---

פרשת אמור

---

אמור יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

כא (א) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל-הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא-יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו: וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה אֱמַר לְכַהֲנַיָא בְּנֵי אַהֲרֹן וְתֵימַר לְהוֹן עַל מִית לָא יִסְתָּאַב בְּעַמֵהּ:

 רש''י   אמר אל הכהנים. אמר ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים: בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר הכהנים: בני אהרן. אף בעלי מומין במשמע: בני אהרן. ולא בנות אהרן: לא יטמא בעמיו. בעוד שהמת בתוך עמיו, יצא מת מצוה:

(ב) כִּ֚י אִם-לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו: אֱלָהֵן לְקָרִיבֵהּ דְקָרִיב לֵהּ לְאִמֵהּ וְלַאֲבוּהִי וְלִבְרֵהּ וְלִבְרַתֵּהּ וְלַאֲחוּהִי:

 רש''י   כי אם לשארו. אין שארו אלא אשתו:

(ג) וְלַֽאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹא-הָֽיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא: וְלַאֲחָתֵהּ בְּתֻלְתָּא דְקָרִיבָא לֵהּ דִי לָא הֲוַת לִגְבַר לָהּ יִסְתָּאָב:

 רש''י   הקרובה. לרבות את הארוסה: אשר לא היתה לאיש. למשכב: לה יטמא. מצוה:

(ד) לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ: לָא יִסְתָּאַב רַבָּא בְעַמֵהּ לְאַחֲלוּתֵהּ:

 רש''י   לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחלל בה בעודה עמו. וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו בעוד שהוא בתוך עמיו, שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה, ובאיזה שאר אמרתי, באותו שהוא להחלו, להתחלל הוא מכהנתו:

(ה) לֹֽא-(יקרחה) יִקְרְח֤וּ קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת: לָא יִמְרְטוּן מְרַט בְּרֵישְׁהוֹן וּפָאתָא דְדִקְנְהוֹן לָא יְגַלְחוּן וּבְבִשְׂרְהוֹן לָא יְחַבְּלוּן חִבּוּל:

 רש''י   לא יקרחו קרחה. על מת. והלא אף ישראל הזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל (דברים יד א) בין עיניכם, יכול לא יהא חיב על כל הראש, תלמוד לומר בראשם, וילמדו ישראל מהכהנים בגזרה שוה, נאמר כאן קרחה ונאמר להלן בישראל קרחה, מה כאן כל הראש אף להלן כל הראש במשמע, כל מקום שיקרח בראש. ומה להלן על מת, אף כאן על מת: ופאת זקנם לא יגלחו. לפי שנאמר בישראל (ויקרא יט כז) ולא תשחית, יכול לקטו במלקט וברהיטני יהא חיב, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חיב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה, וזהו תער: ובבשרם לא ישרטו שרטת. לפי שנאמר בישראל (ויקרא שם כח) ושרט לנפש לא תתנו, יכול שרט חמש שריטות לא יהא חיב אלא אחת, תלמוד לומר לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה. שתיבה זו יתרה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת:

(ו) קְדשִׁ֤ים יִֽהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת-אִשֵּׁ֨י יְהֹוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹֽהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ: קַדִישִׁין יְהוֹן קֳדָם אֱלָהֲהוֹן וְלָא יְחַלוּן שְׁמָא דֶאֱלָהֲהוֹן אֲרֵי יָת קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ קֻרְבַּן אֱלָהֲהוֹן אִנוּן מַקְרִיבִין וִיהוֹן קַדִישִׁין:

 רש''י   קדשים יהיו. על כרחם יקדישום בית דין בכך:

---

נביאים - יחזקאל - פרק מד

(טו) וְהַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם בְּנֵ֣י צָד֗וֹק אֲשֶׁ֨ר שָׁמְר֜וּ אֶת-מִשְׁמֶ֤רֶת מִקְדָּשִׁי֙ בִּתְע֤וֹת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ מֵֽעָלַ֔י הֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֵלַ֖י לְשָֽׁרְתֵ֑נִי וְעָמְד֣וּ לְפָנַ֗י לְהַקְרִ֥יב לִי֙ חֵ֣לֶב וָדָ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה: וְכָהֲנַיָּא לֵוָאֵי בְּנֵי צָדוֹק דִּי נְטַרוּ יַת מַטְּרַת מַקְדְּשִׁי בְּמִטְעֵי בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל מִבָּתַר פָלְחָנִי אִינוּן יִתְקָרְבוּן לְפוּלְחָנִי לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי וִישַׁמְּשׁוּן עַל מַדְבְּחִי לְקָרָבָא קֳדָמַי תְּרַב וְדַם נִכְסַת קוּדְשִׁין אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים :

 רש''י   והכהנים הלוים . משבט לוי : בני צדוק . לפי שהיה כ''ג ששימש ראשון במקדש בימי שלמה נקראו על שמו : בתעות . קנאינשר''ר בלע''ז :

(טז) הֵ֜מָּה יָבֹ֣אוּ אֶל-מִקְדָּשִׁ֗י וְהֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֶל-שֻׁלְחָנִ֖י לְשָׁרְתֵ֑נִי וְשָׁמְר֖וּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּֽי: אִנּוּן יַעֲלּוּן לְמַקְדְּשִׁי וְאִנּוּן יִתְקָרְבוּן לִפְּתוֹרִי לְחַם אַפַּיָּא לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי וְיִטְּרוּן יַת מַטְּרַת מֵימְרִי : (יז) וְהָיָ֗ה בְּבוֹאָם֙ אֶֽל-שַׁעֲרֵי֙ הֶחָצֵ֣ר הַפְּנִימִ֔ית בִּגְדֵ֥י פִשְׁתִּ֖ים יִלְבָּ֑שׁוּ וְלֹֽא-יַעֲלֶ֤ה עֲלֵיהֶם֙ צֶ֔מֶר בְּשָֽׁרְתָ֗ם בְּשַׁעֲרֵ֛י הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִ֖ית וָבָֽיְתָה: וִיהֵי בְּמֵעַלְהוֹן לְתַרְעֵי דַרְתָּא גֵוַיְתָא לְבוּשֵׁי בוּצָא יִלְבְּשׁוּן וְלָא יְהֵי עֲלֵיהוֹן כְּסוּת עֲמַר בְּשַׁמָשׁוּתְהוֹן בְּתַרְעֵי דַרְתָּא גֵוַיְתָא וּלְגָיו :

 רש''י   אל שערי החצר הפנימית . לפני ולפנים בי''ה : ולא יעלה עליהם צמר . תכלת שהיה במעיל ובאבנט לא ילבשנו בי''ה בעבודת פנים : וביתה . ולפנים :

(יח) פַּאֲרֵ֤י פִשְׁתִּים֙ יִהְי֣וּ עַל-רֹאשָׁ֔ם וּמִכְנְסֵ֣י פִשְׁתִּ֔ים יִהְי֖וּ עַל-מָתְנֵיהֶ֑ם לֹ֥א יַחְגְּר֖וּ בַּיָּֽזַע: קוֹבְעִין דְּבוּץ יְהוֹן עַל רֵישֵׁיהוֹן וּמִכְנְסִין דְּבוּץ יְהוֹן עַל חַרְצֵיהוֹן וְלָא יְזַרְזוּן עַל חַרְצֵיהוֹן אֶלָּהֵן עַל לְבָבֵיהוֹן יֵיסְרוּן :

 רש''י   פארי . קאפייל''ש בלע''ז : לא יחגרו ביזע . שנינו בברייתא אין חוגרין במקום שמזיעין לא למעלה מאציליהם ולא למטה ממתניהם שהוא מקום זיעה אנלאשויי''רא בלע''ז ל''א אסרה התורה לכהנים מלבושי הצמר כי הצמר מזיע הגוף ומזיע את הבשר , ( סא''א ) :

(יט) וּ֠בְצֵאתָם אֶל-הֶחָצֵ֨ר הַחִיצוֹנָ֜ה אֶל-הֶחָצֵ֣ר הַחִיצוֹנָה֮ אֶל-הָעָם֒ יִפְשְׁט֣וּ אֶת-בִּגְדֵיהֶ֗ם אֲשֶׁר-הֵ֙מָּה֙ מְשָׁרְתִ֣ם בָּ֔ם וְהִנִּ֥יחוּ אוֹתָ֖ם בְּלִֽשְׁכֹ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וְלָֽבְשׁוּ֙ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְלֹֽא-יְקַדְּשׁ֥וּ אֶת-הָעָ֖ם בְּבִגְדֵיהֶֽם: וּבְמַפַּקְהוֹן מִדַּרְתָּא דְקוּדְשָׁא לְדָרְתָּא בַרַיְיתָא לְאִתְעֲרָבָא עִם עַמָּא יִשְׁלְחוּן יַת לְבוּשֵׁיהוֹן דִּי אִנּוּן מְשַׁמְּשִׁין בְּהוֹן וְיַחֲתוּן יַתְהוֹן בְּלִשְׁכַּת קוּדְשָׁא וְיִלְבְּשׁוּן לְבוּשִׁין אָחֳרָנִין וְלָא יִתְעָרְבוּן עִם עַמָּא בִּלְבוּשֵׁיהוֹן :

 רש''י   אל החצר החיצונה . לפי שהיה מדבר בהיכל לפני ולפנים וקראם חצר הפנימית ואצלם יש לו לקרות עזרת ישראל חצר החיצונה לכך הוצרך לכפול שתי פעמים לומר שעל עזרת נשים הוא אומר מקום שכל ישראל נכנסין : והניחו אותם בלשכות הקודש . כמו שאמר מרע''ה ( ויקרא ט''ז ) ופשט את בגדי הבד אשר לבש והניחם שם : ולא יקדשו את העם . ת''י ולא יתערבון עם עמא בלבושיהון כלומר לא יגעו אל העם בבגדיהם הקדושים שאין בגדי חול טהורין אצל בגדי הקודש :

(כ) וְרֹאשָׁם֙ לֹ֣א יְגַלֵּ֔חוּ וּפֶ֖רַע לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑חוּ כָּס֥וֹם יִכְסְמ֖וּ אֶת-רָאשֵׁיהֶֽם: וְרֵישֵׁיהוֹן לָא יְגַלְחוּן וּפֵרוּעַ לָא יִרְבּוּן סַפָּרָא יְסַפְּרוּן יַת שְּׂעַר רֵישֵׁיהוֹן :

 רש''י   וראשם לא יגלחו . להעביר את כל השער : ופרע לא ישלחו . גידול שער לא ירבו : כסום יכסמו . ככוסמת הזו שסדורין בשבולת ראשו של זה לצד עיקרו של זה כך שמעתי משמו של רבי מנחם זצ''ל ויתכן לפרשו לשון מדת דבר השוה לא גזיזת ראש ולא גדול שער אלא במדה שוה אמולי''ר בלע''ז :

---

כתובים - משלי - פרק כז

(יב) עָר֤וּם רָאָ֣ה רָעָ֣ה נִסְתָּ֑ר פְּ֝תָאיִ֗ם עָבְר֥וּ נֶעֱנָֽשׁוּ: עֲרִימָא חֲזָא בִישְׁתָּא וּמִטְשֵׁי וְשַׁבְרֵי עָבְרִין עֲלָהּ וְחַסְרִין :

 רש''י   ערום ראה רעה . רואה פורענות הבאה על הארץ ונסתר הימנה שמשך ידו מן העבירה ופתאים לא נסתרו אלא עברו בדרך רעה : ונענשו . ונפסדו :

(יג) קַח-בִּ֭גְדוֹ כִּי-עָ֣רַב זָ֑ר וּבְעַ֖ד נָכְרִיָּ֣ה חַבְלֵֽהוּ: מִתְנְסֵיב מַדְמוּטֵי דְמַן דְּעָרֵיב לְנוּכְרָאָה וְעַל אַפֵּי נוּכְרַיָא מַשְׁכְּנֵיהּ :

 רש''י   כי ערב זר . אדם שנעשה ערב גורם שאמר הדיין למלוה קח בגדו :

(יד) מְבָ֘רֵ֤ךְ רֵעֵ֨הוּ | בְּק֣וֹל גָּ֭דוֹל בַּבֹּ֣קֶר הַשְׁכֵּ֑ים קְ֝לָלָ֗ה תֵּחָ֥שֶׁב לֽוֹ: דִּמְבָרֵךְ לְחַבְרֵיהּ בְּקָלָא רָמָא בְּצַפְרָא בְקִידוּמָא לְוָטָתָא תִּתְחֲשִׁיב לֵיהּ :

 רש''י   מברך רעהו . יש משבח את חבירו יום יום והברכה נהפכ' לקללה שאומרים עליו שהוא וותרן בממונו ועשיר והכל באין ושואלין ממנו והמלכות מתגרת בו לגבו' ממון כך נדרש במסכת ערכין , ועוד יש במדרש רבי תנחומא כנגד בלעם שהיה מברך את ישראל בקול רם שנאמר וישא משלו וגו' ( מדבר כג ) ל' נשיאות קול וסופו יעץ להחטיאם :

(טו) דֶּ֣לֶף ט֭וֹרֵד בְּי֣וֹם סַגְרִ֑יר וְאֵ֥שֶׁת (מדונים) מִ֝דְיָנִ֗ים נִשְׁתָּוָֽה: אֵיךְ דִּלְפָא דְנָטֵף בְּיוֹמָא דְסַגְרִירָא הֵיכְנָא אִתְּתָא תַגְרָנוּתָא דְנָצְיָא :

 רש''י   דלף טורד . גשם הנוטף מן הגג לתוך הבית וטורד את בני הבית : ביום סגריר . יום הגשם שהכל נסגרים בבתיהם : ואשת . מדינים נשתוה . שניהם שוין :

(טז) צֹפְנֶ֥יהָ צָֽפַן-ר֑וּחַ וְשֶׁ֖מֶן יְמִינ֣וֹ יִקְרָֽא: רוּחָא גַרְבַיְתָא קַשְׁיָא וּבִשְׁמָא דִימִינָא מִתְקַרְיָא :

 רש''י   צופניה צפן רוח . מי שסבור לשומרה מתזנותיה צפונת רוח הוא כשם שאי אפשר לצפון הרוח כן היא לא תצפנה : ושמן ימינו יקרא . קורא הוא הצרעת לבוא עליו עד שיגרשנה כמצורע המטהר בשמן בבהן ידו הימנית :

(יז) בַּרְזֶ֣ל בְּבַרְזֶ֣ל יָ֑חַד וְ֝אִ֗ישׁ יַ֣חַד פְּנֵֽי-רֵעֵֽהוּ: פַּרְזְלָא בְּפַרְזְלָא לָטִישׁ וְגַבְרָא לָטֵשׁ אַפֵּיהּ דְּחַבְרֵיהּ :

 רש''י   יחד פני רעהו . יחד ת''ח מחדדין זה לזה בהלכה :

---

משנה כלאים פרק ז

א. הַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ, אִם אֵין עָפָר עַל גַּבָּהּ שְׁלשָׁה טְפָחִים, לֹא יָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ, אֲפִלּוּ הִבְרִיכָהּ בִּדְלַעַת אוֹ בְסִילוֹן. הִבְרִיכָהּ בְּסֶלַע, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָפָר עַל גַּבָּהּ אֶלָּא שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת, מֻתָּר לְהָבִיא זְרַע עָלֶיהָ. הָאַרְכֻּבָּה שֶׁבַּגֶּפֶן, אֵין מוֹדְדִין לָהּ אֶלָּא מִן הָעִקָּר הַשֵּׁנִי:

 ברטנורה   (א) המבריך את הגפן בארץ. ועוברת ההברכה חוץ לששה טפחים דבתוך ששה טפחים אפילו יש עפר על גבה שלשה טפחים אסור משום עבודת גפן יחידית: לא יביא זרע עליה. אבל מן הצד מותר דזרעים לצדדים לא משתרשי אלא שעושין העפר תיחוח ומלקין יסודות הכותל כשנזרעים אצלו אבל אין השרשים שלהן הולכין מן הצד. וטעמא דלא יביא זרע על הגפן המורכבת אפילו חוץ לעבודתה לפי שהגפן רך ונכנסים שרשי הזרעים בגפן והוי הרכבת ירק באילן אבל שאר אילנות שאינן רכין שרי: אפילו הבריכה בדלעת או בסילון. שתחב הגפן בתוך הדלעת או בתוך הסילון אסור משום דשרשי הזרעים נוקבים ומפלשין עד הגפן כשאין על גבה ג' טפחים עפר, ומשום זרעים בדלעת לא מיתסר כגון שהדלעת יבשה: סילון. צינור ומרזב וסילון, אחד הוא. ובסילון של חרס דוקא מיירי דבסילון של מתכת אין צריך עפר שלשה טפחים: הבריכה בסלע. קשה, דסלע רך [מתפלש] ונפתח מן השרשים: הארכובה שבגפן. גפן עקומה ונכפפת על גבי קרקע וחוזרת ונזקפת כמין ארכובה עקומה כשבאים למדוד ששה טפחים שהן עבודת גפן יחידית מודדין מן העיקר השני ממקום שהוא חוזר וזוקף והני מילי כשאין העיקר הראשון נראה אלא דומה כאילו היא נטועה במקום כפיפתה אבל אם העיקר הראשון נראה וניכר שהוא שורש הגפן העקומה אין מודדין אלא מן העיקר הראשון:

ב. הַמַּבְרִיךְ שָׁלשׁ גְּפָנִים וְעִקְּרֵיהֶם נִרְאִים, רַבִּי אֶלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת, וְאִם לָאו, אֵינָן מִצְטָרְפוֹת. גֶּפֶן שֶׁיָּבְשָׁה, אֲסוּרָה וְאֵינָהּ מְקַדֶּשֶׁת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף צֶמֶר גֶּפֶן אָסוּר וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. רַבִּי אֶלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אַף עַל גַּבֵּי הַגֶּפֶן אָסוּר וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ:

 ברטנורה   (ב) המבריך שלש גפנים. דרך המבריך כשיוצאין שתי זמורות מגפן אחת חופר בארץ ומשכיב הזמורה תחת הקרקע באותה גומא ומוציא ראשה מצד אחר ונעשית גפן. נמצא משלש גפנים עושים שש והוא הדין דהוה מצי למתני (המרכיב) [צ''ל המבריך] שתי גפנים משלש דבהכי הוו כרם דהא איכא שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב: ועיקריהן נראין. שלא השכיב כל הגפן בקרקע (דאם כן) [צ''ל דאם לא כן] לא היו שלש עושין שש גפנים אלא שהניח העיקר ועשה מגפן אחת שתי גפנים: אם יש. בין גפן לגפן לא פחות מארבע ולא יותר משמונה מצטרפות ואף על פי ששתים יונקות משורש אחד חשבינן כשתי גפנים: גפן שיבשה אסורה. אסור לזרוע בתוך עבודתה משום מראית העין ואם זרע אינה מקדשת ולא מבעיא בחורף שאסור לזרוע תחתיה דאיכא למיחש למראית העין שכל הגפנים נראים כיבשים אלא אפילו בקיץ דניכר שהיא יבשה אסור משום דגם בקיץ איכא גפנים שנושרין עליהן ונראים כיבשים והן אינן יבשים: צמר הגפן. מוך שקורין קוטו''ן ואילן שלו דומה לגפן, אסור ואינו מקדש לפי שאינו מין זרעים: אף על גבי הגפן. אם זרע על גבי הגפן המוברכת בקרקע ואין על גבה עפר שלשה טפחים אסור ואינו מקדש. ואין הלכה כר' מאיר ולא כר' אליעזר בר' צדוק שאמר משמו:

ג. אֵלּוּ אוֹסְרִין וְלֹא מְקַדְּשִׁין. מוֹתַר חָרְבַּן הַכֶּרֶם, מוֹתַר מְחוֹל הַכֶּרֶם, מוֹתַר פִּסְקֵי עָרִיס, מוֹתַר אַפִּיפְיָרוֹת. אֲבָל תַּחַת הַגֶּפֶן, וַעֲבוֹדַת הַגֶּפֶן, וְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם, הֲרֵי אֵלּוּ מְקַדְּשׁוֹת:

 ברטנורה   (ג) אלו אוסרים. המקום לזרוע בו: ולא מקדשים. שאם זרע אין הזרע טעון שריפה: מותר חרבן הכרם. כגון הא דתנן לעיל קרחת הכרם שש עשרה אמה אם לא היו שם אלא חמש עשרה אמה וזרע שבע אמות לא קידש. וכן מותר מחול הכרם שתים עשרה אמה אם לא היו שם אלא אחת עשרה אמה והרחיק ארבע אמות מן הכרם וזרע את המותר לא קידש: מותר פסקי עריס. דתנן בפרקין דלעיל אם יש שם [שמונה] אמות לא יביא זרע לשם ואם הרחיק ששה טפחים מכאן וששה טפחים מכאן וזרע את המותר לא קידש. ופסקי עריס דנקט לרבותא ואף על פי שיש עריס מכאן ועריס מכאן, וכל שכן בעריס אחד: מותר אפיפירות. דתנן בפרקין דלעיל לא יביא זרע אל תחת המותר, אם הביא לא קידש: אבל תחת הגפן. כגון זמורה שנמשכה חוץ לעבודת הגפן וזרע תחתיה: ועבודת הגפן. ששה טפחים שהם עבודת הגפן יחידית ועבודת הכרם ארבע אמות:

ד. הַמְסַכֵּךְ אֶת גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ, וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, אֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. ה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֵׂה בְּאֶחָד שֶׁזָּרַע אֶת כַּרְמוֹ בַּשְּׁבִיעִית, וּבָא מַעֲשֵׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְאָמַר, אֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:

 ברטנורה   (ד) וחייב באחריותו. לשלם לו את תבואתו ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי שאני הכא דקא עביד מעשה בידים: אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. ולא דמי לשאר איסורים שבתורה כגון הנותן חלב ודם בקדירת חבירו או בשל בשר בחלב של חבירו דאוסרן, דשאני כלאים דכתיב בהו (דברים כב) לא תזרע כרמך כלאים דמשמע כרמך ולא כרם אחר, ורבנן אמרי לא תזרע כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין תלמוד לומר כלאים מכל מקום ואין הלכה כר' יוסי [ולא כרבי שמעון] ולא כרבי עקיבא: בשמיטה. אין לו בהם קנין גמור שהכל הפקר ואינו חשוב כשלו:

ו. הָאַנָּס שֶׁזָּרַע אֶת הַכֶּרֶם וְיָצָא מִלְּפָנָיו, קוֹצְרוֹ אֲפִלּוּ בַמּוֹעֵד. עַד כַּמָּה הוּא נוֹתֵן לַפּוֹעֲלִים. עַד שְׁלִישׁ. יָתֵר מִכָּאן, קוֹצֵר כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ אֲפִלּוּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. מֵאֵימָתַי הוּא נִקְרָא אַנָּס. מִשֶּׁיִּשְׁקַע: ז. הָרוּחַ שֶׁעִלְעֲלָה אֶת הַגְּפָנִים עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, יִגְדֹּר מִיָּד. אִם אֵרְעוֹ אֹנֶס, מֻתָּר. תְּבוּאָתוֹ שֶׁהָיְתָה נוֹטָה תַּחַת הַגֶּפֶן, וְכֵן בַּיָּרָק, מַחֲזִיר וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. מֵאֵימָתַי תְּבוּאָה מִתְקַדֶּשֶׁת. מִשֶּׁתַּשְׁרִישׁ. וַעֲנָבִים, מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן. תְּבוּאָה שֶׁיָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ וַעֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן, אֵין מִתְקַדְּשׁוֹת:

 ברטנורה   (ו) האנס. שגזל כרם וזרעו: ויצא מלפניו. שחזר הכרם לבעליו כשהוא זרוע: קוצרו אפילו במועד. ואף על פי שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף על פי כן מפני מראית העין התירו לקצור במועד שלא יהא נראה כמקיים כלאים בכרם, אי נמי אם הוא ירא שמא יוסיף מאתים במועד אז הוי דבר האבד דאף על גב דהאנס לא אסרן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מכל מקום אם הוסיפו מאתים לאחר שחזרה לבעלים קידש דלא גרע מלכשאחזור אלקטנו או סיערתו הרוח לפניו דתנן לעיל שקידש: עד שליש. אית דמפרשי עד שליש בשכר הפועלים שאם לא מצא פועלים אלא בשליש יותר על שכרן הראוי, יתן, כדי שיעקור הכלאים מיד. יותר על זה, לא יתן, אלא קוצר כדרכן אף על פי שהכלאים משתהין בכרם. ואית דמפרשי עד שליש ממה ששוין פירות הכרם ותבואת השדה יתן לפועלים כדי לעקור הכלאים מיד. יותר משליש שווי פירות הכרם ותבואת הזרע, לא יתן אלא ימתין עד שיקצור כדרכו: מאימתי נקרא אנס. כלומר מאימתי נקרא הכרם על שם האנס להחשב כשלו לאסרו בזריעה: משישקע. שם הבעלים מן הכרם ויקרא על שם הגזלן מאותה שעה תהיה הכרם חשובה כשלו ויקדש כל מה שיזרע בה:

ח. עָצִיץ נָקוּב מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, זֶה וָזֶה אוֹסְרִין וְלֹא מְקַדְּשִׁין. הַמַּעֲבִיר עָצִיץ נָקוּב בַּכֶּרֶם, אִם הוֹסִיף בְּמָאתַיִם, אָסוּר:

 ברטנורה   (ז) הרוח שעלעלה. שסיערה. רוח סערה מתרגמינן רוח עלעלא: יגדור. כמו גודר בתמרים כלומר יחתוך וילקוט: וכן בירק. [הנוטה] תחת הגפן: יחזיר. התבואה והירק למקומו: ואינו מקדש. אם לא החזיר אינו מקדש דהא דתנן לעיל תחת הגפן אוסר ומקדש היינו כשעיקר התבואה תחת הגפן אבל כשעיקר התבואה עומדת חוץ לגפן ונוטה תחת הגפן אינו מקדש: משתשריש. משעה שיתפשטו שרשים בקרקע. ואית דגרסי משתשליש כלומר משתביא שליש דרחמנא אמר (שם) ותבואת הכרם ופחות משליש לא מקרי תבואה: וענבים משיעשו כפול הלבן. שאם זרע תבואה או ירק בכרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן ועקר הזרע קודם שיגיעו הענבים להיות כפול הרי זה לא קידש וכן ענבים שנעשו כפול הלבן וזרע בצדן תבואה או ירק ולקט הזרע קודם שישריש או קודם שיביא שליש למאן דגריס משתשליש הרי זה לא קידש: תבואה שיבשה כל צרכה וענבים שבשלו כל צרכן. ונטע גפן בצד התבואה שיבשה כל צרכה או זרע בצד [הענבים שבשלו] כל צרכן אינן מקדשות דאמר קרא (דברים כב) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, אינו מקדש עד שיהיה שם מלאת זרע ותבואת כרם. ותבואה וירק שלא השרישו או שלא הביאו שליש לא הגיעו לכלל מלאת זרע וכן לאחר שיבשו שוב אינן קרויין מלאת זרע. וענבים קודם שיגיעו להיות כפול הלבן או לאחר שבשלו כל צרכן, אינן קרויין תבואת כרם:

---

גמרא ברכות דף ל''א ע''א

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה. שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכ''ז) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. אֵימָתַי בִּזְמָן שֶׁיֹּאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל רֵישׁ לָקִישׁ שֶׁמִּיָּמָיו לֹא מִלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכִּי שָׁמְעָהּ מֵרִבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ דִּין וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה אֶלָּא מִתּוֹךְ הֲלָכָה פְּסוּקָה. וְהֵיכִי דָמֵי הֲלָכָה פְּסוּקָה אָמַר אַבַּיֵּי כִּי הָא דְרִבִּי זֵירָא דְּאָמַר רִבִּי זֵירָא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶחֱמִירוּ עַל עַצְמָן דַּאֲפִילוּ רוֹאוֹת טִיפַּת דַּם כְּחַרְדָּל יוֹשְׁבוֹת עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְקִיִּים. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. וְכֵן לֹא יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵירוֹ לֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּנְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁסִיְּימוּ דִבְרֵיהֶם בְּדִבְרֵי שֶׁבַח וְתַנְחוּמִין. וְכֵן תָּנָא מָרִי בַּר בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אַל יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵירוֹ אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה שֶׁמִּתּוֹךְ כַּךְ זוֹכְרֵהוּ:

 רש''י  הַלכה פסוקה. שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפלתו: יושבת עליו ז' נקיים. לבד מאותו יום שפוסקת והתורה לא הצריכה ז' נקיים אלא לזבה שנא' ואם טהרה מזובה ואין זבה אלא הרואה ג' ימים רצופים בתוך י''א יום שבין נדה לנדה: שיחה. ליצנות: מתוך קלות ראש. חילוף של כובד ראש מתוך זחות לב ועתק: אלא מתוך שמחה של מצוה. כגון דברי תנחומין של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומים כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו וכל המקראות הסדורות בתפלה ערבית כי לא יטוש ה' את עמו וכיוצא בהן:

---

זוהר אמור דף פ''ח ע''א

תָּא חֲזֵי בְשַׁעְתָּא דְבַר נָשׁ קָאִים לְמֵיהַךְ לְהַהוּא עַלְמָא וְהוּא בְּבֵי מַרְעֵיהּ אַתְיָין עָלֵיהּ תְּלַת שְׁלוּחִין וְחָמֵי תַּמָּן מָה דְלָא יְכִיל בַּר נָשׁ לְמֶחֱמֵי כַד אִיהוּ בְהָאי עַלְמָא. וְהַהוּא יוֹמָא יוֹמָא דְדִינָא עִלָּאָה. הוּא דְמַלְכָּא בָעֵי פִקְדוֹנָא דִילֵיהּ. זַכָּאָה הַהוּא בַר נָשׁ דְּפִקְדוֹנֵיהּ אָתִיב לְמַלְכָּא כְמָה דְאִתְיְהִיב לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. אִי הַהוּא פִקְדוֹנָא אִתְטְנַף בְּטִנּוּפֵי גוּפָא מַה יֵימָא לְמָארֵי פִקְדוֹנָא. זָקַף עֵינוֹי וְחָמֵי לְמַלְאָךְ הַמָּוֶת קָאִים קָמֵיהּ וְסַיְיפֵיהּ שְׁלִיפָא בִידֵיהּ קַסְטַר בְּקִטְרִין בְּקוּמְטָא דְהַהוּא בַר נָשׁ וְלֵית לָהּ לְנַפְשָׁא קַשְׁיוּ בְכֹלָא כִפְרִישׁוּ דִּילָהּ מִן גּוּפָא וּבַר נָשׁ לָא מִית עַד דְּחָמֵי לִשְׁכִינְתָּא וּמִגּוֹ סְגִיאוּת תִּיאוּבְתָּא דִשְׁכִינְתָּא נַפְשָׁא נַפְקַת לְקַבְּלָא לִשְׁכִינְתָּא. בָּתָר דְּנַפְקָה מָאן אִיהִי נַפְשָׁא דְאִתְדְּבַק בָּהּ וְתִתְקַבֵּל בְּגוּפָא (ס''א בְּגַוֵּוהּ) וְהָא אוּקְמוּהָ לְהָנֵי מִילֵי. בָּתָר דְּנַפְקָה נַפְשָׁא מִן גּוּפָא וְאִשְׁתָּאֵר גּוּפָא בְלָא רוּחָא אָסִיר לְמִשְׁבַּק לֵיהּ בְלָא קְבוּרְתָּא דִכְתִיב (דברים כ''א) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבֹר תִּקְבְּרֶנוּ בַיּוֹם הַהוּא. בְגִין דְּמִיתָא דְיִשְׁתָּהֵי אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים שָׁעוֹת דְּאִינוּן יוֹמָם וָלַיְלָה בְלָא קְבוּרְתָּא יָהִיב חֲלִישׁוּתָא בְּשַׁיְיפוֹ דִרְתִּיכָא וּמְעַכֵּב עֲבִידְתָּא דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מִלְּמֶעְבַּד. דְּאֶפְשַׁר דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גָזַר עֲלֵיהּ בְּגִין לְמֵיתֵיהּ בְּגִלְגּוּלָא אַחֲרָא מִיַּד בְּהַהוּא יוֹמָא דְאִתְפְּטַר לְאוֹטָבָא לֵיהּ. וְכָל זִמְנָא דְלָא אִתְקְבַר גּוּפָא נִשְׁמָתָא לָאו עָאלַת קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְלָא יַכְלָא לְמֵהֱוֵי בְגוּפָא אַחֲרָא בְגִלְגּוּלָא תִנְיָינָא דְלָא יָהֲבִין לְנִשְׁמָתָא גוּפָא אַחֲרָא עַד דְּיִתְקְבַּר קַדְמָאָה וְדָא דָמֵי לְבַר נָשׁ דְמִיתָה אִתְּתֵיהּ לָא אִתְחֲזֵי לֵיהּ לְמֵיסַב אִתְּתָא אַחֲרָא עַד דְּקָבִיר לְקָדְמָתָא וּבְגִין דָּא אָמְרָה אוֹרַיְתָא לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ. דָּבָר אַחֵר כַּד אִתְפָּרְשָׁא נִשְׁמָתָא מִן גּוּפָא וּבַעְיָא לְמֵיזַל לְהַהוּא עַלְמָא לָא תֵיעוּל לְהַהוּא עַלְמָא עַד דְיַהֲבִין לָהּ גּוּפָא אַחֲרָא מִנְּהוֹרָא וּלְבָתָר יַכְלָא לְמֵיעַל. וּמֵאֵלִיָהוּ תִנְדַּע דַּהֲווּ לֵיהּ תְּרֵין גּוּפִין חַד דְּבֵיהּ אִתְחֲזֵי לְתַתָּא לִבְנֵי נָשָׁא וְחָד דְּבֵיהּ אִתְחֲזֵי לְעֵילָא בֵּין מַלְאֲכִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין. וְכָל כְּמָה דְגוּפָא לָא אִתְקְבַר צַעֲרָא הוּא לְנִשְׁמָתָא וְרוּחַ מִסְאֲבָא אִזְדְּמַן לְשַׁרְיָיא עֲלוֹי וּלְסָאֲבָא לְהֲהוּא גוּפָא. וּבְגִין דְּהַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא אִזְדְּמַן לָא לִבְעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵיבַת הַהוּא גּוּפָא לֵילְיָא חַד בְּגִין דְּרוּחַ מְסָאֲבָא אִשְׁתְּכַח בְּלֵילְיָא וְאִשְׁתַּטַּח בְּכָל אַרְעָא לְאַשְׁכְּחָא גוּפָא בְלָא נַפְשָׁא לְסָאֲבָא לֵיהּ וְאִסְתְּאַב יַתִּיר. וְעַל דָּא אַזְהַר לְכַהֲנֵי וְאָמַר לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. בְּגִין דְּאִינוּן קַדִּישִׁין וְלָא יִשְׁרֵי עָלַיְיהוּ רוּחַ מְסָאֲבָא וְלָא יִסְתַּאֲבוּן:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם עוֹמֵד לָלֶכֶת לָעוֹלָם הַהוּא, וְהוּא בְּבֵית חָלְיוֹ, בָּאִים עָלָיו שָׁלֹשׁ שְׁלִיחִים. וְרוֹאֶה שָׁם מַה שֶּׁאָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת כְּשֶׁהוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְיוֹם הַהוּא הוּא יוֹם הַדִּין הָעֶלְיוֹן, שֶׁהַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ בַּחֲזָרָה אֶת הַפִּקָּדוֹן שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ הַנְּשָׁמָה. אַשְׁרֵי הוּא הָאָדָם, שֶׁמֵּשִׁיב הַפִּקָּדוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתָּן לוֹ, דְּהַיְנוּ בְּלִי קִלְקוּל. וְאִם פִּקָּדוֹן הַהוּא נִתְלַכְלֵךְ בְּטִנּוּפֵי הַגּוּף, מַה יֹּאמַר לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן. נוֹשֵׂא עֵינָיו, וְרוֹאֶה אֶת מַלְאָךְ הַמָּוֶת עוֹמֵד לְפָנָיו, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, הַמְּחַבֵּל וְהַשַּׁלִּיט בִּשְׁבִירַת אָדָם הַהוּא. וְאֵין דָּבָר קָשֶׁה לַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ הַפְּרֵידָה שֶׁלָּהּ מִן הַגּוּף. וְהָאָדָם אֵינוֹ מֵת עַד שֶׁרוֹאֶה אֶת הַשְּׁכִינָה, וּמֵרֹב הַתְּשׁוּקָה אֶל הַשְּׁכִינָה, יוֹצֵאת הַנֶּפֶשׁ מִן הַגּוּף, לְקַבֵּל הַשְּׁכִינָה. אַחַר שֶׁהַנֶּפֶשׁ יָצְאָה מִן הַגּוּף, מִי הִיא הַנֶּפֶשׁ הַיְכוֹלָה לְהִתְדַבֵּק הַשְּׁכִינָה, וּלְהִתְקַבֵּל בְּתוֹכָהּ, וּכְבָר הֶעֱמִידוּ דְּבָרִים הָאֵלּוּ. אַחַר שֶׁהַנֶּפֶשׁ יָצְאָה מִן הַגּוּף, וְהַגּוּף נִשְׁאָר בְּלִי רוּחַ, אָסוּר לְעָזְבוֹ בְּלִי קְבוּרָה. שֶׁכָּתוּב, לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא. מִשּׁוּם שֶׁהַמֵּת הַשּׁוֹהֶה בְּלִי קְבוּרָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת, שֶׁהֵם יוֹם וָלַיְלָה, גּוֹרֵם חֻלְּשָׁה בְּאֵבָרֵי הַמֶּרְכָּבָה שֶׁהָאָדָם רוֹמֵז לָהּ, וּמְעַכֵּב מַעֲשֵׂהוּ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְּהֵעָשׂוֹת. כִּי אֶפְשָׁר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר עָלָיו מִיָּד בְּגִלְגוּל אַחֵר, בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּפְטָר, כְּדֵי לְהֵטִיב לוֹ, וְכָל זְמָן שֶׁלֹּא נִקְבָּר הַגּוּף, אֵין הַנְּשָׁמָה בָּאָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת בְּגוּף אַחֵר בְּגִלְגוּל שֵׁנִי, כִּי אֵינָם נוֹתְנִים גּוּף אַחֵר אֶל הַנְּשָׁמָה עַד שֶׁיִּקָּבֵר הָרִאשׁוֹן. וְזֶה דּוֹמֶה, לְאָדָם שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עַד שֶׁמְּקַבֵּר הָרִאשׁוֹנָה. וּמִשּׁוּם זֶה אָמְרָה הַתּוֹרָה, לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ. פֵּרוּשׁ אַחֵר. כְּשֶׁנִּפְרְדָה הַנְּשָׁמָה מִן הַגּוּף, וְרוֹצֶה לָלֶכֶת לָעוֹלָם הַהוּא, לֹא תִּכָּנֵס לָעוֹלָם הַהוּא עַד שֶׁנּוֹתְנִים לָהּ גּוּף אַחֵר מִן אוֹר, וְאַחַר יְכוֹלָה לִכָּנֵס. וּמִן אֵלִיָּהוּ תֵּדַע זֹאת. שֶׁהָיָה לוֹ שְׁנֵי גּוּפִים, אֶחָד שֶׁבּוֹ נִרְאֶה לְמַטָּה לִבְנֵי אָדָם, וְאֶחָד שֶׁבּוֹ נִרְאֶה לְמַעְלָה בֵּין מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל כַּמָּה שֶׁהַגּוּף לֹא נִקְבָּר צַעַר הוּא לַנְּשָׁמָה, וְרוּחַ הַטּוּמְאָה מוּכָן לִשְׁרוֹת עָלָיו וּלְטַמֵּא הַגּוּף הַהוּא. וּמִשּׁוּם שֶׁרוּחַ הַטּוּמְאָה הַהוּא מוּכָן, לְטַמֵּא הַגּוּף, לֹא צָרִיךְ אָדָם לְהָלִין גּוּף הַהוּא לַיְלָה אֶחָד, מִשּׁוּם שֶׁרוּחַ הַטּוּמְאָה נִמְצָא בַּלַּיְלָה, וּמִשְׁתַּטֵּחַ, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּשׁוֹטֵט, בְּכָל הָאָרֶץ, לִמְצֹא גּוּף בְּלִי נֶפֶשׁ, לְטַמֵּא אוֹתוֹ, וְעַל כֵּן בַּלַּיְלָה, נִטְמָא יוֹתֵר. וְעַל כֵּן הִזְהִיר לַכֹּהֲנִים וְאָמַר, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו, מִשּׁוּם שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים, לֹא יִשְׁרֶה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַטּוּמְאָה וְלֹא יִטְמְּאוּ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ג

א. תְּפִלַת הַשַּׁחַר מִצְוָתָהּ שֶׁיַּתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל עִם הָנֵץ הַחַמָּה וּזְמַנָּהּ עַד סוֹף שָׁעָה רְבִיעִית שֶׁהִיא שְׁלִישִׁית הַיּוֹם. וְאִם עָבַר אוֹ טָעָה וְהִתְפַּלֵּל אַחַר אַרְבַּע שָׁעוֹת עַד חֲצוֹת הַיּוֹם יָצָא יְדֵי חוֹבַת תְּפִלָּה. אֲבָל לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַתְּפִלָּה מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה כַּךְ מִצְוָה מִדִּבְרֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בִּזְמַנָהּ כְּמוֹ שֶׁתִּקְּנוּ לָנוּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים: ב. כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁתְּפִלַּת הַמִּנְחָה כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם תִּקְּנוּ זְמַנָּהּ. וּלְפִי שֶׁהָיָה הַתָּמִיד קָרֵב בְּכָל יוֹם בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה תִּקְּנוּ זְמַנָּהּ מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וְהִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחָה קְטַנָּה. וּלְפִי שֶׁבְּעֶרֶב הַפֶּסַח שֶׁחַל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ שׁוֹחֲטִין אֶת הַתָּמִיד בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה אָמְרוּ שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל לְאַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה יָצָא. וּמִשֶּׁהִגִּיעַ זְמַן זֶה הִגִּיעַ זְמַן חִיּוּבָהּ וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחָה גְדוֹלָה:

---

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ו' ע''ב

צָרִיךְ לְהָשִׁיב רַבִּים מֵעָוֹן כַּאֲשֶׁר תַּשִׂיג יָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל יח) שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מֵעַל כָּל פִּשְׁעֵיכֶם לָמַדְנוּ כִּי זֶה מֵעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה וְנֶאֱמַר (ויקרא יט) הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא לָמַדְנוּ כִּי אִם לֹא יוֹכִיחֶנּוּ יֵעָנֵשׁ עַל חֲטָאָיו. וְדָוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר בְּמִזְמוֹר הַתְּשׁוּבָה (תהלים נא) אֲלַמְּדָה פּוֹשְׁעִים דְרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ הִנֵּה הִשְׁלַמְנוּ בִּיאוּר עִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה. וְעַתָּה שִׂים עַל לְבָבְךָ לְהִתְבּוֹנֵן בַּדְּבָרִים הַמְּעַכְּבִים אֶת הַתְּשׁוּבָה רְצוֹנִי לוֹמַר כִּי מִי שֶׁפּוֹרֵק עֻלוֹ וְנִכְשַׁל בְּאֶחָד מֵהֶם תָּמִיד תְּשׁוּבָתוֹ קָשָׁה אִם כָּשַּׁלְתָּ בְּאֶחָד מֵהֶם תָּמִיד יְאַמֵּץ לִשְׁפּוֹךְ שִׂיחַ וְהַרְבֵּה תְּפִלָּה וְתַחֲנוּן וֶאֱזוֹר חַיִל לְקַּיֵּים כָּל דְּבַר עִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה וְתוֹסִיף לֶקַח בָּהֶם יוֹם יוֹם בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה וְתִמְצָא חֲנִינָה וְתִנָּתֵן לְרַחֲמִים. אֶזְכּוֹר לָךְ מֵאֲשֶׁר דִּבְּרוּ רַבּוֹתֵינוּ בָּזֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כ''ד דְּבָרִים מְעַכְּבִים אֶת הַתְּשׁוּבָה וְאֵלּוּ הֵן רְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע וּבַעַל חֵימָה וּבַעַל מַחֲשָׁבָה רָעָה וְהַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע וְהָרָגִיל בִּסְעוּדָה שֶׁאֵינָה מַסְפֶּקֶת לִבְעָלֶיהָ וְהַמִּסְתַּכֵּל בָּעֲרָיוֹת וְהַחוֹלֵק עִם גַּנָּב וְהָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב. וְכֵן אָמְרוּ בַּמִּשְׁנָה הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵירוֹ וְהַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִבּוּר וְהַמְּבַזֶּה אֲבוֹתָיו וְהַמְּבַזֶּה רַבּוֹתָיו וְהַמְּקַלֵּל אֶת הָרַבִּים וְהַמְּעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מֵעֲשׂוֹת דְּבַר מִצְוָה. וְהַמַּטֶּה אֶת חֲבֵירוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְדֶרֶךְ רָעָה וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בַּעֲבוֹטוֹ שֶׁל עָנִי וְהַמְּקַבֵּל שׂחַד עַל מְנַת לְהַטּוֹת אֲחֵרִים בַּדִּין וְהַמּוֹצֵא אֲבֵידָה וְאֵינוֹ מַחֲזִירָהּ לִבְעָלֶיהָ וְהָרוֹאֶה אֶת בְּנוֹ בְּתַרְבּוּת רָעָה וְאֵינוֹ מוֹחֶה בְּיָדוֹ וְהָאוֹכֵל שׁוֹד עֲנִיִּים יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְהַחוֹלֵק עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים וְהַחוֹשֵׁד בַּכְּשֵׁרִים וְהַשּׂנֵא אֶת הַתּוֹכָחוֹת וְהַמַּלְעִיג עַל הַמִּצְוֹת:

---

אמור יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַֽחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵֽאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי-קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵֽאלֹהָֽיו: אִתְּתָא מַטְעֲיָא וּמְחַלְלָא לָא יִסְבוּן וְאִתְּתָא דִמְתָרְכָא מִבַּעְלַהּ לָא יִסְבוּן אֲרֵי קַדִישׁ הוּא קֳדָם אֱלָהֵהּ:

 רש''י   זנה. שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון חיבי כרתות או נתין או ממזר: חללה. שנלדה מן הפסולים שבכהנה, כגון בת אלמנה מכהן גדול או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט, וכן שנתחללה מן הכהנה על ידי ביאת אחד מן הפסולים לכהנה:

(ח) וְקִ֨דַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי-אֶת-לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדשׁ֙ יִֽהְיֶה-לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם: וּתְקַדְשִׁנֵהּ אֲרֵי יָת קֻרְבַּן אֱלָהָךְ הוּא מְקָרֵב קַדִישׁ יְהֵא לָךְ אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁכוֹן:

 רש''י   וקדשתו. על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו ויסרהו עד שיגרש: קדש יהיה לך. נהוג בו קדשה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה:

(ט) וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת-אָבִ֨יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף: (ס) וּבַת גְבַר כָּהֵן אֲרֵי תִתְחַל לְמִטְעֵי מִקְדֻשַׁת אֲבוּהָ הִיא מִתַּחֲלָא בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד:

 רש''י   כי תחל לזנות. כשתתחלל על ידי זנות, שהיתה בה זיקת בעל וזנתה או מן האירוסין או מן הנשואין. ורבותינו נחלקו בדבר, והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה: את אביה היא מחללת. חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גדל:

(י) וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵֽאֶחָ֜יו אֲֽשֶׁר-יוּצַ֥ק עַל-רֹאשׁ֣וֹ | שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת-יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת-הַבְּגָדִ֑ים אֶת-רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם: וְכַהֲנָא דְאִתְרַבָּא מֵאֲחוֹהִי דְיִתָּרִיק עַל רֵישֵׁהּ מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְדִי קָרִיב יָת קֻרְבָּנֵהּ לְמִלְבָּשׁ יָת לְבוּשַׁיָא יָת רֵישֵׁהּ לָא יְרַבֵּי פֵרוּעַ וּלְבוּשׁוֹהִי לָא יִבְזַע:

 רש''י   לא יפרע. לא יגדל פרע על אבל. ואיזהו גדול פרע, יותר משלשים יום:

---

נביאים - יחזקאל - פרק מד

(כא) וְיַ֥יִן לֹֽא-יִשְׁתּ֖וּ כָּל-כֹּהֵ֑ן בְּבוֹאָ֖ם אֶל-הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִֽית: וַחֲמָר לָא יִשְׁתּוּן כָּל כָּהֵן בְּמֵעַלְהוֹן לְדָרְתָּא גֵוַיְתָא :

 רש''י   בבואם אל החצר הפנימית . אל ההיכל :

(כב) וְאַלְמָנָה֙ וּגְרוּשָׁ֔ה לֹֽא-יִקְח֥וּ לָהֶ֖ם לְנָשִׁ֑ים כִּ֣י אִם-בְּתוּלֹ֗ת מִזֶּ֙רַע֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר תִּֽהְיֶ֣ה אַלְמָנָ֔ה מִכֹּהֵ֖ן יִקָּֽחוּ: וְאַרְמְלָא וּמְתָרְכָא לָא יִסְּבוּן לְהוֹן לִנְשִׁין אֱלָהִין בְּתֻלְתָּא מִזַּרְעָא דְבֵית יִשְּׂרָאֵל וְאַרְמַלְתָּא דִּי תְּהֵי אַרְמַלְתָּא שְׁאָר כַּהֲנַיָּא יִסְּבוּן :

 רש''י   כי אם בתולות . יקחו . הכהנים הגדולים אבל יש מן הכהנים אשר יקחו את האלמנה כגון הדיוטין וזהו מכהן יקחו יש מן הכהן שמותרין באלמנה , מצאתי : אשר תהיה אלמנה . גמורה פרט לגרושה וחלוצה אע''פ שפנויה היא אסורה אף להדיוט :

(כג) וְאֶת-עַמִּ֣י יוֹר֔וּ בֵּ֥ין קֹ֖דֶשׁ לְחֹ֑ל וּבֵין-טָמֵ֥א לְטָה֖וֹר יוֹדִעֻֽם: וְיָת עַמִּי יֵילְפוּן בֵּין קוּדְשָׁא לְחוֹלָא וּבֵין מְסָאֲבָא לְדָכְיָא יְהוֹדְעוּנוּן : (כד) וְעַל-רִ֗יב הֵ֚מָּה יַעַמְד֣וּ (לשפט) לְמִשְׁפָּ֔ט בְּמִשְׁפָּטַ֖י (ושפטהו) יִשְׁפְּט֑וּהוּ וְאֶת-תּוֹרֹתַ֤י וְאֶת-חֻקֹּתַי֙ בְּכָל-מוֹעֲדַ֣י יִשְׁמֹ֔רוּ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַ֖י יְקַדֵּֽשׁוּ: וְעַל פַּלְגּוּת דִּינָא אִינוּן יְקוּמוּן לְמִדַּן בְּדִינֵי רַעֲוָתִי יְדוּנוּן וְיָת אוֹרַיְתִי וְיָת קְיָמַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִטְרוּן וְיָת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִּילִי יְקַדְּשׁוּן :

---

כתובים - משלי - פרק כז

(יח) נֹצֵ֣ר תְּ֭אֵנָה יֹאכַ֣ל פִּרְיָ֑הּ וְשֹׁמֵ֖ר אֲדֹנָ֣יו יְכֻבָּֽד: דְּנָטֵר תֵּינְתָא אָכֵיל פִּרְיָהָא וּדְזָהֵיר בְּמָרֵיהּ נִתְיַקָר :

 רש''י   יאכל פריה . וכן שומר אדוניו יכובד , ויאכל פרי מעלליו :

(יט) כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב-הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם: הֵיךְ מַיָא וְהֵיךְ פַּרְצוּפֵי דְלָא דָמְיָן חַד לְחָד הֵיכְנָא לִבֵּיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא לָא דָמְיָן חַד לְחָד :

 רש''י   כמים . הללו הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך : כן לב האדם לאדם . חברו לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים :

(כ) שְׁא֣וֹל (ואבדה) וַ֭אֲבַדּוֹ לֹ֣א תִשְׂבַּ֑עְנָה וְעֵינֵ֥י הָ֝אָדָ֗ם לֹ֣א תִשְׂבַּֽעְנָה: שְׁיוֹל וְאָבְדָנָא לָא סָבְעָן וְעַיְנֵי דְגַבְרָא לָא סָבְעָן :

 רש''י   שאול ואבדה . לא תשבענה . מלקבל את הרשעים לתוכם כשם שעיני האדם רשע לא תשבענה מלשוט אחר יצר הרע מלמלאות תאותו :

(כא) מַצְרֵ֣ף לַ֭כֶּסֶף וְכ֣וּר לַזָּהָ֑ב וְ֝אִ֗ישׁ לְפִ֣י מַהֲלָלֽוֹ: צָרָפָא לְכַסְפָּא וְכוּרָא לְדַהֲבָא וְגַבְרָא מִן פּוּמָא דִמְשַׁבְּחָנוֹי :

 רש''י   מצרף . כלי עשוי לצרוף כסף והכור עשוי לבחון זהב ואיש נצרף ומתחשב לפי מהללו ע''י שהבריות מהללות אותו במעשיו הטובים נבחן לרבים אם טוב אם רע :

---

משנה עירובין פרק ז

א. חַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה, מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ, מְעָרְבִין אֶחָד. פָּחוּת מֵאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, אוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד:

 ברטנורה   (א) בתוך עשרה. שיהא קצת ממנו ואפילו משהו בתוך עשרה סמוך לקרקע: מערבין שנים. שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן ואסורים זו עם זו: ואם רצו מערבין אחד. עירוב אחד, שיתנו אלו עירובן באחרת ויערבו עמהן ויהיו אחד: פחות מארבעה. לאו פתח הוא ואין ראוי לעבור מזו לזו. ולמעלה מעשרה נמי לא ניחא תשמישתיה, הלכך אין מערבין אחד. ודוקא בחצר, שאינה מקורה, אבל בבית המקורה אפילו למעלה מעשרה מערבין אחד, שדרך לשום ספסלים ותיבות סביבות הבית וניחא תשמישתיה:

ב. כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. הָיוּ בְרֹאשׁוֹ פֵרוֹת, אֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן, וְאוֹכְלִין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹרִידוּ לְמָטָּה. נִפְרַץ הַכֹּתֶל עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת, מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כַּפֶּתַח יוֹתֵר מִכָּאן מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם:

 ברטנורה   (ב) כותל שבין שתי חצרות. האי דנקט רחב ארבעה לאו משום דצריך רוחב ארבעה למהוי סתימה, דמחיצה ברוחב כל דהו הויא סתימה. אלא משום דבעי למתני סיפא היו [בראשו] פירות אלו עולין מכאן ואוכלין ובלבד שלא יורידו למטה, דחשיב רשות באנפי נפשה, ולהאי דינא צריך שיהיה רוחב ארבעה, דפחות מארבעה הוי מקום פטור ומותרין אלו ואלו להוריד למטה: ובלבד שלא יורידו למטה. לדיורין בבתים, אבל בחצר שרי: יותר מכאן. הוי פרצה, והוי כולה כחצר אחת, ואם עירבה כל אחת לעצמה הוי כאילו חולקין את עירובן ואוסרין אלו על אלו:

ג. חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת עָמוֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבַּע מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד, אֲפִלּוּ מָלֵא קַשׁ אוֹ תֶבֶן. מָלֵא עָפָר, אוֹ צְרוֹרוֹת, מְעָרְבִין אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם:

 ברטנורה   (ג) חריץ. ארוך הוא ומפסיק על פני כל החצר כולה: ורחב ארבעה. דפחות מכאן נוח לפסעו משפתו לשפתו: ואפילו מלא תבן וקש. לאו סתימה היא, דלא מבטל ליה התם דסופו ליטלו:

ד. נָתַן עָלָיו נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְכֵן שְׁתֵּי גְזֻזֶטְרָאוֹת זוֹ כְנֶגֶד זוֹ, מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד. פָּחוּת מִכָּאן, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד:

 ברטנורה   (ד) נתן עליו נסר. משפתו לשפתו כעין גשר, הוי כמו פתח: שתי גזוזטראות. כמין תקרה בולטת מרשות היחיד על רשות הרבים, ונתן נסר רחב ארבעה מזו לזו, הוי נמי פתח: פחות מכאן. שאין הנסר רחב ארבעה, אדם ירא לעבור עליו ולא ניחא תשמישתיה:

ה. מַתְבֵּן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. אֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן וְאֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן. נִתְמַעַט הַתֶּבֶן מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם:

 ברטנורה   (ה) מתבן. גדיש של תבן, ומפסיק על פני כל רוחב החצרות: אלו מאכילין. מניחין בהמתן לאכול מן התבן, ולא חיישינן דילמא ממעיט התבן מעשרה והוו להו חדא רשותא ואסרי אהדדי ומטלטלי בחצר ולא מסקי אדעתייהו, להא לא חיישינן דהא אפילו אמעיט אי לא הוי המיעוט על פני עשר אמות ויותר, לא אסרי, דהא עשר אמות פתחא הוי, ואין בהמה ממעטת כל כך באכילתה [בשבת אחת]: נתמעט התבן מעשרה טפחים. על פני כל אורך החצר או במשך עשר אמות [ועוד]: מערבין אחד. אם נתמעט בחול לפני השבת:

ו. כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּמָּבוֹי, מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר, הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי, וּמְזַכֶּה לָהֶן עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, אֲבָל אֵינוֹ מְזַכֶּה לֹא עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָדָן כְּיָדוֹ:

 ברטנורה   (ו) מניח את החבית. משלו אם ירצה ואז צריך לזכות, דאילו משלהם אין צריך לזכות: ומזכה להם על ידי בנו ובתו. אומר להם קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני המבוי, והזוכה מגביה העירוב בידו טפח מן הקרע, דכל היכא דמנחא ברשותיה לא הויא זכיה, ואומר זכיתי להם: שידן כידו. ולאו זכיה היא:

ז. נִתְמַעֵט הָאוֹכֵל, מוֹסִיף וּמְזַכֶּה, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ. נִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם, מוֹסִיף וּמְזַכֶּה, וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ:

 ברטנורה   (ז) נתמעט האוכל. משיעורו המפורש לקמן במתניתין: מוסיף ומזכה. אם בא להוסיף משלו אפילו ממין אחר שאינו ממין השיתוף הראשון, מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען, כיון שנשאר קצת מן המין הראשון אינו נראה כמערב בתחלה. אבל אם נותן ממין השתוף הראשון אפילו כלה לגמרי מביא מאותו המין ומזכה ואינו צריך להודיען: נתוספו עליהם. דיורין: מוסיף ומזכה וצריך להודיע. ודוקא בזמן שיש לחצר שני פתחים לשני מבואות, שכשעושה עירוב עם אנשי מבוי זה אסור להשתמש במבוי אחר, לפיכך צריך להודיע, דילמא לא ניחא להו לקנות ברוח זו ולהניח יד ברוח שכנגדה. אבל אם אין לו פתח אלא למבוי זה שנשתתפו בו תחלה, אינו צריך להודיע, דזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו:

ח. כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ, בִּזְמַן שֶׁהֵן מְרֻבִּין, מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכֻלָּם. בִּזְמַן שֶׁהֵן מֻעָטִין, כַּגְּרוֹגֶרֶת, לְהוֹצָאַת שַׁבָּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד:

 ברטנורה   (ח) מרובין. שמונה עשר בני אדם ולמעלה: מועטין. פחות משמונה עשר: מזון שתי סעודות. הן שמונה עשר גרוגרות: להוצאת שבת. שיעור של הוצאת שבת, כי המוציא אוכלים בשבת אינו חייב בפחות מכגרוגרת:

ט. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּתְחִלַּת עֵרוּב. אֲבָל בִּשְׁיָרֵי עֵרוּב, כָּל שֶׁהוּא. וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב בַּחֲצֵרוֹת אֶלָּא כְדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכַּח אֶת הַתִּינוֹקוֹת:

 ברטנורה   (ט) בשירי הערוב. שנתמעט משיעורו: ולא אמרו לערב בחצרות. אחר שנשתתפו במבוי, אלא שלא תשתכח תורת עירובי חצרות מתינוקות שאינן יודעין שנשתתפו במבוי, הלכך מקילין ביה. ואע''ג דטעמא דמערבין עירובי חצרות לאחר שנשתתפו במבוי הוי כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות מכל מקום אין הלכה כרבי יוסי בשיירי עירוב, דלא מקילינן ביה כולי האי:

י. בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כִּכָּר הוּא עֵרוּב. אֲפִלּוּ מַאֲפֵה סְאָה וְהִיא פְרוּסָה, אֵין מְעָרְבִין בָּהּ. כִּכָּר בָּאִסָר וְהוּא שָׁלֵם, מְעָרְבִין בּוֹ:

 ברטנורה   (י) בכל מערבין. עירובי תחומין, דאילו עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת. ומיהו בכל מערבין דאמר רבי אליעזר הכא, לאתויי עירובי חצרות שמערבין בפת פרוסה ואין צריך ככר שלמה, ופליג עליה ר' יהושע ואמר דוקא ככר שלם הוא עירוב. והלכה כרבי יהושע: אין מערבין בו. וטעמא משום איבה שבאים בני החצר לידי מחלוקת לומר אני נותן שלימה והוא נותן פרוסה: ככר באיסר והוא שלם מערבין בו. נותנין אותו בעירוב עם שאר ככרות של בני חצר, ובלבד שיהיה בין כולם כגרוגרת לכל אחד ואחד. ורמב''ם פירש דככר שלם כאיסר מערבין בו לבדו לכל בני החצר ואין צריך שיעור:

יא. נוֹתֵן אָדָם מָעָה לַחֶנְוָנִי וְלַנַּחְתּוֹם כְּדֵי שֶׁיִזְכֶּה לוֹ עֵרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא זָכוּ לוֹ מְעוֹתָיו, וּמוֹדִים בִּשְׁאָר כָּל אָדָם שֶׁזָּכוּ לוֹ מְעוֹתָיו, שֶׁאֵין מְעָרְבִין לָאָדָם אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּעֵרוּבֵי תְחוּמִין, אֲבָל בְּעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, מְעָרְבִין לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, לְפִי שֶׁזָּכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו:

 ברטנורה   (יא) נותן אדם מעה לחנוני. המוכר יין, ודר עמו במבוי: או לנחתום. המוכר ככרות ודר עמו בחצר. שיזכה לו בעירוב עם חבריו. אם יבואו בני מבוי לקנות ממך יין לשתוף, או בני חצר לקנות ככר לעירוב, שיהיה לי חלק בו: לא זכו לו מעותיו. שאין מעות קונות עד שימשוך. ואפילו עירוב זה החנוני לכל האחרים וזכה גם לזה, אינו עירוב, שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חנם כשאר המזכין בעירוב אלא שיקנה במעה והרי אינה קונה לו דמעות אינן קונות ונמצא מערב לו במעותיו: ומודים בשאר כל אדם. בעל הבית שאמרו לו חבריו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב, והלך וזיכה לו, שקנה עירוב, דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי: שאין מערבין לאדם. כשמערבין לו משלו אלא מדעתו. הלכך גבי חנוני כי אמר לו זכה לי לא נתכוון אלא לקנות ממנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו ומעות אינן קונות ולא סמכה דעתיה נמצא מערב לו שלא מדעתו: ערובי תחומין. חוב הוא, שמפסיד לצד האחר ושמא אין נוח לו. והלכה כרבי יהודה:

---

גמרא עירובין דף פ''ב ע''א

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה וְכוּ'. גוּפָא אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַר רִבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי וּבַמֶּה בְּמִשְׁנָתֵנוּ אֵינוֹ אֶלָּא לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי חֲכָמִים. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵימָתַי לְפָרֵשׁ וּבַמֶה לַחֲלוֹק. וְאֵימָתַי לְפָרֵשׁ הוּא וְהָא תְּנַן וְאֵלוּ הֵן הַפְּסוּלִין הַמְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא וּמַלְוֶה בְּרִיבִּית וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי בִּזְמָן שֶׁאֵין לוֹ אוּמָנוּת אֶלָּא הוּא אֲבָל יֵשׁ לוֹ אוּמָנוּת שֶׁלֹּא הוּא הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וְתָנִי עֲלָהּ בִּבְרַיְיתָא וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין שֶׁאֵין לוֹ אוּמְנוֹת אֶלָּא הוּא וּבֵין שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוּמָנוֹת שֶׁלֹּא הוּא הֲרֵי זֶה פָּסוּל. הַהִיא דְרִבִּי יְהוּדָה אָמַר רִבִּי טַרְפוֹן הִיא דְּתַנְיָא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רִבִּי טַרְפוֹן לְעוֹלָם אֵין אֶחָד מֵהֶן נָזִיר לְפִי שֶׁאֵין נְזִירוּת אֶלָּא לְהַפְלָאָה. אַלְמָא כֵּיוַן דִמְסַפְּקָא לֵיהּ אִי נָזִיר אִי לֹא נָזִיר הוּא לֹא מְשַׁעְבִּיד נַפְשֵׁיהּ הָכָא נָמֵי כֵּיוַן דְּלָא יָדַע אִי קָנִי אִי לֹא קָנִי לֹא גָמַר וּמַקְנֶה:

 רש''י  הפסולין. לעדות דכולן גזלנין מדבריהן הן דאסמכתא לא קנייא ומגזל גזיל ליה: בקוביא. בערבון: מפריחי יונים. אי תקדמה יונך ליוני: סוחרי שביעית. דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה וזה שחומד ממון לעבור עבירה על הממון רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד: בזמן שאין להם אומנות אלא הוא. דקסבר רבי יהודה אסמכתא שהוא נסמך על דעתו שהוא ינצחהו ועל אותה אסמכתא הוא מתנה קניא ולאו גזלנין נינהו ופסולייהו לפי שאין עסוקין בישובו של עולם דכיון דאין מכירין ובקיאין בטורח וצער בני אדם אינן חסין על חבריהן מלהפסידן ממון: וחכמים אומרים וכו'. קס''ד היינו ת''ק דמתניתין אלמא אימתי לחלוק: ההיא. ברייתא משום ר''ט היא דאמר אסמכתא לא קניא אבל במתניתין לא פליג ר''י אדת''ק אלא מפרש לטעמיה: אין אחד מהם נזיר. שנים שיושבין וראו אחד בא ואמר אחד מהן הריני נזיר שזה נזיר ואמר חבירו הריני נזיר שאין זה נזיר: להפלאה. שיהא נדרו מפורש על הודאי ולא בתורת ספק אי נזיר אותו הבא כנגדו: אי קני. אי נצח:

---

זוהר אמר דף צ' ע''א

וְלֹא יְחַלֵל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְיָ מְקַדְּשׁוֹ. תָּא חֲזֵי כָל מָאן דְּאַפִּיק זֶרַע לְבַטָּלָה לָא זָכֵי לְמֶחֱמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא וְאִקְרֵי רָע דִּכְתִיב (תהלים ה') כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע הָאי מָאן דְּאַפֵּיק לֵיהּ בִּידֵיהּ אוֹ בְאִנְתּוּ אַחֲרָא דְלָא כַשְׁרָא. וְאִי תֵימָא דְאַפִּיק לֵיהּ בְּאִנְתּוּ דְלָא מִתְעַבְּרָא הָכִי נָמֵי לָא. אֶלָּא כְמָה דְאָמְרָן וְעַל דָּא יִבְעֵי בַר נָשׁ מִקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְיַזְמִין לֵיהּ מָאנָא דְכַשְׁרָא דְלָא יַפְגִּים זַרְעֵיהּ. מָאן דְּאַפִּיק זַרְעָא בְמָאנָא דְלָא כַשְׁרָא פָגִים לֵיהּ לְזַרְעֵיהּ וַוי לְמָאן דְפָגִים זַרְעֵיהּ. וּמָה בִשְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא כַךְ בְּכַהֲנָא דְקָאִים לְתַתָּא כְּגוֹוָנָא דִלְעֵילָא בִקְדוּשָׁה עִלָּאָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בְּעַמָּיו מָהוּ בְעַמָּיו דְהָא כְתִיב לְעֵילָא אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקַּח וּכְתִיב וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו. בָּהֶם מִבְעֵי לֵיהּ מַהוּ בְעַמָּיו אֶלָּא מִלָּה דָא קְלָנָא בְעַמָּיו פְּגִימוּ בְעַמָּיו וְעַל דָּא כְתִיב כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה מֵעָמַּיו וַדָּאי כֹלָא כְגוֹוָנָא דִלְעֵילָא. כִּי אֲנִי יְיָ מְקַדְּשׁוֹ מָהוּ מְקַדְּשׁוֹ אֶלָּא אֲנָא הוּא הַהוּא דְאִיהוּ מְקַדֵּשׁ לֵיהּ בְּכָל יוֹמָא וּבְגִין כַּךְ לָא יַפְגִּים זַרְעֵיהּ וְלָא יִשְׁתְּכַח בֵּיהּ פְּגִימוּ. וּבְגִין דָּא אֲנִי יְיָ מְקַדְּשׁוֹ דַאֲנָא בָעֵינָא לְקַדְּשָׁא לֵיהּ וְיִשְׁתְּכַח קַדִּישָׁא בְכֹלָא דְקַדִישָׁא יִשְׁתַּמֵּשׁ עַל יְדָא דְקַדִּישָׁא. תָּא חֲזֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא (ד''צ ע''ב) יִשְׁתַּמֵּשׁ עַל יְדָא דְכַהֲנָא וְיִשְׁתְּכַח קַדִּישָׁא כַד אָתֵי לְשַׁמָּשָׁא וּבְגִין דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִשְׁתַּמֵּשׁ עַל יְדָא דְכַהֲנָא דְאִיהוּ קַדִּישָׁא כַהֲנָא יִשְׁתַּמֵּשׁ עַל יְדָא דְדַכְיָא דְּאִתְקְדַשׁ בְּדַכְיוּתֵיהּ וּמָאי אִיהוּ לֵיוָאֵי בַר נָשׁ (ס''א כַהֲנָא) אַחֲרָא יִשְׁתַּמֵשׁ עַל יְדָא דְקַדִּישָׁא אַחֲרָא בְגִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן כֹּלָא בִּקְדוּשָׁה לְשַׁמָּשָּׁא לְקֻדְשָּׁא בְּרִיךְ הוּא זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי דְעָלַיְיהוּ כְתִיב (ויקרא כ') וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי כַמָּה פְרִישָׁן יִשְׂרָאֵל מִכֹּלָא בִקְדוּשָׁה לְשַׁמְּשָׁא לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא הָדָא הוּא דִכְתִיב (שם) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי אֲנִי יְיָ. תּוּ פָּתַח וְאָמַר (תהלים ג) לַייָ הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִּרְכָתֶךָ סֶלָה לַייָ הַיְשׁוּעָה הָכִי תָנֵינָן זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דִּבְכָל אָתָר דְּאִתְגָּלוּ שְׁכִינְתָּא אִתְגַּלְיָא בַהֲדַיְיהוּ כַד יִפְקוּן יִשְׂרָאֵל מִגָּלוּתָא פּוּרְקָנָא לְמָאן. לְיִשְׂרָאֵל אוֹ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. אֶלָא הָא אוּקְמוּהָ בְכַמָּה קְרָאֵי וְהָכָא לַייָ הַיְשׁוּעָה וַדָּאי אֵימָתַי עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶלָה. בְּשַׁעְתָּא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִשְׁגַּח בְּבִרְכָּאן עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל לְאַפָּקָא לוֹן מִן גָּלוּתָא וּלְאוֹטָבָא לְהוּ כְדֵין לַייָ הַיְשׁוּעָה וַדָּאי. וְעַל דָא תָנֵינָן דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יֵיתוּב עִמְּהוֹן דְיִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא הָדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ל) וְשָׁב יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ:

 תרגום הזוהר  וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁמּוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, אֵינוֹ זוֹכֶה לִרְאוֹת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, וְנִקְרָא רָע. שֶׁכָּתוּב, כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לֹא יְגוּרְךְ רָע. דְּהַיְנוּ מִי שֶׁמּוֹצִיאוֹ בְּיָדוֹ, אוֹ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ כְּשֵׁרָה. וְאִם תֹּאמַר, הַמּוֹצִיאוֹ בְּאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ מִתְעַבֶּרֶת, נֶחֱשָׁב גַּם כֵּן לְמוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה. אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא אֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְעַל כֵּן יִתְפַּלֵּל הָאָדָם מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיַּזְמִין לוֹ כְּלִי כָּשֵׁר, דְּהַיְנוּ אִשָּׁה כְּשֵׁרָה, שֶׁלֹּא יִפְגֹּם זַרְעוֹ. מִי שֶׁמּוֹצִיא זַרְעוֹ בִּכְלֵי שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר, פּוֹגֵם אֶת זַרְעוֹ. אוֹי לְמִי שֶׁפּוֹגֵם זַרְעוֹ. וּמַה בִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם כָּךְ, הַכֹּהֵן הָעוֹמֵד לְמַטָּה וּמְכַוֵּן כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה בַּקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְעַל כֵּן כָּתוּב לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו. שׁוֹאֵל, כָּתוּב בְּעַמָּיו, מַהוּ בְּעַמָּיו, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב לְמַעְלָה אַלְמָנָה גְּרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח, וְכָתוּב, וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, בָּהֶם, מַהוּ בְּעַמָּיו. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, דָּבָר זֶה חֶרְפָּה הוּא בְּעַמָּיו, פְּגָם הוּא בְּעַמָּיו. וְעַל כֵּן כָּתוּב, כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה. מֵעַמָּיו וַדַּאי. הַכֹּל כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה. כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ. מַהוּ מְקַדְּשׁוֹ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אֲנִי הוּא אוֹתוֹ שֶׁמְּקַדְּשׁוֹ בְּכָל יוֹם, וְעַל כֵּן לֹא יִפְגוֹם זַרְעוֹ, וְלֹא יִמָּצֵא בּוֹ פְּגָם, כִּי אֲנִי מְקַדְּשׁוֹ, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ, וְיִמָּצֵא קָדוֹשׁ בַּכֹּל, וְהַקָּדוֹשׁ יִשְׁתַּמֵּשׁ עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ. בֹּא וּרְאֵה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁתַּמֵּשׁ עַל יְדֵי הַכֹּהֵן, שֶׁיִּמָּצֵא קָדוֹשׁ כְּשֶׁבָּא לְשַׁמֵּשׁ. וּמִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁתַּמֵּשׁ עַל יְדֵי הַכֹּהֵן שֶׁהוּא קָדוֹשׁ, יִשְׁתַּמֵּשׁ הַכֹּהֵן עַל יְדֵי טָהוֹר, הַמִּתְקַדֵּשׁ בְּטָהֳרָתוֹ וּמִי הֵם, הֵם הַלְּוִיִם. וְאָדָם אַחֵר, דְּהַיְנוּ הַכֹּהֵן, יִשְׁתַּמֵּשׁ עַל יְדֵי קָדוֹשׁ אַחֵר, שֶׁהוּא הַלֵּוִי, כְּדֵי שֶׁיִּמָּצְאוּ כֻּלָּם בִּקְדֻשָּׁה לְשַׁמֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁעֲלֵיהֶם כָּתוּב, וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. כַּמָּה נִבְדָּלִים הֵם יִשְׂרָאֵל בַּקְּדֻשָּׁה, מִכֹּל, לְשַׁמֵּשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' וְגוֹ'. עוֹד פָּתַח וְאָמַר: לַה' הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךְ בִרְכָתֶךְ סֶלָה. לַה' הַיְשׁוּעָה, כָּךְ לָמַדְנוּ, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ, הַשְּׁכִינָה גָּלָה עִמָּהֶם. כְּשֶׁיֵּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת, לְמִי תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה, לְיִשְׂרָאֵל אוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כִּי גַּם הַשְּׁכִינָה תֵּצֵא מִן הַגָּלוּת. אֶלָּא הֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ בְּכַמָּה מִקְרָאוֹת, וְכָאן, לַה' הַיְשׁוּעָה וַדַּאי, מָתַי הִיא. בָּעֵת שֶׁעַל עַמְּךְ בִּרְכָתֶךְ סֶלָה, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ בִּבְרָכוֹת עַל יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאָם מִן הַגָּלוּת וּלְהֵטִיב לָהֶם, אָז לַה' הַיְשׁוּעָה וַדַּאי. כִּי הַשְּׁכִינָה תֵּצֵא מִן הַגָּלוּת. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָשׁוּב עִם יִשְׂרָאֵל מִן ' אֱלֹקֶיךְ אֶת שְׁבוּתְךְ וְרִחֲמֶךְ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ג

א. נָהֲגוּ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה גְדוֹלָה וּקְטַנָּה וְהָאַחַת רְשׁוּת וְהוֹרוּ מִקְצַת הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל רְשׁוּת אֶלָּא הַגְּדוֹלָה. וְכֵן הַדִּין נוֹתֵן מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּנֶגֶד דָּבָר שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר בְּכָל יוֹם. וְאִם הִתְפַּלֵּל הַגְּדוֹלָה חוֹבָה לֹא יִתְפַּלֵּל קְטַנָּה אֶלָּא רְשׁוּת: ב. הָא לָמַדְתָּ שֶׁזְּמַן מִנְחָה גְדוֹלָה מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה עַד תֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּזְמַן מִנְחָה קְטַנָּה מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה עַד שֶׁיִשָּׁאֵר מִן הַיּוֹם שָׁעָה וּרְבִיעַ וְיֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה: ג. תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין זְמַנָּהּ אַחַר תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת בַּיּוֹם וְהַמִּתְפַּלֵּל אוֹתָהּ אַחַר שֶׁבַע שָׁעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁפָּשַׁע יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁזְּמַנָהּ כָּל הַיּוֹם:

---

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ו' ע''ב

בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְּגָדֶיךָ לְבָנִים (קהלת ט) לְעוֹלָם יִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ נוֹטֶה לָמוּת וְאִם יָמוּת בְּשַׁעְתּוֹ נִמְצָא מֵת בְּחֶטְאוֹ לְפִיכָךְ יָשׁוּב מֵחֲטָאָיו מִיַּד. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שׁוּב יוֹם אֶחָד וכו' לְפִיכָךְ יָשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתוֹ וְיָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה: אַל תֹּאמַר שֶׁאֵין לְחַפֵּשׂ בִּדְרָכָיו וְלָשׁוּב כִּי אִם מֵעֲבֵירוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֵן מַעֲשֵׂה כְּגוֹן גֶּזֶל זְנוּת וּגְנֵבָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁצָרִיךְ אָדָם לִפְרוֹשׁ וְלָשׁוּב מֵהֶם כַּךְ הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ בְּדֵעוֹת הָרָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָשׁוּב מֵהֶן מִן הַכַּעַס וּמִן הָאֵיבָה אוֹ מִן הַקִּנְאָה אוֹ מִן הַגֶּזֶל וּמֵרְדִיפַת הַמַּאֲכָלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֵן מֵהַכֹּל צָרִיךְ לָשׁוּב. וְאֵלּוּ קָשִׁים יוֹתֵר מִן הָעֲוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֵן מַעֲשֵׂה שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם רָגִיל בָּאֵלּוּ קָשֶׁה לִפְרוֹשׁ מֵהֶן אַחֲרֵי אֲשֶׁר נִשְׁתַּקַּע וְדָשׁ לַעֲשׂוֹת וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ישעי' נ''ה) יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְגוֹ':

---

אמור יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וְעַ֛ל כָּל-נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא: וְעַל כָּל נַפְשַׁת מֵתָא לָא יֵיעוֹל לַאֲבוּהִי וּלְאִמֵהּ לָא יִסְתָּאָב:

 רש''י   ועל כל נפשת מת וגו' . באהל המת: נפשת מת. להביא רביעית דם מן המת שמטמא באהל: לאביו ולאמו לא יטמא. לא בא אלא להתיר לו מת מצוה:

(יב) וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֹֽה: וּמִן מַקְדְשָׁא לָא יִפּוֹק וְלָא יַחֵל יָת מַקְדְשָׁא דֶאֱלָהֵהּ אֲרֵי כְּלִיל מְשַׁח רְבוּתָא דֶאֱלָהֵהּ עֲלוֹהִי אֲנָא יְיָ:

 רש''י   ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה. ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה: ולא יחלל את מקדש. שאינו מחלל בכך את העבודה שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל:

(יג) וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח: וְהוּא אִתְּתָא בִבְתֻלְתָּהָא יִסָב: (יד) אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַֽחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת-אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם-בְּתוּלָ֥ה מֵֽעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה: אַרְמְלָא וּמְתָרְכָא וְחַלִילָא מַטְעֲיָא יָת אִלֵין לָא יִסָב אֱלָהֵין בְּתֻלְתָּא מֵעַמֵהּ יִסַב אִתְּתָא:

 רש''י   וחללה. שנלדה מפסולי כהנה:

(טו) וְלֹֽא-יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדְּשֽׁוֹ: (ס) וְלָא יַחֵל זַרְעֵהּ בְּעַמֵהּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדְשֵׁהּ:

 רש''י   ולא יחלל זרעו. הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו המנה חלל מדין קדשת כהנה:

---

נביאים - יחזקאל - פרק מד

(כה) וְאֶל-מֵ֣ת אָדָ֔ם לֹ֥א יָב֖וֹא לְטָמְאָ֑ה כִּ֣י אִם-לְאָ֡ב וּ֠לְאֵם וּלְבֵ֨ן וּלְבַ֜ת לְאָ֗ח וּלְאָח֛וֹת אֲשֶֽׁר-לֹא-הָיְתָ֥ה לְאִ֖ישׁ יִטַּמָּֽאוּ: וְעַל מִיתָא דֶאֱנָשָׁא לָא יֵיעוּל לְאִסְתָּאֲבָא אֶלָּהֵן לְאָב וּלְאֵם וּלְבַר וְלִבְרַת לְאָח וּלְאָחַת דְּלָא הֲוַת לִגְבַר יִסְתָּאֲבוּן : (כו) וְאַחֲרֵ֖י טָֽהֳרָת֑וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים יִסְפְּרוּ-לֽוֹ: וּבָתַר דְכוּתֵי שַׁבְעָא יוֹמִין יִמְנוּן לֵיהּ :

 רש''י   ואחרי טהרתו . אחר פרישתו מן המת כך שנויה במ''ק :

(כז) וּבְיוֹם֩ בֹּא֨וֹ אֶל-הַקֹּ֜דֶשׁ אֶל-הֶחָצֵ֤ר הַפְּנִימִית֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ יַקְרִ֖יב חַטָּאת֑וֹ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה: וּבְיוֹם מַעְלֵיהּ לְקוּדְשָׁא לְדָרְתָּא גֵוַיְתָא לְשַׁמָּשָׁא בְקוּדְשָׁא יַקְרִיב חַטָּאתֵיהּ אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים :

 רש''י   וביום בואו . תחילה אל הקדש להתחנך לעבודה יקריב חטאתו זו עשירית האיפה שלו כך שנויה במ''ק שהכהן הדיוט טעון עשירית האיפה ביום חינוכו כענין שנאמר ( שם ו' ) זה קרבן אהרן ובניו וגו' וכמו שמפרש במסכת מנחות :

(כח) וְהָיְתָ֤ה לָהֶם֙ לְֽנַחֲלָ֔ה אֲנִ֖י נַֽחֲלָתָ֑ם וַאֲחֻזָּ֗ה לֹֽא-תִתְּנ֤וּ לָהֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל אֲנִ֖י אֲחֻזָּתָֽם: וּתְהִי לְהוֹן לְאַחֲסָנָא חוּלַק מוֹתַר קוּרְבָּנִי חוּלָקְהוֹן וְאַחֲסָנָא לָא תִתְּנוּן לְהוֹן בְּיִשְּׂרָאֵל מַתְּנָן דִּיהָבִית לְהוֹן אִנּוּן אַחֲסַנְתְּהוֹן :

 רש''י   והיתה להם . הכהונה לנחלה :

(כט) הַמִּנְחָה֙ וְהַחַטָּ֣את וְהָאָשָׁ֔ם הֵ֖מָּה יֹֽאכְל֑וּם וְכָל-חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לָהֶ֥ם יִהְיֶֽה: מִנְחָתָא חַטָּאתָא וַאֲשָׁמָא אִנּוּן יֵכְלֻנֵּיהּ וְכָל חֶרְמָא בְּיִשְּׂרָאֵל לְהוֹן יְהֵי :

 רש''י   חרם . לשון קדש וכן כל לשון חרמה שהוא על הקדש :

---

כתובים - משלי - פרק כז

(כב) אִ֥ם תִּכְתּֽוֹשׁ-אֶת-הָאֱוִ֨יל | בַּֽמַּכְתֵּ֡שׁ בְּת֣וֹךְ הָ֭רִיפוֹת בַּֽעֱלִ֑י לֹא-תָס֥וּר מֵ֝עָלָ֗יו אִוַּלְתּֽוֹ: אִין מָחְיַת לֵיהּ לְשַׁטְיָא בְּמַכְתְּשֵׁי בְּגוֹ סִיַעְתָּא וּבְאוּדְרָךְ לָא תַעֲבִיר מִנֵיהּ שַׁטְיוּתֵיהּ :

 רש''י   הריפות . חטים הנידוכים במכתש : מכתש . אסיתא מורטיו''ר בלעז : בעלי . הוא בוכנא פולין מורטר''ו בלעז על שם שמעלין אותו ומכין בו תמיד נקרא עלי :

(כג) יָדֹ֣עַ תֵּ֭דַע פְּנֵ֣י צֹאנֶ֑ךָ שִׁ֥ית לִ֝בְּךָ֗ לַעֲדָרִֽים: מַה דְרָעֵי אַנְתְּ דַע אַפֵּי עָנָךְ וְשִּׂים לִבָּךְ עַל קְוָטִין :

 רש''י   פני צאנך . אל יקלו בעיניך להתבונן בם תמיד מה הם צריכים :

(כד) כִּ֤י לֹ֣א לְעוֹלָ֣ם חֹ֑סֶן וְאִם-נֵ֝֗זֶר לְד֣וֹר (דור) וָדֽוֹר: מְטוּל דְּלָא לַעֲלַם הִיא אַחְסָנָא אַף שְׁלָם דָּרָא לְדָרָא :

 רש''י   כי לא לעולם חוסן . שאם אתה עשיר בכסף ובזהב שמא לא יתקיים לעולם לכך אל תבזה דברים קטנים שלך : גלה חציר . כשגלה החציר בימי ניסן ויראה הדשא ונאספו עשבים לצמוח אז ייטיב לך שיהיו גזותיהם של כבשים ללבושך :

(כה) גָּלָ֣ה חָ֭צִיר וְנִרְאָה-דֶ֑שֶׁא וְ֝נֶאֶסְפ֗וּ עִשְּׂב֥וֹת הָרִֽים: שְׁבַח עֲמִירָא וְאֶתְחָמֵי דִתְאָה וְאִתְכְּנֵשׁ עִשְּׂבָּא דְטוּרֵי : (כו) כְּבָשִׂ֥ים לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּמְחִ֥יר שָׂ֝דֶ֗ה עַתּוּדִֽים: אִמְרֵי לִלְבוּשָׁךְ וְגַדְיָא לְתַּנְדוּתָךְ :

 רש''י   ומחיר שדה . ישוו לך העתודים כי תאכל הבשר ותמכור העורות :

---

משנה קידושין פרק ב

א. הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בָּהּ וּבִשְׁלוּחָהּ. הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ, הִתְקַדְּשִׁי לִי בָּזוֹ, אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְרוּטָה, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. בָּזוֹ וּבָזוֹ וּבָזוֹ, אִם יֵשׁ שָׁוֶה פְרוּטָה בְּכֻלָּן, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, עַד שֶׁיְּהֵא בְאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְרוּטָה:

 ברטנורה   (א) האיש מקדש בו ובשלוחו. בו תחלה ואח''כ בשלוחו, שמצוה בו יותר מבשלוחו דכי עסיק גופו במצוה מקבל שכר טפי. וילפינן שלוחו של אדם כמותו מקרא, דכתיב (שמות י''ב) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, וכי כל ישראל שוחטין, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו: האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. וכ''ש כשהיא קטנה. והאי דנקט נערה, אורח ארעא אשמועינן שאסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה: ואם לאו אינה מקודשת. דכיון דאמר התקדשי התקדשי, כל חד הוי קדושין באפי נפשייהו: עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. האי אחת מהן לא מיתוקמא אלא באחרונה שבהן, דכי אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת אחת אחת, כל אותן שאכלה הוו מלוה גבה, וכי מטיא אחרונה שבה נגמרין הקדושין, אי אית בה שוה פרוטה הוה ליה מקדש במלוה ופרוטה, וקיי''ל המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ומקודשת. אבל אי לית באחרונה שוה פרוטה, אע''ג דאיכא בקמאי שוה פרוטה, כי מטי גמר קדושין הוה ליה מקדש במלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת:

ב. הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכוֹס זֶה שֶׁל יַיִן וְנִמְצָא שֶׁל דְּבַשׁ, שֶׁל דְּבַשׁ וְנִמְצָא שֶׁל יַיִן, בְּדִינָר זֶה שֶׁל כֶּסֶף וְנִמְצָא שֶׁל זָהָב, שֶׁל זָהָב וְנִמְצָא שֶׁל כֶּסֶף, עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר וְנִמְצָא עָנִי, עָנִי וְנִמְצָא עָשִׁיר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם הִטְעָהּ לִשְׁבָח, מְקֻדֶּשֶׁת:

 ברטנורה   (ב) של זהב ונמצא של כסף כו'. דאיכא דניחא לה בהא ואיכא דניחא לה בהא: רבי שמעון אומר אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת. לא פליג רבי שמעון אלא על שבח דממון, דמסתמא ניחא לה באותו שבח. אבל על שבח דיוחסין, כגון לוי ונמצא כהן, מודה רבי שמעון דאפילו הטעתו או הטעה הוא אותה לשבח אינה מקודשת, דלא ניחא לה בשבחו מפני שמתגאה עליה. ואין הלכה כר''ש:

ג. עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹהֵן וְנִמְצָא לֵוִי, לֵוִי וְנִמְצָא כֹהֵן, נָתִין וְנִמְצָא מַמְזֵר, מַמְזֵר וְנִמְצָא נָתִין, בֶּן עִיר וְנִמְצָא בֶן כְּרַךְ, בֶּן כְּרַךְ וְנִמְצָא בֶן עִיר, עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ וְנִמְצָא רָחוֹק, רָחוֹק וְנִמְצָא קָרוֹב, עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בַת אוֹ שִׁפְחָה גַדֶּלֶת וְאֵין לוֹ, אוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לִי וְיֵשׁ לוֹ, עַל מְנָת שֶׁאֵין לִי בָנִים וְיֵשׁ לוֹ, אוֹ עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי וְאֵין לוֹ. וּבְכֻלָּם אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הִיא שֶׁהִטְעַתּוּ:

 ברטנורה   (ג) שפחה גודלת. קולעת שער הנשים. פירוש אחר, דברנית ובעלת לשון, כמו שנאמר (יחזקאל ל''ה) ותגדילו עלי בפיכם: אע''פ שאמרה בלבי היה להתקדש כו'. דדברים שבלב אינם דברים:

ד. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְלוֹנִית בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 ברטנורה   (ד) והלך וקדשה במקום אחר כו'. דמראה מקום הוא לו. ואין זה תנאי:

ה. הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בַכְּתֻבָּה. עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ מוּמִין וְנִמְצְאוּ בָהּ מוּמִין, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ בָהּ מוּמִין, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בַכְּתֻבָּה. כָל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בַּכֹּהֲנִים, פּוֹסְלִין בַּנָּשִׁים:

 ברטנורה   (ה) תצא שלא בכתובה. דאמר אי אפשי באשה נדרנית. אבל גיטא בעיא מספק כיון דלא פירש, דלמא דעתיה נמי אנדרנית: הפוסלים בכהנים. מפורש בכתובות [דף עה]:

ו. הַמְקַדֵּשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים בְּשָׁוֶה פְרוּטָה, אוֹ אִשָּׁה אַחַת בְּפָחוּת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר מִכָּאן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁמֵּחֲמַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שָׁלַח. וְכֵן קָטָן שֶׁקִּדֵּשׁ:

 ברטנורה   (ו) סבלונות. דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו: אינה מקודשת. ולא אמרינן יודע היה שאין קדושיו קדושין וגמר ושלח סבלונות לשם קדושין, אלא אמרינן מחמת קדושין הראשונים שלח: וכן קטן שקידש. ושלח סבלונות משהגדיל:

ז. הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּהּ אוֹ אִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ כְּאַחַת, אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת. וּמַעֲשֵׂה בְחָמֵשׁ נָשִׁים וּבָהֶן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְלִקֵּט אֶחָד כַּלְכָּלָה שֶׁל תְּאֵנִים וְשֶׁלָּהֶן הָיְתָה וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה, וְאָמַר הֲרֵי כֻלְּכֶם מְקֻדָּשׁוֹת לִי בְּכַלְכָּלָה זוֹ, וְקִבְּלָה אַחַת מֵהֶן עַל יְדֵי כֻלָּן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין הָאֲחָיוֹת מְקֻדָּשׁוֹת:

 ברטנורה   (ז) אינן מקודשות. דאמר קרא (ויקרא י''ח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, בשעה שנעשו צרות זו לזו אין לך לקוחין אפילו באחת מהן. והוא הדין לכל שאר עריות שיש בהן כרת, שאין קדושין תופסין בהם: ושלהן היתה. שמעינן מהא מתניתין דהמקדש בגזל ואפילו בגזל דידה אינה מקודשת, ולא אמרינן מדקבילתיה אחילתיה. מדקתני ושלהן היתה ושל שביעית היתה, משום דשל שביעית היתה שהפירות הפקר מש''ה הנשים מקודשות, אלא שאין אחיות מקודשות, אבל אם לא היתה שביעית הואיל ושלהן היתה לא היו קדושין תופסים באחת מהן. ודוקא בגזל שלפני יאוש בעלים אמרינן דלא הוה קדושין, אבל המקדש בגזל שלאחר יאוש קדושיו קדושין. ושמעינן נמי שהמקדש בפירות שביעית מקודשת, ולא אמרינן אינן ממונו לזכות בהן, אלא כיון שזכה בהן ממונו הם לכל דבר. ושמעינן נמי שאשה נעשית שליח לחברתה, ואפילו במקום שנעשית לה צרה. ואע''ג דבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה כשרה לה, שליחותה מיהא כיון דעבדא עבדא. דהא הכא בקדושין הללו הן נעשות צרות ע''י זו שקבלתה, וקתני אין האחיות מקודשות, הא נכריות מקודשות. ומתניתין מתרצה בגמרא אליבא דהלכתא הכי, המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה, שתיהן כאחת אינן מקודשות. הא אחת מאשה ובתה, אחת מאשה ואחותה, כגון שאמר לשתיהן אחת מכם מקודשת לי ולא פירש לאיזו מהן מקדש, וקבלה אחת מהן הקדושין על ידי חברתה, או שתיהן קבלו קדושין כאחת, מקודשות, ושתיהן צריכות גט. ואם אמר הראויה מכם לביאה מקודשת לי, אינן מקודשות, דכל אחת מהן איכא לספוקה באחות אשתו ואין שום אחת מהן ראויה לביאה. ומעשה נמי בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאנים ואמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי, ואמרו חכמים אין אחיות מתקדשות. הא נכריות שהיו ראויות לביאה, מתקדשות. אבל אם אמר כולכם מתקדשות לי, לא היתה שום אחת מהן מקודשת, דכי היכי דאין אחיות מקודשות כך אין האחרות מקודשות, היכי דאמר כולכם:

ח. הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד, לֹא קִדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּשׁוֹגֵג לֹא קִדֵּשׁ, בְּמֵזִיד קִדֵּשׁ. וּבַהֶקְדֵּשׁ, בְּמֵזִיד קִדֵּשׁ וּבְשׁוֹגֵג לֹא קִדֵּשׁ. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּשׁוֹגֵג קִדֵּשׁ, בְּמֵזִיד לֹא קִדֵּשׁ:

 ברטנורה   (ח) המקדש בחלקו. שחלק עם אחיו הכהנים: אינה מקודשת. דכהנים משלחן גבוה קא זכו, ואמר קרא (במדבר יח) וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש, מה אש אין אתה משתמש בו אלא לאכילה, כך מתנות הללו לא תשתמש בהן אלא לאכילה, ובמעשר כתיב לה' הוא, בהווייתו יהא: רבי יהודה אומר מזיד קידש. במעשר שני. הואיל ויוצא לחולין ע''י פדיון, והרי הוציאו לחולין ע''י קדושין הללו. ור''מ סבר לית דרך חלול בכך: ובהקדש. של בדק הבית: מזיד קידש. שכיון שידע שהוא הקדש והוציאו לחולין בכוונה, נתחללה קדושתו: ובשוגג. דלא ידע שהוא הקדש ולא ניחא ליה דלתחלל הקדש על ידיה, לא נתחללה קדושתו, ואינה מקודשת. ורבי יהודה סבר איפכא. והלכה כר''מ במעשר, וכרבי יהודה בהקדש:

ט. הַמְקַדֵּשׁ בָּעָרְלָה, בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה, בְּצִפֳּרֵי מְצוֹרָע, וּבִשְׂעַר נָזִיר, וּבְפֶטֶר חֲמוֹר, וּבְבָשָׂר בֶּחָלָב, וּבְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. מְכָרָן וְקִדֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן, מְקֻדֶּשֶׁת:

 ברטנורה   (ט) המקדש בערלה וכו' אינה מקודשת. דכולהו איסורי הנאה נינהו. ערלה, דכתיב לא יאכל, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע: ובכלאי הכרם. דכתיב (דברים כ''ב) פן תקדש, פן תוקד אש: ובשור הנסקל. דכתיב ביה (שמות כ''א) ולא יאכל את בשרו: ובעגלה ערופה. דכתיב ביה כפרה כקדשים, שנאמר (דברים כ''א) ונכפר להם הדם: בציפורי מצורע. דתניא, נאמר מכשיר ומכפר בפנים, אשמו של מצורע שהוא מכשיר אותו לאכול בקדשים, וחטאתו שמכפר, ושניהם נעשים בפנים. ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ, מכשיר, צפרי מצורע שמכשירין המצורע לבא אל תוך המחנה, ומכפר, עגלה ערופה, שנאמר בה ונכפר להם הדם, ושניהם נעשים חוץ לעזרה. מה מכשיר ומכפר האמור בפנים, שהם אשמו וחטאתו של מצורע, עשה בו מכשיר כמכפר, דתרווייהו קדשים נינהו ואסורים בהנאה, אף מכשיר ומכפר האמורים בחוץ, שהם צפרי מצורע ועגלה ערופה, עשה בו מכשיר כמכפר להיות אסורים בהנאה. ומאימתי אסורין צפורי מצורע בהנאה, משעת שחיטה. והצפור השחוטה בלבד היא שאסורה בהנאה. ועגלה ערופה, ירידתה אל נחל איתן אוסרתה: ובשער הנזיר. דאמר קרא (במדבר ו) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, גדולו פרע שער ראשו יהיה קדוש: ופטר חמור. נאמר בו (שמות י''ג) וערפתו, ונאמר בעגלה ערופה וערפו, מה עגלה ערופה אסורה בהנאה, אף פטר חמור אסור בהנאה. ואינו אסור בהנאה אלא אחר עריפה: ובבשר בחלב. נאמר ג' פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו, אחד לאסור אכילה, ואחד לאסור הנאה, ואחד לאסור בשול: ובחולין שנשחטו בעזרה. דכתיב (דברים י''ב) כי ירחק ממך המקום וזבחת, ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום. יכול לא יאכלנו אבל ישליכנו לכלבים, ת''ל (שמות כ''ב) לכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה: מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. שאין לך דבר שתופס את דמיו להיות כמוהו אלא עבודה זרה ושביעית. עבודה זרה, שנאמר (דברים ז') והיית חרם כמוהו, כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו. ושביעית, שנאמר קודש היא, תופסת דמיה כהקדש. והוו עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין:

י. הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת וּבְמַעַשְׂרוֹת וּבְמַתָּנוֹת וּבְמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר חַטָּאת, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל:

 ברטנורה   (י) המקדש בתרומות. תרומה גדולה ותרומות מעשר: ובמעשרות. מעשר ראשון ומעשר עני: ומתנות. הזרוע והלחיים והקיבה: ובמי חטאת. ובמי אפר חטאת. וראוים למכרם לטמאים ליקח מהם שכר הבאה ושכר מילוי המים. אבל שכר הזאה ושכר קדוש, והוא נתינת האפר במים, אסור: ואפילו ישראל. הכי קאמר, ואפילו ישראל שנפלו לו תרומות ומתנות מבית אבי אמו כהן, שזכה בהם ויכול למכרם לכהנים, אם קידש בהם את האשה, מקודשת. ואפילו לא נפלו לו תרומות אלא טבלים שעדיין לא הורמו, הואיל ומורישו כהן היה עומד להרימם והתרומות שלו, וזה הישראל שירש אותם נמי יפריש מהם התרומה והיא שלו, ויכול למכרה לכהנים, דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו:

---

גמרא קידושין דף ל''ט ע''ב

רָמֵי רַב טוּבִי בַּר רַב קִיסְנָא לְרָבָא. תְּנַן כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת מְטִיבִין לוֹ עָשָׂה אִין לֹא עָשָׂה לֹא. וּרְמִינְהִי יָשַׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵירָה נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה. אָמַר לֵיהּ הָתָם כְּגוֹן שֶׁבָּא דְבַר עֲבֵירָה לְיָדוֹ וְנִיצוֹל הֵימֶנָּה. כִּי הָא דְרִבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי תְּבַעְתֵּיהּ הַהִיא מַטְרוּנִיתָא אָמַר מִילְתָא וּמָלֵי נַפְשֵׁיהּ שִׁיחֲנָא וְכִיבָא. עָבְדָה הִיא מִלְתָא וְאִתְּסִי. עָרַק טָשָׁא בְּהַהוּא בֵּי בַּנֵּי דְכִי הֲוו עַיְילֵי בִּתְרֵין אֲפִילוּ בִּימָמָא הֲווּ מִיתְזְקֵי לְמָחָר אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן מַאן נַטְרָךְ אָמַר לְהוּ שְׁנֵי נוֹשְׂאֵי קֵיסַר שְׁמָרוּנִי כָּל הַלַּיְלָה. אָמְרוּ לֵיהּ שֶׁמֶּא דְבַר עֶרְוָה בָּא לְיָדְךָ וְנִיצַלְתָּ הֵימֶנּוּ דְתָנֵינָן כָּל הַבָּא דְבַר עֶרְוָה לְיָדוֹ וְנִיצוֹל הֵימֶנּוּ עוֹשִׂין לוֹ נֵס. (תהלים ק''ג) גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ כְּגוֹן רִבִּי צָדוֹק וַחֲבֵירָיו. רִבִּי צָדוֹק תְּבַעְתֵּיהּ הַהִיא מַטְרוּנִיתָא אָמַר לָהּ חָלַשׁ לִי לִיבָּאי וְלָא מָצִינָא. אִיכָּא מִידִי לְמֵיכַל. אָמְרָה לֵיהּ אִיכָּא דְבַר טָמֵא. אָמַר לָהּ מַאי נַפְקָא מִינָהּ דְעָבִיד הָא אָכִיל הָא. שַׁגְרַת תַּנּוּרָא קָא מָנְחָא לֵיהּ. סָלִיק וְיָתִיב בְּגַוֵּיהּ. אָמְרָה לֵיהּ מַאי הַאי אָמַר לָהּ דְּעָבִיד הָא נָפִיל בְּהָא. אָמְרָה לֵיהּ אִי יַדְעִי כּוּלֵי הַאי לֹא צִעַרְתִּיךְ. רַב כַּהֲנָא הֲוָה קָמַזְבִּין דִיקוּלֵי תַּבַעְתֵּיהּ הַהִיא מַטְרוּנִיתָא אָמַר לָהּ אֵיזִיל אִיקְשׁוֹט נַפְשָׁאי סָלִיק וְקָנָפִיל מֵאִיגְרָא לְאַרְעָא אָתָא אֵלִיָּהוּ קַבְּלֵיהּ. אָמַר לֵיהּ אַטְרַחְתָּן אַרְבַּע מֵאָה פַרְסֵי אָמַר לֵיהּ מִי גָרַם לִי. לָאו עֲנִיּוּתָא יָהַב לֵיהּ שִׁיפָא דְדִינְרֵי:

 רש''י  התם שבא דבר עבירה לידו. ההוא ישב ולא עבר עבירה דקאמר נוטל שכר בעבירה שבא לידו וכפה יצרו ולא עבר אין מצוה יתירה מזו: תבעתיה. לזנות: טשא. נטמן: הוי מתזקי. שמצוין בו מזיקין: כגון ר' צדוק. שלבש כח לכוף ליצרו להתגבר בחפצי קונו: אמר מאי נפקא מינה. דהא מילתא דלא נזדמן לי אלא מאכל טמא יש לי ללמוד מכאן דעביד האי הבועל ארמית ראוי למאכל טמא: שגרת תנורא. אותה ארמית הסיקה את התנור לצלות דבר הטמא שם ואשה גדולה היתה שאין יכול ליפטר ממנה ומסור בידה להורגו: קא מנחה ליה. לאותו צלי בתוכו: נפיל בהא. באור של גיהנם: אי ידעי. אילו ידעתי שחמור עליכם הדבר כ''כ: דיקולי. סלים שנשים נותנות שם פלכיהון: אטרחתן. שהייתי במקום אחר רחוק ארבע מאות פרסה: לאו עניותא. אם לא העניות לא הוצרכתי להיות עוסק במלאכת נשים: שיפא. שם כלי: דינרי. זהובים:

---

זוהר אמר דף צ' ע''א

רִבִּי חִיָּיא פָתַח (שופטים ח) יְיָ בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַם שָׁמַיִם נָטָפוּ. תָּא חֲזֵי זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל בְּעַלְמָא דֵּין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְהוּ וְאִינוּן מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ וְאִקְרוּן קַדִּישִׁין עַם קָדוֹשׁ. וְכֵן עַד דְסָלִיק לוֹן לְדַרְגָּא עִלָּאָה דְאִקְרֵי קֹדֶשׁ דִכְתִיב (ירמיה ב) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַייָ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כְמָה דְאוֹקִימְנָא דְהָא יִשְׂרָאֵל מִתְּמַנְיָא יוֹמִין מִתְדַבְּקִין בֵּיהּ בִּשְׁמֵיהּ וּרְשִׁימִין בִשְׁמֵיהּ וְאִינוּן דִּילֵיהּ כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמואל ב ז) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ וְעַמְּמִין לָא מִתְדַבְּקִין בֵּיהּ וְלָא אַזְלִין בְּנִמּוּסֵיהּ וּרְשִׁימָא קַדִּישָׁא אַעְדִּיאוּ מִנַּיְיהוּ עַד (דצ''א ע''ב) דְּאִינוּן מִתְדַּבְּקָן בְסִטְרָא אַחֲרָא דְלָאו קַדִּישָׁא וְתָא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְבָעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיהַב אוֹרַיְתָא לְיִשְׂרָאֵל זַמִּין בָּהּ לִבְנֵי עֵשָׂו אָמַר לוֹן בָּעָאן אַתּוּן לְקַבְּלָא אוֹרַיְתָא. בְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִתְרְגִיזַת אַרְעָא קַדִּישָׁא וּבְעָא לְאַעֲלָא לְנוּקְבָא לִתְהוֹמָא רַבָּה. אָמְרָה קָמֵיהּ מָארֵי דְעַלְמָא פַסְטִירָא דְחֶדְוָוה (ס''א דְעַלְמָא) תְרֵי אַלְפֵי שְׁנִין עַד לָא אִתְבְּרֵי עַלְמָא קַלְטֵינָא קָמֵי (נ''א קָלִיטְנָא גוֹ נ''א תִזְדְּמַן קָמֵי) עֲרֵלִין דְּלָא רְשִׁימָן בְּקִיּוּמָךְ. אָמַר לָהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כֻרְסְיָיא כֻרְסְיָא יֵיבְדוּן אֶלֶף אוּמִין כְּוַותַיְהוּ וְקַיָימָא דְאוֹרַיְתָא לָא יִזְדְּמַן קָמַיְיהוּ הָדָא הוּא דִכְתִיב יְיָ בְּצֵאתְךָ מִּשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה וַדָּאי בְגִין דְאוֹרַיְתָא לָא אִתְיְהִיבַת (בְּגִין דְּאִיהִי קַיָּימָא קַדִּישָׁא) אֶלָּא לְמָאן דְאִית בֵּיהּ קַיָּימָא קַדִּישָׁא וּמָאן דְיָלִיף אוֹרַיְתָא לְמָאן דְּלָא אִתְגְּזַר מְשַּׁקֵּר בִתְרֵי קַיְימֵי מְשַׁקֵּר בְקַיָּימָא דְאוֹרַיְתָא וּמְשַׁקֵּר בְּקַיָּימָא דְצַדִּיק וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דְּאוֹרַיְתָא לְהָאי אָתָר אִתְיְהִיבַת וְלָא לְאַחֲרָא. רִבִּי אַבָּא אָמַר מְשַׁקֵּר בִּתְלַת דוּכְתֵּי עִלָּאֵי מְשַׁקֵּר בַּתּוֹרָה מְשַׁקֵּר בַּנְּבִיאִים מְשַׁקֵּר בַּכְּתוּבִים. מְשַׁקֵּר בַּתּוֹרָה דִכְתִיב (דברים ד') וְזֹאת הַתּוֹרָה וְגוֹמֵר. מְשַׁקֵּר בַּנְּבִיאִים דִּכְתִיב (ישעיה נ''ד) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ אִינוּן לִמּוּדֵי יְיָ וְלָא אַחֲרָא וּכְתִיב (שם ה) חֲתוֹם תּוֹרָה בְלִמּוּדַי אִינוּן וְלָא אַחֲרָא. מְשַׁקֵּר בַּכְּתוּבִים דִּכְתִיב (תהלים ע''ח) וַיָקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל וּכְתִיב (שם ק''מ) אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ מָאן צַדִּיקִים דָא צַדִּיק וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּמָאן דְּלָא אִתְגְּזַר וְלָא עָאל בְּקִיוּמָא דִילְהוֹן לָא יוֹדוּן לִשְׁמֵיהּ קַדִישָׁא דְהִיא אוֹרַיְתָא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא כֵּיוָן דְאִתְגְּלֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַל טוּרָא דְסִינַי לְמֵיהַב אוֹרַיְתָא לְיִשְׂרָאֵל שָׁכִיכַת אַרְעָא וְתָבַת בְנַיְיחָא הָדָא הוּא דִכְתִיב (שם ע''ז) אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה. תָּא חֲזֵי בַר נָשׁ דְּאִתְיְלִיד לָא אִתְמָנָא עָלֵיהּ חֵילָא דִלְעֵילָא עַד דְּאִתְגְּזַר כֵּיוַן דְאִתְגְּזַר אַתְעַר עָלֵיהּ (רוּחָא) אַתְעֲרוּתָא דְרוּחָא דִלְעֵילָא זָכֵי לְאִתְעַסְקָא בְאוֹרַיְתָא אַתְעַר עָלֵיהּ אַתְעֲרוּתָא יַתִּיר זָכֵי וְעָבִיד פִּקוּדֵי אוֹרַיְתָא. אַתְעַר עָלֵיהּ אַתְעֲרוּתָא יַתִּיר. זָכֵי וְאִתְנְסִיב זָכֵי וְאוֹלִיד בְּנִין וְאוֹלִיף לוֹן אָרְחוֹי דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא הָא כְדֵין הוּא אָדָם שְׁלִים. שְׁלִים בְּכֹלָא:

 תרגום הזוהר  רַבִּי חִיָּא פָּתַח: בְּצֵאתְךְ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךְ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ. בֹּא וּרְאֵה, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר בָּהֶם וְהֵם מִתְדַבְּקִים בּוֹ, וְנִקְרָאִים קְדוֹשִׁים, עַם קָדוֹשׁ. וְכֵן, עַד שֶׁהֱעֶלָה אוֹתָם לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁנִּקְרָא קֹדֶשׁ, שֶׁכָּתוּב, קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה. כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ, כִּי יִשְׂרָאֵל מִשְּׁמֹנַת יָמִים מִתְדַבְּקִים בּוֹ בִּשְׁמוֹ, וּרְשׁוּמִים בִּשְׁמוֹ, וְהֵם שֶׁלּוֹ. כְּדִכְתִיב וּמִי כְּעַמְּךְ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְהָעַמִּים אֵינָם מִתְדַבְּקִים בּוֹ, וְאֵינָם הוֹלְכִים בְּחֻקָּיו, וְרֹשֶם הַקָּדוֹשׁ נֶעְדָּר מֵהֶם, עַד שֶׁהֵם מִתְדַבְּקִים בַּסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ. וּבֹא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, הִזְמִין בְּנֵי עֵשָׂו, אָמַר לָהֶם רוֹצִים אַתֶּם לְקַבֵּל הַתּוֹרָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָגְזָה הָאָרֶץ וְרָצְתָה לְהִכָּנֵס לְנֶקֶב הַתְּהוֹם הַגָּדוֹל. אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָם, הַשַּׁעְשׁוּעִים שֶׁל שִׂמְחָה שֶׁלְּךְ, מִשְּׁנֵי אֲלָפִים שָׁנָה קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, יִזְדַּמֵּן לִפְנֵי עֲרֵלִים שֶׁאֵינָם רְשׁוּמִים בִּבְרִיתְךְ. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּסֵּא כִּסֵּא, יֹאבְדוּ אֶלֶף אוּמוֹת כָּמוֹהֶם, וּבְרִית הַתּוֹרָה לֹא יִזְדַּמֵּן לִפְנֵיהֶם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, ה' בְּצֵאתְךְ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְךְ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעֲשָׁה, וַדַּאי, מִשּׁוּם שֶׁהַתּוֹרָה אֵינָהּ נִתֶּנֶת אֶלָּא לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בְּרִית קֹדֶשׁ. וּמִי שֶׁמְּלַמֵּד תּוֹרָה לְמִי שֶׁלֹּא נִמּוֹל, מְשַׁקֵּר בִּשְׁנֵי בְּרִיתוֹת, מְשַׁקֵּר בִּבְרִית הַתּוֹרָה, כִּי הַתּוֹרָה נִקְרֵאת בְּרִית, שֶׁכָּתוּב, אִם לֹא בְרִיתִי וְגוֹ'. וּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית הַצַדִּיק וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. כִּי הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְמָקוֹם זֶה, וְלֹא לְמָקוֹם אַחֵר. רַבִּי אַבָּא אָמַר. הַמְּלַמֵּד תּוֹרָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ נִמּוֹל, מְשַׁקֵּר בְּשָׁלֹשׁ מְקוֹמוֹת עֶלְיוֹנִים, מְשַׁקֵּר בַּתּוֹרָה, מְשַׁקֵּר בַּנְּבִיאִים, מְשַׁקֵּר בַּכְּתוּבִים. מְשַׁקֵּר בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶה לִפְנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא לַעֲרֵלִים. מְשַׁקֵּר בַּנְּבִיאִים, שֶׁכָּתוּב, וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'. הֵם לִמּוּדֵי ה' וְלֹא אֲחֵרִים. וְכָתוּב, חָתוֹם תּוֹרָה בְּלִמּוּדַי, הֵם, וְלֹא אֲחֵרִים. מְשַׁקֵּר בַּכְּתוּבִים שֶׁכָּתוּב, וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל. וְכָתוּב, אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךְ, מִי הֵם צַדִּיקִים. זֶה הוּא צַדִּיק, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ נִמּוֹל וְלֹא נִכְנָס בַּבְּרִית שֶׁלָּהֶם, לֹא יוֹדוּ לִשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא לִמּוּד הַתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי חִיָּא כֵּיוָן שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי לָתֵת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, שָׁכְכָה הָאָרֶץ, וְנָחָה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה. בֹּא וּרְאֵה, אָדָם שֶׁנּוֹלָד, לֹא נִתְמַנֶּה עָלָיו כֹּחַ מִלְּמַעְלָה עַד שֶׁנִּמּוֹל, כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל נִתְעוֹרֵר עָלָיו הִתְעוֹרְרוּת יְתֵרָה, זָכָה וְעָשָׂה מִצְוֹת הַתּוֹרָה, נִתְעוֹרֵר עָלָיו הִתְעוֹרְרוּת יְתֵרָה, זָכָה וְנָשָׂא אִשָּׁה וְזָכָה וְהוֹלִיד בָּנִים וְלִמֵּד אוֹתָם דְּרָכָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, הִנֵּה אָז, הוּא אָדָם שָׁלֵם, שָׁלֵם בַּכֹּל.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ג

א. תְּפִלַת הָעֶרֶב אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה הַמִּתְפַּלֵּל אוֹתָהּ זְמַנָּהּ מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וּתְפִלַּת נְעִילָה זְמַנָּהּ כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים אוֹתָהּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה: ב. הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קוֹדֶם זְמַנָּהּ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בִּזְמַנָּהּ. וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית בִּשְׁעַת הַדְחַק אַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא. וְיֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל לֵילֵי שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת קוֹדֶם שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. וְכֵן יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּשַׁבָּת לְפִי שֶׁתְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת אֵין מְדַקְדְּקִין בִּזְמַנָּהּ וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בִּזְמַנָּהּ אַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים: ג. כָּל מִי שֶׁעָבַר עָלָיו זְמַן תְּפִלָּה וְלֹא הִתְפַּלֵּל בְּמֵזִיד אֵין לוֹ תַּקָּנָה וְאֵינוֹ מַשְׁלִים. בְּשׁוֹגֵג אוֹ שֶׁהָיָה אָנוּס אוֹ טָרוּד מַשְׁלִּים אוֹתָהּ תְּפִלָּה בִּזְמַן תְּפִלָּה הַסְּמוּכָה לָהּ וּמַקְדִּים תְּפִלָּה שֶׁבִּזְמַנָּהּ וְאַחֲרֶיהָ מִתְפַּלֵּל אֶת הַתַּשְׁלוּמִין:

---

מוסר

משערי תשובה לר''י דף ו' ע''ב

זֹאת תּוֹרַת הַשָּׁב בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאוֹדוֹ לְהִדָּבֵק בְּבוֹרְאוֹ וְעַל כָּל עֲבֵירָה וַעֲבֵירָה שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ יַחֲשׁוֹב חַס וְשָׁלוֹם אִם גּוֹזְרִים עָלָיו הַמָּרָה יֵהָרֵג עַל יִחוּד ה'. וְכִי זֶה דָבָר הַקָּשֶׁה שֶׁלֹּא יוּכַל לַעֲמוֹד בּוֹ יִסְבּוֹל עֲבוּר יִחוּד שְׁמוֹ אָז כָּל עֲבֵירָה יֵקַל עָלָיו לְהַעֲבִירָהּ מִמֶּנּוּ וּמִיַּד כְּשֶׁאָדָם בָּא לִיטָהֵר מְסַיְּיעִין לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם. וְאִם יְהַרְהֵר אָדָם בְּאִשָּׁה אַחַת בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ בִּשְׁאַר הִרְהוּרִים יִנְעוֹץ גּוּדְלֵי אֶצְבְּעוֹת יָדָיו בָּאָרֶץ וְיִתְלֶה גּוּפוֹ עֲלֵיהֶן וְאַל יִסְמוֹךְ בְּכוֹתֶל וְזֶה הַדָּבָר יְבַטֵּל מִמֶּנּוּ הִרְהוּרִים. וְאִם אָדָם בַּמֶּרְחָץ אוֹ בִּמְקוֹם הַטִּינוֹפֶת וְאַהֲבַת אִשָּׁה נִכְנֶסֶת בְּלִבּוֹ אוֹ עוֹבֶרֶת לְפָנָיו יְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה כִּי דִבְרֵי תוֹרָה יָפִים לְטַהֵר הַלֵּב מִיֵצֶר הָרָע וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּכָל מָקוֹם מוּתָּר לְהַרְהֵר חוּץ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ וּבֵית הַכִּסֵּא לְהַפְרִישׁ אָדָם מִן הָעֲבֵירָה מוּתָּר. וְיִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִלָּבֹא לִידֵי קֶרִי מִלִּשְׁתּוֹת יַיִן יוֹתֵר מִן הָרָאוּי מִפְּנֵי שֶׁהוּא לוֹקֵחַ אֶת לְבָבוֹ וּמְסִירוֹ מֵאַחֲרֵי ה' שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד) זְּנוּת יַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב וְאִם בָּאת עֲבֵירָה לְיָדוֹ יִתְפַּלֵּל בְּכָל לִבּוֹ לְבוֹרְאוֹ שֶׁיַּצִילֶנּוּ. וּמַה כְּשֶׁבָּאִין יְסוּרִין עַל הָאָדָם יָצוּם וְיִבְכֶּה וְיִתְחַנֵּן לְיוֹצְרוֹ כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם לְבוֹרְאוֹ לְהַצִילוֹ מִן הָעֲבֵירָה וְלֹא יִקְנֶה אָדָם לְעַצְמוֹ קַטֵּיגוֹר לְיוֹם הַדִּין. כִּי כָּל הָעֲבֵירוֹת שֶׁעָבַר בְּעוֹלָם הַזֶּה כָּל אַחַת וְאַחַת מְלַפְפָתוֹ וּמוֹלִיכָתוֹ לְיוֹם הַדִּין שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ו) יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם:

---

אמור יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז)  שני  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (יז) דַּבֵּ֥ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹֽרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו: מַלֵל עִם אַהֲרֹן לְמֵימָר גְבַר מִבְּנָיִךְ לְדָרֵיהוֹן דִי יְהֵּי בֵהּ מוּמָא לָא יִקְרַב לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם אֱלָהֵהּ:

 רש''י   לחם אלהיו. מאכל אלהיו, כל סעודה קרויה לחם, כמו (דניאל ה א) עבד לחם רב:

(יח) כִּ֥י כָל-אִ֛ישׁ אֲשֶׁר-בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ: אֲרֵי כָל גְבַר דִּי בֵהּ מוּמָא לָא יִקְרַב גְבַר עַוִיר אוֹ חֲגִיר אוֹ חָרִים אוֹ שָׂרִיע:

 רש''י   כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. אינו דין שיקרב, כמו (מלאכי א ח) הקריבהו נא לפחתך: חרם. שחטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתי עיניו כאחת: או שרוע. שאחד מאיבריו גדול מחברו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארכה מחברתה:

(יט) א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר-יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד: אוֹ גְבַר דִי יְהֵי בֵהּ תְּבַר רַגְלָא אוֹ תְּבַר יְדָא: (כ) אֽוֹ-גִבֵּ֣ן אוֹ-דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ: אוֹ גְבִין אוֹ דֻקָא אוֹ חִלִיז בְּעֵינֵהּ אוֹ גַרְבָן אוֹ חֲזָזָן אוֹ מְרִיס פַּחֲדִין:

 רש''י   או גבן. שורצילו''ש בלע''ז [בעל גבות ארוכות] שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב: או דק. שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל''א [קרום] , כמו (ישעיה מ כב) הנוטה כדוק: או תבלל. דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור, שקוראים פרוניל''א [אישון] , והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום תבלל חליז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט. וכן כנוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש עינב (בכורות לח א) : גרב וילפת. מיני שחין הם: גרב, זו החרס. שחין היבש מבפנים ומבחוץ: ילפת, היא חזזית המצרית. ולמה נקראת ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב שחין, הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר (דברים כח כז) ובגרב ובחרס, כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב, כך מפורש בבכורות (מא א) : מרוח אשך. לפי התרגום מריס פחדין, שפחדיו מרססים, שביצים שלו כתותין. פחדין כמו (איוב מ יז) גידי פחדו ישורגו:

(כא) כָּל-אִ֞ישׁ אֲשֶׁר-בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֨רַע֙ אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת-אִשֵּׁ֣י יְהוָֹ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב: כָּל גְבַר דִי בֵהּ מוּמָא מִזַרְעָא דְאַהֲרֹן כַּהֲנָא לָא יִקְרַב לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ מוּמָא בֵהּ יָת קֻרְבַּן אֱלָהֵהּ לָא יִקְרַב לְקָרָבָא:

 רש''י   כל איש אשר בו מום. לרבות שאר מומין: מום בו. בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר: לחם אלהיו. כל מאכל קרוי לחם:

---

נביאים - יחזקאל - פרק מד

(ל) וְרֵאשִׁית֩ כָּל-בִּכּ֨וּרֵי כֹ֜ל וְכָל-תְּר֣וּמַת כֹּ֗ל מִכֹּל֙ תְּרוּמ֣וֹתֵיכֶ֔ם לַכֹּהֲנִ֖ים יִֽהְיֶ֑ה וְרֵאשִׁ֤ית עֲרִסֽוֹתֵיכֶם֙ תִּתְּנ֣וּ לַכֹּהֵ֔ן לְהָנִ֥יחַ בְּרָכָ֖ה אֶל-בֵּיתֶֽךָ: וְרֵישׁ כָּל בִּכּוּרֵי כּוֹלָא וְכָל אַפְרָשׁוּת כּוֹלָא מִכָּל אַפְרָשׁוּתֵיכוֹן לְכַהֲנַיָּא יֻהֵי וְרֵישׁ אַצְוַתְכוֹן תִּתְּנוּן לַכַּהֲנַיָּא לְאַשְׁרָאָה בִּרְכָתָא בְּבֵיתָךְ :

 רש''י   להניח . אפושי''ר בלע''ז כמו ( שמות ח' ) וינח בכל גבול מצרים :

(לא) כָּל-נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה מִן-הָע֖וֹף וּמִן-הַבְּהֵמָ֑ה לֹ֥א יֹאכְל֖וּ הַכֹּהֲנִֽים: כָּל נִבְלָא וּתְבִירָא מִן עוֹפָא וּמִן בְּעִירָא לָא יֵיכְלוּן כַּהֲנַיָּא :

 רש''י   כל נבלה וטרפה וגו' . לפי שהותרה להם מליקת חטאת העוף שהיא נבלה וטריפה הוצרך להזהירם על שאר נבלות וטריפות כך פירשו רבותינו :

מה (א) וּבְהַפִּֽילְכֶ֨ם אֶת-הָאָ֜רֶץ בְּנַחֲלָ֗ה תָּרִימוּ֩ תְרוּמָ֨ה לַיהוָ֥ה | קֹדֶשׁ֮ מִן-הָאָרֶץ֒ אֹ֗רֶךְ חֲמִשָּׁ֨ה וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֙לֶף֙ אֹ֔רֶךְ וְרֹ֖חַב עֲשָׂ֣רָה אָ֑לֶף קֹדֶשׁ-ה֥וּא בְכָל-גְּבוּלָ֖הּ סָבִֽיב: וּבְפַלְגוּתְכוֹן יַת אַרְעָא בְּאַחֲסָנָא תִּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ קוּדְשָׁא מִן אַרְעָא אוּרְכָּא עַשְּׂרִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין אוּרְכָּא וּפוּתְיָא עַשְּׂרָא אַלְפִין קוּדְשָׁא הוּא בְּכָל תְּחוּמָא סְחוֹר סְחוֹר :

 רש''י   ובהפילכם את הארץ בנחלה . שעתידים לחלוק את א''י לי''ב רצועות לא כחלוקה הראשונה שהיתה לרב כפי מניינו ולמעט כפי פקודיו והיו ב' שבטים או ג' ברצועה אחת עכשיו החלקים שוים וכשורות הכרם מפאת ים עד פאת קדים כמו שמפורש בסוף הספר : תרומה לה' . לבנות בה''מ הזה בו :

(ב) יִהְיֶ֤ה מִזֶּה֙ אֶל-הַקֹּ֔דֶשׁ חֲמֵ֥שׁ מֵא֛וֹת בַּחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת מְרֻבָּ֣ע סָבִ֑יב וַחֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֔ה מִגְרָ֥שׁ ל֖וֹ סָבִֽיב: יְהֵי מִדֵּין לְקוּדְשָׁא חֲמֵשׁ מְאָה בַּחֲמֵשׁ מְאָה מְרבַּע סְחוֹר סְחוֹר וְחַמְשִׁין אַמִּין רְוָחָא לֵיהּ סְחוֹר סְחוֹר :

 רש''י   יהיה מזה . מן התרומה הזו יהיה לצורך הקדש להר הבית חמש מאות קנים והמותר לבתים לכהנים כמו שמפורש בסוף הספר :

(ג) וּמִן-הַמִּדָּ֤ה הַזֹּאת֙ תָּמ֔וֹד אֹ֗רֶךְ (חמש) חֲמִשָּׁ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף וְרֹ֖חַב עֲשֶׂ֣רֶת אֲלָפִ֑ים וּבֽוֹ-יִהְיֶ֥ה הַמִּקְדָּ֖שׁ קֹ֥דֶשׁ קָדָשִֽׁים: וּמִן מִשְׁחַתָא הֲדָא תִּמְשַׁח אוּרְכָּא עַשְּׂרִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין וּפוּתְיָא עַשְּׂרָא אַלְפִין וּבֵיהּ יְהֵא מַקְדְּשָׁא קדֶשׁ קוּדְשִׁין :

 רש''י   ומן המדה הזאת . בקנה המדה שנמדד בו ריבוע הר הבית ה' מאות על ה' מאות כמו שאמור בענין של מעלה ( מ''ב ) לד' רוחות מדדו חומה לו סביב ה' מאות קנים וגו' : תמוד אורך . חמשה ועשרים אלף . קנים ורוחב י' אלפי' קנים ולפי שלא פירש בפסוק ראשון מה הן כ''ה אלף אם קנים אם אמות הוצרך לומר שכ''ה מדות בקנה המדה שנמדדו בה ה' מאות על ה' מאות של הר הבית נמדדין אלפים הללו לתרומה :

(ד) קֹ֣דֶשׁ מִן-הָאָ֜רֶץ ה֗וּא לַכֹּ֨הֲנִ֜ים מְשָׁרְתֵ֤י הַמִּקְדָּשׁ֙ יִֽהְיֶ֔ה הַקְּרֵבִ֖ים לְשָׁרֵ֣ת אֶת-יְהוָ֑ה וְהָיָ֨ה לָהֶ֤ם מָקוֹם֙ לְבָ֣תִּ֔ים וּמִקְדָּ֖שׁ לַמִּקְדָּֽשׁ: קוּדְשָׁא מִן אַרְעָא הוּא לְכַּהֲנַיָּא דִּי מְשַׁמְּשִׁין בְּבֵית מַקְדְּשָׁא דַיְיָ יְהֵא דִּקְרִיבִין לְשַׁמָּשָׁא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לְהוֹן אֲתַר שָׁבִיק לְבֵיתָא וְכַבְשָׁא לְמַקְדְּשָׁא :

 רש''י   קדש מן הארץ . סרס את המקרא מותר הקדש אשר מן הארץ הוא יהיה לכהנים משרתי המקדש המקריבים וגו' קדש מן הארץ היא התרומה הזאת : לכהנים משרתי המקדש יהיה . העודף על חמש מאות של הר הבית י''ב אלף ומאתים וחמשים למזרח וכנגדן למערב והמקדש באמצע וארבעת אלפים ושבע מאות וחמשים לצפון וכנגדן לדרום : והיה להם מקום לבתים . העודף הזה שסביב המקדש : ומקדש למקדש . וחמש מאות על חמש מאות האמצעיי' יהיו מקודשים לצורך המקדש אישיינטיג''יאה אלשיינטואיירא בלע''ז :

---

כתובים - משלי - פרק כז

(כז) וְדֵ֤י | חֲלֵ֬ב עִזִּ֗ים לְֽ֭לַחְמְךָ לְלֶ֣חֶם בֵּיתֶ֑ךָ וְ֝חַיִּ֗ים לְנַעֲרוֹתֶֽיךָ: וְסוּפְקָנָא דַחֲלָבָא דְעִזֵי לְמֵיכוּלְתָּךְ וּלְמֵיכוּלְתָּא דְבִיתָךְ וְחַיֵי לְטַלְיָתָךְ :

 רש''י   ודי . פרנסתך : ללחמך וללחם ביתך . תסתפק בחלב העזים הרי מליצתו , והמשל כן . הוא , פני צאנך הרב המתמנה על הצבור ישאם בחיקו וינהלם לאט , כי לא לעולם חסן , ובזאת יאכל פירות והקרן קיימת : גלה חציר . כשיתפשטו שמועותיו ותגדל התורה על ידו אז יהיו הכבשים האלה לבושו יהיו התלמידים לו לשם ולבוש הוד והדר :

כח (א) נָ֣סוּ וְאֵין-רֹדֵ֣ף רָשָׁ֑ע וְ֝צַדִּיקִ֗ים כִּכְפִ֥יר יִבְטָֽח: עָרְקִין רַשִׁיעֵי בִּדְלֵית דְּרָדֵף לְהוֹן וְצַדִיקֵי הֵיךְ אַרְיָא דְמִסְתְּכֵי לְמֵיכוּלְתֵּיהּ מְסַבְּרִין לְחָכְמָתָא :

 רש''י   נסו ואין רודף רשע . נסו הרשעים כשיבא אידם ויפלו בדבר קל מאין רודף : וצדיקים . אמיץ לבם בהקב''ה ככפיר אשר יבטח בגבורתו :

(ב) בְּפֶ֣שַֽׁע אֶ֭רֶץ רַבִּ֣ים שָׂרֶ֑יהָ וּבְאָדָ֥ם מֵבִ֥ין יֹ֝דֵ֗עַ כֵּ֣ן יַאֲרִֽיךְ: בְּחוֹבֵיהָא דְאַרְעָא סַגִיעִין רַבְרְבָנָהָא וּבְנֵי נָשָׁא דְמִתְבַּיְנִין בִּידִיעֲתָא נִגְדוּן :

 רש''י   בפשע ארץ רבים שריה . שזהו פורענות לארץ בהיות שריה רבים הרודפי' רק אחר בצעם : ובאדם מבין . ובשביל אדם מבין יתארך הפורענות מלבוא :

(ג) גֶּ֣בֶר רָ֭שׁ וְעֹשֵׁ֣ק דַּלִּ֑ים מָטָ֥ר סֹ֝חֵ֗ף וְאֵ֣ין לָֽחֶם: גַּבְרָא מִסְכְּנָא דְעָשֵׁק לְמִסְכְּנֵי אֵיךְ מִטְרָא חֲבִיטָא דְלֵית בֵּיהּ יִתְרָן :

 רש''י   גבר רש . דיין עם הארץ עושק דלים . בדין על שאינו מתון בדין הרי הוא כמטר הסוחף את השדה ואין עושה פירות : סוחף . שוטף ובמשנה נסתחפה שדהו וכן נסחף אביריך ( ירמיה מו ) נשטפו ומעדו וכשלו :

(ד) עֹזְבֵ֣י ת֭וֹרָה יְהַֽלְל֣וּ רָשָׁ֑ע וְשֹׁמְרֵ֥י ת֝וֹרָ֗ה יִתְגָּ֥רוּ בָֽם: דְּשָׁבְקִין נִמוֹסָא מִשְׁתַּבְּחִין בְּרִשְׁעָא וְאִלֵין דְּנָטְרִין אוֹרָיְתָא מִתְגָּרְיָן בְּהוֹן דִּיתוּבוּן : (ה) אַנְשֵׁי-רָ֭ע לֹא-יָבִ֣ינוּ מִשְׁפָּ֑ט וּמְבַקְשֵׁ֥י יְ֝הוָ֗ה יָבִ֥ינוּ כֹֽל: בְּנֵי נָשָׁא בִּישֵׁי לָא מִתְבַּיְנִין דִּינָא וּדְבָעֵי מִן קֳדָם יְיָ מִתְבַּיְנִין כּוּלְהוֹן טָבְתָא :

 רש''י   אנשי רע לא יבינו משפט . אינם משימים לב לפורעניות העתיד' שיתבוננו בה וישובו מדרכם וינצלו : ומבקשי ה' יבינו כל . טובה ורעה , משפט , יושטיצ''א בלע''ז כך פירש רבי תנחומא על דור המבול :

---

משנה סנהדרין פרק א

א. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, בִּשְׁלשָׁה. גְּזֵלוֹת וַחֲבָלוֹת, בִּשְׁלשָׁה. נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, בִּשְׁלשָׁה. הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע, בִּשְׁלשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹצִיא שֵׁם רַע, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִינֵי נְפָשׁוֹת:

 ברטנורה   (א) דיני ממונות. דהיינו הודאות והלואות: בשלשה. הדיוטות. ולא אצרכוה רבנן לשלשה מומחין שלא תנעל דלת בפני לוין. שמא יכפור הלוה ולא ימצא מומחין לכופו לדין אלא יחיד מומחה. או שלשה הדיוטות אבל גזילות וחבלות בשלשה מומחין. דאלהים כתיב בפרשת שומרים בואלה המשפטים ג' פעמים. ומינה ילפי' ג' מומחין: נזק. אדם או שור המועד שהזיקו דמשלמים נזק שלם: חצי נזק. שור תם שהזיק ואף על גב דהיינו חבלות איידי דבעי למתני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה. שאינו משלם כמו מה שהזיק שמשלם יותר תנא נמי חצי נזק שאינו משלם כמו שהזיק שהרי משלם פחות ואיידי דתנא חצי נזק. תנא נמי נזק: והמוציא שם רע. לא מצאתי לבתך בתולים וענשו אותו מאה כסף: דיני נפשות. דאם אמת היה הדבר וזנתה תחתיו וסקלוה. ודיני נפשות בכ''ג. כדלקמן. והל' כחכמים:

ב. מַכּוֹת, בִּשְׁלשָׁה. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה. עִבּוּר הַחֹדֶשׁ, בִּשְׁלשָׁה. עִבּוּר הַשָּׁנָה, בִּשְׁלשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בִּשְׁלשָׁה מַתְחִילִין, וּבַחֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין, וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה. וְאִם גָּמְרוּ בִשְׁלשָׁה, מְעֻבֶּרֶת:

 ברטנורה   (ב) מכות. מלקות ארבעים: בשלשה. דכתיב (דברים כה) ונגשו אל המשפט ושפטו'. שנים ואין ב''ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלש': ר' ישמעאל אומר בעשרים ושלשה. אתיא רשע רשע. כתיב הכא והרשיעו את הרשע וכתיב התם (במדבר לה) אשר הוא רשע למות. מה להלן. בכ''ג. אף כאן בכ''ג: עבור החדש. קדוש החדש ואיידי דבעי למתני עבור השנה. תנא נמי עבור החדש: בג' מתחילין. לראות אם יש להושיב בית דין על כך. אם אחד מהם אומר צריך בית דין לישב ולעיין אם צריכה שנה לעבר מפני התקופה. והאביב והפירות. ושנים אומרים אין צריך. שאין כאן ספק דודאי אינה צריכה עבור. בטל יחיד במעוטו. שנים אומרים לישב. הולכין אחר השנים. ומוסיפין עוד שנים אחרים שישאו ויתנו בדבר. והרי כאן חמשה. שנים אומרים צריך לעבר. וג' אומרים אין צריך בטלו שנים במעוטן. שנים אומרים אינה צריכה. וג' אומרים צריכה הולכים אחר הרוב ומוסיפין עוד שנים שיהיו שבעה ומעברין אותה ובגמרא מפרש דהני ג' חמשה ושבעה כנגד ברכת כהנים שיש בפסוק ראשון שלשה תיבות ובשני חמשה ובשלישי שבעה והלכה כרשב''ג:

ג. סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת עֶגְלָה, בִּשְׁלשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּחֲמִשָּׁה. הַחֲלִיצָה וְהַמֵּאוּנִין, בִּשְׁלשָׁה. נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין, בִּשְׁלשָׁה. הַהֶקְדֵּשׁוֹת, בִּשְׁלשָׁה. הָעֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין, בִּשְׁלשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן. וְהַקַּרְקָעוֹת, תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. וְאָדָם, כַּיּוֹצֵא בָהֶן:

 ברטנורה   (ג) סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של צבור. ויש במשמעות הדברים גם מנוי הדיין שהגדול הסומך צריך שיצרף עמו שנים. כשרוצה לסמוך חכם כדי שיקרא רבי וידון דיני קנסות. ולשון סמיכות משום דכתיב (במדבר כז) ויסמוך את ידיו עליו. ולא דבעי מסמך ידיה עליה אלא בשמא קרו ליה רבי ואין סמיכה בחוצה לארץ. אלא צריך שהסומך והנסמך יהיו כולן בארץ ישראל ואז יהיה לו רשות לדון דיני קנסות ואפילו בח''ל. לפי שסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בח''ל. אחר שנסמכו בארץ וכתב הרמב''ם שנראה לו בזמן שאין לנו סמוך איש מפי איש עד משה רבינו. אם היו מסכימים כל החכמים שבארץ ישראל לסמוך יחיד או רבים. הרי אלו סמוכים ויכולים לדון דיני קנסות. ויש להן לסמוך לאחרים. והדבר צריך הכרע: ועריפת עגלה בשלשה. דכתיב (ויקרא ד) זקני העדה. מעוט זקני שנים. ואין בית דין שקול. הוסיף עליהם עוד אחד הרי שלשה: ורבי יהודה אומר בחמשה. וסמכו. שנים. זקני. שנים. ואין בית דין שקול. הוסיף עליהם עוד אחד. הרי חמשה. והלכה כרבי יהודה: מצות חליצה בשלשה. דכתיב (דברים כה) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים. זקנים שנים. ואין בית דין שקול. הוסיף עליהם עוד אחד. הרי שלשה. ושנים אחרים שמוסיפים אינו אלא לפרסומי מלתא: מיאונין. קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה ויוצאה במיאון שממאנת בבעלה. צריך שיהיה בשלשה. וביבמות מוכח דמיאון בפני שנים מספיק: נטע רבעי. אם בא לחללו על המעות. וכן מעשר שני ואין דמיהן ידועים. כגון פירות והרקיבו. שאין להם שער ידוע: ההקדשות. הבא לפדותן צריך שלשה לשומן: הערכין המטלטלין. הרי שאמר ערך פלוני עלי. ואין לו מעות ליתן כפי הדמים הקצובים בפרשה ובא ליתן מטלטלין. צריך שלשה לשום אותן מטלטלים: אחד מהם כהן. דבערכין כהן כתיב. (ויקרא כז) כערכך הכהן: והקרקעות. ואם אין לו מטלטלין ובא ליתן קרקע צריך שישומו עשרה אנשים ואחד מהן כהן אותה קרקע שיהיה כפי הערך שיש עליו ליתן: ואדם כיוצ' בהן. ואם אמר דמי פלוני עלי ששמין אותו כמה הוא יפה לימכר בשוק ונותן דמיו צריך גם כן שיהיו עשרה ואחד מהן כהן בשומא זו:

ד. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה. הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה, שֶׁנֶאֱמַר (ויקרא כ) וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה, וְאוֹמֵר (שם) וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ. שׁוֹר הַנִּסְקָל, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) הַשּׁוֹר יִסָקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, כְּמִיתַת הַבְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי, הַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַקּוֹדֵם לְהָרְגָן, זָכָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה:

 ברטנורה   (ד) והרגת את האשה ואת הבהמה. היינו רובע ואתקש לאשה. מה אשה בכ''ג אף בהמה בכ''ג ואומר ואת הבהמה תהרוגו בנרבע כתיב למדנו רובע ונרבע: כמיתת הבעלים. כלומר כמו שהיה הבעל נדון בכ''ג. אם היה חייב מיתה: כל הקודם להורגן זכה. כשהמיתו את האדם. וא''צ להביאם לבית דין: ר''ע אומר כו'. בגמרא מפרש דאיכא בין ת''ק לר''ע נחש. דלת''ק נחש מיתתו בכ''ג. ולר''ע הזאב והארי והדוב. והנמר והברדלס מיתתן בעשרים ושלשה אבל נחש הקודם להרגו זכה שסלק המזיק מן העולם. והלכה כר''ע:

ה. אֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְאֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרָיוּת לַשְּׁבָטִים, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְאֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְפָר, וְלֹא שָׁלשׁ, אֲבָל עוֹשִׂין אַחַת אוֹ שְׁתָּיִם:

 ברטנורה   (ה) את השבט. רובו של שבט שעבדו ע''ג ובמזיד. אין דנין אלא בבית דין של שבעים ואחד דכתיב (דברים יז) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא על שעריך איש ואשה אתה מוציא אל שעריך. ואי אתה מוציא את השבט אל שעריך אלא בבית דין הגדול: ולא את נביא השקר. גמר דבר דבר מזקן ממרא. כתיב הכא (שם יח) אשר יזיד לדבר דבר. וכתיב בזקן ממרא (שם יז) כי יפלא ממך דבר. מה זקן ממרא בבית דין הגדול דכתיב וקמת ועלית. אף נביא שקר בבית דין הגדול: ולא את כ''ג. דא''ק (שמות יח) את הדבר הגדול יביאו אליך דבריו שלגדול יביאו אליך ומשה במקום שבעים ואחד קאי: ואין מוציאין למלחמת הרשות. כל מלחמה חוץ ממלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק קרויה מלחמת הרשות: אלא בבית דין של ע''א. דכתיב בדוד (ד''ה א' כז) ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע. אחיתופל זה יועץ. בניהו בן יהוידע זו סנהדרין שהיה מופלא שבכלן. וכולן נגררים אחריו: על העיר. ירושלים שקדושתה גדולה משאר קדושת א''י: והעזרות. קדושתה גדולה מקדושת ירושלים. וא''א לחדש קדושה אלא בבית דין של ע''א דא''ק (שמות כה) ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו לדורות מה משכן קדוש ע''פ משה שהוא במקום סנהדרי גדולה אף לתוס' עיר ועזרות ע''פ סנהדרי גדולה: ואין עושין סנהדראות לשבטים וכו'. כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום ע' וא' קאי: אין עושין עיר הנדחת וכו'. דכתיב (דברים יז) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא איש ואשה אתה מוציא אל שעריך לבית דין שבעירך ואי אתה מוציא את כל העיר אל שעריך אלא לשער המיוחד: בספר. עיר המבדלת בין ארץ ישראל לארץ העובדי כוכבים. דכתיב מקרבך. ולא מן הספר וטעמא דקרא. שמא ישמעו עובדי כוכבים ויבואו ויחריבו א''י. לפיכך אין מניחין העיר תל עול' כמשפט עיר הנדחת אבל הורגין את יושביה בלבד: ולא ג' עיירות. עיר הנדחת בבית דין אחד ובמקום אחד. כלו' קרובים זו לזו אבל בשנים ושלשה מקומות עושים:

ו. סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּקְטַנָּה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה. וּמִנַּיִן לַגְּדוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא) אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן, הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעִים. וּמִנַּיִן לַקְּטַנָּה שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם לה) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְהִצִילוּ הָעֵדָה, עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְעֵדָה מַצֶלֶת, הֲרֵי כָאן עֶשְׂרִים. וּמִנַּיִן לָעֵדָה שֶׁהִיא עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יד) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. וּמִנַּיִן לְהָבִיא עוֹד שְׁלשָׁה, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעוֹת, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם לְטוֹבָה, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (שם) אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת, לֹא כְהַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה הַטָּיָתְךָ לְרָעָה. הַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה עַל פִּי אֶחָד, הַטָיָתְךָ לְרָעָה עַל פִּי שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָאן עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה. וְכַמָּה יְהֵא בָעִיר וּתְהֵא רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין, מֵאָה וְעֶשְׂרִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, מָאתַיִם וּשְׁלשִׁים, כְּנֶגֶד שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת:

 ברטנורה   (ו) ומשה על גביהן הרי ע''א. דאמר קרא (במדבר יא) ונשאו אתך. ואת בהדייהו: ר' יהודה אומר שבעים. דדריש אתך. בדומין לך. ולא שיהיה הוא יושב עמהן בדין ואין הלכה כר' יהודה: עדה שופטת עשרה מחייבין: עדה מצל'. עשרה מזכין. ושמעינן מינה דצריך שיהיו כ' שאם יחלקו יהיו י' מחייבין. ועשרה מזכין: הטייתך לרעה ע''פ שנים. והכי קאמר קרא לא תהי' אחרי רבים לרעות לחייב ע''פ אחד שיהיה יתר על המזכין. אבל אחרי רבים להטות בשנים אפילו לרעות. כשיהיו שנים מחייבין יותר על המזכין. הלכך. ע''כ כ''ג בעינן דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר. דהא כתיב והצילו העדה. ותו לא משכחת חובה בבציר משנים עשר: ואין בית דין שקול. אין עושין בית דין זוגות שאם יחלקו לחצאים הוי להו פלגא ופלגא. ולא משכחת לה הטייתך לטובה על פי אחד. הלכך מוסיפין עליהם עוד אחד. והוו להו עשרים ושלשה: מאה ועשרים. מפרש בגמרא עשרים ושלשה סנהדרי קטנה וג' שורות של כ''ג כ''ג יושבים לפניהם. שאם הוצרכו להוסיף על הדיינים מוסיפים מהם ועשרה בטלנים עשרה בני אדם בטלים מכל מלאכה. שיושבים תמיד בבית המדרש. ושני סופרים לכתוב דברי המזכין. ודברי המחייבין. ושני חזנים שמשי בית דין להלקות החייב ולהזמין בעלי הדין. ושני בעלי דינין ושני עדים ושני זוממין ושני זוממי זוממין. וב' גבאים ושלישי לחלק הצדקה שצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בג'. ורופא ואומן להקיז דם. ולבלר. ומלמד תנוקות. הרי ק''ך: מאתים ושלשים. כנגד שרי עשרות דהיינו כ''ג עשיריות שיהא כל דיין שר של עשרה. דבציר משרי עשרה לא אשכחן שררה. ואין הלכה כר' נחמיה:

---

גמרא סנהדרין דף ז' ע''א

כְּתִיב (שמות כ') לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב. אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב הוּא דְלֹא עָבְדֵי הָא דְעֵץ שָׁרֵי. אָמַר רַב אָשֵׁי אֱלוֹהַּ הַבָּא בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וֶאֱלוֹהַּ הַבָּא בִּשְׁבִיל זָהָב. רַב כִּי הֲוָה אָתֵי לְבֵי דִינָא אָמַר הָכִי בִּרְעוּת נַפְשַׁאי לִקְטָלָא נָפִיק וְצָבִי בֵּיתֵיהּ לֵית הוּא עָבִיד. וְרֵיקָן לְבֵיתֵיהּ עַיֵּיל. וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא בִּיאָה כַּיְצִיאָה. כִּי הֲוָה חָזֵי אַמְבּוּהָא דְסַפְרֵי אַבַּתְרֵיהּ אָמַר (איוב כ') אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְגוֹ' כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד וְגוֹ'. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מְנַיִן לַדַּיָּן שֶׁלֹּא יִפְסַע עַל רָאשֵׁי עַם קדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ') וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלוֹת וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים. אֲשֶׁר תָּשִׂים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם מִיבָּעֵי לֵיהּ. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה וְאִי תֵימָא רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אֵלּוּ כְּלֵי הַדַּיָּנִין. רַב הוּנָא כִּי הֲוָה נָפִיק לְדִינָא אָמַר הָכִי אַפִּיקוּ לִי מָאנֵי חֲנוּתַאי מַקֵּל וּרְצוּעָה וְשׁוֹפָרָא וְסַנְדָּלָא (דברים א') שָׁמוֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם אָמַר רִבִּי חֲנִינָא אַזְהָרָה לְבֵית דִּין שֶׁלֹּא יִשְׁמַע דִּבְרֵי בַּעַל דִּין קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ וְאַזְהָרָה לְבַעַל דִּין שֶׁלֹא יַטְעִים דְּבָרָיו לְדַיָּן קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ קְרִי בֵּיהּ נָמֵי שַׁמֵּעַ בֵּין אֲחֵיכֶם. (שם) כְּתִיב וָאֲצַוֶּה אֶת שׁוֹפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא וּכְתִיב וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִיא אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רִבִּי שַׂמְלַאי אַזְהָרָה לַצִבּוּר שֶׁתְּהֵא אֵימַת דַּיָּן עֲלֵיהֶם וְאַזְהָרָה לַדַּיָּן שֶׁיִּסְבּוֹל אֶת הַצִבּוּר עַד כַּמָּה אָמַר רִבִּי חָנָן וְאִי תֵימָא רִבִּי שַׁבְּתַאי. (במדבר יא) כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק:

 רש''י  אלוה הבא בשביל כסף. דיין שהעמידוהו ע''י שנתן ממון למלך על כך: לדיני. לדון: לקטלא. לישא עליו חטא ועל עצמו היה אומר: וצבי ביתיה לית הוא עביד. צרכי ביתו אינו עושה כאן: וריקן לביתיה עייל. שאינו משתכר כאן כלום: שתהא ביאה. שאחזור לביתי כיציאה מביתי שיצאתי בלא חטא שלא אטעה ואענש: אמבוהא. סיעת אנשים: אם יעלה לשמים. כל זה כדי שלא תזוח דעתו עליו היה אומר כך: על ראשי עם קודש. כשהיה המתורגמן דורש היו הצבור יושבין לארץ והמפסיע ביניהן לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן: וסמיך ליה ואלה המשפטים. כלו' אף לשופטים אני מזהיר: כלי הדיינים. דשייכא בהם שימת דבר המטלטל: רצועה למלקות. מקל למכת מרדות עד שיחזור בו: שופר. לשמתא. ונידוי: סנדל. לחליצה: שמוע בין אחיכם. כשיהיו שניהם יחד שמעו דבריהם ולא תשמע דברי זה בלא זה: שמע. דבריך: בין אחיכם. כשתהיו שניכם יחד משמע:

---

זוהר אמור צ''ד ע''ב

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה. שֵׁשֶׁת יָמִים מָאי עֲבִידְתַּיְיהוּ אָמַר רִבִּי יוֹסֵי כְתִיב כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְלָא כְתִיב בְּשֵׁשֶׁת וְהָא אוּקְמוּהָ וְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא עֲבִיד עֲבִידְתֵּיהּ וְאִקְרוּן יוֹמֵי מְלָאכָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק אִי הָכִי אֲמָאי אִקְרוּן שֵׁשֶׁת יְמֵי חוֹל אֲמָאי חוֹל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הַשְׁתָּא אִתְנְהִיג עַלְמָא עַל יְדֵי דִשְׁלוּחַיְיהוּ בְּגִין כַּךְ יוֹמֵי חוֹל אִקְרוּן. רִבִּי חִיָּיא אָמַר בְּגִין דְּשָׁרֵי לְמֶעְבַּד בְּהוֹן עֲבִידְתָּא וּבְגִין דָּא לָא אִקְרוּן קֹדֶשׁ. וּמָאן דְּלָאו אִקְרוּן קֹדֶשׁ חוֹל אִקְרוּן וְעַל דָּא אַתְקִינוּ חַבְרַיָּיא בְּהַבְדָּלָה בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל. מָאי הַבְדָלָה הָכָא אֶלָּא קֹדֶשׁ מִלָּה בְגַרְמֵיהּ הוּא וְשָׁאֲרָא מִנֵּיהּ אַתְיָין. וְעַל דָּא אִילֵן לְעוֹבָדָא וְאִלֵּין לְנַטְּרָא וְאֵימָתַי אִשְׁתְּכַח נְטִירוּ בְהוּ. כַד זְמִינִּין מִקֹּדֶשׁ אָמַר רִבִּי יְהוּדָה חֶדְוָותָא וּנְטִירוּתָא דְיוֹמָא דְשַׁבְּתָא עַל כֹּלָא הוּא בְגִין דְהָאי יוֹמָא אִתְעֲטֵר בְּאַבָּא וְאִימָא וְאִתּוֹסַף קְדוּשָׁה עַל קְדוּשָׁתֵיהּ מַה דְלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִשְׁאַר יוֹמֵי דְהָא הוּא קֹדֶשׁ וְאִתְעֲטָר בַּקֹּדֶשׁ אוֹסִיף קְדוּשָׁה עַל קְדוּשָׁתֵיהּ. בְּגִין כַּךְ הָאי יוֹמָא חֶדְוָותָא דְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי כֹלָא חַדָּאן בֵּיהּ. מָלֵּא בִרְכָּאָן בְּכֻלְּהוּ עַלְמִין. כֻּלְּהוּ מִנֵּיהּ אַתְקִינוּ (נ''א אַתְזִינוּ) בְהָאי יוֹמָא נַיְיחָא דְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. בְּהָאי יוֹמָא נַיְיחָא דְחַיָּיבַיָּיא דְגֵיהִנָּם לְמַלְכָּא דְעָבַד הִלּוּלָא לִבְרֵיהּ יְחִידָאֵי אַעְטַר לֵיהּ בְּעִטְרָא עִלָּאָה מָנֵי לֵיהּ מַלְכָּא עַל כֹּלָא. בְּהָאי יוֹמָא חֶדְוָותָא לְכֹלָא. חָד סַנְטִירָא דְאִתְפְּקַד עַל דִּינָא דִבְנֵי נָשָׁא הֲווֹ בִידֵיהּ גּוּבְרִין דְּבַעְיָין קָטוּלָא גוּבְרִין דְּבַעְיָין לְאַלְקָאָה בְגִין יְקָרָא דְהָאי יוֹמָא דְחֶדְוָותָא דְמַלְכָּא שָׁבִיק דִּינוֹי וְנָטַר לְחֶדְוָותָא דְמַלְכָּא. כַּךְ הַהוּא יוֹמָא הִלּוּלָא דְמַלְכָּא בְמַטְרוֹנִיתָא חֶדְוָותָא דְאַבָּא וְאִימָא עָלֵיהּ. חֶדְוָותָא דְעִלָּאִין וְתַתָּאִין. בְּחֶדְוָותָא דְמַלְכָּא כֻלְּהוּ חַדָּאָן וְלָא יִצְטַעֲרוּן בֵּיהּ. עַל דָּא כְתִיב (ישעיה נ''ח) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג מָאי עֹנֶג עֹנֶג לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא לְעֵילָא בְאָתָר דְקֹדֶשׁ עִלָּאָה שָׁאֲרֵי כְמָה דְאַתְּ אָמֵר אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ דְהָאי עֹנֶג עַל יְיָ הוּא. וְהָאי יוֹמָא דְהוּא הִלּוּלָא דְמַלְכָּא אִתְעַטָּר בְּהַהוּא עִטְרָא דְעֹנֶג הָדָא הוּא דִכְתִיב וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג מַה דְלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בִּשְׁאַר יוֹמִין. בְּהָאי יוֹמָא תְלַת סְעוּדָתָן בַעְיָין בְּנֵי מַלְכָּא לְזַמְּנָא וּלְסַדְּרָא פָּתוֹרֵי בְגִין יְקָרָא דְמַלְכָּא כְמָה דְאוֹקִימְנָא:

 תרגום הזוהר  שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה: שׁוֹאֵל, שֵׁשֶׁת יָמִים, מַה הֵם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כָּתוּב, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְלֹא כָּתוּב בְּשֵׁשֶׁת יָמִים. וְהֶעֱמַדְנוּ, שֶׁכָּל יוֹם וָיוֹם עָשָׂה מְלַאכְתּוֹ, וְנִקְרָאִים מִשּׁוּם זֶה יְמֵי מְלָאכָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אִם כֵּן, שֶׁהֵם סוֹד שֵׁשׁ סְפִירוֹת חג''ת נה''י, לָמָּה נִקְרָאִים שֵׁשֶׁת יְמֵי חוֹל, לָמָּה הִיא חוֹל, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי עַתָּה מִתְנַהֵג הָעוֹלָם עַל יְדֵי שָׁלִיחִים שֶׁלָּהֶם, וְעַל כֵּן נִקְרָאִים יְמֵי חֹל. רַבִּי חִיָּא אָמַר: מִשּׁוּם שֶׁמֻּתָּר לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה. וּמִשּׁוּם זֶה אֵינָם נִקְרָאִים קֹדֶשׁ. כִּי אוֹתָם שֶׁאֵינָם נִקְרָאִים קֹדֶשׁ, נִקְרָאִים חֹל. וְעַל כֵּן הִתְקִינוּ הַחֲבֵרִים בְּהַבְדָּלָה, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל. שׁוֹאֵל, מַהוּ הַבְדָּלָה שֶׁבְּכָאן, וּמֵשִׁיב, אֶלָּא קֹדֶשׁ, הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁכָּל שְׁאָר הַמַּדְרֵגוֹת בָּאִים מִמֶּנּוּ, מֵאו''א עִלָאִין, וְעַל כֵּן, הָהַבְדָּלָה הִיא, שֶׁאֵלּוּ יְמֵי חֹל הֵם לִמְלָאכָה, וְאֵלּוּ יְמֵי קֹדֶשׁ, הֵם לִשְׁמִירָה. וּמָתַי נִמְצָא הַשְּׁמִירָה בָּהֶם, בִּימֵי חֹל. הַיְנוּ כְּשֶׁהֵם מְזֻמָּנִים מִקֹּדֶשׁ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׁמִירָה שֶׁבְּיוֹם הַשַּׁבָּת הוּא לְמַעְלָה עַל הַכֹּל, וּמִשּׁוּם שֶׁיּוֹם הַזֶּה מִתְעַטֵּר בְּאַבָּא וְאִמָּא, וְנִתּוֹסֵף קְדֻשָּׁה עַל קְדֻשָּׁתָם, מַה שֶּׁלֹּא נִמְצָא כֵּן בִּשְׁאָר הַיָּמִים, כִּי הוּא קֹדֶשׁ, וּמִתְעַטֵּר בַּקֹּדֶשׁ, וּמוֹסִיף קְדֻשָּׁה עַל קְדֻשָּׁתוֹ. וּמִשּׁוּם זֶה, יוֹם הַזֶּה הוּא שִׂמְחַת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, כֻּלָּם שְׂמֵחִים בּוֹ, שֶׁמְּמַלֵּא בְּרָכוֹת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, כָּל הָעוֹלָמוֹת מִתְתַּקְּנִים מִמֶּנּוּ, בַּיּוֹם הַזֶּה, מְנוּחַת הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. בַּיּוֹם הַזֶּה הִיא מְנוּחַת הָרְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם. בְּדוֹמֶה לְמֶלֶךְ, שֶׁעָשָׂה סְעֻדָּה לְבֵן יְחִידוֹ, וְהֶעֱטִירוֹ בַּעֲטָרָה עֶלְיוֹנָה, וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אוֹתוֹ עַל הַכֹּל. בַּיּוֹם הַזֶּה הוּא שִׂמְחָה לְכָל בְּנֵי הַמְּדִינָה, שׁוֹטֵר אֶחָד שֶׁנִּתְמַנֶּה עַל הַדִּין שֶׁל בְּנֵי אָדָם, הָיָה בְּיָדוֹ אֲנָשִׁים שֶׁצְרִיכִים לְהָרְגָם, אֲנָשִׁים שֶׁצְרִיכִים לְהַכּוֹתָם. וּמִשּׁוּם כָּבוֹד הַזֶּה שֶׁל שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ עָזַב הַדִּינִים שֶׁלּוֹ, וְשָׁמַר אֶת שִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ. שֶׁלֹּא יְצַעֵר לְשׁוּם אָדָם. כָּךְ יוֹם הַהוּא, שַׁבָּת, הוּא סְעֻדַּת הַשִּׂמְחָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ עִם הַמַּלְכָּה, וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל אַו''א, עָלָיו שְׂמֵחִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. בְּשִׂמְחַת הַמֶּלֶךְ הַכֹּל שְׂמֵחִים וְאֵינָם מִצְטַעֲרִים בּוֹ. עַל כֵּן כָּתוּב, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג. מַהוּ, עֹנֶג. וּמֵשִׁיב, עֹנֶג אֵינוֹ נִמְצָא אֶלָּא לְמַעְלָה, בַּמָּקוֹם שֶׁקֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן שָׁרוּי, כְּדִכְתִיב, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', כִּי עֹנֶג הַזֶּה הוּא לְמַעְלָה מֵה' הוּא, וְיוֹם הַהוּא, שַׁבָּת. שֶׁהוּא סְעֻדַּת הַשִּׂמְחָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ, מִתְעַטֵּר בַּעֲטָרָה זוֹ שֶׁל עֹנֶג, מֵאַו''א עִלָּאִין. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג. מַה שֶּׁלֹּא נִמְצָא כֵּן בִּשְׁאָר הַיָּמִים. בַּיּוֹם הַזֶּה, שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת צְרִיכִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ לְזַמֵּן וְלַעֲרֹךְ הַשֻּׁלְחָן, מִשּׁוּם כָּבוֹד הַמֶּלֶךְ. כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ג

א. טָעה וְלֹא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית וְעָבַר חֲצִי הַיוֹם יִתְפַּלֵּל מִנְחָה שְׁתַּיִם רִאשׁוֹנָה תְּפִלַּת מִנְחָה וְהַשְּׁנִיָה תַּשְׁלוּמֵי שַׁחֲרִית. טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם רִאשׁוֹנָה עַרְבִית וּשְׁנִיָּה תַּשְׁלוּמֵי מִנְחָה טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַׁחַר מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִּם. רִאשׁוֹנָה שַׁחֲרִית וְהַשְׁנִיָּה תַּשְׁלוּמֵי עַרְבִית: ב. טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל לֹא תְּפִלָּה זוּ וְלֹא תְּפִלָּה הַסְּמוּכָה לָהּ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא אַחֲרוֹנָה בִּלְבָד. כֵּיצַד טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל לֹא שַׁחֲרִית וְלֹא מִנְחָה מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם רִאשׁוֹנָה עַרְבִית וְאַחֲרוֹנָה תַּשְׁלוּמֵי מִנְחָה. אֲבָל שַׁחֲרִית אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין שֶׁכְּבַר עָבַר זְמַנָּהּ וְכֵן בִּשְׁאַר תְּפִלּוֹת: ג. הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת שֶׁל מִנְחָה וְשֶׁל מוּסָפִין מִתְפַּלֵּל שֶׁל מִנְחָה וְאַחַר כַּךְ מִתְפַּלֵּל שֶׁל מוּסָפִין. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאֵין עוֹשִׂין בְּצִבּוּר כֵּן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ:

---

מוסר

מספר חסידים סי' כ''מ

אִם עָמַד אָדָם בִּדְבַר מִצְוָה אַל יַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ וְלֵימָא כַּמָּה חֲסִידָא אֲנָא אֶלָּא יִתֵּן תִּשְׁבָּחוֹת וְהוֹדָאוֹת לַמָּקוֹם יִשְׁתַּבַּח וְיִתְעַלֶּה זִכְרוֹ שֶׁהִצִילָהוּ מֵחֲטוֹא לְפָנָיו אֲשֶׁר בְּיָדוֹ לְהַטּוֹת לִבּוֹ אֶל אֲשֶׁר יַחְפוֹץ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא) פַּלְגֵי מַיִּם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' וְאוֹמֵר (בראשית כ) וָאֶחְשׂוֹךְ גַם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹא לִי. וְכָל שֶׁהוּא רוֹצֶה לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וְלִהְיוֹת בְּמִדַּת הַחֲסִידוּת וְיִרְצֶה לְהַשִּׂיג עוֹמֶק הֲלִיכוֹת הַבּוֹרֵא וְעוֹמֶק כְּבוֹדוֹ אַל יִכָּנֵס אָדָם לָזֶה אֶלָּא אִם הוּא נֶפֶשׁ רָצוֹן טוֹב בְּלֹא כַּעַס וְיַעֲזוֹב שִׂיחַת בְּנֵי אָדָם וְשַׁעֲשׁוּעַ יְלָדִים וּמִלְּהַשִּׂיחַ עִם אִשְׁתּוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת הַמַּעֲשֶׂה וְלִהְיוֹת זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה וְלִהְיוֹת זָהִיר וְלָקוּם לִפְנֵי זָקֵן אֲפִילוּ מֵאָה פְּעָמִים בַּל יְהִי עָלָיו לְמַשָּׂא בְּאַהֲבַת הַבּוֹרֵא:

---

אמור יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן-הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל: קֻרְבַּן אֱלָהֵהּ מִקֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא וּמִן קוּדְשַׁיָא יֵיכוּל:

 רש''י   מקדשי הקדשים. אלו קדשי הקדשים: ומן הקדשים יאכל. אלו קדשים קלים. ואם נאמרו קדשי הקדשים למה נאמרו קדשים קלים, אם לא נאמרו הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהתרו לזר, שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים. כך מפורש בזבחים (קא:) :

(כג) אַ֣ךְ אֶל-הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל-הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּי-מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת-מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדְּשָֽׁם: בְּרַם לְפָרֻכְתָּא לָא יֵיעוֹל וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרַב אֲרֵי מוּמָא בֵהּ וְלָא יַחֵל יָת מַקְדְשַׁי אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁהוֹן:

 רש''י   אך אל הפרכת. להזות שבע הזאות שעל הפרכת: ואל המזבח. החיצון. ושניהם הצרכו להכתב, ומפורש בתורת כהנים: ולא יחלל את מקדשי. שאם עבד, עבודתו מחללת להפסל:

(כד) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶל-בָּנָ֑יו וְאֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (פ) וּמַלִיל מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   וידבר משה. המצוה הזאת: אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. להזהיר בית דין על הכהנים:

כב (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּ֨ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל-בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת-שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהוָֹֽה: מַלֵיל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְיִפָּרְשׁוּן מִקוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא יְחַלוּן יָת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי דִי אִנוּן מְקַדְשִׁין קֳדָמַי אֲנָא יְיָ:

 רש''י   וינזרו. אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר (יחזקאל יד ז) וינזר מאחרי, (ישעיה א ד) נזורו אחור, יפרשו מן הקדשים בימי טמאתן. דבר אחר: וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי. סרס המקרא ודרשהו, אשר הם מקדשים לי ולא יחללו את שם קדשי: אשר הם מקדשים לי. לרבות קדשי כהנים עצמן:

---

נביאים - יחזקאל - פרק מה

(ה) וַחֲמִשָּׁ֨ה וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֙לֶף֙ אֹ֔רֶךְ וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים רֹ֑חַב (יהיה) וְֽהָיָ֡ה לַלְוִיִּם֩ מְשָׁרְתֵ֨י הַבַּ֧יִת לָהֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה עֶשְׂרִ֥ים לְשָׁכֹֽת: וְעַשְּׂרִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין אוּרְכָּא וְעַסְרָא אַלְפִין פּוּתְיָא וִיהֵי לְלֵיוָאֵי מְשַׁמְשֵׁי בֵיתָא לְהוֹן לְאַחֲסָנָא עַשְּׂרִין לִשְׁכַּן :

 רש''י   וחמשה ועשרים אלף . קנים אורך ועשרת אלפים רחב תרימו רצועה אחרת אצל זו בדרומה של זו לצורך הלוים כך מפורש בסוף הספר שהיא בדרום , מצאתי , כ' לשכות יהיה ללוים בהיקף המקדש לשמור הבית ולנוי ומותר הרצועות יעשו לצרכיהם , תו' :

(ו) וַאֲחֻזַּ֨ת הָעִ֜יר תִּתְּנ֗וּ חֲמֵ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ רֹ֔חַב וְאֹ֗רֶךְ חֲמִשָּׁ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף לְעֻמַּ֖ת תְּרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ לְכָל-בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל יִהְיֶֽה: וְאַחֲסָנַת קַרְתָּא תִּתְּנוּן חַמְשָׁא אַלְפִין פּוּתְיָא וְאוּרְכָּא עַשְּׂרִין וְחַמְשָׁא אַלְפִיןלָקֳבֵל אַפְרָשׁוּת קוּדְשָׁא לְכָל בֵּית יִשְּׂרָאֵל יְהֵי :

 רש''י   ואחוזת העיר . בהיקף העיר אחוזת מושב חול שלה לבנות בה ישראל בתים : תתנו חמשת אלפים רחב . בדרומה של שנייה ואורך כמדת שתי הרצועות נמצאת כל התרומה מרובעת כ''ה על כ''ה אלפים : לעומת תרומת הקודש . כלומר במדת אורך רצועות תרומת הקודש : לכל בית ישראל יהיה . אותה רצועה שלישית תהיה מושב לזרים :

(ז) וְלַנָּשִׂ֡יא מִזֶּ֣ה וּמִזֶּה֩ לִתְרוּמַ֨ת הַקֹּ֜דֶשׁ וְלַאֲחֻזַּ֣ת הָעִ֗יר אֶל-פְּנֵ֤י תְרֽוּמַת-הַקֹּ֙דֶשׁ֙ וְאֶל-פְּנֵי֙ אֲחֻזַּ֣ת הָעִ֔יר מִפְּאַת-יָ֣ם יָ֔מָּה וּמִפְּאַת-קֵ֖דְמָה קָדִ֑ימָה וְאֹ֗רֶךְ לְעֻמּוֹת֙ אַחַ֣ד הַחֲלָקִ֔ים מִגְּב֥וּל יָ֖ם אֶל-גְּב֥וּל קָדִֽימָה: וּלְרַבָּא מִכָּא וּמִכָּא לְאַפְרָשׁוּת קוּדְשָׁא וּלְאַחֲסָנַת קַרְתָּא לָ) ּּבֵל אַפְרָשׁוּת קוּדְשָׁא וְלִקְבֵל אַחֲסָנַת קַרְתָּא מֵרוּחַ מַעַרְבָא מַעַרְבָא וּמֵרוּחַ מַדִּינְחָא מָדִינְחָא וְאוּרְכָּא לָ) ּּבֵל חָד מִן חוּלְקַיָּא מִתְּחוּם מַעַרְבָא עַד תְּחוּם מַדִּינְחָא :

 רש''י   ולנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר . בסוף הפרשה הוא חולק את ארץ ישראל ממזרחה למערבה לי''ג רצועות י''ב למנין השבטים וכל אחת עשרים וחמש אלף קנים רחב וארכן כאורך כל ארץ ישראל ורצועה אחת לתרומה ארכה מן הגבול מזרח ועד גבול מערב ורחבה כ''ה אלפים קנים כשאר כל חלק וחלק ומאותה רצועה הוא תורם באמצעיתה ג' רצועות הללו האמורות למעל' שהם כ''ה אלפים על כ''ה אלפים והעודף עליהם למזרח עד סוף הגבול הארץ וכן למערב יהיה לנשיא מזה ומזה למזרח ולמערב : אל פני תרומת הקדש ואל פני אחוזת העיר . כנגד כל רחב שלשה הרצועות המובדלות לתרומת הקודש של רצועת הכהנים והלוים ואחוזת העיר : מפאת ים ימה . ממערב תרומת הקודש והעיר עד מערב הגבול : ומפאת קדמה קדימה . וממזרח התרומה למצר ממזרח לעומת אחד החלקים של שבטי' המפורשין בסוף הספר שהם מגבול ים של ארץ ישראל עד גבול קדים :

(ח) לָאָ֛רֶץ יִֽהְיֶה-לּ֥וֹ לַֽאֲחֻזָּ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא-יוֹנ֨וּ ע֤וֹד נְשִׂיאַי֙ אֶת-עַמִּ֔י וְהָאָ֛רֶץ יִתְּנ֥וּ לְבֵֽית-יִשְׂרָאֵ֖ל לְשִׁבְטֵיהֶֽם: דָא אַרְעָא תְּהֵי לְרַבָּא לְאַחֲסָנָא בְּיִשְּׂרָאֵל וְלָא יֵינְסוּן עוֹד רַבְרְבֵי יַת עַמִּי וְאַרְעָא יִתְּנוּן לְבֵית יִשְּׂרָאֵל לְשִׁבְטֵיהוֹן :

 רש''י   לארץ יהיה לו לאחוזה . ת''י דא ארעא תהא רבא לאחסנתא : ולא יונו . לשון אונאת ממון שגוזלין את נחלתם :

(ט) כֹּֽה-אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה רַב-לָכֶם֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל חָמָ֤ס וָשֹׁד֙ הָסִ֔ירוּ וּמִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה עֲשׂ֑וּ הָרִ֤ימוּ גְרֻשֹֽׁתֵיכֶם֙ מֵעַ֣ל עַמִּ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים סַגִּי לְכוֹן רַבְרְבֵי יִשְּׂרָאֵל חַטְפָא וּבָזָא אַעְדוּ וְדִין דִּקְשׁוֹט וּזְכוּ עִבִידוּ סְלִיקוּ תַּקְלַתְכוֹן מִגּוֹ עַמִּי אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים :

 רש''י   הרימו גרושותיכ' . סלקו את שאתם מגרשים את עמי מנחלתם :

---

כתובים - משלי - פרק כח

(ו) טֽוֹב-רָ֭שׁ הוֹלֵ֣ךְ בְּתֻמּ֑וֹ מֵעִקֵּ֥שׁ דְּ֝רָכַ֗יִם וְה֣וּא עָשִֽׁיר: טָב מִסְכֵּינָא דִמְהַלֵךְ בִּתְמִימוּתֵיהּ מִן הוּא דִמְעַקְמָן אָרְחָתֵיהּ וְהוּא עַתִּיר :

 רש''י   טוב רש . אף עני שבתורה : והולך בתומו . במעשים טובים :

(ז) נוֹצֵ֣ר תּ֭וֹרָה בֵּ֣ן מֵבִ֑ין וְרֹעֶה זֽ֝וֹלְלִ֗ים יַכְלִ֥ים אָבִֽיו: דְּנָטַר אוֹרָיְתָא בְּרָא הוּא דְמִתְבַּיֵן וּדְמִתְחַבֵּר לִזְלִילֵי מַחֲמֵץ אֲבוּי :

 רש''י   ורועה זוללים . מחבר לו זוללים והוא ל' רעים :

(ח) מַרְבֶּ֣ה ה֭וֹנוֹ בְּנֶ֣שֶׁךְ (ובתרבית) וְתַרְבִּ֑ית לְחוֹנֵ֖ן דַּלִּ֣ים יִקְבְּצֶֽנּוּ: דְּמַסְגִיעַ מַזָלֵיהּ בְּנוּכְתְּתָא וּבְרִבִּיתָא לְמַן דִּמְרַחֵם עַל מִסְכְּנֵי מְכַנְשֵׁיהּ :

 רש''י   מרבה הונו בנשך . ותרבית לחונן דלים . הרשות שומעין עליו שהוא מתעשר בלא משפט ונוטלין ממונו ובונין בו גשרים ומתקנין בו הדרכים וזהו חנינת דלים כך דרשו רבי תנחומא :

(ט) מֵסִ֣יר אָ֭זְנוֹ מִשְּׁמֹ֣עַ תּוֹרָ֑ה גַּֽם-תְּ֝פִלָּת֗וֹ תּוֹעֵבָֽה: דְּמַסְבִּיר אֻדְנֵיהּ דְלָא נִשְׁמַע אוֹרַיְתָא אַף צְלוֹתֵיהּ מְרַחֲקָא הִיא : (י) מַשְׁגֶּ֤ה יְשָׁרִ֨ים | בְּדֶ֥רֶךְ רָ֗ע בִּשְׁחוּת֥וֹ הֽוּא-יִפּ֑וֹל וּ֝תְמִימִ֗ים יִנְחֲלוּ-טֽוֹב: דְּמַשְׁנֵי תְרִיצֵי בְּאָרְחָא בִישְׁתָא בְּגִמוּצָא הוּא נָפֵל וּשְׁלִימֵי וּתְמִימֵי נֵרְתוּן טָבָתָא :

 רש''י   בשחותו . מל' שחת :

---

משנה חולין פרק ד

א. בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֱחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה כְיָלוּד. חוֹתֵךְ מֵעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת, אָסוּר בַּאֲכִילָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא גּוּפָהּ, אָסוּר. שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ, מֻתָּר:

 ברטנורה   (א) בהמה המקשה. מותר באכילה. העובר כולו ואפילו מקום חתך של אבר. דאם הוציא ידו ולא החזירה, צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחותכו, שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור, מפני שהוא עומד על שפת הרחם. אבל החזירה אין צריך לחתוך לצד פנים, אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר. דמאי טעמא נאסר האבר כשיצא לחוץ, משום ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה, טריפה. מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לו היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. ומקום חתך לא יצא חוץ למחיצתו, הלכך מותר כשהחזירה קודם שחיטה, דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו: הרי הוא כילוד. ותו לא מהני ליה שחיטת אמו, וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי. ואם נמצא מת הרי הוא כנבילה: חותך מעובר שבמעיה. והניח החתיכה בתוכה, מותר בשחיטת הבהמה ולא נאסר משום אבר מן החי: מן הטחול ומן הכליות. של בהמה עצמה: אסור באכילה. ואע''פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה. ולהכי נקט טחול וכליות, משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא:

ב. הַמְבַכֶּרֶת הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים. יָצָא רֻבּוֹ, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה:

 ברטנורה   (ב) המבכרת המקשה לילד. בפרט רחם שלה, מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ראשון: ומשליך לכלבים. דכל כמה דלא נפק רובא לא קדיש: יצא רובו. כאחד, וחתכו: הרי זה יקבר. דביציאת הרוב חלה קדושה עליו, דקרינן ביה אשר יולד: ונפטרה מן הבכורה. שהבא אחריו אינו בכור, בין שיצא ראשון אבר אבר ובין שיצא רוב כאחד, דהא שני לאו פטר רחם הוא:

ג. בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עֻבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְהוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ, בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה, טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, בִּטְמֵאָה, טָמֵא. וּבִטְהוֹרָה, טָהוֹר. הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָה בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וּפָשְׁטָה חַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בוֹ, הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד:

 ברטנורה   (ג) בבהמה טהורה טהור. מקל וחומר ומה אם הועילה לו מחיצת אמו להתירו באכילה בשחיטתה אע''פ שהוא מת, לא תועיל לו כשהיא חיה לטהרו מלטמנא. ובהמה טמאה מנלן, דאמר קרא (ויקרא יא) וכי ימות מן הבהמה, זו בהמה טמאה. אשר היא לכם לאכלה, זו בהמה טהורה. איתקש בהמה טמאה לבהמה טהורה, מה בהמה טהורה עוברה טהור, אף בהמה טמאה עוברה טהור: ר' יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא. ומפיק לה מקרא דכתיב (שם ה) או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה, וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה, ונבלת בהמה טהורה אינה מטמאה, אלא איזה, זה עובר שבטמאה טמא, ובטהורה טהור מקל וחומר. ובטמאה טמא דליכא קל וחומר ולא דרשינן הקישא. ואין הלכה כר' יוסי: החיה טמאה טומאת שבעה. ומדרבנן, גזירה שמא יוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא כילוד ומטמא, והחיה סבורה שעדיין הוא במעיה ואתי לטהורי. אבל ברועה שהושיט ידו למעי בהמה דקתני מתניתין טהור, ליכא למגזר הכי, מפני שהרחם של בהמה גלוי וכי מפיק חזי ליה: והאשה טהורה עד שיצא הולד. דאשה מרגשת בעצמה כשמוציא ראשו חוץ לפרוזדור, ולא אתי לטהורי:

ד. בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד וְהוֹצִיא עֻבָּר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, הַבָּשָׂר טָהוֹר. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ, הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַגַּע טְרֵפְה שְׁחוּטָה. מַה מָּצִינוּ בַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר. אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר, לֹא, אִם טִהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ. מִנַּיִן לַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, אַף טְרֵפָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, אַף טְרֵפָה לֹא תְטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר, תֹּאמַר בַּטְּרֵפָה שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר. טוֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ, הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן מִנַּיִן. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁכֵּן אֵין בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה, תֹּאמַר בַּטְּרֵפָה שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה. בֶּן שְׁמוֹנָה חַי, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ, לְפִי שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה:

 ברטנורה   (ד) הבשר טהור. בשר העובר טהור, שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים: הבשר מגע נבילה. בשר העובר מגע אבר מן החי, שהוא מטמא כנבילה: מגע טריפה שחוטה. שהשחיטה אע''פ שאינה מתרת האבר באכילה, מטהרתו מידי נבילה והויא כטריפה שחוטה שאינה מטמאה מן התורה אלא מדרבנן במוקדשין: הכי גרסינן, אף שחיטת בהמה תטהר את האבר. ולא גרסינן את העובר: לא אם טיהרה שחיטת טריפה אותה. מן הדין הוא שהרי דבר שגופה: ומנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה. דשמא אינה מטהרתה ומן הדין אינה מטהרתה, שבהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה, ומה טמאה אין שחיטתה מטהרתה מלטמא, דהכי תניא בתורת כהנים, לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגו', כל הנוגע בהם יטמא, להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה: תאמר בטריפה שהיתה לה שעת הכושר. דכיון דחל עלה תורת שחיטה, תו לא פקעה מינה והויא בכלל שאר צאן ובקר: טול לך מה שהבאת. טול מכאן ראיה זו שהבאת: הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין. שתטהרנה: שיש במינה שחיטה. הלכך לא נפקא מכלל צאן ובקר. אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפילו נשחט, לפי שאינו בכלל בקר וצאן. והלכה כחכמים: בן שמונה חי. אם נולד ושחטו, אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה, שאין שחיטה מועלת בבן שמונה. אלא כשהוא במעי אמו ניתר בשחיטת אמו:

ה. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ בֶּן שְׁמוֹנָה חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶן תִּשְׁעָה מֵת, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. מָצָא בֶן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּב בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בֶן שְׁמוֹנֶה שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתוֹ. קְרָעָהּ וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ:

 ברטנורה   (ה) ומוציא את דמו. דחלבו בלבד הוא דשרי. כדתניא בתורת כהנים, כשהוא אומר חלב ושתי כליות באשם שאין צריך לומר דמקל וחומר הוה ילפינן לה, ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה, הרי הן טעונים חלב ושתי כליות. אשם שכל מינו טעון אליה, אינו דין שיטענו חלב ושתי כליות. ומה תלמוד לומר. אלא לומר לך מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל, שאינך יכול לומר חלב שליל הנמצא באשם יקריב, שהרי אין אשם בא נקבה, אף כל אפילו בקרבנות הבאים נקבה, חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל. וכיון דאין חלב שליל קרב בכל הקרבנות, שרי באכילה. אבל דמו לא גרע מדם האיברים דקיימא לן במסכת כריתות דם האיברים עובר בלא תעשה: טעון שחיטה. דחדשים גרמי לשוייה בהמה באנפי נפשה ולא אתרבי מכל בבהמה תאכלו: וחייב באותו ואת בנו. שלא ישחטו ביום ששחט את אמו: וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. דחדשים ולידה גרמי: ר' שמעון שזורי כו'. לדברי חכמים כיון שהלך על גבי קרקע טעון שחיטה מדרבנן, דאתי לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה. ור' שמעון שזורי מתיר אפילו לאחר שהפריס על גבי קרקע. והלכה כחכמים: קרעה. לבהמה בלא שחיטה:

ו. בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה, כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה, פְּסוּלָה. וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִין. נִשְׁבַּר הָעֶצֶם, אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתוֹ. וְאִם לָאו, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתוֹ:

 ברטנורה   (ו) בהמה שנחתכו רגליה. האחרונים: מן הארכובה ולמטה. שלשה עצמות בירך. התחתון הוא עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ואותה רכובה נקראת ארכובה הנמכרת עם הראש, ובלשון לע''ז קורין אותו פרק יינוקל''ו, ובערבי דוקב''א. ולמעלה הימנה עצם האמצעי וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לפרק ארכובה הנמכרת עם הראש. והעליון היא קולית התחובה באליה. והפרק שבין סוף הקולית לראש העצם האמצעי ניכר ונראה בגמל כשהוא רובץ יותר מבשאר בעלי חיים. ומן הארכובה ולמטה דקתני במתניתין שהיא כשרה היינו מתחילת הארכובה הנמכרת עם הראש ולמטה, ומן הארכובה ולמעלה דהיינו מסוף העצם האמצעי שהוא מקום צומת הגידים בכל מקום שנחתך הרגל משם ולמעלה טריפה: וכן שניטל צומת הגידין. אפילו לא נחתך הרגל שלא נשבר העצם אלא שניטל צומת הגידים, טריפה. כך פירשו קצת אמוראים משנה זו בגמרא. ושיטה זו תפסו רבותי עיקר והורו שבכל מקום שתחתך הרגל למעלה מהארכובה התחתונה שקורין בלע''ז יינוקל''ו בין במקום צומת הגידין בין למעלה מצומת הגידין, טריפה. אבל רמב''ם ורב אלפס רבו, תפסו עיקר הפירוש האחר שמפרש מן הארכובה ולמטה כשרה, מן הארכובה ולמעלה פסולה, דהכי קאמר, למטה מהארכובה העליונה שהיא הקולית התחובה באליה, ולא למטה מיד הסמוך לו אלא למטה מעצם האמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון, ודאי כשרה. למעלה מן הארכובה דהיינו בקולית, ודאי טריפה כל מקום שיחתך. וכן שניטל צומת הגידין, כלומר, ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טריפה כגון בצומת הגידין, ויש מקום שהיא כשרה כגון למעלה מן הצומת. ואל תתמה היאך אי פסיק לה, למעלה מן הצומת בעצם האמצעי כשרה, וכשתשפיל לחתכה בצומת טריפה, שאין אומרים בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה, ולא נאסרה בהמה זו מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה, אלא מפני שנחתכו הגידין, שחתיכתן היא מכלל הטרפיות. ומקום צומת הגידין הוא מתחיל מן המקום שהן נראים קשים ולבנים עד המקום שיתחילו להתרכך ולהתאדם: צומת הגידים. הם שלשה חוטים לבנים בבהמה צמותים ומחוברים יחד, אחד עבה ושנים דקים. ואם ניטל האחד העבה לבדו, אין זה ניטל צומת הגידין, שהרי נשארו שנים. ואם ניטלו שנים הדקים ממקומם מותרת שהרי האחד העב גדול משניהם והרי לא ניטל כל הצומת אלא מיעוטם. ואם נחתך רובו של כל אחד מהן, טריפה. ואין צריך לומר אם נחתכו כולן או ניטלו כולן. ובעוף הם ששה עשר חוטים לבנים. אפילו לא נחתך אלא רובו של אחד מהן, טריפה: נשבר העצם. למטה מן הארכובה במקום שאין עושה אותה טריפה: אם רוב הבשר קיים. דהיינו שעור ובשר חופים רוב עביו ורוב הקיפו של שבר. דזמנין דמשכחת ליה זה בלא זה כגון שמרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחר שין העצם עגול, הלכך בעי לתרוייהו: שחיטתו מטהרתו. לאבר המדולדל. ומותר אפילו באכילה: ואם לאו. שאין עור ובשר חופים את רובו, אין שחיטתו מטהרתו. ואע''ג דבהמה מותרת, הוי אבר אסור משום ובשר בשדה טריפה, כדאמרינן (דף עג) להביא אבר ובשר המדולדלים. ואם נשבר העצם מן הארכובה ולמעלה במקום שעושה אותה טריפה, אם רוב בשר קיים, אבר ובהמה מותר. ואם לאו, אבר ובהמה אסור. ודין העוף כדין בהמה לדבר זה:

ז. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ שִׁלְיָא, נֶפֶשׁ הַיָּפָה תֹּאכְלֶנָּה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא טֻמְאַת אֳכָלִין וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. חִשֵּׁב עָלֶיהָ, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ, אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה, וְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה. הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא, יַשְׁלִיכֶנָּה לַכְּלָבִים. וּבַמֻּקְדָשִׁין, תִּקָּבֵר. וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בָּאִילָן, מִפְנֵי דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי:

 ברטנורה   (ז) שליא. כמין כיס שהעובר מונח בתוכו: נפש היפה. שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס: תאכלנה. ולא אמרינן אבר מן החי הוא. אלא גם היא ניתרת בשחיטת האם: ואינה מטמאה. דלא חשיבא אוכל: ולא טומאת נבילות. אם מתה הבהמה: מטמאה טומאת אוכלין. אם נגעה בטומאה. דמחשבה משויא לה אוכל. אבל טומאת נבילות לא, דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא: אסורה באכילה. ואע''ג דלא נפק אלא פורתא ופשיטא דכל מיחוי הולד לא היה שם, מכל מקום חיישינן שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד: [הכי גרסינן] סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. המבכרת. זהו פטר רחם שלה: ישליכנה לכלבים. שאין קדושה בה. דאע''ג דאין שליא בלא ולד, הכא רובא לאו בת מיקדשא היא, דדילמא נקבה הוות או נדמה הוה ולא קדיש: ובמוקדשין. כגון בהמת שלמים שהפילה שליא: תקבר. דכיון דאין שליא בלא ולד, קדשה דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדיש: בפרשת דרכים. מקום שהדרכים מתפרשים לשנים, ודרך המנחשים לקברה שם כדי שלא תפיל עוד: דרכי האמורי. ניחוש. וכתיב לא תעשה כמעשיהם:

---

גמרא חולין דף פ''ד ע''א

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יַעֲסוֹק בִּבְהֵמָה דַּקָּה. אָמַר רַב חִסְדָּא מַאי דִּכְתִיב (דברים ז') וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ שֶׁמְּעַשְּׁרוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כַּסָּא דְחַרְשִׁין וְלֹא כַּסָּא דְפוֹשְׁרִין. וְהָנֵי מִילֵי בִּכְלִי מַתֶּכֶת אֲבָל בִּכְלִי חֶרֶשׂ לֵית לָן בָּהּ. וּבִכְלֵי מַתָּכוֹת נָמֵי לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְלֹא שָׁדֵי בְּהוּ צִיבְיָא אֲבָל שָׁדִי בְּהוּ צִיבְיָא לֵית לָן בָּהּ. וְכִי לֹא שָׁדֵי בְּהוּ צִיבְיָא נָמֵי לֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְלֹא צַיִץ אֲבָל צַיִץ לֵית לָן בָּהּ. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִי שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו מָעוֹת וְרוֹצֶה לְאַבְּדָן יִלְבַּשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית וְיִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְאַל יֵשֵׁב עִמָּהֶן. יִלְבַּשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן בְּכִיתְנָא רוּמִיתָא וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית בְּזוּגִיתָא חִוַּורְתָּא וְיִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְאַל יֵשֵׁב עִמָּהֶן בְּתוֹרֵי דְנָפִישׁ פְּסִידַיְיהוּ. דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא זִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְׁמֵיהּ דְרִבִּי אָמֵי וְזִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְׁמֵיהּ דְרִבִּי אָסֵי. מַאי דִּכְתִיב (תהלים קיב) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם וְיִשְׁתֶּה פָּחוֹת מִמַּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ. וְיִלְבַּשׁ וְיִתְכַּסֶּה בְּמַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ. וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו בְּיוֹתֵר מִמַּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ. שֶׁהֵן תְּלוּיִן בּוֹ וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם:

 רש''י  כסא דחרשין ולא כסא דפושרין. טוב לשתות כוס של מכשפות ולא לשתות כוס של מים פושרין שרעים הם לגוף: ציביא. שורש עשבים ותבלין: ציץ. הרתיחה: מי שהניח לו אביו מעות. כלו' מי שלא טרח בממון וקל בעיניו לאבדו זהו איבודו: ילבש כלי פשתן. שהן יקרים ולפי דרכנו למדנו שהעושה אלה מאבד ממון ויזהר אדם מהן: כיתנא רומיתא. יקר הוה: בתורי. ישכור פועלים וימסור להם שוורים שלו לחרוש והם יכחישו השוורים ויניחום ביערות ובכרמים והמלאכה לא תעלה לכלום שאינן חוששין לכך: טוב. איש חונן דלים ומלוה אותם וטוב המכלכל דבריו במשפט לפי היכולת הוא עומד על צרכיו ולא בכל תאות לבו: פחות ממה שיש לו. פחות מכדי היכולת. וילבוש ויתכסה לפי היכולת שלא יתבייש. ויכבד אשתו יותר מכפי היכולת:

---

זוהר אמר דף צ''ו ע''א

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַייָ בְּשָׁבוּעוֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְגוֹמֵר (במדבר כ''ח). רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (ד''ה א' ט''ז) אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיַּעַר מִלִּפְנֵי יְיָ כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְאִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי דְיַדְעִין אָרְחוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְאִתְאַחֲדָן בִּשְׁמֵיהּ (כָּל יוֹמָא) וַוי לְאִינוּן דְּלָא מִשְׁתַּדְלֵי בְּאוֹרַיְיתָא דְהָא לֵית לוֹן חוּלְקָא בִשְׁמָא קַדִּישָׁא וְלָא אִתְאַחֲדָן בֵּיהּ לָא בְהָאי עַלְמָא וְלָא בְעַלְמָא דְאָתֵי מָאן דְּזָכֵי בְהָאי עַלְמָא זָכֵי בְעַלְמָא דְאָתֵי. דְהָכִי תָנֵינָן (שיר ז') דוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים אַף עַל גַּב דְּאִינוּן בְּהַהִיא עַלְמָא שִׂפְוָותַיְיהוּ מְרַחְשָׁן תַּמָּן אוֹרַיְיתָא. תָּא חֲזֵי עַד הַשְׁתָּא אַקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל תְּבוּאַת הָאָרֶץ. תְּבוּאַת הָאָרֶץ וַדָּאי. וְאִתְעַסְקוּ בֵיהּ וְאִתְקְשָׁרוּ בְהַהוּא קִשּׁוּרָא. וְאַף עַל גַּב דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח דִינָא בִשְׁלָמָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ (ס''א דְעַלְמָא אִתְנַהֲגָא בֵיהּ) וְאַקְרִיבוּ שְׂעוֹרִים בְּגִין דְּאִיהוּ קַדְמָאָה מִכָּל שְׁאַר תְּבוּאָה וּמִן קַדְמָאָה מִתְקָרְבָא וְלָא מֵהַהוּא דְמִתְאָחֵר דְהָא אָחִידוּ קַדְמָאָה דְיִשְׂרָאֵל אִתְאַחֲדוּ בֵיהּ דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא הָכָא הוּא אָמַר קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אֲנָא יָהָבִית לְכוּ מָן בְּמַדְבְּרָא מֵהַהוּא אָתָר דְאִקְרֵי שָׁמַיִם דִּכְתִיב (שמות י''ו) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם וְאַתּוּן מְקָרְבִין קָמָאי שְׂעוֹרִים וְרָזָא דְמִלָּה זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת חָסֵר אַזְהֲרוּתָא לִנְשֵׁי עַלְמָא דְלָא יִשְׂטוּן תְּחוֹת בַּעֲלֵיהוֹן. וְאִי לָאו קֶמַח שְׂעוֹרִים זְמִינָא לְקַרְבָא. וּמִמִּלָּה חָדָא אִשְׁתְּמוֹדָעָא מִלָּה אַחֲרָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּהָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא שַׁקְרַת בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא לְעַלְמִין כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תַוָּוהַת (במדבר ה') אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִשָׁהּ בְּגִין כָּךְ דִּינָא דְּהָאי אִתְּתָא (דצ''ו ע''ב) מֵאַתְרָהָא קָא אַתְיָיא וּמָאן הוּא אַתְרָאָה הַהוּא דִכְתִיב בָּהּ (משלי ל''א) אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחוֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ. (שם י''ב) אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ וְהַהוּא קֶמַח שְׂעוֹרִים דְאַיְיתֵיהּ הַהִיא אִתְּתָא מִנְחַת קְנָאֹת אִתְקְרֵי חָסֵר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הָכִי אִקְרֵי וְעַל דָּא בְּפִנְחָס כְּתִיב תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו דְּקִנְאָה הָכָא אִתְאֲחָד דְּמָאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהָאי בְּרִית קִנְאָה אַתְעֲרַת לֵיהּ וְעַל דָא קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. תָא חֲזֵי קֶמַח שְׂעוֹרִים הָאי עוֹמֶר דְּכֵיוַן דְהָוָה מָטָא לְרֵיחַיָּין דִגְרוֹסוֹת מְפִיקִין מִנֵּיהּ עִשָּׂרוֹן מְנוּפֶה בִתְלַת עֲשָׂר נָפָה וְדָא שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת לְבָתָר דְּסַלְקָן שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת אִלֵּין אָתָא מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְאִזְדַּוְוגָא בָהּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹרַיְיתָא אִתְיְיהִיבַת. וּכְדֵין אִתְעֲטָר מַלְכָּא בְיִחוּדָא שְׁלִים וְאִשְׁתְּכַח אֶחָד לְעֵילָא וְתַתָּא וְכַד אַתְעַר מַלְכָּא קַדִּישָׁא וּמָטָא זִמְנָא דְאוֹרַיְיתָא כָל אִינוּן אִילָנִין דִמְבַכְּרֵי אִבַּיְיהוּ סַלְקִין שִׁירָתָא וּמָאי אַמְרֵי. בְּשַׁעְתָּא דִמְלַקְּטֵי לְהוֹן פַּתְחֵי וְאַמְרֵי (תהלים ק''ג) יְיָ בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַכֹּל מָשָׁלָה. (שם ל''ז) יְיָ בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ. וּכְתִיב (ישעיה נ''ה) וְכָל עֲצֵי הָשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף:

 תרגום הזוהר  וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְּרִיבְכֶם מִנְחָה וגו': רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה' וְגוֹ'. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל אוֹתָם הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, שֶׁיּוֹדְעִים דַּרְכֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִתְאַחֲדִים בִּשְׁמוֹ. אוֹי לָאֵלּוּ שֶׁאֵינָם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְאֵינָם מִתְאַחֲדִים בּוֹ, לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא. מִי שֶׁזּוֹכֶה בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה בָּהּ בָּעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכָּךְ לָמַדְנוּ, דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בָּעוֹלָם הַהוּא, שִׂפְתוֹתֵיהֶם דּוֹבְבוֹת שָׁם תּוֹרָה. מִמַּה שֶּׁזָּכוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. בֹּא וּרְאֵה, עַד עַתָּה דְּהַיְנוּ בַּפֶּסַח, הִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל תְּבוּאַת הָאָרֶץ, דְּהַיְנוּ הָעֹמֶר, תְּבוּאַת הָאָרֶץ, וַדַּאי, וְנִתְעַסְּקוּ בּוֹ, וְנִתְקַשְּׁרוּ בַּקֶּשֶׁר הַהוּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִמְצָא דִּין, הִנֵּה הַדִּין נִמְצָא בּוֹ בְּשָׁלוֹם. וְהִקְרִיבוּ שְׂעוֹרִים מִשּׁוּם שֶׁהוּא הָרִאשׁוֹן לְכָל שְׁאָר הַתְּבוּאוֹת, וּמִן הָרִאשׁוֹן מַקְרִיבִים, וְלֹא מֵאוֹתָן שֶׁמִּתְאַחֲרוֹת, כִּי הָאֲחִיזָה הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִתְאָחְזוּ בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּאן הוּא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם מָן בַּמִּדְבָּר מִמָקוֹם הַהוּא הַנִּקְרָא שָׁמַיִם, שֶׁכָּתוּב הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם. וְאַתֶּם מַקְרִיבִים לְפָנַי שְׂעוֹרִים. שֶׁהִיא בְּחִינַת הַמַּלְכוּת. וְסוֹד הַדָּבָר הוּא, זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת, חָסֵר ו', הִיא אַזְהָרָה לִנְשֵׁי הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יִשְׂטוּ תַּחַת בַּעֲלֵיהֶם. וְאִם לֹא, קֶמַח שְׂעוֹרִים מוּכָן לַהַקְרָבָה, וּמִדָּבָר אֶחָד נוֹדָע דָּבָר אַחֵר. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ מְשַׁקֶּרֶת בַּמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ לְעוֹלָם. וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תְּמֵהָה וְאוֹמֶרֶת, וְכִי יָכוֹל לִהְיוֹת, אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִשָּׁהּ, וּמִשּׁוּם זֶה הַדִּין שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה, שֶׁהִיא סוֹטָה, בָּאָה מִמְּקוֹמָהּ. וּמִי הוּא מְקוֹמָהּ, אוֹתָהּ שֶׁכָּתוּב בָּהּ, אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחוֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ, אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ. וְאוֹתוֹ קֶמַח שְׂעוֹרִים שֶׁמֵּבִיאָה אִשָּׁה הַזּוֹ, נִקְרָא מִנְחַת קְנָאֹת, חָסֵר, כִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִקְרֵאת כָּךְ. וְעַל כֵּן בְּפִנְחָס כָּתוּב, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו, כִּי קִנְאָה נֶאֱחְזָה כָּאן, כִּי מִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בַּבְּרִית הַהוּא, קִנְאָה, מִתְעוֹרֶרֶת עָלָיו לְהַעֲנִישׁוֹ. וְעַל כֵּן אָמְרוּ, קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. בֹּא וּרְאֵה, קֶמַח שְׂעוֹרִים, עֹמֶר הַזֶּה כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לָרֵיחַיִם שֶׁטּוֹחֲנִים בָּהֶם, הוֹצִיאוּ מִמֶּנוּ עִשָּׂרוֹן מְנֻפֶּה בִּשְׁלֹש עֶשְׂרֵה כְּבָרוֹת. גְּרוּסוֹת, פֵּרוּשׁוֹ מָקוֹם טְחִינָה דַּקָּה, מִלָּשׁוֹן וַיַּגְרֵס בְּחָצָץ. וְזֶה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת, הַיְנוּ, כִּי לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת אֵלּוּ, יָבֹא הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ לְהִזְדַוֵּג בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְהַתּוֹרָה נִתְּנָה. וְאָז מִתְעַטֵּר הַמֶּלֶךְ, בַּיִּחוּד הַשָּׁלֵם, וְנִמְצָא אֶחָד לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וּכְשֶׁנִּתְעוֹרֵר הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ וְהִגִּיעַ הַזְּמָן שֶׁל הַתּוֹרָה, כָּל אֵלּוּ הָאִילָנוֹת הַמַּבְכִּירִים פֵּרוֹתֵיהֶם מַעֲלִים שִׁירָה. וּמַה אוֹמְרִים בְּשָׁעָה שֶׁלּוֹקְטִים הַפֵּרוֹת, הֵם פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים, ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה. וְכֵן ה' בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדְּךְ. וְכָתוּב, וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''ד

א. חֲמִשָׁה דְבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָה. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִיסוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הָחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּונַת הַלֵּב: ב. טְהָרַת יָדַיִם כֵּיצַד רוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם עַד הַפֶּרֶק וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֶּל. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה וְלֹא הָיָה מַיִם. אִם הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם אַרְבָּעָה מִילִין שֶׁהֵם שְׁמוֹנַת אֲלָפִים אַמָּה הוֹלֵךְ עַד מְקוֹם הַמַּיִם וְרוֹחֵץ וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם יוֹתֵר עַל כֵּן מְקַנֵּחַ יָדָיו בִּצְרוֹר אוֹ בֶּעָפָר אוֹ בְקוֹרָה וּמִתְפַּלֵּל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים לְפָנָיו אֲבָל אִם הָיָה מְקוֹם הַמַּיִם לַאֲחוֹרָיו אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לַחֲזוֹר לַאֲחוֹרָיו אֶלָּא עַד מִיל. אֲבָל אִם עָבַר מִן הַמַּיִם יוֹתֵר אֵינוֹ חַיָּיב לַחֲזוֹר אֶלָּא מְקַנֵּחַ יָדָיו וּמִתְפַּלֵּל: ג. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵינוֹ מְטַהֵר לִתְפִלָּה אֶלָּא יָדָיו בִּלְבָד בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת חוּץ מִתְּפִלַּת שַׁחֲרִית. אֲבָל שַׁחֲרִית רוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל וְאִם הָיָה רָחוֹק מִן הַמַּים מְקַנֵּחַ יָדָיו בִּלְבַד וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל:

---

מוסר

מספר חסידים סי' ל'

הִזָּהֵר וּשְׁמוֹר נַפְשְׁךָ פֶּן תִּלָּכֵד בְּרִשְׁתּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע. הַמַּדִּיחֲךָ מֵאֶרֶץ הַחַיִּים. הַמַּשִּׂיאֲךָ לְדָבָר עֲבֵירָה קְטַנָּה לְהַמְשִׁיךְ לִבְּךָ לִגְּדוֹלָה. הַשְׁפִּילֵהוּ וְהַכְנִיעֵהוּ לְהִמָּסֵר בְּיָדְךָ וְאַתָּה לֹא תִהְיֶה נִמְסַר בְּיָדוֹ. פֶּן יְבִיאֲךָ לִבְאֵר שַׁחַת בְּאֵשׁ לֹא נוּפָח. וְלֹא יִהְיֶה יִצְרְךָ הָרָע נִמְסַר בְּיָדְךָ אִם לֹא עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה לְבוֹרְאֶךָ וּלְהַרְחִיקְךָ מִבְּשַׂר תַּאֲוָה. זְכוֹר נָא לְיָמִים אֲשֶׁר יָבֹאוּ וּמֵרוֹב טוּב הַצָפוּן כִּי אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת. וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶתַח חַטָאת רוֹבֵץ. וְאַתָּה בֶּן אָדָם שׁוּב לְיוֹצְרֶךָ בְּכָל לְבָבְךָ. וְהָכֵן לְבָבְךָ שָׁלֵם עַל בּוֹחֵן כְּלָיוֹת. וְשָׂא נָא עֵינֶיךָ אֶל הַשָּׁמַיִם. וְיָאֵר אֵלֶיךָ בְּשִׂמְחָה. וְאַל יַכְשִׁילְךָ יֵצֶר הָרָע בְּחַיֶּיךָ וּבְכָל יוֹם וָלֵיל שׁוּב אֶל לְבָבְךָ כִּי אַחַר הַמָּוֶת יֵשׁ חִבּוּט הַקֶּבֶר וְאַחֲרָיו דִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם הַמַּר. כִּי בְּמַר יִבְכָּיוּן שֶׁיִּתְּנוּ כֹּחַ לְאָדָם שֶׁיִּסְבּוֹל כֹּחַ הַיִּסוּרִין. וְעוֹד אַחַר שֶׁיִּנָּצֵל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵיהִנָּם יֵשׁ דִּינִים אֲחֵרִים קָשִׁים וּמָרִים. גַּם הָרִמָּה אֲשֶׁר תֵּצֵא מִבְּשָׂרְךָ יֹאכַל אֶת נִבְלָתְךָ וְאָמְרוּ חֲכָמִים קָשֶׁה רִמָּה לְמֵת כְּמַחַט בִּבְשַׂר הֶחָי:

---

אמור ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ג) אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל-אִ֣ישׁ | אֲשֶׁר-יִקְרַ֣ב מִכָּל-זַֽרְעֲכֶ֗ם אֶל-הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהוָֹֽה: אֱמַר לְהוֹן לְדָרֵיכוֹן כָּל גְבַר דִי יִקְרַב מִכָּל בְּנֵיכוֹן לְקוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וְסֹאבְתֵיהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מִן קֳדָמַי אֲנָא יְיָ:

 רש''י   כל איש אשר יקרב. אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטמאה בלשון נגיעה בכל קדש לא תגע (ויקרא יב ד) , אזהרה לאוכל. ולמדוה רבותינו מגזרה שוה. ואי אפשר לומר שחיב על הנגיעה, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן (ויקרא ז כ. כא) שתי כריתות זו אצל זו, ואם על הנגיעה חיב לא הצרך לחיבו על האכילה, וכן נדרש בתורת כהנים וכי יש נוגע חיב, אם כן מה תלמוד לומר יקרב, משיכשר לקרב, שאין חיבין עליו משום טמאה, אלא אם כן קרבו מתיריו. ואם תאמר שלש כריתות בטמאת כהנים למה, כבר נדרשו במסכת שבועות אחת לכלל ואחת לפרט וכו' (שבועות ז א) : וטמאתו עליו. וטמאת האדם עליו, יכול בבשר הכתוב מדבר, וטמאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, הרי כבר נאמר (ויק' ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אלא על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטמאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה: ונכרתה וגו' . יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני:

(ד) אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַֽהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֨וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֨עַ֙ בְּכָל-טְמֵא-נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר-תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת-זָֽרַע: גְבַר גְבַר מִזַרְעָא דְאַהֲרֹן וְהוּא סְגִיר אוֹ דָאִיב בְּקוּדְשַׁיָא לָא יֵיכוּל עַד דִי יִדְכֵּי וּדְיִקְרַב בְּכָל טְמֵא נַפְשָׁא אוֹ גְבַר דִי תִפּוֹק מִנֵהּ שִׁכְבַת זַרְעָא:

 רש''י    מזרע אהרן. אין לי אלא זרעו, גופו מנין, תלמוד לומר והוא צרוע, שיכול הואיל ומקריב אונן יקריב צרוע וזב, תלמוד לומר והוא: עד אשר יטהר. ביאת השמש, או אינו אלא טבילה, נאמר כאן וטהר, ונאמר למטה וטהר (פסוק ז) ובא השמש וטהר, מה להלן ביאת שמש, אף כאן ביאת שמש: בכל טמא נפש. במי שנטמא במת:

(ה) אוֹ-אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל-שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא-ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא-ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ: אוֹ גְבַר דִי יִקְרַב בְּכָל רִחֲשָׁא דִי יִסְתָּאַב לֵהּ אוֹ בַאֲנָשָׁא דִי יִסְתָּאַב לֵהּ:לכָל סֹאבְתֵיהּ:

 רש''י   בכל שרץ אשר יטמא לו. בשעור הראוי לטמא, בכעדשה: או באדם. במת: אשר יטמא לו. כשיעורו לטמא, וזהו כזית: לכל טמאתו. לרבות נוגע בזב וזבה, נדה ויולדת ובמצורע:

(ו) נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּֽגַּֽע-בּ֔וֹ וְטָֽמְאָ֖ה עַד-הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן-הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם-רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם: אֱנַשׁ דִי יִקְרַב בֵּהּ וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וְלָא יֵיכוּל מִן קוּדְשַׁיָא אֱלָהֵן אַסְחֵי בִשׂרֵהּ בְּמַיָא:

 רש''י   נפש אשר תגע בו. באחד מן הטמאים הללו:

(ז) וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן-הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא: וּבְמֵעַל:שִׁמְשָׁא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵיכוּל מִן קוּדְשַׁיָא אֲרֵי לַחְמֵהּ הוּא:

 רש''י   ואחר יאכל מן הקדשים. נדרש ביבמות בתרומה, שמתר לאכלה בהערב השמש: מן הקדשים. ולא כל הקדשים:

(ח) נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה-בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: נְבִילָא וּתְבִירָא לָא יֵיכוּל לְאִסְתָּאָבָא בָהּ אֲנָא יְיָ:

 רש''י   נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. לענין הטמאה הזהיר כאן, שאם אכל נבלת עוף טהור, שאין לה טמאת מגע ומשא אלא טמאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים. וצריך לומר וטרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה:

(ט) וְשָֽׁמְר֣וּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא-יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדְּשָֽׁם: וְיִטְרוּן יָת מַטְּרַת מֵימְרִי וְלָא יְקַבְּלוּן עֲלוֹהִי חוֹבָא וִימוּתוּן בֵּהּ אֲרֵי יְחַלֻנֵהּ אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁהוֹן:

 רש''י   ושמרו את משמרתי. מלאכול תרומה בטמאת הגוף: ומתו בו. למדנו שהיא מיתה בידי שמים:

(י) וְכָל-זָ֖ר לֹא-יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא-יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ: וְכָל חִלוֹנַי לָא יֵיכוּל קוּדְשָׁא תּוֹתָבָא דְכַהֲנָא וַאֲגִירָא לָא יֵיכוּל קוּדְשָׁא:

 רש''י   לא יאכל קדש. בתרומה הכתוב מדבר, שכל הענין דבר בה: תושב כהן ושכיר. תושבו של כהן ושכירו, לפיכך תושב זה נקוד פתח, לפי שהוא דבוק. ואיזהו תושב, זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל, ואיזהו שכיר, זה קנוי קנין שנים, שיוצא בשש, בא הכתוב ולמדך כאן שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו:

(יא) וְכֹהֵ֗ן כִּֽי-יִקְנֶ֥ה נֶ֨פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹֽאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ: וְכָהֵן אֲרֵי יִקְנֵי נְפַשׁ קִנְיַן כַּסְפֵּהּ הוּא יֵיכוּל בֵּהּ וִילִיד בֵּיתֵהּ אִנוּן יֵיכְלוּן בְּלַחְמֵהּ:

 רש''י   וכהן כי יקנה נפש. עבד כנעני שקנוי לגופו: ויליד ביתו. אלו בני השפחות. ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף היא קנין כספו. ועוד למד ממקרא אחר (במדבר יח יא) כל טהור בביתך וגו' בספרי:

(יב) וּבַ֨ת-כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִֽהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל: וּבַת כָּהֵן אֲרֵי תְהִי לִגְבַר חִלוֹנָי הִיא בְּאַפְרָשׁוּת קוּדְשַׁיָא לָא תֵיכוּל:

 רש''י   לאיש זר. ללוי ולישראל:

(יג) וּבַת-כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִֽהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶ֘רַע֘ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל-בֵּ֤ית אָבִ֨יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל-זָ֖ר לֹא-יֹ֥אכַל בּֽוֹ: וּבַת כָּהֵן אֲרֵי תְהֵי אַרְמְלָא וּמְתָרְכָא וּבַר לֵית לַהּ וּתְתוּב לְבֵית אֲבוּהָא כְּרַבְיוּתָהָא מִלַחְמָא דַאֲבוּהָא תֵּיכוּל וְכָל חִלוֹנַי לָא יֵיכוּל בֵּהּ:

 רש''י   אלמנה וגרושה. מן האיש הזר: וזרע אין לה. ממנו: ושבה. הא אם יש לה זרע ממנו אסורה בתרומה כל זמן שהזרע קים: וכל זר לא יאכל בו. לא בא אלא להוציא את האונן שמתר בתרומה. זרות אמרתי לך, ולא אנינות:

(יד) וְאִ֕ישׁ כִּֽי-יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת-הַקֹּֽדֶשׁ: וּגְבַר אֲרֵי יֵיכוּל קוּדְשָׁא בְּשָׁלוּ וְיוֹסֵף חוּמְשֵׁהּ עֲלוֹהִי וְיִתֵּן לְכַהֲנָא יָת קוּדְשָׁא:

 רש''י   כי יאכל קדש. תרומה: ונתן לכהן את הקדש. דבר הראוי להיות קדש, שאינו פורע לו מעות אלא פירות של חלין, והן נעשין תרומה:

(טו) וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת-קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר-יָרִ֖ימוּ לַֽיהוָֹֽה: וְלָא יְחַלוּן יָת קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דִי יַפְרְשׁוּן קֳדָם יְיָ:

 רש''י   ולא יחללו וגו' . להאכילם לזרים:

(טז) וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֹ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת-קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדְּשָֽׁם: (פ) וִיקַבְּלוּן עֲלֵיהוֹן עֲוָיָן וְחוֹבִין בְּמֵיכָלְהוֹן בְּסוֹאֲבָא יָת קוּדְשֵׁיהוֹן אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁהוֹן:

 רש''י   והשיאו אותם. את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם, שהבדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם. ואנקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא, שלא לצורך תרגמו כן: והשיאו אותם. זה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו, וכן (במ' ו יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו, הוא יביא את עצמו. וכן (דברים לד ו) ויקבור אתו בגיא, הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי:

(יז)  שלישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (יח) דַּבֵּ֨ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל-בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן-הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל-נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל-נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר-יַקְרִ֥יבוּ לַֽיהוָֹ֖ה לְעֹלָֽה: מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר גְבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא בְּיִשְׂרָאֵל דִי יְקָרֵב קֻרְבָּנֵהּ לְכָל נִדְרֵיהוֹן וּלְכָל נִדְבָתְהוֹן דִי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ לַעֲלָתָא:

 רש''י   נדריהם. הרי עלי: נדבתם. הרי זו:

(יט) לִֽרְצֹֽנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים: לְרַעֲוָא לְכוֹן שְׁלִים דְכוּרָא בְּתוֹרֵי בְּאִמְרַיָא וּבְעִזַיָא:

 רש''י   לרצנכם. הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון אפיימני''ט בלע''ז . ואיזהו הראוי לרצון, תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. אבל בעולת העוף אין צריך תמות וזכרות, ואינו נפסל במום אלא בחסרון אבר:

(כ) כֹּ֛ל אֲשֶׁר-בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי-לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם: כֹּל דִי בֵהּ מוּמָא לָא תְקָרְבוּן אֲרֵי לָא לְרַעֲוָא יְהֵי לְכוֹן: (כא) וְאִ֗ישׁ כִּֽי-יַקְרִ֤יב זֶֽבַח-שְׁלָמִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה לְפַלֵּא-נֶ֨דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל-מ֖וּם לֹ֥א יִֽהְיֶה-בּֽוֹ: וּגְבַר אֲרֵי יְקָרֵב נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ לִנְדַבְתָּא בְּתוֹרֵי אוֹ בְעָנָא שְׁלִים יְהֵי לְרַעֲוָא כָּל מוּמָא לָא יְהֵי בֵהּ:

 רש''י   לפלא נדר. להפריש בדבורו:

(כב) עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אֽוֹ-חָר֣וּץ אֽוֹ-יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹֽא-תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַֽיהוָֹ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹֽא-תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: עַוִיר אוֹ תְבִיר אוֹ פְסִיק אוֹ יַבְּלָן אוֹ גַרְבָן אוֹ חֲזָזָן לָא תְקָרְבוּן אִלֵין קֳדָם יְיָ וְקֻרְבָּנָא לָא תִתְּנוּן מִנְהוֹן עַל מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   עורת. שם דבר של מום עורון בלשון נקבה, שלא יהא בו מום של עורת: או שבור. לא יהיה: חרוץ. ריס של עין שנסדק או שנפגם, וכן שפתו שנסדקה או נפגמה: יבלת. ורוא''ה בלע''ז : גרב. מין חזזית וכן ילפת. ולשון ילפת, כמו (שופטים טז כט) וילפת שמשון, שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה: לא תקריבו. שלש פעמים, להזהיר על הקדשן ועל שחיטתן ועל זריקת דמן: ואשה לא תתנו. אזהרת הקטרתן:

(כג) וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵֽרָצֶֽה: וְתוֹר וְאִמַר יַתִּיר וְחַסִיר נְדַבְתָּא תַּעְבֵּד יָתֵהּ וּלְנִדְרָא לָא יְהֵי לְרַעֲוָא:

 רש''י   שרוע. אבר גדול מחברו: וקלוט. פרסותיו קלוטות: נדבה תעשה אתו. לבדק הבית: ולנדר. למזבח: לא ירצה. איזהו הקדש בא לרצות, הוי אומר זה הקדש המזבח:

(כד) וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהוָֹ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: וְדִי מְרִיס וְדִי רְסִיס וְדִי שְׁלִיף וְדִי גְזִיר לָא תְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ וּבְאַרְעֲכוֹן לָא תַעְבְּדוּן:

 רש''י   ומעוך וכתות ונתוק וכרות. בביצים או בגיד: מעוך. ביציו מעוכין ביד: כתות. כתושים יותר ממעוך: נתוק. תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש: וכרות. כרותין בכלי ועודן בכיס: ומעוך. תרגומו ודמריס, זה לשונו בארמית, לשון כתישה: וכתות. תרגומו ודרסיס, כמו (עמוס ו יא) הבית הגדול רסיסים, בקיעות דקות, וכן (שבת פ ב) קנה המרסס: ובארצכם לא תעשו. דבר זה, לסרס שום בהמה וחיה ואפלו טמאה, לכך נאמר בארצכם, לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסרוס אלא בארץ, שהרי סרוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ:

(כה) וּמִיַּ֣ד בֶּן-נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת-לֶ֥חֶם אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם מִכָּל-אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵֽרָצ֖וּ לָכֶֽם: (ס) וּמִן בַּר עַמְמִין לָא תְקַרְבוּן יָת קֻרְבַּן אֱלָהֲכוֹן מִכָּל אִלֵין אֲרֵי חִבּוּלְהוֹן בְּהוֹן מוּמָא בְהוֹן לָא לְרַעֲוָא יְהוֹן לְכוֹן:

 רש''י   ומיד בן נכר. נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום. ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומין לקרבן בני נח אלא אם כן מחסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה, אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה איש איש (לעיל פסוק יח) , לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל: משחתם. חבולהון: לא ירצו לכם. לכפר עליכם:

(כו) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (כז) שׁ֣וֹר אוֹ-כֶ֤שֶׂב אוֹ-עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵֽרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: תּוֹר אוֹ אִמָר אוֹ עִזָא אֲרֵי יִתְיְלִיד וִיהֵי שִׁבְעָא יוֹמִין בָּתַר אִמֵהּ וּמִיוֹמָא תְמִינָאָה וּלְהַלָא יִתִּרְעִי לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   כי יולד. פרט ליוצא דופן:

(כח) וְשׁ֖וֹר אוֹ-שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת-בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד: וְתוֹרְתָּא אוֹ שֵׂיתָא לֵהּ וְלִבְרֵהּ לָא תִכְּסוּן בְּיוֹמָא חָד:

 רש''י   אתו ואת בנו. נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים, ומתר לשחוט האב והבן או האב והבת: אתו ואת בנו. אף בנו ואותו במשמע:

---

אמור יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(כט) וְכִֽי-תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח-תּוֹדָ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה לִֽרְצֹֽנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ: וַאֲרֵי תִּכְּסוּן נִכְסַת תּוֹדְתָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תִּכְּסֻנֵהּ:

 רש''י   לרצנכם תזבחו. תחלת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם. ומהו הרצון, ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים. ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, חזר ופרט בנאכלין ליום אחד שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן:

(ל) בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵֽאָכֵ֔ל לֹֽא-תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד-בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: בְּיוֹמָא הַהוּא יִתְאֲכֵל לָא תַשְׁאֲרוּן מִנֵהּ עַד צַפְרָא אֲנָא יְיָ:

 רש''י   ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לו זמן אכילה, כבר כתוב (ויקרא ז טו) ובשר זבח תודת שלמיו וגו' : אני ה'. דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך:

(לא) וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: וְתִטְרוּן פִּקוּדַי וְתַעֲבְּדוּן יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ:

 רש''י   ושמרתם. זו המשנה: ועשיתם. זה המעשה:

(לב) וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת-שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם: וְלָא תְחַלְלוּן יָת שְׁמָא דְקוּדְשַׁי וְאִתְקַדַשׁ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָא יְיָ מְקַדִשְּׁכוֹן:

 רש''י   ולא תחללו. לעבור על דברי מזידין. ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי, מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס, שנאמר (דניאל ג יח) והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין וגו' , מציל ולא מציל, ידיע להוא לך וגו' :

(לג) הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: (פ) דְאַפִּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֵאלָהָא אֲנָא יְיָ:

 רש''י   המוציא אתכם. על מנת כן: אני ה'. נאמן לשלם שכר:

כג (א)  רביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר-תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מֽוֹעֲדָֽי: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן מוֹעֲדַיָא דַיְיָ דִי תְעָרְעוּן יָתְהוֹן מְעָרְעֵי קַדִישׁ אִלֵין אִנוּן מוֹעֲדָי:

 רש''י   דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה'. עשה מועדות שיהיו ישראל מלמדין בהם, שמעברים את השנה על גליות שנעקרו ממקומם לעלות לרגל ועדין לא הגיעו לירושלים:

(ג) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא-קֹ֔דֶשׁ כָּל-מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: (פ) שִׁתָּא יוֹמִין תִּתְעֲבֵד עִבִידָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבַת שְׁבָתָא מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עִבִידָא לָא תַעֲבְּדוּן שַׁבְּתָא הִיא קֳדָם יְיָ בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:

 רש''י   ששת ימים. מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות. וכל המקים את המועדות, מעלין עליו כאלו קים את השבתות:

(ד) אֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר-תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמֽוֹעֲדָֽם: אִלֵין מוֹעֲדַיָא דַיְיָ מְעָרְעֵי קַדִישׁ דִי תְעָרְעוּן יָתְהוֹן בְּזִמְנֵיהוֹן:

 רש''י   אלה מועדי ה'. למעלה מדבר בעבור שנה, וכאן מדבר בקדוש החדש:

(ה) בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַֽיהוָֹֽה: בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּאַרְבְּעַת עַשְׂרָא לְיַרְחָא בֵּין שִׁמְשַׁיָא פִּסְחָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   בין הערבים. משש שעות ולמעלה: פסח לה'. הקרבת קרבן ששמו פסח:

(ו) וּבַֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַֽיהוָֹ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ: וּבְחַמְשַׁת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין חַגָא דְפַטִירַיָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין פַּטִיר תֵּיכְלוּן: (ז) בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא-קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: בְּיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחַן לָא תַעֲבְּדוּן: (ח) וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַֽיהוָֹ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא-קֹ֔דֶשׁ כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: (פ) וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעֲבְּדוּן:

 רש''י   והקרבתם אשה וגו' . הם המוספין האמורים בפרשת פנחס ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה: והקרבתם אשה לה'. מכל מקום, אם אין פרים הבא אילים, ואם אין פרים ואילים, הבא כבשים: שבעת ימים. כל מקום שנאמר שבעת שם דבר הוא, שבוע של ימים, שטיינ''א בלע''ז [קבוצה של שבעה ימים רצופים] , וכן כל לשון שמונת, ששת, חמשת, שלשת: מלאכת עבדה. אפלו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד. כך הבנתי מתורת כהנים, דקתני יכול אף חלו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו' :

(ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (י) דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי-תָבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת-קְצִירָ֑הּ וַֽהֲבֵאתֶ֥ם אֶת-עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִֽירְכֶ֖ם אֶל-הַכֹּהֵֽן: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן וְתַחְצְדוּן יָת חֲצָדַהּ וְתַיְתוּן יָת עוּמְרָא רֵישׁ חֲצָדְכוֹן לְוָת כַּהֲנָא:

 רש''י   ראשית קצירכם. שתהא ראשונה לקציר: עמר. עשירית האיפה, כך היתה שמה, כמו (שמות טז יח) וימדו בעמר:

(יא) וְהֵנִ֧יף אֶת-הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה לִֽרְצֹֽנְכֶ֑ם מִֽמָּֽחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן: וִירִים יָת עוּמְרָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא יְרִימִנֵהּ כַּהֲנָא:

 רש''י   והניף. כל תנופה מוליך ומביא, מעלה ומוריד. מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים: לרצנכם. אם תקריבו כמשפט זה, יהיו לרצון לכם: ממחרת השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית, אי אתה יודע איזהו:

(יב) וַֽעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת-הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן-שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַֽיהוָֹֽה: וְתַעֲבְּדוּן בְּיוֹמָא דַאֲרָמוּתְכוֹן יָת עוּמְרָא אִמַר שְׁלִים בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   ועשיתם. כבש. חובה לעמר הוא בא:

(יג) וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַֽיהוָֹ֖ה רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין: וּמִנְחָתֵהּ תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא וְנִסְכֵּהּ חַמְרָא רַבְעוּת הִינָא:

 רש''י   ומנחתו. מנחת נסכיו: שני עשרנים. כפולה היתה: ונסכה יין רביעית ההין. אף על פי שמנחתו כפולה, אין נסכיו כפולים:

(יד) וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד-עֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת-קָרְבַּ֖ן אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: (ס) וּלְחֵם וּקְלִי וּפֵרוּכָן לָא תֵיכְלוּן עַד כְּרַן יוֹמָא הָדֵין עַד אַיְתוֹאֵיכוֹן יָת קֻרְבָּן אֱלָהָכוֹן קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:

 רש''י   וקלי. קמח עשוי מכרמל רך שמיבשין אותו בתנור: וכרמל. הן קליות שקורין גרניד''ש [שבלים] : בכל משבתיכם. נחלקו בו חכמי ישראל, יש שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירשה וישיבה, משכבשו וחלקו:

(טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּֽחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת-עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּֽהְיֶֽינָה: וְתִמְנוּן לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָּבָא מִיוֹם אַיְתוֹאֵיכוֹן יָת עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָא שִׁבְעָא שָׁבוּעִין שַּׁלְמִין יְהֶוְיָן (נ''א תְּהֶוְיָן):

 רש''י   ממחרת השבת. ממחרת יום טוב: תמימת תהיינה. מלמד שמתחיל ומונה מבערב, שאם לא כן אינן תמימות:

(טז) עַ֣ד מִמָּֽחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: עַד מִבָּתַר שְׁבוּעֲתָא שְׁבִיעֵתָא תִּמְנוּן חַמְשִׁין יוֹמִין וּתְקַרְבוּן מִנְחָתָא חֲדַתָּא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   השבת השביעת. כתרגומו שבועתא שביעתא: עד ממחרת השבת השביעת תספרו. ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום: חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ביום החמשים תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית, שהוא יום חמשים, תספרו. ומקרא מסורס הוא: מנחה חדשה. היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש. ואם תאמר, הרי קרבה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות, שהיא באה מן השעורים:

(יז) מִמּֽוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאִוּ | לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁתַּ֨יִם֙ שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּֽהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּֽאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֹֽה: מִמוֹתְבָנֵיכוֹן תַּיְתוּן לְחֵם אֲרָמוּתָא תַּרְתֵּין (גְרִיצַן) תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא יְהֶוְיָן חֲמִיעַ יִתְאַפְיָן בִּכּוּרִין קֳדָם יְיָ:

 רש''י   ממושבתיכם. ולא מחוצה לארץ: לחם תנופה. לחם תרומה המורם לשם גבוה, וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה: בכורים. ראשונה לכל המנחות, אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים, לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם:

(יח) וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל-הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: וּתְקָרְבוּן עַל לַחְמָא שִׁבְעָא אִמְרִין שַׁלְמִין בְּנֵי שְׁנָא וְתוֹר בַּר תּוֹרֵי חַד וְדִכְרִין תְּרֵין יְהוֹן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   על הלחם. בגלל הלחם, חובה ללחם: ומנחתם ונסכיהם. כמשפט מנחה ונסכים המפורשים בכל בהמה בפרשת נסכים (במדבר טו ד. י) שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש, זו היא המנחה. והנסכים חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש:

(יט) וַֽעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים: וְתַעְבְּדוּן צְפִיר בַּר עִזֵי חַד לְחַטָאתָא וּתְרֵין אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא:

 רש''י   ועשיתם שעיר עזים. יכול שבעת הכבשים והשעיר האמורים כאן הם שבעת הכבשים והשעיר האמורים בחומש הפקודים, כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הם, אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלו קרבו בגלל הלחם ואלו למוספין:

(כ) וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן | אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה עַל-שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַֽיהוָֹ֖ה לַכֹּהֵֽן: וִירִים כַּהֲנָא יָתְהוֹן עַל לְחֵם בִּכּוּרַיָא אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ עַל תְּרֵין אִמְרִין קוּדְשָׁא יְהוֹן קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא:

 רש''י   והניף הכהן אתם תנופה. מלמד שטעונין תנופה מחיים, יכול כלם, תלמוד לומר על שני כבשים: קדש יהיו. לפי ששלמי יחיד קדשים קלים, הזקק לומר בשלמי צבור שהם קדשי קדשים:

(כא) וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם | הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשֹׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל-מֽוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: וּתְעָרְעוּן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעֲבְּדוּן קְיַם עָלָם בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן: (כב) וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת-קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא-תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּֽעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (פ) וּבְמֶחֱצָדְכוֹן יָת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצֵי פָּאתָא דְחַקְלָךְ בְּמֶחֱצָדָךְ וּלְקָטָא דַחֲצָדָךְ לָא תְלַקֵט לְעַנְיֵי וּלְגִיוֹרֵי תִּשְׁבּוֹק יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן:

 רש''י   ובקצרכם. חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימי ברבי יוסף מה ראה הכתוב לתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאלו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו: תעזב. הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסיע לאחד מהם: אני ה' אלהיכם. נאמן לשלם שכר:

(כג)  חמישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (כד) דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא-קֹֽדֶשׁ: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּחַד לְיַרְחָא יְהֵי לְכוֹן נְיָחָא דוּכְרָן יַבָּבָא מְעָרַע קַדִישׁ:

 רש''י   זכרון תרועה. זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל:

(כה) כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: (ס) כָּל עִבִידַת פָלְחָנָא לָא תַעֲבְּדוּן וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   והקרבתם אשה. המוספים האמורים בחומש הפקודים:

(כו) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (כז) אַ֡ךְ בֶּֽעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: בְּרַם בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין יוֹמָא דְכִפּוּרַיָא הוּא מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְעַנוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   אך. כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין, מכפר הוא לשבים ואינו מכפר על שאינם שבים:

(כח) וְכָל-מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: וְכָל עִבִידָא לָא תַעֲבְּדוּן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי יוֹמָא דְכִפּוּרַיָא הוּא לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן: (כט) כִּ֤י כָל-הַנֶּ֨פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ: אֲרֵי כָל אֲנָשָׁא דִי לָא מִתְעַנֵי בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין וְיִשְׁתֵּיצֵי מֵעַמָהָא: (ל) וְכָל-הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּֽעֲשֶׂה֙ כָּל-מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת-הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ: וְכָל אֱנַשׁ דִי תַעְבֵּד כָּל עִבִידָא בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין וְאוֹבֵד יָת אֲנָשָׁא הַהִיא מִגוֹ עַמָהּ:

 רש''י   והאבדתי. לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן:

(לא) כָּל-מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: כָּל עִבִידָא לָא תַעֲבְּדוּן קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:

 רש''י   כל מלאכה וגו' . לעבור עליו בלאוין הרבה, או להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום:

(לב) שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֨דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד-עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַֽׁבַּתְּכֶֽם: (פ) שְׁבַת שְׁבָתָא הוּא לְכוֹן וּתְעַנוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּתִשְׁעָה לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁא מֵרַמְשָׁא עַד רַמְשָׁא תְּנוּחוּן נְיַחֲכוֹן: (לג)  שישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (לד) דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַֽיהוָֹֽה: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר בְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין חַגָא דִמְטַלַיָא שִׁבְעַת יוֹמִין קֳדָם יְיָ: (לה) בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא-קֹ֑דֶשׁ כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: בְּיּוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעֲבְּדוּן:

 רש''י   מקרא קדש. קדשהו בכסות נקיה ובתפלה, ובשאר ימים טובים במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה:

(לו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא-קֹ֩דֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָֹה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: שִׁבְעָא יוֹמִין תְּקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ בְּיוֹמָא תְמִינָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ כְּנֵשׁ תְּהוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחַן לָא תַעֲבְּדוּן:

 רש''י   עצרת הוא. עצרתי אתכם אצלי כמלך שזמן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר בני בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם: כל מלאכת עבדה. אפלו מלאכה שהיא עבודה לכם, שאם לא תעשוה יש חסרון כיס בדבר: לא תעשו. יכול אף חלו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה, תלמוד לומר היא:

(לז) אֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר-תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַֽיהֹוָ֗ה עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר-י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ: אִלֵין מוֹעֲדַיָא דַיְיָ דִי תְעָרְעוּן יָתְהוֹן מְעָרְעֵי קַדִישׁ לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ עֲלָתָא וּמִנְחָתָא נִכְסַת קוּדְשִׁין וְנִסוּכִין פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ:

 רש''י   עלה ומנחה. מנחת נסכים הקרבה עם העולה: דבר יום ביומו. חק הקצוב בחומש הפקודים: דבר יום ביומו. הא אם עבר יומו בטל קרבנו:

(לח) מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְהוָֹ֑ה וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל-נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל-נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַֽיהוָֹֽה: בַּר שַׁבַּיָא דַיְיָ וּבַר מַתְּנָתֵיכוֹן וּבַר כָּל נִדְרֵיכוֹן וּבַר כָּל נִדְבָתֵיכוֹן דִי תִתְּנוּן קֳדָם יְיָ: (לט) אַ֡ךְ בַּֽחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת-תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת-חַג-יְהוָֹ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן: בְּרַם בְּחַמְשָׁא עֲשַׂר יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּמִכְנְשֵׁיכוֹן יָת עֲלַלַת אַרְעָא תְּחַגוּן יָת חַגָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּיוֹמָא קַדְמָאָה נְיָחָא וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה נְיָחָא:

 רש''י   אך בחמשה עשר יום. תחגו. קרבן שלמים לחגיגה. יכול תדחה את השבת, תלמוד לומר אך, הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה: באספכם את תבואת הארץ. שיהא חדש שביעי זה בא בזמן אסיפה, מכאן שנצטוו לעבר את השנים, שאם אין העבור, פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף: תחגו. שלמי חגיגה: שבעת ימים. אם לא הביא בזה יביא בזה. יכול יהא מביאן כל שבעה, תלמוד לומר וחגתם אתו, יום אחד במשמע, ולא יותר. ולמה נאמר שבעה, לתשלומין:

(מ) וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַֽעֲנַ֥ף עֵץ-עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי-נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וְתִסְבוּן לְכוֹן בְּיוֹמָא קַדְמָאָה פֵּרֵי אִילָנָא אֶתְרוֹגִין וְלֻלָבִין וַהֲדַסִין וְעַרְבִין דִנְחָל וְתֶחֱדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן שַׁבְעַת יוֹמִין:

 רש''י   פרי עץ הדר. עץ שטעם עצו ופריו שוה: הדר. הדר באילנו משנה לשנה, וזהו אתרוג: כפת תמרים. חסר וי''ו, למד שאינה אלא אחת: וענף עץ עבת. שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים, וזהו הדס העשוי כמין קליעה:

(מא) וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיהֹוָ֔ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ: וּתְחַגוּן יָתֵהּ חַגָא קֳדָם יְיָ שַׁבְעַת יוֹמִין בְּשַׁתָּא קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה תְּחַגוּן יָתֵהּ: (מב) בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּֽשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל-הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵֽשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת: בִּמְטַלַיָא תֵיתְבוּן שַׁבְעַת יוֹמִין כָּל יַצִיבָא בְּיִשְׂרָאֵל יֵתְבוּן בִּמְטַלַיָא:

 רש''י   האזרח. זה אזרח: בישראל. לרבות את הגרים:

(מג) לְמַעַן֘ יֵֽדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֨בְתִּי֙ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהֽוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: בְּדִיל דְיִדְעוּן דָרֵיכוֹן אֲרֵי בִמְטַלָיוּת עֲנָנֵי אוֹתֵבִית יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַפָּקוּתִי יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן:

 רש''י   כי בסכות הושבתי. ענני כבוד:

(מד) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת-מֹֽעֲדֵ֖י יְהוָֹ֑ה אֶל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (פ) וּמַלִיל מֹשֶׁה יָת סְדַר מוֹעֲדַיָא דַיְיָ וְאַלֵפִנוּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כד (א)  שביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) צַ֞ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד: פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מְשַׁח זֵיתָא דַכְיָא כָּתִישָׁא לְאַנְהָרָא לְאַדְלָקָא בוֹצִינַיָא תְּדִירָא:

 רש''י   צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות. ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה. וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך: שמן זית זך. שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות (פט א) ובתורת כהנים: תמיד. מלילה ללילה, כמו עולת תמיד שאינה אלא מיום ליום:

(ג) מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָֽעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַֽעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַֽהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד-בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא דְסַהֲדוּתָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא יַסְדַר יָתֵהּ אַהֲרֹן מֵרַמְשָׁא עַד צַפְרָא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא קְיָם עָלָם לְדָרֵיכוֹן:

 רש''י   לפרכת העדת. שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסים: יערך אתו אהרן מערב עד בקר. יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הקבעה להם:

(ד) עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַֽעֲרֹ֖ךְ אֶת-הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תָּמִֽיד: (פ) עַל מְנַרְתָּא דָכִיתָא יַסְדַר יָת בּוֹצִינַיָא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא:

 רש''י   המנרה הטהרה. שהיא זהב טהור. דבר אחר על טהרה של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחלה מן האפר:

(ה) וְלָֽקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָֽפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִֽהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָֽאֶחָֽת: וְתִסַב סֻלְתָּא וְתֵיפֵי יָתַהּ תַּרְתָּא עַשְׂרֵי גְרִיצָן תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין תְּהֵי גְרִצְתָּא חֲדָא: (ו) וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּֽעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: וּתְשַׁוִי יָתְהוֹן תַּרְתֵּי סִדְרִין שִׁית סִדְרָא עַל פָּתוֹרָא דַכְיָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   שש המערכת. שש חלות המערכה האחת: השלחן הטהר. של זהב טהור. דבר אחר על טהרו של שלחן, שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל גבי השלחן:

(ז) וְנָֽתַתָּ֥ עַל-הַֽמַּֽעֲרֶ֖כֶת לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְהָֽיְתָ֤ה לַלֶּ֨חֶם֙ לְאַזְכָּרָ֔ה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: וְתִתֵּן עַל סִדְרָא לְבֹנְתָּא דָכִיתָא וּתְהֵי לִלְחֵם לְאִדְכַּרְתָּא קֻ:רבָּנָא:קָדָם יְיָ:

 רש''י   ונתת על המערכת. על כל אחת משתי המערכות היו שני בזכי לבונה, מלא קומץ לכל אחת: והיתה. הלבונה הזאת: ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת. והיא לזכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה, כקומץ שהוא אזכרה למנחה:

(ח) בְּי֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת יַֽעַרְכֶ֛נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תָּמִ֑יד מֵאֵ֥ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם: בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא יַסְדְרִנֵהּ קֳדָם יְיָ תְּדִירָא מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קְיַם עָלָם: (ט) וְהָֽיְתָה֙ לְאַֽהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֔יו וַֽאֲכָלֻ֖הוּ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֑שׁ כִּ֡י קֹ֩דֶשׁ֩ קָֽדָשִׁ֨ים ה֥וּא ל֛וֹ מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהוָֹ֖ה חָק-עוֹלָֽם: (ס) וּתְהֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי וְיֵכְלֻנֵהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרֵי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא לֵהּ מִקֻרְבָּנַיָא דַיְיָ קְיַם עָלָם:

 רש''י   והיתה. המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא: ואכלהו. מוסב על הלחם, שהוא לשון זכר:

(י) וַיֵּצֵא֙ בֶּן-אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן-אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּֽחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי: וּנְפַק בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְהוּא בַּר גְבַר מִצְרָאָה בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְצוֹ בְּמַשְׁרִיתָא בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְגַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   ויצא בן אשה ישראלית. מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיהה. ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחיב. בא לטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באתת לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחיב, עמד וגדף: בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה: בתוך בני ישראל. מלמד שנתגיר: וינצו במחנה. על עסקי המחנה: ואיש הישראלי. זה שכנגדו, שמחה בו מטע אהלו:

(יא) וַ֠יִּקֹּב בֶּן-הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת-הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל-מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת-דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה-דָֽן: וּפָרֵשׁ בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמָא וְאַרְגֵז וְאַיְתִיאוּ יָתֵהּ לְוָת מֹשֶׁה וְשׁוּם אִמֵהּ שְׁלֹמִית בַּת דִבְרִי לְשִׁבְטָא דְדָן:

 רש''י   ויקב. כתרגומו ופרש, שנקב שם המיוחד וגדף, והוא שם המפורש ששמע מסיני: ושם אמו שלמית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה היתה זונה: שלמית. דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל: בת דברי. דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה: למטה דן. מגיד שהרשע גורם גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו, כיוצא בו (שמות לא ו) אהליאב בן אחיסמך למטה דן, שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו:

(יב) וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל-פִּ֥י יְהוָֹֽה: (פ) וְאַסְרוֹהִי בְּבֵית מַטְרָא עַד דְיִתְפָּרַשׁ לְהוֹן עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ:

 רש''י   ויניחהו. לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד. ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא יד) מחלליה מות יומת אבל לא פרש להם באיזו מיתה, לכך נאמר (במדבר טו לד) כי לא פרש מה יעשה לו. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חיב מיתה אם לאו:

(יג) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (יד) הוֹצֵ֣א אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָל-הַשֹּֽׁמְעִ֛ים אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-רֹאשׁ֑וֹ וְרָֽגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל-הָֽעֵדָֽה: אַפֵּק יָת דְאַרְגֵז לְמִבָּרָא לְמַשְּׁרִיתָא וְיִסְמְכוּן כָּל דִי שְׁמָעוּ יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישֵׁהּ וְיִרְגְמוּן יָתֵהּ כָּל כְּנִשְּׁתָּא:

 רש''י   השמעים. אלו העדים: כל. להביא את הדינים: את ידיהם. אומרים לו דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך: כל העדה. במעמד כל העדה. מכאן ששלוחו שלאדם כמותו:

(טו) וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי-יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ: וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵל לְמֵימָר גְבַר גְבַר דִי יַרְגֵז קֳדָם אֱלָהֵהּ וִיקַבֵּל חוֹבֵהּ:

 רש''י   ונשא חטאו. בכרת, כשאין התראה:

(טז) וְנֹקֵ֤ב שֵׁם-יְהוָֹה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ-ב֖וֹ כָּל-הָֽעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ-שֵׁ֖ם יוּמָֽת: וְדִי פָרֵשׁ שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְטָּלָא יִתְקְטֵל מִרְגַם יִרְגְמוּן בֵּהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא כְּגִיוֹרָא כְּיַצִיבָא בְּפָרָשׁוּתֵהּ שְׁמָא יִתְקְטֵל:

 רש''י   ונקב שם. אינו חיב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכנוי: ונקב. לשון קללה, כמו (במדבר כג ח) מה אקב:

(יז) וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל-נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת: וּגְבַר אֲרֵי יִקְטוֹל כָּל נַפְשָׁא דַאֲנָשָׁא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

 רש''י   ואיש כי יכה. לפי שנאמר (שמות כא יב) מכה איש ומת, אין לי אלא שהרג את האיש, אשה וקטן מנין, תלמוד לומר כל נפש אדם:

(יח) וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ-בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ: וּדְיִקְטוֹל נְפַשׁ בְּעִירָא יְשַׁלְמִנַהּ נַפְשָׁא חֳלַף נַפְשָׁא: (יט) וְאִ֕ישׁ כִּֽי-יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּֽעֲמִית֑וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ: וּגְבַר אֲרֵי יִתֵּן מוּמָא בְּחַבְרֵהּ כְּמָא דִי עֲבַד כֵּן יִתְעֲבֵד לֵיהּ: (כ) שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ: תַּבְרָא חֳלַף תַּבְרָא עֵינָא חֳלַף עֵינָא שִׁנָא חֳלַף שִׁנָא כְּמָא דִי יִתֵּן מוּמָא בַּאֲנָשָׁא כֵּן יִתְיְהֵב בֵּהּ:

 רש''י   כן ינתן בו. פרשו רבותינו, שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון, שמין אותו כעבד, לכך כתוב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד:

(כא)  מפטיר  וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת: וּדְיִקְטוֹל בְּעִירָא יְשַׁלְמִנַהּ וּדְיִקְטוֹל אֲנָשָׁא יִתְקְטֵל:

 רש''י   ומכה בהמה ישלמנה. למעלה דבר בהורג בהמה, וכאן דבר בעושה בה חבורה: ומכה אדם יומת. אפלו לא הרגו אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב, ובא להקישו למכה בהמה מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חיב, הצרך לומר במכה שפטור. ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חיב עד שיעשה בהם חבורה:

(כב) מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּֽאֶזְרָ֖ח יִֽהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: דִינָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן כְּגִיוֹרָא כְּיַצִיבָא יְהֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן:

 רש''י   אני ה' אלהיכם. אלהי כלכם, כשם שאני מיחד שמי עליכם כך אני מיחד שמי על הגרים:

(כג) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פפפ) וּמַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאַפִּיקוּ יָת דְאַרְגֵז לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּרְגָמוּ יָתֵהּ אַבְנָא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדוּ כְּמָא דִי פַּקֵיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: פפפ:

 רש''י   ובני ישראל עשו. כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחיה, רגימה ותליה:

---

הפטרת אמור - יחזקאל מד

(טו) וְהַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם בְּנֵ֣י צָד֗וֹק אֲשֶׁ֨ר שָׁמְר֜וּ אֶת-מִשְׁמֶ֤רֶת מִקְדָּשִׁי֙ בִּתְע֤וֹת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ מֵֽעָלַ֔י הֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֵלַ֖י לְשָֽׁרְתֵ֑נִי וְעָמְד֣וּ לְפָנַ֗י לְהַקְרִ֥יב לִי֙ חֵ֣לֶב וָדָ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה: (טז) הֵ֜מָּה יָבֹ֣אוּ אֶל-מִקְדָּשִׁ֗י וְהֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֶל-שֻׁלְחָנִ֖י לְשָׁרְתֵ֑נִי וְשָׁמְר֖וּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּֽי: (יז) וְהָיָ֗ה בְּבוֹאָם֙ אֶֽל-שַׁעֲרֵי֙ הֶחָצֵ֣ר הַפְּנִימִ֔ית בִּגְדֵ֥י פִשְׁתִּ֖ים יִלְבָּ֑שׁוּ וְלֹֽא-יַעֲלֶ֤ה עֲלֵיהֶם֙ צֶ֔מֶר בְּשָֽׁרְתָ֗ם בְּשַׁעֲרֵ֛י הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִ֖ית וָבָֽיְתָה: (יח) פַּאֲרֵ֤י פִשְׁתִּים֙ יִהְי֣וּ עַל-רֹאשָׁ֔ם וּמִכְנְסֵ֣י פִשְׁתִּ֔ים יִהְי֖וּ עַל-מָתְנֵיהֶ֑ם לֹ֥א יַחְגְּר֖וּ בַּיָּֽזַע: (יט) וּ֠בְצֵאתָם אֶל-הֶחָצֵ֨ר הַחִיצוֹנָ֜ה אֶל-הֶחָצֵ֣ר הַחִיצוֹנָה֮ אֶל-הָעָם֒ יִפְשְׁט֣וּ אֶת-בִּגְדֵיהֶ֗ם אֲשֶׁר-הֵ֙מָּה֙ מְשָׁרְתִ֣ם בָּ֔ם וְהִנִּ֥יחוּ אוֹתָ֖ם בְּלִֽשְׁכֹ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וְלָֽבְשׁוּ֙ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְלֹֽא-יְקַדְּשׁ֥וּ אֶת-הָעָ֖ם בְּבִגְדֵיהֶֽם: (כ) וְרֹאשָׁם֙ לֹ֣א יְגַלֵּ֔חוּ וּפֶ֖רַע לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑חוּ כָּס֥וֹם יִכְסְמ֖וּ אֶת-רָאשֵׁיהֶֽם: (כא) וְיַ֥יִן לֹֽא-יִשְׁתּ֖וּ כָּל-כֹּהֵ֑ן בְּבוֹאָ֖ם אֶל-הֶחָצֵ֥ר הַפְּנִימִֽית: (כב) וְאַלְמָנָה֙ וּגְרוּשָׁ֔ה לֹֽא-יִקְח֥וּ לָהֶ֖ם לְנָשִׁ֑ים כִּ֣י אִם-בְּתוּלֹ֗ת מִזֶּ֙רַע֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר תִּֽהְיֶ֣ה אַלְמָנָ֔ה מִכֹּהֵ֖ן יִקָּֽחוּ: (כג) וְאֶת-עַמִּ֣י יוֹר֔וּ בֵּ֥ין קֹ֖דֶשׁ לְחֹ֑ל וּבֵין-טָמֵ֥א לְטָה֖וֹר יוֹדִעֻֽם: (כד) וְעַל-רִ֗יב הֵ֚מָּה יַעַמְד֣וּ (לשפט) לְמִשְׁפָּ֔ט בְּמִשְׁפָּטַ֖י (ושפטהו) יִשְׁפְּט֑וּהוּ וְאֶת-תּוֹרֹתַ֤י וְאֶת-חֻקֹּתַי֙ בְּכָל-מוֹעֲדַ֣י יִשְׁמֹ֔רוּ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַ֖י יְקַדֵּֽשׁוּ: (כה) וְאֶל-מֵ֣ת אָדָ֔ם לֹ֥א יָב֖וֹא לְטָמְאָ֑ה כִּ֣י אִם-לְאָ֡ב וּ֠לְאֵם וּלְבֵ֨ן וּלְבַ֜ת לְאָ֗ח וּלְאָח֛וֹת אֲשֶֽׁר-לֹא-הָיְתָ֥ה לְאִ֖ישׁ יִטַּמָּֽאוּ: (כו) וְאַחֲרֵ֖י טָֽהֳרָת֑וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים יִסְפְּרוּ-לֽוֹ: (כז) וּבְיוֹם֩ בֹּא֨וֹ אֶל-הַקֹּ֜דֶשׁ אֶל-הֶחָצֵ֤ר הַפְּנִימִית֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ יַקְרִ֖יב חַטָּאת֑וֹ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה: (כח) וְהָיְתָ֤ה לָהֶם֙ לְֽנַחֲלָ֔ה אֲנִ֖י נַֽחֲלָתָ֑ם וַאֲחֻזָּ֗ה לֹֽא-תִתְּנ֤וּ לָהֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל אֲנִ֖י אֲחֻזָּתָֽם: (כט) הַמִּנְחָה֙ וְהַחַטָּ֣את וְהָאָשָׁ֔ם הֵ֖מָּה יֹֽאכְל֑וּם וְכָל-חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לָהֶ֥ם יִהְיֶֽה: (ל) וְרֵאשִׁית֩ כָּל-בִּכּ֨וּרֵי כֹ֜ל וְכָל-תְּר֣וּמַת כֹּ֗ל מִכֹּל֙ תְּרוּמ֣וֹתֵיכֶ֔ם לַכֹּהֲנִ֖ים יִֽהְיֶ֑ה וְרֵאשִׁ֤ית עֲרִסֽוֹתֵיכֶם֙ תִּתְּנ֣וּ לַכֹּהֵ֔ן לְהָנִ֥יחַ בְּרָכָ֖ה אֶל-בֵּיתֶֽךָ: (לא) כָּל-נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה מִן-הָע֖וֹף וּמִן-הַבְּהֵמָ֑ה לֹ֥א יֹאכְל֖וּ הַכֹּהֲנִֽים:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה אהלות פרק ה

א. תַּנוּר שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְעֵינוֹ קְמוּרָה לַחוּץ וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו קוֹבְרֵי הַמֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הַכֹּל טָמֵא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַתַּנּוּר טָמֵא וְהַבַּיִת טָהוֹר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַתַּנּוּר טָהוֹר:

 ברטנורה   (א) תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה. נקב העשוי בתנור שהעשן יוצא ממנו מונח חוץ לבית: והאהילו עליו נושאי המת. כשהיו נושאים את המת לקברו האהיל המת על העין: בית שמאי אומרים הכל טמא. קסברי טומאה נכנסת לתנור דרך עינו ויוצאה דרך פיו לבית: התנור טמא והבית טהור. התנור שהאהיל המת על מקצתו טמא, והבית טהור, שאין הטומאה יוצאה דרך פיו לבית: ר' עקיבא אומר אף התנור טהור. דכיון דלא האהיל על התנור אלא על העין היוצא ממנו, אין התנור טמא. והלכה כבית הלל:

ב. אֲרֻבָּה שֶׁבֵּין הַבַּיִת לָעֲלִיָּה, וּקְדֵרָה נְתוּנָה עָלֶיהָ וּנְקוּבָה בְכוֹנֵס מַשְׁקֶה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הַכֹּל טָמֵא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַקְּדֵרָה טְמֵאָה וַעֲלִיָּה טְהוֹרָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקְּדֵרָה טְהוֹרָה:

 ברטנורה   (ב) ארובה. כמין חלון שבגג הבית שהוא קרקעית העליה: בכונס משקה. כשמשימים הכלי על המשקים נכנסים המשקין לתוכו דרך אותו הנקב: הכל טמא. אם יש טומאה בבית, הקדירה וכל מה שבעלייה טמא, שאין הקדירה מצלת וטומאה עולה דרך ארובה שיש לה פותח טפח: ובית הלל אומרים הקדירה טמאה. חומרא בעלמא היא שמחמירין בית הלל לטמא את הקדירה, דכרבי עקיבא סבירא להו שהקדירה מצלת על הטומאה, וכגון שגב הקדירה פונה למטה אצל הטומאה, שאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו. והלכה כבית הלל:

ג. הָיְתָה שְׁלֵמָה, בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים מַצֶלֶת עַל הַכֹּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינָהּ מַצֶלֶת אֶלָּא עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִים וְעַל כְּלֵי חָרֶס. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:

 ברטנורה   (ג) מצלת על הכל. על כל מה שבעלייה. שהיא חוצצת בפני הטומאה: אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס. בקדירה של עם הארץ מיירי. וטעמייהו דבית שמאי משום דכליו של עם הארץ טמאין הם אצל חבר, וכל כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה. ולפי שעם הארץ מחזיק הכלים שלו בטהור, אמרינן ליה שהוא מציל על אוכלים ומשקין וכלי חרס שבעלייה, דלנפשיה בלבד הוא דמטהרינן להו החברים בדלים מהם וממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא. אבל שאר כלים שיש להם טהרה במקוה, אם תטהרם הרי הוא משאילם לחבר וישתמש בהם בטבילה לחודה בלא הזאה שלישי ושביעי:

ד. לָגִין שֶׁהוּא מָלֵא מַשְׁקִין טְהוֹרִין, הַלָּגִין טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין. וְאִם פִּנָּן בִּכְלִי אַחֵר, טְמֵאִין. הָאִשָּׁה שֶׁהִיא לָשָׁה בָעֲרֵבָה, הָאִשָּׁה וְהָעֲרֵבָה טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהַבָּצֵק טָהוֹר. וְאִם פִּנַּתּוּ לִכְלִי אַחֵר, טָמֵא. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:

 ברטנורה   (ד) לגין. של עץ או של מתכת שמונח בעלייה זו שהקדירה מונחת על פי ארובה שלה: הלגין טמא טומאת שבעה. שאין הקדירה מצלת על כלי עץ וכלי מתכות כדאמרן: והמשקים טהורים. שהקדירה מצלת על אוכלים ומשקים: ואם פינה המשקים הללו לכלי אחר שבאותה עלייה, הכלי האחר מטמאן, שכל הכלים שבעלייה טמאים חוץ מכלי חרס, אבל הכלי הראשון שהיו המשקין בתוכו אינו מטמאן אע''פ שהוא טמא טומאת שבעה, שאם אמרת כן, אם כן אין הקדירה שבארובה מצלת על המשקין לעולם ואנן אמרינן שהיא מצלת על אוכלים ומשקין: האשה והעריבה טמאים. שאין הקדירה של חרס מצלת עליהן: והבצק טהור. שהקדירה מצלת על האוכלים. ודוקא כל זמן שלא פירשה ממנו. אבל אם הגביהה שתי ידיה ממנה וחזרה ולשה, הרי זו מטמאה את הבצק:

ה. הָיוּ כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, הַכֹּל טָהוֹר. הָיָה כֶלִי טָהוֹר לַקּדֶשׁ וְלַחַטָּאת, הַכֹּל טָהוֹר, שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל הַחַטָּאת. מִפְּנֵי שֶׁהַכֵּלִים טְהוֹרִין וּכְלֵי חֶרֶס טְהוֹרִין וּמַצִילִין עִם דְּפָנוֹת אֹהָלִים:

 ברטנורה   (ה) כלי גללים. של צפיעי בקר: כלי אבנים וכלי אדמה. כל הנך כלים אפילו ביד עם הארץ טהורים. ואם מונחים על פי ארובה, מצילין על הכל אפילו על כלי שטף: היה כלי טהור לקודש ולחטאת. דהמנינהו רבנן לעמי הארצות על הקודש, כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו, הלכך הכלי הטהור לקודש מציל על הכל אפילו לבית שמאי. וכן הן נאמנין על החטאת של אפר פרה דכתיב (במדבר יט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, הלכך נאמנים על שמירתה: מפני שהכלים טהורים. כגון כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שהן טהורים מלקבל טומאה, וכן כלי חרס שהן טהורין כשהן לקודש ולחטאת אע''פ שהן של עם הארץ, נאמן, שעם הארץ נאמן לקודש ולחטאת כדאמרן. כל אלו מצילין עם דפנות אוהלים, כלומר חוצצין בפני הטומאה כשהם מונחים במקום שיש דפנות לאוהלים, והאי ארובה שבין בית לעלייה כדפנות אוהלים חשיבא. אבל במקום שאין דפנות אין מצילים כדמפרש ואזיל:

ו. כֵּיצַד, הַבּוֹר וְהַדּוּת שֶׁבַּבַּיִת וּכְפִישָׁה נְתוּנָה עָלָיו, טָהוֹר. אִם הָיְתָה בְאֵר חֲלָקָה, אוֹ כַוֶּרֶת פְּחוּתָה, וּכְפִישָׁה נְתוּנָה עָלֶיהָ, טָמֵא. אִם הָיָה נֶסֶר חָלָק, אוֹ סְרִידָה שֶׁאֵין לָהּ גַּפַּיִם, טָהוֹר, שֶׁאֵין הַכֵּלִים מַצִילִים עִם דָּפְנוֹת אֹהָלִים עַד שֶׁיְּהֵא לָהֶן דְּפָנוֹת. וְכַמָּה תְהֵא הַדֹּפֶן, טֶפַח. הָיָה לָהּ חֲצִי טֶפַח מִכָּאן וַחֲצִי טֶפַח מִכָּאן, אֵינָהּ דֹּפֶן, עַד שֶׁיְּהֵא לָהּ טֶפַח מִמָּקוֹם אֶחָד:

 ברטנורה   (ו) הבור והדות שבבית. והמת בבית וכלים בבור ובדות, ויש גובה מחיות סביבותיהן. בור ודות, שניהן בקרקע, אלא שבור בחפירה ודות בבנין: וכפישה. סל גדול שכובשים בו הזיתים לכומרן, והוא מחזיק ארבעים סאה או יותר ואינו מקבל טומאה ונתונה על פי הבור והדות: טהור. כל מה שבתוכן הואיל ויש שם מחיצות: באר חלקה. שפי הבאר שוה לקרקע הבית ואין לה מחיצה סביב, דהשתא ליכא דפנות: או כוורת פחותה. כגון כוורת גדולה שמחזקת ארבעים סאה שאינה מקבלת טומאה, ופחותה, שאינה פקוקה בקש: וכפישה נמוכה עליה. על פי הבור או על פי הכוורת: טמא. דאין מצילין אלא עם דפנות אוהלים, ובבאר אין דפנות, ודפנות הכוורת לאו דפנות אוהלים הן: היה נסר חלק. דאין זה כלי: או סרידה שאין לה גפיים. שאין לה מחיצות דלא חשיבא כלי: טהור. אם נתונים על באר חלקה או (על גבי) כוורת פחותה, מצילים וטהור, דדוקא כפישה שהיא כלי אינה מצלת אלא עם דפנות אוהלים, אבל נסר וסרידה שאין לה גפיים, דלאו כלים נינהו, מצילים בלא דפנות אוהלים. סרידה, כמין עריבה קטנה של עץ שהנחתום משתמש בה. גפיים, אוגניים ואוזניים: חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן. הא דאין כלי מציל בבאר חלקה היינו בכלי שאין לו דפניות טפח, אבל אם יש לכלי דפנות טפח מציל על הבור אע''פ שאין לו דפנותיו בולטים כלל, והשתא קאמר דחצי טפח דכלי וחצי טפח דדופני הבור אין מצטרפים. וכפישה דאמרן לעיל שאם היא נתונה על באר חלקה אינה מצלת, מיירי שאין בה דפנות טפח:

ז. כְּשֵׁם שֶׁמַּצִילִין מִבִּפְנִים, כָּךְ מַצִילִין מִבַּחוּץ. כֵּיצַד, כְּפִישָׁה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל הַיְתֵדוֹת מִבַּחוּץ, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, כֵּלִים שֶׁבַּכְּפִישָׁה טְהוֹרִים. אִם הָיָה כֹתֶל חָצֵר אוֹ כֹתֶל גִּנָּה, אֵינוֹ מַצִיל. קוֹרָה שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה מִכֹּתֶל לְכֹתֶל וּקְדֵרָה תְלוּיָה בָהּ, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, כֵּלִים שֶׁבַּקְּדֵרָה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין:

 ברטנורה   (ז) כשם שמצילים מבפנים. עם דפנות אוהלים כך מצילים מבחוץ עם דפנות אוהלים כדמפרש ואזיל: על יתדות מבחוץ. סמוך לכותל שלא תהא משוכה מן הכותל [טפח] ואז חשובה אוהל להפסיק בין טומאה שתחתיה לכלים שעל גבה. ודוקא בכותל בית שנעשה כותל זה לאוהל נחשבת הכפישה גם היא אוהל להפסיק, אבל בכותל חצר וגינה שלא נעשה לאוהל, לא תיחשב הכפישה אוהל להפסיק: וקדירה תלויה בה. מוכח בתוספתא שאם הקדירה משוכה משפת הקורה ולחוץ בפותח טפח, כולי עלמא לא פליגי דאינה מצלת וכלים שבקדירה טמאים. ואי פי הקדירה מודבק בקורה, כולי עלמא לא פליגי דמצלת וטהורים. כי פליגי, היכא דמשוכה מן הקורה וליכא פותח טפח, רבי עקיבא אומר מצלת וטהורים. וחכמים אומרים אינה מצלת וטמאים. והלכה כחכמים:

---

גמרא נדה דף כ' ע''ב

אִיפְרָא הוּרְמִיז אִמֵּיהּ דִשְׁבוּר מַלְכָּא שַׁדְרָה דָמָא לְקָמֵיהּ דְּרָבָא. הֲוָה יָתִיב רַב עוֹבַדְיָה קָמֵיהּ אָרְחֵיהּ אָמַר לָהּ הַאי דַּם חִימוּד הוּא. אָמְרָה לֵיהּ לִבְרָהּ תָּא חֲזֵי כַּמָּה חַכִּימֵי יְהוּדָאֵי אָמַר לָהּ דִלְמָא כְּסוּמָא בַּאֲרוּבָּה. הָדָר שַׁדְרָה לֵיהּ שִׁתִּין מִינֵי דָמָא וְכוּלְהוּ אַמְרִינְהוּ הַהוּא בַתְרָא דָם כִּנִּים הֲוָה וְלָא הֲוָה יָדַע אִסְתַּיְיַע מִלְתָא וְשָׁדַר לָהּ סְרִיקוּתָא דִמְקַטְלָא כַּלְמֵי. אָמְרָה יְהוּדָאֵי בְּתוֹוָנֵי דְלִבָּאי יַתְבִיתּוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה מֵרֵישָׁא הֲוָה חֲזֵינָא דָמָא כֵּיוַן דְּאָמַר לִי אִמֵּיהּ דְיִצְחָק בְּרִי הַא טִיפְתָא קָמַיְיתָא לֹא מַיְיתִינָן לָהּ קָמַיְיהוּ דְרַבָּנָן מִשׁוּם דִזְהִימָא לָא חֲזֵינָא. בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה וַדָּאי חֲזֵינָא:

 רש''י  איפרא הורמיז. נכרית היתה וכן שמה. ואעפ''כ היתה משמרת עצמה מנדות וקרובה להתגייר ואף קרבנות היתה שולחת. ולשון יוני איפרא חן כמו אפריון נמטייה לר''ש: הורמיז. כמו הורמיז בר לילתא כלו' יופי שדים היה לה: ארחיה וכו'. ואע''ג דאמר לעיל רבא לא ידע בדמא ניסא איתרחיש ליה: שלח לה. משום דורון: סריקותא. מסרק נאה: מקטלא כלמי. שהורגין עליה כנים וסברה ודאי הבין ומש''ה שלח לי האי: כלמי. כנים כדמתרגמינן כנים כלמתא: בתווני דלבאי. בחדרי הלב אתם יושבין בחדרי מתרגמינן מתוני כלו' כל חכמה מצויה בכם: לא חזינא. דדילמא אשתני ואע''ג דמראה דם טהור יש לה דילמא אי אייתי טיפתא קמייתא הוה מיחזי טמא: בין טמאה לטהורה. כשכלים ימי טוהר של זכר או של נקבה וראתה ביום מ''א או ביום פ''א: חזינא. לההוא דמא אי דם טמא מטמינא ואי לאו מה' דמים הוא מטהרינא דההוא ודאי טיפתא קמייתא מייתי דלא מזהמא דעד השתא חזאי ואתא דם טהור שכל מ' לזכר ושמונים לנקבה מעין פתוח ואפילו פסקה יום או יומים הואיל ומחזקת היא בדמים לא זהמא ומייתי טיפתא קמייתא:

---

זוהר תרומה דף קל''ו ע''א

בְּשַׁעְתָּא דְּאִתְפְּלִיג לֵילְיָא בְּלֵילְיָא דָא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאַעֲלָא בְּגִנְתָא דִלְעֵילָא. וְרָזָא דָא בְיוֹמֵי דְחוֹל קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָא דְעֵדֶן דִלְתַתָּא לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּא דְשָׁרְאָן תַּמָּן. וּבְשַׁבָּת בְּהַהוא לֵילְיָא דְשַׁבַּתָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָא דִלְעֵילָא בְרָזָא דִמְקוֹרָא עִלָּאָה בְּגִין דִּבְיוֹמֵי דְחוֹל כָּל נִשְׁמָתִין דְצַדִּיקַיָא כֻלְּהוּ בְגִנְתָא דִי בְאַרְעָא שַׁרְיָין. וְכַד אִתְקַדַּשׁ יוֹמָא בְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא כָּל אִינוּן מַשִׁרְיָין דְּמַלְאָכִין קַדִּישִׁין דִּי מְמַנָּן גּוֹ גִּנְתָא דִלְתַתָּא כֻּלְּהוּ סַלְקִין לְהַנֵּי נִשְׁמָתִין דְּשַׁרְיָין גּוֹ גִנְתָא דִלְתַתָּא וּלְאַעֲלָא לְגַבֵּי הַהוּא רְקִיעָא דְקַיְימָא עַל גִּנְתָא וּמִתַּמָן אִזְדַמְּנָן רְתִיכִין קַדִּישִׁין דְסַחְרָאָן כּוּרְסֵי יְקָרָא דְמַלְכָּא וְסַלְקִין לוֹן לְכָל אִינוּן נִשְׁמָתִין בְּגִנְתָא דִלְעֵילָא כֵּיוַן דְאִלֵּין רוּחִין סַלְקִין כְּדֵין רוּחִין אֲחָרָנִין קַדִּישִׁין נַחְתִין לְאִתְעַטְּרָא בְהוּ עַמָּא קַדִּישָׁא. אִילֵין סַלְקִין וְאִילֵין נַחְתִין. וְאִי תֵימָא הָא גִנְתָא דִבְאַרְעָא בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא יַתְבָא בְּרֵיקַנְיָיא בְּלָא נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּא לָאו הָכִי. אֶלָּא נִשְׁמָתִין אָזְלִין וְנִשְׁמָתִין אַתְיָין. נִשְׁמָתִין סַלְקִין וְנִשְׁמָתִין נַחְתִין. נִשְׁמָתִין אָזְלִין מִגּוֹ גִנְתָא וְנִשְׁמָתִין אַתְיָין לְגוֹ גִנְתָא. כָּל אִינוּן נִשְׁמָתִין דְּצַדִּיקַיָּא דְמִתְלַבְּנָן בְּיוֹמֵי דְחוֹל וְעוֹד לָא עָאלוּ לְגוֹ גִנְתָא בְּשַׁעְתָּא דְאִלֵּין נַפְקִין אִלֵּין עָאֲלִין וְגִנְתָא לָא אִשְׁתָּאַר בְּרֵיקַנְיָא בְּרָזָא דְלֶחֶם הַפָּנִים בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ:

 תרגום הזוהר  בְּשָׁעה שֶׁנֶּחֱלָק הַלַּיְלָה בְּלַיְלָה זֶה שֶׁל שַׁבָּת, רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכָּנֵס לְגַן הָעֵדֶן. וְסוֹד זֶה הוּא, כִּי בִּימוֹת הַחֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִכְנָס בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ עִם הַצַדִּיקִים הַשּׁוֹרִים שָׁם, וּבַשַּׁבָּת, בַּלַּיְלָה הַהוּא שֶׁל שַׁבָּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִכְנָס בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, בְּסוֹד מָקוֹר הָעֶלְיוֹן. מִשּׁוּם שֶׁבִּימוֹת הַחֹל, כָּל נְשָׁמוֹת הַצַדִּיקִים כֻּלָּם, שׁוֹרִים בְּגַן עֵדֶן הָאָרֶץ, וּכְשֶׁנִּתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם בִּכְנִיסַת הַשַּׁבָּת, כָּל אֵלּוּ הַמַּחֲנוֹת שֶׁל מַלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים הַמְּמוּנִים בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, כֻּלָּם מַעֲלִים אֶת הַנְּשָׁמוֹת הָאֵלּוּ, הַשּׁוֹרִים בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, לַהֲבִיאָם אֶל רָקִיעַ הַהוּא הָעוֹמֵד עַל הַגָּן, כִּי לִהְיוֹתָם מֵעוֹלָם עֲשִׂיָּה, אֵין לָהֶם רְשׁוּת לַעֲלוֹת יוֹתֵר מִזֶּה. וּמִשָּׁם, מִזְדַּמְּנִים מֶרְכָּבוֹת קְדוֹשׁוֹת הַמְּסַבְּבִים כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וּמַעֲלִים כָּל אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. כֵּיוָן שֶׁרוּחוֹת הָאֵלּוּ עוֹלִים, לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, אָז רוּחוֹת אֲחֵרוֹת קְדוֹשִׁים יוֹרְדִים לָעוֹלָם הַזֶּה, לְהִתְעַטֵּר בָּעָם הַקָּדוֹשׁ, אֵלּוּ עוֹלִים לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, וְאֵלּוּ יוֹרְדִים לְהִתְעַטֵּר בָּעָם הַקָּדוֹשׁ. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי גַּן עֵדֶן הָאָרֶץ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הוּא רֵיק בְּלֹא נְשָׁמוֹת הַצַדִּיקִים. אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא נְשָׁמוֹת הוֹלְכוֹת וּנְשָׁמוֹת בָּאוֹת, נְשָׁמוֹת עוֹלוֹת וּנְשָׁמוֹת יוֹרְדוֹת, נְשָׁמוֹת הוֹלְכוֹת מִן הַגָּן, וּנְשָׁמוֹת אֲחֵרוֹת בָּאוֹת לְתוֹךְ הַגָּן, כָּל אֵלּוּ נְשָׁמוֹת הַצַדִּיקִים, הַמִּתְלַבְּנוֹת לְהִטָּהֵר בִּימוֹת הַחֹל, וְעוֹד לֹא נִכְנְסוּ לְגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁנְּשָׁמוֹת אֵלּוּ יוֹצְאִים מִגַּן עֵדֶן, לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, נִכְנָסִים אֵלּוּ לְגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, וְהַגָּן אֵינוֹ נִשְׁאָר רֵיק, וְהוּא כְּמוֹ לֶחֶם הַפָּנִים בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פ''ח

א. הַדָּשׁ כִּגְּרוֹגֶּרֶת חַיָּיב וְאֵין דִּישָׁה אֶלָּא בְגִדּוּלֵי קַרְקַע. וְהַמְּפָרֵקּ הֲרֵי הוּא תּוֹלְדַת הַדָּשׁ וְחַיָּיב וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה. הַחוֹלֵב אֶת הַבְּהֵמָה חַיָּיב מִשּׁוּם מְפָרֵק וְכֵן הַחוֹבֵל בְּחַי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עוֹר חַיָּיב מִשּׁוּם מְפָרֵק וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה צָרִיךְ לְדַם שֶׁיָּצָא מִן הַחֲבּוּרָה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּון לְהַזִּיק בִּלְבַד פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּהְיֶה בְדַם אוֹ בְחָלָב שֶׁהוֹצִיא כִּגְרוֹגֶּרֶת: ב. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹבֵל בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף וְכַיּוֹצֵא בָהֶם. אֲבָל הַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּון לְהַזִּיק חַיָּיב מִפְּנֵי נַחַת רוּחוֹ שֶׁהֲרֵי נִתְקַרְרָה דַעְתּוֹ וְשָׁכְכָה חֲמָתוֹ וַהֲרֵי הוּא כִמְתַקֵּן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְדַם שֶׁהוֹצִיא מִמֶּנּוּ חַיָּיב: ג. שְׁמֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה הֵן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עוֹרוֹת לְעִנְיַן שַׁבָּת כְּמוֹ חַיָּה וּבְהֵמָה וָעוֹף. אֲבָל שְׁאַר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אֵין לָהֶם עוֹר. לְפִיכָךְ הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר. וְאֶחָד הַחוֹבֵל בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף אוֹ בִשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים וְעָשָׂה בָהֵן חֲבוּרָה וְיָצָא מֵהֶן דַּם אוֹ שֶׁנִּצְרַר הַדָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא חַיָּיב:

---

מוסר

מספר חסידים סי' ל''א

גַּם לְכָל עֵת וְעוֹנָה יֵשׁ לָךְ לֶאֱהוֹב אֶת בּוֹרְאֶךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וְהָשֵׁב אֶל לִבְּךָ וְקַח מָשָׁל מֵאֱנוֹשׁ רִמָּה אִם יִתֶּן לְךָ אָדָם עֲשָׂרָה זְהוּבִים אוֹ יוֹתֵר כַּמָּה תִהְיֶה אַהֲבָתוֹ חֲקוּקָה בְלִבֶּךָ. וְאִם יִתֶּן לְךָ פַּרְנָסָתָךְ וּפַרְנָסַת בָּנֶיךָ וּבְנֵי בֵיתֶךָ מַה תָּשׁוּב אֶל לִבְּךָ. זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא רְאִיתִיו מֵעוֹלָם עָשָׂה עִמָּדִי חֶסֶד כָּזֶה לוּ אֶחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים לֹא אוּכַל לִגְמוֹל לוֹ כָּל הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּדִי אֶאֱהַב אוֹתוֹ בְּכָל לְבָבִי וּבְכָל נַפְשִׁי לֹא יוּכַל לְצַוּוֹת עָלַי דָּבָר שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּרוֹ הֵן מָמוֹנִי הֵן גּוּפִי הַכֹּל שֶׁלּוֹ. וּמַה בְּאַהֲבַת אָדָם כָּךְ בְּאַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁתַּבַּח וְיִתְעַלֶּה זִכְרוֹ הוּא הַנּוֹתֵן מִחְיָה לַכֹּל לֹא כָּל שֶׁכֵּן כִּי יֵשׁ לָנוּ לִידָבֵק בְּאַהֲבַת הַבּוֹרֵא לְיִרְאָה אוֹתוֹ שֶׁאֵין לַעֲבוֹר עַל מִצְוֹתָיו הֵן גְּדוֹלָה הֵן קְטַנָּה כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת וּמִן הָעֲבֵירוֹת אֲשֶׁר הֵם קַלּוֹת בְּעֵינֵינוּ כְּדִכְתִיב (תהלים מב) עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵב בָּעוֹלָם הַזֶּה יְסוֹבְבוּ אוֹתוֹ לְיוֹם הַדִּין. וְאִם זָכָה מִצְוֹתָיו יָעִידוּ עָלָיו: