִנִּכְסוֹהִי דְּאַחְאָב מִן קֳדָם דְּאִנּוּן אוֹנְסָא וּכְעַן רָשְׁיָא אָתָא לְמִדְבַּר ית תְּרֵין בְּנֵי לֵיהּ לְעַבְדִּין :

 רש''י   מנשי בני הנביאים . אשת עובדיה היתה . כל בני הנביאים שבמקרא , תרגומו : תלמידי נבייא : והנושה . הוא יהורם בן אחאב , שהיה מלווהו ברבית מה שזן את הנביאים בימי אביו , במדרש רבי תנחומא . לכך נאמר ( לקמן ט כד ) : ויך את יהורם בין זרועיו , שפשטו ליטול רבית :

(ב) וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֱלִישָׁע֙ מָ֣ה אֶֽעֱשֶׂה-לָּ֔ךְ הַגִּ֣ידִי לִ֔י מַה-יֶּשׁ-(לכי) לָ֖ךְ בַּבָּ֑יִת וַתֹּ֗אמֶר אֵ֣ין לְשִׁפְחָתְךָ֥ כֹל֙ בַּבַּ֔יִת כִּ֖י אִם-אָס֥וּךְ שָֽׁמֶן: וַאֲמַר לָהּ אֱלִישָׁע מָה אַעֲבִּיד לִיךְ חַוִּי לִי מָא אִית לִיךְ בְּבֵיתָא וַאֲמָרַת לֵית לְאַמְתָךְ כֹּל מִדָעַם בְּבֵיתָא אֱלָהֵין מְנָא דְּמִשְׁחָא :

 רש''י   אסוך שמן . כדי סיכת שמן , והאל''ף בתיבה מן היסוד , כמו אל''ף של ( איוב יג טז ) : ואחותי באזניכם , והאל''ף של ( יחזקאל כא כ ) : אבחת חרב :

(ג) וַיֹּ֗אמֶר לְכִ֨י שַׁאֲלִי-לָ֤ךְ כֵּלִים֙ מִן-הַח֔וּץ מֵאֵ֖ת כָּל-(שכנכי) שְׁכֵנָ֑יִךְ כֵּלִ֥ים רֵקִ֖ים אַל-תַּמְעִֽיטִי: וַאֲמַר אִיזִילִי שְׁאִלִי לִיךְ מָנִין מִן בָּרָא מִן כָּל שְׁכֵינָיְכִי מָנִין רֵיקָנִין לֹא תַזְעִרִין : (ד) וּבָ֗את וְסָגַ֤רְתְּ הַדֶּ֙לֶת֙ בַּעֲדֵ֣ךְ וּבְעַד-בָּנַ֔יִךְ וְיָצַ֕קְתְּ עַ֥ל כָּל-הַכֵּלִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְהַמָּלֵ֖א תַּסִּֽיעִי: וְתַהֲכִין וְתַגִּיפִין דָּשָּׁא בְּאַפִּיךְ וּבְאַפֵּי בְרָךְ וּתְרִיִקִין עַל כָּל מָנַיָּא הָאִלֵּין וּמָנָא דְּאִתְמַלֵי תְּסַלְּקִין :

 רש''י   וסגרת הדלת . כבוד הנס הוא לבא בהצנע : והמלא תסיעי . מלפניך , ותתני כלי אחר במקומו למלאותו , וצלוחית השמן לא תזיזי ממקומו , לפי שהקב''ה עושהו כמעין , ואין דרך מעין לזוזו ממקומו , מדרש אגדה שמעתי :

(ה) וַתֵּ֙לֶךְ֙ מֵֽאִתּ֔וֹ וַתִּסְגֹּ֣ר הַדֶּ֔לֶת בַּעֲדָ֖הּ וּבְעַ֣ד בָּנֶ֑יהָ הֵ֛ם מַגִּשִׁ֥ים אֵלֶ֖יהָ וְהִ֥יא (מיצקת) מוֹצָֽקֶת: וַאֲזָלַת מִלְּוָתֵיהּ וַאֲגָּפַת דָּשָּׁא בְּאַפָּהָא וּבְאַפֵּי בְנָהָא אִנּוּן מְקַרְבִין לַהּ מָנַיָּא וְהִיא מְרִיקָא מִשְׁחָא :

 רש''י   הם מגישים אליה . הכלים :

(ו) וַיְהִ֣י | כִּמְלֹ֣את הַכֵּלִ֗ים וַתֹּ֤אמֶר אֶל-בְּנָהּ֙ הַגִּ֨ישָׁה אֵלַ֥י עוֹד֙ כֶּ֔לִי וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֔יהָ אֵ֥ין ע֖וֹד כֶּ֑לִי וַֽיַּעֲמֹ֖ד הַשָּֽׁמֶן: וַהֲוָה כְּמֵישְׁלָם מָנַיָּא וַאֲמָרַת לִבְרַהּ קְרִיב לִי עוֹד מָנָא וַאֲמַר לָהּ לֵית עוֹד מָנָא וּפְסַק מִשְׁחָא :

 רש''י   ויעמוד השמן . מלבא עוד , ומדרש אגדה ( בבראשית רבה לה ג ) : הוקיר שער השמן :

---

כתובים - משלי - פרק ג

(כד) אִם-תִּשְׁכַּ֥ב לֹֽא-תִפְחָ֑ד וְ֝שָׁכַבְתָּ֗ וְֽעָרְבָ֥ה שְׁנָתֶֽךָ: אִם תִשְׁכּוֹב וְתִדְמוֹךְ לָא תִדְחַל וְתִשְׁכַּב וְתִבְסַם שִׁנְתָּךְ :

 רש''י   ושכבת וערבה שנתך . ותנעם שנתך כשתישן שלא תירא מפחד פתאום :

(כה) אַל-תִּ֭ירָא מִפַּ֣חַד פִּתְאֹ֑ם וּמִשֹּׁאַ֥ת רְ֝שָׁעִ֗ים כִּ֣י תָבֹֽא: לָא תִדְחַל מִן דַחֲלַיָא וּמִן שִׁלְיָא וּמִן חָיְסָא דְרַשִׁיעֵי כַּד יֵיתֵי :

 רש''י   ומשואת . כשתבוא על הרשעים :

(כו) כִּֽי-יְ֭הוָה יִהְיֶ֣ה בְכִסְלֶ֑ךָ וְשָׁמַ֖ר רַגְלְךָ֣ מִלָּֽכֶד: מְטוּל דֶאֱלָהָא יְהֵי בְסַעְדָךְ וְיִנְטַר רִגְלָךְ וְלָא תִתְצֵיד :

 רש''י   כי ה' יהיה בכסלך . במבטחך , ד''א בדברים שאתה כסיל בהן כך מצאתי בירושלמי :

(כז) אַל-תִּמְנַע-ט֥וֹב מִבְּעָלָ֑יו בִּהְי֨וֹת לְאֵ֖ל (ידיך) יָדְךָ֣ לַעֲשֽׂוֹת: לָא תִתְכְּלֵי לְמֶעְבַּד שַׁפִּיר כַּד אִית חֵילָא בִידָךְ לְמֶעְבַּד :

 רש''י   אל תמנע טוב מבעליו . אם ראית חבירך חפץ להטיב לעניים אל תמנעהו : בהיות לאל ידך . להחדילו , ד''א אל תמנע טוב מבעליו , אל תמנע צדקה מן העני , בהיות לאל ידך לעשות צדקה שמא יבוא יום ואין לאל ידך :

(כח) אַל-תֹּ֘אמַ֤ר (לרעיך) לְרֵֽעֲךָ֨ | לֵ֣ךְ וָ֭שׁוּב וּמָחָ֥ר אֶתֵּ֗ן וְיֵ֣שׁ אִתָּֽךְ: לָא תֵּימַר לְחַבְרָךְ אֱזֵל וְתוּב וְלִמְחַר אֶתֵּן וְאִית גַּבָּךְ :

 רש''י   וכן אל תאמר לרעך . לעני : ויש אתך . מה שתתן לו , ורבותינו פירשו לך ושוב על שכר שכיר :

(כט) אַל-תַּחֲרֹ֣שׁ עַל-רֵעֲךָ֣ רָעָ֑ה וְהֽוּא-יוֹשֵׁ֖ב לָבֶ֣טַח אִתָּֽךְ: לָא תְחַשֵּׁב עַל חַבְרָךְ בִּישְׁתָא וְהוּא יָתֵב עִמָךְ בְּשַׁלְוָה :

 רש''י   אל תחרוש על רעך . אל תחשוב ואינו זז ממשמעות חרישה מה דרך החורש מכין מקום לזמן הזריעה אף החושב רעה מכין מקום תחבולות בלבו איך יעמוד ויעשנה :

---

משנה ברכות פרק ד

א. תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, עַד חֲצוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד פְּלַג הַמִּנְחָה. תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קְבַע. וְשֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם. (רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת):

 ברטנורה   (א) תפלת השחר עד חצות. שכן תמיד של שחר קרב עד חצות לרבנן. ולרבי יהודה אינו קרב אלא עד ארבע שעות ביום. ועד ארבע שעות, היינו עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום, בזמן שהיום י''ב שעות. וכן זמנה לעולם עד סוף שליש היום, לפי אורך הימים וקטנן, כדכתבינן לעיל גבי ק''ש. והלכה כר' יהודה: תפלת המנחה עד הערב. עד שתחשך: עד פלג המנחה. זמן מנחה קטנה הוא מתשע שעות ומחצה עד הלילה, שהם שתי שעות ומחצה. נמצא פלג המנחה, שהוא חצי שיעור זה, שעה ורביע. ופסק ההלכה בזה, דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, והרוצה לעשות כדברי חכמים ולהתפלל תפלת המנחה עד הערב יעשה, ובלבד שלא יתפלל ערבית בזמן זה, שכיון שמחשיב אותו יום לענין שמתפלל בו מנחה, אינו יכול להחשיבו לילה ולהתפלל בו ערבית. ואם בא לעשות כדברי רבי יהודה שלא להתפלל מנחה אלא עד פלג המנחה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה, עושה, ומשם ואילך יוכל להתפלל ערבית: אין לה קבע. זמנה כל הלילה. והא דתני אין לה קבע, ולא קתני זמנה כל הלילה, לאשמועינן דתפלת ערבית רשות, לפי שהיא כנגד הקרבת איברים ופדרים שקרבים כל הלילה, והנך רשות נינהו, שכיון שנזרק הדם נרצה הקרבן, אף על פי שנטמאו איברים ופדרים או שאבדו. ומיהו האידנא קבלוה עליהם כחובה: ושל מוספין כל היום. אם אחרה אחר שבע, יצא, אבל נקרא פושע. וכן הלכה:

ב. רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה. אָמְרוּ לוֹ, מַה מָּקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ. אָמַר לָהֶם, בִּכְנִיסָתִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא תֶאֱרַע תְּקָלָה עַל יָדִי, וּבִיצִיאָתִי אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָיָה עַל חֶלְקִי:

 ברטנורה   (ב) מה מקום. כלומר מה טיבה: שלא תארע תקלה. שלא יבוא מכשול על ידי, כדמפרש בברייתא, שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי, הרי רעה שתבא על ידי, שאגרום להם שיענשו: אני נותן הודיה על חלקי. מודה על הטובה שחלק לי, ששם חלקי מיושבי בית המדרש. ושתי תפלות הללו בכניסתו לבית המדרש וביציאתו, חובה על כל איש ואיש לאמרן, דהכי אמרינן בברייתא, בכניסתו מה הוא אומר וביציאתו מהו אומר, משמע דחובה למימרינהו:

ג. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתוֹ בְּפִיו, יִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה וְאִם לָאו, מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה:

 ברטנורה   (ג) מעין שמונה עשרה. אית דמפרשי בגמרא, שאומר מכל ברכה וברכה מן האמצעיות בקוצר וחותם על כל אחת ואחת. ואית דאמרי, הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך, שהיא ברכה אחת שיש בה מעין כל הברכות האמצעיות של שמונה עשרה, וחותם ברוך אתה ה' שומע תפלה: שגורה בפיו. שהוא למוד ורגיל בה. והלכה כר' עקיבא, שמי שאין תפלתו שגורה בפיו או בשעת הדחק, מתפלל אדם שלש ראשונות וג' אחרונות והביננו באמצע שהיא מעין כל האמצעיות. חוץ מימות הגשמים, שאינו מתפלל הביננו, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים, וחוץ ממוצאי שבתות וימים טובים, שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת:

ד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה תְפִלָּתוֹ קְבַע, אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה, מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. אוֹמֵר, הוֹשַׁע הַשֵּׁם אֶת עַמְּךָ אֶת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל פָּרָשַׁת הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:

 ברטנורה   (ד) העושה תפלתו קבע. שתפלתו דומה עליו כמשוי. ולשון קבע, שאומר חוק קבוע עלי להתפלל וצריך אני לצאת ממנה: מתפלל תפלה קצרה. ומה היא תפלה קצרה, שאומר הושע ה' את עמך וגו': בכל פרשת העבור. אפילו בשעה שהם פורשים לעבירה יהיו צרכיהם גלוים לפניך לרחם עליהם. פרשת, לשון פרישה. העבור, של עבירה. ואין הלכה כרבי יהושע, אלא התפלה שמתפללים במקום סכנה היא, צרכי עמך מרובים וכו'. ומתפלל אדם אותה כשהוא מהלך, ואינו מתפלל לא שלש ראשונות ולא שלש אחרונות, וכשיעבור מקום הסכנה ותתיישב דעתו, צריך לחזור ולהתפלל תפלה כתקנה, אם לא עברה עונתה:

ה. הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, יִרִד. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד, יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד (בֵּית) קדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:

 ברטנורה   (ה) היה רוכב על החמור ירד. אין הלכה כסתם משנה זו, אלא בין יש לו מי שיאחוז חמורו בין אין לו מי שיאחוז חמורו לא ירד, מפני שאין דעתו מיושבת עליו כשהוא יורד: יחזיר את פניו. לצד ירושלים שנאמר (מלכים א' ח): והתפללו אליך דרך ארצם: יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים. שנאמר (שם): והתפללו אל המקום הזה:

ו. הָיָה יוֹשֵׁב בַּסְפִינָה אוֹ בַקָּרוֹן אוֹ בָאַסְדָּה, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קדֶש הַקֳּדָשִׁים:

 ברטנורה   (ו) באסדה. עצים הרבה קשורים ומהודקים יחד ומשיטים אותם בנהר, ובני אדם הולכים עליהם, ובלשון מקרא (דברי הימים ב, ב), קרויין רפסודות:

ז. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֵין תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין אֶלָּא בְּחֶבֶר עִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּחֶבֶר עִיר וְשֶׁלֹּא בְחֶבֶר עִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶבֶר עִיר, הַיָּחִיד פָּטוּר מִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין:

 ברטנורה   (ז) אין תפלת המוספים אלא בחבר עיר. בחבורת העיר, כלומר בצבור ולא ביחיד: בחבר עיר ושלא בחבר עיר. בין בצבור בין ביחיד: רבי יהודה אומר משמו. של רבי אלעזר בן עזריה. ואיכא בין תנא קמא לרבי יהודה, יחיד הדר בעיר שאין שם עשרה, לתנא קמא אליבא דרבי אלעזר דאמר לא תקנוה אלא בחבר עיר, יחיד זה פטור, ולרבי יהודה, אין יחיד פטור אלא כשהוא במקום י' ששליח ציבור פוטרו. והלכה כחכמים:

---

גמרא ברכות דף כ''ה ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן בִּכְנִיסָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁלֹּא יֵאָרַע דְּבַר תַּקָּלָּה עַל יָדִי וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה וְיִשְׂמְחוּ בִי חֲבֵירַי וְלֹא אוֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר וְלֹא עַל טָהוֹר טָמֵא וְלֹא יִכָּשְׁלוּ חֲבֵירַי בִּדְבַר הֲלָכָה וְאֶשְׂמַח בָּהֶם. בְּיצִיאָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת שֶׁאֲנִי מַשְׁכִּים וְהֵם מַשְׁכִּימִים אֲנִי מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת. תָּנוּ רַבָּנָן כְּשֶׁחָלָה רִבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ אָמְרוּ לוֹ רַבֵּינוּ לַמְּדֵנוּ אָרְחוֹת חַיִּים וְנִזְכֶּה בָּהֶם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לָהֶם הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חֲבֵירֵיכֶם וּמִנְעוּ בְנֵיכֶם מִן הַהִגָיוֹן וְהוֹשִׁיבוּם בֵּין בִּרְכֵּי תַלְמִידֵי חֲכָמִים וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִין דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם עוֹמְדִים וּבִשְׁבִיל כַּךְ תִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

 רש''י  לא אכשל כו'. וישמחו חבירי על כשלוני הרי רעות שתים שיבאו ע''י שאגרום להם שיענשו: מיושבי קרנות. עמי הארץ שעוסקין בדברי שיחה בטילות: מן ההגיון. שלא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא. לישנא אחרינא משיחת הילדים: דעו לפני מי וכו'. כדי שיתפללו ביראה ובכונה:

---

זוהר וירא דף ק''ב ע''ב

מַאי טַעֲמָא אִעֲסַק אַבְרָהָם לְדַכָּאָה לִבְנֵי נְשָׁא בְּגִין דְּאִיהוּ טָהוֹר וְאִקְּרֵי טָהוֹר, דִּכְתִיב (איוב י''ד) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד, טָהוֹר דָּא אַבְרָהָם דְּנָפַק מִתֶּרַח, רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר בְּגִין לְתַקְּנָא הַהוּא דַּרְגָא דְּאַבְרָהָם וּמַאן אִיהוּ מַיִ''ם בְּגִין כָּךְ אַתְקִּין לְדַכָּאָה בְּנֵי עָלְמָא בְּמַיָּא, וּבְשַׁעְתָּא דְּאַזְמִין לְמַלְאָכִין שֵׁירוּתָא דְּמִלּוֹי מַה כְּתִיב יוּקַח נָא מְעַט מַיִם בְּגִין לְאִתְתַּקָּפָא בְּהַהוּא דַּרְגָא דְּמַיָּן שַׁרָאָן בָּהּ וּבְגִנֵּי כָּךְ הַוָּה מַדְכֵּי לְכָל בְּנֵי נְשָׁא מִכֹּלָּא מְדַכֵּי לוֹן מִסִטְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה וּמְדַכֵּי לוֹן מִסִטְרָא דִּמְסָאֲבָא וּכְמָה דְּאִיהוּ מְדַכֵּי לְגוּבְרִין הָכִי נַמִּי שָׂרָה מְדַכְּאָת לַנָּשִׁין וְאִשְׁתַּכָּחוּ כֻּלְּהוּ דְּאַתְיָן לְגַבַּיְהוּ דַּכְיָן מִכֹּלָּא, תָּא חֲזֵי אִילָנָא נָטַע אַבְרָהָם בְּכָל אֲתַר דְּדִיּוּרֵיהּ תַּמָּן וְלָא הַוָּה סָלִיק בְּכָל אֲתַר כִּדְקָא יָאוּת בַּר בְּשַׁעְתָּא דְּדִיּוּרֵיהּ בְּאַרְעָא דִּכְנַעַן וּבְהַהוּא אִילָנָא הַוָּה יָדַע מַאן דְּאִתְאֲחִיד בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמַאן דְּאִתְאָחִיד בַּעֲבוֹדָה זָרָה, מַאן דְּאִתְאָחִיד בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִילָנָא הַוָּה פָּרִישׂ עַנְפוֹי וְחָפֵי עַל רֵישֵׁיהּ וְעָבִיד עֲלֵיהּ צִלָּא יָאָה וּמַאן דְּאִתְאָחִיד בְּסִטְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה הַהוּא אִילָנָא הַוָּה אִסְתַּלַּק וְעַנְפּוֹי הֲווּ סְלִיקִין לְעֵילָא, כְּדֵין הָוָה יָדַע אַבְרָהָם וְאַזְהִיר לֵיהּ וְלָא אִעֲדִי מִתַּמָּן עַד דְּאִתְאָחִיד בִּמְהֵימָנוּתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְהָכִי מַאן דְּאִיהוּ דַּכְיָא (ד''א ל''ג הָכִי) מְקַבֵּל לֵיהּ אִילָנָא מַאן דְּאִיהוּ מְסָאַב לָא מְקַבֵּל לֵיהּ, כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם וּמְדַכֵּי לוֹן בְּמַיָּא וּמַעְיְנָא דְּמַיָּא הַוָּה תְּחוֹת הַהוּא אִילָנָא וּמַאן דְּצָרִיךְ טְבִילָה מִיָּד מַיָּן סָלְקִין לְגַבֵּיהּ וְאִילָנָא אִסְתַּלָּקִין עַנְפּוֹי כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּאִיהוּ מְסָאֲבָא וּבָעִי טְבִילָה מִיָּד וְאִם לָאו מִיָּד נְגִיבָן כְּדֵין יָדַע דְּבָעִי לְאִסְתַּאֲבָא וּלְאִסְתַּמָּרָא שִׁבְעָה יוֹמִין, תָּא חֲזֵי דַּאֲפִלּוּ בְּשַׁעְתָּא דְּאַזְמִין לוֹן לְמַלְאָכִין אָמַר לוֹן וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ בְּגִין לְמֶחֱמֵי וּלְמִבְדָּק בְּהוּ וּבְהַהוּא אִילָנָא הַוָּה בָּדִיק לְכָל בְּנֵי עָלְמָא, וְרָזָא (לָקֳבֵל) בְּגִין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָא (עָבַד) אָמַר דְּאִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי לְכֹלָּא וּבְגִין כָּךְ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ וְלֹא תַּחַת עֲבוֹדָה זָרָה, וְתָא חֲזֵי כַּד חָב אָדָם בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע חָב דִּכְתִיב וּמֵעֵץ הַדַּעַת וְגוֹ' וְאִיהוּ בֵּיהּ חָב וְגָרַם מוֹתָא לְעָלְמָא מַה כְּתִיב וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְגוֹ' וְכַד אָתָא אַבְרָהָם בְּאִילָנָא אָחֳרָא אַתְקִּין עָלְמָא דְּהוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי וְאוֹדַע מְהֵימָנוּתָא לְכָל בְּנֵי עָלְמָא:

 תרגום הזוהר  מַה הַטַּעַם שֶׁעָסַק אַבְרָהָם לְטַהֵר לַאֲנָשִׁים. לְפִי שֶׁהוּא טָהוֹר וְנִקְרָא טָהוֹר. שֶׁכָּתוּב מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד. טָהוֹר זֶה אַבְרָהָם שֶׁיָּצָא מִתֶּרַח. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר בִּשְׁבִיל לְתַקֵּן אוֹתָהּ הַמַּדְרֵגָה שֶׁל אַבְרָהָם. וּמַה הִיא, מַיִם. לְפִיכָךְ הִתְקִין לְטַהֵר לִבְנֵי הָעוֹלָם בַּמַּיִם. וּבְשָׁעָה שֶׁהִזְמִין לַמַּלְאָכִים. בְּרֵאשִׁית דְּבָרָיו מַה כָּתוּב. יֵקּח נָא מְעַט מַיִם. בִּשְׁבִיל לְהִתְחַזֵּק בַּמַּדְרֵגָה הַהִיא שֶׁהַמַּיִם שׁוֹרִין בָּהּ וּלְפִיכָךְ הָיָה מְטַהֵר לְכָל הָאֲנָשִׁים מֵהַכֹּל. הָיָה מְטַהֲרֵם מִצַד שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה. וְהָיָה מְטַהֲרֵם מִצַד הַטּוּמְאָה. וּכְמוֹ שֶׁהוּא הָיָה מְטַהֵר לַאֲנָשִׁים. כֵּן גַּם שָׂרָה מְטַהֶרֶת לַנָּשִׁים. וְנִמְצָאִים כֻּלָּם שֶׁבָּאוּ אֶצְלָם טְהוֹרִים מֵהַכֹּל. בֹּא וּרְאֵה, עֵץ נָטַע אַבְרָהָם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה מָדוֹרוֹ שָׁם. וְלֹא הָיָה נִתְגַדֵּל הָעֵץ בְּכָל מָקוֹם כָּרָאוּי. מִלְּבָד בַּזְּמָן שֶׁהָיָה מָדוֹרוֹ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וּבָעֵץ הַהוּא הָיָה מַכִּיר מִי שֶׁנִּדְבָּק בּוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִי שֶׁנִּדְבָּק בַּעֲבוֹדָה זָרָה. מִי שֶׁנִּדְבָּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה הָעֵץ פּוֹשֵׁט עֲנָפָיו וְכִסָּה עַל רֹאשׁוֹ. וְעָשָׂה עָלָיו צֵל נָאֶה. וּמִי שֶׁנִּדְבָּק בְּצַד שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה. עֵץ הַהוּא הָיָה נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ. וַעֲנָפָיו הָיוּ עוֹלִים לְמַעְלָה. אָז הָיָה אַבְרָהָם מַכִּירוֹ וְהוֹכִיחַ אוֹתוֹ. וְלֹא סָר מִשָּׁם עַד שֶׁנִּתְדַבֵּק בֶּאֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכֵן מִי שֶׁהוּא טָהוֹר מְקַבֵּל אוֹתוֹ הָאִילָן. מִי שֶׁהוּא טָמֵא, אֵין מְקַבְּלוֹ. אָז יָדַע אַבְרָהָם וּמְטַהֵר אוֹתָם בַּמַיִם. וּמַעֲיָן שֶׁל מַיִם הָיָה תַּחַת אוֹתוֹ הָאִילָן, וּמִי שֶׁהוּא צָרִיךְ טְבִילָה, מִיָּד מַיִם עוֹלִים אֵלָיו, וְהָאִילָן מִסְתַּלְקִים עֲנָפָיו, אָז יָדַע אַבְרָהָם שֶׁהוּא טָמֵא וְצָרִיךְ טְבִילָה מִיָּד. וְאִם לֹא, הַמַּיִם הָיוּ מְתִיַבְּשִׁים, אָז יָדַע שֶׁצָרִיךְ לְהִטָהֵר, לְהִסְתַּתֵּר שִׁבְעַת יָמִים. בֹּא וּרְאֵה, שֶׁאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהִזְמִין אֶת הַמַּלְאָכִים, אָמַר לָהֶם וְהִשָׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. בִּכְדֵי לִרְאוֹת וּלְהִדָבֵק בָּהֶם, וּבָאִילָן הַהוּא הָיָה בּוֹדֵק לְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם. וְסוֹד זֶה בִּשְׁבִיל הַקָּבָּ''ה הוּא הָיָה עוֹשֶׂה, וְאָמַר שֶׁהָאִילָן הַהוּא, הוּא עֵץ הַחַיִּים לַכֹּל. וְלָכֵן וְהִשָׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ וְלֹא תַּחַת עֲבוֹדָה זָרָה. וּבֹא וּרְאֵה, כְּשֶׁחָטָא אָדָם, בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרָע חָטָא, שֶׁכָּתוּב וּמֵעֵץ הַדַּעַת וְגוֹ'. וְהוּא חָטָא בָּזֶּה וְגָרַם מִיתָה לְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם. מַה כָּתוּב וְעַתָּה פּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְגוֹ'. וּכְשֶׁבָּא אַבְרָהָם בְּאִילָן אַחֵר, הוּא תִּקֵּן אֶת הָעוֹלָם, שֶׁזֶּה עֵץ הַחַיִּים, וְהוֹדִיעַ אֱמוּנָתוֹ לְכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם.

---

הלכה פסוקה

ש''ע יו''ד סי' רנ''ז

א. הַצְדָקָה הֲרֵי הִיא בִּכְלַל הַנְּדָרִים לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי סֶלַע לִצְדָקָה אוֹ הֲרֵי הַסֶּלַע זוּ לִצְדָקָה חַיָּיב לִתְּנָהּ לַעֲנִיִּים מִיַּד וְאִם אִיחֵר עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר שֶׁהֲרֵי בְיָדוֹ לִתֵּן מִיַּד וַעֲנִיִּים מְצוּיִים הֵם. וְאִם אֵין שָׁם עֲנִיִּים מַפְרִישׁ וּמַנִּיחַ עַד שֶׁיִּמְצָא עֲנִיִּים. וְדַוְקָא בְמַפְרִישׁ צְדָקָה סְתַם אֲבָל כָּל אָדָם יָכוֹל לְהַפְרִישׁ מָעוֹת לִצְדָקָה שֶׁיִהְיוּ מוּנָחִים אֶצְלוֹ לִתְּנָם מְעַט עַל יַד עַל יַד כְּמוֹ שֶׁיִּרְאֶה לוֹ וְכֵן אִם הֶתְנָה בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר בִצְדָקָה אוֹ הִתְנַדֵּב אוֹתָם שֶׁיִהְיוּ הַגַּבָּאִים רַשָׁאִים לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְצוֹרְפָהּ בְּזָהָב הֲרֵי אֵלוּ מֻתָּרִים: ב. צָרִיךְ לִיזָהֵר מִלִּדּוֹר וְאִם פּוֹסְקִים צְדָקָה וְצָרִיךְ לִפְסוֹק עִמָהֶם יֹאמַר בְּלֹא נֶדֶר: ג. עָנִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְרוֹבִים עֲשִׁירִים שֶׁיְּכוֹלִין לְפַרְנְסוֹ אֵין גַבָּאֵי הָעִיר חַיָּיבִים לְפַרְנְסוֹ אַף עַל גַב דִקְרוֹבָיו גַם כֵּן נוֹתְנִים בְּכִיס: ד. לֹא יִתֵּן אָדָם כָּל צִדְקוֹתָיו לְעָנִי אֶחָד בִּלְבָד: ה. הַמְחַלֵק צְדָקָה צָרִיךְ לִיזָּהֵר שֶׁלֹּא יַרְבֶּה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִשְּׁאַר בְּנֵי אָדָם:

---

מוסר

מגלת סתרים מרב נסים גאון

מִי שֶׁעָשָׂה עֲבֵירוֹת גְּדוֹלוֹת כְּגוֹן מִי שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּהּ וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם מֵעֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פְּרִי מַגִּיעַ פִּרְיָים בָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעִיקָר שָׁמוּר וּמְזוּמָן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא וְעַל זֶה נֶאֱמַר וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמּוֹעֲצוֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ. וְנֶאֱמַר עָלָיו עֲבֵירוֹת שֶׁעוֹשִׂין פֵּירוֹת יֵשׁ לָהֶן פֵּירוֹת שֶׁאֵין עוֹשִׂין פֵּירוֹת אֵין לָהֶם פֵּירוֹת דְבָעוֹלָם הַזֶה מַגִּיעַ לוֹ פְרִי מַעֲשָׂיו וְעִיקָר מַעֲשָׂיו מוּכָנִים לְעוֹלָם הַבָּא לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר בְּתוֹסֶפְתָּא בְּדִין פֵּאָה אֵלּוּ דְבָרִים נִפְרָעִים מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה גִלּוּי עַרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָמִים וְעַל לָשׁוֹן הָרָע כְּנֶגֶד כֻּלָּן עַל אֵלּוּ מְמַהֲרִין לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ בָעוֹלָם הַזֶּה חוּץ מִפּוּרְעָנוּת שֶׁנִּפְרָעִים מִמֶּנּוּ לָעוֹלָם הַבָּא. וּבְתַלְמוּד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חִזְקוּ בְדָבָר זֶה מִן הַכְּתוּבִים וְאָמְרוּ בְּעִנְיַן עֲבוֹדָה זָרָה הִכָּרֵת תִּכָּרֵת כְּתִיב הִכָּרֵת בָעוֹלָם הַזֶּה תִּכָּרֵת לָעוֹלָם הַבָּא הַנֶּפֶשׁ הַהִיא עֲוֹנָהּ בָּהּ בִּזְמַן שֶׁעֲוֹנָהּ בָּהּ. כְּתִיב (שמות לב) אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶה חַטָּאָה גְּדוֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב הֲרֵי לְגַבֵּי עֲבוֹדָה זָרָה וְגַבֵּי עֲרָיוֹת כְּתִיב (בראשית לט) וְאֵיךְ אֶעֱשֶּׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים. וְגַבֵּי שְׁפִיכוּת דָמִים כְּתִיב (שם ד) גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא. כְּשֶׁבָּא אֵצֶל לָשׁוֹן הָרָע מַה כְּתִיב (תהלים יב) יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְדוֹלוֹת:

---

וירא יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְאֶל-הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן-בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל-הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַֽעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ: וּלְוַת תּוֹרֵי רְהַט אַבְרָהָם וּדְבַר בַּר תּוֹרֵי רַכִּיךְ וְטַב וִיהַב לְעוּלֵמָא וְאוֹחִי לְמֶעְבַּד יָתֵהּ:

 רש''י   בן בקר רך וטוב. שלשה פרים היו כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל: אל הנער. זה ישמעאל לחנכו במצות:

(ח) וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן-הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא-עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ: וּנְסִיב שְׁמַן וַחֲלָב וּבַר תּוֹרֵי דִּי עֲבַד וִיהַב קֳדָמֵיהוֹן וְהוּא מְשַׁמֵּשׁ עִלָּוֵיהוֹן תְּחוֹת אִילָנָא וַאֲכָלוּ:

 רש''י   ויקח חמאה וגו' . ולחם לא הביא לפי שפרסה שרה נדה, שחזר לה אורח כנשים אותו היום, ונטמאת העיסה: חמאה. שומן החלב שקולטין מעל פניו: ובן הבקר אשר עשה. אשר תקן, קמא קמא שתקן, אמטי ואייתי קמייהו: ויאכלו. נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג:

(ט) וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵ֗לָ֔י֗ו֗ אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל: וַאֲמָרוּ לֵהּ אָן שָׂרָה אִתְּתָךְ וַאֲמַר הָא בְמַשְׁכְּנָא:

 רש''י   ויאמרו אליו. נקוד על אי''ו שבאליו, ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מקום שהכתב רבה על הנקדה אתה דורש הכתב וכו' , וכאן הנקדה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם, למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש. בבבא מציעא (פז א) אומרים יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה כדי לחבבה על בעלה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה: הנה באהל. צנועה היא:

(י) וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֨יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה-בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַֽחֲרָֽיו: וַאֲמַר מִתַּב אִתּוּב לְוָתָךְ כְּעִדָּן דְּאַתּוּן קַיָּמִין וְהָא בַר לְשָׂרָה אִתְּתָךְ וְשָׂרָה שְמַעַת בִּתְרַע מַשְׁכְנָא וְהוּא אֲחוֹרוֹהִי:

 רש''י   שוב אשוב. לא בשרו המלאך שישוב אליו אלא בשליחותו של מקום אמר לו, כמו (טז י) ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה, והוא אין בידו להרבות, אלא בשליחותו של מקום, אף כאן בשליחותו של מקום אמר לו כן. אלישע אמר לשונמית (מלכים ב' ד טז) למועד הזה כעת חיה את חובקת בן ותאמר אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך, אותן המלאכים שבשרו את שרה אמרו למועד אשוב. אמר לה אלישע אותם המלאכים שהם חיים וקיימים לעולם אמרו למועד אשוב, אבל אני בשר ודם שהיום חי ומחר מת, בין חי ובין מת למועד הזה וגו' : כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, ולפסח הבא נלד יצחק, מדלא קרינן כעת אלא כעת. כעת חיה. כעת הזאת שתהא חיה לכם שתהיו כלכם שלמים וקימים: והוא אחריו. הפתח היה אחר המלאך:

---

נביאים - מלכים ב - פרק ד

(ז) וַתָּבֹ֗א וַתַּגֵּד֙ לְאִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים וַיֹּ֗אמֶר לְכִי֙ מִכְרִ֣י אֶת-הַשֶּׁ֔מֶן וְשַׁלְּמִ֖י אֶת-(נשיכי) נִשְׁיֵ֑ךְ וְאַ֣תְּ (בניכי) וּבָנַ֔יִךְ תִֽחְיִ֖י בַּנּוֹתָֽר: (פ) וַאֲתָת וְחַוִּיאַת לִנְבִיָּא דַּיְיָ וַאֲמַר אֱיזִילִי זַבִּינִי יַת מִשְׁחָא וְשַׁלְּמִי לְמָרֵי חוֹבְתִיךְ וְאַתּ וּבְנַיִךְ תִּתְפַּרְנְסִין מִדִשְׁתָּאֵר :

 רש''י   ותבא ותגד וגו' . באת ליטול עצה , אם למכור אם להמתין עד שיוקר עוד , אמר לה לכי מכרי , כי יש די לכל נשייך , ולחיות את ובניך בנותר , עד שיחיו המתים :

(ח) וַיְהִ֨י הַיּ֜וֹם וַיַּעֲבֹ֧ר אֱלִישָׁ֣ע אֶל-שׁוּנֵ֗ם וְשָׁם֙ אִשָּׁ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַתַּחֲזֶק-בּ֖וֹ לֶאֱכָל-לָ֑חֶם וַֽיְהִי֙ מִדֵּ֣י עָבְר֔וֹ יָסֻ֥ר שָׁ֖מָּה לֶאֱכָל-לָֽחֶם: וַהֲוָה יוֹמָא וַעֲבַר אֱלִישָׁע לְשׁוּנֵם וְתַמָּן אִתְּתָא דַּחֲלַת חֶטְּאִין וְאִתְקֵיפַת בֵיהּ לְמֵיכַל לַחְמָא וַהֲוָה בִּזְמָן מְעִדּוֹהִי מִתְפְּנֵי לְתַמָּן לְמֵיכַל לַחְמָא :

 רש''י   ושם אשה גדולה . חשובה , וראיתי בפרקי דרבי אליעזר ( פרק לג ) : אחותה של אבישג השונמית היתה : ויהי מדי עברו . באותה העיר , יסור אל ביתה לאכל לחם : יסור . לשון הווה , היה סר שם :

(ט) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל-אִישָׁ֔הּ הִנֵּה-נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִ֥ישׁ אֱלֹהִ֖ים קָד֣וֹשׁ ה֑וּא עֹבֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ תָּמִֽיד: וַאֲמַרַת לְבַעְלַהּ הָא כְעַן יָדַעְנָא אֲרֵי נְבִיָּא דַּיְיָ קַדִּישָׁא הוּא מִתְפְּנֵי לְוָתָנָּא תְּדִירָא :

 רש''י   הנה נא ידעתי . שלא ראתה זבוב על שלחנו , וקרי על סדינו ( ברכות י ב ) :

(י) נַֽעֲשֶׂה-נָּ֤א עֲלִיַּת-קִיר֙ קְטַנָּ֔ה וְנָשִׂ֨ים ל֥וֹ שָׁ֛ם מִטָּ֥ה וְשֻׁלְחָ֖ן וְכִסֵּ֣א וּמְנוֹרָ֑ה וְהָיָ֛ה בְּבֹא֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ יָס֥וּר שָֽׁמָּה: נַעֲבֵיד כְּעַן עֲלִיַּת כָּתְלָא זְעֵירָא וּנְתַקֵּין לֵיהּ תַּמָּן אֲתַר עֲרְסָא וּפָתוֹרָא וְכֻרְסְיָא וּמְנַרְתָּא וִיהֵי בְּמֵיתוֹהִי לְוָתָנָא יִתְפְּנֵי לְתַמָּן :

---

כתובים - משלי - פרק ג

(ל) אַל-(תרוב) תָּרִ֣יב עִם-אָדָ֣ם חִנָּ֑ם אִם-לֹ֖א גְמָלְךָ֣ רָעָֽה: לָא תִנְצֵי עִם בַּר נָשָׁא מַגָן אִם לָא עֲבַד לָךְ בִּישָׁא :

 רש''י   אל תריב עם אדם . להתלונן עליו : אם לא גמלך רעה . שעבר על המצוה הכתובה בתורה ואהבת לרעך כמוך ( ויקרא יט ) ומי שהוא רשע רשאי אתה לשונאו :

(לא) אַל-תְּ֭קַנֵּא בְּאִ֣ישׁ חָמָ֑ס וְאַל-תִּ֝בְחַ֗ר בְּכָל-דְּרָכָֽיו: לָא תִטַן בְּגַבְרָא חַטּוּפָא וְלָא תִצְבֵי בְּכֻלְהוֹן אָרְחָתֵיהּ :

 רש''י   אל תקנא באיש חמס . לעשות כמעשיו אם תראהו מצליח :

(לב) כִּ֤י תוֹעֲבַ֣ת יְהוָ֣ה נָל֑וֹז וְֽאֶת-יְשָׁרִ֥ים סוֹדֽוֹ: מְטוּל דִּמְרָחַק עַוְתָא מִן קֳדָם יְיָ וְעִם תְּרִיצַיָא שׁוּעִיתֵיהּ :

 רש''י   כי תועבת ה' נלוז . מעוות בדרכיו : ואת ישרים סודו . ועם ישרים סודו :

(לג) מְאֵרַ֣ת יְ֭הוָה בְּבֵ֣ית רָשָׁ֑ע וּנְוֵ֖ה צַדִּיקִ֣ים יְבָרֵֽךְ: לְוָטְתָא דֶאֱלָהָא בְּבָתֵּיהוֹן דְּרַשִׁיעֵי וּמַעֲמַדְהוֹן דְּצַדִיקֵי יְבָרֵךְ :

---

משנה שבת פרק ד

א. בַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין. אֵין טוֹמְנִין לֹא בְגֶפֶת וְלֹא בְזֶבֶל, לֹא בְמֶלַח וְלֹא בְסִיד וְלֹא בְחוֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים. לֹא בְתֶבֶן וְלֹא בְזַגִּים וְלֹא בְמוֹכִים וְלֹא בַעֲשָׂבִים בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים, אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁים. טוֹמְנִין בִּכְסוּת וּבְפֵרוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בְּדַקָּה וּמַתִּיר בְּגַסָה:

 ברטנורה   (א) במה טומנין. הבא לסלק קדירה מעל גבי כירה בערב שבת ולטמנה בדבר אחר, ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל, איזהו דבר המוסיף ואסור: לא בגפת. פסולת של זיתים ושומשמין כשהוא כנוס יחד חם מאד: לחים. יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין: זגין. קליפי הענבים. חרצנים, גרעיני הענבים: מוכין. כל דבר רך קרוי מוכין, כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים: בזמן שהן לחין. אכולהו קאי, אתבן וזגים ומוכין ועשבים. ולחין שאמרו, לחין מחמת עצמן לא לחין מחמת משקין שנפלו עליהן לאחר שיבשו. ומוכין לחין מחמת עצמן משכחת לה כגון בצמר הסמוך לאליה או בצמר שבין ירכות הבהמה: נסורת. פסולת שמנסרין הנגרים מן העץ כשמגררים אותו במגירה: נעורת. דק דק שמנערין מן הפשתן כשמנפצין אותו: רבי יהודה אוסר בדקה. בנעורת של פשתן דקה, אבל בנסורת מודה דשרי בין דקה בין גסה. ואין הלכה כרבי יהודה. ומה שאסרו להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, גזירה שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים משתחשך. ואסרו להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל ואע''פ שאינו מבשל, גזירה שמא ימצא קדירתו שנצטננה וירתיחנה באור בשבת. ובין השמשות מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל כדאמרינן בסוף פרק במה מדליקין, דליכא למגזר שמא ימצא קדירתו שנצטננה וירתיחנה דסתם קדירות בין השמשות רותחות הן. ורמב''ם פירש בסתם קדירות בין השמשות רותחות הן פירוש שאין הדעת סובלתו, מפני שיבוש הנוסחאות וגירסאות מהופכות שנמצא בגמרות שלפניו בפרק במה מדליקין, שהוא היה גורס מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא יטמין ברמץ, ומפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא ירתיח. ואין הגירסאות כן, אלא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח, ואין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ:

ב. טוֹמְנִין בִּשְלָחִין, וּמְטַלְטְלִין אוֹתָן, בְּגִזֵּי צֶמֶר, וְאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. נוֹטֵל אֶת הַכִּסוּי וְהֵן נוֹפְלוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, קֻפָּה מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְנוֹטֵל, שֶׁמָּא יִטֹּל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. לֹא כִסָהוּ מִבְּעוֹד יוֹם, לֹא יְכַסֶנּוּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. כִּסָהוּ וְנִתְגַּלָּה, מֻתָּר לְכַסוֹתוֹ. מְמַלֵּא אֶת הַקִּיתוֹן וְנוֹתֵן לְתַחַת הַכַּר, אוֹ תַחַת הַכֶּסֶת:

 ברטנורה   (ב) שלחין. עורות. תרגום והפשיט, וישלח. ומטלטלין אותן. בין שטמן בהן בין שלא טמן בהן, דחזו למזגא עלייהו, כלומר להשען עליהם: ואין מטלטלין אותן. דמוקצות הן לטוות ולארוג. ואע''פ שטמן בהן לפי שעה, לא הפקירן לגמרי כשלא ייחדן להטמנה, אבל ייחדן להטמנה מטלטלן: כיצד יעשה. זה שטמן בהן כיצד יטול קדירתו הואיל ואסור לטלטלן והרי היא טמונה כולה בהן: נוטל. כיסוי של קדירה שיש תורת כלי עליו, ואע''פ שהן עליו לא איכפת לן, דלא נעשה בסיס להן, שאין עשוי אלא לכסות את הקדירה: רבי אלעזר אומר קופה מטה על צדה ונוטל. כשבא ליטלה מטה את הקופה על צדה, שמא יטול את הקדירה ויפלו הגיזין שמכאן ומכאן לתוך הגומא שיש בה הקדירה, ואם יצטרך לחזור ולהטמינה לא יוכל לטלטל הגיזין לכאן ולכאן ולעשות גומא ולהחזירה לתוכה: וחכמים אומרים נוטל. את הקדירה, ואם לא נפלו הגיזין שמכאן ומכאן ולא נתקלקלה הגומא מחזיר הקדירה למקומה, ולא אסרינן ליה ליטול את הקדירה לכתחילה גזירה שמא תתקלקל הגומא. ומודים חכמים שאם נתקלקלה הגומא שלא יחזיר. והלכה כחכמים: לא יכסנו משתחשך. שאסור להטמין בשבת בין בדבר המוסיף הבל בין בדבר שאינו מוסיף הבל בדרך הטמנה: ונותן. בשבת: תחת הכר. שמשים מראשותיו ואע''פ שהוא מלא מוכין או נוצה, שאין דרך הטמנה בכך: כסת. גדול מכר:

---

גמרא שבת דף מ''ט ע''א

אָמַר רַב יַנַּאי תְּפִילִין צְרִיכִין גּוּף נָקִי כֶּאֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. מָאי הִיא. אַבַּיֵי אָמַר שֶׁלֹּא יָפִיחַ בָּהֵן. רָבָא אָמַר שֶׁלֹּא יִישַׁן בָּהֵן. וַאֲמָאי קָרֵי לֵיהּ בַּעַל כְּנָפַיִם שֶׁפַּעַם אַחַת גָזְרָה הַמַּלְכוּת גְּזֵירָה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין יְנַקְּרוּ אֶת מוֹחוֹ וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחָן וְיוֹצֵא לַשּׁוּק רָאָהוּ קַסְדּוּר אֶחָד רָץ מִפָּנָיו וְרָץ אַחֲרָיו וְכִיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ נְטָלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ אָמַר לוֹ מַה זֶה בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ כַּנְפֵי יוֹנָה פָּשַׁט אֶת יָדוֹ וְנִמְצְאוּ כַנְפֵי יוֹנָה לְפִיכָךְ קוֹרִין אוֹתוֹ אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. וּמָאי שְׁנָא כַּנְפֵי יוֹנָה מִשְּׁאָר עוֹפוֹת מִשּׁוּם דְאִמְתִילָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח) כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וגו' מַה יוֹנָה כְּנָפֶיהָ מְגִינוֹת עָלֶיהָ אַף יִשְׂרָאֵל מִצְוֹת מְגִינוֹת עֲלֵיהֶן:

 רש''י  שלא יפיח. שיכול להעמיד עצמו בשעת הרוח: שלא יישן בהן. שמא יפיח או יראה קרי אבל אם יכול להזהר שלא יישן בהם כל הגופים נקיים בהפח' שיכולים להעמיד עצמן: ינקרו את מוחו. שהוא תחת התפלין. ינקרו ל' נוקר עיניו: קסדור. מניסטרא''ל שהיה ממונה על כך: כנפי יונה. כדמפרש לקמן מפני שהמצות הם מגינין לישראל והויא להם ככנפים ליונה שהיא נמשלת ליונה והמצו' ככנפים: כנפיה מגינות עליה. מן הצינה ומכל עוף ואדם הבא עליה היא נלחמת ומכה בראש גפיה מה שאין כן בשאר עופות:

---

זוהר וירא דף ק''ד ע''א

וַיָּקוּמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִיפוּ עַל פְּנֵי סְדוֹם, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר תָּא חֲזֵי כַּמָּה אַנְהַג קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טִיבוּ עִם כָּל בְּרִיָּן וְכָל שֶׁכֵּן לְאִנּוּן דְּאָזְלֵי בְּאוֹרְחוֹי דַּאֲפִלּוּ בְּזִמְנָא דְּבָעֵי לְמֵידָן עָלְמָא אִיהוּ גָּרִים לְמַאן דְּרָחִים לֵיהּ לְמִזְכֵּי בְּמִלָּה עַד לָא יֵיתֵי הַהוּא דִּינָא לְעָלְמָא, דְּתָנֵינָן בְּשַׁעְתָּא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רָחִים לֵיהּ לְבַר נַשׁ מְשַׁדַּר לֵיהּ דּוֹרוֹנָא וּמַאן אִיהוּ מַסְכְּנָא בְּגִין דְּיִזְכֵּי בֵּיהּ וְכֵיוָן דְּזָכֵי בֵּיהּ אִיהוּ אַמְשִׁיךְ עֲלֵיהּ חַד חוּטָא דְּחֶסֶד דְּאִתְמַשָּׁךְ מִסְטָר יְמִינָא וּפָרִישׂ אֲרֵישֵׁיהּ וְרָשִׁים לֵיהּ בְּגִין דְּכַד יֵיתִי דִּינָא לְעָלְמָא הַהוּא מְחַבְּלָא יִזְדַּהַר בֵּיהּ וְזָקִיף עֵינוֹי וְחָמָא לְהַהוּא רְשִׁימוּ וּכְדֵין אִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ וְאִזְדָהַר בֵּיהּ בְּגִנֵּי כָּךְ אַקְדִּים לֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּמֶּה דְּיִזְכֵּי, וְתָא חֲזֵי כַּד בָּעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַיְתָאָה דִּינָא עַל סְדוֹם אַזְכֵּי קוֹדֶם לְאַבְרָהָם וְשָׁדַר לֵיהּ דּוֹרוֹנָא לְמִזְכֵּי עִמְּהוֹן בְּגִין לְשֵׁזָבָא לְלוֹט בַּר אֲחוּהָ מִתַּמָּן הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים אֶת אַבְרָהָם וַיְּשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה וְלָא כְּתִיב וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים אֶת לוֹט דְּהָא בִּזְכוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אִשְׁתֵּזָב, וּמַאי וַיִּזְכּוֹר דְּדָכִיר לֵיהּ מַאי דְּאַזְכֵּי קוֹדֶם עִם אִנּוּן תְּלָת מַלְאָכִין, כְּגַוְנָא דָּא בַּר נַשׁ דְּיִזְכֵּי בִּצְדָקָה עִם בְּנֵי נְשָׁא בְּשַׁעְתָּא דְּדִינָא שַׁרְיָא בְּעָלְמָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִדְכַּר לֵיהּ לְהַהִיא צְדָקָה דְּעָבַד בְּגִין דִּבְכָל שַׁעְתָּא דְּזָכֵי בַּר נַשׁ הָכִי אִכְתִּיב עֲלֵיהּ לְעֵילָא וַאֲפִלּוּ בְּשַׁעְתָּא דְּדִינָא שַׁרְיָא עֲלוֹי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַדְכַּר לֵיהּ לְהַהוּא טִיבוּ דְּעָבַד וְזָכָה עִם בְּנֵי נְשָׁא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי י''א) וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת, בְּגִנֵּי כָּךְ אַקְדִּים לֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם בְּגִין דְּיִזְכֵּי וִישֵׁזִיב לְלוֹט:

 תרגום הזוהר  וַיָּקוּמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּקִּיפוּ וְגוֹ'. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה מַנְהִיג הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הַבְּרִיּוֹת בְּמִדַּת טוּבוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן לְאוֹתָם הַהוֹלְכִים בִּדְרָכָיו, שֶׁאֲפִלּוּ בַּזְּמָן שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָדוּן הָעוֹלָם, הוּא מְסַבֵּב לְמִי שֶׁאוֹהֲבוֹ, שֶׁיִּזְכֶּה בְּאֵיזֶה דָּבָר, מִטֶּרֶם שֶׁיָּבֹא אוֹתוֹ הַדִּין לָעוֹלָם. שֶׁלָּמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶת הָאָדָם, שׁוֹלֵחַ לוֹ מַתָּנָה. וּמַה הִיא הַמַּתָּנָה, עָנִי, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה עַל יָדוֹ וְכֵיוָן שֶׁזָּכָה עַל יָדוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְשִׁיךְ עָלָיו חוּט אֶחָד שֶׁל חֶסֶד, הַנִּמְשָׁךְ מִצַד יָמִין, וּפוֹרֵשׂ עַל רֹאשׁוֹ, וְרוֹשֵׁם אוֹתוֹ. כְּדֵי כַּאֲשֶׁר יָבֹא הַדִּין לָעוֹלָם יִזָּהֵר בּוֹ אוֹתוֹ הַמְחַבֵּל מִלְּהַזִּיקוֹ, שֶׁנּוֹשֵׂא עֵינָיו וְרוֹאֶה לְאוֹתוֹ הָרְשִׁימָה, אָז מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ וְנִזְהָר בּוֹ. מִשּׁוּם זֶה הִקְדִּים לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּבָר בַּמֶּה שֶׁיִּזְכֶּה לָזֶה. וּבֹא וּרְאֵה, כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא דִּין עַל סְדוֹם, זִכָּה מִקּוֹדֶם אֶת אַבְרָהָם, וְשָׁלַח לוֹ מַתָּנָה דְּהַיְנוּ שְׁלֹשֶת הַמַּלְאָכִים, שֶׁיִּזְכֶּה עַל יְדֵיהֶם. כְּדֵי לְהַצִיל אֶת לוֹט בֶּן אָחִיו מִשָּׁם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים אֶת אַבְרָהָם וַיִּשְׁלַח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, וְלֹא כָּתוּב, וַיִּזְכּוֹר אֶת לוֹט, כִּי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם נִצָל. וּמַהוּ וַיִּזְכּוֹר, הַיְנוּ, שֶׁזָּכַר לוֹ מַה שֶּׁזָּכָה מִקּוֹדֶם עַל יְדֵי אוֹתָם שְׁלֹשָה מַלְאָכִים. כְּעֵין זֶה, מִי שֶׁזּוֹכֶה בִּצְדָקָה עִם בְּנֵי אָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה בָּעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר לוֹ אוֹתוֹ צְדָקָה שֶׁעָשָׂה, מִשּׁוּם שֶׁבְּכָל שָׁעָה שֶׁאָדָם זוֹכֶה, נִכְתָּב לוֹ כֵּן לְמַעְלָה, וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה בָּעוֹלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר לוֹ אֶת הַטּוֹב שֶׁעָשָׂה וְזִכָּה עִם בְּנֵי אָדָם, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. מִשּׁוּם זֶה, הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְסִבֵּב לְאַבְרָהָם בַּמֶּה שֶׁיִּזְכֶּה עַל יָדוֹ, שֶׁיַּצִיל בִּזְכוּתוֹ אֶת לוֹט.

---

הלכה פסוקה

ש''ע יו''ד סי' של''ה

א. מִצְוָה לְבַקֵּר חוֹלִים הַקְּרוֹבִים וְהַחֲבֵרִים נִכְנָסִים מִיַּד וְהָרְחוֹקִים אַחַר שְׁלשָׁה יָמִים וְאִם קָפַץ עָלָיו הַחוֹלִי אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִכְנָסִים מִיָּד: ב. אֲפִלּוּ הַגָּדוֹל יֵלֵךְ לְבַקֵּר הַקָּטָן וַאֲפִלּוּ כַּמָה פְעָמִים בַּיּוֹם וַאֲפִלּוּ בֶּן גִּילוֹ וְכָל הַמּוֹסִיף הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ לוֹ: ג. הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה לֹא יֵשֵׁב עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל אֶלָּא מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב לְפָנָיו שֶׁהַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מְרַאֲשׁוֹתָיו: ד. אֵין מְבַקְּרִין הַחוֹלֶה בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל יוֹם מִפְּנֵי שֶׁכָּל חוֹלֶה מֵיקַל עָלָיו חָלְיוֹ בַּבֹּקֶר וְלֹא יָחוֹשׁ לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְלֹא בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל יוֹם שֶׁאָז מַכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ וְיִתְיָאֵשׁ מִלְּבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים:

---

מוסר

מגלת סתרים מרב נסים גאון

אִם תִּרְאֶה אֶחָד מִן רְשָׁעִים שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טוֹבָה וְהִנְעִים עָלָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶפְשַׁר שֶׁעָשָׂה מִצְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹטֵל שְׂכָרוֹ כַּאן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִפְרָעִים מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז') וּמְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ וּמְתַרְגְּמִינָן וּמְשַׁלֵּם לְשָׂנְאוֹהִי טָבְוָן דְּאִינוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵּיהוֹן לְאוֹבְדֵיהוֹן. מַכְשִׁילוֹ בְּשִׁילוּם גְּמוּלוֹ כְּשִׁיעוּר שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּכְמוֹ כֵן נֶאֱמַר עוֹד כִּי הַצַדִיק שֶׁעָבַר עֲבֵירוֹת מוּעָטוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְיַיסְּרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּשִׁיעוּר מַה שֶׁמְּמָרְקִין עֲוֹנוֹתָיו כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוֹ שָׂכָר בָּעוֹלָם הַבָּא מְשַׁלֵם כָּל צִדְקוֹתָיו לְעָתִיד לָבֹא. דָּבָר זֶה נֶאֱמַר בְתַלְמוּדֵנוּ וּבְּתַלְמוּד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָנוּ מַזְכִּירִים כַּאן מַה שֶּׁאָמְרוּ בְּתַלְמוּד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְפִי שֶׁתָּפְסוּ בּוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה וְכֵן אוֹמֵר רוּבּוֹ זָכִיּוֹת וּמִיעוטוֹ עֲבֵירוֹת מִיעוּט עֲבֵירוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ נִפְרָעִים מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶה כְּדֵי לִיפְרַע לוֹ שְׂכַר מֻשְׁלָם לְעָתִיד לָבֹא. רוּבּוֹ עֲבֵירוֹת וּמִיעוּטוֹ זָכִיּוֹת נוֹתְנִים לוֹ שְׂכַר מִצְוֹת קַלּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בָּעוֹלָם הַזֶה כְּדֵי לִיפָּרַע מִמֶּנּוּ מֻשְׁלָם לָעוֹלָם הַבָּא. רוּבּוֹ עֲבֵירוֹת יוֹרֵשׁ גֵּהִינָם רוּבּוֹ זָכִיּוֹת יוֹרֵשׁ גַּן עֵדֶן:

---

וירא יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִֽהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים: וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה סִיבוּ עַלּוּ בְיוֹמִין פְּטַק מִלְּמֶהֱוֵי לְשָׂרָה אוֹרַח כִּנְשַׁיָּא:

 רש''י   חדל להיות. פסק ממנה: ארח כנשים. אורח נדות:

(יב) וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַֽחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה-לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן: וְחַיְכַת שָׂרָה בִּטְעָהַהּ לְמֵימָר בָּתַר דְּסֵיבִית הֲוַת לִי עוּלֵימוּ וְרִבּוֹנִי סִיב:

 רש''י   בקרבה. מסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונין ולד, השדים הללו שצמקו מושכין חלב, תנחומא (שופטים יח) : עדנה. צחצוח בשר, ולשון משנה (מנחות פו א) משיר את השער ומעדן את הבשר. דבר אחר לשון עדן, זמן וסת נדות:

(יג) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָֽחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַֽאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי: וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם לְמָּא דְנָן חַיְכַת שָׂרָה לְמֵימַר הַבְרַם בְּקוּשְׁטָא אוֹלִיד וַאֲנָא סֵיבִית:

 רש''י   האף אמנם. הגם אמת אלד: ואני זקנתי. שנה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדוני זקן:

(יד) הֲיִפָּלֵ֥א מֵֽיהֹוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן: הַיִתְכַּסֵּי מִן קֳדָם יְיָ פִּתְגָּמָא לִזְמַן אִתּוּב לְוָתָךְ כְּעִדָּן דְּאַתּוּן קַיָּמִין וּלְשָׂרָה בָר:

 רש''י   היפלא. כתרגומו היתכסי, וכי שום דבר מפלא ומפרד ומכסה ממני מלעשות כרצוני: למועד. לאותו מועד המיחד שקבעתי לך אתמול למועד הזה בשנה האחרת:

(טו)  שני  וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה | לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י | יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר | לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ: וְכַדִּיבַת שָׂרָה לְמֵימָר לָא חַיֵּכִית אֲרֵי דְחֵלַת וַאֲמַר לָא בְּרַם חַיָּכְתְּ:

 רש''י   כי יראה וגו' כי צחקת. הראשון משמש לשון דהא שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שיראה, והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כדבריך הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בארבע לשונות אי, דילמא, אלא, דהא:

---

נביאים - מלכים ב - פרק ד

(יא) וַיְהִ֥י הַיּ֖וֹם וַיָּ֣בֹא שָׁ֑מָּה וַיָּ֥סַר אֶל-הָעֲלִיָּ֖ה וַיִּשְׁכַּב-שָֽׁמָּה: וַהֲוָה יוֹמָא וְעָאל לְתַמָּן וְזָר לְעִלִּיתָא וּשְׁכִיִב תַּמָּן :

 רש''י   ויהי היום . ויהי יום אחד :

(יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל-גֵּחֲזִ֣י נַעֲר֔וֹ קְרָ֖א לַשּׁוּנַמִּ֣ית הַזֹּ֑את וַיִּקְרָא-לָ֔הּ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לְפָנָֽיו: וַאֲמַר לְגֵיחֲזִי עוּלְימֵיהּ קְרֵי לְשׁוּנֵמִּיתָא הָדָא וּקְרָא לַהּ וְקָמַת קָדָמוֹהִי : (יג) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֱמָר-נָ֣א אֵלֶיהָ֮ הִנֵּ֣ה חָרַ֣דְתְּ | אֵלֵינוּ֮ אֶת-כָּל-הַחֲרָדָ֣ה הַזֹּאת֒ מֶ֚ה לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔ךְ הֲיֵ֤שׁ לְדַבֶּר-לָךְ֙ אֶל-הַמֶּ֔לֶךְ א֖וֹ אֶל-שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וַתֹּ֕אמֶר בְּת֥וֹךְ עַמִּ֖י אָנֹכִ֥י יֹשָֽׁבֶת: וַאֲמַר לֵיהּ אֱמַר כְּעַן לַהּ הָא עֲסַקְתָּא לָנָא יָת כָּל עִסְקָא הָדָא מֶה לְמֱעְבַּד לִיךְ הֲפִתְגַם אִית לִיךְ לְמַלָּלָא עִם מַלְכָּא אוֹ עִם רַב חֵילָא וַאֲמַרַת בְּגוֹ עִסְקֵי עַמִּי אֲנָא מְסוֹבָרָא :

 רש''י   חרדת אלינו . בשבילנו : את כל החרדה הזאת . לשום אל לבך את העסק הזה , כמו ( ישעיהו סו ב ) : וחרד על דברי , זהיר על הדבר שיהא עשוי , ונותנו אל לבו : מה לעשות לך . מה את צריכה שנעשה לך , שבשבילנו עסקת כל זה : בתוך עמי . בתוך קרובי , אין אדם מזיקני , איני צריכה למלך ולא לשר הצבא :

(יד) וַיֹּ֕אמֶר וּמֶ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת לָ֑הּ וַיֹּ֣אמֶר גֵּיחֲזִ֗י אֲבָ֛ל בֵּ֥ן אֵֽין-לָ֖הּ וְאִישָׁ֥הּ זָקֵֽן: וַאֲמַר וּמָה לְמֱעְבַּד לָהּ ואֲמַר גֵּיחֲזִי בְּקֻשְׁטָא בַּר לֵית לַהּ וּבַעְלַהּ סִיב :

 רש''י   ויאמר . אלישע לגחזי : ומה לעשות לה . נגד הטובה הזאת :

(טו) וַיֹּ֖אמֶר קְרָא-לָ֑הּ וַיִּקְרָא-לָ֔הּ וַֽתַּעֲמֹ֖ד בַּפָּֽתַח: וַאֲמַר קְרֵי לַהּ וּקְרָא לָהּ וְקָמַת בְּתַרְעָא :

---

כתובים - משלי - פרק ג

(לד) אִם-לַלֵּצִ֥ים הֽוּא-יָלִ֑יץ (ולעניים) וְ֝לַעֲנָוִ֗ים יִתֶּן-חֵֽן: וְלִמְמִקְנֵי נִסְחוֹף וּלְעֶנְוָנֵי יִתֵּן חִסְדָא :

 רש''י   אם ללצים . אדם נמשך אחריהם לסוף אף הוא יהיה לץ עמהם : ולענוים יתן חן . אם לענוים יתחבר סוף שיתנו מעשיו חן בעיניהם של בריות :

(לה) כָּ֭בוֹד חֲכָמִ֣ים יִנְחָ֑לוּ וּ֝כְסִילִ֗ים מֵרִ֥ים קָלֽוֹן: יְקָרָא חַכִּימֵי נַחְסְנָן וְסִכְלֵי נְקַבְּלָן צַעֲרָא :

 רש''י   כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון . לעצמו מפריש קלון לחלקו :

ד (א) שִׁמְע֣וּ בָ֭נִים מ֣וּסַר אָ֑ב וְ֝הַקְשִׁ֗יבוּ לָדַ֥עַת בִּינָֽה: שְׁמַעוּ בְנַיָא מַרְדּוּתָא דְאָב וְאַצִיתוּ לְמִדַּע בְיוּנָא :

 רש''י   שמעו בנים מוסר אב . הקב''ה :

(ב) כִּ֤י לֶ֣קַח ט֭וֹב נָתַ֣תִּי לָכֶ֑ם תּֽ֝וֹרָתִ֗י אַֽל-תַּעֲזֹֽבוּ: מְטוּל דְּיוּלְפָנָא טָבָא יְהַבִית לְכוֹן וְנִימוֹסִי לָא תִשְׁבְּקוּן :

 רש''י   נתתי לכם . הנביא מתנבא ומדבר בשליחותו של הקב''ה והרי הוא כפיו :

(ג) כִּי-בֵ֭ן הָיִ֣יתִי לְאָבִ֑י רַ֥ךְ וְ֝יָחִ֗יד לִפְנֵ֥י אִמִּֽי: מְטוּל דִּבְרָא הֲוֵית לְאַבָּא מְפַנָק וִיחִידָא קֳדָם אִמִי :

 רש''י   כי בן הייתי לאבי . אם תאמר שלמה היה שונא הבריות שהזהירן על הגזל ועל העריות דבר שנפשו של אדם מתאוה להם לכך נאמר כי בן הייתי וגו' רך ויחיד וגו' שהיה אוהב אותי יותר :

---

משנה יבמות פרק ד

א. הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, וְנִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת וְיָלָדָה, בִּזְמַן שֶׁהַוָּלָד שֶׁל קְיָמָא, הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, וְלֹא פְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. אֵין הַוָּלָד שֶׁל קְיָמָא, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִקְרוֹבָיו, וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה:

 ברטנורה   (א) החולץ ליבמתו. הוא מותר בקרובותיה. דלאו חליצה היא, דהא לא בעיא חליצה. וקרובות וקרובים דמתניתין היינו הנך דנאסרות על האיש מחמת אשתו וקרובים הנאסרים על אשה מחמת בעלה: אם אין הולד של קיימא. שהוא נפל:

ב. הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת וְיָלָדָה, בִּזְמַן שֶׁהַוָּלָד שֶׁל קְיָמָא, יוֹצִיא וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן. וְאִם אֵין הַוָּלָד שֶׁל קְיָמָא, יְקַיֵּם. סָפֵק בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, סָפֵק בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, יוֹצִיא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר, וְחַיָּבִין בְּאָשָׁם תָּלוּי:

 ברטנורה   (ב) וחייבין בקרבן. שבעל אשת אח שלא במקום מצוה. והולד כשר ממה נפשך: וחייבין אשם תלוי. שכל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי:

ג. שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים, מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, שֶׁמוֹכֶרֶת, וְנוֹתֶנֶת, וְקַיָּם. מֵתָה, מַה יַּעֲשׂוּ בִכְתֻבָּתָהּ, וּבִנְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִין עִמָּהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן, כְּתֻבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים עִמָּהּ בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב:

 ברטנורה   (ג) שומרת יבם. שהיא ממתנת ומצפה ליבם: שנפלו לה נכסים. מבית אביה: מה יעשו בכתובתה. מנה ומאתים ותוספת ונדוניא שהכניסה לו וקבל עליו אחריות: ובנכסים הנכנסים ויוצאים. נכסי מלוג. שכשהיא נכנסת נכנסין עמה וכשיוצאת מבעלה יוצאין עמה: בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. דספק נשואה היא וזוכה היבם בחצי ירושתה מספק, שהבעל יורש את אשתו, וזה שספק נשואה היא אצלו זוכה בפלגא: נכסים בחזקתן. נכסי צאן ברזל, בחזקתן. ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה שהיו הנכסים שלה, אי בחזקת יורשי הבעל שאחריותם עליו. ולענין דינא יחלוקו אפילו לדברי בית הלל:

ד. כְּנָסָהּ הֲרֵי הִיא כְאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כְתֻבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַעְלָהּ הָרִאשׁוֹן:

 ברטנורה   (ד) כאשתו לכל דבר. שמגרשה בגט ולא בעיא חליצה, ומחזירה כשירצה ולא מיתסרא עליה: על נכסי בעלה הראשון. שיהיו קרקעות של בעלה הראשון אחראין וערבאין על כתובתה. ואי לית לה כתובה מבעלה הראשון כותב לה היבם כתובה על נכסיו, והיא מנה בלבד:

ה. מִצְוָה בַגָּדוֹל לְיַבֵּם. לֹא רָצָה, מְהַלְּכִין עַל כָּל הָאַחִין. לֹא רָצוּ, חוֹזְרִין אֵצֶל גָּדוֹל וְאוֹמְרִים לוֹ, עָלֶיךָ מִצְוָה, אוֹ חֲלוֹץ אוֹ יַבֵּם:

 ברטנורה   (ה) מצוה בגדול ליבם. כדילפינן מוהיה הבכור:

ו. תָּלָה בַקָּטָן עַד שֶׁיַּגְדִּיל אוֹ בַגָדוֹל עַד שֶׁיָּבוֹא מִמְּדִינַת הַיָּם, אוֹ בַחֵרֵשׁ, אוֹ בַשּׁוֹטֶה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ, עָלֶיךָ מִצְוָה, אוֹ חֲלוֹץ אוֹ יַבֵּם:

 ברטנורה   (ו) ובגדול. שהיה גדול האחים במדינת הים, ותלה גדול האחין שלפנינו בו לומר המתינו לו, שהוא גדול ממני: [ובחרש ובשוטה. עד שיבריאו. אין שומעין לו: עליך מצוה. אף על פי שאחיך שבמדינת הים הוא גדול ממך, כיון שאתה גדול האחין שלפנינו עליך מצוה, דשהויי מצוה לא משהינן:

ז. הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, הֲרֵי הוּא כְאֶחָד מִן הָאַחִין לַנַּחֲלָה. וְאִם יֵשׁ שָׁם אָב נְכָסִים שֶׁל אָב. הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ, זָכָה בַנְּכָסִים שֶׁל אָחִיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אִם יֵשׁ שָׁם אָב, נְכָסִים שֶׁל אָב. הַחוֹלֵץ לְיבִמְתּוֹ, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִקְרוֹבָיו. הוּא אָסוּר בְּאִמָּהּ, וּבְאֵם אִמָּהּ, וּבְאֵם אָבִיהָ, וּבְבִתָּהּ, וּבְבַת בִּתָּהּ, וּבְבַת בְּנָהּ, וּבַאֲחוֹתָהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא קַיֶּמֶת. וְהָאַחִין מֻתָּרִין. וְהִיא אֲסוּרָה בְאָבִיו, וּבַאֲבִי אָבִיו (וּבַאֲבִי אִמּוֹ), וּבִבְנוֹ, וּבְבֶן בְּנוֹ, בְּאָחִיו, וּבְבֶן אָחִיו. מֻתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ, וְאָסוּר בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ:

 ברטנורה   (ז) הרי הוא כאחד מן האחין. ולא הפסיד חלקו בשביל שחלץ. דסלקא דעתך אמינא לקנסיה הואיל והפסידה מיבום שפסלה על האחים: זכה בנכסי אחיו. ואפילו גרשה למחר, דיקום על שם אחיו אמר רחמנא, והרי קם: נכסים של אב. דכתיב והיה הבכור, מה בכור אין לו בחיי האב, אף יבם אין לו בחיי האב. ואין כן הלכה, אלא הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו ואפילו במקום אב: אסור בקרובותיה. כאילו היא אשתו, וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה: בזמן שהיא קיימת. אאחותה קאי ולא אשאר עריות: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. ולא אמרינן צרה כחלוצה שיהא אסור באחות צרת חלוצתו כמו שהוא אסור באחות חלוצתו: ואסור בצרת קרובת חלוצתו. ראובן חלץ ללאה, ורחל נשואה לנכרי ולה צרה, ומת הנכרי, אסורה אותה צרה לראובן. וטעמא הוי, שבזמן שלאה חולצת מוליכה רחל אחותה עמה לב''ד, וכולי עלמא לא ידעי להי מינייהו חליץ, ואיכא דסברי דלרחל חליץ, וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב, דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו היו, שהרי חלץ לרחל. אבל אין היבמה מוליכה צרתה עמה בזמן שחולצת, הלכך כי נסיב אחות הצרה לא אמרי אחות חלוצה נסיב:

ח. הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, וְנָשָׂא אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, וָמֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנָשָׂא אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, וָמֵת, הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּבּוּם:

 ברטנורה   (ח) וכן המגרש את אשתו וכו'. בגמרא פריך, וכן סלקא דעתך. אלא אימא אבל המגרש את אשתו וכו', שאחות גרושה מדברי תורה ולכך פטורה מן החליצה ומן היבום, ואחות חלוצה מדברי סופרים ולכך חולצת ולא מתיבמת:

ט. שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּדֵּשׁ אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה (בֶן בְּתֵירָא) אָמְרוּ, אוֹמְרִים לוֹ, הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אָחִיךָ הַגָּדוֹל מַעֲשֶׂה. חָלַץ לָהּ אָחִיו, אוֹ כְנָסָהּ, יִכְנוֹס אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵתָה הַיְבָמָה, יִכְנוֹס אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵת יָבָם, יוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה:

 ברטנורה   (ט) שומרת יבם. ממתנת ליבם: שקידש. אחד מן האחים את אחותה אחר שנפלה זו לפניהן והוזקקה לכולן: המתן. מלכנוס, דקא פגעת באחות זקוקה: עד שיעשה אחיך מעשה. שיכנוס אחיך את היבמה או יחלוץ לה ויעקור את זיקתה מעליך: מתה היבמה יכנוס את אשתו. דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה: מת היבם. ולא נותר אח אלא זה שקידש את אחותה: מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. אבל יבומי לא, משום דאחות גרושתו היא. ובגמרא פסיק הלכה כרבי יהודה בן בתירא:

י. הַיְבָמָה לֹא תַחֲלוֹץ, וְלֹא תִתְיַבֵּם, עַד שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. וְכֵן כָּל שְׁאָר הַנָּשִׁים לֹא יִתְאָרְסוּ, וְלֹא יִנָּשְׂאוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ לָהֶן שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. אֶחָד בְּתוּלוֹת וְאֶחָד בְּעוּלוֹת, אֶחָד גְּרוּשׁוֹת וְאֶחָד אַלְמָנוֹת, אֶחָד נְשׂוּאוֹת וְאֶחָד אֲרוּסוֹת רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַנְּשׂוּאוֹת יִתְאָרְסוּ, וְהָאֲרוּסוֹת יִנָּשְׂאוּ, חוּץ מִן הָאֲרוּסוֹת שֶׁבִּיהוּדָה, מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ, חוּץ מִן הָאַלְמָנָה, מִפְּנֵי הָאִבּוּל:

 ברטנורה   (י) לא תחלוץ וכו'. מפרש בגמרא טעמא, דכתיב (דברים כ''ה) אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו וגו', הא אם יחפוץ ייבם, כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה: בתולות. גזרינן אטו בעולות. וארוסות אטו נשואות. וכן הלכה. והנך שלשה חדשים הם תשעים יום חוץ מיום שמת בו בעלה או שנתגרשה בו וחוץ מיום שנתארסה בו: הנשואות יתארסו. דטעמא דאסורה כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני, שלא תלד בן, ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון, ובארוסות ליכא למימר הכי: והארוסות ינשאו. דהא לא איעבור מראשון: חוץ מארוסה שביהודה. שהיו מיחדין את הכלה ואת החתן ביהודה קודם כניסתן לחופה כדי שיהיה רגיל ומשחק עמה ולא יהיו בושים זה מזה בבעילת מצוה, לכך חיישינן שמא בעל: כל הנשים יתארסו. משום דרבי יהודה לא מפליג בין אלמנה לגרושה ומתיר לאלמנה ליארס אפילו תוך שלשים יום של ימי אבלה, אתא רבי יוסי לאפלוגי עליה בהא, ואסר לאלמנה ליארס תוך שלשים של ימי אבלה:

יא. אַרְבָּעָה אָחִין נְשׂוּאִין אַרְבַּע נָשִׁים, וָמֵתוּ, אִם רָצָה הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם לְיַבֵּם אֶת כֻּלָן, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי לִשְׁתֵּי נָשִׁים, וָמֵת, בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן פוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. הָיְתָה אַחַת כְּשֵׁרָה, וְאַחַת פְּסוּלָה, אִם הָיָה חוֹלֵץ, חַוֹלֵץ לַפְּסוּלָה. וְאִם הָיָה מְיַבֵּם, מְיַבֵּם לַכְּשֵׁרָה:

 ברטנורה   (יא) ארבעה אחים וכו'. הוא הדין אפילו נשי טובא נמי, אם אפשר בסיפוקייהו הרשות בידו לכנוס את כולן. והאי דנקט ארבע, עצה טובה קמשמע לן, ארבע אין טפי לא, כי היכי דנמטייהו עונה בחודש: ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. ולא מיבם לתרוייהו, דכתיב (דברים כ''ה) אשר לא יבנה את בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. ולא חליץ לתרוייהו, שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, והואיל ותרווייהו כי הדדי לא סלקי ליבום כדאמרינן בית אחד הוא בונה, הכי נמי לא סלקי לחליצה: חולץ לפסולה. ולא יפסול את הכשרה לכהונה, שהחלוצה פסולה לכהונה, ולא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להן:

יב. הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ, וְהַנּוֹשֵׂא חֲלוּצָתוֹ, וְהַנּוֹשֵׂא קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ, יוֹצִיא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. וּמוֹדִים בְּנוֹשֵׂא קְרוֹבַת גְּרוּשָׁתוֹ, שֶׁהַוָּלָד מַמְזֵר:

 ברטנורה   (יב) המחזיר את גרושתו. משנישאת: והנושא את חלוצתו. דקיימא עליה בלאו דלא יבנה, כיון שלא בנה שוב לא יבנה: והנושא קרובת חלוצתו. דקסבר ר' עקיבא דחלוצתו כאשתו, שהכתוב קראה ביתו, דכתיב (שם) בית חלוץ הנעל. וקסבר נמי ר' עקיבא יש ממזר מחייבי לאוין. ואינה הלכה: קרובת גרושתו. דגרושתו כאשתו. ואמה ואחותה חייבי כריתות נינהו:

יג. אֵיזֶהוּ מַמְזֵר, כָּל שְׁאֵר בָּשָׂר שֶׁהוּא בְּלֹא יָבוֹא דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר, כָּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת בִּידֵי שָׁמַיִם. וַהֲלָכָה כִדְבָרָיו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל שֶׁחַיָּבִים עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מָצָאתִי מְגִלַּת יֵחסִין בִּירוּשָׁלַיִם וְכָתוּב בָּהּ, אִישׁ פְּלוֹנִי מַמְזֵר מֵאֵשֶׁת אִישׁ לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אִשְׁתּוֹ שֶׁמֵּתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. גֵּרְשָׁהּ וָמֵתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. נִשֵּׂאת לְאַחֵר וָמֵתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. יְבִמְתּוֹ שֶׁמֵּתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. חָלַץ לָהּ וָמֵתָה, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. [נִשֵׂאת לְאַחֵר וָמֵתָהּ, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ]:

 ברטנורה   (יג) כל שאר בשר שהוא בלא יבא. כל קורבה שהיא בלאו, ואפילו אין בה כרת: כל חייבי כרת. אבל לא חייבי לאוין. וכן הלכה, שכל שאיסורו אסור כרת הולד ממזר, חוץ מן הנדה. אבל מחייבי לאוין אין הולד ממזר:

---

גמרא יבמות דף ט''ל ע''ב

תְּנַן הָתָם מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה עַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה אָמְרוּ מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רִבִּי יִצְחָק חָזְרוּ לוֹמַר מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אַכְשׁוּר דָּרִי. מֵעִיקָרָא סַבְרֵי לָהּ כְּאַבָּא שָׁאוּל וְלִבְסוֹף סַבְרִי לָהּ כְּרַבָּנָן דְּתַנְיָא אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ לְשֵׁם נוֹי וּלְשֵׁם אִישׁוּת וּלְשֵׁם דָּבָר אַחֵר כְּאִלּוּ פּוֹגֵעַ בְּעֶרְוָה וְקָרוֹב אֲנִי בְּעֵינַי לִהְיוֹת הַוָּלָד מַמְזֵר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ מִכָּל מָקוֹם מַאן תָּנָא לְהָא דְתָנוּ רַבָּנָן יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ מִצְוָה שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיְתָה עָלָיו בִּכְלַל הֶתֵּר נֶאֶסְרָה וְחָזְרָה וְהֻתְּרָה יָכוֹל תַּחֲזוֹר לְהַתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן תַּלְמוּד לוֹמַר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ מִצְוָה. מַאן תָּנָא אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי אַבָּא שָׁאוּל הִיא וְהָכִי קָאָמַר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ מִצְוָה שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיְתָה עָלָיו בִּכְלַל הַתֵּר רָצָה לְשֵׁם נוֹי כּוֹנְסָהּ רָצָה לְשֵׁם אִישׁוּת כּוֹנְסָהּ נֶאֶסְרָה חָזְרָה וְהֻתְּרָה יָכוֹל תַּחֲזוֹר לְהֶתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן תַּלְמוּד לוֹמַר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ לְמִצְוָה. רָבָא אָמַר אֲפִלּוּ תֵּימָא רַבָּנָן וְהָכִי קָאָמַר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ מִצְוָה שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיְתָה בִּכְלַל הַתֵּר רָצָה כּוֹנְסָהּ רָצָה אֵינוֹ כּוֹנְסָהּ נֶאֶסְרָה חָזְרָה וְהֻתְּרָה יָכוֹל תַּחֲזוֹר לְהַתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן רָצָה כּוֹנְסָהּ רָצָה אֵינוֹ כּוֹנְסָהּ רָצָה אֵינוֹ כּוֹנְסָהּ הָא אֲגִידָא בֵּיהּ בִּכְדִי תִפּוֹק אֶלָּא אֵימָא רָצָה כּוֹנְסָהּ רָצָה חוֹלֵץ לָהּ תַּלְמוּד לוֹמַר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ מִצְוָה:

 רש''י  תנן התם. במסכת בכורות: אכשר דרי. בתמיה וכי נתכשרו הדורות: יבמה יבא עליה מצוה. גרסינן ולא גרסינן הכא למצוה אלא לקמן בתירוצ' דרב יצחק בר אבדימי: שבתחלה. עד שלא קדשה אחיו: נאסרה. כשקדשה אחיו: וחזרה והותרה. כשמת אחיו בלא בנים: יכול תחזור להיתרה הראשון. מפרש לקמן: מאן תנא. ומאי קאמר: אבא שאול הוא. והכי קאמר יבמה יבא עליה למצוה משמע לשם מצות יבום דכתיב ויבמה: רבא אמר אפילו תימא רבנן. ולא קתני למצוה אלא מצוה: יבמה יבא עליה מצוה. מצוה עליו ליבמה יותר מן החליצה: יכול תחזור להתירה הראשון. ותו לא דאי בעי לא כניס לה תלמוד לומר יבמה יבא עליה מצוה: בכדי תיפוק. בתמיה:

---

זוהר וירא דף ק''ו ע''א

רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח (איוב כ''ח) כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה, כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נְשָׁא לְאִסְתַּכָּלָא בְּעוֹבָדוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא יְמָמָא וְלֵילֵי דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ לְעֵילָא וְאִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ לְתַתָּא בְּגִין דְּאוֹרַיְתָא אִילָנָא דְּחַיֵּי אִיהִי לְכָל אִנּוּן דְּעָסְקִין בָּהּ לְמֵיהַב לוֹן חַיִּין בְּעָלְמָא דֵּין וּלְמֵיהַב לוֹן חַיִּין בְּעָלְמָא דְּאָתִי, תָּא חֲזֵי כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט לְמֵיהַב לוֹן מְזוֹנָא וּלְסַפְּקָא לוֹן מִכָּל מַה דְּאִצְטְרִיכוּ בְּגִין דְּאִיהוּ אַשְׁגַּח בָּהּ תָּדִיר דִּכְתִיב (דברים י''א) תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה, בְּגִין דְּאֶרֶץ דָּא מַה כְּתִיב בָּהּ (משלי ל''א) מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ וּלְבָתַר אִיהִי יְהָבַת מְזוֹנָא וְטַרְפָּא לְכָל אִנּוּן חֵיוָן בְּרָא דִּכְתִיב (שם) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ, וְעַל דָּא כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה לְכֻלְּהוּ בְּנֵי עָלְמָא לְמֵיהַב לוֹן מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא לְכָל מַה דְּאִצְטְרִיךְ כָּל חַד וְחַד דִּכְתִיב (תהלים קמ''ה) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן, דּ''א כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט לְאִסְתַּכָּלָא עוֹבָדוֹי דְּבַר נַשׁ וּלְאַשְׁגָּחָא בְּכָל מַה דְּעָבְדֵי בְּנֵי נְשָׁא בְּעָלְמָא, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה מִסְתַּכַּל וְחָמֵי לְכָל חַד וְחַד:

 תרגום הזוהר  רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, כָּתוּב, (איוב כ''ח) כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי אָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ לְמַעְלָה, וּמִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ לְמַטָּה, כִּי הַתּוֹרָה הִיא עֵץ חַיִּים לְכָל אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בָּהּ. לָתֵת לָהֶם חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָתֵת לָהֶם חַיִּים בָּעוֹלָם הַבָּא. בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב, כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט, הַיְנוּ, כְּדֵי לָתֵת לָהֶם מְזוֹנוֹת וּלְכַלְכֵּל אוֹתָם בְּכָל מַה שֶּׁהֵם צְרִיכִים. מִשּׁוּם שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ בָּהּ תָּמִיד שֶׁכָּתוּב, (דברים י''א) תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךְ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. מִשּׁוּם שֶׁאֶרֶץ זוֹ, מַה כָּתוּב בָּהּ, מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. וְאַחַר כָּךְ הִיא נוֹתֶנֶת טֶרֶף וּמָזוֹן לְכָל חַיּוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁכָּתוּב (משלי ל''א) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ. וְעַל כֵּן כָּתוּב, כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה, דְּהַיְנוּ לְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם, לָתֵת לָהֶם מְזוֹנוֹת וְכַלְכָּלָה לְפִי צָרְכּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. שֶׁכָּתוּב פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךְ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. דָּבָר אַחֵר, כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט, לְהִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל הָאָדָם, וּלְהַשְׁגִיחַ בְּכָל מַה שֶּׁבְּנֵי אָדָם עוֹשִׂים בָּעוֹלָם. תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה, מִסְתַּכֵּל וְרוֹאֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

---

הלכה פסוקה

ש''ע ח''מ סימן פ''ז

א. צָרִיךְ לִשָּׁבַע בְּשֵׁם אוֹ בְאֶחָד מִכָּל הַכִּינוּיִים וּמְעוֹמֶד. וְאִם נִשְׁבַּע מִיּוֹשֵׁב אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִשְׁבַּע וְתַלְמִיד חָכָם אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה מִיּוֹשֵׁב בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִבְרֵיהֶם בֵּין עַל טַעֲנַת וַדָּאי בֵּין עַל טַעֲנַת סָפֵק. שְׁנַיִם שֶׁנִתְעַצְמוּ בַּדִּין וְנִשְׁבְּעוּ שֶׁלֹּא יִטְעֲנוּ אֶלָּא הָאֱמֶת וְאַחַר כַּךְ נִתְחַיֵּיב אֶחָד מֵהֶם שְׁבוּעָה לַחֲבֵירוֹ יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ נִפְטַר בִּשְׁבוּעָה הָרִאשׁוֹנָה: ב. סֵדֶר שְׁבוּעַת הַדַיָּינִים כַּךְ. הַנִּשְׁבַּע אוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְעוֹמֵד וְנִשְׁבַּע בַּשֵּׁם אוֹ בַּכִּינוּי בִּשְׁבוּעָה אוֹ בְאָלָה מִפִּיו אוֹ מִפִּי הַדַיָּינִים כֵּיצַד מִפִּיו אוֹמֵר הֲרֵינִי נִשְׁבַּע בְּשֵׁם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ הֲרֵינִי נִשְׁבַּע בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם אוֹ בְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁאֵינִי חַיָּיב לָזֶה כְּלוּם. וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵי הוּא אָרוּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ הֲרֵי הוּא אָרוּר לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אִם יֵשׁ לָזֶה אֶצְלִי כְלוּם. כֵּיצַד מִפִּי הַדַיָּינִים. מַשְׁבִּיעִים אָנוּ אוֹתָךְ בְּשֵׁם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ בְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁאֵין לָזֶה בְיָדְךָ כְלוּם וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן אוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ הֲרֵי פְּלוֹנִי בֶן פְּלוֹנִי אָרוּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ לְמִי שֶׁשְׁמוֹ חַנּוּן אִם יֵשׁ לִפְלוֹנִי אֶצְלוֹ מָמוֹן וְלֹא יוֹדֶה לוֹ וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן:

---

מוסר

הרמב''ם ה' טומאת צרעת פט''ז דין י'

הַצָרַעַת הוּא שֵׁם הָאָמוּר בְּשׁוּתָּפוּת כּוֹלֵל עִנְיָינִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה שֶׁהֲרֵי לוֹבֶן עוֹר הָאָדָם קָרוּי צָרַעַת וּנְפִילַת קְצַת שְׂעַר הָרֹאשׁ אוֹ הַזָקָן קָרוּי צָרַעַת וְשִׁינוּי עֵין הַבְּגָדִים אוֹ הַבָּתִּים קָרוּי צָרַעַת וְזֶה הַשִּׁינוּי הָאָמוּר בִּבְגָדִים וּבְבָתִּים שֶׁקְרָאָתוֹ תּוֹרָה צָרַעַת בְשׁוּתְּפוֹת הַשֵּׁם אֵינוֹ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶלָא אוֹת וָפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַזְהִירָן מִלָּשׁוֹן הָרָע שֶׁהַמְסַפֵּר בְלָשׁוֹן הָרָע מִשְׁתַּנוֹת קִירוֹת בֵּיתוֹ. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהָר הַבַּיִת אִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁהֻתַּץ הַבַּיִת מִשְׁתַּנִּין כְּלֵי הָעוֹר שֶׁבְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵב עֲלֵיהֶן. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ וְאִם עָמַד בְרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנִּין הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. אִם חָזַר בוֹ יִטְהֲרוּ וְאִם עָמַד בְרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנֶּה עוֹרוֹ וְיִצְטָרֵעַ. וְיִהְיֶה מוּבְדָל וּמְפוּרְסָם לְבַדּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בְּשִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁהוּא הַלֵיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרָע וְעַל עִנְיָן זֶה מַזְהִיר בַּתּוֹרָה וְאוֹמֵר (דברים ד') הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָרַעַת (שם) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר הִתְבּוֹנְנוּ מַה אִירַע לְמִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁדִּבְּרָה בְּאַחִיהָ שֶׁהָיְתָה גְדוֹלָה מִמֶּנוּ בְּשָׁנִים וְגִדְלָתוֹ עַל בִּרְכֶּיהָ וְסִכְּנָה בְּעַצְמָהּ לְהַצִילוֹ מִן הַמַיִם. וְהִיא לֹא דִבְּרָה בִגְנוּתוֹ אֶלָּא טַעֲתָה שֶׁהִשְׁוַתּוֹ לִשְׁאַר נְבִיאִים וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד וְאַף עַל פִּי כֵן מִיַּד נֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת. קַל וָחוֹמֶר לִבְנֵי אָדָם הָרְשָׁעִים הַטִּפְּשִׁים שֶׁמַּרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת. לְפִיכָךְ רָאוּי לְמִי שֶׁרוֹצֶה לְכַוֵּין אוֹרְחוֹתָיו לְהִתְרַחֵק מִישִׁיבָתָן וּמִלְּדַבֵּר עִמָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתָּפֵשׂ אָדָם בְּרֶשֶׁת רְשָׁעִים וְסִכְלוּתָם. וְזֶה דֶרֶךְ יְשִׁיבַת הַלֵּצִים הָרְשָׁעִים בַּתְּחִלָּה מַרְבִּין בְּדִבְרֵי הֲבָאי כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה') וְקוֹל כְּסִיל בְּרוֹב דְּבָרִים. וּמִתּוֹךְ כַּךְ בָּאִין לְסַפֵּר בִּגְנוּת הַצַדִּיקִים כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לא) תֵאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדּוֹבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק. וּמִתּוֹךְ כַּךְ יִהְיֶה לָהֶן הֶרְגֵּל לְדַבֵּר בַּנְּבִיאִים וְלָתֵת דּוֹפִי בְּדִבְרֵיהֶם כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (דה''ב לו) וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים וּבוֹזִים דְבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו וּמִתּוֹךְ כַּךְ בָּאִים לְדַבֵּר בֵּאלֹהִים וְכוֹפְרִין בְּעִיקָר כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (מ''ב י''ז) וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תהלים ע''ג) שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ מִי גָרַם לָהֶם לָשִׁית בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם לְשׁוֹנָם שֶׁהָלְכָה תְּחִלָּה בָאָרֶץ. זוּ הִיא שִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁגּוֹרֶמֶת לָהֶן יְשִׁיבַת קְרָנוֹת. וִישִׁיבַת בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ. וִישִׁיבַת בָּתֵּי מִשְׁתָּאוֹת עִם שׁוֹתֵי שֵׁכָר. אֲבָל שִׂיחַת כְּשֵּׁרֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָה אֶלָּא בְדִבְרֵי תוֹרָה וְחָכְמָה וּלְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר עַל יָדָן וּמְזַכֶּה אוֹתָן בָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג') אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ:

---

וירא יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל-פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם: וְקָמוּ מִתַּמָּן גֻּבְרַיָּא וְאִסְתְּכִיאוּ עַל אַפֵּי סְדוֹם וְאַבְרָהָם אָזַל עִמְּהוֹן לְאַלְווֹאֵיהוֹן:

 רש''י   וישקיפו על פני סדום. כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו טו) , שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת רגז לרחמים: לשלחם. ללוותם, כסבור אורחים הם:

(יז) וַֽיהֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה: וַיְיָ אֲמָר הַמְכַסֵּי אֲנָא מֵאַבְרָהָם דִּי אֲנָא עָבֵד:

 רש''י   המכסה אני. בתמיהה: אשר אני עושה. בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר (י יט) גבול הכנעני מצידן וגו' באכה סדמה ועמרה וגו' . קראתי אותו אברהם, אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי:

(יח) וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: וְאַבְרָהָם מֵהֲוָה יֶהֱוֵי לְעַם סַגִּי וְתַקִּיף וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִילֵהּ כֹּל עַמְמֵי אַרְעָא:

 רש''י   ואברהם היו יהיה. מדרש אגדה (משלי י ז) זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו ברכו. ופשוטו וכי ממנו אני מעלים, והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול ולהתברך בו כל גויי הארץ:

(יט) כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת-בָּנָ֤יו וְאֶת-בֵּיתוֹ֙ אַֽחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֔ה לַֽעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהֹוָה֙ עַל-אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר-דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו: אֲרֵי גְּלִי קֳדָמַי (גי' רמב''ן יְדַעְתִּנֵּהּ) בְּדִיל דִּי יְפַקֵּד יָת בְּנוֹהִי וְיָת אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ בַּתְרוֹהִי וְיִטְּרוּן אָרְחָן דְּתַקְּנָן קֳדָם יְיָ לְמֶעֱבַּד צְדַקְתָּא וְדִינָא בְּדִיל אַיְיתִי יְיָ עַל אַבְרָהָם יָת דְּמַלֵּל עֲלוֹהִי:

 רש''י   כי ידעתיו. לשון חבה, כמו (רות ב א) מודע לאישה, (שם ג ב) הלא בעז מדעתנו, (שמות לג יז) ואדעך בשם, ואמנם עיקר לשון כלם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה לפי שהוא מצוה את בניו עלי לשמור דרכי. ואם תפרשהו כתרגומו יודע אני בו שיצוה את בניו וגו' , אין למען נופל על הלשון: יצוה. לשון הוה, כמו (איוב א ה) ככה יעשה איוב: למען הביא. כך הוא מצוה לבניו שמרו דרך ה' כדי שיביא ה' על אברהם וגו' . על בית אברהם לא נאמר, אלא על אברהם, למדנו כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת:

(כ) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה זַֽעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַֽעֲמֹרָ֖ה כִּי-רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָֽבְדָ֖ה מְאֹֽד: וַאֲמַר יְיָ קְבֵלַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה אֲרֵי סְגִיאַת וְחוֹבָתְהוֹן אֲרֵי תְקִיפַת לַחֲדָא:

 רש''י   ויאמר ה'. אל אברהם, שעשה כאשר אמר שלא יכסה ממנו: כי רבה. כל רבה שבמקרא הטעם למטה בבי''ת, לפי שהן מתורגמין גדולה, או גדלה והולכת, אבל זה טעמו למעלה ברי''ש, לפי שמתורגם גדלה כבר, כמו שפירשתי לעיל (טו יז) ויהי השמש באה, (רות א טו) הנה שבה יבמתך:

(כא) אֵֽרְדָה-נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַֽעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ | כָּלָ֑ה וְאִם-לֹ֖א אֵדָֽעָה: אִתְגְּלֵי כְעַן וְאֶדּוּן הֲכִי קְבִלְתְּהוֹן דְּעַלַּת לָקֳדָמַי עֲבָדוּ אֶעְבֵּד עִמְּהוֹן גְּמִירָא אִם לָא תָיְבִין וְאִם תָּיְבִין לָא אֶתְפְּרָע:

 רש''י   ארדה נא ואראה. למד לדינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, הכל כמו שפרשתי בפרשת הפלגה (לעיל יא ז) . דבר אחר ארדה נא לסוף מעשיהם: הכצעקתה. של מדינה: הבאה אלי עשו. ואם עומדים במרדם כלה אני עושה בהם. ואם לא יעמדו במרדן, אדעה מה אעשה להפרע מהן ביסורין ולא אכלה אותן. וכיוצא בו מצינו במקום אחר (שמות לג ה) ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך, ולפיכך יש הפסק נקדת פסק בין עשו לכלה, כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו הכצעקתה, צעקת ריבה אחת שהרגוה מיתה משנה על שנתנה מזון לעני, כמפורש בחלק (סנהדרין קט ב) :

---

נביאים - מלכים ב - פרק ד

(טז) וַיֹּ֗אמֶר לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה (אתי) אַ֖תְּ חֹבֶ֣קֶת בֵּ֑ן וַתֹּ֗אמֶר אַל-אֲדֹנִי֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אַל-תְּכַזֵּ֖ב בְּשִׁפְחָתֶֽךָ: וַאֲמַר לְזִמְנָא הָדֵין כְּעִדָּן דְּאַתּוּן קַיָּמִין תְּהֵא מְחַבְּקָא בְּרָא וַאֲמַרַת בְּבָעוּ רִבּוֹנִי נְבִיָּא דַּיְיָ לָא יִתְכַדִּיב פִּתְגָמָא בְּאַמְתָךְ :

 רש''י   למועד הזה כעת חיה . כמו שאת קיימת היום ולשלום , כך תהי קיימת למועד הזה , וחובקת בן : אל אדוני . אל תאמר חובקת בן , מה לי חבוקו אם סופי לקוברו , וזה שאמרה לו כשמת , הלא אמרתי לא תשלה אותי : אל תכזב . אל תראני דבר שיפסוק , יש בידך לבקש רחמים וינתן לי בן , אך בבקשה ממך אל תתן לי אלא בן של קיימא : אל תכזב . כמו ( שם נ יא ) : לא יכזבו מימיו :

(יז) וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יהָ אֱלִישָֽׁע: וְעַדִּיאַת אִתְּתָא וִילֵידַת בַּר לְזִמְנָא הָדֵין כְּעִדַּן דְּהִיא קַיָּמָא דִי מַלֵּיל עִמָּהּ אֱלִישָׁע :

 רש''י   כעת חיה . כעת הזאת שהיתה בחיים ובשלום , ולכך נקוד כָּעֵת :

(יח) וַיִּגְדַּ֖ל הַיָּ֑לֶד וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיֵּצֵ֥א אֶל-אָבִ֖יו אֶל-הַקֹּצְרִֽים: וּרְבָא רַבְיָא וַהֲוָה יוֹמָא וּנְפַק לְות אֲבוּהִי לְוָת חַצְדַיָּא : (יט) וַיֹּ֥אמֶר אֶל-אָבִ֖יו רֹאשִׁ֣י | רֹאשִׁ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל-הַנַּ֔עַר שָׂאֵ֖הוּ אֶל-אִמּֽוֹ: וַאֲמַר לַאֲבוּהִי רֵישִׁי רֵישִׁי וַאֲמַר לְעוּלֵימָא סַבְהִי אוֹבִלֵיהּ לְאִמֵּיהּ :

 רש''י   ראשי ראשי . הנני חולה בראשי : ויאמר . אביו אל אחד מן הנערים , שאהו אל אמו :

(כ) וַיִּשָּׂאֵ֔הוּ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל-אִמּ֑וֹ וַיֵּ֧שֶׁב עַל-בִּרְכֶּ֛יהָ עַד-הַֽצָּהֳרַ֖יִם וַיָּמֹֽת: וְנַסְבֵיהּ וְאוֹבִילֵיהּ לְאִמֵּיהּ וִיתֵיב עַל בִּרְכָּהָא עַד עִדָּן טִיהֲרָא וּמִית : (כא) וַתַּ֙עַל֙ וַתַּשְׁכִּבֵ֔הוּ עַל-מִטַּ֖ת אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וַתִּסְגֹּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וַתֵּצֵֽא: וְסַלִיקַת וְאַשְׁכַּבְתֵּיהּ עַל עַרְסָא דִּנְבִיָּא דַּיְיָ וַאֲגַפַת בְּאַפּוֹהִי וּנְפַקַת :

---

כתובים - משלי - פרק ד

(ד) וַיֹּרֵ֗נִי וַיֹּ֥אמֶר לִ֗י יִֽתְמָךְ-דְּבָרַ֥י לִבֶּ֑ךָ שְׁמֹ֖ר מִצְוֹתַ֣י וֶֽחְיֵֽה: וְאַלְפַנִי וַאֲמַר לִי יְיָ יְקַמֵט מִלַי לִבָּךְ נְטַר פִּקוּדַי וֶחְיֵה :

 רש''י   ויורני . על כך ויוכיחני ויאמר לי יתמך דברי לבך . ולפי שהוכיחני בדברים אלו לכך אני מזהירכם על כך ( רבי יוסף קר''א ) , ד''א כי בן הייתי לאבי , הנביא אומר בן הייתי להקב''ה שהשרה רוחו עלי , ומצינו שקראו הקב''ה לשלמה בן שנאמר אני אהיה לו לאב וגו' ( שמואל ב ז ) : רך ויחיד לפני אמי . לאומתי אני נבחר וחביב כבן רך ויחיד לכך ויורני אבי :

(ה) קְנֵ֣ה חָ֭כְמָה קְנֵ֣ה בִינָ֑ה אַל-תִּשְׁכַּ֥ח וְאַל-תֵּ֝֗ט מֵֽאִמְרֵי-פִֽי: קְנֵה חָכְמְתָא קְנֵה בְיוּנָא לָא תִנְשֵׁי וְלָא תִסְטֵי מִן מַאֲמָרֵי פוּמִי : (ו) אַל-תַּעַזְבֶ֥הָ וְתִשְׁמְרֶ֑ךָּ אֱהָבֶ֥הָ וְתִצְּרֶֽךָּ: וְלָא תִשְׁבַּקְיָהּ וְתִנְטַרְיָךְ רַחֲמָהּ דְּתֻשְּׂגָּבְיָךְ :

 רש''י   אל תעזבה וגו' . אהבה . אהוב אותה :

(ז) רֵאשִׁ֣ית חָ֭כְמָה קְנֵ֣ה חָכְמָ֑ה וּבְכָל-קִ֝נְיָנְךָ֗ קְנֵ֣ה בִינָֽה: רֵישׁ חָכְמְתָא קְנֵה חָכְמְתָא וּבְכָל קִנְיָנָךְ קְנֵה בְיוּנָא :

 רש''י   ראשית חכמה קנה חכמה . תחלת חכמתך למוד מאחרים קנה לך שמועה מפי הרב , ואח''כ בכל קנינך קנה בינה , תתבונן בה מעצמך להשכיל הטעמים דבר מתוך דבר :

(ח) סַלְסְלֶ֥הָ וּֽתְרוֹמְמֶ֑ךָּ תְּ֝כַבֵּ֗דְךָ כִּ֣י תְחַבְּקֶֽנָּה: חַבִּבְיָהּ דִּי תְרוֹמְמִנָךְ וְחַבִּקְיָהּ דִּתְיַקְרָךְ :

 רש''י   סלסלה . חפשה היה חוזר עליה לדקדק בה כמו כבוצר על סלסלות ( ירמיה ו ) החוזר והולך בכרם ומשיב ידו לבקש את העוללות ובלשון חכמים מסלסל בשערו :

(ט) תִּתֵּ֣ן לְ֭רֹאשְׁךָ לִוְיַת-חֵ֑ן עֲטֶ֖רֶת תִּפְאֶ֣רֶת תְּמַגְּנֶֽךָּ: וּתְשִּׂים בְּרֵישָׁךְ יָאֲיוּתָא דְחֶסְדָא כְּלִילָא דְשַׁבְהוֹרָא עֲלָךְ :

 רש''י   תתן לראשך לוית חן . חברת חן כמו לוית חן הם לראשך :

---

משנה בבא קמא פרק ד

א. שׁוֹר שֶׁנָּגַח אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שְׁוָרִים זֶה אַחַר זֶה, יְשַׁלֵּם לָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מוֹתָר, יַחֲזִיר לְשֶׁלְּפָנָיו. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מוֹתָר, יַחֲזִיר לְשֶׁלִּפְנֵי פָנָיו. וְהָאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִשְׂכָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְלוּם, זֶה נוֹטֵל מָנֶה וְזֶה נוֹטֵל מָנֶה. חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר שָׁוֶה מָאתַיִם, הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מָנֶה, וְשֶׁלְּפָנָיו, זֶה נוֹטֵל חֲמִשִּׁים זוּז וְזֶה נוֹטֵל חֲמִשִּׁים זוּז. חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר שָׁוֶה מָאתַיִם, הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מָנֶה, וְשֶׁלְּפָנָיו, חֲמִשִּׁים זוּז, וּשְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים, דִּינַר זָהָב:

 ברטנורה   (א) שור שנגח ד' וה'. ובכולם היה תם דמשתלם מגופו: ישלם. חצי נזק לאחרון תחלה. בגמרא מוקי למתניתין כגון שתפסו ניזק לשור המזיק לגבות ממנו ונעשה עליו שומר שכר. וכשיצא מתחת ידו והזיק, הניזק הראשון חייב בנזקיו, לפיכך האחרון משתלם חצי נזקו משלם: ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו. הכי קאמר, אם יש בו מותר בנזקיו, יחזיר לשלפניו. כגון שחצי נזקו של הראשון היה מנה, וחצי נזק האחרון היה חמשים, והשור שוה מאתים. מתחלה כשנגח שור זה שורו של הניזק הראשון שחצי נזקו מנה, היה לניזק בשור זה מנה, ולבעלים מנה. וכשתפסו הניזק ונגח תחת ידו, אין לבעלים להפסיד מנה שהיה להם בו, שהרי לא היתה שמירתו עליהן אלא על הניזק שתפסו. וכשהזיק לשני והיה חצי נזקו חמשים, איבד הניזק הראשון מן המנה שלו חמשים ונותן לזה הניזק השני, והמותר עד המנה חוזר לו. והבעלים נוטלים המנה שלהם: ר''ש אומר וכו'. ר''ש סבר שותפי נינהו הבעלים והניזק בשור המזיק, ושניהם מתחייבים בנזקיו. כיצד, שור שוה מאתים שנגח וכו': ושלפניו. זה ניזק ראשון. נוטל חמישים זוז, והבעלים חמשים זוז. דיש לניזק ראשון בו החצי, הלכך משלם חצי תשלומי נזקו: חזר ונגח שור שוה מאתים. האחרון נוטל מנה החצי מכל מי שהוא, דמגופו משתלם. ונמצא אותו שלפניו שהיה החצי שלו, משלם מחלקו חצי מנה שנוטל האחרון: ושנים הראשונים. ניזק ראשון והבעלים שהיה להם לכל אחד רביע, משלמין כל אחד רביעית של נזקו: דינר זהב. שהם עשרים וחמשה דינרים של כסף:

ב. שׁוֹר שֶׁהוּא מוּעָד לְמִינוֹ וְאֵינוֹ מוּעָד לְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, מוּעָד לָאָדָם וְאֵינוֹ מוּעָד לַבְּהֵמָה, מוּעָד לַקְּטַנִּים וְאֵינוֹ מוּעָד לַגְּדוֹלִים, אֶת שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מוּעָד לוֹ מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה, הֲרֵי שֶׁהָיָה מוּעָד לַשַּׁבָּתוֹת וְאֵינוֹ מוּעָד לַחֹל. אָמַר לָהֶם, לַשַּׁבָּתוֹת מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, לִימוֹת הַחל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אֵימָתַי הוּא תָם. מִשֶּׁיַּחֲזֹר בּוֹ שְׁלשָׁה יְמֵי שַׁבָּתוֹת:

 ברטנורה   (ב) מועד לקטנים. לעגלים: אמרו לפני ר' יהודה. שאלו תלמידיו ממנו: מועד לשבתות. מפני שהוא בטל ממלאכה ודעתו זחה עליו. אי נמי, לפי שרואה בני אדם במלבושים נאים של שבת, חשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם: ואינו מועד לחול. מה דינו: משיחזור בו שלשה ימי שבתות. לאחר שהועד לשבתות העבירו לפניו שוורים בשלש שבתות ולא נגח, חזר לתמותו, ואם חזר ונגח אינו משלם אלא חצי נזק:

ג. שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) שׁוֹר רֵעֵהוּ, וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר. וְשֶׁל נָכְרִי שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם:

 ברטנורה   (ג) שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור. דכתיב (חבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שנצטוו בני נח, כיון שלא קיימו אותן, עמד והתיר ממונן לישראל. ואומר (דברים ל''ג) הופיע מהר פארן, גילה ממונן של עובד כוכבים והתירן. מהר פארן, משעה שסבב והחזיר את התורה על העובדי כוכבים ולא קבלוה:

ד. שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן חַיָּב. וְשֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ, פָּטוּר. שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וּמְעִידִין לָהֶן בִּפְנֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. נִתְפַּקַּח הַחֵרֵשׁ, נִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן, חָזַר לְתַמּוּתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא בְחֶזְקָתוֹ. שׁוֹר הָאִצְטָדִין אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) כִּי יִגַּח, וְלֹא שֶׁיַּגִּיחוּהוּ:

 ברטנורה   (ד) ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. שאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, דמטלטלי הוא, ואמרינן בפ''ק [דף י''ד] שוה כסף מלמד שאין ב''ד נזקקים אלא לנכסים שיש להן אחריות, ואוקימנא ביתמי: מעמידין להן אפוטרופוס וכו'. אם הוחזקו נגחנים, מעמידין להם אפוטרופוס ולא לשלם חצי נזק אלא לשווייה מועד. דכי הדר נגח משלם מן העליה ויגבו הנזק מקרקע של יתומים: חוזר לתמותו. דקסבר מועד שיצא מרשות בעליו ונכנס לרשות בעלים אחרים חוזר לתמותו. דרשות משונה משנה את דין התראתו: שור האצטדין. שמיוחד לנגיחות, ומלמדין אותו לכך:

ה. שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הָאָדָם וָמֵת, מוּעָד, מְשַׁלֵּם כֹּפֶר, וְתָם, פָּטוּר מִן הַכֹּפֶר. וְזֶה וָזֶה חַיָּבִים מִיתָה. וְכֵן בַּבֵּן וְכֵן בַּבַּת. נָגַח עֶבֶד אוֹ אָמָה, נוֹתֵן שְׁלשִׁים סְלָעִים, בֵּין שֶׁהוּא יָפֶה (מֵאָה) מָנֶה וּבֵין שֶׁאֵינוֹ יָפֶה אֶלָּא דִּינָר אֶחָד:

 ברטנורה   (ה) מועד משלם כופר. ואע''ג דבקמא דנגח קטלינן ליה, אשכחינן מועד, כגון שהרג שלשה נכרים. אי נמי, שהרג שלשה ישראל טריפה. דאטריפה לא קטלינן ליה, דגברא קטילא קטיל. אי נמי, דקטיל וערק לאגמא לאחר שהעידו בו: וכן בבן וכן בבת. תינוק ותינוקת. חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים:

ו. שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְחַכֵּךְ בַּכֹּתֶל, וְנָפַל עַל הָאָדָם, נִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, לַנָּכְרִי, וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל, לַנְּפָלִים, וְהָרַג בֶּן קַיָּמָא, פָּטוּר:

 ברטנורה   (ו) שור שהיה מתחכך בכותל וכו'. פטור מן המיתה. ואם היה מועד, כגון שהיה מועד להתחכך בכתלים ולהפילם על בני אדם, ונתחכך בכותל להנאתו והפילו על האדם ומת, השור פטור מן המיתה, והבעלים משלמים את הכופר. השור פטור מן המיתה, דכתיב (שמות כ''א) השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים אין חייבין אם הרגו את הנפש עד שיהרגו בכוונה, כך השור אינו חייב עד שיהרוג בכוונה. והבעלים משלמים את הכופר, דכתיב אם כופר, שהיה יכול לכתוב כופר יושת עליו, מאי אם כופר, לרבות ההורג שלא בכוונה לחיוב כופר:

ז. שׁוֹר הָאִשָּׁה, שׁוֹר הַיְתוֹמִים, שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים מִיתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת, פְּטוּרִים מִן הַמִּיתָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים:

 ברטנורה   (ז) ושור היתומים. שאין להם אפוטרופוס: ושור האפוטרופוס. השור של יתומים, הוא אלא שעל האפוטרופוס לשמרו: הרי אלו חייבין. דשבעה שור כתובים בפרשה בנוגח אדם. חד לגופיה, וששה לששה שוורים הללו: רבי יהודה אומר שור הקדש שור הגר שמת ואין לו יורשים פטורים מן המיתה. אפילו נגח ואח''כ הקדיש, נגח ואח''כ מת הגר, היה פוטר ר' יהודה. ואין הלכה כר' יהודה:

ח. שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא לְהִסָקֵל וְהִקְדִּישׁוֹ בְעָלָיו, אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ. שְׁחָטוֹ, בְּשָׂרוֹ אָסוּר. וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ הִקְדִּישׁוֹ בְעָלָיו, מֻקְדָּשׁ. וְאִם שְׁחָטוֹ, בְּשָׂרוֹ מֻתָּר:

 ברטנורה   (ח) ואם שחטו אסור. באכילה. דכתיב (שמות כ''א) סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שהיא נבלה ונבילה אסורה באכילה, ומה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, אלא לומר לך שאם קדם ושחטו לאחר שנגמר דינו אסור: הקדישו בעליו מוקדש. ונפקא מינה דאי מתהני מיניה מעל:

ט. מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם, וְלַשּׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר, וְלַשּׂוֹכֵר, נִכְנְסוּ תַחַת הַבְּעָלִים, מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְתָם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. קְשָׁרוֹ בְעָלָיו בַּמּוֹסֵרָה, וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי, וְיָצָא וְהִזִּיק, אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד חַיָב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תָּם חַיָב וּמוּעָד פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו, וְשָׁמוּר הוּא זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין לוֹ שְׁמִירָה אֶלָּא סַכִּין:

 ברטנורה   (ט) ונעל בפניו כראוי. בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה. והיינו שמירה פחותה: ומועד פטור. מצד העדאה שבו. אבל צד תמות במקומה עומדת. ומשלם חצי נזק כתם. דכתיב ולא ישמרנו גבי מועד. הא שמרו כל דהו פטור מצד העדאה: רבי אליעזר אומר, אין לו שמירה. למועד: אלא סכין. עד שישחטנו. ושלש מחלוקות בדבר. לר''מ בשמירה פחותה חייב ובמעולה פטור. ולרבי יהודה בשמירה פחותה נמי פטור מצד העדאה שבו. אבל חייב על צד תמות שבו. עד שישמרנו שמירה מעולה. ולר''א במעולה נמי חייב. והלכה כרבי יהודה. ומיהו לכתחלה מצוה, לשחוט שור המועד כדי לסלק ההיזק:

---

גמרא בבא קמא דף ל''ח ע''א

תַּנְיָא נַמֵּי הָכִי שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל נָכְרִי פָּטוּר. שׁוֹר שֶׁל נָכְרִי שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ג') עָמַד וַיְמוֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וְאוֹמֵר (דברים לג) הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן מָאי וְאוֹמֵר וְכִי תֵימָא הָאי עָמַד וַיְמוֹדֶד אֶרֶץ מִבָּעִי לְכִדְרַב מָתְנָא וְכִדְרַב יוֹסֵף תָּא שְׁמַע הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן מִפָּארָן הוֹפִיעַ מָמוֹנָם לְיִשְׂרָאֵל. מָאי דְּרַב מַתְנָא דְּאָמַר רַב מַתְנָא עָמַד וַיְמוֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם מַה רָאָה רָאָה שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִצְטַוּוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי נֹחַ וְלֹא קִיְּימוּם עָמַד וְהֶגְלָה אוֹתָם מֵעַל אַדְמָתָם. וּמָאי מַשְׁמַע דְהָאי וַיַּתֵּר לִישְׁנָא דְאַגְלוּיֵי הוּא כְּתִיב הָכָא וַיַּתֵּר גּוֹיִם וּכְתִיב הָתָם (ויקרא יא) לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ וּמְתַרְגְּמִינָן לְקַפָּצָא בְהוֹן עַל אַרְעָא מָאי דְּרַב יוֹסֵף דְּאָמַר רַב יוֹסֵף עָמַד וַיְמוֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם מַה רָאָה רָאָה שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי נֹחַ וְלֹא קִיְּימוּ עָמַד וְהִתִּירָן לָהֶם אִיתְגוּרֵי אִתְגוּר אִם כֵּן מָצִינוּ חוֹטֵא נִשְׂכָּר. אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא לוֹמַר שֶׁאֲפִלּוּ מְקַיְּימִין אוֹתָן אֵין מְקַבְּלִין עֲלֵיהֶן שָׂכָר. וְלֹא וְהָתַּנְיָא רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מְנַיִן שֶׁאֲפִלּוּ גוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יח) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִם וְיִשְׂרָאֵל לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא אָדָם הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִלּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל אַמְרֵי אֵין מְקַבְּלִין עֲלֵיהֶן שָׂכָר כִּמְצוּוֶּה וְעוֹשֶׂה אֶלָּא כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְצוּוֶּה וְעוֹשֶׂה דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא גָּדוֹל הַמְצוּוֶּה וְעוֹשֶׂה יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצוּוֶּה וְעוֹשֶׂה:

 רש''י  הופיע. גילה ממונם והתירן: מפארן. כשסבב והחזיר את התורה על כל האומות ולא קבלוה: והגלה אותם. כגון כפתורים היוצאים מכפתור וכגון ובשעיר ישבו החורים וגו': לומר שאפילו מקיימין אותם וכו'. שהרי אינם מצווים אבל מעונש לא פטרם:

---

זוהר וירא דף ק''ח ע''ב

רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווּ קַיְּמֵי יוֹמָא חַד וְעָסְקֵי בְּהַאי קְרָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב (דברים ח') אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסָר כֹּל בָּהּ, הַאי בָּהּ בָּהּ תְּרֵי זִמְנֵי אַמַּאי אֶלָּא הָא אִתְמָר דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּלִיג כָּל עַמִּין וְאַרְעָאן לִמְמַנָּן שְׁלִיחָן וְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא שַׁלִּיט בָּהּ מַלְאָכָא וְלָא מְמַנָּא אָחֳרָא אֶלָּא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי בְּגִין כָּךְ אָעִיל לְעַמָּא דְּלָא שַׁלִּיט בְּהוּ אָחֳרָא לְאַרְעָא דְּלָא שַׁלִּיט בָּהּ אָחֳרָא, תָּא חֲזֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב מְזוֹנָא תַּמָּן בְּקַדְּמִיתָא וּלְבָתַר לְכָל עָלְמָא, כָּל שְׁאָר עַמִּין עכו''ם בְּמִסְכֵּנוּת וְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לָאו הָכִי אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אִתְּזָן בְּקַדְּמִיתָא וּלְבָתַר כָּל עָלְמָא, וּבְגִין כָּךְ אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם אֶלָּא בַּעֲתִירוּ בְּסִפּוּקָא דְּכֹלָּא תֹּאכַל בָּהּ וְלָא בַּאֲתַר אָחֳרָא, בָּהּ בִּקְדִישׁוּ דְּאַרְעָא בָּהּ שַׁרְיָא מְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה בָּהּ שַׁרְיָא בִּרְכָתָא דִּלְעֵילָא וְלָא בַּאֲתַר אָחֳרָא, תָּא חֲזֵי כְּתִיב כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הָכָא לָא אִתְיַדַּע גַּן יְיָ אִי הוּא אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִי אִיהוּ אֶרֶץ סְדוֹם וְאִי אִיהוּ גַּן יְיָ דְּאִקְּרֵי גַּן עֵדֶן אֶלָּא כְּגַן יְיָ דְּאִית בֵּיהּ סִפּוּקָא וְעִדּוּנָא דְּכֹלָּא הָכִי נַמֵּי הַוָּה סְדוֹם וְהָכִי נַמִּי מִצְרַיִם, מַה גַּן יְיָ לָא אִצְטְרִיךְ בַּר נַשׁ לְאַשְׁקָאָה לֵיהּ אוֹף מִצְרַיִם לָא אִצְטְרִיךְ אָחֳרָא לְאַשְׁקָאָה לֵיהּ בְּגִין דְּנִילוּס אִיהוּ אַסִיק וְאַשְׁקֵי לְכָל אַרְעָא דְּמִצְרַיִם, תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב (זכריה י''ד) וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלַםִ וְגוֹ', דָּא הוּא עוֹנָשָׁא דִּלְהוֹן דְּאִתְמַנַּע מִנְּהוֹן מִטְרָא מַה כְּתִיב וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלָא בָאָה וְגוֹ' חָמֵי דְּלָא כְּתִיב וְלָא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגֶּשֶׁם בְּגִין דְּלָא נָחִית מִטְרָא לְמִצְרַיִם וְלָא אִצְטָרְכָן לֵיהּ אֶלָּא עוֹנָשָׁא דִּלְהוֹן מַה הוּא דִּכְתִיב (שם) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגּוֹף ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִים וְגוֹ' בְּגִין דְּמִצְרַיִם לָא צְרִיכִין לְמִטְרָא, אוֹף סְדוֹם מַה כְּתִיב בֵּיהּ כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה כָּל עִדּוּנִין דְּעָלְמָא הֲווּ בָּהּ וְעַל דָּא לָא בָּעָאן דִּבְנֵי נְשָׁא אָחֳרָנִין יִתְעַדְּנוּן בָּהּ, רַבִּי חִיָּא אָמַר אִנּוּן הֲווּ חַיָּבִין מִגַּרְמַיְהוּ וּמָמוֹנְהוֹן דְּכָל בַּר נַשׁ דְּאִיהוּ צָר עֵינָא לְגַבֵּי מַסְכְּנָא יָאוּת הוּא דְּלָא יִתְקַיֵּם בְּעָלְמָא וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ חַיִּים לְעָלְמָא דְּאָתִי: וְכָל מַאן דְּאִיהוּ וַתְּרָן לְגַבֵּי מַסְכְּנָא יָאוּת הוּא דְּיִתְקַיֵּם בְּעָלְמָא וְיִתְקַיֵּם עָלְמָא בְּגִנֵּיהּ וְאִית לֵיהּ חַיִּים וְאוּרְכָא דְּחַיֵּי לְעָלְמָא דְּאָתִי:

 תרגום הזוהר  רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי יוֹם אֶחָד הָיוּ עוֹמְדִים וְעוֹסְקִים בַּכָּתוּב הַזֶּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּתוּב, (דברים ח') אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם. לֹא תֶחֱסַר כֹּל בָּהּ, אֵלּוּ בָּהּ בָּהּ, שְׁתֵּי פְּעָמִים לָמָּה לִי. אֶלָּא כְּבָר אָמְרוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִלֵּק אֶת הָעַמִּים וְהָאֲרָצוֹת לִמְמוּנִים שְׁלִיחִים, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵין מַלְאָךְ שׁוֹלֵט בָּהּ וְלֹא מְמוּנֶה אַחֵר, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ, וּמִשּׁוּם זֶה, הֵבִיא אֶת הָעָם, שֶׁאֵין אַחֵר שׁוֹלֵט עָלָיו חוּץ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶל הָאָרֶץ, שֶׁאֵין אַחֵר שׁוֹלֵט עָלֶיהָ חוּץ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בֹּא וּרְאֵה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן תְּחִלָּה מְזוֹנוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ לְכָל הָעוֹלָם. וְנִמְצָאִים כָּל שְׁאָר הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מְקַבְּלִים בְּמִסְכֵּנוּת, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ כָּךְ, אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִזּוֹן מִתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ הָעוֹלָם נִזּוֹנִים מִשִּׁירַיִם. וּמִשּׁוּם זֶה, כָּתוּב, אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְּמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, אֶלָּא בַּעֲשִׁירוּת, בְּכָל הַמִּלּוּא. תֹּאכַל בָּהּ, וְלֹא בְּמָקוֹם אַחֵר. בָּהּ, יוֹרֶה בִּקְדֻשַּׁת הָאָרֶץ, בָּהּ שׁוֹרֶה אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה, בָּהּ שׁוֹרֶה בְּרָכָה הָעֶלְיוֹנָה, וְלֹא בְּמָקוֹם אַחֵר. וְעַל כֵּן כָּתוּב בְּהַמִּקְרָא שְׁנֵי פְּעָמִים בָּהּ, לְרַמֵּז עַל כָּל הַנִּזְכָּר. בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב, כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צוֹעַר, עַד כָּאן עוֹד לֹא נוֹדָע מֵהַכָּתוּב, אִם אֶרֶץ מִצְרַיִם הוּא כְּגַן ה', וְאִם אֶרֶץ סְדוֹם הוּא כְּגַן ה', וְאִם גַּן ה', הוּא הַגָּן הַנִּקְרָא גַּן עֵדֶן. אֶלָּא הַפֵּרוּשׁ הוּא, כְּגַן ה', שֶׁהוּא גַּן עֵדֶן, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִלּוּא וְעִדּוּן לַכֹּל, כֵּן הָיָה סְדוֹם וְכֵן הָיָה מִצְרַיִם. מַה גַּן ה', אֵין אָדָם צָרִיךְ לְהַשְׁקוֹתוֹ כֵּן מִצְרַיִם, אֵין אַחֵר צָרִיךְ לְהַשְׁקוֹתָהּ, מִשּׁוּם שֶׁנְּהַר נִילוּס עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אֶת כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם. בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלַםִ וְגוֹ', זֶה הוּא הָעוֹנֶשׁ שֶׁלָּהֶם שֶׁנִּמְנָע מֵהֶם הַגֶּשֶׁם. וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְגוֹ', רְאֵה, שֶׁלֹּא כָּתוּב כָּאן, וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם, כִּי לֹא יֵרֶד גֶּשֶׁם בְּמִצְרַיִם וְאֵינָם צְרִיכִים לוֹ. אֶלָּא עוֹנֶשׁ שֶׁלָּהֶם מַה הוּא, הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגּוֹף ה' אֶת הַגּוֹיִם וְגוֹ'. שֶׁהוּא מִשּׁוּם שֶׁהַמִּצְרִים אֵינָם צְרִיכִים גֶּשֶׁם. אַף סְדוֹם הָיָה כְּגַן ה', מַה כָּתוּב בָּהֶם, כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, דְּהַיְנוּ כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם הָיוּ בָּהּ. וְעַל כֵּן לֹא רָצוּ, שֶׁאֲנָשִׁים אֲחֵרִים יִתְעַדְּנוּ בָּהּ. וְלֹא קִבְּלוּ אוֹרְחִים. רַבִּי חִיָּא אָמַר, הֵם, אַנְשֵׁי סְדוֹם, הָיוּ רְשָׁעִים עַצְמָם וּמֵרְכוּשָׁם, וְלֹא מִסִּבַּת אַרְצָם הַטּוֹבָה, כִּי לֹא רָצוּ לִתֵּן צְדָקָה. כִּי כָּל אָדָם, שֶׁהוּא צָר עַיִן כְּלַפֵּי עָנִי, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ חַיִּים לָעוֹלָם הַבָּא. וְכָל מִי שֶׁהוּא טוֹב לֵב לַעָנִי, רָאוּי לוֹ שֶׁיִּתְקַיֵּם בָּעוֹלָם, וְהָעוֹלָם יִתְקַיֵּם בִּזְכוּתוֹ, וְיֵשׁ לוֹ חַיִּים, וַאֲרִיכוּת יָמִים לָעוֹלָם הַבָּא.

---

הלכה פסוקה

ש''ע ח''מ מסי' רכ''ז

א. אָסוּר לְהוֹנוֹת אֶת חֲבֵירוֹ בֵּין בְמִקְחוֹ בֵּין בְּמִמְכָּרוֹ וְאֵיזֶה מֵהֶם שֶׁאִינָה בֵּין לוֹקֵחַ בֵּין מוֹכֵר עוֹבֵר בְּלָאו: ב. כַּמָּה תִּהְיֶה הָאוֹנָאָה וְיִהְיֶה חַיָּיב לְהָשִׁיב שְׁתוּת בְּשָׁוֶה כֵּיצַד הֲרֵי שֶׁמָּכַר שָׁוֶה שֵׁשׁ בְּחָמֵשׁ אוֹ שָׁוֶה שֶׁבַע בְּשֵׁשׁ אוֹ שָׁוֶה חָמֵשׁ בְּשֵׁשׁ אוֹ שָׁוֶה שֵׁשׁ בְּשֶׁבַע הֲרֵי זוּ אוֹנָאָה וְנִקְנֶה הַמֶּקַח וְחַיָּיב הַמְאַנֶּה לְשַׁלֵם הָאוֹנָאָה וּלְהַחֲזִירָהּ כּוּלָהּ לַמִתְאַנֶּה: ג. הָיְתָה הָאוֹנָאָה פָּחוּת מִזֶה בְּכָל שֶׁהוּא כְּגוֹן שֶׁמָּכַר שָׁוֶה שִׁבְעִים בְּשִׁשִּׁים וּפְרוּטָה אֵינוֹ חַיָּיב לְהַחֲזִיר כְּלוּם שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁתוּת דֶרֶךְ הַכֹּל לִמְחוֹל בּוֹ: ד. הָיְתָה הָאוֹנָאָה יְתֵירָה עַל הַשְׁתוּת כָּל שֶׁהוּא כְּגוֹן שֶׁמָכַר שָׁוֶה שִׁשִּׁים בַּחֲמִשִׁים פָּחוּת פְּרוּטָה בָּטֵל הַמֶקַח וְהַמִתְאַנֶּה יָכוֹל לְהַחֲזִיר הַחֵפֶץ וְלֹא יִקְנֶה כְּלָל אָבָל הַמְאַנֶּה אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר אִם רָצָה זֶה וְקִבֵּל:

---

מוסר

מספר חרדים דף ס''ז ע''ב

יִהְיוּ כָּל דְבָרֶיךָ כָּבוֹד גָדוֹל וּפִיוּס לַבּוֹרֵא וְגַם לִבְרוּאָיו מִיִרְאָתוֹ לִקְטַנִּים וְלִגְדוֹלִים לָרָעִים וְלַטּוֹבִים בְּלֵב נָקִי וּבַר וְשָׁפֵל וְסַבְלָן בַּכָּתֵף תִּשָּׂא תְּדַמֶּה כִּי אַתָּה מִן הַפּוֹעֲלִים אֲשֶׁר בַּכָּתֵף יִשְּׂאוּ וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂוֹי הֳוֵי מַמְתִּין הַסֶּבֶל לְעֵת בּוֹאוֹ פִּתְאוֹם וְלֹא תְבַעֵט כִּי יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ חִידּוּשׁ. תְּדַמֶּה כִּי כְּסוּת אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ חוֹפֵף עָלֶיךָ תַּעֲטֶה בוֹ כַּשַּׂלְמָה וּלְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁתִּדְבְּקֵהוּ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. תִּדַמֶּה לְכַסּוֹתוֹ בְּשַׂלְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְהִזָהֵר פֶּן תְּלַכְלֵךְ בֶּגֶד הַמֶּלֶךְ בְּחַטָאוֹת פֶן יָסִיר בִּגְדוֹ מֵעָלֶיךָ וְתִהְיֶה עֵרוֹם מִמֶּנוּ וְאַל תִּקְרַע בְּגָדֶיךָ בַּחֲמָתְךָ דַהֲוֵי כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה הוֹאִיל וְהָאָדָם חוֹמֶר אֵינוֹ רוֹאֶה בְּעֵינָיו בְמוּשְׂכָּלוֹת אֶלָא בְמוּרְגָשׁ הֵעִידוֹ הַבּוֹרֵא בִשְׁתֵּי אוֹתוֹת עָלָיו אַחַת בִּבְשָׂרוֹ בְּרִית קדֶשׁ וְאַחַת תְּפִילִין וּבְשַׁבָּת הַשַׁבָּת אוֹת הִיא וְרָאוּי שֶׁלֹא יַחְסְרוּ אֵלוּ שְׁתֵּי אוֹתוֹת לְאוֹתוֹת עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה. כְּשֵׁם שֶׁהַכַּעַס אָסוּר כַּךְ הָעִצָבוֹן מִן הֶאָבָק שֶׁכָּל עֲבֵירָה יֵשׁ לָהּ אָבָק כִּדְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָבָק רִבִּית אָבָק לָשׁוֹן הָרָע וְהִלֵל הַזָּקֵן כְּשֶׁהָלַךְ אָדָם אֶחָד לְנַסּוֹתוֹ אִם יִכְעוֹס לֹא כָעַס וְלֹא נִתְעַצֵב אֶלָא רָאוּי לְאָדָם לִקַּח בְּנַחַת כָּל אֲשֶׁר יָבֹא עָלָיו לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִשְׁמַע לִשְׁתּוֹק וְלוֹמַר גַם זוּ לְטוֹבָה בְּשִׂמְחָה. הַדְּבָרִים בְּטֵלִים בִּבְרִית הַלָשׁוֹן כְּזֶרַע לְבַטָּלָה בִּבְרִית הַמָּעוֹר דָמֵי וְעַל דָּא כְּתִיב הוֹגַעְתֶּם אֶת ה' בְּדִבְרֵיכֶם שֶׁפִּירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי סוֹבֵל הָעוֹלָם וְאֵינִי יָגֵעַ וּבִדְבָרִים בְּטֵלִים אֲנִי יָּגֵעַ וְלָמָה יִהְיֶה אָדָם עַז פָּנִים וְיְיָגֵּעַ בּוֹרְאוֹ חָלִילָה לָכֵן אַל יוֹצִיא מִלָּה מִפִּיו לְבַטָלָה אֶלָא תוֹרָה אוֹ עֲבוֹדָה אוֹ הוֹדָאָה אוֹ שָׁלוֹם. מִי שֶׁאָבַד לוֹ פֶּרַח הַיִתָּכֵן שֶׁבְּעִצְבוֹנוֹ וְכַעְסוֹ יְשַׁבֵּר כְּלִי שֶׁשָּׁוֶה אֶלֶף פְּרָחִים לֹא יַעֲלֶה עַל דַעְתְּךָ וְאַתָּה בֶּן אָדָם יָדַעְתָּ כִּי נִשְׁמָתָךְ מוֹשַׁב אֱלֹהִים וּבְכַעֲסָךְ וְעִצְבוֹנָךְ יִסְתַּלֵּק וְאֵיךְ תֵּעָצֵב עַל חַיֵי שָׁעָה וּתְאַבֵּד חַיֵי עוֹלָם לָכֵן סְבוֹל בְּשִׂמְחָה כְּהִלֵל כָּל הַבָּא עָלֶיךָ וְלֹא תַעֲזוֹב אֶת מַלְכְּךָ וִיהִי זֹאת נֶחֱמָתָךְ כִּי בוֹ תִדְבָּק וְהוּא יָאֵר פָּנָיו אֵלֶיךָ וְאַתָּה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ:

---

וירא יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּֽלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: וְאִתְפְּנִיאוּ מִתַּמָּן גֻּבְרַיָּא וַאֲזָלוּ לִסְדוֹם וְאַבְרָהָם עַד כְּעַן מְשַׁמֵּשׁ בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ:

 רש''י   ויפנו משם. ממקום שאברהם ליוום שם: ואברהם עודנו עומד לפני ה'. והלא לא הלך לעמוד לפניו אלא הקדוש ברוך הוא בא אצלו ואמר לו (פסוק כ) זעקת סדום ועמורה כי רבה, והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד לפני אברהם, אלא תקון סופרים הוא זה (אשר הפכוהו זכרונם לברכה לכתוב כן) :

(כג) וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם-רָשָֽׁע: וּקְרֵב אַבְרָהָם וַאֲמָר הֲבִרְגַז תְּשֵׁיצֵי זַכָּאָה עִם חַיָּבָא:

 רש''י   ויגש אברהם. מצינו הגשה למלחמה (ש''ב י יג) ויגש יואב וגו' , הגשה לפיוס (להלן מד יח) ויגש אליו יהודה, והגשה לתפלה (מלכים א' יח לו) ויגש אליהו הנביא, ולכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות, ולפיוס ולתפלה: האף תספה. הגם תספה. ולתרגום של אנקלוס שתרגמו לשון רוגז, כך פרושו האף ישיאך שתספה צדיק עם רשע:

(כד) אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹֽא-תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ: מָאִים אִית חַמְּשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא הֲבִרְגַז תְּשֵׁיצֵי וְלָא תִשְׁבּוֹק לְאַתְרָא בְּדִיל חַמְשִׁין זַכָּאִין דִּי בְגַוָּהּ:

 רש''י   אולי יש חמשים צדיקים. עשרה צדיקים לכל כרך וכרך, כי חמשה מקומות יש:

(כה) חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵֽעֲשׂ֣ת | כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם-רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּֽרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל-הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַֽעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט: קוּשְׁטָא אִנּוּן דִּינָךְ מִלְּמֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָא הָדֵין לְקַטָּלָא זַכָּאָה עִם חַיָּבָא וִיהֵי זַכָּאָה כְּחַיָּבָא קוּשְׁטָא אִנּוּן דִּינָךְ דְּדָיִן כָּל אַרְעָא לָא יַעְבֵד דִּינָא:

 רש''י   חלילה לך. ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים, למה תמית הצדיקים: חלילה לך. חלין הוא לך, יאמרו כך הוא אמנתו, שוטף הכל, צדיקים ורשעים, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה: כדבר הזה. לא הוא ולא כיוצא בו: חלילה לך. לעולם הבא: השופט כל הארץ. נקוד בחטף פת''ח ה''א של השופט לשון תמה, וכי מי שהוא שופט לא יעשה משפט אמת:

(כו) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה אִם-אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל-הַמָּק֖וֹם בַּֽעֲבוּרָֽם: וַאֲמַר יְיָ אִם אַשְׁכַּח בִּסְדוֹם חַמְשִׁין זַכָּאִין בְּגוֹ קַרְתָּא וְאֶשְׁבּוֹק לְכָל אַתְרָא בְּדִילְהוֹן:

 רש''י   אם אמצא בסדום וגו' לכל המקום. לכל הכרכים, לפי שסדום היתה מטרופולין וחשובה מכלם תלה בה הכתוב:

---

נביאים - מלכים ב - פרק ד

(כב) וַתִּקְרָא֮ אֶל-אִישָׁהּ֒ וַתֹּ֗אמֶר שִׁלְחָ֨ה נָ֥א לִי֙ אֶחָ֣ד מִן-הַנְּעָרִ֔ים וְאַחַ֖ת הָאֲתֹנ֑וֹת וְאָר֛וּצָה עַד-אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים וְאָשֽׁוּבָה: וּקְרַת לְבַעְלַהּ וַאֲמַרַת שַׁדַר כְּעַן לִי חַד מִן עוּלֵימַיָּא וַחֲדָּא מִן אָתְנַיָּא וְאִתְמְטֵי לְוַת נְבִיָּא דַּיְי וְאֵתוּב : (כג) וַיֹּ֗אמֶר מַ֠דּוּעַ (אתי) אַ֣תְּ (הלכתי) הֹלֶ֤כֶת אֵלָיו֙ הַיּ֔וֹם לֹֽא-חֹ֖דֶשׁ וְלֹ֣א שַׁבָּ֑ת וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם: וַאֲמַר מָה דֵין אַתְּ אֲזַלְתְּ לְוָתֵיהּ יוֹמָא דֵין לָא יְרַח וְלָא שַׁבְּתָּא וַאֲמַרַת שְׁלָם : (כד) וַֽתַּחֲבֹשׁ֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֹּ֥אמֶר אֶֽל-נַעֲרָ֖הּ נְהַ֣ג וָלֵ֑ךְ אַל-תַּעֲצָר-לִ֣י לִרְכֹּ֔ב כִּ֖י אִם-אָמַ֥רְתִּי לָֽךְ: וְזָרֵיזַת אֲתָנָא וַאֲמַרַת לְעוּלֵימָהָא דְּבַר וְאֱזֵיל לָא תִדְחוֹק עָלַי לְמִרְכַּב אֱלָהֵין כַּד אֵימַר לָךְ :

 רש''י   נהג ולך . מהר : אל תעצר לי . אל תעכב על ידי את הרכיבה :

(כה) וַתֵּ֗לֶךְ וַתָּב֛וֹא אֶל-אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶל-הַ֣ר הַכַּרְמֶ֑ל וַ֠יְהִי כִּרְא֨וֹת אִישׁ-הָאֱלֹהִ֤ים אֹתָהּ֙ מִנֶּ֔גֶד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל-גֵּיחֲזִ֣י נַעֲר֔וֹ הִנֵּ֖ה הַשּׁוּנַמִּ֥ית הַלָּֽז: וַאֲזָלַת וַאֲתָת לְוָת נְבִיָּא דַּיְיָ לְטוּר כַּרְמְלָא וַהֲוָה כַּד חֲזָא נְבִיָּא דַּיְיָ יָתָהּ מִקָּבֵיל וַאֲמַר לְגֵיחֲזִי עוּלֵימֵיהּ הָא שׁוּנַּמִית דֵּיכִי : (כו) עַתָּה֮ רֽוּץ-נָ֣א לִקְרָאתָהּ֒ וֶאֱמָר-לָ֗הּ הֲשָׁל֥וֹם לָ֛ךְ הֲשָׁל֥וֹם לְאִישֵׁ֖ךְ הֲשָׁל֣וֹם לַיָּ֑לֶד וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם: כְּעַן רְהוּט כְּעַן לָקָדָּמוּתָהּ וַאֲמַר לָהּ הַשְׁלָם לִיךְ הַשְׁלָם לְבַעְלִיךְ הַשְׁלָם לְרַבְיָא וַאֲמַרַת שְׁלָם :

 רש''י   ותאמר שלום . הרי זה מקרא קצר , שהרי היה לו לכתוב , וישאל לה ותאמר שלום :

---

כתובים - משלי - פרק ד

(י) שְׁמַ֣ע בְּ֭נִי וְקַ֣ח אֲמָרָ֑י וְיִרְבּ֥וּ לְ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים: שְׁמַע בְּרִי וְקַבֵּל מִנִי וְנִסְגְּיוּן שְׁנַיָא דְחַיָיך :

 רש''י   שמע בני וקח אמרי וגו' :

(יא) בְּדֶ֣רֶךְ חָ֭כְמָה הֹרֵתִ֑יךָ הִ֝דְרַכְתִּ֗יךָ בְּמַעְגְּלֵי-יֹֽשֶׁר: אָרְחָתָא דְחָכְמְתָא אֲלֵפְתָּךְ וְהַלֵּכְתָּךְ בִּשְׁבִילֵי תְרִיצֵי : (יב) בְּֽ֭לֶכְתְּךָ לֹא-יֵצַ֣ר צַעֲדֶ֑ךָ וְאִם-תָּ֝ר֗וּץ לֹ֣א תִכָּשֵֽׁל: כַּד תֵּיזֵל לָא תִתְעוּק אָרְחָךְ וְאִין תִּרְהַט לָא תִתְקָל :

 רש''י   בלכתך לא יצר צעדך . מי שאינו מרחיק רגליו קרוב ליפול :

(יג) הַחֲזֵ֣ק בַּמּוּסָ֣ר אַל-תֶּ֑רֶף נִ֝צְּרֶ֗הָ כִּי-הִ֥יא חַיֶּֽיךָ: תִּתְחַזֵּק בְּמַרְדוּתָא וְלָא תִרְפֵּא נְטַרְיָהּ מְטוּל דְּהִיא חַיָיךְ :

 רש''י   החזק במוסר אל תרף . אחוז בתורה כמו והחזיקי את ידך בו ( בראשית כא ) וישלח ידו ויחזק בו ( שמות ד ) :

(יד) בְּאֹ֣רַח רְ֭שָׁעִים אַל-תָּבֹ֑א וְאַל-תְּ֝אַשֵּׁ֗ר בְּדֶ֣רֶךְ רָעִֽים: בְּאָרְחָא דְרַשִׁיעֵי לָא תֵיזֵל וְלָא תִטַן בְּאָרְחָא דְבִישִׁין :

 רש''י   באורח רשעים אל תבא ואל תאשר . ואל תדרוך כמו באשורו אחזה רגלי ( איוב כג ) , וכן ונבון יבין לאשורו :

---

משנה זבחים פרק ד

א. בֵּית שַּׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, שֶׁאִם נְתָנָן מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. וּבַחַטָּאת, שְׁתֵּי מַתָּנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת, כִּפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְתִקְנָהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִזְמַנָּהּ, כִּפֵּר. נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְאֶת הַשְּׁנִיָּה חוּץ לִמְקוֹמָהּ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:

 ברטנורה   (א) בית שמאי אומרים כל הנתנין על מזבח החיצון. יש מהן שטעונין ארבע מתנות, ויש מהן שטעונים שתים שהם ארבע, ויש שטעונים מתנה אחת. כדתנן באידך פרקין. והשתא קאמר דכולן שלא נתן אלא מתנה אחת בדיעבד כפר, דכתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך, שפיכה אחת משמע, מדלא כתיב סביב דמשמע שתי מתנות שהן ארבע: ובחטאת שתי מתנות. שלש פרשיות נאמרו בחטאות החיצונות בויקרא, אחת בשעיר נשיא, ושתים בחטאות יחיד אחת בכבשה ואחת בשעירה. בשתים כתיב על קרנת חסר, והאחת מלא. ובית שמאי יש להן יש אם למקרא, הרי כאן שש, ואין במזבח אלא ארבע, והשתים יתרות לא נאמרו אלא ששנאן הכתוב לעכב. ובית הלל סברי אהני מקרא דמשמע שש, ואהני מסורת דמשמע ארבע, הלכך טפי חדא אמסורת ובצר חדא ממקרא והוו להו חמש, ארבע למצוה וחד לעכב, ואם נתן מתנה אחת כפר: לפיכך. חטאת וכל הזבחים לבית הלל, ולבית שמאי שאר הזבחים חוץ מחטאת, נתן את הראשונה כתקנה ואת השניה במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנה: כפר. וכשר הקרבן ליקרב על ידי מתנה ראשונה. דאין השניה מתרת הבשר, שהרי הותר על ידי מתנה ראשונה, הלכך אינה מפגלת: נתן את הראשונה חוץ לזמנה כו' פגול וחייבין עליו כרת. שאין מחשבת חוץ למקומה דשניה מוציאתו מידי פגול, שהרי הוקבע בראשונה שקרבו כל מתיריו:

ב. כָּל הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, שֶׁאִם חִסֵר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת, לֹא כִפֵּר. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כֻּלָּן כְּתִקְנָן וְאַחַת שֶׁלֹּא כְתִקְנָהּ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת:

 ברטנורה   (ב) אם חסר אחת מכל המתנות לא כפר. דבפר העלם דבר כתיב (ויקרא ד) ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו, ומקרא שאינו צריך הוא שהרי כל עבודותיו נתפרשו בו, אלא לכפול באזהרת הזאות שבו הוא דאתא, והכי משמע, ועשה לו כאשר כתבתי לך עשיותיו, ושנה עליהם לעכב שאם חסר אחת מכל המתנות לא כפר: לפיכך (אם נתנן כולן כתקנן). הואיל וכולן מתירות, אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו: ואחת שלא כתקנה. במחשבת חוץ לזמנו: פסול. שלא הותר בראשונות: ואין בו כרת. שאין מפגלים בחצי מתיר:

ג. וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִים עַלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וְהַדָּם, וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה. לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. וְכֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:

 ברטנורה   (ג) אלו דברים שאין חייבים עליהם. כרת באכילתן משום פגול: הקומץ. אם קמץ על מנת לאכול שירים למחר, ונתפגלה המנחה שאינה נאכלת אלא ליום ולילה, אין האוכל את הקומץ בכרת, שאין פגול חל אלא על דבר שיש לו מתירין אחרים. דפגול משלמים ילפינן ליה, דכתיב (ויקרא ז) ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו וגו', מה שלמים מיוחדים שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח, שהדם מתיר להקטיר האימורין למזבח, והאימורין מתירין הבשר לאדם, וחייבין עליהם משום פגול, אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול לאפוקי כל הנך דחשיב במתניתין, שאין להם מתירין אלא הן עצמן מתירין לאחרים, שהאוכל מהן אינו חייב משום פגול: והלבונה. אין אחר מתירה אלא היא מתרת את המנחה, כמו הקומץ: מנחת נדבת כהנים. כולה כליל ואינה נקמצת. הלכך אין אחר מתירה: מנחת כהן משיח. דהיינו חביתי כהן גדול שהיא קריבה בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב: ומנחת נסכים. לא גרסינן. דהא מיפליג פליגי בה, ויש חילוק בין באה עם הזבח לבאה בפני עצמה: והדם. הוא המתיר: והנסכים הבאים בפני עצמן. כגון שהתנדב מנחת נסכים בלא זבח, כדאמרינן במנחות מתנדב אדם מנחת נסכים בפני עצמה. אי נמי, הביאה בשביל הזבח אלא שהביא זבחו היום ונסכיו למחר, דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר. אבל אם הביאן עם זבחו ופגל בזבח, נתפגלו הנסכים: וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. דכיון דיכול להקריב נסכים למחר, נמצא שאין הזבח מתירן ליקרב, אלא הן מתירין את עצמן. והלכה כחכמים: לוג שמן של מצורע. שייריו נאכלין: אין חייבין עליו משום פגול. אם פגל באשם, לא נפגל הלוג. ואע''פ שהלוג תלוי באשם, דכתיב (שם יד) על דם האשם, דאם לא נתן מדם האשם תחלה אין נתינת השמן כלום, אפילו הכי כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים, נמצא שאין האשם מתירו. וכיון דאין לו מתירים, אין חייבין עליו משום פגול: ור' מאיר אומר. לוג הבא עם האשם בו ביום, חייבין עליו משום פגול אם פגל באשם. ואין הלכה כר' מאיר: בין לאדם בין למזבח. או לזה או לזה:

ד. הָעוֹלָה, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. עוֹלַת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. חַטַּאת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָרָהּ לַכֹּהֲנִים. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כַּשְּׁלָמִים, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:

 ברטנורה   (ד) העולה דמה מתיר את בשרה למזבח. דכתיב (שם א) וזרקו את הדם, והדר וערכו: ואת עורה לכהנים. דכתיב (שם ז) עור העולה אשר הקריב, אין לו אלא לאחר זריקה: חטאת העוף. שהיא נאכלת לכהנים נפקא לן מדכתיב לכל חטאתם, לרבות חטאת העוף. דלא תימא נבילה היא: פרים הנשרפים. פר כהן משיח, ופר העלם דבר של צבור, ופר יום הכפורים: ושעירים הנשרפים. שעיר של יום הכפורים, ושעירי עבודה זרה. שכל אלו דמן טעון הזיה לפנים ואימוריהן קרבין על מזבח העולה ושאר הבשר נשרף בבית הדשן. והואיל ודמן מתיר את אימוריהן ליקרב, אם פגל בהן ואכל את אימוריהן חייב עליהן משום פגול: כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים. דפגול, בשלמים הוא דכתיב, מה שלמים מיוחדים שמתן דמן על מזבח החיצון, אף כל שדמן נתון על מזבח החיצון. לאפוקי פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שדמן טעון הזיה ומתן דמים בפנים. ואין הלכה כרבי שמעון:

ה. קָדְשֵׁי נָכְרִים, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב. דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. אֲבָל (כְּגוֹן) הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה:

 ברטנורה   (ה) קדשי נכרים. שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל, דכתיב בפרשת אמור איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם, ודרשינן איש מה תלמוד לומר איש איש, לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל: אין חייבין משום פגול נותר וטמא. דפגול יליף מנותר בגזירה שוה דעון עון, ונותר יליף מטמא בגזירה שוה דחלול חלול, ובטמא כתיב (ויקרא כב) וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא מקדשי נכרים. ואין הלכה כר' מאיר: דברים שאין חייבין עליהם משום פגול. כגון הקומץ והקטורת וכל השנויין במשנתנו: חייבין משום טומאה. האוכלן בטומאת הגוף חייב כרת: חוץ מן הדם. דמיעטיה קרא דכתיב (שם יז) ואני נתתיו לכם, שלכם יהא כשאר חולין, ולא כקדשים. ועוד כתיב (שם) על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה. הלכך אין חייבין עליו לא משום טומאה ולא משום נותר ולא משום פגול, אלא משום אוכל דם גרידא: בדבר שדרכן להאכל. שדרך בני אדם לאכלן. ואע''פ שהוא מן הנקטרים כגון קומץ ומנחת כהנים והדומים לה. אבל לבונה ועצים וקטורת אין חייבין עליהן משום טומאה. ורבנן פליגי עליה ומרבו להו לטומאה מקרא דכתיב (שם יז) והבשר אשר יגע בכל טמא, והבשר יתירא לרבות עצים ולבונה. והלכה כחכמים דעצים ולבונה נמי יש בהן משום טומאה, ואין לך עצים דמיטמאין אלא עצים של קרבן בלבד. שאם נגעה בהן טומאה אסור לשרפן על גבי המזבח:

ו. לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח, לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם הַשֵׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ. וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, לְשֵׁם חֵטְא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְלִבּוֹ לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, כָּשֵׁר, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד:

 ברטנורה   (ו) לשם זבח. לאפוקי שינוי קודש, כגון לשם זבח אחר: לשם זובח. לאפוקי שינוי בעלים. כדילפינן לעיל בריש פרק קמא ממוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה וכו': לשם אשים. לאפוקי אם שחטו על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים: לשם ריח. לאפוקי אם צלאן תחלה חוץ למערכה, דתו לא מסקי ריחא: לשם ניחוח. הנחת רוח. נחת רוח להקב''ה שאמר ונעשה רצונו. וכל הני ילפינן להו מדכתיב אשה ריח ניחוח: לשם חטא. לשם חטאו שהוא מביאו עליו: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו. אלא שחטו סתם, כשר: שהוא תנאי בית דין. שישחוט סתם ולא לימא לשמן. דלמא אתי למימר שלא לשמן: שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. הלכך אי הוה אומר שלא לשמן אף כי אמרו הבעלים לשמן, לאו מידי הוא, דלאו בדידהו תליא מלתא, דכתיב (ויקרא ז) המקריב אותו לא יחשב. והלכה כר' יוסי:

---

גמרא זבחים דף נ''ד ע''ב

דָּרַשׁ רָבָא מָאי דִּכְתִיב (ש''א י''ט) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת בָּרָמָה וְכִי מַה עִנְיָן נָיוֹת אֵצֶל רָמָה אֶלָּא שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בְּרָמָה וְעוֹסְקִים בְּנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם אָמְרֵי כְּתִיב (דברים יז) וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְבוֹהָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת לֹא הֲווּ יַדְעֵי דוּכְתֵיהּ הֵיכָא אַיְיתוּ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ בְּכוּלְהוּ כְּתִיב וְיָרַד וְעָלָה הַגְּבוּל וְתָאַר הַגְּבוּל. בְּשֵׁבֶט בִּנְיָמִין וְעָלָה כְּתִיב וְיָרַד לֹא כְּתִיב אָמְרֵי שְׁמַע מִינָהּ הָכָא הוּא מְקוֹמוֹ סָבוּר לְמִבְנְיֵיהּ בְּעֵין עֵיטָם דְּמִדְלֵי אָמְרֵי נֵיחֲתֵי בֵּיהּ קָלִיל כְּדִכְתִיב וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן. וְאִיבָּעִית אֵימָא גְמִירֵי דְסַנְהֶדְרִין בְּחֶלְקוֹ דִיהוּדָה וּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ דְבִנְיָמִין וְאִי מַדְלִינָן לֵיהּ מִתְפַּלֵּיג טוּבָא מוּטַב דְנֵיחֲתִי בֵיהּ פּוּרְתָּא כְּדִכְתִיב (שם לו) וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנֵּא דוֹאֵג הָאֲדוֹמִי בְּדָוִד כְּדִכְתִיב כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וּכְתִיב (תהלים סט) זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' וגו'. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וגו'. אִם אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' וגו'. הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר. הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה זֶה יְהוֹשֻׁעַ דְקָאָתֵי מֵאֶפְרַיִם מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר זֶה בִנְיָמִין דִּכְתִיב (בראשית מט) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף:

 רש''י  שהיו יושבין ברמה. בעירו של שמואל: בנויו של עולם. למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה: ועלית. בכל שעריך קרי עליה ומשם לבית המקדש מלמד שבהמ''ק הי' גבוה מכל א''י: וא''י גבוה מכל הארצות. לא מבעיא לן הכא ולאו מהכא נפקא לן אלא מקרא אחרינא דכתיב לא יאמר עוד חי ה' וגו' כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בנ''י מארץ צפון ומכל המקומות אשר הדחתים שם וכו': דוכתיה. מקומו היכן מקום הגבוה בא''י בגבול מי הוא: אייתי ספר יהושע. לבדוק בגבולי השבטים ולא פרשו באחד מכל השבטים פאות גבוליהם לארבע רוחותיהם חוץ משבט יהודה ובנימין שנתפשטו שם כל הגבולין מסובבין ברוחותי' ומקצעותי': כתיב ועלה הגבול ולא כתיב ויָרַד. ועוד כתיב בעלייה אחת בירושלם עד ראש ההר על פני גיא בן הנום ומשם עד הים שהוא לרוח מערב כתיב ותאר הגבול ויָרַד הגבול: ולא כתיב ועלה. ונחלת בנימין בצפונ' של נחל' יהודה וגבול נגב לבנימין הוא גבול צפונה ליהודה אלא שאין אורך נחלת בנימין עד הים אלא עד ירושלם ועד ההר אשר גיא בן הנום ועד קרית יערי': כתיב ועלה ותאר ולא כתיב ויָרַד. ותאר אינה לא עליה ולא ירידה למדנו שראש ההר על גיא בן הנום הוא גבוה מן הכל ולמעלה מירושלים דמירושלם ולשם כתיב ועלה: סבור למבניה בעין עיטם. נראה בעיני שהוא מעין מי נפתוח האמור שם אחר עליית ההר אשר על פני גיא בן הנום אשר לא נכתב ירידה בינתים: ניחתי ביה קליל. נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים שהוא למטה כדכתיב כתפיו ולא כתיב ראשו. ואיכא דאמרי האי דלא בנאה בעין עיטם משום דרחוק משם נחלת בנימין מנחלת יהודא יותר משיעור הר הבית וא''א לסמוך לשכת הגזית לעזרה ואנן בעינן סנהדרין בעזרה דכתיב וקמת ועלית וגו' וצריכה להיות בחלקו של יהודא כדמפרש ואזיל: גמירי סנהדרין. בחלקו של יהודה כדכתיב ומחוקק מבין רגליו: את כל ענותו. אשר עינה עצמו לעסוק ולדעת ונשבע ונדר אם אבא באוהל וגו':

---

זוהר וירא דף ק''כ ע''ב

פָּתַח וְאָמַר (ישעיה ס''ג) בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם וְגוֹ', תָּא חֲזֵי בְּכָל צָרָתָם דְּיִשְׂרָאֵל כַּד אִזְדַּמַּן לוֹן עָאקָן כְּתִיב לֹא בְּאָלֶ''ף וְקָרֵי בְּוָא''ו בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִמְּהוֹן בָּעָקוּ, לֹא בְּאָלֶ''ף אֲתַר עִלָּאָה יַתִּיר אַף עַל גַּב דְּלָאו בְּהַהוּא אֲתַר רוּגְזָא וְעָקוּ לְהָתָם לְעֵילָא מָטָא עַקְתָא דְּיִשְׂרָאֵל, לֹא בְּאָלֶ''ף כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים ק') הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ, כְּתִיב בְּאָלֶ''ף וְקָרֵי בְּוָא''ו, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם וְהָא אִיהוּ עִמְּהוֹן בְּהַהוּא עָקוּ וְאַתְּ אָמַרְתָּ הוֹשִׁיעָם אֶלָּא מוֹשִׁיעָם לֹא כְּתִיב אֶלָּא הוֹשִׁיעָם מִקַּדְמַת דְּנָא דְּאִיהוּ זַמִּין בְּהַהוּא עָקוּ לְמִסְבָּל עִמְּהוֹן, תָּא חֲזֵי בְּכָל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל אִנּוּן בְּגָלוּתָא שְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא וְהָא אוֹקְמוּהָ דִּכְתִיב (דברים ל') וְשָׁב יְיָ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְגוֹ', דּ''א וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם דָּא שְׁכִינְתָּא דְּאִיהִי עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא וְאַתְּ אָמַרְתָּ דְּאִיהוּ הוֹשִׁיעָם אֶלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי דְּאִלֵּין אִנּוּן מִשְׁכְּנוֹתָיו דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגָלוּתָא וּבְגִין דִּשְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִדְכַּר לוֹן לְאוֹטָבָא לוֹן וּלְאַפָּקָא לוֹן מִן גָּלוּתָא דִּכְתִיב (שמות ו') וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי בְּקַדְּמִיתָא וּלְבָתַר וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי, וְגַם רָאִיתִי לְאַסְגָּאָה רְאִיָּה אָחֳרָא דְּאִיהוּ קַדְּמָאָה דְּכֹלָּא וּכְתִיב (שם כּ') וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ דָּא שְׁכִינְתָּא אֶת אַבְרָהָם לְאַבְרָהָם מִבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא אֶת אַבְרָהָם דָּא הוּא חַבְרוּתָא וְזִוּוּגָא דִּילָהּ בַּאֲבָהָן, אֶת אַבְרָהָם (במדבר ק''כ א) דָּא הוּא מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית אֶת יִצְחָק דָּא הוּא צְפוֹנִית מַעֲרָבִית וְאֶת יַעֲקֹב דָּא הוּא זִוּוּגָא חָדָא כְּלָלָא חָדָא זִוּוּגָא שְׁלִים כִּדְקָא יָאוּת כְּגַוְנָא דָּא אֶת הַשָּׁמַיִם דָּא הוּא כְּלָלָא מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם וְאֶת הָאָרֶץ דָּא מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה כַּחֲדָא אוֹף הָכָא בְּכֻלְּהוּ אֶת וּבְיַעֲקֹב וְאֶת לְמֶהֱוֵי כֹּלָא זִוּוּגָא חָדָא דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין דְּכָר וְנוּקְבָא לְעָלְמִין, וְזַמִּין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרָזָא בְּכָל עָלְמָא וּלְאַשְׁמָעָא קָל דְּיֵמָא (ישעיה ס''ג) וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ, בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

 תרגום הזוהר  פָּתַח וְאָמַר (ישעיה ס''ג) בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה בְּכָל צָרָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם הַצָרוֹת, כָּתוּב עֲלֵיהֶם, לֹא בְּאָלֶף וְקָרִינָן לוֹ בְּוָא''ו, מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶם בַּצָרָה. לֹא עִם אל''ף, הוּא בְּמָקוֹם יוֹתֵר עֶלְיוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בַּמָּקוֹם הַהוּא כַּעַס וְצָרָה, עִם כָּל זֶה מַגִּיעַ שָׁם לְמַעְלָה צָרוֹת יִשְׂרָאֵל. לֹא בְּאל''ף כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, (תהלים ק') הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ, שֶׁכָּתוּב בְּאל''ף וְקוֹרִים בְּוא''ו. וּמַלְאָךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם: וַהֲרֵי הוּא נִמְצָא עִמָּהֶם בַּצָרָה, וְאַתָּה אוֹמֵר הוֹשִׁיעָם. אֶלָּא מוֹשִׁיעָם לֹא כָּתוּב, רַק הוֹשִׁיעָם, מִקּוֹדֶם לָכֵן, שֶׁהוֹשִׁיעָם בָּזֶה, שֶׁנִּמְצָא עִמָּהֶם בְּאוֹתָהּ הַצָרָה, וְסוֹבֵל עִמָּהֶם. בֹּא וּרְאֵה בְּכָל פַּעַם שֶׁיִשְׂרָאֵל הֵם בַּגָּלוּת גַּם הַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם בַּגָּלוּת, וּבֵאֲרוּהוּ, שֶׁכָּתוּב (דברים ל') וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךְ אֶת שְׁבוּתְךְ וְרִחֲמֶךְ. דָּבָר אַחֵר וּמַלְאָךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם: זוֹ הִיא הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא עִמָּהֶם בַּגָּלוּת, וְאַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא הוֹשִׁיעָם, אֶלָּא כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁאֵלּוּ הַצָרוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֵם מַשְׁכּוֹנוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּגָּלוּת, וּמִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אוֹתָם לְהֵטִיב לָהֶם וּלְהוֹצִיאֵם מִן הַגָּלוּת. שֶׁכָּתוּב (שמות ו') וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי, בִּתְחִילָה, וְאַחַר כָּךְ כָּתוּב וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא אֵלָי. ''וְגַם רָאִיתִי'' הוּא לְרַבּוֹת רְאִיָּה אַחֶרֶת שֶׁהוּא רִאשׁוֹנָה לְכֻלָּם, שֶׁכָּתוּב וַיִּזְכּוֹר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ, זֶה הִיא הַשְּׁכִינָה, אֶת אַבְרָהָם: הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וַיִּזְכּוֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְאַבְרָהָם. אֶלָּא אֶת אַבְרָהָם, זֶה הוּא הַחִבּוּר וְהַזִּוּוּג שֶׁל הַשְּׁכִינָה עִם הָאָבוֹת, אֶת אַבְרָהָם, זֶה הוּא מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. אֶת יִצְחָק זֶה הוּא צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. וְאֶת יַעֲקֹב זֶה הוּא זִוּוּג אֶחָד, כְּלָל אֶחָד, זִוּוּג שָׁלֵם כָּרָאוּי. כְּעֵין זֶה הוּא בְּהַכָּתוּב, אֶת הַשָּׁמַיִם, שֶׁזֶּה הוּא הִתְכָּלְלוּת מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם. וְאֵת הָאָרֶץ, זֶה הוּא מִדַּת יוֹם הַנִּכְלָל בְּמִדַּת לַיְלָה בְּיַחַד. אַף כָּאן בְּכֻלָּם כָּתוּב אֶת, אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק, וּבְיַעֲקֹב כָּתוּב וְאֶת, עַל הֱיוֹתָם לְגַמְרֵי זִוּוּג אֶחָד, שֶׁהַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה אֵינָם נִפְרָדִים לְעוֹלָם. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַכְרִיז בְּכָל הָעוֹלָם וּלְהַשְּׁמִיעַ קוֹלוֹ שֶׁיֹּאמַר, וַיֹּאמַר (ישעיה ס''ג) אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

---

הלכה פסוקה

ש''ע חו''מ סימן שמ''ח

א. אָסוּר לִגְנוֹב אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא דִּין תּוֹרָה וְאָסוּר לִגְנוֹב אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וַאֲפִלּוּ עַל מְנַת לְהַחֲזִיר אוֹ כְּדֵי לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל אוֹ כְּדֵי לְצַעֲרוֹ הַכֹּל אָסוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִיל עַצְמוֹ בְּכַךְ: ב. כָּל הַגּוֹנֵב אֲפִלּוּ שָׁוֶה פְּרוּטָה עוֹבֵר עַל לַאו דְלֹא תִּגְנוֹבוּ וְחַיָּיב לְשַׁלֵּם אֶחָד הַגּוֹנֵב מָמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אוֹ הַגּוֹנֵב מָמוֹן שֶׁל גּוֹיִם וְאֶחָד הַגּוֹנֵב מִגָּדוֹל אוֹ מִקָּטָן: ג. אֵיזֶהוּ גַּנָב הַלּוֹקֵחַ מָמוֹן אָדָם בְסֵתֶר וְאֵין הַבְּעָלִים יוֹדְעִים אֲבָל אִם לָקַח בְגָלוּי וּבְפַרְהֶסְיָא אֵין זֶה גַנָב אֶלָא גַזְלָן:

---

מוסר

מספר חרדים דף ע' ע''א

הָרָשָׁע שֶׁהִתְעִיב עֲלִילָה וּבֶן מָוֶת הוּא לְמֶלֶךְ יִתְבָּרַךְ בְּצָרַת עֲנִיּוּתוֹ וּבְיִסּוּרָיו לֹא יִתְרַעֵם אֶלָּא יִדּוֹם וּמַה שֶׁמַּשִּׂיג יִרְאֶה לוֹ חֶסֶד רַב עַל דֶרֶךְ כִּי חַסְדְּךָ גָדוֹל עָלָי וְהִצַלְתָּ נַפְשִׁי מִשְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה. וְעוֹד בֶּן אָדָם הָעֲנִיוּת בִּמְקוֹם צָרַעַת כִּדְאִיתָא בְּתִיקוּנֵי הַזֹּהַר וַהֲרֵי שָׁגִיתָ וְאַתָּה שׁוֹגֶה בִּדְבָרִים שֶׁמְּבִיאִים צָרַעַת לָכֵן סְבוֹל הַמַּלְקוּת. וְעוֹד כִּיוָן שֶׁפָּחוּת מִשּׁוֹר וַחֲמוֹר הָיִיתָ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' א') יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו וְאַתָּה לֹא תְבַקֵּשׁ גְּדוּלָה וְטוֹבָה יוֹתֵר מֵהֶם אֶלָא כָּהֵם תִּסְבּוֹל הָעוֹל וְהַמַּשּׂוֹי וְלֹא תִמְרוֹד וְכָהֵם תִּהְיֶה נֶאֱלָם אִם יְחָרְפֶךָ אָדָם חִנָּם אוֹ יַכֶּךָ אוֹ יִגְזָלְךָ. מוֹרָא וְחִתַּת כָּל אָדָם לֹא יִהְיֶה עָלֶיךָ כִּי כֻּלָם אֲנָשִׁים וְאַתָּה לֹא תְדַמֶּה כִּי בָּדָד תֵשֵׁב וְתִדּוֹם כִּי אֵין נִמְצָא בֶּאֱמֶת אֶלָּא ה' וּלְפָנָיו תַּעֲמוֹד בְּאֵימָה וְהַבְּרוּאִים כְּבַעֲלֵי חַיִּים לְפָנָיו וּמִמֶּנּוּ תֵבוֹשׁ וּמִפָּנָיו תִּבָּהֵל הַלֹא תִרְאֶה כִּי תִשְׁאַל מֵרֵעֲךָ מְאוּמָה תִּהְיֶה עָלָיו לְמַשָּׂא וְיִקּוֹץ בָּךְ וְלֹא גְמַלְתָּהוּ רָעָה כָּל שֶׁכֵּן בְּשׁוֹאֲלָךְ לָאֵל כַּמָּה שְׁאֵלוֹת וְאַתָּה מוֹרֵד בּוֹ:

---

וירא ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה-נָ֤א הוֹאַ֨לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל-אֲדֹנָ֔י וְאָֽנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר: וַאֲתֵב אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא כְעַן שָׁרֵיתִי לְמַלָּלָא קֳדָם יְיָ וַאֲנָא עָפָר וּקְטָם:

 רש''י   ואנכי עפר ואפר. וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי:

(כח) א֠וּלַ֠י יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּֽחֲמִשָּׁ֖ה אֶת-כָּל-הָעִ֑יר וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם-אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַֽחֲמִשָּֽׁה: מָאִים יַחְסְרוּן חַמְשִׁין זַכָּאִין חַמְשָׁא הַתְחַבֵּל בְּחַמְשָׁא יָת כָּל קַרְתָּא וַאֲמַר לָא אֲחַבֵּל אִם אַשְׁכַּח תַּמָּן אַרְבְּעִין וְחַמְשָׁא:

 רש''י   התשחית בחמשה. והלא הן תשעה לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם:

(כט) וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּֽעֲב֖וּר הָֽאַרְבָּעִֽים: וְאוֹסִף עוֹד לְמַלָּלָא קֳדָמוֹהִי וַאֲמַר מָאִים יִשְׁתַּכְחוּן תַּמָּן אַרְבְּעִין וַאֲמַר לָא אֶעְבְּד גְּמֵרָא בְּדִיל אַרְבְּעִין:

 רש''י   אולי ימצאון שם ארבעים. וימלטו ארבעה הכרכים, וכן שלשים יצילו שלשה מהם או עשרים יצילו שנים מהם או עשרה יצילו אחד מהם:

(ל) וַ֠יֹּ֠אמֶר אַל-נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַֽאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם-אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים: וַאֲמַר לָא כְעַן יִתְקֵף קֳדָם יְיָ (נ''י רוּגְזָא דַּיְיָ) וַאֲמַלֵּל מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָּן תְּלָתִין וַאֲמַר לָא אֶעְבֵּד גְּמֵרָא אִם אַשְׁכַּח תַּמָּן תְּלָתִין: (לא) וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה-נָ֤א הוֹאַ֨לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל-אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּֽעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים: וַאֲמַר הָא כְעַן שָׁרֵיתִי לְמַלָּלָא קֳדָם יְיָ מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָּן עֶשְרִין וַאֲמַר לָא אֲחַבֵּל בְּדִיל עֶשְׁרִין:

 רש''י   הואלתי. רציתי כמו (שמות ב כא) ויואל משה:

(לב) וַ֠יֹּ֠אמֶר אַל-נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַֽאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ-הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּֽעֲב֖וּר הָֽעֲשָׂרָֽה: וַאֲמַר לָא כְעַן יִתְקֵף קֳדָם יְיָ (נ''י רוּגְזָא דַּיְיָ) וֶאֱמַלֵּל בְּרַם זִמְנָא הָדָא מָאִים יִשְׁתַּכְּחוּן תַּמָּן עַשְׂרָא וַאֲמַר לָא אֲחַבֵּל בְּדִיל עַשְׂרָא:

 רש''י   אולי ימצאון שם עשרה. על פחות לא בקש. אמר, דור המבול היו שמונה, נח ובניו ונשיהם ולא הצילו על דורם, ועל תשעה על ידי צרוף כבר בקש ולא מצא:

(לג) וַיֵּ֣לֶךְ יְהֹוָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל-אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ: וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דַּיְיָ כַּד שֵׁצִי לְמַלָּלָא עִם אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם תָּב לְאַתְרֵהּ:

 רש''י   וילך ה' וגו' . כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדין: ואברהם שב למקומו. נסתלק הדין נסתלק הסניגור והקטיגור מקטרג, ולפיכך (יט א) ויבאו שני המלאכים סדומה [בערב] להשחית. אחד להשחית את סדום ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבא לרפאות את אברהם. והשלישי שבא לבשר את שרה, כיון שעשה שליחותו נסתלק לו:

יט (א)  שלישי  וַ֠יָּבֹ֠אוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֨מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר-סְדֹ֑ם וַיַּרְא-לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה: וְעַלּוּ תְּרֵין מַלְאָכַיָּא לִסְדוֹם בְּרַמְשָׁא וְלוֹט יָתֵב בְּתַרְעָא (נ''י בִּתְרַע) דִּסְדוֹם וַחֲזָא לוֹט וְקָם לְקַדָּמוּתְהוֹן וּסְגִיד עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא:

 רש''י   המלאכים. ולהלן קראם אנשים, כשהיתה שכינה עמהם קראם אנשים. דבר אחר אצל אברהם שכחו גדול והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים קראם אנשים, ואצל לוט קראם מלאכים: בערב. וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום, אלא מלאכי רחמים היו, וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סניגוריא: ולוט ישב בשער סדום. ישב כתיב, אותו היום מנוהו שופט עליהם: וירא לוט וגו' . מבית אברהם למד לחזר על האורחים:

(ב) וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּֽא-אֲדֹנַ֗י סוּרוּ נָ֠א אֶל-בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֨ינוּ֙ וְרַֽחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַֽהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּֽאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָֽרְח֖וֹב נָלִֽין: וַאֲמַר בְּבָעוּ כְעַן רִבּוֹנַי זוּרוּ כְעַן לְבֵית עַבְדְּכוֹן וּבִיתוּ וְאַסְחוּ רַגְלֵיכוֹן וּתְקַדְּמוּן וּתְהָכוּן לְאָרְחֲכוֹן וְאֲמָרוּ לָא אֶלָּהֵן בִּרְחוֹבָא נְבִית:

 רש''י   הנה נא אדני. הנה נא אתם אדונים לי אחר שעברתם עלי. דבר אחר הנה נא צריכים אתם לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם. וזו היא עצה נכונה: סורו נא. עקמו את הדרך לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסין שם לכך נאמר סורו (בב''ר נ ז) : ולינו ורחצו רגליכם. וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ, ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה (יח ד) ורחצו רגליכם. אלא כך אמר לוט אם כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו, לפיכך אמר מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו, לפיכך אמר לינו תחלה ואחר כך רחצו: ויאמרו לא. לאברהם אמרו (יח ה) כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול כי ברחוב נלין. הרי כי משמש בלשון אלא, שאמרו לא נסור אל ביתך אלא ברחובה של עיר נלין:

(ג) וַיִּפְצַר-בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל-בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ: וְאַתְקַף בְּהוֹן לַחֲדָא וְזָרוּ לְוָתֵהּ וְעַלּוּ לְבֵיתֵהּ וַעֲבַד לְהוֹן מִשְׁתְּיָא וּפַטִּיר אֲפָא לְהוֹן וְאֲכָלוּ:

 רש''י   ויסרו אליו. עקמו את הדרך לצד ביתו: ומצות אפה. פסח היה:

(ד) טֶ֘רֶם֘ יִשְׁכָּ֒בוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל-הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד-זָקֵ֑ן כָּל-הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה: עַד לָא שְׁכִיבוּ וְאֲנָשֵׁי קַרְתָּא אֲנָשֵׁי סְדוֹם אַקִּיפוּ עַל בֵּיתָא מֵעוּלֵימָא וְעַד סָבָא כָּל עַמָּא מִסּוֹפֵהּ:

 רש''י   טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום. כך נדרש בבראשית רבה (נ ה) טרם ישכבו ואנשי העיר היו בפיהם של מלאכים, שהיו שואלים ללוט מה טיבם ומעשיהם, והוא אומר להם רבם רשעים. עודם מדברים בהם ואנשי סדום וגו' . ופשוטו של מקרא ואנשי העיר, אנשי רשע, נסבו על הבית. על שהיו רשעים נקראים אנשי סדום, כמו שאמר הכתוב (יג יג) ואנשי סדום רעים וחטאים: כל העם מקצה. מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מהם מוחה בידם, שאפלו צדיק אחד אין בהם:

(ה) וַיִּקְרְא֤וּ אֶל-לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָֽאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר-בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הֽוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵֽדְעָ֖ה אֹתָֽם: וּקְרוֹ לְלוֹט וַאֲמָרוּ לֵהּ אָן גֻּבְרַיָא דִּי אֲתוֹ לְוָתָךְ לֵילְיָא אַפֵּקִנּוּן לְוָתָנָא וְנִדַּע יָתְהוֹן:

 רש''י   ונדעה אתם. במשכב זכר, כמו (פס' ח) אשר לא ידעו איש:

(ו) וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַֽחֲרָֽיו: וּנְפַק לְוָתְהוֹן לוֹט לְתַרְעָא וְדָשָׁא אֲחַד בַּתְרוֹהִי: (ז) וַיֹּאמַ֑ר אַל-נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ: וַאֲמַר בְּבָעוּ כְעַן אַחַי לָא תַבְאִישוּן: (ח) הִנֵּה-נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹא-יָֽדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה-נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַֽעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל-תַּֽעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי-עַל-כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹֽרָתִֽי: הָא כְעַן לִי תַּרְתֵּין בְּנָן דִּי לָא יְדָעִנּוּן גְּבַר אַפֵּק כְּעַן יַתְהוֹן לְוָתְכוֹן וְעִיבִידוּ לְהֵן כִּדְתַקֵּן בְּעֵינֵיכוֹן לְחוֹד לְגֻבְרַיָּא הָאִלֵּין לָא תַעְבְּדוּן מִדַּעַם אֲרֵי עַל כֵּן עַלּוּ בִּטְלַל שֵׁרוּתִי:

 רש''י   האל. כמו האלה: כי על כן באו. כי הטובה הזאת תעשו לכבודי על אשר באו בצל קורתי, תרגום בטלל שרותי, תרגום של קורה שרותא:

(ט) וַיֹּֽאמְר֣וּ | גֶּשׁ-הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָֽאֶחָ֤ד בָּֽא-לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת: וַאֲמָרוּ קְרֵב לְהַלָּא וַאֲמָרוּ חַד אֲתָא לְאִתּוֹתָבָא והָא דָיִין דִּינָא כְּעַן נַבְאֵשׁ לָךְ מִדִּילְהוֹן וּתְקִיפוּ בְגַבְרָא בְלוֹט לַחֲדָא וּקְרִיבוּ לְמִתְּבַר דָּשָׁא:

 רש''י   ויאמרו גש הלאה. קרב להלאה, כלומר התקרב לצדדין והתרחק ממנו, וכן כל הלאה שבמקרא לשון רחוק, כמו (במדבר יז ב) זרה הלאה, (ש''א כ כב) הנה החצים ממך והלאה. גש הלאה המשך להלן, בלשון לע''ז טרי''י טי''י ד''י נו''ש [משוך את עצמך ממנו], ודבר נזיפה הוא לומר אין אנו חוששין לך, ודומה לו (ישעיה סה ה) קרב אליך אל תגש בי, וכן (ישעיה מט כ) גשה לי ואשבה, המשך לצדדין בעבורי ואשב אצלך. אתה מליץ על האורחין, איך מלאך לבך. על שאמר להם על הבנות, אמרו לו גש הלאה, לשון נחת, ועל שהיה מליץ על האורחים אמרו האחד בא לגור, אדם נכרי יחידי אתה בינינו שבאת לגור, וישפוט שפוט ונעשית מוכיח אותנו: הדלת. דלת הסובבת לנעול ולפתוח:

(י) וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת-יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת-ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת-הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ: וְאוֹשִׁיטוּ גֻּבְרַיָּא יָת יְדֵיהוֹן וְאַיְתִיאוּ יָת לוֹט לְוָתְהוֹן לְבֵיתָא וְיָת דָּשָׁא אֲחָדוּ: (יא) וְאֶת-הָֽאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר-פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד-גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח: וְיָת גֻּבְרַיָּא דִּי בִתְרַע בֵּיתָא מְחוֹ בְּשַׁבְרִירַיָּא מִזְּעֵירָא וְעַד רַבָּא וּלְאִיוּ לְאַשְׁכָּחָא תַרְעָא:

 רש''י   פתח. הוא החלל שבו נכנסין ויוצאין: בסנורים. מכת עורון: מקטן ועד גדול. הקטנים התחילו בעברה תחלה, שנאמר (פסוק ד) מנער ועד זקן, לפיכך התחילה הפרענות מהם:

(יב) וַיֹּֽאמְר֨וּ הָֽאֲנָשִׁ֜ים אֶל-ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי-לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר-לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן-הַמָּקֽוֹם: וַאֲמָרוּ גֻּבְרַיָּא לְלוֹט עוֹד מָן לָךְ הָכָא חַתְנָא וּבְנָךְ וּבְנָתָךְ וְכֹל דִּי לָךְ בְּקַרְתָּא אַפֵּיק מִן אַתְרָא:

 רש''י   עוד מי לך פה. פשוטו של מקרא מי לך עוד בעיר הזאת חוץ מאשתך ובנותיך שבבית: חתן ובניך ובנותיך. אם יש לך חתן או בנים ובנות הוצא מן המקום: ובניך. בני בנותיך הנשואות. ומדרש אגדה עוד מאחר שעושין נבלה כזאת מי לך פתחון פה ללמד סניגוריא עליהם, שכל הלילה היה מליץ עליהם טובות, קרי ביה מי לך פה:

(יג) כִּֽי-מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת-הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּי-גָֽדְלָ֤ה צַֽעֲקָתָם֙ אֶת-פְּנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהֹוָ֖ה לְשַֽׁחֲתָֽהּ: אֲרֵי מְחַבְּלִין אֲנַחְנָא יָת אַתְרָא הָדֵין אֲרֵי סְגִיאַת קְבִלְתְּהוֹן קֳדָם יְיָ וְשַׁלְּחָנָא יְיָ לְחַבָּלוּתַהּ: (יד) וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר | אֶל-חֲתָנָ֣יו | לֹֽקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֨אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי-מַשְׁחִ֥ית יְהֹוָ֖ה אֶת-הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו: וּנְפַק לוֹט וּמַלֵּיל עִם חַתְנוֹהִי נָסְבֵי בְנָתֵהּ וְאֲמַר קוּמוּ פּוּקוּ מִן אַתְרָא הָדֵין אֲרֵי מְחַבֵּל יְיָ יָת קַרְתָּא וַהֲוָה כִּמְחָיִךְ בְּעֵינֵי חַתְנוֹהִי:

 רש''י   חתניו. שתי בנות נשואות היו לו בעיר: לוקחי בנותיו. שאותן שבבית היו ארוסות להם:

(טו) וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶת-אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת-שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֨יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן-תִּסָּפֶ֖ה בַּֽעֲוֹ֥ן הָעִֽיר: וּכְמִסַּק צַפְרָא הֲוָה וּדְחִיקוּ מַלְאָכַיָּא בְּלוֹט לְמֵימָר קוּם דְּבַר יָת אִתְּתָךְ וְיָת תַּרְתֵּין בְּנָתָךְ דְּאִשְׁתְּכַחַן מְהֵימְנָא עִמָּךְ דִּילְמָא תִלְקֵי בְּחוֹבֵי קַרְתָּא:

 רש''י   ויאיצו. כתרגומו ודחיקו, מהרוהו: הנמצאות. המזמנות לך בבית להצילם. ומדרש אגדה יש, וזה ישובו של מקרא: תספה. תהיה כלה. (דברים ב יד) עד תם כל הדור, מתרגם עד דסף כל דרא:

(טז) וַיִּתְמַהְמָ֓הּ | וַיַּֽחֲזִ֨יקוּ הָֽאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד-אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהֹוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּֽצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר: וְאִתְעַכַּב וְאַתְקִיפוּ גֻּבְרַיָּא בִּידֵהּ וּבִידָא דְּאִתְּתֵהּ וּבִידָא דְתַּרְתֵּין בְּנָתֵהּ כִּרְחַם (נ''י כַּד חָס) יְיָ עֲלוֹהִי וְאַפְּקוּהִי וְאַשְׁרוּהי מִבָּרָא לְקַרְתָּא:

 רש''י   ויתמהמה. כדי להציל את ממונו: ויחזיקו. אחד מהם היה שליח להצילו, וחברו להפוך את סדום, לכך נאמר (פסוק יז) ויאמר המלט, ולא נאמר ויאמרו:

(יז) וַיְהִי֩ כְהֽוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֨אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל-נַפְשֶׁ֔ךָ אַל-תַּבִּ֣יט אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַל-תַּֽעֲמֹ֖ד בְּכָל-הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן-תִּסָּפֶֽה: וַהֲוָה כַּד אַפִּיקוּ יָתְהוֹן לְבָרָא וַאֲמַר חוּס עַל נַפְשָׁךְ לָא תִּסְתְּכִי לַאֲחוֹרָךְ וְלָא תְקוּם בְּכָל מֵישְׁרָא לְטוּרָא אִשְׁתְּזֵב דִּלְמָא תִלְקֵי:

 רש''י   המלט על נפשך. דיך להציל נפשות, אל תחוס על הממון: אל תביט אחריך. אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה נצול, אינך כדאי לראות בפרענותם ואתה נצול: בכל הככר. ככר הירדן: ההרה המלט. אצל אברהם ברח, שהוא יושב בהר, שנאמר לעיל (יב ח) ויעתק משם ההרה. ואף עכשיו היה יושב שם, שנאמר (יג ג) אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, ואף על פי שכתוב (שם יח) ויאהל אברם וגו' , אהלים הרבה היו לו ונמשכו עד חברון: המלט. לשון השמטה, וכן כל המלטה שבמקרא אישמוציי''ר [להנצל] בלע''ז וכן (ישעיה סו ז) והמליטה זכר, שנשמט העבר מן הרחם, (תהלים קכד ז) כצפור נמלטה, (ישעיה מו ב) לא יכלו מלט משא, להשמיט משא הרעי שבנקביהם:

(יח) וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל-נָ֖א אֲדֹנָֽי: וַאֲמַר לוֹט לְהוֹן בְּבָעוּ כְעַן רִבּוֹנָי (נ''י יְיָ):

 רש''י   אל נא אדני. רבותינו אמרו שם זה קדש, שנאמר בו להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות. ותרגומו בבעו כען ה': אל נא. אל נא תאמר אלי להמלט ההרה: נא. לשון בקשה יט פן תדבקני הרעה. כשהייתי אצל אנשי סדום היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי להנצל, וכשאבא אצל צדיק אני כרשע. וכן אמרה הצרפית לאליהו (מ''א יז יח) כי באת אלי להזכיר את עוני, עד שלא באת אצלי היה הקדוש ברוך הוא רואה מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי לפי מעשיך אני רשעה:

(יט) הִנֵּה-נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֘ בְּעֵינֶ֒יךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֨יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַֽחֲי֖וֹת אֶת-נַפְשִׁ֑י וְאָֽנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן-תִּדְבָּקַ֥נִי הָֽרָעָ֖ה וָמַֽתִּי: הָא כְעַן אַשְׁכַּח עַבְדָךְ רַחֲמִין קֳדָמָךְ וְאַסְגֵּיתָא טֵיבוּתָךְ דִּי עֲבַדְתָּ עִמִּי לְקַיָּמָא יָת נַפְשִׁי וַאֲנָא לֵית אֲנָא יָכִיל לְאִשְׁתֵּזָבָא לְטּוּרָא דִּילְמָא תְעַרְעִנַּנִי בִשְׁתָּא וְאֵימוּת:

---

וירא יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(כ) הִנֵּה-נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣וא מִצְעָ֑ר אִמָּֽלְטָ֨ה נָ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי: הָא כְעַן קַרְתָּא הָדָא קְרִיבָא לְמֵעִירוֹק לְתַמָּן וְהִיא זְעֵירָא אִשְׁתְּזֵב כְּעַן תַּמָּן הֲלָא זְעֵירָא הִיא וְתִתְקַיַּם נַפְשִׁי:

 רש''י   העיר הזאת קרובה. קרובה ישיבתה נתישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאה סאתה עדיין. ומה היא קריבתה, מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתישב איש איש במקומו, והיא היתה בשנת מות פלג, ומשם ועד כאן חמשים ושתים שנה, שפלג מת בשנת ארבעים ושמונה לאברהם. כיצד, פלג חי (לעיל יא יט) אחרי הולידו את רעו מאתים ותשע שנה, צא מהם שלשים ושתים כשנלד שרוג, ומשרוג עד שנלד נחור שלשים, הרי ששים ושתים, ומנחור עד שנלד תרח עשרים ותשע, הרי תשעים ואחת, ומשם עד שנלד אברהם שבעים, הרי מאה ששים ואחת, תן להם ארבעים ושמונה הרי מאתים ותשע, ואותה שנה היתה שנת הפלגה, וכשנחרבה סדום היה אברהם בן תשעים ותשע שנה, הרי מדור הפלגה עד כאן חמשים ושתים שנה, וצוער אחרה ישיבתה אחרי ישיבת סדום וחברותיה שנה אחת, הוא שנאמר אמלטה נא, נא בגימטריא חמשים ואחת: הלא מצער היא. והלא עונותיה מועטין, ויכול אתה להניחה: ותחי נפשי. בה, זה מדרשו. ופשוטו של מקרא הלא עיר קטנה היא, ואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה ותחי נפשי בה:

(כא)  רביעי  וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִ֥י אֶת-הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ: וַאֲמַר לֵהּ הָא נְסֵיבִית אַפָּךְ אַף לְפִתְגָּמָא הָדֵין בְּדִיל דְּלָא לְמֵהְפַּךְ יָת קַרְתָּא דִּבְעִיתָא עֲלַהּ:

 רש''י   גם לדבר הזה. לא דיך שאתה נצול, אלא אף כל העיר אציל בגללך: הפכי. הופך אני, כמו (מח ה) עד בואי, (טז יג) אחרי רואי, (ירמיה לא יט) מדי דברי בו:

(כב) מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד-בֹּֽאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל-כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם-הָעִ֖יר צֽוֹעַר: אוֹחִי לְאִשְׁתֵּזֵב תַּמָּן אֲרֵי לָא אִכּוּל לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא עַד מֵיתָךְ לְתַמָּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמָא דְּקַרְתָּא צוֹעַר:

 רש''י   כי לא אוכל לעשות. זהו ענשן של מלאכים, על שאמרו (פסוק יג) כי משחיתים אנחנו, ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם עד שהזקקו לומר שאין הדבר ברשותן: כי לא אוכל. לשון יחיד, מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל, שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד: על כן קרא שם העיר צוער. על שם (פסוק כ) והיא מצער:

(כג) הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל-הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה: שִׁמְשָׁא נְפַק עַל אַרְעָא וְלוֹט עַל לְצוֹעַר: (כד) וַֽיהֹוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל-סְדֹ֛ם וְעַל-עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהֹוָ֖ה מִן-הַשָּׁמָֽיִם: וַיְיָ אַמְטַר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרֵיתָא וְאֶשָּׁתָא מִן קֳדָם יְיָ מִן שְׁמַיָּא:

 רש''י   וה' המטיר. כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו: המטיר על סדום. בעלות השחר, כמו שנאמר לעיל (פסוק טו) וכמו השחר עלה, שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה, לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה, אמר הקדוש ברוך הוא אם אפרע מהם ביום יהיו עובדי לבנה אומרים אלו היה בלילה כשהלבנה מושלת לא היינו חרבין, ואם אפרע מהם בלילה יהיו עובדי החמה אומרים אלו היה ביום כשהחמה מושלת לא היינו חרבים, לכך כתיב וכמו השחר עלה ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים: המטיר וגו' גפרית ואש. בתחלה מטר ונעשה גפרית ואש: מאת ה'. דרך המקראות לדבר כן, כמו (ד כג) נשי למך, ולא אמר נשי. וכן אמר דוד (מ''א א לג) קחו עמכם את עבדי אדוניכם, ולא אמר עבדי, וכן אחשורוש אמר (אסתר ח ח) בשם המלך, ולא אמר בשמי. אף כאן אמר מאת ה' ולא אמר מאתו: מן השמים. והוא שאמר הכתוב (איוב לו לא) כי בם ידין עמים וגו' , כשבא ליסר הבריות מביא עליהם אש מן השמים כמו שעשה לסדום, וכשבא להוריד המן מן השמים לישראל (שמות טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים:

(כה) וַיַּֽהֲפֹךְ֙ אֶת-הֶֽעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל-הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל-יֹֽשְׁבֵ֣י הֶֽעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָֽאֲדָמָֽה: וַהֲפַךְ יָת קִרְוַיָּא הָאִלֵּין וְיָת כָּל מֵישְׁרָא וְיָת כָּל יָתְבֵי קִרְוַיָּא וְצִמְחָא דְּאַרְעָא:

 רש''י   ויהפוך את הערים וגו' . ארבעתן יושבות בסלע אחד והפכן מלמעלה למטה, שנאמר (איוב כח ט) בחלמיש שלח ידו וגו' :

(כו) וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַֽחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח: וְאִסְתְּכִיאַת אִתְּתֵהּ מִבַּתְרוֹהִי וַהֲוַת קָמָא דְּמִלְחָא:

 רש''י   ותבט אשתו מאחריו. מאחריו של לוט: ותהי נציב מלח. במלח חטאה ובמלח לקתה. אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה:

(כז) וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶ֨ל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר-עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת-פְּנֵ֥י יְהֹוָֽה: וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא לְאַתְרָא דִּשַׁמֵשׁ תַּמָּן בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ: (כח) וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל-פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַֽעֲמֹרָ֔ה וְעַ֥ל-כָּל-פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן: וְאִסְתְּכִי עַל אַפֵּי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְעַל כָּל אַפֵּי אַרְעָא דְּמֵישְׁרָא וַחֲזָא וְהָא סְלִיק תְּנָנָא דְּאַרְעָא כִּתְנָנָא דְּאַתּוּנָא:

 רש''י   קיטור. תמור של עשן טורק''א [לפיד] בלע''ז : כבשן. חפירה ששורפין בה את האבנים לסיד, וכן כל כבשן שבתורה:

(כט) וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת-עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת-אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת-לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַֽהֲפֵכָ֔ה בַּֽהֲפֹךְ֙ אֶת-הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר-יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט: וַהֲוָה בְּחַבָּלוּת (נ''י כַּד חֲבַל) יְיָ יָת קִרְוֵי מֵישְׁרָא וּדְכִיר יְיָ יָת אַבְרָהָם וְשַׁלַּח יָת לוֹט מִגּוֹ הֲפֶכְתָּא כַּד הֲפַךְ יָת קִרְוַיָּא דִּי הֲוָה יָתֵב בְּהֵן לוֹט:

 רש''י   ויזכור אלהים את אברהם. מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה (יב יט) אחותי היא, ולא גלה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו:

(ל) וַיַּ֩עַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֨שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו: וּסְלֵק לוֹט מִצּוֹעַר וִיתֵב בְּטוּרָא וְתַרְתֵּין בְּנָתֵהּ עִמֵּהּ אֲרֵי דָּחִיל לְמִתַּב בְּצוֹעַר וִיתֵב בִּמְעַרְתָּא הוּא וְתַרְתֵּין בְּנָתֵהּ:

 רש''י   כי ירא לשבת בצוער. לפי שהיתה קרובה לסדום:

(לא) וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל-הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֨רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל-הָאָֽרֶץ: וַאֲמֶרֶת רַבְּתָא לִזְעֶרְתָּא אֲבוּנָא סִיב וּגְבַר לֵית בְּאַרְעָא לְמֵיעַל עֲלָנָא כְּאוֹרַח כָּל אַרְעָא:

 רש''י   אבינו זקן. ואם לא עכשיו אימתי, שמא ימות או יפסוק מלהוליד: ואיש אין בארץ. סבורות היו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול:

(לב) לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת-אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵֽאָבִ֖ינוּ זָֽרַע: אִיתָא נַשְׁקֵי יָת אֲבוּנָא חַמְרָא וְנִשְׁכּוּב עִמֵּהּ וּנְקַיֵּם מֵאֲבוּנָא בְּנִין: (לג) וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת-אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת-אָבִ֔יהָ וְלֹֽא-יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקוּ֗מָֽהּ: וְאַשְׁקִיאָה יָת אֲבוּהֶן חַמְרָא בְּלֵילְיָא הוּא וְעַלַּת רַבְּתָא וּשְׁכִיבָא עִם אֲבוּהָא וְלָא יְדַע בְּמִשְׁכְּבַהּ וּבְקִימַהּ:

 רש''י   ותשקין וגו' . יין נזדמן להן במערה להוציא מהן שני אמות: ותשכב את אביה. ובצעירה כתיב (פסוק לה) ותשכב עמו, צעירה לפי שלא פתחה בזנות אלא אחותה למדתה, חסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה. אבל בכירה שפתחה בזנות פרסמה הכתוב במפורש: ובקומה. של בכירה נקוד, לומר הרי הוא כאלו לא נכתב, לומר שבקומה ידע ואף על פי כן לא נשמר ליל שני מלשתות (אמר רבי לוי כל מי שהוא להוט אחר בלמוס של עריות לסוף מאכילים אותו מבשרו) :

(לד) וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל-הַצְּעִירָ֔ה הֵן-שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת-אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּ֣ם-הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֨אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵֽאָבִ֖ינוּ זָֽרַע: וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וַאֲמֶרֶת רַבְּתָא לִזְעֶרְתָּא הָא שְׁכֵיבִית רַמְשָׁא עִם אַבָּא נַשְׁקִנֵּהּ חַמְרָא אַף בְּלֵילְיָא וְעוּלִי שְׁכִיבִי עִמֵּהּ וּנְקַיֵּם מֵאֲבוּנָא בְּנִין: (לה) וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת-אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא-יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ: וְאַשְׁקִיאָה אַף בְּלֵילְיָא הַהוּא יָת אֲבוּהֶן חַמְרָא וְקָמַת זְעֶרְתָּא וּשְׁכִיבַת עִמֵּהּ וְלָא יְדַע בְּמִשְׁכְּבַהּ וּבְקִימַהּ: (לו) וַתַּֽהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת-ל֖וֹט מֵֽאֲבִיהֶֽן: וְעַדִּיאַן תַּרְתֵּין בְּנַת לוֹט מֵאֲבוּהֶן:

 רש''י   ותהרין וגו' . אף על פי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, אלו שלטו בעצמן והוציאו ערותן לחוץ ונתעברו מביאה ראשונה:

(לז) וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי-מוֹאָ֖ב עַד-הַיּֽוֹם: וִילִידַת רַבְּתָא בַּר וּקְרַת שְׁמֵהּ מוֹאָב הוּא אֲבוּהוֹן דְמוֹאָבָא עַד יוֹמָא דֵין:

 רש''י   מואב. זו שלא היתה צנועה פרשה שמאביה הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקיה, וקבלה שכר בימי משה, שנאמר בבני עמון (דבר' ב יט) אל תתגר בם כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחם בם, אבל לצערן התיר לו:

(לח) וְהַצְּעִירָ֤ה גַם-הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן-עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי-עַמּ֖וֹן עַד-הַיּֽוֹם: (ס) וּזְעֶרְתָּא אַף הִיא יְלִידַת בַּר וּקְרַת שְׁמֵהּ בַּר עַמִּי הוּא אֲבוּהוֹן דִּבְנֵי עַמּוֹן עַד יוֹמָא דֵין: כ (א) וַיִּסַּ֨ע מִשָּׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אַ֣רְצָה הַנֶּ֔גֶב וַיֵּ֥שֶׁב בֵּֽין-קָדֵ֖שׁ וּבֵ֣ין שׁ֑וּר וַיָּ֖גָר בִּגְרָֽר: וּנְטַל מִתַּמָּן אַבְרָהָם לְאַרְעָא דָּרוֹמָא וִיתֵב בֵּין רְקָם וּבֵין חַגְרָא וְאִתּוֹתַב בִּגְרָר:

 רש''י   ויסע משם אברהם. כשראה שחרבו הכרכים ופסקו העוברים והשבים נסע לו משם. דבר אחר להתרחק מלוט שיצא עליו שם רע שבא על בנותיו:

(ב) וַיֹּ֧אמֶר אַבְרָהָ֛ם אֶל-שָׂרָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיִּשְׁלַ֗ח אֲבִימֶ֨לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ גְּרָ֔ר וַיִּקַּ֖ח אֶת-שָׂרָֽה: וַאֲמַר אַבְרָהָם עַל שָׂרָה אִתְּתֵהּ אֲחָתִי הִיא וּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּגְרָר וּדְבַר יָת שָׂרָה:

 רש''י   ויאמר אברהם. כאן לא נטל רשות אלא על כרחה שלא בטובתה לפי שכבר לקחה לבית פרעה על ידי כן: אל שרה אשתו. על שרה אשתו. וכיוצא בו (ש''א ד יט) אל הלקח ארון וגו' ואל מות חמיה, שניהם בלשון על:

(ג) וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל-אֲבִימֶ֖לֶךְ בַּֽחֲל֣וֹם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִנְּךָ֥ מֵת֙ עַל-הָֽאִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר-לָקַ֔חְתָּ וְהִ֖וא בְּעֻ֥לַת בָּֽעַל: וַאֲתָא מֵימַר מִן קָדָם יְיָ לְוַת אֲבִימֶלֶךְ בְּחֶלְמָא דְלֵילְיָא וַאֲמַר לֵהּ הָא אַתְּ מִית עַל עֵיסַק אִתְּתָא דִּדְבַרְתָּא וְהִיא אִתַּת גְּבָר: (ד) וַֽאֲבִימֶ֕לֶךְ לֹ֥א קָרַ֖ב אֵלֶ֑יהָ וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנָ֕י הֲג֥וֹי גַּם-צַדִּ֖יק תַּֽהֲרֹֽג: וַאֲבִימֶלֶךְ לָא קְרֵב לְוָתַהּ וַאֲמַר יְיָ הָעָם אַף זַכַּאי תִּקְטוֹל:

 רש''י   לא קרב אליה. המלאך מנעו, כמו שנאמר (פסוק ו) לא נתתיך לנגע אליה: הגוי גם צדיק תהרג. אף אם הוא צדיק תהרגנו. שמא כך דרכך לאבד האמות חנם, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה, אף אני אומר שהרגתם על לא דבר, כשם שאתה אומר להרגני:

(ה) הֲלֹ֨א ה֤וּא אָֽמַר-לִי֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וְהִֽיא-גַם-הִ֥וא אָֽמְרָ֖ה אָחִ֣י ה֑וּא בְּתָם-לְבָבִ֛י וּבְנִקְיֹ֥ן כַּפַּ֖י עָשִׂ֥יתִי זֹֽאת: הֲלָא הוּא אֲמַר לִי אֲחָתִי הִיא וְהִיא אַף הִיא אֲמָרַת אָחִי הוּא בְּקַשִּׁיטוּת לִבִּי וּבְזַכָּאוּת יָדַי עֲבָדִית דָּא:

 רש''י   גם הוא. לרבות עבדים וגמלים וחמרים שלה, את כלם שאלתי ואמרו לי אחיה הוא: בתם לבבי. שלא דמיתי לחטוא: ובנקיון כפי. נקי אני מן החטא שלא נגעתי בה:

(ו) וַיֹּ֩אמֶר֩ אֵלָ֨יו הָֽאֱלֹהִ֜ים בַּֽחֲלֹ֗ם גַּ֣ם אָֽנֹכִ֤י יָדַ֨עְתִּי֙ כִּ֤י בְתָם-לְבָֽבְךָ֙ עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את וָֽאֶחְשׂ֧ךְ גַּם-אָֽנֹכִ֛י אֽוֹתְךָ֖ מֵֽחֲטוֹ-לִ֑י עַל-כֵּ֥ן לֹֽא-נְתַתִּ֖יךָ לִנְגֹּ֥עַ אֵלֶֽיהָ: וַאֲמַר לֵהּ מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ בְּחֶלְמָא אַף קֳדָמַי גְּלִי אֲרֵי בְּקַשִּׁיטוּת לִבָּךְ עֲבַדְתָּ דָּא וּמְנָעִית אַף אֲנָא יָתָךְ מִלְּמֶחְטֵי קֳדָמָי עַל כֵּן לָא שְׁבָקְתָּךְ לְמִקְרַב לְוָתַהּ:

 רש''י   ידעתי כי בתם לבבך וגו' . אמת שלא דמית מתחלה לחטוא אבל נקיון כפים אין כאן: לא נתתיך. לא ממך היה שלא נגעת בה אלא חשכתי אני אותך מחטוא, ולא נתתי לך כח, וכן (לקמן לא ז) ולא נתנו אלהים, וכן (שופט' טו א) ולא נתנו אביה לבוא:

(ז) וְעַתָּ֗ה הָשֵׁ֤ב אֵֽשֶׁת-הָאִישׁ֙ כִּֽי-נָבִ֣יא ה֔וּא וְיִתְפַּלֵּ֥ל בַּֽעַדְךָ֖ וֶֽחְיֵ֑ה וְאִם-אֵֽינְ֣ךָ מֵשִׁ֔יב דַּ֚ע כִּי-מוֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכָל-אֲשֶׁר-לָֽךְ: וּכְעַן אֲתֵיב אִתַּת גַּבְרָא אֲרֵי נְבִיָּא הוּא וִיצַלֵּי עֲלָךְ וּתְחֵי וְאִם לֵיתָךְ מֵתֵיב דַּע אֲרֵי מֵימַת תְּמוּת אַתְּ וְכָל דִּי לָךְ:

 רש''י   השב אשת האיש. ואל תהא סבור שמא תתגנה בעיניו ולא יקבלנה או ישנאך ולא יתפלל עליך: כי נביא הוא. ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפלל בעדך:

(ח) וַיַּשְׁכֵּ֨ם אֲבִימֶ֜לֶךְ בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקְרָא֙ לְכָל-עֲבָדָ֔יו וַיְדַבֵּ֛ר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּֽירְא֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים מְאֹֽד: וְאַקְדֵּים אֲבִימֶלֶךְ בְּצַפְרָא וּקְרָא לְכָל עַבְדּוֹהִי וּמַלִּיל יַת כָּל פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין קֳדָמֵיהוֹן וּדְחִילוּ גּוּבְרַיָּא לַחֲדָא: (ט) וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְאַבְרָהָ֗ם וַיֹּ֨אמֶר ל֜וֹ מֶה-עָשִׂ֤יתָ לָּ֨נוּ֙ וּמֶה-חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ כִּֽי-הֵבֵ֧אתָ עָלַ֛י וְעַל-מַמְלַכְתִּ֖י חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה מַֽעֲשִׂים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא-יֵֽעָשׂ֔וּ עָשִׂ֖יתָ עִמָּדִֽי: וּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַאֲמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתָּ לָנָא וּמָה חָבִית (נ''י חָטֵית) לָךְ אֲרֵי אַיְתֵיתָא עֲלַי וְעַל מַלְכוּתִי חוֹבָא רַבָּא עוֹבָדִין דִּי לָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא עֲבַדְתָּ עִמִּי:

 רש''י   מעשים אשר לא יעשו. מכה אשר לא הרגלה לבא על בריה באה לנו על ידך, עצירת כל נקבים, של זרע ושל קטנים ורעי ואזנים וחוטם:

(י) וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל-אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה רָאִ֔יתָ כִּ֥י עָשִׂ֖יתָ אֶת-הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם מָה חָזֵיתָ אֲרֵי עֲבַדְתָּ יָת פִתְגָּמָא הָדֵין: (יא) וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי רַ֚ק אֵין-יִרְאַ֣ת אֱלֹהִ֔ים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַֽהֲרָג֖וּנִי עַל-דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי: וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲרֵי אֲמָרִית לְחוֹד לֵית דַּחַלְתָּא דַּיְיָ בְּאַתְרָא הָדֵין וְיִקְטְלֻנַּנִי עַל עֵיסַק אִתְּתִי:

 רש''י   רק אין יראת אלהים. אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא או אחותך היא:

(יב) וְגַם-אָמְנָ֗ה אֲחֹתִ֤י בַת-אָבִי֙ הִ֔וא אַ֖ךְ לֹ֣א בַת-אִמִּ֑י וַתְּהִי-לִ֖י לְאִשָּֽׁה: וּבְרַם בְּקוּשְׁטָא אֲחָתִי בַּת אַבָּא הִיא בְּרַם לָא בַת אִמִּי וַהֲוַת לִי לְאִנְתּוּ:

 רש''י   אחותי בת אבי היא. ובת אב מתרת לבן נח, שאין אבות לגוי. וכדי לאמת דבריו השיבם כן. ואם תאמר והלא בת אחיו היתה, בני בנים הרי הן כבנים והרי היא בתו של תרח, וכן הוא אומר ללוט (יג ח) כי אנשים אחים אנחנו: אך לא בת אמי. הרן מאם אחרת היה:

(יג) וַיְהִ֞י כַּֽאֲשֶׁ֧ר הִתְע֣וּ אֹתִ֗י אֱלֹהִים֘ מִבֵּ֣ית אָבִי֒ וָֽאֹמַ֣ר לָ֔הּ זֶ֣ה חַסְדֵּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשִׂ֖י עִמָּדִ֑י אֶ֤ל כָּל-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר נָב֣וֹא שָׁ֔מָּה אִמְרִי-לִ֖י אָחִ֥י הֽוּא: וַהֲוָה כַּד טָעוּ עַמְמַיָּא בָּתַר עוֹבָדֵי יְדֵיהוֹן יָתִי קָרִיב יְיָ לְדַחַלְתֵּהּ מִבֵּית אַבָּא וַאֲמָרִית לַהּ דֵּין (נ''י דָּא) טֵיבוּתִיךְ דִּי תַעְבְּדִי עִמִּי לְכָל אַתְרָא דִּי נְהַךְ לְתַמָּן אֱמָרִי עֲלַי אָחִי הוּא:

 רש''י   ויהי כאשר התעו אותי וגו' . אנקלוס תרגם מה שתרגם. ויש לישבו עוד, דבר דבור על אפניו, כשהוציאני הקדוש ברוך הוא מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום, וידעתי שאעבור במקום רשעים ואומר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי: כאשר התעו. לשון רבים, ואל תתמה, כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים. (שמואל ב' ז כג) אשר הלכו אלהים, (דברים ה כג) אלהים חיים, (יהושע כד יט) אלהים קדושים הוא, וכל לשון אלהים לשון רבים. וכן (לט כ) ויקח אדוני יוסף, (דברים י יז) אדוני האדונים, (להלן מב לג) אדוני הארץ, וכן (שמות כב יד) בעליו עמו, (שםכא כט) והועד בבעליו. ואם תאמר מהו לשון התעו, כל הגולה ממקומו ואינו מישב קרוי תועה, כמו (לקמן כא יד) ותלך ותתע, (תהלים קיט קעו) תעיתי כשה אובד, (איוב לח מא) יתעו לבלי אכל, יצאו ויתעו לבקש אכלם: אמרי לי. עלי, וכן (לקמן כו ז) וישאלו אנשי המקום לאשתו, על אשתו. וכן (שמות יד ג) ואמר פרעה לבני ישראל, כמו על בני ישראל, (שופטים ט נד) פן יאמרו לי אשה הרגתהו:

(יד) וַיִּקַּ֨ח אֲבִימֶ֜לֶךְ צֹ֣אן וּבָקָ֗ר וַֽעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַיִּתֵּ֖ן לְאַבְרָהָ֑ם וַיָּ֣שֶׁב ל֔וֹ אֵ֖ת שָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ: וּדְבַר אֲבִימֶלֶךְ עָאן וְתוֹרִין וְעַבְדִין וְאַמְהָן וִיהַב לְאַבְרָהָם וַאֲתֵיב לֵהּ יָת שָׂרָה אִתְּתֵהּ:

 רש''י   ויתן לאברהם. כדי שיתפייס ויתפלל עליו:

(טו) וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ הִנֵּ֥ה אַרְצִ֖י לְפָנֶ֑יךָ בַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ שֵֽׁב: וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ הָא אַרְעִי קֳדָמָךְ בִּדְתַקִּין בְּעֵינָיךְ תִּיב:

 רש''י   הנה ארצי לפניך. אבל פרעה אמר לו (לעיל יב יט) הנה אשתך קח ולך, לפי שנתירא שהמצריים שטופי זמה:

(טז) וּלְשָׂרָ֣ה אָמַ֗ר הִנֵּ֨ה נָתַ֜תִּי אֶ֤לֶף כֶּ֨סֶף֙ לְאָחִ֔יךְ הִנֵּ֤ה הוּא-לָךְ֙ כְּס֣וּת עֵינַ֔יִם לְכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֑ךְ וְאֵ֥ת כֹּ֖ל וְנֹכָֽחַת: וּלְשָׂרָה אֲמַר הָא יְהָבִית אֶלֶף סַלְעִין דִּכְסַף לְאָחִיךְ הָא הוּא לִיךְ כְּסוּת דִּיקָר עַיְנִין חֳלַף דִּשְׁלָחִית וּדְּבַרְתִּיךְ וַחֲזֵית יָתִיךְ וְיָת כָּל דְּעִמָּךְ וְעַל כָּל מָה דַּאֲמָרַת אִתּוֹכָחַת:

 רש''י   ולשרה אמר. אבימלך, לכבודה כדי לפיסה הנה עשיתי לך כבוד זה, נתתי ממון לאחיך שאמרת עליו אחי הוא, הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים: לכל אשר אתך. יכסו עיניהם שלא יקלוך, שאלו השיבותיך ריקנית יש להם לומר לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהצרכתי לבזבז ממון ולפייסך, יודעים יהיו שעל כרחי השיבותיך ועל ידי נס: ואת כל. ועם כל באי העולם: ונכחת. יהא לך פתחון פה להתוכח ולהראות דברים נכרים הללו. ולשון תוכחת בכל מקום ברור דברים, ובלע''ז אישפרובי''ר [לבחן] ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ולשון המקרא כך הוא נופל על התרגום הנה הוא לך כסות של כבוד על העינים שלי ששלטו בך ובכל אשר אתך, ועל כן תרגומו וחזית יתיך וית כל דעמיך. ויש מדרש אגדה אבל ישוב לשון המקרא פרשתי:

(יז) וַיִּתְפַּלֵּ֥ל אַבְרָהָ֖ם אֶל-הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיִּרְפָּ֨א אֱלֹהִ֜ים אֶת-אֲבִימֶ֧לֶךְ וְאֶת-אִשְׁתּ֛וֹ וְאַמְהֹתָ֖יו וַיֵּלֵֽדוּ: וְצַלִּי אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ וְאַסִּי יְיָ יָת אֲבִימֶלֶךְ וְיָת אִתְּתֵהּ וְאַמְהָתֵהּ וְאִתְרְוָחוּ:

 רש''י   וילדו. כתרגומו ואתרוחו, נפתחו נקביהם והוציאו מה שצריך לצאת והיא לידה שלהם:

(יח) כִּֽי-עָצֹ֤ר עָצַר֙ יְהֹוָ֔ה בְּעַ֥ד כָּל-רֶ֖חֶם לְבֵ֣ית אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל-דְּבַ֥ר שָׂרָ֖ה אֵ֥שֶׁת אַבְרָהָֽם: (ס) אֲרֵי מֵיחַד אֲחַד יְיָ בְּאַפֵּי כָל פָּתַח וַלְדָא לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל עֵיסַק שָׂרָה אִתַּת אַבְרָהָם:

 רש''י   בעד כל רחם. כנגד כל פתח: על דבר שרה. על פי דבורה של שרה:

כא (א) וַֽיהוָֹ֛ה פָּקַ֥ד אֶת-שָׂרָ֖ה כַּֽאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ יְהֹוָ֛ה לְשָׂרָ֖ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר: וַיְיָ דְּכִיר יָת שָׂרָה כְּמָא דִּי אֲמַר וַעֲבַד יְיָ לְשָׂרָה כְּמָא דִּי מַלִּיל:

 רש''י   וה' פקד את שרה וגו' . סמך פרשה זו לכאן ללמדך שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר (לעיל כ יז) ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה שפקד כבר קודם שרפא את אבימלך: פקד את שרה כאשר אמר. בהריון: כאשר דבר. בלידה. והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור, אמירה (לעיל יז יט) ויאמר אלהים אבל שרה אשתך וגו' . דבור (שם טו א) היה דבר ה' אל אברם, בברית בין הבתרים, ושם נאמר (שם ד) לא יירשך זה וגו' , והביא היורש משרה: ויעש ה' לשרה כאשר דבר. לאברהם:

(ב) וַתַּ֩הַר֩ וַתֵּ֨לֶד שָׂרָ֧ה לְאַבְרָהָ֛ם בֵּ֖ן לִזְקֻנָ֑יו לַמּוֹעֵ֕ד אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים: וְעַדִּיאַת וִילִידַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם בַּר לְסִיבְתוֹהִי לִזְמַן דִּי מַלִּיל יָתֵהּ יְיָ:

 רש''י   למועד אשר דבר אתו. דמליל יתיה. את המועד אשר דבר וקבע כשאמר לו (לעיל יח יד) למועד אשוב אליך, שרט לו שריטה בכותל ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה אחרת, תלד: (לזקניו. שהיה זיו אקונין שלו דומה לו:) :

(ג) וַיִּקְרָ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת-שֶׁם-בְּנ֧וֹ הַנּֽוֹלַד-ל֛וֹ אֲשֶׁר-יָֽלְדָה-לּ֥וֹ שָׂרָ֖ה יִצְחָֽק: וּקְרָא אַבְרָהָם יָת שׁוּם בְּרֵהּ דְאִתְיְלִיד לֵהּ דִּילִידַת לֵהּ שָׂרָה יִצְחָק: (ד) וַיָּ֤מָל אַבְרָהָם֙ אֶת-יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ בֶּן-שְׁמֹנַ֖ת יָמִ֑ים כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים: וּגְזַר אַבְרָהָם יָת יִצְחָק בְּרֵהּ בַּר תְּמַנְיָא יוֹמִין כְּמָא דִּי פַקִּיד יָתֵהּ יְיָ: (ה)  חמישי  וְאַבְרָהָ֖ם בֶּן-מְאַ֣ת שָׁנָ֑ה בְּהִוָּ֣לֶד ל֔וֹ אֵ֖ת יִצְחָ֥ק בְּנֽוֹ: וְאַבְרָהָם בַּר מְאָה שְׁנִין כַּד אִתְיְלִיד לֵהּ יָת יִצְחָק בְּרֵהּ: (ו) וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹהִ֑ים כָּל-הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק-לִֽי: וַאֲמֶרֶת שָׂרָה חֶדְוָא עֲבַד לִי יְיָ כָּל דִּשְׁמַע יֶחֱדֵּי לִי:


 רש''י   יצחק לי. ישמח עלי. ומדרש אגדה הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפלות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם:

(ז) וַתֹּ֗אמֶר מִ֤י מִלֵּל֙ לְאַבְרָהָ֔ם הֵינִ֥יקָה בָנִ֖ים שָׂרָ֑ה כִּֽי-יָלַ֥דְתִּי בֵ֖ן לִזְקֻנָֽיו: וַאֲמֶרֶת מָאן מְהֵימָן דַּאֲמַר לְאַבְרָהָם קַיָּם דְּתוֹנִיק בְּנִין שָׂרָה אֲרֵי יְלֵידִית בַּר לְסִיבְתוֹהִי:

 רש''י   מי מלל לאברהם. לשון שבח וחשיבות, ראו מי הוא ומה הוא, שומר הבטחתו, הקדוש ברוך הוא מבטיח ועושה: מלל. שנה הכתוב ולא אמר דבר, גימטריה שלו מאה, כלומר לסוף מאה לאברהם: היניקה בנים שרה. ומהו בנים לשון רבים, ביום המשתה הביאו השרות את בניהן עמהן והיניקה אותם שהיו אומרות לא ילדה שרה אלא אסופי הביאה מן השוק:

(ח) וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֔וֹל בְּי֖וֹם הִגָּמֵ֥ל אֶת-יִצְחָֽק: וּרְבָא רַבְיָא וְאִתְחֲסִיל וַעֲבַד אַבְרָהָם מִשְׁתְּיָא רַבָּא בְּיוֹמָא דְּאִתְחֲסִיל יָת יִצְחָק:

 רש''י   ויגמל. לסוף עשרים וארבעה חדש: משתה גדול. שהיו שם גדולי הדור, שם ועבר ואבימלך:

(ט) וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶת-בֶּן-הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר-יָֽלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק: וַחֲזַת שָׂרָה יָת בַּר הָגָר מִצְרֵיתָא דִּילִידַת לְאַבְרָהָם מְחָיִיךְ:

 רש''י   מצחק. לשון עבודה זרה, כמו שנאמר (שמות לב ו) ויקומו לצחק. דבר אחר לשון גלוי עריות, כמה דתימא (להלן לט יז) לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה כמו (ש''ב ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו' :

(י) וַתֹּ֨אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָֽאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת-בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן-הָֽאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם-בְּנִ֖י עִם-יִצְחָֽק: וַאֲמֶרֶת לְאַבְרָהָם תָּרֵךְ אַמְתָא הָדָא וְיָת בְּרַהּ אֲרֵי לָא יֵרַת בַּר אַמְתָא הָדָא עִם בְּרִי עִם יִצְחָק:

 רש''י   עם בני וגו' . מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירשה ואמר אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דתימא (משלי כו יח. יט) כמתלהלה היורה זקים וגו' ואמר הלא משחק אני: עם בני עם יצחק. מכיון שהוא בני אפלו אם אינו הגון כיצחק, או הגון כיצחק אפלו אם אינו בני, אין זה כדאי לירש עמו, קל וחמר עם בני עם יצחק ששתיהן בו:

(יא) וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אוֹדֹ֥ת בְּנֽוֹ: וּבְאֵישׁ פִּתְגָּמָא לַחֲדָא בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל עֵיסַק בְּרֵהּ:

 רש''י   על אודת בנו. ששמע שיצא לתרבות רעה. ופשוטו על שאמרה לו לשלחו:

(יב) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֶל-אַבְרָהָ֗ם אַל-יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֨יךָ֙ עַל-הַנַּ֣עַר וְעַל-אֲמָתֶ֔ךָ כֹּ֩ל אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע: וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם לָא יַבְאֵשׁ בְּעֵינָיךְ עַל עוּלֵימָא וְעַל אַמְתָךְ כֹּל דִּי תֵימַר לָךְ שָׂרָה קַבֵּל מִנַּהּ אֲרֵי בְיִצְחָק יִתְקְרוּן לָךְ בְּנִין:

 רש''י   שמע בקולה. למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות:

(יג) וְגַ֥ם אֶת-בֶּן-הָֽאָמָ֖ה לְג֣וֹי אֲשִׂימֶ֑נּוּ כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא: וְאַף יָת בַּר אַמְתָא לְעַם אֲשַׁוִּנֵּהּ אֲרֵי בְנָךְ הוּא: (יד) וַיַּשְׁכֵּ֣ם אַבְרָהָ֣ם | בַּבֹּ֡קֶר וַיִּֽקַּח-לֶחֶם֩ וְחֵ֨מַת מַ֜יִם וַיִּתֵּ֣ן אֶל-הָ֠גָ֠ר שָׂ֧ם עַל-שִׁכְמָ֛הּ וְאֶת-הַיֶּ֖לֶד וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ וַתֵּ֣לֶךְ וַתֵּ֔תַע בְּמִדְבַּ֖ר בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע: וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וּנְסִיב לַחֲמָא וְרָקְבָּא דְמַיָּא וִיהַב לְהָּגָר שַׁוֵי עַל כַּתְפַּהּ וְיָת רַבְיָא וְשַׁלְחַהּ וַאֲזָלַת וְתָעַת בְּמַדְבְּרָא (נ''א בְּמַדְבֵּר) בְּאֵר שָׁבַע:

 רש''י   לחם וחמת מים. ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה: ואת הילד. אף הילד שם על שכמה, שהכניסה בו שרה עין רעה ואחזתו חמה ולא יכול לילך ברגליו: ותלך ותתע. חזרה לגלולי בית אביה:

(טו) וַיִּכְל֥וּ הַמַּ֖יִם מִן-הַחֵ֑מֶת וַתַּשְׁלֵ֣ךְ אֶת-הַיֶּ֔לֶד תַּ֖חַת אַחַ֥ד הַשִּׂיחִֽם: וּשְׁלִימוּ מַיָּא מִן רָקְבָּא וּרְמַת יָת רַבְיָא תְּחוֹת חַד מִן אִילָנַיָּא:

 רש''י   ויכלו המים. לפי שדרך חולים לשתות הרבה:

(טז) וַתֵּ֩לֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַֽחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל-אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת-קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ: וַאֲזָלַת וִיתִיבַת לַהּ מִקֳּבֵל אַרְחֵיקַת (נ''י אַרְחִיק) כְּמֵיגַד קַשְׁתָּא אֲרֵי אֲמֶרֶת לָא אֶחֱזֵי בְּמוֹתָא דְרַבְיָא וִיתִיבַת מִקֳּבֵל וַאֲרֵימַת יָת קָלַהּ וּבְכָת:

 רש''י   מנגד. מרחוק: כמטחוי קשת. כשתי טיחות והוא לשון ירית חץ, בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ. ואם תאמר היה לו לכתוב כמטחי קשת, משפט הוי''ו ליכנס לכאן, כמו (שה''ש ב) בחגוי הסלע, מגזרת (ישעיה יט יז) והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא, ומגזרת (תהלים קז כז) יחגו וינועו כשכור, וכן (שם סה ו) קצוי ארץ, מגזרת קצה: ותשב מנגד. כיון שקרב למות הוסיפה להתרחק:

(יז) וַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹהִים֘ אֶת-קוֹל הַנַּ֒עַר֒ וַיִּקְרָא֩ מַלְאַ֨ךְ אֱלֹהִ֤ים | אֶל-הָגָר֙ מִן-הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֥אמֶר לָ֖הּ מַה-לָּ֣ךְ הָגָ֑ר אַל-תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי-שָׁמַ֧ע אֱלֹהִ֛ים אֶל-ק֥וֹל הַנַּ֖עַר בַּֽאֲשֶׁ֥ר הוּא-שָֽׁם: וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָלֵהּ דְּרַבְיָא וּקְרָא מַלְאֲכָא דַּיְיָ לְהָגָר מִן שְׁמַיָּא וַאֲמַר לַהּ מָה לָיךְ הָגָר לָא תִדְחֲלִי אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָלֵהּ דְּרַבְיָא בַּאֲתַר דְּהוּא תַמָּן:

 רש''י   את קול הנער. מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל: באשר הוא שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר. והוא משיבם עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזהו באשר הוא שם. והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר, שנאמר (ישעיה כא יג. יד) משא בערב וגו' לקראת צמא התיו מים וגו' כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים היו ישראל אומרים לשוביהם בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו, שנאמר (שם שם) ארחות דדנים [אל תקרי דדנים אלא דודים] ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת:

(יח) ק֚וּמִי שְׂאִ֣י אֶת-הַנַּ֔עַר וְהַֽחֲזִ֥יקִי אֶת-יָדֵ֖ךְ בּ֑וֹ כִּֽי-לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִׂימֶֽנּוּ: קוּמִי טוּלִי יָת רַבְיָא וְאַתְקִיפִי יָת יְדֵךְ בֵּהּ אֲרֵי לְעַם סַגִּי אֲשַׁוִּנֵּהּ: (יט) וַיִּפְקַ֤ח אֱלֹהִים֙ אֶת-עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא בְּאֵ֣ר מָ֑יִם וַתֵּ֜לֶךְ וַתְּמַלֵּ֤א אֶת-הַחֵ֨מֶת֙ מַ֔יִם וַתַּ֖שְׁקְ אֶת-הַנָּֽעַר: וּגְלָא יְיָ יָת עֵינָהַהּ וַחֲזַת בֵּירָא דְמַיָּא וַאֲזָלַת וּמְלַת יָת רָקְבָּא מַיָּא וְאַשְׁקִיאַת יָת רַבְיָא: (כ) וַיְהִ֧י אֱלֹהִ֛ים אֶת-הַנַּ֖עַר וַיִּגְדָּ֑ל וַיֵּ֨שֶׁב֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וַיְהִ֖י רֹבֶ֥ה קַשָּֽׁת: וַהֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵהּ דְּרַבְיָא וּרְבָא וִיתֵב בְּמַדְבְּרָא וַהֲוָה רָבֵי קַשְׁתָּא:

 רש''י   רבה קשת. יורה חצים בקשת: קשת. על שם האמנות כמו חמר, גמל, ציד לפיכך השי''ן מדגשת. היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר (לעיל טז יב) ידו בכל וגו' :

(כא) וַיֵּ֖שֶׁב בְּמִדְבַּ֣ר פָּארָ֑ן וַתִּֽקַּח-ל֥וֹ אִמּ֛וֹ אִשָּׁ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (פ) וִיתֵב בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן וּנְסִיבַת לֵהּ אִמֵּהּ אִתְּתָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

 רש''י   מארץ מצרים. ממקום גדוליה, שנאמר (שם א) ולה שפחה מצרית וגו' . היינו דאמרי אנשי זרוק חוטרא לאוירא, אעיקריה קאי:

(כב)  שישי  וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר-צְבָא֔וֹ אֶל-אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר אֱלֹהִ֣ים עִמְּךָ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר-אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: וַהֲוָה בְּעִדָּנָא הַהִיא וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ לְאַבְרָהָם לְמֵימָר מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדָּךְ בְּכֹל דִּי אַתְּ עָבֵד:

 רש''י   אלהים עמך. לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום, ועם המלכים נלחם ונפלו בידו, ונפקדה אשתו לזקוניו:

(כג) וְעַתָּ֗ה הִשָּׁ֨בְעָה לִּ֤י בֵֽאלֹהִים֙ הֵ֔נָּה אִם-תִּשְׁקֹ֣ר לִ֔י וּלְנִינִ֖י וּלְנֶכְדִּ֑י כַּחֶ֜סֶד אֲשֶׁר-עָשִׂ֤יתִי עִמְּךָ֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה עִמָּדִ֔י וְעִם-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-גַּ֥רְתָּה בָּֽהּ: וּכְעַן קַיֵּם לִי בְּמֵימְרָא דַּיְיָ הָכָא דְּלָא תְשַׁקַּר בִּי וּבִבְרִי וּבְבַר בְּרִי כְּטִיבוֹתָא דִּי עֲבָדִית עִמָּךְ תַּעְבֵּד עִמִּי וְעִם אַרְעָא דְאִתּוֹתַבְתָּא בַהּ:

 רש''י   ולניני ולנכדי. עד כאן רחמי האב על הבן: כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. שאמרתי לך (לעיל כ טו) הנה ארצי לפניך:

(כד) וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אָֽנֹכִ֖י אִשָּׁבֵֽעַ: וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲנָא אֲקַיֵּם: (כה) וְהוֹכִ֥חַ אַבְרָהָ֖ם אֶת-אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל-אֹדוֹת֙ בְּאֵ֣ר הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֥ר גָּֽזְל֖וּ עַבְדֵ֥י אֲבִימֶֽלֶךְ: וְאוֹכַח אַבְרָהָם יָת אֲבִימֶלֶךְ עַל עֵיסַק בֵּירָא דְמַיָּא דִּי אֲנִּיסוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ:

 רש''י   והוכח. נתוכח עמו על כך:

(כו) וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי מִ֥י עָשָׂ֖ה אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְגַם-אַתָּ֞ה לֹֽא-הִגַּ֣דְתָּ לִּ֗י וְגַ֧ם אָֽנֹכִ֛י לֹ֥א שָׁמַ֖עְתִּי בִּלְתִּ֥י הַיּֽוֹם: וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לָא יְדָעִית מָאן עֲבַד יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין וְאַף אַתְּ לָא חַוֵּיתָ לִּי וְאַף אֲנָא לָא שְׁמָעִית אֱלָּהֵין יוֹמָא דֵין: (כז) וַיִּקַּ֤ח אַבְרָהָם֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַיִּתֵּ֖ן לַֽאֲבִימֶ֑לֶךְ וַיִּכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם בְּרִֽית: וּדְבַר אַבְרָהָם עָאן וְתוֹרִין וִיהַב לַאֲבִימֶלֶךְ וּגְזָרוּ תַרְוֵיהוֹן קְיָם: (כח) וַיַּצֵּ֣ב אַבְרָהָ֗ם אֶת-שֶׁ֛בַע כִּבְשׂ֥ת הַצֹּ֖אן לְבַדְּהֶֽן: וַאֲקִים אַבְרָהָם יָת שְׁבַע חוּרְפַן דְּעָאן בִּלְחוֹדֵיהֶן: (כט) וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל-אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה הֵ֗נָּה שֶׁ֤בַע כְּבָשׂת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר הִצַּ֖בְתָּ לְבַדָּֽנָה: וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם מָה אִנּוּן שְׁבַע חוּרְפַן אִלֵּין דַּאֲקֵמְתָּא בִּלְחוֹדֵיהֶן: (ל) וַיֹּ֕אמֶר כִּ֚י אֶת-שֶׁ֣בַע כְּבָשׂ֔ת תִּקַּ֖ח מִיָּדִ֑י בַּֽעֲבוּר֙ תִּֽהְיֶה-לִּ֣י לְעֵדָ֔ה כִּ֥י חָפַ֖רְתִּי אֶת-הַבְּאֵ֥ר הַזֹּֽאת: וַאֲמַר אֲרֵי יָת שְׁבַע חוּרְפַן תְּקַבֵּל מִן יְדִי בְּדִיל דִּתְהֵי לִי לְסַהֲדוּ אֲרֵי חֲפָרִית יָת בֵּירָא הָדָא:

 רש''י   בעבור תהיה לי. זאת: לעדה. לשון עדות של נקבה, כמו (להלן לא נב) ועדה המצבה: כי חפרתי את הבאר. מריבים היו עליה רועי אבימלך ואומרים אנחנו חפרנוה, אמרו ביניהם כל מי שיתראה על הבאר ויעלו המים לקראתו שלו היא, ועלו לקראת אברהם:

(לא) עַל-כֵּ֗ן קָרָ֛א לַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֛י שָׁ֥ם נִשְׁבְּע֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: עַל כֵּן קְרָא לְאַתְרָא הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע אֲרֵי תַמָּן קַיָּמוּ תַּרְוֵיהוֹן: (לב) וַיִּכְרְת֥וּ בְרִ֖ית בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיָּ֣קָם אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר-צְבָא֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ אֶל-אֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּֽים: וּגְזָרוּ קְיָם בִּבְאֵר שָׁבַע וְקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ וְתָבוּ לְאַרַע פְּלִשְׁתָּאֵי: (לג) וַיִּטַּ֥ע אֵ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּ֨קְרָא-שָׁ֔ם בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֵ֥ל עוֹלָֽם: וּנְצִיב נִצְבָּא (נ''י אִילָנָא) בִּבְאֵר שָׁבַע וְצַלִּי תַמָּן בִּשְׁמָא דַּיְיָ אֱלָהָא דְעַלְמָא:

 רש''י   אשל. רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פרות לאורחים בסעודה, וחד אמר פנדק לאכסניא ובו כל מיני פרות. ומצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר (דניאל יא מה) ויטע אהלי אפדנו: ויקרא שם וגו' . על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא אלוה לכל העולם. לאחר שאוכלים ושותים אומר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם, משל מי שאמר והיה העולם אכלתם:

(לד) וַיָּ֧גָר אַבְרָהָ֛ם בְּאֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּ֖ים יָמִ֥ים רַבִּֽים: (פ) וְאִתּוֹתָב אַבְרָהָם בְּאַרַע פְּלִשְׁתָּאֵי יוֹמִין סַגִּיאִין:

 רש''י   ימים רבים. מרבים על של חברון, בחברון עשה עשרים וחמש שנה וכאן עשרים ושש. שהרי בן שבעים וחמש שנה היה בצאתו מחרן, אותה שנה (לעיל יג יח) ויבא וישב באלוני ממרא, שלא מצינו קודם לכן שנתישב אלא שם, שבכל מקומותיו היה כאורח חונה ונוסע והולך, שנאמר (שם יב ו) ויעבור אברם, (שם ח) ויעתק משם, (שם י) ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה, ובמצרים לא עשה אלא שלשה חדשים שהרי שלחו פרעה, מיד (שם יג ג) וילך למסעיו, עד (לעיל יג יח) ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון, שם ישב עד שנהפכה סדום, מיד (שם כ א) ויסע משם אברהם מפני בושה של לוט ובא לארץ פלשתים, ובן תשעים ותשע שנה היה, שהרי בשלישי למילתו באו אצלו המלאכים, הרי עשרים וחמש שנה וכאן כתיב ימים רבים, מרבים על הראשונים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואם היו מרבים עליהם שתי שנים או יותר היה מפרשם, ועל כרחך אינם יתרים יותר משנה הרי עשרים ושש שנה, מיד יצא משם וחזר לחברון, ואותה שנה קדמה לפני עקידתו של יצחק שתים עשרה שנים, כך שנויה בסדר עולם (פרק א) :

כב (א)  שביעי  וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת-אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי: וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וַיְיָ נַסִּי יָת אַבְרָהָם וַאֲמַר לֵהּ אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא אֲנָא:

 רש''י   אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו, אלו הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל שהיה מתפאר על יצחק שמל בן שלש עשרה שנה ולא מחה, אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני, אלו אמר לי הקדוש ברוך הוא זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב: הנני. כך היא עניתם של חסידים, לשון ענוה הוא ולשון זמון:

(ב) וַיֹּ֡אמֶר קַח-נָ֠א אֶת-בִּנְךָ֙ אֶת-יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר-אָהַ֨בְתָּ֙ אֶת-יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ-לְךָ֔ אֶל-אֶ֖רֶץ הַמֹּֽרִיָּ֑ה וְהַֽעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ: וַאֲמַר דְּבַר כְּעַן יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ דִּי רְחַמְתָּ יָת יִצְחָק וְאִיזֵל לָךְ לְאַרְעָא פּוּלְחָנָא וְאַסְקֵהּ קֳדָמַי תַּמָּן לַעֲלָתָא עַל חַד מִן טוּרַיָּא דִּי אֵימַר לָךְ:

 רש''י   קח נא. אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש: את בנך. אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו את יצחק. ולמה לא גלה לו מתחלה, שלא לערבבו פתאום, ותזוח דעתו עליו ותטרף, וכדי לחבב עליו את המצוה ולתן לו שכר על כל דבור ודבור: ארץ המוריה. ירושלים, וכן בדברי הימים (ב' ג א) לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה. ורבותינו פרשו על שם שמשם הוראה יוצאה לישראל. ואונקלוס תרגמו על שם עבודת הקטורת שיש בה מור נרד ושאר בשמים: והעלהו. לא אמר לו שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקדוש ברוך הוא לשחטו אלא שיעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו אמר לו הורידהו: אחד ההרים. הקדוש ברוך הוא מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן (לעיל יב א) אל הארץ אשר אראך, וכן ביונה (ג ב) וקרא אליה את הקריאה:

(ג) וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַיַּֽחֲבֹשׁ֙ אֶת-חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת-שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-אָֽמַר-ל֥וֹ הָֽאֱלֹהִֽים: וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וְזָרֵז יָת חֲמָרֵהּ וּדְבַר יָת תְּרֵין עוּלֵימוֹהִי עִמֵּהּ וְיָת יִצְחָק בְּרֵהּ וְצַלַּח אָעֵי לַעֲלָתָא וְקָם וַאֲזַל לְאַתְרָא דִּי אֲמַר לֵהּ יְיָ:

 רש''י   וישכם. נזדרז למצוה: ויחבש. הוא בעצמו ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה: את שני נעריו. ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא שני אנשים, שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק יהיה השני עמו: ויבקע. תרגומו וצלח, כמו (ש''ב יט יח) וצלחו הירדן, לשון בקוע (י''ג בקוע) פינדר''א בלע''ז [לחטוב]:

(ד) בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת-עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת-הַמָּק֖וֹם מֵֽרָחֹֽק: בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּזְקַף אַבְרָהָם יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת אַתְרָא מֵרָחִיק:

 רש''י   ביום השלישי. למה אחר מלהראותו מיד, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרד דעתו, ואלו היה לו שהות להמלך אל לבו לא היה עושה: וירא את המקום. ראה ענן קשור על ההר:

(ה) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל-נְעָרָ֗יו שְׁבֽוּ-לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם-הַֽחֲמ֔וֹר וַֽאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵֽלְכָ֖ה עַד-כֹּ֑ה וְנִשְׁתַּֽחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם: וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעוּלֵימוֹהִי אוֹרִיכוּ לְכוֹן הָכָא עִם חֲמָרָא וַאֲנָא וְעוּלֵימָא נִתְמְטֵי עַד כָּא וְנִסְגּוּד וּנְתוּב לְוַתְכוֹן:

 רש''י   עד כה. כלומר דרך מועט למקום אשר לפנינו. ומדרש אגדה אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום (לעיל טו ה) כה יהיה זרעך: ונשובה. נתנבא שישובו שניהם:

(ו) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת-עֲצֵ֣י הָֽעֹלָ֗ה וַיָּ֨שֶׂם֙ עַל-יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת-הָאֵ֖שׁ וְאֶת-הַמַּֽאֲכֶ֑לֶת וַיֵּֽלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו: וּנְסֵיב אַבְרָהָם יָת אָעֵי דַּעֲלָתָא וְשַׁוִּי עַל יִצְחָק בְּרֵהּ וּנְסֵיב בִּידֵהּ יָת אֶשָּׁתָא וְיָת סַכִּינָא וַאֲזָלוּ תַרְוֵיהוֹן כַּחֲדָא:

 רש''י   המאכלת. סכין, על שם שאוכלת את הבשר, כמה דתימא (דברים לב מב) וחרבי תאכל בשר, ושמכשרת בשר לאכילה. דבר אחר זאת נקראת מאכלת, על שם שישראל אוכלים מתן שכרה: וילכו שניהם יחדו. אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר:

(ז) וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל-אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה: וַאֲמַר יִצְחָק לְאַבְרָהָם אֲבוּהִי וַאֲמַר אַבָּא וַאֲמַר הָא אֲנָא בְרִי וַאֲמַר הָא אֶשָּׁתָא וְאָעַיָּא וְאָן אִימְרָא לַעֲלָתָא: (ח) וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה-לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּֽלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו: וַאֲמַר אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ גְּלֵי לֵהּ אִימְרָא לַעֲלָתָא בְּרִי וַאֲזָלוּ תַרְוֵיהוֹן כַּחֲדָא:

 רש''י   יראה לו השה. כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה, לעולה בני. ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לשחט, וילכו שניהם יחדו בלב שוה:

(ט) וַיָּבֹ֗אוּ אֶל-הַמָּקוֹם֘ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר-ל֣וֹ הָֽאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת-הַמִּזְבֵּ֔חַ וַיַּֽעֲרֹ֖ךְ אֶת-הָֽעֵצִ֑ים וַיַּֽעֲקֹד֙ אֶת-יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָֽעֵצִֽים: וְאָתוּ לְאַתְרָא דִּי אֲמַר לֵהּ יְיָ וּבְנָא תַמָּן אַבְרָהָם יָת מַדְבְּחָא וְסַדַּר יָת אָעַיָּא וַעֲקַד יָת יִצְחָק בְּרֵהּ וְשַׁוֵּי יָתֵהּ עַל מַדְבְּחָא עֵיל מִן אָעַיָּא:

 רש''י   ויעקד. ידיו ורגליו מאחוריו, הידים והרגלים ביחד היא עקידה, והוא לשון (להלן ל לט) עקדים, שהיו קרסליהם לבנים, מקום שעוקדין אותן בו היה נכר:

(י) וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת-יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת-הַמַּֽאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת-בְּנֽוֹ: וְאוֹשִׁיט אַבְרָהָם יָת יְדֵהּ וּנְסֵיב יָת סַכִּינָא לְמֵיכַס יַת בְּרֵהּ: (יא) וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ מִן-הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם | אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי: וּקְרָא לֵהּ מַלְאָכָא דַּיְיָ מִן שְׁמַיָּא וַאֲמַר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַאֲמַר הָא אֲנָא:

 רש''י   אברהם אברהם. לשון חבה הוא שכופל את שמו:

(יב) וַיֹּ֗אמֶר אַל-תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל-הַנַּ֔עַר וְאַל-תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י | עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי-יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת-בִּנְךָ֥ אֶת-יְחִֽידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי: וַאֲמַר לָא תוֹשִׁיט יְדָךְ לְעוּלֵימָא וְלָא תַעְבֵּד לֵהּ מִדָּעָם אֲרֵי כְּעַן יְדַעְנָא (נ''י יְדָעִית) אֲרֵי דַּחֲלָא דַּיְיָ אַתְּ וְלָא מְנַעְתָּ יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ מִנִּי:

 רש''י   אל תשלח. לשחוט, אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום: כי עתה ידעתי. אמר רבי אבא אמר לו אברהם אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי (לעיל כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת (שם כב ב) קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער. אמר לו הקדוש ברוך הוא (תהלים פט לה) לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח, מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה, אחתיה: כי עתה ידעתי. מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלהים אתה:

(יג) וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת-עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה-אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶֽאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת-הָאַ֔יִל וַיַּֽעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ: וּזְקַף אַבְרָהָם יָת עֵינוֹהִי בָּתַר אִלֵּין וַחֲזָא וְהָא דִּכְרָא בָּתַר אֲחִיד בְּאִילָנָא בְּקַרְנוֹהִי וַאֲזַל אַבְרָהָם וּנְסֵיב יָת דִּכְרָא וְאַסְקֵהּ לַעֲלָתָא חֲלַף בְּרֵהּ:

 רש''י   והנה איל. מוכן היה לכך מששת ימי בראשית: אחר. אחרי שאמר לו המלאך (לעיל פסוק יב) אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז, והוא שמתרגמינן וזקף אברהם עינוהי בתר אלין: בסבך. אילן: בקרניו. שהיה רץ אצל אברהם והשטן סובכו ומערבבו באילנות כדי לעכבו: תחת בנו. מאחר שכתוב ויעלהו לעולה, לא חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו, על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו הוא מפשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן:

(יד) וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא יְהֹוָ֣ה | יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵֽאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר יְהֹוָ֖ה יֵֽרָאֶֽה: וּפְלַח וְצַלִּי אַבְרָהָם תַּמָּן בְּאַתְרָא הַהוּא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ הָכָא יְהוֹן פַּלְחַן דָּרַיָּא בְּכֵן יִתְאֲמַר בְּיוֹמָא הָדֵין בְּטוּרָא הָדֵין אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ פְּלָח:

 רש''י   ה' יראה. פשוטו כתרגומו, ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות: אשר יאמר היום. שיאמרו לימי הדורות עליו בהר זה יראה הקדוש ברוך הוא לעמו: היום. הימים העתידין, כמו עד היום הזה שבכל המקרא, שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה על היום שעומדים בו. ומדרש אגדה ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפרענות, כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה, אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה:

(טו) וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ יְהֹוָ֖ה אֶל-אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן-הַשָּׁמָֽיִם: וּקְרָא מַלְאָכָא דַּיְיָ לְאַבְרָהָם תִּנְיָנוּת מִן שְׁמַיָּא: (טז) וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם-יְהֹוָ֑ה כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֨יתָ֙ אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת-בִּנְךָ֥ אֶת-יְחִידֶֽךָ: וַאֲמַר בְּמֵימְרִי קַיֵּמִית אֲמַר יְיָ אֲרֵי חֲלַף דִּי עֲבַדְתָּא יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין וְלָא מְנַעְתָּא יָת בְּרָךְ יָת יְחִידָךְ: (יז) כִּֽי-בָרֵ֣ךְ אֲבָֽרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶת-זַרְעֲךָ֙ כְּכֽוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל-שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹֽיְבָֽיו: אֲרֵי בָרָכָא אֲבָרְכִנָּךְ וְאַסְגָּאָה אַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וּכְחָלָא דִּי עַל כֵּיף יַמָּא וְיִרְתוּן בְּנָיךְ יָת קִרְוֵי סַנְאֵיהוֹן:

 רש''י   ברך אברכך. אחת לאב ואחת לבן: והרבה ארבה. אחת לאב ואחת לבן:

(יח) וְהִתְבָּֽרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי: וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִיל בְּנָיךְ כֹּל עַמְמַיָּא דְאַרְעָא חֲלַף דִּי קַבֵּלְתָּא לְמֵימְרִי: (יט) וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל-נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּֽלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל-בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע: (פ) וְתַב אַבְרָהָם לְוָת עוּלֵימוֹהִי וְקָמוּ וַאֲזָלוּ כַחֲדָא לִבְאֵר שָׁבַע וִיתֵיב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:

 רש''י   וישב אברהם בבאר שבע. לא ישיבה ממש, שהרי בחברון היה יושב שתים עשרה שנים לפני עקידתו של יצחק, יצא מבאר שבע והלך לו לחברון, כמו שנאמר (לעיל כא לד) ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, מרבים משל חברון הראשונים, והם עשרים ושש שנה כמו שפרשנו למעלה (כא לד) :

(כ)  מפטיר  וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֻּגַּ֥ד לְאַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר הִ֠נֵּ֠ה יָֽלְדָ֨ה מִלְכָּ֥ה גַם-הִ֛וא בָּנִ֖ים לְנָח֥וֹר אָחִֽיךָ: וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וְאִתְחֲוָא לְאַבְרָהָם לְמֵימָר הָא יְלֵידַת מִלְכָּה אַף הִיא בְּנִין לְנָחוֹר אָחוּךְ:

 רש''י   אחרי הדברים האלה ויגד וגו' . בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר אלו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקדוש ברוך הוא שנלדה רבקה בת זוגו, וזהו אחרי הדברים האלה הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה: גם היא. אף היא השותה משפחותיה למשפחות אברהם שתים עשרה, מה אברהם שנים עשר שבטים שיצאו מיעקב, שמונה בני הגבירות וארבעה בני שפחות, אף אלו שמונה בני גבירות וארבעה בני פלגש:

(כא) אֶת-ע֥וּץ בְּכֹר֖וֹ וְאֶת-בּוּז אָחִ֑יו וְאֶת-קְמוּאֵ֖ל אֲבִ֥י אֲרָֽם: יָת עוּץ בּוּכְרֵהּ וְיָת בּוּז אָחוּהִי וְיָת קְמוּאֵל אֲבוּהִי דַּאֲרָם: (כב) וְאֶת-כֶּ֣שֶׂד וְאֶת-חֲז֔וֹ וְאֶת-פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת-יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל: וְיָת כֶּשֶׂד וְיָת חֲזוֹ וְיָת פִּלְדָּשׁ וְיָת יִדְלָף ויָת בְּתוּאֵל: (כג) וּבְתוּאֵ֖ל יָלַ֣ד אֶת-רִבְקָ֑ה שְׁמֹנָ֥ה אֵ֨לֶּה֙ יָֽלְדָ֣ה מִלְכָּ֔ה לְנָח֖וֹר אֲחִ֥י אַבְרָהָֽם: וּבְתוּאֵל:אוֹלִיד יָת רִבְקָה תְּמַנְיָא אִלֵּין יְלֵידַת מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחוּהִי דְאַבְרָהָם:

 רש''י   ובתואל ילד את רבקה. כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה:

(כד) וּפִֽילַגְשׁ֖וֹ וּשְׁמָ֣הּ רְאוּמָ֑ה וַתֵּ֤לֶד גַּם-הִוא֙ אֶת-טֶ֣בַח וְאֶת-גַּ֔חַם וְאֶת-תַּ֖חַשׁ וְאֶת-מַֽעֲכָֽה: (פפפ) וּלְחֵנָתֵהּ וּשְׁמַהּ רְאוּמָה וִילֵידַת אַף הִיא יָת טֶבַח וְיָת גַּחַם וְיָת תַּחַשׁ וְיָת מַעֲכָה: פפפ:

---

הפטרת וירא - מלכים ב ד

ד (א) וְאִשָּׁ֣ה אַחַ֣ת מִנְּשֵׁ֣י בְנֵֽי-הַ֠נְּבִיאִים צָעֲקָ֨ה אֶל-אֱלִישָׁ֜ע לֵאמֹ֗ר עַבְדְּךָ֤ אִישִׁי֙ מֵ֔ת וְאַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ כִּ֣י עַבְדְּךָ֔ הָיָ֥ה יָרֵ֖א אֶת-יְהוָ֑ה וְהַ֨נֹּשֶׁ֔ה בָּ֗א לָקַ֜חַת אֶת-שְׁנֵ֧י יְלָדַ֛י ל֖וֹ לַעֲבָדִֽים: (ב) וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֱלִישָׁע֙ מָ֣ה אֶֽעֱשֶׂה-לָּ֔ךְ הַגִּ֣ידִי לִ֔י מַה-יֶּשׁ-(לכי) לָ֖ךְ בַּבָּ֑יִת וַתֹּ֗אמֶר אֵ֣ין לְשִׁפְחָתְךָ֥ כֹל֙ בַּבַּ֔יִת כִּ֖י אִם-אָס֥וּךְ שָֽׁמֶן: (ג) וַיֹּ֗אמֶר לְכִ֨י שַׁאֲלִי-לָ֤ךְ כֵּלִים֙ מִן-הַח֔וּץ מֵאֵ֖ת כָּל-(שכנכי) שְׁכֵנָ֑יִךְ כֵּלִ֥ים רֵקִ֖ים אַל-תַּמְעִֽיטִי: (ד) וּבָ֗את וְסָגַ֤רְתְּ הַדֶּ֙לֶת֙ בַּעֲדֵ֣ךְ וּבְעַד-בָּנַ֔יִךְ וְיָצַ֕קְתְּ עַ֥ל כָּל-הַכֵּלִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְהַמָּלֵ֖א תַּסִּֽיעִי: (ה) וַתֵּ֙לֶךְ֙ מֵֽאִתּ֔וֹ וַתִּסְגֹּ֣ר הַדֶּ֔לֶת בַּעֲדָ֖הּ וּבְעַ֣ד בָּנֶ֑יהָ הֵ֛ם מַגִּשִׁ֥ים אֵלֶ֖יהָ וְהִ֥יא (מיצקת) מוֹצָֽקֶת: (ו) וַיְהִ֣י | כִּמְלֹ֣את הַכֵּלִ֗ים וַתֹּ֤אמֶר אֶל-בְּנָהּ֙ הַגִּ֨ישָׁה אֵלַ֥י עוֹד֙ כֶּ֔לִי וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֔יהָ אֵ֥ין ע֖וֹד כֶּ֑לִי וַֽיַּעֲמֹ֖ד הַשָּֽׁמֶן: (ז) וַתָּבֹ֗א וַתַּגֵּד֙ לְאִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים וַיֹּ֗אמֶר לְכִי֙ מִכְרִ֣י אֶת-הַשֶּׁ֔מֶן וְשַׁלְּמִ֖י אֶת-(נשיכי) נִשְׁיֵ֑ךְ וְאַ֣תְּ (בניכי) וּבָנַ֔יִךְ תִֽחְיִ֖י בַּנּוֹתָֽר: (ח) וַיְהִ֨י הַיּ֜וֹם וַיַּעֲבֹ֧ר אֱלִישָׁ֣ע אֶל-שׁוּנֵ֗ם וְשָׁם֙ אִשָּׁ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַתַּחֲזֶק-בּ֖וֹ לֶאֱכָל-לָ֑חֶם וַֽיְהִי֙ מִדֵּ֣י עָבְר֔וֹ יָסֻ֥ר שָׁ֖מָּה לֶאֱכָל-לָֽחֶם: (ט) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל-אִישָׁ֔הּ הִנֵּה-נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִ֥ישׁ אֱלֹהִ֖ים קָד֣וֹשׁ ה֑וּא עֹבֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ תָּמִֽיד: (י) נַֽעֲשֶׂה-נָּ֤א עֲלִיַּת-קִיר֙ קְטַנָּ֔ה וְנָשִׂ֨ים ל֥וֹ שָׁ֛ם מִטָּ֥ה וְשֻׁלְחָ֖ן וְכִסֵּ֣א וּמְנוֹרָ֑ה וְהָיָ֛ה בְּבֹא֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ יָס֥וּר שָֽׁמָּה: (יא) וַיְהִ֥י הַיּ֖וֹם וַיָּ֣בֹא שָׁ֑מָּה וַיָּ֥סַר אֶל-הָעֲלִיָּ֖ה וַיִּשְׁכַּב-שָֽׁמָּה: (יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל-גֵּחֲזִ֣י נַעֲר֔וֹ קְרָ֖א לַשּׁוּנַמִּ֣ית הַזֹּ֑את וַיִּקְרָא-לָ֔הּ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לְפָנָֽיו: (יג) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֱמָר-נָ֣א אֵלֶיהָ֮ הִנֵּ֣ה חָרַ֣דְתְּ | אֵלֵינוּ֮ אֶת-כָּל-הַחֲרָדָ֣ה הַזֹּאת֒ מֶ֚ה לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔ךְ הֲיֵ֤שׁ לְדַבֶּר-לָךְ֙ אֶל-הַמֶּ֔לֶךְ א֖וֹ אֶל-שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וַתֹּ֕אמֶר בְּת֥וֹךְ עַמִּ֖י אָנֹכִ֥י יֹשָֽׁבֶת: (יד) וַיֹּ֕אמֶר וּמֶ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת לָ֑הּ וַיֹּ֣אמֶר גֵּיחֲזִ֗י אֲבָ֛ל בֵּ֥ן אֵֽין-לָ֖הּ וְאִישָׁ֥הּ זָקֵֽן: (טו) וַיֹּ֖אמֶר קְרָא-לָ֑הּ וַיִּקְרָא-לָ֔הּ וַֽתַּעֲמֹ֖ד בַּפָּֽתַח: (טז) וַיֹּ֗אמֶר לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה (אתי) אַ֖תְּ חֹבֶ֣קֶת בֵּ֑ן וַתֹּ֗אמֶר אַל-אֲדֹנִי֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אַל-תְּכַזֵּ֖ב בְּשִׁפְחָתֶֽךָ: (יז) וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יהָ אֱלִישָֽׁע: (יח) וַיִּגְדַּ֖ל הַיָּ֑לֶד וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיֵּצֵ֥א אֶל-אָבִ֖יו אֶל-הַקֹּצְרִֽים: (יט) וַיֹּ֥אמֶר אֶל-אָבִ֖יו רֹאשִׁ֣י | רֹאשִׁ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל-הַנַּ֔עַר שָׂאֵ֖הוּ אֶל-אִמּֽוֹ: (כ) וַיִּשָּׂאֵ֔הוּ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל-אִמּ֑וֹ וַיֵּ֧שֶׁב עַל-בִּרְכֶּ֛יהָ עַד-הַֽצָּהֳרַ֖יִם וַיָּמֹֽת: (כא) וַתַּ֙עַל֙ וַתַּשְׁכִּבֵ֔הוּ עַל-מִטַּ֖ת אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וַתִּסְגֹּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וַתֵּצֵֽא: (כב) וַתִּקְרָא֮ אֶל-אִישָׁהּ֒ וַתֹּ֗אמֶר שִׁלְחָ֨ה נָ֥א לִי֙ אֶחָ֣ד מִן-הַנְּעָרִ֔ים וְאַחַ֖ת הָאֲתֹנ֑וֹת וְאָר֛וּצָה עַד-אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים וְאָשֽׁוּבָה: (כג) וַיֹּ֗אמֶר מַ֠דּוּעַ (אתי) אַ֣תְּ (הלכתי) הֹלֶ֤כֶת אֵלָיו֙ הַיּ֔וֹם לֹֽא-חֹ֖דֶשׁ וְלֹ֣א שַׁבָּ֑ת וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם: (כאן מסיימים הספרדים) (כד) וַֽתַּחֲבֹשׁ֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֹּ֥אמֶר אֶֽל-נַעֲרָ֖הּ נְהַ֣ג וָלֵ֑ךְ אַל-תַּעֲצָר-לִ֣י לִרְכֹּ֔ב כִּ֖י אִם-אָמַ֥רְתִּי לָֽךְ: (כה) וַתֵּ֗לֶךְ וַתָּב֛וֹא אֶל-אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶל-הַ֣ר הַכַּרְמֶ֑ל וַ֠יְהִי כִּרְא֨וֹת אִישׁ-הָאֱלֹהִ֤ים אֹתָהּ֙ מִנֶּ֔גֶד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל-גֵּיחֲזִ֣י נַעֲר֔וֹ הִנֵּ֖ה הַשּׁוּנַמִּ֥ית הַלָּֽז: (כו) עַתָּה֮ רֽוּץ-נָ֣א לִקְרָאתָהּ֒ וֶאֱמָר-לָ֗הּ הֲשָׁל֥וֹם לָ֛ךְ הֲשָׁל֥וֹם לְאִישֵׁ֖ךְ הֲשָׁל֣וֹם לַיָּ֑לֶד וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם: (כז) וַתָּבֹ֞א אֶל-אִ֤ישׁ הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל-הָהָ֔ר וַֽתַּחֲזֵ֖ק בְּרַגְלָ֑יו וַיִּגַּ֨שׁ גֵּֽיחֲזִ֜י לְהָדְפָ֗הּ וַיֹּאמֶר֩ אִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֤ים הַרְפֵּֽה-לָהּ֙ כִּֽי-נַפְשָׁ֣הּ מָֽרָה-לָ֔הּ וַֽיהוָה֙ הֶעְלִ֣ים מִמֶּ֔נִּי וְלֹ֥א הִגִּ֖יד לִֽי: (כח) וַתֹּ֕אמֶר הֲשָׁאַ֥לְתִּי בֵ֖ן מֵאֵ֣ת אֲדֹנִ֑י הֲלֹ֣א אָמַ֔רְתִּי לֹ֥א תַשְׁלֶ֖ה אֹתִֽי: (כט) וַיֹּ֨אמֶר לְגֵיחֲזִ֜י חֲגֹ֣ר מָתְנֶ֗יךָ וְקַ֨ח מִשְׁעַנְתִּ֣י בְיָדְךָ֮ וָלֵךְ֒ כִּֽי-תִמְצָ֥א אִישׁ֙ לֹ֣א תְבָרְכֶ֔נּוּ וְכִֽי-יְבָרֶכְךָ֥ אִ֖ישׁ לֹ֣א תַעֲנֶנּ֑וּ וְשַׂמְתָּ֥ מִשְׁעַנְתִּ֖י עַל-פְּנֵ֥י הַנָּֽעַר: (ל) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣ם הַנַּ֔עַר חַי-יְהוָ֥ה וְחֵֽי-נַפְשְׁךָ֖ אִם-אֶעֶזְבֶ֑ךָּ וַיָּ֖קָם וַיֵּ֥לֶךְ אַחֲרֶֽיהָ: (לא) וְגֵחֲזִ֞י עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֗ם וַיָּ֤שֶׂם אֶת-הַמִּשְׁעֶ֙נֶת֙ עַל-פְּנֵ֣י הַנַּ֔עַר וְאֵ֥ין ק֖וֹל וְאֵ֣ין קָ֑שֶׁב וַיָּ֤שָׁב לִקְרָאתוֹ֙ וַיַּגֶּד-ל֣וֹ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א הֵקִ֖יץ הַנָּֽעַר: (לב) וַיָּבֹ֥א אֱלִישָׁ֖ע הַבָּ֑יְתָה וְהִנֵּ֤ה הַנַּ֙עַר֙ מֵ֔ת מֻשְׁכָּ֖ב עַל-מִטָּתֽוֹ: (לג) וַיָּבֹ֕א וַיִּסְגֹּ֥ר הַדֶּ֖לֶת בְּעַ֣ד שְׁנֵיהֶ֑ם וַיִּתְפַּלֵּ֖ל אֶל-יְהוָֽה: (לד) וַיַּ֜עַל וַיִּשְׁכַּ֣ב עַל-הַיֶּ֗לֶד וַיָּשֶׂם֩ פִּ֨יו עַל-פִּ֜יו וְעֵינָ֤יו עַל-עֵינָיו֙ וְכַפָּ֣יו עַל-(כפו) כַּפָּ֔יו וַיִּגְהַ֖ר עָלָ֑יו וַיָּ֖חָם בְּשַׂ֥ר הַיָּֽלֶד: (לה) וַיָּ֜שָׁב וַיֵּ֣לֶךְ בַּבַּ֗יִת אַחַ֥ת הֵ֙נָּה֙ וְאַחַ֣ת הֵ֔נָּה וַיַּ֖עַל וַיִּגְהַ֣ר עָלָ֑יו וַיְזוֹרֵ֤ר הַנַּ֙עַר֙ עַד-שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים וַיִּפְקַ֥ח הַנַּ֖עַר אֶת-עֵינָֽיו: (לו) וַיִּקְרָ֣א אֶל-גֵּיחֲזִ֗י וַיֹּ֙אמֶר֙ קְרָא֙ אֶל-הַשֻּׁנַמִּ֣ית הַזֹּ֔את וַיִּקְרָאֶ֖הָ וַתָּב֣וֹא אֵלָ֑יו וַיֹּ֖אמֶר שְׂאִ֥י בְנֵֽךְ: (לז) וַתָּבֹא֙ וַתִּפֹּ֣ל עַל-רַגְלָ֔יו וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתִּשָּׂ֥א אֶת-בְּנָ֖הּ וַתֵּצֵֽא:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה מקואות פרק ד

א. הַמַּנִיחַ כֵּלִים תַּחַת הַצִנּוֹר, אֶחָד כֵּלִים גְּדוֹלִים וְאֶחָד כֵּלִים קְטַנִּים, אֲפִלּוּ כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה. אֶחָד הַמַּנִּיחַ וְאֶחָד הַשּׁוֹכֵחַ, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין בְּשׁוֹכֵחַ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל. וּמוֹדִים בְּשׁוֹכֵחַ בֶּחָצֵר שֶׁהוּא טָהוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, עֲדַיִן מַחֲלֹקֶת בִּמְקוֹמָהּ עוֹמָדֶת:

 ברטנורה   (א) המניח כלים תחת הצנור. מרזב שמי גשמים נכנסים בו ויורדים דרך פיו למקוה. והכא מיירי בצנור של עץ שקבעו ולבסוף חקקו, דהואיל ולא היה תורת כלי עליו כשקבעו, אע''פ שחקקו אחרי כן לא חשיבי המים שבתוכו מים שאובים, הואיל ולא היה תורת כלי עליו בתלוש: ואחד כלים קטנים. דלא תימא דלא חשיבי: אפילו כלי גללים. דלא חשיבי כלים לענין טומאה, חשיבי כלים לפסול את המקוה, אפילו אם שברם או כפה אותם, דלא דמי למניח קנקנים בראש הגג לנגבן: ובית הלל מטהרין בשוכח. בפרק קמא דשבת בגמרא מוקמי פלוגתייהו כשהניחן תחת הצנור בשעת קישור עבים ונתפזרו ושכחן וחזרו ונתקשרו, דבית שמאי סברי משום פיזור עבים לא נתבטלה מחשבתו הראשונה דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכן, ובית הלל סברי בטלה מחשבתו, דכי נתפזרו, אסח דעתיה, דקסבר לא ירדו גשמים עוד. אבל הניחן תחת הצנור בשעת קישור עבים ואיחרו הגשמים לבוא ויצא למלאכתו ושכחן, דברי הכל הואיל ומתחלה לכך נתכוין לא בטלה מחשבתו בשכחתו. ואם הניחן בשעת פיזור עבים, דברי הכל טהורים, שלא נתכוין מתחלה לכך: בשוכח בחצר שהוא טהור. בחצר שלא תחת הצנור, ונתמלאו מן הנוטפין ונפלו למקוה. דדוקא תחת הצנור הוא דפליגי בית שמאי, דגלי דעתיה דרצה שיפלו לתוכן, ומשום פיזור לא בטלה מחשבה קמייתא. אבל מניח בחצר, אפילו בשעת קישור, לא מוכחא מעיקרא מחשבתו קמייתא שפיר, הלכך בטלה כשנתפזרו: עדיין מחלוקת במקומה עומדת. שלא עמדו למנין על כך ולא רבו תלמידי בית שמאי:

ב. הַמַּנִיחַ טַבְלָא תַּחַת הַצִנּוֹר, אִם יֵשׁ לָהּ לְבִזְבֵּז, פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. וְאִם לָאו, אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. זְקָפָהּ לִדּוֹחַ, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה:

 ברטנורה   (ב) המניח טבלא תחת הצנור. להמשיך המים למקוה: אם יש לה לבזבז. שפה סביב מארבע רוחותיה כדי שיהיה לה בית קיבול: פוסלת את המקוה. דהוו להו מים שאובים. ומשום צינור לא היה מפסיל מקוה, דאיירי בצנור שקבעו ולבסוף חקקו כדפרישית: זקפה לידוח. כדי שתודח מטנופת שבה: אינה פוסלת את המקוה. דלא קיימא כדרך קבלתה:

ג. הַחוֹטֵט בַּצִנּוֹר לְקַבֵּל צְרוֹרוֹת, בְּשֶׁל עֵץ, כָּל שֶׁהוּא. וּבְשֶׁל חֶרֶס, רְבִיעִית. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בְּשֶׁל חֶרֶסִ, כָּל שֶׁהוּא. לֹא אָמְרוּ רְבִיעִית, אֶלָּא בְּשִׁבְרֵי כְלֵי חֶרֶס. הָיוּ צְרוֹרוֹת מִתְחַלְחֲלִים בְּתוֹכוֹ, פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה. יָרַד לְתוֹכוֹ עָפָר וְנִכְבַּשׁ, כָּשֵׁר. סִילוֹן שֶׁהוּא צַר מִכָּאן וּמִכָּאן וְרָחָב מִן הָאֶמְצַע, אֵינוֹ פוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְקַבָּלָה:

 ברטנורה   (ג) החוטט בצנור. דרך צנור להיות פתוח משני צדדים, ואין פוסל את המקוה אלא אם כן חקק בו חקק מעט כדי לקבל צרורות המעכבים הלוך המים, וכשחקקו ולבסוף קבעו איירי, הואיל והיה עליו תורת כלי כשהיה תלוש, הרי המים העוברים בו שאובים הן ופוסלים את המקוה: ובשל חרס. לא חשיב כלי אלא אם כן יש לו בית קיבול של רביעית: לא אמרו רביעית אלא בשברי החרס. דוקא בכלי חרס לאחר שנשבר בעינן שיהא השבר מחזיק רביעית. אבל מתחלתו אפילו כל שהוא חשוב כלי. ואין הלכה כר' יוסי: מתחלחלים. מתגלגלים בתוך בית קיבול שאינם מהודקים בו אע''פ שנתמלא מהם אלא מתנענעים אילך ואילך. לשון ותתחלחל המלכה (אסתר ד): פוסלין את המקוה. דלא נתבטל קיבולו: ירד לתוכו. לתוך בית קיבולו: עפר ונכבש. שהעפר נקבע ונעשה מהודק יפה והמים עוברים עליו. תרגום במסלה נעלה (במדבר כ) באורח כבישא נסק: כשר. דאין כאן בית קיבול: סילון וצינור ומרזב. אחד הוא: שהוא צר מכאן ומכאן. משני פיותיו ממקום שהמים נכנסים בו וממקום שיורדים ממנו למקוה: ורחב באמצע. אפילו הכי לא חשיב לקבלה כל זמן שלא חקק בו לקבל צרורות:

ד. מַיִם שְׁאוּבִין וּמֵי גְשָׁמִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בֶחָצֵר, וּבָעוּקָה, וְעַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, אִם רֹב מִן הַכָּשֵׁר, כָּשֵׁר. וְאִם רֹב מִן הַפָּסוּל, פָּסוּל. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, פָּסוּל. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמִּתְעָרְבִים עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַמִּקְוֶה. הָיוּ מְקַלְּחִין בְּתוֹךְ הַמַּיִם, אִם יָדוּעַ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים, עַד שֶׁלֹּא יָרַד לְתוֹכוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, כָּשֵׁר. וְאִם לָאו, פָּסוּל:

 ברטנורה   (ד) מים שאובים. שהן פסולים למקוה: ומי גשמים. הכשרים: שנתערבו בחצר או בעוקה. גומא שהמים מתקבצים בהן, או על מעלות המערה, ומשם נמשכו וירדו למקוה: אם רוב מן הכשר. כגון שעשרים ואחת סאה מהן מי גשמים ותשע עשרה מים שאובין, כשר: היו מקלחין בתוך המים. שלא ירדו למקוה על ידי המשכה דרך החצר והעוקה ומעלות המערה, אלא מן הכלים עצמן היו מקלחין לתוך המקוה: ואם לאו פסול. דשלשה לוגין מים שאובים פוסלים כשנפלו למקוה שלא כדרך המשכה. אבל דרך המשכה אין פוסלין עד שיהיו הרוב מים שאובים. אפילו המים שאובין בפני עצמן שלא נתערבו בכשרים, אין פוסלין דרך המשכה אלא ברוב כגון מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים, ממלא בכתף וממשיך לתוכו תשע עשרה סאה מים שאובים וכשר, הואיל והרוב מים כשרים. וכן הלכה:

ה. הַֹשּׂקֶת שֶׁבַּסֶלַע, אֵין מְמַלְאִין מִמֶּנָּה, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ, וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. הָיְתָהּ כְלִי וְחִבְּרָהּ בְּסִיד, מְמַלְאִין בָּהּ, וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ, וּמַזִּין מִמֶּנָּה, וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. נִקְּבָה מִלְּמַטָּה אוֹ מִן הַצַד וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְקַבֵּל מַיִם כָּל שֶׁהֵם, כְּשֵׁרָה. וְכַמָּה יִהְיֶה בַנֶּקֶב, כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, מַעֲשֵׂה בְשֹׁקֶת (יֵהוּא) שֶׁהָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם, וְהָיְתָה נְקוּבָה כִשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, וְהָיוּ כָל הַטָּהֳרוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם נַעֲשׂוֹת עַל גַּבָּהּ, וְשָׁלְחוּ בֵּית שַׁמַּאי וּפִחֲתוּהָ, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּפָּחֶת רֻבָּהּ:

 ברטנורה   (ה) השוקת. אבן חלולה שעל שפת המעין, והמים נכנסין לה דרך חור שבדופנה, ומשקין בה הבהמות: אין ממלאים ממנה. מים למי חטאת: ואין מקדשין בה. אין נותנים אפר פרה על המים שבתוכה, דאינה חשובה כלי. והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו, ואפילו תלוש שחיברו ולבסוף חקקו, הואיל ולא היה עליו שם כלי בתלוש אינו חשוב כלי: ואינה צריכה צמיד פתיל. אם היא באוהל המת, מצלת על מה שבתוכה בכיסוי לבד בלא צמיד פתיל, לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות שמצילים על מה שבתוכם בכיסוי לבד: ואינה פוסלת את המקוה. אם נפלו מי גשמים מתוכה למקוה אין נחשבים מים שאובים לפסול את המקוה: וכמה יהא בנקב. לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מטעם שאובה: כשפופרת הנאד. ושיעורו שיהיו שתי אצבעות של יד הסמוכות לגודל חוזרות ברחבן בריוח בתוך הנקב: שוקת יהוא. כך היתה נקראת: וכל טהרות של ירושלים נטבלים על גבה. שמטבילים בתוכה ועושים טהרות. ולא היה בשוקת ארבעים סאה, אלא מקוה שלם היה בצדה, ומי השוקת מתערבים בו דרך נקב כשפופרת: עד שתפחת רובה. אפילו יש בנקב כשפופרת הנאד, לעולם תורת כלי עליה עד שתשבר רובה:

---

גמרא נדה דף י''ב ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן חֲמָרִין וּפוֹעֲלִין וְהַבָּאִין מִבֵּית הָאָבֵל וּמִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה נְשֵׁיהֶם לָהֶם בְּחֶזְקַת טַהֲרָה. וּבָאִין וְשׁוֹהִין עִמָּהֶן בֵּין יְשֵׁנוֹת בֵּין עֵירוֹת בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִנִּיחָן בְּחֶזְקַת טַהֲרָה אֲבָל הִנִּיחָן בְּחֶזְקַת טוּמְאָה לְעוֹלָם הִיא טְמֵאָה עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ טְהוֹרָה אֲנִי וְהָא שְׁמוּאֵל בְּמַאי מוּקֵי לָהּ אִי כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קַשְׁיָא עֵרָה וְאִי כְּשֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קַשְׁיָא בֵּין עֵרָה בֵּין יְשֵׁנָה לְעוֹלָם כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת וְכֵיוָן שֶׁתְּבָעָהּ אֵין לָךְ בְּדִיקָה גְדוֹלָה מִזּוּ אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרָבָא מַהוּ לְמֶעְבַּד כִּי הָא מַתְנִיתָּא אָמַר לֵיהּ סוּדְנָא לָא. דְּמִגַנְיָא בְּאַפֵּיהּ:

 רש''י  כיון כו'. וכיון שתבעה לתשמיש אין לך בדיקה גדולה מזו דאי לא קים לה דטהורה היא היה בדקה ובדיק' דקאמר שמואל לעיל בתביע' סגי ולבי מגמגם: כי הא מתניתא. בעיא בדיקה או תביעה: סודנא. ת''ח על שם סוד ה' ליראיו. לא בעיא בדיקה דמכי מצרכת לה בדיק' מגניא באפי'. לישנא אחרינא מהו למעבד כי הא מתניתא דלא בעי בדיקה דאיהו ס''ל באין מן הדרך לאו דוקא וכ''ש יושב בביתו א''ל סודנא רב פפא מטיל שכר הי' כדאמר בא''נ שכראי לא פסיד ומטיל שכר נקרא סודנא כדאמרינן בע''פ תמרי בחלוזך לבי סודנא רהיט: דמגניא באפיה. בתמיה אם אתה מצריכה בדיקה והלא תמאס ותתגנה בפניו:

---

זוהר בראשית דף מ''ח ע''א

תָּא חֲזֵי כַּד אִתְקַדַּשׁ יוֹמָא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא סֻכַּת שָׁלוֹם שַׁרְיָא וְאִתְפָּרִיסָת בְּעָלְמָא, מַאן סֻכַּת שָׁלוֹם דָּא שַׁבְּתָא וְכָל רוּחִין וְעִלְעוּלִין וְשֵׁדִין וְכָל סִטְרָא דִּמְסָאֲבָא כֻּלְּהוּ טְמִירִין וְעָאלִין בְּעֵינָא דְּרֵיחַיָא דְּנוּקְבָא דִּתְהוֹמָא רַבָּא, דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְעָר קְדֻשָּׁתָא עַל עָלְמָא רוּחָ מְסָאֲבָא לָא אִתְעָר בַּהֲדֵיהּ, וְדָא עָרִיק מִקַּמֵּיהּ דְּדָא, וּכְדֵין עָלְמָא בִּנְטִירוּ עִלָּאָה וְלָא בְּעֵינָן לְצַלָּאָה עַל נְטִירוּ כְּגוֹן שׁוֹמֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד אָמֵן, דְּהָא דָּא בְּיוֹמָא דְּחוֹל אִתְתַּקַּן דְּעָלְמָא בָּעְיָא נְטִירוּ, אֲבָל בְּשַׁבָּת סֻכַּת שָׁלוֹם אִתְפָּרִיסָא עַל עָלְמָא וְאִתְנַטִּיר בְּכָל סִטְרִין וַאֲפִלּוּ חַיָּבֵי גֵּיהִנָּם נְטִירִין אִנּוּן וְכֹלָּא בִּשְׁלָמָא אִשְׁתַּכָּחוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין וּבְגִין כָּךְ בִּקְדֻשָּׁא דְּיוֹמָא מְבָרְכִינָן הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָםִ אַמַּאי עַל יְרוּשָׁלָםִ אֶלָּא דָּא הִיא מָדוֹרָא דְּהַהִיא סֻכָּה, וּבָעֵינָא לְזַמְּנָא לְהַהִיא סֻכָּה דְּאִתְפָּרְסָת עֲלָנָא וּלְמַשְׁרָא עִמָּנָא וּלְמֶהֱוֵי (ד''א מָגִּינָא) עֲלָנָא כְּאִמָּא דְּשַׁרְיָא עַל בְּנִין וּבְגִין דָּא לָא דָּחֲלִין מִכָּל סִטְרִין וְעַל דָּא הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁקִּדַּשׁ הַיּוֹם בְּלֵיל שַׁבָּת, שׁוֹרָה סֻכַּת הַשָּׁלוֹם בָּעוֹלָם, מַהִי סֻכַּת שָׁלוֹם, זוֹ הַשַּׁבָּת, וְכָל רוּחוֹת, הַסְּעָרוֹת, וְשֵׁדִים, וְכָל צַד הַטּוּמְאָה, כֻּלָּם מִסְתַּתְּרִים וְנִכְנָסִים בְּעֵין הָרֵחַיִם שֶׁל נֶקֶב הַתְּהוֹם הַגָּדוֹל. שֶׁהֲרֵי מֵאֲחַר שֶׁהַקְּדֻשָּׁה מִתְעוֹרֶרֶת לִשְׁרוֹת בָּעוֹלָם, רוּחַ הַטּוּמְאָה לֹא מִתְעוֹרֶרֶת עִמָּהּ, כִּי זֶה בּוֹרֵחַ מִפְּנֵי זֶה. וְאָז הָעוֹלָם בִּשְׁמִירָה עֶלְיוֹנָה. וְלֹא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל עַל שְׁמִירָה, כְּגוֹן שׁוֹמֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְכוּ'. שֶׁהֲרֵי זֶה בְּיוֹם חוֹל נִתְקַן, שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ שְׁמִירָה. אֲבָל בְּשַׁבָּת סֻכַּת שָׁלוֹם פְּרוּסָה עַל הָעוֹלָם וְנִשְׁמַר מִכָּל צְדָדָיו. וַאֲפִלּוּ רִשְׁעֵי גֵּיהִנָּם שְׁמוּרִים הֵם, וְהַכֹּל בְּשָׁלוֹם נִמְצָאִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. וּמִשּׁוּם כָּךְ בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם מְבָרְכִים אָנוּ הַפּוֹרֵשׂ וְכוּ'. מַדּוּעַ עַל יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא זוֹ הִיא מְדוֹר אוֹתָהּ סֻכָּה, וּצְרִיכִים לְהַזְמִין לְסֻכַּת שָׁלוֹם זוֹ, שֶׁתִּתְפָּרֵס עָלֵינוּ, וְשֶׁתִּשְׁרֶה עִמָּנוּ, וְשֶׁתִּהְיֶה עָלֵינוּ כְּמוֹ אֵם הַחוֹפֶפֶת (ד''א מְגִנָּה) עַל הַבָּנִים. וּמִשּׁוּם זֶה אֵין מְפַחֲדִים בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם צַד שֶׁבָּעוֹלָם, וְעַל כֵּן אוֹמְרִים אָז הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ.

---

הלכה פסוקה

שלחן ערוך ח''מ סימן שכ''ט

א. אָסוּר לִגְזוֹל אוֹ לַעֲשׁוֹק אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין מִגּוֹי וְאִם הוּא דָבָר דְלֵיכָּא מָאן דְקָפִּיד בֵּיהּ שָׁרֵי כְּגוֹן לִיטוֹל מֵהַחֲבִילָה אוֹ מֵהַגָּדֵר לַחֲצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו וְאַף זֶה אוֹסֵר בִּיְרוּשַׁלְמִי מִמִּדַּת חֲסִידוּת: ב. אָסוּר לִגְזוֹל אֲפִלּוּ עַל מְנַת לְשַׁלֵּם דָּבָר יָפֶה מִמֶּנּוּ וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהַיְינוּ אִם (אֵין) הַתַּשְׁלוּמִין בַּעָיִן שֶׁאִם הֵם בַּעָיִן כִּיוָן שֶׁהֵם יָפִים מֵהַדָּבָר שֶׁלּוֹקֵחַ זְכוּת הוּא לָהֶם וִיזַכֶּה אוֹתָם לָבַעֲלִים עַל יְדֵי אַחֵר: ג. כָּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ אֲפִלּוּ שָׁוֶה פְרוּטָה כְּאִלּוּ נוֹטֵל נַפְשׁוֹ: ד. אֲפִלּוּ הוּא בְּסַכָּנַת מָוֶת וְצָרִיךְ לִגְזוֹל אֶת חֲבֵירוֹ כְּדֵי לְהַצִיל נַפְשׁוֹ צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִקָּחֶנּוּ אֶלָּא עַל דַּעַת לְשַׁלֵּם:

---

מוסר

מספר חרדים דף ע' ע''ב

יֵשׁ לְתַקֵּן אֲשֶׁר הֶעֱוָה לִפְנֵי ה' מִדָּה בְּמִדָה טֶרֶם יְשׁוּלַם מִדָּה בְּמִדָּה וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עָשָׂה חֲבִילוֹת שֶׁל עֲוֹנוֹת יַעֲשֶׂה חֲבִילוֹת שֶׁל מִצְוֹת וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב (דברים י) וְלֹא יִקַּח שׁוֹחַד וּפִירְשׁוּ שׁוֹחַד מִצְוָה הַיְינוּ אַחַר תְּשׁוּבָה וְהַמִּצְוֹת הֶפֶךְ הָעֲוֹנוֹת מַמָּשׁ. אִם רוֹצֶה אָדָם לִמְצוֹא חֵן בְּעֵינֵי ה' לֹא יִכְעוֹס שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וְלֹא פִּירֵשׁ לָמָּה אֶלָּא כִּשְׁמוֹ פֵּירוּשׁוֹ שֶׁהָיָה נֹחַ בְּדִבּוּרוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וְהִלּוּכוֹ כִּדְאִיתָא בְּמִדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם וּלְכַךְ מָצָא חֵן חֵן וְנֹחַ חַד הוּא לְכַךְ תִּיקְנוּ אַתָּה חוֹנֵן בְּרֵישָׁא עַל שֵׁם כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ רְצוֹנוֹ לוֹמַר מֵהַדַּעַת שֶׁחָנְנָךְ לְכַוֵּין בִּתְפִילָּה עַל דֶּרֶךְ דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ וְאֵין עֲבוֹדָה אֶלָּא תְפִלָּה וּבִתְפִלָּה דָעֵהוּ. בִּכְלַל כִּבּוּד אַב וָאֵם שֶׁלֹּא יִתְקוֹטֵט עִם שׁוּם אָדָם שֶׁלֹּא יְחָרְפוּ מוֹלִידָיו כְּמִנְהַג הָעוֹלָם: יַם סוֹעֵר הַגּוּף תֵּל עָפָר בְּתוֹכוֹ הַנְּשָׁמָה אִישׁ עוֹמֵד עַל הַתֵּל וְעֵץ הַחַיִּים נָטוּי עָלָיו אִם הוּא חֲכַם לֵב יִתְחַזֵּק וְיִתְקַשֵּׁר בְּאִילָן כִּי הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַכּוּ בְּחָזְקָה גַּלֵּי הַיָּם בַּתֵּל וְיֵהָרֵס וְאִם לֹא יִהְיֶה הוּא נִקְשַׁר בְּאִילָן יִשְׁטְפֵהוּ הַתֵּל הַיְינוּ דִּכְתִיב (משלי ג) עֵץ חַיִים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאוּשָׁר וּכְתִיב (תהלים לב) עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצוֹא דְהַיְינוּ מִיתָה דִכְתִיב (שם סח) לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת כִּדְפִירֵשׁ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (שם לב) רַק לְשֶׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ אֵלָיו הַיְיּנוּ נְשָׁמָה (שם) אַתָּה סֵתֶר לִי וגו':