---

פרשת צו

---

צו יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

ו (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) צַ֤ו אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה עַל֩ מֽוֹקְדָ֨ה עַל-הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל-הַלַּ֨יְלָה֙ עַד-הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ: פַּקֵד יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי לְמֵימָר דָא אוֹרַיְתָא דַעֲלָתָא הִיא עֲלָתָא דְמִתּוֹקְדָא עַל מַדְבְּחָא כָל לֵילְיָא עַד צַפְרָא וְאֶשָׁתָא דְמַדְבְּחָא תְּהֵא יָקְדָא בֵהּ:

 רש''י   צו את אהרן. אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס: זאת תורת העלה וגו' . הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל תורה לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים, ואפלו פסולין, שאם עלו לא ירדו: הוא העלה. למעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקדש, שנפסלו קודם שבאו לעזרה:

(ג) וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי-בַד֘ יִלְבַּ֣שׁ עַל-בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת-הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת-הָֽעֹלָ֖ה עַל-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ: וְיַלְבֵּשׁ כַּהֲנָא לְבוּשִׁין דְבוּץ וּמִכְנְסִין דְבוּץ יַלְבֵּשׁ עַל בִּסְרֵהּ וְיַפְרֵשׁ יָת קִטְמָא דִי תֵיכוּל אֶשָׁתָא יָת עֲלָתָא עַל מַדְבְּחָא וִישַׁוִנֵהּ בִּסְטַּר מַדְבְּחָא:

 רש''י   מדו בד. היא הכתנת. ומה תלמוד לומר מדו, שתהא כמדתו: על בשרו. שלא יהא דבר חוצץ בנתים: והרים את הדשן. היה חותה מלא מחתה מן המאכלות הפנימיות ונותנן במזרחו של כבש: הדשן אשר תאכל האש את העלה. ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח: על המזבח. מצא אברים שעדין לא נתעכלו, מחזירן על המזבח, לאחר שחתה גחלים אלך ואלך ונטל מן הפנימיות, שנאמר את העלה על המזבח:

(ד) וּפָשַׁט֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת-הַדֶּ֨שֶׁן֙ אֶל-מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה אֶל-מָק֖וֹם טָהֽוֹר: וְיַשְׁלַח יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיִלְבַּשׁ לְבוּשִׁין אָחֳרָנִין וְיַפֵּק יָת קִטְמָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לַאֲתַר דְכֵי:

 רש''י   ופשט את בגדיו. אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן: והוציא את הדשן. הצבור בתפוח, כשהוא רבה ואין מקום למערכה, מוציאו משם. ואין זה חובה בכל יום, אבל התרומה חובה בכל יום ה והאש על המזבח תוקד בו. רבה כאן יקידות הרבה על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כלן נדרשו במסכת יומא (מג ב) שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם: וערך עליה העלה. עולת תמיד היא תקדים: חלבי השלמים. אם יביאו שם שלמים. ורבותינו למדו מכאן עליה, על עולת הבקר השלם כל הקרבנות כלם. מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים:

(ה) וְהָאֵ֨שׁ עַל-הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד-בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֨יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים: וְאֶשָׁתָא עַל מַדְבְּחָא תְהֵי יָקְדָא בֵהּ לָא תִטְּפֵי וְיַבְעַר עֲלַהּ כַּהֲנָא אָעַיָא בִּצְפַר בִּצְפָר וְיַסְדַר עֲלַהּ עֲלָתָא וְיַסֵק עֲלַהּ תַּרְבֵּי נִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (ו) אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה: (ס) אֶשָׁתָא תְּדִירָא תְּהֵי יָקְדָא עַל מַדְבְּחָא לָא תִטְפֵי:

 רש''י   אש תמיד. אש שנאמר בה תמיד, היא שמדליקין בה את הנרות, שנאמר בה (שמות כז כ) להעלות נר תמיד, אף היא מעל המזבח החיצון תוקד: לא תכבה. המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין:

---

נביאים - ירמיה - פרק ז

(כא) כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹלוֹתֵיכֶ֛ם סְפ֥וּ עַל-זִבְחֵיכֶ֖ם וְאִכְל֥וּ בָשָֽׂר: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְיִשְּׂרָאֵל עַלְוָתְכוֹן אוֹסִיפוּ עַל נִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וַאֲכֻלוּ בִסְרָא :

 רש''י   עולותיכם . שאתם מקריבים כליל טוב לכם שתוסיפו אותם על שלמיכם ותקריבו אותם שלמים ותאכלו הבשר שהרי אינם מקובלות לפני ולמה תפסידום :

(כב) כִּ֠י לֹֽא-דִבַּ֤רְתִּי אֶת-אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם (הוציא) הוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל-דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח: אֲרֵי לָא מַלֵּילִית עִם אֲבָהַתְכוֹן וְלָא פַקֵּדְתִּנּוּן בְּיוֹמָא דְּאַפֵּקִית יַתְהוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַים עַל עִסְקֵי עֲלָוָן וְנִכְסַת קוּדְשִׁין :

 רש''י   ביום הוציאי אותם . תחלת תנאי לא היתה אלא אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגול' ( שם יט ) :

(כג) כִּ֣י אִֽם-אֶת-הַדָּבָ֣ר הַ֠זֶּה צִוִּ֨יתִי אוֹתָ֤ם לֵאמֹר֙ שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י וְהָיִ֤יתִי לָכֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ-לִ֣י לְעָ֑ם וַהֲלַכְתֶּ֗ם בְּכָל-הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם לְמַ֖עַן יִיטַ֥ב לָכֶֽם: אֱלָהֵין יַת פִּתְגָּמָא הָדֵין פַקֵּדִית יַתְהוֹן לְמֵימָר קַבִּילוּ לְמֵימְרִי וְאֶהֱוֵי לְכוֹן לֵאלָהָא וְאַתּוּן תְּהוֹן קֳדָמַי לְעָם וּתְהָכוּן בְּכָל אוֹרְחָא דַּאֲפַקֵּיד יָתְכוֹן בְּדִיל דְּיֵיטַב לְכוֹן : (כד) וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ וְלֹֽא-הִטּ֣וּ אֶת-אָזְנָ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ בְּמֹ֣עֵצ֔וֹת בִּשְׁרִר֖וּת לִבָּ֣ם הָרָ֑ע וַיִּהְי֥וּ לְאָח֖וֹר וְלֹ֥א לְפָנִֽים: וְלָא קַבִּילוּ וְלָא אַרְכִּינוּ יַת אוּדְנֵיהוֹן וַאֲזָלוּ בַעֲצָתְהוֹן בְּהִרְהוּר לִבְּהוֹן בִּישָׁא וְאַחְזְרוּ בְּפוּלְחָנִי קְדָל וְלָא שַׁוִּיאוּ דַּחַלְתִּי לְקָבֵיל אַפֵּיהוֹן :

 רש''י   בשרירות לבם . במראה לבם ל' אשורנו ( במדבר כד ) :

(כה) לְמִן-הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יָצְא֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶשְׁלַ֤ח אֲלֵיכֶם֙ אֶת-כָּל-עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים י֖וֹם הַשְׁכֵּ֥ם וְשָׁלֹֽחַ: לְמִן יוֹמָא דִּי נְפָקוּ אֲבָהַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַד יוֹמָא הָדֵין וּשְׁלָחִית לְוָתְכוֹן יַת כָּל עֲבָדַי נְבִיַּיָּא יוֹם מַקְדִיִם וּמַשְׁלָח :

 רש''י   יום השכם ושלוח . מידי יום ביום השכם ושלוח :

(כו) וְל֤וֹא שָׁמְעוּ֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת-אָזְנָ֑ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת-עָרְפָּ֔ם הֵרֵ֖עוּ מֵאֲבוֹתָֽם: וְלָא קַבִּילוּ לְמֵימְרִי וְלָא אַרְכִּינוּ יַת אוּדְנֵיהוֹן וְאַקְשִׁיאוּ יַת קְדָלְהוֹן אַבְאִישׁוּ מֵאֲבָהַתְהוֹן :

---

כתובים - משלי - פרק כב

(י) גָּ֣רֵֽשׁ לֵ֭ץ וְיֵצֵ֣א מָד֑וֹן וְ֝יִשְׁבֹּ֗ת דִּ֣ין וְקָלֽוֹן: תָּרֵךְ לִמְמִקְנָא וְאַפֵּיק לְתִגְרָנָא וְיִבְטַל דְּיָנָא וְצִעֲרָא :

 רש''י   גרש לץ . יצר הרע :

(יא) אֹהֵ֥ב (טהור)-טְהָר-לֵ֑ב חֵ֥ן שְׂ֝פָתָ֗יו רֵעֵ֥הוּ מֶֽלֶךְ: רָחֵם אֱלָהָא דְכֵי לִבָּא וּבְחִסְדָא דְשִּׂפְוָתֵיהּ יִתְחַבַּר לְמַלְכָּא :

 רש''י   אוהב . טהר לב חן שפתיו . מי ששפתיו חן : רעהו מלך . הקב''ה אוהבו ומחבבו :

(יב) עֵינֵ֣י יְ֭הוָה נָ֣צְרוּ דָ֑עַת וַ֝יְסַלֵּ֗ף דִּבְרֵ֥י בֹגֵֽד: עַיְנוֹי דֶּאֱלָהָא נָטְרָן יְדִיעֲתָא וּמְטַלְטֵל מִלֵּיהוֹן דְּבָזוֹזֵי : (יג) אָמַ֣ר עָ֭צֵל אֲרִ֣י בַח֑וּץ בְּת֥וֹךְ רְ֝חֹב֗וֹת אֵֽרָצֵֽחַ: אֲמַר עַטְלָא בַּחֲכִינְנוּתֵיהּ אַרְיָא אִית לְבָרָא וּבֵינָת שְׁוָקֵי מִתְקְטֵלְנָא :

 רש''י   אמר עצל ארי בחוץ . איך אצא ללמוד תורה :

(יד) שׁוּחָ֣ה עֲ֭מֻקָּה פִּ֣י זָר֑וֹת זְע֥וּם יְ֝הוָ֗ה (יפול)-יִפָּל-שָֽׁם: גּוּמְצָא עֲמִקְתָּא פּוּמָא דְגוּבְרֵיתָא ומַן דְּמַרְגֵּז קֳדָם אֱלָהָא נָפֵל תַּמָן :

 רש''י   שוחה עמוקה פי זרות . פי עובדי גלולים : זעום ה' . מי שהקב''ה שונאו נופל ונכשל בה : זעום . נזוף מלפניו :

(טו) אִ֭וֶּלֶת קְשׁוּרָ֣ה בְלֶב-נָ֑עַר שֵׁ֥בֶט מ֝וּסָ֗ר יַרְחִיקֶ֥נָּה מִמֶּֽנּוּ: שַׁטְיוּתָא קְטִירָא בְּלִבֵּיהּ דְּטַלְיָא שִׁבְטָא דְמַרְדּוּתָא נִרְחֲקֵיהּ מִנֵיהּ :

---

משנה כלאים פרק א

א. הַחִטִּים וְהַזּוּנִין אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה. הַשְּׂעוֹרִים וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, הַכֻּסְמִין וְהַשִּׁיפוֹן, הַפּוֹל וְהַסַפִּיר, הַפֻּרְקְדָן וְהַטֹּפַח, וּפוֹל הַלָּבָן וְהַשְּׁעוּעִית, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:

 ברטנורה   (א) החטין והזונין. קורין לו בערבי זיוא''ן: אינן כלאים זה בזה. לפי שכשהשחיתו דור המבול את דרכם היתה הארץ גם היא מזנה את פירותיה, והיו זורעים חטים ומוציאה זונין, הלכך לא הוי כלאים עם החטים, אבל עם שאר מיני תבואה הוי כלאים, ואף על גב דלא חזי למאכל אדם, מכל מקום כיון שמוליכים אותו ממקום למקום למאכל יונים הוי כלאים: השעורים ושבולת שועל. כל השנויים במשנה זוג זוג אינם כלאים זה בזה, אחד מזוג זה ואחד מזוג זה הם כלאים זה בזה. והא דאמרינן במנחות (דף ע.) הכוסמין מין חטים ושיפון מין שעורים הני מילי לענין חלה שמצטרפין זה עם זה לשיעור חלה, אבל לענין כלאים הוי כלאים זה בזה: ושבולת שועל. שעורים מדבריים ובלע''ז אוי''נא: כוסמין. בלשון לע''ז אספילט''א: שיפון. בלע''ז סיגל''א. ומשום דכוסמין ושיפון דמו להדדי אינם כלאים זה בזה: והספיר. יש אומרים ציצרקל''א בלע''ז. ורמב''ם פירש שקורין לו בערבי מא''ש: הפורקדן. רמב''ם פירש שהוא זרע דק שקורין לו בערבי גילבא''ן: וטופח. הוא קטנית שגרגריו עגולים לבנים וקורין לו קורטמא''ן. ואני שמעתי שטופח הוא שקורין לו גילבא''ן: והשעועית. קורין לו בערבי לוביא''ה: אינם כלאים זה בזה. אם זרע כל אחד עם בן זוגו:

ב. הַקִּשּׁוּת וְהַמְּלָפְפוֹן, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כִּלְאָיִם. חֲזֶרֶת וַחֲזֶרֶת גַּלִּים, עֻלְשִׁין וְעֻלְשֵׁי שָׂדֶה, כְּרֵישִׁים וּכְרֵישֵׁי שָׂדֶה, כֻּסְבָּר וְכֻסְבַּר שָׂדֶה, חַרְדָּל וְחַרְדָּל מִצְרִי, וּדְלַעַת הַמִּצְרִית וְהָרְמוּצָה, וּפוֹל הַמִּצְרִי וְהֶחָרוּב, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:

 ברטנורה   (ב) הקישות. קשואין שקורין בערבי פאקו''ס ובלע''ז קוקומברו''ש: והמלפפונות. נקראים בערבי כייא''ר ובלע''ז ציטרול''י: רבי יהודה אומר כלאים. ואין הלכה כר' יהודה: חזרת וחזרת גלים. החסא הגדילה בגנים, והחסא הגדילה בהרים: עולשים. של גנים: ועולשי שדה. ונקראים בערבי הנדב''י: בכרישין. של גינה: וכרישי שדה. והם הנקראים בערבי כורא''ת ובלע''ז פורו''ש: כוסבר. כך שמו בערבי, כוליי''נדרו בלע''ז, תרגום ירושלמי כזרע גד כבר זרע כוסבר: והרמוצה. דלעת מרה שממתקים אותה ברמץ כלומר, באפר חם שיש בו רשפי אש, לפיכך קורין לה רמוצה: ופול המצרי. פאסול''י בלע''ז: והחרוב. מין קטנית וקורין לו חרוב, לפי שתרמיליו שהזרע בתוכו הן דקים ועקומין כחרובין והוא ממין פול המצרי:

ג. הַלֶּפֶת וְהַנָּפוּץ, וְהַכְּרוּב וְהַתְּרוֹבְתוֹר, הַתְּרָדִים וְהַלְּעוּנִים, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא, הַשּׁוּם וְהַשּׁוּמָנִית, הַבָּצָל וְהַבְּצַלְצוּל, וְהַתֻּרְמוֹס וְהַפְּלַסְלוֹס, אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:

 ברטנורה   (ג) והנפוץ. הוא מין צנון ועליו דומים לעלי הלפת, הלכך לא הוי כלאים: והתרובתור. מין כרוב שהקלחים שלו דקים: תרדין. בערבי סילק''א, ובלע''ז בליט''י: לעונין. בערבי קט''ף, ובלע''ז ארמולא''ש: השומנית. שום מדברי, והוא קטן מן השום הגדל בגנים: בצלצול. בצל מדברי קטן משאר בצלים לפיכך נקרא בצלצול: פלוסלוס. מין תורמוס הוא, ותורמוס מין קטנית ידוע מר מאד, ששולקים אותו שבע פעמים ואוכלים אותו בקנוח סעודה:

ד. וּבָאִילָן, הָאֲגָסִים וְהַקְּרֻסְתּוּמֵלִין, וְהַפְּרִישִׁים וְהָעֻזְרָדִים, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה. הַתַּפּוּחַ וְהַחַזְרָד, הַפַּרְסְקִים וְהַשְּׁקֵדִין, וְהַשִּׁיזָפִין וְהָרִימִין, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:

 ברטנורה   (ד) אגסים. בערבי אגא''ס, ובלע''ז פירא''ש: קרוסטומלין. מין אגסים קטנים הדומים לעפצים שקורין מילי''ן: פרישים. הם חבושים בערבי ספרג''ל, ובלע''ז קודוניי''ש: עוזרדים. בערבי זערו''ד ובלע''ז סורבא''ש: חזרד. תפוח יערי, תרגום וכפתור וחיזר [צריך לומר וחזור]: אפרסקים. בלע''ז פירשאג''ס וכשהן קטנים דומין לשקדים: שיזפין. הרכיב זיתים על רימון נפיק מנהון שיזפין: רימין. בערוך פירש פולצדקא''י בלע''ז:

ה. הַצְנוֹן וְהַנָּפוּץ, הַחַרְדָּל וְהַלַּפְסָן, וּדְלַעַת יְוָנִית עִם הַמִּצְרִית וְהָרְמוּצָה, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:

 ברטנורה   (ה) הצנון והנפוץ. אף על פי שהפרי והעלים דומין זה לזה, הן כלאים זה בזה לפי שאין טעם הפרי דומה, שהלכו בזה אחר טעם הפרי: לפסן. פירש בערוך מרוי''ו בלע''ז:

ו. הַזְּאֵב וְהַכֶּלֶב, כֶּלֶב הַכֻּפְרִי וְהַשּׁוּעָל, הָעִזִּים וְהַצְבָאִים, הַיְּעֵלִים וְהָרְחֵלִים, הַסוּס וְהַפֶּרֶד, הַפֶּרֶד וְהַחֲמוֹר, הַחֲמוֹר וְהֶעָרוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:

 ברטנורה   (ו) כלב הכופרי. כלב שמגדלים בני הכפרים והוא קטן ודומה לשועל: היעלים. מין חיה, ואקו מתרגמינן ויעלא: ערוד. חמור הבר:

ז. אֵין מְבִיאִין אִילָן בְּאִילָן, יָרָק בְּיָרָק, וְלֹא אִילָן בְּיָרָק, וְלֹא יָרָק בְּאִילָן. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר ירק בְּאִילָן:

 ברטנורה   (ז) אין מביאין אילן באילן. אין מרכיבין אילן מאכל באילן מאכל מין בשאינו מינו, או אילן סרק באילן מאכל, אבל אילן סרק באילן סרק כיון שאין שום אחד מהם עושה פרי, כמין אחד חשוב ושרי: ירק בירק. מין בשאינו מינו: רבי יהודה מתיר ירק באילן. ואין הלכה כר' יהודה:

ח. אֵין נוֹטְעִין יְרָקוֹת בְּתוֹךְ סַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה. אֵין מַרְכִּיבִין פֵּיגָם עַל גַּבֵּי קִדָּה לְבָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרָק בְּאִילָן. אֵין נוֹטְעִין יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה לְתוֹךְ הַחֲצוּב, שֶׁיְּהֵא מְקֵרוֹ. אֵין תּוֹחֲבִין זְמוֹרָה שֶׁל גֶּפֶן לְתוֹךְ הָאֲבַטִּיחַ, שֶׁתְּהֵא זוֹרֶקֶת מֵימֶיהָ לְתוֹכוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אִילָן בְּיָרָק. אֵין נוֹתְנִין זֶרַע דְּלַעַת לְתוֹךְ הַחַלָּמִית, שֶׁתְּהֵא מְשַׁמַּרְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרָק בְּיָרָק:

 ברטנורה   (ח) שקמה. אילן תאנה שגדל ביערים: סדן של שקמה. לאחר שנחתך ונשארו שרשיו בארץ נקרא סדן ואין נוטעין ירק לתוכו דהוי ירק באילן: פיגם. עשב שקורין רוד''א בלע''ז: קדה. מין אילן של בשמים תרגום קדה קציעה, וכתיב (תהלים מה) מור ואהלות קציעות כל בגדותיך: החצוב. מין ירק ששרשיו יורדים בעומק הארץ ביושר ואינם נוטים לכאן ולכאן, ובו תיחם יהושע את הארץ: מקירו. מלשון קור שתהא התאנה מקררת החצוב שהוא חם ביותר. פירוש אחר שתהיה עליו לצל לשון קורה: מימיה לתוכה. שהאבטיח לח ומלא מים: חלמית. בערבי כובוז''א ובלע''ז מלוו''א:

ט. הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיוּ מִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּין, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וְלֹא מִשּׁוּם מַעַשְׂרוֹת, וְנִטָּלִים בַּשַּׁבָּת. הַזּוֹרֵעַ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה כְּאַחַת, הֲרֵי זֶה כִּלְאָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ כִּלְאַיִם עַד שֶׁיְּהוּ שְׁתֵּי חִטִּים וּשְׂעוֹרָה, אוֹ חִטָּה וּשְׁתֵּי שְׂעוֹרִים, אוֹ חִטָה וּשְׂעוֹרָה וְכֻסֶמֶת:

 ברטנורה   (ט) הטומן לפת וצנונות. כדי שיהיו נשמרים תחת הקרקע שלא כדרך שתילה, גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. כגון שטמן אגודה של לפת ואגודה של צנונות יחד: אם היו מקצת עלין מגולין. משום שבת נקטיה, דאם היו כל העלין מכוסין אי אפשר ליטלו אם לא שיזיז עפר בידים: לא משום כלאים ולא משום שביעית. לא משום זורע כלאים, ולא משום זורע בשביעית. אי נמי אפילו הוסיף מאתים משום כלאים שרי דלאו דרך זריעה הוא, ואם היה מששית ונכנסו לשביעית, והוציאו ספיחים כדרך שמוסיפים הבצלים בתלוש, אין בהם משום ספיחי שביעית: ולא משום מעשרות. אינו חייב לעשר כשיתלוש אותם ממקום שהטמינם דכתיב (ויקרא כז) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, והאי לאו זריעה היא: וניטלים בשבת. דכתלושים דמו ואוחז בעלים המגולים ומוציאן, ואף על גב דמזיז עפר ממקומו, טלטול מן הצד לצורך דבר היתר ואינו נוגע בדבר האסור מותר: עד שיהיו שתי חטים ושעורה. טעמא דר' יהודה משום דכתיב (שם יט) שדך לא תזרע כלאים, וסבר דהקרקע בלא זרע לא איקרי שדה, ומשמע לא תזרע כלאים בהדי שדך שנזרע כבר, וכן (דברים כב) לא תזרע כרמך כלאים, לא תזרע כלאים דהיינו שני מיני זרעים בהדי כרמך, ולא מחייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ואין הלכה כרבי יהודה. דקרקע אף על פי שאינה זרועה קרויה שדה, אבל אינו קרוי כרם בלא חרצן, הלכך הזורע חטה ושעורה כאחד חייב משום כלאי זרעים, ואינו חייב משום כלאי הכרם, עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד:

---

גמרא ברכות דף כ''ג ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו אַל יִתְפַּלֵּל, וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. אָמַר רַב זְבִיד וְאִי תֵּימָא רַב יְהוּדָה, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁהוֹת בְּעַצְמוֹ, אֲבָל אִם יָכוֹל לִשְׁהוֹת בְּעַצְמוֹ, תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. וְעַד כַּמָּה, אָמַר רַב שֵׁשַׁת עַד פַּרְסָה, אִיכָּא דְמַתְנִי לָהּ אַמַתְנִיתָא, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאֵין יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל עַצְמוֹ אֲבָל אִם יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל עַצְמוֹ תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה, וְעַד כַּמָּה אָמַר רַב זְבִיד עַד פַּרְסָה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן, הַנִּצְרַךְ לִנְקָבָיו הֲרֵי זֶה לֹא יִתְפַּלֵּל מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ד') הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב (קהלת ד') שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים, שְׁמוֹר עַצְמְךָ שֶׁלֹּא תֶחֱטָא וְאִם תֶּחֱטָא הָבֵא קָרְבָּן לְפָנַי. וְקָרוֹב לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים, אָמַר רָבָא הֱוֵי קָרוֹב לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁאִם חוֹטְאִים מְבִיאִים קָרְבָּן וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח אַל תְּהִי כַּכְּסִילִים שֶׁחוֹטְאִים וּמְבִיאִים קָרְבָּן וְאֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה. כִּי אֵינָם יוֹדְעִין לַעֲשׂוֹת רָע, אִי הָכִי צַדִּיקִים נִינְהוּ, אֶלָּא אַל תְּהִי כַּכְּסִילִים שֶׁחוֹטְאִים וּמְבִיאִים קָרְבָּן וְאֵינָם יוֹדְעִים אִם עַל הַטּוֹבָה הֵם מְבִיאִים אִם עַל הָרָעָה הֵם מְבִיאִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּין טוֹב לְרַע אֵין מַבְחִינִים וְהֵם מְבִיאִין קָרְבָּן לְפָנַי. רַב אָשֵׁי וְאִיתֵּימָא רַב חֲנִינָא בַר פַּפָּא אָמַר שְׁמוֹר נְקָבֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה לְפָנַי:

 רש''י  ועד כמה. יכול להעמיד עצמו מנקביו שיהא מותר להתחיל בתפלה: איכא דמתני. להאי במד''א במתניתא גופה ולא משמעתא דרב זביד ורב יהודה וכי איירי אינהו בשעורא הוא דאיירי: שמור עצמך שלא תחטא. ותצטרך רגלך ללכת אל בית האלהים להביא חטאת: הוי קרוב לשמוע. תשובה בהבאת קרבנך מתת אותן ככסילים בלא תשובה: שמור נקביך. מבין רגליך כמו להסך את רגליו שמור נקביך שלא יפיחו:

---

זוהר צו דף ל' ע''ב

זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן. רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח (תהלים קמ''ה) צַדִּיק יְיָ בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו. צַדִּיק יְיָ בְּכָל דְּרָכָיו. הָא תָנֵינָן כַּמָּה אִית לוֹן לִבְנֵי נְשָׁא לְאִסְתַּכְּלָא בִיקָרָא דְמָארֵיהוֹן וְלָא יִסְטוּ מֵאָרְחַיְיהוּ לְבַר. דְּהָא בְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא דִינָא תָלֵי בְעָלְמָא בְּגִין דְּעָלְמָא עַל דִּינָא אִתְבְּרֵי וְקַיְימָא וְעַל דָּא בָעֵי בַר נַשׁ לְאִסְתַּמְּרָא מֵחוֹבוֹי דְּלָא יָדַע זִמְנָא דְדִינָא שַׁרְיָיא עֲלוֹי. יָתִיב בְּבֵיתֵיהּ דִּינָא שַׁרְיָיא עֲלוֹי. נָפַק מִבֵּיתֵיהּ לְבַר דִּינָא שַׁרְיָיא עֲלוֹי וְלָא יָדַע אִי יְתוּב לְבֵיתֵיהּ אִי לָאו. נָפִיק לְאָרְחָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְּהָא כְדֵין דִּינָא נַפְקָא קָמֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם פ''ה) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ. בְּגִין כָּךְ בָּעֵי לְאַקְדְּמָא וּלְמִבְעֵי רַחֲמֵי קָמֵי מַלְכָּא בְּגִין דְּיִשְׁתְּזִיב מִן דִּינָא בְּשַׁעְתָּא דְשַׁרְיָיא בְּעָלְמָא. דְּהָא כָל יוֹמָא וְיוֹמָא שַׁרְיָיא דִינָא בְעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם ז') וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. הַשְׁתָּא אִית לְמֵימָר הָא תָנֵינָן וְאַתְעֲרוּ חַבְרַיָּיא אֵל בְּכָל אֲתַר חֶסֶד הוּא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים י') הָאֵל הַגָּדוֹל וְדָא נְהִירוּ דְחָכְמָה עִלָּאָה. וְאַתְּ אַמְרַת וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם שָׁבִיק קְרָא כָל אִלֵּין שְׁמָהָן וְאָחִיד בְּהָאי. אִי הָכִי לָא קַיְימִין מִילֵי וְעוֹד דִּכְתִיב (ישעיה ט') אֵל גִּבּוֹר אוֹ נוֹקִים לֵיהּ דִּינָא אוֹ נוֹקִים לֵיהּ רַחֲמֵי. אֶלָּא הָכִי שְׁמַעְנָא חַיָּיבַיָּיא מְהַפְּכֵי רַחֲמֵי לְדִינָא. דְּלֵית לָךְ בְּכָל אִינוּן כִּתְרִין עִלָּאִין דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא דְּלָא כְלִילָן רַחֲמֵי בְדִינָא וְדִינָא בְרַחֲמֵי. וְחַיָּיבַיָּיא מְהַפְּכֵי רַחֲמֵי לְדִינָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה שַׁפִּיר בְּהַהוּא דִכְתִיב אֵל גִּבּוֹר. אֶלָּא אֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם מַהוּ דְהָא בְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא קַיְימָא בְדִינָא בֵּין דִּבְנֵי עָלְמָא זַכָּאִין בֵּין דְּלָא זַכָּאִין. לָא הֲוָה בִּידֵיהּ אָתוּ שָׁאִילוּ לֵיהּ לְרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לוֹן וַדָּאי אֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם וְהָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא לְזִמְנִין הוּא דִינָא לְזִמְנִין הוּא רַחֲמֵי אִי זַכָּאִין בְּנֵי עָלְמָא הָא אֵל קַיָּימָא וְהוּא חֶסֶד. וְאִי לָא זַכָּאָן הָא אֵל קַיָּימָא וְאִקְרֵי גִּבּוֹר וְעַל דָּא קַיְּימָא בְּכָל יוֹמָא. אֲבָל מִלָּה שַׁפִּיר הוּא. אֵל בְּכָל אֲתַר נְהִירוּ (רַב) דְחָכְמָתָא עִלָּאָה הוּא וְקַיְימָא בְקִיּוּמֵיהּ בְכָל יוֹמָא דִכְתִיב (תהלים נ''ב) חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם. וְאִלְמָלֵא דְהָאי אֵל אַתְעַר בְּעָלְמָא לָא יָכִיל עָלְמָא לְמֵיקָם אֲפִילוּ שַׁעְתָּא חֲדָא מִקָּמֵי דִינִין תַּקִּיפִין דְּמִתְעָרִין בְּעָלְמָא בְכָל יוֹמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב') אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם אֶלָּא בְּאַבְרָהָם בְּאַתְעֲרוּתָא דְאַבְרָהָם קַיְימֵי וְכַד אַתְעַר אַבְרָהָם בְּעָלְמָא כָּל אִינוּן דִּינִין דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא דָחֵי לְהוּ לְבַר וְלָא קַיְימִין קָמֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם נִזְעָם אוֹ זְעוֹם בְּכָל יוֹם לָא כְתִיב אֶלָּא זוֹעֵם בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא דְדִינָא אִשְׁתְּכַח דָּחֵי לוֹן לְבַר וְקַיְימָא הוּא וּמִבְסָם עָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים מ''ב) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וְאִלְמָלֵא הָאי לָא יְכִיל עָלְמָא לְמֵיקָם אֲפִילוּ רִגְעָא חָדָא. וְעַל דָּא כֹלָּא קַיְימֵי בְגִינֵיהּ דְּאַבְרָהָם:

 תרגום הזוהר  זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן. רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו. צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו, הֲרֵי לָמַדְנוּ, כַּמָּה יֵשׁ לִבְנֵי אָדָם לְהִסְתַּכֵּל בִּכְבוֹד אֲדוֹנָם, וְלֹא יַטּוּ מִדַּרְכֵּיהֶם לַחוּץ, כִּי בְּכָל יוֹם וָיוֹם דִּין תּוֹלֶה בָּעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בַּדִּין וְעוֹמֵד עַל דִּין. וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִשָּׁמֵר מֵעֲוֹנוֹתָיו, כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַזְּמָן שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה עָלָיו. יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ שׁוֹרֶה עָלָיו הַדִּין, יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לַחוּץ שׁוֹרֶה עָלָיו הַדִּין, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם יָשׁוּב לְבֵיתוֹ אוֹ לֹא, שֶׁיָּכוֹל לָמוּת וְלֹא יָשׁוּב לְבֵיתוֹ. יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְבֵיתוֹ. כִּי אָז הַדִּין יוֹצֵא לְפָנָיו, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְגוֹ'. מִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ הָאָדָם לְהַקְדִּים וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כְּדֵי שֶׁיִּנָּצֵל מִן הַדִּין, בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹרֶה בָּעוֹלָם. כִּי בְּכָל יוֹם וָיוֹם שׁוֹרֶה דִּין בָּעוֹלָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם. עַתָּה יֵשׁ לִשְׁאוֹל. הֲרֵי לָמַדְנוּ וְהֵעִירוּ הַחֲבֵרִים שֶׁהַשֵּׁם אֵל, בְּכָל מָקוֹם הוּא חֶסֶד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר הָאֵל הַגָּדוֹל, וְזֶה הוּא הֶאָרָה שֶׁל חָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, וְאַתָּה אוֹמֵר, וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם, שֶׁעוֹזֵב הַכָּתוּב כָּל אֵלּוּ הַשֵּׁמוֹת וְאוֹחֵז בָּזֶה, בַּדִּין, אִם כֵּן אֵין הַדְּבָרִים אֲמִתִּים. וְעוֹד, שֶׁכָּתוּב, אֵל גִּבּוֹר. שֶׁקָּשֶׁה אוֹ נַעֲמִיד הַשֵּׁם אֵל בַּדִּין, אוֹ נַעֲמִיד הַשֵּׁם אֵל בְּרַחֲמִים. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כָּךְ שָׁמַעְתִּי, הָרְשָׁעִים מְהַפְּכִים הָרַחֲמִים לְדִין, שֶׁאֵין לְךְ בְּכָל סְפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ שֶׁהָרַחֲמִים לֹא יִהְיוּ כְּלוּלִים בַּדִּין, וְהַדִּין בְּרַחֲמִים, וְהָרְשָׁעִים מְהַפְּכִים הָרַחֲמִים לְדִין. וְעַל כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁהַשֵּׁם אֵל, הוּא חֶסֶד הָרְשָׁעִים מְהַפְּכִים אוֹתוֹ לְדִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, הַתֵּרוּץ שֶׁלְּךְ יָפֶה בָּזֶה שֶׁכָּתוּב, אֵל גִּבּוֹר, שֶׁלָּרְשָׁעִים נֶהְפַּךְ לְדִין, אֶלָּא הַכָּתוּב, אֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם, מַה תֹּאמַר, שֶׁמַּשְׁמָע שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם עוֹמֵד בַּדִּין, בֵּין שֶׁבְּנֵי הָעוֹלָם צַדִּיקִים בֵּין שֶׁאֵינָם צַדִּיקִים. לֹא הָיָה בְּיָדוֹ לְתָרֵץ אֶת זֶה. בָּאוּ שָׁאֲלוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לָהֶם, וַדַּאי, אֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם, וּכְבָר הֶעֱמִידוּ הַחֲבֵרִים, שֶׁלִּפְעָמִים הַשֵּׁם אֵל הוּא דִּין, וְלִפְעָמִים הוּא רַחֲמִים, אִם בְּנֵי הָעוֹלָם זַכָּאִים, הֲרֵי עוֹמֵד הַשֵּׁם אֵל, וְהוּא חֶסֶד. וְאִם אֵינָם זַכָּאִים, הֲרֵי עוֹמֵד וְנִקְרָא גִּבּוֹר. וְעַל זֶה עוֹמֵד בְּכָל יוֹם. אֲבָל הַתֵּרוּץ הַטּוֹב הוּא, אֵל, בְּכָל מָקוֹם, הוּא הֶאָרַת חָכְמָה עֶלְיוֹנָה, וְעָמַד בְּקִיּוּמוֹ בְּכָל יוֹם, שֶׁכָּתוּב, חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם. וְלוּלֵא הַשֵּׁם אֵל זֶה הָיָה מִתְעוֹרֵר בָּעוֹלָם, לֹא הָיָה יָכוֹל הָעוֹלָם לַעֲמֹד אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת מִפְנֵי דִּינִים קָשִׁים הַמִּתְעוֹרְרִים בָּעוֹלָם בְּכָל יוֹם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, אַל תִּקְרֵי בְּהִבָּרְאָם אֶלָּא בְּאַבְרָהָם, כִּי בְּהִתְעוֹרְרוּת אַבְרָהָם, עוֹמְדִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּכְשֶׁנִּתְעוֹרֵר אַבְרָהָם בָּעוֹלָם, כָּל הַדִּינִים הַנִּמְצָאִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם, דּוֹחֶה אוֹתָם לַחוּץ וְאֵינָם עוֹמְדִים לְפָנָיו. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם: נִזְעָם אוֹ זָעוּם בְּכָל יוֹם אֵינוֹ כָּתוּב, אֶלָּא זוֹעֵם, כִּי בְּכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁהַדִּין נִמְצָא דּוֹחֶה אוֹתוֹ לַחוּץ וְהוּא עוֹמֵד וּמְבַשֵּׂם הָעוֹלָם, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ. וְלוּלֵא זֶה, לֹא הָיָה יָכוֹל הָעוֹלָם לַעֲמֹד אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. וְעַל כֵּן הַכֹּל עוֹמֵד וּמִתְקַיֵּם בִּשְׁבִיל אַבְרָהָם.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''א

א. כָּל קָרְבָּנוֹת הַצִבּוּר זְכָרִים. וְכֵן חַטָּאוֹת שֶׁל צִבּוּר מִן הָעֵז אוֹ מִן הַבָּקָר וְאֵין בָּהֵן מִן הַכְּבָשִׂים. וְכָל עוֹלוֹת הַצִבּוּר מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הַבָּקָר וְאֵין לָהֵן עוֹלָה מִן הָעֵז. כָּל חַטָּאת יָחִיד מִנְּקֵבָה וְתֵאָכֵל לַכֹּהֲנִים וְאֵינָה בָּאָה מִן הַבָּקָר חוּץ מִשָּׁלשׁ חַטָּאוֹת חַטָּאת נָשִׂיא שֶׁהִיא עֵז וְנֶאֱכֶלֶת. וְחַטָּאת כֹּהֵן מָשִׁיחַ שֶׁהוּא פַּר וְנִשְׂרֶפֶת וְהוּא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת. וְהַשְּׁלִישִׁי פַּר שֶׁמֵּבִיא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא חַטָּאת וְנִשְׂרַף: ב. כָּל חַטָּאוֹת שֶׁל צִבּוּר נֶאֱכָלוֹת חוּץ מִשָּׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחֲבֵירוֹ מִשְׁתַּלֵּחַ וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּפַר הֶעֱלֵם וּפַר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת וּפַר הֶעֱלֵם נִקְרָאִים פָּרִים הַנִשְׂרָפִין וְשָׂעִיר עֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָאִים שְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין הָא לָמַדְתָּ שֶׁחָמֵשׁ חַטָּאוֹת הֵם הַנִּשְׂרָפוֹת שְׁתַּיִם לְיָחִיד וְשָׁלשׁ לְצִבּוּר:

---

מוסר

משערי קדושה ח''ב ש''ו

חִלוּל ה' קָשֶׁה מִכָּל הָעֲבֵירוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן ד' חִלּוּקֵי כַּפָּרָה עָבַר עַל חִלּוּל ה' אֵין הַתְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וִיסוּרִין מְכַפְּרִין אֶלָּא יוֹם הַמִּיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כ''ב) אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן. נִדָּה זוּלַת הֱיוֹתָהּ בְּעוֹנֶשׁ כָּרֵת אָמְרוּ בְּסֵפֶר הַזּוֹהַר תְּלָתָא אִינוּן דְּדַחְיָין שְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא וּבְנֵי נְשָׁא צַוְוחִין וְלָא אִשְׁתְּמַע קָלֵיהוֹן וְאִלֵּין אִינוּן נִדָּה בְּגִין דְלֵית מְסָאֲבָא בְעַלְמָא תַּקִּיף בַר מִמְּסָאֲבוּ דְנִדָּה. שַׁבָּת יָדוּעַ כִּי הִיא שְׁקוּלָה כְּכָל הַמִּצְוֹת וְכָל הָרְשָׁעִים יֵשׁ לָהֶם מְנוּחָה בְּשַׁבָּת וְאֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנָּם כָּבָה בּוֹ וְהַמְחַלֵּל שַׁבָּת אִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה אֲפִילוּ בְּשַׁבָּת. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אִלְמָלֵא שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן מִיַּד הָיוּ נִגְאָלִין וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת אֲפִילוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כֶּאֱנוֹשׁ מוֹחֲלִין לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם נ''י) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת וְגוֹ' שׁוֹמֵר שַׁבָּת וְגוֹ' וּכְתִיב (שם נ''ה) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת וְגוֹ' אָז תִּתְעַנַּג עַל ה':

---

צו יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵי-אַֽהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֶל-פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ: וְדָא אוֹרַיְתָא דְמִנְחָתָא דִיקָרְבוּן יָתַהּ בְּנֵי אַהֲרֹן קֳדָם יְיָ לָקֳדָם מַדְבְּחָא:

 רש''י   וזאת תורת המנחה. תורה אחת לכלן להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין. שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת, מנחת כהנים שהיא כליל מנין, תלמוד לומר תורת: הקרב אתה. היא הגשה בקרן מערבית דרומית: לפני ה'. הוא מערב שהוא לצד אהל מועד: אל פני המזבח. הוא הדרום, שהוא פניו של מזבח, שהכבש נתון לאותו הרוח:

(ח) וְהֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ מִסֹּ֤לֶת הַמִּנְחָה֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ וְאֵת֙ כָּל-הַלְּבֹנָ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל-הַמִּנְחָ֑ה וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּֽרָתָ֖הּ לַֽיהוָֹֽה: וְיַפְרֵשׁ מִנֵהּ בְּקֻמְצֵהּ מִסֻלְתָּא דְמִנְחָתָא וּמִמִשְׁחַהּ וְיָת כָּל לְבוּנְתָּא דִי עַל מִנְחָתָא וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא אַדְכַּרְתָּא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   והרים ממנו. מהמחבר, שיהא עשרון שלם בבת אחת בשעת קמיצה: בקמצו. שלא יעשה מדה לקומץ: מסלת המנחה ומשמנה. מכאן שקומץ ממקום שנתרבה שמנה: המנחה. שלא תהא מעורבת באחרת: ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר. שמלקט את לבונתה לאחר קמיצה ומקטירו. ולפי שלא פרש כן אלא באחת מן המנחות בויקרא (ב, א. ג) , הצרך לשנות פרשה זו, לכלול כל המנחות כמשפטן:

(ט) וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹֽאכְל֖וּ אַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּֽחֲצַ֥ר אֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד יֹֽאכְלֽוּהָ: וּדְאִשְׁתָּאַר מִנַהּ יֵכְלוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי פַּטִיר תִּתְאַכֵל בַּאֲתַר קַדִּישׁ בְּדָרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא יֵכְלֻנַהּ:

 רש''י   במקום קדש. ואיזהו, בחצר אהל מועד:

(י) לֹ֤א תֵֽאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵֽאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קָֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּֽחַטָּ֖את וְכָֽאָשָֽׁם: לָא תִתְאֲפֵי חֲמִיעַ חָלָקְהוֹן יְהָבִית יָתַהּ מִקֻרְבָּנָי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא כְּחַטָאתָא וְכַאֲשָׁמָא:

 רש''י   לא תאפה חמץ חלקם. אף השירים אסורים בחמץ: כחטאת וכאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת, לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה. מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה:

---

נביאים - ירמיה - פרק ז

(כז) וְדִבַּרְתָּ֤ אֲלֵיהֶם֙ אֶת-כָּל-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ אֵלֶ֑יךָ וְקָרָ֥אתָ אֲלֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יַעֲנֽוּכָה: וּתְמַלֵּיל עִמְּהוֹן יַת כָּל פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וְלָא יְקַבְּלוּן מִנָּךְ וְתִתְנַבֵּי לְהוֹן וְלָא יְתִיבוּנָךְ : (כח) וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם זֶ֤ה הַגּוֹי֙ אֲשֶׁ֣ר לֽוֹא-שָׁמְע֗וּ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְלֹ֥א לָקְח֖וּ מוּסָ֑ר אָֽבְדָה֙ הָֽאֱמוּנָ֔ה וְנִכְרְתָ֖ה מִפִּיהֶֽם: (ס) וְתֵימַר לְהוֹן דֵּין עַמָּא דִּי לָא שְׁמָעוּ לְמֵימְרָא דַיְיָ אֶלָהֲהוֹן וְלָא קַבִּילוּ אוּלְפַן פַּסְקַת הֵימָנוּתָא וְאִתְמְנָעַת מִפּוּמְּהוֹן : (כט) גָּזִּ֤י נִזְרֵךְ֙ וְֽהַשְׁלִ֔יכִי וּשְׂאִ֥י עַל-שְׁפָיִ֖ם קִינָ֑ה כִּ֚י מָאַ֣ס יְהוָ֔ה וַיִּטֹּ֖שׁ אֶת-דּ֥וֹר עֶבְרָתֽוֹ: תְּלִישִׁי עַל רַבְרְבַיִךְ דְּיִגְלוּן וְטוּלִי עַל נִיגְרִין אִלְיָא אֲרֵי רָחִיק יְיָ וְרַטִּישׁ יַת דָּרָא דַּעֲבַרוּ עַל מֵימְרֵיהּ :

 רש''י   גזי נזרך . תלשי שערך כמו ויגז שלוים ( שם ט ) ויגז את ראשו ( איוב א ) ל''א נזרך כתרך ל' גדולה וכן תרגם יונתן רברביך וכן חיברו מנחם : ויטוש . ויעזוב :

(ל) כִּֽי-עָשׂ֨וּ בְנֵי-יְהוּדָ֥ה הָרַ֛ע בְּעֵינַ֖י נְאֻום-יְהוָ֑ה שָׂ֣מוּ שִׁקּֽוּצֵיהֶ֗ם בַּבַּ֛יִת אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִ֥י עָלָ֖יו לְטַמְּאֽוֹ: אֲרֵי עֲבָדוּ בְנֵי יְהוּדָה דְבִישׁ קֳדָמַי אֲמַר יְיָ שַׁוִּיאוּ שִׁקּצֵיהוֹן בְּבֵיתָא דְּאִתְקְרֵי שְׁמִי עֲלוֹהִי לְסַאֲבוּתֵיהּ :

---

כתובים - משלי - פרק כב

(טז) עֹ֣שֵֽׁק דָּ֭ל לְהַרְבּ֣וֹת ל֑וֹ נֹתֵ֥ן לְ֝עָשִׁ֗יר אַךְ-לְמַחְסֽוֹר: דְּעָשֵׁק לְמִסְכְּנָא מַסְנֵי לֵיהּ בִּישְׁתָּא וּדְיָהֵב לְעַתִּירָא חוּסְרָנָא הוּא לֵיהּ :

 רש''י   עושק דל להרבות לו . עושר : נותן לעשיר . סוף שנותן ממונו לעו''ג העשירי' ואך למחסור הוא בא :

(יז) הַ֥ט אָזְנְךָ֗ וּ֭שְׁמַע דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֑ים וְ֝לִבְּךָ֗ תָּשִׁ֥ית לְדַעְתִּֽי: בְּרִי צְלִי אָדְנָךְ וּשְׁמַע מִלֵי דְחַכִּימֵי וְלִבָּךְ שִּׂים לִידִיעֲתִי :

 רש''י   הט אזנך שמע דברי חכמים . ללמוד תורה מחכם כל שהוא : ולבך תשית לדעתי . ואם רבך רשע לא תלמוד ממעשיו :

(יח) כִּֽי-נָ֭עִים כִּֽי-תִשְׁמְרֵ֣ם בְּבִטְנֶ֑ךָ יִכֹּ֥נוּ יַ֝חְדָּ֗ו עַל-שְׂפָתֶֽיךָ: מְטוּל דְּבַסִימִין נְטַר אִינוּן בִּכְרֵסָךְ וְנִתַּקְנוּן אֵיךְ חֲדָא עַל שִּׂפְוָתָךְ :

 רש''י   כי נעים . יהי לך לאחר זמן אם תשמרם ותצפנם בבטנך שלא תשכחם ואימתי יהיו שמורים בלבך בזמן שיכונו על שפתיך כאשר תוציאם בפיך :

(יט) לִהְי֣וֹת בַּ֭יהוָה מִבְטַחֶ֑ךָ הוֹדַעְתִּ֖יךָ הַיּ֣וֹם אַף-אָֽתָּה: דְּנֶהֱוֵי בֵּאלָהָא סִבְרָךְ וְאוֹדַעְתָּךְ יוֹמָנָא חֲדָא אַף אַנְתּ :

 רש''י   להיות בה' מבטחך הודעתיך . אני מודיעך שתבטח בה' ותעסוק בתורה ולא תאמר איך אבטל ממלאכתי ואיך אתפרנס :

---

משנה עירובין פרק א

א. מָבוֹי שֶׁהוּא גָבוֹהַּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, יְמַעֵט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ. וְהָרָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, יְמַעֵט. וְאִם יֵשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחָב מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, אֵין צָרִיךְ לְמַעֵט:

 ברטנורה   (א) מבוי. שאינו רחב שש עשרה אמה אע''פ שהוא פתוח משני ראשיו לרשות הרבים, אי נמי רחב שש עשרה אמה ואינו מפולש אלא ראשו אחד פתוח לרשות הרבים וראשו אחד סתום. ומן התורה שרי לטלטולי ביה בלא שום תקון ורבנן הוא דגזור עליה, דילמא אתי לטלטולי ברשות הרבים גמור. ושרויה בתקנתא דלחי או קורה דתהוי ליה הכירא. ואם הניח את הקורה למעלה מעשרים אמה, ימעט. כלומר ישפיל את הקורה עד שתהיה למטה מעשרים. דלמעלה מעשרים לא שלטא בה עינא. ואם יש בקורה [זו] אמלתרא פירוש ציורים ופיתוחים, אפילו למעלה מעשרים אמה אינו צריך למעט, שעל ידי אותם הציורים שלטא בה עינא: ר' יהודה אומר אינו צריך. דטעמא דקורה לאו משום הכירא אלא משום מחיצה, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, וכיון שכן הוא, מה לי בתוך עשרים מה לי למעלה מעשרים. ואין הלכה כרבי יהודה: והרחב מעשר אמות ימעט. דטפי מעשר אמות לא מקרי פתח אלא פרצה ואנן פתח בעינן, הלכך ימעט רוחב כניסתו ויעמידנו על עשר או על פחות: ואם יש לו צורת הפתח. בכל מקום שאמרו חכמים צורת פתח, הוא אפילו קנה מכאן וקנה מכאן גבוהים עשרה טפחים או יותר וקנה על גביהן ואע''פ שאינו נוגע בהן ואע''פ שגבוה מהן יותר משלשה טפחים. וכל האמות השנויות במשנה זו ובכל עירובין וסוכה וכלאים הם אמה בת ששה טפחים וכל טפח ארבע אצבעות בגודל, אלא שלפעמים צריך למדוד בטפח עצב, כלומר שלא ישים ריוח באצבעות הגודל בין זו לזו אלא יהיו מצומצמות ונוגעות זו בזו, ופעמים צריך ליתן ריוח בין גודל לגודל שלא יהיו נוגעים זו בזו וזהו הנקרא טפח שוחק. כיצד, בזמן שהמדידה בטפח עצב היא לחומרא כגון מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט וסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה, מודדים בטפח עצב. ובזמן שהמדידה בטפח שוחק היא לחומרא כגון מבוי אין גבהו פחות מעשרים טפחים סוכה אין גבהה פחות מעשרים טפחים, מודדין בטפח שוחק. וכן לעולם:

ב. הֶכְשֵׁר מָבוֹי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֶחִי וְקוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֶחִי אוֹ קוֹרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְחָיַיִן. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מָבוֹי שֶׁהוּא פָחוּת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁהוּא [נִתָּר] אוֹ בְלֶחִי אוֹ בְקוֹרָה, עַל מַה נֶחְלְקוּ, עַל רָחָב מֵאַרְבַּע אַמוֹת וְעַד עֶשֶׂר, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֶחִי וְקוֹרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹ לֶחִי אוֹ קוֹרָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, עַל זֶה וְעַל זֶה נֶחְלְקוּ:

 ברטנורה   (ב) הכשר מבוי. הכנתו והזמנתו של מבוי לטלטל בתוכו על ידי שתופי מבואות: בית שמאי אומרים לחי וקורה. שניהן צריך, דסבירא להו מן התורה ארבע מחיצות שלימות בעינן, ואתאי הלכה למשה מסיני ואוקימתא לרביעית אלחי וקורה: ובית הלל אומרים או לחי או קורה. דמן התורה שלש מחיצות [שלימות] בעינן ותו לא, ואתאי הלכה למשה מסיני להוסיף רביעית או בלחי משהו או בקורה להיכר מחיצה. ומבוי דאיירי ביה הכא הוא מבוי סתום משלש רוחותיו ורוח רביעית פתוחה לרשות הרבים. וארכו יותר על רחבו, דאי ארכו כרחבו, הוי כחצר שנפרצה הפתוחה לרשות הרבים וצריך פס ארבעה או שני פסין של כל שהן, וכן חצר שנפרצה לרשות הרבים וארכה יותר על רחבה, נדונה כמבוי ונתרת בלתי או בקורה. ומבוי שהוכשר בלתי חלוק ממבוי שהוכשר בקורה, דאילו מבוי שהוכשר בלחי הוי כאילו יש לו ארבע מחיצות והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב. ומבוי שהוכשר בקורה אף על פי שמותר לטלטל בתוכו על ידי שתוף לא הוי כרשות היחיד גמורה והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב. ומבוי שהוכשר בקורה אף על פי שמותר לטלטל בתוכו על ידי שתוף לא הוי כרשות היחיד גמורה והזורק מרשות הרבים לתוכו פטור. דקיימא לן, קורה משום הכירא ולחי משום מחיצה: רבי אליעזר אומר לחיים. כבית שמאי סבירא ליה ובעי לחי מכאן ומכאן. ואין הלכה כר' אליעזר: אמר תלמיד אחד. הוא רבי מאיר: שהוא פחות מארבע אמות. רוחב פתחו: אמר רבי עקיבא על זה ועל זה נחלקו. ותנא קמא נמי הכי קאמר דלא מפליג בין רחב לקצר, ומפרש בגמרא דאיכא בינייהו מבוי שיש ברוחב פתחו פחות מארבעה טפחים, דחד מנייהו סבר אינו צריך לא לחי ולא קורה, ואידך סבר צריך לי או קורה, ולא הוברר מתוך דבריהם הי מנייהו סבר צריך והי מנייהו סבר אינו צריך:

ג. הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ, רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וְהָאָרִיחַ חֲצִי לְבֵנָה שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים, דַּיָהּ לַקּוֹרָה שֶׁתְּהֵא רְחָבָה טֶפַח, כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ לְאָרְכּוֹ:

 ברטנורה   (ג) רחבה כדי לקבל אריח. שתהא ראויה לבנות עליה בנין לקביעות: והאריח חצי לבנה של שלשה טפחים. נמצא האריח טפח ומחצה רוחב: דיה לקורה ברוחב טפח. הכי קאמר, כיון שהקורה רחבה טפח, אותו חצי טפח הנותר שהאריח רחב טפח ומחצה יכול למרח בטיט, אצבע מכאן ואצבע מכאן, ועל ידי כן תהיה רחבה לקבל אריח. והכי מפרש לה בגמרא:

ד. רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וּבְרִיאָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְחָבָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ בְּרִיאָה:

 ברטנורה   (ד) בריאה לקבל אריח. חזקה לסבול כובד האריח שלא תשבר. וכן הלכה:

ה. הָיְתָה שֶׁל קַשׁ אוֹ שֶׁל קָנִים, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא שֶׁל מַתֶּכֶת. עֲקֵמָּה, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא פְשׁוּטָה. עֲגֻלָּה, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא מְרֻבַּעַת. כָּל שֶׁיֵשׁ בְּהֶקֵּפוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים, יֵשׁ בּוֹ רֹחַב טֶפַח:

 ברטנורה   (ה) היתה של קש ושל קנים כו'. רבי יהודה קאמר לה ולית הלכתא כוותיה: עקומה. שאין אריח יכול לנוח עליה. וכן עגולה אין אריח נח בה: אם יש בהקיפה. כלומר ואיזו היא מדת העגולה להכשיר, כל שיש בהקיפה שלשה טפחים, שצריכה חוט שלשה טפחים להקיפה סביב, בידוע שיש בה רוחב טפח אם תחלק. שכן מצינו בים שעשה שלמה עשר באמה משפתו אל שפתו עגול סביב וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב, אלמא לכל אמה רוחב בעיגול איכא שלש אמות היקף:

ו. לְחָיַיִן שֶׁאָמְרוּ, גָּבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרָחְבָּן וְעָבְיָן כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, רָחְבָּן שְׁלשָׁה טְפָחִים:

 ברטנורה   (ו) לחיים שאמרו. לחיים שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים, דלרבי אליעזר תרתי בעינן ולרבנן חדא. זהו שיעורן: גבהן עשרה טפחים. כשיעור גובה המבוי דאין גבהו פחות מעשרה טפחים ואפילו היה המבוי גבוה הרבה דיו בלחי גבוה עשרה טפחים: רבי יוסי אומר רחבן שלשה. דבעי דבר חשוב במחיצה ואין הלכה כרבי יוסי:

ז. בַּכֹּל עוֹשִׂין לְחָיַיִן, אֲפִלּוּ בְדָבָר שֶׁיֶשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִים. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. וּמְטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל, וְרַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר. וְכוֹתְבִין עָלָיו גִּטֵּי נָשִׁים, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי פּוֹסֵל:

 ברטנורה   (ז) ורבי יוסי אוסר. דחיישינן שמא תמות ולא הוי גבוהה עשרה ולא יהיב אדעתיה וסמיך עלה: ומטמא משום גולל. אם עשאן גולל לקבר מטמא לעולם אם נגע בו אדם וכלים כאוהל המת אפילו ניטל משם, דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה, ודרשינן לרבות גולל ודופק, גולל הוא כסוי הקבר: ורבי מאיר מטהר. טעמא דרבי מאיר משום דקסבר כל מחיצה העומדת ברוח חיים אינה מחיצה ואינה הלכה: ור' יוסי הגלילי פוסל. דכתיב (דברים כד) וכתב לה ספר, מה ספר אין בו רוח חיים אף כל שאין בו רוח חיים. ורבנן, אי כתיב וכתב לה בספר, כדקאמרת, השתא דכתיב וכתב לה ספר, לספירת דברים הוא דאתא. והלכה כתנא קמא. [ואם כתב] לה גט בקרן של פרה ונתן לה את הפרה דהשתא אינו צריך קציצה לאחר שנכתב, כשר. אבל אם לא נתן לה את הפרה אלא את הקרן כיון שצריך קציצה לא מגרשא ביה: ולא יהיו פרצות יתרות על הבנין. ואפילו הן פרצות קטנות פחותות מעשר, אם הפרוץ מרובה על העומד אינה מחילה, ואף כנגד העומד אסור: כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת. ובלבד שיהא העומד רב עליה. אי נמי פרוץ כעומד, הוי מחיצה ואף כנגד הפרוץ מותר: יתר מכאן אסור. אפילו פרצה אחת יותר מעשר, אוסרת כל ההיקף. ואפילו העומד מרובה, דלא עבדי אינשי פתח יותר מעשר והוי פרצה. ודוקא דאין לה צורת פתח. אבל אית לה צורת פתח, אפילו יותר מעשר הוי פתח:

ח. שְׁיָרָא שֶׁחָנְתָה בַבִּקְעָה וְהִקִּיפוּהָ בִּכְלֵי בְהֵמָה מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְהֵא גָדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְלֹא יִהְיוּ פְרָצוֹת יְתֵרוֹת עַל הַבִּנְיָן. כָּל פִּרְצָה שֶׁהִיא כְעֶשֶר אַמּוֹת, מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כַפֶּתַח. יָתֵר מִכָּאן, אָסוּר: ט. מַקִּיפִין שְׁלשָׁה חֲבָלִים, זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְזֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין חֶבֶל לַחֲבֵרוֹ שְׁלּשָׁה טְפָחִים. שִׁעוּר חֲבָלִים וְעָבְיָן, יָתֵר עַל טֶפַח, כְּדֵי שֶׁיְהֵא הַכֹּל עֲשָׂרָה טְפָחִים:

 ברטנורה   (ט) מקיפין שלשה חבלים. אשיירא שחנתה בבקעה קאי: זה למעלה מזה. על גבי יתדות סביב מן החבל התחתון לקרקע פחות משלשה והרי כאילו כולו עומד, דכל פחות משלשה כלבוד דמי, וממנו לאמצעי פחות משלשה, הרי עומד ששה טפחים פחות שני משהויין בשני האוירין, ומאמצעי לעליון פחות משלשה, הרי תשעה טפחים עומד בשלשה האוירין פחות שלשה משהויין: שעור עובי החבלים יותר על טפח. שלשה משהויין, כדי שיהא בין הכל עשרה טפחים:

י. מַקִּיפִין בַּקָּנִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים. בַּשְּׁיָרָא דִבְּרוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא דִבְּרוּ בַשְּׁיָרָא אֶלָּא בַהוֹוֶה. כָּל מְחִצָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁתִי וְשֶׁל עֵרֶב, אֵינָהּ מְחִצָה. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים. אַרְבָּעָה דְבָרִים פָּטְרוּ בַמַּחֲנֶה, מְבִיאִין עֵצִים מִכָּל מָקוֹם, וּפְטוּרִים מֵרְחִיצַת יָדַיִם, וּמִדְּמַאי, וּמִלְּעָרֵב:

 ברטנורה   (י) מקיפין בקנים. נעוצים ועומדים, וזו היא מחיצת שתי. אבל של חבלים הויא מחיצה של ערב: בשיירא דברו. הקילו אצלן שאין צריכין אלא או שתי כגון קנים או ערב כגון חבלים. אבל ליחיד לא הקלו אלא עד שיהיה בהן שתי וערב. ושלשה בני אדם הרי הן כשיירא: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב כו'. רבי יוסי ב''ר יהודה פליג עליה דאבוה וקאמר אפילו לשיירא בעי שתי וערב: אחד משני דברים. או שתי או ערב. ואיכא בין רבנן קמאי לרבנן בתראי דרבנן קמאי לא שרו ליחיד אלא דומיא דשיירא, בדרך, הואיל ואינו יכול לעשות מחיצה ראויה, ולא בישוב, ורבנן בתראי אמרי אחד משני דברים בין ליחיד בין לרבים בין בדרך בין בישוב, והלכתא כוותייהו. אלא שאדם אחד או שנים ששבתו במדבר אין יכולים לעשות מחיצה גדולה יותר מבית סאתים שהוא מאה אמה אורך על חמשים רוחב כחצר המשכן, ושלשה בני אדם או יותר הן שיירא ויכולים לעשות מחיצה גדולה ואפילו כמה מילין כפי מה שצריך להם ולכלי תשמישם ולבהמתם ובלבד שלא ישאר מקום פנוי בתוך המחיצה יותר מבית סאתים: פטרו במחנה. ליוצאים למלחמה ואפילו למלחמת הרשות: מביאין עצים. ואין חוששים משום גזל ואפילו כרתו אותם בעליהם ועשאום חבילות: ופטורים מרחיצת ידים. שלפני הסעודה. אבל במים שלאחר הסעודה חייבים, הואיל ונתקנו מחמת הסכנה של מלח סדומית המסמא את העינים, חמירא סכנתא מאיסורא: ומדמאי. שאין צריכין להפריש תרומת מעשר של דמאי כגון אם לקחו תבואה מעם הארץ: ומלערב. עירובי חצרות כגון מאוהל לאוהל במחנה מוקף מחיצות. אבל עירובי תחומין צריכין לערב:

---

גמרא עירובין דף י''ז ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן מַחֲנֶה הַיּוֹצֵאת לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת מוּתָּרִין בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵשׁוֹת, רִבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר אַף חוֹנִים בְּכָל מָקוֹם, וּבְמָקוֹם שֶׁנֶּהֶרְגוּ שָׁם נִקְבָּרִים. מוּתָּרִים בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵשׁוֹת, הַאי תַּקַּנְתָּא דִּיהוֹשֻׁעַ הֲוָה, דְאָמַר מָר עֲשָׂרָה תְּנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁיִּהְיוּ מַרְעִין בְּחוֹרְשִׁין וּמְלַקְּטִין עֵצִים מִשָּׂדוֹתֵיהֶן, הָתָם בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי הָכָא בִּשְׁאָר עֵצִים, אִי נָמֵי הָתָם בִּמְחוּבָּרִין הָכָא בִּתְלוּשִׁין, אִי נָמֵי הָתָם בְּלַחִין הָכָא בִּיבֵשִׁין. רִבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר אַף חוֹנִים בְּכָל מָקוֹם וּבְמָקוֹם שֶׁנֶּהֱרָגִים שָׁם נִקְבָּרִים, פְּשִׁיטָא מֵת מִצְוָה הוּא וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ, לָא צְרִיכָא אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ קוֹבְרִים. דְּתַנְיָא אֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה כָּל שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִין, קוֹרֵא וַאֲחֵרִים עוֹנִים אוֹתוֹ אֵין זֶה מֵת מִצְוָה. וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ, וְהַתַּנְיָא הַמּוֹצֵא מֵת מוּטָּל בִּסְרַטְיָא מְפַנֵּהוּ לִימִין סְרַטְיָא אוֹ לִשְׂמֹאל סְרַטְיָא, שָׂדֶה בּוּר וְשָׂדֶה נִיר מְפַנֵּהוּ לְשָׂדֶה בּוּר. שָׂדֶה נִיר וְשָׂדֶה זֶרַע מְפַנֵּהוּ לְשָׂדֶה נִיר, הָיוּ שְׁתֵּיהֶן נִירוֹת וּשְׁתֵּיהֶן זְרוּעוֹת שְׁתֵּיהֶן בּוּרוֹת מְפַנֵּהוּ לְכָל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה. אָמַר רַב בִּיבִי הָכָא בְּמֵת מוּטָל עַל הַמֵּצַר עַסְקִינָן, מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לְפַנּוֹתוֹ מִן הַמֵּצַר מְפַנֵּהוּ לְכָל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה. וּפְטוּרִים מֵרְחִיצַת יָדַיִם, אָמַר אַבַּיֵּי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַיִם רִאשׁוֹנִים אֲבָל מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה, מִפְּנֵי שֶׁמֶּלַח סְדוֹמִית יֵשׁ שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם. אָמַר אַבַּיֵּי וּמִשְׁתַּכְחָא כְּקוּרְטָא בְּכוּרָא. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי כַּיִּיל מִילְחָא, מַאי אָמַר לֵיהּ הָא לָא מִבַּעְיָא:

 רש''י  למלחמת הרשות. סתם מלחמת הרשות ממלחמת יהושע ואילך שהיא היתה מלחמת מצוה: עצים יבשים. מכ''ש לחים: עשרה תנאים. בב''ק פ' מרובה: שיהו מרעין בחורשין. שיהא כל אדם מוליך בהמותיו לרעות ביער של חבירו ולא יקפיד בעל היער משום דלאו לקצירה קאי: הכא בתלושין. אע''פ שתלשום הבעלים לצרכן להיסק ויש בהם משום גזל אצל אחרי' מותר לאנשי מחנה: מת מצוה קונה מקומו. אחד מי' תנאים שהתנה יהושע הוא: דאית ליה קוברין. שיש לו יורשין: בסרטיא. דרך כבושה: מפנהו. ואי ס''ד קנה מקומו היכי מצי למשקליה מהתם: במת מוטל על המצר. שמושכב ברוחב הדרך ממצר למצר מתוך שניתן רשות לפנותו מפני כהנים ועושי טהרות שלא יאהילו עליו מפנהו לכל רוח שירצה: שמלח סדומית יש בו. ואמרו רבנן אחר כל אכילתך אכול מלח ומשום מלח שטבל בו באצבעו תיקנו מים אחרונים: כי קורטא בכורא. בכור מלח יש מעט מאותו מלח סדומית כמין קורט קטן: כייל מלחא מאי. מדד מלח לאחרים צריך ליטול ידיו או לא: לא מבעיא. כל שכן דצריך:

---

זוהר צו דף ל''א ע''א

(פָּתַח רִבִּי יוֹסֵף וְאָמַר) וְעַל דָּא כְּתִיב (תהלים פ''ז) וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יוּלַד בָּהּ חָד לְדִינָא וְחָד לְרַחֲמֵי כַּד מִזְדַּוְּגֵי כַּחֲדָא בְזִוּוּגָא חָד כְּדֵין צִיּוֹן אִקְרֵי וְצִיּוֹן וִירוּשָׁלַם אִשְׁתְּמוֹדַע וְאִשְׁתְּכַח וְדָא בְדָא תַלְיָיא פָּתַח רִבִּי יוֹסֵף וְאָמַר כְּתִיב (ויקרא כ') וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים. מָאן דִּמְקַדֵּשׁ גַּרְמֵיהּ מִלְּרַע. מְקַדְּשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָא מָאן דִּמְסָאֵיב גַּרְמֵיהּ מִלְּרָע מְסַאֲבִין לֵיהּ מִלְּעֵילָא. מְקַדְּשִׁין לֵיהּ מִלְּעֵילָא יֵאוֹת דְּהָא קְדוּשָׁה דְּמָארֵיהּ שַׁרְיָיא עֲלֵיהּ אֲבָל מְסָאֲבִין לֵיהּ מֵאָן אֲתַר. וְאִי תֵימָא מִלְּעֵילָא וְכִי מְסָאֲבוּתָא שַׁרְיָיא לְעֵילָא אָמַר רִבִּי חִיָּיא הַיְינוּ דְתָנֵינָן בְּעוֹבָדָא דִלְתַתָּא אַתְעַר עוֹבָדָא לְעֵילָא אִי עוֹבָדָא דִלְתַתָּא הִיא בִקְדוּשָׁה אַתְעַר קְדוּשָׁה לְעֵילָא וְאָתֵי וְשַׁרְיָיא עֲלֵיהּ וְאִתְקַדָּשׁ בֵּיהּ. וְאִי אִיהוּ אִסְתְּאַב לְתַתָּא אַתְעַר רוּחַ מִסְאֲבוּתָא לְעֵילָא וְאָתֵי וְשַׁרְיָיא עֲלֵיהּ וְאִסְתְּאַב בֵּיהּ דְּהָא בְעוֹבָדָא תַלְיָיא מִלְתָא. דְּהָא לֵית לָךְ טָב וּבִישׁ קְדוּשָׁה וּמִסְאֲבוּתָא דְלֵית לֵיהּ עִיקָרָא וְשָׁרְשָׁא לְעֵילָא. וּבְעוֹבָדָא דִלְתַתָּא אִתְעַר עוֹבָדָא דִלְעֵילָא. מַה דְּתָלֵי בְעוֹבָדָא בְעוֹבָדָא אַתְעַר לְעֵילָא וְאִתְעֲבִיד עוֹבָדָא וּמַה דְתָלֵי בְמִלִּין בְּמִלִּין כַּד אִתְגְּזַר בְּמִלָּה אַתְעַר הָכִי לְעֵילָא. וְאִי תֵימָא מִלָּה מַה אַתְעַר אֶלָּא הָכִי כְּתִיב (ישעיה נ''ח) וְדַבֵּר דָּבָר. הַהוּא דָבָר אַתְעַר מִלָּה אַחֲרָא לְעֵילָא דְאִקְרֵי דָבָר (הושע א') דְּבַר יְיָ אֲשֶׁר הָיָה (שמואל א' ג') וּדְבַר יְיָ הָיָה יָקָר (תהלים ל''ג) בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ דְּהָא תָנֵינָן הַהִיא מִלָּה סַלְקָא וּבָקַע רְקִיעִין עַד דְּסַלְקָא (ס''א) דְאִתְיַישְׁבָא) בְדוּכְתֵּיהּ וְאַתְעַר מַה דְאַתְעַר אִי טָב טָב אִי בִישׁ בִּישׁ וְעַל דָּא כְתִיב (דברים כ''ג) וְנִשְׁמַרְתָּ מִכָּל דָּבָר רָע. אַרְבַּע מִינִין בַּלּוּלָב וְאִינוּן שִׁבְעָה וְאִי תֵימָא דְשִׁבְעָה מִינִין אִינוּן לָאו הָכִי אֶלָּא אַרְבָּעָה נִינְהוּ וְאִינוּן מִתְפָּרְשִׁין לִתְלָתָא אוֹחֲרָנִין וּבְעוֹבָדָא דִילְהוֹן אִתְעֲרוּ שִׁבְעָה אַחֲרָנִין לְעֵילָא לְאוֹטָבָא עָלְמָא בְּכַמָּה סִטְרִין כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אַף עַל גַּב דְּאִיהִי בִכְלָלָא מִתְבָּרְכָא מִכֻּלְּהוּ שִׁית (ס''א וּלְאִתְבָּרְכָא מֵאִינוּן שִׁית) וּמִנַּחְלָא דְעַמִּיקָא דְמַבּוּעָא דְנָגִיד וְלָא פָסִיק לְעָלְמִין מֵימוֹי מִלְּנַגְדָא עֲלַיְיהוּ וְיַנְקָא לְבַת. דְּהָא בְגִין דְּאִיהִי בַת לָהּ לְעָלְמָא עִלָּאָה וְתַתָּאָה אִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ בְאַתְעֲרוּתָא דָא דְּהָא בְשַׁעְתָּא דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ כֻּלְּהוּ עָלְמִין אִתְבָּרְכָן וְעַל דָּא סוֹבְבִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ כְּמָה דְאִתְּמַר. וְעוֹד בְּאַתְעֲרוּתָא דָא כֻלְּהוּ שִׁיתָא מִתְבָּרְכָן בְּמַיָּא לְאִסְתַּפְּקָא בֵיהּ וְאִשְׁתַּאֲבִין כֻּלְּהוּ מִמַּבּוּעָא דְיֵינָא (דְמַיָּא) (ס''א דְנַחֲלָא) עֲמִיקָא דְכֹלָּא לְנַחֲתָא לְעָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ בַּעְיָין כֻּלְּהוּ לַחִין וְלָא יְבֵשִׁין לְאַמְשָׁכָא בִּרְכָּאָן לְעָלְמָא בְּגִין דְּאִילָנֵי אִלֵּין כֻּלְּהוּ לַחִין תְּדִירָא וְטַרְפִּין דִּילְהוֹן מִשְׁתַּכְּחִין תְּדִירָא וּזְמַן חֶדְוָותָא דִילְהוֹן בְּהָאי זִמְנָא. וְתָנֵינָן בְּסִפְרָא דְרַב הַמְנוּנָא סָבָא דְהָא הַהוּא חֵילָא דְאִתְפַּקְדָא עַל אִילָנִין אִלֵּין כָּל חָד וְחָד מֵאִלֵּין לָא נָטִיל בִּרְכָאָן דְּחֶדְוְותָא לְעֵילָא אֶלָּא בְזִמְנָא דָא וְחֶדְוָותָא דִילְהוֹן כֻּלְּהוּ לְעֵילָא וְחֶדְוָותָא דְאִילָנִין אִלֵּין לְתַתָּא כֻלְהוּ בְזִמְנָא דָא הוּא וְאִתְעֲרוּתָא בְאִינוּן קִדּוּשֵׁי מַלְכָּא תַלְיָין. וְכַד יִשְׂרָאֵל נַטְלֵי לוֹן כֹּלָּא אַתְעַר בְּזִמְנָא דָא וְעָלְמָא מִתְבָּרְכָא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְבָּרְכָא לְאַרְקָא בִרְכָאָן לְעָלְמָא:

 תרגום הזוהר  פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, כָּתוּב, וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יוּלַד בָּהּ, אֶחָד דִּין וְאֶחָד רַחֲמִים, כְּשֶׁמִתְחַבְּרִים יַחַד בְּזִווּג אֶחָד, אָז נִקְרָא צִיּוֹן, וְצִיוֹן וִירוּשָׁלַיִם נוֹדַע וְנִמְצָא, וְזֶה בָּזֶה תָּלוּי. פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, כָּתוּב, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים. מִי שֶׁמְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. מִי שֶׁמְּטַמֵּא עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה מְטַמְּאִים אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. שׁוֹאֵל, מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה, יָפֶה הוּא. שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, שֶׁקְּדֻשַּׁת אֲדוֹנוֹ שׁוֹרֶה עָלָיו, אֲבָל מְטַמְּאִים אוֹתוֹ, מֵאֵיזֶה מָקוֹם מְטַמְּאִים אוֹתוֹ, וְאִם תֹּאמַר, מִלְּמַעְלָה, וְכִי יֵשׁ טוּמְאָה לְמַעְלָה. אָמַר רַבִּי חִיָּא, הַיְנוּ שֶׁלָּמַדְנוּ, בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה מִתְעוֹרֵר מַעֲשֵׂה לְמַעְלָה, אִם הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה הוּא בִּקְדֻשָּׁה, מִתְעוֹרֶרֶת קְדֻשָּׁה מִלְּמַעְלָה וּבָאָה וְשׁוֹרֵית עַל הָאָדָם וּמִתְקַדֵּשׁ בּוֹ. וְאִם הוּא מְטַמֵּא עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מִתְעוֹרֵר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִלְּמַעְלָה, וּבָא וְשׁוֹרֶה עָלָיו וְנִטְמָא בּוֹ. כִּי בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל הָאָדָם תָּלוּי הַדָּבָר. כִּי אֵין לְךְ טוֹב וָרָע, קְדֻשָּׁה וְטוּמְאָה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ עִקָּר וְשֹׁרֶשׁ לְמַעְלָה, וּבַמַּעֲשֶׂה שֶׁל מַטָּה מִתְעוֹרֵר מַעֲשֵׂה שֶׁלְּמַעְלָה, מַה שֶּׁתָּלוּי בַּמַּעֲשֶׂה, מִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה וְנַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה. וּמַה שֶּׁתָּלוּי בַּדִּבּוּר, הוּא בְּדִבּוּר, כִּי כְּשֶׁנִּגְזָר דִּבּוּר לְמַטָּה, מִתְעוֹרֵר כָּךְ לְמַעְלָה. וְאִם תֹּאמַר, דִּבּוּר, מַהוּ שֶׁמִּתְעוֹרֵר לְמַעְלָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כָּךְ כָּתוּב, וְדַבֵּר דָּבָר, דִּבּוּר הַהוּא מְעוֹרֵר דִּבּוּר אַחֵר לְמַעְלָה שֶׁנִּקְרָא דָּבָר, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה. וּדְבַר ה' הוּא יָקָר. בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, שֶׁכָּל אֵלּוּ רוֹמְזִים עַל הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת דָּבָר. כִּי לָמַדְנוּ דִּבּוּר הַהוּא שֶׁל הָאָדָם עוֹלֶה וּבוֹקֵעַ רְקִיעִים עַד שֶׁעוֹלֶה בִּמְקוֹמוֹ, וּמְעוֹרֵר מַה שֶּׁמְּעוֹרֵר, אִם טוֹב, טוֹב. וְאִם רָע, רָע. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וְנִשְׁמַרְתֶּם מִכֹּל דָּבָר רָע. אַרְבַּע מִינִים יֵשׁ בַּלּוּלָב, וְהֵם שִׁבְעָה, דְּהַיְנוּ שָׁלֹשׁ הַדָּסִים, וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת, וְלוּלָב, וֶאֱתְרוֹג. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהֵם שִׁבְעָה מִינִים. אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא הֵם אַרְבַּע מִינִים, וְהֵם נֶחֱלָקִים לְשָׁלֹשׁ אֲחֵרִים, כִּי הֶהָדָס נֶחֱלָק לִשְׁלֹשָה, וְהָעֲרָבוֹת לִשְׁנַיִם, וְנִתּוֹסְפוּ שְׁנַיִם עַל הֶהָדָס, וְאֶחָד עַל הָעֲרָבוֹת, וְעַל כֵּן הֵם שִׁבְעָה. וּבַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּהֶם, דְּהַיְנוּ בִּנְטִילָתָם לְשֵׁם מִצְוָה, מִתְעוֹרְרִים שִׁבְעָה אֲחֵרִים לְמַעְלָה, לְהֵטִיב הָעוֹלָם בְּכַמָּה בְּחִינוֹת. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִּכְלָל שֶׁבַע הַסְּפִירוֹת, הִיא מִתְבָּרֶכֶת מִן כָּל שֵׁשׁ הַסְּפִירוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּהּ, וּמֵהַנַּחַל הֶעָמֹק שֶׁהַמַּבּוּעַ נִמְשָׁךְ, וּמֵימָיו אֵינָם נִפְסָקִים לְעוֹלָם מִלְּהִמָּשֵׁךְ עֲלֵיהֶם, וְהִיא מֵנִיקָה אֶת הַבַּת, כִּי מִשּׁוּם שֶׁהִיא בַּת לָהּ, לְעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וּלְעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, שֶׁהוּא ז''א, הִיא מִתְבָּרֶכֶת מֵהֶם בָּהִתְעוֹרְרוּת הַזּוֹ. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְבָּרֶכֶת מֵהֶם, כָּל הָעוֹלָמוֹת מִתְבָּרְכִים, שֶׁמְּקַבְּלִים מִמֶּנָּהּ, וְעַל כֵּן סוֹבְבִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ. וְעוֹד כִּי בְּהִתְעוֹרְרוּת הַזּוֹ, שֶׁל נְטִילַת אַרְבַּע מִינִים, מִתְבָּרְכוֹת כָּל שֵׁשׁ הַסְּפִירוֹת חג''ת נה''י, בַּמַּיִם, לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ, וְשׁוֹאֲבִים כֻּלָּם, מִמַּבּוּעַ הַנַּחַל הֶעָמֹק מִכֹּל, לְהוֹרִיד לָעוֹלָם. וְעַל כֵּן צְרִיכִים כָּל אַרְבַּע מִינִים, לִהְיוֹת לַחִים וְלֹא יְבֵשִׁים, לְהַמְּשִׁיךְ בְּרָכוֹת לָעוֹלָם. כִּי אִילָנוֹת אֵלּוּ, הֲדַס וַעֲרָבָה וְלוּלָב, כֻּלָּם לַחִים תָּמִיד, וְהֶעָלִים שֶׁלָּהֶם נִמְצָאִים תָּמִיד, בָּאִילָן בֵּין בַּקַּיִץ וּבֵין בַּחֹרֶף, וּזְמָן שִׂמְחָתָם הוּא בַּזְּמָן הַהוּא, שֶׁל שִׁבְעַת יְמֵי סֻכּוֹת. וְלָמַדְנוּ בְּסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְּנוּנָא סָבָא, כִּי הַכֹּחַ הַהוּא שֶׁנִּתְמַנֶּה עַל הָאִילָנוֹת הָאֵלּוּ, שֶׁל אַרְבַּע מִינִים, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאֵלּוּ, אֵינוֹ לוֹקֵחַ בְּרָכוֹת שֶׁל שִׂמְחָה לְמַעְלָה, אֶלָּא בַּזְּמָן הַהוּא. וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל כֻּלָּם לְמַעְלָה, וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל אִילָנוֹת אֵלּוּ לְמַטָּה. הִיא כֻּלָּהּ בַּזְּמָן הַזֶּה, שֶׁל יְמֵי הַסֻּכּוֹת. וְהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלָּהֶם תְּלוּיָה בְּאֵלּוּ קְדוֹשֵׁי הַמֶּלֶךְ, דְּהַיְנוּ בִּנְטִילַת לוּלָב שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹטְלִים אוֹתָם, הַכֹּל מִתְעוֹרֵר בַּזְּמָן הַזֶּה, וְהָעוֹלָם מִתְבָּרֵךְ לְהוֹרִיק בְּרָכוֹת אֶל עוֹלָם הַזֶּה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''א

א. כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הָאֵלּוּ נִקְרָאִים זְבָחִים. וְכָל הָעוֹלוֹת וְהַחֲטָאוֹת וְהָאֲשָׁמוֹת וּשְׁנֵי כִבְשֵׂי שְׁלָמִים שֶׁל עֲצֶרֶת נִקְרָאִים קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. אֲבָל שְׁלָמִים שֶׁל יָחִיד וְהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח נִקְרָאִים קָדָשִׁים קַלִּים: ב. הָאֵיבָרִים שֶׁשׂוֹרְפִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ: מִן הַחֲטָאוֹת הַנֶּאֱכָלוֹת וּמִן הָאֲשָׁמוֹת וּמִן הַשְּׁלָמִים הֵם הַנִּקְרָאִים אֵימוּרִין וְאֵלּוּ הֵן הָאֵימוּרִין שֶׁל שׁוֹר אוֹ שֶׁל עֵז הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וּבִכְלָלוֹ חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּיבָה וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת וְחֵלֶב שֶׁעֲלֵיהֶן עִם הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְנוֹטֵל מִן הַכָּבֵד מְעַט עִם הַיּוֹתֶרֶת. וְאִם הָיָה הַקָּרְבָּן מִמִּין הַכְּבָשִׂים מוֹסִיף עַל אֵלּוּ הָאַלְיָה תְמִימָה עִם הַחֻלְיוֹת מִן הַשִּׁדְרָה עַד מְקוֹם הַכְּלָיוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד') לְעוּמַת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה. וְכָל הָאֵימוּרִין נִשְׂרָפִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן: ג. הָיְתָה הַבְּהֵמָה מְעוּבֶּרֶת אַף עַל פִּי שֶׁכָּלוּ חֳדָשָׁיו שֶׁל עֻבָּר וַאֲפִילוּ נִמְצָא חַי אֵינוֹ מַעֲלֶה חֶלְבּוֹ עִם חֵלֶב אִמּוֹ. אֶלָּא חֵלֶב אִמּוֹ בִּלְבָד וַהֲרֵי הַעֻבָּר כְּאֶחָד מֵאֵבָרֶיהָ:

---

מוסר

משערי קדושה ח''ב ש''ו

חֵלֶב וְדַם יָדוּעַ שֶׁהֵן מְחַיְּיבֵי כְּרִיתוּת. וְהֵן מְשַׁקְּצִין אֶת הַנֶּפֶשׁ. הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֵׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חֳלָף וְנֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם וְיִשְׁתַּמֵד הוּא אוֹ בָנָיו אוֹ יָמוּת הוּא וּבָנָיו אוֹ יֵעָנִי הוּא אוֹ בָנָיו. הַמְּבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם וְהַמָּסוּר הֵם מִכְּלַל וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵין לָהֶם תְּחִיַּית הַמֵּתִים. קֶרִי לְבַטָּלָה קָשֶׁה מִן שְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁל אֲחֵרִים. וְעוֹד שֶׁדָּמָם וְדַם זַרְעֲיוֹתֵיהֶן שֶׁאֵין קֵץ נִשְׁפַּךְ דָּמָן. וּבְסֵפֶר הַזּוֹהַר פ' וַיְחִי כֻּלְּהוּ חַיָּיבַיָּא אִית לְהוּ תְשׁוּבָה בַּר מֵהָאי וְכָל עֲבֵירוֹת הַקָּטָן פָּטוּר חוּץ מִזֶּה שֶׁהֲרֵי עֵר וְאוֹנָן קְטַנִּים מִבְּנֵי ז' שָׁנִים הָיוּ וּמֵתוּ בִּידֵי שָׁמָיִם וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעֲדַיִין לֹא נִצְטַוּוּ עֲלֵיהֶן וְכֵן דּוֹר הַמַּבּוּל כְּתִיב (בראשית ז) כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ וְכָל הַבְּרִיּוֹת נִימּוֹחוּ מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְכָל הָרֶמֶשׂ אֲפִילוּ ג' טְפָחִים מִן הֶעָפָר נִימוּחוּ מַה שֶׁלֹּא הָיָה כֵּן מֵאָז נִבְרָא הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵן וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ זוּלַת מז' מִצְוֹת:

---

צו יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) כָּל-זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה חָק-עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָֹ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר-יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ: (פ) כָּל דְכוּרָא בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֵכְלֻנַהּ קְיָם עָלָם לְדָרָתֵיכוֹן מִקֻרָבָּנַיָא דַיְיָ כֹּל דְיִקְרַב בְּהוֹן יִתְקַדָּשׁ:

 רש''י   כל זכר. אפלו בעל מום. למה נאמר, אם לאכילה הרי כבר אמור לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו' , אלא לרבות בעלי מומין למחלוקת: כל אשר יגע וגו' . קדשים קלים או חלין שיגעו בה ויבלעו ממנה: יקדש. להיות כמוה, שאם פסולה יפסלו, ואם כשרה יאכלו כחמר המנחה:

(יב)  שני  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (יג) זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַֽהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו אֲשֶׁר-יַקְרִ֣יבוּ לַֽיהֹוָ֗ה בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ עֲשִׂירִ֨ת הָֽאֵפָ֥ה סֹ֛לֶת מִנְחָ֖ה תָּמִ֑יד מַֽחֲצִיתָ֣הּ בַּבֹּ֔קֶר וּמַֽחֲצִיתָ֖הּ בָּעָֽרֶב: דֵין קֻרְבַּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי דִי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ בְּיוֹמָא דְרַבִּיאוּ יָתֵהּ חַד מִן עַסְרָא בִתְלַת סְאִין סֻלְתָּא מִנְחָתָא תְּדִירָא פַּלְגוּתַהּ בְּצַפְרָא וּפַלְגוּתַהּ בְּרַמְשָׁא:

 רש''י   זה קרבן אהרן ובניו. אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו' והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו' חק עולם וגו' (פסוק טו):

(יד) עַֽל-מַֽחֲבַ֗ת בַּשֶּׁ֛מֶן תֵּֽעָשֶׂ֖ה מֻרְבֶּ֣כֶת תְּבִיאֶ֑נָּה תֻּֽפִינֵי֙ מִנְחַ֣ת פִּתִּ֔ים תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: עַל מַסְרֵיתָא בִּמְשַׁח תִּתְעֲבֵד רְבִיכָא תַיְתִנַהּ תּוּפִינֵי מִנְחַת בִּצוּעִין תְּקָרֵב לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   מרבכת. חלוטה ברותחין כל צרכה: תפיני. אפויה אפיות הרבה, שאחר חליטתה אופה בתנור וחוזר ומטגנה במחבת: מנחת פתים. מלמד שטעונה פתיתה:

(טו) וְהַכֹּהֵ֨ן הַמָּשִׁ֧יחַ תַּחְתָּ֛יו מִבָּנָ֖יו יַֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ חָק-עוֹלָ֕ם לַֽיהוָֹ֖ה כָּלִ֥יל תָּקְטָֽר: וְכַהֲנָא דִמְרַבָּא תְחוֹתוֹהִי מִבְּנוֹהִי יַעְבֵּד יָתַהּ קְיָם עָלָם קֳדָם יְיָ גְמִיר תִּתַּסָק:

 רש''י   המשיח תחתיו מבניו. המשיח מבניו תחתיו: כליל תקטר. אין נקמצת להיות שיריה נאכלין אלא כלה כליל, וכן כל מנחת כהן של נדבה כליל תהיה: כליל. כלה שוה לגבוה:

---

נביאים - ירמיה - פרק ז

(לא) וּבָנ֞וּ בָּמ֣וֹת הַתֹּ֗פֶת אֲשֶׁר֙ בְּגֵ֣יא בֶן-הִנֹּ֔ם לִשְׂרֹ֛ף אֶת-בְּנֵיהֶ֥ם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א צִוִּ֔יתִי וְלֹ֥א עָלְתָ֖ה עַל-לִבִּֽי: (פ) וּבְנוֹ בָּמַת תֹּפֶת דִּי בְחֵילַת בַּר הִנֹּם לְאוֹקָדָא יַת בְּנֵיהוֹן וְיַת בְּנַתְהוֹן בְּנוּרָא דְּלָא פַקֵּדִית בְּאוֹרַיְתִי וְלָא רַעֲוָא קֳדָמַי :

 רש''י   במות התופת . הוא המולך שהיה של נחשת ומסיקין אותו מתחתיו וידיו פשוטות וניסקות ונותנין את הילד על ידיו והוא נכוה ונוהם והכומרים היו מקישין בתופים שלא ישמע האב קול הבן ויכמרו רחמיו , תופת על שם התוף : הנם . על שם נהמת הבן : לא צויתי . במצות שיקריבו בניהם לקרבן ולא דברתי לאחד מן הנביאים וכשדברתי לאברהם לשחוט את בנו לא עלתה על לבי שישחוט אלא להודיע צדקו :

(לב) לָכֵ֞ן הִנֵּֽה-יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה וְלֹא-יֵאָמֵ֨ר ע֤וֹד הַתֹּ֙פֶת֙ וְגֵ֣יא בֶן-הִנֹּ֔ם כִּ֖י אִם-גֵּ֣יא הַהֲרֵגָ֑ה וְקָבְר֥וּ בְתֹ֖פֶת מֵאֵ֥ין מָקֽוֹם: בְּכֵן הָא יוֹמַיָּא אָתָן אֲמַר יְיָ וְלָא יִתְאֲמַר עוֹד תֹּפֶת וְחֵילַת בַּר הִנֹּם אֶלָּהֵין חֵילַת קְטִילַיָא וְיִקְבְּרוּן בְּתוֹפֶת מִבְּלִי אֲתַר : (לג) וְֽהָ֨יְתָ֜ה נִבְלַ֨ת הָעָ֤ם הַזֶּה֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַחֲרִֽיד: וּתְהֵי נְבֵילְתָּא דְּעַמָּא הָדֵין מְשַׁגְּרָא לְמֵיכַל לְעוֹפָא דִשְּׁמַיָּא וְלִבְעִירָא דְּאַרְעָא וְלֵית דְּמָנִיר :

 רש''י   ואין מחריד . את העופות מעל הפגרים :

(לד) וְהִשְׁבַּתִּ֣י | מֵעָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וּמֵֽחֻצוֹת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם ק֤וֹל שָׂשׂוֹן֙ וְק֣וֹל שִׂמְחָ֔ה ק֥וֹל חָתָ֖ן וְק֣וֹל כַּלָּ֑ה כִּ֥י לְחָרְבָּ֖ה תִּהְיֶ֥ה הָאָֽרֶץ: וַאֲבַטֵּל מִקִּרְוַיָּא דְבֵית יְהוּדָה וּמִשׁוּקֵי יְרֻשְׁלֵם קַל בְּיַע וְקַל חֶדְוָא קַל חַתְנִין וְקַל כַּלָּן אֲרֵי לְחוּרְבָּא תְּהֵי אַרְעָא : ח (א) בָּעֵ֣ת הַהִ֣יא נְאֻם-יְהוָ֡ה (ויציאו) יוֹצִ֣יאוּ אֶת-עַצְמ֣וֹת מַלְכֵֽי-יְהוּדָ֣ה וְאֶת-עַצְמוֹת-שָׂרָיו֩ וְאֶת-עַצְמ֨וֹת הַכֹּהֲנִ֜ים וְאֵ֣ת | עַצְמ֣וֹת הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת עַצְמ֥וֹת יוֹשְׁבֵֽי-יְרוּשָׁלִָ֖ם מִקִּבְרֵיהֶֽם: בְּעִדָּנָא הַהִיא אֲמַר יְיָ יַפְקוּן יַת גַּרְמֵי מַלְכַיָּא דְּבֵית יְהוּדָה וְיַת גַּרְמֵי רַבְרְבֵיהוֹן וְיַת גַּרְמֵי כַּהֲנַיָּא וְיַת גַּרְמֵי נְבִיֵי שִׁקְרָא וְיַת גַּרְמֵי יַתְבֵי יְרֻשְׁלֵם מִּקִּבְרֵיהוֹן :

---

כתובים - משלי - פרק כב

(כ) הֲלֹ֤א כָתַ֣בְתִּי לְ֭ךָ (שלשום) שָׁלִישִׁ֑ים בְּמ֖וֹעֵצֹ֣ת וָדָֽעַת: וְהָא כִּתְבֵת אִנוּן לָךְ עַל תְּלָתָא זִמְנִין בְּעֵצְתָּא וִידִיעֲתָא :

 רש''י   הלא כתבתי לך שלשים . תור' ונביאים וכתובים :

(כא) לְהוֹדִֽיעֲךָ֗ קֹ֭שְׁטְ אִמְרֵ֣י אֱמֶ֑ת לְהָשִׁ֥יב אֲמָרִ֥ים אֱ֝מֶ֗ת לְשֹׁלְחֶֽיךָ: לְאוֹדָעִנָךְ קוּשְׁטָא וּמִלֵי דִתְרִיצוּתָא דְתַהֲפִיךְ מִלָתָא דְקוּשְׁטָא לִמְשַדְּרָיךְ :

 רש''י   להודיעך קושט . שלישים כתבתי לך כדי שתבין מתוכם : קושט אמרי אמת . להשיב אמרים אמת : לשולחך . לשואלך הוראה :

(כב) אַֽל-תִּגְזָל-דָּ֭ל כִּ֣י דַל-ה֑וּא וְאַל-תְּדַכֵּ֖א עָנִ֣י בַשָּֽׁעַר: לָא תִגְזוֹל לְמִסְכֵּנָא מְטוּל דְּמִסְכֵּנָא הוּא וְלָא תְמַכֵּיךְ עַנְיָא בְתַרְעָא :

 רש''י   אל תגזל דל . אל תגזלנו כי תראנו דל בעבור שהוא דל ואין לו כח לעמוד נגדך :

(כג) כִּֽי-יְ֭הוָה יָרִ֣יב רִיבָ֑ם וְקָבַ֖ע אֶת-קֹבְעֵיהֶ֣ם נָֽפֶשׁ: מְטוּל דֶּאֱלָהָא דָאֵן דִּינְהוֹן וּמִתְפְּרַע פּוּרְעֲנוּתְהוֹן דְּנַפְשְׁהוֹן :

 רש''י   כי ה' יריב ריבם וקבע . ויגזול את הנפש : קובעיהם . גוזליה' ובלשון ארמי קביעה גזילה במסכ' ראש השנה אתא ההוא גברא לקמיה אמר ליה קבען פלניא וכו' :

(כד) אַל-תִּ֭תְרַע אֶת-בַּ֣עַל אָ֑ף וְאֶת-אִ֥ישׁ חֵ֝מוֹת לֹ֣א תָבֽוֹא: לָא תִתְחַבַּר עִם מָרֵי מְרִירוּתָא וְעִם גַּבְרָא חֶמְתָנָא לָא תֵעוֹל :

 רש''י   אל תתרע . אל תתחבר לשון רעות :

---

משנה כתובות פרק ט

א. הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִנְכָסַיִךְ, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. וְאִם מֵתָה, יוֹרְשָׁהּ. אִם כֵּן לָמָּה כָתַב לָהּ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִנְכָסַיִךְ, שֶׁאִם מָכְרָה וְנָתְנָה, קַיָּם. כָּתַב לָהּ, דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִנְכָסַיִךְ וּבְפֵרוֹתֵיהֶן, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. וְאִם מֵתָהּ, יוֹרְשָׁהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם אוֹכֵל פֵּרֵי פֵרוֹת, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב לָהּ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִנְכָסַיִךְ וּבְפֵרוֹתֵיהֶן וּבְפֵרֵי פֵרוֹתֵיהֶן עַד עוֹלָם. כָּתַב לָהּ, דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִנְכָסַיִךְ וּבְפֵרוֹתֵיהֶן (וּבְפֵרֵי פֵרוֹתֵיהֶן) בְּחַיַּיִךְ וּבְמוֹתִיךְ, אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. וְאִם מֵתָה, אֵינוֹ יוֹרְשָׁה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם מֵתָה, יִירָשֶׁנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וְכָל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, תְּנָאוֹ בָטֵל:

 ברטנורה   (א) הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך. בעודה ארוסה כותב לה, לכשתנשאי לי דין ודברים אין לי בנכסיך. אע''ג דלא קנו מיניה, מוכרת ונותנת ומכרה קיים, שנחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה. ואי קנו מיניה, אפילו לאחר שנישאת מכרה קיים, אבל פירות אוכל, ואם מתה יורשה, דהכי משמע, בנכסיך אין לי דין אבל בפירותיהן יש לי דין, וכל זמן שהן נכסיך שאת בחיים אין לי דין ודברים בהם, הא לאחר מיתה יש לי בהם דין ודברים: רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות. בגמרא מפרש אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות, הכניסה לו קרקע ועשתה פירות אלו הן פירות, מכר אלו הפירות ולקח בהן קרקע ועשתה פירות הרי הן פירי פירות. וכשאמר לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן בלבד, אוכל פירי פירות לדברי ר' יהודה, דהא לא סליק נפשיה אלא מן הפירות בלבד. והלכה כר''י: רשב''ג אומר אם מתה יירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה. דכתיב (במדבר כ''ז) וירש אותה, מכאן שהבעל יורש את אשתו. אבל מסקנא דמלתא, שירושת הבעל את אשתו אינו מן התורה אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. ואף על פי כן הלכה כרשב''ג לא מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה אלא שחכמים עשו לה חיזוק כשל תורה:

ב. מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב וְיוֹרְשִׁין, וְהָיָה לוֹ פִקָּדוֹן אוֹ מִלְוָה בְּיַד אֲחֵרִים רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לַכּוֹשֵׁל שֶׁבָּהֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מְרַחֲמִין בַּדִּין אֶלָּא יִנָּתְנוּ לַיּוֹרְשִׁין, שֶׁכֻּלָּן צְרִיכִין שְׁבוּעָה וְאֵין הַיּוֹרְשִׁין צְרִיכִין שְׁבוּעָה:

 ברטנורה   (ב) ינתנו לכושל שבהן. אית דמפרשי, למי ששטרו מאוחר, שהוא כושל וחלש שבכולן שאינו יכול לטרוף לקוחות הקודמים לו. ואית דמפרשי, לכתובת אשה, והיא קרויה כושל שאין דרכה לחזור אחר נכסי המת ולבקש היכן יש לו קרקע כמו האיש. ואע''ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ולא לכתובת אשה, הכא דלאו ברשותייהו מנחי, סבירא לר' טרפון דמוציאין מיד הלוה או מיד שהפקדון אצלו ונותנין לבעל חוב ולכתובה: ינתנו ליורשים. ולא מהניא תפיסה: שכולן צריכין שבועה. שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכל זמן שלא נשבעו אין אנו יודעים אם יש להם עליו כלום, הלכך משמת המת זכו בהן היורשים וברשותן הן:

ג. הִנִּיחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, כָּל הַקּוֹדֵם, זָכָה בָהֶן. זָכְתָה אִשָּׁה יוֹתֵר מִכְּתֻבָּתָהּ, וּבַעַל חוֹב יוֹתֵר עַל חוֹבוֹ, הַמּוֹתָר, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לַכּוֹשֵׁל שֶׁבָּהֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מְרַחֲמִין בַּדִּין אֶלָּא יִנָּתְנוּ לַיּוֹרְשִׁים, שֶׁכֻּלָּם צְרִיכִין שְׁבוּעָה וְאֵין הַיּוֹרְשִׁים צְרִיכִין שְׁבוּעָה:

 ברטנורה   (ג) כל הקודם בה זכה. קדמו יורשים זכו ואין מוציאין מידם, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ולכתובה. קדם אחד מהם האשה או המלוה זכה הוא, דר' טרפון אית ליה תפיסה דלאחר מיתה מהניא: זכתה אשה יותר על כתובתה. אם קדמה ותפסה ויש יותר מן הכתובה, או קדם בעל חוב ותפס ויש יותר על חובו: המותר כו' ינתנו לכושל. זה בעל השטר שידו על התחתונה. ואם יבואו ליד היתומים שוב לא יוציאו מהם לא אשה ולא בעל חוב. והאידנא דנהיגי בכל בתי דינים שבישראל דמטלטלי דיתמי משעבדי לבעל חוב, מי שמת והניח מטלטלין והיה עליו בעל חוב וכתובת אשה, כל הקודם זכה בין בעל חוב מוקדם בין בעל חוב מאוחר, שאין דין קדימה במטלטלין. ואם לא קדם אחד מהם, יחלקו המטלטלין ביניהם, כדאמרינן לקמן בפרק מי שהיה נשוי:

ד. הַמּוֹשִׁיב אֶת אִשְׁתּוֹ חֶנְוָנִית אוֹ שֶׁמִּנָּהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא, הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעָהּ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַל פִּלְכָּהּ וְעַל עִסָּתָהּ:

 ברטנורה   (ד) חנונית. למכור ולקנות בחנות: אפוטרופא. להתעסק בממונו ולישא וליתן: משביעה כל זמן שירצה. שבועה כעין של תורה על טענת שמא, ויכול לגלגל עליה שלא עשתה אונאה על פלכה ועל עיסתה: ר''א אומר. אפילו לכתחילה שלא ע''י גלגול יכול להשביעה על פלכה ועל עיסתה. ואין הלכה כר''א:

ה. כָּתַב לָהּ, נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי עָלַיִךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ, אֲבָל מַשְׁבִּיעַ הוּא אֶת יוֹרְשֶׁיהָ וְאֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ. נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי עָלַיִךְ וְעַל יוֹרְשַׁיִךְ וְעַל הַבָּאִים בִּרְשׁוּתִיךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ לֹא הִיא וְלֹא יוֹרְשֶׁיהָ וְלֹא אֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ, אֲבָל יוֹרְשָׁיו מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ וְאֶת יוֹרְשֶׁיהָ וְאֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ. נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי וְלֹא לְיוֹרְשַׁי וְלֹא לַבָּאִים בִּרְשׁוּתִי עָלַיִךְ וְעַל יוֹרְשַׁיִךְ וְעַל הַבָּאִים בִּרְשׁוּתִיךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ לֹא הוּא וְלֹא יוֹרְשָׁיו וְלֹא הַבָּאִים בִּרְשׁוּתוֹ לֹא אוֹתָה וְלֹא יוֹרְשֶׁיהָ וְלֹא הַבָּאִין בִּרְשׁוּתָהּ:

 ברטנורה   (ה) משביע הוא את יורשיה. אם גירשה ומתה ויורשיה תובעין הימנו כתובתה, נשבעים שבועת היורשים שלא פקדתנו בשעת מיתה ולא אמרה לנו קודם לכן ולא מצינו בין שטרותיה ששטר כתובתה פרוע: ואת הבאים ברשותה. אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעים כתובתה, נשבעים אף הן שבועת היורשים: אבל יורשיו משביעין אותה. אם נתאלמנה והיא או יורשיה נפרעין מן היתומים, צריכים שבועה, שהרי לא פטרן אלא ממנו אם תגבה כתובתה בחייו: לבאין ברשותי. אם אמכור נכסי ואת באה ליפרע מן הלקוחות:

ו. הָלְכָה מִקֶּבֶר בַּעְלָהּ לְבֵית אָבִיהָ אוֹ שֶׁחָזְרָה לְבֵית חָמִיהָ וְלֹא נַעֲשֵׂית אַפּוֹטְרוֹפָּא, אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְאִם נַעֲשֵׂית אַפּוֹטְרוֹפָּא, הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ עַל הֶעָתִיד לָבוֹא וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ עַל מַה שֶּׁעָבָר:

 ברטנורה   (ו) הלכה מקבר בעלה. זו שפטרה בעלה מן השבועה: לבית אביה. שלא נתעסקה שוב בנכסים: אין היורשים משביעין אותה. במה שנתעסקה בין מיתה לקבורה . שאם היו יורשים יכולים להשביעה על כך, מתוך שהיא צריכה להביא עדים במה שהיא מוכרת וקונה לצורך קבורת המת ישהה המת ויתנוול: על העתיד לבוא. שלא עיכבה בידיה כלום מן העסק שנעשית אפוטרופא עליו לאחר קבורת בעלה, דלא מהניא ביה פטור דידיה שהרי הנכסים של יתומים הם: על שעבר. על עסק שבחיי בעלה:

ז. הַפוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. עֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים וּמִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין וְשֶׁלֹּא בְפָנָיו לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה:

 ברטנורה   (ז) לא תפרע אלא בשבועה. הנפרע מחבירו אינו מדקדק לשום לב על כל מה שפרעו, וזו הואיל ונפרעה במקצת אפשר שנפרעה הכל ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק: עד אחד מעיד שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה. תקנת חכמים היא כדי להפיס דעתו של בעל. ושבועות הללו אף על פי שתקנת חכמים הן, אינן אלא כעין של תורה בנקיטת חפץ, שכל שבועות שתיקנו במשנה כעין של תורה הן: מנכסים משועבדים. משום דאי הוה גבי מן הלוה גופיה והוה טעין לוה אשתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה, ואנן טענינן בשביל לקוחות דלמא אי הוה גבית מן הלוה הוה טעין לך אשתבע לי דלא פרעתיך ובעית אשתבועי, השתא נמי אשתבע:

ח. הַפוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ כֵּיצַד, הָיְתָה כְתֻבָּתָהּ אֶלֶף זוּז, וְאָמַר לָהּ הִתְקַבַּלְתְּ כְּתֻבָּתִיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִתְקַבַּלְתִּי אֶלָּא מָנֶה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. עֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה כֵּיצַד, הָיְתָה כְתֻבָּתָהּ אֶלֶף זוּז, וְאָמַר לָהּ הִתְקַבַּלְתְּ כְּתֻבָּתִיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא הִתְקַבַּלְתִּי, וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהיא פְרוּעָה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים כֵּיצַד, מָכַר נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, וְהִיא נִפְרַעַת מִן הַלָּקוֹחוֹת, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים כֵּיצַד, מֵת וְהִנִּיחַ נְכָסָיו לִיתוֹמִים, וְהִיא נִפְרַעַת מִן הַיְתוֹמִים, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְשֶׁלֹּא בְפָנָיו כֵּיצַד, הָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהִיא נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בְפָנָיו, אֵינָהּ נִפְרַעַת אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁהִיא תוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְאִם אֵינָהּ תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ:

 ברטנורה   (ח) רבי שמעון. קאי לעיל ארבנן דאמרי המושיב את אשתו חנונית או אפוטרופא משביעה כל זמן שירצה ואם כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך אין יורשין משביעין אותה, ואתא הוא לאפלוגי ואמר דכל זמן שהיא תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה ואפילו כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך. ואם אינה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה על אפוטרופא שבחיי בעלה ואפילו לא פטרה מן השבועה, דלית ליה דר' אליעזר ומחלוקתו דאמרי לעיל במתניתין משביעה כל זמן שירצה. ואין הלכה כר' שמעון:

ט. הוֹצִיאָה גֵט וְאֵין עִמּוֹ כְתֻבָּה, גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ. כְּתֻבָּה וְאֵין עִמָּהּ גֵּט, הִיא אוֹמֶרֶת אָבַד גִּטִּי וְהוּא אוֹמֵר אָבַד שׁוֹבָרִי, וְכֵן בַּעַל חוֹב שֶׁהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב וְאֵין עִמּוֹ פְּרוֹזְבּוּל, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִפָּרְעוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִן הַסַּכָּנָה וְאֵילָךְ, אִשָּׁה גּוֹבָה כְתֻבָּתָהּ שֶׁלֹּא בְגֵט, וּבַעַל חוֹב גּוֹבֶה שֶׁלֹּא בִפְרוֹזְבּוּל. שְׁנֵי גִטִּין וּשְׁתֵּי כְתֻבּוֹת, גּוֹבָה שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת. שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת וְגֵט אֶחָד, אוֹ כְתֻבָּה וּשְׁנֵי גִטִּין אוֹ כְתֻבָּה וְגֵט וּמִיתָה, אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא כְתֻבָּה אֶחָת, שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, עַל מְנָת כְּתֻבָּה הָרִאשׁוֹנָה מַחֲזִירָהּ. קָטָן שֶׁהִשִּׂיאוֹ אָבִיו, כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת, שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִיְּמָהּ. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיָּר וְאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת, שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִיְּמָהּ:

 ברטנורה   (ט) הוציאה גט ואין עמו כתובה. במקום שאין כותבים כתובה וסומכים על תנאי בית דין: גובה כתובתה. דתנאי כתובה מעשה בית דין הוא, וכל מעשה בית דין כמאן דנקיט שטרא דמי. ודוקא מנה מאתים הוא דגביא, אבל תוספת אין לה עד שתוציא שטר כתובה: פרוזבול. הלל תיקן פרוזבול כדי שלא תשמט שביעית, שמוסר שטרותיו לבית דין שיגבה מן הלוה חובו כל זמן שיתבענו דהשתא לא קרינא ביה לא יגוש, שאינו תובעו כלום אלא בית דין תובעין: הרי אלו לא יפרעו. חיישינן שמא כבר גבתה כתובתה, וזה השמיטתו שביעית: מן הסכנה. שגזרו גוים על המצות והיו יראים לשמור גיטיהן ומשקיבלתו שורפתו. וכן פרוזבוליהן:

---

גמרא כתובות דף פ''ו ע''א

אָמַר אֲמֵימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חָמָא הַאי מַאן דְּאִיכָּא עֲלֵיהּ כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב, וְאִית לֵיהּ אַרְעָא וְאִית לֵיהּ זוּזֵי, לְבַעַל חוֹב מְסַלְּקִינָן לֵיהּ בְּזוּזֵי, לְאִשָּׁה מְסַלְּקִינָן לָהּ בְּאַרְעָא, הַאי כִּי דִינֵיהּ וְהַאי כִּי דִינֵיהּ. וְאִי לָא אִיכָּא אֶלָּא חַד אַרְעָא וְלָא חַזְיָיא אֶלָּא לְחַד, לְבַעַל חוֹב יַהֲבִינָן לֵיהּ, לְאִשָּׁה לָא יַהֲבֵינָן לָהּ, מַאי טַעְמָא יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָאִישׁ רוֹצֶה לִישָּׂא אִשָּׁה רוֹצָה לְהִנָּשֵׂא. אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרַב חָמָא וַדַּאי דְּאַמְרִיתוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, הַאי מַאן דְּמַסְּקֵי בֵיהּ זוּזֵי וְאִית לֵיהּ אַרְעָא, וְאָתָא בַּעַל חוֹב וְקָא תָּבַע מִינֵּיהּ, וְאָמַר לֵיהּ זִיל שְׁקוֹל מֵאַרְעָא, אַמְרִינָן לֵיהּ זִיל זְבִין אַתְּ וְאַיְיתִי הַב לֵיהּ, אָמַר לֵיהּ לָא, אָמַר לֵיהּ אֵימָא לִי גּוּפָא דְּעוּבְדָּא הֵיכִי הֲוָה, אָמַר לֵיהּ תּוֹלֶה מָעוֹתָיו בְּנָכְרִי הֲוָה, הוּא עָשָׂה שֶׁלֹּא כָּהוֹגֶן, לְפִיכָךְ עָשׂוּ בוֹ שֶׁלֹּא כָּהוֹגֶן. אָמַר לֵיהּ רַב כַּהֲנָא לְרַב פַּפָּא, לְדִידָךְ דַּאֲמַרְתְּ פְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה, אָמַר לֹא נִיחָא לִי דְאִיעֲבִיד מִצְוָה מַאי, אָמַר לֵיהּ תְּנִינָא, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, אֲבָל בְּמִצְוַת עֲשֵׂה כְּגוֹן שֶׁאוֹמְרִים לוֹ עֲשֵׂה סוּכָּה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, עֲשֵׂה לוּלָב וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ:

 רש''י  האי כי דיניה. זה הלוה מעות וזו סמכ' על שעבוד הקרקע והיא לא נתנה כלום ואם בשביל נכסי צאן ברזל הנישומין בכתוב'. הוא זכה בהן מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שיעבוד הקרקע: ולא חזיא אלא לחד. אין בה אלא כדי לא' מהן: לבעל חוב יהבינן. שלא תנעול דלת: יותר משהאיש רוצה וכו'. ולא חיישינן לומר משום חינא. ודוקא שהשטרות נכתבו ביום אחד אבל אם קדמה זמן הכתובה היא גובה: ודאי דאמריתו וכו'. ל' שאלה הוא אמת הוא ששמעתי שאתם אומרים דבר זה של תימה דמטרחינן ליה ללוה למכרה והלא המלוה עיקר סמך שלו על הקרקע: תולה מעותיו בנכרי הוה. מעות הי''ל לפרוע ואמר של נכרי הם: פריעת ב''ח מצוה. מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הן צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק: בד''א. דלוקה ארבעים: מכין אותו. קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים:

---

זוהר צו דף ל''א ע''ב

בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה דְחָג הוּא סִיּוּמָא דְדִינָא דְעָלְמָא וּפִתְקִין נַפְקִין מִבֵּי מַלְכָּא וּגְבוּרָן מִתְעֲרֵי וּמִסְתַּיְּימָן בְּהָאי יוֹמָא וְעַרְבֵי נַחַל (תַּלְיָין) בְּהוּ וּבָעֵינָן לְאַתְעֲרָא גְבוּרָן לְמַיָּא וּלְסַחֲרָא שִׁבְעָה זִמְנִין לְרַוָּואָה לְהָאי מִזְבֵּחַ מִמַּיָּא דְיִצְחָק בְּגִין דְּיִתְמְלֵי מַיָּא הָאי בֵירָא דְיִצְחָק וְכַד הוּא אִתְמַלְיָיא כָּל עָלְמָא אִתְבָּרְכָא בְמַיָּא. וּבְהָאי יוֹמָא גְּבוּרוֹת בָּעֵינָן לְמַיָּיא וּלְסַיְּימָא לוֹן לְבָתָר דְּהָא בְּהָאי יוֹמָא מִסְתַּיְּימֵי דִינָא. וּבְגִין כָּךְ בָּעֵינָן לְבַטְּשָׁא לוֹן בְּאַרְעָא וּלְסַיְּימָא לוֹן דְּלָא מִשְׁתַּכְּחֵי דְּהָאי יוֹמָא אַתְעֲרוּתָא וְסִיּוּמָא הוּא וְעַל דָּא אַתְעֲרוּתָא וְסִיּוּמָא הוּא דְעַבְדֵינָן בְּעַרְבֵי נַחַל. אָמַר רִבִּי חִיָּיא וַדַּאי הָכִי הוּא וְשַׁפִּיר. וְעַרְבֵי נַחַל מִסִטְרָא דְנַחַל נַפְקֵי גְבוּרָן. וּבְהָאי יוֹמָא מִתְעֲרֵי וּמְסַיְימֵי בְּהָאי יוֹמָא כְתִיב (בראשית כ''ו) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפּוֹר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם. בְּאֵרֹת כְּתִיב חָסֵר. וַיָּשָׁב מַהוּ וַיָּשָׁב אֶלָּא יוֹמָא קַדְמָאָה דְיַרְחָא שֵׁירוּתָא דְדִינָא הוּא בְכָל עָלְמָא וְיִצְחָק קַיְימָא לְכֻרְסְיָיא לְמֵידָן עָלְמָא בְּהָאי יוֹמָא וַיָּשָׁב יִצְחָק לְאַתְעֲרָא דִינִין וּלְסַיְּימָא דִינִין. וַיַּחְפּוֹר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם לְאַרְקָא גְבוּרָן לִכְנֶסֵת יִשְׂרָאֵל לְאַתְעֲרָא לְמַיָּא דְּהָא מַיָּא בִגְבוּרָן נַחֲתָן לְעָלְמָא. וּבְגִין דְּאִינוּן גְּבוּרָן לָא נַחֲתִין אֶלָּא בְעִיבָא וְיוֹמָא דְעִיבָא לָא נַיְיחָא רוּחֵיהוֹן דְּקַיְימֵי עָלְמָא אֶלָּא בְגִין דְּעָלְמָא אִצְטְרִיךְ לְהוּ. מָאי טַעְמָא. בְּגִין דְּעָלְמָא בְדִינָא אִתְבְּרֵי וְכֹלָּא בַעְיָיא הָכִי. בְּגִין כָּךְ כֹּלָּא בְעוֹבָדָא תַלְיָיא מִלְתָא. וְעַל דָּא כַהֲנָא בְעוֹבָדָא וְתִקּוּנָא דְאִיהוּ עָבִיד לְתַתָּא אַתְעֲרוּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין לְתַקְּנָא לוֹן וּמִתְתַּקְּנֵי עַל יְדוֹי אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָא תָנֵינָן עֲרָבָה דְדַמְיָיא לְשִׂפְוָון בְּהָאי יוֹמָא מָאי הִיא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא אַף עַל גַּב דְּלִדְרָשָׁא הוּא דְאָתֵי הָכִי הוּא וַדָּאי. דְּהָא בְהָאי יוֹמָא בְשִׂפְוָון תַּלְיָיא בְהָאי יוֹמָא פָּקִיד מַלְכָּא לְמֵיהַב פִּתְקִין לְסַנְטִירָא וּמִסְתַּיְּימֵי דִינִין וְאַסְתִּים לִישָׁנָא בִישָׁא מֵעָלְמָא בְיוֹמָא קַדְמָאָה דְיַרְחָא שֵׁירוּתָא דְדִינָא הוּא וְסִיּוּמָא הוּא בְהָאי יוֹמָא וְהָא אִתְּמַר. תָּא חֲזֵי בְּיוֹמָא דָא שְׁלֵמִין וּמְסַיְּימֵי עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בִּרְכָאָן דִילְהוֹן וְשָׁרָאָן בְּדִינָא וְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹמָא דָא מְסַיְּימֵי דִינִין דִילְהוֹן וְשָׁרָאָן בְּבִרְכָתָא דְהָא לְיוֹמָא אַחֲרָא זְמִינִין לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא בְּמַלְכָּא לְנַטְלָא מִינֵיהּ בִּרְכָאָן לְכָל שַׁתָּא וּבְהַהוּא חֶדְוָותָא לָא מִשְׁתַּכְּחֵי בְמַלְכָּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. וּמָאן דְּיָתִיב עִם מַלְכָּא וְנָטַל לֵיהּ בִּלְחוֹדֵיהּ כָּל מָה דְבָעֵי שָׁאִיל וְיָהִיב לֵיהּ וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל שָׁרָאָן וְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה מְסַיְּימֵי. וְעַל דָּא כְתִיב (מלאכי א') אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ וְגוֹמֵר אָמַר לֵיהּ הָא חֲמֵינָא לֵיהּ לְעֵשָׂו בְּשַׁלְוָה בְמַלְכוּ בִכְרִיכָן עִלָּאִין וְשָׁלִיט עַל עָלְמָא וְאַתְּ אָמֵר וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה. אָמַר לֵיהּ בְּכָל אֲתַר הָכִי הוּא. כֵּיוַן דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא גָּזַר גְּזֵרָה וְשַׁוֵּי הַהִיא גְזֵרָה בְפִתְקֵיהּ קְרָא אַסְהִיד כְּמָה דְּאִתְעֲבִיד. וְעַל דָּא וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה הָא שִׁוִּיתִי בְפִתְקָא דִילִי וְכֵן כָּל אִינוּן טָבָן דְּגָזַר עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב (יחזקאל י''ז) אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:

 תרגום הזוהר  בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁל הַחַג, דְּהַיְנוּ בְּהוֹשַׁעֲנָא רַבָּה, הוּא סִיוּם הַדִּין שֶׁל הָעוֹלָם, וּפִּסְקֵי הַדִּינִים יוֹצְאִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, וְהַגְבוּרוֹת מִתְעוֹרְרוֹת וּמִסְתַּיְּמוֹת בַּיּוֹם הַהוּא. וְעַרְבֵי נַחַל תְּלוּיִם בָּהֶם, בִּגְבוּרוֹת אֵלֶּה. וּצְרִיכִים לְעוֹרֵר הַגְּבוּרוֹת לְמַיִם, וּלְהָקִיף שֶׁבַע פְּעָמִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ, כְּדֵי לְהַרְווֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ בְּמַיִם שֶׁל יִצְחָק, כְּדֵי שֶׁהַמַּיִם יְמַלְאוּ אֶת בְּאֵרוֹ שֶׁל יִצְחָק, וְכַּאֲשֶׁר הוּא מִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם מִתְבָּרֵךְ בַּמַיִם. וּבַיּוֹם הַזֶּה הַגְּבוּרוֹת צְרִיכִים לְמַיִם, וּלְסַיֵּם אוֹתָם לְבַסוֹף, כִּי בַּיּוֹם הַזֶּה מִסְתַּיֵּם הַדִּין. וְלָכֵן צָרִיךְ לְהַכּוֹת אֶת הָעֲרָבוֹת בַּקַרְקַע, וּלְסַיֵּם אוֹתָם, כִּי לֹא נִמְצָא כְּבָר הַדִּין, כִּי יוֹם זֶה הוּא הַתְחָלָה וְסִיוּם שֶׁל הַדִּין. וְלָכֵן הָהִתְעוֹרְרוּת וְסִיוּם הַדִּין עוֹשִׂים בְּאֵלוּ הָעַרְבֵי נָחַל. אָמַר רַבִּי חִיָּא וַדַּאי כֵּן הוּא וְנָאֶה הוּא. וְעַרְבֵי נָחַל מִצַד הַנַּחַל יוֹצְאִים הַגְּבוּרוֹת, וּבַיוֹם הַזֶּה מִתְעוֹרְרִים, וּמִסְתַּיְמִים הַדִּינִים בַּיוֹם הַזֶּה. כָּתוּב (בראשית כו) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפּוֹר אֶת בְּאֵרוֹת הַמַּיִם. כָּתוּב ''בְּאֵרֹת'' בְּלִי ו'. ''וַיָּשָׁב'', מַהוּ וַיָּשָׁב, אֶלָּא הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַחֹדֶשׁ, הַתְחָלַת הַדִּין הוּא בְּכָל הָעוֹלָם, וְיִצְחָק, שֶׁהוּא מִדַּת הַדִּין, יוֹשֵׁב לַכִּסֵא לָדוּן אֶת הָעוֹלָם בַּיוֹם הַזֶּה. וַיָּשָׁב יִצְחָק, לְעוֹרֵר הַדִּין וּלְסַיֵּם אֶת הַדִּין. וַיַּחְפּוֹר אֶת בְּאֵרוֹת הַמַּיִם, לְהַמְשִׁיךְ גְּבוּרוֹת לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לְעוֹרֵר אֶת הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם עִם הַגְבוּרוֹת יוֹרְדִים לָעוֹלָם. וּמִשׁוּם שֶׁאֵלּוּ הַגְּבוּרוֹת לֹא יוֹרְדִים אֶלָּא בְּעָנָן וּבְיוֹם הַמְעוּנָן, לֹא נָח הָרוּחַ שֶׁל יוֹשְׁבֵי הָעוֹלָם אֶלָּא מִשׁוּם שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ לַזֶה. מַהוּ הַטַּעַם, מִשׁוּם שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בַּדִּין וְהַכֹּל צָרִיךְ כָּךְ. וְלָכֵן הַכֹּל תָּלוּי בְּמַעֲשֶׂה. וְלָכֵן הַכֹּהֵן בַּמַעֲשֵׂה וּבְתִיקוּנוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לְמַטָה מִתְעוֹרְרִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְתַקֵן אוֹתָם, וּמִתְתַּקְנִים עַל יָדוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הַרֵי לָמַדְנוּ עֲרָבָה הַדוֹמָה לִשְׂפָתַיִם, מַדוּעַ לוֹקְחִים אוֹתָה בַּיוֹם הַזֶּה. אָמַר רַבִּי חִיָּא אע''ג שֶׁלִדְרָשָׁה הוּא בָּא, כָּךְ הוּא וַדַּאי. כִּי בַּיוֹם הַזֶּה הַדְּבָרִים תְּלוּיִים בִּשְׂפָתַיִם. בַּיּוֹם הַזֶּה פּוֹקֵד הַמֶּלֶךְ לָתֵת פְּתָקִים לַשָׁלִיחַ, וּמִסְתַּיְמִים הַדִּינִים, וְנִסְתָּם לָשׁוֹן הָרַע מֵהָעוֹלָם. בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַחֹדֶשׁ, תְּחִילַת הַדִּין הוּא וְגַם סִיוּם הַדִּין הוּא בַּיּוֹם הַזֶּה וּכְבָר אָמַרְנוּ. בֹּא וּרְאֵה, בַּיּוֹם הַזֶּה נִשְׁלָמִים וּמְסַיְמִים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הַבְּרָכוֹת שֶׁלָהֶם, וְהֵם נִמְצָאִים בְּדִין. וְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַזֶּה מְסַיְמִים הַדִּינִים שֶׁלָהֶם וְנִמְצָאִים בִּבְרָכָה, כִּי לַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי זֶה הֵם מְזוּמָנִין לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בַּמֶלֶךְ, לָקַחַת מִמֶּנוּ בְּרָכוֹת לְכָּל הַשָּׁנָה, וּבַשִׂמְחָה הַהִיא לֹא נִמְצָאִים עִם הַמֶּלֶךְ אֶלָּא יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד. וּמִי שֶׁנִּמְצָא עִם הַמֶּלֶךְ וְלוֹקֵחַ אוֹתוֹ בִּלְבָד, כָּל מַה שֶׁהוּא רוֹצֶה הוּא מְבַקֵּשׁ וְנִתָּן לוֹ. וְלָכֵן יִשְׂרָאֵל מַתְחִילִים וְאוּמוֹת הָעוֹלָם מְסַיְמִים. וְלָכֵן כָּתוּב (מלאכי א) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ וגו'. אָמַר לוֹ, הַרֵי רוֹאִים אָנוּ אֶת עֵשָׂו בְּשַׁלְוָה בְּמַלְכוּת בְּיִשׁוּבִים עֶלְיוֹנִים וְהוּא שׁוֹלֵט עַל הָעוֹלָם, וְאַתָּה אוֹמֵר ''וָאָשִׂים עָרָיו שְׁמָמָה''. אָמַר לוֹ, בְּכָל מָקוֹם כֵּן הוּא, מִכֵּיוָן שֶׁהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ גָּזַר גְּזֵירָה וְשָׂם אוֹתָה הַגְּזֵירָה בַּפֶּתֶק, הַכָּתוּב מֵעִיד כְּמוֹ שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת. וְלָכֵן כָּתוּב וָאָשִׂים עָרָיו שְׁמָמָה. שֶׁכֵּן הִנַחְתִּי בַּפֶּתֶק שֶׁלִּי, וְכֵן כָּל אוֹתָם טוֹבוֹת שֶׁגָּזַר הַקָּבָּ''ה עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתוּב (יחזקאל יז) אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ב

א. הַיַּיִן וְהַסּוֹלֶת שֶׁמְּבִיאִין עִם הַקָּרְבָּן הֵם הַנִּקְרָאִין נְסָכִים וְהַסּוֹלֶת לְבַדָּהּ נִקְרֵאת מִנְחַת נְסָכִים. וּמִנְחַת נְסָכִים אֵינָה טְעוּנָה לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה וְלֹא לְבוֹנָה. אֲבָל טְעוּנָה מֶלַח וְכֻלָּהּ נִשְׂרֶפֶת עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן וְיִתְנַסֵּךְ הַיַּיִן עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְאֵין נוֹתְנִין אוֹתוֹ עַל הָאֵשׁ אֶלָּא מַגְבִּיהַּ יָדוֹ וְיוֹצֵק עַל הַיְסוֹד וְהוּא יוֹרֵד לְשִׁיתִין: ב. אֵין טָעוּן נְסָכִים אֶלָּא עוֹלַת בְּהֵמָה וּשְׁלָמִים בִּלְבַד בֵּין הָיוּ קָרְבַּן צִבּוּר אוֹ קָרְבַּן יָחִיד אוֹ כֶּבֶשׂ יוֹלֶדֶת. וְאֵילוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָדוֹל הוֹאִיל וְהֵן עוֹלוֹת טְעוּנִים נְסָכִים אֲבָל הָעוֹף וְהָאֲשָׁמוֹת וְהַחֲטָאוֹת אֵין מְבִיאִין עִמָּהֶם נְסָכִים. חוּץ מֵחַטָּאת מְצוֹרָע וַאֲשָׁמוֹ שֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ נִסְכֵּיהֶם בַּתּוֹרָה: ג. וּמְנַיִן שֶׁאֵין מְבִיאִין נְסָכִים עִם הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט''ו) לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה דָּבָר הַבָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה יָצְאוּ חַטָּאת וְאָשָׁם וּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח הוֹאִיל וְאֵינָן בָּאִין בְּנֶדֶר וּנְדָבָה אֵין טְעוּנִים נְסָכִים. וּמְנַיִן לְהָבִיא שַׁלְמֵי חֲגִיגָה וְעוֹלַת רְאִיָּה לִנְסָכִים שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכֶם:

---

מוסר

משערי קדושה ח''ב ש''ו

מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת יָדוּעַ כִּי אֲפִילוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ הֵן מְשַׁקְּצִין כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כ') וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַפּוֹרֵשׂ מֵהֶן נִקְרָא קָדוֹשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְגו' וְהִתְקַדִשְׁתֶּם וְגו' כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה וְגו' וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְיָדַעְתָּ כִּי הַקְּדוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. שְׁבוּעָה אִם הִיא בְשֶׁקֶר אוֹ שָׁוְא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תִשָּׂא נִזְדַעְזַע כָּל הָעוֹלָם וְכוּ' וְנֶאֱמַר (איוב ט') הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן וְהַתְּהוֹם מְבַקֵּשׁ לַעֲלוֹת לִשְׁטוֹף כָּל הָעוֹלָם וְכוּ'. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הָעֲבֵירוֹת נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְזֶה מִמֶּנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וּמִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וַאֲפִילוּ אִם הוּא בֶּאֱמֶת וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שִׁשִׁים רִבּוֹא עֲיָירוֹת הָיָה לְיַנַאי בְּהַר הַמֶּלֶךְ וְכֻלָּן נֶחְרָבוּ עַל הַשְׁבוּעָה אֲפִילוּ שֶׁהָיוּ מְקַיְימִין אוֹתָה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְאוּ אִם מִיָמָיו נִשְׁבַּע וְהִתִּיר שְׁבוּעָתוֹ עַל יְדֵי חָכָם הוֹצִיאוּהוּ מִגַן עֵדֶן וְאִם לָאו הַנִיחוּהוּ וּבָדְקוּ וּמָצְאוּ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ וְלֹא הִתִּירָה וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע מִיָּמָיו:

---

צו יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וְכָל-מִנְחַ֥ת כֹּהֵ֛ן כָּלִ֥יל תִּֽהְיֶ֖ה לֹ֥א תֵֽאָכֵֽל: (פ) וְכָל מִנְחָתָא דְכַהֲנָא גְמִיר תְּהֵי לָא תִתְאֲכֵל: (יז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (יח) דַּבֵּ֤ר אֶֽל-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶל-בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את בִּמְק֡וֹם אֲשֶׁר֩ תִּשָּׁחֵ֨ט הָֽעֹלָ֜ה תִּשָּׁחֵ֤ט הַֽחַטָּאת֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא: מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי לְמֵימָר דָא אוֹרַיְתָא דְחַטָאתָא בַּאֲתַר דִי תִתְנְכֵס עֲלָתָא תִּתְנְכֵס חַטָאתָא קֳדָם יְיָ קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא: (יט) הַכֹּהֵ֛ן הַֽמְחַטֵּ֥א אֹתָ֖הּ יֹֽאכֲלֶ֑נָּה בְּמָק֤וֹם קָדֹשׁ֙ תֵּֽאָכֵ֔ל בַּֽחֲצַ֖ר אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: כַּהֲנָא דִמְכַפֵּר בִּדְמַהּ יֵיכְלִנַהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ תִּתְאֲכֵל בְּדָרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא:

 רש''י   המחטא אתה. העובד עבודותיה שהיא נעשית חטאת על ידו: המחטא אתה יאכלנה. הראוי לעבודה, יצא טמא בשעת זריקת דמים שאינו חולק בבשר, ואי אפשר לומר שאוסר שאר כהנים באכילתה חוץ מן הזורק דמה, שהרי נאמר למטה (פסוק כב) כל זכר בכהנים יאכל אתה:

(כ) כֹּ֛ל אֲשֶׁר-יִגַּ֥ע בִּבְשָׂרָ֖הּ יִקְדָּ֑שׁ וַֽאֲשֶׁ֨ר יִזֶּ֤ה מִדָּמָהּ֙ עַל-הַבֶּ֔גֶד אֲשֶׁר֙ יִזֶּ֣ה עָלֶ֔יהָ תְּכַבֵּ֖ס בְּמָק֥וֹם קָדֹֽשׁ: כֹּל דִי יִקְרַב בְּבִסְרַהּ יִתְקַדַשׁ וְדִי יַדִי מִדְמַהּ עַל לְבוּשׁ דִי יַדִי עֲלַהּ תִּתְחַוָר בַּאֲתַר קַדִישׁ:

 רש''י   כל אשר יגע בבשרה. כל דבר אוכל אשר יגע ויבלע ממנה: יקדש. להיות כמוה, אם פסולה תפסל, ואם היא כשרה תאכל כחמר שבה: ואשר יזה מדמה על הבגד. ואם הזה מדמה על הבגד, אותו מקום דם הבגד אשר יזה עליה, תכבס בתוך העזרה: אשר יזה. יהא נזה, כמו (איוב טו כט) ולא יטה לארץ מנלם, יהא נטוי:

(כא) וּכְלִי-חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁ֥ר תְּבֻשַּׁל-בּ֖וֹ יִשָּׁבֵ֑ר וְאִם-בִּכְלִ֤י נְח֨שֶׁת֙ בֻּשָּׁ֔לָה וּמֹרַ֥ק וְשֻׁטַּ֖ף בַּמָּֽיִם: וּמָן דַחֲסַף דִי תִתְבַּשֵׁל בֵּהּ יִתָּבָר וְאִם בְּמָנָא דִנְחָשָׁא תִּתְבַּשֵׁל וְיִתְמְרֵק וְיִשְׁתַּטֵף בְּמַיָא:

 רש''י   ישבר. לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר, והוא הדין לכל הקדשים: ומרק. לשון תמרוקי הנשים (אסתר ב יב) אישקורימינ''ט בלע''ז [נקוי] : ומרק ושטף. לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם:

---

נביאים - ירמיה - פרק ח

(ב) וּשְׁטָחוּם֩ לַשֶּׁ֨מֶשׁ וְלַיָּרֵ֜חַ וּלְכֹ֣ל | צְבָ֣א הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר אֲהֵב֜וּם וַאֲשֶׁ֤ר עֲבָדוּם֙ וַֽאֲשֶׁר֙ הָלְכ֣וּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֣ר דְּרָשׁ֔וּם וַאֲשֶׁ֥ר הִֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם לֹ֤א יֵאָֽסְפוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל-פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה יִֽהְיֽוּ: וְיִשְׁטָחוּנוּן לָקֳבֵיל שִׁמְשָׁא וְסִהֲרָא וּלְכָל חֵילֵי שְׁמַיָּא דְּרַחְמוּנוּן וּדְפַלְחוּנוּן וּדְטָעוּ בַּתְרֵיהוֹן וְדִתְבָעוּנוּן וְדִסְגִּידוּ לְהוֹן לָא יִתְכַּנְּשׁוּן וְלָא יִתְקַבְּרוּן לְזֵיבַל מְבַדַּר עַל אַפֵּי אַרְעָא יְהוֹן :

 רש''י   ושטחום לשמש . והכשדים ישכנו לצור על העיר בקברי השרים שהיו נאים כפלטין : לדומן . לזבל :

(ג) וְנִבְחַ֥ר מָ֙וֶת֙ מֵֽחַיִּי֔ם לְכֹ֗ל הַשְּׁאֵרִית֙ הַנִּשְׁאָרִ֔ים מִן-הַמִּשְׁפָּחָ֥ה הָֽרָעָ֖ה הַזֹּ֑את בְּכָל-הַמְּקֹמ֤וֹת הַנִּשְׁאָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתִּ֣ים שָׁ֔ם נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: (ס) וְיִתְרְעוּן בְּמוֹתָא מִדִּבְחַיָא לְכָל שְׁאָרָא דְּיִשְׁתַּאֲרוּן מִן זַרְעִיתָא בִּישְׁתָא הָדָא בְּכָל אַתְרַיָא דְּיְשְׁתַּאֲרוּן דְּאַגְלֵיתִינוּן לְתַמָּן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת :

 רש''י   ונבחר מות מחיים . אע''פ שהם רואים את המתים נתונין בבזיון צרת החיים גדולה הימנה ויבחרו את המות :

(ד) וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲיִפְּל֖וּ וְלֹ֣א יָק֑וּמוּ אִם-יָשׁ֖וּב וְלֹ֥א יָשֽׁוּב: וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ הֲיִפְּלוּן וְלָא יְקוּמוּן אִם לְמֵיתַב גְּלֵי קֳדָמַי דְּלָא יְתוּבוּן :

 רש''י   היפלו ולא יקומו . הטוב להם שיפילו את עצמם לנפילה שאין להם תקומה : אם ישוב ולא ישוב . לכשירצו לשוב מרעתם לא ישוב הקב''ה מגזירתו , ד''א אף אם ישובו בתשובה לא תתקיים בידם כי ימהרו לשוב לרשעתם וכן ת''י אם למיתב גלי קדמי דלא יתובון :

(ה) מַדּ֨וּעַ שׁוֹבְבָ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה יְרוּשָׁלִַ֖ם מְשֻׁבָ֣ה נִצַּ֑חַת הֶחֱזִ֙יקוּ֙ בַּתַּרְמִ֔ית מֵאֲנ֖וּ לָשֽׁוּב: מַה דֵּין מִתְחַסְּנִין לְמֵתָב לְפוּלְחָנִי עַמָּא הָדֵין יַתְבֵי יְרֻשְׁלֵם תָּבוּ לִמְרַד מִן אוֹרַיְתָא וְלָא צָבָן לְמֵתַב אַתְקִיפוּ בְּנִכְלִיִי מְסָרְבִין לְמֵתָב :

 רש''י   משובה נצחת . משובת עולם כמו נצח : החזיקו . אחזו : בתרמית . במרמה :

(ו) הִקְשַׁ֤בְתִּי וָֽאֶשְׁמָע֙ לוֹא-כֵ֣ן יְדַבֵּ֔רוּ אֵ֣ין אִ֗ישׁ נִחָם֙ עַל-רָ֣עָת֔וֹ לֵאמֹ֖ר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתִי כֻּלֹּ֗ה שָׁ֚ב (במרצותם) בִּמְר֣וּצָתָ֔ם כְּס֥וּס שׁוֹטֵ֖ף בַּמִּלְחָמָֽה: אֲצֵיתֵת וּגְּלֵי קֳדָמַי לָא כִּדְּכָשַׁר מְמַלְּלִין לֵית גְּבַר דִּמְתִיב מִן בִּישְׁתֵּיהּ לְמֵימָר מַה עֲבָדִית כּוּלְהוֹן מַסְגַּן בִּרְעוּת נַפְשָׁהוֹן כְּסוּסְיָא דִּגְזַר בִּקְרָבָא :

 רש''י   לא כן . לא בדין כמו כן בנות צלפחד ( במדבר כז ) : כלה שב במרצותם . בדרך הראשון חוטאים וחוזרים וחוטאים , מרוצתם קורש''י בלעז : שוטף . אישפרידי''ן בלעז :

(ז) גַּם-חֲסִידָ֣ה בַשָּׁמַ֗יִם יָֽדְעָה֙ מֽוֹעֲדֶ֔יהָ וְתֹ֤ר (וסוס) וְסִיס֙ וְעָג֗וּר שָׁמְר֖וּ אֶת-עֵ֣ת בֹּאָ֑נָה וְעַמִּ֕י לֹ֣א יָֽדְע֔וּ אֵ֖ת מִשְׁפַּ֥ט יְהוָֽה: אַף חַוָּרִיתָא בִשְׁמַיָּא יָדְעָה זִמְנָהָא וְשַׁפְנִינָא וְכוּרְכַּיָא וְסָנוּנִיתָא נָטְרִין יַת עִדַּן מֵיעַלְהוֹן וְעַמִּי לָא הֲווּ יָדְעִין לְמֶעְבַּד יַת קְיָמָא דַיְיָ :

 רש''י   חסידה . ציגוניא''ה בלעז : מועדיה . עת עברם אל איי הים מפני הצנה ועת שובם : שמרו . המתינו : ותור וסיס ועגור . ושפנינא וכורכיא וסנוניתא , כורכיא גרוא''ה בלעז סנונית ארונדיל''א בלעז :

---

כתובים - משלי - פרק כב

(כה) פֶּן-תֶּאֱלַ֥ף (ארחתו) אֹֽרְחֹתָ֑יו וְלָקַחְתָּ֖ מוֹקֵ֣שׁ לְנַפְשֶֽׁךָ: דְּלָא תֵילַף אָרְחָתֵיהּ וְתַשְׁכַּח פַּחָא לְנַפְשָׁךְ :

 רש''י   פן תאלף . פן תלמד :

(כו) אַל-תְּהִ֥י בְתֹֽקְעֵי-כָ֑ף בַּ֝עֹרְבִ֗ים מַשָּׁאֽוֹת: לָא תֶהֱוֵי מַשְׁלֵם אַיְדָךְ בַּעֲרָבוּתָא עַל חַבְרָךְ :

 רש''י   אל תהי בתוקעי כף בעורבים משאות . הלואות כמו משאת מאומה ( דברי' כד ) :

(כז) אִם-אֵֽין-לְךָ֥ לְשַׁלֵּ֑ם לָ֥מָּה יִקַּ֥ח מִ֝שְׁכָּבְךָ֗ מִתַּחְתֶּֽיךָ: אִם לֵית לָךְ דְּפָרֵיעַ נְסַבְיָן תַּשְׁוַיְתָךְ מִתַּחְתָּיךְ : (כח) אַל-תַּ֭סֵּג גְּב֣וּל עוֹלָ֑ם אֲשֶׁ֖ר עָשׂ֣וּ אֲבוֹתֶֽיךָ: לָא תַשְׁנֵי תְחוּמָא דְמִן עָלְמָא דַעֲבַדוּ אֲבָהָתָךְ :

 רש''י   אל תסג גבול עולם . אל תשג אחור מנהג אבותיך ואז''ל המניח כלכלה תחת הגפן בשעת בצירה כדי שיפול בתוכו הפרט על זה נאמר אל תסג גבול וגו' , תסג כמו יסוגו אחור ( תהלים קכט ) :

(כט) חָזִ֡יתָ אִ֤ישׁ | מָ֘הִ֤יר בִּמְלַאכְתּ֗וֹ לִֽפְנֵֽי-מְלָכִ֥ים יִתְיַצָּ֑ב בַּל-יִ֝תְיַצֵּב לִפְנֵ֥י חֲשֻׁכִּֽים: אִין חֲזֵיתָא גַבְרָא דְמַוְהֵי בַעֲבִדְתֵּיהּ קֳדָם מַלְכֵי נְקוּם וְלָא נְקוּם קֳדָם חֲשׁוֹכֵי : כג (א) כִּֽי-תֵ֭שֵׁב לִלְח֣וֹם אֶת-מוֹשֵׁ֑ל בִּ֥ין תָּ֝בִ֗ין אֶת-אֲשֶׁ֥ר לְפָנֶֽיךָ: אִין יְתִיבְתָּא לְמֵיכַל עִם שַׁלִיטֵי אֶתְבַּיֵן כְּמוֹ רְשִׁים קֳדָמָיךְ :

 רש''י   כי תשב ללחום . לאכול : בין תבין . תן לבך לדעת מי הוא אם עינו צרה או יפה :

---

משנה בבא בתרא פרק ה

א. הַמּוֹכֵר אֶת הַסְפִינָה, מָכַר אֶת הַתֹּרֶן וְאֶת הַנֵּס וְאֶת הָעוֹגִין וְאֶת כָּל הַמַּנְהִיגִין אוֹתָהּ, אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָעֲבָדִים, וְלֹא אֶת הַמַּרְצוּפִין, וְלֹא אֶת הָאַנְתִּיקִי. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. מָכַר אֶת הַקָּרוֹן, לֹא מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת. מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת, לֹא מָכַר אֶת הַקָּרוֹן. מָכַר אֶת הַצֶמֶד, לֹא מָכַר אֶת הַבָּקָר. מָכַר אֶת הַבָּקָר, לֹא מָכַר אֶת הַצֶמֶד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַדָּמִים מוֹדִיעִין. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ מְכוֹר לִי צִמְדְּךָ בְּמָאתַיִם זוּז, הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַצֶמֶד בְּמָאתַיִם זוּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַדָּמִים רְאָיָה:

 ברטנורה   (א) את הספינה. סתם: מכר את התורן. עץ גבוה שתולין עליו את הנס. והנס כמין וילון. שתולין בתורן לנגד הרוח: עוגין. ברזל שקושרין אותו בחבל וזורקין אותו בעומק המים לעכב ולעגן הספינה: מנהיגים. אלו המשוטות שבהם מוליכין הספינה לינקום שכונים: מרצופין. אמתחות שנותנין בהם הסחורה: אנתיקי. הפרקמטיא שבתוך הספינה וכל הני דחשיב הכא דבמכר לא מכר אם נתן והקדיש את הספינה. לא הוו הנך בכלל המתנה וההקדש ולא דמי לבור ודות וגת דפרקין דלעיל. דכולהו מקרקעי נינהו. ובטלו לגבי שדה לענין הקדש ומתנה אבל הנך לא בטלי כלל: פרדות. בהמות המושכות את הקרון. והוא שאין אדוקים בו בשעת מכירה ואית דמפרשי פרדות עצים הנפרדים מן העגלה שמושכים את העגלה בהם. והוא שלא יהיו קשורים בה בשעת המכירה: צמד. הוא העול שצומד ומחבר את השוורים יחד: אין הדמים ראיה. והא דאמר דשתות קנה ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח ה''מ בכדי שהדעת טועה דסבור הלוקח ששוה כך. והוי מקח טעות. אבל בכדי שאין הדעת טועה כגון דקנה צמד ששוה זוז במאתים אמרינן במתנה נתנם לו. ואין כאן בטול מקח. ואין הלכה כרבי יהודה:

ב. הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר, לֹא מָכַר כֵּלָיו. נָחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר, מָכַר כֵּלָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, פְּעָמִים מְכוּרִין וּפְעָמִים אֵינָן מְכוּרִין. כֵּיצַד, הָיָה חֲמוֹר לְפָנָיו וְכֵלָיו עָלָיו. וְאָמַר לוֹ מְכוֹר לִי חֲמוֹרְךָ זֶה, הֲרֵי כֵלָיו מְכוּרִין. חֲמוֹרְךָ הוּא, אֵין כֵּלָיו מְכוּרִין:

 ברטנורה   (ב) לא מכר את כליו. בכלים העשויים לרכיבה כגון אוכף ומרדעת כ''ע ל''פ דקנה. אפילו אינם עליו בשעת מכירה. כי פליגי בכלים של משאוי כגון שק ודיסקיא. ת''ק סבר לא מכר הכלים של משאוי שעליו. ונחום המדי סבר מכר הכלים של משאוי שעליו. והלכ' כת''ק. ולא קנה הכלים של משאוי. ואפילו היו עליו בשעת מכירה: חמורך זה. משמע כמות שהוא עם כליו: חמורך הוא. הוי כשואל לו חמורך הוא. מכור אותו לי. והוי כמוכר חמור סתם. ואין כליו מכורים ואפילו הן עליו בשעת מכירה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ג. הַמּוֹכֵר (אֶת הַחֲמוֹר, מָכַר אֶת הַסְיָח. מָכַר אֶת הַפָּרָה, לֹא מָכַר אֶת בְּנָהּ. מָכַר אַשְׁפָּה, מָכַר זִבְלָהּ. מָכַר בּוֹר, מָכַר מֵימָיו. מָכַר) כַּוֶּרֶת, מָכַר דְּבוֹרִים. מָכַר שׁוֹבָךְ, מָכַר יוֹנִים. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת שׁוֹבָךְ מֵחֲבֵרוֹ, מַפְרִיחַ בְּרֵכָה רִאשׁוֹנָה. פֵּרוֹת כַּוֶּרֶת, נוֹטֵל שְׁלשָׁה נְחִילִין וּמְסָרֵס. חַלּוֹת דְּבַשׁ, מַנִּיחַ שְׁתֵּי חַלּוֹת. זֵיתִים לָקוֹץ, מַנִּיחַ שְׁתֵּי גְרוֹפִיּוֹת:

 ברטנורה   (ג) המוכר את החמור מכר את הסייח. בנו של חמור ובגמרא מוקי לה כגון שאמר לו חמור מניקה אני מוכר לך. דחלב האתון למאי מהני. אלא ודאי היא ובנה קאמר ליה. ובסיפא דאמר פרה מניקה אני מוכר לך. לא קנה את בנה. דפרה לחלבה עומדת. פרה לחלבה קאמר ליה: מכר אשפה. מקום גבוה שלשה טפחים או יותר או עמוק שלשה טפחים או יותר שרגיל להניח שם זבל בהמותיו: מכר בור מכר מימיו. מתני' יחידאה היא. ופליגי רבנן עליה ואמרי מכר בור לא מכר מימיו והלכה כחכמים: הלוקח פירות שובך. מה שילדו היונים כל השנה: מפריח. הלוקח: בריכה ראשונה. ויניחנה למוכר. וכל שני ולדות קרוין בריכה ומניחן עם אמם כדי להיות לצוותא לאמם שלא יברחו: פירות כוורת. דבורים הנולדים מן הכוורת זאת השנה. נוטל הלוקח שלשה נחילים. שלשה חבורות מולדות הדבורים הראשונים היוצאים מן הכוורת ומכניסן לתוך הכוורת שלו. שהראשונים הם חשובים והאחרון אחרון גרוע ומשם ואילך מסרס כלומר נוטל אחת ומניח אחת למוכר כדי שיגדלו ויתחברו עם האבות. כדי שתתישב הכוורת וכן לעולם חלות דבש. הדבש עם השעוה יחד מעורבים עשוי חלות חלות: מניח ב' חלות. שמתפרנסים הדבורים מהם כל ימות הגשמים: גרופיות. ענפים וחוזר וצומח:

ד. הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה קַרְקַע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ, לֹא יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע, שֶׁלּוֹ. וּמִן הַשָּׁרָשִׁים, שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע. וְאִם מֵתוּ, אֵין לוֹ קַרְקַע. קָנָה שְׁלשָׁה, קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ, יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע וּמִן הַשָּׁרָשִׁין, שֶׁלּוֹ. וְאִם מֵתוּ, יֵשׁ לוֹ קַרְקַע:

 ברטנורה   (ד) הקונה שני אילנות. סתמא לא קנה קרקע כלל סביבותיו: הגדילו. הרחיבו הענפים: לא ישפה. לא יכרות אותם בעל הקרקע אף על פי שהצל שלהם מזיק לקרקע שלו דכיון דאין לו קרקע לבעל האילנות הרי בעל הקרקע שעבד לו קרקעו לכל צרכן כל זמן שהן קיימים: גזע. כל שהן למעלה מן הארץ שרואה פני חמה: שרשין. כל שהן למטה מן הארץ: שלו. של בעל האילן. ולא שיניחנו שם ויגדל דחיישינן שמא תגביה הקרקע עד (שיתעבה) [שיתכסה] האילן היוצא מן הגזע מקצתו בקרקע ויראו כשלשה אילנות ויאמר לו לוקח שלש אילנות מכרת לי ויש לי קרקע אלא יקוץ אותו וישרפנו: ואם מתו. שיבש האילן: אין לו קרקע. שיוכל ליטע אחר במקומו: קנה קרקע. דחשיבי שדה האילן וקנה בקרקע שיש בין אילן לאילן ותחתיהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. כדי שיכול לעמוד מלקט הפירות עם הסל שלו. והני מילי כשיש בין אילן לאילן לא פחות מארבע אמות ולא יותר על ט''ז אמה אז קנה בקרקע שבין אילן לאילן. ותחתיהן. וחוצה להן כדאמרן. אבל אם יש בין אילן לאילן פחות מארבע אמות. או יותר מט''ז אמה. לא קנה קרקע:

ה. הַמּוֹכֵר רֹאשׁ בְּהֵמָה גַסָה, לֹא מָכַר אֶת הָרַגְלָיִם. מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ. מָכַר אֶת הַקָּנֶה, לֹא מָכַר אֶת הַכָּבֵד. מָכַר אֶת הַכָּבֵד, לֹא מָכַר אֶת הַקָּנֶה. אֲבָל בַּדַּקָּה, מָכַר אֶת הָרֹאשׁ, מָכַר אֶת הָרַגְלָיִם. מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ. מָכַר אֶת הַקָּנֶה, מָכַר אֶת הַכָּבֵד. מָכַר אֶת הַכָּבֵד, לֹא מָכַר אֶת הַקָּנֶה:

 ברטנורה   (ה) לא מכר את הרגלים. בתוספתא תניא במה דברים אמורים במקום שלא נהגו. אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה: מכר את הקנה. את הריאה. ונקראת על שם הקנה שלה:

ו. אַרְבַּע מִדּוֹת בַמּוֹכְרִין. מָכַר לוֹ חִטִּים יָפוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת, הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. רָעוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת, מוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. רָעוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת, יָפוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת, אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. שְׁחַמְתִּית וְנִמְצֵאת לְבָנָה, לְבָנָה וְנִמְצֵאת שְׁחַמְתִּית, עֵצִים שֶׁל זַיִת וְנִמְצְאוּ שֶׁל שִׁקְמָה, שֶׁל שִׁקְמָה וְנִמְצְאוּ שֶׁל זַיִת, יַיִן וְנִמְצָא חֹמֶץ, חֹמֶץ וְנִמְצָא יַיִן, שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן:

 ברטנורה   (ו) ד' מדות. דינים חלוקים זה מזה: מכר לו חטים יפות. התנה עמו שיתן לו חטין יפות ונמצאו רעות הוי כאונאה ולפיכך יכול לחזור בו מי שנתאנה בלבד דהוא לוקח אבל מוכר אינו יכול לחזור בו. ואפילו הוקרו החטין הרבה: אין אחד מהן יכול לחזור בו. ואפילו הוקרו או הוזלו ולא מצי לוקח למימר אני ליפות נתכוונתי והאי דאמינא רעות משום דרע רע יאמר הקונה. וכן אפכא לא מצי מוכר למימר אני לרעות נתכוונתי. והאי דאמינא יפות דדרך המוכר לומר לרע טוב: שחמתית. אדומה וכל חום מתרגמינן שחום: ונמצאת לבנה. ואיכא דניחא ליה בהאי ואיכא דניחא ליה בהאי. וכל כהאי גונא הוי מקח טעות לשניהם ושניהם יכולים לחזור. דאילו ביפות ונמצאו רעות כ''ע ניחא להו ביפות: יין ונמצא חומץ. איכא דניחא ליה בחמרא. ואיכא דניחא ליה בחלא:

ז. הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד, קָנָה. מָדַד וְלֹא מָשַׁךְ, לֹא קָנָה. אִם הָיָה פִקֵּחַ, שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמוֹ. הַלּוֹקֵחַ פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְאִם הָיָה בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע וְתָלַשׁ כָּל שֶׁהוּא, קָנָה:

 ברטנורה   (ז) משך. מרשות הרבים בסמטא או בחצר של שניהם קנה. אבל משיכה ברשות הרבים לא מהניא: אף על פי שלא מדד. וכגון שפסק לו מתחלה הדמים בכך וכך יתן לו המדה אבל לא פסק לו הדמים אפילו מדד ומשך לא קנה. דלא סמכא דעתייהו שהמוכר יכול להעלות הדמים כמו שרוצה והקונה אומר איני קונה אלא בזול: מדד. המוכר ללוקח ברשות הרבים אפילו בכליו של לוקח לא קנה. שאין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים ואם לוקח עצמו מדד. אפילו ברשות הרבים קנה בהגבהה: אם היה פקח. הלוקח: שוכר את מקומו. אם הוא ברשות בעלים ומקומו קונה לו. ובמשאות גדולות איירי דאין דרכן להגביה לכך קני במשיכה: עד שיטלטלנו. היינו הגבהה ואורחא דמלתא נקט דדרך מגביה לטלטל ממקום למקום ואם היה מחובר לקרקע. בגמרא מוקי לה כגון שאמר לו מוכר ללוקח לך ויפה לי קרקע כל שהוא. וקני כל מה שעלי' דכיון ששכרו לעשות מלאכה בקרקע שלו. ועשה בו מלאכה כל שהוא קנה שכירותו. וקנה נמי אותו דבר שרוצה להקנות לו עם השכירות לפיכך אם תלש כל שהוא קנה:

ח. הַמּוֹכֵר יַיִן וָשֶׁמֶן לַחֲבֵרוֹ וְהוּקָרוּ אוֹ שֶׁהוּזָלוּ, אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, לַמּוֹכֵר. מִשֶּׁנִּתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, לַלּוֹקֵחַ. וְאִם הָיָה סַרְסוּר בֵּינֵיהֶן, נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית, נִשְׁבְּרָה לַסַרְסוּר. וְחַיָּב לְהַטִּיף לוֹ שָׁלשׁ טִפִּין. הִרְכִּינָהּ וּמִצָה, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹכֵר. וְהַחֶנְוָנִי אֵינוֹ חַיָּב לְהַטִּיף שָׁלשׁ טִפִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, פָּטוּר:

 ברטנורה   (ח) עד שלא נתמלאה המדה למוכר. במדה שאינה של שניהם מיירי והמשאיל השאילה לשניהם והרי היא שאולה למוכר עד שימלאנה. ומשם ואילך היא שאולה ללוקח. לפיכך עד שלא נתמלאה המדה שהכלי שאול למוכר לא קנה לוקח. ומשנתמלאה המדה שהכלי שאול ללוקח. קנה לוקח שקנו לו כליו ובסמטא מיירי או ברשות הלוקח: היה סרסור ביניהם ונשברה החבית. והיתה החבית שלו: נשברה לסרסור. ולא אמרינן שלוחו של לוקח הוא ונשברה ללוקח: חייב להטיף לו ג' טפין. המוכר ללוקח מן הנדבק בדופני המדה לאחר שעירה היין והשמן: הרכינה ומיצה. הטה את המדה על צדה לאחר שעירה השמן והיין והטיף שלשה טפין. ונתאסף מיצת המדה לשולי הכלי אל מקום א' הרי הוא של מוכר שהרי נתיאש הלוקח ממנו: והחנוני אינו חייב להטיף ג' טיפין. לפי שהוא טרוד שמוכר כל שעה: רבי יהודה אומר. לא אמרו שחנוני פטור מלהטיף ג' טיפין אלא ערב שבת עם חשיכה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ט. הַשּׁוֹלֵחַ אֶת בְּנוֹ אֵצֶל חֶנְוָנִי (וּפֻנְדְּיוֹן בְּיָדוֹ), וּמָדַד לוֹ בְּאִסָר שֶׁמֶן וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִסָר, שָׁבַר אֶת הַצְלוֹחִית וְאִבֵּד אֶת הָאִסָר, חֶנְוָנִי חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר, שֶׁעַל מְנָת כֵּן שְׁלָחוֹ. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בִּזְמַן שֶׁהַצְלוֹחִית בְּיַד הַתִּינוֹק וּמָדַד חֶנְוָנִי לְתוֹכָהּ, חֶנְוָנִי פָטוּר:

 ברטנורה   (ט) השולח בנו. קטן אצל החנוני ובידו פונדיון. שהם שני איסרין. להביא לו באיסר שמן. ואיסר אחד יתן לו. וכן עשה. ושבר התינוק את הצלוחית ונשפך השמן. ואבד את האיסר שנתן לו החנוני: החנוני חייב. בשמן. ובצלוחית. ובאיסר. דלא שלח האב את בנו קטן אל החנוני אלא לאודועי ליה שהוא צריך לשמן. לא שישלח השמן על ידו. ובגמרא פריך אמאי חייב החנוני על הצלוחית. אבדה מדעת היא שהרי הוא עצמו שלחה ביד בנו ומשני כגון שנטלה חנוני למוד בה שמן לאחרי' הלכך נעשה גזלן עליה. וקמה ליה ברשותיה עד דמהדר לה למרה. ואף על גב דאהדרה לתינוק לא מפטר מינה: ר' יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו. כי היכי דלשדר ליה חנוני ביד בנו שהוא פטור מדמי צלוחית. ואין הלכה כר' יהודה:

י. הַסִּיטוֹן מְקַנֵּחַ מִדּוֹתָיו אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם, וּבַעַל הַבַּיִת אַחַת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים. חֶנְוָנִי מְקַנֵּחַ מִדּוֹתָיו פַּעֲמַיִם בַּשַּׁבָּת, וּמְמַחֶה מִשְׁקְלוֹתָיו פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת, וּמְקַנֵּחַ מֹאזְנַיִם עַל כָּל מִשְׁקָל וּמִשְׁקָל:

 ברטנורה   (י) הסיטון. סוחר שקונה הרבה ביחד. וחוזר ומוכר לחנונים מעט מעט: מקנח מדותיו. בשביל היין והשמן שנקרש בתוכם. והמדה מתמעטת: ובעל הבית. שאינו מוכר תדיר כסיטון. מקנח פעם אחת בשנה: פעמים בשבת. שהחנוני אינו חייב להטיף ג' טפין. כמו שחייב הסיטון ובעל הבית. ומשתייר בכלי ונדבק בו: וממחה. מקנח אבני משקלותיו ששוקל בהן דבר לח על כל משקל ומשקל. כל פעם ששוקל מקנח:

יא. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּלַּח. אֲבָל בַּיָּבֵשׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ. וְחַיָּב לְהַכְרִיעַ לוֹ טֶפַח. הָיָה שׁוֹקֵל לוֹ עַיִן בְּעַיִן, נוֹתֵן לוֹ גֵּרוּמָיו אֶחָד לָעֲשָׂרָה בַּלַּח וְאֶחָד לָעֶשְׂרִים בַּיָּבֵשׁ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָמוֹד בַּדַּקָּה, לֹא יָמוֹד בַּגַּסָה. בַּגַּסָה, לֹא יָמוֹד בַּדַּקָּה. לִמְחוֹק, לֹא יִגְדּוֹשׁ. לִגְדּוֹשׁ, לֹא יִמְחוֹק:

 ברטנורה   (יא) וחייב להכריע טפח. ממשקל ליטרא ואילך אבל פחות מליטרא אין צריך הכרע טפח היה שוקל עין בעין. כגון במקום שלא נהגו להכריע ומעמיד קנה המאזנים בשוה: נותן לו את גרומיו. הכרעותיו לכל י' ליטרא מוסיף לו עשירית ליטרא. שהוא אחד למאה כשימכור בלח. וביבש מוסיף עשירית ליטרא לכל עשרית ליטרא: למוד בדקה. במדה קטנה: לא ימוד בגסה. במדה גדולה. דהוי פסידא דלוקח שאין נותן לו אלא הכרע א' והיה צריך ליתן לו הכרעות רבות: למחוק. להסיר מה שעולה על שפת המדה: לא יגדוש. ואף על פי שמוסיף לו בדמים לא ימחוק. ואף על פי שפוחת לו מן הדמים:

---

גמרא בבא בתרא דף ע''ה ע''ב

מָכַר אֶת הַפָּרָה לֹא מָכַר אֶת בְּנָהּ וְכוּ'. הֵיכִי דָמֵי, אִי דְאָמַר לֵיהּ הִיא וּבְנָהּ, אֲפִילּוּ פָּרָה וּבְנָהּ נַמֵי, אִי דְּלָא אָמַר לֵיהּ הִיא וּבְנָהּ, אֲפִילּוּ חֲמוֹר נַמֵי לֹא. אָמַר רַב פַּפָּא דְּאָמַר לֵיהּ חֲמוֹר מֵינִיקָה וּפָרָה מֵינִיקָה אֲנִי מוֹכֵר לָךְ. בִּשְׁלָמָא פָּרָה אִיכָּא לְמֵימָר לַחֲלָבָהּ בָּעֵי לָהּ, אֶלָּא חֲמוֹר מַאי קָאָמַר לֵיהּ, שְׁמַע מִינָהּ הִיא וּבְנָהּ קָאָמַר לֵיהּ. וַאֲמַאי קָרֵי לֵיהּ סְיָח, שֶׁמְּהַלֵּךְ אַחַר שִׂיחָה נָאָה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מַאי דִּכְתִיב (במדבר כ''א) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּוֹשְׁלִים וְגוֹ', הַמּוֹשְׁלִים אֵלּוּ הַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם, בּוֹאוּ וְנַחְשׁוֹב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ וּשְׂכַר עֲבֵירָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן, אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, תִּבָּנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְתִכּוֹנֵן לָעוֹלָם הַבָּא. עִיר סִיחוֹן, אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּעַיִר זֶה שֶׁמְּהַלֵּךְ אַחַר סִיחָה נָאָה, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן וְגוֹ', תֵּצֵא אֵשׁ מִמְּחַשְּׁבִין וְתֹאכַל אֶת שֶׁאֵינָן מְחַשְּׁבִין. לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחוֹן, מִקִּרְיַת צַדִּיקִים שֶׁנִּקְרְאוּ שִׂיחִין. אָכְלָה עָר מוֹאָב, זֶה הַמְהַלֵּךְ אַחַר יִצְרוֹ כְּעַיִר זֶה שֶׁמְּהַלֵּךְ אַחַר סִיחָה נָאָה. בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנוֹן, אֵלּוּ גַּסֵּי הָרוּחַ, דְּאָמַר מָר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם. וַנִּירָם, אָמַר רָשָׁע אֵין רָם. אָבַד חֶשְׁבּוֹן, אָבַד חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. עַד דִּיבוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְתֵּן עַד שֶׁיָּבֹא דִין. וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח, עַד שֶׁתָּבֹא אֵשׁ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה נִפּוּחַ. עַד מֵידְבָא, עַד שֶׁתַּדְאִיב נִשְׁמָתָן, וְאַמְרֵי לָהּ עַד דְּעָבִיד מַאי דְּבָעֵי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, כָּל הַפּוֹרֵשׁ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֵשׁ אוֹכְלַתּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ט''ו) וְנָתַתִּי פָנַי בָּהֶם מֵהָאֵשׁ יָצְאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם. כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַפּוֹרֵשׁ עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''א) אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ, וְאֵין רְפָאִים אֶלָּא גֵּיהִנָּם שֶׁנֶּאֱמַר (שם ט') וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרוּאֶיהָ:

 רש''י  חמור. אין צריך לחלבה ומסתמא כי אמר לו מניקה לטפויי בנה קאמר ליה: אחר שיחה נאה. בקריאה בנחת ולא כזקן שצריך מרדע: כעייר זה. שמתפתה ביצרו: מן המחשבים. צדיקים: שנקראו שיחין. אילנות כדכתיב צדיק כתמר יפרח: ער מואב. כעייר שמהלך אחר תאותו: אבד חשבונו של עולם. כלומר לית דין ולית דיין: עד נופח. כלומר אש שמנופח מעצמו: עד דעביד. הקב''ה מאי דבעי: מהאש יצאו. מן התורה פירשו דכתיב הלא כה דברי כאש:

---

זוהר צו דף ל''ה ע''א

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (ישעיה נ''ב) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִיתִיךָ וְגוֹמֵר. תָּנֵינָן כָּל בַּר נַשׁ דְּאִשְׁתְּדַל בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא וְשִׂפְוָותֵיהּ מְרַחֲשָׁן אוֹרַיְיתָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַפְיָא עֲלֵיהּ וּשְׁכִינְתָּא פָרְשָׂא עֲלֵיהּ גַּדְפָהָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִיתִיךָ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְהוּא מְקַיֵּים עָלְמָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָדֵי עִמֵּיהּ כְּאִלּוּ הַהוּא יוֹמָא נָטַע שְׁמַיָּא וְאַרְעָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם) לִנְטוֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסוֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיוֹן עַמִּי אַתָּה. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְיִשְׂרָאֵל אִקְרוּן בִּשְׁמָא דְצִיּוֹן דִכְתִיב וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה וַחֲמִינָא דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי בִשְׁמָא דְצִיּוֹן דִּכְתִיב (שם א') צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה. תּוּ פָּתַח וְאָמַר (שם ח') צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמּוּדָי. צוֹר תְּעוּדָה. דָּא סַהֲדוּתָא דְדָוִד דִכְתִיב (תהלים קל''ב) וְעֵדוֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם צוֹר הִיא קִישׁוּרָא כְּמָאן דְּקָטַר קִיטוּרָא בַאֲתַר חָד. חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמּוּדָי חֲתוֹם תּוֹרָה חֲתִימָא דְאוֹרַיְיתָא וְכָל נְגִידוּ וּרְבוּ דְנָגִיד מִלְּעֵילָא בְאָן (נ''א בֵּין) חֲתִימָה דִילֵיהּ בְּלִמּודָי. בְּגִין דְּתַמָּן אִתְכְּנָשׁ רְבוּ וּמִשְׁחָא בֵּין תְּרֵין קַיָּימִין דְּתַמָּן שַׁרְיָין אֲתַר כְּנִישׁוּ דְכָל רְבוּת וּמְשָׁח דְּנָגִיד מִלְּעֵילָא לְאַשְׁדָאָה לֵיהּ בְּפוּמָא דְאָמָה וּלְאַרְקָא לֵיהּ בְּהָאי תְּעוּדָה וּכְדֵין אִתְקְשַׁר כֹּלָא קִשְׁרָא חָד מְהֵימְנָא. תָּא חֲזֵי מָה בֵּין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא לִנְבִיאֵי מְהֵימְנֵי. אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא עֲדִיפֵי מִנְּבִיאֵי בְכָל זִמְנָא. מָאי טַעְמָא דְאִינוּן קַיְימֵי בְדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר מִנְּבִיאֵי. אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא קַיְימֵי לְעֵילָא בְאַתְרָא דְאִקְרֵי תוֹרָה (נ''א תִּפְאֶרֶת) דְּהוּא קִיּוּמָא דְכָל מְהֵימְנוּתָא. וּנְבִיאֵי קַיְימֵי לְתַתָּא בַאֲתַר דְּאִקְרוּן נֶצַח וְהוֹד וְעַל דָּא (אִקְרוּן) אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְלֵי בְאוֹרַיְיתָא עֲדִיפֵי מִנְּבִיאֵי וְעִלָּאִין מִנְּהוֹן יַתִּיר דְּאִלֵּין קַיָּימִין לְתַתָּא. אִינוּן דְּאַמְרֵי מִילִין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ קַיְּימֵי לְתַתָּא מִכֻּלְּהוּ (וְעַל דָּא) זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא דְּאִינוּן בְּדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר עַל כֹּלָּא (וְעַל דָּא) מָאן דְּלָעֵי בְאוֹרַיְיתָא לָא אִצְטְרִיךְ לָא לְקָרְבָּנִין וְלָא לְעִלָּוָון דְּהָא אוֹרַיְיתָא עָדִיף מִכֹּלָּא וְקִשּׁוּרָא דִמְהֵימְנוּתָא דְכֹלָּא. וְעַל דָּא כְתִיב (משלי ג') דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם וּכְתִיב (תהלים קי''ט) שָׁלוֹם רָב לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל:

 תרגום הזוהר  פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךְ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךְ וְגוֹ'. לָמַדְנוּ, כָּל אָדָם הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְשִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת תּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַסֶּה עָלָיו, וְהַשְּׁכִינָה פּוֹרֶשֶׂת עָלָיו כְּנָפֶיהָ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךְ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךְ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהוּא מְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ עִמּוֹ, כְּאִלּוּ בַּיּוֹם הַהוּא הָיָה נוֹטֵעַ שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְזֶהוּ שֶׁהַכָּתוּב מְסַיֵּם, לִנְטוֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסוֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה. מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִקְרָאִים בַּשֵּׁם צִיּוֹן, שֶׁכָּתוּב, וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה. וְרָאִינוּ, שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִקְרֵאת בַּשֵּׁם צִיּוֹן, שֶׁכָּתוּב, צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה. עוֹד פָּתַח וְאָמַר. צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמּוּדָי. צוֹר תְּעוּדָה, זוֹ הִיא עֵדוּתוֹ שֶׁל דָּוִד. דְּכָתוּב, וְעֵדוֹתַי זוֹ אֲלַמְּדֵם. צוֹר פֵּרוּשׁוֹ קֶשֶׁר, כְּמִי שֶׁקּוֹשֵׁר קֶשֶׁר בְּמָקוֹם אֶחָד וְצוֹר תְּעוּדָה, פֵּרוּשׁוֹ, הַמַּלְכוּת קְשׁוּרָה. חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמּוּדָי. חֲתוֹם תּוֹרָה, פֵּרוּשׁוֹ חֲתִימַת הַתּוֹרָה. שֶׁכָּל הַשֶּׁפַע וְהַגַּדְלוּת הַנִּמְשָׁכִים מִלְּמַעְלָה, אֵיפֹה הִיא הַחֲתִימָה שֶׁלּוֹ, הִיא בְּלִמּוּדָי, כִּי שָׁם מִתְקַבְּצִים הַגַּדְלוּת וְהַשֶּׁמֶן בֵּין שְׁנֵי עַמּוּדִים, לִשְׁרוֹת שָׁם, שֶׁהֵם מָקוֹם כָּל הַגַּדְלוּת וְהַשֶּׁמֶן הַנּוֹזֵל מִלְּמַעְלָה, לִשְׁפֹּךְ אוֹתוֹ אֶל פִּי הַיְסוֹד, וּלְהוֹרִיק אוֹתוֹ בַּתְּעוּדָה הַזּוֹ, וְאָז מִתְקַשֵּׁר הַכֹּל קֶשֶׁר נֶאֱמָן אֶחָד. בֹּא וּרְאֵה, מַה בֵּין אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לַנְּבִיאִים הַנֶּאֱמָנִים, הוּא, כִּי אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה חֲשׁוּבִים בְּכָל זְמָן מִנְּבִיאִים. מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁהֵם בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה יְתֵרָה מִנְּבִיאִים, כִּי אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה עוֹמְדִים לְמַעְלָה בַּמָּקוֹם הַנִּקְרָא תּוֹרָה, שֶׁהוּא קִיּוּם כָּל הָאֱמוּנָה. וְהַנְּבִיאִים עוֹמְדִים לְמַטָּה, בַּמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא נֵצַח וָהוֹד. וְעַל כֵּן אֵלּוּ שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, חֲשׁוּבִים מִנְּבִיאִים, וְהֵם עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר מֵהֶם. כִּי אֵלּוּ עוֹמְדִים לְמַעְלָה, וְאֵלּוּ עוֹמְדִים לְמַטָּה. וְאֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים דְּבָרִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, עוֹמְדִים לְמַטָּה מִכֻּלָּם. אַשְׁרֵיהֶם הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁהֵם בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה יְתֵרָה עַל כֻּלָּם. מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא לְקָרְבָּנוֹת וְלֹא לְעוֹלוֹת. כִּי הַתּוֹרָה יוֹתֵר טוֹבָה מִכֹּל, וְהִיא קֶשֶׁר שֶׁל אֱמוּנַת כֹּל. וְעַל כֵּן כָּתוּב, דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. וְכָתוּב, שָׁלוֹם רָב לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶיךְ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ב

א. כַּמָּה הוּא שִׁיעוּר נְסָכִים נִסְכֵי כֶּבֶשׂ אוֹ כִבְשָׂה עִשָּׂרוֹן סוֹלֶת בָּלוּל בִּרְבִיעִית הַהִין שֶׁמֶן וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין וְכֵן נִסְכֵי הָעֵז בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה אוֹ נִסְכֵי רָחֵל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גְדוֹלָה. אֲבָל נִסְכֵי אַיִל הֵן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים סוֹלֶת בָּלוּל בִּשְׁלִישִׁית הַהִין שֶׁמֶן וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִישִׁית הַהִין. וְנִסְכֵי הַפָּר אוֹ הָעֵגֶל בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנִים סוֹלֶת בָּלוּל בַּחֲצִי הַהִין שֶׁמֶן וְיַיִן לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין: ב. אֵלּוּ הֵן הַנְּסָכִים בֵּין לְעוֹלָה בֵּין לִשְׁלָמִים כְּשִׁיעוּר הַזֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט''ו) כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם. אֵין מוֹסִיפִין עַל הַשִּׁיעוּרִין הָאֵלּוּ וְאֵין גּוֹרְעִין מֵהֶם. וְאִם גָּרַע אוֹ הוֹסִיף כָּל שֶׁהוּא פָּסַל. חוּץ מִכֶּבֶשׂ הָעוֹלָה שֶׁמַּקְרִיבִין בְּיוֹם הַנָּפַת הָעוֹמֶר שֶׁהַנְּסָכִים שֶׁלּוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים בָּלוּל בִּשְׁלִישִׁית הַהִין שֶׁמֶן אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְפְּלָה סָלְתּוֹ לֹא נִכְפְּלָה יֵינוֹ וְשַׁמְנוֹ אֶלָא יַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין:

---

מוסר

משערי קדושה ח''ב ש''ו

צִיצִית כְּבַר יָדַעְתָּ כִּי הִיא שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה וּבְגִימַ' ת''ר וְעִם י''ג חוּלְיוֹת הֲרֵי תַרְיַ''ג גַּם כְּתִיב (במדבר ט''ו) וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' מַגִּיד שֶׁשְּׁקוּלָה כְּכָל הַמִּצְוֹת. תְּפִילִין מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַיְימָן נִקְרָא קַרְקַפְתָּא דְלָא מָנַח תְּפִילִין שֶׁאֵינוֹ קָם בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים וְהַמַּנִּיחָן כָּל הַמַּזִיקִין וְאוּמוֹת הָעוֹלָם יְרֵאִים מִמֶּנוּ וְעָלָיו נֶאֱמַר (דברים כח) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ וְגוֹ' רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵלּוּ תְּפִילִין שֶׁל רֹאשׁ וְלֶעָתִיד לָבֹא עֲלֵיהֶן נֶאֱמַר צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן. קְרִיאַת שְׁמַע כְּבַר יָדַעְתָּ כִּי הוּא יִחוּדוֹ שֶׁל מָקוֹם שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ לְכָל הַמִּצְוֹת גַּם יֵשׁ בָּהּ רמ''ח תֵּיבוֹת כִּי עַל יְדֵי קְרִיאָתָה נִתְקָנִין רמ''ח אֵיבְרֵי הַנְּשָׁמָה. גַּם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם כְּאִלּוּ מְקַיֵּים כָּל הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א') וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה:

---

צו יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) כָּל-זָכָ֥ר בַּכֹּֽהֲנִ֖ים יֹאכַ֣ל אֹתָ֑הּ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא: כָּל דְכוּרָא בְּכַהֲנַיָא יֵכוּל יָתַהּ קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא:

 רש''י   כל זכר בכהנים יאכל אתה. הא למדת שהמחטא אותה האמור למעלה לא להוציא שאר הכהנים, אלא להוציא את שאינו ראוי לחטוי:

(כג) וְכָל-חַטָּ֡את אֲשֶׁר֩ יוּבָ֨א מִדָּמָ֜הּ אֶל-אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ לֹ֣א תֵֽאָכֵ֑ל בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף: (פ) וְכָל חַטָאתָא דִי יִתָּעַלּ מִדְמַהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְכַפָּרָא בְקוּדְשָׁא לָא תִתְאֲכֵל בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד:

 רש''י   וכל חטאת וגו' . שאם הכניס מדם חטאת החיצונה לפנים פסולה: וכל. לרבות שאר קדשים:

ז (א) וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא: וְדָא אוֹרַיְתָא דַאֲשָׁמָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא:

 רש''י   קדש קדשים הוא. הוא קרב ואין תמורתו קרבה:

(ב) בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת-הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת-הָֽאָשָׁ֑ם וְאֶת-דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: בְּאַתְרָא דִי יִכְּסוּן יָת עֲלָתָא יִכְּסוּן יָת אֲשָׁמָא וְיָת דְמֵהּ יִזְרַק עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:

 רש''י   ישחטו. רבה לנו שחיטות הרבה, לפי שמצינו אשם בצבור, נאמר ישחטו רבים. ותלאו בעולה להביא עולת צבור לצפון:

(ג) וְאֵ֥ת כָּל-חֶלְבּ֖וֹ יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת-הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת-הַקֶּֽרֶב: וְיָת כָּל תַּרְבֵּהּ יַפְרֵשׁ מִנֵהּ יָת אֲלִיתָא וְיָת תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא:

 רש''י   ואת כל חלבו וגו' . עד כאן לא נתפרשו אמורין באשם, לכך הצרך לפרשם כאן, אבל חטאת כבר נתפרשו בה בפרשת ויקרא (פרק ב) : את האליה. לפי שאשם אינו בא אלא איל או כבש, ואיל וכבש נתרבו באליה:

---

נביאים - ירמיה - פרק ח

(ח) אֵיכָ֤ה תֹֽאמְרוּ֙ חֲכָמִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ וְתוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה אִתָּ֑נוּ אָכֵן֙ הִנֵּ֣ה לַשֶּׁ֣קֶר עָשָׂ֔ה עֵ֖ט שֶׁ֥קֶר סֹפְרִֽים: אֵיכְדֵין תֵּימְרוּן חַכִּימִין אֲנַחְנָא וְעַל אוֹרַיְתָא דַיְיָ אֲנַחְנָא רְחִיצִין בְּכֵן הָא לְשִׁקְרָא עָבֵיד סָפַר קוּלְמַס דִּשְׁקַר לְזַיָפָא :

 רש''י   אכן הנה לשקר . הנה חכמתכם לשקר בכם לרפאותכ' על נקלה : עשה עט שקר סופרים . נביאכם :

(ט) הֹבִ֣ישׁוּ חֲכָמִ֔ים חַ֖תּוּ וַיִּלָּכֵ֑דוּ הִנֵּ֤ה בִדְבַר-יְהוָה֙ מָאָ֔סוּ וְחָכְמַֽת-מֶ֖ה לָהֶֽם: בְּהִיתוּ חַכִּימַיָּא אִתְבָּרוּ וְאִתְאֲחִידוּ הָא בְּפִתְגָּמָא דַיְיָ קָצוּ וְחוּלַק בְּחוּכְמֵיתָא לֵית לְהוֹן :

 רש''י   הובישו חכמים . כמותכם ומה הבושת הנה בדברי ה' מאסו וחכמת מה להם :

(י) לָכֵן֩ אֶתֵּ֨ן אֶת-נְשֵׁיהֶ֜ם לַאֲחֵרִ֗ים שְׂדֽוֹתֵיהֶם֙ לְי֣וֹרְשִׁ֔ים כִּ֤י מִקָּטֹן֙ וְעַד-גָּד֔וֹל כֻּלֹּ֖ה בֹּצֵ֣עַ בָּ֑צַע מִנָּבִיא֙ וְעַד-כֹּהֵ֔ן כֻּלֹּ֖ה עֹ֥שֶׂה שָּֽׁקֶר: בְּכֵן אֶתֵּן יַת נְשֵׁיהוֹן לְאוֹחֲרָנִין חַקְלַתְהוֹן לִירוּתִין אֲרֵי מִן זְעֵירָא וְעַד רַבָּא כֻּלְּהוֹן אָנְסֵי מָמוֹן מִסָּפַר וְעַד כָּהֵן כֻּלְּהוֹן עָבְדֵי שְׁקָר : (יא) וַיְרַפּ֞וּ אֶת-שֶׁ֤בֶר בַּת-עַמִּי֙ עַל-נְקַלָּ֔ה לֵאמֹ֖ר שָׁל֣וֹם | שָׁל֑וֹם וְאֵ֖ין שָׁלֽוֹם: וְאַסִּיאוּ יַת תְּבַר כְּנִשְׁתָּא דְּעַמִּי בְּמִלֵי שַׁקְרֵיהוֹן לְמֵימַר שְׁלָמָא שְׁלָמָא וְלֵית שְׁלָם :

 רש''י   וירפו . כמו וירפאו :

(יב) הֹבִ֕שׁוּ כִּ֥י תוֹעֵבָ֖ה עָשׂ֑וּ גַּם-בּ֣וֹשׁ לֹֽא-יֵבֹ֗שׁוּ וְהִכָּלֵם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ לָכֵ֞ן יִפְּל֣וּ בַנֹּפְלִ֗ים בְּעֵ֧ת פְּקֻדָּתָ֛ם יִכָּשְׁל֖וּ אָמַ֥ר יְהוָֽה: (פ) עֲלֵיהוֹן לְמִבְהַת אֲרֵי תּוֹעֵבָה עֲבָדוּ אַף מִבְהַת לֵית אִינוּן בַּהֲתִין וְאִתְכְּנָעָא לֵית אִינוּן יָדְעִין בְּכֵן יִתְרְמוּן קְטִילִין בְּעִדַּן דְּאַסְעַר עֲלֵיהוֹן חוֹבֵיהוֹן יִתְקְלוּן אֲמַר יְיָ :

 רש''י   הובישו . בושת וכלימה תבוא להם : גם בוש לא יבושו . אינם מתביישים במעשיהם הרעים לתת לב לשוב :

---

כתובים - משלי - פרק כג

(ב) וְשַׂמְתָּ֣ שַׂכִּ֣ין בְּלֹעֶ֑ךָ אִם-בַּ֖עַל נֶ֣פֶשׁ אָֽתָּה: וּתְשִּׂים סַכִּינָא בְלוֹעָךְ אִין מָרָא דְנַפְשָׁךְ אַתּ :

 רש''י   ושמת שכין בלועך . בלחייך אם ראית עינו צרה אל תאכל משלו : אם בעל נפש אתה . אם רעבתן אתה ותאב לאכול טוב לתחוב סכין בין שניך , ורבותינו דרשו בתלמיד היושב לפני רבו אם יודע ברבו שיחזיר לו תשובה על כל דבר שישאלהו ידקדק וישאל שמועתו ואם לאו ישתוק :

(ג) אַל-תִּ֭תְאָו לְמַטְעַמּוֹתָ֑יו וְ֝ה֗וּא לֶ֣חֶם כְּזָבִֽים: לָא תִתְרַגֵג לְבִשׁוּלוֹי וְהִנוּן מֵיכוּלְתָּא דְכַדָבוּתָא :

 רש''י   אל תתאו למטעמותיו . אלא פרוש ממנו ולך לפני רב הגון ולא תביישהו בשאלות אחר שלא ידע להשיב :

(ד) אַל-תִּיגַ֥ע לְֽהַעֲשִׁ֑יר מִֽבִּינָתְךָ֥ חֲדָֽל: לָא תִקְרַב לְעַתִּירָא אֶלָא בִבְיוּנְתָּךְ פְּרַק מִנֵיהּ :

 רש''י   אל תיגע להעשיר . לעשות גירסתך חבילות חבילות כי סוף שתשכחנה :

(ה) (התעוף) הֲתָ֤עִיף עֵינֶ֥יךָ בּ֗וֹ וְֽאֵ֫ינֶ֥נּוּ כִּ֤י עָשֹׂ֣ה יַעֲשֶׂה-לּ֣וֹ כְנָפַ֑יִם כְּ֝נֶ֗שֶׁר (ועיף) יָע֥וּף הַשָּׁמָֽיִם: אִין תִּצַר עֵינָךְ בֵּיהּ לָא מִתְחֲזֵי לָךְ מְטוּל דְּמֶעְבַּד עָבֵד לֵיהּ גַּפָּתָא הֵיךְ נִשְׁרָא דְטָיֵס בִּשְׁמַיָא :

 רש''י   התעיף עיניך בו . כרגע שתכפול עיניך לעמצו ואין אותה גירסא מצויה בך : התעיף . כמו וכפלת ותעיף :

(ו) אַל-תִּלְחַ֗ם אֶת-לֶ֭חֶם רַ֣ע עָ֑יִן וְאַל-(תתאו) תִּ֝תְאָ֗יו לְמַטְעַמֹּתָֽיו: לָא תֵיכוּל עִם גַּבְרָא דְבִישָׁא עַיְנֵיהּ וְלָא תִתְרַגֵג לְבִשּׁוּלוֹי :

---

משנה מנחות פרק יא

א. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אֶחָת. לֶחֶם הַפָּנִים נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וּבִטְפוּס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן. וּכְשֶׁהוּא רָדָן, נוֹתְנָן בַּטְּפוּס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקָלוּ:

 ברטנורה   (א) שתי הלחם. לחם הפנים נלוש אחד אחד. דכתיב ביה שני עשרונים יהיה החלה האחת, מלמד שנלושות אחת אחת. ומנין שאפייתן שתים שתים, תלמוד לומר ושמת אותם, שימה ראשונה שאתה עושה מהם דהיינו בתנור תהא בלשון אותם, דמשמע שהיה נותן שנים בשני דפוסים יחד בתנור. יכול אף שתי הלחם כן, תלמוד לומר ושמת אותן, שהיה לו לומר ושמתם, מה תלמוד לומר ושמת אותם, אותם אתה נותן שנים שנים בתנור, ואי אתה נותן שתי הלחם שנים שנים אלא אחד אחד: ובטפוס. כמו דפוס. פורמ''א בלע''ז כמין תיבה שניטל כסויה ושתי דפנותיה זו כנגד זו, כך הלחם היו לו שתי דפנות ושולים רחבים ומתקן הבצק בתוך הדפוס שיהא עשוי כעין הדפוס: וכשהוא רודה. אותן מן התנור: נותנן בדפוס כדי שלא יתקלקלו. וישברו. נמצא שלשה דפוסים הן, אחד כשהיא בצק, ואחד היה לה בתנור כשהיא נאפית ואחד כשהוא רודה מן התנור נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל:

ב. אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְאֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים, לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בַּעֲזָרָה, וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פַּאגִי:

 ברטנורה   (ב) לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. לא אתבריר טעמא דהא מלתא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת. אפייתן: וכשרות בבית פאגי. רמב''ם אומר שהוא מקום סמוך להר הבית מחוץ, ששם היו אופים המנחות. מלשון פת בג המלך. ואין הלכה אלא כדברי תנא קמא:

ג. חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, לִישָׁתָן [וַעֲרִיכָתָן] וַאֲפִיָתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. טְחוּנָן וְהֶרְקֵדָן אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׁוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֶעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

 ברטנורה   (ג) חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן בפנים. לדברי הכל. שאותו חצי עשרון שחולק בו עשרונו של כהן גדול נמשח ונתקדש ומקדש את המנחה ודוחות את השבת. לפי שאי אפשר לעשות לישה ועריכה ואפייה מאתמול, דכיון דמיקדשא בכלי מיפסלא בלינה:

ד. כָּל הַמְּנָחוֹת יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כֶלִי בִפְנִים, וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה כֶלִי בַחוּץ. (כֵּיצַד), שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אָרְכָּן שִׁבְעָה וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה וְקַרְנוֹתֵיהֶן אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִטְעֶה, זד''ד יה''ז. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד, שֶׁיְּהֵא לוֹ פָּנִים:

 ברטנורה   (ד) יש בהן מעשה כלי בפנים. במלאכתן שנעשה בהן בפנים טעונים כלי. לאפוקי על גבי טבלא. ובמלאכתן שנעשית בחוץ כגון לישתו ועריכתו של לחם הפנים אינו טעון כלי: וקרנותיהן. שהוא מדביק בצק לכל דופן כמין קרנים, ואורך הקרן יוצא ארבע אצבעות: ר' יהודה אומר שלא תטעה. בין שתי הלחם ללחם הפנים בין בשיעור אורך ורוחב בין בשיעור הקרנות, בשתי הלחם ארכו שבעה ורחבו ארבעה וקרנותיו ארבע אצבעות, וסימנך זד''ד. ולחם הפנים ארכו עשרה ורחבו חמשה וקרנותיו שבע אצבעות, וסימנך יה''ז. ודרכו של ר' יהודה לתת סימנים, כמו דצ''ך עד''ש באח''ב: שיהא לו פנים. דפנות [שיהא לו פינים זויות] והן הן הקרנים:

ה. הַשֻּׁלְחָן, אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחָבָּן חֲמִשָׁה נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן וּטְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן, נִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא כָּל רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַשֻּׁלְחָן אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים אָרְכּוֹ עֲשָׁרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם רֶוַח בָּאֶמְצָע, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בֵּינֵיהֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא כד), וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה. אָמַר לָהֶן, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (במדבר ב), וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה:

 ברטנורה   (ה) ארכו עשרה ורחבו חמשה. כדכתיב אמתים ארכו ואמה רחבו. ר' יהודה לטעמיה דאמר [אמה] של כלים בת חמשה טפחים היא: נותן ארכו. של לחם הפנים כנגד רחבו של שלחן: וכופל הלחם, טפחיים ומחצה למעלה בגובה מכאן ומכאן. והן הן הקרנות ונמצאו זקופות בשוה לשפת השלחן: ונמצא ארכו ממלא רחבו של שלחן. ורחבו מחזיק חצי אורך של שלחן. וכשהיה מסדר אחר אצלו, נמצא שלחן כולו מלא: ארכו שנים עשר. ר' מאיר לטעמיה דאמר כל אמה בת ששה טפחים חוץ ממזבח הזהב וקרן מזבח החיצון והסובב והיסוד. והלכה כר' מאיר: לחם הפנים ארכו עשרה. בהא מודה רבי מאיר: וטפחיים ריוח באמצע. בין שני הסדרים. דרוחב הלחם לא הוי אלא חמשה, שני הסדרים מחזיקין עשרה בשלחן לארכו, פשו להו טפחיים ריוח בין סדר לסדר, שתבא רוח מנשבת בהם שלא יתעפשו: אבא שאול אומר שם. באותו ריוח שבין סדר לסדר נותנים הבזיכים: והלא כבר נאמר ונתת על המערכת. ועל ממש משמע: ועליו מטה מנשה. והיינו סמוך. הכא נמי על סמוך והלכה כאבא שאול:

ו. אַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם מֻפְצָלִין מֵרָאשֵׁיהֶן, שֶׁהָיוּ סוֹמְכִים בָּהֶן שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה. וְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה קָנִים, כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל, אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה. לֹא סִדּוּר קָנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְשׁוֹמְטָן וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בָּיִת:

 ברטנורה   (ו) מפוצלין. לתת ראשי קנים באותן פיצולים. וכמנין הקנים כך מנין הפיצולים: ארבעה עשר לסדר זה. שש חלות שהיו בסדר המערכת. לארבע מהן לכל אחת שלשה קנים, הרי שנים עשר קנים, והעליונה אינה צריכה אלא שנים לפי שאין עליה משאוי הרי ארבעה עשר. החלה התחתונה אינה צריכה על עיקר, לפי שמונחת על טהרו של שלחן: לא סדור קנים. במערכה החדשה: ולא נטילתן. מעל הישנה, דוחה שבת: נכנס מערב שבת ושומטן. מבין כל לחם ולחם, ומניחם לארכו של שלחן. ולמחר מסדר הלחם. ולמוצאי שבת נותן הקנים בין כל לחם כמשפטן: ארכן לארכו של בית. ממזרח למערב היו מונחין בארכן. חוץ מן הארון שארכו לרחבו של בית, שהבדים שבארון היו בולטים ודוחקים בפרוכת ודומין כשני דדי אשה שנאמר ויאריכו הבדים וייראו, והבדים לרחבו של ארון היו מונחים, דאילו לארכו של ארון היו הבדים, לא היה בין בד לבד אלא שיעור רוחב הארון דהיינו אמתא ופלגא, ותרי גברי הנושאין בשני בדים את הארון שנים מכאן ושנים מכאן לא הוו מצו ליכנס בין בד לבד, אלא ודאי לרחבו נתונים, והן היו ממזרח למערב שהרי היו דוחקים בפרוכת, נמצא ארכו של ארון לרחבו של בית:

ז. שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיו בָאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִים לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַּעֲלִין בַּקּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. אַרְבָּעָה כֹהֲנִים נִכְנָסִין, שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בָזִיכִין. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם לִטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִטּוֹל שְׁנֵי בָזִיכִים. הַמַּכְנִיסִים עוֹמְדִים בַּצָפוֹן, וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. הַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם, וּפְנֵיהֶם לַצָפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה כְּנֶגֶד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה), לְפָנַי תָּמִיד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, אַף זוֹ הָיְתָה תָּמִיד. יָצְאוּ וְנָתְנוּ עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל זָהָב שֶׁהָיָה בָאוּלָם, הִקְטִירוּ הַבָּזִיכִין, וְהַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים. חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעֶרֶב. חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱכָל לָעֶרֶב, הַבַּבְלִיִּים אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה:

 ברטנורה   (ז) על פתח הבית. אצל פתח ההיכל בכניסתו. ולא היו מניחים שם אלא להראות שמעלין בקודש, דעכשיו מניחין על של שיש ומיד נושאין להיכל ומסדרין על של זהב של משה: ועל של זהב ביציאתו. עד שיוקטרו בזיכים, כדקתני לקמן במתניתין: המכניסים עומדים בצפון. דהכי עדיף טפי דאותן שמסדרים העבודה יהיו בצפון אלו מושכין. ועד שלא יגביהו מן השלחן אלו מניחין: אפילו אלו נוטלין. ואלו עצמן מניחין אחר שנטלו: אף זו היתה תמיד. דסבר ר' יוסי דאין תמיד אלא שלא ילין שלחן לילה אחד בלא לחם: והחלות מתחלקות לכהנים. משמר היוצא חולק עם משמר הנכנס חל יום הכפורים להיות בשבת. שדין לחם הפנים לאכלו באותו שבת שנוטלים אותו מעל השלחן, ועכשיו אין יכולים לאכלו מפני התענית: החלות מתחלקות לערב. ואין ממתינים לחלקו למחר מפני שנפסל בלינה לאחר זמנו שנסתלק: השעיר. של מוסף שהוא חטאת ונאכל לכהנים: נאכל לערב. בלילי שבת. שזמנו ליום ולילה עד חצות. ואע''פ שאין יכולים לבשלו בשבת ולא ביום כיפור: הבבליים. כהנים שעלו מבבל. ובגמרא מפרש דלא בבליים היו אלא אלכסנדרים היו. ועל שם ששונאים תלמידי חכמים שבארץ ישראל את הבבליים, קראו לאלכסנדרים שעושים מעשה רעבתנות בבליים: היו אוכלין אותו חי. כשחל יום כפור להיות בערב שבת: מפני שדעתן יפה. ואינן קצים לאכול הבשר כשהוא חי:

ח. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם בַּשַּׁבָּת וְאֶת הַבָּזִיכִים לְאַחַר שַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִים בַּשַּׁבָּת, פְּסוּלָה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין בַּשַּׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת, פָּסוּל, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין בַּשַּׁבָּת, (פָּסוּל). כֵּיצַד יַעֲשֶׁה, יַנִּיחֶנָּה לַשַּׁבָּת הַבָּאָה, שֶׁאֲפִלּוּ הִיא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים (רַבִּים), אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:

 ברטנורה   (ח) ואת הבזיכים לאחר שבת. ודינן היה לסדרן בשבת בשעת עריכת הלחם: והקטיר את הבזיכים בשבת פסולה. דמחוסר זמן הוא, שלא היה על השלחן אלא ששה ימים. והכא אי אפשר לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה, דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת, קדשו שלחן ושוב אינו יכול להשהותו אלא עד שבת ראשונה דמיפסיל בלינה: ואין חייבין עליהן משום פגול. אם הקטירן על מנת לאכול הלחם למחר, אינו פגול, שלא קרב המתיר כמצותו: ולא משום נותר. שאין נותר חל על הלחם, שהרי אין ראוי לאכילה: וטמא. האוכלו בטומאת הגוף אינו בכרת, כדאמרינן בהקומץ הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה, וזה לא ניתר לטהורים מעולם, דבזיכים הוו מתירים דידיה ולא קרבו כהלכתן: יניחנו לשבת הבאה. ויעמוד שבועיים על השלחן. דכיון דלא נסדר בשבת, אין שלחן מקדש עד שתגיע שבת, ומאותו שבת יכול להשהותן שבעת ימים: שאפילו היא על השלחן ימים רבים. קודם השבת: אין בכך כלום. שאין השלחן מקדשו עד השבת, הלכך לא מיפסיל בלינה לאחר השבת:

ט. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה. כֵּיצַד, נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב, לִשְׁנָיִם. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. כֵּיצַד, נֶאֱפֶה בְעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָל בַּשַּׁבָּת, לְתִשְׁעָה. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה. שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר. וְאֵינוֹ דוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְגָן, דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב וְאֵינוֹ דוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם:

 ברטנורה   (ט) אין פחות משנים. משני ימים משנאפו: נאכל לשלשה. שאפאום בערב שבת, לפי שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יום טוב: לתשעה. בשבת שניה שהוא תשיעי לאפייתו: לעשרה. שנאפות בחמישי בשבת: שני ימים טובים של ראש השנה. קודם לשבת. נאפה ברביעי ונאכל בשבת שניה, הרי לאחד עשר. ואם תאמר, הרי שנים עשר נינהו, דהא אותה שבת הוי יום הכפורים ואין הלחם נאכל עד למוצאי שבת. הא לא קשיא, דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום שעבר, הלכך מקרי אחד עשר: ואינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. לפי שאין אופים ומבשלים ביום טוב אלא מה שאוכל באותו היום בלבד: רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

---

גמרא מנחות דף צ''ט ע''ב

תַּנְיָא רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֲפִילוּ סִלֵּק אֶת הַיְּשָׁנָה שַׁחֲרִית וְסִדֵּר אֶת הַחֲדָשָׁה עַרְבִית אֵין בְּכַךְ כְּלוּם. אֶלָּא מַה אֲנִי מְקַיֵּם לְפָנַי תָּמִיד, שֶׁלֹּא יָלִין שֻׁלְחָן בְּלֹא לֶחֶם. אָמַר רִבִּי אָמֵי, מִדְּבָרָיו שֶׁל רִבִּי יוֹסֵי נִלְמוֹד, אֲפִילּוּ לֹא שָׁנָה אָדָם אֶלָּא פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית וּפֶרֶק אֶחָד עַרְבִית קִיֵּים מִצְוַת לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אֲפִילּוּ לֹא קָרָא אָדָם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית קִיֵּם לֹא יָמוּשׁ, וְדָבָר זֶה אָסוּר לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ. וְרָבָא אָמַר מִצְוָה לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ. שָׁאַל בֶּן דָּמָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רִבִּי יִשְׁמָעֵאל, כְּגוֹן אֲנִי שֶׁלָּמַדְתִּי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, מַהוּ לִלְמוֹד חָכְמַת יְוָנִית, קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה (יהושע א') לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, צֵא וּבְדוֹק שָׁעָה שֶׁאֵינָהּ לֹא מִן הַיּוֹם וְלֹא מִן הַלַּיְלָה וּלְמוֹד בָּהּ חָכְמַת יְוָנִית. וּפְלִיגָא דְּרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, דְּאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן, פָּסוּק זֶה אֵינוֹ לֹא חוֹבָה וְלֹא מִצְוָה אֶלָּא בְּרָכָה, רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יְהוֹשֻׁעַ שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה חֲבִיבִים עָלָיו בְּיוֹתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל''ג) וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְהוֹשֻׁעַ כָּל כָּךְ חֲבִיבִין עָלֶיךָ דִבְרֵי תוֹרָה, לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ. תָּנָא דְבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל, דִּבְרֵי תוֹרָה לֹא יְהוּ עָלֶיךָ חוֹבָה, וְאִי אַתָּה רַשַּׁאי לִפְטוֹר עַצְמְךָ מֵהֶם. אָמַר חִזְקִיָּה, מַאי דִּכְתִיב (איוב ל''ו) וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי צָר רַחַב לֹא מוּצַק תַּחְתֶּיהָ, בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אָדָם מֵסִית אֶת חֲבֵירוֹ מִדַּרְכֵי חַיִּים לְדַרְכֵי מִיתָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵסִית אֶת הָאָדָם מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי צָר, מִגֵּיהִנָּם שֶׁפִּיהָ צָר, שֶׁעֲשָׁנָהּ צָבוּר בְּתוֹכָהּ. וְשֶׁמֶּא תֹאמַר כְּשֵׁם שֶׁפִּיהָ צָר כָּךְ כֻּלָּהּ צָרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר (ישעיה ל') הֶעֱמִיק הִרְחִיב. וְשֶׁמֶּא תֹּאמַר לַמֶּלֶךְ לֹא הוּכָנָה, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָנָה. וְשֶׁמֶּא תֹּאמַר אֵין בָּהּ עֵצִים, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) מְדוּרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה. שֶׁמֶּא תֹּאמַר זֶה הוּא שְׂכָרָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר (איוב ל''ו) וְנַחַת שֻׁלְחָנֶךָ מָלֵא דָשֶׁן:

 רש''י  הישנה. מערכות שעמדו שם בשבת זו: שלא ילין. בלילה, מדבריו של רבי יוסי דאמר משום דעמד הישן שחרית מעט בשלחן והחדש ערבית מעט קרוי ליה תמיד ש''מ אפי' לא שנה אדם וכו': אסור לאומרו. שלא יאמר בק''ש סגי ולא ירגיל בניו לת''ת: מצו' לאומרו. דסבר משום ק''ש נוטל שכר גדול כזה כי אז תצליח דרכיך אם הי' עוסק בתור' כל היום כ''ש ששכרו גדול וירגיל את בניו לת''ת: ופליגי. הא דר' ישמעאל דאמר חובה ללמוד כל היום: כל כך חביבין כו' לא ימוש. הבטיחו שלא תשתכח תורתו ממנו: לא יהו עליך חובה. כאדם שיש לו חוב ואמר מתי אפרענו ואפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק א' ואפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן: ואף הסיתך. הקב''ה ללמוד תורה כדי לינצל מהגיהנם שפיה צר: שיהא. עשנה צבור בתוכה ולא יצא חוץ כדי שידונו רשעים באש ובעשן: העמיק הרחיב. כיון שבא לעומק מיד מרחיב: למלך לא הוכנה. לתלמיד שפי' מן התורה לא הוכנה גיהנם שיהא נדון בה מלך קרוי ת''ח דכתיב בי מלכים ימלוכו: שמא תאמר זה שכרה. של תורה שמצלת מגיהנם אבל שכר אחר לא ת''ל ונחת וגו':

---

זוהר צו דף ל''ה ע''א

עַד דַּהֲווּ אַזְלֵי אַשְׁכָּחוּ חַד גַּבְרָא דַהֲוָה אָתֵי וּתְלַת עַנְפֵי הָדָס בִּידֵיהּ קְרִיבוּ גַבֵּיהּ אָמְרוּ לֵיהּ לָמָּה לָךְ הָאי אָמַר לְרַוְוחָא אוֹבְדָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ. אֲבָל תְּלַת אִלֵּין לָמָּה. אָמַר לֵיהּ חַד לְאַבְרָהָם חַד לְיִצְחָק. וְחַד לְיַעֲקֹב. וְקַשִּׁירְנָא לְהוּ כַחֲדָא וְאָרַחְנָא בְהוּ בְּגִין דִּכְתִיב (שיר א') לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ. בְּגִין דִּבְהָאי רֵיחָא אִתְקְיַּים חוּלְשָׁא דְנַפְשָׁא וּבְהֵימְנוּתָא דָא אִתְקַיְּימָא וְאִתְנְגִידוּ בִּרְכָאָן מֵעֵילָא וְתַתָּא אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי. תָּא חֲזֵי לֵית עָלְמָא (נ''א נַפְשָׁא) מִתְקַיְּימָא אֶלָא עַל רֵיחָא וּמֵרֵיחָא דָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא רֵיחָא אַחֲרָא דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְנָפִיק שַׁבְּתָא (נִתְפָּרְדָה הַחֲבִילָה) וְסַלְקָא נַפְשָׁא יְתֵירָא וְאִשְׁתַּאֲרוּן נַפְשָׁא וְרוּחָא מִתְפָּרְשָׁן עֲצִיבִין אָתָא רֵיחָא דָּא וּמִתְקָרְבָן דָּא בְדָא וְחָדָאן וְעַל דָּא בָּעֵי רוּחָא בָּתַר רוּחָא לְקַבְּלָא רֵיחָא כֵּיוַן דְּאִתְקְבַּל רֵיחָא מִתְקָרְבָן כַּחֲדָא וְחָדָאן כִּי הָאי גּוֹוָנָא רֵיחָא דְקָרְבָּנָא בְרֵיחָא מִתְקָרְבִין כֹּלָּא כַחֲדָא וּמִתְלַהֲטָן בּוֹצִינֵי וְחָדָאָן תָּא חֲזֵי תְּרֵי בּוּצִינֵי חָד לְעֵילָא וְחָד לְתַתָּא אִי לָהִיט בַּר נַשׁ הָאי בּוּצִינָא דִלְתַתָּא הַהוּא תְּנָנָא דְּסָלִיק (נ''א דְסָלִיק מִבּוּצִינָא תַתָּאָה) לָהִיט הַהוּא בוּצִינָא עִלָּאָה כַךְ תְּנָנָא דְקָרְבְּנִין הָאי תְּנָנָא דְסָלִיק לָהִיט בּוּצִינֵי עִלָּאֵי וּמִתְלַהֲטָן בְּחָד וּמִתְקָרְבִין כֻּלְּהוּ כַחֲדָא בְרֵיחָא דָא וּבְגִין כָּךְ רֵיחַ נִיחֹחַ לַיְיָ. (אִשֶּׁה) וְהָא אוּקְמוּהָ וְעַל דָּא רֵיחָא דְקָרְבְּנָא קִיּוּמָא דְכֹלָּא וְקִיּוּמָא דְעָלְמָא וְקָרְבְּנָא עַל יְדָא דְכַהֲנָא דְמִקְרַב כֹּלָּא וּבְגִין כָּךְ שִׁבְעָה יוֹמֵי אַשְׁלְמוּתָא אִשְׁתְּלִימוּ בֵיהּ בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּ כֻלְּהוּ בְפוּלְחָנֵיהּ וְיִשְׁתְּכָחוּ חֶדְוָואָן וּבִרְכָּאָן לְעֵילָא וְתַתָּא. כְּתִיב (ישעיה כ''ה) יְיָ אֱלֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ וְגוֹמֵר הָאי קְרָא אוּקְמוּהָ. יְיָ אֱלֹהַי אַתָּה. דְּבָעֵי בַּר נַשׁ לְאוֹדָאָה לִשְׁמָא קַדִּישָׁא וּלְשַׁבְּחָא לֵיהּ עַל כֹּלָּא וּמֵאָן אֲתַר שְׁבָחָא דִילֵיהּ כְּמָה דְאוּקְמוּהָ וְהָכָא מֵעֲמִיקָא דְכֹלָּא דִכְתִיב כִּי עָשִׂיתָ פֶלֶא. פֶּלֶא כְּמָה דִכְתִיב (שם ט') וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶלֶא וְהָא אִתְּמַר עֵצוֹת מֵרָחוֹק עֵצוֹת כְּמָה דְאַתְּ אָמַר יוֹעֵץ. מֵרָחוֹק דִּכְתִיב (ירמיה ל''א) מֵרָחוֹק יְיָ נִרְאָה לִי. וּכְתִיב (משלי ל''א) מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. אֱמוּנָה אוֹמֶן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ל''ב) אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל וְאוּקְמוּהָ אֱמוּנָה בַלַּיְלָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים צ''ב) וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת וּכְתִיב (איכה ג') חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. וְזַמִּין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְדַכְּאָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל מֵחוֹבֵיהוֹן כְּמָה דִכְתִיב (יחזקאל ל''ז) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכָּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

 תרגום הזוהר  בְּעוֹד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, פָּגְשׁוּ אִישׁ אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא, וּשְׁלֹשָה עֲנָפֵי הָדָס בְּיָדוֹ. קָרְבוּ אֵלָיו. אָמְרוּ לוֹ, לָמָּה לְךְ זֶה. אָמַר, כְּדֵי לָתֵת הַרְוָחָה אֶל הָאוֹבֶדֶת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יָפֶה אָמַרְתָּ, אֲבָל שְׁלֹשָה לָמָּה לְךְ, אָמַר לוֹ, אֶחָד לְאַבְרָהָם אֶחָד לְיִצְחָק וְאֶחָד לְיַעֲקֹב. וְקָשַׁרְתִּי אוֹתָם יַחַד, וְהֵרַחְתִּי בָּהֶם מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךְ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךְ. כִּי בָּרֵיחַ הַזֶּה מִתְקַיֶּמֶת חֻלְשַׁת הַנֶּפֶשׁ, וּמִתְקַיֶּמֶת בֶּאֱמוּנָה זוֹ, וְנִמְשָׁכוֹת בְּרָכוֹת מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. בֹּא וּרְאֵה, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא עַל הָרֵיחַ, וּמֵרֵיחַ הַזֶּה שֶׁמַּרִיחִים לְמַטָּה, נוֹדָע רֵיחַ אַחֵר לְמַעְלָה, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת, וְהַנֶּפֶשׁ יְתֵרָה שֶׁאָדָם קוֹנֶה בַּשַּׁבָּת מִסְתַּלֶּקֶת, וְנִשְׁאָרִים נֶפֶשׁ וְרוּחַ שֶׁל הָאָדָם מְפוֹרָדִים וַעֲצוּבִים, בָּא הָרֵיחַ הַזֶּה, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִתְקָרְבִים עַל יָדוֹ זֶה אֶל זֶה, וּשְׂמֵחִים. וְעַל כֵּן, צָרִיךְ הָרוּחַ שֶׁל הָאָדָם אַחַר הָרוּחַ שֶׁלְּמַעְלָה, לְקַבֵּל אֶת הָרֵיחַ, כֵּיוָן שֶׁמִּתְקַבֵּל הָרֵיחַ מִתְקָרְבִים זֶה אֶל זֶה, וּשְׂמֵחִים. כְּעֵין זֶה הוּא, רֵיחַ שֶׁל הַקָּרְבָּן, שֶׁבָּרֵיחַ הַזֶּה מִתְקָרְבִים הַכֹּל יַחַד, וּמִתְלַהֲטִים מֵהֶם הַנֵּרוֹת, וּשְׂמֵחִים. בֹּא וּרְאֵה, שְׁנֵי נֵרוֹת אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, אִם אָדָם מַדְלִיק אוֹתוֹ הַנֵּר שֶׁלְּמַטָּה, וּמְכַבֶּה אוֹתוֹ הַנֵּר שֶׁלְּמַעְלָה, עָשָׁן הַהוּא הָעוֹלֶה מִן הַנֵּר שֶׁלְּמַטָּה מַדְלִיק אוֹתוֹ הַנֵּר שֶׁלְּמַעְלָה. כָּךְ הֶעָשָׁן שֶׁל הַקָּרְבָּן, עָשָׁן הַזֶּה הָעוֹלֶה וּמַדְלִיק נֵרוֹת הָעֶלְיוֹנִים, וְנִדְלָקִים יַחַד, וּמִתְקָרְבוֹת כְּאֶחָד בָּרֵיחַ הַזֶּה, וּמִשּׁוּם זֶה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ. וְעַל כֵּן, רֵיחַ הַקָּרְבָּן הוּא קִיּוּם הַכֹּל וְקִיּוּם הָעוֹלָם, וְהַקָּרְבָּן הוּא עַל יְדֵי הַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב הַכֹּל, וּמִשּׁוּם זֶה, שִׁבְעַת יְמֵי מִלּוּאִים נִשְׁלָמִים בּוֹ, כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יִתְבָּרְכוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וּשְׂמָחוֹת וּבְרָכוֹת תִּמָּצֶאנָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כָּתוּב, ה' אֱלֹקַי אַתָּה אֲרוֹמְמֶךָּ אוֹדֶה שִׁמְךְ כִּי עָשִׂיתָ פֶלֶא עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אָמֵן. מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּהוּ. ה' אֱלֹקַי אָתָּה, הַיְנוּ, שֶׁצָרִיךְ הָאָדָם לְהוֹדוֹת לְהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וּלְשַׁבְּחוֹ עַל הַכֹּל. וּמֵאֵיזֶה מָקוֹם הַשֶּׁבַח שֶׁלּוֹ. הוּא כְּמוֹ שֶׁהֶעֱמִידוּהוּ. וְכָאן הוּא, מֵהָעָמֹק מִכֹּל, שֶׁכָּתוּב כִּי עָשִׂיתָ פֶלֶא, פֶּלֶא, פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶלֶא, וּכְבָר לָמַדְנוּ אֶת זֶה. עֵצוֹת מֵרָחוֹק, עֵצוֹת הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר פֶּלֶא יוֹעֵץ מֵרָחוֹק, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, מֵרָחוֹק ה' נִרְאֶה לִי, וְכָתוּב מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. אֱמוּנָה אוֹמֶן: כְּשׁ''א, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל. וְהֶעֱמִידוּהוּ, אֱמוּנָה הִיא בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וֶאֱמוּנָתְךְ בַלֵּילוֹת, וְכָתוּב, חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךְ, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, כְּמ''שׁ וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכָּל טוּמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ב

א. הַמְּצוֹרָע מֵבִיא עִם שְׁלשָׁה כְּבָשִׂים שֶׁלּוֹ שֶׁהֵן חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנִים וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהֵן בָּאִין בִּכְלַל הַזְּבָחִים שֶׁלּוֹ עִשָּׂרוֹן עִם כָּל כֶּבֶשׂ בָּלוּל בִּרְבִיעִית הַהִין שָׁמֶן. וּרְבִיעִית יַיִן עִם כָּל עִשָּׂרוֹן מִשְּׁלָשְׁתָּן כִּשְׁאַר נִסְכֵּי הַכְּבָשִׂים. וְהַמַּקְרִיב אֶת הַפִּלְגָס מֵבִיא עִמּוֹ נִסְכֵּי אַיִל וְלֹא עוֹלֶה לוֹ זִבְחוֹ: ב. הַהִין הוּא שְׁנֵים עָשָׂר לוֹג. וּכְבָר הוֹדַעְנוּ שִׁעוּר הַלּוֹג עִם מִדּוֹת אֲחֵרוֹת בְהִלְכוֹת עֵרוּבִין. וְהָעִשָּׂרוֹן הוּא הָעוֹמֶר שֶׁהוּא שִׁעוּר חַלָּה וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שִׁעוּרוֹ בְעִנְיַן חַלָּה: ג. כְּשֶׁמוֹדְדִין הַנְּסָכִים אוֹ הַמְּנָחוֹת בֵּין מִנְחַת יָחִיד בֵּין מִנְחַת צִבּוּר אֵין מוֹדְדִין אוֹתוֹ בְּמִדָּה שֶׁל שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנִים לַפָּר אוֹ שֶׁל שְׁנַיִם לָאָיִל אֶלָּא מוֹדֵד הַכֹּל בְּעִשָּׂרוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ וְכֵן הַשֶּׁמֶן שֶׁל נְסָכִים מוֹדְדִין אוֹתוֹ בְּמִדָּתוֹ שֶׁבַּקֹּדֶשׁ. וְשֶׁמֶן שֶׁל מִנְחַת הַיָּחִיד בְּלוֹג שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ כְּמִנְיַן הָעֶשְׂרוֹנוֹת כַּךְ מִנְיַן הַלּוֹגִין:

---

מוסר

משערי קדושה ח''ב ש''ו

תְּפִלָה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהוּא מִדְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּכְמוֹ שֶׁיָדַעְתָּ כִּי הִיא גְדוֹלָה מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' א') לָמָּה לִי רוֹב זִבְחֵיכֶם וְגו' וּכְתִיב גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה מִכְּלַל שֶׁגְּדוֹלָה מֵהֶן וּכְמוֹ שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת מְכַפְּרִין הַתְּפִלָּה גַּם כֵּן מְכַפֶּרֶת עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וּבְסֵפֶר הַזוֹהַר פ' וַיַּקְהֵל צְלוֹתָא יַקִּירָא מִכָּל פּוּלְחָנִין מִכָּל פּוּרְקָנִין וְכוּ' מְזַכֵּי לְחַיָּיבָא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לָמָּה זָכָה אֶלְקָנָה לְהַעֲמִיד שְׁמוּאֵל שֶׁשָּׁקוּל כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי שֶׁהָיָה עוֹלֶה לְרֶגֶל וּמַעֲלֶה לִבְנֵי אָדָם הַרְבֵּה עִמּוֹ וּמְזַכֶּה אוֹתָן וְכֵן שְׁמוּאֵל בְּנוֹ נוֹהֵג אַחֲרָיו כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א ז') וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל וּתְשׁובָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְאַבְרָהָם לֹא זָכָה מִכָּל מַעֲלוֹתָיו אֶלָּא מִשּׁוּם וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וּכְתִיב (בראשית י''ח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְגוֹמֵר כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וְגוֹמֵר וְשָׁמַר דֶּרֶךְ ה' וְגוֹמֵר וְכָל רָאשֵׁי הַדּוֹרוֹת אֵינָן זוֹכִין אוֹ אֵינָן נֶעֱנָשִׁים אֶלָּא עַל סִבָּה זוּ:

---

צו ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ד) וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת-הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד עַל-הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה: וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן דִי עַל גִסְסַיָא וְיָת חִצְרָא דְעַל כַּבְדָא עַל כָּלְיֵתָא יֶעְדִנַהּ: (ה) וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא: וְיַסֵיק יָתְהוֹן כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ אֲשָׁמָא הוּא:

 רש''י   אשם הוא. עד שינתק שמו ממנו. למד על אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו, אף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם, אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה. ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו, כמו שדרשו הוא, הכתוב בחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו אשם הוא, אלא לאחר הקטרת אמורין, והוא עצמו שלא הקטרו אמוריו כשר:

(ו) כָּל-זָכָ֥ר בַּכֹּֽהֲנִ֖ים יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵֽאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא: כָּל דְכוּרָא בְּכַהֲנַיָא יֵיכְלִנֵהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ יִתְאֲכָל קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא:

 רש''י   קדש קדשים הוא. בתורת כהנים הוא נדרש:

(ז) כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר-בּ֖וֹ ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: כְּחַטָאתָא כַּאֲשָׁמָא אוֹרַיְתָא חֲדָא לְהוֹן כַּהֲנָא דִי יְכַפֵּר בֵּהּ דִילֵהּ יְהֵי:

 רש''י   תורה אחת להם. בדבר זה: הכהן אשר יכפר בו. הראוי לכפרה חולק בו, פרט לטבול יום ומחסר כפורים ואונן:

(ח) וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת-עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: וְכַהֲנָא דִמְקָרֵב יַת עֲלַת גְבַר מְשַׁךְ עֲלָתָא דִי יְקָרֵב לְכַהֲנָא דִילֵהּ יְהֵי:

 רש''י   עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה. פרט לטבול יום ומחסר כפורים ואונן שאינן חולקים בעורות:

(ט) וְכָל-מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכָל-נַֽעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל-מַֽחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה: וְכָל מִנְחָתָא דִי תִתְאֲפֵי בְּתַנוּרָא וְכָל דְתִתְעֲבֵד בְּרִדְתָּא וְעַל מַסְרֵיתָא לְכַהֲנָא דִמְקָרֵב יָתַהּ דִילֵהּ תְּהֵי:

 רש''י   לכהן המקריב אתה וגו' . יכול לו לבדו, תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה. יכול לכלן, תלמוד לומר לכהן המקריב, הא כיצד לבית אב של אותו יום שמקריבין אותה:

(י) וְכָל-מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה-בַשֶּׁ֖מֶן וַֽחֲרֵבָ֑ה לְכָל-בְּנֵ֧י אַֽהֲרֹ֛ן תִּֽהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו: (פ) וְכָל מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח וּדְלָא פִילָא לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תְּהֵי גְבַר כַּאָחוֹהִי:

 רש''י   בלולה בשמן. זו מנחת נדבה: וחרבה. זו מנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן שמן:

(יא)  שלישי  וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַֽיהוָֹֽה: וְדָא אוֹרַיְתָא דְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִי יְקָרֵב קֳדָם יְיָ: (יב) אִ֣ם עַל-תּוֹדָה֘ יַקְרִיבֶ֒נּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב | עַל-זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן: אִם עַל תּוֹדְתָא יְקָרְבִנֵהּ וִיקָרֵב עַל נִכְסַת תּוֹדְתָא גְרִיצָן פַּטִירָן דְפִילָן בִּמְשַׁח וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִירִין דִּמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח וְסוּלְתָּא רְבִיכָא גְרִיצָן דְפִילָן בִּמְשָׁח:

 רש''י   אם על תודה יקריבנו. אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז כא. כב) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה. אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן: והקריב על זבח התודה. ארבעה מיני לחם חלות, ורקיקין, ורבוכה, שלשה מיני מצה, וכתיב (פסוק יג) על חלת לחם חמץ וגו' , וכל מין ומין עשר חלות, כך מפורש במנחות (עז א) . ושעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות, עשרים עשרון: מרבכת. לחם חלוט ברותחין כל צרכו:

(יג) עַל-חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל-זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו: עַל גְּרִיצָן דִלְחֵם חָמִיעַ יְקָרֵב קוּרְבָּנֵיהּ עַל נִכְסַת תּוֹדַת קוּדְשׁוֹהִי:

 רש''י    יקריב קרבנו על זבח. מגיד שאין הלחם קדוש קדשת הגוף להפסל ביוצא וטבול יום ומלצאת לחלין בפדיון, עד שישחט הזבח:

(יד) וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכָּל-קָרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת-דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: וִיקָרֵב מִנֵהּ חַד מִכָּל קוּרְבַּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא דְיִזְרַק יָת דַם נִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִילֵהּ יְהֵי:

 רש''י   אחד מכל קרבן. לחם אחד מכל מין ומין יטול תרומה לכהן העובד עבודתה, והשאר נאכל לבעלים ובשרה לבעלים, חוץ מחזה ושוק שבה, כמו שמפורש למטה (פסוקים כט. לב) תנופת חזה ושוק בשלמים. והתודה קרויה שלמים:

(טו) וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵֽאָכֵ֑ל לֹֽא-יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד-בֹּֽקֶר: וּבְשַׂר נִכְסַת תּוֹדַת קוּדְשׁוֹהִי בְּיוֹם קֻרְבָּנֵהּ יִתְאֲכֵל לָא יַצְנַע מִנֵהּ עַד צַפְרָא:

 רש''י   ובשר זבח תודת שלמיו. יש כאן רבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבעה עשר, שיהיו נאכלין ליום ולילה: ביום קרבנו יאכל. וכזמן בשרה זמן לחמה: לא יניח ממנו עד בקר. אבל אוכל הוא כל הלילה, אם כן למה אמרו עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העברה:

(טז) וְאִם-נֶ֣דֶר | א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קָרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת-זִבְח֖וֹ יֵֽאָכֵ֑ל וּמִֽמָּ֣חֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵֽאָכֵֽל: וְאִם נִדְרָא אוֹ נְדַבְתָּא נִכְסַת קֻרְבָּנֵהּ בְּיוֹמָא דִי יְקָרֵב יָת נִכְסְתֵיהּ יִתְאֲכֵל וּבְיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּדְאִשְׁתָּאַר מִנֵהּ יִתְאֲכֵלּ:

 רש''י   ואם נדר או נדבה. שלא הביאה על הודאה של נס, אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים, כמו שמפורש בענין: וממחרת והנותר ממנו. בראשון יאכל. וי''ו זו יתרה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון (בראשית לו כד) ואלה בני צבעון ואיה וענה, (דניאל ח יג) תת וקדש וצבא מרמס:

(יז) וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף: וּדְאִשְׁתָּאַר מִבְּסַר נִכְסָתָא בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה בְּנוּרָא יִתּוֹקָד: (יח) וְאִ֣ם הֵֽאָכֹ֣ל יֵֽ֠אָכֵ֠ל מִבְּשַׂר-זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֘ לֹ֣א יֵֽרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵֽחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִֽהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָֽאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֹנָ֥הּ תִּשָּֽׂא: וְאִם אִתְאֲכָלָא יִתְאֲכֵל מִבְּסַר נִכְסַת קוּדְשׁוֹהִי בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה לָא יְהֵי לְרַעֲוָא דִמְקָרֵב יָתֵהּ לָא יִתְחַשֵׁב לֵהּ מְרָחָק יְהֵי וֶאֱנַשׁ דְתֵכוּל מִנֵהּ חוֹבֵהּ יְקַבֵּל:

 רש''י   ואם האכל יאכל וגו' . במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר. יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע, תלמוד לומר המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי. וכן פרושו בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה, ואם חשב פגול יהיה: והנפש האכלת ממנו. אפלו בתוך הזמן עונה תשא:

(יט) וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר-יִגַּ֤ע בְּכָל-טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל-טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר: וּבְסַר קוּדְשָׁא דִי יִקְרַב בְּכָל מְסָאָב לָא יִתְאֲכֵל בְּנוּרָא יִתּוֹקָד וּבְסַר קוּדְשָׁא כָּל דִי דְכֵי לְקוּדְשָׁא יֵיכוּל בְּסַר קוּדְשָׁא:

 רש''י   והבשר. של קדש שלמים אשר יגע בכל טמא לא יאכל: והבשר. לרבות אבר שיצא מקצתו, שהפנימי מתר: כל טהור יאכל בשר. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (דברים יב כז) ודם זבחיך ישפך וגו' והבשר תאכל, יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים, לכך נאמר כל טהור יאכל בשר: והבשר כל טהור יאכל בשר. כלומר כל מה שאסרתי לך בחטאת ואשם, שאם יצאו חוץ לקלעם אסורין, כמו שכתוב (ו ט) בחצר אהל מועד יאכלוה, בבשר זה אני אומר לך כל טהור יאכל בשר אפלו בכל העיר:

(כ) וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר-תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַֽח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַֽיהוָֹ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ: וֶאֱנַשׁ דִי תֵכוּל בִּסְרָא מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִי קֳדָם יְיָ וְסוֹבְתֵהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמַּהּ:

 רש''י   וטמאתו עליו. בטמאת הגוף הכתוב מדבר, אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת, אלא באזהרה והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' (פסוק יט) . ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזרה שוה. שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטמאת הגוף, ודרשוה רבותינו בשבועות (ז א) אחת לכלל ואחת לפרט ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד, שלא נאמר אלא על טמאת מקדש וקדשיו:

(כא) וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי-תִגַּ֣ע בְּכָל-טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ | בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכָל-שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר-זֶ֥בַֽח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַֽיהוָֹ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ: וֶאֱנַשׁ אֲרֵי תִקְרַב בְּכָל מְסָאָב בְסוֹאֲבַת אֱנָשָׁא אוֹ בִּבְעִירָא מְסָאֲבָא אוֹ בְּכָל שִׁקְצָא מְסָאָב וְיֵיכוּל מִבְּסַר נִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִי קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמַּהּ: (כב) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלֵיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (כג) דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כָּל-חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר כָּל תְּרַב תּוֹר וְאִמַר וְעִזָא לָא תֵיכְלוּן: (כד) וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵֽעָשֶׂ֖ה לְכָל-מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹֽאכְלֻֽהוּ: וּתְרַב נְבִילָא וּתְרַב תְּבִירָא יִתְעֲבֵד לְכָל עִבִדְתָּא וּמֵיכַל לָא תֵיכְלוּנֵהּ:

 רש''י   יעשה לכל מלאכה. בא ולמד על החלב שאינו מטמא טמאת נבלות: ואכל לא תאכלהו. אמרה תורה יבוא אסור נבלה וטרפה ויחול על אסור חלב, שאם אכלו, יתחיב אף על לאו של נבלה, ולא תאמר אין אסור חל על אסור:

(כה) כִּ֚י כָּל-אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִ֨ן-הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָֽאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ: אֲרֵי כָל דְיֵכוּל תַּרְבָּא מִן בְּעִירָא דִי יִקָרְבוּן מִנַהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא דִי תֵיכוּל מֵעַמַּהּ: (כו) וְכָל-דָּם֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה: וְכָל דְמָא לָא תֵיכְלוּן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן דְעוֹפָא וְדִבְעִירָא:

 רש''י   בכל מושבתיכם. לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקע, נוהגת בכל מושבות, ובמסכת קדושין בפרק א' (לז א) מפרש למה הצרך לומר: לעוף ולבהמה. פרט לדם דגים וחגבים:

(כז) כָּל-נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר-תֹּאכַ֣ל כָּל-דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ: (פ) כָּל אֱנָשָׁא דִי תֵיכוּל כָּל דְמָא וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמַהּ: (כח) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (כט) דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת-זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַֽיהֹוָ֔ה יָבִ֧יא אֶת-קָרְבָּנ֛וֹ לַֽיהוָֹ֖ה מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דִמְקָרֵב יָת נִכְסַת קוּדְשׁוֹהִי קֳדָם יְיָ יַיְתִי יָת קֻרְבָּנֵהּ לָקֳדָם יְיָ מִנִכְסַת קוּדְשׁוֹהִי:

---

צו יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ל) יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהוָֹ֑ה אֶת-הַחֵ֤לֶב עַל-הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶֽחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: יְדוֹהִי תַיְתוּן יָת קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ יָת תַּרְבָּא עַל חַדְיָא יַיְתִנֵהּ יָת חֶדְיָא לַאֲרָמָא יָתֵהּ אֲרוּמָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   ידיו תביאינה וגו' . שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה, ויד כהן מלמטה ומניפן: את אשי ה'. ומה הן האשים, את החלב על החזה יביאנו. כשמביאו מבית המטבחים נותן החלב על החזה, וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה, וזהו האמור במקום אחר (ויק' י טו) שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו' , ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר, ונמצא החזה למטה, וזהו שנאמר (ויק' ט כ) וישימו את החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה. למדנו ששלשה כהנים זקוקין לה, כך מפורש במנחות (סב א) : את החלב על החזה יביאנו. ואת החזה למה מביא, להניף אותו הוא מביאו, ולא שיהא הוא מן האשים. לפי שנאמר את אשי ה' את החלב על החזה, יכול שיהא אף החזה לאשים, לכך נאמר את החזה להניף וגו' :

(לא) וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו: וְיַסֵק כַּהֲנָא יָת תַּרְבָּא לְמַדְבְּחָא וִיהֵי חֶדְיָא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי:

 רש''י   והקטיר הכהן את החלב. ואחר כך והיה החזה לאהרן, למדנו שאין הבשר נאכל בעוד שהאמורים למטה מן המזבח:

(לב) וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם: וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִינָא תִּתְּנוּן אַפְרָשׁוּתָא לְכַהֲנָא מִנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן:

 רש''י   שוק. מן הפרק של ארכבה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי, שהוא סובך של רגל:

(לג) הַמַּקְרִ֞יב אֶת-דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת-הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִֽהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה: דִמְקָרֵב יָת דָם נִכְסַת קוּדְשַׁיָא וְיָת תַּרְבָּא מִבְּנֵי אַהֲרֹן דִילֵהּ תְּהֵי שׁוֹקָא דְיַמִינָא לָחֳלָק:

 רש''י   המקריב את דם השלמים וגו' . מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטיר חלבו, יצא טמא בשעת זריקת דמים או בשעת הקטר חלבים, שאינו חולק בבשר לד התנופה' התרומה. מוליך ומביא, מעלה ומוריד לז ולמלואים. ליום חנוך הכהנה:

(לד) כִּי֩ אֶת-חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת | שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֨חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָֽאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָ֠ם לְאַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ לְחָק-עוֹלָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: אֲרֵי יָת חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיָת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא נְסֵבִית מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנִכְסַת קוּדְשֵׁיהוֹן וִיהָבִית יָתְהוֹן לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא וְלִבְנוֹהִי לִקְיָם עָלָם מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (לה) זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַֽהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָֹ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַֽיהוָֹֽה: דָא רְבוּת אַהֲרֹן וּרְבוּת בְּנוֹהִי מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ בְּיוֹמָא דְקָרֵב יָתְהוֹן לְשַׁמָשָׁא קֳדָם יְיָ: (לו) אֲ֠שֶׁ֠ר צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜ה לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מָשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹֽרֹתָֽם: דִי פַקִיד יְיָ לְמִתַּן לְהוֹן בְּיוֹמָא דְרַבִּי יָתְהוֹן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קְיָם עָלָם לְדָרֵיהוֹן: (לז) זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָֽאָשָׁ֑ם וְלַמִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים: דָא אוֹרַיְתָא לַעֲלָתָא לְמִנְחָתָא וּלְחַטָּאתָא וְלַאֲשָׁמָא וּלְקוּרְבָּנַיָא וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (לח) אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֹּת֜וֹ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַֽיהוָֹ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי: (פ) דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה בְּטוּרָא דְסִינָי בְּיוֹמָא דְפַקְדֵהּ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנְהוֹן קֳדָם יְיָ בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: ח (א)  רביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) קַ֤ח אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ וְאֵת֙ הַבְּגָדִ֔ים וְאֵ֖ת שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה וְאֵ֣ת | פַּ֣ר הַֽחַטָּ֗את וְאֵת֙ שְׁנֵ֣י הָֽאֵילִ֔ים וְאֵ֖ת סַ֥ל הַמַּצּֽוֹת: קָרֵב יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי עִמֵהּ וְיָת לְבוּשַׁיָא וְיָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיָת תּוֹרָא דְחַטָאתָא וְיָת תְּרֵין דִכְרִין וְיָת סַלָא דְפַטִירַיָא:

 רש''י   קח את אהרן. פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, שאין מקדם ומאחר בתורה: קח את אהרן. קחנו בדברים ומשכהו: ואת פר החטאת וגו' . אלו האמורים בענין צואת המלואים בואתה תצוה, ועכשיו ביום ראשון למלואים חזר וזרזו בשעת מעשה:

(ג) וְאֵ֥ת כָּל-הָֽעֵדָ֖ה הַקְהֵ֑ל אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא כְּנֵשׁ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

 רש''י   הקהל אל פתח אהל מועד. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרבה:

(ד) וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֹת֑וֹ וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וַעֲבַד מֹשֶׁה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָתֵהּ וְאִתְכְּנִשַׁת כְּנִשְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (ה) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל-הָֽעֵדָ֑ה זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹה֖ לַֽעֲשֽׂוֹת: וַאֲמַר מֹשֶׁה לִכְנִשְׁתָּא דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ לְמֶעְבָּד:

 רש''י   זה הדבר. דברים שתראו שאני עושה לפניכם צוני הקדוש ברוך הוא לעשות, ואל תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה. כל הענין הזה פרשתי בואתה תצוה:

(ו) וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶת-בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם: וְקָרִיב מֹשֶׁה יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי וְאַסְחֵי יָתְהוֹן בְּמַיָא: (ז) וַיִּתֵּ֨ן עָלָ֜יו אֶת-הַכֻּתֹּ֗נֶת וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתוֹ֙ בָּֽאַבְנֵ֔ט וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ אֶֽת-הַמְּעִ֔יל וַיִּתֵּ֥ן עָלָ֖יו אֶת-הָֽאֵפֹ֑ד וַיַּחְגֹּ֣ר אֹת֗וֹ בְּחֵ֨שֶׁב֙ הָֽאֵפֹ֔ד וַיֶּאְפֹּ֥ד ל֖וֹ בּֽוֹ: וִיהַב עֲלוֹהִי יָת כִּתּוּנָא וְזָרֵז יָתֵהּ בְּהֶמְיָנָא וְאַלְבֵּשׁ יָתֵהּ יָת מְעִילָא וִיהַב עֲלוֹהִי יָת אֵפוֹדָא וְזָרֵז יָתֵהּ בְּהֶמְיַן אֵפוֹדָא וְאַתְקֵן לֵהּ בֵּהּ: (ח) וַיָּ֥שֶׂם עָלָ֖יו אֶת-הַח֑שֶׁן וַיִּתֵּן֙ אֶל-הַחֹ֔שֶׁן אֶת-הָֽאוּרִ֖ים וְאֶת-הַתֻּמִּֽים: וְשַׁוִי עֲלוֹהִי יָת חוּשְׁנָא וִיהַב בְּחוּשְׁנָא יָת אוּרַיָא וְיָת תֻּמַיָא:

 רש''י   את האורים. כתב של שם המפורש:

(ט) וַיָּ֥שֶׂם אֶת-הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל-רֹאשׁ֑וֹ וַיָּ֨שֶׂם עַל-הַמִּצְנֶ֜פֶת אֶל-מ֣וּל פָּנָ֗יו אֵ֣ת צִ֤יץ הַזָּהָב֙ נֵ֣זֶר הַקֹּ֔דֶשׁ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: וְשַׁוִי יָת מִצְנַפְתָּא עַל רֵישֵׁיהּ וְשַׁוִי עַל מִצְנֶפְתָּא לָקֳבֵיל אַפּוֹהִי יָת צִיצָא דְדַהֲבָא כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה:

 רש''י   וישם על המצנפת. פתילי תכלת הקבועים בציץ נתן על המצנפת, נמצא הציץ תלוי במצנפת:

(י) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת-שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וַיִּמְשַׁ֥ח אֶת-הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹתָֽם: וּנְסִיב מֹשֶׁה יָתּ מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְרַבִּי יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל דִי בֵהּ וְקַדִישׁ יָתְהוֹן: (יא) וַיַּ֥ז מִמֶּ֛נּוּ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וַיִּמְשַׁ֨ח אֶת-הַמִּזְבֵּ֜חַ וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֗יו וְאֶת-הַכִּיֹּ֛ר וְאֶת-כַּנּ֖וֹ לְקַדְּשָֽׁם: וְאַדִי מִנֵהּ עַל מַדְבְּחָא שְׁבַע זִמְנִין וְרַבִּי יָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת כִּיוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵהּ לְקַדָשׁוּתְהוֹן:

 רש''י   ויז ממנו על המזבח. לא ידעתי היכן נצטוה בהזאות הללו:

(יב) וַיִּצֹק֙ מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה עַ֖ל רֹ֣אשׁ אַֽהֲרֹ֑ן וַיִּמְשַׁ֥ח אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ: וַאֲרֵיק מִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא עַל רֵישָׁא דְאַהֲרֹן וְרַבִּי יָתֵהּ לְקַדָשׁוּתֵהּ:

 רש''י   ויצק' וימשח. בתחלה יוצק על ראשו, ואחר כך נותן בין ריסי עיניו ומושך באצבעו מזה לזה:

(יג) וַיַּקְרֵ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת-בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֗ן וַיַּלְבִּשֵׁ֤ם כֻּתֳּנֹת֙ וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתָם֙ אַבְנֵ֔ט וַיַּֽחֲבֹ֥שׁ לָהֶ֖ם מִגְבָּע֑וֹת כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: וְקָרִיב מֹשֶׁה יָת בְּנֵי אַהֲרֹן וְאַלְבֵּשִׁנוּן כִּתּוּנִין וְזָרֵז יָתְהוֹן הֶמְיָנִין וְאַתְקֵן לְהוֹן כּוֹבָעִין כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה:

 רש''י   ויחבש. לשון קשירה:

(יד)  חמישי  וַיַּגֵּ֕שׁ אֵ֖ת פַּ֣ר הַֽחַטָּ֑את וַיִּסְמֹ֨ךְ אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת-יְדֵיהֶ֔ם עַל-רֹ֖אשׁ פַּ֥ר הַֽחַטָּֽאת: וְקָרֵב יָת תּוֹרָא דְחַטָאתָא וּסְמַךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא דְחַטָאתָא: (טו) וַיִּשְׁחָ֗ט וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֶת-הַדָּם֙ וַ֠יִּתֵּ֠ן עַל-קַרְנ֨וֹת הַמִּזְבֵּ֤חַ סָבִיב֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וַיְחַטֵּ֖א אֶת-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת-הַדָּ֗ם יָצַק֙ אֶל-יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיְקַדְּשֵׁ֖הוּ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו: וּנְכֵס וּנְסִיב מֹשֶׁה יָת דְמָא וִיהַב עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר בְּאֶצְבְּעֵהּ וְדַכִּי יָת מַדְבְּחָא וְיָת דְמָא אֲרִיק לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא וְקַדְשֵׁהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי:

 רש''י   ויחטא את המזבח. חטאו וטהרו מזרות להכנס לקדשה: ויקדשהו. בעבודה זו: לכפר עליו. מעתה כל הכפרות:

(טז) וַיִּקַּ֗ח אֶֽת-כָּל-הַחֵ֘לֶב֘ אֲשֶׁ֣ר עַל-הַקֶּ֒רֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת-שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶת-חֶלְבְּהֶ֑ן וַיַּקְטֵ֥ר מֹשֶׁ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה: וּנְסִיב יָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא וְיָת חֲצַר כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבְּהֶן וְאַסֵק מֹשֶׁה לְמַדְבְּחָא:

 רש''י   ואת יתרת הכבד. על הכבד (שמות כט יג) לבד הכבד, שהיה נוטל מעט מן הכבד עמה:

(יז) וְאֶת-הַפָּ֤ר וְאֶת-עֹרוֹ֙ וְאֶת-בְּשָׂר֣וֹ וְאֶת-פִּרְשׁ֔וֹ שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: וְיָת תּוֹרָא וְיָת מַשְׁכֵהּ וְיָת בִּסְרֵהּ וְיָת אָכְלֵהּ אוֹקִיד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: (יח) וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת אֵ֣יל הָֽעֹלָ֑ה וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל: וְקָרִיב יָת דִכְרָא דַעֲלָתָא וּסְמָכוּ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא: (יט) וַיִּשְׁחָ֑ט וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת-הַדָּ֛ם עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: וּנְכֵס וּזְרַק מֹשֶׁה יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (כ) וְאֶ֨ת-הָאַ֔יִל נִתַּ֖ח לִנְתָחָ֑יו וַיַּקְטֵ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת-הָרֹ֔אשׁ וְאֶת-הַנְּתָחִ֖ים וְאֶת-הַפָּֽדֶר: וְיָת דִכְרָא פַּלֵג לְאֶבְרוֹהִי וְאַסֵק מֹשֶׁה יָת רֵישָׁא וְיָת אֶבְרַיָא וְיָת תַּרְבָּא: (כא) וְאֶת-הַקֶּ֥רֶב וְאֶת-הַכְּרָעַ֖יִם רָחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וַיַּקְטֵר֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת-כָּל-הָאַ֜יִל הַמִּזְבֵּ֗חָה עֹלָ֨ה ה֤וּא לְרֵֽיחַ-נִיחֹ֨חַ֙ אִשֶּׁ֥ה הוּא֙ לַֽיהֹוָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: וְיָת גַוָא וְיָת כְּרָעַיָא חַלִיל בְּמַיָא וְאַסֵק מֹשֶׁה יָת כָּל דִכְרָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעִוָא קוּרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: (כב)  שישי  וַיַּקְרֵב֙ אֶת-הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֔י אֵ֖יל הַמִּלֻּאִ֑ים וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל: וְקָרִיב יָת דִכְרָא תִנְיָנָא דְכַר קוּרְבָּנַיָא וּסְמָכוּ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא:

 רש''י   איל המלאים. איל השלמים, שמלואים לשון שלמים, שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהנתם:

(כג) וַיִּשְׁחָ֓ט | וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל-תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן-אַֽהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל-בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית: וּנְכֵס וּנְסִיב מֹשֶׁה מִן דְמָא וִיהַב עַל רוּם אוּדְנָא דְאַהֲרֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא: (כד) וַיַּקְרֵ֞ב אֶת-בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֗ן וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֤ה מִן-הַדָּם֙ עַל-תְּנ֤וּךְ אָזְנָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת-הַדָּ֛ם עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: וְקָרֵיב יָת בְּנֵי אַהֲרֹן וִיהַב מֹשֶׁה מִן דְמָא עַל רוּם אוּדְנֵהוֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן אוּדְנֵהוֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהוֹן דְיַמִינָא וּזְרַק מֹשֶׁה יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (כה) וַיִּקַּ֞ח אֶת-הַחֵ֣לֶב וְאֶֽת-הָֽאַלְיָ֗ה וְאֶֽת-כָּל-הַחֵ֘לֶב֘ אֲשֶׁ֣ר עַל-הַקֶּ֒רֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת-שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶת-חֶלְבְּהֶ֑ן וְאֵ֖ת שׁ֥וֹק הַיָּמִֽין: וּנְסִיב יָת תַּרְבָּא וְיָת אֲלִיתָא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא וְיָת חֲצַר כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבְּהֶן וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִינָא: (כו) וּמִסַּ֨ל הַמַּצּ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר | לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה לָ֠קַ֠ח חַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ וְֽחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד וַיָּ֨שֶׂם֙ עַל-הַ֣חֲלָבִ֔ים וְעַ֖ל שׁ֥וֹק הַיָּמִֽין: וּמִסַלָא דְפַטִירַיָא דִי קֳדָם יְיָ נְסִיב גְרִצְתָּא פַטִירָא חֲדָא וּגְרִיצְתָּא דִלְחֵם מְשַׁח חֲדָא וְאֶסְפּוֹג חָד וְשַׁוִי עַל תַּרְבַּיָא וְעַל שׁוֹקָא דְיַמִינָא:

 רש''י   וחלת לחם שמן. היא רבוכה, שהיה מרבה בה שמן כנגד החלות והרקיקין, כך מפורש במנחות (עח א) :

(כז) וַיִּתֵּ֣ן אֶת-הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַֽהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וַיָּ֧נֶף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: וִיהַב יָת כֹּלָא עַל יְדֵי אַהֲרֹן וְעַל יְדֵי בְנוֹהִי וַאֲרֵים יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ: (כח) וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֹתָם֙ מֵעַ֣ל כַּפֵּיהֶ֔ם וַיַּקְטֵ֥ר הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל-הָֽעֹלָ֑ה מִ֨לֻּאִ֥ים הֵם֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַֽיהוָֹֽה: וּנְסִיב מֹשֶׁה יָתְהוֹן מֵעַל יְדֵיהוֹן וְאַסֵק לְמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא קוּרְבָּנַיָא אִנוּן לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קוּרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   ויקטר המזבחה. משה שמש כל שבעת ימי המלואים בחלוק לבן: על העלה. אחר העלה. ולא מצינו שוק של שלמים קרב בכל מקום חוץ מזה:

(כט) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת-הֶ֣חָזֶ֔ה וַיְנִיפֵ֥הוּ תְנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה מֵאֵ֣יל הַמִּלֻּאִ֗ים לְמֹשֶׁ֤ה הָיָה֙ לְמָנָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: וּנְסִיב מֹשֶׁה יָת חֶדְיָא וַאֲרִימֵהּ אֲרָמָא קֳדָם יְיָ מִדְכַר קוּרְבָּנַיָא לְמֹשֶׁה הֲוָה לָחֳלָק כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: (ל)  שביעי  וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֗ה וּמִן-הַדָּם֘ אֲשֶׁ֣ר עַל-הַמִּזְבֵּ֒חַ֒ וַיַּ֤ז עַֽל-אַֽהֲרֹן֙ עַל-בְּגָדָ֔יו וְעַל-בָּנָ֛יו וְעַל-בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְאֶת-בָּנָ֛יו וְאֶת-בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ: וּנְסִיב מֹשֶׁה מִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּמִן דְמָא דִי עַל מַדְבְּחָא וְאַדִי עַל אַהֲרֹן עַל לְבוּשׁוֹהִי וְעַל בְּנוֹהִי וְעַל לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ וְקַדִישׁ יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ: (לא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן וְאֶל-בָּנָ֗יו בַּשְּׁל֣וּ אֶת-הַבָּשָׂר֘ פֶּ֣תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֒ וְשָׁם֙ תֹּֽאכְל֣וּ אֹת֔וֹ וְאֶ֨ת-הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֖ר בְּסַ֣ל הַמִּלֻּאִ֑ים כַּֽאֲשֶׁ֤ר צִוֵּ֨יתִי֙ לֵאמֹ֔ר אַֽהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו יֹֽאכְלֻֽהוּ: וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי בַּשִׁילוּ יָת בִּסְרָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתַמָן תֵּיכְלוּן יָתֵהּ וְיָת לַחְמָא דִי בְּסַל קוּרְבָּנַיָא כְּמָא דִי פַקֵדִית לְמֵימָר אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יֵיכְלוּנֵהּ: (לב) וְהַנּוֹתָ֥ר בַּבָּשָׂ֖ר וּבַלָּ֑חֶם בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ: וּדְאִשְׁתָּאַר בְּבִשְׂרָא וּבְלַחְמָא בְּנוּרָא תּוֹקְדוּן: (לג)  מפטיר  וּמִפֶּ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י מִלֻּֽאֵיכֶ֑ם כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת-יֶדְכֶֽם: וּמִתְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא תִפְּקוּן שִׁבְעָא יוֹמִין עַד יוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי קוּרְבָּנֵיכוֹן אֲרֵי שִׁבְעָא יוֹמִין יְקָרֵב יָת קֻרְבָּנֵיכוֹן: (לד) כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה לַֽעֲשֹׂ֖ת לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶֽם: כְּמָא דִי עֲבַד בְּיוֹמָא הָדֵין פָּקִיד יְיָ לְמֶעְבַּד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן:

 רש''י   צוה ה' לעשת. כל שבעת הימים. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו לעשות. זה מעשה פרה. לכפר. זה מעשה יום הכפורים, וללמד שכהן גדול טעון פרישה קודם יום הכפורים שבעת ימים, וכן הכהן השורף את הפרה:

(לה) וּפֶ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּֽשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֨יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּשְׁמַרְתֶּ֛ם אֶת-מִשְׁמֶ֥רֶת יְהוָֹ֖ה וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ כִּי-כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי: וּבִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא תֵּיתְבוּן יְמָם וְלֵילֵי שִׁבְעָא יוֹמִין וְתִטְרוּן יָת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְלָא תְמוּתוּן אֲרֵי כֵן אִתְפַּקָדִית:

 רש''י   ולא תמותו. הא אם לא תעשו כן, הרי אתם חיבים מיתה:

(לו) וַיַּ֥עַשׂ אַֽהֲרֹ֖ן וּבָנָ֑יו אֵ֚ת כָּל-הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: (ססס) וַעֲבַד אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דִי פַקִיד יְיָ בִּידָא דְמֹשֶׁה: פפפ:

 רש''י   ויעש אהרן ובניו. להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל:

---

הפטרת צו - ירמיה ז

(כא) כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹלוֹתֵיכֶ֛ם סְפ֥וּ עַל-זִבְחֵיכֶ֖ם וְאִכְל֥וּ בָשָֽׂר: (כב) כִּ֠י לֹֽא-דִבַּ֤רְתִּי אֶת-אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם (הוציא) הוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל-דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח: (כג) כִּ֣י אִֽם-אֶת-הַדָּבָ֣ר הַ֠זֶּה צִוִּ֨יתִי אוֹתָ֤ם לֵאמֹר֙ שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י וְהָיִ֤יתִי לָכֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ-לִ֣י לְעָ֑ם וַהֲלַכְתֶּ֗ם בְּכָל-הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם לְמַ֖עַן יִיטַ֥ב לָכֶֽם: (כד) וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ וְלֹֽא-הִטּ֣וּ אֶת-אָזְנָ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ בְּמֹ֣עֵצ֔וֹת בִּשְׁרִר֖וּת לִבָּ֣ם הָרָ֑ע וַיִּהְי֥וּ לְאָח֖וֹר וְלֹ֥א לְפָנִֽים: (כה) לְמִן-הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יָצְא֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶשְׁלַ֤ח אֲלֵיכֶם֙ אֶת-כָּל-עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים י֖וֹם הַשְׁכֵּ֥ם וְשָׁלֹֽחַ: (כו) וְל֤וֹא שָׁמְעוּ֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת-אָזְנָ֑ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת-עָרְפָּ֔ם הֵרֵ֖עוּ מֵאֲבוֹתָֽם: (כז) וְדִבַּרְתָּ֤ אֲלֵיהֶם֙ אֶת-כָּל-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ אֵלֶ֑יךָ וְקָרָ֥אתָ אֲלֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יַעֲנֽוּכָה: (כח) וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם זֶ֤ה הַגּוֹי֙ אֲשֶׁ֣ר לֽוֹא-שָׁמְע֗וּ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְלֹ֥א לָקְח֖וּ מוּסָ֑ר אָֽבְדָה֙ הָֽאֱמוּנָ֔ה וְנִכְרְתָ֖ה מִפִּיהֶֽם: (כט) גָּזִּ֤י נִזְרֵךְ֙ וְֽהַשְׁלִ֔יכִי וּשְׂאִ֥י עַל-שְׁפָיִ֖ם קִינָ֑ה כִּ֚י מָאַ֣ס יְהוָ֔ה וַיִּטֹּ֖שׁ אֶת-דּ֥וֹר עֶבְרָתֽוֹ: (ל) כִּֽי-עָשׂ֨וּ בְנֵי-יְהוּדָ֥ה הָרַ֛ע בְּעֵינַ֖י נְאֻום-יְהוָ֑ה שָׂ֣מוּ שִׁקּֽוּצֵיהֶ֗ם בַּבַּ֛יִת אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִ֥י עָלָ֖יו לְטַמְּאֽוֹ: (לא) וּבָנ֞וּ בָּמ֣וֹת הַתֹּ֗פֶת אֲשֶׁר֙ בְּגֵ֣יא בֶן-הִנֹּ֔ם לִשְׂרֹ֛ף אֶת-בְּנֵיהֶ֥ם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א צִוִּ֔יתִי וְלֹ֥א עָלְתָ֖ה עַל-לִבִּֽי: (לב) לָכֵ֞ן הִנֵּֽה-יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה וְלֹא-יֵאָמֵ֨ר ע֤וֹד הַתֹּ֙פֶת֙ וְגֵ֣יא בֶן-הִנֹּ֔ם כִּ֖י אִם-גֵּ֣יא הַהֲרֵגָ֑ה וְקָבְר֥וּ בְתֹ֖פֶת מֵאֵ֥ין מָקֽוֹם: (לג) וְֽהָ֨יְתָ֜ה נִבְלַ֨ת הָעָ֤ם הַזֶּה֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַחֲרִֽיד: (לד) וְהִשְׁבַּתִּ֣י | מֵעָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וּמֵֽחֻצוֹת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם ק֤וֹל שָׂשׂוֹן֙ וְק֣וֹל שִׂמְחָ֔ה ק֥וֹל חָתָ֖ן וְק֣וֹל כַּלָּ֑ה כִּ֥י לְחָרְבָּ֖ה תִּהְיֶ֥ה הָאָֽרֶץ: ח (א) בָּעֵ֣ת הַהִ֣יא נְאֻם-יְהוָ֡ה (ויציאו) יוֹצִ֣יאוּ אֶת-עַצְמ֣וֹת מַלְכֵֽי-יְהוּדָ֣ה וְאֶת-עַצְמוֹת-שָׂרָיו֩ וְאֶת-עַצְמ֨וֹת הַכֹּהֲנִ֜ים וְאֵ֣ת | עַצְמ֣וֹת הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת עַצְמ֥וֹת יוֹשְׁבֵֽי-יְרוּשָׁלִָ֖ם מִקִּבְרֵיהֶֽם: (ב) וּשְׁטָחוּם֩ לַשֶּׁ֨מֶשׁ וְלַיָּרֵ֜חַ וּלְכֹ֣ל | צְבָ֣א הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר אֲהֵב֜וּם וַאֲשֶׁ֤ר עֲבָדוּם֙ וַֽאֲשֶׁר֙ הָלְכ֣וּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֣ר דְּרָשׁ֔וּם וַאֲשֶׁ֥ר הִֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם לֹ֤א יֵאָֽסְפוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל-פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה יִֽהְיֽוּ: (ג) וְנִבְחַ֥ר מָ֙וֶת֙ מֵֽחַיִּי֔ם לְכֹ֗ל הַשְּׁאֵרִית֙ הַנִּשְׁאָרִ֔ים מִן-הַמִּשְׁפָּחָ֥ה הָֽרָעָ֖ה הַזֹּ֑את בְּכָל-הַמְּקֹמ֤וֹת הַנִּשְׁאָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתִּ֣ים שָׁ֔ם נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת:

(כב) כֹּה אָמַר יְהוָה אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: (כג) כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה ידים פרק ג

א. הַמַּכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנֵגּע, יָדָיו תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָדָיו שְׁנִיּוֹת. כּל הַמְטַמֵּא בְגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהַיָּדַיִם תְּחִלָּה בְּכָל מָקוֹם. אָמַר לָהֶם, וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לָהֶן לִהְיוֹת תְּחִלָּה אֶלָּא אִם כֵּן נִטְמָא גּוּפוֹ, חוּץ מִזֶּה, הָאוֹכָלִין וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְמַשְׁקִין, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵת שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. בִּוְלַד הַטֻּמְאָה, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֵׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת לִפְנֵי אַבָּא, אָמְרָה לוֹ, נִכְנְסוּ יָדַי לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶשׂ. אָמַר לָהּ, (בִּתִּי), וּבַמֶּה הָיְתָה טֻמְאָתָהּ, וְלֹא שָׁמַעְתִּי מָה אָמְרָה לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים, מְבֹאָר הַדָּבָר, אֵת שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. בִּוְלַד הַטֻּמְאָה, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם:

 ברטנורה   (א) המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות. פוסל אחד בחולין, דראשון עושה שני בחולין. ומטמא אחד ופוסל אחד בתרומה. ומטמא שנים ופוסל אחד בקודש: כל המטמא בגדים בשעת מגעו. כגון זובו של זב ורוקו וכל הני דתנן בפרק בתרא דזבים, שהנוגע בהן מטמא בגדים בשעת מגעו: וכי היאך אפשר להם להיות תחלה. שאין ראוי להיות תחלה אלא הנוגע באב הטומאה. ואם נגע בידיו באב הטומאה, נטמא כל גופו. הלכך אין בידי למצוא [לכם] ידים תחילה, חוץ מהמכניס ידיו לבית המנוגע, שאם הכניס ידיו לא נטמא כולו. והמטמא בגדים בשעת מגעו, שאף על פי שהוא חשוב אב הטומאה לטמא בגדים ולעשות ראשון ושני, אינו חשוב אב הטומאה לטמא אדם, אבל מטמא את הידים שנגעו בו להיות תחילות. ואין הלכה כרבי עקיבא: את שנטמא באב הטומאה. כלומר, אוכלים וכלים שנטמאו באב הטומאה: מטמא את הידים. ולא אוכלים וכלים שנטמאו במשקין דאין שני עושה שני. והלכה כחכמים: במה היתה הטומאה. של תנור, באב הטומאה או במשקה:

ב. כֹּל הַפּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת. הַיָּד מְטַמְּאָה אֶת חֲבֶרְתָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שֵׁנִי. אָמַר לָהֶם, וַהֲלֹא כִּתְבֵי הַקּדֶשׁ שְׁנִיִּים מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם. אָמְרוּ לוֹ, אֵין דָּנִין דִּבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְלֹא דִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְלֹא דִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 ברטנורה   (ב) כל הפוסל את התרומה. דהיינו שני לטומאה, שהוא פוסל שלישי בתרומה: היד מטמאה את חברתה. מי שהיתה ידו אחת טמאה ונגעה בידו האחרת טהורה, נטמאת, וחזרו שתיהן טמאות: והלא כתבי הקודש. שגזרו עליהן להיות שני לטומאה ופוסלים את התרומה, והם מטמאין את הידים הנוגעות בהן לעשותן שניות, אלמא שני עושה שני: ולא דברי סופרים מדברי סופרים. וטומאת ידים בכל הטומאות מדברי סופרים היא, דשלמה תיקן עירובין [ונטילת] ידים וכתבי הקודש שמטמאין את הידים נמי מדברי סופרים מי''ח דבר שגזרו בו ביום. ואין דנים זו מזו לומר כשם שמצינו בכתבי הקודש ששני עושה שני, הכי נמי בשאר טומאות יהיה שני עושה שני, דמאי דתקון תקון, מאי דלא תקון לא תקון. ואין הלכה כר' יהושע:

ג. רְצוּעוֹת תְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין, מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדָיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, רְצוּעוֹת תְּפִלִּין אֵינָן מְטַמְּאוֹת אֶת הַיָּדָיִם:

 ברטנורה   (ג) רצועות של תפלין מטמאות את הידים. דכשגזרו על הידים הבאות מחמת ספר שפוסלות את התרומה, גזרו נמי על הידים שנגעו ברצועות של תפלין: ר' שמעון אומר כו'. ואין הלכה כר' שמעון:

ד. גִּלָּיוֹן שֶׁבַּסֵפֶר, שֶׁמִּלְמַעְלָן וְשֶׁמִלְּמַטָּן שֶׁבַּתְּחִלָּה וְשֶׁבַּסוֹף, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁבַּסוֹף אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לּוֹ עַמּוּד:

 ברטנורה   (ד) שמלמעלן ושמלמטן. שצריך שיניח פנוי בלא כתיבה למעלה מן הדף שלש אצבעות ולמטה טפח: שבתחלה ושבסוף. בתחילת הספר צריך שיניח פנוי כדי לגלול כל הספר, כלומר כשיעור היקף של כל הספר, שהספר מסופו לתחילתו הוא נגלל, דומיא דמזוזה דכורכים אותה מאחד כלפי שמע. ובסופו כדי לגול עמוד. ודוקא כשאין שם אלא תורה לבדה, צריך לעשות כן. אבל המדביק תורה נביאים וכתובים ביחד, צריך לגול כל הספר בסופו, וכדי לגול עמוד בתחילתו. שאם הוא גוללו לתחילתו, נמצאת תורה מבחוץ, וגנאי הוא שתיעשה תורה שומר לנביאים וכתובים. ובהכי מיירי הא דאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא ועושה לו כדי לגול עמוד בתחילתו וכדי היקף כל הספר בסופו:

ה. סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמָּא אֶת הַיָּדָיִם. כָּל כִּתְבֵי הַקּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם. שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁיר הַשִּׁירִים מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְקֹהֶלֶת מַחֲלֹקֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וְשִׁיר הַשִּׁירִים מַחֲלֹקֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קֹהֶלֶת מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִים אֶת הַיָּדָיִם. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרֵאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קדֶשׁ קָדָשִׁים. וְאִם נֶחְלְקוּ, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל קֹהֶלֶת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, כְּדִבְרֵי בֶן עַזַּאי כָּךְ נֶחְלְקוּ וְכֵן גָּמְרוּ:

 ברטנורה   (ה) כפרשת ויהי בנסוע הארון. לפי שאותה פרשה היא חשובה כספר בפני עצמו, וכך אמרו במדרש חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורות, שספר וידבר נחלק לשלשה חלקים, וארבעה ספרים אחרים, הרי שבעיה: מגלה שכתוב בה. כלומר יריעה של ספר תורה כיון שנכתב בה שמונים וחמש אותיות, נתקדשה ומטמאה את הידים: קהלת אינו מטמא את הידים. מפני שחכמתו של שלמה היא ולא ברוח הקודש נאמרה: כדברי בן עזאי כך נחלקו וכן גמרו. וכן הלכה:

---

גמרא נדה דף כ' ע''א

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֻלָּם אֵין בּוֹדְקִין אֶלָּא עַל גַּבֵּי מַטְלִית לְבָנָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִימִי, וְשָׁחוֹר עַל גַּבֵּי אָדוֹם. אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי, וְלֹא פְּלִיגֵי הָא בְּשָׁחוֹר הָא בִּשְׁאַר דָּמִים. מַתְקִיף לָהּ רַב אָשֵׁי, אִי הָכִי לֵימָא שְׁמוּאֵל חוּץ מִשָּׁחוֹר. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי, בְּשָׁחוֹר גּוּפָא קָמִפַּלְגֵי. אָמַר עוּלָּא, כֻּלָּן עָמוֹק מִכֵּן טָמֵא, דֵּיהָה מִכֵּן טָהוֹר, כַּשָּׁחוֹר. וְאֶלָּא מַאי שְׁנָא שָׁחוֹר דְּנָקַט, סַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא הוֹאִיל וְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא שָׁחוֹר אָדוֹם הוּא אֶלָּא שֶׁלָּקָה, הִילְכַּךְ אֲפִילוּ דֵיהָה מִכֵּן נַמֵּי לִיטְמָא, קָמַשְׁמַע לָן:

 רש''י  וכולם. חמשה דמים: מטלית לבנה. מראות הדמים ניכרין בה: ושחור. דם שחור נבדקה מראיתו אם שחור הוא כחרת או דיהה מכן על גבי בגד אדום: כלם. הדמים: עמוק מכן. מאותו שחור השנוי במתני' לכל אחד אי הוה סומק טפי טמא: דיהה מכן טהור כשחור. ואע''פ דלא תנן במתני' דיהה מכן טהור אלא גבי שחור ה''ה לכולהו: אפי' דיהה מכן נמי ליטמא. דהאי אדום היה ועל ידי לקותא הושחר: קמ''ל. דאין דרך דם אדום המשחיר על ידי לקותא להיות דיהה:

---

זוהר יתרו דף צ''ב ע''א

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. דָּא אִיהוּ רָזָא דִבְרִית קַדִּישָׁא וּבְגִין דִּבְהָאִי בְּרִית קַיְימִין כָּל מְקוֹרִין דְּשַׁיְיפֵי גוּפָא וְאִיהוּ כְלַל כֹּלָא כְּגוֹוָנָא דָא שַׁבָּת אִיהוּ כְלָלָא דְאוֹרַיְיתָא וְכָל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא בֵיהּ תַּלְיָין וְקִיּוּמָא דְשַׁבָּת כְּקִיּוּמָא דְכָל אוֹרַיְיתָא מָאן דְּנָטִיר שַׁבָּת כְּאִילוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ:

 תרגום הזוהר  זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: זֶהוּ סוֹד הַבְּרִית הַקָּדוֹשׁ, וּמִשּׁוּם שֶׁבַּבְּרִית הַזֶּה נִמְצָאִים כָּל הַמְּקוֹרוֹת שֶׁל אֵבָרֵי הַגּוּף, וְהוּא כְּלָל הַכֹּל, כְּעֵין זֶה, שַׁבָּת הִיא כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה וְכָל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה בָּהּ תְּלוּיִם, וְקִיּוּם הַשַּׁבָּת הוּא כְּקִיּוּם כָּל הַתּוֹרָה. מִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ שׁוֹמֵר כָּל הַתּוֹרָה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ו

א. יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אִם עָבַר וְעָשָׂה בְּזָדוֹן אָסוּר לוֹ לֵיהָנוֹת בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה לְעוֹלָם. וּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל מֻתָּר לָהֶם לֵיהָנוֹת בָּהּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיַּד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לא) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קדֶשׁ הִיא הִיא קדֶשׁ וְאֵין מַעֲשֶׂיהָ קדֶשׁ. כֵּיצַד יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּשֵּׁל בְּשַׁבָּת בְּמֵזִיד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֵאָכֵל לַאֲחֵרִים אֲבָל לוֹ לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית וְאִם בִּשֵּׁל בִּשְׁגָגָה לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֹאכַל בֵּין הוּא בֵּין אֲחֵרִים מִיַּד וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה: ב. פֵּירוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם וְחָזְרוּ בְּשׁוֹגֵג יֵאָכְלוּ בְּשַׁבָּת שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה בְּגוּפָן מַעֲשֵׂה וְלֹא נִשְׁתַּנּוּ. בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכְלוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת: ג. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמוֹר לוֹ אֶת הַפָּרָה וְאֶת הַתִּינוֹק לֹא יִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל שַׁבָּת לְפִיכָךְ אֵין אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו וְאִם הָיָה הַשָּׂכִיר שְׂכִיר שַׁבָּת אוֹ שְׂכִיר שָׁנָה נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם לְפִיכָךְ אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו וְלֹא יֹאמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי שֶׁל שַׁבָּת אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי שֶׁל שָׁנָה אוֹ עֲשָׂרָה יָמִים:

---

מוסר

משערי קדושה ח''ב שער ז'

בְּזֹהַר הַקָּדוֹשׁ רֵישׁ פָּרָשַׁת תְּרוּמָה הִגְדִּיל לְסַפֵּר בְּשֶׁבַח מְזַכֵּי לְחַיָּיבָא וְאָמַר זַכָּאָה בָּעֵי לְמִרְדַּף בָּתַר חַיָּיבָא וּלְמִקְנֵי לֵיהּ בַּאֲגַר שְׁלִים וְכוּ' וְדָא אִיהוּ שְׁבָחָא דְיִסְתַּלֵּק בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחֲרָא וְאִסְתַּלְּקוּתָא דָא יַתִּיר מִכֹּלָּא וְכוּ' וְעַל דָּא כְתִיב בְּאַהֲרֹן (מלאכי ב) וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן וּכְתִיב (שם) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וְגוֹמֵר וְאִיהוּ אִסְתַּלַּק בִּשְׁלשָׁה סִלּוּקִין מַה דְלֹא אִסְתַּלַּק הָכִי בַּר נַשׁ אַחֲרָא וְכוּ' עַל הָאי בַּר נַשׁ כְּתִיב בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וְזָכֵי לְמֵיחְמֵי בְּנִין לִבְנוֹי זָכֵי בְּהָאי עָלְמָא וְזָכֵי לְעַלְמָא דְאָתֵי וְעָאל בִּתְלֵיסַר תַּרְעֵי וְלֵית מָאן דְּיִמְחֵי בְּיָדֵיהּ וַעֲלֵיהּ כְּתִיב (תהלים קיב) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ וְגוֹמֵר הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד זָרַח בַּחוֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים כְּדֵין מַלְכָּא קַדִּישָׁא בָּרִיךְ לִדְיוּקְנָא דְּהַהוּא בַּר נַשׁ בְּכָל בִרְכָאָן דְבָרִיךְ לְאַבְרָהָם כַּד עָבַד נַפְשִׁין דְחַיָּיבַיָּא וְכוּ' וְאִיהוּ עָאל לְשַׁבְעִין עַלְמִין גְּנִיזִין דְלָא זָכוּ בְּהוּ בַּר נַשׁ אַחֲרָא וְאִלְמָלֵא הֲווּ יַדְעִי בְּנֵי נְשָׁא כַּמָּה תּוֹעֶלֶת וְזָכוּ גַרְמֵי לְצַדִּיקַיָּיא וְזַכָּאָן בְּגִינַיְיהוּ הֲווּ אַזְלֵי אַבַּתְרַיְיהוּ וְרָדְפֵי כְּמָאן דְרָדִיף בָּתַר חַיִּין וְכוּ':