---

פרשת תזריע

---

תזריע יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

יב (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְ֖דָה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֹתָ֖הּ תִּטְמָֽא: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אִתְּתָא אֲרֵי תְעַדִי וּתְלִיד דְכָר וּתְהֵי מְסָאָבָא שִׁבְעַת יוֹמִין כְּיוֹמֵי רִחוּק סוֹבְתַהּ תְּהֵי מְסָאָבָא:

 רש''י   אשה כי תזריע. אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף: כי תזריע. לרבות שאפלו ילדתו מחוי, שנמחה ונעשה כעין זרע, אמו טמאה לידה: כימי נדת דותה תטמא. כסדר כל טמאה האמורה בנדה מטמאה בטמאת לידה, ואפלו נפתח הקבר בלא דם: דותה. לשון דבר הזב מגופה. לשון אחר לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחלה (י''ג: תחלה) ראשה ואבריה כבדין עליה:

(ג) וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: וּבְיוֹמָא תְּמִינָאָה יִגְזַר בִּסְרָא דְעָרְלְתֵהּ: (ד) וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָֽהֳרָ֑ה בְּכָל-קֹ֣דֶשׁ לֹֽא-תִגָּ֗ע וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד-מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָֽהֳרָֽהּ: וּתְלָתִין וּתְלָתָא יוֹמִין תֵּיתֵב בְּדַם דְכוּ בְּכָל קוּדְשָׁא לָא תִקְרַב וּלְמִקְדְשָׁא לָא תֵעוֹל עַד מִשְׁלַם יוֹמֵי דָכוּתַהּ:

 רש''י   תשב. אין תשב אלא לשון עכבה, כמו (דברים א מו) ותשבו בקדש, וישב באלני ממרא (בראשית יג יח) : בדמי טהרה. אף על פי שרואה דם טהורה. בדמי טהרה לא מפיק ה''א, והוא שם דבר, כמו טוהר: ימי טהרה. מפיק ה''א, ימי טוהר שלה: בכל קדש וגו' . לרבות את התרומה, לפי שזו טבולת יום ארוך, שטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, של מחר תביא את כפרת טהרתה: לא תגע. אזהרה לאוכל, כמו ששנויה ביבמות (עה א) :

(ה) וְאִם-נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָֽמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל-דְּמֵ֥י טָֽהֳרָֽה: וְאִם נְקוּבְתָא תְלִיד וּתְהֵי מְסָאָבָא אַרְבְּעָה עֲסַר כְּרִחוּקַהּ וְשִׁתִּין וְשִׁתָּא יוֹמִין תֵּיתֵב עַל דַם דְכוּ: (ו) וּבִמְלֹ֣את | יְמֵ֣י טָֽהֳרָ֗הּ לְבֵן֘ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן-יוֹנָ֥ה אוֹ-תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל-פֶּ֥תַח אֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד אֶל-הַכֹּהֵֽן: וּבְמִשְׁלַם יוֹמֵי דָכוּתַהּ לִבְרָא אוֹ לִבְרַתָּא תַּיְתִי אִמָר בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא וּבַר יוֹנָה אוֹ שַׁפְנִינָא לְחַטָאתָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְוַת כַּהֲנָא:

---

נביאים - מלכים ב - פרק ד

(מב) וְאִ֨ישׁ בָּ֜א מִבַּ֣עַל שָׁלִ֗שָׁה וַיָּבֵא֩ לְאִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֜ים לֶ֤חֶם בִּכּוּרִים֙ עֶשְׂרִֽים-לֶ֣חֶם שְׂעֹרִ֔ים וְכַרְמֶ֖ל בְּצִקְלֹנ֑וֹ וַיֹּ֕אמֶר תֵּ֥ן לָעָ֖ם וְיֹאכֵֽלוּ: וְגַבְרָא אָתָא מֵאֲרַע דָּרוֹמָא וְאַיְיתֵי לִנְבִיָּא דַיְיָ לְחֵם בִּכּוּרִין עַסְרִין טוּלְמִין דִּלְחֵם שְּׂעוֹרִים וּפֵירוּכָי בִּלְבוּשֵׁיהּ וַאֲמַר הַב לְעַמָּא וְיֵיכְלוּן :

 רש''י   מבעל שלישה . שם מדינה . ויונתן תרגם : מארעא דרומא . 'בעל' לשון 'מישור' , והרבה במקרא : לחם בכורים . בפסח , שהתבואה מבכרת : בצקלונו . בלבושיה : לעם . לתלמידים שהיה זן :

(מג) וַיֹּ֙אמֶר֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ מָ֚ה אֶתֵּ֣ן זֶ֔ה לִפְנֵ֖י מֵ֣אָה אִ֑ישׁ וַיֹּ֗אמֶר תֵּ֤ן לָעָם֙ וְיֹאכֵ֔לוּ כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֖ה אָכֹ֥ל וְהוֹתֵֽר: וַאֲמַר מְשֻׁמְשָׁנֵיהּ מַה אֶתֵּן דֵין קֳדָם מְאָה גַבְרָא וַאֲמַר הַב לְעַמָּא וְיֵיכְלוּן אֲרֵי כִּדְנַן אֲמַר יְיָ יֵיכְלוּן וְיוֹתְרוּן :

 רש''י   מה אתן זה . כל לחם ולחם :

(מד) וַיִּתֵּ֧ן לִפְנֵיהֶ֛ם וַיֹּאכְל֥וּ וַיּוֹתִ֖רוּ כִּדְבַ֥ר יְהוָֽה: (פ) וִיהַב קֳדָמֵיהוֹן וַאֲכָלוּ וְאוֹתִירוּ כְּפִתְגָּמָא דַיְיָ : ה (א) וְ֠נַעֲמָן שַׂר-צְבָ֨א מֶֽלֶךְ-אֲרָ֜ם הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּד֨וֹל לִפְנֵ֤י אֲדֹנָיו֙ וּנְשֻׂ֣א פָנִ֔ים כִּֽי-ב֛וֹ נָֽתַן-יְהוָ֥ה תְּשׁוּעָ֖ה לַאֲרָ֑ם וְהָאִ֗ישׁ הָיָ֛ה גִּבּ֥וֹר חַ֖יִל מְצֹרָֽע: וְנַעֲמָן רַב חֵילָא דְמַלְכָּא דַאֲרָם הֲוָה גְּבַר רַב קֳדָם רִבּוֹנֵיהּ וּנְסֵיב אַפִּין אֲרֵי עַל יְדֵיהּ עָבַד יְיָ נִצְחָנָא לֶאֱנַשׁ אֲרָם וְגַבְרָא הֲוָה גְּבַר חֵילָא וְהוּא לְקֵי בִּסְגִירוּתָא :

 רש''י   ונעמן שר צבא . נסים שנעשו על ידי אלישע , מסדר והולך : תשועה לארם . הוא משך בקשת לתומו , והרג את אחאב ( ילקוט שמעוני רמז רכב ) :

(ב) וַאֲרָם֙ יָצְא֣וּ גְדוּדִ֔ים וַיִּשְׁבּ֛וּ מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵ֖ל נַעֲרָ֣ה קְטַנָּ֑ה וַתְּהִ֕י לִפְנֵ֖י אֵ֥שֶׁת נַעֲמָֽן: וֶאֱנַשׁ אֲרָם נְפָקוּ בְמַשְׁרְיָן וּשְׁבוֹ מֵאַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל עוּלֶמְתָּא זְעֶרְתָּא וַהֲוַת מְשַׁמְשָׁא קֳדָם אִתַּת נַעֲמָן :

 רש''י   יצאו גדודים . כשהולכין מאה או מאתים מעצמן לשלול כאשר ימצאון , הוא קרוי גדוד : נערה קטנה . ריבה קטנה , מעיר נערון ( חולין ה א ) : ותהי לפני . והות משמשא קדם אתת נעמן :

(ג) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל-גְּבִרְתָּ֔הּ אַחֲלֵ֣י אֲדֹנִ֔י לִפְנֵ֥י הַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן אָ֛ז יֶאֱסֹ֥ף אֹת֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ: וַאֲמָרַת לְמָרָתָהּ טוּבֵי רִבּוֹנִי אִם יֵזִיל לִקֳדָם נְבִיָּא דִּי בְּשׁוֹמְרוֹן בְּכֵן יַסֵּי יָתֵיהּ מִסְּגִירוּתֵיהּ :

 רש''י   אחלי אדני לפני הנביא . לשון ( שמות לב יא ) : ויחל משה בקשות כל המתפללים עליו יהיו , שיבא הנס לפני הנביא : אחלי . שוהיידמנ''ס בלע''ז , כלומר זו היא בקשה שהוא צריך לה :

---

כתובים - משלי - פרק כג

(לג) עֵ֭ינֶיךָ יִרְא֣וּ זָר֑וֹת וְ֝לִבְּךָ֗ יְדַבֵּ֥ר תַּהְפֻּכֽוֹת: וִיחַוְרוּן עַיְנָךְ בְּנָכְרֵיתָא וְלִבָּךְ יְמַלֵל תַּהֲפוּכְתָּא :

 רש''י   עיניך יראו זרות . כשתשתכר היין בוער בך ומשיאך להביט בזונות :

(לד) וְ֭הָיִיתָ כְּשֹׁכֵ֣ב בְּלֶב-יָ֑ם וּ֝כְשֹׁכֵ֗ב בְּרֹ֣אשׁ חִבֵּֽל: וְתֶהֱוֵי הֵיךְ דְּשָׁכֵב בְּלִבֵּיהּ דְּיַמָא וְהֵיךְ מַלָחָא דְדָמֵך בְּאִלְפָא :

 רש''י   והיית . משוגע : כשוכב בלב ים וכשוכב בראש חבל . תורן הספינ' נוח לפול ממנו :

(לה) הִכּ֥וּנִי בַל-חָלִיתִי֮ הֲלָמ֗וּנִי בַּל-יָ֫דָ֥עְתִּי מָתַ֥י אָקִ֑יץ א֝וֹסִ֗יף אֲבַקְשֶׁ֥נּוּ עֽוֹד: וְתֵימַר מְחוּנַנִי וְלָא אִכַּרְהֵית וּבַזוּנַנִי וְלָא יְדַעֵית לְאֵימָת אֶתְּעֵיר וְאוֹסִיף אֶבְעִינֵיהּ עוֹד :

 רש''י   הכוני בל חליתי וגו' . כשיקץ מיינו אינו מרגיש בכל הרעות שעברו עליו וחוזר לשתות :

כד (א) אַל-תְּ֭קַנֵּא בְּאַנְשֵׁ֣י רָעָ֑ה וְאַל-(תתאו) תִּ֝תְאָ֗יו לִהְי֥וֹת אִתָּֽם: לָא תִטַן בְּמָרֵי בִישְׁתָּא וְלָא תִתְרַגְרַג לְמֶהֱוֵי עִמְהוֹן : (ב) כִּי-שֹׁ֖ד יֶהְגֶּ֣ה לִבָּ֑ם וְ֝עָמָ֗ל שִׂפְתֵיהֶ֥ם תְּדַבֵּֽרְנָה: מְטוּל דְּרִבּוּנָא רָגֵן לִבְּהוֹן וְעַוְלָא שִּׂפְוָתְהוֹן מְמַלְלָן : (ג) בְּ֭חָכְמָה יִבָּ֣נֶה בָּ֑יִת וּ֝בִתְבוּנָ֗ה יִתְכּוֹנָֽן: בְּחָכְמְתָא מִתְבְּנֵי בֵיתָא וּבִבְיוּנָא מִתַּקֵן :

---

משנה כלאים פרק ג

א. עֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה טְפָחִים עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים, זוֹרְעִים בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִים, אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע. הָיָה לָהּ גְּבוּל גָּבוֹהַּ טֶפַח, זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ שְׁלשָׁה עָשָׂר, שְׁלשָׁה עַל כָּל גְּבוּל וּגְבוּל, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע. לֹא יִטַּע רֹאשׁ הַלֶּפֶת בְּתוֹךְ הַגְּבוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַלְאֵהוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁשָּׁה בָאֶמְצַע:

 ברטנורה   (א) ערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים. מפורשת למטה בסוף הקונטרס (לא זכינו לראות מגילת הספר הזה ונגנז. וזה לשון פירושו במסכת שבת פרק ט'): זורעים בתוכה חמשה זרעונים. ויש בה כדי להפריש ביניהם הפרש הראוי ולא הוי ערבוב: ארבעה בארבע רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן, ובאמצע אינו זורע אלא גרעין אחד, כדי שיהיה הגרעין שבאמצע רחוק שלשה טפחים מן הזרוע שבכל רוח דשיעור יניקת כל זרוע טפח ומחצה, ואף על פי שאצל הקרנות שברוחות הזרעים קרובים זה לזה ואין ביניהם הרחק שלשה טפחים ויונקים זה מזה, אין כאן בית מיחוש, דאכלאים בלבד קפיד קרא דלא להוי ערבוב וליניקה לא חיישינן, כדתנן היה גדר בנתים זה סומך לגדר מכאן, וזה סומך לגדר מכאן ואף על גב דינקי מתתאי. וכאן יש היכר גדול שרוח זו זרועה צפון ודרום, ורוח זו זרועה מזרח ומערב, אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות אין היכר ואי מקרבי הוי ערבוב הלכך צריך הרחק כדי יניקה:

ב. כָּל מִין זְרָעִים אֵין זוֹרְעִים בָּעֲרוּגָה, וְכָל מִין יְרָקוֹת זוֹרְעִין בָּעֲרוּגָה. חַרְדָּל וַאֲפוּנִים הַשּׁוּפִין, מִין זְרָעִים. אֲפוּנִים הַגַּמְלָנִים, מִין יָרָק. גְּבוּל שֶׁהָיָה גָבוֹהַּ טֶפַח וְנִתְמַעֵט, כָּשֵׁר, שֶׁהָיָה כָשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ. הַתֶּלֶם וְאַמַּת הַמַּיִם שֶׁהֵם עֲמֻקִּים טֶפַח, זוֹרְעִים לְתוֹכָן שְׁלשָׁה זֵרְעוֹנִים, אֶחָד מִכָּאן, וְאֶחָד מִכָּאן, וְאֶחָד בָּאֶמְצַע:

 ברטנורה   (ב) כל מין זרעים אין זורעים בערוגה. הא דשרינן לעיל חמשה זרעונים בערוגה, ושלשה עשר מיני זרעונים כשיש לה גבול טפח, הני מילי במיני ירקות שדרך לזרעם ערוגות ערוגות, אבל מיני זרעים שדרכן לזרוע מהן שדה גדולה לא, משום דמחזי ככלאים: אפונים השופים. אפונים חלקים שנראין כאלו הן משופין בכלי שמשפין ומחליקין בו העצים. פירוש אחר אפונים [השופים, הקטנים], גמלונים, גסים וגדולים, לשון ארמי קורין לדבר גדול גמלונא: גבול. כמין איצטבא של טיט מגובל שעושין סביב לערוגה לדריסת רגלי אדם: שהיה גבוה טפח. כשזרעו [בו שנים עשר מיני זרעונים]: ונתמעט. מותרים הזרעונים שגדילים בו אפילו לאחר שנתמעט, ואין צריך לעקור משום מקיים כלאים, כיון שהיה כשר מתחלתו בשעת זריעה, ומיהו אינו יכול לזרוע בו [בתחלה] לאחר שנתמעט עד שיעמידנו על גובה טפח: אחד מכאן. בשפת התלם לרחבו, ואחת בשפה האחרת, ואחת באמצע התלם, והולך וזורע כל מין עד שיהיו מרוחקין זה מזה טפח ומחצה. ושהן עמוקים טפח לרבותא נקט, משום דבירושלמי איכא מאן דאסר דמחזי כחבוש:

ג. הָיָה רֹאשׁ תּוֹר יָרָק נִכְנָס לְתוֹךְ שְׂדֵה יָרָק אַחֵר, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה יָרָק, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִטַּע בְּתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק אַחֵר, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּהֵא הַתֶּלֶם מְפֻלָּשׁ מֵרֹאשׁ הַשָּׂדֶה וְעַד רֹאשׁוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֹרֶךְ שִׁשָּׁה טְפָחִים וְרֹחַב מְלֹאוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רֹחַב כִּמְלֹא רֹחַב הַפַּרְסָה:

 ברטנורה   (ג) ראש תור. קרן זוית מחודדת נכנסת לתוך שדה אחר כתורי זהב של תכשיט אשה, שיש להן שלש זויות מחודדות: שהוא נראה כסוף שדהו. וניכר ולא מחזי ככלאים: מפולש. פתוח משני צדדיו כמו מבוי מפולש שפתוח משתי רוחות: רבי עקיבא אומר אורך ששה טפחים. לא בעינן מפולש, אלא שיהא התלם הזרוע אורך ששה טפחים אף על פי שזרע אחר מקיפו משלש רוחותיו שרי: ורוחב מלואו. היינו ששה טפחים שהוא שיעור רוחב תלם. ורבי ישמעאל נמי בעי רוחב התלם במלואו אף על גב דלא פירש למילתיה, דכיון דרבי עקיבא דמיקל ולא בעי מפולש בעי רוחב מלואו, כל שכן רבי ישמעאל דמחמיר. ורמב''ם פירש רוחב מלואו שיהיה רחבו [כעמקו]: רוחב פרסה. והיינו טפח, והא דקאמר רוחב פרסה ולא קאמר רוחב טפח, משום דמפיק לה מקרא דכתיב (דברים יא) והשקית ברגלך כגן הירק, שצריך להיות בין ירק לירק מקום להנחת הרגל דהיינו רוחב פרסה. והלכה כר' עקיבא. ובפרקין דלעיל דתנן ירק בירק ששה טפחים, התם מיירי בין שדה ירק לשדה ירק אחר שצריך להרחיק זה מזה ששה טפחים, והכא מיירי בבא ליטע שורה אחת של ירק בתוך שדה כדתנן בהדיא, והוא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר, הלכך מפסיק בתלם רחב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

ד. הַנּוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל קִשּׁוּאִין, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, מֻתָּר. שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, אָסוּר. שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, וְשׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

 ברטנורה   (ד) שתי שורות של קשואין שתי שורות של דלועין שתי שורות של פול המצרי מותר. דכל שתי שורות נראית כשדה בפני עצמה ואיכא הכירא ואין כאן ערבוב, והוא דאיכא תלם מפסיק בין מין למין, אבל שורה אחת של קישואין ושורה אחת של דלועין ושורה אחת של פול המצרי אסור, אף על גב דתלם מפסיק בין כל מין ומין, לפי ששלשה מינים הללו עלים שלהם מתפשטים ומתערבים זו עם זו וכשאין שם אלא שורה אחת מכל מין ומין, נראין כאלו נזרעו כולן יחד במפולת יד, ומחזי ככלאים ואין הפסקת התלם ניכרת בהן: ושורה של קשואים רבי אליעזר מתיר. קסבר הואיל ואיכא שתי שורות של קשואין אף על פי שאינן סמוכות זו לזו, חשבינן להו כאילו הן סמוכות, ויש כאן שדה של קשואין ושורה של דלועין ושורה של פול המצרי, הוי כאילו נטועות בשדה של קישואין וסגי להו בהרחקת תלם, כדתנן לעיל היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכה ירק אחר וכו': וחכמים אוסרים. לפי שאין שתי שורות של קשואין סמוכות זו לזו לא חשיבי כשדה של קישואין ומחזי ככלאים ויש כאן ערבוב, ואין הפסקת התלם מועלת בהן. והלכה כחכמים:

ה. נוֹטֵעַ אָדָם קִשּׁוּת וּדְלַעַת לְתוֹךְ גֻּמָּא אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא זוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה, וְזוֹ נוֹטָה לְצַד זֶה, (וְנוֹטֶה שֵׂעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן, וְשֵׂעָר שֶׁל זוֹ לְכָאן) שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָסְרוּ חֲכָמִים, לֹא גָזְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן:

 ברטנורה   (ה) קישות ודלעת. שהעלים שלהן מתפשטים ומתערבים זו עם זו, וכל שכן שאר מינים: זו נוטה לצד זה. דאף על גב דאין הפסק של תלם מועיל להן, הטיית העלים זו לצד זה וזו לצד זה מועיל להן, הואיל ומה שאסרו חכמים בכלאים לא אסרו אלא מפני מראית העין:

ו. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה בְצָלִים, וּמְבַקֵּשׁ לִטַּע בְּתוֹכָהּ שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שׁוּרָה אַחַת, וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים בִּמְקוֹם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וְעוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שׁוּרָה אֶחָת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, עוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וּמַנִּיחַ קָמַת בְּצָלִים בִּמְקוֹם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת, וְעוֹקֵר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְנוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם אֵין בֵּין שׁוּרָה לַחֲבֶרְתָּהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה, לֹא יְקַיֵּם אֶת הַזְּרַע שֶׁל בֵּינְתָיִם:

 ברטנורה   (ו) עוקר שתי שורות ונוטע שורה אחת. שיעור השורה אין פחות מארבע אמות רוחב, וכשעוקר שתי שורות של בצלים שהן שמונה אמות ונוטע באמצען שורה אחת של דלועין שהיא ארבע אמות, נשתיירו שתי אמות בורות מכאן ושתי אמות בורות מכאן: ומניח קמת בצלים במקום שתי שורות. שהן שמונה אמות רוחב, ועוקר שתי שורות שהן כמו כן שמונה אמות, וזורע באמצען שורה אחת של דלועין שהיא ארבע אמות, נמצא בין שורה ראשונה של דלועין לקמת הבצלים שתי אמות בורות וקמת הבצלים שמונה אמות, ושתי אמות בורות בין קמת הבצלים לשורה שניה של דלועים, הרי בין שורה של דלועים לשורה של דלועים שתים עשרה אמה וכן לעולם: רבי עקיבא אומר עוקר שתי שורות ונוטע שתי שורות. קסבר שאין צריך להפסיק בין שתי שורות של דלועים לקמת הבצלים אלא התלם, כדתנן לעיל בפרקין בשאר ירקות, ובין שורות של דלועים לשורות של דלועים מפסיקים שמונה אמות של קמת הבצלים בלבד: וחכמים אומרים אם אין בין שורה לחברתה שתים עשרה אמה וכו'. חכמים כרבי ישמעאל סבירא להו, שצריך שיהיה בין שורה של דלועים לחברתה שתים עשרה אמה, מיהו ר' ישמעאל מצריך הפסק שתי אמות בורות בין שורה של דלועים לקמה של בצלים, וחכמים מתירים לסמוך שורה של דלועים אצל קמה של בצלים, ולא מצרכינן אלא תלם אחד בלבד כשאר ירקות, אבל שתים עשרה אמה בין שורה של דלועים לחברתה בעו חכמים, לפי שהדלועים עלין שלהן רחבות ומתפשטות הרבה כדי שלא תראה כל השדה מעורבבת בבצלים ודלועים. והלכה כחכמים:

ז. דְּלַעַת בְּיָרָק, כַּיָּרָק. וּבִתְבוּאָה נוֹתְנִין לָהּ בֵּית רֹבַע. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה תְבוּאָה, וּבִקֵּשׁ לִטַּע לְתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין, נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְאִם הִגְדִּילָה, יַעֲקֹר מִלְּפָנֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמְרוּ לוֹ, הֲתַחְמִיר זוֹ מִן הַגֶּפֶן. אָמַר לָהֶן, מָצִינוּ שֶׁזּוֹ חֲמוּרָה מִן הַגֶּפֶן, שֶׁלְּגֶפֶן יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ עֲבוֹדָתָהּ שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְלִדְלַעַת יְחִידִית נוֹתְנִין לָהּ בֵּית רֹבַע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כָּל שְׁלשָׁה דְלוּעִין לְבֵית סְאָה, לֹא יָבִיא זֶרַע לְתוֹךְ בֵּית סְאָה. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַחוֹטֵף אֶפְרָתִי אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כָּל שְׁלשָׁה דְלוּעִין לְבֵית כּוֹר, לֹא יָבִיא זֶרַע לְתוֹךְ בֵּית כּוֹר:

 ברטנורה   (ז) דלעת בירק. הבא ליטע דלעת אצל ירק, עבודתה כירק דהיינו ששה טפחים. אבל אם בא ליטע דלעת בתבואה צריך להרחיב לה בית רובע כשיעור עבודת התבואה שהוא עשר אמות ושני טפחים ומחצה על עשר אמות, והוא מקום זריעת רובע הקב: שורה של דלועים נותנין לה עבודתה ששה טפחים. וקילא שורה מדלעת יחידית, דדלעת יחידית בתבואה צריכה בית רובע, לפי ששורה מנכרא בפני עצמה וליכא ערבוב כמו בדלעת יחידית, וששה טפחים דתנן הכא הוי שיעור רוחב אבל שיעור אורך לא אתפרש במתניתין, ובתוספתא פירשו דצריך שיהיה שיעור האורך עשר אמות ומחצה: ואם הגדילה. השורה ונכנסו ענפים בתוך ששה טפחים יעקור מלפניה כל הענפים שנתפשטו ונכנסו בתוך שיעור זה: נותנין לה עבודתה. של שורת הדלועים: ארבע אמות. שצריך להרחיק ארבע אמות מן התבואה: התחמיר זו מן הגפן. דתנן לקמן בפרק ד' הנוטע שורה של חמש גפנים בית הלל אומרים אינו כרם ואינו נותן לה עבודת הכרם ארבע אמות אלא ששה טפחים, והכא נמי בשורה של דלועים אין להחמיר וליתן לה ארבע אמות, דאין להחמיר בכלאי זרעים יותר מבכלאי הכרם: מצינו שזו חמורה מן הגפן. אף על גב דאיסור כלאי זרעים קיל מאיסור כלאי הכרם, מכל מקום הא אשכחן דלגפן יחידית כשבא ליטע אותה בתבואה נותנין לה עבודתה ששה טפחים, ולדלעת יחידית נותנים לה בית רובע, שהן עשר אמות ושני טפחים ומחצה על עשר אמות, מפני שהיא מתפשטת והולכת מרחוק, הכי נמי אין לתמוה אם לשורה אחת של גפנים נותנים לה עבודתה ששה טפחים, ולשורה של דלועים נותנין לה ארבע אמות: כל שלשה דלועין לבית סאה. רבי מאיר פליג אתנא קמא דאמר שלדלעת יחידית בתבואה נותנים לה בית רובע, וסבר איהו דנותנים לה שלישית בית סאה. ורבי יוסי בן החוטף אפרתי סבר שלישית בית כור. ואין הלכה כדברי כולם, אלא כתנא קמא בלבד. ודלעת השנויה במתניתין היא דלעת יונית בלבד שעלים שלה רחבים ומסככים ומסתבכים טפי, אבל דלעת מצרית עם שאר דלועין, דינן כשאר ירקות:

---

גמרא ברכות דף כ''ה ע''ב

רַב אֲחַאי אִיעֲסַק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא, עַיְילֵיהּ לַחֻפָּה וְלָא הֲוָה מִסְתַּיְּיעָא מִלְּתָא. אָזַל בַּתְרֵיהּ לְעִיּוּנֵי, חָזָא סֵפֶר תּוֹרָה דְּמַנַּח. אָמַר לְהוּ אִיכוּ הַשְׁתָּא לָא אֲתַאי סַכַּנְתּוּן לִבְרִי. דְּתַנְיָא בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין, אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ אֶת הַמִּטָּה, עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם אוֹ שֶׁיַּנִּיחֵם כֶּלִי בְּתוֹךְ כֶּלִי. אָמַר אַבַּיֵּי, לָא שָׁנוּ אֶלָּא בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ כֵּלְיָין, אֲבָל בִּכְלִי שֶׁהוּא כֵּלְיָין אֲפִילוּ עֲשָׂרָה מָאנֵי כְּחַד מָאנָא דָמֵי. אָמַר רָבָא, גְּלִימָא אֲקַמַטְרָא כִּכְלִי בְּתוֹךְ כֶּלִי דָמֵי. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, סֵפֶר תּוֹרָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְחִיצָה עֲשָׂרָה. מָר זוּטְרָא אִקְלַע לְבֵי רַב אָשֵׁי, חַזְיֵיהּ לְדוּכְתֵיהּ דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי דְּמַנַּח בֵּיהּ סֵפֶר תּוֹרָה וְעָבִיד לֵיהּ מְחִיצָה עֲשָׂרָה. אָמַר לֵיהּ, כְּמַאן כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אִימוּר דְּאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּלֵית לֵיהּ בֵּיתָא אַחֲרִינָא, מָר הָא אִית לֵיהּ בֵּיתָא אַחֲרִינָא, אָמַר לֵיהּ לָאו אֲדַעְתַּאי:

 רש''י  עייליה לחופה ולא הוה מסתייעא מלתא. דנשואין שלא היה יכול לבעול: סכנתון לברי. כמעט סכנתם את בני למות בעונש העון: אפילו עשרה מאני. וכלן כליין כחד מאנא דמי: אקמטרא. ארגז של ספרים: ככלי בתוך כלי דמי. דהא גלימא לאו כליין הוא: מחיצה עשרה. ואם לאו לא ישמש: לדוכתיה. מקום מטתו: לאו אדעתאי. לא נתתי אל לבי:

---

זוהר תזריע דף מ''ב ע''ב

אִשָׁה כִּי תַזְרִיעַ. תָּנֵינָן אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר. רִבִּי אַחָא אָמַר הָא תָנֵינָן דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גָזַר עַל הַהִיא טִפָּה אִי אִיהוּ דְכַר אִי אִיהוּ נוּקְבָא וְאַתְּ אַמְרַת אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַדָּאי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַבְחִין בֵּין טִפָּה דִדְכוּרָא וּבֵין טִפָּה דְנוּקְבָא. וּבְגִין דְּאַבְחִין לֵיהּ גָּזַר עֲלֵיהּ אִי לִיהֱוֵי דְכַר אִי נוּקְבָא אָמַר רִבִּי אַחָא וְיָלְדָה זָכָר וְכִי כֵיוַן דְּמַזְרַעַת יוֹלֶדֶת דִּכְתִיב וְיָלְדָה (אֶלָּא) הָאי קְרָא הָכִי מִבְעֵי לֵיהּ אִשָּׁה כִּי תַהַר וְיָלְדָה זָכָר (ס''א תַּזְרִיעַ וְיִהְיֶה זָכָר) מָהוּ כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אִתְּתָא מִן יוֹמָא דְאִתְעַבְּרַת עַד יוֹמָא דְאוֹלִידַת לֵית לָהּ בְּפוּמָא אֶלָּא יְלִידוּ דִילָהּ אִי לִיהֱוֵי דְכַר וְעַל דָּא אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ. רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כַּמָּה סַגִּיאִין עוֹבָדוֹהִי דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא בְעָלְמָא. מְתָל לְבַר נַשׁ דְנָטִיל בִּידוֹהִי כַּמָּה מַקְטוּרִין כַּחֲדָא וְזָרַע לוֹן בְּזִמְנָא חָדָא וּלְבָתַר נָפִיק כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי. כַּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד עוֹבָדוֹהִי בְּחָכְמָה וּבְחָכְמָה נָטִיל כֹּלָּא כַּחֲדָא וְזָרַע לוֹן וּלְבָתַר נַפְקוּ כָּל חַד וְחַד בְּזִמְנֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים ק''ד) כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ. אָמַר רִבִּי אַבָּא מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כַּמָּה סַגִּיאִין אִינוּן עוֹבָדוֹהי דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְכֻלְּהוּ סְתִימִין בְּחָכְמָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ כֻּלְּהוּ בְחָכְמָה כְלִילָן וְלָא נַפְקֵי לְבָר אֶלָּא בִשְׁבִילִין יְדִיעָן לְגַבֵּי בִינָה וּמִתַּמָּן אִתְעֲבִידוּ כֹלָּא וְאִתְתְּקָנוּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כ''ד) וּבִתְבוּנָה יִתְכוֹנָן וְעַל דָּא כֻלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ בְּבִינָה. מָלְאָה הָאָרֶץ הָאָרֶץ דָּא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּמִתַּמָּן אִתְמַלְיָיא מִכּלָּא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (קהלת א') כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְגוֹמֵר. קִנְיָנֶיךָ דְּהִיא אַפִּיקַת לוֹן לְבָתַר הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב') אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם. בְּה' בְּרָאָם. בְּגִינֵי כָךְ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶיךָ. תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְבַר נַשׁ אָתֵי לְאִתְקַדְּשָׁא לְאִזְדַּוְוגָא בְנוּקְבֵיהּ (בְּכַוָּונָה) בִּרְעוּתָא קַדִּישָׁא דִילֵיהּ אַתְעַר עֲלֵיהּ רוּחָא (אַחֲרָא) קַדִּישָׁא כָּלִיל דְּכַר וְנוּקְבָא וְרָמִיז קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחָד שְׁלוּחָא מְמַנָּא עַל עִדּוּיְיהוֹן דִּבְנֵי נְשָׁא וּמָנֵי בִידֵיהּ הַהוּא רוּחָא וְאוֹדַע לֵיהּ לְאָן אֲתַר יִפְקוֹד לֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ג') וְהַלַּיְלָה אָמַר הוֹרָה גָבֶר. הַלַּיְלָה אָמַר לְהַהוּא מְמַנָּא הוֹרָה גָבֶר מִפְּלַנְיָיא. וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפְקִיד לֵיהּ לְהַהוּא רוּחָא כָּל מַה דְאַפְקִיד וְהָא אוּקְמוּהָ. כְּדֵין רוּחָא נַחֲתָא וְחָד צוּלְמָא עִמֵּיהּ הַהוּא דְקָאִים בְּדִיּוּקְנֵיהּ לְעֵילָא וּבְהַהוּא צוּלְמָא אִתְבְּרֵי (ס''א אִתְרְבֵי) וּבְהַהוּא צוּלְמָא אָזִיל בְּהָאי עָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים ט''ל) אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ בְּעוֹד דְּהָאי צוּלְמָא אִשְׁתְּכַח (ויחי ר''ך א') עִמֵּיהּ דְּבַר נָשׁ בְּצוּלְמָא דִילֵיהּ קָאִים בְּהָאי עָלְמָא דְּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא. (ס''א אִשְׁתְּכַח עִמָּהּ בַּר נָשׁ קָאִים בְּהָאי עָלְמָא וּתְרֵין אִינוּן דְמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא) וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אַזְהַר לִבְנֵי נְשָׁא וְאָמַר (שיר ב') עַד שֶׁיָפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְלָלִים תְּרֵי:

 תרגום הזוהר  אִשָׁה כִּי תַזְרִיעַ: לָמַדְנוּ, אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר. רַבִּי אֲחָא אָמַר, זֶה שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הַטִּפָּה, אִם הוּא זָכָר אוֹ נְקֵבָה, וְאַתָּה אוֹמֵר, אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר. וְאִם כֵּן לֹא צְרִיכִים לִגְזֵרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַדַּאי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְחִין בֵּין טִפָּה שֶׁל זָכָר וּבֵין טִפָּה שֶׁל נְקֵבָה, וּמִשּׁוּם שֶׁהִבְחִין בָּהּ, גָּזַר עָלֶיהָ, אִם תִּהְיֶה זָכָר אוֹ נְקֵבָה. אָמַר רַבִּי אֲחָא וְיָלְדָה זָכָר, וְכִי כֵּיוָן שֶׁמַּזְרַעַת יוֹלֶדֶת, שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר, כִּי תַּזְרִיעַ וְיָלְדָה, הֲלֹא בְּהֵרָיוֹן תָּלוּי הַדָּבָר, וְהַכָּתוּב הַזֶּה הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, אִשָּׁה כִּי תַּהַר וְיָלְדָה זָכָר. מַהוּ, כִּי תַּזְרִיעַ וְיָלְדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אִשָּׁה, מִיּוֹם שֶׁהִזְרִיעָה וְנִתְעַבְּרָה עַד יוֹם שֶׁיּוֹלֶדֶת אֵין בְּפִיהָ, אֶלָּא הַוָּלָד שֶׁלָּהּ אִם יִהְיֶה זָכָר. וְעַל כֵּן אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר. אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ: רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךְ ה'. כַּמָּה מְרוּבִּים מַעֲשָׂיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בָּעוֹלָם, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁלָּקַח בְּיָדָיו כַּמָּה מִינֵי זְרָעִים בְּיַחַד, וְזוֹרֵעַ אוֹתָם בִּזְמָן אֶחָד, וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא כָּל מִין וּמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מַעֲשָׂיו בְּחָכְמָה, וּבְחָכְמָה לוֹקֵחַ הַכֹּל בְּיַחַד וְזוֹרֵעַ אוֹתָם, וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ. אָמַר רַבִּי אַבָּא: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךְ ה', כַּמָּה מְרוּבִּים הֵם מַעֲשָׂיו שֶׁל הַמֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְכֻלָּם, כָּל הַמְּצִיאוּת שֶׁבָּעוֹלָמוֹת, סְתוּמִים בְּחָכְמָה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ. כֻּלָּם כְּלוּלִים בְּחָכְמָה, וְאֵינָם יוֹצְאִים לַחוּץ אֶלָּא בִּשְׁבִילִים יְדוּעִים, אֶל הַבִּינָה. וּמִשָּׁם, מִן הַבִּינָה, נַעֲשֶׂה הַכֹּל וּמִתְתַּקֵּן. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן. וְעַל כֵּן אוֹמֵר כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, בַּבִּינָה. מָלְאָה הָאָרֶץ: הָאָרֶץ זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּשָּׁם, מִן הַבִּינָה, הִיא מִתְמַלֵּאת מִן הַכֹּל. כְּדִכְתִיב כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְגוֹ'. קִנְיָנֶיךְ. שֶׁהִיא, הַמַּלְכוּת, הוֹצִיאָה אוֹתָם אַחַר כָּךְ, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, דְּהַיְנוּ בְּה' בְּרָאָם. מִשּׁוּם זֶה מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶיךְ. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם בָּא לְהִתְקַדֵּשׁ וּלְהִזְדַוֵּג בַּנּוּקְבֵיהּ, בָּרָצוֹן הַקָּדוֹשׁ שֶׁלּוֹ, מִתְעוֹרֵר עָלָיו רוּחַ קָדוֹשׁ, הַכָּלוּל מִזָּכָר וּנְקֵבָה. וְרוֹמֵז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁלִיחַ אֶחָד הַמְּמוּנֶה עַל עִבּוּר בְּנֵי אָדָם, וּמוֹסֵר בְּיָדוֹ רוּחַ הַהוּא וּמוֹדִיעַ לוֹ, לְאֵיזֶה מָקוֹם יִתֵּן אוֹתוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְהַלַּיְלָה אָמַר הוֹרָה גָּבֶר. דְּהַיְנוּ, שֶׁהַלַּיְלָה, אָמַר, לַמְּמוּנֶה הַהוּא, הוֹרָה גָּבֶר מִפְּלוֹנִי, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה אוֹתוֹ, אֶת הרוּחַ הַהוּא, כָּל מַה שֶּׁמְּצַוֶּה, וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ. אָז יוֹרֵד הָרוּחַ, וְצֶלֶם אֶחָד עִמּוֹ, אוֹתוֹ צֶלֶם הָעוֹמֵד בַּצוּרָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנִּקְרָא צֶלֶם אֱלֹקִים, בַּצֶלֶם הַזֶּה הוּא נִבְרָא, בַּצֶלֶם הַזֶּה הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ. בְּעוֹד שֶׁהַצֶלֶם הַזֶּה נִמְצָא עִמּוֹ, הָאָדָם מִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאִם הַצֶלֶם מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ הוּא מֵת, וּשְׁנֵי צְלָמִים הֵם שֶׁמִּתְחַבְּרִים יַחַד וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ הִזְהִיר לִבְנֵי אָדָם וְאָמַר, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְלָלִים. שְׁנַיִם.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ג

א. כָּל קָרְבְּנוֹת בְּהֵמָה שֶׁיַּקְרִיב הַיָּחִיד בֵּין חוֹבָה בֵּין נְדָבָה סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם כְּשֶׁהֵם חַיִּין. חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל קָרְבָּן בְּמַשְׁמַע חוּץ מִפֶּסַח וּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר: ב. הָעוֹף אֵינוֹ טָעוּן סְמִיכָה וְכֵן כָל הַמָּעוֹת שֶׁדִּינָן שֶׁיִּפְּלוּ לְתֵיבוֹת שֶׁל נְדָבָה שֶׁכְּבָר בִּיאַרְנוּ בְהִלְכוֹת שְׁקָלִים שֶׁכֻּלָּן יָבִיאוּ עוֹלוֹת. אֵין בַּעַל אוֹתָן הַמָּעוֹת סוֹמֵךְ עַל אוֹתָהּ הָעוֹלָה וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִים אֶלָּא נִסְכֶיהָ מִשֶּׁל צִבּוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה כֹּהֵן עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר: ג. הַכֹּל סוֹמְכִין חוּץ מֵחֶרֶשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְעֶבֶד וְאִשָּׁה וְסוּמָא וְנָכְרִי וְאֵין הַשָּׁלִיחַ סוֹמֵךְ שֶׁאֵין סְמִיכָה אֶלָּא בְּבַעֲלִים שֶׁנֶּאֱמַר וְסָמַךְ יָדוֹ וְלֹא יַד אִשְׁתּוֹ וְלֹא יַד עַבְדּוֹ וְלֹא יַד שְׁלוּחוֹ:

---

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה שער ראשון

דַּע כִּי הַחוֹטֵא כַּאֲשֶׁר יִתְאַחֵר לָשׁוּב מֵחַטָּאתוֹ יִכְבַּד עָלָיו מְאֹד עָנְשׁוֹ בְּכָל יוֹם כִּי הוּא יוֹדֵעַ כִּי יָצָא הַקֶּצֶף עָלָיו וְיֵשׁ לוֹ מָנוֹס לָנוּס שָׁמָּה וְהַמָּנוֹס הוּא הַתְּשׁובָה וְהוּא עוֹמֵד בְּמָרְדוֹ וְהִנּוֹ בְרָעָתוֹ וּבְיָדוֹ לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה וְלֹא יָגוּר מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵימָה עַל כֵּן רָעָתוֹ רַבָּה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הָעִנְיַן הַזֶּה בְּמִדְרָשׁ קֹהֶלֶת מָשָׁל לְכַת שֶׁל לִסְטִים שֶׁחֲבָשָׁן הַמֶּלֶךְ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְחָתְרוּ מַחְתֶּרֶת פָּרְצוּ וַיַּעַבְרוּ וְנִשְׁאַר אֶחָד מֵהֶם בָּא שַׂר בֵּית הַסּוֹהַר וְרָאָה מַחְתֶּרֶת חֲתוּרָה וְהָאִישׁ הַהוּא עוֹדֶנּוּ עָצוּר וַיַּךְ אוֹתוֹ בְּמַטֵּהוּ אָמַר לוֹ קְשֵׁה יוֹם הַלֹא הַמַּחְתֶּרֶת חֲתוּרָה לְפָנֶיךָ וְאֵיךְ לֹא מִהַרְתָּ הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ. וְלֹא יִמָּצֵא אִיחוּר הַתְּשׁובָה זוּלָתִי בְעַמֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הֵם יְשֵׁנִים שׁוֹכְבִים וְלֹא יָשִׁיבוּ אֶל לְבָבָם וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה לָהֶם לְמַהֵר לְהִמָּלֵט עַל נַפְשָׁם וְיֵשׁ מֵהֶם נִדָּחִים מֵעַל הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוא לֹא יַאֲמִינוּ לְעוֹנֶשׁ הַחֵטְא. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁעָבַר עֲבֵירָה בַּלַּיְלָה אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו בַּיּוֹם כִּי בֶּאֱמֶת עָשָׂה תְּשׁוּבָה. וְעוֹד הִתְבּוֹנֵן בְּרָעַת הַמִּתְאַחֵר מִן הַתְּשׁוּבָה כִּי רַבָּה הִיא כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמֵהַּ כִּי שָׁב אִישׁ נֶאֱנַח בִּמְרִירוּת לֵב בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה וְדָלְפָה עֵינוֹ מִתּוּגָה כִּי יִפְגְּשֵׁהוּ יִצְרוֹ שֵׁנִית וְיִזְדַּמֵן הַחֵטְא לְיָדוֹ יִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרוֹ וְיִזְכּוֹר אֲשֶׁר עָבְרָה עָלָיו כּוֹס הַמְּרִירוּת וְלֹא יוֹסִיף לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ד) רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ. בִּאוּרוֹ רִגְזוּ וְהִצְטַעֲרוּ עַל אֲשֶׁר חֲטָאתֶם וְאַל תֶּחְטְאוּ עוֹד כִּי הִזְכִּיר חַטָּאתָם לְמַעְלָה בְּאָמְרוֹ תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה. וְיָעִיד עַל זֶה הַפֵּירוּשׁ אוֹמְרוֹ רִגְזוּ מִלָּשׁוֹן (בראשית מה) אַל תִּרְגְּזוּ בַדָּרֶךְ (חבקוק ג) וְתַחְתַּי אֶרְגָּז עִנְיָנָם הַצַעַר עַל הַדָּבָר שֶׁעָבַר וְעַל הַהוֹוֶה וְלֹא אָמַר יְרְאוּ אוֹ גוּרוּ:

---

תזריע יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָֹה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָֽהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה: וִיקָרְבִנֵהּ קֳדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלַהּ וְתִדְכֵּי מִסוֹאֲבַת דְמָהָא דָא אוֹרַיְתָא דְיַלֶדְתָּא לְדוּכְרָא אוֹ לִנְקֻבְתָא:

 רש''י   והקריבו. למדך שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם. ואי זה הוא, זה חטאת, שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה, מי שהוא בא לכפר, בו הטהרה תלויה: וטהרה. מכלל שעד כאן קרויה טמאה:

(ח) וְאִם-לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָֽקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי-תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה: (פ) וְאִם לָא תַשְׁכַּח יְדַהּ כְּמִסַת אִמְרָא וְתִסַב תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה חַד לַעֲלָתָא וְחַד לְחַטָאתָא וִיכַפֵּר עֲלַהּ כַּהֲנָא וְתִדְכֵּי:

 רש''י   אחד לעלה ואחד לחטאת. לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל הקרבת חטאת קודם לעולה, כך שנינו בזבחים בפרק כל התדיר (זבחים צ א) :

יג (א) וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (ב) אָדָ֗ם כִּי-יִֽהְיֶ֤ה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ-סַפַּ֨חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר-בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל-אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּֽהֲנִֽים: אֱנַשׁ אֲרֵי יְהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ עַמְקָא אוֹ עַדְיָא אוֹ בַהֲרָא וִיהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ לְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ וְיִתֵּתֵי לְוַת אַהֲרֹן כַּהֲנָא אוֹ לְוַת חַד מִבְּנוֹהִי כַּהֲנַיָא:

 רש''י   שאת או ספחת וגו' . שמות נגעים הם ולבנות זו מזו: בהרת. חברבורות טיי''א בלע''ז [כתם] וכן (איוב לז כא) בהיר הוא בשחקים: אל אהרן וגו' . גזרת הכתוב היא שאין טמאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן:

---

נביאים - מלכים ב - פרק ה

(ד) וַיָּבֹ֕א וַיַּגֵּ֥ד לַאדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר כָּזֹ֤את וְכָזֹאת֙ דִּבְּרָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֔ה אֲשֶׁ֖ר מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲתָא וְחַוִּי לְרִבּוֹנֵיהּ לְמֵימָר כְּדֵין וּכְדֵין מַלֵּילַת עוּלֶמְתָּא דִּי מֵאַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל :

 רש''י   ויבא . נעמן : ויגד לאדוניו . מלך ארם :

(ה) וַיֹּ֤אמֶר מֶֽלֶךְ-אֲרָם֙ לֶךְ-בֹּ֔א וְאֶשְׁלְחָ֥ה סֵ֖פֶר אֶל-מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּלֶךְ֩ וַיִּקַּ֨ח בְּיָד֜וֹ עֶ֣שֶׂר כִּכְּרֵי-כֶ֗סֶף וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ זָהָ֔ב וְעֶ֖שֶׂר חֲלִיפ֥וֹת בְּגָדִֽים: וַאֲמַר מַלְכָּא דַאֲרָם אֱתָא אֱזֵיל וַאֲשַׁדַר אִגַּרְתָּא לְוַת מַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל וַאֲזַל וּנְסֵיב בִּידֵיהּ עֲסַר כִּכְּרִין דִּכְסַף וְשִׁתָּא אַלְפִין דִּינְרִין דִּדְהַב וְעַסְרָא אִצְטְלַוָּן דִּלְבוּשָׁא :

 רש''י   ויקח בידו . מנחה לנביא : וששת אלפים זהב . זהובים :

(ו) וַיָּבֵ֣א הַסֵּ֔פֶר אֶל-מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר וְעַתָּ֗ה כְּב֨וֹא הַסֵּ֤פֶר הַזֶּה֙ אֵלֶ֔יךָ הִנֵּ֨ה שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת-נַעֲמָ֣ן עַבְדִּ֔י וַאֲסַפְתּ֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ: וְאַיְתִי אִגַּרְתָּא לְמַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל לְמֵימָר וְכֵן כְּתִיב בָּהּ וּכְעַן כְּמֵיתֵי אִגַּרְתָּא הָדָא לְוָתָךְ הָא שַׁדָּרִית לָךְ יַת נַעֲמָן עַבְדִּי וּתְסִינֵיהּ מִסְּגִירוּתֵיהּ :

 רש''י   לאמר ועתה כבוא הספר הזה וגו' . הספר אמר לו , ועתה כבוא הספר הזה וגו' : ואספתו מצרעתו . 'אסיפה' במצורע היא לשון רפואתו , כי בהתרפאותו הוא נאסף אל תוך בני אדם , ובחליו הכל בדלין הימנו :

(ז) וַיְהִ֡י כִּקְרֹא֩ מֶֽלֶךְ-יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת-הַסֵּ֜פֶר וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ הַאֱלֹהִ֥ים אָ֙נִי֙ לְהָמִ֣ית וּֽלְהַחֲי֔וֹת כִּֽי-זֶה֙ שֹׁלֵ֣חַ אֵלַ֔י לֶאֱסֹ֥ף אִ֖ישׁ מִצָּֽרַעְתּ֑וֹ כִּ֤י אַךְ-דְּעֽוּ-נָא֙ וּרְא֔וּ כִּֽי-מִתְאַנֶּ֥ה ה֖וּא לִֽי: וַהֲוָה כַּד קְרָא מַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל יַת אִגַּרְתָּא וּבְזַע יַת לְבוּשׁוֹהִי וַאֲמַר הַצְרוֹךְ אִית בִּי מִן קֳדָם יְיָ לְמִקְטַל וּלְאַחָאָה אֲרֵי דֵין שְׁלַח לִי לְאַסָאָה גַבְרָא מִסְּגִירוּתֵיהּ אֲרֵי בְּרַם דְּעוּ כְּעַן וַחֲזוֹ אֲרֵי תוּסְקָפָא דֵין בָּעֵי לְאִתְגָּרָאָה בִי :

 רש''י   האלהים אני . ה''א נקוד פת''ח , ללמד שהוא בלשון תמיהה : מתאנה . מבקש תואנה להתגרות בי : מתאנה . לשון עלילות דברים ( דברים כב יד ) :

---

כתובים - משלי - פרק כד

(ד) וּ֭בְדַעַת חֲדָרִ֣ים יִמָּלְא֑וּ כָּל-ה֖וֹן יָקָ֣ר וְנָעִֽים: וּבִידִיעֲתָא קַיְטוֹנֵי מִתְמַלְיָן כָּל מַזָלָא יַקִירָא וּבַסִימָא : (ה) גֶּֽבֶר-חָכָ֥ם בַּע֑וֹז וְאִֽישׁ-דַּ֝֗עַת מְאַמֶּץ-כֹּֽחַ: טָב גְּבַר חַכִּימָא מִן עֲשִׁינָא וְגַבְרָא דִידִיעֲתָא מִן הוּא דְזָרֵיז בְּחֵילֵיהּ :

 רש''י   גבר חכם בעוז . איש חכם הוא תמיד בעוז :

(ו) כִּ֣י בְ֭תַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה-לְּךָ֣ מִלְחָמָ֑ה וּ֝תְשׁוּעָ֗ה בְּרֹ֣ב יוֹעֵֽץ: מְטוּל בְּמַדְבְּרָנוּתָא תַעְבֶּד לָךְ קְרָבָא וּפוּרְקָנָא בְּסוּגְעָא דְמִלְכָּנָא : (ז) רָאמ֣וֹת לֶֽאֱוִ֣יל חָכְמ֑וֹת בַּ֝שַּׁ֗עַר לֹ֣א יִפְתַּח-פִּֽיהוּ: מִתְרְעֵם שַׁטְיָא בְּחָכְמְתָא וּבְתַרְעֵי לָא פָּתֵחַ פּוּמֵיהּ :

 רש''י   ראמות לאויל חכמות . מין אבן יקרה שאינה מצויה כמה דתימא ראמות וגביש ( איוב כח ) כלומר כל חכמה דומה לכסיל כאבן יקרה וכמרגליות לקנות לומר איך אעסוק בתורה מתי תעלה בידי אבל החכם שונ' היום מעט ולמחר מעט :

---

משנה עירובין פרק ג

א. בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִים, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. וְהַכּל נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן, מֻתָּר בַּמַּיִם וּבַמֶּלַח. מְעָרְבִין לַנָּזִיר בַּיַיִן וּלְיִשְׂרָאֵל בַּתְּרוּמָה. סוּמְכוֹס אוֹמֵר, בַּחֻלִּין. וְלַכֹּהֵן בְּבֵית הַפְּרָס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁיָכוֹל לֵילֵךְ לָחוֹץ וְלֶאֳכוֹל:

 ברטנורה   (א) בכל מערבין. עירובי תחומין. דאילו עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת. והאי בכל דתנן במתניתין, לאו דוקא, כדאמרינן בגמרא אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ, דהא הכא תנן נינהו כמו מים ומלח: ומשתתפים. שתופי מבואות: והכל נקח בכסף מעשר. כדכתיב (דברים יד) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך: חוץ מן המים ומן המלח. דלא פרי מפרי הוא: הנודר מן המזון. לא דאמר יאסר עלי מזון דאין נקרא מזון אלא חמשת המינין דזייני וסעדי, אלא כגון דאמר כל הזן עלי קונם וכל מילי זייני ומשביעים לפי שעה חוץ מן המים והמלח: מערבין לנזיר ביין. דאע''ג דלא חזי לדידיה חזי לאחריני: ולישראל בתרומה. דהא חזי לכהנים: סומכוס אומר בחולין. דמידי דחזי ליה בעינן, וביין לנזיר לא פליג סומכוס מפני שאפשר שישאל הנזיר על נדרו ויהיה היין מותר לו באותה שבת, אבל תרומה אי אפשר שתהיה ראויה לישראל שאפילו ישאל המפריש התרומה עליה והרי היא כאילו לא הורמה הרי היא חוזרת לטבלה ואסור לאכול ממנה עד שיחזור ויפריש תרומה אחרת ואין מפרישין תרומה בשבת אפילו בין השמשות הילכך לא חזי ליה. ואין הלכה כסומכוס: ולכהן בבית הפרס. סתמא היא ולאו סומכוס קאמר לה. בית הפרס, שדה שנחרש בה קבר, מותר לכהן ליכנס שם כשהוא מנפח והולך ורואה שאינו נוגע בעצם כשעורה, ומשום הכי מותר ליתן עירובו שם שהרי יכול להכנס במקום שנתן שם עירובו והוי הוא ועירובו במקום אחד: לחוץ. לעשות מחיצה בינו לקבר, שלא יאהיל, כגון שיכנס שם בשידה תיבה ומגדל, אלמא חזי ליה. ופלוגתא דר' יהודה ורבנן מוקמינן בגמרא דאפילו בישראל פליגי רבנן עליה דרבי יהודה ואמרי דאין מניחין עירובי תחומין בבית הקברות, ולא נקט כהן אלא להודיע כוחו דרבי יהודה דאפילו בכהן שרי. ובהא קמפלגי, דר' יהודה סבר אף על גב דאסור ליהנות ולהשתמש בבית הקברות מותר להניח שם עירוב דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו, ואע''פ שמשתמר שם העירוב אחר קנייתו דהא בין השמשות קונה וכבר נעשית המצוה והוא משתמר שם כל השבת, קסבר ר' יהודה אין אדם מקפיד על עירובו אם אבד או נגנב לאחר שקנה. ורבנן סברי אדם מקפיד על עירובו לאחר שקנה ורוצה שלא יגנב הלכך כשהעירוב משתמר בבית הקברות כל השבת לאחר שקנה בין השמשות ונגמרה מצותו נמצא משתמש באיסורי הנאה, שהקברות אסורים בהנאה, ולפיכך לא יניח עירוב בבית הקברות. והלכה כחכמים:

ב. מְעָרְבִין בַּדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה (וּבַתְּרוּמָה). אֲבָל לֹא בַטֶּבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. הַשּׁוֹלֵחַ עֵרוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אוֹ בְיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵרוּב, אֵינוֹ עֵרוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה עֵרוּב:

 ברטנורה   (ב) מערבין בדמאי. בככר שלקחה מעם הארץ ולא הפריש ממנה תרומת מעשר של דמאי: ובמעשר ראשון וכו' אבל לא בטבל וכו'. כולן מפורשין במסכת שבת פרק מפנין: השולח את ערובו ביד חרש כו'. להוליכו לסוף אלפים אמה. ודוקא בעירובי תחומין אינו עירוב אם שלחו ביד קטן. אבל בעירובי חצרות קיימא לן קטן גובה את העירוב: ביד מי שאינו מודה בערוב. כגון כותי או צדוקי: ואם אמר לאחר. כשר, לקבלו מן הפסול ויוליכנו הכשר לסוף אלפים אמה: הרי זה עירוב. ובלבד שיהא הוא עומד ורואה בשעה שהפסול נותנו ביד הכשר, אף על פי שאינו רואה כשהכשר מוליכו, דחזקה שליח עושה שליחותו:

ג. נְתָנוֹ בָאִילָן, לְמַעְלָה מֵעֲשָׁרָה טְפָחִים, אֵין עֵרוּבוֹ עֵרוּב. לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, עֵרוּבוֹ עֵרוּב. נְתָנוֹ בַבּוֹר, אֲפִלּוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה, עֵרוּבוֹ עֵרוּב. נְתָנוֹ בְרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְרֹאשׁ הַקֻּנְדָּס בִּזְמַן שֶׁהוּא תָלוּשׁ וְנָעוּץ. אֲפִלּוּ גָבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. נְתָנוֹ בַמִּגְדָּל וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ, אֵינוֹ עֵרוּב:

 ברטנורה   (ג) נתנו באילן. העומד ברשות הרבים ויש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר: למעלה מעשרה אין ערובו ערוב. דכיון דהאילן רחב ארבעה, למעלה מעשרה הוי רשות היחיד, והוא קנה שביתתו ברשות הרבים, וכיון דאי הוי בעי למשקל עירוביה ומיכליה בשעה שהעירוב זוכה לו דהיינו בין השמשות לא מצי שקיל ליה, דמייתי מרשות היחיד לרשות הרבים, לא הוי עירוב: למטה מעשרה הרי זה ערוב. דלמטה מעשרה כרמלית היא, דכל משלשה ועד תשעה ברוחב ארבעה כרמלית היא, וכיון דאי שקיל ליה לעירוביה אין כאן אלא איסור שבות, הרי זה עירוב. ומתניתין רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ובשעה שהעירוב זוכה לו דהיינו בין השמשות מצי שקיל ליה ונמצא הוא ועירובו במקום אחד, הלכך הוי עירוב: נתנו בבור. שבכרמלית כגון שבבקעה ושבשדות ונתכוון לשבות בבקעה או בשדה, הרי זה עירוב, דבור עצמו רשות היחיד והוא קנה שביתה בכרמלית ובשעה שהעירוב זוכה לו דהיינו בין השמשות מצי שקיל ליה, כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות: אפילו גבוה מאה אמה. ואין למטה רוחב ארבעה דלאו רשות היחיד הוא, ואף על גב דלמעלה רחב ארבעה דהא עירוב ע''ג מקום ארבעה בעינן: תלוש ונעוץ. הוא דהוי עירוב, אבל מחובר לא הוי עירוב, משום דכי שקיל ליה גזירה שמא יקטום, לפי שהקנה רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל ליה, אבל אילן קשה הוא ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן, אבל קטימת קנה איידי דרכיכה ודאי מקטמא ומחייב משום קוצר. אי נמי, קנה וקונדס מיחלף ליה מחובר בתלוש דקנים הרבה תלושים נעוצים ונראין כמחוברים משום הכי איכא למיגזר שמא יקטום במחובר ויחשוב שהוא תלוש, אבל באילן ליכא למיגזר שמא יעלה ויתלוש ויטעה לחשוב דתלוש הוא: נתנו במגדל. של עץ: ואבד המפתח הרי זה ערוב. וכגון שהמנעול קשור בחוטים וחבלים שאם לא ימצא המפתח אי אפשר לחתכן אלא בסכין, תנא קמא סבר הואיל ואפשר לפתוח על ידי שיחתוך החבלים בסכין אין כאן איסור סקילה אלא איסור שבות, דמקלקל הוא בחתיכת החבלים וכל המקלקלים פטורים, ואיסור שבות בין השמשות בשעת קניית העירוב לא גזרו בו כדאמרן, הילכך הוי עירוב, דמצי מייתי סכין ויחתוך לחבלים ושקיל לעירוביה. ורבי אליעזר סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואסור לטלטל הסכין כדי לחתוך החבלים, שאין תשמישו אלא לחתוך האוכלים, והואיל ואיכא תרתי, טלטול הסכין וחתיכת החבלים, אפילו לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות בין השמשות לא גזרו, בכהאי גוונא מודה דגזרו. ואין הלכה כרבי אליעזר:

ד. נִתְגַּלְגַּל חוּץ לַתְּחוּם, וְנָפַל עָלָיו גַּל, אוֹ נִשְׂרַף, אוֹ תְרוּמָה וְנִטְמֵאת, מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ עֵרוּב. מִשֶׁחֲשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. אִם סָפֵק, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל. רַבִּי יוֹסֵי (וְרַבִּי שִׁמְעוֹן) אוֹמְרִים, סְפֵק עֵרוּב, כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַבְטֻלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים עַל סְפֵק עֵרוּב שֶׁכָּשֵׁר:

 ברטנורה   (ד) נתגלגל חוץ לתחום אינו ערוב. הואיל ויש מביתו שהוא לן שם עד עירובו יותר מאלפים אמה, לא מצי למיזל ולמשקליה. והוא שנתגלגל שתי אמות חוץ לאלפים אמה, שכל אדם יש לו ארבע אמות ממקום עירובו שתי אמות מצד מזרחו של עירוב ושתי אמות מצד מערבו: נפל עליו גל. והוא דבעי מרא וחצינא לפנוייה, דהויא מלאכה ולא שבות: תרומה ונטמאת. דהשתא לא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני. ואיצטריך תנא לאשמועינן נתגלגל חוץ לתחום ונפל עליו גל, דאי אשמועינן נתגלגל, משום דליתיה גביה הוי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, אבל נפל עליו גל דאיתיה גביה אימא להוי עירוב. ואי אשמועינן נפל עליו גל, דלא מצי שקיל ליה אלא במלאכה במרא וחצינא, אבל נתגלגל דאפשר דנשיב זיקא ומהדר ליה לתוך התחום אימא להוי עירוב, קמשמע לן. ותנא נשרף להודיעך כוחו דרבי יוסי דאע''ג דאינו בעולם, משום ספק לא מתסר. ותנא תרומה שנטמאת להודיעך כוחו דרבי מאיר דאף על גב דישנה בעולם ויש לומר העמידנה בין השמשות על חזקתה של קודם לכן וטהורה היתה, אפילו הכי לא אמרינן חזקה לקולא: משחשכה הרי זה ערוב. דלאחר שקנה בין השמשות אין חוששין לו אם נאבד: הרי זה חמר גמל. דמספקא לן אי קנה ליה עירוב והכא הויא ביתו ומהכא יש לו אלפים לכל רוח והפסיד אלפים שמעבר ביתו והלאה, או שמא לא קנה עירוב ומביתו יש לו אלפים לכל רוח ולא קנה לעבר עירובו כלום. ומחמת ספק זה נאסר ללכת אלא אלפים אמה שבין ביתו לעירוב, דממה נפשך בהנך משתרי. אבל באלפים דמעירובו ואילך, לא, דילמא לא קנה עירוב. ומביתו ואילך נמי לא, דילמא קנה עירוב. נמצא זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן כאדם המנהיג חמור וגמל שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו והגמל מאחוריו והוא מושכו וצריך לפנות לפניו ולאחריו: רבי יוסי ורבי שמעון אומרים ספק ערוב כשר. דאמרינן העמד עירוב על חזקתו, וכשהניחו היה בתוך התחום והיה טהור ולא היה עליו גל, לפיכך עירובו עירוב. וכן הלכה:

ה. מַתְנֶה אָדָם עַל עֵרוּבוֹ וְאוֹמֵר, אִם בָּאוּ גוֹיִם מִן הַמִּזְרָח, עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב. מִן הַמַּעֲרָב, עֵרוּבִי לַמִּזְרָח. אִם בָּאוּ מִכָּאן וּמִכָּאן, לְמָקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. לֹא בָאוּ לֹא מִכָּאן וְלֹא מִכָּאן, הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. אִם בָּא חָכָם מִן הַמִּזְרָח, עֵרוּבִי לַמִּזְרָח. מִן הַמַּעֲרָב, עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב. בָּא לְכָאן וּלְכָאן, לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן, הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן רַבּוֹ, הוֹלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹ, וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם רַבּוֹתָיו, לִמְקוֹם שֶׁיִרְצֶה יֵלֵךְ:

 ברטנורה   (ה) מתנה אדם על ערובו. מניח שני עירובין, אחד לסוף אלפים למזרח ביתו ואחד לסוף אלפים למערב ביתו, ואומר, אם באו גויים למזרח וצריך אני לברוח מפניהם יקנה לי עירובי שבמערב ויהיו לי למערב ביתי ארבעת אלפים אמה, ואע''ג דלא אתו עד למחר, אמרינן יש ברירה דבין השמשות קנה ליה עירובא דאידך גיסא: הריני כבני עירי. אלפים מעירי לכל רוח, ואיני צריך להשתכר כאן ולהפסיד מכאן: אם בא חכם למזרח. חוץ לתחום עירי, ורוצה אני ללמוד מפיו ועכשיו איני יודע לאיזה צד יבוא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן על ידי עירוב: רבי יהודה אומר. אם באו מכאן ומכאן ואחד מהם רבו, ילך אצל רבו ולא אצל האחר דקים לן בגויה דבשעת קניית עירוב בין השמשות דעתיה דלקני ליה ההוא עירוב דלצד רביה. ואין הלכה כר' יהודה, דזימנין דניחא ליה לאינש בחבריה טפי מרביה:

ו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הַסָמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ, מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין וְאוֹמֵר, עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח, וְהַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב. הָרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב, וְהַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן, וְהַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי. עֵרוּבִי הַשֵּׁנִי, וְהָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְעָרֵב לְרוּחַ אַחַת, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. אוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, מוֹלִיכוֹ בָרִאשׁוֹן, וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ וּבָא לוֹ. בַּשֵׁנִי מַחְשִׁיךְ עָלָיו וְאוֹכְלוֹ. וְנִמְצָא מִשְׂתַּכֵּר בַּהֲלִיכָתוֹ וּמִשְׂתַּכֵּר בְּעֵירוּבוֹ. נֶאֱכָל בָּרִאשׁוֹן, עֵירוּב לָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ עֵירוּב לִשְׁנֵי. אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מוֹדִים אַתֶּם לִי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת:

 ברטנורה   (ו) מערב אדם שני עירובין. אם היה צריך לילך יום ראשון לכאן ויום שני לכאן יכול לערב למזרח ולמערב ערב יום הראשון ואומר עירובי של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר ועירובי של מערב יקנה לי בין השמשות דלמחר לצורך יום שני. דקסבר רבי אליעזר שבת ויום טוב לאו כחד יומא אריכא נינהו אלא שתי קדושות הן ובין השמשות דקמא לדידיה הוא דקני ולא ליום שני: עירובי בראשון ובשני כבני עירי. כלומר ואם לא היה צריך לילך אלא ביום ראשון ובשני אין צריך לזוז ממקומו ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן, יערב עירוב אחד לצד שהוא רוצה לילך בו ביום ראשון ואומר עירובי זה יקנה לי לצורך מחר, ובשני הריני כבני עירי שלא עירבו. או אם היה צריך לילך בשני ולא בראשון יאמר עירוב זה יקנה לי בין השמשות של מחר, ובראשון אהיה כבני עירי: או מערב לשני הימים. היינו לרוח אחת דאמרי לעיל. והא תו למה לי; אלא הכי קאמרי ליה רבנן לרבי אליעזר, אי אתה מודה ליום אחד דאו מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר, שאינו יכול לומר חצי יום עירובי למזרח וחצי יום עירובי למערב. לשני הימים נמי, דהיינו לשבת ויום טוב, או מערב כמו ליום אחד או אינו מערב כל עיקר. דספיקא להו לרבנן שבת ויום טוב אי כיומא אריכא דמי אי לא, ועבדי הכא לחומרא דאין יכול לערב לשתי רוחות, דילמא חדא קדושה היא. והכא לחומרא דאמרי לקמן נאכל בראשון אין עירוב לשני, דלמא שתי קדושות הן ולא כיומא אריכא דמי: מוליכו. השליח ערב יום טוב שלפני שבת, ומחשיך עליו עד שיקנה העירוב: ונוטלו ובא לו. שמא יאבד ושוב אין לו עירוב לשני, כדקתני נאכל עירובו בראשון עירוב לראשון ואין עירוב לשני: ובשני. חוזר ומוליכו בשני. דקיימא לן, המערב בפת בראשון ורוצה לערב בפת בשני, צריך שיערב באותו עירוב עצמו שקרא עליו שם מאתמול, ועתה שותק. אבל לא בפת אחרת, דבעי למקרי עליה השתא שם עירוב והוי מכין מיום טוב לשבת: נמצא משתכר בהליכתו. כלומר קונה לו הליכה ליום מחר: ומשתכר בערובו. שאוכלו. ויום טוב אחר השבת דלא אפשר בהכי, מוליכו בראשון ואינו אוכלו, וחוזר והולך שם בשני לראות אם קיים העירוב מחשיך עליו, ואם רוצה יאכלנו אחרי כן: מודים אתם לי שהן שתי קדושות. דאמריתו נאכל עירוב בראשון אין עירוב לשני, ואי חדא קדושה נינהו הוה ליה כחד יומא אריכתא ויקנה בין השמשות של ראשון לשניהם. וכיון דשתי קדושות נינהו יכול לערב נמי לשתי רוחות. ורבנן אזלי הכא לחומרא והכא לחומרא כדאמרן, משום דמספקא להו. והלכה כרבי אליעזר דשבת ויום טוב שתי קדושות הן:

ז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תִתְעַבֵּר, מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין וְאוֹמֵר, עֵרוּבִי בָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח וּבַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב, בָּרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב וּבַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. עֵרוּבִי בָרִאשוֹן, וּבַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי. עֵרוּבִי בַשֵּׁנִי, וּבָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

 ברטנורה   (ז) שמא תתעבר. שמא יעשו בית דין הגדול אלול מעובר ויהיו שני ימים טובים, יום ל' של אלול ויום ל''א, והוא צריך לילך בראשון לצד אחד ובשני לצד אחר: מערב שני עירובין. ומניחן בערב יום טוב זה לכאן וזה לכאן ואומר וכו': ולא הודו לו חכמים. דקסברי קדושה אחת הן. והלכה כחכמים בשני ימים טובים של ראש השנה. דלאו משום ספיקא בלבד אתקן, שמא קדשו בית דין את יום ל' או יום ל''א ואחד מהם חול, אלא משום דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה, שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש ותרווייהו קדושה אחת. אבל בשאר ימים טובים של גליות דלא אתקון אלא מספיקא דלא ידעינן מתי קידשו בית דין הגדול את החודש מודים חכמים לרבי יהודה דשתי קדושות הן. וחכמים האמורים כאן הוא ר' יוסי:

ח. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכָּלָה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי. וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָרִאשׁוֹן, תֵּאָכֵל בַּשֵּׁנִי. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

 ברטנורה   (ח) מתנה אדם על הכלכלה. סל שיש בו פירות טבלים, מתנה עליו ביום טוב ראשון של ראש השנה ואומר אם היום חול תהא זו תרומה על אלו ואם היום קודש אין בדברי כלום. שאין מגביהין תרומה ביום טוב. ולמחר הוא אומר אם אתמול קודש והיום חול תהא זו שאמרתי אתמול תרומה על אלו ואם היום קודש ואתמול חול כבר היא תרומה. ואוכל כלכלה המתוקנת ומשייר התרומה: ולא הודו לו חכמים. הוא ר' יוסי דאמרן דסבר קדושה אחת הן ואין מגביהים בהם תרומה. ודוקא בשני ימים טובים של ראש השנה כדפרישית לעיל: וכן ביצה שנולדה בראשון. של ראש השנה: תאכל בשני. דאם הראשון קודש השני חול וביצה שנולדה ביו''ט מותרת בחול דאין הכנה לחול. ואם הראשון חול והשני קודש נמצא שחול מכין ליום טוב ושפיר דמי: ולא הודו לו חכמים. בשני ימים טובים של ראש השנה בלבד, דקדושה אחת הן. אבל בשני ימים טובים של גליות מודים לו:

ט. רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס אוֹמֵר, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר, הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה, אִם הַיּוֹם אִם לְמָחָר. וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר, אִם הַיּוֹם אִם אֶמֶשׁ. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:

 ברטנורה   (ט) והחליצנו. זרזנו והחליצנו כח, כמו נחלץ חושים (במדבר לב). פירוש אחר, הצילנו ומלטנו, כמו חלצני ה' מאדם רע (תהלים קמ): אם היום אם מחר. אם היום הוא החליצנו היום, ואם מחר הוא החליצנו מחר: ולא הודו לו חכמים. לא להזכיר של ראש חדש בראש השנה ולא להתנות אם היום אם מחר. אלא אומר והחליצנו סתמא בשני הימים ואינו מזכיר של ראש חודש כל עיקר. והלכה כחכמים:

---

גמרא עירובין דף ל''ט ע''ב

הַהוּא בַּר טַבְיָא דְאָתָא לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא בְּיוֹם טוֹב מִחוּץ לַתְּחוּם. רַב נַחְמָן וְרַב חַסְדָּא אָכְלוּ, רַב שֵׁשַׁת לָא אָכַל, מַאן דְּאָכַל סָבַר הַבָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, מַאן דְּלָא אָכַל סָבַר כָּל דְאָתֵי לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא אֲדַעְתָּא דְכֻלְּהוּ רַבָּנָן אָתֵי. הַהוּא לִיפְתָּא דְּאָתֵי לִמְחוֹזָא בְּיוֹם טוֹב, נָפַק רָבָא חַזְיָא דִכְמִישָׁא, שָׁרָא רָבָא לְמִזְבַּן מִינֵיהּ. אָמַר הָא וַדַּאי מֵאֶתְמוֹל נֶעְקְרָה. מַאי אֲמַרְתְּ, מִחוּץ לַתְּחוּם אַתְיָא, הַבָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה מֻתָּר לֶאֱכוֹל לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, וְכָל שֶׁכֵּן הַאי דְּאַדַעְתָּא דְנָכְרִי אָתָא, כֵּיוָן דְּחָזָא דְקָא מַפְּשֵׁי וּמַיְיתֵי לְהוּ, אָסַר לְהוּ. הַנְהוּ בְּנֵי גַנְנָא דְגָזוּ לְהוּ אָסָא בְיוֹם טוֹב שֵׁנִי, לְאוּרְתָּא שָׁרָא לְהוּ רָבִינָא לְאוֹרוֹחֵי בְּהוּ לְאַלְתָּר. אָמַר לֵיהּ רָבָא בַר תַּחֲלִיפָא לְרָבִינָא, לֵיסַר לְהוּ מָר מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. מַתְקִיף לָהּ רַב שְׁמַעְיָה, טַעְמָא דְּאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה הָא בְּנֵי תוֹרָה שָׁרֵי, וְהָא בָּעֵינָן בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ, אֲזָלוּ שַׁיְילוּ לְרָבָא, אָמַר לְהוּ בָּעֵינָן בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ:

 רש''י  בר טביא. צבי: רב נחמן ורב חסדא אכלו. ממ''נ אי אתמול חול הרי מותר ואי אתמול קדש הרי היום חול והרי המתינו בכדי שיעשו: לא אכל. משום דקסבר קדושה אחת היא: דקא מפשי. כותים ומייתי אמר הני ודאי אדעתא דישראל מפשי ומייתי ואסר להו: בני גננא. קושרי כילות לחתנים ונותנים שם הדס: לפי שאינן בני תורה. ואתי לזלזולי ביו''ט שני:

---

זוהר תזריע דף מ''ד ע''ב

תָּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְכְּנָסַת (ס''א דְּאִתְתְּקָנַת) לְגַבֵּי אָדָם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוא בְרִיךְ לוֹן הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם א') וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹהִים כְּחַזָּן דִּמְבָרֵךְ לַכַּלָּה בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא חָתָן וְכַלָּה כֵּיוַן דְאִתְבָּרְכָן בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת אִתְדַּבְּקָן כַּחֲדָא כְּדוּגְמָא דִלְעֵילָא וְעַל דָּא מָאן דְּאָתֵי לְאִתְחַבְּרָא בְאִנְתּוּ דְאַחֲרָא הָא פָגִים זִוּוגָא. (כַּבְיָכוֹל עָבִיד תְּרֵין רְשׁוּיוֹת לְעֵילָא) דְּהָא זִוּוּגָא דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בִלְחוֹדוֹי בְּזִמְנָא דְאִיהוּ בְרַחְמֵי וּבְזִמְנָא דְאִיהוּ בְדִינָא. תָּא חֲזֵי מָאן דְּמִתְחַבֵּר בְּאִנְתּוּ דְאַחֲרָא כְּאִילוּ מְשַׁקֵּר בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּבִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְעַל דָּא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָא מְכַפֵּר לֵיהּ בִּתְשׁוּבָה וּתְשׁוּבָה תַלְיָיא עַד דְּיִסְתְּלַק מֵעָלְמָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה כ''ב) אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן. וְאֵימָתַי. בְּשַׁעְתָּא דְעָאל בִּתְשׁוּבָה לְהַהוּא עָלְמָא וְאִית לֵיהּ לְקַבְּלָא עוֹנְשָׁא. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מָאן דִּמְשַׁקֵר בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא יִתְקַבֵּל בִּתְשׁוּבָה עַד דְּיִתְדָּן בְּדִינָא דְגֵיהִנָּם כָּל שֶׁכֵּן מָאן דִּמְשַׁקֵּר בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וּבְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. וְכָל שֶׁכֵּן אִי אַטְרַח לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד דִיּוּקְנָא דְמַמְזֵר בְּאִנְתּוּ דְאַחֲרָא וְאַכְחִישׁ פּוּמְבִּי דְמַלְכָּא. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר (משלי כ''ח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹמֵר אָבִיו דָּא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִמּוֹ דָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מָאי גּוֹזֵל כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה ג') גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם. וּמָאן אִיהוּ מָאן דְּחָמִיד אִתְּתָא אַחֲרָא דְלָאו אִיהִי בַת זוּגֵיהּ תַּמָּן תָּנֵינָן כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילוּ גוֹזֵל לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹמֵר. כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה כְלַל דָּא אִיהוּ אִנְתּוּ מָאן דְּאִתְדְּבַק בְּאִנְתּוּ לְמֵהֱנֵי מִינָהּ וְאַף עַל גַּב דְּאִיהִי פְנוּיָה וְאַהֲנֵי מִינָהּ בְּלֹא בְרָכָה כְּאִילוּ גוֹזֵל קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מָאי טַעְמָא בְּגִין דְּזִוּוּגָא דִילְהוֹן בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת הוּא. וּמָה עַל פְּנוּיָה כָּךְ מָאן דְּיִתְדְּבַק בְּאִנְתּוּ דְאַחֲרָא דְקָאִים כְּגוֹוָנָא דִלְעֵילָא בְזִוּוּגָא דְשֶׁבַע בְּרָכוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית דָּא יָרָבְעָם כְּמָה דְאוּקְמוּהָ וְאוֹמֵר אֵין פֶּשַׁע דְּאָמַר הָא פְנוּיָה הִיא אֲמָאי אַסִיר בְּגִין דָּא גוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ הֲוֵי וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְחָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית מָאן הוּא אִישׁ מַשְׁחִית דְּפָגִים דִּיּוּקְנָא וְתִקּוּנָא דִלְעֵילָא. כָּל שֶׁכֵּן מָאן דְּחָמִיד לְאִנְתּוּ דְחַבְרֵיהּ לְאִתְדַּבְּקָא בָהּ (ס''א וְאִתְדְּבַק בָּהּ) דְפָגִים יַתִּיר וְעַל דָּא אִתְפְּגִים הוּא לְעָלְמִין. אִישׁ מַשְׁחִית דְּפָגִים לְעֵילָא וּפָגִים לְתַתָּא וּפָגִים לְנַפְשֵׁיהּ דִּכְתִיב מַשְׁחִית וּכְתִיב (משלי ו') מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁחַוָּה נִתְתַּקְּנָה אֶל אָדָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַךְ אוֹתָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְּבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹקִים. כְּמוֹ חָתָן הַמְּבָרֵךְ אֶת הַכַּלָּה בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת. מִכָּאן לָמַדְנוּ, חָתָן וְכַלָּה, כֵּיוָן שֶׁנִּתְבָּרְכוּ בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת מִתְדַבְּקִים יַחַד, כַּדִּמְיוֹן שֶׁלְּמַעְלָה. וְעַל כֵּן מִי שֶׁבָּא לְהִתְחַבֵּר בְּאֵשֶׁת אַחֵר, הוּא פּוֹגֵם הַזִּוּוּג, כִּי הַזִּוּוּג שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הוּא בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְבָד, הֵן בַּזְּמָן שֶׁהוּא בְּרַחֲמִים וְהֵן בַּזְּמָן שֶׁהוּא בְּדִין. בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁמִּתְחַבֵּר בְּאֵשֶׁת אַחֵר, הוּא כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל כֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְכַפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, אִם יְכוּפָּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן. וּמָתַי בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס בִּתְשׁוּבָה לָעוֹלָם הַהוּא, וְיֵשׁ לוֹ לְקַבֵּל עֹנֶשׁ שָׁם. וְאָז מְכוּפָּר לוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, מִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ מִתְקַבֵּל בִּתְשׁוּבָה, מִטֶּרֶם שֶׁנִּדּוֹן בַּגֵּיהִנֹּם. כָּל שֶׁכֵּן, מִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וּבַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכָל שֶׁכֵּן אִם מַטְרִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת צוּרָת מַמְזֵר בְּאֵשֶׁת אַחֵר, וּמְשַׁקֵּר בַּמֶּלֶךְ בְּפַרְהֶסְיָא בַּגָּלוּי. רַבִּי חִיָּא פָּתַח וְאָמַר, גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹ'. אָבִיו, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִמּוֹ, זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מַהוּ גּוֹזֵל. הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם. וּמַה הִיא הַגְּזֵלָה. מִי שֶׁחוֹמֵד אִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ בַּת זוּגוֹ. שָׁם לָמַדְנוּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מֵעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ אֵין פֶּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּלָל זֶה, שֶׁאוֹמֵר כָּל הַנֶּהֱנֶה, הוּא אִשָּׁה. כִּי מִי שֶׁמִּתְדַבֵּק בְּאִשָּׁה לֵהָנוֹת מִמֶּנָּהּ, וְאַף עַל פִּי, שֶׁהִיא פְּנוּיָה, וְנֶהֱנֶה מִמֶּנָּהּ בְּלֹא בְּרָכָה, דְּהַיְנוּ בְּלִי שֶׁבַע בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִים אֶת הַכַּלָּה, הוּא, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מַהוּ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁהַזִּוּוּג שֶׁלָּהֶם, הוּא בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת. וְהַנֶּהֱנֶה בְּלִי שֶׁבַע בְּרָכוֹת, פּוֹגֵם שֶׁבַע בְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה. וּמַה עַל פְּנוּיָה כָּךְ, כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁמִּתְדַבֵּק בְּאֵשֶׁת אַחֵר, שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּזִוּוּג בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת, עַל יְדֵי בַּעֲלָהּ, כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית: זֶה יְרָבְעָם, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּהוּ, וְאָמַר אֵין פֶּשַׁע שֶׁאוֹמֵר הֲרֵי פְּנוּיָה הִיא, לָמָּה אָסוּר. מִשּׁוּם זֶה הוּא גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא חָבֵר לְאִישׁ מַשְׁחִית. מִי הוּא אִישׁ מַשְׁחִית. הוּא מִי שֶׁפּוֹגֵם הַצוּרָה וְהַתִּקּוּן שֶׁל מַעְלָה. כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁחוֹמֵד אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ לְהִתְדַבֵּק בָּהּ, שֶׁפּוֹגֵם יוֹתֵר. וְעַל כֵּן הוּא נִפְגָם לְעוֹלָם. אִישׁ מַשְׁחִית, כִּי פּוֹגֵם לְמַעְלָה, וּפוֹגֵם לְמַטָּה, וּפוֹגֵם אֶת נַפְשׁוֹ, שֶׁכָּתוּב מַשְׁחִית, וְכָתוּב, מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ג

א. חֲמִשָׁה שֶׁהֵבִיאוּ זֶבַח אֶחָד כֻּלָּן סוֹמְכִין עָלָיו זֶה אַחַר זֶה. לֹא שֶׁיִּסְמְכוּ כֻּלָּן בְּבַת אֶחָת. מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ קָרְבָּנוֹ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים הֲרֵי יוֹרְשׁוֹ מְבִיאוֹ וְסוֹמֵךְ עָלָיו וּמֵבִיא נְסָכָיו: ב. אֵין סְמִיכָה בְּקָרְבְּנוֹת הַצִבּוּר חוּץ מִשְּׁתֵי סְמִיכוֹת. עַל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְעַל פַּר הֶעְלֵם דָּבָר. וּשְׁלשָׁה מִן הַסַּנְהֶדְרִין סוֹמְכִין עָלָיו. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי משֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁאֵין בְּצִבּוּר אֶלָּא שְׁתֵּי סְמִיכוֹת: ג. אֵין סוֹמְכִין אֶלָּא בָּעֲזָרָה. סָמַךְ חוּץ לָעֲזָרָה חוֹזֵר וְסוֹמֵךְ מִבִּפְנִים. וְאִם הָיָה בַעַל הַקָּרְבָּן עוֹמֵד בַּחוּץ וְהִכְנִיס יָדוֹ לִפְנִים וְסָמַךְ סְמִיכָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְהוּא שֶׁיִּסְמוֹךְ בְּכָל כֹּחוֹ וְאֵין סוֹמֵךְ אֶלָּא טָהוֹר וְאִם סָמַךְ הַטָּמֵא סָמַךְ:

---

מוסר

משערי תשובה לר''י דף א' ע''ב

עַתָּה בִינָה שְׁמָעָה זֹאת כִּי הוּא עִיקָר גָּדוֹל אֱמֶת הַדָּבָר כִּי יֵשׁ מִן הַצַדִּיקִים שֶׁנִּכְשָׁלִים בְּחֵטְא לִפְעָמִים כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ו) כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. אָכֵן כּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם מֵאֵת פְּנֵיהֶם וְאִם יִפּוֹלוּ בְּחֵטְא פַּעַם אֶחָת לֹא יִשְׁנוּ לוֹ וְנָקוֹטוּ בִפְנֵיהֶם וְחוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה. אַךְ כָּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נִזְהָר מֵחֵטְא יָדוּעַ וְאֵינֶנּוּ מְקַבֵּל עַל נַפְשׁוֹ לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ גַּם אִם הוּא מֵהָעֲוֹנוֹת הַקַּלִּים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִזְהָר מִכָּל הָעֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה קְרָאוּהוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָד לְדָבָר אֶחָד וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא כִּי אִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד לְרַבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה זוּלָתִי דָבָר אֶחָד כְּבַר שִׁבֵר עוֹל אֲדוֹנָיו מֵעָלָיו וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. וְעַל הָעִנְיַן הַזֶּה נֶאֱמַר (דברים כ') אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם. בִּיאֲרוּ אֲשֶׁר לֹא יְקַבֵּל עַל נַפְשׁוֹ לְקַיֵּים כָּל דִבְרֵי הַתּוֹרָה מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף וְיוֹרֶה עַל זֶה אֲשֶׁר לֹא יָקִים לַעֲשׂוֹת וְלֹא אָמַר אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָם. וְעוֹד תֵּדַע כִּי הַשּׁוֹנֶה עֲבֵירָה אַחַת עֶשֶׂר פְּעָמִים אַף עַל פִּי שֶׁנִּזְהָר מִכָּל שְׁאָר הָעֲבֵירוֹת הִנֵּה הוּא נֶחְשָׁב כְּעוֹבֵר עַל עֲבֵירוֹת חֲלוּקוֹת וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי אִם יֹאמְרוּ לְנָזִיר אַל תִּשְׁתֶּה וְהוּא שׁוֹתֶה אַל תִּשְׁתֶּה וְהוּא שׁוֹתֶה לוֹקֶה בָּאַחֲרוֹנָה עַל כָּל אַחַת וְאַחַת כְּמִשְׁפָּט הָאוֹכֵל טְרֵפָה וּבְהֵמָה טְמֵאָה וְחֵלֶב וְדַם. וְרָאֹה רָאִינוּ כִּי רָבּוּ עֲוֹנוֹת הַדּוֹר עַל זֹאת כִּי יֵשׁ אֲנָשִׁים רַבִּים מְקַבְּלִים עַל נַפְשָׁם לְהִזָּהֵר מֵעֲבֵירוֹת יְדוּעוֹת וְכָל יְמֵי חַיֵּיהֶם אֵינָם נִזְהָרִים בָּהֶם אֲבָל הֵם אֶצְלָם כְּהֶתֵּר וְאִלּוּ לֹא הָיוּ נוֹהֲגִים כֵּן רַק עַל עֲבֵירָה אַחַת חוֹלִי רָע הוּא בְּנַפְשָׁם כַּאֲשֶׁר בִּיאַרְנוּ. אַף כִּי נוֹהֲגִים כֵּן עַל הַזְהָרוֹת רַבּוֹת וְכָהֵנָה מִן הַחֲמוּרוֹת כְּמוֹ שְׁבוּעַת חִנָּם וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ אוֹ אֶת עַצְמוֹ בְּשֵׁם וְהַזְכָּרַת שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה אוֹ בְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ טָהוֹר אוֹ בְיָדַיִם לֹא נְקִיּוֹת וְהַעֲלָמַת עַיִן מִן הֶעָנִי וְלָשׁוֹן הָרָע וְשִׂנְאַת חִנָּם וְגַבְהוּת הַלֵּב וּנְתִינַת חִתִּית וְהִסְתַּכֵּל בָּעֲרָיוֹת וּבִטּוּל תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם וְרַבּוֹת כָּאֵלֶּה כָּתַבְנוּ מִקְצָתָם אֵצֶל בְּנֵי הַדּוֹר לְהַזְכִּירָם וּלְהַזְהִירָם:

---

תזריע יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(ג) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת-הַנֶּ֣גַע בְּעוֹר-הַ֠בָּשָׂר וְשֵׂעָ֨ר בַּנֶּ֜גַע הָפַ֣ךְ | לָבָ֗ן וּמַרְאֵ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ עָמֹק֙ מֵע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן וְטִמֵּ֥א אֹתֽוֹ: וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא בִמְשַׁךְ בִּסְרָא וְשֵׂעָר בְּמַכְתָּשָׁא אִתְהַפִיךְ לְמֶחֱוָר וּמֶחֱזֵי מַכְתָּשָׁא עַמִיק בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא וִיסָאֵב יָתֵהּ:

 רש''י   ושער בנגע הפך לבן. מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע, ומעוט שער שנים: עמק מעור בשרו. כל מראה לבן עמק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל: וטמא אתו. יאמר לו טמא אתה, ששער לבן סימן טמאה הוא גזרת הכתוב:

(ד) וְאִם-בַּהֶרֶת֩ לְבָנָ֨ה הִ֜וא בְּע֣וֹר בְּשָׂר֗וֹ וְעָמֹק֙ אֵין-מַרְאֶ֣הָ מִן-הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖ה לֹֽא-הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וְאִם בַּהֲרָא חַוְרָא הִיא בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ וְעַמִיק לֵית מֶחֱזָהָא מִן מַשְׁכָא וּשְׂעָרָא לָא אִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוָר וְיַסְגַר כַּהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא שִׁבְעָא יוֹמִין:

 רש''י   ועמק אין מראה. לא ידעתי פרושו: והסגיר. יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו:

(ה) וְרָאָ֣הוּ הַכֹּהֵן֘ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ עָמַ֣ד בְּעֵינָ֔יו לֹֽא-פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְהִסְגִּיר֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית: וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא מַכְתָּשָׁא קָם כַּד הֲוָה לָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּמַשְׁכָּא וְיַסְגְרִנֵהּ כַּהֲנָא שִׁבְעָא יוֹמִין תִּנְיָנוּת:

 רש''י   בעיניו. במראהו ובשיעורו הראשון: והסגירו שנית. הא אם פשה בשבוע ראשון טמא מחלט:

(ו)  שני  וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֹת֜וֹ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֘ שֵׁנִית֒ וְהִנֵּה֙ כֵּהָ֣ה הַנֶּ֔גַע וְלֹא-פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְטִֽהֲר֤וֹ הַכֹּהֵן֙ מִסְפַּ֣חַת הִ֔וא וְכִבֶּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָהֵֽר: וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָתֵהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תִּנְיָנוּת וְהָא עַמְיָא מַכְתָּשָׁא וְלָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּמַשְׁכָּא וִידַכִּנֵהּ כַּהֲנָא עֲדִיתָא הִיא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיִדְכֵּי:

 רש''י   כהה. הכהה מראיתו, הא אם עמד במראיתו או פשה טמא: מספחת. שם נגע טהור: וכבס בגדיו וטהר. הואיל ונזקק להסגר נקרא טמא וצריך טבילה:

(ז) וְאִם-פָּשֹׂ֨ה תִפְשֶׂ֤ה הַמִּסְפַּ֨חַת֙ בָּע֔וֹר אַֽחֲרֵ֧י הֵרָֽאֹת֛וֹ אֶל-הַכֹּהֵ֖ן לְטָֽהֳרָת֑וֹ וְנִרְאָ֥ה שֵׁנִ֖ית אֶל-הַכֹּהֵֽן: וְאִם אוֹסָפָא תוֹסֵף עֲדִיתָא בְּמַשְׁכָּא בָּתַר דְאִתְּחֲזִי לְכַהֲנָא לְדַכּוּתֵהּ וְיִתַּחֲזִי תִנְיָנוּת לְכַהֲנָא:

---

נביאים - מלכים ב - פרק ה

(ח) וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֣עַ | אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ-הָאֱלֹהִ֗ים כִּֽי-קָרַ֤ע מֶֽלֶךְ-יִשְׂרָאֵל֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וַיִּשְׁלַח֙ אֶל-הַמֶּ֣לֶךְ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה קָרַ֖עְתָּ בְּגָדֶ֑יךָ יָבֹֽא-נָ֣א אֵלַ֔י וְיֵדַ֕ע כִּ֛י יֵ֥שׁ נָבִ֖יא בְּיִשְׂרָאֵֽל: וַהֲוָה כַּד שְׁמַע אֱלִישָׁע נְבִיַּיָּא דַיְיָ אֲרֵי בְזַע מַלְכָּא דְיִשְּׂרָאֵל יַת לְבוּשׁוֹהִי וּשְׁלַח לְוַת מַלְכָּא לְמֵימָר לְמָא בְּזִעֲתָא לְבוּשָׁךְ יֵיתֵי כְּעַן לְוָתִי וִידַע דְּאִית נְבִיַּיָּא בְּיִשְּׂרָאֵל : (ט) וַיָּבֹ֥א נַעֲמָ֖ן (בסוסו) בְּסוּסָ֣יו וּבְרִכְבּ֑וֹ וַיַּעֲמֹ֥ד פֶּֽתַח-הַבַּ֖יִת לֶאֱלִישָֽׁע: וַאֲתָא נַעֲמָן בְּסוּסוֹהִי וּבִרְתִיכוֹהִי וְקָם בִּתְרַע בֵּיתָא דֶאֱלִישָׁע : (י) וַיִּשְׁלַ֥ח אֵלָ֛יו אֱלִישָׁ֖ע מַלְאָ֣ךְ לֵאמֹ֑ר הָל֗וֹךְ וְרָחַצְתָּ֤ שֶֽׁבַע-פְּעָמִים֙ בַּיַּרְדֵּ֔ן וְיָשֹׁ֧ב בְּשָׂרְךָ֛ לְךָ֖ וּטְהָֽר: וּשְׁלַח לְוָתֵיהּ אֱלִישָׁע אִזְגַדָא לְמֵימָר אֱזֵיל וּטְבוֹל שְׁבַע זִמְנִין בְּיַרְדְּנָא וִיתוּב בִּסְרָךְ לָךְ וְאִתַּסֵי : (יא) וַיִּקְצֹ֥ף נַעֲמָ֖ן וַיֵּלַ֑ךְ וַיֹּאמֶר֩ הִנֵּ֨ה אָמַ֜רְתִּי אֵלַ֣י | יֵצֵ֣א יָצ֗וֹא וְעָמַד֙ וְקָרָא֙ בְּשֵׁם-יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ אֶל-הַמָּק֖וֹם וְאָסַ֥ף הַמְּצֹרָֽע: וּרְגֵז נַעֲמָן וַאֲזַל וַאֲמַר הָא הֲוֵיתִי אָמַר דִּלְוָתִי יִפּוֹק מִפַּק וִיקוּם וִיצַלֵּי בִּשְׁמָא דַיְיָ אֱלָהֵיהּ וִירִים יְדֵיהּ עַל אֲתַר בֵּית מַחֲתָא וְתִתַּסֵי סְגִירוּתָא :

 רש''י   הנה אמרתי . סבור הייתי , אלי יצא הנביא וידבר 'עמי ויראה את החולי : והניף ידו אל המקום . הצרעת :

(יב) הֲלֹ֡א טוֹב֩ (אבנה) אֲמָנָ֨ה וּפַרְפַּ֜ר נַהֲר֣וֹת דַּמֶּ֗שֶׂק מִכֹּל֙ מֵימֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הֲלֹֽא-אֶרְחַ֥ץ בָּהֶ֖ם וְטָהָ֑רְתִּי וַיִּ֖פֶן וַיֵּ֥לֶךְ בְּחֵמָֽה: הֲלָא טָבִין אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרֵי דַמֶּשֶּׂק מִכָּל מֵי אַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל הֲלָא אֶטְבּוֹל בְהוֹן וְאֶתָּסִי וְאִתְפְּנִי וַאֲזַל בִּרְגַז :

---

כתובים - משלי - פרק כד

(ח) מְחַשֵּׁ֥ב לְהָרֵ֑עַ ל֝֗וֹ בַּֽעַל-מְזִמּ֥וֹת יִקְרָֽאוּ: מַן דְּחָשֵׁב לְמַבְאָשָׁא נִקְרוּן לֵיהּ מָרֵי תַרְעִיתָא בִישְׁתָּא :

 רש''י   מחשב להרע . חורש תחבולות רשע , לו בעל מזמות יקראו . גורם לו רע שהבריות קוראים לו בעל מזמות עצת רשעים :

(ט) זִמַּ֣ת אִוֶּ֣לֶת חַטָּ֑את וְתוֹעֲבַ֖ת לְאָדָ֣ם לֵֽץ: תַּרְעִיתָא דְשַׁטְיָא חֶטְאָה וּמְרַחַקְתָּא דְבַר נָשָׁא חַכִּימָא מְמַקְנוּתָא :

 רש''י   זמת אולת . עצת אולת חטאת לבעליה : ותועבת לאדם לץ . ליצנות היא המתעבת את האדם על הקב''ה ועל הבריות :

(י) הִ֭תְרַפִּיתָ בְּי֥וֹם צָרָ֗ה צַ֣ר כֹּחֶֽכָה: אִין תִּתְרַפֵּי בְיוֹמָא דְעָקְתָא מִתְתְּעִיק חֵילָךְ :

 רש''י   התרפית . מן התורה : ביום צרה צר כחכה . מלאכי השרת לא יהיו מאמצין כחך זה מדרש חכמים , ולפי פשוטו התרפית ביום צרת אהובך לעמוד מנגד : צר כחכה . ביום פורענותך דכתיב אם החרש תחרישי וגו' ( אסתר ד ) :

(יא) הַ֭צֵּל לְקֻחִ֣ים לַמָּ֑וֶת וּמָטִ֥ים לַ֝הֶ֗רֶג אִם-תַּחְשֽׂוֹךְ: פְּצֵא לְאִלֵין דְּמִתְנַסְבִין לְמוֹתָא וּמִתְדַבְּרִין לִקְטָלָא חֲסוֹךְ :

 רש''י   הצל לקוחים וגו' . להציל את הלקוחים למות , את המטי' להרג , אם תחשוך מלהצילם על זה אמרתי צר כחך :

(יב) כִּֽי-תֹאמַ֗ר הֵן֮ לֹא-יָדַ֪עְנ֫וּ זֶ֥ה הֲֽלֹא-תֹ֘כֵ֤ן לִבּ֨וֹת | הֽוּא-יָבִ֗ין וְנֹצֵ֣ר נַ֭פְשְׁךָ ה֣וּא יֵדָ֑ע וְהֵשִׁ֖יב לְאָדָ֣ם כְּפָעֳלֽוֹ: וְאִין תֵּימַר דְּלָא יְדַעְנָא דָא הֲלָא תַרְעִיתָא דְלִבָּא אֱלָהָא בָצֵי וּדְנָטֵר נַפְשָׁךְ הוּא יָדֵעַ וּפָרֵעַ לְבַר נָשָׁא הֵיךְ עוֹבָדוֹי :

 רש''י   כי תאמר . שמא תאמר וזהו כי משמש בלשון דלמא :

---

משנה כתובות פרק יא

א. אַלְמָנָה נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהֶן, וְאֵין חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ. יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשֵׁי כְתֻבָּתָהּ, חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ:

 ברטנורה   (א) אלמנה ניזונת מנכסי יתומין. בין קרקעות בין מטלטלין. דתנאי כתובה הוא, ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי: ואין חייבין בקבורתה. שהבעל חייב בקבורתה תחת ירושתה, ועכשיו שיורשיה גובין כתובתה מיורשי הבעל, הם יקברוה. וממילא שמעינן שאם מתה ולא נשבעה על כתובתה שעכשיו אין יורשיה גובין כתובתה, על יורשי הבעל מוטל לקברה:

ב. אַלְמָנָה בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין, מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְבֵית דִּין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִן הַנִּשּׂוּאִין, מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְבֵית דִּין. מִן הָאֵרוּסִין, לֹא תִמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְכָל שֶׁאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, לֹא תִמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין:

 ברטנורה   (ב) בין מן הארוסין. שאין לה מזונות ומוכרת לכתובתה: בין מן הנשואין. שהיא מוכרת למזונות: מוכרת שלא בבית דין. כלומר שלא בבית דין מומחין. ומכל מקום צריכה למכור בפני שלשה שיהיו בקיאין בשומת קרקע: רבי שמעון אומר מן הנשואין. שהיא מוכרת למזונות, מוכרת שלא בבית דין, שאי אפשר לה להיות יושבת ומתענה עד שיזדקקו לה בין דין. אבל מן הארוסין שאין מכירתה אלא לכתובה, אינה מוכרת אלא בבית דין. ואין הלכה כרבי שמעון:

ג. מָכְרָה כְתֻבָּתָה אוֹ מִקְצָתָהּ, מִשְׁכְּנָה כְתֻבָּתָהּ אוֹ מִקְצָתָהּ, נָתְנָה כְתֻבָּתָהּ לְאַחֵר אוֹ מִקְצָתָהּ, לֹא תִמְכּוֹר אֶת הַשְּׁאָר. אֶלָּא בְּבֵית דִּין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹכֶרֶת הִיא אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, וּמוֹכֶרֶת לִמְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְבֵית דִּין וְכוֹתֶבֶת, לִמְזוֹנוֹת מָכַרְתִּי. וּגְרוּשָׁהּ לֹא תִמְכּוֹר אֶלָּא בְּבֵית דִּין:

 ברטנורה   (ג) מכרה כתובתה. מנה מאתים: לא תמכור את השאר. התוספת, אלא בבית דין. ומתניתין ר''ש היא דאמר אין מוכרת שלא בב''ד אלא למזונות, וזו הואיל וגבתה מקצת כתובתה אין לה מזונות: וחכמים אומרים מוכרת היא. לכתובה, אפילו לפרקים. ואף על פי כן מוכרת היא בינתים למזונות, שלא איבדה מזונותיה ואף על פי שגבתה קצת כתובתה: וכותבת. בשטר המכירה, למזונות מכרתי: וגרושה לא תמכור. לכתובה, אלא בב''ד. דטעמא מאי אמור רבנן אלמנה בין מן האירוסין מן הנשואין מוכרת שלא בב''ד לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב''ד, וזו הואיל וגרושה היא לא אכפת ליה. והלכה כחכמים שאשה מוכרת בין לכתובה בין למזונות שלא בב''ד מומחים, ואפילו התקבלה מקצת כתובתה מוכרת למזונות עד שתתקבל כל כתובתה. וכשמוכרת, בין לכתובה בין למזונות צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה:

ד. אַלְמָנָה שֶׁהָיְתָה כְתֻבָּתָהּ מָאתַיִם וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה בְמָאתַיִם אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה, נִתְקַבְּלָה כְתֻבָּתָה. הָיְתָה כְתֻבָּתָה מָנֶה וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה, מִכְרָה בָּטֵל. אֲפִלּוּ הִיא אוֹמֶרֶת אַחֲזִיר אֶת הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁין, מִכְרָהּ בָּטֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם מִכְרָהּ קַיָּם עַד שְׁתְּהֵא שָׁם כְּדֵי שֶׁתְּשַׁיֵּר בַּשָּׂדֶה בַּת תִּשְׁעָה קַבִּים, וּבַגִּנָּה בַּת חֲצִי קַב, וּכְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא בֵּית רֹבַע. הָיְתָה כְתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וּמָכְרָה לָזֶה בְמָנֶה וְלָזֶה בְמָנֶה וְלָאַחֲרוֹן יָפֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה, שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל וְשֶׁל כֻּלָּן מִכְרָן קַיָּם:

 ברטנורה   (ד) שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. דאמרינן לה את אפסדת. ושוה מנה במאתים אף על גב דהיא הרויחה לא מצית למימר אנא ארווחי, שהשולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות. ולא שמעינן מהכא אלא בדבר שאין לו קצבה כגון קרקע שדרכו להמכר באומד זה בפחות וזה ביתר, אבל דבר שיש לו קצבה וקנה השליח בפחות לא איתברירא לן דינא מהכא. וחזינא לרבוותא דאפליגו בה. ומסקנא לפום מאי דחזי לן, שחולקין השליח והמשלח: מכרה בטל. שאותו דינר אין לה רשות למכור, נמצא שכל המכר טעות, שהרי בבת אחת היה: לעולם מכרה קיים. והיא תחזיר את הדינר ליורשין, דמה הפסידתן. עד שיהא באונאה כדי שאילו לא היתה האונאה היה משתייר שדה בת תשעה קבין, שהוא שיעור שדה: ובגינה בת חצי קב. שהוא שיעור גינה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ה. שׁוּם הַדַּיָּנִין שֶׁפִּחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹסִיפוּ שְׁתוּת, מִכְרָן בָּטֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִכְרָן קַיָּם. אִם כֵּן מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה, אֲבָל אִם עָשׂוּ אִגֶּרֶת בִּקּרֶת, אֲפִלּוּ מָכְרוּ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה, מִכְרָן קַיָּם:

 ברטנורה   (ה) אגרת בקורת. הכרזה. שעל ידי ההכרזה בני אדם מבקרים בה. ובהא מודה תנא קמא לרבן שמעון בן גמליאל. והלכה כתנא קמא:

ו. הַמְמָאֶנֶת, הַשְּׁנִיָּה, וְהָאַיְלוֹנִית, אֵין לָהֶם כְּתֻבָּה וְלֹא פֵרוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְלָאוֹת. וְאִם מִתְּחִלָּה נְשָׂאָה לְשֵׁם אַיְלוֹנִית, יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָהּ לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזְרְת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, יֵשׁ לָה כְּתֻבָּה:

 ברטנורה   (ו) השניה. שניות לעריות, שהן מדברי סופרים: אין להם כתובה. מנה מאתיים. ממאנת, משום דמעצמה יוצאה. שניה, קנסוה רבנן מפני שהיא מרגילתו לנשאה שאינה נפסדת כלום בנשואין שהרי אינה נפסלת בהן וולדה כשר. אילונית, משום דמקח טעות הוא: ולא פירות. הפירות שאכל הבעל אין מוציאין ממנו: ולא מזונות. כגון אם לותה ואכלה בעודה תחתיו ואחר כך מיאנה, אין הבעל חייב לשלם. אבל חייב במזונותיה בעודה תחתיו. והשניה והאילונית אין להם מזונות בעודן תחתיו, וכל שכן אם לוו ואכלו שאין הבעל חייב לשלם: ולא בלאות. שנאבדו ובלו לגמרי. בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל אין הממאנת יכולה להוציא מיד בעלה. אבל בלאותיה הקיימים נוטלת לעולם, בין הממאנת בין השניה בין האילונית ואפילו זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימים. והשניה אין לה בלאות של נכסי מלוג, אבל בלאות של נכסי צאן ברזל יש לה:

---

גמרא כתובות דף צ''ה ע''ב

אִיבַּעִיָא לְהוּ נִיזּוֹנֶת תְּנַן אוֹ הַנִּיזּוֹנֶת תְּנַן. נִיזּוֹנֶת תְּנַן וּכְאַנְשֵׁי גָּלִיל וְלָא סַגִי דְּלָא יַהֲבֵי לָהּ, אוֹ דִּילְמָא הַנִּיזּוֹנֶת תְּנַן וּכְאַנְשֵׁי יְהוּדָה, וְאִי בָּעוּ לָא יַהֲבֵי לָהּ. תָּא שְׁמַע, אָמַר רִבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל, מְצִיאַת אַלְמָנָה לְעַצְמָהּ, אִי אֲמַרְתְּ בִּשְׁלָמָא הַנִּיזּוֹנֶת תְּנַן שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אֲמַרְתְּ נִיזּוֹנֶת תְּנַן, נֶיהֱוֵי כַּבַּעַל, מַה בַּעַל מְצִיאַת אִשָּׁה לַבַּעַל, הָכָא נָמֵי מְצִיאַת אִשָּׁה לְיוֹרְשֶׁיהָ. לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ נִיזּוֹנֶת תְּנַן, טַעְמָא מַאי אָמוּר רַבָּנָן מְצִיאַת אִשָּׁה לְבַעְלָהּ, דְּלָא תֶּיהֱוֵי לָהּ אֵיבָה, הַנֵּי תֶּהֱוֵי לְהוּ אֵיבָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ אַלְמָנָה עוֹשָׂה לְיוֹרְשֶׁיהָ, חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ, חוּץ מֵהַתָּרַת לוֹ מַנְעָל. אָמַר רָבָא, לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁמַּכִּירִין אוֹתוֹ לֵית לָן בָּהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ נָמֵי לָא אֲמָרָן, אֶלָּא דְּלָא מָנַח תְּפִלִּין, אֲבָל מָנַח תְּפִלִּין לֵית לָן בָּהּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ו') לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר אַף פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב:

 רש''י  אנשי גליל. היו כותבין את תהא יתבא בביתי ומתזנת מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי: ואנשי יהודה. היו כותבין עד שירצו היורשי' ליתן לך כתובתיך לפיכך אם רצו היורשים נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה: הניזונת תנן. והכי קתני אלמנה הניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם כ''ז שהם רוצים לזונה: אא''ב הניזונת תנן. וסתם לן תנא כאנשי יהודה: שפיר. איכא לאוקמיה להא דשמואל כשאינה ניזונת: אא''א ניזונת תנן. וסתם לן תנא כאנשי גליל וליכא אלמנה שאינה ניזונת אמאי מציאתה לעצמה ליהוי יורשים כבעל: תיהוי להו איבה. דע''כ זנים אותה אבל מעשה ידיה שתקנו לבעלה תחת מזונות הוי ליורשים: כל מלאכות. השנויות בפרק אף על פי טוחנת ואופה וכו': חוץ ממזיגת הכוס וכו'. שהן מלאכות המקרבות חיבה והרגל דבר כדאמרי' נמי בהא מסכת שאין נדה עושה אותן לבעלה: חוץ מהתרת מנעל. שהרואה אומר עבד כנעני הוא: מנח תפלין לית לן בה. שאין דרך עבדים להניח תפלין: למס מרעהו חסד. הממיס עצמו מרעהו ממיס ממנו חסדים ואית דמפקא לה מדכתיב לעיל מיניה ותושיה נדחה ממנו וסמיך ליה למס מרעהו חסד:

---

זוהר תזריע דף מ''ו ע''ב

תָּא חֲזֵי בְּכָל זִמְנָא דְּהָאי נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא אִתְדַבְּקָא בֵיהּ בְּבַר נָשׁ. רְחִימָא הוּא דְמָארֵיהּ. כַּמָּה נְטוּרִין נַטְרִין לֵיהּ מִכָּל סִטְרִין רְשִׁימָא הוּא לְטָב לְעֵילָא וְתַתָּא וּשְׁכִינְתָּא קַדִּישָׁא שַׁרְיָיא עֲלוֹי. וּבְזִמְנָא דְאִיהוּ אַסְטֵי אָרְחוֹי שְׁכִינְתָּא אִסְתְּלָקַת מִנֵּיהּ וְנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא לָא אִתְדְּבָקַת בֵּיהּ. וּמִסִטְרָא דְחִוְיָיא בִישָׁא תַקִּיפָא אַתְעַר רוּחָא חָד דְּשָׁאט וְאָזִיל בְּעָלְמָא דְלָא שַׁרְיָיא אֶלָּא בַאֲתַר דִּקְדוּשָׁה עִלָּאָה אִסְתְּלַק מִתַּמָּן וּכְדֵין אִסְתְּאַב בַּר נַשׁ וְאִתְפְּגִים בִּבְשָׂרֵיהּ בְּחֵיזוּ דְאַנְפּוֹי בְּכֹלָּא. וְתָא חֲזֵי בְגִין דְּהָאי נֶפֶשׁ חַיָה אִיהִי קַדִּישָׁא עִלָּאָה כַד אַרְעָא קַדִּישָׁא מַשְׁכָא לָהּ וְאִתְכְּלִילַת בְּגַוֵּוהּ כְּדֵין קָרֵינָן לָהּ נְשָׁמָה. וְדָא הִיא דְסַלְקָא לְעֵילָא וּמְמַלְּלָא קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא וְעַיְילָא בְּכָל תַּרְעִין וְלֵית דְּיִמְחֵי בִידָהָא. וְעַל דָּא אִתְקְרֵי רוּחָא מְמַלְּלָא דְהָא כָּל שְׁאָר נַפְשָׁתָא לֵית לוֹן רְשׁוּ לְמַלְּלָא קָמֵי מַלְכָּא בַּר הָאי. וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא אַכְרִיזַת וְאַמְרַת (תהלים ל''ד) נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וְגוֹמֵר וּכְתִיב (משלי כ''א) שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ וְגוֹמֵר בְּגִין דְּאִי שִׂפְוָותֵיהּ וְלִישָׁנֵיהּ מְמַלְּלָן מִלִּין בִּישִׁין אִינוּן מִלִּין סַלְקִין לְעֵילָא וּבְשַׁעְתָּא דְסַלְקִין כֹּלָּא מַכְרִיזִין וְאַמְרִין אִסְתְּלָקוּ מִסוֹחֲרָנֵיהּ דְמִלָּה בִישָׁא דִפְלַנְיָא פְּנוּן אֲתַר לְאָרְחֵיהּ דְּחִוְיָיא תַקִּיפָא כְדֵין נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא אִתְעֲבָרַת מִנֵּיהּ וְאִסְתְּלָקַת וְלָא יָכְלָא לְמַלְּלָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים ל''ט) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁתִי מִטּוֹב וְהַהִיא נִשְׁמָתָא סַלְקָא בְכִסוּפָא בְעָאקוּ דְכֹלָּא וְלָא יַהֲבִין לָהּ אֲתַר כְּמִלְּקַדְמִין. וְעַל דָּא כְּתִיב שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָרוֹת נַפְשׁוֹ. נַפְשׁוֹ וַדָּאי הַהִיא דַהֲוַת מְמַלְּלָא אִתְעֲבִידַת מִשְׁתּוּקָא בְגִין מִלּוּלָא בִישָׁא. וּכְדֵין חִוְיָיא אִזְדְּמָן דְּכֹלָּא לְאַתְרֵיהּ אִתְהֲדָר וְכַד הַהִיא מִלָּה בִישָׁא סַלְקָא בְאוֹרְחִין יְדִיעָן וְשַׁאֲרֵי קָמֵיהּ דְּחִוְייָא תַקִּיפָא כַמָּה רוּחִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא וְרוּחָא נַחְתָּא מֵהַהוּא סִטְרָא וְאַשְׁכַּח דְּהַהוּא בַר נַשׁ אַתְעָר לֵיהּ בְּמִלָּה בִישָׁא וְהָא רוּחָא מְמַלְּלָא קַדִּישָׁא אִתְעַבְּרָא מִנֵּיהּ כְּדֵין שַׁרְיָיא עֲלוֹי וְסָאִיב לֵיהּ וּכְדֵין הוּא סָגִיר. כְּמָה דְעוֹנְשָׁא דְהָאי בַּר נַשׁ בְּגִין מִלָּה בִישָׁא. כָּךְ עוֹנְשֵׁיהּ בְּגִין מִלָּה טָבָא דְאָתֵי לִידֵיהּ וְיָכִיל לְמַלְּלָא וְלָא מַלִּיל. בְּגִין דְּפָגִים לְהַהוּא רוּחָא מְמַלְּלָא דְהִיא אִתַּתְקְנַת לְמַלְּלָא לְעֵילָא וּלְמַלְּלָא לְתַתָּא וְכֹלָּא בִקְדוּשָׁה. כָּל שֶׁכֵּן אִי עַמָּא אַזְלִין בְּאוֹרְחָא עֲקִימָא וְהוּא יָכִיל לְמַלְּלָא לְהוּ וּלְאוֹכְחָא לְהוּ וְשָׁתִיק וְלָא מַלִּיל כְּמָה דַאֲמֵינָא דִכְתִיב נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָה הֶחֱשֵׁתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר. נֶעְכָּר בְּמַכְתְּשִׁין דִּמְסַאֲבוּתָא וְדָא הוּא דְאַמְרוּ דָוִד מַלְכָּא אַלְקֵי בְהָאי וְאִתְפְּנֵי מִנֵּיהּ דִּכְתִיב (תהלים פ''ז) פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי מַהוּ פְּנֵה אֵלַי כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (במדבר י''ב) וַיִּפֶן אַהֲרֹן נַחֲתוּ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי וּנְשָׁקוּהוּ אִזְדְּוָוגוּ כַחֲדָא כָּל הַהוּא אָרְחָא. קָרָא רִבִּי חִיָּיא עֲלַיְיהוּ (משלי ד') וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה, בְּכָל שָׁעָה שֶׁהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה דְּבוּקָה בָּאָדָם, הוּא אֲהוּבוֹ שֶׁל אֲדוֹנוֹ. כַּמָּה שְׁמִירוֹת שׁוֹמְרִים אוֹתוֹ מִכָּל הַצְדָדִים, רָשׁוּם הוּא לְטוֹב, לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְהַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה שׁוֹרֶה עָלָיו. וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא מַטֶּה דְּרָכָיו, הַשְּׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וְהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה אֵינָהּ מִתְדַבֶּקֶת בּוֹ, וּמִצַד נָחָשׁ הָרַע הַקָּשֶׁה, נִתְעוֹרֵר רוּחַ אֶחָד, הַמְּשׁוֹטֵט וְהוֹלֵךְ בָּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שׁוֹרֶה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה נִסְתַּלְּקָה מִשָּׁם. וְהוּא שׁוֹרֶה עַל הָאָדָם. וְאָז נִטְמָא הָאָדָם, וְנִפְגָם בִּבְשָׂרוֹ, בַּכֹּל, וּבְמַרְאֶה פָּנָיו. וּבֹא וּרְאֵה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּפֶשׁ חַיָּה הַזּוֹ, הִיא קְדוֹשָׁה וְעֶלְיוֹנָה, כְּשֶׁאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, מוֹשֶׁכֶת אוֹתָהּ וְנִכְלֶלֶת בְּתוֹכָהּ, אָז קוֹרְאִים אוֹתָהּ, נְשָׁמָה. וְזוֹ הִיא שֶׁעוֹלָה לְמַעְלָה וּמְדַבֶּרֶת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְנִכְנֶסֶת בְּכָל הַשְּׁעָרִים וְאֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְּיָדָהּ, וְעַל כֵּן נִקְרֵאת רוּחָא מְמַלְּלָא, בַּתַּרְגוּם, דְּהַיְנוּ רוּחַ הַמְּדַבֵּר, כִּי כָּל שְׁאָר הַנְּפָשׁוֹת, אֵין לָהֶן רְשׁוּת לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ חוּץ מִזּוֹ. וְעַל כֵּן הַתּוֹרָה מַכְרִיזָה וְאוֹמֶרֶת, נְצוֹר לְשׁוֹנְךְ מֵרָע וְגוֹ'. מִשּׁוּם שֶׁאִם שְׂפָתָיו וּלְשׁוֹנוֹ מְדַבְּרִים דְּבָרִים רָעִים אֵלּוּ הַדְּבָרִים עוֹלִים לְמַעְלָה, וּבְשָׁעָה שֶׁעוֹלִים, כֻּלָּם מַכְרִיזִים וְאוֹמְרִים הִסְתַּלְּקוּ מִסָּבִיב דִּבּוּר הָרַע שֶׁל פְּלוֹנִי, תְּנוּ מָקוֹם לְדַרְכּוֹ שֶׁל נָחָשׁ הַקָּשֶׁה. אָז נֶעֱבֶרֶת מִמֶּנּוּ הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה, וּמִסְתַּלֶּקֶת וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְדַבֵּר. כְּדִכְתִיב נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב. וּנְשָׁמָה הַהִיא עוֹלָה בְּבִזָּיוֹן, בְּצָרָה, מִכֹּל. וְלֹא נוֹתְנִים לָהּ מָקוֹם כְּבַתְּחִלָּה. וְעַל זֶה כָּתוּב, שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָרוֹת נַפְשׁוֹ. נַפְשׁוֹ וַדַּאי אוֹתָהּ שֶׁהָיְתָה מְדַבֶּרֶת, נַעֲשֵׂית שׁוֹתֶקֶת, מִשּׁוּם דִּבּוּרִים הָרָעִים שֶׁדִּבְּרָהּ. וְאָז נִזְדַּמֵּן הַנָּחָשׁ. כִּי הַכֹּל חָזַר לִמְקוֹמוֹ, לִתְחִלָּתוֹ. כְּמוֹ מִטֶּרֶם שֶׁזָּכָה לִנְשָׁמָה. וּכְשֶׁהַדִּבּוּר הָרַע עוֹלֶה בִּדְרָכִים יְדוּעִים, וְשׁוֹרֶה לִפְנֵי הַנָּחָשׁ הַקָּשֶׁה, כַּמָּה רוּחוֹת מִתְעוֹרְרִים בָּעוֹלָם, וְרוּחַ טָמֵא יוֹרֵד מִצַד הַהוּא שֶׁל הַנָּחָשׁ, וּמוֹצֵא שֶׁאָדָם הַהוּא עוֹרֵר אוֹתוֹ בְּדִבּוּר הָרַע, וּמוֹצֵא שֶׁהָרוּחַ הַמְּדַבֵּר הַקָּדוֹשׁ נֶעֱבָר מִמֶּנּוּ, אָז שׁוֹרֶה עָלָיו הָרוּחַ הַטָּמֵא וּמְטַמֵּא אוֹתוֹ, וְאָז הוּא מְצוֹרָע. כְּמוֹ שֶׁעֹנֶשׁ הָאָדָם הוּא מִשּׁוּם דִּבּוּר רָע, כָּךְ עוֹנְשׁוֹ, מִשּׁוּם דִּבּוּר טוֹב שֶׁבָּא לְיָדוֹ וְיָכוֹל לְדַבֵּר וְלֹא דִּבֵּר. מִשּׁוּם שֶׁפָּגַם בָּרוּחַ הַמְּדַבֵּר הַהוּא, כִּי הוּא נִתְתַּקֵּן לְדַבֵּר לְמַעְלָה, וּלְדַבֵּר לְמַטָּה, וְהַכֹּל בִּקְדֻשָּׁה. כָּל שֶׁכֵּן, אִם הָעָם הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ עָקוֹם, וְהוּא יָכוֹל לְדַבֵּר לָהֶם, וּלְהוֹכִיחַ אוֹתָם, וְשׁוֹתֵק וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר, נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר. נֶעְכָּר בִּנְגָעִים שֶׁל הַטּוּמְאָה. וְזֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ, שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ לָקָה בָּזֶה, בְּצָרַעַת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנָה מִמֶּנּוּ. שֶׁכָּתוּב, שֶׁבִּקֵּשׁ, פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵנִי, מַשְׁמָע שֶׁהִפְנָה פָּנָיו מִמֶּנּוּ. מַהוּ פְּנֵה אֵלָי. הוּא כְּדִכְתִיב וַיִּפֶן אַהֲרֹן, כְּמוֹ שֶׁשָּׁם הוּא בְּצָרַעַת, אַף כָּאן הוּא בְּצָרַעַת. בָּאוּ רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יוֹסֵי וּנְשָׁקוּהוּ, נִתְחַבְּרוּ יַחַד בְּכָל הַדֶּרֶךְ הַהוּא. קָרָא רַבִּי חִיָּא עֲלֵיהֶם, וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וְאוֹר עַד נָכוֹן הַיּוֹם.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ג

א. בְּמָקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה. וְאִם שָׁחַט בְּמָקוֹם אַחֵר אוֹ שֶׁשָּׁהָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה וְהַסְּמִיכָה שְׁיָרֵי מִצְוָה הִיא לְפִיכָךְ אִם לֹא סָמַךְ כִּפֵּר וְאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת וְאַף עַל פִּי כֵּן מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא כִּפֵּר: ב. וְצָרִיךְ הַסּוֹמֵךְ לִסְמוֹךְ בְּכָל כֹּחוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַבְּהֵמָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א') עַל רֹאשׁ הָעוֹלָה לֹא עַל הַצַוָּאר וְלֹא עַל הַצְדָדִין וְלֹא יִהְיֶה דָבָר חוֹצֵץ בֵּין יָדָיו וּבֵין הַבְּהֵמָה: ג. וְכֵיצַד סוֹמֵךְ אִם הָיָה הַקָּרְבָּן קדֶשׁ קָדָשִׁים מַעֲמִידוֹ בַּצָפוֹן וּפָנָיו לְמַעֲרָב וְהַסּוֹמֵךְ עוֹמֵד בְּמִזְרַח וּפָנָיו לְמַעֲרָב וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו בֵּין שְׁנֵי קַרְנָיו וּמִתְוַדֶה עַל חַטָּאת עֲוֹן חַטָּאת וְעַל אָשָׁם עֲוֹן אָשָׁם וְעַל הָעוֹלָה מִתְוַדֶּה עֲוֹן עֲשֵׂה וַעֲוֹן לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה: ב. כֵּיצַד מִתְוַדֶּה אוֹמֵר חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וְחָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ וְזוּ כַּפָּרָתִי. הָיָה הַקָּרְבָּן שְׁלָמִים סוֹמֵךְ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה מִן הָעֲזָרָה בְּמָקוֹם שְׁחִיטָה. וְיִרְאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ מִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁלָמִים אֲבָל אוֹמֵר דִּבְרֵי שְׁבַח:

---

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ב' ע''ד

מַדְרֵגוֹת רַבּוֹת לִתְשׁוּבָה וּלְפִי הַמַּדְרֵגוֹת יתְקָרֵב הָאָדָם אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאָמְנָם לְכָל תְּשׁוּבָה תִּמְצָא סְלִיחָה אַךְ לֹא תִטָּהֵר הַנֶּפֶשׁ טֹהַר שָׁלֵם לִהְיוֹת הָעֲוֹנוֹת כְּלֹא הָיוּ זוּלָתִי כַּאֲשֶׁר יְטַהֵר הָאָדָם אֶת לִבּוֹ וְיָכִין אֶת רוּחוֹ כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר וְכֵן כְּתִיב (תהלים לב) אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחֲשּׁוֹב ה' לו. עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. וּכְעִנְיַן הַבֶּגֶד הַצָרִיךְ כִּבּוּס כִּי הַמְּעַט מִן הַכִּבּוּס יוֹעִיל בּוֹ לְהַעֲבִיר הַגֹּעַל מִמֶּנּוּ אַך לְפִי רוֹב הַכִּבּוּס יִתְלַבֵּן וְכֵן כְּתִיב (שם נא) הֶרֶב כַּבְסֵנִי מֵעֲוֹנִי וְהַכִּבּוּס הַנֶּפֶשׁ מִן הֶעָוֹן כְּפִי אֲשֶׁר תְּכַבֵּס אֶת לִבָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב) כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלַיִם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תהלים קיב) אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּעוֹדוֹ אִישׁ רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי תְּשׁוּבַת הָאָדָם הַמְּעוּלָה בִּימֵי בְּחוּרוֹתָיו בְּעוֹד כֹּחוֹ עָלָיו וְיִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ. אָכֵן כָּל תְּשׁוּבָה מוֹעִילָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם צ) תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְּנֵי אָדָם וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַד דִּכְּדוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ. הָאֵל הַטּוֹב הֶחָפֵץ בִּתְשׁוּבַת הַשָּׁבִים יְשִׁיבֵנוּ וִיזַכֵּנוּ לַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה וּלְהַשְׁלִים תִּיקוּן נֶפֶשׁ רוּח נְשָׁמָה כֵּן יְהִי רָצוֹן:

---

תזריע יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(ח) וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה פָּֽשְׂתָ֥ה הַמִּסְפַּ֖חַת בָּע֑וֹר וְטִמְּא֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן צָרַ֥עַת הִֽוא: (פ) וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא אוֹסֵפַת עֲדִיתָא בְּמַשְׁכָּא וִיסָאֵבִנֵהּ כַּהֲנָא סגִירוּתָא הִיא:

 רש''י   וטמאו הכהן. ומשטמאו הרי הוא מחלט וזקוק לצפרים ולתגלחת ולקרבן האמור בפרשת זאת תהיה: צרעת הוא. המספחת הזאת: צרעת. לשון נקבה: נגע. לשון זכר:

(ט) נֶ֣גַע צָרַ֔עַת כִּ֥י תִֽהְיֶ֖ה בְּאָדָ֑ם וְהוּבָ֖א אֶל-הַכֹּהֵֽן: מַכְתַּשׁ סְגִירוּ אֲרֵי תְהֵי בֶּאֱנָשָׁא ויִתֵּתֵי לְוָת כַּהֲנָא: (י) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה שְׂאֵת-לְבָנָה֙ בָּע֔וֹר וְהִ֕יא הָֽפְכָ֖ה שֵׂעָ֣ר לָבָ֑ן וּמִֽחְיַ֛ת בָּשָׂ֥ר חַ֖י בַּשְׂאֵֽת: וְיֶחֱזֵי כֲהֲנָא וְהָא עַמְקָא חַוְרָא בְּמַשְׁכָּא וְהִיא הֲפָכַת שֵׂעָר לְחִוָר וְרֹשֶׁם בִּסְרָא חַיְתָא בְּעַמִקְתָּא:

 רש''י   ומחית. שינמינ''ט בלע''ז [רפוי] , שנהפך מקצת הלובן שבתוך השאת למראה בשר, אף הוא סימן טמאה, שער לבן בלא מחיה, ומחיה בלא שער לבן, ואף על פי שלא נאמרה מחיה אלא בשאת, אף בכל המראות ותולדותיהן הוא סימן טמאה:

(יא) צָרַ֨עַת נוֹשֶׁ֤נֶת הִוא֙ בְּע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ וְטִמְּא֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן לֹ֣א יַסְגִּרֶ֔נּוּ כִּ֥י טָמֵ֖א הֽוּא: סְגִירוּת עַתִּיקָא הִיא בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ וִיסָאֵבִנֵהּ כַּהֲנָא לָא יַסְגְרִנֵהּ אֲרֵי מסָאָב הוּא:

 רש''י   צרעת נושנת הוא. מכה ישנה היא תחת המחיה, וחבורה זו נראית בריאה מלמעלה ותחתיה מלאה לחה, שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה אטהרנה:

(יב) וְאִם-פָּר֨וֹחַ תִּפְרַ֤ח הַצָּרַ֨עַת֙ בָּע֔וֹר וְכִסְּתָ֣ה הַצָּרַ֗עַת אֵ֚ת כָּל-ע֣וֹר הַנֶּ֔גַע מֵֽרֹאשׁ֖וֹ וְעַד-רַגְלָ֑יו לְכָל-מַרְאֵ֖ה עֵינֵ֥י הַכֹּהֵֽן: וְאִם מִסְגָא תִסְגֵי סְגִירוּתָא בְּמַשְׁכָּא וְתַחְפֵי סְגִירוּתָא יָת כָּל מְשַׁךְ מַכְתָּשָׁא מֵרֵישֵׁהּ וְעַד רַגְלוֹהִי לְכָל חֵיזוּ עֵינֵי כַהֲנָא:

 רש''י   מראשו. של אדם ועד רגליו: לכל מראה עיני הכהן. פרט לכהן שחשך מאורו:

(יג) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֨ה כִסְּתָ֤ה הַצָּרַ֨עַת֙ אֶת-כָּל-בְּשָׂר֔וֹ וְטִהַ֖ר אֶת-הַנָּ֑גַע כֻּלּ֛וֹ הָפַ֥ךְ לָבָ֖ן טָה֥וֹר הֽוּא: וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא חֲפַת סְגִירוּתָא יָת כָּל בִּסְרֵהּ וִידַכִּי יָת מַכְתָּשָׁא כֻּלֵהּ אִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוַר דְכֵי הוּא:

---

נביאים - מלכים ב - פרק ה

(יג) וַיִּגְּשׁ֣וּ עֲבָדָיו֮ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָיו֒ וַיֹּאמְר֗וּ אָבִי֙ דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל הַנָּבִ֛יא דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ הֲל֣וֹא תַעֲשֶׂ֑ה וְאַ֛ף כִּֽי-אָמַ֥ר אֵלֶ֖יךָ רְחַ֥ץ וּטְהָֽר: וּקְרִיבוּ עַבְדוֹהִי וּמַלִּילוּ עִמֵּיהּ וַאֲמָרוּ מָרִי אִלּוּ פִתְגָּמָא רַבָּא נְבִיָּא מַלֵּיל עִמָּךְ הֲלָא תַּעְבֵּד וְאַף אֱלָהֵן דַּאֲמַר לָךְ טְבוֹל וְאִתָּסֵי :

 רש''י   אבי . כמו אדוני : הלא תעשה . וכי לא תעשהו , אפילו אמר לך דבר טורח : ואף כי . קל וחומר שאמר לך דבר קל , רחץ וטהר :

(יד) וַיֵּ֗רֶד וַיִּטְבֹּ֤ל בַּיַּרְדֵּן֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים כִּדְבַ֖ר אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וַיָּ֣שָׁב בְּשָׂר֗וֹ כִּבְשַׂ֛ר נַ֥עַר קָטֹ֖ן וַיִּטְהָֽר: וּנְחַת וּטְבַל בְּיַרְדְּנָא שְׁבַע זִמְנִין כְּפִתְגָּמָא נְבִיָּא דַיְיָ וְתַב בִּסְרֵיהּ כִּבְסַר יָנִיק זְעֵיר וְאִתָּסֵי : (טו) וַיָּשָׁב֩ אֶל-אִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֜ים ה֣וּא וְכָֽל-מַחֲנֵ֗הוּ וַיָּבֹא֮ וַיַּעֲמֹ֣ד לְפָנָיו֒ וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה-נָ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֣י אֵ֤ין אֱלֹהִים֙ בְּכָל-הָאָ֔רֶץ כִּ֖י אִם-בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֛ה קַח-נָ֥א בְרָכָ֖ה מֵאֵ֥ת עַבְדֶּֽךָ: וְתַב לְוַת נְבִיָּא דַיְיָ הוּא וְכָל מַשְׁרְיָתֵיהּ וַאֲתָא וְקָם קֳדָמוֹהִי וַאֲמַר הָא כְּעַן יְדָעִית אֲרֵי לֵית אֱלָהָא קַיָּם בְּכָל אַרְעָא אֶלָּהֵין בְּיִשְּׂרָאֵל וּכְעַן קַבִּיל כְּעַן תִּקְרוּבְתָּא מִן עַבְדָּךְ :

 רש''י   ברכה . מנחת שלום של הקבלת פנים , ששואל תלמיד או עבד בשלום הרב , שולד''ו בלע''ז :

(טז) וַיֹּ֕אמֶר חַי-יְהוָ֛ה אֲשֶׁר-עָמַ֥דְתִּי לְפָנָ֖יו אִם-אֶקָּ֑ח וַיִּפְצַר-בּ֥וֹ לָקַ֖חַת וַיְמָאֵֽן: וַאֲמַר קַיָּם הוּא יְיָ דִּי מְשַׁמֵּשְׁנָא קֳדָמוֹהִי אִם אֵיקַבֵּל וְאַתְּקֵיף בֵּיהּ לְקַבָּלָא וְלָא אֲבָא :

 רש''י   אם אקח . שדמי עבודה זרה מעורבין בו :

(יז) וַיֹּאמֶר֮ נַעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן-נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶֽמֶד-פְּרָדִ֖ים אֲדָמָ֑ה כִּ֡י לֽוֹא-יַעֲשֶׂה֩ ע֨וֹד עַבְדְּךָ֜ עֹלָ֤ה וָזֶ֙בַח֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים כִּ֖י אִם-לַיהוָֽה: וַאֲמַר נַעֲמָן וְלָא יִתְיְהֵב כְּעַן לְעַבְדָּךְ טְעוּן זוֹג כּוּדַנְוַן מֵעֲפַר אַדְמְתָא אֲרֵי לָא יַעְבֵּד עוֹד עַבְדָּךְ עֲלָתָא וּדְבַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָּא אֶלָּהֵין לִשְׁמָא דַיְיָ :

 רש''י   ולא . לשון בקשה , לשון הלואי : יותן נא . מאדמה זו מארץ ישראל שהיא קדושה , משא שני פרדים , ואשאנה לעירי ואעשה אותה מזבח :

(יח) לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה יִסְלַ֥ח יְהוָ֖ה לְעַבְדֶּ֑ךָ בְּב֣וֹא אֲדֹנִ֣י בֵית-רִמּוֹן֩ לְהִשְׁתַּחֲוֹ֨ת שָׁ֜מָּה וְה֣וּא | נִשְׁעָ֣ן עַל-יָדִ֗י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֙יתִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָ֙תִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן יִסְלַח-(נא) יְהוָ֥ה לְעַבְדְּךָ֖ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: לְפִתְגָּמָא הָדֵין יִשְׁבּוֹק יְיָ לְעַבְדָּךְ בְּמֵיעַל רִבּוֹנִי לְבֵית רִמּוֹן לְמִסְגַּד תַמָּן וְהוּא סְמִיך עַל יְדִי וְאֶסְגּוֹד בֵּית רִמּוֹן בְּמִסְגְּדִי בֵּית רִמּוֹן יִשְׁבּוֹק יְיָ לְעַבְדָּךְ בְּפִתְגָּמָא הָדֵין :

 רש''י   בית רמון . שם עבודה זרה : והשתחויתי . על כרחי , כששוחה אדוני והוא נשען על ידי :

---

כתובים - משלי - פרק כד

(יג) אֱכָל-בְּנִ֣י דְבַ֣שׁ כִּי-ט֑וֹב וְנֹ֥פֶת מָ֝ת֗וֹק עַל-חִכֶּֽךָ: בְּרִי אֱכוֹל דּוּבְשָׁא מְטוּל דְּטָב וְכַבְרִיתָא דְחָיְלָא עַל חִכָּךְ :

 רש''י   אכל בני דבש . כלומר דרך בני אדם לאכול דבש כי טוב הוא אף :

(יד) כֵּ֤ן | דְּעֶ֥ה חָכְמָ֗ה לְנַ֫פְשֶׁ֥ךָ אִם-מָ֭צָאתָ וְיֵ֣שׁ אַחֲרִ֑ית וְ֝תִקְוָתְךָ֗ לֹ֣א תִכָּרֵֽת: הֵיכְנָא אִתְחַכַּם בְּנַפְשָׁךְ דְּאִין מַשְׁכַּחַת קַדְמֵיתָא אָתְיָא אַחֲרִיתָא דְטָבָא מִנָהּ וְסִכּוּיָךְ לָא נִגְמָר :

 רש''י   כן דעה חכמה לנפשך . וכשם שאתה רודף לאכול דבש כן תהא רודף לדעת חכמה : אם מצאת . אותה , אז יש אחרית :

(טו) אַל-תֶּאֱרֹ֣ב רָ֭שָׁע לִנְוֵ֣ה צַדִּ֑יק אַֽל-תְּשַׁדֵּ֥ד רִבְצֽוֹ: לָא תִכְמַן רַשִׁיעָא לְדִירֵיהּ דְּצַדִיקָא וְלָא תַרְכֵין בֵּית מֵשְׁרֵיהּ : (טז) כִּ֤י שֶׁ֨בַע | יִפּ֣וֹל צַדִּ֣יק וָקָ֑ם וּ֝רְשָׁעִ֗ים יִכָּשְׁל֥וּ בְרָעָֽה: מְטוּל דְּשׁוּבְעָא זִמְנִין נָפֵל צַדִיקָא וְקָאֵי וְרַשִׁיעֵי מִתְתַּקְלִין בְּבִישְׁתָּא : (יז) בִּנְפֹ֣ל (אויביך) אֽ֭וֹיִבְךָ אַל-תִּשְׂמָ֑ח וּ֝בִכָּשְׁל֗וֹ אַל-יָגֵ֥ל לִבֶּֽךָ: בְּמַפָּלוּתֵיהּ דִּבְעֵיל דְּבָבָךְ לָא תֶחֱדֵי וְכַד יִתְקַל בְּבִישְׁתָּא לָא יְדוּץ לִבָּךְ : (יח) פֶּן-יִרְאֶ֣ה יְ֭הוָה וְרַ֣ע בְּעֵינָ֑יו וְהֵשִׁ֖יב מֵעָלָ֣יו אַפּֽוֹ: דְּלָא יַבְאֵשׁ בְּאַפּוֹי דֶּאֱלָהָא כַּד יֶחְזֶה וִיהַפֵּךְ רוּגְזֵיהּ מִנֵיהּ :

---

משנה בבא בתרא פרק ז

א. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵינָן נִמְדָּדִין עִמָּהּ. פָּחוּת מִכָּאן, נִמְדָּדִין עִמָּהּ. וְאִם אָמַר לוֹ כְּבֵית כּוֹר עָפָר, אֲפִלּוּ הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְבוֹהִין יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲרֵי אֵלּוּ נִמְדָּדִין עִמָּהּ:

 ברטנורה   (א) האומר לחבירו בית כור עפר. מדת בית כור הוא חמשה ושבעים אלף אמה שחצר המשכן היה בית סאתים. והיה מאה על חמשים וכור שלשים סאין: עפר. הראוי לזריעה משמע. אבל אם אמר בית כור סתם. או בית כור קרקע אפילו היה כולו סלעים הגיעו דשמא לבנות בית או למשטח ביה פירות בעי ליה: נקעים. בקעים עמוקים או סלעים גבוהים י'. וכגון שרחבי' ד' על ד' דהוי מקום חשוב: אין נמדדין עמה. וצריך שיתן לו בית כור שלם מקרקע חלק שאין אדם רוצה ליתן מעותיו במקום אחד ויראה לו כשנים ושלשה מקומות: כבית כור. משמע כמו שהוא בין סלעים בין עפר:

ב. בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ מִדָּה בַחֶבֶל, פִּחֵת כָּל שֶׁהוּא, יְנַכֶּה. הוֹתִיר כָּל שֶׁהוּא, יַחֲזִיר. אִם אָמַר הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, אֲפִלּוּ פִחֵת רֹבַע לַסְאָה אוֹ הוֹתִיר רֹבַע לַסְאָה, הִגִּיעוֹ. יוֹתֵר מִכָּאן, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן. מַה הוּא מַחֲזִיר לוֹ, מָעוֹת. וְאִם רָצָה, מַחֲזִיר לוֹ קַרְקַע. וְלָמָּה אָמְרוּ מַחֲזִיר לוֹ מָעוֹת, לְיַפּוֹת כֹּחוֹ שֶׁל מוֹכֵר, שֶׁאִם שִׁיֵּר בַּשָּׂדֶה בֵּית תִּשְׁעָה קַבִּין וּבַגִּנָּה בֵּית חֲצִי קַב, וּכְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא בֵּית רֹבַע, מַחֲזִיר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע. וְלֹא אֶת הָרֹבַע בִּלְבַד הוּא מַחֲזִיר, אֶלָּא אֶת כָּל הַמּוֹתָר:

 ברטנורה   (ב) מדה בחבל. כלומר בצמצום אני מוכר לך שדה זו שיש בו בית כור עפר כמו שמודדים במדת החבל לא פחות ולא יותר: פיחת כל שהוא. שלא היה באותו שדה בית כור שלם. המקח קיים וינכה המוכר כפי הפחת: הותיר. קרקע כל שהו על בית כור יחזיר למוכר הקרקע שהותיר או דמי הקרקע כדמפ' ואזיל: אם אמר לו. מוכר ללוקח בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר בכך וכך דמים ולא אמר לו מדה בחבל: אפילו פיחת או הותיר רובע קב. לכל סאה דהיינו שלשים רביעיות לבית כור הגיעו. ומדתני תנא אפילו פיחת רובע לסאה ולא תני אפילו פיחת שבעה קבין ומחצה לכור שמעינן מינה דאפילו במכירה מועטת. כגון בית סאה אני מוכר לך הן חסר הן יתר אם פיחת רובע או הוסיף רובע הגיעו. ואי אמר בית כור סתם סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי: יותר מכאן. יותר מרובע לכל סאה אם הותיר יעשה חשבון יחשוב כמה הותיר על בית כור וכמה שוים לפי חשבון שמכר את בית כור: ולמה אמרו יחזיר לו מעות. שמן הדין אין להחזיר לו אלא קרקע שהרי לא קנה הלוקח אלא בית כור בלבד. ולא תקנו חכמים שיתן לו מעות כנגד זה היתר אלא לייפות כחו של מוכר שלא יפסיד אותו קרקע מועט דלא חזי ליה למידי: שאם שייר. בבית כור שדה בית תשעה קבין דהשתא חזי ליה האי קרקע כדאמרי' (דף יא) דבית ט' קבין חשוב להיות נקרא שדה אז אין מחזיר לו מעות אלא המוכר נוטל את הקרקע שלו ושמעינן ממתני' דשבעת קבין ומחצה לכור שהוא רובע הקב לכל סאה הוי מחיל'. משבעה קבין ומחצה עד תשעה קבין ולא עד בכלל יעשה חשבון. תשעה קבין או יותר יחזיר קרקע: ולא את הרובע. ה''ק היכא דאמרן יעשה חשבון. או יחזיר קרקע לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא גם כל השלשים רביעיות של בית כור היתרים הוא מחזיר דכיון דאיכא קרקע חשוב בין הכל לא מחיל מידי:

ג. מִדָּה בַחֶבֶל אֲנִי מוֹכֵר לְךָ הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, בִּטֵּל הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר מִדָּה בַחֶבֶל. הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר מִדָּה בַחֶבֶל, בִּטֵּל מִדָּה בַחֶבֶל הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר, דִּבְרֵי בֶן נַנָּס. בְּסִימָנָיו וּבִמְצָרָיו, פָּחוּת מִשְּׁתוּת, הִגִּיעוֹ. עַד שְּׁתוּת, יְנַכֶּה:

 ברטנורה   (ג) מדה בחבל וכו'. האומר לחבירו שתי לשונות הללו הסותרים זה את זה. מדה בחבל. דמשמע בצמצום הן חסר הן יתר. דמשמע דלא קפיד על מעט פחות או יותר. בטל ל' אחרון שהוא הן חסר הן יתר. את לשון ראשון שהוא מדה בחבל. ואפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו: דברי בן ננס. דס''ל תפוס לשון אחרון ופליגי רבנן עליה ואמרי הלך אחר פחות שבלשונות. בין ראשון בין אחרון. דמספקא להו אי תפוס לשון ראשון. או לשון אחרון. ונוטל הלוקח בפחות שבשעורין. והלכה כחכמים: בסימניו ובמצריו. אמר לו בית כור עפר אני מוכר לך. בתוך הסימנים והמצרים האלה: הכי גרסינן: פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה. והכי פירושא אם פיחת מן הבית כור שתות. וכל שכן פחות משתות הגיעו. אבל יותר על שתות. ולמטה עד שתות ולא שתות בכלל ינכה:

ד. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ חֲצִי שָׂדֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְנוֹטֵל חֲצִי שָׂדֵהוּ. חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְנוֹטֵל חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם וְהוּא מְקַבֵּל עָלָיו מְקוֹם הַגָּדֵר, חֲרִיץ וּבֶן חֲרִיץ. וְכַמָּה הוּא חֲרִיץ, שִׁשָּׁה טְפָחִים. וּבֶן חֲרִיץ, שְׁלשָׁה:

 ברטנורה   (ד) משמנין ביניהם. רואין המקום השמן שבשדה זו ונוטל אותו המוכר. דיד לוקח על התחתונה וכנגדו נותן ללוקח מן המקום הגרוע כמו ששוה המקום השמן שנטל המוכר. דכי קאמר ליה חצי שדה אני מוכר לך. כדי דמי חצי שדה קאמר ליה. ואם היתה בת מאה אמה במאה דינרין. ויש בה שלשים אמה מקום שמן ששוה חמשים דינרין. נוטלו המוכר. ונותן ללוקח שבעים אמה מן הגרוע בחמשים דינרין. ונפקא מינה דרוצה אדם בקב עידית משני קבין זיבורית. ואף על פי שדמי שניהן שוין: חציה שבדרום אני מוכר לך. אין שמין כל השדה כההי' דריש' אלא שמין כמה שוה חצי השדה שבדרום בין טוב בין רע. וכנגד מה ששוה חציה שבדרום נותן לו מוכר ללוקח בכל רוח שירצה מן הגרוע שיש לו דיד לוקח על התחתונה. ושמא הכי קאמר ליה מה ששוה חצי שבדרום אני מוכר לך בקרקע שלי בכל מקום שארצה: ומקבל עליו. הלוקח לתת מקום בחצי שדה זו שקנה לעשות גדר וחריץ ובן חריץ. תרוייהו אחורי הגדר מבחוץ. כדי שלא תהא חיה קופצת ונכנסת בשדה. דאי עביד חריץ ולא עביד בן חריץ. איידי דחריץ רווח נכנסת בתוכו וקופצת למעלה על שפת השני ואי עביד בן חריץ ולא עביד חריץ איידי דקטין קיימא אשפתא וקפצה. וכמה בין חריץ לבין בן חריץ טפח:

---

גמרא בבא בתרא דף ק''ז ע''ב

אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן לוֹקֵחַ נוֹטֵל כָּחוּשׁ שֶׁבּוֹ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרִבִּי יוֹחָנָן וְהָא אֲנַן מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן תְּנַן. אָמַר לֵיהּ אַדַאֲכַלְתְּ כַּפְנַיְיתָא בְּבָבֶל תַּרְגִימְנָא מִסֵּיפָא דְקָתָּנֵי סֵיפָא חֶצְיָהּ בְּדָרוֹם אֲנִי מוֹכֵר לָךְ מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְנוֹטֵל חֶצְיָהּ בְּדָרוֹם וַאֲמַאי מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְהָא חֶצְיָהּ בְּדָרוֹם אָמַר לֵיהּ אֶלָּא לִדְמֵי הָכָא נָמֵי לִדְמֵי. מְקַבֵּל עָלָיו מָקוֹם גֶּדֶר וְכוּ'. תָּאנָא חָרִיץ מִבַּחוּץ וּבֶן חָרִיץ מִבִּפְנִים וְזֶה וְזֶה אֲחוֹרֵי הַגֶּדֶר כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא חַיָּה קוֹפֶצֶת. וְלֶעֱבֵיד חָרִיץ וְלֹא לֶעֱבֵיד בֶּן חָרִיץ. אַיְידִי דְרָוַוח קַיְימָא בְּגַוֵּיהּ וְקָפְצָה. וְלֶעֱבֵיד בֶּן חָרִיץ וְלֹא לֶעֱבֵיד חָרִיץ אַיְידִי דְקָטִין קַיְימָא אַשְׂפָתֵיהּ וְקָפְצָה. וְכַמָּה בֵּין חָרִיץ לְבֶן חָרִיץ טֶפַח:

 רש''י  לוקח נוטל כחוש. יד הלוקח על התחתונה לפיכך נותן המוכר ללוקח המקום הגרוע שבאותו שדה דדילמא דמי חצי שדה אמר לו לפיכך נוטל מן הכחוש יותר מן החצי כדי דמי חצי השדה: והאנן משמנין כו'. דמשמע יד שניהם שוה ליטול זה כשומא שנוטל זה מן היפה ומן הכחוש: אדאכלת כפנייתא. תמרים בבבל ולא היית עוסק בתורה ומקנטרו היה: אמאי משמנין ביניהם. כלומר אם כדבריך דחצי שדה ממש קאמר למה משמנין ימתחו קו המדה ויטול הלוקח חציה בדרום הן כחוש הן שמן אלא ש''מ דהאי משמנין דקתני לדמי כדפרישנא כלו' מה ששוה חצי שדה מכרתי לו ומיהו רישא שמין כל השדה ואם שוה ק' דינר נותן מוכר ללוקח מה ששוה נ' דינר במקום הכחוש בשדה וסיפא דמתני' דאמר לו חציה שבדרום אין שמין כל השדה אלא חציה שבדרום הן כחוש והן יפה ומה ששוה חציה שבדרום נותן המוכר ללוקח באיזה רוח שירצה דהיינו בכחוש דיד הלוקח תמיד על התחתונה: דילמא שומת חציה שבדרום קאמר. ולא חציה שבדרום ממש: איידי דרווח. ו' טפחים נכנסת לתוכו: קיימא אשפתו. החיצונה:

---

זוהר תזריע דף מ''ט ע''ב

אָמַר רִבִּי יִצְחָק הָכִי תָנֵינָן. נֶגַע צָרַעַת. נֶגַע הוּא דִינָא תַקִּיפָא שַׁרְיָיא בְעָלְמָא צָרַעַת סְגִירוּ כְמָא דְאַתְּ אָמֵר סְגִירוּ דִנְהוֹרָא עִלָּאָה. סְגִירוּ דְטִיבוּ עִלָּאָה דְלָא נָחִית לְעָלְמָא. כִּי תִהְיֶה בָאָדָם. בָאָדָם סְתָם. וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. דָא כֹהֵן דִּלְתַתָּא דְהוּא אִתְתְּקַן לְמִפְתַּח הַהוּא סְגִירוּ וּלְאַדְלְקָא בוּצִינִין דְּיִשֱׁתְּכָחוּ עַל יְדוֹי בִּרְכָּאָן לְעֵילָא וּלְתַתָּא. וְיִתְעֲבָר וְיִסְתְּלַק הַהוּא נֶגַע וְיִשְׁרֵי נְהִירוּ דְרַחֲמֵי עַל כֹּלָא. וּבְגִין כָּךְ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. אָמַר רִבִּי אַבָּא חֲמֵינָא לְאִינְהוּ בְנֵי עַלְמָא דְּלָא מַשְׁגְּחָן וְלָא יַדְעִין בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן כְּתִיב בְּהוּ בְיִשְׂרָאֵל (ויקרא כ') אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. וּכְתִיב (שם) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ. אִי אִינוּן מִתְרַחֲקָן אָן הוּא קְדוּשָׁה דִילְהוֹן הָא רְעוּתָא דִילְהוֹן אִתְרַחֲקָת מִנֵּיהּ. וּקְרָא אַכְרִיז וְאָמַר (תהלים ל''ב) אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין. בְּמָה אִתְפָּרְשָׁן בְּנֵי נְשָׁא מִסוּס וָפֶרֶד בִּקְדוּשָׁה דְגַרְמַיְיהוּ לְאִשְׁתַּכְּחָא שְׁלִימִין וּרְשִׁימִין מִכֹּלָא. וְעַל דָּא זִוּוּגָא דִבְנֵי נְשָׁא הוּא בְזִמְנִין יְדִיעִין לְכַוּוְנָא רְעוּתָא לְאִתְדַבְּקָא בֵיהּ בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְהָא אַתְעָרוּ בְפַלְגּוּת לֵילְיָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּיא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְשַׁבָּחַת לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְהִיא שַׁעְתָּא דִרְעוּתָא לְאִתְדַבְּקָא בְהוּ. וְחַבְרַיָּיא דְמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא מִשְׁתַּתְּפֵי בָהּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְשַׁבְּחָא לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְאִתְעַסְקָן בְּאוֹרַיְיתָא שְׁאַר בְּנֵי נְשָׁא כְדֵין עִידָן רְעוּתָא לְאִתְקַדְּשָׁא בִקְדוּשָׁה דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּלְכַוְּונָא רְעוּתָא לְאִתְדַבְּקָא בֵיהּ וְאִינוּן חַבְרַיָּיא דְמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא זִוּוּגָא דִילְהוֹן בְּשַׁעְתָּא דְזִוּוּגָא אַחֲרָא אִשְׁתְּכַח וְהָאי מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת לְכַוְּונָא רְעוּתָא לְאִתְדַבְּקָא בֵיהּ בְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּבִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּהוּא עִידָן רְעוּתָא דְמִתְבָּרְכָן כֹלָא עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. אִי בְּנֵי נָשָׁא אִתְרַחֲקוּ מִנֵּיהּ וְעַבְדָן כִּבְעִירֵי. אָן הוּא קְדוּשָׁה דִילְהוֹן לְאִשְׁתַּכְּחָא קַדִּישִׁין. אָן אִינוּן נַפְשָׁתָן קַדִּישִׁין דִּמְשָׁכָאן מֵעֵילָא. וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַוח וְאָמַר (משלי י''ט) גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב. גַּם בְּלֹא דַעַת מָאן הוּא דַעַת דָּא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. נֶפֶשׁ לֹא טוֹב. דָּא הוּא נֶפֶשׁ דְּאִינוּן מַשְׁכִין בְּעוֹבָדַיְיהוּ. לֹא טוֹב דְּהָא מִסִטְרָא אַחֲרָא אִתְמַשְּׁכָאָן עֲלַיְיהוּ נַפְשָׁתָא דְלָאו אִיהוּ טוֹב בְּגִין דְּלָא מְכַוְּונֵי לִבַּיְיהוּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. מָאן דְּאִתְלְהִיט בְּיֵצֶר הָרָע בְּלָא רְעוּתָא וְכַוָּונָה דְלִבָּא לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. מִסִטְרָא דְיֵצֶר הָרָע אִתְמְשָׁךְ עֲלַיְיהוּ נַפְשָׁא דְלָאו אִיהִי טוֹב הֲדָא הוּא דִכְתִיב גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. מָאן דְּאִיהוּ אָץ וְדָחֵי שַׁעְתָּא בְלֹא רְעוּתָא קַדִּישָׁא חוֹטֵא. חוֹטֵא וַדָּאי בְּכֹלָא. וְעַל דָּא שַׁרְיָין מַכְתְּשִׁין בִּישִׁין בִּבְנֵי נְשָׁא וְאַסְהִידוּ בְּאַנְפַּיְיהוּ בַחֲצִיפוּתָא דִילְהוֹן לְאַחֲזָאָה דְהָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מָאִיס בְּהוּ וְלָאו דַעְתֵּיהּ בְּהוֹן עַד דְּאִינוּן זַכָּאָן וּמְכַשְּׁרָא עוֹבָדַיְיהוּ כְמִלְּקַדְמִין וּמִתְבָּרְכָן (ס''א וּמִתְדַּכְּאָן):

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּךְ לָמַדְנוּ, נֶגַע צָרַעַת, נֶגַע, פֵּרוּשׁוֹ דִּין קָשֶׁה הַשּׁוֹרֶה בָּעוֹלָם. צָרַעַת, פֵּרוּשׁוֹ סְגִירָה, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁהִיא סְגִירָה שֶׁל אוֹר הָעֶלְיוֹן, סְגִירָה שֶׁל טוּב הָעֶלְיוֹן שֶׁאֵינוֹ יוֹרֵד לָעוֹלָם. כִּי תִהְיֶה בָּאָדָם, בָּאָדָם סְתָם שֶׁיּוֹרֶה הֵן עַל אָדָם שֶׁלְּמַעְלָה וְהֵן עַל אָדָם שֶׁלְּמַטָּה. וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, הַיְנוּ הַכֹּהֵן שֶׁלְּמַטָּה, שֶׁהוּא נִתְתַּקֵּן שֶׁיִּפְתַּח אוֹתָהּ הַסְּגִירָה, וּלְהַדְּלִיק הַנֵּרוֹת, שֶׁהֵם הַסְּפִירוֹת, שֶׁיִּמָּצְאוּ עַל יָדָיו בְּרָכוֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְיִהְיֶה נֶעֱבָר וְיִסְתַּלֵּק אוֹתוֹ הַנֶּגַע, וְיִשְׁרֶה אוֹר הָרַחֲמִים עַל הַכֹּל, וּמִשּׁוּם זֶה, וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. אָמַר רַבִּי אַבָּא: רוֹאֶה אֲנִי אוֹתָם בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁאֵינָם מִסְתַּכְּלִים וְאֵינָם יוֹדְעִים בִּכְבוֹד אֲדוֹנָם, כָּתוּב בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. וְכָתוּב, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. וְאִם הֵם מִתְרַחֲקִים מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵיפֹה הִיא הַקְּדֻשָּׁה שֶׁלָּהֶם, הֲרֵי רְצוֹנָם מִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ. וְהַכָּתוּב מַכְרִיז וְאוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין. כִּי בַּמֶּה נִבְדָלִים בְּנֵי אָדָם מִסּוּס וָפֶרֶד, הוּא רַק בַּקְּדֻשָּׁה שֶׁלָּהֶם, לְהִמָּצֵא שְׁלֵמִים וּמְצוּיָנִים מִכֹּל. וְעַל כֵּן זִוּוּג בְּנֵי אָדָם הוּא בִּזְמַנִּים יְדוּעִים, לְכַוֵּן רְצוֹנָם לְהִתְדַבֵּק בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וַהֲרֵי הֵעִירוּ, שֶׁבַּחֲצוֹת לַיְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִכְנָס לְגַן עֵדֶן לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ עִם הַצַדִּיקִים, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מְשַׁבַּחַת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהוּא שְׁעַת רָצוֹן לְהִתְדַבֵּק בָּהֶם. וְהַחֲבֵרִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, מִתְחַבְּרִים עִם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לְשַׁבֵּחַ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְלִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם הוּא אָז שְׁעַת רָצוֹן לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְכַוֵּן הָרָצוֹן לְהִתְדַבֵּק בּוֹ. וְאֵלּוּ הַחֲבֵרִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, הַזִּוּוּג שֶׁלָּהֶם הוּא בְּשָׁעָה שֶׁזִּוּוּג אַחֵר, הָעֶלְיוֹן, נִמְצָא, שֶׁזֶּהוּ מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לְכַוֵּן הָרָצוֹן לְהִתְדַבֵּק בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִיא שְׁעַת רָצוֹן שֶׁמִּתְבָּרְכִים הַכֹּל, הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. אִם בְּנֵי אָדָם מִתְרַחֲקִים מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעוֹשִׂים כַּבְּהֵמוֹת, אֵיפֹה הִיא הַקְּדֻשָּׁה שֶׁלָּהֶם, שֶׁיִּהְיוּ נִמְצָאִים קְדוֹשִׁים, אֵיפֹה הֵם הַנְּפָשׁוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁמּוֹשְׁכִים מִלְּמַעְלָה. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ צָוַח וְאָמַר, גַּם בְּלֹא דַּעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב. גַּם בְּלֹא דַּעַת, מִי הוּא דַּעַת. זֶה הוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. נֶפֶשׁ לֹא טוֹב, זוֹ הִיא נֶפֶשׁ שֶׁהֵם מוֹשְׁכִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם. לֹא טוֹב, מִשּׁוּם שֶׁמִּסִּטְרָא אַחֲרָא נִמְשֶׁכֶת עֲלֵיהֶם הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהִיא אֵינָהּ טוֹבָה, מִשּׁוּם שֶׁאֵינָם מְכַוְּנִים לִבָּם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִי שֶׁמִּתְלַהֵט בְּיֵצֶר הָרַע, בְּלִי רָצוֹן וְכַוָּנַת הַלֵּב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי מִצַד הַיֵּצֶר הָרַע נִמְשֶׁכֶת עָלָיו נֶפֶשׁ שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר גַּם בְּלֹא דַּעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב. וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא, מִי שֶׁהוּא אָץ בָּרַגְלַיִם, וְדוֹחֶה אֶת הַשָּׁעָה, בְּלֹא רָצוֹן קָדוֹשׁ, חוֹטֵא, שֶׁהוּא חוֹטֵא וַדַּאי, בַּכֹּל. וְעַל כֵּן שׁוֹרִים נְגָעִים רָעִים בִּבְנֵי אָדָם, וּמְעִידִים בִּפְנֵיהֶם בַּחוּצְפָּה שֶׁלָּהֶם, לְהַרְאוֹת, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בָּהֶם, וְדַעְתּוֹ אֵינָהּ לָהֶם, עַד שֶׁיִּהְיוּ זַכָּאִים, וְיֵטִיבוּ מַעֲשֵׂיהֶם כְּמִקֹּדֶם, וּמִתְבָּרְכִים.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ד

א. כָּל הַקָּרְבָּנוֹת אֵין מַקְרִיבִין אוֹתָן אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז) בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם בַּיּוֹם וְלֹא בַלַּיְלָה לְפִיכָךְ אֵין שׁוֹחֲטִין זְבָחִים אֶלָּא בַיּוֹם וְאֵין זוֹרְקִין דָּמִים אֶלָּא בְּיוֹם הַשְּׁחִיטָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ בְּיוֹם הַזְּבִיחָה תִּהְיֶה הַהַקְרָבָה. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה נִפְסַל הַדָּם: ב. כָּל שֶׁקֵּרְבוּ מַתִּירָיו בַּיּוֹם מַעֲלִין אוֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה. כֵּיצַד זְבָחִים שֶׁנִּזְרַק דָּמָם בַּיּוֹם מַקטִירִין אֵימוּרֵיהֶן בַּלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְכֵן אֵיבָרֵי הָעוֹלוֹת מַקְטִירִין אוֹתָן בַּלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וּכְדֵי לְהַרְחִיק מִן הַפְּשִׁיעָה אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין מַקְטִירִין הָאֵימוּרִין וְאֵיבָרֵי הָעוֹלָה אֶלָּא עַד חֲצוֹת לַיְלָה: ג. אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהַקְטִיר אֵימוּרִין וְאֵיבָרִים בַּלַּיְלָה אֵין מְאַחֲרִין אוֹתָן לְדַעַת אֶלָּא מִשְׁתַּדְּלִין לְהַקְטִיר הַכֹּל בַיּוֹם דַּחֲבִיבָה מִצְוָה בְּשַׁעְתָּהּ. שֶׁהֲרֵי הֶקְטֵר אֵימוּרִין וְאֵיבָרִים אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֵׁרִים בַּלַּיְלָה דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת בִּזְמַנָּן וְאֵין מְאַחֲרִין אוֹתָן לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת:

---

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ג' ע''א

עִיקָר הַתְּשׁוּבָה הוּא הַחֲרָטָה יָבִין לְבָבוֹ כִּי רַע וָמַר עָזְבוֹ אֶת ה' וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ כִּי יֵשׁ עוֹנֶשׁ וְנָקָם וְשִׁלֵּם עַל הֶעָוֹן כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב) לִי נָקָם וְשִׁלֵּם וְנֶאֱמַר (איוב יט) גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב וְיִתְחָרֵט עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים וְיֹאמַר בִּלְבָבוֹ מֶה עָשִׂיתִי אֵיךְ לֹא הָיָה פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינַי וְלֹא יָגוֹרְתִּי מִתּוֹכָחוֹת עַל עָוֹן וּמִן הַשְּׁפָטִים הָרָעִים כִּי רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע לֹא חָמַלְתִּי עַל גּוּפִי וְלֹא חָסָה עֵינִי עָלָיו מִשַּׁחֲתוֹ מִפְּנֵי הַנָּאַת רֶגַע אֶחָד וְנִמְשַׁלְתִּי לְאִישׁ שֶׁיִּגְזוֹל וְיַחְמוֹס וְיֹאכַל וְיִשְׂבַּע וְיוֹדֵעַ כִּי אַחֲרֵי אָכְלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה יַגְרֵס הַשּׁוֹפֵט בָּחָצָץ שִׁנָּיו כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ב) עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שֶׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ וְרָעָה מִזֹּאת כִּי הָיִיתִי עַל הַנֶּפֶשׁ הַיְקָרָה אַכְזָרִי וְנִטְמְאָה בְּגִלּוּלֵי יִצְרִי. וּמַה הוֹעִילָה בְּכָל קִנְיָנֶיהָ אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדוֹנֶיהָ. וְאֵיךְ הֶחְלַפְתִּי בְּעוֹלָם חוֹלֵף עוֹלָם עוֹמֵד לָעַד לְעוֹלָם. אֵיךְ נִמְשַׁלְתִּי כַּבְּהֵמוֹת נִדְמֵתִי וְהָלַכְתִּי אַחֲרֵי יִצְרִי כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְתָעִיתִי מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל. וְהִנֵּה הַבּוֹרֵא נָפַח בְּאַפִּי נִשְׁמַת חַיִּים חָכְמַת לֵב וְטוֹבַת שֵׂכֶל לְהַכִּירוֹ וּלְיִרְאָה מִלְּפָנָיו וְלִמְשׁוֹל בְּגוּף וְכָל תּוֹלְדוֹתָיו כַּאֲשֶׁר הִמְשִׁילָה עַל שְׁאַר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים מֵאֲשֶׁר יָקְרָה בְּעֵינָיו נִכְבָּדָה וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר בַּעֲבוּר זֹאת נִבְרֵאתִי וַיְהִי בִּי הֶפֶךְ מִזֶּה לָמָּה לִי חַיִּים כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא) אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ וְעוֹד כִּי כְּמִשְׁפָּט הַבְּהֵמָה לֹא עָשִׂיתִי אֲבָל שָׁפַלְתִּי מִמֶּנָּה כִּי יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא הִתְבּוֹנַנְתִּי וְשָׁלַחְתִּי נַפְשִׁי לַחָפְשִׁי מֵאֲדוֹנֶיהָ טָעַמְתִּי צוּפִי וְנָשִׁיתִי סוֹפִי וְגָזַלְתִּי וְחָמַסְתִּי וְעַל דַּל בּוֹסַסְתִּי וְלֹא זָכַרְתִּי יוֹם הַמָּוֶת אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לִפְנֵי נִשְׁמָתִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתִי וְאַדְמָתִי וְהָעִנְיַן הַזֶּה אֲשֶׁר בִּיאַרְנוּ הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (ירמיה ח) אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי:

---

תזריע יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(יד) וּבְי֨וֹם הֵֽרָא֥וֹת בּ֛וֹ בָּשָׂ֥ר חַ֖י יִטְמָֽא: וּבְיוֹמָא דְאִתַּחֲזִי בֵהּ בִּסְרָא חַיָא יְהֵי מְסָאָב:

 רש''י   וביום הראות בו בשר חי. אם צמחה בו מחיה הרי כבר פרש שהמחיה סימן טמאה, אלא הרי שהיה הנגע באחד מעשרים וארבעה ראשי אברים שאין מטמאין משום מחיה, לפי שאין נראה הנגע כלו כאחד ששופע אלך ואלך, וחזר ראש האבר ונתגלה שפועו על ידי שמן, כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה, למדנו הכתוב שתטמא: וביום. מה תלמוד לומר, ללמד יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה לו ולכסותו ולביתו, וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל:

(טו) וְרָאָ֧ה הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֖י וְטִמְּא֑וֹ הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֛י טָמֵ֥א ה֖וּא צָרַ֥עַת הֽוּא: וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת בִּסְרָא חַיָא וִיסָאֵבִנֵהּ בִּסְרָא חַיָא מְסָאָב הוּא סְגִירוּת הוּא:

 רש''י   צרעת הוא. הבשר ההוא. בשר לשון זכר:

(טז) א֣וֹ כִ֥י יָשׁ֛וּב הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֖י וְנֶהְפַּ֣ךְ לְלָבָ֑ן וּבָ֖א אֶל-הַכֹּהֵֽן: אוֹ אֲרֵי יְתוּב בִּסְרָא חַיָא וְיִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוָר וְיִתֵּתֵי לְוַת כַּהֲנָא: (יז) וְרָאָ֨הוּ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נֶהְפַּ֥ךְ הַנֶּ֖גַע לְלָבָ֑ן וְטִהַ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַנֶּ֖גַע טָה֥וֹר הֽוּא: (פ) וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא וְהָא אִתְהֲפִיךְ מַכְתָּשָׁא לְמֶחֱוָר וִידַכֵּי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא דְכֵי הוּא: (יח)  שלישי  וּבָשָׂ֕ר כִּי-יִֽהְיֶ֥ה בֽוֹ-בְעֹר֖וֹ שְׁחִ֑ין וְנִרְפָּֽא: וּבִסְרָא אֲרֵי יְהֵי בֵהּ בְּמַשְּׁכֵּהּ שִׁחֲנָא וְיִתַּסֵי:

 רש''י   שחין. לשון חמום, שנתחמם הבשר בלקוי הבא לו מחמת מכה, שלא מחמת האור: ונרפא. השחין העלה ארוכה ובמקומו העלה נגע אחר:

---

נביאים - מלכים ב - פרק ה

(יט) וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם וַיֵּ֥לֶךְ מֵאִתּ֖וֹ כִּבְרַת-אָֽרֶץ: (ס) וַאֲמַר לֵיהּ אֱזֵיל לִשְׁלָם וַאֲזַל מִלְּוָתֵיהּ כְּרוּב אַרְעָא :

 רש''י   כברת ארץ . שם מדה של קרקע , כמו ( ישעיהו ה י ) : צמדי כרם , ארפינ''ט בלע''ז :

(כ) וַיֹּ֣אמֶר גֵּיחֲזִ֗י נַעַר֮ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ-הָאֱלֹהִים֒ הִנֵּ֣ה | חָשַׂ֣ךְ אֲדֹנִ֗י אֶֽת-נַעֲמָ֤ן הָֽאֲרַמִּי֙ הַזֶּ֔ה מִקַּ֥חַת מִיָּד֖וֹ אֵ֣ת אֲשֶׁר-הֵבִ֑יא חַי-יְהוָה֙ כִּֽי-אִם-רַ֣צְתִּי אַחֲרָ֔יו וְלָקַחְתִּ֥י מֵאִתּ֖וֹ מְאֽוּמָה: וַאֲמַר גֵּיחֲזִי תַּלְמִידָא דֶאֱלִישָׁע נְבִיַּיָּא דַיְיָ הָא מְנַע רִבּוֹנִי יַת נַעֲמָן אֲרַמָּאָה הָדֵין מִלְּקַבָּלָא מִנֵּיהּ יַת דְּאַיְתֵי קַיָּם הוּא יְיָ אֶלָּהֵין אֶרְהוֹט בַּתְרוֹהִי וְאֶסַּב מִנֵּיהּ מִדַּעַם :

 רש''י   מאומה . חסר אל''ף , לפי שהיתה לקיחה זו למום :

(כא) וַיִּרְדֹּ֥ף גֵּיחֲזִ֖י אַחֲרֵ֣י נַֽעֲמָ֑ן וַיִּרְאֶ֤ה נַֽעֲמָן֙ רָ֣ץ אַחֲרָ֔יו וַיִּפֹּ֞ל מֵעַ֧ל הַמֶּרְכָּבָ֛ה לִקְרָאת֖וֹ וַיֹּ֥אמֶר הֲשָׁלֽוֹם: וּרְדַף גֵּיחֲזִי בָּתַר נַעֲמָן וַחֲזָא נַעֲמָן גַבְרָא רָהִיט בַּתְרוֹהִי וְאִתְרְכִין מִן רְתִיכָא לְקַדָּמוּתֵיהּ וַאֲמַר הַשְׁלַם :

 רש''י   ויפול . ואתרכין :

(כב) וַיֹּ֣אמֶר | שָׁל֗וֹם אֲדֹנִי֮ שְׁלָחַ֣נִי לֵאמֹר֒ הִנֵּ֣ה עַתָּ֡ה זֶ֠ה בָּ֣אוּ אֵלַ֧י שְׁנֵֽי-נְעָרִ֛ים מֵהַ֥ר אֶפְרַ֖יִם מִבְּנֵ֣י הַנְּבִיאִ֑ים תְּנָה-נָּ֤א לָהֶם֙ כִּכַּר-כֶּ֔סֶף וּשְׁתֵּ֖י חֲלִפ֥וֹת בְּגָדִֽים: וַאֲמַר שְׁלָם רִבּוֹנִי שַׁלְּחַנִי לְמֵימָר הָא כְּעַן דֵּין אֲתוֹ לְוָתִי תְּרֵין עוּלֵימִין מִטּוּרָא דְבֵית אֶפְרָיִם מִתַּלְמִיִדֵי נְבִיַּיָּא הַב כְּעַן לְהוֹן כִּכְּרָא דְכַסְפָּא וּתְרֵין אִצְטְלַוָּן דִּלְבוּשָׁא : (כג) וַיֹּ֣אמֶר נַעֲמָ֔ן הוֹאֵ֖ל קַ֣ח כִּכָּרָ֑יִם וַיִּפְרָץ-בּ֗וֹ וַיָּצַר֩ כִּכְּרַ֨יִם כֶּ֜סֶף בִּשְׁנֵ֣י חֲרִטִ֗ים וּשְׁתֵּי֙ חֲלִפ֣וֹת בְּגָדִ֔ים וַיִּתֵּן֙ אֶל-שְׁנֵ֣י נְעָרָ֔יו וַיִּשְׂא֖וּ לְפָנָֽיו: וַאֲמַר נַעֲמָן שְׁרֵי סַב תַּרְתֵּין כִּכְּרִין וְאַתְּקֵיף בֵּיהּ וְצַר תַּרְתֵּין כִּכְּרִין דִּכְסַף בַּתְּרֵין פִּלְדְּסִין וּתְרֵין אִצְטְלַוָּן דִּלְבוּשִׁין וִיהַב לִתְרֵין עוּלֵימוֹהִי וּנְסִיבוּ קֳדָמוֹהִי :

 רש''י   הואל . השבע ששלחך : בשני חרטים . מיני בגדים וסודרין , כמו ( שם ג כב ) : המטפחות והחריטים , כך חברו מנחם . אבל יונתן תרגם זה 'פלדסין' , ואת שבספר ישעיהו תרגם 'מחכיא' . והפותרין אומרין : בשני חריטים , בשני כיסין ארוכים , פירדיי''ש בלע''ז : אל שני נעריו . של נעמן : וישאו לפניו . לפני גחזי :

---

כתובים - משלי - פרק כד

(יט) אַל-תִּתְחַ֥ר בַּמְּרֵעִ֑ים אַל-תְּ֝קַנֵּ֗א בָּרְשָׁעִֽים: לָא תִתְחַסַם בְּבִישַׁיָא וְלָא תִטַן בְּרַשִׁיעַיָא :

 רש''י   אל תתחר . להיות כמותם כמו איך תתחרה ( ירמיה י''ב ) כי אתה מתחר' בארז ( שם כב ) :

(כ) כִּ֤י | לֹֽא-תִהְיֶ֣ה אַחֲרִ֣ית לָרָ֑ע נֵ֖ר רְשָׁעִ֣ים יִדְעָֽךְ: מְטוּל דְּלָא הַוְיָא אַחֲרִיתָא טָבָא לְבִישֵׁי וּשְׁרַגְהוֹן דְּרַשִׁיעֵי נִדְעָךְ : (כא) יְרָֽא-אֶת-יְהוָ֣ה בְּנִ֣י וָמֶ֑לֶךְ עִם-שׁ֝וֹנִ֗ים אַל-תִּתְעָרָֽב: דְּחַל מִן אֱלָהָא בְּרִי וּמִן מַלְכָּא וְעִם שַׁטְיֵי לָא תִתְחַלָט :

 רש''י   ירא את ה' בני ומלך . ירא את המלך ובלבד שלא יסירך מיראת ה' ולעולם יראת ה' קודמת עם שונים אל תתערב האומרים שתי רשיות יש :

(כב) כִּֽי-פִ֭תְאֹם יָק֣וּם אֵידָ֑ם וּפִ֥יד שְׁ֝נֵיהֶ֗ם מִ֣י יוֹדֵֽעַ: מְטוּל דִּבְשִׁלְיָא אָתֵי תְבַרְהוֹן וְסוֹפָא דִשְׁנֵיהוֹן מַן יָדֵיע :

 רש''י   ופיד שניהם . שבר ע''ג ושבר עובדיה :

(כג) גַּם-אֵ֥לֶּה לַֽחֲכָמִ֑ים הַֽכֵּר-פָּנִ֖ים בְּמִשְׁפָּ֣ט בַּל-טֽוֹב: אַף הָלֵין לְחַכִּימֵי אֲמֵרְנָא לְמִסַב אַפֵּי בְדִינָא לָא שַׁפִּיר :

 רש''י   גם אלה לחכמים . כל הדברים שבענין שלמטה אמורי' לחכמים היושבים בדין שלא יכירו פנים במשפט כי לא טוב :

---

משנה מנחות פרק יג

א. הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא אֶחָד. עֶשְׂרוֹנִים, יָבִיא שְׁנָיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. הֲרֵי עָלַי מִנְחָה, יָבִיא אֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יָבִיא מִנְחַת הַסֹלֶת שֶׁהִיא מְיֵחֱדֶת שֶׁבַּמִּנְחָה:

 ברטנורה   (א) הרי עלי עשרון. פירשתי. כמה עשרונים אביא, ואיני יודע כמה אמרתי: יביא ששים עשרונים. דאי בציר מהכי נדר לא איכפת [לן] דמתנה ואומר מה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה. ובטפי מהכי ליכא לספוקי, דאין מנחה אחת יתירה מששים עשרון: הרי עלי מנחה. האומר הרי עלי מנחה סתם: יביא איזו שירצה. מחמש מנחות: מיוחדת. שנקראת מנחה סתם ואין לה שם לווי. וכל שאר מנחות יש להם שם לווי, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה. ואין הלכה כר' יהודה:

ב. מִנְחָה אוֹ מִן הַמִּנְחָה, יָבִיא אֶחָת. מְנָחוֹת, מִין הַמְּנָחוֹת, יָבִיא שְׁתָּיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא חֲמִשְׁתָּן. פֵּרַשְׁתִּי מִנְחָה שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי יָבִיא מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. רַבִּי אוֹמֵר, יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים:

 ברטנורה   (ב) מנחה מין המנחה. האומר הרי עלי מנחה, או מין מנחה: יביא אחת. מן המנחות האמורות בפרשה: מנחות. עלי, או שאומר מין מנחות עלי, יביא שתי מנחות ממין אחד: פירשתי. מיני מנחות שאביא. ואיני יודע כמה מינים הם שנדרתי להביא: מביא חמשתן. מנחת סולת, מנחת מרחשת, מנחת מחבת, מנחת מאפה תנור והיא באה שני מינים, חלות ורקיקין: פירשתי מנחה של עשרונים בכלי אחד, ואיני יודע כמה עשרונים קבעתי בה: יביא ששים עשרון. דטפי מהכי ליכא לספוקי. ואי בציר מהכי נדר, לא איכפת לן דמתנה ואומר כמה שפירשתי יהא לנדבה: רבי אומר. כיון דאמר מנחה דמשמע חדא, אלמא בכלי אחד קבעה, ואם יביא ששים בכלי אחד, שמא בציר מהכי נדר והויא מנחה יתירה, דאית ליה לרבי דקביעותא דמנא מלתא היא, הלכך יביא ששים מנחות מאחת ועד ששים, חדא של עשרון אחד וחדא של שנים, וחדא של שלשה, וחדא של ארבעה, עד ששים, שנמצא מביא בין הכל אלף שמונה מאות ושלשים עשרון, דודאי חדא מנייהו נדר, ואינך נדבה. ואין הלכה כרבי:

ג. הֲרֵי עָלַי עֵצִים, לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי גְזִירִין. לְבוֹנָה, לֹא יִפְחוֹת מִקֹּמֶץ, חֲמִשָּׁה קְמָצִים הֵן, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה, לֹא יִפְחוֹת מִקֹּמֶץ. הַמִּתְנַדֵּב מִנְחָה, יָבִיא עִמָּהּ קֹמֶץ לְבוֹנָה. הַמַּעֲלֶה אֶת הַקֹּמֶץ בַּחוּץ, חַיָּב. וּשְׁנֵי בָזִיכִין טְעוּנִין שְׁנֵי קְמָצִים:

 ברטנורה   (ג) לא יפחות משני גזירין. שתי בקעיות גדולות. דמיעוט עצים שנים: המעלה את הקומץ בחוץ חייב. כרת. דהעלאה היא. ובהאי כללא הוי נמי המעלה קומץ בפנים דהקטרה מעלייתא היא, הלכך חשיב חמשה קומצים ותו לא, ולא חשיב להאי דהמעלה קומץ בפנים לקומץ ששית: ושני בזיכים. של לחם הפנים:

ד. הֲרֵי עָלַי זָהָב, לֹא יִפְחוֹת מִדִּינַר זָהָב. כֶּסֶף, לֹא יִפְחוֹת מִדִּינַר כָּסֶף. נְחשֶׁת, לֹא יִפְחוֹת מִמָּעָה כָסֶף. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, הוּא מֵבִיא עַד שֶׁיֹּאמַר לֹא לְכָךְ נִתְכַּוָּנְתִּי:

 ברטנורה   (ד) לא יפחות מדינר זהב. והוא שיאמר מטבע של זהב. דאי לא, דלמא נסכא דדהבא קאמר, דהיינו חתיכה של זהב: נחושת לא יפחות ממעה כסף. שיביא נחושת ששוה מעה כסף: פירשתי. כך וכך זהב: ואיני יודע כמה פירשתי. יביא כל כך עד שידע בעצמו שמעולם לא נתכוין לכל כך:

ה. הֲרֵי עָלַי יַיִן, לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁלשָׁה לֻגִּין. שָׁמֶן, לֹא יִפְחוֹת מִלֹּג. רַבִּי אוֹמֵר, שְׁלשָׁה לֻגִּין. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא כְיוֹם הַמְּרֻבֶּה:

 ברטנורה   (ה) הרי עלי יין. לנסכים: לא יפחות משלשה לוגין. שהן פחותים שבנסכים, רביעית ההין לכבש תלתא לוגין הוו. שהין שנים עשר לוגין: שמן לא יפחות מלוג. שהפחות שבמנחה, עשרון סולת, והיא טעונה לוג שמן: רבי אומר שלשה לוגין. כפחות שבמנחת נסכים, עשרון לכבש בלול ברביעית ההין שמן. ואין הלכה כרבי: כיום המרובה. כיום טוב של חג הסוכות כשחל להיות בשבת. שאותו היום מרובה בנסכים לקרבנות של חובת היום מכל שאר ימות השנה. דהוו שלשה עשר פרים וארבעה עשר כבשים וארבעה מוספים, שנים מוסף דשבת ושנים מוסף דחג, ואילים שנים ושעיר אחד. והנסכים הצריכים לכולם, מאה וארבעים לוג:

ו. הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יָבִיא כֶבֶשׂ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, (אוֹ) תוֹר אוֹ בֶן יוֹנָה. פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָּר וָעֵגֶל. מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָּר וְעֵגֶל אַיִל גְּדִי וְטָלֶה. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, מוֹסִיף עֲלֵיהֶם תּוֹר וּבֶן יוֹנָה:

 ברטנורה   (ו) הרי עלי עולה יביא כבש. ר' אלעזר בן עזריה אומר או תור או בן יונה. באתריה דתנא קמא לא היו קורים עולה סתם אלא לעולת בהמה, ופחותה שבעולת בהמה הוא כבש, הלכך יביא כבש. ובאתריה דרבי אלעזר בן עזריה היו קורים עולה סתם גם לעולת העוף, הלכך יביא תור או בן יונה. ומר כי אתריה, ומר כי אתריה: יביא פר ועגל. זכרים ולא נקבות, דעולה ליכא לספוקי אלא בזכרים. ומתניתין רבי היא דאמר לקמן המתנדב קטן והביא גדול לא יצא. אבל רבנן פליגי עליה ואמרי המתנדב קטן והביא גדול יצא, דיש בכלל מרובה מועט. והלכה כחכמים: פירשתי. אחד מקרבנות הבהמה: ואיני יודע מאיזה מהן פירשתי. יביא מכל מיני בהמה הזכרים גדולים וקטנים, דהיינו פר ועגל איל ושעיר וגדי וטלה: פירשתי. את המין: ואיני יודע מה פירשתי. אם מין הבהמה או מין העוף:

ז. הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, וּשְׁלָמִים, יָבִיא כֶבֶשׂ. פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָר וּפָרָה עֵגֶל וְעֶגְלָה. מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָר וּפָרָה עֵגֶל וְעֶגְלָה אַיִל וְרָחֵל גְּדִי וּגְדִיָּה שָׂעִיר וּשְׂעִירָה טָלֶה וְטַלְיָה:

 ברטנורה   (ז) תודה ושלמים. תודה או שלמים: יביא כבש. פחות שבתודה ושלמים: יביא פר ופרה. דתודה ושלמים איכא לספוקי בזכרים ונקבות: רחל. נקבה בת שתי שנים: גדי. בן שנה מן העזים: שעיר. עז בן שתי שנים: טלה. כבש בן שנתו:

ח. הֲרֵי עָלַי שׁוֹר, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּמָנֶה. עֵגֶל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ. אַיִל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתָּיִם. כֶּבֶשׁ, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּסֶלַע. שׁוֹר בְּמָנֶה, יָבִיא בְמָנֶה חוּץ מִנְּסָכָיו. עֵגֶל בְּחָמֵשׁ, יָבִיא בְחָמֵשׁ חוּץ מִנְּסָכָיו. אַיִל בִּשְׁתַּיִם, יָבִיא בִשְׁתַּיִם חוּץ מִנְּסָכָיו. כֶּבֶשׂ בְּסֶלַע, יָבִיא בְסֶלַע חוּץ מִנְּסָכָיו. שׁוֹר בְּמָנֶה וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה, לֹא יָצָא, אֲפִלּוּ זֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר וְזֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר. שָׁחוֹר וְהֵבִיא לָבָן, לָבָן וְהֵבִיא שָׁחוֹר, גָּדוֹל וְהֵבִיא קָטָן, לֹא יָצָא. קָטָן וְהֵבִיא גָדוֹל, יָצָא. רַבִּי אוֹמֵר, לֹא יָצָא:

 ברטנורה   (ח) יביא הוא ונסכיו במנה. כך נתפרש דינו בתורה שבעל פה, שהיא ערך השור עם נסכיו מנה: עגל יביא הוא ונסכיו בחמש. סלעים: אמר הרי עלי שור במנה. יביאנו במנה חוץ מנסכיו שהרי כך קבעו: שור במנה והביא שנים במנה לא יצא. שהרי קבע שור במנה: קטן והביא גדול יצא. רבי אומר לא יצא. משום הכי תנא פלוגתא דרבי ורבנן הכא בסיפא, לפרושי דרישא לאו דברי הכל היא אלא רבי היא ולא רבנן. ואין הלכה כרבי:

ט. שׁוֹר זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה יָבִיא בְדָמָיו שְׁנָיִם. שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה, וְנִסְתָּאֲבוּ, אִם רָצָה יָבִיא בִדְמֵיהֶם אֶחָד. רַבִּי אוֹסֵר. אַיִל זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאָב, אִם רָצָה יָבִיא בְדָמָיו כֶּבֶשׂ. כֶּבֶשׂ זֶה עוֹלָה וְנִסְתָּאָב, אִם רָצָה יָבִיא בְדָמָיו אָיִל. רַבִּי אוֹסֵר. הָאוֹמֵר אֶחָד מִכְּבָשַׂי הֶקְדֵּשׁ, וְאֶחָד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ, הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. שְׁלשָׁה, הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, אוֹ שֶׁאָמַר, אָמַר לִי אַבָּא וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ:

 ברטנורה   (ט) ונסתאב. שנפל בו מום. דבעל מום אקרי טמא, כדכתיב (ויקרא יז) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', ובבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר, כדפרשינן בפרקין דלעיל: אם רצה יביא בדמיו שנים. ולא דמי לרישא דאמרינן שור במנה והביא שנים במנה לא יצא. דהתם דאמר הרי עלי שור במנה חייב עד שיביאנו. אבל הכא בשור זה ונסתאב שאני, דכיון דאמר שור זה אקריב עולה, ונסתאב, אזל ליה נדריה, דתו לא מצי למקיימיה: רבי אוסר. לכתחלה. אבל אם הביא יצא, דכיון דאמר זה, אינו חייב באחריותו. ואין הלכה כרבי: הבינוני שבהן הקדש. אף הבינוני שבהן הקדש. דכי יש לו שנים, הגדול הקדש, שהמקדיש בעין יפה מקדיש ומסתמא הטוב שבהן הקדיש, דכתיב (דברים יב) מבחר נדריכם. וכי יש לו שלשה, חוששין אף לבינוני. דלא ידעינן אהי מנייהו חל ההקדש, אי אגדול דהוי עין יפה, אי אבינוני דהוי עין יפה לגבי קטן, הלכך תרווייהו אסירי. מיהו לא קרב למזבח אלא חד מנייהו והיכי עביד דלשתרי חד מנייהו, ממתין לבינוני עד שיומם, ומחלל אותו אגדול, דממה נפשך, אי אבינוני חל ולא אגדול, הרי נפל בו מום וחללו. ואי אגדול חל מעיקרא, נמצא בינוני חולין מעיקרא: פירשתי. איזה מהן, ולא ידעתי איזה הוא: או שאמר לי אבא. בשעת מיתתו, אחד משוורי הפרשתי להקדש ואיני יודע על איזה מהן אמר לי: הגדול שבהן הקדש. דהיכא דאמר פירשתי, ליכא ספיקא דודאי הגדול פירש:

י. הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שְׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זוֹ עוֹלָה. הֲרֵינִי נָזִיר, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זֶה נָזִיר. הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב. כג), אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח יְיָ בִּירוּשָׁלָיִם כִּי אִם אָכְלוּ מַצוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם, הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין:

 ברטנורה   (י) בבית חוניו. בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק באלכסנדריא של מצרים. שכשמת שמעון הצדיק אמר להם, חוניו בני ישמש תחתי, מפני שהיה בקי ורגיל בעבודה יותר משמעי אחיו. ולא קבל עליו חוניו להיות כהן גדול לפי שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה. ונתמנה שמעי כהן גדול תחת אביו. לימים נתקנא חוניו בשמעי אחיו, אמר לו בא ואלמדך סדר עבודה, הלבישו כתונת בד דקה שלובשות הנשים על בשרן ועליה אזור צר קטן והעמידו אצל המזבח, יצא ואמר לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שאתמנה לכהן גדול, אלבש כתונת שליכי וחגור באזור שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו. סח להם כל המאורע. בקשו להרוג את חוניו. רץ מפניהם לבית המלך, ועדיין כל הרואה אותו אומר זה הוא, הלך לו לאלכסנדריא של מצרים שהיו בה רבבות מישראל, ועשה שם מקדש ובנה מזבח והעלה עליו לשם ה'. ועל אותו מזבח נתנבא ישעיה (י''ט) ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים. ועמד הבית ההוא קרוב למאתים שנה ונקרא בית חוניו על שמו. והכל מודים שהקרבנות שהיו קרבים שם אינן קרבן. לפיכך מי שאמר הרי עלי עולה והקריבה שם לא יצא ידי נדרו: שאקריבנה בבית חוניו. נעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה, הלכך אם הקריבה בבית חוניו יצא ידי נדרו אבל חייב כרת משום שוחט בחוץ, שהרי קרא עליה שם עולה: רבי שמעון אומר אין זו עולה. והרי הוא חולין גמורים. שאין שם הקדש חל עליה כלל כשאמר שאקריבנה בבית חוניו. ואין הלכה כרבי שמעון: ואם גלח בבית חוניו לא יצא. אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים ושם יביא קרבנותיו: שאגלח בבית חוניו אם גלח בבית חוניו יצא. דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו, לצעורי נפשיה נתכוין, ומפני שהיה קרוב לבית חוניו ורחוק מארץ ישראל אמר אי סגי בבית חוניו טרחנא, טפי לא מצינא לאצטעורי, ולא חל שם נזירות עליו, אבל נעשה כמי שנשבע שלא לשתות יין עד זמן פלוני: רבי שמעון אומר. אינו נזיר כלל ומותר לשתות יין. ואין הלכה כרבי שמעון: ואין צריך לומר לדבר אחר. אם שמשו לעבודה זרה שלא ישמשו עוד בירושלים: והרי הן כבעלי מומין. שחולקים ואוכלים בקדשים:

יא. נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, (וּבְעוֹלַת הָעוֹף אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ), וּבַמִּנְחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, לְלַמֵד, שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָיִם:

---

גמרא מנחות דף ק''י ע''א

אָמַר רִבִּי זֵירָא מַאי קְרָאָה (קהלת ה) מְתוּקָה שְׁנַת הָעוֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר מֵהָכָא (שם) בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו. תַּנְיָא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזָּאי בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב בְּפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֵן לֹא אֵל וְלֹא אֱלֹהִים אֶלָּא לַה' שֶׁלֹּא לִתֵּן פִתְחוֹן פֶּה לְבַעַל דִּין לַחֲלוֹק. נֶאֱמַר בְּשׁוֹר הַגַּס (ויקרא א) אִשֵּׁה רֵיחַ נִחֹחַ וּבְעוֹף הַדַּק אִשֵּׁה רֵיחַ נִחֹחַ וּבְמִנְחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִחֹחַ לוֹמַר לָךְ אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ לשָּׁמַיִם שֶׁמָּא תֹּאמַר לַאֲכִילָה הוּא צָרִיךְ תַּלְמוּד לוֹמַר (תהלים נ) אִם אֶרְעַב לֹא אוֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלוֹאָהּ וְנֶאֱמַר (שם) כִּי לִי כָּל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה לֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם זִבְחוּ כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר אֶעֱשֶׂה רְצוֹנוֹ וְיַעֲשֶׂה רְצוֹנִי לֹא לִרְצוֹנִי אַתֶּם זוֹבְחִים אֶלָּא לִרְצוֹנְכֶם אַתֶּם זוֹבְחִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י) לִרְצוֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. דָּבָר אַחֵר לִרְצוֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ לִרְצוֹנְכֶם זִבְחוּ לְדַעְתְּכֶם זִבְחוּ כִּדְבָעָא מִינֵיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב הוּנָא מְנַיִן לְמִתְעַסֵּק בְּקָדָשִׁים שֶׁהוּא פָּסוּל שֶׁנֶּאֱמַר (שם א) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר שֶׁתְּהֵא שְׁחִיטָה לְשֵׁם בֶּן בָּקָר אָמַר לוֹ זוֹ בְּיָדֵינוּ הוּא. לְעַכֵּב מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר לִרְצוֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ לְדַעְתְּכֶם זִבְחוּ:

 רש''י  שנת העובד. עבודת קרבנות ומביאו למזבח. מתוק שנתו שהוא ישן ולא ירא: אם מעט ואם הרבה יאכל. מתן שכרו: ברבות הטובה. קרבנות: רבו אוכליה. כהנים: ומה כשרון לבעליו. להקב''ה כי אם ראות עיניו שזה מתכוין לטובה: לבעל הדין. לאומרים רשויות הרבה הן והדבר מוכיח שזה ששמו כך צוה להקריב לו מנחה וששמו כך צוה להקריב לו פרים וזה אילים לכך נאמר בכולם ריח ניחוח לה': אחד המרבה ואחד הממעיט. להביא קרבנותיו: כדי שתאמר אעשה רצונו. להקריב לו קרבן ויעשה רצוני לפי שהוא צריך לכך ואשחדנו: לא לרצוני אתם זובחים. כלומר לא להנאתי: לרצונכם. לצורך עצמכם לקיים מצותי שתהא כפרה לכם בכך: לרצונכם זבחו. שתהא כוונתכם לשחוט פרט למתעסק בסכין לחתוך ד''א ושחט בהמת קדשים שהוא פסול: מנין למתעסק. בדבר אחר ושחט בהמת קדשים שהוא פסול: זו בידינו הוא. דמצוה לכוין דעתו: לרצונכם תזבחו. שנה עליו הכתוב לעכב:

---

זוהר תזריע דף נ' ע''א

כְּתִיב כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן וְגוֹמֵר וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וְכִי אַגַּר טַב הוּא דְיִשְׁתְּכַח בְּאִינוּן דְּזַכָּאָן לְמֵיעָאל בְּאַרְעָא. אֶלָּא הָא אוּקְמוּהָ לְאַשְׁכְּחָא מַטְמוֹנִין דְּאַטְמְרָן בְּבֵיתַיְיהוּ וּלְאַהֲנָאָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל אֲבָל תָּא חֲזֵי זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא רָחִים לְהוּ דִכְתִיב (מלאכי א') אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ וּמִגּוֹ רְחִימוּתָא דִילֵיהּ אָעִיל לְהוּ לְאַרְעָא קַדִּישָׁא לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ בֵּינַיְיהוּ וּלְמֵהֱוֵי דִּיּוּרֵיהּ עִמְּהוֹן וְיִשְׂרָאֵל דְּיִשְׁתַּכְּחוּן קַדִּישִׁין עַל כָּל בְּנֵי עַלְמָא. תָּא חֲזֵי כְתִיב (שמות ל''ה) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן וְגוֹמֵר בְּשַׁעְתָּא דַהֲווֹ עַבְדִין עֲבִידְתָּא הֲווּ אַמְרֵי דָא לְמַקְדְּשָׁא. דָּא לְמִשְׁכְּנָא דָא לְפָרוּכְתָּא. וְכֵן כָּל אִינוּן אוּמָנִין בְּגִין דְּיִשְׁרֵי קְדוּשָׁה עַל יְדַיְיהוּ וְיִתְקַדַּשׁ הַהוּא עֲבִידְתָּא. וְכַד סָלִיק לְאַתְרֵיהּ בִּקְדוּשָׁה סָלִיק. כְּגוֹוָנָא דָא מָאן דְּעָבִיד עֲבִידְתָּא לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ לְסִטְרָא אַחֲרָא דְלָא קַדִּישָׁא. כֵּיוַן דְּאִדְכַּר לֵיהּ עַל הַהוּא עֲבִידְתָּא הָא רוּחַ מְסָאֲבָא שַׁרְיָא עָלוֹי וְכַד סָלִיק עֲבִידְתָּא בִמְסָאֲבָא סָלִיק כְּנַעֲנִיִים פַּלְחֵי לַעֲבוֹדָה זָרָה אִינְהוּ וּמִתְדַּבְּקָן כֻּלְּהוּ כַחֲדָא בְרוּחַ מְסַאֲבָא בַעֲבוֹדָה זָרָה וַהֲווֹ בָנִין בִּנְיָין לְפַרְצוּפַיְיהוּ (ס''א לְטִנּוּפַיְיהוּ) וּלְגִיעוּלַיְיהוּ לִסְטַר מְסָאֲבָא לַעֲבוֹדָה זָרָה וְכַד שָׁרָאן לְמִבְנֵי הֲווֹ אַמְרֵי מִלָּה וְכֵיוַן דְּאִתְדְּכָר בְּפוּמַיְיהוּ סָלִיק עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֲבָא וְכַד אִסְתְּלִיק עֲבִידְתָּא בְרוּחַ מְסָאֲבָא אִסְתְּלִיק. כֵּיוַן דְּעָאלוּ יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא בָעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְדַכָּאָה לוֹן וּלְקַדְּשָׁא לוֹן אַרְעָא וּלְאַפְנָאָה אֲתַר לִשְׁכִינְתָּא דְלָא תִשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא גּוֹ מְסָאֲבָא וְעַל דָּא בְהַהוּא נֶגַע צָרַעַת הֲווֹ סַתְרִין בִּנְיָינִין דְּאָעִין וַאֲבָנִין דְּאִתְעֲבִידוּ בִמְסָאֲבוּ. תָּא חֲזֵי אִי עוֹבָדָא דָא הָוָה לְאַשְׁכְּחָא מַטְמוֹנִין בִּלְחוֹדוֹי יֵהַדְרוּן אֲבָנִין לְבָתַר כְּמָה דְאִינוּן לְאַתְרַיְיהוּ וְעַפְרָא לְאַתְרֵיהּ אֲבָל קְרָא כְּתִיב וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים וּכְתִיב וְעָפָר אַחֵר יִקַּח. בְּגִין דְּיִתְעֲבָר רוּחַ מְסָאֲבָא וְיִתְפְּנֵי וְיִתְקַדֵּשׁ הַשְׁתָּא כְמִלְּקַדְמִין וְיִשְׁתְּכָחוּ יִשְׂרָאֵל בִּקְדוּשָׁה וּבְדִיּוּרָא קַדִּישָׁא לְמִשְׁרֵי בֵּינַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא וְעַל דָּא מָאן דְּבָנֵי בִנְיָין כַּד שָׁארֵי לְמִבְנֵי בָּעֵי לְאַדְכְּרָא בְפוּמָה דְּהָא לְפוּלְחָנָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הוּא בָנֵי בְגִין דִּכְתִיב (ירמיה כ''ב) הוֹי בּוֹנֶה בֵיתוֹ בְלֹא צֶדֶק. וְגוֹמֵר. וּכְדֵין סִיַּיעְתָּא דִשְׁמַיָּיא שָׁארֵי עֲלוֹי וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין עֲלֵיהּ קְדוּשָׁתָא וְקָארֵי עֲלֵיהּ שְׁלָם הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ה') וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וְגוֹמֵר:

 תרגום הזוהר  כָּתוּב, כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן וְגוֹ'. וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחוּזַתְכֶם. שׁוֹאֵל, וְכִי הוּא זֶה שָׂכָר טוֹב שֶׁיִּמָּצְאוּ נְגָעִים בַּבָּתִּים שֶׁל אֵלּוּ שֶׁזָּכוּ לִכָּנֵס לָאָרֶץ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שֶׁהוּא, כִּי אַחַר שֶׁיִּתְּצוּ הַבָּתִּים הַמְּנוּגָעִים, יִמְצְאוּ אוֹצָרוֹת שֶׁהִצְפִּינוּ הַכְּנַעֲנִים בְּבָתֵּיהֶם, וְיֶהֱנוּ מֵהֶם יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם דְּבֵקִים בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אוֹתָם, שֶׁכָּתוּב, אָהַבְתִי אֶתְכֶם אָמַר ה'. וּמִתּוֹךְ אַהֲבָתוֹ, הִכְנִיסָם לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, לְהַשְּׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם, וְלָדוּר עִמָּהֶם, וְשֶׁיִּמָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים מִכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב, וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן וְגוֹ'. הַיְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ עוֹשׂוֹת מְלַאכְתָּן, הָיוּ אוֹמְרוֹת, זֶה לַמִּקְדָּשׁ, זֶה לַמִּשְׁכָּן, זֶה לַפָּרֹכֶת, וְכֵן עָשׂוּ כָּל הָאוּמָנִים, כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה הַקְּדֻשָּׁה עַל יְדֵיהֶם, וְתִתְקַדֵּשׁ הַמְּלָאכָה הַהִיא, וְכַאֲשֶׁר הֶבִיאוּהָ לִמְקוֹמָהּ עָלְתָה וְהָיְתָה בִּקְדֻשָּׁה. כְּעֵין זֶה מִי שֶׁעוֹבֵד לַעֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ לְצַד הָאַחֵר שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ, כֵּיוָן שֶׁמַּזְכִּירָהּ עַל עֲבוֹדָה הַהִיא, הִנֵּה רוּחַ הַטּוּמְאָה שׁוֹרֶה עָלָיו, וּכְשֶׁעוֹלֶה הָעֲבוֹדָה, הִיא עוֹלָה בְּטוּמְאָה. הַכְּנַעֲנִים, עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ, וְכֻלָּם יַחַד הָיוּ דְּבוּקִים בְּרוּחַ הַטּוּמְאָה בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְהָיוּ בּוֹנִים בִּנְיָנִים לְפַרְצוּפֵיהֶם וּלְתוֹעַבְתָּם שֶׁל צַד הַטּוּמְאָה, לַעֲבוֹדָה זָרָה, וּכְשֶׁהִתְחִילוּ לִבְנוֹת, הָיוּ אוֹמְרִים אֵיזֶה דָּבָר, וְכֵיוָן שֶׁנִּזְכָּר בְּפִיהֶם, עָלָה עַל הַבִּנְיָן רוּחַ הַטּוּמְאָה. וּכְשֶׁעָלְתָה הָעֲבוֹדָה, עָלְתָה בְּרוּחַ הַטּוּמְאָה. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטַהֵר לְמַעֲנָם אֶת הָאָרֶץ, וּלְפַנּוֹת מָקוֹם לַשְּׁכִינָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה בְּמָקוֹם טָמֵא. וְעַל כֵּן בְּנֶגַע צָרַעַת הַהוּא הָיוּ הוֹרְסִים הַבִּנְיָנִים שֶׁל עֵצִים וַאֲבָנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּטוּמְאָה. בֹּא וּרְאֵה, אִם מַעֲשֵׂה זֶה, שֶׁל נְתִיצַת הַבָּתִּים הַמְּנוּגָעִים, הָיָה כְּדֵי לִמְצֹא אוֹצָרוֹת בִּלְבָד, הָיוּ צְרִיכִים אַחַר כָּךְ לְהַחֲזִיר הָאֲבָנִים לִמְקוֹמָן כְּמוֹ שֶׁהָיוּ, וְכֵן הָיוּ צְרִיכִים לְהַחֲזִיר הֶעָפָר לִמְקוֹמוֹ. אֲבָל הַמִּקְרָא כָּתוּב, וְחִלְצוּ אֶת הָאֲבָנִים. וְכָתוּב וְעָפָר אַחֵר יִקָּח. שֶׁהוּא, כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה, וּתְפוּנֶה, וְתִתְקַדֵּשׁ עַתָּה הָאָרֶץ כְּמִקֹּדֶם, וְיִמָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁה, וּבְדִיּוּר קָדוֹשׁ, שֶׁתִּשְׁרֶה בֵּינֵיהֶם הַשְּׁכִינָה. וְעַל כֵּן מִי שֶׁבּוֹנֶה בִּנְיָן, כְּשֶׁמַּתְחִיל לִבְנוֹתוֹ, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בְּפִיו, שֶׁבּוֹנֶה אוֹתוֹ לַעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, הוֹי בּוֹנֶה בֵּיתוֹ בְלֹא צֶדֶק, וְאָז עֶזְרַת הַשָּׁמַיִם שׁוֹרֶה עָלָיו, עַל בֵּיתוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵכִין עָלָיו קְדֻשָּׁתוֹ, וְקוֹרֵא עָלָיו שָׁלוֹם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךְ וגו'.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ג

א. כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ קָרֵב אֶלָּא בַּיּוֹם כְּגוֹן הַקּוֹמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטוֹרֶת וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת מוּתָּר לְהַקְרִיבָן עִם מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְהֵם מִתְאַכְּלִין וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה כְּאֵיבְרֵי עוֹלָה: ב. הַנְּסָכִים הַבָּאִים עִם הַזֶּבַח אֵין קְרֵיבִין אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט) וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם מַקִּישׁ נְסָכִים לִשְׁלָמִים מַה שְׁלָמִים בַּיּוֹם אַף נְסָכִים בַּיּוֹם. אֲבָל הַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן מִתְקַדְּשִׁין בַּלַּיְלָה וּקְרֵיבִין בַּלַּיְלָה. לְפִיכָךְ אִם נִזְדַמְּנוּ לוֹ נְסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן מַקְדִּישָׁן וּמַקְרִיבָן בַּלַּיְלָה וַעֲלוֹת הַשַּׁחַר פּוֹסֶלֶת בָּהֵן כְּאֵיבָרֵי הָעוֹלוֹת: ג. כָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִסְמִיכָה וְלִשְׁחִיטָה וְלִמְלִיקָה לְהֶקְטֵר לְהַגָּשָׁה וּלְהַזָּיָה וְלִתְנוּפָה וְלִקְמִיצָה וּלְקָרְבַּן הַמּוּסָפִין וְכָל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לְהַקְטִיר אֵמוּרִין וְאֵבָרִים זֶה הַכְּלָל דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּיּוֹם כָּשֵׁר כָּל הַיּוֹם וְדָבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּלַּיְלָה כָּשֵׁר כָּל הַלַּיְלָה וְאַף עַל פִּי כֵּן זְרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְוֹת:

---

מוסר

משערי תשובה לרבינו יונה דף ב' ע''ד

מֵעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה עֲזִיבַת הַחֵטְא כִּי יַעֲזוֹב דְּרָכָיו הָרָעִים וְיִגְמוֹר בְּכָל לְבָבוֹ כִּי לֹא יוֹסִיף לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַהוּא עוֹד וְאִם אָוֶן פָּעַל לֹא יוֹסִיף כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג) שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְנֶאֱמַר (ישעיה נה) יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ. וְדַע כִּי מִי אֲשֶׁר חָטָא עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה כִּי הִתְאַוָּה תַאֲוָה וַיֶּחֱזַק עָלָיו יִצְרוֹ וַיִּתְקְפֵהוּ וְלֹא נֶחְלְצוּ רַעְיוֹנָיו וְחוּשָׁיו בְּפָגְעוֹ בּוֹ וְלֹא מִיהֲרוּ לִגְעוֹר בְּיַם הַתַּאֲוָה וְיֶחֱרַב עַל כֵּן יַגִּירֵהוּ הַיֵּצֶר בַּחֲרָמָיו וְנָפַל בְּמַכְמוֹרָיו לְפִי שַׁעְתּוֹ וְעִתּוֹ בִּהְיוֹת רוּחַ הַיֵּצֶר רַע מְבַעֲתוֹ וְלֹא מֵאֲשֶׁר חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לִמְצוֹא עֲוֹנוֹ וְלַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ אַחֲרֵי זֹאת. רֵאשִׁית תְּשׁוּבַת הָאִישׁ הַזֶּה הַחֲרָטָה וְלָשִׂים יָגוֹן בְּלִבּוֹ עַל חַטָּאתוֹ וְלִהְיוֹת נֶפֶשׁ נַעֲנָה וּמָרָה כַּלַּעֲנָה אַחֲרֵי כֵן יוֹסִיף בְּכָל יוֹם יִרְאַת ה' בְּנַפְשׁוֹ וְיִתֵּן חִתַּת אֱלֹהִים בִּלְבָבוֹ בְּכָל עֵת עַד אֲשֶׁר יִהְיֶה נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה' כִּי אִם יוֹסִיף יַעֲבוֹר בּוֹ הַיֵצֶר וַיִפְגְּשֵׁהוּ כְּפַעַם בְּפַעַם וְרַבָּה עָלָיו תַּאֲוָתוֹ כְּמִשְׁפַּט הָרִאשׁוֹן לֹא יִהְיֶה נִפְתֶּה לִבּוֹ עָלָיו וְיַעֲזוֹב דַרְכּוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח) וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחָם. הִזְכִּיר תְּחִלָּה עַל הַחֲרָטָה הַוִּידוּי וְאַחַר כָּךְ עוֹזֵב. אַךְ הָאִישׁ הַמִּתְיַצֵב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב תָּמִיד וְגֶבֶר עַל חֲטָאָיו דּוֹרֵךְ בְּכָל יוֹם וְשׁוֹנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ וְשָׁב בִּמְרוּצָתוֹ גַּם פְּעָמִים רַבּוֹת וּבְכָל עֵת אוֹהֵב הָרָע וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ וְיָשִׂים נֹכַח פָּנָיו רְצוֹנִי לוֹמַר הַתַּאֲוָה וְהַיֵּצֶר וְחֶפְצוֹ וּמַגַּמָּתוֹ אֲשֶׁר לֹא יִבָּצֵר מִמֶּנּוּ כָּל אֲשֶׁר יָזַם לַעֲשׂוֹת. רֵאשִׁית תְּשׁוּבַת הָאִישׁ הַזֶּה לַעֲזוֹב דַּרְכּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה וּלְהַסְכִּים לְקַיֵּים לְקַבֵּל עָלָיו בַּל יוֹסִיף לַחֲטוֹא. אַחֲרֵי כֵן יִתְחָרֵט עַל עֲלִילוֹתָיו הַנִּשְׁחָתוֹת וְיִתְוַדֶּה וְיָשׁוֹב אֶל ה' כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נה) יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבוֹתָיו וְיָשׁוֹב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה לְמִי שֶׁאוֹחֵז הַשֶּׁרֶץ וּבָא לִטְבּוֹל וּלְהִטָּהֵר כִּי יַנִּיחַ הַשֶּׁרֶץ תְּחִלָּה וְאַחֲרֵי כֵן יִטְבּוֹל וְיִטְהַר וְכָל זְמַן שֶׁהַשֶּׁרֶץ בְּיָדוֹ עוֹד טוּמְאָתוֹ בּוֹ וְאֵין הַטְּבִילָה מוֹעִילָה. וְהִנֵּה עֲזִיבַת מַחֲשָׁבַת הַחֵטְא הִיא הַשְׁלָכַת הַשֶּׁרֶץ. וְהַחֲרָטָה מֵאֲשֶׁר חָטָא וְהַוִּדּוּי וְהַתְּפִלָּה בִּמְקוֹם הַטְּבִילָה. וְהָיָה כִי יָבֹא יִסּוּרִין וּמַכְאוֹבִים עַל הָרָשָׁע אֲשֶׁר תָּמִיד כָּל זְמָמָיו לְהִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו יוּסַר בַּתְּחִלָּה וְיָשִׁיב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב וְיַכְרִית מַעְבָּדָיו מִיָּדָיו וְהַמָּשָׁל בָּזֶה לְעֵגֶל אֲשֶׁר יַכּוּהוּ בְּמַלְמַד הַבָּקָר לְכַוֵּין תְּלָמָיו כֵּן הַמִּתְיַּצֵב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב יִקַּח הַמּוּסָר תְּחִלָּה לַעֲזוֹב דַּרְכֵי מָוֶת לָלֶכֶת דֶּרֶךְ יָשָׁר:

---

תזריע ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(יט) וְהָיָ֞ה בִּמְק֤וֹם הַשְּׁחִין֙ שְׂאֵ֣ת לְבָנָ֔ה א֥וֹ בַהֶ֖רֶת לְבָנָ֣ה אֲדַמְדָּ֑מֶת וְנִרְאָ֖ה אֶל-הַכֹּהֵֽן: וִיהֵי בַאֲתַר שִׁחֲנָא עַמְקָא חַוְרָא אוֹ בַהֲרָא חַוְרָא סַמְקָא וְיִתַּחֲזִי לְכַהֲנָא:

 רש''י   או בהרת לבנה אדמדמת. שאין הנגע לבן חלק אלא פתוך ומעורב בשתי מראות לובן ואודם:

(כ) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה מַרְאֶ֨הָ֙ שָׁפָ֣ל מִן-הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖הּ הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְטִמְּא֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן נֶֽגַע-צָרַ֥עַת הִ֖וא בַּשְּׁחִ֥ין פָּרָֽחָה: וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא מֶחֱזָהָא מַכִּיךְ מִן מַשְׁכָּא וּשְׂעָרַהּ אִתְהַפִיךְ לְמֶחֱוָר וִיסָאֵבִינֵהּ כַּהֲנָא מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הִיא בְּשִׁחַנָא סְגִיאַת:

 רש''י   מראה שפל. ואין ממשה שפל, אלא מתוך לבנוניתו הוא נראה שפל ועמוק, כמראה חמה עמוקה מן הצל:

(כא) וְאִ֣ם | יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה אֵין-בָּהּ֙ שֵׂעָ֣ר לָבָ֔ן וּשְׁפָלָ֥ה אֵינֶ֛נָּה מִן-הָע֖וֹר וְהִ֣יא כֵהָ֑ה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וְאִם יֶחֱזִנַהּ כַּהֲנָא וְהָא לֵית בַּהּ שֵׂעָר חִוָר וּמַכִּיכָא לֵיתָהָא מִן מַשְׁכָּא וְהִיא עָמַיָא וְיַסְגְרִנֵהּ כַּהֲנָא שִׁבְעָא יוֹמִין: (כב) וְאִם-פָּשֹׂ֥ה תִפְשֶׂ֖ה בָּע֑וֹר וְטִמֵּ֧א הַכֹּהֵ֛ן אֹת֖וֹ נֶ֥גַע הִֽוא: וְאִם אוֹסָפָא תוֹסֵף בְּמַשְׁכָּא וִיסָאֵב כַּהֲנָא יָתֵהּ מַכְתָּשָׁא הִיא:

 רש''י   נגע הוא. השאת הזאת או הבהרת:

(כג) וְאִם-תַּחְתֶּ֜יהָ תַּֽעֲמֹ֤ד הַבַּהֶ֨רֶת֙ לֹ֣א פָשָׂ֔תָה צָרֶ֥בֶת הַשְּׁחִ֖ין הִ֑וא וְטִֽהֲר֖וֹ הַכֹּהֵֽן: (ס) וְאִם בְּאַתְרָהָא קָמַת בֶּהַרְתָּא לָא אוֹסֵפַת רֹשֶׁם שִׁחֲנָא הִיא וִידַכִּנֵהּ כַּהֲנָא:

 רש''י   תחתיה. במקומה: צרבת השחין. כתרגומו רושם שיחנא, אינו אלא רושם החמום הנכר בבשר. כל צרבת לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חמום, כמו (יחזקאל כא ג) ונצרבו בה כל פנים, רייטרי''ר בלע''ז : צרבת. ריטריימינ''ט בלע''ז :

(כד)  רביעי - שני במחוברין  א֣וֹ בָשָׂ֔ר כִּי-יִֽהְיֶ֥ה בְעֹר֖וֹ מִכְוַת-אֵ֑שׁ וְהָֽיְתָ֞ה מִחְיַ֣ת הַמִּכְוָ֗ה בַּהֶ֛רֶת לְבָנָ֥ה אֲדַמְדֶּ֖מֶת א֥וֹ לְבָנָֽה: אוֹ בִסְרָא אֲרֵי יְהֵי בְמַשְׁכֵּהּ כְּוָאָה דְנוּר וּתְהֵי רֹשֶׁם כְּוָאָה בַּהֲרָא חַוְרָא סֲמקָא אוֹ חַוְרָא:

 רש''י   מחית המכוה. שיינימנ''ט בלע''ז [רפוי] כשחיתה המכוה נהפכה לבהרת פתוכה או לבנה חלקה. וסימני מכוה וסימני שחין שוים הם, ולמה חלקן הכתוב, לומר שאין מצטרפין זה עם זה, נלד חצי גריס בשחין וחצי גריס במכוה לא ידנו כגריס:

(כה) וְרָאָ֣ה אֹתָ֣הּ הַכֹּהֵ֡ן וְהִנֵּ֣ה נֶהְפַּךְ֩ שֵׂעָ֨ר לָבָ֜ן בַּבַּהֶ֗רֶת וּמַרְאֶ֨הָ֙ עָמֹ֣ק מִן-הָע֔וֹר צָרַ֣עַת הִ֔וא בַּמִּכְוָ֖ה פָּרָ֑חָה וְטִמֵּ֤א אֹתוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא: וְיֶחֱזֵי יָתַהּ כַּהֲנָא וְהָא אִתְהֲפִיךְ שֵׂעָר חִוָר בְּבַהֶרְתָּא וּמֶחֱזָהָא עַמִיק מִן מַשְׁכָּא סְגִירוּתָא הִיא בִּכְוָּאָה סְגִיאָה וִיסָאֵב יָתֵהּ כַּהֲנָא מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הִיא: (כו) וְאִ֣ם | יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה אֵין-בַּבַּהֶ֨רֶת֙ שֵׂעָ֣ר לָבָ֔ן וּשְׁפָלָ֥ה אֵינֶ֛נָּה מִן-הָע֖וֹר וְהִ֣וא כֵהָ֑ה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וְאִם יֶחֱזִנַהּ כַּהֲנָא וְהָא לֵית בְּבַהֶרְתָּא שֵׂעָר חִוָר וּמַכִּיכָא לֵיתָהָא מִן מַשְׁכָּא וְהִיא עָמְיָא וְיַסְגְרִנֵהּ כַּהֲנָא שִׁבְעָא יוֹמִין: (כז) וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י אִם-פָּשֹׂ֤ה תִפְשֶׂה֙ בָּע֔וֹר וְטִמֵּ֤א הַכֹּהֵן֙ אֹת֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא: וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אִם אוֹסָפָא תוֹסֵף בְּמַשְׁכָּא וִיסָאֵב כַּהֲנָא יָתֵהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הִיא: (כח) וְאִם-תַּחְתֶּ֩יהָ֩ תַֽעֲמֹ֨ד הַבַּהֶ֜רֶת לֹא-פָֽשְׂתָ֤ה בָעוֹר֙ וְהִ֣וא כֵהָ֔ה שְׂאֵ֥ת הַמִּכְוָ֖ה הִ֑וא וְטִֽהֲרוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן כִּֽי-צָרֶ֥בֶת הַמִּכְוָ֖ה הִֽוא: (פ) וְאִם בְּאַתְרָהָא קָמַת בַּהֶרְתָּא לָא אוֹסֵפַת בְּמַשְׁכָּא וְהִיא עָמְיָא עוֹמֶק כְּוָאָה הִיא וִידַכִּנֵהּ כַּהֲנָא אֲרֵי רֹשֶׁם כְּוָאָה הִיא: (כט)  חמישי  וְאִישׁ֙ א֣וֹ אִשָּׁ֔ה כִּי-יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ נָ֑גַע בְּרֹ֖אשׁ א֥וֹ בְזָקָֽן: וּגְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְהֵא בֵהּ מַכְתָּשָׁא בְּרֵישׁ אוֹ בִּדְקָן:

 רש''י   בראש או בזקן. בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב:

(ל) וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אֶת-הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה מַרְאֵ֨הוּ֙ עָמֹ֣ק מִן-הָע֔וֹר וּב֛וֹ שֵׂעָ֥ר צָהֹ֖ב דָּ֑ק וְטִמֵּ֨א אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ נֶ֣תֶק ה֔וּא צָרַ֧עַת הָרֹ֛אשׁ א֥וֹ הַזָּקָ֖ן הֽוּא: וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא מֶחֱזוֹהִי עַמִיק מִן מַשְׁכָּא וּבֵהּ שֵׂעָר סֻמָק דַעְדָק וִיסָאֵב יָתֵהּ כַּהֲנָא נִתְקָא הוּא סְגִירוּת רֵישָׁא אוֹ דִקְנָא הוּא:

 רש''י   ובו שער צהב. שנהפך שער שחור שבו לצהוב: נתק הוא. כך שמו של נגע, שבמקום שער:

(לא) וְכִֽי-יִרְאֶ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אֶת-נֶ֣גַע הַנֶּ֗תֶק וְהִנֵּ֤ה אֵין-מַרְאֵ֨הוּ֙ עָמֹ֣ק מִן-הָע֔וֹר וְשֵׂעָ֥ר שָׁחֹ֖ר אֵ֣ין בּ֑וֹ וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-נֶ֥גַע הַנֶּ֖תֶק שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וַאֲרֵי יֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתַּשׁ נִתְקָא וְהָא לֵית מֶחֱזוֹהִי עַמִיק מִן מַשְּׁכָּא וְשֵׂעָר אֻכָם לֵית בֵּיהּ וְיַסְגַר כַּהֲנָא יָת מַכְתַּשׁ נִתְקָא שִׁבְעַת יוֹמִין:

 רש''י   ושער שחר אין בו. הא אם היה בו שער שחור, טהור. ואין צריך להסגר ששער שחור סימן טהרה הוא בנתקים, כמו שנאמר (פסוק לז) ושער שחר צמח בו וגו' :

(לב) וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת-הַנֶּ֘גַע֘ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּה֙ לֹֽא-פָשָׂ֣ה הַנֶּ֔תֶק וְלֹא-הָ֥יָה ב֖וֹ שֵׂעָ֣ר צָהֹ֑ב וּמַרְאֵ֣ה הַנֶּ֔תֶק אֵ֥ין עָמֹ֖ק מִן-הָעֽוֹר: וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא לָא אוֹסֵף נִתְקָא וְלָא הֲוָה בֵהּ שֵׂעָר סֻמָק וּמֶחֱזֵי נִתְקָא לֵית עַמִיק מִן מַשְׁכָּא:

 רש''י   והנה לא פשה וגו' . הא אם פשה או היה בו שער צהוב טמא:

(לג) וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח וְאֶת-הַנֶּ֖תֶק לֹ֣א יְגַלֵּ֑חַ וְהִסְגִּ֨יר הַכֹּהֵ֧ן אֶת-הַנֶּ֛תֶק שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית: וִיגַלַח סָחֳרָנֵי נִתְקָא וּדְעִם נִתְקָא לָא יְגַלַח וְיַסְגַר כַּהֲנָא יָת נִתְקָא שִׁבְעָא יוֹמִין תִּנְיָנוּת:

 רש''י   והתגלח. סביבות הנתק: ואת הנתק לא יגלח. מניח שתי שערות סמוך לו סביב, כדי שיהא נכר אם פשה, שאם יפשה ועבר השערות ויצא למקום הגלוח, טמא:

(לד) וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֶת-הַנֶּ֜תֶק בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י וְ֠הִנֵּ֠ה לֹֽא-פָשָׂ֤ה הַנֶּ֨תֶק֙ בָּע֔וֹר וּמַרְאֵ֕הוּ אֵינֶ֥נּוּ עָמֹ֖ק מִן-הָע֑וֹר וְטִהַ֤ר אֹתוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְכִבֶּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָהֵֽר: וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת נִתְקָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא לָא אוֹסֵף נִתְקָא בְּמַשְׁכָּא וּמֶחֱזוֹהִי לֵיתוֹהִי עַמִיק מִן מַשְׁכָּא וִידַכֵּי יָתֵהּ כַּהֲנָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיִדְכֵּי: (לה) וְאִם-פָּשֹׂ֥ה יִפְשֶׂ֛ה הַנֶּ֖תֶק בָּע֑וֹר אַֽחֲרֵ֖י טָֽהֳרָתֽוֹ: וְאִם אוֹסָפָא יוֹסֵף נִתְקָא בְּמַשְׁכָּא בָּתַר דָכוּתֵהּ:

 רש''י   אחרי טהרתו. אין לי אלא פושה לאחר הפטור, מנין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני, תלמוד לומר פשה יפשה:

(לו) וְרָאָ֨הוּ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖תֶק בָּע֑וֹר לֹֽא-יְבַקֵּ֧ר הַכֹּהֵ֛ן לַשֵּׂעָ֥ר הַצָּהֹ֖ב טָמֵ֥א הֽוּא: וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא וְהָא אוֹסֵף נִתְקָא בְּמַשְׁכָּא לָא יְבַקֵר כַּהֲנָא לְשֵׂעָר סֻמָק מְסָאָב הוּא: (לז) וְאִם-בְּעֵינָיו֩ עָמַ֨ד הַנֶּ֜תֶק וְשֵׂעָ֨ר שָׁחֹ֧ר צָֽמַח-בּ֛וֹ נִרְפָּ֥א הַנֶּ֖תֶק טָה֣וֹר ה֑וּא וְטִֽהֲר֖וֹ הַכֹּהֵֽן: (ס) וְאִם כַּד הֲוָה קָם נִתְקָא וְשֵׂעָר אֻכָּם צְמַח בֵּהּ אִתַּסִי נִתְקָא דְכֵי הוּא וִידַכִּנֵהּ כַּהֲנָא:

 רש''י   ושער שחר. מנין אף הירוק והאדום שאינו צהוב, תלמוד לומר ושער. ולמה צהוב דומה, לתבנית הזהב. צהוב, כמו זהוב אורבל''א בלע''ז [זהוב] : טהור הוא וטהרו הכהן. הא טמא שטהרו הכהן, לא טהור:

(לח) וְאִישׁ֙ אֽוֹ-אִשָּׁ֔ה כִּי-יִֽהְיֶ֥ה בְעוֹר-בְּשָׂרָ֖ם בֶּֽהָרֹ֑ת בֶּֽהָרֹ֖ת לְבָנֹֽת: וגְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרְהוֹן בַּהֲרָן בַּהֲרָן חַוְרָן:

 רש''י   בהרת. חברבורות:

(לט) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֧ה בְעוֹר-בְּשָׂרָ֛ם בֶּֽהָרֹ֖ת כֵּה֣וֹת לְבָנֹ֑ת בֹּ֥הַק ה֛וּא פָּרַ֥ח בָּע֖וֹר טָה֥וֹר הֽוּא: (ס) וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא בִמְשַׁךְ בִּסְרְהוֹן בַּהֲרָן עָמְיָן חַוְרָן בָּהֲקָא הוּא סָגֵי בְמַשְׁכָּא דְכֵי הוּא:

 רש''י   כהות לבנת. שאין לובן שלהן עז אלא כהה: בהק. כמין לובן הנראה בבשר אדם אדום, שקורין רו''ש [אדמוני] , בין חברבורות אדמימותו, קרוי בהק, כאיש עדשן שבין עדשה לעדשה מבהיק הבשר בלובן צח:

(מ)  שישי - שני במחוברין  וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יִמָּרֵ֖ט רֹאשׁ֑וֹ קֵרֵ֥חַ ה֖וּא טָה֥וֹר הֽוּא: וּגְבַר אֲרֵי יַתַּר שְׂעַר רֵישֵׁהּ קְרַח הוּא דְכֵי הוּא:

 רש''י   קרח הוא טהור הוא. טהור מטמאת נתקין, שאינו נדון בסימני ראש וזקן, שהם מקום שער, אלא בסימני נגע עור בשר בשער לבן, מחיה ופשיון:

(מא) וְאִם֙ מִפְּאַ֣ת פָּנָ֔יו יִמָּרֵ֖ט רֹאשׁ֑וֹ גִּבֵּ֥חַ ה֖וּא טָה֥וֹר הֽוּא: וְאִם מִלָקֳבֵל אַפּוֹהִי יַתַּר שְׂעַר רֵישֵׁהּ גְלוֹשׁ הוּא דְכֵי הוּא:

 רש''י   ואם מפאת פניו. משפוע קדקד כלפי פניו קרוי גבחת, ואף הצדעין שמכאן ומכאן בכלל. ומשפוע קדקד כלפי אחוריו, קרוי קרחת:

(מב) וְכִי-יִֽהְיֶ֤ה בַקָּרַ֨חַת֙ א֣וֹ בַגַּבַּ֔חַת נֶ֖גַע לָבָ֣ן אֲדַמְדָּ֑ם צָרַ֤עַת פֹּרַ֨חַת֙ הִ֔וא בְּקָֽרַחְתּ֖וֹ א֥וֹ בְגַבַּחְתּֽוֹ: וַאֲרֵי יְהֵי בְקָרָחוּתֵהּ אוֹ בִגְלוֹשׁוּתֵהּ מַכְתַּשׁ חִוָר סַמוֹק סְגִירוּת סָגְיָא הִיא בְּקָרָחוּתֵהּ אוֹ בִגְלוֹשּׁוּתֵהּ:

 רש''י   נגע לבן אדמדם. פתוך. מנין שאר המראות, תלמוד לומר נגע:

(מג) וְרָאָ֨ה אֹת֜וֹ הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה שְׂאֵת-הַנֶּ֨גַע֙ לְבָנָ֣ה אֲדַמְדֶּ֔מֶת בְּקָֽרַחְתּ֖וֹ א֣וֹ בְגַבַּחְתּ֑וֹ כְּמַרְאֵ֥ה צָרַ֖עַת ע֥וֹר בָּשָֽׂר: וְיֶחֱזֵי יָתֵהּ כַּהֲנָא וְהָא עַמִיק מַכְתָּשָׁא חַוְרָא סַמְקָא בְּקָרָחוּתֵהּ אוֹ בִגְלוֹשׁוּתֵהּ כְּמֶחֱזֵי סְגִירוּתָא מְשַׁךְ בִּסְרָא:

 רש''י   כמראה צרעת עור בשר. כמראה הצרעת האמור בפרשת עור בשר (פסוק ב) אדם כי יהיה בעור בשרו. ומה אמור בו, שמטמא בארבע מראות ונדון בשני שבועות, ולא כמראה צרעת האמור בשחין ומכוה, שהוא נדון בשבוע אחד, ולא כמראה נתקין של מקום שער שאין מטמאין בארבע מראות שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה:

(מד) אִישׁ-צָר֥וּעַ ה֖וּא טָמֵ֣֥א ה֖וּא טַמֵּ֧א יְטַמְּאֶ֛נּוּ הַכֹּהֵ֖ן בְּרֹאשׁ֥וֹ נִגְעֽוֹ: גְבַר סְגִיר הוּא מְסָאָב הוּא סָאֳבָא יְסָאֵבִנֵהּ כַּהֲנָא בְּרֵישֵּׁהּ מַכְתָּשֵׁהּ:

 רש''י   בראשו נגעו. אין לי אלא נתקין, מנין לרבות שאר המנגעים, תלמוד לומר טמא יטמאנו, לרבות את כלן. על כלן הוא אומר בגדיו יהיו פרומים וגו' :

---

תזריע יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(מה) וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר-בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִֽהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִֽהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל-שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א | טָמֵ֖א יִקְרָֽא: וּסְגִירָא דִי בֵהּ מַכְתָּשָׁא לְבוּשׁוֹהִי יְהוֹן מְבַזְעִין וְרֵישֵׁהּ יְהֵי פְרִיעַ וְעַל שָׂפָם כַּאֲבֵלָא יִתְעַטָף וְלָא תִסְתַּאֲבוּן וְלָא תִסְתַּאֲבוּן יִקְרֵי:

 רש''י   פרמים. קרועים: פרוע. מגדל שער: ועל שפם יעטה. כאבל: שפם. שער השפתים גירנו''ן בלע''ז [שפם] : וטמא טמא יקרא. משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו:

(מו) כָּל-יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָ֖א טָמֵ֣א ה֑וּא בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֖ה מֽוֹשָׁבֽוֹ: (ס) כָּל יוֹמֵי דִי מַכְתָּשָּׁא בֵהּ יְהֵי מְסָאָב מְסָאָב הוּא בִּלְחוֹדוֹהִי יֵיתֵב מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא מוֹתְבֵהּ:

 רש''י   בדד ישב. שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל: מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות:

(מז) וְהַבֶּ֕גֶד כִּי-יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת בְּבֶ֣גֶד צֶ֔מֶר א֖וֹ בְּבֶ֥גֶד פִּשְׁתִּֽים: וּלְבוּשָׁא אֲרֵי יְהֵי בֵהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בִּלְבֻשׁ עֲמַר אוֹ בִּלְבוּשׁ כִּתָּן: (מח) א֤וֹ בִֽשְׁתִי֙ א֣וֹ בְעֵ֔רֶב לַפִּשְׁתִּ֖ים וְלַצָּ֑מֶר א֣וֹ בְע֔וֹר א֖וֹ בְּכָל-מְלֶ֥אכֶת עֽוֹר: אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא לְכִתָּנָא וּלְעַמְרָא אוֹ בְמַשְׁכָּא אוֹ בְּכָל עֲבִידַת מְשָׁךְ:

 רש''י   לפשתים ולצמר. של פשתים או של צמר: או בעור. זה עור שלא נעשה בו מלאכה: או בכל מלאכת עור. זה עור שנעשה בו מלאכה:

(מט) וְהָיָ֨ה הַנֶּ֜גַע יְרַקְרַ֣ק | א֣וֹ אֲדַמְדָּ֗ם בַּבֶּ֩גֶד֩ א֨וֹ בָע֜וֹר אֽוֹ-בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ-בָעֵ֨רֶב֙ א֣וֹ בְכָל-כְּלִי-ע֔וֹר נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְהָרְאָ֖ה אֶת-הַכֹּהֵֽן: וִיהֵי מַכְתָּשָׁא יָרוֹק אוֹ סַמוֹק בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְמַשְׁכָּא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְכָל מַאן דִמְשַׁךְ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיִתַּחֲזֵי לְכַהֲנָא:

 רש''י   ירקרק. ירוק שבירקין: אדמדם. אדם שבאדמים:

(נ) וְרָאָ֥ה הַכֹּהֵ֖ן אֶת-הַנָּ֑גַע וְהִסְגִּ֥יר אֶת-הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא וְיַסְגַר יָת מַכְתָּשָׁא שִׁבְעַת יוֹמִין: (נא) וְרָאָ֨ה אֶת-הַנֶּ֜גַע בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י כִּֽי-פָשָׂ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ בַּ֠בֶּ֠גֶד אֽוֹ-בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ-בָעֵ֨רֶב֙ א֣וֹ בָע֔וֹר לְכֹ֛ל אֲשֶׁר-יֵֽעָשֶׂ֥ה הָע֖וֹר לִמְלָאכָ֑ה צָרַ֧עַת מַמְאֶ֛רֶת הַנֶּ֖גַע טָמֵ֥א הֽוּא: וְיֶחֱזֵי יָת מַכְתָּשָׁא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אֲרֵי אוֹסֵף מַכְתָּשָּׁא בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְמַשְׁכָּא לְכֹל דִי יִתְעֲבֵד מַשְׁכָּא לְעִבִידָא סְגִירוּת מְחַסְרָא מַכְתָּשָׁא מְסָאָב הוּא:

 רש''י   צרעת ממארת. לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח כד) . פוינינ''ט בלע''ז [דוקר] . ומדרשו תן בו מארה שלא תהנה המנו:

(נב) וְשָׂרַ֨ף אֶת-הַבֶּגֶ֜ד א֥וֹ אֶת-הַשְּׁתִ֣י | א֣וֹ אֶת-הָעֵ֗רֶב בַּצֶּ֨מֶר֙ א֣וֹ בַפִּשְׁתִּ֔ים א֚וֹ אֶת-כָּל-כְּלִ֣י הָע֔וֹר אֲשֶׁר-יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ הַנָּ֑גַע כִּֽי-צָרַ֤עַת מַמְאֶ֨רֶת֙ הִ֔וא בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף: וְיוֹקִיד יָת לְבוּשָׁא אוֹ יָת שִׁתְיָא אוֹ יָת עַרְבָא בְעַמְרָא אוֹ בְכִתָּנָא אוֹ יָת כָּל מָאן דִמְשַׁךְ דִי יְהֵי בֵהּ מַכְתָּשָׁא אֲרֵי סְגִירוּת מְחַסְרָא הִיא בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד:

 רש''י   בצמר או בפשתים. של צמר או של פשתים, זהו פשוטו. ומדרשו יכול יביא גזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו, תלמוד לומר היא באש תשרף, אינה צריכה דבר אחר עמה. אם כן מה תלמוד לומר בצמר או בפשתים, להוציא את האימריות שבו, שהן ממין אחר. אימריות לשון שפה, כמו אימרא:

(נג) וְאִם֘ יִרְאֶ֣ה הַכֹּהֵן֒ וְהִנֵּה֙ לֹֽא-פָשָׂ֣ה הַנֶּ֔גַע בַּבֶּ֕גֶד א֥וֹ בַשְּׁתִ֖י א֣וֹ בָעֵ֑רֶב א֖וֹ בְּכָל-כְּלִי-עֽוֹר: וְאִם יֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא לָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְּכָל מָאן דִמְשָׁךְ: (נד) וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְכִ֨בְּס֔וּ אֵ֥ת אֲשֶׁר-בּ֖וֹ הַנָּ֑גַע וְהִסְגִּיר֥וֹ שִׁבְעַת-יָמִ֖ים שֵׁנִֽית: וִיפַקֵד כַּהֲנָא וִיחַוְרוּן יָת דִי בֵהּ מַכְתָּשָׁא וְיַסְגְרִנֵהּ שִׁבְעַת יוֹמִין תִּנְיָנוּת:

 רש''י   את אשר בו הנגע. יכול מקום הנגע בלבד, תלמוד לומר את אשר בו הנגע. יכול כל הבגד כלו טעון כבוס, תלמוד לומר הנגע. הא כיצד, יכבס מן הבגד עמו:

(נה)  שביעי - רביעי במחוברין  וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אַֽחֲרֵ֣י | הֻכַּבֵּ֣ס אֶת-הַנֶּ֗גַע וְ֠הִנֵּ֠ה לֹֽא-הָפַ֨ךְ הַנֶּ֤גַע אֶת-עֵינוֹ֙ וְהַנֶּ֣גַע לֹֽא-פָשָׂ֔ה טָמֵ֣א ה֔וּא בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרְפֶ֑נּוּ פְּחֶ֣תֶת הִ֔וא בְּקָֽרַחְתּ֖וֹ א֥וֹ בְגַבַּחְתּֽוֹ: וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא בָּתַר דְחַוָרוּ יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא לָא שְׁנָא מַכְתָּשָׁא מִן כַּד הֲוָה וּמַכְתָּשָׁא לָא אוֹסֵף מְסָאָב הוּא בְּנוּרָא תּוֹקְדִנֵהּ תַּבְרָא הִיא בִּשְׁחִיקוּתֵהּ אוֹ בחַדָתוּתֵהּ:

 רש''י   אחרי הכבס. לשון העשות: לא הפך הנגע את עינו. לא הכהה ממראיתו: והנגע לא פשה. שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא, ואין צריך לומר לא הפך ופשה. הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו, תלמוד לומר והסגיר את הנגע, מכל מקום, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים וכו', כדאיתא בתורת כהנים. ורמזתיה כאן לישב המקרא על אפניו: פחתת היא. לשון גמא, כמו (שמואל ב' יז ט) באחת הפחתים, כלומר שפלה היא, נגע שמראיו שוקעין: בקרחתו או בגבחתו. כתרגומו בשחיקותיה או בחדתותיה: קרחתו. שחקים ישנים. ומפני המדרש שהצרך לגזרה שוה מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה, נאמרה קרחת וגבחת באדם, ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים, מה להלן פרח בכלו טהור, אף כאן פרח בכלו טהור, לכך אחז הכתוב לשון קרחת וגבחת. ולענין פרושו ותרגומו זהו משמעו קרחת לשון ישנים, וגבחת לשון חדשים, כאלו נכתב באחריתו או בקדמותו, שהקרחת לשון אחוריים והגבחת לשון פנים, כמו שכתוב (פסוק מא) ואם מפאת פניו וגו' , והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו, כך מפורש בתורת כהנים:

(נו) וְאִם֘ רָאָ֣ה הַכֹּהֵן֒ וְהִנֵּה֙ כֵּהָ֣ה הַנֶּ֔גַע אַֽחֲרֵ֖י הֻכַּבֵּ֣ס אֹת֑וֹ וְקָרַ֣ע אֹת֗וֹ מִן-הַבֶּ֨גֶד֙ א֣וֹ מִן-הָע֔וֹר א֥וֹ מִן-הַשְּׁתִ֖י א֥וֹ מִן-הָעֵֽרֶב: וְאִם חֲזָא:כַהֲנָא וְהָא עָמְיָא מַכְתָּשָׁא בָּתַר דְחַוָרוּ יָתֵהּ וּבְזַע יָתֵהּ מִן לְבוּשָׁא אוֹ מִן מַשְׁכָּא אוֹ מִן שִׁתְיָא אוֹ מִן עַרְבָא:

 רש''י   וקרע אתו. יקרע מקום הנגע מן הבגד וישרפנו:

(נז)  מפטיר  וְאִם-תֵּֽרָאֶ֨ה ע֜וֹד בַּ֠בֶּ֠גֶד אֽוֹ-בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ-בָעֵ֨רֶב֙ א֣וֹ בְכָל-כְּלִי-ע֔וֹר פֹּרַ֖חַת הִ֑וא בָּאֵ֣שׁ תִּשְׂרְפֶ֔נּוּ אֵ֥ת אֲשֶׁר-בּ֖וֹ הַנָּֽגַע: וְאִם תִּתְחֲזֵי עוֹד בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְכָל מָאן דִמְשַׁךְ סָגְיָא הִיא בְּנוּרָא תוֹקְדִנֵהּ יָת דִי בֵהּ מַכְתָּשָׁא:

 רש''י   פרחת הוא. דבר החוזר וצומח: באש תשרפנו. את כל הבגד:

(נח) וְהַבֶּ֡גֶד אֽוֹ-הַשְּׁתִ֨י אֽוֹ-הָעֵ֜רֶב אֽוֹ-כָל-כְּלִ֤י הָעוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תְּכַבֵּ֔ס וְסָ֥ר מֵהֶ֖ם הַנָּ֑גַע וְכֻבַּ֥ס שֵׁנִ֖ית וְטָהֵֽר: וּלְבוּשָׁא אוֹ שַׁתְיָא אוֹ עַרְבָא אוֹ כָל מָאן דִמְשָׁךְ דִי יִתְחַוַר וְיֶעְדֵי מִנְהוֹן מַכְתָּשָׁא וְיִצְטַּבַּע תִּנְיָנוּת וְיִדְכֵּי:

 רש''י   וסר מהם הנגע. אם כשכבסוהו בתחלה על פי כהן, סר ממנו הנגע לגמרי: וכבס שנית. לשון טבילה. תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון לבון ויתחור, חוץ מזה שאינו ללבון אלא לטבול, לכך תרגומו ויצטבע, וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתרגמין ויצטבע:

(נט) זֹ֠את תּוֹרַ֨ת נֶֽגַע-צָרַ֜עַת בֶּ֥גֶד הַצֶּ֣מֶר | א֣וֹ הַפִּשְׁתִּ֗ים א֤וֹ הַשְּׁתִי֙ א֣וֹ הָעֵ֔רֶב א֖וֹ כָּל-כְּלִי-ע֑וֹר לְטַֽהֲר֖וֹ א֥וֹ לְטַמְּאֽוֹ: (פפפ) דָא אוֹרַיְתָא דְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ בִּלְבוּשׁ עֲמַר אוֹ כִתָּנָא אוֹ שִׁתְיָא אוֹ עַרְבָא אוֹ כָּל מָאן דִמְשָׁךְ לְדַכָּיוּתֵהּ אוֹ לְסַאֲבוּתֵהּ: פפפ:

---

הפטרת תזריע - מלכים ב ד

(מב) וְאִ֨ישׁ בָּ֜א מִבַּ֣עַל שָׁלִ֗שָׁה וַיָּבֵא֩ לְאִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֜ים לֶ֤חֶם בִּכּוּרִים֙ עֶשְׂרִֽים-לֶ֣חֶם שְׂעֹרִ֔ים וְכַרְמֶ֖ל בְּצִקְלֹנ֑וֹ וַיֹּ֕אמֶר תֵּ֥ן לָעָ֖ם וְיֹאכֵֽלוּ: (מג) וַיֹּ֙אמֶר֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ מָ֚ה אֶתֵּ֣ן זֶ֔ה לִפְנֵ֖י מֵ֣אָה אִ֑ישׁ וַיֹּ֗אמֶר תֵּ֤ן לָעָם֙ וְיֹאכֵ֔לוּ כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֖ה אָכֹ֥ל וְהוֹתֵֽר: (מד) וַיִּתֵּ֧ן לִפְנֵיהֶ֛ם וַיֹּאכְל֥וּ וַיּוֹתִ֖רוּ כִּדְבַ֥ר יְהוָֽה: ה (א) וְ֠נַעֲמָן שַׂר-צְבָ֨א מֶֽלֶךְ-אֲרָ֜ם הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּד֨וֹל לִפְנֵ֤י אֲדֹנָיו֙ וּנְשֻׂ֣א פָנִ֔ים כִּֽי-ב֛וֹ נָֽתַן-יְהוָ֥ה תְּשׁוּעָ֖ה לַאֲרָ֑ם וְהָאִ֗ישׁ הָיָ֛ה גִּבּ֥וֹר חַ֖יִל מְצֹרָֽע: (ב) וַאֲרָם֙ יָצְא֣וּ גְדוּדִ֔ים וַיִּשְׁבּ֛וּ מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵ֖ל נַעֲרָ֣ה קְטַנָּ֑ה וַתְּהִ֕י לִפְנֵ֖י אֵ֥שֶׁת נַעֲמָֽן: (ג) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל-גְּבִרְתָּ֔הּ אַחֲלֵ֣י אֲדֹנִ֔י לִפְנֵ֥י הַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן אָ֛ז יֶאֱסֹ֥ף אֹת֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ: (ד) וַיָּבֹ֕א וַיַּגֵּ֥ד לַאדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר כָּזֹ֤את וְכָזֹאת֙ דִּבְּרָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֔ה אֲשֶׁ֖ר מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵֽל: (ה) וַיֹּ֤אמֶר מֶֽלֶךְ-אֲרָם֙ לֶךְ-בֹּ֔א וְאֶשְׁלְחָ֥ה סֵ֖פֶר אֶל-מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּלֶךְ֩ וַיִּקַּ֨ח בְּיָד֜וֹ עֶ֣שֶׂר כִּכְּרֵי-כֶ֗סֶף וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ זָהָ֔ב וְעֶ֖שֶׂר חֲלִיפ֥וֹת בְּגָדִֽים: (ו) וַיָּבֵ֣א הַסֵּ֔פֶר אֶל-מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר וְעַתָּ֗ה כְּב֨וֹא הַסֵּ֤פֶר הַזֶּה֙ אֵלֶ֔יךָ הִנֵּ֨ה שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת-נַעֲמָ֣ן עַבְדִּ֔י וַאֲסַפְתּ֖וֹ מִצָּרַעְתּֽוֹ: (ז) וַיְהִ֡י כִּקְרֹא֩ מֶֽלֶךְ-יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת-הַסֵּ֜פֶר וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ הַאֱלֹהִ֥ים אָ֙נִי֙ לְהָמִ֣ית וּֽלְהַחֲי֔וֹת כִּֽי-זֶה֙ שֹׁלֵ֣חַ אֵלַ֔י לֶאֱסֹ֥ף אִ֖ישׁ מִצָּֽרַעְתּ֑וֹ כִּ֤י אַךְ-דְּעֽוּ-נָא֙ וּרְא֔וּ כִּֽי-מִתְאַנֶּ֥ה ה֖וּא לִֽי: (ח) וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֣עַ | אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ-הָאֱלֹהִ֗ים כִּֽי-קָרַ֤ע מֶֽלֶךְ-יִשְׂרָאֵל֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וַיִּשְׁלַח֙ אֶל-הַמֶּ֣לֶךְ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה קָרַ֖עְתָּ בְּגָדֶ֑יךָ יָבֹֽא-נָ֣א אֵלַ֔י וְיֵדַ֕ע כִּ֛י יֵ֥שׁ נָבִ֖יא בְּיִשְׂרָאֵֽל: (ט) וַיָּבֹ֥א נַעֲמָ֖ן (בסוסו) בְּסוּסָ֣יו וּבְרִכְבּ֑וֹ וַיַּעֲמֹ֥ד פֶּֽתַח-הַבַּ֖יִת לֶאֱלִישָֽׁע: (י) וַיִּשְׁלַ֥ח אֵלָ֛יו אֱלִישָׁ֖ע מַלְאָ֣ךְ לֵאמֹ֑ר הָל֗וֹךְ וְרָחַצְתָּ֤ שֶֽׁבַע-פְּעָמִים֙ בַּיַּרְדֵּ֔ן וְיָשֹׁ֧ב בְּשָׂרְךָ֛ לְךָ֖ וּטְהָֽר: (יא) וַיִּקְצֹ֥ף נַעֲמָ֖ן וַיֵּלַ֑ךְ וַיֹּאמֶר֩ הִנֵּ֨ה אָמַ֜רְתִּי אֵלַ֣י | יֵצֵ֣א יָצ֗וֹא וְעָמַד֙ וְקָרָא֙ בְּשֵׁם-יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ אֶל-הַמָּק֖וֹם וְאָסַ֥ף הַמְּצֹרָֽע: (יב) הֲלֹ֡א טוֹב֩ (אבנה) אֲמָנָ֨ה וּפַרְפַּ֜ר נַהֲר֣וֹת דַּמֶּ֗שֶׂק מִכֹּל֙ מֵימֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הֲלֹֽא-אֶרְחַ֥ץ בָּהֶ֖ם וְטָהָ֑רְתִּי וַיִּ֖פֶן וַיֵּ֥לֶךְ בְּחֵמָֽה: (יג) וַיִּגְּשׁ֣וּ עֲבָדָיו֮ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָיו֒ וַיֹּאמְר֗וּ אָבִי֙ דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל הַנָּבִ֛יא דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ הֲל֣וֹא תַעֲשֶׂ֑ה וְאַ֛ף כִּֽי-אָמַ֥ר אֵלֶ֖יךָ רְחַ֥ץ וּטְהָֽר: (יד) וַיֵּ֗רֶד וַיִּטְבֹּ֤ל בַּיַּרְדֵּן֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים כִּדְבַ֖ר אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים וַיָּ֣שָׁב בְּשָׂר֗וֹ כִּבְשַׂ֛ר נַ֥עַר קָטֹ֖ן וַיִּטְהָֽר: (טו) וַיָּשָׁב֩ אֶל-אִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֜ים ה֣וּא וְכָֽל-מַחֲנֵ֗הוּ וַיָּבֹא֮ וַיַּעֲמֹ֣ד לְפָנָיו֒ וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה-נָ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֣י אֵ֤ין אֱלֹהִים֙ בְּכָל-הָאָ֔רֶץ כִּ֖י אִם-בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֛ה קַח-נָ֥א בְרָכָ֖ה מֵאֵ֥ת עַבְדֶּֽךָ: (טז) וַיֹּ֕אמֶר חַי-יְהוָ֛ה אֲשֶׁר-עָמַ֥דְתִּי לְפָנָ֖יו אִם-אֶקָּ֑ח וַיִּפְצַר-בּ֥וֹ לָקַ֖חַת וַיְמָאֵֽן: (יז) וַיֹּאמֶר֮ נַעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן-נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶֽמֶד-פְּרָדִ֖ים אֲדָמָ֑ה כִּ֡י לֽוֹא-יַעֲשֶׂה֩ ע֨וֹד עַבְדְּךָ֜ עֹלָ֤ה וָזֶ֙בַח֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים כִּ֖י אִם-לַיהוָֽה: (יח) לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה יִסְלַ֥ח יְהוָ֖ה לְעַבְדֶּ֑ךָ בְּב֣וֹא אֲדֹנִ֣י בֵית-רִמּוֹן֩ לְהִשְׁתַּחֲוֹ֨ת שָׁ֜מָּה וְה֣וּא | נִשְׁעָ֣ן עַל-יָדִ֗י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֙יתִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָ֙תִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן יִסְלַח-(נא) יְהוָ֥ה לְעַבְדְּךָ֖ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: (יט) וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם וַיֵּ֥לֶךְ מֵאִתּ֖וֹ כִּבְרַת-אָֽרֶץ:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה אהלות פרק א

א. שְׁנַיִם טְמֵאִים בַּמֵּת, אֶחָד טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. שְׁלשָׁה טְמֵאִין בַּמֵּת, שְׁנַיִם טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. אַרְבָּעָה טְמֵאִין בַּמֵּת, שְׁלשָׁה טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. כֵּיצַד שְׁנַיִם, אָדָם הַנּוֹגֵעַ בַּמֵּת, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְאָדָם הַנּוֹגֵע בּוֹ, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב:

 ברטנורה   (א) שנים טמאים במת, אחד טמא טומאת שבעה. כולה מתניתין מפרש לה ואזיל: אדם הנוגע במת, טמא טומאת שבעה. דכתיב (במדבר יט) הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים, לפי שהוא נעשה אב הטומאה, שהמת אבי אבות הטומאה הוא: ואדם הנוגע בו, טמא טומאת ערב. דכתיב (שם) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, לפי שהוא נעשה ולד הטומאה, וכל ולד הטומאה אין בו אלא טומאת ערב. אבל חכמים גזרו על הנוגע בטמא מת בעוד מחובר למת שיהא טמא שבעה:

ב. כֵּיצַד שְׁלשָׁה, כֵּלִים הַנּוֹגְעִים בַּמֵּת, וְכֵלִים בֵּכֵּלִים, טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה. הַשְּׁלִישִׁי בֵּין אָדָם וּבֵין כֵּלִים טְמֵאִין טֻמְאַת עָרֶב:

 ברטנורה   (ב) כלים הנוגעים במת וכו'. בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים, מיטמאין כמת עצמו, דכתיב (שם) בחלל חרב הרי הוא כמת, והוא הדין לשאר כל הכלים, הלכך כלים הנוגעים במת נעשים אבי אבות, וכלים בכלים אב הטומאה, דלעולם אין הכלים שניים נעשים כראשונים: השלישי בין אדם בין כלים. נעשים ראשונים ומיטמאין טומאת ערב:

ג. כֵּיצַד אַרְבָּעָה, כֵּלִים נוֹגְעִין בַּמֵּת, וְאָדָם בַּכֵּלִים, וְכֵלִים בָּאָדָם, טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה. הָרְבִיעִי, בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, יֵשׁ לִי חֲמִישִׁי, הַשְּׁפוּד הַתָּחוּב בָּאֹהֶל, הָאֹהֶל וְהַשְּׁפוּד וְאָדָם הַנּוֹגֵעַ בַּשְּׁפוּד וְכֵלִים בָּאָדָם, טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה. הַחֲמִישִׁי, בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. אָמְרוּ לוֹ, אֵין הָאֹהֶל מִתְחַשֵּׁב:

 ברטנורה   (ג) כיצד ארבעה. כלים הנוגעים במת, אבי אבות כמותו. ואדם בכלים, אב הטומאה. וכלים באדם נמי אב הטומאה כאדם עצמו, דכתיב (שם לא) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם, הא למדת שכל אדם הטמא טומאת שבעה מטמא הכלים טומאת שבעה: הרביעי בין אדם בין כלים. נעשים ראשונים. והוא הדין דבכיצד שלשה הוה מצי למתני אדם הנוגע במת וכלים באדם טמאים טומאת שבעה, השלישי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב. אלא מסיפא ארבעה טמאין במת שמעינן לה דאפילו אדם בכלים שנגעו במת וכלים באדם, קתני טומאת שבעה, כל שכן אדם במת עצמו וכלים באדם דאיכא טמאת שבעה: שפוד. כמין עמוד של מתכת תקוע באמצע האוהל ובראשו קושרין האוהל: אין האוהל מתחשב. לפי שאין האוהל מטמא השפוד, לפיכך אינו נחשב במנין סדר הטומאות, אלא כל המונח באוהל המת כנוגע במת עצמו, ואין כאן אלא ארבעה. אי נמי, אפילו אין השפוד בתוך האוהל אלא שנוגע באוהל מבחוץ, אפילו הכי אין האוהל מתחשב במנין סדר משנתינו, והכי מוכח לקמן בפרק סגוס עבה במשנת טבליות של עץ:

ד. אָדָם וְכֵלִים מִטַּמְּאִין בַּמֵּת. חֹמֶר בָּאָדָם מִבַּכֵּלִים וְכֵלִים מִבָּאָדָם, שֶׁהַכֵּלִים שְׁלשָׁה וְהָאָדָם שְׁנָיִם. חֹמֶר בָּאָדָם, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא בָאֶמְצַע, הֵן אַרְבָּעָה. וְשֶׁאֵינוֹ בָאֶמְצַע, הֵן שְׁלשָׁה:

 ברטנורה   (ד) שהכלים שלשה. כגון כלים שנגעו במת וכלים בכלים ועוד כלים שלישים בשניים, כולן טמאין: והאדם שנים. כגון אדם במת, ואדם שני בזה האדם שנטמא במת. אבל אדם השלישי בשני, טהור: שהוא באמצע. כגון כלים ואדם וכלים, דהרביעי בין אדם בין כלים מיטמא טומאת ערב כדשמעינן ממתניתין דלעיל:

ה. אָדָם וּבְגָדִים מִטַּמְּאִים בַּזָּב. חֹמֶר בָּאָדָם מִבַּבְּגָדִים, וּבַבְּגָדִים מִבָּאָדָם, שֶׁהָאָדָם הַנּוֹגֵע בַּזָּב מְטַמֵּא בְגָדִים, וְאֵין בְּגָדִים הַנּוֹגְעִין בַּזָּב מְטַמְּאִין בְּגָדִים. חֹמֶר בַּבְּגָדִים, שֶׁהַבְּגָדִים הַנּוֹשְׂאִין אֶת הַזָּב מְטַמְּאִין אָדָם, וְאֵין אָדָם הַנּוֹשֵׂא אֶת הַזָּב מְטַמֵּא אָדָם:

 ברטנורה   (ה) מטמא בגדים. כל זמן שלא פירש. דכתיב (ויקרא טו) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו, אלמא שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו בזב: ואין בגדים הנוגעים בזב מטמאין בגדים. לפי שהזב אב הטומאה, והבגדים הנוגעים בו נעשים ראשון ואין מטמאין בגדים אחרים, שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה: שהבגדים הנושאים את הזב מטמאין אדם. כגון משכב ומושב של זב מטמאין אדם, לפי שהן נעשים אב הטומאה כזב עצמו, דכתיב (שם) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב: ואין אדם הנושא את הזב מטמא אדם. ואפילו בשעה שהוא נושא אותו קודם שפירש, שאינו אלא ראשון לטומאה, ואין ראשון מטמא אדם:

ו. אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ. וַאֲפִלּוּ מְגֻיָּד, וַאֲפִלּוּ גוֹסֵס, זוֹקֵק לַיִּבּוּם וּפוֹטֵר מִן הַיִּבּוּם, מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה וּפוֹסֵל בַּתְּרוּמָה. וְכֵן בְּהֵמָה וְחַיָּה אֵינָן מְטַמְּאִין, עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם. הֻתְּזוּ רָאשֵׁיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁמְּפַרְכְּסִין, טְמֵאִין, כְּגוֹן זָנָב שֶׁל הַלְּטָאָה שֶׁהִיא מְפַרְכָּסֶת:

 ברטנורה   (ו) עד שתצא נפשו. דכתיב (במדבר יט) כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות, למדך הכתוב שאינו מטמא עד שימות: מגויד. מחותך. לשון גודו אילנא: (דניאל ד): זוקק ליבום. כל זמן שהוא גוסס, יבמתו אסורה להנשא: ופוטר מן היבום. אם מת והניח בן גוסס, אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום: ומאכיל בתרומה. את אמו אם היא בת ישראל שנישאת לכהן: ופוסל. את אמו מן התרומה, אם בת כהן לישראל היא: וכן בהמה וחיה אין מטמאין. טומאת נבילות, עד שתצא נפשם: כזנב הלטאה. כלומר למה פרכוס זה דומה, לזנב הלטאה:

ז. הָאֵבָרִין אֵין לָהֶן שִׁעוּר, אֲפִלּוּ פָּחוּת מִכַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וּפָחוּת מִכַּזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וּפָחוּת מִכָּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, מְטַמְּאִין טֻמְאָתָן:

 ברטנורה   (ז) האברים. צריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות, ובכך הוא נחשב אבר. ומיירי בין באבר שנתלש מן החי בין באבר מן המת:

ח. מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים בָּאָדָם, שְׁלשִׁים בְּפִסַת הָרֶגֶל, שִׁשָּׁה בְּכָל אֶצְבַּע, עֲשָׂרָה בַּקֵּרְסָל, שְׁנַיִם בַּשּׁוֹק, חֲמִשָּׁה בָּאַרְכּוּבָה, אֶחָד בַּיָּרֵךְ, שְׁלשָׁה בַּקַּטְלִית, אַחַת עֶשְׂרֵה צְלָעוֹת, שְׁלשִׁים בְּפִסַת הַיָּד, שִׁשָּׁה בְּכָל אֶצְבַּע, שְׁנַיִם בַּקָּנֶה, וּשְׁנַיִם בַּמַּרְפֵּק, אֶחָד בַּזְּרוֹעַ, וְאַרְבָּעָה בַּכָּתֵף. מֵאָה וְאֶחָד מִזֶּה וּמֵאָה וְאֶחָד מִזֶּה. וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר חֻלְיוֹת בַּשִּׁדְרָה, תִּשְׁעָה בָּרֹאשׁ, שְׁמוֹנָה בַּצַוָּאר, שִׁשָּׁה בַּמַּפְתֵּחַ שֶׁל לֵב, וַחֲמִשָּׁה בִּנְקָבָיו. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי. אֲבָל אִם אֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵין מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל:

 ברטנורה   (ח) פיסת הרגל. כף הרגל היא הפרסה: ששה בכל אצבע. לחמש אצבעות היינו שלשים: קרסול. תרגום כרעיים, קרסולין, מקום חיבור הרגל והשוק: קטלית. למעלה בראש הירך: בקנה. עצם המחובר ליד, מלשון קנה המדה, שבו מודדים האמה: מרפק. קוד''ו בלע''ז: מאה ואחד מזה. שכל מה שמנה עד עכשיו מצד אחד מהגוף הוא, כגון יד אחת ורגל אחת ודופן אחד: מפתח של לב. הוא החזה שמפני תנועת החזה מנשב הריאה על הלב, נמצא החזה פותח דרך שממנו יכנס האויר ויצא ללב: בנקביו. הביצים וגיד האמה: בשר כראוי. כדי שיעלה ארוכה ויבריא אם היה מחובר באדם חי: ואין מטמאין באוהל. לפי שטומאת אוהל אינה אלא או באדם שלם כדכתיב (במדבר יט) אדם כי ימות באהל, או באבר הדומה לאדם כדכתיב (שם) בעצם אדם, מה אדם יש בו בשר וגידים ועצמות ומטמא באהל, אף אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות מטמא באוהל:

---

גמרא נדה דף כ' ע''א

וּכְמֵימֵי אֲדָמָה. תָּנוּ רַבָּנָן כְּמֵימֵי אֲדָמָה מֵבִיא אֲדָמָה שְׁמֵינָה מִבִּקְעַת בֵּית כֶּרֶם וּמַצִיף עָלֶיהָ מַיִם דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִבִּקְעַת יוּדְפַת. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִבִּקְעַת סִכְנִי. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף מִבִּקְעַת גִּינוֹסַר וְכַיּוֹצֵא בָהֵן. תַּנְיָא אִידָךְ וּכְמֵימֵי אֲדָמָה מֵבִיא אֲדָמָה שְׁמֵינָה מִבִּקְעַת בֵּית כֶּרֶם וּמַצִיף עָלֶיהָ מַיִם כִּקְלִיפַת הַשּׁוּם. וְאֵין שִׁיעוּר לְמַיִם מִשּׁוּם דְּאֵין שִׁיעוּר לְעָפָר. וְאֵין בוֹדְקִין אוֹתָן צְלוּלִין אֶלָּא עֲכוּרִין. צָלְלוּ חוֹזֵר וְעוֹכְרָן. וּכְשֶׁהוּא עוֹכְרָן אֵין עוֹכְרָן בְּיַד אֶלָּא בַכֶּלִי:

 רש''י  ואין שיעור למים. משום דאין שיעור לעפר אלא יביא עפר כמו שירצה אם רב אם מעט ויציף עליו מים כעובי קליפת השום למעלה מן העפר: אלא עכורין. שתהא מראית אדמה נכנסת במים: וכשהוא עוכרן. המים בעפר:

---

זוהר יתרו דף צ''ב ע''א

תְּלַת דַּרְגִּין אִינוּן וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן שַׁבָּת. שַׁבָּת עִלָּאָה. שַׁבָּת דְּיוֹמָא. שַׁבָּת דְּלֵילְיָא. וְכֻלְּהוּ חַד וְאִקְרֵי כֹלָּא שַׁבָּת. וְכָל חַד כַּד אִיהוּ שַׁלְטָא נָטִיל לְחַבְרוֹי וְזַמִּין לוֹן בַּהֲדֵיהּ בְּהַהוּא שׁוּלְטָנוּ דִילֵיהּ. וְכַד הָאי אָתֵי לְעָלְמָא כֻלְּהוּ אַתְיָין וּזְמִינִין בַּהֲדֵיהּ. כַּד אָתֵי לֵילְיָא זַמִּין בַּהֲדֵיהּ לְשַׁבָּת בִּימָמָא וְזַמִּין לֵיהּ בְּהֵיכְלֵיהּ וְאִתְטְמַר בַּהֲדֵיהּ. כֵּיוַן דְּהָאי אַתְיָיא שַׁבָּת עִלָּאָה אִתְמְשָׁךְ עֲלֵיהּ וְכֻלְּהוּ גְנִיזִין בְּהֵיכְלָא דְלֵילְיָא. וּבְגִין דָּא סְעוּדָתָא דְלֵילְיָא חֲמוּרָה מִבִּימָמָא כַּד אָתֵי יְמָמָא זַמִּין בַּהֲדֵיהּ לִתְרֵין אִלֵּין אַחֲרָנִין דַּרְגָּא עִלָּאָה וְדַרְגָּא תַתָּאָה דָּא דְאַנְהִיר לֵיהּ וְדָא דְאִתְנְהִיר מִינֵיהּ. וְכֹלָּא כַחֲדָא אִקְרֵי שַׁבָּת וְשַׁלְטִין בְּיוֹמָא דְשַׁבָּת. וְאִלֵּין תְּלַת דַּרְגִּין אִינוּן כְּלָלָא וְרָזָא דְכָל אוֹרַיְיתָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב נְבִיאִים וּכְתוּבִים. מָאן דְּנָטִיר שַׁבָּת נָטִיר אוֹרַיְיתָא כֻלָּהּ:

 תרגום הזוהר  שָׁלֹשׁ דַּרְגוֹת הֵן, וכֻלָּן נִקְרָאִים שַׁבָּת. שַׁבָּת עֶלְיוֹנָה, שַׁבָּת שֶׁל יוֹם וְשַׁבָּת שֶׁל הַלַּיְלָה. וְהַכֹּל אֶחָד וְכֻלָּן נִקְרָאִים שַׁבָּת. וְכָל אֶחָד כְּשֶׁהוּא שׁוֹלֵט הוּא לוֹקֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ וּמַזְמִין אוֹתוֹ עִמּוֹ בְּאוֹתוֹ שִׁלְטוֹן שֶׁלוֹ. וּכְשֶׁזֶה בָּא לָעוֹלָם כֻּלָּם בָּאִים וְנִמְצָאִים עִמּוֹ. כְּשֶׁבָּא הַלַּיְלָה נִמְצָא עִמּוֹ לְשַׁבָּת שֶׁל הַיּוֹם וְנִמְצָא עִמּוֹ בְּהֵיכַל שֶׁלוֹ וּמִסְתַּתֵּר עִמּוֹ. מִכֵּיוָן שֶׁזֶה בָּא, הַשַּׁבָּת הָעֶלְיוֹן נִמְשַׁךְ עָלָיו וְכֻלָּם נִגְנָזִים בְּהֵיכָל שֶׁל הַלַּיְלָה. וְלָכֵן הַסְעֻדָּה שֶׁל הַלַּיְלָה חֲמוּרָה מִשֶׁל הַיּוֹם. כְּשֶׁבָּא הַיּוֹם נִמְצָא עִמוֹ שְׁנֵי אֵלוּ הָאַחֵרִים, דַרְגָה עֶלְיוֹנָה וְדַרְגָה תַחְתּוֹנָה, זֶה שֶׁמֵאִיר לוֹ וְזֶה שֶׁמִּתְנַהֵר מִמֶּנוּ. וְכֻלָּם כְּאֶחָד נִקְרָאִים שַׁבָּת וְשׁוֹלְטִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וְאֵלּוּ הַשָּׁלֹש דַּרְגוֹת הֵם כְּלָל וְהַסּוֹד שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה, הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, נְבִיאִים וּכְתוּבִים. מִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת שׁוֹמֵר אֶת כָּל הַתּוֹרָה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ז

א. הַתּוֹלָדָה הִיא הַמְּלָאכָה הַדּוֹמֶה לְאָב מֵאֵלּוּ הָאָבוֹת. כֵּיצַד הַמְּחַתֵּךְ אֶת הַיֶּרֶק מְעַט כְּדֵי לְבַשְּׁלוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּיב שֶׁזּוּ הַמְּלָאכָה תּוֹלְדַת טְחִינָה. שֶׁהַטּוֹחֵן לוֹקֵחַ גּוּף אֶחָד וּמְחַלְּקוֹ לְגוּפִים הַרְבֵּה. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָבָר הַדּוֹמֶה לָזֶה הֲרֵי זוּ תּוֹלְדַת טוֹחֵן. וְכֵן הַלּוֹקֵחַ לָשׁוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת וְשָׁף אוֹתוֹ כְּדֵי לִיקַח מֵעֲפָרוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים צוֹרְפֵי הַזָּהָב הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת טְחִינָה: ב. וְכֵן הַלּוֹקֵחַ חָלָב וְנָתַן בּוֹ קֵיבָה כְּדֵי לְחַבְּצוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּיב מִשּׁוּם תּוֹלְדַת בּוֹרֵר שֶׁהֲרֵי הִפְרִישׁ הַקּוּם מִן הֶחָלָב. וְאִם גְּבָנוֹ וְעָשָׂהוּ גְבִינָה חַיָּיב מִשּׁוּם בּוֹנֶה. שֶׁכָּל הַמְּקַבֵּץ חֵלֶק אֶל חֵלֶק וְדָבַק הַכֹּל עַד שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ גוּף אֶחָד הֲרֵי זֶה דוֹמֶה לְבִנְיַן. וְכֵן לְכָל מְלָאכָה וּמְלָאכָה מֵאֵלּוּ הָאָבוֹת יֵשׁ לָהֵן תּוֹלָדוֹת עַל דֶּרֶךְ זוֹ שֶׁאָמַרְנוּ וּמִגּוּף הַמְּלָאכָה הַנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת תֵּדַע מֵעֵין אֵיזֶה אָב הִיא וְתוֹלְדַת אֵיזֶה אָב הִיא:

---

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ג' ע''ד

מֵעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה הַיָּגוֹן. יִשְׁתּוֹנֵן כִּלְיוֹתָיו וְיַחֲשׁוֹב כַּמָּה רַבָּה רָעַת מִי שֶׁהִמְרָה אֶת יוֹצְרוֹ. וְיַגְדִּיל יָגוֹן בִּלְבָבוֹ. וְסַעַר מִתְחוֹלֵל בְּרַעֲיוֹנָיו. וְיֶאֱנַח בִּמְרִירוּת לֵב. כִּי יִתָּכֵן שֶׁהִתְחָרֵט וְיֵרַע בְּעֵינָיו עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְלֹא הִשְׁלִים חֻקּוֹ בָּזֶה. כִּי גַם הֶפְסֵד דִּינָר אוֹ אִיסָר קָשֶׁה בְּעֵינֵי הָאָדָם. אַךְ אִם אָבַד עָשְׁרוֹ בְּעִנְיַן רָע וְיָצָא נָקִי מִנְּכָסָיו. נַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבַל וְתִכְבַּד אַנְחָתוֹ נַפְשׁוֹ מָרָה לוֹ. וְכֵן עַל צָרוֹת רָעוֹת וְרַבּוֹת כְּאֵבוֹ נֶצַח וְיָגוֹן בִּלְבָבוֹ יוֹמָם. וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה רָאוּי שֶׁיִּצְטָעֵר וְיֶאֱנַח מִי שֶׁהִמְרָה אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְהִשְׁחִית וְהִתְעִיב עֲלִילָה לְפָנָיו. וְלֹא זָכַר אֲשֶׁר בְּרָאוֹ יֵשׁ מֵאַיִן וְחֶסֶד עָשָׂה עִמּוֹ וְיָדוֹ תַנְחֵהוּ בְּכָל עֵת וְנוֹצֵר נַפְשׁוֹ בְּכָל רֶגַע. וְאֵיךְ מְלָאוֹ לִבּוֹ לְהַכְעִיס לְפָנָיו. וְאֵיךְ טָח מֵרְאוֹת עֵינֵי הַחוֹטֵא מֵהַשְׂכִּיל לְבָבוֹ. וְהַמַּשְׂכִּיל אֲשֶׁר נִפְקְחוּ עֵינָיו יוּחָקוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וְיָבוֹאוּ חַדְרֵי רוּחוֹ. וּמַדְרֵגוֹת הַתְּשׁוּבָה וּמַעֲלוֹתֶיהָ לְפִי גוֹדֶל הַמְּרִירוּת וְעֶצֶם הַיָּגוֹן. וְהִיא הַתְּשׁוּבָה אֲשֶׁר תָּבֹא מִדֶּרֶךְ טֹהַר הַנֶּפֶשׁ וְזַכּוּת שִׂכְלָהּ. כִּי לְפִי שִׂכְלוֹ וּכְפִי אֲשֶׁר תִּפָּקַחְנָה עֵינָיו יִרְבּוּ וְיַעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד יְגוֹנָיו בְּרַעֲיוֹנָיו עַל רוֹב עֲוֹנוֹ וְשָׁב וְרָפָא לוֹ: