---

פרשת ויקרא

---

ויקרא יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

א (א) וַיִּקְרָ֖א אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר: וּקְרָא לְמֹשֶׁה וּמַלֵיל יְיָ עִמֵיהּ מִמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמֵימָר:

 רש''י   ויקרא אל משה. לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אמות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטמאה, שנאמר (במדבר כג ד) ויקר אלהים אל בלעם: ויקרא אל משה. הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקות היתה קריאה, תלמוד לומר וידבר, לדבור היתה קריאה, ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות, לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט: אליו. למעט את אהרן. ר' יהודה בן בתירא אומר שלשה עשר דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו שלשה עשר מיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן. ואלו הן שלשה עשר מיעוטין לדבר אתו, מדבר אליו, וידבר אליו, ונועדתי לך, כלן בתורת כהנים. יכול שמעו את קול הקריאה, תלמוד לומר קול לו, קול אליו (במדבר ז פט) , משה שמע, וכל ישראל לא שמעו: מאהל מועד. מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל. יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר את הקול (שם) , מהו הקול, הוא הקול המפורש בתהלים (כט ד. ה) קול ה' בכח קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים, אם כן למה נאמר מאהל מועד, מלמד שהיה הקול נפסק. כיוצא בו (יחזקאל י ה) וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה, יכול (מפני) שהקול נמוך, תלמוד לומר (שם) כקול אל שדי בדברו, אם כן למה נאמר עד החצר החיצונה, שכיון שמגיע שם היה נפסק: מאהל מועד לאמר. יכול מכל הבית, תלמוד לומר מעל הכפורת. יכול מעל הכפורת כלה, תלמוד לומר מבין שני הכרובים: לאמר. צא ואמר להם דברי כבושים, בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר כמנדים, מן המרגלים ואלך, לא נתיחד הדבור עם משה, שנאמר (דב' ב טז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי לאמר, אלי היה הדבור. דבר אחר צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום, כמו שנאמר (שמות יט ח) וישב משה את דברי העם וגו' :

(ב) דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי-יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָֹ֑ה מִן-הַבְּהֵמָ֗ה מִן-הַבָּקָר֙ וּמִן-הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶֽם: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֱנַשׁ אֲרֵי יְקָרֵב מִנְכוֹן קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ מִן בְּעִירָא מִן תּוֹרֵי וּמִן עָנָא תְּקָרְבוּן יָת קוּרְבַּנְכוֹן:

 רש''י   אדם כי יקריב מכם. כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין: אדם. למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל: הבהמה. יכול אף חיה בכלל, תלמוד לומר בקר וצאן: מן הבהמה. ולא כלה, להוציא את הרובע ואת הנרבע: מן הבקר. להוציא את הנעבד: מן הצאן. להוציא את המקצה: ומן הצאן. להוציא את הנוגח שהמית. כשהוא אומר למטה מן הענין (פסוק ג) מן הבקר, שאין תלמוד לומר, להוציא את הטרפה: תקריבו. מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות: קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור, היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות:

(ג) אִם-עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן-הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל-פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: אִם עֲלָתָא קוּרְבָּנֵיהּ מִן תּוֹרֵי דְכַר שְׁלִים יְקָרְבִנֵהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יְקָרֵיב יָתֵיהּ לְרַעֲוָא לֵיהּ קֳדָם יְיָ:

 רש''י   זכר. ולא נקבה. כשהוא אומר זכר למטה, שאין תלמוד לומר, זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס: תמים. בלא מום: אל פתח אהל מועד. מטפל בהבאתו עד העזרה. מהו אומר יקריב יקריב, אפלו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון, יקריב כל אחת לשם מי שהוא. וכן עולה בחלין, ימכרו החלין לצרכי עולות, והרי הן כלן עולות ותקרב כל אחת לשם מי שהוא. יכול אפלו נתערבה בפסולין או בשאינו מינו, תלמוד לומר יקריבנו: יקריב אתו. מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני: לפני ה' וסמך. אין סמיכה בבמה:

(ד) וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָֽעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו: וְיִסְמוֹךְ יְדֵיהּ עַל רֵישׁ עֲלָתָא וְיִתְרְעֵי לֵיהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי:

 רש''י   על ראש העולה. להביא עולת חובה לסמיכה ולהביא עולת הצאן: העלה. פרט לעולת העוף: ונרצה לו. על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי ענשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה:

(ה) וְשָׁחַ֛ט אֶת-בֶּ֥ן הַבָּקָ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְ֠הִקְרִ֠יבוּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֤ן הַכֹּֽהֲנִים֙ אֶת-הַדָּ֔ם וְזָֽרְק֨וּ אֶת-הַדָּ֤ם עַל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ סָבִ֔יב אֲשֶׁר-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְיִכּוֹס יָת בַּר תּוֹרֵי קֳדָם יְיָ וִיקָרְבוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָא יָת דְמָא וְיִזְרְקוּן יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר דִי בִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

 רש''י   ושחט' והקריבו' הכהנים. מקבלה ואלך מצות כהנה, למד על השחיטה שכשרה בזר: לפני ה'. בעזרה: והקריבו. זו קבלה שהיא הראשונה ומשמעה לשון הולכה, למדנו ששתיהן בבני אהרן: בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים: את הדם וזרקו את הדם. מה תלמוד לומר דם דם שתי פעמים, להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו. יכול אף בפסולים או בחטאות הפנימיות או בחטאות החיצוניות, שאלו למעלה והיא למטה, תלמוד לומר במקום אחר את דמו: וזרקו. עומד למטה וזורק מן הכלי לכתל המזבח למטה מחוט הסיקרא כנגד הזויות, לכך נאמר סביב, שיהא הדם נתן בארבע רוחות המזבח. או יכול יקיפנו כחוט, תלמוד לומר וזרקו, ואי אפשר להקיף בזריקה. אי וזרקו יכול בזריקה אחת, תלמוד לומר סביב, הא כיצד נותן שתי מתנות שהן ארבע: אשר פתח אהל מועד. ולא בזמן שהוא מפורק:

(ו) וְהִפְשִׁ֖יט אֶת-הָֽעֹלָ֑ה וְנִתַּ֥ח אֹתָ֖הּ לִנְתָחֶֽיהָ: וְיַשְׁלַח יָת עֲלָתָא וִיפַלֵג יָתַהּ לְאֶבְרָהָא:

 רש''י   והפשיט את העלה. מה תלמוד לומר העלה, לרבות את כל העולות להפשט ונתוח: אתה לנתחיה. ולא נתחיה לנתחים:

---

נביאים - ישעיה - פרק מג

(כא) עַם-זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ: (ס) עַמָּא דֵּין אַתְקֵינִית לְפוּלְחָנִי בְּתוּשְׁבַּחְתִּי יְהוֹן מִשְׁתָּעָן :

 רש''י   עם זו יצרתי לי . למען תהלתי יספרו :

(כב) וְלֹא-אֹתִ֥י קָרָ֖אתָ יַֽעֲקֹ֑ב כִּֽי-יָגַ֥עְתָּ בִּ֖י יִשְׂרָאֵֽל: אֲמִיר עַל יְדֵי נְבִיַיָא וְלָא בְּפוּלְחָנִי עַרְעֵיתוּן דְּבֵית יַעֲקֹב אֲרֵי לָאֵיתוּן בְּאוּלְפַן אוֹרַיְתִי יִשְּׂרָאֵל :

 רש''י   ולא אותי קראת . ואתה לא אותי קראת בפנותך אחרי עכו''ם : כי יגעת בי . נלאיתם מהר בעבודתי :

(כג) לֹֽא-הֵבֵ֤יאתָ לִּי֙ שֵׂ֣ה עֹלֹתֶ֔יךָ וּזְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א כִבַּדְתָּ֑נִי לֹ֤א הֶעֱבַדְתִּ֙יךָ֙ בְּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הוֹגַעְתִּ֖יךָ בִּלְבוֹנָֽה: לָא אַיְתֵיתָא קֳדָמַי אִמְרִין לְעָלָתָא וְנִכְסַת קוּדְשָׁךְ לָא יָקַרְתָּא קֳדָמַי לָא אַסְגֵּיתִי עֲלָךְ בְּקוּרְבָּנִין וְלָא אִתְקֵיפִית עֲלָךְ בִּלְבוּנְתָּא :

 רש''י   לא הבאת לי שה עולותיך . כ''א לעכו''ם : לא העבדתיך . עבודה רבה במנחה קומץ מעט עולה לגבוה וגם הוא לא אמרתי לך להקריב לך חובה אלא נדבה :

(כד) לֹא-קָנִ֨יתָ לִּ֤י בַכֶּ֙סֶף֙ קָנֶ֔ה וְחֵ֥לֶב זְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א הִרְוִיתָ֑נִי אַ֗ךְ הֶעֱבַדְתַּ֙נִי֙ בְּחַטֹּאותֶ֔יךָ הוֹגַעְתַּ֖נִי בַּעֲוֹנֹתֶֽיךָ: לָא זַבִּינְתָּא קֳדָמַי בִּכְסַף קָנִּי בְסָם וּתְרַב נִכְסַת קוּדְשָׁךְ לָא דְהֵינְתָּא עַל מַדְבְּחִי בְּרַם אַסְגֵיתָא קֳדָמַי בְּחוֹבָךְ אִתְקֵפְתָּא קֳדָמַי בַּעֲוַיָתָךְ :

 רש''י   לא קנית לי בכסף קנה . לקטרת לא הוצרכת לקנותה בכסף לפי שהיתה מצויה בארצכם הרבה אמר רבי אבא קינמני' היתה גדילה בארץ ישראל והיו אוכלין אותה עזים וצביים במדרש איכה : העבדתני בחטאותיך . אתם גרמתם לי להיות שמש לעובדי פסילים כמו שראה יחזקאל והנה רוח סערה באה מן הצפון שהיתה חוזרת מרכבת השכינה מבבל שהלכה לכבוש את כל העולם תחת ידו של נבוכדנצר שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר את בניו כדאיתא בחגיגה :

(כה) אָנֹכִ֨י אָנֹכִ֥י ה֛וּא מֹחֶ֥ה פְשָׁעֶ֖יךָ לְמַעֲנִ֑י וְחַטֹּאתֶ֖יךָ לֹ֥א אֶזְכֹּֽר: אֲנָא אֲנָא הוּא שָׁבִיק לְחוֹבָךְ בְּדִיל שְׁמִי וְחֶטְאָךְ לָא יִדְכְּרוּן :

 רש''י   אנכי אנכי . אני הוא שמחיתים מאז ואני מוחה אותם גם עתה : למעני . לא בזכותך ולא בצדקת אבותיך :

(כו) הַזְכִּירֵ֕נִי נִשָּׁפְטָ֖ה יָ֑חַד סַפֵּ֥ר אַתָּ֖ה לְמַ֥עַן תִּצְדָּֽק: אֱמָר כְּעַן נִדּוּן כַּחֲדָא אִשְׁתָּעֵי אַתְּ בְּדִיל אִם תֵּכּוּל וְתִזְכֵּי :

 רש''י   הזכירני . כל תגמול שיש לך ולאבותיך עלי : נשפטה יחד . נבא למשפט :

---

כתובים - משלי - פרק כא

(טו) שִׂמְחָ֣ה לַ֭צַּדִּיק עֲשׂ֣וֹת מִשְׁפָּ֑ט וּ֝מְחִתָּ֗ה לְפֹ֣עֲלֵי אָֽוֶן: חֶדְוָתָא דְצַדִיקָא לְמֶעְבַּד דִּינָא וְשַׁצְיָא לְאִלֵין דְּעָבְדִין עָאֲתָא :

 רש''י   שמחה לצדיק עשות משפט . שמחה להקב''ה לעשות דין בצדיקים כדי לזכותם לחיי העה''ב ושמחה לצדיק שהקב''ה מביא יסורין עליהם כדי שיזכו לעה''ב כך נדרש במדרש תהלים : ומחתה . היא לפועלי און . לפי שאין נותנין לב לשוב ואין היסורין מועילין להן ומצטערין ולא להועיל :

(טז) אָדָ֗ם תּ֭וֹעֶה מִדֶּ֣רֶךְ הַשְׂכֵּ֑ל בִּקְהַ֖ל רְפָאִ֣ים יָנֽוּחַ: בַּר נָשָׁא דְתָעֵי מִן אָרְחָא דְסִכּוּלָא עִם בְּנֵי אַרְעָא נִתְתְּנָה :

 רש''י   אדם תועה מדרך השכל . פורש מן התורה : בקהל רפאים . בעדת גיהנם :

(יז) אִ֣ישׁ מַ֭חְסוֹר אֹהֵ֣ב שִׂמְחָ֑ה אֹהֵ֥ב יַֽיִן-וָ֝שֶׁ֗מֶן לֹ֣א יַעֲשִֽׁיר: גַּבְרָא דִי חֲסַר לֵיהּ וְרָחֵם חֶדְוָתָא וְרָחֵם חַמְרָא וּבִסְמָא לָא נֶעְתָּר :

 רש''י   איש מחסור . מי שאוהב שמחת משתה תמיד :

(יח) כֹּ֣פֶר לַצַּדִּ֣יק רָשָׁ֑ע וְתַ֖חַת יְשָׁרִ֣ים בּוֹגֵֽד: שַׁלְחוֹפֵיהּ דְּצַדִיקָא רַשִׁיעָא וְשַׁלְחוֹפֵי דִתְרִיצֵי בָזוֹזֵי :

 רש''י   כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד . צדיק נחלץ ורשע בא תחתיו כגון מרדכי והמן :

(יט) ט֗וֹב שֶׁ֥בֶת בְּאֶֽרֶץ-מִדְבָּ֑ר מֵאֵ֖שֶׁת (מדונים) מִדְיָנִ֣ים וָכָֽעַס: טָב לְמִתַּב בַּאֲרַע מַדְבְּרָא מִן אִתְּתָא תַגְרָנִיתָא וּמַרְגְּזָנִיתָא :

 רש''י   טוב שבת בארץ מדבר . גם זה על סלוק השכינה נאמר :

(כ) אוֹצָ֤ר | נֶחְמָ֣ד וָ֭שֶׁמֶן בִּנְוֵ֣ה חָכָ֑ם וּכְסִ֖יל אָדָ֣ם יְבַלְּעֶֽנּוּ: סִימְתָא רְגִנְתָּא וּמִשְׁחָא בְּדִרֵיהּ דְּחַכִּימָא וְסַכְלָא דִבְנֵי נָשָׁא נִבְלְעִנוּן :

 רש''י   וכסיל אדם . וכסילות של אדם :

---

משנה דמאי פרק ז

א. הַמַּזְמִין אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אוֹמֵר מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ מָחָר, הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת:

 ברטנורה   (א) המזמין את חבירו. אומר מערב שבת כו'. והיכא דהתנה מערב שבת מותר להפריש בשבת, אבל לא התנה אסור, דתנן ספק חשיכה מעשרים את הדמאי, הא ודאי חשכה לא, והכא מיירי בהזמינו חבירו ולא הדירו דאי הדירו הא אמרינן לעיל פ''ד אוכל עמו בשבת ראשונה אף על פי שאינו מאמינו על המעשרות. אי נמי התם בשבת ראשונה של בחור שנשא בתולה, והכא בשאר שבתות: הרי הוא מעשר. ותרומה גדולה אינו צריך להפריש דלא נחשדו עמי הארץ עליה כדפרשינן בפרק קמא ועל אחד ממאה שמפריש למחר אומר הרי הוא מעשר ראשון, ושאר מעשר דהיינו תשעה שהוא חייב עדיין כדי שיהו עשרה למאה, מודד לו האחד, ואחר כך אומר זה האחד שעשיתי תחילה מעשר עשוי תרומת מעשר על תשעה הסמוכים לו: מעשר שני. יהיה בצפונו או בדרומו, ומחולל יהיה על המעות. ונמצא למחר שאין צריך להפריש כי אם תרומת מעשר בלבד, ואוכל ושותה את השאר:

ב. מָזְגוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס, אוֹמֵר, מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְשַׁיֵּר בְּשׁוּלֵי הַכּוֹס, הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּפִיו, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת:

 ברטנורה   (ב) מזגו לו את הכוס. ביום השבת: אומר וכו'. ואין די לו במה שהתנה מערב שבת, אבל צריך לחזור ולומר בשבת, כשבא לאכול ולשתות מה שאני עתיד לשייר מן הכוס וכו'. בירושלמי פריך אם באומר מעכשיו תהא תרומה הרי הכל מתערב יחד ונעשה מדומע, ואם באומר לכשאשתה, הא לא הוי תרומה אלא לאחר ששתה ונמצא שותה טבל, ומשני באומר מעכשיו ולכשאשתה תהא תרומה, ונמצא שלא שתה טבל וגם לא היה מדומע: בפיו. בפי הכוס:

ג. פוֹעֵל שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין לְבַעַל הַבַּיִת, נוֹטֵל גְּרוֹגֶרֶת אַחַת וְאוֹמֵר, זוֹ וְתֵשַׁע הַבָּאוֹת אַחֲרֶיהָ, עֲשׂוּיוֹת מַעֲשֵׂר עַל תִּשְׁעִים שֶׁאֲנִי אוֹכֵל זוֹ עֲשׂוּיָה תְרוּמַת מַעֲשֵׂר עֲלֵיהֶן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בָּאַחֲרוֹנָה, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת. וְחוֹשֵׂךְ גְּרוֹגֶרֶת אֶחָת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא יַחְשׂךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַעֵט מְלַאכְתּוֹ שֶל בַּעַל הַבָּיִת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לֹא יַחְשׂךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:

 ברטנורה   (ג) שאינו מאמין לבעל הבית. על המעשרות: וחושך גרוגרת אחת. נמנע מלאכול גרוגרת אחת כנגד אותה של תרומת מעשר שהפריש שלא יהא גוזל את בעל הבית: לא יחשוך. ויקנה גרוגרת אחת ויאכל, שאם לא יאכל מרעיב עצמו וממעט מסעודתו, ונמצא ממעט בכך מלאכתו של בעל הבית, שלא יוכל לעשות מלאכה: לא יחשוך מפני שהוא תנאי בית דין. שתהא תרומת מעשר משל בעל הבית, ומעשר שני משל פועל, הלכך חייב בעל הבית ליתן לו הגרוגרת שהפריש לתרומת מעשר:

ד. הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים, אוֹמֵר, שְׁנֵי לֻגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ, הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה, וַעֲשָׂרָה מַעֲשֵׂר, וְתִשְׁעָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. מֵחֵל וְשׁוֹתֶה:

 ברטנורה   (ד) הלוקח יין מבין הכותים. קודם שגזרו על יינן, והיה יינן ודאי טבל, והכא איירי בלוקח ערב שבת בין השמשות, או שלקח מבעוד יום ושכח להפריש עד בין השמשות, ואז אסור להפריש, דתנן ספק חשכה אין מעשרין את הודאי, הלכך אסור לקבוע לו מקום, דקביעות מקום חשוב כהפרשה, ואסור בין השמשות, ומשום הכי לא קתני בסיפא ומעשר שני מחולל על המעות, דכיון דאינו רשאי לקבוע לו מקום בצפונו או בדרומו אי אפשר לחללו, אבל לקרות שם דאמר שאני עתיד להפריש שרי, דכולי האי לא גזור בין השמשות: שאני עתיד להפריש. [פירוש לאחר שבת]. הכא לא קתני שאני עתיד להפריש למחר כדקתני לעיל גבי המזמין את חברו, דדוקא כשאינו מתקן אלא מה שאוכל ושותה התירו להפריש למחר ממותר אכילתו ושתייתו הנשאר בשולי הכוס, אבל לתקן את כל הנאד בשבת לא התירו, והכא אינו קורא שם לתרומת מעשר כמו בבבא של דמאי וכדלעיל גבי המזמין את חבירו, משום דגבי דמאי דמעשרן והן שלו קורא שם לתרומת מעשר, כדי לתקן את המעשר ולאכלו, אבל כאן שהוא טבל ודאי צריך ליתן המעשר ללוי, והלוי יקרא שם לתרומת מעשר: ועשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני. לאו דוקא שהרי לאחר שהפריש ממאה שני לוגין לתרומה גדולה ונשאר תשעים ושמונה, לא יהיה המעשר אלא עשרה לוגין פחות חומש, ומעשר שני שמונה לוגין ושמונה עשיריות וחומש עשירית: מיחל ושותה. מתחיל ושותה. פירוש אחר מוזג ושותה, מיחל כמו מיהל לשון סבאך מהול במים, וסתם מתניתין אתיא כרבי מאיר דאמר אף בדאורייתא יש ברירה, וזה שנשאר בשולי הכוס הוי כאילו הופרש מתחלה ואינה הלכה, אלא קיימא לן דבדרבנן יש ברירה, אבל בדאורייתא אין ברירה, הלכך בודאי טבל לא יאכל ולא ישתה עד שיפריש. (ה) והוא בבית המדרש. בערב שבת, ומתיירא שמא יקדש עליו היום ולא יוכל לעשר:

ה. הָיוּ לוֹ תְאֵנִים שֶׁל טֶבֶל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְהוּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אוֹ בַשָּׂדֶה, אוֹמֵר, שְׁתֵּי תְאֵנִים שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ, הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה, וְעֶשֶׂר מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, וְתֵשַׁע מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הָיוּ דְמַאי, אוֹמֵר, מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ לְמָחָר, הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ. וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת: ו. הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כַלְכָּלוֹת שֶׁל טֶבֶל, וְאָמַר, מַעַשְׂרוֹת זוֹ בָזוֹ, הָרִאשׁוֹנָה מְעֻשֶּׂרֶת. שֶׁל זוֹ בָזוֹ וְשֶׁל זוֹ בָזוֹ, הָרִאשׁוֹנָה מְעֻשֶּׂרֶת. מַעַשְׂרוֹתֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת כַּלְכָּלָה בַחֲבֶרְתָּהּ, קָרָא שֵׁם:

 ברטנורה   (ו) כלכלות. סלים: מעשרות זו בזו. מעשרות שאני צריך להפריש מכלכלה זו יהיו מונחים בחברתה: הראשונה מעושרת. ומפריש מן השניה המעשרות של שתיהן: של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת. אבל השניה אינה מעושרת, דמיד כשאמר של זו בזו נתקנה הראשונה ונפטרת מן המעשרות, וכי הדר ואמר של זו בזו נמצא מפריש מזו שכבר נפטרת על זו שהיא חייבת, ואין מפרישין מן הפטור על החיוב ולא אמר כלום, ונוטל מן השניה המעשרות של שתיהן: מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה. המעשרות המחוייבות לשתי כלכלות הללו יהיו של כלכלה בחברתה הרי קרא שם מעשרות שתיהן כאחת ומפריש מזו על זו ומזו על זו, דבכל אחת שייר טבל כדי מעשרות חברתה, אבל אינו מפריש עליהן ממקום אחר שהרי קרא שם וקבע מעשרות כל אחת מהן בחברתה. פירוש אחר ועיקר, מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה קרא שם, ומפריש מאיזו מהן שירצה, דהכי מפרשינן למלתיה, מעשרותיהן מאיזו מהן שארצה יהיו מעשרות כלכלה בחברתה:

ז. מֵאָה טֶבֶל מֵאָה חֻלִּין, נוֹטֵל מֵאָה וְאֶחָד. מֵאָה טֶבֶל מֵאָה מַעֲשֵׂר, נוֹטֵל מֵאָה וְאֶחָד. מֵאָה חֻלִּין מְתֻקָּנִים מֵאָה מַעֲשֵׂר, נוֹטֵל מֵאָה וָעֶשֶׂר. מֵאָה טֶבֶל תִּשְׁעִים מַעֲשֵׂר, תִּשְׁעִים טֶבֶל וּשְׁמוֹנִים מַעֲשֵׂר, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. זֶה הַכְּלָל, כָּל זְמַן שֶׁהַטֶּבֶל מְרֻבֶּה, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם:

 ברטנורה   (ז) מאה טבל ומאה חולין. שנתערבו: נוטל מאה ואחד. נוטל מאה להפריש מהם מעשר ראשון ומעשר שני כדין כל טבל, ואחד נוטל מן המאה (דלשם) [צריך לומר של] חולין לתרומת מעשר כאילו היו טבל, שהחולין נעשים כטבל עצמו לענין תרומת מעשר בלבד, אבל לא לענין מעשר ראשון ומעשר שני, ונמצא זה מפסיד על ידי תערובת זו אחת בלבד שמפריש מן החולין. וטבל דאיירי ביה הכא הוא שהורמה ממנו תרומה גדולה, אבל לא הורמו ממנו מעשרות ולא תרומת מעשר: מאה טבל ומאה מעשר. שלא הורמה מן המעשר הזה תרומת מעשר ונתערבו, נוטל מאה של טבל להפריש מהן המעשרות כדפרישית לעיל, ונוטל אחת מן המאה של המעשר שהם נעשים כטבל עצמו להתחייב בתרומת מעשר, ונשארו תשעים ותשע, מפריש מהן תרומת מעשר לפי חשבון שהם עשר פחות עשירית של אחד. ואם לא נתערב המעשר בטבל, לא היה מפריש אלא עשרה לתרומת מעשר שבהן, השתא מפני שנתערבו בטבל, מפריש אחת עשרה פחות עשירית, נמצא מפסיד אחת פחות עשירית: מאה חולין מתוקנין ומאה מעשר. ראשון שלא נטלה תרומתו שנתערבו, נוטל מאה לשם מעשר ראשון כדי להפריש מהן עשרה לתרומת מעשר שבהן, ועשר נוטל מן המאה חולין מתוקנין כאילו היו הם מעשר ראשון, דעשרה מהם לתרומת מעשר, ונמצא מפסיד עשרה. והא דלא מחמרינן הכי כשנתערב עם טבל להזקיק הטבל להפריש ממנו עשרה לתרומת מעשר כמאה של מעשר, משום שכך הוא הדין שכל דבר המתערב חוזר להיות כתחלתו, הלכך המעשר חוזר להיות כטבל, ואין הטבל חוזר להיות כמעשר: מאה טבל ותשעים מעשר וכו' לא הפסיד כלום. דכיון דאיכא בטבל עשרה יתירים, דיינינן ליה כאילו יש לו פרנסה ממקום אחר, וכל טבל שנתערב בחולין, אם יש לו טבלים אחרים שיכול להפריש על זה התערובת ממקום אחר, אינו מפריש אלא לפי חשבון של הטבל בלבד, והכא שהטבל יתר עשרה על [המעשר] חשבינן כאילו הם ממקום אחר, ומפריש מהן לפי חשבון של טבל בלבד ואינו מפסיד כלום: כל זמן שהטבל מרובה. והוא שיהיה מרובה עשרה, והכי איתא בירושלמי:

ח. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ עֶשֶׂר שׁוּרוֹת שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר כַּדֵּי יַיִן, וְאָמַר, שׁוּרָה הַחִיצוֹנָה אַחַת מַעֲשֵׂר, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא, נוֹטֵל שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לוֹכְסָן. חֲצִי שׁוּרָה הַחִיצוֹנָה אַחַת מַעֲשֵׂר, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא, נוֹטֵל אַרְבַּע חָבִיּוֹת מֵאַרְבַּע זָוִיּוֹת. שׁוּרָה אַחַת מַעֲשֵׂר, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא, נוֹטֵל שׁוּרָה אַחַת לוֹכְסָן. חֲצִי שׁוּרָה אַחַת מַעֲשֵׂר, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא, נוֹטֵל שְׁתֵּי שׁוּרוֹת לוֹכְסָן. חָבִית אַחַת מַעֲשֵׂר, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא, נוֹטֵל מִכָּל חָבִית וְחָבִית:

 ברטנורה   (ח) עשר שורות של עשר עשר כדי יין. מסודרים בארץ, שבכל ענין שתמנה בין ממזרח למערב בין מצפון לדרום תמצא עשר שורות של עשר עשר שהן מאה כדות: שורה החיצונה אחת מעשר. חבית אחת שבשורה החיצונה קבעתי מעשר על כדות אחרות שיש לי: ואין ידוע איזו חיצונה. שהרי יש כאן ארבע שורות חיצונות לארבע רוחות: נוטל שתי חביות באלכסון. אחת למקצוע דרומית מזרחית, ושנייה לה במקצוע מערבית צפונית, שכל חבית שבמקצוע נמנית לשתי רוחות, וימלא משתיהן חבית אחת ותהיה מעשר: חצי שורה החיצונה אחת מעשר. ואם אמר חבית אחת שבחצי שורה החיצונה בה קבעתי מעשר על כדות אחרות שיש לי: ואין ידוע איזו. חצי שורה מארבע שורות החיצונות: נוטל ארבע חביות מארבע זויות. מפני שיש בכל זוית משתי חצאים שבשתי שורות החיצונות הסמוכים לה, וממלא מארבעתן חבית אחת ותהיה מעשר: שורה אחת מעשר וכו'. ואם אמר חבית אחת שבשורה אחת מאלו עשר שורות בה קבעתי מעשר, ואין ידוע באיזו שורה היא: נוטל שורה אחת באלכסון. כלומר, נוטל עשר כדות משורה אחת ממקצוע דרומית מזרחית עד מקצוע מערבית צפונית, או ממקצוע דרומית מערבית עד מקצוע מזרחית צפונית, וממלא מכל העשר חביות חבית אחת ותהיה מעשר. ומפני מה נוטל באלכסון, ואינו נוטל שורה אחת כולה ביושר ממזרח למערב או מצפון לדרום, דכשהוא נוטל באלכסון בין שתמנה השורות כולן ממזרח למערב, בין שתמנה אותן מצפון לדרום, נמצא נוטל חבית אחת מכל שורה ושורה, מה שאין כן אם היה נוטל שורה אחת באורך ממזרח למערב או מצפון לדרום:

---

גמרא ברכות דף ה' ע''א

אָמַר רִבִּי לֵוִי בַּר חָמָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ד') רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ, אִם נְצָחוֹ מוּטָב וְאִם לָאו יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם, אִם נְצָחוֹ מוּטָב וְאִם לָאו יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר עַל מִשְׁכַּבְכֶם, אִם נְצָחוֹ מוּטָב וְאִם לָאו יִזְכּוֹר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה שֶׁנֶּאֱמַר וְדוֹמוּ סֶלָה. וְאָמַר רִבִּי לֵוִי בַּר חָמָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַאי דִּכְתִיב (שמות כ''ד) וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לוּחוֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרוֹתָם, לוּחוֹת אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, תּוֹרָה זֶה מִקְרָא, וְהַמִּצְוָה זוֹ מִשְׁנָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי אֵלּוּ נְבִיאִים וּכְתוּבִים, לְהוֹרוֹתָם זֶה גְּמָרָא. מְלַמֵּד שֶׁכֻּלָּם נִתְּנוּ לְמשֶה מִסִּינַי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיוֹת בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמ''ט) רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם. מַאי מַשְׁמַע אָמַר מָר זוּטְרָא וְאִי תֵּימָא רַב אָשֵׁי, מֵרֵישָׁא דְעִנְיָינָא דִכְתִיב (שם) יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם. וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, מַזִּיקִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ה') וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף, וְאֵין עוּף אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ג) הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ, וְאֵין רֶשֶׁף אֶלָּא מַזִּיקִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל''ב) מְזֵי רָעָב וּלְחוּמֵי רֶשֶׁף:

 רש''י  ירגיז אדם יצר טוב. שיעשה מלחמה עם יצה''ר: ודומו סלה. יום הדומיה הוא יום המות שהוא דומיה עולמית: זה מקרא. חומש שמצוה לקרוא בתורה: זו משנה. שיתעסקו במשנה: זה גמרא. סברת טעמי המשניות שממנו יוצאת הוראה אבל המורים הוראה מן המשנה נקראים מבלי עולם במסכת סוטה: כאלו אוחז חרב פיפיות בידו. להרוג את המזיקין: מאי משמע. דבק''ש משתעי: התעיף עיניך בו. אם תכפל וסגרת עיניך בתורה היא משתכחת ממך: ובני רשף יגביהו עוף. העוף מסתלק ממך:

---

זוהר ויקרא דף ג' ע''א

וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר (שיר ה') בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי וְגוֹמֵר. הָאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ. כְּתִיב אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי לְבָתַר אִכְלוּ רֵעִים. מָאן דִמְזַמֵּן לְאַחֲרָא. כַּד מְזוֹנָא מִתַּתְקָן קָמֵיהּ. בָּתָר דְּאִיהוּ אָכַל הֵיאַךְ יַזְמִין לְאַחֲרָא. אֶלָּא זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָעָא לְדַכְּאָה לְהוֹן וְאִתְרְעֵי בְהוֹן מִכָּל שְׁאַר עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּמִדְּאִתְרְעֵי בְּהוֹן בָּעָא לְסַלְקָא לוֹן מִכָּל מְקַטְרְגֵי עָלְמָא. תָּא חֲזֵי בְיוֹמָא דְאִתְקָם מִשְׁכְּנָא לְתַתָּא בְהַהוּא יוֹמָא אִתְתְּקַם מִשְׁכְּנָא אַחֲרָא לְעֵילָא עִמֵּיהּ דִּכְתִיב (שמות מ') הוּקַם הַמִּשְׁכָּן סְתָם וְהַהוּא יוֹמָא חֶדְוָותָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה. כֵּיוַן דְּאִתְקָם מִשְׁכְּנָא מַה כְּתִיב (שם) וְלֹא יָכוֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. כַּד חָמָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּךְ אָמַר וּמַה עַל יְדָא דְמשֶׁה אִתְקָם וְאִיהוּ לְבָר מִיָּד וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה אָמַר לֵיהּ משֶׁה חִנּוּכָא דְבֵיתָא בְמָאי הֲוֵי בִסְעוּדָתָא אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ הֲדָא הוּא דִכְתִיב בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה וְגוֹמֵר וְהָא אוּקְמוּהָ הָאי קְרָא אֲבָל בָּאתִי לְגַנִּי דָּא גַן עֵדֶן דִּלְעֵילָא. אֲחוֹתִי כַלָּה דָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דִּבְהַהוּא יוֹמָא אִזְדַוְּוגוּ זִוּוּגִין בְּכֹלָּא. אִזְדַּוְוגוּ זִוּוּגִין בְּהַהוּא גַן עֵדֶן בְּגִין דְּאִתְבְּרָכוּ כֻלְּהוּ מִשַּׁקְיוּ דְנַחֲלָה וְאִתְקְשָׁרוּ כָל חָד בְּחַבְרֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי כֻּלְּהוּ אִתְשַׁקְיָין וְאִתְרַוּוּ מִמַּבּוּעָא דְנַחְלָא. אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים כָּל אִינוּן דִּלְתַתָּא. וְכֻלְּהוּ עַנְפִּין (נ''א עַלְמִין) כֻּלְּהוּ אִתְבְּרָכוּ וְאִתְזָנוּ כַּד אִלֵּין אִתְבְּרָכוּ לְעֵילָא וּבְמָה מִתְבָּרְכָאָן וּמִתְבַּסְמָאָן כֻּלְּהוּ בְרֵיחָא דְקָרְבְּנָא. תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְנַחְתַת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְאַשְׁרָאָה דִיּוּרָא בְאַרְעָא. קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ לְהָאי קְרָא בְּגִין דְּאִשְׁתְּכָחוּ בִּרְכָאן וְחֶדְוָה בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין וְאִתְבַּסְמָא הִיא לְנַפְקָא מִנָּהּ בִּרְכָאן לְכֹלָּא. דְּכַד אִלֵּין שִׁית אִתְבָּרְכָאן כְּדֵין כֻּלְּהוּ עָלְמִין אִתְבָּרְכָאן כַּחֲדָא לְתַתָּא וּמִתְבָּרְכָאן לְעֵילָא. וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל אִתְבְּרָכוּ מִכֻּלְּהוּ:

 תרגום הזוהר  וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶה רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר, בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי וְגוֹ'. מִקְרָא זֶה אֵין רֹאשׁוֹ סוֹפוֹ וְאֵין סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ, כָּתוּב, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי, וְאַחַר כָּךְ כָּתוּב, אִכְלוּ רֵעִים, מִי שֶׁמַּזְמִין אַחֵר לֶאֱכוֹל, הוּא בָּעֵת כְּשֶׁהַמָּזוֹן מוּנָח לְפָנָיו, אֲבָל אַחַר שֶׁכְּבָר אָכַל, אֵיךְ יַזְמִין אַחֵר לֶאֱכוֹל עִמּוֹ. וּמֵשִׁיב. אֶלָּא אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה לְטָהֵר אוֹתָם וּבָחַר בָּהֶם מִכָּל שְׁאָר הָעַמִּים, וּמִשֶּׁבָּחַר בָּהֶם, רָצָה לְהַרְחִיק אוֹתָם מִכָּל מְקַטְרְגִים שֶׁבָּעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה, בַּיּוֹם שֶׁהֻקָּם הַמִּשְׁכָּן לְמַטָּה, בְּאוֹתוֹ יוֹם הֻקָּם עִמּוֹ מִשְׁכָּן אַחֵר לְמַעְלָה. שֶׁכָּתוּב, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, סְתָם, וְיוֹם הַהוּא הָיָה שִׂמְחָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁהֻקָּם הַמִּשְׁכָּן, מַה כָּתוּב וְלֹא יָכוֹל מֹשֶה לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. כְּשֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, אָמַר, וּמַה שֶּׁעַל יְדֵי מֹשֶה הֻקָּם הַמִּשְׁכָּן, וְהוּא לַחוּץ, מִיָּד, וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. אָמַר לוֹ: מֹשֶה, חֲנוּכַּת הַבַּיִת בַּמֶּה הוּא, בִּסְעֻדָּה, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַלָּה וְגוֹ'. וְהֶעֱמִידוּהוּ שֶׁהַמִּקְרָא הַזֶּה סוֹבֵב עַל הַקָּרְבָּנוֹת. פֵּרוּשׁ אַחֵר. בָּאתִי לְגַנִּי, זֶהוּ גַּן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. אֲחוֹתִי כַלָּה, זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי בַּיּוֹם הַהוּא, שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נִזְדַוְּגוּ זִוּוּגִים בַּכֹּל, וְנִזְדַוְּגוּ זִוּוּגִים בְּגַן עֵדֶן הַהוּא הָעֶלְיוֹן, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם נִתְבָּרְכוּ מִשִּׁקּוּי שֶׁל הַנַּחַל, וְנִקְשְׁרוּ כָּל אֶחָד בַּחֲבֵרוֹ, זֶה שֶׁנֶאֱמַר, אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי וְגוֹ', כֻּלָּם נִשְׁקוּ וְנִתְרַוּוּ מִמַּבּוּעַ שֶׁל הַנַּחַל. אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים: הַיְנוּ כָּל הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַטָּה, וְכָל הָעֲנָפִים, כֻּלָּם מִתְבָּרְכִים וְנִזּוֹנִים, כְּשֶׁאֵלּוּ, מִתְבָּרְכִים לְמַעְלָה. וּבַמֶּה מִתְבָּרְכִים וּמִתְבַּשְׂמִים, הַכֹּל הוּא בְּרֵיחוֹ שֶׁל הַקָּרְבָּן. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁיָּרְדָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לְהַשְּׁרוֹת מִשְׁכָּנָהּ בָּאָרֶץ, דְּהַיְנוּ בַּמִּשְׁכָּן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהּ לַמַּלְכוּת, מִקְרָא הַזֶּה, בָּאתִי לְגַנִּי וְגוֹ', מִשּׁוּם שֶׁנִּמְצְאוּ בְּרָכוֹת וְשִׂמְחָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְהִיא, הַמַּלְכוּת, נִתְבַּשֶּׂמֶת, שֶׁתֵּצֵאנָה מִמֶּנָּהּ בְּרָכוֹת לַכֹּל. כִּי כְּשֶׁאֵלּוּ שִׁשָּׁה קְצָווֹת, הַמְּרוּמָזִים בַּכָּתוּב בָּאתִי לְגַנִּי וְגוֹ', מִתְבָּרְכִים, כָּל הָעוֹלָמוֹת מִתְבָּרְכִים יַחַד לְמַעְלָה, וְיִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכִים מִכֻּלָּם.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הל' מעשה הקרבנות פרק א'

א. כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶּׁל מִינֵי נֶפֶשׁ חַיָּה בָּאִין מֵחֲמִשָׁה מִינִין בִּלְבָד. מִן הַבָּקָר וּמִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים וּמִן הַתּוֹרִים וּמִן בְּנֵי הַיּוֹנָה: ב. וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת בֵּין שֶׁל צִבּוּר בֵּין שֶׁל יָחִיד אַרְבָּעָה מִינִין עוֹלָה וְחַטָּאת וְאָשָׁם וּשְׁלָמִים: ג. וְעוֹד יֵשׁ שָׁם שְׁלשָׁה מִינֵי קָרְבַּן יָחִיד וְהֵם הַפֶּסַח וְהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר: ד. כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִבּוּר הֵן עוֹלָה אוֹ חַטָּאת. וְאֵין בְּקָרְבָּנוֹת הַצִבּוּר שְׁלָמִים חוּץ מִשְּׁנֵי כְבָשִׂים הַבָּאִים עִם לֶחֶם הַתְּנוּפָה בַּעֲצֶרֶת וְהֵם הַנִּקְרָאִים זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וְאֵין הַצִבּוּר מַקְרִיבִין אָשָׁם לְעוֹלָם וְלֹא עוֹף:

---

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ה'

הַמִּסְתַּכֵּל בָּעֲרָיוֹת אֲפִלּוּ יִהְיֶה כְּמֹשֶׁה יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּהִינָם וְסוֹפוֹ לַחֲטוֹא בָּעֲרָיוֹת וּמְגָרֶה הַיֵּצֶר הָרָע בְּעַצְמוֹ וְיָבֹא לִידֵי קֶרִי הֶחָמוּר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּשַׁעַר ו'. הַנֶּהֱנֶה מִכְּבוֹד הַתּוֹרָה נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם וּמִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ. וּמַעֲשֵׂה דְּרִבִּי טַרְפוֹן יוֹכִיחַ שֶׁהָיוּ מַשְׁלִיכִין אוֹתוֹ לַיְאוֹר לְהָרְגוֹ וְלֹא רָצָה לֵיהָנוֹת בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְעַצְמָךְ וְלֹא קַרְדּוֹם וְכו' שֶׁכָּל הַנֶּהֱנֶה מִכְּבוֹד הַתּוֹרָה נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּהִינָם. הַשֶּׁקֶר הַמְדַבֵּר שְׁקָרִים כּוֹפֵר בֵּאלֹהֵי הָאֱמֶת וּמוֹדֶה בְּאֵל אַחֵר שֶׁהוּא שֶׁקֶר וְהוּא כַּת שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי שְׁכִינָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים ק''א) דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי וְאֵינוֹ בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (צפניה ג') שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְיָמָיו מִתְקַצְרִין אַךְ הַדּוֹבֵר אֱמֶת מַאֲרִיךְ יָמִים:

---

ויקרא יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְ֠נָֽתְנ֠וּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֧ן הַכֹּהֵ֛ן אֵ֖שׁ עַל-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְעָֽרְכ֥וּ עֵצִ֖ים עַל-הָאֵֽשׁ: וְיִתְּנוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנָא אֶשָׁתָא עַל מַדְבְּחָא וִיסַדְרוּן אָעַיָא עַל אֶשָׁתָא:

 רש''י   ונתנו אש. אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט: בני אהרן הכהן. כשהוא בכהונו, הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט, עבודתו פסולה:

(ח) וְעָֽרְכ֗וּ בְּנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים אֵ֚ת הַנְּתָחִ֔ים אֶת-הָרֹ֖אשׁ וְאֶת-הַפָּ֑דֶר עַל-הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל-הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל-הַמִּזְבֵּֽחַ: וִיסַדְרוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָא יָת אֶבְרַיָא יָת רֵישָׁא וְיָת תַּרְבָּא עַל אָעַיָא דִי עַל אֶשָׁתָא דִי עַל מַדְבְּחָא:

 רש''י   בני אהרן הכהנים. כשהם בכהונם, הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים, עבודתו פסולה: את הנתחים את הראש. לפי שאין הראש בכלל הפשט, שכבר התז בשחיטה, לפיכך הצרך למנותו לעצמו: ואת הפדר. למה נאמר, ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה, וזהו דרך כבוד של מעלה: אשר על המזבח. שלא יהיו הגזירין יוצאין חוץ למערכה:

(ט) וְקִרְבּ֥וֹ וּכְרָעָ֖יו יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת-הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיח֖וֹחַ לַֽיהוָֹֽה: (ס) וְגַוֵיהּ וּכְרָעוֹהִי יְחַלֵל בְּמַיָא וְיַסֵק כַּהֲנָא יָת כּוֹלָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   עלה. לשם עולה יקטירנו: אשה. כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש. וכל אשה לשון אש פויאד''א בלע''ז : ניחוח. נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני:

(י) וְאִם-מִן-הַצֹּ֨אן קָרְבָּנ֧וֹ מִן-הַכְּשָׂבִ֛ים א֥וֹ מִן-הָֽעִזִּ֖ים לְעֹלָ֑ה זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ: וְאִם מִן עָנָא קוּרְבָּנֵיהּ מִן אִמְרַיָא אוֹ מִן בְּנֵי עִזַיָא לַעֲלָתָא דְכַר שְׁלִים יְקָרְבִינֵיהּ:

 רש''י   ואם מן הצאן. וי''ו מוסיף על ענין ראשון. ולמה הפסיק, לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה: מן הצאן מן הכבשים או מן העזים. הרי אלו שלשה מיעוטין פרט לזקן, לחולה ולמזוהם:

---

נביאים - ישעיה - פרק מג

(כז) אָבִ֥יךָ הָרִאשׁ֖וֹן חָטָ֑א וּמְלִיצֶ֖יךָ פָּ֥שְׁעוּ בִֽי: אָבוּךְ קַדְמָאָה חָטָא וּמַלְפָךְ מְרָדוּ בְּמֵימְרִי :

 רש''י   אביך הראשון חטא . באומרו במה אדע ( בראשית טו ) : ומליציך פשעו בי . אין לך בכל מליצי' שאתה סומך על זכותם שלא מצאתי בו פשע יצחק אהב את שונאי :

(כח) וַאֲחַלֵּ֖ל שָׂ֣רֵי קֹ֑דֶשׁ וְאֶתְּנָ֤ה לַחֵ֙רֶם֙ יַעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל לְגִדּוּפִֽים: (פ) וְאָפֵיס רַבְרְבֵי קוּדְשָׁא וְאֶמְסַר לִקְטָלָא יַעֲקֹב וְיִשְּׂרָאֵל לְחִיסוּדִין :

 רש''י   ואחלל שרי קדש . בשביל עונותיכם :

מד (א) וְעַתָּ֥ה שְׁמַ֖ע יַעֲקֹ֣ב עַבְדִּ֑י וְיִשְׂרָאֵ֖ל בָּחַ֥רְתִּי בֽוֹ: וּכְעַן שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְּׂרָאֵל דְּאִתְרָעֵיתִי בֵיהּ :

 רש''י   ועתה שמע . לשוב לתורתי יעקב עבדי :

(ב) כֹּה-אָמַ֨ר יְהוָ֥ה עֹשֶׂ֛ךָ וְיֹצֶרְךָ֥ מִבֶּ֖טֶן יַעְזְרֶ֑ךָּ אַל-תִּירָא֙ עַבְדִּ֣י יַֽעֲקֹ֔ב וִישֻׁר֖וּן בָּחַ֥רְתִּי בֽוֹ: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ דְּעָבְדָךְ וּדְאַתְקְנָךְ מִמְּעֵין יְסַעֲדִנָךְ לָא תִדְחַל עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְּׂרָאֵל דְּאִתְרְעֵיתִי בֵיהּ :

---

כתובים - משלי - פרק כא

(כא) רֹ֭דֵף צְדָקָ֣ה וָחָ֑סֶד יִמְצָ֥א חַ֝יִּ֗ים צְדָקָ֥ה וְכָבֽוֹד: דְּרָדֵף צִדְקְתָא וְחִסְדָא יַשְׁכַּח חַיֵּי וְצִדְקְתָא וִיקָרָא : (כב) עִ֣יר גִּ֭בֹּרִים עָלָ֣ה חָכָ֑ם וַ֝יֹּ֗רֶד עֹ֣ז מִבְטֶחָֽה: לִמְדִינְתָא דְגִבָּרֵי סְלִיק חַכִּימָא וְאָחֵת עוּשְׁנָא דְסִבְרָא :

 רש''י   עיר גבורים עלה חכם . זה משה רבינו שעלה לבין המלאכים גבורי כח ( ויורד וגו' , תורה ) :

(כג) שֹׁמֵ֣ר פִּ֭יו וּלְשׁוֹנ֑וֹ שֹׁמֵ֖ר מִצָּר֣וֹת נַפְשֽׁוֹ: דְּנָטֵר פּוּמֵיהּ וְלִישָׁנֵיהּ נָטֵר מִן עָקְתָא נַפְשֵׁיהּ : (כד) זֵ֣ד יָ֭הִיר לֵ֣ץ שְׁמ֑וֹ ע֝וֹשֶׂ֗ה בְּעֶבְרַ֥ת זָדֽוֹן: מְמִקְנָא מְרִיחָא זֵידָנָא שְׁמֵיהּ עָבֵד חֶרְיָנָא בְּזֵידָנוּתֵיהּ :

 רש''י   יהיר . גס רוח סופו להיות לץ שאינו חש לשמוע מוסר :

---

משנה שבת פרק כד

א. מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ, נוֹתֵן כִּיסוֹ לַנָּכְרִי, וְאִם אֵין עִמּוֹ נָכְרִי, מַנִּיחוֹ עַל הַחֲמוֹר. הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה, נוֹטֵל אֶת הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בַּשַּׁבָּת, וְשֶׁאֵינָן נִטָּלִין בַּשַּׁבָּת, מַתִּיר אֶת הַחֲבָלִים, וְהַשַּׂקִּין נוֹפְלִין מֵאֲלֵיהֶם:

 ברטנורה   (א) מי שהחשיך. נותן כיסו לנכרי. מבעוד יום. ואע''ג דשלוחו של ישראל הוא לישא את כיסו בשבת, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים: ואם אין עמו נכרי וכו'. הא יש עמו נכרי, לנכרי יהיב ליה. מאי טעמא, חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו. וכשמניח כיסו על החמור משתחשך מניחו עליה כשהיא מהלכת, כלומר לאחר שעקרה רגליה לילך, דלא עבדא עקירה, וכשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה, ולאחר שתחזור ותעקור רגליה לילך יניחנו עליה, כי היכי דלא תעביד הבהמה עקירה והנחה, דאי שביק לה למעבד עקירה והנחה והוא מחמר אחריה ומנהיגה, נמצא מחמר אחר בהמתו בשבת ואסור, אע''פ שאינה טעונה אלא כל דהוא, דכתיב (שמות כ) לא תעשה [כל] מלאכה אתה ובהמתך, איזו היא מלאכה שנעשית בין האדם והבהמה, הוי אומר זה מחמר: הגיע לחצר החיצונה. מילתא באנפי נפשה היא ולאו בדין כיסו קא מיירי: לחצר החיצונה. של עיר, שהוא מקום המשתמר ראשון. כשיבוא לפרק החמור, נוטל בידו מעליו כלים הנטלין בשבת: ושאינם נטלין מתיר את החבלים. של אוכף שהן קשורים, והשקין נופלים:

ב. מַתִּירִין פְּקִיעֵי עָמִיר לִפְנֵי בְהֵמָה, וּמְפַסְפְּסִים אֶת הַכִּפִּין, אֲבָל לֹא אֶת הַזִּירִין. אֵין מְרַסְקִין לֹא אֶת הַשַּׁחַת וְלֹא אֶת הֶחָרוּבִין לִפְנֵי בְהֵמָה, בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָה. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בֶּחָרוּבִין לַדַּקָּה:

 ברטנורה   (ב) פקיעי עמיר. קשין של שבלים שאגדן מתירין אותן, דכל זמן שהן קשורין לאו אוכלא נינהו ומתירין אותן לשווינהו אוכלא. אבל פספוס, לפזרן כדרך שרגילין לפזר עשבים לפני בהמה כדי שתריח ריחן ויהיו יפין לה לאכלן, אסור בפקיעי עמיר, דמאחר דאתעבידו אוכלא בהיתר הפקיעין, והפספוס אינו אלא לתענוג בעלמא, ומטרח בדבר שהוא כבר אוכל לא טרחינן: ומפספסים את הכיפים. ענפים לחים של ארז מפזרים ושוטחים אותן לפני הבהמה שתריח ריחן, דבלאו פספוס לא הוו אוכלא: אבל לא את הזירין. הן הן פקיעי עמיר, אלא שהפקיעין יש להן שני קשרים אחד בראשן ואחד בסופן, והזירין יש להן שלשה קשרים קשר אחד יתר באמצען, וקאמרה מתניתין שאין מפספסים את הזירין ואע''פ שהן דחוקים זה בזה ומתחממים והבהמה קצה בהן, אלא מתיר שלשה אגדיהן בלבד, דהתרת אגדיהן משוי להו אוכלא כפקיעין: אין מרסקין את השחת. אין מחתכין עשב של תבואה והיא אספסתא, משום דטרחא שלא לצורך הוא: רבי יהודה מתיר בחרובין לבהמה דקה. ששיניה דקות וקשין לה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ג. אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל, וְלֹא דוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין. וְאֵין מַמְרִים אֶת הָעֲגָלִים, אֲבָל מַלְעִיטִין. וּמְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין, וְנוֹתְנִין מַיִם לַמֻּרְסָן, אֲבָל לֹא גוֹבְלִים. וְאֵין נוֹתְנִין מַיִם לִפְנֵי דְבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנִים שֶׁבַּשּׁוֹבָךְ, אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אֲוָזִין וְתַרְנְגוֹלִים וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַרְדְּסִיּוֹת:

 ברטנורה   (ג) אין אובסין. [אין] מאכילין אותו על כרחו ותוחבים לו בגרונו. ופירוש אובסין, עושין לה אבוס בתוך מעיה: ולא דורסין. שדורס המאכל לתוך גרונה, ומיהו לא הוי כמו אובסין: אבל מלעיטים. שתוחב לו המאכל למקום שיכול להחזיר: אין ממראין. מפטמין, לשון וחלב מריאים (ישעיה א). ופירוש המראה, שתוחב לו המאכל לפנים מבית הבליעה במקום שאינו יכול להחזיר: ומהלקטין לתרנגולים. שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר: אבל לא גובלין. אין לשין אותן במים: אין נותנין מים לפני דבורים. שאין מזונותיהן עליו, שיוצאין ואוכלין בשדה ומים מצויין להם באגמים: דורסיאות. יונים שגדלים בבתים. ונקראים דורסיות על שם הורדוס המלך שהיה מגדל מהן בארמונו:

ד. מְחַתְּכִין אֶת הַדְּלוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֲסוּרָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן:

 ברטנורה   (ד) מחתכין את הדלועים. התלושים: לפני הבהמה. ואע''ג דסתמן לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם: ואת הנבלה. שנתנבלה היום. ואף על גב דבין השמשות היתה עומדת לאדם ולא לבהמה: רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה. דכל מידי דחזי לאינש לא מקצה ליה לבהמה, ואפילו חולה מערב שבת סובר שתתרפא. ואין הלכה כרבי יהודה:

ה. מְפִירִין נְדָרִים בַּשַּׁבָּת, וְנִשְׁאָלִין לִדְבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. פּוֹקְקִין אֶת הַמָּאוֹר, וּמוֹדְדִין אֶת הַמַּטְלִית וְאֶת הַמִּקְוֶה. וּמַעֲשֵׂה בִימֵי אָבִיו שֶׁל רַבִּי צָדוֹק וּבִימֵי אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, שֶׁפָּקְקוּ אֶת הַמָּאוֹר בְּטָפִיחַ, וְקָשְׁרוּ אֶת הַמְּקִדָּה בְגֶמִי לֵידַע אִם יֵשׁ בַּגִּיגִית פּוֹתֵחַ טֶפַח אִם לָאו. וּמִדִּבְרֵיהֶן לָמַדְנוּ, שֶׁפּוֹקְקִין וּמוֹדְדִין וְקוֹשְׁרִין בַּשַּׁבָּת:

 ברטנורה   (ה) מפירין. בעל לאשתו ואב לבתו: ונשאלין. לחכם: שהן לצורך השבת. כגון שנדר שלא יאכל היום. ואנשאלין דוקא קאי, דאילו בעל או אב מפר בין נדרים שהן לצורך השבת בין נדרים שאינן לצורך השבת, כיון שאינו יכול להפר אלא ביום שמעו בלבד. ונדרים שהן לצורך השבת אפילו היה לו פנאי להשאל עליהם קודם השבת נשאלין עליהם בשבת: פוקקין את המאור. החלון שממנו האורה נכנסת סותמין אותו בלוח או בשאר כל דבר שרגילין לסתום בו: ומודדין את המטלית. כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות, מודדין אותה אם יש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות, לידע אם נטמאו הטהרות אם לאו, דמטלית פחותה משלש על שלש אינה לא מיטמאה ולא מטמאה: ואת המקוה. לידע אם יש בה אמה על אמה ברום שלש אמות. שאלו מדידות של מצוה הן לפיכך מותר למדוד אותן בשבת: שפקקו את המאור. את החלון. וקרוי מאור, שממנו האורה נכנסת: בטפיח. פך של חרס: מקדה. כלי חרס: בגמי. להכי נקט גמי, שראוי למאכל בהמה ולא מבטל ליה להיות קשר של קיימא: לידע אם יש בגיגית פותח טפח. כמין שביל קטן היה בין שני בתים, שלא היה מקורה אלא שגיגית מונחת על גבו, והיו חלונות פתוחות מן הבתים אל השביל, והיו חוששין שמא ימות מת בבית אחד ותהא הטומאה באה מן החלון אל השביל ומן השביל אל הבית האחר דרך החלון הפתוח, לפיכך פקקו את החלון הפתוח לבית שהטומאה בתוכו בטפיח של חרס, וגבו לצד (השביל) [הבית], וכלי חרס אינו מיטמא מגבו וחוצץ, כי חששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצאת הגיגית מאהלת על השביל והטומאה באה דרך השביל מבית זה לבית זה. אחר כך הוצרכו לפתוח החלון וליטול אותו טפיח הפקוק בחלון, ובאו לידע אם יש באותו סדק של גיגית פותח טפח ואין שם אוהל באותו שביל להביא את הטומאה, שהטומאה יוצאה מן השביל דרך סדק שבגיגית כלפי מעלה, או אין בסדק של גיגית פותח טפח ונמצאת השביל כאוהל ומביאה את הטומאה מבית לבית, ומדדו מקדה של חרס וקשרוה בגמי והושיטוה כלפי מעלה, לראות אם היה בסדק הגיגית פותח טפח אם לאו: ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. ובלבד שלא יהיה קשר של קיימא, והמדידה תהיה של מצוה, או להתלמד על דבר הוראה:

---

גמרא שבת דף קנ''ה ע''ב

תַּנְיָא נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי כֶלֶב וְאֵין נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי חֲזִיר. וּמַה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה. זֶה מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ וְזֶה אֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ. אָמַר רַב אָשֵׁי מַתְנִיתִין נָמֵי דַיְקָא. דְּתָנֵי אֵין נוֹתְנִין מַיִם לִפְנֵי דְבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנִים שֶׁבַּשּׁוֹבָךְ. אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אַוָּזִין וְלִפְנֵי תַרְנְגוֹלִין וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַרְדִּיסִיּוֹת. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דְּהַנֵּי מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ וְהַנֵּי אֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ. וּלְטַעְמִיךְ מַאי אִרְיָא מַיָּא אֲפִילוּ חִיטֵי וְשַׂעֲרֵי נָמֵי לָא. אֶלָּא שַׁאנֵי מַיָּא דִשְׁכִיחֵי בְּאַגְמָא. דָּרַשׁ רִבִּי יוֹנָה אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה מַאי דִּכְתִיב (משלי כ''ט) יוֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים, יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכֶלֶב שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מוּעָטִין. לְפִיכָךְ שׁוֹהָא אֲכִילָתוֹ בְמֵעָיו שְׁלשָׁה יָמִים. כְּדִתְנַן כַּמָּה תִּשְׁהֶא אֲכִילָתוֹ בְּמֵעָיו וִיהֵי טָמֵא. בְּכֶלֶב שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, וּבְעוֹפוֹת וּבְדָגִים כְּדֵי שֶׁתִּפּוֹל לָאוּר וְתִשָּׂרֵף. אָמַר רַב הַמְנוֹנָא שְׁמַע מִינָהּ אוֹרַח אַרְעָא לְמֵשְׁדָא אוּמְצָא לְכַלְבָּא. וְכַמָּה אָמַר רַב מָרִי מְשַׁח אוּדְנֵיהּ וְחוּטְרָא אֲבַתְרֵיהּ. הַנֵּי מִילֵי בְּדַבְרָא. אֲבָל בְּמָתָא לָא, דְּאָתֵי לְמִסְרַךְ. אָמַר רַב פַּפָּא לֵית דְּעַנְיָא מִכַּלְבָּא וְלֵית דְּעָתִיר מֵחֲזִירָא:

 רש''י  אין מזונותיו עליך. דשכיחי להו בדברא: חזיר אין מזונותיו עליך. דארור יהודי שמגדל חזירים: דשכיחי באגמא. אבל מזונו' לא שכיחי להו: שמזונותיו מועטין. שאין אדם חס עליו לתת לו מזונות הרבה: כמה תשהא במעיו. דהכלב שאכל בשר ומת הכלב בבית תוך שלשה ימים מטמא באוהל אבל בחייו לא מטמא דטומאה בלועה בבעלי חיים לא מטמא כדאמר בבהמה המקשה: ש''מ. מדקאמר שהקפיד הקב''ה על מזונותיו: משח אודניה. מעט כמדת אזנו: וחוטרא אבתריה. יכהו במקל מיד שלא יהא מרגילו אצלו: אבל במתא לא. ליתיב ליה מידי אי לאו דידיה הוא: משום דאתי למיסרך. בתריה ויפסידו: לית דעתיר מחזירא. שכל מאכל ראוי לו ומוצא לאכול ואף מאכילין לו הרבה:

---

זוהר ויקרא דף ד' ע''א

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים אִלֵּין כָּל מָארֵי דִיבָבָא וִילָלָה דְּאִתְבְּסָמוּ כֻלְּהוּ וְאִתְבְּרָכוּ כַּחֲדָא דְּהָא מִסְעוּדָתָא דְמַלְכָּא מִתְהַנְיָין כֹּלָּא. וְאֵימָתַי אַכְלֵי כֻלְּהוּ בְשַׁעְתָּא דְמַלְכָּא אִתְחֲדֵי וְעַל דָּא מַלְכָּא אִתְחֲדֵי וְחָדֵי לְמַטְרוֹנִיתָא בְקַדְמֵיתָא לְבָתַר כֻּלְּהוּ אַכְלָן וְחַדָּאָן. רִבִּי אַבָּא אָמַר אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים אִלֵּין אִינוּן שִׁית דְקָאַמְרָן וְאִלֵּין אִינוּן דִּכְתִיב בְּהוּ (שיר א') הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו וְגוֹמֵר. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ מֵהַהוּא יַיִן דְּרַוֵּי לְכֹלָּא רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר כָּל אִינוּן דִּלְתַתָּא דְכֵיוַן דְּאִינוּן שִׁית אִתְבָּרְכָאָן כֻּלְּהוּ דִלְתַתָּא מִתְבָּרְכָאָן. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר כֹּלָּא שַׁפִּיר אֲבָל רָזָא דְמִלָּה אִכְלוּ רֵעִים לְעֵילָא שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים לְתַתָּא אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר מָאן אִינוּן לְעֵילָא וּמָאן אִינוּן לְתַתָּא. אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאַלְתָּא דָא אֲתַר עִלָּאָה דְּאִינוּן בְּאַחֲדוּתָא בְחֶדְוָותָא דְלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין אִלֵּין אִקְרוּן רֵעִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב') וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן וְעֵדֶן וְהַהוּא נָהָר לָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין וְאִשְׁתְּכָחוּ לְעָלְמִין בִּרְעוּתָא בְאַחֲדוּתָא בְחֶדְוָותָא. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים אִלֵּין אִינוּן לְתַתָּא דְּאִקְרוּן דּוֹדִים לְזִמְנִין יְדִיעָן וְהָא אוֹקִימְנָא. תָּא חֲזֵי בְּאִינוּן עִלָּאֵי כְתִיב בְּהוּ אֲכִילָה בְּלָא שְׁתִיָּה. מָאי טַעֲמָא. מָאן דְּאִית לֵיהּ גַּרְבֵּי דְחַמְרָא אֲכִילָה בַעְיָא וּבְגִין דְּתַמָּן שַׁרְיָיא חַמְרָא דְמִנְטְרָא כְּתִיב בְּהוּ אֲכִילָה. וּבְאִינוּן תַּתָּאֵי דְבַעְיָין שַׁקְיוּ כְּתִיב בְּהוּ שְׁתִיָּה דְהָא כָל נְטִיעָן שַׁקְיוּ בַעְיָין מִנַּחְלָא דַעֲמִיקָא וְעַל דָּא בְאִלֵּין אֲכִילָה וּבְאִלֵּין שְׁתִיָּה. אִלֵּין רֵעִים וְאִלֵּין דּוֹדִים אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר אִתְחֲזֵי דְּהָא דוֹדִים חֲבִיבוּתָא אִינוּן אֲמָאי אִינוּן תַּתָּאֵי. אָמַר לֵיהּ אִינוּן דְּתָאֲבִין דָּא לְדָא וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין תָּדִיר אִקְרוּן דּוֹדִים. וְאִינוּן דְּמִשְׁתַּכְּחֵי תָּדִיר וְלָא מִתְכַּסְיָין וְלָא מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא אִקְרוּן רֵעִים. וְעַל דָּא אִלֵּין דּוֹדִים וְאִלֵּין רֵעִים. אִלֵּין בִּרְעוּתָא בְאַחֲדוּתָא תָּדִיר וְאִלֵּין בְּתִיאוּבְתָּא לְזִמְנִין. וְדָא הוּא שְׁלֵימוּתָא דְכֹלָּא בְּגִין דְּתִתְבָּרַךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וּכְדֵין חֶדְוָותָא בְכֻלְּהוּ עָלְמִין:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יְהוּדָה אָמַר. אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אֵלּוּ הֵם כָּל בַּעֲלֵי יְבָבָה וִילָלָה, שֶׁכֻּלָּם נִתְבַּשְׂמוּ וְנִתְבָּרְכוּ יַחַד, בַּיּוֹם שֶׁהוּקָם הַמִּשְׁכָּן, כִּי מִסְּעֵדַּת הַמֶּלֶךְ, נֶהֵנוּ כֵּלָּם. וּמָתַי אוֹכְלִים כֻּלָּם. הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁהַמֶּלֶךְ בָּא שָׂמֵחַ. וְעַל כֵּן הַמֶּלֶךְ הֻשְׂמָח, וּמְשַׂמֵּחַ אֶת הַמַּלְכָּה תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אוֹכְלִים כֻּלָּם וּשְׂמֵחִים. רַבִּי אַבָּא אָמַר. אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים אֵלּוּ הֵם שִׁשָּׁה קְצָווֹת דִּזְעֵיר אַנְפִּין שֶׁאָמַרְנוּ, וְאֵלּוּ הֵם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם הֱבִיאֲנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו וְגוֹ'. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ, הַיְנוּ מִיַּיִן הַהוּא הַמַּרְוֶה הַכֹּל. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל אֵלּוּ שֶׁלְּמַטָּה. כֵּיוָן שֶׁאֵלּוּ שִׁשָּׁה קְצָווֹת מִתְבָּרְכִים, כֻּלָּם שֶׁלְּמַטָּה מִתְבָּרְכִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר הַכֹּל יָפֶה. אֲבָל סוֹד הַדָּבָר, אִכְלוּ רֵעִים, לְמַעְלָה. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, לְמַטָּה. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר מִי הֵם לְמַעְלָה וּמִי הֵם לְמַטָּה. אָמַר לוֹ, יָפֶה שָׁאַלְתָּ, לְמַעְלָה, זֶה מָקוֹם עֶלְיוֹן שֶׁהֵם בְּאַחְדוּת וּבְשִׂמְחָה שֶׁאֵינָם מִתְפָּרְדִים זֶה מִזֶּה לְעוֹלָם, אֵלּוּ נִקְרָאִים רֵעִים. זֶה שֶׁנֶאֱמַר וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן. וְעֵדֶן, וְנָהָר הַהוּא, אֵינָם נִפְרָדִים לְעוֹלָם, וּלְעוֹלָם הֵם נִמְצָאִים בְּרָצוֹן בְּאַחְדוּת וּבְשִׂמְחָה. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אֵלּוּ הֵם לְמַטָּה, הַנִּקְרָאִים דּוֹדִים, הַמִּתְחַבְּרִים לִזְמַנִּים יְדוּעִים, וַהֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ. בֹּא וּרְאֵה, בְּאֵלּוּ עֶלְיוֹנִים, כָּתוּב בָּהֶם אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא, כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נֹאדוֹת יַיִן, לֶאֱכוֹל הוּא צָרִיךְ. וּמִשּׁוּם שֶׁשָּׁם, שׁוֹרֶה יַיִן הַמְּשׁוּמָר, עַל כֵּן כָּתוּב בָּהֶם אֲכִילָה. וּבְאֵלּוּ הַתַּחְתּוֹנִים הַצְרִיכִים שִׁקּוּי, כָּתוּב בָּהֶם שְׁתִיָּה, כִּי כָּל הַנְּטִיעוֹת שֶׁהֵם צְרִיכִים לְהַשְּׁקוֹתָם מִנַּחַל הֶעָמוֹק, וְעַל כֵּן בְּאֵלּוּ כָּתוּב אֲכִילָה וּבְאֵלּוּ שְׁתִיָּה. אֵלּוּ נִקְרָאִים רֵעִים, וְאֵלּוּ, נִקְרָאִים דּוֹדִים. אָמַר לוֹ רִבִּי אֶלְעָזָר, נִרְאֶה שֶׁדּוֹדִים הֵם בְּאַהֲבָה, וְלָמָּה הֵם תַּחְתּוֹנִים. אָמַר לוֹ אֵלּוּ הַחוֹשְׁקִים זֶה לְזֶה וְאֵינָם נִמְצָאִים תָּדִיר בְּיַחַד, הֵם נִקְרָאִים דּוֹדִים, וְאֵלּוּ הַנִּמְצָאִים תָּמִיד יַחַד, וְאֵינָם מִתְכַּסִּים, וְאֵינָם נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה, נִקְרָאִים רֵעִים. וְעַל כֵּן אֵלּוּ דּוֹדִים וְאֵלּוּ, רֵעִים, אֵלּוּ, רֵעִים, הֵם בְּרָצוֹן בְּאַחְדוּת תָּמִיד, וְאֵלּוּ, דּוֹדִים, הֵם בִּתְשׁוּקָה לִזְמַנִּים וְלֹא תָּמִיד. וְזֶה, הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה הָאֲמוּרִים בַּכָּתוּב, הֵם שְׁלֵמוּת הַכֹּל, כְּדֵי שֶׁתִּתְבָּרֵךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וְאָז יֵשׁ שִׂמְחָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פרק א'

א. קָרְבְּנוֹת הַצִבּוּר הֵם שְׁנֵי תְמִידִין שֶׁל כָּל יוֹם וּמוּסְפֵי שַׁבָּתוֹת וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְהַמּוֹעֲדוֹת ושְׂעִיר חַטָּאת שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן אִם שָׁגְגוּ בֵּית דִּין וְהוֹרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מֵבִיא כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט פָּר וְשָׂעִיר. הַפָּר עוֹלָה וְהַשָֹּׂעִיר חַטָּאת. וְאֵלּוּ הַשְֹּׂעִירִים הֵם הַנִּקְרָאִים שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְאִם שָׁגְגוּ וְהוֹרוּ בִּשְׁאַר הַמִּצְוֹת מְבִיאִין פַּר לְחַטָּאת וְהוּא הַנִּקְרָא פַּר הַעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר: ב. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד הֵם. הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח וְהַחֲגִיגָה וְהִיא שְׁלָמִים וְהָרְאִיָּה וְהִיא עוֹלָה. וְקָרְבַּן הַגֵּר וְהוּא עוֹלָה מִן הַבְּהֵמָה אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה אוֹ שְׁתֵּי תוֹרִים וּשְׁנֵיהֶן עוֹלָה. אוֹ שְׁתֵּי בְהֵמוֹת אַחַת עוֹלָה וְאַחַת שְׁלָמִים. וְהַנּוֹדֵר אוֹ הַמִּתְנַדֵּב עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. וּשְׁלָמִים הַבָּאִים עִם הַלֶּחֶם הֵם הַנִּקְרָאִים תּוֹדָה. וְכֵן קָרְבְּנוֹת הַנָּזִיר וְהֵן עוֹלָה וְחַטָּאת וּשְׁלָמִים. וְקָרְבְּנוֹת מְצוֹרָע וְהֵן חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה. וְקָרְבְּנוֹת זָבִים וְיוֹלְדוֹת וְהֵן חַטָּאת וְעוֹלָה. וְקָרְבַּן הַשּׁוֹגֵג בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כָּרֵת וְהוּא חַטָּאת. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם עָשָׂה אוֹ לֹא עָשָׂה אוֹתוֹ הַחֵטְא מֵבִיא אָשָׁם וְהוּא הַנִּקְרָא אָשָׁם תָּלוּי. וְיֵשׁ עֲבֵירוֹת שֶׁמֵבִיא עֲלֵיהֶן אָשָׁם וְהוּא הַנִּקְרָא אָשָׁם וַדַּאי. וְכֵן אֵיל הָעוֹלָה וּפַר הַחַטָּאת שֶׁמַּקְרִיב כֹּהֵן גָּדוֹל מִשֶּׁלּוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי הֵן קָרְבַּן יָחִיד. וּפַר זֶה הוּא הַנִּקְרָא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים:

---

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ה'

אָמְרוּ בְּמַסֵכֶת סַנְהֶדְרִין עַל רַב טִבְיוֹמֵי דְאִלּוּ הַווּ יָהַבֵי לֵיהּ כָּל חַלָלֵי דְעַלְמָא לָא הֲוָה מְשַׁנִי בְּדִבּוּרֵיהּ. זִמְנָא חָדָא אִיקְלַע לְהַהוּא אַתָר דְּקוּשְׁטָא שְׁמֵיהּ דְלָא הֲווּ מְשַׁנִים בְּדִבּוּרָם, וְלָא הֲוָה מַיִית אִינִישׁ בְּלָא זִימְנֵיהּ וכו'. שְׁכִיבוּ לֵיהּ תַּרְתֵּין בְּנִין. אָמְרוּ לֵיהּ בְּמַטוּתָא מִינָךְ פּוּק מֵהָכָא וְלָא תִגְרֵי בָּנָא מוֹתָנָא. דִּכְתִיב (ירמיה ס) לִמְדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֵּר שֶׁקֶר וגו' הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקֹד בָּם אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי וגו'. וְלֹא נֶעֱנְשׁוּ הַמְרַגְלִים וְדוֹר הַמִּדְבָּר אֶלָּא מִפְּנֵי עֵדוּת שֶׁקֶר. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַמַּחֲלִיף בְּדִבּוּרוֹ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עַבוֹדָה זָרָה. וּכְתִיב (משלי ז) שֵׁשׁ הֵנָה שָׂנֵא ה' וגו' עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שֶׁקֶר וִיפֵיחַ כְּזָבִים וגו'. וּכְתִיב (ירמיה ס) וְאֶמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ וגו' הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקֹד בָּם וגו'. וּכְתִיב (תהלים לה) מִי הָאִיש הֶחָפֵץ חַיִים וגו' נְצור לְשׁוֹנְךָ מֵרָע:

---

ויקרא יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וְשָׁחַ֨ט אֹת֜וֹ עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּזְבֵּ֛חַ צָפֹ֖נָה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְזָֽרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּֽהֲנִ֧ים אֶת-דָּמ֛וֹ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: וְיִכּוֹס יָתֵיהּ עַל צִדָא דְמַדְבְּחָא צִפּוּנָא קֳדָם יְיָ וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָא יָת דְמֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:

 רש''י   על ירך המזבח. על צד המזבח: צפנה לפני ה'. ואין צפון בבמה:

(יב) וְנִתַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִנְתָחָ֔יו וְאֶת-רֹאשׁ֖וֹ וְאֶת-פִּדְר֑וֹ וְעָרַ֤ךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔ם עַל-הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל-הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל-הַמִּזְבֵּֽחַ: וִיפַלֵג יָתֵיהּ לְאֶבְרוֹהִי וְיָת רֵישֵׁיהּ וְיָת תַּרְבֵּיהּ וְיַסְדַר כַּהֲנָא יָתְהוֹן עַל אָעַיָא דִי עַל אֶשָׁתָא דִי עַל מַדְבְּחָא: (יג) וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְרִ֨יב הַכֹּהֵ֤ן אֶת-הַכֹּל֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: (פ) וְגַוָא וּכְרָעַיָא יְחַלֵל בְּמַיָא וִיקָרֵב כַּהֲנָא יָת כּוֹלָא וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קָדָם יְיָ: (יד)  שני  וְאִ֧ם מִן-הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהוָֹ֑ה וְהִקְרִ֣יב מִן-הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן-בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת-קָרְבָּנֽוֹ: וְאִם מִן עוֹפָא עֲלָתָא קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ וִיקָרֵב מִן שַׁפְנִינַיָא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנָה יָת קוּרְבָּנֵיהּ:

 רש''י   מן העוף. ולא כל העוף, לפי שנאמר (ויקרא כב יט) תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים, תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות, יכול אף מחסר אבר, תלמוד לומר מן העוף: התרים. גדולים ולא קטנים: בני היונה. קטנים ולא גדולים: מן התרים או מן בני היונה. פרט לתחלת הצהוב, שבזה ושבזה שהוא פסול, שגדול הוא אצל בני יונה וקטן אצל תורים:

(טו) וְהִקְרִיב֤וֹ הַכֹּהֵן֙ אֶל-הַמִּזְבֵּ֔חַ וּמָלַק֙ אֶת-רֹאשׁ֔וֹ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְנִמְצָ֣ה דָמ֔וֹ עַ֖ל קִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחַ: וִיקָרְבִינֵהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא וְיִמְלוֹק יָת רֵישֵׁהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא וְיִתְמְצֵי דְמֵיהּ עַל כּוֹתֶל מַדְבְּחָא:

 רש''י   והקריבו. אפלו פרידה אחת יביא: הכהן ומלק. אין מליקה בכלי אלא בעצמו של כהן. קוצץ בצפרנו ממול העורף וחותך מפרקתו עד שמגיע לסימנין וקוצצן: ונמצה דמו. לשון מיץ אפים (משלי ל לג) , כי אפס המץ (ישעיה טז ד) , כובש בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד: ומלק' והקטיר' ונמצה. אפשר לומר כן, מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה כן. ופשוטו של מקרא מסורס הוא ומלק והקטיר, וקודם הקטרה, ונמצה דמו כבר:

---

נביאים - ישעיה - פרק מד

(ג) כִּ֤י אֶצָּק-מַ֙יִם֙ עַל-צָמֵ֔א וְנֹזְלִ֖ים עַל-יַבָּשָׁ֑ה אֶצֹּ֤ק רוּחִי֙ עַל-זַרְעֶ֔ךָ וּבִרְכָתִ֖י עַל-צֶאֱצָאֶֽיךָ: אֲרֵי כְּמָא דְּמִתְיַהְבִין מַיָּא עַל אֲרַע בֵּית צַחֲוָנָא וּמִתְנַגְדִין עַל יַבֶּשְׁתָּא כֵּן אֶתֵּן רוּחַ קוּדְשִׁי עַל בְּנָךְ וּבִרְכָתִי עַל בְּנֵי בְנָךְ :

 רש''י   כי אצק מים על צמא . כמו שאני יוצק מים על צמא כן אצק רוחי על זרעך :

(ד) וְצָמְח֖וּ בְּבֵ֣ין חָצִ֑יר כַּעֲרָבִ֖ים עַל-יִבְלֵי-מָֽיִם: וְיִתְרַבּוּן צַדִּיקַיָּא רַכִּיבִין וּמְפַנְּקִין כְּלַבְלַבֵּי עֲסַב כְּאִילָן דִּמְשַׁלַח שָׁרְשׁוֹהִי עַל נַגְדִּין דְּמַיִּין :

 רש''י   וצמחו בבין חציר . בתוך עמלק על ידי גרים שיתוספו עליהם , בין חציר הוא עמלק שנאמר עליו והיתה נוה תנים חציר לבנות יענה ( לעיל ד ) :

(ה) זֶ֤ה יֹאמַר֙ לַֽיהוָ֣ה אָ֔נִי וְזֶ֖ה יִקְרָ֣א בְשֵֽׁם-יַעֲקֹ֑ב וְזֶ֗ה יִכְתֹּ֤ב יָדוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה וּבְשֵׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל יְכַנֶּֽה: (פ) דֵין יֵימַר מִדָּחֲלַיָּא דַיְיָ אֲנָא וְדֵין יְצַלֵּי בְּשׁוּם יַעֲקֹב וְדֵין יְקָרֵב קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ וּבִשְׁמָא דְיִשְּׂרָאֵל יִתְקְרֵב :

 רש''י   זה יאמר לה' אני . אלו צדיקים גמורים : וזה יקרא בשם יעקב . אלו קטנים בני רשעים : זה יכתוב ידו לה' . אלו בעלי תשובה : ובשם ישראל יכנה . אלו הגרים מעכו''ם כך שנויה באבות דרבי נתן :

(ו) כֹּֽה-אָמַ֨ר יְהוָ֧ה מֶֽלֶךְ-יִשְׂרָאֵ֛ל וְגֹאֲל֖וֹ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אֲנִ֤י רִאשׁוֹן֙ וַאֲנִ֣י אַחֲר֔וֹן וּמִבַּלְעָדַ֖י אֵ֥ין אֱלֹהִֽים: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ מַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל וּפָרְקֵיהּ יְיָ צְבָאוֹת אֲנָא הוּא דְּמִלְקַדְמִי אַף עָלְמֵי עָלְמַיָּא דִילִי אִינּוּן וּבַר מִנִּי לֵית אֱלָהּ : (ז) וּמִֽי-כָמ֣וֹנִי יִקְרָ֗א וְיַגִּידֶ֤הָ וְיַעְרְכֶ֙הָ֙ לִ֔י מִשּׂוּמִ֖י עַם-עוֹלָ֑ם וְאֹתִיּ֛וֹת וַאֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖אנָה יַגִּ֥ידוּ לָֽמוֹ: וּמַן כְוָתִי דִּי עֲרְעִינָהּ וִיחַוִּינָהּ וִיסַדְּרִינָהּ קֳדָמַי מִשַּׁוָיוּתִי עַמָּא דְּמִן עַלְמָא וּדְאָתְיָין וְדַעֲתִידִין לְמֵיתֵי יְחַווּן לָנָא :

 רש''י   ומי כמוני יקרא . ומי יקרא שהוא כמוני ויגיד ויערוך לי את כל מה שהיה משומי עם עולם ועד עתה : עם עולם . כל בריות : ואותיות . דברי מופת : ואשר תבאנה . ואת העתידות לבא יגידו כמו שאני עושה עתה שעדיין לא חרב הבית ולא גליתם ולא נולד כורש ואני מבשר אתכם עליו :

---

כתובים - משלי - פרק כא

(כה) תַּאֲוַ֣ת עָצֵ֣ל תְּמִיתֶ֑נּוּ כִּֽי-מֵאֲנ֖וּ יָדָ֣יו לַעֲשֽׂוֹת: רִגְתָא דְעַטְלָא מְמִיתָא לֵיהּ דְלָא צָבְיָן אַיְדִין דְּעָבְדִין עֲבִדְתָּא : (כו) כָּל-הַ֭יּוֹם הִתְאַוָּ֣ה תַאֲוָ֑ה וְצַדִּ֥יק יִ֝תֵּ֗ן וְלֹ֣א יַחְשֹֽׂךְ: כָּל יוֹמָא רָאֵג רִגְתָא וְצַדִיקָא יָהֵב וְלָא מַחְשֵּׂךְ :

 רש''י   וצדיק יתן . כל צרכי ביתו שהקב''ה מזמן לו :

(כז) זֶ֣בַח רְ֭שָׁעִים תּוֹעֵבָ֑ה אַ֝֗ף כִּֽי-בְזִמָּ֥ה יְבִיאֶֽנּוּ: דִּבְחָא דְרַשִׁיעֵי מְרַחָק הוּא מְטוּל דְּבַעֲבֶרְתָּא מַיְתֵי לֵיהּ :

 רש''י   אף כי בזמה יביאנו . וכ''ש כשהוא מביאו להרשיעו ובעצה רעה כגון קרבנות בלעם ובלק שלא היו מביאים אלא לקלל את ישראל :

(כח) עֵד-כְּזָבִ֥ים יֹאבֵ֑ד וְאִ֥ישׁ שׁ֝וֹמֵ֗עַ לָנֶ֥צַח יְדַבֵּֽר: סָהֲדָא דְכַדָבוּתָא יֵאבַד וְגַבְרָא שָׁמוֹעָא שְׁרִירַאִית מְמַלֵל :

 רש''י   ואיש שומע . שקבל מה שכתוב בתורה לא תענה ברעך וגו' ( שמות כ ) : לנצח . תמיד :

(כט) הֵעֵ֬ז אִ֣ישׁ רָשָׁ֣ע בְּפָנָ֑יו וְ֝יָשָׁ֗ר ה֤וּא | (יכין) יָבִ֬ין (דרכיו) דַּרְכּֽוֹ: מַחֲצֵיף אַפּוֹי גַּבְרָא רַשִׁיעָא וּתְרִיצָא הוּא מְתַקֵן אָרְחֵיהּ :

 רש''י   העז איש רשע בפניו . הרשע מרא' עזותו בשעת כעסו : בפניו . מל' אף :

---

משנה כתובות פרק ח

א. הָאִשָׁה שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים עַד שֶׁלֹּא תִתְאָרֵס, מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁמּוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּם. נָפְלוּ לָהּ מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תִּמְכּוֹר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תִמְכּוֹר. אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים, שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה, קַיָּם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמְרוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הוֹאִיל וְזָכָה בָאִשָּׁה, לֹא יִזְכֶּה בַנְּכָסִים. אָמַר לָהֶן, עַל הַחֲדָשִׁים אָנוּ בוֹשִׁין, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם מְגַלְגְּלִים עָלֵינוּ אֶת הַיְשָׁנִים, נָפְלוּ לָהּ מִשֶּׁנִשֵּׂאת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה שֶׁהַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלְּקוּחוֹת. עַד שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת וְנִשֵּׂאת, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם מָכְרָה וְנָתְנָה, קַיָּם. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקִיבָא, אָמְרוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הוֹאִיל וְזָכָה בָאִשָּׁה, לֹא יִזְכֶּה בַנְּכָסִים. אָמַר לָהֶם, עַל הַחֲדָשִׁים אָנוּ בוֹשִׁין, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם מְגַלְגְּלִים עָלֵינוּ אֶת הַיְשָׁנִים:

 ברטנורה   (א) האשה. עד שלא תתארס. ונתארסה: בית שמאי אומרים תמכור. בעודה ארוסה, אבל משנישאת לא: הואיל וזכה באשה. שהיא ארוסתו: לא יזכה בנכסים. בתמיה: על החדשים. שנפלו לה משנישאת אנו בושין מה ראו חכמים לומר אם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות, אלא שאתם מגלגלים עלינו נכסים שנפלו לה בעודה ארוסה לומר שאם מכרה מכרה בטל לפי שזכה בהם הבעל:

ב. רַבִּי שִׁמְעוֹן חוֹלֵק בֵּין נְכָסִים לִנְכָסִים. נְכָסִים הַיְדוּעִים לַבַּעַל, לֹא תִמְכּוֹר. וְאִם מָכְרָה וְנָתְנָה, בָּטֵל. שֶׁאֵינָן יְדוּעִים לַבַּעַל, לֹא תִמְכּוֹר. וְאִם מָכְרָה וְנָתְנָה, קַיָּם:

 ברטנורה   (ב) נכסים ידועים לבעל ונכסים שאין ידועים. אית דמפרשים נכסים ידועים, מקרקעי. ושאין ידועים, מטלטלי. ואית דאמרי, אלו ואלו ידועים הם. ואלו הם שאינם ידועים, כל שהיא יושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים. ופסק ההלכה, בין נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס ובין שנפלו לה משנתארסה אם מכרה אותם אחר שנישאת הבעל מוציא מיד הלקוחות פירות בחייה וגוף הקרקע לאחר מיתתה. והלכה כר''ש שחולק בין נכסים הידועים לבעל לנכסים שאינם ידועים:

ג. נָפְלוּ לָהּ כְּסָפִים, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. פֵּרוֹת הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. וְהַמְחֻבָּרִין בַּקַּרְקַע, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, שָׁמִין אוֹתָן כַּמָּה הֵן יָפִין בְּפֵרוֹת וְכַמָּה הֵן יָפִין בְּלֹא פֵרוֹת, וְהַמּוֹתָר, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, שֶׁלּוֹ. וְהַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, שֶׁלָּהּ, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת:

 ברטנורה   (ג) שמין אותן. דקסבר מה שגדל ברשותו הוו פירות ומה שלא גדל ברשותו הוי קרן. ולפיכך מה שדמי הקרקע יקרים עכשיו בשביל תבואה זו, הוי קרן, וצריך ליתן לה דמים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיה: וחכמים אומרים. אף אלו שלא גדלו ברשותו תורת פירות נתנו בהם, הואיל והקרקע קיימא לה. והלכה כחכמים:

ד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁיִּפָּה כֹחוֹ בִּכְנִיסָתָהּ, הוֹרַע כֹּחוֹ בִּיצִיאָתָהּ. מְקוֹם שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ בִּכְנִיסָתָהּ, יִפָּה כֹחוֹ בִּיצִיאָתָהּ. פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, בִּכְנִיסָתָהּ שֶׁלּוֹ וּבִיצִיאָתָהּ שֶׁלָּהּ. וְהַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, בִּכְנִיסָתָהּ שֶׁלָּהּ וּבִיצִיאָתָהּ שֶׁלּוֹ:

 ברטנורה   (ד) ביציאתה. אם בא לגרשה: פירות המחוברים לקרקע בכניסתה שלו. כלומר בשעת נפילתן שלו, כדברי חכמים. ואיכא בין חכמים לר''ש פירות המחוברין בשעת יציאה, דלא איירי בהו חכמים ולית להו הא דאמר ר''ש ביציאתה שלה דקסברי, מה שגדל ברשותו שלו. והלכה כר''ש:

ה. נָפְלוּ לָהּ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת זְקֵנִים, יִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא תִמְכּוֹר מִפְנֵי שֶׁהֵן שְׁבָח בֵּית אָבִיהָ. נָפְלוּ לָהּ זֵיתִים וּגְפָנִים זְקֵנִים, יִמָּכְרוּ לָעֵצִים וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא תִמְכּוֹר מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁבָח בֵּית אָבִיהָ. הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, הוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל קִמְעָא, קִמְעָא וְאָכַל הַרְבֵּה, מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא, מַה שֶּׁאָכַל אָכַל. הוֹצִיא וְלֹא אָכַל, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּוֹל:

 ברטנורה   (ה) רבן שמעון בן גמליאל אומר לא תמכור. יכולה היא לעכב. והלכתא כוותיה: רבי יהודה אומר לא תמכור. והלכתא כוותיה: קימעא. דבר מועט ואפילו כל שהוא: ישבע כמה הוציא ויטול. ושבועה זו כעין של תורה היא, והני מילי, שהיה השבח כנגד ההוצאה או יותר, אבל אם היתה ההוצאה יתירה על השבח ישבע שבועת התורה שהוציא כנגד השבח ויטול כנגד השבח בלבד והשאר יפסיד. וכל זה כשגירשה הבעל, אבל אם מרדה היא, בין אכל הבעל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול כנגד השבח. ובנכסי צאן ברזל, כל השבח של בעל, דאמרינן אם הוסיפו הוסיפו לו:

ו. שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים, מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁמּוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּם. מֵתָה, מַה יַּעֲשׂוּ בִכְתֻבָּתָהּ וּבִנְכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲלֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן, כְּתֻבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִים עִמָּהּ בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב:

 ברטנורה   (ו) שנפלו לה נכסים. מבית אביה, בעודה שומרת יבם: מה יעשו בכתובתה. מנה ומאתים ותוספת ונדוניא שהכניסה לו וקיבל עליו אחריות: ובנכסים הנכנסין והיוצאין. נכסי מלוג, שכשהיא נכנסת נכנסים עמה וכשיוצאת מבעלה יוצאים עמה: בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. דספק נשואה ליבם היא וזוכה בחצי ירושתה מספק: נכסים בחזקתן. נכסי צאן ברזל בחזקתן. ולא אתפרש בחזקת מי, אי בחזקת יורשי הבעל הואיל ואחריותן עליו, אי בחזקת יורשי האשה שהיו שלה. ובפ''ד מיבמות תמצא המשנה הזאת:

ז. הִנִּיחַ אָחִיו מָעוֹת, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. פֵּרוֹת הַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. הַמְחֻבָּרִין בַּקַּרְקַע, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, שָׁמִין אוֹתָן כַּמָּה הֵן יָפִין בְּפֵרוֹת וְכַמָּה הֵן יָפִין בְּלֹא פֵרוֹת, וְהַמּוֹתָר, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִים בַּקַּרְקַע, שֶׁלּוֹ. וְהַתְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, כָּל הַקּוֹדֵם זָכָה בָהֶן. קָדַם הוּא, זָכָה. קָדְמָה הִיא, יִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. כְּנָסָהּ, הֲרֵי הִיא כְאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כְתֻבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַעְלָהּ הָרִאשׁוֹן:

 ברטנורה   (ז) ילקח בהן קרקע. לפי שכתובתה על נכסי בעלה הראשון, לפיכך נכסי המת אחראין לכתובתה אלא שהיבם אוכל פירות אם מיבם אותה, וסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה: שמין אותם. דכל מה שגדל ברשות המת אחראין לכתובה: וחכמים אומרים פירות המחוברים לקרקע שלו. בגמרא פריך, והא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה, ומשני, תני שלה: כל הקודם זכה. קסברי, מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אא''כ תפסה. ומחיים דבעל בעינן תפיסה. והוא הדין נמי דפליגי אכספים, דמאי שנא כספים מפירות תלושין. והלכה כחכמים: הרי היא כאשתו. שמגרשה בגט, ומחזירה. ולא אמרינן ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומין ראשונים עליה ולא תסגי לה בגט. והכי נמי כשגירשה הוה אמינא מצוה דרמיא רחמנא עליה הא קעבדה, ותיקו עליה באיסור אשת אח ולא מצי להחזירה, קמ''ל דאמר רחמנא (דברים כ''ה) ולקחה לו לאשה, כיון שלקחה הרי היא כאשתו:

ח. לֹא יֹאמַר לָהּ, הֲרֵי כְתֻבָּתִיךְ מֻנַּחַת עַל הַשֻּׁלְחָן, אֶלָּא כָּל נְכָסָיו אַחֲרָאִין לִכְתֻבָּתָהּ. (וְכֵן לֹא יֹאמַר אָדָם לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי כְתֻבָּתִיךְ מֻנַּחַת עַל הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא כָּל נְכָסָיו אַחֲרָאִין לִכְתֻבָּתָהּ). גֵּרְשָׁהּ, אֵין לָהּ אֶלָּא כְתֻבָּתָהּ. הֶחֱזִירָהּ, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים וְאֵין לָהּ אֶלָּא כְתֻבָּתָהּ בִּלְבָד:

 ברטנורה   (ח) כל נכסיו. שירש מאחיו, אחראין לכתובתה: גירשה אין לה אלא כתובה. אבל כל זמן שלא גירש היו כל הנכסים משועבדים לה: הרי היא ככל הנשים. שהמגרש את אשתו ומחזירה, על מנת כתובה הראשונה החזירה. ואצטריך לאשמועינן הא ביבמה, דלא תימא אשתו היא דאיהו כתב לה כתובה מממונו, אבל יבמתו דלאו איהו כתב לה אלא נכסי בעלה הראשון הוא דהוו אחראין וערבאין, היכא דגרשה ואהדרה. אימא כתובתה מיניה, קמשמע לן:

---

גמרא כתובות דף פ''ב ע''ב

הֶחֱזִירָהּ. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן, תָּנֵינָא הַמְגָרֵשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְהֶחֱזִירָהּ, עַל מְנָת כְּתוּבָה רִאשׁוֹנָה מַחֲזִירָהּ. מַהוּ דְתֵימָא אִשְׁתּוֹ הוּא דְאִיהוּ כָּתַב לָהּ כְּתוּבָה מִנֵּיהּ. אֲבָל יְבִמְתּוֹ דְלָאו אִיהוּ כָּתַב לָהּ, הֵיכָא דְגֵרְשָׁהּ וְאַהְדְרָהּ אֵימָא כְּתוּבָתָהּ מִנֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן. אָמַר רַב יְהוּדָה בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ כּוֹתְבִים לִבְתוּלָה מָאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מָנֶה, וְהָיוּ מַזְקִינִים וְלֹא הָיוּ נוֹשְׂאִין נָשִׁים, עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְתִקֵּן כָּל נְכָסָיו אַחְרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ. תַּנְיָא נַמֵּי הָכִי בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ כוֹתְבִין לִבְתוּלָה מָאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מָנֶה, וְהָיוּ מַזְקִינִים וְלֹא הָיוּ נוֹשְׂאִין נָשִׁים, הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַנִּיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, וַעֲדַיִין כְּשֶׁהוּא כּוֹעֵס עָלֶיהָ אוֹמֵר לָהּ לְכִי אֵצֶל כְּתוּבָּתִיךְ, הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַנִּיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית חָמִיהָ. עֲשִׁירוֹת עוֹשׂוֹת אוֹתָהּ קְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, עֲנִיּוֹת הָיוּ עוֹשׂוֹת אוֹתָהּ עָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם, וַעֲדַיִין כְּשֶׁכּוֹעֵס עָלֶיהָ אוֹמֵר לָהּ טְלִי כְּתוּבָּתִיךְ וּצְאִי, עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְתִקֵּן שֶׁיְּהֵא כּוֹתֵב לָהּ כָּל נְכָסַי אַחְרָאִין לִכְתוּבָּתָהּ:

 רש''י  מאי קמ''ל. ביבמה: תנינא. לה באשתו ומאי אולמא דיבמתו דאיצטריך למתני דלית לה כתובה מיניה אלא על נכסי בעלה הראשון: היו כותבין. ולא היו משעבדים נכסיהם לאחריות הכתובה: ולא היו נושאין נשים. שלא היו הנשים רוצות לינשא להם שאמרו כשימות או יגרש לא תמצא לגבות כלום שהיורשין יצניעו מעות של ירושה: בבית חמיה. בבית בעלה: עשירות. שכתובתן מרובה: קלתות. כמין סל שמנחת על ראשה ונותנת בה פלכיה לאחר שנתמלא הפלך טווי: עביט. למימי רגלים: טלי כתובתיך וצאי. לפי שהיתה מיוחדת לכך: כל נכסי אחראין. ולא ייחד לה כתובה במטלטלין:

---

זוהר ויקרא דף ד' ע''א

תָּא חֲזֵי בְשַׁעְתָּא דְבַר נַשׁ מְתַקֵּן עוֹבָדוֹי עַל יְדֵי דְקָרְבָּנָא כֹלָּא אִתְבְּסַם וְאִתְקְרַב וְאִתְקְשַׁר דָּא בְדָא בְּיִחוּדָא שְׁלִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. כִּי יַקְרִיב לְקַשְׁרָא מִילִין כִּדְקָא חָזֵי תָּא חֲזֵי אָדָם כִּי יַקְרִיב לַאֲפוּקֵי מָאן דְּלָא אִתְנְסִיב דְהָא קָרְבָּנֵיהּ לָאו קָרְבָּן וּבִרְכָאָן לָא מִשְׁתַּכְּחָן לְגַבֵּיהּ (ס''א עַל יְדֵיהּ) לָא לְעֵילָא וְלָא לְתַתָּא מִמַּשְׁמַע דִּכְתִיב אָדָם כִּי יַקְרִיב שָׁאנֵי הָכָא דְלָאו אִיהוּ אָדָם וְלָא בִכְלָלָא דְאָדָם הוּא וּשְׁכִינְתָּא לָא שַׁרְיָיא עֲלוֹהִי בְּגִין דְּאִיהוּ פָגִים וְאִקְרֵי בַעַל מוּם וּמָארֵי דְמוּמָא אִתְרַחֲקָא מִכֹּלָּא כָּל שֶׁכֵּן לְמַדְבְּחָא לְקַרְבָא קָרְבְּנָא. וְנָדָב וַאֲבִיהוּא אוֹכָחָן דִּכְתִיב (ויקרא י') וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וּבְגִינֵי כַךְ כְּתִיב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ אָדָם דְּאִשְׁתְּכַח. דְּכַר וְנוּקְבָא הָאי חָזֵי לְקַרְבָא קָרְבְּנָא דָא וְלָא אַחֲרָא וְאָמַר רִבִּי אֲבָל קְטֹרֶת עִלָּאָה הוּא מִכָּל קָרְבְּנִין דְּעָלְמָא דַעֲלֵיהּ אִתְבָּרְכָן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְקָרְבְּנָא דָא דְאִיהוּ לְעֵילָא מִכָּל קָרְבְּנִין לָא אִתְחֲזוּן אִינוּן לְקַרְבָא דְהָא לָא אִתְנַסִיבוּ לְקָרְבְּנָא לָא אִתְחֲזוּן כָּל שֶׁכֵּן לְמִילִין עִלָּאִין דְּיִתְבָּרְכוּן עַל יְדַיְיהוּ. וְאִי תֵימָא וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל אוֹתָם אֲמָאי. לְבַר נָשׁ דְּאָתָא קָמֵי מַטְרוֹנִיתָא לְבַשְּׂרָא לָהּ דְּהָא מַלְכָּא אָתֵי לְבֵיתָהּ וְיִשְׁרֵי בָהּ בְּמַטְרוֹנִיתָא לְמֶחֱדֵי עִמָּהּ. אָתָא לְקָמֵי מַלְכָּא חָמָא מַלְכָּא הַהוּא בַר נָשׁ דְּאִיהוּ מָארֵי דְמוּמִין. אָמַר מַלְכָּא לָאו הוּא יְקָרָא דִילִי דְעַל יְדוֹי דְּהָאי פָּגִים אִיעוּל לְמַטְרוֹנִיתָא אַדְּהָכִי אַתְקְנַת מַטְרוֹנִיתָא בֵיתָא לְמַלְכָּא. כֵּיוַן דְּחָמָאָת דְמַלְכָּא הֲוָה זַמִּין לְמֵיתֵי לְגַבָּהּ וְהַהוּא בַר נָשׁ גָּרִים לְאִסְתַּלְּקָא מַלְכָּא מִינָהּ כְּדֵין פְּקִידַת מַטְרוֹנִיתָא לְקַטְלָא לְהַהוּא בַר נָשׁ כַּךְ בְּזִמְנָא דְעָאלוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא וּקְטֹרֶת בִּידַיְיהוּ חָדַת מַטְרוֹנִיתָא וְאִתַּתְקְנַת לְקַבְּלָא לְמַלְכָּא כֵּיוַן דְּחָמָא מַלְכָּא אִינוּן גֻּבְרִין פְּגִימִין מָארֵי דְמוּמִין לָא בָעָא מַלְכָּא דְעַל יְדַיְיהוּ יֵיתֵי לְמִשְׁרֵי עִמָּהּ וְאִסְתַּלַּק מִינָהּ כַּד חֲמַת מַטְרוֹנִיתָא דִּבְגִינֵיהוֹן אִסִתְּלַק מַלְכָּא מִינָהּ מִיַּד וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל אוֹתָם וְכָל דָּא בְגִין דְּמָאן דְּלָא אִתְנְסִיב הוּא פָגִים מָארֵיהּ דְּמוּמִין קֳדָם מַלְכָּא. קְדוּשָׁה דְמַלְכָּא אִסְתְּלַּק מִנֵּיהּ וְלָא שַׁרְיָיא בִפְגִימוּ. וְעַל דָּא כְתִיב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן מָאן דְּאִקְרֵי אָדָם יַקְרִיב וּמָאן דְּלָא אִקְרֵי אָדָם לֹא יַקְרִיב:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם מְתַקֵּן מַעֲשָׂיו עַל יְדֵי הַקָּרְבָּן הַכֹּל מִתְבַּשֵּׂם וּמִתְקָרֵב וּמִתְקַשֵּׁר זֶה בָּזֶה בְּיִחוּד שָׁלֵם. זֶה שֶׁנֶאֱמַר אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. כִּי יַקְרִיב, לְקַשֵּׁר הַדְּבָרִים כָּרָאוּי. בֹּא וּרְאֵה, אָדָם כִּי יַקְרִיב, הוּא לְהוֹצִיא מִי שֶׁלֹּא נָשָׂא אִשָּׁה, כִּי קָרְבָּנוֹ אֵינוֹ קָרְבָּן וּבְרָכוֹת אֵינָן נִמְצָאוֹת אֶצְלוֹ, לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה. מִמַּשְׁמָע, שֶׁכָּתוּב, אָדָם כִּי יַקְרִיב, וְהוּא מְשׁוּנֶה, שֶׁאֵין הוּא אָדָם, וְלֹא בִּכְלָל אָדָם הוּא, וְהַשְּׁכִינָה אֵינוֹ שׁוֹרֶה עָלָיו, מִשּׁוּם שֶׁהוּא פָּגוּם, וְנִקְרָא בַּעַל מוּם, וּבַעַל מוּם נִתְרַחֵק מִכֹּל, כָּל שֶׁכֵּן, מִמִּזְבֵּחַ לְהַקְּרִיב קָרְבָּן. וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מוֹכִיחִים שֶׁכָּתוּב, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'. שֶׁהוּא מִטַּעַם שֶׁלֹּא הָיוּ נְשׂוּאִים. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. אָדָם הַנִּמְצָא דְּכָר וְנוּקְבָא, הוּא רָאוּי לְהַקְּרִיב קָרְבָּן זֶה, וְלֹא אַחֵר. וְאָמַר רַבִּי אַבָּא: אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱמַדְנוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּדֶרֶךְ אַחֵר. כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁהוּא מִטַּעַם שֶׁלֹּא הָיוּ נְשׂוּאִים, אֲבָל קְטֹרֶת הוּא עֶלְיוֹן מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ מִתְבָּרְכִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְקָרְבָּן הַזֶּה שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת לֹא הָיוּ רְאוּיִם לְהַקְּרִיב, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיוּ נְשׂוּאֵי אִשָּׁה, וְעַל כֵּן לֹא הָיוּ רְאוּיִם לְהַקְּרִיב קָרְבָּן, כָּל שֶׁכֵּן לִדְבָרִים עֶלְיוֹנִים כְּמוֹ קְטֹרֶת, שֶׁאֵינָם רְאוּיִם שֶׁיִּתְבָּרֵךְ הָעוֹלָם עַל יְדֵיהֶם. וְאִם תֹּאמַר, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם. לָמָּה נֶעֱנְשׁוּ קָשֶׁה כָּל כָּךְ. וּמֵשִׁיב, מָשָׁל לָאָדָם שֶׁבָּא לִפְנֵי הַמַּלְכָּה לְבַשֵּׂר לָהּ שֶׁהַמֶּלֶךְ בָּא לְבֵיתָהּ וְיִשְׁרֶה אֶצְלָהּ, אֵצֶל הַמַּלְכָּה, לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ. בָּא הָאִישׁ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, רָאָה הַמֶּלֶךְ אֶת הָאִישׁ הַהוּא שֶׁהוּא בַּעַל מוּמִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵין זֶה כְּבוֹדִי, שֶׁעַל יְדֵי פָּגוּם הַזֶּה אָבֹא אֶל הַמַּלְכָּה. בְּתוֹךְ כָּךְ, תִּקְנָה הַמַּלְכָּה אֶת הַבַּיִת בִּשְׁבִיל הַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה, שֶׁהַמֶּלֶךְ הָיָה מוּכָן לָבֹא אֵלֶיהָ, וְאִישׁ הַהוּא גָּרַם שֶׁיִּסְתַּלֵּק הַמֶּלֶךְ מִמֶּנָּהּ, אָז צִוְּתָה הַמַּלְכָּה לַהֲרֹג אוֹתוֹ הָאִישׁ. כָּךְ בָּעֵת שֶׁנִּכְנְסוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא וּבִידֵיהֶם קְטֹרֶת, שָׂמְחָה הַמַּלְכָּה וְנִתְתַּקְּנָה לְקַבֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ שֶׁאֵלּוּ הָאֲנָשִׁים פְּגוּמִים, בַּעֲלֵי מוּמִים, לֹא רָצָה הַמֶּלֶךְ, שֶׁעַל יְדֵיהֶם יָבֹא אֶל הַמַּלְכָּה לִשְׁרוֹת עִמָּהּ, וְנִסְתַּלֵּק הַמֶּלֶךְ מִמֶּנָּהּ, כְּשֶׁרָאֲתָה הַמַּלְכָּה שֶׁבִּשְׁבִילָם נִסְתַּלֵּק הַמֶּלֶךְ מִמֶּנָּהּ, מִיָּד, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם. וְכָל זֶה הוּא, מִשׁוּם שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי הוּא פָּגוּם, הוּא בַּעַל מוּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּקְדֻשַּׁת הַמֶּלֶךְ נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, וְאֵינוֹ שׁוֹרֶה בַּפְּגָם. וְעַל זֶה כָּתוּב, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, מִי שֶׁנִּקְרָא אָדָם יַקְרִיב, וּמִי שֶׁאֵינוֹ נִקְרָא אָדָם, דְּהַיְנוּ הַבִּלְתִּי נָשׂוּי, לֹא יַקְרִיב.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הל' מעשה הקרבנות פרק א'

א. כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד חַיָּיב בְּאַחֲרִיּוּתָן וּבְאַחֲרַיּוּת נִסְכֵּיהֶן חוּץ מִן הַנְדָּבָה. וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִבּוּר אֵינָן חַיָּיבִין בְּאַחֲרִיוּתָן וְלֹא בְּאַחֲרַיּוּת נִסְכֵּיהֶן וְאִם קָרַב הַזֶּבַח חַיָּיבִין בְּאַחֲרַיּוּת נִסְכֵּיהֶן וְקָרְבַּן יָחִיד שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמָן הֲרֵי הוּא כְּקָרְבַּן צִבּוּר וְאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיּוּתוֹ: ב. כָּל עוֹלַת בְּהֵמָה אֵינָה בָּאָה אֶלָּא מִן הַזְּכָרִים בִּלְבָד וְהִיא בָּאָה מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִים וּמִן הַבָּקָר בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִים וּמִן הַתּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה וְאֶחָד בָּהֵן הַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה: ג. הַחַטָּאת בָּאָה מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים הָאֵלּוּ מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת מִן הַגְּדוֹלִים וּמִן הַקְּטַנִים: ד. הָאָשָׁם אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִזִּכְרֵי כְבָשִׂים בִּלְבָד יֵשׁ אָשָׁם בָּא מִגְּדוֹלֵי מִין זֶה וְיֵשׁ אָשָׁם בָּא מִן הַקְּטַנִּים:

---

מוסר

מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

גֵּחֲזִי לֹא נִטְרַד אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשִּׁקֵּר בְּשֵׁם אֱלִישָׁע. אַמְנוֹן כִּזֵּב לְתָמָר וְנֶהֱרַג. רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת נִטְרַד מִמְּחִיצָתוֹ עַל שֶׁדִּבֵּר כָּזָב שֶׁנֶּאֱמַר (מ''א מ''ב) מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וגו' צֵא צֵא מִמְּחִיצָתָךְ. וְאָמַר רַב הוּנָא לֹא גָלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצָם אֶלָּא עַל שֶׁעָבְרוּ עַל פָּסוּק (שמות כ''ג) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם וכו'. וּבְסֵפֶר הַזֹּהַר בְּזִמְנָא דְשֶׁקֶר דְּאִיהוּ סמא''ל שָׁלְטָא כְּתִיב (דניאל ח') וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה. וְדָא גָרִים חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וְכוּ' וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם קַיָּים עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם. וּכְתִיב (תהלים ט''ו) ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ וְגוֹ' וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ אַף מַה שֶׁחָשַׁב בִּלְבָבוֹ צָרִיךְ לְאַמֵּת אוֹתוֹ בְּמַעֲשֵׂה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעוֹבָדָא דְרַב סַפְרָא. וּכְתִיב (מלאכי ב') תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִּשְׂפָתָיו כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא:

---

ויקרא יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וְהֵסִ֥יר אֶת-מֻרְאָת֖וֹ בְּנֹֽצָתָ֑הּ וְהִשְׁלִ֨יךְ אֹתָ֜הּ אֵ֤צֶל הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ קֵ֔דְמָה אֶל-מְק֖וֹם הַדָּֽשֶׁן: וְיַעֲדֵי יָת זְפָקֵיהּ בְּאוּכְלֵיהּ וְיִרְמֵי יָתַהּ לִסְטַר מַדְבְּחָא קִידוּמָא לַאֲתַר דְמוֹשְׁדִין קִטְמָא:

 רש''י   מראתו. מקום הרעי וזה הזפק: בנצתה. עם בני מעיה. ונוצה לשון דבר המאוס, כמו כי נצו גם נעו (איכה ד טו) וזה שתרגם אנקלוס באוכליה. וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר נוטל את הקרקבן עמה. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו קודר סביב הזפק בסכין כעין ארבה ונוטלו עם הנוצה שעל העור. בעולת בהמה, שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר (פסוק יג) והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר, ובעוף, שנזון מן הגזל, נאמר והשליך, את המעים, שאכל מן הגזל: אצל המזבח קדמה. במזרחו של כבש: אל מקום הדשן. מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בקר ודשון מזבח הפנימי והמנורה. וכלם נבלעים שם במקומן:

(יז) וְשִׁסַּ֨ע אֹת֣וֹ בִכְנָפָיו֘ לֹ֣א יַבְדִּיל֒ וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל-הָֽעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל-הָאֵ֑שׁ עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: (ס) וִיפָרֵיק יָתֵיהּ בְּגַדְפוֹהִי לָא יַפְרֵישׁ וְיַסֵק יָתֵיהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא עַל אָעַיָא דִי עַל אֶשָׁתָא עֲלָתָא הוּא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   ושסע. אין שסוע אלא ביד, וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ו) וישסעהו כשסע הגדי: בכנפיו. עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו: בכנפיו. נוצה ממש. והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר, כדי שיהא המזבח שבע ומהדר בקרבנו של עני: לא יבדיל. אינו מפרקו לגמרי לשתי חתכות, אלא קורעו מגבו. נאמר בעוף ריח ניחוח, ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון את לבו לשמים:

ב (א) וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי-תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיהוָֹ֔ה סֹ֖לֶת יִֽהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֨יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה: וֶאֱנַשׁ אֲרֵי יְקָרֵב קוּרְבַּן מִנְחָתָא קֳדָם יְיָ סוּלְתָּא יְהֵי קוּרְבָּנֵיהּ וִירִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא וְיִתֵּן עֲלָהּ לְבוֹנְתָּא:

 רש''י   ונפש כי תקריב. לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו: סלת יהיה קרבנו. האומר הרי עלי מנחה סתם, מביא מנחת סלת, שהיא הראשונה שבמנחות ונקמצת כשהיא סלת, כמו שמפורש בענין. לפי שנאמרו כאן חמשה מיני מנחות, וכלן באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו, לכך קרויה מנחת סלת: סלת. אין סלת אלא מן החטין, שנאמר (שמות כט ב) סלת חטים, ואין מנחה פחותה מעשרון, שנאמר (ויק' יד כא) ועשרון סלת למנחה, עשרון לכל מנחה: ויצק עליה שמן. על כלה: ונתן עליה לבנה. על מקצתה, מניח קמץ לבונה עליה לצד אחד. ומה ראית לומר כן, שאין רבוי אחר רבוי בתורה אלא למעט. דבר אחר שמן על כלה, מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה, כמו שנאמר (פסוק ב) מסלתה ומשמנה, ולבונה על מקצתה, שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה, שנאמר (פסוק ב) על כל לבנתה, שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כלה מעליה ומקטירה: ויצק' ונתן' והביאה. מלמד שיציקה ובלילה כשרים בזר:

(ב) וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל-בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹן֘ הַכֹּֽהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסָּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל-לְבֹֽנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת-אַזְכָּֽרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: וְיַיְתִינָהּ לְוַת בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנַיָא וְיִקְמוֹץ מִתַּמָן מְלֵי קוּמְצְיהּ מִסִלְתָּהּ וּמִמִשְׁחָהּ עַל כָּל לְבוֹנְתָּהּ וְיַסֵק כַּהֲנָא יָת אַדְכַּרְתָּהּ לְמַדְבְּחָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   הכהנים וקמץ. מקמיצה ואלך מצות כהנה: וקמץ משם. ממקום שרגלי הזר עומדות, ללמדך שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה, אף באחת עשרה אמה של מקום דריסת רגלי ישראל: מלא קמצו. יכול מבורץ, מבצבץ ויוצא לכל צד, תלמוד לומר במקום אחר (ויק' ו ח) והרים ממנו בקמצו, אין לך כשר אלא מה שבתוך הקומץ. אי בקמצו יכול חסר, תלמוד לומר מלא. הא כיצד, חופה שלש אצבעותיו על פס ידו, וזהו קומץ במשמע לשון העברית: על כל לבנתה. לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא: לבנתה והקטיר. אף הלבונה בהקטרה: מלא קמצו מסלתה ומשמנה. הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה: אזכרתה. הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה, שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח:

(ג) וְהַנּוֹתֶ֨רֶת֙ מִן-הַמִּנְחָ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהוָֹֽה: (ס) וּדְאִשְׁתָּאַר מִן מִנְחָתָא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ:

 רש''י   לאהרן ולבניו. כהן גדול נוטל חלק בראש שלא במחלוקת, וההדיוט במחלוקת: קדש קדשים. היא להם: מאשי ה'. אין להם חלק בה אלא לאחר מתנות האשים:

(ד) וְכִ֥י תַקְרִ֛ב קָרְבַּ֥ן מִנְחָ֖ה מַֽאֲפֵ֣ה תַנּ֑וּר סֹ֣לֶת חַלּ֤וֹת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֥ים בַּשָּֽׁמֶן: (ס) וַאֲרֵי תְקָרֵיב קוּרְבַּן מִנְחָתָא מַאֲפֵה תַנוּרָא סוּלְתָּא גְרִיצָן פַּטִירָן דְפִילָן בִּמְשָׁח וְאִסְפּוּגִין פַטִירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח:

 רש''י   וכי תקרב וגו' . שאמר הרי עלי מנחת מאפה תנור, ולמד הכתוב שיביא או חלות או רקיקין, החלות בלולות, והרקיקין משוחין. ונחלקו רבותינו במשיחתן יש אומרים, מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג, שכל המנחות טעונות לוג שמן. ויש אומרים מושחן כמין כי יונית ושאר השמן נאכל בפני עצמו לכהנים. מה תלמוד לומר בשמן בשמן שתי פעמים, להכשיר שמן שני ושלישי היוצא מן הזיתים, ואין צריך שמן ראשון אלא למנורה, שנאמר בו (שמות כז כ) זך. ושנינו במנחות (עו א) כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצות על ידי פתיתה, כלן באות עשר עשר חלות, והאמור בה רקיקין, באה עשרה רקיקין:

---

נביאים - ישעיה - פרק מד

(ח) אַֽל-תִּפְחֲדוּ֙ וְאַל-תִּרְה֔וּ הֲלֹ֥א מֵאָ֛ז הִשְׁמַעְתִּ֥יךָ וְהִגַּ֖דְתִּי וְאַתֶּ֣ם עֵדָ֑י הֲיֵ֤שׁ אֱל֙וֹהַּ֙ מִבַּלְעָדַ֔י וְאֵ֥ין צ֖וּר בַּל-יָדָֽעְתִּי: לָא תִדַּחֲלוּן וְלָא תִתַּבְּרוּן הֲלָא מִבְּכֵן בְּשַּׂרְתָּךְ וְחֲוֵיתִי וְאַתּוּן סַהֲדִין קֳדָמַי הַאִית אֱלָהָא בַּר מִנִּי וְלֵית דְּתַקִיף אֶלָּהֵין דְּמִן קֳדָמַי מִתְיְהֵב לֵיהּ תְּקוֹף :

 רש''י   ואל תרהו . אין לו דמיון ופתרונו לפי הענין כמו אל תחתו מלהודיע את שמי לבין העכו''ם : הלא מאז השמעתיך . מהר סיני והגדתי לכם שם שאין אלוהי מבלעדי . ואתם עדי . שפתחתי לכם שבעה רקיעים והראיתי אתכם שאין אחר ואתם עדי בדבר הזה שאין אלוה מבלעדי : ואין צור בל ידעתי . ת''י ולית דתקיף אלהן דמן קדמי מתיהב ליה תקיף : בל ידעתי . לשון ואדעך בשם ( שמות לג ) ידע לכתך ( דברים ב ) אני ידעתיך במדבר ( הושע יג ) :

(ט) יֹֽצְרֵי-פֶ֤סֶל כֻּלָּם֙ תֹּ֔הוּ וַחֲמוּדֵיהֶ֖ם בַּל-יוֹעִ֑ילוּ וְעֵדֵיהֶ֣ם הֵׄ֗מָּׄהׄ בַּל-יִרְא֛וּ וּבַל-יֵדְע֖וּ לְמַ֥עַן יֵבֹֽשׁוּ: עַבְדֵי צַלְמַיָּא כֻּלְּהוֹן לְמָא וּפַלְחֵיהוֹן דְּלָא יַהֲנוּן לְהוֹן וְסַהֲדִין אִינוּן בְּנַפְשָׁתֵיהוֹן דְּלָא חָזָן וְלָא יָדְעִין בְּדִיל דְּיִבַּהְתּוּן :

 רש''י   ועדיהם המה . הפסילי' הם עדים על בושת עובדיהם שהרי אנו רואין שאינן לא רואין ולא יודעין והיו עובדין להם : למען יבושו . העובדים להם :

(י) מִֽי-יָצַ֥ר אֵ֖ל וּפֶ֣סֶל נָסָ֑ךְ לְבִלְתִּ֖י הוֹעִֽיל: מַן עֲבַד דַּחֲלָא וְצַלְמָא אַתִּיךְ בְּדִיל דְּלָא לַהֲנָאָה :

 רש''י   נסך . לשון יציקה ומסכה והנו''ן בתיבה יסוד הנופל ממנו כגון נו''ן של נשך ושל נגף :

(יא) הֵ֤ן כָּל-חֲבֵרָיו֙ יֵבֹ֔שׁוּ וְחָרָשִׁ֥ים הֵ֖מָּה מֵֽאָדָ֑ם יִֽתְקַבְּצ֤וּ כֻלָּם֙ יַֽעֲמֹ֔דוּ יִפְחֲד֖וּ יֵבֹ֥שׁוּ יָֽחַד: הָא כָל פַלְחֵיהוֹן יִבָּהֲתוּן וְאוּמָנִין עוּבְדָנִין מִבְּנֵי אֱנָשָׁא יִתְכַּנְסוִּן כּוּלְהוֹן יְקוּמוּן יִתַּבְּרוּן יִבָּהֲתוּן כַּחֲדָא :

 רש''י   הן כל חביריו . של אותו יוצר ונוסך פסילים המתחברים אליו לעבוד את יצירתו ונסכו יבושו : וחרשים המה . אותם יוצרים ונוסכים מבני אדם הם קל וחומר ליצירתם שהיא הבל :

(יב) חָרַ֤שׁ בַּרְזֶל֙ מַֽעֲצָ֔ד וּפָעַל֙ בַּפֶּחָ֔ם וּבַמַּקָּב֖וֹת יִצְּרֵ֑הוּ וַיִּפְעָלֵ֙הוּ֙ בִּזְר֣וֹעַ כֹּח֔וֹ גַּם-רָעֵב֙ וְאֵ֣ין כֹּ֔חַ לֹא-שָׁ֥תָה מַ֖יִם וַיִּיעָֽף: נַפְחָא מִבַּרְזְלָא חָצֵינָא עָבִיד וְנָפַח נוּר בְּשִׁיחוֹרִין וּבְמַקוּבִין מַתְקֵיף לֵיהּ וְעָבֵיד לֵיהּ בִתְקוֹף חֵילֵיהּ דְּאִם יִכְפַּן עַבְדֵּיהּ וְלָא יֵיכוּל לָא יְהֵי בֵיהּ חֵיל וְאִם יִצְחֵי וְלָא יִשְׁתֵּי מַיָּא יְהֵי מְשַׁלְּהֵי :

 רש''י   חרש ברזל . חרש של ברזל : מעצד . הוא אחד מכלי הנפחים : ופעל . הפסל . בפחם . קרבו''ן בלע''ז : ובמקבות . מרטי''ל בלע''ז : יצרהו . ל' ציור : ויפעלהו בזרוע כחו גם רעב וגו' . גם הוא היוצר חסר כח וחלש הוא שאם ירעב אין בו כח או אם לא שתה מים ויעף לאלתר קל וחומר שפעולתו אין בה תועלת לעזור :

(יג) חָרַ֣שׁ עֵצִים֮ נָ֣טָה קָו֒ יְתָאֲרֵ֣הוּ בַשֶּׂ֔רֶד יַעֲשֵׂ֙הוּ֙ בַּמַּקְצֻע֔וֹת וּבַמְּחוּגָ֖ה יְתָאֳרֵ֑הוּ וַֽיַּעֲשֵׂ֙הוּ֙ כְּתַבְנִ֣ית אִ֔ישׁ כְּתִפְאֶ֥רֶת אָדָ֖ם לָשֶׁ֥בֶת בָּֽיִת: נַגָּר אָעִין נָפִיץ בְּחוּטָא מָסַר לֵיהּ בְּמַשְׁקוּלְתָּא מְגַזֵי לֵיהּ בְּאִזְמְלַיָּא וּבִנְצוּרִין מְאַחֵד לֵיהּ וְעָבֵד לֵיהּ כִּדְמוּת גְּבַר כְּתוּשְׁבְּחַת אִתְּתָא לְמִתַּב בְּבֵיתָא :

 רש''י   חרש עצים . ואם בא לעשותו של עץ וחרש עצים הוא כך דרכו : נטה קו . כדרך הנגרים ועל פי הקו יתארהו בשרד מיישר אותו במסור שקורין דאלאור''א בלע''ז . יתארהו . ייפהו : יעשהו במקצועות . ומחליקו ברהיטני ואיזמל , מקצועות ת''י אזמליא : ובמחוגה יתארהו . לשון ותאר הגבול ( יהושע טו ) אם בא לעשו' בו ציורים עגולים מסבב אותו במחוגה קונפ''ש בלע''ז : כתפארת אדם . כמין איש :

---

כתובים - משלי - פרק כא

(ל) אֵ֣ין חָ֭כְמָה וְאֵ֣ין תְּבוּנָ֑ה וְאֵ֥ין עֵ֝צָ֗ה לְנֶ֣גֶד יְהוָֽה: לֵית חָכְמְתָא וְלֵית בְּיוּנָא וְלֵית עֵצְתָא הֵיךְ דֶּאֱלָהָא :

 רש''י   אין חכמה וגו' . אין כל חכם ונבון חשוב לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב :

(לא) ס֗וּס מ֭וּכָן לְי֣וֹם מִלְחָמָ֑ה וְ֝לַֽיהוָ֗ה הַתְּשׁוּעָֽה: סוּסְיָא מְתַקֵן לְיוֹמָא דִקְרָבָא וְלֵאלָהָא הוּא פוּרְקָנָא : כב (א) נִבְחָ֣ר שֵׁ֭ם מֵעֹ֣שֶׁר רָ֑ב מִכֶּ֥סֶף וּ֝מִזָּהָ֗ב חֵ֣ן טֽוֹב: שְׁמָא טָבָא אִתְבְּחַר מִן עוּתְרָא סַגִיעָא וּמִכַּסְפָּא וּמִן דַהֲבָא שַׁפִּיר חִסְדָא :

 רש''י   נבחר שם מעשר רב . שם טוב : מכסף ומזהב . נבחר חן טוב :

(ב) עָשִׁ֣יר וָרָ֣שׁ נִפְגָּ֑שׁוּ עֹשֵׂ֖ה כֻלָּ֣ם יְהוָֽה: עַתִּירָא וּמִסְכְּנָא פָגְעָן חַד בְּחַד וְתַרְוֵיהוֹן אֱלָהָא בְּרָא אִינוּן :

 רש''י   עושה כולם ה' . כשעני אומר לעשיר פרנסני והוא עונה קשות עושה כולם ה' הקב''ה עושה אותם חדשים לזה עני ולזה עשיר :

(ג) עָר֤וּם | רָאָ֣ה רָעָ֣ה (ויסתר) וְנִסְתָּ֑ר וּ֝פְתָיִ֗ים עָבְר֥וּ וְֽנֶעֱנָֽשׁוּ: עֲרִימָא חָזֵי בִישְׁתָּא וּמִטְשֵׁי וְשַׁבְרֵי עָבְדִין וְחַסְרִין אִנוּן :

 רש''י   ערום ראה רעה . עונש של עבירה ונסתר ולא עבר עבירה :

(ד) עֵ֣קֶב עֲ֭נָוָה יִרְאַ֣ת יְהוָ֑ה עֹ֖שֶׁר וְכָב֣וֹד וְחַיִּֽים: עֶקְבָא דְעִנְוְתָנוּתָא דְחַלְתָּא דַייָ עוּתְרָא וִיקָרָא וְחַיֵּי :

 רש''י   עקב ענוה . בשביל הענוה יראת ה' באה , ד''א ענוה עיקר והיראה טפילה ועקב לה מדרס לרגליה :

---

משנה בבא בתרא פרק ד

א. הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת, לֹא מָכַר הַיָּצִיעַ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא פְתוּחָה לְתוֹכוֹ, וְלֹא אֶת הַחֶדֶר שֶׁלִּפְנִים מִמֶּנּוּ, וְלֹא אֶת הַגַּג בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲקֶה גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ לוֹ צוּרַת פֶּתַח, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵינוֹ מָכוּר:

 ברטנורה   (א) המוכר את הבית. היציע. כמין חדר שעושין סביבות כותלי הבית מבחוץ. כמו שהיה במקדש דכתי' (מלכים א ו) והיציע התחתונה. ויש שעושין אות' בעובי הכותל. ואף על פי שפתוח לבית ותשמישו בתוכו. אפילו הכי אינו מכור. והוא דהוי ד''א. אבל אי לא הוי ד''א לא חשיב. ונמכר עם הבית: ולא את החדר שלפנים. מן הבית. ואף על פי שהוא פתוח לבית ודריסתו עליו בזמן שיש לו מעקה גבוה עשר'. חשוב בפני עצמו ולא בטל לגבי בית: ר' יהודה אומר וכו'. ואין הלכה כר''י:

ב. לֹא אֶת הַבּוֹר, וְלֹא אֶת הַדוּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ עֻמְקָא וְרוּמָא. וְצָרִיךְ לִקַּח לוֹ דֶרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. מְכָרָן לְאַחֵר, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיך לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ:

 ברטנורה   (ב) בור. חפירה בקרקע: דות. בנין אבנים ע''ג קרקע עשוי כעין בור: אע''פ שכתב לו עומקא ורומא. לא קנה בור ודות הואיל ותשמישן חלוק מן הבית. שאין עשויין אלא לשאוב מים. עד שיכתוב לו מארעית תהומא עד רום רקיעא: וצריך. המוכר: ליקח לו דרך. מן הלוקח לילך לבור ודות. דמוכר בעין יפה הוא מוכר. ולא שייר לעצמו כלום: וחכ''א אינו צריך. דסברי מוכר בעין רעה הוא מוכר. וכשמכר הבית שייר לעצמו דרך שילך לבור ודות: בזמן שא''ל חוץ מאלו. חוץ מבור ודות. דתנאי שלא לצורך הוא. ולאטפויי דרך קאתי מכרן לאחר. מכר הבור ודות לאחר. ושייר הבית לעצמו: ר' עקיבא אומר אין הלוקח צריך ליקח ממנו דרך. דמוכר בעין יפה מוכר. וכשמכר לו הבור והדות. דרך נמי מכר לו. והל' כר' עקיבא:

ג. הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת, מָכַר אֶת הַדֶּלֶת, אֲבָל לֹא אֶת הַמַּפְתֵּחַ. מָכַר אֶת הַמַּכְתֶּשֶׁת הַקְּבוּעָה, אֲבָל לֹא אֶת הַמִּטַּלְטֶלֶת. מָכַר אֶת הָאִצְטְרוֹבָּל, אֲבָל לֹא אֶת הַקֶּלֶת, וְלֹא אֶת הַתַּנּוּר, (וְלֹא אֶת הַכִּירָיִם). (מָכַר תַּנּוּר, מָכַר כִּירָיִם). בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הוּא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין:

 ברטנורה   (ג) המוכר את הבית. סתם: מכר את הדלת. שכל תשמישי הבית בקרקע: האיצטרובל. עגול של עץ שעליו מעמידים הרחים וקבוע הוא: הקלת. אפרכסת שעושים סביב לרחים לקבל הקמח הנטחן שלא יפול לארץ ומטלטל הוא: ולא את התנור ולא את הכירים. דמטלטלים הם. ואית ספרי' דגרסי מכר תנור מכר כירים ומיירי בקבועים ומחוברים בקרקע: הרי כולם מכורים. כל הני תשמישי דביתא אבל שאר מאני תשמישתיה אינם מכורים. אפילו אמר וכל מה שבתוכה לא רבה אלא תשמישים המיוחדים לבית כגון מפתח וקלת וכיוצא בהן:

ד. הַמּוֹכֵר אֶת הֶחָצֵר, מָכַר בָּתִּים, בּוֹרוֹת, שִׁיחִין, וּמְעָרוֹת, אֲבָל לֹא אֶת הַמִּטַּלְטְלִין. בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא מָכַר אֶת הַמֶרְחָץ וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד שֶׁבְּתוֹכָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַמּוֹכֵר אֶת הֶחָצֵר, לֹא מָכַר אֶלָּא אֲוִירָהּ שֶׁל חָצֵר:

 ברטנורה   (ד) מכר את הבתים. הפתוחים לחצר: ובורות שיחים ומערות. שבתוך הבתים ואף על גב דהמוכר בית לא מכר בור שיח ומערה. לגבי חצר מיהא בטלים הן: בין כך ובין כך. אפילו אמר כל מה שבתוכה לא מכר את המרחץ וכו' דאינן בכלל חצר: ר' אליעזר אומר וכו'. ואין הלכה כר''א:

ה. הַמּוֹכֵר אֶת בֵּית הַבַּד, מָכַר אֶת הַיָּם וְאֶת הַמַּמָּל וְאֶת הַבְּתוּלוֹת, אֲבָל לֹא מָכַר אֶת הָעֲכִירִין וְאֶת הַגַּלְגַּל וְאֶת הַקּוֹרָה. בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הוּא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַמּוֹכֵר בֵּית הַבַּד, מָכַר אֶת הַקּוֹרָה:

 ברטנורה   (ה) מכר את הים. האבן שנותנים בתוכה הזיתים בשעת טחינתן: הממל. הרכב העליונה שבה מפרכי' הזיתים: הבתולות. כלונסו' של ארז שמעמידין בהם קורות בית הבד: עכירין. נסרים כבדים שנותנים על האמתחות ששמים בהם הזיתים הכתושים כדי לכבשן: הגלגל. שמגלגל האבן ומכביד על הזיתים הכתושים להוציא שמנן:

ו. הַמּוֹכֵר אֶת הַמֶּרְחָץ, לֹא מָכַר אֶת הַנְּסָרִים וְאֶת הַסַפְסָלִים וְאֶת הַוִּילָאוֹת. בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הוּא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא מָכַר אֶת הַמְּגוּרוֹת שֶׁל מַיִם וְלֹא אֶת הָאוֹצָרוֹת שֶׁל עֵצִים:

 ברטנורה   (ו) הנסרים. לוחות שמשימין עליהם הבגדים: הספסלים. שיושבים עליהם. ויש גורסין ספסלים שנותנים בהם מים לרחוץ: וילאות. מסך כנגד הפתח. פירוש אחר אלונטית שמסתפגין בה. ויש אומרים סינר שמכסין בו הערוה כשיושבין במרחץ: מגורו' של מים. בריכות השופכות מים למרחץ: אוצרות של עצים. שמחממין בו המרחץ:

ז. הַמּוֹכֵר אֶת הָעִיר, מָכַר בָּתִּים, בּוֹרוֹת, שִׁיחִין, וּמְעָרוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת וְשׁוֹבָכוֹת, בֵּית הַבַּדִּין וּבֵית הַשְּׁלָחִין, אֲבָל לֹא אֶת הַמִּטַּלְטְלִין. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, אֲפִלּוּ הָיוּ בָהּ בְּהֵמָה וַעֲבָדִים, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַמּוֹכֵר אֶת הָעִיר, מָכַר אֶת הַסַנְטֵר:

 ברטנורה   (ז) מכר בתים. וכל שכן חצרות שהן עיקר העיר: בית השלחין. גנות ופרדסין השייכין לעיר: אבל לא המטלטלין. מאני תשמישת' כגון מפתח. וקלת. וכיוצא בהן. וכל שכן שלא מכר חטי ושערי: הרי כולן מכורי'. אפילו עבדים ובהמות דמטלטלי דניידי נינהו. וכ''ש חטי ושערי דהוו מטלטלי דלא ניידי: הסנטר. העבד הממונה לשמור העיר ואין הלכה כרשב''ג:

ח. הַמּוֹכֵר אֶת הַשָּׂדֶה, מָכַר אֶת הָאֲבָנִים שֶׁהֵם לְצָרְכָּהּ, וְאֶת הַקָּנִים שֶׁבַּכֶּרֶם שֶׁהֵם לְצָרְכּוֹ, וְאֶת הַתְּבוּאָה שֶׁהִיא מְחֻבֶּרֶת לַקַּרְקַע, וְאֶת מְחִצַת הַקָּנִים שֶׁהִיא פְחוּתָה מִבֵּית רֹבַע, וְאֶת הַשּׁוֹמֵרָה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה בַטִּיט, וְאֶת הֶחָרוּב שֶׁאֵינוֹ מֻרְכָּב, וְאֶת בְּתוּלַת הַשִּׁקְמָה:

 ברטנורה   (ח) האבנים. שהם לצרכה לעשות גדר: ואת הקנים. שקושרים בהם הגפנים: ואת מחיצת הקנים. קנים הרבה גדלים בקלח אחד כשהיא פחותה מבית רובע אז היא בטלה לגבי השדה: שומרה. סוכת שומרים המחוברת לקרקע בטיט: את החרוב. בבחרותו שעדיין לא הורכב דכשמזקין מתגבר ומרכיבין אותו ויש לו שם בפני עצמו ולא בטיל לגבי שדה: ואת בתולת השקמה. בבחרותה קודם שחתכו ענפיה דכשמזקין קוצצים הענפים וגדלין הרבה במקומן וקרוי סדן שקמה:

ט. אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָאֲבָנִים שֶׁאֵינָן לְצָרְכָּהּ, וְלֹא אֶת הַקָּנִים שֶׁבַּכֶּרֶם שֶׁאֵינָן לְצָרְכּוֹ, וְלֹא אֶת הַתְּבוּאָה שֶׁהִיא תְלוּשָׁה מִן הַקַּרְקַע. בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ, הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא מָכַר לֹא אֶת מְחִצַת הַקָּנִים שֶׁהִיא בֵית רֹבַע, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹמֵרָה שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה בַטִּיט וְלֹא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב, וְלֹא אֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה, וְלֹא אֶת הַבּוֹר, וְלֹא אֶת הַגַּת, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ, בֵּין חֲרֵבִין בֵּין יְשׁוּבִין. וְצָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. מְכָרָן לְאַחֵר, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, צָרִיךְ לִקַּח לוֹ דָרֶךְ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹכֵר. אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה, נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם. הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, זָכוּ בַשָּׂדֶה, זָכוּ בְכֻלָּם. הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר, הֶחֱזִיק בַּשָּׂדֶה, הֶחֱזִיק בְּכֻלָּם. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה, הִקְדִּישׁ אֶת כֻּלָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה, לֹא הִקְדִּישׁ אֶלָּא אֶת הֶחָרוּב הַמֻּרְכָּב וְאֶת סַדַּן הַשִּׁקְמָה:

 ברטנורה   (ט) לא מכר את מחית הקנים וכו'. שכל אלה חשובים כשדה בפני עצמן: לא מכר את הבור. אף על פי שמכר לו השד' אין לו מכורין: וצריך המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח. לבוא לבור ולגת דמוכר בעין יפה מוכר כדפרישנא לעיל: נותן את כולן. ואפילו למאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר. וצריך הלוקח ליקח לו דרך היכא דמכר לו אחד מכל אלו. ושייר השד' לעצמו. דוקא במוכר אמרינן הכי. משום דהוי ליה ללוקח לאתנויי ולפרושי. וכיון דלא אתני איהו הוא דאפסיד. אבל גבי נותן שמקבל המתנה מתבייש לומר לנותן פרש לי מה שאתה נותן לי. לא אמרינן מדלא פירש איהו הוא דאפסיד. אלא אמרי' בעין יפה נתן וא''צ מקבל המתנה ליקח לו דרך. וכן נמי כל הני דאמרינן לעיל לא מכר לפי שאינן בכלל שדה ואפילו הני דאינן בכלל כל מה שבתוכ' כגון חרוב וסדן השקמה ובור וגת. אם נתן השדה מתנה נתן את כולן. משום דבעין יפה יותר מדאי הוא נותן: זכו בשדה זכו בכולן. אפילו בור וגת ושובך שבשדה. מפני שכל אחד זוכה בשלו ומסתלק מחברו מכל וכל: החזיק בכולם. ואף על גב דחרוב ושקמה לא בטילי לגבי שדה. הוו כשתי שדות ואין מיצר ביניהן דאם החזיק באחת מהן קנה חברתה: הקדיש את כולן. דמקדיש בעין יפה מקדיש: לא הקדיש אלא את החרוב. מכל הנך דאמרי' במתניתין גבי מכר לא מכר גבי הקדש נמי לא הקדיש. דדעת מקדיש כדעת מוכר. לבד מחרוב המורכב. וסדן השקמה. דאף על גב דבמכר לא מכר. בהקדש קדשי. וטעמא הואיל ומשדה הקדש קא ינקי:

---

גמרא בבא בתרא דף נ''ז ע''ב

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי בַנָּאָה, בַּכֹּל שׁוּתָּפִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה חוּץ מִן הַכְּבִיסָה שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְהִתְבַּזּוֹת עַל הַכְּבִיסָה. (ישעי' ל''ג) וְעוֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע, אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא זֶה שֶׁאֵין מִסְתַּכֵּל בַּנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה. הֵיכִי דָמֵי, אִי דְּאִכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִיתִי רָשָׁע הוּא, אִי דְלֵיכָּא דַרְכָּא אַחֲרִיתִי אָנוּס הוּא. לְעוֹלָם דְּלֵיכָּא דַרְכָּא אַחֲרִיתִי, וַאֲפִילּוּ הָכִי מִבְּעֵי לֵיהּ לְמֵינַס נַפְשֵׁיהּ. בָּעָא מִינֵּיהּ רִבִּי יוֹחָנָן מֵרִבִּי בַנָּאָה, חָלוּק שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כֵּיצַד, כָּל שֶׁאֵין בְּשָׂרוֹ נִרְאֶה מִתַּחְתָּיו. טַלִּית שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כֵּיצַד, כָּל שֶׁאֵין חֲלוּקוֹ נִרְאֶה מִתַּחְתָּיו טֶפַח. שֻׁלְחָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כֵּיצַד, שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי גְדִיל וּשְׁלִישׁ גַּלָאי וְעָלָיו קְעָרוֹת וְיָרָק וְטַבַּעְתּוֹ מִבַּחוּץ. וְהַתַּנְיָא טַבַּעְתּוֹ מִבִּפְנִים, לָא קַשְׁיָא הָא דְאִיכָּא יָנוּקָא הָא דְלֵיכָּא יָנוּקָא. וְאִי בָּעִית אֵימָא, הָא וְהָא דְלֵיכָּא יָנוּקָא, וְלָא קַשְׁיָא הָא דְאִיכָּא שַׁמָעָא הָא דְלֵיכָּא שַׁמָעָא. וְאִי בָּעִית אֵימָא הָא וְהָא דְאִיכָּא שַׁמְעָא, וְלָא קַשְׁיָא הָא בִּימָמָא הָא בְּלֵילְיָא. וְשֶׁל עַם הָאָרֶץ דּוֹמֶה לִמְדוֹרָה וּקְדֵרוֹת מַקִּיפוֹת אוֹתָהּ, מִטָּה שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כֵּיצַד, כָּל שֶׁאֵין תַּחְתֶּיהָ אֶלָּא סַנְדָּלִין בִּימוֹת הַחַמָּה וּמַנְעָלִין בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְשֶׁל עַם הָאָרֶץ דּוֹמֶה לְאוֹצָר בָּלוּס:

 רש''י  חוץ מן הכביסה. שיעשה בחצר אף שלא רצו חבריו: להתבזות. שצריכין לעמוד שם יחפות: שאינו מסתכל. כשהוא הולך על שפת הנהר: אי דאיכא דרכא אחריני. ואזיל בהך רשע הוא ואע''פ שעוצם עיניו שהי' לו להרחיק מן העבירה: אנוס הוא. אם מסתכל דרך הליכתו ואנוס רחמנא פטריה ולמה מזקיקו הכתוב להעצים עיניו: למינס נפשיה. להטות עיניו לצד אחר: כל שאין בשרו וכו'. שהוא ארוך: שני שלישי. רחב השלחן מכוסה במפה מצד האוכלין לקנח את פיהן ולתת עליה את הפת ושליש החיצון מגולה להניח עליהן קערות וכוסות: וטבעתו. של שלחן שהיו רגילין לעשות בשפתו לתלותו בו יהיה מבחוץ ולא בפנים מצד האוכלין: הא דאיכא ינוקא. שאוכל עם אביו צריך לקבוע הטבעת מצד חוץ פן יצחוק הינוקא עם הטבעת וינענע השלחן: הא דאיכא שמעא. שמש יעשה הטבעת מבפנים פן יכשל בו השמש: ביממא. יהיה מבחוץ שיוכל השמש ליזהר ביום: למדורה. שמוקפת קדרות והאש באמצע אף כאן המפה והלחם באמצע והקערות סביב: כל שאין תחתיה וכו'. דאלו אוכלין אף שהן מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן: סנדלין בימות החמה. שמניחים שם עד ימות הגשמים שיצטרך להם: לאוצר בלוס. בסמ''ך כלומר הכל מעורב בה:

---

זוהר ויקרא דף כ''ג ע''א

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (איוב ל''ה) וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עוֹשָׂי נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה. תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְאִתְעַר רוּחַ צָפוֹן וְאִתְפְּלַג לֵילְיָא הָא אוּקְמוּהָ דְשַׁלְהוֹבָא חָד נָפִיק וּבָטַשׁ תְּחוֹת גַּדְפוֹי דְתַרְנְגוֹלָא וְאַקִּישׁ גַּדְפּוֹי וְקָארֵי וְהַהוּא שַׁלְהוֹבָא בְּזִמְנָא דְמָטֵי גַּבֵּיהּ וְאִתְעַר לְקָבְלֵיהּ אִסְתָּכֵי בֵיהּ וְאִזְדַּעְזַע וְקָארֵי וְאִסְתְּכֵי וְאַשְׁגֵּח בְּגִין יְקָרָא דְמָארֵיהּ לְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ וְקָארֵי לוֹן לִבְנֵי נְשָׁא וְעַל דָּא אִקְרֵי שֶׂכְוִי אַשְׁגָּחַא. וְאִקְרֵי גֶבֶר בְּגִין דְּאִתְעַר בְּשַׁלְהוֹבָא דִגְבוּרָה בְּסִטְרָא דִגְבוּרָה קָא אַתְיָיא לְאַתְעָרָא בְּעָלְמָא כְּדֵין אִינוּן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא קַיְימִין וְיַהֲבִין גְּבוּרָה וְחֵילָא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וּכְדֵין אִקְרֵי רִנָּה דְאוֹרַיְיתָא וְעַל דָּא יָרִית דָּוִד מַלְכוּתָא הוּא וּבְנוֹי לְעָלְמִין וּלְדָרֵי דָרִין. וְכַד תַּרְנְגוֹלָא קָארֵי וּבְנֵי נְשָׁא נַיְימֵי בְעַרְסַיְיהוּ וְלָא מִתְעֲרִי תַּרְנְגוֹלָא קָארֵי לְבָתַר וְאָמַר מַה דְאָמַר וְהָא אוּקְמוּהָ. לְבָתַר בָּטַשׁ בְּגַדְפּוֹי וְאָמַר וָוי לִפְלַנְיָּיא נָזִיף דְּמָארֵיהּ שַׁבְקָא דְמָארֵיהּ דְּלָא אַתְעַר רוּחֵיהּ וְלָא אַשְׁגַּח לִיקָרָא דְמָארֵיהּ כַּד נָהִיר יְמָמָא כָּרוֹזָא קָרֵי עֲלֵיהּ וְאָמַר וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עוֹשָׂי נֹתֵן זְמִירוֹת בַּלַּיְלָה לְסַיְּיעָא לֵיהּ בְּאִינוּן תּוּשְׁבְּחָן וּלְמֶהֱוֵי כֹלָּא בְסִיּוּעָא חָדָא. עוֹשָׂי. עוֹשָׂנִי מִבָּעֵי לֵיהּ. מָהוּ עוֹשָׂי אֶלָּא בְשַׁעְתָּא דְבַר נָשׁ קָם בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא וְאִשְׁתְּדַל בְּרִנָּה דְאוֹרַיְיתָא דְרִנָּה דְאוֹרַיְיתָא לָא אִתְקְרֵי אֶלָּא בְלֵילְיָא. וְכַד אִיהוּ אִשְׁתְּכַח בְּאוֹרַיְיתָא. כַּד נָהִיר יְמָמָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנֵי לֵיהּ בְּחָד חוּטָא דְחֶסֶד לְאִשְׁתְּזָבָא מִכֹּלָּא וּלְאַנְהָרָא לֵיהּ בֵּין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר אֲנָא שְׁמַעְנָא דְּאָמַר רִבִּי אַבָּא הָאי קְרָא אַיֵּה אֱלוֹהַּ עוֹשָׂי עוֹשֶׂה לִי מִבְּעֵי לֵיהּ מַהוּ עוֹשָׂי אֶלָּא כְמָה דְאַמְרַת בְּשַׁעְתָּא דְאִיהוּ קָם בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא וְאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא כַּד נָהַר יְמָמָא אַתְעַר אַבְרָהָם בְּהַהוּא חוּטָא דִילֵיהּ דִּכְתִיב בֵּיהּ (בראשית י''ד) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְגוֹמֵר וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנֵי לֵיהּ וְעַבְדֵי לֵיהּ בְּכָל יוֹמָא בִרְיָה חֲדָשָׁה הֲדָא הוּא דִכְתִיב אֱלוֹהַּ עוֹשָׂי וְהָא אוּקְמוּהָ א''ל ו''ה. א''ל דָּא אַבְרָהָם דִּכְתִיב (בֵּיהּ) הָאֵל הַגָּדוֹל. ו' דָּא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. ה' דָּא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְדָא הוּא אֱלוֹהַּ. וְאִינוּן עַבְדִין לֵיהּ לְבַר נַשׁ וּמְתַקְּנִין לֵיהּ בְּכָל יוֹמָא וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב עוֹשָׂי כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים קמ''ט) יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדַּאי כַּךְ הוּא וְכֹלָּא חָד מִלָּה:

 תרגום הזוהר  פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עוֹשָׂי נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְעוֹרֵר רוּחַ צָפוֹן וְנֶחֱלָק הַלַּיְלָה, הֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ, שֶׁשַּׁלְהֶבֶת אַחַת יוֹצֵאת וּמַכָּה תַּחַת כְּנָפָיו שֶׁל הַתַּרְנְּגוֹל, וְהוּא דּוֹפֵק בִּכְנָפָיו וְקוֹרֵא. וְשַׁלְהֶבֶת הַהִיא כְּשֶׁמַּגַּעַת אֵלָיו וּמִתְעוֹרֶרֶת כְּנֶגְדוֹ, מַבִּיט בָּהּ וּמִזְדַּעְזֵעַ וְקוֹרֵא, שֶׁמַּבִּיט וּמִסְתַּכֵּל בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אֲדוֹנָיו, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וְקוֹרֵא לִבְנֵי אָדָם. וְעַל כֵּן נִקְרָא שֶׂכְוִי, שֶׁהוּא לָשׁוֹן הַבָּטָה. וְנִקְרָא גֶּבֶר, מִשּׁוּם שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּשַׁלְהֶבֶת הַגְּבוּרָה, וּבְצַד הַגְּבוּרָה בָּא לְעוֹרֵר בָּעוֹלָם. אָז אֵלּוּ בְּנֵי הָאֱמוּנָה עוֹמְדִים, וְנוֹתְנִים גְּבוּרָה וְכֹחַ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְזֶה נִקְרָא רִנָּה שֶׁל הַתּוֹרָה. וְעַל זֶה, שֶׁקָּם בַּחֲצוֹת לַיְלָה, זָכָה דָּוִד בַּמַּלְכוּת, הוּא וּבָנָיו לְעוֹלָמִים וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹת. וּכְשֶׁהַתַּרְנְגוֹל קוֹרֵא, וּבְנֵי אָדָם יְשֵׁנִים בְּמִטּוֹתֵיהֶם וְאֵינָם מִתְעוֹרְרִים, קוֹרֵא הַתַּרְנְגוֹל אַחַר כָּךְ וְאָמַר מַה שֶּׁאָמַר, וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ, וְאַחַר כָּךְ מַכֶּה בִּכְנָפָיו וְאוֹמֵר, אוֹי לִפְלוֹנִי, מְגוּדָף מֵאֲדוֹנוֹ, עָזוּב מֵאֲדוֹנוֹ, שֶׁלֹּא נִתְעוֹרֵר רוּחוֹ, וְלֹא הִבִּיט לְכָבוֹד הַמֶּלֶךְ. כְּשֶׁהֵאִיר הַיוֹם, כָּרוֹז קוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר, וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עוֹשָׂי נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה, כְּדֵי לַעֲזֹר אוֹתוֹ בְּאֵלּוּ הַתִּשְׁבָּחוֹת, שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל בְּעֶזְרָה אַחַת, שׁוֹאֵל. עוֹשָׂי, עוֹשָׂנִי הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַהוּ עוֹשָׂי. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם קָם בַּחֲצוֹת לָיְלָה, וְעוֹסֵק בְּרִנָּה שֶׁל תּוֹרָה, כִּי רִנָּה שֶׁל תּוֹרָה אֵינָהּ נִקְרֵאת אֶלָּא בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁהוּא נִמְצָא בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה. כְּשֶׁהֵאִיר הַיּוֹם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנִים אוֹתוֹ בְּחוּט אֶחָד שֶׁל חֶסֶד, שֶׁנִּצָל מִכֹּל, וּלְהָאִיר אוֹתוֹ בֵּין הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אֲנִי שָׁמַעְתִּי, שֶׁאָמַר רַבִּי אַבָּא מִקְרָא הַזֶּה, שֶׁאוֹמֵר, אַיֵּה אֱלוֹהַּ עוֹשָׂי, עוֹשֶׂה לִי הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַהוּ עוֹשָׂי. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוּא קָם בַּחֲצוֹת לַיְלָה וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כְּשֶׁהֵאִיר הַיּוֹם מִתְעוֹרֵר אַבְרָהָם בְּחוּט שֶׁל חֶסֶד שֶׁלּוֹ, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְגוֹ'. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנִים אוֹתוֹ וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. זֶה שֶׁנֶאֱמַר אֱלוֹהַּ עוֹשָׂי. וַהֲרֵי הֶעֱמַדְנוּהוּ אֲשֶׁר אֱלוֹהַּ, הוּא אוֹתִיּוֹת א''ל ו''ה, אֵל, זֶה אַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ, הָאֵל הַגָּדוֹל. ו', זֶהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ה', זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְזֶה הוּא אֱלוֹהַּ. וְהֵם עוֹשִׂים אֶת הָאָדָם וּמְתַקְּנִים אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם, וְעַל כֵּן כָּתוּב, עוֹשָׂי, כְּמוֹ יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו. שֶׁסּוֹבֵב עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי כָּךְ הוּא. וְהַכֹּל דָּבָר אֶחָד.

---

הלכה פסוקה

הר'' ה' מעשה הקרבנות פ''א

א. הַשְׁלָמִים בָּאִים מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים וּמִן הַבָּקָר מִזְּכָרִים וּמִנְקֵבוֹת מִן הַגְּדוֹלִים וּמִן הַקְּטַנִּים וְאֵין הָעוֹף בָּא שְׁלָמִים. הַקְּטַנִּים הֵם מִבֶּן שְׁמוֹנַת יָמִים עַד שָׁנָה תְּמִימָה מִיּוֹם לְיוֹם. אִם נִתְעַבְּרָה שָׁנָה נִתְעַבְּרָה לוֹ וְהַגְּדוֹלִים בַּבָּקָר עַד שָׁלשׁ שָׁנִים שְׁלֵימוֹת מִיּוֹם לְיוֹם וּבַצֹאן עַד שְׁתֵּי שָׁנִים שְׁלֵימוֹת מִיּוֹם לְיוֹם יוֹתֵר עַל זֶה הֲרֵי הוּא זָקֵן וְאֵין מַקְרִיבִין אוֹתוֹ: ב. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַקָּרְבָּנוֹת כְּשֵׁרִין מִיּוֹם הַשְׁמִינִי וָהָלְאָה אֵין מַקְרִיבִין לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא מִיּוֹם שְׁלשִׁים וָהָלְאָה חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַפֶּסַח וּמִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁאִם רָצָה לְהַקְרִיבָן בַּשְּׁמִינִי לְכַתְּחִלָּה מַקְרִיב:

---

מוסר

משערי קדושה ח''ב ש''ד

הֶחָנֵף הוּא מִן אַרְבַּע כִּתּוֹת שֶׁאֵינָן מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה לְפִי שֶׁמְּזַלְזֵל בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם בְּהַחֲנִיפוֹ אֶת הָרָשָׁע וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי כ''ד) אוֹמֵר לָרָשָׁע צַדִּיק אַתָּה יִקְּבוּהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִים. וַאֲפִלּוּ שֶׁמַּחֲנִיף לְמִי שֶׁאֵינוֹ רָשָׁע הֲרֵי הוּא כְּמִתְיָירֵא וּבוֹטֵחַ בָּאָדָם וּכְתִיב (ירמי' י''ז) אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וּכְתִיב (איוב י''ג) לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבֹא וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעוֹבָדָא דְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ שֶׁהֶחֱנִיפוּ לוֹ הַסַּנְהֶדְרִין בְּדָבָר מוּעָט שֶׁלֹּא הֶעֱמִידוּהוּ בִּשְׁעַת הַדִּין וּבָא גַבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בְּקַרְקַע וּמֵתוּ. גַּם כְּשֶׁהֶחְנִיפוּ לְאַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה צַדִּיק נִתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שְׁלשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן הַמְדַבֵּר אֶחָד בְּפֶה וְאֶחָד בְּלֵב. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָה נוֹפֵל בְּגֵהִינָם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' ה') הוֹי הָאוֹמְרִים לַטּוֹב רָע וְגוֹ' לָכֵן כֶּאֱכוֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וְגוֹ'. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנוּפָה מְאוּסָה כְּנִדָּה שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ט''ו) כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבַרוֹ נִקְרָא תּוֹעֵבָה. וְאָמְרוּ רַבוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָה מֵבִיא אַף לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (שם ל''ו) וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אַף וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת וְכוּ':

---

ויקרא יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ה) וְאִם-מִנְחָ֥ה עַל-הַמַּֽחֲבַ֖ת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן מַצָּ֥ה תִֽהְיֶֽה: וְאִם מִנְחָתָא עַל מַסְרֵיתָא קוּרְבָּנָךְ סוּלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח פַּטִיר תְּהֵי:

 רש''י   ואם מנחה על המחבת. שאמר הרי עלי מנחת מחבת. וכלי הוא שהיה במקדש, שאופין בו מנחה על האור בשמן, והכלי אינו עמוק אלא צף, ומעשה המנחה שבתוכו קשין, שמתוך שהיא צפה, האור שורף את השמן. וכלן טעונות שלש מתנות שמן, יציקה, ובלילה, ומתן שמן בכלי קודם עשיתן: סלת בלולה בשמן. מלמד שבוללן בעודן סלת:

(ו) פָּת֤וֹת אֹתָהּ֙ פִּתִּ֔ים וְיָֽצַקְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ שָׁ֑מֶן מִנְחָ֖ה הִֽוא: (ס) בְּצַע יָתָהּ בִּיצוּעִין וּתְרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא מִנְחָתָא הִיא:

 רש''י   פתות אתה פתים. לרבות כל המנחות, הנאפות קודם קמיצה, לפתיתה: ויצקת עליה שמן מנחה הוא. לרבות כל המנחות ליציקה. יכול אף מנחת מאפה תנור כן, תלמוד לומר עליה, אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין, תלמוד לומר היא:

(ז)  שלישי  וְאִם-מִנְחַ֥ת מַרְחֶ֖שֶׁת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֥לֶת בַּשֶּׁ֖מֶן תֵּֽעָשֶֽׂה: וְאִם מִנְחָתָא דְרַדְתָּא קוּרְבָּנָךְ סוּלְתָּא בִּמְשַׁח תִּתְעֲבֵד:

 רש''י   מרחשת. כלי הוא שהיה במקדש עמוק, ומתוך שהיא עמוקה שמנה צבור ואין האור שורפו, לפיכך מעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין. כל דבר רך על ידי משקה נראה כרוחש ומנענע:

(ח) וְהֵֽבֵאתָ֣ אֶת-הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֧ר יֵֽעָשֶׂ֛ה מֵאֵ֖לֶּה לַֽיהוָֹ֑ה וְהִקְרִיבָהּ֙ אֶל-הַכֹּהֵ֔ן וְהִגִּישָׁ֖הּ אֶל-הַמִּזְבֵּֽחַ: וְתַיְתֵי יַת מִנְחָתָא דִי יִתְעֲבֵיד מֵאִלֵין קֳדָם יְיָ וִיקַרְבִינָהּ לְוַת כַּהֲנָא וִיקַרְבִינָהּ לְמַדְבְּחָא:

 רש''י   אשר יעשה מאלה. מאחד מן המינים הללו: והקריבה. בעליה אל הכהן: והגישה. הכהן: אל המזבח. מגישה לקרן דרומית מערבית של מזבח:

(ט) וְהֵרִ֨ים הַכֹּהֵ֤ן מִן-הַמִּנְחָה֙ אֶת-אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: וְיַפְרֵישׁ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יָת אַדְכַּרְתָּהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   את אזכרתה. היא הקומץ:

---

נביאים - ישעיה - פרק מד

(יד) לִכְרָת-ל֣וֹ אֲרָזִ֔ים וַיִּקַּ֤ח תִּרְזָה֙ וְאַלּ֔וֹן וַיְאַמֶּץ-ל֖וֹ בַּעֲצֵי-יָ֑עַר נָטַ֥ע אֹ֖רֶן וְגֶ֥שֶׁם יְגַדֵּֽל: לְמִיקַץ לֵיהּ אַרְזִין וּנְסִיב תְּרַז וּבְלוּט וּמַתְקִיף לֵיהּ בְּאָעֵי חוּרְשָׁא נְצָב אוּרְנָא וּמִטְרָא יְרַבֵּי :

 רש''י   תרזה ואלון . מיני אילני סרק : ויאמץ לו בעצי יער . עושה לו חיזוקי' בין לחיזוק בין לנוי במיני עצי' המשונים זה מזה במראיהן : נטע אורן . כשמוצא ייחור ונטע הראוי לכך נוטעו לכך והגשם מגדלו : אורן . ל' נטע יונק פרנצו''ן בלע''ז :

(טו) וְהָיָ֤ה לְאָדָם֙ לְבָעֵ֔ר וַיִּקַּ֤ח מֵהֶם֙ וַיָּ֔חָם אַף-יַשִּׂ֖יק וְאָ֣פָה לָ֑חֶם אַף-יִפְעַל-אֵל֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ עָשָׂ֥הוּ פֶ֖סֶל וַיִּסְגָּד-לָֽמוֹ: וַהֲוֵי לֶאֱנָשָׁא לְאַדְלָקָא וּנְסִיב מִנְּהוֹן וּשְׁחֵין אַף אָזָא וְאָפָא לְחֵם אַף עַבְדֵּיהּ דַּחֲלָא וּסְגֵיד אַתְכֵּיהּ צַלְמָא וּבְעָא מִנֵּיהּ :

 רש''י   והיה לאדם לבער . והיה אותו עץ מקצתו לצרכי אדם לבער : ויקח . מן העצים ויחם גופו לנגדם : אף ישיק . מהם תנור ואופה לחם : אף יפעל אל . מן הנותר :

(טז) חֶצְיוֹ֙ שָׂרַ֣ף בְּמוֹ-אֵ֔שׁ עַל-חֶצְיוֹ֙ בָּשָׂ֣ר יֹאכֵ֔ל יִצְלֶ֥ה צָלִ֖י וְיִשְׂבָּ֑ע אַף-יָחֹם֙ וְיֹאמַ֣ר הֶאָ֔ח חַמּוֹתִ֖י רָאִ֥יתִי אֽוּר: פַּלְגֵּיהּ אוֹקִיד בְּנוּרָא עַל פַּלְגֵּיהּ בִּסְרָא אָכִיל טְוָה טָוִי וּשְׁבַע אַף שְׁחֵין וַאֲמַר אַח שְׁחֵינִית חֲזֵיתִי נוּר : (יז) וּשְׁאֵ֣רִית֔וֹ לְאֵ֥ל עָשָׂ֖ה לְפִסְל֑וֹ (יסגוד)-יִסְגָּד-ל֤וֹ וְיִשְׁתַּ֙חוּ֙ וְיִתְפַּלֵּ֣ל אֵלָ֔יו וְיֹאמַר֙ הַצִּילֵ֔נִי כִּ֥י אֵלִ֖י אָֽתָּה: וּשְׁאָרֵיהּ לְדַחֲלָא עֲבַד לְצַלְמָא סָגִיד לֵיהּ וְאִשְׁתַּעְבֵּד לֵיהּ וּבְעָא מִינֵיה וַאֲמַר שֵׁזַבְנִי אֲרֵי דַּחַלְתִּי אָתְּ : (יח) לֹ֥א יָדְע֖וּ וְלֹ֣א יָבִ֑ינוּ כִּ֣י טַ֤ח מֵֽרְאוֹת֙ עֵֽינֵיהֶ֔ם מֵהַשְׂכִּ֖יל לִבֹּתָֽם: לָא יָדְעִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין אֲרֵי מִטַּמְטְמָן מִלְּמֵחֱזֵי עֵינֵיהוֹן מִלְאִסְתַּכָּלָא בְּלִבְּהוֹן :

---

כתובים - משלי - פרק כב

(ה) צִנִּ֣ים פַּ֭חִים בְּדֶ֣רֶךְ עִקֵּ֑שׁ שׁוֹמֵ֥ר נַ֝פְשׁ֗וֹ יִרְחַ֥ק מֵהֶֽם: נִשְׁבָּא בְּאָרְחָא עֲקִימְתָא וּמַן דְּנַטֵר נַפְשֵׁיהּ יִרְחַק מִנְהוֹן :

 רש''י   צנים פחים . כמו ( במדבר לג ) לצנינים בצדיכם ובאו עליך הוצן ( יחזקאל כ''ג ) ל' גדודים ולסטים , צנים פחים הם טמונים בדרכי המעקש דרכיו כלומר יסורים מוכני' לו : שומר נפשו ירחק מהם . שמיישר מעשיו ינצל מהם :

(ו) חֲנֹ֣ךְ לַ֭נַּעַר עַל-פִּ֣י דַרְכּ֑וֹ גַּ֥ם כִּֽי-יַ֝זְקִ֗ין לֹֽא-יָס֥וּר מִמֶּֽנָּה: אַדְרְכָא לְטַלְיָא לִקְבֵל אוֹרְחֵיהּ דְּלָא כַד נְסוּב נִסְטֵי מִנֵיהּ :

 רש''י   חנוך לנער . לפי מה שתלמד לנער ותחנכהו בדברים אם לטוב אם לרע : גם כי יזקין לא יסור ממנה :

(ז) עָ֭שִׁיר בְּרָשִׁ֣ים יִמְשׁ֑וֹל וְעֶ֥בֶד ל֝וֶֹ֗ה לְאִ֣ישׁ מַלְוֶֽה: עַתִּירָא בְּמִסְכְּנֵי נְשַׁתַּלֵט וְעַבְדָּא יוֹזִיף לְגַבְרָא מוֹזְפָנָא :

 רש''י   עשיר ברשים ימשול . עם הארץ צריך לתלמיד חכם לעולם :

(ח) זוֹרֵ֣עַ עַ֭וְלָה (יקצור)-יִקְצָר-אָ֑וֶן וְשֵׁ֖בֶט עֶבְרָת֣וֹ יִכְלֶֽה: דְּזָרֵיעַ עַוְלָא נֶחְצַד עָאֲתָא וְשִׁבְטָא דְחֶרְיָנֵיהּ נִגְמוֹר :

 רש''י   זורע עולה . יקצר און . לפי זריעתו קצירתו לפי פעולתו יהיה קבלת משכורתו . ושבט עברתו יכלה . קנה השבולת שלו כלה והולך לו , יש אומרים ( סא''א ) שבט חמתו שרודה בני אדם כלה והולך לו לפי שמפסיד את יכולתו :

(ט) טֽוֹב-עַ֭יִן ה֣וּא יְבֹרָ֑ךְ כִּֽי-נָתַ֖ן מִלַּחְמ֣וֹ לַדָּֽל: מַן דְּטָבָא הוּא עַיְנֵיהּ הוּא נִתְבְּרַךְ מְטוּל דְּיָהֵיב מַן לַחְמֵיהּ לְמִסְכֵּינָא :

---

משנה מנחות פרק י

א. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הָעֹמֶר הָיָה בָא בַשַּׁבָּת מִשָּׁלשׁ סְאִין, וּבַחֹל מֵחָמֵשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בַּשַּׁבָּת וְאֶחָד בַּחֹל, מִשָּׁלשׁ הָיָה בָא. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת הָיָה נִקְצָר בְּיָחִיד וּבְמַגָּל אַחַת וּבְקֻפָּה אֶחָת. וּבַחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בַּשַּׁבָּת וְאֶחָד בַּחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת:

 ברטנורה   (א) רבי ישמעאל אומר העומר היה בא בשבת. כשחל ששה עשר בניסן להיות בשבת, העומר דוחה את השבת, שכל קרבן שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה. והיה העומר בא משלש סאין שהיו קוצרין שלש סאין שעורין ומניפין אותן בנפה עד שמעמידין אותן על עשרון אחד מובחר: ובחול. אם חל ששה עשר בניסן להיות בחול, היו קוצרין אותו חמש סאין, דסבר ר' ישמעאל, עשרון מובחר בלא טרחא שאינה מנפה אותו כל כך אתי מחמש, בטרחא כשמנפה אותו הרבה אתי משלש. בחול מייתינן מחמש, שכך משובח הדבר יותר שמניפין מכל סאה מעט אותו סולת דק היוצא ראשון שהוא מובחר, ומוציאין מחמש סאין עשרון. בשבת מביא שלש, מוטב שירבה במלאכה אחת שרוקד שלש סאים פעמים הרבה, ואל ירבה במלאכות הרבה שיקצור ויברור ויטחון וירקד שתי סאין יותר. ואין הלכה כר' ישמעאל: בשלשה בני אדם ובשלש קופות ובשלש מגלות. תפרסם הדבר שקצירת העומר במוצאי חמשה עשר בניסן, מפני הצדוקים שהיו אומרים שאין העומר בא אלא באחד בשבת:

ב. מִצְוַת הָעֹמֶר לָבוֹא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בִכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, מְבִיאִים אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם. מַעֲשֵׂה שֶׁבָּא מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר:

 ברטנורה   (ב) מצות העומר לבוא מן הקרוב. ממקום שקרוב לירושלים, לפי שאין מעבירין על המצות הלכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר, אותה תבואה שמוצא ראשונה נוטלה: לא ביכר. לא בשל כל צרכה: מעשה שבא מגגות צריפין ועין סוכר. רחוקים מירושלים הרבה, מפני שהחריבו הגייסות כל תבואות שסביבות ירושלים:

ג. כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בַּמְּחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצוֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחָשְׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם, בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵין. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵין. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. בַּשַּׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. אֶקְצוֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצוֹר. אֶקְצוֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצוֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵין, הֵין, הֵין. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב:

 ברטנורה   (ג) כריכות. כורכים וקושרים ראשי שבלים מלוא אגרוף: מתכנסות לשם. למוצאי יום טוב כשקוצרים אותו: כדי שיהא נקצר בעסק גדול. בקול המולה גדולה, שיכירו הצדוקים שבמוצאי יום טוב קוצרים אותו. דאינהו לא מודו בהאי כדלקמן: אמר להן. הקוצר לבני העיירות העומדים עליו, בא השמש, ואמרו לו הין: מגל זו. כלומר, אקצור התבואה במגל זו: קופה זו. אכניס התבואה לתוך קופה זו: שבת זו. אקצור בשבת זו, ואמרו לו הין: שלש פעמים. שואל להן כל דבר ודבר: וכל כך. שהיה שואל, למה: מפני הצדוקים וביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. אלא במוצאי שבת, דכתיב (ויקרא כג) וספרתם לכם ממחרת השבת, ממחרת שבת בראשית משמע, ומסורת בידינו מאבותינו דהאי ממחרת השבת היינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח בין שחל בחול בין בשבת. וכן מצינו בספר יהושע (ה, יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי, והרי נאמר בתורה (שם) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם יום הזה, ומאחר שתלה התר החדש במחרת הפסח (ה), הדבר ברור שמחרת הפסח הוא המתיר את החדש ובו קוצרים העומר בין שחל יום טוב ראשון של פסח בחול בין שחל להיות בשבת. ולפיכך הקוצרים מגביהין קולם כדי שישמעו הביתוסים ולהוציא מלבן. וקוצרים העומר בלילה ולא ביום, דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה, ואי אפשר להיות תמימות אלא אם כן מתחיל למנות מתחלת הלילה, שהרי הלילה תחלת היום הוא, והרי הוא אומר (דברים טז) מהחל חרמש בקמה תחל לספור, אלמא הקצירה בלילה היא בשעה שמתחיל למנות:

ד. קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ. נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בָרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם, וְחַיָּב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. בָא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:

 ברטנורה   (ד) מהבהבין אותו באור. בעודו בשבלין, כדי לקיים בו מצות קלי כדכתיב (ויק' ב) אביב קלוי באש. ובמנחת העומר מיירי קרא: וחכמים אומרים. תחלה חובטים. ולא כדרך תבואה יבשה שחובטים אותו במקל, אלא בקנים לחים ובקליחות בקלח של כרוב, כדי שלא יתמעך, ואחר כך מקיימין בו מצות קלי: נתנוהו לאבוב. דסבירא להו לרבנן שאם מהבהבים אותו באור ממש אין נקרא קלי, שאין נקרא קלי אלא על ידי דבר אחר דהיינו על ידי כלי, שנותנים אותו באבוב והוא כלי של נחושת מנוקב שמוכרי קליות קולין בו. והלכה כחכמים: ברחים של גרוסות. שאין טוחנות דק אלא עבה. שאם יטחנו יפה יעברו הסובין של קליפה בנפה עם הסולת. וגרוסות לשון גריסין של פול, ועל שם כן נקראת גרש כרמל: וחייב בחלה. דחיוב חלה היינו גלגול העיסה, וגלגול עיסה זהו ביד הדיוט היא לאחר שנפדה: ופטור מן המעשרות. דמירוחו ביד הקדש הוא, ומירוח בקדש פוטר מן המעשרות: ר' עקיבא מחייב. האי קמח הנותר מעשרון של עומר: בחלה ובמעשרות. לפי שלא נתנו מעות הקדש אלא בצריך להם לעשרון לבד, אבל (האחר) [השאר] לא קדש, הלכך לאו מירוח הקדש הוא, דהא לא קדוש. ואין הלכה כר' עקיבא: בא לו לעשרון. נותן תחלה שמנו ולבונתו קודם נתינת הסולת: יצק ובלל. לאחר נתינת הסולת, כדרך כל המנחות שנותן שמן בכלי תחלה ואחר כך נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל: הניף והגיש. דמנחת העומר טעונה הנפה והגשה. כדאמרינן בפרק כל המנחות:

ה. מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים. מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד, וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְלִין בּוֹ:

 ברטנורה   (ה) שלא ברצון חכמים. דגזרו שמא יאכל מן החדש כשקוצר קודם שיקריבו העומר. וזה שכבר הוא קמח, ודאי נקצר קודם העומר: ר' יהודה אומר ברצון חכמים. דלא גזרו שמא יאכל כשקוצר. והלכה כר' יהודה: והרחוקים. שאינן יודעים אם עדיין קרב העומר: מותרים מחצות היום ולהלן. כדקתני טעמא לקמן: שיהא יום הנף. יום ששה עשר בניסן שבו מניפין את העומר: כולו אסור. לאכול בו חדש: אמר ר' יהודה. לתנא דמתניתין, וכי ר' יוחנן התקין, והלא מן התורה אסור בזמן שאין בית המקדש קיים, דתרי קראי כתיבי, כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה, דמשמע דעצמו של יום כולו אסור דעד ועד בכלל, וכתוב אחד אומר (ויקרא כג) עד הביאכם את קרבן אלהיכם, דמשמע דלאחר קרבן העומר מותר, הא כיצד, כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים, אלמא בזמן שאין בית המקדש קיים שאין העומר קרב הוי יום הנף כולו אסור מן התורה. ומשני בגמרא, דהא דתנן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, לא תימא התקין, אלא דרש והתקין, כלומר שדרש מקראות הללו ברבים והודיעם שכך הדין שיום הנף כולו אסור מן התורה משחרב בית המקדש. ואית דמפרשי בגמרא, שאין החדש אסור מן התורה ביום ששה עשר בזמן שאין מקדש אלא עד שיאיר פני המזרח שחרית ביום ששה עשר, דכתיב עד עצם היום הזה, ולא עד בכלל, והתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כלו אסור, משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח, השתא נמי ניכול, והן אינן יודעים, דבזמן המקדש אסור לאכול חדש עד שיקריב העומר, דכתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם, והכי מפרשינן לה בפרק לולב הגזול:

ו. הָעֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ. אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּבִכּוּרִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה קדֶם לָעֹמֶר. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. קדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, לֹא יָבִיא. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר:

 ברטנורה   (ו) העומר היה מתיר במדינה. לאכול החדש בכל המקומות: ושתי הלחם במקדש. שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשה, דכתיב בשתי הלחם (במדבר כח) מנחה חדשה, שתהא חדשה לכל המנחות ומנחת בהמה. מנחת נסכים של בהמה: ואם הביא. קודם לעומר: פסול. שלא הותר החדש מכללו אפילו אצל ההדיוט: אבל קודם שתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר. שכבר הותר מכללו אצל ההדיוט:

ז. הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן, חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצוֹר מִלְּפְנֵי הָעֹמֶר. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קדֶם לָעֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן. וְאִם לָאו, אֲסוּרִים עַד שֶׁיָּבוֹא עֹמֶר הַבָּא:

 ברטנורה   (ז) ומצטרפין זה עם זה. להשלים שיעור העיסה החייבת בחלה, ולא שיצטרפו כולן יחד, דמין בשאינו מינו אין מצטרף, אלא החטין מצטרפין עם הכוסמין בלבד מפני שהן מינן, והשעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים ואע''ג דכוסמין מין חטין הן, לאו מין חטין דוקא, אלא מין שעורים ואף מין חטים, ומצטרפים עם החטים והשעורים. ומיהו בירושלמי משמע דאם נלושו יחד מצטרפין אפילו מין בשאינו מינו. אבל אם לא נלושו יחד אלא שאחר כך היו נושכות העיסות זו בזו, מין במינו מצטרפין, שלא במינו אין מצטרפין: ואסורים בחדש. כדכתיב (ויקרא כג) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, וגמרינן לחם לחם מפסח, מה להלן מחמשת המינים, אף כאן מחמשת המינים: ומלקצור לפני הפסח. שאסור לקצור מאחד מחמשת המינים קודם קצירת העומר, דכתיב בעומר (שם) ראשית קצירכם, שתהא תחלה לכל הנקצרים, ואתיא ראשית ראשית מחלה, כתיב התם (במדבר טו) ראשית עריסותיכם, וכתיב הכא ראשית קצירכם, מה להלן מחמשת המינים, אף כאן מחמשת המינים: ואם השרישו. אחד מחמשת המינים הללו קודם קצירת העומר: העומר מתירן. ומותר לקצרן אחר קצירת העומר, דכתיב (שמות כג) אשר תזרע בשדה, משעה שנזרע ונשרש בשדה ואם לאו. שלא השרישו אלא לאחר קצירת העומר: אסורים עד שיבוא העומר הבא. של שנה הבאה:

ח. קוֹצְרִים בֵּית הַשְּׁלָחִים שֶׁבָּעֲמָקִים, אֲבָל לֹא גוֹדְשִׁין. אַנְשֵׁי יְרֵיחוֹ קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְגוֹדְשִׁין שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים. קוֹצֵר לַשַּׁחַת, וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף יִקְצוֹר וְיַאֲכִיל אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ:

 ברטנורה   (ח) קוצרים בית השלחים שבעמקים. שתבואתן רעה ואין מביאין עומר משם. ותניא, כתוב אחד אומר (ויקרא כג) וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר, דמשמע דיכול לקצור קודם הבאת העומר, וכתוב אחד אומר ראשית קצירכם, דמשמע שתהא ראשית לכל הקצירות, הא כיצד, ממקום שאתה יכול להביא העומר אי אתה קוצר קודם לעומר, ממקום שאי אתה מביא כגון בית השלחים ובית העמקים שאין מביאין עומר מהן לפי שהן רעות, אתה קוצר מהן קודם לעומר: אבל לא גודשין. לעשותן גדיש, דכמה שאפשר לשנויי משנינן: אנשי יריחו. בית השלחין הוו להו: קוצר לשחת. מותר לקצור לשחת קודם לעומר ומאכיל לבהמתו: אימתי בזמן שהתחיל. לקצרה לצורך בהמתו עד שלא הביאה שליש אחרון של גמר בישולה, קוצר אף לאחר שהביאה שליש: ר' שמעון אומר אף יקצור ויאכיל. יתחיל לקצור ומאכיל לבהמתו משהביאה שליש. דכל לשחת לאו קציר הוא. והלכה כר' יהודה שבא לפרש דבריו של תנא קמא:

ט. קוֹצְרִין מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת, מִפְּנֵי בֵית הָאָבֵל, מִפְּנֵי (בִטּוּל) בֵּית הַמִּדְרָשׁ. לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים. מִצְוַת הָעֹמֶר לָבוֹא מִן הַקָּמָה. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הָעֳמָרִים. מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַלַּח. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ. מִצְוָתוֹ לִקְצוֹר בַּלָּיְלָה. נִקְצַר בַּיוֹם, כָּשֵׁר. וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:

 ברטנורה   (ט) קוצרים. קודם לעומר: מפני הנטיעות. שלא יפסידו. לפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר, כדאמרינן בפרק כל הקרבנות, אין מביאין לא משדה בית השלחים ולא משדה אילן, ולעיל אמרינן ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר. פירוש אחר, מפני הנטיעות משום כלאים לפי שפעמים אדם זורע תבואה ואין שם נטיעות, ולאחר זמן עולות שם נטיעות ביניהן מאליהן, וצריך לקצור הזרעים משום כלאים: ומפני בית האבל. שאין להם מקום פנוי לישב לברך ברכת רחבה שאומרים בבית האבל: ומפני בית המדרש. שאין מקום לתלמידים לישב. וטעמא דכל הני משום דקציר מצוה נינהו, והכתוב אומר ראשית קצירכם, שיהיה העומר ראשית לקצירכם של רשות, ולא ראשית לקציר של מצוה: כריכות. אלומות קשורות: צבתים. אגודות בלא קישור. פירוש אחר, כריכות אלומות גדולות, צבתים אגודות קטנות: מן הקמה. שיהא נקצר לשמו: לא מצא. שכבר נקצר הכל: מן הלח. דכתיב כרמל רך ומל: לקצור בלילה. כדילפינן בריש פרקין מדכתיב (דברים טז) מהחל חרמש בקמה תחל לספור, משעה שאתה מונה אתה קוצר, והספירה צריכה להיות בלילה דכתיב (ויקרא כג) שבע שבתות תמימות:

---

גמרא מנחות דף צ''ט ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן עֲשָׂרָה שׁוּלְחָנוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה וְלֹא הָיוּ מְסַדְּרִים אֶלָּא עַל שֶׁל משֶׁה. שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א' ז') וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב. עֶשֶׂר מְנוֹרוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה וְלֹא הָיוּ מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶׁל משֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דה''ב י''ג) אֶת מְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרוֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעָרֶב. רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר עַל כֻּלָּם הָיוּ מְסַדְּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (דה''ב ד') וְאֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶן לֶחֶם הַפָּנִים, וּבְכֻלָּן הָיוּ מַדְלִיקִין שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אֶת הַמְּנוֹרוֹת וְנֵרוֹתֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר. רִבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא הָיוּ מְסַדְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁל משֶׁה, אֶלָּא מַה אֲנִי מְקַיֵּים וְאֶת הַשּׁוּלְחָנוֹת אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב, אֶלָּא שְׁלשָׁה שׁוּלְחָנוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בָּאוּלָם מִבִּפְנִים לְפֶתַח הַבַּיִת אֶחָד שֶׁל כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁל זָהָב, עַל שֶׁל כֶּסֶף נוֹתֵן לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין, וְאֶחָד שֶׁל זָהָב בִּפְנִים שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. וּמְנָא לָן דְּאֵין מוֹרִידִין, אָמַר רִבִּי דְאָמַר קְרָא (שמות מ') וַיָּקֶם משֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו. וּמְנָא לָן דְּמַעֲלִין, אָמַר רִבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב דְאָמַר קְרָא (במדבר י''ז) אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשׁוֹתָם וְעָשׂוּ אוֹתָם רִקּוּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבוּם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. בַּתְּחִלָּה תַּשְׁמִישֵׁי מִזְבֵּחַ וְעַכְשָׁיו גּוּפוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן, תָּנֵי רַב יוֹסֵף מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחִין בָּאָרוֹן מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן:

 רש''י  ואת השלחן. לשון יחיד על כולן היו מסדרין פעמים בזה ופעמים בזה: ב' שהיו באולם מבפנים. אצל פתח ההיכל אחת של כסף ואחת של זהב והאי דקרי הכא כסף ובמתניתין שיש משום דשיש לבן ככסף: בכניסתו. כשמגיעין לפתח מניחין אותו עליו ועומדין לפוש: ועל של זהב ביציאתו. ושם היה מונח עד שיקטירו הבזיכין כדקתני במתניתין: שמעלין בקדש. כגון בכניסתו מניחין על של כסף וכשמגיע להיכל מסדר על של משה מצופה זהב הרי עלייה: ולא מורידין. לכך ביציאתו מניחן על של זהב: ויקם משה את המשכן וגו'. מדרישא וסיפא דקרא בלשון הקמה דאפילו בצחות הלשון לא הורד ש''מ אין מורידין. אי נמי מדלא סייעוהו אחיו הכהנים בהקמת משכן העמודים והאדנים ש''מ אין מורידין לפיכך לא נתעסקו בו אחרים: אשר שברת ושמתם בארון. שישים השברים בארון:

---

זוהר ויקרא דף כ''ג ע''ב

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. הוֹדַע אֵלָיו מִסִטְרָא דְמָאן אוֹ יָדַע (נ''א נוֹדַע) חַטָּאתוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ מָהוּ הוֹדַע אֵלָיו אֶלָּא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא פָּקִיד לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְאוֹדְעָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ הַהוּא חוֹבָה דְהוּא חָב ובְמָה מוֹדְעָא לֵיהּ בְּדִינָהָא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב כ') יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמְמָה לוֹ הוֹדַע אֵלָיו כְּמָאן דְּפָקִיד לְאַחֲרָא. דְּתָנֵינָן בְּשַׁעְתָּא דְבַר נָשׁ חָב קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְלָא אַשְׁגַּח בַּחֲטָאֵיהּ לְאַהַדְרָא בְתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהּ וְאַשְׁדֵּי לֵיהּ בָּתַר כִּתְפֵיהּ נִשְׁמָתֵיהּ מַמָּשׁ סַלְקַת וְאַסְהִידַת קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. כְּדֵין פָקִיד מַלְכָּא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְאָמַר אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא אוֹשִׁיט דִּינָא עֲלֵיהּ וְאוֹדַע לֵיהּ חוֹבֵיהּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל ט''ז) הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ. בָּתַר דְּמָטֵי עֲלֵיהּ דִּינָא כְּדֵין אַתְעַר רוּחֵיהּ לְמְהֶדָּר בְּתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהּ וְאִתְכַּנַּע לְמִקְרָב קָרְבְּנָא דְּהָא מָאן דְּלִבֵּיהּ גָּס בֵּיהּ חָטֵי וְאַנְשֵׁי חַטָּאֵיהּ וְלָא אַשְׁגַּח עֲלֵיהּ וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא זַמִּין לָקָבְלֵיהּ וּפָקִיד לְאוֹדְעָא לֵיהּ לְהַהוּא חוֹבָא בְּגִין דְּלָא יִתְנְשֵׁי מִנֵּיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָכִי הוּא וַדָּאי מְנָלַן דְּהָכִי אַשְׁכַּחְנָא בְדָוִד דְּכֵיוַן דְּעָבַד הַהוּא עוֹבָדָא דְבַת שֶׁבַע לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ אָמַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַתְּ אַנְשִׁית לֵיהּ אֲנָא אַדְכַּרְנָא לָךְ. מִיָּד מָה כְתִיב (שמואל ב' י''ב) אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר יְיָ אַתָּה הָאִישׁ דְּלָא דַכָרְתְּ לֵיהּ אַתָּה הָאִישׁ דְּאַנְשִׁית לֵיהּ וּבְמָה אוֹדַע לֵיהּ בְּדִינָא אוּף הָכָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָאָמַר הוֹדַע אֵלָיו חַטָאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְשַׁפִּיר מִלָּה וְהָכִי הוּא דְלָא כְתִיב אוֹ נוֹדַע אֵלָיו כְּמָה דִכְתִיב (שמות כ''א) אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא וּמָאן דְּקָאִים בְּלֵילְיָא לְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא אוֹרַיְיתָא קָא מוֹדְעָא לֵיהּ חוֹבֵיהּ וְלָא בְאֹרַח דִּינָא אֶלָּא כְאִימָא דְאוֹדְעָא לִבְרָהּ בְמִלָּה רָכִיךְ וְהוּא לָא אַנְשֵׁי לֵיהּ וְתָב בְּתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהּ וְאִי תֵימָא דָוִד דַּהֲוָה קָם בְּפַלְגּוּ לֵילְיָא אֲמָאי אַתְעָרוּ עֲלֵיהּ בְּדִינָא אֶלָּא שָׁנֵי דָוִד דְאִיהוּ עָבַר בְּמָה דְאִתְקְשַׁר וּבַעְיָיא דִינָא וּבְמָה דְעָבַר אַתְדָּן. הוּא חָטָא לָקֲבְלֵיהּ דְּמַלְכוּתָא קַדִּישָׁא וּלְגַבֵּי יְרוּשְׁלֵם קַדִּישָׁא וּבְגִין דָּא אִתְתְּרַךְ מִירוּשְׁלֵם וּמַלְכוּתָא אַעְדִּיו מִנֵּיהּ עַד דְּאִתְתְּקַן כַּדְּקָא יֵאוּת (וְאִתְעֲנָשׁ). אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מַהוּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעְנִישׁ לֵיהּ לְדָוִד עַל יְדָא דִבְרֵיהּ דִּכְתִיב (שמואל ב' י''ב) הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָא אוֹקִימְנָא בְּגִין דְּאִי יְקוּם עֲלֵיהּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא לָא יְרַחֵם עֲלֵיהּ. אָמַר לֵיהּ וְהָא אַבְשָׁלוֹם בָּעָא לְקַטְלָא לַאֲבוֹי בְּכַמָּה עֵיטִין בִּישִׁין (דְּבַר) עֲלֵיהּ יַתִּיר מִבַּר נַשׁ אַחֲרָא. אָמַר לֵיהּ לָא שְׁמַעְנָא. אָמַר לֵיהּ אֲנָא שְׁמַעְנָא דָּוִד חָטָא בְּבַת שֶׁבַע סְתָם. אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵיתֵי בְרָא דְבַת אֵל נֵכָר וְיִנְקוֹם נוּקְמָתָא וּמָאן אִיהוּ דָא אַבְשָׁלוֹם דִּבְרֵיהּ דִּיפַת תּוֹאַר הֲוָה מִקְּרָבָא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא מָאן דְּנָטִיל אִתְּתָא דָא בִקְרָבָא וְחָמִיד בָּהּ לְסוֹף נָפִיק מִינָהּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה מָאי טַעְמָא בְּגִין דְּעַד כְּעַן לָא פַסְקָא מִינָהּ זוֹהֲמָא וְהָא אוּקְמוּהָ:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ, שׁוֹאֵל, הוֹדַע אֵלָיו, מִצַד מִי, מִי הוֹדִיעוֹ, אוֹ יָדַע חַטָּאתוֹ, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וּמַהוּ הוֹדַע אֵלָיו. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּקַד לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹדִיעַ לָאָדָם אֶת הַחֵטְא שֶׁהוּא חָטָא, וּבַמֶּה מוֹדִיעָה לוֹ, הַיְנוּ, עִם הַדִּינִים שֶׁלָּהּ. כְּדִכְתִיב, יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמְמָה לוֹ. הוֹדַע אֵלָיו, פֵּרוּשׁוֹ כְּמִי שֶׁמְּצַוֶּה לְאַחֵר שֶׁיּוֹדִיעוֹ. שֶׁלָּמַדְנוּ בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם חָטָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בְּחֶטְאוֹ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַשְׁלִיכוֹ מֵאֲחוֹרֵי כְּתֵפָיו, נִשְׁמָתוֹ מַמָּשׁ עוֹלָה וּמֵעִידָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָז מְצַוֶה הַמֶּלֶךְ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְאָמַר, אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, דְּהַיְנוּ הוֹשִׁיטִי לוֹ דִּינִים, וְהוֹדִיעִי לוֹ חַטָּאתוֹ. כְּדִכְתִיב, הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלָיִם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ. אֲשֶׁר הוֹדַע הוּא לָשׁוֹן צִוּוּי. אַחַר שֶׁהִגִּיעַ עָלָיו הַדִּין, אָז נִתְעוֹרֵר רוּחוֹ לַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, וְנִכְנָע לְהַקְרִיב קָרְבָּן, כִּי מִי שֶׁלִּבּוֹ נָאֶה עָלָיו הוּא חוֹטֵא וְשׁוֹכֵחַ חֶטְאוֹ, וְאֵינוֹ מַבִּיט עָלָיו. וְעַל כֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוּכָן כְּנֶגְדוֹ, וּמְצַוֶּה לְהוֹדִיעַ חֶטְאוֹ, שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח מִמֶּנּוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כָּךְ הוּא וַדַּאי. וְכֵן מָצָאנוּ בְּדָוִד, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ מַעֲשֵׂה שֶׁל בַּת שֶׁבַע. לֹא הִשְׁגִּיחַ בָּזֶה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה שָׁכַחְתָּ אוֹתוֹ, אֲנִי אַזְכִּיר לְךְ. מִיָּד, מַה כָּתוּב, אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר ה'. אַתָּה הָאִישׁ שֶׁלֹּא זָכַרְתָּ הַחֵטְא, אַתָּה הָאִישׁ שֶׁשָּׁכַחְתָּ אוֹתוֹ. וּבַמֶּה הוֹדִיעוֹ. הוּא בַּדִּין. אַף כָּאן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. וְיָפֶה הַדָּבָר וְכָךְ הוּא, כִּי לֹא כָּתוּב, אוֹ נוֹדַע אֵלָיו כְּדִכְתִיב אוֹ נוֹדָע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא. וּמִי שֶׁקָּם בַּלַּיְלָה לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מוֹדִיעָה לוֹ חֶטְאוֹ, וְלֹא בְּדֶרֶךְ דִּין, אֶלָּא כָּאֵם הַמּוֹדִיעָה לִבְנָהּ בְּמִלּוֹת רַכּוֹת, וְהוּא אֵינוֹ שׁוֹכֵחַ, וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ. וְאִם תֹּאמַר, דָּוִד, שֶׁהָיָה קָם בַּחֲצוֹת לַיְלָה, לָמָּה נִתְעוֹרְרוּ עָלָיו, לְהַזְכִּיר עֲוֹנוֹ, בַּדִּין. וּמֵשִׁיב, מְשׁוּנֶה הוּא דָּוִד, כִּי הוּא חָטָא בַּמֶּה שֶׁנִּקְשָׁר, דְּהַיְנוּ בַּמַּלְכוּת, וְצָרִיךְ דִּין, וּבַמֶּה שֶׁחָטָא נִדּוֹן. כִּי הוּא חָטָא כְּנֶגֶד הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, וְלִירוּשָׁלַיִם הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא נֶגֶד הַמַּלְכוּת, וְעַל כֵּן גֹּרָשׁ מִירוּשָׁלַיִם וְהֻסְרָה הַמַּלְכוּת מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁנִּתְתַּקֵּן, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, כָּרָאוּי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַהוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶעֱנִישׁ אֶת דָּוִד עַל יְדֵי בְּנוֹ. שֶׁכָּתוּב, הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךְ רָעָה מִבֵּיתֶךְ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ, שֶׁהוּא מִשּׁוּם, שֶׁאִם יָקוּם עָלָיו אָדָם אַחֵר לֹא יְרַחֵם עָלָיו. אָמַר לוֹ, וַהֲרֵי אַבְשָׁלוֹם רָצָה לַהֲרֹג אֶת אָבִיו בְּכַמָּה עֵצוֹת רָעוֹת עָלָיו, עוֹד יוֹתֵר מֵאָדָם אַחֵר. אָמַר לוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי. אָמַר לוֹ אֲנִי שָׁמַעְתִּי. דָּוִד חָטָא בְּבַת שֶׁבַע סְתָם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹא בֵּן שֶׁל בַּת אֵל נֵכָר, וְיִנְקֹם נְקָמָה. וּמִי הוּא. הוּא אַבְשָׁלוֹם, שֶׁהָיָה בֶּן יְפַת תֹּאַר שֶׁנִּשְׁבֵּית בַּמִּלְחָמָה. מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁמִּי שֶׁלּוֹקֵחַ אִשָּׁה זוֹ, בַּמִּלְחָמָה, וְחוֹמֵד אוֹתָהּ, לְסוֹף יוֹצֵא מִמֶּנָּהּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁעַד עַתָּה עוֹד לֹא נִפְסְקָה מִמֶּנּוּ הַזּוּהֲמָה. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''א

א. שָׁעוֹת מוֹנִין לְקָדָשִׁים וְאִם הוֹסִיפוּ שָׁעָה אֶחָת אוֹ פִּחֲתוּ שָׁעָה פְּסוּלִין. כֵּיצַד קָרְבָּן שֶׁמִּצְוָתוֹ לִהְיוֹת בֶּן שָׁנָה אִם הוֹסִיף עַל הַשָּׁנָה שָׁעָה אֶחָת נִפְסָל. אֲפִילוּ הָיָה בֶּן שָׁנָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְהוֹסִיף עַל הַשָּׁנָה בִּשְׁעַת זְרִיקָה נִפְסַל עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שָׁנָה עַד שְׁעַת זְרִיקָה וְכֵן בְּכָל הַזְּבָחִים: ב. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר כֶּשֶׂב אוֹ כִּשְׂבָּה אוֹ כְּשָׂבִים הֲרֵי אֵלּוּ בְּנֵי שָׁנָה וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַיִל אוֹ אֵילִים הֵם הַזְּכָרִים בְּנֵי שְׁנָתַיִם. וּמֵאֵימָתַי יִקָּרֵא אַיִל מִשֶׁיִּכָּנֵס בַּשָּׁנָה שְׁנִיָּיה אֶחָד וּשְׁלשִׁים יוֹם. אֲבָל בְּיוֹם שְׁלשִׁים אֵינוֹ כָּשֵׁר לֹּא לַכֶּשֶׂב וְלֹא לָאַיִל וְהוּא הַנִּקְרָא פַלְגָּס. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ עֵגֶל הֲרֵי זֶה בֶּן שָׁנָה. פַּר בֶּן שְׁתַּיִם. שְׂעִיר עִזִּים (בֶּן שָׁנָה. שָׂעִיר) בֶּן שְׁתַּיִם כָּל שָׁנָה שְׁנִיָּיה הוּא נִקְרָא שָׂעִיר:

---

מוסר

משערי קדושה ח''ב שער ה'

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָה אֲפִלּוּ עֻבָּרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִים אוֹתוֹ וְכוּ' וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּעֲוֹן חֲנוּפָה בְּנֵי אָדָם נוֹפְלִים בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' י') בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְגוֹמֵר. קָשָׁה הַחֲנוּפָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. עֲבוֹדָה זָרָה מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר לַעֲשׂוֹת חוֹנֵף וּלְדַבֵּר אֶל ה' תּוֹעָה. גִלּוּי עֲרָיוֹת מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ג') הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְגוֹמֵר הֲלֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ וְגוֹמֵר. שְׁפִיכוּת דָּמִים מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק''ו) וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים. וּבַעֲוֹן הַחֲנוּפָה הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים. וּבַעֲוֹן הַחֲנוּפָה נָדוֹן בְּגֵיהִנָּם לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' ל''ג) פָּחֲדוּ בְּצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אֹכֵלָה וְגוֹמֵר וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא זָכָה יָרָבְעָם לְמַלְכוּת אֶלָּא עַל שֶׁלֹּא הֶחֱנִיף לִשְׁלֹמֹה:

---

ויקרא ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(י) וְהַנּוֹתֶ֨רֶת֙ מִן-הַמִּנְחָ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהוָֹֽה: וּדְאִשְׁתָּאַר מִן מִנְחָתָא לְאַהֲרֹן וְלִּבְנוֹהִי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ: (יא) כָּל-הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֨יבוּ֙ לַֽיהֹוָ֔ה לֹ֥א תֵֽעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל-שְׂאֹר֙ וְכָל-דְּבַ֔שׁ לֹֽא-תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: כָּל מִנְחָתָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ לָא תִתְעֲבֵיד חֲמִיעַ אֲרֵי כָּל חֲמִיר וְכָל דְבַשׁ לָא תַסְקוּן מִנֵיהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   וכל דבש. כל מתיקת פרי קרויה דבש:

(יב) קָרְבַּ֥ן רֵאשִׁ֛ית תַּקְרִ֥יבוּ אֹתָ֖ם לַֽיהוָֹ֑ה וְאֶל-הַמִּזְבֵּ֥חַ לֹא-יַֽעֲל֖וּ לְרֵ֥יחַ נִיחֹֽחַ: קוּרְבַּן קַדְמַי תְּקָרְבוּן יַתְהוֹן קֳדָם יְיָ וּלְמַדְבְּחָא לָא יִתַּסְקוּן לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא:

 רש''י   קרבן ראשית תקריבו. מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש קרבן ראשית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר (ויק' כג יז) חמץ תאפינה, ובכורים מן הדבש, כמו בכורי תאנים ותמרים:

(יג) וְכָל-קָרְבַּ֣ן מִנְחָֽתְךָ֘ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל-קָרְבָּֽנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח: (ס) וְכָל קוּרְבַּן מִנְחָתָךְ בְּמִלְחָא תִּמְלַח וְלָא תְבַטֵל מְלַח קְיַם אֱלָהָךְ מֵעַל מִנְחָתָךְ עַל כָּל קוּרְבָּנָךְ תְּקָרֵב מִלְחָא:

 רש''י   מלח ברית. שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהבטחו המים התחתונים לקרב במזבח במלח, ונסוך המים בחג: על כל קרבנך. על עולת בהמה ועוף ואימורי כל הקדשים כלן:

(יד) וְאִם-תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֹ֑ה אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ: וְאִם תְּקָרֵב מִנְחַת בִּכּוּרִין קֳדָם יְיָ אָבִיב קְלֵי בְנוּר פֵּירוּכִין רַכִּיכָן תְּקָרֵיב יַת מִנְחַת בִּכּוּרָךְ:

 רש''י   ואם תקריב. הרי אם משמש בלשון כי, שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא חובה, וכן (במדבר לו ד) ואם יהיה היובל וגו' : מנחת בכורים. במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא באה אביב בשעת בשול התבואה, ומן השעורים היא באה. נאמר כאן אביב, ונאמר להלן (שמות ט לא) כי השעורה אביב: קלוי באש. שמיבשין אותה על האור באבוב של קלאים, שאלולי כן אינה נטחנת בריחים, לפי שהיא לחה: גרש כרמל. גרוסה בעודה לחה: גרש. לשון שבירה וטחינה, גורסה בריחים של גרוסות, כמו (איכה ג טז) ויגרס בחצץ, וכן גרסה נפשי (תהלים קיט כ) : כרמל. בעוד הכר מלא, שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה, ועל כן נקראים המלילות כרמל, וכן (מלכים ב' ד מב) וכרמל בצקלונו:

(טו) וְנָֽתַתָּ֤ עָלֶ֨יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְשַׂמְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ לְבֹנָ֑ה מִנְחָ֖ה הִֽוא: וְתִתֵּן עֲלַהּ מִשְׁחָא וּתְשַׁוֵי עֲלַהּ לְבוֹנְתָּא מִנְחָתָא הִיא: (טז) וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת-אַזְכָּֽרָתָ֗הּ מִגִּרְשָׂהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל-לְבֹֽנָתָ֑הּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: (ס) וְיַסֵק כַּהֲנָא יַת אַדְכַּרְתַּהּ מִפֵּרוּכַהּ וּמִמִשְׁחַהּ עַל כָּל לְבוֹנְתָּהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: ג (א)  רביעי  וְאִם-זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קָרְבָּנ֑וֹ אִ֤ם מִן-הַבָּקָר֙ ה֣וּא מַקְרִ֔יב אִם-זָכָר֙ אִם-נְקֵבָ֔ה תָּמִ֥ים יַקְרִיבֶ֖נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: וְאִם נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קוּרְבָּנֵיהּ אִם מִן תּוֹרֵי הוּא מְקָרֵב אִם דְכַר אִם נוּקְבָא שְׁלִים יְקָרְבִינֵיהּ קֳדָם יְיָ:

 רש''י   שלמים. שמטילים שלום בעולם. דבר אחר שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים:

(ב) וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל-רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וּשְׁחָט֕וֹ פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְזָֽרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּֽהֲנִ֧ים אֶת-הַדָּ֛ם עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: וְיִסְמוֹךְ יְדֵיהּ עַל רֵישׁ קוּרְבָּנֵיהּ וְיִכְסִינֵיהּ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנַיָא יַת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (ג) וְהִקְרִיב֙ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִ֔ים אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אֶת-הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת-הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל-הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל-הַקֶּֽרֶב: וִיקָרֵב מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ יַת תַּרְבָּא דְחָפֵי יַת גַוָא וְיַת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא:

 רש''י   ואת כל החלב וגו' . להביא חלב שעל הקבה, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר להביא חלב שעל הדקין:

(ד) וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת-הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד עַל-הַכְּלָי֖וֹת יְסִירֶֽנָּה: וְיַת תַּרְתֵּין כֻּלְיָן וְיַת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן דִי עַל גִסְסַיָא וְיָת חַצְרָא דְעַל כַּבְדָא עַל כּוּלְיָתָא יַעֲדִינָהּ:

 רש''י   הכסלים. פלנק''ש בלע''ז . שהחלב שעל הכליות, כשהבהמה חיה, הוא בגובה הכסלים והם מלמטה, וזהו החלב שתחת המתנים, שקורין בלע''ז לונביל''ש , לובן הנראה למעלה בגובה הכסלים, ובתחתיתו הבשר חופהו: היתרת. הוא דופן המסך, שקורין איברי''ש ובלשון ארמי חצרא דכבדא: על הכבד. שיטול מן הכבד עמה מעט. ובמקום אחר הוא אומר (ויק' ט י) ואת היותרת מן הכבד: על הכבד על הכליות. לבד מן הכבד ולבד מן הכליות יסירנה לזו:

(ה) וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ בְנֵי-אַֽהֲרֹן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל-הָ֣עֹלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עַל-הָֽעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל-הָאֵ֑שׁ אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: (פ) וְיִסְקוּן יָתֵיהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לְמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא דִי עַל אָעַיָא דִי עַל אֶשָׁתָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   על העלה. מלבד העולה. למדנו שתקדים עולת תמיד לכל קרבן על המערכה:

(ו) וְאִם-מִן-הַצֹּ֧אן קָרְבָּנ֛וֹ לְזֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַֽיהוָֹ֑ה זָכָר֙ א֣וֹ נְקֵבָ֔ה תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ: וְאִם מִן עָנָא קוּרְבָּנֵיהּ לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ דְכַר אוֹ נוּקְבָא שְׁלִים יְקָרְבִינֵיהּ: (ז) אִם-כֶּ֥שֶׂב הֽוּא-מַקְרִ֖יב אֶת-קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִ֥יב אֹת֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: אִם אִימַר הוּא מְקָרֵב יַת קוּרְבָּנֵיהּ וִיקָרֵיב יָתֵי קֳדָם יְיָ:

 רש''י   אם כשב. לפי שיש באימורי הכשב מה שאין באימורי העז, שהכשב אליתו קרבה, לכך נחלקו לשתי פרשיות:

(ח) וְסָמַ֤ךְ אֶת-יָדוֹ֙ עַל-רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָֽרְק֠וּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֧ן אֶת-דָּמ֛וֹ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: וְיִסְמוֹךְ יַת יְדֵיהּ עַל רֵישׁ קוּרְבָּנֵיהּ וְיִכּוֹס יָתֵיהּ קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן יַת דְמֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר םְחוֹר:

 רש''י   וזרקו. שתי מתנות שהן ארבע, ועל ידי הכלי הוא זורק, ואינו נותן באצבע אלא חטאת:

(ט) וְהִקְרִ֨יב מִזֶּ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ אִשֶּׁ֣ה לַֽיהוָֹה֒ חֶלְבּוֹ֙ הָֽאַלְיָ֣ה תְמִימָ֔ה לְעֻמַּ֥ת הֶֽעָצֶ֖ה יְסִירֶ֑נָּה וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת-הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל-הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל-הַקֶּֽרֶב: וִיקָרֵב מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ תַּרְבֵּיהּ אֲלִיתָא שְׁלִמְתָּא לָקֳבֵל שֵׁזַרְתָּא יֶעְדִנַהּ וְיָת תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא:

 רש''י   חלבו. המבחר שבו. ומהו זה, האליה תמימה: לעמת העצה. למעלה מן הכליות היועצות:

(י) וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת-הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד עַל-הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה: וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן דִי עַל גִסְסַיָא וְיָת חַצְרָא דְעַל כַּבְדָא עַל כָּלְיֵתָא יֶעְדִנַהּ: (יא) וְהִקְטִיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֥חֶם אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: (פ) וְיַסְקִנֵהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא לְחֵם קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   לחם אשה לה'. לחמו של אש לשם גבוה: לחם. לשון מאכל, וכן (ירמיהו יא יט) נשחיתה עץ בלחמו, (דניאל ה א) עבד לחם רב, (קהלת י יט) לשחוק עשים לחם:

(יב) וְאִם עֵ֖ז קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִיב֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: וְאִם מִן בְּנֵי עִזַיָא קֻרְבָּנֵהּ וִיקָרְבִנֵהּ קֳדָם יְיָ: (יג) וְסָמַ֤ךְ אֶת-יָדוֹ֙ עַל-רֹאשׁ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָֽרְק֠וּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֧ן אֶת-דָּמ֛וֹ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: וְיִסְמוֹךְ יָת יְדֵהּ עַל רֵישֵׁיהּ וְיִכּוֹס יָתֵהּ קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְמֵהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (יד) וְהִקְרִ֤יב מִמֶּ֨נּוּ֙ קָרְבָּנ֔וֹ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אֶת-הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת-הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל-הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל-הַקֶּֽרֶב: וִיקָרֵב מִנֵהּ קֻרְבָּנֵהּ קֻרְבָּן קֳדָם יְיָ יָת תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא: (טו) וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת-הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד עַל-הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה: וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן דִי עַל גִסְסַיָא וְיָת חַצְרָא דִי עַל כַּבְדָא עַל כָּלְיֵתָא יֶעְדִנַהּ: (טז) וְהִקְטִירָ֥ם הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֤חֶם אִשֶּׁה֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ כָּל-חֵ֖לֶב לַֽיהוָֹֽה: וְיַסְקִנוּן כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא לְחֵם קֻרְבָּנָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא כָּל תַּרְבָּא קֳדָם יְיָ: (יז) חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם כָּל-חֵ֥לֶב וְכָל-דָּ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ: (פ) קְיָם עָלָם לְדָרָתֵיכוֹן בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן כָּל תַּרְבָּא וְכָל דְמָא לָא תֵיכְלוּן:

 רש''י   חקת עולם. יפה מפורש בתורת כהנים כל הפסוק הזה:

ד (א)  חמישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֘ לֵאמֹר֒ נֶ֗פֶשׁ כִּי-תֶֽחֱטָ֤א בִשְׁגָגָה֙ מִכֹּל֙ מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵֽעָשֶׂ֑ינָה וְעָשָׂ֕ה מֵֽאַחַ֖ת מֵהֵֽנָּה: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אֱנַשׁ אֲרֵי יֵחוֹב בְּשָׁלוּ מִכָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ דִי לָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְיַעְבֵּד מִן חָד מִ נְה וֹן:

 רש''י   מכל מצות ה'. פרשו רבותינו אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת (ושגגתו חטאת) : מאחת מהנה. ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת שם משמעון, נח מנחור, דן מדניאל:

---

ויקרא יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ג) אִ֣ם הַכֹּהֵ֧ן הַמָּשִׁ֛יחַ יֶֽחֱטָ֖א לְאַשְׁמַ֣ת הָעָ֑ם וְהִקְרִ֡יב עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א פַּ֣ר בֶּן-בָּקָ֥ר תָּמִ֛ים לַֽיהוָֹ֖ה לְחַטָּֽאת: אִם כַּהֲנָא רַבָּא יֵיחוֹב לְחוֹבַת עַמָא וִיקָרֵב עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב תּוֹר בַּר תּוֹרֵי שְׁלִים קֳדָם יְיָ לְחַטָאתָא:

 רש''י   אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. מדרשו אינו חיב אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה, כמו שנאמר לאשמת העם ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו (פסוק יג) . ופשוטו לפי אגדה, כשכהן גדול חוטא, אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקלקל: פר. יכול זקן, תלמוד לומר בן, אי בן יכול קטן, תלמוד לומר פר, הא כיצד, זה פר בן שלש:

(ד) וְהֵבִ֣יא אֶת-הַפָּ֗ר אֶל-פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְסָמַ֤ךְ אֶת-יָדוֹ֙ עַל-רֹ֣אשׁ הַפָּ֔ר וְשָׁחַ֥ט אֶת-הַפָּ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: וְיַיְתִי יָת תּוֹרָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָקֳדָם יְיָ וְיִסְמוֹךְ יָת יְדֵיהּ עַל רֵישׁ תּוֹרָא וְיִכּוֹס יָת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ: (ה) וְלָקַ֛ח הַכֹּהֵ֥ן הַמָּשִׁ֖יחַ מִדַּ֣ם הַפָּ֑ר וְהֵבִ֥יא אֹת֖וֹ אֶל-אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְיִסַב כַּהֲנָא רַבָּא מִדְמָא דְתוֹרָא וְיָעֵל יָתֵהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא:

 רש''י   אל אהל מועד. למשכן, ובבית עולמים להיכל:

(ו) וְטָבַ֧ל הַכֹּהֵ֛ן אֶת-אֶצְבָּע֖וֹ בַּדָּ֑ם וְהִזָּ֨ה מִן-הַדָּ֜ם שֶׁ֤בַע פְּעָמִים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֶת-פְּנֵ֖י פָּרֹ֥כֶת הַקֹּֽדֶשׁ: וְיִטְבּוֹל כַּהֲנָא יָת אֶצְבְּעֵהּ בִּדְמָא וְיַדִי מִן דְמָא שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ קֳדָם פָּרוּכְתָּא דְקוּדְשָׁא:

 רש''י   את פני פרכת הקדש. כנגד מקום קדשתה, מכון כנגד בין הבדים, ולא היו נוגעים דמים בפרכת, ואם נגעו נגעו:

(ז) וְנָתַן֩ הַכֹּהֵ֨ן מִן-הַדָּ֜ם עַל-קַ֠רְנ֠וֹת מִזְבַּ֨ח קְטֹ֤רֶת הַסַּמִּים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֣ת | כָּל-דַּ֣ם הַפָּ֗ר יִשְׁפֹּךְ֙ אֶל-יְסוֹד֙ מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֔ה אֲשֶׁר-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְיִתֵּן כַּהֲנָא מִן דְמָא עַל קַרְנַת מַדְבַּח קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא קֳדָם יְיָ דִי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת כָּל דְמָא דְתוֹרָא יֵישׁוּד לִיסוֹדָא דְּמַדְבְּחָא דַעֲלָתָא דִי בִתְרַע מַשְׁכַּן זִ מְנָא:

 רש''י   ואת כל דם. שירי הדם:

(ח) וְאֶת-כָּל-חֵ֛לֶב פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את יָרִ֣ים מִמֶּ֑נּוּ אֶת-הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה עַל-הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל-הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל-הַקֶּֽרֶב: וְיָת כָּל תְּרַב תּוֹרָא דְחַטָאתָא יַפְרֵשׁ מִנֵהּ יָת תַּרְבָּא דְחָפֵי עַל גַוָא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא:

 רש''י   ואת כל חלב פר. חלבו היה לו לומר, מה תלמוד לומר פר, לרבות פר של יום הכפורים לכליות ולחלבים וליותרת: החטאת. להביא שעירי עבודה זרה לכליות ולחלבים ויותרת: ירים ממנו. מן המחבר, שלא ינתחנו קודם הסרת חלבו, [ ת''כ ] :

(ט) וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת-הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד עַל-הַכְּלָי֖וֹת יְסִירֶֽנָּה: וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן דִי עַל גִסְסַיָא וְיָת חִצְרָא דְעַל כַּבְדָא עַל כָּלְיֵתָא יֶעְדִנַהּ: (י) כַּֽאֲשֶׁ֣ר יוּרָ֔ם מִשּׁ֖וֹר זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים וְהִקְטִירָם֙ הַכֹּהֵ֔ן עַ֖ל מִזְבַּ֥ח הָֽעֹלָֽה: כְּמָא דִי מִתַּפְרֵשׁ מִתּוֹר נִכְסַּת קוּדְשַׁיָא וְיַסֵקִנוּן כַּהֲנָא עַל מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא:

 רש''י   כאשר יורם. מאותן אימורין המפורשין בשור זבח השלמים. וכי מה פרש בזבח השלמים שלא פרש כאן, אלא להקישו לשלמים מה שלמים לשמן, אף זה לשמו. ומה שלמים שלום לעולם, אף זה שלום לעולם. ובשחיטת קדשים מצריכו ללמוד המנו, שאין למדין למד מן הלמד בקדשים, בפרק איזהו מקומן [זבחים מט] : על הכבד על הכליות':

(יא) וְאֶת-ע֤וֹר הַפָּר֙ וְאֶת-כָּל-בְּשָׂר֔וֹ עַל-רֹאשׁ֖וֹ וְעַל-כְּרָעָ֑יו וְקִרְבּ֖וֹ וּפִרְשֽׁוֹ: וְיָת מְשַׁךְ תּוֹרָא וְיָת כָּל בִּסְרֵהּ עַל רֵישֵׁיהּ וְעַל כְּרָעוֹהִי וְגַוֵהּ וְאוּכְלֵהּ:

 רש''י   על ראשו ועל כרעיו. כלן לשון תוספת הן, כמו מלבד:

(יב) וְהוֹצִ֣יא אֶת-כָּל-הַ֠פָּ֠ר אֶל-מִח֨וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֜ה אֶל-מָק֤וֹם טָהוֹר֙ אֶל-שֶׁ֣פֶךְ הַדֶּ֔שֶׁן וְשָׂרַ֥ף אֹת֛וֹ עַל-עֵצִ֖ים בָּאֵ֑שׁ עַל-שֶׁ֥פֶךְ הַדֶּ֖שֶׁן יִשָּׂרֵֽף: (פ) וְיַפֵּק יָת כָּל תּוֹרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לַאֲתַר דְכֵי לַאֲתַר בֵּית מֵישַׁד קִטְמָא וְיוֹקִיד יָתֵהּ עַל אָעַיָא בְּאֶשָׁתָא עַל אֲתַר בֵּית מֵישַׁד קִטְמָא יִתּוֹקָד:

 רש''י   אל מקום טהור. לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטמאה להשליך אבנים מנגעות ולבית הקברות, הצרך לומר מחוץ למחנה, זה שהוא חוץ לעיר, שיהא המקום טהור: מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות, ובבית עולמים חוץ לעיר, כמו שפרשוהו רבותינו במסכת יומא (סח א) ובסנהדרין (מב ב) : אל שפך הדשן. מקום ששופכין בו הדשן המסלק מן המזבח, כמו שנאמר (ויקרא ו ד) והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה: על שפך הדשן ישרף. שאין תלמוד לומר אלא ללמד, שאפלו אין שם דשן:

(יג) וְאִ֨ם כָּל-עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ וְנֶעְלַ֣ם דָּבָ֔ר מֵֽעֵינֵ֖י הַקָּהָ֑ל וְ֠עָשׂ֠וּ אַחַ֨ת מִכָּל-מִצְוֹ֧ת יְהוָֹ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא-תֵֽעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁמוּ: וְאִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל יִשְׁתְּלוּן וִיהֵי מְכַסָא פִּתְגָמָא מֵעֵינֵי קְהָלָא וְיַעְבְדוּן חָד מִכָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ דִי לָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וִיחוֹבוּן:

 רש''י   עדת ישראל. אלו סנהדרין: ונעלם דבר. טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מתר: הקהל ועשו. שעשו צבור על פיהם:

(יד) וְנֽוֹדְעָה֙ הַֽחַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר חָֽטְא֖וּ עָלֶ֑יהָ וְהִקְרִ֨יבוּ הַקָּהָ֜ל פַּ֤ר בֶּן-בָּקָר֙ לְחַטָּ֔את וְהֵבִ֣יאוּ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְתִתְיְדַע חוֹבְתָא דִי חָבוּ עֲלַהּ וִיקַרְבוּן קְהָלָא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי לְחַטָּאתָא וְיַיְתוּן יָתֵהּ לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא: (טו) וְ֠סָֽמְכ֠וּ זִקְנֵ֨י הָֽעֵדָ֧ה אֶת-יְדֵיהֶ֛ם עַל-רֹ֥אשׁ הַפָּ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְשָׁחַ֥ט אֶת-הַפָּ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: וְיִסְמְכוּן סָבֵי כְנִשְׁתָּא יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא קֳדָם יְיָ וְיִכּוֹס יָת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ: (טז) וְהֵבִ֛יא הַכֹּהֵ֥ן הַמָּשִׁ֖יחַ מִדַּ֣ם הַפָּ֑ר אֶל-אֹ֖הֶל מוֹעֵֽד: וְיָעֵל כַּהֲנָא רַבָּא מִדְמָא דְתוֹרָא לְמַשְׁכַּן זִמְנָא: (יז) וְטָבַ֧ל הַכֹּהֵ֛ן אֶצְבָּע֖וֹ מִן-הַדָּ֑ם וְהִזָּ֞ה שֶׁ֤בַע פְּעָמִים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֵ֖ת פְּנֵ֥י הַפָּרֹֽכֶת: וְיִטְבּוֹל כַּהֲנָא אִצְבְּעֵהּ מִן דְמָא וְיַדִי שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ יָת קֳדָם פָּרֻכְתָּא:

 רש''י   את פני הפרכת. ולמעלה הוא אומר את פני פרוכת הקדש, משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה, פמליא שלו מתקימת, ואם כלה סרחה, אין פמליא שלו מתקימת. אף כאן כשחטא כהן משיח עדין שם קדשת המקום על המקדש, משחטאו כלם, חס ושלום, נסתלקה הקדשה:

(יח) וּמִן-הַדָּ֞ם יִתֵּ֣ן | עַל-קַרְנֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ אֲשֶׁר֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֣ת כָּל-הַדָּ֗ם יִשְׁפֹּךְ֙ אֶל-יְסוֹד֙ מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֔ה אֲשֶׁר-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וּמִן דְמָא יִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דִי קֳדָם יְיָ דִי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת כָּל דְמָא יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא דַעֲלָתָא דִי בִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

 רש''י   יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד. זה יסוד מערבי, שהוא כנגד הפתח:

(יט) וְאֵ֥ת כָּל-חֶלְבּ֖וֹ יָרִ֣ים מִמֶּ֑נּוּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּֽחָה: וְיָת כָּל תַּרְבֵּהּ יַפְרֵשׁ מִנֵהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא:

 רש''י   ואת כל חלבו ירים. אף על פי שלא פרש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו' . ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי ר' ישמעאל (זבחים מא ב) משל למלך שזעם על אוהבו ומעט בסרחונו מפני חבתו:

(כ) וְעָשָׂ֣ה לַפָּ֗ר כַּֽאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְפַ֣ר הַֽחַטָּ֔את כֵּ֖ן יַֽעֲשֶׂה-לּ֑וֹ וְכִפֶּ֧ר עֲלֵהֶ֛ם הַכֹּהֵ֖ן וְנִסְלַ֥ח לָהֶֽם: וְיַעְבֵּד לְתוֹרָא כְּמָא דִי עֲבַד לְתוֹרָא דְחַטָאתָא כֵּן יַעְבֵּד לֵהּ וִיכַפֵּר עֲלֵיהוֹן כַּהֲנָא וְיִשְׁתְּבֵק לְהוֹן:

 רש''י   ועשה לפר. זה כאשר עשה לפר החטאת, כמו שמפורש בפר כהן משיח, להביא יותרת ושתי כליות שפרש שם מה שלא פרש כאן. ולכפול במצות העבודות, ללמד שאם חסר אחת מכל המתנות פסול, לפי שמצינו בנתנין על המזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר, הצרך לומר כאן שמתנה אחת מהן מעכבת:

(כא) וְהוֹצִ֣יא אֶת-הַפָּ֗ר אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְשָׂרַ֣ף אֹת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר שָׂרַ֔ף אֵ֖ת הַפָּ֣ר הָֽרִאשׁ֑וֹן חַטַּ֥את הַקָּהָ֖ל הֽוּא: (פ) וְיַפֵּק יָת תּוֹרָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְאוֹקִיד יָתֵהּ כְּמָא דִי אוֹקִיד יָת תּוֹרָא קַדְמָאָה חַטַאת קְהָלָא הוּא: (כב) אֲשֶׁ֥ר נָשִׂ֖יא יֶֽחֱטָ֑א וְעָשָׂ֡ה אַחַ֣ת מִכָּל-מִצְוֹת֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהָ֜יו אֲשֶׁ֧ר לֹא-תֵֽעָשֶׂ֛ינָה בִּשְׁגָגָ֖ה וְאָשֵֽׁם: אִם רַבָּא יֵחוֹב וְיַעְבֵּד חַד מִכָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֵיהּ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא בְּשָׁלוּ וְיֵחוֹב:

 רש''י   אשר נשיא יחטא. לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו:

(כג) אֽוֹ-הוֹדַ֤ע אֵלָיו֙ חַטָּאת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א בָּ֑הּ וְהֵבִ֧יא אֶת-קָרְבָּנ֛וֹ שְׂעִ֥יר עִזִּ֖ים זָכָ֥ר תָּמִֽים: אוֹ אִתְיְדַע לֵהּ חוֹבְתֵהּ דִי חָב בָּהּ וְיַיְתִי יָת קֻרְבָּנֵהּ צְפִיר בַּר עִזִין דְכַר שְׁלִים:

 רש''י   או הודע. כמו אם הודע. הרבה או יש שמשמשין בלשון אם, ואם במקום או, וכן או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא לו) : הודע אליו. כשחטא היה סבור שהוא התר, ולאחר מכאן נודע לו שאסור היה:

(כד) וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל-רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ בִּמְק֛וֹם אֲשֶׁר-יִשְׁחַ֥ט אֶת-הָֽעֹלָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה חַטָּ֖את הֽוּא: וְיִסְמוֹךְ יְדֵהּ עַל רֵישָׁא דִצְפִירָא וְיִכּוֹס יָתֵהּ בַּאֲתַר דְיִכּוֹס יָת עֲלָתָא לָקֳדָם יְיָ חַטָאתָא הוּא:

 רש''י   במקום אשר ישחט את העלה. בצפון, שהוא מפורש בעולה: חטאת הוא. לשמו כשר, שלא לשמו פסול:

(כה) וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן מִדַּ֤ם הַֽחַטָּאת֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל-קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֑ה וְאֶת-דָּמ֣וֹ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל-יְס֖וֹד מִזְבַּ֥ח הָֽעֹלָֽה: וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמָא דְחַטָּאתָא בְּאֶצְבְּעֵהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת דְמֵהּ יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא לְמַדְבְּחָא דַעֲלָתָא:

 רש''י   ואת דמו. שירי הדם:

(כו) וְאֶת-כָּל-חֶלְבּוֹ֙ יַקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה כְּחֵ֖לֶב זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵֽחַטָּאת֖וֹ וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: (פ) וְיָת כָּל תַּרְבֵּה יַסֵק לְמַדְבְּחָא כִּתְרַב נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא מֵחוֹבְתֵהּ וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ:

 רש''י   כחלב זבח השלמים. כאותן אימורין המפורשים בעז האמור אצל שלמים:

(כז)  שישי  וְאִם-נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּֽחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה מֵעַ֣ם הָאָ֑רֶץ בַּֽ֠עֲשׂתָ֠הּ אַחַ֨ת מִמִּצְוֹ֧ת יְהוָֹ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא-תֵֽעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁם: וְאִם אֱנַשׁ חַד יֵחוֹב בְּשָׁלוּ מֵעַמָא דְאַרְעָא בְּמֶעְבְּדַהּ חַד מִפִּקוּדַיָא דַיְיָ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעְבָדָא וְיֵחוֹב: (כח) א֚וֹ הוֹדַ֣ע אֵלָ֔יו חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְהֵבִ֨יא קָרְבָּנ֜וֹ שְׂעִירַ֤ת עִזִּים֙ תְּמִימָ֣ה נְקֵבָ֔ה עַל-חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא: אוֹ אִתְיְדַע לֵהּ חוֹבְתֵהּ דִי חָב וְיַיְתִי קֻרְבָּנֵהּ צְפִירַת עִזִין שְׁלֶמְתָּא נְקוּבְתָא עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב: (כט) וְסָמַךְ֙ אֶת-יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַט֙ אֶת-הַ֣חַטָּ֔את בִּמְק֖וֹם הָֽעֹלָֽה: וְיִסְמוֹךְ יָת יְדֵהּ עַל רֵישׁ חַטָאתָא וְיִכּוֹס יָת חַטָאתָא בַּאֲתַר דַעֲלָתָא: (ל) וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֤ן מִדָּמָהּ֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל-קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֑ה וְאֶת-כָּל-דָּמָ֣הּ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל-יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ: וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמַהּ בְּאֶצְבְּעֵהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת כָּל דְמַהּ יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא: (לא) וְאֶת-כָּל-חֶלְבָּ֣הּ יָסִ֗יר כַּֽאֲשֶׁ֨ר הוּסַ֣ר חֵ֘לֶב֘ מֵֽעַל זֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֤יר הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹ֑ה וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: (פ) וְיָת כָּל תַּרְבַּהּ יֶעְדֵי כְּמָא דִי מִתַּעְדָא תְרַב מֵעַל נִכְסַת קוּדְשַׁיָא וְיַסֵק כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ:

 רש''י   כאשר הוסר חלב מעל זבח השלמים. כאימורי עז האמורים בשלמים:

(לב) וְאִם-כֶּ֛בֶשׂ יָבִ֥יא קָרְבָּנ֖וֹ לְחַטָּ֑את נְקֵבָ֥ה תְמִימָ֖ה יְבִיאֶֽנָּה: וְאִם אִימַר יַיְתִי קֻרְבָּנֵהּ לְחַטָאתָא נֻקְבָא שְׁלֶמְתָּא יַיְתִנַהּ: (לג) וְסָמַךְ֙ אֶת-יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַ֤ט אֹתָהּ֙ לְחַטָּ֔את בִּמְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִשְׁחַ֖ט אֶת-הָֽעֹלָֽה: וְיִסְמוֹךְ יַת יְדֵהּ עַל רֵישׁ חַטָאתָא וְיִכּוֹס יָתַהּ לְחַטָאתָא בְּאַתְרָא דִי יִכּוֹס יַת עֲלָתָא:

 רש''י   ושחט אתה לחטאת. שתהא שחיטתה לשם חטאת:

(לד) וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן מִדַּ֤ם הַֽחַטָּאת֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל-קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֑ה וְאֶת-כָּל-דָּמָ֣הּ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל-יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ: וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמָא דְחַטָאתָא בְּאֶצְבְּעֵהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת כָּל דְמַהּ יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְ מַ דְבְּחָא: (לה) וְאֶת-כָּל-חֶלְבָּ֣הּ יָסִ֗יר כַּֽאֲשֶׁ֨ר יוּסַ֥ר חֵֽלֶב-הַכֶּ֘שֶׂב֘ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֹתָם֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהוָֹ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן עַל-חַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר-חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: (פ) וְיָת כָּל תַּרְבַּהּ יֶעְדֵי כְּמָא דִי מִתַּעְדָא תְרַב אִמְרָא מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא וְיַסֵק כַּהֲנָא יַתְהוֹן לְמַדְבְּחָא עַל קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ:

 רש''י   כאשר יוסר חלב הכשב. שנתרבו אימוריו באליה, אף חטאת, כשהיא באה כשבה, טעונה אליה עם האימורין: על אשי ה'. על מדורות האש העשויות לשם. פואיי לי ''ש ב לע ''ז [מדורות] :

ה (א) וְנֶ֣פֶשׁ כִּי-תֶֽחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם-ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֹנֽוֹ: וֶאֵנַשׁ אֲרֵי יֵחוֹב וְיִשְׁמַע קַל מוֹמֵי וְהוּא סָהִיד אוֹ חֲזָא אוֹ יְדָע אִם לָא יְחַוִי וִיקַבֵּל חוֹבֵהּ:

 רש''י   ושמעה קול אלה. בדבר שהוא עד בו, שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו בעדות, שיעיד לו:

(ב) א֣וֹ נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע֘ בְּכָל-דָּבָ֣ר טָמֵא֒ אוֹ֩ בְנִבְלַ֨ת חַיָּ֜ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּנִבְלַת֙ בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה א֕וֹ בְּנִבְלַ֖ת שֶׁ֣רֶץ טָמֵ֑א וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א וְאָשֵֽׁם: אוֹ אֱנַשׁ דִי יִקְרַב בְּכָל מִדַעַם מְסָאָב אוֹ בְּנִבְלַת חַיְתָא מְסָאָבָא אוֹ בְּנִבְלַת בְּעִירָא מְסָאָבָא אוֹ בְּנִבְלַת רִחֲשָׁא מְסָאָב וִיהֵי מְכַסָא מִנֵהּ וְהוּא מְסָאָב וְחָב:

 רש''י   או נפש אשר תגע וגו' . ולאחר הטמאה הזו יאכל קדשים, או יכנס למקדש, שהוא דבר שזדונו כרת. במסכת שבועות (יד ב) נדרש כן: ונעלם ממנו. הטמאה: ואשם. באכילת קדש או בביאת מקדש:

(ג) א֣וֹ כִ֤י יִגַּע֙ בְּטֻמְאַ֣ת אָדָ֔ם לְכֹל֙ טֻמְאָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִטְמָ֖א בָּ֑הּ וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא יָדַ֖ע וְאָשֵֽׁם: אוֹ אֲרֵי יִקְרַב בְּסוֹאֲבַת אֱנָשָׁא לְכָל סוֹבְתֵהּ דִי יִסְתָּאַב בַּהּ וִיהֵי מְכַסָא מִנֵהּ וְהוּא יְדַע וְחָב:

 רש''י   בטמאת אדם. זו טמאת מת: לכל טמאתו. לרבות טמאת מגע זבין וזבות: אשר יטמא. לרבות הנוגע בבועל נדה: בה. לרבות בולע נבלת עוף טהור: ונעלם. ולא ידע, (נ''א: והוא ידע) ששכח הטמאה: ואשם. באכילת קדש או בביאת מקדש:

(ד) א֣וֹ נֶ֡פֶשׁ כִּ֣י תִשָּׁבַע֩ לְבַטֵּ֨א בִשְׂפָתַ֜יִם לְהָרַ֣ע | א֣וֹ לְהֵיטִ֗יב לְ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר יְבַטֵּ֧א הָֽאָדָ֛ם בִּשְׁבֻעָ֖ה וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֑נּוּ וְהֽוּא-יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם לְאַחַ֥ת מֵאֵֽלֶּה: אוֹ אֱנַשׁ אֲרֵי יְקַיֵם לְפָרָשָׁא בְסִפְוָן לְאַבְאָשָׁא אוֹ לְאוֹטָבָא לְכֹל דִי יְפָרֵשׁ אֱנָשָׁא בְּקִיוּם וִיהֵי מְכַסָא מִנֵהּ וְהוּא יָדַע וְחָב לַחֲדָא מֵאִלֵין:

 רש''י   בשפתים. ולא בלב: להרע. לעצמו: או להיטיב. לעצמו, כגון אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן: לכל אשר יבטא. לרבות לשעבר: ונעלם ממנו. ועבר על שבועתו, כל אלה בקרבן עולה ויורד, כמפורש כאן, אבל שבועה שיש בה כפירת ממון אינה בקרבן זה אלא באשם:

(ה) וְהָיָ֥ה כִֽי-יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה וְהִ֨תְוַדָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עָלֶֽיהָ: וִיהֵי אֲרֵי יֵחוֹב לַחֲדָא מֵאִלֵין וִיוַדִי דִי חָב עֲלַהּ: (ו) וְהֵבִ֣יא אֶת-אֲשָׁמ֣וֹ לַֽיהוָֹ֡ה עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א נְקֵבָ֨ה מִן-הַצֹּ֥אן כִּשְׂבָּ֛ה אֽוֹ-שְׂעִירַ֥ת עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן מֵֽחַטָּאתֽוֹ: וְיַיְתִי יָת אַשְׁמֵהּ קֳדָם יְיָ עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב נְקוּבְתָא מִן עָנָא אִמְרָתָא אוֹ צְפִירַת עִזִין לְחַטָאתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא מֵחוֹבְתֵהּ: (ז) וְאִם-לֹ֨א תַגִּ֣יעַ יָדוֹ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת-אֲשָׁמ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א שְׁתֵּ֥י תֹרִ֛ים אֽוֹ-שְׁנֵ֥י בְנֵֽי-יוֹנָ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אֶחָ֥ד לְחַטָּ֖את וְאֶחָ֥ד לְעֹלָֽה: וְאִם לָא תִמְטֵי יְדֵהּ כְּמִסַת שֵׂיתָא וְיַיְתִי יָת חוֹבְתֵהּ דִי חָב תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה קֳדָם יְיָ חַד לְחַטָאתָא וְחַד לַעֲלָתָא: (ח) וְהֵבִ֤יא אֹתָם֙ אֶל-הַכֹּהֵ֔ן וְהִקְרִ֛יב אֶת-אֲשֶׁ֥ר לַֽחַטָּ֖את רִֽאשׁוֹנָ֑ה וּמָלַ֧ק אֶת-רֹאשׁ֛וֹ מִמּ֥וּל עָרְפּ֖וֹ וְלֹ֥א יַבְדִּֽיל: וְיַיְתִי יָתְהוֹן לְוָת כַּהֲנָא וִיקָרֵב יָת דִי לְחַטָאתָא קַדְמֵיתָא וְיִמְלוֹק יָת רֵישֵׁהּ מִלְקָבֵל קְדָלֵהּ וְלָא יַפְרֵשׁ:

 רש''י   והקריב את אשר לחטאת ראשונה. חטאת קודמת לעולה. למה הדבר דומה, לפרקליט שנכנס לרצות, רצה פרקליט נכנס דורון אחריו: ולא יבדיל. אינו מולק אלא סימן אחד. ערף, הוא גובה הראש המשפע לצד הצואר. מול ערף. מול הרואה את העורף, והוא אורך כל אחורי הצואר:

(ט) וְהִזָּ֞ה מִדַּ֤ם הַֽחַטָּאת֙ עַל-קִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חַ וְהַנִּשְׁאָ֣ר בַּדָּ֔ם יִמָּצֵ֖ה אֶל-יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֑חַ חַטָּ֖את הֽוּא: וְיַדִי מִדְמָא דְחַטָּאתָא עַל כֹּתֶל מַדְבְּחָא וּדְאִשְׁתָּאַר בִּדְמָא יִתִּמְצֵי לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא חַטָאתָא הוּא:

 רש''י   והזה מדם החטאת. בעולה לא הטעין אלא מצוי, ובחטאת הזאה ומצוי. אוחז בעורף ומתיז, והדם נתז והולך למזבח: חטאת הוא. לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה:

(י) וְאֶת-הַשֵּׁנִ֛י יַֽעֲשֶׂ֥ה עֹלָ֖ה כַּמִּשְׁפָּ֑ט וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵֽחַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר-חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: (ס) וְיָת תִּנְיָנָא יַעְבֵּד עֲלָתָא כִּדְחָזֵי וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא מֵחוֹבְתֵהּ דִי חָב וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ:

 רש''י   כמשפט. כדת האמור בעולת העוף שלנדבה בראש הפרשה:

(יא)  שביעי  וְאִם-לֹא֩ תַשִּׂ֨יג יָד֜וֹ לִשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים אוֹ֘ לִשְׁנֵ֣י בְנֵֽי-יוֹנָה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת-קָרְבָּנ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א עֲשִׂירִ֧ת הָֽאֵפָ֛ה סֹ֖לֶת לְחַטָּ֑את לֹֽא-יָשִׂ֨ים עָלֶ֜יהָ שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא-יִתֵּ֤ן עָלֶ֨יהָ֙ לְבֹנָ֔ה כִּ֥י חַטָּ֖את הִֽוא: וְאִם לָא תַדְבֵּק יְדֵהּ לְתַרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ לִתְרֵין בְּנֵי יוֹנָה וְיַיְתִי יָת קֻרְבָּנֵהּ דִי חָב חַד מִן עַסְרָא בִתְלַת סְאִין סֻלְתָּא לְחַטָּאתָא לָא יְשַׁוִי עֲלַהּ מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלַהּ לְבֻנְתָּא אֲרֵי חַטָאתָא הִיא:

 רש''י   כי חטאת הוא. ואין בדין שיהא קרבנו מהדר:

(יב) וֶֽהֱבִיאָהּ֘ אֶל-הַכֹּהֵן֒ וְקָמַ֣ץ הַכֹּהֵ֣ן | מִ֠מֶּ֠נָּה מְל֨וֹא קֻמְצ֜וֹ אֶת-אַזְכָּֽרָתָהּ֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהוָֹ֑ה חַטָּ֖את הִֽוא: וְיַיְתִנַהּ לְוַת כַּהֲנָא וְיִקְמוֹץ כַּהֲנָא מִנַהּ מְלֵי קֻמְצֵהּ יָת אִדְכַּרְתַּהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא עַל קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ חַטָאתָא הִיא:

 רש''י   חטאת הוא. נקמצה ונקטרה לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה:

(יג) וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַל-חַטָּאת֧וֹ אֲשֶׁר-חָטָ֛א מֵֽאַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ וְהָֽיְתָ֥ה לַכֹּהֵ֖ן כַּמִּנְחָֽה: (ס) וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב מֵחֲדָא מֵאִלֵין וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ וּתְהֵי לְכַהֲנָא כְּמִנְחָתָא:

 רש''י   על חטאתו אשר חטא. כאן שנה הכתוב, שהרי בעשירות ובדלות נאמר (פסוק י) מחטאתו, וכאן בדלי דלות נאמר על חטאתו, דקדקו רבותינו (כריתות כז ב) מכאן, שאם חטא כשהוא עשיר והפריש מעות לכשבה או שעירה והעני, יביא ממקצתן שתי תורים. הפריש מעות לשתי תורים והעני יביא ממקצתן עשירית האיפה [לכך נאמר מחטאתו] . הפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, יוסיף עליהן ויביא קרבן עשיר, לכך נאמר כאן על חטאתו: מאחת מאלה. מאחת משלש כפרות האמורות בענין, או בעשירות או בדלות או בדלי דלות. ומה תלמוד לומר, שיכול החמורין שבהם יהיו בכשבה או שעירה, והקלין יהיו בעוף, והקלין שבקלין יהיו בעשירית האיפה, תלמוד לומר מאחת מאלה, להשוות קלין לחמורין לכשבה ושעירה אם השיגה ידו, ואת החמורין לקלין לעשירית האיפה בדלי דלות: והיתה לכהן כמנחה. ללמד על מנחת חוטא שהיו שיריה נאכלין, זהו לפי פשוטו. ורבותינו דרשו והיתה לכהן כמנחה, ואם חוטא זה כהן הוא, תהא לו כשאר מנחת נדבת כהן, שהיא בכליל תהיה לא תאכל (ויקרא ו טז) :

(יד) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (טו) נֶ֚פֶשׁ כִּֽי-תִמְעֹ֣ל מַ֔עַל וְחָֽטְאָה֙ בִּשְׁגָגָ֔ה מִקָּדְשֵׁ֖י יְהוָֹ֑ה וְהֵבִיא֩ אֶת-אֲשָׁמ֨וֹ לַֽיהֹוָ֜ה אַ֧יִל תָּמִ֣ים מִן-הַצֹּ֗אן בְּעֶרְכְּךָ֛ כֶּֽסֶף-שְׁקָלִ֥ים בְּשֶֽׁקֶל-הַקֹּ֖דֶשׁ לְאָשָֽׁם: אֱנַשׁ אֲרֵי יְשַׁקַר שְׁקַר וְיֵחוֹב בְּשָׁלוּ מִקוּדְשַׁיָא דַיְיָ וְיַיְתִי יָת אַשְׁמֵהּ קֳדָם יְיָ דְכַר שְׁלִים מִן עָנָא בְּפֻרְסָנֵהּ כְּסַף סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא לַאֲשָׁמָא:

 רש''י   כי תמעל מעל. אין מעילה בכל מקום אלא שנוי, וכן הוא אומר (דה''א ה כה) וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ, וכן הוא אומר בסוטה (במדבר ה יב) ומעלה בו מעל: וחטאה בשגגה מקדשי ה'. שנהנה מן ההקדש. והיכן הזהר, נאמר כאן חטא ונאמר להלן חטא בתרומה (ויקרא כב ט) ולא ישאו עליו חטא, מה להלן הזהיר, אף כאן הזהיר. אי מה להלן לא הזהיר אלא על האוכל, אף כאן לא הזהיר אלא על האוכל, תלמוד לומר תמעול מעל, רבה: מקדשי ה'. המיוחדים לשם, יצאו קדשים קלים: איל. לשון קשה, כמו (יחזקאל יז יג) ואת אילי הארץ לקח, אף כאן קשה, בן שתי שנים: בערכך כסף שקלים. שיהא שוה שתי סלעים:

(טז) וְאֵ֣ת אֲשֶׁר֩ חָטָ֨א מִן-הַקֹּ֜דֶשׁ יְשַׁלֵּ֗ם וְאֶת-חֲמִֽישִׁתוֹ֙ יוֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן אֹת֖וֹ לַכֹּהֵ֑ן וְהַכֹּהֵ֗ן יְכַפֵּ֥ר עָלָ֛יו בְּאֵ֥יל הָֽאָשָׁ֖ם וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: (פ) וְיָת דִי חָב מִן קוּדְשָׁא יְשַׁלֵם וְיָת חֻמְשֵׁהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי וְיִתֵּן יָתֵהּ לְכַהֲנָא וְכַהֲנָא יְכַפֵּר עֲלוֹהִי בְּדִכְרָא דַאֲשָׁמָא וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ:

 רש''י   ואת אשר חטא מן הקדש ישלם. קרן וחומש להקדש:

(יז) וְאִם-נֶ֨פֶשׁ֙ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וְעָֽשְׂתָ֗ה אַחַת֙ מִכָּל-מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵֽעָשֶׂ֑ינָה וְלֹֽא-יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם וְנָשָׂ֥א עֲוֹנֽוֹ: וְאִם אֱנַשׁ אֲרֵי יֵחוֹב וְיַעְבֵּד חֲדָא מִכָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ דִי לָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְלָא יָדַע וְיֵחוֹב וִיקַבֵּל חוֹבֵהּ:

 רש''י   ולא ידע ואשם. והביא. הענין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון חלב ושומן לפניו, וכסבור ששתיהן התר, ואכל את האחת. אמרו לו אחת של חלב היתה, ולא ידע אם זו של חלב אכל, הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם נודע לו לאחר זמן יביא חטאת: ולא ידע ואשם ונשא עונו. ר' יוסי הגלילי אומר הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את שידע. רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו. וכי איזו מדה מרבה, של טובה או של פרענות, הוי אומר מדה טובה. אם מדת פרענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מדה טובה המרבה, היושב לו מן הפגולין והנותרות והמתענה ביום הכפורים, על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר (דברים יז ו) על פי שנים עדים או שלשה עדים וגו' , אם מתקימת העדות בשנים, למה פרט לך הכתוב שלשה, אלא להביא שלישי להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו לענין ענש והזמה. אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עברה כעוברי עברה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. רבי אלעזר בן עזריה אומר כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה (דברים כד יט) , הרי הוא אומר (דברים כד יט) למען יברכך וגו' , קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצוה בלא ידע, אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה המנו ומצאה העני ונתפרנס בה, הרי הקדוש ברוך הוא קובע לו ברכה:

(יח) וְ֠הֵבִ֠יא אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן-הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל-הַכֹּהֵ֑ן וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַ֣ל שִׁגְגָת֧וֹ אֲשֶׁר-שָׁגָ֛ג וְה֥וּא לֹֽא-יָדַ֖ע וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: וְיַיְתִי דְכַר שְׁלִים מִן עָנָא בְּפֻרְסָנֵהּ לַאֲשָׁמָא לְוָת כַּהֲנָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא עַל שָׁלוּתֵהּ דְאִשְׁתְּלִי וְהוּא לָא יָדַע וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ:

 רש''י   בערכך לאשם. בערך האמור למעלה (פסוק טו) : אשר שגג והוא לא ידע. הא אם ידע לאחר זמן, לא נתכפר לו באשם זה עד שיביא חטאת. הא למה זה דומה לעגלה ערופה שנתערפה ואחר כך נמצא ההורג, הרי זה יהרג:

(יט) אָשָׁ֖ם ה֑וּא אָשֹׁ֥ם אָשַׁ֖ם לַֽיהוָֹֽה: (פ) אֲשָׁמָא הוּא עַל חוֹבְתֵהּ דְהוּא חָב אֲשָׁמָא יְקָרֵב קֳדָם יְיָ:

 רש''י   אשם הוא אשם אשם. הראשון כלו קמץ שהוא שם דבר, והאחרון חציו קמץ וחציו פתח שהוא לשון פעל. ואם תאמר מקרא שלא לצורך הוא, כבר נדרש הוא בתורת כהנים. אשם אשם. להביא אשם שפחה חרופה שיהא איל (בן שתי שנים) שוה שתי סלעים. יכול שאני מרבה אשם נזיר ואשם מצורע, תלמוד לומר הוא:

(כ) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (כא) נֶ֚פֶשׁ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וּמָֽעֲלָ֥ה מַ֖עַל בַּֽיהוָֹ֑ה וְכִחֵ֨שׁ בַּֽעֲמִית֜וֹ בְּפִקָּד֗וֹן אֽוֹ-בִתְשׂ֤וּמֶת יָד֙ א֣וֹ בְגָזֵ֔ל א֖וֹ עָשַׁ֥ק אֶת-עֲמִיתֽוֹ: אֱנַשׁ אֲרֵי יֵחוֹב וִישַׁקַר שְׁקַר קֳדָם יְיָ וִיכַדֵב בְּחַבְרֵהּ בְּפִקְדוֹנָא אוֹ בְשֻׁתָּפוּת יְדָא אוֹ בִגְזֵלָא אוֹ אַנִיס יָת חַבְרֵהּ:

 רש''י   נפש כי תחטא. אמר ר' עקיבא מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה', לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר, לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם: בתשומת יד. ששם בידו ממון להתעסק או במלוה: או בגזל. שגזל מידו כלום: או עשק. הוא שכר שכיר:

(כב) אֽוֹ-מָצָ֧א אֲבֵדָ֛ה וְכִ֥חֶשׁ בָּ֖הּ וְנִשְׁבַּ֣ע עַל-שָׁ֑קֶר עַל-אַחַ֗ת מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר-יַֽעֲשֶׂ֥ה הָֽאָדָ֖ם לַֽחֲטֹ֥א בָהֵֽנָּה: אוֹ אַשְׁכַּח אֲבֶדְתָּא וִיכַדֵב בַּהּ וְאִשְׁתְּבַע עַל שִׁקְרָא עַל חֲדָא מִכֹּל דִי יַעְבֵּד אֱנָשָׁא לְמֵיחַב בְּהֵן:

 רש''י   וכחש בה. שכפר על אחת מכל אלה אשר יעשה האדם לחטוא ולהשבע על שקר לכפירת ממון:

(כג) וְהָיָה֘ כִּי-יֶֽחֱטָ֣א וְאָשֵׁם֒ וְהֵשִׁ֨יב אֶת-הַגְּזֵלָ֜ה אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל א֤וֹ אֶת-הָע֨שֶׁק֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׁ֔ק א֚וֹ אֶת-הַפִּקָּד֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָפְקַ֖ד אִתּ֑וֹ א֥וֹ אֶת-הָֽאֲבֵדָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מָצָֽא: וִיהֵי אֲרֵי יֶחְטֵי וְיֵחוֹב וְיָתֵב יָת גְזֵלָא דִי גְזַל אוֹ יָת עֻשְׁקָא דִי עֲשַׁק אוֹ יָת פִּקְדוֹנָא דִי אִתְפָּקַד לְוָתֵהּ אוֹ יָת אֲבֶדְתָּא דִי אַשְׁכַּח:

 רש''י   כי יחטא ואשם. כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה, ולדעת ולהתודות כי חטא ואשם:

(כד)  מפטיר  א֠וֹ מִכֹּ֞ל אֲשֶׁר-יִשָּׁבַ֣ע עָלָיו֘ לַשֶּׁ֒קֶר֒ וְשִׁלַּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַֽחֲמִֽשִׁתָ֖יו יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו לַֽאֲשֶׁ֨ר ה֥וּא ל֛וֹ יִתְּנֶ֖נּוּ בְּי֥וֹם אַשְׁמָתֽוֹ: אוֹ מִכֹּל דִי יִשְׁתְּבַע עֲלוֹהִי לְשִׁקְרָא וִישַׁלֵם יָתֵהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְחֻמְשֵׁהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי לְדִי הוּא דִילֵהּ יִתְּנִנֵהּ בְּיוֹמָא דְחוֹבְתֵהּ:

 רש''י   בראשו. הוא הקרן ראש הממון: וחמשתיו. רבתה תורה חמשיות הרבה לקרן אחת, שאם כפר בחומש ונשבע והודה, חוזר ומביא חומש על אותו חומש. וכן מוסיף והולך עד שיתמעט הקרן שנשבע לו פחות משוה פרוטה: לאשר הוא לו. למי שהממון שלו:

(כה) וְאֶת-אֲשָׁמ֥וֹ יָבִ֖יא לַֽיהוָֹ֑ה אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן-הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל-הַכֹּהֵֽן: וְיָת אַשָׁמֵיהּ יַיְתִי לָקֳדָם יְיָ דְכַר שְׁלִים מִן עָנָא בְּפֻרְסָנֵהּ לַאֲשָׁמָא לְוָת כַּהֲנָא: (כו) וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ עַל-אַחַ֛ת מִכֹּ֥ל אֲשֶֽׁר-יַֽעֲשֶׂ֖ה לְאַשְׁמָ֥ה בָֽהּ: (פפפ) וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ עַל חֲדָא מִכֹּל דִי יַעְבֵּד לְמֵיחַב בַהּ: פפפ:

---

הפטרת ויקרא - ישעיה מג

(כא) עַם-זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ: (כב) וְלֹא-אֹתִ֥י קָרָ֖אתָ יַֽעֲקֹ֑ב כִּֽי-יָגַ֥עְתָּ בִּ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (כג) לֹֽא-הֵבֵ֤יאתָ לִּי֙ שֵׂ֣ה עֹלֹתֶ֔יךָ וּזְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א כִבַּדְתָּ֑נִי לֹ֤א הֶעֱבַדְתִּ֙יךָ֙ בְּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הוֹגַעְתִּ֖יךָ בִּלְבוֹנָֽה: (כד) לֹא-קָנִ֨יתָ לִּ֤י בַכֶּ֙סֶף֙ קָנֶ֔ה וְחֵ֥לֶב זְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א הִרְוִיתָ֑נִי אַ֗ךְ הֶעֱבַדְתַּ֙נִי֙ בְּחַטֹּאותֶ֔יךָ הוֹגַעְתַּ֖נִי בַּעֲוֹנֹתֶֽיךָ: (כה) אָנֹכִ֨י אָנֹכִ֥י ה֛וּא מֹחֶ֥ה פְשָׁעֶ֖יךָ לְמַעֲנִ֑י וְחַטֹּאתֶ֖יךָ לֹ֥א אֶזְכֹּֽר: (כו) הַזְכִּירֵ֕נִי נִשָּׁפְטָ֖ה יָ֑חַד סַפֵּ֥ר אַתָּ֖ה לְמַ֥עַן תִּצְדָּֽק: (כז) אָבִ֥יךָ הָרִאשׁ֖וֹן חָטָ֑א וּמְלִיצֶ֖יךָ פָּ֥שְׁעוּ בִֽי: (כח) וַאֲחַלֵּ֖ל שָׂ֣רֵי קֹ֑דֶשׁ וְאֶתְּנָ֤ה לַחֵ֙רֶם֙ יַעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל לְגִדּוּפִֽים: מד (א) וְעַתָּ֥ה שְׁמַ֖ע יַעֲקֹ֣ב עַבְדִּ֑י וְיִשְׂרָאֵ֖ל בָּחַ֥רְתִּי בֽוֹ: (ב) כֹּה-אָמַ֨ר יְהוָ֥ה עֹשֶׂ֛ךָ וְיֹצֶרְךָ֥ מִבֶּ֖טֶן יַעְזְרֶ֑ךָּ אַל-תִּירָא֙ עַבְדִּ֣י יַֽעֲקֹ֔ב וִישֻׁר֖וּן בָּחַ֥רְתִּי בֽוֹ: (ג) כִּ֤י אֶצָּק-מַ֙יִם֙ עַל-צָמֵ֔א וְנֹזְלִ֖ים עַל-יַבָּשָׁ֑ה אֶצֹּ֤ק רוּחִי֙ עַל-זַרְעֶ֔ךָ וּבִרְכָתִ֖י עַל-צֶאֱצָאֶֽיךָ: (ד) וְצָמְח֖וּ בְּבֵ֣ין חָצִ֑יר כַּעֲרָבִ֖ים עַל-יִבְלֵי-מָֽיִם: (ה) זֶ֤ה יֹאמַר֙ לַֽיהוָ֣ה אָ֔נִי וְזֶ֖ה יִקְרָ֣א בְשֵֽׁם-יַעֲקֹ֑ב וְזֶ֗ה יִכְתֹּ֤ב יָדוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה וּבְשֵׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל יְכַנֶּֽה: (ו) כֹּֽה-אָמַ֨ר יְהוָ֧ה מֶֽלֶךְ-יִשְׂרָאֵ֛ל וְגֹאֲל֖וֹ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אֲנִ֤י רִאשׁוֹן֙ וַאֲנִ֣י אַחֲר֔וֹן וּמִבַּלְעָדַ֖י אֵ֥ין אֱלֹהִֽים: (ז) וּמִֽי-כָמ֣וֹנִי יִקְרָ֗א וְיַגִּידֶ֤הָ וְיַעְרְכֶ֙הָ֙ לִ֔י מִשּׂוּמִ֖י עַם-עוֹלָ֑ם וְאֹתִיּ֛וֹת וַאֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖אנָה יַגִּ֥ידוּ לָֽמוֹ: (ח) אַֽל-תִּפְחֲדוּ֙ וְאַל-תִּרְה֔וּ הֲלֹ֥א מֵאָ֛ז הִשְׁמַעְתִּ֥יךָ וְהִגַּ֖דְתִּי וְאַתֶּ֣ם עֵדָ֑י הֲיֵ֤שׁ אֱל֙וֹהַּ֙ מִבַּלְעָדַ֔י וְאֵ֥ין צ֖וּר בַּל-יָדָֽעְתִּי: (ט) יֹֽצְרֵי-פֶ֤סֶל כֻּלָּם֙ תֹּ֔הוּ וַחֲמוּדֵיהֶ֖ם בַּל-יוֹעִ֑ילוּ וְעֵדֵיהֶ֣ם הֵׄ֗מָּׄהׄ בַּל-יִרְא֛וּ וּבַל-יֵדְע֖וּ לְמַ֥עַן יֵבֹֽשׁוּ: (י) מִֽי-יָצַ֥ר אֵ֖ל וּפֶ֣סֶל נָסָ֑ךְ לְבִלְתִּ֖י הוֹעִֽיל: (יא) הֵ֤ן כָּל-חֲבֵרָיו֙ יֵבֹ֔שׁוּ וְחָרָשִׁ֥ים הֵ֖מָּה מֵֽאָדָ֑ם יִֽתְקַבְּצ֤וּ כֻלָּם֙ יַֽעֲמֹ֔דוּ יִפְחֲד֖וּ יֵבֹ֥שׁוּ יָֽחַד: (יב) חָרַ֤שׁ בַּרְזֶל֙ מַֽעֲצָ֔ד וּפָעַל֙ בַּפֶּחָ֔ם וּבַמַּקָּב֖וֹת יִצְּרֵ֑הוּ וַיִּפְעָלֵ֙הוּ֙ בִּזְר֣וֹעַ כֹּח֔וֹ גַּם-רָעֵב֙ וְאֵ֣ין כֹּ֔חַ לֹא-שָׁ֥תָה מַ֖יִם וַיִּיעָֽף: (יג) חָרַ֣שׁ עֵצִים֮ נָ֣טָה קָו֒ יְתָאֲרֵ֣הוּ בַשֶּׂ֔רֶד יַעֲשֵׂ֙הוּ֙ בַּמַּקְצֻע֔וֹת וּבַמְּחוּגָ֖ה יְתָאֳרֵ֑הוּ וַֽיַּעֲשֵׂ֙הוּ֙ כְּתַבְנִ֣ית אִ֔ישׁ כְּתִפְאֶ֥רֶת אָדָ֖ם לָשֶׁ֥בֶת בָּֽיִת: (יד) לִכְרָת-ל֣וֹ אֲרָזִ֔ים וַיִּקַּ֤ח תִּרְזָה֙ וְאַלּ֔וֹן וַיְאַמֶּץ-ל֖וֹ בַּעֲצֵי-יָ֑עַר נָטַ֥ע אֹ֖רֶן וְגֶ֥שֶׁם יְגַדֵּֽל: (טו) וְהָיָ֤ה לְאָדָם֙ לְבָעֵ֔ר וַיִּקַּ֤ח מֵהֶם֙ וַיָּ֔חָם אַף-יַשִּׂ֖יק וְאָ֣פָה לָ֑חֶם אַף-יִפְעַל-אֵל֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ עָשָׂ֥הוּ פֶ֖סֶל וַיִּסְגָּד-לָֽמוֹ: (טז) חֶצְיוֹ֙ שָׂרַ֣ף בְּמוֹ-אֵ֔שׁ עַל-חֶצְיוֹ֙ בָּשָׂ֣ר יֹאכֵ֔ל יִצְלֶ֥ה צָלִ֖י וְיִשְׂבָּ֑ע אַף-יָחֹם֙ וְיֹאמַ֣ר הֶאָ֔ח חַמּוֹתִ֖י רָאִ֥יתִי אֽוּר: (יז) וּשְׁאֵ֣רִית֔וֹ לְאֵ֥ל עָשָׂ֖ה לְפִסְל֑וֹ (יסגוד)-יִסְגָּד-ל֤וֹ וְיִשְׁתַּ֙חוּ֙ וְיִתְפַּלֵּ֣ל אֵלָ֔יו וְיֹאמַר֙ הַצִּילֵ֔נִי כִּ֥י אֵלִ֖י אָֽתָּה: (יח) לֹ֥א יָדְע֖וּ וְלֹ֣א יָבִ֑ינוּ כִּ֣י טַ֤ח מֵֽרְאוֹת֙ עֵֽינֵיהֶ֔ם מֵהַשְׂכִּ֖יל לִבֹּתָֽם: (יט) וְלֹא-יָשִׁ֣יב אֶל-לִבּ֗וֹ וְלֹ֨א דַ֥עַת וְלֹֽא-תְבוּנָה֮ לֵאמֹר֒ חֶצְי֞וֹ שָׂרַ֣פְתִּי בְמוֹ-אֵ֗שׁ וְ֠אַף אָפִ֤יתִי עַל-גֶּחָלָיו֙ לֶ֔חֶם אֶצְלֶ֥ה בָשָׂ֖ר וְאֹכֵ֑ל וְיִתְרוֹ֙ לְתוֹעֵבָ֣ה אֶעֱשֶׂ֔ה לְב֥וּל עֵ֖ץ אֶסְגּֽוֹד: (כ) רֹעֶ֣ה אֵ֔פֶר לֵ֥ב הוּתַ֖ל הִטָּ֑הוּ וְלֹֽא-יַצִּ֤יל אֶת-נַפְשׁוֹ֙ וְלֹ֣א יֹאמַ֔ר הֲל֥וֹא שֶׁ֖קֶר בִּימִינִֽי: (כא) זְכָר-אֵ֣לֶּה יַעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֣י עַבְדִּי-אָ֑תָּה יְצַרְתִּ֤יךָ עֶֽבֶד-לִי֙ אַ֔תָּה יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א תִנָּשֵֽׁנִי: (כב) מָחִ֤יתִי כָעָב֙ פְּשָׁעֶ֔יךָ וְכֶעָנָ֖ן חַטֹּאותֶ֑יךָ שׁוּבָ֥ה אֵלַ֖י כִּ֥י גְאַלְתִּֽיךָ: (כג) רָנּ֨וּ שָׁמַ֜יִם כִּֽי-עָשָׂ֣ה יְהוָ֗ה הָרִ֙יעוּ֙ תַּחְתִּיּ֣וֹת אָ֔רֶץ פִּצְח֤וּ הָרִים֙ רִנָּ֔ה יַ֖עַר וְכָל-עֵ֣ץ בּ֑וֹ כִּֽי-גָאַ֤ל יְהוָה֙ יַֽעֲקֹ֔ב וּבְיִשְׂרָאֵ֖ל יִתְפָּאָֽר:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה ידים פרק ב

א. נָטַל לְיָדוֹ אַחַת מִשְּׁטִיפָה אַחַת, יָדוֹ טְהוֹרָה. לִשְׁתֵּי יָדָיו מִשְּׁטִיפָה אַחַת, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, עַד שֶׁיִּטּוֹל מֵרְבִיעִית. נָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא:

 ברטנורה   (א) נטל ידו אחת משטיפה אחת. קא קרי שטיפה אחת כל זמן שלא נטל כי אם פעם אחת עד הפרק. ובידו אחת, הוא דסגי בפעם אחת אע''ג דאין בכלי רביעית אלא דאתו משיירי טהרה. אבל לשתי ידיו, אע''ג דאתו משיירי טהרה, לא מהני עד שיטול שתי פעמים, ראשונים עד הפרק, ושניים עד הפרק. ורמב"ם מפרש, משטיפה אחת משפיכה אחת. וכשנוטל שתי ידיו השפיכה אחת, המים מיטמאים בידו אחת, ונמצא רוחץ השניה במים שנטמא, ולא טהרו ידיו עד שיטול מים שניים מרביעית אבל כשנוטל ידו אחת בלבד בשפיכה אחת, נטהרה ידו. וכשנוטל מים שניים לטהר המים שעל ידו, סגי בפחות מרביעית. ואין הלכה כר' מאיר: נפל ככר של תרומה. היכא דנטל את הראשונים מרביעית ונפל עליהם ככר של תרומה, או נגע בככר של תרומה עם המים שבידו קודם שינגבם או קודם שישפוך עליהן מים שניים, טהור, דכי היכי דמהנו לטהר ידיו, מהנו נמי לטהר עצמן: ר' יוסי מטמא. דסבר לטהר ידיו מהנו, אבל אינהו גופייהו טמאים:

ב. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים לְמָקוֹם אֶחָד, וְאֶת הַשְּׁנִיִּים לְמָקוֹם אַחֵר, וְנָפַל כִּכָּר שֶּׁל תְּרוּמָה, עַל הָרִאשׁוֹנִים, טָמֵא. וְעַל הַשְּׁנִיִּים, טָהוֹר. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים וְאֶת הַשְּׁנִיִּים לְמָקוֹם אֶחָד, וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָמֵא. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים וְנִמְצָא עַל יָדָיו קֵיסָם אוֹ צְרוֹר, יָדָיו טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין הַמַּיִם הָאַחֲרוֹנִים מְטַהֲרִים אֶלָּא הַמַּיִם שֶׁעַל גַּבֵּי הַיָּד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא מִבְּרִיַּת הַמַּיִם, טָהוֹר:

 ברטנורה   (ב) נטל את הראשונים למקום אחד. שנטל את הראשונים בפחות מרביעית כגון דאתו משיירי טהרה וצריך ליטול את השניים, ונטל את הראשונים בזוית זו ושניים בזוית אחרת: ונפל ככר של תרומה. למקום שנפלו ראשונים: טמא. הככר. והוא הדין אם נגע הככר במים ראשונים שעל ידיו, שהככר טמא: על השניים טהור. דשניים טהורים הן. אבל נטל ראשונים ושניים למקום אחד ונפל ככר של תרומה על המים, טמא, כדקתני סיפא שאין השניים מטהרים אלא מים שעל גבי היד, כלומר הראשונים שעל גבי ידיו, השניים מטהרים. אבל הראשונים שנפלו לארץ, אין השניים מטהרים: ונמצא על ידיו קיסם או צרור. אע''פ שהן רפויין ולא חייצי שהמים באים בהם: ידיו טמאות. אע''פ שנתן בהן את השניים. משום דמים שעל הצרור נטמאו מחמת ידיו, ואין המים השניים מטהרים אלא מים שעל גבי היד, ולא מים שעל גבי צרור וקיסם פירוש אחר, ונמצא על ידיו קיסם או צרור, וכל דבר החוצץ בנטילת ידים, אע''פ שנתן על ידיו מים שניים, טמאות הידים, ולא טהרו מחמת המים שניים, שאין המים השניים מטהרים אלא המים שעל גבי היד, לא הידים עצמן כל שהוא מבריית המים טהור. כגון יבחושים ויתושים הגדלים במים, אם נפלו על הידים בשעת נטילה, אינם חוצצים, הואיל והן מבריית המים. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ג. הַיָּדַיִם מִטַּמְאוֹת וּמִטַּהֲרוֹת עַד הַפֶּרֶק. כֵּיצַד, נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים עַד הַפֶּרֶק, וְאֶת הַשְּׁנִיִּים חוּץ לַפֶּרֶק, וְחָזְרוּ לַיָּד, טְהוֹרָה. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים וְאֶת הַשְּׁנִיִּים חוּץ לַפֶּרֶק וְחָזְרוּ לַיָּד, טְמֵאָה. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים לְיָדוֹ אַחַת וְנִמְלַךְ וְנָטַל אֶת הַשְּׁנִיִּים לִשְׁתֵּי יָדָיו, טְמֵאוֹת. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים לִשְׁתֵּי יָדָיו וְנִמְלַךְ וְנָטַל אֶת הַשְּׁנִיִּים לְיָדוֹ אַחַת, יָדוֹ טְהוֹרָה. נָטַל לְיָדוֹ אַחַת וְשִׁפְשְׁפָהּ בַּחֲבֶרְתָּהּ, טְמֵאָה. בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בַכֹּתֶל, טְהוֹרָה. נוֹטְלִין אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה זֶה בְצַד זֶה אוֹ זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וּבִלְבַד שֶׁיְּרַפּוּ שֶׁיָּבוֹאוּ בָהֶם הַמָּיִם:

 ברטנורה   (ג) חזרו ליד טהורה. דכיון דראשונים לא יצאו חוץ לפרק, לא נטמאו השניים ביציאתן חוץ לפרק. אבל כשיצאו ראשונים ושניים חוץ לפרק וחזרו ליד, טמאה, לפי שנטמאו השניים בראשונים שחוץ לפרק, שאין השניים מטהרים הראשונים [היוצאים] חוץ לפרק, אלא עד הפרק בלבד הן מטהרין: נטל את הראשונים לידו אחת. שנטל במים ראשונים כל יד ויד בפני עצמה, ואחר כך צירף שתי ידיו לשפוך עליהם מים שניים, ידיו טמאות, דכשצירף ידיו, נטמאו ידיו בנגיעתן זו בזו, דמים שעל גב זו מטמאים מים שעל גבי חברתה כמו שהיו מטמאים ככר של תרומה, ונטמאו הידים מחמת משקין טמאים. וכשנטל את השניים, לא טיהרו את הראשונים, כיון שנטמאו מחמת מים של חברתה, אלא אדרבה גם השניים נטמאו בהן. ודוקא כשנטל את הראשונים זו לעצמה וזו לעצמה. אבל אם נטל את הראשונים לשתי ידיו כאחת, נחשבות שתי ידים כיד אחת ואין מיטמאות זו בזו. מצאתי פירוש משנה זו בפירושי רבותי. ורמב''ם פירש, נטל את הראשונים לידו אחת, שנתן מים ראשונים על גבי יד אחת בלבד, ואחר כך צירף שתיהן לשפוך עליהן מים שניים, ידיו טמאות, שהמים שניים מיטמאין באותה היד שלא נטהרה וחוזרים ומטמאים היד הטהורה: ושפשפה בחברתה. שלא נטלה. נטמאו המים שעליה מחמת חברתה דלא נטלה, וחוזרים ומטמאין את היד שנטל: בראשו או בכותל. אם שפשפה בראשו או בכותל כדי לנגבה: טהורה. ואם לאחר ששפשף חזר ונגע באותן המים שבאו מידו לראשו או לכותל, טמאה, שאותן מים טמאים הן וחוזרים ומטמאים היד שנגעה בהן. אע''ג דכל כמה דלא שפשף [ומטהרין כצ''ל] בשפשוף, כי שפשף וחזר ונגע, גרע טפי: נוטלים ארבעה וחמשה זה בצד זה. ואין חוששים משום ארבעה דברים, משום שמא נטמאו כשנפלו מיד זה ליד זה ושמא יש להם דין מים שנעשה בהם מלאכה, ומשום שמא לא נטלו מן הכלי, ומשום שמא לא נטלו מן הרביעית: ובלבד שירפו. ידיהם שלא תהיה שם חציצה:

ד. סָפֵק נַעֲשָׂה בָהֶם מְלָאכָה סָפֵק לֹא נַעֲשָׂה בָהֶם מְלָאכָה, סָפֵק יֵשׁ בָּהֶם כַּשִּׁעוּר סָפֵק שֶׁאֵין בָּהֶם כַּשִּׁעוּר, סָפֵק טְמֵאִים סָפֵק טְהוֹרִין, סְפֵקָן טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, סְפֵק הַיָּדַיִם לִטָּמֵא וּלְטַמֵּא וְלִטָּהֵר, טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לִטָּהֵר, טָמֵא. כֵּיצַד, הָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת וּלְפָנָיו שְׁנֵי כִכָּרִים טְמֵאִים, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע, הָיוּ יָדָיו טְמֵאוֹת וּלְפָנָיו שְׁנֵי כִכָּרִים טְהוֹרִים, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע, הָיוּ יָדָיו אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה וּלְפָנָיו שְׁנֵי כִכָּרִים טְהוֹרִים, נָגַע בְּאֶחָד מֵהֶם, סָפֵק בַּטְּמֵאָה נָגַע סָפֵק בַּטְּהוֹרָה נָגַע, הָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת וּלְפָנָיו שְׁנֵי כִּכָּרִים אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר נָגַע בְּאֶחָד מֵהֶם סָפֵק בַּטָּמֵא נָגַע סָפֵק בַּטָהוֹר נָגַע, הָיוּ יָדָיו אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה וּלְפָנָיו שְׁנֵי כִכָּרִים אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, נָגַע בִּשְׁתֵּיהֶן, סָפֵק טְמֵאָה בַטָּמֵא וּטְהוֹרָה בַטָּהוֹר, אוֹ טְהוֹרָה בַטָּמֵא וּטְמֵאָה בַטָּהוֹר, הַיָּדַיִם כְּמוֹ שֶׁהָיוּ וְהַכִּכָּרִים כְּמוֹת שֶׁהָיוּ:

 ברטנורה   (ד) ספק נעשה בהן מלאכה. דמלאכה פוסלת מים לנטילה כדתנן בפרק קמא: טמאים. פסולים לנטילה: ספקן טהור. אפילו יש במים שנטל כל הנך ספקות, והיינו ספק ליטהר דפליגי בסיפא רבנן ורבי יוסי. ואין הלכה כר' יוסי: ספק ידים ליטמא ולטמא. לקמן באידך בבא מפרש לה: שני ככרים טמאים. דאוכלים טמאים מטמאים את הידים כדתנן לקמן בפרק ג' כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות: שני ככרים טהורים. בשל תרומה איירי. שהידים פוסלות את התרומה: הידים כמו שהיו והככרים כמות שהיו. הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו:

---

גמרא נדה דף כ' ע''א

שָׁחוֹר כְּחֶרֶת. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא חֶרֶת שֶׁאָמְרוּ דְּיוֹ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי שָׁחוֹר כְּחֶרֶת וְשָׁחוֹר שֶׁאָמְרוּ דְּיוֹ, וְלֵימָא דְּיוֹ, אִי אָמַר דְּיוֹ הֲוָה אֲמִינָא כִּי פַכְחוּתָא דִדְיוֹתָא, קָא מַשְׁמַע לָן כִּי חָרוּתָא דִדְיוֹתָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ בְּלָחָה אוֹ בְּיַבֶּשְׁתָּא. תָּא שְׁמַע, דְרִבִּי אָמֵי פָּלֵי קוֹרְטָא דִדְיוֹתָא וּבָדִיק בָּהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כְּקִיר כִּדְיוֹ וְכֶעָנָב טָמֵא, וְזוֹהִי שֶׁשָּׁנִינוּ עָמוֹק מִכֵּן טְמֵאָה. אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּזַיִת כְּזֶפֶת וּכְעוֹרֵב טָהוֹר, וְזוֹהִי שֶׁשָּׁנִינוּ דָּהֶה מִכֵּן טָהוֹר:

 רש''י  חרת שאמרו דיו. כלומר לא כשחרורית חרת הניתך במים אלא שחרורית חרת הניתך בדיו: כי פכחותא דדיותא. קלישת הדיו כשהכלי מלא יורד שחרורית החרת למטה ולמעלה הוא ברור ואינו שחור כל כך: בלחה. בדיו לחה כדמפרש: או ביבשתא. שכן דרך שנותנין חרת בדיו כששולקים קליפות הקוצרים והוא מתייבש: פלי קורטא דדיותא. מבקע חתיכת דיו יבש: ובודק בו. מראות דם שחור: כקיר. שעוה שחורה: כענבה. ענבים שחורים. ל''א קיר שם עשב שחור:

---

זוהר יתרו דף צ' ע''א

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לָקֳבֵל לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי שַׁבָּת סַהֲדוּתָא אִקְרֵי. וּבָעֵי בַר נַשׁ לְסַהֲדָא עַל הָא דִכְתִיב כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' וְגוֹ'. וְשַׁבָּת כְּלָלָא (נ''א סַהֲדוּתָא) דְכֹלָּא. וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי מָאי דִּכְתִיב תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת. וּמָאן דְּאַסְהִיד שִׁקְרָא מְשַׁקֵּר בְּשַׁבָּת דְּהִיא סַהֲדוּתָא דִקְשׁוֹט וּמָאן דִּמְשַׁקֵּר בְּשַׁבָּת מְשַׁקֵּר בְּאוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ. בְּגִינֵי כָךְ הָא בְהָא תַּלְיָא:

 תרגום הזוהר  זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. הוּא כְּנֶגֶד לֹא תַעֲנֶה בְּרֵעֲךְ עֵד שָׁקֶר. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, שַׁבָּת נִקְרָא עֵדוּת, וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהָעִיד עַל זֶה שֶׁכָּתוּב, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' וְגוֹ'. וְשַׁבָּת הוּא כְּלָל הַכֹּל. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַה שֶּׁכָּתוּב, תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, הוּא כְּדִכְתִיב, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁמִּי שֶׁמֵּעִיד שֶׁקֶר מְשַׁקֵּר בַּשַּׁבָּת, שֶׁהוּא עֵדוּת אֱמֶת, וּמִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בַּשַּׁבָּת מְשַׁקֵּר בְּכָל הַתּוֹרָה. וּמִשּׁוּם זֶה תְּלוּיִם זֶה בָּזֶה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ז

א. נָכְרִי שֶׁהֵבִיא חֲפָצָיו בְּשַׁבָּת וְהִכְנִיסָן לְבֵית יִשְׂרָאֵל מֻתָּר. וַאֲפִילוּ אָמַר לוֹ הַנִּיחֵן בְּזָוִית זוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּמְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַׁבָּת וְנוֹתְנִין לְפָנָיו מְזוֹנוֹת לְאָכְלָן. וְאִם נְטָלָן וְיָצָא אֵין נִזְקָקִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עָלֵינוּ. וְכֵן נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי הַכֶּלֶב בֶּחָצֵר וְאִם נְטָלוֹ וְיָצָא אֵין נִזְקָקִין לוֹ: ב. מִי ' שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְקָדָּשׁ עָלָיו הַיּוֹם וְהָיוּ עִמּוֹ מָעוֹת נוֹתֵן כִּיסוֹ לְנָכְרִי לְהוֹלִיכוֹ לוֹ וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ מִשֶּׁחֲשֵׁכָה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ וְאִי אֶפְשַׁר שֶׁיַּשְׁלִיכֶנּוּ. וְאִם לֹא תַּתִּיר לוֹ דָבָר זֶה שֶׁאֵין אִיסוּרוּ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יָבֹא לַהֲבִיאוֹ בְיָדוֹ וְעוֹבֵר עַל מְלָאכָה שֶׁל תּוֹרָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְכִיסוֹ אֲבָל מְצִיאָה לֹא יִתֵּן לְנָכְרִי אֶלָּא מוֹלִיכָה בְּפָחוּת פָּחוּת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת:

---

מוסר

משערי קדושה ח''ב ש''ד

רְמִיָּה יֵשׁ בָּהּ ב' רָעוֹת גְּדוֹלוֹת הָא' שֶׁהוּא כְּעִנְיַן הַשֶּׁקֶר וַחֲנוּפָה וְהַבּ' כִּי הוּא כְּעִנְיַן הַגְנֵיבָה וְהָאוֹנָאָה וּמְזַלְזֵל בְּשֵׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּרְאֶה חָס וְשָׁלוֹם כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכִּיר בְּרַמָּאוּתוֹ וּכְתִיב (ויקרא כ''ה) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וּכְתִיב (שם י''ט) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל וְגוֹ' אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וּתְחִלַת דִינוֹ שֶׁל אָדָם אַחַר הַפְּטִירָה נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה וְהוּא מִן אַרְבַּע כִּתּוֹת שֶׁאֵינָן מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק''א) לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עוֹשֵׂה רְמִיָּה. וְלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא עַל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָּה בַּעֲלֵי אֱמוּנָה כְּמוֹ שֶׁנִּזְכַּר לְעִיל בְּמִדַּת הַשֶּׁקֶר וּכְתִיב (תהלים ט''ו) ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶיךָ וְגו' וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת זֶה הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה שֶׁנְּכָסָיו מִתְרַבִּים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ וְכוּ' וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ב') וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תרי''ג מִצְוֹת הֵן וְכו' וּבָא חֲבַקּוק וְהֶעֱמִידָן עַל אֶחָת שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְצַדִיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה: