---

פרשת וישלח

---

וישלח יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(ד) וַיִּשְׁלַ֨ח יַֽעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל-עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם: וּשְׁלַח יַעֲקֹב אִזְגַּדִּין קֳדָמוֹהִי לְוַת עֵשָׂו אֲחוּהִי לְאַרְעָא דְשֵׂעִיר לַחֲקַל דְאֱדוֹם:

 רש''י   וישלח יעקב מלאכים. מלאכים ממש: ארצה שעיר. לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ''ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה''א בסופה:

(ה) וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹֽאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַֽעֲקֹ֔ב עִם-לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָֽאֵחַ֖ר עַד-עָֽתָּה: וּפַקִּיד יָתְהוֹן לְמֵימָר כְּדֵין תֵּימְרוּן לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו כִּדְנַן אֲמַר עַבְדָּךְ יַעֲקֹב עִם לָבָן דָּרִית וְאוֹחָרִית עַד כְּעָן:

 רש''י   גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני (לעיל כז כט) הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקימה בי. דבר אחר גרתי בגימטריא תרי''ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי''ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים:

(ו) וַֽיְהִי-לִי֙ שׁוֹר וַֽחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא-חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ: וַהֲוָה לִי תּוֹרִין וַחֲמָרִין עָאן וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וּשְׁלָחִית לְחַוָּאָה לְרִבּוֹנִי לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינָךְ:

 רש''י   ויהי לי שור וחמור. אבא אמר לי (כז כח) מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ: שור וחמור. דרך ארץ לומר על שורים הרבה שור. אדם אומר לחברו בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים: ואשלחה להגיד לאדוני. להודיע שאני בא אליך: למצא חן בעיניך. שאני שלם עמך ומבקש אהבתך:

(ז) וַיָּשֻׁ֨בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶל-יַֽעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל-אָחִ֨יךָ֙ אֶל-עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע-מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ: וְתָבוּ אִזְגַּדַּיָּא לְוַת יַעֲקֹב לְמֵימָר אֲתֵינָא לְוַת אָחוּךְ לְוַת עֵשָׂו וְאַף אָתֵי לְקַדָּמוּתָךְ וְאַרְבַּע מְאָה גַּבְרָא עִמֵּהּ:

 רש''י   באנו אל אחיך אל עשו. שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו:

(ח) וַיִּירָ֧א יַֽעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת-הָעָ֣ם אֲשֶׁר-אִתּ֗וֹ וְאֶת-הַצֹּ֧אן וְאֶת-הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַֽחֲנֽוֹת: וּדְחִיל יַעֲקֹב לַחֲדָא וַעֲקַת לֵהּ וּפַלִּיג יָת עַמָּא דִּי עִמֵּהּ וְיָת עָנָא וְיָת תּוֹרֵי וְגַמְלַיָּא לִתרֵין מַשִּׁירְיָן:

 רש''י   ויירא ויצר. ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים:

(ט) וַיֹּ֕אמֶר אִם-יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל-הַמַּֽחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּֽחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה: וַאֲמַר אִם יֵיתֵי עֵשָׂו לְמַשְׁרִיתָא חֲדָא וְיִמְחִנֵּהּ וִיהֵי (נ''י וְיִמְחֵנַּהּ וּתְהִי) מַשְׁרִיתָא דְאִשְׁתָּאַר לְשֵׁיזָבָא:

 רש''י   המחנה האחת והכהו. מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה. (תהלים כז ג) אם תחנה עלי מחנה, הרי לשון נקבה, (לג ח) המחנה הזה, לשון זכר. וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה, (לעיל יט כג) השמש יצא על הארץ, (תהלים יט ז) מקצה השמים מוצאו, הרי לשון זכר. (מ''ב ג כב) והשמש זרחה על המים, הרי לשון נקבה. וכן רוח (איוב א יט) והנה רוח גדולה באה, הרי לשון נקבה, (שם) ויגע בארבע פנות הבית, הרי לשון זכר, (מ''א יט יא) ורוח גדולה וחזק מפרק הרים, הרי לשון זכר ולשון נקבה. וכן אש (במדבר טז לה) ואש יצאה מאת ה', לשון נקבה. (תהלים קד ד) אש לוהט, לשון זכר: והיה המחנה הנשאר לפלטה. על כרחו כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון להלן (פסוק כא) ותעבור המנחה על פניו. לתפלה (פסוק ט) אלהי אבי אברהם. למלחמה והיה המחנה הנשאר לפלטה:

---

נביאים - עובדיה - פרק א

א (א) חֲז֖וֹן עֹֽבַדְיָ֑ה כֹּֽה-אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יְהוִ֜ה לֶאֱד֗וֹם שְׁמוּעָ֨ה שָׁמַ֜עְנוּ מֵאֵ֤ת יְהוָה֙ וְצִיר֙ בַּגּוֹיִ֣ם שֻׁלָּ֔ח ק֛וּמוּ וְנָק֥וּמָה עָלֶ֖יהָ לַמִּלְחָמָֽה: נְבוּאַת עוֹבַדְיָה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לֶאֱדוֹם בְּשּׂוֹרָא שְׁמַעְנָא מִן קֳדָם יְיָ וְאִזְגַּד בָּעֲמָמַיָא שְׁלִיחַ קוּמוּ וְנִתְעַתַּד עֲלָהּ לִקְרָבָא :

 רש''י   חזון עובדיה . מאי שנא עובדיה לאדום ולא ניבא נבואה אחרת אמרו חכמי' עובדיה גר אדומי היה אמר הקב''ה מהם ובהם אביא עליהם יבא עובדיה שדר בין שני רשעים אחאב ואיזבל ולא למד ממעשיהם ויפרע מעשו הרשע שדר בין שני צדיקים יצחק ורבק' ולא למד ממעשיה' :

(ב) הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד: הָא חַלָּשׁ יְהָבִיתָךְ בַּעֲמָמַיָּא בְּסִיר אַתְּ לַחֲדָּא :

 רש''י   הנה קטן נתתיך . כלפי שקראו אביו בנו הגדול ואמו בנה הגדול אמר הקב''ה לפני קטן הוא רבותינו דרשו קטן שלא היה להם לא כתב ולא לשון : בזוי . שלא היו מעמידין מלך בן מלך :

(ג) זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי-סֶּ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ: רֶשַׁע לִבָּךְ אַטְעֲיָךְ דְּאַתְּ דָּמִי לְנִשְׁרָא דְּשָׁרֶי בְּשִׁנֵּי כֵיפָא בְּרוּמָא מוֹתְבֵיהּ אֲמַר בְּלִבֵּיהּ מַן יַחֲתִנַּנִי לְאַרְעָא :

 רש''י   שוכני בחגוי סלע . סומך על משענת אבותיו אברהם ויצחק והם לא יועילו לו , חגוי כמו ( ישעיה יט ) והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא ברייטיינ''א בלעז ואל תתמה על וי''ו של חגוי שהיא כוי''ו של קצוי ( תהלים סה ) וכוי''ו של כמטחוי ( בראשית כא ) שאין יסוד בתיבה אלא טי''ת וחי''ת :

(ד) אִם-תַּגְבִּ֣יהַּ כַּנֶּ֔שֶׁר וְאִם-בֵּ֥ין כּֽוֹכָבִ֖ים שִׂ֣ים קִנֶּ֑ךָ מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ נְאֻם-יְהוָֽה: אִם תָּרִים כְּנִשְׁרָא וְאִם בֵּינֵי כּוֹכְבַיָּא תְּשַׁוֵּי מְדוֹרָךְ מִתַּמָּן אַחֲתִנָּךְ אֲמַר יְיָ : (ה) אִם-גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ-לְךָ֙ אִם-שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם-בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹלֵלֽוֹת: אִם גַּנָּבִין אָתוּ עֲלָךְ אִם בְּזוּזֵי לֵילְיָא אֵיכְדֵין הֲוֵיתָא דָּמִיךְ עַד דְּיִגְנְבוּ מִיסַּתְהוֹן וְאִם חֲטוּפִּין כִּקְטוֹפִין אָתוּ עֲלָךְ הֲלָא מַשְׁאֲרִין עוֹלְלָן :

 רש''י   באו לך . עליך : איך נדמיתה . למה נרדמתה דומם עד שגנבו כל רצונם : הלא בוצרים ישאירו עוללות . ואלה לא ישאירו לך כלום כי יחפשוך ויגלו וידרשו מצפוניך :

(ו) אֵ֚יךְ נֶחְפְּשׂ֣וּ עֵשָׂ֔ו נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו: אֵיכְדֵין אִתְבְּלַשׁ עֵשָּׂו אִתְגַּלְּיָין מַטְמוֹרוֹהִי :

 רש''י   נבעו . תרגום יונתן איתגליין ולשון ארמית נבעו נתבקשו וכן אם תבעיון בעיו ( ישעיה כא ) :

---

כתובים - משלי - פרק ז

(ח) עֹבֵ֣ר בַּ֭שּׁוּק אֵ֣צֶל פִּנָּ֑הּ וְדֶ֖רֶךְ בֵּיתָ֣הּ יִצְעָֽד: עָבֵר בְּשׁוּקָא לִקְבֵל פִּנְתָהּ וּבְאָרְחָא דְבַיְתָהּ מְהַלֵּךְ :

 רש''י   אצל פנה . פנה של זונה ועבודת גילולים :

(ט) בְּנֶֽשֶׁף-בְּעֶ֥רֶב י֑וֹם בְּאִישׁ֥וֹן לַ֝֗יְלָה וַאֲפֵלָֽה: בְּרַמְשָׁא בְּמַעֲרַב יוֹמָא בַחֲשׁוֹכָא דְלֵילְיָא וּבַחֲכִירָה : (י) וְהִנֵּ֣ה אִ֭שָּׁה לִקְרָאת֑וֹ שִׁ֥ית ז֝וֹנָ֗ה וּנְצֻ֥רַת לֵֽב: וְהָא אִתְּתָא לְעוּרְעֵיהּ בְּאַסְכְּמָא דְזַנְיְתָא דְמַפְרְדָא לִבָּא דְעֻלֵימֵי :

 רש''י   והנה אשה . כמשמעה , ד''א אחד מן אפיקורסים : שית זונה . כמו שתותיהם ( שמואל ב' י' ) כלומר ערות זונה : ונצורת לב . כמו עיר נצורה ( ישעיה א ) המוקפת כרכום וכן לבה של זו מוקפת זימה אולת :

(יא) הֹמִיָּ֣ה הִ֣יא וְסֹרָ֑רֶת בְּ֝בֵיתָ֗הּ לֹא-יִשְׁכְּנ֥וּ רַגְלֶֽיהָ: וּמָרִדְתָּא הִיא וּפָרִדְתָּא בְּבַיְתָהּ לָא שָׁכְנָן רִגְלָהָא :

 רש''י   וסוררת . סרה מן הדרך :

(יב) פַּ֤עַם | בַּח֗וּץ פַּ֥עַם בָּרְחֹב֑וֹת וְאֵ֖צֶל כָּל-פִּנָּ֣ה תֶאֱרֹֽב: בְּעִדָנָא בְּשׁוּקֵי בְּעִדָנָא בִשְׁקָקֵי וְלִקְבֵל כָּל פִּנְתָא דְּיָאֲיָא כָּמְנָא : (יג) וְהֶחֱזִ֣יקָה בּ֖וֹ וְנָ֣שְׁקָה-לּ֑וֹ הֵעֵ֥זָה פָ֝נֶ֗יהָ וַתֹּ֣אמַר לֽוֹ: וְאַתְקְפַת בֵּיהּ וּנְשַׁקְתֵּיהּ וְאַחְצְפַת אַפָּהָא וַאֲמַרֵת לֵיהּ :

---

משנה ברכות פרק ח

א. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּסְעֻדָּה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:

 ברטנורה   (א) אלו דברים. מברך על היום. בתחלה קדוש היום, ואחר כך מברך על היין בורא פרי הגפן. שתחלה קדש היום ואחר כך בא היין על השלחן בשביל היום, וכשם שקדם לכניסה כך קודם לברכה: מברך על היין. תחלה, והוא הדין למקדש על הפת. שהיין או הפת גורמים לקדוש היום שאם אין לו יין או פת לא יקדש:

ב. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם:

 ברטנורה   (ב) בית שמאי אומרים נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס. שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה, גזרה שמא יטמאו משקים שנפלו באחורי הכוס מחמת הידים, שהידים קודם נטילה תורת שני לטומאה יש להן, ומטמאים את המשקים להיות תחלה, ויחזרו המשקים ויטמאו את אחורי הכוס, שהמשקים שנטמאו מטמאים כלים מדרבנן, אלא שהקילו בטומאה זו שכלי שנטמאו אחוריו במשקין טמאים לא נטמא תוכו, ולא ידיו, ולא אוגנו. וסברי בית שמאי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאים אע''פ שלא נטמא תוכו, גזירה שמא ינתזו ניצוצות מתוכו על אחורי הכוס, ויקבלו המשקין טומאה מחמת אחוריו, ויטמאו את הידים. וכיון דאסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, נוטלין לידים תחלה ואחר כך מוזגין את הכוס, כדי שלא יקבלו המשקים שאחורי הכלי טומאה מחמת ידים, ונמצאו אחורי הכוס טמאים מחמת אותן משקים ומשתמש בו באיסור. ובית הלל סברי אין אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, הלכך מוזגים את הכוס תחלה ושותים אותו, ואחר כך נוטלין לידים. שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה, ואחר כך מוזגים את הכוס, גזירה שמא יהיו אחורי הכוס טמאים, שמותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, ולא יהיו ידיו נגובות יפה ויטמאו אחורי הכלי המשקין שבידיו, ואותן משקין שנעשו תחלה יחזרו ויטמאו את הידים, ונמצא אוכל בידים מסואבות:

ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַל הַכְּסָת:

 ברטנורה   (ג) מקנח ידיו במפה. מנטילת מים ראשונים. ומניחה על השלחן, ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל. ולא יניחנה על הכסת שהוא יושב בה, גזירה שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה ויהיה משקה טופח במפה מחמת נגוב הידים, ואותו משקה כשנוגע בכסת נעשה ראשון, דלעולם המשקים נעשים תחלה, וחוזר ומטמא את הידים כשמקנח בה תמיד בתוך הסעודה. אבל בשלחן ליכא למגזר הכי, שאסור להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה. ובית הלל סברי מותר להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה, הלכך לא יניח המפה על השלחן, שמא יטמאו המשקים שבמפה מחמת השלחן, ויחזרו ויטמאו את האוכלים. ואם יניחנה על הכסת אין לחוש כי אם שמא יטמאו ידיו, מוטב שיטמאו ידים שאין להם עיקר מן התורה, דאין נטילת ידים לחולין מן התורה, ולא יטמאו אוכלים שיש להם עיקר מן התורה, דראשון עושה שני בחולין מן התורה:

ד. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבָּיִת:

 ברטנורה   (ד) בית שמאי אומרים מכבדין את הבית. מקום שאכלו שם מכבדים אותו משיורי אוכלים שנתפררו עליו, ואחר כך נוטלים לידים מים אחרונים. דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפירורים שיש בהם כזית, ואם אתה אומר נוטלים לידים תחלה, נמצא אתה מפסיד את האוכלים, שמים אחרונים נתזים עליהם ונמאסים. ובית הלל סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ, ושמש תלמיד חכם אינו מניח פירורים שיש בהם כזית, אלא מסיר אותם, ואם נתזים המים על גבי פרורים שאין בהם כזית אין בכך כלום, דפרורים שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד. והלכה כבית שמאי בזה שמותר להשתמש בשמש עם הארץ:

ה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֵר וּמָזוֹן וּבְשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נֵר וּבְשָׂמִים וּמָזוֹן וְהַבְדָּלָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שֶׁבָּרָא מְאוֹר הָאֵשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:

 ברטנורה   (ה) נר ומזון. מי שאכל בשבת במנחה וחשכה לו, ועדיין לא גמר סעודתו, ואין לו יין אלא שיעור כוס אחד, בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה, דכולי עלמא הבדלה בסוף, דאפוקי יומא מאחרינן ליה, כי היכי דלא ליהוי עליה כמשאוי. לא נחלקו אלא על הנר ועל הבשמים, דבית שמאי אומרים נר ומזון ואחר כך בשמים, ובית הלל אומרים נר ובשמים כי הדדי, דברכות שאנו יכולים לעשותם דלא מחזי כמשאוי כגון נר ובשמים, מקדמינן להו לברכת המזון: ב''ש אומרים שברא מאור האש. שברא, דמשמע לשעבר; ולא בורא, דמשמע להבא: מאור האש. ולא מאורי האש, דחדא נהורא איכא בנורא: ובית הלל אומרים בורא. נמי משמע לשעבר: מאורי האש. שהרבה גוונים יש בשלהבת, אדומה לבנה וירקרוקת:

ו. אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל נָכְרִים, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁלִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ:

 ברטנורה   (ו) לא על הנר ולא על הבשמים של נכרים. נר, משום דלא שבת, שהנכרי עשה מלאכה לאורו וקיימא לן אור שלא שבת אין מברכין עליו, הואיל ונעבדה בו עבירה. ובשמים של נכרי, בבשמים שהם במסיבה שנכרים מסובים בה לסעודה מיירי, והא דתנן בסיפא ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודה זרה, מה טעם קאמר, מה טעם אין מברכין על בשמים של נכרים, לפי שסתם מסיבת נכרים לעבודה זרה, ואין מברכין על בשמים של עבודה זרה: ולא על הנר של מתים. דלא אתעביד לאורה, אלא לכבוד בעלמא: ולא על בשמים של מתים. דלעבורי ריחא עבידי: ולא על נר ובשמים שלפני עבודה זרה. לפי שאסורין בהנאה: עד שיאותו לאורו. שיהנו מאורו ולא שיהנו ממש, אלא שקרוב לו כל כך שיוכל ליהנות אם ירצה:

ז. מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵרַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בִּמְּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ. עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו:

 ברטנורה   (ז) שיתעכל המזון שבמעיו. כל זמן שאינו רעב מחמת אותה האכילה הוא סימן שלא נתעכל המזון. ודוקא בשכח אמרו בית הלל דאינו חוזר, אבל במזיד, דברי הכל יחזור למקומו ויברך:

ח. בָּא לָהֶם יַיִן לְאַחַר הַמָּזוֹן וְאֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ הַכּוֹס, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיָּיִן. עוֹנִין אָמֵן אַחַר יִשְׂרָאֵל הַמְבָרֵךְ, וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר הַכּוּתִי הַמְבָרֵךְ, עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַבְּרָכָה:

 ברטנורה   (ח) מברך על היין ואחר כך מברך על המזון. שאין ברכת המזון טעונה כוס, ובית הלל סברי, ברכת המזון טעונה כוס: עונין אמן אחר ישראל המברך. ואף על פי שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה, דמסתמא לשמים ברך: אלא אם כן שמע כל הברכה. שמא ברך להר גריזים:

---

גמרא ברכות דף נ''ג ע''א

מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְכוּ' אָמַר רַב זְבִיד וְאִי תֵימָא רַב דִּימִי בַּר אַבָּא מַחֲלוֹקֶת בְּשָׁכַח אֲבָל בְּמֵזִיד דִּבְרֵי הַכֹּל יַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. פְּשִׁיטָא וְשָׁכַח תְּנַן מַהוּ דְתֵימָא הוּא הַדִּין אֲפִילוּ בְּמֵזִיד וְהָאי דְּקָתָנֵי וְשָׁכַח לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמָּאי קָּא מַשְׁמַע לָן. תַּנְיָא אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיכֶם מִי שֶׁאָכַל בְּרֹאשׁ הַבִּירָה וְשָׁכַח וְיָרַד וְלֹא בֵּרַךְ יַחֲזוֹר לְרֹאשׁ הַבִּירָה וִיבָרֵךְ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל לְדִבְרֵיכֶם מִי שֶׁשָּׁכַח אַרְנְקִי בְּרֹאשׁ הַבִּירָה לֹא יַעֲלֶה וְיִטְלֶנָּה. לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא עוֹלֶה. לִכְבוֹד שָׁמַיִם לֹא כָּל שֶׁכֵּן. הַנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי חַד עָבִיד בְּשׁוֹגֵג כְּבֵית שַׁמַּאי וְאַשְׁכַּח אַרְנְקָא דְדַהֲבָא. וְחַד עָבִיד בְּמֵזִיד כְּבֵית הִלֵּל וַאֲכָלֵיהּ אַרְיָא. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה קָאָזִיל בְּשַׁיָּירָתָא אָכִיל וְאִשְׁתְּלִי וְלָא בְרִיךְ אָמַר הֵיכִי אִיעֲבִיד אִי אַמֵינָא לְהוּ אַנְשָׁאִי לְבָרֵךְ אֲמָרֵי לִי בְּרִיךְ הָכָא כָּל הֵיכָא דִמְבָרַכְתְּ לְרַחֲמָנָא מְבָרַכְתְּ. מוּטַב דַּאַמֵינָא לְהוּ אַנְשָׁאִי יוֹנָה דְדַהֲבָא. אָמַר לְהוּ אַנְטְרוּ לִי דַאַנְשָׁאי יוֹנָה דְדַהֲבָא. אָזִיל וּבְרִיךְ וְאַשְׁכַּח יוֹנָה דְדַהֲבָא. מָאי שְׁנָא יוֹנָה. דִּמְתִילָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה. דִּכְתִיב (תהלים ס''ח) כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ. מַה יוֹנָה אֵינָהּ נִיצוֹלֶת אֶלָּא בִּכְנָפֶיהָ אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִיצוֹלִין אֶלָּא בְּמִצְוֹת:

 רש''י  חד עביד בשוגג כב''ש. אף ע''פ ששגג ונעקר מן המקום על ידי שכחה החמיר על עצמו כב''ש וחזר למקום שאכל ובירך: וחד עביד במזיד. נעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך: אנשאי יונה דדהבא. שכחתי יונה של זהב: יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה. או בורחת או נלחמת בראשי אגפיה:

---

זוהר וישלח דף קס''ה ע''ב

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים וְגוֹ', רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהלים צ''א) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ הַאי קְרָא אוֹקְמוּהָ חֲבְרַיָּא, דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נַשׁ אָתֵי לְעָלְמָא מִיָּד אִזְדַּמַּן בַּהֲדֵיהּ יֵצֶר הָרַע דְּאִיהוּ מְקַטְּרֵג לֵיהּ לְבַר נַשׁ תָּדִיר כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (בראשית ד') לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ, מַאי חַטָּאת רוֹבֵץ, דָּא יֵצֶר הָרַע, וְדָוִד הָכִי נַמֵּי קַרְיֵהּ חַטָּאת דִּכְתִיב (תהלים נ''א) וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד, בְּגִין דְּאִיהוּ עָבִיד לֵיהּ לְבַר נַשׁ כָּל יוֹמָא לְמֶחֱטֵי קַמֵּי מָרֵיהּ, וְיֵצֶר הָרַע דָּא לָא אִתְעַדִּי מִבַּר נַשׁ מִיּוֹמָא דְּאִתְיַלִּיד בַּר נַשׁ לְעָלְמִין וְיֵצֶר הַטּוֹב אָתֵי לְבַר נַשׁ מִיּוֹמָא דְּאָתֵי לְאִתְדַכָּאָה וְאֵימָתַי אָתֵי בַּר לְאִתְדַכָּאָה כַּד אִיהוּ בַּר תְּלֵיסָר שְׁנִין כְּדֵין אִזְדַוַּג בַּר נַשׁ בְּתַרְוַיְהוּ חַד מִימִינָא וְחַד מִשְּׂמָאלָא יֵצֶר טוֹב לִימִינָא וְיֵצֶר רָע לִשְׂמָאלָא, וְאִלֵּין אִנּוּן תְּרֵין מַלְאָכִין מַמָּשׁ מְמַנָּן וְאִנּוּן מִשְׁתַּכְּחִין תָּדִיר בַּהֲדֵיהּ דְּבַר נַשׁ, אָתֵי בַּר נַשׁ לְאִתְדַכָּאָה הַהוּא יֵצֶר הָרַע אִתְכַפְיָא קַמֵּיהּ וְשַׁלִּיט יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא וְתַרְוַיְהוּ מִזְדַוְּגִין לְנַטָּרָא לֵיהּ לְבַר נַשׁ בְּכָל אָרְחוֹי דְּהוּא עָבִיד הֲדָא הוּא דִּכְתִיב כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, רַבִּי אֶלְעָזָר מוֹקִים לֵיהּ לְהַאי קְרָא בְּיַעֲקֹב דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְמִין בַּהֲדֵיהּ מַלְאָכִין מְשַׁרְיָן מְמַנָּן בְּגִין דְּהָא אִיהוּ אָתֵי שְׁלִים בְּשִׁבְטִין עִלָאִין כֻּלְּהוּ שְׁלֵמִין כִּדְקָא יָאוּת כְּמָה דְּאִתְמָר (דִּכְתִיב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים וְאִתְמָר, וְהָכָא כֵּיוָן דְּאִשְׁתֵּזִיב מִנֵּיהּ דְּלָבָן וְהָא אִתְפָּרַשׁ מִנֵּיהּ כְּדֵין אִזְדַוָּגַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא וְאָתוּ מְשַׁרְיָן קַדִּישִׁין לְסָחֳרָא לֵיהּ וּכְדֵין וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם וְגוֹ' וּמֵאִנּוּן מַלְאָכִין שָׁדַר לֵיהּ לְעֵשָׂו הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, מַלְאָכִים מַמָּשׁ הֲווּ וַדַּאי:

 תרגום הזוהר  וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךְ וְגוֹ', מִקְרָא זֶה בֵּאֲרוּהוּ הַחֲבֵרִים. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם בָּא לָעוֹלָם, מִיָּד הַיֵּצֶר הָרַע בָּא עִמּוֹ, שֶׁהוּא מְקַטְרֵג עָלָיו תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ. מַהוּ חַטָּאת רוֹבֵץ. הוּא הַיֵּצֶר הָרַע. וְדָוִד קָרָא גַּם כֵּן אֶת הַיֵּצֶר הָרַע בַּשֵּׁם חַטָּאת. שֶׁכָּתוּב וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד. וְהוּא מִשּׁוּם שֶׁבְּכָל יוֹם עוֹשֶׂה אֶת הָאָדָם לְהַחֲטִיא לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ. וְיֵצֶר הָרַע זֶה, אֵינוֹ סָר מִן הָאָדָם מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ עַד עוֹלָם. וְהַיֵּצֶר הַטּוֹב בָּא אֶל הָאָדָם, מִיּוֹם שֶׁבָּא לְהִטָּהֵר. וּמָתַי הָאָדָם בָּא לְהִטָּהֵר, הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בֶּן שְׁלֹש עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אָז מִתְחַבֵּר הָאָדָם בִּשְׁנֵיהֶם, אֶחָד בִּימִין וְאֶחָד בִּשְׂמֹאל, הַיֵּצֶר הַטּוֹב בִּימִין וְהַיֵּצֶר הָרַע בִּשְׂמֹאל. וְאֵלּוּ הֵם שְׁנֵי מַלְאָכִים מְמוּנִים מַמָּשׁ, וְהֵם נִמְצָאִים עִם הָאָדָם תָּמִיד. בָּא הָאָדָם לְהִטָּהֵר, נִכְנָע הַיֵּצֶר הָרַע לְפָנָיו, וְהַיָּמִין שׁוֹלֵט עַל הַשְּׂמֹאל, וּשְׁנֵיהֶם, הַיֵּצֶר הַטּוֹב וְהַיֵּצֶר הָרַע, מִתְחַבְּרִים לִשְׁמוֹר אֶת הָאָדָם בְּכָל דְּרָכָיו שֶׁהוּא הוֹלֵךְ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךְ בְּכָל דְּרָכֶיךְ. רַבִּי אֶלְעָזָר מַעֲמִיד אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה בְּיַעֲקֹב, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִזְמִין עִמּוֹ מַלְאָכִים מַחֲנוֹת מְמוּנִים, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה בָּא שָׁלֵם עִם הַשְּׁבָטִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁהָיוּ כֻּלָּם שְׁלֵמִים כָּרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, וְהוּא נִתְבָּאֵר, וְכָאן, אַחַר שֶׁנִּצָל מִלָּבָן, וְנִפְרָד מִמֶּנּוּ, נִתְחַבְּרָה עִמּוֹ הַשְּׁכִינָה, וּמַחֲנוֹת מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים בָּאוּ לְסַבֵּב אוֹתוֹ, וְאָז וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם וְגוֹ', וּמֵאֵלּוּ הַמַּלְאָכִים שָׁלַח לְעֵשָׂו, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, מַלְאָכִים מַמָּשׁ בְּוַדַּאי הָיוּ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ד

א. אֵין מְלַמְּדִין תּוֹרָה אֶלָּא לְתַלְמִיד הָגוּן נָאֶה בְמַעֲשָׂיו אוֹ לְתָם אֲבָל אִם הָיָה הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְמוּטָב וּמַנְהִיגִין אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַשׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִילּוּ זָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ו) כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לַכְּסִיל כָּבוֹד וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ: ב. וְכֵן הָרַב שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה אַף עַל פִּי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הוּא וְכָל הָעָם צְרִיכִים לוֹ אֵין מִתְלַמְּדִים מִמֶּנּוּ. עַד שׁוּבוֹ לְמוּטָב שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב') כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא. אָמְרוּ חֲכָמִים אִם הָרַב דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת תּוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ וְאִם לָאו אַל יְבַקְשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ: ג. כֵּיצַד מְלַמְּדִין הָרָב יוֹשֵׁב בְּרֹאשׁ וְהַתַּלְמִידִים מוּקָפִין לְפָנָיו כַּעֲטָרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם רוֹאִים הָרָב וְשׁוֹמְעִין דְּבָרָיו וְלֹא יֵשֵׁב הָרַב עַל הַכִּסֵּא וְתַלְמִידָיו עַל הַקַּרְקַע אֶלָּא אוֹ הַכֹּל עַל הָאָרֶץ אוֹ עַל הַכִּסָּאוֹת. וּבָרִאשׁוֹנָה הָיָה הָרָב יוֹשֵׁב וְהַתַּלְמִידִים עוֹמְדִים וּמִקּוֹדֶם חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי נָהֲגוּ הַכֹּל לְלַמֵּד לְתַלְמִידִים וְהֵם יוֹשְׁבִים:

---

מוסר

מס' תפארת הקדש די''ב א' מר''ח בקיצור

אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדְמָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ''ח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ וְכָל הָעוֹשֶׂה עֲבֵירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה מְלַפְפָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לְיוֹם הַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ו') יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר קְשׁוּרָה הִיא לוֹ כְּכֶלֶב שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל''ט) וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה לִהְיוֹת עִמָּהּ בָּעוֹלָם הַבָּא עַד כַּאן לְשׁוֹנוֹ. עִנְיַן מְלַפְפָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לְיוֹם הַדִּין מִפְּנֵי כִּי הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד וְהַקַּטֵּיגוֹר יֵשׁ לוֹ שִׁיעוּר קוֹמָה שְׁלֵימָה כְּעִנְיַן הַמִּצְוָה כֵּן עִנְיַן הָעֲבֵירָה. כִּי מַעֲשָׂיו שֶׁל אָדָם הֵם שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ לְבוּשִׁים צוֹאִים כְּפִי מִנְיַן עֲוֹנוֹתָיו כֵּן מִנְיַן הַלְּבוּשִׁים כִּי כָל עָוֹן וְעָוֹן יַעֲשֶׂה לוֹ לְבוּשׁ וְהַיְינוּ מְלַפְפָתוֹ הָאָמוּר בְּמַאֲמַר וְהָעֵד לָזֶה (זכרי' ג') רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וּפִירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁעָוֹן שֶׁהָיָה לוֹ הוּא שֶׁנָּשְׂאוּ בָּנָיו נָשִׁים נָכְרִיּוֹת. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר קְשׁוּרָה בוֹ כְּכֶלֶב שֶׁלֹּא לְבַד תַּעֲשֶׂה לָהּ לְבוּשׁ אֶלָּא שֶׁתִּדְבַּק בְּנֶפֶשׁ עַצְמָהּ לִהְיוֹת אָדוּק בָּהּ וְדֶרֶךְ הַכֶּלֶב הַנּוֹשֵׁךְ שֶׁנִמְצָא בְּתוֹךְ שִׁנָּיו חֵלֶק הָאָדָם. ה' יַצִילֵנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל כֵּן יְהִי רָצוֹן:

---

וישלח יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(י) וַיֹּ֘אמֶר֘ יַֽעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵֽאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהֹוָ֞ה הָֽאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמֽוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ: וַאֲמַר יַעֲקֹב אֱלָהֵהּ דְּאַבָּא אַבְרָהָם וֵאֱלָהֵהּ דְּאַבָּא יִצְחָק יְיָ דִּי אֲמַר לִי תּוּב לְאַרְעָךְ וּלְיַלָּדוּתָךְ וְאוֹטֵיב עִמָּךְ:

 רש''י   ואלהי אבי יצחק. ולהלן הוא אומר (לא מב) ופחד יצחק, ועוד מהו שחזר והזכיר שם המיחד, היה לו לכתוב האומר אלי שוב לארצך וגו' . אלא כך אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא שתי הבטחות הבטחתני אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי (כח יג) אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, ושם אמרת לי (שם טו) ושמרתיך בכל אשר תלך. ובבית לבן אמרת לי (לא ג) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, ושם נגלית אלי בשם המיחד לבדו, שנאמר (לא ג) ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו' , בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך:

(יא) קָ֜טֹ֗נְתִּי מִכֹּ֤ל הַֽחֲסָדִים֙ וּמִכָּל-הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת-עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֨רְתִּי֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַֽחֲנֽוֹת: זְעִירָן זָכוּתַי מִכֹּל חִסְדִּן וּמִכָּל טַבְוָן דִּי עֲבַדְתָּ עִם עַבְדָּךְ אֲרֵי יְחִידִי עֲבָרִית יָת יַרְדְּנָא הָדֵין וּכְעַן הֲוֵיתִי לִתְרֵין (נ''י לְתַרְתֵּין) מַשִּׁרְיָן:

 רש''י   קטנתי מכל החסדים. נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו: ומכל האמת. אמתת דבריך, ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני: כי במקלי. לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו. ומדרש אגדה נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן:

(יב) הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי-יָרֵ֤א אָֽנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן-יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל-בָּנִֽים: שֵׁזַבְנִי כְעַן מִידָא דְאָחִי מִידָא דְעֵשָׁו אֲרֵי דַחֵל אֲנָא מִנֵּהּ דִּילְמָא יֵיתֵי וְיִמְחִנַּנִי אִמָּא עַל בְּנַיָּא:

 רש''י   מיד אחי מיד עשו. מיד אחי שאין נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע:

(יג) וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶת-זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב: וְאַתְּ אֲמַרְתָּ אוֹטָבָא אוֹטִיב עִמָּךְ וֶאֱשַׁוֵּי יָת בְּנָיךְ סַגִּיאִין כְּחַלָּא דְיַמָּא דִּי לָא יִתִּמְנוּן מִסַּגִּי:

 רש''י   היטב איטיב. היטב בזכותך, איטיב בזכות אבותיך: ושמתי את זרעך כחול הים. והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו אלא (שם כח יד) והיה זרעך כעפר הארץ. אלא שאמר לו (כח טו) כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, ולאברהם אמר (כב יז) הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים:

---

נביאים - עובדיה - פרק א

(ז) עַֽד-הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ יָכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ לַחְמְךָ֗ יָשִׂ֤ימוּ מָזוֹר֙ תַּחְתֶּ֔יךָ אֵ֥ין תְּבוּנָ֖ה בּֽוֹ: מִן תְּחוּמָא אַגְלְיוּךְ כָּל אֱנָשֵׁי קְיָמָךְ אַטְעֲיוּךְ יָכִילוּ לָךְ אֱנָשֵׁי שְׁלָמָךְ אַכְלֵי פָתוֹרָךְ שַׁוִּיאוּ תַקְלָא תְחוֹתָךְ מִדְּלֵית בָּךְ סוּכְלְתָנוּ :

 רש''י   עד הגבול שלחוך . אותם שהבטיחוך לעזרה באו עמך ולווך עד גבול ארצך עד הספר ששם באו עליך למלחמה ובזאת השיאוך והצליחו : יכלו לך . לפתותך לצאת ושבו מאחריך : לחמך ישימו מזור תחתיך . אף מאכלך שם לך אחיך יעקב למזור שנתן לך לחם ונזיד עדשים ועל ידו בזית הבכורה : מזור . חולי :

(ח) הֲל֛וֹא בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא נְאֻם יְהוָ֑ה וְהַאֲבַדְתִּ֤י חֲכָמִים֙ מֵֽאֱד֔וֹם וּתְבוּנָ֖ה מֵהַ֥ר עֵשָֽׂו: הֲלָא בְעִדָּנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ וְאוֹבִיד חַכִּימִין מֵאֱדוֹם וְכָל גְּבַר דְּבֵיהּ סוּכְלְתָנוּתָא מִכַּרְכָא דְּעֵשָּׂו : (ט) וְחַתּ֥וּ גִבּוֹרֶ֖יךָ תֵּימָ֑ן לְמַ֧עַן יִכָּֽרֶת-אִ֛ישׁ מֵהַ֥ר עֵשָׂ֖ו מִקָּֽטֶל: וְיִתְבְּרוּן גִּבָּרָךְ יַתְבֵי דָּרוֹמָא בְּדִיל דְּיִשְׁתֵּיצֵי גְּבַר דְּבֵיהּ צוֹרְבָא מִכַּרְכָא דְּעֵשָּׂו מִקְּטוֹל :

 רש''י   וחתו גבוריך תימן . יחתו ויפחדו לנוס אל ארץ ישמעאל וי''ת ויתברון גברך יתבי ארעא דרומא : למען יכרת . כל איש גבור : מהר עשו מקטל . מרוב הרג שיבא עליכם :

(י) מֵחֲמַ֛ס אָחִ֥יךָ יַעֲקֹ֖ב תְּכַסְּךָ֣ בוּשָׁ֑ה וְנִכְרַ֖תָּ לְעוֹלָֽם: מֵחֲטוּף אָחוּךְ יַעֲקֹב תַּחְפִינָךְ בַּהְתָא וְתִשְׁתֵּיצֵי לַעֲלָם :

 רש''י   מחמס אחיך יעקב . בשביל חמס שעשית ליעקב :

---

כתובים - משלי - פרק ז

(יד) זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֣ים עָלָ֑י הַ֝יּ֗וֹם שִׁלַּ֥מְתִּי נְדָרָֽי: דִּבְחֵי דְקָרְבָּנֵי עֲלַי יוֹמָנָא שַׁלְּמֵית נִדְרָי :

 רש''י   זבחי שלמים עלי . כלומר סעודה גדולה הכינותי כי היום הקרבתי נדרי ושלמי :

(טו) עַל-כֵּ֭ן יָצָ֣אתִי לִקְרָאתֶ֑ךָ לְשַׁחֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וָאֶמְצָאֶֽךָּ: מְטוּל הֵיכְנָא נְפַקֵית לְאוֹרְעָךְ דְּמַפְכָא הֲוֵית לְרִגְשָׁא וַאֲמַרֵת אֶדְבְּרִנָךְ :

 רש''י   ואמצאך . כדי שאמצאך :

(טז) מַ֭רְבַדִּים רָבַ֣דְתִּי עַרְשִׂ֑י חֲ֝טֻב֗וֹת אֵט֥וּן מִצְרָֽיִם: בְּתַשְׁוְיָתָא שַׁוְיֵת עַרְסִי וּבִקְרָמָא קְרִמְתָּא מִצְרָאָה :

 רש''י   מרבדים . בגדי חופש ונוי ודוגמתו בסוף הספר שנאמר מרבדים עשתה לה : רבדתי ערשי . קשטתי : חטובות אטון מצרים . מהוללות בגדי כלי פשתן חשובין הבאים ממצרים ששם הפשתן מצוי כדכתב בספר ( ישעיה יט ) ובושו עובדי פשתים אטון תרגום מיתריהם אטוניהון :

(יז) נַ֥פְתִּי מִשְׁכָּבִ֑י מֹ֥ר אֲ֝הָלִ֗ים וְקִנָּמֽוֹן: רַסֵית עַל עַרְסִי מוֹרָא וְכוֹרְקְמָא וְקוּנְמָא :

 רש''י   נפתי משכבי . הנפתי הריח כמניף בסודר בבית הבושם להביא הריח מלמעלה למטה , ודונש פי' לשון קטור ואמר שאין לו דמיון :

---

משנה שבת פרק ח

א. הַמּוֹצִיא יַיִן, כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס. חָלָב, כְּדֵי גְמִיעָה. דְּבַשׁ, כְּדֵי לִתֵּן עַל הַכָּתִית. שֶׁמֶן, כְּדֵי לָסוּךְ אֵבָר קָטָן. מַיִם, כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶם אֶת הַקִּילוֹר. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין, בָּרְבִיעִית. וְכָל הַשּׁוֹפָכִין, בָּרְבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֻּלָּן בָּרְבִיעִית. וְלֹא אָמְרוּ כָל הַשִּׁעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן:

 ברטנורה   (א) המוציא יין כדי מזיגת הכוס. של ברכת המזון, שהוא רובע רביעית יין חי, כדי שימזגנו לחשבון על חד של יין תלתא ממים ויעמוד על רביעית הלוג שהוא שיעור כוס של ברכה: כדי גמיעה. מה שאדם בולע בבת אחת. וחלב בהמה טמאה דלא חזי לשתיה שיעורו כדי לכחול עין אחת: על הכתית. מכה שעל גבי הסוסים והחמורים מחמת המשאוי. ומצאתי כתוב ששחין היוצא בעור הבשר כשמגיע להתבשל הוא עושה ראש למעלה וקרוי פי כתית. ואע''פ שהדבש עיקרו לאכילה, כיון שרפואתו מצויה והיא משהו, אזלינן בתר שיעורא זוטרא לחומרא: אבר קטן. של תינוק בן יומו, והיא אצבע קטנה שברגל: לשוף. לשפשף ולמַחות בהן: קילור. שנותנין על העין: ושאר כל המשקין. שאין עושין מהן רפואה: שופכין. מים סרוחין, וחזו לגבל בהן את הטיט: כולן ברביעית. אף היין והחלב והדבש, דלא אמרו שיעורין במשנה אלא למצניעיהן, אבל שאר כל אדם אין חייבין אלא ברביעית. וסבירא ליה לר' שמעון דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא, ובבציר מהאי שיעורא לא מחייב, דלית ליה לר' שמעון כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו שיתחייב עליו מצניעו בכל שהוא. ואין הלכה כרבי שמעון:

ב. הַמּוֹצִיא חֶבֶל, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֹזֶן לְקֻפָּה. גֶּמִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לְנָפָה וְלִכְבָרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִטֹּל מִמֶּנּוּ מִדַּת מִנְעָל לַקָּטָן. נְיָר, כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין. וְהַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין, חַיָּב. נְיָר מָחוּק, כְּדֵי לִכְרֹךְ עַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פַּלְיָטוֹן:

 ברטנורה   (ב) אוזן לקופה. לאוחזה בה: תלאי. לתלותו בו. ובציר משיעור אוזן לקופה: מדת מנעל. להראות לאומן כמדה זו אני צריך, ושיעוריה בציר מתלאי: ניר. מעשבים עושין אותו: קשר של מוכסין. פעמים שאדם נותן מכס בראש הנהר מזה והוא מוסר לו חותם להראות למוכס שבעבר האחר מן הנהר להראותו שכבר פרע המכס, ודרכו לכתוב שתי אותיות גדולות לסימן, והן גדולות משתי אותיות שלנו: ניר מחוק. שוב אינו ראוי לכתוב, לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך על פי צלוחית:

ג. עוֹר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמִיעַ. קְלַף, כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִלִּין, שֶׁהִיא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. דְּיוֹ, כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. כְּחוֹל, כְּדֵי לִכְחֹל עַיִן אֶחָת:

 ברטנורה   (ג) לעשות בו קמיע. לכסות בו את הקמיע: קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה. דאיידי דדמיו יקרין לא עביד מיניה קשר מוכסין אלא תפילין ומזוזות ולא מיחייב בשיעורא זוטא: דיו כדי לכתוב שתי אותיות. לרשום על שתי חוליות של כלי או על שני קרשים לזווגן: כדי לכחול עין אחת. שכן צנועות ההולכות מעוטפות אין מגלות אלא עין אחת וכוחלות אותה:

ד. דֶּבֶק, כְּדֵי לִתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁבְשֶׁבֶת. זֶפֶת וְגָפְרִית, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב. שַׁעֲוָה, כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן. חַרְסִית, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּטְפּוּט. סֻבִּין, כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. סִיד, כְּדֵי לָסוּד קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּלְכּוּל. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְדִּיפִי:

 ברטנורה   (ד) השבשבת. הציידין מושיבין נסר קטן בראש הקנה ונותנין עליו דבק והעוף יושב עליו ונדבק בו, וצריך לתת עליו דבק הרבה כדי שיהא העוף נדבק בו: לעשות בו נקב קטן. כלי שמשימין בו כסף חי סותם פיו בזפת או בגפרית ועושה בסתימה נקב קטן להוציא ממנו הכסף חי: חרסית. לבינה כתושה: לעשות פי כור. שהמפוח נכנס בו: פטפוט. רגל למקום מושב הכור, שמושיבין אותו על כן ובסיס העשוי לכך: סובין כדי ליתן על פי הכור של צורפי זהב. במקום שאין פחמין צורפין הזהב באש של סובין. פירוש אחר, שרגילין לתת סובין על פי הכור כשמתיכין הזהב: לסוד קטנה שבבנות. בנות שהגיעו לפרקן ולא בא להן האורח, בנות עניים טופלות אותן בסיד והאורח ממהר לבוא, ומשיר נמי את השער. ובנות עשירים טופלות בסולת. ובנות מלכים בשמן זית שלא הביא שליש: כלכול. הצדעין, וסדין אותן בסיד להשכיב את השער: אנדיפי. למטה מן הצדעין מעט שקורין בת צידעא. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי נחמיה:

ה. אֲדָמָה, כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּחוֹתַם הָאִגְּרוֹת. זֶבֶל וְחוֹל הַדַּק, כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח שֶׁל כְּרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא. חוֹל הַגַּס, כְּדֵי לִתֵּן עַל מְלֹא כַף סִיד. קָנֶה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קֻלְמוֹס. וְאִם הָיָה עָבֶה אוֹ מְרֻסָס, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בּוֹ בֵיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, טְרוּפָה וּנְתוּנָה בָאִלְפָּס:

 ברטנורה   (ה) אדמה. טיט אדום: מרצופין. שקין גדולות שנושאין בהן פרקמטיא בספינות וחותמין אותן כדרך שחותמים האיגרות. ושיעור דרבנן זוטר מדר' עקיבא. והלכה כחכמים: כדי לזבל כרישא. כרתי. ושיעוריה זוטר מקלח של כרוב. והלכה כחכמים: מלא כף סיד. כף של סיידין: כדי לעשות קולמוס. המגיע לקשרין של אמצע אצבעותיו: עבה. שאינו ראוי לכתיבה: מרוסס. מרוצץ ושבור: ביצה קלה. ביצת תרנגולת. ואמאי קרי לה ביצה קלה, שקלה להתבשל יותר משאר ביצים. והשיעור הוא כדי לבשל כגרוגרת ממנה: טרופה. מעורבת בשמן: ונתונה באלפס. שהוחם כבר, שהיא ממהרת להתבשל:

ו. עֶצֶם, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תַּרְוָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חָף. זְכוּכִית, כְּדֵי לִגְרֹר בּוֹ רֹאשׁ הַכִּרְכָּר. צְרוֹר אוֹ אֶבֶן, כְּדֵי לִזְרֹק בָּעוֹף. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר יַעֲקֹב אוֹמֵר, כְּדֵי לִזְרֹק בַּבְּהֵמָה:

 ברטנורה   (ו) תרווד. כף: חף. שן משיני המפתח שפותחים בה הדלתות. ואין הלכה כרבי יהודה: כרכר. של אורגין, ומעבירו על השתי כשהוא מתוח לפניו ושובט בו החוטין: כדי לזרוק בבהמה. דלא טרח אינש למשקל צרור משום עוף להבריחו, דבקלא בעלמא סגי ליה:

ז. חֶרֶס, כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִים לַחֲבֵרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כְּדֵי לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּדֵי לְקַבֵּל בּוֹ רְבִיעִית. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, (ישעיה ל) וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, מִשָּׁם רְאָיָה (שם) וְלַחְשׂוֹף מַיִם מִגֶּבֶא:

 ברטנורה   (ז) בין פצים לחברו. כשמסדרין פצימין ועמודין וקורות ועושין שורות של קורות על הארץ ויש חלל בין זו לזו סומכו תחתיו שלא יתעקם: זכר לדבר. דחשיב חרס בחתיית האור: לחשוף. לדלות: מגבא. גומא קטנה שהמים נקבצים. אלמא חשיב חרס נמי בקבלת המים. והלכה כרבי יוסי:

---

גמרא שבת דף קי''ח ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''ז) וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלוֹת לִבֶּךָ. עֹנֶג זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (ישעי' נ''ח) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג הֱוֵי אוֹמֵר זֶה עֹנֶג שַׁבָּת. בַּמֶּה מְעַנְגוֹ רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילָת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר בְּתַבְשִׁיל שֶׁל תַּרְדִּין וְדָגִים גְּדוֹלִים וְרָאשֵׁי שׁוּמִין. רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב אֲפִילוּ דָבָר מוּעָט וְלִכְבוֹד שַׁבָּת עֲשָׂאוֹ הֲרֵי זֶה עוֹנֶג. מָאי הִיא אָמַר רַב פַּפָּא כַּסָּא דְהַרְסְנָא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הַמְשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּהִלְכָתָהּ אֲפִילוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּדוֹר אֱנוֹשׁ מוֹחֲלִין לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם נ''ו) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ אַל תִּקְרֵי מֵחַלְּלוֹ אֶלָּא מָחוּל לוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִין יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן מִיַּד נִגְאָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כֹּה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְגו' רִבִּי חֲנִינָא מִיעֲטֵף וְקָאִי אֲפַנְיָא דְמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא אָמַר בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה. רִבִּי יַנַּאי לָבִישׁ מָאנֵיהּ מַעֲלֵי שַׁבַּתָּא אָמַר בֹּאִי כַלָּה בֹּאִי כַלָּה. רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה יָתִיב אַתַּכְתְּקָא דְשִׁינָא וּמוֹשִׁיף נוּרָא. רַב סַפְרָא מַחְרִיךְ רֵישָׁא. רָבָא מָלַח שִׁיבוּטָא. רַב הוּנָא מַדְלִיק שְׁרַגֵּי. רַב פַּפָּא גָּדִיל פְּתִילְתָּא. רַב חַסְדָּא פָּרִים סִלְקָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מְצַלְחֵי צִיבֵי. רִבִּי זֵירָא מְצַתֵּת צְתוּתֵי. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מְכַתֵּף וְעַיֵּיל מְכַתֵּף וְנָפִיק. אָמַר אִילוּ מְקַלְעִין לִי רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי מִי לָא מְכַתִּיפְנָא קָמַיְיהוּ:

 רש''י  תבשיל של תרדין. חשוב הוא: ראשי שומין. חשובים היו להם: כסא דהרסנא. דגים קטנים מטוגנין בשומן קרביהן ובקמח: דור אנוש. התחילו לעבוד ע''ג דכתיב אז הוחל לקרוא וגו': מתעטף. בבגדים נאים: בואי כלה. הכי קרי ליה לשביתת שבת מתוך חביבות: אתכתקא דשינא. פסטאדו''ל של שן שחשוב היה ועשיר: ומושיף נורא. נופח משם נורא לכבוד השבת ורבינו הלוי גריס אתכתקא דשאגא. תדהר: מחריך רישא. אם היה שם ראש בהמה לחרוך מחרכו הוא בעצמו: פרים. לשון פרומים מחתך: מצתת צתותי. מצית האור בעצים דקים: מכתף ועייל מכתף ונפיק. בע''ש יוצא ונכנס להביא תמיד משאות כלי תשמיש ובגדי חופש ומגדים כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו:

---

זוהר וישלח דף קס''ו ע''א

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים, אָמַר רַבִּי אַבָּא וְכִי אַמַּאי אִתְעָר אִיהוּ לְגַבֵּיהּ דְּעֵשָׂו וְטָב הַוָּה לֵיהּ לְאִשְׁתּוּקֵי מִנֵּיהּ, אֶלָּא אָמַר יַעֲקֹב יַדַּעְנָא דְּעֵשָׂו חַיִשׁ לֵיהּ לִיקָרָא דְּאַבָּא וּלְעָלָם לָא אַרְגִּיז קַמֵּיהּ וְהָא יַדַּעְנָא הוֹאִיל וְאַבָּא קַיָּם לָא מִסְתַּפֵינָא מִנֵּיהּ אֲבָל הַשְׁתָּא דְּאַבָּא קָאִים בָּעִינָא לְאִתְפַּיַּס עִמֵּיהּ מִיָּד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר (משלי י''ב) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם הַאי קְרָא עַל יֵצֶר הָרַע אִתְמָר בְּגִין דְּאִיהוּ מְקַטְּרְגָא תָּדִיר לְגַבֵּי בְּנֵי נְשָׁא וְיֵצֶר הָרַע אִיהוּ אָרִים לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ דְּבַר נַשׁ בְּגֵאוּתָא וְאָזִיל אַבַּתְרֵיהּ מְסַלְסֵל שַׂעֲרֵיהּ וּבְרֵישֵׁיהּ עַד דְּאִיהוּ אִתְגָאֵי עֲלֵיהּ וּמָשִׁיךְ לֵיהּ לְגֵיהִנָּם אֲבָל טוֹב נִקְלֶה הַהוּא דְּלָא אָזִיל אַבַּתְרֵיהּ דְּיֵצֶר הָרַע וְלָא אִתְגָאֵי כְּלָל וּמָאִיךְ רוּחֵיהּ וְלִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּכְדֵין הַהוּא יֵצֶר הָרַע מִתְהַפֵּךְ לְעֶבֶד לוֹ דְּלָא יָכִיל לְשַׁלְּטָאָה עֲלוֹי, וְהַהוּא בַּר נַשׁ שַׁלִּיט עֲלוֹי כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (בראשית ד') וְאַתָּה תִמְשׁוֹל בּוֹ, מִמִּתְכַּבֵּד כְּמָה דַּאֲמָרָן דְּאִיהוּ אוֹקִיר גַּרְמֵיהּ מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרֵיהּ אִתְגָאֵי בְּרוּחֵיהּ וְאִיהוּ חֲסַר לֶחֶם מְהֵימָנוּתָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ויקרא כ''א) לֶחֶם אֱלֹקָיו וְגוֹ' (שם) לֶחֶם אֱלֹקֵיכֶם הֵם מַקְרִיבִים וְגוֹ', דָּבָר אַחֵר טוֹב נִקְלֶה (וְעֶבֶד לוֹ) דָּא יַעֲקֹב דְּמָאִיךְ רוּחֵיהּ לְגַבֵּיהּ דְּעֵשָׂו בְּגִין דִּלְבָתַר לֶהֱוֵי עֶבֶד לוֹ וְיִשְׁלוֹט עֲלוֹי וְיִתְקַיֵּם בֵּיהּ (בראשית כ''ז) יַעֲבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאוּמִים וְגוֹ', וַעֲדַיִן לָא הַוָּה זִמְנֵיהּ כְּלָל אֶלָּא בְּגִין דְּסָלִיק לֵיהּ יַעֲקֹב לְבָתַר יוֹמַיָּא וְעַל דָּא הַוָּה מִיָּד נִקְלֶה וּלְבָתַר הַהוּא דְּאִיהוּ מִתְכַּבֵּד יְהֵא עֶבֶד לוֹ הַהוּא דְּאִיהוּ חֲסַר לֶחֶם יְהֵא עַבְדָּא לְהַהוּא דְּיַהֲבוּ לֵיהּ רוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, תָּא חֲזֵי עַל דָּא בְּגִין דְּיָדַע יַעֲקֹב דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ הַשְׁתָּא אִתְהַפַּךְ לֵיהּ נִקְלֶה, וְיוֹתֵר חָכְמָה וַעֲקִימוּ עָבַד בְּדָא מִכָּל מַה דְּעָבַד לְגַבֵּיהּ דְּעֵשָׂו דְּאִלּוּ הַוָּה יָדַע עֵשָׂו חָכְמָה דָּא יַקְטִיל לֵיהּ לְגַרְמֵיהּ וְלָא יֵיתֵי לְדָא אֲבָל כֹּלָּא עָבַד בְּחָכְמָתָא וַעֲלֵיהּ אָמְרָה חַנָּה (שמואל א' ב') יְיָ יֵחַתּוּ מְרִיבָיו וְגוֹ' וְיִתֵּן עֹז לְמַלְכּוֹ:

 תרגום הזוהר  וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים: אָמַר רַבִּי אַבָּא, וְכִי לָמָּה נִתְעוֹרֵר יַעֲקֹב לִשְׁלוֹחַ מַלְאָכִים אֶל עֵשָׂו, הֲלֹא מוּטָב הָיָה לִשְׁתּוֹק מִמֶּנּוּ. וּמֵשִׁיב אֶלָּא אָמַר יַעֲקֹב. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁעֵשָׂו חָרַד עַל כְּבוֹד הָאָב, וְלֹא הִרְגִּיזוֹ לְעוֹלָם, וְיוֹדֵעַ אֲנִי, הוֹאִיל וְאָבִי חַי אֵינִי מְפַחֵד מִמֶּנּוּ, לָכֵן עַתָּה, כָּל עוֹד שֶׁאָבִי חַי, אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְרַצוֹת עִמּוֹ, מִיָּד הִזְדָרֵז, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו. וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר. (משלי י''ב) טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם. מִקְרָא זֶה עַל הַיֵּצֶר הָרַע נֶאֱמַר, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְקַטְרֵג תָּמִיד עַל בְּנֵי אָדָם, וְהַיֵּצֶר הָרַע מַגְבִּיהַּ לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם בְּגַאֲוָה, וְהָאָדָם הוֹלֵךְ אַחֲרָיו מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ וּבְרֹאשׁוֹ, עַד שֶׁיֵּצֶר הָרַע מִתְגָאֶה עָלָיו וּמוֹשֵׁךְ אוֹתוֹ לַגֵּיהִנֹּם. אֲבָל טוֹב נִקְלֶה, הַיְנוּ מִי שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחַר הַיֵּצֶר הָרַע, וְאֵינוֹ מִתְגָאֶה כְּלָל, וּמַשְׁפִּיל רוּחוֹ וְלִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָז הַיֵּצֶר הָרַע מִתְהַפֵּךְ לִהְיוֹת עֶבֶד לוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁלוֹט עָלָיו. וּלְהֵפֶךְ, אוֹתוֹ הָאָדָם שׁוֹלֵט עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, וְאַתָּה תִּמְשׁוֹל בּוֹ. מִמִּתְכַּבֵּד. פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהוּא מְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ, מְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ, וּמִתְגָאֶה בְּרוּחוֹ, וְהוּא חֲסַר לֶחֶם, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, חֲסַר אֱמוּנָה, כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כ''א) לֶחֶם אֱלֹקָיו הוּא מַקְרִיב וְגוֹ', לֶחֶם אֱלֹקֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִים וְגוֹ'. דָּבָר אַחֵר טוֹב נִקְלֶה: זֶה יַעֲקֹב, שֶׁהִשְׁפִּיל אֶת רוּחוֹ לִפְנֵי עֵשָׂו, כְּדֵי שֶׁלְֹּאַחַר כָּךְ יִהְיֶה עֵשָׂו עֶבֶד לוֹ, וְיִשְׁלוֹט עָלָיו, וְיִתְקַיֵּם בּוֹ יַעֲבְדוּךְ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךְ לְאוּמִים וְגוֹ'. וְעַתָּה עוֹד לֹא הָיָה זְמַנּוֹ כְּלָל שֶׁיַּעֲקֹב יִשְׁלוֹט עָלָיו, וּמִשּׁוּם שֶׁיַּעֲקֹב הִנִּיחַ אוֹתוֹ אֶל אַחֲרִית הַיָּמִים עַל כֵּן הָיָה עַתָּה נִקְלֶה. וּלְאַחַר כָּךְ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, אוֹתוֹ שֶׁהָיָה מִתְכַּבֵּד, יִהְיֶה אָז עֶבֶד לוֹ, אוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה אָז חֲסַר לָחֶם, דְּהַיְנוּ עֵשָׂו, יִהְיֶה עֶבֶד לְאוֹתוֹ שֶׁנָּתְנוּ לוֹ, רוֹב דָּגָן וְתִירוֹשׁ, דְּהַיְנוּ יַעֲקֹב. בֹּא וּרְאֵה, עַל כֵּן, מִשּׁוּם שֶׁיָּדַע יַעֲקֹב, שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ עַתָּה, הָפַךְ לְפָנָיו לְנִקְלֶה, וְיוֹתֵר חָכְמָה וְעָרְמָה עָשָׂה בָּזֶה, מִכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה מֵעוֹלָם נֶגֶד עֵשָׂו, וְאִלּוּ הִרְגִּישׁ עֵשָׂו בְּחָכְמָה זוֹ, הָיָה הוֹרֵג אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לָזֶה. אֲבָל יַעֲקֹב עָשָׂה אֶת הַכֹּל בְּחָכְמָה. וְעָלָיו אָמְרָה חַנָּה, ה' יֵחַתּוּ מֵרִיבָיו וְגוֹ', וְיִתֵּן עוֹז לְמַלְכּוֹ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ד

א. אִם הָיָה מְלַמֵּד מִפִּיו לְתַלְמִידִים מְלַמֵד וְאִם הָיָה מְלַמֵּד עַל פִּי מְתַרְגֵּם הַמְתַרְגֵּם עוֹמֵד בֵּינוֹ וּבֵין הַתַּלְמִידִים וְהָרָב אוֹמֵר לִמְתַרְגֵּם וְהַמְתַרְגֵּם מַשְׁמִיעַ לְכָל הַתַּלְמִידִים. וּכְשֶׁהֵם שׁוֹאֲלִין שׁוֹאֲלִין לִמְתַרְגֵּם הוּא שׁוֹאֵל לָרָב וְהָרָב מֵשִׁיב לִמְתַרְגֵּם וְהַמְתַרְגֵּם מֵשִׁיב לְשׁוֹאֵל. וְלֹא יַגְבִּיהַּ הָרָב קוֹלוֹ יוֹתֵר מִקּוֹל הַמְתַרְגֵּם וְלֹא יַגְבִּיהַּ הַמְתַרְגֵּם קוֹלוֹ בְּעֵת שֶׁשּׁוֹאֵל אֶת הָרָב יוֹתֵר מִקּוֹל הָרָב: ב. אֵין הַמְתַרְגֵּם רַשָׁאי לֹא לִפְחוֹת וְלֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לְשַׁנוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַמְתוּרְגְּמָן אָבִיו שֶׁל חָכָם אוֹ רַבּוֹ אוֹמֵר הָרָב לַמְתֻרְגְּמָן כַּךְ אָמַר לִי אַבָּא מָרִי. וּכְשֶׁאוֹמֵר הַמְתֻרְגָּמָן הַדְבָרִים לָעָם אוֹמֵר בְשֵׁם הֶחָכָם וּמַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל אָבִיו הָרָב אוֹ שֶׁל רַבּוֹ וְאוֹמֵר כַּךְ אָמַר רַבְנָא פְּלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹא הִזְכִּיר הָרָב שְׁמוֹ שֶׁל חָכָם שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת לְרַבּוֹ אוֹ לְאָבִיו בִּשְׁמוֹ: ג. הָרַב שֶׁלָּמַד וְלֹא הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים לֹא יִכְעוֹס עֲלֵיהֶם וְיִרְגַּז. אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹנֶה הַדָּבָר אֲפִילוּ כַּמָּה פְעָמִים עַד שֶׁיָּבִינוּ עוֹמֶק הַהֲלָכָה וְכֵן לֹא יֹאמַר הַתַּלְמִיד הֲבִינֹתִי וְהוּא לֹא הֵבִין אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹאֵל אֲפִילוּ כַּמָּה פְעָמִים וְאִם כָּעַס עָלָיו רַבּוֹ וְרָגַז יֹאמַר לוֹ רִבִּי תּוֹרָה הִיא וְלִלְמוֹד אֲנִי צָרִיךְ וְדַעְתִּי קְצָרָה:

---

מוסר

מספר צידה לדרך דף ר''ו ע''א

א. גֶּדֶר הָעֲבוֹדָה לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הִיא הַכְּנִיעָה עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר גְּמָלָהוּ מֵעֵת יְצִירָתוֹ עַד עֵת בְּחִינָתוֹ וַהֲכָנַת שִׂכְלוֹ בִּלְתִּי טוֹבָה אֲשֶׁר קִדְּמָהוּ רַק הַכֹּל בִּגְדוּלָתוֹ וְחַסְדוֹ הַגָדוֹל לָכֵן הַשֵׂכֶל יְחַיֵּיב שֶׁיִהְיֶה נִכְנַע לְפָנָיו וְיָרוּץ לַעֲבוֹדָתוֹ וּלְמִצְוָתוֹ כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ וְתָמִיד יוֹם יוֹם יוֹסִיף הַכְנָעָה וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף לוֹ הַשֵׁם טוֹבָה עַל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם מֵהַבְלֵי הַזְמָן וְהַדּוֹמֶה לוֹ חַיָּב יוֹתֵר לִכָּנַע וְלַעֲבוֹד עֲבוֹדָתוֹ לִפְרוֹעַ מְעַט מֵחוֹבוֹת הַשֵׁם עָלָיו וְיִכָּנַע בְּאֵבָרָיו וּבְכָל כֹּחוֹתָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשֵׂכֶל יוֹרֶה עַל חִיּוּב קַבָּלַת הַעֲבוֹדָה הֵעִירָה הַתּוֹרָה מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ לַעֲשׂוֹת לָהּ גָּדֶר וּגְבוּל לְשַׁלֵּם לוֹ קְצַת מִחִיּוּבוֹ וּבְאֵיזֶה דֶרֶךְ טוֹב לוֹ וְהַתּוֹרָה מִתְחַלֶּקֶת עַד שְׁלשָׁה חֲלָקִים. הָאֶחָד צִוּוּי. הַשֵׁנִי אַזְהָרָה. הַשְּׁלִישִׁי מֻתָּר. וְהַצִווּי מִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים אֶחָד מֵהֶם חוֹבַת הַלְּבָבוֹת בְּיִחוּד הָאֵל וֶהֱיוֹת שָׁלֵם עִמּוֹ וּבוֹטֵחַ אֵלָיו וְהִתְרַצוֹת בִּגְזֵרוֹתָיו וּלְהַאֲמִין בִּנְבִיאָיו וּבְתוֹרָתוֹ וּלְיִרְאָה אוֹתוֹ וְלִשְׁמוֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וְיַחֲשׁוֹב בְּנִפְלְאוֹתָיו וְיִבְחַן בְּטוֹבוֹתָיו וְהַרְבֵּה דְבָרִים כַּיּוֹצֵא בָזֶה מִמַּה שֶׁיַּאֲרִיךְ הַסִּפּוּר. וְהַשֵׁנִי מֵהֶם חוֹבַת הַלְּבָבוֹת וְהָאֵבָרִים יַחְדָּיו בְּיִחוּד הַלָּשׁוֹן עִם הַלֵּב בִּקְרִיאַת הַתּוֹרָה וְלִמּוּדָהּ וְהַתְּפִלָה וְהַצוֹם וְהַצְדָקָה וְהַנִּלְוָה אֲלֵיהֶם וְהַשְׁבִיתָה מִן הַמַּעֲשִׂים בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וַעֲשִׂיַּית סֻכָּה וְלוּלָב וְצִיצִית וְהַדּוֹמֶה לּוֹ:

---

וישלח יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יד)  שני  וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן-הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו: וּבָת תַּמָּן בְּלֵילְיָא הַהוּא וּנְסִיב מִן דְּאַיְתִי בִּידֵהּ תִּקְרֻבְתָּא לְעֵשָׂו אֲחוּהִי:

 רש''י   הבא בידו. ברשותו, וכן (במדבר כא כו) ויקח את כל ארצו מידו. ומדרש אגדה מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות, שאדם צר בצרור ונושאם בידו. דבר אחר מן הבא בידו מן החלין, שנטל מעשר, כמה דאת אמר (כח כב) עשר אעשרנו לך, והדר לקח מנחה:

(טו) עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים: עִזֵּי מָאתָן וּתְיָשַׁיָא עֶסְרִין רְחֵלִין מָאתָן וְדִכְרִין עֶסְרִין:

 רש''י   עזים מאתים ותישים עשרים. מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כלם, הזכרים כדי צורך הנקבות. ובבראשית רבה (עו ז) דורש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים. ואיני יודע לכון המדרש הזה בכוון. אך נראה בעיני שלמדנו מכאן שאין העונה שוה בכל אדם אלא לפי טורח המטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשרה עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנוים ממלאכה, דרכן להרבות בתשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקין במלאכה לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר:

(טז) גְּמַלִּ֧ים מֵֽינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה: גַּמְלֵי מֶנְקָתָא וּבְנֵיהוֹן תְּלָתִין תּוֹרְתָא אַרְבְּעִין וְתוֹרֵי עַסְרָא אַתְנָן עֶסְרִין וְעִירֵי עַסְרָא:

 רש''י   גמלים מיניקות וכו' שלשים. ובניהם עמהם. ומדרש אגדה ובניהם בנאיהם, זכר כנגד נקבה, ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב: ועירים. חמורים זכרים:

(יז) וַיִּתֵּן֙ בְּיַד-עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר אֶל-עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר: וִיהַב בְּיַד עַבְדּוֹהִי עֶדְרָא עֶדְרָא בִּלְחוֹדוֹהִי וַאֲמַר לְעַבְדּוֹהִי עִבָּרוּ קֳדָמַי וּרְוָחָא תְּשַׁווּן בֵּין עֶדְרָא וּבֵין עֶדְרָא:

 רש''י   עדר עדר לבדו. כל מין ומין לעצמו: עברו לפני. דרך יום או פחות, ואני אבא אחריכם: ורוח תשימו. עדר לפני חברו מלא עין, כדי להשביע עינו של רשע ולתוהו על רבוי הדורון:

(יח) וַיְצַ֥ו אֶת-הָֽרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִפְגָֽשְׁךָ֞ עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וּשְׁאֵֽלְךָ֙ לֵאמֹ֔ר לְמִי-אַ֨תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ: וּפַקִד יָת קַדְמָאָה לְמֵימָר אֲרֵי יְעַרְעִנָּךְ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלִנָּךְ לְמֵימָר לְמָן אַתְּ וּלְאָן אַתְּ אָזֵל וּלְמָן אִלֵּין דִּקֳדָמָךְ:

 רש''י   למי אתה. שלמי אתה, מי שולחך, ותרגומו דמן את: ולמי אלה לפניך. ואלה שלפניך שלמי הם, למי המנחה הזאת שלוחה. למ''ד משמשת בראש התבה במקום של, כמו (לעיל לא מג) וכל אשר אתה רואה לי הוא, שלי הוא, (תהלים כד א) לה' הארץ ומלואה, של ה':

---

נביאים - עובדיה - פרק א

(יא) בְּיוֹם֙ עֲמָֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ וְנָכְרִ֞ים בָּ֣אוּ (שערו) שְׁעָרָ֗יו וְעַל-יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל גַּם-אַתָּ֖ה כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם: בְּיוֹם מְקִימָךְ מִקָּבֵיל בְּיוֹמָא דִּבְזוּ עַמְמַיָּא נִכְסוֹהִי וְנוּכְרָאִין עָאלוּ בְקִרְווֹהִי וְעַל יְרוּשְׁלֵם רְמוֹ עַדְבִין אַף אַתְּ כְּחַד מִנְּהוֹן :

 רש''י   ביום עמדך מנגד . שלא באת לעזור לו : גם אתה כאחד מהם . אעלה אני עליך כאילו אתה מן הבאים עליהם :

(יב) וְאַל-תֵּ֤רֶא בְיוֹם-אָחִ֙יךָ֙ בְּי֣וֹם נָכְר֔וֹ וְאַל-תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי-יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אָבְדָ֑ם וְאַל-תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה: וְדַחֲזֵיתָא בְּיוֹמָא דְּאָחוּךְ בְּיוֹם תְּבִרֵיהּ וּדְחָדִיתָ לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם תְּבִרְהוֹן וּדְאַסְגֵּיתָא לְמַלְּלָא רַבְרְבָן בְּעִדַּן עָקָא :

 רש''י   ואל תרא ביום אחיך . לא היה לך ( להביט ) ולעמוד מנגד : ביום נכרו . ביום הסגירו ביד אויב הוא הבבליים וכן הוא אומר בשאול ( שמואל א כג ) נכר אותו אלהים בידי הסגיר אותו בידי :

(יג) אַל-תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר-עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם אַל-תֵּ֧רֶא גַם-אַתָּ֛ה בְּרָעָת֖וֹ בְּי֣וֹם אֵיד֑וֹ וְאַל-תִּשְׁלַ֥חְנָה בְחֵיל֖וֹ בְּי֥וֹם אֵידֽוֹ: וּדְּעַלְתָּא בְּתַרְעֵי עַמִּי בְּיוֹם תְּבִרְהוֹן וְדַּחֲזֵיתָא אַף אַתְּ בְּבִישָׁתֵיהּ בְּיוֹם תְּבִרֵיהּ וּדְאוֹשִׁיטְתָּא יְדָךְ בְּנִכְסוֹהִי בְּיוֹם תְּבִרֵיהּ :

 רש''י   ואל תשלחנה בחילו . אל תשלחנה ידך בנכסיו כן תרגם יונתן ומקרא קצר הוא וצריך להוסיף עליו ידך :

(יד) וְאַֽל-תַּעֲמֹד֙ עַל-הַפֶּ֔רֶק לְהַכְרִ֖ית אֶת-פְּלִיטָ֑יו וְאַל-תַּסְגֵּ֥ר שְׂרִידָ֖יו בְּי֥וֹם צָרָֽה: וּדְקַמְתָּא עַל פִּרְקָא לְשֵׁיצָאָה יַת מְעַרְקוֹהִי וְדִמְסַרְתָּא מְשֵׁיזְבוֹהִי בְּעִדָּן עָקָא :

 רש''י   ואל תעמוד על הפרק . מקום שהבורחים יוצאים דרך שם לימלט ובלשון לע''ז קוראים אותו טרו''ג ( אל תעמוד על הפרק , מכאן שאסור להפסיק בק''ש בין פרק לפרק הג''ה דר''ע ) :

(טו) כִּֽי-קָר֥וֹב יוֹם-יְהוָ֖ה עַל-כָּל-הַגּוֹיִ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ יֵעָ֣שֶׂה לָּ֔ךְ גְּמֻלְךָ֖ יָשׁ֥וּב בְּרֹאשֶֽׁךָ: אֲרֵי קָרִיב יוֹמָא דַּעֲתִיד לְמֵיתֵי מִן קֳדָם יְיָ עַל כָּל עַמְמַיָּא כְּמָא דַּעֲבָדַת יִתְעֲבֵּיד לָךְ גְּמָלָךְ יִתְּתַב בְּרֵישָׁךְ :

---

כתובים - משלי - פרק ז

(יח) לְכָ֤ה נִרְוֶ֣ה דֹ֭דִים עַד-הַבֹּ֑קֶר נִ֝תְעַלְּסָ֗ה בָּאֳהָבִֽים: תָּא נִתְבְּסַם בְּרַחֲמָתָא עַד צַפְרָא וְנֶעְסַק חַד לְחַד בְּרִגְאֲגָתָא : (יט) כִּ֤י אֵ֣ין הָאִ֣ישׁ בְּבֵית֑וֹ הָ֝לַ֗ךְ בְּדֶ֣רֶךְ מֵרָחֽוֹק: דְּגַבְרָא לֵית הוּא בְּבֵיתָא אֱזֵיל בְּאוֹרַח רְחִיקָא :

 רש''י   כי אין האיש בביתו . ראיתם שסילק הקב''ה שכינתו וכל טוב נתן לעו''ג :

(כ) צְֽרוֹר-הַ֭כֶּסֶף לָקַ֣ח בְּיָד֑וֹ לְי֥וֹם הַ֝כֵּ֗סֶא יָבֹ֥א בֵיתֽוֹ: צְרָרָא דְכַסְפָּא נְסַב בִּידֵיהּ וּלְיוֹמָא דְעֵדָא אָתֵי לְבַיְתֵיהּ :

 רש''י   צרור הכסף . הטובים שבהם הרג : ליום הכסא . לזמן המועד הקבוע וכן בכסה ליום חגנו ( תהלים פא ) :

(כא) הִ֭טַּתּוּ בְּרֹ֣ב לִקְחָ֑הּ בְּחֵ֥לֶק שְׂ֝פָתֶ֗יהָ תַּדִּיחֶֽנּוּ: וְאַטְעֵי יָתֵיהּ בְּסוּגְיָא דְמִלָהָא וּבִשְׁעִיעוּתָא דְסִפְוָתָהָא תְּפַתֵּיהּ :

 רש''י   הטתו . לאותו חסר לב אליה : ברוב לקחה . שהיא למודה להרגיל בכך אנשים : בחלק שפתיה . בדבור חלקלק תדיחנו מן הדרך :

(כב) ה֤וֹלֵ֥ךְ אַחֲרֶ֗יהָ פִּ֫תְאֹ֥ם כְּ֭שׁוֹר אֶל-טָ֣בַח יָב֑וֹא וּ֝כְעֶ֗כֶס אֶל-מוּסַ֥ר אֱוִֽיל: וְהוּא אָזֵל בַּתְרָאָה שְׁלִיָאִית הֵיךְ תּוֹרָא דְּאָזֵיל לְוַת טִבְחָא וְהֵיךְ כַּלְבָּא לְאִסוּרָא :

 רש''י   וכעכס . זה ארס נחש : אל מוסר אויל . כנחש הממהר לרוץ בשליחות הקב''ה ליסר האויל המחויב למקום ב''ה כן זה רץ אחריה עד שנכשל בה ויפלח חצה את כבדו :

---

משנה יבמות פרק ח

א. הֶערֵל וְכָל הַטְּמֵאִים לֹא יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה. נְשֵׁיהֶן וְעַבְדֵּיהֶן, יֹאכְלוּ בַתְּרוּמָה. פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, הֵן וְעַבְדֵיהֶן יֹאכְלוּ, וּנְשֵׁיהֶן לֹא יֹאכֵלוּ. וְאִם לֹא יְדָעָהּ מִשֶּׁנַּעֲשָׂה פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכֵלוּ:

 ברטנורה   (א) הערל. כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה: אינו אוכל בתרומה. דילפינן מפסח דכתיב ביה (שמות י''ב) וכל ערל לא יאכל בו: נשיהם ועבדיהם יאכלו. דהא משום ערלה וטומאה לא נפקי מכלל כהנים אלא דאינהו גופייהו מחוסרים תקנה: נשיהם לא יאכלו. דשויה חללה בביאתו, דנבעלה לפסול לה: ואם לא ידעה. שהיתה נשואה לו קודם לכן ולא בא עליה לאחר שנעשה פצוע דכא:

ב. אֵיזֶהוּ פְּצוּעַ דַּכָּא, כֹּל שֶׁנִּפְצְעוּ הַבֵּיצִים שֶׁלּוֹ, וַאֲפִלּוּ אַחַת מֵהֶן. וּכְרוּת שָׁפְכָה, כּל שֶׁנִּכְרַת הַגִּיד. וְאִם נִשְׁתַּיֵּר מֵהָעֲטָרָה אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, כָּשֵׁר. פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, מֻתָּרִין בְּגִיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת, וְאֵינָן אֲסוּרִין אֶלָּא מִלָּבוֹא בַקָּהָל, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים כג) לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל יְיָ:

 ברטנורה   (ב) ואם נשתייר מהעטרה. שנחתך מהעטרה ואילך, כשר, שאין גיד אלא מהעטרה ולמעלה לצד הגוף. עטרה היא שורת בשר המקפת במקום המילה. ובין שנפצע הגיד כמין מכת חרב וסכין, בין שנתמעך והוקטן מאליו, בין שנכרת, בין בגיד בין בביצים בין בחוטי הביצים, כולם פסולים. והני מילי בידי אדם, אבל מחמת חולי הכל כשר:

ג. עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, אֲסוּרִים, וְאִסוּרָן אִסוּר עוֹלָם, אֲבָל נְקֵבוֹתֵיהֶם מֻתָּרוֹת מִיָּד. מִצְרִי וַאֲדוֹמִי אֵינָם אֲסוּרִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה דוֹרוֹת, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאָסַר אֶת הַזְּכָרִים אִסוּר עוֹלָם, הִתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. מָקוֹם שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַזְּכָרִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה דוֹרוֹת, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. אָמְרוּ לוֹ, אִם הֲלָכָה נְקַבֵּל, וְאִם לַדִּין, יֵשׁ תְּשׁוּבָה. אָמַר לָהֶם, לֹא כִי, הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר. מַמְזֵרִין וּנְתִינִין, אֲסוּרִין, וְאִסוּרָן אִסוּר עוֹלָם, אֶחָד זְכָרִים, וְאֶחָד נְקֵבוֹת:

 ברטנורה   (ג) ואם לדין. שאתה דורש קל וחומר מעצמך: יש תשובה. להשיב, מה לעמון ומואב שכן נתפרש טעמן, על דבר אשר לא קדמו והאשה אין דרכה לקדם, תאמר במצרי ואדומי שלא נתפרש טעמן: לא כי. אפילו אם הייתי דן קל וחומר אין לכם תשובה. ומכל מקום הלכה אני אומר. ואין הלכה כרבי שמעון: נתינים. גבעונים שנתגירו בימי יהושע ונתונים לחוטבי עצים ושואבי מים:

ד. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שֶׁהַסָרִיס חוֹלֵץ, וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וְהַסָרִיס לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. סְרִיס אָדָם חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּשֶר. סְרִיס חַמָּה לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּשֶר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא סְרִיס חַמָּה חוֹלֵץ, וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיֵשׁ לוֹ רְפוּאָה. סְרִיס אָדָם לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ רְפוּאָה. הֵעיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא עַל בֶּן מְגוּסַת שֶׁהָיָה בִירוּשָׁלַיִם סְרִיס אָדָם, וְיִבְּמוּ אֶת אִשְׁתּוֹ, לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא:

 ברטנורה   (ד) שהסריס. יש סריס שחולץ וחולצין לאשתו: והסריס לא חולץ וכו'. דכתיב (דברים כ''ה) ולא ימחה שמו, פרט לזה ששמו מחוי: אין לי לפרש. איני יודע לפרש איזה סריס בן חליצה ואיזה פטור: סריס אדם. שנסתרס לאחר שנולד: סריס חמה. ממעי אמו שלא ראה חמה אלא כשהוא סריס. וסימניו מפורשין, כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק ואין מימי רגליו מעלין רתיחה וכשמטיל מים אינו עושה כיפה שאין קילוח השתן הולך למרחוק עד שיעשה עגול כמין כיפה ושכבת זרעו דיהה ואין מימי רגליו מחמיצין ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל וקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. והלכה כר''ע שאומר סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו ומיבמין לאשתו. אבל הוא אינו מיבם שהרי פסול לבוא בקהל:

ה. הַסָּרִיס לֹא חוֹלֵץ, וְלֹא מְיַבֵּם. וְכֵן אַיְלוֹנִית לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. הַסָרִיס שֶׁחָלַץ לִיבִמְתּוֹ, לֹא פְסָלָהּ. בְּעָלָהּ פְּסָלָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְעִילַת זְנוּת. וְכֵן אַיְלוֹנִית שֶׁחָלְצוּ לָהּ אַחִין, לֹא פְסָלוּהָ. בְּעָלוּהָ, פְּסָלוּהָ, מִפְּנֵי שֶׁבְּעִילָתָהּ בְּעִילַת זְנוּת:

 ברטנורה   (ה) סריס. חמה, אינו לא חולץ ולא מיבם, ולא חולצין ומיבמין לאשתו: אילונית. סימניה פירשנו בפ''ק: בעלוה פסלוה. שהואיל והיא פטורה מן היבום עומדת עליהם באיסור אשת אח:

ו. סְרִיס חַמָּה כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל, מַאֲכִילָהּ בַּתְּרוּמָה. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, אַנְדְּרוֹגִינוֹס כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא בַת יִשְׂרָאֵל, מַאֲכִילָהּ בַּתְּרוּמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, טֻמְטוּם שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר, לֹא יַחֲלוֹץ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כַסָרִיס. אַנְדְּרוֹגִינוֹס נוֹשֵׂא, אֲבָל לֹא נִשָּׂא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַנְדְּרוֹגִינוֹס חַיָּבִים עָלָיו סְקִילָה כַּזָּכָר:

 ברטנורה   (ו) רבי יוסי ור''ש אומרים כו'. דסבירא להו אנדרוגינוס כזכר. והדר ביה ר''י ואמר בברייתא שאנדרוגינוס בריה בפני עצמו ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה, הלכך אינו מאכיל בתרומה: רבי יהודה אומר כו'. ולית הלכתה כותיה, דהא קיי''ל לעיל סריס אדם חולץ וחולצים לאשתו, וטומטום שנקרע הוי כסריס אדם: אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא. מפני שהוא כזכר, והשוכב עמו הוי בא על הזכור בין בזכרות שלו בין בנקבות שלו: ר''א אומר חייבין עליו סקילה כזכר. דוקא במקום זכרות שלו ולא בנקבות שלו. והלכה כר''א:

---

גמרא יבמות דף ו' ע''א

תַּנְיָא יָכוֹל אָמַר לוֹ אָבִיו הִטַּמֵּא אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַל תַּחֲזִיר יָכוֹל יִשְׁמַע לוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא י''ט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ כֻּלְּכֶם חַיָּיבִים בִּכְבוֹדִי. תַּנְיָא יָכוֹל יְהֵא בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת תַּלְמוּד לוֹמַר (שם כ''ו) אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ כֻּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי. תַּנְיָא יָכוֹל יִתְיָּירֵא אָדָם מִמִּקְדָּשׁ תַלְמוּד לוֹמַר אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ. נֶאֶמְרָה שְׁמִירָה בְּשַׁבָּת וְנֶאֶמְרָה מוֹרָא בְּמִקְדָּשׁ. מַה שְׁמִירָה הָאֲמוּרָה בַּשַּׁבָּת לֹא מִשַּׁבָּת אַתָּה מִתְיָירֵא אֶלָּא מִמִּי שֶׁהִזְהִיר עַל הַשַּׁבָּת. אַף מוֹרָא הָאֲמוּרָה בַּמִּקְדָּשׁ לֹא מִמִּקְדָּשׁ אַתָּה מִתְיָירֵא אֶלָּא מִמִּי שֶׁהִזְהִיר עַל הַמִּקְדָּשׁ. וְאֵיזוֹ הִיא מוֹרָא מִקְדָּשׁ לֹא יִכָּנֵס אָדָם בְּהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ וּבְמִנְעָלוֹ וּבְפוּנְדָתוֹ וּבְאָבָק שֶׁעַל גַּבֵּי רַגְלָיו וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדְּרִיָּא וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר. וְאֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. בִּזְמָן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ מַה שְׁמִירָה הָאֲמוּרָה בַּשַּׁבָּת לְעוֹלָם אַף מוֹרָא הָאֲמוּרָה בַּמִּקְדָּשׁ לְעוֹלָם:

 רש''י  אמר לו אביו. לכהן: הטמא. בבית הקברות להשיב אבידה או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו תלמוד לומר איש אמו ואביו וילפינן לאו דטומאה ולאו דהשבת אבידה מלאו דשבת: נאמר שמירה בשבת ומורא במקדש. והקישן הכתוב בפסוק אחד: לא משבת אתה מתיירא. דלא כתיב ביה מורא: פונדתו. ארנקי שאוזר בו מתניו: קפנדריא. לקצר הילוכו שלא להקיף ויכנס בפתח זה ויצא בשכנגדו ולא לשם עבודה אלא לעשות צרכיו: מקל וחומר. מפרש בברכות בפרק הרואה מכי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק שאינו מאוס קל וחומר לרוק שהוא מאוס לפני הקב''ה:

---

זוהר וישלח דף קס''ז ע''ב

וַיָּשׁוּבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הוֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, כֵּיוָן דְּאָמַר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ לָא יַדַּעְנָא דְּאִיהוּ עֵשָׂו, וְכִי אַחִין אָחֳרָנִין הֲווּ לְיַעֲקֹב, אֶלָּא בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ, וְאִי תֵּימָא דְּהָדַר בִּתְשׁוּבָה וְאָזִיל בְּאֹרַח מִתַּקְּנָא לָאו הָכִי אֶלָּא עֵשָׂו הָרָשָׁע כִּדְמֵעִקָּרָא, וְגַם הוֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאִי תֵּימָא דְּאִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי אָזִיל לָאו אֶלָּא אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, וְכָל כָּךְ לָמָּה (אֶלָּא אִנּוּן) אָמְרוּ לֵיהּ בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרַעֵי תָּדִיר בִּצְלוֹתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא וּמִתְעַטַּר בִּצְלוֹתְהוֹן כִּדְאַמְרֵינָן דְּהַהוּא מַלְאָכָא דִּמְמַנָּא עַל צְלוֹתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל סנדלפו''ן שְׁמֵיהּ נָטִיל כָּל אִנּוּן צְלוֹתִין וְעָבִיד מִנַּיְהוּ עֲטָרָה לְחַי הָעוֹלָמִים וְאוֹקְמוּהָ, וְכָל שֶׁכֵּן צְלוֹתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעִי בְּהוּ וְאִתְעֲבְדָן עֲטָרָה לְאִתְעַטְּרָא בְּאִנּוּן צְלוֹתִין לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִי תֵּימָא מְשַׁרְיָן קַדִּישִׁין הֲווּ אַתְיָן עִמֵּיהּ אַמַּאי דָּחִיל אֶלָּא צַדִּיקַיָּא לָא סָמְכִין עַל זְכוּתַיְהוּ אֶלָּא עַל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן לְגַבֵּי מָארֵיהוֹן, וְתָא חֲזֵי דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן צְלוֹתָא דְּסַגִּיאִין סָלִיק קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמִתְעַטַּר בְּהַהוּא צְלוֹתָא בְּגִין דְּסָלְקָא בִּגְוַנִּין סַגִּיאִין וְאִתְכְּלִילָת מִכַּמָּה סִטְרִין וּבְגִין דְּאִתְכְּלִילָת מִכַּמָּה גְּוַנִּין אִתְעֲבִידַת עֲטָרָה וּמִנְחָא עַל רֵישָׁא דְּצַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים וּצְלוֹתָא דְּיָחִיד לָאו אִיהִי כַּלִּילָא וְלָאו אִיהִי אֶלָּא בִּגְוָן חָד וְעַל דָּא צְלוֹתָא דְּיָחִיד לָאו אִיהוּ מִתְתַּקְּנָא לְאִתְקַבָּלָא (אֶלָּא בִּצְלוֹתָא) כִּצְלוֹתָא דְּסַגִּיאִין, וְתָא חֲזֵי יַעֲקֹב כָּלִיל הַוָּה וְעַל דָּא צְלוֹתֵיהּ תָּאִיב לָהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה כְּתִיב וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ, רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (משלי כ''ח) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעִי בְּהוּ וְיָהַב לוֹן אוֹרַיְתָא דִּקְשׁוֹט בְּגִין לְמִזְכֵּי בָּהּ לְחַיֵּי עָלְמָא דְּכָל מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְתָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ חַיִּין עִלָּאִין וְאָעִיל לֵיהּ לְחַיֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי דִּכְתִיב (דברים ל') כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ, וּכְתִיב (שם ל''ב) וּבַדָּבָר הַזֶּה תַאֲרִיכוּ יָמִים חַיִּין בְּהַאי עָלְמָא וְחַיִּין בְּעָלְמָא דְּאָתֵי:

 תרגום הזוהר  וַיָּשׁוּבוּ הַמַּלְאָכִים וְגוֹ': שׁוֹאֵל, כֵּיוָן שֶׁאָמַר בָּאנוּ אֶל אָחִיךְ, עוֹד אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהוּא עֵשָׂו, וְכִי הָיוּ אַחִים אֲחֵרִים לְיַעֲקֹב, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא בָּאנוּ אֶל אָחִיךְ, פֵּרוּשׁוֹ וְאִם תֹּאמַר שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה, וְהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ מְתוּקָן, לֹא כֵּן, אֶלָּא עֵשָׂו הָרָשָׁע כְּמִקּוֹדֶם לָכֵן. וְגַם הוֹלֵךְ לִקְרָאתְךְ, וְאִם תֹּאמַר, שֶׁהוֹלֵךְ בִּלְבַדּוֹ, לֹא, אֶלָּא אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. וְלָמָּה אָמְרוּ לוֹ כָּל זֹאת, מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה תָּמִיד בִּתְפִלַּת הַצַדִּיקִים וּמִתְעַטֵּר בִּתְפִלָּתָם. וּכְמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁאוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ הַמְּמוּנֶה עַל תְּפִלַּת יִשְׂרָאֵל סנדלפו''ן שְׁמוֹ, הוּא לוֹקֵחַ כָּל הַתְּפִלּוֹת וְעוֹשֶׂה מֵהֶן עֲטָרָה לְחַי הָעוֹלָמִים. וּבֵאֲרוּהָ. וּמִכָּל שֶׁכֵּן תְּפִלּוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בָּהֶן, וְנַעֲשׂוֹת עֲטָרָה, שֶׁיִּתְעַטֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לוֹ הַתְּפִלּוֹת. וְאִם תֹּאמַר, הֲלֹא מַחֲנוֹת הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים הָיוּ בָּאִים עִמּוֹ, וְלָמָּה נִתְיָרֵא. אֶלָּא, הַצַדִּיקִים אֵינָם סוֹמְכִים עַל זְכוּתָם, אֶלָּא עַל תְּפִלּוֹת וּבַקָּשׁוֹת אֶל רִבּוֹנָם. וּבֹא וּרְאֵה, שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תְּפִלָּה שֶׁל רַבִּים עוֹלָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעַטֵּר בְּאוֹתָהּ הַתְּפִלָּה. מִשּׁוּם שֶׁהִיא עוֹלָה בְּכַמָּה אוֹפַנִים, וְנִכְלֶלֶת מִכַּמָּה צְדָדִים, וּמִשּׁוּם שֶׁנִּכְלֶלֶת מִכַּמָּה אוֹפַנִּים וּצְדָדִים, נַעֲשֵׂית עֲטָרָה וּמוּנַחַת עַל רֹאשׁ צַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים, אֲבָל תְּפִלַּת יָחִיד אֵינָהּ כְּלוּלָה מִכָּל הַצְדָדִים, וְהִיא אֵינָהּ אֶלָּא בְּאוֹפֶן אֶחָד, וְעַל כֵּן תְּפִלַּת יָחִיד אֵינָהּ מְתוּקֶנֶת לְהִתְקַבֵּל כְּמוֹ תְּפִלַּת הָרַבִּים. וּבֹא וּרְאֵה, יַעֲקֹב הָיָה כָּלוּל מִכָּל שָׁלֹש הַקַּוִּין, בִּהְיוֹתוֹ מֶרְכָּבָה לַקָּו הָאֶמְצָעִי הַכּוֹלֵל שְׁנֵיהֶם, וּלְפִיכָךְ חָשַׁק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְפִלָּתוֹ, בִּהְיוֹתָהּ בְּכָל הַשְּׁלֵמוּת מִכָּל שָׁלֹש הַקַּוִּין, כְּמוֹ תְּפִלַּת הָרַבִּים. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְּשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בָּרָעָה. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה בָּהֶם, וְנָתַן לָהֶם תּוֹרַת אֱמֶת, כְּדֵי לִזְכּוֹת בָּהּ לְחַיֵּי עוֹלָם. כִּי כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חַיִּים עֶלְיוֹנִים, וּמְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכָּתוּב, כִּי הִוא חַיֶּיךְ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךְ, וְכָתוּב וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים, כִּי הִיא חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה, חַיִּים בָּעוֹלָם הַבָּא.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ד

א. אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הָרָב כְּשֶׁיִּכָּנֵס לְמִדְרָשׁ עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו וְאֵין הַתַּלְמִיד שׁוֹאֵל כְּשֶׁיִּכָּנֵס עַד שֶׁיִּתְיַישֵּׁב וְיָנוּחַ וְאֵין שׁוֹאֲלִין שְׁנַיִם כְּאֶחָד. וְאֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הָרָב מֵעִנְיָן אַחֵר אֶלָּא מֵאוֹתוֹ הָעִנְיָן שֶׁהֵן עֲסוּקִים בּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּישׁ וְיֵשׁ לָרָב לְהַטְעוֹת אֶת הַתַּלְמִידִים בִּשְׁאֵלוֹתָיו וּבְמַעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה בִפְנֵיהֶם כְּדֵי לְחַדְדָן וּכְדֵי שֶׁיֵּדַע אִם זוֹכְרִים הֵם מַה שֶּׁלִּמְּדָם אוֹ אֵינָם זוֹכְרִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיֵשׁׁ לוֹ רְשׁוּת לִשְׁאוֹל אוֹתָם בְּעִנְיַן אַחֵר שֶׁאֵין עוֹסְקִין בּוֹ כְּדֵי לְזָרְזָם: ב. אֵין שׁוֹאֲלִין מְעוֹמֶד וְאֵין מְשִׁיבִין מְעוֹמֶד וְלֹא מִגָּבוֹהַּ וְלֹא מֵרָחוֹק. וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַזְקֵנִים. וְאֵין שׁוֹאֲלִין הָרָב אֶלָּא בְּעִנְיַן שֶׁהֵן קוֹרִין בּוֹ וְאֵין שׁוֹאֲלִין אֶלָּא מִיִּרְאָה וְלֹא יִשְׁאַל בְּעִנְיַן יוֹתֵר מִשָּׁלשׁ הֲלָכוֹת: ג. שְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ שָׁאַל אֶחָד כְּעִנְיָן וְשָׁאַל אֶחָד שֶׁלֹּא כְעִנְיָן נִזְקָקִין לִכְעִנְיָן. מַעֲשֵׂה וְשֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה נִזְקָקִין לְמַעֲשֶׂה. הֲלָכָה וּמִדְרָשׁ נִזְקָקִין לַהֲלָכָה. מִדְרָשׁ וַאֲגָדָה נִזְקָקִין לְמִדְרָשׁ. אֲגָדָה וְקַל וְחוֹמֶר נִזְקָקִין לְקַל וְחוֹמֶר. קַל וָחוֹמֶר וּגְזֵרָה שָׁוָה נִזְקָקִין לְקַל וְחוֹמֶר. הָיוּ הַשּׁוֹאֲלִין שְׁנַיִם אֶחָד חָכָם וְאֶחָד תַּלְמִיד נִזְקָקִין לֶחָכָם. תַּלְמִיד וְעַם הָאָרֶץ נִזְקָקִין לְתַלְמִיד. שְׁנֵיהֶם חֲכָמִים שְׁנֵיהֶם תַּלְמִידִים שְׁנֵיהֶם עַמֵּי הָאָרֶץ שָׁאֲלוּ שְׁנֵיהֶם בִּשְׁתֵי הֲלָכוֹת אוֹ בִּשְׁתֵי תְשׁוּבוֹת אוֹ בִּשְׁתֵי שְׁאֵלוֹת בִּשְׁנֵי מַעֲשִׂים הָרְשׁוּת בְּיַד הַמְתַרְגֵּם מֵעַתָּה:

---

מוסר

מספר צידה לדרך דף ר''ו ע''ב

הָאַזְהָרָה מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁנֵי חֲלָקִים אֶחָד מֵהֶם חוֹבַת הַלְּבָבוֹת וְהַשֵׁנִי חוֹבַת הַאֵבָרִים. הָאַזְהָרָה שֶׁל חוֹבַת הַלְּבָבוֹת הוּא שֶׁיִּזָּהֵר מֵהִשְׁתַּתֵּף עִם הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה שׁוּם שִׁתּוּף בָּעוֹלָם וְיַרְחִיק מִלִּבּוֹ שׁוּם תּוֹאַר מִתּוֹאֲרֵי הַגּוּף וּמִמַּשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְלִשְׂנוֹא בְּלִבּוֹ כָּל דָּבָר שֶׁהוּזְהַר עָלָיו שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ. וְיַרְחִיק מִלִּבּוֹ הַגַּאֲוָה וְהַגּוֹבַהּ וְהַגָּאוֹן וְהַדּוֹמֶה לּוֹ וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ נִבְזִים בְּנֵי אָדָם בְּלִבּוֹ וְלֹא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים וּמָאוֹס בְּרָע וּבְרָעִים וּבְקִנְאָה וּבְחֶמְדָּה וְלֹא יָקוֹץ בְּלִבּוֹ בִּגְזֵירַת יוֹצְרוֹ. וְחוֹבַת הָאֵבָרִים הוּא הָאַזְהָרָה שֶׁלֹּא יְשַׁתֵּף דָּבָר עִם הַבּוֹרֵא בְּגָלוּי וּבְנִסְתָּר וְיִזָּהֵר מִלָּשׁוֹן הָרָע וּמִשְׁבוּעוֹת שָׁוְא וְכָזָב וּרְכִילוּת וַאֲכִילַת אִיסוּר וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְגֶזֶל וְחָמָס וְהַדּוֹמִים לָהֶם. וְהַמֻּתָּר יְחַלֵּק לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים. הָאֶחָד דֵּי הַסִּפּוּק. וְהַשֵׁנִי מוֹתָרוֹת. וְהַשְּׁלִישִׁי הַכִּילִיּוּת. דֵי הַסִּפּוּק מַה שֶׁאִי אֶפְשַׁר בִּלְעָדוֹ וּמִצְוָה עַל הָאָדָם שֶׁיַּנְהִיג כָּל דְּרָכָיו עַל דֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִי בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּבְמַלְבּוּשִׁים וּבְנָשִׁים וּבִסְחוֹרוֹת וּבְכָל הַדְּבָרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי''ב) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְבָרָיו בְּמִּשְׁפָּט:

---

וישלח יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(יט) וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַֽעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם-ה֖וּא אַֽחֲרֵֽינוּ: וְתֵימַר לְעַבְדָךְ לְיַעֲקֹב תִּקְרֻבְתָּא הִיא דִמְשַׁלְּחָא לְרִבּוֹנִי לְעֵשָׂו וְהָא אַף הוּא אָתֵי בַתְרָנָא:

 רש''י   ואמרת לעבדך ליעקב. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ששאלת (פסוק יז. יח) למי אתה, לעבדך ליעקב אני, ותרגומו דעבדך דיעקב, וששאלת (פסוק יז. יח) ולמי אלה לפניך, מנחה היא שלוחה וגו' : והנה גם הוא. יעקב:

(כ) וַיְצַ֞ו גַּ֣ם אֶת-הַשֵּׁנִ֗י גַּ֚ם אֶת-הַשְּׁלִישִׁ֔י גַּ֚ם אֶת-כָּל-הַהֹ֣לְכִ֔ים אַֽחֲרֵ֥י הָֽעֲדָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תְּדַבְּר֣וּן אֶל-עֵשָׂ֔ו בְּמֹצַֽאֲכֶ֖ם אֹתֽוֹ: וּפַקִּיד אַף יָת תִּנְיָנָא אַף יָת תְּלִיתָאָה אַף יָת כָּל דְּאָזְלִין בָּתַר עֲדָרַיָּא לְמֵימָר כְּפִתְגָּמָא הָדֵין תְּמַלְּלוּן עִם עֵשָׂו כַּד תַּשְׁכְּחוּן יָתֵהּ: (כא) וַֽאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַֽעֲקֹ֖ב אַֽחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי-אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַֽהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַֽחֲרֵי-כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי: וְתֵימְרוּן אַף הָא עַבְדָּךְ יַעֲקֹב אָתֵי בַתְרָנָא אֲרֵי אֲמַר אַנְחִנֵּהּ לְרוּגְזֵהּ בְּתִקְרֻבְתָּא דְּאָזְלַת קֳדָמַי וּבָתַר כֵּן אֶחֱזֵי אַפּוֹהִי מָאִים יִסַּב אַפָּי:

 רש''י   אכפרה פניו. אבטל רגזו וכן (ישעיה כח יח) וכפר בריתכם את מות, (שם מז יא) לא תוכלי כפרה. ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עוון וחטא ואצל פנים כלן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא הרבה בתלמוד (ב''מ כד א) וכפר ידה, (גיטין נו א) בעי לכפורי ידה בההוא גברא, וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש (עזרא א י) כפורי זהב, על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק:

(כב) וַתַּֽעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל-פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה-הַה֖וּא בַּֽמַּֽחֲנֶֽה: וַעֲבָרַת תִּקְרֻבְתָּא עַל אַפּוֹהִי וְהוּא בָת בְּלֵילְיָא הַהוּא בְּמַשְׁרִיתָא:

 רש''י   על פניו. כמו לפניו, וכן (ירמיה ו ז) חמס ושד ישמע בה על פני תמיד, וכן (ישעיה סה ג) המכעסים אתי על פני. ומדרש אגדה על פניו אף הוא שרוי בכעס, שהיה צריך לכל זה:

(כג) וַיָּ֣קָם | בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת-שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת-שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת-אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַיַּֽעֲבֹ֕ר אֵ֖ת מַֽעֲבַ֥ר יַבֹּֽק: וְקָם בְּלֵילְיָא הוּא וּדְבַר יָת תַּרְתֵּין נְשׁוֹהִי וְיָת תַּרְתֵּין לְחֵינָתֵהּ וְיָת חַד עֲסַר בְּנוֹהִי וַעֲבַר יָת מַעֲבַר יוּבְקָא:

 רש''י   ואת אחד עשר ילדיו. ודינה היכן היתה, נתנה בתבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם: יבק. שם הנהר:

(כד) וַיִּ֨קָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת-הַנָּ֑חַל וַיַּֽעֲבֵ֖ר אֶת-אֲשֶׁר-לֽוֹ: וּדְבָרִנּוּן וְעַבָּרִנּוּן יָת נַחְלָא וְאַעְבַּר יָת דִּילֵהּ:

 רש''י   את אשר לו. הבהמות והמטלטלין, עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן מניח כאן:

---

נביאים - עובדיה - פרק א

(טז) כִּ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר שְׁתִיתֶם֙ עַל-הַ֣ר קָדְשִׁ֔י יִשְׁתּ֥וּ כָֽל-הַגּוֹיִ֖ם תָּמִ֑יד וְשָׁת֣וּ וְלָע֔וּ וְהָי֖וּ כְּל֥וֹא הָיֽוּ: אֲרֵי כְּמָא דְחַדִיתוּן עַל מְחַת טוּרָא דְקָדְשִׁי יִשְׁתּוּן כָּל עַמְּמַיָּא כֵּס פּוּרְעָנוּתְהוֹן תְּדִירָא וְיִשְׁתּוּן וְיִסְתַּלְעֲמוּן וִיהוֹן כִּדְלָא הֲווֹ :

 רש''י   כאשר שתיתם על הר קדשי . כמה דחדיתון על מחת טורא דקודשי : ולעו . כתרגומו ויסתלעמון ל' מהומה ושממון וטירוף דעת אישטורדישו''ן בלע''ז :

(יז) וּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ וְיָֽרְשׁוּ֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת מוֹרָֽשֵׁיהֶם: וּבְטוּרָא דְצִיּוֹן תְּהֵי מְשֵׁיזֶבְתָּא וִיהוֹן קַדִישִׁין וְיַחְסְנוּן דְּבֵית יַעֲקֹב נִכְסֵי עֲמְּמַיָא דַּהֲווֹ מַחְסְנִין לְהוֹן :

 רש''י   את מורשיהם . נכסי עממיא דהוו מחסנין להון :

(יח) וְהָיָה֩ בֵית-יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַאֲכָל֑וּם וְלֹֽא-יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר: וִיהוֹן דְּבֵית יַעֲקֹב תַּקִיפִין כְּאֵישָׁתָא וּדְבֵית יוֹסֵף חֲסִינִין כְּשַׁלְהוֹבִיתָא וּדְבֵית עֵשָּׂו חַלָשִׁין כְּקַשָּׁא וְיִשְׁלְטוּן בְּהוֹן וִיקַטְלוּנוּן וְלָא יְהֵא שֵׁיזָבָא לְבֵית עֵשָּׂו אֲרֵי יְיָ גְּזִיר כֵּן :

 רש''י   כי ה' דבר . והיכן דבר ( במדבר כד ) וירד מיעקב והאביד שריד וגו' :

(יט) וְיָרְשׁ֨וּ הַנֶּ֜גֶב אֶת-הַ֣ר עֵשָׂ֗ו וְהַשְּׁפֵלָה֙ אֶת-פְּלִשְׁתִּ֔ים וְיָרְשׁוּ֙ אֶת-שְׂדֵ֣ה אֶפְרַ֔יִם וְאֵ֖ת שְׂדֵ֣ה שֹׁמְר֑וֹן וּבִנְיָמִ֖ן אֶת-הַגִּלְעָֽד: וְיַחְסְנוּן יַתְבֵי דָּרוֹמָא יָת כְּרַכָּא דְעֵשָּׂו וְיַתְבֵי שְׁפֵילָתָא יָת אַרְעָא דְּפְלִשְׁתָּאֵי וְיַחְסְנוּן יָת קִרְוֵי אֶפְרָיִם וְיָת קִרְוֵי שֹׁמְרוֹן וּדְבֵית בִּנְיָמִין יָת יַתְבֵי אַרְעָא דְּגִלְעָד :

 רש''י   וירשו הנגב . ישראל שהיו יושבין בדרומה של ארץ ישראל ירשו את הר עשו שהוא במצר דרום ובני השפלה ירשו את ארץ פלשתים ואת הר אפרים ואת הר שומרון : ובנימין את הגלעד . ובני מנשה שהיתה ארץ גלעד שלהם יפשטו להם מהלאה לגבולותיה של ארץ ישראל במזרחה :

(כ) וְגָלֻ֣ת הַֽחֵל-הַ֠זֶּה לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶֽׁר-כְּנַעֲנִים֙ עַד-צָ֣רְפַ֔ת וְגָלֻ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֣ר בִּסְפָרַ֑ד יִֽרְשׁ֕וּ אֵ֖ת עָרֵ֥י הַנֶּֽגֶב: וְגָלוּת עַמָא הָדֵין דִּבְנֵי יִשְּׂרָאֵל דְבְאַרְעָא כְּנַעֲנָאֵי עַד צָרְפַת וְגָלוּת יְרוּשְׁלֵם דְּבִסְפַּמְיָא יַחְסְנוּן יָת קִרְוֵי אַרְעָא דָּרוֹמָא :

 רש''י   וגלות החל הזה . תרגם יונתן עמא הדין , החל לשון חיל כמו ( ישעיה לו ) ויבא ירושלמה בחיל כבד דרבשקה אלא שזה חסר יו''ד ויש עוד לפרש החל הזה גלות הגיא הזה : לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת . גלות אשר הוא מבני ישראל שגלו מעשרת השבטים לארץ כנענים עד צרפת : וגלות ירושלים אשר בספרד . שהם מבני יהודה אשר גלו לספרד הם ירשו את ערי הנגב שבדרומה של ארץ ישראל ואומרי' הפותרים צרפת הוא המלכות שקורין פרנצ''א בלע''ז ספרד תרגם יונתן אספמיא :

(כא) וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת-הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽיהוָ֖ה הַמְּלוּכָֽה: (פפפ) וְיִסְקוּן מְשֵׁיזְבִין בְּטוּרָא דְּצִיּוֹן לְמִדַּן יָת כְּרַכָּא דְּעֵשָּׂו וְתִתְגְּלֵי מַלְכוּתָא דַיְיָ עַל כָּל יָתְבֵי אַרְעָא :

 רש''י   ועלו . שרי ישראל מושיעים בהר ציון : לשפוט את הר עשו . ליפרע מהר עשו אשר עשו לישראל לשפוט יושטיציי''ר בלע''ז : הר עשו . י''ת כרכא רבא דעשו : והיתה לה' המלוכה . לימדך שאין מלכותו שלימה עד שיפרע מעמלק :

---

כתובים - משלי - פרק ז

(כג) עַ֤ד יְפַלַּ֪ח חֵ֡ץ כְּֽבֵד֗וֹ כְּמַהֵ֣ר צִפּ֣וֹר אֶל-פָּ֑ח וְלֹֽא-יָ֝דַ֗ע כִּֽי-בְנַפְשׁ֥וֹ הֽוּא: וְהֵיךְ אַיְלָא דְמַפְרִיחַ גִּירָא בְכַבְדֵיהּ וּמִסְתַּרְהֵב הֵיךְ צִפֳּרָא לְוַת פּוּחָא וְלָא יְדַע דִּלְמוֹתָא דְנַפְשֵׁיהּ אָזֵיל :

 רש''י   כמהר צפור . לרוץ אל הפח ואינו יודע כי הפח נפרש שם בנפשו של צפור :

(כד) וְעַתָּ֣ה בָ֭נִים שִׁמְעוּ-לִ֑י וְ֝הַקְשִׁ֗יבוּ לְאִמְרֵי-פִֽי: וְהַשְׁתָּא בְּנַיָא שְׁמַעוּן לִי וַאֲצִיתוּ לְמֵימְרֵי דְפוּמִי :

 רש''י   ועתה בנים שמעו לי וגו' :

(כה) אַל-יֵ֣שְׂטְ אֶל-דְּרָכֶ֣יהָ לִבֶּ֑ךָ אַל-תֵּ֝תַע בִּנְתִיבוֹתֶֽיהָ: לָא יִסְטֵי לִבָּךְ לְאָרְחָתָהָא וְלָא תִטְעֵי בִשְׁבִילָהָא : (כו) כִּֽי-רַבִּ֣ים חֲלָלִ֣ים הִפִּ֑ילָה וַ֝עֲצֻמִ֗ים כָּל-הֲרֻגֶֽיהָ: מְטוּל דְּסַגִיעֵי קְטִילַיָא אַפְּלַת וַעֲשִׁינִין כּוּלְהוֹן קְטִילָהָא : (כז) דַּרְכֵ֣י שְׁא֣וֹל בֵּיתָ֑הּ יֹ֝רְד֗וֹת אֶל-חַדְרֵי-מָֽוֶת: אָרְחָתָא דִשְׁיוֹל בַּיְתָהּ נָחֲתָן לְקִיטוֹנֵי דְקִבְרָא : ח (א) הֲלֹֽא-חָכְמָ֥ה תִקְרָ֑א וּ֝תְבוּנָ֗ה תִּתֵּ֥ן קוֹלָֽהּ: מְטוּל הֵיכְנָא חָכְמְתָא תִקְרָא וּבְיוּנָא תִרְמֵי קָלָא :

 רש''י   הלא חכמה תקרא . הלא התורה מכרזת אליכם דברים האמורים למטה בענין :

---

משנה בבא קמא פרק ח

א. הַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה דְבָרִים, בְּנֶזֶק, בְּצַעַר, בְּרִפּוּי, בְּשֶׁבֶת, וּבְבוֹשֶׁת. בְּנֶזֶק כֵּיצַד. סִמָּא אֶת עֵינוֹ, קָטַע אֶת יָדוֹ, שִׁבֵּר אֶת רַגְלוֹ, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכַּר בַּשּׁוּק וְשָׁמִין כַּמָּה הָיָה יָפֶה וְכַמָּה הוּא יָפֶה. צַעַר, כְּוָאוֹ בַּשְּׁפוּד אוֹ בַמַסְמֵר. וַאֲפִילוּ עַל צִפָּרְנוֹ. מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם כַּיּוֹצֵא בָזֶה רוֹצֶה לִטֹּל לִהְיוֹת מִצְטַעֵר כַּךְ רִפּוּי, הִכָּהוּ חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ. עָלוּ בוֹ צְמָחִים, אִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה חַיָּב. שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה, פָּטוּר. חָיְתָה וְנִסְתָּרָה, חָיְתָה וְנִסְתָּרָה, חַיָּיב לְרַפְּאֹתוֹ. חָיְתָה כָּל צָרְכָּהּ אֵינוֹ חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ. שֶׁבֶת, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלוּ הוּא שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין, שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ דְּמֵי יָדוֹ וּדְמֵי רַגְלוֹ. בּשֶת, הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ. הַמְּבַיֵּשׁ אֶת הֶעָרוֹם, הַמְּבַיֵּשׁ אֶת הַסוּמָא, וְהַמְּבַיֵּשׁ אֶת הַיָּשֵׁן, חַיָּב. וְיָשֵׁן שֶׁבִּיֵּשׁ, פָּטוּר. נָפַל מִן הַגָּג, וְהִזִּיק וּבִיֵּשׁ, חַיָּיב עַל הַנֶּזֶק וּפָטוּר עַל הַבּשֶת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו אֵינוֹ חַיָּיב עַל הַבּוֹשֶׁת עַד שֶׁיְהֵא מִתְכַּוֵּין:

 ברטנורה   (א) החובל. וכמה הוא יפה. שאם היה צריך היה מוכר עצמו בעבד עברי, וזה שהזיקו הפסידו ממון זה: כיוצא בזה. לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאבו: צמחין. אבעבועות לבנות: שבת. כל ימי החולי רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירותו של כל יום, שהרי אין ראוי למלאכה אחרת אפילו בלא חולי, שהרי נקטע ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן: הכל לפי המבייש. אדם קל שבייש בשתו מרובה: והמתבייש. לפי חשיבותו בשתו מרובה. וכולהו חמשה דברים מקרא נפקי. נזק, דכתיב (שמות כ''א) עין תחת עין, ואין לומר עין ממש דכתיב (במדבר ל''ה) ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים, שאם סימא את עין חברו נותן לו דמי עינו, והיינו עין תחת עין. צער, נפקא לן מפצע תחת פצע (שמות כ''א), דקרא יתירא הוא לחייב על הצער ואפילו במקום נזק. דלא תימא הרי קנה ידו ויש עליו לחתכה, אלא אומרים היה עליו לחתכה בסם וזה חתכה בברזל וצערו, לפיכך משלם את הצער. ריפוי ושבת, רק שבתו יתן ורפא ירפא (שם). ודוקא כשהחולי בא מחמת מכה. אבל אם פשע החולה בעצמו ועבר על דברי הרופא, שוב אין המזיק חייב בשבת וריפוי שצריכין מחמת פשיעותא. בושת, דכתיב (דברים כ''ה) וקצותה את כפה, ממון. ודין תורה שאין יכולים לדון בשום דין שבעולם אלא דיינים הסמוכים בארץ ישראל, דכתיב (שמות כ''ב) עד האלהים יבוא דבר שניהם, ואין נקראים אלהים אלא דיינים הסמוכים בארץ ישראל. אלא שבהלואות ומקח וממכר והקנאות והודאות וכפירות דנין בהם בחוצה לארץ כאילו הם שלוחים של בית דין של ארץ ישראל ושליחותייהו קעבדינן. וזה בלבד בדבר המצוי ויש בו חסרון כיס, וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל שהם מועדים, או שהזיק אדם בבהמה. אבל בהמה שהזיקה אדם, או אדם באדם, אין דנין אותו בחוץ לארץ כלל, אלא מנדין את החובל או את המזיק עד שיעלה עם בעל דינו לארץ ישראל או שיתן דרך פשרה קרוב למה שנראה בעיני הדיין, אבל דבר קצוב אין פוסקים עליו. וכן הדין בכל הקנסות הכתובות בתורה ובכולה תלמודא, אין גובין אותן דייני חוצה לארץ, אלא שמנדין מי שנתחייב בהן כמו שביארנו:

ב. זֶה חוֹמֶר בָּאָדָם מִבַּשּׁוֹר, שֶׁהָאָדָם מְשַׁלֵּם נֶזֶק, צַעַר, רִפּוּי, שֶׁבֶת, וּבוֹשֶׁת. וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. וְשׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק, וּפָטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת:

 ברטנורה   (ב) ושור אינו משלם אלא נזק. דכתיב (ויקרא כ''ד) איש בעמיתו, ולא שור בעמיתו: ופטור מדמי ולדות. דכתיב (שמות כ''א) כי ינצו אנשים, אנשים ולא שוורים:

ג. הַמַּכֶּה אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם חַבּוּרָה, וְהַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיָּב בְּכֻלָּן. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי, חַיָּב בְּכֻלָּן חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת, בִּזְמַן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל אֲחֵרִים, חַיָּב בְּכֻלָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת:

 ברטנורה   (ג) והחובל בחבירו ביום הכיפורים חייב. ואע''ג דבכל התורה כולה העובר עבירה שחייב עליה מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם, הכא משלם ואינו לוקה, דבפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין ולא למלקות, מדכתיב (דברים י''ט) יד ביד, דהיינו ממון, מכדי כתיב (ויקרא כ''ד) כאשר עשה כן יעשה לו, יד ביד למה לי, אלא להביא חובל בחבירו ביום הכיפורים שמשלם ואינו לוקה: רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת. דכתיב (דברים כ''ה) כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו, במי שיש לו אחוה, יצא עבד שאין לו אחוה. ואין הלכה כר' יהודה:

ד. חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּגִיעָתָן רָעָה. הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב. וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַאֲחֵרִים פְּטוּרִין. הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה פְּגִיעָתָן רָעָה. הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב. וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בָאֲחֵרִים, פְּטוּרִין. אֲבָל מְשַׁלְּמִין לְאַחַר זְמָן. נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה, נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם:

 ברטנורה   (ד) עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים. שאין להם במה לשלם: נתגרשה האשה ונשתחרר העבד. וקנו נכסים. חייבין לשלם. שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם. שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה:

ה. הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְעָשָׂה בָהֶן חַבּוּרָה, וְהַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת פָּטוּר מִכֻּלָּן. מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִדוֹן בְּנַפְשׁוֹ. וְהַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ, פָּטוּר מִכֻּלָּן:

 ברטנורה   (ה) מפני שהוא נדון בנפשו. שאע''פ שהוא מקלקל, מתקן הוא אצל יצרו ששככה חמתו ונח רוגזו בכך:

ו. הַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵירוֹ, נוֹתֵן לוֹ סֶלַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מָנֶה. סְטָרוֹ נוֹתֵן לוֹ מָאתַיִם זוּז. לְאַחַר יָדוֹ, נוֹתֵן לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. צָרַם בְּאָזְנוֹ, תָּלַשׁ בִּשְׂעָרוֹ רָקַק וְהִגִּיעַ בּוֹ רֻקוֹ הֶעֱבִיר טַלִּיתוֹ מִמֶּנּוּ, פָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. (זֶה הַכְּלָל) הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲפִילוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, רוֹאִין אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וּמַעֲשֵׂה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, בָאת לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְחִיְּבוֹ לִתֵּן לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ רַבִּי תֵּן לִי זְמָן. וְנָתַן לוֹ זְמָן שְׁמָרָהּ עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵרָהּ וְשָׁבַר אֶת הַכַּד בְּפָנֶיהָ, וּבוֹ כְּאִיסַר שֶׁמֶן. גִּלְתָה אֶת רֹאשָׁהּ, וְהָיְתָה מְטַפַּחַת וּמַנַּחַת יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ. הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ רַבִּי, לָזוֹ אֲנִי נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם. הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי פָּטוּר. אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ חַיָּבִין. וְהַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי פָּטוּר. אֲחֵרִים (שֶׁקָּצְצוּ אֶת נְטִיעוֹתָיו), חַיָּיבִים:

 ברטנורה   (ו) התוקע לחבירו. שמחבר אצבעותיו בפס ידו ומכה אותו באגרוף: נותן לו סלע. דמי בשתו. ואין הלכה כרבי יהודה שאומר מנה: סטרו. שהכהו בפס ידו על לחיו, ואיכא בשת טפי: צרם. משך. לשון אחר, פגם: הכל לפי כבודו. כל אלו הדמים שהוזכרו במשנה אינם אלא למכובד ביותר. אבל לאדם בזוי פוחתין לו: אמר רבי עקיבא וכו'. רבי עקיבא פליג אתנא קמא, וסבר דבין מכובד בין בזוי כולן שוין לדיני קנסות הללו. ואין הלכה כרבי עקיבא: ונתן לו זמן. והני מילי לבושת דלא חסריה ממונא, יהבינן זמן. אבל לנזקין דחסריה ממונא, לא יהבינן זמן: שמרה. המתין לה עד שראה אותה עומדת על פתח חצרה: ובו כאיסר שמן. שמן קנוי באיסר: לזו אני נותן ארבע מאות זוז. שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה לגלות ראשה ומראה היא שאינה מקפדת על הבושת:

ז. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ, אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת וְגוֹמֵר. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְגוֹמֵר. הָאוֹמֵר סַמֵּא אֶת עֵינִי, קְטַע אֶת יָדִי, שְׁבוֹר אֶת רַגְלִי, חַיָּב. עַל מְנָת לִפְטוֹר חַיָּב. קְרַע אֶת כְּסוּתִי, שְׁבוֹר אֶת כַּדִּי חַיָּב. עַל מְנָת לִפְטוֹר פָּטוּר. עֲשֵׂה כֵן לְאִישׁ פְּלוֹנִי, עַל מְנַת לִפְטוֹר חַיָּב, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ:

 ברטנורה   (ז) על מנת לפטור חייב. אם שאלו חובל לנחבל על מנת לפטור אותי אתה אומר סמא את עיני, והשיבו הנחבל הן, אף על פי כן חייב, שיש הן שהוא כלאו, ובלשון תימה אמר לו הן, שאין דרך בני אדם למחול על צער גופן. אבל האומר לחבירו שבר את כדי, ושאלו המזיק על מנת לפטור אותי אתה אומר. אף על פי שהשיבו ניזק לאו, זה הלאו הוא כהן, וכאילו אמר לו וכי לא אמרתי לך על מנת לפטור, ולפיכך פטור שכן דרך בני אדם למחול על נזקי ממון:

---

גמרא בבא קמא דף צ''ב ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ דְמֵי בּוֹשְׁתּוֹ אֲבָל צַעֲרוֹ אֲפִילוּ הֵבִיא כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין נִמְחַל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ') הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ. דְּאֵשֶׁת נָבִיא בָּעֵי אַהֲדוּרֵי אֵשֶׁת אַחֵר לָא בָעֵי אַהֲדוּרֵי. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ מִכָּל מָקוֹם וּדְקָא אֲמַרְתְּ הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרוֹג הֲלוֹא הוּא אָמַר לִי אֲחוֹתִי הִיא וְהִיא גַם הִיא אָמְרָה אָחִי הוּא נָבִיא הוּא וּכְבָר לָמַד אַכְסְנָאי שֶׁבָּא לָעִיר עַל עִסְקֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אוֹ עַל עִסְקֵי אִשְׁתּוֹ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִשְׁתְּךָ הִיא אֲחוֹתְךָ הִיא מִכָּאן לְבֶן נֹחַ שֶׁנֶּהֱרַג שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמוֹד וְלֹא לָמַד. (שם) כִּי עָצוֹר עָצַר ה' אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר שְׁתֵּי עֲצִירוֹת הַלָּלוּ לָמָּה. אַחַת בְּאִישׁ שִׁכְבַת זֶרַע. שְׁתַּיִם בְּאִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְלֵידָה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא שְׁתַּיִם בְּאִישׁ שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִּים. שְׁלשָׁה בְּאִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִים וְלֵידָה. רָבִינָא אָמַר שָׁלשׁ בְּאִישׁ שִׁכְבַת זֶרַע וּקְטַנִּים וּפִי טַבַּעַת. אַרְבָּעָה בְּאִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וּקְּטַנִּים וְלֵידָה וּפִי טַבַּעַת. בְּעַד כָּל רֶחֶם אַמְרֵי דְבֵי רִבִּי יַנַּאי אֲפִילוּ תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁל בֵּית אֲבִימֶלֶךְ לֹא הִטִּילָה בֵּיצָתָהּ. אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי מְנָא הָא מִלְתָא דְאָמוּר רַבָּנָן כָּל הַמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵירוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָבָר הוּא נֶעֱנֶה תְּחִלָּה. אָמַר לֵיהּ דִּכְתִיב (איוב מ''ב) וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֶעֵהוּ אָמַר לֵיהּ אַתְּ אֲמַרְתְּ מֵהָתָם וַאֲנָא אֲמִינָא מֵהָכָא (בראשית כ') וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהוֹתָיו וַיֵּלֵדוּ וּכְתִיב (שם כ''א) וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וְגו' כַּאֲשֶׁר אָמַר אַבְרָהָם אֶל אֲבִימֶלֶךְ:

 רש''י  כל אלו שאמרו. מנה ומאתים וארבע מאות דמי בושת הן: אבל צער. שדואג על בושתו אינו נמחל לו: שהיה לו ללמוד. דרך ארץ ולא למד מדקאמר ליה רחמנא נביא הוא דמשמע אין ממש בדבריך. וראוי אתה ליהרג: שכבת זרע. שבמעי אשה לא יכולה לפלוט: פי טבעת. נקב הגדולים לפנות: פקד. מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב פקד משמע פקד כבר תחילה לאבימלך:

---

זוהר וישלח דף קע''א ע''ב

וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר (שמות ל''ד) כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְיָ קַנָּא שְׁמוֹ, וְכִי יַעֲקֹב דְּאִיהוּ שְׁלֵימָא דַּאֲבָהָן דְּאִתְבַּרִיר חוּלָקָא שְׁלֵימָתָא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִיהוּ אִתְקְרִיב לְגַבֵּיהּ יַתִּיר (ס''א וְאִשְׁתַּלִּים לְעֵילָא וּלְתַתָּא) הֵיךְ סָגִיד לֵיהּ לְהַהוּא רָשָׁע דְּעֵשָׂו דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא דְּאֵל אַחֵר וּמַאן דְּסָגִיד לֵיהּ סָגִיד לְאֵל אַחֵר, אִי תֵּימָא בְּגִין דְּאָמְרוּ תַּעֲלֶא בְּעִדְנֵיהּ סָגִיד לֵיהּ לָאו הָכִי דְּהָא עֵשָׂו כְּאֵל אַחֵר הַוָּה וְיַעֲקֹב לָא יִסְגוֹד לְהַהוּא סִטְרָא וּלְהַהוּא חוּלָקָא כְּלָל. (פָּתַח רַבִּי אַבָּא וְאָמַר) אֶלָּא כְּתִיב (שמואל א' כ''ה) וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם, וְהָא אִתְמָר דְּאָסִיר (ד''א ל''ג לֵיהּ) לַאֲקְדוּמֵי לְהוּ שְׁלָם לִרְשִׁיעַיָּא וְכֵיוָן דְּאָסִיר הֵיכֵי אַשְׁכַּחְנָא דְּדָוִד אָמַר הַאי קְרָא לְנָבָל אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ (שמות כ''ג ב) דִּלְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָאָמַר בְּגִין לְקַשָּׁרָא לֵיהּ לְחַי, וְחָשִׁיב נָבָל דַּעֲלֵיהּ קָאָמַר כְּגַוְנָא דָּא (בראשית י''ב) וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה וְכִי לְגַבֵּי דִּבְּרֵיהּ סָגִיד, אֶלָּא לְאַתְרֵיהּ דִּשְׁכִינְתָּא קָא כָּרַע וְסָגִיד, אוֹף הָכָא וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם מַאי וְהוּא דָּא שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה דַּהֲוָה אָזְלָא קַמֵּיהּ (כָּרַע) וְדָא הוּא נְטִירוּ עִלָּאָה, כֵּיוָן דְּחָמָא יַעֲקֹב אָמַר הָא עִידָן לְסַגְּדָא לְגַבֵּיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דַּהֲוָה אָזִיל קַמֵּיהּ, כָּרַע וְסָגִיד שֶׁבַע זִמְנִין עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו וְלֹא כְּתִיב וַיִּשְׁתַּחוּ לְעֵשָׂו אֶלָּא כֵּיוָן דְּחָמָא דְּהָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזַל קַמֵּיהּ כְּדֵין סָגִיד לְקִבְלֵיהּ בְּגִין דְּלָא לְמֵיהַב יְקָר לְמִסְגָד לְאָחֳרָא בַּר מִנֵּיהּ וְכֹלָּא אִיהוּ כִּדְקָא יָאוּת, זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּכָל עוֹבָדֵיהוֹן דְּקָא עָבְדֵי בְּגִין יִקְרָא דְּמָארֵיהוֹן אִיהוּ וּבְגִין דְּלָא יִסְטוּן לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא:

 תרגום הזוהר  וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וְגוֹ'. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (שמות ל''ד) כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר וְגוֹ', וּמַקְשֶׁה, וְכִי יַעֲקֹב, שֶׁהוּא הַבְּחִיר שֶׁבָּאָבוֹת שֶׁנִּבְחָר חֵלֶק שָׁלֵם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנִתְקָרֵב לוֹ בְּיוֹתֵר, אֵיךְ הִשְׁתַּחֲוֶה לְאוֹתוֹ רָשָׁע עֵשָׂו, שֶׁהוּא בְּצַד אֵל אַחֵר, וּמִי שֶׁמִּשְׁתַּחֲוֶה לוֹ מִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שֶׁאָמְרוּ, הַשּׁוּעָל שֶׁהִגִּיעַ שַׁעְתּוֹ הִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, מָשָׁל הוּא, שֶׁיֵּשׁ זְמָן שֶׁהַשּׁוּעָל מוֹלֵךְ עַל כָּל הַחַיּוֹת, וְאָז אַף עַל פִּי שֶׁהוּא הַקָּטָן שֶׁבַּחַיּוֹת, כֻּלָּם מִשְׁתַּחֲוִים לוֹ, וְגַם כָּאן תֹּאמַר שֶׁעַל כֵּן הִשְׁתַּחֲוֶה יַעֲקֹב לְעֵשָׂו, מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁעָה הָיְתָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ, אֵינוֹ כֵּן, כִּי עֵשָׂו הוּא כְּאֵל אַחֵר, וְיַעֲקֹב לְעוֹלָם לֹא יִשְׁתַּחֲוֶה לְאוֹתוֹ הַצַד וּלְאוֹתוֹ הַחֵלֶק. אֶלָּא כָּתוּב, וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וְגוֹ', וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁאָסוּר לְהַקְדִּים שָׁלוֹם לָרְשָׁעִים, וְאִם אָסוּר אֵיךְ מָצָאנוּ, שֶׁדָּוִד אָמַר אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה לְנָבָל, שֶׁהָיָה רָשָׁע וְאוֹמֵר, אֶלָּא בֵּאֲרוּהוּ שֶׁלְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר זֹאת, כְּדֵי לְקַשֵּׁר אֶת נָבָל לְחַי שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּעֵין זֶה וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, שֶׁקָּשֶׁה, וְכִי לִבְנוֹ הִשְׁתַּחֲוֶה, אֶלָּא לְמָקוֹם הַשְּׁכִינָה הָיָה כּוֹרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה, שֶׁהָיְתָה בְּרֹאשׁ הַמִּטָּה, כִּי הַשְּׁכִינָה נִמְצֵאת לִמְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה. אַף כָּאן, וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם, מַהוּ וְהוּא, זֶהוּ הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת לְפָנָיו, שֶׁהִיא הַשְּׁמִירָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהָיְתָה מְשַׁמַּרְתּוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ יַעֲקֹב, אָמַר עַתָּה הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לְפָנָיו. כָּרַע וְהִשְׁתַּחֲוֶה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו, וְלֹא כָּתוּב וַיִּשְׁתַּחוּ לְעֵשָׂו, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹלֵךְ לְפָנָיו, אָז הִשְׁתַּחֲוֶה לְנֶגְדוֹ. כְּדֵי שֶׁלֹּא לָתֵת כָּבוֹד לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְאַחֵר זוּלָתוֹ, וְהַכֹּל הוּא כָּרָאוּי. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים שֶׁכָּל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁעוֹשִׂים הֵם בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ שֶׁל רִבּוֹנָם, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יַטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ה

א. כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה בִּכְבוֹד אָבִיו וּבְיִרְאָתוֹ כַּךְ הוּא חַיָּיב בִּכְבוֹד רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו שֶׁאָבִיו מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶה וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא רָאָה אֲבֵידַת אָבִיו וַאֲבֵידַת רַבּוֹ שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִים בְמַשָּׂא מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כַּךְ שֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ שְׁבוּיִים בַשִׁבְיָּה פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ וְאַחַר כַּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו וְאִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם פּוֹדֶה אֶת אָבִיו תְּחִלָּה וְכֵן אִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ מֵשִׁיב אֲבֵדָתוֹ וְאַחַר כַּךְ מֵשִׁיב אֲבֵידַת רַבּוֹ וְאֵין לָךְ כָּבוֹד גָדוֹל מִכְּבוֹד הָרָב וְלֹא מוֹרָא מִמוֹרָא הָרָב. אָמְרוּ חֲכָמִים מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם לְפִיכָךְ אָמְרוּ כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ''ו) בְּהַצוֹתָם עַל ה' וְכָל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ') אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִקָּדֵשׁ בָּם. וְכָל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּמִתְרַעֵם עַל ה' שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט''ז) לֹא עָלֵינוּ תְּלוּנוֹתֵיכֶם כִּי עַל ה'. וְכָל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחַר הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ''א) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה: ב. אֵיזֶהוּ חוֹלֵק עַל רַבּוֹ זֶה שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ וְיוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּמְלַמֵּד שֶׁלֹא בִּרְשׁוּת רַבּוֹ וְרַבּוֹ קַיָּים וְאַף עַל פִּי שֶׁרַבּוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְאָסוּר לְאָדָם לְהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּיב מִיתָה: ג. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין רַבּוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִיל וְשָׁאַל לוֹ אָדָם דְּבַר הֲלָכָה מֻתָּר לְהָשִׁיב. וּלְהַפְרִישׁ מִן הָאִסוּר אֲפִילוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ מֻתָּר לְהוֹרוֹת כֵּיצַד כְּגוֹן שֶׁרָאָה אָדָם עוֹשֶׂה דָבָר הָאָסוּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע בְּאִיסוּרוֹ אוֹ מִפְּנֵי רִשְׁעוֹ יֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁוֹ וְלוֹמַר לוֹ דָבָר זֶה אָסוּר וַאֲפִילוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹא נָתַן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְרַב בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁנִּקְרֶה מִקְרֶה אֲבָל לִקְבּוֹעַ עַצְמוֹ לְהוֹרָאָה וְלֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת לְכָל שׁוֹאֵל אֲפִילוּ הוּא בְּסוֹף הָעוֹלָם וְרַבּוֹ בְּסוֹף הָעוֹלָם אָסוּר לוֹ לְהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ. וְלֹא כָּל מִי שֶׁמֵּת רַבּוֹ מֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת בַּתּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה:

---

מוסר

מספר צידה לדרך דף ר''ו ע''ב

הַמּוֹתָרוֹת הוּא רִבּוּי עוֹבֵר גְּבוּל דֵּי הַסִפּוּק אֶל הַתּוֹסֶפֶת אֲשֶׁר אֵין צוֹרֶךְ בָּהֶם לְאָדָם כְּמוֹ רִבּוּי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַלְבּוּשִׁים וּבִיאוֹת וְהוּא נֶעֱנַשׁ עָלָיו כְּשֶׁהוּא מִשְׁתַּדֵּל לְמַלֹּאת תַּאֲוָתוֹ וְהוּא עוֹבֵר עַל מִצְוַת יוֹצְרוֹ וְדָבַק בְּיִצְרוֹ הַזּוֹנֶה הַמְבִיאוֹ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית. הַקִּצוּר מִידֵי סִפּוּק בִדְבָרִים שֶׁזָכַרְתִּי אִם הוּא עוֹשֶׂה לְשֵׁם שָׁמַיִם לִפְרִישׁוּת מִן הָעוֹלָם וּלְשַׁבֵּר תַּאֲוָתוֹ לְהִתְקָרֵב בוֹ אֶל הַשֵּׁם אָז טוֹב לוֹ כְּשֶׁיַּעֲשֶׂנוּ עַל דֶרֶךְ הָרְפוּאָה כְּמוֹ הַחוֹלֶה שֶׁחָלָה מֵרוֹב הַמַּאֲכָל שֶׁיִּמְנַע מִמֶּנּוּ הַמַּאֲכָל עַד שֶׁיִּתְּכוּ הַמוֹתָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּסִבַּת רוֹב הַמַאֲכָל וְכֵן יַעֲשֶׂה זֶה הַמְּנִיעוֹת מֵהַדְּבָרִים הַצְרִיכִים לְשַׁבֵּר תַּאֲוַת הַיֵּצֶר. וְאִם יַעֲשֶׂה זֶה לְשֵׁם וְלִתְהִלָה וּלְרַמּוֹת בּוֹ בְּנֵי הָעוֹלָם הוּא מְגוּנֶה וְחוֹמֵס אֶת נַפְשׁוֹ וְגוּפוֹ וְהוּא דוֹמֶה לִמְכַבֶּה אֶת הָאֵשׁ בְּתֶבֶן:

---

וישלח יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כה) וַיִּוָּתֵ֥ר יַֽעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּֽאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר: וְאִשְׁתָּאַר יַעֲקֹב בִּלְחוֹדוֹהִי וְאִשְׁתַּדֵּל גַּבְרָא עִמֵּהּ עַד דִּסְלֵק צַפְרָא:

 רש''י   ויותר יעקב. שכח פכים קטנים וחזר עליהם: ויאבק איש. מנחם פרש ויתעפר איש, לשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם. ולי נראה שהוא לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו בה, ואבק לה מיבק, לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו. ופירשו רבותינו זכרונם לברכה שהוא שרו של עשו:

(כו) וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף-יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֨קַע֙ כַּף-יֶ֣רֶךְ יַֽעֲקֹ֔ב בְּהֵאָֽבְק֖וֹ עִמּֽוֹ: וַחֲזָא אֲרֵי לָא יָכִיל לֵהּ וּקְרֵב בִּפְתֵי יַרְכֵּהּ וְזָע פְּתֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב בְּאִשְׁתַּדָּלוּתֵהּ עִמֵּהּ:

 רש''י   ויגע בכף ירכו. קלית הירך התקוע בקלבוסית קרוי כף, על שם שהבשר שעליה כמין כף של קדרה: ותקע. נתקעקעה ממקום מחברתה, ודומה לו (ירמיה ו ח) פן תקע נפשי ממך, לשון הסרה. ובמשנה לקעקע ביצתן, לשרש שרשיהן:

(כז) וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַׁלֵּֽחֲךָ֔ כִּ֖י אִם-בֵּֽרַכְתָּֽנִי: וַאֲמַר שַׁלְּחַנִּי אֲרֵי סְלִיק צַפְרָא וַאֲמַר לָא אֲשַׁלְחִנָךְ אֶלָּהֵין בֵּרַכְתָּנִי:

 רש''י   כי עלה השחר. וצריך אני לומר שירה ביום: ברכתני. הודה לי על הברכות שברכני אבי, שעשו מערער עליהן:

(כח) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה-שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַֽעֲקֹֽב: וַאֲמַר לֵהּ מָה שְׁמָךְ וַאֲמַר יַעֲקֹב: (כט) וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַֽעֲקֹב֙ יֵֽאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם-יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי-שָׂרִ֧יתָ עִם-אֱלֹהִ֛ים וְעִם-אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל: וַאֲמַר לָא יַעֲקֹב יִתְאֲמַר עוֹד שְׁמָךְ אֶלָּהֵין יִשְׂרָאֵל אֲרֵי רַבְרְבַת קֳדָם יְיָ וְעִם גּוּבְרַיָּא וִיכָלְתָּא:

 רש''י   לא יעקב. לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים, וסופך שהקדוש ברוך הוא נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך, ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב (הושע יב ה) וישר אל מלאך ויכל בכה ויתחנן לו, בכה המלאך ויתחנן לו, ומה נתחנן לו (שם) בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו (פסוק ל) ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה: ועם אנשים. עשו ולבן: ותוכל. להם:

---

נביאים - יונה - פרק א

א (א) וַֽיְהִי֙ דְּבַר-יְהוָ֔ה אֶל-יוֹנָ֥ה בֶן-אֲמִתַּ֖י לֵאמֹֽר: וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עָם יוֹנָה בַּר אֲמִתַּי לְמֵימָר : (ב) ק֠וּם לֵ֧ךְ אֶל-נִֽינְוֵ֛ה הָעִ֥יר הַגְּדוֹלָ֖ה וּקְרָ֣א עָלֶ֑יהָ כִּֽי-עָלְתָ֥ה רָעָתָ֖ם לְפָנָֽי: קוּם אִיזִיל לְנִינְוֵה קַרְתָּא רַבְּתָא וְאִתְנַבֵּי עֲלָהּ אֲרֵי סְלִיקַת בִּישַׁתְהוֹן קֳדָמָי :

 רש''י   וקרא עליה . את קריאתי .

(ג) וַיָּ֤קָם יוֹנָה֙ לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֔ישָׁה מִלִּפְנֵ֖י יְהוָ֑ה וַיֵּ֨רֶד יָפ֜וֹ וַיִּמְצָ֥א אָנִיָּ֣ה | בָּאָ֣ה תַרְשִׁ֗ישׁ וַיִּתֵּ֨ן שְׂכָרָ֜הּ וַיֵּ֤רֶד בָּהּ֙ לָב֤וֹא עִמָּהֶם֙ תַּרְשִׁ֔ישָׁה מִלִּפְנֵ֖י יְהוָֽה: וְקָם יוֹנָה לְמֵעֲרַק לְיַמָּא מִן קֳדָם דְאִיתְנַבֵּי בִּשְׁמָא דַיְיָ וּנְחַת לְיָפוֹ וְאַשְׁכַּח אִלְפָא דְּאֲזָלָא לְיַמָּא וִיהַב אַגְרָהּ וּנְחַת בָּהּ לְמֵיזַל עִמְּהוֹן בְּיַּמָּא מִן קֳדָם דְאִיתְנַבֵּי בִּשְׁמָא דַיְי : (ד) וַֽיהוָ֗ה הֵטִ֤יל רֽוּחַ-גְּדוֹלָה֙ אֶל-הַיָּ֔ם וַיְהִ֥י סַֽעַר-גָּד֖וֹל בַּיָּ֑ם וְהָ֣אֳנִיָּ֔ה חִשְּׁבָ֖ה לְהִשָּׁבֵֽר: וַיְי אָרִים רוּחַ רַב עַל יַמָּא וַהֲוָה נַחְשׁוֹל רַב בְּיַּמָּא וְאִלְפָא בַּעֲיָא לְאִתַּבָּרָא :

 רש''י   (ג) לברוח תרשישה. ים ששמו תרשיש והוא בחוצה לארץ אמר אברח לי הים שאין השכינה שורה בח''ל אמר לו הקב''ה חייך יש לי שלוחים כיוצא בך לשלוח אחריך ולהביאך משם משל לעבד כהן שברח מן רבו ונכנס לבית הקברות אמר לו רבו יש לי עבדים כיוצא בך לשלוח אחריך ולהביאך משם ומה ראה יונה שלא רצה לילך אל נינוה אמר העכו''ם קרובי תשובה הם אם אומר להם ויעשו תשובה נמצאתי מחייב את ישראל שאין שומעים לדברי הנביאים: ויתן שכרה. הקדים לתת שכרה ואין דרך יורדי הים לתת שכר הספינה עד שעת היציאה והוא הקדים ולא עוד אלא שנתן שכר כולה: חשבה להשבר. נדמית כאלו היא נשברת:

(ה) וַיִּֽירְא֣וּ הַמַּלָּחִ֗ים וַֽיִּזְעֲקוּ֮ אִ֣ישׁ אֶל-אֱלֹהָיו֒ וַיָּטִ֨לוּ אֶת-הַכֵּלִ֜ים אֲשֶׁ֤ר בָּֽאֳנִיָּה֙ אֶל-הַיָּ֔ם לְהָקֵ֖ל מֵֽעֲלֵיהֶ֑ם וְיוֹנָ֗ה יָרַד֙ אֶל-יַרְכְּתֵ֣י הַסְּפִינָ֔ה וַיִּשְׁכַּ֖ב וַיֵּרָדַֽם: וּדְחִילוּ סַפָּנַיָּא וּבָעוּ גְּבַר מִן דְחַלְתֵּיהּ וַחֲזוֹ אֲרֵי לֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ וּרְמוּ יָת מָנַיָּא דִּבְאִלְפָא לְיַמָּא לַאֲקָלָא מִנְּהוֹן וְיוֹנָה נָחִית לְאַרְעִית שִׁידָא דִּבְאִלְפָא וּשְׁכִיב וּדְמוּךְ :

 רש''י   המלחים . בני אדם המנהיגים את הספינה : איש אל אלהיו . מן שבעים אומות של עכו''ם היו שם :

---

כתובים - משלי - פרק ח

(ב) בְּרֹאשׁ-מְרוֹמִ֥ים עֲלֵי-דָ֑רֶךְ בֵּ֖ית נְתִיב֣וֹת נִצָּֽבָה: בְּרֵישׁ רָמָתָא עַל אָרְחָא אִיתָא וּבֵינַת שְׁבִילֵי קָיְמָא : (ג) לְיַד-שְׁעָרִ֥ים לְפִי-קָ֑רֶת מְב֖וֹא פְתָחִ֣ים תָּרֹֽנָּה: וְעַל תַּרְעֵי בְפוּמָא דְּקִרְיָא וּבְמַעֲלָנָא דְתַרְעֵי מִשְׁתַּבְּחָא וְאָמְרָה :

 רש''י   לפי קרת . תקרה הנתונה על השער ויושבים עליה : תרונה . תזעקנה ומה היא אומרת :

(ד) אֲלֵיכֶ֣ם אִישִׁ֣ים אֶקְרָ֑א וְ֝קוֹלִ֗י אֶל-בְּנֵ֥י אָדָֽם: לְכוֹן גַּבְרֵי קָרִינָא וְקָלִי עַל בְּנֵי נָשָׁא :

 רש''י   אליכם . אישים אקרא :

(ה) הָבִ֣ינוּ פְתָאיִ֣ם עָרְמָ֑ה וּ֝כְסִילִ֗ים הָבִ֥ינוּ לֵֽב: אִתְבַּיְנוּ שַׁבְרֵי עֲרִימוּתָא וְשַׁטְיֵי נִסְתַּכְּלוּן בְּלִבְּהוֹן : (ו) שִׁ֭מְעוּ כִּֽי-נְגִידִ֣ים אֲדַבֵּ֑ר וּמִפְתַּ֥ח שְׂ֝פָתַ֗י מֵישָׁרִֽים: שְׁמַעוּ מְטוּל דִּשְׁרִירוּתָא מְמַלְלָא אֲנָא וּמְמַלֵּל פּוּמִי תְרִיצוּתָא :

 רש''י   שמעו כי נגידים אדבר . דברי נגידות וחשיבות :

---

משנה זבחים פרק ח

א. כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת, אוֹ בְשׁוֹר הַנִּסְקָל, אֲפִלּוּ אֶחָד בְּרִבּוֹא, יָמוּתוּ כֻלָּם. נִתְעָרְבוּ בְשׁוֹר שֶׁנֶּעֶבְדָה בוֹ עֲבֵרָה, אוֹ שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם עַל פִּי עֵד אֶחָד, אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים, בָּרוֹבֵעַ, וּבַנִּרְבָּע, וּבַמֻּקְצֶה, וּבַנֶּעֱבָד, וּבָאֶתְנָן, וּבַמְּחִיר, וּבַכִּלְאַיִם, וּבַטְּרֵפָה, וּבַיּוֹצֵא דֹפֶן, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, (וְיִמָּכְרוּ) וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין. נִתְעָרֵב בְּחֻלִּין תְּמִימִים, יִמָּכְרוּ הַחֻלִּין לְצָרְכֵי אוֹתוֹ הַמִּין:

 ברטנורה   (א) כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות. הכי קאמר, כל הזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות, או שור הנסקל: אפילו אחד ברבוא ימותו כולן. דכיון דנתערבו באיסורי הנאה, אין תקנה לפדותם דנימא ירעו עד שיסתאבו. ולא בטלי ברובא, דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וחטאות המתות הן חמש ואלו הן, ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ושכיפרו בעליה באחרת, ושעברה שנתה. אלו חמש חטאות מניחין אותן במקום סגור עד שימותו מאיליהן, והן נקראין חטאות המתות: בשור שנעבדה בו עבירה. שהוא נפסל בה להקרבה. כגון שהמית את האדם על פי עד אחד שאינו אסור להדיוט לפי שאינו נסקל אלא על פי שני עדים: או על פי הבעלים. שבאו בעלים לבית דין והודו שהמית, דאפטר ליה מסקילה דמודה בקנס פטור. אבל לגבוה נאסר. דקיימא לן, ומן הצאן, להוציא את הנוגח: ורובע ונרבע. על פי עד אחד, או על פי בעלים, או קודם שנגמר דינו, או שהיה אותו שהמית והרובע והנרבע [של] נכרי. שנאסר לגבוה ולא להדיוט: מוקצה. שהפרישוהו לקרבן עבודה זרה, ונעבד נמי, שניהן מותרים להדיוט: באתנן ומחיר. כל הני חולין נינהו, וזבח אחד מעורב בהן, כולן ירעו. שאי אפשר לשחוט אחד מהם בלא מום, שמא זהו הזבח, והשוחט קדשים בחוץ חייב כרת. ולמכרן לצרכי עולות אי אפשר שהרי פסולים: ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. אם חטאת חטאת, ואם עולה עולה, ויקח מעות כשיעור דמי היפה שבכולן, ויאמר, כל מקום שהוא הזבח יהא מחולל על המעות הללו: נתערב. זבח אחד בחולין כשרים הרבה: ימכרו החולין. כולן: לצרכי אותו המין. שהיה הזבח שנתערב בהן. ונמצאו כולן קדשים ממין אחד, אלא שאין ידוע מי בעליו של כל אחד ואחד, שהרי הזבח הראשון שם בעליו עליו ואין ידוע איזהו. ותקנתו שיקריב כל אחד לשם מי שהוא ויאמר כשיקריב כל אחד, הרי הוא לשם בעלים שלו:

ב. קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּמִינוֹ, (זֶה) יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא (וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא). קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרְבוּ בִּבְכוֹר וּבְמַעֲשֵׂר, יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ כִבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר. הַכֹּל יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב, חוּץ מִן הַחַטָּאת וּמִן הָאָשָׁם:

 ברטנורה   (ב) מין במינו. חטאת בחטאת, עולה בעולה, שלמים בשלמים, אלא שהן של בעלים הרבה: יקריב כל אחד לשם מי שהוא. ולא יזכיר שם אדם. והני מילי, בקרבנות של נשים דלא בעו סמיכה, דכתיב בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות. אבל בקרבן אנשים דבעו סמיכה, לא: מין בשאינו מינו ירעו. שאי אפשר בהקרבה, שחלוקין במתן דמים או בהקטרתן או באכילתן: ויפסיד המותר מביתו. שאם מכר אחד מהן בשני והאחר באחד, צריך להביא מכל מין בשנים כיון שאין ידוע מאיזה מין הוא אותו שנמכר בשנים, ונמצא מפסיד אחד מביתו: נתערבו בבכור ובמעשר בהמה. שאין להם פדיון שתחול קדושתו על דמיהן ויצאו הן לחולין, אלא נאכלין במומן, הבכור נאכל לכהנים והמעשר לבעלים: כולן ירעו עד שיסתאבו. שיפול בהן מום. ויאמר, כל מקום שהוא הזבח יתחלל על המעות הללו. ומותרים לאכלן, ובלבד שיאכלו בתורת בכור ומעשר, שלא ימכרם באטליז ולא ישקלם בליטרא. ומדמי הזבח יקריב מינו של זבח: הכל יכולים להתערב. כלומר, אם נתערבו יש ספק בתערובתן: חוץ מן החטאת עם האשם. שהחטאת אינה לעולם איל, ואשם אינו אלא איל. ואי אשם מצורע ואשם נזיר הוא שהן באים כבשים, מכל מקום הן זכרים, והחטאת אינה באה אלא נקבה. אבל חטאת ועולה מתערבים, כגון שעיר נשיא בשעיר עולת נדבה. וכל שכן חטאת ושלמים. שהכל קרב שלמים בין זכרים בין נקבות. וכן איל של עולת נדבה באשם:

ג. אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים, (יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֵבוּ). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם יִשָּׁחֲטוּ בַצָפוֹן, וְיֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן. אָמְרוּ לוֹ, אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. נִתְעָרְבוּ חֲתִיכוֹת בַּחֲתִיכוֹת, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים קַלִּים, הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד בְּנֶאֱכָלִים לִשְׁני יָמִים, יֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן:

 ברטנורה   (ג) אשם שנתערב בשלמים. שמתן דמו של אשם ושלמים שוה: שניהם ישחטו בצפון. דשלמים שחיטתן בכל מקום ויכולים נמי לשחטן בצפון במקום ששוחטים האשם: כחמור שבהן. לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה. ולא כשלמים הקלים שנאכלים בכל העיר לכל אדם לשני ימים ולילה אחד. ובעל השלמים יצא ידי נדרו, דהא שלמים לשמן הן קרבין, שמקריב כל אחד לשם מי שהוא: אין מביאין קדשים לבית הפסול. שממעט את אכילת שלמים בין באוכליהן בין בזמן אכילתן ומביאן לידי נותר. אלא ירעו ויסתאבו וימכרו כדאמרינן גבי קדשים בקדשים מין בשאינו מינו, ויביא בדמי היפה שבהן כו'. ואין הלכה כר' שמעון: חתיכות בחתיכות. אם נתערבו חתיכת קדשי קדשים בחתיכה של קדשים קלים, או חתיכה של קדשים קלים הנאכלים ליום אחד כגון שלמי תודה עם חתיכה של קדשים קלים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד דהיינו שאר שלמים, בהא מודו רבנן לר' שמעון דיאכלו כחמור שבהן, דמאי אית ליה למעבד:

ד. אֵבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵבְרֵי עוֹלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָן, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת בְּשַׂר הַחַטָּאת מִלְמַעְלָן כְּאִלּוּ הוּא עֵצִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תְּעֻבַּר צוּרָתָן וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

 ברטנורה   (ד) אברי חטאת. שבשרה נאכל לכהנים: שנתערבו באברי עולה. שכולה כליל: יתן למעלן. יתן אברי התערובת כולן על העצים. וטעמא דר' אליעזר, דאמר קרא (ויקרא ב) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', והכי משמעותא דקרא, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, ולא תקטירו כל שממנו אשה לה', דהיינו השיריים של קרבן. קרבן ראשית תקריבו מן השאור והדבש לה', שתי לחם מן השאור, ודבש מן הביכורים מפרי העץ שהם תאנים ותמרים. ואל המזבח דרשינן ליה בין אשאור ודבש בין אשיריים, לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים, והיינו דקאמר ורואה אני את בשר חטאת כאילו הן עצים: וחכמים אומרים תעובר צורתן. כלומר יניח אותן עד שיפסלו ויצאו לבית השריפה כשאר פסולי המוקדשים, ואינו מעלן למזבח, דהא עבר משום כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו, וחטאת דאימוריו קרבים לאשים הרי הבשר בבל תקטירו. והלכה כחכמים:

ה. אֵבָרִין בְּאֵבְרֵי בַעֲלֵי מוּמִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם קָרַב רֹאשׁ אֶחָד מֵהֶן, יִקְרְבוּ כָל הָרָאשִׁין. כְּרָעוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, יִקְרְבוּ כָל הַכְּרָעָיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

 ברטנורה   (ה) אברים באברי בעלי מומים. אברים כשרים שנתערב בהן אבר אחד של בעלי מומין, ובא כהן שאינו יודע בתערובתן והקריב אחד מן הראשין, יקרבו כל הראשין לכתחילה, דתלינן איסורא בההוא דקרב, והנך כולהו כשרים נינהו. ובגמרא מפרש דלא שרי ר' אליעזר אלא להקריבן שנים שנים דודאי חד מהנך זוג דהיתרא הוא ונתנה הקרבה זו ליקרב משום ההוא דהיתר. ואי משום ההוא דספק איסור, איכא למתלייה באותו שקרב תחלה קודם שנמלך. אבל אחד אחד שמא לא נתנה הקרבה זו ליקרב אפילו אפילו לר' אליעזר דילמא האי דאיסורא הוא: חוץ מאחד. חוץ מזוג אחד. הכי מפרש לה בגמרא. דבחד גרידא מודה ר' אליעזר דלא נתנה הקרבה זו ליקרב, כדאמרן:

ו. דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָם, כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְּדַם חַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם:

 ברטנורה   (ו) אם יש בו מראה דם כשר. והני מילי כשנפלו המים לתוך דם של קדשים. אבל אם נפל דם של קדשים לתוך מים, אמרינן קמא קמא בטיל, ואפילו יש בו מראה דם פסול: נתערב ביין. שהוא אדום: רואין אותו כאילו הוא מים. ואם היה דם זה ניכר באותן המים, כשר: בדם בהמה. של חולין. רואין אותו דם של חולין כאילו הוא מים ואם היה מראה אדמימות של דם הכשר ניכר בהם, כשר, ואע''פ שהדם הפסול מרובה עליו הרבה: אין דם מבטל דם. דמין במינו לר' יהודה לא בטיל ואפילו טפה לתוך כלי גדול. אע''פ שאילו היה הדם מים אין הדם הכשר ניכר בהם, אפילו הכי כשר לזריקה. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. נִתְעָרֵב בְּדַם פְּסוּלִין, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. בְּדַם תַּמְצִית, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר. אִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר:

 ברטנורה   (ז) נתערב בדם הפסולים. כגון בדם שנשחט לחוץ לזמנו: ישפך לאמה. לאמת המים העוברת בעזרה ויורדת לנחל קדרון. ולא אמרינן רואים אותו כאילו הוא מים ואם דם הכשר ניכר בהם יזרק, דגזרינן דילמא אתי לאכשורי דם פסולים בעינייהו. וכן דם התמצית. דמדאורייתא דם התמצית לא חזי לכפרה כדכתיב (שם יז) כי נפש כל בשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, דם שהנפש יוצאה בו מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר. וגזרינן על דם הנפש שנתערב בדם התמצית, דלמא אתי לאכשורי בזריקה דם התמצית בעיניה: רבי אליעזר מכשיר. לכתחילה בדם התמצית שנתערב עם דם הנפש. דסבר אין דם התמצית של בהמה מצוי להיות רבה על דם הנפש, הלכך אמאי נגזור, הוי ליה כנתערב דם החולין בדם הקדשים דלא גזרינן ביה מידי. וכשנתערב בדם פסולים דמלתא דשכיח, לא פליג ר' אליעזר. ותנא קמא סבר פעמים שדם התמצית רבה על דם הנפש, הלכך גזר היכא דלא רבה אטו היכא דרבה. ומיהו היכא דלא נמלך הכהן בבית דין אם יתן מתערובת זו אם לא ונתן מאליו, מודה תנא קמא דכשר, דגזירה בעלמא היא ובדיעבד כשר. וכי אתי לאמלוכי אמרינן ליה לשפכו לאמה, משום גזרה. והלכה כחכמים:

ח. דַּם תְּמִימִים בְּדַם בַּעֲלֵי מוּמִים, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה, כּוֹס בְּכוֹסוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, [אִם] קָרַב כּוֹס אֶחָד, יִקְרְבוּ כָל הַכּוֹסוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן, יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה:

 ברטנורה   (ח) דם תמימים שנתערב בדם בעלי מומין ישפך לאמה. ובהא לא פליג ר' אליעזר, דעובר בזריקתו משום לא תקריבו: נתערב כוס בכוסות. כוס דם של בעל מום בכוסות של דם כשר, ואין ידוע איזה כוס של דם בעל מום: ר' אליעזר אומר אם קרב אחד מהם כו'. כדרך שנחלקו באברים ואברי בעלי מומין, כך נחלקו בכוסות, וכדפרישנא לעיל. וצריכא לאפלוגי בתרווייהו, דאי אשמועינן באברים, בהא קאמר ר' אליעזר יקרבו משום דאתעבידא כפרתן בהכשר דהיינו זריקת דמן שהיא עיקר כפרה, אבל גבי כוס בכוסות דעיקר כפרה בקלקול, אימא לא. צריכא:

ט. הַנִּתָּנִין לְמַטָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּתָּנִין לְמַעְלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִתֵּן לְמַעְלָה, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה, כְּאִלּוּ הֵן מַיִם, וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן לְמַטָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה. וְאִם לֹא נִמְלַךְ וְנָתַן, כָּשֵׁר:

 ברטנורה   (ט) הנתנין למטה. מחוט הסקרא. כגון דם עולה ואשם ושלמים ובכור ופסח ומעשר, שנתערבו בדם חטאת שהוא ניתן למעלה: ר' אליעזר אומר יתן למעלה. מתנות חטאת. ואע''פ שדם התחתונים מעורב בו, הואיל ואינו מתכוין לתת התחתונים למעלה. רואה אני אותם כאילו הן מים. ומפני שמצוה להקדים עליונים לתחתונים, שכל החטאות קודמות לעולות, הלכך נותן למעלה תחלה ואחר כך למטה, ונתינת מטה תעלה לו לשפיכת שיריים של חטאת ולהתחלת מתנות עולה: ישפכו לאמה. דלית להו רואים: ואם לא נמלך ונתן כשר. דהא ניתן ממנו למעלה. דם בכור שנתערב בכוס דם מעשר:

י. הַנִּתָּנִין מַתָּנָה אַחַת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת, יִנָּתְנוּ מַתָּנָה אֶחָת. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַרְבַּע, יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתָּנָה אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ בְּמַתָּנָה אֶחָת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תִּגְרַע. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וַהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל בַּל תּוֹסִיף. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא נֶאֱמַר בַּל תּוֹסִיף אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא נֶאֱמַר בַּל תִּגְרַע אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְעַצְמוֹ. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כְּשֶׁנָּתַתָּ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תּוֹסִיף וְעָשִׂיתָ מַעֲשֵׂה בְיָדֶךָ. וּכְשֶׁלֹּא נָתַתָּ, עָבַרְתָּ עַל בַּל תִּגְרַע וְלֹא עָשִׂיתָ מַעֲשֵׂה בְיָדֶךָ:

 ברטנורה   (י) ינתנו מתנה אחת. מכל כוס וכוס יתן מתנה אחת מכוס זה ומתנה אחת מכוס זה: מתן ארבע במתן ארבע. כגון דם עולה בדם שלמים או בדם אשם, ששניהם טעונים שתי מתנות שהן ארבע ושניהן תחתונים: ר' אליעזר אומר ינתנו במתן ארבע. ורואה אני את מתנות היתירות הנתונות מדם הבכור כאילו הם מים ואין זה בל תוסיף: במתנה אחת. שלא יעבור על בל תוסיף. וידי עולה יצא, דכל הנתנים על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר: ולא עשית מעשה בידך. ואינו דומה, עושה מעשה ליושב ואינו עושה ואיסור בא מאליו. והלכה כר' יהושע:

יא. הַנִּתָּנִין בִּפְנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה. נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, כָּשֵׁר. בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ, רַבִּי עֲקִיבָא פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל הַדָּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְכַפֵּר בַּהֵיכָל, פָּסוּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חַטָּאת בִּלְבָד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָאָשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז) כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם:

 ברטנורה   (יא) הנתנין בפנים כו' ישפכו לאמה. דלא אמרינן רואים, ואסור לשנות את אלו מפני הכשרן של אלו. ור' אליעזר דסבר אמרינן רואין, לא פליג הכא, דהיכי לעביד, ניתיב לחוץ והדר לפנים, כשם שמצוה להקדים עליונים לתחתונים, כך מצוה להקדים פנימי לחיצון דפנימי חשוב. ניתיב בפנים והדר ניתיב בחוץ, כיון דאיכא חטאת ואשם שאם נתערב דמם בדמים הפנימים לא מצי למימר יתן בפנים ואחר כך יתן בחוץ משום דמפסלי חיצונים, לא פסיקא ליה. ואם תאמר לפסלינהו לחיצונים כדי להכשיר פנימים. למפסלינהו בידים לא קאמר רבי אליעזר, ומוטב להמתין עד שקיעת החמה ויפסלו מאליהן וישפכו לאמה: נתן בחוץ. כהן שלא נמלך ונתן מתערובת זו בחוץ, כשר: ר' עקיבא פוסל. החיצון. שכל דמי החיצונים שנכנסו לפנים נפסלו: וחכמים מכשירים. בכל הקרבנות, חוץ מחטאת החיצונה דמיפסלא משום וכל חטאת אשר יובא וגו'. והלכה כחכמים:

יב. חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, יָצָא אֶחָד מֵהֶן לַחוּץ, הַפְּנִימִי כָשֵׁר. נִכְנַס אֶחָד מֵהֶן לִפְנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַכְשִׁיר בַּחִיצוֹן, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מָה אִם בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בַחוּץ, לֹא עָשָׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּיוֹצֵא. מְקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בִּפְנִים, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּנִּכְנָס. נִכְנַס לְכַפֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִפֵּר, פָּסוּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּכַפֵּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הִכְנִיס שׁוֹגֵג, כָּשֵׁר. כָּל הַדָּמִים הַפְּסוּלִין שֶׁנִּתְּנוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא הִרְצָה הַצִיץ אֶלָּא עַל הַטָּמֵא, שֶׁהַצִיץ מְרַצֶה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶה עַל הַיּוֹצֵא:

 ברטנורה   (יב) יצא אחד מהן לחוץ. חוץ לעזרה: הפנימי כשר. ונותן ממנו מתנותיו והקרבן כשר: וחכמים פוסלים. דכתיב (ויקרא ו) אשר יובא מדמה, ואפילו מקצת דמה, פסול, מדלא כתיב את דמה: ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ. כלומר, ומה חוץ, שהוא מקום שהמחשבה פוסלת בו שאם חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמה לחוץ, פסולה: לא עשה. אצל מוציא מקצת דמה לחוץ את המשוייר בפנים כיוצא, כדאמריתו הפנימי כשר: מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים. כלומר היכל שהוא מקום שאין מחשבה פוסלת בו שאם שחט על מנת ליתן את הנתנים בחוץ בפנים כשר, אינו דין וכו'. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי. ודוקא בדם הוא דאמרינן דאם יצא חוץ לעזרה או נכנס בפנים להזות ממנו בהיכל נפסל. אבל בשר קדשים נהי דאם יצא לחוץ נפסל ואסור באכילה, דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו דהיינו קדשי קדשים חוץ לעזרה וקדשים קלים מחוץ לעיר, נעשה כאילו הוא בשר בשדה והרי הוא טריפה ולא תאכלו. מכל מקום אם נכנס לפנים אל תוך ההיכל לא נפסל בשביל כן ומותר באכילה. דאמר קרא אשר יובא מדמה לא תאכל, מדמה ולא מבשרה: עד שיכפר. בהיכל: ר' יהודה אומר כו'. והלכה כר' יהודה: ואין הציץ מרצה על היוצא. ואע''ג דפסולים שעלו לא ירדו, ארצויי מיהא לא ארצו, דכתיב (שם כח) ונשא אהרן את עון הקדשים, ובפרשת אמור כתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' וטומאתו עליו, מה קדשים האמורים להלן בטומאה הכתוב מדבר, אף עון קדשים האמורים בציץ בטומאה הכתוב מדבר:

---

גמרא זבחים דף פ''ח ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן כְּלֵי קדֶשׁ שֶׁנִּיקָבוּ אֵין מַתִּיכִין אוֹתָם וְאֵין מַתִּיכִין לְתוֹכָן אָבָר נִפְגָּמוּ אֵין מְתַקְּנִין אוֹתָן. סַכִּין שֶׁנִּפְגַּם אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת פְּגִימָתָהּ נִשְׁמְטָה אֵין מַחֲזִירִין אוֹתָהּ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר סַכִּין מַטְרֶפֶת הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ וְנִמְנוּ עָלֶיהָ כֹּהֲנִים וּגְנָזוּהָ. תָּנוּ רַבָּנָן בִּגְדֵי כְהוּנָה אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן מַעֲשֵׂה מַחַט אֶלָּא מַעֲשֵׂה אוֹרֵג שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל''ט) מַעֲשֵׂה אוֹרֵג. נִתְגָּעֲלוּ אֵין מְכַבְּסִין לֹא בְנֶתֶר וְלֹא בְאָהָל. הָא בְּמַיִם מְכַבְּסִין. אָמַר אַבַּיֵּי הָכִי קָאֳמַר הוּגְעוּ לְמַיִם מְכַבְּסִין אוֹתָן בְּנֶתֶר וְאָהָל. הוּגְעוּ לְנֶתֶר וְאָהָל אַף בַּמַּיִם אֵין מְכַבְּסִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֵין מְכַבְּסִין אוֹתָן כָּל עִיקָר שֶׁאֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת: תָּנוּ רַבָּנָן מְעִיל כֻּלּוֹ שֶׁל תְּכֵלֶת הָיָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת. שׁוּלָיו כֵּיצַד מֵבִיא תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי שְׁזוּרִין וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּמִין רִמּוֹנִים שֶׁלֹּא פָתְחוּ פִּיהֶן וּכְמִין קוֹנְאוֹת שֶׁל קֵנְסוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי תִּינוֹקוֹת וּמֵבִיא שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זַגִּין שֶׁבָּהֶן שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם עִנְבְּלִין וְתוֹלֶה בָּהֵן שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה בְּצַד זֶה ושְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה בְּצַד זֶה. רִבִּי דוֹסָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי יְהוּדָה שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה הָיוּ שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִצַד זֶה ושְׁמוֹנָה עָשָׂר מִצַד זֶה. אָמַר רִבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן כְּמַחֲלוֹקֶת כָּאן כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בְּמַרְאוֹת נְגָעִים דִּתְנַן מַרְאוֹת נְגָעִים רִבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס אוֹמֵר שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם:

 רש''י  אין מתיכין אותן. כמו שעושין למדות מנוקבות שמתיכין אותן סביבות הנקב ונסתם הנקב: ואין מתיכין לתוכן אבר. לסתום הנקב וכולהו משום דמחזי כעניו' ולאו אורח ארעא: נפגמו. פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר: סכין מטרפת. שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים: אין עושין אותן מעשה מחט. לאורגן כמין יריעה ולעשותן אחרי כן לבוש תפור במחט אלא כמין מלבוש אורגין אותן בכליהם: אהל. מין כיבוס היא שמעביר את הגיעול וכן נתר: הא במים מכבסין. בתמיה כיון דטעמא משום דמחזי כעניו' הוא מה לי נתר מה לי מים הרי נתגעלו וכבסן כל שכן דכי לא מחוור להו שפיר גריעי טפי: הוגעו למים. כלומר אם היה גיעולן מעט ולא הוזקקו אלא לכבוס מים מכבסין אותן אף בנתר ואהל: הוגעו לנתר ואהל. שנתגעלו גיעול רב שהגיעו ליזקק לכבוס נתר ואהל תו לא מתקן להו כלל: אף במים. לאו רבותא הוא אלא למימרא דנתר ואהל דנקט לאו לענין כיבוס נקט דהיכא דאסור אסור לגמרי והיכא דשרי שרי לגמרי אלא לענין גיעול נקוט ליה וה''ק נתגעלו אין מכבסין אותן כלל אם הוזקקו לנתר ואהל. נראה בעיני דה''ג: שוליו כיצד היה מביא וכו'. דברמונים נאמרו שלשה צבעים: שלא פתחו פיהם. דרך רימונים כששוהין באילן אחר גמר בישול מתפתחין מאיליהן כדרך שעושים קליפי אגוזים החיצונית: וכמין קונאות. בוטונ''ש עשוין כמין תיק של נחושת שעושין בסוף בית יד הרומח שקורין ארישטליי''ל ל' ומשקל קינו דישבי בנוב והתינוקות תולין אותן בראשי כובעי נצרי' שעושין אותו למלחמתן שקורין הילמ''ש: קנסות שבראשי תינוקות. לשון וקנסא דנחשא על רישיה: זגין. איכצליט''ש: ענבלין. מה שתלוי בתוכן לקשקש ותול' בו אצל הרמון: פעמון. כדכתיב פעמון ורמון ובתוך הרמונים דקרא לאו בתוך החלל קאמר אלא ביניהם דפעמון אחד בין שני רמונים: מצד זה. מלפניו ומלאחריו: מראות נגעים. לטמא מפתוכין של לבן ושל אדמדם ולבנים ושל נתקי ראש וזקן ושל נגעי בתים:

---

זוהר וישלח דף קע''ח ע''ב

פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (שם ל''ב) אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַר תִּצְרֵנִי רָנֵי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה אַתָּה סֵתֶר לִי דָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִיהוּ סִתְרָא וּמָגֵן לִבְנֵי נְשָׁא דְּאָזִיל בְּאָרְחֵי דְּאוֹרַיְתָא וְאִיהוּ אִסְתַּתַּר בְּצִלָּא דְּגַדְּפוֹי דְּלָא יָכְלִין לַאֲבְאָשָׁא לֵיהּ, מִצַר תִּצְרֵנִי, מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, לְעֵילָא אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ מָארֵי דְּבָבוּ, לְתַתָּא אוֹף הָכִי נַמֵּי וּמַאן אִיהוּ דָּא יֵצֶר הָרַע דְּאִיהוּ צָר לְעֵילָא וְצָר לְתַתָּא, וְאִלְמָלֵא יֵצֶר הָרַע לָא אִשְׁתַּכַּח מָארֵי דְּבָבוּ לִבְנֵי נְשָׁא בְּעָלְמָא בְּגִין כָּךְ מִצַר תִּצְרֵנִי, רָנֵי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה, יְסוֹבְבֵנִי סֶלָה מִבְּעֵי לֵיהּ מַאי תְּסוֹבְבֵנִי אִלֵּין אִנּוּן שִׁירִין דְּאִית בְּהוּ דַּרְגִין לְהַצָלָה, תְּסוֹבְבֵנִי בְּהוּ לְשֵׁזָבָא לִי בְּאָרְחָא וְהַאי קְרָא אִיהוּ כְּסִדְרָא וְאִיהוּ לְמַפְרֵעַ מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא, תָּא חֲזֵי בְּאִלֵּין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּקָאָמַר דָּוִד אִית בְּהוֹן רָזִין וּמִלִּין עִלָּאִין בְּרָזֵי דְּחָכְמָתָא בְּגִין דְּכֻלְּהוּ בְּרוּחַ קוּדְשָׁא אִתְאֲמָרוּ דַּהֲוָה שָׁרָא רוּחַ קוּדְשָׁא עֲלֵיהּ דְּדָוִד וַהֲוָה אָמַר שִׁירָתָא וּבְגִין כָּךְ כֻּלְּהוּ בְּרָזֵי דְּחָכְמָתָא אִתְאֲמָרוּ, פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (תהלים קי''ח) דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל וַיְיָ עֲזָרָנִי, דָּחֹה דְּחִיתָנִי, דָּחֹה דָּחוּנִי מִבְּעֵי לֵיהּ מַאי דָּחֹה דְּחִיתָנִי אֶלָּא דָּא סִטְרָא אָחֳרָא דְּדַחְיָא לֵיהּ לְבַר נַשׁ תָּדִיר וּבָעֵי לְדַחְיָא לֵיהּ וּלְאַסְטָאָה לֵיהּ מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְדָא הוּא יֵצֶר הָרַע דְּאִשְׁתַּכַּח לְגַבֵּיהּ דְּבַר נַשׁ תָּדִיר וּלְקִבְלֵיהּ אַהֲדַר דָּוִד וְאָמַר דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל בְּגִין דְּאִיהוּ הַוָּה אִשְׁתַּדַּל לְגַבֵּיהּ בְּכָל אִנּוּן עַקְּתִין לְאַסְטָאָה לֵיהּ מֵעִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וַעֲלֵיהּ אָמַר דָּוִד דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל בַּגֵּיהִנָּם, וַיְיָ עֲזָרָנִי דְּלָא אִתְמַסַרְנָא בְּיָדָךְ, וְעַל דָּא אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִזְדַּהָרָא מִנֵּיהּ בְּגִין דְּלָא יִשְׁלוֹט עֲלֵיהּ, וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדֵין נָטִיר לֵיהּ בְּכָל אָרְחוֹי דִּכְתִיב (משלי ג') אָז תֵּלֶךְ לָבֶטַח דַּרְכְּךָ וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף, (שם ד') בְּלֶכְתְּךָ לֹא יֵצַר צַעֲדְךָ וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל, וּכְתִיב (שם) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי דִּכְתִיב (ישעיה ס') וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִרְשׁוּ אָרֶץ, בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

 תרגום הזוהר  פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (שם ל''ב) אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַר וְגוֹ' אַתָּה סֵתֶר לִי, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא סֵתֶר וּמָגֵן לָאָדָם הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה, וְהוּא מִסְתַּתֵּר בְּצֵל כְּנָפָיו, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהָרַע לוֹ, שׁוֹאֵל אִם כֵּן מִצַר תִּצְרֵנִי לָמָּה לִי, כִּי הוּא אוֹתוֹ הַדָּבָר כְּמוֹ אַתָּה סֵתֶר לִי. וּמֵשִׁיב, מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה. מִלְּמַעְלָה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם שׂוֹנְאִים, וְעַל זֶה נֶאֱמַר אַתָּה סֵתֶר לִי, וּמִלְּמַטָּה גַּם כֵּן, וּמִי הוּא, זֶהוּ הַיֵּצֶר הָרַע, וְעַל זֶה נֶאֱמַר מִצַר תִּצְרֵנִי. וְהוּא צָר לְמַעְלָה וְצָר לְמַטָּה, רָנֵי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה. שׁוֹאֵל, יְסוֹבְבֵנִי סֶלָה הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, דְּהַיְנוּ לָשׁוֹן נִסְתָּר, שֶׁהֲרֵי תְּסוֹבְבֵנִי, סוֹבֵב עַל רָנֵי פַלֵּט. וְלָמָּה אוֹמֵר תְּסוֹבְבֵנִי שֶׁהוּא לָשׁוֹן נוֹכַח, וּמֵשִׁיב, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הוּא, אֵלּוּ הַשִּׁירִים שֶׁיֵשׁ בָּהֶם מַדְרֵגוֹת לְהַצָלָה תְּסוֹבְבֵנִי בָּהֶם לְהַצִילֵנִי בַּדֶּרֶךְ. וּלְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר תְּסוֹבְבֵנִי. וּמִקְרָא זֶה אֶפְשָׁר לְקָרְאוֹ כְּסִדְרוֹ, וְאֶפְשָׁר לְקָרְאוֹ לְמַפְרֵעַ, דְּהַיְנוּ, סֶלָה תְּסוֹבְבֵנִי פַּלֵּט רָנֵי תִּצְרֵנִי מִצַר לִי סֵתֶר אַתָּה מִצַד זֶה וּמִצַד זֶה. בֹּא וּרְאֵה, בְּאֵלּוּ שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד, יֵשׁ בָּהֶם סוֹדוֹת, וּדְבָרִים עֶלְיוֹנִים בְּסוֹדוֹת הַחָכְמָה. מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם נֶאֱמְרוּ בְּרוּחַ הַקֹדֶשׁ, שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיָה שׁוֹרֶה עַל דָּוִד וְאָמַר שִׁירָה. וְעַל כֵּן כֻּלָּם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמְרוּ. פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפֹּל וַה' עֲזָרָנִי, וְשׁוֹאֵל, כָּתוּב, דָּחֹה דְּחִיתַנִי, דָּחֹה דָּחוּנִי הָיָה צָרִיךְ לִכְתּוֹב, מַהוּ דָּחֹה דְּחִיתַנִי. שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא דָּחָה אוֹתוֹ, אֶלָּא הַשּׂוֹנְאִים. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא זֶה הַסִּטְרָא אַחֲרָא, הַדּוֹחֶה הָאָדָם תָּמִיד, וְרוֹצֶה לִדְחוֹתוֹ וּלְהַשְּׂטוֹתוֹ מֵעִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְזֶהוּ הַיֵּצֶר הָרַע הַנִּמְצָא עִם הָאָדָם תָּמִיד, וְאֵלָיו חָזַר דָּוִד וְאָמַר דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא הָיָה מַסִּיתוֹ בְּכָל אֵלּוּ הַצָרוֹת שֶׁבָּאוּ עָלָיו, לְהַשְּׂטוֹת אוֹתוֹ מֵעִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעָלָיו אָמַר דָּוִד דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפּוֹל, בַּגֵּיהִנֹּם, וַה' עֲזָרָנִי, שֶׁלֹּא נִמְסַרְתִּי בְּיָדְךְ. וְעַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִזָּהֵר מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אוֹתוֹ בְּכָל דְּרָכָיו. שֶׁכָּתוּב אָז תֵּלֶךְ לָבֶטַח דַּרְכְּךְ וְרַגְלְךְ לֹא תִגּוֹף, בְּלֶכְתְּךְ לֹא יָצֵר צַעֲדְךְ וְגוֹ'. וּכְתִיב וְאוֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַשְׁרֵיהֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אוֹתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכָּתוּב וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִרְשׁוּ אָרֶץ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תלמוד תורה פ''ה

א. כָּל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה הֲרֵי זֶה רָשָׁע שׁוֹטֶה וְגַס רוּחַ וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי ז') כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה. וְכֵן חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה הֲרֵי זֶה מוֹנֵעַ תּוֹרָה וְנוֹתֵן מִכְשׁוֹלוֹת לִפְנֵי הָעִוְרִים וְעָלָיו נֶאֱמַר (שם) וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ. אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים שֶׁלֹא הִרְבּוּ תּוֹרָה כָּרָאוּי וְהֵם מְבַקְשִׁים לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵין אַנְשֵׁי עִירָם וְקוֹפְצִין וְיוֹשְׁבִין בְּרֹאשׁ לָדִין וּלְהוֹרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל הֵם הַמַּרְבִּים הַמַּחֲלוֹקוֹת וְהֵם הַמַּחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם וְהַמְכַבִּין נֵרָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְהַמְחַבְּלִים כֶּרֶם ה' צְבָאוֹת עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (שה''ש כ') אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִים מְחַבְּלִים כְּרָמִים: ב. וְאָסוּר לוֹ לְתַלְמִיד לִקְרוֹת לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ וַאֲפִילוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְהוּא שֶׁיִהְיֶה הַשֵּׁם פִּלְאִי שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יֵדַע שֶׁהוּא פְּלוֹנִי וְלֹא יַזְכִּיר שְׁמוֹ בְּפָנָיו וַאֲפִילוּ לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁשְּׁמָם כְּשֵׁם רַבּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִיו אֶלָּא יְשַׁנֶּה אֶת שְׁמָם אֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתָם. וְלֹא יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ אוֹ יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתְנִים לְרֵיעִים וּמַחֲזִירִים זֶה לָזֶה אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו וְאוֹמֵר לוֹ בְּיִרְאָה וְכָבוֹד שָׁלוֹם עָלֶיךָ רִבִּי וְאִם נָתַן לוֹ רַבּוֹ שָׁלוֹם יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי: ג. וְכֵן לֹא יַחְלוֹץ תְּפִלָּיו בִּפְנֵי רַבּוֹ וְלֹא יֵסֵב אֶלָּא יוֹשֵׁב כְּיוֹשֵׁב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְלֹא יִתְפַּלֵּל לֹא לִפְנֵי רַבּוֹ וְלֹא לְאַחַר רַבּוֹ וְלֹא בְּצַד רַבּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַלֵּךְ בְּצִדּוֹ אֶלָּא יִתְרַחֵק לְאַחַר רַבּוֹ וְלֹא יְהֵא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד אֲחוֹרָיו וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל. וְלֹא יִכָּנֵס עִם רַבּוֹ בַּמֶרְחָץ. וְלֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹם רַבּוֹ. וְלֹא יַכְרִיעַ דְבָרָיו בְּפָנָיו. וְלֹא יִסְתּוֹר אֶת דְּבָרָיו. וְלֹא יֵשֵׁב לְפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ שֵׁב. וְלֹא יַעֲמוֹד מִלְּפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ עֲמוֹד אוֹ עַד שֶׁיִּטּוֹל רְשׁוּת לַעֲמוֹד. וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מֵרַבּוֹ לֹא יַחֲזִיר לוֹ אֲחוֹרָיו אֶלָּא נִרְתַּע לַאֲחוֹרָיו וּפָנָיו כְּנֶגֶד פָּנָיו:

---

מוסר

מספר צידה לדרך דף ר''ו ע''ב

צָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל הַכְנָעָה גְדוֹלָה לִפְנֵי הַבּוֹרֵא וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וְאוֹהֲבָיו וְשֶׁיַּעֲבוֹד לוֹ בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה. וְשֶׁיִּירָא מַמָשׁ בְּכָל זְמַן לְפִי שֶׁהוּא לְפָנָיו תָּמִיד וְאֵין דָּבָר נִסְתָּר מִמֶּנּוּ. וִישַׁבֵּחַ אוֹתוֹ לֵילוֹ וְיוֹמוֹ וְיִזְכּוֹר טוֹבָתוֹ עִמּוֹ בְּסֵתֶר וּבַגָּלוּי וְיָרוּץ לַעֲבוֹדָתוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב. וְיִתְחַנֶן לוֹ תָּמִיד לְרַצוֹתוֹ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו וּלְבַקֵּשׁ מְחִילָה עַל עֲוֹנוֹתָיו וְיָשִׁיב אֶל לִבּוֹ מַה שֶׁעָבַר עָלָיו מִן הָעֲוֹנוֹת שֶׁחָטָא לְפָנָיו. וְכֵן יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו וְהוּא מוֹרֵד בּוֹ וְיוֹדֶה וְיַכִּיר קַטְנוּת מַעֲלוֹתָיו וּפְחִיתוּתוֹ וְגוֹדֶל כְּבוֹד יוֹצְרוֹ וְעוֹצֶם גְּבוּרָתוֹ וְיַרְבֶּה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנָיו בִּכְנִיעָה וְשִׁפְלוּת וְיוֹדֶה עַל כָּל הַבָּא עָלָיו. כְּמוֹ שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה נָחוּם אִישׁ גַּם זוּ עַל כָּל הַקּוֹרוֹת הַמּוֹצְאוֹת אוֹתוֹ. וְאָמְרוּ הַקַּדְמוֹנִים כִּי אֶחָד רָאָה לְחָסִיד מֻכֶּה בְּרַגְלוֹ וְאָמַר לוֹ אֲנִי חָס עַל הַמַּכָּה אֲשֶׁר בְּרַגְלָךְ וְאָמַר לוֹ אֲנִי מַחֲזִיק טוֹבָה לְיוֹצְרִי שֶׁלֹּא נְתָנָהּ בְּעֵינַי:

---

וישלח ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ל) וַיִּשְׁאַ֣ל יַֽעֲקֹ֗ב וַיֹּ֨אמֶר֙ הַגִּֽידָה-נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם: וּשְׁאֵל יַעֲקֹב וַאֲמַר חַוִּי כְעַן שְׁמָךְ וַאֲמַר לְמָה דְנַן אַתְּ שָׁאֵל לִשְׁמִי וּבָרִיךְ יָתֵהּ תַּמָּן:

 רש''י   למה זה תשאל. אין לנו שם קבוע, משתנין שמותינו, הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים:

(לא)  שלישי  וַיִּקְרָ֧א יַֽעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי-רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל-פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי: וּקְרָא יַעֲקֹב שְׁמָא דְאַתְרָא פְּנִיאֵל אֲרֵי חֲזֵיתִי מַלְאָכַיָּא דַּיְיָ אַפִּין בְּאַפִּין וְאִשְׁתְּזָבַת נַפְשִׁי: (לב) וַיִּזְרַח-ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת-פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל-יְרֵכֽוֹ: וּדְנַח לֵהּ שִׁמְשָׁא כְּמָא דִּי עֲבַר יָת פְּנוּאֵל וְהוּא מַטְלַע עַל יַרְכֵּהּ:

 רש''י   ויזרח לו השמש. לשון בני אדם הוא, כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר, זהו פשוטו. ומדרש אגדה ויזרח לו לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא (מלאכי ג כ) שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע, מהרה לזרוח בשבילו: והוא צלע. והוא היה צולע כשזרחה השמש:

(לג) עַל-כֵּ֡ן לֹא-יֹֽאכְל֨וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל-כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף-יֶ֣רֶךְ יַֽעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה: עַל כֵן לָא יֵיכְלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת גִּידָא דְנַשְׁיָא דִּי עַל פְּתֵי יַרְכָּא עַד יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי קְרֵיב בִּפְתֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב בְּגִידָא דְנַשְׁיָא:

 רש''י   גיד הנשה. ולמה נקרא שמו גיד הנשה, לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון קפיצה, וכן (ירמיה נא ל) נשתה גבורתם, וכן (לקמן מא נא) כי נשני אלהים את כל עמלי:

לג (א) וַיִּשָּׂ֨א יַֽעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת-הַיְלָדִ֗ים עַל-לֵאָה֙ וְעַל-רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת: וּזְקַף יַעֲקֹב עֵינוֹהִי וַחֲזָא וְהָא עֵשָׂו אֲתָא וְעִמֵּהּ אַרְבַּע מְאָה גֻּבְרִין וּפַלִּיג יָת בְּנַיָּא עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל תַּרְתֵּין לְחֵינָתָא: (ב) וַיָּ֧שֶׂם אֶת-הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת-לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֨יהָ֙ אַֽחֲרֹנִ֔ים וְאֶת-רָחֵ֥ל וְאֶת-יוֹסֵ֖ף אַֽחֲרֹנִֽים: וְשַׁוִּי יָת לְחֵינָתָא וְיָת בְּנֵיהֶן קַדְמָאִין וְיָת לֵאָה וּבְנָהָא בַּתְרָאִין וְיָת רָחֵל וְיָת יוֹסֵף בַּתְרָאִין:

 רש''י   ואת לאה וילדיה אחרנים. אחרון אחרון חביב:

(ג) וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֨רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד-גִּשְׁתּ֖וֹ עַד-אָחִֽיו: וְהוּא עֲבַר קֳדָמֵיהוֹן וּסְגִיד עַל אַרְעָא שְׁבַע זִמְנִין עַד מִקְרְבֵהּ עַד (נ''י לְוַת) אֲחוּהִי:

 רש''י   עבר לפניהם. אמר אם יבא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחלה:

(ד) וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל-צַוָּארָ֖ו וַ֗יִּ֗שָּׁ֗קֵ֑֗ה֗וּ֗ וַיִּבְכּֽוּ: וּרְהַט עֵשָׂו לְקַדָּמוּתֵהּ וְגַפְּפֵהּ וּנְפַל עַל צַוְּארֵהּ וְנַשְׁקֵהּ וּבְכוֹ:

 רש''י   ויחבקהו. נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחואות הללו: וישקהו. נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי (בהעלותך סט) , יש שדרשו נקדה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר ר' שמעון בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו:

(ה) וַיִּשָּׂ֣א אֶת-עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת-הַנָּשִׁים֙ וְאֶת-הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי-אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר-חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת-עַבְדֶּֽךָ: וּזְקַף יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת נְשַׁיָּא וְיָת בְּנַיָּא וַאֲמַר מָן אִלֵּין לָךְ וַאֲמַר בְּנַיָּא דִּי חַן יְיָ יָת עַבְדָּךְ:

 רש''י   מי אלה לך. מי אלה להיות שלך:

(ו)  רביעי  וַתִּגַּ֧שְׁןָ הַשְּׁפָח֛וֹת הֵ֥נָּה וְיַלְדֵיהֶ֖ן וַתִּֽשְׁתַּֽחֲוֶֽיןָ: וּקְרִיבָן לְחֵינָתָא אִנוּן וּבְנֵיהֶן וּסְגִידוּ: (ז) וַתִּגַּ֧שׁ גַּם-לֵאָ֛ה וִֽילָדֶ֖יהָ וַיִּֽשְׁתַּֽחֲו֑וּ וְאַחַ֗ר נִגַּ֥שׁ יוֹסֵ֛ף וְרָחֵ֖ל וַיִּֽשְׁתַּֽחֲוֽוּ: וּקְרִיבָא אַף לֵאָה וּבְנָהָא וּסְגִידוּ וּבָתַר כֵּן קְרֵיב יוֹסֵף וְרָחֵל וּסְגִידוּ:

 רש''י   נגש יוסף ורחל. בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל יוסף נגש לפניה, אמר אמי יפת תאר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת (מט כב) עלי עין:

(ח) וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לְךָ֛ כָּל-הַמַּֽחֲנֶ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר פָּגָ֑שְׁתִּי וַיֹּ֕אמֶר לִמְצֹא-חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי: וַאֲמַר מָן לָךְ כָּל מַשְׁרִיתָא הָדֵין דִּי עֲרָעִית וַאֲמַר לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי:

 רש''י   מי לך כל המחנה. מי כל המחנה אשר פגשתי שהוא שלך, כלומר למה הוא לך. ופשוטו של מקרא [נאמר] על מוליכי המנחה. ומדרשו כתות של מלאכים פגע, שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם של מי אתם, והם אומרים להם של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם:

(ט) וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ-לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר-לָֽךְ: וַאֲמַר עֵשָׂו אִית לִי סַגִּי אָחִי אַצְלַח בְּדִילָךְ:

 רש''י   יהי לך אשר לך. כאן הודה לו על הברכות:

(י) וַיֹּ֣אמֶר יַֽעֲקֹ֗ב אַל-נָא֙ אִם-נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָֽקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל-כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי: וַאֲמַר יַעֲקֹב בְּבָעוּ אִם כְּעַן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ וּתְקַבֵּל תִּקְרֻבְתִּי מִן יְדִי אֲרֵי עַל כֵּן חֲזִתִּנּוּן לְאַפָּיךְ כְּחֵיזוּ אַפֵּי רַבְרְבַיָּא וְאִתְרְעֵית לִי:

 רש''י   אל נא. אל נא תאמר לי כן: אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו' . כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי על אשר ראיתי פניך, והן חשובין לי כראית פני המלאך שראיתי שר שלך, ועוד על שנתרצית למחול סרחני. ולמה הזכיר לו ראית המלאך, כדי שיתירא המנו ויאמר ראה מלאכים ונצול, איני יכול לו מעתה: ותרצני. נתפיסת לי, וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, אפיימינ''ט בלע''ז (ויקרא כב כ) כי לא לרצון יהיה לכם, הקרבנות באות לפיס ולרצון, וכן (משלי י לב) שפתי צדיק ידעון רצון, יודעים לפיס ולרצות:

(יא) קַח-נָ֤א אֶת-בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי-חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ-לִי-כֹ֑ל וַיִּפְצַר-בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח: קַבֵּל כְּעַן יָת תִּקְרֻבְתִּי דְּאִתּוֹתִיאַת לָךְ אֲרֵי רַחִים עֲלַי (קֳדָם) יְיָ וַאֲרֵי אִית לִי כֹלָּא וְאַתְקֵף בֵּהּ וְקַבִּיל:

 רש''י   ברכתי. מנחתי, מנחה זו הבאה על ראית פנים ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום, וכל ברכה שהיא לראית פנים, כגון להלן (מז י) ויברך יעקב את פרעה, (מ''ב יח לא) עשו אתי ברכה, דסנחריב. וכן (ש''ב ח י) לשאל לו לשלום ולברכו, דתועי מלך חמת, כלם לשון ברכת שלום הן שקורין בלע''ז שלוצי''ר [לשאול בשלום], אף זו ברכתי מו''ן שלו''ד : אשר הבאת לך. לא טרחת בה, ואני יגעתי להגיעה עד שבאה לידך: חנני. נו''ן ראשונה מדגשת לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני''ן, שהיה לו לומר חננני, שאין חנן בלא שתי נונין, והשלישית לשמוש כמו עשני, זבדני: יש לי כל. כל ספוקי, ועשו דבר בלשון גאוה (פסוק ט) יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי:

(יב) וַיֹּ֖אמֶר נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ: וַאֲמַר נִטַל וְנֵהָךְ וְאֵיהַךְ לְקָבְלָךְ:

 רש''י   נסעה. כמו (תהלים קל ב) שמעה, שהוא כמו שמע, אף כאן נסעה כמו נסע, והנו''ן יסוד בתבה. ותרגומו טול ונהך, עשו אמר ליעקב נסע מכאן ונלך: ואלכה לנגדך. בשוה לך, טובה זו אעשה לך שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, וזהו לנגדך, בשוה לך:

(יג) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵ֨עַ֙ כִּֽי-הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ יוֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל-הַצֹּֽאן: וַאֲמַר לֵהּ רִבּוֹנִי יְדַע אֲרֵי יָנְקַיָּא רַכִּיכִין וְעָנָא וְתוֹרֵי מֵינִקְתָּא עָלָי וּדְחוֹקִנּוּן יוֹמָא חַד וִימוּתוּן כָּל עָנָא:

 רש''י   עלות עלי. הצאן והבקר שהן עלות מטלות עלי לנהלן לאט: עלות. מגדלות עולליהן, לשון (איכה ב יא) עולל ויונק, (ישעיה סה כ) עול ימים, (שמואל א' ו י) ושתי פרות עלות, ובלע''ז אינפנטיי''ש ודפקום יום אחד. ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן: ודפקום. כמו (שה''ש ה ב) קול דודי דופק, נוקש בדלת:

(יד) יַֽעֲבָר-נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַֽאֲנִ֞י אֶֽתְנַֽהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר-לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר-אָבֹ֥א אֶל-אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה: יְעִבַּר כְּעַן רִבּוֹנִי קֳדָם עַבְדֵּהּ וַאֲנָא אֱדַבֵּר בְּנִיחַ לְרֶגֶל עוֹבַדְתָּא דִּי קֳדָמַי וּלְרֶגֶל יָנְקַיָּא עַד דִּי אֵעוֹל לְוַת רִבּוֹנִי לְשֵׂעִיר:

 רש''י   יעבר נא אדני. אל תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך ואף אם תתרחק: אתנהלה. אתנהל, ה''א יתרה כמו (לעיל יח כא) ארדה, (במדבר ט ח) אשמעה: לאטי. לאט שלי, לשון נחת (ישעיה ח ו) ההולכים לאט, (ש''ב יח ה) לאט לי לנער. לאטי הלמ''ד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי: לרגל המלאכה. לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המטלת עלי להוליך: ולרגל הילדים. לפי רגליהם שהם יכולים לילך: עד אשר אבא אל אדני שעירה. הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סכות. אמר אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך. ואימתי ילך, בימי המשיח, שנאמר (עובדיה א כא) ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו. ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים:

(טו) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה-נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן-הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֨אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא-חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי: וַאֲמַר עֵשָׂו אֶשְׁבּוֹק כְּעַן עִמָּךְ מִן עַמָּא דְּעִמִּי וַאֲמַר לְמָא דְנַן אַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי:

 רש''י   ויאמר למה זה. תעשה לי טובה זו שאיני צריך לה: אמצא חן בעיני אדני. ולא תשלם לי עתה שום גמול:

(טז) וַיָּ֩שָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה: וְתַב בְּיוֹמָא הַהוּא עֵשָׂו לְאָרְחֵהּ לְשֵׂעִיר:

 רש''י   וישב ביום ההוא עשו לדרכו. עשו לבדו וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד. והיכן פרע להם הקדוש ברוך הוא, בימי דוד, שנאמר (ש''א ל יז) כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים:

(יז) וְיַֽעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֨הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל-כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם-הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת: (ס) וְיַעֲקֹב נְטַל לְסֻכּוֹת וּבְנָא לֵהּ בֵּיתָא וְלִבְעִירֵהּ עֲבַד מְטַלָּן עַל כֵּן קְרָא שְׁמָא דְאַתְרָא סֻכּוֹת:

 רש''י   ויבן לו בית. שהה שם שמונה עשר חדש, קיץ וחרף וקיץ. סכות קיץ, בית חורף, סכות קיץ:

(יח) וַיָּבֹא֩ יַֽעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת-פְּנֵ֥י הָעִֽיר: וַאֲתָא יַעֲקֹב שְׁלִים קַרְתָּא דִּשְׁכֶם דִּי בְּאַרְעָא דִּכְנָעַן בְּמֵיתֵהּ מִפַּדַּן דַּאֲרָם וּשְׁרָא לָקֳבֵל (אַפֵּי) קַרְתָּא:

 רש''י   שלם. שלם בגופו, שנתרפא מצליעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן: עיר שכם. כמו לעיר, וכמוהו (רות א יט) עד בואנה בית לחם: בבאו מפדן ארם. כאדם האומר לחברו יצא פלוני מבין שני אריות ובא שלם, אף כאן ויבא שלם מפדן ארם, מלבן ומעשו שנזדוגו לו בדרך:

(יט) וַיִּ֜קֶן אֶת-חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה-שָׁם֙ אָֽהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי-חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה: וּזְבַן יָת אַחֲסָנַת חַקְלָא דִּי פְרַס תַּמָּן מַשְׁכְּנֵהּ מִידָא דִּבְנֵי חֲמוֹר אֲבוּהִי דִּשְׁכֶם בְּמֵאָה חוּרְפָן:

 רש''י   קשיטה. מעה. אמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה קשיטה (ותרגומו חרפן, טובים, חריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר) :

(כ) וַיַּצֶּב-שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא-ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲקֵם תַּמָּן מַדְבְּחָא וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדָם אֵל אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל:

 רש''י   ויקרא לו אל אלהי ישראל. לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקדוש ברוך הוא עמו והצילו קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר מי שהוא אל הוא הקדוש ברוך הוא הוא לאלהים לי ששמי ישראל, וכן מצינו במשה (שמות יז טו) ויקרא שמו ה' נסי, לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא, ה' הוא נסי. ורבותינו דרשוהו שהקדוש ברוך הוא קראו ליעקב אל. ודברי תורה (ירמיה כג כט) כפטיש יפצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים, ואני לישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי:

לד (א)  חמישי  וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת-לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָ֖ה לְיַֽעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ: וּנְפָקַת דִּינָה בַּת לֵאָה דִּי יְלִידַת לְיַעֲקֹב לְמֶחֱזֵי בִּבְנַת אַרְעָא:

 רש''י   בת לאה. ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר (ל טז) ותצא לאה לקראתו (ועליה משלו המשל (יחזקאל טז מד) כאמה בתה) :

(ב) וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן-חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ: וַחֲזָא יָתַהּ שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר חִוָאָה רַבָּא דְאַרְעָא וּדְבַר יָתַהּ וּשְׁכִיב יָתַהּ וְעַנְיַהּ:

 רש''י   וישכב אתה. כדרכה: ויענה. שלא כדרכה:

---

וישלח יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ג) וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּת-יַֽעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת-הַֽנַּֽעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל-לֵ֥ב הַֽנַּֽעֲרָֽ: וְאִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁהּ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וּרְחֵים יָת עוּלֶמְתָּא וּמַלִּיל עַל לִבָּא דְעוּלֶמְתָּא:

 רש''י   על לב הנערה. דברים המתישבין על הלב, ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז, אני אשאך ותקני העיר וכל שדותיה:

(ד) וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל-חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַח-לִ֛י אֶת-הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה: וַאֲמַר שְׁכֶם לַחֲמוֹר אֲבוּהִי לְמֵימָר סַב לִי יָת עוּלֶמְתָּא הָדָא לְאִנְתּוּ: (ה) וְיַֽעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת-דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת-מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶֽחֱרִ֥שׁ יַֽעֲקֹ֖ב עַד-בֹּאָֽם: וְיַעֲקֹב שְׁמַע אֲרֵי סָאֵיב יָת דִּינָה בְרַתֵּהּ וּבְנוֹהִי הֲווֹ עִם גֵּיתוֹהִי בְּחַקְלָא וְשָׁתִיק יַעֲקֹב עַד מֵיתֵיהוֹן: (ו) וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי-שְׁכֶ֖ם אֶל-יַֽעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ: וּנְפַק חֲמוֹר אֲבוּהִי דִּשְׁכֶם לְוַת יַעֲקֹב לְמַלָּלָא עִמֵּהּ: (ז) וּבְנֵ֣י יַֽעֲקֹ֗ב בָּ֤אוּ מִן-הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּי-נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת-בַּֽת-יַֽעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵֽעָשֶֽׂה: וּבְנֵי יַעֲקֹב עַלּוּ מִן חַקְלָא כַּד שְׁמָעוּ וְאִתְנְסִיסוּ גֻּבְרַיָּא וּתְקֵיף לְהוֹן לַחֲדָא אֲרֵי קְלָנָא עֲבַד בְּיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁכַּב עִם בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לָא כָשַׁר לְאִתְעֲבָדָא:

 רש''י   וכן לא יעשה. לענות את הבתולות, שהאמות גדרו עצמן מן העריות על ידי המבול:

(ח) וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: וּמַלִּיל חֲמוֹר עִמְּהוֹן לְמֵימָר שְׁכֶם בְּרִי אִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁהּ בִּבְרַתְּכוֹן הָבוּ כְעַן יָתַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ:

 רש''י   חשקה. חפצה:

(ט) וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ-לָ֔נוּ וְאֶת-בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם: וְתִתְחַתְּנוּן בָּנָא בְּנָתֵיכוֹן תִּתְּנוּן לָנָא וְיָת בְּנָתָנָא תִּסְבוּן לְכוֹן: (י) וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֨רֶץ֙ תִּֽהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵאָֽחֲז֖וּ בָּֽהּ: וְעִמָּנָא תֵּתְבוּן וְאַרְעָא תְּהֵי קֳדָמֵיכוֹן תִּיבוּ וְעֲבִידוּ בַהּ סְחוֹרְתָּא וְאַחֲסִינוּ בַּהּ: (יא) וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל-אָבִ֣יהָ וְאֶל-אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא-חֵ֖ן בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם וַֽאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן: וַאֲמַר שְׁכֶם לַאֲבוּהָא וּלְאַחָהָא אַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן וְדִי תֵימְרוּן לִי אֶתֵּן: (יב) הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר תֹּֽאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ-לִ֥י אֶת-הַֽנַּֽעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה: אַסְגוּ עָלַי לַחֲדָא מוֹהֲרִין וּמַתְּנָן וְאֶתֵּן כְּמָא דִּי תֵימְרוּן לִי וְהָבוּ לִי יָת עוּלֶמְתָּא לאִנְתּוּ:

 רש''י   מהר. כתבה:

(יג) וַיַּֽעֲנ֨וּ בְנֵי-יַֽעֲקֹ֜ב אֶת-שְׁכֶ֨ם וְאֶת-חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם: וַאֲתִיבוּ בְנֵי יַעֲקֹב יָת שְׁכֶם וְיָת חֲמוֹר אֲבוּהִי בְּחָכְמְתָא וּמַלִּילוּ דִּי סָאֵב יָת דִּינָה אֲחָתְהוֹן:

 רש''י   במרמה. בחכמה: אשר טמא. הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם:

(יד) וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַֽעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת-אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי-חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ: וַאֲמָרוּ לְהוֹן לָא נִכּוּל לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא הָדֵין לְמִתַּן יָת אֲחָתָנָא לִגְבַר דִּי לֵיהּ עָרְלְתָא אֲרֵי חִסּוּדָא הִיא לָנָא:

 רש''י   חרפה הוא. שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חברו הוא אומר לו ערל אתה, או בן ערל. חרפה בכל מקום גדוף:

(טו) אַךְ-בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּֽהְ֣יוּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל-זָכָֽר: בְּרַם בְּדָא נִתְפֵּס לְכוֹן אִם תֶּהֱווֹן כְּוָתָנָא לְמִגְזַר לְכוֹן כָּל דְּכוּרָא:

 רש''י   נאות לכם. נתרצה לכם, לשון (מ''ב יב ט) ויאותו: להמל. להיות נמול, אינו לשון לפעול אלא לשון להפעל:

(טז) וְנָתַ֤נּוּ אֶת-בְּנֹתֵ֨ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת-בְּנֹֽתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח-לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד: וְנִתַּן יָת בְּנָתָנָא לְכוֹן וְיָת בְּנָתֵיכוֹן נִסַּב לָנָא וְנִתּוּב עִמְּכוֹן וְנֵיהֵי לְעַמָּא חָד:

 רש''י   ונתנו. נו''ן שניה מדגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני''ן ונתננו: ואת בנתיכם נקח לנו. אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור שתלו החשיבות בבני יעקב, לקח בנות שכם את שיבחרו להם ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם, דכתיב ונתנו את בנותינו, לפי דעתנו, ואת בנותיכם נקח לנו, ככל אשר נחפוץ. וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם הפכו הדברים (פסוק כא) את בנתם נקח לנו לנשים ואת בנתינו נתן להם, כדי לרצותם שיאותו להמול:

(יז) וְאִם-לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת-בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ: וְאִם לָא תְקַבְּלוּן מִנָּנָא לְמִגְזָר וּנְדַבֵּר יָת בְּרַתָּנָא וְנֵזֵיל: (יח) וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן-חֲמֽוֹר: וּשְׁפָרוּ פִּתְגָּמֵיהוֹן בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר: (יט) וְלֹֽא-אֵחַ֤ר הַנַּ֨עַר֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת-יַֽעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו: וְלָא אוֹחַר עוּלֵימָא לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא אֲרֵי אִתְרְעִי בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא יַקִּיר מִכֹּל בֵּית אֲבוּהִי: (כ) וַיָּבֹ֥א חֲמ֛וֹר וּשְׁכֶ֥ם בְּנ֖וֹ אֶל-שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל-אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר: וַאֲתָא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּרֵהּ לִתְרַע קַרְתְּהוֹן וּמַלִּילוּ עִם אֲנָשֵׁי קַרְתְּהוֹן לְמֵימָר: (כא) הָֽאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵֽשְׁב֤וּ בָאָ֨רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת-יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת-בְּנֹתָם֙ נִֽקַּֽח-לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת-בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם: גֻּבְרַיָּא הָאִלֵּין שָׁלְמִין אִנּוּן עִמָּנָא וִיתִיבוּן בְּאַרְעָא וְיַעְבְּדוּן בַּהּ סְחוֹרְתָא וְאַרְעָא הָא פְתָיוּת יְדִין קֳדָמֵיהוֹן יָת בְּנָתֵיהוֹן נִסַּב לָנָא לִנְשִׁין וְיָת בְּנָתָנָא נִתֵּן לְהוֹן:

 רש''י   שלמים. בשלום ובלב שלם: והארץ הנה רחבת ידים. כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר לא תפסידו כלום, פרקמטיא הרבה באה לכאן ואין לה קונים:

(כב) אַךְ-בְּ֠זֹ֠את יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָֽאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִֽהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֨נוּ֙ כָּל-זָכָ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים: בְּרַם בְּדָא יִתָּפְסוּן לָנָא גּוּבְרַיָּא לְמִתַּב עִמָּנָא לְמֶהֱוֵי לְעַמָּא חָד בְּמִגְזַר לָנָא כָּל דְּכוּרָא כְּמָא דִּי אִנּוּן גְּזִירִין:

 רש''י   בהמול. בהיות נמול:

(כג) מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכָל-בְּהֶמְתָּ֔ם הֲל֥וֹא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵא֣וֹתָה לָהֶ֔ם וְיֵֽשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ: גֵּיתֵיהוֹן וְקִנְיָנְהוֹן וְכָל בְּעִירְהוֹן הֲלָא דִּילָנָא אִנּוּן בְּרַם נִתְפֵּס לְהוֹן וִיתִיבוּן עִמָּנָא:

 רש''י   אך נאותה להם. לדבר זה, ועל ידי כן ישבו אתנו:

(כד) וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל-חֲמוֹר֙ וְאֶל-שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ כָּל-יֹֽצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִיר֑וֹ וַיִּמֹּ֨לוּ֙ כָּל-זָכָ֔ר כָּל-יֹֽצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֽוֹ: וְקַבִּילוּ מִן חֲמוֹר וּמִן שְׁכֶם בְּרֵהּ כָּל נָפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ וּגְזָרוּ כָּל דְּכוּרָא כָּל נָפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ: (כה) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵ֣י-בְנֵי-יַֽ֠עֲקֹ֠ב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל-הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל-זָכָֽר: וַהֲוָה בְיוֹמָא תְלִיתָאָה כַּד תְּקִיפוּ עֲלֵיהוֹן כֵּאבֵיהוֹן וּנְסִיבוּ תְרֵין בְּנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִּינָה גְּבַר חַרְבֵּהּ וְעַלּוּ עַל קַרְתָּא דְּיָתְבוּן לְרָחֲצָן וּקְטָלוּ כָּל דְּכוּרָא:

 רש''י   שני בני יעקב. בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי, כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה המנו: אחי דינה. לפי שמסרו עצמן עליה נקראו אחיה: בטח. שהיו כואבים. ומדרש אגדה בטוחים היו על כחו של זקן:

(כו) וְאֶת-חֲמוֹר֙ וְאֶת-שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָֽרְג֖וּ לְפִי-חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת-דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ: וְיָת חֲמוֹר וְיָת שְׁכֶם בְּרֵהּ קְטָלוּ לְפִתְגַּם דְּחָרֶב וּדְבָרוּ יָת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וּנְפָקוּ: (כז) בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל-הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם: בְּנֵי יַעֲקֹב עַלּוּ לְחַלָּצָא קָטִילַיָּא וּבְזוֹ קַרְתָּא דִּי סָאִיבוּ אֲחָתְהוֹן:

 רש''י   על החללים. לפשט את החללים:

(כח) אֶת-צֹאנָ֥ם וְאֶת-בְּקָרָ֖ם וְאֶת-חֲמֹֽרֵיהֶ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר-בָּעִ֛יר וְאֶת-אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ: יָת עָנְהוֹן וְיָת תּוֹרְהוֹן וְיָת חֲמָרֵיהוֹן וְיָת דִּי בְקַרְתָּא וְיָת דִּי בְחַקְלָא בְּזוֹ: (כט) וְאֶת-כָּל-חֵילָ֤ם וְאֶת-כָּל-טַפָּם֙ וְאֶת-נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת: וְיָת כָּל נִכְסֵיהוֹן וְיָת כָּל טַפְלְהוֹן וְיָת נְשֵׁיהוֹן שְׁבוֹ וּבְזוֹ וְיָת כָּל דִּי בְבֵיתָא:

 רש''י   חילם. ממונם וכן (דברים ח יז) עשה לי את החיל הזה, (במדבר כד יח) וישראל עשה חיל, (תהלים מט יא) ועזבו לאחרים חילם: שבו. לשון שביה לפיכך טעמו מלרע:

(ל) וַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֜ב אֶל-שִׁמְע֣וֹן וְאֶל-לֵוִי֘ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֨נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַֽעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַֽאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶֽאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי: וַאֲמַר יַעֲקֹב לְשִׁמְעוֹן וּלְלֵוִי עֲכַרְתּוּן יָתִי לְמִתַּן דְּבָבוּ בֵּינָנָא וּבֵין יָתְבֵי אַרְעָא בִּכְנַעֲנָאָה וּבַפְּרִזָּאָה וַאֲנָא עַם דְּמִנְיַן וְיִתְכַּנְשׁוּן עֲלַי וְיִמְחִנּוּנִי וְאֶשְׁתֵּצֵי אֲנָא וְאֱנַשׁ בֵּיתִי:

 רש''י   עכרתם. לשון מים עכורים, אין דעתי צלולה עכשיו. ואגדה, צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים (שמות כג ל) עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, לפיכך היו שותקין: מתי מספר. אנשים מועטים:

(לא) וַיֹּאמְר֑וּ הַֽכְזוֹנָ֕ה יַֽעֲשֶׂ֖ה אֶת-אֲחוֹתֵֽנוּ: (פ) וַאֲמָרוּ הַכְנָפְקַת בָּרָא יִתְעֲבֵד (נ''א יַעְבֵּד יָת אַחָתָנָא) לַאֲחָתָנָא:

 רש''י   הכזונה. הפקר: את אחותנו. ית אחתנא:

לה (א) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל-יַֽעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵית-אֵ֖ל וְשֶׁב-שָׁ֑ם וַֽעֲשֵׂה-שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ הַנִּרְאֶ֣ה אֵלֶ֔יךָ בְּבָ֨רְחֲךָ֔ מִפְּנֵ֖י עֵשָׂ֥ו אָחִֽיךָ: וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקֹב קוּם סַק לְבֵית אֵל וְתִיב תַּמָן וְעִבֵּד תַּמָן מַדְבְּחָא לֵאלָהָא דְאִתְגְלִי לָךְ בְּמֵעִרְקָךְ מִן קֳדָם עֵשָׂו אָחוּךְ:

 רש''י   קום עלה. לפי שאחרת בדרך נענשת ובא לך זאת מבתך:

(ב) וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל-בֵּית֔וֹ וְאֶ֖ל כָּל-אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ הָסִ֜רוּ אֶת-אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹֽכְכֶ֔ם וְהִֽטַ֣הֲר֔וּ וְהַֽחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹֽתֵיכֶֽם: וַאֲמַר יַעֲקֹב לֶאֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וּלְכֹל דִּי עִמֵּהּ אַעְדוּ יָת טַעֲוַת עַמְמַיָּא דִי בֵינֵיכוֹן וְאִדַכּוּ וְשַׁנּוּ כְּסוּתְכוֹן:

 רש''י   הנכר. שיש בידכם משלל של שכם: והטהרו. מעבודה זרה: והחליפו שמלתיכם. שמא יש בידכם כסות של עבודה זרה:

(ג) וְנָק֥וּמָה וְנַֽעֲלֶ֖ה בֵּית-אֵ֑ל וְאֶֽעֱשֶׂה-שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל הָֽעֹנֶ֤ה אֹתִי֙ בְּי֣וֹם צָֽרָתִ֔י וַֽיְהִי֙ עִמָּדִ֔י בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתִּי: וְנֵקוֹם וְנִסַּק לְבֵית אֵל וְאֶעְבֵּד תַּמָּן מַדְבְּחָא לֵאלָהָא דְקַבִּיל צְלוֹתִי בְּיוֹמָא דְעַקְתִי וַהֲוָה מֵימְרֵהּ בְּסַעְדִי בְּאָרְחָא דִי אֲזָלִית: (ד) וַיִּתְּנ֣וּ אֶֽל-יַֽעֲקֹ֗ב אֵ֣ת כָּל-אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדָ֔ם וְאֶת-הַנְּזָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּטְמֹ֤ן אֹתָם֙ יַֽעֲקֹ֔ב תַּ֥חַת הָֽאֵלָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עִם-שְׁכֶֽם: וִיהָבוּ לְיַעֲקֹב יָת כָּל טַעֲוַת עַמְמַיָּא דִי בִידֵיהוֹן וְיָת קָדָשַׁיָּא דִי בְאֻדְנֵיהוֹן וְטַּמַּר יָתְהוֹן יַעֲקֹב תְּחוֹת בָּטְמָא דִי עִם שְׁכֶם:

 רש''י   האלה. מין אילן סרק: עם שכם. אצל שכם:

(ה) וַיִּסָּ֑עוּ וַיְהִ֣י | חִתַּ֣ת אֱלֹהִ֗ים עַל-הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א רָֽדְפ֔וּ אַֽחֲרֵ֖י בְּנֵ֥י יַֽעֲקֹֽב: וּנְטָלוּ וַהֲוַת דַּחֲלָא דַיְיָ עַל עַמְמַיָא דִי בְּקִרְוֵי סַחֲרָנֵיהוֹן וְלָא רְדָפוּ בָּתַר בְּנֵי יַעֲקֹב:

 רש''י   חתת. פחד:

(ו) וַיָּבֹ֨א יַֽעֲקֹ֜ב ל֗וּזָה אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן הִ֖וא בֵּית-אֵ֑ל ה֖וּא וְכָל-הָעָ֥ם אֲשֶׁר-עִמּֽוֹ: וַאֲתָא יַעֲקֹב לְלוּז דִּי בְאַרְעָא דִכְנַעַן הִיא בֵּית אֵל הוּא וְכָל עַמָּא דִי עִמֵּהּ: (ז) וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ וַיִּקְרָא֙ לַמָּק֔וֹם אֵ֖ל בֵּית-אֵ֑ל כִּ֣י שָׁ֗ם נִגְל֤וּ אֵלָיו֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים בְּבָרְח֖וֹ מִפְּנֵ֥י אָחִֽיו: וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא וּקְרָא לְאַתְרָא אֵל בֵּית אֵל אֲרֵי תַמָּן אִתְגְלֵי לֵהּ יְיָ בְּמֵעִרְקֵהּ מִן קֳדָם אָחוּהִי:

 רש''י   אל בית אל. הקדוש ברוך הוא בבית אל גלוי שכינתו בבית אל. יש תבה חסרה בי''ת המשמשת בראשה, כמו (ש''ב ט ד) הנה הוא בית מכיר בן עמיאל, כמו בבית מכיר, (להלן לח יא) בית אביך כמו בבית אביך: נגלו אליו האלהים. במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו (להלן לט כ) אדני יוסף, (שמות כב יד) אם בעליו עמו, ולא נאמר בעלו, וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים, אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים:

(ח) וַתָּ֤מָת דְּבֹרָה֙ מֵינֶ֣קֶת רִבְקָ֔ה וַתִּקָּבֵ֛ר מִתַּ֥חַת לְבֵית-אֵ֖ל תַּ֣חַת הָֽאַלּ֑וֹן וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ אַלּ֥וֹן בָּכֽוּת: (פ) וּמִיתַת דְּבוֹרָה מֵנִקְתָּא דְרִבְקָה וְאִתְקְבָרַת מִלְרַע לְבֵית אֵל בְּשִׁפּוֹלֵי מֵישְׁרָא וּקְרָא שְׁמֵּהּ מֵישַׁר בָּכִיתָא:

 רש''י   ותמת דברה. מה ענין דבורה בבית יעקב, אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב (כז מה) ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך. מדברי רבי משה הדרשן למדתיה: מתחת לבית אל. העיר יושבת בהר ונקברה ברגלי ההר: תחת האלון. בשפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו אלון. ואגדה נתבשר שם באבל שני, שהגד לו על אמו שמתה. ואלון בלשון יוני אחר. ולפי שהעלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות הכרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמו:

(ט) וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶל-יַֽעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ: וְאִתְגְלִי יְיָ לְיַעֲקֹב עוֹד בְּמֵיתוֹהִי מִפַּדַן אֲרָם וּבָרִיךְ יָתֵהּ:

 רש''י   עוד. פעם שני במקום הזה, אחד בלכתו ואחד בשובו: ויברך אתו. ברכת אבלים:

(י) וַיֹּֽאמֶר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַֽעֲקֹ֑ב לֹֽא-יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֙ ע֜וֹד יַֽעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם-יִשְׂרָאֵל֙ יִֽהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲמַר לֵהּ יְיָ שְׁמָךְ יַעֲקֹב לָא יִתְקְרֵי שְׁמָךְ עוֹד יַעֲקֹב אֶלָהֵין יִשְׂרָאֵל יְהֵא שְׁמָךְ וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   לא יקרא שמך עוד יעקב. לשון אדם הבא במארב ועקבה אלא לשון שר ונגיד:

(יא) וַיֹּ֩אמֶר֩ ל֨וֹ אֱלֹהִ֜ים אֲנִ֨י אֵ֤ל שַׁדַּי֙ פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִֽהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ וּמְלָכִ֖ים מֵֽחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ: וַאֲמַר לֵהּ יְיָ אֲנָא אֵל שַׁדַּי פּוּשׁ וּסְגֵי עַם וְכִנְשַׁת שִׁבְטִּין יְהֵא מִנָּךְ וּמַלְכִין דְשַׁלִּיטִין בְּעַמְמַיָּא מִנָּךְ יִפְקוּן:

 רש''י   אני אל שדי. שאני כדאי לברך, שהברכות שלי: פרה ורבה. על שם שעדין לא נלד בנימין ואף על פי שכבר נתעברה ממנו: גוי. בנימין: גוים. מנשה ואפרים שעתידים לצאת מיוסף, והם במנין השבטים: ומלכים. שאול ואיש בשת שהיו משבט בנימין, שעדין לא נלד. (ופסוק זה דרשו אבנר כשהמליך איש בשת, ואף השבטים דרשוהו וקרבו בנימין, דכתיב (שופטים כא א) איש ממנו לא יתן את בתו לבנימן לאשה, וחזרו ואמרו אלמלא היה עולה מן השבטים לא היה הקדוש ברוך הוא אומר ליעקב ומלכים מחלציך יצאו) : גוי וקהל גוים. שגוים עתידים בניו להעשות כמנין הגוים שהם שבעים אמות, וכן כל הסנהדרין שבעים. דבר אחר שעתידים בניו להקריב אסור במות כגוים בימי אליהו:

(יב)  שישי  וְאֶת-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּלְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ אֶתֵּ֥ן אֶת-הָאָֽרֶץ: וְיָת אַרְעָא דִי יְהָבִית לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לָךְ אֶתְּנִנַּהּ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא: (יג) וַיַּ֥עַל מֵֽעָלָ֖יו אֱלֹהִ֑ים בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר אִתּֽוֹ: וְאִסְתַּלַּק מֵעִלָּוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ בְּאַתְרָא דִי מַלֵּיל עִמֵּהּ: (יד) וַיַּצֵּ֨ב יַֽעֲקֹ֜ב מַצֵּבָ֗ה בַּמָּק֛וֹם אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ מַצֶּ֣בֶת אָ֑בֶן וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֨יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן: וַאֲקֵם יַעֲקֹב קַמְתָא בְּאַתְרָא דִי מַלִּיל עִמֵּהּ קָמַת אַבְנָא וְאַסִּיךְ עֲלַהּ נִסּוּכִין וַאֲרִיק עֲלַהּ מִשְׁחָא:

 רש''י   במקום אשר דבר אתו. איני יודע מה מלמדנו:

(טו) וַיִּקְרָ֨א יַֽעֲקֹ֜ב אֶת-שֵׁ֣ם הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר אִתּ֥וֹ שָׁ֛ם אֱלֹהִ֖ים בֵּית-אֵֽל: וּקְרָא יַעֲקֹב יָת שְׁמָא דְאַתְרָא דִי מַלִּיל עִמֵּהּ תַּמָּן יְיָ בֵּית אֵל: (טז) וַיִּסְעוּ֙ מִבֵּ֣ית אֵ֔ל וַֽיְהִי-ע֥וֹד כִּבְרַת-הָאָ֖רֶץ לָב֣וֹא אֶפְרָ֑תָה וַתֵּ֥לֶד רָחֵ֖ל וַתְּקַ֥שׁ בְּלִדְתָּֽהּ: וּנְטָלוּ מִבֵּית אֵל וַהֲוָה עוֹד כְּרוּבַת אַרְעָא לְמֵיעַל לְאֶפְרָת וִילִידַת רָחֵל וְקַשִׁיאַת בְּמֵילְדַהּ:

 רש''י   כברת הארץ. מנחם פרש לשון כביר, רבוי, מהלך רב. ואגדה בזמן שהארץ חלולה ומנקבת ככברה שהניר מצוי, הסתו עבר, והשרב עדין לא בא. ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו (מ''ב ה יט) וילך מאתו כברת ארץ. ואומר אני שהוא שם מדת קרקע כמו מהלך פרסה או יותר, כמו שאתה אומר (ישעיה ה י) צמדי כרם, (לעיל לג יט) חלקת השדה, כך במהלך אדם נותן שם מדה כברת ארץ:

(יז) וַיְהִ֥י בְהַקְשֹׁתָ֖הּ בְּלִדְתָּ֑הּ וַתֹּ֨אמֶר לָ֤הּ הַֽמְיַלֶּ֨דֶת֙ אַל-תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי-גַם-זֶ֥ה לָ֖ךְ בֵּֽן: וַהֲוָה בְקַשְׁיוּתַהּ בְּמֵילְדַהּ וַאֲמֶרֶת לַהּ חָיְתָא לָא תִדְחֲלִי אֲרֵי אַף דֵּין לִיךְ בָּר:

 רש''י   כי גם זה. נוסף לך על יוסף. ורבותינו דרשו עם כל שבט נלדה תאומה, ועם בנימין נלדה תאומה יתרה:

(יח) וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן-אוֹנִ֑י וְאָבִ֖יו קָֽרָא-ל֥וֹ בִנְיָמִֽין: וַהֲוָה בְּמִפַּק נַפְשַׁהּ אֲרֵי מִיתַת (נ''י מַיְתָא) וּקְרַת שְׁמֵהּ בַּר דְוָי וַאֲבוּהִי קְרָא לֵהּ בִּנְיָמִין:

 רש''י   בן אוני. בן צערי: בנימין. נראה בעיני לפי שהוא לבדו נלד בארץ כנען, שהיא בנגב כשאדם בא מארם נהרים, כמו שנאמר (במדבר לג מ) בנגב בארץ כנען, (לעיל יב ט) הלוך ונסוע הנגבה: בנימין. בן ימין, לשון (תהלים פט יג) צפון וימין אתה בראתם, לפיכך הוא מלא:

(יט) וַתָּ֖מָת רָחֵ֑ל וַתִּקָּבֵר֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔תָה הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם: וּמִיתַת רָחֵל וְאִתְקְבָרַת בְּאֹרַח אֶפְרָת הִיא בֵּית לָחֶם: (כ) וַיַּצֵּ֧ב יַֽעֲקֹ֛ב מַצֵּבָ֖ה עַל-קְבֻֽרָתָ֑הּ הִ֛וא מַצֶּ֥בֶת קְבֻֽרַת-רָחֵ֖ל עַד-הַיּֽוֹם: וַאֲקֵים יַעֲקֹב קַמְתָא עַל קְבֻרְתַּהּ הִיא קָמַת קְבֻרְתָּא דְרָחֵל עַד יוֹמָא דֵין: (כא) וַיִּסַּ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֣ט אָֽהֳלֹ֔ה מֵהָ֖לְאָה לְמִגְדַּל-עֵֽדֶר: וּנְטַל יִשְׂרָאֵל וּפְרַס מַשְׁכְּנֵהּ מִלְהַלָא לְמִגְדְלָא דְעֵדֶר: (כב) וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔֗ן וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽ֑ל (פ) וַיִּהְי֥וּ בְנֵי יַֽעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר: וַהֲוָה כַּד שְׁרָא יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא הַהִיא וַאֲזַל רְאוּבֵן וּשְׁכִיב עִם בִּלְהָה לְחֵינָתָא דַאֲבוּהִי וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַהֲווֹ בְנֵי יַעֲקֹב תְּרֵי עֲסַר:

 רש''י   בשכן ישראל בארץ ההוא. עד שלא בא לחברון אצל יצחק ארעוהו כל אלה: וישכב. מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועו, שכשמתה רחל נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אמו, אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכן בלבל: ויהיו בני יעקב שנים עשר. מתחיל לענין ראשון משנלד בנימין נשלמה המטה, ומעתה ראוים להמנות, ומנאן. ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכלן שוין, וכלן צדיקים, שלא חטא ראובן:

(כג) בְּנֵ֣י לֵאָ֔ה בְּכ֥וֹר יַֽעֲקֹ֖ב רְאוּבֵ֑ן וְשִׁמְעוֹן֙ וְלֵוִ֣י וִֽיהוּדָ֔ה וְיִשָּׂשׂכָ֖ר וּזְבֻלֽוּן: בְּנֵי לֵאָה בּוּכְרָא דְיַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָׂשׂכָר וּזְבֻלוּן:

 רש''י   בכור יעקב. אפלו בשעת הקלקלה קראו בכור: בכור יעקב. בכור לנחלה, בכור לעבודה, בכור למנין, ולא נתנה בכורה ליוסף אלא לענין השבטים שנעשה לשני שבטים:

(כד) בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן: בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: (כה) וּבְנֵ֤י בִלְהָה֙ שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֔ל דָּ֖ן וְנַפְתָּלִֽי: וּבְנֵי בִלְהָה אַמְתָא דְרָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי: (כו) וּבְנֵ֥י זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה גָּ֣ד וְאָשֵׁ֑ר אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יֻלַּד-ל֖וֹ בְּפַדַּ֥ן אֲרָֽם: וּבְנֵי זִלְפָּה אַמְתָא דְלֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אִלֵּין בְּנֵי יַעֲקֹב דִּי אִתְיְלִידוּ לֵהּ בְּפַדַן אֲרָם: (כז) וַיָּבֹ֤א יַֽעֲקֹב֙ אֶל-יִצְחָ֣ק אָבִ֔יו מַמְרֵ֖א קִרְיַ֣ת הָֽאַרְבַּ֑ע הִ֣וא חֶבְר֔וֹן אֲשֶׁר-גָּר-שָׁ֥ם אַבְרָהָ֖ם וְיִצְחָֽק: וַאֲתָא יַעֲקֹב לְוַת יִצְחָק אֲבוּהִי מַמְרֵא קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן דִּי דָר תַּמָּן אַבְרָהָם וְיִצְחָק:

 רש''י   ממרא. שם המישור: קרית הארבע. שם העיר ממרא קרית הארבע אל מישור של קרית ארבע. ואם תאמר היה לו לכתוב ממרא הקרית ארבע, כן דרך המקרא בכל דבר ששמו כפול, כגון זה, וכגון בית לחם, אבי עזר, בית אל, אם הוצרך להטיל בו ה''א נותנה בראש התבה השניה (ש''א טז א) בית הלחמי, (שופטים ו כד) בעפרת אבי העזרי, (מ''א טז לד) בנה חיאל בית האלי:

(כח) וַיִּֽהְי֖וּ יְמֵ֣י יִצְחָ֑ק מְאַ֥ת שָׁנָ֖ה וּשְׁמֹנִ֥ים שָׁנָֽה: וַהֲווֹ יוֹמֵי יִצְחָק מְאָה וּתְמָנָן שְׁנִין: (כט) וַיִּגְוַ֨ע יִצְחָ֤ק וַיָּ֨מָת֙ וַיֵּאָ֣סֶף אֶל-עַמָּ֔יו זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֣ע יָמִ֑ים וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ עֵשָׂ֥ו וְיַֽעֲקֹ֖ב בָּנָֽיו: (פ) וְאִתְנְגִיד יִצְחָק וּמִית וְאִתְכְּנִישׁ לְעַמֵהּ סִיב וּשְׂבַע יוֹמִין וּקְבָרוּ יָתֵהּ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בְּנוֹהִי:

 רש''י   ויגוע יצחק. אין מקדם ומאחר בתורה, מכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק שתים עשרה שנה, שהרי כשנלד יעקב היה יצחק בן ששים שנה, שנאמר (לעיל כה כו) ויצחק בן ששים שנה וגו' , ויצחק מת בשנת מאה ועשרים ליעקב, אם תוציא ששים ממאה ושמונים שנה, נשארו מאה ועשרים, ויוסף נמכר בן שבע עשרה שנה, ואותה שנה שנת מאה ושמונה ליעקב. כיצד, בן ששים ושלש נתברך, וארבע עשרה שנה נטמן בבית עבר, הרי שבעים ושבע, וארבע עשרה עבד באשה, ובסוף ארבע עשרה נלד יוסף, שנאמר (לעיל ל כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו' , הרי תשעים ואחת, ושבע עשרה עד שלא נמכר יוסף הרי מאה ושמנה. (עוד מפורש מן המקרא משנמכר יוסף עד שבא יעקב מצרימה עשרים ושתים שנה, שנאמר (להלן מא מו) ויוסף בן שלשים שנה וגו' , ושבע שנים שובע ושנתים רעב הרי עשרים ושתים, וכתיב ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה נמצא יעקב במכירתו מאה ושמונה) :

לו (א) וְאֵ֛לֶּה תֹּֽלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם: וְאִלֵּין תּוּלְדַת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: (ב) עֵשָׂ֛ו לָקַ֥ח אֶת-נָשָׁ֖יו מִבְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן אֶת-עָדָ֗ה בַּת-אֵילוֹן֙ הַֽחִתִּ֔י וְאֶת-אָֽהֳלִֽיבָמָה֙ בַּת-עֲנָ֔ה בַּת-צִבְע֖וֹן הַֽחִוִּֽי: עֵשָׂו נְסִיב יָת נְשׁוֹהִי מִבְּנַת כְּנָעַן יָת עָדָה בַּת אֵילוֹן חִתָּאָה וְיָת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן חִוָאָה:

 רש''י   עדה בת אילון. היא (לעיל כו לד) בשמת בת אילון, ונקראת בשמת על שם שהיתה מקטרת בשמים לעבודה זרה: אהליבמה. היא יהודית, והוא כנה שמה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו: בת ענה בת צבעון. אם בת ענה לא בת צבעון, ענה בנו של צבעון, שנאמר (פסוק כד) ואלה בני צבעון ואיה וענה, מלמד שבא צבעון על כלתו אשת ענה ויצאת אהליבמה מבין שניהם והודיעך הכתוב שכלן בני ממזרות היו:

(ג) וְאֶת-בָּֽשְׂמַ֥ת בַּת-יִשְׁמָעֵ֖אל אֲח֥וֹת נְבָיֽוֹת: וְיָת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחָתֵהּ דִנְבָיוֹת:

 רש''י   בשמת בת ישמעאל. ולהלן קורא לה (כח ט) מחלת. מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (פרק יז) שלשה מוחלין להן עונותיהם גר שנתגיר, והעולה לגדלה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת שנמחלו עונותיה: אחות נביות. על שם שהוא השיאה לו משמת ישמעאל נקראת על שמו:

(ד) וַתֵּ֧לֶד עָדָ֛ה לְעֵשָׂ֖ו אֶת-אֱלִיפָ֑ז וּבָ֣שְׂמַ֔ת יָלְדָ֖ה אֶת-רְעוּאֵֽל: וִילִידַת עָדָה לְעֵשָׂו יָת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יְלִידַת יָת רְעוּאֵל: (ה) וְאָֽהֳלִֽיבָמָה֙ יָֽלְדָ֔ה אֶת-(יעיש) יְע֥וּשׁ וְאֶת-יַעְלָ֖ם וְאֶת-קֹ֑רַח אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י עֵשָׂ֔ו אֲשֶׁ֥ר יֻלְּדוּ-ל֖וֹ בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: וְאָהֳלִיבָמָה יְלִידַת יָת יְעוּשׁ וְיָת יַעְלָם וְיָת קֹרַח אִלֵּין בְּנֵי עֵשָׂו דִי אִתְיְלִידוּ לֵהּ בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

 רש''י   ואהליבמה ילדה וגו' . קרח זה ממזר היה ובן אליפז היה, שבא על אשת אביו אל אהליבמה אשת עשו שהרי הוא מנוי עם (פסוק טז) אלופי אליפז בסוף הענין:

(ו) וַיִּקַּ֣ח עֵשָׂ֡ו אֶת-נָ֠שָׁ֠יו וְאֶת-בָּנָ֣יו וְאֶת-בְּנֹתָיו֘ וְאֶת-כָּל-נַפְשׁ֣וֹת בֵּיתוֹ֒ וְאֶת-מִקְנֵ֣הוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּ֗וֹ וְאֵת֙ כָּל-קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֵּ֣לֶךְ אֶל-אֶ֔רֶץ מִפְּנֵ֖י יַֽעֲקֹ֥ב אָחִֽיו: וּדְבַר עֵשָׂו יָת נְשׁוֹהִי וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת בְּנָתֵהּ וְיָת כָּל נַפְשַׁת בֵּיתֵהּ וְיָת גֵּיתוֹהִי וְיָת כָּל בְּעִירֵהּ וְיָת כָּל קִנְיָנֵהּ דִי קְנָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲזַל לְאַרְעָא אוֹחֲרִי מִן קֳדָם יַעֲקֹב אָחוּהִי:

 רש''י   וילך אל ארץ. לגור באשר ימצא:

(ז) כִּֽי-הָיָ֧ה רְכוּשָׁ֛ם רָ֖ב מִשֶּׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו וְלֹ֨א יָֽכְלָ֜ה אֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ לָשֵׂ֣את אֹתָ֔ם מִפְּנֵ֖י מִקְנֵיהֶֽם: אֲרֵי הֲוָה קִנְיָנְהוֹן סַגִּי מִלְמִתַּב כַּחֲדָא וְלָא יְכִילַת אֲרַע תּוֹתָבוּתְהוֹן לְסוֹבָרָא יָתְהוֹן מִן קֳדָם גֵּיתֵיהוֹן:

 רש''י   ולא יכלה ארץ מגוריהם. להספיק מרעה לבהמות שלהם. ומדרש אגדה (פסוק ו) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזרת (טו יג) כי גר יהיה זרעך, המטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר. ומפני הבושה, שמכר בכורתו:

(ח) וַיֵּ֤שֶׁב עֵשָׂו֙ בְּהַ֣ר שֵׂעִ֔יר עֵשָׂ֖ו ה֥וּא אֱדֽוֹם: וִיתֵיב עֵשָׂו בְּטוּרָא דְשֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: (ט) וְאֵ֛לֶּה תֹּלְד֥וֹת עֵשָׂ֖ו אֲבִ֣י אֱד֑וֹם בְּהַ֖ר שֵׂעִֽיר: וְאִלֵּין תּוּלְדַת עֵשָׂו אֲבוּהוֹן דֶאֱדוֹמָאֵי בְּטוּרָא דְשֵׂעִיר:

 רש''י   ואלה. התולדות שהולידו בניו עכשיו משהלך לשעיר:

(י) אֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת בְּנֵֽי-עֵשָׂ֑ו אֱלִיפַ֗ז בֶּן-עָדָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו רְעוּאֵ֕ל בֶּן-בָּֽשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו: אִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי עֵשָׂו אֱלִיפַז בַּר עָדָה אִתַּת עֵשָׂו רְעוּאֵל בַּר בָּשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו: (יא) וַיִּֽהְי֖וּ בְּנֵ֣י אֱלִיפָ֑ז תֵּימָ֣ן אוֹמָ֔ר צְפ֥וֹ וְגַעְתָּ֖ם וּקְנַֽז: וַהֲווֹ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז: (יב) וְתִמְנַ֣ע | הָֽיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן-עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶֽאֱלִיפַ֖ז אֶת-עֲמָלֵ֑ק אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י עָדָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו: וְתִמְנַע הֲוַת לְחֵינָתָא לֶאֱלִיפַז בַּר עֵשָׂו וִילִידַת לֶאֱלִיפַז יָת עֲמָלֵק אִלֵּין בְּנֵי עָדָה אִתַּת עֵשָׂו:

 רש''י   ותמנע היתה פילגש. להודיע גדלתו של אברהם כמה היו תאבים לדבק בזרעו. תמנע זו בת אלופים היתה, שנאמר (פסוק כב) ואחות לוטן תמנע, ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה, מן החורים שישבו בה לפנים, אמרה איני זוכה להנשא לך, הלואי ואהיה פילגש. ובדברי הימים מונה אותה (דברי הימים א' א לו) בבניו של אליפז, מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה נעשית פילגשו, וזהו ואחות לוטן תמנע, ולא מנאה עם בני שעיר שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב:

(יג) וְאֵ֨לֶּה֙ בְּנֵ֣י רְעוּאֵ֔ל נַ֥חַת וָזֶ֖רַח שַׁמָּ֣ה וּמִזָּ֑ה אֵ֣לֶּה הָי֔וּ בְּנֵ֥י בָֽשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו: וְאִלֵּין בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָה אִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי בָשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו: (יד) וְאֵ֣לֶּה הָי֗וּ בְּנֵ֨י אָֽהֳלִיבָמָ֧ה בַת-עֲנָ֛ה בַּת-צִבְע֖וֹן אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֑ו וַתֵּ֣לֶד לְעֵשָׂ֔ו אֶת-(יעיש) יְע֥וּשׁ וְאֶת-יַעְלָ֖ם וְאֶת-קֹֽרַח: וְאִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אִתַּת עֵשָׂו וִילִידַת לְעֵשָׂו יָת יְעוּשׁ וְיָת יַעְלָם וְיָת קֹרַח: (טו) אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י בְנֵֽי-עֵשָׂ֑ו בְּנֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּכ֣וֹר עֵשָׂ֔ו אַלּ֤וּף תֵּימָן֙ אַלּ֣וּף אוֹמָ֔ר אַלּ֥וּף צְפ֖וֹ אַלּ֥וּף קְנַֽז: אִלֵּין רַבְרְבֵי בְנֵי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בּוּכְרָא דְעֵשָׂו רַבָּא תֵּימָן רַבָּא אוֹמָר רַבָּא צְפוֹ רַבָּא קְנַז:

 רש''י   אלה אלופי בני עשו. ראשי משפחות:

(טז) אַלּוּף-קֹ֛רַח אַלּ֥וּף גַּעְתָּ֖ם אַלּ֣וּף עֲמָלֵ֑ק אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י אֱלִיפַז֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֖לֶּה בְּנֵ֥י עָדָֽה: רַבָּא קֹרַח רַבָּא גַעְתָּם רַבָּא עֲמָלֵק אִלֵּין רַבְרְבֵי אֱלִיפַז בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם אִלֵּין בְּנֵי עָדָה: (יז) וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י רְעוּאֵל֙ בֶּן-עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף נַ֨חַת֙ אַלּ֣וּף זֶ֔רַח אַלּ֥וּף שַׁמָּ֖ה אַלּ֣וּף מִזָּ֑ה אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֤י רְעוּאֵל֙ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֔וֹם אֵ֕לֶּה בְּנֵ֥י בָֽשְׂמַ֖ת אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו: וְאִלֵּין בְּנֵי רְעוּאֵל בַּר עֵשָׂו רַבָּא נַחַת רַבָּא זֶרַח רַבָּא שַׁמָה רַבָּא מִזָּה אִלֵּין רַבְרְבֵי רְעוּאֵל בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם אִלֵין בְּנֵי בָשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו: (יח) וְאֵ֗לֶּה בְּנֵ֤י אָֽהֳלִֽיבָמָה֙ אֵ֣שֶׁת עֵשָׂ֔ו אַלּ֥וּף יְע֛וּשׁ אַלּ֥וּף יַעְלָ֖ם אַלּ֣וּף קֹ֑רַח אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֞י אָֽהֳלִֽיבָמָ֛ה בַּת-עֲנָ֖ה אֵ֥שֶׁת עֵשָֽׂו: וְאִלֵּין בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אִתַּת עֵשָׂו רַבָּא יְעוּשׁ רַבָּא יַעְלָם רַבָּא קֹרַח אִלֵּין רַבְרְבֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה אִתַּת עֵשָׂו: (יט) אֵ֧לֶּה בְנֵֽי-עֵשָׂ֛ו וְאֵ֥לֶּה אַלּֽוּפֵיהֶ֖ם ה֥וּא אֱדֽוֹם: (ס) אִלֵּין בְּנֵי עֵשָׂו וְאִלֵּין רַבְרְבָנֵיהוֹן הוּא אֱדוֹם: (כ)  שביעי  אֵ֤לֶּה בְנֵֽי-שֵׂעִיר֙ הַֽחֹרִ֔י יֽשְׁבֵ֖י הָאָ֑רֶץ לוֹטָ֥ן וְשׁוֹבָ֖ל וְצִבְע֥וֹן וַֽעֲנָֽה: אִלֵּין בְּנֵי שֵׂעִיר חוֹרָאָה יָתְבֵי דְּאַרְעָא לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה:

 רש''י   ישבי הארץ. שהיו יושביה קודם שבא עשו לשם. ורבותינו דרשו שהיו בקיאין בישובה של ארץ, מלא קנה זה לזיתים מלא קנה זה לגפנים, שהיו טועמין העפר ויודעים אי זו נטיעה ראויה לה:

(כא) וְדִשׁ֥וֹן וְאֵ֖צֶר וְדִישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַחֹרִ֛י בְּנֵ֥י שֵׂעִ֖יר בְּאֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם: וְדִישׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאֵי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם: (כב) וַיִּהְי֥וּ בְנֵי-לוֹטָ֖ן חֹרִ֣י וְהֵימָ֑ם וַֽאֲח֥וֹת לוֹטָ֖ן תִּמְנָֽע: וַהֲווֹ בְנֵי לוֹטָן חוֹרִי וְהֵימָם וַאֲחָתֵהּ דְלוֹטָן תִּמְנָע: (כג) וְאֵ֨לֶּה֙ בְּנֵ֣י שׁוֹבָ֔ל עַלְוָ֥ן וּמָנַ֖חַת וְעֵיבָ֑ל שְׁפ֖וֹ וְאוֹנָֽם: וְאִלֵּין בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם: (כד) וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי-צִבְע֖וֹן וְאַיָּ֣ה וַֽעֲנָ֑ה ה֣וּא עֲנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א אֶת-הַיֵּמִם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בִּרְעֹת֥וֹ אֶת-הַחֲמֹרִ֖ים לְצִבְע֥וֹן אָבִֽיו: וְאִלֵּין בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה דִּי אַשְׁכַּח יָתּ גִּבָּרַיָּא בְּמַדְבְּרָא כַּד הֲוָה רָעֵי יָת חֲמָרַיָּא לְצִבְעוֹן אֲבוּהִי:

 רש''י   ואיה וענה. וי''ו יתרה, והוא כמו איה וענה, והרבה יש במקרא (דניאל ח יג) תת וקדש וצבא מרמס, (תהלים עו ז) נרדם ורכב וסוס: הוא ענה. האמור למעלה (פסוק כ) שהוא אחיו של צבעון וכאן הוא קורא אותו בנו, מלמד שבא צבעון על אמו והוליד את ענה: את הימם. פרדים, הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם. ולמה נקרא שמם ימים, שאימתן מטלת על הבריות, דאמר רבי חנינא מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה (והלא קא חזינן דחיה, אל תקרי וחיה אלא וחיתה, כי המכה לא תרפא לעולם) . ולא הזקק לכתוב לנו משפחות החורי אלא מפני תמנע, ולהודיע גדלת זרע אברהם, כמו שפרשתי למעלה (פסוק יב) :

(כה) וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי-עֲנָ֖ה דִּשֹׁ֑ן וְאָֽהֳלִיבָמָ֖ה בַּת-עֲנָֽה: וְאִלֵּין בְּנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה: (כו) וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י דִישָׁ֑ן חֶמְדָּ֥ן וְאֶשְׁבָּ֖ן וְיִתְרָ֥ן וּכְרָֽן: וְאִלֵּין בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְּרָן וּכְרָן: (כז) אֵ֖לֶּה בְּנֵי-אֵ֑צֶר בִּלְהָ֥ן וְזַֽעֲוָ֖ן וַֽעֲקָֽן: אִלֵּין בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן: (כח) אֵ֥לֶּה בְנֵֽי-דִישָׁ֖ן ע֥וּץ וַֽאֲרָֽן: אִלֵּין בְּנֵי דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן: (כט) אֵ֖לֶּה אַלּוּפֵ֣י הַֽחֹרִ֑י אַלּ֤וּף לוֹטָן֙ אַלּ֣וּף שׁוֹבָ֔ל אַלּ֥וּף צִבְע֖וֹן אַלּ֥וּף עֲנָֽה: אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאָה רַבָּא לוֹטָן רַבָּא שׁוֹבָל רַבָּא צִבְעוֹן רַבָּא עֲנָה: (ל) אַלּ֥וּף דִּשֹׁ֛ן אַלּ֥וּף אֵ֖צֶר אַלּ֣וּף דִּישָׁ֑ן אֵ֣לֶּה אַלּוּפֵ֧י הַֽחֹרִ֛י לְאַלֻּֽפֵיהֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ שֵׂעִֽיר: (פ) רַבָּא דִּשֹׁן רַבָּא אֵצֶר רַבָּא דִישָׁן אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאָה לְרַבְרְבָנֵיהוֹן בְּאַרְעָא דְשֵׂעִיר: (לא) וְאֵ֨לֶּה֙ הַמְּלָכִ֔ים אֲשֶׁ֥ר מָֽלְכ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם לִפְנֵ֥י מְלָךְ-מֶ֖לֶךְ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְאִלֵּין מַלְכַיָּא דִי מְלִיכוּ בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם קֳדָם דִּי מְלַךְ מַלְכָּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   ואלה המלכים וגו' . שמנה היו וכנגדן העמיד יעקב ובטל מלכות עשו בימיהם, ואלו הן שאול, ואיש בשת, דוד, ושלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט. ובימי יורם בנו כתיב (מ''ב ח כ) בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימלכו עליהם מלך, ובימי שאול כתיב (מ''א כב מח) ומלך אין באדום נצב מלך:

(לב) וַיִּמְלֹ֣ךְ בֶּֽאֱד֔וֹם בֶּ֖לַע בֶּן-בְּע֑וֹר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ דִּנְהָֽבָה: וּמְלַךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בַּר בְּעוֹר וְשׁוּם קַרְתֵּהּ דִּנְהָבָה: (לג) וַיָּ֖מָת בָּ֑לַע וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו יוֹבָ֥ב בֶּן-זֶ֖רַח מִבָּצְרָֽה: וּמִית בָּלַע וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי יוֹבָב בַּר זֶרַח מִבָּצְרָה:

 רש''י   יובב בן זרח מבצרה. בצרה מערי מואב היא, שנאמר (ירמיה מח כד) ועל קריות ועל בצרה וגו' , ולפי שהעמידה מלך לאדום, עתידה ללקות עמהם, שנאמר (ישעיה לד ו) כי זבח לה' בבצרה:

(לד) וַיָּ֖מָת יוֹבָ֑ב וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו חֻשָׁ֖ם מֵאֶ֥רֶץ הַתֵּֽימָנִֽי: וּמִית יוֹבָב וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי חֻשָׁם מֵאַרְעָא דָרוֹמָא: (לה) וַיָּ֖מָת חֻשָׁ֑ם וַיִּמְלֹ֨ךְ תַּחְתָּ֜יו הֲדַ֣ד בֶּן-בְּדַ֗ד הַמַּכֶּ֤ה אֶת-מִדְיָן֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ עֲוִֽית: וּמִית חֻשָׁם וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי הֲדַד בַּר בְּדַד דִקְטִיל יָת מִדְיָנָאֵי בְּחַקְלָא דְמוֹאָב וְשׁוּם קַרְתֵּהּ עֲוִית:

 רש''י   המכה את מדין בשדה מואב. שבא מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב. ומכאן אנו למדים שהיו מדין ומואב מריבים זה עם זה, ובימי בלעם עשו שלום להתקשר על ישראל:

(לו) וַיָּ֖מָת הֲדָ֑ד וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שַׂמְלָ֖ה מִמַּשְׂרֵקָֽה: וּמִית הֲדָד וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי שַׂמְלָה מִמַשְׂרֵקָה: (לז) וַיָּ֖מָת שַׂמְלָ֑ה וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו שָׁא֖וּל מֵֽרְחֹב֥וֹת הַנָּהָֽר: וּמִית שַׂמְלָה וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי שָׁאוּל מֵרְחוֹבוֹת דְעַל פְּרָת: (לח) וַיָּ֖מָת שָׁא֑וּל וַיִּמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֔יו בַּ֥עַל חָנָ֖ן בֶּן-עַכְבּֽוֹר: וּמִית שָׁאוּל וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי בַּעַל חָנָן בַּר עַכְבּוֹר: (לט) וַיָּ֘מָת֘ בַּ֣עַל חָנָ֣ן בֶּן-עַכְבּוֹר֒ וַיִּמְלֹ֤ךְ תַּחְתָּיו֙ הֲדַ֔ר וְשֵׁ֥ם עִיר֖וֹ פָּ֑עוּ וְשֵׁ֨ם אִשְׁתּ֤וֹ מְהֵֽיטַבְאֵל֙ בַּת-מַטְרֵ֔ד בַּ֖ת מֵ֥י זָהָֽב: וּמִית בַּעַל חָנָן בַּר עַכְבּוֹר וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי הֲדַר וְשׁוּם קַרְתֵּהּ פָּעוּ וְשׁוּם אִתְּתֵהּ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְּרֵד בַת מְצָרֵף דַּהֲבָא:

 רש''י   בת מי זהב. שהיה אומר מהו זהב, עשיר היה ואין זהב חשוב בעיניו לכלום:

(מ)  מפטיר  וְ֠אֵ֠לֶּה שְׁמ֞וֹת אַלּוּפֵ֤י עֵשָׂו֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לִמְקֹֽמֹתָ֖ם בִּשְׁמֹתָ֑ם אַלּ֥וּף תִּמְנָ֛ע אַלּ֥וּף עַלְוָ֖ה אַלּ֥וּף יְתֵֽת: וְאִלֵּין שְׁמָהַת רַבְרְבֵי עֵשָׂו לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְאַתְרֵיהוֹן בִּשְׁמָהַתְהוֹן רַבָּא תִמְנָע רַבָּא עַלְוָה רַבָּא יְתֵת:

 רש''י   ואלה שמות אלופי עשו. שנקרא על שם מדינותיהם לאחר שמת הדר ופסקה מהם מלכות. והראשונים הנזכרים למעלה, הם שמות תולדותם, וכן מפורש בדברי הימים (דברי הימים א' א נא) וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע וגו' :

(מא) אַלּ֧וּף אָֽהֳלִֽיבָמָ֛ה אַלּ֥וּף אֵלָ֖ה אַלּ֥וּף פִּינֹֽן: רַבָּא אָהֳלִיבָמָה רַבָּא אֵלָה רַבָּא פִּינֹן: (מב) אַלּ֥וּף קְנַ֛ז אַלּ֥וּף תֵּימָ֖ן אַלּ֥וּף מִבְצָֽר: רַבָּא קְנַז רַבָּא תֵימָן רַבָּא מִבְצָר: (מג) אַלּ֥וּף מַגְדִּיאֵ֖ל אַלּ֣וּף עִירָ֑ם אֵ֣לֶּה | אַלּוּפֵ֣י אֱד֗וֹם לְמֽשְׁבֹתָם֙ בְּאֶ֣רֶץ אֲחֻזָּתָ֔ם ה֥וּא עֵשָׂ֖ו אֲבִ֥י אֱדֽוֹם: (פפפ) רַבָּא מַגְדִיאֵל רַבָּא עִירָם אִלֵּין רַבְרְבֵי אֱדוֹם לְמוֹתְבָנְהוֹן בְּאַרְעָא אַחֲסַנְתְּהוֹן הוּא עֵשָׂו אֲבוּהוֹן דֶאֱדוֹמָאֵי: פפפ:

 רש''י   מגדיאל. היא רומי:

---

הפטרת וישלח - עובדיה א

א (א) חֲז֖וֹן עֹֽבַדְיָ֑ה כֹּֽה-אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יְהוִ֜ה לֶאֱד֗וֹם שְׁמוּעָ֨ה שָׁמַ֜עְנוּ מֵאֵ֤ת יְהוָה֙ וְצִיר֙ בַּגּוֹיִ֣ם שֻׁלָּ֔ח ק֛וּמוּ וְנָק֥וּמָה עָלֶ֖יהָ לַמִּלְחָמָֽה: (ב) הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד: (ג) זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי-סֶּ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ: (ד) אִם-תַּגְבִּ֣יהַּ כַּנֶּ֔שֶׁר וְאִם-בֵּ֥ין כּֽוֹכָבִ֖ים שִׂ֣ים קִנֶּ֑ךָ מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ נְאֻם-יְהוָֽה: (ה) אִם-גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ-לְךָ֙ אִם-שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם-בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹלֵלֽוֹת: (ו) אֵ֚יךְ נֶחְפְּשׂ֣וּ עֵשָׂ֔ו נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו: (ז) עַֽד-הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ יָכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ לַחְמְךָ֗ יָשִׂ֤ימוּ מָזוֹר֙ תַּחְתֶּ֔יךָ אֵ֥ין תְּבוּנָ֖ה בּֽוֹ: (ח) הֲל֛וֹא בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא נְאֻם יְהוָ֑ה וְהַאֲבַדְתִּ֤י חֲכָמִים֙ מֵֽאֱד֔וֹם וּתְבוּנָ֖ה מֵהַ֥ר עֵשָֽׂו: (ט) וְחַתּ֥וּ גִבּוֹרֶ֖יךָ תֵּימָ֑ן לְמַ֧עַן יִכָּֽרֶת-אִ֛ישׁ מֵהַ֥ר עֵשָׂ֖ו מִקָּֽטֶל: (י) מֵחֲמַ֛ס אָחִ֥יךָ יַעֲקֹ֖ב תְּכַסְּךָ֣ בוּשָׁ֑ה וְנִכְרַ֖תָּ לְעוֹלָֽם: (יא) בְּיוֹם֙ עֲמָֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ וְנָכְרִ֞ים בָּ֣אוּ (שערו) שְׁעָרָ֗יו וְעַל-יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל גַּם-אַתָּ֖ה כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם: (יב) וְאַל-תֵּ֤רֶא בְיוֹם-אָחִ֙יךָ֙ בְּי֣וֹם נָכְר֔וֹ וְאַל-תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי-יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אָבְדָ֑ם וְאַל-תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה: (יג) אַל-תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר-עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם אַל-תֵּ֧רֶא גַם-אַתָּ֛ה בְּרָעָת֖וֹ בְּי֣וֹם אֵיד֑וֹ וְאַל-תִּשְׁלַ֥חְנָה בְחֵיל֖וֹ בְּי֥וֹם אֵידֽוֹ: (יד) וְאַֽל-תַּעֲמֹד֙ עַל-הַפֶּ֔רֶק לְהַכְרִ֖ית אֶת-פְּלִיטָ֑יו וְאַל-תַּסְגֵּ֥ר שְׂרִידָ֖יו בְּי֥וֹם צָרָֽה: (טו) כִּֽי-קָר֥וֹב יוֹם-יְהוָ֖ה עַל-כָּל-הַגּוֹיִ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ יֵעָ֣שֶׂה לָּ֔ךְ גְּמֻלְךָ֖ יָשׁ֥וּב בְּרֹאשֶֽׁךָ: (טז) כִּ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר שְׁתִיתֶם֙ עַל-הַ֣ר קָדְשִׁ֔י יִשְׁתּ֥וּ כָֽל-הַגּוֹיִ֖ם תָּמִ֑יד וְשָׁת֣וּ וְלָע֔וּ וְהָי֖וּ כְּל֥וֹא הָיֽוּ: (יז) וּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ וְיָֽרְשׁוּ֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת מוֹרָֽשֵׁיהֶם: (יח) וְהָיָה֩ בֵית-יַעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַאֲכָל֑וּם וְלֹֽא-יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר: (יט) וְיָרְשׁ֨וּ הַנֶּ֜גֶב אֶת-הַ֣ר עֵשָׂ֗ו וְהַשְּׁפֵלָה֙ אֶת-פְּלִשְׁתִּ֔ים וְיָרְשׁוּ֙ אֶת-שְׂדֵ֣ה אֶפְרַ֔יִם וְאֵ֖ת שְׂדֵ֣ה שֹׁמְר֑וֹן וּבִנְיָמִ֖ן אֶת-הַגִּלְעָֽד: (כ) וְגָלֻ֣ת הַֽחֵל-הַ֠זֶּה לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶֽׁר-כְּנַעֲנִים֙ עַד-צָ֣רְפַ֔ת וְגָלֻ֥ת יְרוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֣ר בִּסְפָרַ֑ד יִֽרְשׁ֕וּ אֵ֖ת עָרֵ֥י הַנֶּֽגֶב: (כא) וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת-הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָיְתָ֥ה לַֽיהוָ֖ה הַמְּלוּכָֽה:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה מקואות פרק ח

א. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל טְהוֹרָה, וּמִקְוָאוֹתֶיהָ טְהוֹרִים. מִקְוְאוֹת הָעַמִּים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּשֵׁרִים לְבַעֲלֵי קְרָיִין, אֲפִלּוּ נִתְמַלְאוּ בְּקִילוֹן. שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁחוּץ לַמִּפְתָּח, כְּשֵׁרִים אַף לַנִּדּוֹת. מִלִּפְנִים מִן הַמִּפְתָּח, כְּשֵׁרִים לְבַעֲלֵי קְרָיִין, וּפְסוּלִין לְכָל הַטְּמֵאִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַקְּרוֹבִים לָעִיר וְלַדֶּרֶךְ, טְמֵאִים מִפְּנֵי הַכְּבִיסָה. וְהָרְחוֹקִים, טְהוֹרִים:

 ברטנורה   (א) ארץ ישראל טהורה. ואפילו עיירות של כותים שבתוכה. שלא גזרו טומאה אלא על ארץ העמים בחוצה לארץ: ומקואותיה טהורים. ולא מחזקינן להו בשאובים, דסתמא בהכשר נעשו: לבעלי קריין. להתירן בדברי תורה, דבעל קרי אסור בדברי תורה עד שיטבול, וכי טביל אפילו במקוה שכל מימיו שאובין מותר: אפילו נתמלאו בקילון. שמילאו מים בכתף ושפכו לתוך גומא יש דרך שהולכים המים למקוה: שחוץ למפתח. חוץ לפתח המדינה: כשרים אף לנדות. להתירן לבעליהן ואע''ג דאיכא איסור כרת, ולא חיישינן שמא חסרים היו ונפלו עליהם מים שאובים ונתמלאו, דחוץ לפתח המדינה אין רגלי בני אדם מצויין שם: לפנים מן המפתח. לפנים מפתח המדינה: ופסולים לכל הטמאים. שבני אדם מצויין שם הרבה וממלאים בכתף מים ונותנים שם לכבס ולרחוץ: מפני הכביסה. שיש לומר חסרים היו ונפסלו מן הכלים שמכבסים שם: והרחוקים טהורים. שאין מכבסים בהן וליכא למיחש להכי. ואין הלכה כר' אליעזר:

ב. אֵלּוּ בַעֲלֵי קְרָיִין שֶׁהֵם צְרִיכִין טְבִילָה, רָאָה מַיִם חֲלוּקִים אוֹ עֲכוּרִים, בַּתְּחִלָּה, טָהוֹר. בָּאֶמְצַע וּבַסוֹף, טָמֵא. מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, טָהוֹר. לְבָנִים וְנִמְשָׁכִים, טָמֵא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְבָנִים כָּעֲכוּרִים:

 ברטנורה   (ב) חלוקים. שמטיף טפין חלוקים כמין שלשלת: בתחלה. בתחלת הטלת מי רגלים: טהור. דלאו מין קרי הוא, אלא מעצירת השתן הוא בא: באמצע ובסוף. של הטלת מי רגלים, טמא, דמין קרי הוא: ונמשכים. מי רגלים מדובקים: טמא. דמין קרי הוא: לבנים כעכורים. ובתחילה טהור, באמצע ובסוף טמא, ואין הלכה כר' יוסי:

ג. הַמַּטִּיל טִפִּין עָבוֹת מִתּוֹךְ הָאַמָּה, טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא. הַמְהַרְהֵר בַּלַּיְלָה וְעָמַד וּמָצָא בְשָׂרוֹ חַם, טָמֵא. הַפּוֹלֶטֶת זְרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, טְהוֹרָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, פְּעָמִים שֶׁהֵם אַרְבַּע עוֹנוֹת, פְּעָמִים שֶׁהֵם חָמֵשׁ, פְּעָמִים שֶׁהֵם שֵׁשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְעוֹלָם חָמֵשׁ:

 ברטנורה   (ג) המהרהר בלילה. ורואה שבא על האשה וכשניעור משינתו מצא בשרו חם ולא מצא טפת קרי: טמא. דודאי ראה קרי אלא שנאבד במיעוטו בבגד: הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה. כגון ששמשה בחמישי בשבת, ופלטה בשבת, לא שנא שמשה בתחילת ליל חמישי דאשתהי הזרע במעיה ארבע עונות שלימות ליל חמישי ויום חמישי ליל ששי וששי, לא שנא שמשה חמישי עם חשיכה, דלא אשתהי אלא מקצת חמישי וליל ששי וששי, דלא איכא אלא שתי עונות שלימות. שהעונה היא או יום או לילה: ר' ישמעאל אומר. בא לחלוק ולומר דפולטת בשלישי לשמושה טמאה, אבל פולטת ברביעי, טהורה. מיהו מודה הוא דמקצת היום ככולו, דלא הקפידה תורה אלא במנין הימים ולא במנין העונות: ופעמים שהן ארבע עונות שלימות. כגון אם שמשה בליל חמישי עם חשיכה, פליטתה טמאה עד תחילת ליל שבת: ופעמים שהם חמש עונות. כגון אם שמשה בתחילת יום רביעי בעלות השחר, ופליטתה טמאה עד ליל שבת: פעמים שהן שש. כגון ששמשה בתחילת ליל רביעי והיא טמאה עד תחילת ליל שבת, נמצאו שש עונות שלימות: ר' עקיבא אומר לעולם חמש עונות. ואם יצאה מקצת עונה ראשונה, נותנים לה מקצת עונה ששית להשלים חמש עונות, דכל הפולטת בתוך חמש עונות שלימות, טמאה. והלכה כר' אלעזר בן עזריה:

ד. נָכְרִית שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זְרַע מִיִּשְׂרָאֵל, טְמֵאָה. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זְרַע מִנָּכְרִי, טְהוֹרָה. הָאִשָּׁה שֶׁשִּׁמְּשָׁה בֵּיתָהּ, וְיָרְדָה וְטָבְלָה וְלֹא כִבְּדָה אֶת הַבַּיִת, כְּאִלּוּ לֹא טָבְלָה. בַּעַל קֶרִי שֶׁטָּבַל וְלֹא הִטִּיל אֶת הַמַּיִם, כְּשֶׁיַּטִּיל אֶת הַמַּיִם, טָמֵא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּחוֹלֶה וּבַזָּקֵן, טָמֵא. בַּיֶּלֶד ובַבָּרִיא, טָהוֹר:

 ברטנורה   (ד) טמאה. הטפה של שכבת זרע שפלטה: טהורה. ואפילו טומאה דרבנן ליכא: ולא כבדה את הבית. לא קנחה את עצמה עד שלא ישאר בה לחלוחית של שכבת זרע: כאילו לא טבלה. דחיישינן שמא תפלוט טפת שכבת זרע שנשאר לה באותו מקום: לכשיטיל מים טמא. שמא נשתייר מן הקרי בתוך האמה ויוצא עם השתן: בילד ובבריא טהור. שיוצא בכוח ואין משתייר. ועד כמה קרוי ילד, כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו ואפילו בן שמונים שנה. והלכה כרבי יוסי:

ה. נִדָּה שֶׁנָּתְנָה מָעוֹת בְּפִיהָ וְיָרְדָה וְטָבְלָה, טְהוֹרָה מִטֻּמְאָתָהּ, אֲבָל טְמֵאָה הִיא עַל גַּב רֻקָּהּ. נָתְנָה שְׂעָרָהּ בְּפִיהָ, קָפְצָה יָדָהּ, קָרְצָה שִׂפְתוֹתֶיהָ, כְּאִלּוּ לֹא טָבְלָה. הָאוֹחֵז בָּאָדָם וּבַכֵּלִים וּמַטְבִּילָן, טְמֵאִין. וְאִם הֵדִיחַ אֶת יָדוֹ בַּמַּיִם, טְהוֹרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יְרַפֶּה כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ בָהֶם מָיִם. בֵּית הַסְתָרִים, בֵּית הַקְּמָטִים, אֵינָן צְרִיכִין שֶׁיָּבוֹאוּ בָהֶן מָיִם:

 ברטנורה   (ה) טהורה מטומאתה. מטומאת נדה ומותרת לבעלה: אבל טמאה על גב רוקה. שנתלש על המעות קודם טבילה, וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ובמשא: נתנה שערה בפיה. ולא באו המים בשערה: קרצה שפתותיה. דחקה שפתותיה ביותר זו בזו: כאילו לא טבלה. ואסורה לבעלה כמו שהיתה: האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין. דבמקום אחיזתו לא באו מים: ואם הדיח ידיו במים טהורים. לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ושוב אין כאן חציצה: ר' שמעון אומר ירפה וכו'. ואין הלכה כר' שמעון: בית הסתרים. כגון תוך האוזן ותוך החוטם ותוך הפה: בית הקמטין. של שחי ושל ערוה. אי נמי, קמטין של זקן וזקנה שבשרם נקמט: אין צריך שיבואו בהן מים. דכתיב (ויקרא טו) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, וכי בשטיפת ידים נטהר הזב, והלא טבילת כל הגוף במים חיים הוא צריך, אלא לומר לך מה ידיו בנראה, אף כל בשרו בנראה, פרט לבית הנסתרים. ואף על פי כן אמרו חכמים לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה בשעת טבילה, דנהי דאין צריכין לבוא בהן מים, מקום הראוי לביאת מים בעינן:

---

גמרא נדה דף י''ג ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן כֹּהֵן שׁוֹטֶה מַטְבִּילִין אוֹתוֹ וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ תְּרוּמָה לָעֶרֶב וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִישָׁן יָשַׁן טָמֵא לֹא יָשַׁן טָהוֹר. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרִבִּי צָדוֹק אוֹמֵר עוֹשִׂין לוֹ כִּיס שֶׁל עוֹר אָמְרוּ לוֹ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁמֵּבִיא לִידֵי חִימוּם אָמַר לָהֶם לְדִבְרֵיכֶם שׁוֹטֶה אֵין לוֹ תַּקָּנָה אָמְרוּ לוֹ לִדְבָרֵינוּ יָשַׁן טָמֵא לֹא יָשַׁן טָהוֹר לִדְבָרֶיךָ שֶׁמָא יִרְאֶה טִפָה כְחַרְדַּל וְתִּבָּלַע בַּכִּיס. תָּנָא מִשּׁוּם רִבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ עוֹשִׂין לוֹ כִּיס שֶׁל מַתֶּכֶת:

 רש''י  שלא יישן. כדי שלא יתחמם ויראה קרי: כיס של עור. וכשירצו להאכילו יבדקו בכיס: ותבלע בכיס. וקאכיל תרומה בטומאת הגוף והוי במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו:

---

זוהר בשלח דף מ''ז ע''א

יְיָ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן, רַבִּי אַבָּא פָּתַח (ישעיה נ''ח) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶיךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעִי בְּהוֹן לְאִתְדַבָּקָא בְּהוּ מִכָּל שְׁאָר עַמִּין דְּעָלְמָא, וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא דִּלְהוֹן קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ וְיָהַב לוֹן אוֹרַיְתָא וְיָהַב לוֹן שַׁבָּת דְּאִיהוּ קַדִּישָׁא מִכָּל שְׁאָר יוֹמִין וְנַיְחָא מִכֹּלָּא וְחֶדְוָה דְּכֹלָּא וְשָׁקִיל שַׁבָּת לָקֳבֵל אוֹרַיְתָא כֻּלָּה, וּמַאן דְּנָטִיר שַׁבָּת כְּאִלּוּ נָטִיר אוֹרַיְתָא כֻּלָּה, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג עִנּוּגָא דְּכֹלָּא עִנּוּגָא דְּנַפְשָׁא וְגוּפָא עִנּוּגָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין:

 תרגום הזוהר  ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. רַבִּי אַבָּא פָּתַח. אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלְךְ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךְ בְּיוֹם קָדְשִׁי. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בָּהֶם לְהִתְדַבֵּק בָּהֶם, מִכָּל שְׁאָר אוּמוֹת הָעוֹלָם. וּמִתּוֹךְ הָאַהֲבָה אֲלֵיהֶם, קֵרַב אוֹתָם אֶצְלוֹ, וְנָתַן לָהֶם הַתּוֹרָה, וְנָתַן לָהֶם הַשַּׁבָּת שֶׁהוּא קָדוֹשׁ מִכָּל שְׁאָר הַיָּמִים, וּבוֹ מְנוּחָה מִכֹּל, וְשִׂמְחַת כֹּל. וְשָׁקוּל שַׁבָּת כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת, כְּאִלּוּ שׁוֹמֵר הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג. הַיְנוּ עֹנֶג כֹּל, עֹנֶג שֶׁל הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, עֹנֶג שֶׁל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ג

א. תַבְשִׁיל חַי שֶׁלֹּא בֻשַּׁל כְּלָל אוֹ שֶׁבֻּשַּׁל כָּל צָרְכוֹ וּמִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עַל גַבֵּי הָאֵשׁ בֵין בְּכִירָה וְכוּפָח בֵּין בְּתַנוּר וְכֵן כָל תַּבְשִׁיל שֶׁבֻּשַּׁל וְלֹא בֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ אוֹ בֻשַּׁל כָל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ אִם הִשְׁלִיךְ לְתוֹכוֹ אֵבֶר חַי סָמוּךְ לְבֵין הַשְׁמָשׁוֹת נַעֲשֶׂה הַכֹּל כְּתַבְשִׁיל חַי וּמֻתָּר לַשְׁהוֹתוֹ עַל הָאֵשׁ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָרַף וְלֹא כִסָּה מִפְּנֵי שֶׁכְּבַר הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ וְאֵינוֹ בָא לַחְתּוֹת בְגֶחָלִים: ב. כָל תַּבְשִׁיל שֶׁאָסוּר לַשְׁהוֹתוֹ אִם עָבַר וְשָׁהָה אוֹתוֹ אָסוּר לְאָכְלוֹ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. וְאִם שְׁכָחוֹ אִם תַּבְשִׁיל שֶׁלֹּא בֻּשַּׁל כָל צָרְכּוֹ הוּא אָסוּר עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאִם תַבְשִׁיל שֶׁבֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ הוּא וּמִצְטַמֵק וְיָפֶה לוֹ מֻתָּר לְאָכְלוֹ מִיַּד בְשַׁבָּת: ג. כָּל שֶׁמֻּתָּר לַשְׁהוֹתוֹ עַל גַבֵּי הָאֵשׁ כְּשֶׁנּוֹטְלִים אוֹתוֹ בְשַׁבָּת אָסוּר לְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ. וְאֵין מַחֲזִירִים לְעוֹלָם אֶלָּא עַל גַבֵּי כִּירָה גְרוּפָה אוֹ מְכוּסָה אוֹ בְכִירָה וְכוּפָח שֶׁהוּסְקוּ בְּקַשׁ וּבְגַבְבָא וְהוּא שֶׁלֹא הִנִּיחַ הַקְּדֵרָה עַל גַבֵּי הַקַרְקַע אֲבָל מִשֶׁהִנִּיחָה עַל גַבֵּי הַקַּרְקַע אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ וַאֲפִילוּ עַל גַּבֵי כִּירָה גְּרוּפָה אוֹ מְכוּסָּה וְאֵין מַחֲזִירִין לְתַנּוּר וְלֹא לְכוּפָח שֶׁהוּסְּקוּ בְּגֶפֶת אוֹ בְעֵצִים אַף עַל פִּי שֶׁגָּרַף אוֹ כִּסָּה מִפְּנֵי שֶׁהַבְלָן חַם בְּיוֹתֵר וְכָל שֶׁאֵין מַחֲזִירִין עָלָיו אֵין סוֹמְכִין לוֹ בְּשַׁבָּת:

---

מוסר

מספר צידה לדרך דף ר''ז ע''א

מִי שֶׁרְצוֹנוֹ לְקַבֵּל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִבָּדֵל מִבְּנֵי אָדָם. וְאָמְרוּ אֵין רְפוּאָה מֵהַחֲנִינָה וְאֵין מַטְמוֹן כְּמַטְמוֹן הַחָכְמָה. וְאֵין מָמוֹן כְּמָמוֹן הַדַּעַת. וְאֵין רַע כְּרַע הַטִּפְשׁוּת. וְאֵין יִחוּס כְּיִחוּס הַנֶאֱמָן. וְאֵין מְנוּחָה כְּעִזָבוֹן הַתַּאֲוָה. וְאֵין מַעֲשֵׂה מְעוּלֶה מִמַּחֲשָׁבָה זַכָּה. וְאֵין צְדָקָה גְדוֹלָה מֵאַהֲבַת יִסּוּרִין. וְאֵין חַטָּאת גְדוֹלָה מִהַתַּאֲוָה. וְלֹא חוֹלִי מִן הַדְאָגָה וְלֹא עֲבוֹדָה זַכָּה מֵאַהֲבָה. וְלֹא פְרִישׁוּת טוֹב מֵהַסִּפּוּק. וְלֹא שְׁמִירָה חֲזָקָה מֵהַשְׁתִיקָה וְלֹא עֲנִיוּת גָדוֹל מֵהַחֶמְדָּה. וְלֹא חַיִּים עֲרֵבִים מֵהַשָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ. אָמַר אֶחָד הַבּשֶׁת סִבָּה לְכָל יוֹשֶׁר. אָמְרוּ כִי הוֹלְכֵי דֶרֶךְ טָעוּ בְּדַרְכָם רָאוּ לְפָרוּשׁ אֶחָד בְמִגְדָּל אָמְרוּ לוֹ הוֹרֵנוּ דֶרֶךְ זוּ נֵלֵךְ וְהֶרְאָה בְּיָדוֹ לַשָּׁמַיִם אָמְרוּ לוֹ וְאֵיךְ. אָמַר לָהֶם הָכִינוּ צֵדָה לִפְנֵי דַרְכְּכֶם וּלְפִי שִׁיעוּר עֲמִידַתְכֶם לָעוֹלָם הַבָּא. וְרָאוּ לְבָחוּר יְפֵה תּוֹאַר וְכָחוּשׁ הַבָשָׂר. שָׁאֲלוּהוּ עַל כַּחַשׁ בְשָׂרוֹ. עָנָה טָעַמְתִּי זֶה הָעוֹלָם וּמְצָאתִיו מַר כַּלַּעֲנָה וּזְהָבוֹ וְכַסְפּוֹ כַּאֲבָנָיו וַאֲנִי מַבִּיט לִשְׁמֵי מְרוֹמוֹת וְרוֹאֶה אֲנָשִׁים יוֹלִיכוּם לְגַן עֵדֶן. וַאֲחֵרִים לְגֵיהִנָּם וְיָרֵאתִי מֵאֵשׁ הַשּׂוֹרֵף: