---

פרשת שמות

---

שמות יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

א (א) וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַֽעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ: וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְעַלוּ לְמִצְרָיִם עִם יַעֲקֹב גְבַר וֶאֱנַשׁ בֵּיתֵהּ עַלוּ:

 רש''י   ואלה שמות בני ישראל. אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן [אחר מיתתן] , להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא: ויוסף היה במצרים. והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים, אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו:

(ב) רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִֽיהוּדָֽה: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: (ג) יִשָּׂשׂכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבִנְיָמִֽן: יִשָׂשׂכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִין: (ד) דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר: דָן וְנַפְתָּלִי גָד וְאָשֵׁר: (ה) וַיְהִ֗י כָּל-נֶ֛פֶשׁ יֹֽצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ-יַֽעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם: וַהֲוָה כָּל נַפְשָׁתָא נַפְקֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב שַׁבְעִין נַפְשָׁן וְיוֹסֵף דַהֲוָה בְּמִצְרָיִם: (ו) וַיָּ֤מָת יוֹסֵף֙ וְכָל-אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא: וּמִית יוֹסֵף וְכָל אַחוֹהִי וְכֹל דָרָא הַהוּא:

---

נביאים - ישעיה - פרק כז

(ו) הַבָּאִים֙ יַשְׁרֵ֣שׁ יַֽעֲקֹ֔ב יָצִ֥יץ וּפָרַ֖ח יִשְׂרָאֵ֑ל וּמָלְא֥וּ פְנֵי-תֵבֵ֖ל תְּנוּבָֽה: (פ) יִתְכַּנָּשׁוּן מִבֵּינֵי גָּלוּתְהוֹן וִיתוּבוּן לְאַרְעָהוֹן תַּמָּן יִתְיְלִידוּן דְּבֵית יַעֲקֹב וְיִסְגּוּן דְּבֵית יִשְּׂרָאֵל וִימָלוּן אַפֵּי תֵּבֵל בְּנֵי בָּנִין :

 רש''י   הבאים ישרש יעקב . הלא ידעתם מה עשיתי בראשונה הבאים למצרים אשר השריש יעקב צצו ופרחו שם עד ( אשר ) מלאו פני תבל תנובה :

(ז) הַכְּמַכַּ֥ת מַכֵּ֖הוּ הִכָּ֑הוּ אִם-כְּהֶ֥רֶג הֲרֻגָ֖יו הֹרָֽג: הַכְּמְחָתָא דַּהֲוָה מָחֵי מָחוֹהִי אִם כִּקְטוֹל קָטִילוֹהִי יִתְקְּטִיל :

 רש''י   הכמכת מכהו הכהו . הראיתם בגבורתי שכמכת המכה יעקב הכתיו הם טבעום במים ואני טבעתים במים יש תמיהות שהם מתקיימות כגון זו וכגון ( שמואל א ב' ) הנגלה נגלתי אל בית אביך ( יחזקאל ח ) הרואה אתה מה המה עושים : אם כהרג . ישראל שהיו הרוגין של פרעה הורג פרעה ועמו :

(ח) בְּסַאסְּאָ֖ה בְּשַׁלְחָ֣הּ תְּרִיבֶ֑נָּה הָגָ֛ה בְּרוּח֥וֹ הַקָּשָׁ֖ה בְּי֥וֹם קָדִֽים: בְּסָאתָא דַּהֲוִיתָא כָּאֵל בַּהּ יְכִילוּן לָךְ דַּהֲוִיתָא שְׁלָח וּמֵעִיק לְהוֹן הֲגִי עֲלֵיהוֹן בְּמִלָּא מַתְקִיף עֲלֵיהוֹן בְּיוֹם לְוָט :

 רש''י   בסאסאה . באותה מדה : בשלחה תריבנה . כששילחה מצרים את ישראל תריבנה המדה בסאה שלה : הגה ברוחו הקשה . הגה . דבר בדבורו הקשה : ביום קדים . ביום ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה ( שמות יד ) :

(ט) לָכֵ֗ן בְּזֹאת֙ יְכֻפַּ֣ר עֲוֹֽן-יַעֲקֹ֔ב וְזֶ֕ה כָּל-פְּרִ֖י הָסִ֣ר חַטָּאת֑וֹ בְּשׂוּמ֣וֹ | כָּל-אַבְנֵ֣י מִזְבֵּ֗חַ כְּאַבְנֵי-גִר֙ מְנֻפָּצ֔וֹת לֹֽא-יָקֻ֥מוּ אֲשֵׁרִ֖ים וְחַמָּנִֽים: בְּכָן בְּדָא יִשְׁתָּבְקוּן חוֹבֵי בֵּית יַעֲקֹב וְדֵין כָּל עוֹבָדֵי אִסְטְיוּת חוֹבוֹהִי בְּשַׁוִּיוּתֵיהּ כָּל אַבְנֵי אֲגוֹרָא כְּאַבְנֵי גִּיר מְנַפְּצָן לָא יִתְקַיְּמוּן אַשְׁרַיָּא וְחַנְסַנְסַיָּא :

 רש''י   לכן . גם עתה בזאת היה מתכפר עון יעקב לזכות להגאל כמאז : וזה כל פרי . הטוב לו להסיר חטאתו אם ישים כל אבני מזבחות במותיו כאבני גיר מנופצות מדוקרות וכן ( תהלים קלז ) ונפץ את עולליך וכן ( ירמיה יג ) ונפצתים איש אל אחיו , גיר מין צבע הוא : לא יקומו אשרים וחמנים . למען . לא יקימו להם עכו''ם :

(י) כִּ֣י עִ֤יר בְּצוּרָה֙ בָּדָ֔ד נָוֶ֕ה מְשֻׁלָּ֥ח וְנֶעֱזָ֖ב כַּמִּדְבָּ֑ר שָׁ֣ם יִרְעֶ֥ה עֵ֛גֶל וְשָׁ֥ם יִרְבָּ֖ץ וְכִלָּ֥ה סְעִפֶֽיהָ: אֲרֵי קַרְתָּא דַּהֲוַת כְּרִיכָא בִּלְחוֹדָא תְּתָב תְּהִי מְטַלְטְּלָא וּשְׁבִיקָא כְּמַדְבְּרָא בַּהּ יַנִּיחוּן צַדִּיקַיָּא וְיִבְזוּן יָת נִכְסָתָא וִיסוּפוּן מַשְׁרַיְתָאָה מִלְּמֵפָק :

 רש''י   כי עיר בצורה בדד . כי בעשותם זאת עיר בצורה של ישמעאל תהיה בדד והנוה יהיה משולח ונעזב כמדבר : שם ירעה עגל . אפרים ירשנו שקרוי עגל שנא' ( ירמיה לא ) כעגל לא לומד : וכלה סעיפיה . ענפיה :

(יא) בִּיבֹ֤שׁ קְצִירָהּ֙ תִּשָּׁבַ֔רְנָה נָשִׁ֕ים בָּא֖וֹת מְאִיר֣וֹת אוֹתָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א עַם-בִּינוֹת֙ ה֔וּא עַל-כֵּן֙ לֹֽא-יְרַחֲמֶ֣נּוּ עֹשֵׂ֔הוּ וְיֹצְר֖וֹ לֹ֥א יְחֻנֶּֽנּוּ: (פ) וְתִקְצַר חֵילְהוֹן וְיִבְהֲתוּן בְּעוֹבָדֵיהוֹן יִתָבְרוּן נְשִּׂיא עֲלָן לְבֵית דַּחֲלְתְּהוֹן וּמְלַפָּן יָתְהוֹן אֲרֵי לָא עַם סוּכַלְתָּן אִנּוּן עַל כֵּן לָא יְרַחֵם עֲלֵיהוֹן דְּעָבְדִינוּן וּדְבָרְאִנּוּן לָא יִחוֹס עֲלֵיהוֹן :

 רש''י   ביבש קצירה . קצירי שרשיה כמו תשלח קצירה ( תהלים פ ) ועשה קציר ( איוב יד ) כלומר כשתכלה זכות מעט שכיבד את אביו אז תשברנה סעיפיה : נשים באות מאירות אותה . עם חלש כנשים ידליקום כך ת''י , מאירות כמו ( מלאכי א ) ולא תאירו מזבחי חנם וכן פתר דונש מחמת שהעצים יהיו יבשים יהיו נוחים להדליק אבל מנחם פתר מלקטות כמו אריתי מורי ( שיר ה ) וארוה כל עוברי דרך ( תהלים פ ) השיב לו דונש והלא כתיב ביבש קצירה ובענפים יבשים אין מלקטין פרי וכן רבותינו שאסרו לקבל מהן צדקה מפני הטעם הזה שאמרו בבא בתרא פ'''ק ( דף י' ) לית ליה ביבש קצירה תשברנה :

---

כתובים - משלי - פרק יא

(כה) נֶֽפֶשׁ-בְּרָכָ֥ה תְדֻשָּׁ֑ן וּ֝מַרְוֶ֗ה גַּם-ה֥וּא יוֹרֶֽא: נַפְשָׁא דְבִרְכְּתָא תִדְהַן וּמַן דִּמְאַלֵּף אַף הוּא יֵלִיף :

 רש''י   נפש ברכה . שהוא ותרן בממונו וכל לשון ברכה פישון בלעז : ומרוה . שמשביע את העניים : גם הוא יורא . ישבע טוב :

(כו) מֹ֣נֵֽעַ בָּ֭ר יִקְּבֻ֣הוּ לְא֑וֹם וּ֝בְרָכָ֗ה לְרֹ֣אשׁ מַשְׁבִּֽיר: מַן דְּכָלֵא עִבּוּרָא בְּאוּלְצָנָא נִשְׁבְּקוּנֵיהּ לִבְעֵל דְּבָבוֹי וּבִרְכְּתָא תֶהֱוֵי לְאִנָא דִמְזָבֵּן :

 רש''י   מונע בר . מלמד תורה :

(כז) שֹׁ֣חֵֽר ט֭וֹב יְבַקֵּ֣שׁ רָצ֑וֹן וְדֹרֵ֖שׁ רָעָ֣ה תְבוֹאֶֽנּוּ: דְּמַקְדִים טָבְתָא בָּעֵי צִבְיָנָא וְתָבֵעַ בִּישְׁתָּא אָתְיָא עֲלוֹי :

 רש''י   שוחר טוב . החפץ להדריך את הבריות בדרך טובה ומוכיח ומיסר אותם : יבקש רצון . הוא חפץ שיהיה הקב''ה רוצה בם ומתפייס עמם , רצון , אפיימינ''ט בלעז :

(כח) בּוֹטֵ֣חַ בְּ֭עָשְׁרוֹ ה֣וּא יִפֹּ֑ל וְ֝כֶעָלֶ֗ה צַדִּיקִ֥ים יִפְרָֽחוּ: דִּמְסַבֵּר בְּעוּתְרֵיהּ הוּא נָפֵל וְאֵיךְ טַרְפָא צַדִּיקֵי מַפְרְחִין : (כט) עוֹכֵ֣ר בֵּ֭יתוֹ יִנְחַל-ר֑וּחַ וְעֶ֥בֶד אֱ֝וִ֗יל לַחֲכַם-לֵֽב: עָכֵר בֵּיתֵיהּ יָרִית פָּהֲתָא וְסַכְלָא יֶהֱוֵי עַבְדָּא לְחַכִּים לִבָּא :

 רש''י   עוכר ביתו ינחל רוח . אדם עצל שינחל רוח תמיד ואינו יגע בתורה ולא במלאכה סוף עוכר את בני ביתו שאין להם מה לאכול :

(ל) פְּֽרִי-צַ֭דִּיק עֵ֣ץ חַיִּ֑ים וְלֹקֵ֖חַ נְפָשׂ֣וֹת חָכָֽם: פֵּרוֹי דְּצַדִּיקָא אִילָנָא דְחַיֵּי וּמְקַבְּלָנוּתָא דְנַפְשֵׁי חָכְמְתָא :

 רש''י   פרי צדיק . גמול פירות מעשה הצדיקים עץ חיים הם לעולם : ולוקח נפשות חכם . מי שהוא חכם קונה לו נפשות שמלמדם דרך טוב והרי הם לו כאלו קנאם כענין שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ( בראשית יב ) :

---

משנה פאה פרק ד

א. הַפֵּאָה נִתֶּנֶת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל, בַּעַל הַבַּיִת מוֹרִיד וּמְחַלֵּק לָעֲנִיִּים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף בַּחֲלִיקֵי אֱגוֹזִים. אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לְחַלֵּק וְאֶחָד אוֹמֵר לָבֹז, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:

 ברטנורה   (א) הפאה ניתנת במחובר. דכתיב (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב, הנח לפניהם והם יבוזו: בדלית. גפן המודלית על גבי עצים או על גבי אילנות: מוריד ומחלק. דכתיב (שם) תעזוב אותם, אותם שאין בהם סכנה אתה עוזב לפניהם, ואי אתה עוזב אותם שיש סכנה בעלייתם, אלא מוריד מן האילן ומחלק להם: בחליקי אגוזים. על שם שאילנות של אגוזים חלקים ואין בהם קשרים כשאר אילנות קרויין חליקי אגוזים, ואין הלכה כר' שמעון: אפילו תשעים ותשעה. ארישא קאי, בפאה הניתנת במחובר:

ב. בְּדָלִית וּבְדֶקֶל אֵינוֹ כֵן, אֲפִלּוּ תִשְׁעִים וְתִשְׁעָה אוֹמְרִים לָבֹז וְאֶחָד אוֹמֵר לְחַלֵּק, לָזֶה שׁוֹמְעִין, שֶׁאָמַר כַּהֲלָכָה:

 ברטנורה   (ב) בדלית ובדקל. שמצותן בתלוש:

ג. נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וּזְרָקָהּ עַל הַשְּׁאָר, אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם. נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, וּפֵרַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ הֵימֶנָּה. וְכֵן בְּלֶקֶט, וְכֵן בְּעֹמֶר הַשִּׁכְחָה:

 ברטנורה   (ג) נטל. אחד מן העניים מקצת פאה שלקט כבר וזרק לו על השאר כדי לקנות: אין לו בה כלום. אפילו במה שלקט דקונסין אותו ומוציאין ממנו התלוש והמחובר: נפל לו עליה וכו'. אף על גב דארבע אמות של אדם קונות לו בסמטא ובצדי רשות הרבים, הכא בשדה חבירו לא תקינו ליה רבנן שיקנו לו ארבע אמותיו. אי נמי כיון דנפיל עליה, גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דלקני:

ד. פֵאָה אֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת, וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדֻּמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ: ה. שָׁלשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם, בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֹתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ. שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אוֹמָן וְאוֹמָן:

 ברטנורה   (ה) שלש אבעיות ביום. שלש פעמים מתגלה בעל הבית ונראה בתוך שדהו כדי שיקחו העניים פאה. אבעיות לשון גלוי, נבעו מצפוניו (עובדיה א), מתרגמינן אגליין מטמרוהי: בשחר. מפני המיניקות שבניהם ישנים בשחר ואז יש להם פנאי ללקט: ובחצות. מפני התינוקות שדרכן לצאת בחצות והולכים ללקוט פאה: ובמנחה. מפני הזקנים ההולכים על משענתם ואין מגיעים לשדה עד שעת המנחה: שלא יפחתו. משלש עתים הללו. והלכה שאין נותנין פאה אלא בשלש עתים הללו, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם: של בית נמר. שם מקום כדכתיב (במדבר לב) את בית נמרה. קושרים חבל בצד הקמה וקוצרים והולכים עד שיכלה החבל ומניחים פאה לכל החבל, וחוזרים וקושרים ומניחים פאה, והיינו מכל אומן ואומן, כלומר, מכל שורה ושורה, ועל זה מזכירין אותן לשבח:

ו. נָכְרִי שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּשִׁכְחָה, שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֶלָּא בִשְׁעַת הָעִמּוּר:

 ברטנורה   (ו) נכרי שקצר את שדהו וכו'. דכתיב גבי לקט ופאה ובקצרכם, פרט לכשקצרוה נכרים, וגבי שכחה כתיב (דברים כד) כי תקצור קצירך ושכחת עומר, מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר פטור: שאין השכחה אלא בשעת עמור. ובשעת עמור מיהא גר היה וחייב בכל המצוות, ורבנן סברי הואיל ואיכא שכחה בעמור ואיכא שכחה בקמה כדכתיב (שם) ושכחת עומר בשדה, לרבות שכחת קמה, את שישנו בשכחת קמה ישנו בשכחת עומר, והאי נכרי שקצר שלא היה בשכחת קמה דאותה שעה נכרי היה, אף על פי שעכשיו נתגייר אינו בשכחת עמור. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. הִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה, חַיָּב. עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין, חַיָּב. קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין, פְּטוּרָה, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְטוּרָה:

 ברטנורה   (ז) קמה ופדה עומרים פטורה. דמקרא דממעטינן קציר נכרי, ממעטינן נמי קציר הקדש דלאו קצירך הוא. ולענין שכחה פליגי רבי יהודה ורבנן בהקדיש קמה ופדה עומרים, כי היכי דפליגי בנכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר:

ח. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּקְדִּישׁ פֵּרוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. מִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, וּפְדָאָן, חַיָּבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר, וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן, פְּטוּרִים, שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִים:

 ברטנורה   (ח) עד שלא באו לעונת המעשרות. היינו מרוח כשהוא משוה פני הכרי ברחת, אם באותה שעה היו ביד הגזבר פטורים. ואם לאו, אין ההקדש פוטרן: וגמרן הגזבר. שנגמרו בעודן ביד הגזבר:

ט. מִי שֶׁלָּקַט אֶת הַפֵּאָה וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִתְּנֶנָּה לְעָנִי שֶׁנִּמְצָא רִאשׁוֹן. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל נָכְרִי חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְקִיר:

 ברטנורה   (ט) רבי אליעזר אומר זכה לו. פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בעשיר שלקט פאה לזכות בה לעני, דרבי אליעזר סבר אמרינן תרי מגו, מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה, ומגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ורבנן סברי חד מגו אמרינן, תרי מגו לא אמרינן. אבל מעני לעני, דברי הכל זכה לו. והלכה כחכמים: של נכרי חייב במעשרות. דהואיל ואין הנכרי חייב בלקט שכחה ופאה, הוי להו כשאר תבואה של נכרי שחייבת במעשר: אלא אם כן הפקיר. לעניים ולעשירים דהפקר פטור מן המעשר. ומתניתין רבי מאיר היא דאמר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר. ואין כן הלכה:

י. אֵיזֶהוּ לֶקֶט. הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה. קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֵמְצוֹ, הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל לָעֲנִיִּים. אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבַּיִת. רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְבַעַל הַבַּיִת:

 ברטנורה   (י) הנושר בשעת הקצירה. שבלים הנופלים בשעת הקצירה: הכהו קוץ. כל היכא דנושר מחמת אונס אינו לקט דכתיב (ויקרא יט) ולקט קצירך, אין לקט אלא מחמת קציר: תוך היד. אנשר קאי, כלומר, תוך היד ונשר, תוך המגל ונשר דהנושר מתוך היד ומתוך המגל, לעניים. אבל הנושר מאחר היד מנדנוד ידו ומאחר המגל מכח תנועת המגל, לבעל הבית, דאין זה בדרך קצירה: ראש היד. כשידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו הנושר מהן, וכן הנושר מראש המגל: רבי ישמעאל אומר לעניים. דדמי לתוך היד ולתוך המגל: ור' עקיבא אומר לבעל הבית. דמדמי ליה לאחר היד ולאחר המגל. והלכה כרבי עקיבא:

יא. חֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה, הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. שֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים, הָעֶלְיוֹנִים לָעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכּל לָעֲנִיִּים, שֶׁסְפֵק לֶקֶט לֶקֶט:

 ברטנורה   (יא) חורי הנמלים. דרך הנמלים להכניס תבואה בחוריהן: שבתוך הקמה. עד שלא התחילו לקצור: של בעל הבית. שאין לעניים בקמה כלום: שלאחר הקוצרים. לאחר שהתחילו לקצור חיישינן שמא הביאו שם הנמלים מן הלקט הלכך החטים העליונים שבחורים, או שבלים העליונים לעניים, דיש שם מן הלקט. אבל חטים התחתונים, לבעל הבית, דמן הקמה היה. ואלו הן העליונים, כל שהן לבנים. ואלו הן התחתונים, הירוקים שנוטים להשחיר וניכרים שהם ישנים: רבי מאיר אומר הכל לעניים. שאי אפשר לגורן בלא ירקון ושמא אלו הירוקים מן התבואה חדשה שקצרו עכשיו שיש בה חלק לעניים: שספק לקט לקט. דכתיב (שם) לעני ולגר תעזוב, הנח לפניהם משלך, והלכה כרבי מאיר:

---

גמרא ברכות דף ו' ע''ב

אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רִבִּי יִצְחָק כָּל הָרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא בָא יוֹם אֶחָד הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ') מִי בָכֶם יְרֵא ה' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נוֹגַהּ לוֹ. אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ נוֹגַה לוֹ וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ אֵין נוֹגַה לוֹ. יִבְטַח בְּשֵׁם ה' מַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לִבְטוֹחַ בְּשֵׁם ה' וְלֹא בָטַח. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא בָּהּ עֲשָׂרָה מִיַּד הוּא כוֹעֵס שֶׁנֶּאֱמַר (שם) מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה. אָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ. וּכְשֶׁמֵת אוֹמְרִים לוֹ אֵי עָנָיו אֵי חָסִיד מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאַבְרָהָם אָבִינוּ מְנָלַן דְּקָבַע מָקוֹם דִּכְתִיב (בראשית י''ט) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק''ו) וַיַּעֲמוֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל. אָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַסָּה. אָמַר אַבַּיֵי לֹא אֲמָרָן אֶלָּא לְמֵיפַק אֲבָל לְמֵיעַל מִצְוָה לְמִרְהַט שֶׁנֶּאֱמַר (הושע י') נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'. אָמַר רִבִּי זֵירָא מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חֲזֵינָא לְהוּ לְרַבָּנָן דְּקָא רָהֲטֵי לְפִרְקָא בְּשַׁבַּתָּא אֲמֵינָא קָא מְחַלְיָין רַבָּנָן שַׁבַּתָּא. כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְרִבִּי תַּנְחוּם אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָה וַאֲפִלּוּ בְשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (שם י''א) אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג וגו' אֲנָא נַמֵּי רָהִיטְנָא אָמַר רִבִּי זֵירָא אַגְרָא דְפִרְקָא רִיהֲטָא. אָמַר אַבַּיֵי אַגְרָא דְכַלָּה דוֹחֲקָא אָמַר רָבָא אַגְרָא דִשְׁמַעְתָּא סְבָרָא:

 רש''י  משאיל בו. מה טיבו של פלוני למה לא בא: ירא ה'. שהיה רגיל לבא אליו: אשר הלך חשכים. אשר עתה הלך למקום חשך אשר מנע עצמו מלהשכים לפתחי: ואין עונה. שיעור שיוכלו לענות דבר קדושה: אלהי אברהם. שקבע מקום לתפלתו: בעזרו. כדרך שהיה עוזר לאברהם: אל יפסיע פסיעה גסה. לפי שמראה בעצמו שעיכוב ב''ה דומה עליו כמשוי: נרדפה. לשון מרוצה משמע שהרודף רץ: לפרקא. לשמוע הדרשה: מחליין רבנן שבתא. דאמר מר אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגליך: אגרא דפרקא. עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע הדרשה מפי חכם הוא שכר המרוצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד הגרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד: אגרא דכלה. שבת שלפני הרגל שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל: אגרא דשמעתא סברא. שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר:

---

זוהר שמות דף ג' ע''א

תְּלָתָא אִינוּן דְּדַחְיָין שְׁכִינְתָּא מֵעַלְמָא וְגַרְמִין דְּדִיּוּרֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא הֲוֵי בְעַלְמָא וּבְנֵי נָשָׁא צַוְוחִין וְלָא אִשְׁתָּמַע קָלֵיהוֹן. וְאִלֵּין אִינוּן. מָאן (ד''ג ע''ב) דְּשָׁכִיב בַּנִּדָּה בְגִין דְּלֵית מְסָאֲבוּ תַּקִיף בְּעַלְמָא בַר מְסָאֲבוּ דְנִדָּה. מְסָאֲבוּ דְנִדָּה קַשְׁיָא מִכָּל מְסָאֲבוּ דְעַלְמָא אִסְתְּאַב אִיהוּ וְכָל דְּמִתְקָרָבִין בַּהֲדֵיהּ יִסְתַּאֲבוּן עִמֵּיהּ. בְּכָל אֲתַר דְּאַזְלִין אִתְדַּחְיָיא שְׁכִינְתָּא מִן קַמָיְיהוּ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְגָרִים מָרְעִין בִּישִׁין עַל גַּרְמֵיהּ וְעַל הַהוּא זַרְעָא דְּיוֹלִיד דְּכֵיוַן דְּיִקְרַב בַר נַשׁ לְגַבֵּי נִדָּה הַהוּא מְסָאֲבוּ דָלִיג עֲלוֹי וְיִשְׁתְּאַר בְּכָל שַׁיְיפִין דִּילֵיה. זַרְעָא דְיוֹלִיד בְּהַהִיא שַׁעְתָּא (ס''א מְסָאֲבוּ) מַשְׁכִין עֲלוֹי רוּחַ מִסְאֲבוּ וְכָל יוֹמוֹי יְהֵא בִמְסָאֲבוּ דְהָא בִּנְיָנָא וִיסוֹדָא דִילֵיהּ אִיהוּ בִמְסָאֲבוּ רַב וְתַקִּיף מִכָּל מִסְאֲבוּ דְעַלְמָא דְמִיַּד דְּקָרַב בַּר נַשׁ לְגַבֵּי נִדָּה הַהוּא מְסָאֲבוּ דָלִיג עֲלוֹי דִּכְתִיב (ויקרא ט''ו) וּתְהִי נִדָּתָה עָלָיו. מָאן דְּשָׁכִיב בְּבַת אֵל נֵכָר דְּאָעִיל בְּרִית קֹדֶשׁ וְאָת קַיָּימָא בִרְשׁוּ אַחֲרָא דִכְתִיב (מלאכי ב') וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. דְּתָנֵינָן לֵית קִנְאָה קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בַר קִנְאָה דִבְרִית קַדִּישָׁא דְאִיהוּ קִיּוּמָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא וְרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. מַה כְּתִיב (במדבר כ''ה) וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב מִיַּד וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל. רֵישֵׁי עַמָּא דְיַדְעֵי וְלֹא מִחוּ בִידַיְיהוּ אִתְעֲנְשׁוּ בְקַדְמֵיתָא דִכְתִיב קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַּע אוֹתָם לַיָי נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. רִבִּי אַבָּא אָמַר מָאי נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ נֶגֶד הַבְּרִית דְּאִקְרֵי שֶׁמֶשׁ. וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (תהלים פ''ד) כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְיָ אֱלֹהִים. שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן (רכ''ד ב') דָּא בְרִית קַדִּישָׁא. מַה שֶׁמֶשׁ זָרַח וְאַנְהִיר עַל עַלְמָא. אוּף הָכִי בְרִית קַדִּישָׁא זָרַח וְאַנְהִיר גּוּפָא דְבַר נַשׁ. מָגֵן מַה מָגֵן אִיהוּ לְאַגְּנָא עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ. אוּף הֲכִי בְרִית קַדִּישָׁא מָגֵן עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ. וּמָאן דְּנָטִיר לֵיהּ לֵית נִזְקָא בְעָלְמָא דְּיָכִיל לְמִקְרַב בַּהֲדֵיהּ וְדָא הוּא נֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ רֵישֵׁי עַמָּא יִתְפְּסוּן בְּכָל דָּרָא וְדָרָא בְחוֹבָא דָא אִי יַדְעִין וְלָא מְקַנְּאִין לֵיהּ בְּגִין דְּחוֹבָה דָא עֲלַיְיהוּ לְקַנְּאָה לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בְהָאי בְּרִית מָאן דְּאָעִיל קְדוּשָׁא דָא בִרְשׁוּתָא אַחֲרָא עֲלֵיהּ כְתִיב (שמות כ') לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא וְכֹלָא קִנְאָה חָדָא. וְעַל דָּא אִתְדַּחְיָיא שְׁכִינְתָּא מִקָּמֵיהּ. מָאן דִּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית קַדִּישָׁא דְחָתִים בְּבִשְׂרֵיהּ דְּבַר נַשׁ כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בִּשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָאן דִּמְשַׁקֵּר חוֹתָמָא דְמַלְכָּא מְשַׁקֵּר בֵּיהּ בְּמַלְכָּא לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בֶאֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל אִי לָא בְחֵילָא דְּתִיּוּבְתָא תָדִיר (ס''א יַתִּיר):

 תרגום הזוהר  שְׁלֹשָׁה הֵם הַדּוֹחִים אֶת הַשְּׁכִינָה מִן הָעוֹלָם, וְגוֹרְמִים שֶׁדִּירָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יִהְיֶה בָּעוֹלָם. וּבְנֵי אָדָם זוֹעֲקִים בִּתְפִלָּה וְלֹא נִשְׁמַע קוֹלָם. וְאֵלּוּ הֵם, מִי שֶׁשּׁוֹכֵב עִם נִדָּה, שֶׁאֵין טוּמְאָה חֲזָקָה בָּעוֹלָם זוּלָת טוּמְאַת הַנִּדָּה. טוּמְאַת הַנִּדָּה קָשָׁה מִכָּל טוּמְאוֹת הָעוֹלָם, הוּא, הַשּׁוֹכֵב, נִטְמָא, וְכָל הַקְּרֵבִים אֵלָיו נִטְמָאִים עִמּוֹ. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים נִדְחֵית הַשְּׁכִינָה מִפְּנֵיהֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם מַחֲלוֹת רָעוֹת עַל עַצְמוֹ וְעַל הַזֶּרַע שֶׁיּוֹלִיד, כִּי כֵּיוָן שֶׁהָאָדָם קָרֵב אֶל הַנִּדָּה, טוּמְאָה הַהִיא קוֹפֶצֶת עָלָיו, וְנִשְׁאֶרֶת קְבוּעָה בְּכָל הָאֵבָרִים שֶׁלּוֹ, הַזֶּרַע שֶׁמּוֹלִיד בַּשָּׁעָה הַהִיא מוֹשֵׁךְ רוּחַ הַטּוּמְאָה, וְכָל יָמָיו יִהְיֶה בְּטוּמְאָה, מִשּׁוּם שֶׁהַבִּנְיָן וְהַיְסוֹד שֶׁלּוֹ, שֶׁל הַנּוֹלָד, גָּדוֹל וְחָזָק מִכָּל טוּמְאוֹת הָעוֹלָם. וּמִיָּד שֶׁהָאָדָם קָרֵב אֶל הַנִּדָּה טוּמְאָה הַהִיא קוֹפֶצֶת עָלָיו, שֶׁכָּתוּב, וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו. מִי שֶׁשּׁוֹכֵב עִם בַּת אֵל נֵכָר, דְּהַיְנוּ גּוֹיָה, שֶׁמַּכְנִיס בְּרִית קֹדֶשׁ וְאוֹת הַבְּרִית בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת, שֶׁכָּתוּב, וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר, וְלָמַדְנוּ שֶׁאֵין קִנְאָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוּלָת קִנְאַת הַבְּרִית, שֶׁהוּא בְּרִית שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְסוֹד הָאֱמוּנָה. מַה כָּתוּב, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, מִיָּד, וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל. רָאשֵׁי הָעָם, שֶׁיּוֹדְעִים זֶה וְאֵינָם מוֹחִים בָּהֶם, נֶעֱנְשׁוּ תְּחִלָּה, שֶׁכָּתוּב, קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. רַבִּי אַבָּא אָמַר, מַהוּ, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ, הַיְנוּ נֶגֶד הַבְּרִית שֶׁנִּקְרָא שֶׁמֶשׁ, וְעָלָיו נֶאֱמַר כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹקִים, שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן, זֶהוּ בְּרִית הַקָּדוֹשׁ, מַה הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרֵחַ וּמֵאִיר עַל הָעוֹלָם אַף בְּרִית הַקָּדוֹשׁ זוֹרֵחַ וּמֵאִיר גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. וְנִקְרָא מָגֵן מַה הַמָּגֵן הוּא לְהָגֵן עַל הָאָדָם, אַף בְּרִית הַקָּדוֹשׁ מֵגִין עַל הָאָדָם. וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר אוֹתוֹ אֵין לוֹ נֵזֶק בָּעוֹלָם שֶׁיּוּכָל לִקְרָב אֵלָיו. וְזֶהוּ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. רָאשֵׁי הָעָם נִתְפָּסִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר בִּשְׁבִיל חֵטְא הַזֶּה, אִם יוֹדְעִים וְאֵינָם מְקַנְּאִים אוֹתָם. מִשּׁוּם שֶׁחוֹב זֶה מוּטָל עֲלֵיהֶם לְקַנְּאוֹת, בִּשְׁבִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּבְּרִית הַזֶּה, אֶת כָּל מִי שֶׁמֵּבִיא קְדֻשָּׁה זוֹ בִּרְשׁוּת אַחֵר. עָלָיו כָּתוּב, לֹא יִהְיֶה לְךְ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךְ אֵל קַנָּא. וְהַכֹּל קִנְאָה אַחַת, וְעַל כֵּן נִדְחֲתָה הַשְּׁכִינָה מִפָּנָיו. מִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בַּבְּרִית הַקָּדוֹשׁ הֶחָתוּם בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל אָדָם, הוּא כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, כִּי מִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בְּחוֹתָם הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא בְּרִית הַקָּדוֹשׁ מְשַׁקֵּר בַּמֶּלֶךְ עַצְמוֹ, וְעַל כֵּן אֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, אִם לֹא בְּכֹחַ תְּשׁוּבָה תְּמִידִית.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תשובה פ''ג

א. צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּיב וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחָצְיוֹ חַיָּיב. חָטָא חֵטְא אֶחָד הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָלָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י') וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. זֶה שֶׁצָדַק עַצְמוֹ הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִזְכוּת וְהִצִילוֹ: ב. וּמִפְּנֵי עִנְיַן זֶה נַהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסוֹק בְּמִצְוֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹתֵר מִכָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. וְנָהֲגוּ כּוּלָם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַחֲנוּנִים וּבְכִיבוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם: ג. בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת אָדָם עִם זָכִיּוֹתָיו אֵין מְחַשְּׁבִין עָלָיו עָוֹן שֶׁחָטָא בוֹ תְּחִלָּה וְלֹא שֵׁנִי אֶלָּא מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ אִם נִמְצְאוּ עֲוֹנוֹתָיו מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ מְרֻבִּין עַל זָכִיּוֹתָיו אוֹתָן שְׁתֵּי עֲוֹנוֹת מִצְטָרְפִין וְדָנִין אוֹתוֹ עַל הַכֹּל וְאִם נִמְצְאוּ זָכִיּוֹתָיו כְּנֶגֶד עֲוֹנוֹתָיו אֲשֶׁר מֵעָוֹן שְׁלִישִׁי וְאֵילָךְ מַעֲבִירִים כָּל עֲוֹנוֹתָיו רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. לְפִי שֶׁהַשְּׁלִישִׁי נֶחֱשַׁב רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר נִמְחֲלוּ הַשְּׁנַיִם וְכֵן הָרְבִיעִי הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר נִמְחַל הַשְּׁלִישִׁי וְכֵן עַד סוֹפָן:

---

מוסר

מספר דברים שבקדושה סי' ד'

א. יְמֵי הַשּׁוֹבָבִים וְעוֹז הֲדָרָם נֶאֶמְנוּ מְאֹד וּמַרְבִּית הָעָם נִגָּשִׁים אֶל ה' לָשׁוּב מֵחַטַּאת נְעוּרִים אֲשֶׁר פָּגְמוּ בְּאוֹת בְּרִית קדֶשׁ וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר מֵהַנְּדָרִים כִּי הַנוֹדֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּים בָּא לִידֵי קֶרִי וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַנּוֹדֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּים בָּנָי''ו מֵתִים וּבִכְלַל שֶׁיִקְרָאֵ''נּוּ אָסוֹן וְגַם רָמוּז בַּכָּתוּב (קהלת ה') אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ לָמָּה יִקְצוֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ שֶׁפָּתַחְתָּ בְּנֶדֶר וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶי''ךָ וְעוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֲפִלּוּ מָמוֹן שֶׁבְּיָדְךָ אֲנִי מְאַבְּדוֹ וְיֵשׁ אוֹמְרִים כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹדֵר וּמַשְׁהֶא נִדְרוֹ גּוֹרֵם מִיתָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ''ג) כִּי דָרוֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ מִמָּךְ נִפְרָעִים וְלֹא מִמָּמוֹנָךְ: ב. יַעֲקֹב נָדַר וְלֹא שִׁלֵּם בָּא עָלָיו צָרָה שֶׁשָׁלַח דּוֹרוֹנוֹת לְעֵשָׂו גַּם בָּא עָלָיו צָרָה שֶׁנִּתְפַּס עִם הַמַּלְאָךְ: ג. הָעוֹבֵר נִדְרוֹ בְּמֵזִיד וְלֹא עָשָׂה תְשׁוּבָה צָרִיךְ לְהִתְגַּלְגֵּל בְּאִשָׁה נַדְרָנִית: ד. הַפּוֹגֵם בִּשְׁבוּעָה בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו עוֹנְשׁוֹ גָדוֹל שֶׁהוּא עַצְמוֹ שֶׁקֶר וְאֵין תַּקָּנָה אֶלָּא בִתְשׁוּבָה וִיסוּרִין: ה. הַנּוֹדֵר אוֹ נִשְׁבַּע וְאֵינוֹ מְקיֵּים גּוֹרֵם שֶׁהַמַּלְאָךְ הַמְּמוּנֶה עַל מַאֲמַר פִּיו עַל אוֹתָהּ מִצְוָה שֶׁחַיָּיב לַעֲשׂוֹתָה נִשְׁאַר גָּרוּע עַד אֲשֶׁר יַשְׁלִים חִיּוּבוֹ בְּפוֹעַל וְעַד שֶׁלֹּא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ הַמַּלְאָךְ שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת טוֹב הוּא שָׁב אֶצְלוֹ כְמַזִּיקִין שֶׁלֹּא הוּשְׁלְמוּ יְצִירָתָן לַטּוֹב:

---

שמות יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם: (פ) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְפִישׁוּ וְאִתְיַלָדוּ וּסְגִיאוּ וּתְקִיפוּ לַחֲדָא לַחֲדָא וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא מִנְהוֹן:

 רש''י   [פרו. שלא הפילו נשותיהם ולא מתו כשהם קטנים] : וישרצו. שהיו יולדות ששה בכרס אחד:

(ח) וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ-חָדָ֖שׁ עַל-מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדַ֖ע אֶת-יוֹסֵֽף: וְקָם מַלְכָּא חַדְתָּא עַל מִצְרָיִם דְלָא מְקַיֵם גְזֵרַת יוֹסֵף:

 רש''י   ויקם מלך חדש. רב ושמואל חד אמר חדש ממש. וחד אמר, שנתחדשו גזרותיו: אשר לא ידע. עשה עצמו כאלו לא ידע:

(ט) וַיֹּ֖אמֶר אֶל-עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: וַאֲמַר לְעַמֵהּ הָא עַמָא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סָגָן וְתַקִיפִין מִנָנָא: (י) הָ֥בָה נִּֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן-יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי-תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם-הוּא֙ עַל-שׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם-בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן-הָאָֽרֶץ: הָבוּ נִתְחַכַּם לְהוֹן דִלְמָא יִסְגוּן וִיהֵי אֲרֵי יְעַרְעִנָנָא קְרָב וְיִתּוֹסְפוּן אַף אִנוּן עַל סַנְאָנָא וִיגִיחוּן בָּנָא קְרָב וְיִסְקוּן מִן אַרְעָא:

 רש''י   הבה נתחכמה לו. כל הבה לשון הכנה והזמנה לדבר הוא, כלומר הזמינו עצמכם לכך: נתחכמה לו. לעם. נתחכמה מה לעשות לו. ורבותינו דרשו נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אמה אחת) : ועלה מן הארץ. על כרחנו. ורבותינו דרשו כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאלו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה:

---

נביאים - ישעיה - פרק כז

(יב) וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יַחְבֹּ֧ט יְהוָ֛ה מִשִּׁבֹּ֥לֶת הַנָּהָ֖ר עַד-נַ֣חַל מִצְרָ֑יִם וְאַתֶּ֧ם תְּלֻקְּט֛וּ לְאַחַ֥ד אֶחָ֖ד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (פ) וִיהִי בְּעִדְּנָא הַהִיא יִתְרְמוּן קָטִילִין קֳדָם יְיָ מִכֵּיף נַהֲרָא פְּרָת עַד נַחֲלָא דְּמִצְרָיִם וְאַתּוּן תִּתְקְרָבוּן חָד לִסְטָר חָד בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל :

 רש''י   יחבט ה' . ת''י יתרמון קטילין ואני אומר ב' לשונות הללו חיבוט ולקיטה נופלין זה על זה כחובט זיתיו וחזור ומלקטן ואחרים מלקטין אותו מן הארץ כך הקב''ה יתחיל האסיפה כמו שנאמר יתקע בשופר גדול : משבולת הנהר . הם האובדים בארץ אשור : עד נחל מצרים . הם הנדחים בארץ מצרים . הנהר . פרת , הם בני אשור היושבים על פרת : עד נחל מצרים . הם יושבי מצרים יחבוט אותם כחובט זיתים : ואתם תלוקטו . מן הגליות : לאחד אחד . המוצא אחד מכם יביאהו מנחה :

(יג) וְהָיָ֣ה | בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַיהוָ֛ה בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלִָֽם: (פ) וִיהִי בְּעִדְּנָא הַהוּא יִתְקַע בְּשׁוֹפָרָא רַבָּא וְיֵיתוּן דִּי גָּלוּ לְאַרְעָא דְּאָתוּר וּדְאִטְלְטָלוּ לְאַרְעָא דְּמִצְרָיִם וְיְסְגְּדוּן קֳדָם יְיָ בְּטוּרָא דְּקוּדְשָׁא בִּירוּשְׁלֵם :

 רש''י   האובדים בארץ אשור . לפי שנפוצו בארץ רחוקה לפנים מן הנהר סמבטיון קראם אובדים :

כח (א) ה֗וֹי עֲטֶ֤רֶת גֵּאוּת֙ שִׁכֹּרֵ֣י אֶפְרַ֔יִם וְצִ֥יץ נֹבֵ֖ל צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֑וֹ אֲשֶׁ֛ר עַל-רֹ֥אשׁ גֵּֽיא-שְׁמָנִ֖ים הֲל֥וּמֵי יָֽיִן: וַוי דְּיָהַב כִּתְרָא לִגְיוּתָנָא טַפְּשָׁא רַבָא דְּיִשְּׂרָאֵל וְיָהַב מַצְנַפְתָּא לִרְשִׁיעַיָּא דְּבֵית מַקְדְּשָׁא תּוּשְׁבַּחְתֵּיהּ דִּי עַל רֵישׁ חֵילָא שַׁמְּנָא כְּתִישֵׁי חֲמָר :

 רש''י   שכורי אפרים . שהיו משתכרין ביין טוב של מדינת פרוגיתא כדאמר מיא דדורמסקית וחמרא דפרוגיתא קפחו עשרת השבטים : וציץ נובל צבי תפארתו . ומצב מטע תפארתו יהיה ציץ הפרח שלו : נובל . הם תאינים המקולקלות כמו ששנינו בברכות על הנובלו' ופירשו רבותינו בשולי כמרא , וציץ נץ כדמתרגמינן ויצץ ציץ ואנץ נץ אשר נטועים : על ראש גיא שמנים . היא כנרת שפירותיה מתוקים ושם הם הולמים עצמן ביין : הלומי יין . כתושי חמר , ויש עוד לפתור צבי תפארתו אשר על וגו' צבי התפארת שעל ראש עשרת השבטים המשוחין בגאות ראשי שמנים כמו שנאמר ( עמוס ו ) ראשית שמנים ימשחו , גיא ל' גאוה כמו ( לעיל טו ) מואב גיא מאד ( ואותו הציץ כציצת נובל תהיה ) : הלומי יין . כך קוראן על שם שכרותן שנאמר בהם ( עמוס ו ) השותים במזרקי יין :

(ב) הִנֵּ֨ה חָזָ֤ק וְאַמִּץ֙ לַֽאדֹנָ֔י כְּזֶ֥רֶם בָּרָ֖ד שַׂ֣עַר קָ֑טֶב כְּ֠זֶרֶם מַ֣יִם כַּבִּירִ֥ים שֹׁטְפִ֛ים הִנִּ֥יחַ לָאָ֖רֶץ בְּיָֽד: הָא מָחָן תַּקִּיפָן וְחָסִינָן אַתְיָן מִן קֳדָם יְיָ כְּזַרְמִית בָּרָד כְּעַלְעוּל רוּחַ כְּזַרְמִית מַיִין תַּקִּיפִין שָׁטְפִין כֵּן יֵיתוּן עֲלֵיהוֹן עַמָּמַיָּא וְיַגְּלוּנוּן מֵאַרְעָהוֹן לְאַרְעָא אוֹחָרֵי בְּחוֹבַיָּא דִּי בִּידֵיהוֹן :

 רש''י   הנה . יש רוח חזק ואמיץ לה' שהוא כזרם ברד ושער קטב מרירי : הניח לארץ ביד . יניחהו על ארצם בידו החזקה ויפיל הנובלות מן התאנים :

---

כתובים - משלי - פרק יא

(לא) הֵ֣ן צַ֭דִּיק בָּאָ֣רֶץ יְשֻׁלָּ֑ם אַ֝֗ף כִּֽי-רָשָׁ֥ע וְחוֹטֵֽא: הֵן צַדִּיקָא בְּאַרְעָא מִתְחַסָּן וְרַשִּׁיעֵי וְחַטָאֵי סָיְפִין מִן אַרְעָא :

 רש''י   הן צדיק בארץ ישולם . למה יבטח הרשע בשעה שמצלחת לו הלא הוא רואה שהצדיק משתלם שכר העבירה שבידו בעודו על הארץ בחיים : ואף כי רשע וחוטא . וכ''ש שסופו של רשע להשתלם לו או בחייו או במותו :

יב (א) אֹהֵ֣ב מ֖וּסָר אֹ֣הֵֽב דָּ֑עַת וְשֹׂנֵ֖א תוֹכַ֣חַת בָּֽעַר: מַן דְּרָחֵים מַרְדוּתָא רָחֵם יְדִיעֲתָא וְסָנֵי מַכְסָנוּתָא בּוּרָא הוּא : (ב) ט֗וֹב יָפִ֣יק רָ֭צוֹן מֵיְהוָ֑ה וְאִ֖ישׁ מְזִמּ֣וֹת יַרְשִֽׁיעַ: טָב מַן דְּקַבֵּל רְעוּתֵיהּ דֶּאֱלָהָא וְגַבְרָא רַשִּׁיעָא רְעִיעָא תַרְעִיתֵיהּ :

 רש''י   טוב יפיק . מוציא מן הקב''ה נחת רוח להביא טובה לעולם : ואיש מזמות ירשיע . בעל עלילות ירשיע מחייב את הבריות להביא רעה , וכן הוא אומר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה ( קהלת ט ) :

(ג) לֹא-יִכּ֣וֹן אָדָ֣ם בְּרֶ֑שַׁע וְשֹׁ֥רֶשׁ צַ֝דִּיקִ֗ים בַּל-יִמּֽוֹט: לָא נִתְקַן בַּר נָשָׁא בְּרִשְׁעָא וְעִקָּרְהוֹן דְּצַדִּיקֵי לָא נְזוּעַ :

 רש''י   לא יכון אדם ברשע . לא יתבסס :

---

משנה שבת פרק יג

א. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָאוֹרֵג שְׁלשָׁה חוּטִין בַּתְּחִלָּה וְאֶחָד עַל הָאָרִיג, חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסוֹף שִׁעוּרוֹ שְׁנֵי חוּטִין:

 ברטנורה   (א) רבי אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה. אם זו תחילת אריגתו של בגד, אינו חייב עד שיארוג שלשה חוטין. ואם מוסיף הוא על האריג, שיעורו באחד, דמצטרף עם השאר. ואין הלכה כרבי אליעזר:

ב. הָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין בַּנִּירִין, בַּקֵּרוֹס, בַּנָּפָה, בַּכְּבָרָה וּבַסַל, חַיָּב. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת, וְהַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת:

 ברטנורה   (ב) שתי בתי נירין. שנתן שני חוטין של שתי בניר שקורין ליצ''ש: בנירים. מפרש בגמרא שמרכיב שני פעמים [כל] חוט של שתי בניר ובפעם השלישית מרכיבו על חוט המורכב על הקנה: בקירוס. יריעה ארוגה מסיב של דקל:

ג. הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וְעַל מֵתוֹ, וְכָל הַמְקַלְקְלִין, פְּטוּרִין. וְהַמְקַלְקֵל עַל מְנָת לְתַקֵּן, שִׁעוּרוֹ כִּמְתַקֵּן:

 ברטנורה   (ג) הקורע על מתו וכו'. במת שאינו חייב לקרוע עליו הוא דהוי מקלקל ופטור, אבל על מת שחייב לקרוע עליו, מתקן הוא וחייב: ובחמתו וכו' וכל המקלקלים פטורין. הא מתניתין אדחיא לה. והלכה שהקורע בחמתו חייב, שאע''פ שמקלקל הוא אצל הבגד, מתקן הוא אצל יצרו ודעתו מתיישב עליו בכך:

ד. שִׁעוּר הַמְלַבֵּן וְהַמְנַפֵּץ וְהַצוֹבֵעַ וְהַטּוֹוֶה, כִּמְלֹא רֹחַב הַסִיט כָּפוּל. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין, שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא הַסִיט:

 ברטנורה   (ד) המלבן. את הצמר, והמנפצו, והצובעו, והטווה ממנו, שהן כולן אבות מלאכות, שיעורן כדי שיטוה מאותו הצמר חוט ארוך כמלא רוחב הסיט כפול. והסיט הוא כדי הפסק שיש בין אמה לאצבע כל מה שיוכל אדם להרחיבו, וכשיעור הריוח הזה שתי פעמים הוא הסיט כפול. וריוח שבין גודל לאצבע פעם אחת הוא גם כן כמלא רוחב הסיט כפול, מפני שיש בו כפלים כאותו שיש בין אמה לאצבע: האורג שני חוטין. שיעורן ברוחב הבגד כמלא הסיט, שאף על פי שלא ארגן על פני כל רוחב הבגד חייב:

ה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַצָד צִפּוֹר לַמִּגְדָּל וּצְבִי לַבַּיִת, חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, צִפּוֹר לַמִּגְדָּל, וּצְבִי לַבַּיִת וְלֶחָצֵר וְלַבֵּיבָרִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הַבֵּיבָרִין שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, מְחֻסַר צִידָה, פָּטוּר, וְשֶׁאֵינוֹ מְחֻסַר צִידָה, חַיָּב:

 ברטנורה   (ה) הצד צפור. עד שהכניסו למגדל של עץ, ארמאריא''ו בלע''ז, חייב, שזו היא צידתו. אבל אם הכניסו לבית, אינו ניצוד בכך. וצבי ניצוד משהכניסו לבית ונעל בפניו, אבל אם הכניסו לגינה או לחצר אין זו צידה: ולביברין. קרפיפות המוקפים חומה, שמכניסין שם חיות ונשמרים שם: כל המחוסר צידה. שקשה לתפשו שם, כגון שאינו מגיע לו בשחיה אחת ששוחה לתפשו. והלכה כרשב''ג [דמפרש] למלתייהו דרבנן:

ו. צְבִי שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת וְנָעַל אֶחָד בְּפָנָיו, חַיָּב. נָעֲלוּ שְׁנַיִם, פְּטוּרִין. לֹא יָכֹל אֶחָד לִנְעֹל וְנָעֲלוּ שְׁנַיִם, חַיָּבִין. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר:

 ברטנורה   (ו) צבי שנכנס. מאליו לבית ונעל אחד בפניו, זו היא צידתו: נעלו שנים פטורים. דהוו להו שנים שעשאוה: לא יכול אחד לנעול. אורחיה הוא לנועלו בשנים, והרי לכל אחד מלאכה, דבלאו איהו לא מתעבדא: ורבי שמעון פוטר. ואין הלכה כרבי שמעון:

ז. יָשַׁב הָאֶחָד עַל הַפֶּתַח וְלֹא מִלְאָהוּ, יָשַׁב הַשֵּׁנִי וּמִלְאָהוּ, הַשֵּׁנִי חַיָּב. יָשַׁב הָרִאשׁוֹן עַל הַפֶּתַח וּמִלְאָהוּ, וּבָא הַשֵּׁנִי וְיָשַׁב בְּצִדּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד הָרִאשׁוֹן וְהָלַךְ לוֹ, הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר. הָא לְמַה זֶּה דוֹמֶה. לְנוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ וְנִמְצָא צְבִי שָׁמוּר בְּתוֹכוֹ:

 ברטנורה   (ז) השני חייב. שהוא צד אותו: הא למה זה דומה. מאחר שניצוד על ידי הראשון: לנועל את ביתו לשמרו. ולא לצוד: ונמצא צבי. שהוא ניצוד כבר: שמור בתוכו. כך זה, אף על פי שעמד הראשון, אין זה אלא כשומרו לצבי שהיה לו מאתמול. והשני פטור האמור במתניתין, פטור ומותר:

---

גמרא שבת דף ק''ה ע''ב

הַקּוֹרֵע בַּחֲמָתוֹ וְכוּלִי. וּרְמִינְהִי הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וּבְאֶבְלוֹ וְעַל מֵתוֹ חַיָּב וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת יָצָא יְדֵי קְרִיעָה. לֹא קַשְׁיָא הָא בְּמֵת דִּידֵיהּ הָא בְּמֵת דְּעַלְמָא. וְהָא מֵתוֹ קָתָּנֵי. לְעוֹלָם בְּמֵת דִּידֵיהּ וּבְהַנַךְ דְּלָאו בְּנֵי אֲבְלוּת נִינְהוּ וְאִי חָכָם הוּא חִיּוּבֵי מְחַיָּיב דְּתַנְיָא חָכָם שֶׁמֵּת הַכֹּל קְרוֹבָיו. הַכֹּל קְרוֹבָיו סַלְקָא דַּעְתָךְ. אֶלָּא אִימָא הַכֹּל כִּקְרוֹבָיו הַכֹּל קוֹרְעִין עָלָיו הַכֹּל חוֹלְצִין עָלָיו הַכֹּל מַבְרִין עָלָיו בָּרְחָבָה. לֹא צְרִיכָא דְלָאו חָכָם הוּא. וְאִי אָדָם כָּשֵׁר הוּא חִיוּבֵי מְחַיָּיב דְּתַנְיָא מִפְּנֵי מַה מֵתִים בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה עֵרְבוֹנָא שַׁקְלֵי מִינֵיהּ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבַּל עַל אָדָם כָּשֵׁר שֶׁכָּל הַבּוֹכֶה עַל אָדָם כָּשֵׁר מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעָשָׂה. לֹא צְרִיכָא דְלָאו אָדָם כָּשֵׁר הוּא. וְאִי דְקָאֵי בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה חִיּוּבֵי מְחַיָּיב דְּתַנְיָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר הָעוֹמֵד עַל הַמֵּת בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה חַיָּב לִקְרוֹעַ הָא לְמַה זֶה דוֹמֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף. לֹא צְרִיכָא דְּלֹא קָאֵי בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה: הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וכו' וּכְהָאי גַוְונָא מִי שָׁרֵי וְהָתַּנְיָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם חִילְפָא בַּר אַגְרָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הַקּוֹרֵעַ בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ וְהַמְפַזֵּר מָעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ יְהֵא בְעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁכָּךְ אוּמְנָתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָךְ וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָךְ עַד שֶׁאוֹמֵר לוֹ עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד. אָמַר רִבִּי אָבִין מָאי קְרָא (תהלים פ''א) לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר אֵיזֶהוּ אֵל זָר שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם הֱוֵי אוֹמֵר זֶה יֵצֶר הָרָע. לֹא צְרִיכָא דְקָא עָבִיד לְמִרְמָא אֵימְתָא אַאִינְשֵׁי בֵיתֵיהּ. כִּי הָא דְרַב יְהוּדָה שָׁלִיף מַּצְבַיְיתָא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב תָּבַר מָאנֵי תְבִירֵי. רַב שֵׁשַׁת רָמֵי לָהּ. לִאַמְתֵיהּ מוּנִינֵי אֲרֵישָׁהּ. רִבִּי אַבָּא תָּבַר נֶכְתְּמָא:

 רש''י  יצא ידי קריעה. שאדם חייב לקרוע על מתו: הא במת דידיה. ברייתא דקתני חייב במת דידיה שחייב לקרוע עליו הלכך קריעה דידיה לאו קלקול הוא אלא תקון: והא מתו נמי קתני. במתניתין: לעולם במת דידיה. שמוטל עליו לקברו ומיהו בהנהו דלאו בני אבילות נינהו שאין מאותן האמורים בפרשת כהנים אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו: ופרכינן ואי חכם הוא. זה שמת: חיובי מחייב. נמי לקרוע וכיון דמחייב מתקן הוא ואמאי פטור: חולצין. יוצאין לפניו חלוצי כתף חלוקו קרוע עד שכתפו ערומ': מברין עליו ברחבה. שהיו מברין האבלים ברחבה סעודה ראשונה שאבל אינו אוכל משלו: ס''ת שנשרף. שהרואה חייב לקרוע אף נשמת ישראל הניטל' דומה לו שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות: מי שרי והתניא וכו'. אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו: בך. משמע בקרבך שאם הוא בך תשתחוה לאל נכר לבסוף: שליף מצבייתא. אמרי הבגד בחמתו להראותם שהוא כועס ויגורו מפניו: מוניני. ציר של דגים קטנים: נכתמא. כיסוי הכד:

---

זוהר שמות דף ג' ע''ב

רִבִּי יוֹסֵי פָתַח וְאָמַר (שמואל א' י''ב) וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם וְגוֹמֵר. מָאי וַיִּשְׁכְּחוּ דְדָחוּ מִנַּיְיהוּ בְרִית קַיָּימָא קַדִּישָׁא דַהֲווֹ גַזְרִין וְלָא פַרְעִין עַד דְּאָתַת דְּבוֹרָה וּנְדִיבַת בְּהָאי לְכָל יִשְׂרָאֵל כְּמָה דִכְתִיב (שופטים ה') בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ יְיָ. מָאן דְקָטִיל בְּנוֹי הַהוּא עוֹבָרָא דְמִתְעַבְּרָא אִתְּתֵיהּ וְגָרִים לְקַטָּלָא לֵיה בִּמְעָהָא דְסָתִיר בִּנְיָינָא דְקֻדְּשָׁא בְרִיךְ הוּא וְאוּמָנוּתָא דִילֵיהּ. אִית מָאן דְּקָטִיל בַּר נַשׁ וְהָאי (בראשית רי''ט כ') קָטִיל בְּנוֹי. תְּלָתָא בִּישִׁין עָבִיד דְּכָל עַלְמָא לָא יָכִיל לְמִסְבַּל וְעַל דָּא עַלְמָא מִתְמוֹגְגָא זְעֵיר זְעֵיר וְלָא יְדִיעַ וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִסְתְּלִיק מֵעַלְמָא וְחַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא אַתְיָין עַל עַלְמָא. וְאִלֵּין אִינוּן קָטִיל בְּנוֹי סָתִיר בִּנְיָינָא דְמַלְכָּא. דָּחֵי שְׁכִינְתָּא דַאְזלָא וּמְשַׁטְטָא בְעַלְמָא וְלָא אַשְׁכָּחַת נַיְיחָא וְעַל (דָּא) אִלֵּין רוּחָא (ס''א רוּחִין) דְּקוּדְשָׁא (עָבִיד) בַּכְיָה. וְעַלְמָא אִתְדָּן בְּכָל הֲנֵי דִינִין. וָוי לְהַהוּא בַּר נַשׁ וָוי לֵיהּ טָב לֵיהּ דְּלָא יִתְבְּרֵי בְעַלְמָא זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּאַף עַל גַּב דַהֲווֹ בְגָלוּתָא דְמִצְרַיִם אִסְתְּמָרוּ מִכָּל הֲנֵי תְלָתָא מִנִּדָּה וּמִבַּת אֵל נֵכָר וּמִקְּטוֹל זַרְעָא וְאִשְׁתַּדְּלוּ בְּפַרְהֶסְיָא בְּפִרְיָה וְרִבְיָה. דְּאַף עַל גַּב דִּגְזֵרָה אִתְגְזָר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ לָא אִשְׁתְּכַח בֵּינֵיהוֹן מָאן דְּקָטִיל עוֹבָרָא בִמְעָהָא דְאִתְּתָא כָּל שֶׁכֵּן לְבָתַר. וּבִזְכוּתָא דָא נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא. מִנִּדָּה דְתָנֵי רִבִּי חִיָּיא מָאי (ד''ד ע''א) דִכְתִיב (שמות ל''ח) וַיַּעַשׂ אֶת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאוֹת הַצוֹבְאוֹת מִפְּנֵי מַה זָכוּ נַשִּׁין לְהָאי בְּגִין דְּאִסְתְּמָרוּ גַּרְמַיְיהוּ בְגָלוּתָא דְמִצְרַיִם דִּלְבָתַר דְּאִתְדַּכְיָין הֲווּ אַתְיָין מִתְקַשְּׁטָן וּמִסְתַּכְּלָן בַּמַּרְאָה בִּבְעָלֵיהוֹן וּמְעוֹרְרָן לוֹן בִּפְרִיָה וְרִבְיָה. מִבַּת אֵל נֵכָר דִּכְתִיב (שם י''ב) יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְיָ וְגוֹמֵר. וּכְתִיב (תהלים קכ''ב) שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל וַדָּאי. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִי תֵימָא וְהָא כְתִיב וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי הָא וַדָּאי חָד הֲוָה וּפִרְסְמוֹ קְרָא דִכְתִיב (ויקרא כ''ד) וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. פִּרְיָה וְרִבְיָה דִכְתִיב וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וְגוֹמֵר. וּמִכָּל הֲנֵי אִסְתְּמָרוּ יִשְׂרָאֵל. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ז' א') עָאלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נַפְקוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹמֵר:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם וְגוֹ' וַיַּעֲזְבוּ אֶת ה'. וְשׁוֹאֵל, מַהוּ וַיִּשְׁכְּחוּ וַיַּעֲזְבוּ. וּמֵשִׁיב, שֶׁדָּחוּ מֵעַצְמָם אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ, שֶׁהָיוּ מָלִים וְלֹא פּוֹרְעִים, עַד שֶׁבָּאָה דְּבוֹרָה, וְהִתְנַדְּבָה בָּזֶה, לְכָל יִשְׂרָאֵל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב וְגוֹ'. מִי שֶׁהוֹרֵג אֶת בָּנָיו, דְּהַיְנוּ לְאוֹתוֹ עֻבָּר שֶׁאִשְׁתּוֹ נִתְעַבְּרָה בּוֹ, וְגוֹרֵם לַהֲרֹג אוֹתוֹ בְּמֵעֶיהָ שֶׁסּוֹתֵר בִּנְיָנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוּמָנוּתוֹ. יֵשׁ מִי שֶׁהוֹרֵג אָדָם, וְזֶה הוֹרֵג בָּנָיו. שָׁלֹשׁ רָעוֹת עָשָׂה שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבֹּל, וְעַל כֵּן הָעוֹלָם מִתְמוֹטֵט מְעָט מְעָט, וְלֹא יָדוּעַ לָמָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, וְחֶרֶב וְרָעָב וּמָוֶת בָּאִים עַל הָעוֹלָם. וְאֵלּוּ הֵם, הוֹרֵג בָּנָיו, סוֹתֵר בִּנְיָן הַמֶּלֶךְ, וְדוֹחֶה אֶת הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוֹלֶכֶת וּמְשׁוֹטֶטֶת בָּעוֹלָם וְאֵינָהּ מוֹצֵאת מְנוּחָה. וְעַל אֵלּוּ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בּוֹכָה. וְהָעוֹלָם נִדּוֹן בְּכָל אֵלּוּ הַדִּינִים. אוֹי לְאוֹתוֹ הָאָדָם, אוֹי לוֹ, מוּטָב לוֹ שֶׁלֹּא הָיָה נִבְרָא בָּעוֹלָם. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ בְּגָלוּת מִצְרַיִם, נִשְׁמְרוּ מִכָּל שָׁלֹשׁ אֵלּוּ, מִנִּדָּה וּמִבַּת אֵל נֵכָר, וּמִלַּהֲרוֹג אֶת הַבָּנִים. וְהִשְׁתַּדְּלוּ לְעוֹרֵר הַפִּרְיָה וְרִבְיָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּגְזְרָה גְּזֵרָה, כָּל הַבֵּן הַיִּלוֹד הַיְאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ, לֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אִישׁ שֶׁיַּהֲרֹג עֻבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן לְאַחַר שֶׁנּוֹלָד, וּבִזְכוּת זֶה יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת. נִשְׁמְרוּ בְּמִצְרַיִם מִנִּדָּה. כִּי רַבִּי חִיָּא לָמַד, מַהוּ שֶׁכָּתוּב, וַיַּעַשׂ וְגוֹ' בַּמַּרְאוֹת הַצוֹבְאוֹת, מִפְּנֵי מַה זָּכוּ הַנָּשִׁים לְכָךְ, הוּא מִשּׁוּם שֶׁשָּׁמְרוּ אֶת עַצְמָן בְּגָלוּת מִצְרַיִם, שֶׁלְּאַחַר שֶׁנִּטָהֲרוּ מִנִּדָּתָן הָיוּ בָּאוֹת וּמִתְקַשְּׁטוֹת וּמִסְתַּכְּלוֹת בַּמַּרְאָה בְּבַעֲלֵיהֶן וּמְעוֹרְרוֹת אוֹתָם בְּפִרְיָה וְרִבְיָה. נִשְׁמְרוּ בְּמִצְרַיִם מִבַּת אֵל נֵכָר שֶׁכָּתוּב, יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה'. וְכָתוּב, שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, וַדַּאי, וְכָתוּב, אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁבְטֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב, וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי. וּמֵשִׁיב, הִנֵּה וַדַּאי אֶחָד הָיָה וּפִרְסְמוֹ הַכָּתוּב, שֶׁכָּתוּב, וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי וְגוֹ'. נִשְׁמְרוּ בְּמִצְרַיִם לְקַיֵּם פִּרְיָה וְרִבְיָה, שֶׁכָּתוּב וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וְגוֹ'. הֲרֵי שֶׁמִּכָּל אֵלּוּ, מִנִּדָּה, מִבַּת אֵל נֵכָר, וּמִלַּהֲרֹג הַבָּנִים, נִשְׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, וְעַל כֵּן בָּאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם וְיָצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחֵירוּת, ז''שׁ וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים וְגוֹ'. כִּי בָּאוּ מַשְׁמָע, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּקֵּעַ, אֶלָּא שֶׁיֵּצְאוּ מִשָּׁם, וְהַיְנוּ בִּזְכוּת שְׁמִירַת שָׁלֹשׁ דְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ההלכות תשובה פ''ג

א. הַבֵּינוֹנִים אִם הָיָה בִּכְלַל מֵחֶצָה עֲוֹנוֹת שֶׁלָּהֶן שֶׁלֹּא הִנִיחַ תְּפִלִּין מֵעוֹלָם דָּנִין אוֹתוֹ כְּפִי חֶטְאוֹ וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְכֵן כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁעֲוֹנוֹתֵיהֶן מְרֻבִּים דָּנִין אוֹתָן כְּפִי חֲטָאֵיהֶם וְיֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אַף עַל פִּי שֶׁחָטְאוּ שֶׁנֶּאֱמַר וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ אֶרֶץ זוּ מָשָׁל כְּלוֹמַר אֶרֶץ הַחַיִּים וְהוּא הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן חֲסִידֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: ב. וְאֵלּוּ הֵם שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא נִכְרָתִין וְאוֹבְדִים וְנִדּוֹנִין עַל גּוֹדֶל רִשְׁעָם וְחַטָּאתָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הָאַפִּיקוֹרוֹסִין וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים וּבְבִיאַת הַגּוֹאֵל וְהַמּוּמְרִין וּמַחֲטִיאֵי הָרַבִּים וְהַפּוֹרְשִׁין מִדַּרְכֵי צִבּוּר וְהָעוֹשֶׂה עֲבֵירוֹת בְּיָד רָמָה בְּפַרְהֶסְיָא כִּיהוֹיָקִים וְהַמּוֹסְרִים וּמַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם וְשׁוֹפְכֵי דָמִים וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע וְהַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ:

---

מוסר

מספר דברים שבקדושה סי' ה' ו'

א. יִזָהֵר מְאֹד לְטַהֵר רַעְיוֹנָיו שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר בַּיּוֹם וְיָבֹא לִידֵי קֶרִי בַּלַּיְלָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כְּשֶׁרוֹאֶה הָאָדָם הִרְהוּרִים רָעִים בָּאִים עַל לִבּוֹ יִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה וְיַעַבְרוּ מִמֶּנּוּ: ב. לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה שֶׁלֹּא יוֹלִיד בֵּן מַמְזֵר אוֹ רָשָׁע כִּי אֲפִלּוּ מֵאִשְׁתּוֹ יִהְיֶה זֶה עַל יְדֵי הַהִרְהוּר בִּשְׁעַת הַזִוּוּג. וְהֵן הֵן פָּרִיצֵי הַדּוֹר. וְגַם יִזָּהֵר מֵהַמַּחֲלוֹקֶת שֶׁיָּבֹא לִפְגוֹם בַּיְּסוֹד שֶׁהוּא שָׁלוֹם: ג. כִּי יִהְיֶה רִיב וגו' אֵין שָׁלוֹם יוֹצֵא מִתּוֹךְ מְרִיבָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר וַיְהִי רִיב בֵּין רוֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וגו' מִי גָרַם לְלוֹט לִפְרוֹשׁ מִן הַצַדִּיק הֱוֵי אוֹמֵר זוּ מְרִיבָה: ד. בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גוֹרֵם הַמַּחֲלוֹקֶת שֶׁכָּל הָעוֹזֵר בְּמַחֲלוֹקֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְאַבֵּד זִכְרוֹ שֶׁבְּמַחֲלוֹקֶת קרַח תִּינוֹקוֹת בְּנֵי יוֹמָן נִבְלָעוּ: ה. מַחֲלוֹקֶת רָאשֵׁי תֵּיבוֹת מַכָּה חֲרוֹן לָקוּי קְלָלָה תּוֹעֵבָה: ו. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אַתֶּם גְּרַמְתֶּם לְהַחֲרִיב בֵּיתִי וּלְהַגְלוֹת בָּנַי שַׁאֲלוּ לְשָׁלוֹם וַאֲנִי מוֹחֵל לָכֶם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קכ''ג) שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַםִ: ז. לֹא נֶחֱרַב הַבַּיִת אֶלָּא בִּשְׁבִיל שִׂנְאַת חִנָּם וּכְשֶּׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל בְּשָׁלוֹם זֶה עִם זֶה הוּא תִּקּוּן הַיְסוֹד מִדַּת הַשָּׁלוֹם וְיָבֹא הַגּוֹאֵל בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן:

---

שמות יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת-פִּתֹ֖ם וְאֶת-רַֽעַמְסֵֽס: וּמַנִיאוּ עֲלֵיהוֹן שִׁלְטוֹנִין מַבְּאִישִׁין בְּדִיל לְעַנוֹאֵהוֹן בְּפָלְחָנְהוֹן וּבְנוֹ קִרְוֵי בֵית אוֹצָרָא לְפַרְעֹה יָת פִּיתוֹם וְיָת רַעַמְסֵס:

 רש''י   עליו. על העם: מסים. לשון מס, שרים שגובין מהם המס. ומהו המס, שיבנו ערי מסכנות לפרעה: למען ענתו בסבלתם. של מצרים: ערי מסכנות. כתרגומו. וכן לך בא אל הסכן הזה, גזבר הממנה על האוצרות: את פתם ואת רעמסס. שלא היו ראויות מתחלה לכך ועשאום חזקות ובצורות לאוצר:

(יב) וְכַֽאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּכְמָא דִמְעַנַן לְהוֹן כֵּן סָגָן וְכֵן תַּקְפִין וַעֲקַת לְמִצְרָאֵי מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   וכאשר יענו אתו. בכל מה שהם נותנין לב לענות, כן לב הקדוש ברוך הוא להרבות ולהפריץ: כן ירבה. כן רבה וכן פרץ. ומדרשו רוח הקדש אומרת כן אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה: ויקצו. קצו בחייהם. ורבותינו דרשו כקוצים היו בעיניהם:

(יג) וַיַּֽעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ: וְאַפְלָחוּ מִצְרָאֵי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַשְׁיוּ:

 רש''י   בפרך. בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו:

(יד) וַיְמָֽרֲר֨וּ אֶת-חַיֵּיהֶ֜ם בַּֽעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֨מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל-עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל-עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר-עָֽבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ: וְאַמְרָרוּ יָת חַיֵיהוֹן בְּפָלְחָנָא קָשְׁיָא בְּטִּינָא וּבְלִבְנִין וּבְכָל פָלְחָנָא בְּחַקְלָא יָת כָּל פָּלְחָנְהוֹן דְאַפְלָחוּ בְהוֹן בְּקַשְׁיוּ: (טו) וַיֹּ֨אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה: וַאֲמַר מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְחַיָתָא יְהוּדַיָתָא דְשׁוּם חָדָא שִׁפְרָה וְשּׁוּם תִּנְיֵתָא פּוּעָה:

 רש''י   למילדת. הוא לשון מולידות, אלא שיש לשון קל ויש לשון כבד, כמו שובר ומשבר, דובר ומדבר, כך מוליד ומילד: שפרה. זו יוכבד על שם שמשפרת את הולד: פועה. זו מרים שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפיסות תינוק הבוכה. פועה לשון צעקה, כמו כיולדה אפעה:

---

נביאים - ישעיה - פרק כח

(ג) בְּרַגְלַ֖יִם תֵּֽרָמַ֑סְנָה עֲטֶ֥רֶת גֵּא֖וּת שִׁכּוֹרֵ֥י אֶפְרָֽיִם: בְּרַגְלֵין יִתְדָשׁ כִּתְרָא דְּגֵיוְתָנָא טַפְּשָׁא רַבָּא דְּיִשְּׂרָאֵל : (ד) וְֽהָ֨יְתָ֜ה צִיצַ֤ת נֹבֵל֙ צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר עַל-רֹ֖אשׁ גֵּ֣יא שְׁמָנִ֑ים כְּבִכּוּרָהּ֙ בְּטֶ֣רֶם קַ֔יִץ אֲשֶׁ֨ר יִרְאֶ֤ה הָֽרֹאֶה֙ אוֹתָ֔הּ בְּעוֹדָ֥הּ בְּכַפּ֖וֹ יִבְלָעֶֽנָּה: (ס) וִיהִי דְּיָהִיב מִצְנָפְטָא לִרְשִׁיעָא דְּבֵית מַקְדְּשָׁא תּוּשְׁבַּחְתֵּיהּ דִּי עַל רֵישׁ חֵילָא שָׁמִינָא כְּבִכּוּרָא עַד לָא דְּאִם יֶחֱזִי דַּחֲזִי יָתֵהּ כְּאִלּוּ הִיא בְּיָדֵיהּ יִבְלָעֶנָּה :

 רש''י   כבכורה בטרם קיץ . כבישול' של תאנת ציץ נובל : בטרם קיץ . עת בישול שאר התאנים אשר מתוך שהיא בכורה קופץ עליה ובולעה בעודה בכפו כך וישקוד על הרעה ויביאה עלינו ( דניאל ט' ) :

(ה) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת לַעֲטֶ֣רֶת צְבִ֔י וְלִצְפִירַ֖ת תִּפְאָרָ֑ה לִשְׁאָ֖ר עַמּֽוֹ: בְּעִדְּנָא הַהִיא יְהֵא מְשִׁיחָא דֶּיֵי צְבָאוֹת לְכַלִּילָא דְּחֶדְוָה וּלְכֶתֶר דְּתוּשְׁבְּחָא לִשְׁאָרָא דְּעַמֵּיהּ :

 רש''י   ביום ההוא . כהתם הפושעים : יהיה ה' צבאות לעטרת צבי . לצדיקים הנשארים בה :

(ו) וּלְר֖וּחַ מִשְׁפָּ֑ט לַיּוֹשֵׁב֙ עַל-הַמִּשְׁפָּ֔ט וְלִ֨גְבוּרָ֔ה מְשִׁיבֵ֥י מִלְחָמָ֖ה שָֽׁעְרָה: (ס) לְמֵימָר קְשׁוֹט דְּדֵין לִדְיָתְבִין בְּבֵית דִּינָא לָמְדָן דִּין דִּקְשׁוֹט וּלְמָתָן נִצְחָנָא לִדְנָפְקִין בִּקְרָבָא לַאֲתְבוּתְהוֹן בִּשְׁלָם לְבָתֵּיהוֹן :

 רש''י   ולרוח משפט . יהיה הקב''ה להורות משפט : ליושב על המשפט ולגבורה . יהיה לאותן שהם משיבי מלחמ' מלחמתה של תורה :

(ז) וְגַם-אֵ֙לֶּה֙ בַּיַּ֣יִן שָׁג֔וּ וּבַשֵּׁכָ֖ר תָּע֑וּ כֹּהֵ֣ן וְנָבִיא֩ שָׁג֨וּ בַשֵּׁכָ֜ר נִבְלְע֣וּ מִן-הַיַּ֗יִן תָּעוּ֙ מִן-הַשֵּׁכָ֔ר שָׁגוּ֙ בָּֽרֹאֶ֔ה פָּק֖וּ פְּלִילִיָּֽה: וְאַף אִלֵּין בְּחַמְרָא רָווּ וּבְעַתִּיקָא אִסְתַּלְעָמוּ כַּהֲנָא וּסְפָר רָווּ מִן עַתִּיק אִסְתַּלְעָמוּ מִן חֲמַר טָעוּ מִן עַתִּיק אִתְפַּנִּיאוּ בָּתַר מֵיכָל בָּסִים טָעוּ דִּינָהָא :

 רש''י   וגם אלה . יושבי משפט ומשיבי מלחמה שבדור הזה כלומר טובים וחשובים שבהן ביין שגו כי עתה אין טוב בהם : שגו ברואה . הלעיגו בדברי הנביאים וי''ת במאכל מעדנים שראוהו עונג להם : פקו פליליה . הכשילו המשפט : פקו . לשון פיק ברכים ( נחום ב' ) פוקה ( שמואל א' כ''ה ) :

---

כתובים - משלי - פרק יב

(ד) אֵֽשֶׁת-חַ֭יִל עֲטֶ֣רֶת בַּעְלָ֑הּ וּכְרָקָ֖ב בְּעַצְמוֹתָ֣יו מְבִישָֽׁה: אִתְּתָא כְּשֵׁרְתָּא כְּלִילָא לְבַעֲלָהּ וְאִנְתְּתָא בִישְׁתָּא מַלְטִיתָא בְּקִיסָא הֵיכְנָא מֵיבְדָא גַרְמוֹי דְּגַבְרָהּ :

 רש''י   וכרקב . תולעת הנכנס תוך העצמות וטוחן אותם כן אשה מבישה ורעה שמעשיה בושים :

(ה) מַחְשְׁב֣וֹת צַדִּיקִ֣ים מִשְׁפָּ֑ט תַּחְבֻּל֖וֹת רְשָׁעִ֣ים מִרְמָֽה: מַחְשְׁבָתְהוֹן דְּצַדִּיקֵי דִינָא מַדְבְּרָנוּתָא דְרַשִּׁיעֵי רַמָיוּתָא : (ו) דִּבְרֵ֣י רְשָׁעִ֣ים אֱרָב-דָּ֑ם וּפִ֥י יְ֝שָׁרִ֗ים יַצִּילֵֽם: מִלֵּי דְרַשִׁיעֵי כָּמְנִין לִדְמָא וּפוּמְהוֹן דִּתְרִיצֵי מַפְּצֵי לְהוֹן :

 רש''י   דברי רשעים ארב דם . יועצים לרצוח בידם או ע''י עדות שקר : ופי ישרים . כששומעים את עצתם יצילום לנרדפים שמגלים את עצתם או אם עדים הם מזימין אותם :

(ז) הָפ֣וֹךְ רְשָׁעִ֣ים וְאֵינָ֑ם וּבֵ֖ית צַדִּיקִ֣ים יַעֲמֹֽד: נִתְהַפְּכוּן רַשִׁיעֵי וְלָא נִשְׁתַּכְּחוּן וּבֵיתְהוֹן דְּצַדִּיקֵי יְקוּם :

 רש''י   הפוך רשעים . כמו להפוך כמהפכת רגע נהפכים : ואינם . כלים כגון סדום : ובית צדיקים יעמוד . יתקיים :

(ח) לְֽפִי-שִׂ֭כְלוֹ יְהֻלַּל-אִ֑ישׁ וְנַעֲוֵה-לֵ֝֗ב יִהְיֶ֥ה לָבֽוּז: גַּבְרָא מִשְׁתַּבַּח בְּפוּמָא דְסוּכְלְתָנוּתֵיהּ וַחֲסִיר רַעְיָנָא יֶהֱוֵי לִשְׁטוּתָא :

 רש''י   לפי שכלו יהולל איש . אם חכם מעט או הרבה הכל לפי שכלו יטול שכרו : ונעוה לב . שהניע לבו לגמרי מן התורה הוא יהיה לבוז : נעוה . כמו נעותי משמוע ( ישעיה כא ) וכן בן נעות המרדות ( שמואל א כ ) וי''ל נעוה מי שלבו נעוע מגזרת נע ונד כאשר יאמר זעוה מגזרת זע :

---

משנה יבמות פרק יג

א. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְמָאֲנִין אֶלָּא אֲרוּסוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲרוּסוֹת וּנְשׂוּאוֹת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בַּבַּעַל וְלֹא בַיָּבָם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּבַּעַל וּבַיָּבָם. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּפָנָיו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּפָנָיו וְשֶׁלֹּא בְפָנָיו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּבֵית דִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּבֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בְבֵית דִּין. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, מְמָאֶנֶת וְהִיא קְטַנָּה, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים. אֳמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, אֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶפְקֵר, אֶלָּא מְמָאֶנֶת וּמַמְתֶּנֶת עַד שֶׁתַּגְדִּיל, וּתְמָאֵן, וְתִנָּשֵׂא:

 ברטנורה   (א) בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות. יתומה שהשיאוה אמה ואחיה, אינה ממאנת אלא מן הארוסין: בבעל. אבל אם מת ולא מיאנה בו ונפלה לפני יבם, אינה יוצאה במיאון, אלא תמתין עד שתגדיל ותחלוץ: אין בנות ישראל הפקר. ואפילו מן האירוסין לא תמאן ותיארס לאחר ותחזור ותמאן. אלא ממאנת בזה ותמתין מליארס לאחר עד שתגדיל: תמאן ותנשא. לאו למהדר ולמאן זמנא אחריתי, אלא הכי קאמר, ממאנת וממתנת מליארס לאחר עד שתגדיל, או אם רוצה להנשא ממאנת בבעלה ותנשא מיד, דתו לא ממאנת לבית שמאי דנשואה היא:

ב. אֵיזוֹ הִיא קְטַנָּה שֶׁצְרִיכָה לְמָאֵן כּל שֶׁהִשִּׂאוּהָ אִמָּהּ וְאַחֶיהָ לְדַעְתָּהּ הִשִּׂאוּהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ, אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כָּל תִּינוֹקֶת שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר קִדּוּשֶׁיהָ, אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם אֶלָּא כִמְפֻתָּה. בַּת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה. בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה:

 ברטנורה   (ב) אין מעשה קטנה אלא כמפותה. דכמי שלא נישאת דמי. ואין הלכה כר''א, והלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס. ופחותה מבת שש בחזקת שאינה יודעת לשמור קידושיה ואינה צריכה למאן. ויותר מבת עשר, בחזקת שיודעת לשמור קידושיה ואע''פ שהיא סכלה ביותר. ומבת שש ועד בת עשר צריכה בדיקה אם יודעת לשמור קידושיה אם לאו. וממאנת הבת והולכת עד שתהא בת י''ב שנה ויום אחד ותביא סימנים. לאחר מכאן אינה ממאנת אפילו לא בא עליה. ואם בא עליה לאחר י''ב שנה ויום אחד אף על פי שלא הביאה סימנים חיישינן שמא נשרו הסימנים וקנאה:

ג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, כָּל עַכָּבָה שֶׁהִיא מִן הָאִישׁ, כְּאִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. וְכָל עַכָּבָה שֶׁאֵינָהּ מִן הָאִישׁ, כְּאִלּוּ אֵינָהּ אִשְׁתּוֹ:

 ברטנורה   (ג) כל עכבה שהיא מן האיש. נתן לה גט, זו היא עכבה שהיא מן האיש, דכיון דלא מיאנה בו זו היא עכבה שאינה מן האיש, שלא נתעכבה אצלו משום אישות. ומתניתין מפרש לה ואזיל:

ד. הַמְמָאֶנֶת בָּאִישׁ, הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, וְלֹא פְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. נָתַן לָהּ גֵּט, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא אֲסוּרָה בִקְרוֹבָיו, וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. נָתַן לָהּ גֵּט וְהֶחֱזִירָהּ, מֵאֲנָה בוֹ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְנִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, מֻתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ. מֵאֲנָה בוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, נָתַן לָהּ גֵּט וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְנִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, אֲסוּרָה לַחֲזוֹר לוֹ. זֶה הַכְּלָל, גֵּט אַחַר מֵאוּן, אֲסוּרָה לַחֲזוֹר לוֹ. מֵאוּן אַחַר גֵּט, מֻתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ:

 ברטנורה   (ד) מותרת לחזור לו. אע''ג דאם לא החזירה ונישאת לאחר מתוך הגרושין ונתארמלה, אסורה לראשון, אפילו הכי כי החזירה ומיאנה בו אתי מיאון וגלי עלה דקטנה היא ובטליה לגטא, ולא הוי בחזרה שניה כמחזיר גרושתו משנישאת לאחר: זה הכלל. כלומר אפילו פעמים הרבה גרשה והחזירה ומיאנה בו, אם נישאת לאחר מתוך גט אסורה לחזור לו, ומתוך מיאון מותרת לחזור לו:

ה. הַמְמָאֶנֶת בָּאִישׁ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵרְשָׁהּ, לְאַחֵר וּמֵאֲנָה בוֹ, לְאַחֵר וְגֵרְשָׁהּ (לְאַחֵר וּמֵאֲנָה בוֹ), כֹּל שֶׁיָּצָאת הֵימֶנּוּ בְגֵט, אֲסוּרָה לַחֲזוֹר לוֹ. בְּמֵאוּן, מֻתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ:

 ברטנורה   (ה) לאחר ומיאנה בו. כלומר חזרה ונישאת לשלישי ומיאנה בו: כל שיצתה ממנו בגט אסורה לחזור לו. אע''פ שיצתה משל אחריו במיאון לא בטליה לגיטא דידיה:

ו. הַמְגָרֵשׁ אֶת הָאִשָּׁה, וְהֶחֱזִירָהּ, מֻתֶּרֶת לַיָּבָם. וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת הַיְתוֹמָה, וְהֶחֱזִירָהּ, מֻתֶּרֶת לַיָּבָם. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר. קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂאָהּ אָבִיהָ וְנִתְגָּרְשָׁה, כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב. הֶחֱזִירָה, דִּבְרֵי הַכּל אֲסוּרָה לַיָּבָם:

 ברטנורה   (ו) מותרת ליבם. ולא אמרינן נישואין הראשונים מפילין היבמה לפני היבם ומשעה שגירשה אחיו קיימא עליה באיסור אשת אח דהויא לה גרושת אחיו: רבי אליעזר אוסר. דגזר כל הני אטו יתומה בחיי האב דאמרינן לקמן במתניתין דלאחר חזרתה הרי היא כגרושה אפילו לרבנן. ואין הלכה כרבי אליעזר: כיתומה בחיי האב. אף על פי שהאב חי הרי היא כיתומה לענין קדושין, דשוב אין לאב כח לקבל קדושיה. ואם החזירה בקטנותה, אסורה ליבם אם מת בקטנותה, דקדושי חזרה אינן כלום הואיל ופקע רשות אב מינה והיא אין לה יד, והויא כגרושה ועומדת:

ז. שְׁנֵי אַחִין נְשׂוּאִין לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת יְתוֹמוֹת קְטַנּוֹת, וּמֵת בַּעְלָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן, תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. וְכֵן שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת גְדוֹלָה וּקְטַנָּה, מֵת בַּעְלָהּ שֶׁל קְטַנָּה, תֵּצֵא הַקְּטַנָּה מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. מֵת בַּעְלָהּ שֶׁל גְּדוֹלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְלַמְדִין אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בּוֹ. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם מֵאֲנָה, מֵאֵנָה. וְאִם לָאו, תַּמְתִּין עַד שֶׁתַּגְדִּיל, וְתֵצֵא הַלֵּזוּ מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִי לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ, וְאִי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו. מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה:

 ברטנורה   (ז) תצא משום אחות אשה. ופטורה מן החליצה ומן היבום: מת בעלה של גדולה. ונפלה לפני בעל הקטנה, זיקתה של גדולה שהיא מן התורה, אוסרת קטנה עליו משום דנישואיה דרבנן, והויא לה אחות זקוקתו. ומה יעשו: רבי אליעזר אומר מלמדים הקטנה שתמאן בו. ותעקור נשואיה, ויהא מיבם את הגדולה. והלכתא כותיה: רבן גמליאל אומר. אין זיקת גדולה אוסרת את הקטנה, דסבר רבן גמליאל דלא אלימא זיקה לאסור את אשתו עליו, הלכך אם מיאנה מוטב ותתיבם הגדולה, ואם לאו, תמתין הקטנה אצלו עד שתגדיל ויהיו נישואיה דאורייתא ואחר כך תצא הגדולה משום אחות אשה. אבל לחלוץ לגדולה לא, דפסל את הראשונה עליו משום אחות חלוצה: אי לו. אוי לו. שמוציא את אשתו בגט, ואין מלמדין אותה למאן, דאמרינן שיתרחק אדם מן המיאונים:

ח. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי לִשְׁתֵּי יְתוֹמוֹת קְטַנּוֹת, וָמֵת, בִּיאָתָהּ אוֹ חֲלִיצָתָהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. וְכֵן שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת. קְטַנָּה וְחֵרֶשֶׁת, אֵין בִּיאַת אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. פִּקַּחַת וְחֵרֶשֶׁת, בִּיאַת הַפִּקַּחַת פּוֹטֶרֶת אֶת הַחֵרֶשֶׁת, וְאֵין בִּיאַת הַחֵרֶשֶׁת פּוֹטֶרֶת אֶת הַפִּקַּחַת. גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, בִּיאַת הַגְּדוֹלָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַקְּטַנָּה, וְאֵין בִּיאַת הַקְּטַנָּה פּוֹטֶרֶת אֶת הַגְּדוֹלָה:

 ברטנורה   (ח) לשתי יתומות. נכריות: או חליצתה. לאחר שתגדיל: וכן שתי חרשות. כלומר כשם ששתי קטנות ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, כך בשתי חרשות. אבל חליצה ליכא למימר בחרשת דלאו בת חליצה היא: אחת קטנה ואחת חרשת. אע''ג דשתיהן אין נישואיהן נישואין גמורין, מכל מקום לא ידעינן בהי מינייהו ניחא ליה והיא חשיבא אשתו טפי: ביאת הגדולה פוטרת את הקטנה. דביאת מי שנשואיה נשואין גמורין פוטרת אותה שאין נשואיה גמורין. אבל איפכא לא:

ט. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי לִשְׁתֵּי יְתוֹמוֹת קְטַנּוֹת, וָמֵת, בָּא יָבָם עַל הָרִאשׁוֹנָה, וְחָזַר וּבָא עַל הַשְּׁנִיָּה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַשְּׁנִיָּה, לֹא פָסַל אֶת הָרִאשׁוֹנָה. וְכֵן שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת. קְטַנָּה וְחֵרֶשֶׁת, בָּא יָבָם עַל הַקְּטַנָּה, וְחָזַר וּבָא עַל הַחֵרֶשֶׁת, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת, לֹא פָסַל אֶת הַקְּטַנָּה. בָּא יָבָם עַל הַחֵרֶשֶׁת, וְחָזַר וּבָא עַל הַקְּטַנָּה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה, פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת:

 ברטנורה   (ט) לא פסל את הראשונה. שהרי ביאתן שוה. ואי ראשונה קנויה היא הרי היא אשתו וביאת האחרונה בעילת זנות. ואי לאו קנויה היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא היו קנויות לאחיו, ומקיים את הראשונה שלא נפסלה עליו, אבל אחרונה לא, דילמא קנויות הוו ומשבא על הראשונה קיימא היאך עליה באסור שני בתים: פסל את החרשת. דשמא קטנה קנויה כולה וקנין החרשת משוייר, והוה ליה שני בתים, דהכי מסקינן בגמרא דקטנה ספק אם היא קנויה לגמרי הואיל וראויה לביאה לאחר זמן, ספק אם אינה קנויה כלל. וחרשת קנויה ומשויירת, כלומר קנויה במקצת ואינה קנויה קנין גמור. ואפילו הכי אם בא על החרשת אחר שבא על הקטנה לא פסל את הקטנה, ממה נפשך, אי קטנה קנויה לגמרי הרי קנאה וביאת החרשת שאחר כן לאו כלום היא, ואי אינה קנויה כלל, אף לאחיו לא היתה קנויה ונכרית היא. אבל אם בא תחלה על החרשת ואחר כך על הקטנה, פסל את החרשת דשמא קנין הקטנה קנין גמור הוא, ופסל קנין החרשת שהוא קנין משוייר. ואית ספרים דגרסי, אם בא על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה, דגזרינן אטו כשבא על החרשת וחזר ובא על הקטנה:

י. פִקַּחַת וְחֵרֶשֶׁת, בָּא יָבָם עַל הַפִּקַּחַת, וְחָזַר וּבָא עַל הַחֵרֶשֶׁת, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת, לֹא פָסַל אֶת הַפִּקַּחַת. בָּא יָבָם עַל הַחֵרֶשֶׁת וְחָזַר וּבָא עַל הַפִּקַּחַת אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַפִּקַּחַת, פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת: יא. גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, בָּא יָבָם עַל הַגְּדוֹלָה, וְחָזַר וּבָא עַל הַקְּטַנָּה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה, לֹא פָסַל אֶת הַגְּדוֹלָה. בָּא יָבָם עַל הַקְּטַנָּה, וְחָזַר וּבָא עַל הַגְּדוֹלָה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַגְּדוֹלָה, פָּסַל אֶת הַקְּטַנָּה. רַבִּי אֱלְעָזָר אוֹמֵר, מְלַמְּדִין הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בּוֹ:

 ברטנורה   (יא) ר' אליעזר אומר בכולן מלמדין. והלכה כר' אליעזר:

יב. יָבָם קָטָן שֶׁבָּא עַל יְבָמָה קְטַנָּה, יִגְדְּלוּ זֶה עִם זֶה. בָּא עַל יְבָמָה גְדוֹלָה, תְּגַדְּלֶנּוּ. הַיְבָמָה שֶׁאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, לֹא נִבְעַלְתִּי, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ. לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, מְבַקְשִׁים הֵימֶנּוּ שְׁיַּחֲלוֹץ לָּהּ. וּבִזְמַן שֶׁהוּא מוֹדֶה, אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ:

 ברטנורה   (יב) יגדלו זה עם זה. ואינו יכול לגרשה עד שיגדיל דגט קטן אינו גט: היבמה שאמרה בתוך שלשים יום. שכנסה היבם, לא נבעלתי ליבם, והוא אומר בעלתיך ודייך בגט, כופין אותו לחלוץ דהיא נאמנת, דעד תלתין יומין מוקי אינש נפשיה ולא בעיל: לאחר שלשים יום. הוא נאמן, דלא מוקי איניש נפשיה מלבעול יותר משלשים יום. ומיהו איהי לא משתריא, דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא ובעיא חליצה, ומבקשים ממנו שיחלוץ, אבל לא כופין, דהא הוא אומר שבעל. והא דכופין אותו לחלוץ תוך ל' יום ומבקשין אותו לחלוץ לאחר ל' יום ואין כופין ומבקשים לייבם, מוקי בגמרא כגון שגט יוצא מתחת ידה, שכיון שנתן גט לזיקתו נפסלה עליו, ומיהו בעיא חליצה למשרייה לעלמא. ואי אמרה היא נבעלתי והוא אומר לא בעלתי, אין חוששים לדבריו ולא בעיא חליצה:

יג. הַנּוֹדֶרֶת הֲנָאָה מִיבָמָהּ, בְּחַיֵּי בַעְלָהּ, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ. לְאַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ, מְבַקְשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָהּ. וְאִם נִתְכַּוְּנָה לְכָךְ, אֲפִלּוּ בְּחַיִּיִ בַעְלָהּ, מְבַקְשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחֲלוֹץ לָּהּ:

 ברטנורה   (יג) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה. דלא אסקא דעתה שימות בעלה ותפול לפניו ליבום, ונוטלת כתובתה: אבל לאחר מיתת בעלה. הויא מורדת, וקיימא לן כותבין אגרת מרד על שומרת יבם: ומבקשים ממנו לחלוץ. ויתן כתובתה אם ירצה, ואם לא רצה לחלוץ והיא מורדת בו ובאה להפסיד כתובתה, כופין אותו לחלוץ:

---

גמרא יבמות דף ק''ה ע''ב

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רִבִּי הֲווּ יַתְבֵי פָּתַח חַד מִנַּיְיהוּ וְאָמַר הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמָטָּה שֶׁנֶּאֱמַר (מ''א ט) וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים. וְחַד אָמַר עֵינָיו לְמַעְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג) נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם. אַדְהָכִי אֲתָא רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רִבִּי יוֹסֵי לְגַבַּיְיהוּ אָמַר לְהוּ בְּמָאי עַסְקִיתוּ אָמְרוּ לֵיהּ בַּתְּפִלָּה אָמַר לְהוּ כָּךְ אָמַר אַבָּא הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עֵינָיו לְמַטָּה וְלִבּוֹ לְמַעְלָה כְּדֵי שִׁיִּתְקַיְימוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ. אַדְהָכִי אֲתָא רִבִּי לִמְתִיבְתָּא. אִינְהוּ דַהֲווּ קְלִילֵי יְתִיבוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רִבִּי יוֹסֵי אֲגַב יוֹקְּרֵיהּ הֲוָה מַפְסַע וְאָזִיל. אָמַר לֵיהּ אַבְדָּן מִי הוּא זֶה שֶׁמַּפְסִיעַ עַל רָאשֵׁי עַם קדֶשׁ. אָמַר לֵיהּ אֲנִי יִשְׁמָעֵאל בַּר רִבִּי יוֹסֵי שֶׁבָּאתִי לִלְמוֹד תּוֹרָה מֵרִבִּי. אָמַר לֵיהּ וְכִי אַתָּה הָגוּן לִלְמוֹד תּוֹרָה מֵרִבִּי אָמַר לֵיהּ וְכִי משֶה הָיָה הָגוּן לִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה. אָמַר לֵיהּ וְכִי משֶה אַתָּה. אָמַר לֵיהּ וְכִי רַבָּךְ אֱלֹהִים הוּא. אָמַר רַב יוֹסֵף שַׁקְלֵיהּ רִבִּי לִמְטַרְפְּסֵיהּ דְּקָאָמַר לֵיהּ רַבָּךְ וְלֹא רַבִּי. אַדְהֲכִי אָתַאי יְבָמָה לְקָמֵיהּ דְּרִבִּי אָמַר לֵיהּ רִבִּי לְאַבְדָּן פּוּק בָּדְקָה לְבָתַר דְּנָפִיק אָמַר לֵיהּ רִבִּי יִשְׁמָעֵאל כָּךְ אָמַר אַבָּא אִישׁ כָּתוּב בְּפָרָשָׁה אֲבָל אִשָּׁה בֵין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה. אָמַר לֵיהּ תוּ לֹא צְרִיכַת כְּבַר הוֹרָה זָקֵן. קָא מַפְסַע אַבְדָּן וְאָתֵי אָמַר לוֹ רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרִבִּי יוֹסֵי מִי שֶׁצָרִיךְ לוֹ עַם קדֶשׁ יִפְסַע עַל רָאשֵׁי עַם קדֶשׁ מִי שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹ עַם קדֶשׁ הֵיאַךְ יִפְסַע עַל רָאשֵׁי עַם קדֶשׁ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי לְאַבְדָּן קוּם בְּדוּכְתִּיךְ. תָּאנָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִצְטַרַע אַבְדָּן וְטָבְעוּ שְׁנֵי בָנָיו וּמִיאֲנוּ שְׁתֵּי כַלּוֹתָיו. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק בְּרִיךְ רַחְמָנָא דְּכַסְּפֵיהּ לְאַבְדָּן בְּהָאי עַלְמָא. אָמַר רִבִּי אָמֵי מִדְּבָרָיו שֶׁל בְּרִבִּי נִלְמוֹד קְטַנָּה חוֹלֶצֶת בִּפְעוּטוֹת. רָבָא אָמַר עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים וְהִלְכְתָא עַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת:

 רש''י  עיניו למטה. כלפי ארץ ישראל משום דשכינה התם קיימא דכתיב והיו עיני ולבי שם: אתא רבי למתיבתא. למידרש ובעי כל חד למיתב אדוכתיה: רבי ישמעאל בר רבי יוסי. בעל בשר היה: מפסע ואזיל. הולך לאט: אבדן. תלמיד של רבי היה: שקליה רבי למטרפסיה. לגמולו על ששמע ולא מיחה: פוק בדקה. אם הביאה שתי שערות: לא צריכת. למיבדקה: כבר הורה זקן. רבי יוסי: נצטרע אבדן. עונשו של לשון הרע נגעים: מדבריו של ברבי. רבי יוסי. כל ברבי לשון אדם גדול: קטנה חולצת. משהיא כפעוטות כבת שית כבת שבע דתנן במסכת גיטין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין הלכך לענין חליצה הואיל ולא כתיב מיעוט כשרה משהיא בפ' הזה שיודעת מעט להבחין: לעונת נדרים. שנה אחת קודם לזמן ב' שערות כדתנן בפרק יוצא דופן בת י''א שנה ויום אחד נדריה נבדקים אם יודעת לשם מי נדרה והקדישה דבריה קיימין:

---

זוהר שמות דף י''א ע''א

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי (י''ט א' בראשית קפ''ד א') דָּא גַבְרִיאֵל כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דניאל ט') וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בְחָזוֹן וְגוֹמֵר. מִבֵּית לֵוִי דָּא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאַתְיָא מִסִטְרָא דִשְׂמָאלָא. וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי דָּא נִשְׁמְתָא (די''א ע''ב) דְּתָנֵינָן בְּשַׁעְתָּא דְאִתְיְילִיד גּוּפָא דְצַדִּיק בְּהָאי עַלְמָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָרֵי לֵיה לְגַבְרִיאֵל וְנָטִיל הַהִיא נִשְׁמְתָא דְצַדִּיק דִי בְגִנְתָא וְנַחֲתָא לֵיה לְהָאי גוּפָא דְצַדִּיקָא דְאִתְיְילִיד בְּהָאי עַלְמָא וְאִיהוּ אתְפְּקַד עֲלָה וְנָטִיר לָהּ. וְאִי תֵימָא הַהוּא מַלְאָכָא דְאִתְמָנָא עַל רוּחֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא לַיְלָה שְׁמֵיהּ וְאַתְּ אַמְרַת דְּאִיהּוּ גַבְרִיאֵל. הָכִי הוּא וַדָּאי בְּגִין דְּאָתֵי מִסִטְרָא דִשְׂמָאלָא. וְכָל מָאן דְּאָתֵי מִסִטְרָא דִשְׂמָאלָא הֲכִי אִקְרֵי וַיֵּלֶךְ אִישׁ דָּא עַמְרָם. וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי דָּא יוֹכֶבֶד. וּבַת קוֹל נַחֲתַת וְאַמְרַת לֵיהּ לְאִזְדַּוְוגָא בָּהּ דְּהָא קָרִיב זִמְנָא דְפוּרְקְנָא דְיִשְׂרָאֵל עַל יְדָא דִבְּרָא דְאִתְיְילִיד מִנַיְיהוּ. וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא סִיֵּיעַ בֵּיה דְּתָנֵינָן שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָיא עַל עַרִסַיְיהוּ וּרְעוּתָא דִלְהוֹן בִּדְבֵקוּתָא חֲדָא הֲוָה בָה בִּשְׁכִינְתָּא וְעַל דָּא לָא אִתְעֲדֵי שְׁכִינְתָּא מֵהַהוּא בְרָא דְאוֹלִידוּ לְקַיְימָא דִכְתִיב (ויקרא כ') וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים. בַּר נַשׁ דִּמְקַדֵּשׁ גַּרְמֵיה מִלְּרַע קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְקַדֵּשׁ לֵיה דִּלְעֵילָא כְמָה דִרְעוּתָא דִלְהוֹן הֲוָה בִדְבֵקוּתָא דִשְׁכִינְתָּא הֲכִי אִתְדַּבְקָא שְׁכִינְתָּא בְהַהוּא עוֹבָדָא מַמָּשׁ דְּעַבְדוּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּיא דִרְעוּתָא דִּלְהוֹן בִּדְבֵקוּתָא דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא תָּדִיר וּכְמָה דְאִינוּן מִתְדַּבְּקִין בֵּיה תָּדִיר הֲכִי נַמֵי אִיהוּ אִתְדַּבַּק בְהוּ וְלָא שָׁבִיק לוֹן לְעַלְמִין וָוָי לְרַשִּׁיעַיָּיא דִרְעוּתָא דִלְהוֹן וּדְבֵקוּתָא דִלְהוֹן מִתְרַחֲקָא מִנֵּיהּ. וְלֹא דַי לְהוּ דְמִתְרַחֲקָן מִנֵּיהּ אֶלָּא דְמִתְדַּבְּקָן בְּסִטְרָא אַחֲרָא. תָּא חֲזֵי עַמְרָם דְּאִתְדַּבַּק בֵּיהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא נָפַק מִנֵּיהּ משֶׁה דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָא אַעְדֵי מִנֵּיהּ לְעַלְמִין וּשְׁכִינְתָּא אִתְדַּבְּקַת בַּהֲדֵיהּ (בראשית כ''א כ') תָּדִיר זַכָּאָה חוּלַקֵיהּ:

 תרגום הזוהר  וַיֵּלֱךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וְכוּ': זֶהוּ גַּבְרִיאֵל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל וְגוֹ'. מִבֵּית לֵוִי, זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הַבָּאָה מִצַד הַשְּׂמֹאל, כִּי גַּבְרִיאֵל, וַיִּקַח אֶת בַּת לֵוִי, זוֹ הִיא הַנְּשָׁמָה. שֶׁלָּמַדְנוּ בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלָד גּוּפוֹ שֶׁל צַדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה, קוֹרֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל, שֶׁהוּא לוֹקֵחַ נְשָׁמָה הַהִיא אֲשֶׁר בַּגָּן, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, וּמוֹרִידָהּ לְגוּפוֹ שֶׁל הַצַדִּיק שֶׁנּוֹלָד בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְהוּא, גַּבְרִיאֵל, נִפְקָד עָלֶיהָ וְשׁוֹמְרָהּ. וְאִי תֵּימָא הַהוּא וְכוּ': וְאִם תֹּאמַר, הֲלֹא אוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ הַמְּמוּנֶה עַל רוּחוֹת הַצַדִּיקִים, שְׁמוֹ לַיְלָה, וְאַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא גַּבְרִיאֵל, הִנֵּה כֵּן הוּא וַדַּאי שֶׁשְּׁמוֹ לַיְלָה, מִשּׁוּם שֶׁבָּא מִצַד שְׂמֹאל וְכָל הַבָּא מִצַד שְׂמֹאל נִקְרָא כֵּן. וַיֵּלֶךְ אִישׁ: זֶה עַמְרָם. וַיִּקַח אֶת בַּת לֵוִי זוֹ הִיא יוֹכֶבֶד. וּבַת קוֹל יָרְדָה וְאָמְרָה לוֹ לְעַמְרָם, שֶׁיִּזְדַוֵּג בָּהּ, כִּי הַזְּמָן קָרוֹב לִגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַבֵּן שֶׁיּוֹלִיד מֵהֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲזָרוֹ, שֶׁלָּמַדְנוּ, הַשְּׁכִינָה שָׁרְתָה עַל מִטָּתָם, וְהַכַּוָּנָה שֶׁלָּהֶם בִּדְבֵקוּתָם יַחַד הָיְתָה בַּשְּׁכִינָה, וְעַל כֵּן לֹא הֻסְרָה הַשְּׁכִינָה מֵאוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁהוֹלִידוּ לְקַיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב, וְהִתְקַדִּשְׁתֶם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים, שֶׁהָאָדָם הַמְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. כְּמוֹ שֶׁכַּוָּנָתָם הָיְתָה בִּדְבֵקוּת הַשְּׁכִינָה, כֵּן הִתְדַבְּקָה הַשְּׁכִינָה בְּאוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה מַמָּשׁ שֶׁעָשׂוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים, שֶׁרְצוֹנָם הוּא בִּדְבֵקוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּמִיד, וּכְמוֹ שֶׁהֵם דְּבֵקִים בּוֹ תָּמִיד, כֵּן הוּא דָּבוּק בָּהֶם, וְאֵינוֹ עוֹזֵב אוֹתָם לְעוֹלָם. אוֹי לָרְשָׁעִים, שֶׁרְצוֹנָם וּדְבֵקוּתָם מִתְרַחֲקִים מִמֶּנּוּ, מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא דַּי לָהֶם שֶׁמִּתְרַחֲקִים מִמֶּנּוּ, אֶלָּא עוֹד מִתְדַבְּקִים בְּצַד הָאַחֵר, בֹּא וּרְאֵה, עַמְרָם שֶׁנִּתְדַבֵּק בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָצָא מִמֶּנּוּ מֹשֶה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא סָר מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם, וְהַשְּׁכִינָה נִתְדַבְּקָה בּוֹ תָּמִיד, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ההלכות תשובה פ''ג

א. חֲמִשָּׁה הֵן מִיִּשְׂרָאֵל הַנִקְרָאִין יוֹצְאִין. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שֵׁם אֱלוֹהַ וְאֵין לָעוֹלָם מַנְהִיג. וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שֵׁם מַנְהִיג אֲבָל הֵם שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר. וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שֵׁם רִבּוֹן אֶחָד אֲבָל שֶׁהוּא כּוֹכָב אוֹ בַעַל תְּמוּנָה. וְכֵן הָאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ לְבַדּוֹ הָרִאשׁוֹן וְצוּר לַכֹּל. וְכֵן הָעוֹבֵד כּוֹכָב זוּלָתוֹ כְּדֵי לִהְיוֹת מֵלִיץ בֵּינוֹ וּבֵין רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כָּל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ הוּא יוֹצֵא: ב. שְׁלשָׁה הֵן מִיִּשְׂרָאֵל הַנִקְרָאִין אַפִּיקוֹרוֹסִין הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שֵׁם נְבוּאָה כְּלָל וְאֵין שֵׁם מַדַע שֶׁמַּגִּיעַ מֵהַבּוֹרֵא לְלֵב בְּנֵי הָאָדָם וְהַמַּכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְהָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂה בְנֵי הָאָדָם כָּל אֶחָד מִשְּׁלשָׁה אֵלּוּ הֵן אַפִּיקוֹרוֹסִין: ג. שְׁלשָׁה הֵן מִיִּשְׂרָאֵל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה הָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מֵעִם ה' אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד אֲפִלּוּ תֵּיבָה אֶחָת אִם אָמַר מֹשֶׁה אֲמָרוֹ מִפִּי עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה. וְכֵן הַכּוֹפֵר בְּפֵירוּשָׁהּ וְהוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהַמַּכְחִישׁ מַגִּידֶיהָ כְּגוֹן צָדוֹק וּבַיְתוּס וְהָאוֹמֵר שֶׁהַבּוֹרֵא הֶחֱלִיף מִצְוָה זוּ בְּמִצְוָה אַחֶרֶת וּכְבָר בָּטְלָה תּוֹרָה זוּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא הָיְתָה מֵעִם ה' כָּל אֶחָד מִשְּׁלשָׁה אֵלּוּ כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה:

---

מוסר

מספר חרדים דף ע''ב ע''א

כֶּשֶׁאֲנִי בֵּין הָעָם כְּיוַן שֶׁאֵין רוֹאֶה סֵתֶר לְבָבִי אֶלָּא הוּא לְבַדּוֹ וְעוֹד אֵין מַשְׁגִיחַ תָּמִיד בִּי לְהֵטִיב לִי רַק הוּא לְבַדּוֹ וְאֵין מִי שֶׁיּוּכַל לְהַצִיל אוֹתִי מִצָרָתִי זוּלָתוֹ לָכֵן לֹא יַפְסִיקוּ בֵּינִי לְבֵינוֹ הַנִּבְרָאִים כִּי כֻּלָּם כְּאַיִן נֶגְדוֹ וַאֲנִי וְהוּא לְבַדוֹ עוֹמְדִים וְהַיְינוּ דִכְתִיב (מ''ב ה') חַי הַשֵּׁם אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו וּכְתִיב (ברא' י') הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי. כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אוֹהֲבְתוֹ וְהָאַחת שׂוֹנְאָתוֹ הֲיִתָּכֵן שֶׁיִהְיֶה לִבּוֹ וְעֵינָיו לְאוֹתָהּ שֶׁשּׂוֹנְאָתוֹ וְיִשְׁכַּח וְיַעֲזוֹב אוֹתָהּ שֶׁאוֹהֲבְתוֹ. הִנֵּה הַתּוֹרָה הִיא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַנָּאָתְךְ וּלְטוֹבָתָךְ בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ בַּיָּמִים לְהַצִילָךְ מִכָּל צָרָה וּלְפַרְנְסָךְ וּלְהַדְרִיכָךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹב בַּלֵּילוֹת בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ מִן הַמַּזִיקִין הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ תְּלַמֵּד עָלֶיךָ סַנֵּיגוֹרְיָא לִתְחִיַּית הַמֵּתִים וְכֵן בְּכָל בֹּקֶר שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ בְזוֹהַר שֶׁבְּכָל לַיְלָה דָּנִין אוֹתוֹ אִם יָקִיץ מִשְּׁנָתוֹ אוֹ יִישָׁן שְׁנַת עוֹלָם וְזֶהוּ שֶׁהִתְחִילָה תּוֹרָה בְּרֵאשִׁית כְּלוֹמַר שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת רֵאשִׁית תּוֹעֶלֶת לְאָדָם בְּב' עוֹלָמוֹת. וְהָאִשָּׁה הַשֵּׁנִית שֶׁשּׂוֹנְאָתוֹ הִיא שֶׁל בָּשָׂר וָדָם וְעָלֶיהָ אָמַר הַנָּבִיא (מיכה ז') אוֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ כִּמְפוֹרָשׁ בִּגְמָרָא וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ יִתְבָּרַךְ לֶאֱהוֹב אוֹתָה אַךְ עִיקָר אַהֲבָה תִּהְיֶה בָּרִאשׁוֹנָה אֵשֶׁת נְעוּרִים שֶׁמִּיּוֹם שֶׁלִּמְּדוֹ אָבִיו תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מִיָּד הִיא בָּאָה לְהתְיַיחֵד עִמּוֹ וּלְשָׁמְרוֹ. וְהוּא תִּקּוּן גָּדוֹל לִפְגַם הַבְּרִית שֶׁהַתּוֹרָה כֻּלָּה נִקְרֵאת בְּרִית וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֵׁר סַ''ם חַיִּים:

---

שמות יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת-הָ֣עִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל-הָֽאָבְנָ֑יִם אִם-בֵּ֥ן הוּא֙ וַֽהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם-בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה: וַאֲמַר כַּד תֶּהֶוְיָן מוֹלְדָן יָת יְהוּדַיָתָא וְתֶחְזְיָן עַל מַתְבְּרָא אִם בַּר הוּא תִּקְטְלַן יָתֵהּ וְאִם בְּרַתָּא הִיא ותְקַיְמִנַהּ:

 רש''י   בילדכן. כמו בהולידכן: על האבנים. מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו משבר, וכמוהו עשה מלאכה על האבנים, מושב כלי אמנות יוצר חרס: אם בן הוא וגו' . לא היה מקפיד אלא על הזכרים, שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להולד בן המושיע אותם: וחיה. ותחיה:

(יז) וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת-הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת-הַיְלָדִֽים: וּדְחִילָא חַיָתָא מִן קֳדָם יְיָ וְלָא עֲבָדָא כְּמָא דְמַלִיל עִמְהֶן מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וְקַיָמָא יָת בְּנַיָא:

 רש''י   ותחיין את הילדים. מספקות להם מים ומזון. תרגום הראשון וקיימא והשני וקיימתין, לפי שלשון עברית לנקבות רבות, תיבה זו וכיוצא בה, משמשת לשון פעלו ולשון פעלתן, כגון ותאמרנה איש מצרי, לשון עבר, כמו ויאמרו לזכרים, ותדברנה בפיכם לשון דברתן, כמו ותדברו לזכרים. וכן ותחללנה אתי אל עמי, לשון עבר חללתן, כמו ותחללו לזכרים:

(יח)  שני  וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ-מִצְרַ֨יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת-הַיְלָדִֽים: וּקְרָא מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְחַיָתָא וַאֲמַר לְהֶן מָה דֵין עֲבַדְתּוּן יָת פִּתְגָמָא הָדֵין וְקַיֵמְתּוּן יָת בְּנַיָא: (יט) וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל-פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי-חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַֽמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ: וַאֲמָרָא חַיָתָא לְפַרְעֹה אֲרֵי לָא כִנְשַׁיָא מִצְרְיָתָא יְהוּדַיָתָא אֲרֵי חֲכִּימָן אִנוּן עַד לָא עַלַת לְוָתְהֶּן חַיָתָא וִילִידָן:

 רש''י   כי חיות הנה. בקיאות כמילדות. תרגום מילדות חיתא. ורבותינו דרשו הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות. והיכן משולות לחיות, גור אריה (בראשית מט ט) , זאב יטרף (שם כז) , בכור שורו (דברים לג יז) , אילה שלוחה (בראשית מט כא) , ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן (בראשית מט כח) ויברך אותם, ועוד כתיב (יחזקאל יט ב) מה אמך לביא:

(כ) וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד: וְאוֹטֵּיב יְיָ לְחַיָתָא וּסְגִי עַמָא וּתְקִיפוּ לַחֲדָא:

 רש''י   וייטב. הטיב להם. וזה חלוק בתיבה שיסודה שתי אותיות ונתן לה וי''ו יו''ד בראשה, כשהיא באה לדבר בלשון ויפעיל הוא נקוד היו''ד בציר''י שהוא קמ''ץ קטן, כגון וייטב אלהים למילדת, וירב בבת יהודה (איכה ב ה) , הרבה תאניה, וכן ויגל השארית (דברי הימים ב' לו כ) , דנבוזראדן הגלה את השארית, ויפן זנב אל זנב (שופטים טו ד) , הפנה הזנבות זו לזו, כל אלו לשון הפעיל את אחרים. וכשהוא מדבר בלשון ויפעל, הוא נקוד היו''ד בחיר''ק, כגון (ויקרא י כ) וייטב בעיניו, לשון הוטב, וכן וירב העם (פסוק כ) , נתרבה העם, ויגל יהודה (מלכים ב' כה כא) גלה יהודה, ויפן כה וכה (ב יב) , פנה לכאן ולכאן. ואל תשיבני וילך, וישב, וירד, ויצא, לפי שאינן מגזרתן של אלו, שהרי היו''ד יסוד בהן, ירד, יצא, ישב, ילך, היו''ד אות שלישית בו: וייטב אלהים למילדת. מהו הטובה, כא ויעש להם בתים. בתי כהנה ולויה ומלכות שקרויין בתים. ויבן את בית ה' ואת בית המלך (מלכים א' ט א) . כהנה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים, כדאיתא במסכת סוטה (סוטה יא ב) :

(כא) וַיְהִ֕י כִּֽי-יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת-הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים: וַהֲוָה כַּד דְחִילָא חַיָתָא מִן קֳדָם יְיָ וַעֲבַד לְהוֹן בָּתִּין:

---

נביאים - ישעיה - פרק כח

(ח) כִּ֚י כָּל-שֻׁלְחָנ֔וֹת מָלְא֖וּ קִ֣יא צֹאָ֑ה בְּלִ֖י מָקֽוֹם: (פ) אֲרֵי כָּל פְּתוֹרֵיהוֹן מְלָן מֵיכָל מְגֻעָל וּמְשֻׁקָּץ לֵית לְהוֹן אֲתָר דִּי נָקִי מִן אוֹנֵס :

 רש''י   כי כל שולחנות . שלהם של זבחי מתי' הם שהם כקיא צואה : בלי מקום . אין הדעת סובלתן :

(ט) אֶת-מִי֙ יוֹרֶ֣ה דֵעָ֔ה וְאֶת-מִ֖י יָבִ֣ין שְׁמוּעָ֑ה גְּמוּלֵי֙ מֵֽחָלָ֔ב עַתִּיקֵ֖י מִשָּׁדָֽיִם: לְמִן אִתְיְהִיבָת אוֹרַיְתָא וּמִן אִתְפְּקָד לְמִסְבָּר חוֹכְמָא הֲלֹא לְבֵיִת יִשְּׂרָאֵל דִּרְחִימִין מִכָּל עַמָּמַיָּא וַחֲבִיבִין מִכָּל מַלְכוּתָא :

 רש''י   את מי יורה דעה . שמא לתינוקות שאין יודעין להבין כי הגדולים פנו לדרך רעה : גמולי מחלב . בדולי מחלב : עתיקי משדים . לשון ויעתק משם ( בראשי' יב ) , ד''א בדולי' מן התורה שנקראת חלב ועתיקי משדים מוסרים מלפני ת''ח :

(י) כִּ֣י צַ֤ו לָצָו֙ צַ֣ו לָצָ֔ו קַ֥ו לָקָ֖ו קַ֣ו לָקָ֑ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֥יר שָֽׁם: אֲרֵי אִתְפָּקְדוּ לְמֶעְבָּד אוֹרַיְתָא וּמַה דְּאִתְפָּקְדוּ לָא צָבִיאוּ לְמֶעְבָּד וְאִתְנַבִּיאוּ עֲלֵיהוֹן נְבִיַּיָּא דְּאִם יְתוּבוּן יִשְׁתַּבַּק לְהוֹן וּלְמִלֵּי נְבִיַּיָּא לָא קַבִּילוּ הֲלִיכוּ בִּרְעוּת נַפְשְׁהוֹן וְלָא חָמִידוּ לְמֶעְבָּד אוֹרַיְּתֵי סָבְרוּ דְּיִתְקַיַּם לְהוֹן פּוּלְחָן טָעוּתָא וְלָא סָבְרוּ לְפוּלְחָן בֵּית מִקְדְּשֵׁי כִּזְעֵיר הֲוָה בְּעֵינֵיִהוֹן בֵּית מִקְדְּשֵׁי לְמִפְלָח תַּמָּן כִּזְעֵיר בְּעֵינֵיהוֹן שְׁכִינְתֵּי תַּמָּן :

 רש''י   כי צו לצו צו לצו . נביא מצוה להם מאת הקב''ה והם יש להם צו של עכו''ם כנגד צו זה וחוזר הנביא ומוכיחם והם תמיד אומרים יש לנו צו לצו שלנו חשוב משלך : קו לקו . יש להם קו משקולת משפטי רשע כנגד קו הצדק : זעיר שם . הנביא אומר להם עוד מעט תבוא עליכם רעה והם אומרים זעיר שם ימהר יחישה מעשהו לימים מועטין :

(יא) כִּ֚י בְּלַעֲגֵ֣י שָׂפָ֔ה וּבְלָשׁ֖וֹן אַחֶ֑רֶת יְדַבֵּ֖ר אֶל-הָעָ֥ם הַזֶּֽה: אֲרֵי בְּשִׁנּוּי מְמַלָּל וּבְלִישָׁן תּוֹלְעָבָא הֲווּ מְלַעֲגִין לְקַבִּיל נְבִיַּיָּא דְּמִתְנַבָּן לְהוֹן עַמָּא הָדֵין :

 רש''י   בלעגי שפה . וכן כל לשון לעגים וכן ( לקמן לב ) עלגים שניהם לשון הפוך שאינו מיושר להשמע : ידבר אל העם הזה . כל המדבר אליהם דבר נבואה ותוכחה דומה להם ללשון נלעג שאין יכולין להבין בו :

(יב) אֲשֶׁ֣ר | אָמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם זֹ֤את הַמְּנוּחָה֙ הָנִ֣יחוּ לֶֽעָיֵ֔ף וְזֹ֖את הַמַּרְגֵּעָ֑ה וְלֹ֥א אָב֖וּא שְׁמֽוֹעַ: דְּאָמְרִין לְהוֹן נְבִיַּיָּא דֵּין בֵּית מַקְדְּשָׁא פָּלְחוּ בֵּיהּ וְדָא אַחְסָנַת בֵּית נַיְחָא וְלָא אָבוּ לְקַבָּלָא אוֹלָפָן :

 רש''י   אשר אמר . הנביא להם זאת המנוחה להיותכם בשלוה הניחו לעיף שלא תגזלוהו זאת תהיה לכם המרגעה :

(יג) וְהָיָ֨ה לָהֶ֜ם דְּבַר-יְהוָ֗ה צַ֣ו לָצָ֞ו צַ֤ו לָצָו֙ קַ֤ו לָקָו֙ קַ֣ו לָקָ֔ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֣יר שָׁ֑ם לְמַ֨עַן יֵלְכ֜וּ וְכָשְׁל֤וּ אָחוֹר֙ וְנִשְׁבָּ֔רוּ וְנוֹקְשׁ֖וּ וְנִלְכָּֽדוּ: (פ) דֵּין יְהִי כֵּס פּוּרְעֲנוּתְהוֹן עַל דְּאִתְפָּקָדוּ לְמֶעְבָּד אוֹרַיְתָא וּמָא דְּאִתְפְּקָדוּ לָא צָבִיאוּ לְמֶעְבָּד בְּכֵן יִתְמַסָּרוּן לְעַמָּמַיָּא דְּלָא יָדַע אוֹרַיְתָא עַל דַּהֲלִיכוּ בִּרְעוּת נַפְשְׁהוֹן וְלָא חָמִידוּ לְמֶעְבָּד רְעוּתֵי בְּכֵן יִסְבְּרוּן לְסָעִיד בְּעִידָן דְּאַיְתִי עֲלֵיהוֹן עָקָא וְלָא יְהִי לְהוֹן סָעִיד וְסָמִיךְ עַל דַּהֲוָה זְעֵיר בְּעֵינֵיהוֹן בֵּית מַקְדְּשֵׁי לְמִפְלָח תַּמָּן בְּכֵן יִשְׁתָּאֲרוּן כִּזְעֵיר בֵּינֵי עַמָּמַיָּא דְּיִגְלוּן לְתַמָּן בְּדִיל דִּיהָכוֹן וְיִתְקְּלוּן לְאָחוֹרָא וְיִתְבְּרוּן וְיִתְצְדוּן וְיִתְאַחֲדוּן :

 רש''י   והיה להם דבר ה' וגו' . כמדתה ימדוד להם יגזור שדברו עליהם צו של אומות המשתעבדים בם על צו פקודה על פקודה עבודה על עבודה קו של פורענות כנגד קו של עבירות שבידם קו לקו תקוה חילוף תקוה יקוו לאור והנה חשך : זעיר שם זעיר שם . לימים מועטים תבא עליהם והם יתמעטו שם בארץ אויביהם :

---

כתובים - משלי - פרק יב

(ט) ט֣וֹב נִ֭קְלֶה וְעֶ֣בֶד ל֑וֹ מִ֝מְּתַכַּבֵּ֗ד וַחֲסַר-לָֽחֶם: טָב הוּא זְלִילָא וְעַבְדֵי אִית לֵיהּ מִן הוּא דְמִתְיַקַר וַחֲסִיר לַחְמָא :

 רש''י   טוב נקלה . בעיניו ונעשה עבד לעצמו : ממתכבד . בעיניו ואומר גנאי הוא לי לעמול במלאכה שאני מבני אדם גדולים וסופו להיות חסר לחם :

(י) יוֹדֵ֣עַ צַ֭דִּיק נֶ֣פֶשׁ בְּהֶמְתּ֑וֹ וְֽרַחֲמֵ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים אַכְזָרִֽי: יָדֵיעַ צַדִּיקָא נַפְשָׁא דִבְעִירֵיהּ וְרַחֲמֵיהוֹן דְּרַשִׁיעֵי נַכְזְרָיוּתָא :

 רש''י   יודע צדיק נפש בהמתו . מה בהמתו ובני ביתו צריכים :

(יא) עֹבֵ֣ד אַ֭דְמָתוֹ יִֽשְׂבַּֽע-לָ֑חֶם וּמְרַדֵּ֖ף רֵיקִ֣ים חֲסַר-לֵֽב: דְּפָלַח בְּאַרְעֵיהּ יִסְבַּע לַחְמָא וּדְרָדֵף בָּתַר סְרִיקוּתָא חֲסַר רַעְיָנָא הוּא :

 רש''י   עובד אדמתו ישבע לחם . כמשמעו , ולפי משלו שחוזר על תלמודו תמיד שלא ישתכח :

(יב) חָמַ֣ד רָ֭שָׁע מְצ֣וֹד רָעִ֑ים וְשֹׁ֖רֶשׁ צַדִּיקִ֣ים יִתֵּֽן: רָאֵג רַשִּׁיעָא מְצוּדְתָּא בִישְׁתָּא וְעִקָּרְהוֹן דְּצַדִּיקֵי נִתְקַיֵּם :

 רש''י   חמד רשע . להיות נזון ומתפרנס ממצוד רשעים שצדין את הבריות בגזלות וחמס : ושורש צדיקים יתן . מה שהוא ראוי ליתן והוא הפרי :

(יג) בְּפֶ֣שַׁע שְׂ֭פָתַיִם מוֹקֵ֣שׁ רָ֑ע וַיֵּצֵ֖א מִצָּרָ֣ה צַדִּֽיק: בְּחוֹבָא דְשִּׂפְוָתָא מַתְקַל בִּישָׁא וּפָלִיט צַדִּיקָא מִן עָקְתָא :

 רש''י   בפשע שפתים . בפשע שפתי דור המבול שאמרו מה שדי כי נעבדנו ( איוב כא ) בא להם מוקש רע ונח הצדיק יצא מהצרה :

(יד) מִפְּרִ֣י פִי-אִ֭ישׁ יִשְׂבַּע-ט֑וֹב וּגְמ֥וּל יְדֵי-אָ֝דָ֗ם (ישוב) יָשִׁ֥יב לֽוֹ: גַּבְרָא מִן פְּרִי פוּמֵיהּ יִשְּׂבַּע טָבְתָא וְכָל בַּר נָשׁ הֵיךְ עוֹבַד אַיְדוֹ מִתְפְּרִיע :

 רש''י   מפרי פי איש . משכר פיהם של עוסקי תורה אוכלים טוב בעולם הזה והקרן קיימת להם לעו''ה :

---

משנה בבא מציעא פרק ג

א. הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּהֵמָה אוֹ כֵלִים, וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבָדוּ, שִׁלֵּם וְלֹא רָצָה לִשָּׁבַע, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבַּע וְיוֹצֵא, נִמְצָא הַגַּנָּב, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. לְמִי מְשַׁלֵּם לְמִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ. נִשְׁבַּע וְלֹא רָצָה לְשַׁלֵּם, נִמְצָא הַגַּנָּב, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל. טָבַח וּמָכַר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. לְמִי מְשַׁלֵּם, לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן:

 ברטנורה   (א) המפקיד. ולא רצה לישבע. שבועת השומרין. שהיה יכול ליפטר אם נשבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד: למי שהפקדון אצלו. דכיון דשילם קנה כל תשלומיה. ואפילו לא שילם אלא כיון שאמר בבית דין הריני משלם, קנה כל תשלומיה, לא שנא תשלומי כפל ולא שנא תשלומי ארבעה וחמשה:

ב. הַשׂוֹכֵר פָּרָה מֵחָבֵרוֹ וְהִשְׁאִילָה לֵאָחֵר וְמֵתָה כְּדַרְכָה יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּה וְהַשּׁוֹאֵל יְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסִי כֵּיצַד הַלָּה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפָרָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. אֶלָּא תַּחֲזֹר פָּרָה לַבְּעָלִים:

 ברטנורה   (ב) השוכר פרה מחבירו. ועמד שוכר והשאילה לאחר ברשות המשכיר. שאם לא נתן לו המשכיר רשות, הא קיימא לן, שומר שמסר לשומר חייב: ישבע השוכר. למשכיר: שמתה כדרכה. ופטור. שהשוכר פטור מן האונסין: והשואל. שהוא חייב באונסין, משלם לשוכר, בשבועה שהוא נשבע למשכיר: אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה וכו'. והלכה כרבי יוסי:

ג. אָמַר לִשְׁנַיִם, גָּזַלְתִּי לְאֶחָד מִכֶּם מָנֶה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם, אוֹ, אָבִיו שֶׁל אֶחָד מִכֶּם הִפְקִיד לִי מָנֶה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא, נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה, שֶׁהוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ:

 ברטנורה   (ג) אמר לשנים גזלתי לאחד מכם. והם אינם תובעים לו כלום, אלא הוא בא לצאת ידי שמים: נותן לזה מנה ולזה מנה. אבל שנים שתבעוהו והודה שגזל לאחד מהם, ישבע כל אחד מהם שלו גזל, ונותן מנה לזה ומנה לזה. קנס קנסוהו חכמים מפני שעבר על לא תגזול. וכן שנים שתבעו לאחד. כל אחד אומר אבי הפקיד אצלך מנה, והוא אומר אביו של אחד מכם הניח לי מנה ואיני יודע איזהו, הרי כל אחד מהם נשבע שאביו הניח אצלו מנה, ונותן מנה לזה ומנה לזה, דאיהו פשע בנפשיה דהוה ליה למידק ולזכור מי הניח אצלו המנה:

ד. שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד, זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם, זֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי מָאתַיִם וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי מָאתַיִם, נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה, וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי. אֶלָּא הַכּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ:

 ברטנורה   (ד) שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים. כגון דאפקידו תרווייהו כי הדדי זה בפני זה: נותן לזה מנה ולזה מנה וכו'. דאמר להו אתון לא קפדיתו אהדדי, ולא חשדתם זה את זה שמא חבירו יתבע המאתים. אנא נמי לא רמאי אנפשאי למידק המאתים של מי הן. ונעשו כאילו הניחו כל השלש מאות בצרור אחד, דלא הוי ליה למידק מה יש לזה בתוכו ומה יש לחבירו: מה הפסיד הרמאי. ולעולם לא יודה על האמת:

ה. וְכֵן שְׁנֵי כֵלִים, אֶחָד יָפֶה מָנֶה וְאֶחָד יָפֶה אֶלֶף זוּז, זֶה אוֹמֵר יָפֶה שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר יָפֶה שֶׁלִּי, נוֹתֵן אֶת הַקָּטָן לְאֶחָד מֵהֶן, וּמִתּוֹךְ הַגָּדוֹל נוֹתֵן דְּמֵי הַקָטָן לַשֵּׁנִי, וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי. אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ:

 ברטנורה   (ה) וכן שני כלים. לרבנן אצטריכא ליה. ולא זו אף זו קתני, לא מיבעיא במנה ומאתים דליכא פסידא דשבירת כלי, אמרו רבנן נותן לזה מנה ולזה מנה, אלא אפילו בשני כלים דאיכא פסידא שצריך לשבר הכלי הגדול כדי לתת ממנו דמי הקטן, ולכשיבא אליהו נמצא שבעל הכלי הגדול הפסיד שנשבר הכלי שלו, וסלקא דעתך אמינא דבהא מודו רבנן לר' יוסי שהכל יהא מונח עד שיבא אליהו. קמשמע לן. והלכה כחכמים:

ו. הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן אֲבוּדִין לֹא יִגַּע בָּהֶן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מוֹכְרָן בִּפְנֵי בֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמֵשִׁיב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים:

 ברטנורה   (ו) אבודים. על ידי עכברים או רקבון: לא יגע בהן. למכרן לפי שרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. קב שלו חביב עליו ע''י שעמל בו, מתשעה קבין של אחרים שיקח בדמיהן אם ימכרם. ולא אמרו רבנן הרי זה לא יגע בהן, אלא שלא אבדו אלא עד כדי חסרונן המפורש במשנתינו, לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור וכו'. אבל אם אבדו יותר מכדי חסרונן, מודים חכמים לרבן שמעון בן גמליאל דמוכרן בבית דין. והלכה כחכמים:

ז. הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת. לַחִטִּין וְלָאֹרֶז, תִּשְׁעָה חֲצָאֵי קַבִּין לַכּוֹר, לַשְּׂעוֹרִין וְלַדֹּחַן, תִּשְׁעָה קַבִּין לַכּוֹר, לַכֻּסְמִין וּלְזְרַע פִּשְׁתָּן, שָׁלשׁ סְאִין לַכּוֹר. הַכֹּל לְפִי הַמִּדָּה, הַכֹּל לְפִי הַזְּמַן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, וְכִי מָה אִכְפַּת לָהֶן לָעַכְבָּרִין, וַהֲלוֹא אוֹכְלִין בֵּין מֵהַרְבֵּה וּבֵין מִקִּמְעָא. אֶלָּא אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת אֶלָּא לְכוֹר אֶחָד בִּלְבָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיְתָה מִדָּה מְרֻבָּה, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹתִירוֹת:

 ברטנורה   (ז) המפקיד פירות אצל חבירו. ועירבן הנפקד עם פירותיו והיה מסתפק מהן ואינו יודע שיעור מה שאכל. כשבא להחזירן יוציא לו חסרונות, יפחות כמה הם רגילים לחסור: תשעה חצאי קבין לכור. הכור שלשים סאין, והסאה ששה קבין: הכל לפי המדה. כן לכל כור וכור: הכל לפי הזמן. שהניחם בידו. לכל שנה ושנה ינכה לו כך: מה איכפת להו לעכברים. כך אוכלים ממדה מועטת כמו ממדה מרובה. הלכך תשעה חצאי קבין לשנה בין לכור בין לעשרה כורין: אם היתה מדה מרובה. שהפקיד אצלו הרבה, מעשרה כורים ולמעלה, לא יוציא לו חסרונות: מפני שהן מותירות. שבימות הגורן כשמפקידים החטים, יבשים, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ובאכילת עכברים אינן נחסרין כל כך לכל כור וכור, דכולי האי לא אכלי עכברים מעשרה כורין, הלכך נפיחתו משלמת למה שעכברים אוכלים. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוחנן בן נורי. וכל השיעורים הללו בארץ ישראל ובימי התנאים. אבל בשאר ארצות ובזמנים הללו, הכל כפי מה שרגילים הזרעים לחסר באותה מדינה ובאותו זמן:

ח. יוֹצִיא לוֹ שְׁתוּת לַיָּיִן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חֹמֶשׁ. יוֹצִיא לוֹ שְׁלשֶׁת לֻגִּין שֶׁמֶן לְמֵאָה, לֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים, לֹג וּמֶחֱצָה בֶּלַע. אִם הָיָה שֶׁמֶן מְזֻקָּק, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ שְׁמָרִים. אִם הָיוּ קַנְקַנִּים יְשָׁנִים, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ בֶּלַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹכֵר שֶׁמֶן מְזֻקָּק לַחֲבֵרוֹ כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו לֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים לְמֵאָה:

 ברטנורה   (ח) יוציא לו שתות ליין. אם הפקיד אצלו יין ועירבו עם יינו, הקנקנים בולעים שתות: רבי יהודה אומר חומש. שהקרקע שהיו עושים ממנו הקנקנים באתריה דרבי יהודה בלע חומש. והכל לפי המקום: אף המוכר וכו'. כשם שאמרו שמרים במפקיד, כך אמרו במוכר. שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו שמן מזוקק תמיד שהוא מסתפק ממנו, הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרים לכל מאה לוג. ואין הלכה כר' יהודה:

ט. הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וְלֹא יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה, אִם מִתּוֹךְ יָדוֹ נִשְׁבְּרָה, לְצָרְכּוֹ, חַיָּב, לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר. אִם מִשֶּׁהִנִּיחָהּ נִשְׁבְּרָה, בֵּין לְצָרְכּוֹ בֵּין לְצָרְכָּהּ פָּטוּר. יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה, בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ וּבֵין מִשֶּׁהִנִּיחָהּ, לְצָרְכּוֹ, חַיָּב, לְצָרְכָּהּ, פָּטוּר:

 ברטנורה   (ט) לא יחדו לה הבעלים מקום. בבית שומר, לומר לו זוית זו השאילני: לצרכו. להשתמש בה: לצרכה. שהיתה במקום שקרובה להשתבר: אם משהניחה. שכלה תשמישו הניחה במקום משתמר. בין שטלטלה מתחלה לצרכו, בין שטלטלה לצרכה, פטור. דאמרינן משהחזירה הרי היא ברשות הבעלים כבתחלה, ואינו עליה אלא כשומר חנם ופטור על אונסיה, ואע''פ שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה. ורישא דמתניתין רבי ישמעאל היא, דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו שהוא פטור דלא בעינן דעת בעלים. והאי דקתני לא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא יחדו לה הבעלים מקום והחזירה למקומה לאחר שנשתמש בה לצרכו שהוא פטור, ואע''פ שלא הודיע לבעלים, שהרי החזירה למקום המיוחד לה, אלא אפילו לא יחדו לה הבעלים מקום, דלאו למקום מיוחד לה החזירה, פטור, הואיל והחזירה למקום משתמר, דלא בעינן דעת בעלים: ובין משהניחה לצרכו חייב. סיפא זו אתאן לרבי עקיבא דאמר בגונב טלה מן העדר והחזירו למקומו ונאנס, לעולם הוא חייב, עד שיודיע לבעלים שגנב והחזיר. והכא נמי לאחר שנשתמש בה לצרכו ונעשה גזלן עליה אע''פ שהניחה במקום המשתמר, חייב. והאי דקתני בסיפא יחדו לה הבעלים מקום, לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לא יחדו שהוא חייב משהניחה לאחר שנשתמש לצרכו, דהא לא הניחה במקום המיוחד לה, אלא אפילו יחדו לה מקום שחזר והניחה במקומה, חייב, דבעינן דעת בעלים. ורישא רבי ישמעאל וסיפא ר''ע. והכי מוקמינן לה בגמרא:

י. הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו, אוֹ שֶׁמְּסָרָן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְנָעַל בִּפְנֵיהֶם שֶׁלֹּא כָרָאוּי, חַיָּב, שֶׁלֹּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים. וְאִם שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים, פָּטוּר:

 ברטנורה   (י) צררן. בסודרו: והפשילן לאחוריו. אע''פ ששמירה מעולה היא, חייב, שהמוליך מעות של פקדון ממקום למקום אין להם שמירה אלא בידו, דכתיב (דברים י''ד) וצרת הכסף בידך, אע''פ שצרורים הם, יהיו בידך. ואם בבית הוא, אין להם שמירה אלא בקרקע, ובכותל, בטפח הסמוך לתקרה או בטפח הסמוך לארץ. שאין דרך הגנבים לחפש שם. ואם שמר בענין אחר, פושע הוי וחייב. אלא אם כן התנה מתחלה עם המפקיד שעל מנת כן הוא מקבל הפקדון שלא יתחייב בכל השמירות הללו: לבנו ולבתו הקטנים. אבל לגדולים, נשבעים הם ששמרו כדרך השומרים ופטור. ולא אמרינן בהא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך האדם להפקיד מה שהופקד בידו, ביד אשתו ובניו. וכל המפקיד, על דעת שיתנם הנפקד ביד אשתו ובניו הוא מפקיד:

יא. הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שֻׁלְחָנִי, אִם צְרוּרִין, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, מֻתָּרִין, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, בֵּין צְרוּרִין וּבֵין מֻתָּרִים לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. חֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חֶנְוָנִי כַּשֻּׁלְחָנִי:

 ברטנורה   (יא) אם צרורין. וחתומין, או קשורים קשר משונה: לא ישתמש בהן. אבל אם אינם חתומים או קשורים קשר משונה אע''פ שצרורין, הרי הן כמותרין וכאילו אינם קשורים כלל, ומותר להשתמש בהן: חייב באחריותן. ואפילו לא נשתמש בהן הוי עליהם שומר שכר, מפני שיכול להשתמש בהם, וחייב בגניבה ואבדה. ואם נשתמש, הוו מלוה גביה וחייב אף באונסין: רבי יהודה אומר כשולחני. והלכה כרבי יהודה:

יב. הַשּׁוֹלֵחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יִלְקֶה בְּחֶסֶר וּבְיֶתֶר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כִּשְׁעַת הוֹצָאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה. הַחוֹשֵׁב לִשְׁלֹחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חַיָּב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד, (שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ). כֵּיצַד. הִטָּה אֶת הֶחָבִית וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית, וְנִשְׁבְּרָה, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא רְבִיעִית, הִגְבִּיהָהּ וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית, וְנִשְׁבְּרָה, מְשַׁלֵּם דְּמֵי כֻלָּהּ:

 ברטנורה   (יב) ילקה בחסר וביתר. במה שחסר הפקדון, ובמה שהותיר. כגון שהפקיד אצלו רחל טעונה צמר, או מעוברת, ונגזזה או ילדה לאחר ששלח בה יד, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ונמצא שהוא לוקה במה שחסרה אצלו, וביתר, שאם נתעברה או טענה צמר כשהיא אצלו, משלם אותה טעונה ומעוברת כמות שהיא עכשיו, והרי לוקה ביתר: ובית הלל אומרים כשעת הוצאה. מבית הבעלים, אם טעונה טעונה, ואם רקנית רקנית: רבי עקיבא אומר כשעת התביעה. כמו שהוא הפקדון בשעת העמדה בדין. דכתיב (ויקרא ד) לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, יתן כמו שהוא ביום אשמתו, ביום שמתחייב בו בדין. והלכה כבית הלל: החושב לשלוח יד בפקדון. אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי: בית שמאי מחייבים. דכתיב (שמות כב) על כל דבר פשע, משעה שדיבר לשלוח יד הוי פושע: עד שישלח בו יד. דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. והאי על כל דבר פשע, דרשי ביה בית הלל, אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד בפקדון מנין שהוא חייב, תלמוד לומר על כל דבר פשע: כיצד הטה את החבית. השתא מפרש למלתייהו דבית הלל. ואית ספרים דלא גרסי כיצד. ומלתא באנפה נפשה היא: ונשברה. לאחר זמן: אינו משלם אלא רביעית. דשליחות יד אינו מתחייב באונסים עד שימשוך או יגביה דהוי קניה: הגביהה ונטל. לאו דוקא נטל, דמכי אגבהה על מנת ליטול חייב באונסיה אפילו לא נטל ממנה כלום. ואם נטל רביעית מן החבית והחמיץ היין הנשאר בחבית אחר כן, אע''פ שלא הגביה החבית משלם כל היין, שהוא גרם ליין שהחמיץ, וגירי דידיה הוא דאהני ליה:

---

גמרא בבא מציעא דף מ''ב ע''א

צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן וְכוּלִי. בִּשְׁלָמָא כֻּלְהוּ שֶׁלֹּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים אֶלָּא צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו מָאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד אָמַר רָבָא אָמַר רִבִּי יִצְחָק אָמַר קְרָא (דברים י''ד) וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדֶךָ אַף עַל פִּי שֶׁצְרוּרִין יִהְיוּ בְיָדֶךָ. וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק לְעוֹלָם יְהֵא כַסְפּוֹ שֶׁל אָדָם מָצוּי בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדֶךָ וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק לְעוֹלָם יַשְׁלִישׁ אָדָם אֶת מָעוֹתָיו שְׁלִישׁ בְּקַרְקַע וּשְׁלִישׁ בְּפַרְקְמַטְיָא וּשְׁלִישׁ תַּחַת יָדוֹ וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן שֶׁנֶּאֱמַר (שם כ''ח) יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ. תָּנָא דְבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ. תָּנוּ רַבָּנָן הַהוֹלֵךְ לָמוֹד אֶת גָּרְנוֹ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. הִתְחִיל לָמוֹד אוֹמֵר בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה. מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּרַךְ הֲרֵי זוּ תְּפִלַּת שָׁוְא. לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְדָבָר הַשָּׁקוּל וְלֹא בְדָבָר הַמָּדוּד וְלֹא בְדָבָר הַמָּנוּי אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן שֶׁנֶּאֱמַר יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ. אָמַר שְׁמוּאֵל כְּסָפִים אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בְקַרְקַע. אָמַר רָבָא וּמוֹדֶה שְׁמוּאֵל בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּלֹא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנָן. וְאִי שָׁהָא לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת שִׁיעוּר לְמִקְבְּרִינְהוּ וְלֹא קַבְּרִינְהוּ מִחְיָּיב. וְאִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא סָבַר דִילְמָא מִבְּעֵי לֵיהּ זוּזֵי לְאַבְדַּלְתָּא. וְהָאִידְנָא דִשְׁכִיחִי גְשׁוּשָׁאֵי אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בִּשְׁמֵי קוֹרָה. וְהָאִידְנָא דִשְׁכִיחִי פְרוּמָּאֵי אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בֵּינֵי אוּרְבֵי. אָמַר רָבָא וּמוֹדֶה שְׁמוּאֵל בְּכוֹתֵל. (אִי נַמִּי בֵּין הַקְּרָנוֹת). וְהָאִידְנָא דִשְׁכִיחֵי טְפוּחָאֵי אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בְטֶפַח הַסָּמוּךְ לְקַרְקַע אוֹ בְטֶפַח הַסָּמוּךְ לִשְׁמֵי קוֹרָה:

 רש''י  מאי הוי ליה למיעבד. הרי צררן: מצוי בידו. לא יפקידנו לאחרים במקום אחר שאם תזדמן לו סחורה לשכר יהא מזומן לו: תחת ידו. להיות מזומן לו לצורך ריוח הבא פתאום: באסמיך. דריש ליה לשון דבר הסמוי מן העין: אין להם שמירה וכו'. דאם לא שמרן ונגנבו פשיעה היא: ואי צורבא מרבנן הוא. המפקיד שהוא חרד על מצות הבדלה על הכוס. אמר השומר: דילמא מבעי ליה זוזי לאבדלתא. להכי לא קברינהו ופטור: גשושאי. מגששין בקרקע בשפודין של ברזל להכיר מקום שתחתיו חלל: בשמי קורה. בגג מתחתיו: פרומאי. שוברי התקרה: ביני אורבי. בין שורת הבנין בכותל: טפוחאי. מטפחים בכותל לידע אם יש שם חלל: או בטפח הסמוך וכו'. וכולן בכותל:

---

זוהר שמות דף כ' ע''א

פָּתַח וְאָמַר דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. מִי גָרַם לִי שֶׁאֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בַּשׁוֹשַׁנִּים. מַה שׁוֹשָׁן יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְהוּא אָדוֹם מוֹצְקִים אוֹתוֹ וְהוּא מִתְהַפֵּךְ לְלָבָן וּלְעוֹלָם רֵיחוֹ לֹא זָז כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּדֶרֶךְ זֶה שֶׁאִלְמָלֵא כֵן לֹא יִתְקַיֵּים הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל הָאָדָם הַחוֹטֵא. וְהַחֵטְא נִקְרָא אָדוֹם כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לָאֵשׁ שֶׁהוּא אָדוֹם. וְזוֹרֵק הַדָּם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ שֶׁהוּא אָדוֹם מִדַּת הַדִּין אָדוֹם מוֹצְקִים אוֹתוֹ (הָרֵיחַ) וְעוֹלֶה הֶעָשָׁן כֻּלּוֹ לָבָן וְאָז הָאָדוֹם נֶהְפַּךְ לְלָבָן נֶהְפַּךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים. וְתָא חֲזֵי כָּל מִדַּת הַדִין אֵין צָרִיךְ הָרֵיחַ שֶׁלּוֹ אֶלָּא מִצַד אָדוֹם וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה מַאי דִּכְתִיב (מלכים א' י''ח) וַיִּתְגּוֹדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם וְגוֹמֵר עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם אֶלָּא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּ מִמִּדַּת הַדִּין כִּרְצוֹנָם זוּלָתִי בָאוֹדֶם אָמַר רִבִּי יִצְחָק וְעוֹד אוֹדֶם וְלָבָן נִקְרַב לְעוֹלָם וְהָרֵיחַ עוֹלֶה מִשְּׁתֵּיהֶן. מַה הַשּׁוֹשָׁן אָדוֹם וְלָבָן כָּךְ רֵיחַ הַקָּרְבָן. וְהַקָּרְבָּן מֵאָדוֹם וְלָבָן. בֹּא וּרְאֵה מֵרֵיחַ הַקְּטֹרֶת שֶׁהַסַמָּנִים מֵהֶם אֲדוּמִים וּמֵהֶם לְבָנִים כְּגוֹן הַלְּבוֹנָה שֶׁהוּא לָבָן מֹר דְּרוֹר אָדוֹם וְהָרֵיחַ עוֹלֶה מֵאָדוֹם וְלָבָן וְעַל כֵּן מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בַּשּׁוֹשַׁנִּים שֶׁהוּא אָדוֹם וְלָבָן וּכְתִיב (יחזקאל מ''ד) לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם כְּנֶגֶד זֶה אָדָם מַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ זֶה אָדוֹם וְזֶה לָבָן מַה הַשּׁוֹשָׁן שֶׁהוּא אָדוֹם וְהוּא לָבָן אֵין מוֹצְקִים אוֹתוֹ לַחֲזוֹר כֻּלּוֹ לָבָן אֶלָּא בָאֵשׁ. כָּךְ הַקָּרְבָן אֵין מוֹצְקִין אוֹתוֹ לַחֲזוֹר כֻּלּוֹ לָבָן אֶלָּא בָאֵשׁ עַכְשָׁיו מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּתַעֲניתוֹ וּמַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ אֵינוֹ נִצְמַק לַחֲזוֹר כֻּלּוֹ לָבָן אֶלָּא בָאֵשׁ דְּאָמַר רִבִּי יְהוּדָה מִתּוֹךְ תַּעֲנִיתוֹ שֶׁל אָדָם מַחֲלִישִׁין אֵבָרָיו וְגוֹבֵר עָלָיו הָאֵשׁ וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה צָרִיךְ לְהַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ בְּאוֹתוֹ הָאֵשׁ וְהוּא הַנִּקְרָא מִזְבַּח כַּפָּרָה וְהַיְּינוּ דְרִבִּי אֶלְעָזָר כַּד הֲוָה יָתִיב בְּתַעֲנִיתָא הֲוָה מְצַלֵּי וְאָמַר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁהִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ חֶלְבִּי וְדָמִי וְהִרְתַּחְתִּי אוֹתָם בַּחֲמִימוּת חוּלְשַׁת גּוּפִי יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא הָרֵיחַ הָעוֹלֶה מִפִּי בְּשָׁעָה זוֹ כְּרֵיחַ הָעוֹלֶה מֵהַקָּרְבָּן בְּאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ וְתִרְצֵנִי. נִמְצָא שֶׁאָדָם הוּא מַקְרִיב בְּתַעֲנִיתוֹ הַחֵלֶב וְהַדָּם (וְהָאֵשׁ) וְהָרֵיחַ שֶׁעוֹלֶה מִפִּיו הוּא מִזְבַּח כַּפָּרָה וּלְפִיכָךְ תִּקְּנוּ הַתְּפִלָּה בִּמְקוֹם הַקָּרְבָּן וּבִלְבָד שֶׁיִּתְכַּוֵּין לְמָה דְאַמְרָן. אָמַר רִבִּי יִצְחָק מִכָּאן וּלְהָלְאָה כְּתִיב (במדבר ל''א) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים אָדָם מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ בְּעִנְיַן זֶה וּמִתְכַּפֵּר לוֹ עַכְשָׁיו תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר לוֹ בִּמְקוֹם הַקָּרְבָּן כִּי הָאי גָּוְונָא:

 תרגום הזוהר  פָּתַח וְאָמַר, דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרוֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִים. הַיְנוּ, מִי גָּרַם לִי שֶׁאֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, מִפְּנֵי שֶׁמַּנְהִיג עוֹלָמוֹ בַּשּׁוֹשַׁנִים. מַה שּׁוֹשָׁן יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, וְהוּא אָדוֹם, מוֹצְקִים אוֹתוֹ, וְהוּא מִתְהַפֵּךְ לְלָבָן, וּלְעוֹלָם רֵיחוֹ לֹא זָז, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּדֶרֶךְ זֶה, שֶׁאִם לֹא כֵּן לֹא הָיָה מִתְקַיֵּם הָעוֹלָם מִשּׁוּם הָאָדָם הַחוֹטֵא, וְהַחֵטְא נִקְרָא אָדוֹם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, אִם יִהְיוּ חַטָּאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. וְכֵן הַחוֹטֵא מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לָאֵשׁ שֶׁהוּא אָדוֹם, זוֹרֵק הַדָּם שֶׁהוּא אָדוֹם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. וְכֵן מִדַּת הַדִּין הָרָמוּז בְּאָדוֹם. מוֹצְקִים אוֹתוֹ, הַיְנוּ כְּשֶׁנִּשְׂרָף הַקָּרְבָּן עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעוֹלֶה הֶעָשָׁן כֻּלּוֹ לָבָן. וְאָז הָאָדוֹם נֶהְפַּךְ לְלָבָן הָרוֹמֵז שֶׁמִּדַּת הַדִּין נֶהְפַּךְ לְמִדַּת הָרַחֲמִים. וּבֹא וּרְאֵה, כָּל מִדַּת הַדִּין אֵינוֹ צָרִיךְ אֶל הָרֵיחַ שֶׁלּוֹ אֶלָּא מִצַד הָאֹדֶם, וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַהוּ שֶּׁכָּתוּב וַיִּתְגוֹדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם וְגוֹ' עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּ מִמִּדַּת הַדִּין, שֶׁהוּא מַלְכוּת, כִּרְצוֹנָם. זוּלָתִי בָאוֹדֶם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וְעוֹד, אֹדֶם וְלָבָן נִקְרָב לְעוֹלָם וְהָרֵיחַ עוֹלֶה מִשְּׁנֵיהֶם, מַה הַשּׁוֹשָׁן אָדוֹם וְלָבָן, כָּךְ רֵיחַ הַקָּרְבָּן וְהַקָּרְבָּן עַצְמוֹ מֵאָדוֹם וְלָבָן. בֹּא וּרְאֵה מֵרֵיחַ הַקְּטֹרֶת, שֶׁהַסַּמָּנִים, מֵהֶם אֲדוּמִים וּמֵהֶם לְבָנִים. דְּהַיְנוּ הַלְּבוֹנָה, שֶׁהוּא לָבָן, מָר דְּרוֹר, אָדוֹם, וְהָרֵיחַ עוֹלֶה מֵאָדוֹם וְלָבָן. וְעַל כֵּן מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בַּשּׁוֹשַׁנִּים שֶׁהֵם אָדוֹם וְלָבָן. וְכָתוּב, לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם. כְּנֶגֶד זֶה, אָדָם מַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, שֶׁזֶּה אָדוֹם וְזֶה לָבָן. מַה הַשּׁוֹשָׁן שֶׁהוּא אָדוֹם וְהוּא לָבָן, אֵין מוֹצְקִים אוֹתוֹ לְהַחֲזִירוֹ כֻּלּוֹ לָבָן אֶלָּא בָּאֵשׁ. עַתָּה, מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִיתוֹ וּמַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ אֵינוֹ נִצְמָק לַחֲזוֹר כֻּלּוֹ לָבָן אֶלָּא בָּאֵשׁ. דְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִתּוֹךְ תַּעֲנִיתוֹ שֶׁל הָאָדָם, נֶחֱלָשִׁים אֵבָרָיו וְגוֹבֵר עָלָיו הָאֵשׁ, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה צָרִיךְ לְהַקְרִיב חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ בְּאוֹתוֹ הָאֵשׁ, וְהוּא הַנִּקְרָא מִזְבֵּחַ כַּפָּרָה. וְהַיְנוּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר. כְּשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית, הָיָה מִתְפַּלֵּל וְאָמַר, גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי ה' אֱלֹקָי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתָי, שֶׁהִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךְ חֶלְבִּי וְדָמִי, וְהִרְתַחְתִּי אוֹתָם בַּחֲמִימוּת חֻלְּשַׁת גּוּפִי, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךְ שֶׁיְּהֵא הָרֵיחַ הָעוֹלֶה מִפִּי בְּשָׁעָה זוֹ, כְּרֵיחַ הָעוֹלֶה מֵהַקָרְבָּן בְּאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וְתִרְצֵנִי. נִמְצָא שֶׁהָאָדָם מַקְרִיב בְּתַעֲנִיתוֹ הַחֵלֶב וְהַדָּם, וְהָרֵיחַ שֶׁעוֹלֶה מִפִּיו, הוּא מִזְבֵּחַ כַּפָּרָה. וּלְפִיכָךְ תִּקְּנוּ הַתְּפִלָּה בְּמָקוֹם הַקָּרְבָּן. וּבִלְבָד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְמַה שֶּׁאָמַרְנוּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִכָּאן וּלְהָלְאָה כָּתוּב, כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָּאֵשׁ וְטָהֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אָדָם מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ בְּעִנְיָן זֶה, וּמִתְכַּפֶּר לוֹ, עַתָּה, תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר לוֹ בְּמָקוֹם הַקָּרְבָּן בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, שֶׁל כַּוָּנַת הַקָּרְבָּן.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ההלכות תשובה פ''ג

א. שְׁנַיִם הֵם הָעֲבַרְיָינִין מִיִּשְׂרָאֵל הָעֲבַרְיָין לַעֲבֵרָה אַחַת וְהָעֲבַרְיָין לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. הָעֲבַרְיָין לַעֲבֵרָה אַחַת זֶה שֶׁהֱחֱזִיק עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ עֲבֵרָה בְּזָדוֹן וְנִתְפַּרְסֵם בָּה וְהֻרְגַּל אֲפִלּוּ הָיְתָה מִן הַקַּלּוֹת כְּגוֹן שֶׁהֻחְזַק תָּמִיד לִלְבּוֹשׁ שַׁעַטְנֵז אוֹ לְהַקִּיף פֵּאָה וְנִמְצָא כְּאִלּוּ בָּטְלָה מִצְוָה זוּ מִן הָעוֹלָם אֶצְלוֹ הֲרֵי זֶה עֲבַרְיָין לְאוֹתוֹ דָבָר וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה לְהַכְעִיס: ב. הָעֲבַרְיָין לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כְּגוֹן הַחוֹזֵר לְדָתֵי נָכְרִים בְּשָׁעָה שֶׁגּוֹזְרִין גְּזֵרָה וְיִדָּבֵק בָּהֶם וְיֹאמַר מַה בֶּצַע לִי לְהִדָּבֵק בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם שְׁפָלִים וְנִרְדָּפִים טוֹב לִי שֶׁאֶדָּבֵק בְּאֵלּוּ נָכְרִים שֶׁיָּדָם תַּקִּיפָה הֲרֵי זֶה עֲבַרְיָין לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ: ג. מַחֲטִיאֵי הָרַבִּים כֵּיצַד אֶחָד שֶׁהֶחֱטִיא בְּדָבָר גָּדוֹל כְּגוֹן יָרָבְעָם וְצָדוֹק וּבַיְתוֹס וְאֶחָד שֶׁהֱחֱטִיא בְּדָבָר קַל אֲפִלּוּ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְאֶחָד הַמְאַנֵּס אֲחֵרִים עַד שֶׁיֶּחְטְאוּ כִּמְנַשֶּׁה שֶׁהָיָה הוֹרֵג אֶת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּעַבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ שֶׁהִטְעָה אֲחֵרִים וְהִדִּיחָם:

---

מוסר

מספר חרדים דף ע''ב ע''א

צָרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת יָגֵעַ בַּתּוֹרָה שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. עוֹנָה מִן הַמּוֹחַ וְכָל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ לָקוּם לְהִדָּבֵק נַפְשׁוֹ בָהּ יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִדְאָמַר בַּזוֹהַר כְּשֶׁעוֹנַת בְּנֵי אָדָם בַּחֲצוֹת לַיְלָה בְּאִשָּׁה הַשְּׁנִיָּה בָּה שַׁעְתָּא עוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בָּרִאשׁוֹנָה. וְאַף בְּשַׁבָּת כְּשֶׁמְּקַיְּמִים מִצְוַת עוֹנָה בַּשְׁנִיָּה כַּוָּנָתָם לְהוֹלִיד בֵּן לָרִאשׁוֹנָה שֶׁיְּהֵא תַּלְמִיד חָכָם הֲרֵי הָעוֹנָה בְּמַחֲשָׁבָה כְּסוּתָהּ בְּדִבּוּר שֶׁנִּמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתוֹלַעַת שֶׁבְּפִיהֶם עוֹשִׂים לָהֶם לְבוּשׁ מַלְכוּת כְּתוֹלַעַת הַמֶּשִׁי וְהַיְינוּ דִכְתִיב (שה''ש ד') כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ וְלֹא קוּרֵי עַכָּבִישׁ שֶׁנַּעֲשִׂים מִדְּבָרִים בְּטֵלִים. שְׁאֵרָהּ שֶׁהֵם הַמְּזוֹנוֹת בְּמַעֲשֵׂה כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם קִיּוּם הַגּוּף כֵּן הַמִּצְוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת קִיּוּם הַנֶּפֶשׁ וּבְהֵעָדְרָם רְשָׁעִים בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים וְעַל הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים אָמַר בְּזֹהַר שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים זֹאת הָאִשָּׁה כְּבוּדָה בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאַתָּה חֲתָן הַמֶּלֶךְ מַה נָּעִים גּוֹרָלָךְ. וּמִמֵּילָא רַוְחָא לְהָשִׁיב נִדָּחָיו וּלְקַבֵּץ פְּזוּרָיו וְיָשִׁיב הַכֹּל לְאֵיתָנוֹ וְלֹא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח:

---

שמות יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל-עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל-הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֨רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל-הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן: (פ) וּפַקִיד פַּרְעֹה לְכָל עַמֵהּ לְמֵימָר כָּל בְּרָא דְיִתְיְלִּיד לִיהוּדָאֵי בְּנַהֲרָא תִּרְמֻנֵהּ וְכָל בְּרַתָּא תְּקַיְמוּן:

 רש''י   לכל עמו. אף עליהם גזר. יום שנלד משה אמרו לו אצטגניניו היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה:

ב (א) וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת-בַּת-לֵוִֽי: וַאֲזַל גַבְרָא מִדְבֵית לֵוִי וּנְסִיב יָת בַּת לֵוִי:

 רש''י   ויקח את בת לוי. פרוש היה ממנה מפני גזרת פרעה (וחזר ולקחה. וזהו וילך, שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים, ואתה גם כן על הנקבות) . והחזירה ועשה בה לקוחין שניים. ואף היא נהפכה להיות נערה. ובת מאה שלשים שנה היתה, שנלדה בבואה למצרים בין החומות, ומאתים ועשר שנה נשתהו שם, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה. אם כן כשנתעברה ממנו היתה בת מאה שלשים וקורא אותה בת לוי:

(ב) וַתַּ֥הַר הָֽאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי-ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים: וְעַדִיאַת אִתְּתָא וִילִידַת בָּר וַחֲזַת יָתֵהּ אֲרֵי טַּב הוּא וְאַטְמַרְתֵּהּ תְּלָתָא יַרְחִין:

 רש''י   כי טוב הוא. כשנלד נתמלא הבית כלו אורה:

(ג) וְלֹא-יָֽכְלָ֣ה עוֹד֘ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח-לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַֽחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת-הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל-שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר: וְלָא יְכֵילַת עוֹד לְאַטְמָרוּתֵהּ וּנְסֵיבַת לֵהּ תֵּבוּתָא דְגוֹמֶא וְחַפָּתַהּ בְּחֵמָרָא וּבְזִפְתָּא וְשַׁוִיאַת בַּהּ יָת רַבְיָא וְשַׁוִיתַהּ בְּיַעֲרָא עַל כֵּיף נַהֲרָא:

 רש''י   ולא יכלה עוד הצפינו. שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה יולדת למקטעין, והם בדקו אחריה לסוף תשעה: גמא. גמי בלשון משנה ובלעז יונ''ק [גומא] . ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה: בחמר ובזפת. זפת מבחוץ וטיט מבפנים, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת: ותשם בסוף. הוא לשון אגם רושי''ל בלעז , ודומה לו (ישעיה יט ו) קנה וסוף קמלו:

(ד) וַתֵּֽתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵֽרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה-יֵּֽעָשֶׂ֖ה לֽוֹ: וְאִתְעַתָּדַת אֲחָתֵהּ מֵרָחִיק לְמִידַע מָה יִתְעֲבֵד לֵהּ:

---

נביאים - ישעיה - פרק כח

(יד) לָכֵ֛ן שִׁמְע֥וּ דְבַר-יְהוָ֖ה אַנְשֵׁ֣י לָצ֑וֹן מֹֽשְׁלֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֖ר בִּירוּשָׁלִָֽם: בְּכֵן קַבִּילוּ פִּתְגָמָא דִּיְיָ גָּבְרִין רְשִׁיעִין שִׁלְטוֹנֵי עַמָּא הָדֵין דִּי בִּירוּשְׁלֵם :

 רש''י   משלי העם הזה . האומרים לצון בל' משל כגון :

(טו) כִּ֣י אֲמַרְתֶּ֗ם כָּרַ֤תְנֽוּ בְרִית֙ אֶת-מָ֔וֶת וְעִם-שְׁא֖וֹל עָשִׂ֣ינוּ חֹזֶ֑ה (שיט) שׁ֣וֹט שׁוֹטֵ֤ף כִּֽי-(עבר) יַֽעֲבֹר֙ לֹ֣א יְבוֹאֵ֔נוּ כִּ֣י שַׂ֧מְנוּ כָזָ֛ב מַחְסֵ֖נוּ וּבַשֶּׁ֥קֶר נִסְתָּֽרְנוּ: (פ) אֲרֵי אַמַּרְתּוּן גַּזַּרְנָא קְיָם עִם קָטוֹלָא וְעִם מְחַבְּלָא עֲבַדְנָא שְׁלָמָא מְחָת סַנָּאָה אֲרֵי תֵּיתֵי עֲלֵיכוֹן כְּנַחַל מַגְבָּר דְּאַתּוּן אֲמָרִין לָא תֵּיתֵי עֲלָנָא אֲרֵי שַׁוִּינָא בִּכְדִיב רַחְצְנָנָא וּבְגִין שְׁקָרִין אַטְמַרְנָא :

 רש''י   כרתנו ברית את מות . שלא יבא עלינו : עשינו חוזה . גבול שלא יעברנהו וכן מחוז חפצם ( תהלים קז ) וכן מחזה אל מחזה ( מלכים א ז' ) כולם ל' גבול הם וחיצונו של דבר אשומיי''ר בלע''ז : שיט שוטף . מכה המתהלכת בארץ : לא יבואנו . לא יבא עלינו : שמנו כזב . שמנו ע''א : מחסנו . מחסה שלנו : ובשקר נסתרנו . בע''א בטחנו להסתירנו :

(טז) לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֛י יִסַּ֥ד בְּצִיּ֖וֹן אָ֑בֶן אֶ֣בֶן בֹּ֜חַן פִּנַּ֤ת יִקְרַת֙ מוּסָ֣ד מוּסָּ֔ד הַֽמַּאֲמִ֖ין לֹ֥א יָחִֽישׁ: בְּכֵן כִּדְנָן אָמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא מְמַנֵּי בְּצִיּוֹן מֶלֶךְ מְלָךְ תַּקִּיף גִּבּוֹר וַאֲמָתָן אַתְקַּפְנֵיהּ וְאַחֲסַנְנֵיהּ אָמַר נְבִיָּא וְצַדִּיקַיָּא דְּהֵימְנוּ בְּאִלֵּין בְּמֵיתֵי עָקָא לָא יִזְדַּעְזְעוּן :

 רש''י   הנני יסד . ל' עבר הוא כמו ( מגלה א ) יסד המלך וכן צריך לפותרו הנני הוא אשר יסד כבר : ( בציון אבן . כבר ) נגזרה הגזרה לפני והעמדתי מלך משיח שיהא בציון לאבן בוחן ל' מבצר וחוזק כמו ( לקמן לב ) עופל ובחן וכמו הקימו בחוניו ( לעיל כג ) : מוסד מוסד . הראשון פתח לפי שהוא דבוק מוסד של מוסד ( מוסד ) שהוא מוסד גמור : המאמין לא יחיש . המאמין דבר זה לא ימהרנה לא יאמר אם אמת הוא ימהר לבא :

(יז) וְשַׂמְתִּ֤י מִשְׁפָּט֙ לְקָ֔ו וּצְדָקָ֖ה לְמִשְׁקָ֑לֶת וְיָעָ֤ה בָרָד֙ מַחְסֵ֣ה כָזָ֔ב וְסֵ֥תֶר מַ֖יִם יִשְׁטֹֽפוּ: (ס) וַאֲשַׁוֵי דִּינָא תַּקִּיף דַּאֲטְמַרְתּוּן כְּחוּט בִּנְיָנָא וְזַכּוּתָא כְּאֶבֶן מִשְּׁקוּלְתָא וְיִדְלָק רוּגְזֵי בְּרוּחְצָן בִּדְבֵיכוֹן וְעַל דַּאֲטְמַרְתּוּן מִן קֳדָם מֵעִיקָא יָתְכוֹן עַמָּמַיָּא יִגְלוּן :

 רש''י   ושמתי משפט לקו . לפני בא אותו מלך אביא עליכם גזרות להתם הפושעים שבכם ושמתי משפט יסוריו להיות לקו כלומר אשים קו מדת יסורין להביא עליכם ואת צדקה אשים שתהא משקולת המיישרת בנין הבונין בחומות כלומר שתהא צדקה מהלכת לפניהם ומיישרת דרכיהם שיכלו הפושעים ונותרו הצדיקים : ויעה ברד מחסה כזב . אותו כיסוי שאמרתם כי שמנו כזב מחסנו יבא ברד ויטאטאנו ויעה לשון טיאוט כמו ( מ''א ו ) את היעים שגורפין בהם אפר הכירות : וסתר . שאמרתם עליו ובשקר נסתרנו המים ישטפוהו כלומר אביא המון ( אומו' ) שישברו מצבותיה' ופסיליהם ולשון משפט האמור כאן יושטיצ''א בלע''ז :

(יח) וְכֻפַּ֤ר בְּרִֽיתְכֶם֙ אֶת-מָ֔וֶת וְחָזוּתְכֶ֥ם אֶת-שְׁא֖וֹל לֹ֣א תָק֑וּם שׁ֤וֹט שׁוֹטֵף֙ כִּ֣י יַֽעֲבֹ֔ר וִהְיִ֥יתֶם ל֖וֹ לְמִרְמָֽס: וִיבַטַּל קְיָמְכוֹן דְּעָם קָטוֹלָא וּשְׁלָמְכוֹן דְּעָם מְחַבְּלָא לָא יִתְקַיָּם מְחָת סַנָּאָה אֲרֵי תֵּיתֵי עֲלֵיכוֹן כְּנַחַל מַגְבָּר וּתְהוֹן לְהוֹן לְדַיִשׁ :

 רש''י   וכופר בריתכם את מות . ויתבטל הברית אשר אמרתם כרתנו ברית את מות כל כפרה לשון קנוח סילוק דבר וכן ( בראשית לב ) אכפרה פניו : וחזותכם . אשר אמרתם עם שאול עשינו חוזה : שוט שוטף . אשר אמרת' לא יבואנו והייתם לו למרמס :

---

כתובים - משלי - פרק יב

(טו) דֶּ֣רֶךְ אֱ֭וִיל יָשָׁ֣ר בְּעֵינָ֑יו וְשֹׁמֵ֖עַ לְעֵצָ֣ה חָכָֽם: אָרְחֵיהּ דְּסַכְלָא תְרִיצָא בְּאַפּוֹי וּדְשָׁמֵעַ לְעֵיצְתָא חַכִּימָא הוּא : (טז) אֱוִ֗יל בַּ֭יּוֹם יִוָּדַ֣ע כַּעְס֑וֹ וְכֹסֶ֖ה קָל֣וֹן עָרֽוּם: שָׁטְיָא כַּד יוֹמֵיהּ מוֹדַע רוּגְזֵיהּ וַעֲרִים מְכַסֵּי צַעֲרֵיהּ :

 רש''י   אויל ביום יודע כעסו . ביום שהוא כועס בו ביום הודיע כעסו שהוא מתגרה ומחרף חבירו ברבים ואין מעצר לרוחו , אבל הערום כוסה קלון ואינו ממהר לריב , ומדרש אגדה ביום שנברא אדם הראשון נודע סורחנו והקב''ה שהוא ערום לא רצה לשחת בריותיו כסה קלונו ודחה לגזרתו מיום של אדם ליום שלו שהוא אלף שנה :

(יז) יָפִ֣יחַ אֱ֭מוּנָה יַגִּ֣יד צֶ֑דֶק וְעֵ֖ד שְׁקָרִ֣ים מִרְמָֽה: מַן דְּמַסְהֵיד הֵימָנוּתָא נִתְנֵי צַדִּיקוּתָא וְסָהֵד דְּשִׁקְרָא רַמָּאָה הוּא :

 רש''י   יפיח אמונה יגיד צדק . מי שמדבר אמונה מגיד בדין עדות צדק לזכות הזכאי :

(יח) יֵ֣שׁ בּ֖וֹטֶה כְּמַדְקְר֣וֹת חָ֑רֶב וּלְשׁ֖וֹן חֲכָמִ֣ים מַרְפֵּֽא: אִית דְּאִמְרֵיהּ סַפְסֵירָא רָגְשָׁא וְלִישָׁנָא דְחַכִּימֵי מָאסְיָא :

 רש''י   יש בוטה . מדבר כמו לבטא בשפתים ( ויקרא ה ) : כמדקרות חרב . שמסכסך את הבריות וגורם להם להרוג : ולשון חכמים . המביא שלום בין אדם לחבירו : מרפא . למבט' ההוא :

(יט) שְֽׂפַת-אֱ֭מֶת תִּכּ֣וֹן לָעַ֑ד וְעַד-אַ֝רְגִּ֗יעָה לְשׁ֣וֹן שָֽׁקֶר: שִּׂפְתָא דְקֵשְׁטָא תִתַּקֵּן לַעֲלָם וְסַהֲדָא מִסְתַּרְהֵב כְּלִישָׁנָא דְשִׁקְרָא :

 רש''י   שפת אמת תכון לעד . תתבסס ותקיים : ועד ארגיעה . למעט רגע הוא כלה והולך שהשקר אין לו רגלים :

---

משנה זבחים פרק יג

א. הַשׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ, חַיָּב עַל הַשְּׁחִיטָה וְחַיָּב עַל הָעֲלִיָּה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, שָׁחַט בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר, שֶׁלֹּא הֶעֱלָה (בַחוּץ) אֶלָּא דָבָר פָּסוּל. אָמְרוּ לוֹ, אַף הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַחוּץ, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ, פְּסָלוֹ:

 ברטנורה   (א) השוחט. קדשים בחוץ והעלן בחוץ. בהעלם אחד. חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה שהן שני גופי עבירה, דתרווייהו כתיבי, אשר ישחט ואשר יעלה: כיון שהוציאו פסלו. ואפילו הכי חייב, והוא הדין לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ. ורבי יוסי הגלילי אמר לך, מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ שכן היתה לו שעת הכושר, תאמר לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ שלא היתה לו שעת הכושר. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי:

ב. טָמֵא שֶׁאָכַל, בֵּין קדֶשׁ טָמֵא וּבֵין קֹדֶשׁ טָהוֹר, חַיָּב. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, חַיָּב. וְטָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא, פָּטוּר, שֶׁלֹּא אָכַל אֶלָּא דָבָר טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ, אַף טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ, טִמְּאָהוּ. וְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא, פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל טֻמְאַת הַגּוּף:

 ברטנורה   (ב) הטמא שאכל כו'. משום דפליגי ר' יוסי הגלילי ורבנן בתרווייהו, ודמו הנך תרתי פלוגתא להדדי, תנינהו גבי הדדי: ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. כשנטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר כולי עלמא לא פליגי דחייב כרת. כי פליגי, שנטמא הבשר ואחר כך נטמא הגוף. רבנן אית להו איסור כולל, דמתוך שחל עליו איסור טומאת הגוף לאסרו בבשר טהור שהיה מותר בו מתחילה, חל נמי אף על הבשר טמא ואע''פ שהיה אסור ועומד, כדי שיתחייב עליו אף משום טומאת הגוף. ור' יוסי הגלילי לית ליה איסור חל על איסור באיסור כולל, ואין איסור של טומאת הגוף חל על איסור של טומאת בשר. ואין הלכה כרבי יוסי הגלילי: וטהור שאכל טמא פטור. מן הכרת. וסופג את הארבעים משום (ויקרא ז) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל: שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. כדכתיב (שם) וטומאתו עליו ונכרתה, בטומאת הגוף הכתוב מדבר:

ג. חֹמֶר בַּשְׁחִיטָה מִבָּעֲלִיָּה, וּבָעֲלִיָּה מִבַּשְּׁחִיטָה. חֹמֶר בַּשְּׁחִיטָה, שֶׁהַשּׁוֹחֵט לַהֶדְיוֹט, חַיָּב. וְהַמַּעֲלֶה לַהֶדְיוֹט, פָּטוּר. חֹמֶר בָּעֲלִיָּה, שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בַסַכִּין וְשָׁחָטוּ, פְּטוּרִים. אָחֲזוּ בְאֵבֶר וְהֶעֱלוּהוּ, חַיָּבִין. הֶעֱלָה וְחָזַר וְהֶעֱלָה וְחָזַר וְהֶעֱלָה, חַיָּב עַל כָּל עֲלִיָּה וַעֲלִיָּה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת, וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הֶעֱלָה עַל הַסֶלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן, חַיָּב:

 ברטנורה   (ג) שהשוחט להדיוט כו'. השוחט קדשים בחוץ לאכילת הדיוט חייב: המעלה. בחוץ לצורך הדיוט. פטור משום העלאת חוץ. דגבי שחיטה כתיב דם יחשב לאיש, אפילו השוחט לאיש, וגבי העלאה כתיב לעשות לה', אינו חייב כשמעלהו בחוץ עד שיכוין בו לה': ושחטו פטורים. דכתיב (שם יז) דם יחשב לאיש ההוא, אחד ולא שנים: והעלוהו חייבין. דכתיב (שם) איש איש וגו' אשר יעלה וגו', שאין תלמוד לומר איש איש, אלא לרבות שנים שאחזו באבר והעלוהו שהן חייבין: העלה. ונודע לו: וחזר והעלה. מאותה בהמה עצמה, חייב על כל אחת ואחת: עד שיעלה לראש המזבח. דכתיב (בראשית ח) ויבן נח מזבח לה', אלמא אפילו במת יחיד שהיא בחוץ אינה העלאה בלא מזבח: אפילו העלה על הסלע. דכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד, ולא מזבח בבמת יחיד, ובפרשת המעלה בחוץ כתיב. והלכה כר' יוסי:

ד. אֶחָד קָדָשִׁים כְּשֵׁרִין וְאֶחָד קָדָשִׁים פְּסוּלִין, שֶׁהָיָה פְסוּלָן בַּקּדֶשׁ, וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב. הַמַּעֲלֶה כַזַּיִת מִן הָעוֹלָה וּמִן הָאֵמוּרִין בַּחוּץ, חַיָּב. הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִין, שֶׁהִקְרִיב מֵאֶחָד מֵהֶן כַּזַיִת בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת כֻּלּוֹ. וְכֻלָּם שֶׁהִקְרִיבָן בִּפְנִים וְשִׁיֵּר בָּהֶן כַּזַּיִת וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב. וְכֻלָּן שֶׁחָסְרוּ כָּל שֶׁהֵן וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר:

 ברטנורה   (ד) שהיה פסולן בקודש. כגון הלן והיוצא והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל ובפנים אם עלו לא ירדו, מתקבל בפנים קרינן ביה, וחייבין עליהן בחוץ, דכתיב (שם) לעשות אותו לה', כל שנעשה לה' חייבין עליו בחוץ, וכל שאינו נעשה לה' אין חייבין עליו בחוץ: המעלה כזית מן העולה ומאימורים. חצי זית מזה וחצי זית מזה: חייב. דכולה כליל: הלבונה. של מנחת נדבה: והקטורת. של כל יום פרס שחרית ופרס בין הערבים: ומנחת כהנים. שהיא כליל וראויה להעלאה כקומץ של מנחת ישראל. אבל שיירי מנחת ישראל אינו חייב על העלאתה בחוץ: מנחת כהן המשיח. עשירית האיפה שהוא מביא בכל יום: כזית. דהיינו שיעור הקטרה: עד שיקריב את כולן. דקסבר כל המתירין מפסלי בחסרון, וכל זמן שלא קרבו כולן לא הוי הקטרה לצאת בעלים ידי חובתן. ולרבנן הני נמי הויא הקטרתן בכזית היכא דכולו קיים ולא חסרו קודם הקטרה: ושייר בהן וכו': חייב. שהרי בזה נגמרה הקטרה: וכולן שחסרו כל שהן. קודם הקטרה על ידי איבוד או שריפה, נפסלו בחסרונן, דכתיב (ויקרא ב) והנותרת מן המנחה, פרט לשחסרה היא או שחסר קומצה קודם הקטרה:

ה. הַמַּקְרִיב קָדָשִׁים וְאֵמוּרֵיהֶם בַּחוּץ, חַיָּב. מִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמָצָה וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ, פָּטוּר. קְמָצָהּ וְחָזַר קֵמְצָהּ לְתוֹכָהּ וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ, חַיָּב:

 ברטנורה   (ה) המקריב קדשים ואימוריהן. שהקריב הבשר והאימורים מחוברים בו, חייב משום אימורים, ולא אמרינן הרי בשר חוצץ בין האימורין לאש, ודכוותה בפנים לאו העלאה היא, דרחמנא אמר (שם א) על העצים אשר על האש, והמעלן בחוץ נמי לא יהא חייב, לא אמרינן הכי לפי שמין במינו אינו חוצץ: מנחה שלא נקמצה. אינה ראויה לפנים. הלכך המקריבה בחוץ פטור: קמצה וחזר קומצה לתוכה. והקריבה בחוץ: חייב. שכיוצא בה בפנים כשרה, כדתנן בהקומץ, נתערב קומצה בשיריים לא יקטיר ואם הקטיר כשרה:

ו. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה שֶׁהִקְרִיב אֶת אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, חַיָּב שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁהִקְרִיב אֶת אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, חַיָּב. הַזּוֹרֵק מִקְצָת דָּמִים בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף הַמְנַסֵךְ מֵי חָג בֶּחָג בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, שְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב:

 ברטנורה   (ו) הקומץ והלבונה של מנחת נדבה. שניהם מתירים את שייריה לאכילה. הלכך ר' אליעזר פוטר, דבעי הקטרת כל המתיר: אחד בפנים. תחילה, ואחר כך השני בחוץ, חייב, שזה גמר ובו הכל תלוי: שני בזיכי לבונה. מתירים לחם הפנים: מי החג. שנתמלאו לשם ניסוך המים בחג הסוכות. אם ניסך אותן בחוץ חייב, דסבר ניסוך המים בחג דאורייתא הוא, הלכך מיחייב עלה בחוץ. ואין הלכה כר' אליעזר בכולה מתניתין. וניסוך המים בחג לאו דאורייתא הוא אלא הלכה למשה מסיני: שיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב. בשיירי דמים הפנימים מיירי, וסבר ששיירי הדם מעכבין בהם, הלכך עבודה היא להתחייב עליה בחוץ. אבל בשיירי הדם של מזבח החיצון מודה ר' נחמיה שאינם אלא למצוה ולא לעכב, הלכך הזורקן בחוץ ודאי פטור. ואין הלכה כר' נחמיה:

ז. הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. מָלַק בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר. הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר. שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. נִמְצָא, דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ מִבִּפְנִים, פְּטוּרוֹ בַחוּץ. דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ בַחוּץ, פְּטוּרוֹ בִפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו בַּחוּץ, חַיָּבִין עַל כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּפְנִים שֶׁהֶעֱלָהוּ בַחוּץ, חוּץ מִן הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַחוּץ:

 ברטנורה   (ז) מלק בחוץ. נבלה היא, שאין מליקה אלא בפנים, לכך פטור על העלאתו בחוץ. ואם תאמר, והלא כל הנעלים בחוץ נפסלו ביציאתן, וכן השוחט בחוץ פסול הוא, וחייבין על העלאתו. התם רחמנא רבייה. אבל לענין שאר פסולים, מתקבלים בפנים בעינן: שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב. אף על העלאה. דכל שמתחייב על שחיטתו בחוץ אם חזר והעלן הוא או אחר, חייב: נמצא דרך הכשרו בפנים. בגמרא קאמר, תני דרך חיובו בפנים פטורו בחוץ, ודרך חיובו בחוץ פטורו בפנים, כגון, שחט העוף בפנים והעלה בחוץ פטור. שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב. מלק בפנים והעלה בחוץ חייב. מלק בחוץ והעלה בחוץ פטור. נמצא במקום שמתחייב על העלאתו אם נעשית העבודה הראשונה בפנים כגון במליקת פנים פטור על העלאתו אם נעשית המליקה בחוץ. ודרך שמתחייב על העלאה אם נעשית עבודה הראשונה בחוץ כגון בשחיטה, פטורו בפנים, אם נשחט בפנים והעלה בחוץ: ר' שמעון אומר כו'. במלתיה דתנא קמא חסורי מחסרא והכי קתני, וכן השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ פטור, דאינה מתקבלת בפנים, דכתיב (ויקרא יט) ביום זבחכם, ולא בלילה, ונמצא הזבח פסול ולפיכך אינו חייב על העלאתו. אבל אם שחט בלילה בחוץ והעלה בחוץ חייב, מפני שהשחיטה בחוץ בלילה כשרה היא לפיכך חייב שתים על השחיטה ועל העלאה. ופליג רבי שמעון בהא ואמר: כל שחייבין עליו בחוץ חייבין על כיוצא בו בפנים שהעלהו בחוץ. כלומר, כשם שהשוחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ חייב, כך אם שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ חייב על ההעלאה חוץ מהשוחט עוף בפנים והעלהו בחוץ שהוא פטור אע''פ שאם שחט והעלה בחוץ חייב. ואין הלכה כר' שמעון:

ח. הַחַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָה בְּכוֹס אֶחָד, נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ, חַיָּב, שֶׁכֻּלּוֹ רָאוּי לָבוֹא בִפְנִים. קִבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, נָתַן שְׁנֵיהֶן בִּפְנִים, פָּטוּר. שְׁנֵיהֶן בַּחוּץ, חַיָּב, אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, פָּטוּר. אֶחָד בַּחוּץ וְאֶחָד בִּפְנִים, חַיָּב עַל הַחִיצוֹן, וְהַפְּנִימִי מְכַפֵּר. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמַפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת, שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בִּפְנִים, פָּטוּר שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. אַחַת בִּפְנִים וְאַחַת בַּחוּץ, פָּטוּר. אַחַת בַּחוּץ וְאַחַת בִּפְנִים, חַיָּב עַל הַחִיצוֹנָה, וְהַפְּנִימִית מְכַפֶּרֶת. כְּשֵׁם שֶׁדָּמָהּ פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ, כָּךְ הוּא פוֹטֵר אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּה:

 ברטנורה   (ח) נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים חייב. מלתא דפשיטא היא, ומשום סיפא נקט לה, נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ שאינו נותן בחוץ אלא שיירי הדם, חייב. ומתניתין כר' נחמיה דסבר שיריים מעכבים. ואינה הלכה: שניהן בחוץ חייב. אחת. ואם היתה לו ידיעה בינתים, חייב שתים: אחד בפנים. ואחר כך השני בחוץ פטור. ואפילו לר' נחמיה דסבר כוס אחד עושה את חברו דחוי להיות נשפך לאמה. הלכך אפילו שיריים לא הוי: והפנימי מכפר. להכשיר הזבח. שהדם הנזרק תחלה בחוץ לא עשה המשוייר כיוצא בו: שתיהן בחוץ חייב. על כל אחת ואחת. דבשעת שחיטה כל אחת היתה ראויה בפנים: אחת בפנים. והשניה אחר כן בחוץ פטור. דהויא לה חטאת שנתכפרו בעליה, ולמיתה אזלה ואינה מתקבלת בפנים: חייב על החיצונה. דהא חזיא לפנים דאיזה מהן שירצה יקריבה: כשם שדמה פוטר את בשרה. מן המעילה, [דזריקת דם מוציאה בשר קדשי קדשים מן המעילה דיהבה בה] שעת היתר לכהנים: כך הוא פוטר את בשר חברתה. ואע''פ שפסולה [ואשחט שתיהן בפנים קאי]. ואשמועינן הכא דהיכא דמונחות שתיהן וקדם את דם האחת, פטר את חברתה מן המעילה משום [דהויא] חטאת שנתכפרו בעליה, דקיימ''ל החטאות המתות לא נהנין ולא מועלין:

---

גמרא זבחים דף קט''ו ע''ב

כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר רִבִּי בִּשְׁלשָה מְקוֹמוֹת שָׁרְתָה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל בְּשִׁילֹה וְנוֹב וְגִבְעוֹן וּבֵית עוֹלָמִים וּבְכֻלָּן לֹא שָׁרְתָה אֶלָּא בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל') חוֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם כָּל חֲפִיפוֹת לֹא יְהוּ אֶלָּא בְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין. כִּי אָזִיל אַבַּיֵּי אֲמָרָהּ קָמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף אָמַר חַד בְּרָא הֲוָה לֵיהּ לְכַיְילִיל וְלֹא מִיתְקַן וְהָכְתִיב (תהלים ע''ח) וַיִּטּש מִשְׁכַּן שִׁילֹה וּכְתִיב (שם) וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר. אָמַר רַב אַדָּא מָאי קָא קַשְׁיָא לֵיה דִּילְמָא שְׁכִינָה בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין וְסַנְהֵדְרֵי גְדוֹלָה בְּחֵלֶק יוֹסֵף מִדְמָצִינוּ בְּבֵית עוֹלָמִים דִּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְסַנְהֶדְרִין בְּחֵלֶק יְהוּדָה. אַמְרֵי הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם מִיקַרְבָן נַחֲלוֹת גַּבֵי הֲדָדֵי הָכָא מִי מִיקַרְבָן הָכָא נַמֵּי מִיקַרְבָן כִּדְאָמַר רַב חָמָא בַּר חֲנִינָא רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וּבָהּ הָיָה מִזְבֵּחַ בָּנוּי וְהָיָה בִּנְיָמִין הַצַדִּיק מִצְטַעֵר עָלֶיהָ לְבוֹלְעָהּ. הָכָא נַמֵּי רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְהַיְינוּ דִכְתִיב (יהושע ט''ז) תַּאֲנַת שִׁילֹה. כְּתַנָּאֵי חוֹפֵף עָלָיו זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן. כָּל הַיּוֹם זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי. וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. רִבִּי אוֹמֵר חוֹפֵף עָלָיו זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה כָּל הַיּוֹם אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן זֶה הָעוֹלָם הַבָּא:

 רש''י  חד ברא הוה ליה לכייליל ולא מיתקן. נראה בעיני כי אביו של אביי כייליל שמו: מי מיקרבן. שילה וגבול נחלת בנימין: תאנת שילה. על שהיה בנימין מתאונן עליה: העולם הזה. כל מקום ששרתה שכינה ואף שילה ונוב וגבעון:

---

זוהר שמות דף כ' ע''ב

וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר (תהלים כ''ג) מִזְמוֹר לְדָוִד יְיָ רוֹעִי לֹא אֶחְסָר. כְּלוֹמַר יְיָ רוֹעִי יְיָ הָרוֹעֶה שֶׁלִּי מַה הָרוֹעֶה מַנְהִיג אֶת הַצֹאן וּמוֹלִיכָם לְמִרְעֶה טוֹב לְמִרְעֶה שָׁמֵן בִּמְקוֹם נַחֲלֵי מַיִם מְיַישֵּׁר הֲלִיכָתָן בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנוּחוֹת יְנַהֲלֵנִי נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי דֶּרֶךְ הָרוֹעִים לִנְהוֹג בְּצֶדֶק אֶת צֹאנוֹ לְהַרְחִיקָם מִן הַגֶּזֶל לְהַנְהִיגָם בְּמִישׁוֹר וְהַשֵּׁבֶט בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יַטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹעֶה אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַנְהִיגָם בְּמִישׁוֹר וּבְכָל עֵת הַשֵּׁבֶט בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יַטּוּ יָמִין וּשְׂמֹאל. דָּבָר אַחֵר וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אָמַר רִבִּי יוֹסֵי תֵּדַע לָךְ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָרוֹעֶה חָכָם לְנַהֵל אֶת צֹאנוֹ הוּא מוּכָן לְקַבֵּל עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וְאִם הָרוֹעֶה שׁוֹטֶה עָלָיו נִקְרָא (משלי כ''ו) תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מֹשֶׁה חָכָם הָיָה וּבָקִי לִנְהוֹג אֶת צֹאנוֹ. בֹּא וּרְאֵה מִדָּוִד שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א' ט''ז) וְהִנֵּה רוֹעֶה בַּצֹאן לְלַמְּדָךְ שֶׁדָּוִד חָכָם גָּדוֹל הָיָה וְהָיָה רוֹעֶה צֹאנוֹ כַּדִּין וְכַשּׁוּרָה לְפִיכָךְ עָשָׂהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְלָמָּה צֹאן וְלֹא בָקָר אָמַר רִבִּי יְהוּדָה יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים צֹאן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ל''ד) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם. וּכְתִיב (שם ל''ו) כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַם. מַה הַצֹאן כְּשֶׁיִּקָּרְבוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׁבִילָם זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא כָּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל כַּדִּין וְכַשּׁוּרָה בִּשְׁבִילָם זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְעוֹד הָרוֹעֶה אֶת הַצֹאן כְּשֶׁהַצֹאן יוֹלְדוֹת הָרוֹעֶה נוֹטֵל אוֹתָם טְלָאִים בְּחֵיקוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְאוּ וְיִגְעוּ וּמוֹלִיכָם אַחֲרֵי אִמּוֹתָם וּמְרַחֵם עֲלֵיהֶם כָּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְהַנְהִילָם בְּרַחֲמִים וְלֹא בְאַכְזָרִיּוּת. וְכֵן אָמַר מֹשֶׁה כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ וְגוֹמֵר. מַה הָרוֹעֶה אֶת הַצֹאן כְּשֶׁהוּא רוֹעֶה טוֹב מַצִיל אֶת הַצֹאן מִן הַזְּאֵבִים וּמִן הָאֲרָיוֹת כָּךְ הַמַּנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל אִם הוּא טוֹב מַצִילָן מִן הָאוּמוֹת עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּמִדִּין שֶׁל מַטָּה וּמִדִּין שֶׁל מַעְלָה וּמַדְרִיכָן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא כָּךְ מֹשֶׁה רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיָה וְרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכְּדַאי הוּא לִרְעוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַדִּין מַמָּשׁ שֶׁהָיָה רוֹעֶה אֶת הַצֹאן לַכְּשָׂבִים כְּפִי הָרָאוּי לָהֶם וְהַנְּקֵבוֹת כְּפִי הָרָאוּי לָהֶן. וּלְפִיכָךְ כְּתִיב וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חוֹתְנוֹ וְלֹא שֶׁלּוֹ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ההלכות תשובה פ''ג

א. הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת אֶלָּא נִבְדַּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוֹת בִּכְלָלָן וְלֹא נִכְנַס בְצָרָתָן וְלֹא מִתְעַנֶה בְּתַעֲנִיתָן אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מֵהַנָּכְרִים וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: ב. הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה כִּיהוֹיָקִים בֵּין שֶׁעָשָׂה קַלּוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה חֲמוּרוֹת אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְזֶה הַנִּקְרָא מְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהֵעִיז מִצְחוֹ וְגִלָּה פָנָיו וְלֹא בוֹשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה: ג. שְׁנַיִם הֵם הַמּוֹסְרִים הַמּוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְיַד נָכְרִים לְהָרְגוֹ אוֹ לְהַכּוֹתוֹ וְהַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיַד נָכְרִים אוֹ בְּיַד אַנָּס שֶׁהוּא כְּנָכְרִי וּשְׁנֵיהֶם אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

---

מוסר

מספר חרדים דף ע''ב ע''א

הָעוֹלָם הַזֶּה יָם סוֹעֵר צָרִיךְ לְדַמּוֹת הָאָדָם בְּדַעְתּוֹ כְּאִלּוּ הוּא שָׁט בַּיָּם וְלָכֵן יָרִים רֹאשׁוֹ לְמַעְלָה לְיוֹצְרוֹ וְיִזָּהֵר פֶּן יִכָּנְסוּ בְּפִיו הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים וְיִשָּׁמֵר מִן הַגַּלִּים הַבָּאִים לְטוֹרְדוֹ וְאִם לָאו דָמוֹ בְרֹאשׁוֹ. בֶּן אָדָם סֻכַּת שָׁלוֹם פְּרוֹס עַל רֹאשְׁךָ וּבֵיתְךָ בְּכָל עוֹז וְתוֹקֶף וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו דִּכְתִיב (ישעיה מ''ה) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וגו' וּפֵירְשׁוּ בְּזוֹהַר מִדִּכְתִיב עוֹשֶׂה וְלֹא עָשָׂה שֶׁתָּמִיד עוֹשֶׂה לָכֵן גַּם אַתָּה תָּמִיד תַּעֲשֶׂה שָׁלוֹם. דְּמוּת הַלָּשׁוֹן חֶרֶב חַדָּה לְאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַצַדִּיקִים נִלְחָמִים בָּה נֶגֶד יִצְרָם הָרָע וַחֲיָילָיו. הָרְשָׁעִים נֶגֶד יִצְרָם הַטּוֹב וַחֲיָילָיו. כְּתִיב (תהלים קי''ט) סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי וּכְתִיב (שם) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה' וּכְתִיב (שם נ''ה) הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ הַכַּוָּנה כִּי כַּמָּה זְמַן אָדָם מְאַבֵּד בְּיָדָיו לָרִיק בְּחָשְׁבוֹ עַל עִנְיָינֵי עוֹלָמוֹ וּפַרְנָסָתוֹ וְסוֹף אָדָם לַהֶבֶל דָמָה כְּלוֹמַר מְהַרְהֵר וּמְחַשֵּׁב וּמְבַטֵּל זְמַנּוֹ וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ כִּי יָמָיו כַּצֵל עוֹבֵר וּבְעוֹד שֶׁהוּא מְחַשֵּׁב וּמְהַרְהֵר יַעֲשֶׂה חֲבִילוֹת שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְוֹת לָעוֹלָם הַבָּא. וְאַתְיָא מִכְּלָלָא רַב הַשָּׁלוֹם הוּא יְסוֹ''ד הַמַּעֲלֶה יָקוּץ מִתַּרְדֵּמָתוֹ לְתַקֵּן אֲשֶׁר עִוֵּת וְלִיסוֹ''ד אָרֶץ:

---

שמות ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ה) וַתֵּ֤רֶד בַּת-פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל-הַיְאֹ֔ר וְנַֽעֲרֹתֶ֥יהָ הֹֽלְכֹ֖ת עַל-יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת-הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת-אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ: וּנְחָתַת בַּת פַּרְעֹה לְמִסְחֵי עַל נַהֲרָא וְעוּלֵימָתָהָא מְהַלְכָן עַל כֵּיף נַהֲרָא וַחֲזַת יָת תֵּבוּתָא בְּגוֹ יַעֲרָא וְאוֹשֵׁטַת יָת אַמְתַהּ וּנְסֵבְתַהּ:

 רש''י   לרחץ על היאר. סרס המקרא ופרשהו ותרד בת פרעה על היאור לרחץ בו: על יד היאר. אצל היאור, כמו (שמואל ב יד ל) ראו חלקת יואב אל ידי, והוא לשון יד ממש, שיד האדם סמוכה לו. ורבותינו דרשו הולכות לשון מיתה, כמו (בראשית כה לב) הנה אנכי הולך למות, הולכות למות לפי שמחו בה. והכתוב מסייען, כי למה לנו לכתוב ונערתיה הולכות: את אמתה. את שפחתה. ורבותינו דרשו לשון יד. אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להנקד אמתה מ''ם דגושה. והם דרשו את אמתה את ידה, שנשתרבבה אמתה אמות הרבה:

(ו) וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת-הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה-נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה: וּפְתָחַת וַחֲזַת יָת רַבְיָא וְהָא עוּלֵימָא בָּכֵי וְחָסַת עֲלוֹהִי וַאֲמֶרֶת מִבְּנֵי יְהוּדָאֵי הוּא דֵין:

 רש''י   ותפתח ותראהו. את מי ראתה, את הילד, זהו פשוטו. ומדרשו שראתה עמו שכינה: והנה נער בכה. קולו כנער:

(ז) וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֘ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה֒ הַֽאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָֽעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת-הַיָּֽלֶד: וַאֲמֶרֶת אֲחָתֵהּ לְבַת פַרְעֹה הַאֵיזִיל וְאִקְרֵי לִיךְ אִתְּתָא מֵינִקְתָּא מִן יְהוּדַיָתָא וְתוֹנִיק לִיךְ יָת רַבְיָא:

 רש''י   מן העברית. מלמד שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה:

(ח) וַתֹּֽאמֶר-לָ֥הּ בַּת-פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֨לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת-אֵ֥ם הַיָּֽלֶד: וַאֲמֶרֶת לַהּ בַּת פַּרְעֹה אֵיזִילִי וַאֲזָלַת עוּלֶמְתָּא וּקְרַת יָת אִמֵהּ דְרַבְיָא:

 רש''י   ותלך העלמה. הלכה בזריזות ועלמות כעלם:

(ט) וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת-פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת-הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵֽינִקִ֣הוּ לִ֔י וַֽאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת-שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָֽאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ: וַאֲמֶרֶת לַהּ בַּת פַּרְעֹה אוֹבִילִי יָת רַבְיָא הָדֵין וְאוֹנְקִיהִי לִי וַאֲנָא אֶתֵּן יָת אַגְרָךְ וּנְסֵיבַת אִתְּתָא יָת רַבְיָא וְאוֹנִקְתֵּהּ:

 רש''י   היליכי. נתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה הי שליכי:

(י) וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֨הוּ֙ לְבַת-פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי-לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן-הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ: וּרְבָא רַבְיָא וְאַיְתִיתֵהּ לְבַת פַּרְעֹה וַהֲוָה לָהּ לְבָר וּקְרַת שְׁמֵהּ משֶׁה וַאֲמֶרֶת אֲרֵי מִן מַיָא שְׁחַלְתֵּהּ:

 רש''י   משיתהו. שחלתיה והוא לשון הוצאה בלשון ארמי, כמשחל ביניתא מחלבא. ובלשון עברי משיתהו לשון הסירותיו, כמו (יהושע א ח) לא ימוש, לא משו (במדבר יד מד) , כך חברו מנחם. ואני אומר שאינו ממחברת מש, וימוש, אלא מגזרת משה ולשון הוצאה הוא, וכן (שמואל ב כב יז) ימשני ממים רבים, שאלו היה ממחברת מש, לא יתכן לומר משיתהו, אלא המישותיהו, כאשר יאמר מן קם הקימותי, ומן שב השיבותי, ומן בא הביאותי, או משתיהו, כמו (זכריה ג ט) ומשתי את עון הארץ, אבל משיתי אינו אלא מגזרת תיבה שפעל שלה מיסד בה''א בסוף התבה. כגון משה, בנה, עשה, צוה, פנה, כשיבא לומר בהם פעלתי, תבא היו''ד במקום ה''א, כמו עשיתי, בניתי, פניתי, צויתי:

(יא)  שלישי  וַיְהִ֣י | בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל-אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ-עִבְרִ֖י מֵֽאֶחָֽיו: וַהֲוָה בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וּרְבָא משֶׁה וּנְפַק לְוָת אַחוֹהִי וַחֲזָא בְּפָלְחַנְהוֹן וַחֲזָא גְבַר מִצְרִי מָחֵי לִגְבַר יְהוּדִי מֵאַחוֹהִי:

 רש''י   ויגדל משה. והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י) אמר רבי יהודה ברבי אלעאי הראשון לקומה והשני לגדלה, שמנהו פרעה על ביתו: וירא בסבלתם. נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם: איש מצרי. נוגש היה, ממנה על שוטרי ישראל והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם: מכה איש עברי. מלקהו ורודהו. ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן בה עיניו, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום:

(יב) וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת-הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל: וְאִתְפְּנֵי לְכָא וּלְכָא וַחֲזָא אֲרֵי לֵית גַבְרָא וּמְחָא יָת מִצְרָאָה וְטַמְרֵהּ בְּחָלָא:

 רש''י   ויפן כה וכה. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. ולפי פשוטו כמשמעו: וירא כי אין איש. עתיד לצאת ממנו שיתגייר:

(יג) וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי-אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ: וּנְפַק בְּיוֹמָא תִנְיָנָא וְהָא תְּרֵין גֻבְרִין יְהוּדָאִין נָצָן וַאֲמַר לְחַיָבָא לְמָא אַתְּ מָחֵי לְחַבְרָךְ:

 רש''י   שני אנשים עברים. דתן ואבירם הם שהותירו מן המן: נצים. מריבים: למה תכה. אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע בהרמת יד: רעך. רשע כמותך:

(יד) וַ֠יֹּ֠אמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַֽלְהָרְגֵ֨נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת-הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר: וַאֲמַר מָן שַׁוְיָךְ לִגְבַר רַב וְדַיָן עֲלָנָא הַלְמִקְטְלִי אַתְּ אָמַר כְּמָא דִקְטַלְתָּ יָת מִצְרָאָה וּדְחִיל משֶׁה וַאֲמַר בְּקוּשְׁטָא אִתְיְדַע פִּתְגָמָא:

 רש''י   מי שמך לאיש. והרי עודך נער: הלהרגני אתה אמר. מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש: ויירא משה. כפשוטו. ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל: אכן נודע הדבר. כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אמות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך:

(טו) וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַֽהֲרֹ֣ג אֶת-מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ-מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַל-הַבְּאֵֽר: וּשְׁמַע פַּרְעֹה יָת פִּתְגָמָא הָדֵין וּבְעָא לְמִקְטַל יָת משֶׁה וַעֲרַק משֶׁה מִן קֳדָם פַּרְעֹה וִיתֵיב בְּאַרְעָא דְמִדְיָן וִיתֵיב עַל בֵּירָא:

 רש''י   וישמע פרעה. הם הלשינו עליו: ויבקש להרג את משה. מסרו לקוסטינר להרגו, ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה (יח ד) ויצילני מחרב פרעה: וישב בארץ מדין. נתעכב שם, כמו (בראשית לז א) וישב יעקב: וישב על הבאר. לשון ישיבה, למד מיעקב שנזדוג לו זווגו על הבאר:

(טז) וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֨אנָה֙ אֶת-הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן: וּלְרַבָא דְמִדְיָן שְׁבַע בְּנָן וְאָתָאָה וּדְלָאָה וּמְלָאָה יָת רְהָטַיָא לְאַשְׁקָאָה עֲנָא דַאֲבוּהֵן:

 רש''י   ולכהן מדין. רב שבהן ופירש לו מעבודה זרה ונידוהו מאצלם: את הרהטים. את ברכות מרוצת המים העשויות בארץ:

(יז) וַיָּבֹ֥אוּ הָֽרֹעִ֖ים וַֽיְגָֽרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת-צֹאנָֽם: וַאֲתוֹ רָעַיָא וּטְרָדוּנוּן וְקָם משֶׁה וּפְרָקִנוּן וְאַשְׁקֵי יָת עַנְהֵן:

 רש''י   ויגרשום. מפני הנדוי:

(יח) וַתָּבֹ֕אנָה אֶל-רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִֽהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם: וַאֲתָאָה לְוַת רְעוּאֵל אֲבוּהֵן וַאֲמַר מָה דֵין אוֹחִיתוּן לְמֵיתֵי יוֹמָא דֵין: (יט) וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָֽרֹעִ֑ים וְגַם-דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת-הַצֹּֽאן: וַאֲמָרָא גַבְרָא מִצְרָאָה שֵׁזְבָנָא מִיַד רָעַיָא וְאַף מִדְלָא דְלָא לָנָא וְאַשְׁקֵי יָת עָנָא: (כ) וַיֹּ֥אמֶר אֶל-בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת-הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם: וַאֲמַר לִבְנָתֵיהּ וְאָן הוּא לְמָא דְנַן שְׁבַקְתִּין יָת גַבְרָא קְרַן לֵהּ וְיֵכוּל לַחְמָא:

 רש''י   למה זה עזבתן. הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים עולים לקראתו: ויאכל לחם. שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמר (בראשית לט ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל:

(כא) וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת-הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת-צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה: וּצְבִי משֶׁה לְמִיתַב עִם גַבְרָא וִיהַב יָת צִפּוֹרָה בְרַתֵּהּ לְמשֶׁה:

 רש''י   ויואל. כתרגומו. ודומה לו (שופטים יט ו) הואל נא ולין, (יהושע ז ז) ולו הואלנו, (בראשית יח כז) הואלתי לדבר, ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו:

(כב) וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ גֵּֽרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: (פ) וִילֵדַת בַּר וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ גֵרְשֹׁם אֲרֵי אֲמַר דַיָר הֲוֵיתִי בְּאַרַע נוּכְרָאָה: (כג) וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֨מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָֽנְח֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל מִן-הָֽעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל-הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן-הָֽעֲבֹדָֽה: וַהֲוָה בְּיוֹמַיָא סַגִיאַיָא הָאִנוּן וּמִית מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְאִתְנָחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן פָּלְחָנָא דַהֲוָה קְשֵׁי עֲלֵיהוֹן וּזְעִיקוּ וּסְלֵיקָת קְבֶלְתְּהוֹן לָקֳדָם יְיָ מִן פָּלְחָנָא:

 רש''י   ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה גר במדין, וימת מלך מצרים והצרכו ישראל לתשועה. ומשה היה רעה וגו' (ג א) ובאת תשועה על ידו, ולכך נסמכו פרשיות הללו: וימת מלך מצרים. נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם:

(כד) וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת-נַֽאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת-בְּרִית֔וֹ אֶת-אַבְרָהָ֖ם אֶת-יִצְחָ֥ק וְאֶֽת-יַֽעֲקֹֽב: וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קְבֶלְתְּהוֹן וּדְכִיר יְיָ יָת קַיָמֵהּ דְעִם אַבְרָהָם דְעִם יִצְחָק וּדְעִם יַעֲקֹב:

 רש''י   נאקתם. צעקתם, וכן (איוב כד יב) מעיר מתים ינאקו: את בריתו את אברהם. עם אברהם:

(כה) וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים: (ס) וּגְלִי קְדָם יְיָ שִׁעְבּוּדָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר בְּמֵימְרֵהּ לְמִפְרַקְהוֹן יְיָ:

 רש''י   וידע אלהים. נתן עליהם לב ולא העלים עיניו:

ג (א)  רביעי  וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת-צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹֽתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת-הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל-הַ֥ר הָֽאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה: וּמשֶׁה הֲּוָה רָעֵי יָת עָנָא דְיִתְרוֹ חֲמוֹהִי רַבָּא דְמִדְיָן וּדְבַר יָת עָנָא לְבָתַר שְׁפַר רַעֲיָא לְמַדְבְּרָא וְאָתָא לְטוּרָא דְאִתְגְלִי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ לְחוֹרֵב:

 רש''י   אחר המדבר. להתרחק מן הגזל שלא ירעו בשדות אחרים: אל הר האלהים. על שם העתיד:

(ב) וַ֠יֵּרָ֠א מַלְאַ֨ךְ יְהוָֹ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת-אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל: וְאִתְגְלִי מַלְאָכָא דַיְיָ לֵהּ בְּשַׁלְהוֹבִית אֶשָׁתָא מִגוֹ אַסָנָא וַחֲזָא וְהָא אַסָנָא בָּעֵר בְּאֶשָׁתָא וַאֲסָנָא לֵיתוֹהִי מִתְאָכִיל:

 רש''י   בלבת אש. בשלהבת אש לבו של אש, כמו (דברים ד יא) לב השמים, (שמואל ב יח יד) בלב האלה, ואל תתמה על התי''ו, שיש לנו כיוצא בו (יחזקאל טז ל) מה אמלה לבתך: מתוך הסנה. ולא אילן אחר, משום עמו אנכי בצרה (תהלים צא טו) : אכל. נאכל, כמו (דברים כא ג) לא עבד בה, אשר לקח משם (בראשית ג כג) :

(ג) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה-נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת-הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹֽא-יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה: וַאֲמַר משֶׁה אִתְפְּנֵי כְעַן וְאֶחֱזֵי יָת חָזְוָנָא רַבָּא הָדֵין מָא דֵין לָא מִתּוֹקַד אַסָנָא:

 רש''י   אסרה נא. אסורה מכאן להתקרב שם:

(ד) וַיַּ֥רְא יְהוָֹ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי: וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי אִתְפְּנֵי לְמֶחֱזֵי וּקְרָא לֵהּ יְיָ מִגוֹ אַסָנָא וַאֲמַר משֶׁה משֶׁה וַאֲמַר הָא אֲנָא: (ה) וַיֹּ֖אמֶר אַל-תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַֽׁל-נְעָלֶ֨יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת-קֹ֖דֶשׁ הֽוּא: וַאֲמַר לָא תִקְרַב הַלְכָא שְׁרִי סֵינָךְ מֵעַל רִגְלָךְ אֲרֵי אַתְרָא דְאַתְּ קָאִים עֲלוֹהִי אֲתַר קַדִישׁ הוּא:

 רש''י   של. שלוף והוצא, כמו (דברים יט ה) ונשל הברזל, (דברים כח מ) כי ישל זיתך: אדמת קדש הוא. המקום:

---

שמות יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ו) וַיֹּ֗אמֶר אָֽנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵֽאלֹהֵ֣י יַֽעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵֽהַבִּ֖יט אֶל-הָֽאֱלֹהִֽים: וַאֲמַר אֲנָא אֱלָהָא דְאָבוּךְ אֱלָהָא דְאַבְרָהָם אֱלָהָא דְיִצְחָק וֵאלָהָא דְיַעֲקֹב וּכְבֵשִׁנּוּן משֶׁה לְאַפּוֹהִי אֲרֵי דָחִיל מִלְאִסְתַּכָּלָא בְּצֵית יְקָרָא דַיְיָ: (ז) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת-עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת-צַֽעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֨עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת-מַכְאֹבָֽיו: וַאֲמַר יְיָ מִגְלָא גְלִי קֳדָמַי יָת שִׁעְבּוּד עַמִי דִי בְמִצְרָיִם וְיָת קְבֶלְתְּהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי מִן קֳדָם מַפְלְחֵיהוֹן אֲרֵי גְלֵי קָדָמַי יָת כֵּיבֵיהוֹן:

 רש''י   כי ידעתי את מכאביו. כמו (לעיל ב כה) וידע אלהים, כלומר כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני מצעקתם:

(ח) וָֽאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ | מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַֽעֲלֹתוֹ֘ מִן-הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל-אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל-אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל-מְק֤וֹם הַֽכְּנַֽעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי: וְאִתְגְלֵיתִי לְשֵׁזָבוּתְהוֹן מִידָא דְמִצְרָאֵי וּלְאַסָקוּתְהוֹן מִן אַרְעָא הַהִיא לְאַרְעָא טָבָא וּפַתְיָא לְאַרְעָא עָבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ לַאֲתַר כְּנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי וּפְרִזָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי: (ט) וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַֽעֲקַ֥ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם-רָאִ֨יתִי֙ אֶת-הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹֽחֲצִ֥ים אֹתָֽם: וּכְעַן הָא קְבֵילַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עָלַת קֳדָמָי וְאַף גְלֵי קֳדָמַי יָת דוֹחֲקָא דִי מִצְרָאֵי דָחֲקִין לְהוֹן: (י) וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָֽחֲךָ֖ אֶל-פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת-עַמִּ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: וּכְעַן אִיתָא וְאֶשְׁלְחִנָּךְ לְוַת פַּרְעֹה וְאַפֵּיק יָת עַמִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִצְרָיִם:

 רש''י   ועתה לכה ואשלחך אל פרעה. ואם תאמר מה תועיל, והוצא את עמי, יועילו דברים ותוציאם משם:

(יא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל-הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל-פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ מָן אֲנָא אֲרֵי אֵזִיל לְוָת פַּרְעֹה וַאֲרֵי אַפֵּיק יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִצְרָיִם:

 רש''י   מי אנכי. מה אני חשוב לדבר עם המלכים: וכי אוציא את בני ישראל. ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים:

(יב) וַיֹּ֨אמֶר֙ כִּי-אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה-לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָֽנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת-הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת-הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה: וַאֲמַר אֲרֵי יְהֵי מֵימְרִי בְסַעְדָךְ וְדֵין לָךְ אָתָא אֲרֵי אֲנָא שְׁלַחְתָּךְ בְּאַפָּקוּתָךְ יָת עַמָא מִמִצְרַיִם תִּפְלְחוּן קֳדָם יְיָ עַל טוּרָא הָדֵין:

 רש''י   ויאמר כי אהיה עמך. השיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה, לא שלך היא, כי אם משלי, כי אהיה עמך, וזה המראה אשר ראית בסנה לך האות כי אנכי שלחתיך, וכדאי אני להציל כאשר ראית הסנה עושה שליחותי ואיננו אכל, כך תלך בשליחותי ואינך נזוק. וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה חדשים שיצאו ממצרים. דבר אחר כי אהיה עמך וזה שתצליח בשליחותך לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיחך, שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה, שתקבלו התורה עליו והיא הזכות העומדת לישראל. ודוגמת לשון זה מצינו (ישעיה לז ל) וזה לך האות אכול השנה ספיח וגו' , מפלת סנחריב תהיה לך אות על הבטחה אחרת שארצכם חרבה מפירות ואני אברך הספיחים:

(יג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֣י בָא֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָֽמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ-לִ֣י מַה-שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם: וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ הָא אֲנָא אָתֵי לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵימַר לְהוֹן אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן שַׁלְחַנִי לְוָתְכוֹן וְיֵימְרוּן לִי מָא שְׁמֵהּ מָא אֵימַר לְהוֹן: (יד) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַאֲמַר כִּדְנַן תֵּימַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שַׁלְחַנִי לְוָתְכוֹן:

 רש''י   אהיה אשר אהיה. אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות. אמר לפניו רבונו של עולם, מה אני מזכיר להם צרה אחרת דים בצרה זו. אמר לו יפה אמרת, כה תאמר וגו' :

(טו) וַיֹּ֩אמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל-מֹשֶׁ֗ה כֹּ֣ה-תֹאמַר֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹֽתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵֽאלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה-שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר: וַאֲמַר עוֹד יְיָ לְמשֶׁה כִּדְנַן תֵּימַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן אֱלָהֵהּ דְאַבְרָהָם אֱלָהֵהּ דְיִצְחָק וֵאלָהֵהּ דְיַעֲקֹב שַׁלְחַנִי לְוָתְכוֹן דֵין שְׁמִי לְעָלַם וְדֵין דָכְרָנִי לְכָל דָר וְדָר:

 רש''י   זה שמי לעלם. חסר וי''ו, לומר העלימהו, שלא יקרא ככתבו: וזה זכרי. למדו היאך נקרא, וכן דוד הוא אומר (תהלים קלה יג) ה' שמך לעולם ה' זכרך לדר ודר:

(טז)  חמישי  לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת-זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָֽמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַֽעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֨דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת-הֶֽעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם: אִזֵיל וְתִכְנוֹשׁ יָת סָבֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן יְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן אִתְגְלֵי לִי אֱלָהֵהּ דְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לְמֵימָר מִדְכַּר דְכִירְנָא יַתְכוֹן וְיָת דְאִתְעֲבַד לְכוֹן בְּמִצְרַיִם:

 רש''י   את זקני ישראל. מיחדים לישיבה. ואם תאמר זקנים סתם, היאך אפשר לו לאסוף זקנים של ששים רבוא:

(יז) וָֽאֹמַ֗ר אַֽעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֘ מֵֽעֳנִ֣י מִצְרַ֒יִם֒ אֶל-אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל-אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: וַאֲמָרִית אַסֵיק יָתְכוֹן מִשִׁעְבּוּד מִצְרָאֵי לַאֲרַע כְּנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי וּפְרִזָאֵי וְחִוָאֵי וִיבוּסָאֵי לְאַרְעָא עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ: (יח) וְשָֽׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל-מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַֽאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלְכָה-נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָֹ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ: וִיקַבְּלוּן לְמֵימְרָךְ וְתֵיתֵי אַתְּ וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל לְוָת מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְתֵימְרוּן לֵהּ יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי אִתְקְרֵי עֲלָנָא וּכְעַן נֵזֵיל כְּעַן מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא:

 רש''י   ושמעו לקלך. מאליהם, מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים. יעקב אמר (בראשית נ כב) ואלהים פקד יפקד אתכם, יוסף אמר להם (בראשית נ כה) פקד יפקד אלהים אתכם: [אלהי העבריים. יו''ד יתירה רמז לעשר מכות] : נקרה עלינו. לשון מקרה וכן (במדבר כג ד) ויקר אלהים, (שם טו) ואנכי אקרה כה, אהא נקרה מאתו הלום:

(יט) וַֽאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא-יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַֽהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה: וּקְדָמַי גְלֵי אֲרֵי לָא יִשְׁבּוֹק יָתְכוֹן מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְמֵיזָל וְלָא מִן קֳדָם דְחֵילֵהּ תַּקִיף:

 רש''י   לא יתן אתכם מלך מצרים להלך. אם אין אני מראה לו ידי החזקה, כלומר כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא יתן אתכם להלך: לא יתן. לא ישבוק, כמו (בראשית כ ו) על כן לא נתתיך, ולא נתנו אלהים להרע עמדי, וכלן לשון נתינה הם. ויש מפרשים ולא ביד חזקה ולא בשביל שידו חזקה, כי מאז אשלח את ידי והכיתי את מצרים וגו' , ומתרגמין אותו ולא מן קדם דחיליה תקיף, משמו של רבי יעקב ברבי מנחם נאמר לי:

(כ) וְשָֽׁלַחְתִּ֤י אֶת-יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת-מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתָ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַֽחֲרֵי-כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם: וָאֲשַׁלַח פּוֹן יָת מְחַת גְבֻרְתִּי וְאֶמְחֵי יָת מִצְרָאֵי בְּכֹל פְּרִשְׁוָתִי דִי אַעְבֵּד בֵּינֵיהוֹן וּבָתַר כֵּן יְשַׁלַח יָתְכוֹן: (כא) וְנָֽתַתִּ֛י אֶת-חֵ֥ן הָֽעָם-הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵֽלְכ֖וּ רֵיקָֽם: וְאֶתֵּן יָת עַמָא הָדֵין לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי מִצְרָאֵי וִיהֵי אֲרֵי תְהָכוּן לָא תְהָכוּן רֵיקָנִין: (כב) וְשָֽׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי-כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל-בְּנֵיכֶם֙ וְעַל-בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת-מִצְרָֽיִם: וְתִשְׁאַל אִתְּתָא מִשְׁבַבְתַּהּ וּמִקְרִיבַת בֵּיתַהּ מָנִין דִכְסַף וּמָנִין דִדְהַב וּלְבוּשִׁין וּתְשַׁווּן עַל בְּנֵיכוֹן וְעַל בְּנָתֵיכוֹן וּתְרוֹקִנוּן יָת מִצְרָיִם:

 רש''י   ומגרת ביתה. מאותה שהיא גרה אתה בבית: ונצלתם. כתרגומו ותרוקנון. וכן (שמות יב לו) וינצלו את מצרים, (שמות לג ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים, והנו''ן בו יסוד. ומנחם חברו במחברת צד''י עם (בראשית לא ט) ויצל אלהים את מקנה אביכם, (שם טז) אשר הציל אלהים מאבינו. ולא יאמנו דבריו, כי אם לא היתה הנו''ן יסוד והיא נקודה בחיר''ק, לא תהא משמשת בלשון ופעלתם אלא בלשון ונפעלתם, כמו (דברים כח סג) ונסחתם מן האדמה, (ויקרא כו כה) ונתתם ביד אויב, (שם יז) ונגפתם לפני אויביכם, (יחזקאל כב כא) ונתכתם בתוכה, (ירמיה ז י) ואמרתם נצלנו, לשון נפעלנו. וכל נו''ן שהיא באה בתיבה לפרקים ונופלת ממנה, כנו''ן של נוגף, נושא, נותן, נושך, כשהיא מדברת לשון ופעלתם תנקד בשו''א בחטף, כגון (בראשית מה יט) ונשאתם את אביכם, (במדבר לב כט) ונתתם להם את ארץ הגלעד, (בראשית י''ז יא) ונמלתם את בשר ערלתכם. לכן אני אומר שזאת הנקודה בחיר''ק מן היסוד היא, ויסוד שם דבר נצול, והוא מן הלשונות הכבדים, כמו דבור, כפור, למוד, כשידבר בלשון ופעלתם ינקד בחיר''ק, כמו (במדבר כ ח) ודברתם אל הסלע, (יחזקאל מה כ) וכפרתם את הבית, (דברים יא יט) ולמדתם אתם את בניכם:

ד (א) וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹא-יַֽאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא-נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהוָֹֽה: וַאֲתֵיב משֶׁה וַאֲמַר וְהָא לָא יְהֵמְנוּן לִי וְלָא יְקַבְּלוּן מִנִי אֲרֵי יֵימְרוּן לָא אִתְגְלֵי לָךְ יְיָ: (ב) וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָֹ֖ה (מזה) מַה-זֶּ֣ה בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה: וַאֲמַר לֵהּ יְיָ מָא דֵין בִּידָךְ וַאֲמַר חוּטְרָא:

 רש''י   מזה בידך. לכך נכתב תיבה אחת, לדרוש מזה שבידך אתה חיב ללקות, שחשדת בכשרים. ופשוטו כאדם שאומר לחברו מודה אתה שזו שלפניך אבן היא. אומר לו הן. אמר לו הריני עושה אותה עץ:

(ג) וַיֹּ֨אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו: וַאֲמַר רְמִיהִי לְאַרְעָא וּרְמָהִי לְאַרְעָא וַהֲוָה לְחִוֵי וַעֲרַק משֶׁה מִן קֳדָמוֹהִי:

 רש''י   ויהי לנחש. רמז לו שספר לשון הרע על ישראל ותפש אמנותו של נחש:

(ד) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶֽאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּֽחֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אוֹשִׁט יְדָךְ וְאֵחוֹד בְּזַנְבֵהּ וְאוֹשֵׁיט יְדֵהּ וְאַתְקֵף בֵּהּ וַהֲוָה לְחוּטְּרָא בִּידֵהּ:

 רש''י   ויחזק בו. לשון אחיזה הוא, והרבה יש במקרא (בראשית יט טז) ויחזיקו האנשים בידו, (דברים כה יא) והחזיקה במבשיו, (שמואל א יז לה) והחזקתי בזקנו. כל לשון חזוק הדבוק לבי''ת, לשון אחיזה הוא:

(ה) לְמַ֣עַן יַֽאֲמִ֔ינוּ כִּֽי-נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָֹ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵֽאלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹֽב: בְּדִיל דִיהֵמְנוּן אֲרֵי אִתְגְלִי לָךְ יְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְהוֹן אֱלָהֵהּ דְאַבְרָהָם אֱלָהֵהּ דְיִצְחָק וֵאֵלָהֵהּ דְיַעֲקֹב: (ו) וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא-נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג: וַאֲמַר יְיָ לֵהּ עוֹד אָעֵיל כְּעַן יְדָךְ בְּעִטְּפָךְ וְאָעֵיל יְדֵהּ בְּעִטְפֵהּ וְאַפְקַהּ וְהָא יְדֵהּ חַוְרָא כְתַלְגָא:

 רש''י   מצרעת כשלג. דרך צרעת להיות לבנה (ויקרא יג ד) ואם בהרת לבנה היא. אף באות זה רמז שלשון הרע ספר באמרו (פסוק א) לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע:

(ז) וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל-חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל-חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה-שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ: וַאֲמַר אָתֵיב יְדָךְ לְעִטְפָךְ וַאֲתֵיב יְדֵהּ לְעִטְּפֵהּ וְאַפְקַהּ מֵעִטְפֵהּ וְהָא תָבַת הֲוַת כְּבִשְׂרֵהּ:

 רש''י   ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו. מכאן שמדה טובה ממהרת לבא ממדת פרענות, שהרי בראשונה לא נאמר מחיקו:

(ח) וְהָיָה֙ אִם-לֹ֣א יַֽאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָֽרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַֽחֲרֽוֹן: וִיהֵי אִם לָא יְהֵמְנוּן לָךְ וְלָא יְקַבְּלוּן לְקַל אָתָא קַדְמָאָה וִיהֵמְנוּן לְקַל אָתָא בַתְרָאָה:

 רש''י   והאמינו לקל האת האחרון. משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שספרתי עליכם לשון הרע יאמינו לך, שכבר למדו בכך שהמזדוגין להרע להם לוקים בנגעים, כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה:

(ט) וְהָיָ֡ה אִם-לֹ֣א יַֽאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָֽאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָֽקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָֽׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן-הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת: וִיהֵי אִם לָא יְהֵמְנוּן אַף לִתְרֵין אָתַיָא הָאִלֵּין וְלָא יְקַבְּלוּן מִנָךְ וְתִסַב מִמַיָא דִבְנַהֲרָא וְתֵשׁוֹד לְּיַבֶּשְׁתָּא וִיהוֹן מַיָא דִי תִסַב מִן נַהֲרָא וִיהוֹן לִדְמָא בְּיַבֶּשְׁתָּא:

 רש''י   ולקחת ממימי היאור. רמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם: והיו המים וגו' . והיו והיו שתי פעמים. נראה בעיני, אלו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אני שבידו הם נהפכים לדם ואף כשירדו לארץ יהיו בהויתן, אבל עכשיו מלמדנו שלא יהיו דם עד שיהיו ביבשת:

(י) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל-יְהֹוָה֘ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל-עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד-פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי: וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ בְּבָעוּ יְיָ לָא גְבַר דְמִלוּל אֲנָא אַף מִתְּמַלִי אַף מִדְקָמוֹהִי אַף מֵעִדַן דְמַלֶלְתָּא עִם עַבְדָךְ אֲרֵי יַקִיר מַמְלָל וְעַמִיק לִישָׁן אֲנָא:

 רש''י   גם מתמול וגו' . למדנו שכל שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם, הרי ששה, והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת עוד (להלן פסוק יג) שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו. וכל זה, שלא היה רוצה לטל גדלה על אהרן אחיו שהיה גדול המנו ונביא היה, שנאמר (שמואל א ב כז) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, הוא אהרן. וכן ביחזקאל (כ ה) ואודע להם בארץ מצרים וגו' , (שם ז) ואמר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו, ואותה נבואה לאהרן נאמרה: כבד פה. בכבדות אני מדבר. ובלשון לעז בלב''א :

(יא) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֘ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי-יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָֽנֹכִ֖י יְהוָֹֽה: וַאֲמַר יְיָ לֵהּ מָן שַׁוִי פּוּמָא לַאֲנָשָׁא אוֹ מָן שַׁוִי אִלְמָא אוֹ חֵרְשָּׁא אוֹ פִקְחָא אוֹ עַוִירָא הֲלָא אֲנָא יְיָ:

 רש''י   מי שם פה וגו' . מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי: או מי ישום אלם. מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתך, ואת משרתיו חרשים, שלא שמעו בצוותו עליך, ולאספקלטורין ההורגים מי עשאם עורים, שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת: הלא אנכי. ששמי ה' עשיתי כל זאת:

(יב) וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָֽנֹכִי֙ אֶהְיֶ֣ה עִם-פִּ֔יךָ וְהֽוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר: וּכְעַן אֱזֵיל וּמֵימְרִי יְהֵא עִם פּוּמָךְ וְאַלֵפִנָךְ דִי תְמַלֵל: (יג) וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְׁלַח-נָ֖א בְּיַד-תִּשְׁלָֽח: וַאֲמַר בְּבָעוּ יְיָ שְׁלַח כְּעַן בְּיַד מָן דְכָשַׁר דְתִשְׁלַח:

 רש''י   ביד תשלח. ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן. דבר אחר ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה:

(יד) וַיִּֽחַר-אַ֨ף יְהֹוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַֽהֲרֹ֤ן אָחִ֨יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי-דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה-הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָֽאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ: וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּמשֶׁה וַאֲמַר הֲלָא אַהֲרֹן אָחוּךְ לֵוָאֵי גְלֵי קֳדָמַי אֲרֵי מַלָלָא יְמַלֵל הוּא וְאַף הָא הוּא נָפֵק לְקַדָמוּתָךְ וְיֶחֱזִנָךְ וְיֶחְדֵי בְלִבֵּהּ:

 רש''י   ויחר אף. ר' יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון. אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהנה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי, שנאמר (דברי הימים א' כג כד) ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי: הנה הוא יצא לקראתך. כשתלך למצרים: וראך ושמח בלבו. לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדלה. ומשם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב:

(טו) וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת-הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָֽנֹכִ֗י אֶהְיֶ֤ה עִם-פִּ֨יךָ֙ וְעִם-פִּ֔יהוּ וְהֽוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֽׂוּן: וּתְמַלֵל עִמֵהּ וּתְשַׁוִי יָת פִּתְגָמַיָא בְּפוּמֵהּ וּמֵימְרִי יְהֵי עִם פּוּמָךְ וְעִם פּוּמֵהּ וְאַלֵיף יָתְכוֹן יָת דִי תַעְבְּדוּן: (טז) וְדִבֶּר-ה֥וּא לְךָ֖ אֶל-הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה-לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה-לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים: וִימַלֵל הוּא לָךְ לְעַמָא וִיהֵי הוּא יְהֵי לָךְ לִמְתֻרְגְמָן וְאַתְּ תְּהֵי לֵהּ לְרָב:

 רש''י   ודבר הוא לך. בשבילך ידבר אל העם וזה יוכיח על כל לך ולי ולו ולכם ולהם הסמוכים לדבור, שכלם לשון על הם: יהיה לך לפה. למליץ, לפי שאתה כבד פה: לאלהים. לרב ולשר:

(יז) וְאֶת-הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂה-בּ֖וֹ אֶת-הָֽאֹתֹֽת: (פ) וְיָת חֻטְרָא הָדֵין תִּסַב בִּידָךְ דְתַעְבֵּד בֵּהּ יָת אָתַיָא: (יח)  שישי  וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב | אֶל-יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֨וּבָה֙ אֶל-אַחַ֣י אֲשֶׁר-בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַֽעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם: וַאֲזַל משֶׁה וְתָב לְוָת יֶתֶר חֲמוֹהִי וַאֲמַר לֵהּ אֵיזִיל כְּעַן וְאֵיתוּב לְוָת אַחַי דִי בְמִצְרַיִם וְאֶחֱזֵי הַעַד כְּעַן קַיָמִין וַאֲמַר יִתְרוֹ לְמשֶׁה אֱזֵיל לִשְׁלָם:

 רש''י   וישב אל יתר חתנו. לטול רשות, שהרי נשבע לו. ושבעה שמות היו לו רעואל, יתר, יתרו, קיני, חובב, חבר, פוטיאל:

(יט) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָֹ֤ה אֶל-מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי-מֵ֨תוּ֙ כָּל-הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת-נַפְשֶֽׁךָ: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה בְּמִדְיָן אֱזֵיל תּוּב לְמִצְרָיִם אֲרֵי מִיתוּ כָּל גֻבְרַיָא דִבְעוֹ לְמִקְטְלָךְ:

 רש''י   כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם. חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת:

(כ) וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת-אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת-בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל-הַֽחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת-מַטֵּ֥ה הָֽאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ: וּדְבַר משֶׁה יָת אִתְּתֵהּ וְיָת בְּנוֹהִי וְאַרְכְּבִנוּן עַל חֲמָרָא וְתָב לְאַרְעָא דְמִצְרָיִם וּנְסִיב משֶׁה יָת חוּטְרָא דְאִתְעֲבִידוּ בֵּהּ נִסִין מִן קֳדָם יְיָ בִּידֵהּ:

 רש''י   על החמר. חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכריה ט ט) עני ורוכב על חמור: וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה וגו' . אין מקדם ומאחר מדוקדקים במקרא:

(כא) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֘ אֶל-מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל-הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר-שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַֽעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַֽאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת-לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת-הָעָֽם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה בִּמְהָכָךְ לְמִתּוּב לְמִצְרַיִם חֲזֵי כָּל מוֹפְתַיָא דִי שַׁוֵיתִי בִידָךְ וְתַעְבְּדִנוּן קֳדָם פַּרְעֹה וַאֲנָא אַתְקֵיף יָת לִבֵּהּ וְלָא יְשַּׁלַח יָת עַמָא:

 רש''י   בלכתך לשוב מצרימה וגו' . דע שעל מנת כן תלך, שתהא גבור בשליחותי לעשות כל מופתי לפני פרעה ולא תירא ממנו: אשר שמתי בידך. לא על שלש האותות האמורות למעלה, שהרי לא לפני פרעה צוה לעשותם אלא לפני ישראל, שיאמינו לו, ולא מצינו שעשאם לפניו, אלא מופתים שאני עתיד לשום בידך במצרים, כמו (שמות ז ט) כי ידבר אליכם פרעה וגו' . ואל תתמה על אשר כתיב אשר שמתי, שכן משמעו כשתדבר עמו, כבר שמתים בידך:

(כב) וְאָֽמַרְתָּ֖ אֶל-פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל: וְתֵימַר לְוָת פַּרְעֹה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ בְּרִי בוּכְרִי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   ואמרת אל פרעה. כשתשמע שלבו חזק וימאן לשלוח אמור לו כן: בני בכרי. לשון גדלה, כמו (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו, זהו פשוטו. ומדרשו כאן חתם הקדוש ברוך הוא על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו:

(כג) וָֽאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת-בְּנִי֙ וְיַ֣עַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָֽנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת-בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ: וַאֲמָרִית לָךְ שַׁלַח יָת בְּרִי וְיִפְלַח קֳדָמַי וְאִם סָרִיב אַתְּ לְשַׁלָחוּתֵהּ הָא אֲנָא קָטִיל יָת בְּרָךְ בּוּכְרָךְ:

 רש''י   ואמר אליך. בשליחותו של מקום: שלח את בני וגו' הנה אנכי הרג וגו' . היא מכה אחרונה ובה התרהו תחלה מפני שהיא קשה, וזה הוא שאמר (איוב לו כב) הן אל ישגיב בכחו, לפיכך מי כמהו מורה (איוב לו כב) . בשר ודם המבקש להנקם מחברו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקדוש ברוך הוא ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו, כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב:

(כד) וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהֹוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ: וַהֲוָה בְאָרְחָא בְּבֵית מְבָתָא וַעֲרַע בֵּהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ וּבְעָא לְמִקְטְלֵהּ:

 רש''י   ויהי. משה בדרך במלון: ויבקש המיתו. המלאך למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש מיתה. תניא אמר רבי יוסי חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקדוש ברוך הוא צוני (פסוק י''ט) לך שוב מצרים. ומפני מה נענש, לפי שנתעסק במלון תחלה. במסכת נדרים (דף לא ב) . והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה שבשביל המילה הוא:

(כה) וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת-עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן-דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי: וּנְסֵיבַת צִפּוֹרָה טִנָרָא וּגְזָרַת יָת עָרְלַת בְּרַהּ וּקְרִיבַת לָקֳדָמוֹהִי וַאֲמֶ רֶת אֲרֵי בִדְמָא דִמְהֻלְתָּא הָדֵין אִתְיְהֵב חַתְנָא לָנָא:

 רש''י   ותגע לרגליו. השליכתו לפני רגליו של משה: ותאמר. על בנה: כי חתן דמים אתה לי. אתה היית גורם להיות החתן שלי נרצח עליך, הורג אישי אתה לי:

(כו) וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת: (פ) וְנָח מִנֵהּ בְּכֵן אֲמֶרֶת אִלוּלֵי דְמָא דִמְהֻלְתָּא הָדֵין אִתְחַיַב חַתְנָא קְטוֹל:

 רש''י   וירף. המלאך ממנו. אז הבינה שעל המילה בא להרגו: אמרה חתן דמים למולת. חתני היה נרצח על דבר המילה: למולת. על דבר המולות. שם דבר הוא, והלמ''ד משמשת בלשון על, כמו (שמות יד ג) ואמר פרעה לבני ישראל. ואונקלוס תרגם דמים, על דם המילה:

(כז) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶֽל-אַֽהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָֽאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק-לֽוֹ: וַאֲמַר יְיָ לְאַהֲרֹן אֱזֵיל לְקַדָמוּת משֶׁה לְמַדְבְּרָא וַאֲזַל וְעַרְעֵהּ בְּטוּרָא דְאִתְגְלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ וּנְשַׁק לֵהּ: (כח) וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַ֣הֲרֹ֔ן אֵ֛ת כָּל-דִּבְרֵ֥י יְהוָֹ֖ה אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כָּל-הָֽאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ: וְחַוִי משֶׁה לְאַהֲרֹן יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דַיְיָ דִי שַׁלְחֵהּ וְיָת כָּל אָתַיָא דִי פַקְדֵהּ: (כט) וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת-כָּל-זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲזַל משֶׁה וְאַהֲרֹן וּכְנָשׁוּ יָת כָּל סָבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ל) וַיְדַבֵּ֣ר אַֽהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל-הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָֽאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם: וּמַלִיל אַהֲרֹן יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וַעֲבַד אָתַיָא לְעֵינֵי עַמָא: (לא) וַֽיַּֽאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי-פָקַ֨ד יְהֹוָ֜ה אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת-עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּֽחֲוֽוּ: וְהֵימִן עַמָא וּשְׁמָעוּ אֲרֵי דְכִיר יְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲרֵי גְלֵי קֳדָמוֹהִי יָת שִׁעְבּוּדְהוֹן וּכְרָעוּ וּסְגִידוּ: ה (א)  שביעי  וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֔ן וַיֹּֽאמְר֖וּ אֶל-פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה-אָמַ֤ר יְהוָֹה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת-עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר: וּבָתַר כֵּן עַלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַאֲמָרוּ לְפַרְעֹה כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁלַח יָת עַמִי וִיחַגוּן קֳדָמַי בְּמַדְבְּרָא:

 רש''י   ואחר באו משה ואהרן וגו' . אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחרי משה ואהרן, עד שנשמטו כלם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת, ובסיני נפרע להם (כד ב) ונגש משה לבדו והם לא יגשו, החזירם לאחוריהם:

(ב) וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יְהוָֹה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת-יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֨עְתִּי֙ אֶת-יְהֹוָ֔ה וְגַ֥ם אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ: וַאֲמַר פַּרְעֹה שְׁמָא דַיְיָ לָא אִתְגְלִי לִי דִי אֲקַבֵּל לְמֵמְרֵהּ לְשַׁלָחָא יָת יִשְׂרָאֵל לָא אִתְגְלִי לִי שְׁמָא דַיְיָ וְאַף יָת יִשְׂרָאֵל לָא אֲשַׁלַח: (ג) וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵֽלְכָה נָּ֡א דֶּ֩רֶךְ֩ שְׁל֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהוָֹ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּ֨ן-יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב: וַאֲמָרוּ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי אִתְגְלִי עֲלָנָא נֵיזֵיל כְּעַן מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא דִלְמָא יְעַרְעִנָנָא בְּמוֹתָא אוֹ בִקְטוֹל:

 רש''י   פן יפגענו. פן יפגעך היו צריכים לומר, אלא שחלקו כבוד למלכות. פגיעה זו לשון מקרה מות היא:

(ד) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת-הָעָ֖ם מִֽמַּֽעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹֽתֵיכֶֽם: וַאֲמַר לְהוֹן מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְמָא משֶׁה וְאַהֲרֹן תְּבַטְלוּן יָת עַמָא מֵעוֹבָדֵהוֹן אֱזִילוּ לְפָלְחָנְכוֹן:

 רש''י   תפריעו את העם ממעשיו. תבדילו ותרחיקו אותם ממלאכתם, ששומעין לכם וסבורים לנוח מן המלאכה. וכן (משלי ד טו) פרעהו אל תעבר בו, רחקהו. וכן (שם א כה) ותפרעו כל עצתי, (שמות לב כה) כי פרוע הוא, נרחק ונתעב: לכו לסבלתיכם. לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם. אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות:

(ה) וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן-רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַם הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם: וַאֲמַר פַּרְעֹה הָא סַגִיאִין כְּעַן עַמָא דְאַרְעָא וּתְבַטְלוּן יָתְהוֹן מִפָּלְחָנְהוֹן:

 רש''י   הן רבים עתה עם הארץ. שהעבודה מטלת עליהם ואתם משביתים אותם מסבלותם, הפסד גדול הוא זה:

(ו) וַיְצַ֥ו פַּרְעֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת-הַנֹּֽגְשִׂ֣ים בָּעָ֔ם וְאֶת-שֹֽׁטְרָ֖יו לֵאמֹֽר: וּפַקִיד פַּרְעֹה בְּיוֹמָא הַהוּא יָת שִׁלְטוֹנִין דְעַמָא וְיָת סָרְכוֹהִי לְמֵימָר:

 רש''י   הנגשים. מצריים היו, והשוטרים היו ישראלים, הנוגש ממנה על כמה שוטרים, והשוטר ממנה לרדות בעושי המלאכה:

(ז) לֹ֣א תֹֽאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם הֵ֚ם יֵֽלְכ֔וּ וְקֽשְׁשׁ֥וּ לָהֶ֖ם תֶּֽבֶן: לָא תוֹסְפוּן לְמִיתַּן תִּבְנָא לְעַמָא לְמִרְמֵי לִבְנִין כְּמִתְּמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי אִנוּן יְהָכוּן וִיגַבְּבוּן לְהוֹן תִּבְנָא:

 רש''י   תבן. אשטובל''א [קש] היו גובלין אותו עם הטיט: לבנים. טיולי''ש בלעז שעושים מטיט ומיבשין אותן בחמה, ויש ששורפין אותן בכבשן: כתמול שלשם. כאשר הייתם עושים עד הנה: וקששו. ולקטו:

(ח) וְאֶת-מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ תָּשִׂ֣ימוּ עֲלֵיהֶ֔ם לֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ כִּֽי-נִרְפִּ֣ים הֵ֔ם עַל-כֵּ֗ן הֵ֤ם צֹֽעֲקִים֙ לֵאמֹ֔ר נֵֽלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לֵֽאלֹהֵֽינוּ: וְיָת סְכוֹם לְבֵנַיָא דִי אִנוּן עָבְדִין מִתְּמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי תְּמַנוּן עֲלֵיהוֹן לָא תִמְנְעוּן מִנֵהּ אֲרֵי בַטְלָנִין אִנוּן עַל כֵּן אִנוּן צָוְחִין לְמֵימַר נֵיזֵיל נְדַבַּח קֳדָם אֱלָהָנָא:

 רש''י   ואת מתכנת הלבנים. סכום חשבון הלבנים שהיה כל אחד עושה ליום כשהיה התבן נתן להם, אותו סכום תשימו עליהם גם עתה, למען תכבד העבודה עליהם: כי נרפים. מן העבודה הם, לכך לבם פונה אל הבטלה וצועקים לאמר נלכה וגו' : מתכנת. ותוכן לבנים (פסוק יט) , ולו נתכנו עלילות (שמואל א' ב ג) , את הכסף המתכן (מלכים ב' יב יב) , כלם לשון חשבון הם: נרפים. המלאכה רפויה בידם ועזובה מהם והם נרפים ממנה, רטריי''ש בלע''ז :

(ט) תִּכְבַּ֧ד הָֽעֲבֹדָ֛ה עַל-הָֽאֲנָשִׁ֖ים וְיַֽעֲשׂוּ-בָ֑הּ וְאַל-יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי-שָֽׁקֶר: תִּתָּקַף פָּלְחָנָא עַל גֻבְרַיָא וְיִתְעַסְקוּן בַּהּ וְלָא יִתְעַסְקוּן בְּפִתְגָמִ ין בְּטֵלִין:

 רש''י   ואל ישעו בדברי שקר. ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח לאמר נלכה נזבחה. ודומה לו (תהלים קיט קיז) ואשעה בחקיך תמיד, (דברים כח לז) למשל ולשנינה, מתרגמינן ולשועי, (בראשית כד סו) ויספר ואשתעי. ואי אפשר לומר ישעו לשון (בראשית ד ד) וישע ה' אל הבל וגו' , (שם ה) ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ולפרש אל ישעו אל יפנו, שאם כן היה לו לכתוב ואל ישעו אל דברי שקר או לדברי שקר, כי כן גזרת כלם (ישעי' יז ז) ישעה האדם על עשהו, (שם לא א) ולא שעו על קדוש ישראל, (שם יז ח) ולא ישעה אל המזבחות, ולא מצאתי שמוש שלבי''ת סמוכה לאחריהם, אבל אחר לשון דבור, כמתעסק לדבר בדבר נופל לשון שמוש בי''ת, כגון (יחזקאל לג ל) הנדברים בך, (במדבר יב א) ותדבר מרים ואהרן במשה, (זכריה ד א) המלאך הדבר בי, (דברים יא יט) לדבר בם, (תהלים קיט מו) ואדברה בעדתיך, אף כאן אל ישעו בדברי שקר אל יהיו נדברים בדברי שוא והבאי:

(י) וַיֵּ֨צְא֜וּ נֹֽגְשֵׂ֤י הָעָם֙ וְשֹׁ֣טְרָ֔יו וַיֹּֽאמְר֥וּ אֶל-הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר פַּרְעֹ֔ה אֵינֶ֛נִּי נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם תֶּֽבֶן: וּנְפָקוּ שִׁלְטוֹנֵי עַמָא וְסָרְכוֹהִי וַאֲמָרוּ לְעַמָא לְמֵימָר כִּדְנַן אֲמַר פַּרְעֹה לֵית אֲנָא יָהֵב לְכוֹן תִּבְנָא: (יא) אַתֶּ֗ם לְכ֨וּ קְח֤וּ לָכֶם֙ תֶּ֔בֶן מֵֽאֲשֶׁ֖ר תִּמְצָ֑אוּ כִּ֣י אֵ֥ין נִגְרָ֛ע מֵֽעֲבֹֽדַתְכֶ֖ם דָּבָֽר: אַתּוּן אֱזִילוּ סִיבוּ לְכוֹן תִּבְנָא מֵאֲתַר דְתַשְׁכְּחוּן אֲרֵי לָא יִתִּמְנַע מִפָּלְחָנְכוֹן מִדָעַם:

 רש''י   אתם לכו קחו לכם תבן. וצריכים אתם לילך בזריזות: כי אין נגרע מעבדתכם דבר. מכל סכום לבנים שהייתם עושים ליום בהיות התבן נתן לכם מזמן מבית המלך:

(יב) וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם בְּכָל-אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן: וְאִתְבַּדַר עַמָא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם לְגַבָּבָא גִילֵי לְתִבְנָא:

 רש''י   לקשש קש לתבן. לאסוף אסיפה, ללקוט לקט לצורך תבן הטיט. קש לשון לקוט. על שם שדבר המתפזר הוא וצריך לקוששו, קרוי קש בשאר מקומות:

(יג) וְהַנֹּֽגְשִׂ֖ים אָצִ֣ים לֵאמֹ֑ר כַּלּ֤וּ מַֽעֲשֵׂיכֶם֙ דְּבַר-י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֖ר בִּהְי֥וֹת הַתֶּֽבֶן: וְשִׁלְטוֹנַיָא דָחֲקִין לְמֵימָר אַשְׁלִימוּ עוֹבָדֵיכוֹן פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ כְּמָא דַהֲוֵיתוּן עָבְדִין כַּד אִתְיְהֵב לְכוֹן תִּבְנָא:

 רש''י   אצים. דוחקים: דבר יום ביומו. חשבון שלכל יום כלו ביומו, כאשר עשיתם בהיות התבן מוכן:

(יד) וַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹֽגְשֵׂ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֡וּעַ לֹא֩ כִלִּיתֶ֨ם חָקְכֶ֤ם לִלְבֹּן֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם גַּם-תְּמ֖וֹל גַּם-הַיּֽוֹם: וּלְקוֹ סָרְכֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי מַנִיאוּ עֲלֵיהוֹן שִׁלְטוֹנֵי פַרְעֹה לְמֵימָר מָא דֵין לָא אַשְׁלֶמְתּוּן גְזֵרָתְכוֹן לְמִרְמֵי (לִבְנִין) כְּמֵאִתְמַלֵי וּמִדְקָמוֹהִי אַף תְּמַלֵי אַף יוֹמָא דֵין:

 רש''י   ויכו שטרי בני ישראל. השוטרים ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר (במדבר יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו: ויכו שטרי בני ישראל. אשר שמו נוגשי פרעה אותם לשוטרים עליהם לאמר מדוע וגו' . למה ויכו, שהיו אומרים להם מדוע לא כליתם גם תמול גם היום חק הקצוב עליכם ללבון כתמול השלישי שהוא יום שלפני אתמול, והוא היה בהיות התבן נתן להם: ויכו. לשון ויפעלו, הכו מיד אחרים, הנוגשים הכום:

(טו) וַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל-פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר לָ֧מָּה תַֽעֲשֶׂ֥֥ה כֹ֖ה לַֽעֲבָדֶֽיךָ: וַאֲתוֹ סָרְכֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּצְוָחוּ (קֳדָם) לְפַרְעֹה לְמֵימָר לְמָא תַעְבֵּד כְּדֵין לְעַבְדָיךְ: (טז) תֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַֽעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹֽמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשּׁ֑וּ וְהִנֵּ֧ה עֲבָדֶ֛יךָ מֻכִּ֖ים וְחָטָ֥את עַמֶּֽךָ: תִּבְנָא לָא מִתְיְהֵב לְעַבְדָיךְ וּלְבֵנַיָא אָמְרִין לָנָא עִבִידוּ וְהָא עַבְדָיךְ לָקָן וְחָטָן עֲלֵיהוֹן עַמָךְ:

 רש''י   ולבנים אמרים לנו עשו. כמנין הראשון: וחטאת עמך. אלו היה נקוד פת''ח הייתי אומר שהוא דבוק, ודבר זה חטאת עמך הוא, עכשיו שהוא קמ''ץ, שם דבר הוא. וכך פרושו ודבר זה מביא חטאת על עמך, כאלו כתוב וחטאת לעמך, כמו (רות א יט) כבאנה בית לחם, שהוא כמו לבית לחם וכן הרבה:

(יז) וַיֹּ֛אמֶר נִרְפִּ֥ים אַתֶּ֖ם נִרְפִּ֑ים עַל-כֵּן֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים נֵֽלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לַֽיהוָֹֽה: וַאֲמַר בַּטְלָנִין אַתּוּן בַּטְלָנִין עַל כֵּן אַתּוּן אָמְרִין נֵזֵיל נְדַבַּח קֳדָם יְיָ: (יח) וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ עִבְד֔וּ וְתֶ֖בֶן לֹֽא-יִנָּתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְתֹ֥כֶן לְבֵנִ֖ים תִּתֵּֽנוּ: וּכְעַן אֱזִילוּ פְלָחוּ וְתִבְנָא לָא יִתְיְהֵב לְכוֹן וּסְכוֹם לְבֵינַיָא תִּתְּנוּן:

 רש''י   ותכן לבנים. חשבון הלבנים, וכן (מלכים ב יב יב) את הכסף המתכן, המנוי, כמו שאמר בענין (שם יא) ויצרו וימנו את הכסף:

(יט) וַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹֽא-תִגְרְע֥וּ מִלִּבְנֵיכֶ֖ם דְּבַר-י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ: וַחֲזוֹ סָרְכֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָתְהוֹן בְּבִישׁ לְמֵימָר לָא תִמְנְעוּן מִלִבְנֵיכוֹן פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ:

 רש''י   ויראו שטרי בני ישראל. את חבריהם הנרדים על ידם: ברע. ראו אותם ברעה וצרה המוצאת אותם בהכבידם העבודה עליהם לאמר לא תגרעו וגו' :

(כ) וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת-אַֽהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה: וַעֲרָעוּ יָת משֶׁה וְיָת אַהֲּרֹן קָיְמִין לְקַדָמוּתְהוֹן בְּמִפַּקְהוֹן מִקֳדָם פַּרְעֹה:

 רש''י   ויפגעו. אנשים מישראל את משה ואת אהרן וגו' . ורבותינו דרשו כל נצים ונצבים דתן ואבירם היו, שנאמר בהם יצאו נצבים:

(כא) וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא יְהוָֹ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת-רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת-חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהָרְגֵֽנוּ: וַאֲמָרוּ לְהוֹן יִתְגְלֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן וְיִתְפְּרַע דִי אַבְאֶשְׁתּוּן יָת רֵיחָנָא בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עַבְדוֹהִי לְמִתַּן חַרְבָּא בִּידֵיהוֹן לְקַטָלוּתָנָא: (כב)  מפטיר  וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל-יְהוָֹ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי: וְתָב משֶׁה קֳדָם יְיָ וַאֲמַר יְיָ לְמָא אַבְאֵשְׁתָּא לְעַמָא הָדֵין וּלְמָא דְנַן שְׁלַחְתָּנִי:

 רש''י   למה הרעתה לעם הזה. ואם תאמר מה אכפת לך, קובל אני על ששלחתני:

(כג) וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל-פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹֽא-הִצַּ֖לְתָּ אֶת-עַמֶּֽךָ: וּמֵעִדַן עַלִית לְוָת פַּרְעֹה לְמַלָלָא בִשְׁמָךְ אַבְאֵשׁ לְעַמָּא הָדֵין וְשֵׁזָבָא לָא שֵׁזַבְתָּא יָת עַמָךְ:

 רש''י   הרע. לשון הפעיל הוא, הרבה רעה עליהם. ותרגומו אבאש:

ו (א) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָֽרְשֵׁ֖ם מֵֽאַרְצֽוֹ: (ססס) וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּעַן תֶּחֱזֵי דְאֶעְבֵּד לְפַרְעֹה אֲרֵי בִידָא תַקִיפָא יְשַׁלְחִנוּן וּבִידָא תַקִיפָא יְתָרֵכִנוּן מֵאַרְעֵהּ: ססס:

 רש''י   עתה תראה וגו' . הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר כך אמרתי לו (שם כב ב) העלהו לעולה, ולא הרהר אחרי, לפיכך עתה תראה. העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אמות, כשאביאם לארץ: כי ביד חזקה ישלחם. מפני ידי החזקה שתחזק עליו ישלחם: וביד חזקה יגרשם מארצו. על כרחם של ישראל יגרשם, ולא יספיקו לעשות להם צידה. וכן הוא אומר (שמות יב לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו' :

---

הפטרת שמות כמנהג הספרדים - ירמיה א

א (א) דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָ֖הוּ בֶּן-חִלְקִיָּ֑הוּ מִן-הַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁ֣ר בַּעֲנָת֔וֹת בְּאֶ֖רֶץ בִּנְיָמִֽן: (ב) אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה דְבַר-יְהוָה֙ אֵלָ֔יו בִּימֵ֛י יֹאשִׁיָּ֥הוּ בֶן-אָמ֖וֹן מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה לְמָלְכֽוֹ: (ג) וַיְהִ֗י בִּימֵ֨י יְהוֹיָקִ֤ים בֶּן-יֹאשִׁיָּ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה עַד-תֹּם֙ עַשְׁתֵּ֣י עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לְצִדְקִיָּ֥הוּ בֶן-יֹאשִׁיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה עַד-גְּל֥וֹת יְרוּשָׁלִַ֖ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַחֲמִישִֽׁי: (ד) וַיְהִ֥י דְבַר-יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (ה) בְּטֶ֨רֶם (אצורך) אֶצָּרְךָ֤ בַבֶּ֙טֶן֙ יְדַעְתִּ֔יךָ וּבְטֶ֛רֶם תֵּצֵ֥א מֵרֶ֖חֶם הִקְדַּשְׁתִּ֑יךָ נָבִ֥יא לַגּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ: (ו) וָאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִֹ֔ה הִנֵּ֥ה לֹא-יָדַ֖עְתִּי דַּבֵּ֑ר כִּי-נַ֖עַר אָנֹֽכִי: (ז) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י אַל-תֹּאמַ֖ר נַ֣עַר אָנֹ֑כִי כִּ֠י עַֽל-כָּל-אֲשֶׁ֤ר אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ תֵּלֵ֔ךְ וְאֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אֲצַוְּךָ֖ תְּדַבֵּֽר: (ח) אַל-תִּירָ֖א מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי-אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י לְהַצִּלֶ֖ךָ נְאֻם-יְהוָֽה: (ט) וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוָה֙ אֶת-יָד֔וֹ וַיַּגַּ֖ע עַל-פִּ֑י וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי דְבָרַ֖י בְּפִֽיךָ: (י) רְאֵ֞ה הִפְקַדְתִּ֣יךָ | הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה עַל-הַגּוֹיִם֙ וְעַל-הַמַּמְלָכ֔וֹת לִנְת֥וֹשׁ וְלִנְת֖וֹץ וּלְהַאֲבִ֣יד וְלַהֲר֑וֹס לִבְנ֖וֹת וְלִנְטֽוֹעַ: (יא) וַיְהִ֤י דְבַר-יְהוָה֙ אֵלַ֣י לֵאמֹ֔ר מָה-אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה יִרְמְיָ֑הוּ וָאֹמַ֕ר מַקֵּ֥ל שָׁקֵ֖ד אֲנִ֥י רֹאֶֽה: (יב) וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֵלַ֖י הֵיטַ֣בְתָּ לִרְא֑וֹת כִּֽי-שֹׁקֵ֥ד אֲנִ֛י עַל-דְּבָרִ֖י לַעֲשֹׂתֽוֹ: (יג) וַיְהִ֨י דְבַר-יְהוָ֤ה | אֵלַי֙ שֵׁנִ֣ית לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה וָאֹמַ֗ר סִ֤יר נָפ֙וּחַ֙ אֲנִ֣י רֹאֶ֔ה וּפָנָ֖יו מִפְּנֵ֥י צָפֽוֹנָה: (יד) וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י מִצָּפוֹן֙ תִּפָּתַ֣ח הָרָעָ֔ה עַ֥ל כָּל-יֹשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ: (טו) כִּ֣י | הִנְנִ֣י קֹרֵ֗א לְכָֽל-מִשְׁפְּח֛וֹת מַמְלְכ֥וֹת צָפ֖וֹנָה נְאֻם-יְהוָ֑ה וּבָ֡אוּ וְֽנָתְנוּ֩ אִ֨ישׁ כִּסְא֜וֹ פֶּ֣תַח | שַׁעֲרֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם וְעַ֤ל כָּל-חוֹמֹתֶ֙יהָ֙ סָבִ֔יב וְעַ֖ל כָּל-עָרֵ֥י יְהוּדָֽה: (טז) וְדִבַּרְתִּ֤י מִשְׁפָּטַי֙ אוֹתָ֔ם עַ֖ל כָּל-רָעָתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר עֲזָב֗וּנִי וַֽיְקַטְּרוּ֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לְמַעֲשֵׂ֥י יְדֵיהֶֽם: (יז) וְאַתָּה֙ תֶּאְזֹ֣ר מָתְנֶ֔יךָ וְקַמְתָּ֙ וְדִבַּרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י אֲצַוֶּ֑ךָּ אַל-תֵּחַת֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם פֶּֽן-אֲחִתְּךָ֖ לִפְנֵיהֶֽם: (יח) וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נְתַתִּ֣יךָ הַיּ֗וֹם לְעִ֨יר מִבְצָ֜ר וּלְעַמּ֥וּד בַּרְזֶ֛ל וּלְחֹמ֥וֹת נְחֹ֖שֶׁת עַל-כָּל-הָאָ֑רֶץ לְמַלְכֵ֤י יְהוּדָה֙ לְשָׂרֶ֔יהָ לְכֹהֲנֶ֖יהָ וּלְעַ֥ם הָאָֽרֶץ: (יט) וְנִלְחֲמ֥וּ אֵלֶ֖יךָ וְלֹא-י֣וּכְלוּ לָ֑ךְ כִּֽי-אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם-יְהוָ֖ה לְהַצִּילֶֽךָ: ב (א) וַיְהִ֥י דְבַר-יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (ב) הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה: (ג) קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַיהוָ֔ה רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה כָּל-אֹכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם-יְהוָֽה:

---

הפטרת שמות כמנהג האשכנזים - ישעיה כז

(ו) הַבָּאִים֙ יַשְׁרֵ֣שׁ יַֽעֲקֹ֔ב יָצִ֥יץ וּפָרַ֖ח יִשְׂרָאֵ֑ל וּמָלְא֥וּ פְנֵי-תֵבֵ֖ל תְּנוּבָֽה: (ז) הַכְּמַכַּ֥ת מַכֵּ֖הוּ הִכָּ֑הוּ אִם-כְּהֶ֥רֶג הֲרֻגָ֖יו הֹרָֽג: (ח) בְּסַאסְּאָ֖ה בְּשַׁלְחָ֣הּ תְּרִיבֶ֑נָּה הָגָ֛ה בְּרוּח֥וֹ הַקָּשָׁ֖ה בְּי֥וֹם קָדִֽים: (ט) לָכֵ֗ן בְּזֹאת֙ יְכֻפַּ֣ר עֲוֹֽן-יַעֲקֹ֔ב וְזֶ֕ה כָּל-פְּרִ֖י הָסִ֣ר חַטָּאת֑וֹ בְּשׂוּמ֣וֹ | כָּל-אַבְנֵ֣י מִזְבֵּ֗חַ כְּאַבְנֵי-גִר֙ מְנֻפָּצ֔וֹת לֹֽא-יָקֻ֥מוּ אֲשֵׁרִ֖ים וְחַמָּנִֽים: (י) כִּ֣י עִ֤יר בְּצוּרָה֙ בָּדָ֔ד נָוֶ֕ה מְשֻׁלָּ֥ח וְנֶעֱזָ֖ב כַּמִּדְבָּ֑ר שָׁ֣ם יִרְעֶ֥ה עֵ֛גֶל וְשָׁ֥ם יִרְבָּ֖ץ וְכִלָּ֥ה סְעִפֶֽיהָ: (יא) בִּיבֹ֤שׁ קְצִירָהּ֙ תִּשָּׁבַ֔רְנָה נָשִׁ֕ים בָּא֖וֹת מְאִיר֣וֹת אוֹתָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א עַם-בִּינוֹת֙ ה֔וּא עַל-כֵּן֙ לֹֽא-יְרַחֲמֶ֣נּוּ עֹשֵׂ֔הוּ וְיֹצְר֖וֹ לֹ֥א יְחֻנֶּֽנּוּ: (יב) וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יַחְבֹּ֧ט יְהוָ֛ה מִשִּׁבֹּ֥לֶת הַנָּהָ֖ר עַד-נַ֣חַל מִצְרָ֑יִם וְאַתֶּ֧ם תְּלֻקְּט֛וּ לְאַחַ֥ד אֶחָ֖ד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יג) וְהָיָ֣ה | בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַיהוָ֛ה בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלִָֽם: כח (א) ה֗וֹי עֲטֶ֤רֶת גֵּאוּת֙ שִׁכֹּרֵ֣י אֶפְרַ֔יִם וְצִ֥יץ נֹבֵ֖ל צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֑וֹ אֲשֶׁ֛ר עַל-רֹ֥אשׁ גֵּֽיא-שְׁמָנִ֖ים הֲל֥וּמֵי יָֽיִן: (ב) הִנֵּ֨ה חָזָ֤ק וְאַמִּץ֙ לַֽאדֹנָ֔י כְּזֶ֥רֶם בָּרָ֖ד שַׂ֣עַר קָ֑טֶב כְּ֠זֶרֶם מַ֣יִם כַּבִּירִ֥ים שֹׁטְפִ֛ים הִנִּ֥יחַ לָאָ֖רֶץ בְּיָֽד: (ג) בְּרַגְלַ֖יִם תֵּֽרָמַ֑סְנָה עֲטֶ֥רֶת גֵּא֖וּת שִׁכּוֹרֵ֥י אֶפְרָֽיִם: (ד) וְֽהָ֨יְתָ֜ה צִיצַ֤ת נֹבֵל֙ צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר עַל-רֹ֖אשׁ גֵּ֣יא שְׁמָנִ֑ים כְּבִכּוּרָהּ֙ בְּטֶ֣רֶם קַ֔יִץ אֲשֶׁ֨ר יִרְאֶ֤ה הָֽרֹאֶה֙ אוֹתָ֔הּ בְּעוֹדָ֥הּ בְּכַפּ֖וֹ יִבְלָעֶֽנָּה: (ה) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת לַעֲטֶ֣רֶת צְבִ֔י וְלִצְפִירַ֖ת תִּפְאָרָ֑ה לִשְׁאָ֖ר עַמּֽוֹ: (ו) וּלְר֖וּחַ מִשְׁפָּ֑ט לַיּוֹשֵׁב֙ עַל-הַמִּשְׁפָּ֔ט וְלִ֨גְבוּרָ֔ה מְשִׁיבֵ֥י מִלְחָמָ֖ה שָֽׁעְרָה: (ז) וְגַם-אֵ֙לֶּה֙ בַּיַּ֣יִן שָׁג֔וּ וּבַשֵּׁכָ֖ר תָּע֑וּ כֹּהֵ֣ן וְנָבִיא֩ שָׁג֨וּ בַשֵּׁכָ֜ר נִבְלְע֣וּ מִן-הַיַּ֗יִן תָּעוּ֙ מִן-הַשֵּׁכָ֔ר שָׁגוּ֙ בָּֽרֹאֶ֔ה פָּק֖וּ פְּלִילִיָּֽה: (ח) כִּ֚י כָּל-שֻׁלְחָנ֔וֹת מָלְא֖וּ קִ֣יא צֹאָ֑ה בְּלִ֖י מָקֽוֹם: (ט) אֶת-מִי֙ יוֹרֶ֣ה דֵעָ֔ה וְאֶת-מִ֖י יָבִ֣ין שְׁמוּעָ֑ה גְּמוּלֵי֙ מֵֽחָלָ֔ב עַתִּיקֵ֖י מִשָּׁדָֽיִם: (י) כִּ֣י צַ֤ו לָצָו֙ צַ֣ו לָצָ֔ו קַ֥ו לָקָ֖ו קַ֣ו לָקָ֑ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֥יר שָֽׁם: (יא) כִּ֚י בְּלַעֲגֵ֣י שָׂפָ֔ה וּבְלָשׁ֖וֹן אַחֶ֑רֶת יְדַבֵּ֖ר אֶל-הָעָ֥ם הַזֶּֽה: (יב) אֲשֶׁ֣ר | אָמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם זֹ֤את הַמְּנוּחָה֙ הָנִ֣יחוּ לֶֽעָיֵ֔ף וְזֹ֖את הַמַּרְגֵּעָ֑ה וְלֹ֥א אָב֖וּא שְׁמֽוֹעַ: (יג) וְהָיָ֨ה לָהֶ֜ם דְּבַר-יְהוָ֗ה צַ֣ו לָצָ֞ו צַ֤ו לָצָו֙ קַ֤ו לָקָו֙ קַ֣ו לָקָ֔ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֣יר שָׁ֑ם לְמַ֨עַן יֵלְכ֜וּ וְכָשְׁל֤וּ אָחוֹר֙ וְנִשְׁבָּ֔רוּ וְנוֹקְשׁ֖וּ וְנִלְכָּֽדוּ: (יד) לָכֵ֛ן שִׁמְע֥וּ דְבַר-יְהוָ֖ה אַנְשֵׁ֣י לָצ֑וֹן מֹֽשְׁלֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֖ר בִּירוּשָׁלִָֽם: (טו) כִּ֣י אֲמַרְתֶּ֗ם כָּרַ֤תְנֽוּ בְרִית֙ אֶת-מָ֔וֶת וְעִם-שְׁא֖וֹל עָשִׂ֣ינוּ חֹזֶ֑ה (שיט) שׁ֣וֹט שׁוֹטֵ֤ף כִּֽי-(עבר) יַֽעֲבֹר֙ לֹ֣א יְבוֹאֵ֔נוּ כִּ֣י שַׂ֧מְנוּ כָזָ֛ב מַחְסֵ֖נוּ וּבַשֶּׁ֥קֶר נִסְתָּֽרְנוּ: (טז) לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֛י יִסַּ֥ד בְּצִיּ֖וֹן אָ֑בֶן אֶ֣בֶן בֹּ֜חַן פִּנַּ֤ת יִקְרַת֙ מוּסָ֣ד מוּסָּ֔ד הַֽמַּאֲמִ֖ין לֹ֥א יָחִֽישׁ: (יז) וְשַׂמְתִּ֤י מִשְׁפָּט֙ לְקָ֔ו וּצְדָקָ֖ה לְמִשְׁקָ֑לֶת וְיָעָ֤ה בָרָד֙ מַחְסֵ֣ה כָזָ֔ב וְסֵ֥תֶר מַ֖יִם יִשְׁטֹֽפוּ: (יח) וְכֻפַּ֤ר בְּרִֽיתְכֶם֙ אֶת-מָ֔וֶת וְחָזוּתְכֶ֥ם אֶת-שְׁא֖וֹל לֹ֣א תָק֑וּם שׁ֤וֹט שׁוֹטֵף֙ כִּ֣י יַֽעֲבֹ֔ר וִהְיִ֥יתֶם ל֖וֹ לְמִרְמָֽס: (יט) מִדֵּ֤י עָבְרוֹ֙ יִקַּ֣ח אֶתְכֶ֔ם כִּֽי-בַבֹּ֧קֶר בַּבֹּ֛קֶר יַעֲבֹ֖ר בַּיּ֣וֹם וּבַלָּ֑יְלָה וְהָיָ֥ה רַק-זְוָעָ֖ה הָבִ֥ין שְׁמוּעָֽה: (כ) כִּֽי-קָצַ֥ר הַמַּצָּ֖ע מֵֽהִשְׂתָּרֵ֑עַ וְהַמַּסֵּכָ֥ה צָ֖רָה כְּהִתְכַּנֵּֽס: (כא) כִּ֤י כְהַר-פְּרָצִים֙ יָק֣וּם יְהוָ֔ה כְּעֵ֖מֶק בְּגִבְע֣וֹן יִרְגָּ֑ז לַעֲשׂ֤וֹת מַעֲשֵׂ֙הוּ֙ זָ֣ר מַעֲשֵׂ֔הוּ וְלַֽעֲבֹד֙ עֲבֹ֣דָת֔וֹ נָכְרִיָּ֖ה עֲבֹדָתֽוֹ: (כב) וְעַתָּה֙ אַל-תִּתְלוֹצָ֔צוּ פֶּֽן-יֶחְזְק֖וּ מֽוֹסְרֵיכֶ֑ם כִּֽי-כָלָ֨ה וְנֶחֱרָצָ֜ה שָׁמַ֗עְתִּי מֵאֵ֨ת אֲדֹנָ֧י יְהוִ֛ה צְבָא֖וֹת עַל-כָּל-הָאָֽרֶץ: (כג) הַאֲזִ֥ינוּ וְשִׁמְע֖וּ קוֹלִ֑י הַקְשִׁ֥יבוּ וְשִׁמְע֖וּ אִמְרָתִֽי: (כד) הֲכֹ֣ל הַיּ֔וֹם יַחֲרֹ֥שׁ הַחֹרֵ֖שׁ לִזְרֹ֑עַ יְפַתַּ֥ח וִֽישַׂדֵּ֖ד אַדְמָתֽוֹ: (כה) הֲלוֹא֙ אִם-שִׁוָּ֣ה פָנֶ֔יהָ וְהֵפִ֥יץ קֶ֖צַח וְכַמֹּ֣ן יִזְרֹ֑ק וְשָׂ֨ם חִטָּ֤ה שׂוֹרָה֙ וּשְׂעֹרָ֣ה נִסְמָ֔ן וְכֻסֶּ֖מֶת גְּבֻלָתֽוֹ: (כו) וְיִסְּר֥וֹ לַמִּשְׁפָּ֖ט אֱלֹהָ֥יו יוֹרֶֽנּוּ: (כז) כִּ֣י לֹ֤א בֶֽחָרוּץ֙ י֣וּדַשׁ קֶ֔צַח וְאוֹפַ֣ן עֲגָלָ֔ה עַל-כַּמֹּ֖ן יוּסָּ֑ב כִּ֧י בַמַּטֶּ֛ה יֵחָ֥בֶט קֶ֖צַח וְכַמֹּ֥ן בַּשָּֽׁבֶט: (כח) לֶ֣חֶם יוּדָ֔ק כִּ֛י לֹ֥א לָנֶ֖צַח אָד֣וֹשׁ יְדוּשֶׁ֑נּוּ וְ֠הָמַם גִּלְגַּ֧ל עֶגְלָת֛וֹ וּפָרָשָׁ֖יו לֹֽא-יְדֻקֶּֽנּוּ: (כט) גַּם-זֹ֕את מֵעִ֛ם יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת יָצָ֑אָה הִפְלִ֣יא עֵצָ֔ה הִגְדִּ֖יל תּוּשִׁיָּֽה: כט (א) ה֚וֹי אֲרִיאֵ֣ל אֲרִיאֵ֔ל קִרְיַ֖ת חָנָ֣ה דָוִ֑ד סְפ֥וּ שָׁנָ֛ה עַל-שָׁנָ֖ה חַגִּ֥ים יִנְקֹֽפוּ: (ב) וַהֲצִיק֖וֹתִי לַֽאֲרִיאֵ֑ל וְהָיְתָ֤ה תַֽאֲנִיָּה֙ וַֽאֲנִיָּ֔ה וְהָ֥יְתָה לִּ֖י כַּאֲרִיאֵֽל: (ג) וְחָנִ֥יתִי כַדּ֖וּר עָלָ֑יִךְ וְצַרְתִּ֤י עָלַ֙יִךְ֙ מֻצָּ֔ב וַהֲקִֽימֹתִ֥י עָלַ֖יִךְ מְצֻרֹֽת: (ד) וְשָׁפַלְתְּ֙ מֵאֶ֣רֶץ תְּדַבֵּ֔רִי וּמֵֽעָפָ֖ר תִּשַּׁ֣ח אִמְרָתֵ֑ךְ וְֽ֠הָיָה כְּא֤וֹב מֵאֶ֙רֶץ֙ קוֹלֵ֔ךְ וּמֵעָפָ֖ר אִמְרָתֵ֥ךְ תְּצַפְצֵֽף: (ה) וְהָיָ֛ה כְּאָבָ֥ק דַּ֖ק הֲמ֣וֹן זָרָ֑יִךְ וּכְמֹ֤ץ עֹבֵר֙ הֲמ֣וֹן עָֽרִיצִ֔ים וְהָיָ֖ה לְפֶ֥תַע פִּתְאֹֽם: (ו) מֵעִ֨ם יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ תִּפָּקֵ֔ד בְּרַ֥עַם וּבְרַ֖עַשׁ וְק֣וֹל גָּד֑וֹל סוּפָה֙ וּסְעָרָ֔ה וְלַ֖הַב אֵ֥שׁ אוֹכֵלָֽה: (ז) וְהָיָ֗ה כַּֽחֲלוֹם֙ חֲז֣וֹן לַ֔יְלָה הֲמוֹן֙ כָּל-הַגּוֹיִ֔ם הַצֹּבְאִ֖ים עַל-אֲרִיאֵ֑ל וְכָל-צֹבֶ֙יהָ֙ וּמְצֹ֣דָתָ֔הּ וְהַמְּצִיקִ֖ים לָֽהּ: (ח) וְהָיָ֡ה כַּאֲשֶׁר֩ יַחֲלֹ֨ם הָרָעֵ֜ב וְהִנֵּ֣ה אוֹכֵ֗ל וְהֵקִיץ֮ וְרֵיקָ֣ה נַפְשׁוֹ֒ וְכַאֲשֶׁ֨ר יַחֲלֹ֤ם הַצָּמֵא֙ וְהִנֵּ֣ה שֹׁתֶ֔ה וְהֵקִיץ֙ וְהִנֵּ֣ה עָיֵ֔ף וְנַפְשׁ֖וֹ שׁוֹקֵקָ֑ה כֵּ֣ן יִֽהְיֶ֗ה הֲמוֹן֙ כָּל-הַגּוֹיִ֔ם הַצֹּבְאִ֖ים עַל-הַ֥ר צִיּֽוֹן: (ט) הִתְמַהְמְה֣וּ וּתְמָ֔הוּ הִשְׁתַּֽעַשְׁע֖וּ וָשֹׁ֑עוּ שָֽׁכְר֣וּ וְלֹא-יַ֔יִן נָע֖וּ וְלֹ֥א שֵׁכָֽר: (י) כִּֽי-נָסַ֨ךְ עֲלֵיכֶ֤ם יְהוָה֙ ר֣וּחַ תַּרְדֵּמָ֔ה וַיְעַצֵּ֖ם אֶת-עֵֽינֵיכֶ֑ם אֶת-הַנְּבִיאִ֛ים וְאֶת-רָאשֵׁיכֶ֥ם הַחֹזִ֖ים כִּסָּֽה: (יא) וַתְּהִ֨י לָכֶ֜ם חָז֣וּת הַכֹּ֗ל כְּדִבְרֵי֮ הַסֵּ֣פֶר הֶֽחָתוּם֒ אֲשֶֽׁר-יִתְּנ֣וּ אֹת֗וֹ אֶל-יוֹדֵ֥עַ (הספר) סֵ֛פֶר לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא-זֶ֑ה וְאָמַר֙ לֹ֣א אוּכַ֔ל כִּ֥י חָת֖וּם הֽוּא: (יב) וְנִתַּ֣ן הַסֵּ֗פֶר עַל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-יָדַ֥ע סֵ֛פֶר לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא-זֶ֑ה וְאָמַ֕ר לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי סֵֽפֶר: (יג) וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י יַ֚עַן כִּ֤י נִגַּשׁ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה: (יד) לָכֵ֗ן הִנְנִ֥י יוֹסִ֛ף לְהַפְלִ֥יא אֶת-הָֽעָם-הַזֶּ֖ה הַפְלֵ֣א וָפֶ֑לֶא וְאָֽבְדָה֙ חָכְמַ֣ת חֲכָמָ֔יו וּבִינַ֥ת נְבֹנָ֖יו תִּסְתַּתָּֽר: (טו) ה֛וֹי הַמַּעֲמִיקִ֥ים מֵֽיהוָ֖ה לַסְתִּ֣ר עֵצָ֑ה וְהָיָ֤ה בְמַחְשָׁךְ֙ מַֽעֲשֵׂיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י רֹאֵ֖נוּ וּמִ֥י יוֹדְעֵֽנוּ: (טז) הַ֨פְכְּכֶ֔ם אִם-כְּחֹ֥מֶר הַיֹּצֵ֖ר יֵֽחָשֵׁ֑ב כִּֽי-יֹאמַ֨ר מַעֲשֶׂ֤ה לְעֹשֵׂ֙הוּ֙ לֹ֣א עָשָׂ֔נִי וְיֵ֛צֶר אָמַ֥ר לְיוֹצְר֖וֹ לֹ֥א הֵבִֽין: (יז) הֲלוֹא-עוֹד֙ מְעַ֣ט מִזְעָ֔ר וְשָׁ֥ב לְבָנ֖וֹן לַכַּרְמֶ֑ל וְהַכַּרְמֶ֖ל לַיַּ֥עַר יֵחָשֵֽׁב: (יח) וְשָׁמְע֧וּ בַיּוֹם-הַה֛וּא הַחֵרְשִׁ֖ים דִּבְרֵי-סֵ֑פֶר וּמֵאֹ֣פֶל וּמֵחֹ֔שֶׁךְ עֵינֵ֥י עִוְרִ֖ים תִּרְאֶֽינָה: (יט) וְיָסְפ֧וּ עֲנָוִ֛ים בַּֽיהוָ֖ה שִׂמְחָ֑ה וְאֶבְיוֹנֵ֣י אָדָ֔ם בִּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל יָגִֽילוּ: (כ) כִּֽי-אָפֵ֥ס עָרִ֖יץ וְכָ֣לָה לֵ֑ץ וְנִכְרְת֖וּ כָּל-שֹׁ֥קְדֵי אָֽוֶן: (כא) מַחֲטִיאֵ֤י אָדָם֙ בְּדָבָ֔ר וְלַמּוֹכִ֥יחַ בַּשַּׁ֖עַר יְקֹשׁ֑וּן וַיַּטּ֥וּ בַתֹּ֖הוּ צַדִּֽיק: (כב) לָכֵ֗ן כֹּֽה-אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֶל-בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר פָּדָ֖ה אֶת-אַבְרָהָ֑ם לֹֽא-עַתָּ֤ה יֵבוֹשׁ֙ יַֽעֲקֹ֔ב וְלֹ֥א עַתָּ֖ה פָּנָ֥יו יֶחֱוָֽרוּ: (כג) כִּ֣י בִ֠רְאֹתוֹ יְלָדָ֞יו מַעֲשֵׂ֥ה יָדַ֛י בְּקִרְבּ֖וֹ יַקְדִּ֣ישֽׁוּ שְׁמִ֑י וְהִקְדִּ֙ישׁוּ֙ אֶת-קְד֣וֹשׁ יַֽעֲקֹ֔ב וְאֶת-אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲרִֽיצוּ:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה מסכת פרה פרק ג

א. שִׁבְעת יָמִים קדֶם לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה, צָפוֹנָה מִזְרָחָה, וּבֵית אֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת, וּמַזִּין עָלָיו כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים מִכָּל חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מַזִּין כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים. וְעַל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד:

 ברטנורה   (א) שבעת ימים וכו'. מפרישין כהן השורף את הפרה. דכתיב בפרשת מילואים (ויקרא ה) כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם, ודרשו רבותינו, לעשות זה מעשה פרה, לכפר עליכם זה מעשה יום הכפורים, שהכהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכפורים טעון פרישה שבעה כמו שהיו טעונים אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים דכתיב (שם) ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים. והיו מפרישין אותו מאשתו שמא יבוא על אשתו ותמצא נדה והבועל נדה טמא שבעת ימים ולא יוכל לשרוף הפרה: הבירה. אית דאמרי מקום היה בהר הבית ובירה שמו. ואית דאמרי כל המקדש קרוי בירה כמו שנאמר אל הבירה וגו' (דה''א כט): צפונה מזרחה. טעמא דמפרישים הכהן השורף את הפרה ללשכה שהיא צפונית מזרחית, כיון דחטאת היא וחטאת טעונה צפון תקינו ליה רבנן בצפונה מזרחה כי היכי דלהוי לה הכירא: ובית אבן היתה נקראת. לפי שכל מעשיה היו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן מקבלין טומאה ובהם בלבד היה משתמש כל שבעת ימי הפרישה משום דטבול יום כשר בפרה והיו מטמאין הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד להוציא מלבן של צדוקים שאומרים במעורבי שמש היתה נעשית, תקינו לה רבנן מעלות יתירות כדי שלא יזלזלו בה: כל שבעת הימים. של ימי הפרישה: מכל חטאות שהיו שם. מכל הפרות שנעשו מימות משה רבינו ועד אותו זמן, שמכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת. ויום ראשון מזין עליו מאפר פרה אחת ויום שני מאחרת ויום שלישי מאחרת: בשלישי ובשביעי. לפרישתו. ובין תנא קמא ובין ר' יוסי תרווייהו סבירא להו טבילה בזמנה מצוה וקא מפלגי בהזאה אי מקשינן לה לטבילה אי לא, תנא קמא מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה מצוה, וכל יומא משלשת ימים הראשונים איכא לספוקי שמא היום יום שלישי לטומאתו, והשלשה אחרונים כל יומא מספקינן שמא שביעי. ורביעי לא בעי הזאה, דלאו בשלישי איכא לספוקי ולא בשביעי איכא לספוקי שאין הזאה בשביעי עולה משום הזאת שביעי עד שיזה בשלישי שלפניו. וכל שבעה לאו דוקא, דכל כרחך הא קיימא לן הזאה שבות ואין דוחה את השבת ור' יוסי לא מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה לאו מצוה, הלכך לא בעי הזאה אלא שלישי ושביעי בלבד. ור' חנינא סגן הכהנים נמי כר' יוסי סבירא ליה דהזאה בזמנה אינה מצוה, והכהן השורף את הפרה מעלה בעלמא הוא, כי היכי דלא לזלזלו בה מפני שהיא נעשית בטבול יום:

ב. חֲצֵרוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי סֶלַע וְתַחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּמְבִיאִים נָשִׁים עֻבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶן. וּמְבִיאִים שְׁוָרִים וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת, וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָם. הִגִּיעוּ לַשִּׁלוֹחַ, יָרְדוּ וּמִלְאוּם, וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ עַל גַּבֵּיהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִמְּקוֹמוֹ הָיָה מְשַׁלְשֵׁל וּמְמַלֵּא:

 ברטנורה   (ב) בנויות על גבי הסלע. צור החלמיש שניכר שהיה שם מתחילת ברייתו של עולם. ואע''פ כן החמירו לעשות תחתיו חלל, מפני קבר התהום, שמא יש תחתיו קבר ואין לו למת אוהל חלל טפח, וטומאה שהיא רצוצה בוקעת ועולה, לפיכך היו בונים אותו על גבי כיפין, שאפילו יש קבר תחתיהן החלל מפסיק. וכל לשון טומאת התהום שבגמרא, לשון ספק ומכוסה הוא, כתהום הזה שאינו גלוי: ומביאים נשים מעוברות ויולדות שם. כל אלו מעלות יתירות עשו בה כי היכי דלא לזלזולי בה מפני שהיו עושים אותה בטבול יום: ומגדלות שם את בניהן. עד שיהיו בן שמונה [שנים] ולא יותר שלא יראו קרי: ומביאים שוורים. שכריסן רחבה כדי שלא יהיו רגליו של תינוק היושב עליהן מאהילות על הארץ מפני קבר התהום: ועל גביהן דלתות. ועוד זאת מעלה יתירה כדי שלא יהיו רגליו של תינוק מאהילות על הארץ: וכוסות של אבן בידם. שכל מעשה הפרה בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה: ירדו. תינוקות הללו לתוך נהר שילוח: ומלאום. ממנו מים לקדש מי חטאת שמזין על השורף את הפרה כל שבעה. ובתוך הנהר ליכא לספוקי לקבר התהום, דלא עבידי דקברי בנהרות: ר' יוסי אומר. מעל גבי השוורים היו משלשלים חבל וממלאים מים ולא היו יורדים לתוך השילוח. ואין הלכה כר' יוסי:

ג. בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת, וְיָרָדוּ. הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת תַּחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה מְתֻקָּן קָלָל שֶׁל חַטָּאת, וּמְבִיאִין זָכָר שֶׁל רְחֵלִים וְקוֹשְׁרִים חֶבֶל בֵּין קַרְנָיו, וְקוֹשְׁרִים מַקֵּל וּמְסַבֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֶבֶל, וְזוֹרְקוֹ לְתוֹךְ הַקָּלָל, וּמַכֶּה אֶת הַזָּכָר וְנִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְנוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצְדוֹקִים לִרְדּוֹת, אֶלָּא הוּא נוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ:

 ברטנורה   (ג) באו להר הבית. התינוקות שעל גבי השוורים עם הכוסות מלאים מים: בפתח העזרה. של נשים הסמוכה לחיל: היה מתוקן קלל של חטאת. כלי שמונח בו אפר חטאת מכל פרה שהיו שורפים כדכתיב (במדבר יט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: קלל. כד קטן תרגום וכדה על שכמה (בראשית כד) וקולתה על כתפה: וזורקו לתוך הקלל. ומתוך כך כשהיה הזכר נרתע לאחוריו והיה המקל יוצא מן הקלל קולט מן האפר עמו ונשפך על גבי השוורים והתינוק נוטלו ואינו צריך להוציא ידו לחוץ. ובתוספתא משמע שלא הוצרכו לעשות כן אלא כשעלו מן הגולה שהיו כולם טמאין ואין יכולים ליגע שאם היו נוגעים באפר הפרה היו מטמאין אותו. ומה שהיו זורקים המקל לתוך הקלל ולא בדרך הנחה, שלא יטמא האפר בהיסט משום ספק זיבה: אל תתנו מקום לצדוקים לרדות. למשול בנו בדברי שחוק והיתול, דסבר ר' יוסי כשעלו בני הגולה היו בהם טהורים שטיהרום באפר הפרה שהורידו עמהם לבבל והעלו ממנו עמם, ולא נטמאו משום ארץ העמים דלא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה, לפיכך היה אפשר שאיש טהור יהיה נוטל את אפר הפרה ולא הוצרכו לזכר של רחלים. והלכה כר' יוסי:

ד. לֹא הָיוּ עוֹשִׂין לֹא חַטָּאת עַל גַּבֵּי חַטָּאת, וְלֹא תִינוֹק עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ, וּצְרִיכִין הָיוּ הַתִּינוֹקוֹת לְהַזּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא הָיוּ צְרִיכִין לְהַזּוֹת:

 ברטנורה   (ד) לא היו עושים חטאת על גבי חטאת. אם טיהרו עצמן לפרת חטאת אחת ואירעה פסול, לא יעשו אחרת על גבי זו. אלא צריכה שימור כבתחילה: ולא תינוק על גבי תינוק. שאם היו שני תינוקות אחד נשמר לפרת חטאת ואחד נשמר סתם אגב זה התינוק אבל לא לצורך פרת חטאת, לא מתכשר האי אגב האי: צריכים היו תינוקות להזות. ואע''ג שנשמרו כל השמירות הללו, חיישינן דילמא אייתי עורב כזית מן המת ושדא עלייהו. וכל הני מעלות יתירות נינהו: לא היו צריכים להזות. דלטומאת מת לא חיישינן. אבל טבילה היו צריכים לכולי עלמא, שמא נטמאו בשרץ והלכה כרבי עקיבא:

ה. לֹא מָצְאוּ מִשֶּׁבַע, עוֹשִׂין מִשֵּׁשׁ, מֵחָמֵשׁ, מֵאַרְבַּע, מִשָּׁלשׁ, מִשְּׁתַּיִם, וּמֵאַחַת. וּמִי עֲשָׂאָם, הָרִאשׁוֹנָה עָשָׂה משֶׁה, וְהַשְּׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא, וְחָמֵשׁ, מֵעֶזְרָא וְאֵילֵךְ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁבַע מֵעֶזְרָא וְאֵילֵךְ. וּמִי עֲשָׂאָן, שִׁמְעוֹן הַצַדִּיק וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל עָשׂוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, אֶלְיְהוֹעֵינַי בֶּן הַקּוּף וַחֲנַמְאֵל הַמִּצְרִי וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָבִי עָשׂוּ אַחַת אֶחָת:

 ברטנורה   (ה) לא מצאו משבע. משום דאמרן דמכל חטאות שהיו שם מזין עליו, משום הכי קאמר דאם לא מצאו משבע, מזין אפילו מאחת: וחמש מעזרא ואילך. ר' מאיר לא מני הארבע שעשו שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול אלא לשתים, משום דסבירא ליה שעל ידי פסול שאירע בראשונה נעשית השניה: וחכמים אומרים שבע מעזרא ואילך. דסבירא להו שכולן כשרות היו:

ו. וְכֶבֶשׁ הָיוּ עוֹשִׂים מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה, כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִפִּין, וְכִפָּה כְּנֶגֶד הָאֹטֶם, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, שֶׁבּוֹ כֹּהֵן הַשּׁוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה:

 ברטנורה   (ו) וכיפה כנגד האוטם. רגלי הכיפה שהכיפה נשענת עליהם נקראין אוטם. ואין רגלי הכיפה העליונה כנגד רגלי התחתונה אלא כנגד הכיפה עצמה, דכנגד אוטם העליונה עומד חלל התחתונה: מפני קבר התהום. שלא תהיה שם טומאה רצוצה שהיא בוקעת ועולה: ופרה וכל מסעדיה. סומכיה ועוזריה. לשון ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מא) ואע''ג דפרה אינה מקבלת טומאה מחיים מעלה יתירה עשו בה:

ז. לֹא הָיְתָה פָרָה רוֹצָה לָצֵאת, אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה, שׁלֹּא יֹאמְרוּ, שְׁחוֹרָה שָׁחָטוּ. וְלֹא אֲדֻמָּה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שְׁתַּיִם שָׁחָטוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט), וְהוֹצִיא אֹתָהּ, לְבַדָּהּ. וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַקְדִּימִים בְּרַגְלֵיהֶם לְהַר הַמִּשְׁחָה, וּבֵית טְבִילָה הָיָה שָׁם. וּמְטַמְּאִים הָיוּ אֶת הַכֹּהֵן הַשּׁוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מִפְּנֵי הַצְדוֹקִים שׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים בִּמְעוֹרָבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵׂית:

 ברטנורה   (ז) ולא אדומה. לא היו מוציאין פרה אדומה אחרת עמה בכבש: שלא יאמרו שתים שחטו. ורחמנא אמר ושחט אותה, ולא אותה ואת חברתה: ובית הטבילה היה שם. ואותו בית הטבילה נמי חלול היה על גבי כיפין מפני קבר התהום. ואף מקום מערכתה וגיתה השנויין לקמן, בכך היה מיטמא, דבגדי אוכלי קודש מדרס לפרת חטאת. והרמב''ם פירש, שהיו מטמאין אותו בשרץ או בשאר טומאות שמטמאים טומאת ערב: במעורבי שמש היתה נעשית. שהיו דורשים ואסף איש טהור, אין טהור אלא שהעריב שמשו, וכן הוא אומר (ויקרא כב) ובא השמש וטהר וחכמים קבלו דטהור האמור בפרשת חטאת, טהור למעשר קאמר, דהיינו טבול יום:

ח. סָמְכוּ יְדֵיהֶם עָלָיו וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, טְבוֹל אֶחָת. יָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפָּג. וְעֵצִים הָיוּ מְסֻדָּרִים שָׁם, עֲצֵי אֲרָזִים וָאֳרָנִים וּבְרוֹשִׁים וַעֲצֵי תְאֵנָה חֲלָקָה. וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּמִין מִגְדָּל, וּמְפַתְּחִין בָּהּ חַלּוֹנוֹת, וַחֲזִיתָהּ מַעֲרָבָה:

 ברטנורה   (ח) אישי כהן גדול. לפי שפעמים נעשית על ידי כהן גדול. אבל בכל כהן היא כשרה בין בכהן גדול בין בסגן בין בהדיוט: ונסתפג. ונתקנח: עצים. לעשות מהן מערכה לשריפה מסודרים שם: וארנים. לשון נטע אורן וגשם יגדל האמור בישעיה (מד יד) ומין ארז הוא וכן ברושים. וכל הנך עצים דקחשיב עדיפי משאר עצים לצורך שריפתה: כמין מגדל. רחבה מלמטה וצרה מלמעלה: ופותחין בהן חלונות. להכניס בהן האש להבעיר העצים: וחזיתה מערבה. פני המערכה ומראיתה והוא המקום שמאחיזין בו את האור היה פונה לצד מערב דהיינו כלפי המקדש, שהמקדש היה למערבו של הר הזיתים:

ט. כְּפָתוּהָ בְּחֶבֶל שֶׁל מֶגֶג וּנְתָנוּהָ עַל גַּב הַמַּעֲרָכָה, רֹאשָׁהּ בַּדָּרוֹם וּפָנֶיהָ לַמַּעֲרָב. הַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, שָׁחַט בִּימִינוֹ וְקִבֵּל בִּשְׂמֹאלוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּימִינוֹ הָיָה מְקַבֵּל, וְנוֹתֵן לִשְׂמֹאלוֹ, וּמַזֶּה בִּימִינוֹ. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. עַל כָּל הַזָּיָה, טְבִילָה. גָּמַר מִלְּהַזּוֹת, קִנַּח אֶת יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה. יָרַד וְהִצִית אֶת הָאֵשׁ בַּאֲלִיתוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בַּחֲרִיּוֹת:

 ברטנורה   (ט) בחבל של מגג. חבל עשוי ממין של גמי, כדי שיהיו כל מעשיה בדבר שאינו מקבל טומאה: ופניה למערב. לצד המקדש: ר' יהודה אומר בימינו היה מקבל. כשאר קבלת הדם של קדשים שאם קבל בשמאל פסול. ואין הלכה כר' יהודה, שכיון שאין דמה נזרק על גבי המזבח אינה כשאר קדשים לענין זה: ומזה בימינו. דכתיב (במד' יט) ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו. הרגילה שבאצבעות, כלומר אצבע היד הימנית שאדם ממשמש בה תמיד: כנגד בית קודש הקדשים. כדכתיב (במדבר יט) והזה אל נוכח פני אוהל מועד: על כל הזיה טבילה. על כל הזיה שהיה מזה היה טובל אצבעו בדם, דשיירי הדם שבאצבע פסולין להזייה. כדי שישרף הדם עמה, כדכתיב (שם) ושרף את הפרה את עורה ואת בשרה ואת דמה. ובין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק ולא בגופה של פרה, משום נימין הנדבקין באצבעו דגנאי לעשות בהן הזייה: אליתות. עצים קטנים שמלהיבין בהם עצי המערכה. אליתות, לשון אליה כמו זנבות האודים (ישעיה ז): בחריות. זמורות של דקל. ואין הלכה כר' עקיבא:

י. נִבְקְעָה, וְעָמַד חוּץ מִגִּתָּהּ, נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת. אָמַר לָהֶן, עֵץ אֶרֶז זֶה, עֵץ אֶרֶז זֶה. אֵזוֹב זֶה, אֵזוֹב זֶה. שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה, שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ, הֵין וָהֵין, שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר:

 ברטנורה   (י) נבקעה. הפרה מחמת האור. אבל אם לא נבקעה לא, דכתיב (במדבר יט) אל תוך שריפת, לא קודם שיוצת האור ברובה, ולא אחר שתיעשה אפר והוא הדין אם קרעה בסכין אחר שיוצת האור ברובה: ועמד. הכהן: חוץ מגיתה. גומא שהיתה בקרקע כמין גת עשויה לשריפת הפרה, וכשהיה משליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת צריך שיעמוד חוץ לאותה גומא: עץ ארז. אגודה שיש בה עץ ארז ואזוב כרוכים עם שני תולעת: עץ ארז זה. לפי שיש מינים הרבה שדומין לארז ואינן כשרין, לכך צריך להודיע שזהו שצוותה עליו תורה. וכן באזוב. וכן בשני תולעת. ואזוב הוא שקורין לו בערבי צעת''ר. ושני תולעת הוא צמר צבוע בצבע הנקרא בערבי כרמ''ז ובלע''ז קרמז''י:

יא. כְּרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן וְהִשְׁלִיךְ לְתוֹךְ שְׂרֵפָתָהּ. נִשְׂרְפָה, חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת, וְכוֹבְרִין אוֹתָהּ בִּכְבָרוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בְּמַקָּבוֹת שֶׁל אֶבֶן וּבִכְבָרוֹת שֶׁל אֶבֶן הָיְתָה נַעֲשֵׂית. שָׁחוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֵפֶר, כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ. וְשֶׁאֵין בּוֹ, מַנִּיחִין אוֹתוֹ. הָעֶצֶם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתָּשׁ. וְחוֹלְקִים אוֹתוֹ לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים, אֶחָד נִתָּן בַּחֵיל וְאֶחָד נִתָּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד הָיָה מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת:

 ברטנורה   (יא) כרכן. לעץ ארז ואזוב בשיירי לשון של צמר שהוא צבוע בשני תולעת שהיתה ארוכה, ובמה שהיה עודף ממנה על עץ הארז ואזוב היה כורך שלשתן יחד, כדי שיהא להן כובד יפלו לתוך שריפת הפרה ולא תקלוט השלהבת את הלשון. ואם לא כרכן והשליך כל אחד בפני עצמו, כשרה: ובכברות של אבן. אבנים המנוקבים נקבים דקים ככברה. ואין הלכה כר' ישמעאל: שחור שיש בו אפר. פחם שאם יכתשו אותו יעשה אפר: כותשין אותו. ואם לא יחזור כמו אפר, מניחין אותו. ואם לא יחזור כמו אפר, מניחין אותו: בין כך ובין כך. בין שיחזור אפר בין שלא יחזור אפר: חולקין אותו לשלשה חלקים. לאחר שכברו את כל האפר בין אפר הפרה בין אפר עצים שנשרפו עמה, חולקין את האפר לשלשה חלקים: אחד ניתן בחיל. למשמרת, כדכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: ואחד ניתן בהר המשחה. ובה היו הכהנים מקדשין: ואחד היה מתחלק לכל המשמרות. וממנו היו מזין כל ישראל:

---

גמרא נדה דף ט''ו ע''ב

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי יוֹחָנָן אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָה וֶסֶת בַּעְלָהּ מְחַשֵּׁב יְמֵי וֶסְתָּהּ וּבָא עָלֶיהָ. אָמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר יֵיבָא לְרִבִּי אַבָּא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אֲפִלּוּ יַלְדָה דִבְזִיזָא לְמִטְבַּל אָמַר לֵיהּ אֲטוּ וַדַּאי רָאֲתָה מִי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אִימוּר דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן סָפֵק רָאֲתָה סָפֵק לֹא רָאֲתָה וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר רָאֲתָה אִימָא טָבְלָה אֲבָל וַדַּאי רָאֲתָה מִי יֵימַר דְּטָבְלָה הֲוָה לֵיהּ סָפֵק וּוַדַּאי וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדָּאי:

 רש''י  מחשב ימי וסתה. אם שהה בדרך ז' ימים אחר וסתה דעכשיו עומדת בימים שיכולה להטהר אפי' הגיע וסתה אמרינן טבלה ואין צריך לשואלה: דבזיזא. בושה היא לטבול עד שיפייסנה: ודאי ראתה מי אמר רבי יוחנן. שלא יהא צריך לשואלה ואפי' היא זקנה: אימור טבלה. וכיון דטעמא דר' יוחנן משום ספקא הוא לא שני ילדה לא שני זקנה: הוי ספק. להיתר: וודאי. לאיסור: ואין ספק מוציא. את הדבר מידי ודאי שלו:

---

זוהר יתרו דף פ''ח ע''א

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר הָאי מָאן דְּאַשְׁלִים תְּלַת סְעוּדָתֵי בְּשַׁבְּתָא קָלָא נָפִיק וּמַכְרְזָא עֲלֵיהּ (ישעיה נ''ח) אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ דָּא סְעוּדָתָא חֲדָא לָקֳבֵל (ויקרא רפ''ח ב') עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְכָל קַדִּישִׁין. וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ דָּא סְעוּדָתָא תִנְיָינָא לָקֳבֵל חַקְלָא דְתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְאִשְׁתְּלִים בִּזְעֵיר אַנְפִּין וּלְקָבְלַיְיהוּ בָעֵי לְאַשְׁלָמָא סְעוּדָתֵיה וּבָעֵי לְאִתְעַנְּגָא בְכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי וּלְמֵחֱדֵי בְכָל חָד וְחָד מִנַּיְיהוּ מִשּׁוּם דְּאִיהוּ מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא וּבְגִין כָּךְ שַׁבְּתָא אִתְיְיקַר מִכָּל שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בֵיהּ אִשְׁתְּכַח וְלָא אִשְׁתְּכַח הֲכִי בְּכֻלְּהוּ זְמַנֵּי וְחַגֵּי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בְּגִין כָּךְ מִשּׁוּם דְּיִשְׁתְּכַח כֹּלָא בֵּיהּ אִדְכַּר תְּלַת זִמְנִין דִּכְתִיב (בראשית ב') וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִשְׁבֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי:

 תרגום הזוהר  רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר. מִי שֶׁהִשְׁלִים שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בַּשַּׁבָּת, קוֹל יוֹצֵא וּמַכְרִיז עָלָיו, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', זֶהוּ סְעֻדָּה אַחַת כְּנֶגֶד עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּכָל קַדִּישִׁין. וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמָתֵי אָרֶץ, זֶהוּ סְעֻדָּה שְׁנִיָּה, כְּנֶגֶד שְׂדֵה תַּפּוּחִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת. וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ, זֶהוּ הַשְּׁלֵמוּת שֶׁנִּשְׁלָם בִּזְעֵיר אַנְפִּין. בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית. וּכְנֶגְדָם צָרִיךְ לְהַשְׁלִים סְעֻדּוֹתָיו, וְצָרִיךְ לְהִתְעַנֵּג בְּכָל הַסְּעֻדּוֹת, וְלִשְׂמֹחַ בְּכָל אַחַת וְאַחַת מֵהֶן, מִשּׁוּם שֶׁהִיא אֱמוּנָה שְׁלֵמָה. וּמִשּׁוּם זֶה חָשׁוּב הַשַּׁבָּת יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הַזְּמַנִּים וְהַחֲגִים, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל נִמְצָא בּוֹ, וְלֹא נִמְצָא כֵּן בְּכָל הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים. אָמַר רַבִּי חִיָּא מִשּׁוּם כָּךְ, מִשּׁוּם שֶׁנִּמְצָא הַכֹּל בּוֹ, נִזְכָּר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, שֶׁכָּתוּב, וַיְּכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְּבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי:

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פ''ה

א. מֻתָּר לְהַדְלִיק לְכַתְּחִלָּה בִּשְׁאָר שְׁמָנִים כְּגוֹן שֶׁמֶן צְנוֹן וְשׂוּמְשְׂמִין וְלֶפֶת וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֵן. אֵין אָסוּר אֶלָּא אֵלּוּ שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים בִּלְבָד: ב. לֹא יִתֵּן אָדָם כְּלִי מְנוּקָב מָלֵא שֶׁמֶן עַל פִּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא מְנַטֵּף וְלֹא יְמַלֵּא קְעָרָה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵר וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה לְתוֹכָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִקַּח מִן הַשֶּׁמֶן שֶׁבַכְּלִי שֶׁהֲרֵי לֹא נִמְאַס בַּנֵּר וְאָסוּר לֵיהָנוֹת בְּשַׁבָּת מִן הַשֶּׁמֶן שֶׁהֻדְלַק בּוֹ וַאֲפִלּוּ כָּבְתָה הַנֵּר וַאֲפִלּוּ נָטַף מִן הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוּקְצֶה מַחֲמַת אִסּוּר. וְאִם חִבֵּר הַכְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשֶּׁמֶן אֶל הַנֵּר בְּסִיד וּבְחַרְסִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן מֻתָּר:

---

מוסר

מספר חרדים דף ע''ב ע''ב

כְּתִיב (משלי כ''ב) חָזִּיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ כְּלוֹמַר בְּלֹא רוֹב מַחֲשָׁבוֹת לָעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא מְקַצֵר וְעוֹלֶה וּמַשָּׂאוֹ שֶׁל עוֹלָם יַנִּיחַ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא יִשָּׂא מַשָּׂאוֹ יִתְבָּרָךְ וְהַיְינוּ (תהלים נ''ה) הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ יְהָבְךָ מִיעוּט וְלֹא יְהָבוֹ אֶלָּא תִשָּׂא יְהָבוֹ וְהוּא כִּבְיָכוֹל יְכַלְכְּלֶךָ וְהַיְינוּ (שם קי''ט) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ שֶׁאֵינָם מַרְבִּים מַחֲשָׁבוֹת בְּעִנְיָינֵי הָעוֹלָם שֶׁגּוֹרֵם בִּטּוּל תּוֹרָה וְהַיְינוּ דִמְסַיֵּים הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה' וְהַיְינוּ (שם) סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי לְפִי שֶׁתּוֹרָתְךָ אֲהָבְתִּי וְאִם אֶתְמַשֵּׁךְ בְּהִרְהוּרִים וּמַחֲשָׁבוֹת דְהַיְינוּ סֵעֲפִים נִמְצֵאתִי מִתְבַּטֵּל מִתּוֹרָתְךָ שֶׁאָהָבְתִּי. כְּתִיב (שם) מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי לְפִי שֶׁהָאָדָם אוֹהֵב מְאֹד לִשְׁמוֹעַ חִדּוּשִׁים וּדְבָרִים בְּטֵלִים וְזֶה פְּגַם הָאָדָם שִׁבַּח דָּוִד עַצְמוֹ כִּי רַבָּה אַהֲבָתוֹ בְּתוֹרָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְהִיא שִׂיחָתוֹ וּבְחִדּוּשִׁים שֶׁלָּהּ הוּא מִתְעַנֵג וּמֵשִׂיחַ לֹא בְשִׂיחוֹת וְחִדוּשֵׁי הָעוֹלָם הַזֶּה. וְעַל יְדֵי כֵן יִכּוֹנוּ מַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וְיִזְכֶּה לְזֶרַע קדֶשׁ וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ: