---

פרשת תולדות

---

תולדות יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(יט) וְאֵ֛לֶּה תּֽוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן-אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת-יִצְחָֽק: וְאִלֵּין תּוּלְדַת יִצְחָק בַּר אַבְרָהָם אַבְרָהָם אוֹלִיד יָת יִצְחָק:

 רש''י   ואלה תולדות יצחק. יעקב ועשו האמורים בפרשה: אברהם הוליד את יצחק. על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם הזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה המנו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם היה, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק:

(כ) וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן-אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת-רִבְקָ֗ה בַּת-בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָֽאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה: וַהֲוָה יִצְחָק בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין כַּד נְסֵיב יָת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל אֲרַמָּאָה מִפַּדַּן אֲרָם אֲחָתֵהּ דְלָבָן אֲרַמָּאָה לֵהּ לְאִנְתּוּ:

 רש''י   בן ארבעים שנה. שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנלדה רבקה, ויצחק היה בן שלשים ושבע שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנלד יצחק עד העקידה שמתה שרה שלשים ושבע שנה, ובת תשעים היתה כשנלד יצחק, ובת מאה עשרים ושבע כשמתה, שנאמר (כג א) ויהיו חיי שרה וגו' , הרי ליצחק שלשים ושבע שנים ובו בפרק נלדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלש שנים ונשאה: בת בתואל מפדן ארם אחות לבן. וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם, אלא להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם: מפדן ארם. על שם ששני ארם היו, ארם נהרים וארם צובה, קורא אותו פדן, לשון (שמואל א' יא ז) צמד בקר, תרגום פדן תורין. ויש פותרין פדן ארם כמו (הושע יב יג) שדה ארם, שבלשון ישמעאל קורין לשדה פדן:

(כא) וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהֹוָה֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְהֹוָ֔ה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ: וְצַלִּי יִצְחָק קֳדָם יְיָ לָקֳבֵל אִתְּתֵהּ אֲרֵי עֲקָרָה הִיא וְקַבֵּל צְלוֹתֵהּ יְיָ וְעַדִּיאַת רִבְקָה אִתְּתֵהּ:

 רש''י   ויעתר. הרבה והפציר בתפלה: ויעתר לו. נתפצר ונתפייס ונתפתה לו, ואומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה ורבוי הוא וכן (יחזקאל ח יא) ועתר ענן הקטרת, מרבית עלית העשן, וכן (שם לה יג) והעתרתם עלי דבריכם, וכן (משלי כז ו) נעתרות נשיקות שונא, דומות למרבות והנם למשא. אינקריישימינ''ט בלע''ז : לנכח אשתו. זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת: ויעתר לו. לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה:

(כב) וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם-כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְר֥שׁ אֶת-יְהֹוָֽה: וְדַחֲקִין בְּנַיָּא בִּמְעָהָא וַאֲמֶרֶת אִם כֵּן לְמָה דְּנַן אֲנָא וַאֲזָלַת לְמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ:

 רש''י   ויתרוצצו. על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שסתם מה היא רציצה זו וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות: ותאמר אם כן. גדול צער העבור: למה זה אנכי. מתאוה ומתפללת על הריון: ותלך לדרש. לבית מדרשו של שם: לדרש את ה'. שיגיד לה מה תהא בסופה:

(כג) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י (גיים) גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַֽעֲבֹ֥ד צָעִֽיר: וַאֲמַר יְיָ לַהּ תְּרֵין עַמְמִין בִּמְעַיְכִי וְתַרְתֵּין מַלְכְּוָן מִמֵעַיְכִי יִתְפָּרְשָׁן וּמַלְכוּ מִמַלְכוּ יִתְקַף וְרַבָּא יִשְׁתַּעֲבֵּיד לִזְעֵירָא:

 רש''י   ויאמר ה' לה. על ידי שליח, לשם נאמר ברוח הקודש והוא אמר לה: שני גוים בבטנך. גיים כתיב, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים: ושני לאמים. אין לאום אלא מלכות: ממעיך יפרדו. מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתמו: מלאם יאמץ. לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר (יחזקאל כו ב) אמלאה החרבה, לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים:

(כד) וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ: וּשְׁלִימוּ יוֹמָהָא לְמֵילָד וְהָא תְיוּמִין בִּמְעָהָא:

 רש''י   וימלאו ימיה. אבל בתמר כתיב (להלן לח כז) ויהי בעת לדתה. שלא מלאו ימיה כי לשבעה חדשים ילדתם: והנה תומם. חסר, ובתמר תאומים מלא לפי ששניהם צדיקים, אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע:

---

נביאים - מלאכי - פרק א

א (א) מַשָּׂ֥א דְבַר-יְהוָ֖ה אֶל-יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי: מַטַּל פִּתְגָמָא דַּיְיָ עַל יִשְּׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי דְּיִתְקְרֵי שְׁמֵיהּ עֶזְרָא סַפְרָא :

 רש''י   משא דבר ה' . פורפור''ט בלע''ז דבר הנמסר למלאכי לשאת אותו אל בני ישראל : ביד מלאכי . כבר היה מסור בידו זה ימים רבים מכאן דרשו רבותינו בברייתא דמכילתא שכל הנביאים עמדו על הר סיני ושם נמסרו להם הנבואות וכן ( ישעיה מח ) אומר מעת היותה שם אני ועתה ה' אלהים שלחני :

(ב) אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא-אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה וָאֹהַ֖ב אֶֽת-יַעֲקֹֽב: רְחִימַת יַתְכוֹן אֲמַר יְיָ וְאִם תֵּימְרוּן בְּמָא רְחִימְתָּנָא הֲלָא אֲחָא עֵשָּׂו לְיַעֲקֹב אֲמַר יְיָ וּרְחִימַת יַת יַעֲקֹב :

 רש''י   ואוהב את יעקב . לתת לו את ארץ חמדה צבי צבאות גוים ( ירמיה ג ) ארץ שצבין כל צבאות העכו''ם בה :

(ג) וְאֶת-עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת-הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת-נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר: וְיַת עֵשָּׂו רְחִיקַת וְשַׁוִּיתִי יַת טוּרוֹהִי לְצָדוּ וְיָת אַחֲסַנְתֵּיהּ לְצָדוּת מַדְבְּרָא :

 רש''י   ואת עשו שנאתי . לדוחפו אל ארץ שעיר מפני יעקב אחיו ומנהג שבעולם מי שיש לו שני בנים לבכור הוא בורר לו מנה יפה : ואשים את הריו שממה . אינן דומין להרי ישראל : לתנות מדבר . מעון תנים :

(ד) כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַאֲנִ֣י אֶהֱר֑וֹס וְקָרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר-זָעַ֥ם יְהוָ֖ה עַד-עוֹלָֽם: אֲרֵי יֵימְרוּן אֱדוֹמָאֵי אִתְמַסְכַּנְנָא כְּעַן עֲתַרְנָא וּנְתוּב וְנִבְנֵי חָרְבָתָא כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אִנּוּן יִבְנוּן וַאֲנָא אֲפַגֵּר וְיִקְרוּן לְהוֹן תְּחוּמָא דְּעַמֵּיה רַשִּׁיעָא וְעַמָּא דְּאַיְתֵי יֻיָ עֲלֵיהוֹן לְוָט עַד עַלְמָא :

 רש''י   כי תאמר אדום רוששנו . ואם יאמ' מחריבי המקדש' מתחלתינו רשים היינו אבל מעתה שהעשרנו מביזת ירושלים ונשוב ונבנה חרבות שלנו , כה אמר ה' וגו' :

(ה) וְעֵינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה וְאַתֶּ֤ם תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל יְהוָ֔ה מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל: וְעֵינֵיכוֹן יֶחֱזְיָין וְאַתּוּן תֵּימְרוּן יִסְגֵּי יְקָרָא דַּיְיָ וְאַפְתֵּי יַת תְּחוּמָא דְּיִשְּׂרָאֵל :

 רש''י   יגדל ה' מעל לגבול ישראל . יראה גדולתו מעל לגבולינו להודיע כי אנחנו עמו וי''ת יסגא יקרא דה' ואפתי ית תחו' ארעא דישראל :

(ו) בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם-אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם-אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר | יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת-שְׁמֶֽךָ: הָא עַל בְּרָא אָמִיר לְיַקְּרָא יָת אַבָּא וְעַבְדָּא לְמִדְחַל מִן קֳדָם רִבּוֹנֵיהּ אִם כְּאָב אֲנָא אָן דְּאַתּוּן מְיַקְּרִין קֳדָמַי וְאִם כְּרִבּוֹן אֲנָא אָן דְּאַתּוּן דַּחֲלִין מִן קֳדָמַי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת לְכוֹן כַּהֲנַיָּא דִּמְבַסְּרִין עַל שְׁמִי וְאִם תֵּימְרוּן בְּמָא בָּסַּרְנָא עַל שְׁמָךְ :

 רש''י   בן . יש עליו לכבד אב וכן עבד אדוניו ואתם קרויין בנים ועבדים ועתה אם אב אני לכם איה כבודי : אמר ה' צבאות לכם . אתם הכהנים הבוזים את שמי : ואמרתם במה בזינו . כלומר ידעתי שתאמרו לי במה בזינו הרי הבזיון :

---

כתובים - משלי - פרק ה

(יד) כִּ֭מְעַט הָיִ֣יתִי בְכָל-רָ֑ע בְּת֖וֹךְ קָהָ֣ל וְעֵדָֽה: עַד כְּלִיל הֲוֵית לִי בְּכָל בִּישִׁין בְּגוֹ כְנִשְׁתָּא וְעַדְתָא :

 רש''י   כמעט הייתי בכל רע . כפשע ביני ובין גיהנם ( כלומר בשביל דבר מועט הייתי עכשיו בכל רע שלא שמעתי לקול מורי שאלו שמעתי להם לא יארע בי כך רבי יוסף קר''א ) :

(טו) שְׁתֵה-מַ֥יִם מִבּוֹרֶ֑ךָ וְ֝נֹזְלִ֗ים מִתּ֥וֹךְ בְּאֵרֶֽךָ: אִשְׁתֵּי מַיָא מִן גּוּבָךְ וְרַדְיָא מִן בֵּירָךְ :

 רש''י   שתה מים מבורך . מבור שנתן לך הקב''ה לחלקך היא תורת משה : בורך . מים מכונסים : ונוזלים מתוך בארך . מים חיים כלומר תחלה כמים מכונסים ולבסוף נובעין הם והולכין :

(טז) יָפ֣וּצוּ מַעְיְנֹתֶ֣יךָ ח֑וּצָה בָּ֝רְחֹב֗וֹת פַּלְגֵי-מָֽיִם: נִשְׁפְּעוּן מַעְיָנָךְ לְבָרָא וּבִפְתָיֵי טְיָפֵי דְמַיָא :

 רש''י   יפוצו מעינותיך חוצה . סוף שתקנה תלמידים ותורה הוראות ברבים ויצא לך שם : ברחובות . עיר תפוצינה פלגי מימיך :

(יז) יִֽהְיוּ-לְךָ֥ לְבַדֶּ֑ךָ וְאֵ֖ין לְזָרִ֣ים אִתָּֽךְ: יֶהֱווּן לָךְ לְחוּדָךְ וְנוּכְרָאֵי לָא נִשְׁתַּתְּפוּן עִמָךְ :

 רש''י   יהיו לך לבדך . אתה לבדך תתכבד בהם ולא יחלוק אחר עמך לפי שאמר למעלה פן ישבעו זרים כחך אמר כאן יהיו לך לבדך ומתוך כך :

(יח) יְהִֽי-מְקוֹרְךָ֥ בָר֑וּךְ וּ֝שְׂמַ֗ח מֵאֵ֥שֶׁת נְעוּרֶֽךָ: יֶהֱוֵי מַבּוּעָךְ בְּרִיךְ וַחֲדִי מִן אִתַּת טַלְיוּתָךְ :

 רש''י   יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך . היא התורה שלמדת מנעוריך :

(יט) אַיֶּ֥לֶת אֲהָבִ֗ים וְֽיַעֲלַ֫ת-חֵ֥ן דַּ֭דֶּיהָ יְרַוֻּ֣ךָ בְכָל-עֵ֑ת בְּ֝אַהֲבָתָ֗הּ תִּשְׁגֶּ֥ה תָמִֽיד: אַיַּלְתָּא דְרַחֲמוּתָא וְדִיצְתָא דְחֶסְדָּא תַדְוָנָא אַלִּף בְּכָל זְמַן וּבְרַחֲמוּתָהּ תִּגְרַס תְּדִירָא :

 רש''י   תשגה תמיד . ראיתי בדברי ר' משה הדרשן תשגה תעסוק תמיד והוא ל' ערבי והביא ראיה כמו לבקש שגייה לבקש עסק , ולא ידעתי איפה נשנית ורבותינו פירשו ( עירובין נד ) , לשון משגה כמשמעו בעבור אהבתה תהיה שוגג בשאר עסקיך כי היא משמרת על שלך אמרו עליו על ר''א בן פדת שהיה דורש בשוק התחתון וסדינו מוטל בשוק העליון פעם אחת בא אדם אחד ומצא נחש כרוך עליו :

---

משנה ברכות פרק ו

א. כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת. עַל פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹמֵר, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְעַל הַיְרָקוֹת אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים:

 ברטנורה   (א) כיצד מברכין. חוץ מן היין. שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו. וכן הפת: בורא מיני דשאים. לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון קטניות, ור' יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין. ואין הלכה כר' יהודה. והא דתנן על הירקות אומר בורא פרי האדמה, הני מילי ירקות שדרכן לאכלן חיין ואכלן חיין, או שדרכן לאכלן מבושלים ואכלן מבושלים. אבל אותן שדרכן לאכלן חיין ואכלן מבושלים, או שדרכן לאכלן מבושלים ואכלן חיין, אינו מברך עליהן אלא שהכל. וירקות שאוכלין אותם בין חיין בין מבושלים, מברכין עליהן בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלים:

ב. בֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, יָצָא. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, לֹא יָצָא. עַל כֻּלָּם אִם אָמַר שֶׁהַכּל (נִהְיָה), יָצָא:

 ברטנורה   (ב) ברך על פירות האילן וכו'. כל היכא דכי שקלי לפירא איתיה לענף, ואותו הענף עצמו חוזר ומוציא פרי לשנה האחרת, מקרי אילן, ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ. אבל היכא דכי שקלת ליה לפרי לא ישאר ענף שיחזור ויוציא פרי לשנה האחרת, אין מברכין על הפירות אלא בורא פרי האדמה: על כולם אם אמר שהכל יצא. ואפילו על הפת ועל היין. ומיהו לכתחלה אין לאכול שום פרי, אם אינו יודע תחלה שיברך עליו ברכה הראויה לו:

ג. עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. עַל הַחֹמֶץ וְעַל הַנּוֹבְלוֹת וְעַל הַגּוֹבַאי אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל (עַל הֶחָלָב וְעַל הַגְּבִינָה וְעַל הַבֵּיצִים אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה אֵין מְבָרְכִין עָלָיו:

 ברטנורה   (ג) נובלות. פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו כל צרכן: גובאי. חגבים טהורים: מין קללה. נובלות וגובאי על ידי קללה הן באים ואין הלכה כר' יהודה:

ד. הָיוּ לְפָנָיו מִינִים הַרְבֵּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה, מְבָרֵךְ עָלָיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה:

 ברטנורה   (ד) מין שבעה. חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון זית ותמרים. דהני עדיפי הואיל ונשתבחה בהן ארץ ישראל: מברך על איזה מהן שירצה. דחביב עדיף. והלכה כחכמים:

ה. בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּת, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת עַל הַפַּרְפֶּרֶת, לֹא פָטַר אֶת הַפַּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה:

 ברטנורה   (ה) פטר את היין שלאחר המזון. הני מילי בשבתות וימים טובים שרגילים לקבוע על היין לאחר המזון, וכשברך על היין לפני המזון אדעתא דהכי ברך, אבל בשאר ימים שאין רגילים לקבוע עצמן על היין לאחר המזון, אין היין שלפני המזון פוטר היין שלאחר המזון. וכל לאחר המזון דתנן במתניתין, היינו לאחר שסלקו ידיהם מן הפת, קודם שיברכו ברכת המזון: פרפרת. כל דבר שמלפתים בו את הפת כגון בשר וביצים ודגים, קרויים פרפרת. ופעמים שהיו מביאים פרפראות קודם סעודה להמשיך האכילה, וחוזרים ומביאים פרפראות אחרות לאחר הסעודה, אחר שמשכו ידיהם מן הפת: מעשה קדרה. כגון הריפות וגרש כרמל וקמח שנתבשל במים, כגון הלביבות וכיוצא בהן. ואית דמפרשי פרפרת דמתני', פת הצנומה בקערה שאין בה מראה לחם, דמברכים עליה בורא מיני מזונות. והשתא ניחא דאצטריך לאשמועינן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, אע''ג דהיא נמי מין פת, אבל מעשה קדרה פטר. ובית שמאי סברי, כשם שאם ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, כך לא פטר מעשה קדרה. ואין הלכה כבית שמאי:

ו. הָיוּ יוֹשְׁבִין (לֶאֱכֹל), כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. הֵסֵבּוּ, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּן. בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. לְאַחַר הַמָּזוֹן, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם. וְהוּא אוֹמֵר עַל הַמֻּגְמָר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַמֻּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר הַסְעֻדָּה:

 ברטנורה   (ו) היו יושבים. בלא הסיבה, וסימן הוא שלא נתוועדו לאכול יחד. שרגילים היו כשמתועדים חבורות אנשים לאכול, שהיו מסובים על המטות ואוכלים ושותים בהסבת שמאל: כל אחד מברך לעצמו. שלא היה להם קבע סעודה בלא הסיבה. ומיהו אם אמרו ניזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן, אע''פ שלא הסיבו כהסיבו דמי, ואחד מברך לכולם, ומצטרפין נמי לזימון: בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו. הואיל ואין בית הבליעה פנוי, ואין לב המסובים פונה אל המברך, אלא לבלוע מה שבפיהם. אי נמי חיישינן שמא יחנק כשבא לענות אמן: והוא אומר על המוגמר. המברך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר בורא עצי בשמים. ואע''ג דאיכא דעדיף מיניה, אפילו הכי כיון שהתחיל בחדא עביד לאידך: לאחר הסעודה. לאחר ברכת המזון, דהשתא לאו מצרכי הסעודה הוא, אפילו הכי כיון שהתחיל בברכות אחרונות, גומרן: מוגמר. רגילין היו להביא אחר הסעודה עצי בשמים במחתה על האש לריח טוב:

ז. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מָלִיחַ בַּתְּחִלָּה וּפַת עִמּוֹ, מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת, שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה, מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה:

 ברטנורה   (ז) מליח. כל דבר מלוח: שהפת טפלה לו. מי שאכל אכילה גסה מפירות מתוקים ביותר אוכל אחריו דבר מליח לחתך הליחות הנדבקות בגופו מחמת רוב הפירות, ומפני שאינו יכול לאכול המליח לבדו, אוכל מן הפת עמו, אבל המליח לבדו עיקר, והפת טפלה לו:

ח. אָכַל תְּאֵנִים עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים, מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶן שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּרָכָה אַחַת (מֵעֵין שָׁלשׁ). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָכַל שֶׁלֶק וְהוּא מְזוֹנוֹ, מְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלשׁ בְּרָכוֹת. הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ, אוֹמֵר שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:

 ברטנורה   (ח) מברך אחריהן שלש ברכות. דכל שהוא משבעת המינים מברך אחריו שלש ברכות. דסבירא ליה לרבן גמליאל דואכלת ושבעת וברכת לאו אלחם בלבד קאי, אלא אכל שבעת המינין המוזכרים לעיל בפרשה. ובהאי קרא שלש ברכות רמיזי. וברכת, זו ברכת הזן. על הארץ, זו ברכת הארץ. הטובה, זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר (דברים ג): ההר הטוב הזה: וחכמים אומרים ברכה אחת. מעין שלש ברכות. אם ענבים תאנים ורימונים זיתים ותמרים אכל, מברך על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה טובה וכו' וחותם על הארץ ועל הפירות. ובארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה. וברכה זו עצמה מברך על היין, אלא שפותח בה על הגפן ועל פרי הגפן. ועל כל דבר הנעשה מחמשת מיני דגן, במקום על העץ ועל פרי העץ, אומר על המחיה ועל הכלכלה, וחותם על הארץ ועל המחיה: אפילו אכל שלק. של ירק. והוא מזונו, שסומך עליו למזון. מברך שלש ברכות, דואכלת ושבעת אכל מאי דאכל קאי. והלכה כחכמים שאין מברכין שלש ברכות אלא אלחם, ועל שבעת המינין, ברכה אחת מעין שלש, ועל כל שאר דברים, בורא נפשות רבות וחסרונן. ופירוש חסרונן, כמו לחם ומים שאי אפשר להתקיים בלא הם; על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי, כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא נבראו יכולין הבריות להתקיים, ולא נבראו כי אם לתענוג ולתוספת טובה. ומפני שיש בברכה זו שני ענינים, הויא ברכה ארוכה ופותחת בברוך וחותמת בברוך, כדאיתא בירושלמי שחותמים ברוך אתה ה' חי העולמים: השותה מים לצמאו. דוקא, מברך שהכל, אבל השותה מים לבלוע מאכל שנתחב לו בגרונו וכיוצא בזה, אינו מברך: רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות. מברך לפני שתיית המים. ואין הלכה כר' טרפון, אלא לפניהם מברך שהכל, ולאחריהם בורא נפשות רבות:

---

גמרא ברכות דף ל''ה ע''א

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִקָּדְשֵׁי שָׁמַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כד) לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ. רִבִּי לֵוִי רָמֵי כְּתִיב לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ. וּכְתִיב (שם קטו) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. לֹא קַשְׁיָא כַּאן קוֹדֶם בְּרָכָה כַּאן לְאַחַר בְּרָכָה. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא בַר פַּפָּא כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִלּוּ גוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית וְאֵין אָבִיו אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב) הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָנֶךָ וְאֵין אִמּוֹ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. מָאי חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא בַר פַּפָּא חָבֵר הוּא לְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁהִשְׁחִית אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. רִבִּי חֲנִינָא בַר פַּפָּא רָמֵי כְּתִיב (הושע ב) וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְגוֹ'. וּכְתִיב (דברים יא) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְגוֹ. לֹא קַשְׁיָא כַּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. כַּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. תָּנוּ רַבָּנָן וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן תַּלְמוּד לוֹמַר וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ נְהוֹג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ דִבְרֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר אֶפְשַׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה קוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ תּוֹרָה מַה תְהֵא עָלֶיהָ. אֶלָּא בִזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשִׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' סא) וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹמֵר. וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשִׂית עַל יְדֵי עַצְמָן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשִׂית עַל יָדָן. שֶׁנֶּאֱמַר (שם כח) וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶיךָ. אָמַר אַבַּיֵּי הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְּיָדָן כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן:

 רש''י  לאחר ברכה. הרי היא לבני אדם: גוזל להקב''ה. את ברכתו: ולכנסת ישראל. שבחטאו הפירות לוקין: אין פשע. ולפי שהוא מיקל רואים האחרים ולמדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העוה''ז בלא ברכה ולכן נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית: לירבעם בן נבט. שחטא והחטיא את ישראל כך הוא חוטא ומחטיא: בזמן שעושים רצונו. הדגן שלהם וכשאין עושים רצונו נוטלו ומראה להם שהיא שלו: דברים ככתבן. שלא יעסוק בדרך ארץ: נהוג בהם. עם דברי תורה: מנהג דרך ארץ. שאם תבוא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה: אפשר. בתמיה אפשר כדבריך:

---

זוהר תולדות דף קל''ד ע''א

וְאֵלֶה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק וְגוֹ', פָּתַח רַבִּי חִיָּא וְאָמַר (תהלים ק''ו) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ, תָּא חֲזֵי כַּד בָּעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְסָלִיק בִּרְעוּתָא קַמֵּיהּ לְמִבְרֵי עָלְמָא הַוָּה מִסְתַּכַּל בְּאוֹרַיְתָא וּבָרָא לֵיהּ וּבְכָל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא דִּבְרָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעָלְמָא הַוָּה מִסְתַּכַּל בְּאוֹרַיְתָא וּבְרָא לֵיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי ח') וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעְשׁוּעִים יוֹם יוֹם אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אוֹמָן, כַּד בָּעָא לְמִבְרֵי אָדָם אָמְרָה תּוֹרָה קַמֵּיהּ אִי בַּר נַשׁ יִתְבְּרִי וּלְבָתַר יֶחֱטֵי וְאַנְתְּ תֵּידוּן לֵיהּ אַמַּאי יְהוֹן עוֹבָדֵי יָדָךְ לְמַגְּנָא דְּהָא לָא יֵיכוּל לְמִסְבָּל דִּינָךְ אָמַר לָהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָא אַתְקִּינָת תְּשׁוּבָה עַד לָא בָּרָאתִי עָלְמָא אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעָלְמָא בְּשַׁעְתָּא דְּעָבַד לֵיהּ וּבָרָא לָאָדָם אָמַר לֵיהּ עָלְמָא עָלְמָא, אַנְתְּ וְנִמּוּסָךְ לָא קַיָּמִין אֶלָּא עַל אוֹרַיְתָא, וּבְגִין כָּךְ בָּרָאתִי לֵיהּ לָאָדָם בָּךְ, בְּגִין דְּיִתְעַסַק בָּהּ, וְאִי לָאו הָא אַנָּא אַהֲדַר לָךְ לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְכֹלָּא בְּגִנֵּיהּ דְּאָדָם קַיְּמָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה מ''ה) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עֲלֵיהּ בָּרָאתִי, וְאוֹרַיְתָא קַיְּמָא וּמַכְרְזָא קַמַּיְהוּ דִּבְנָי נְשָׁא בְּגִין דְּיִתְעַסְקוּ וְיִשְׁתַּדְּלוּ בָּהּ וְלֵית מָאן דְּיַרְכִין אוּדְנֵיהּ, תָּא חֲזֵי כָּל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא אִיהוּ קַיִּים עָלְמָא וְקַיִּים כָּל עוֹבָדָא וְעוֹבָדָא עַל תִּקּוּנֵיהּ כִּדְקָא יָאוּת וְלֵית לָךְ כָּל שַׁיְּפָא וְשַׁיְּפָא דְּקַיְּמָא בֵּיהּ בְּבַר נַשׁ דְּלָא הֲוֵי לְקִבְלֵיהּ בְּרִיָּה בְּעָלְמָא דְּהָא כְּמָה דְּבַר נַשׁ אִיהוּ מִתְפַּלַּג שַׁיְּפִין וְכֻלְּהוּ קַיְּמִין דַּרְגִין עַל דַּרְגִין מִתְתַּקְּנִין אִלֵּין עַל אִלֵּין וְכֻלְּהוּ חַד גּוּפָא הָכִי נַמֵּי עָלְמָא כָּל אִנּוּן בְּרִיָּן כֻּלְּהוּ שַׁיְּפִין שַׁיְּפִין וְקַיְּמִין אִלֵּין עַל אִלֵּין וְכַד מִתְתַּקְּנָן כֻּלְּהוּ הָא (חַד) גּוּפָא מַמָּשׁ, וְכֹלָּא כְּגַוְנָא דְּאוֹרַיְתָא דְּהָא אוֹרַיְתָא כֹּלָּא שַׁיְּפִין וּפִרְקִין וְקַיְּמִין אִלֵּין אִלֵּין וְכַד מִתְתַּקְּנָן כֻּלְּהוּ אִתְעֲבִידוּ חַד גּוּפָא, כֵּיוָן דְּאִסְתַּכַּל דָּוִד בְּעוֹבָדָא דָּא פָּתַח וְאָמַר (תהלים ק''ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ בְּאוֹרַיְתָא אִנּוּן כָּל רָזִין עִלָּאִין חֲתִימִין דְּלָא יָכְלִין לְאִתְדַבָּקָא בְּאוֹרַיְתָא כָּל אִנּוּן מִלִּין עִלָּאִין דְּאִתְגַלְיָן וְלָא אִתְגַלְיָן בְּאוֹרַיְתָא אִנּוּן כָּל מִלִּין דִּלְעֵילָא וּלְתַתָּא כָּל מִלִּין דְּעָלְמָא דֵּין וְכָל מִלִּין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי בְּאוֹרַיְתָא אִנּוּן וְלֵית מָאן דְּיַשְׁגַּח וְיָדַע לוֹן וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב (תהלים ק''ו) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ:

 תרגום הזוהר  וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק וְגוֹ': פָּתַח רַבִּי חִיָּא וְאָמַר, מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעָלָה בְּרָצוֹן לְפָנָיו, לִבְרֹא הָעוֹלָם, הָיָה מִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה וּבָרָא אוֹתוֹ. וּבְכָל פְּעֻלָּה וּפְעֻלָּה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם, הָיָה מִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה וּבְרָאָהּ, וְזֶה שֶׁכָּתוּב (משלי ח') וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעְשׁוּעִים יוֹם יוֹם. אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אוּמָן. דְּהַיְנוּ שֶׁהָיְתָה כְּלֵי אוּמָנֻתוֹ. כְּשֶׁרָצָה לִבְרֹא אֶת הָאָדָם, אָמְרָה הַתּוֹרָה לְפָנָיו, אִם יִהְיֶה נִבְרָא הָאָדָם וְאַחַר כָּךְ יֵחֱטָא, וְאַתָּה תָּדוּן אוֹתוֹ, לָמָּה יִהְיוּ מַעֲשֵׂה יָדֶיךְ לַשָּׁוְא, הֲרֵי לֹא יוּכַל לִסְבֹּל אֶת דִּינְךְ. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי בָּרָאתִי תְּשׁוּבָה מִטֶּרֶם שֶׁבָּרָאתִי הָעוֹלָם, וְאִם יֶחֱטָא, יוּכַל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְאֶמְחוֹל לוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָעוֹלָם בְּשָׁעָה שֶׁבָרָא אוֹתוֹ, וּבָרָא אֶת הָאָדָם, אָמַר לוֹ: עוֹלָם עוֹלָם, אַתָּה וְטִבְעֲךְ אֵינָם עוֹמְדִים אֶלָּא עַל הַתּוֹרָה, וּמִשּׁוּם זֶה בָּרָאתִי בְּךְ אָדָם כְּדֵי שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וְאִם לֹא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה הֲרֵי אֲנִי מַחֲזִירְךְ לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ. וְהַכֹּל הוּא בִּשְׁבִיל הָאָדָם וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה מ''ה) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָּרָאתִי. וְהַתּוֹרָה עוֹמֶדֶת וּמַכְרֶזֶת לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, כְּדֵי שֶׁיַּעֲסְקוּ וְיִשְׁתַּדְּלוּ בַּתּוֹרָה, וְאֵין מִי שֶׁיַּטֶּה אָזְנָיו. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הוּא מְקַיֵּם הָעוֹלָם וּמְקַיֵּם כָּל פְּעֻלָּה וּפְעֻלָּה שֶׁבָּעוֹלָם עַל תִּקּוּנוֹ כָּרָאוּי. וְאֵין לְךְ אֵבֶר הַנִּמְצָא בָּאָדָם שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כְּנֶגְדוֹ בִּרְיָה בָּעוֹלָם. כִּי כְּמוֹ שֶׁגּוּף הָאָדָם מִתְחַלֵּק לְאֵבָרִים, וְכֻלָּם עוֹמְדִים מַדְרֵגוֹת עַל מַדְרֵגוֹת הַמִּתְתַּקְּנוֹת אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְכֻלָּן הֵן גּוּף אֶחָד. כֵּן הָעוֹלָם, כָּל אֵלּוּ הַבְרִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כֻּלָּן, הֵן אֵבָרִים אֵבָרִים. וְעוֹמְדִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְכַאֲשֶׁר כֻּלָּן תִּתְתַּקַּנָּה יִהְיוּ לְגוּף אֶחָד מַמָּשׁ, וְהַכֹּל כְּעֵין הַתּוֹרָה, כִּי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הִיא אֵבָרִים וּפְרָקִים, וְעוֹמְדִים אֵלוּ עַל אֵלוּ, וְכַאֲשֶׁר יִתְתַקְנוּ כֻּלָם, יֵעָשׁוּ לְגוּף אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁנִסְתַכֵּל דָּוִד בַּעֲשִׁיָה הַזוֹ, פָּתַח וְאָמַר (תהלים ק''ד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׁיךְ ה' כֻּלָם בְּחָכְמָה עָשִׁיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךְ. בַּתוֹרָה הֵם, כָּל סוֹדוֹת הָעֶלְיוֹנִים הַחֲתוּמִים שֶׁאֵין הַיְכוֹלֶת לַהֲשִׁיגָם, בַּתוֹרָה הֵם, כָּל דְּבָרִים הָעֶלְיוֹנִים הַמְגוּלִים וְאֵינָם מְגוּלִים בַּתוֹרָה הֵם, כָּל הַדְבָרִים שֶׁלְמַעְלָה שֶׁבְעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, וְשֶׁל מַטָה, כָּל הַדְבָרִים שֶׁבָעוֹלָם הַזֶּה וְכָל הַדְבָרִים שֶׁבָעוֹלָם הַבָּא הֵם בַּתוֹרָה. וְאֵין מִי שֶׁיִסְתַכֵּל וְיֵדַע אוֹתָם, וּמִשׁוּם זֶה כָּתוּב, (תהלים ק''ו) מִי יְמַלֵל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָתוֹ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' יסודי התורה פ''ו

א. כָּל הַנִּטְפָּל לַשֵּׁם מִלְּפָנָיו מוּתָּר לְמוֹחֲקוֹ כְּגוֹן לָמֶּ''ד מִלַּה' וּב' מִבָּאֱלֹהִים וְכַיּוֹצֵא בָהֵן אֵינָן בִּקְדוּשַׁת הַשֵּׁם. וְכָל הַנִּטְפָּל לַשֵּׁם מֵאַחֲרָיו כְּגוֹן ך' שֶׁל אֱלֹהֶיךָ וכ''ם שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם וְכַיּוֹצֵא בָהֶם אֵינָם נִמְחָקִים וַהֲרֵי הֵם כִּשְׁאַר אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם מְקַדְּשָׁם וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ וְאָסוּר לְמוֹחֲקָם. הַמּוֹחֵק אֵלּוּ הָאוֹתִיוֹת הַנִטְפָּלוֹת אֵינוֹ לוֹקֶה אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת: ב. כָּתַב אל''ף למ''ד מֵאֱלֹהִים יו''ד ה''א מה' אֵינוֹ נִמְחָק וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר י''ה שֶׁהוּא שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הַשֵּׁם מִקְּצַת שֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ הוּא. אֲבָל הַכּוֹתֵב שִׁי''ן דל''ת מִשַׁדַּי צד''י בי''ת מִצְבָאוֹת הֲרֵי זֶה נִמְחָק. ג. שְׁאָר הַכִּנּוּיִין שֶׁמְּשַׁבְּחִין בָּהֵן אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּגוֹן חַנּוּן וְרַחוּם הַגָדוֹל וְהַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא הַנֶּאֱמָן קַנָּא וְחָזָק וְכַיּוֹצֵא בָהֵן הֲרֵי הֵן כִּשְׁאַר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וּמוּתָּר לְמוֹחֲקָן:

---

מוסר

מספר צידה לדרך דף רי''א ע''ב

בֹּא וּרְאֵה קוֹשִׁי עוֹרֶף הַיֵּצֶר הָרָע כִּי הִזְהִירָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי נְבִיאָיו וַחֲכָמָיו וִירֵאָיו וְלֹא קִבַּלְנוּ דִבְרֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יְקָבֵּל אָדָם צַוָּואַת רוֹפֵא עַל חוֹלְיוֹ שֶׁיִּמְנָעֵהוּ עַל דָּבָר הֲלֹא תִרְאֶה כַּמָּה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּינֵיהֶם. כִּי הָרוֹפֵא מַרְפֵּא וּמַזְהִיר עַל גּוּף שֶׁסּוֹפוֹ עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְהַנָּבִיא עַל הַנְּשָׁמָה הַנִּשְׁאֶרֶת וְאִם תִּזְכֶּה תֶּהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים. וַהֲלֹא יָבִין הַנִּלְבָב לַאֲנָשִׁים שֶׁחָלְפוּ וְעָבְרוּ אֵיךְ קָנוּ וּבָנוּ וְעָמְדוּ וְכִיְּרוּ וְצִיְּרוּ וְהִגְבִּיהוּ בֵּיתָם וְהִנְחִיל ה' אַרְצָם וְקִנְיָינָם וְהוֹנָם וּרְכוּשָׁם לְאוֹיְבֵיהֶם הֲלֹא תִרְאֶה אֵיךְ קִבְּצוּ מַה שֶׁלֹּא אָכְלוּ וּבָנוּ מַה שֶׁלֹּא שָׁכְנוּ. וְהִתְאַוּוּ מַה שֶׁלֹּא הִשִׂיגוּ בָּנָה אַרְמוֹן וְרֹאשׁוֹ בַשָׁמַיִּם וּמְקוֹמוֹ הַמְיוּחָד לוֹ בִּתְהוֹמוֹת רַבָּה וְהוּא קִבְרוֹ. הֲיֵשׁ בָּעוֹלָם שְׁטוּת גָּדוֹל מִזֶּה לַעֲשׂוֹת דִּירַת קְבַע בָּעוֹלָם שֶׁנּוֹסֵעַ מִמֶּנּוּ וְלֹא יָשׁוּב אֵלָיו וְיַחֲרִיב עוֹלָם שֶׁהוֹלֵךְ לַעֲמוֹד שָׁם עַד עוֹלְמֵי עַד. וְאִם מִתּוֹךְ אַהֲבַת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה בְּזֶה תֹּאבַד הָעוֹלָם הַבָּא הֲלֹא תַבִּיט לַמְּלָכִים וְלַסְּגָנִים שֶׁעָבְרוּ וַעֲבָדוּם וְכִבְּדוּם גְּדוֹלִים אֵין זִכְרוֹן לָהֶם וְלֹא לְעוֹבְדֵיהֶם וְלִמְכַבְּדִים וּמְגַדְלִים אוֹתָם. הֲלֹא אֵין זִכְרוֹן עִם אָדָם זוּלָתִי לַטוֹבִים וְלַנְּדִיבִים וּלְעוֹבְדֵי הָאֵל הַמְּשֻׁבָּחִים לַטוֹב מַעֲשֵׂיהֶם אוֹ מְגָנִים לָרָעִים בְתַכְלִית הָרֶשַׁע לְרוֹעַ מַעֲשֵׂיהֶם לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי מ) זֵכֶר צַדִיק לִבְרָכָה:

---

תולדות יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(כה) וַיֵּצֵ֤א הָֽרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו: וּנְפַק קַדְמָאָה סִמוֹק כֻּלֵּהּ כִּגְלִים (נ''י כִּכְלָן) דִּשְׂעָר וּקְרוֹ שְׁמֵהּ עֵשָׂו:

 רש''י   אדמוני. סימן הוא שיהא שופך דמים: כלו כאדרת שער. מלא שער כטלית של צמר המלאה שער פלוקייר''א בלע''ז : ויקראו שמו עשו. הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה:

(כו) וְאַֽחֲרֵי-כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֨זֶת֙ בַּֽעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַֽעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן-שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם: וּבָתַר כֵּן נְפַק אֲחוּהִי וִידֵהּ אֲחִידָא בְּעִקְבָא דְעֵשָׂו וּקְרָא שְׁמֵהּ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בַּר שִׁתִּין שְׁנִין כַּד יְלִידַת יָתְהוֹן:

 רש''י   ואחרי כן יצא אחיו וגו' . שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו, בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נצר מטפה ראשונה ועשו מן השניה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין: בעקב עשו. סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה המנו: ויקרא שמו יעקב. הקדוש ברוך הוא. דבר אחר אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב: בן ששים שנה. עשר שנים משנשאה עד שנעשית בת שלש עשרה שנה וראויה להריון ועשר שנים הללו צפה והמתין לה כמו שעשה אביו לשרה, כיון שלא נתעברה ידע שהיא עקרה והתפלל עליה. ושפחה לא רצה לשא, לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה:

(כז) וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַֽעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם ישֵׁ֖ב אֹֽהָלִֽים: וּרְבִיוּ עוּלֵמַיָּא וַהֲוָה עֵשָׂו גְבַר נַחְשִׁירְכָן גְבַר נָפֵק לְחַקְלָא וְיַעֲקֹב גְבַר שְׁלִים מְשַׁמֵשׁ בֵּית אוּלְפָנָא:

 רש''י   ויגדלו הנערים ויהי עשו. כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פרש לבתי מדרשות וזה פרש לעבודה זרה: ידע ציד. לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות: איש שדה. כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות: תם. אינו בקי בכל אלה, אלא כלבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם: ישב אהלים. אהלו של שם ואהלו של עבר:

(כח) וַיֶּֽאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת-עֵשָׂ֖ו כִּי-צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶת-יַֽעֲקֹֽב: וּרְחֵם יִצְחָק יָת עֵשָׂו אֲרֵי מִצֵידֵהּ הֲוָה אָכִיל וְרִבְקָה רְחִימַת יָת יַעֲקֹב:

 רש''י   בפיו. כתרגומו בפיו של יצחק. ומדרשו בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו:

---

נביאים - מלאכי - פרק א

(ז) מַגִּישִׁ֤ים עַֽל-מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְהוָ֖ה נִבְזֶ֥ה הֽוּא: מְקָרְבִין אַתּוּן עַל מַדְבְּחִי קָרְבַּן מְרַחֵק וְאִם תֵּימְרוּן בַּמָּה מְרַחֵק בִּדְאַתּוּן אָמְרִין פָּתוֹרָא דַּיְיָ בְּסִיר הוּא :

 רש''י   מגישים על מזבחי וגו' : ואמרתם . כלומר ואם תאמרון במה גאלנוך גאלנו לך את לחם מזבחך אני משיב לכם כי בזאת גאלתם אותי באמרכם שלחן ה' נבזה הוא בוזים היו לחלוק איש באחיו במנחות ובקדשים ואומר מאחר שהוא אסור לנו לחלוק מנחה כנגד מנחה וזבח כנגד זבח וטורח ועמל הוא לחלוק כל מנחה ומנחה בשביל כזית או כפול המגיע לכל אחד ואחד :

(ח) וְכִֽי-תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: וּדְאַתּוּן מְקָרְבִין דַּעֲוִיר לְדַבָּחָא הֲלָא בִישׁ וּדְאַתּוּן מְקָרְבִין דַּחֲגִיר וְדִמְרִיעַ הֲלָא בִישׁ קְרֵיבוֹהִי כְּעַן לְשִׁלְטוֹנָךְ דַּעֲלָךְ הֲיִתְרְעִי בָךְ אוֹ הֲיִסַּב אַפָּךְ אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת :

 רש''י   אין רע . וכי אין דבר זה רע :

(ט) וְעַתָּ֛ה חַלּוּ-נָ֥א פְנֵי-אֵ֖ל וִֽיחָנֵ֑נוּ מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: וּכְעַן צַלּוּ כְעַן קֳדָם אֱלָהָא וִיקַבֵּיל צְלוֹתָנָא מִיֶדְכוֹן הֲוָת דָּא הֲיִתְנַסְבוּן לְכוֹן אַפִּין אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת :

 רש''י   ועתה חלו נא פני . ועתה אתם הכהנים העושים הרע הזאת איך יעלה בלבבכם להיות שלוחי ישראל לבקש עליהם רחמים הרי מידכם היתה זאת הרעה : הישא . את פניכם לשמוע תפלה מפיכם ולחון את שולחיכם :

(י) מִ֤י גַם-בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם וְלֹֽא-תָאִ֥ירוּ מִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם אֵֽין-לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹֽא-אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם: מַן אַף הָכָא בְּכוֹן וִיגוֹף דָּשֵּׁי בֵּית מַקְדְּשִׁי וְלָא תַקְרִיבוּן עַל מַדְבְּחִי קָרְבַּן מְרַחֵק לָא רַעֲוָא קֳדָמַי בְּכוֹן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְקוּרְבַּן לְרַעֲוָא לָא אֲקַבֵיל מִיֶדְכוֹן :

 רש''י   מי גם בכם ויסגור דלתים . הלואי ויקום איש טוב בכם שיסגור דלתי מקדשי לבלתי הביא שם קרבן מתועבה הזאת : ולא תאירו מזבחי חנם . באישים שאיני מתרצה בהם שהרי אין לי חפץ בכם ורבותינו דרשו בתורת כהנים אדם אומר לחבירו הגף לי את הדלת הזו אין תובע עליה שכר הדליק לי את הנר הזה אין שואל עליה שכר ואתם מי בכם שסגר דלתי חנם ולא הארתם מזבחי חנם ק''ו שלא עשיתם חנם דברים שדרכן לעשותן בשכר לפיכך אין לי חפץ בכם :

---

כתובים - משלי - פרק ה

(כ) וְלָ֤מָּה תִשְׁגֶּ֣ה בְנִ֣י בְזָרָ֑ה וּ֝תְחַבֵּ֗ק חֵ֣ק נָכְרִיָּֽה: וּלְמַה תְּשַׁרְגֵּג בְּרִי בְּנוּכְרֵיתָא אוֹף לָא תְחַבֵּק עוּבָא דְאַחֲרַיְתָּא : (כא) כִּ֤י נֹ֨כַח | עֵינֵ֣י יְ֭הוָה דַּרְכֵי-אִ֑ישׁ וְֽכָל-מַעְגְּלֹתָ֥יו מְפַלֵּֽס: מְטוּל דָּקֳדָם עַיְנוֹי דֶּאֱלָהָא אִנוּן אָרְחָתֵיהּ דְּגַבְרָא וְכוּלְּהוֹן שְׁבִילוֹי גְּלָן קֳדָמוֹי :

 רש''י   כי נוכח עיני ה' דרכי איש וגו' . מפלס . שוקל דרכיו ויודע כמה עונות וכמה זכיות בידו :

(כב) עַֽווֹנוֹתָ֗יו יִלְכְּדֻנ֥וֹ אֶת-הָרָשָׁ֑ע וּבְחַבְלֵ֥י חַ֝טָּאת֗וֹ יִתָּמֵֽךְ: חוֹבוֹי דְּרַשִׁיעָא קָמְטִין לֵיהּ וּבְחַבְלֵי דַחֲטוֹי נִתְפְּכֵר :

 רש''י   עוונותיו ילכדנו . כמו ילכדוהו : ובחבלי חטאתו יתמך . יתלה שהתלוי נתמך בחבל שהוא תלוי בה :

(כג) ה֗וּא יָ֭מוּת בְּאֵ֣ין מוּסָ֑ר וּבְרֹ֖ב אִוַּלְתּ֣וֹ יִשְׁגֶּֽה: הוּא יְמוּת בְּלָא מַרְדּוּתָא וּבְסוּגְאֵי דְשַׁטְיוּתֵיהּ נִטְעֵי :

 רש''י   הוא ימות באין מוסר . בשביל שלא לקח מוסר :

---

משנה שבת פרק ו

א. בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה. לֹא תֵצֵא אִשָּׁה לֹא בְחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְחוּטֵי פִשְׁתָּן וְלֹא בִרְצוּעוֹת, שֶׁבְּרֹאשָׁהּ. וְלֹא תִטְבֹּל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם. וְלֹא בְטוֹטֶפֶת וְלֹא בְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין. וְלֹא בְכָבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלֹא בְעִיר שֶׁל זָהָב, וְלֹא בְקַטְלָא, וְלֹא בִנְזָמִים, וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה. וְאִם יָצָאת, אֵינָהּ חַיֶּבֶת חַטָּאת:

 ברטנורה   (א) במה אשה. שבראשה. אכולהו קאי, אחוטי צמר ופשתן ורצועה, שמקלעת בהן שער שבראשה. ומה טעם לא תצא בהם בשבת, מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהם עד שתרפם, לפיכך בשבת לא תצא בהם, דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים: עד שתרפם. שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם שלא יהיו חוצצים בטבילה: בטוטפת. ציץ שקושרין על המצח מאוזן לאוזן: סנבוטין. תלויין בטוטפת ובאין על הצדעים עד הלחיים, עניות עושות אותן של מיני צבעונין, עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב, ומתוך שחשובין הן חיישינן דלמא שלפא ומחוייא לחברתה: בזמן שאינן תפורים. בשבכה שבראשה. אבל תפורים ליכא למיחש לאתויי, שאינה נוטלת השבכה מראשה ברשות הרבים שהרי היא מגלה שערה: בכבול. חתיכה של בגד כמו מצנפת קטנה שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ במצח, ופעמים שהאשה מתקשטת בו בלא ציץ: לרשות הרבים. אבל לחצר שרי. וכל הנזכר למעלה אסורים אף בחצר, דגזור בהו שלא תתקשט בשבת כלל לא בחצר ולא ברשות הרבים, ובכבול התירו שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה. ורמב''ם פירש דלרשות הרבים קאי אכולהו תכשיטין האמורין במתניתין, דכולהו לא אסירי אלא גזירה שמא תעבירם האשה ארבע אמות ברשות הרבים: עיר של זהב. עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלים: ולא בקטלא. תכשיט שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת עצמה בו כדי שתֵראה בעלת בשר, ובערבי מכנק''א: ולא בנזמים. נזמי האף, אבל נזמי האוזן יוצאין בהן: חותם. צורה לחתום בה איגרות או כל דבר סתר, ואע''ג דתכשיט הוא לה אסור דלמא שלפא ומחויא. אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת. ואע''פ שמוציאתו באצבע דרך מלבוש, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש חייב חטאת אע''פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו: ואם יצאת. האשה בכל הנך דאסרינן עד הכא במתניתין אינה חייבת חטאת, דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דלמא שלפא ומחויא:

ב. לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר, וְלֹא בְיָחִיד בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה, וְלֹא בִתְפִלִּין, וְלֹא בְקָמִיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּמְחֶה, וְלֹא בְשִׁרְיוֹן, וְלֹא בְקַסְדָּא, וְלֹא בְמַגָּפַיִם. וְאִם יָצָא, אֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת:

 ברטנורה   (ב) בסנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבין בו מסמרות לחזקו. ואסרוהו בשבת וביום טוב משום מעשה שהיה, שפעם אחת היו נחבאים במערה מפני הגזירה, ושמעו קול מעל גבי המערה, כסבורין שעליהן הן באים, דחקו זה את זה והרגו זה את זה במסמרים שבסנדליהן. ומפני שמעשה זה בשבת היה אסרוהו בשבת וביום טוב, שהוא יום של כנופיא כמו שבת: ולא ביחיד. ולא בסנדל יחיד: בזמן שאין ברגלו מכה. אית דאמרי טעמא שמא יחשדוהו שהסנדל השני טמון לו תחת כנפיו ומוציאו בשבת, ואית דאמרי דלמא מחייכי עליה ושליף ליה לזה שברגלו ומייתי ליה בידיה. ומיהו בזמן שיש ברגלו מכה שרי לצאת בסנדל יחידי ברגל שאין בה מכה, מפני שמכתו מוכחת עליו: ולא בקמיע. שתולין לרפואה: שאינו מן המומחה. מאדם מומחה שריפא שלשה בני אדם. אבל קמיע הנלקח מאדם מומחה שריפא שלשה בני אדם בשאר קמיעות, אע''ג דלא אתמחי קמיעא, שרי, דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו: וקסדא. כובע של ברזל: מגפים. כמו בתי שוקים של ברזל שלובשים במלחמה, ולפי שאין לובשין אותן אלא בשעת מלחמה אסור ללבשן בשבת:

ג. לֹא תֵצֵא אִשָּׁה בְּמַחַט הַנְּקוּבָה, וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְכֻלְיָאר, וְלֹא בְכוֹבֶלֶת, וְלֹא בִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן. וְאִם יָצְתָה, חַיֶּבֶת חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן:

 ברטנורה   (ג) במחט נקובה. שתופרים בה, דלאו תכשיט הוא. וחייבת חטאת אע''פ שמוציאה אותה במלבושיה ולא בידה, שאומן שהוציא דרך אומנותו חייב חטאת: בכוליאר. כלי שהאשה מעגלת בראשה כמין טבעת שמסבב הראש, והוא משאוי לפי שאין רוב הנשים יוצאות בו: בכובלת. קשר של כסף או של זהב שקשור בתוכו בושם להעביר ריח רע שבאשה: של פלייטון. מור, שקורין מוסק''ו: וחכמים פוטרין. דסברי תכשיטין נינהו. ולכתחלה לא רשאה, דלמא שלפא ומחויא. והלכה כחכמים:

ד. לֹא יֵצֵא הָאִישׁ לֹא בְסַיִף, וְלֹא בְקֶשֶׁת, וְלֹא בִתְרִיס, וְלֹא בְאַלָּה, וְלֹא בְרֹמַח. וְאִם יָצָא, חַיָּב חַטָּאת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָן אֶלָּא לִגְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב) וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. בִּירִית, טְהוֹרָה, וְיוֹצְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת. כְּבָלִים, טְמֵאִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת:

 ברטנורה   (ד) לא יצא. אם לא לצורך מלחמה: תריס. מגן עשוי כתבנית משולש: אלה. מגן עגול. ושניהם של עץ. ואני שמעתי אלה מצ''א בלע''ז ובערבי דסו''ס: וכתתו חרבותם לאתים. ואי תכשיטין נינהו לא יהיו בטלים לעתיד: בירית. אצעדה על השוק להחזיק בתי שוקים שלא יפלו ויֵראו שוקיה, הילכך טהורה דלאו תכשיט לנוי הוא, וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעות הכלים שהן טהורים: יוצאים בה. דדרך לבישה היא, וליכא למיחש דלמא שלפא ומחויא דלא מגליא שוקה: כבלים טמאין. משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהן גסות והיו בתוליהן נושרים, והטילו שלשלת בין בירית לבירית שבשוקיה ונעשו כבלים כדי שלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא יהיו בתוליהן נושרים, הילכך שלשלת תשמיש דאדם הוא ולא תשמיש כלי לפיכך היא מקבלת טומאה: ואין יוצאין בהן. דלמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא, דכי שקלא לשלשלת לא מגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת:

ה. יוֹצְאָה אִשָּׁה בְחוּטֵי שֵׂעָר, בֵּין מִשֶּׁלָּהּ בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה, וּבְטוֹטֶפֶת וּבְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין. בְּכָבוּל וּבְפֵאָה נָכְרִית לֶחָצֵר. בְּמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ. בְּפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּיר מֶלַח וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתֵּן לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת. וְאִם נָפַל, לֹא תַחֲזִיר. שֵׁן תּוֹתֶבֶת וְשֵׁן שֶׁל זָהָב, רַבִּי מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:

 ברטנורה   (ה) חוטי שער. שער תלוש שעשתה אותן כמין חוטין וקולעת בהן שערה, או אפילו קשרה אותן על פדחתה קשר מהודק, יוצאה בהן, דלא דמי לחוטי צמר וחוטי פשתן דלעיל, לפי שהמים נכנסין בהם ואי מתרמיא לה טבילה אינה צריכה שתתירם ולא אתיא לאתויינהו: בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה. צריכי, דאי תנא משלה, משום דלא מאיס לה, אבל חברתה דמאיס לה אימא ניחוש דלמא שלפא להו ואתיא לאתויינהו. ואי תני של חברתה, משום דבת מינה היא לא מינכר ולא מחייכי עלה ומשום הכי ליכא למיחש דלמא שלפא ואתיא לאתוייה, אבל דבהמה דלאו בת מינה היא ומינכר אימא ניחוש דלמא שלפא לה ואתיא לאתוייה, צריכא: בזמן שהן תפורין. לשבכה שבראשה, דתו לא שלפא להו לאחויי: לחצר. אכבול ואפאה נכרית קאי, דאסרוה לעיל למיפק ביה לרשות הרבים, והשתא אשמועינן דלחצר מותר: פאה נכרית. אשה שאין לה רוב שער לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוא שערה: במוך שבאזניה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן: שבסנדלה. שלא יזיק הסנדל לכף רגלה: לנדתה. באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה. ואע''פ שאינו קשור, דאי נפל לא אתיא לאתויי מפני מאיסותו. אבל מוך שבאזנה ושבסנדלה לא תצא בו אלא אם כן קשור ומהודק: בפלפל. שנותנת בפיה מפני ריח הפה: ובגרגיר מלח. שנותנת לרפואת חולי השיניים: שן תותבת. נושבת בלחיים במקום השן שנפל לה: ושן של זהב. שן שנשתנה מראיתו מחמת עיפוש מכסה אותו בזהב: רבי מתיר. לצאת בה, דלא שלפא ומחויא שלא לגלות מומה: וחכמים אוסרים. כיון שהוא משונה משאר שיניה דלמא מחייכי עלה ושלפא לה ואתיא לאתוייה. והלכה כחכמים:

ו. יוֹצְאִין בְסֶלַע שֶׁעַל הַצִינִית. הַבָּנוֹת (קְטַנּוֹת) יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין וַאֲפִלּוּ בְקִיסְמִין שֶׁבְּאָזְנֵיהֶן. עַרְבִיּוֹת יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת, וּמָדִיּוֹת פְּרוּפוֹת. וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה:

 ברטנורה   (ו) בסלע. מטבע שיש עליו צורה: שעל הצינית. מכה שתחת פרסות הרגל וקושרים בה מטבע שיש עליו צורה לרפואה: הבנות יוצאות בחוטין. הקטנות מנקבות את אזניהן ואין עושין להן נזמין עד שיגדלו, ונותנין חוטין או קסמין באזניהן שלא יסתמו אזניהם: ואפילו בקיסמין. רבותא קאמר, אע''ג דלאו תכשיט של נוי הוא אורחייהו בהכי ולאו משאוי הוא: ערביות. בנות ישראל שבערביא: יוצאות רעולות. מעוטפות בראשם ופניהם מכוסות חוץ מן העינים, כדרך הערביות: ומדיות. בנות ישראל שבמדי: פרופות. שמתעטפות בטלית ותולות רצועה בשפתה אחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופלת מעליה:

ז. פוֹרֶפֶת עַל הָאֶבֶן וְעַל הָאֱגוֹז וְעַל הַמַּטְבֵּעַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִפְרֹף לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת:

 ברטנורה   (ז) פורפת. מחברת. תרגום קרסים, פורפין: ובלבד שלא תפרוף לכתחילה. אמטבע לחודיה קאי, שלא תפרוף לכתחילה על המטבע, מפני שאסור לטלטלו:

ח. הַקִּטֵּעַ יוֹצֵא בְקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. וְאִם יֵשׁ לוֹ בֵית קִבּוּל כְּתוּתִין, טָמֵא. סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ, טְמֵאִין מִדְרָס, וְיוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, וְנִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה. כִּסֵא וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ, טְמֵאִין מִדְרָס, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת, וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה. אַנְקַטְמִין טְהוֹרִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן:

 ברטנורה   (ח) הקיטע. שנקטעה רגלו: יוצא בקב שלו. עושין לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו נסמך עליו. ומותר לצאת בו, דמנעל דידיה הוי. ורבי יוסי אוסר דלאו תכשיט הוא, והלכה כר''י: ואם יש לו בית קיבול כתיתין. שנחקק בו כדי קיבול של כתיתין דקין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן, מקבל טומאת מגע. אבל אם אין לו אלא בית קיבול שוקו בלבד בלא כתיתין, לאו בית קיבול הוא לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ, דדומיא דשק בעינן דקיבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין בו, אבל שוקו אינו מיטלטל על גב הכלי: סמוכות שלו. יש קיטע שתי רגליו והולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוקיו: טמאין מדרס. אם זב הוא, דהא לסמיכות גופו עבידי ומדרס הן, ונעשו אב הטומאה: ויוצאין בהן בשבת. דתכשיט דידיה הן: ונכנסין בהן לעזרה. ואע''ג דתנן לא יכנס להר הבית במנעלו, הני לאו מנעל נינהו, דלאו בראש רגליו הן: כסא. יש קיטע שיבשו ונכווצו גידי שוקיו ואף על ארכובותיו אינו יכול לילך, ועושה כמו כסא נמוך ויושב עליו, וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו, והכסא קשור לאחוריו: סמוכות שלו. אותו קיטע עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין, וכשהוא נשען על ידיו והוא עוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת: ואין יוצאין בהן בשבת. דאיידי דתלו ולא (מארגי) [מנחי אארעא] זמנין דמשתלפי ואתי לאתויינהו. ואית דאמרי מפני שאין צריכין לו כל כך והוו משאוי: ואין נכנסין בהן לעזרה. דמנעל נינהו: אנקטמין. כמין פרצוף אדם משונה שמשימין על הפנים להבעית בו התינוקות. פירוש אחר, חמור שהליצנים עושין ונושאין אותו על כתפיהן: טהורים. מלקבל טומאה, דלא כלי תשמיש ולא תכשיט הוא:

ט. הַבָּנִים יוֹצְאִין בִּקְשָׁרִים, וּבְנֵי מְלָכִים בְּזוּגִין. וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה:

 ברטנורה   (ט) בקשרים. בן שיש לו געגועים על אביו נוטל האב רצועה של מנעל ימין וקושרה לו לבן בשמאלו, וכל זמן שאותו קשר עליו סרים הגעגועים מעליו בסגולה. ולהכי תני הבנים, שאין לבנות געגועים על אביהם כמו לבנים: בזוגין. כמין פעמונים קטנים. תרגום פעמון זהב, זגא דדהבא:

י. יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל, וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל, וּבְמַסְמֵר מִן הַצָלוּב, מִשּׁוּם רְפוּאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בַּחֹל אָסוּר, מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי:

 ברטנורה   (י) החרגול. מין חגב, כדכתיב (ויקרא יא) את החרגול למינהו. ותולין אותה באוזן ומרפאין בה כאב האוזן: ובשן של שועל. דעבדי לשינתא. למאן דניים להקיצו תולין עליו שן של שועל חי, ולמאן דלא ניים כדי שיישן תולין עליו שן של שועל מת: ובמסמר הצלוב. מסמר שבעץ התלוי אם יניחוהו על נפח שבמכה יסיר הנפח. ורמב''ם פירש, שמשימין אותו בצואר מי שיש לו קדחת שלישית וירפאנו: ורבי מאיר אומר אף בחול אסור. ואין הלכה כרבי מאיר, דקיי''ל כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ולא קרינן בהו ובחוקותיהם לא תלכו:

---

גמרא שבת דף ל''ב ע''א

רֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ (עמוס ו') אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל זֶה פַּלְיִיטוֹן. מְתִיב רַב יוֹסֵף אַף עַל פַּלְיִיטוֹן גָּזַר רִבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא וְלֹא הוֹדוּ לוֹ וְאִי אֲמַרְתְּ מִשּׁוּם תַּעֲנוּג אֲמָאי לֹא הוֹדוּ לוֹ אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי וּלְטַעְמֵיךְ הָא דִכְתִיב (שם) הַשּׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי חַד אָמַר קְנִישְׁקְנִין. וְחַד אָמַר שֶׁמְּזַרְקִין כּוֹסוֹתֵיהֶן זֶה לָזֶה הָכִי נָמֵי דְאָסוּר וְהָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִקְלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא וְשָׁתָא בִּקְנִישְׁקְנִין וְלֹא אָמַר לֵיהּ וְלֹא מִידִי. אֶלָּא כָּל מִידִי דְאִית בֵּיהּ תַּעֲנוּג וְאִית בֵּיהּ שִׂמְחָה גָזְרוּ רַבָּנָן אֲבָל מִידִי דְאִית בֵּיהּ תַּעֲנוּג וְלֵית בֵּיהּ שִׂמְחָה לֹא גָזְרוּ רַבָּנָן. (שם) הַשּׁוֹכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרוּחִים עַל עַרְסוֹתָם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר רִבִּי חֲנִינָא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶם עֲרוּמִים. מְגַדֵּף בָּהּ רַבִּי אַבָּהוּ אִי הָכִי הַיְינוּ דִכְתִיב (שם) לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים. מִשּׁוּם דְּמַשְׁתִּינִין מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶן עֲרוּמִים יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֵלּוּ בְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים זֶה עִם זֶה וְדוֹבְקִין מִטּוֹתֵיהֶן זוּ בְּזוּ וּמַחֲלִיפִין נְשׁוֹתֵיהֶן זֶה עִם זֶה וּמַסְרִיחִין עַרְסוֹתָם בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ וְאַמְרֶי לָהּ בְּמַתְנִיתָּא תָּנָא שְׁלשָׁה דְבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲנִיּוּת וְאֵלּוּ הֵם. הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִפְנֵי מִטָּתוֹ עָרוּם. וְהַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלְלָתוֹ בְּפָנָיו. הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי מִטָּתוֹ עָרוּם אָמַר רָבָא לָא אֲמָרָן אֶלָּא דִמְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְפוּרְיָא אֲבָל לְבַרָאי לֵית לָן בָּהּ. וּמְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְפוּרְיָא נָמֵי לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּאַרְעָא אֲבָל בְּמָנָא לֵית לָן בָּהּ. וּמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם אָמַר רָבָא לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְלָא מָשָׁא יָדֵיהּ כְּלָל אֲבָל מָשָׁא וְלֹא מָשָׁא לֵית לָן בָּהּ. וְלָאו מִילְתָא הִיא דְאָמַר רַב חַסְדָּא אֲנָא מַשָּׁאי מְלֹא חָפְנָאי מַיָּא וְיָהֲבוּ לִי מְלֹא חָפְנָאי טִיבוּתָא:

 רש''י  ראשית שמנים. מובחר שבשמנים: גזר. משום צער חורבן: ואי אמרת. זה פלייטון והאי קרא בתענוג משתעי שלא היו נותנים לב לדברי הנביאים המנבאים על הפורעניות ועוסקים בתענוגים: ולטעמיך. הא דכתיב בהא עניינא השותים במזרקי יין: קנישקנין. כלי זכוכית ארוך לו שתי פיות והיין נזרק מזה לזה: שמזרקין. ע''י אומנות כדאמרינן בהחליל מטייל בתמניא כסי: ה''נ. דאסור למשתי מקנישקנין: משתינין. דדייק מסריחים: לידי עניות. דאמרי' בע''פ שרא דעניותא נבל שמיה וננבל קרי ליה דאוהב מקום מיאוס ומשתין מים לפני מטתו הוי מיאוס: ערום. אורחא דמלתא נקט מתוך שהוא ערו' אינו יוצא לחוץ להשתין דטורח הוא לו ללבוש ולצאת: אבל לברא לית לן בה. שהקלוח ארוך וניתז למרחוק: משא ולא משא. שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם:

---

זוהר תולדות דף קל''ט ע''ב

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן וְגוֹ', רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (תהלים י''א) יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאוֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ, כַּמָּה עוֹבָדוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִתְתַּקְּנָן וְכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד כֹּלָּא עַל דִּינָא וּקְשׁוֹט כְּמָה דִּכְתִיב (דברים ל''ב) הַצוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא, תָּא חֲזֵי לָא דָּן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָאָדָם קַדְּמָאָה עַד דְּפָקִיד לֵיהּ לְתוֹעַלְתֵּיהּ דְּלָא יִסְטֵי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְאֹרַח אָחֳרָא בְּגִין דְּלָא יִסְתָּאָב וְאִיהוּ לָא אִסְתַּמָּר וְעָבַר עַל פִּקּוֹדֵי דְּמָארֵיהּ וּלְבָתַר כֵּן דָּן לֵיהּ דִּינָא וְעִם כָּל דָּא לָא דָּן לֵיהּ כִּדְקָא חֲזֵי לֵיהּ וְאוֹרִיךְ עִמֵּיהּ רוּגְזֵיהּ וְאִתְקַיֵּם יוֹמָא חַד דְּאִיהוּ אֶלֶף שְׁנִין בַּר אִנּוּן שִׁבְעִים שָׁנִים דְּמָסַר לֵיהּ לְדָוִד מַלְכָּא דְּלָא הַוָּה לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם, כְּגַוְנָא דָּא לָא דָּן לֵיהּ לְבַר נַשׁ כְּעוֹבָדוֹי בִּישִׁין דְּאִיהוּ עָבִיד תָּדִיר דְּאִי הָכִי לָא יָכִיל עָלְמָא לְאִתְקַיְּמָא אֶלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרִיךְ רוּגְזֵיהּ עִם צַדִּיקַיָּא וְעִם רְשִׁיעַיָּא יַתִּיר מִצַדִּיקַיָּא, עִם רְשִׁיעַיָּא בְּגִין דִּיתוּבוּן בְּתִיּוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא דְּיִתְקַיְּמוּן בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתִי כְּמָה דִּכְתִיב (יחזקאל ל''ג) חַי אָנִי נְאֻם יְיָ וְגוֹ' אִם אֶחְפּוֹץ וְגוֹ' כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וָחָיָה, וָחָיָה בְּעָלְמָא דֵּין וָחָיָה בְּעָלְמָא דְּאָתִי וְעַל דָּא אוֹרִיךְ רוּגְזֵיהּ לוֹן תָּדִיר, אוֹ בְּגִין דְּיִפּוֹק מִנְּהוֹן גִּזְעָא טָבָא בְּעָלְמָא כְּמָה דְּאַפִּיק אַבְרָהָם מִתֶּרַח דְּאִיהוּ גִּזְעָא טָבָא וְשָׁרָשָׁא וְחוּלָקָא טָבָא לְעָלְמָא אֲבָל קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם צַדִּיקַיָּא תָּדִיר בְּכָל עוֹבָדִין דְּאִנּוּן עָבְדִין בְּגִין דְּיָדַע דְּלָא יִסְטוּן לִימִינָא וּשְׂמָאלָא וּבְגִין כָּךְ אַבְחִין לוֹן לָאו בְּגִנֵּיהּ דְּהָא אִיהוּ יָדַע יִצְרָא וְתוּקְפָּא דִּמְהֵימָנוּתָא דִּלְהוֹן אֶלָּא בְּגִין לַאֲרָמָא רֵישֵׁיהוֹן בְּגִנַּיְהוּ כְּגַוְנָא דָּא עָבַד לֵיהּ לְאַבְרָהָם דִּכְתִיב (בראשית כ''ב) וְהָאֱלֹהִים נִסָה אֶת אַבְרָהָם מַאי נִסָה הֲרָמַת נֵס כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ישעיה ס''ב) הָרִימוּ נֵס שְׂאוּ נֵס אָרִים דִּגְלָא דִּילֵיהּ בְּכָל עָלְמָא וְאַף עַל גַּב דְּהָא אִתְמָר בְּגִין דָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָרִים דִּגְלָא דְּאַבְרָהָם בְּעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב נִסָה אֶת אַבְרָהָם אוֹף הָכִי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לַאֲרָמָא דִּגְלָא דְּצַדִּיקַיָּא אִיהוּ בָּחִין לוֹן לַאֲרָמָא רֵישַׁיְהוּ בְּכָל עָלְמָא:

 תרגום הזוהר  וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבָד וְגוֹ': רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר. יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאוֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ. כַּמָּה הֵם מְתוּקָנִים וִישָׁרִים מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הַכֹּל הוּא בְּדִין וּבֶאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ל''ב) הַצוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא דָּן אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, מִטֶּרֶם שֶׁצִוָּה אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל טוֹבָתוֹ, שֶׁלֹּא יַטֶּה לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ לְדֶרֶךְ אַחֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יֹאכַל מֵעֵץ הַדַּעַת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְמָא, וְהוּא לֹא נִשְׁמָר, וְעָבַר עַל מִצְוֹת רִבּוֹנוֹ, שֶׁאָכַל מֵעֵץ הַדַּעַת, וּלְאַחַר זֶה דָּן אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּדִּין. וְעִם כָּל זֶה, לֹא דָּן אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּרָאוּי לוֹ, דְּהַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיוֹם אֲכָלְךְ מוֹת תָּמוּת, אֶלָּא שֶׁהֱאֶרִיךְ לוֹ אַפּוֹ, וְנִשְׁאָר בַּחַיִּים יוֹם אֶחָד, דְּהַיְנוּ יוֹמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים פָּחוֹת שִׁבְעִים שָׁנִים הַלָּלוּ, אֲשֶׁר נָתַן אוֹתָם לְדָוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁמֵּעַצְמוֹ לֹא הָיָה לוֹ חַיִּים כְּלָל. כְּעֵין זֶה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ דָּן אֶת הָאָדָם כְּפִי מַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה תָּמִיד, כִּי אִם הָיָה עוֹשֶׂה כֵּן, לֹא הָיָה הָעוֹלָם יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ עִם הַצַדִּיקִים, וְעִם הָרְשָׁעִים מַאֲרִיךְ אַפּוֹ עוֹד יוֹתֵר מִצַדִּיקִים, כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, שֶׁיִּתְקַיְּמוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל ל''ג) חַי אָנִי וְגוֹ' כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה. דְּהַיְנוּ וְחָיָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְחָיָה בָּעוֹלָם הַבָּא. מִשּׁוּם זֶה, מַאֲרִיךְ אַפּוֹ לָהֶם תָּמִיד. אוֹ מִטַּעַם שֶׁיֵּצֵא מֵהֶם בָּעוֹלָם גֶּזַע טוֹב, כְּמוֹ שֶׁיָּצָא אַבְרָהָם מִתֶּרַח, שֶׁהוּא הוֹצִיא גֶּזַע וְשֹׁרֶשׁ טוֹב וְחֵלֶק טוֹב בָּעוֹלָם. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מְדַקְדֵּק תָּמִיד עִם הַצַדִּיקִים בְּכָל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁעוֹשִׂים, מִשּׁוּם שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יַטּוּ לִימִין אוֹ לִשְׂמֹאל. וְעַל כֵּן הוּא מְנַסֶּה אוֹתָם. וְלֹא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אוֹתָם, שֶׁהֲרֵי יוֹדֵעַ יִצְרָם וְתוֹקֶף אֱמוּנָתָם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְנַסּוֹתָם. אֶלָּא שֶׁמְּנַסֶּה אוֹתָם כְּדֵי לְהָרִים רֹאשָׁם בִּזְכוּת הַנִּסְיוֹנוֹת. כְּעֵין זֶה, עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב, וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. מַהוּ נִסָּה, הוּא הֲרָמַת נֵס, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, הָרִימוּ נֵס. שְׂאוּ נֵס. הֵרִים הַדֶּגֶל שֶׁלּוֹ בְּכָל הָעוֹלָם. וּכְמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה, דְּהַיְנוּ בִּשְׁבִיל הַנִּסָּיוֹן בְּמַעֲשֵׂה הָעֲקֵדָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵרִים דִּגְלוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לְעֵינֵי כֹּל, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, אַף כָּךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי לְהָרִים דֶּגֶל הַצַדִּיקִים הוּא בּוֹחֵן אוֹתָם, כְּדֵי לְהָרִים רֹאשָׁם בְּכָל הָעוֹלָם.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' יסודי התורה פ''ו

א. כְּלִי שֶׁהָיָה שֵׁם כָּתוּב עָלָיו קוֹצֵץ אֶת מְקוֹם הַשֵּׁם וְגוֹנְזוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה הַשֵּׁם חָקוּק בִּכְלִי מַתָּכוֹת אוֹ בִּכְלִי זְכוּכִית וְהִתִּיךְ הַכְּלִי הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אֶלָּא חוֹתֵךְ אֶת מְקוֹמוֹ וְגוֹנְזוֹ. וְכֵן אִם הָיָה שֵׁם כָּתוּב עַל בְּשָׂרוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחַץ וְלֹא יָסוּךְ וְלֹא יַעֲמוֹד בְּמָקוֹם הַטִנּוֹפֶת. נִזְדַמְּנָה לוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה כּוֹרֵךְ עָלָיו גֶמִי וְטוֹבֵל. וְאִם לֹא מָצָא גֶמִי מְסַבֵּב בִּבְגָדָיו וְלֹא יְהַדֵּק כְּדֵי שֶׁלֹּא יָחוּץ שֶׁלֹא אָמְרוּ לִכְרוֹךְ עָלָיו אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לַעֲמוֹד בִּפְנֵי הַשֵׁם כְּשֶׁהוּא עָרוּם: ב. הַסּוֹתֵר אֲפִלּוּ אֶבֶן אַחַת דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מִן הַהֵיכָל אוֹ מִשְׁאַר הָעֲזָרָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּעֲבוֹדָה זָרָה כִּי אֶת מִזְבְּחוֹתָם תִּתּוֹצוּן וּכְתִיב (דברים יב) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְכֵן הַשּׂוֹרֵף עֲצֵי הַקֹּדֶשׁ דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּכְתִיב לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם: ג. כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ כֻּלָּן וּפִירוּשֵׁיהֶן וּבִיאוּרֵיהֶן אָסוּר לְשׂוֹרְפָם אוֹ לְאַבְּדָם בְיָד וְהַמְאַבְּדָן בְּיָד מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּכִתְבֵי הַקּדֶשׁ שֶׁכְּתָבָם יִשְׂרָאֵל בִּקְדוּשָׁה אֲבָל אֶפִּיקוֹרוֹס יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ עִם הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בִּקְדושַׁת הַשֵּׁם וְלֹא כְּתָבוֹ לִשְׁמוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא מַעֲלֶה בְדַעְתּוֹ שֶׁזֶּה כִּשְׁאַר הַדְּבָרִים וְהוֹאִיל וְדַעְתּוֹ כֵּן לֹא נִתְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם וּמִצְוָה לְשׂוֹרְפוֹ כְּדֵי שֶׁלֹא לְהָנִיחַ שֵׁם לַאֲפִּיקוֹרוֹסִים וְלֹא לְמַעֲשֵׂיהֶם אֲבָל גּוֹי שֶׁכָּתַב אֶת הַשֵׁם גּוֹנְזִין אוֹתוֹ. וְכֵן כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁבָּלוּ. אוֹ שֶׁכְּתָבָן גּוֹי יִגָּנְזוּ:

---

מוסר

מספר צידה לדרך דף רי''א ע''ב

מִי יִתְפַּלֵּל אוֹ יִתְעַנֶּה אוֹ יְרַצֶה בּוֹרַאֲךָ עַל עֲוֹנֶךָ אַחֲרֵי מוֹתָךְ וְהַמָּוֶת רוֹדֵף אַחֲרֶיךָ וְהוֹלֵךְ עַל רַגְלֶיךָ בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה וּבְכָל רֶגַע. וְיִהְיֶה הַקֶּבֶר וְהֶעָפָר מִטָּתָךְ וְהַתּוֹלַעַת וְהָרִמָּה רֵעֶיךָ וּמְשַׁמְּשֶׁיךָ וְצַוְּתָךְ. וְהִנֵּה הַמֵּתִים בְּשַׁעַר הָעִיר מְיַחֲלִים בּוֹאֶךָ וְלֹא יֵלְכוּ מִשָׁם עַד שֶׁתָּבֹא אֲלֵיהֶם. הֲלֹא יָדַעְתָּ שֶׁהָיוּ חֲפֵצִים לָשׁוּב הֵנָּה לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנָם וְאֵיךְ תִּכָּלֵם מִן הַיְצוּרִים וְלֹא תִכָּלֵם מִיּוֹצְרֶיךָ הָכֵן עַצְמְךָ אִם אַתָּה אוֹהֵב נֶאֱמָן בְּיָמֶיךָ הַקְּצָרִים לְיָמִים הָאֲרוּכִים וּמִבֵּית הַהֶפְסֵד וְהַנְסִיעָה לְבֵית הַקַּיָּם וְהַנִּשְׁאָר וּמִבֵּית הָאֲבֵילוּת וְהַיָּגוֹן לְבֵית הַשִׂמְחָה וְהַתַּעֲנוּג וְלָצֵאת מֵעַבְדּוּת לְחֵירוּת טֶרֶם תֵּצֵא כְּצֵאת הַיּוֹצֵא לַהַרִיגָה. ה' יָסִיר מַסְוֶה הָעִוָּרוֹן מֵעַל פָּנֵינוּ לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֵינוּ תָּמִיד אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

---

תולדות יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(כט) וַיָּ֥זֶד יַֽעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן-הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף: וּבַשִּׁיל יַעֲקֹב תַּבְשִׁילָא וַאֲתָא (נ''י וְעַל) עֵשָׂו מִן חַקְלָא וְהוּא מְשַׁלְהֵי:

 רש''י   ויזד. לשון בשול, כתרגומו: והוא עיף. ברציחה, כמה דתימא (ירמיה ד לא) כי עיפה נפשי להורגים:

(ל) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל-יַֽעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן-הָֽאָדֹ֤ם הָֽאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל-כֵּ֥ן קָֽרָא-שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם: וַאֲמַר עֵשָׂו לְיַעֲקֹב אַטְעֵמְנִי כְעַן מִן סִמּוֹקָא סִמּוֹקָא הָדֵין אֲרֵי מְשַׁלְהֵי אֲנָא עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵהּ אֱדוֹם:

 רש''י   הלעיטני. אפתח פי ושפוך הרבה לתוכו, כמו ששנינו: אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו (שבת קנה:) : מן האדם האדם. עדשים אדמות, ואותו היום מת אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא, לפיכך קצר הקדוש ברוך הוא חמש שנים משנותיו, שיצחק חי מאה ושמונים שנה וזה מאה שבעים וחמש שנה, ובשל יעקב עדשים להברות את האבל. ולמה עדשים, שדומות לגלגל שהאבלות גלגל החוזר בעולם (ועוד מה עדשים אין להם פה כך האבל אין לו פה שאסור לדבר. לפיכך המנהג להברות את האבל בתחלת מאכלו ביצים שהם עגלים ואין להם פה, כך אבל אין לו פה כדאמרינן במועד קטן (כא ב) אבל כל שלשה ימים הראשונים אינו משיב שלום לכל אדם וכל שכן שאינו שואל בתחלה, משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל וכו' ) :

(לא) וַיֹּ֖אמֶר יַֽעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת-בְּכֹרָֽתְךָ֖ לִֽי: וַאֲמַר יַעֲקֹב זַבִּין כְּיוֹם דִּלְהֵן יָת בְּכֵרוּתָךְ לִי:

 רש''י   מכרה כיום. כתרגומו, כיום דילהן, כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה: בכרתך. לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקדוש ברוך הוא:

(לב) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָֽנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָֽמָּה-זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה: וַאֲמַר עֵשָׂו הָא אֲנָא אָזֵל לִמְמָת וּלְמָה דְּנָן לִי בְּכֵרוּתָא:

 רש''י   הנה אנכי הולך למות. (מתנודדת והולכת היא הבכורה שלא תהא כל עת העבודה בבכורות כי שבט לוי יטל אותה ועוד) אמר עשו מה טיבה של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות וענשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין, ופרועי ראש. אמר אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה:

(לג) וַיֹּ֣אמֶר יַֽעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת-בְּכֹֽרָת֖וֹ לְיַֽעֲקֹֽב: וַאֲמַר יַעֲקֹב קַיֵּם לִי כְּיוֹם דִּלְהֵן וְקַיִּים לֵהּ וְזַבִּין יָת בְּכֵרוּתֵהּ לְיַעֲקֹב:

---

נביאים - מלאכי - פרק א

(יא) כִּ֣י מִמִּזְרַח-שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד-מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל-מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי-גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: אֲרֵי מִמַּדְנַח שִׁמְשָׁא וְעַד מַעֲלֵיהּ רַב שְׁמִי בֵּינֵי עַמְמַיָּא וּבְכָל עִדָּן דְּאַתּוּן עָבְדִין רְעוּתִי אֲנָא אֲקַבֵּיל צְלוֹתְכוֹן וּשְׁמִי רַבָּא מִתְקַדָּשׁ עַל יְדֵיכוֹן וּצְלוֹתְכוֹן כְּקוּרְבַּן דְּכֵי קֳדָמַי אֲרֵי רַב שְׁמִי בֵּינֵי עַמְמַיָּא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת :

 רש''י   גדול שמי בגוים . אמרו רבותינו דקרו לי' אלהא דאלהיא אפילו מי שיש לו עכו''ם יודע ( שיש אלוה ) שהוא על כולם ובכל מקום מתנדבים לשמי אף העכו''ם ורבותינו פירשו אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה בכל מקום וכן כל תפלות ישראל שמתפללין בכל מקום הרי הן לי כמנחה טהורה וכן תרגם יונתן וכל עידן דאתון עבדין רעותי אני מקבל צלותכון ושמי רבא מתקדש על ידיכון וצלותכן כקרבן דכי קדמי וכן פירש המקרא ולמה אתם מחללין שמי והלא גדול הוא בגוים ואני אהבתי וחיבתי עליכם שבכל מקום שאתם מתפללין לפני ואף בגולה מוקטר ומוגש הוא לשמי : ומנחה טהורה . הוא לי כי על ידכם שמי נורא בגוים ואתם מחללין אותי ואת שמי :

(יב) וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ בֶּאֱמָרְכֶ֗ם שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ מְגֹאָ֣ל ה֔וּא וְנִיב֖וֹ נִבְזֶ֥ה אָכְלֽוֹ: וְאַתּוּן מְחַלְּלִין יָתֵיהּ בִּדְאַתּוּן אָמְרִין פְּתוֹרָא דַּיְיָ בְּסִיר הוּא וּבְסִירָן מַתְּנָתָא מִנֵּיהּ :

 רש''י   וניבו נבזה אכלו . ניבו של מזבח השגור בשפתותיכ' זהו תמיד נבזה אכלו אתם אומרי' עליו כלומ' כבר הוצאת' עליו דבה זו וניב זה החזקתם למזבחי : אכלו . מאכלו :

(יג) וַאֲמַרְתֶּם֩ הִנֵּ֨ה מַתְּלָאָ֜ה וְהִפַּחְתֶּ֣ם אוֹת֗וֹ אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וַהֲבֵאתֶ֣ם גָּז֗וּל וְאֶת-הַפִּסֵּ֙חַ֙ וְאֶת-הַ֣חוֹלֶ֔ה וַהֲבֵאתֶ֖ם אֶת-הַמִּנְחָ֑ה הַאֶרְצֶ֥ה אוֹתָ֛הּ מִיֶּדְכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה: (ס) וְאִם תֵּימְרוּן הָא דְּאֲיתֵינָא מִלֵּיאוּתָנָא וְשַׁנַקְתּוּן יָתֵיהּ אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וּמַיְתָן אַתּוּן דַּאֲנִיס וְדַחֲגִיר וְדִמְרִיעַ וּמַיְתָן אַתּוּן לֵיהּ בְּקוּרְבָּנָא הַאֲקַבֵיל יָתֵיהּ בְּרַעֲוָא מִיֶדְכוֹן אֲמַר יְיָ :

 רש''י   ואמרתם הנה מתלאה . בהמה כחושה ואנו עניים ואין יכולת להשיג למבחר נדרים וכן ת''י הא דאייתינא מליאותנא : והפחתם אותו . זו אחת מי''ח תיבות של תיקון סופרי' הפחתם אותו אותי נכתב אלא שכינה הכתוב וכתבו אותו והפחתם והדאבת' לשון מפח נפש ( איוב י''א ) : אותי . ואת שולחני :

(יד) וְאָר֣וּר נוֹכֵ֗ל וְיֵ֤שׁ בְּעֶדְרוֹ֙ זָכָ֔ר וְנֹדֵ֛ר וְזֹבֵ֥חַ מָשְׁחָ֖ת לַֽאדֹנָ֑י כִּי֩ מֶ֨לֶךְ גָּד֜וֹל אָ֗נִי אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם: וְלִיט דְּיַעֲבֵיד בִּנְכִיל וְאִית בְּעֶדְרֵיהּ דְּכַר וְהוּא חַיָּב לִנְדַר וּדְבַח דִּמְחַבֵּל קֳדָם יְיָ אֲרֵי מֶלֶךְ רַב אֲנָא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וּשְׁמִי חַסִּין בְּעַמְמַיָּא :

 רש''י   נוכל . מתנכל במרמה בדברי שקר לפני לאמר אין לי טובה מזו : ויש בעדרו זכר . איל ההגון לעולה והוא נודר זבח : משחת . בעל מום כמו ( ויקרא כ''ב ) משחתם בהם :

ב (א) וְעַתָּ֗ה אֲלֵיכֶ֛ם הַמִּצְוָ֥ה הַזֹּ֖את הַכֹּהֲנִֽים: וּכְעַן לְכוֹן תַּפְקֵידְתָּא הָדָא כַּהֲנַיָּא :

 רש''י   אליכם . הכהנים אני מצוה המצוה הזאת שלא תקריבו אלה על מזבחי :

---

כתובים - משלי - פרק ו

ו (א) בְּ֭נִי אִם-עָרַ֣בְתָּ לְרֵעֶ֑ךָ תָּקַ֖עְתָּ לַזָּ֣ר כַּפֶּֽיךָ: בְּרִי אִין עֲרֵבְתָּא לְחַבְרָךְ אַשְׁלֵימְתָּא לְנוּכְרָאָה יְדָךְ :

 רש''י   בני אם ערבת . ערבות ממון כמשמעו פירשו רבותינו :

(ב) נוֹקַ֥שְׁתָּ בְאִמְרֵי-פִ֑יךָ נִ֝לְכַּ֗דְתָּ בְּאִמְרֵי-פִֽיךָ: אִתְצֵידְתָּא בְּמַאֲמָרָא דְפוּמָךְ אִתְאַחַדְתָּא בְּמַאֲמָרָא דְפוּמָךְ :

 רש''י    נוקשת באמרי פיך . שתקעת כף להדבר עם הזרים :

(ג) עֲשֵׂ֨ה זֹ֥את אֵפ֪וֹא | בְּנִ֡י וְֽהִנָּצֵ֗ל כִּ֘י בָ֤אתָ בְכַף-רֵעֶ֑ךָ לֵ֥ךְ הִ֝תְרַפֵּ֗ס וּרְהַ֥ב רֵעֶֽיךָ: עֲבֵיד הֵיכְנָא בְּנִי וְאִיתְפְּצֵא מְטוּל דִּנְפַלְתָּא בְיַד דְּחַבְרָךְ אֱזֵל גְּרֵג חֲבִיל חַבְרָךְ :

 רש''י   לך התרפס . התר לו פס יד לשלם לו ממונו : ורהב רעיך . ואם אין לו ממון עמך אלא שנוקשת באמרי פיך לדבר לו קשות הרבה עליו רעים לבקש ממנו שימחול לך : דבר אחר . בני אם ערבת לרעך . אחר שנעשית ערב להקב''ה שהוא רעך כדכתיב זה דודי וזה רעי ( שיר ה ) וקבלת עליך בסיני ובערבות מואב באלה ובשבועה לשמור מצותיו : תקעת לזר כפיך . שתשוב ותסור מדרכיו ותדבק באפיקורסין ללכת בדרכיהם : עשה זאת אפוא בני והנצל . הואיל ובאת בכף רעך בסיני וקבלת אלהותו עליך : לך התרפס . הכנע לפניו כאסקופה הנרפסת ונדרסת : ורהב רעיך . הרבה רעים שיתפללו עליך לפניו וכן נדרש במדרש תהלים :

(ד) אַל-תִּתֵּ֣ן שֵׁנָ֣ה לְעֵינֶ֑יךָ וּ֝תְנוּמָ֗ה לְעַפְעַפֶּֽיךָ: לָא תִתֵּן שִׁנְתָּא לְעַיְנָךְ וְנִימְתָא לִגְבִינָיךְ : (ה) הִ֭נָּצֵל כִּצְבִ֣י מִיָּ֑ד וּ֝כְצִפּ֗וֹר מִיַּ֥ד יָקֽוּשׁ: דְּתִתְפְּצֵי הֵיךְ טַבְיָא מִן נִשְׁבָּא וְהֵיךְ צַפְרָא מִן פּוּחָא :

 רש''י   הנצל כצבי מיד . מהר והשמט משם כצבי הנמלט מיד האדם :

---

משנה יבמות פרק ו

א. הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג, בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, אֲפִלּוּ הוּא שׁוֹגֵג וְהִיא מְזִידָה, הוּא מֵזִיד וְהִיא שׁוֹגֶגֶת, הוּא אָנוּס וְהִיא לֹא אֲנוּסָה, הִיא אֲנוּסָה וְהוּא לֹא אָנוּס, אֶחָד הַמְעָרֶה וְאֶחָד הַגּוֹמֵר, קָנָה. וְלֹא חָלַק בֵּין בִּיאָה לְבִיאָה:

 ברטנורה   (א) הבא על יבמתו. שוגג. כסבור אשה אחרת היא: מזיד. לשם זנות ולא למצות יבום: אפילו הוא שוגג והיא מזידה. לא מבעיא היכא דהיא מכוונה למצוה, אלא אפילו היכא דתרווייהו לא מכווני למצוה, כגון שהוא מכוין לאשה אחרת והיא נתכוונה לשם זנות, קנה, דאמר קרא (דברים כ''ה) יבמה יבא עליה, מכל מקום: המערה. שלא גמר ביאתו אלא הכניס עטרה בלבד. ופגיעת עטרה בלא הכנסה קרויה נשיקה: קנה. וזכה בנחלה, ויוצאת בגט אם בא להוציאה: לא חלק בין ביאה לביאה. בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה, דכתיב (ויקרא כ') משכבי אשה, מגיד הכתוב ששתי משכבות יש באשה:

ב. וְכֵן הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אוֹ פְסוּלוֹת, כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, פְּסָלָהּ. וְלֹא חָלַק בֵּין בִּיאָה לְבִיאָה:

 ברטנורה   (ב) וכן הבא על אחת מכל העריות. באחת מכל הביאות האלו: או על הפסולות כגון אלמנה לכהן גדול וכו'. פסלה לכהונה משום זונה. ואף על פי שאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, פסולה היא לכהונה. וגרושה נמי, אי בת כהן היא מפסלה בהך ביאה מתרומה דבי נשא: ממזרת ונתינה לישראל. לאו אפסולה לכהונה קאי, דהא פסולה וקיימא, אלא לענין העראה נקט ליה, למלקי עלה בהעראה כגמר ביאה:

ג. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מִן הָאֵרוּסִין לֹא יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין. נִתְאַרְמְלוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, מִן הַנְּשּׂוּאִין פְּסוּלוֹת, מִן הָאֵרוּסִין כְּשֵׁרוֹת:

 ברטנורה   (ג) מן האירוסין לא יאכלו בתרומה. מפני שנתקדשה קידושי עבירה נפסלה מתרומה דבית אביה אם בת כהן היא: רבי אליעזר ור''ש מכשירין. עד שתבעל ותיעשה חללה, שנאמר (ויקרא כ''א) ולא יחלל, שני חלולין אחד לה ואחד לזרעה. ולית הלכתא כוותייהו, אלא אף מן הארוסין לא יאכלו בתרומה: נתארמלו או נתגרשו. מן הכהנים הללו: מן הנישואין פסולות. דשויוה חללה בביאתן: מן האירוסין כשרות. דאפילו תנא קמא לא פסל מן האירוסין אלא בחייהן, שהיא משתמרת לביאה פסולה, אבל מתו לא:

ד. כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא יִשָּׂא אַלְמָנָה, בֵּין אַלְמָנָה מִן הָאֵרוּסִין בֵּין אַלְמָנָה מִן הַנִּשּׂוּאִין, וְלֹא יִשָּׂא אֶת הַבּוֹגֶרֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין בַּבּוֹגֶרֶת. לֹא יִשָּׂא אֶת מֻכַּת עֵץ. אֵרֵס אֶת הָאַלְמָנָה, וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, יִכְנוֹס וּמַעֲשֵׂה בִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת מָרְתָא בַּת בַּיְתוֹס, וּמִנָּהוּ הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּכְנָסָהּ. שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי כֹהֵן הֶדְיוֹט, וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר, הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנוֹס. כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת אָחִיו, חוֹלֵץ וְלֹא מְיַבֵּם:

 ברטנורה   (ד) לא ישא את הבוגרת. דכתיב (שם) והוא אשה בבתוליה יקח, פרט לבוגרת שכלו בתוליה: רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין. ולית הלכתא כוותייהו:

ה. כֹּהֵן הֶדְיוֹט לֹא יִשָּׂא אַיְלוֹנִית, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים, לֹא יִשָּׂא אַיְלוֹנִית, שֶׁהִיא זוֹנָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין זוֹנָה אֶלָּא גִיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת וְשֶׁנִּבְעֲלָה בְעִילַת זְנוּת:

 ברטנורה   (ה) כהן הדיוט לא ישא אילונית וכו'. והוא הדין לישראל. ולא נקט כהן אלא משום פלוגתא דרבי יהודה דאמר דכהן אפילו יש לו אשה ובנים לא ישא אילונית, מה שאין כן בישראל. ואין הלכה כר' יהודה: ושנבעלה בעילת זנות. כגון חייבי לאוין או חייבי עשה, וכל שכן חייבי כריתות ומיתות בית דין. אבל הבא על הפנויה לא עשאה זונה:

ו. לֹא יִבָּטֵל אָדָם מִפִּרְיָה וְרִבְיָה, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ בָנִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁנֵי זְכָרִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זָכָר וּנְקֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית ה) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם. נָשָׂא אִשָּׁה, וְּשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים, וְלֹא יָלְדָה, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִבָּטֵל. גֵּרְשָׁהּ, מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לְאַחֵר. וְרַשַּׁאי הַשֵּׁנִי לִשְׁהוֹת עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים. וְאִם הִפִּילָה, מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁהִפִּילָה. הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פִּרְיָה וְרִבְיָה, אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר, (בראשית א) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ:

 ברטנורה   (ו) ב''ש אומרים שני זכרים. דילפינן ממשה שפירש מן האשה לאחר שנולדו לו שני זכרים: וב''ה אומרים זכר ונקיבה שנאמר זכר ונקבה בראם. וממשה אין ראיה שעל פי הדבור עשה: ושהה עמה עשר שנים וכו'. כדאשכחן באברהם לאחר ששהה עשר שנים עם שרה ולא ילדה נשא הגר. וימים שישב עמה בחוצה לארץ לא עלו מן המנין, דדלמא ישיבת חוץ לארץ גרמה. וכל הימים שהאיש או האשה חולים או חבושים בבית האסורים וכיוצא בזה מדברים שמונעים התשמיש אין עולין למנין עשר שנים: גירשה מותרת לינשא לאחר. דשמא לאו מינה הוי אלא מיניה. וכשהוא מגרשה נותן לה כתובתה אם טוענת דמיניה הוא שאינו יורה כחץ, ומטילין חרם עליה אם יודעת שהוא יורה כחץ וטוענת עליו טענת שקר: האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה. דכתיב (בראשית א') פרו ורבו וגו' וכבשוה, וכבשה כתיב חסר וי''ו, האיש שדרכו לכבוש את האשה הוא מצווה על פריה ורביה: רבי יוחנן בן ברוקא אומר וכו'. ולית הלכתא כותיה:

---

גמרא יבמות דף ס''ב ע''ב

אֶלָא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וְכוּ'. מַתְנִיתִין דְּלֹא כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּתַנְיָא רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה בְּיַלְדּוּתוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ הָיוּ לוֹ בָנִים בְּיַלְדוּתוֹ יִהְיוּ לוֹ בָנִים בְּזִקְנוּתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא) בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשַׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים. רִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לָמַד תּוֹרָה בְּיַלְדּוּתוֹ יִלְמוֹד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתוֹ הָיוּ לוֹ תַלְמִידִים בְּיַלְדּוּתוֹ יִהְיוּ לוֹ תַלְמִידִים בְּזִקְנוּתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בַּבֹּקֶר זְרַע וְגוֹ'. אָמַר רַב מַתְנָה הֲלָכָה כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם אָמַר רִבִּי חֲנִילָאי. כָּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה בְּלֹא בְּרָכָה בְּלֹא טוֹבָה. בְּלֹא שִׂמְחָה דִּכְתִיב (דברים יד) וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. בְּלֹא בְרָכָה דִּכְתִיב (יחזקאל מד) לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ. בְּלֹא טוֹבָה דִּכְתִיב (בראשית ב) לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי בְלֹא תוֹרָה בְּלֹא חוֹמָה. בְּלֹא תוֹרָה דִּכְתִיב (איוב ו) הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִּי וְתוּשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי. בְּלֹא חוֹמָה דִכְתִיב (ירמיה לא) נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר. רָבָא בַר עוּלָא אָמַר בְּלֹא שָׁלוֹם דִּכְתִיב (איוב ה) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל הַיּוֹדֵעַ בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא יִרְאַת שָׁמַיִם וְאֵינוֹ פוֹקְדָהּ נִקְרָא חוֹטֵא שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וְגוֹ'. וְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַיָּיב אָדָם לִפְקוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וְגוֹ'. הָא מֵהָכָא נַפְקָא מֵהָתָם נַפְקָא (בראשית ג) וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוקָתֵךְ מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עַל בַּעְלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. אָמַר רַב יוֹסֵף לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא סָמוּךְ לְוֶסְתָּהּ וְכַמָּה אָמַר רַבָּה עוֹנָה. וְהָנֵי מִילֵי לִדְבַר הָרְשׁוּת אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה מִיטְרִיד. תָּנוּ רַבָּנָן הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ וְהַמְכַבְּדָהּ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְהַמַּשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִרְקָן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (שם) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ. הָאוֹהֵב אֶת שְׁכֵנָיו וְהַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו וְהַנּוֹשֵׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ וְהַמַּלְוֶה סֶלַע לֶעָנִי בִּשְׁעַת דּוֹחֲקוֹ עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ישעיה נח) אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוֵּעַ וְיֹאמַר הִנֵּנִי:

 רש''י  מתני'. דקתני אא''כ כו' הא אם יש לו בנים יבטל דלא כרבי יהושע: לערב. לעת זקנתו: איזה יכשר. איזה זרע יהא הגון וירא שמים ומתקיים: ביתך. אשתך: האם אין עזרתי בי. אשה דכתיב עזר כנגדו מיד תושיה נדחה ממני שצריך לעסוק בצרכי ביתו ותלמודו משתכח: וידעת כי שלום אהליך. בזמן שיש לך אהל ואין אהלו אלא אשתו שנאמר שובו לכם לאהליכם: ואין פוקדה. בתשמיש בעת עונתה: כי שלום אהליך. שלמה ביראת שמים: בשעה שיוצא לדרך. משום שמתאוה לו באותה שעה יותר: תשוקתך. תאותך: ה''ג לא נצרכה אלא סמוך לוסתה. אע''ג דאמרו רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו וכו' ואפ''ה כשיצא לדרך יפקדנה: עונה. אם רגילה לראות ביום אסורה כל היום ואם רגילה לראות בלילה אסור' כל הלילה: והני מילי. דחייב לפקדה כי אזיל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא משום דטריד במצוה א''נ מטריד בתשמיש ויבטל ממצוה: יותר מגופו. דזילותא דאתתא קשה מדגברא: והנושא את בת אחותו. גיעגועי אדם רבין על אחותו יותר מן אחיו ומתוך כך נמצא מחבב את אשתו: אז תקרא. לעיל מיניה כתיב כי תראה ערום וכסיתו היינו דוחק העני ומבשרך אל תתעלם היינו אוהב את שכיניו שהם כקרוביו מקרב את קרוביו ונושא בת אחותו:

---

זוהר תולדות דף קמ''א ע''א

וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנּוֹגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת, תָּא חֲזֵי כַּמָּה אוֹרִיךְ לְהוּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִרְשִׁיעַיָּא בְּגִין הַהוּא טִיבוּ דְּעָבַד עִם אֲבָהָן קַמָּאֵי דְּהָא בְּגִין דָּא לָא שַׁלִּיטוּ בְּהוּ יִשְׂרָאֵל עַד לְבָתַר דָּרִין בַּתְרָאִין יָאוּת עָבַד אֲבִימֶלֶךְ דְּעָבַד טִיבוּ עִם יִצְחָק דְּאָמַר לֵיהּ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר חֲבָל עֲלַיְהוּ דִּרְשִׁיעַיָּא דְּטִיבוּתָא דִּלְהוֹן לָאו אִיהוּ שְׁלִים, תָּא חֲזֵי עֶפְרוֹן בְּקַדְּמִיתָא אָמַר (בראשית כ''ג) אֲדוֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ וְגוֹ', וּלְבָתַר אָמַר אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף וְגוֹ' וּכְתִיב וַיִּשְׁקוֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרוֹן וְגוֹ' עוֹבֵר לַסוֹחֵר, אוֹף הָכָא כְּתִיב בְּקַדְּמִיתָא הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ וְגוֹ', וּלְבָתַר אָמַר לוֹ לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר דָּא הוּא טִיבוּ דְּעָבַד עִמֵּיהּ דְּלָא נָסִיב מִדִּילֵיהּ אֲבִימֶלֶךְ כְּלוּם וְשַׁדְרֵיהּ בְּכָל מָמוֹנֵיהּ וּלְבָתַר אָזַל בַּתְרֵיהּ לְמִגְּזָר עִמֵּיהּ קְיָּם, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר יָאוּת עָבַד יִצְחָק דְּהָא בְּגִין דְּיָדַע רָזָא דְּחָכְמָתָא אִשְׁתַּדַּל וְחָפַר בִּירָא דְּמַיָּן בְּגִין לְאִתְתַּקָּפָא בִּמְהֵימָנוּתָא כִּדְקָא יָאוּת וְכֵן אַבְרָהָם אִשְׁתַּדַּל וְחָפַר בִּירָא דְּמַיָּא, (וְכֵן יִצְחָק) יַעֲקֹב אַשְׁכַּח לֵיהּ מִתְתַּקַּן וְיָתִיב עֲלֵיהּ וְכֻלְּהוּ אָזְלוּ בַּתְרֵיהּ וְאִשְׁתַּדָּלוּ בְּגִין לְאִתְתַּקָּפָא בִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא כִּדְקָא יָאוּת, וְהַשְׁתָּא יִשְׂרָאֵל אִתְתַּקָּפוּ בֵּיהּ בְּרָזֵי דְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְתָא כְּגוֹן דְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא אִתְתַּקַּף בַּר נַשׁ בְּצִיצִית דְּאִיהוּ מִצְוָה וּבַר נַשׁ אִתְעַטַּף בֵּיהּ, הָכִי נַמֵּי בִּתְפִלֵּי דְּמַנַּח אֲרֵישֵׁיהּ וּבִדְרוֹעֵיהּ דְּאִנּוּן רָזָא עִלָּאָה כִּדְקָא חֲזֵי בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתַּכַּח בֵּיהּ בְּבַר נַשׁ דְּאִתְעַטַּר בֵּיהּ בִּתְפִלּוֹי וְאִתְעַטַּף בְּצִיצִית וְכֹלָּא רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה, וְעַל דָּא מַאן דְּלָא אִתְעַטַּף בְּהַאי וְלָא אִתְעַטַּר לְאִתְתַּקָּפָא בִּתְפִלּוֹי בְּכָל יוֹמָא דָּמִי לֵיהּ דְּלָא שַׁרְיָא עִמֵּיהּ מְהֵימָנוּתָא וְאִתְעֲדִי מִנֵּיהּ דְּחִילוּ דְּמָארֵיהּ וּצְלוֹתֵיהּ לָאו צְלוֹתָא כִּדְקָא יָאוּת, וּבְגִין כָּךְ אֲבָהָן הֲווּ מִתְתַּקְּפֵי גּוֹ מְהֵימָנוּתָא עִלָּאָה בְּגִין דְּבִירָא עִלָּאָה דְּרָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא שְׁלֵימָתָא שַׁרְיָא בֵּיהּ:

 תרגום הזוהר  וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ וְגוֹ': בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה הִמְתִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִפָּרַע מֵרְשָׁעִים, כִּי בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ הַטּוֹב שֶׁעָשָׂה אֲבִימֶלֶךְ עִם הָאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים הֲרֵי בִּשְׁבִיל זֶה לֹא שָׁלְטוּ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים עַד לְאַחַר זְמָן בַּדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. יָפֶה עָשָׂה אֲבִימֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה טוֹב עִם יִצְחָק, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךְ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךְ שֵׁב. כִּי אֲמִירָה זוֹ סוֹבֶבֶת וַדַּאי גַּם עַל תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁל אַבְרָהָם, לָכֵן קִיֵּם דְּבָרָיו גַּם בְּיִצְחָק. וְרַבִּי אֶלְעָזָר מְשַׁבְּחוֹ עַל שֶׁקִּיֵּם הַבְטָחָתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים, שֶׁטּוֹבָתָם אֵינָהּ שְׁלֵמָה. בֹּא וּרְאֵה, עֶפְרוֹן בַּתְּחִלָּה אָמַר, (בראשית כ''ג) אֲדוֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְגוֹ', וְאַחַר כָּךְ אָמַר אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת וְגוֹ', וּכְתִיב וַיִּשְׁקוֹל וְגוֹ' עוֹבֵר לַסּוֹחֵר, אַף כָּאן כָּתוּב מִתְּחִלָּה, שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם, הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךְ, שֶׁגַּם יִצְחָק בִּכְלָל זֶה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְאַחַר כָּךְ אָמַר לְיִצְחָק, לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר, זֶה הוּא הַטּוֹב שֶׁעָשָׂה עִם יִצְחָק שֶׁאֲבִימֶלֶךְ לֹא לָקַח מִמֶּנּוּ מַשֶּׁהוּ, וְשִׁלְּחוֹ עִם כָּל כַּסְפּוֹ וּרְכוּשׁוֹ, וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ אַחֲרָיו לִכְרוֹת עִמּוֹ בְּרִית. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יָפֶה עָשָׂה יִצְחָק, כִּי בִּשְׁבִיל שֶׁיָּדַע סוֹד הַחָכְמָה הִשְׁתַּדֵּל וְחָפַר בְּאֵר מַיִם, כְּדֵי לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה. וְכֵן אַבְרָהָם הִשְׁתַּדֵּל וְחָפַר בְּאֵר מַיִם. יַעֲקֹב, כְּבָר מָצָא אוֹתָהּ מְתוּקֶנֶת, וְיָשַׁב עָלֶיהָ. וְכֻלָּם הָלְכוּ אַחֲרֶיהָ, אַחַר הַבְּאֵר, וְהִשְׁתַּדְּלוּ בָּהּ, כְּדֵי לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה כָּרָאוּי. וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל מִתְחַזְּקִים בָּהּ בִּבְאֵר מַיִם, שֶׁמְּקַיְּמִים מִצְוֹת הַתּוֹרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם מִתְחַזֵּק הָאָדָם בַּצִיצִית, שֶׁהִיא מִצְוָה, וְהָאָדָם מִתְעַטֵּף בּוֹ, וְגַם כֵּן בַּתְּפִלִּין שֶׁמַּנִּיחַ עַל רֹאשׁוֹ וּזְרוֹעוֹ כָּרָאוּי, שֶׁהֵם סוֹד עֶלְיוֹן, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹרֶה עִם הָאָדָם הַמִּתְעַטֵּר בִּתְפִלָּיו וּמִתְעַטֵּף בַּצִיצִית. וְהַכֹּל הוּא סוֹד אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה. וְעַל כֵּן, מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְעַטֵּף בַּצִיצִית, וְאֵינוֹ מִתְחַזֵּק לְהִתְעַטֵּר בִּתְפִלִּין בְּכָל יוֹם, הוּא דּוֹמֶה, שֶׁהָאֱמוּנָה אֵינָהּ שׁוֹרָה עָלָיו, וְהֻסָּר מִמֶּנּוּ יִרְאַת רִבּוֹנוֹ, וּתְפִלָּתוֹ אֵינָהּ תְּפִלָּה כָּרָאוּי, וּמִשּׁוּם זֶה, הָיוּ מִתְחַזְּקִים הָאָבוֹת בֶּאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה, מִשּׁוּם שֶׁבּוֹר הָעֶלְיוֹן, סוֹד אֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה שׁוֹרֶה בָּהּ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' יסודי התורה

א. כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּאַבְרָהָם. קדֶשׁ אַף זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח) אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן הֲרֵי הוּא קדֶשׁ. כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּלוֹט חוֹל חוּץ מִזֶּה (שם יט) אַל נָא אֲדֹנָי הִנֵה נָא מָצָא עַבְדְךָ חֵן. כָּל הַשֵׁמוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין קדֶשׁ. כָּל הַשֵׁמוֹת הָאֲמוּרוֹת בְמִיכָה חוֹל. כָּל הַשֵׁמוֹת הָאֲמוּרוֹת בְנָבוֹת קדֶשׁ. כָּל שְׁלֹמֹה הָאָמוּר בְשִׁיר הַשִׁירִים קדֶשׁ וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאַר הַכִּינוּיִים חוּץ מִזֶה הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה. כָּל מַלְכַיָּא הָאָמוּר בְדָנִיאֵל חוֹל חוּץ מִזֶה אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאַר הַכִּנוּיִים:

---

מוסר

מספר צידה לדרך דף רי''ב

דַּע כִּי בְּזִכְרוֹן מַאֲמָרֵי הַחֲסִידִים וּמַעֲשֵׂיהֶם תַּשְׂכִּיל וְתָשׁוּב לְיוֹצְרָךְ אָמַר אֶחָד מֵהֶם מִי יַצִילֵנִי מֵעוֹנְשָׁךְ וּבְאֵיזֶה חֶבֶל אֶתְמוֹךְ אִם תִּפְסוֹק רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי. וְהַיּוֹם אֲשֶׁר תֹּאמַר לְזַכָּאִים בּוֹאוּ וְלַחַטָאִים סוּרוּ מֶנִי. לֹא יָדַעְתִּי מֵאֵיזֶה כַּת אֶהְיֶה. אוֹי לִי כִּי לְפִי מַה שֶׁהוֹסַפְתִּי שָׁנִים הוֹסַפְתִּי חַטָאוֹת וּלְפִי מַה שֶׁהֶאֱרִיכוּ חַיַי הֶאֱרִיכוּ פְּשָׁעַי. עַל אֵי זֶה מֵהֶם אֶתְוַדֶּה וְעַל אֵי זֶה מֵהֶם אֲבַקֵּשׁ וְדַע כִּי אֵין תַּכְלִית הָעֲבוֹדָה אֲכִילַת לֶחֶם שְׂעוֹרִים וּשְׁתִיַּית הַחוֹמֶץ וְלִלְבוֹשׁ הַצֶמֶר וְהַשֵּׂעָר אֲבָל הַתַכְלִית הוּא לִהְיוֹת מְרוּצֶה כַּאֲשֶׁר יִרְצֶה ה'. וְאַתָּה תַּמְלִיךְ עָלֶיךָ הַשֵּׂכֶל כִּי הוּא הַמַּדְרִיכְךָ בְדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ. וְהוּא יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד. וְהַיֵּצֶר וְכֹחוֹתָיו עֲבָדִים לוֹ לַעֲבוֹד עֲבוֹדַת הַיּוֹצֵר הַמֵּטִיב לַכֹּל בָּרוּךְ הוּא. וְתִהְיֶה מִן הַמּוֹשְׁלִים בְרוּחָם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (משלי יט) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמוֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלּוֹכֵד עִיר. וְתָמִיד תִּזָהֵר מִכַּת הַחֲנֵפִים אֲשֶׁר לַחֲטוֹא כָּל הַיּוֹם יוֹסְפִים. כְּאִלּוּ נִרְפִּים הֶם נִרְפִּים. וַיָּנוּעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים. וְתוֹחֶלֶת מְצַפִּים. וְהֵם נְחָשִׁים שְׂרָפִים. וְדִבְרֵיהֶם מְתוּקִים מִדְבַשׁ וְנוֹפֶת צוּפִים. וְלַחְמָם לוֹחֲמָם וְעוּגַת רְצָפִים. וְזַרְעָם זֶרַע מְנָאֲפִים. מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ קוֹטְפִים חַרְטוּמִים אַשְׁפִים. וְהַיָּרֵא אֶת דְבַר ה' יִשְׁקוֹט עַל דְלָתַיִם. עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם. וּשְׂאוּ אֵלָיו כַּפַּיִם. וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם:

---

תולדות יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(לד) וְיַֽעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת-הַבְּכֹרָֽה: (פ) וְיַעֲקֹב יְהַב לְעֵשָׂו לְחֵם וְתַבְשִׁיל דִּטְלוֹפְחִין וַאֲכַל וּשְׁתִי וְקָם וַאֲזָל וְשָׁט עֵשָׂו יָת בְּכֵרוּתָא:

 רש''י   ויבז עשו. העיד הכתוב על רשעו שבזה עבודתו של מקום:

כו (א) וַיְהִ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ מִלְּבַד֙ הָֽרָעָ֣ב הָֽרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בִּימֵ֣י אַבְרָהָ֑ם וַיֵּ֧לֶךְ יִצְחָ֛ק אֶל-אֲבִימֶ֥לֶךְ מֶֽלֶךְ-פְּלִשְׁתִּ֖ים גְּרָֽרָה: וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא בַּר מִכַּפְנָא קַדְמָאָה דִּי הֲוָה בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם וַאֲזַל יִצְחָק לְוַת אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּפְלִשְׁתָּאֵי לִגְרָר: (ב) וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל-תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ: וְאִתְגְּלִי לֵהּ יְיָ וַאֲמַר לָא תֵחוֹת לְמִצְרָיִם שְׁרֵי בְאַרְעָא דִּי אֵימַר לָךְ:

 רש''י   אל תרד מצרימה. שהיה דעתו לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך:

(ג) גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַֽאֲבָֽרֲכֶ֑ךָּ כִּֽי-לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת-כָּל-הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַֽהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת-הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ: דּוּר בְּאַרְעָא הָדָא וִיהֵי מֵימְרִי בְסַעְדָךְ וְאֵבָרְכִנָךְ אֲרֵי לָךְ וְלִבְנָיךְ אֶתֵּן יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וְאָקֵם יָת קְיָמָא דִּי קַיֵּמִית לְאַבְרָהָם אֲבוּךְ:

 רש''י   האל. כמו האלה:

(ד) וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶת-זַרְעֲךָ֙ כְּכֽוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָֽתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל-הָֽאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּֽרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: וְאַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָּא וְאֶתֵּן לִבְנָיךְ יָת כָּל אַרְעָתָא הָאִלֵּין וְיִתְבָּרְכוּן בְּדִיל בְּנָךְ כֹּל עַמְמֵי אַרְעָא:

 רש''י   והתברכו בזרעך. אדם אומר לבנו יהא זרעך כזרעו של יצחק, וכן בכל המקרא. וזה אב לכלן (להלן מח כ) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, ואף לענין הקללה מצינו כן (במדבר ה כז) והיתה האשה לאלה, שהמקלל שונאו אומר תהא כפלונית, וכן (ישעיה סה טו) והנחתם שמכם לשבועה לבחירי, שהנשבע אומר אהא כפלוני אם עשיתי כך וכך:

(ה) עֵ֕קֶב אֲשֶׁר-שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֹתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתֽוֹרֹתָֽי: חֳלַף דִּי קַבִּיל אַבְרָהָם בְּמֵימְרִי וּנְטַר מַטְּרַת מֵימְרִי פִּקּוֹדַי קְיָמַי וְאוֹרָיָתָי:

 רש''י   שמע אברהם בקלי. כשנסיתי אותו: וישמר משמרתי. גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבות לשבת: מצותי. דברים שאלו לא נכתבו ראויין הם להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים: חקותי. דברים שיצר הרע ואמות העולם משיבין עליהן כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזרת המלך וחקותיו על עבדיו: ותורתי. להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני:

---

נביאים - מלאכי - פרק ב

(ב) אִם-לֹ֣א תִשְׁמְע֡וּ וְאִם-לֹא֩ תָשִׂ֨ימוּ עַל-לֵ֜ב לָתֵ֧ת כָּב֣וֹד לִשְׁמִ֗י אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְשִׁלַּחְתִּ֤י בָכֶם֙ אֶת-הַמְּאֵרָ֔ה וְאָרוֹתִ֖י אֶת-בִּרְכֽוֹתֵיכֶ֑ם וְגַם֙ אָרוֹתִ֔יהָ כִּ֥י אֵינְכֶ֖ם שָׂמִ֥ים עַל-לֵֽב: אִם לָא תְקַבְּלוּן וְאִם לָא תְשַׁוּון דַּחֲלְתִי עַל לִבָּא לְמִתַּן יְקָרָא לִשְׁמִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וַאֲשַׁלַּח בְּכוֹן יָת מְאֵירָתָא וְאֵילוּט יַת בִּרְכַתְכוֹן וְאַף אֵילוּטִנֵּיהּ אֲרֵי לֵיתֵיכוֹן מְשַׁוּוּן דַּחְלְתִי עַל לִבָּא :

 רש''י   וארותי . וקללתי את ברכותיכם מה שצריך לברך לכם הדגן והתירוש והיצהר : וגם ארותיה . ובאמת אין לתלות הדבר על תנאי שתליתי באם לא ישמע כי ידעתי שלא תשמעו לפיכך אני מעתה ארותיה :

(ג) הִנְנִ֨י גֹעֵ֤ר לָכֶם֙ אֶת-הַזֶּ֔רַע וְזֵרִ֤יתִי פֶ֙רֶשׁ֙ עַל-פְּנֵיכֶ֔ם פֶּ֖רֶשׁ חַגֵּיכֶ֑ם וְנָשָׂ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽיו: הָא אֲנָא נָזֵיף לְכוֹן בַּעֲלָלַת בַּר זַרְעָא וַאֲגַלֵּי בַהֲתַת חוֹבֵיכוֹן עַל אַפֵּיכוֹן וַאֲבַטֵּיל רְבוּת חַגֵּיכוֹן וְיִתְמְנַע חוּלַקְכוֹן מִנֵּיהּ :

 רש''י   וזריתי פרש . של בהמות חגיכם על פניכם כלומ' לא תקבלו שכר מאתי כי אם לרעה לבושת ואגעור לכם את זרע השדה : ונשא אתכם אליו . פרש בהמות קרבנותיכם ישאו אתכם אליו להיות זוללים ונבזים כמוהו :

(ד) וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֚י שִׁלַּ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֑את לִֽהְי֤וֹת בְּרִיתִי֙ אֶת-לֵוִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: וְתֵדְּעוּן אֲרֵי שְׁלָחִית לְוַתְכוֹן יַת תַּפְקֵידְתָּא הָדָא לְמֶהֱוֵי קְיָמַי דְּעִם לֵוִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת :

 רש''י   להיות בריתי את לוי . שאני חפץ שתתקיימו ( אתי ) בברי' שכרתי לשבט לוי :

(ה) בְּרִיתִ֣י | הָיְתָ֣ה אִתּ֗וֹ הַֽחַיִּים֙ וְהַ֨שָּׁל֔וֹם וָאֶתְּנֵֽם-ל֥וֹ מוֹרָ֖א וַיִּֽירָאֵ֑נִי וּמִפְּנֵ֥י שְׁמִ֖י נִחַ֥ת הֽוּא: קְיָמִי הֲוָה עִמֵּיהּ חַיֵי וּשְׁלָמָא וִיהָבִית לֵיהּ אוּלְפַן אוֹרַיתִי שְׁלִים וּדְחִיל מִן קֳדָמַי וּמִן קֳדָם שְׁמִי דָּחִיל הוּא :

 רש''י   החיים והשלום . שנאמר לפנחס את בריתי שלום ( במדב' כ''ה ) והובטח לו ולזרעו אחריו הרי שיהא זרעו בחיים : ואתנם לו . שיקבלם במורא וכן עשה וייראני : נחת . לשון חתת נתירא :

(ו) תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹא-נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵעָוֹֽן: אוֹרַיְתָא דְּקוּשְׁטָא הֲוָה בְּפוּמֵּיהּ וְשִׁקְרָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּשְּׂפְוָותֵיהּ בִּשְׁלָמָא וּבִרְעוּתָא הַלַךְ קֳדָמַי וְסַגִּיאִין אֲתִיב מֵחוֹבָא :

 רש''י   בשלום ובמישור הלך אתי . אהרן ואלעזר ופנחס וכן במעשה העגל השיבו כל שבטיהם מעון שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי ( שמות ל''ב ) :

(ז) כִּֽי-שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ-דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ יְהוָֽה-צְבָא֖וֹת הֽוּא: אֲרֵי שִּׂפְתֵי כָהֵין יִטְּרוּן מַדַּע וְאוֹרָאָה יִבְעוּן מִפּוּמֵּיהּ אֲרֵי מְשַׁמֵּישׁ קֳדָם יְיָ צְבָאוֹת הוּא :

 רש''י   כי שפתי כהן . עליהם מוטל לשמור דעת למה שהרי תורה יבקשו מפיהו שכבר דבר זה מסור להם יורו משפטיך ליעקב ( דברים ל''ג ) : כי מלאך . שלוחו של הקב''ה כמלאכי השרת לשרת לפניו וליכנס לפנים במחיצתו :

---

כתובים - משלי - פרק ו

(ו) לֵֽךְ-אֶל-נְמָלָ֥ה עָצֵ֑ל רְאֵ֖ה דְרָכֶ֣יהָ וַחֲכָֽם: אִתְרְמֵי לְשׁוּמְשְׁמָנָא עַטְלָא חֲמֵי אָרְחָתְהוֹן וְאִתְחַכָּם :

 רש''י   לך אל נמלה עצל וגו' . וחכם . והתחכם :

(ז) אֲשֶׁ֖ר אֵֽין-לָ֥הּ קָצִ֗ין שֹׁטֵ֥ר וּמֹשֵֽׁל: דְּלֵית לַהּ חֲצָדָא הֵיךְ אַף לָא סָרְכָא וְשַׁלִּיטָא :

 רש''י   אשר אין לה קצין . שיוכיח אותה ויזרזנה ויוציא מידה אם תגזול דבר מחברתה ואף על פי כן :

(ח) תָּכִ֣ין בַּקַּ֣יִץ לַחְמָ֑הּ אָגְרָ֥ה בַ֝קָּצִ֗יר מַאֲכָלָֽהּ: מְתַקְנָא בְקַיְטָא לַחְמָהּ וְגָבְשָׁא בַחֲצָדָא מֵיכְלָהּ :

 רש''י   תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה . מזונה , כל אחת ואחת אינה גוזלת מחבירתה :

(ט) עַד-מָתַ֖י עָצֵ֥ל | תִּשְׁכָּ֑ב מָ֝תַ֗י תָּק֥וּם מִשְּׁנָתֶֽךָ: עַד מַה לְאֵימַת אַנְתְּ דָּמִיךְ אַנְתְּ עַטְלָא וּלְאֵימַת קָיְמַת מִן שִׁנְתָּךְ : (י) מְעַ֣ט שֵׁ֭נוֹת מְעַ֣ט תְּנוּמ֑וֹת מְעַ֓ט | חִבֻּ֖ק יָדַ֣יִם לִשְׁכָּֽב: קַלִיל שִׁנְתָּא קַלִיל נוּמְתָּא קַלִיל תְּחַבַּק יְדָךְ לְמַדְמְכָא :

 רש''י   חבוק ידים . הישן חובק ידיו אבראצ''ר בלע''ז :

(יא) וּבָֽא-כִמְהַלֵּ֥ךְ רֵאשֶׁ֑ךָ וּ֝מַחְסֹֽרְךָ֗ כְּאִ֣ישׁ מָגֵֽן: וְתֵיתֵי וְתִדְרוֹךְ מִסְכְּנוּתָךְ וְחוּסְרָנָךְ הֵיךְ גַּבְרָא כְּשֵׁרָא :

 רש''י   ובא כמהלך ראשך . אם תעשה כן יבא חסרונך ודבר שאתה רש ממנו יבא לך מיד כאדם המהלך מהר ומחסורך יבא ויתמלא : כאיש מגן . הבא מהר להגין על אדוניו , המקראות אלו עקרן משל על המתעצלין לעסוק בתורה :

---

משנה בבא קמא פרק ו

א. הַכּוֹנֵס צֹאן לַדִּיר, וְנָעַל בְּפָנֶיהָ כָּרָאוּי, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה, פָּטוּר. לֹא נָעַל בְּפָנֶיהָ כָּרָאוּי, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה, חַיָּב. נִפְרְצָה בַלַּיְלָה אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה פָּטוּר. הוֹצִיאוּהָ לִסְטִים. לִסְטִים חַיָּיבִים:

 ברטנורה   (א) הכונס. פטור. דהא נטרה ומאי הוי ליה למעבד: הוציאוה לסטים. אע''ג דלא הוציאוה ממש אלא שעמדו בפניה עד שיצאה, הוי כאילו הוציאוה בידים וחייבים:

ב. הִנִּיחָהּ בַּחַמָּה, אוֹ שֶׁמְּסָרָהּ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה חַיָּב. מְסָרָהּ לְרוֹעֶה. נִכְנָס רוֹעֶה תַּחְתָּיו. נָפְלָה לַגִּינָה וְנֶהֱנֵית מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֶנֵית. יָרְדָה כְדַרְכָּהּ וְהִזִּיקָה, מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה. כֵּיצַד מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶׁהִזִּיקָה שָׁמִין בֵּית סְאָה בְּאוֹתָה שָׂדֶה. כַּמָּה הָיְתָה יָפָה וְכַמָּה הִיא יָפָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אָכְלָה פֵּירוֹת גְּמוּרִים מְשַׁלֶּמֶת פֵּירוֹת גְּמוּרִים. אִם סְאָה סְאָה אִם סָאתַיִם סָאתַיִם:

 ברטנורה   (ב) הניחה בחמה. מצערה לה שמשא ולא סגי לה בנעילה כראוי שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלבד: נכנס הרועה תחתיו. ולא אמרינן בכהאי גוונא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך הרועה הגדול למסור לרועה הקטן שתחתיו, ולפיכך הרועה שתחתיו חייב: נפלה לגינה. וכגון שהוחלקה ונפלה באונס. אבל דחו אותה חברותיה והפילוה, משלם מה שהזיקה, דאיהו פשע בה, דהוי ליה לעבורינהו חדא חדא: מה שנהנית. לפי הנאתה ולא לפי הזיקה: שמין בית סאה באותה שדה. אין שמין את הערוגה לבדה, מפני שמפסיד מזיק, ששמין אותה בכל שויה ורחמנא אמר וביער בשדה אחר, ודרשינן מלמד ששמין אותה על גב שדה אחרת. אלא ששמין בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת, וכמה היא שוה עכשיו, והשתא לא משלם כולהו דמיה, דמי שלוקח בית סאה כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מועט: רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים. שכבר בשלו כל צרכן, משלמת כל ההיזק. והיכא שיימינן אגב שדה, היכא דעדיין לא נגמרו. והלכה כרבי שמעון:

ג. הַמַּגְדִּישׁ בְּתוֹךְ שָׂדֵה שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. וַאֲכָלָתָן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה פָּטוּר. וְאִם הוּזְקָה בָּהֵן בַּעַל הַגָּדִישׁ חַיָּב. וְאִם הִגְדִּישׁ בִּרְשׁוּת. בַּעַל הַשָּׂדֶה חַיָּיב:

 ברטנורה   (ג) ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב. בגמרא מוקי לה בבקעה שרגילין כולן לעשות בגורן אחד, זה גדישו וזה גדישו, וממנין שומר. וכיון שאמר השומר עייל וגדיש, הוי כאילו אמר עייל ואנטר לך. אבל בשאר בני אדם, אפילו הגדיש ברשות אין בעל השדה חייב, עד דמקבל עליה נטירותא:

ד. הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, פָּטוּר בְּדִינֵי אָדָם. וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. שָׁלַח בְּיַד פִּקֵּחַ הַפִּקֵּחַ חַיָּב. אֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר. וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים. הַמֵּבִיא אֶת הָעֵצִים חַיָּב. אֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים. וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר. הַמֵּבִיא אֶת הָאוּר חַיָּב. בָּא אַחֵר וְלִבָּה. הַמְּלַבֶּה חַיָּב. לִבְּתָה הָרוּחַ כֻּלָּן פְּטוּרִין. הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה וְאָכְלָה עֵצִים. אוֹ אֲבָנִים, אוֹ עָפָר, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה. עָבְרָה גָּדֵר שֶׁהוּא גָבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אוֹ דֶּרֶךְ הָרַבִּים, אוֹ נָהָר פָּטוּר. הַמַּדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ. עַד כַּמָּה תַעֲבוֹר הַדְּלֵקָה, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלוּ הוּא בְאֶמְצַע בֵּית כּוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת כְּדֶרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר חֲמִשִּׁים אַמָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה (שמות כב). הַכֹּל לְפִי הַדְּלֵיקָה:

 ברטנורה   (ד) ובא אחר וליבה. נפח באש והעלה שלהבת, כמו בלבת אש. (שמות ג') ואית ספרים דגרסי נבה, מגזרת ניב שפתים (ישעיה נ''ז). כשאדם מדבר מנענע בשפתיו ורוח יוצא: או עפר. שליחכה נירו ונתקלקל: או דרך הרבים. שש עשרה אמה, כדגלי המדבר: ר''ש אומר הכל לפי הדליקה. לפי גובה הדליקה וגודל שיעורה. שכשהאש גדולה קופצת למרחוק. והלכה כר''ש:

ה. הַמַּדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ. וְהָיוּ בּוֹ כֵּלִים וְדָלְקוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְשַׁלֵּם מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָא גָדִישׁ שֶׁל חִטִּים אוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִים. הָיָה גְדִי כָפוּת לוֹ וְעֶבֶד סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ, חַיָּיב. עֶבֶד כָּפוּת לוֹ וּגְדִי סָמוּךְ לוֹ וְנִשְׂרַף עִמּוֹ, פָּטוּר. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בַּמַּדְלִיק אֶת הַבִּירָה, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהָנִיחַ בַּבָּתִּים:

 ברטנורה   (ה) המדליק את הגדיש. שהדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חברו: רבי יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו. דר' יהודה מחייב על נזקי טמון באש. דלית ליה דרשא דאו הקמה מה קמה גלויה אף כל גלוי: וחכ''א אינו משלם אלא גדיש וכו'. דאית להו דרשא דאו הקמה, ופטרי על נזקי טמון באש. אלא שמשערין מקום הכלים כאילו הוא גדיש, ומשלם גדיש כשעור גופן של כלים. ומדקאמרי סיפא ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה, מוכח בגמרא שנחלקו רבי יהודה וחכמים גם במדליק בתוך של חברו, שרבי יהודה סבר כשהדליק בשל חברו משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי. ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם, כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם. והלכה כחכמים: היה גדי כפות לו חייב. דבעלי חיים נמי אתרבו מאו הקמה. ומשום דקם ליה בדרבה מיניה ליכא למפטריה. דאינו חייב מיתה על העבד, הואיל ואינו כפות היה לו לברוח, ופטור עליו ממיתה ומן התשלומין. אבל אם היה עבד כפות לו, פטור אפילו על הגדי ועל הגדיש, דחייב מיתה על העבד וקם ליה בדרבה מיניה. ובגדי לא שני לן בין כפות לאינו כפות. ואיידי דנקט בעבד נקט בגדי: במדליק את הבירה. דמדליק בתוך של חבירו הוא, והוי כמאבד בידים. ואפ''ה טעמא משום דדרך בני אדם להניח כלים בבתים. אבל בגדיש דאין דרך בני אדם להניח אלא כגון מוריגין וכלי בקר, אע''ג דאדליק לתוך של חבירו, אינו משלם אליבא דחכמים אלא דברים שדרכן להטמין בגדיש:

ו. גֵּץ שֶׁיָּצָא מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ וְהִזִּיק חַיָּב. גָּמָל שֶׁהָיָה טָעוּן פִּשְׁתָּן וְעָבַר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְנִכְנַס פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת. וְדָלְקוּ בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי וְהִדְלִיק אֶת הַבִּירָה. בַּעַל הַגָּמָל חַיָּב. הִנִּיחַ חֶנְוָנִי נֵרוֹ מִבַּחוּץ, הַחֶנְוָנִי חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנֵר חֲנֻכָּה פָּטוּר:

 ברטנורה   (ו) גץ. ניצוץ של אש: רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור. כיון דבמצוה קא עסיק. ואין הלכה כרבי יהודה:

---

גמרא בבא קמא דף ס''ו ע''א

אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם. וְאֵינָה מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַדִּיקִים תְּחִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים אֵימָתַי אֵשׁ יוֹצְאָה בִּזְמַן שֶׁקוֹצִים מְצוּיִין לָהּ וְאֵינָה מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַדִּיקִים תְּחִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ וְאָכַל גָּדִישׁ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ שֶׁנֶּאֱכַל גָּדִישׁ כְּבָר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּכִי טוֹב וְיֵצֵא בְּכִי טוֹב שֶׁנֶּאֱמַר (שם יב) וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. תָּנוּ רַבָּנָן דֶּבֶר בָּעִיר כַּנֵּס רַגְלֶיךָ שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְאוֹמֵר (ישעיה כו) לֵךְ עַמִּי בֹּא בַּחֲדָרֶיךָ וּסְגוֹר דְּלָתְיךָ בַּעֲדֶךָ וְאוֹמֵר (דברים לב) מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה. מָאי וְאוֹמֵר וְכִי תֵימָא הָנֵי מִילֵי בְּלֵילְיָא אֲבָל בִּימָמָא לָא תָּא שְׁמַע לֵךְ עַמִּי וְגוֹ' וְכִי תֵימָא הָנֵי מִילֵי דְלֵיכָא אֵימָא מִגַּוָּאי אֲבָל הֵיכָא דְאִיכָא אֵימָה מִגַּוָּאי כִּי נָפִיק יָתִיב בֵּינֵי אִינְשֵׁי בְּצַוָּותָא בְּעַלְמָא טְפֵי מַעֲלֵי תָּא שְׁמַע מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה אַף עַל גַּב דְּמֵחֲדָרִים אֵימָה מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב. רָבָא בְּעִידַן רִיתְחָא הֲוָה סָכַר כַּוֵּי דִּכְתִיב (ירמי' ט') כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ. תָּנוּ רַבָּנָן רָעָב בָּעִיר פַּזֵּר רַגְלֶיךָ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיִּרְד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם וְאוֹמֵר (מ''ב ז') אִם אָמַרְנוּ נָבֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וְגוֹמֵר מָאי וְאוֹמֵר וְכִי תֵימָא הָנֵי מִילֵי הֵיכָא דְלֵיכָא סָפֵק נְפָשׁוֹת אֲבָל הֵיכָא דְאִיכָא סָפֵק נְפָשׁוֹת לֹא. תָּא שְׁמַע (שם) לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְגוֹ'. תָּנוּ רַבָּנָן דֶּבֶר בָּעִיר אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ מִפְּנֵי שֶׁמַלְאַךְ הַמָּוֶת מְהַלֵּךְ בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים דְּכֵיוָן דִיְהִיבָה לֵיהּ רְשׁוּתָא מַסְגֵּי לְהֶדְיָא. שָׁלוֹם בָּעִיר אַל יְהַלֵּךְ בְּצִידֵי דְרָכִים דְּכֵיוָן דְלֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא מְחַבֵּי חִבּוּיֵי וּמַסְגֵּי. תָּנוּ רַבָּנָן דֶּבֶר בָּעִיר אַל יִכָּנֵס אָדָם יָחִיד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַפְקִיד שָׁם כֵּלָיו וְהָנֵי מִילֵי הֵיכָא דְלָא קָרוּ בֵיהּ דַּרְדְּקִי וְלֹא מַצְלוּ בֵיהּ עֲשָׂרָה. תָּנוּ רַבָּנָן כְּלָבִים בּוֹכִים מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא לָעִיר. כְּלָבִים מְשַׂחֲקִים אֵלִיָּהוּ בָּא לָעִיר:

 רש''י  בכי טוב. בעוד חמה זורחת ילין במלון ולא ימתין עד שתחשך ולבקר לא ישכים לצאת עד שיאיר: כי טוב. לישנא מעליא האור כי טוב כלומר טוב הוא לצאת בו וליכנס בו מפני המזיקין והלסטים: חרבו. חרבו של מלאך המות: אימה. אימת מות של מלאך ולא בגלוי כל כך: רתחא. דבר: סכר כוי. סתם החלונות: אם אמרנו וגו'. בארבע' אנשים מצורעים: דליכא ספק נפשות. במקום שתתגלה שם: תא שמע. סיפיה דקרא ועתה לכו ונפל' אל מחנה ארם אם יחיינו נחיה וגו':

---

זוהר תולדות דף קמ''ב ע''א

וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל דְּאִתְכַּלָּל מִסִטְרֵיהּ דְּדִינָא קַשְׁיָא, וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (תהלים פ''ד) אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ וְגוֹ', זַכָּאָה בַּר נַשׁ דְּאִתְתַּקַּף בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיַשְׁוֵי תּוּקְפֵּיהּ בֵּיהּ, יָכוֹל כַּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה דְּאִתְתַּקָּפוּ וְאָמְרוּ (דניאל ג') הֵן אַיְתִי אֱלָהָנָא דִּי אֲנַחְנָא פְּלָחִין, יָכוֹל לְשֵׁזָבוּתָנָא מִגּוֹ אַתּוּן נוּרָא יְקִידְתָּא וּמִן יָדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁזִיב, תָּא חֲזֵי דְּאִי לָא יְשֵׁזִיב וְלָא אִתְקַיָּם עֲלַיְהוּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתַּכַּח שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּלָא יִתְקַדַּשׁ בְּעֵינַיְהוּ דְּכֹלָּא כְּמָה דַּאֲמָרוּ, אֶלָּא כֵּיוָן דְּיָדְעוּ דְּלָא אָמְרוּ כִּדְקָא יָאוּת אַהֲדְרוּ וְאָמְרוּ וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא וְגוֹ', בֵּין יְשֵׁזִיב בֵּין לָא יְשֵׁזִיב יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא וְגוֹ', וְתָנֵינָן דְּמִלָּה אוֹדַע לְהוּ יְחֶזְקֵאל וְשָׁמְעוּ וְקַבִּילוּ מִנֵּיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִתְקַיַּם עֲלַיְהוּ בְּגִין דִּיקַבְּלוּן אַגְּרָא, וּכְדֵין אַהֲדְרוּ וְאָמְרוּ וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא וְגוֹ' אֶלָּא לָא יִתְתַּקַּף בַּר נַשׁ דְּיֵימָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְשֵׁזִיבְנֵנִי אוֹ אִיהוּ עָבִיד לִי כָּךְ וְכָךְ, אֲבָל יַשְׁוֵי תּוּקְפֵּיהּ בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיסַיֵּעַ לֵיהּ כַּד אִיהוּ אִשְׁתַּדַּל בְּאִנּוּן פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְתָא וּלְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט דְּכֵיוָן דְּאָתֵי בַּר נַשׁ לְאִתְדַכָּאָה מְסַיְּעִין לֵיהּ וַדַּאי וּבְדָא יִתְתַּקַּף בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ יְסַיֵּעַ לֵיהּ וְיִתְתַּקַּף בֵּיהּ דְּלָא יַשְׁוֵי תּוּקְפֵּיהּ בְּאָחֳרָא וּבְגִין כָּךְ עוֹז לוֹ בָּךְ, מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם, דְּיַעֲבִיד לִבֵּיהּ כִּדְקָא יָאוּת בְּלָא הִרְהוּרָא אָחֳרָא אֶלָּא כְּהַאי מְסִלָּה דְּאִיהִי מִתְיַשְּׁבָא לְאַעֲבָרָא בְּכָל אֲתַר דְּאִצְטְרִיךְ הָכִי נַמֵּי, דּ''א אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ, עֹז כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים כ''ט) יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נַשׁ דְּיִתְעַסַק בְּאוֹרַיְתָא לִשְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכָל מָאן דְּאִתְעַסַק בְּאוֹרַיְתָא וְלָא אִשְׁתַּדַּל לִשְׁמָהּ טָב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרֵי, מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם מַאי מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שם ס''ח) סוֹלוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ, דָּא הַהִיא אוֹרַיְתָא דְּאִיהוּ אִשְׁתַּדַּל בָּהּ לַאֲרָמָא לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְמֶעְבָּד לֵיהּ חֲטִיבָא בְּעָלְמָא, תָּא חֲזֵי יַעֲקֹב כָּל עוֹבָדוֹי הֲווּ לִשְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבְגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַוָּה עִמֵּיהּ תָּדִיר דְּלָא אִעַדִּי מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּקָרָא לֵיהּ יִצְחָק לְעֵשָׂו בְּרֵיהּ, יַעֲקֹב לָא הַוָּה תַּמָּן וּשְׁכִינְתָּא אוֹדָעַת לָהּ לְרִבְקָה וְרִבְקָה אוֹדָעַת לֵיהּ לְיַעֲקֹב, רַבִּי יוֹסֵי אָמַר תָּא חֲזֵי אִי חַס וְשָׁלוֹם בְּהַהוּא זִמְנָא יִתְבָּרַךְ עֵשָׂו לָא יִשְׁלוֹט יַעֲקֹב לְעָלְמִין, אֶלָּא מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַוָּה וְכֹלָּא בְּאַתְרֵיהּ אָתָא כִּדְקָא חָזֵי:

 תרגום הזוהר  וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו וְגוֹ'. הַיְנוּ שֶׁנִּכְלָל מִדִּין הַקָּשֶׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת עֵשָׂו, וְעַל כֵּן קָרָא אֶת עֵשָׂו. וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (תהלים פ''ד) אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ וְגוֹ'. אַשְׁרֵי הָאָדָם שֶׁמִּתְחַזֵּק בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְשָׂם מִבְטַחוֹ בּוֹ. אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ אֶת הַבִּטָּחוֹן, עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁבָּטְחוּ וְאָמְרוּ, הֵן אִיתַי אֱלָהָנָא וְגוּ' דְּהַיְנוּ שֶׁבָּטְחוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַצִילֵם בְּוַדַּאי מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא בֹּא וּרְאֵה, אִם לֹא יַצִילֵם וְלֹא יִתְיַחֵד עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִמְצָא שֶׁלֹּא יִתְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֵינֵי כֹּל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ. אֶלָּא אַחַר שֶׁיָּדְעוּ שֶׁלֹּא אָמְרוּ כָּרָאוּי, חָזְרוּ וְאָמְרוּ, וְהֵן לֹא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא וְגוֹ' דְּהַיְנוּ שֶׁאָמְרוּ, בֵּין שֶׁיַּצִיל וּבֵין שֶׁלֹּא יַצִיל יִהְיֶה יָדוּעַ לְךְ שֶׁלֹּא נִשְׁתַּחֲוֶה לַצֶלֶם. וְלָמַדְנוּ שֶׁדָּבָר זֶה הוֹדִיעַ לָהֶם יְחֶזְקֵאל, וְשָׁמְעוּ וְהֶאֱמִינוּ לוֹ, אֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יִתְיַחֵד עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַצִילֵם, וְאָמַר לָהֶם זֹאת, כְּדֵי שֶׁיִּמְסְרוּ נַפְשָׁם וִיקַבְּלוּ שָׂכָר. וְאָז חָזְרוּ וְאָמְרוּ, וְהֵן לֹא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ וְגוֹ' לֹא נִסְגוֹד. אֶלָּא לֹא יִבְטַח אָדָם וְיֹאמַר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַצִילֵנוּ, אוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה לִי כָּךְ וְכָךְ, אֶלָּא יָשִׂים מִבְטַחוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲזוֹר לוֹ כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ, כַּאֲשֶׁר יִשְׁתַּדֵּל בְּמִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְיִשְׁתַּדֵּל לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת, וְכֵיוָן שֶׁאָדָם בָּא לִטָהֵר עוֹזְרִים אוֹתוֹ בְּוַדַּאי, וּבָזֶה יִבְטַח בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא יַעֲזוֹר אוֹתוֹ, וְיִבְטַח בּוֹ וְלֹא יָשִׂים מִבְטַחוֹ בְּאַחֵר זוּלָתוֹ וְעַל זֶה כָּתוּב, עוֹז לוֹ בָּךְ. ''מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם'', פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת לִבּוֹ כָּרָאוּי שֶׁלֹּא יָבֹא בּוֹ הִרְהוּר זָר אֶלָּא כְּאוֹתָהּ מְסִלָּה הַמְּתוּקֶנֶת לַעֲבוֹר בָּהּ, לְכָל מָקוֹם שֶׁצְרִיכִים, הֵן לִימִין וְהֵן לִשְׂמֹאל, וְכֵן יִהְיֶה לִבּוֹ. דָּבָר אַחֵר, אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָּךְ, עוֹז, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ תּוֹרָה. וְעֹז לוֹ בָּךְ, פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דְּהַיְנוּ הַשְּׁכִינָה שֶׁנִּקְרֵאת שֵׁם. כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל לִשְׁמָהּ, טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא הָיָה נִבְרָא. ''מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם'', מַהוּ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, (תהלים כ''ט) סוֹלוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ. שֶׁפֵּרוּשׁוֹ לְרוֹמֵם לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת. וְכֵן מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם, פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁאוֹתָהּ הַתּוֹרָה שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהּ, תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְרוֹמֵם אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלַעֲשׂוֹתוֹ מְכוּבָּד וְחָשׁוּב בָּעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה, יַעֲקֹב, כָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִשּׁוּם זֶה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ תָּמִיד, שֶׁלֹּא סָרָה מִמֶּנּוּ הַשְּׁכִינָה. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁקָּרָא יִצְחָק לְעֵשָׂו בְּנוֹ, לֹא הָיָה שָׁם יַעֲקֹב, וְהַשְּׁכִינָה הוֹדִיעָה לְרִבְקָה, וְרִבְקָה הוֹדִיעָה לְיַעֲקֹב. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, בֹּא וּרְאֵה, אִם חַס וְשָׁלוֹם, הָיָה עֵשָׂו מִתְבָּרֵךְ בְּאוֹתוֹ זְמָן, לֹא הָיָה שׁוֹלֵט עוֹד יַעֲקֹב לְעוֹלָם. וְהָיָה נִשְׁאָר חַס וְשָׁלוֹם תָּמִיד בַּגָּלוּת, אֶלָּא מֵעִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה שֶׁיִּתְבָּרֵךְ יַעֲקֹב, וְהַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ בָּא כָּרָאוּי.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות דעות פ''ו

א. הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵירוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל דָּבָר זֶה עָוֹן גָּדוֹל הוּא וְגוֹרֵם לַהֲרוֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל לְכַךְ נִסְמַךְ לוֹ וְלֹא תַעֲמוֹד עַל דַם רֵעֶךָ. צֵא וּלְמַד מַה אִירַע לְדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי: ב. אֵיזֶהוּ רָכִיל זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶה לָזֶה וְאוֹמֵר כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. יֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה וְהוּא לָשׁוֹן הָרָע וְהוּא הַמְסַפֵּר בְגַנוּת חֲבֵירוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִקְרָא מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵירוֹ. אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וְאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי וְכָךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו וְכָךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו וְאָמַר דְבָרִים שֶׁל גְּנַאי עַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב (תהלים יב) יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת. אָמְרוּ חֲכָמִים שָׁלשׁ עֲבֵירוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא עֲבוֹדָה זָרָה גִּילוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָמִים. וְלָשׁוֹן הָרָע כְּנֶגֶד כֻּלָּם. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בְּעִיקָר שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים שְׁלשָׁה לָשׁוֹן הָרָע הוֹרֶגֶת הָאוֹמְרוֹ וְהַמְּקַבְּלוֹ וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו וְהַמְּקַבְּלוֹ יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ:

---

מוסר

מספר צידה לדרך דף רי''ב

לְפִי שֶׁהַכְנִיעָה וְרִיחוּק הַגַּאֲוָה יַדְרִיךְ הָאָדָם לְיַחֵד כָּל הַמַּעֲשִׂים לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יֵשׁ לְבָאֵר מִדַת הַכְנִיעָה וְהוּא שִׁפְלוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַכְנָעוֹתֶיהָ וּמִיעוּט עֶרְכָּהּ אֶצְלָהּ וְהִיא מִדָּה מִמִּדּוֹת הַנֶּפֶשׁ הַטּוֹבָה. וְיֵרָאוּ אוֹתוֹתֶיהָ עַל הָאֵבָרִים מֵהֶם הַלָּשׁוֹן הָרַךְ. וְהַקּוֹל נָמוּךְ. וּמוֹשְׁלוֹ בְּיִצְרוֹ בְּעֵת הַכַּעַס. וּמִיעוּט הַנְּקָמָה אַחַר הַיְכוֹלֶת וְעִקָּרָהּ וִיסוֹדָהּ שֶׁל הַכְנִיעָה הִיא כְּנֶגֶד הַבּוֹרֵא. וְחַיָּיב אָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ בְּכָל עֵת וּבְכָל זְמָן. וְהַנִכְנַע יִקָרֵא בִּלְשׁוֹנֵנוּ עָנָיו נִבְזֶה בְּעֵינָיו צָנוּעַ דַּכָּא שְׁפַל רוּחַ רוּחַ נִשְׁבָּרָה נִדְכֶּה רַךְ הַלֵּבָב נְכֵה רוּחַ. ודְבָרִים יֵשׁ שֶׁיִּתְחַיֵּיב בָּהֶם הַכְנִיעָה לְאָדָם נֶגֶד הַשֵּׁם. הָאֶחָד כְּשֶׁיֶּחֱלַשׁ כֹּחוֹ מִתְּנוּעוֹתָיו מִפְּנֵי חֳלָאִים וּמְזָגִים רָעִים וְחוּלְשַׁת הַהַרְכָּבָה יִכָּנַע אָז לַבּוֹרֵא שֶׁהוּא רוֹפֵא חִנָּם וְיַחֲלִימֵהוּ וְיִרְפָּאֵהוּ. הַשֵּׁנִי כְּשֶׁיִּמְצָאֵהוּ פֶּגַע מֵאוֹהֲבָיו אוֹ מִקְרוֹבָיו אוֹ יֵרֵד מִנְּכָסָיו וְכַיּוֹצֵא בוֹ וְיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת יִכָּנַע לִפְנֵי הַשֵּׁם וְיִצְעַק אֵלָיו וְיִשְׁמַע קוֹלוֹ. הַשְּׁלִישִׁי כְּשֶׁיַּחְשׁוֹב כַּמָה חוֹבוֹת עָלָיו מֵהַטּוֹבוֹת שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ בּוֹרְאוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ עִמּוֹ בְקֶרִי וּבְמֶרִי יִכָּנַע וְיִפְחַד מֵעָנְשׁוֹ וְשָׁב וְרָפָא לוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַחְאָב (מ''א כ''א) הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב:

---

תולדות יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ו)  שני  וַיֵּ֥שֶׁב יִצְחָ֖ק בִּגְרָֽר: וִיתֵב יִצְחָק בִּגְרָר: (ז) וַֽיִּשְׁאֲל֞וּ אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ לְאִשְׁתּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר אֲחֹ֣תִי הִ֑וא כִּ֤י יָרֵא֙ לֵאמֹ֣ר אִשְׁתִּ֔י פֶּן-יַֽהַרְגֻ֜נִי אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ עַל-רִבְקָ֔ה כִּֽי-טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽוא: וּשְׁאִילוּ אֲנָשֵׁי אַתְרָא (עַל עֵיסַק אִתְּתֵהּ) לְאִתְּתֵהּ וַאֲמַר אֲחָתִי הִיא אֲרֵי דְחִיל לְמֵימַר אִתְּתִי דִּלְמָא יִקְטְּלֻנַּנִי אֲנָשֵׁי אַתְרָא עַל רִבְקָה אֲרֵי שַׁפִּירַת חֵיזוּ הִיא:

 רש''י   לאשתו. על אשתו, כמו (לעיל כ יג) אמרי לי אחי הוא:

(ח) וַיְהִ֗י כִּ֣י אָֽרְכוּ-ל֥וֹ שָׁם֙ הַיָּמִ֔ים וַיַּשְׁקֵ֗ף אֲבִימֶ֨לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ פְּלִשְׁתִּ֔ים בְּעַ֖ד הַֽחַלּ֑וֹן וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה יִצְחָק֙ מְצַחֵ֔ק אֵ֖ת רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ: וַהֲוָה כַּד סְגִיאוּ לֵהּ תַּמָּן יוֹמַיָּא וְאִסְתְּכִי אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּפְלִשְׁתָּאֵי מִן חֲרַכָּא וַחֲזָא וְהָא יִצְחָק מְחַיִּיךְ עִם רִבְקָה אִתְּתֵהּ:

 רש''י   כי ארכו. אמר מעתה אין לי לדאוג מאחר שלא אנסוה עד עכשיו, ולא נזהר להיות נשמר: וישקף אבימלך וגו' . שראהו משמש מטתו:

(ט) וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְיִצְחָ֗ק וַיֹּ֨אמֶר֙ אַ֣ךְ הִנֵּ֤ה אִשְׁתְּךָ֙ הִ֔וא וְאֵ֥יךְ אָמַ֖רְתָּ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ יִצְחָ֔ק כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן-אָמ֖וּת עָלֶֽיהָ: וּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַאֲמַר בְּרַם הָא אִתְּתָךְ הִיא וְאֶכְדֵּין אֲמַרְתָּ אֲחָתִי הִיא וַאֲמַר לֵהּ יִצְחָק אֲרֵי אֲמָרִית דִּלְמָא אֵימוּת עֲלַהּ: (י) וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה-זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַ֠ט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת-אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵֽבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם: וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ מָה דָא עֲבַדְתָּ לָנָא כִּזְעֵיר פּוֹן שָׁכִיב דִּמְיָחֵד בְּעַמָּא עִם אִתְּתָךְ וְאַיְתֵיתָא עֲלָנָא חוֹבָא:

 רש''י   אחד העם. המיחד בעם זה המלך: והבאת עלינו אשם. אם שכב, כבר הבאת עלינו אשם:

---

נביאים - מלאכי - פרק ב

(ח) וְאַתֶּם֙ סַרְתֶּ֣ם מִן-הַדֶּ֔רֶךְ הִכְשַׁלְתֶּ֥ם רַבִּ֖ים בַּתּוֹרָ֑ה שִֽׁחַתֶּם֙ בְּרִ֣ית הַלֵּוִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: וְאַתּוּן סְטֵיתוּן מִן אוֹרְחָא אַתְקֵילְתּוּן סַגִּיאִין בְּאוֹרַיְתָא חַבֵּילְתּוּן קְיָמָא דְּעִם לֵוִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת : (ט) וְגַם-אֲנִ֞י נָתַ֧תִּי אֶתְכֶ֛ם נִבְזִ֥ים וּשְׁפָלִ֖ים לְכָל-הָעָ֑ם כְּפִ֗י אֲשֶׁ֤ר אֵֽינְכֶם֙ שֹׁמְרִ֣ים אֶת-דְּרָכַ֔י וְנֹשְׂאִ֥ים פָּנִ֖ים בַּתּוֹרָֽה: (פ) וְאַף אֲנָא יְהָבִית יַתְכוֹן בְּסִירִין וְחַלָּשִׁין לְכָל עַמָּא כְּמָא דְּלֵיתְכוֹן נַטְרִין יַת אוֹרְחָן דְּתַקְנָן קֳדָמַי וְנָסְבִין אַפִּין בְּאוֹרַיתָא : (י) הֲל֨וֹא אָ֤ב אֶחָד֙ לְכֻלָּ֔נוּ הֲל֛וֹא אֵ֥ל אֶֽחָ֖ד בְּרָאָ֑נוּ מַדּ֗וּעַ נִבְגַּד֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לְחַלֵּ֖ל בְּרִ֥ית אֲבֹתֵֽינוּ: הֲלָא אַבָּא חַד לְכֻלָּנָא הֲלָא אֱלָהָא חַד בְּרָא יָתַנָא מָה דֵין נְשַׁקֵּר גְּבַר בְּאָחוּהִי לַאֲפָסָא קְיָמָא דִי עִם אֲבְהָתָנָא :

 רש''י   לחלל ברית אבותינו . ברית שכרת הקב''ה עם אבותינו בסיני :

(יא) בָּגְדָ֣ה יְהוּדָ֔ה וְתוֹעֵבָ֛ה נֶעֶשְׂתָ֥ה בְיִשְׂרָאֵ֖ל וּבִירֽוּשָׁלִָ֑ם כִּ֣י | חִלֵּ֣ל יְהוּדָ֗ה קֹ֤דֶשׁ יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָהֵ֔ב וּבָעַ֖ל בַּת-אֵ֥ל נֵכָֽר: שְׁקָרוּ דְּבֵית יְהוּדָה וְתוֹעֵיבְתָּא אִתְעֲבִידַת בְּיִשְּׂרָאֵל וּבִירוּשְׁלֶם אֲרֵי אֲפִיסוּ דְּבֵית יְהוּדָה נַפְשֵׁהוֹן דַּהֲוַת קַדִּישָׁא קֳדָם יְיָ דִי רְחַם וְאִתְרְעִיאוּ לְמֵסַּב לְהוֹן נְשִׁין מִן בְּנַת עַמְמַיָּא :

 רש''י   כי חלל יהודה . את עצמו שהיה קדש לה' ראשית תבואתו ( ירמי' ב' ) : ובעל בת אל נכר . שנשאו נשים נכריות בבבל ואפילו הכהנים כמו שמפורש בספר ( עזרא ט ) ורבותינו אמרו מלאכי זה עזר' :

(יב) יַכְרֵ֨ת יְהוָ֜ה לָאִ֨ישׁ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשֶׂ֙נָּה֙ עֵ֣ר וְעֹנֶ֔ה מֵאָהֳלֵ֖י יַֽעֲקֹ֑ב וּמַגִּ֣ישׁ מִנְחָ֔ה לַֽיהוָ֖ה צְבָאֽוֹת: (פ) יְשֵׁיצֵי יְיָ לִגְבַר דְּיַעְבְדִנָהּ בַּר וּבַר בַּר מִקִרְוֵי יַעֲקֹב וְאִם כָּהֵן הוּא לָא יְהֵי לֵיהּ בַּר דִּמְקָרֵיב קוּרְבָּנָא בְּבֵית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ צְבָאוֹת :

 רש''י   ער ועונה . ער בתלמידים ועונה בחכמים , ער ל' אדם חריף : ומגיש מנחה . ואם כהן הוא לא יהי' לו בן מגיש מנחה :

---

כתובים - משלי - פרק ו

(יב) אָדָ֣ם בְּ֭לִיַּעַל אִ֣ישׁ אָ֑וֶן ה֝וֹלֵ֗ךְ עִקְּשׁ֥וּת פֶּֽה: בַּר נָשׁ טָלוֹמָא גַבְרָא עַוְלָא מְהַלֵּךְ בַּעֲקִימוּת פּוּמֵיהּ :

 רש''י   הולך עקשות פה . ההולך בעקימת שפתים :

(יג) קֹרֵ֣ץ בְּ֭עֵינָיו מֹלֵ֣ל בְּרַגְלָ֑ו מֹ֝רֶ֗ה בְּאֶצְבְּעֹתָֽיו: רָמֵז בְּעַיְנוֹי וְתָכֵס בְּרַגְלוֹי וְרָמֵז בְּאֶצְבְּעָתֵיהּ :

 רש''י   קורץ בעיניו . רמיזות של מרמה : מולל ברגליו . כלומר משפשף זה על זה : ומורה באצבעתיו . כולם מן ל' רמזים הם זה נופל על העין וזה נופל על הרגל וזה נופל על האצבע והעיקר הוא מדבר על הרשעים המסיתין את הבריות לע''ג :

(יד) תַּֽהְפֻּכ֨וֹת | בְּלִבּ֗וֹ חֹרֵ֣שׁ רָ֣ע בְּכָל-עֵ֑ת (מדנים) מִדְיָנִ֥ים יְשַׁלֵּֽחַ: וּמִתְהַפֵּךְ בְּלִבֵּיהּ וְחָשַׁל בִּישְׁתָּא בְּכָל זְמַן תִּגְרֵי רָמֵי :

 רש''י   מדינים ישלח . בין אדם לבוראו :

(טו) עַל-כֵּ֗ן פִּ֭תְאֹם יָב֣וֹא אֵיד֑וֹ פֶּ֥תַע יִ֝שָּׁבֵ֗ר וְאֵ֣ין מַרְפֵּֽא: מְטוּל הֵיכְנָא מִן שִׁלְיָא נֵיתֵי תַבְרֵיהּ וּמִן שִׁלְיָא נִתְבַּר וְלָא תֶהֱוֵי לֵיהּ אַסְיוּתָא :

 רש''י   פתאום . ופתע . ל' תכיפה היא ולא ידע את המפלה הקרובה ליפול עליו :

(טז) שֶׁשׁ-הֵ֭נָּה שָׂנֵ֣א יְהוָ֑ה וְ֝שֶׁ֗בַע (תועבות) תּוֹעֲבַ֥ת נַפְשֽׁוֹ: שִׁית אִינוּן דְּסָנֵי אֱלָהָא וּבְשֶׁבַע אַסְלְיַת נַפְשֵׁיהּ :

 רש''י   שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו . כלומר גם השביעית עמהם :

---

משנה זבחים פרק ו

א. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּאִלּוּ נִשְׁחֲטוּ בַצָפוֹן. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַצָפוֹן, כַּצָפוֹן. מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַדָּרוֹם, כַּדָּרוֹם. הַמְּנָחוֹת הָיוּ נִקְמָצוֹת בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת:

 ברטנורה   (א) קדשי קדשים כאילו נשחטו בצפון. דכתיב (שם כ) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, כולו כשר לעולה וכולו כשר לשלמים, ואע''ג דעולה טעונה צפון ואין שלמים טעונים צפון: מחצי המזבח ולצפון כצפון. דמשמע ליה חציו לעולותיך וחציו לשלמיך. דאי סלקא דעתך כולו לעולה כשר, השתא כולו לעולה אמרת דכשר, כולו לשלמים ששחיטתן בכל מקום מבעיא. ואידך, אצטריך, סלקא דעתך אמינא עולה דדחיק לה מקום, שלא הוכשרו לה שאר הרוחות, ופעמים שהעולות מרובות וצר להם המקום, לפיכך הכשיר להם ראש המזבח, אבל שלמים דלא דחיק להו המקום לא הכשיר להם ראש המזבח, קמשמע לן. והלכה כר' יוסי: היו נקמצות בכל מקום. ואינם טעונות צפון. דלא קבע הכתוב מקום לקמיצה: לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה. דכתיב (במדבר יח) לכל קרבנם ולכל מנחתם, וסמיך ליה בקודש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו: ליום ולילה עד חצות. דילפינן ממנחת לחמי תודה:

ב. חַטַּאת הָעוֹף הָיְתָה נַעֲשֵׂית עַל קֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית. בְּכָל מָקוֹם הָיְתָה כְשֵׁרָה, אֶלָּא זֶה הָיָה מְקוֹמָהּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה אוֹתָהּ הַקֶּרֶן מְשַׁמֶּשֶׁת מִלְּמַטָּה, וּשְׁלשָׁה מִלְמָעְלָה. מִלְּמַטָּה, חַטַּאת הָעוֹף וְהַהַגָּשׁוֹת וּשְׁיָרֵי הַדָּם. מִלְמַעְלָה. נִסוּךְ הַמַּיִם וְהַיַּיִן וְעוֹלַת הָעוֹף כְּשֶׁהִיא רַבָּה בַמִּזְרָח:

 ברטנורה   (ב) חטאת העוף היתה נעשית בקרן מערבית דרומית. משום דמנחת חוטא קרויה חטאת, דכתיב במנחת חוטא (ויקרא ה) לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא, ומשמע נמי שהחטאת קרויה מנחה, דחטאת נהפכה להיות מנחה בדלי דלות, ומנחה מצינו שטעונה הגשה בקרן מערבית דרומית דכתיב (שם ו) הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח, איזהו רוח שהוא לפני ה' ואל פני המזבח, הוי אומר זו רוח מערבית דרומית, דלפני ה' הוא מערב, ופני המזבח הוא הדרום ששם היה הכבש, ומה מנחה טעונה הגשה בקרן מערבית דרומית, אף חטאת העוף עבודתה בקרן מערבית דרומית, והזאת דמה היא עיקר עבודתה: בכל מקום היתה כשרה. למליקתה: אלא זה היה מקומה. להזאתה. והכי מפרש לה בגמרא: מלמטה. למטה מחוט הסיקרא: הגשות. של מנחות קודם קמיצתן, כדכתיב (שם ב) והגישה אל המזבח: ושיירי הדם. של חטאות החיצונות היה שופך אל יסוד דרומי. כדילפינן בפרק איזהו מקומן: ניסוך המים. בחג הסוכות: והיין. בכל יום. ששם היו השיתין ולא היה אפשר לנסך כי אם שם: ועולת העוף כשהיא רבה במזרח. דעיקר מקומה בקרן דרומית מזרחית, מפני שקרובה לבית הדשן לזרוק שם מוראה ונוצה, כדכתיב (ויקרא א) והשליך אותה וגו' אל מקום הדשן. וכשהיא רבה שם, שיש כהנים הרבה באותה הקרן עסוקים בעולות ואין לזה מקום לעמוד בסובב, דעולת העוף נעשית למעלה, בא לו לקרן דרומית מערבית שאף היא סמוכה לבית הדשן יותר משאר שתי קרנות, שבית הדשן סמוך לכבש היה במזרחו של כבש ולדרומו של מזבח:

ג. כָּל הָעוֹלִים לַמִּזְבֵּחַ, עוֹלִין דֶּרֶךְ יָמִין, וּמַקִּיפִין וְיוֹרְדִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל, חוּץ מִן הָעוֹלֶה לִשְׁלשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ, שֶׁהָיוּ עוֹלִים וְחוֹזְרִים לֶעָקֵב:

 ברטנורה   (ג) ומקיפים דרך שמאל. מקיפים את המזבח בשביל צרכי עבודה, כגון למתן דמי חטאות ולסידור מערכה או להפך אברים בצנורא, ויורדים במערבו של כבש שהוא שמאל העולין למזבח בעלייתן: חוץ מן העולה לג' דברים אלו. הנעשים בקרן מערבית דרומית, שהן ניסוך המים והיין ועולת העוף, שכשהוא עולה למזבח פונה לסובב לשמאל באותה הקרן וכשגמר חוזר על עקב דרך עלייתו. בניסוך המים והיין, שמא יתעשנו בעשן המזבח בעוד שהוא פונה דרך ימין ומקיף לשמאל ויפיגו טעמן וריחן, ואנן בעינן תמימים יהיו לכם ונסכיהם שיהיו הנסכים תמימים. ועולת העוף נמי שמא תתעשן ותמות:

ד. חַטַּאת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וְאֵינוֹ מַבְדִּיל, וּמַזֶּה מִדָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. שְׁיָרֵי הַדָּם, הָיָה מִתְמַצֶה עַל הַיְסוֹד. אֵין לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא דָמָהּ, וְכֻלָּהּ לַכֹּהֲנִים:

 ברטנורה   (ד) היה מולק את ראשה. אוחז שתי גפיה בשתי אצבעותיו זרת וקמיצה של ידו השמאלית, והעוף על גבי ידו ופניו של עוף לצד גב ידו שיהיה העורף למעלה, ומותח צוארו הגרון על רוחב של שתי אצבעותיו אצבע ואמה, ומולק בצפרנו. וזו אחת מעבודת קשות שבמקדש: ואינו מבדיל. הראש מן הגוף. אלא חותך שדרה ומפרקת ורוב בשר עמו עד שמגיע לושט או לקנה ונוטל סימן אחד לבדו ומולק. כדכתיב ולא יבדיל: ומזה מדמה. אוחז בעוף ומזה. שלא היה מזה לא בכלי ולא באצבע אלא בגופו של עוף: היה מתמצה. שמקרב בית מליקתו למזבח ודוחקו בקיר והדם מתמצה ויורד ליסוד. דבחטאת העוף כתיב (שם ה) והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, איזהו קיר שהשיריים שלו מתמצין ליסוד, הוי אומר זה קיר התחתון, דהיינו מן החוט ולמטה. דאי קיר העליון, דהיינו מן החוט ולמעלה, פעמים שהיה מתמצה לסובב, כגון שעושה למעלה מן הסובב, שהחוט למטה מן הסובב אמה:

ה. עוֹלַת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית, עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסוֹבֵב, בָּא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁה מִמּוּל עָרְפָּהּ וּמַבְדִּיל, וּמְמַצֶה אֶת דָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. נָטַל אֶת הָרֹאשׁ, וְהִקִּיף בֵּית מְלִיקָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ, וּסְפָגוֹ בַמֶּלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, בָּא לוֹ לַגּוּף וְהֵסִיר אֶת הַמֻּרְאָה וְאֶת הַנּוֹצָה וְאֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִים עִמָּהּ, וְהִשְׁלִיכָן לְבֵית הַדָּשֶׁן. שִׁסַע וְלֹא הִבְדִּיל. וְאִם הִבְדִּיל, כָּשֵׁר. וּסְפָגוֹ בַמֶּלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים:

 ברטנורה   (ה) עלה בכבש. לפי שעולת העוף נעשית למעלה, דלא כתיב בעולת העוף יסוד, אלא בחטאת העוף בלבד. ובבהמה איפכא, דחטאת בהמה נעשית למעלה דכתיב בה קרנות המזבח, ועולת בהמה למטה דכתיב (שם ד) אל יסוד מזבח העולה, תלה היסוד בעולה: בא לו לקרן דרומית מזרחית. לפי שהיא קרובה לבית הדשן ששם משליך המוראה והנוצה: ממול ערפה. מול הרואה את ערפה והוא אחורי הצואר. ואע''פ שלא נאמר בעולה מול עורף, למדנו בה מול עורף מחטאת: ומבדיל. חותך שני סימנים. דמדכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל, למדנו שבעולת העוף מבדיל: והקיף בית מליקתו למזבח. מקרב ודוחק בית המליקה בקיר המזבח כדי שיתמצה הדם: וספגו במלח. לשון שאיבה ולקיחה, כמו סופג את הארבעים, אף כאן נותן עליו מלח כדי שיהא הראש מושך ומקבל המלח. פירוש אחר, ספגו בגימ''ל כמו ספקו בקו''ף, לשון ויספוק את כפיו (במדבר כד): מוראה. זפק: נוצה. קודר בו כמין ארובה ונוטל כל העור והנוצה שכנגד הזפק עם הזפק ומשליך: שסע. את העוף בין אגפים ולא היה מבדיל:

ו. לֹא הֵסִיר לֹא אֶת הַמֻּרְאָה וְלֹא אֶת הַנּוֹצָה וְלֹא אֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין עִמָּהּ וְלֹא סְפָגוֹ בַמֶּלַח, כָּל שֶׁשִּׁנָּה בָהּ מֵאַחַר שֶׁמִּצָה אֶת דָּמָהּ, כְּשֵׁרָה. הִבְדִּיל בַּחַטָּאת וְלֹא הִבְדִּיל בָּעוֹלָה, פְּסוּלָה. מִצָה דַם הָרֹאשׁ וְלֹא מִצָה דַם הַגּוּף, פְּסוּלָה. מִצָה דַם הַגּוּף וְלֹא מִצָה דַם הָרֹאשׁ, כְּשֵׁרָה:

 ברטנורה   (ו) הבדיל בחטאת. שמלק שני סימנים בחטאת: או לא הבדיל בעולה. שמלק בה סימן אחד: פסול. דכל שינוי שהוא לפני עבודת הדם פסול: ולא מיצה דם הגוף פסולה. דעיקר דמים בגוף הוא דשכיחי:

ז. חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלּא לִשְׁמָּהּ, מִצָה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ, פְּסוּלָה. עוֹלַת הָעוֹף, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים. אֶחָד חַטַּאת הָעוֹף וְאֶחָד עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָן וְשֶׁמִּצָה דָמָן לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מָלַק בִּשְׁתִיקָה וּמִצָה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ וּמִצָה הַדָּם בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁמָלַק וּמִצָה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה שֶׁקָּרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מָלַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ וּמִצָה הַדָּם חוּץ לִזְמַנוֹ, אוֹ שֶׁמָלַק חוּץ לִזְמַנוֹ וּמִצָה הַדָם חוּץ לִמְקוֹמוֹ, (אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִצָה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ), חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וּמִצָה דָמָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וּמִצָה דָמָּהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָהּ וּמִצָה דָמָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:

 ברטנורה   (ז) חטאת העוף שמלקה שלא לשמה. מליקה בעוף במקום שחיטה בבהמה. ומיצוי בעוף במקום זריקת הדם בבהמה. והמחשבה הפוסלת בשחיטה וזריקת דם בבהמה, פוסלת במליקה ובמיצוי הדם בעוף. אבל קבלה והלוך אין בעוף: עולת העוף כשרה. כדתנן בריש פרק קמא גבי בהמה, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת: לאכול דבר שדרכו לאכול. חטאת העוף: להקטיר דבר שדרכו להקטיר. עולת העוף: שלא לשמה. אין מוציא עולה מידי פגול, לפי שהיא כשרה שלא לשמה. וכולה מתניתין מפורשת לעיל פרק ב':

---

גמרא זבחים דף ס''ד ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן (ויקרא ה) וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת מִגּוּף הַחַטָּאת הָא כֵּיצַד אוֹחֵז בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה וּבַגּוּף וּמַזֶּה עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא עַל קִיר הַכֶּבֶשׁ וְלֹא עַל קִיר הַהֵיכָל וְלֹא עַל קִיר אוּלָם וְאֵיזֶה זֶה קִיר הַתַּחְתּוֹן. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא קִיר הָעֶלְיוֹן. וְדִין הוּא וּמַה בְּהֵמָה שֶׁעוֹלָתָהּ לְמַטָּה חַטָּאתָהּ לְמַעְלָה. עוֹף שֶׁעוֹלָתוֹ לְמַעְלָה אֵינוֹ דִין שֶׁחַטָּאתוֹ לְמַעְלָה תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ. קִיר שֶׁהַשִּׁירַיִין שֶׁלּוֹ מִתְמַצִין לִיְסוֹד וְאֵיזֶה זֶה קִיר הַתַּחְתּוֹן. וְנַעֲבִיד מֵעִלָּאֵי וְהָדָר נֶעֲבִיד מִתַּתָּאֵי אָמַר רָבָא מִי כְּתִיב יַמְצֶה יִמָּצֵה כְתִיב דִמְמֵילָא מַשְׁמַע. אָמַר מַר זוּטְרָא בַר טוּבִיָּה אָמַר רַב כֵּיצַד מוֹלְקִין חַטָּאת הָעוֹף אוֹחֵז גַּפָּיו בִּשְׁתֵי אֶצְבָּעוֹת וּשְׁתֵי רַגְלָיו בִּשְׁתֵי אֶצְבָּעוֹת וּמוֹתֵחַ צַוָּארָהּ עַל רוֹחַב גּוֹדְלוֹ וּמוֹלֵק. בְּמַתְנִיתָּא תָּנָא צִיפְרָא מִלְּבַר אוֹחֵז גַפָּיו בִּשְׁתֵי אֶצְבָּעוֹת וּשְׁתֵּי רַגְלֶיהָ בִּשְׁתֵי אֶצְבָּעוֹת וּמוֹתֵחַ צַוָּארָהּ עַל רוֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו וּמוֹלֵק וְזוּ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ זוּ הִיא וְתוּ לֹא וְהָאִיכָּא קְמִיצָה וַחֲפִינָה אֶלָּא אֵימָא זוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ:

 רש''י  מגוף של חטאת. שלא יזה לא בכלי ולא באצבע אלא אוחז בעוף עצמו ומזה: קיר התחתון. שלמטה מן החוט: בהמה שעולתה למטה. כדאמרן בפרק קמא דכתיב בחטאת בהמה המחטא אותה אותה דמה למעלה ואין אחרת דמה למעלה: חטאתה למעלה. דקרנות כתיבי בה: עוף שעולתו למעלה. כדיליף לקמן בפרקין: שהשירים שלו. כשמזה הדם שותת ומתמצה ליסוד: ואיזה זה קיר התחתון. (ס''א דאי קיר העליון) פעמים שהוא מתמצה לסובב כשהוא עושהו למעלה מן הסובב דמן החוט עד הקרנות קיר העליון הוא אבל קיר התחתון כולו למטה מן הסובב שהחוט למטה מן הסובב אמה: ונעביד מעלאי. הזאתה יעשה למעלה והדין נותן כדאמרן. והדר נעבי' מתתאי כדכתיב: מי כתיב ימצה ימצה כתיב. אי הוה כתיב ימצה הוה משמע שמזהיר את הכהן שיחזור וימצה אחר הזאה. השתא דכתיב ימצה משמע נמי לענין הזא' דממילא יהיה דם מצוי אצל היסוד: אוחז שני גפיה בשתי אצבעות. גוף העוף על כפו מבפנים ומכניס שני רגליה בין אצבע קטנה הזרת לקמיצה ושני גפיה בין אמה לאצבע: ומותח צוארה. גרונה התחתון מותח על רוחב החיצון של גודל שמכניס הצואר בין אצבע לגודל נמצא הגרון לצד גודלו ומותחו על גודלו והעורף מלמעלה ומולק: ציפרא מלבר. כמו שאנו עושין על גב היד אלא שהופך פניו של עוף על גב ידו שיהא העוף למעלה: מותח צוארו. הגרון על רוחב הפנימי: על שתי אצבעותיו. אצבע ואמה גבי קמיצה נמי תניא זו היא עבודה קשה שצריך למחוק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה למטה שלא יהא הקומץ מבורץ וכן בחפינת יום הכפורים נמי תניא זו היא עבודה קשה ותרווייהו בסדר יומא בפ' הוציאו לו: עבודה קשה מעבודות קשות. כלומר אחד מעבודות קשות שבמקדש:

---

זוהר תולדות דף קמ''ד ע''ב

דָּבָר אַחֵר וַיֹּאמֶר כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמות ט''ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלֹקֶיךָ אוֹף הָכָא וַיֹּאמֶר לֹא יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כְּדֵין אִתְעַטַּר יַעֲקֹב בְּדַרְגֵיהּ לְמֶהֱוֵי כְּלָלָא דַּאֲבָהָן, מַה כְּתִיב וַיְּבָרֶךְ אוֹתוֹ שָׁם, מַאי וַיְּבָרֶךְ אוֹתוֹ שָׁם דְּאוֹדֵי לֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ אֲבוֹי, רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (משלי ט''ז) בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵּי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, תָּא חֲזֵי כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִתְתַּקָּנָא שְׁבִילוֹי בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְמֶעְבַּד פִּקּוֹדֵי דְּאוֹרַיְתָא דְּהָא אוֹקְמוּהָ דְּוַדַּאי תְּרֵי מַלְאָכִין שְׁלִיחָן אִית לְבַר נַשׁ מִלְּעֵילָא לְאִזְדַוָּגָא בַּהֲדֵיהּ חַד לִימִינָא וְחַד לִשְׂמָאלָא, וְאִנּוּן סַהֲדִין בֵּיהּ בְּבַר נַשׁ בְּכָל מַה דְּאִיהוּ עָבִיד אִנּוּן מִשְׁתַּכְּחֵי תַּמָּן וְקָרֵינָן לוֹן יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר רָע, אָתֵי בַּר נַשׁ לְאִתְדַכָּאָה וּלְאִשְׁתַּדָּלָא בְּפִקּוֹדֵי דְּאוֹרַיְתָא הַהוּא יֵצֶר טוֹב דְּאִזְדַוָּג בֵּיהּ כְּבָר אִיהוּ אִתְתַּקַּף עַל הַהוּא יֵצֶר הָרַע וְאִשְׁתַּלִּים בַּהֲדֵיהּ וְאִתְהַפִּיךְ לֵיהּ לְעָבְדָא וְכַד בַּר נַשׁ אָזִיל לְאִסְתַּאֲבָא הַהוּא יֵצֶר הָרַע אִתְתַּקַּף וְאִתְגַבַּר עַל הַהוּא יֵצֶר טוֹב וְהָא אוֹקִימְנָא, וַדַּאי כַּד הַהוּא בַּר נַשׁ אָתֵי לְאִתְדַכָּאָה כַּמָּה תַּקִּיפוּ אִתְתַּקַּף בַּר נַשׁ כַּד אִתְגַבְּרָא הַהוּא יֵצֶר טוֹב כְּדֵין אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ דְּהַהוּא יֵצֶר הָרַע אִתְכַּפְיָא קַמֵּיהּ דְּיֵצֶר טוֹב, וְעַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה (שם י''ב) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מַאי וְעֶבֶד לוֹ דָּא יֵצֶר הָרַע, וּכְדֵין כַּד אָזִיל בַּר נַשׁ בְּפִקּוֹדֵי אוֹרַיְתָא כְּדֵין גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ דָּא יֵצֶר הָרַע וּדְאָתָא מִסִטְרוֹי, תָּא חֲזֵי בְּגִין דְּיַעֲקֹב אַבְטַח בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל אָרְחוֹי הֲווּ לִשְׁמֵיהּ עַל דָּא אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, וְדָא (ד''א דָּא) סַמָּאֵל חֵילָא וְתוּקְפָא דְּעֵשָׂו דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וּבְגִין דְּאַשְׁלִים עִמֵּיהּ דְּיַעֲקֹב וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִנּוּן בִּרְכָאן כְּדֵין אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו (נ''א כְּדֵין אוֹדֵי לֵיהּ עֵשָׂו דִּכְתִיב יֵשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ דְּהָא אוֹדֵי לֵיהּ עַל אִנּוּן בִּרְכָאן דִּילֵיהּ בְּחַרְבָּא) וְעַד דְּלָא אִשְׁתַּלִּים עִמֵּיהּ יַעֲקֹב לְגַבֵּי הַהוּא מְמַנָּא דְּאִתְפַּקַּד עֲלֵיהּ לָא אַשְׁלִים עִמֵּיהּ עֵשָׂו בְּגִין כָּךְ בְּכָל אֲתַר תּוּקְפָּא דִּלְתַתָּא תַּלְיָא בְּתוּקְפָּא דִּלְעֵילָא:

 תרגום הזוהר  פֵּרוּשׁ אַחֵר. וַיֹּאמֶר פֵּרוּשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, (שמות ט''ו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹע תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךְ, אַף כָּאן, וַיֹּאמֶר, פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁעוֹרְרוֹ וְאָמַר, לֹא יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךְ יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, וְעָלָה לְמַדְרֵגַת הַשֵּׁם יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לִהְיוֹת הַכְּלָל שֶׁל הָאָבוֹת. מַה כָּתוּב וַיְּבָרֶךְ אוֹתוֹ שָׁם. מַהוּ וַיְּבָרֶךְ אוֹתוֹ שָׁם, שֶׁהוֹדָה לוֹ עַל כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכוֹ אָבִיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (משלי ט''ז) בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵּי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ. בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְתַקֵּן דְּרָכָיו בּוֹ, בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוֹת הַתּוֹרָה, כִּי לָמַדְנוּ שֶׁוַּדַּאי, שְׁנֵי מַלְאָכִים יֵשׁ לָאָדָם, שְׁלִיחִים מִלְּמַעְלָה לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ, אֶחָד לִימִין וְאֶחָד לִשְׂמֹאל. וְהֵם עֵדִים עַל הָאָדָם. וּבְכָל מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הֵם נִמְצָאִים שָׁם. וְקוֹרְאִים אוֹתָם יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרַע. בָּא הָאָדָם לְהִטָּהֵר, וּלְהִשְׁתַּדֵּל בְּמִצְוֹת הַתּוֹרָה, אוֹתוֹ יֵצֶר הַטּוֹב שֶׁנִּתְחַבֵּר בּוֹ, הוּא כְּבָר נִתְגַבֵּר עַל יֵצֶר הָרַע, וְהִשְׁלִים עִמּוֹ, וְהַיֵּצֶר הָרַע נֶהְפַּךְ לְעֶבֶד לַיֵּצֶר הַטּוֹב. וּכְשֶׁבָּא הָאָדָם לְהִטָּמֵא, אוֹתוֹ יֵצֶר הָרַע מִתְחַזֵּק וּמִתְגַבֵּר עַל יֵצֶר הַטּוֹב. וּכְבָר בֵּאֲרוּהוּ. וַדַּאי, כְּשֶׁאוֹתוֹ הָאָדָם בָּא לְהִטָּהֵר, כַּמָּה הִתְגַבְּרוּת הוּא צָרִיךְ לְהִתְגַבֵּר, וְכַאֲשֶׁר מִתְגַבֵּר יֵצֶר הַטּוֹב, אָז, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, כִּי הַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁהוּא אוֹיְבָיו, נִכְנָע לִפְנֵי יֵצֶר הַטּוֹב, וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה, (משלי י''ב) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ. מַהוּ וְעֶבֶד לוֹ, הַיְנוּ הַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁנַּעֲשֶׂה לְעֶבֶד לְיֵצֶר הַטּוֹב, וְאָז כְּשֶׁהוֹלֵךְ הָאָדָם בְּמִצְוֹת הַתּוֹרָה, אָז, אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, זֶהוּ הַיֵּצֶר הָרַע וְכָל הַבָּאִים מִצִדּוֹ, יַשְׁלִימוּ אִתּוֹ. בֹּא וּרְאֵה, בִּשְׁבִיל שֶׁיַעֲקֹב בָּטַח בּוֹ, בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָל דְּרָכָיו הָיוּ לִשְׁמוֹ, עַל כֵּן אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ, וְסַמָּאֵ''ל הַזֶּה, שֶׁהוּא חֵילוֹ וְתוֹקְפּוֹ שֶׁל עֵשָׂו, הִשְׁלִים עִם יַעֲקֹב. וְהוֹדָה לוֹ עַל הַבְּרָכוֹת, אָז גַּם עֵשָׂו הִשְׁלִים עִמּוֹ, וְכָל עוֹד שֶׁלֹּא הִשְׁלִים יַעֲקֹב עִם אוֹתוֹ הַמְּמוּנֶה שֶׁנִּתְמַנֶּה עָלָיו, לֹא הִשְׁלִים עִמּוֹ עֵשָׂו. וְהוּא מִשּׁוּם זֶה שֶׁבְּכָל מָקוֹם תּוֹקֶף שֶׁלְּמַטָּה תָּלוּי בְּתוֹקֶף שֶׁל מַעְלָה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''א

א. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִים פְּטוּרִים מִתַּלְמוּד תּוֹרָה אֲבָל קָטָן אָבִיו חַיָּיב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא) וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם וְאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּיבֶת לְלַמֵּד אֶת בְּנָהּ שֶׁכָּל הַחַיָּיב לִלְמוֹד חַיָּב לְלַמֵּד: ב. כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב לְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם ד) וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ וְלֹא בְנוֹ וּבֶן בְנוֹ בִּלְבַד אֶלָּא מִצְוָה עַל כָּל חָכָם וְחָכָם מִיִּשְׂרָאֵל לְלַמֵּד אֶת כָּל הַתַּלְמִידִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שם ו) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ. בָנֶיךָ אֵלּוּ תַלְמִידֶיךָ שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִין בָנִים שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְבִיאִים אִם כֵּן לָמָּה נִצְטַוֶה עַל בְּנוֹ וְעַל בֶן בְנוֹ לְהַקְדִים בְּנוֹ לְבֶן בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ לְבֶן חֲבֵירוֹ: ג. וְחַיָּיב לִשְׂכּוֹר מְלַמֵּד לִבְנוֹ לְלַמְּדוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לְלַמֵּד בֶן חֲבֵירוֹ אֶלָּא בְחִנָם. מִי שֶׁלֹא לִמְּדוֹ אָבִיו חַיָּב לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ כְּשֶׁיַּכִּיר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה) וּלְמַדְתֶּם אוֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹתָם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמוּד קוֹדֶם לְמַעֲשֵׂה מִפְּנֵי שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֵׂה וְאֵין הַמַּעֲשֶׂה מֵבִיא לִידֵי תַלְמוּד: ד. הָיָה הוּא רוֹצֶה לִלְמוֹד תּוֹרָה וְיֵשׁ לוֹ בֵן לִלְמוֹד תּוֹרָה הוּא קוֹדֶם לִבְנוֹ וְאִם הָיָה בְנוֹ נָבוֹן וּמַשְׂכִּיל לְהָבִין מַה שֶּׁיִּלְמוֹד יוֹתֵר מִמֶּנוּ בְּנוֹ קוֹדֶם וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּנוֹ קוֹדֶם לֹא יְבַטֵל הוּא שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כַּךְ הוּא מִצְוָה לְלַמֵּד עַצְמוֹ:

---

מוסר

מס' תפארת הקדש דף ג' ע''ב במרז''ל

כָּל הַמִּתְיָהֵר נוֹפֵל בְּגֵיהִנָם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא) זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן וְאֵין עֶבְרָה אֶלָּא גֵיהִנָם שֶׁנֶּאֱמַר (צפניה א) יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא. כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת רוּחַ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב הָכָא (משלי טז) תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב וּכְתִיב הָתָם (דברים ז) וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ. כָּל אָדָם שֶׁיֶשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ כְּאִלּוּ בָּא עַל הָעֶרְוָה כְּתִיב הָכָא תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב וּכְתִיב הָתָם (ויקרא יח) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל עָשׂוּ. כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת רוּחַ כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב) חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא אַל תִּקְרֵי בַמֶּה אֶלָּא בָמָה. כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בוֹ גַסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף מִתְמָעֵט שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כד) רוֹמּוּ מְעַט וְאֵינֶנּוּ. כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בוֹ גַסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְעוֹ כַּאֲשֵׁירָה כְּתִיב הָכָא (ישעיה י) וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וּכְתִיב (דברים ז) וַאֲשֵׁירֵיהֶם תְּגַדֵעוּן. כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַסּוּת הָרוּחַ אֵין עַפְרוֹ נִנְעָר וְאֵינוֹ קָם בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כו) הָקִיצוּ וְרַנְנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר שׁוֹכְבֵי עָפָר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא שׁוֹכְנֵי עָפָר מִי שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁכֵן לֶעָפָר בַּחַיִים כָּל אָדָם שֶׁיֶשׁ בּוֹ גַסּוּת רוּחַ שְׁכִינָה מְיַלֶלֶת עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לח) וְגָבוֹהַ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע וְגו' מִמֶּרְחָק קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא עָלָיו הַפּוּרְעָנוּת יָמִים רַבִּים הַשְּׁכִינָה מִתְאוֹנֶנֶת עָלָיו. כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בוֹ גַסּוּת רוּחַ אָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (שם קא) מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אוֹתוֹ לֹא אוּכָל. אַל תִּקְרֵי אוֹתוֹ אֶלָּא אִתּוֹ. כָּל הַמִּתְיָהֵר אִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנוּ מִדְבוֹרָה וְכו' אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ מֵהִלֵּל שֶׁאָמַר מִי גָרַם לָכֶם שֶׁאֶעֱלֶה מִבָּבֶל וְאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם עַצְלוּת שֶׁבָּכֶם שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתֶּם גְדוֹלֵי הַדּוֹר. כָּל אָדָם שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ גַסּוּת רוּחַ אֵין תְפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת דְּאֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָא אִם כֵּן מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּבָשָׂר שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' סו) וְהָיָה מִדֵי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וְגוֹ' יָבֹא כָל בָּשָׂר וְגוֹ':

---

תולדות ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(יא) וַיְצַ֣ו אֲבִימֶ֔לֶךְ אֶת-כָּל-הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר הַנֹּגֵ֜עַ בָּאִ֥ישׁ הַזֶּ֛ה וּבְאִשְׁתּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: וּפַקִּיד אֲבִימֶלֶךְ יָת כָּל עַמָּא לְמֵימָר דְּיַנְזֵק לְגַבְרָא הָדֵין וּבְאִתְּתֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵּל: (יב) וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָֽרְכֵ֖הוּ יְהֹוָֽה: וּזְרַע יִצְחָק בְּאַרְעָא הַהִיא וְאַשְׁכַּח בְּשַׁתָּא הַהִיא עַל חַד מְאָה בִדְשַׁעֲרוֹהִי וּבָרְכֵיהּ יְיָ:

 רש''י   בארץ ההיא. אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, כארץ שבעה גוים: בשנה ההיא. אף על פי שאינה כתקנה, שהיתה שנת רעבון: בארץ ההיא בשנה ההיא. שניהם למה, לומר שהארץ קשה והשנה קשה: מאה שערים. שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה ממה שאמדוה. ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה:

(יג)  שלישי  וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי-גָדַ֖ל מְאֹֽד: וּרְבָא גַּבְרָא וַאֲזַל אֲזִיל (נ''י סָגֵי) וְרָבֵי עַד דִּי רְבָא לַחֲדָא:

 רש''י   כי גדל מאד. שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך:

(יד) וַֽיְהִי-ל֤וֹ מִקְנֵה-צֹאן֙ וּמִקְנֵ֣ה בָקָ֔ר וַֽעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֑ה וַיְקַנְא֥וּ אֹת֖וֹ פְּלִשְׁתִּֽים: וַהֲוָה לֵהּ גֵּיתֵי עָנָא וְגֵיתֵי תוֹרִין וּפָלְחָנָא (נ''י וַעֲבוּדָה) סַגְיָא וְקַנִּיאוּ בֵהּ פְּלִשְׁתָּאֵי:

 רש''י   ועבדה רבה. פעלה רבה, בלשון לע''ז אובריינ''א [מכלול העבודות] עבודה משמע עבודה אחת, עבדה משמע פעלה רבה:

(טו) וְכָל-הַבְּאֵרֹ֗ת אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ עַבְדֵ֣י אָבִ֔יו בִּימֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יו סִתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים וַֽיְמַלְא֖וּם עָפָֽר: וְכָל בֵּירִין דִּי חֲפָרוּ עַבְדֵי אֲבוּהִי בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי טַמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי וּמְלוֹנוּן עַפְרָא:

 רש''י   סתמום פלשתים. מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגיסות הבאות עלינו. טמונין פלשתאי לשון סתימה, ובלשון משנה (פסחים מב א) מטמטם את הלב:

(טז) וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל-יִצְחָ֑ק לֵ֚ךְ מֵֽעִמָּ֔נוּ כִּֽי-עָצַ֥מְתָּ-מִמֶּ֖נּוּ מְאֹֽד: וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק אִזְּל מֵעִמָּנָא אֲרֵי תְקֵפְתָּא מִנָּנָא לַחֲדָא: (יז) וַיֵּ֥לֶךְ מִשָּׁ֖ם יִצְחָ֑ק וַיִּ֥חַן בְּנַֽחַל-גְּרָ֖ר וַיֵּ֥שֶׁב שָֽׁם: וַאֲזַל מִתַּמָּן יִצְחָק וּשְׁרָא בְנַחֲלָא דִּגְרָר וִיתֵב תַּמָּן:

 רש''י   בנחל גרר. רחוק מן העיר:

(יח) וַיָּ֨שָׁב יִצְחָ֜ק וַיַּחְפֹּ֣ר | אֶת-בְּאֵרֹ֣ת הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ בִּימֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יו וַיְסַתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים אַֽחֲרֵ֖י מוֹת אַבְרָהָ֑ם וַיִּקְרָ֤א לָהֶן֙ שֵׁמ֔וֹת כַּשֵּׁמֹ֕ת אֲשֶׁר-קָרָ֥א לָהֶ֖ן אָבִֽיו: וְתָב יִצְחָק וְחָפַר יָת בֵּירֵי דְמַיָּא דִּי חֲפָרוּ בְּיוֹמֵי אַבְרָהָם אֲבוּהִי וְטַּמּוֹנוּן פְּלִשְׁתָּאֵי בָּתַר דְּמִית אַבְרָהָם וּקְרָא לְהֵן שְׁמָהָן כִּשְׁמָהָן דִּי הֲוָה קָרֵי לְהֵן אֲבוּהִי:

 רש''י   וישב ויחפר. הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו. ופלשתים סתמום, מקדם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן:

(יט) וַיַּחְפְּר֥וּ עַבְדֵֽי-יִצְחָ֖ק בַּנָּ֑חַל וַיִּ֨מְצְאוּ-שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים: וַחֲפָרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בְּנַחֲלָא וְאַשְׁכָּחוּ תַמָּן בֵּירָא דְּמַיִּין נָבְעִין: (כ) וַיָּרִ֜יבוּ רֹעֵ֣י גְרָ֗ר עִם-רֹעֵ֥י יִצְחָ֛ק לֵאמֹ֖ר לָ֣נוּ הַמָּ֑יִם וַיִּקְרָ֤א שֵׁם-הַבְּאֵר֙ עֵ֔שֶׂק כִּ֥י הִֽתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ: וּנְצוֹ רַעֲוָתָא דִּגְרָר עִם רַעֲוָתָא דְיִצְחָק לְמֵימַר דִּי לָנָא מַיָּא וּקְרָא שְׁמָא דְבֵירָא עִסְקָא אֲרֵי אִתְעַסִּיקוּ עִמֵּהּ:

 רש''י   עשק. ערעור: כי התעשקו עמו. נתעשקו עמו עליה במריבה וערעור:

(כא) וַֽיַּחְפְּרוּ֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וַיָּרִ֖יבוּ גַּם-עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֥א שְׁמָ֖הּ שִׂטְנָֽה: וַחֲפָרוּ בֵּירָא אָחֳרִי וּנְצוֹ אַף עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ שִׂטְנָא:

 רש''י   שטנה. נוישימונ''ט [נזק]:

(כב) וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם וַיַּחְפֹּר֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וְלֹ֥א רָב֖וּ עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ רְחֹב֔וֹת וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי-עַתָּ֞ה הִרְחִ֧יב יְהֹוָ֛ה לָ֖נוּ וּפָרִ֥ינוּ בָאָֽרֶץ: וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן וַחֲפַר בֵּירָא אָחֳרִי וְלָא נְצוֹ עֲלַהּ וּקְרָא שְׁמַהּ רְחֹבוֹת וַאֲמַר אֲרֵי כְעַן אַפְתֵּי יְיָ לָנָא וְנִיפוּשׁ בְּאַרְעָא:

 רש''י   ופרינו בארץ. כתרגומו ונפוש בארעא:

(כג)  רביעי  וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע: וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן לִבְּאֵר שָׁבַע: (כד) וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו יְהֹוָה֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֕אמֶר אָֽנֹכִ֕י אֱלֹהֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יךָ אַל-תִּירָא֙ כִּֽי-אִתְּךָ֣ אָנֹ֔כִי וּבֵֽרַכְתִּ֨יךָ֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶת-זַרְעֲךָ֔ בַּֽעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי: וְאִתְגְּלִי לֵהּ יְיָ בְּלֵילְיָא הַהוּא וַאֲמַר אֲנָא אֱלָהֵהּ דְּאַבְרָהָם אֲבוּךְ לָא תִדְחַל אֲרֵי בְסַעְדָּךְ מֵימְרִי וֶאֱבָרֵכִנָּךְ וְאַסְגֵּי יָת בְּנָיךְ בְּדִיל אַבְרָהָם עַבְדִּי: (כה) וַיִּ֧בֶן שָׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ וַיִּקְרָא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֔ה וַיֶּט-שָׁ֖ם אָֽהֳל֑וֹ וַיִּכְרוּ-שָׁ֥ם עַבְדֵֽי-יִצְחָ֖ק בְּאֵֽר: וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא וְצַלִּי בִּשְׁמָא דַּיְיָ וּפְרַס תַּמָּן מַשְׁכְּנֵהּ וּכְרוֹ תַמָּן עַבְדֵי יִצְחָק בֵּירָא: (כו) וַֽאֲבִימֶ֕לֶךְ הָלַ֥ךְ אֵלָ֖יו מִגְּרָ֑ר וַֽאֲחֻזַּת֙ מֵֽרֵעֵ֔הוּ וּפִיכֹ֖ל שַׂר-צְבָאֽוֹ: וַאֲבִימֶלֶךְ אֲזַל לְוָתֵהּ מִגְּרָר וְסִיעַת מֵרַחֲמוֹהִי וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ:

 רש''י   ואחזת מרעהו. כתרגומו וסיעת מרחמוהי, סיעת מאוהביו. ויש פותרין מרעהו מ' מיסוד התבה, כמו (שופטים יד יא) שלשים מרעים דשמשון, כדי שתהיה תבת ואחזת דבוקה, אבל אין דרך ארץ לדבר על המלכות כן סיעת אוהביו, שאם כן כל סיעת אוהביו הוליך עמו ולא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים, לכן יש לפתרו כלשון הראשון. ואל תתמה על תי''ו של ואחזת ואף על פי שאין התבה סמוכה, יש דגמתה במקרא (תהלים ס יג) עזרת מצר, (ישעיה נא כא) ושכורת ולא מיין: אחזת. לשון קבוצה ואגודה שנאחזין יחד:

(כז) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יִצְחָ֔ק מַדּ֖וּעַ בָּאתֶ֣ם אֵלָ֑י וְאַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אֹתִ֔י וַֽתְּשַׁלְּח֖וּנִי מֵֽאִתְּכֶֽם: וַאֲמַר לְהוֹן יִצְחָק מָה דֵּין אֲתֵיתוּן לְוָתִי וְאַתּוּן סְנֵיתוּן יָתִי וְשַׁלַּחְתּוּנִי מִלְּוָתְכוֹן: (כח) וַיֹּֽאמְר֗וּ רָא֣וֹ רָאִ֘ינוּ֘ כִּֽי-הָיָ֣ה יְהֹוָ֣ה | עִמָּךְ֒ וַנֹּ֗אמֶר תְּהִ֨י נָ֥א אָלָ֛ה בֵּֽינוֹתֵ֖ינוּ בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֶ֑ךָ וְנִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית עִמָּֽךְ: וַאֲמָרוּ מֶחֱזָא חֲזֵינָא אֲרֵי הֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בִּסַעְדָּךְ וַאֲמַרְנָא תִּתְקַיַּם כְּעַן מוֹמָתָא דִּהֲוָה בֵין אֲבָהָתָנָא בֵּינָנָא וּבֵינָךְ וְנִגְזַר קְיָם עִמָּךְ:

 רש''י   ראו ראינו. ראה באביך ראינו בך: תהי נא אלה בינותינו וגו' . האלה אשר בינותינו מימי אביך, תהי גם עתה בינינו וביניך:

(כט) אִם-תַּֽעֲשֵׂ֘ה עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּֽאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַֽאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק-ט֔וֹב וַֽנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ יְהֹוָֽה: אִם תַּעְבֵּד עִמָּנָא בִּישָׁא כְּמָא דִּי לָא אַנְזִיקְנָךְ וּכְמָא דִּי עֲבַדְנָא עִמָךְ לְחוֹד טָב וַנְשַׁלְּחִנָּךְ בִּשְׁלָם אַתְּ כְּעַן בְּרִיכָא דַּיְיָ:

 רש''י   לא נגענוך. כשאמרנו (לעיל פסוק טז) לך מעמנו: אתה. גם אתה עשה עמנו כמו כן:

(ל)  חמישי  וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וַיֹּֽאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ: וַעֲבַד לְהוֹן מִשְׁתְּיָא וַאֲכָלוּ וּשְׁתִיאוּ: (לא) וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וַיִּשָּֽׁבְע֖וּ אִ֣ישׁ לְאָחִ֑יו וַיְשַׁלְּחֵ֣ם יִצְחָ֔ק וַיֵּֽלְכ֥וּ מֵֽאִתּ֖וֹ בְּשָׁלֽוֹם: וְאַקְדִימוּ בְצַפְרָא וְקַיִּימוּ גְּבַר לְאָחוּהִי וְשַׁלָּחִנוּן יִצְחָק וַאֲזָלוּ מִלְוָתֵהּ בִּשְׁלָם: (לב) וַיְהִ֣י | בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיָּבֹ֨אוּ֙ עַבְדֵ֣י יִצְחָ֔ק וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ עַל-אֹד֥וֹת הַבְּאֵ֖ר אֲשֶׁ֣ר חָפָ֑רוּ וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ מָצָ֥אנוּ מָֽיִם: וַהֲוָה בְּיוֹמָא הַהוּא וַאֲתוֹ עַבְדֵי יִצְחָק וְחַוִּיאוּ לֵהּ עַל עֵיסַק בֵּירָא דִּי חֲפָרוּ וַאֲמָרוּ לֵהּ אַשְׁכַּחְנָא מַיָּא: (לג) וַיִּקְרָ֥א אֹתָ֖הּ שִׁבְעָ֑ה עַל-כֵּ֤ן שֵׁם-הָעִיר֙ בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (ס) וּקְרָא יָתַהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שְׁמָא דְקַרְתָּא בְּאֵרָא דְשֶׁבַע (נ''י בְּאֵר שֶׁבַע) עַד יוֹמָא הָדֵין:

 רש''י   שבעה. על שם הברית:

(לד) וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן-אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת-יְהוּדִ֔ית בַּת-בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת-בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת-אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי: וַהֲוָה עֵשָׂו בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין וּנְסִיב אִתְּתָא יָת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי חִתָּאָה וְיָת בָּשְׂמַת בַּת אֵילוֹן חִתָּאָה:

 רש''י   בן ארבעים שנה. עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר (תהלים פ יד) יכרסמנה חזיר מיער, החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו [אלופי עשו] גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותם, כשהיה בן ארבעים אמר אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן:

(לה) וַתִּֽהְיֶ֖יןָ מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה: (ס) וַהֲוָאָה מְסָרְבָן וּמְרַגְּזָן עַל מֵימַר יִצְחָק וְרִבְקָה:

 רש''י   מרת רוח. לשון המראות רוח, כמו (דברים ט כד) ממרים הייתם כל מעשיהן היו לעצבון: ליצחק ולרבקה. שהיו עובדות עבודה זרה:

כז (א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי-זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵֽרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת-עֵשָׂ֣ו | בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי: וַהֲוָה כַּד סִיב יִצְחָק וְכָהֲיָּא עֵינוֹהִי מִלְּמֶחֱזֵי וּקְרָא יַת עֵשָׂו בְּרֵהּ רַבָּה וַאֲמַר לֵהּ בְּרִי וַאֲמַר לֵהּ הָא אָנָא:

 רש''י   ותכהין. בעשנן של אלו. דבר אחר כשנעקד על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו. דבר אחר כדי שיטול יעקב את הברכות:

---

תולדות יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ב) וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה-נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי: וַאֲמַר הָא כְעַן סֵיבִית לֵית אֲנָא יְדַע יוֹמָא דְאֵימוּת:

 רש''י   לא ידעתי יום מותי. אמר רבי יהושע בן קרחה, אם מגיע אדם לפרק אבותיו ידאג חמש שנים לפניהם וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן מאה עשרים ושלש, אמר שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא מתה בת מאה עשרים ושבע והריני בן חמש שנים סמוך לפרקה, לפיכך לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי, שמא לפרק אבא:

(ג) וְעַתָּה֙ שָׂא-נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י (צידה) צָֽיִד: וּכְעַן סַב כְּעַן זֵינָךְ סַיְפָךְ וְקַשְׁתָּךְ וּפוּק לְחַקְלָא וְצוּד לִי צֵידָא:

 רש''י   תליך. חרבך שדרך לתלותה: שא נא. לשון השחזה כאותה ששנינו (ביצה כח א) אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה, חדד סכינך ושחוט יפה, שלא תאכילני נבלה: וצודה לי. מן ההפקר ולא מן הגזל:

(ד) וַֽעֲשֵׂה-לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּֽעֲב֛וּר תְּבָֽרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת: וְעִבֵיד לִי תַבְשִׁילִין כְּמָא דִרְחֵימִית וְאָעֵל לִי וְאֵיכוּל בְּדִיל דִּי תְבָרֵכִנָּךְ נַפְשִׁי עַד לָא אֵימוּת: (ה) וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל-עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא: וְרִבְקָה שְׁמַעַת כַּד מַלִּיל יִצְחָק לְוַת עֵשָׂו בְּרֵהּ וַאֲזַל עֵשָׂו לְחַקְלָא לְמֵיצַד צֵידָא לְאַיְתָאָה:

 רש''י   לצוד ציד להביא. מהו להביא, אם לא ימצא ציד יביא מן הגזל:

(ו) וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל-יַֽעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֨עְתִּי֙ אֶת-אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל-עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר: וְרִבְקָה אֲמָרַת לְוַת יַעֲקֹב בְּרַהּ לְמֵימָר הָא שְׁמָעִית יַת אֲבוּךְ מְמַלֵּל עִם עֵשָׂו אַחוּךְ לְמֵימָר: (ז) הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַֽעֲשֵׂה-לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַֽאֲבָֽרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי: אַיְתִי לִי צֵידָא וְעִבֵּיד לִי תַבְשִׁילִין וְאֵיכוּל וֶאֱבָרֵכִנָּךְ קֳדָם יְיָ קֳדָם מוֹתִי:

 רש''י   לפני ה'. ברשותו שיסכים על ידי:

(ח) וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַֽאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ: וּכְעַן בְּרִי קַבֵּל מִנִי לְמָא דִי אֲנָא מפַקֵד יָתָךְ: (ט) לֶךְ-נָא֙ אֶל-הַצֹּ֔אן וְקַח-לִ֣י מִשָּׁ֗ם שְׁנֵ֛י גְּדָיֵ֥י עִזִּ֖ים טֹבִ֑ים וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים לְאָבִ֖יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר אָהֵֽב: אִזֵיל כְּעַן לְוַת עָנָא וְסַב לִי מִתַּמָּן תְּרֵין גַדְיֵי (בַר) עִזְּין טָבָן וְאֶעְבֵּד יָתְהוֹן תַּבְשִׁילִין לְאָבוּךְ כְּמָא דִי רְחֵם:

 רש''י   וקח לי. משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתבתה לטול שני גדיי עזים בכל יום: שני גדיי עזים. וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים. בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב) : כאשר אהב. כי טעם הגדי כטעם הצבי:

(י) וְהֵֽבֵאתָ֥ לְאָבִ֖יךָ וְאָכָ֑ל בַּֽעֲבֻ֛ר אֲשֶׁ֥ר יְבָֽרֶכְךָ֖ לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ: וְתַיְתִי (נ''י וְתָעֵל) לְאָבוּךְ וְיֵכוּל בְּדִיל דִּיְבָרְכִנָּךְ קֳדָם מוֹתֵהּ: (יא) וַיֹּ֣אמֶר יַֽעֲקֹ֔ב אֶל-רִבְקָ֖ה אִמּ֑וֹ הֵ֣ן עֵשָׂ֤ו אָחִי֙ אִ֣ישׁ שָׂעִ֔ר וְאָֽנֹכִ֖י אִ֥ישׁ חָלָֽק: וַאֲמַר יַעֲקֹב לְרִבְקָה אִמֵּהּ הָא עֵשָׂו אָחִי גְּבַר שַׂעֲרָן וַאֲנָא גְּבַר שְׁעִיעַ:

 רש''י   איש שער. בעל שער:

(יב) אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֨נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵֽבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה: מָאִים יְמֻשִּׁנַּנִי אַבָּא וְאֵהֵי בְעֵינוֹהִי כְּמִתְלָעָב וְאֵהֵי מַיְתֵי (נ''י וָאֱהִי מַיְתֵי) עֲלַי לְוָטִין וְלָא בִרְכָן:

 רש''י   ימשני. כמו (דברים כח כט) ממשש בצהרים:

(יג) וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָֽתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַח-לִֽי: וַאֲמֶרֶת לֵהּ אִמֵּהּ עֲלַי אִתְאַמַּר בִּנְבוּאָה דְּלָא יֵיתוּן לְוָטַּיָּא עֲלָךְ בְּרִי בְּרַם קַבֵּל מִנִּי וְאִזְּיל סַב לִי: (יד) וַיֵּ֨לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו: וַאֲזַל וּנְסִיב וְאַיְתִי לְאִמֵּהּ וַעֲבָדַת אִמֵּהּ תַּבְשִׁילִין כְּמָא דִּרְחֵם אֲבוּהִי: (טו) וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָ֠ה אֶת-בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַֽחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת-יַֽעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן: וּנְסִיבַת רִבְקָה יָת לְבוּשֵׁי עֵשָׂו בְּרַהּ רַבָּא דָּכְיָתָא דִּי עִמַּהּ בְּבֵיתָא וְאַלְבִּישַׁת יָת יַעֲקֹב בְּרַהּ זְעֵירָא:

 רש''י   החמודות. הנקיות, כתרגומו דכייתא. דבר אחר שחמד אותן מן נמרוד: אשר אתה בבית. והלא כמה נשים היו לו והוא מפקיד אצל אמו, אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן:

(טז) וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל-יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו: וְיָת מַשְׁכֵי גַּדְיֵי בַּר עִזֵּי אַלְבִּישַׁת עַל יְדוֹהִי וְעַל שְׁעִיעוּת צַוְרֵהּ: (יז) וַתִּתֵּ֧ן אֶת-הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת-הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַֽעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ: וִיהָבַת יָת תַּבְשִׁילַיָּא וְיָת לַחְמָא דִּי עֲבָדַת בִּידָא דְיַעֲקֹב בְּרַהּ: (יח) וַיָּבֹ֥א אֶל-אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי: וְעַל לְוַת אֲבוּהִי וַאֲמַר אַבָּא וַאֲמַר הָא אֲנָא מָן אַתְּ בְּרִי: (יט) וַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֜ב אֶל-אָבִ֗יו אָֽנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קוּם-נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּֽעֲב֖וּר תְּבָֽרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ: וַאֲמַר יַעֲקֹב לַאֲבוּהִי אֲנָא עֵשָׂו בּוּכְרָךְ עֲבָדִית כּמָא דִי מַלֵּילְתָּא עִמִּי (נ''י:לִי) קוּם כְּעַן אִסְתַּחַר וֶאֱכוּל מִצֵידִי בְּדִיל דִּי תְבָרכִנַּנִּי נַפְשָׁךְ:

 רש''י   אנכי עשו בכרך. אנכי המביא לך, ועשו הוא בכרך: עשיתי. כמה דברים כאשר דברת אלי: שבה. לשון מיסב על השלחן, לכך מתורגם אסתחר:

(כ) וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל-בְּנ֔וֹ מַה-זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי: וַאֲמַר יִצְחָק לִבְרֵהּ מָה דֵּין אוֹחֵיתָא לְאַשְׁכָּחָא בְּרִי וַאֲמַר אֲרֵי זַמִּין יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמַי: (כא) וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל-יַֽעֲקֹ֔ב גְּשָׁה-נָּ֥א וַֽאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם-לֹֽא: וַאֲמַר יִצְחָק לְיַעֲקֹב קְרֵיב כְּעַן וֶאֱמֻשִּׁנָּךְ בְּרִי הַאַתְּ דֵּין בְּרִי עֵשָׂו אִם לָא:

 רש''י   גשה נא ואמשך. אמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר (פסוק כ) כי הקרה ה' אלהיך:

(כב) וַיִּגַּ֧שׁ יַֽעֲקֹ֛ב אֶל-יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַֽעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו: וּקְרֵיב יַעֲקֹב לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי וּמָשְׁיֵהּ וַאֲמַר קָלָא קָלָא דְיַעֲקֹב וִידַיָּא יְדוֹהִי דְעֵשָׂו:

 רש''י   קול יעקב. שמדבר בלשון תחנונים (פסוק יט) קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דבר (פסוק לא) יקום אבי:

(כג) וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי-הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָֽרֲכֵֽהוּ: וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵהּ אֲרֵי הֲוָאָה יְדוֹהִי כִּידֵי עֵשָׂו אֲחוּהִי שְׂעִירָן (נ''י שַׂעֲרַנְיָן) וּבָרְכֵהּ: (כד) וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי: וַאֲמַר אַתְּ דֵּין בְּרִי עֵשָׂו וַאֲמַר הָא אֲנָא:

 רש''י   ויאמר אני. לא אמר אני עשו אלא אני:

(כה) וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ-לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֥֥וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ: וַאֲמַר קָרֵיב קֳדָמַי וְאֵיכוּל מִצֵידָא דִּבְרִי בְּדִיל דִּי תְבָרְכִנָּךְ נַפְשִׁי וְקָרֵיב לֵהּ וַאֲכַל וְאַיְתִי (נ''י וְאָעֵל) לֵהּ חַמְרָא וּשְׁתִי: (כו) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה-נָּ֥א וּֽשֲׁקָה-לִּ֖י בְּנִֽי: וַאֲמַר לֵהּ יִצְחָק אֲבוּהִי קְרֵיב כְּעַן וּנְשַׁק לִי (נ''י וְשַׁק לִי) בְּרִי: (כז) וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּֽשַּׁק-ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת-רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָֽרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרֲכ֖וֹ יְהֹוָֽה: וּקְרֵב וּנְשַׁק לֵהּ וַאֲרַח יָת רֵיחָא דִּלְבוּשׁוֹהִי וּבָרְכֵהּ וַאֲמַר חֲזֵי רֵיחָא דִּבְרִי כְּרֵיחָא דְחַקְלָא דִּי בָרְכֵהּ יְיָ:

 רש''י   וירח וגו' . והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן: כריח שדה אשר ברכו ה'. שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים, כן דרשו רבותינו זכרונם לברכה:

(כח)  שישי  וְיִֽתֶּן-לְךָ֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֽשׁ: וְיִתֶּן לָךְ יְיָ מִטַּלָּא דִּשְׁמַיָּא וּמִטּוּבָא דְאַרְעָא וּסְגִיאוּת (נ''י וְסַגְיוּת) עִיבוּר וַחֲמָר:

 רש''י   ויתן לך. יתן ויחזור ויתן. ולפי פשוטו מוסב לענין הראשון ראה ריח בני, שנתן לו הקדוש ברוך הוא, כריח שדה וגו' ועוד יתן לך מטל השמים וגו' : האלהים. מהו האלהים, בדין, אם ראוי לך יתן לך, ואם לאו לא יתן לך, אבל לעשו אמר משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך, וממנו למד שלמה כשעשה הבית וסדר תפלתו, ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו את הדין לא יקרא עליך תגר, לפיכך, (מ''א ח לט) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, אבל נכרי מחסר אמנה, לפיכך אמר (שם שם מג) אתה תשמע השמים וגו' ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, כדי שלא יקרא עליך תגר: מטל השמים. כמשמעו, ומדרש אגדה יש להרבה פנים:

(כט) יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים (וישתחו) וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְ֖ךָ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹֽרֲרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָֽרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ: יִפְלְחֻנָּךְ עַמְמִין וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן לָךְ מַלְכְּוָן הֱוֵי רַב לְאַחָיךְ וְיִסְגְּדוּן לָךְ בְּנֵי אִמָּךְ מְלַטְטָיךְ יְהוֹן לִיטִין וּמְבָרְכָיךְ יְהוֹן בְּרִיכִין:

 רש''י   בני אמך. ויעקב אמר ליהודה (להלן מט ח) בני אביך, לפי שהיו לו בנים מכמה אמהות, וכאן שלא נשא אלא אשה אחת אמר בני אמך: ארריך ארור ומברכיך ברוך. ובבלעם הוא אומר (במדבר כד ט) מברכיך ברוך ואורריך ארור. הצדיקים תחלתם יסורים וסופן שלוה, ואורריהם ומצעריהם קודמים למברכיהם, לפיכך יצחק הקדים קללת אוררים לברכת מברכים. והרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין לפיכך בלעם הקדים ברכה לקללה:

(ל) וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁ֨ר כִּלָּ֣ה יִצְחָק֘ לְבָרֵ֣ךְ אֶת-יַֽעֲקֹב֒ וַיְהִ֗י אַ֣ךְ יָצֹ֤א יָצָא֙ יַֽעֲקֹ֔ב מֵאֵ֥ת פְּנֵ֖י יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו וְעֵשָׂ֣ו אָחִ֔יו בָּ֖א מִצֵּידֽוֹ: וַהֲוָה כַּד שֵׁיצֵי יִצְחָק לְבָרָכָא יָת יַעֲקֹב וַהֲוָה בְּרַם מִפַּק נְפַק יַעֲקֹב מִלְּוַת אַפֵּי יִצְחָק אֲבוּהִי וְעֵשָׂו אֲחוּהִי אָתָא (נ''י עַל) מִצֵידֵהּ:

 רש''י   יצא יצא. זה יוצא וזה בא:

(לא) וַיַּ֤עַשׂ גַּם-הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּֽעֲבֻ֖ר תְּבָֽרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ: וַעֲבַד אַף הוּא תַּבְשִׁילִין וְאָעֵיל לְוַת אֲבוּהִי וַאֲמַר לַאֲבוּהִי יָקוּם אַבָּא וְיֵכוּל מִצֵידָא דִּבְרֵהּ בְּדִיל דִּי תְבָרְכִנַּנִּי נַפְשָׁךְ: (לב) וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי-אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו: וַאֲמַר לֵהּ יִצְחָק אֲבוּהִי מָן אָתְּ וַאֲמַר אֲנָא בְּרָךְ בּוּכְרָךְ עֵשָׂו: (לג) וַיֶּֽחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֘ גְּדֹלָ֣ה עַד-מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי-אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד-צַ֩יִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָֽאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָֽאֲבָֽרֲכֵ֑הוּ גַּם-בָּר֖וּךְ יִֽהְיֶֽה: וּתְוָה יִצְחָק תִּוְהָא רַבָּא עַד לַחֲדָא וַאֲמַר מָן הוּא דֵּיכִי דְצָד צֵידָא וְאָעֵיל לִי וַאֲכָלִית מִכֹּלָּא עַד לָא תֵיעוֹל וּבָרֵכִתֵּהּ אַף בְּרִיךְ יְהֵי:

 רש''י   ויחרד. כתרגומו ותוה לשון תימה. ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו: מי אפוא. לשון לעצמו, משמש עם כמה דברים. איפוא, איה פה, מי הוא ואיפוא הוא הצד ציד: ואכל מכל. מכל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו: גם ברוך יהיה. שלא תאמר אלולי שרמה יעקב לאביו לא נטל את הברכות, לכך הסכים וברכו מדעתו:

(לד) כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת-דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד-מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּֽרֲכֵ֥נִי גַם-אָ֖נִי אָבִֽי: כַּד שְׁמַע עֵשָׂו יָת פִּתְגָּמֵי אֲבוּהִי וּצְוַח צִוְחָא רַבָּא וּמְרִירָא עַד לַחֲדָא וַאֲמַר לַאֲבוּהִי בָּרֵכְנִי אַף אֲנָא (נ''י לִי) אַבָּא: (לה) וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ: וַאֲמַר עַל אָחוּךְ בְּחָכְמְתָא וְקַבִּיל בִּרְכְּתָךְ:

 רש''י   במרמה. בחכמה:

(לו) וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַֽעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֨נִי֙ זֶ֣ה פַֽעֲמַ֔יִם אֶת-בְּֽכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹֽא-אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה: וַאֲמַר יָאוּת קְרָא שְׁמֵהּ יַעֲקֹב וְכָמַנִי דְּנָן תַּרְתֵּין זִמְנִין יָת בְּכֵירוּתִי נְסִיב וְהָא כְּעַן קַבִּיל בִּרְכְּתִי וַאֲמַר הֲלָא שְׁבַקְתָּ לִי בִּרְכְּתָא:

 רש''י   הכי קרא שמו. לשון תימה הוא, כמו (לקמן כט טו) הכי אחי אתה, שמא לכך נקרא שמו יעקב על שם סופו שהוא עתיד לעקבני. תנחומא (תנחומא ישן כג) למה חרד יצחק, אמר שמא עון יש בי שברכתי הקטן לפני הגדול, ושניתי סדר היחס. התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר בכך הייתי מצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה: ויעקבני. כתרגומו וכמני, ארבני. וארב, וכמן. ויש מתרגמין וחכמני נתחכם לי: אצלת. לשון הפרשה, כמו (במדבר יא כה) ויאצל:

(לז) וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת-כָּל-אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַֽעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִיר֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי: וַאֲתֵיב יִצְחָק וַאֲמַר לְעֵשָׂו הָא רַב שַׁוִּתֵּהּ לָךְ (נ''י עִלַּוָּךְ) וְיָת כָּל אֲחוֹהִי יְהָבִית לֵהּ לְעַבְדִּין וְעִיבוּר וַחֲמָר סְעִדְתֵּהּ וְלָךְ הָכָא מָה אֶעְבֵּיד בְּרִי:

 רש''י   הן גביר. ברכה זו שביעית היא והוא עושה אותה ראשונה, אלא אמר לו מה תועלת לך בברכה, אם תקנה נכסים שלו הם, שהרי גביר שמתיו לך ומה שקנה עבד קנה רבו: ולכה אפוא מה אעשה. איה פה אבקש מה לעשות לך:

(לח) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל-אָבִ֗יו הַֽבֲרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא-לְךָ֙ אָבִ֔י בָּֽרֲכֵ֥נִי גַם-אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ: וַאֲמַר עֵשָׂו לַאֲבוּהִי הֲבִרְכְּתָא חֲדָא הִיא לָךְ אַבָּא בָּרֵךְ לִי אַף אֲנָא אַבָּא וַאֲרֵים עֵשָׂו קָלֵהּ וּבְכָא:

 רש''י   הברכה אחת. ה''א זו משמשת לשון תימה, כמו (במדבר יג יט) הבמחנים, (במדבר יג כ) השמנה היא, (ש''ב ג לג) הכמות נבל:

(לט) וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֨רֶץ֙ יִֽהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל: וַאֲתֵיב יִצְחָק אֲבוּהִי וַאֲמַר לֵהּ הָא מִטּוּבָא דְאַרְעָא יְהֵא מוֹתְבָךְ וּמִטַּלָּא דִּשְׁמַיָּא מִלְּעֵלָא:

 רש''י   משמני הארץ וגו' . זו איטליה של יון:

(מ) וְעַל-חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת-אָחִ֖יךָ תַּֽעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּֽאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָֽרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ: וְעַל חַרְבָּךְ תֵּיחֵי וְיָת אָחוּךְ תִּפְלָח וִיהֵי כַּד יַעְבְּרוּן בְּנוֹהִי עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְתָא וְתַעְדִּי נִירֵהּ מֵעַל צַוְרָךְ:

 רש''י   ועל חרבך. כמו בחרבך, יש על שהוא במקום אות ב', כמו (יחזקאל לג כו) עמדתם על חרבכם בחרבכם, (שמות ו כו) על צבאותם בצבאותם: והיה כאשר תריד. לשון צער, כמו (תהלים נה ג) אריד בשיחי, כלומר כשיעברו ישראל את התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עלו וגו' :

(מא) וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶת-יַֽעֲקֹ֔ב עַ֨ל-הַבְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת-יַֽעֲקֹ֥ב אָחִֽי: וּנְטַר עֵשָׂו דְּבָבוּ לְיַעֲקֹב עַל בִּרְכְּתָא דִּי בָרְכֵהּ אֲבוּהִי וַאֲמַר עֵשָׂו בְּלִבֵּהּ יִקְרְבוּן יוֹמֵי אֶבְלֵי דְאַבָּא וְאֶקְטוֹל יָת יַעֲקֹב אָחִי:

 רש''י   יקרבו ימי אבל אבי. כמשמעו, שלא אצער את אבא. ומדרש אגדה לכמה פנים יש:

(מב) וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת-דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַֽעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ: וְאִתְחַוָּה לְרִבְקָה יָת פִּתְגָּמֵי עֵשָׂו בְּרַהּ רַבָּא וּשְׁלָחַת וּקְרַת לְיַעֲקֹב בְּרַהּ זְעֵירָא וַאֲמֶרֶת לֵהּ הָא עֵשָׂו אָחוּךְ כָּמִן לָךְ לְמִקְטְלָךְ:

 רש''י   ויגד לרבקה. ברוח הקודש הגד לה מה שעשו מהרהר בלבו: מתנחם לך. נחם על האחוה לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך ולהרגך. ומדרש אגדה כבר אתה מת בעיניו ושתה עליך כוס של תנחומים. ולפי פשוטו לשון תנחומים, מתנחם הוא על הברכות בהריגתך:

(מג) וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח-לְךָ֛ אֶל-לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה: וּכְעַן בְּרִי קַבֵּל מִנִּי וְקוּם אִזֵּיל לָךְ לְוַת לָבָן אָחִי לְחָרָן: (מד) וְיָֽשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים עַ֥ד אֲשֶׁר-תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ: וְתֵתֵיב עִמֵּהּ יוֹמִין זְעֵירִין עַד דִּיתוּב רוּגְזָא דְאָחוּךְ:

 רש''י   אחדים. מועטים:

(מה) עַד-שׁ֨וּב אַף-אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר-עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָֽׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם-שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד: עַד דִּיתוּב רוּגְזָא דְאָחוּךְ מִנָּךְ וְיִתְנְשֵׁי יָת דִּי עֲבַדְתָּ לֵהּ וְאֶשְׁלַח וְאֶדְבְּרִנָּךְ מִתַּמָּן לְמָה אֶתְכַּל אַף תַּרְוֵיכוֹן יוֹמָא חָד:

 רש''י   למה אשכל. אהיה שכולה משניכם. הקובר את בניו קרוי שכול. וכן ביעקב אמר (להלן מג יד) כאשר שכלתי שכלתי: גם שניכם. אם יקום עליך ואתה תהרגנו יעמדו בניו ויהרגוך, ורוח הקדש נזרקה בה ונתנבאה שביום אחד ימותו, כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יג א) :

(מו) וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל-יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם-לֹקֵ֣חַ יַֽ֠עֲקֹ֠ב אִשָּׁ֨ה מִבְּנוֹת-חֵ֤ת כָּאֵ֨לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים: וַאֲמֶרֶת רִבְקָה לְיִצְחָק עָקִית בְּחַיַּי מִן קֳדָם בְּנַת חִתָּאָה אִם נְסִיב יַעֲקֹב אִתְּתָא מִבְּנַת חִתָּאָה כְאִלֵּין מִבְּנַת אַרְעָא לְמָה לִי חַיִּים:

 רש''י   קצתי בחיי. מאסתי בחיי:

כח (א) וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל-יַֽעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֨הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא-תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן: וּקְרָא יִצְחָק לְיַעֲקֹב וּבָרִיךְ יָתֵהּ וּפַקְדֵהּ וַאֲמַר לֵהּ לָא תִסַּב אִתְּתָא מִבְּנַת כְּנָעַן: (ב) ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח-לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ: קוּם אִזֵּיל לְפַדַּן אֲרָם לְבֵית בְּתוּאֵל אֲבוּהָא דְאִמָּךְ וְסַב לָךְ מִתַּמָּן אִתְּתָא מִבְּנַת לָבָן אֲחוּהָא דְאִמָּךְ:

 רש''י   פדנה. כמו לפדן: ביתה בתואל. לבית בתואל. כל תבה שצריכה למ''ד בתחלתה הטיל לה ה''א בסופה:

(ג) וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ יָתָךְ וְיַפְּשָׁךְ וְיַסְגִּנָּךְ וּתְהֵי לְכִנְשַׁת שִׁבְטִין:

 רש''י   ואל שדי. מי שדי בברכותיו למתברכין מפיו יברך אותך:

(ד) וְיִֽתֶּן-לְךָ֙ אֶת-בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת-אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם: וְיִתֶּן לָךְ יָת בִּרְכְּתָא דְאַבְרָהָם לָךְ וְלִבְנָיךְ עִמָּךְ לְמֵירְתָךְ יָת אֲרַע תּוֹתָבוּתָךְ דִּי יְהַב יְיָ לְאַבְרָהָם:

 רש''י   את ברכת אברהם. שאמר לו (לעיל יב ב) ואעשך לגוי גדול, (שם כב יח) והתברכו בזרעך. יהיו אותן ברכות האמורות בשבילך, ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך:

(ה)  שביעי  וַיִּשְׁלַ֤ח יִצְחָק֙ אֶֽת-יַֽעֲקֹ֔ב וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֑ם אֶל-לָבָ֤ן בֶּן-בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י אֲחִ֣י רִבְקָ֔ה אֵ֥ם יַֽעֲקֹ֖ב וְעֵשָֽׂו: וּשְׁלַח יִצְחָק יָת יַעֲקֹב וַאֲזַל לְפַדַּן אֲרָם לְוַת לָבָן בַּר בְּתוּאֵל אֲרַמָּאָה אֲחוּהָא דְרִבְקָה אִמֵּהּ דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו:

 רש''י   אם יעקב ועשו. איני יודע מה מלמדנו:

(ו) וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֗ו כִּֽי-בֵרַ֣ךְ יִצְחָק֘ אֶת-יַֽעֲקֹב֒ וְשִׁלַּ֤ח אֹתוֹ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם לָקַֽחַת-ל֥וֹ מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֑ה בְּבָֽרֲכ֣וֹ אֹת֔וֹ וַיְצַ֤ו עָלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא-תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן: וַחֲזָא עֵשָׂו אֲרֵי בָרִיךְ יִצְחָק יָת יַעֲקֹב וְשַׁלַּח יָתֵהּ לְפַדַּן אֲרָם לְמִסַּב לֵהּ מִתַּמָּן אִתְּתָא כַּד בָּרִיךְ יָתֵהּ וּפַקֵּיד עֲלוֹהִי לְמֵימַר לָא תִסַּב אִתְּתָא מִבְּנַת כְּנָעַן: (ז)  מפטיר  וַיִּשְׁמַ֣ע יַֽעֲקֹ֔ב אֶל-אָבִ֖יו וְאֶל-אִמּ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם: וְקַבִּיל יַעֲקֹב מִן אֲבוּהִי וּמִן אִמֵּהּ וַאֲזַל לְפַדַּן אֲרָם:

 רש''י   וישמע יעקב. מחבר לענין של מעלה וירא עשו כי ברך יצחק וגו' וכי שלח אותו פדנה ארם, וכי שמע יעקב אל אביו והלך פדנה ארם וכי רעות בנות כנען, והלך גם הוא אל ישמעאל:

(ח) וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֔ו כִּ֥י רָע֖וֹת בְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן בְּעֵינֵ֖י יִצְחָ֥ק אָבִֽיו: וַחֲזָא עֵשָׂו אֲרֵי בִישָׁא בְּנַת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אֲבוּהִי: (ט) וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל-יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת-מָֽחֲלַ֣ת | בַּת-יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן-אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל-נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה: (ססס) וַאֲזַל עֵשָׂו לְוַת יִשְׁמָעֵאל וּנְסִיב יָת מַחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בַּר אַבְרָהָם אֲחָתֵהּ דִּנְבָיוֹת עַל נְשׁוֹהִי לֵהּ לְאִנְתּוּ: ססס:

 רש''י   אחות נביות. ממשמע שנאמר (לעיל כה יג) בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות, אלא למדנו שמת ישמעאל משיעדה לעשו קודם נשואיה והשיאה נביות אחיה. ולמדנו שהיה יעקב באותו הפרק בן ששים ושלש שנים, שהרי ישמעאל בן שבעים וארבע שנים היה כשנלד יעקב, ארבע עשרה שנה היה גדול ישמעאל מיצחק, ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם הרי שבעים וארבע, ושנותיו היו מאה שלשים ושבע, שנאמר (שם יז) ואלה שני חיי ישמעאל וגו' , נמצא יעקב כשמת ישמעאל בן ששים ושלש שנים היה, ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר ארבע עשרה שנה ואחר כך הלך לחרן, שהרי לא שהה בבית לבן שלפני לידתו של יוסף אלא ארבע עשרה שנה, שנאמר (שם לא מא) עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך ושכר הצאן משנלד יוסף היה, שנאמר (שם ל כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו' , ויוסף בן שלשים שנה היה כשמלך, ומשם עד שירד יעקב למצרים תשע שנים, שבע של שבע ושתים של רעב, ויעקב אמר לפרעה (שם מז ט) ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה. צא וחשוב ארבע עשרה שלפני לידת יוסף, ושלשים של יוסף, ותשע משמלך עד שבא יעקב הרי חמשים ושלש, וכשפרש מאביו היה בן ששים ושלש הרי מאה ושש עשרה, והוא אומר שלשים ומאת שנה, הרי חסרים ארבע עשרה שנים הא למדת שאחר שקבל הברכות נטמן בבית עבר ארבע עשרה שנים. (אבל לא נענש עליהם בזכות התורה, שהרי לא פרש יוסף מאביו אלא עשרים ושתים שנה דהינו משבע עשרה עד שלשים ותשע כנגד עשרים ושתים שפרש יעקב מאביו ולא כבדו, והם עשרים שנים בבית לבן, ושתי שנים ששהה בדרך, כדכתיב (להלן לג יז) ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה מזה הפסוק ששהה שמונה עשר חדשים בדרך, דבית הוה בימות הגשמים וסכות הוו בימות החמה, ולחשבון הפסוקים שחשבנו לעיל משפרש מאביו עד שירד למצרים שהיה בן מאה שלשים שנים, שם אנו מוצאים עוד ארבע עשרה שנים, אלא ודאי נטמן בבית עבר בהליכתו לבית לבן ללמוד תורה ממנו, ובשביל זכות התורה לא נענש עליהם ולא פרש יוסף ממנו אלא עשרים ושתים שנה, מדה כנגד מדה) : על נשיו. הוסיף רשעה על, רשעתו שלא גרש את הראשונות:

---

הפטרת תולדות - מלאכי א

א (א) מַשָּׂ֥א דְבַר-יְהוָ֖ה אֶל-יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי: (ב) אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא-אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה וָאֹהַ֖ב אֶֽת-יַעֲקֹֽב: (ג) וְאֶת-עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת-הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת-נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר: (ד) כִּֽי-תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַאֲנִ֣י אֶהֱר֑וֹס וְקָרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר-זָעַ֥ם יְהוָ֖ה עַד-עוֹלָֽם: (ה) וְעֵינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה וְאַתֶּ֤ם תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל יְהוָ֔ה מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל: (ו) בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם-אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם-אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר | יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת-שְׁמֶֽךָ: (ז) מַגִּישִׁ֤ים עַֽל-מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְהוָ֖ה נִבְזֶ֥ה הֽוּא: (ח) וְכִֽי-תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: (ט) וְעַתָּ֛ה חַלּוּ-נָ֥א פְנֵי-אֵ֖ל וִֽיחָנֵ֑נוּ מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: (י) מִ֤י גַם-בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם וְלֹֽא-תָאִ֥ירוּ מִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם אֵֽין-לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹֽא-אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם: (יא) כִּ֣י מִמִּזְרַח-שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד-מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל-מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי-גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: (יב) וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ בֶּאֱמָרְכֶ֗ם שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ מְגֹאָ֣ל ה֔וּא וְנִיב֖וֹ נִבְזֶ֥ה אָכְלֽוֹ: (יג) וַאֲמַרְתֶּם֩ הִנֵּ֨ה מַתְּלָאָ֜ה וְהִפַּחְתֶּ֣ם אוֹת֗וֹ אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וַהֲבֵאתֶ֣ם גָּז֗וּל וְאֶת-הַפִּסֵּ֙חַ֙ וְאֶת-הַ֣חוֹלֶ֔ה וַהֲבֵאתֶ֖ם אֶת-הַמִּנְחָ֑ה הַאֶרְצֶ֥ה אוֹתָ֛הּ מִיֶּדְכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה: (יד) וְאָר֣וּר נוֹכֵ֗ל וְיֵ֤שׁ בְּעֶדְרוֹ֙ זָכָ֔ר וְנֹדֵ֛ר וְזֹבֵ֥חַ מָשְׁחָ֖ת לַֽאדֹנָ֑י כִּי֩ מֶ֨לֶךְ גָּד֜וֹל אָ֗נִי אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם: ב (א) וְעַתָּ֗ה אֲלֵיכֶ֛ם הַמִּצְוָ֥ה הַזֹּ֖את הַכֹּהֲנִֽים: (ב) אִם-לֹ֣א תִשְׁמְע֡וּ וְאִם-לֹא֩ תָשִׂ֨ימוּ עַל-לֵ֜ב לָתֵ֧ת כָּב֣וֹד לִשְׁמִ֗י אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְשִׁלַּחְתִּ֤י בָכֶם֙ אֶת-הַמְּאֵרָ֔ה וְאָרוֹתִ֖י אֶת-בִּרְכֽוֹתֵיכֶ֑ם וְגַם֙ אָרוֹתִ֔יהָ כִּ֥י אֵינְכֶ֖ם שָׂמִ֥ים עַל-לֵֽב: (ג) הִנְנִ֨י גֹעֵ֤ר לָכֶם֙ אֶת-הַזֶּ֔רַע וְזֵרִ֤יתִי פֶ֙רֶשׁ֙ עַל-פְּנֵיכֶ֔ם פֶּ֖רֶשׁ חַגֵּיכֶ֑ם וְנָשָׂ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽיו: (ד) וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֚י שִׁלַּ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֑את לִֽהְי֤וֹת בְּרִיתִי֙ אֶת-לֵוִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: (ה) בְּרִיתִ֣י | הָיְתָ֣ה אִתּ֗וֹ הַֽחַיִּים֙ וְהַ֨שָּׁל֔וֹם וָאֶתְּנֵֽם-ל֥וֹ מוֹרָ֖א וַיִּֽירָאֵ֑נִי וּמִפְּנֵ֥י שְׁמִ֖י נִחַ֥ת הֽוּא: (ו) תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹא-נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵעָוֹֽן: (ז) כִּֽי-שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ-דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ יְהוָֽה-צְבָא֖וֹת הֽוּא:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה מקואות פרק ו

א. כָּל הַמְעֹרָב לַמִּקְוֶה, כַּמִּקְוֶה. חוֹרֵי הַמְּעָרָה וְסִדְקֵי הַמְּעָרָה, מַטְבִּיל בָּהֶם כְּמָה שֶׁהֵם. עוּקַת הַמְּעָרָה, אֵין מַטְבִּילִין בָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה נְקוּבָה כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִיא מַעֲמֶדֶת עַצְמָהּ אֲבָל אִם אֵינָהּ מַעֲמֶדֶת עַצְמָהּ, מַטְבִּילִין בָּהּ כְּמָה שֶׁהִיא:

 ברטנורה   (א) כל המעורב חורי המערה. חורין שבתוך המקוה. ומשום שרוב טבילות שלהן במערות, קרי למקוה מערה: כמה שהן. אע''פ שאין נקובין כשפופרת הנוד: עוקת המערה. גומא שבשולי המקוה אין מימיה נחשבין עם מימי המקוה שלמעלה מהן להיות כשרין לטבול בהן, אלא אם כן יש ביניהן כשפופרת הנוד לחברן: אמר ר' יהודה אימתי. לא בא ר' יהודה לחלוק אלא לפרש: בזמן שהיא מעמדת את עצמה. כשבא לטבול בעוקה, העוקה היא מעמדת את עצמה ואין הגג המפסיק בינה ובין המערה נופל מאליו: אבל אם אינה מעמדת את עצמה. ובשעה שבא לטבול, נופל גג העוקה שהוא תחתית המקוה, ומתערבים מימי המערה במי העוקה: מטבילין בה כמו שהיא. אפילו אין בנקב כשפופרת הנוד:

ב. דְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא כֵלִים וְהִטְבִּילָן, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. וְאִם לֹא טָבַל, (אֵין הַמַּיִם מְעֹרָבִין), עַד שֶׁיִּהְיוּ מְעֹרָבִין כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד:

 ברטנורה   (ב) והטבילן הרי אלו טהורים. ואפילו אין פי הדלי רחב כשפופרת הנוד. וכגון שהדלי עצמו טמא וצריך טבילה, דמגו דסלקא ליה טבילה לדלי, סלקא ליה נמי למה שבתוכו: ואם לא טבל גרסינן. כלומר ואם הדלי טהור ואינו מטבילו, שאינו צריך טבילה: עד שיהו מעורבין כשפופרת הנוד. אין הכלים שבתוכו טהורים עד שיהיה בפי הדלי כשפופרת הנוד:

ג. שְׁלשָׁה מִקְוָאוֹת, בָּזֶה עֶשְׂרִים סְאָה (וּבָזֶה עֶשְׂרִים סְאָה), וּבָזֶה עֶשְׂרִים סְאָה מַיִם שְׁאוּבִין, וְהַשָּׁאוּב מִן הַצַד, וְיָרְדוּ שְׁלשָׁה וְטָבְלוּ בָהֶן וְנִתְעָרְבוּ, הַמִּקְוָאוֹת טְהוֹרִין וְהַטּוֹבְלִים טְהוֹרִים. הָיָה הַשָּׁאוּב בָּאֶמְצַע, וְיָרְדוּ שְׁלשָׁה וְטָבְלוּ בָהֶם וְנִתְעָרְבוּ, הַמִּקְוָאוֹת כְּמוֹת שֶׁהָיוּ וְהַטּוֹבְלִים כְּמוֹת שֶׁהָיוּ:

 ברטנורה   (ג) בזה עשרים ובזה עשרים. מים כשרים, ובשלישי עשרים סאה מים שאובין: וטבלו ונתערבו. על ידי טבילתן צפו המים והשיקו ונתחברו שלשתן זה בזה: המקואות טהורים. אפילו השאוב, שהרי שני הכשרים מתערבים יחד ויש כאן שיעור מקוה ארבעים סאה מים כשרים, וכשמתחבר להן השאוב שהמים צפין על גביהן מחמת הטובלים, הוכשרו מימיו לטבילה: היה השאוב באמצע. מחמת שהשאוב מפסיק בין שנים החיצונים הכשרים, אין הכשרים מתערבין זה עם זה: המקואות כמות שהיו. שהכשרים כשרים להקוות עליהן להשלים ארבעים סאה כשרים, והשאוב אין כשר להקוות עליו. ואע''פ שמימי השאוב מתערבים עם כל אחד, לא מיפסלי להקוות עליהן, דדרך המשכה נתערבו ולא נפלו מן הכלי לכשרין, ומה שירדו ממנו לכל אחד נתבטל ברוב קודם שירדו למקוה:

ד. הַסְּפוֹג וְהַדְּלִי שֶׁהָיוּ בָהֶן שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה, לֹא פְסָלוּהוּ, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא שְׁלשָׁה לֻגִּין שֶׁנָּפְלוּ:

 ברטנורה   (ד) שהיו בהן שלשה לוגין מים. בלועין ודבוקין בהן אבן אינן נראין בעין, הלכך לא גזרו רבנן, דאין זה מקרי נפלו:

ה. הַשִּׁדָּה וְהַתֵּבָה (שֶׁבַּיָּם), אֵין מַטְבִּילִין בָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ נְקוּבִין כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּכְלִי גָדוֹל, אַרְבָּעָה טְפָחִים. וּבְקָטָן, רֻבּוֹ. אִם הָיָה שַׂק אוֹ קֻפָּה, מַטְבִּילִין בָּהֶם כְּמָה שֶׁהֵם, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מְעֹרָבִין. הָיו נְתוּנִין תַּחַת הַצִנּוֹר, אֵינָם פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה, אֶלָּא מַטְבִּילִין אוֹתָן וּמַעֲלִין אוֹתָן כְּדַרְכָּן:

 ברטנורה   (ה) השידה והתיבה. כלים גדולים של עץ הם ומונחים בתוך מקוה כשר: אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנוד. דומיא דעוקה דאמרינן לעיל שצריך שתהא נקובה כשפופרת הנוד: בכלי גדול. כגון בר תשעה טפחים או יותר, דמיעוטו הוי ארבעה טפחים, סגי בנקיבת ארבעה טפחים ואין הלכה כר' יהודה: שק או קופה. סל עשוי מנצרים של ערבה קלופין: מטבילין בהן כמו שהן. אם הן בים. ולא בעו נקיבה כשפופרת הנוד, שכולם מלאים נקבים ובטלים מים שבתוכן לגבי מי מקוה: אינן פוסלין את המקוה. משום מים שאובין: ומעלין אותן כדרכן. כגון במקוה שיש בו ארבעים סאה מצומצמות דאמרינן לקמן דכר וכסת של עור כיון שהגביה שפתותיהם מן המים, המים שבתוכן שאובין, כיצד יעשה, מטבילן ומעלה אותן דרך שוליהן, ובשק ובקופה לא חיישינן, דלא חשיבי מים שבתוכן שאובין לפסול את המקוה:

ו. גִּסְטְרָא שֶׁבַּמִּקְוֶה וְהִטְבִּיל בָּהּ אֶת הַכֵּלִים, טָהֲרוּ מִטֻּמְאָתָן, אֲבָל טְמֵאִים עַל גַּב כְּלִי חֶרֶס. אִם הָיוּ הַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהֵן, טְהוֹרִין. מַעְיָן הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וְיָרַד וְטָבַל בְּתוֹכוֹ, הוּא טָהוֹר וְיָדָיו טְמֵאוֹת. וְאִם הָיוּ עַל גַּבָּיו רוּם יָדָיו, אַף יָדָיו טְהוֹרוֹת: ז. עֵרוּב מִקְוָאוֹת, כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, כְּעָבְיָהּ וְכַחֲלָלָהּ, כִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת חוֹזְרוֹת לִמְקוֹמָן. סָפֵק כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד סָפֵק שֶׁאֵינָהּ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ. כֹּל שֶׁיַּעֲמוֹד כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, מְמַעֲטָהּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא מִבְּרִיַּת הַמַּיִם, טָהוֹר:

 ברטנורה   (ז) עירוב מקואות. מקוה חסר שבצד מקוה שלם. אי נמי, בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה ומתערבין המים דרך חריץ או נקב, שיעורו לצרפן ולהכשירן כאילו יש בכל אחד ארבעים סאה, כשפופרת הנוד כעביה וכחללה. של קנה שנותנין בפי הנוד, והיינו כשתי אצבעות חוזרות למקומן. מתהפכות בריוח בחלל הנקב. ושתי אצבעות שאמרו הם שתי אצבעות הסמוכות לגודל, הראשונות שבפס היד, דהיינו אצבע ואמה: מפני שהיא מן התורה. חיוב הטבילה במקוה מים הוי מן התורה: וכן כזית מן המת. ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור, ספקן טמא. ודוקא ברשות היחיד. אבל ברשות הרבים, ספקן טהור. ואע''ג דאפילו בדרבנן ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא, מכל מקום הכא אילו הוו שיעורי דרבנן, היינו מטהרין אותו: כל שיעמוד. בין עפר בין צרורות בין יבחושים אדומים הגדלין במים, אם עומדין על פי הנקב ממעטין בשפופרת הנוד ואין המקואות מתערבין: כל שהוא מבריית המים. כגון יבחושים אדומים. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ח. מְטַהֲרִים אֶת הַמִּקְוָאוֹת, הָעֶלְיוֹן מִן הַתַּחְתּוֹן, וְהָרָחוֹק מִן הַקָּרוֹב. כֵּיצַד, מֵבִיא סִילוֹן שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל אֲבָר, וּמַנִּיחַ יָדוֹ תַּחְתָּיו עַד שֶׁהוּא מִתְמַלֵּא מַיִם, וּמוֹשְׁכוֹ וּמַשִּׁיקוֹ, אֲפִלּוּ כַשַּׂעֲרָה, דַּיּוֹ. הָיָה בָעֶלְיוֹן אַרְבָּעִים סְאָה וּבַתַּחְתּוֹן אֵין כְּלוּם, מְמַלֵּא בַּכָּתֵף וְנוֹתֵן לָעֶלְיוֹן, עַד שֶׁיֵּרְדוּ לַתַּחְתּוֹן אַרְבָּעִים סְאָה:

 ברטנורה   (ח) העליון מן התחתון. כגון שהיה העליון מים שאובים ותחתון מים כשרים: והרחוק מן הקרוב. ולא חיישינן שמא בא אדם והפסיק השקתו ולא עלתה לו טבילה: מביא סילון של חרס או של אבר. והוא הדין של עץ או של עצם או של זכוכית. אבר, עופרת: ומניח ידו תחתיו. של הסילון כדי שלא יצאו מים לחוץ כשהוא מתמלא עד שעה שישק ויתחברו עם המקוה האחר: אפילו כשערה. דהקלו בשאובה שהיא דרבנן אבל אם היה העליון חסר מכשיעור ובא להכשירו על ידי השקה להשלימו לכשיעור, אין די בהשקה כשערה, דאפילו ר' יהודה דמיקל טפי בפרק ב' דגיטין (דף טז) בעי טופח על מנת להטפיח: ממלא בכתף. דמאחר שיש במקוה ארבעים סאה מים כשרים, אפילו כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו:

ט. כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי מִקְוָאוֹת שֶׁנִּסְדַּק לַשְּׁתִי, מִצְטָרֵף. וְלָעֵרֶב, אֵין מִצְטָרֵף, עַד שֶׁיְּהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים. נִפְרְצוּ זֶה בְּתוֹךְ זֶה, עַל רוּם, כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם. וְעַל רֹחַב, כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד:

 ברטנורה   (ט) לשתי. מלמעלה למטה: לערב. מימין לשמאל: חלוף הדברים. מלמעלה למטה, אין מצטרף. מימין לשמאל, מצטרף. ואין הלכה כ' יהודה: נפרצו זה בתוך זה. היינו מלמעלה בראש הכותל דדוקא כשנסדק הכותל או ניקב ולמעלה בראשו שלם, הוא דבעינן כשפופרת הנוד. אבל כשנפרץ הכותל בראשו והמים מתחברים שם, סגי ברום כקליפת השום וברוחב כשפופרת הנוד:

י. הָאָבִיק שֶׁבַּמֶּרְחָץ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָאֶמְצַע, פּוֹסֵל. מִן הַצַד, אֵינוֹ פוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמִקְוֶה סָמוּךְ לְמִקְוֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם מְקַבֶּלֶת הָאַמְבָּטִי רְבִיעִית עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לָאָבִיק, כָּשֵׁר. וְאִם לָאו, פָּסוּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אִם מְקַבֵּל הָאָבִיק כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל:

 ברטנורה   (י) האביק שבמרחץ. כלי של מתכת משוקע באמבטי ויש בו נקב, דכשנמאסין מי האמבטי מחמת הטבילות פותחים הנקב שבאביק ויוצאים המים שבאמבטי וממשיכין לו מים אחרים נקיים וסותמים הנקב שלא יצאו המים, והמים הנמשכים לאמבטי הן כשרים לטבילה, דלאחר שרחצו בחמין שבמרחץ נכנסים לאמבטי וטובלים שם: בזמן שהוא באמצע פוסל. לפי שכל המים גרורים על גביו, ומים הגרורים על גבי כלים הרי אלו פסולים: מן הצד אינו פוסל. דאין המים גרורים על גביו ואין כאן שאוב אלא מה שבתוכו, ושאר המים הוו להו מקוה כשר סמוך לשאוב, ומים שאובין בצד מים כשרים לא פסלי ואע''פ שנוגעים זה בזה: אם מקבלת האמבטי רביעית. מים כשרים קודם שיגיעו לאביק, כאילו מקבלת ארבעים סאה דמי, משום דרביעית שיעור מקוה היא מדאורייתא להטביל בה מחטין וצנוריות: אם מקבל האביק. כלומר כיון דאביק הוא העשוי לקבלה כל שהוא, פסול בכל ענין שיהיה, בין באמצע, בין מן הצד, בין מקבלת האמבטי רביעית קודם שבא לאביק, בין אינה מקבלת:

יא. הַמְטַהֶרֶת שֶׁבַּמֶּרְחָץ, הַתַּחְתּוֹנָה מְלֵאָה שְׁאוּבִין וְהָעֶלְיוֹנָה מְלֵאָה כְשֵׁרִין, אִם יֵשׁ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב שְׁלשָׁה לֻגִּין, פָּסוּל. כַּמָּה יְהֵא בַנֶּקֶב וְיִהְיֶה בוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין אֶחָד מִשְּׁלשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים לַבְּרֵכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הַתַּחְתּוֹנָה מְלֵאָה כְשֵׁרִים וְהָעֶלְיוֹנָה מְלֵאָה שְׁאוּבִין וְיֵשׁ בְּצַד הַנֶּקֶב שְׁלשָׁה לֻגִּין, כָּשֵׁר, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא שְׁלשָׁה לֻגִּין שֶׁנָּפָלוּ:

 ברטנורה   (יא) המטהרת שבמרחץ. שיקתות המים העשויות במרחץ שנמשכים להם מים צוננים להשתטף בהן כדי לטהר עצמן לאחר שרחצו בחמין, ופעמים שהן שתי שקתות זו בצד זו אלא שהאחת עליונה מחברתה, ויש נקב בכותל שבין שתיהן שהמים יוצאים מזו לזו: אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין. שהנקב רחב וארוך כשיעור שיכנסו בו שלשה לוגין, נפסלה העליונה מחמת המים שאובין שבתחתונה, דחשיב כאילו המים שכנגד חלל הנקב שאובין הן באמצע העליונה, לא מן הצד, ושלשה לוגים מים שאובין פוסלים כשהן באמצע אע''פ שאין פוסלין מן הצד. ורבותא נקט שהתחתונה מים שאובין והעליונה מים כשרים, שדרך המים לרדת ואין דרכן לעלות, ואע''פ כן נפסל העליון. וכל שכן שיפסל כשיהיה הכשר לצד תחתון: כמה יהא בנקב. השתא אתא לאשמועינן כמה שיעורו של נקב שיצאו ממנו שלשה לוגין בבת אחת: אחד משלש מאות ועשרים בבריכה. דשלשה לוגין אחד משלש מאות וששים לוג, הרי שלשה לוגין חלק אחד משלש מאות ועשרים בבריכה, כלומר במקוה כשר של ארבעים סאה, ושיערו חכמים שיעור מקוה שמחזיק ארבעים סאה, אמה על אמה ברום שלש אמות, הרי שיעור הנקב המחזיק שלשה לוגין הוא אחד משלש מאות ועשרים מאמה על אמה ברום שלש אמות המחזיק ארבעים סאה. ורמב''ם כתב, שאם היתה הבריכה פחות או יותר מארבעים סאה, מחשבין הנקב בפחות וביותר לפי חשבון זה, כגון אם היה בבריכה עשרים סאה, צריך להיות הנקב אחד ממאה וששים: אפילו התחתונה מלאה כשרים והעליונה מלאה שאובין. שדרך מים לירד, אפילו הכי אין שלשה לוגין שאובין שבנקב פוסלין את התחתונה: שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו. ואין השאובין פוסלין את המקוה עד שיפלו לתוכו. והלכה כר' יוסי:

---

גמרא נדה דף י''ג ע''ב

בָּאֲנָשִׁים תִּקָּצֵץ אִיבָּעְיָא לְהוּ דִּינָא תָּנַן אוֹ לְטוּתָא תָּנַן דִּינָא תָּנַן כִּי הָא דְרַב הוּנָא קָץ יָדָא אוֹ לְטוּתָא תָּנָן. תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא רִבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יָד לְאַמָּה תִּקָּצֵץ יָדוֹ עַל טַבּוּרוֹ אָמְרוּ לוֹ (יָשַׁב לוֹ קוֹץ בִּכְרֵיסוֹ לֹא יִטְּלֶנּוּ אָמַר לָהֶם לֹא) וַהֲלֹא כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת אָמַר לָהֶם מוּטָב תִּבָּקַע כְּרֵיסוֹ וְאַל יִרִד לִבְאֵר שַׁחַת אִי אֲמַרְתְּ בִּשְׁלָמָא דִינָא תָּנַן הַיְינוּ דְאָמַר וַהֲלֹא כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת אֶלָּא אִי אֲמַרְתְּ לְטוּתָא תָּנַן מָאי כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת אֶלָּא מָאי דִּינָא תָּנַן לֹא סַגִּי דְלָא עַל טַבּוּרוֹ אֶלָּא הָכִי קָאָמַר רִבִּי טַרְפוֹן כָּל הַמַּכְנִיס יָדוֹ לְמַטָּה מִטַּבּוּרוֹ תִּקָּצֵץ אָמְרוּ לוֹ לְרִבִּי טַרְפוֹן יָשַׁב לוֹ קוֹץ בִּכְרֵיסוֹ לֹא יִטְּלֶנּוּ אָמַר לָהֶם לֹא וַהֲלֹא כְרֵיסוֹ נִבְקַעַת אָמַר לָהֶם מוּטָב תִּבָּקַע כְּרֵיסוֹ וְאַל יִרִד לִבְאֵר שַׁחַת:

 רש''י  קץ ידא. דאמרינן בסנהדרין כל המרים ידו על חבירו תקצץ דכתיב וזרוע רמה תשבר: רב הונא קץ ידא. אלמא תקצץ דינא הוא: תקצץ ידו על טבורו. קא סלקא דעתיה טבורו ממש והיינו דאמרי ליה והלא כריסו נבקעת כשקוצצין שם את ידו: למטה מטבורו. והכי קאמר תקצץ על שהכניסה למטה מטבורו: והלא כריסו נבקעת. מפני הקוץ:

---

זוהר בראשית דף מ''ח ע''ב

נֵר שֶׁל שַׁבָּת לִנְשֵׁי עַמָּא קַדִּישָׁא אִתְיְהִיבָת לְאַדְלָקָא וַחֲבְרַיָּא הָא אָמְרוּ דְּאִיהִי כְּבִתָּה בּוֹצִינָא דְּעָלְמָא וְאַחֲשִׁיכָת לֵיהּ וְכוּ' וְשַׁפִּיר, אֲבָל רָזָא דְּמִלָּה, הַאי סֻכַּת שָׁלוֹם מַטְּרוּנִיתָא דְּעָלְמָא הִיא וְנִשְׁמָתִין דְּאִנּוּן בּוֹצִינָא בָּה שַׁרְיָן, וְעַל דָּא מַטְּרוּנִיתָא בָּעְיָא לְאַדְלָקָא דְּהָא בְּדוּכְתָּהָא אִתְאַחֲדָת וְעָבְדָת עוֹבָדָא, וְאִתְּתָא בָּעְיָא בְּחֶדְוָה דְּלִבָּא וּרְעוּתָא לְאַדְלָקָא בּוֹצִינָא דְּשַׁבָּת דְּהָא יְקָרָא עִלָּאָה הִיא לָהּ וְזָכוּ רָב לְגַרְמָהּ לְמִזְכֵּי לִבְנִין קַדִּישִׁין דִּיהוֹן בּוֹצִינָא דְּעָלְמָא בְּאוֹרַיְתָא וּבְדִלְחַתָּא וְיִסְגּוּן שְׁלָמָא בְּאַרְעָא וִיהִיבָת לְבַעֲלָהּ אוֹרְכָּא דְּחַיִין בְּגִין כָּךְ בָּעְיָא לְאִזְדַהֲרָא בָּהּ, תָּא חֲזֵי שַׁבָּת לֵילְיָא וְיוֹמָא זָכוֹר וְשָׁמוֹר אִיהוּ כַּחֲדָא וְעַל דָּא כְּתִיב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וּכְתִיב שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת זָכוֹר לִדְכוּרָא שָׁמוֹר לְנוּקְבָא וְכֹלָּא חָד, זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל חוּלָקֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַדְבֵיהּ וְאַחֲסַנְתֵּיהּ עֲלַיְהוּ כְּתִיב (תהלים קמ''ד) אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְּיָ אֱלֹקָיו:

 תרגום הזוהר  נֵר שֶׁל שַׁבָּת, נִתָּן לִנְשֵׁי עַם קָדוֹשׁ לְהַדְלִיק וְהַחֲבֵרִים אָמְרוּ הַטַּעַם, כִּי חַוָּה כִּבְּתָהּ נֵרוֹ שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁהֵבִיאָהּ הַמִּיתָה בָּעוֹלָם, עַל יְדֵי עֵץ הַדַּעַת שֶׁהֶאֱכִילָה לָאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהֶחֱשִׁיכָה הָעוֹלָם, לָכֵן נָתַן מִצְוַת הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת לַנָּשִׁים, כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת מַעֲשֵׂה חַוָּה, הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה, וְטַעַם טוֹב הוּא. אֲבָל סוֹד הַדָּבָר הוּא, כִּי סֻכַּת שָׁלוֹם זוֹ הַמְּאִירָה בְּשַׁבָּת, הִיא אֵם הָעוֹלָם, וְהַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהֵם נֵרוֹת הָעֶלְיוֹנִים, שׁוֹרִים בָּה. וְעַל כֵּן אִמָּא, כְּלוֹמָר אִשָּׁה, צְרִיכָה לְהַדְּלִיק הַנֵּרוֹת, כִּי עוֹמֶדֶת בְּמָקוֹם אֵם הַבָּנִים הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא סֻכַּת שָׁלוֹם, וְעוֹשָׂה הַמַּעֲשֶׂה. צְרִיכָה הָאִשָּׁה בְּלֵב שָׂמֵחַ וּבְכַוָּנָה לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי כָּבוֹד הָעֶלְיוֹן הוּא לָהּ, וּזְכוּת גָּדוֹל לְעַצְמָהּ, לִזְכּוֹת, עַל יְדֵי הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת לְבָנִים קְדוֹשִׁים, שֶׁיִּהְיוּ נֵרוֹ שֶׁל הָעוֹלָם בַּתּוֹרָה וּבְיִרְאָה וְיַרְבּוּ שָׁלוֹם בָּעוֹלָם. וְנוֹתֶנֶת לְבַעֲלָהּ חַיִּים אֲרֻכִּים וּמִשּׁוּם זֶה צְרִיכָה לְהִזָּהֵר בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת, שֶׁתִּהְיֶה בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה. בֹּא וּרְאֵה, הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם שֶׁל שַׁבָּת, הוּא זָכוֹר וְשָׁמוֹר כְּאֶחָד. וְעַל כֵּן כָּתוּב זָכוֹר אֶת יוֹם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. וְכָתוּב שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כִּי זָכוֹר הוּא לִבְחִינַת הַדְּכָר, וְשָׁמוֹר הוּא לִבְחִינַת הַנּוּקְבָא. אַשְׁרֵי הֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם חֵלֶק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גּוֹרָל שֶׁלּוֹ וְנַחֲלָתוֹ, עֲלֵיהֶם כָּתוּב, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹקָיו.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ג

א. מוּתָר לְהַתְחִיל בִּמְלָאכָה בְעֶרֶב שַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נִגְמֶרֶת מֵאֵלֶיהָ בְּשַׁבָּת שֶׁלֹא נֶאֱסָר עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אֶלָא בְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם אֲבָל כְּשֶׁתֵּעָשֶׂה הַמְּלָאכָה מֵעַצְמָהּ בְּשַׁבָּת מוּתָר לָנוּ לֵיהָנוֹת בְּמַה שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת מֵאֵלָיו: ב. כֵּיצַד. פּוֹתְחִין מַיִם לְגִינָה עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה וְהִיא מִתְמַלֵּאת וְהוֹלֶכֶת כָּל הַיּוֹם כּוּלוֹ. וּמַנִיחִין מוּגְמָר תַּחַת הַכֵּלִים וְהֵן מִתְגַמְּרִין וְהוֹלְכִין כַּל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ. וּמַנִּיחִין קִילוֹר עַל גַּב הָעַיִן וְאַסְפְּלָנִית עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה וּמִתְרַפְּאִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ. וְשׁוֹרִין דְיוֹ וְסַמָּנִין עִם חֲשֵׁיכָה וְהֵן שׁוֹרִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ וְנוֹתְנִין צֶמֶר לְיוֹרָה וְאוֹנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתַנוּר וְהֵם מִשְׁתַּנִּין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ וּפוֹרְשִׂים מְצוּדוֹת לְחַיָּה וּלְעוֹפוֹת וּלְדָגִים עִם חֲשֵׁיכָה וְהֵן נְצוֹדִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ. וְטוֹעֲנִין בְּקוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וּבְעִגּוּלֵי הַגַּת עִם חֲשֵׁיכָה וְהַמַּשְׁקִּין זָבִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ. וּמַדְלִיק אֶת הַנֵּר אוֹ אֶת הַמְּדוּרָה מִבָּעֶרֶב וְהִיא דוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת כָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ: ג. מַנִּיחִין קְדֵירָה עַל גַבֵּי הָאֵשׁ אוֹ בָּשָׂר בְּתַנוּר אוֹ עַל גַבֵּי גֶחָלִים וְהֵן מִתְבַּשְּׁלִין וְהוֹלְכִין כָּל הַשַׁבָּת וְאוֹכְלִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ בְּדָבָר זֶה דְבָרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִים גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בַגֶחָלִים בְּשַׁבָּת:

---

מוסר

מספר תפארת הקודש דף ט' ע''ב

הַמִּתְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל יוּכַל בְּנָקֵל לְקַבֵּל אוֹר קְדוּשַׁת שַׁבָּת כִּי קְדוּשַׁת שַׁבָּת הִיא קְדוּשָׁה עֶלְיוֹנָה מֵאוֹר אוֹר הָאֲצִילוּת וְאִי אֶפְשַׁר לְאָדָם לְהַשִּׂיגָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְלוּבָשׁ בְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל שֶׁשּׁוֹלְטִים בוֹ טַ''ל מְלָאכוֹת וְהוּא מָשָׁל לְבֶגֶד שֶׁנָפְלוּ בוֹ כְּתָמִים מִשֶׁמֶן וְכַיוֹצֵא שֶׁאִם לֹא יוּרְחַץ וִילוּבַן כָּרָאוּי לֹא יוּכל לְקַבֵּל שׁוּם צֶבַע וְגַם כֵּן מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהוּא בַּחשֶׁךְ שֶׁאִם יֵצֵא לָאוֹר וִיקַבֵּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בְּתוֹקְפוֹ יַחְשִׁיךְ עֵינָיו וְלֹא יֶהֱנֶה מִמְּתִיקוּת הָאוֹר כֵּן הַבָּא לְקַבֵּל אוֹר שַׁבָּת וְנַפְשׁוֹ מְלוּכְלֶכֶת מִזוּהֲמַת כִּתְמֵי עֲוֹנוֹתָיו אֵין אוֹר הַנְּשָׁמָה שׁוֹלֵט בּוֹ כִּי אֵין לָהּ מָקוֹם לָבֹא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתִקּוּנִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדוֹרוֹתָם זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דִּמְתַקֵּן לָהּ דִּירָה נָאָה בְלִבֵּיהּ וְכֵלִים נָאִים בְּאֵבָרִין דִּילֵיהּ וְאִשָּׁה נָאָה בְנִשְׁמָתֵיהּ דִבְגִינָהּ שַׁרְיָא שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה דְאִיהִי נִשְׁמַת כָּל חַי עַד כַּאן לְשׁוֹנוֹ וּפִירוּשׁ דִּירָה נָאָה בְּלִבֵּיהּ הוּא טַהֲרַת הַמַּחֲשָׁבוֹת כָּל יְמֵי הַחוֹל וְאִשָּׁה נָאָה בְנִשְׁמָתֵיהּ הַיְינוּ הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא בְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל שֶׁלֹּא תִּהְיֶה פְּגוּמָה וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו נְשָׁמָה יְתֵירָה בְּשַׁבָּת הַבָּאָה מֵהַשְׁכִינָה וְתִיקוּן הַמַחֲשָׁבָה הוּא עַל יְדֵי הַתּוֹרָה וְכַוָּנַת הַתְּפִלָּה כִּי הַנְּשָׁמָה הִיא מֵעוֹלָם הַמַּחֲשָׁבָה וְתִקּוּנָהּ וְקִישׁוּטָהּ וְיָפְיָהּ הוּא מַה שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה עַל יְדֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ וְזֶה שֶׁכָּתוּב תַּעֲבוֹד רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁתִּהְיֶה בְמַדְרֵגַת עֶבֶד לַעֲבוֹד לְרַבּוֹ בִּתְפִלָּה הַנִּקְרֵאת עֲבוֹדָה וּבְכָל מִינֵי עֲבוֹדָה שֶׁהֵם הַמִּצְוֹת וְאָז בַיּוֹם הַשְׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ וְיַרְוִיחַ בְּזֶה שֶׁכַאֲשֶׁר יָבֹא יוֹם הַשַּׁבָּת יִהְיֶה לוֹ נָקֵל טַהֲרַת הַמַּחֲשָׁבָה וְכָל הַקְּדוּשׁוֹת שֶׁיִּנְהוֹג הָאָדָם בְיוֹם הַשַּׁבָּת יִהְיוּ נִקְלִים לוֹ לַעֲשׂוֹתָם גַּם אַחַר כַּךְ בִּימֵי הַחוֹל: