---

פרשת יתרו

---

יתרו יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

יח (א) וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי-הוֹצִ֧יא יְהוָֹ֛ה אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: וּשְׁמַע יִתְרוֹ רַבָּא דְמִדְיָן חֲמוּהִי דְמשֶׁה יַת כָּל דִי עֲבַד יְיָ לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמֵהּ אֲרֵי אַפִּיק יְיָ יָת יִשְׂרָאֵל מִמִצְרָיִם:

 רש''י   וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק: יתרו. שבע שמות נקראו לו רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קני, פוטיאל. יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה (להלן פסוק כא) ואתה תחזה. יתרו לכשנתגיר וקים המצות הוסיפו לו אות אחת על שמו. חובב שחבב את התורה. וחובב הוא יתרו, שנאמר (שופטים ד יא) מבני חובב חותן משה. ויש אומרים רעואל אביו של יתרו היה, ומה הוא אומר (שמות ב יח) ותבאנה אל רעואל אביהן, שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. בספרי: חתן משה. כאן היה יתרו מתכבד במשה, אני חותן המלך ולשעבר היה משה תולה הגדלה בחמיו, שנאמר (שמות ד יח) וישב אל יתר חותנו: למשה ולישראל. שקול משה כנגד כל ישראל: את כל אשר עשה. להם בירידת המן ובבאר ובעמלק: כי הוציא ה' וגו' . זו גדולה על כלם:

(ב) וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת-צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ: וּדְבַר יִתְרוֹ חֲמוּהִי דְמשֶׁה יָת צִפֹּרָה אִתַּת משֶׁה בָּתַר דְפַטְרַהּ:

 רש''י   אחר שלוחיה. כשאמר לו הקדוש ברוך הוא במדין (שמות ד יט) לך שוב מצרים, (שם כ) ויקח משה את אשתו ואת בניו גו' ויצא אהרן לקראתו, (שם כז) ויפגשהו בהר האלהים. אמר לו מי הם הללו. אמר לו זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בני. אמר לו והיכן אתה מוליכן. אמר לו למצרים. אמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם. אמר לה לכי אל בית אביך, נטלה שני בניה והלכה לה:

(ג) וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: וְיָת תְּרֵין בְּנָהָא דִי שׁוּם חַד גֵרְשֹׁם אֲרֵי אֲמַר דַיָר הֲוֵיתִי בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה: (ד) וְשֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי-אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה: וְשׁוּם חַד אֱלִיעֶזֶר אֲרֵי אֱלָהָא דְאַבָּא הֲוָה בְסַעְדִי וְשֵׁזְבַנִי מֵחַרְבָּא דְפַרְעֹה:

 רש''י   ויצלני מחרב פרעה. כשגלו דתן ואבירם על דבר המצרי ובקש להרג את משה, נעשה צוארו כעמוד של שיש:

(ה) וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל-מֹשֶׁ֑ה אֶ֨ל-הַמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁר-ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָֽאֱלֹהִֽים: וַאֲתָא יִתְרוֹ חֲמוּהִי דְמשֶׁה וּבְנוֹהִי וְאִתְּתֵהּ לְוָת משֶׁה לְמַדְבְּרָא דִי הוּא שָׁרֵי תַמָן לְטוּרָא דְאִתְגְלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ:

 רש''י   אל המדבר. אף אנו יודעין שבמדבר היו, אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תורה:

(ו) וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹֽתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ: וַאֲמַר לְמשֶׁה אֲנָא חֲמוּךְ יִתְרוֹ אָתֵי לְוָתָךְ וְאִתְּתָךְ וּתְרֵין בְּנָהָא עִמַהּ:

 רש''י   ויאמר אל משה. על ידי שליח: אני חתנך יתרו וגו' . אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין שני בניה:

---

נביאים - ישעיה - פרק ו

ו (א) בִּשְׁנַת-מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָאֶרְאֶ֧ה אֶת-אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל-כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת-הַהֵיכָֽל: בְּשִׁתָּא דְּאִתְנַגַּע בַּהּ מַלְכָּא עֻזִיָּהוּ אָמַר נָבִיא חֲזֵיתִי יָת יְקָרָא דַּיְיָ שָׁרֵי עַל כּוּרְסֵי רָם וּמִתְנַטַּל בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא וּמִזִּיו יְקָרֵיהּ אִתְמַלֵּי הֵיכָלָא :

 רש''י   ( בשנת . סימן זה תחלת הספר ותחילת נבואת ישעיה וחמשה סימנים הקודמים נאמרו אחר זה הסימן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה וראייה לדבר ישעיה נבא ונותרה בת ציון כסכה וגו' זה היה לאחר שהחריב וגלה סנחרב את עשרת השבטים ונשארו רק יהודה וירושלים לכך אמר חזון ישעיה וגו' על יהודה וירושלים וגו' על מה תכו עוד תוסיפו סרה וגו' אברבנא''ל ) : בשנת מות . כשנצטרע : ושוליו . כמו שולי המעיל ( שמות כח ) תחתיתו ראיתיו יושב על כסא בשמים ורגליו בהיכל הדום מרגלותיו בבית המקדש לדון על עוזיה שבא ליטול כתר כהונה :

(ב) שְׂרָפִ֨ים עֹמְדִ֤ים | מִמַּ֙עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד בִּשְׁתַּ֣יִם | יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף: שַׁמָּשִׁין קַדִּישִׁין בְּרוּמָא קַדְּמוֹהִי שִׁיתָא גַּפִּין לְחָד שִׁיתָא גַּפִּין לְחָד בִּתְרֵין מְכַסֵּי אַפּוֹהִי דְּלָא חָזִי וּבִתְרֵין מְכַסֵּי גְּוִיָּתֵיהּ דְּלָא מִתְחֲזִי וּבִתְרֵין מְשַׁמֵּשׁ :

 רש''י   שרפים עומדים ממעל . בשמים : לו . לשמשו כן תירגם יונתן שמשין קדישין ברומא קדמוהי : בשתים יכסה פניו . שלא יביט לצד השכינה : ובשתים יכסה רגליו . לצניעות שלא יראה כל גופו לפני בוראו ובתנחומא ראיתי כסוי הרגלים לפי שהם ככף רגל עגל שלא להזכיר לישראל עון העגל : ובשתים יעופף . ובתרין משמש :

(ג) וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל-זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ | קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל-הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ: וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין וַאֲמָרִין קַדִּישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עִלָּאָה בֵּית שְׁכִינְתֵּיהּ קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עוֹבַד גְּבוּרְתֵּיהּ קַדִּישׁ לְעֳלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יְיָ צְבָאוֹת מַלְיָא כָּל אַרְעָא זִיו יְקָרֵיהּ :

 רש''י   וקרא זה אל זה . נוטלין רשות זה מזה שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב שריפה אלא אם כן פתחו כולם כאחד וזהו שיסד ביוצר אור קדושה כולם כאחד עונים כו' ומדרש אגדה מעשה מרכבה הוא וכן תירגם קדוש קדוש קדוש ג' פעמים כתרגומו :

(ד) וַיָּנֻ֙עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן: וְזָעוּ אִילוֹת סִפֵּי הֵיכָלָא מִקָּל מִלּוּלָא וּבֵית מַקְדְּשָׁא אִתְמלֵּי אֲמִיטָתָא :

 רש''י   וינועו אמות הספים . אילות סיפי הם מזוזות הפתח שנמדדין במדות אמות לגובה ולרוחב והן מזוזת ההיכל : מקול הקורא . מקול המלאכים הקוראים והוא היה יום הרעש שנאמר בו ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה ( זכריה יד ) בו ביום עמד עזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים לשורפו לומר דינו בשריפה כמו שנאמר ותאכל את החמשים ומאתים איש ( במדבר טז ) וזהו שקראם שרפים שבאו לשורפו רעשה הארץ לבולעו כסבורה דינו לבלע כקרח שערער על הכהונה יצתה בת קול ואמרה זכרון לבני ישראל וגו' ( שם ) ולא יהיה עוד אדם המעורר על הכהונה כקרח בבליעה וכעדתו בשריפה אלא כאשר דבר ה' ביד משה בסנה הבא נא ידך בחיקך ( שמות ד ) והוציאה מצורעת כשלג אף כאן צרעת פרחה במצחו : והבית ימלא עשן . היה נמלא עשן :

(ה) וָאֹמַ֞ר אֽוֹי-לִ֣י כִֽי-נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא-שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם-טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת-הַמֶּ֛לֶךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי: וַאֲמָרִית וַי לִי אֲרֵי חָבִית אֲרֵי גְּבָר חַיָּב לְהוֹכָחָא אֲנָא וּבְגוֹ עַמָּא דְּמִגְעָל בְּחוֹבִין אֲנָא יָתִיב אֲרֵי יָת יְקָר שְׁכִינַת מֶלֶךְ עָלְמַיָא יְיָ צֻבָאוֹת חֲזָאָה עֵינָי :

 רש''י   כי נדמיתי . הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה ודוגמתו מצינו במנוח מות נמות כי אלהים ראינו ( שופטים יג ) : נדמתי . כמו כי נדמה כל עם כנען . טמא שפתים . דמגעל בחובין :

(ו) וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן-הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ: וְאִשְׁתְּדֵּי לְוָתִי חַד מִן שַׁמָּשַׁיָּא וּבְפוּמֵיהּ מְמַלֵּל דְּקַבִּיל מִן קֳדָם דִּשְׁכִינְתֵּיהּ עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עָיִל מִן מַדְבְּחָא :

 רש''י   רצפה . גחלת וכן עוגת רצפים ( מלכים א יט ) כמו עוגת רשפים ונאמר בישעיהו ובאליהו בצד''י רצפה מפני שאמרו דילטוריא על ישראל זה קראם עם טמא שפתי' וזה אמר כי עזבו בריתך ( שם ) אמר הקב''ה למלאך רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני : במלקחים . בצבת : לקח מעל המזבח . שבעזרה :

---

כתובים - משלי - פרק טו

(י) מוּסָ֣ר רָ֭ע לְעֹזֵ֣ב אֹ֑רַח שׂוֹנֵ֖א תוֹכַ֣חַת יָמֽוּת: מַרְדּוּתָא דְבִישָׁא מַטְעֲיָא אוֹרְחֵיהּ וּמַן דְּסָנֵי מַכְסְנוּתָא יְמוּת :

 רש''י   מוסר רע לעוזב אורח . יסורים קשים מוכנים לעובר אורח של הקב''ה :

(יא) שְׁא֣וֹל וַ֭אֲבַדּוֹן נֶ֣גֶד יְהוָ֑ה אַ֝֗ף כִּֽי-לִבּ֥וֹת בְּֽנֵי-אָדָֽם: שְׁיוֹל וְאוּבְדָּנָא קֳדָם אֱלָהָא אַף לִבֵּי בַר נָשָׁא :

 רש''י   שאול ואבדון נגד ה' . גלוי לפניו כל אשר בתוכה : אף כי . ק''ו הוא :

(יב) לֹ֣א יֶאֱהַב-לֵ֭ץ הוֹכֵ֣חַֽ ל֑וֹ אֶל-חֲ֝כָמִ֗ים לֹ֣א יֵלֵֽךְ: לָא רָחֵם מְמִיקְנָא לְמַן דְּמַכְסֵן לֵיהּ וּלְוַת חַכִּימֵי לָא אָזֵל : (יג) לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣ב פָּנִ֑ים וּבְעַצְּבַת-לֵ֝ב ר֣וּחַ נְכֵאָֽה: לִבָּא חָדְיָא מַשְׁפִּיר אַפֵּי וּבְכֵיכָא דְלִבָּא רוּחָא מְמֶכְתָּא :

 רש''י   לב שמח ייטיב פנים . אם תשמח לבו של הקדוש ברוך הוא בלכתך בדרכיו ויטיב לך פניו לעשות כל רצונך ואם תעצבהו יראה לך רוח נכאה כד''א ( בראשית ה' ) ויתעצב אל לבו ויאמר ה' אמחה את האדם וגומר , רוח נכאה טלנ''ט רוח של זעף :

(יד) לֵ֣ב נָ֭בוֹן יְבַקֶּשׁ-דָּ֑עַת (ופני) וּפִ֥י כְ֝סִילִ֗ים יִרְעֶ֥ה אִוֶּֽלֶת: לִבָּא דְמִתְבַּיֵן בָּעֵי יְדִיעֲתָא וּפוּמְהוֹן דְּסַכְלֵי שַׁטְיוּתָא : (טו) כָּל-יְמֵ֣י עָנִ֣י רָעִ֑ים וְטֽוֹב-לֵ֝֗ב מִשְׁתֶּ֥ה תָמִֽיד: כָּל יוֹמֵי דְמִסְכְּנָא בִּישִׁין וּמַן דְּטָב לִבֵּיהּ מַשְׁקְיָא תְדִירָא :

 רש''י   כל ימי עני רעים . ואפילו שבתות וי''ט דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי מעים : וטוב לב . מי שלבו טוב בעשרו : משתה תמיד . כל שנותיו דומות לו ימי משתה ללמדך שיהא אדם שמח בחלקו , ורבותינו דרשו מה שדרשו בחלק :

---

משנה פאה פרק ח

א. מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט. מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת. בְּפֶרֶט וְעוֹלֵלוֹת, מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבוֹאוּ. וּבַזֵּיתִים, מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא וְלֹא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִסָרוֹת:

 ברטנורה   (א) מאימתי הנמושות. אית דמפרשי זקנים ההולכים על משענתם, ואית דמפרשי לקוטי, בתר לקוטי שמאחר שילכו בשדה לוקטים אחר לוקטים או הזקנים הללו שמאחרים ללכת ללקט אחר הכל, כבר נתיאשו העניים מאותה שדה וכל הנמצא בה אחר כך הוא הפקר לכל, בין לעניים בין לעשירים: רביעה שניה. המטר נקרא רביעה מפני שהוא רובע את הארץ ומולידה ומצמיחה כזכר הרובע את הנקבה והיא מתעברת ממנו לשון בהמתך לא תרביע (ויקרא יט). פירוש אחר, רביעה, על שם שהמטר משכיב העפר ומרביצו תרגום רובץ רביע. וזמן רביעה שניה בשנה בינונית הוא בעשרים ושלשה במרחשון: שאינן מוסקין. מסיקה בזיתים כמו קוצר בתבואה, בוצר בענבים, אורה בתאנים, גודר בתמרים, כך מוסק בזיתים: ולא יהא מביא בארבעה איסרות. דהיינו שני פונדיונים. שהפונדיון שני איסרין, ותנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, דהיינו מזון שתי סעודות, וכיון שאינו מביא זיתים שוה ארבעה איסרות דהיינו מזון שתי סעודות לו ושתי סעודות לאשתו, אף הוא אינו יוצא ללקוט. ואין הלכה כר' יהודה:

ב. נֶאֱמָנִים עַל הַלֶּקֶט וְעַל הַשִּׁכְחָה וְעַל הַפֵּאָה בִּשְׁעָתָן, וְעַל מַעְשַׂר עָנִי בְּכָל שְׁנָתוֹ. וּבֶן לֵוִי נֶאֱמָן לְעוֹלָם. וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִין כֵּן:

 ברטנורה   (ב) נאמנים. העניים לומר חטים הללו של לקט שכחה ופאה הן, ופטורים מן המעשר: בשעתן. בשעת הקציר: בכל שנתו. בשנה שלישית ובשנה ששית שמעשר עני נוהג בהן: ובן לוי נאמן לעולם. דמעשר ראשון נוהג בכל שנה, וכיון דאמר של מעשר ראשון הם, לא חיישינן שמא לא הפריש מהן תרומת מעשר, דכי היכי דלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה, כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר: אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן. נוהגים לתת להם כן ולא על דבר שאין רגילים לתת להם כיוצא בו, ולקמן מפרש ואזיל:

ג. נֶאֱמָנִין עַל הַחִטִּין, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַקֶּמַח וְלֹא עַל הַפַּת. נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל. נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין, לֹא חַיִּים וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן, לוֹמַר שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו, לוֹמַר שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא:

 ברטנורה   (ג) נאמנין על החטים. לומר של מעשר עני הם שניתן לי, אבל אין נאמנים לומר קמח ופת, זה של מעשר עני שניתן לי קמח ופת דאין דרך לחלק מעשר עני קמח ופת: שעורה של אורז. אית דמפרשי שבולת של אורז שלא היה דרכם לחלק אורז של מעשר עני אלא בשבולים, ואית דמפרשי שעורה של אורז קודם שנכתש במכתש והוסרה קליפתו [שעורה קורא לו], ולאחר דישה בעודו בקליפתו דרך לחלקו לעניים: גריסין. שטחנן בריחים של גרוסות: נאמנין על השמן. שדרך לחלק מעשר עני בשמן: ואין נאמנין לומר של זיתי ניקוף הוא. זיתי ניקוף ממתנות עניים הן שחובטים ומנקפים בזית להשיר הזיתים שנשארו מן המסיקה, וניקוף לשון כנוקף זית, ואין העני נאמן לומר שמן זה הוצאתי מזיתי ניקוף ופטור מן המעשר לפי שאין רגילין לעשות שמן מזיתי ניקוף. אבל עני האומר קמח זו או פת זו מלקט שכחה ופאה שלקטתי וטחנתי קמח ואפיתי לחם, נאמן: שדרך העני לעשות לחם מלקט שכחה ופאה:

ד. נֶאֱמָנִים עַל הַיָּרָק חַי, וְאֵין נֶאֱמָנִים עַל הַמְבֻשָּׁל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָּבָר מוּעָט, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלְּפָסוֹ:

 ברטנורה   (ד) נאמנים. העניים על הירק חי לומר של מעשר עני הוא, דירק חייב במעשר מדרבנן: דבר מועט. נאמנים אף על המבושל, דפעמים שבעל הבית שכח מלעשר ומעשר מן המבושל מתוך הקדרה: מלפסו. הקדרה או הפרור שמבשל בה:

ה. אֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגֹּרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְׂעוֹרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חֲצִי קַב. קַב וָחֵצִי כֻּסְמִין, וְקַב גְּרוֹגְרוֹת, אוֹ מָנֶה דְבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, פְּרָס. חֲצִי לֹג יַיִן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, רְבִיעִית. רְבִיעִית שֶׁמֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמִינִית. וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת, אָמַר אַבָּא שָׁאוּל, כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת:

 ברטנורה   (ה) אין פוחתין לעניים בגורן. כשמחלקין מעשר עני בגורן אין נותנים לכל עני ועני פחות משיעור זה, דכתיב (דברים כו) ואכלו בשעריך ושבעו, תן לו כדי שבעו: דבלה. תאנים יבשים לאחר שנדרסים בעגול קרויין דבלה, ושוב אין נמכרים במדה אלא במשקל, להכי תני מנה דבלה, ומנה הוא משקל מאה דינרים, והדינר משקל ששה מעים, ומשקל המעה ששה עשר גרגרי שעורה: פרס. חצי מנה. וכל המדות האמורות במתניתין הלכה כתנא קמא והלכה כאבא שאול. ולא נאמרו דברים הללו אלא למחלק מעשר עני בגורן, אבל המחלק מעשר עני בתוך ביתו מחלק כפי רצונו ולא נתנו בו חכמים שיעור:

ו. מִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בַּכֹּהֲנִים וּבַלְוִיִּם וּבַיִּשְׂרְאֵלִים. הָיָה מַצִיל, נוֹטֵל מֶחֱצָה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה. הָיָה לוֹ דָבָר מוּעָט, נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם:

 ברטנורה   (ו) מדה זו. דאין פוחתין לעני אמורה בכהנים לוים וישראלים, כל אחד מהם שמחלק מעשר עני בגורן לא יפחות מזה השיעור: היה מציל. שאין רוצה לחלק לעניים שבאו כל מעשר עני שבידו ורוצה להציל ממנו לקרוביו העניים: נוטל מחצה. ומצניע לצורך קרוביו: ונותן מחצה. לעניים שבאו, ואם לאחר שנטל מחצה והצניע לצורך קרוביו: היה לו דבר מועט. כלומר שלא נשאר לו כדי לתת לכל אחד מן העניים שבאו כשיעור הקצוב לעיל במתניתין, נותן לפניהם מה שנשאר בידו והן מחלקים ביניהם:

ז. אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסָלַע. לָן, נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה. שָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי. מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַקֻפָּה. וְהַקֻפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלשָׁה:

 ברטנורה   (ז) מככר בפונדיון. ככר הנמכר בפונדיון כשהחטים נמכרים ארבע סאים בסלע. וארבע סאין הן עשרים וארבעה קבין, שכל סאה היא ששה קבין, והסלע הוא ארבעה דינרים, וכל דינר ששה מעין נמצא הסלע עשרים וארבעה מעין, נמצאו כ''ד קבין לכ''ד מעין, קב לכל מעה, והמעה שני פונדיונים, הרי הככר הנמכר בפונדיון הוא חצי קב, אבל מפני שהחנוני רוצה להשתכר ליציאת האפייה והטחינה אי אפשר שימכור הככר שהוא חצי קב בפונדיון כפי הערך שמוכרים התבואה בשוק ארבע סאים בסלע, לפיכך לא יהיה הככר הנמכר בפונדיון אלא רובע הקב בלבד, וכשמחלקים תבואה לעני בגורן ועליו לטחון ולאפות, אין פוחתין מחצי קב. אבל כשנותנים לו ככר אפוי לא יהיה אלא רובע הקב שהם ששה ביצים, והכי מפורש בפרק כיצד משתתפין בעירובין (דף פב): פרנסת לינה. מטה וכרים וכסתות: מזון שלש סעודות. שחייב אדם לאכול בשבת שלש סעודות: לא יטול מן התמחוי. לפי שהתמחוי מתחלק בכל יום שהגבאים מחזירים על פתחי בעלי בתים בכל יום ולוקחים מהם תבשיל לצורך העניים והכלי שמשימים בו את התבשיל נקרא תמחוי: לא יטול מן הקופה. לפי שהקופה מתחלקת מערב שבת לערב שבת: נגבית בשנים. לפי שממשכנים על הצדקה ואין עושים שררה על הצבור פחות משנים: ומתחלקת בשלשה. לפי שהיא כדיני ממונות ודיני ממונות בשלשה:

ח. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, לֹא יִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְּאַחַת, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. הָיוּ מְמֻשְׁכָּנִין לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ:

 ברטנורה   (ח) מאתים זוז. קים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות: או לכתובת אשתו. ואפילו היא יושבת תחתיו: ואת כלי תשמישו. כלים יפים שמשתמש בהם בשבתות וברגלים. והני מילי כשבא ליטול לקט שכחה ופאה ואינו נוטל מקופה של צדקה שמתפרנס בצנעא ואינו נוטל ממה שביד גבאי, אבל אם נוטל מקופה של צדקה אז אין מניחין אותו ליטול אפילו לקט שכחה ופאה עד שימכור כלי תשמישו:

ט. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל וְנוֹטֵל, אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְכָל מִי שֶׁצָרִיךְ לִטּל וְאֵינוֹ נוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה, עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ירמיה יז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטָחוֹ. וְכֵן דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר, וְלֹא סוּמָא, וְלֹא פִסֵחַ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאַחַד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר [(משלי יא) וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ, וְנֶאֱמַר] (דברים טז) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף. וְכָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וְגוֹ':

 ברטנורה   (ט) מי שיש לו חמשים זוז וכו'. דחמשין דעבדין טבין כמאתים דלא עבדין: וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל וכו'. כגון שדוחק עצמו במלאכה ומסתפק במעשה ידיו כדי שלא יתפרנס מאחרים, אבל אם אין מעשה ידיו מספיקים לו ומסגף עצמו בחיי צער קרובין למיתה, על זה אמרו כל הצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ואסור לרחם עליו, על נפשיה לא חייס כל שכן על אחרים:

---

גמרא ברכות דף מ' ע''א

אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פַּפָּא לֵימָא לָן מָר מֵהַנֵּי מִילֵי מְעַלְיָיתָא דַאֲמַרְתְּ מִשְׁמֵיה דְרַב חַסְדָּא בְּמִילֵי דְבֵי כְנִישְׁתָּא. אָמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר רַב חַסְדָא מָאי דִּכְתִיב (תהלים פ''ז) אוֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב. אוֹהֵב ה' שְׁעָרִים הַמְּצוּיָינִים בַּהֲלָכָה יוֹתֵר מִבָּתֵּי כְנִסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אָמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד. וְאָמַר אַבַּיֵּי מֵרֵישׁ הֲוָה גָרִיסְנָא בְּגוֹ בֵיתָאי וּמַצְלֵינָא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד לָא הֲוָה מַצְלֵינָא אֶלָּא הֵיכָא דְגָרִיסְנָא. רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי אַף עַל גַּב דַּהֲווּ לְהוּ תְּלֵיסָר בֵּי כְנִישְׁתָּא בִּטְבַרְיָה לָא מַצְלֵי אֶלָּא בֵּינֵי עַמּוּדֵי הֵיכָא דַהֲווּ גַרְסֵי. וְאָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אָמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ יוֹתֵר מִיְּרֵא שָׁמַיִם דְּאִלּוּ גַבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם כְּתִיב (שם קי''ב) אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' וְאִלּוּ גַבֵּי נֶהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ כְּתִיב (שם קכ''ח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא וּלְגַבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם וְטוֹב לָךְ לָא כְתִיב בֵּיהּ. וְאָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אָמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְעוּלָא לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּמְקוֹם רַבּוֹ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשִּׁמְעִי בֶּן גֵּרָא קַיָּים לֹא נָשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה. וְהָא תַנְיָא אַל יָדוּר לָא קַשְׁיָא הָא דְכַיֵּיף לֵיה הָא דְלָא כַיֵּיף לֵיהּ. אָמַר רַב הוּנָא בַר יְהוּדָה אָמַר רִבִּי מְנַחֵם אָמַר רִבִּי אָמֵי מָאי דִּכְתִיב (ישעי' א') וְעוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ זֶה הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה וְיוֹצֵא. רַבִּי אַבָּהוּ נָפִיק בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא. בָּעֵי רַב פַּפָּא בֵּין פְּסוּקָא לִפְסוּקָא מַהוּ תִּיקוּ:

 רש''י  המצויינים. ציון ואסיפת צבור: ביני עמודי. שבית המדרש נכון עליהם מלמעלה: שכל זמן ששמעי בן גרא קיים וכו'. דסמוך למיתת שמעי כתיב ויתחתן המלך שלמה את בת פרעה: דכייף ליה. אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו ידור אצלו ואם לאו טוב להתרחק ממנו ויהי שוגג ואל יהי מזיד:

---

זוהר יתרו דף פ''ח ע''א

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר כְּתִיב (שם א') וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וּכְתִיב בַּמָּן (שמות ט''ו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ. כִּיוַן דְּלָא מִשְׁתַּכְּחֵי בֵיהּ מְזוֹנֵי מַה בִרְכָתָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. אֶלָּא הָכִי תָאנָא כָל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא וְתַתָּא בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תַּלְיָין וְתָאנָא אֲמָאי לָא אִשְׁתְּכַח מַנָּא בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִשּׁוּם דְּהַהוּא יוֹמָא מִתְבָּרְכָאן מִנֵּיהּ כָּל שִׁיתָא יוֹמִין עִלָּאִין וְכָל חַד וְחַד יָהִיב מְזוֹנֵיהּ לְתַתָּא כָל חַד בְּיוֹמוֹי מֵהַהִיא בְרָכָה דְמִתְבָּרְכָאן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה. וּבְגִינֵי כַךְ מָאן דְּאִיהוּ בְדַרְגָּא דִמְהֵימְנוּתָא בָעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרָא וּלְאַתְקְנָא סְעוּדָתָא בְלֵילְיָא דְשַׁבְּתָא בְּגִין דְּיִתְבָּרַךְ פָּתוֹרֵיהּ כָּל אִינוּן שִׁיתָּא יוֹמִין דְּהָא בְהַהוּא זִמְנָא אִזְדְּמַן בְּרָכָה לְאִתְבָּרְכָא כָּל שִׁיתָּא יוֹמִין דְּשַׁבְּתָא וּבִרְכָתָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּפָתוֹרָא רֵיקָנַיָּיא וְעַל כָּךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא פָתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְשַׁבְּתָא בְנַהֲמָא וּבִמְזוֹנֵי. רִבִּי יִצְחָק אָמַר אֲפִלּוּ בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא נַמֵי. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר בָּעֵי לְאִתְעַנְּגָא בְּהָאי יוֹמָא וּלְמֵיכַל תְּלַת סְעוּדָתֵי בְשַׁבְּתָא בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח שַׂבְעָא וְעִנּוּגָא בְּהָאי יוֹמָא בְּעָלְמָא. רִבִּי אַבָּא אָמַר לְאִזְדַמְּנָא בִרְכָתָא בְּאִינוּן יוֹמִין דִּלְעֵילָא דִּמְתְבָּרְכָאן מֵהָאי יוֹמָא. וְהָאי יוֹמָא מַלְיָיא רֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין מִטַּלָּא דְנָחִית מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְכֹלָּא וְאַטִּיל לְחַקְלָא דְתַפּוּחִין קַדִּישִׁין תְּלַת זִמְנֵי מִכַּד עַיִּיל שַׁבְּתָא בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כֻּלְּהוּ כַחֲדָא וְעַל דָּא בָעֵי בַר נַשׁ לְאִתְעַנְּגָא תְלַת זִמְנִין אִלֵּין דְּהָא בְהָא תַלְיָיא מְהֵימְנוּתָא דִלְעֵילָא בְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא וּבִזְעֵיר אַנְפִּין וּבְחַקְלָא דְתַפּוּחִין וּבָעֵי בַר נַשׁ לְאִתְעַנְּנָא בְהוּ וּלְמֶחֱדֵי בְהוּ. וּמָאן דְּגָרַע סְעוּדָתָא מִנַּיְיהוּ אַחֲזֵי פְגִימוּתָא לְעֵילָא וְעוֹנְשֵׁיהּ דְּהַהוּא בַּר נַשׁ סַגִי. בְּגִינֵי. כַךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא פָתוֹרֵיהּ תְּלַת זִמְנֵי מִכַּד עַיִּיל שַׁבְּתָא וְלָא

 תרגום הזוהר  זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּתוּב, וַיְּבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְכָתוּב בַּמָּן שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטוּהוּ וּבַיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בוֹ. כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נִמְצָא בּוֹ מָזוֹן, מַהוּ הַבְּרָכָה שֶׁנִּמְצָא בּוֹ. אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ. כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וּמַטָּה תְּלוּיוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְלָמַדְנוּ, לָמָּה לֹא הָיָה נִמְצָא מָן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִשּׁוּם שֶׁמִּיּוֹם הַהוּא מִתְבָּרְכִים כָּל שִׁשָּׁה יָמִים הָעֶלְיוֹנִים, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן מָזוֹן לְמַטָּה כָּל אֶחָד בְּיוֹמוֹ, מִבְּרָכָה הַהִיא שֶׁמִּתְבָּרְכִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וּמִשּׁוּם זֶה, מִי שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת הָאֱמוּנָה, צָרִיךְ לְסַדֵּר הַשֻּׁלְחָן וּלְתַקֵּן סְעֻדָּה בְּלֵיל שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרֵךְ שֻׁלְחָנוֹ כָּל אֵלּוּ שֵׁשֶׁת יָמִים, כִּי בַּיּוֹם הַהוּא נִזְדַּמֵּן הַבְּרָכָה לְהִתְבָּרֵךְ כָּל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשַּׁבָּת, וּבְרָכָה אֵינָהּ נִמְצֵאת בְּשֻׁלְחָן רֵיק, וְעַל כָּךְ, צְרִיכִים לְסַדֵּר הַשֻּׁלְחָן בְּלֵיל שַׁבָּת בְּלֶחֶם וּמָזוֹן. רַבִּי יִצְחָק אָמַר אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת גַּם כֵּן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, צְרִיכִים לְהִתְעַנֵּג בַּיּוֹם הַהוּא, וְלֶאֱכוֹל שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בַּשַּׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא שֹׂבַע וְעֹנֶג בָּעוֹלָם בַּיּוֹם הַהוּא. רַבִּי אַבָּא אָמַר, כְּדֵי לְהַמְּשִׁיךְ בְּרָכוֹת בְּיָמִים אֵלּוּ שֶׁל מַעְלָה הַמִּתְבָּרְכִים מִיּוֹם הַהוּא, וְיוֹם הַזֶּה, מָלֵא רֹאשׁוֹ שֶׁל ז''א, מִטָּל, הַיּוֹרֵד מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא הַסָּתוּם לַכֹּל, וּמַשְׁפִּיעַ לַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים מֵעֵת כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת, שֶׁיִּתְבָּרְכוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד. וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְעַנֵּג אֵלוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים כִּי בָּזֶה תְּלוּיָה הָאֱמוּנָה שֶׁלְּמַעְלָה, בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וּבִזְעֵיר אַנְפִּין, וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְעַנֵּג בָּהֶם וְלִשְׂמֹחַ בָּהֶם. וּמִי שֶׁגּוֹרֵעַ סְעֻדָּה מֵהֶם מַרְאֶה פְּגָם לְמַעְלָה, וְעָנְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם מְרוּבֶּה. מִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ לְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים מֵעֵת כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת, וְלֹא יִמָּצֵא שֻׁלְחָנוֹ רֵיקָם, וְתִשְׁרֶה הַבְּרָכָה זוהר תרגום הזוהר יִשְׁתְּכַח פָּתוֹרֵיהּ רֵיקָנַיָּיא וְתִשְׁרֵי עָלָיו כָּל שְׁאָר יְמֵי הַשַּׁבָּת. וּבְדָבָר זְה בִרְכָתָא עֲלֵיהּ כָּל שְׁאָר יוֹמֵי דְשַׁבְּתָא מַרְאְה, וּתְלוּיָה, הָאֱמוּנָה שְׁלְּמַעְלָה. וּבְהָאי מִלָּה אַחֲזֵי וְתָלֵי מְהֵימְנוּתָא לְעֵילָא: עָלָיו כָּל שְׁאָר יְמֵי הַשַּׁבָּת. וּבְדָבָר זֶה מַרְאֶה, וּתְלוּיָה, הָאֱמוּנָה שֶׁלְּמַעְלָה. וּבְהָאי מִלָּה אַחֲזֵי וְתָלֵי מְהֵימְנוּתָא לְעֵילָא:

---

הלכה פסוקה

הר''מ ה' תשובה פ''ז

א. בָּעֲלֵי תְשׁוּבָה דַּרְכָן לִהְיוֹת שְׁפָלִים וַעֲנָוִים בְּיוֹתֵר אִם חֵרְפוּ אוֹתָן הַסְּכָלִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרִאשׁוֹנִים וְאָמְרוּ לָהֶן אֶמֶשׁ הָיִיתָ עוֹשֶׂה כָּךְ וְכָךְ וְאֶמֶשׁ הָיִיתָ אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ אַל יַרְגִּישׁוּ לָהֶן אֶלָּא שׁוֹמְעִין וּשְׂמֵחִין וְיוֹדְעִין שֶׁזּוּ זְכוּת לָהֶם שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵם בּוֹשִׁים מִמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁעָבְרוּ וְנִכְלָמִים מֵהֶן זְכוּתָן מְרֻבָּה וּמַעֲלָתָם מִתְגַּדֶּלֶת: ב. וְחֵטְא גָּמוּר הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים אוֹ לְהַזְכִּירָם לְפָנָיו כְּדֵי לְבַיְישׁוֹ אוֹ לְהַזְכִּיר דְבָרִים וְעִנְיָינִים הַדּוֹמִין לָהֶם כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ מַה עָשָׂה הַכֹּל אָסוּר וּמֻזְהָר עָלָיו בִּכְלַל הוֹנָיָית דְּבָרִים שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ''ה) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עַמִּיתוֹ:

---

מוסר

מלוקט

אִם עָלָה עַל לִבּוֹ לֵב טָהוֹר לְתַּקֵן אֲשֶׁר פָּגַם בְּאוֹת בְּרִית קדֶשׁ וַיִּפְקַח עֵינָיו כִּי הִמְרָה אֶת בּוֹרְאוֹ חָס וְשָׁלוֹם עַד לְהַשְׁחִית נַפְשׁוֹ. יִזָּהֵר בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה כְּתִקּוּנָה וִיבָרֵךְ בְּנַחַת וְלֹא יְדַלֵּג חָס וְשָׁלוֹם הַזְכָּרַת ה' אוֹ מֶלֶךְ הָעוֹלָם וְכַיּוֹצֵא כִּי מִלְּבַד שֶׁגָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְשׂוֹא וְגוֹזֵל לַה' וּמְזַלְזֵל בְּמַלְכוּתוֹ חָס וְשָׁלוֹם עוֹד בָּה כִּי בִּכְלַל הָרָעוֹת שֶׁעוֹשֶׂה הוּא שֶׁבָּא לִידֵי קֶרִי וְעַל הַכֹּל עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ הֵן עַל שֶׁאָכַל בְּלֹא בְּרָכָה כְּתִקּוּנָה וְהוּא בִּכְלַל גֶזֶל הֵן עַל שֶׁזִלְזַל בְּהַזְכָּרַת שֵׁם וּמַלְכוּת גַּם אִסּוּ''ר נִלְוָה עִמָּם עַל שֶׁזֶה גָרַם לָבֹא לִידֵי קֶרִי וַחֲמוּרָה טֻמְאָה הַיּוֹצֵאת מִגּוּפוֹ וְהָיְתָה מְסִלָּה לְסִטְרָא אַחֲרָא לִמְשׁוֹל בּוֹ עַל כֵּן יִסְתַּכֵּל בְּעֵת שֶׁהוּא מְבָרֵךְ לְמִי מְבָרֵךְ לְבוֹרֵא עוֹלָם אֲשֶׁר בְּרָאוֹ וְהוּא נוֹתֵן לוֹ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל וִיבָרֵךְ בְיִרְאָה וְאַהֲבָה וְשִׂמְחָה וְהַכְנָעָה רַבָּה:

---

יתרו יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ֙ וַיִּשַּׁק-ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ-לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה: וּנְפַק משֶׁה לְקַדָמוּת חֲמוּהִי וּסְגִיד וּנְשִׁיק לֵהּ וּשְׁאִילוּ גְבַר לְחַבְרֵהּ לִשְׁלָם וְעַלוּ לְמַשְׁכְּנָא:

 רש''י   ויצא משה. כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיון שיצא משה יצא אהרן נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאין ולא יצא: וישתחו וישק לו. איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש, זה משה, שנאמר (במדבר יב ג) והאיש משה:

(ח) וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָֹה֙ לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל-הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם יְהוָֹֽה: וְאִשְׁתָּעִי משֶׁה לַחֲמוּהִי יָת כָּל דִי עֲבַד יְיָ לְפַרְעֹה וּלְמִצְרָאֵי עַל עֵסַק יִשְׂרָאֵל יָת כָּל עַקְתָא דִי אַשְׁכַּחְתִּנוּן בְּאָרְחָא וְשֵׁזְבָנוּן יְיָ:

 רש''י   ויספר משה לחתנו. למשוך את לבו לקרבו לתורה: את כל התלאה. שעל הים ושל עמלק: התלאה. למ''ד אל''ף מן היסוד של התבה והתי''ו הוא תקון ויסוד הנופל ממנו לפרקים, וכן תרומה, תנופה, תקומה, תנואה:

(ט) וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל-הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה יְהוָֹ֖ה לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם: וַחֲדִי יִתְרוֹ עַל כָּל טַבְתָא דִי עֲבַד יְיָ לְיִשְׂרָאֵל דִי שֵׁזְבָנוּן מִידָא דְמִצְרָאֵי:

 רש''י   ויחד יתרו. וישמח יתרו, זהו פשוטו ומדרשו נעשה בשרו חדודין חדודין, מצר על אבוד מצרים, הינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה: על כל הטובה. טובת המן והבאר והתורה. ועל כלן אשר הצילו מיד מצרים, עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסגרת, ואלו יצאו ששים רבוא:

(י) וַיֹּ֘אמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת-הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד-מִצְרָֽיִם: וַאֲמַר יִתְרוֹ בְּרִיךְ יְיָ דִי שֵׁזִיב יָתְכוֹן מִידָא דְמִצְרָאֵי וּמִידָא דְפַרְעֹה דִי שֵׁזִיב יָת עַמָא מִתְּחוֹת מַרְוַת מִצְרָאֵי:

 רש''י   אשר הציל אתכם מיד מצרים. אמה קשה: ומיד פרעה. מלך קשה: מתחת יד מצרים. כתרגומו לשון רדוי ומרות היד שהיו מכבידים עליהם, היא העבודה:

---

נביאים - ישעיה - פרק ו

(ז) וַיַּגַּ֣ע עַל-פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל-שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲוֹנֶ֔ךָ וְחַטָּאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר: וְסַדֵּר בְּפוּמֵי וַאֲמַר הָא שַׁוִּיתִי פִּתְגָמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמָךְ וִיעֲדוּן חוֹבָךְ וְחַטָּאָךְ יִתְכַּפְּרוּן :

 רש''י   ויגע על פי וגו' . וסר עונך מזה ליסרך לכפר עונך שחירפת את ישראל וגדול כחו שהמלאך ירא לקחתה כ''א במלקחים והגיעה על שפתי הנביא ולא הוזק בתנחומא וזהו שנאמר כי רב מאד מחנהו ( יואל ב ) אלו מלאכים ועצומים מהם עושי דברו ( שם ) הם הנביאים ויונתן תירגם ובידו רצפה ובפומיה ממלל לשון רצפה דבר הרצוף בפה ובלשון , קבל הדבור מפי הקב''ה מכסאו בשמים שהיה מכוון כנגד המזבח שבהיכל :

(ח) וָאֶשְׁמַ֞ע אֶת-ק֤וֹל אֲדֹנָי֙ אֹמֵ֔ר אֶת-מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ-לָ֑נוּ וָאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי: וְשָׁמְעִית יָת קָל מֵימְרָא דַּיְיָ דַּאֲמַר יָת מִן אֲשַׁלַּח לְאִתְנַבָּאָה וּמִן יֵיזִיל לַאֲלָפָא וַאֲמָרִית הָא אֲנָא שְׁלָח יָתִי :

 רש''י   את מי אשלח . להוכיח את ישראל שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס לפי שהיה כבד לשון והוא נתנב' שנתים לפני הרעש והיו ישראל אומרים הניח הקב''ה את העולם והשרה שכינתו על הדין קטיע לישנא כו' כדאיתא בפסיקתא :

(ט) וַיֹּ֕אמֶר לֵ֥ךְ וְאָמַרְתָּ֖ לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שִׁמְע֤וּ שָׁמ֙וֹעַ֙ וְאַל-תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל-תֵּדָֽעוּ: וַאֲמַר אָזִיל וְתֵימָר לְעַמָּא הָדֵין דְּשָׁמְעִין מִשְׁמָע וְלָא מִסְתַּכְּלִין וַחֲזוּ מֶחֱזָא וְלָא יָדְעִין :

 רש''י   שמעו שמוע . אני אומר לכם שמעו שמוע ואתם אין אתם נותנים לב להבין וראו ניסים שעשיתי לכם ואינכם נותנים לב לדעת אותי :

(י) הַשְׁמֵן֙ לֵב-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאָזְנָ֥יו הַכְבֵּ֖ד וְעֵינָ֣יו הָשַׁ֑ע פֶּן-יִרְאֶ֨ה בְעֵינָ֜יו וּבְאָזְנָ֣יו יִשְׁמָ֗ע וּלְבָב֥וֹ יָבִ֛ין וָשָׁ֖ב וְרָ֥פָא לֽוֹ: טָפִישׁ לִבֵּיהּ דְּעַמָּא הָדֵין וְאוּדְנוֹאִי יָקִיר וְעֵינוֹהִי עִמְּעָם דִּילְמָא יֶחֱזוּן בְּעֵינֵיהוֹן וּבְאוּדְנֵיהוֹן יִשְׁמְעוּן וּבְלִבְּהוֹן יִסְתַּכָּלוּן וִיתוּבוּן וְיִשְׁתַּבִּיק לְהוֹן :

 רש''י   השמן לב העם הזה . כמו הכבד את לבו ( שמות ח ) לשון הלוך ( לשון ) פעול לבם הולך הלוך והשמן ( אנגריישנ''ט בלעז ) ואזניו הולכים הלוך והכבד משמוע : ועיניו השע . טחים כענין שנאמר ( לקמן מד ) כי טח מראות עיניהם , הטוח מתרגמינן דאיתשע : פן יראה בעיניו . נתנו לבם שלא ישמעו דברי נביאים שהם יראים שמא יוטבו בעיניהם דבריו ויבינו בלבם וישובו אלי והיא רפואתם :

---

כתובים - משלי - פרק טו

(טז) טוֹב-מְ֭עַט בְּיִרְאַ֣ת יְהוָ֑ה מֵאוֹצָ֥ר רָ֝֗ב וּמְה֥וּמָה בֽוֹ: טָב קָלִיל בִּדְחַלְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא מִן סִימָתָא רַבְרְבָתָא וְעָאֲתָא בְהֵן :

 רש''י   טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו . קול בני אדם צועקים שנעשה האוצר מגזל וחמס כמו וראו מהומות רבות בתוכה ועשוקים בקרבה ( עמוס ג ) :

(יז) ט֤וֹב אֲרֻחַ֣ת יָ֭רָק וְאַהֲבָה-שָׁ֑ם מִשּׁ֥וֹר אָ֝ב֗וּס וְשִׂנְאָה-בֽוֹ: טָבָא שֵׁרוּתָא דְיַרְקָא וְרַחֲמוּתָא תַמָן מִן תּוֹרֵי מְפַטְמֵי בִּסְנִיאֲתָא :

 רש''י   משור אבוס . שאובסין לו המאכל בפיו על כרחו כדי לפטמו וכן ברבורים אבוסים ( מלכים א ד ) , ויש למושלו כנגד קומץ מעט של עני שחביב משור חטאת של רשע , ד''א טוב ארוחת ירק , לתת לעני ואהבה שם להראות לו פנים יפות : משור אבוס . להאכילו בשר שמן ויראנו פנים זועפות :

(יח) אִ֣ישׁ חֵ֭מָה יְגָרֶ֣ה מָד֑וֹן וְאֶ֥רֶך אַ֝פַּ֗יִם יַשְׁקִ֥יט רִֽיב: גַּבְרָא חֶמְתָּנָא מְגָרֵא תִגְרָא וּנְגִיד רוּחָא מַדְעֵךְ חַרְתָּא :

 רש''י   איש חמה יגרה מדון . אדם שאין מעצור לרוחו להאריך חמתו יגרה מדון : וארך אפים . שאינו ממהר להנקם ולריב : ישקיט ריב . שהוא כלה ושקט מעליו ( ס''א מאליו ) :

(יט) דֶּ֣רֶךְ עָ֭צֵל כִּמְשֻׂ֣כַת חָ֑דֶק וְאֹ֖רַח יְשָׁרִ֣ים סְלֻלָֽה: אוֹרְחֵיהוֹן דְּעַטְלֵי קַרְצוּבֵי וְכוּבֵי וְאוֹרְחָא דִתְרִיצֵי שַׁפְיָא :

 רש''י   דרך עצל כמשוכת חדק . דומה בעיניו כאלו הדרכים גדורים לפניו בגדר חדקים : משוכת . גדר כמו הסר משוכתו ( ישעיה ה ) , חדק קוצים : ואורח ישרים סלולה . כבושה ומופנה , ומדרש אגדה דרכו של עשו כקוץ זה הנסבך בגיזת צמר אם תטלהו מכאן הוא מתערה בכאן כך אין אדם יכול לצאת ידי עלילותיו בלא ממון :

---

משנה שבת פרק יז

א. כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִין בַּשַּׁבָּת וְדַלְתוֹתֵיהֶן עִמָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפָּרְקוּ בַּשַּׁבָּת. שֶׁאֵינָן דּוֹמִין לְדַלְתוֹת הַבַּיִת, לְפִי שֶׁאֵינָן מִן הַמּוּכָן:

 ברטנורה   (א) כל הכלים. שיש להם דלתות: ניטלים בשבת ודלתותיהן עמהן. ואף על פי שנתפרקו הדלתות מן הכלים קודם השבת ניטלים בשבת אגב הכלים: ואינן דומין לדלתות הבית. שאפילו נתפרקו בשבת אין ניטלין, לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן, כלומר לא נעשו לטלטול:

ב. נוֹטֵל אָדָם קֵרְנָס לְפַצֵעַ בּוֹ אֶת הָאֱגוֹזִים, וְקַרְדֹּם לַחְתֹּךְ אֶת הַדְּבֵלָה. מְגֵרָה, לִגְרֹר בָּהּ אֶת הַגְּבִינָה. מַגְרֵפָה, לִגְרֹף בָּהּ אֶת הַגְּרוֹגָרוֹת. אֶת הָרַחַת וְאֶת הַמַּזְלֵג, לָתֵת עָלָיו לַקָּטָן. אֶת הַכּוֹשׁ וְאֶת הַכִּרְכָּר, לִתְחֹב בּוֹ. מַחַט שֶׁל יָד, לִטֹּל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ, וְשֶׁל סַקָּאִים, לִפְתֹּחַ בָּהּ אֶת הַדָּלֶת:

 ברטנורה   (ב) קורנס. פטיש: הדבלה. לאחר שעשאה עיגול היא עבה וקשה וצריכה קרדום לחתכה: מגירה. כעין סכין ארוך ויש בו פגימות הרבה: לגרור בה את הגבינה. לחתכה ולחלקה לחלקים, שעל ידי פגימותיו ממהר וחותך הדבר העב: מגריפה לגרוף בה הגרוגרות. מן החבית: רחת. לוח שיש לה בית יד ושתי דפנות וזורין בה את החטה: ומזלג. כלי שיש לו שלש שינים ומהפכים בו את הקש בגורן: כוש. פלך שטוות בו הנשים: כרכר. עץ של אורגים ודומה למחט של סקאין: לתחוב בו. לאכול בו תותים וכל מיני פרי רך: מחט של יד. מחט קטנה שתופרים בה בגדים: ליטול בו את הקוץ. שנכנס בבשרו, שמותר ליטלו בשבת כמו שמותר להפיס מורסא להוציא ממנה ליחה ובלבד שלא יתכוין לעשות לה פה: של סקאים. מחט גדולה שתופרין בה שקין: לפתוח בו את הדלת. מי שאבדה לו מפתח:

ג. קָנֶה שֶׁל זֵיתִים, אִם יֵשׁ קֶשֶׁר בְּרֹאשׁוֹ, מְקַבֵּל טֻמְאָה, וְאִם לָאו, אֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִטָּל בַּשַּׁבָּת:

 ברטנורה   (ג) קנה של זיתים. קנה שעשוי לבדוק הזיתים שבמעטן אם נתאסף שמנן בתוכן והגיעו להיות ראויין לבית הבד: אם יש קשר בראשו. כעין פקק שבקנה: מקבל טומאה. לפי שעל ידי שהוא פקוק בקשר משתייר בו מן השמן הזב מן הזיתים ובודק בו אם הגיע לעיצור, והוה ליה בית קיבול: ואם לאו. שאין בו קשר, אע''פ שהוא חלול אין חללו עשוי לקבל כלום, הלכך הוה ליה פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה: בין כך ובין כך ניטל בשבת. דהא כלי הוא ועשוי להפוך בו את הזיתים:

ד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִין, חוּץ מִן הַמֶּסֶר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵשָׁה. כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִין לְצֹרֶךְ וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אֵין נִטָּלִין אֶלָּא לְצֹרֶךְ:

 ברטנורה   (ד) מסר הגדול. מגירה גדולה שנוסרים בה קורות: ויתד של מחרישה. כלי גדול העשוי כסכין שבו עושין חריץ של תלם המענה. והנך קפיד עלייהו ומייחד להו מקום דלא חזו למלאכה אחריתי: כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך. הכי קאמר, כל הכלים שמלאכתן להיתר, כגון קערות וכוסות, ניטלים לצורך גופו ולצורך מקומו של כלי, ושלא לצורך, אפילו שאינו צריך לגופו ולמקומו של כלי אלא לטלטלו מחמה לצל או שלא יגנבוהו הגנבים, שרי בכלי שמלאכתו להיתר. וכלי שמלאכתו לאיסור, כגון מדוכות ורחיים וכיוצא בהן, לצורך גופו ולצורך מקומו מותר, מחמה לצל או מפני הגנבים אסור: ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך. מפרש בגמרא לצורך תשמיש המיוחד לו בלבד ולא לצורך דבר אחר ואפילו לצורך גופו, כגון סכין לחתוך בו בלבד שרי, ולא לסמוך בו את הקערה. ואין הלכה כרבי נחמיה:

ה. כָּל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בַּשַּׁבָּת, שִׁבְרֵיהֶן נִטָּלִין (עִמָּהֶן), וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלָאכָה, שִׁבְרֵי עֲרֵבָה לְכַסוֹת בָּהֶן אֶת פִּי הֶחָבִית, שִׁבְרֵי זְכוּכִית לְכַסוֹת בָּהֶן אֶת פִּי הַפַּךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן, שִׁבְרֵי עֲרֵבָה לָצוּק לְתוֹכָן מִקְפָּה, וְשֶׁל זְכוּכִית לָצוּק לְתוֹכָן שָׁמֶן:

 ברטנורה   (ה) מעין מלאכה. איזו מלאכה שתהיה ואפילו אינה מעין מלאכתן הראשונה: לצוק לתוכן מקפה. עבה, דומיא דעיסה מעורבת במים. ולא פליגי אלא בנשברו בשבת, אבל נשברו מערב שבת כולי עלמא מודו דניטלים אפילו אין עושין מעין מלאכתן הראשונה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ו. הָאֶבֶן שֶׁבַּקֵּרוּיָה, אִם מְמַלְאִין בָּהּ וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת, מְמַלְאִין בָּהּ, וְאִם לָאו, אֵין מְמַלְאִין בָּהּ. זְמוֹרָה שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בַטָּפִיחַ, מְמַלְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת:

 ברטנורה   (ו) האבן שבקרויה. דלעת יבשה וממלאים בה מים, ומתוך שהיא קלה אינה שואבת אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה: אם ממלאין. בקרויה ואין האבן נופלת, שהדקוה יפה בפי הקרויה, הוה כלי: ואם לאו. הרי היא כשאר אבנים, ואין מטלטלין את הקרויה, שנעשית בסיס לאבן שנושאתה: זמורה שהיא קשורה בטפיח. לפך קטן ששואבין בו מים מן הבור או מן המעין: ממלאים בו. דשויה להך זמורה כלי:

ז. פְקַק הַחַלּוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהוּא קָשׁוּר וְתָלוּי, פּוֹקְקִין בּוֹ, וְאִם לָאו, אֵין פּוֹקְקִין בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ פּוֹקְקִין בּוֹ:

 ברטנורה   (ז) פקק החלון. כגון לוח ומסך או שאר כל דבר שסותמים בו חלון: ותלוי. שאינו נגרר בארץ: ואם לאו אין פוקקין בו. שאם נגרר על גבי קרקע, כשהוא שומטו מעל הארץ לסתום בו מחזי כמוסיף על הבנין, וסבר רבי אליעזר אין מוסיפין על אהל עראי בשבת: בין כך ובין כך. בין קשור בין אינו קשור: פוקקין בו. הואיל והיה מוכן מאתמול לכך, דסברי רבנן מוסיפין על אהל עראי בשבת. והלכה כחכמים:

ח. כָּל כִּסוּיֵי הַכֵּלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה נִטָּלִים בַּשַּׁבָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בְּכִסוּיֵי הַקַּרְקָעוֹת, אֲבָל בְּכִסוּיֵי הַכֵּלִים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ נִטָּלִים בַּשַּׁבָּת:

 ברטנורה   (ח) במה דברים אמורים בכיסויי קרקעות. בגמרא קאמר, דבכיסויי כלים כולי עלמא לא פליגי דשרי אע''ג דלית להו בית אחיזה, ובכיסויי קרקעות כגון כיסוי של בור ודות כולי עלמא לא פליגי דאסור אי לית להו בית אחיזה, כי פליגי בכיסויי כלים המחוברים לקרקעות, מר סבר כקרקעות דמיין, ומר סבר לאו כקרקעות דמיין. והלכה כחכמים שהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע:

---

גמרא שבת דף קי''ט ע''ב

אָמַר רַב חַסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא כָּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר וַיְכֻלּוּ שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּים לוֹ לְאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ (ישעי' ו') וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר. תַּנְיָא רִבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לְאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רָע וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמָצָא נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מוּצַעַת מַלְאַךְ טוֹב אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כֵּן. וּמַלְאַךְ רַע עוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאִם לָאו מַלְאַךְ רַע אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כֵּן וּמַלְאַךְ טוֹב עוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְּחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת. וְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת. חַמִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְלוּגְמָא פַּת חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְלוּגְמָא. רַבִּי אַבָּהוּ הֲווּ עַבְדִין לֵיהּ בְּאַפּוּקֵי שַׁבַּתָּא עִיגְלָא תִּילְתָּא הֲוָה אָכִיל מִנֵּיהּ כּוּלְיְיתָא כִּי גָדַל אֲבִימִי בְּרֵיהּ אָמַר לֵיהּ לָמָּה לָךְ לְאַפְסוּדֵי כּוּלֵי הָאי נִשְׁבּוֹק כּוּלְיְיתָא מִמַּעֲלֵי שַׁבַּתָּא. שְׁבָקוּהָ וְאָתָא אַרְיָא וַאֲכָלֵיהּ. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּכָל כֹּחוֹ קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה') בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה'. מָאי טַעְמָא בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת מִשּׁוּם דְּבָרְכוּ ה'. רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אֲפִילוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדַת אֱלִילִים מוֹחֲלִין לוֹ כְּתִיב הָכָא בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת וּכְתִיב הָתָם (שמות ל''ב) כִּי פָרוּעַ הוּא. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן בְּכָל כֹּחוֹ פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כ''ו) פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים אַל תִּקְרֵי שׁוֹמֵר אֱמוּנִים אֶלָּא שֶׁאוֹמְרִים אָמֵן. מָאי אָמֵן אָמַר רִבִּי חֲנִינָא אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן:

 רש''י  יסדר אדם שולחנו בערב שבת. לליל שבת: במוצאי שבת. נמי כבוד שבת הוא ללוותו ביציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר: חמין. לשתות ולרחוץ: מלוגמא. רפואה: אריה. אכליה לעגל הראוי לישחט: בכל כחו. בכל כוונתו: בפרוע פרעות. ביטול פורענות כגון פרוע דמתרגמינן בטול: בהתנדב עם ברכו. כשמתנדבין ישראל לברך את בוראם: כי פרוע. כי פרעו אהרן ע''א והכי קאמר בהבטל פריעות ע''א שתשקע ותשתכח שלא יזכר עונם משום התנדב עם הוא: אל מלך נאמן. כך מעיד על בוראו שהוא אל מלך נאמן:

---

זוהר יתרו דף פ''ח ע''א

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר הָאי מָאן דְּאַשְׁלִים תְּלַת סְעוּדְתֵי בְּשַׁבַּתָּא קָלָא נָפִיק וּמַכְרְזָא עֲלֵיהּ אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'. דָּא סְעוּדָתָא חֲדָא לָקֳבֵל עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְכֹל קַדִּישִׁין. וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ דָּא סְעוּדָתָא תִּנְיָינָא לָקֳבֵל חַקְלָא דְתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּאִשְׁתַּלִּים בִּזְעֵיר אַפִּין וּלְקִבְלַיְיהוּ בָּעֵי לְאַשְׁלָמָא סְעוּדְתֵיהּ וּבָעֵי לְאִתְעַנְּגָא בְכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי וּלְמֶחֱדֵי בְּכָל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ מִשּׁוּם דְּאִיהוּ מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא וּבְגִין כָּךְ שַׁבַּתָּא אִתְיַיקַּר מִכָּל שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בֵיהּ אִשְׁתְּכַח וְלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בְּכֻלְּהוּ זְמַנֵּי וְחַגֵּי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בְּגִין כָּךְ מִשּׁוּם דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בֵּיה אִדְכַּר תְּלַת זִמְנִין דִּכְתִיב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. רִבִּי אַבָא (נ''א רַב הַמְּנוּנָא סָבָא) כַּד הֲוָה יָתִיב בִּסְעוּדָתָא דְשַׁבַּתָּא הֲוָה חָדֵי בְכָל חַד וְחַד וַהֲוָה אָמַר, דָּא הִיא סְעוּדָתָא קַדִּישָׁא דְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְכֹלָּא. בִּסְעוּדָתָא אַחֲרָא הֲוָה אָמַר דָּא הִיא סְעוּדָתָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכֵן בְּכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי וַהֲוָה חָדֵי בְכָל חַד וְחַד. כַּד הֲוָה אַשְׁלִים סְעוּדָתֵי הֲוָה אָמַר אַשְׁלִימוּ סְעוּדָתֵי דִמְהֵימְנוּתָא. רִבִּי שִׁמְעוֹן כַּד הֲוָה אָתֵי לִסְעוּדָתָא הֲוָה אָמַר הָכִי אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא. וַהֲוָה יָתִיב וְחָדֵי כַּד אַשְׁלִים סְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה הֲווֹ מַכְרִיזֵי עֲלֵיהּ אָז תִּתְעַנַג עַל יְיָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ:

 תרגום הזוהר  רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מִי שֶׁהִשְׁלִים שְׁלֹשָה סְעֻדּוֹת בַּשַּׁבָּת, קוֹל יוֹצֵא וּמַכְרִיז עָלָיו, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', זֶהוּ סְעֻדָּה אַחַת כְּנֶגֶד עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּכָל קַדִּישִׁין. וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמָתֵי אָרֶץ, זֶהוּ סְעֻדָּה שְׁנִיָּה כְּנֶגֶד שְׂדֵה תַּפּוּחִים הַקְּדוֹשִׁים, וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ, זֶהוּ הַשְּׁלֵמוּת שֶׁנִּשְׁלָם בִּזְעֵיר אַנְפִּין. וּכְנֶגְדָם צָרִיךְ לְהַשְּׁלִים סְעֻדּוֹתָיו, וְצָרִיךְ לְהִתְעַנֵּג בְּכָל הַסְּעֻדּוֹת, וְלִשְׂמֹחַ בְּכָל אַחַת וְאַחַת מֵהֶן, מִשּׁוּם שֶׁהִיא אֱמוּנָה שְׁלֵמָה. וּמִשּׁוּם זֶה חָשׁוּב הַשַּׁבָּת יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל נִמְצָא בּוֹ, וְלֹא נִמְצָא כֵּן בְּכָל הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים. אָמַר רַבִּי חִיָּא מִשּׁוּם כָּךְ, מִשּׁוּם שֶׁנִּמְצָא הַכֹּל בּוֹ, נִזְכָּר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁכָּתוּב, וַיְּכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְּבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. רַבִּי אַבָּא כְּשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בַּסְּעֻדָּה שֶׁל שַׁבָּת, הָיָה שָׂמֵחַ בְּכָל אַחַת וְאַחַת, וְהָיָה אוֹמֵר, זוֹ הִיא הַסְּעֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל עַתִּיקָא קַדִּישָׁא הַסָּתוּם לַכֹּל. בַּסְּעֻדָּה הָאַחֶרֶת הָיָה אוֹמֵר, זוֹ הִיא סְעֻדָּה דְּקֵדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֵן בְּכָל סְעֻדָּה וּסְעֻדָּה. כְּשֶׁהִשְׁלִים הַסְּעֻדּוֹת, אָמַר נִשְׁלְמוּ הַסְּעֻדּוֹת שֶׁל הָאֱמוּנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן כְּשֶׁהָיָה בָּא אֶל הַסְּעֻדָּה, הָיָה אוֹמֵר כָּךְ, הַתְקִינוּ הַסְּעֻדָּה שֶׁל הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה. הַתְקִינוּ הַסְּעֻדָּה שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְהָיָה יוֹשֵׁב וְשָׂמֵחַ. כְּשֶׁהִשְׁלִים סְעֻדָּה הַשְּׁלִישִׁית, הָיוּ מַכְרִיזִים עָלָיו, אָז תִּתְעַנַג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמָתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ.

---

הלכה פסוקה

הרמ' קריאת שמע פ''א

א. פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם קוֹרְאִין קְרִיאַת שְׁמַע בָּעֶרֶב וּבַבֹּקֶר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו') וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ בְּשָׁעָה שֶׁדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים וְזוּ הִיא לַיְלָה וּבְשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים וְזֶה הוּא יוֹם: ב. וּמַה הוּא קוֹרֵא שָׁלש פָּרָשִׁיּוֹת וְאֵלּוּ הֵן שְׁמַע וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ וַיֹּאמֶר וּמַקְדִּימִין לִקְרוֹת פָּרָשַׁת שְׁמַע מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִחוּד הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ וְתַלְמוּדוֹ שֶׁהוּא הָעִיקָר הַגָּדוֹל שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ וְאַחֲרֶיהָ וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל זְכִירַת שְׁאַר כָּל הַמִּצְוֹת וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת צִיצִית שֶׁגַּם הִיא יֵשׁ בָּהּ צִוּוּי זְכִירַת כָּל הַמִּצְוֹת: ג. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִצְוַת צִיצִית נוֹהֶגֶת בַּלַּיְלָה קוֹרְאִין אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ זִכְרוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם וּמִצְוָה לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם ט''ז) לְמַעַן תִּזְכּוֹר אֶת יוֹם צֶאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּקְרִיאַת שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ עַל סֵדֶר זֶה הִיא הַנִקְרֵאת קְרִיאַת שְׁמַע: ד. הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע כְּשֶׁהוּא גוֹמֵר פָּסוּק רִאשׁוֹן אוֹמֵר בְּלַחַשׁ בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ עַד סוֹפָה:

---

מוסר

מלוקט

וּמַגִיד לְאָדָם מַה שֵׂיחוֹ אֲפִילוֹ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִים לְאָדָם בְּיוֹם הַדִּין. עַל כֵּן יָשִׂים אֶל לִבּוֹ שֶׁהוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא יוֹדֵעַ נִסְתָּרוֹת וּבוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת. וּכְשֶׁהוּא שׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ יִזְכּוֹר שֶׁגַם הוּא יִשְׁכַּב עַל מִטָּה שֶׁיָּמוּת שָׁם וְכָל עִנְיָנֵי הַגּוּף הֲבֵל הֲבָלִים וִיטַהֵר רַעְיוֹנָיו לַחְשׁוֹב מַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת וּלְהַרְחִיק מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת וְיֵדַע כִּי בָזֶה תָּלוּי תִּקּוּן אוֹ קִלְקוּל הַיֶּלֶד הַנּוֹלָד וְהַמַּחֲשָׁבָה עִיקָר גָדוֹל וּמַקְלוֹת יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם יוֹכִיחוּ וּלְפִי מַחֲשֶׁבֶת אִישׁ וּבֵיתוֹ כֵּן תִּמָּשֵׁךְ נֶפֶשׁ לַיֶּלֶד אוֹ מִסִּטְרָא אַחֲרָא אוֹ מִסִּטְרָא דִקְדוּשָׁה וְהַרְבֵה בָנִים חֲצוּפִים חֲבַל עַל דְמִשְׁתַּכְחִין שֶׁגָּרְמוּ לָהֶם אֲבִיהֶם וְאִמָּם לְפִי מַחֲשַׁבְתָּם וְדִבּוּרָם וְכָל חַטָּאוֹת הַבָּנִים אִם הֵם גָּרְמוּ בְּמַחֲשַׁבְתָּם הֵם נֶעֱנָשִׁים עֲלֵיהֶם וְחֶרְפָּתָם לֹא תִמָּחֶה וְאַשְׁרֵי הַשָׁם דְרָכָיו וְיִכּוֹנוּ לַה' כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו וְכָל מַעְיָינָיו לְקַיֵּים מִצְוָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְאַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו:

---

יתרו יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי-גָד֥וֹל יְהוָֹ֖ה מִכָּל-הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם: כְּעַן יְדַעְנָא אֲרֵי רַב יְיָ וְלֵית אֱלָּהּ בַּר מִנֵהּ אֲרֵי בְּפִתְגָמָא דִי חַשִׁיבוּ מִצְרָאֵי לְמִדַן יָת יִשְׂרָאֵל בֵּהּ דָנִנוּן:

 רש''י   עתה ידעתי. מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר: מכל האלהים. מלמד שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה: כי בדבר אשר זדו עליהם. כתרגומו במים דמו לאבדם והם נאבדו במים: אשר זדו. אשר הרשיעו. ורבותינו דרשוהו לשון (בראשית כה כט) ויזד יעקב נזיד, בקדרה אשר בשלו בה, נתבשלו:

(יב) וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַֽהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל | זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶֽאֱכָל-לֶ֛חֶם עִם-חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָֽאֱלֹהִֽים: וְקָרִיב יִתְרוֹ חֲמוּהִי דְמשֶׁה עֲלָוָן וְנִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ וַאֲתָא אַהֲרֹן וְכֹל סָבֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵיכַל לַחְמָא עִם חֲמוּהִי דְמשֶׁה קֳדָם יְיָ:

 רש''י   עלה. כמשמעה שהיא עולה כליל: וזבחים. שלמים: ויבא אהרן וגו' . ומשה היכן הלך, והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד, אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם: לפני האלהים. מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסבין בה כאלו נהנה מזיו השכינה:

(יג)  שני  וַֽיְהִי֙ מִֽמָּ֣חֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת-הָעָ֑ם וַיַּֽעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל-מֹשֶׁ֔ה מִן-הַבֹּ֖קֶר עַד-הָעָֽרֶב: וַהֲוָה מִיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וִיתֵיב משֶׁה לְמִדַן יָת עַמָא וְקָם עַמָא עִלָוֹהִי דְמשֶׁה מִן צַפְרָא עַד רַמְשָׁא:

 רש''י   ויהי ממחרת. מוצאי יום הכפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר (פסוק טז) והודעתי את חקי וגו' , ומשנתנה תורה עד יום הכפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בשבעה עשר בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה, אף לדברי האומר יתרו קדם מתן תורה בא, שלוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה, שהרי נאמר כאן (פסוק כז) וישלח משה את חתנו ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה (במדבר י כט) נוסעים אנחנו אל המקום וגו' , (שם לא) אל נא תעזוב אותנו, ואם זו קדם מתן תורה, מששלחו והלך היכן מצינו שחזר ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב, ובנו של יתרו היה, הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב (שופטים ד יא) מבני חובב חותן משה: וישב משה וגו' ויעמד העם. יושב כמלך וכלן עומדים, והקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחו על כך, שנאמר (פסוק יד) מדוע אתה יושב לבדך וכלם נצבים: מן הבקר עד הערב. אפשר לומר כן, אלא כל דין שדן דין אמת לאמתו אפלו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאלו עוסק בתורה כל היום, וכאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר בו (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד:

(יד) וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁר-ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה-הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל-הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן-בֹּ֥קֶר עַד-עָֽרֶב: וַחֲזָא חֲמוּהִי דְמשֶׁה יָת כָּל דִי הוּא עָבֵד לְעַמָא וַאֲמַר מָא פִתְגָמָא הָדֵין דִי אַתְּ עָבֵד לְּעַמָא מָה דֵין אַתְּ יָתֵב בִּלְחוֹדָךְ וְכָל עַמָא קָיְמִין עִלָוָךְ מִן צַפְרָא עַד רַמְשָׁא: (טו) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹֽתְנ֑וֹ כִּֽי-יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְר֥שׁ אֱלֹהִֽים: וַאֲמַר משֶׁה לַחֲמוּהִי אֲרֵי אָתָן לְוָתִי עַמָא לְמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ:

 רש''י   כי יבא. כמו כי בא, לשון הוה: לדרש אלהים. כתרגומו למתבע אלפן, לשאול תלמוד מפי הגבורה:

---

נביאים - ישעיה - פרק ו

(יא) וָאֹמַ֕ר עַד-מָתַ֖י אֲדֹנָ֑י וַיֹּ֡אמֶר עַ֣ד אֲשֶׁר֩ אִם-שָׁא֨וּ עָרִ֜ים מֵאֵ֣ין יוֹשֵׁ֗ב וּבָתִּים֙ מֵאֵ֣ין אָדָ֔ם וְהָאֲדָמָ֖ה תִּשָּׁאֶ֥ה שְׁמָמָֽה: וַאֲמָרִית עַד אֵימָתַי יְיָ וַאֲמַר עַד דְּיִצְדוּן קִרְוַיָּא מִבְּלִי יָתִיב וּבָתַּיָּא מִבְּלִי אֲנָשָׁא וְאַרְעָא תַּחֲרוּב וְתִצְדֵי :

 רש''י   עד מתי . יכבידו את לבם ולא ישמעו : ויאמר . ידעתי כי לא ישיבו עד תבא פורענות עליהם וילכו בגולה ושאו עריהם מאין יושב : שאו . תשאה . לשון גלמוד מאין יושב :

(יב) וְרִחַ֥ק יְהוָ֖ה אֶת-הָאָדָ֑ם וְרַבָּ֥ה הָעֲזוּבָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ: וְיִרְחַק יְיָ יָת בְּנֵי אֱנָשָׁא וְתִסְגֵּי צַדְיוּתָא בְּגַוַּהּ דְּאַרְעָא :

 רש''י   ורבה העזובה . שהארץ תעזב מהם וכך הלשון ירבו מקומות עזובים בקרב הארץ :

(יג) וְע֥וֹד בָּהּ֙ עֲשִׂ֣רִיָּ֔ה וְשָׁ֖בָה וְהָיְתָ֣ה לְבָעֵ֑ר כָּאֵלָ֣ה וְכָאַלּ֗וֹן אֲשֶׁ֤ר בְּשַׁלֶּ֙כֶת֙ מַצֶּ֣בֶת בָּ֔ם זֶ֥רַע קֹ֖דֶשׁ מַצַּבְתָּֽהּ: (פ) וְיִשְׁתָּאֲרוּן בַּהּ חָד מִן עֲשָּׂרָא צַדִּיקַיָּא וִיתוּבוּן וִיהוֹן לְצָרְבָא כְּבוּטְמָא וּכְבָלוּטָא דִּבְמָתַר טַרְפּוֹהִי דַּמְיָן לִיבְשִׁין וְעַד כְּעָן אִנּוּן רְטִיבִין לְקַיְמָא מִנְּהוֹן זַרְעָא כֵּן גָּלוּתָא דְּיִשְּׂרָאֵל יִתְכַּנָּשׁוּן וִיתוּבוּן לְאַרְעֲהוֹן אֲרֵי זַרְעָא דְּקוּדְשָׁא נִצְבָּתְהוֹן :

 רש''י   ועוד בה עשיריה . גם אותה השארית אשיב ידי עליה בצרוף אחר צרוף והיתה לבער עד שלא ישארו אלא צדיקים גמורים שישובו אלי בכל לבם : כאלה וכאלון . אשר בעת זמן שלכת שלהן משליכין עלין שלהן בימי הסתיו שילוך אחר שילוך עד שאין נותר בה זולתי המצבה אף הם זרע הקדש הנמצאין בה עומדין בקדושתו הם יהיו לה למצבת , ד''א מצבתה נטיעתה לכך איני מכלה אותם נטעתים זרע קודש , ויש פותרים שער שלכת היתה בירושלים כמו שאמר בעזרא והיו שם אלה ואלון נטועים :

ז (א) וַיְהִ֡י בִּימֵ֣י אָ֠חָז בֶּן-יוֹתָ֨ם בֶּן-עֻזִּיָּ֜הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֗ה עָלָ֣ה רְצִ֣ין מֶֽלֶךְ-אֲ֠רָם וּפֶ֨קַח בֶּן-רְמַלְיָ֤הוּ מֶֽלֶךְ-יִשְׂרָאֵל֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם לַמִּלְחָמָ֖ה עָלֶ֑יהָ וְלֹ֥א יָכֹ֖ל לְהִלָּחֵ֥ם עָלֶֽיהָ: וַהֲוָה בְּיוֹמֵי אָחָז בַּר יוֹתָם בַּר עֻזִיָּה מְלָךְ שִׁבְטָא דְּבֵית יְהוּדָה סָלִיק רְצִין מַלְכָּא דַּאֲרָם וּפֶקַח בַּר רֶמַלְיָא מַלְכָּא דְּיִשְּׂרָאֵל לִירוּשְׁלֵם לַאֲגָחָא קְרָבָא עֲלָהּ וְלָא יָכִיל לַאֲגָחָא עֲלָהּ :

 רש''י   ויהי בימי אחז . מה ראה הכתוב לייחסו אלא מפני שסופו של הכתוב לומר ולא יכול להלחם עליה ולמדך שזכות אבות עמדה לו אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה ווי ( ס''א ) מי הוא זה שמלך רשע זה אמר להם בן יותם הוא בן עוזיהו הוא אבותיו היו צדיקים לפיכך אי אפשי לפשוט ידי בו הדא הוא ולא יכול להלחם עליה מפני זכות אבותיו ( בבראשית רבה ) :

(ב) וַיֻּגַּ֗ד לְבֵ֤ית דָּוִד֙ לֵאמֹ֔ר נָ֥חָֽה אֲרָ֖ם עַל-אֶפְרָ֑יִם וַיָּ֤נַע לְבָבוֹ֙ וּלְבַ֣ב עַמּ֔וֹ כְּנ֥וֹעַ עֲצֵי-יַ֖עַר מִפְּנֵי-רֽוּחַ: (ס) וְאִתְחַוָּא לְבֵית דָּוִד לְמֵימָר אִתְחַבַּר מַלְכָּא דַּאֲרָם עִם מַלְכָּא דְּיִשְּׂרָאֵל לְמֵיתֵי עֲלוֹהִי וְזָע לִבֵּיהּ וְלִבָּא דְּעַמֵּיהּ כְּאִשְׁתְּדָיוּת אִילָנֵי חוּרְשָׁא מִן קֳדָם רוּחָא :

 רש''י   ויגד לבית דוד . לפי שרשע היה לא , הזכיר שמו : נחה ארם על אפרים . נתחבר מלך ארם על מלך ישראל לבא עליך נחה לשון נקבה על שהמלכות נחה פושי''ר בלעז לשון וינח בכל גבול מצרים ( שמות ו ) : וינע לבבו . לפי שכבר נלחם בו כל אחד מהם בפני עצמו ויכלו לו שנאמר ויתנהו ה' ביד מלך ארם וגו' ( ד''ה ב כח ) אומר ויהרג פקח בן רמליה ק''כ אלף איש שניהם בדברי הימים ( שם ) . כנוע עצי יער . קול אילני סרק ישמע יותר מכל אילני פירי כדאיתא בבראשית רבה :

---

כתובים - משלי - פרק טו

(כ) בֵּ֣ן חָ֭כָם יְשַׂמַּח-אָ֑ב וּכְסִ֥יל אָ֝דָ֗ם בּוֹזֶ֥ה אִמּֽוֹ: בְּרָא חַכִּימָא יַחֲדֵי לַאֲבוּי וּבְרָא סַכְלָא מְשִׁיט אִמֵּיהּ :

 רש''י   בן חכם ישמח אב וכסיל אדם בוזה אמו . גורם לאמו שמבזים אותה :

(כא) אִ֭וֶּלֶת שִׂמְחָ֣ה לַחֲסַר-לֵ֑ב וְאִ֥ישׁ תְּ֝בוּנָ֗ה יְיַשֶּׁר-לָֽכֶת: שַׁטְיוּתָא חֶדְוָתָא הִיא לַחֲסִיר לִבָּא וְגַבְרָא דְמִתְבַּיֵן תְּרִיצוּת מְהַלֵּךְ :

 רש''י   אולת . שמחה . היא לחסר לב :

(כב) הָפֵ֣ר מַ֭חֲשָׁבוֹת בְּאֵ֣ין ס֑וֹד וּבְרֹ֖ב יוֹעֲצִ֣ים תָּקֽוּם: בִּטוּלָא דְמַחְשְׁבָתָא הֵיךְ דְּלֵית רָזָא וּבְסוּגְעָא דְאִלֵין דְּמִתְמַלְכִין עֵצְתָא תְקוּם :

 רש''י   הפר מחשבות באין סוד . בלא עצה לא תקום מחשבה :

(כג) שִׂמְחָ֣ה לָ֭אִישׁ בְּמַעֲנֵה-פִ֑יו וְדָבָ֖ר בְּעִתּ֣וֹ מַה-טּֽוֹב: חֶדְוָתָא לְגַבְרָא בְּמִלְּתָא דְפוּמֵיהּ וּמִלְּתָא בְעִדָּנָא סְגוּ טָבָא :

 רש''י   שמחה לאיש במענה פיו . כמשמעו ע''י מענה רך ודבור נחת הבריות אוהבים אותו ורבותינו דרשוהו על בעלי גירסא אם מוצאים בפיה' מענה אז תתקיים בם וישמחו : ודבר בעתו מה טוב . שואלים בהלכות הפסח ובהלכות החג בזמנו :

(כד) אֹ֣רַח חַ֭יִּים לְמַ֣עְלָה לְמַשְׂכִּ֑יל לְמַ֥עַן ס֝֗וּר מִשְּׁא֥וֹל מָֽטָּה: אָרְחָא דְּחַיֵּי מַעְלְיָא לְסוּכְלְתָנָא דְנִסְטָא מִן שְׁיוֹל תַּחְתִּיתָא :

 רש''י   אורח חיים למעלה למשכיל . כמו שרפים עומדים ממעל לו ( ישעיה ו ) כלומר לפני החכם קשוטה ומוכנת אורח חיים :

---

משנה כתובות פרק א

א. בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לְיוֹם הָרְבִיעִי, וְאַלְמָנָה לְיוֹם הַחֲמִישִׁי. שֶׁפַּעֲמַיִם בַּשַּׁבָּת בָּתֵּי דִינִין יוֹשְׁבִין בַּעֲיָרוֹת, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי, שֶׁאִם הָיָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים, הָיָה מַשְׁכִּים לְבֵית דִּין:

 ברטנורה   (א) בתולה נשאת ליום רביעי. ולא בליל חמישי, דאיכא למיחש שמא יהיה טרוד בנישואים ולא מצי בעיל: שאם יש לו טענת בתולים. כגון שיאמר בעלתי ולא מצאתי דם, לא שנא אם היא קטנה או נערה או בוגרת. או פתח פתוח מצאתי, אם היא קטנה או נערה, אבל בוגרת אין לה טענת פתח פתוח: ישכים ויבא לב''ד. בעוד כעסו עליו, שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה ושמא זנתה תחתיו והרי היא אסורה עליו. ובגמרא פריך ותנשא באחד בשבת ואם יש לו טענת בתולים ישכים ביום שני לבית דין. ומשני, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה. ובזמן שאין בתי דינין יושבים בשני ובחמישי, אשה נישאת בכל יום, והוא שטרח בסעודה שלשה ימים. ומפני תקנת עניים נוהגים בקצת מקומות לישא בערב שבת. וטעמא דאלמנה ליום חמישי, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת וששי בשבת ושבת. והנושא את האלמנה אסור בעשיית מלאכה ג' ימים. והנושא את הבתולה כל שבעה. ולענין ברכת חתנים, בין בחור שנשא אלמנה בין אלמן שנשא בתולה מברכים ברכת חתנים כל שבעה ואלמן שנשא אלמנה, יום אחד:

ב. בְּתוּלָה, כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם. וְאַלְמָנָה, מָנֶה. בְּתוּלָה אַלְמָנָה, גְּרוּשָׁה, וַחֲלוּצָה, מִן הָאֵרוּסִין, כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם, וְיֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים. הַגִּיּוֹרֶת, וְהַשְּׁבוּיָה, וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם, וְיֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים:

 ברטנורה   (ב) בתולה אלמנה גרושה. כלומר, בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן האירוסין, וחזרה ונישאת, כתובתה מן השני מאתים: ויש לה טענת בתולים. אם לא מצא לה השני בתולים, אבדה כתובתה, דמקח טעות הוא שהרי בחזקת בתולה נשאה:

ג. הַגָּדוֹל שֶׁבָּא עַל הַקְּטַנָּה, וְקָטָן שֶׁבָּא עַל הַגְּדוֹלָהּ, וּמֻכַּת עֵץ, כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מֻכַּת עֵץ, כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה:

 ברטנורה   (ג) שבא על הקטנה. פחותה מבת שלש שנים ויום אחד שאין ביאתה ביאה: וקטן. פחות מבן תשע שאין ביאתו ביאה ובא על הגדולה: ומוכת עץ. שנתקע לה עץ באותו מקום: כתובתן מאתים. אם נישאו סתם: וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה. והלכתא כותייהו. ואפילו לא הכיר בה, כתובתה מנה, ולא הוי מקח טעות:

ד. בְּתוּלָה אַלְמָנָה, גְּרוּשָׁה, וַחֲלוּצָה, מִן הַנִּשּׂוּאִין, כְּתֻבָּתָן מָנֶה, וְאֵין לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים. הַגִּיּוֹרֶת, וְהַשְׁבוּיָה, וְהַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדּוּ, וְשֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, יְתֵרוֹת עַל בְּנוֹת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, כְּתֻבָּתָן מָנֶה, וְאֵין לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִין:

 ברטנורה   (ד) בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן הנשואים. אם חזרה ונישאת סתם, כתובתה מנה, דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה:

ה. הָאוֹכֵל אֵצֶל חָמִיו בִּיהוּדָה שֶׁלֹּא בְעֵדִים, אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעוֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיַחֵד עִמָּהּ. אַחַת אַלְמְנַת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת אַלְמְנַת כֹּהֵן, כְּתֻבָּתָן מָנֶה. בֵּית דִּין שֶׁלּ כֹּהֲנִים הָיוּ גוֹבִין לַבְּתוּלָה אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים:

 ברטנורה   (ה) האוכל אצל חמיו ביהודה. כשהיו עושין סעודת אירוסין בבית אבי הכלה ביהודה, היו נוהגים שהארוס מתייחד עם ארוסתו כדי שיהא לבו גס בה, לפיכך כשנישאת אחר כך אין לו טענת בתולים:

ו. הַנוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא מָצָא לָהּ בְּתוּלִים, הִיא אוֹמֶרֶת, מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי נֶאֱנַסְתִּי, וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֶךָ. וְהַלָּה אוֹמֵר, לֹא כִי אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךְ, וְהָיָה מִקְחִי מֶקַח טָעוּת, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים, נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה עַד שֶׁלֹּא תִתְאָרֵס, וְהִטְעַתּוּ, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ:

 ברטנורה   (ו) ונסתחפה שדך. מטר סוחף בא על שדך והפסידה, כלומר מזלך גרם ותן לי כתובתי: והיה מקחי מקח טעות. ואין לך כתובה ממני: נאמנת. ומשביעין אותה שבועת היסת שכן הוא כדבריה, ותטול כתובתה. וכן הלכה. ואי אמרה בתולה מצאני, אינה נאמנת, דהימנוהו רבנן לבעל ואפילו בלא שבועה, דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה:

ז. הִיא אוֹמֶרֶת מֻכַּת עֵץ אֲנִי, וְהוּא אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא דְּרוּסַת אִישׁ אַתְּ, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים, נֶאֱמֶנֶת. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת דְּרוּסַת אִישׁ, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ:

 ברטנורה   (ז) דרוסת איש. בעולת איש: נאמנת. ולא הפסידה כתובתה. ומכל מקום אי אשת כהן היא ולאחר זמן האירוסין כשנשאה טען דרוסת איש את, מפקינן לה מיניה, דשמא לאחר שארס אותה נבעלה, ומכי אמר דרוסת איש את שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואפילו נבעלה באונס, הא קיי''ל אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה. ומגרש לה ויהיב לה כתובתה:

ח. רָאוּהָ מְדַבֶּרֶת עִם אֶחָד בַּשּׁוּק אָמְרוּ לָהּ מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה. אִישׁ פְּלוֹנִי וְכֹהֵן הוּא, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים, נֶאֱמֶנֶת. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ:

 ברטנורה   (ח) מדברת. מתיחדת: וכהן הוא. מיוחס: נאמנת. כשרה לכהונה:

ט. הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת, וְאָמְרוּ לָהּ מַה טִּיבוֹ שֶׁל עֻבָּר זֶה. מֵאִישׁ פְּלוֹנִי וְכֹהֵן הוּא, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים, נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת מְעֻבֶּרֶת לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ:

 ברטנורה   (ט) מה טיבו של עובר זה וכו'. רבן גמליאל אומר נאמנת, וכשרים לכהונה היא ובתה. אבל לענין ירושה לא אמר רבן גמליאל שזה העובר יירשנו. והלכה כרבן גמליאל בכל הני בבי דמתניתין. ואפילו הכי לכתחילה לא תנשא לכהונה לא המדברת עם אחד ולא המעוברת, אלא אם כן היו רוב אנשי העיר מיוחסים ונבעלה זאת האשה מאחד מהם שפירש חוץ לעיר ובעל, דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, ואז תנשא לכתחלה לכהונה בין היא בין בתה:

י. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֵׂה בְתִינוֹקֶת שֶׁיָּרְדָה לְמַלְּאוֹת מַיִם מִן הָעַיִן, וְנֶאֱנָסָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, אִם רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר מַשִּׂאִין לַכְּהֻנָּה, הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא לַכְּהֻנָּה:

 ברטנורה   (י) אם רוב העיר משיאין לכהונה. אע''ג דרובא חד סגי בעלמא, מעלה עשו ביוחסין, והכא אצרכוה רבנן תרי רובי, רוב סיעה העוברת שם ורוב העיר. ואין משיאין לכתחלה לכהונה אלא בתרי רובי, וכן הלכה:

---

גמרא כתובות דף ה' ע''א

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה צַדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ דְּאִלּוּ בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּתִיב (ישעי' מ''ח) אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם. וְאִלּוּ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים כְּתִיב (שמות ט''ו) מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. הֵשִׁיב בַּבְלִי אֶחָד וְרִבִּי חִיָּיא שְׁמוֹ (תהלים צה) וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ. יָדוֹ כְּתִיב. וְהָכְּתִיב יָצָרוּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק יָצָרוּ אֶצְבְּעוֹתָיו כְּדִכְתִיב (שם ח') כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ יָרֵח וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּ. מְתִיבֵי (שם י''ט) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. הַכִי קָאָמַר מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִי מַגִּיד הָרָקִיעַ. וּמָאי נִינְהוּ מָטָר. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא מָאי דִּכְתִיב (דברים כ''ג) וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶיךָ אַל תִּקְרֵי אֲזֵנֶיךָ אֶלָּא עַל אָזְנֶךָ שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן יַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ בְּאָזְנָיו. וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מִפְּנֵי מַה אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל אָדָם דּוֹמוֹת לִיתֵדוֹת מָאי טַעֲמָא אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּמָחָלְקָן כָּל חָדָא וְחָדָא לְמִלְתֵיהּ עֲבִידָא דְאָמַר מָר זוֹ זְרְת וְזוֹ קְמִיצָה זוֹ אַמָּה זוֹ אֶצְבַּע זוֹ גוּדָל. אֶלָּא מַה טַעַם מְשׁוּפוֹת כִּיתֵדוֹת שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן יַנִּיחַ אֶצְבְּעוֹתָיו בְּאָזְנָיו. תָּנָא דְבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל מִפְּנֵי מַה אֹזָן כֻּלָּהּ קָשָׁה וְהָאַלְיָה רַכָּה שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן יָכוֹף אַלְיָה לְתוֹכָהּ. תָּנוּ רַבָּנָן אַל יַשְׁמִיעַ אָדָם לְאָזְנָיו דְּבָרִים בְּטֵלִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִכְווֹת תְּחִלָּה לָאֵבָרִים:

 רש''י  גדולים מעשה צדיקים. ממעש' יצירת שמים וארץ משום בר קפרא נקט לה דאיירי לעיל באגדה: אף ידי. חדא יד: מקדש. מעשה ידי צדיקים היא: והכי קאמר. האי מעשה ידיו במעשה הצדיקים כתיב שקרוין מעשה שלהם מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא והכי קאמר ומעשה ידיו דהוא מעשה הצדיקים מגיד הרקיע שהרקיע מעיד עליהם לבריות שהם צדיקים שמתפללים על הגשמים ומטר יורד: יתד. קביליי''א בלע''ז: יניח אצבעו. שהוא שפוייה כיתד: מאי טעמא. כלומר במאי דומות כיתידות: אי נימא דמחלקן. שמחולקות זו מזו ואינן מחוברות יחד: חדא חדא למילתיה. קושיא היא כל אחת ואחת יש בה צורך ואף לצורכי גבוה: זו זרת. מן הקטנ' מודדין זרת של חושן: זו קמיצה. מאצבע אצל הקטנה מתחילין לקמוץ חופה שלש אצבעותיו על פס ידו הקמיצה והאמה והאצבע וקומץ: זו אמה. מהגדולה מודדין אמות בנין ואמות כלים: זו אצבע. למתן דמים של חטאת דכתיב ביה באצבעו: זו גודל. לבהן יד דאהרן ודמצורע: משופות אנויישיד''ש בלע''ז: אליה. בשר שבסוף האוזן: נכוות תחלה לאברים. רכות ודקות לכוות מכולם. והכי נמי אמרינן בע''ז האי עכו''ם דחריך רישא שרי למיכל אפי' מריש אודני' ואף על פי שממהר לבשל:

---

זוהר יתרו דף פ''ח ע''ב

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לַאֲבוֹי אִלֵּין סְעוּדָתֵי הֵיךְ מִתְתַּקְנָן. אָמַר לֵיהּ לֵילְיָא דְּשַׁבַּתָּא כְּתִיב וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ בֵּיה בְּלֵילְיָא מִתְבָּרְכָא מַטְרוֹנִיתָא וְכֻלְּהוּ חֲקַל תַּפּוּחִין וּמִתְבָּרְכָא פְתוֹרֵיהּ דְּבַר נַשׁ וְנִשְׁמָתָא אִתּוֹסְפַת וְהַהוּא לֵילְיָא חֶדְוָה דְמַטְרוֹנִיתָא הֲוֵי. וּבָעֵי בַר נַשׁ לְמֶחֱדֵי בְּחֶדְוָותָא וּלְמֵיכַל סְעוּדָתָא דְמַטְרוֹנִיתָא. בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא בִסְעוּדָתָא תִּנְיָינָא כְּתִיב אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'. עַל ה' וַדַּאי דְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִתְגַּלְיָיא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא וְכֻלְּהוּ עָלְמִין בְּחֶדְוָותָא וּשְׁלִימוּ וְחֶדְוָותָא דְעַתִּיקָא עַבְדֵינָן וּסְעוּדָתָא דִילֵיהּ הִיא וַדַּאי. בִּסְעוּדָתָא תְּלִיָתָאָה דְשַׁבַּתָּא כְּתִיב וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ דָּא הִיא סְעוּדָתָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין דַּהֲוֵי בִּשְׁלֵימוּתָא וְכֻלְּהוּ שִׁתָּא יוֹמִין מֵהַהוּא שְׁלִימוּ מִתְבָּרְכָן. וּבָעֵי בַר נַשׁ לְמֶחֱדֵי בִּסְעוּדְתֵיהּ וּלְאַשְׁלָמָא אִלֵּין סְעוּדְתֵי דְּאִינוּן סְעוּדְתֵי מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא דְזַרְעָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל דִי מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה דָּא דִּלְהוֹן הִיא וְלָא דְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּבְגִינֵי כָּךְ אָמַר בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. תָּא חֲזֵי בִּסְעוּדְתֵי אִלֵּין אִשְׁתְּמוֹדְעוּן יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן בְּנֵי מַלְכָּא דְאִינוּן מֵהֵיכָלָא דְמַלְכָּא דְּאִינוּן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא. וּמָאן דְּפָגִים חַד סְעוּדָתָא מִנַיְיהוּ אַחֲזֵי פְגִימוּתָא לְעֵילָא וְאַחֲזֵי גַרְמֵיהּ דְּלָאו מִבְּנֵי מַלְכָּא עִלָּאָה הוּא דְּלָאו מִבְּנֵי הֵיכָלָא דְמַלְכָּא הוּא דְּלָאו מִזַּרְעָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל הוּא וְיַהֲבִין עֲלֵיהּ חוֹמְרָא דִּתְלַת מִילִין דִּינָא דְגֵיהֵנָּם וְכו'. וְתָא חֲזֵי בְּכֻלְּהוּ שְׁאָר זִמְנִין וְחַגִּין בָעֵי בַר נַשׁ לֶחֱדֵי וּלְמֶחֱדֵי לְמִסְכְּנֵי. וְאִי הוּא חָדֵי בִּלְחוֹדוֹי וְלָא יָהִיב לְמִסְכְּנֵי עוֹנְשֵׁיהּ סַגִּי דְהָא בִּלְחוֹדוֹי חָדֵי וְלָא יָהִיב חֲדוּ לְאָחֲרָא. עֲלֵיהּ כְּתִיב וְזֵירִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְאִי אִיהוּ בְּשַׁבַּתָּא חָדֵי אַף עַל גַּב דְּלָא יְהִיב לְאָחֳרָא לָא יַהֲבִין עֲלֵיהּ עוֹנָשָׁא כִּשְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין דִּכְתִיב פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם קָאָמַר וְלָא פֶרֶשׁ שַׁבַּתְּכֶם. וּכְתִיב חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וְאִילוּ שַׁבָּת לָא קָאָמַר וּבְגִינֵי כָּךְ כְּתִיב בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְאָבִיו, אֵלּוּ הַסְּעֻדּוֹת אֵיךְ מִתְתַּקְּנוֹת. אָמַר לוֹ, לֵיל שַׁבָּת, כָּתוּב, וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמָתֵי אָרֶץ, בּוֹ בַּלַּיְלָה מִתְבָּרֶכֶת הַמַּטְרוּנִיתָא, וְכָל שְׂדֵה הַתַּפּוּחִים, וּמִתְבָּרֵךְ שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם, וּנְשָׁמָה נִתּוֹסֶפֶת לָאָדָם, וְלַיְלָה הַהוּא שִׂמְחַת הַמַּטְרוּנִיתָא הוּא, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָה וְלֶאֱכוֹל הַסְּעֻדָּה שֶׁל הַמַּטְרוּנִיתָא. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בַּסְּעֻדָּה הַשְּׁנִיָּה, כָּתוּב, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', עַל ה' וַדַּאי, כִּי בַּשָּׁעָה הַהִיא מִתְגַלֶּה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְכָל הָעוֹלָמוֹת הֵם בְּשִׂמְחָה, וְהַשְּׁלֵמוּת וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל עַתִּיקָא אָנוּ עוֹשִׂים. וְהַסְּעֻדָּה שֶׁלּוֹ הִיא, וַדַּאי. בַּסְּעֻדָּה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל שַׁבָּת, כָּתוּב, וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ. זוֹ הִיא הַסְּעֻדָּה שֶׁל זְעֵיר אַנְפִּין שֶׁהוּא בִּשְׁלֵמוּת, וְכָל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים מִשְּׁלֵמוּת הַהִיא מִתְבָּרְכִים, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִשְׂמֹחַ בִּסְעֻדָּתוֹ, וּלְהַשְׁלִים אֵלּוּ הַסְּעֻדּוֹת, שֶׁהֵם סְעֻדּוֹת הָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה שֶׁל זֶרַע הַקָּדוֹשׁ דְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁל הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה, כִּי שֶׁלָּהֶם הוּא וְלֹא שֶׁל עַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וּמִשּׁוּם זֶה אָמַר, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בֹּא וּרְאֵה, בַּסְּעֻדּוֹת הָאֵלּוּ נִכָּרִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁהֵם מֵהֵיכָל הַמֶּלֶךְ, שֶׁהֵם בְּנֵי הָאֱמוּנָה. וּמִי שֶׁפּוֹגֵם סְעֻדָּה אַחַת מֵהֶם, מַרְאֶה פְּגָם לְמַעְלָה, וּמַרְאֶה עַצְמוֹ, שֶׁאֵינוֹ מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, שֶׁאֵינוֹ מִבְּנֵי הֵיכָל הַמֶּלֶךְ, שֶׁאֵינוֹ מִזֶּרַע קָדוֹשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְנוֹתְנִים עָלָיו כֹּבֶד שֶׁל שָׁלֹשׁ דְּבָרִים, דִּין גֵּיהִנֹּם. וּבֹא וּרְאֵה, בְּכָל שְׁאָר הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים צָרִיךְ הָאָדָם לִשְׂמֹחַ וּלְשַׂמֵּחַ אֶת הֶעָנִי. וְאִם הוּא שָׂמֵחַ בִּלְבַדּוֹ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לַעָנִי, עָנְשׁוֹ גָּדוֹל, כִּי שָׂמֵחַ בִּלְבַדּוֹ אֵינוֹ נוֹתֵן שִׂמְחָה לְאַחֵר. עָלָיו כָּתוּב, וְזֵרִיתִי פֶּרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חֲגֵיכֶם. וְאִם הוּא שָׂמֵחַ בַּשַּׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן לְאַחֵר, אֵין נוֹתְנִים עָלָיו עֹנֶשׁ כִּשְׁאָר הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים, שֶׁכָּתוּב, פֶּרֶשׁ חֲגֵיכֶם. פֶּרֶשׁ חֲגֵיכֶם אוֹמֵר וְלֹא פֶּרֶשׁ שַׁבַּתְּכֶם. וְכָתוּב, חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי. וְאִלּוּ שַׁבָּת אֵינוֹ אוֹמֵר. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

---

הלכה פסוקה

הר''ם ה' קריאת שמע פ''א

א. הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ בַּיּוֹם מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ וּבַלַּיְלָה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ: ב. בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ בַּיּוֹם יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ וּבְרָכָה שְׁנִיָּה אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ וְשֶׁלְּאַחֲרֶיהָ אֱמֶת וְיַצִיב. וּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ בַּלַּיְלָה מַעֲרִיב עֲרָבִים. שְׁנִיָּה לָה אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהָבְתָּ. וּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ אֱמֶת וֶאֱמוּנָה שְׁנִיָּה לָהּ הַשְׁכִּיבֵנוּ: ג. בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה פּוֹתֵחַ בָּה בְּבָרוּךְ וְחוֹתֵם בָּה בְּבָּרוּךְ וּשְׁאָר בִּרְכוֹתֶיהָ חוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן בְּבָרוּךְ וְאֵין לָהֶם פְּתִיחָה בְּבָרוּךְ:

---

מוסר

מלוקט

הַמִּסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים לֵיהָנוֹת מֵהֶן רָעָתוֹ רַבָּה וְהִיא עֲבֵירָה גוּפָהּ דִּכְתִיב (במדבר ט''ו) וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זוֹנִים אַחֲרֵיהֶם וַעֲבֵירָה הִיא בְּיָדוֹ וְחוֹזֵר עָלֶיהָ בְּגִלְגּוּל בָּעוֹף הַנִּקְרָא רָאָה שֶׁהוּא מְזַנֶה בָּרְאִיָה וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. כִּי בֶּעָוֹן זֶה אַתֶּם זוֹנִים בְּגִלְגּוּל בִּרְאִיָּה אַחֲרֵיהֶם שֶׁל עֵינֵיכֶם הַמִּסְתַּכְּלִים עַתָּה. וְהַמִּסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים כָּתַב גָּדוֹל הַמּוֹרִים. שֶׁנִּקְרָא מוּמָר לְדָבָר אֶחָד. וְכָל אוֹתָן צוּרוֹת שֶׁנֶּהֱנֶה בִּרְאִיָּיתָם הַמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מְבִיאָן בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ וּמִתְלוֹצֵץ בּוֹ. מִלְּבַד שֶׁמְּטַמֵּא נַפְשׁוֹ וּמִזֶּה יָבֹא לְהַשְׁחָתָה. וְגַם כְּשֶׁמּוֹלִיד יֶלֶד יָבֹא לַחֲשׁוֹב בְּאוֹתָן צוּרוֹת וְזֶהוּ סְגוּלָה לִהְיוֹת נֶחְשַׁב נוֹאֵף בְּאִשְׁתּוֹ וְיֵצְאוּ מִזֶּה יְלָדִים אֲשֶׁר ה''ן בָּהֶם כָּל מוּם פָּרִיצֵי הַדּוֹר הוֹלְכִים אַחֲרֵי עֵינֵיהֶם כְּמוֹהוּ כָּמוֹהֶם. אֲבָל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים נוֹהֲגִים בְּאֵימָה וְיִרְאַת ה' עַל פְּנֵיהֶם וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיִתְבָּרְכוּ בְּזֶרַע קדֶשׁ לְמִינֵיהֶם וְצֶאֱצָאֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֵיהֶם:

---

יתרו יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) כִּי-יִֽהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהֽוֹדַעְתִּ֛י אֶת-חֻקֵּ֥י הָֽאֱלֹהִ֖ים וְאֶת-תּֽוֹרֹתָֽיו: כַּד הֲוֵי לְהוֹן דִינָא אָתָן לְוָתִי וְדָאִינְנָא בֵּין גַבְרָא וּבֵין חַבְרֵהּ וּמְהוֹדַעְנָא לְהוֹן יָת קְיָמַיָא דַיְיָ וְיָת אוֹרָיָתֵהּ:

 רש''י   כי יהיה להם דבר בא. מי שיהיה לו דבר בא אלי:

(יז) וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא-טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: וַאֲמַר חֲמוּהִי דְמשֶׁה לֵהּ לָא תַקִין פִּתְגָמָא דְאַתְּ עָבֵד:

 רש''י   ויאמר חתן משה. דרך כבוד קוראו הכתוב חותנו של מלך:

(יח) נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם-אַתָּ֕ה גַּם-הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי-כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹֽא-תוּכַ֥ל עֲשׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ: מִלְאָה תִלְאֶה אַף אַתְּ אַף עַמָא הָדֵין דִעִמָךְ אֲרֵי יַקִיר מִנָךְ פִּתְגָמָא לָא תִכּוֹל לְמֶעְבְּדֵהּ בִּלְחוֹדָךְ:

 רש''י   נבל תבל. כתרגומו. ולשונו לשון כמישה פליישטרי''ר בלעז . כמו (ירמיה ח יג) והעלה נבל, (ישעיה לד ד) כנבול עלה מגפן וגו' , שהוא כמוש על ידי חמה ועל ידי קרח, וכחו תש ונלאה: גם אתה. לרבות אהרן וחור ושבעים זקנים: כי כבד ממך. כבדו רב יותר מכחך:

(יט) עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵֽבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת-הַדְּבָרִ֖ים אֶל-הָֽאֱלֹהִֽים: כְּעַן קַבֵּל מִנִי אֲמַלְכִנָךְ וִיהֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעְדָךְ הֱוֵי אַתְּ לְעַמָא (תְּבַע) אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ וּתְהֵי מַיְתִי אַתְּ יָת פִּתְגָמַיָא לִקֳדָם יְיָ:

 רש''י   איעצך ויהי אלהים עמך. בעצה, אמר לו צא המלך בגבורה: היה אתה לעם מול האלהים. שליח ומליץ בינותם למקום, ושואל משפטים מאתו: את הדברים. דברי ריבותם:

(כ) וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת-הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת-הַתּוֹרֹ֑ת וְהֽוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת-הַדֶּ֨רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת-הַֽמַּֽעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַֽעֲשֽׂוּן: וְתַזְהַר יָתְהוֹן יָת קְיָמַיָא וְיָת אוֹרַיְתָא וּתְהוֹדַע לְהוֹן יָת אוֹרְחָא דִיְהָכוּן בַּהּ וְיָת עוֹבָדָא דִיַעְבְּדוּן: (כא) וְאַתָּ֣ה תֶֽחֱזֶ֣ה מִכָּל-הָ֠עָ֠ם אַנְשֵׁי-חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: וְאַתְּ תֶּחֶזֵי מִכָּל עַמָא גֻבְרִין דְחֵילָא דַחֲלַיָא דַיְיָ גֻבְרִין דִקְשׁוֹט דְסָנָן לְקַבָּלָא מָמוֹן וּתְמַנֵי עֲלֵיהוֹן רַבָּנֵי אַלְפִין רַבָּנֵי מָאוָתָא רַבָּנֵי חַמְשִׁין וְרַבָּנֵי עִשׂוֹרְיָתָא:

 רש''י   ואתה תחזה. ברוח הקדש שעליך: אנשי חיל. עשירים, שאין צריכין להחניף ולהכיר פנים: אנשי אמת. אלו בעלי הבטחה, שהם כדאי לסמוך על דבריהם, שעל ידי כן יהיו דבריהם נשמעין: שנאי בצע. ששונאין את ממונם בדין כההיא דאמרינן כל דינא דמפקין ממונא מניה בדינא לאו דינא הוא: שרי אלפים. הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף: שרי מאות. ששת אלפים היו: שרי חמשים. שנים עשר אלף: ושרי עשרת. ששים אלף:

---

נביאים - ישעיה - פרק ז

(ג) וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶֽל-יְשַׁעְיָהוּ֒ צֵא-נָא֙ לִקְרַ֣את אָחָ֔ז אַתָּ֕ה וּשְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בְּנֶ֑ךָ אֶל-קְצֵ֗ה תְּעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָעֶלְיוֹנָ֔ה אֶל-מְסִלַּ֖ת שְׂדֵ֥ה כוֹבֵֽס: וַאֲמַר יְיָ לִישַׁעְיָהוּ פּוּק כְּעָן לְקַדְּמוּת אָחָז אַתְּ וּשְׁאָר תַּלְמִידָךְ דְּלָא חָטְאוּ וּדְתָבוּ מֵחַטָּאָה לְסֵיפֵי מַזִּיקָת בְּרֵיכָתָא עִילִיתָא דִּי בְּכִיבֵּשׁ חֲקַל מִשְׁטָח קַצְרַיָּא :

 רש''י   ושאר ישוב בנך . שארית מעט שישובו אלי על ידך והם כבנך : אל קצה תעלת . שם תמצאהו . תעלת פושי''ר בלע''ז : ברכה . כעין מקוה מים שעושים לדגים : העליונה . במורד ההר ויש ברכה אחרת למטה הימנה בתחתיתו : שדה כובס . שדה שהכובסים שוטחים שם בגדים לנגבם כך תירגם יונתן ורבותינו דרשו נכנע אחז לפני ישעיהו ושם על ראשו אוכלא דקצרי כפה עליו כלי פי' כלי מנוקב של כובסים שמזלפין בו מים על הבגדים :

(ד) וְאָמַרְתָּ֣ אֵ֠לָיו הִשָּׁמֵ֨ר וְהַשְׁקֵ֜ט אַל-תִּירָ֗א וּלְבָבְךָ֙ אַל-יֵרַ֔ךְ מִשְּׁנֵ֨י זַנְב֧וֹת הָאוּדִ֛ים הָעֲשֵׁנִ֖ים הָאֵ֑לֶּה בָּחֳרִי-אַ֛ף רְצִ֥ין וַאֲרָ֖ם וּבֶן-רְמַלְיָֽהוּ: וְתֵימָר לֵיהּ אִישְׁתְּמָר וְנוּחַ לָא תִּדְחָל וְלִבָּךְ לָא יָזוּעַ מִן קֳדָם תְּרֵי מַלְכַיָּא דְּאִנּוּן כְּאוּדַיָּא מִתַּנְנַיָּא הָאִלֵּין בִּתְקוֹף רֹגֶז רְצִין וַאֲרָם וּבַר רְמַלְיָהוּ :

 רש''י   השמר . שב בשלום כיין על שמריו : זנבות האודים העשנים . יהיו בעיניך כזנבות אודים שכבתה שלהבת שלהם אודים טיצונ''ש בלעז :

(ה) יַ֗עַן כִּֽי-יָעַ֥ץ עָלֶ֛יךָ אֲרָ֖ם רָעָ֑ה אֶפְרַ֥יִם וּבֶן-רְמַלְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר: חֲלַף אֲרֵי מְלָךְ עֲלָךְ אֲרָם בִּישָׁא אֶפְרַיִם וּבַר רֶמַלְיָהוּ לְמֵימָר : (ו) נַעֲלֶ֤ה בִֽיהוּדָה֙ וּנְקִיצֶ֔נָּה וְנַבְקִעֶ֖נָּה אֵלֵ֑ינוּ וְנַמְלִ֥יךְ מֶ֙לֶךְ֙ בְּתוֹכָ֔הּ אֵ֖ת בֶּן-טָֽבְאַֽל: (פ) נִיסָק בְּאַרְעָא דְּבֵית יְהוּדָה וּנְחָבְרִינוּן וּנְשַׁוִּינוּן עִמָּנָא וְנַמְלִיךְ מַלְכָּא בְּגַוַּהּ יָת מִן דְּכָשַׁר לָנָא :

 רש''י   ונקיצנה . נעוררה במלחמה : ונבקיענה אלינו . נשוה אותה עמיו כבקעה זו שהיא שוה וכן ת''י ונשוינון עמנא , שיהיו שוין עם עשרת השבטים במלך אחד : את בן טבאל . בן הטוב אלינו כן ת''י ויש לפרש טוב אל אשר לא טוב בעיני המקום ובגימט' של אותות אלב''ם טבאל הוא רמלא ט''ר ב''ם א''ל בן טבאל בן רמלא :

(ז) כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה לֹ֥א תָק֖וּם וְלֹ֥א תִֽהְיֶֽה: כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לָא תָּקוּם וְלָא תֶּהֱוֵי :

 רש''י   לא תקום . עצתם זאת שתהא יהודה כבושה תחתיהם :

(ח) כִּ֣י רֹ֤אשׁ אֲרָם֙ דַּמֶּ֔שֶׂק וְרֹ֥אשׁ דַּמֶּ֖שֶׂק רְצִ֑ין וּבְע֗וֹד שִׁשִּׁ֤ים וְחָמֵשׁ֙ שָׁנָ֔ה יֵחַ֥ת אֶפְרַ֖יִם מֵעָֽם: אֲרֵי רֵישׁ אֲרָם דַּמֶשֶּׂק וְרֵישׁ דַּמֶשֶּׂק רְצִין וּבְסוֹף שִׁתִּין וְחָמֵשׁ שְׁנִין יִבָּטְלוּ בֵּית יִשְּׂרָאֵל מִמַּלְכוּ :

 רש''י   כי ראש ארם . היא דמשק . ואין לירושלי' עמהם כלום : וראש דמשק רצין . בדמשק יהיה ראש ולא בירושלים וגם פקח ועשרת השבטים בעוד ששים וחמש שנה מיום שנגזר בימי עמוס וישראל גלה יגלה מעל אדמתו ( עמוס ז ) : יחת אפרים . תרוצץ אפרי' מעם שיגלם סנחריב עם מלכם הושע בן אלה צא וחשוב מנבוא' עמוס עד שגלו עשרת השבטים ותמצאם ס''ה שנים נבואת עמוס היתה שתי שנים לפני שנתנגע עוזיה שנאמר ( בעמוס א ) שנתים לפני הרעש ועוזיה נתנגע עשרים וחמש שנים הרי כ''ז וי''ו של יותם וי''ו של אחז ו' של חזקיהו שנאמר ( מלכים ב יט ) וילכדה בשנת שש לחזקיהו היא שנת תשע להושע ויגל את ישראל אשורה הרי ששים וחמש ומניין שימי חלופו של עוזיהו כ''ה שנים שנאמר ( שם טו ) בשנת עשרים ושבע לירבעם בן יואש מלך ישראל מלך עוזיה בן אמציה על יהוד' אפשר לומר והלא עוזיה וירבעם מלכו כאחת לפי חשבון שתמצא בספר מלכים אלא שמלך מלכות מנוגעת בשנת עשרים ושבע למלכו נתנגע והוא מלך חמשים ושתים שנה ואי אפשר לימנות בעוד ששים וחמש שנה מיום שאמר ישעיה נבואה זו שהרי בימי אחז אמרה והם גלו בשנת שש לחזקיהו , וכך מפורש בסדר עולם שמנה הכתוב לנבואתו של עמוס :

---

כתובים - משלי - פרק טו

(כה) בֵּ֣ית גֵּ֭אִים יִסַּ֥ח | יְהוָ֑ה וְ֝יַצֵּ֗ב גְּב֣וּל אַלְמָנָֽה: בֵּיתָא דְגֵיוְתָנָא נְסַתֵּר אֱלָהָא וִיעַתַּד תְּחוּמָא דְאַרְמַלְתָּא : (כו) תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הוָה מַחְשְׁב֣וֹת רָ֑ע וּ֝טְהֹרִ֗ים אִמְרֵי-נֹֽעַם: מְרַחַקְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא מַחְשְׁבָתָא דְבִישְׁתָּא וְדַכְיָן מִלֵי בַסִימָתָא : (כז) עֹכֵ֣ר בֵּ֭יתוֹ בּוֹצֵ֣עַ בָּ֑צַע וְשׂוֹנֵ֖א מַתָּנֹ֣ת יִחְיֶֽה: מוֹבִיד בֵּיתֵיהּ מְכַנֵּשׁ מָמוֹן דִּשְׁקַר וּדְסָנֵי מוֹהֲבִיָתָא דְמַגָן יְחֵי :

 רש''י   עוכר ביתו . שהוא בוצע בצע : ושונא מתנות יחיה . מאחר שהוא שונא מתנות כל שכן ששונא את הגזל :

(כח) לֵ֣ב צַ֭דִּיק יֶהְגֶּ֣ה לַעֲנ֑וֹת וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים יַבִּ֥יעַ רָעֽוֹת: לִבָּא דְצַדִּיקָא רָנֵן בְּהֵימָנוּתָא וּפוּמְהוֹן דְּרַשִׁיעֵי מַבִּיעַ בִּישְׁתָּא :

 רש''י   לב צדיק יהגה לענות . יחשוב ויבין מה יענה קודם שישיב דבר :

(כט) רָח֣וֹק יְ֭הוָה מֵרְשָׁעִ֑ים וּתְפִלַּ֖ת צַדִּיקִ֣ים יִשְׁמָֽע: רָחִיק הוּא אֱלָהָא מֵרַשִׁיעֵי וּצְלוֹתְהוֹן דְּצַדִּיקֵי יִשְׁמַע : (ל) מְֽאוֹר-עֵ֭ינַיִם יְשַׂמַּֽח-לֵ֑ב שְׁמוּעָ֥ה ט֝וֹבָ֗ה תְּדַשֶּׁן-עָֽצֶם: נְהוֹרָא דְעַיְנֵי מַחֲדֵי לִבָּא שׁוּמְעֲתָא טָבָא מְדַהֲנָא גַרְמָא :

 רש''י   מאור עינים . בתורה : ישמח לב . ששואלין ממנו דבר ויודע מה להשיב , ולפי פשוטו כמשמעו דבר שהוא תאוה למראות עינים , משמח הלב ומצחצח תוגת הלב כגון גן ירק ונהרות המושכי' :

---

משנה בבא מציעא פרק ז

א. הַשׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְאָמַר לָהֶם לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְכֻפָּן. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן, יָזוּן, לְסַפֵּק בִּמְתִיקָה, יְסַפֵּק. הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. מַעֲשֵׂה בְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ, צֵא שְׂכֹר לָנוּ פוֹעֲלִים. הָלַךְ וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת. וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ, בְּנִי, אֲפִלּוּ אִם אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִשְׁעָתוֹ, לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶן, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בִמְלָאכָה צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם, עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַת וְקִטְנִית בִּלְבָד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, הַכּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:

 ברטנורה   (א) השוכר את הפועלים. אינו רשאי לכופן. ואע''ג דטפא להו אאגרייהו משאר פועלים, לא מצי אמר להו האי דטפאי לכו אאגרייכו אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי, דאמרי ליה האי דטפאת לן אדעתא דעבדינן לך עובדתא שפירתא: במתיקה. לפתן: הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי דוכתי דנהיגי פועלים למיכל ולמשתי בצפרא בביתו של בעל הבית קודם שיצאו למלאכתם, דאי אמר להו בעל הבית קדימו לעבידתייכו בשדה ואביא לכם מאכלכם שם, אמרי ליה לא, אלא עתה נאכל בבית קודם שנצא השדה כמנהג המדינה: מעשה ברבי יוחנן בן מתיא. בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, ואם פסק להם מזונות מזונות, ריבה להם, כלומר, כיון דלא הוה צריך לאתנויי שהרי ממנהג המדינה היו אוכלים, ואתני בהדייהו ליתן להם מזונות, מזוני יתירי קאמר, ומעשה נמי ברבי יוחנן וכו': בשעתו. בעת מלכותו דמלך והדיוט הוה: שהם בני אברהם יצחק ויעקב. וסעודתו של אברהם גדולה משל שלמה, דאילו אברהם שלשה פרים לשלשה אנשים, ובסעודת שלמה יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים: עד שלא יתחילו במלאכה. דאין כאן אלא דברים. דאילו משיתחילו לא תוכל לחזור: רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ב. וְאֵלּוּ אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה. הָעוֹשֶׂה בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וּבְדָבָר שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין אוֹכְלִין. הָעוֹשֶׂה בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע בְּשָׁעָה שֶׁאֵין גְּמַר מְלָאכָה, וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע מֵאַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וּבְדָבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ:

 ברטנורה   (ב) ואלו. פועלים: אוכלים מן התורה. במה שעוסקין בו: גמר מלאכה. כשתולשין אותו. דכתיב (דברים כ''ד) ואל כליך לא תתן, בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל, דהיינו כשתולשין אותו: ובתלוש מן הקרקע. ואם מתעסק בדבר התלוש אוכל באותו דבר עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר, אם הוא בר מעשר. או עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה, אם הוא בר חלה. דאמר קרא (שם כ''ה) לא תחסום שור בדישו, ומדלא קאמר לא תדוש בחסימה, שמע מינה לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם, מה נחסם שהוא שור אוכל בתלוש כשעושה בו מלאכה, כך חוסם שהוא אדם אוכל בתלוש כשעושה בו מלאכה, ומה חוסם וכו'. ומה דיש מיוחד, דבר שהוא גדולי קרקע ולא נגמרה מלאכתו למעשר ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל דבר שהוא גידולי קרקע ולא נגמרה מלאכתו למעשר כשהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. יצא החולב והמחבץ והמגבן, שאינן גדולי קרקע. ויצא המבדיל התמרים והגרוגרות המחוברים יחד, שנגמרה מלאכתם למעשר. ויצא המנכש בשומים ובבצלים, שמסיר הקטנים שאינן גדלים לעולם מבין האחרים להרחיב מקום לגדולים, שאין זו שעת גמר מלאכה. שכל אלו וכיוצא בהן אין פועל אוכל בהן:

ג. הָיָה עוֹשֶׂה בְיָדָיו אֲבָל לֹא בְרַגְלָיו, בְּרַגְלָיו אֲבָל לֹא בְיָדָיו, אֲפִלּוּ בִכְתֵפוֹ, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְיָדָיו וּבְרַגְלָיו:

 ברטנורה   (ג) עד שיעשה בידיו ורגליו. מה שור בידיו וברגליו אף פועל בידיו וברגליו, דהא אתקש חוסם לנחסם. ואין הלכה כר' יוסי ברבי יהודה:

ד. הָיָה עוֹשֶׂה בִּתְאֵנִים, לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים, בַּעֲנָבִים, לֹא יֹאכַל בִּתְאֵנִים. אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת וְאוֹכֵל. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִשְׁעַת מְלָאכָה, אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ, פּוֹעֲלִים אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאֹמֶן לְאֹמֶן, וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת, וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פוֹרֶקֶת:

 ברטנורה   (ד) מפני השב אבדה לבעלים. שלא יבטל ממלאכתו ויאכל: אמרו פועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן. כשגמרו שורה זו והולכים להתחיל בחברתה. ואף על גב דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא, ניחא ליה לבעל הבית בהא: וחמור כשהיא פורקת. בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה עד שתהא פורקת:

ה. אוֹכֵל פּוֹעֵל קִישׁוּת אֲפִלּוּ בְדִינָר, וְכוֹתֶבֶת אֲפִלּוּ בְדִינָר. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר, לֹא יֹאכַל פּוֹעֵל יָתֵר עַל שְׂכָרוֹ. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יְהֵא רַעַבְתָן וִיהֵא סוֹתֵם אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו:

 ברטנורה   (ה) אפילו בדינר. אפילו היא שוה דינר: לא יאכל פועל יותר על שכרו. דאמר קרא כנפשך, כשכירותו, שעליו הוא מוסר את נפשו לעלות בכבש וליתלות באילן: מלמדין. אומרים לו דרך עצה הוגנת. ותנא קמא פליג אחכמים ואמר אין מלמדין. והלכה כחכמים: ויהא סותם את הפתח. שימנעו מלשכרו:

ו. קוֹצֵץ אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ, עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַגְּדוֹלִים, עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דָּעַת. אֲבָל אֵינוֹ קוֹצֵץ עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי בְהֶמְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דָּעַת:

 ברטנורה   (ו) קוצץ. ליטול מעות ולא יאכל: על ידי עצמו. בשביל עצמו: מפני שיש בהן דעת. וידעי וקא מחלי:

ז. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכֵלוּ. אִם לֹא הוֹדִיעָן, פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן. נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו, נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכֵלוּ. אִם לֹא הוֹדִיעָן, מְעַשֵּׂר וּמַּאֲכִילָן:

 ברטנורה   (ז) נטע רבעי. פירות של אילן בשנה הרביעית, שאינן נאכלין אלא בירושלים או פודה אותן ומעלה הדמים לירושלים: נתפרסו עיגוליו. עיגולי דבלה שנתפרדו ושכר פועלים לחברן, או חביות שנפתחו ושכר פועלים לסתמן: הרי אלו לא יאכלו. שכבר נגמרו מלאכתם והוקבעו למעשר והרי הן טבל:

ח. שׁוֹמְרֵי פֵרוֹת אוֹכְלִין מֵהִלְכוֹת מְדִינָה, אֲבָל לֹא מִן הַתּוֹרָה. אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין הֵן. שׁוֹמֵר חִנָּם, וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר, וְהַשּׂוֹכֵר. שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל, וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל, וְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר נִשְׁבָּעִים עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵבָה:

 ברטנורה   (ח) שומרי פירות. שומרי גיתות וערימות ופירות תלושים. אבל שומרי גנות ופרדסים, אין אוכלים לא מהלכות מדינה ולא מן התורה, דשומר לאו כעושה מעשה דמי: מהלכות מדינה. שכבר נהגו כן: נשבע על הכל. על כל המאורעות הכתובות בשאר שומרים לחיוב, נשבע שכך עלתה לו ופטור: משלם את הכל. גניבה ואבידה ואונסים: נושא שכר וכו'. וכולהו נפקא לן מקראי פרשת ואלה המשפטים. פרשה ראשונה כי יתן איש אל רעהו וגו' נאמרה בשומר חנם, שכן פטר בו גנבה ואבדה. שניה, כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה נאמרה בשומר שכר, שכן חייב בו גנבה ואבדה, דכתיב בה אם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו, אין לי אלא גניבה, אבידה מנין, תלמוד לומר אם גנב יגנב, מכל מקום. ועוד, קל וחומר, ומה גניבה שקרובה לאונס חייב, אבידה שקרובה לפשיעה לא כל שכן. ושוכר, כיון שאין כל הנאה שלו דינו כשומר שכר. והשואל, מפורש בפרשה שלישית וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם:

ט. זְאֵב אֶחָד, אֵינוֹ אֹנֶס, שְׁנֵי זְאֵבִים, אֹנֶס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים, אַף זְאֵב אֶחָד אֹנֶס. שְׁנֵי כְלָבִים, אֵינוֹ אֹנֶס. יַדּוּעַ הַבַּבְלִי (אוֹמֵר) מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, מֵרוּחַ אַחַת, אֵינוֹ אֹנֶס, מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת, אֹנֶס. הַלִּסְטִים, הֲרֵי זֶה אֹנֶס. הָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, הֲרֵי זֶה אֹנֶס. אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן, אֲבָל אִם הוֹלִיכָן לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים אֵינוֹ אֹנֶס:

 ברטנורה   (ט) זאב אחד אינו אונס. ונושא שכר ושוכר חייבין עליו. דכתיב הטרפה לא ישלם, יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם: בשעת משלחת זאבים. כשחיה רעה משולחת קופצת היא על אדם אחד. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כידוע הבבלי: הלסטים. חד לסטים הרי זה אונס:

י. מֵתָה כְדַרְכָּהּ, הֲרֵי זֶה אֹנֶס. סִגְּפָהּ וָמֵתָה, אֵינוֹ אֹנֶס. עָלְתָה לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה וָמֵתָה, הֲרֵי זֶה אֹנֶס. הֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה וָמֵתָה, אֵינוֹ אֹנֶס. מַתְנֶה שׁוֹמֵר חִנָּם לִהְיוֹת פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה, וְהַשּׁוֹאֵל לִהְיוֹת פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר לִהְיוֹת פְטוּרִין מִשְּׁבוּעָה וּמִלְּשַׁלֵּם:

 ברטנורה   (י) סגפה. עינה אותה ברעב או שהושיבה בקיץ בחמה ובחורף בצנה: עלתה לראשי צוקין. שתקפתו ועלתה לראשי הרים גבוהים: מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה. והאי לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, אלא שאומר לו אי אפשי להיות שומר לך אלא בכך. ושומר לא נחית לשמירה עד דמשיך, לבהמה, והאי כי משך כבר פירש על מנת שאין לו עליו שבועה, ולא שעבד נפשיה לירד בתורת שומרין אלא למקצת, ולמה שירד ירד:

יא. כָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, תְּנָאוֹ בָטֵל. וְכָל תְּנַאי שֶׁיֵּשׁ מַעֲשֵׂה בִתְחִלָּתוֹ, תְּנָאוֹ בָטֵל. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּמוֹ בְסוֹפוֹ, וְהִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּתוֹ, תְּנָאוֹ קַיָּם:

 ברטנורה   (יא) כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. כולה מתניתין ר' מאיר היא דסבר המתנה על מה שכתוב בתורה אפילו בדבר שבממון תנאו בטל. ואינה הלכה. אלא בדבר שבממון אפילו שהתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים: כל תנאי שיש בו מעשה מתחלה. שהקדים מעשה שיש עליו לעשות לתנאי שהוא מבקש ממנו, כגון הרי מעשה זה שלך אם תעשה דבר פלוני, דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם היינו תנאי קודם למעשה: תנאו בטל. והוי מעשה קיים ואע''פ שלא קיים בעל התנאי את התנאי: וכל שאפשר לו לקיימו בסופו. והיה תנאי קודם למעשה: תנאו קיים. אבל אי אפשר לו לקיימו, התנאי בטל והמעשה קיים, שאינו אלא כמפליג בדברים, שאין בלבו לשום תנאי אלא להקניט בעלמא מרחיק ודוחה את חבירו בדברים:

---

גמרא מציעא דף ע''א ע''א

תָּנֵי רַב יוֹסֵף (שמות כ''ב) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ עַמִּי וְנָכְרִי עַמִּי קוֹדֶם עָנִי וְעָשִׁיר עָנִי קוֹדֶם. עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירָךְ עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין. עֲנִיֵּי עִירָךְ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת עֲנִיֵּי עִירָךְ קוֹדְמִין. אָמַר מָר עַמִּי וְנָכְרִי עַמִּי קוֹדֶם. פְּשִׁיטָא. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר לִי הוּנָא לָא נִצְרְכָא דַאֲפִלּוּ לְנָכְרִי בְּרִבִּית וּלְיִשְׂרָאֵל בְּחִנָם. תַּנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה סְמִיּוּת עֵינֵיהֶם שֶׁל מַלְוֵי בְּרִבִּית אָדָם קוֹרֵא לַחֲבֵירוֹ רָשָׁע יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו וְהֵם מְבִיאִים עֵדִים וְלָבְלָר וְקוֹלְמוֹס וּדְיוֹ וְכוֹתְבִים וְחוֹתְמִים פְּלוֹנִי זֶה כָּפַר בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. תַּנְיָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָם שֶׁלֹּא בְרִבִּית עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהלים ט''ו) כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עוֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית נְכָסָיו מִתְמוֹטְטִין וְהָא קָא חֲזֵינָן דְּלָא מוֹזְפֵי בְרִיבִּית וְקָא מִתְמוֹטְטִין. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר הַלָּלוּ מִתְמוֹטְטִין וְעוֹלִין וְהַלָּלוּ מִתְמוֹטְטִין וְאֵינָן עוֹלִין. תָּנוּ רַבָּנָן (ויקרא כ''ה) אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית אֲבָל אַתָּה נַעֲשֶׂה לּוֹ עָרֵב. עָרֵב לְמָאן אִילֵימָא עָרֵב לְיִשְׂרָאֵל וְהָתְּנַן אֵלּוּ עוֹבְרִים בְּלֹא תַעֲשֵׂה הַמַּלְוֶה וְהַלּוֶֹה הֶעָרֵב וְהָעֵדִים. אֶלָּא לְנָכְרִי. וְכִיוָן דְּדִינֵיהּ דְּנָכְרִי דְאָזִיל בָּתַר עָרֵב אִיהוּ נִיהוּ דְקָא שָׁקִיל מִינֵיהּ רִבִּיתָא. אָמַר רַב שֵׁשַׁת שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. אִי קִבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל רִבִּית נַמֵּי לָא לִשְׁקוֹל. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לְזוֹ וְלֹא קִבֵּל עָלָיו לְזוֹ:

 רש''י  אם כסף תלוה את עמי. עמי ונכרי באין ללות עמי קודם: ענייך ועניי עירך. ענייך שהם קרובים ומשפחתך: ענייך קודמין. דכתיב עמך הקרובין לך: עניי עירך קודמין. לעניי עיר אחרת. דהנך הוו עמך טפי: יורד עמו לחייו. רגיל להתקוטט עמו כאלו הכהו וכאילו בא להרגו. ואני שמעתי רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו. וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה ועוד דאמרי' בכתובות עד שתים עשרה שנה מתגלגל אדם עם בנו מכאן ואילך יורד עמו עד לחייו ומאי יורד לתוך אומנתו איכא הא לייסרו ולכופו לתורה קאמר: פלוני כפר. שהלוה לישראל ברבית: מתמוטטין. דוק הכי עושה אלה לא ימוט הא אם נתן בנשך ימוט: הללו מתמוטטין ועולין והללו וכו'. והכי משמע קרא כל עושה אלה לא ימוט לעולם כלומר ואם ימוט אין מוטתו מוטת עולם אבל הנותן בנשך ימוט לעולם: אבל אתה נעשה לו ערב. ערבו של לוה כנגד המלוה: ערב למאן. מי הוא המלוה שאני מותר לעשו' לו ערב: אלו עוברין. משום לא תשימון והא כיון דעכו''ם בתר ערבא אזיל. אינו תובע אלא את הערב: הוא ניהו דשקיל רבית. ערב זה הלוה מן העכו''ם וחזר והלוה לישראל לדון בדיני ישראל. יתבע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יגבה מן הערב והשתא אין הערב לוה מתחילה הילכך כי פרע לעכו''ם ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה ומאי דמוזיף ליה שקיל מיניה:

---

זוהר יתרו דף פ''ט ע''א

כֹּה אָמַר ה' לַסָרִיסִים. מָאן סָרִיסִים אִלֵּין אִינוּן חַבְרַיָּיא דְּמִשְׁתַּדְלֵי בְאוֹרַיְיתָא וּמְסָרְסֵי גַרְמַיְיהוּ כָּל שִׁתָּא יוֹמִין דְּשַׁבַּתָּא וְלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא וּבְלֵילְיָא דְשַׁבַּתָּא מְזָרְזֵי גַרְמַיְיהוּ בְּזִוּוּגָא דִילְהוֹן מִשּׁוּם דְּיַדְעֵי רָזָא עִלָּאָה בְּשַׁעְתָּא דְמַטְרוֹנִיתָא אִזְדַוְוגַת בְּמַלְכָּא. וְאִינוּן חַבְרַיָּיא דְּיַדְעִין רָזָא דָא מְכַוְּונִין לִבַּיְיהוּ לִמְהֵימְנוּתָא דְמָארֵיהוֹן וּמִתְבָּרְכָאן בְּאִבָּא דְמֵעֵיהוֹן בְּהַהוּא לֵילְיָא וְדָא הוּא דִכְתִיב אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמַר וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. וְאִקְרוּן סָרִיסִים וַדַּאי בְּגִין לְחַכָּאָה לְשַׁבַּתָּא לְאַשְׁכָּחָא רַעֲוָא דְמָארֵיהוֹן דִּכְתִיב וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפַצְתִּי. מָאי בַּאֲשֶׁר חָפַצְתִּי דָּא זִוּוּגָא דְמַטְרוֹנִיתָא וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי כֹּלָּא חָד בִּבְרִיתִי סְתָם. זַכָּאָה חוּלְקֵיהּ דְּמָאן דְּאִתְקַדַּשׁ בִּקְדוּשָׁה דָא וְיֵדַע רָזָא דָא. תָּא חֲזֵי כְּתִיב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ וגו' כָּל מְלַאכְתֶּךָ בְּאִינוּן שִׁתָּא יוֹמֵי עֲבִידְתַּיְיהוּ דִבְנֵי נְשָׁא. וּבְגִין הָאי מִלָּה לָא מִזְדַוְּוגֵי חַבְרַיָּיא בַּר בְּזִמְנָא דְלָא יִשְׁתַּכַּח מֵעֲבִידְתַּיְיהוּ דִבְנֵי נְשָׁא אֶלָּא עֲבִידְתֵּיה דְּקב''ה. וּמָאי עֲבִידְתֵּיהּ זִוּוּגָא דְמַטְרוֹנִיתָא לְאַפָּקָא נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לְעָלְמָא וּבְגִין כָּךְ בְּהָאי לֵילְיָא חַבְרַיָּיא מִתְקַדְּשֵׁי בִקְדוּשָׁה דְמָארֵיהוֹן וּמְכַוְונֵי לִבַּיְיהוּ וְנַפְקֵי בָּנֵי מַעֲלֵי בְּנִין קַדִּישִׁין דְּלָא סָאטָן לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא בְּנִין דְּמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא. וְעַל אִלֵּין כְּתִיב בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. לַה' אֱלֹהֵיכֶם וַדַּאי. בְּגִין דְּאִלֵּין אִקְרוּן בְּנִין דִּילֵיהּ בְּנִין לְמַלְכָּא וּלְמַטְרוֹנִיתָא וְהָא דַעְתַּיְיהוּ דְחַבְרַיָּיא דְּיַדְעִין רָזָא דָא בְדָא מִתְדַבְּקָן. וּבְגִין כָּךְ אִקְרוּן בְּנִין לְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. וְהַנֵּי אִינוּן דְּעָלְמָא מִתְקַיְימָא בְגִינַיְיהוּ. וְכַד סָלִיק עָלְמָא בְדִינָא אִסְתַּכַּל קב''ה בְּאִינוּן בְּנוֹי וּמְרַחֵם עַל עָלְמָא. וְעַל דָּא כְתִיב כֻּלֹה זֶרַע אֱמֶת. זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי:

 תרגום הזוהר  כֹּה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים. מִי הֵם סָרִיסִים, אֵלּוּ הֵם הַחֲבֵרִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּמְסָרְסִים עַצְמָם כָּל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשַּׁבָּת וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וּבְלֵיל שַׁבָּת מְזָרְזִים עַצְמָם בַּזִּוּוּג שֶׁלָּהֶם, מִשּׁוּם שֶׁיּוֹדְעִים סוֹד הָעֶלְיוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁהַמַּטְרוּנִיתָא מִתְחַבֶּרֶת בַּמֶּלֶךְ. וְאֵלּוּ הַחֲבֵרִים הַיּוֹדְעִים סוֹד הַזֶּה, מְכַוְּנִים אֶת לִבָּם לֶאֱמוּנַת אֲדוֹנָם, וּמִתְבָּרְכִים בִּפְרִי בִּטְנָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ, כְּדִכְתִיב, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. וְנִקְרָאִים וַדַּאי סָרִיסִים, מִשּׁוּם שֶׁמְּחַכִּים עַד הַשַּׁבָּת לִמְצֹא רָצוֹן שֶׁל אֲדוֹנָם, שֶׁכָּתוּב, וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי. מַהוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי. זֶהוּ הַזִּוּוּג שֶׁל מַטְרוּנִיתָא. וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי, הַכֹּל אֶחָד, בִּבְרִיתִי סְתָם, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁמִּתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה זוֹ, וְיוֹדֵעַ סוֹד הַזֶּה. בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב, שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבוֹד וְעָשִׂיתָ כָל מְלַאכְתֶּךְ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךְ וְגוֹ'. כָּל מְלַאכְתֶּךְ, שֶׁבְּאֵלּוּ שִׁשָּׁה יָמִים מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וּבִשְׁבִיל דָּבָר זֶה אֵינָם מִזְדַוְּגִים הַחֲבֵרִים רַק בַּזְּמָן שֶׁלֹּא נִמְצָא מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם אֶלָּא מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דְּהַיְנוּ בַּשַּׁבָּת, וּמַהוּ מַעֲשָׂיו, הוּא הַזִּוּוּג עִם מַטְרוּנִיתָא, לְהוֹצִיא נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת לְעוֹלָם. וּמִשּׁוּם זֶה בַּלַּיְלָה הַזֶּה, הַחֲבֵרִים מִתְקַדְּשִׁים בִּקְדֻשַּׁת אֲדוֹנָם, וּמְכַוְּנִים לִבָּם, וְיוֹצְאִים בָּנִים טוֹבִים בָּנִים קְדוֹשִׁים שֶׁאֵינָם סָרִים יָמִין וּשְׂמֹאל, בָּנִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְהַמַּטְרוּנִיתָא. וְעַל אֵלּוּ כָּתוּב, בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם. לה' אֱלֹקֵיכֶם וַדַּאי, מִשּׁוּם שֶׁאֵלּוּ נִקְרָאִים בָּנִים שֶׁלּוֹ, בָּנִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ וּמַטְרוּנִיתָא. וַהֲרֵי דַּעַת הַחֲבֵרִים הַיּוֹדְעִים סוֹד הַזֶּה, מִתְדַבְּקִים בָּזֶה, וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרָאִים בָּנִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאֵלּוּ הֵם שֶׁהָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בִּשְׁבִילָם. וּכְשֶׁהָעוֹלָם עוֹלֶה בַּדִּין, מִסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבָנָיו אֵלּוּ, וּמְרַחֵם עַל הָעוֹלָם. וְעַל זֶה כָּתוּב, כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת, זֶרַע אֱמֶת וַדַּאי.

---

הלכה פסוקה

הר''ם ה' קריאת שמע פ''א

א. בְּרָכוֹת אֵלּוּ עִם שְׁאָר כָּל הַבְּרָכוֹת הָעֲרוּכוֹת בְּפִי כָל יִשְׂרָאֵל עֶזְרָא הַסוֹפֵר וּבֵית דִּינוֹ תִּקְנוּם וְאֵין אָדָם רַשָּׁאי לִפְחוֹת מֵהֶם וְלֹא לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ לַחֲתוֹם בְּבָרוּךְ אֵינוֹ רַשָּׁאי שֶׁלֹּא לַחֲתוֹם וּמָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא לַחֲתוֹם אֵינוֹ רַשָּׁאי לַחֲתוֹם. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא לִפְתּוֹחַ בְּבָרוּךְ אֵינוֹ רַשָּׁאי לִפְתּוֹחַ מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ לִפְתּוֹחַ אֵינוֹ רַשָּׁאי שֶׁלֹּא לִפְתּוֹחַ כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל הַמְּשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בִּבְרָכוֹת הֲרֵי זֶה טוֹעֶה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ כַּמַּטְבֵּעַ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר אֱמֶת וְיַצִיב בְשַׁחֲרִית וֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה בַּעֲרָבִית לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ: ב. הִקְדִּים בְּרָכָה שְׁנִיָּה לִבְרָכָה רִאשׁוֹנָה בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה בֵּין לְפָנֶיהָ בֵּין לְאַחֲרֶיהָ יָצָא לְפִי שֶׁאֵין סֵדֶר בִּבְרָכוֹת. בְּשַׁחֲרִית פָּתַח יוֹצֵא אוֹר וְסִיֵּים מַעֲרִיב עֲרָבִים לֹא יָצָא פָּתַח בְּמַעֲרִיב עֲרָבִים וְסִיֵּים בְּיוֹצֵר אוֹר יָצָא וּבָעֶרֶב פָּתַח בְּמַעֲרִיב עֲרָבִים וְסִיֵּים בְּיוֹצֵר אוֹר לֹא יָצָא פָּתַח בְּיוֹצֵר אוֹר וְסִיֵּים בְּמַעֲרִיב עֲרָבִים יָצָא שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת הוֹלְכוֹת אַחַר חֲתִימָתָן:

---

מוסר

מלוקט

תְּנַן אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ קַל וָחֹמֶר עִם אֵשֶׁת חֲבֵירוֹ מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם. הוֹי פְּתָאִים וּסְכָלִים אֲשֶׁר קוֹרִין אוֹ שׁוֹמְעִים הַמִּשְׁנָה הַזּוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאֵינָם שָׂמִים עַל לֵב וּבְיוֹתֵר שֶׁהִזְהִירוּ חֲכָמִים הֵם נְסוֹגִים אָחוֹר. הֲרֵי רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים אוֹמְרִים שֶׁגּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ שֶׁהַסִּטְרָא אַחֲרָא הַנִקְרֵאת רָעָה נִדְבֶּקֶת בּוֹ. וְעַל יְדֵי זֶה בָּטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֲשֶׁר בִּטּוּל תּוֹרָה חָמוּר מֵעֲבוֹדָה זָרָה גִּלּוּי עֲרָיוֹת שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם. דִּקְדְּקוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַקְּדוֹשִׁים לוֹמַר וְסוֹפוֹ כִּי בְּעֵת פְּטִירָתוֹ יֵלֵךְ מִדֶּחִי אֶל דֶּחִי בְּיַד מַלְאֲכֵי חַבָּלָה אַכְזָרִים וְלֹא יִתְּנוּ לוֹ מְנוּחָה כְּלָל וְאַחַר כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים יוֹלִיכוּהוּ לָקַחַת יְרוּשָׁתוֹ שֶׁיִּירַשׁ בְּגֵיהִנָּם חֵלֶק חֲבֵירוֹ וּבֶאֱמֶת יִשְׁתּוֹמֵם הָאָדָם עַד כַּמָּה גָבְרָה עִוָּרוֹן עֵינֵי הַפְּתָאִים שֶׁמַּעֲלִימִים עַיִן מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים וְאִם תִּשְׁאֲלֵם אִם מַאֲמִינִים בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יָשִׁיבוּ דְוַדַּאי הֵם מַאֲמִינִים. אֲבָל מַעֲשֵׂיהֶם לְהֶפֶךְ אוֹ שֶׁבְּעַזוּתָם אֵינָם חָשִׁים לְכָל הָעוֹנְשִׁים רַחֲמָנָא לִיצְלָן:

---

יתרו יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וְשָֽׁפְט֣וּ אֶת-הָעָם֘ בְּכָל-עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל-הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל-הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ-הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָֽשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ: וִידוּנוּן יָת עַמָא בְּכָל עִדַן וִיהֵי כָּל פִּתְגַם רַב יַיְתוּן לְוָתָךְ וְכָל פִּתְגַם זְעֵיר יְדוּנוּן אִנוּן וְיִקְלוּן מִנָךְ וִיסוֹבְרוּן עִמָךְ:

 רש''י   ושפטו. וידונון, לשון צווי: והקל מעליך. דבר זה להקל מעליך. והקל, כמו (שמות ח יא) והכבד את לבו, (מלכים ב ג כד) והכות את מואב, לשון הוה:

(כג) אִ֣ם אֶת-הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל-מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם: אִם יָת פִּתְגָמָא הָדֵין תַּעְבֵּד וִיפַקְדִנָךְ יְיָ וְתִכּוֹל לְמֵיקָם וְאַף כָּל עַמָא הָדֵין עַל אַתְרֵהּ יְהַךְ בִּשְׁלָם:

 רש''י   וצוך אלהים ויכלת עמד. המלך בגבורה אם יצוה אותך לעשות כך תוכל עמוד, ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד: וגם כל העם הזה. אהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים הנלוים עתה עמך:

(כד)  שלישי  וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹֽתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר: וְקַבִּיל משֶׁה לְמֵימְרָא דַחֲמוּהִי וַעֲבַד כֹּל דִי אֲמָר: (כה) וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי-חַ֨יִל֙ מִכָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל-הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: וּבְחַר משֶׁה גֻבְרִין דְחֵילָא מִכָּל יִשְׂרָאֵל וּמַנִי יָתְהוֹן רֵישִׁין עַל עַמָא רַבָּנֵי אַלְפִין רַבָּנֵי מָאוָתָא רַבָּנֵי חַמְשִׁין וְרַבָּנֵי עִשׂוֹרְיָתָא: (כו) וְשָֽׁפְט֥וּ אֶת-הָעָ֖ם בְּכָל-עֵ֑ת אֶת-הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל-מֹשֶׁ֔ה וְכָל-הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם: וְדַיְנִין יָת עַמָא בְּכָל עִדָן יָת פִתְגַם קָשֵׁי מַיְתִין לְוָת משֶׁה וְכָל פִּתְגַם זְעֵיר דָיְנִין אִנוּן:

 רש''י   ושפטו. ודינין ית עמא: יביאון. מיתן: ישפוטו הם. כמו ישפוטו וכן (רות ב ח) לא תעבורי, כמו לא תעברי ותרגומו דינין אנון. מקראות העליונים הם לשון צווי, לכך מתרגמין וידונון ייתון, ידונון, ומקראות הללו לשון עשיה:

---

נביאים - ישעיה - פרק ז

(ט) וְרֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ שֹׁמְר֔וֹן וְרֹ֥אשׁ שֹׁמְר֖וֹן בֶּן-רְמַלְיָ֑הוּ אִ֚ם לֹ֣א תַאֲמִ֔ינוּ כִּ֖י לֹ֥א תֵאָמֵֽנוּ: (פ) וְרֵישׁ אֶפְרַיִם שִׁמְרוֹן וְרֵישׁ שִׁמְרוֹן בַּר רְמַלְיָהוּ אִם לָא תְּהֵימְנוּן בְּמִלֵּי נְבִיַּיָּא אֲרֵי לָא תִּתְקַיְּמוּן :

 רש''י   אם לא תאמינו . לנבואתי אתם אחז ועמו אשר ידעתי כי רשעים אתם : לא תאמנו . לא אמון בכם :

(י) וַיּ֣וֹסֶף יְהוָ֔ה דַּבֵּ֥ר אֶל-אָחָ֖ז לֵאמֹֽר: וָאוֹסִיף נְבִיַּיָּא דַּיְיָ לְמַלְּלָא עִם אָחָז לְמֵימָר :

 רש''י   ויוסף ה' . ואוסיף נבייא דה' :

(יא) שְׁאַל-לְךָ֣ א֔וֹת מֵעִ֖ם יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ הַעְמֵ֣ק שְׁאָ֔לָה א֖וֹ הַגְבֵּ֥הַּ לְמָֽעְלָה: שְׁאַל לָךְ אַתָּא מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ שְׁאַל דִּי יִתְעֲבִיד לָךְ נֵס עַל אַרְעָא אוֹ תִּתְחֲזִי לָךְ אַתְּ בִּשְׁמַיָּא :

 רש''י   שאל לך אות . לדבר הזה כי ידעתיך שאין אתה מאמין לדברי הקב''ה : העמק שאלה . העמק ושאל שאלה כמו שמעה סלחה ( דניאל ט ) שאל אות בעמקי תהום להחיות לך מת או הגבה למעל' לשאול אות בשמים :

(יב) וַיֹּ֖אמֶר אָחָ֑ז לֹא-אֶשְׁאַ֥ל וְלֹֽא-אֲנַסֶּ֖ה אֶת-יְהוָֽה: וַאֲמַר אָחָז לָא אֶשְׁאַל וְלָא אַנֲסֵי קֳדָם יְיָ :

 רש''י   לא אנסה . אין רצוני שיתקדש שמו על ידי :

(יג) וַיֹּ֕אמֶר שִׁמְעוּ-נָ֖א בֵּ֣ית דָּוִ֑ד הַמְעַ֤ט מִכֶּם֙ הַלְא֣וֹת אֲנָשִׁ֔ים כִּ֥י תַלְא֖וּ גַּ֥ם אֶת-אֱלֹהָֽי: וַאֲמַר שִׁמְעוּ כְּעָן בֵּית דָּוִד הַזְעֵיר לְכוֹן דְּאַתּוּן מְחַלָן יָת נְבִיַּיָּא אֲרֵי תְּחַלוּן אַף יָת פִּתְגָמֵי אֱלֹהָי :

 רש''י   הלאות אנשים . נביאי ה' : כי תלאו וגו' . לפי שהוא יודע שאתם אין מאמינים בו והוגעתם לפניו ברשעכם :

---

כתובים - משלי - פרק טו

(לא) אֹ֗זֶן שֹׁ֖מַעַת תּוֹכַ֣חַת חַיִּ֑ים בְּקֶ֖רֶב חֲכָמִ֣ים תָּלִֽין: אֻדְנָא דְשָׁמְעָא מַכְסְנוּתָא דְחַיֵּי בֵּינָת דְּחַכִּימֵי תְבוּת : (לב) פּוֹרֵ֣עַ מ֖וּסָר מוֹאֵ֣ס נַפְשׁ֑וֹ וְשׁוֹמֵ֥עַ תּ֝וֹכַ֗חַת ק֣וֹנֶה לֵּֽב: מָדֵישׁ מַרְדּוּתָא מַסְלֵי נַפְשֵׁיהּ וְדִשְׁמִיע מַכְסָנוּתָא דְחַיֵּי קָנֵי חוּכְמְתָא : (לג) יִרְאַ֣ת יְ֭הוָה מוּסַ֣ר חָכְמָ֑ה וְלִפְנֵ֖י כָב֣וֹד עֲנָוָֽה: דְּחַלְתֵּיהּ דַייָ מַרְדּוּתָא דְחוּכְמְתָא וּמַן דְּמִתְיַקֵר יֶהֱוֵי עֶנְוָן :

 רש''י   ולפני כבוד ענוה . הענוה גורמת שהכבוד בא :

טז (א) לְאָדָ֥ם מַֽעַרְכֵי-לֵ֑ב וּ֝מֵיְהוָ֗ה מַעֲנֵ֥ה לָשֽׁוֹן: מִן בַּר נָשׁ תַּרְעִיתָא דְלִבָּא וּמִן יְיָ מַמְלָלָא דְלִישָׁנָא :

 רש''י   לאדם מערכי לב . הוא סודר עצתו ודבריו בלבו : ומה' מענה לשון . כשבא להשיב הקב''ה משכילו בדבריו או אם זכה מזמן לו מענה טוב :

(ב) כָּֽל-דַּרְכֵי-אִ֭ישׁ זַ֣ךְ בְּעֵינָ֑יו וְתֹכֵ֖ן רוּח֣וֹת יְהוָֽה: כֻּלְהוֹן אָרְחָתֵיהּ דְּגַבְרָא דַכְיָן אִנוּן בְּעַיְנוֹי וֵאלָהָא מַתְקֵן אָרְחָתֵיהּ :

 רש''י   ותוכן רוחות ה' . ומונה הלבבות מי הטוב ומי הרע :

---

משנה מנחות פרק ג

א. הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוּת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:

 ברטנורה   (א) הקומץ את המנחה לאכול. חוץ לזמנו: דבר שאין דרכו לאכול. כגון הקומץ והלבונה: ולהקטיר. חוץ לזמנו: דבר שאין דרכו להקטיר. השיריים שדרכן לאכול ואין דרכן להקטיר: כשר. דאין זו חשובה מחשבה, דבטלה דעתו אצל כל אדם: ר' אליעזר פוסל. דכתיב (שם ז) ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו, בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם, ואחת אכילת מזבח, לומר לך, כשם שפוסלת אכילת אדם לאדם כגון שיריים אם חשב עליהם לאדם לאכלם חוץ לזמנו, ואכילת מזבח למזרח כגון קומץ אם חשב עליו להקטירו שלא בזמנו, כך פוסלת מחשבת אכילת אדם כגון שיריים אם חשב עליהם למזבח להקטירן חוץ לזמנן, מדאפקינהו רחמנא לתרוויהו בלשון אכילה, שמע מינה כי הדדי נינהו, ומחשבים מזו לזו. ורבנן סברי, להכי אפקה רחמנא להקטרה בלשון אכילה, לומר לך, מה אכילה בכזית אף מחשבת הקטרה בכזית. ולעולם אכילה כאורחיה משמע, קומץ למזבח, ושיריים לאדם. והלכה כחכמים:

ב. לֹא יָצַק, לֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא מָלַח, לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת, וְלֹא מְשָׁחָן, כְּשֵׁרוֹת. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּהּ, בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, בְּמִנְחַת נְסָכִין, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין, פְּסוּלָה, שֶׁזּוֹ בְּלִילָתָהּ עָבָה, וְזוֹ בְּלִילָתָהּ רַכָּה, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ:

 ברטנורה   (ב) לא יצק. סדר המנחה, בתחלה נותן שמן בכלי, ואחר כך נותן את הסולת, ואחר כך חוזר ויוצק שמן ובולל. והכי מפרש בפרק אלו המנחות נקמצות (דף עה): לא יצק לא בלל כשר. כגון שנתן כל השמן שבלוג במתן ראשון שהוא קודם לעשייתה. דאי חיסר שמנה, אמרינן בפרק קמא (דף יא) שהיא פסולה. ובגמרא בפירקין מוכח דיציקה מעכבת, ומפרש לא יצק, לא יצק כהן אלא זר, דמקמיצה ואילך מצות כהונה אבל יציקה ובלילה כשרים בזר. ולא בלל דקתני, על כרחך לא בלל כלל, בלילה ודאי אינה מעכבת. ומתניתין הכי קאמר, לא יצק כהן אלא זר, או לא בלל כלל, כשר: לא פתת. [כדכתיב] (ויקרא ב) פתות אותה פתים. אף על גב דבמנחת מחבת בלבד כתיב, הוא הדין לכל המנחות הנאפות תחילה, כגון מחבת ומרחשת ומאפה, מצוה לפותתן כולן ואחר כך קומץ. וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה, כשר: לא מלח. כל המנחה כולה. אלא הקומץ. דאילו מליחת הקומץ מעכבת היא: לא הניף. במנחת חוטא ומנחת קנאות דטעונות תנופה: לא הגיש. כדכתיב (שם) והגישה אל המזבח, שהכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן: פתים מרובות. גדולות יותר מהדין שמפורש בהן מנחת ישראל כופל אחת לשתים ושתים לארבע ומבדיל. ואצטריך לאשמועינן פתיתים גדולות ואע''ג דאשמועינן דאי לא פתת כשרה, דסלקא דעתך אמינא דהתם הוא דאיכא תורת חלות עליהן, אבל הכא דלאו תורת חלות איכא ולא פתיתים איכא, אימא לא, קמשמע לן: ולא משחן. הרקיקים הטעונים משיחה כדכתיב (שמות כט) ורקיקי מצות משוחים בשמן, אחר אפייתן מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג: במנחת כהנים כשרה. שכולן כליל כמוהו: במנחת כהן המשיח ובמנחת נסכים פסולה. לפי שהקומץ דמנחת ישראל בלילתו עבה, לוג אחד שמן לעשרון סולת, ומנחת נסכים ושל כהן משיח בלילתן רכה, שלשה לוגין לעשרון, כדכתיב במנחת נסכים (במדבר טו) עשרון בלול ברביעית ההין שמן, ובמנחת כהן המשיח הוא אומר (ויקרא ו) סולת מנחה תמיד, הרי היא לך כמנחת התמיד שהיא עשרון סולת בלול ברביעית ההין: והן בולעות זו מזו. הקומץ בולע ממנחת נסכים וממנחת כהן משיח, ורבה שמנן של מנחות הללו על הקומץ ומבטלות ליה, והוי מנחה שלא הוקטר קומצה, ופסולה הנקמצת. אבל מנחת נסכים כשרה ולא הוי כריבה שמנה, כיון שלא מדעת עירבו, השמן שבולעתו בטל לגבה וכמאן דליתיה. ואין הלכה כר' יהודה:

ג. שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמָצוּ, וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בְזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמוֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרוֹת. וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת. הַקֹּמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמָצָה, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, זוֹ שֶׁנִּקְמָצָה, עָלְתָה לַבְּעָלִים. וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמָצָה, לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ אוֹ בְשִׁירַיִם שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִטְמָא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, הַצִיץ מְרַצֶה. יָצָא וְהִקְרִיבוֹ, אֵין הַצִיץ מְרַצֶה, שֶׁהַצִיץ מְרַצֶה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶה עַל הַיּוֹצֵא:

 ברטנורה   (ג) אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה. שנפלה זו בצד זה של כלי, וזו בצד זה, ונשאר מהן כדי קומץ שלא נתערב, כשרות. ואם לאו, פסולות, דאמר בתורת כהנים, מסלתה ולא מסולת של חברתה: לא יקטיר. ואפילו כל המעורבת, דאין הקטרה מצוה אלא בקומץ, ומקמץ נמי לא קמיץ שני קומצים דילמא בכל קומץ יש מזה שנתערב וליכא קומץ שלם מחד מנחה: ואם הקטיר. כל המעורבת. היא לא עלתה לבעלים, דהא לא נקמצה, ואין מנחת נדבה נתרת בלא קמיצה: נתערב קומצה בשייריה. לא יקטיר את כולה משום דהשירים אסורים להקטיר, דכתיב (ויקרא ב) לא תקטירו ממנו אשה לה', כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו: נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה. דכתיב (שמות כח) ונשא אהרן את עון הקדשים, אינו נושא אלא עון טומאה, שיש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור, דכתיב בתמיד במועדו, ואפילו בטומאה: ואינו מרצה על היוצא. ואע''ג דיש בו נמי צד קל שהותר מכללו בבמה, שנאסר יוצא במשכן והותר בבמה שבנוב וגבעון שלא היו שם קלעים, אע''פ כן אין הציץ מרצה ביוצא, דכתיב (שם) לרצון להם לפני ה', עון דלפני ה' אין, עון דיוצא לא:

ד. נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ, נִשְרְפוּ שְׁיָרֶיהָ, אָבְדוּ שְׁיָרֶיהָ, כְּמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כְּשֵׁרָה. וּכְמִדַּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פְּסוּלָה. שֶׁלֹּא בִכְלִי שָׁרֵת, פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. הִקְטִיר קֻמְצָהּ פַּעֲמַיִם, כְּשֵׁרָה:

 ברטנורה   (ד) כמדת ר' אליעזר כשרה. על דעתו של רבי אליעזר דאמר בפרק כיצד צולין, דם אע''פ שאין בשר הכי נמי קומץ אע''פ שאין שיריים כשר להקטיר קומץ: כמדת רבי יהושע. דאמר אם אין בשר אין דם, הכי נמי פסול להקריב הקומץ. והוא שלא נשתייר דבר מן השיריים שלא נטמא. ואין הלכה כרבי יהושע: שלא בכלי שרת. שלא קידש הקומץ בכלי שרת. אבל בתחלת המנחה כולי עלמא לא פליגי דבעי כלי, כדאמרינן בפרק שתי הלחם: ור' שמעון מכשיר. טעמא דרבי שמעון מפרש בגמרא, משום דאמר קרא (ויקרא ו) קודש קדשים היא כחטאת וכאשם, ומדאקיש רחמנא מנחה לחטאת דעבודתו במתנה באצבע ממש, שמע מינה דקומץ המנחה נמי אם רצה עובדה בידו בלא כלי. ובלבד שיעבוד בידו הימנית דומיא דחטאת שנאמר בו אצבע דכתיב ביה (שם ד) ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו, וכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין. ואין הלכה כר' שמעון: הקטיר קומצה פעמים. חצי קומץ בפעם אחת וחצי קומץ בפעם אחרת. ודוקא נקט פעמים ותו לא, דאין קומץ פחות משני זיתים וכי פליג ליה לשתי פעמים נמצא שאין הקטרה בפחות מכזית, ולפיכך כשרה. אבל אם חילקה לשלש או לארבע פעמים, דעביד להו הקטרה פחותה מכזית, פסולה:

ה. הַקֹּמֶץ, מִעוּטוֹ מְעַכֵּבּ אֶת רֻבּוֹ. הָעִשָּׂרוֹן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַיַּיִן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַשֶּׁמֶן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַסֹלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה:

 ברטנורה   (ה) מיעוטו מעכב את רובו. שאם חסר כל שהוא, פסול, דאמר רחמנא מלא קומצו: העשרון. מנחה שהיא פחותה מעשרון אפילו כל שהוא פסולה: היין. חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש. וכן השמן בין למנחת נסכים שהוא כשיעור היין, בין למנחת נדבה שהוא לוג אחד שמן: הסולת והשמן. של מנחה: מעכבים זה את זה. דכתיב (שם ב) מגרשה ומשמנה: הקומץ והלבונה מעכבים זה את זה. דכתיב (שם ו) והרים ממנו בקומצו וגו' על כל לבונתה:

ו. שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי כִבְשֵׁי עֲצֶרֶת מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שְׁנֵי סְדָרִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי בָזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַסְדָרִים וְהַבָּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּנָּזִיר, שְׁלשָׁה שֶׁבַּפָּרָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב, אַרְבָּעָה שׁבַּמְּצוֹרָע, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁבַּפָּרָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁל בֵּין הַבַּדִּים, וְשֶׁעַל הַפָּרֹכֶת, וְשֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב, מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

 ברטנורה   (ו) שני שעירי יום הכפורים. השעיר אשר עלה עליו הגורל לה', ושעיר המשתלח לעזאזל: שני כבשי עצרת. שני כבשי שלמים שבאים חובה על שתי הלחם: שתי חלות. שתי הלחם של עצרת: ושני סדרים. שתי מערכות של לחם הפנים, שש חלות לכל מערכת: שני בזיכין. שתי כפות שבהן הלבונה, ונתונים על שתי המערכות: הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה. שאם אין מערכות של לחם על השלחן לא יתן בו את הבזיכין של לבונה. ואם אין בזיכין לא יתן את הלחם: שני מינים שבנזיר. חלות מצות, ורקיקי מצות: ושלשה שבפרה אדומה. עץ ארז, ואזוב, ושני תולעת: ארבעה שבתודה. ארבעה מינים של לחם שמביאים על שלמי תודה, חלות מצות, ורקיקי מצות, וסולת מורבכת, וחלות לחם חמץ: ארבעה שבלולב. לולב, ואתרוג, הדס, וערבה. אם נוטל ארבעתן בכל היום כולו אע''פ שנוטל אחד מהן שחרית ואחד בין הערבים יצא, דקיימא לן לולב אין צריך אגד. אבל אם חסר אחד מן המינים ונטל כל השלשה, לא קיים מצוה כלל: ארבעה שבמצורע. עץ ארז, ואזוב, ושני תולעת, והצפור החיה: שבע הזיות שבפרה אדומה. דכתיב (במדבר יט) והזה אל נוכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים: שבע הזיות של בין הבדים. ביום הכפורים. דכתיב (ויקרא יז) ולפני הכפורת יזה שבע פעמים: ושעל הפרוכת ושעל מזבח הזהב. ביום הכפורים, ובפר כהן משיח, ובפר העלם דבר של ציבור, ושעירי עבודה זרה. שכל אלו טעונים הזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב כמו שמפורש בפרשת ויקרא ובאחרי מות. ושעירי עבודה זרה מרבינן להו מקרא דכתיב (שם ד) ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת. לפר, זה פר כהן משיח. החטאת, אלו שעירי עבודה זרה. וארבע מתנות שעל ארבע קרנות שעל מזבח הזהב, נמי מעכבות זו את זו, אע''פ שלא הוזכרו במשנה:

ז. שִׁבְעָה קְנֵי מְנוֹרָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי פָרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִלִּין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁאַרְבַּעְתָּן מִצְוָה אֶחָת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אַרְבַּעְתָּן אַרְבַּע מִצְוֹת:

 ברטנורה   (ז) שבעה קני מנורה. כדכתיב (שמות כה) וששה קנים יוצאים מצדיה, והקנה האמצעי, הרי שבעה קני מנורה: שתי פרשיות שבמזוזה. שמע, והיה אם שמוע: ואפילו כתב אחד מעכבן. אפילו אות אחת שהיא דבוקה לחברתה ואינה מוקפת גויל כהלכתה, פוסל במזוזה ובתפילין ובספר תורה: ארבע פרשיות שבתפילין. קדש, והיה כי יביאך, שמע והיה אם שמוע: מעכבות זו את זו. בין בתפלה של ראש שכותבין כל פרשה ופרשה בקלף בפני עצמו, בין בתפלה של יד שכל ארבעתן כתובים בקלף אחד: ארבעתן ארבע מצות. ואין מעכבות זו את זו. ואין הלכה כר' ישמעאל:

---

גמרא מנחות דף ל''ה ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא לְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁיִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא כְּלַפֵּי פָנִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנִים וְלֹא לְאָחוֹר. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר בִּידְרִי אָמַר רַב וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רִבִּי אַחָא אֲרִיכָא אָמַר רַב הוּנָא וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רַב מְנַשְׁיָא אָמַר שְׁמוּאֵל תְּפִלִּין מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן מִשְּׁעַת הַנָחָתָן. אֵינִי וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן. אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאַמְרֵי תַרְוַיְיהוּ מִשְּׁעַת הַנָּחָה וְעַד שְׁעַת קְשִׁירָה. אָמַר רַב חַסְדָּא סָח בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ סָח אִין לֹא סָח לָא וְהָא שָׁלַח רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן עַל תְּפִלָּה שֶׁל יַד אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין. אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאַמְרֵי תַרְוַיְיהוּ לֹא סָח מְבָרֵךְ אֶחָת סָח מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם. תָּנָא סָח בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה עֲבֵירָה הִיא בְיָדוֹ וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. תָּנָא כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ מַנִּיחַ שֶׁל יַד וְאַחַר כַּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יַד בִּשְׁלָמָא כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ מַנִּיחַ שֶׁל יַד וְאַחַר כַּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ דִּכְתִיב (דברים ו) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָדַר וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יַד מְנָא לָן אָמַר רַבָּה רַב הוּנָא אַסְבְּרָא לִי אָמַר קְרָא (שם) וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ כָּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם:

 רש''י  למעלה. בגובה הראש ולא למטה בצואר: כלפי פנים. ממול עורף ולא בצידי הראש לישנא אחרינא כלפי פנים שיהא הקשר מבפנים והנוי של דל''ת מבחוץ כדאמרן ונוייהן לבר: בידרי. שם: מאמתי מברך עליהן משעת הנחתן: משעת הנחתן משמע לאחר שהניחן: אביי ורבא דאמרי תרווייהו. מאי משעת הנחתן דקאמר משעת הנחה ועד שעת קשיר' דכיון דעדיין לא קשרן עובר לעשייתן הוא: בין תפלה לתפלה. בין של יד לשל ראש דסיפר קודם שיניח אותו על הראש: להניח. דבשל יד מתחיל להניח: מצות תפילין. דעכשיו גומר את המצוה: לא סח. אין מברך אלא על של יד בלבד: סח מברך שתים. כדשלח רב חייא: סח בין תפלה לתפלה. ולא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה ראשונה: עבירה היא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה. כדאמרן בפרק משוח מלחמה הירא ורך הלבב מעבירות שבידו: והיו. משמע שתים כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים כל זמן שאותן של ראש מונחין אותן של יד נמי מונחין אלמא דראש חליץ ברישא:

---

זוהר יתרו דף פ''ט ע''ב

אָמַר לֵיהּ רִבִּי הָאי קְרָא בָעֵי לְאִתְיַשְּׁבָא בְאָרְחוֹי. כְּתִיב וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ. אֶתֵּן לָהֶם מִיבְּעֵי לֵיהּ. מַהוּ אֶתֵּן לוֹ. אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי. מַהוּ בְּבֵיתִי. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (שְׁמָא דְקב''ה אִקְרֵי בַיִת). וּבְחוֹמוֹתַי כְּמָה דְאַתְּ אָמַר עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַםִ הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים. יָד וָשֵׁם כְּלוֹמַר דְּיִשְׁלְפוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין מִדּוּכְתָּא דָא וְהַהוּא יַד חוּלָק בְּאַשְׁלֵמוּתָא טָב מִלָיָיא מִבְנִין וּמִבָּנְתָן. שֵׁם עוֹלָם אֶתֵן לוֹ לְהַהוּא חוּלָק שְׁלִים אֲשֶׁר לֹא יִכָרֵת לְדָרֵי דָרִין. דָבָר אַחֵר אֶתֵּן לוֹ לְהַהוּא דְיָדַע רָזָא דְמִלָּה וְיִתְכַּוַון בְּמָה דְבָעֵי לְכַוְונָא. תוּ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב (שמות ל''ה) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיּוֹם הַשַּׁבָּת. מָאי טַעְמָא. בְּגִין דְּלָא אִתְחֲזֵי דִינָא בְהָאי יוֹמָא. וְאִי תֵימָא הָא לַגָּבוֹהַּ סַלְקָא. בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם קָאָמַר וְלָא לַגָּבוֹהַּ וְהַהוּא דְסַלְקָא לַגָּבוֹהַּ לְאַכְפְּיָא לְדִינָא אַחֲרָא סַלְקָא דְתָנֵינָן אִית אֶשָּׁא אַכְלָא אֶשָּׁא. וְאֶשָּׁא דְמַדְבְּחָא אַכְלָא אֶשָּׁא אַחֲרָא. וּבְגִינֵי כַךְ אִתְגַּלְיָיא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בְּהָאי יוֹמָא מִכָּל שְׁאַר יוֹמִין. וּבְזִמְנָא דְאִתְגַלְיָיא עַתִּיקָא לָא אִתְחֲזֵי דִינָא כְלָל. וְכָל עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִשְׁתַּכְּחִין בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא וְדִינָא לָא שַׁלְטָא. תָּאנָא כְתִיב כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי וְלָא בְשֵׁשֶׁת. וְהָני יוֹמִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין אִקְרוּן יוֹמֵי דִשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְכְּלִיל בְּהוּ וְאִינוּן אִתְכְלִילָן בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה עֲלַיְיהוּ כְתִיב (דברים ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיָי אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

 תרגום הזוהר  אָמַר לוֹ רַבִּי, מִקְרָא זֶה צְרִיכִים לְיַשְּׁבוֹ בִּדְרָכָיו. כָּתוּב, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ. אֶתֵּן לָהֶם הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, מַהוּ אֶתֵּן לוֹ. אָמַר לוֹ בֹּא וּרְאֵה, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי. מַהוּ בֵּיתִי. הוּא כְּדִכְתִיב, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. וּבְחוֹמוֹתַי, הוּא כְּדִכְתִיב, עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָׁלָםִ הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים. יָד וָשֵׁם, כְּלוֹמָר שֶׁיּוֹצִיאוּ נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת מִמָּקוֹם הַזֶּה, וְיָד הַהִיא, חֵלֶק הַשְּׁלֵמוּת. טוֹב, מָלֵא מִבָּנִים וּבָנוֹת. שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ הַיְנוּ לְחֵלֶק הַשְּׁלֵמוּת, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אֶתֵּן לוֹ, לְאוֹתוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ סוֹד הַדָּבָר, וִיכַוֵּן מַה שֶּׁצָרִיךְ לְכַוֵּן. עוֹד אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּתוּב, לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁאֵין דִּין נִרְאֶה בַּיּוֹם הַהוּא. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי עוֹלֶה לְגָבוֹהַּ, בְּמוֹשְׁבוֹתֵיכֶם כָּתוּב, וְלֹא לְגָבוֹהַּ. הַהוּא הָעוֹלֶה לְגָבוֹהַּ, עוֹלֶה לְהַכְנִיעַ דִּין אַחֵר, שֶׁלָּמַדְנוּ, יֵשׁ אֵשׁ אוֹכְלָה אֵשׁ. וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ אוֹכֶלֶת אֵשׁ אַחֶרֶת. וּבִשְׁבִיל זֶה. נִתְגַלֶּה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בַּיּוֹם הַהוּא יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הַיָּמִים. וּבַזְּמָן שֶׁמִּתְגַלֶּה עַתִּיקָא אֵינוֹ נִרְאֶה דִּין כְּלָל, וְכָל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִמְצָאִים בְּשִׂמְחָה שְׁלֵמָה וְהַדִּין אֵינוֹ שׁוֹלֵט. לָמַדְנוּ, כָּתוּב, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי, וְלֹא כָּתוּב בְּשֵׁשֶׁת. וְאֵלּוּ יָמִים הַקְּדוֹשִׁים הָעֶלְיוֹנִים נִקְרָאִים יָמִים, שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, נִכְלָל בָּהֶם, וְהֵם נִכְלְלוּ בּוֹ. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָעַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, עֲלֵיהֶם כָּתוּב, וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

---

הלכה פסוקה

הר''מ ה' ק''ש פ''א

א. אֵיזֶהוּ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה מִצְוָתָהּ מִשְּׁעַת יְצִיאַת הַכּוֹכָבִים עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וְאִם עָבַר וְאִחֵר וְקָרָא עַד שֶׁלֹּא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ עַד חֲצוֹת אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הַפְּשִׁיעָה: ב. הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אַחַר שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה לֹא יָצָא יָדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָנוּס כְּגוֹן שִׁכּוֹר אוֹ חוֹלֶה אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֵן וְאָנוּס שֶׁקָרָא בְּעֵת זֶה אֵינוֹ אוֹמֵר הַשְׁכִּיבֵנוּ:

---

מוסר

מלוקט

כְּתִיב (ויקרא י''ח) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב שׁוּם קוּרְבָה שֶׁבָּעוֹלָם (משלי י''א) יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע לֹא יִנָקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם וְאִיסוּר נִדָּה הוּא בְּכָל אִשָּׁה בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ סְתַם אִשָּׁה בֵּין אִשְׁתּוֹ בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ בֵּין קְרוֹבָה בֵּין רְחוֹקָה עַל כֵּן יִזָּהֵר מְאֹד לִשְׁמוֹר עַצְמוֹ מִלִּיגַע בְּבִגְדֵי אִשְׁתּוֹ וְכָל שֶׁכֵּן לָתֵת מִיַּד לְיָד. וְתַלְמִיד אֶחָד שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה נִזְהַר בִּימֵי לִבּוּנָהּ וְהָיָה שׁוֹכֵב אֶצְלָהּ מֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְאָמַר עָלָיו אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ. וְאִם בַּעַל נֶפֶשׁ אַתָּה דְּרוֹשׁ נָא כַּיּוֹם הַדְּבָרִים הָאֲסוּרִים בִּזְמַן פְּרִישׁוּתָהּ מִפִּי סוֹפְרִים אוֹ מִפִּי סְפָרִים וְתִלְמַד לַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּים מִצְוֹת ה' וְגַם ה' יִתֵּן הַטּוֹב לֹא יִמְנַע טוֹב לַהוֹלְכִים בְּתָמִים:

---

יתרו ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וַיְשַׁלַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה אֶת-חֹֽתְנ֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל-אַרְצֽוֹ: (פ) וְשַׁלַח משֶׁה יָת חֲמוּהִי וַאֲזַל לֵהּ לְאַרְעֵהּ:

 רש''י   וילך לו אל ארצו. לגיר בני משפחתו:

יט (א)  רביעי  בַּחֹ֨דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי: בְּיַרְחָא תְּלִיתָאָה לְמִפַּק בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם בְּיוֹמָא הָדֵין אֲתוֹ לְמַדְבְּרָא דְסִינָי:

 רש''י   ביום הזה. בראש חדש. לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו:

(ב) וַיִּסְע֣וּ מֵֽרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֨אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַיַּֽחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן-שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר: וּנְטָלוּ מֵרְפִידִים וַאֲתוֹ לְמַדְבְּרָא דְסִינָי וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא וּשְׁרָא תַמָן יִשְׂרָאֵל לָקֳבֵל טוּרָא:

 רש''י   ויסעו מרפידים. למה הצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה: ויחן שם ישראל. כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת: נגד ההר. למזרחו, וכל מקום שאתה מוצא נגד, פנים למזרח:

(ג) וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל-הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו יְהוָֹה֙ מִן-הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּמשֶׁה סְלֵק לִקֳדָם יְיָ וּקְרָא לֵהּ יְיָ מִן טוּרָא לְמֵימַר כִּדְנַן תֵּימַר לְבֵית יַעֲקֹב וּתְחַוִי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   ומשה עלה. ביום השני. וכל עליותיו בהשכמה היו, שנאמר (שמות לד ד) וישכם משה בבקר: כה תאמר. בלשון הזה וכסדר הזה: לבית יעקב. אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה: ותגיד לבני ישראל. ענשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין:

(ד) אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָֽאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל-כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָֽאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי: אַתּוּן חֲזִתּוּן דִי עֲבָדִית לְמִצְרָיִם וּנְטָלִית (נ''א וְאַטְּלִית) יָתְכוֹן כִּדְעַל גַדְפֵי נִשְׁרִין וְקָרֵבִית יָתְכוֹן לְפָלְחָנִי:

 רש''י   אתם ראיתם. לא מסרת היא בידכם, ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, על כמה עברות היו חיבין לי קדם שנזדוגו לכם, ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם: ואשא אתכם. זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו לסע ולצאת נקבצו כלם לרעמסס. ואונקלוס תרגם ואשא, ונטלית יתכון, כמו ואסיע אתכם, תקן את הדבר דרך כבוד למעלה: על כנפי נשרים. כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני. אף אני עשיתי כן, (שמות יד יט) ויסע מלאך האלהים וגו' (שם כ) ויבא בין מחנה מצרים וגו' , והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם: ואבא אתכם אלי. כתרגומו:

(ה) וְעַתָּ֗ה אִם-שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת-בְּרִיתִ֑י וִֽהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל-הָ֣עַמִּ֔ים כִּי-לִ֖י כָּל-הָאָֽרֶץ: וּכְעַן אִם קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וְתִטְרוּן יָת קְיָמִי וּתְהוֹן קֳדָמַי חַבִּיבִין מִכָּל עַמְמַיָא אֲרֵי דִי לִי כָּל אַרְעָא:

 רש''י   ועתה. אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואלך, שכל התחלות קשות: ושמרתם את בריתי. שאכרות עמכם על שמירת התורה: סגלה. אוצר חביב, כמו (קהלת ב ח) וסגלת מלכים, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך אתם תהיו לי סגלה משאר אמות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת: כי לי כל הארץ. והם בעיני ולפני לכלום:

(ו) וְאַתֶּ֧ם תִּֽהְיוּ-לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּֽהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְאַתּוּן תְּהוֹן קֳדָמַי מַלְכִין כָּהֲנִין וְעַם קַדִישׁ אִלֵין פִּתְגָמַיָא דִי תְמַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שרים כמה דאת אמר (שמואל ב' ח יח) ובני דוד כהנים היו: אלה הדברים. לא פחות ולא יותר:

(ז)  חמישי  וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כָּל-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יְהוָֹֽה: וַאֲתָא משֶׁה וּקְרָא לְסָבֵי עַמָא וְסַדַר קֳדָמֵיהוֹן יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דִפַקְדֵיהּ יְיָ: (ח) וַיַּֽעֲנ֨וּ כָל-הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר יְהוָֹ֖ה נַֽעֲשֶׂ֑ה וַיָּ֧שֶׁב מֹשֶׁ֛ה אֶת-דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל-יְהוָֹֽה: וַאֲתִיבוּ כָל עַמָא כַּחֲדָא וַאֲמָרוּ כֹּל דִי מַלִיל יְיָ נַעְבֵּד וַאֲתֵיב משֶׁה יָת פִּתְגָמֵי עַמָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   וישב משה את דברי העם וגו' . ביום המחרת, שהוא יום שלישי, שהרי בהשכמה עלה. וכי צריך היה משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה שלא אמר, הואיל ויודע מי ששלחני, איני צריך להשיב:

(ט) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י בָּ֣א אֵלֶ֘יךָ֘ בְּעַ֣ב הֶֽעָנָן֒ בַּֽעֲב֞וּר יִשְׁמַ֤ע הָעָם֙ בְּדַבְּרִ֣י עִמָּ֔ךְ וְגַם-בְּךָ֖ יַֽאֲמִ֣ינוּ לְעוֹלָ֑ם וַיַּגֵּ֥ד מֹשֶׁ֛ה אֶת-דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל-יְהוָֹֽה: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא אֲנָא מִתְגְלִי לָךְ בְּעֵיבָא דַעֲנָנָא בְּדִיל דְיִשְׁמַע עַמָא בְּמַלָלוּתִי עִמָךְ וְאַף בָּךְ יְהֵימְנוּן לְעָלָם וְחַוִי משֶׁה יָת פִּתְגָמֵי עַמָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   בעב הענן. במעבה הענן וזהו ערפל: וגם בך. גם בנביאים הבאים אחריך: ויגד משה. ביום המחרת שהוא רביעי לחדש: את דברי העם וגו' . תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו:

(י) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָֹ֤ה אֶל-מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ אֶל-הָעָ֔ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר וְכִבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִזֵיל לְוָת עַמָא וּתְזַמִנוּן יוֹמָא דֵין וּמְחָר וִיחַוְרוּן לְבוּשֵׁיהוֹן:

 רש''י   ויאמר ה' אל משה. אם כן, שמזקיקין לדבר עמם, לך אל העם: וקדשתם. וזמנתם, שיכינו עצמם היום ומחר:

(יא) וְהָי֥וּ נְכֹנִ֖ים לַיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֣י | בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִשִׁ֗י יֵרֵ֧ד יְהוָֹ֛ה לְעֵינֵ֥י כָל-הָעָ֖ם עַל-הַ֥ר סִינָֽי: וִיהוֹן זְמִינִין לְיוֹמָא תְלִיתָאָה אֲרֵי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה יִתְגְלִי יְיָ לְעֵינֵי כָל עַמָא עַל טוּרָא דְסִינָי:

 רש''י   והיו נכנים. מבדלים מאשה: ליום השלישי. שהוא ששה בחדש. ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה, כל הענין האמור בפרשת ואלה המשפטים, (שמות כד ד) ואין מקדם ומאחר בתורה: לעיני כל העם. מלמד שלא היה בהם סומא, שנתרפאו כלם:

(יב) וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת-הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּֽׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת: וּתְתַחֵם יָת עַמָא סְחוֹר סְחוֹר לְמֵימַר אִסְתַּמָרוּ לְכוֹן מִלְמִסַק בְּטוּרָא וּלְמִקְרַב בְּסוֹפֵהּ כָּל דְיִקְרַב בְּטוּרָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

 רש''י   והגבלת. קבע להם תחומין לסימן, שלא יקרבו מן הגבול והלאה: לאמר. הגבול אומר להם, השמרו מעלות מכאן והלאה, ואתה תזהירם על כך: ונגע בקצהו. אפלו בקצהו:

(יג) לֹֽא-תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי-סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אֽוֹ-יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם-בְּהֵמָ֥ה אִם-אִ֖ישׁ לֹ֣א יִחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַֽעֲל֥וּ בָהָֽר: לָא תִקְרַב בֵּהּ יְדָא אֲרֵי אִתְרְגָמָא יִתְרְגֵם אוֹ אִשְׁתְּדָאָה יִשְׁתְּדִי אִם בְּעִירָא אִם אֱנָשָׁא לָא יִתְקַיָם בְּמֵיגַד שׁוֹפָרָא אִנוּן מְרָשָׁן לְמִסַק בְּטוּרָא:

 רש''י   ירה יירה. מכאן לנסקלין שהם נדחין למטה מבית הסקילה, שהיה גבוה שתי קומות: יירה. ישלך למטה לארץ, כמו (שמות טו ד) ירה בים: במשך היבל. כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות: היבל. הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לדכרא יובלא, ושופר של אילו של יצחק היה:

(יד) וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה מִן-הָהָ֖ר אֶל-הָעָ֑ם וַיְקַדֵּשׁ֙ אֶת-הָעָ֔ם וַֽיְכַבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם: וּנְחַת משֶׁה מִן טוּרָא לְוָת עַמָא וְזַמִין יָת עַמָא וְחַוָרוּ לְבוּשֵׁיהוֹן:

 רש''י   מן ההר אל העם. מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם:

(טו) וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-הָעָ֔ם הֱי֥וּ נְכֹנִ֖ים לִשְׁל֣שֶׁת יָמִ֑ים אַֽל-תִּגְּשׁ֖וּ אֶל-אִשָּֽׁה: וַאֲמַר לְעַמָא הֱווֹ זְמִינִין לִתְלָתָא יוֹמִין לָא תִקְרְבוּן לְצַד אִתְּתָא:

 רש''י   היו נכנים לשלשת ימים. לסוף שלשה ימים, הוא יום רביעי שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי, ולדברי האומר בששה בחדש נתנו עשרת הדברות לא הוסיף משה כלום. לשלשת ימים, כמו (פסוק יא) ליום השלישי: אל תגשו אל אשה. כל שלשת ימים הללו כדי שיהו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה שאם ישמשו תוך שלשת ימים, שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא, אבל מששהתה שלושה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור מלטמא את הפולטת:

(טז) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל-הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּֽחֱרַ֥ד כָּל-הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּֽחֲנֶֽה: וַהֲוָה בְיוֹמָא תְלִיתָאָה בְּמֶהֱוֵי צַפְרָא וַהֲוָה קָלִין וּבַרְקִין וַעֲנָנָא תַקִיף עַל טוּרָא וְקַל שׁוֹפָרָא תַּקִיף לַחֲדָא וְזָע כָּל עַמָא דִי בְמַשְׁרִיתָא:

 רש''י   בהית הבקר. מלמד שהקדים על ידם מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן, שיהא הרב ממתין לתלמיד, וכן מצינו ביחזקאל (יחזקאל ג כב) קום צא אל הבקעה וגו' , (שם כג) ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד:

(יז) וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת-הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן-הַֽמַּֽחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר: וְאַפֵיק משֶׁה יָת עַמָא לְקַדָמוּת מֵימְרָא דַיְיָ מִן מַשְׁרִיתָא וְאִתְעַתָּדוּ בְּשִׁפּוֹלֵי טוּרָא:

 רש''י   לקראת האלהים. מגיד שהשכינה יצאה לקראתם, כחתן היוצא לקראת כלה, וזהו שנאמר (דברים לג ב) ה' מסיני בא, ולא נאמר לסיני בא: בתחתית ההר. לפי פשוטו ברגלי ההר. ומדרשו שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית:

(יח) וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵ֠י אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו יְהוָֹ֖ה בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּֽחֱרַ֥ד כָּל-הָהָ֖ר מְאֹֽד: וְטוּרָא דְסִינַי תָּנַן כֻּלֵהּ מִן קֳדָם דְאִתְגְלִי עֲלוֹהִי יְיָ בְּאֶשָׁתָא וּסְלִיק תְּנָנֵהּ כִּתְנָנָא דְאַתּוּנָא וְזָע כָּל טוּרָא לַחֲדָא:

 רש''י   עשן כלו. אין עשן זה שם דבר, שהרי נקוד השי''ן פת''ח, אלא לשון פעל, כמו אמר, שמר, שמע, לכך תרגומו תנן כליה, ולא תרגם תננא, וכל עשן שבמקרא נקודים קמ''ץ מפני שהם שם דבר: הכבשן. של סיד, יכול ככבשן זה ולא יותר, תלמוד לומר (דברים ד יא) בער באש עד לב השמים. ומה תלמוד לומר כבשן, לשבר את האזן, מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הנכר להם. כיוצא בו (הושע יא י) כאריה ישאג, וכי מי נתן כח בארי, אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו, כדי לשבר את האזן מה שיכולה לשמוע. וכיוצא בו (יחזקאל מג ב) וקולו כקול מים רבים, וכי מי נתן קול למים, אלא הוא, ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו, כדי לשבר את האזן:

(יט) וַֽיְהִי֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָֽאֱלֹהִ֖ים יַֽעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל: וַהֲוָה קַל שׁוֹפָרָא אָזֵל וְתָקֵף לַחֲדָא משֶׁה מְמַלֵל וּמִן קֳדָם יְיָ מִתְעֲנֵי לֵהּ בְקָל:

 רש''י   הולך וחזק מאד. מנהג הדיוט, כל זמן שהוא מאריך לתקע קולו מחליש וכוהה, אבל כאן הולך וחזק מאד. ולמה כך, מתחלה לשבר אזניהם מה שיכולין לשמוע: משה ידבר. כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא (שמות כ ב) אנכי ולא יהיה לך והקדוש ברוך הוא מסיעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע: יעננו בקול. יעננו על דבר הקול, כמו (מלכים א' יח כד) אשר יענה באש, על דבר האש להורידו:

(כ)  שישי  וַיֵּ֧רֶד יְהוָֹ֛ה עַל-הַ֥ר סִינַ֖י אֶל-רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיִּקְרָ֨א יְהוָֹ֧ה לְמֹשֶׁ֛ה אֶל-רֹ֥אשׁ הָהָ֖ר וַיַּ֥עַל מֹשֶֽׁה: וְאִתְגְלִי יְיָ עַל טוּרָא דְסִינַי לְרֵישׁ טוּרָא וּקְרָא יְיָ לְמשֶׁה לְרֵישׁ טוּרָא וּסְלִיק משֶׁה:

 רש''י   וירד ה' על הר סיני. יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר (שמות כ יט) כי מן השמים דברתי עמכם. מלמד שהרכין שמים העליונים והתחתונים והציען על גבי ההר, כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם:

(כא) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן-יֶֽהֶרְס֤וּ אֶל-יְהוָֹה֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה חוּת אַסְהֵיד בְּעַמָא דִילְמָא יְפַגְרוּן קֳדָם יְיָ לְמֶחֱזֵי וְיִפֵּל מִנְהוֹן סַגִי:

 רש''י   העד בעם. התרה בהם שלא לעלות בהר: פן יהרסו וגו' . שלא יהרסו את מצבם על ידי שתאותם אל ה' לראות ויקרבו לצד ההר: ונפל ממנו רב. כל מה שיפול מהם ואפלו הוא יחידי חשוב לפני רב: יהרסו. כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין, אף הנפרדין ממצב אנשים הורסים את המצב:

(כב) וְגַ֧ם הַכֹּֽהֲנִ֛ים הַנִּגָּשִׁ֥ים אֶל-יְהוָֹ֖ה יִתְקַדָּ֑שׁוּ פֶּן-יִפְרֹ֥ץ בָּהֶ֖ם יְהוָֹֽה: וְאַף כָּהֲנַיָא דִקְרִיבִין לְשַׁמָשָׁא קֳדָם יְיָ יִתְקַדְשׁוּן דִילְמָא יִקְטוֹל בְּהוֹן יְיָ:

 רש''י   וגם הכהנים. אף הבכורות שהעבודה בהם: הנגשים אל ה'. להקריב קרבנות, אף הם אל יסמכו על חשיבותם לעלות: יתקדשו. יהיו מזמנים להתיצב על עמדם: פן יפרץ. לשון פרצה, יהרוג בהם ויעשה בהם פרצה:

(כג) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה לֹֽא-יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַֽעֲלֹ֖ת אֶל-הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי-אַתָּ֞ה הַֽעֵדֹ֤תָה בָּ֨נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת-הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ: וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ לָא יִכּוֹל עַמָא לְמִסַק לְטוּרָא דְסִינַי אֲרֵי אַתְּ אַסְהֵדְתָּ בָּנָא לְמֵימַר תַּחִים יָת טוּרָא וְקַדְשֵׁהּ:

 רש''י   לא יוכל העם. איני צריך להעיד בהם שהרי מתרין ועומדין הם היום שלשת ימים, ולא יוכלו לעלות שאין להם רשות:

(כד) וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו יְהוָֹה֙ לֶךְ-רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַֽהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ וְהַכֹּֽהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל-יֶֽהֶרְס֛וּ לַֽעֲלֹ֥ת אֶל-יְהוָֹ֖ה פֶּן-יִפְרָץ-בָּֽם: וַאֲמַר לֵהּ יְיָ אִזֵיל חוּת וְתִסַק אַתְּ וְאַהֲרֹן עִמָךְ וְכָהֲנַיָא וְעַמָא לָא יְפַגְרוּן לְמִסַק לִקֳדָם יְיָ דִילְמָא יִקְטוֹל בְּהוֹן:

 רש''י   לך רד. והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קדם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה: ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים. יכול אף הם עמך, תלמוד לומר ועלית אתה. אמור מעתה, אתה מחצה לעצמך ואהרן מחצה לעצמו והם מחצה לעצמם. משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה': פן יפרץ בם. אף על פי שהוא נקוד חטף קמ''ץ אינו זז מגזרתו, כך דרך כל תבה שנקדתה מלאפו''ם כשהיא סמוכה במקף משתנה הנקוד לחטף קמ''ץ:

(כה) וַיֵּ֥רֶד מֹשֶׁ֖ה אֶל-הָעָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶֽם: (ס) וּנְחַת משֶׁה לְעַמָא וַאֲמַר לְהוֹן:

 רש''י   ויאמר אליהם. התראה זו:

---

יתרו יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

כ (א) וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל-הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר: (ס) וּמַלִיל יְיָ יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין לְמֵימָר:

 רש''י   וידבר אלהים. אין אלהים אלא דין. לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר, ואם לאו אינו מקבל עליהם פרענות, יכול אף עשרת הדברות כן, תלמוד לומר וידבר אלהים, דיין לפרע: את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן. אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופרש על כל דבור ודבור בפני עצמו: לאמר. מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו:

(ב) אָֽנֹכִ֖י יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הֽוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפֵּיקְתָּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא:

 רש''י   אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כדאי היא ההוצאה שתהיו משעבדים לי. דבר אחר לפי שנגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר (שמות כד י) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, זו היתה לפניו בשעת השעבוד, (שם) וכעצם השמים, משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים. דבר אחר לפי שהיו שומעין קולות הרבה, שנאמר, (להלן פסוק טו) את הקולות, קולות באין מארבע רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן. ולמה אמר לשון יחיד, אלהיך, לתן פתחון פה למשה ללמד סנגוריא במעשה העגל, וזהו שאמר (שמות לב יא) למה ה' יחרה אפך בעמך, לא להם צוית, לא יהיה לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי: מבית עבדים. מבית פרעה שהייתם עבדים לו. או אינו אומר אלא מבית עבדים, שהיו עבדים לעבדים, תלמוד לומר (דברים ז ח) ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים, אמור מעתה עבדים למלך היו, ולא עבדים לעבדים:

(ג) לֹא יִֽהְיֶ֥ה-לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל-פָּנָֽי: לָא יְהֵי לָךְ אֱלָהּ אָחֳרָן בַּר מִנִי:

 רש''י   לא יהיה לך. למה נאמר, לפי שנאמר (פסוק ד) לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקים, תלמוד לומר לא יהיה לך: אלהים אחרים. שאינן אלהות אלא אחרים עשאום אלהים עליהם, ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו. דבר אחר אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונין אותם, ודומה כאלו הוא אחר שאינו מכירו מעולם: על פני. כל זמן שאני קים, שלא תאמר לא נצטוו על עבודה זרה אלא אותו הדור:

(ד) לֹא תַֽעֲשֶׂ֨ה-לְךָ֥ פֶ֨סֶל֙ | וְכָל-תְּמוּנָ֔ה אֲשֶׁ֤ר בַּשָּׁמַ֨יִם֙ | מִמַּ֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר בָּאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת וַֽאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖יִם | מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ: לָא תַעְבֵּד לָךְ צֶלֶם וְכָל דְמוּת דִי בִשְׁמַיָא מִלְעֵלָא וְדִי בְאַרְעָא מִלְרָע וְדִי בְמַיָא מִלְרַע לְאַרְעָא:

 רש''י   פסל. על שם שנפסל: וכל תמונה. תמונת כל דבר אשר בשמים:

(ה) לֹֽא-תִשְׁתַּֽחֲוֶ֥ה לָהֶ֖ם וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֑ם כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהוָֹ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵ֠ד עֲוֹ֨ן אָבֹ֧ת עַל-בָּנִ֛ים עַל-שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל-רִבֵּעִ֖ים לְשֹֽׂנְאָֽי: לָא תִסְגֻד לְהוֹן וְלָא תִפְלְחִנוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָךְ אֵל קַנָא מַסְעַר חוֹבֵי אֲבָהָן עַל בְּנִין מָרָדִין עַל דַר תְּלִיתַי וְעַל דַר רְבִיעַי לְשָׂנְאָי כַּד מְשַׁלְמִין בְּנַיָא לְמֶחֱטֵי בָּתַר אֲבָהָתְהוֹן:

 רש''י   אל קנא. מקנא לפרע ואינו עובר על מדתו למחול על עוון עבודה זרה, כל לשון קנא אינפרינמינ''ט בלעז , נותן לב לפרע: לשנאי. כתרגומו, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם:

(ו) וְעֹ֥שֶׂה חֶ֖סֶד לַֽאֲלָפִ֑ים לְאֹֽהֲבַ֖י וּלְשֹֽׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָֽי: (ס) וְעָבֵד טִּיבוּ לְאַלְפֵי דָרִין לְרַחֲמַי וּלְנָטְרֵי פִקוֹדָי:

 רש''י   ועשה חסד. נוצר חסד שאדם עושה, לשלם שכר עד לאלפים דור, נמצאת מדה טובה יתרה על מדת פרענות אחת על חמש מאות, שזו לארבעה דורות וזו לאלפים:

(ז) לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת-שֵׁם-יְהוָֹ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהֹוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר-יִשָּׂ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא: (ס) לָא תֵימֵי יָת שְׁמָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמַגָנָא אֲרֵי לָא יִזַכֵּי יְיָ יָת דִיֵימֵי בִשְׁמֵהּ לְשִׁקְרָא:

 רש''י   לשוא. (השני לשון שקר כתרגומו) כמא דתימר (שבועות כט א) אי זהו שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב. (הראשון לשון מגן, כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל, על של עץ עץ ועל אבן אבן:

(ח) זָכ֛וֹר אֶת-י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת לְקַדְּשֽׁוֹ: הֲוֵי דְכִיר יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא לְקַדָשׁוּתֵהּ:

 רש''י   זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וכן (שמות לא יד) מחלליה מות יומת, (במדבר כח ט) וביום השבת שני כבשים, וכן (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז, (שם יב) גדילים תעשה לך, וכן (ויקרא יח טז) ערות אשת אחיך, (דברים כה ה) יבמה יבא עליה, הוא שנאמר (תהלים סב יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. זכור לשון פעול הוא, כמו (ישעיה כב יג) אכול ושתו, (שמואל ב ג טז) הלוך ובכה, וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת:

(ט) שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד וְעָשִׂ֖יתָ כָּל-מְלַאכְתֶּֽךָ: שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלָח וְתַעְבֵּד כָּל עִבִדְתָּךְ:

 רש''י   ועשית כל מלאכתך. כשתבא שבת, יהא בעיניך כאלו מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה:

(י) וְיוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שַׁבָּ֖ת | לַֽיהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא-תַֽעֲשֶׂ֨ה כָל-מְלָאכָ֜ה אַתָּ֣ה | וּבִנְךָ֣-וּבִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤ וַֽאֲמָֽתְךָ֙ וּבְהֶמְתֶּ֔ךָ וְגֵֽרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ: וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעְבֵּד כָּל עִבִדְתָּא אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ עַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וּבְעִירָךְ וְגִיוֹרָךְ דִי בְקִרְוָךְ:

 רש''י   אתה ובנך ובתך. אלו קטנים. או אינו אלא גדולים, אמרת הרי כבר מזהרים הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזו ששנינו (שבת קכא א) קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליך:

(יא) כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת-יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֜ה אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ אֶת-הַיָּם֙ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל-כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָֹ֛ה אֶת-י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ: (ס) אֲרֵי שִׁתָּא יוֹמִין עֲבַד יְיָ יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא יָת יַמָא וְיָת כָּל דִי בְהוֹן וְנָח בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה עַל כֵּן בָּרִיךְ יְיָ יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא וְקַדְשֵׁהּ:

 רש''י   וינח ביום השביעי. כביכול הכתיב בעצמו מנוחה ללמד המנו קל וחמר לאדם, שמלאכתו בעמל וביגיעה, שיהא נח בשבת: ברך ויקדשהו. ברכו במן לכפלו בששי לחם משנה, וקדשו במן שלא היה יורד בו:

(יב) כַּבֵּ֥ד אֶת-אָבִ֖יךָ וְאֶת-אִמֶּ֑ךָ לְמַ֨עַן֙ יַֽאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-יְהוָֹ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (ס) יַקַר יָת אָבוּךְ וְיָת אִמָךְ בְּדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:

 רש''י   למען יאריכון ימיך. אם תכבד יאריכון, ואם לאו יקצרון, שדברי תורה נוטריקון הם נדרשין מכלל הן לאו ומכלל לאו הן:

(יג) לֹ֥א תִרְצַ֖ח: (ס) לֹ֣א תִנְאָ֑ף: (ס) לֹ֣א תִגְנֹ֔ב: (ס) לֹא תַֽעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר: (ס) לָא תִקְטוֹל נְפָשׁ לָא תְגוּף לָא תִגְנוּב לָא תַסְהֵד בְּחַבְרָךְ סַהֲדוּתָא דְשִׁקְרָא:

 רש''י   לא תנאף. אין ניאוף אלא באשת איש, שנאמר (ויקרא כ י) מות יומת הנואף והנואפת, ואומר (יחזקאל טז לב) האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים: לא תגנב. בגונב נפשות הכתוב מדבר. לא תגנבו (ויקרא יט יא) בגונב ממון. או אינו אלא זה בגונב ממון, ולהלן בגונב נפשות, אמרת דבר הלמד מענינו, מה לא תרצח, לא תנאף, מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין, אף לא תגנוב דבר שחיב עליו מיתת בית דין:

(יד) לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ (ס) לֹֽא תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַֽאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַֽחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ: (ס) לָא תַחְמֵד בֵּית חַבְרָךְ לָא תַחְמֵד אִתַּת חַבְרָךְ וְעַבְדֵהּ וְאַמְתֵהּ וְתוֹרֵהּ וַחֲמָרֵהּ וְכֹל דִי לְחַבְרָךְ: (טו)  שביעי  וְכָל-הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת-הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת-הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת-הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק: וְכָל עַמָא חָזָן יָת קָלַיָא וְיָת בָּעוֹרַיָא וְיָת קַל שׁוֹפָרָא וְיָת טוּרָא תָּנֵן וַחֲזָא עַמָא וְזָעוּ וְקָמוּ מֵרָחִיק:

 רש''י   וכל העם ראים. מלמד שלא היה בהם אחד סומא. ומנין שלא היה בהם אלם, תלמוד לומר (שמות יט ח) ויענו כל העם. ומנין שלא היה בהם חרש, תלמוד לומר (שמות כד ז) נעשה ונשמע: ראים את הקולות. רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר: את הקולת. (מכילתא בחדש פ''ט) היוצאין מפי הגבורה: וינעו. (שם) אין נוע אלא זיע: ויעמדו מרחק. היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל כאורך מחניהם ומלאכי השרת באין ומסיעין אותן להחזירם, שנאמר (תהלים סח יג) מלכי צבאות ידדון ידדון:

(טז) וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה דַּבֶּר-אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל-יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן-נָמֽוּת: וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה מַלֵל אַתְּ עִמָנָא וּנְקַבֵּל וְלָא יִתְמַלֵל עִמָנָא מִן קֳדָם יְיָ דִילְּמָא נְמוּת: (יז) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל-הָעָם֘ אַל-תִּירָ֒אוּ֒ כִּ֗י לְבַֽעֲבוּר֙ נַסּ֣וֹת אֶתְכֶ֔ם בָּ֖א הָֽאֱלֹהִ֑ים וּבַֽעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל-פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶֽחֱטָֽאוּ: וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָא לָא תִדְחֲלוּן אֲרֵי בְּדִיל לְנַסָאָה יָתְכוֹן אִתְגְלִי לְכוֹן יְקָרָא דַיְיָ וּבְדִיל דִתְהֵי דַחַלְתֵּהּ עַל אַפֵּיכוֹן בְּדִיל דְלָא תְחוּבוּן:

 רש''י   לבעבור נסות אתכם. לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם באמות שהוא בכבודו נגלה עליכם: נסות. לשון הרמה וגדלה, כמו (ישעיה סב י) הרימו נס, ארים נסי (ישעיה מט כב) , וכנס על הגבעה (ישעיה ל, יז) , שהוא זקוף: ובעבור תהיה יראתו. על ידי שראיתם אותו יראוי ומאים, תדעו כי אין זולתו ותיראו מפניו:

(יח) וַיַּֽעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵֽרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל-הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר-שָׁ֖ם הָֽאֱלֹהִֽים: (ס) וְקָם עַמָא מֵרָחִיק וּמשֶׁה קָרֵב לְצַד אַמִיטְּתָא דִתַמָן יְקָרָא דַיְיָ:

 רש''י   נגש אל הערפל. לפנים משלש מחיצות, חשך ענן וערפל שנאמר (דברים ד יא) וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל, ערפל הוא עב הענן, שנאמר לו (שמות יט ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן:

(יט)  מפטיר  וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן-הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כִּדְנַן תֵּימַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַתּוּן חֲזִיתּוּן אֲרֵי מִן שְׁמַיָא מַלֵילִית עִמְכוֹן:

 רש''י   כה תאמר. בלשון הזה: אתם ראיתם. יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו, שמה שאחרים משיחין לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין: כי מן השמים דברתי. וכתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כבודו בשמים ואשו וגבורתו על הארץ. דבר אחר הרכין שמים ושמי השמים והציען על ההר, וכן הוא אומר (תהלים יח י) ויט שמים וירד:

(כ) לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֨סֶף֙ וֵֽאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם: לָא תַעְבְּדוּן קֳדָמָי דַחֲלָן דִכְסַף וְדַחֲלָן דִדְהַב לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן:

 רש''י   לא תעשון אתי. לא תעשון דמות שמשי המשמשים לפני במרום: אלהי כסף. בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות: ואלהי זהב. בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב: לא תעשו לכם. לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם:

(כא) מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּֽעֲשֶׂה-לִּי֒ וְזָֽבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת-עֹֽלֹתֶ֨יךָ֙ וְאֶת-שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת-צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת-בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת-שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵֽרַכְתִּֽיךָ: מַדְבַּח אַדְמְתָא תַּעְבֵּד קֳדָמַי וּתְהֵי דַבָּח עֲלוֹהִי יָת עֲלָוָתָךְ וְיָת נְכַס קוּדְשָׁךְ מִן עָנָךְ וּמִן תּוֹרָךְ בְּכָל אַתְרָא דִי אַשְׁרֵי יָת שְׁכִנְתִּי לְתַמָן אֶשְׁלַח בִּרְכְּתִי לָךְ וֶאֱבָרֵכִנָךְ:

 רש''י   מזבח אדמה. מחבר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כפים. דבר אחר שהיה ממלא את חלל מזבח הנחשת אדמה בשעת חניתן: תעשה לי. שתהא תחלת עשייתו לשמי: וזבחת עליו. אצלו, כמו (במדבר ב כ) ועליו מטה מנשה. או אינו אלא עליו ממש, תלמוד לומר (דברים יב כז) הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך, ואין שחיטה בראש המזבח: את עלתיך ואת שלמיך. אשר מצאנך ומבקרך. את צאנך ואת בקרך, פרוש לאת עולתיך ואת שלמיך: בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפרש שלי, שם אבא אליך וברכתיך אשרה שכינתי עליך מכאן אתה למד שלא נתן רשות להזכיר שם המפרש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה. שם נתן רשות לכהנים להזכיר שם המפרש בנשיאת כפים לברך את העם:

(כב) וְאִם-מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה-לִּ֔י לֹֽא-תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַֽתְּחַֽלְלֶֽהָ: וְאִם מַדְבַּח אַבְנִין תַּעְבֵּד קֳדָמַי לָא תִבְנֵי יָתְהוֹן פְּסִילָן לָא תְרִים חַרְבָּךְ עֲלַהּ וּתְחַלְלִנַהּ:

 רש''י   ואם מזבח אבנים. רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, כאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר (דברים כז ו) אבנים שלמות תבנה, וכן (שמות כב כד) אם כסף תלוה, חובה הוא, שנאמר (דברים טו ח) והעבט תעביטנו. ואף זה משמש בלשון כאשר וכן (ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת בכורים זו מנחת העמר, שהיא חובה, ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים: גזית. לשון גזיזה שפוסלן ומסתתן בברזל: כי חרבך הנפת עליה. הרי כי זה משמש בלשון פן, שהוא דילמא, פן תניף חרבך עליה: ותחללה. הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין, שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל. והרי דברים קל וחמר ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחברו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פרענות:

(כג) וְלֹא-תַֽעֲלֶ֥ה בְמַֽעֲלֹ֖ת עַל-מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא-תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָֽתְךָ֖ עָלָֽיו: (פפפ) וְלָא תִסַק בְּדַרְגִין עַל מַדְבְּחִי דְלָא תִתְגְלֵי עֶרְיְתָךְ עֲלוֹהִי: פפפ:

 רש''י   ולא תעלה במעלות. כשאתה בונה כבש למזבח, לא תעשהו מעלות מעלות אישיקלונ''ש בלעז [מדרגות] אלא חלק יהא ומשופע: אשר לא תגלה ערותך. שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה:

---

הפטרת יתרו - ישעיה ו

ו (א) בִּשְׁנַת-מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָאֶרְאֶ֧ה אֶת-אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל-כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת-הַהֵיכָֽל: (ב) שְׂרָפִ֨ים עֹמְדִ֤ים | מִמַּ֙עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד בִּשְׁתַּ֣יִם | יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף: (ג) וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל-זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ | קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל-הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ: (ד) וַיָּנֻ֙עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן: (ה) וָאֹמַ֞ר אֽוֹי-לִ֣י כִֽי-נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא-שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם-טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת-הַמֶּ֛לֶךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי: (ו) וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן-הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ: (ז) וַיַּגַּ֣ע עַל-פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל-שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲוֹנֶ֔ךָ וְחַטָּאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר: (ח) וָאֶשְׁמַ֞ע אֶת-ק֤וֹל אֲדֹנָי֙ אֹמֵ֔ר אֶת-מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ-לָ֑נוּ וָאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי: (ט) וַיֹּ֕אמֶר לֵ֥ךְ וְאָמַרְתָּ֖ לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שִׁמְע֤וּ שָׁמ֙וֹעַ֙ וְאַל-תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל-תֵּדָֽעוּ: (י) הַשְׁמֵן֙ לֵב-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאָזְנָ֥יו הַכְבֵּ֖ד וְעֵינָ֣יו הָשַׁ֑ע פֶּן-יִרְאֶ֨ה בְעֵינָ֜יו וּבְאָזְנָ֣יו יִשְׁמָ֗ע וּלְבָב֥וֹ יָבִ֛ין וָשָׁ֖ב וְרָ֥פָא לֽוֹ: (יא) וָאֹמַ֕ר עַד-מָתַ֖י אֲדֹנָ֑י וַיֹּ֡אמֶר עַ֣ד אֲשֶׁר֩ אִם-שָׁא֨וּ עָרִ֜ים מֵאֵ֣ין יוֹשֵׁ֗ב וּבָתִּים֙ מֵאֵ֣ין אָדָ֔ם וְהָאֲדָמָ֖ה תִּשָּׁאֶ֥ה שְׁמָמָֽה: (יב) וְרִחַ֥ק יְהוָ֖ה אֶת-הָאָדָ֑ם וְרַבָּ֥ה הָעֲזוּבָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ: (יג) וְע֥וֹד בָּהּ֙ עֲשִׂ֣רִיָּ֔ה וְשָׁ֖בָה וְהָיְתָ֣ה לְבָעֵ֑ר כָּאֵלָ֣ה וְכָאַלּ֗וֹן אֲשֶׁ֤ר בְּשַׁלֶּ֙כֶת֙ מַצֶּ֣בֶת בָּ֔ם זֶ֥רַע קֹ֖דֶשׁ מַצַּבְתָּֽהּ: ז (א) וַיְהִ֡י בִּימֵ֣י אָ֠חָז בֶּן-יוֹתָ֨ם בֶּן-עֻזִּיָּ֜הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֗ה עָלָ֣ה רְצִ֣ין מֶֽלֶךְ-אֲ֠רָם וּפֶ֨קַח בֶּן-רְמַלְיָ֤הוּ מֶֽלֶךְ-יִשְׂרָאֵל֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם לַמִּלְחָמָ֖ה עָלֶ֑יהָ וְלֹ֥א יָכֹ֖ל לְהִלָּחֵ֥ם עָלֶֽיהָ: (כאן מסיימים הספרדים) (ב) וַיֻּגַּ֗ד לְבֵ֤ית דָּוִד֙ לֵאמֹ֔ר נָ֥חָֽה אֲרָ֖ם עַל-אֶפְרָ֑יִם וַיָּ֤נַע לְבָבוֹ֙ וּלְבַ֣ב עַמּ֔וֹ כְּנ֥וֹעַ עֲצֵי-יַ֖עַר מִפְּנֵי-רֽוּחַ: (ג) וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶֽל-יְשַׁעְיָהוּ֒ צֵא-נָא֙ לִקְרַ֣את אָחָ֔ז אַתָּ֕ה וּשְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בְּנֶ֑ךָ אֶל-קְצֵ֗ה תְּעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָעֶלְיוֹנָ֔ה אֶל-מְסִלַּ֖ת שְׂדֵ֥ה כוֹבֵֽס: (ד) וְאָמַרְתָּ֣ אֵ֠לָיו הִשָּׁמֵ֨ר וְהַשְׁקֵ֜ט אַל-תִּירָ֗א וּלְבָבְךָ֙ אַל-יֵרַ֔ךְ מִשְּׁנֵ֨י זַנְב֧וֹת הָאוּדִ֛ים הָעֲשֵׁנִ֖ים הָאֵ֑לֶּה בָּחֳרִי-אַ֛ף רְצִ֥ין וַאֲרָ֖ם וּבֶן-רְמַלְיָֽהוּ: (ה) יַ֗עַן כִּֽי-יָעַ֥ץ עָלֶ֛יךָ אֲרָ֖ם רָעָ֑ה אֶפְרַ֥יִם וּבֶן-רְמַלְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר: (ו) נַעֲלֶ֤ה בִֽיהוּדָה֙ וּנְקִיצֶ֔נָּה וְנַבְקִעֶ֖נָּה אֵלֵ֑ינוּ וְנַמְלִ֥יךְ מֶ֙לֶךְ֙ בְּתוֹכָ֔הּ אֵ֖ת בֶּן-טָֽבְאַֽל:

(והתימנים מוסיפים מפרק ט): (ה) כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם: (ו) לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה פרה פרק ז

א. חֲמִשָׁה שֶׁמִּלְאוּ חֲמִשָּׁה חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין וְנִמְלְכוּ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד, אוֹ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד וְנִמְלְכוּ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, הֲרֵי כֻלָּן כְּשֵׁרִים. יָחִיד שֶׁמִּלֵּא חֲמִשָּׁה חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד, אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא אַחֲרוֹן. לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא זֶה שֶׁקִּדֵּשׁ רִאשׁוֹן. אָמַר לְאֶחָד קַדֵּשׁ לְךָ אֶת אֵלּוּ, אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא רִאשׁוֹן. קַדֵּשׁ לִי אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי כֻלָּם כְּשֵׁרִים:

 ברטנורה   (א) חמשה לקדשן חמשה קידושין. כל חבית וחבית בפני עצמה: ונמלכו לקדשן קידוש אחד. לערות חמשתן בתוך כלי גדול ולקדש הכל בבת אחת: הרי כולן כשרים. דהואיל וכל אחד ממלא הכלי שלו, אין כאן מלאכה פוסלת במים בין מילוי להטלת האפר במים: היחיד שמילא חמש חביות כו' אין כשר אלא אחרון. שהמילוי הראשון נפסל במלאכה שעשה כשמילא את השני קודם שנתן את האפר בראשון, וכן השני נפסל כשמילא את השלישי, וכן כולם. ואם מתחלה היה ממלא חמש חביות זו אחר זו או אפילו מאה חביות כדי לקדשן קידוש אחד, כגון שצריך להזות על כלים הרבה לא היו פוסלים זה על זה וכולן כשרים דהכל נחשבים מילוי אחד. אבל כשמילא מתחלה לשם חמשה קידושין, כולן פוסלין זה על זה מטעם מלאכה שהיא פוסלת במים עד שיטיל האפר, הלכך אין כשר אלא אחרון: ונמלך לקדשן חמשה קדושין. שקידש זו לעצמה וזו לעצמה: אין כשר אלא זו שקידש ראשון. לפי שקידוש ראשון חשיב מלאכה לאחרים שהיו ממולאים ולא נתן לתוכן אפר, דעד שיתן את האפר, מלאכה פוסלת במים: אמר לאחד קדש לך את אלו. היחיד שמילא חמש חביות לקדשן קידוש אחד ואמר לאחר קדש לך את אלו וקידשן האחר חמשה קידושים: אין כשר אלא ראשון. דכיון שאמר לו קדש לך ונתנן לו, נעשו שלו וכאילו מלאן הוא, והקידוש שקידש ראשון נעשה מלאכה לפסול את אחרים: אבל אם אמר קדש לי את אלו כולן כשרים. שהממלא לא עשה מלאכה, והמקדש אינו שלו כדי שיפסלו על ידו:

ב. הַמְמַלֵּא בְּאַחַת יָדוֹ וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּאַחַת יָדוֹ, הַמְמַלֵּא לוֹ וּלְאַחֵר, אוֹ שֶׁמִּלֵּא לִשְׁנַיִם כְּאֶחָד, שְׁנֵיהֶן פְּסוּלִין, שֶׁהַמְּלָאכָה פּוֹסֶלֶת בְּמִלּוּי, בֵּין לוֹ בֵּין לְאַחֵר:

 ברטנורה   (ב) ועשה מלאכה בידו אחת. פסול המילוי מטעם מלאכה: לו ולאחר. פירוש כאחת: שניהם פסולים. דכיון דלתרי גברי קא ממלא, נחשב האחד מלאכה לחברו: בין לו בין לאחר. דאע''פ שאין המים שלו, פוסלן במלאכה שבשעת מילוי:

ג. הַמְקַדֵּשׁ בְּאַחַת יָדוֹ וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּאַחַת יָדוֹ, אִם לוֹ, פָּסוּל. וְאִם לְאַחֵר, כָּשֵׁר. הַמְקַדֵּשׁ לוֹ וּלְאַחֵר, שֶׁלּוֹ פָּסוּל, וְשֶׁל אַחֵר כָּשֵׁר. הַמְקַדֵּשׁ לִשְׁנַיִם כְּאֶחָד, שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִין:

 ברטנורה   (ג) אם לו פסול. אם הקידוש שלו, פסול, דשמא המלאכה קדמה לקידוש ונפסלו המים: ואם לאחר. הוא הקידוש: כשר. שהרי בעל המים לא עשה מלאכה: המקדש לו ולאחר. שניהם כאחת, אי נמי קידש לחברו קודם שלו: שלו פסול. דקידוש של חברו נחשב מלאכה לפסול מימיו: שניהם כשרים. שאין המים שלו שיפסלו על ידו: קדש לי ואקדש לך. כגון שכל אחד מילא מים לעצמו, ובא זה וקידש מימיו של זה, וזה קידש מימיו של זה, אותו שקידש ראשון כשר מה שקידש לחברו, דחברו לא עשה מלאכה אלא עד אחר שנתקדשו מימיו ומשנתקדשו אין מלאכה פוסלת. אבל מה שקידש השני לראשון פסול, שהראשון פסלה במה שקידש מימי השני קודם שנתקדשו מימיו: מלא לי ואמלא לך. המילוי האחרון כשר. אבל מילוי ראשון פסול, היינו המים שנתמלאו ראשונה, דנפסלו במלאכה במילוי שמילא לחבירו: קדש לי ואמלא לך. שהיו לו מים ממולאים ואמר לחבירו קדש לי מימי ואחר כך אמלא לך: שניהם כשרים. דאין המלאכה פוסלת אחר קידוש, וזה נמי שנתמלאו לו המים מימיו כשרים, דמשנתמלאו לו המים לא עשה מלאכה: מלא לי ואקדש לך. שהאחר היו לו מים ממולאים ואמר לו זה מלא לי תחלה ואחר כך אקדש לך: שניהם פסולים. זה, שמילא עד שלא נתקדשו מימיו. וזה, שקידש לחברו משנתמלאו מימיו:

ד. קַדֵּשׁ לִי וַאֲקַדֵּשׁ לָךְ, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר. מַלֵּא לִי וַאֲמַלֵּא לָךְ, הָאַחֲרוֹן כָּשֵׁר. קַדֶּשׁ לִי וַאֲמַלֵּא לָךְ, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים. מַלֵּא לִי וַאֲקַדֵּשׁ לָךְ, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים: ה. הַמְמַלֵּא לוֹ וּלְחַטָּאת, מְמַלֵּא אֶת שֶׁלּוֹ תְּחִלָּה וְקוֹשְׁרוֹ בָּאֵסֶל וְאַחַר כָּךְ מְמַלֵּא אֶת שֶׁל חַטָּאת. וְאִם מִלֵּא שֶׁל חַטָּאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מִלֵּא אֶת שֶׁלּוֹ, פָּסוּל. נוֹתֵן אֶת שֶׁלּוֹ לַאֲחוֹרָיו וְאֶת שֶׁל חַטָּאת לְפָנָיו. וְאִם נָתַן אֶת שֶׁל חַטָּאת לַאֲחוֹרָיו, פָּסוּל. הָיוּ שְׁנֵיהֶן שֶׁל חַטָּאת, נוֹתֵן אֶחָד לְפָנָיו וְאֶחָד לַאֲחוֹרָיו, וְכָשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר:

 ברטנורה   (ה) הממלא לו ולחטאת. הממלא מים קצתן רוצה לצרכו ובקצתן רוצה ליתן אפר חטאת: באסל. במוט. ודרך שואבי מים שנותנים מוט על כתפם וכד מלא תלוי בראש המוט מלפניו וכד אחד מאחריו: ואחר כך מילא את שלו, פסול. משום מלאכה: ואת של חטאת לפניו. כדי לעשות בהן שמירה מעולה: ואם נתן של חטאת לאחוריו פסולה. דכתיב למשמרת למי נדה, בזמן שהן שמורין הן מי נדה, בזמן שאינן שמורין אינן מי נדה: היו שניהן של חטאת וכו'. דהואיל ומסיק אדעתיה בשלפניו נזכר נמי בשל אחריו והיינו מפני שאפשר, כלומר אפשר לשמור שלאחריו אגב שלפניו:

ו. הַמּוֹלִיךְ אֶת הַחֶבֶל בְּיָדוֹ לְדַרְכּוֹ, כָּשֵׁר. וְשֶׁלֹּא לְדַרְכּוֹ, פָּסוּל. זֶה הָלַךְ לְיַבְנֶה שְׁלשָׁה מוֹעֲדוֹת, וּבְמוֹעֵד שְׁלִישִׁי הִכְשִׁירוּ לוֹ הוֹרָאַת שָׁעָה:

 ברטנורה   (ו) המוליך את החבל בידו לדרכו. לאחר שמילא את הדלי בחבל החזיר את החבל לבעלים. לדרכו, שלא הוצרך לעקם או להרחיב את דרכו אלא לפי הילוכו מצא בעל החבל והחזיר לו את שלו, אין זו מלאכה וכשר המילוי: שלא לדרכו. שעקם את דרכו כדי להחזיר החבל, מלאכה היא ופסול: זה הלך. כלומר על דבר זה הלך חכם אחד לשאול מחכמי יבנה הן סנהדרי גדולה שגלו שם: הוראת שעה. שעת הדחק היה. הא לאו הכי לא:

ז. הַמְכַנֵּן אֶת הַחֶבֶל עַל יָד (עַל יָד), כָּשֵׁר. וְאִם כִּנְּנוֹ בָּאַחֲרוֹנָה, פָּסוּל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לָזֶה הִכְשִׁירוּ הוֹרָאַת שָׁעָה:

 ברטנורה   (ז) המכנן את החבל. דרך משלשלי הדלי למלאות מים, כשמעלה את הדלי מסבב את החבל בידו כמין טבעת שלא יהא נגרר לארץ. ומכנן לשון הדרא דכנתא (חולין פ''ג) ואם בדרך המלאות הדלי מכנן על יד, צורך העלאה היא ואין זו מלאכה וכשר המילוי. ואם באחרונה לאחר שהעלהו כיננו, חשוב מלאכה ופסול: לזה הכשירו הוראת שעה. מה שהכשירו ביבנה הוראת שעה, לא למוליך את החבל שלא כדרכו, אלא לזה שכינן את החבל באחרונה הכשירו לו על ידי הדחק:

ח. הַמַּצְנִיעַ אֶת הֶחָבִית שֶׁלֹּא תִשָּׁבֵר, אוֹ שֶׁכְּפָאָהּ עַל פִּיהָ עַל מְנָת לְנַגְּבָהּ לְמַלֹּאת בָּהּ, כָּשֵׁר. לְהוֹלִיךְ בָּהּ אֶת הַקִּדּוּשׁ, פָּסוּל. הַמְפַנֶּה חֲרָסִין מִתּוֹךְ הַשֹּׁקֶת בִּשְׁבִיל שֶׁתַּחֲזִיק מַיִם הַרְבֵּה, כְּשֵׁרִין. וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעַכְּבִין אוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא זוֹלֵף אֶת הַמַּיִם, פָּסוּל:

 ברטנורה   (ח) המצניע את החבית. שהוא דולה בה המים לשום בשוקת ולאחר שעירה ממנה הצניעה קודם שיקדש המים בשוקת, אין הצנעה זו חשובה מלאכה לפי שצריך לה עדיין למלאות בה וצורך מילוי היא, וכן כפאה על פיה נמי לנגבה לפי שרוצה למלאות בה עדיין, לא חשיב מלאכה וכשר המילוי. אבל אם עשה כן להוליך בה את הקידוש דהיינו מים המקודשין, הואיל ולאו צורך מילוי הוא, חשוב מלאכה ופסול המילוי: בשביל שתחזיק מים הרבה. לא חשוב פינוי זה מלאכה: בשעה שהוא זולף. שהוא מזה: פסול. דפינוי זה חשוב מלאכה:

ט. מִי שֶׁהָיוּ מֵימָיו עַל כְּתֵפוֹ וְהוֹרָה הוֹרָאָה, וְהֶרְאָה לַאֲחֵרִים אֶת הַדֶּרֶךְ, וְהָרַג נָחָשׁ וְעַקְרָב, וְנָטַל אֳכָלִים לְהַצְנִיעָם, פָּסוּל. אֳכָלִין לְאָכְלָן, כָּשֵׁר. הַנָּחָשׁ וְהָעַקְרָב שֶׁהָיוּ מְעַכְּבִים אוֹתוֹ, כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם מְלָאכָה, בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד, פָּסוּל. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, עָמַד, פָּסוּל. וְאִם לֹא עָמַד, כָּשֵׁר:

 ברטנורה   (ט) והורה הוראה. להתיר או לאסור, לטמא או לטהר, לפטור או לחייב: ודבר שאינו משום מלאכה. כגון הוראה ומראה את הדרך: אם עמד. שנתעכב שם בשביל זה: פסול. משום היסח הדעת. וכן הלכה:

י. הַמּוֹסֵר מֵימָיו לְטָמֵא, פְּסוּלִין. וּלְטָהוֹר, כְּשֵׁרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף לְטָמֵא כְּשֵׁרִין אִם לֹא עָשׂוּ הַבְּעָלִים מְלָאכָה:

 ברטנורה   (י) המוסר מימיו לטמא. לשמרן: פסולים. בין עשו הבעלים הראשונים מלאכה, בין לא עשו הבעלים הראשונים מלאכה, דבחזקת השומר קיימו והוא אינו מקפיד לשמרן מפני שהוא טמא, והתורה אמרה למשמרת למי נדה: ולטהור כשרים. ואפילו עשו הבעלים הראשונים מלאכה, שכבר יצאו מרשות בעלים וקיימו ברשות שומר. ומיהו אם השומר עשה מלאכה, פסולים: אף לטמא כשרים. דסבר א' אליעזר המוסר מימיו לטמא, בחזקת הבעלים הראשונים קיימו, הלכך אם לא עשו הבעלים מלאכה כשרים. ואין הלכה כרבי אליעזר:

יא. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְמַלְאִין לְחַטָּאת וְהִגְבִּיהוּ זֶה עַל זֶה וְנָטַל זֶה לָזֶה קוֹצוֹ, בְּקִדּוּשׁ אֶחָד, כָּשֵׁר. בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין, פָּסוּל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין כָּשֵׁר אִם הִתְנוּ בֵינֵיהֶן:

 ברטנורה   (יא) והגביהו זה על זה. שסייעו זה את זה להגביה: ונטל זה לזה קוצו. או שנטל זה לזה קוץ שנתחב לו בידו: בקידוש אחד. שהיו שניהם ממלאים לצורך קידוש אחד, כשר, שיכול כל אחד לסייע לחברו, ונטילת הקוץ שבידו נמי צורך מילוי היא: בשני קידושין פסול. שפסל כל אחד מימיו במה שסייע לחברו או שנטל לו קוץ, משום מלאכה: אם התנו ביניהן. שאמר כל אחד לחברו כשאגביה לך יהא שלי ושלך ברשותך [וכמו כן אמר לו האחר], ואחר שהגביהו לוקח כל אחד מהן אחת מהן ברשותו. ואין הלכה כרבי יוסי:

יב. הַפוֹרֵץ עַל מְנָת לִגְדּוֹר, כָּשֵׁר. וְאִם גָּדַר, פָּסוּל. הָאוֹכֵל עַל מְנָת לִקְצוֹת, כָּשֵׁר. וְאִם קָצָה, פָּסוּל. הָיָה אוֹכֵל וְהוֹתִיר וְזָרַק מַה שֶּׁבְּיָדוֹ לְתַחַת הַתְּאֵנָה אוֹ לְתוֹךְ הַמֻּקְצֶה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֹאבַד, פָּסוּל:

 ברטנורה   (יב) הפורץ על מנת לגדור. כלומר אפי' ע''מ לגדול לא חשיב מלאכה וכשר המלאוי: האוכל ע''מ לקצות. לאחר שמילא המים קודם שיקדש היה מלקט לתאנים על מנת ליבשן לעשות מהן גרוגרות ולאחר לקיטתן אכלן אין המחשבה שהיה רוצה לעשותן קציעות פוסלת במים, אלא הרי הוא כאילו לקט לאכול, שאינו פוסל, דומיא דפורץ על מנת לגדור שאין המחשבה שהוא חושב לגדור פוסלת עד שיגדור, הכא נמי: אם קצה. אם הניח אותן במקום שמניחין התאנים ליבש פסול: בשביל שלא יאבד פסול. שהמצניע אוכלים כדי שלא יאבדו, חשיבא מלאכה:

---

גמרא נדה דף י''ז ע''ב

וְהַשׁוֹתֶה מַשְׁקִין מְזוּגִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן הַלַּיְלָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל וְהוּא שֶׁלָנוּ בִּכְלֵי מַתָּכוֹת. אָמַר רַב פַּפָּא וּכְלֵי נֶתֶר כִּכְלֵי מַתָּכוֹת דָּמֵי. וְכֵן אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן וְהוּא שֶׁלָנוּ בִּכְלִי מַתָּכוֹת. וּכְלֵי נֶתֶר כִּכְלֵי מַתָּכוֹת דָּמֵי. וְהַלָּן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה זִימְנִין דִּמְסַכְּנִין לֵיהּ. וְהַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו וְזוֹרְקָן לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִפְּנֵי שֶׁאִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת עוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן וּמַפֶּלֶת. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְשָׁקַל בִּגְנוּסְטְרֵי וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְשָׁקִיל דְּיָדֵיהּ וּדְכַרְעֵיהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְלָא גָז מִידִי בַּתְרַיְיהוּ אֲבָל גָּז מִידִי בַתְרַיְיהוּ לֵית לָן בָּה. וְלֹא הִיא לְכֹלָּא מִילְתָא חַיְישִׁינַן:

 רש''י  ורוח טומאה. כמדת הלצים שקורים גרמנטי''ר האוחזים את העינים: בגנוסטרי. מספרים:

---

זוהר יתרו דף פ''ח ע''ב

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי כָּךְ הוּא. וָוי לֵיהּ לְבַר נַשׁ דְּלָא אַשְׁלִים חֶדְוָותָא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. וּמָאן חֶדְוָותָא דִילֵיהּ. אִלֵּין תְּלַת סְעוּדָתֵי מְהֵימְנוּתָא. סְעוּדְתֵי דְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב כְּלִילָן בְּהוּ וְכֻלְּהוּ חֵידוּ עַל חֵידוּ מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימוּתָא מִכָּל סִטְרוֹי. תָּאנָא בַּהֲדֵין יוֹמָא מִתְעַטְּרָן אַבָּהָן וְכָל בְּנִין יַנְקִין מַה דְּלַאו הָכִי בְּכָל שְׁאַר חַגִּין וְזִמְנִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא חַיָּיבַיָּא דְגֵיהִנָּם נְיָיחִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא כָּל דִּינִין אִתְכַּפְיָין וְלָא מִתְעָרִין בְּעָלְמָא. בַּהֲדֵין יוֹמָא אוֹרַיְיתָא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְרִין שְׁלֵימִין. בַּהֲדֵין יוֹמָא חֶדְוָותָא וְתַפְנוּקָא אִשְׁתַּמַּע בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין עָלְמִין:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וְכוּ', וַדַּאי כָּךְ הוּא, אוֹי לוֹ לָאָדָם שֶׁאֵינוֹ מַשְׁלִים הַשִּׂמְחָה שֶׁל מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וּמַהוּ הַשִּׂמְחָה שֶׁלּוֹ. הוּא אֵלּוּ שָׁלֹשׁ הַסְּעֻדּוֹת שֶׁל הָאֱמוּנָה, סְעֻדּוֹת שֶׁאַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב כְּלוּלִים בָּהֶן, וְכֻלָּם שִׂמְחָה עַל שִׂמְחָה, אֱמוּנָה, הַשְּׁלֵמָה מִכָּל צְדָדֶיהָ. לָמַדְנוּ, בַּיּוֹם הַזֶּה, כָּל הַדִּינִים נִכְנָעִים, וְאֵינָם מִתְעוֹרְרִים, וְכָל הַבָּנִים יוֹנְקִים מֵהֶם, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכָל הַחַגִּים וּזְמַנִּים. בַּיּוֹם הַזֶּה, נָחִים הָרְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם, בַּיּוֹם הַזֶּה מִתְעַטְּרִים הָאָבוֹת, בָּעוֹלָם. בַּיּוֹם הַזֶּה הַתּוֹרָה מִתְעַטֵּר בַּעֲטָרוֹת שְׁלֵמוֹת, בַּיּוֹם הַזֶּה שִׂמְחָה וְעֹנֶג נִשְׁמָע בְּמָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים עוֹלָמוֹת.

---

הלכה פסוקה

הר''מ ה' שבת פרק ו'

א. דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ לְהַרְבּוֹת וּלְמָעֵט כְּגוֹן נֵר וָכֶבֶשׁ הוֹאִיל וְעָשָׂה הַגּוֹי בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ נֶהֱנֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַכִּירוֹ. נֵר הַדּוֹלֵק בִּמְסִבָּה בְּשַׁבָּת אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ שֶׁהַמַּדְלִיק עַל דַּעַת הָרוֹב מַדְלִיק. וְאִם רוֹב גּוֹיִם מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָה מֶחְצָה עַל מֶחְצָה אָסוּר. נָפְלָה דְּלֵיקָה בְּשַׁבָּת וּבָא נָכְרִי לְכַבּוֹת אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְלֹא תְכַבֶּה מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה: ב. מֵת שֶׁעָשׂוּ לוֹ גוֹיִם אָרוֹן וְחָפְרוּ לוֹ קֶבֶר בְּשַׁבָּת אוֹ הֵבִיאוּ לוֹ חֲלִילִין לִסְפּוֹד בָּהֵן אִם בְּצִנְעָה יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיִקָּבֵר בּוֹ וְאִם הָיָה הַקֶּבֶר בִּסְרַטְיָא גְדוֹלָה וְהֶאָרוֹן עַל גַּבָיו וְכָל הָעוֹבְרִין וְהַשָּׁבִין אוֹמְרִין שֶׁזֶּה שֶׁהַגּוֹיִם עוֹשִׂין עַכְשָׁיו בְּשַׁבָּת לִפְלוֹנִי הוּא הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּבֵר בּוֹ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל עוֹלָמִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּפַרְהֶסְיָא וּמֻתָּר לִקְבּוֹר בּוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְהוּא שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

---

מוסר

מלוקט

הָרוֹצֶה לַעֲבוֹד אֶת ה' יִזָּהֵר בַּלֵּילוֹת שֶׁלֹּא יֹאכַל מַאֲכָלֵי חָלָב וְלֹא יֹאכַל אֲכִילָה גַסָּה וְקַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכֵּר כִּי כָל אֶחָד מֵאֵלֶּה גוֹרֵם שֶׁיָּבֹא לְהַשְׁחִית זַרְעוֹ וְיָבֹא לִידֵי קֶרֵי אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ לְטַמְּאוֹ וּלְהַדִּיחוֹ וְנִמְצָא שֶׁהוּא קָרוֹב לְמֵזִיד וַחֲמוּרָה טֻמְאָה הַיּוֹצֵאת מִגּוּפוֹ וְאִם יַעֲבִיר עֵינָיו מֵרָעָה אֶל רָעָה יֵצֵא וְיָבֹא לִידֵי זִיבָה וּמִכָּל זֶה יִבְרָא מַשְׁחִיתִים וְהֵן הֵן מְבַלֵּי עוֹלָם וּבוֹ הֵם מַתְחִילִים לְקַטְרֵג עָלָיו יוֹם יוֹם עַד שֶׁיִּמָּסֵר בְּיָדָם לַהֲמִיתוֹ מִיתַת עוֹלָם. לָכֵן בְּעוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרוֹ. יָגוֹן יוֹמוֹ וַאֲנָחָה לֵילוֹ עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב לְתַקֵּן אֲשֶׁר עִוְּתוֹ וְיִזָּהֵר בִּזְהִירוּת גְּדוֹלָה וְיִשְׁמוֹר מִשְׁמֶרֶת הַטֳּהָרָה בְּכָל דְּתִקּוּן רַבָּנָן לְרַפְּאוֹת לִשְׁבוּרֵי לֵב וָנֶפֶשׁ. וַה' בְּרַחֲמָיו יְמִין ה' רוֹמֵמָה לְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וְרוֹצֶה בִּתְשׁוּבַת הַשָּׁבִים אֵלָיו וִיהִי עֲלֵיהֶם סִתְרָה: