---

פרשת מסעי

---

מסעי יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

לג (א) אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָֽצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹֽן: אִלֵין מַטְלָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי נְפָקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה וְאַהֲרֹן:

 רש''י   אלה מסעי. למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטלטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם ארבעה עשר, שכלם היו בשנה ראשונה, קודם גזרה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה. שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר (במדבר יב, טז) ואחר נסעו העם מחצרות וגו' (שם יג, ב) שלח לך אנשים וגו' . וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו' :

(ב) וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת-מוֹצָֽאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָֽאֵיהֶֽם: וּכְתַב משֶׁה יָת מַפְּקָנֵיהוֹן לְמַטְלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְאִלֵין מַטְלָנֵיהוֹן לְמַפְּקָנֵיהוֹן: (ג) וַיִּסְע֤וּ מֵֽרַעְמְסֵס֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן בַּֽחֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֑וֹן מִֽמָּחֳרַ֣ת הַפֶּ֗סַח יָֽצְא֤וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ בְּיָ֣ד רָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל-מִצְרָֽיִם: וּנְטָלוּ מֵרַעְמְסֵס בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר יוֹמָא דְפִסְחָא נְפָקוּ בְנֵי יִשְרָאֵל בְּרֵישׁ גְלֵי לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי: (ד) וּמִצְרַ֣יִם מְקַבְּרִ֗ים אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֧ה יְהֹוָ֛ה בָּהֶ֖ם כָּל-בְּכ֑וֹר וּבֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם עָשָׂ֥ה יְהֹוָ֖ה שְׁפָטִֽים: וּמִצְרָאֵי מְקַבְּרִין יָת דִי קְטַל יְיָ בְּהוֹן כָּל בּוּכְרָא וּבְטַעֲוַתְהוֹן עָבַד יְיָ דִינִין:

 רש''י   ומצרים מקברים. טרודים באבלם:

(ה) וַיִּסְע֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽרַעְמְסֵ֑ס וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּסֻכֹּֽת: וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וּשְׁרוֹ בְּסֻכֹּת: (ו) וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּֽחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַמִּדְבָּֽר: וּנְטָּלוּ מִסֻכֹּת וּשְרוֹ בְאֵתָם דִי בִּסְטַר מַדְבְּרָא:

---

נביאים - ירמיה - פרק ב

(ד) שִׁמְע֥וּ דְבַר-יְהוָ֖ה בֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְכָֽל-מִשְׁפְּח֖וֹת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: קַבִּילוּ פִּתְגָמָא דַיְיָ בֵּית יַעֲקֹב וְכָל זַרְעִית בֵּית יִשְּׂרָאֵל : (ה) כֹּ֣ה | אָמַ֣ר יְהוָ֗ה מַה-מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּֽלְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ: כִּדְנַן אַמַר יְיָ מָה אַשְׁכַּחוּ אֲבָהַתְכוֹן בְּמֵימְרִי שְׁקַר אֲרֵיִ אִתְרַחַקוּ מִדַּחַלְתִי וְטָעוּ בָּתַר טָעֲוָתָא וַהֲווֹ לִלְמָא : (ו) וְלֹ֣א אָמְר֔וּ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִ֨יךְ אֹתָ֜נוּ בַּמִּדְבָּ֗ר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֙רֶץ֙ צִיָּ֣ה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹֽא-עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא-יָשַׁ֥ב אָדָ֖ם שָֽׁם: וְלָא אֲמָרוּ נִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ דְּאַסֵּיק יָתָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם דְּדַבֵּר יָתָנָא בְּמַדְבְּרָא בְּאַרְעָא מֵישַׁר וְחָרוּב בַּאַרַע צַדְיָא וְטוּלֵימוֹתָא בַּאַרַע דְלָא עֲדָא בָהּ אֱנַשׁ וְלָא אִתּוֹתַב אֱנָשָׁא תַמָן :

 רש''י   ולא אמרו איה ה' . כי נלך אחרי אלהים אחרי' : ערבה . פלנור''א בלעז : ושוחה . נטויה אינפוושיא''ה בלעז : ציה . דישגאט''ה בלעז : וצלמות . לשון חשך ( ז ) אל ארץ הכרמל . לארעא דישראל דהות מנצבא ככרמלא , פירש נטועה כיער :

(ז) וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל-אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת-אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה: וְאַעֵילִית יַתְכוֹן לַאֲרַע דְיִשְּׂרָאֵל דַהֲוַת מְנַצְבָא כְּכַרְמְלָא לְמֵיכַל אִבָּהּ וְטוּבָהּ וְעַלְתּוּן וְסָאֵיבְתּוּן יַת אֲרַע בֵּיִת שְׁכִנְתִּי וְאַחֲסָנְתִּי שַׁוֵּיתוֹן לְפוּלְחַן טַעֲוָתָא : (ח) הַכֹּהֲנִ֗ים לֹ֤א אָֽמְרוּ֙ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה וְתֹפְשֵׂ֤י הַתּוֹרָה֙ לֹ֣א יְדָע֔וּנִי וְהָרֹעִ֖ים פָּ֣שְׁעוּ בִ֑י וְהַנְּבִיאִים֙ נִבְּא֣וּ בַבַּ֔עַל וְאַחֲרֵ֥י לֹֽא-יוֹעִ֖לוּ הָלָֽכוּ: כַּהֲנַיָא לָא אֲמָרוּ נִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ וּמַלְּפֵי אוֹרַיְתָא לָא אֵילִיפוּ לְמִידַע דַחֲלְתִי וּמַלְכַיָּא מְרַדוּ בְּמֵימְרִי וּנְבִיאֵי שִׁקְרָא מִתְנַבָּן בְּשׁוּם טָעֲוָתָא וּבָתַר דְּלָא יִהְנוֹן לְהוֹן אֲזַלוּ :

 רש''י   תופשי התורה . סנהדרין : והרועים . המלכים : נבאו בבעל . בשם הבעל :

(ט) לָכֵ֗ן עֹ֛ד אָרִ֥יב אִתְּכֶ֖ם נְאֻם-יְהוָ֑ה וְאֶת-בְּנֵ֥י בְנֵיכֶ֖ם אָרִֽיב: בְּכֵן אֲנָא עָתִיד לְאִתְפְּרָעָא מִנְכוֹן אַמַר יְיָ וּמִן בְּנֵי בְּנֵיכוֹן דְּאִם יַעְבְּדוּן כְּעוֹבָדֵיכוֹן אֲנָא עָתִיד לְאִתְפְּרָעָא :

 רש''י   עוד אריב . טרם אביא עליכם רעה אתווכח עמכם עוד ע''י נביאי אע''פי שרבתי עמכם כבר ימים רבים :

---

כתובים - תהילים - פרק ה

(ז) תְּאַבֵּד֮ דֹּבְרֵ֪י כָ֫זָ֥ב אִישׁ-דָּמִ֥ים וּמִרְמָ֗ה יְתָ֘עֵ֥ב | יְהוָֽה: תְּאַבֵּד מְמַלְלֵי כַדְבוּתָא אֱנָשׁ שָׁדֵי דַם זַכַּי וְנִכְלָא יְרַחֵק יְיָ :

 רש''י   איש דמים ומרמה . זה עמלק וזרעו :

(ח) וַאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב חַ֭סְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּחֲוֶ֥ה אֶל-הֵֽיכַל-קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ: וַאֲנָא בִּסְגִיאֵי טוּבָךְ אֵעוּל לְבֵיתָךְ אֶסְגוֹד לְהֵיכְלָא דְקוּדְשָׁךְ בִּדְחַלְתָּךְ :

 רש''י   ואני . אבא ביתך להודות לך ברב חסדך שהפלאת עלינו להראותינו נקמה מהם :

(ט) יְהוָ֤ה | נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ לְמַ֥עַן שׁוֹרְרָ֑י (הושר) הַיְשַׁ֖ר לְפָנַ֣י דַּרְכֶּֽךָ: יְיָ דַבֵּר יָתִי בְּצִדְקְתָךְ מִן בִּגְלַל תּוּשְׁבְּחִי תַּקִין קֳדָמַי אוֹרְחֲתָּךְ :

 רש''י   שוררי . עויני המצפים שאבגוד בך ותעזבני , שוררי כמו ( במדבר כד ) אשורנו ולא קרוב :

(י) כִּ֤י אֵ֪ין בְּפִ֡יהוּ נְכוֹנָה֮ קִרְבָּ֪ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר-פָּת֥וּחַ גְּרוֹנָ֑ם לְ֝שׁוֹנָ֗ם יַחֲלִֽיקוּן: מְטוּל דְלֵית בְּפוּמְהוֹן דְרַשִׁיעֵי כֵיוַנְתָּא גוּפֵיהוֹן מַלְיָן אִתְרְגוּשְׁתָּא הֵיךְ שְׁיוֹל פְתִיחַ גְרוֹנְהוֹן לִישַׁנְהוֹן מְשָׁעֲעִין :

 רש''י   כי אין בפיהו נכונה . נראים כאוהבים והם אויבים : קרבם הוות . מחשבותם מרמה : קבר פתוח גרונם . לבלוע יגיע אחרים כקבר הבולע את הגוף : יחליקון . דברי חלקלקו' :

(יא) הַֽאֲשִׁימֵ֨ם | אֱֽלֹהִ֗ים יִפְּלוּ֮ מִֽמֹּעֲצ֪וֹתֵ֫יהֶ֥ם בְּרֹ֣ב פִּ֭שְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵ֑מוֹ כִּי-מָ֥רוּ בָֽךְ: חַיֵב לְהוֹן אֱלָהָא יִתְבַּטְלוּן מִמִלְכָּתְהוֹן בְּסִגְעָא מְרָדֵהוֹן אַתְקַל לְהוֹן אֲרוּם מְרַדוּ בְמֵימְרָךְ :

 רש''י   ממועצותיהם . שהם יועצים על ישראל , ואז ישמחו כל חוסי בך :

(יב) וְיִשְׂמְח֨וּ כָל-ח֪וֹסֵי בָ֡ךְ לְעוֹלָ֣ם יְ֭רַנֵּנוּ וְתָסֵ֣ךְ עָלֵ֑ימוֹ וְֽיַעְלְצ֥וּ בְ֝ךָ֗ אֹהֲבֵ֥י שְׁמֶֽךָ: וְיֶחְדוּן כָּל מְסַבְּרוּן בְמֵימְרָךְ לַעֲלַם יְשַׁבְּחוּן וְתַטֵל עֲלַוֵיוֹן וְיִבְדְחוּן בָךְ רַחֲמֵי שְׁמָךְ :

 רש''י   ותסך עלימו . תגונן ותסוכך עלימו : ויעלצו בך . כשיראו שאתה תברך רעיך ואוהביך :

---

משנה שביעית פרק י

א. שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת. וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זוֹ מְשַׁמֶּטֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת. וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת:

 ברטנורה   (א) שביעית משמטת את המלוה. המלוה את חברו ועברה עליו שביעית אחר ההלואה, אינו יכול לתבוע הלואתו מחבירו, דכתיב (דברים טו) שמוט כל בעל משה ידו: בשטר. שכתב לו שטר באחריות נכסים, ושעבד קרקעות על המלוה, דמחזי כמי שמשכן קרקעות אצלו, אף על פי כן שביעית משמטתו: הקפת החנות. שקנה ממנו באמנה: אינה משמטת. דאין זה חוב ואין זו דרך מלוה: ואם עשאה מלוה. שחשב עם הקונה וזקפן עליו במלוה: הראשון הראשון משמט. אם לקח באמנה פעם ראשונה מן החנות וחזר ולקח שניה, הראשונה נעשית מלוה ומשמטת, ולא השניה. חזר ולקח שלישית ראשונה ושניה נעשו מלוות ושביעית משמטתן, ולא השלישית, וכן לעולם, האחרונה אין שביעית משמטתה וכל האחרות שביעית משמטתן, הואיל והיה ראוי שיתן מעות הראשונה קודם שיקח השניה בהקפה ולא נתן, נעשית ראשונה מלוה וכן לעולם. ואין הלכה כר' יהודה: כל מלאכה שפוסקת בשביעית. אם שכר שכיר זה ממלאכות הפוסקות בשביעית כלומר, ממלאכות שאסור לעשותן בשביעית, כגון חרישה וקצירה ועבודת קרקע, נעשה שכר זה בשביעית כמלוה ושביעית משמטתו. ואם לא, ששכר זה שחייב לו היה משאר מלאכות שאין אסורות בשביעית, לא נעשה כמלוה ואין שביעית משמטתו. ואין הלכה כר' יוסי:

ב. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וִהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין:

 ברטנורה   (ב) השוחט את הפרה. בשנה שביעית וחלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה, אם היה אלול מעובר, נמצא דיום ראשון שנתחלקה היה חול והיה יום אחרון של אלול של שנה השביעית, ושביעית משמטת בסופה דכתיב (שם) מקץ שבע שנים תעשה שמטה: האונס והמפתה. שנותנים חמשים שקל: והמוציא שם רע. שנותן מאה: וכל מעשה בית דין. ממון שכתבו עליו פסק דין חייב אתה ליתן לו: אין משמטין. שכיון שפסקו בית דין על הממון כגבוי דמי וכאילו הגיע לידו: המלוה על המשכון. דכתיב (דברים טו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, פרט לזה שיש לאחיך בידך: והמוסר שטרותיו לבית דין. דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך, פרט למוסר שטרותיו לבית דין, שבית דין יש להם זה החוב אצל אחיו:

ג. פְרוּזְבּוֹל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוֹל:

 ברטנורה   (ג) פרוזבול. פרוז תקנה, בול עשירים, דכתיב (ויקרא כו) ושברתי את גאון עוזכם, ואמר רב יוסף אלו בולאות שביהודה, תקנה לעשירים שלא יעברו על השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ותקנה לעניים שימצאו מי שילוה להם. והשמטת כספים בזמן הזה דרבנן, דכתיב (דברים טו) וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו, בשתי שמטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקעות ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים, ורבנן הוא דתקינו שמיטת כספים בזמן הזה, ומשום הכי היה כח ביד הלל לתקן פרוזבול להפקיע דין השמיטה, הואיל ואין שמיטת כספים בזמן הזה אלא מדברי סופרים:

ד. זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוּזְבּוֹל: מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים:

 ברטנורה   (ד) זהו גופו של פרוזבול. עיקרו ושרשו: והדיינים חותמים למטה או העדים. להכי קתני הדיינים או העדים, ללמדך שיכול העד להיות דיין או הדיין עד, דבדרבנן עד נעשה דיין, ופרוזבול דרבנן הוא:

ה. פְרוּזְבּוֹל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר. וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שְׁטָרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים. וִהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לוֶֹה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוּזְבּוֹל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לוִֹין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוּזְבּוֹל אֶחָד לְכֻלָּם:

 ברטנורה   (ה) פרוזבול המוקדם. שזמנו מוקדם שנכתב בכסליו וזמנו הכתוב בתוכו מתשרי קודם, כשר, מפני שהורע כוחו של מלוה בכך דפרוזבול אינו מועיל אלא להלואות שלפניו דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבויות ושוב אין משמיטות, הלכך הלואות הבאות אחריו שלא נמסרו לבית דין משמיטות, נמצא דמפסיד במה שהקדים זמנו. אבל פרוזבול המאוחר פסול, שאיחר זמנו והוא הלוה בינתים וכשמוציא פרוזבול זה ורואים בית דין הזמן, סבורים שאותן הלואות קדמו לפרוזבול, ונמצא גובה שלא כדין: שטרי חוב המוקדמים פסולים. כגון דקאי בניסן וכתב בשטר זמן תשרי שלפניו פסולים משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן, וקנסינהו רבנן דלא ליגבו בשטר זה מן הלקוחות כלל ואפילו מניסן ולהלן, גזירה שמא יגבה מאותן שבין תשרי לניסן שלא כדין. ומיהו לא הוי השטר פסול מחמת שהעדים שחתמו בו הוו רשעים שחתמו על שטר מוקדם בשקר, דמצו העדים למימר אנחנו על עיקר המלוה חתמנו ולא על הזמן שלא באנו להעיד שנכתב ונחתם ביומו: והמאוחרים כשרים. דהורע כחו של מלוה שאינו טורף לקוחות אלא מזמן שכתוב בשטר: כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד. שכל מַלוה ומַלוה צריך שימסור שטרותיו לבית דין ויכתוב לו פרוזבול, הלכך כשחמשה לווין מאחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד, שאין כאן אלא מַלוה אחד, ואף על פי שהלוין מרובין, כשיהיה למלוה פרוזבול אחד על כולן דיו:

ו. אֵין כּוֹתְבִין פְּרוּזְבּוֹל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וִלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפִּטְרוֹפִּין:

 ברטנורה   (ו) אלא על הקרקע. אלא אם כן יש לו קרקע ללוה, שאז חשוב החוב כגבוי ביד בית דין ולא קרינא ביה לא יגוש: אם אין לו. ללוה, ומלוה יש לו, מזכה לו מלוה ללוה בתוך שדהו קרקע כל דהו, וכותבים עליו פרוזבול ואפילו החוב מאה מנה, משום דקרקע כל שהוא ראויה לגבות בה כל חובו כגון דגבי והדר גבי עד דמשלים כל חובו: היתה לו. ללוה שדה ממושכנת בעיר בין שאחרים משכנו אותה לו, בין שמשכן הוא לאחרים, כותבים פרוזבול: כותבין לאיש על נכסי אשתו. כגון קרקע של נכסי מלוג שהוא אוכל פירות: על נכסי אפוטרופין. שלווין לצורך היתומים והיתומים אין להם קרקע:

ז. כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כַקַּרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָהּ כַּקַּרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת, פָּטוּר:

 ברטנורה   (ז) כוורת דבורים וכו'. כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר, ואם היתה מונחת על גבי יתדות הכל מודים שהיא כמטלטלים ואינה כקרקע, לא נחלקו אלא שמונחת על גב קרקע ואינה מחוברת בטיט: ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע. ונקנית בכסף בשטר ובחזקה כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול. אם יש ללוה כוורת כאילו היה לו קרקע: ואינה מקבלת טומאה. כדרך שהקרקע המחובר אינו מקבל טומאה: והרודה. מחלות דבש שבתוכה בשבת, חייב חטאת, כתולש דבר ממקום חבורו, דכתיב (שמואל א יד) ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה ענין יער אצל דבש, אלא, מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ואין הלכה כר' אליעזר:

ח. הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אֲנִי. אָמַר לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם רוֹצֵחַ אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ:

 ברטנורה   (ח) המחזיר חוב בשביעית. בסוף שביעית דהיינו בשמיטתה, שאין שביעית משמטת אלא בסופה שנאמר (דברים טו) מקץ שבע שנים: אמר לו אף על פי כן. אמר לו הלוה אף על פי כן אני רוצה לפרוע לך: יקבל ממנו. ולא עוד אלא שמותר לו שתהא ידו פשוטה לקבל בשעה שאומר לו משמט אני: שנאמר וזה דבר השמטה. כלומר דיבור בעלמא שמוציא מפיו שהוא משמט דיו, ובדיבור ראשון שאמר משמט אני סגי, ואין צריך שיאמר וישנה שנאמר וזה דבר, אין לך אלא דיבור ראשון, וכן וזה דבר הרוצח:

ט. הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. הַלּוֶֹה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:

 ברטנורה   (ט) המחזיר חוב בשביעית. לוה שאמר למלוה אף על פי כן ומחזיר לו מעותיו, רוח חכמים נוחה הימנו: לא יחזיר לבניו, אינו חייב להחזיר לבניו אם מת הגר: אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. ודוקא לבניו שנתגיירו עמו, משום דנכרי יורש את אביו מן התורה דכתיב (דברים ב) כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר, ואם לא יחזיר לבניו יש לחוש שמא יחזרו לסורם שיאמרו אם היו נכרים היו יורשים אביהם והיו צריכין להחזיר להם, אבל אם היתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה דמעולם לא ירשו את אביהם מן התורה, ולא היתה ירושה זו ראויה להם לעולם, אין לחוש בזה שמא יחזרו לסורם, והמחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו: כל המטלטלין נקנין במשיכה. וכל זמן שלא משך יכול כל אחד מהם לחזור בו, ואף על פי שנתן המעות אין המעות קונות עד שימשוך החפץ הנקנה, ואף על פי כן המקיים את דבריו ואינו חוזר בו ואפילו לא משך, רוח חכמים נוחה הימנו, דהכי תניא, איפת צדק והין צדק (ויקרא יט) שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק:

---

גמרא ברכות דף מ''ו ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אֵין הַמְּסֻבִּין רַשָּׁאִין לֶאֱכוֹל כְּלוּם עַד שֶׁיִּטְעוֹם הַבּוֹצֵעַ. יָתִיב רַב סַפְרָא וְקָאָמַר לִטְעוֹם אִיתְמַר. לְמָאי נַפְקָא מִינָהּ שֶׁחַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ תָּנוּ רַבָּנָן שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בְּקַעֲרָה שְׁלשָׁה אֵין מַמְתִּינִין הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְחִלָּה וְאִם בָּא לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל הֵימֶנּוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. רַבָּה בַר בַּר חָנָה הֲוָה עָסִיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב קְטִינָא קָדִים וְיָתִיב וְקָמַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשָּׁאִי לִבְצוֹעַ עַד שֶׁיִכְלֶה אָמֵן מִפִּי הָעוֹנִים. רַב חַסְדָּא אָמַר מִפִּי רוֹב הָעוֹנִים. אָמַר לֵיהּ רָמֵי בַר חָמָא מַאי שְׁנָא רוּבָּא דַאֲכַּתִּי לֹא כַלְיָא בְרָכָה. מִיעוּטָא נָמֵי לֹא כַלְיָא בְרָכָה. אָמַר לֵיהּ שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִדַּאי אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין עוֹנִין לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן יְתוֹמָה וְלֹא יִזְרוֹק בְּרָכָה מִפִּיו. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְתוֹמָה יִהְיוּ בָניו יְתוֹמִים חֲטוּפָה יִתְחַטְפוּ יָמָיו. קְטוּפָה יִתְקַטְפוּ יָמָיו וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בְּאָמֵן מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו:

 רש''י  לטעום איתמר. אין חילוק בדבר אלא שחייב לומר בלשון רבו: קדים. רבה בר בר חנה לישב על השלחן ולשנות לבנו הלכות סעודה לפי שהחתן רגיל לבצוע והוא מלמדו היאך יעשה: לבצוע. לפרוס הפרוסה מן הפת. עד שיכלה אמן מפי העונים. אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרי' בפרק כיצד מברכין צריך שתכלה ברכה קודם בציעה: חטופה. שקורין את האל''ף בחטף ולא בפתח ואומר אמן והוא צריך לומר אמן: קטופה. שמחסר קריאת הנו''ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת: יתומה. שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן. והא דאמרינן בפרק החליל שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעו וקא ענו, הנהו מידע ידעי שהם עונים אמן אחר ברכה ועל איזה ברכה הם עונים אלא שלא היו שומעין את הקול: ולא יזרוק ברכה מפיו. במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו:

---

זוהר בשלח דף נ''ח ע''א

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר (תהלים י') לָמָה ה' תַּעֲמוֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָרָה בְּשַׁעָתָא דְחוֹבֵי עַלְמָא גָרְמוּ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא סָלִיק לְעֵילָא לְעֵילָא וּבְנֵי נָשָׁא צַוְחִין וְנַחֲתִין דִּמְעִין וְלֵית מָאן דְּיַשְׁגַח עֲלַיְיהוּ מָאי טַעְמָא בְגִין דְּאִיהוּ סָלִיק לְעֵילָא לְעֵילָא וּתְשׁוּבָה אִתְמְנַע מִנַּיְיהוּ כְּדֵין כְּתִיב (שמות טו) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר הַאי קְרָא בְּשַׁעְתָּא דְיִתְלַבֵּשׁ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גַאֲוָתָא עַל עַמְּמַיָּא דְיִתְכַּנְשׁוּן עָלֵיהּ כְּמָה דִכְתִיב (תהלים ב') וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ. וְתָאנָא זְמִינִין אִינוּן שַׁבְעִין קַסְטוּרִין מִכָּל עִיבַר (נ''א עַמִּין) לְאִתְכְּנָשָׁא בְהַהוּא זִמְנָא בְּאוּכְלוּסִין דְּכָל עָלְמָא וּלְמֶעֱבַד קְרָבָא עַל יְרוּשְׁלֶם קַרְתָּא קַדִּישָׁא וּלְאַחֲדָא עֵיטִין עֲלֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. וּמָאי אַמְרֵי נוֹקִים עַל פַּטְרוֹנָא בְקַדְמִיתָא וּלְבָתָר עַל עַמֵּיהּ וְעַל הֵיכָלֵיהּ כְּדֵין זַמִּין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְחַיָּיכָא עֲלַיְיהוּ דִּכְתִיב (שם) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. בְּהַהוּא זִמְנָא יִלְבַּשׁ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גַאֲוָתָא עֲלַיְיהוּ וִישֵׁצִינוּן מִן עָלְמָא כְּמָה דִכְתִיב (זכריה י''ד) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָםִ הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו. רִבִּי אַבָּא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי יֵיסָא סָבָא וְהָכִי אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן זָמִין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַחֲיָיא לְכָל אִינוּן מְלָכִין דְּעָקוּ לְיִשְׂרָאֵל וְלִירוּשְׁלֶם לְאַנְדְרִיָאנוֹס לְלוּפִינוּס וּנְבוּכַדְנֶצָר וּלְסַנְחֵרִיב וּלְכָל שְׁאָר מַלְכֵי עַמִּין דַּחֲרִיבוּ בֵּיתֵיהּ וּלְשַׁלְטָאָה לוֹן כְּקַדְמֵיתָא וְיִתְכַּנְשׁוּן עִמְּהוֹן שְׁאָר עַמִּין וְזָמִין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאִתְפְּרָעָא מִנַּיְיהוּ בְאִתְגַלְיָיא סָחֳרָנֵי יְרוּשְׁלֶם הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגּוֹף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָםִ אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ לָא כְתִיב אֶלָּא אֲשֶׁר צָבְאוּ כְדֵין כְּתִיב (שמות ט''ז) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ וְדָא לְזִמְנָא דְאָתֵי מְשִׁיחָא כְתִיב וְשִׁירָתָא דָא שִׁירָתָא דְעַלְמִין הִיא:

 תרגום הזוהר  רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, לָמָּה ה' תַּעֲמוֹד בְּרָחוֹק וְגוֹ'. בְּשָׁעָה שֶׁעֲוֹנוֹת הָעוֹלָם גּוֹרְמִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וּבְנֵי הָאָדָם צוֹעֲקִים וּמוֹרִידִים דְּמָעוֹת, וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם. מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְנִמְנְעָה מֵהֶם הַתְּשׁוּבָה. אָז כָּתוּב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךְ תַּהֲרוֹס קָמֶיךְ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר מִקְרָא זֶה, הוּא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְלַבֵּשׁ בְּגֵאוּת עַל הָעַמִּים שֶׁיִּתְאַסְּפוּ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל הַ' וְעַל מְשִׁיחוֹ. וְלָמַדְנוּ, עֲתִידִים שִׁבְעִים שָׂרֵי צְבָאוֹת לְהִתְאַסֵּף מִכָּל צַד בָּעֵת הַהִיא עִם הַצְבָאוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, וְלַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עַל יְרוּשָׁלַיִם הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וּלְטַכֵּס עֵצוֹת עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמָה אוֹמְרִים, נָקוּם עַל הַפַּטְרוֹן מִתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ עַל עַמּוֹ וְעַל הֵיכָלוֹ. אָז עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִצְחוֹק עֲלֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. בַּזְּמָן הַהוּא, יִלְבּוֹשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גֵּאוּת עֲלֵיהֶם, וִיכַלֶּה אוֹתָם מִן הָעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה וְגוֹ'. רַבִּי אַבָּא אָמַר מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי יֵיסָא סָבָא, וְכֵן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת כָּל אֵלּוּ הַמְּלָכִים שֶׁהֵצִירוּ לְיִשְׂרָאֵל וְלִירוּשָׁלַיִם, דְּהַיְנוּ אֶת אֲנְדִרִיאָנוּס, אֶת לוֹפִינוּס, וּנְבוּכַדְּנֶצָר, וְאֶת סַנְחֵרִיב, וְאֶת כָּל שְׁאָר מַלְכֵי הָעוֹלָם, שֶׁהֱחֶרִיבוּ בֵּיתוֹ, וְיִתֵּן לָהֶם מֶמְשָׁלָה כְּמִתְּחִלָּה, וְיַאֲסְפוּ עִמָּהֶם שְׁאָר הָעַמִּים וְיִלָּחֲמוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִפָּרַע מֵהֶם בַּגָּלוּי סָבִיב יְרוּשָׁלַיִם. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגוֹף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם. אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ לֹא כָּתוּב, אֶלָּא אֲשֶׁר צָבְאוּ, לָשׁוֹן עָבַר, כִּי סוֹבֵב עַל נְבוּכַדְּנֶצָר וְכוּ' שֶׁכְּבָר צָבְאוּ. אָז כָּתוּב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךְ תַּהֲרֹס קָמֶיךְ. וְזֶה כָּתוּב, לִזְמָן שֶׁיָּבֹא הַמָּשִׁיחַ, וְשִׁירָה זוֹ, שִׁירַת עוֹלָם הִיא. וּבְרוּחַ אַפֶּיךְ נֶעֱרְמוּ מָיִם: הַיְנוּ בְּאוֹתוֹ זְמָן. וְעַל כָּךְ, יָשִׁירוּ בְּאוֹתוֹ הַזְּמָן, וּבִזְמָן מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּבִזְמָן שֶׁל גּוֹג וּמָגוֹג. נִצְבוּ כְּמוֹ נֵד, הוּא לִזְמָן הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא שִׂמְחַת כָּל הָעוֹלָמוֹת:

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק י''ב

א. אֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לִקְרוֹת עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ גָּדוֹל שֶׁבְּצִבּוּר לִקְרוֹת וַאֲפִלּוּ חַזָן הַכְּנֶסֶת אוֹ רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ קוֹרֵא מֵעַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הַצִבּוּר אוֹ גָּדוֹל שֶׁבָּהֶם לִקְרוֹת. וְצָרִיךְ אֶחָד לַעֲמוֹד עִמּוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאָה כְּדֶרֶךְ חַזָּן הָעוֹמֵד עִם הַקּוֹרְאִין: ב. הַקּוֹרֵא יֵשׁ לוֹ לְדַלֵּג מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּעִנְיַן אֶחָד כְּגוֹן אַחֲרֵי מוֹת וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר שֶׁבְּפָרָשַׁת אֶמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְהוּא שֶׁלֹּא יִקְרָא עַל פֶּה שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתַב אֲפִלּוּ תֵיבָה אָחָת וְלֹא יִשְּׁהֶא בְדִילוּג אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים הַמְּתוֹרְגָמָן תַּרְגוּם הַפָּסוּק:

---

מוסר

מספר חסידים סי' קמ''ו קמ''ז

אִם הֵבִיא אָדָם אֶת עַצְמוֹ לִידֵי חְשַׁד יִמְחוֹל לְכָל הַחוֹשְׁדִים כִּי הוּא גוֹרֵם לְעַצְמוֹ: זְמִירוֹת הָיוּ לִי חוּקֶיךָ דָּוִד מַנִּיחַ כָּל זְמִירוֹת וְשִׁירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְהָיָה קוֹרֵא אֶת הַטְּעָמִים בִּנְעִימוֹתָיו וּבְטַעֲמוֹתָיו וּבִזְמִירוֹת אֲבָל אוֹתָם הַהוֹלְכִים וְאוֹמְרִים הַמִּקְרָאוֹת דֶּרֶךְ לֵצִים וְהֵם בְּפִיהֶם כְּשִׁיר שֶׁל עֲגָבִים עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּצְעַק עֲלֵיהֶם וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בָּנֶיךָ עֲשָׂאוּנִי כְּכִנּוֹר וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם קוֹרְאִים בִּי בִּמְרוּצָתָם אוֹ אֵינָם קוֹרְאִים בְּמִזְמוֹרִים הַטְּעָמִים וְגַם הַמַּפְסִיקִים הַמִּקְרָאוֹת בִּדְבָרִים עֲלֵיהֶם הִיא צוֹעֶקֶת וְאוֹמֶרֶת שְׁמוֹנָת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת פְּסוּקִים פְּסַקְתָּנִי וְהֵם פִּסְקוּ יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא וְעוֹד הֵם עוֹשִׂים בִּי אַף מַה שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת בְּשִׂיחַת חוּלִין. אָדָם מְדַבֵּר חוּלִין אֵינוֹ פּוֹסֵק מִדָּבָר לְדָבָר אַחֵר וְהֵם מַפְסִיקִים דְּבָרַי לַעֲסוֹק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים:

---

מסעי יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵתָ֔ם וַיָּ֨שָׁב֙ עַל-פִּ֣י הַֽחִירֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר עַל-פְּנֵ֖י בַּ֣עַל צְפ֑וֹן וַֽיַּחֲנ֖וּ לִפְנֵ֥י מִגְדֹּֽל: וּנְטָלוּ מֵאֵתָם וְתָב עַל פּוּם חִירָתָא דִי קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן וּשְׁרוֹ קֳדָם מִגְדֹל: (ח) וַיִּסְעוּ֙ מִפְּנֵ֣י הַֽחִירֹ֔ת וַיַּֽעַבְר֥וּ בְתוֹךְ-הַיָּ֖ם הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֨לְכ֜וּ דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בְּמִדְבַּ֣ר אֵתָ֔ם וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמָרָֽה: וּנְטָלוּ מִן פּוּם חִירָתָא וַעֲבָרוּ בְּגוֹ יַמָא לְמַדְבְּרָא וַאֲזָלוּ מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא דְאֵתָם וּשְׁרוֹ בְּמָרָה: (ט) וַיִּסְעוּ֙ מִמָּרָ֔ה וַיָּבֹ֖אוּ אֵילִ֑מָה וּבְ֠אֵילִ֠ם שְׁתֵּ֨ים עֶשְׂרֵ֜ה עֵינֹ֥ת מַ֛יִם וְשִׁבְעִ֥ים תְּמָרִ֖ים וַיַּֽחֲנוּ-שָֽׁם: וּנְטָלוּ מִמָרָה וַאֲתוֹ לְאֵילִם וּבְאֵילִם תְּרֵי עֲשַׂר מַבּוּעִין דְמַיִן וְשַׁבְעִין דִקְלִין וּשְׁרוֹ תַמָן: (י) וַיִּסְע֖וּ מֵֽאֵילִ֑ם וַֽיַּחֲנ֖וּ עַל-יַם-סֽוּף: וּנְטָלוּ מֵאֵילִם וּשְׁרוֹ עַל יַמָא דְסוּף:

---

נביאים - ירמיה - פרק ב

(י) כִּ֣י עִבְר֞וּ אִיֵּ֤י כִתִּיִּים֙ וּרְא֔וּ וְקֵדָ֛ר שִׁלְח֥וּ וְהִֽתְבּוֹנְנ֖וּ מְאֹ֑ד וּרְא֕וּ הֵ֥ן הָיְתָ֖ה כָּזֹֽאת: אֲרֵי עִיבָּרוּ לְנַגְוַת כִּתָּאֵי וַחֲזוֹ וְלִמְדִינַת עַרְבָאֵי שְׁלָחוּ וְאִסְתְּכָּלוּ לַחֲדָא וַחֲזוֹ עַמְמַיָא דִגְלַן מִכְּרַךְ לִכְּרַךְ וּמִמְדִינָה לִמְדִינָה נַטְלִין יַת טַעֲוַתְהוֹן וּמוֹבְלִין לְהוֹן עִמְּהוֹן וּבַאֲתַר דְּאִינּוּן שָׁרַן פַּרְסִין יַת מַשְׁכְּנֵיהוֹן וּמְקִימִין יַת טַעֲוַותְהוֹן וְסָגְדִין לְהוֹן אֵידָא הִיא אוּמָּא וְלִישָׁן דְעָבָדַת כְּוַתְכוֹן בֵּית יִשְּׂרָאֵל :

 רש''י   איי כתיים . לאיי כתיים : איי . אישל''ש בלעז : וקדר שלחו . ולקדר שלחו לראות מנהגם : והתבוננו מאד . ושימו לב להסתכל בדבר יפה : הן . כמו אם , אם המיר גוי מהם את אלהיו ואע''פ שהמה לא אלהים ועמי המיר את כבודו אשר בו היה נכבד וכתיים וקדריים יושבי אוהלים ורועי מקנה ונוסעים והולכים ומטלטלין ממרעה למרעה וממדבר למדבר ונושאים את אלהיהם עמהם למקום שחונים שם ואני נשאתי אתכם עד אשר קבעתי אתכם והנחתם אותי כך ת''י ורבותינו אמרו כתיים עובדים למים וקדריים עובדים לאש ואע''פ שיודעים שהמים מכבין את האש לא הניחו את אלהיהם :

(יא) הַהֵימִ֥יר גּוֹי֙ אֱלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה לֹ֣א אֱלֹהִ֑ים וְעַמִּ֛י הֵמִ֥יר כְּבוֹד֖וֹ בְּל֥וֹא יוֹעִֽיל: הָא עַמְמַיָא לָא שְׁבָקוּ פוּלְחַן טַעֲוָתָא וְאִינּוּן טַעֲוָן דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ וְעַמִּי שְׁבָקוּ פּוּלְחָנִי דִי בְּדִּילֵיהּ אַנָא מַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן יְקָרָא וַאֲזַלוּ בָּתַר דְלָא יִהַנוּן לְהוֹן :

 רש''י   בלא יועיל . בעכו''ם שאין בה תועלת :

(יב) שֹׁ֥מּוּ שָׁמַ֖יִם עַל-זֹ֑את וְשַׂעֲר֛וּ חָרְב֥וּ מְאֹ֖ד נְאֻם-יְהוָֽה: אִתְאַבָּלוּ שְׁמַיָא עַל כְּדֵין עַל אַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל דַּעֲתִידָא לְמִחְרַב וְעַל בֵּית מַקְדְשָׁא דַּעֲתִיד לְאִצְטַדָּאָה וְעַל דְּעָבְדִין בִּישִׁין עֲבָדוּ עַמִי לַחֲדָא אַמַר יְיָ :

 רש''י   שמו שמים . ל' תמהון כמו השתוממו והוא לשון צווי כמו אם כה יאמרו אלינו דומו ( שמואל א יד ) : ושערו . לשון סער : חרבו מאד . כאילו אתם נחרבים על בית המקדש שעתיד ליחרב :

(יג) כִּֽי-שְׁתַּ֥יִם רָע֖וֹת עָשָׂ֣ה עַמִּ֑י אֹתִ֨י עָזְב֜וּ מְק֣וֹר | מַ֣יִם חַיִּ֗ים לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא-יָכִ֖לוּ הַמָּֽיִם: אֲרֵי תַּרְתֵּין בִּישִׁין עֲבָדוּ עַמִי פוּלְחָנִי שְׁבָקוּ דִי בְּדִּילֵיהּ אַנָא מַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן יְקָרָא כְּמַבּוּעַ דְּמַיִין דְלָא פְסִיק וְשָׁעוּ בָּתַר טַעֲוָתָא דְּאִינּוּן לְהוֹן כְּגוּבִין תְּבִירִין דְלָא יָכְלִין לְקַיָּימָא מַיָּא :

 רש''י   שתים רעות . אם המירו יראתם בכיוצא בה יש כאן רעה אחת ועכשיו שאותי עזבו שאני מקור מים חיים ללכת אחרי העכו''ם שהם כבורות של מים מכונסין ונשברין ונסדקין ומימיהם נבלעים בסדקיהם הרי שתים רעות : לחצוב . לחפור : אשר לא יכילו . טינדרונ''ט בלעז את מימיהם שהמים מטשטשין את שפתם וכותליהם והם נופלין :

---

כתובים - תהילים - פרק מד

(יב) תִּ֭תְּנֵנוּ כְּצֹ֣אן מַאֲכָ֑ל וּ֝בַגּוֹיִ֗ם זֵרִיתָֽנוּ: מְסַרְתָּנָא הֵיךְ עָנָא לְמֵיכְלָא וּבֵינֵי עַמְמַיָא בַדַרְתָּא יָתָנָא :

 רש''י   זריתנו . אפנדישנו''ש בלע''ז :

(יג) תִּמְכֹּֽר-עַמְּךָ֥ בְלֹא-ה֑וֹן וְלֹ֥א-רִ֝בִּ֗יתָ בִּמְחִירֵיהֶֽם: זַבַּנְתָא עַמָךְ מַגָן דְלָא מָמוֹנָא וְלָא אַסְגֵיתָא קִנְיָנָא בְּפֵרוּנֵיהוֹן : (יד) תְּשִׂימֵ֣נוּ חֶ֭רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֝קֶ֗לֶס לִסְבִיבוֹתֵֽינוּ: שַׁוִיתָנָא קְלָנָא לְשֵׁיבָבָנָא מְמִקְנוּתָא וְתוּרְפִּיתָא לְחַזְרָנוּתָנָא : (טו) תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭שָׁל בַּגּוֹיִ֑ם מְנֽוֹד-רֹ֝֗אשׁ בַּלְאֻמִּֽים: שַׁוִיתָנָא לְמִתְלָא בְעַמְמַיָא טִלְטוּל רֵישָׁא בְּאוּמַיָא :

---

משנה פסחים פרק ט

א. מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּבִין בַּהִכָּרֵת:

 ברטנורה   (א) מי שהיה טמא. שאלו פטורים מן הכרת. הטמא או שהיה בדרך רחוקה פטרן הכתוב מלעשות פסח ראשון, ועיקר כרת בפסח ראשון הוא לפיכך אם לא עשו פסח שני פטורים מן הכרת: ואלו חייבין בהכרת. השוגג או האנוס חייבין היו בפסח ראשון אלא שהשגגה והאונס עכבתן, וכשהזידו ולא עשו פסח שני חייבין בהכרת, כדכתיב (במדבר ט) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה, משמע דעל כל שאר שגגות ואונסין שארעו בראשון חוץ מטמא ודרך רחוקה חייבין כרת אם לא עשו פסח שני:

ב. אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה, מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מֵאִסְקֵפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה' לוֹמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִסְקֵפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ:

 ברטנורה   (ב) מן המודיעים. שם מקום רחוק מירושלים מהלך חמש עשרה מילין, והוא שיעור מהלך אדם בינוני בימי ניסן וימי תשרי שהימים והלילות שוים מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן: חוץ לאסקופת העזרה. אפילו היה קרוב לירושלים וחלה ונתעכב ולא הגיע לאסקופת העזרה עד סוף שעת הקרבת הקרבן, נדון בדין דרך רחוקה. ורבי עקיבא סבר שאין לו אלא דין נאנס אבל לא דין דרך רחוקה, הואיל והיה מן המודעית ולפנים. והלכה כר' עקיבא: לפיכך נקוד על ה'. של רחוקה. אני שמעתי לדרוש, רחוק חמש אמות מאסקופת העזרה, שאפילו אינו רחוק אלא חמש אמות בלבד בסוף שעת [הקרבת] הקרבן נדון בדין דרך רחוקה:

ג. מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, וְהַשֵּׁנִי, מַצָה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַבָּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן, וְנֶאֶכָלִין צָלִי עַל מַצוֹת וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת:

 ברטנורה   (ג) והשני חמץ ומצה עמו בבית. דכתיב (במדבר ט) כל חוקת הפסח יעשו אותו, משמע מצוות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים יאכלוהו עושין אותו ככל חוקת הפסח, אבל מצוות שעל גופו ממקום אחר כגון תשביתו שאור ולא תשחט על חמץ אין עושין אותו ככל חוקת הפסח: הראשון טעון הלל באכילתו וכו'. דכתיב (ישעיה ל) השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג, ליל המקודש לחג שהוא פסח ראשון טעון הלל, ושאינו מקודש לחג אינו טעון הלל: זה וזה טעונים הלל בעשייתן. דלילה מיעט קרא משיר, יום לא מיעט:

ד. הַפֶסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָכְלוּ, פְּטוּרִים מִכָּרֵת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ:

 ברטנורה   (ד) לא יאכלו ממנו זבין. דגבי טמא לנפש כתיב איש, דדרשינן מיניה איש נדחה ואין צבור נדחין, [אבל גבי זיבה אף צבור נדחין]: ואם אכלו פטורים מכרת. דאוכל קדשים בטומאת הגוף דכתיב (ויקרא ז) כל טהור יאכל בשר, וסמיך ליה והנפש אשר תאכל בשר כו' וטומאתו עליו ונכרתה, בשר הנאכל לטהורים, טמאים חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורים כגון פסח הבא בטומאה אין טמאין חייבין עליו משום טומאה: אף על ביאת מקדש. פוטר הזבין והזבות, אם נכנסו למקדש פטורים כשהפסח נדחה מפני הטומאה, דכתיב (במדבר ח) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בזמן שטמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעים משתלחין. אין טמאי מתים משתלחין, אין זבים ומצורעים משתלחין. ותנא קמא לא דריש לקרא להכי, דכולהו אצטריכו לחלקם ממחנותיהם. ואין הלכה כר' אליעזר:

ה. מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת, פֶּסַח מִצְרַיִם מִקְחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַּאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֳכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד, וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה:

 ברטנורה   (ה) לילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ונאכל בחפזון בלילה אחד וחמוצו כל היום ופסח דורות חמוצו נוהג כל שבעה, דפסח מצרים כתיב (שמות יג) ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים, קרי ביה לא יאכל חמץ היום שאתם יוצאים בלבד:

ו. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵבָה, וּתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִקַּח בְּדָמָיו שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ. אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, קָרֵב שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ:

 ברטנורה   (ו) שמעתי. מרבותי: שתמורת הפסח קריבה. שלמים אחר הפסח: ותמורת הפסח אינה קריבה. ויש תמורת פסח שאינה קריבה היא עצמה שלמים, אלא תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה שלמים, דמותר הפסח קרב שלמים: ואין לי לפרש. שכחתי על אי זו שמעתי תקרב, ועל איזו תרעה עד שתסתאב: הפסח. שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא פסח ראשון קודם שחיטת השני, שהיה עומד לפנינו בשעת שחיטה, הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, וזה שלא הקריבו דחהו בידים ולא יקרב הוא עצמו שלמים: עד שיסתאב. שיפול בו מום שלא יהיה ראוי לקרבן: וכן תמורתו. אם המיר בו בהמת חולין אחרי כן: לאחר הפסח. כלומר ואם לאחר שחיטת השני נמצא, הרי לא קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, ולא נדחה בידים, ויקרב הוא עצמו שלמים: וכן תמורתו. והוא הדין דמצי ר' יהושע למתני בפסח עצמו, יש פסח קרב ויש פסח שאינו קרב:

ז. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים:

 ברטנורה   (ז) ויפלו דמיו לנדבה. נותנים אותן המעות לתיבה שבמקדש ומקריבין מהן עולות נדבה: לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח. דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין:

ח. הַפֶסַח שֶׁנִּתְעָרַב בַּזְּבָחִים, כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמִי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרַב בַּבְּכוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ:

 ברטנורה   (ח) הפסח שנתערב. שלשה טלאים, אחד של פסח, ואחד של אשם, ואחד של עולה, שנתערבו. כולן ירעו עד שיסתאבו: ויביא בדמי היפה שבהן. עולה דשמא יפה שבהן עולה היה. ובדמי היפה שבהן אשם דשמא היפה אשם היה. ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם הפסח נסתאבו כולן, ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאם לשלמים דשמא היפה פסח היה. ואותו מותר שצריך להוסיף על השנים עד שיגיעו לדמי היפה, יפסיד משלו. וכיצד עושה, אם היפה שבהן שוה סלע, מביא שלש סלעים מביתו ונוטל הסלע האחת ואומר, כל מקום שהיא העולה הרי היא מחוללת על סלע זו, ויביא ממנה עולה. ונוטל הסלע השניה ואומר, כל מקום שהוא אשם הרי הוא מחולל על סלע זו, ויביא בה אשם. וכן לשלמים: נתערב הפסח בבכורות. שמתן דמם ודם הפסח שוה: ר' שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו. כולן בו בלילה. שהבכור נאכל לכהנים. ויקרב פסח לשם פסח בכל מקום שהוא, ובכורות לשם בכורות בכל מקום שהן. ואע''פ שהן ממעטין בזמן אכילת הבכור, שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד ועכשיו אין אוכלין אותו אלא עד חצות כזמן הפסח ונמצאו מביאים קדשים לבית הפסול, ר' שמעון סבר שיכולין להביא קדשים לבית הפסול. ורבנן פליגי עליה ואמרי ירעו כולן עד שיסתאבו ויביא מעות בדמי היפה שבהן כדאמרן בפסח שנתערב בזבחים ואין הלכה כר' שמעון:

ט. חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה לְאֶחָד, צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחוֹט עָלֵינוּ, וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ, אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן, אִם אֵחַרְתִּי, צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלָי. הָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחָט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחָטו. אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחַטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן וְאָמְרוּ לוֹ, אוֹכְלִין כֻּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן. וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ, אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה:

 ברטנורה   (ט) צא ובקש. את האבוד ושחוט עלינו: אם שלו נשחט ראשון. הואיל והם אמרו לו שחוט עלינו על שלו הם נמנים, ושלהם ישרף, דפסח בלא בעלים הוא ואוכלים כולם משלו: ואם שלהן נשחט ראשון. הוא אוכל משלו, שהרי לא נמנה על שלהן. והן אוכלין משלהן, שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו: והן אינן אוכלין עמו. שמא שלהן נשחט ראשון ומשכו ידיהם מזה: ושלהן יצא לבית השריפה. שמא שלו נשחט ראשון ואינן נמנין על השני: ופטורים מפסח שני. דממה נפשך [בראשון] [באחד] נמנו, ואכילה לא מעכבא: אמר להן. אותו היחיד שהלך לבקש את האבוד, אם אחרתי תמנוני עמכם ושחטו עלי. והם לא אמרו לו שחוט עלינו: הוא אוכל עמהן. ושלו ישרף, כיון שהמנוהו על שלהן הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו: ושלו יצא לבית השריפה. שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך [מבשלו, שהרי] עשאן שלוחיו: ופטור מפסח שני. דממה נפשך בראשון נמנה, ואכילה לא מעכבת: אמר להן. שחטו עלי אם אחרתי: ואמרו לו. בקש ושחוט עלינו: יאכלו כולם מן הראשון. דהוא שלוחם והם שלוחיו: ואם אין ידוע איזה ראשון שניהם ישרפו. ופטורים מפסח שני: אין חייבין באחריות זה לזה. אין להם טענה זה על זה. אין חוששין איזה ראשון, אלא הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן:

י. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן, אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶם אֶחָד וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד, אֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ, וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנִינוּ עַל שֶׁלָּךְ. וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, וְשֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה, מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וְכֵן הֵם אוֹמְרִים:

 ברטנורה   (י) אלו מושכין להם אחד. מן הפסחים. ואלו מושכין להם אחד: אחד מבני חבורה זו בא לו אצל חבורה זו, ואחד מזו בא לו אצל זו: וכך הם אומרים. לאותו יחיד הבא אצלם: אם שלנו הוא. אותו הפסח שמשכנו אלינו יפה בררנו את שלנו, המשך ידך משלך והמנה עמנו על שלנו: אם שלך הוא פסח זה. הרי אתה עליו וידינו משוכות משלנו ויהא לבני חבורה האחרת ונמנינו על זה שלך. נמצא אם החליפו הרי נמשכו כל החבורה משלהם ונמנו על אותו שבררו. וכך אומרים בני חבורה השניה ליחיד הבא אצלם. ועל כרחם צריך אחד מאלו לבוא אצל אלו ולמנות עמהן, ולא אמרינן ימשכו אלו משלהן בכל מקום שהוא ואלו משלהן ויחזרו וימנו אלו על אחד ואלו על אחד, משום דאמרינן בברייתא בגמרא דאסור למשוך כל בני החבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים ושמא החליפו ורוצים למשוך מפסחם ולימנות על אחר, כשאמרו הרי ידינו משוכות משלנו הרי נותר פסח בלא בעלים מיד, וזה אסור. ועכשיו כשאחד מחבורה זו בא אצל האחרת ממה נפשך אין כאן פסח בלא בעלים, אם יפה בררו להם הרי כל בני חבורתו עליו חוץ מן האחד שפירש מהן ומשך ידו, ואם החליפו הרי הלך אחד מהם עם פסחו, וכשמשכו הנותרים ידיהם הימנו, נשאר הוא עליו: וכן חמש חבורות של חמשה חמשה. בני אדם. שנתערבו פסחיהן. כל חבורה וחבורה מושכין להם אחד מן הפסחים, חמשה אנשים שבכל חבורה וחבורה [מתחלקין] לחמשה פסחים, אם החליפו לא יהא כאן פסח שאין אחד מבעליו הראשונים עליו: וכך הם אומרים. כשנעשו עתה החבורות החדשים אומרים הארבעה לאחד, אם שלך הוא פסח זה הרי ידינו ארבעתנו מסולקות מארבעה פסחינו בכל מקום שהם ונמנינו עמך, וכן הוא ושלשה חוזרין ואומרין לשני, וכן הארבעה לכל אחד שבחבורה. וכל חבורה וחבורה כן:

יא. שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶם, זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, זֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְזֶה מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, זֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְזֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי. וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא פֶּסַח זֶה, יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלָּךְ:

 ברטנורה   (יא) שנים שנתערבו פסחיהם. ראובן ושמעון שנתערבו פסחיהן, ראובן מושך לו אחד ושמעון מושך לו אחד. ראובן הולך וממנה עמו אחד מן השוק ואומר כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו, וראובן בא לו אצל פסח שמשך לו שמעון, ושמעון בא לו אצל פסח שמשך לו ראובן, וכך אומר לו ראובן ליהודה הנשאר על פסח שמשך לו שמעון, אם שלך הוא פסח זה שיפה בירר לו שמעון תחלה, הרי ידי משוכות משלי והריני נמנה עמך על זה, ואם שלי הוא פסח זה, שלא כוונתי מתחלה לברור יפה ואין זה פסח שנמנית עליו עם שמעון, הרי ידיך מסולקות משלך והמנה עמי על זה. ולכך הוצרך להמנות עמו אחד מן השוק, שאם באו להתנות כשהן יחידים ולומר אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך הרי יפה בררנו ואם לאו הרי אני מושך ידי משלי ונמנה על שלך, נמצא כשהוא מושך משלו הרי הוא מניח את פסחו בלא בעלים שעדיין לא נמנה עליו אחר. והא ליכא למימר שימנה כל אחד על של חברו קודם שימשוך ידו משלו, דאין נמנין על שני פסחים כאחד ואין זה מנוייו:

---

גמרא פסחים דף ק''ו ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן (שמות כ) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן אֵין לִי אֶלָּא בַיּוֹם בַלַּיְלָה מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. בַּלַּיְלָה מְנַיִן אַדְרַבָּה עִיקָר קְדוּשָׁה בַלַּיְלָה הוּא קָדִישׁ דְּכִי קָדִישׁ תְּחִילַת יוֹמָא בָּעֵי לְקַדּוּשֵׁי וְתוּ בַלַּיְלָה מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם תַּנָא מִיהֲדָר אַלַּיְלָה וְקָא נָסִיב לֵיהּ קְרָא דִימָמָא. הָכִי קָאָמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן בִּכְנִיסָתוֹ אֵין לִי אֶלָּא בַלַּיְלָה בַּיּוֹם מְנַיִן תַּלְמוּד לוֹמַר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בַּיּוֹם מָאי מְבָרֵךְ אָמַר רַב יְהוּדָה בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. רַב אָשֵׁי אִיקְלַע לִמְחוֹזָא אָמְרוּ לֵיהּ לִיקְדִישׁ לָן מָר קִידוּשָׁא רַבָּא. הֲבוּ לֵיהּ סָבַר מָאי נִיהוּ קִידוּשָׁא רַבָּא אָמַר מִכְדִי כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן בּוֹרֵא פְּרֵי הַגֶּפֶן אֲמְרֵי בְּרֵישָׁא אָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְאָגִיד בֵּיהּ חַזְיֵיהּ לְהַהוּא סָבָא דְגָחִין וְשָׁתֵי קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ (קהלת ב) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ. אֲמָרֵי בְּנֵי רִבִּי חִיָּיא מִי שֶׁלֹּא הִבְדִיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מַבְדִּיל וְהוֹלֵךְ בְּכָל הַשַּׁבָּת כֻּלּוֹ וְעַד כַּמָּה אָמַר רִבִּי זֵירָא עַד רְבִיעִי בְּשַׁבָּת כִּי הָא דָיָתִיב רִבִּי זֵירָא קָמֵיהּ דְרַב אָסֵי וַאֲמָרֵי לָהּ רַב אָסֵי קָמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְיָתִיב וְקָאָמַר לְעִנְיַן גִּיטִין חֲדָא בְּשַׁבַּתָּא תְּרֵי וּתְלָתָא בָּתַר שַׁבַּתָּא. אַרְבַּע וְחַמְשָׁא וּמַעֲלֵי יוֹמָא קָמֵי שַׁבַּתָּא. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אֲבָל לֹא עַל הָאוֹר. אָמַר רִבִּי בְּרוֹנָא אָמַר רַב הַנּוֹטֵל יָדָיו לֹא יְקַדֵּשׁ. אָמַר לְהוּ רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרָתָא אַכַּתִּי לָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב שַׁכַּחְתִּינְהוּ לִשְׁמַעְתְּתֵיהּ זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאִימְנָא קָמֵיהּ דְּרַב זִימְנִין דַחֲבִיבָא עָלֵיה רִיפְתָּא מְקַדֵּשׁ אַרִיפְתָּא זִמְנִין דַחֲבִיבָא לֵיה חַמְרָא מְקַדֵּשׁ אַחַמְרָא:

 רש''י  לקדשו. משמע משעה שמתקדש היום: אין לי אלא ביום. לקמיה פריך אדרבא עיקר קדושה בלילה הוא דכניסתו היא קדושתו: קידושא רבא. בפה''ג ואהכי קרי ליה קידוש' רבא דאכלהו קידושא אמרי לה: ואגיד ביה. האריך בו: עד רביעי בשבת. אבל מרביעי ולהלן גבי שבת הבא מתחשב: לענין גיטין. אמר לה ה''ז גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז אחר השבת או שאמר קודם השבת תתני לי: אבל לא על האור. אם לא בירך מאורי האש במ''ש שוב אינו מברך: הנוטל ידיו לא יקדש. דקידושא מפסיק בין נטילה לאכילה והוי כהיסח הדעת ובעי נטילה אחריתי בתר קידושא: דחביבא עליה ריפתא. שהיה רעב מקדש אריפתא אלמא לא בעי נטילה אחריתי אלא מעיקרא משי ואכיל נהמא דקידושא: דחביבא ליה חמרא. שהיה צמא:

---

זוהר תרומה דף קנ''ז ע''א

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (דברים ח') הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בְהַהוּא מַדְבְּרָא שָׁלְטָא סִטְרָא אַחֲרָא וּבְעַל כָּרְחֵיהּ אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל עָלֵיהּ וְתָבְרוּ חֵילֵיהּ אַרְבָּעִין שְׁנִין וְאִי יִשְׂרָאֵל יִשְׁתַּכְּחוּ זַכָּאִין בְאִינוּן אַרְבָּעִין שְׁנִין הֲוָה מִתְעַבְּרָא הַהוּא סִטְרָא אַחֲרָא מֵעָלְמָא וּמִדְּקָא אַרְגִיזוּ לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כָּל אִינוּן זִמְנִין אִתְתַּקַּף הַהוּא סִטְרָא וְנָפְלוּ כֻלְּהוּ תַמָּן תְּחוֹת רְשׁוּתֵיהּ וְשׁוּלְטָנוּתֵיהּ דְרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא גוֹ אֶמְצָעִיתָא דִנְקוּדָה דְכָל (עָלְמָא) אַרְעָא קַדִּישָׁא בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְאַף עַל גַּב דְהַשְׁתָּא לָאו אִיהוּ בְקִיוּמָא בִּזְכוּתֵיהּ כָּל עָלְמָא אִתְזָן וּמְזוֹנָא וְסִפּוּקָא מִתַּמָּן נַפְקָא לְכֹלָא בְּכָל אָתַר סִתְרָא דְיִשּׁוּבָא וּבְגִין כַּךְ אַף עַל גַּב דְּיִשְׂרָאֵל הַשְׁתָּא לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא עִם כָּל דָּא מֵחֵילָא וּזְכוּתָא דְאַרְעָא קַדִּישָׁא אִשְׁתְּכַח מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא לְכָל עָלְמָא וְעַל דָּא כְתִיב (שם) וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה דְהָא וַדַּאי בְגִינָהּ מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא אִשְׁתְּכַח בְעָלְמָא מָאן דְּאִתְעֲדֵן עַל פְּתוֹרֵיהּ וּמִתְעַנֵּג בְּאִינוּן מֵיכְלִין אִית לֵיהּ לְאַדְכָּרָא וּלְדַאֲגָא עַל קְדוּשָׁה דְאַרְעָא קַדִּישָׁא וְעַל הֵיכָלָא דְמַלְכָּא דְקָא אִתְחֲרִיב וּבְגִין הַהוּא עֲצִיבוּ דְאִיהוּ קָא מִתְעַצֵב עַל פְּתוֹרֵיהּ בְהַהוּא חֶדְוָה וּמִשְׁתְּיָא דְתַמָּן קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא חָשִׁיב עָלֵיהּ כְּאִילוּ בָנָה בֵיתֵיהּ וּבָנָה כָל אִינוּן חַרְבֵי דְבֵי מַקְדְּשָׁא זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ:

 תרגום הזוהר  פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר: הַמּוֹלִיכֲךְ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. בַּמִּדְבָּר הַהוּא שׁוֹלֵט הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּבְעַל כָּרְחָם, הָלְכוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו וְשָׁבְרוּ כֹּחוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְאִם יִשְׂרָאֵל הָיוּ נִמְצָאִים צַדִּיקִים בְּאַרְבָּעִים הַשָּׁנָה הָאֵלּוּ, הָיוּ מַעֲבִירִים אֶת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַהוּא מִן הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם שֶׁהִכְעִיסוּ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל פַּעַם, נִתְחַזֵּק הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַהוּא, וְנָפְלוּ כֻּלָּם שָׁם תַּחַת רְשׁוּתוֹ. מֶמְשַׁלְתָּהּ שֶׁל סוֹד הָאֱמוּנָה הִיא תּוֹךְ הַנְּקוּדָה הָאֶמְצָעִית שֶׁל כָּל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וְאַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, עִם כָּל זֶה, בִּזְכוּתוֹ נִזּוֹן כָּל הָעוֹלָם, וּמָזוֹן וְכַלְכָּלָה יוֹצְאִים מִשָּׁם לַכֹּל, בְּכָל מָקוֹם צַד הַיִּשּׁוּב. וּמִשּׁוּם זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם מִחוּץ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, עִם כָּל זֶה, מֵהַכֹּחַ וְהַזְּכוּת שֶׁל הָאָרֶץ נִמְצָאִים מָזוֹן וְכַלְכָּלָה בָּעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וּבֵרַכְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךְ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וַדַּאי, כִּי בִּזְכוּתָהּ נִמְצָא מָזוֹן וְכַלְכָּלָה בָּעוֹלָם. מִי שֶׁמִּתְעַדֵּן עַל שֻׁלְחָנוֹ וּמִתְעַנֵּג בְּמַאֲכָלִים, יֵשׁ לוֹ לִזְכּוֹר וְלִדְאוֹג עַל הַקְּדוּשָׁה שֶׁל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל הֵיכָל הַמֶּלֶךְ שֶׁנֶּחֱרָב. וּבִזְכוּת הָעֶצֶב הַהוּא שֶׁנֶּעֱצָב עַל שֻׁלְחָנוֹ שָׁם, בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה וְהַמִּשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ, חוֹשֵׁב עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ בָּנָה בֵּיתוֹ, וּבָנָה כָּל אֵלּוּ הַחוּרְבוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פי''ב

א. כֵּיוַן שֶׁהִתְחִיל הַקּוֹרֵא לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה אֶלָּא הַכֹּל שׁוֹמְעִין וְשׁוֹתְקִין וּמֵשִׂימִין לִבָּם לְמַה שֶׁהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ח) וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה. וְאָסוּר לָצֵאת מִן בֵית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא וּמוּתָּר לָצֵאת בֵּין אִישׁ לְאִישׁ וּמִי שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָּמִיד וְתוֹרָתוֹ אוּמְנָתוֹ מוּתָּר לוֹ לַעֲסוֹק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה: ב. מִימוֹת עֶזְרָא נָהֲגוּ שֶׁיְּהֵא שָׁם תּוּרְגְמָן מְתַרְגֵּם לָעָם מַה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ עִנְיַן הַדְּבָרִים. וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא פָּסוּק אֶחָד בִּלְבַד וְשׁוֹתֵק עַד שֶׁיְּתַרְגֵם אוֹתוֹ הַתּוּרְגְמָן וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא פָּסוּק שֵׁנִי. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לִקְרוֹת לִמְתוּרְגְמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד:

---

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ח

שְׁלשָֹׁה דְבָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם אָזְנַיִם עֵינַיִם לָשׁוֹן. אָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ. עֵינַיִם לִרְאוֹת. לָשׁוֹן לְדַבֵּר. וְהֵם הַדְּבָרִים שֶׁמַעֲשֵׂה הָאָדָם נַעֲשָׂה עַל יְדֵיהֶם אִלּוּ לֹא הָיוּ לוֹ אָזְנַיִם לֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי הֲבָאי וְכַמָּה עֲבֵירוֹת אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שְׁמִיעָתָם וְהוּא הוֹלֵךְ וְעוֹבֵר. שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ לְשָׁם אִשָּׁה אוֹ מָמוֹן אֲשֶׁר יוּכַל לִגְנוֹב אִלּוּ לֹא הָיוּ לוֹ עֵינַיִם לֹא הָיָה צוֹפֶה בְּעֶרְוָה וּמִתְאַוֶּה לָהּ וְכַמָּה דְּבָרִים אִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ לָשׁוֹן לֹא הָיָה מְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְכַמָּה חַטָאִים שֶׁל הֲבָאי עַל יְדֵי הַלָּשׁוֹן. מַה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד גֶּדֶר וְחוֹמָה. לְהַבְדִּיל בָּאָדָם וּלְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵירָה:

---

מסעי יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא)  שני  וַיִּסְע֖וּ מִיַּם-ס֑וּף וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּר-סִֽין: וּנְטָּלוּ מִיַמָא דְסוּף וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִין: (יב) וַיִּסְע֖וּ מִמִּדְבַּר-סִ֑ין וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּדָפְקָֽה: וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִין וּשְׁרוֹ בְּדָפְקָה: (יג) וַיִּסְע֖וּ מִדָּפְקָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאָלֽוּשׁ: וּנְטָלוּ מִדָפְקָה וּשְׁרוֹ בְּאָלוּשׁ: (יד) וַיִּסְע֖וּ מֵֽאָל֑וּשׁ וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ם וְלֹא-הָ֨יָה שָׁ֥ם מַ֛יִם לָעָ֖ם לִשְׁתּֽוֹת: וּנְטָלוּ מֵאָלוּשׁ וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִם וְלָא הֲוָה תַמָן מַיָא לְעַמָא לְמִשְׁתֵּי: (טו) וַיִּסְע֖וּ מֵֽרְפִידִ֑ם וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי: וּנְטָלוּ מֵרְפִידִם וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי:

---

נביאים - ירמיה - פרק ב

(יד) הַעֶ֙בֶד֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אִם-יְלִ֥יד בַּ֖יִת ה֑וּא מַדּ֖וּעַ הָיָ֥ה לָבַֽז: הַכְעַבְדָּא הֲוָה יִשְּׂרָאֵל אִם יְלִיד בֵּיתָא הוּא מַדֵין אִתְמְסַר לְבָזוּזִין :

 רש''י   יליד בית . בן האמה :

(טו) עָלָיו֙ יִשְׁאֲג֣וּ כְפִרִ֔ים נָתְנ֖וּ קוֹלָ֑ם וַיָּשִׁ֤יתוּ אַרְצוֹ֙ לְשַׁמָּ֔ה עָרָ֥יו (נצתה) נִצְּת֖וּ מִבְּלִ֥י יֹשֵֽׁב: עֲלוֹהִי יָכְלִין מַלְכַיָא יְרִימוּן קָלֵיהוֹן וְשַׁווֹ אַרְעֵיהּ לְצָדוּ קִרְווֹהִי יְצַדְיַן מִבְּלִי יְתִיב :

 רש''י   ישאגו . שואגים ל' הווה : כפירים . מלכים : נצתו . נצתו באש :

(טז) גַּם-בְּנֵי-נֹ֖ף (ותחפנס) וְתַחְפַּנְחֵ֑ס יִרְע֖וּךְ קָדְקֹֽד: אַף בְּנֵי מַפֵּיס וְתַחְפַּנְחֵס יְקְטְלוּן גִּבָּרָךְ וְיִבְזוּן נִכְסָךְ :

 רש''י   גם בני נוף . ותחפנחס . הם מצרים שאתם בוטחים עליהם לעזרה : ירעוך קדקוד . ל' רציצה כדמתרגמינן ורצוץ ורעעו :

(יז) הֲלוֹא-זֹ֖את תַּעֲשֶׂה-לָּ֑ךְ עָזְבֵךְ֙ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ בְּעֵ֖ת מוֹלִיכֵ֥ךְ בַּדָּֽרֶךְ: הֲלָא דָא פּוּרְעָנוּתָא תִּתְעֲבֵיד מִנִיךְ עַל דִשְׁבַקְתָּ יַת פֻּלְחָנָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דְּאַחֲזִיךְ אוֹרְחָא תַקְנָא וְלָא הֲלִיכְתָּא בָּהּ :

 רש''י   הלא זאת תעשה לך . הלא את הרעה ואת הפורענות הזאת תגרום לך האשמה והעון אשר עזבת את ה' אלהיך : בעת מוליכך בדרך . שהיה מלמד אותך דרך הטובה והישרה :

(יח) וְעַתָּ֗ה מַה-לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֣י שִׁח֑וֹר וּמַה-לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ אַשּׁ֔וּר לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֥י נָהָֽר: וּכְעַן מַה לְכוֹן לְאִתְחַבָּרָא לְפַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְמִרְמֵי דְּכוּרֵיכוֹן בְּנַהֲרָא וּמַה לְכוֹן לְמִגְזַר קְיָים עִם אַתּוּרָאָה לְאַגְלָאָה יַתְכוֹן לְהַלְאָה מֵעֵבֶר פְּרָת :

 רש''י   מה לך לדרך מצרים . למה תעזבי אותי ותבטחי על מצרים : לשתות מי שיחור . שטבעו זכוריכם בנילוס שיחור הוא נילוס כמה שנאמר מן השיחור אשר על פני מצרים בספר ( יהושע יג ) : ומה לך . למרוד בי למען תגלי לדרך אשור למעבר נהר פרת :

---

כתובים - תהילים - פרק עד

(ח) אָמְר֣וּ בְ֭לִבָּם נִינָ֣ם יָ֑חַד שָׂרְפ֖וּ כָל-מוֹעֲדֵי-אֵ֣ל בָּאָֽרֶץ: אֲמַרוּ בְּלִבְּהוֹן בְּנֵיהוֹן כַּחֲדָא אוֹקִידוּ אֲבָהָתְהוֹן כָּל מְעַרְעַיָא אֱלָהָא בְּאַרְעָא :

 רש''י   אמרו בלבם נינם יחד . נינם מושליהם וכן ( לעיל ע''ב ) ינון שמו , ואחריתו יהיה מנון ( משלי כ''ט ) כל מושליהם מחשבה א' להם הראשונים כאחרונים להזדווג לפטרונם של ישראל תחלה ואח''כ יזדווגו להם ותדע שהרי שרפו כל מועדי אל שהיו בארץ כל בתי וועד שלו , פלשתים החריבו שילה נבכדנאצר החריב בית ראשון ואחרים החריבו בית שני :

(ט) אֽוֹתֹתֵ֗ינוּ לֹ֥א רָ֫אִ֥ינוּ אֵֽין-ע֥וֹד נָבִ֑יא וְלֹֽא-אִ֝תָּ֗נוּ יֹדֵ֥עַ עַד-מָֽה: אָתְוָנָא דִיהֲבוּ לָנָא נְבִיַיָא לָא חֲמֵינָא לֵית תּוּב נְבִיָא וְלֵית עִמָנָא דְיָדַע עַד אֵימָתַי :

 רש''י   אותותינו . שהבטחתנו ביד נביאך אין אנו רואים אותם בימים רבים שאנו בגולה נתנבא אסף על ימי הגלות : עד מה . עד מתי נהיה בצרה זו :

(י) עַד-מָתַ֣י אֱ֭לֹהִים יְחָ֣רֶף צָ֑ר יְנָ֘אֵ֤ץ אוֹיֵ֖ב שִׁמְךָ֣ לָנֶֽצַח: עַד אֵימָתַי אֱלָהָא יְחַסֵד מְעִיקָא יַרְחִיק בְּעֵיל דְבָבָא שְׁמָךְ לְעָלְמָא : (יא) לָ֤מָּה תָשִׁ֣יב יָ֭דְךָ וִֽימִינֶ֑ךָ מִקֶּ֖רֶב (חוקך) חֵֽיקְךָ֣ כַלֵּֽה: לְמָא תְּתִיב יְדָךְ וִימִינָךְ לְמִפְרוֹק מִן גוֹ עִטְפָךְ אַפִּיק וְשֵׁיצֵי עָקְתָא :

 רש''י   מקרב חיקך כלה . השליכה והוצא אותה מתוך חיקך והלחם באויביך , כלה לשון גרש כמו ( שמות י''א ) כלה גרש יגרש :

(יב) וֵ֭אלֹהִים מַלְכִּ֣י מִקֶּ֑דֶם פֹּעֵ֥ל יְ֝שׁוּע֗וֹת בְּקֶ֣רֶב הָאָֽרֶץ: וֵאלָהָא מַלְכָּא דִשְׁכִינַת קוּדְשֵׁיהּ מִלְקַדְמִין עָבֵיד פּוּרְקָנָא בְּגוֹ אַרְעָא :

 רש''י   ואלהים מלכי מקדם . והרי אתה תשועתנו מקדם :

---

משנה סוטה פרק א

א. הַמְקַנֵא לְאִשְׁתּוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם, וּמַשְׁקֶה עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם וּמַשְׁקֶה עַל פִּי שְׁנַיִם:

 ברטנורה   (א) המקנא לאשתו. אע''ג דהמקנא משמע דיעבד אין לכתחילה לא, ההלכה היא שחייב אדם לקנאות לאשתו אם היא צריכה לכך. ולקמן מפרש כיצד מקנא: מקנא לה על פי שנים. אם בא להשקותה מי המרים, צריך להביא שני עדים ולומר לה בפניהם אל תסתרי עם איש פלוני. ואם לא קנא לה בפני שנים, אינה נאסרת עליו בסתירה זו ואינו משקה אותה: על פי עד אחד או ע''פ עצמו. אפילו אין עדים שנסתרה אלא עד אחד, או הוא עצמו אומר ראיתיה שנסתרה אחר שקנאתי לה, נאסרה בסתירה זו עד שתשתה, שסתירתה אוסרתה עליו מספק: ר' יהושע אומר כו'. צריך ב' עדים אף לסתירה. והלכה כרבי יהושע. ואעפ''כ אמרינן בגמרא דבזמן הזה לא לימא איניש לביתיה אפילו בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני, שיש לחוש לדברי ר''י ברבי יהודה דאמר מקנא אדם לאשתו על פי עד אחד או על פי עצמו. ואם נסתרה אחר שקנא לה בינו לבינה, נאסרה עליו איסור עולם בזמן הזה שאין שם מי המרים:

ב. כֵּיצַד מְקַנֵּא לָהּ. אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי, וְדִבְּרָה עִמּוֹ, עֲדַיִן הִיא מֻתֶּרֶת לְבֵיתָהּ וּמֻתֶּרֶת לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה. נִכְנְסָה עִמּוֹ לְבֵית הַסֵתֶר וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ כְּדֵי טֻמְאָה, אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ וַאֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה. וְאִם מֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

 ברטנורה   (ב) כיצד הוא מקנא לה אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני כו'. בגמרא מפרש למתניתין הכי, אמר לה בפני שנים אל תדברי ודברה, אל תדברי ונסתרה, ולא כלום הוא ואינה אסורה לא לבעלה ולא לתרומה. אמר לה אל תסתרי ודברה עמו שלא בסתר, עדיין מותרת לבעלה ומותרת לאכול בתרומה אם אשת כהן היא: נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה. ושיעור כדי טומאה, כדי לצלות ביצת תרנגולת ולגמעה: ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ואם מת בעלה קודם שישקנה, חולצת ולא מתיבמת. דכתיב באשה שמצא בה ערות דבר (דברים כ''ד) ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, ודרשינן לאיש אחר ולא ליבם. ואעפ''כ אינה מותרת לזר בלא חליצה, שכשם שאם היה בעלה חי לא היתה מותרת בלא גט, כך אינה מותרת מן היבם בלא חליצה:

ג. וְאֵלּוּ אֲסוּרוֹת מִלֶּאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לָךְ, וְשֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ. כֵּיצַד עוֹשֶׂה לָהּ, מוֹלִיכָהּ לְבֵית דִּין שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יָבוֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ:

 ברטנורה   (ג) ואלו אסורות לאכול בתרומה. לעולם. ואפילו היא בת כהן. ואילו שאר סוטות אינן אסורות אלא עד שישתו וימצאו טהורות: ושבאו עדים שהיא טמאה. ואפילו לאחר ששתתה ולא בדקוה המים, אסורה איסור עולם. לפי שאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת, שנאמר (במדבר ה') ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה, דליכא דידע בה הוא שהמים בודקים, אבל איכא דידע בה, אפילו העדים הם במדינת הים אין המים בודקים: ושבעלה בא עליה בדרך. דשוב אין המים בודקים אותה, דכתיב (במדבר ה') ונקה האיש מעון, בזמן שהאיש מנוקה מעון, שלא בא עליה לאחר סתירה, אז והאשה ההיא תשא את עונה. אין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקים את אשתו: שני תלמידי חכמים. שידעו להתרות בו: ר''י אומר בעלה נאמן עליה. אם הבעל נאמן על אשתו באיסור חמור של נדה, לא יהא נאמן באיסור קל של לאו גרידא. וטעמייהו דרבנן, מתוך שאיסור קל הוא תקיף עליה יצריה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ד. הָיוּ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּמִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת. וְאוֹמְרִים לָהּ, בִּתִּי הַרְבֵּה יַיִן עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָׂה, הַרְבֵּה שְׁכֵנִים הָרָעִים עוֹשִׂים. עֲשִׂי לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִקְדֻשָּׁה, שֶׁלֹּא יִמָּחֶה עַל הַמָּיִם. וְאוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי לְשָׁמְעָן, הִיא וְכָל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ:

 ברטנורה   (ד) היו מעלין אותה לב''ד הגדול. דכתיב בסוטה (שם) ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת, וכתיב התם (דברים י''ז) ע''פ התורה אשר יורוך, מה להלן בב''ד הגדול אף כאן בב''ד הגדול: ומאיימין עליה. כדי שתודה: הרבה ילדות עושה. וגורם לילדה שתבא לידי קלקול: דברים שאינן כדאי לשומען. שאינה ראויה לשמוע אותן הדברים שאומרים לפניה ממעשיהן של צדיקים, כגון יהודה הודה ולא בוש במעשה תמר, ראובן הודה ולא בוש במעשה בלהה:

ה. אִם אָמְרָה טְמֵאָה אָנִי, שׁוֹבֶרֶת כְתֻבָּתָהּ וְיוֹצֵאת. וְאִם אָמְרָה טְהוֹרָה אָנִי, מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁעַל פֶּתַח שַׁעַר נִקָּנוֹר, שֶׁשָּׁם מַשְׁקִין אֶת הַסוֹטוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַיּוֹלְדוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְצוֹרָעִים. וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ, אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ, אִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ, וְסוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה לִבָּהּ נָאֶה, לֹא הָיָה מְגַלֵּהוּ. וְאִם הָיָה שְׂעָרָהּ נָאֶה, לֹא הָיָה סוֹתְרוֹ:

 ברטנורה   (ה) שוברת כתובתה. כותבת שובר על כתובתה, זניתי ואבדתי כתובתי כדי שלא תוכל לחזור ולתבוע כתובתה ממנו. ובמקום שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי ב''ד הוא שכותבת שובר, אבל במקום שכותבים כתובה, מקרעת כתובתה ואינה כותבת שובר: מעלין אותה לשער המזרח. מעלין ומורידין אותה, כדי ליגעה אולי תטרוף דעתה ותודה: שעל פתח שער נקנור. אדם ששמו נקנור שהביא דלתות לאותו פתח מאלכסנדריא של מצרים ונעשו לו נסים ונקרא שער נקנור על שמו כדאמרינן ביומא (לח.): ששם משקין את הסוטות. דבעינן לפני ה': ומטהרין את היולדות. כדי שיעמדו על גבי קרבנן. וה''ה זבין וזבות הטעונים קרבן: ומטהרין את המצורעים. כדכתיב (ויקרא י''ד) והעמיד הכהן המטהר וכו' לפני ה': אוחז בבגדיה. בבית הצואר שלהן: אם נקרעו. אינו חושש, ואם נפרמו אינו חושש. פרימה גדולה מקריעה שנקרע לקרעים הרבה. לשון אחר, פרימה מן הצדדין קריעה באורך: עד שמגלה את לבה. דכתיב (במדבר ה') ופרע את ראש האשה, אין לי אלא ראשה גופה מנין ת''ל האשה, א''כ מה ת''ל את ראש, מלמד שסותר את שערה: רבי יהודה אומר כו'. שמא תצא זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה שראו לבה נאה ושערה נאה. ואין הלכה כר''י:

ו. הָיְתָה מִתְכַּסָה בִלְבָנִים, מְכַסָהּ בִּשְׁחוֹרִים. הָיוּ עָלֶיהָ כְלֵי זָהָב וְקַטְלָיוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת, מַעֲבִירִים מִמֶּנָּה כְּדֵי לְנַוְּלָהּ. וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. וְכָל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת, חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהֶן. וְכָל הַנָּשִׁים מֻתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כג) וְנִוַּסְרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה:

 ברטנורה   (ו) היתה מכוסה בלבנים מכסה בשחורים. ואם היו שחורים יפין לה, מכסה בבגדים מכוערים: קטליות. ענקים שמשימים סביב הצואר. ומפני שהאשה חונקת עצמה בהם כדי שתראה בעלת בשר נקראים קטליות: נזמים וטבעות מעבירים ממנה. מפרש בגמרא דלא תימא שיניחו לה הנזמים והטבעות אחר שקרעו בגדיה וגלו את ליבה שזה יותר גנאי לה, כמו שגנאי יותר לאדם ערום שילך במנעלים ברגליו מלילך יחף, קמ''ל דלא: חבל מצרי. מפרש בירושלמי לפי שעשתה מעשה מצרים. ואם אין חבל מצרי מביא שאר חבלים: וקושרו למעלה מדדיה. שלא יפלו בגדיה ותשאר ערומה: וכל הרוצה לראות בא לראות. ודוקא באנשים רשות ואינו חובה. אבל בנשים, חובה על כל הנשים המצויות שם לבא ולראות, כדכתיב ונוסרו וכל הנשים: וכל הנשים מותרות לראותה. חייבין לראותה. הכי מפרש לה בגמרא:

ז. בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ. הִיא קִשְּׁטָה אֶת עַצְמָהּ לָעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם נִוְּלָהּ. הִיא גִלְּתָה אֶת עַצְמָהּ לָעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ. בַּיָּרֵךְ הִתְחִילָה בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה הַיָּרֵךְ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לֹא פָלֵט:

 ברטנורה   (ז) המקום ניוולה. שמגלה כהן את ראשה וסותר את שערה וקורע את בגדיה: היא גילתה את עצמה. ישבה בפרשת דרכים וגילתה עצמה לנואף: המקום גילה עליה. שכהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל: בירך התחילה בעבירה תחלה. בדרך תשמיש הירך נהנה תחלה בקירוב בשר: ושאר כל הגוף לא פלט. שאר אברי גופה אינם פלטים מן החולי, ואע''פ שלא הוזכרו במקרא אלא בטן וירך:

ח. שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו, לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז) וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו. אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִשְׂעָרוֹ, לְפִיכָךְ נִתְלָה בִשְׂעָרוֹ. וּלְפִי שֶׁבָּא עַל עֶשֶׂר פִּילַגְשֵׁי אָבִיו, לְפִיכָךְ נִתְּנוּ בוֹ עֶשֶׂר לוֹנְבִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב. יח) וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב, [וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִתֻהוּ]. וּלְפִי שֶׁגָּנַב שְׁלשָׁה לְבָבוֹת, לֵב אָבִיו, וְלֵב בֵּית דִּין, וְלֵב יִשְׂרָאֵל, (שֶׁנֶּאמַר (שם טו) וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל), לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בוֹ שְׁלשָׁה שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) וַיִּקַּח שְׁלשָׁה שְׁבָטִים בְכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם:

 ברטנורה   (ח) לונביאות. חניתות: לב אביו. אמר לו אבשלום לאביו, כתוב לי שילכו עמי שנים איש שאבחר מכל ישראל, כתב לו. והיה מראה חותמו של אביו לשנים, והולכים אחריו, לשנים אחרים והולכים אחריו, עד שכינס מאתים איש, כולן ראשי סנהדראות. הרי שגנב לב אביו ולב ב''ד. ולב כל ישראל, דכתיב ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל:

ט. וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה, מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמשֶׁה שָׁעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֵּתַצַב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדב' יב) וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם. יוֹסֵף זָכָה לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו וְאֵין בְּאֶחָיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית נ) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים. מִי לָנוּ גָּדוֹל מִיּוֹסֵף, שֶׁלֹּא נִתְעַסַק בּוֹ אֶלָּא משֶׁה. משֶׁה זָכָה בְעַצְמוֹת יוֹסֵף וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. מִי גָּדוֹל מִמּשֶׁה שֶׁלֹּא נִתְעַסַק בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי. וְלֹא עַל משֶׁה בִלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא עַל כָּל הַצַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ:

 ברטנורה   (ט) וכן לענין הטובה. נותנים לו לאדם שכר מעין הטובה שעשה. ומיהו יותר ממה שעשה משתלם דמדה טובה מרובה בתשלומין ממדת פורענות:

---

גמרא סוטה דף ב' ע''א

הַמְּקַנֵא דִיעָבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לָא קָסָבַר תַּנָא דִידָן אָסוּר לְקַנְאוֹת. אָמַר רַב חַסְדָּא זְנוּתָא בְּבֵיתָא כִּי קַרְיָא לְשׁוּמְשְׁמָא. וְאָמַר רַב חַסְדָּא תּוּקְפָא בְּבֵיתָא כִּי קַרְיָא לְשׁוּמְשְׁמָא אִידִי וְאִידִי בְּאִיתְּתָא אֲבָל בְּגַבְרָא לֵית לָן בָּהּ. וְאָמַר רַב חַסְדָּא בַּתְּחִלָּה קוֹדֶם שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג) כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ כֵּיוַן שֶׁחָטְאוּ נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ. (דנ''ב) דָּרַשׁ רַב עֲוֵירָא זִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי אָמֵי וְזִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי אָסֵי כָּל הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם כְּאִלּוּ בָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו) כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לֶחֶם. אָמַר רָבָא הָאי בְּעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַר לֶחֶם בְּעַד כִּכַּר לֶחֶם עַד אִשָּׁה זוֹנָה מִיבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא אָמַר רָבָא כָּל הַבָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה לְסוֹף מְבַקֵּשׁ כִּכַּר לֶחֶם. אָמַר רִבִּי זְרִיקָה אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר כָּל הַמְּזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם נֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב מַיִם רִאשׁוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מַיִם אַחֲרוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה שֶׁמָּא יֵצְאוּ הַמַּיִם חוּץ לְפֶרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כָּל הָאוֹכֵל פַּת בְּלֹא נִיגוּב יָדַים כְּאִילוּ אוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר ה' כָּכָה יֹאכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא וְגוֹ':

 רש''י  אסור לקנאות. שמביא עצמו לידי תגר ואת אשתו לידי ניוול ואפי' היא טהורה: קורא. תולעת של שומשמין האוכלתן כך הזנות מחרבת את הבית: תוקפא. כעס: אידי ואידי. תוקפא וזינותא דאמרי' דמחרבת את הבית: באיתתא. כשהאשה מזנה או כעסנית לפי שהאשה מתעסקת בזנוניה ואינה עושה מלאכתה ולא משמרת ביתה ומפקרת את של בעלה למנאפים: קודם שחטאו ישראל. בעריות: עם כל אחד ואחד. בביתו: נסתלקה מהם. מלבא לביתם דאינו יכול לראות בעבירות שבביתו: בעד אשה זונה כו'. השתא דריש ליה מסיפיה לרישיה בשביל ככר לחם אדם מתחייב בעונש של אשה זונה. במילתיה דרבא גרסינן בעד ככר לחם עד אשה זונה מבעי ליה דמשמע בשביל ככר לחם רב העונש עד כדי עונש אשה זונה והוא הדין נמי אי הוה כתיב עד אשה זונה בעד ככר לחם לא הוה קשיא לרבא מידי דודאי מסיפיה לרישיה מדריש קרא אלא עד ובעד קא קשיא ליה דגבי ככר לחם הוה ליה למימר בעד וגבי אשה זונה הוה ליה למימר עד: המזלזל. שאוכל תמיד בלא נטילת ידים: נעקר. דעובר על דברי חכמים חייב מיתה דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש: מים ראשונים. שלפני המזון: שיגביה ידיו. ראשי אצבעותיו שיהיו המים משופעים לצד זרועותיו ולקמן מפרש טעמא: אחרונים. שלאחר הסעודה שחייבו חכמים מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים: צריך להשפיל ידיו למטה. כדי שתרד הזוהמא של תבשיל שבידו שהרי להעביר הזוהמא הן: שמא יצאו המים חוץ לפרק וכו'. כדתנן במסכת ידים שצריך ליתן מים על ידיו שני פעמים הראשונים מטהרין את הידים והשנים מטהרין את המים הטופחים על ידיו שנטמאו בתחילה מחמת ידים וכו' (ועיין ברש''י באורך): כל האוכל בלא ניגוב ידים. דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא אלמא דבר מיאוס קרי טומאה:

---

זוהר שמות דף ב' ע''ב

אָמַר רִבִּי יִצְחָק מָאי דִּכְתִיב (ירמי' ט) עַל הֶהָרִים אֶשָׂא בְכִי וָנֶהִי אֶלָּא אִלֵּין אִינוּן טוּרַיָּא רָמַיָּא דְעַלְמִין וּמָאן אִינוּן טוּרַיָּא רָמַיָּא אִינוּן בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְּסוּלָאִים בַּפָּז. וְהַשְׁתָּא הֲווּ נַחֲתִין בְּגָלוּתָא בְרֵיחַיָּא עַל קָדְלֵיהוֹן וִידֵיהוֹן מְהַדְּקָן. לַאֲחוֹרָא וְכַד (הֲווּ) עָאלוּ בְגָלוּתָא בְבָבֶל חֲשִׁיבוּ דְהָא לֵית לְהוּ קִיּוּמָא לְעָלְמִין דְהָא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא שָׁבִיק לוֹן וְלָא יַשְׁגַח בְּהוֹן לְעָלְמִין. וְתָנֵינָן אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּהַהִיא שַׁעְתָּא קָרָא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְכָל פַּמַּלְיָא דִילֵיה וְכָל רְתִיכִין קַדִּישִׁין וְכָל חֵילֵיהּ וּמַשִּׁרְיָיתֵיהּ וְרַבְרְבָנוֹי וְכָל חֵילָא דִשְׁמַיָּא וְאָמַר לוֹן מַה אַתּוּן עָבְדִין הָכָא וּמַה בָנַי רְחִמָּאי בְגָלוּתָא דְבָבֶל וְאַתּוּן הָכָא קוּמוּ חוּתוּ כָּלְכוֹן לְבָבֶל וַאֲנָא עִמְּכוֹן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מג) כֹּה אָמַר ה' לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִי בָּבֶלָה וְגוֹ' לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָּבֶלָה דָּא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם. אִלֵּין כָּל רְתִיכִין וּמַשִּׁרְיָין עִלָּאִין כַּד נַחְתֵי לְבָבֶל אִתְפַּתְּחוּ שְׁמַיָּא וְשָׁרַאת רוּחַ נְבוּאָה קַדִּישָׁא עַל יְחֶזְקֵאל וְחָמָא כָל מַה דְחָמָא וְאָמַר לוֹן לְיִשְׂרָאֵל הָא מָארֵיכוֹן הָכָא וְכָל חֵילֵי שְׁמַיָּא וּרְתִיכּוֹי דְאָתוּ לְמֵידָר בֵּינֵיכוֹן לָא תֵימְנוּהוּ עַד דְאִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה כָּל מַה דְחָמָא וָאֵרֶא כַךְ וָאֵרֶא כַךְ וְאִי גָלֵי יַתִּיר מַמַּה דְגָלֵי כֹּלָא אִצְטְּרִיךְ כֵּיוַן דְּחָמוּ יִשְׂרָאֵל כַּךְ חָדוּ וְכַד שָׁמְעוּ מִלִּין מִפּוּמֵיהּ דִּיחֶזְקֵאל לָא חַיְישׁוּ עַל גָּלוּתְהוֹן כְּלַל דְּהָא יָדְעוּ דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָא שָׁבִיק לוֹן וְכָל מַאי דְגָלֵי בִּרְשׁוּתָא גָלֵי:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַהוּ שֶׁכָּתוּב, עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְּכִי וּנְהִי. אֶלָּא אֵלּוּ הֵם הֶהָרִים הָרָמִים שֶׁבָּעוֹלָם. וּמִי הֵם אֵלּוּ הֶהָרִים הָרָמִים, הֵם בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְּסוּלָאִים בַּפָּז. וְעַתָּה הֵם יוֹרְדִים בַּגָּלוּת, וְרֵיחַיִם עַל עָרְפָּם, וִידֵיהֶם קְשׁוּרִים לְאָחוֹר. וּכְשֶׁבָּאוּ לְגָלוּת בָּבֶל, חָשְׁבוּ שֶׁאֵין לָהֶם קִיּוּם לְעוֹלָם, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָזַב אוֹתָם וְלֹא יַשְׁגִּיחַ עוֹד בָּהֶם לְעוֹלָם. וְלָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל הַחֲבוּרָה שֶׁלּוֹ, וְכָל הַמֶּרְכָּבוֹת, וְהַמַּחֲנוֹת, וְשָׂרָיו, וְכָל צְבָאוֹת הַשָּׁמַיִם, וְאָמַר לָהֶם, מָה אַתֶּם עוֹשִׂים כָּאן, וּמַה בָּנַי אֲהוּבָי בְּגָלוּת בָּבֶל וְאַתֶּם כָּאן, קוּמוּ רְדוּ כֻּלְּכֶם לְבָבֶל וַאֲנִי עִמָּכֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, כֹּה אָמַר ד' וְגוֹ', לְמַעֲנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָּבֶלָה, זֶהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהוֹרַדְתִּי בָּרֵיחַיִם כֻּלָּם, אֵלּוּ הֵם כָּל הַמֶּרְכָּבוֹת וְהַמַּחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים. כְּשֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, וְרוּחַ הַנְּבוּאָה הַקְּדוֹשָׁה שָׁרְתָה עַל יְחֶזְקֵאל, וְרָאָה כָּל מַה שֶּׁרָאָה וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הֲרֵי אֲדוֹנֵיכֶם כָּאן, וְכָל צְבָאוֹת הַשָּׁמַיִם וְהַמֶּרְכָּבוֹת שֶׁבָּאוּ לָדוּר עִמָּכֶם. לֹא הֶאֱמִינוּהוּ, עַד שֶׁנִּצְרָךְ לְגַלּוֹת כָּל מַה שֶּׁרָאָה: וָאֵרֶא כָּךְ, וָאֵרֶא כָּךְ. וְאִם גִּלָּה בְּיוֹתֵר, כָּל מַה שֶּׁגִּלָּה נִצְרָךְ כֻּלּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זֶה, שָׂמְחוּ. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים מִפִּי יְחֶזְקֵאל, לֹא פָּחֲדוּ עַל גָּלוּתָם כְּלָל, כִּי יָדְעוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יַעֲזוֹב אוֹתָם. וְכָל מַה שֶּׁגִּלָּה, גִּלָּה בִּרְשׁוּת.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''ב

א. אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְּתַרְגֵּם. וְהַמְּתַרְגֵם לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַקּוֹרֵא. וְאֵין הַמְּתַרְגֵּם רַשָּׁאי לְתַרְגֵּם עַד שֶׁיִּכְלֶה הַפָּסוּק מִפִּי הַקּוֹרֵא. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לִקְרוֹת פָּסוּק אַחֵר עַד שֶׁיִּכְלֶה הַתַּרְגּוּם מִפִּי הַתּוּרְגְמָן וְאֵין הַתּוּרְגְמָן נִשְּׁעָן לֹא לַעֲמוּד וְלֹא לְקוֹרָה אֶלָּאָ עוֹמֵד בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וְלֹא יְתַרְגֵם מִתּוֹךְ הַכְּתָב אֶלָּא עַל פֶּה. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לְסַיֵּיעַ לְתוּרְגְּמָן שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ תַּרְגוּם כָּתוּב בַּתּוֹרָה. וְהַקָּטָן מְתַרְגֵם עַל יְדֵי גָּדוֹל וְאֵין כָּבוֹד לְגָדוֹל שֶׁיְּתַרְגֵּם עַל יְדֵי קָטָן וְלֹא יִהְיוּ הַמְּתַרְגְּמִין שְׁנַיִם כְּאֶחָד אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא וְאֶחָד מְתַרְגֵּם: ב. וְלֹא כָּל הַמִּקְרָאוֹת מְתַרְגְּמִין בְּצִבּוּר מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן וּבִרְכַת כֹּהֲנִים וּמַעֲשֵׂה הָעֶגֶל מִן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן עַד וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם וְגוֹ' וְעוֹד פָּסוּק אֶחָד וַיִּגּוֹף ה' אֶת הָעָם וְגוֹ' נִקְרְאִין וְלֹא מְתֻרְגָּמִין. וּבְמַעֲשֵׂה אַמְנוֹן בַּמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד נִקְרָא וְלֹא מְתַרְגֵּם:

---

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ה

שָׂם לְאָזְנַיִם הָאֶצְבָּעוֹת הַמְּשׁוּפּוֹת כִּיתֵדוֹת אוֹ אַלְיַת הָאוֹזֶן רְחָבָה הַרְבֵּה לִהְיוֹת חוֹמָה וְגֶדֶר נֶגֶד הַשּׁוֹמֵעַ אִם יִשְׁמַע דְּבַר חֵטְא. שָׂם עַפְעַפַּיִם לְכַסּוֹת וְלִסְתּוֹם וְלַעֲצוֹם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְרָע. וְלַלָּשׁוֹן שְׁתֵּי חוֹמוֹת חוֹמַת עֶצֶם וְחוֹמַת בָּשָׂר מִלְּדַבֵּר בְּלָשׁוֹן הָרָע וְשׁוּם דְּבַר עֲבֵירָה וְהָאָדָם הַנִּבְזֶה כְּשֶׁהוּא שָׂם אָזְנָיו לִשְׁמוֹעַ עֲבֵירָה. וְעֵינָיו לִרְאוֹת עֲבֵירָה. לְשׁוֹנּוֹ לְהַצְמִיד מִרְמָה מַה עָשָׂה פָּרַץ גֶּדֶר מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכַמָּה חַטָּאִים נַעֲשׂוּ. קַח מָשָׁל אָדָם הַפּוֹרֵץ גֶּדֶר מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הוּא חַיָּיב מִיתָה הַפּוֹרֵץ גֶּדֶר מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבֶּן מָוֶת הוּא וְעַל זֶה נֶאֱמַר וּפוֹרֶץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ:

---

מסעי יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיִּסְע֖וּ מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּקִבְרֹ֥ת הַֽתַּאֲוָֽה: וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִינָי וּשְׁרוֹ בְּקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי: (יז) וַיִּסְע֖וּ מִקִּבְרֹ֣ת הַֽתַּאֲוָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּֽחֲצֵרֹֽת: וּנְטָּלוּ מִקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי וּשְׁרוֹ בַּחֲצֵרוֹת: (יח) וַיִּסְע֖וּ מֵֽחֲצֵרֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִתְמָֽה: וּנְטָלוּ מֵחֲצֵרֹת וּשְׁרוֹ בְּרִתְמָה:

 רש''י   ויחנו ברתמה. על שם לשון הרע של מרגלים, שנאמר (תהלים קכ, ג) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים:

(יט) וַיִּסְע֖וּ מֵֽרִתְמָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִמֹּ֥ן פָּֽרֶץ: וּנְטָלוּ מֵרִתְמָה וּשְׁרוֹ בְּרִמוֹן פָּרֶץ: (כ) וַיִּסְע֖וּ מֵֽרִמֹּ֣ן פָּ֑רֶץ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּלִבְנָֽה: וּנְטָלוּ מֵרִמוֹן פָּרֶץ וּשְׁרוֹ בְּלִבְנָה: (כא) וַיִּסְע֖וּ מִלִּבְנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּרִסָּֽה: וּנְטָלוּ מִלִבְנָה וּשְׁרוֹ בְּרִסָה:

---

נביאים - ירמיה - פרק ב

(יט) תְּיַסְּרֵ֣ךְ רָעָתֵ֗ךְ וּמְשֻֽׁבוֹתַ֙יִךְ֙ תּוֹכִחֻ֔ךְ וּדְעִ֤י וּרְאִי֙ כִּי-רַ֣ע וָמָ֔ר עָזְבֵ֖ךְ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יִךְ וְלֹ֤א פַחְדָּתִי֙ אֵלַ֔יִךְ נְאֻם-אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה צְבָאֽוֹת: אַיְתֵיתִי עַלָךְ יִסוּרִין וְלָא מְנַעְתָּ מִבִּשְׁתִּיךְ וְעַד דְלָא תַבְתָא לְאוֹרַיְתָא פּוּרְעָנוּתָא תִּתְעֲבֵיד מִנִיךְ וּדְעִי וַחֲזִי אֲרֵי בִּישְׁתָּא וּטְרִידָא אַיְתִי עֲלָךְ יְרוּשְלֵם עַל דִשְבַקְתָא יַת פוּלְחָנָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְלָא שַׁוִיתָא דַחֲלְתִי לִקְבֵיל עֵינָךְ אַמַר יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת :

 רש''י   תיסרך רעתך . סוף שרעתך תביא עליך יסורין : ומשובותיך . ל' בנים שובבים ( לקמן ג ) : תוכיחוך . ל' מוסר : ולא פחדתי . פחד שלי לא היה בלבך לירא אותי :

(כ) כִּ֣י מֵעוֹלָ֞ם שָׁבַ֣רְתִּי עֻלֵּ֗ךְ נִתַּ֙קְתִּי֙ מוֹסְרֹתַ֔יִךְ וַתֹּאמְרִ֖י לֹ֣א (אעבד) אֶעֱב֑וֹר כִּ֣י עַֽל-כָּל-גִּבְעָ֞ה גְּבֹהָ֗ה וְתַ֙חַת֙ כָּל-עֵ֣ץ רַעֲנָ֔ן אַ֖תְּ צֹעָ֥ה זֹנָֽה: אֲרֵי מֵעַלְמָא תַבְרִית נִיר עַמְמַיָא מִצַוָרֵיכוֹן פְּסָקִית חֲנִקֵיכוֹן וַאֲמַרְתּוּן לָא נוֹסַף עוֹד לְמֶעְבַר עַל מֵימְרָךְ אֲרֵי עַל רָמָא מְנַטְּלָא וּתְחוֹת כָל אִילָן עַבּוּף אַתְ פַלְחָא לְטַעֲוָתָא :

 רש''י   שברתי עלך . העול של עץ נופל בו ל' שבירה והמוסרות שהן של עור נופל בהן לשון נתיקה : מוסרותיך . הם רצועות שקושרין בהם העול : ותאמרי לא אעבור . על דבריך : כי על כל גבעה . אך אתה לא שמרת הבטחתך ועל כל גבעה את צועה ל' משכב ומצע כי משמש ל' אלא :

(כא) וְאָֽנֹכִי֙ נְטַעְתִּ֣יךְ שֹׂרֵ֔ק כֻּלֹּ֖ה זֶ֣רַע אֱמֶ֑ת וְאֵיךְ֙ נֶהְפַּ֣כְתְּ לִ֔י סוּרֵ֖י הַגֶּ֥פֶן נָכְרִיָּֽה: וַאֲנָא קְיַמְתְּכוֹן קֳדָמַי כְּמִנְצַב גַפְנָא בְחִירָא כּוּלְּכוֹן עָבְדֵי קְשׁוֹט וְאֵיכְדֵין אִשְׁתַּנֵיתוּן קֳדָמַי בְּעוֹבָדֵיכוֹן מְקַלְקְלַיָא סְטֵיתוּן מִבָתַר פוּלְחָנִי הֲוֵיתוּן כְּגֶפֶן דְּלֵית בֵיהּ הַנָאָה :

 רש''י   נטעתיך שורק . שורק הוא זמורות גפן טוב כלומר בני אבות כשרים וצדיקים ומדרשו נטעתיך שורק הוספתי לך על שבע מצות של בני נח שש מאות ושש כמנין שורק : סורי . דישטורלטור''ש בלע''ז : גפן נכריה . הצומחת ביערים :

(כב) כִּ֤י אִם-תְּכַבְּסִי֙ בַּנֶּ֔תֶר וְתַרְבִּי-לָ֖ךְ בֹּרִ֑ית נִכְתָּ֤ם עֲוֹנֵךְ֙ לְפָנַ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה: אֲרֵי אִם תְּדַמָּן לְאִתְנַקָאָה מִחוֹבִיך כְמָא דִּמְנַקֵּן בְּנִתְרָא וּמְחַוְרִין בְּבוֹרִיתָא הָא כְּרוֹשֶׁם כִּתְמָא דְלָא דְּכֵי כֵן סְגִיאוּ חוֹבִיך קֳדָמַי אַמַר יְיָ אֱלֹהִים :

 רש''י   בנתר . מין אדמה שחפין ושפין בה את הבגדים : בורית . נקיון כמו ובר לבב ( תהלים כד ) ויש לועזים בורית שאבו''ן בלעז : נכתם עונך . הא כרושם כתמא דלא דכי כן סגיאו חוביך קדמי : כתם . טאק''א בלעז : עונך . על עון העגל נאמר שהוא קיים לעולם כמו שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם ( שמות לב ) כל פקידות הבאות על ישראל יהיה מקצת עון העגל בהם :

(כג) אֵ֣יךְ תֹּאמְרִ֞י לֹ֣א נִטְמֵ֗אתִי אַחֲרֵ֤י הַבְּעָלִים֙ לֹ֣א הָלַ֔כְתִּי רְאִ֤י דַרְכֵּךְ֙ בַּגַּ֔יְא דְּעִ֖י מֶ֣ה עָשִׂ֑ית בִּכְרָ֥ה קַלָּ֖ה מְשָׂרֶ֥כֶת דְּרָכֶֽיהָ: אֵיכְדֵין תֵּימְרִין לָא אִסְתָאָבִית וּבָתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא לָא הַלִכִית זְקִיפִי עֵינַיִךְ עַל אוֹרְחָתִיךְ כַד הֲוִית יַתְבָא בְחֵילְתָא לְקָבֵיל בֵית פְּעוֹר דְעִי מָה עָבַדְתְּ הֲוֵית דַמְיָא לְיַנְקָא קַלִּילָא דִּמְקַלְקְלָא אוֹרְחָתָהָא :

 רש''י   ראי דרכך בגיא . מה עשית מול בית פעור ועוד עתה את מחזקת באותו הדרך כבכרה קלה המשרכת דרכיה : בכרה . גמלה נקבה בחורה שהיא אוהבת לנוע בכרי מדין ( ישעיה ס ) מתורגם הוגני מדין והם גמלים בחורים כמו שמצינו בסנהדרין נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני : משרכת . מחזקת בדרכי נעוריה ל' מסריך סריך ויש לחברו עם שרוך הנעל ( בראשית יד ) קושרת דרכי נערותה בלבה :

(כד) פֶּ֣רֶה | לִמֻּ֣ד מִדְבָּ֗ר בְּאַוַּ֤ת (נפשו) נַפְשָׁהּ֙ שָׁאֲפָ֣ה ר֔וּחַ תַּאֲנָתָ֖הּ מִ֣י יְשִׁיבֶ֑נָּה כָּל-מְבַקְשֶׁ֙יהָ֙ לֹ֣א יִיעָ֔פוּ בְּחָדְשָׁ֖הּ יִמְצָאֽוּנְהָ: כְּעָרוֹדָא דִּמְדוּרָהּ בְמַדְבְרָא בִּרְעוּת נַפְשָׁה שַׁתְיָא רוּחָא כְּיָרוֹדָא כֵן כְּנִשְׁתָּא דְיִשְּׂרָאֵל מְרָדַת וְטָעַת מִן אוֹרַיְתָא וְלָא צַבְיָא לְמֵיתַב נְבִיָא אֵימַר לָהּ כָל בָּעָהָא דְאוֹרַיתִי לָא יִשְׁתַּלְהוּן בְּזִמְנָהּ יַשְׁכְּחוּנָּהּ :

 רש''י   פרה . שלוואטיק''ו בלעז ויש לועזין קוליי''ן בלעז : למוד מדבר . הלמוד להיות במדברות כן אוהבת לנוע : שאפה רוח . פותחת את פיה ושואפת רוח ולעולם הוא חוזר למקומו : תאנתה מי ישיבנה . אותה מדת תנינים שיש בה כי גם התנין שואף רוח כמה שנאמר שאפה רוח כתנים ( ירמיה יד ) מי ישיבנה מאותה מדה כן אתם מי יוכל להשיבכם מדרככם הרעה : כל מבקשיה לא ייעפו . כי על חנם ייעפו שלא יוכלו להשיגה ומה סופה בחדשה ימצאונה חדש אחד יש בשנה שהיא ישנה כל החדש ואז היא נלכדת אף אתם חדש אחד ( הוא אב ) הוכן לכם כבר מימות המרגלים שקבעו אבותיכם בכיית חנם בו תלכדו . תאנתה . שו''ן דגרונמינ''ט בלעז וכן ת''י כירודא , ד''א ל' יללה כמו תאניה ואניה ( איכה ב ) ל''א שאקונטריא''ה בלעז כמו תאנת שילה ( יהושע טז ) :

---

כתובים - תהילים - פרק צב

(י) כִּ֤י הִנֵּ֪ה אֹיְבֶ֡יךָ | יְֽהוָ֗ה כִּֽי-הִנֵּ֣ה אֹיְבֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ יִ֝תְפָּרְד֗וּ כָּל-פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: אֲרוּם הָא בַעֲלֵי דְבָבָךְ יְיָ אֲרוּם הָא בַעֲלֵי דְבָבָךְ יְהוֹבְדוּן לְעַלְמָא דְאָתֵי מִתְפָּרְשִׁין מִן סִיעָתְהוֹן דְצַדִיקַיָא כָּל עָבְדֵי שְׁקָר : (יא) וַתָּ֣רֶם כִּרְאֵ֣ים קַרְנִ֑י בַּ֝לֹּתִ֗י בְּשֶׁ֣מֶן רַעֲנָֽן: וְזֵקְפְתָּא הֵיךְ רֵימְנָא תוּקְפִי יָתִי בִּמְשַׁח רְבוּתָא רַטִיבָא דְזַיִת עַבּוּף :

 רש''י   בלותי בשמן רענן . לבלותי בשמן של שררה . בלותי כמו ( במדבר טו ) בלול בשמן :

(יב) וַתַּבֵּ֥ט עֵינִ֗י בְּשׁ֫וּרָ֥י בַּקָּמִ֖ים עָלַ֥י מְרֵעִ֗ים תִּשְׁמַ֥עְנָה אָזְנָֽי: וְאִסְתַּכָּלַת עַיְנִי בְּאוּבְדָנָא דִמְעִיקֵי בְּקָיְמִין עֲלַי לְאַבְאָשָׁא שָׁמְעָן אוּדְנַי קָל תְּבִירְהוֹן :

 רש''י   בשורי . בעוייני כמו בשוררי : בקמים עלי מרעים . על הרשעים הקמים עלי שמעו אזני מאחורי הפרגוד שלא יועילו לכלות אותנו , כך שמעתי :

(יג) צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה: צַדִיקָא הֵיךְ דִקְלָא יְלַבְלֵב פִּרֵין הֵיךְ אַרְזָא בְּלִבְנָן יִסְגֵא וְיַעְבֵּיד שָׁרָשִׁין :

 רש''י   צדיק כתמר יפרח וגו' . כתמר לעשות פירות וכארז בלבנון להחליף גזעו :

(יד) שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית יְהוָ֑ה בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ: בְּנוֹי יֶהֱווֹן שְׁתִילִין בְּבֵית מַקְדְשָׁא דַיָי בְּדָרַת בֵּית אֱלָהָנָא יְלַבְלְבוּן :

 רש''י   שתולים . יהיו הצדיקים בבית ה' :

(טו) ע֖וֹד יְנוּב֣וּן בְּשֵׂיבָ֑ה דְּשֵׁנִ֖ים וְרַֽעֲנַנִּ֣ים יִהְיֽוּ: תּוּב כַּאֲבָהָתְהוֹן יַעְבְּדוּן בְּנִין בְּשֵּׂיבוּ דְהֵנִין וְרַטִיבִין יְהוֹן :

 רש''י   ינובון . יצמחון : דשנים . שמנים ורעננים יהיו ואז יגידו כי ישר ה' :

---

משנה עבודה זרה פרק ב

א. אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפֻנְדְּקָאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָרְבִיעָה. וְלֹא תִתְיַחֵד אִשָּׁה עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָעֲרָיוֹת. וְלֹא יִתְיַחֵד אָדָם עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תְיַלֵּד אֶת הַנָּכְרִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּיַלֶּדֶת בֵּן לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל נָכְרִית, מְיַלֶּדֶת בַּת יִשְׂרָאֵל. בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תָנִיק בְּנָהּ שֶׁל נָכְרִית. אֲבָל נָכְרִית, מְנִיקָה בְנָהּ שֶׁל יִשְׂרְאֵלִית בִּרְשׁוּתָהּ:

 ברטנורה   (א) אין מעמידין בהמה בפונדקאות. העשוין להתאכסן שם עוברי דרכים לפי שהעו''ג חשודים על הרביעה אפילו נקבות אצל נקבות אסור לפי שהעו''ג מצויים אצל נשי חביריהם ופעמים שאינו מוצאה ומרביע את הבהמה: ולא תתיחד אשה עמהן. אפילו ביחוד שכיוצא בו אצל ישראל מותר. כגון שאשתו עמו אצל עו''ג אסור דעו''ג אין אשתו משמרתו: לא תילד את העובדת כוכבים. מפני שמגדלת בן לע''ג ובשכר מותרת משום איבה: אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל. בזמן שאחרות עומדות על גבה. אבל בינה ובינה לא. שחשודה על שפיכות דמים שמא תהרגנו:

ב. מִתְרַפְאִין מֵהֶן רִפּוּי מָמוֹן, אֲבָל לֹא רִפּוּי נְפָשׁוֹת. וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר, אֲבָל לֹא בֵינוֹ לְבֵינוֹ:

 ברטנורה   (ב) רפוי ממון. בהמתו: רפוי נפשות. גופו. ואם אמר לו סם פלוני יפה לך אפילו רפוי נפשות מותר להתרפאות ממנו: אבל לא בינו לבינו. ואי רואה במראה מותר. דמימר אמר העו''ג הואיל ומסתפר הכי אדם חשוב הוא ומתיירא להורגו:

ג. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה, הַיַּיִן, וְהַחֹמֶץ שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן, וְחֶרֶס הַדְרִיָּנִי, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בִזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ עָגוֹל, אָסוּר. מָשׁוּךְ, מֻתָּר. בָּשָׂר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה, מֻתָּר. וְהַיּוֹצֵא, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְזִבְחֵי מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. הַהוֹלְכִין לַתַּרְפּוּת, אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם. וְהַבָּאִין, מֻתָּרִין:

 ברטנורה   (ג) שהיה מתחלתו יין. לאפוקי היכא דקנה העו''ג חומץ מישראל דלא מתסר בהנאה. דטעמא דמתסר בהנאה משום דלמא נסכיה לע''ג. וחומץ לא קא מנסך לע''ג: וחרס הדרייני. אדריאנוס קיסר היה מגבל טיט ביין ועושה ממנו כלים ולא היה מצרפן בכבשן. ונושאים אותן במלחמה וכשרוצים לשתות משימים אותם החרסים במים. ונמוחים שם והטיט שוקע למטה ונשאר היין מזוג במים ועל שם אדרייאנוס נקרא חרס הדרייני: עורות לבובים. קורעים הבהמה מחיים כנגד הלב כמין נקב עגול. ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע''ג: משוך מותר. שאין עושין לע''ג אלא עגול והלכה כרשב''ג: היוצא אסור בהנאה. שכבר נעשה תקרובות: לתרפות. לטעות ע''ג מקום ערותה שלאשה נקרא בית תורפה: אסור לשאת ולתת עמהם. דאזלו ומודו לע''ג ועוד דזבני מידי דצריך תקרובת ע''ג והלכה כר''ע:

ד. נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶן וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן, אֲסוּרִין וְאִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה. הַחַרְצַנִּים וְהַזָּגִין שֶׁל גּוֹיִם, אֲסוּרִין וְאִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לַחִין, אֲסוּרִין. יְבֵשִׁין, מֻתָּרִין. הַמֻּרְיָס וּגְבִינוֹת בֵּית אֻנְיָקִי שֶׁל גּוֹיִם, אֲסוּרִין וְאִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין אִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה:

 ברטנורה   (ד) נודות. של עור: וקנקנים. של חרס: אין איסורן איסור הנאה. ודינייהו הכי אם חדשים הם מותר לתת לתוכן יין מיד ואם הכניס בהן העו''ג יין לקיום ממלא אותם מים ומשהה בתוכן שלשה ימים מעת לעת אלא שמערה המים בכל יום מעת לעת של ג' ימים ומשים מים אחרים תחתיהם ואחר כך מותר לשום בתוכו יין. ואם ישנו י''ב חדש שלא היה בהם יין של עו''ג מותרין מיד אחר שנה בלי ערוי: חרצנים וזגים. פסולת של ענבים וגרעינים שבפנים והקליפים שבחוץ: לחים. כל י''ב חדש אסורים בהנאה: ויבשים. לאחר י''ב חדש מותרין באכילה: המורייס. שומן שלדגים רגילין היו שמערבין בו יין. אבל אם ניכר ממנו שלא נתערב בו יין כ''ע לא פליגי דשרי: בית אונייקי. שם כפר שרוב עגלים הנמצאים שם קרבים לע''ג. ר''מ חייש למיעוטא וסבר דאף על גב דרוב עגלים הוי מיעוטא כנגד שאר בהמות חיישינן למיעוטא. וכל הגבינות הנמצאות שם אמרינן דלמא בקיבת עגלי ע''ג העמידן. וחכמים לא חיישי למעוטא. ואין הלכה כר''מ בכל הני תלתא בבי:

ה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדָּרֶךְ. אָמַר לוֹ, מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ גְּבִינוֹת שֶׁל גּוֹיִם. אָמַר לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבָה שֶׁל נְבֵלָה. אָמַר לוֹ, וַהֲלֹא קֵבַת עוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּבַת נְבֵלָה וְאָמְרוּ כֹּהֵן שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה שׂוֹרְפָהּ חַיָּה וְלֹא מוֹעֲלִין. (חָזַר) וְאָמַר לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבַת עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לוֹ, אִם כֵּן, לָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ בַהֲנָאָה. הִשִּׂיאוֹ לְדָבָר אַחֵר, אָמַר לוֹ, יִשְׁמָעֵאל אָחִי, הֵיאָךְ אַתָּה קוֹרֵא (שיר השירים א) כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן, אוֹ כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִךְ. אָמַר לוֹ, כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִךְ. אָמַר לוֹ, אֵין הַדָּבָר כֵּן, שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ מְלַמֵּד עָלָיו, לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים:

 ברטנורה   (ה) מפני מה אסרו גבינות של עו''ג. באכילה. ולרבנן קא בעי. ומשום חלב של בהמה טמאה ליכא למיחש דקים לן דחלב בהמה טמאה אינה נקפה: שורפה חיה. דפרשא בעלמא היא: בקיבת עגלי ע''ג. ואף על גב דפרשא בעלמא היא אסור דשאני ע''ג דכתיב בה (דברים יג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם: השיאו לדבר אחר. ולא רצה להגיד טעמו של דבר מפני שעדיין לא עברו י''ב חדש שנגזרה גזירה זו וכי גזרי רבנן גזירה לא מגלו לטעמא עד תריסר ירחי שתא עד שתתפשט גזירתן דלמא איכא דלא ס''ל לטעמא ואתי לזלזולי ביה וטעמא דאסרו גבינות של עו''ג מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטת עו''ג שהיא נבלה ואף על פי שהוא דבר מועט כנגד כל החלב כיון שהוא מעמיד החלב ועושה בו מעשה לא בטל דקי''ל הכל הולך אחר המעמיד. ומשום בשר בחלב לא היה אסור כיון שהבשר בפני עצמו מותר אינו אוסר בחלב אף על פי שמעמידו עד שיתן בו טעם אבל דבר של איסור מעיקרו אוסר בהיתר. אף על פי שאינו נותן בו טעם כל זמן שהוא מעמיד: כי טובים דודיך מיין. הקדוש ברוך הוא אומר כן לכנסת ישראל: אין הדבר כן. אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקדוש ברוך הוא ערבים עלי דברי דודיך כלומר תקנות שתקנו וגזרו החכמים יותר מיינה של תורה. מעיקר תורה שבכתב:

ו. אֵלּו דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאֵין אִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה, חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, וְהַפַּת, וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן. רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ הִתִּירוּ בְשֶּׁמֶן. וּשְׁלָקוֹת, וּכְבָשִׁין שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ, וְטָרִית טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה [כִלְבִּית שׁוֹטֶטֶת בּוֹ], וְהַחִילָק, וְקרֶט שֶׁל חִלְתִּית, וּמֶלַח סַלְקוֹנְטִית, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין וְאֵין אִסוּרָן אִסוּר הֲנָאָה:

 ברטנורה   (ו) הפת והשמן וכו'. כל הני אסורין משום חתנות ופת של נחתומין התירוהו אבל פת של בעלי בתים לא הותר אלא להולכי דרכים ובשעת הדחק. והשמן ראו שלא פשט איסורו ונמנו עליו והתירוהו כדמסיק במתניתין: ושלקות. כל דבר שבשלו אותו העו''ג ואפילו בשלו אותו בכליו של ישראל ובפניו שאין לחוש לתערובות איסור ולגיעולי עו''ג אסרוהו משום בשולי עו''ג והוא שלא סייע בו ישראל לא בתחלה ולא בסוף ולא אסרו משום בשולי עו''ג אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אבל אם חסר אחת מאלו אין בו משום בשולי עו''ג: וכבשין שדרכן לתת בהן יין. אין איסורן איסור הנאה לפי שאין טעם היין ניכר בהן אבל באכילה אסורין: טרית טרופה. מין דגים טהורים שטורפין אותן דק דק ואינן נכרין ואסורים כשנלקחו מן העו''ג שמא (נכתש) עמהם דג טמא: וציר שאין בו דגה. דג קטן שנקרא כלבית ודרכו שהוא גדל בתוך (ציר של) דגים טהורים וכשיש ציר דג טמא מעורב עמו לא יגדל בו כלבית: והחילק. מן דגים קטנים טהורים ואין להם סנפיר וקשקשת ועתיד לגדל אחר זמן ודגים קטנים טמאים הדומים להם מתערבים עמהם ואינם ניכרים אפילו כשאינה טרופה אבל טרית אין הדגים טמאים דומים לה ולכך שרי כשאינה טרופה: חלתית. כך שמה בערבי וחותכין קרטין בסכין ואסורה משום שמנונית דסכין דאגב חריפותא (דחלתית) ממתקת היא טעם דשמנונית הנבלע בה: ומלח סלקונטית. מלח שכל גדולי רומי אוכלין אותה רגילין למשוח אותה בחלב חזיר ובשומן דגים טמאים והיא גסה ולבנה ביותר:

ז. אֵלּו מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה, חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גוֹי וְיִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, וְהַדְּבָשׁ. וְהַדַּבְרָנִיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפִין, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר מַשְׁקֶה. וּכְבָשִׁין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ, וְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּגָה, וְעָלֶה שֶׁל חִלְתִּית, וְזֵיתִים גְּלֻסְקָאוֹת הַמְגֻלְגָּלִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַשְּׁלוּחִין, אֲסוּרִין. הַחֲגָבִים הַבָּאִים מִן הַסְלוּלָה, אֲסוּרִין. מִן הַהֶפְתֵּק, מֻתָּרִין. וְכֵן לַתְּרוּמָה:

 ברטנורה    וישראל רואהו. לאו דוקא רואהו אלא כיון דאי קאי חזי ליה אף על גב דכי יתיב לא חזי ליה העו''ג ארתותי מרתית אמר השתא קאי וחזי לי: והדברניות. החלות שרודין מן הכוורת שבהם הדבש אף על פי שהם נוטפות לא חיישינן שמא עיר' בהם יין נסך. פירוש אחר אשכלות של ענבים אף על פי שהיין נוטף מהן אין בהן משום יין נסך. ואין בהם משום הכשר משקה שיהא מוכשר לטומאה דסתמן לאכילה ולא ניחא ליה במשקה הנוטף מהן: וטרית שאינה טרופה. ואף על פי שהיא עשויה חתיכות (נשאר) ראש הדג ושדרתו קיימין וניכר שהוא טהור: עלה של חלתית. דהא לא מפסקי לה בסכין: וזיתים גלוסקאות מגולגלים. זיתים הכנוסים בכלי עגול ומתחממים ונעצרים מאליהן ונעשים כגלוסקים מגולגלים כמו ביצה מגולגלת שנתחממו: השלחין אסורין. אם נתרככו הזיתים כל כך עד שכשלוקח הזית בידו הגרעין שבתוכו משתלח ונופל מאליו אסורין. דמחמת היין נתרככו. ואין הלכה כר' יוסי: מן הסלולה. מן הסל שלפני החנוני אסורים שמזלף עליהן יין כדי שיתרככו: מן ההפתק. ממקום שכונסן שעוצרים אותם שם זה על זה מותרים שאינו מזלף עליהם יין עד שנותנן לפניו למכור: וכן לתרומה. וכן כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין כל הנמצא לפניו אסור שמא תרומה היא. אבל הבא מן האוצר מותר. דארתותי מרתת דלמא שמעי רבנן ויפקירו כל האוצר:

---

גמרא ע''ז דף כ''ה ע''א

לֹא תִּתְיַיחֵד אִשָּׁה עִמָּהֶן. בְּמַאי עַסְקֵינָן אִילֵימָא בְּחַד דְּכָוָותָהּ גַּבֵּי יִשְׂרָאֵל מִי שָׁרֵי וְהָתְנַן לֹא יִתְיַיחֵד אִישׁ אֶחָד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים. אֶלָּא בִתְלָתָא דְּכַוָּותָהּ גַּבֵּי יִשְׂרָאֵל בִּפְּרוּצִים מִי שָׁרֵי. וְהָתְנַן אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַיחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִכְּשֵׁרִים אֲבָל בִּפְּרוּצִים אֲפִילוּ עֲשָׂרָה נָמֵי לֹא מַעֲשֵׂה הָיָה וְהוֹצִיאוּהָ עֲשָׂרָה בְּמִטָּה. לֹא צְרִיכָא בְּאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ נָכְרִי אֵין אִשְׁתּוֹ מְשַׁמְרָתוֹ אֲבָל יִשְׂרָאֵל אִשְׁתּוֹ מְשַׁמְרָתוֹ וְתֵיפוּק לֵיהּ מִשּׁוּם שְׁפִיכוּת דָּמִים אָמַר רַב יִרְמִיָה בְּאִשָּׁה חֲשׁוּבָה עַסְקֵינָן דְּמִרְתְּתֵי מִינָהּ. רַב אִידִי אָמַר אִשָּׁה כְלֵי זַיְינָהּ עָלֶיהָ מַאי בִינַיְיהוּ. אִיכָּא בִינַיְיהוּ אִשָּׁה חֲשׁוּבָה בֵּין הָאֲנָשִׁים וְשֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּבָה בֵּין הַנָּשִׁים. תַּנְיָא כַּוָּותֵיהּ דְּרַב אִידִי בַר אָבִין הָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁהַשָּׁלוֹם עִמָּה לֹא תִתְיַחֵד עִמָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָעֲרָיוֹת וְלֹא יִתְיַיחֵד אָדָם עִמָּהֶן. תָּנוּ רַבָּנָן יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּזְדַמֵּן לוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּדֶּרֶךְ טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר בְּסַיִּיף טוֹפְלוֹ לִימִינוֹ בְּמַקֵּל טוֹפְלוֹ לִשְׂמֹאלוֹ. הָיוּ עוֹלִין בְּמַעֲלָה אוֹ יוֹרְדִין בִּירִידָה לֹא יְהֵא יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה וְעוֹבֵד גִּלּוּלִים לְמַעֲלָה אֶלָּא יִשְׂרָאֵל לְמַעֲלָה וְעוֹבֵד גִלּוּלִים לְמַטָּה. וְאַל יָשׁוּחַ לְפָנָיו שֶׁמָּא יָרוּץ אֶת גּוּלְגַּלְתּוֹ. שָׁאֲלוֹ לְהֵיכַן הוֹלֵךְ יַרְחִיב לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ כְּדֶרֶךְ שָׁעָשָׂה יַעֲקֹב אָבִינוּ לְעֵשָׂו הָרָשָׁע עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אַדֹנִי שְׂעִירָה וּכְתִיב וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכּוֹתָה. מַעֲשֵׂה בְתַלְמִידֵי רִבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לִכְזִיב פָּגְעוּ בָּהֶן לִסְטִים אָמְרוּ לָהֶם לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים אָמְרוּ לָהֶם לְעַכּוֹ. כֵּיוַן שֶׁהִגִּיעוּ לִכְזִיב פִּירְשׁוּ אָמְרוּ לָהֶם מִי אַתֶּם. אָמְרוּ לָהֶן תַּלְמִידֵי רִבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לָהֶם אַשְׁרֵי רִבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו שֶׁלֹּא פָגַע בָּהֶן אָדָם רַע מֵעוֹלָם. רַב מְנַשִּׁי הֲוָה אָזִיל לְבֵי תוֹרְתָא פָּגְעוּ בֵּיהּ גַנְבֵי אָמְרוּ לֵיהּ לְאָן קָאַזְלָת אָמַר לָהֶן לְפוּמְבְּדִיתָא כִּי מָטָא לְבֵי תוֹרְתָא פָּרִישׁ. אָמְרוּ לֵיהּ תַּלְמִידוֹ דִיְהוּדָה רַמָּאי אַתְּ אָמַר לְהוּ יַדְעִיתוּ לֵיהּ יְהֵא רַעֲוָא דִילְהֲווּ אִינְשֵׁי בְשַׁמְתָּא אָזְלוּ עָבְדוּ גְנֵיבְתִי עֶשְׂרִין וְתַרְתִּין שְׁנִין וְלֹא אַצְלְחוּ כֵּיוַן דְּחָזוּ אָתוּ כוּלְהוּ תַּבְעֵי שַׁמְתַּיְיהוּ וַהֲווֹ בְהוּ חַד גִּירְדְנָא דְלֹא אָתָא לְשַׁרוּיֵי שַׁמְתֵּיהּ אַכְלֵיהּ אַרְיָא הַיְינוּ דְאַמְרֵי אִינְשִׁי גִירְדְנָא דְלָא טַיִּיזָן שַׁתָּא בָּצִיר מִשְּׁנֵי. תָּא חֲזֵי מַה בֵּין גַּנְבֵי בָבֶל לְלִסְטִים דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

 רש''י  עם שתי נשים. שדעתן קלות ושתיהן תתרצנה לעבירה: בפרוצים מי שרי. ולמה ליה לתנא לאשמעינן נכרי הא אפי' ישראל דכוותייהו אסירי: והוציאו עשרה. פרוצים לאשת איש זונה במטה חוץ לעיר כעין קוברי מת שלא יבינו: באשתו. של כותי: ותיפוק ליה. בלא עבירה נמי לא תתיחד משום ש''ד: באשה חשובה. בין האנשים ובין הנשים אשה יפה וקרובה למלכות דמסתפי מינה ולא קטלי לה: כלי זיינה עליה. אע''פ דאינה חשובה אין הורג אותה אלא בא עליה: איכא בינייהו אשה חשובה בין האנשים. קרובה למלכות: ואינה חשובה בין הנשים. אינה יפה. לרבי ירמיה שריא ליחודי דמשום ש''ד ליכא דהא קרובה למלכות היא ומשום עריות נמי ליכא דמכוערת היא, לרב אידי דאמר סתם אשה כלי זיינה עליה אסורה ליחודי: שהשלום עמה. דודאי לא יהרגנה דהא כלי זיינה עליה: לא תתיחד כו'. והיינו כרב אידי. השלום עמה משמע היא נושאת את שלומה ואינה צריכה לשלום מלכות: טופלו לימינו. מחברו לכותי לימינו של ישראל שאם ירצה כותי להרגו ישלח ישראל יד ימינו ויאחוז בו: למעלה. בעליה ילך ישראל לפני הכותי ובירידה יוליך הכותי לפניו: לא ישחה. הישראל לפני הכותי ליטול כלום: שמא ירוץ. ירוצץ: נסע סכותה. ולא הלך עד שעיר: לעכו. רחוק מכזיב: בשמתא. לפי שהיה אדם גדול ושמתיה חיילא: גרדן דלא טייזן. עניו אין לו בושת פנים: גנבי דבבל. שפגעו בתלמידי ר''ע ספרו בשבחו ואע''פ שסתם לסטים פריצים מגנבים להודיעך שבחה של ארץ ישראל:

---

זוהר ויגש דף ר''ט ע''ב

וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַרְעֹה (תָּא חֲזִי) מַאן דְּצָלִי צְלוֹתֵיהּ וְקָם קָמֵי מָארֵיהּ אִצְטְרִיךְ לֵיה דְלָא לְמִשְׁמַע קָלֵי בִצְלוֹתֵיהּ וּמַאן דְּאַשְׁמַע קָלֵיהּ בִצְלוֹתֵיהּ צְלוֹתֵיהּ לָא אִשְׁתְּמַע מָאי טַעְמָא בְגִין דִּצְלוֹתָא לָאו אִיהִי הַהוּא קָלָא דְאִשְׁתְּמַע דְּהַהוּא קוֹל דְּאִשְׁתְּמַע לָאו הִיא צְלוֹתָא. וּמָאן אִיהִי צְלוֹתָא דָּא קָלָא אַחֲרָא דְתַלְיָא בְקָלָא דְאִשְׁתְּמַע וּמָאן הִיא קָלָא דְאִשְׁתְּמַע דָּא הַהוּא קוֹל דְּהוּא בְוָא''ו קָלָא דְתַלְיָא בֵיה דָא הַהוּא קָל בְּלָא וָא''ו וּבְגִין כַּךְ לָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמִשְׁמַע קָלֵיהּ בִצְלוֹתֵיהּ אֶלָּא לְצַלָּאָה בְלַחֲשׁ בְּהַהוּא קָלָא דְלָא אִשְׁתְּמַע וְדָא הִיא צְלוֹתָא דְאִתְקַבָּלַת תָּדִיר וְסִימָנִיךְ וְהַקֹּל נִשְׁמַע קָּל בְּלָא וָא''ו נִשְׁמַע דָא הִיא צְלוֹתָא דְהִיא בַחֲשָׁאי דִּכְתִיב בְּחַנָּה (שמואל א א) וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ דָּא הִיא צְלוֹתָא דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָבִּיל כַּד אִתְעֲבִיד גּוֹ רְעוּתָא וְכַוָּונָה וְתִקּוּנָא כִּדְּקָא יָאוּת וּלְיַחֲדָא יְחוּדָא דְמָרֵיהּ כִּדְּקָא יָאוּת בְּכָל יוֹמָא. תָּא חֲזֵי וְהַקֹּל נִשְׁמַע דָא הוּא קָל בְּלָא וָא''ו דָּא הִיא קָלָא דִבְכָאת עַל מִקְדַשׁ רִאשׁוֹן וְעַל מִקְדָשׁ שֵׁנִי נִשְׁמַע כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ירמיה לא) קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמַע בְּרָמָה מַאי בְּרָמָה דָּא הוּא עַלְמָא עִלָּאָה עַלְמָא דְאָתֵי וְסִימָנִיךְ מִן הָרָמָה וְעַד בֵּית אֵל (תהלים קו) מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם הָכָא בְרָמָה דָא עַלְמָא עִלָּאָה דְהָא בְהַהִיא שַׁעְתָּא דִי בְרָמָה נִשְׁמַע כְּדֵין מַה כְתִיב (ישעיה כב) וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וְגוֹמֵר וְהַקֹּל נִשְׁמַע לְעֵילָא לְעֵילָא מָאי טַעְמָא בְּגִין דְּוָא''ו אִתְרַחָק וְאִסְתַּלָק מִינָהּ וּכְדֵין (ירמיה לא) רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כִּי אֵינֶנּוּ כִּי אֵינָם מִבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא כִּי אֵינֶנּוּ וְהָא אוֹקִימְנָא כִּי אֵינֶנּוּ דְּבַעֲלָהּ לָא אִשְׁתְּכַח עִמָּהּ דְאִלְמָלֵי בַעֲלָהּ יִשְׁתְּכַח עִמָּהּ תִּתְנָחֵם עֲלַיְיהוּ דְהָא כְדֵין בְּנָהָא לָא יְהוֹן בְּגָלוּתָא וּבְגִין דְּאֵינֶנּוּ לָאו אִיהִי מִתְנַחֲמָא עַל בְּנָהָא בְּגִין דִּבְּנָהָא אִתְרַחֲקוּ מִינָהּ עַל דְּאֵינֶנוּ עִמָּה. תָּא חֲזֵי כַּד יָקִים קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְהַאי קָל מֵעַפְרָא וְיִתְחַבֵּר בְּוָא''ו כְּדֵין כָּל מַה דְאִתְאֲבִיד מִינַיְיהוּ בְזִמְנָא דְגָלוּתָא יִתְהַדָּר וְיִתְעַדְּנוּן בִּנְהוֹרִין עִלָּאִין דְּאִתּוֹסְפָן מִגּוֹ עָלְמָא עִלָּאָה כְמָה דְאָמַר (ישעיה כז) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאוֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם:

 תרגום הזוהר  וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה: רַבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, כָּל אָדָם הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, צָרִיךְ לְהַקְדִּים לוֹ בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וּלְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ בַּזְּמָן שֶׁצָרִיךְ. בַּבֹּקֶר יִתְאָחֵד בִּימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חֶסֶד. בְּמִנְחָה יִתְאָחֵד בִּשְׂמֹאלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְנִצְרָךְ לָאָדָם תְּפִלָּה וּבַקָּשָׁה בְּכָל יוֹם וָיוֹם, כְּדֵי שֶׁיִּתְאָחֵד בּוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבֵאֲרוּהוּ. מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ. וּמִי שֶׁמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, תְּפִלָּתוֹ אֵינָהּ מִתְקַבֶּלֶת. מַה הַטַּעַם. הוּא, מִשּׁוּם שֶׁהַתְּפִלָּה אֵינָהּ אוֹתוֹ הַקּוֹל הַנִּשְׁמָע, כִּי הַקּוֹל הַנִּשְׁמָע אֵינוֹ תְּפִלָּה. וּמַה הִיא תְּפִלָּה, הִיא קוֹל אַחֵר הַתָּלוּי בַּקּוֹל הַנִּשְׁמָע. וּמַה הוּא הַקּוֹל נִשְׁמָע, זֶה אוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁהוּא עִם ו'. וְהַקּוֹל הַתָּלוּי בּוֹ, בַּקּוֹל הַנִּשְׁמָע, הוּא קֹל בְּלֹא ו'. וּמִשּׁוּם זֶה אֵין הָאָדָם צָרִיךְ לְהַשְּׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, אֶלָּא לְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ, בְּקוֹל שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע, כִּבְחִינַת הַנּוּקְבָא, שׁה''ס תְּפִלָּה, וְעַל יְדֵי תְּפִלָּתֵנוּ מְיַחֲדִים הַקּוֹל שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע, עִם ז''א שֶׁהוּא הַקּוֹל הַנִּשְׁמָע. וְזוֹ הִיא תְּפִלָּה הַמִּתְקַבֶּלֶת תָּמִיד, לִהְיוֹתָהּ מִשְׁתּוֹקֶקֶת אָז בְּיוֹתֵר לְהִזְדַוֵּג עִם ז''א. וְזֶה שֶׁכָּתוּב וְהַקֹּל נִשְׁמַע, קֹל בְּלֹא ו', נִשְׁמָע, כְּלוֹמָר שֶׁמִּתְקַבֶּלֶת. זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁהִיא בְּלַחַשׁ, שֶׁכָּתוּב בְּחַנָּה, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמַע. זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל, כְּשֶׁנַּעֲשֵׂית בְּרָצוֹן וְכַוָּנָה וּבְתִקּוּן כָּרָאוּי, וּכְשֶׁמְּיַחֵד יִחוּד רִבּוֹנוֹ בְּכָל יוֹם כָּרָאוּי לִהְיוֹת. בֹּא וּרְאֵה, וְהַקֹּל נִשְׁמַע: זֶהוּ קֹל בְּלִי ו', זֶהוּ קוֹל שֶׁבּוֹכֶה עַל בַּיִת רִאשׁוֹן וְעַל בַּיִת שֵׁנִי. נִשְׁמַע, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, קוֹל בָּרָמָה נִשְׁמָע. שׁוֹאֵל, בָּרָמָה, מַהוּ בָּרָמָה. הוּא הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, הָעוֹלָם הַבָּא. וְהַסִּימָן שֶׁלְּךְ, מִן הָרָמָה וְעַד בֵּית אֵל, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. אַף כָּאן, בָּרָמָה, זֶהוּ הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, כִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּשְׁמַע בָּרָמָה, אָז מַה כָּתוּב, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וְגוֹ'. וְהַקֹּל נִשְׁמָע, שֶׁנִּשְׁמַע לְמַעְלָה לְמַעְלָה, מַה הַטַּעַם מִשּׁוּם שֶׁהַו', נִתְרַחֵק וְנִסְתַּלֵּק מִמֶּנָּה, וְאָז רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וְגוֹ' כִּי אֵינֶנּוּ. כִּי אֵינֶנּוּ, כִּי אֵינָם הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר. אֶלָּא כִּי אֵינֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ, כִּי אֵינֶנּוּ, שֶׁבַּעֲלָהּ אֵינוֹ עִמָּהּ, שֶׁאִם בַּעֲלָהּ הָיָה נִמְצָא עִמָּהּ, הָיְתָה מִתְנַחֶמֶת עַל הַבָּנִים, כִּי אָז בָּנֶיהָ לֹא הָיוּ בַּגָּלוּת. וּמִשּׁוּם שֶׁאֵינֶנּוּ, אֵינָהּ מִתְנַחֶמֶת עַל הַבָּנִים שֶׁלָּהּ, כִּי הַבָּנִים נִתְרַחֲקוּ מִמֶּנָּהּ מִשּׁוּם שֶׁבַּעֲלָהּ אֵינֶנּוּ עִמָּהּ. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָקִים לַקֹּל הַזֶּה מֵעָפָר וְיִתְחַבֵּר עִם הַו', אָז כָּל מַה שֶׁנֶּאֱבָד מֵהֶם מִיִּשְׂרָאֵל בִּזְמַן הַגָּלוּת, יַחֲזוֹר וְיָשׁוּב לָהֶם. וְיִתְעַדְּנוּ בְּאוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים הַנּוֹסָפִים לָהֶם מֵהָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע וְגוֹ'.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''ב

א. הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא צָרִיךְ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה פְּסוּקִים חוֹזֵר וְקוֹרֵא מַה שֶׁקָּרָא לְפָנָיו. וְלֹא יַפְטִיר בְּנָבִיא עַד שֶׁיִּגְלוֹל סֵפֶר תּוֹרָה. וְלֹא יִפְחוֹת מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד פְּסוּקִים וְאִם שָׁלָּם הָעִנְיַן בְּפַחוֹת מֵאֵלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹסִיף. וְאִם קָרָא עֲשָׂרָה פְּסוּקִים וְתִרְגְּמָן הַמְתַרְגֵּם דַּיּוֹ וַאֲפִלּוּ לֹא שִׁלַּם הָעִנְיָן. וּבְנָבִיא אֶחָד קוֹרֵא וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין. וּמְדַלֵּג מֵעִנְיָן לְעִנְיַן אַחֵר וְאֵינוֹ מְדַלֵּג מִנָּבִיא לְנָבִיא אֶלָּא בִּנְבִיאִים שֶׁל תְּרֵי עָשָׂר בִּלְבָד. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְדַלֵּג מִסּוֹף הַסֵּפֶר לִתְחִלָּתוֹ. וְכָל הַמְדַלֵּג לֹא יִשְׁהֶא בְּדִלּוּג אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים הַמְתַרְגֵּם תַּרְגּוּמוֹ: ב. הַקּוֹרֵא בְנָבִיא יֵשׁ לוֹ לִקְרוֹת לְתוּרְגְּמָן שְׁלשָׁה פְּסוּקִים וְהַמְתַרְגֵּם מְתַרְגֵּם שְׁלשְׁתָּן זֶה אַחַר זֶה וְאִם הָיוּ שְׁלשָׁה הַפְּסוּקִים שָׁלש פַּרְשִׁיּוֹת לֹא יִקְרָא לַמְּתוּרְגְּמָן אֶלָּא אֶחָד אֶחָד בִּלְבָד:

---

מוסר

מספר חסידים סימן קנ''א

קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם הַמּוֹצִיאִים חֵטְא וְנִבוּל פֶּה אוֹ דָּבָר רָע עַל חַבְרֵיהֶם בְּכַוָּונָה וְאוֹמְרִים הַמָּקוֹם יִמְחוֹל לָנוּ וְאֵינָם בְּמַעֲלַת הַיִּרְאָה כִּי אֵינָם יִרְאֵי חֵטְא וְלֹא שֵׁבֶט אֱלֹהִים וְאֵימָתוֹ עֲלֵיהֶם שֶׁיּוּכְלוּ לְהַעֲמִיד אֶת עַצְמָם שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא מִפִּיהֶם הַדָּבָר רָע וְכָדוֹמֶה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁהוּא מוֹחֵל לָהֶם בְּאָמְרָם הַצוּר יִמְחוֹל לָנוּ לֹא יֹאבֶה ה' סְלוֹחַ לוֹ כִּי יוֹדְעִים אוֹתוֹ וּמִתְכַוְונִים לִמְרוֹד:

---

מסעי יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיִּסְע֖וּ מֵֽרִסָּ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בִּקְהֵלָֽתָה: וּנְטָלוּ מֵרִסָה וּ:שׁרוֹ בִּקְהֵלָתָה: (כג) וַיִּסְע֖וּ מִקְּהֵלָ֑תָה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּהַר-שָֽׁפֶר: וּנְטָלוּ מִקְהֵלָתָה וּשְׁרוֹ בְּטוּרָא דְשָׁפֶר: (כד) וַיִּסְע֖וּ מֵֽהַר-שָׁ֑פֶר וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּֽחֲרָדָֽה: וּנְטָלוּ מִטוּרָא דְשָׁפֶר וּשְׁרוֹ בַּחֲרָדָה: (כה) וַיִּסְע֖וּ מֵֽחֲרָדָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמַקְהֵלֹֽת: וּנְטָּלוּ מֵחֲרָדָה וּשְׁרוֹ בְּמַקְהֵלוֹת: (כו) וַיִּסְע֖וּ מִמַּקְהֵלֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּתָֽחַת: וּנְטָלוּ מִמַקְהֵלוֹת וּשְׁרוֹ בְּתָחַת:

---

נביאים - ירמיה - פרק ב

(כה) מִנְעִ֤י רַגְלֵךְ֙ מִיָּחֵ֔ף (וגורנך) וּגְרוֹנֵ֖ךְ מִצִּמְאָ֑ה וַתֹּאמְרִ֣י נוֹאָ֔שׁ ל֕וֹא כִּֽי-אָהַ֥בְתִּי זָרִ֖ים וְאַחֲרֵיהֶ֥ם אֵלֵֽךְ: מִנְעִי רַגְלִיךְ מִלְּאִתְחַבָּרָא לְעַמְמַיָא וּפוּמֵיךְ מִלְּמִפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא וַאֲמַרְתְּ תָבִית מִבָתַר פוּלְחָנָךְ לָא אֲרֵי רְחִימִית לְאִתְחַבָּרָא לְעַמְמַיָא וּבָתַר פוּלְחַן טַעֲוַתְהוֹן אֵיהַךְ :

 רש''י   מנעי רגלך מיחף . זו היא מדתך כפרא האוהבת לנוע נביאי אומרי' ליך מנעי עצמך מעכו''ם שלא תלכי יחף בגולה ומנעי גרונך מלמות בצמא ותאמרי על דברי הנביאים נואש אין מיחוש נואשתי בדבריכם , נואש נוקליי''ר בלע''ז :

(כו) כְּבֹ֤שֶׁת גַּנָּב֙ כִּ֣י יִמָּצֵ֔א כֵּ֥ן הֹבִ֖ישׁוּ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הֵ֤מָּה מַלְכֵיהֶם֙ שָֽׂרֵיהֶ֔ם וְכֹהֲנֵיהֶ֖ם וּנְבִיאֵיהֶֽם: כְּבַהְתַת גְבַר דְמִתְחַשֵׁב מְהֵימָן וּמִשְׁתַּכַח גָּנִיב כֵּן בְּהִיתוּ בֵּית יִשְּׂרָאֵל אִינּוּן מַלְכֵיהוֹן רַבְרְבֵיהוֹן וְכֹהֲנֵיהוֹן וּנְבִיֵּיהוֹן דְּשִׁקְרָא :

 רש''י   כי ימצא . בתחלה כשהוא נמצא גנב והוא היה מוחזק נאמן כך ת''י :

(כז) אֹמְרִ֨ים לָעֵ֜ץ אָ֣בִי אַ֗תָּה וְלָאֶ֙בֶן֙ אַ֣תְּ (ילדתני) יְלִדְתָּ֔נוּ כִּֽי-פָנ֥וּ אֵלַ֛י עֹ֖רֶף וְלֹ֣א פָנִ֑ים וּבְעֵ֤ת רָֽעָתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ ק֖וּמָה וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ: אָמְרִין לְצֶלֶם אָעָא אָבוּנָא אַתְּ וּלְמָא דְמִתְעַבֵּד מִן אַבְנָא אָמְרִין לֵיהּ אַתְּ בְּרֵיתָנָא אֲרֵי אַחְזָרוּ בְּפוּלְחָנִי קְדָל וְלָא שַׁוִיאוּ דַחַלְתִּי לְקָבֵיל אַפֵּיהוֹן וּבְעִדַן דְּבִשְׁתָּא אַתְיָא עֲלֵיהוֹן כָּפְרִין בְּטַעֲוַותְהוֹן וּמוֹדַן קֳדָמַי וְאָמְרִין רְחֵים עֲלָנָא וּפְרִיקָנָא :

 רש''י   ובעת רעתם יאמרו . אלי קומה והושיענו וכן ת''י ובעידן דבישתא אתיא עליהון כפרין בטעותהון ומודן קדמי ואמרין רחם עלנא ופרוקנא :

(כח) וְאַיֵּ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֣יתָ לָּ֔ךְ יָק֕וּמוּ אִם-יוֹשִׁיע֖וּךָ בְּעֵ֣ת רָעָתֶ֑ךָ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר עָרֶ֔יךָ הָי֥וּ אֱלֹהֶ֖יךָ יְהוּדָֽה: (ס) וְאָן דַּחֲלְתְכוֹן דַּעֲבַדְתּוּן לְכוֹן יְקוּמוּן אִם יָכְלַן לְמִפְרַקְכוֹן בְעִדָן בִּישַׁתְכוֹן אֲרֵי מִנְיַן קִרְוֵיכוֹן הֲוָאָה דַּחֲלַתְכוֹן דְבֵית יְהוּדָה :

 רש''י   מספר עריך היו אלהיך . בכל עיר ועיר אלוה אחר :

(כט) לָ֥מָּה תָרִ֖יבוּ אֵלָ֑י כֻּלְּכֶ֛ם פְּשַׁעְתֶּ֥ם בִּ֖י נְאֻם-יְהוָֽה: לְמָא אַתוּן מְדַמָן לְמִידַן לָ) ּּבֵיל פִתְגָמַי כֻלְכוֹן מְרַדְתוּן בְמֵימְרִי אַמַר יְיָ :

 רש''י   למה תריבו . איך תבואו להתווכח בריב ולומר לא חטאנו : כולכם פשעתם בי . אף הצדיקים במשמע היינו דאמרי אינשי בהדי הוצא לקיא כרבא :

---

כתובים - תהילים - פרק קז

(לו) וַיּ֣וֹשֶׁב שָׁ֣ם רְעֵבִ֑ים וַ֝יְכוֹנְנ֗וּ עִ֣יר מוֹשָֽׁב: וְאַשְׁרֵי תַמָן כָּפְנִים וְאַתְקִינוּ קַרְתָּא מְיַתְבָא : (לז) וַיִּזְרְע֣וּ שָׂ֭דוֹת וַיִּטְּע֣וּ כְרָמִ֑ים וַ֝יַּעֲשׂ֗וּ פְּרִ֣י תְבֽוּאָה: וּזְרַע חַקְלִין וּנְצִיבוּ כַרְמַיָא וַעֲבַדוּ פְּרִי אִבָּא : (לח) וַיְבָרֲכֵ֣ם וַיִּרְבּ֣וּ מְאֹ֑ד וּ֝בְהֶמְתָּ֗ם לֹ֣א יַמְעִֽיט: וּבָרְכִינוּן וְיִסְגוּן לַחֲדָא וּבְעִירֵיהוֹן לָא יַזְעֵר : (לט) וַיִּמְעֲט֥וּ וַיָּשֹׁ֑חוּ מֵעֹ֖צֶר רָעָ֣ה וְיָגֽוֹן: וְכַד חָבוּ אַזְעֵרוּ וְאִתְמַסְכְּנוּ מִן אֲנִיק בִּישְׁתָּא וְדָווֹנָא :

 רש''י   וימעטו וישוחו . והם מתחלה היו שוחין ומועטין מעוצר רעה ויגון :

(מ) שֹׁפֵ֣ךְ בּ֭וּז עַל-נְדִיבִ֑ים וַ֝יַּתְעֵ֗ם בְּתֹ֣הוּ לֹא-דָֽרֶךְ: שָׁדֵי בַסְרָנוּתָא עַל רַבְרְבָנַיָא וְאַטְעִיאוּנוּן בִּלְמָא דְלָא אוּרְחָא :

---

משנה בכורות פרק ד

א. עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר. בִּבְהֵמָה דַקָּה, עַד שְׁלשִׁים יוֹם. וּבַגַּסָה, חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּדַּקָּה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה תְּנֵהוּ לִי, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ. אִם הָיָה בַעַל מוּם, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ, מֻתָּר. וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָמִים, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ, מֻתָּר. הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְשָׁנָה בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו), לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָּׁנָה:

 ברטנורה   (א) עד כמה. להטפל בבכור. להתעסק בגידולו קודם שיתנהו לכהן: בדקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים. ובגמרא ילפינן לה מדכתיב (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי, וסמיך ליה כן תעשה לשורך לצאנך, ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם, וצאנך המאוחר לבכור בניך שהוא מאוחר ומלאתך ודמעתך שהם הביכורים קרבים לחמשים יום, שהתבואה מבושלת בפסח ואין מביאין בכורים עד עצרת דכתיב (שם כג) וחג הקציר ביכורי מעשיך, וכמו שאתה עושה למלאתך ודמעך שאינך מביאם אלא לסוף חמשים יום, כן תעשה לשורך שלא תביאנו עד חמשים יום. וכדרך שאתה עושה לבכור בניך דכתיב ביה (במדבר יח) ופדוייו מבן חודש תפדה, כן תעשה לצאנך שאל תביאנו עד שלשים יום: בדקה שלשה חדשים. לפי שטיפולה מרובה ששיניה דקות ואינה יכולה לאכול עשב ואם לא תהיה עם אמה, תמות. ואין הלכה כר' יוסי: לא יתנו לו. דכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום ואמר לו כהן בתוך זה תנהו לי וארענו, דומה כמי ששוכרו שהוא מצילו מן הטורח על מנת שיתננו לו ולא לכהן אחר, ודומה לכהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות, ותניא כהנים ולויים המסייעים בבית הגרנות אין נותנים להם תרומות ומעשרות. אבל אם היה בעל מום ואמר לו תן לי שאוכלנו, הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות: בין תמים בין בעל מום. בין בזמן המקדש ובין עכשיו, כל שנה דידיה רשאי לקיימו. ובכור בעל מום ילפינן שהוא ניתן לכהן ואוכלו במומו מדכתיב (שם) ובשרם יהיה לך, לשון רבים, אחד בכור תם ואחד בכור בעל מום:

ב. נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, מֻתָּר לְקַיְּמוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְאַחַר שְׁנָתוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ אֶלָּא עַד שְׁלשִׁים יוֹם:

 ברטנורה   (ב) כל שנים עשר חודש. משנולד: לאחר שנתו. כגון בזמן הזה דצריך לקיימו עד שיפול בו מום: אינו רשאי לקיימו אלא עד שלושים יום. מיום שנפל בו המום:

ג. הַשּׁוֹחֵט הַבְּכוֹר וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוּא נִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מֻמְחֶה, אָסוּר:

 ברטנורה   (ג) ר' יהודה מתיר. במומין שבעין מודה ר' יהודה דאסור, מפני שהן משתנים לאחר מיתה שמפני צער מיתה העין משתנה, ואע''ג דהשתא מתחזי מום קבוע, אי הוה חזי ליה מחיים הוה מתחזי עובר. ולא שרי אלא במומין שבגוף שאינן משתנים. ור' מאיר סבר, גזרינן מומין שבגוף שאינן משתנים אטו מומין שבעין שהן משתנים. והלכה כר' מאיר:

ד. מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. דָּן אֶת הַדִּין, זִכָּה אֶת הַחַיָּב וְחִיֵּב אֶת הַזַּכַּאי, טִמֵּא אֶת הַטָּהוֹר וְטִהֵר אֶת הַטָּמֵא, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. מַעֲשֵׂה בְפָרָה שֶׁנִּטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לַכְּלָבִים, וּבָא מַעֲשֵׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהָ. אָמַר תּוֹדוֹס הָרוֹפֵא, אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא עַד שֶׁהֵם חוֹתְכִין אֶת הָאֵם שֶׁלָּהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵלֵד. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי טַרְפוֹן, פָּטוּר אַתָּה, שֶׁאַתָּה מֻמְחֶה לְבֵית דִּין, וְכָל הַמֻּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:

 ברטנורה   (ד) מומחה. הוא שנטל רשות מן הנשיא או מבית דין של ארץ ישראל להתיר בכורות. ואע''ג דבעלמא מי שלמד בתורה [שבכתב ו] שבעל פה ויודע לסבור ולהקיש ולהבין דבר מתוך דבר הוא הנקרא מומחה, וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אצל אנשי דורו הוא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי, ואע''ג דלא נקט רשותא מראש גולה, לענין היתר בכורות אינו קרוי מומחה, ואינו יכול להתיר בכורות אלא אחר שיטול רשות מבית דין הסמוכין בארץ ישראל. ואין רשות ראש הגולה מועיל ביה: וישלם מביתו. וכשהוא משלם לכהן נותן רביע דמיו אם היא בהמה דקה, וחצי דמיו אם היא גסה. ומשום הכי משלם מחצה, דממון המוטל בספק חולקים דאיכא למימר אפסדיה דאי לא הוה שרי ליה האי הוה אתי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה, והשתא בעי קבורה, ואיכא למימר לאו מידי אפסדיה דדילמא לא הוה ביה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה ושמא לא הוה נפיל ביה מום קבוע לעולם עד שימות. והאי דלא משלם פלגא לדקה כמו לגסה, מפני שיש טורח גדול לגדל בהמה דקה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מן הטורח הגדול שהיה לו להטפל בו, דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו והיה לו בו טיפול מרובה עד שיפול בו מום, להכי נגעו בה דלא משלם אלא רביע. ורמב''ם פירשה בענין אחר. וזה עיקר: מה שעשה עשוי וישלם מביתו. למאן דדאין דינא דגרמי חייב לשלם מביתו בשביל שגרם הפסד לחברו. ומאן דלא דאין דינא דגרמי, מפרש מתניתין דוקא שנשא ונתן ביד. זיכה את החייב משכחת לה כגון שהיה לו משכון למלוה וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון בידו מיד המלוה והחזירו ללוה. וטימא את הטהור נמי משכחת לה שנשא ונתן ביד כגון שהביאו לפניו טהרות לישאל עליהן ואמר טמאות הן ונטל שרץ אחד והגיעו בהן כדי שלא יהא בהן עוד ספק ויעמדו דבריו. וטיהר את הטמא כגון שלקח פירות טהורות ועירבן עם פירות אלו שטיהר הוא שלא כדין וטימאן: ואם היה מומחה לבית דין. שנטל רשות מבית דין: פטור. דלא מצי למימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקיאת בדיני: האם שלה. רחם שלה: והאכילה רבי טרפון לכלבים. ששאלו לו עליה ואמר טריפה והאכילה לכלבים: שלא תלד. מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאוד ומוכרין אותן ביוקר, ורוצים שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהיו צריכים להם, וחותכים האם שלה ואינה מתה, הלכך לאו טריפה היא: הלכה חמורך טרפון. הפסדת חמורך שאתה צריך למכרו כדי לשלם דמי הפרה לבעליה: שמומחה אתה. חדא ועוד קאמר ליה, חדא דטועה בדבר משנה הוא, דמתניתין היא באלו טריפות, ניטלה האם שלה כשרה, וקיימא לן דטועה בדבר משנה חוזר הדין ודנין אותו כראוי ואינו משלם ועוד, אי נמי בשיקול הדעת טעית דאיסורך איסור ולא מצית למהדר ונמצא שאתה הפסדתו, אפילו הכי פטור אתה, לפי שאתה מומחה. ושיקול הדעת היינו כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי, ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, וסוגיין דעלמא כחד מנייהו, ואזל הוא ועבד כאידך, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו:

ה. הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בְכוֹרוֹת, אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה כְּאִילָא בְיַבְנֶה, שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹטֵל אַרְבָּעָה אִסָרוֹת בְּבְהֵמָה דַקָּה, וְשִׁשָּׁה בַּגַּסָה, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם:

 ברטנורה   (ה) אין שוחטין על פיו. דדילמא משום אגרא קא שרי ליה: כאילא. שם חכם הדר ביבנה. וחסיד היה ולא נחשד בכך. ובין אמר להו תמים ובין אמר להו בעל מום היה נוטל כל שכרו: ארבעה איסרות בבהמה דקה ובגסה ששה. גסה נפיש טרחא להשליכה לארץ ולכפותה ולבדוק מומה הלכך שכרה מרובה: בין תמים בין בעל מום. ואע''ג דכי אמר ליה תם הוא לא אהני ליה ולא מידי נוטל שכרו, דאי לא שקיל אגרא אתו למחשדיה כי אמר בעל מום הוא ומכאן דן הרמב''ם על השוחטים לרבים, שראוי להם או שלא יטלו שכר כלל, או שיטלו שכר על הנמצאות נבילה או טריפה כמו על הנמצאות כשרה, דומיא דרואי בכור:

ו. הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוּן, דִּינָיו בְּטֵלִים. לְהָעִיד, עֵדוּתָיו בְּטֵלִין. לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ, מֵימָיו מֵי מְעָרָה וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מִקְלֶה. אִם הָיָה כֹהֵן וְטִמְּאָהוּ מִתְּרוּמָתוֹ, מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקוֹ וְסָכוֹ. וְאִם הָיָה זָקֵן, מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר. וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כַּפּוֹעֵל:

 ברטנורה   (ו) הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. דכתיב (דברים ד) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה', מה אני בחנם אף אתם בחנם וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה, שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד, והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד. ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס, לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפציו. וחושש אני לגט [זה] שהוא פסול, דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין. להעיד, עדותו בטילה: להזות. ממי חטאת על טמא מת: לקדש. לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי: אפר מקלה. אפר כירה קרויה אפר מקלה, כלומר אפר בעלמא שאין בה קדושה: אבל אם היה. זה רואה הבכורות, או זה הדיין, או העד, או המקדש, כהן, והעבירו המוליכו עמו במקום טומאה וטמאהו מתרומתו, ומפסידו שצריך לקנות חולין ולאכול. ודמי חולין יקרים מדמי תרומה, שהחולין ראויין לכל, ותרומה אינה ראויה אלא לכהנים טהורים: מאכילו. זה המוליכו. ומשקהו וסכו: ונותן לו שכרו כפועל. אם היה רגיל במלאכה כבדה וקשה ומרויח בה הרבה, אומדים כמה אדם כזה רוצה ליטול פחות ממה שהיה מרויח במלאכה כבדה ולהתעסק במלאכה זו שהיא קלה וכך נותן לו. וכן מותר לכל דיין ליטול שכר בטלה כשהבטלה ניכרת ומפורסמת, ולוקח משני בעלי הדין בשוה. ויותר מזה אסור:

ז. הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ בְּשַׂר צְבָאִים וְלֹא עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁל נְקֵבָה, וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר מְלֻּבָּן וְצוֹאִי, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וּבְגָדִים:

 ברטנורה   (ז) החשוד על הבכורות. כהן החשוד להטיל מום בבכור: בשר צבאים. שאדום הוא ומחליף בבשר עגל. וזמנין דמזבן בכור עגל תמים ואומר שבשר צבי הוא דאין לחוש לבכורה: ולא עורות שאינן עבודים. אבל עבודים זבנינן מניה, דאי איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה, סבר, שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי: לוקחים ממנו עורות של נקבה. דמידע ידיעי. ותנא קמא דאסר סבר, דילמא חתך לזכרותיה ועביד ביה כמין נקבות, וכי משיילי ליה מה חיתוך זה שבמקום נקבות, אומר עכברים אכלוהו. ואין הלכה כר' אליעזר: מלובן וצואי. פירשו בגמרא, דמלובן מצואי קאמר, כלומר מרוחץ מצואתו. ולא אמרינן אי דבכור הוא לא מפסיד טרחיה ולא מלבן ליה דסבר שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי, דכיון דטרחיה זוטא הוא טרח ומלבן ליה ולא קפיד עליה: אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים. דאי דבכור הוא, כולי האי לא טרח בהו, דקפיד אטרחיה דילמא מפסדי ליה מניה: טווי ובגדים. לאו בגדים ממש קאמר, דהשתא טווי גרידא לוקחין ממנו, בגדים ארוגים מבעיא, אלא בגדים היינו לבדים עשויים מצמר שאינן טוויין:

ח. הֶחָשׁוּד עַל הַשְׁבִיעִית אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פִּשְׁתָּן וַאֲפִלּוּ סֶרֶק, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּי טָווּי וְאָרִיג:

 ברטנורה   (ח) החשוד על השביעית. לזרוע או לעשות סחורה בספיחי שביעית: סרק. מתוקן במסרק. דכיון דטרחיה זוטא לא קפיד: אריג. לאו אריג ממש, דהשתא טווי שרי, אריג מבעיא, הרי בא לכלל טווי קודם לכן, אלא אריג היינו כעין שרשרות שעושין מפשתן שלא נטוה מעולם:

ט. הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מוֹכֵר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ מַיִם אוֹ מֶלַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ:

 ברטנורה   (ט) אפילו מים ומלח. ומשום קנס: כל שיש בו זיקת תרומות. כל דבר שתרומה נוהגת בו. וכל, לאתויי קרבי דגים שמערבין בהן שמן זית, שיש בו זיקת תרומה. והלכה כר' שמעון:

י. הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית, אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת. הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית. הֶחָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה, חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת. וְיֵשׁ שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת, וְאֵינוֹ חָשׁוּד לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ:

 ברטנורה   (י) אינו חשוד על המעשרות. ולוקחים ממנו תבואה בשאר שני השבוע ואין מעשרין מהן ודאי אלא דמאי. וטעמא דחשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות, וחשוד על המעשרות אין חשוד על השביעית, לפי שיש בכל אחד מהן חומר שאינו בחברו. שביעית אינה צריכה להאכל לפנים מחומת ירושלים, ומעשר שני אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, הלכך איכא דחמיר ליה עונש מעשר מעונש שביעית. ומעשר אית ליה פדיון, ושביעית כיון שנאסרה אין לה פדיון, הלכך איכא דחמיר עליה שביעית ממעשר: החשוד על זה ועל זה. כיון דחשוד אדאורייתא, כל שכן דחשוד על הטהרות, דמדרבנן הוא שיהא אדם אוכל חולין בטהרה: ויש שחשוד על הטהרות. דרבנן. ואינו חשוד לשביעית ולמעשרות. דמאן דחשוד אדרבנן לא חשוד אדאורייתא:

---

גמרא בכורות דף כ''ט ע''א

הַנוֹטֵל שְׂכָרוֹ וְכוּלֵי. מָאי טַעְמָא הָאי נָפִישׁ טִירְחֵיהּ וְהָאי לֹא נָפִישׁ טִירְחֵיהּ בֵּין תָּם וּבֵין בַּעַל מוּם בִּשְׁלָמָא בַּעַל מוּם מִשּׁוּם דְקָא שָׁרֵי לֵיהּ אֶלָּא תַּם אֲמָאי דְּאִם כֵּן אָתֵי לְמֵחְשְׁדֵיהּ וְאַמְרֵי הָאי בַּעַל מוּם תַּם הוּא וְהָאי דְּקָא שָׁרֵי לֵיהּ מִשּׁוּם אַגְרָא אִי הָכִי תַּם נָמֵי אַמְרֵי בַּעַל מוּם הוּא וְהָא דְלֹא קָשָׁרִי לֵיה סָבַר כִּי הֵיכִי דְלִישְׁקוֹל אַגְרֵי זִמְנָא אַחֲרִיתִּי חַד זִימְנָא תַּקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן תְרֵי זִימְנֵי לֹא תַקִּינוּ לֵיהּ רַבָּנָן. הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוֹן וְכוּ'. מְנָהָנֵי מִילֵי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב דְּאָמַר קְרָא (דברים ד) רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹמֵר מַה אֲנִי בְחִנָּם אַף אַתֶּם בְּחִנָם. תַּנְיָא נָמֵּי הָכִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי ה' אֱלֹהָי מַה אֲנִי בְחִנָּם אַף אַתֶּם בְּחִנָּם וּמְנַיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא בְחִנָּם שֶׁיִּלְמָּד בִּשְׂכַר תַּלְמוּד לוֹמַר (משלי א) אֱמֶת קְנֵה וּמְנַיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר כְּשֵׁם שֶׁלְּמַדְתִּיהָ בִּשְׂכַר כַּךְ אֲלַמְּדֶנָּהּ בִּשְׂכַר תַּלְמוּד לוֹמַר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר. לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ מֵימָיו מֵי מְעָרָה וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מַקְלֶה וּרְמִינְהִי הַמְקַדֵּשׁ בְּמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר חַטָּאת הֲרֵי זוּ מְקוּדֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יִשְׂרָאֵל. אָמַר אַבַּיֵי לֹא קַשְׁיָא כַּאן בִּשְׂכַר הֲבָאָה וּמִלּוּי כַּאן בִּשְׂכַר הַזָּאָה וְקִדּוּשׁ דֵּיקָא נָמֵי דְקָתָּנֵי הָכָא לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ וְהָתָם קָתָּנֵי הַמְקַדֵּשׁ בְּמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר חַטָּאת שְׁמַע מִינָהּ:

 רש''י  מ''ט. לדקה ארבע איסרות ולגסה ששה גסה נפיש טרחיה להשליכו לארץ לכפותה ולראות מומו: אלא תם. כי אמר להו מום עובר הוא אמאי שקיל אגרא הא לא מהנה ליה מידי דמיסר קאסר ליה: דא''כ. דלא שקיל אגרא אתי למיחשדיה כי אמר בעל מום הוא: תרי זימני לא תקינו ליה רבנן. דכי הוה אמר תם הוא הוה שקיל אגרי' וכי מייתי ליה לקמיה כמה זימנין לא שקיל מידי הילכך ליכא חשדא: מנה''מ. דאין נוטלין שכר על הוראה ותלמוד תורה שילמד: אמת. תורה: ה''ז מקודשת. אלמא יכול ליתן שכר דאי לא במאי מקדש לה: אף על פי שהוא ישראל. ואפי' הזה ישראל דכהנים רגילין בהזא' ובקידוש: שכר הבאת האפר. שילך למקום רחוק מירושלים להביא האפר: ושכר מלוי. המים מצי למישקל דאגר טירחיה שקיל ולא הכשר המצוה: כאן בשכר הזאה וקידוש. שהיא היא הכשר מצוה לא שקיל: במי חטאת. דמשמע מילוי המים ובאפר איכא לאוקמי נמי בהבאת אפר:

---

זוהר בשלח דף נ''ה ע''ב

רִבִּי יֵיסָא פָּתַח וְאָמַר כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְרַחֲמָא לֵיה לְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְּהָא לֵית פּוּלְחָנָא לְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא (אֶלָּא) כְּמָה רְחִימוּתָא וְכָל מַאן דְּרָחִים לֵיהּ וְעָבִיד פּוּלְחָנָא בִרְחִימוּתָא קָארֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא רְחִימָא. אִי הָכִי בְּמָאי אוֹקִימְנָא הַנֵּי קְרָאֵי (משלי כ''ז) רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב וּכְתִיב (שם כ''ה) הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ אֶלָּא הָא אוֹקְמוּהָ חַבְרַיָּיא הַאי קְרָא בְּעוֹלוֹת (נ''א וּשְׁלָמִים וְהַאי בַּחֲטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת) וּכְתִיב הַשְׁתָּא רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב לְמִפְלַח לֵיהּ וּלְאִתְדַבָּקָא בֵיה וּלְמֶעֱבַד פִּקּוּדוֹי אַל תַּעֲזֹב וַדַּאי וְהָא דְאִתְמַר הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ כְּלוֹמַר הֹקַר יִצְרְךָ דְלָא יִרְתַּח לְקָבְלָךְ וְלָא יִשְׁלוֹט בָּךְ וְלָא תַעֲבִיד הִרְהוּרָא אָחֳרָא. רִבִּי יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קָמֵיהּ דְרִבִּי שִׁמְעוֹן וַהֲוָה קָארֵי כְּתִיב (ישעיה נ''ב) קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ קוֹל צֹפַיִךְ מָאן אִינוּן צֹפַיִךְ אֶלָּא אִלֵּין אִינוּן דִּמְצַפָּאן אֵימָתַי יְרַחֵם קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְמִבְנֵי בֵיתֵיהּ נָשְׂאוּ קוֹל יִשְׂאוּ קוֹל מִבָּעֵי לֵיה מָאי נָשְׂאוּ קוֹל אֶלָּא כָּל בַּר נַשׁ דְּבָכֵי וְאָרִים קָלֵיהּ עַל חָרְבַּן בֵיתֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא זָכֵי לְמַה דִכְתִיב לְבָתַר יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ וְזָכֵי לְמֶחֱמֵי לֵיהּ בִישּׁוּבָא בְחֶדְוָותָא (שם) בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן בְּשׁוּב ה' אֶל צִיּוֹן מִבָּעֵי לֵיה מַאי בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן אֶלָּא בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן וַדָּאי. תַּא חֲזֵי בְּשַׁעְתָּא דְאִתְחֲרִיב יְרוּשְׁלֶם לְתַתָּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְתָּרְכַת סָלִיק מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְצִיּוֹן וְאַנְגִיד לֵיהּ לְקִבְלֵיה בְּגִין דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְתְּרָכַת (הַשְׁתָּא דְאִיתְגַלְיָיא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל סָלִיק לֵיהּ לְגַבֵּיהּ) וְכַד תִּתְהַדָּר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְאַתְרָהּ כְּדֵין יְתוּב מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְצִיּוֹן לְאַתְרֵיהּ לְאִזְדַוְוגָּא חַד בְּחָד וְדָא הוּא בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. וּכְדֵין זְמִינִין יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר (שמות ט''ו) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ וּכְתִיב (ישעיה כ''ה) זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ בִּישׁוּעָתוֹ וַדָּאי:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יֵיסָא פָּתַח וְאָמַר, כַּמָּה יֵשׁ לָאָדָם לֶאֱהוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי אֵין עֲבוֹדָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא אַהֲבָה. וְכָל מִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתוֹ וְעוֹשֶׂה עֲבוֹדָה בְּאַהֲבָה, קוֹרֵא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָהוּב. וּמַקְשֶׁה, אִם כֵּן, אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַעֲמִיד אֵלּוּ הַכְּתוּבִים, כָּתוּב, רֵעֲךְ וְרֵעַ אָבִיךְ אַל תַּעֲזוֹב, וְכָתוּב הוֹקֵר רַגְלְךְ מִבֵּית רֵעֲךְ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כְּבָר בֵּאֲרוּהוּ הַחֲבֵרִים שֶׁמִּקְרָא זֶה, רֵעֲךְ וְרֵעַ אָבִיךְ אַל תַּעֲזוֹב, כָּתוּב בְּעוֹלוֹת. אֲבָל בַּחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת נֶאֱמָר הוֹקֵר רַגְלְךְ מִבֵּית רֵעֲךְ (עין חגיגה ז' ע''א). וְעַתָּה נְבָאֵר, רֵעֲךְ וְרֵעַ אָבִיךְ אַל תַּעֲזוֹב, אַל תַּעֲזוֹב לַעֲבוֹד אוֹתוֹ וּלְהִדָּבֵק בּוֹ וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹתָיו. אַל תַּעֲזוֹב וַדַּאי. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר, הוֹקַר רַגְלְךְ מִבֵּית רֵעֲךְ, כְּלוֹמָר, הוֹקַר יִצְרֶךְ, שֶׁלֹּא יַרְתִּיחַ כְּנֶגְדֶךְ, וְלֹא יִשְׁלוֹט בְּךְ, וְלֹא תַּעֲלֶה מַחֲשָׁבָה זָרָה. רַבִּי יְהוּדָה הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוּא קוֹרֵא, כָּתוּב, קוֹל צוֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָיו יְרַנֵּנוּ. קוֹל צוֹפַיִךְ, מִי הֵם צוֹפַיִךְ. וּמְיַשֵּׁב, אֵלּוּ אֵלּוּ הֵם הַמְּצַפִּים מָתַי יְרַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְנוֹת בֵּיתוֹ. נָשְׂאוּ קוֹל, שׁוֹאֵל, יִשְּׂאוּ קוֹל הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַהוּ נָשְׂאוּ קוֹל. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כָּל אָדָם הַבּוֹכֶה וּמֵרִים קוֹלוֹ עַל חוּרְבָּן בַּיִת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זוֹכֶה לְמַה שֶּׁכָּתוּב אַחַר כָּךְ, יַחְדָיו יְרַנֵּנוּ, וְזוֹכֶה לִרְאוֹתוֹ בְּיִשּׁוּב בְּשִׂמְחָה. בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן: שׁוֹאֵל, בְּשׁוּב ה' אֶל צִיּוֹן הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַהוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. וּמֵשִׁיב, בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן וַדַּאי. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחְרְבָה יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, הָגְלְתָה, עָלָה הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא ז''א, לְצִיּוֹן, שֶׁהוּא יְסוֹד דְּמַלְכוּת, וְנֶאֱנָח כְּנֶגְדָהּ, מִשּׁוּם שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הָגְלְתָה. וּכְשֶׁתַּחֲזוֹר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָהּ, אָז יָשׁוּב הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ לְצִיּוֹן, לִמְקוֹמוֹ, לְהִזְדַוֵּג אֶחָד בְּאֶחָד. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן, וְלֹא לְצִיּוֹן, כִּי ה' צִיּוֹן יוֹרֶה עַל זִוּוּג ה' עִם צִיּוֹן. וְאָז עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לוֹמָר, זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. וְכָתוּב, זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. בִּישׁוּעָתוֹ וַדַּאי, דְּהַיְנוּ בַּיְּשׁוּעָה שֶׁל ה' שֶׁחָזַר לְצִיּוֹן.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''ב

א. הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא מְבָרֵךְ לְפָנָיו בְּרָכָה אַחַת בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בִּנְבִיאִים וְכוּ' וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו ד' בְּרָכוֹת בְרָכָה רִאשׁוֹנָה חוֹתֵם בָּהּ הָאֵל הַנֶּאֱמָן בְּכָל דְּבָרָיו. שְׁנִיָּה חוֹתֵם בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם. שְׁלִישִׁית חוֹתֵם בָהּ מָגֵן דָּוִד. רְבִיעִית חוֹתֵם בָּה עִנְיַן קְדוּשַׁת הַיּוֹם כְּמוֹ שֶׁחוֹתֵם בִּתְפִלָּה. וְכֵן אִם חַל רֹאשׁ חֹדֶשׁ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הַמַּפְטִיר בְּנָבִיא מַזְכִּיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ בִּבְרָכָה זוּ כְּמוֹ שֶׁמַּזְכִּיר בִּתְפִלָּה: ב. כַּמָּה הֵן הַקּוֹרְאִין. בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית קוֹרְאִין ז' וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים ו' וּבְיָמִים טוֹבִים ה' אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶם אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרִין ד'. בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּמִנְחָה וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִּׁי שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה וּבַחֲנוּכָּה וּבְפוּרִים בְּשַׁחֲרִית וּבִימֵי הַתַּעֲנִית בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה קוֹרִין שְׁלשָׁה אֵין פּוֹחֲתִין מִמִּנְיָן זֶה וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם:

---

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ב

רְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם זֶה כְּבוֹדוֹ וַאֲפִלּוּ לִכְבוֹד אָב וָאֵם שֶׁאִם לֹא כֵּן אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר לֹא יוּכַל לְהִנָּצֵל מִן עֲבֵירָה כֵּיצַד אָבִיו וְאִמוֹ יוֹשִׁיטוּ לוֹ הַכּוֹס אוֹ יִמְזְגוּ לוֹ וְכַמָּה דְּבָרִים שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְהִשָּׁמֵט מֵהֶם וְלָכֵן טוֹב הוּא לְכָל יִרְאֵי ה' שֶׁיִּמְחֲלוּ לִבְנֵיהֶם אֶת כְּבוֹדָם אַף בְּלֹא יְדִיעָתָם כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַעֲנִישָׁם כִּי הָא דְרַב הוּנָא קֶרַע שִׁירָאֵי בְּאַפֵּי רַבָּה בְרֵיהּ לְהַקְנִיטוֹ לִרְאוֹת אִם יִכְעוֹס וּמָחַל לוֹ:

---

מסעי ליל שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(כז) וַיִּסְע֖וּ מִתָּ֑חַת וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּתָֽרַח: וּנְטָלוּ מִתָּחַת וּשְׁרוֹ בְּתָרַח: (כח) וַיִּסְע֖וּ מִתָּ֑רַח וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמִתְקָֽה: וּנְטָלוּ מִתָּרַח וּ:שׁרוֹ בְּמִתְקָה: (כט) וַיִּסְע֖וּ מִמִּתְקָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּחַשְׁמֹנָֽה: וּנְטָלוּ מִמִתְקָה וּשְׁרוֹ בְּחַשְׁמוֹנָה: (ל) וַיִּסְע֖וּ מֵֽחַשְׁמֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּמֹֽסֵרֽוֹת: וּנְטָלוּ מֵחַשְׁמוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּמוֹסֵרוֹת: (לא) וַיִּסְע֖וּ מִמֹּֽסֵר֑וֹת וַֽיַּחֲנ֖וּ בִּבְנֵ֥י יַֽעֲקָֽן: וּנְטָלוּ מִמוֹסֵרוֹת וּשְׁרוֹ בִּבְנֵי יַעֲקָן: (לב) וַיִּסְע֖וּ מִבְּנֵ֣י יַֽעֲקָ֑ן וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּחֹ֥ר הַגִּדְגָּֽד: וּנְטָּלוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וּשְׁרוֹ בְּחוֹר הַגִדְגָד: (לג) וַיִּסְע֖וּ מֵחֹ֣ר הַגִּדְגָּ֑ד וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיָטְבָֽתָה: וּנְטָלוּ מֵחוֹר הַגִדְגָד וּשְׁרוֹ בְּיָטְבָתָה: (לד) וַיִּסְע֖וּ מִיָּטְבָ֑תָה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעַבְרֹנָֽה: וּנְטָלוּ מִיָטְבָתָה וּשְׁרוֹ בְּעַבְרֹנָה: (לה) וַיִּסְע֖וּ מֵֽעַבְרֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעֶצְיֹ֥ן גָּֽבֶר: וּנְטָלוּ מֵעַבְרוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּעֶצְיוֹן גָבֶר: (לו) וַיִּסְע֖וּ מֵֽעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶר וַיַּֽחֲנ֥וּ בְמִדְבַּר-צִ֖ן הִ֥וא קָדֵֽשׁ: וּנְטָלוּ מֵעֶצְיוֹן גָבֶר וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְצִן הִיא רְקָם: (לז) וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר בִּקְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ אֱדֽוֹם: וּנְטָלוּ מֵרְקָם וּשְׁרוֹ בְּהוֹר טוּרָא בִּסְיָפֵי אַרְעָא דֶאֱדוֹם: (לח) וַיַּ֩עַל֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֜ן אֶל-הֹ֥ר הָהָ֛ר עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה וַיָּ֣מָת שָׁ֑ם בִּשְׁנַ֣ת הָֽאַרְבָּעִ֗ים לְצֵ֤את בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הַֽחֲמִישִׁ֖י בְּאֶחָ֥ד לַחֹֽדֶשׁ: וּסְלֵק אַהֲרֹן כַּהֲנָא לְהוֹר טּוּרָא עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּמִית תַּמָן בִּשְׁנַת אַרְבְּעִין לְמֵפַּק בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּיַרְחָא חֲמִשָׁאָה בּחַד לְיַרְחָא:

 רש''י   על פי ה'. מלמד שמת בנשיקה:

(לט) וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן-שָׁלֹ֧שׁ וְעֶשְׂרִ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה בְּמֹת֖וֹ בְּהֹ֥ר הָהָֽר: (ס) וְאַהֲרֹן בַּר:מְאָה וְעַשְׂרִין וּתְלַת שְׁנִין כַּד מִית בְּהוֹר טוּרָא: (מ) וַיִּשְׁמַ֗ע הַֽכְּנַעֲנִי֙ מֶ֣לֶךְ עֲרָ֔ד וְהֽוּא-יֹשֵׁ֥ב בַּנֶּ֖גֶב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן בְּבֹ֖א בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּשְׁמַע כְּנַעֲנָאָה מַלְכָּא דַעֲרָד וְהוּא יָתֵב בִּדְרוֹמָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן בְּמֵיתֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   וישמע הכנעני. כאן למדך שמיתת אהרן היא השמועה, שנסתלקו ענני הכבוד וכסבור שנתנה רשות להלחם בישראל, לפיכך חזר וכתבה:

(מא) וַיִּסְע֖וּ מֵהֹ֣ר הָהָ֑ר וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּצַלְמֹנָֽה: וּנְטָלוּ מֵהוֹר טוּרָא וּשְׁרוֹ בְּצַלְמוֹנָה: (מב) וַיִּסְע֖וּ מִצַּלְמֹנָ֑ה וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּפוּנֹֽן: וּנְטָלוּ מִצַלְמוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּפוּנוֹן: (מג) וַיִּסְע֖וּ מִפּוּנֹ֑ן וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת: וּנְטָלוּ מִפּוּנוֹן וּשְׁרוֹ בְּאֹבוֹת: (מד) וַיִּסְע֖וּ מֵֽאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּעִיֵּ֥י הָֽעֲבָרִ֖ים בִּגְב֥וּל מוֹאָֽב: וּנְטָלוּ מֵאֹבוֹת וּשְׁרוֹ בִּמְגִזַת עֲבָרָאֵי בִּתְחוּם מוֹאָב:

 רש''י   בעיי העברים. לשון חרבות וגלים, כמו לעי השדה, (מיכה א, ו) שמו את ירושלים לעיים (תהלים עט, א) :

(מה) וַיִּסְע֖וּ מֵֽעִיִּ֑ים וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּדִיבֹ֥ן גָּֽד: וּנְטָלוּ מִמְגִזָתָא וּשְׁרוֹ:בּדִיבוֹן גָד: (מו) וַיִּסְע֖וּ מִדִּיבֹ֣ן גָּ֑ד וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעַלְמֹ֥ן דִּבְלָתָֽיְמָה: וּנְטָלוּ מִדִיבוֹן גָד וּשְׁרוֹ בְּעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה: (מז) וַיִּסְע֖וּ מֵֽעַלְמֹ֣ן דִּבְלָתָ֑יְמָה וַֽיַּחֲנ֛וּ בְּהָרֵ֥י הָֽעֲבָרִ֖ים לִפְנֵ֥י נְבֽוֹ: וּנְטָלוּ מֵעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה וּשְׁרוֹ בְּטוּרֵי דַעֲבָרָאֵי דִקֳדָם נְבוֹ: (מח) וַיִּסְע֖וּ מֵֽהָרֵ֣י הָֽעֲבָרִ֑ים וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: וּנְטָלוּ מִטוּרֵי דַעֲבָרָאֵי וּשְׁרוֹ בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵחוֹ: (מט) וַיַּֽחֲנ֤וּ עַל-הַיַּרְדֵּן֙ מִבֵּ֣ית הַיְשִׁמֹ֔ת עַ֖ד אָבֵ֣ל הַשִּׁטִּ֑ים בְּעַֽרְבֹ֖ת מוֹאָֽב: (ס) וּשְׁרוֹ עַל יַרְדְנָא מִבֵּית יְשִׁימוֹת עַד מֵישַׁר שִׁטִין בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב:

 רש''י   מבית הישמת עד אבל השטים. כאן למדך שעור מחנה ישראל שנים עשר מיל. דאמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא אתרא וכו' (ערובין נה, ב) : אבל השטים. מישור של שטים אבל שמו:

(נ)  שלישי - במחוברות חמישי  וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל-מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵחוֹ לְמֵימָר: (נא) דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹֽבְרִ֥ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֖ן אֶל-אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן:

 רש''י   כי אתם עברים את הירדן וגו' והורשתם וגו' . והלא כמה פעמים הזהרו על כך, אלא כך אמר להם משה כשאתם עוברים בירדן ביבשה, על מנת כן תעברו, ואם לאו מים באין ושוטפין אתכם, וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן:

(נב) וְה֨וֹרַשְׁתֶּ֜ם אֶת-כָּל-יֹֽשְׁבֵ֤י הָאָ֨רֶץ֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם וְאִ֨בַּדְתֶּ֔ם אֵ֖ת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָ֑ם וְאֵ֨ת כָּל-צַלְמֵ֤י מַסֵּֽכֹתָם֙ תְּאַבֵּ֔דוּ וְאֵ֥ת כָּל-בָּֽמוֹתָ֖ם תַּשְׁמִֽידוּ: וּתְתָרְכוּן יָת כָּל יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וְתֵבְדוּן יָת כָּל בֵּית סִגְדַתְהוֹן וְיָת כָּל צַלְמֵי מַתְּכַתְהוֹן תֵּבְדוּן וְיָת כָּל בָּמַתְהוֹן תְּשֵׁצוּן:

 רש''י   והורשתם. וגרשתם: משכיתם. כתרגומו בית סגדתהון, על שם שהיו מסככין את הקרקע ברצפת אבנים של שיש להשתחוות עליהם בפשוט ידים ורגלים, כדכתיב (ויקרא כו, א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה: מסכתם. כתרגומו מתכתהון:

---

מסעי יום שישי תורה

נג וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי

(נג) וְהֽוֹרַשְׁתֶּ֥ם אֶת-הָאָ֖רֶץ וִֽישַׁבְתֶּם-בָּ֑הּ כִּ֥י לָכֶ֛ם נָתַ֥תִּי אֶת-הָאָ֖רֶץ לָרֶ֥שֶׁת אֹתָֽהּ: וּתְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא וְתֵיתְבוּן בָּהּ אֲרֵי לְכוֹן יְהָבִית יָת אַרְעָא לְמֵירַת יָתָהּ:

 רש''י   והורשתם את הארץ. והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקים בה:

(נד) וְהִתְנַֽחַלְתֶּם֩ אֶת-הָאָ֨רֶץ בְּגוֹרָ֜ל לְמִשְׁפְּחֹֽתֵיכֶ֗ם לָרַ֞ב תַּרְבּ֚וּ אֶת-נַֽחֲלָתוֹ֙ וְלַמְעַט֙ תַּמְעִ֣יט אֶת-נַֽחֲלָת֔וֹ אֶל֩ אֲשֶׁר-יֵ֨צֵא ל֥וֹ שָׁ֛מָּה הַגּוֹרָ֖ל לוֹ יִֽהְיֶ֑ה לְמַטּ֥וֹת אֲבֹֽתֵיכֶ֖ם תִּתְנֶחָֽלוּ: וְתַחְסְנוּן יָת אַרְעָא בְעַדְבָא לְזַרְעֲיַתְכוֹן לְסַגִיאֵי תַּסְגוּן יָת אַחֲסַנְתְּהוֹן וְלִזְעִירֵי תַּזְעִירוּן יָת אַחֲסַנְתְּהוֹן לִדְיִפּוֹק לֵהּ תַּמָן עַדְבָא דִי לֵהּ יְהֵי לְשִׁבְטֵי אֲבָהַתְכוֹן תַּחְסְנוּן:

 רש''י   אל אשר יצא לו שמה. מקרא קצר הוא זה, אל מקום אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה: למטות אבותיכם. לפי חשבון יוצאי מצרים. דבר אחר בשנים עשר גבולין כמנין השבטים:

(נה) וְאִם-לֹ֨א תוֹרִ֜ישׁוּ אֶת-יֹֽשְׁבֵ֣י הָאָ֘רֶץ֘ מִפְּנֵיכֶם֒ וְהָיָה֙ אֲשֶׁ֣ר תּוֹתִ֣ירוּ מֵהֶ֔ם לְשִׂכִּים֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם וְלִצְנִינִ֖ם בְּצִדֵּיכֶ֑ם וְצָֽרְר֣וּ אֶתְכֶ֔ם עַל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֹֽשְׁבִ֥ים בָּֽהּ: וְאִם לָא תְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וִיהֵי דִי תַשְׁאֲרוּן מִנְהוֹן לְסִיעַן נַטְלַן זְיַן לְקִבְלֵיכוֹן וּלְמַשִׁרְיַן מַקְפַּנְכוֹן וִיעִיקוּן לְכוֹן עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן יָתְבִין בָּהּ:

 רש''י   והיה אשר תותירו מהם. יהיו לכם לרעה: לשכים בעיניכם. ליתדות המנקרות עיניכם. תרגום של יתדות שיכיא: ולצנינם. פותרים בו הפותרים לשון מסוכת קוצים הסוככת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא: וצררו אתכם. כתרגומו:

(נו) וְהָיָ֗ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּמִּ֛יתִי לַֽעֲשׂ֥וֹת לָהֶ֖ם אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם: (פ) וִיהֵי כְּמָא דִי חֲשָׁבִית לְמֶעְבַּד לְהוֹן אַעֲבֵד לְכוֹן: לד (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) צַ֞ו אֶת-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי-אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל-הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּנַֽחֲלָ֔ה אֶ֥רֶץ כְּנַ֖עַן לִגְבֻֽלֹתֶֽיהָ: פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי אַתּוּן עָאלִין לְאַרְעָא דִכְנָעַן דָא אַרְעָא דִי תִתְפְּלֵג לְכוֹן בְּאַחֲסָנָא אַרְעָא דִכְנַעַן לִתִחוּמָאָה:

 רש''י   זאת הארץ אשר תפל לכם וגו' . לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות: תפל לכם. על שם שנתחלקה בגורל נקראת חלקה לשון נפילה. ומדרש אגדה אומר על ידי שהפיל הקדוש ברוך הוא שריהם של שבע אמות מן השמים וכפתן לפני משה, אמר לו ראה אין בהם עוד כח:

(ג) וְהָיָ֨ה לָכֶ֧ם פְּאַת-נֶ֛גֶב מִמִּדְבַּר-צִ֖ן עַל-יְדֵ֣י אֱד֑וֹם וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ גְּב֣וּל נֶ֔גֶב מִקְצֵ֥ה יָם-הַמֶּ֖לַח קֵֽדְמָה: וִיהֵי לְכוֹן רוּחַ דָרוֹמָא מִמַדְבְּרָא דְצִן עַל תְּחוּמֵי אֱדוֹם וִיהֵי לְכוֹן תְּחוּם דָרוֹמָא מִסְיָפֵי יַמָא דְמִלְחָא קִדוּמָא:

 רש''י   והיה לכם פאת נגב. רוח דרומית אשר מן המזרח למערב: ממדבר צן. אשר אצל אדום מתחלת מקצוע דרומית מזרחית של ארץ תשעת המטות. כיצד, שלש ארצות יושבות בדרומה של ארץ ישראל זו אצל זו קצת ארץ מצרים, וארץ אדום כלה וארץ מואב כלה. ארץ מצרים במקצוע דרומית מערבית, שנאמר בפרשה זו מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה. ונחל מצרים היה מהלך על פני כל ארץ מצרים, שנאמר (יהושע יג, ג) מן השיחור אשר על פני מצרים. ומפסיק בין ארץ מצרים לארץ ישראל וארץ אדום אצלה לצד המזרח וארץ מואב אצל ארץ אדום בסוף הדרום למזרח, וכשיצאו ישראל ממצרים, אם רצה המקום לקרב את כניסתם לארץ היה מעבירם את הנילוס לצד צפון ובאין לארץ ישראל, ולא עשה כן, וזהו שנאמר (שמות יג, יז) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, שהם יושבים על הים במערבה של ארץ כנען, כענין שנאמר בפלשתים (צפניה ב, ה) יושבי חבל הים גוי כרתים. ולא נחם אותו הדרך אלא הסבן והוציאם דרך דרומה אל המדבר, והוא שקראו יחזקאל (יחזקאל כ, לה) מדבר העמים, לפי שהיו כמה אמות יושבות בצדו והולכין אצל דרומה מן המערב כלפי מזרח תמיד, עד שבאו לדרומה של ארץ אדום ובקשו ממלך אדום שיניחם להכנס בארצו ולעבור דרך רחבה ולהכנס לארץ, ולא רצה. והצרכו לסבוב את כל דרומה של אדום עד בואם לדרומה של ארץ מואב, שנאמר (שופטים יא, יז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. והלכו כל דרומה של מואב עד סופה ומשם הפכו פניהם לצפון עד שסבבו כל מצר מזרחי שלה לרחבה וכשכלו את מזרחה מצאו את ארץ סיחון ועוג שהיו יושבין במזרחה של ארץ כנען והירדן מפסיק ביניהם. וזהו שנאמר ביפתח (שופטים יא, יח) וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויבא ממזרח שמש לארץ מואב. וכבשו את ארץ סיחון ועוג שהיתה בצפונה של ארץ מואב. וקרבו עד הירדן והוא כנגד מקצוע צפונית מערבית של ארץ מואב, נמצא שארץ כנען שבעבר הירדן למערב היה מקצוע דרומית מזרחית שלה אצל אדום:

(ד) וְנָסַ֣ב לָכֶם֩ הַגְּב֨וּל מִנֶּ֜גֶב לְמַֽעֲלֵ֤ה עַקְרַבִּים֙ וְעָ֣בַר צִ֔נָה (והיה) וְהָיוּ֙ תּֽוֹצְאֹתָ֔יו מִנֶּ֖גֶב לְקָדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֑עַ וְיָצָ֥א חֲצַר-אַדָּ֖ר וְעָבַ֥ר עַצְמֹֽנָה: וְיַסְחַר לְכוֹן תְּחוּמָא מִדְרוֹמָא לְמַסְקָנָא דְעַקְרַבִּים וִיעִבַר לְצִן וִיהוֹן מַפְקָנוֹהִי מִדְרוֹמָא לִרְקָם גֵיאָה וְיִפּוֹק לַחֲצַר אַדָר וִיעִבַר לְעַצְמוֹן:

 רש''י   ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים. כל מקום שנאמר ונסב או ויצא, מלמד שלא היה המצר שווה אלא הולך ויוצא לחוץ, יוצא המצר ועוקם לצד צפונו של עולם באלכסון למערב ועובר המצר בדרומה של מעלה עקרבים, נמצא מעלה עקרבים לפנים מן המצר: ועבר צנה. אל צין כמו מצרימה: והיו תוצאותיו. קצותיו. בדרומה של קדש ברנע: ויצא חצר אדר. מתפשט המצר ומרחיב לצד צפון של עולם ונמשך עוד באלכסון למערב ובא לו לחצר אדר ומשם לעצמון ומשם לנחל מצרים. ולשון ונסב האמור כאן לפי שכתב ויצא חצר אדר שהתחיל להרחיב משעבר את קדש ברנע ורוחב אותה רצועה שבלטה לצד צפון היתה מקדש ברנע עד עצמון ומשם והלאה נתקצר המצר ונסב לצד הדרום ובא לו לנחל מצרים ומשם לצד המערב אל הים הגדול שהוא מצר מערבה של כל ארץ ישראל. נמצא שנחל מצרים במקצוע מערבית דרומית:

(ה) וְנָסַ֧ב הַגְּב֛וּל מֵֽעַצְמ֖וֹן נַ֣חְלָה מִצְרָ֑יִם וְהָי֥וּ תֽוֹצְאֹתָ֖יו הַיָּֽמָּה: וְיַסְחַר תְּחוּמָא מֵעַצְמוֹן לְנַחֲלָא דְמִצְרָיִם וִיהוֹן מַפְקָנוֹהִי לְיַמָא:

 רש''י   והיו תוצאותיו הימה. אל מצר המערב שאין עוד גבול נגב מאריך לצד המערב משם והלאה:

(ו) וּגְב֣וּל יָ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֛ם הַיָּ֥ם הַגָּד֖וֹל וּגְב֑וּל זֶֽה-יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֥וּל יָֽם: וּתְחוּם מַעַרְבָא וִיהֵי לְכוֹן יַמָא רַבָּא וּתְחוּמֵהּ דֵין יְהֵא לְכוֹן תְּחוּם מַעֲרְבָא:

 רש''י   וגבול ים. ומצר מערבי מהו: והיה לכם הים הגדול. למצר: וגבול. הנסין שבתוך הים אף הם מן הגבול והם איים, שקורין אישלי''ש [איים] :

(ז) וְזֶֽה-יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֣וּל צָפ֑וֹן מִן-הַיָּם֙ הַגָּדֹ֔ל תְּתָא֥וּ לָכֶ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר: וְדֵין יְהֵי לְכוֹן תְּחוּם צִפּוּנָא מִן יַמָא רַבָּא תְּכַוְנוּן לְכוֹן לְהוֹר טוּרָא:

 רש''י   גבול צפון. מצר צפון: מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר. שהוא במקצוע צפונית מערבית. וראשו משפיע ונכנס לתוך הים ויש מרוחב הים לפנים המנו וחוצה המנו: תתאו. תשפעו לכם לנטות ממערב לצפון אל הר ההר: תתאו. לשון סבה, כמו (ד''ה ב' יב, יא) אל תא הרצים, (יחזקאל מ, י) ותאי השער היציע, שקורין אפינדי''ץ , שהוא מוסב ומשפע:

(ח) מֵהֹ֣ר הָהָ֔ר תְּתָא֖וּ לְבֹ֣א חֲמָ֑ת וְהָי֛וּ תּֽוֹצְאֹ֥ת הַגְּבֻ֖ל צְדָֽדָה: מֵהוֹר טוּרָא תְּכַוְנוּן לִמְטֵי חֲמָת וִיהוֹן מַפְּקָנוֹהִי דִתְחוּמָא לִצְדָד:

 רש''י   מהר ההר. תסבו ותלכו אל מצר הצפון לצד המזרח ותפגעו בלבא חמת, זו אנטוכיא: תוצאות הגבול. סופי הגבול. כל מקום שנאמר תוצאות הגבול, או המצר כלה שם לגמרי ואינו עובר להלן כלל, או משם מתפשט ומרחיב ויוצא לאחוריו להמשיך להלן באלכסון יותר מן הרוחב הראשון, ולענין רוחב המדה הראשון קראו תוצאות, ששם כלתה אותה מדה:

(ט) וְיָצָ֤א הַגְּבֻל֙ זִפְרֹ֔נָה וְהָי֥וּ תֽוֹצְאֹתָ֖יו חֲצַ֣ר עֵינָ֑ן זֶֽה-יִהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם גְּב֥וּל צָפֽוֹן: וְיִפּוֹק תְּחוּמָא לְזִפְרוֹן וִיהוֹן מַפְּקָנוֹהִי לַחֲצַר עֵינָן דֵין יְהֵי לְכוֹן תְּחוּם צִפּוּנָא:

 רש''י   והיו תוצאתיו חצר עינן. הוא היה סוף המצר הצפוני. ונמצאת חצר עינן במקצוע צפונית מזרחית. ומשם והתאויתם לכם אל מצר המזרחי:

(י) וְהִתְאַוִּיתֶ֥ם לָכֶ֖ם לִגְב֣וּל קֵ֑דְמָה מֵֽחֲצַ֥ר עֵינָ֖ן שְׁפָֽמָה: וּתְכַוְנוּן לְכוֹן לִתְחוּם קִדוּמָא מֵחֲצַר עֵינָן לִשְׁפָם:

 רש''י   והתאויתם. לשון הסבה ונטיה כמו תתאו: שפמה. במצר המזרחי ומשם הרבלה:

(יא) וְיָרַ֨ד הַגְּבֻ֧ל מִשְּׁפָ֛ם הָֽרִבְלָ֖ה מִקֶּ֣דֶם לָעָ֑יִן וְיָרַ֣ד הַגְּבֻ֗ל וּמָחָ֛ה עַל-כֶּ֥תֶף יָם-כִּנֶּ֖רֶת קֵֽדְמָה: וְיֵחוֹת תְּחוּמָא מִשְׁפָם לְרִבְלָה מִמַדְנַח לָעָיִן וְיֵחוֹת תְּחוּמָא וְיִמְטֵי עַל כֵּיף יַם גִנוֹסַר קִדוּמָא:

 רש''י   מקדם לעין. שם מקום. והמצר הולך במזרחו נמצא העין לפנים מן המצר ומארץ ישראל הוא: וירד הגבל. כל שהגבול הולך מצפון לדרום הוא יורד והולך: ומחה על כתף. אל עבר: ים כנרת קדמה. שיהא ים כנרת תוך לגבול במערב, והגבול במזרח ים כנרת, ומשם יורד אל הירדן והירדן מושך ובא מן הצפון לדרום באלכסון נוטה לצד מזרח ומתקרב לצד ארץ כנען כנגד ים כנרת ומושך לצד מזרחה של ארץ ישראל כנגד ים כנרת עד שנופל בים המלח ומשם כולה הגבול בתוצאותיו אל ים המלח, שממנו התחלת מצר מקצוע דרומית מזרחית. הרי סובבת אותה לארבע רוחותיה:

(יב) וְיָרַ֤ד הַגְּבוּל֙ הַיַּרְדֵּ֔נָה וְהָי֥וּ תֽוֹצְאֹתָ֖יו יָ֣ם הַמֶּ֑לַח זֹאת֩ תִּֽהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם הָאָ֛רֶץ לִגְבֻֽלֹתֶ֖יהָ סָבִֽיב: וְיֵחוֹת תְּחוּמָא לְיַרְדְנָא וִיהוֹן מַפְקָנוֹהִי לְיַמָא דְמִלְחָא דָא תְהֵי לְכוֹן אַרְעָא לִתְחוּמָאָה סְחוֹר סְחוֹר: (יג) וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֔ה אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּתְנַֽחֲל֤וּ אֹתָהּ֙ בְּגוֹרָ֔ל אֲשֶׁר֙ צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לָתֵ֛ת לְתִשְׁעַ֥ת הַמַּטּ֖וֹת וַֽחֲצִ֥י הַמַּטֶּֽה: וּפַקִיד משֶׁה יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דָא אַרְעָא דְתִתְחַסְנוּן יָתַהּ בְּעַדְבָא דִי פַקֵיד יְיָ לְמִתַּן לְתִשְׁעַת שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא: (יד) כִּ֣י לָֽקְח֞וּ מַטֵּ֨ה בְנֵ֤י הָרֽאוּבֵנִי֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם וּמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-הַגָּדִ֖י לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם וַֽחֲצִי֙ מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֔ה לָֽקְח֖וּ נַֽחֲלָתָֽם: אֲרֵי קַבִּילוּ שִׁבְטָא דִבְנֵי רְאוּבֵן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן וְשִׁבְטָא דִבְנֵי גָד לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן וּפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה קַבִּילוּ אַחֲסַנְתְּהוֹן: (טו) שְׁנֵ֥י הַמַּטּ֖וֹת וַֽחֲצִ֣י הַמַּטֶּ֑ה לָֽקְח֣וּ נַֽחֲלָתָ֗ם מֵעֵ֛בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ קֵ֥דְמָה מִזְרָֽחָה: (פ) תְּרֵין שִׁבְטִין וּפַלְגוּת שִׁבְטָא קַבִּילוּ אַחֲסַנְתְּהוֹן מֵ עִבְרָא לְיַרְדְנָא דִירֵחוֹ קִדוּמָא מַדִינְחָא:

 רש''י   קדמה מזרחה. אל פני העולם שהם במזרח, שרוח מזרחית קרויה פנים, ומערבית קרויה אחור, לפיכך דרום לימין וצפון לשמאל:

(טז)  רביעי - במחוברות ששי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יז) אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר-יִנְחֲל֥וּ לָכֶ֖ם אֶת-הָאָ֑רֶץ אֶלְעָזָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נֽוּן: אִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא דִי יַחְסְנוּן לְכוֹן יָת אַרְעָא אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וִיהוֹשֻׁע בַּר נוּן:

 רש''י   אשר ינחלו לכם. בשבילכם כל נשיא ונשיא אפטורפוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון. ומה שהם עושין יהיה עשוי כאלו עשאום שלוחים. ולא יתכן לפרש לכם זה ככל לכם שבמקרא, שאם כן היה לו לכתוב ינחילו לכם. ינחלו משמע שהם נוחלים לכם בשבילכם ובמקומכם, כמו (שמות יד, יד) ה' ילחם לכם:

(יח) וְנָשִׂ֥יא אֶחָ֛ד נָשִׂ֥יא אֶחָ֖ד מִמַּטֶּ֑ה תִּקְח֖וּ לִנְחֹ֥ל אֶת-הָאָֽרֶץ: וְרַבָּא חָד רַבָּא חָד מִשִׁבְטָא תִּסְבוּן לְאַחֲסָנָא יָת אַרְעָא:

 רש''י   לנחל את הארץ. שיהא נוחל וחולק אותה במקומכם:

(יט) וְאֵ֖לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֑ים לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּֽה: וְאִלֵין שְׁמָהַת גֻבְרַיָא לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה: (כ) וּלְמַטֵּה֙ בְּנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן שְׁמוּאֵ֖ל בֶּן-עַמִּיהֽוּד: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בַּר עַמִיהוּד: (כא) לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן אֱלִידָ֖ד בֶּן-כִּסְלֽוֹן: לְשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן אֱלִידָד בַּר כִּסְלוֹן: (כב) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵי-דָ֖ן נָשִׂ֑יא בֻּקִּ֖י בֶּן-יָגְלִֽי: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי דָן רַבָּא בֻּקִי בַּר יָגְלִי: (כג) לִבְנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-מְנַשֶּׁ֖ה נָשִׂ֑יא חַנִּיאֵ֖ל בֶּן-אֵפֹֽד: לִבְנֵי יוֹסֵף לְשִׁבְטָא דִבְנֵי מְנַשֶׁה רַבָּא חַנִיאֵל בַּר אֵפוֹד: (כד) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-אֶפְרַ֖יִם נָשִׂ֑יא קְמוּאֵ֖ל בֶּן-שִׁפְטָֽן: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי אֶפְרָיִם רַבָּא קְמוּאֵל בַּר שִׁפְטָן: (כה) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-זְבוּלֻ֖ן נָשִׂ֑יא אֱלִֽיצָפָ֖ן בֶּן-פַּרְנָֽךְ: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי זְבוּלֻן רַבָּא אֱלִיצָפָן בַּר פַּרְנָךְ: (כו) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-יִשָּׂשכָ֖ר נָשִׂ֑יא פַּלְטִיאֵ֖ל בֶּן-עַזָּֽן: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי יִשָׂשכָר רַבָּא פַלְטִיאֵל בַּר עַזָן: (כז) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-אָשֵׁ֖ר נָשִׂ֑יא אֲחִיה֖וּד בֶּן-שְׁלֹמִֽי: וּלְשִׁבְטָּא דִבְנֵי אָשֵׁר רַבָּא אֲחִיהּוּד בַּר שְׁלֹמִי: (כח) וּלְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי-נַפְתָּלִ֖י נָשִׂ֑יא פְּדַהְאֵ֖ל בֶּן-עַמִּיהֽוּד: וּלְשִׁבְטָא דִבְנֵי נַפְתָּלִי רַבָּא פְּדַהְאֵל בַּר עַמִיהוּד: (כט) אֵ֕לֶּה אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑ה לְנַחֵ֥ל אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: (פ) אִלֵין דִי פַּקִיד יְיָ לְאַחֲסָנָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

 רש''י   לנחל את בני ישראל. שהם ינחילו אותה לכם למחלקותיה:

לה (א)  חמישי  וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל-מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל-יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ לְמֵימָר: (ב) צַו֘ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָֽתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם: פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְּנוּן לְלֵוָאֵי מֵאַחֲסָנַת אֲחוּדַתְהּוֹן קִרְוִין לְמִתָּב וְרֶוַח לְּקִרְוַיָא סַחֲרָנֵיהוֹן תִּתְּנוּן לְלֵוָאֵי:

 רש''י   ומגרש. רוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה:

(ג) וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִֽהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם: וִיהוֹן קִרְוַיָא לְהוֹן לְמִתָּב וְרַוְחֵיהוֹן יְהוֹן לִבְעִירְהוֹן וּלְקִנְיָנֵיהוֹן וּלְכָל חֵוַתְהוֹן:

 רש''י   ולכל חיתם. ולכל צרכיהם:

(ד) וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב: וּרְוָחֵי קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי מִכּוֹתֵל קַרְתָּא וּלְבָרָא אֲלַף אַמִין סְחוֹר סְחוֹר:

 רש''י   אלף אמה סביב. ואחריו הוא אומר אלפים באמה, הא כיצד אלפים, הוא נותן להם סביב, ומהם אלף הפנימיים למגרש והחיצונים לשדות וכרמים:

(ה) וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת-פְּאַת-קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֠֩ה וְאֶת-פְּאַת-נֶ֩גֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּֽאַמָּ֜ה וְאֶת-פְּאַת-יָ֣ם | אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּֽאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִֽהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶֽעָרִֽים: וְתִמְשְׁחוּן מִבָּרָא לְקַרְתָּא יָת רוּחַ קִדוּמָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ דְרוֹמָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ מַעֲרְבָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ צִפּוּנָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְקַרְתָּא בִמְצִיעָא דֵין יְהֵי לְהוֹן רְוָחֵי קִרְוַיָא: (ו) וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ-עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָֽרֹצֵ֑חַ וַֽעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר: וְיָת קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי יָת שִׁית קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא דִי תִתְּנוּן לְמֵעֲרַק תַּמָן קָטוֹלָא וַעֲלֵיהוֹן תִּתְּנוּן אַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין קִרְוִין: (ז) כָּל-הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת-מִגְרְשֵׁיהֶֽן: כָּל קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי אַרְבְּעִין וְתַמְנֵי קִרְוִין יָתְהֶן וְיָת רְוָחֵיהֶן: (ח) וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵֽאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַֽחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵֽעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם: (פ) וְקִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן מֵאֲחוּדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן סַגִיאֵי תַּסְגוּן וּמִן זְעִירֵי תַּזְעִירוּן גְבַר כְּפוּם אַחֲסַנְתֵּהּ דִי יַחְסְנוּן יִתֵּן מִקִרְווֹהִי לְלֵוָאֵי: (ט)  שישי - במחוברות שביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (י) דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹֽבְרִ֥ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן: (יא) וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּֽהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֨מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה-נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה: וּתְזַמְנוּן לְכוֹן קִרְוִין קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיָן לְכוֹן וְיַעֲרוֹק לְתַמָן קָטוֹלָא דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא בְּשָׁלוּ:

 רש''י   והקריתם. אין הקריה אלא לשון הזמנה וכן הוא אומר (בראשית כז, כ) כי הקרה ה' אלהיך לפני:

(יב) וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶֽעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָֽרֹצֵ֔חַ עַד-עָמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט: וִיהוֹן לְכוֹן קִרְוַיָא לְשֵׁזָבָא מִגָאֵל דְמָא וְלָא יְמוּת קָטוֹלָא עַד דְיֵקוּם קֳדָם כְּנִשְׁתָּא לְדִינָא:

 רש''י   מגאל. מפני גואל הדם שהוא קרוב לנרצח:

(יג) וְהֶֽעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ-עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּֽהְיֶי֥נָה לָכֶֽם: וְקִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן שִׁית קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיַן לְכוֹן:

 רש''י   שש ערי מקלט. מגיד שאף על פי שהבדיל משה בחייו שלש ערים בעבר הירדן, לא היו קולטות עד שנבחרו שלש שנתן יהושע בארץ כנען:

(יד) אֵ֣ת | שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּֽהְיֶֽינָה: יָת תְּלַת קִרְוַיָא תִתְּנוּן מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וְיָת תְּלַת קִרְוַיָא תִתְּנוּן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיָן:

 רש''י   את שלש הערים וגו' . אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים, דכתיב (הושע ו, ח) גלעד קרית פועלי און עקבה מדם:

(טו) לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּֽהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ-הֶֽעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל-מַכֵּה-נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה: לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא וּלְתוֹתָבַיָא דְבֵינֵיכוֹן יֶהֶוְיַן שִׁית קִרְוַיָא הָאִלֵין לְשֵׁזָבָא לְמֵעֲרַק לְתַמָן כָּל דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא בְּשָׁלוּ: (טז) וְאִם-בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל | הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָֽרֹצֵֽחַ: וְאִם בְּמָאן דְפַרְזְלָא מְחָהִי וְקַטְלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל קָטוֹלָא:

 רש''י   ואם בכלי ברזל הכהו. אין זה מדבר בהורג בשוגג הסמוך לו, אלא בהורג במזיד. ובא ללמד, שההורג בכל דבר צריך שיהא בו שעור כדי להמית, שנאמר בכלם אשר ימות בו, דמתרגמינן דהיא כמסת דימות ביה, חוץ מן הברזל, שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהברזל ממית בכל שהוא אפלו מחט, לפיכך לא נתנה בו תורה שעור לכתוב בו אשר ימות בו. ואם תאמר בהורג בשוגג הכתוב מדבר, הרי הוא אומר למטה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגו' , למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד הכתוב מדבר:

(יז) וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר-יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָֽרֹצֵֽחַ: וְאִם בְּאַבְנָא דְמִתְנָסְבָא בִידָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בַּהּ מְחָהִי וְקָטְלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל קָטוֹלָא:

 רש''י   באבן יד. שיש בה מלא יד: אשר ימות בה. שיש בה שעור להמית, כתרגומו. לפי שנאמר (שמות כא, יח) והכה איש את רעהו באבן, ולא נתן בה שעור, יכול כל שהוא, לכך נאמר אשר ימות בה:

(יח) א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ-יָד֩ אֲשֶׁר-יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָֽרֹצֵֽחַ: אוֹ בְּמָאן דְעָא דְמִתְנָסֵב בִּידָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בֵּה מְחָהִי וְקַטְּלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטַל קָטוֹלָא:

 רש''י   או בכלי עץ יד. לפי שנאמר וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט (שמות כא) , יכול כל שהוא, לכך נאמר בעץ אשר ימות בו, שיהא בו כדי להמית:

(יט) גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת-הָֽרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ-ב֖וֹ ה֥וּא יְמִתֶֽנּוּ: גָאֵל דְמָא הוּא יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא כַּד אִתְחַיַב לֵהּ מִן דִינָא הוּא יְקַטְלִנֵהּ:

 רש''י   בפגעו בו. אפלו בתוך ערי מקלט:

(כ) וְאִם-בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדֳּפֶ֑נּוּ אֽוֹ-הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת: וְאִם בְּסַנְאָה דְחָהִי אוֹ רְמָא עֲלוֹהִי בְּכַמְנָא וְקַטְלֵהּ:

 רש''י   בצדיה. כתרגומו, בכמנא. במארב:

(כא) אוֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת-יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת-הָֽרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ-בֽוֹ: אוֹ בִדְבָבוּ מְחָהִי בִידֵהּ וְקָטְלֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל מַחְיָא קָטוֹלָא הוּא גָאֵל דְמָא יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא כַּד אִתְחַיֵב לֵיהּ מִן דִינָא: (כב) וְאִם-בְּפֶ֥תַע בְּלֹֽא-אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אֽוֹ-הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כָּל-כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה: וְאִם בִּתְכֵיף בְּלָא דְבָבוּ דְחָהִי אוֹ רְמָא עֲלוֹהִי כָּל מָאן בְּלָא כְמָן לֵיהּ:

 רש''י   בפתע. באונס. ותרגומו בתכיף, שהיה סמוך לו, ולא היה לו שהות להזהר עליו:

(כג) אוֹ בְכָל-אֶ֜בֶן אֲשֶׁר-יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹֽא-אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָֽעָתֽוֹ: אוֹ בְּכָל אַבְנָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בָּהּ בְּלָא חָזֵי וּרְמָא עֲלוֹהִי וְקָטְלֵהּ וְהוּא לָא סָנֵי לֵיהּ וְלָא תָבַע בִּישְׁתֵיהּ:

 רש''י   או בכל אבן אשר ימות בה. הכהו: בלא ראות. שלא ראהו: ויפל עליו. מכאן אמרו ההורג דרך ירידה גולה, דרך עליה אינו גולה:

(כד) וְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה: וִידוּנוּן כְּנִשְׁתָּא בֵּין מַחְיָא וּבֵין גָאֵל דְמָא עַל דִינַיָא הָאִלֵין: (כה) וְהִצִּ֨ילוּ הָֽעֵדָ֜ה אֶת-הָֽרֹצֵ֗חַ מִיַּד֘ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל-עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר-נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד-מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר-מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ: וִישֵׁזְבוּן כְּנִשְׁתָּא יָת קָטוֹלָא מִיַד גָאֵל דְמָא וִיתִיבוּן יָתֵיהּ כְּנִשְׁתָּא לְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ דִי עֲרַק לְתַמָן וִיתֵב בָּהּ עַד דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא דִי רַבֵּי יָתֵהּ בִּמְשַׁח קוּדְשָׁא:

 רש''י   עד מות הכהן הגדול. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו: אשר משח אתו בשמן הקדש. לפי פשוטו מן המקראות הקצרים הוא, שלא פרש מי משחו, אלא כמו אשר משחו המושח אותו בשמן הקדש. ורבותינו דרשוהו במסכת מכות (יא, ב) לראיית דבר, ללמד שאם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו, חוזר במיתתו של שני, שנאמר אשר משח אתו, וכי הוא משחו לכהן או הכהן משח אותו, אלא להביא את הנמשח בימיו שמחזירו במיתתו:

(כו) וְאִם-יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָֽרֹצֵ֑חַ אֶת-גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה: וְאִם מִפַּק יִפּוֹק קָטוֹלָא יָת תְּחוּם קִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ דִי עֲרַק לְתַמָן: (כז) וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת-הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם: וְיַשְׁכַּח יָתֵהּ גָאֵל דְמָא מִבָּרָא לִתְחוּם קִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ וְיִקְטוֹל גָאֵל דְמָא יָת קָטוֹלָא לֵית לֵהּ דְמָא:

 רש''י   אין לו דם. הרי הוא כהורג את המת שאין לו דם:

(כח) כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד-מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַֽחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָֽרֹצֵ֔חַ אֶל-אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ: אֲרֵי בְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ יִתֵּב עַד דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא וּבָתַר דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא יְתוּב קָטּוֹלָא לְאֲרַע אַחֲסַנְתֵּה: (כט) וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹֽתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: וִיהוֹן אִלֵין לְכוֹן לִגְזֵרַת דִין לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:

 רש''י   בכל מושבתיכם. למד שתהא סנהדרין קטנה נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל:

(ל) כָּ֨ל-מַכֵּה-נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת-הָֽרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹֽא-יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת: כָּל דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא לְפוּם סַהֲדִין יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא וְסָהִיד חַד לָא יַסְהִד בֶּאֱנַשׁ לְמִקְטָל:

 רש''י   כל מכה נפש וגו' . הבא להרגו על שהכה את הנפש: לפי עדים ירצח. שיעידו שבמזיד ובהתראה הרגו:

(לא) וְלֹֽא-תִקְח֥וּ כֹ֨פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר-ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי-מ֖וֹת יוּמָֽת: וְלָא תְקַבְּלוּן מָמוֹן עַל אֱנַשׁ קָטוֹל דִי הוּא חַיָב לְמִקְטָל אֲרֵי אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

 רש''י   ולא תקחו כפר. לא יפטר בממון:

(לב) וְלֹֽא-תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל-עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד-מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן: וְלָא תְקַבְּלוּן מָמוֹן לְמֵעֲרוֹק לְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ לְמֵתוּב לְמִתַּב בְּאַרְעָא עַד דִימוּת כַּהֲנָא:

 רש''י   ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו. למי שנס אל עיר מקלטו שהרג בשוגג אינו נפטר מגלות בממון לתן כפר לשוב לשבת בארץ בטרם ימות הכהן: לנוס. כמו לנס, כמו (מיכה ב, ח) שובי מלחמה, ששבו מן המלחמה, וכן (צפניה ג, יח) נוגי ממועד, וכן (יהושע ה, ה) כי מלים היו, כאשר תאמר שוב על מי ששב כבר, ומול על מי שמל כבר, כן תאמר לנוס על מי שנס כבר, וקורהו נוס כלומר מברח. ואם תאמר לנוס לברוח, ותפרשהו לא תקחו כפר למי שיש לו לברוח לפטרו מן הגלות, לא ידעתי היאך יאמר לשוב לשבת בארץ, הרי עדין לא נס ומהיכן ישוב:

(לג) וְלֹא-תַחֲנִ֣יפוּ אֶת-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַֽחֲנִ֖יף אֶת-הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא-יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ-בָּ֔הּ כִּי-אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹֽׁפְכֽוֹ: וְלָא תְּחַיְבוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן בָּהּ אֲרֵי דְמָא הוּא מְחַיַב יָת אַרְעָא וּלְאַרְעָא לָא מִתְכַפֵּר עַל דַם זַכַּאי דִי אִתְאַשֵׁד בַּהּ אֶלָהֵן בְּדַם אַשְׁדֵהּ:

 רש''י   ולא תחניפו. ולא תרשיעו, כתרגומו ולא תחיבון:

(לד) וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹֽשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (פ) וְלָא תְסַאֲבוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן יָתְבִין בָּהּ דִי שְׁכִנְתִּי שַׁרְיָא בְּגַוָהּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ דִשְׁכִנְתִּי שַׁרְיָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   אשר אני שכן בתוכה. שלא תשכינו אותי בטמאתה: כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל. אף בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם:

לו (א)  שביעי  וַֽיִּקְרְב֞וּ רָאשֵׁ֣י הָֽאָב֗וֹת לְמִשְׁפַּ֤חַת בְּנֵֽי-גִלְעָד֙ בֶּן-מָכִ֣יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֔ה מִֽמִּשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַֽיְדַבְּר֞וּ לִפְנֵ֤י מֹשֶׁה֙ וְלִפְנֵ֣י הַנְּשִׂאִ֔ים רָאשֵׁ֥י אָב֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְקָרִיבוּ רֵישֵׁי אֲבָהָתָא לְּזַרְעִית בְּנֵי גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה מִזַרְעֲיַת בְּנֵי יוֹסֵף וּמַלִילוּ קֳדָם משֶׁה וְקָדָם רַבְרְבַיָא רֵישֵׁי אֲבָהָתָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ב) וַֽיֹּאמְר֗וּ אֶת-אֲדֹנִי֙ צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לָתֵ֨ת אֶת-הָאָ֧רֶץ בְּנַֽחֲלָ֛ה בְּגוֹרָ֖ל לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאדֹנִי֙ צֻוָּ֣ה בַֽיהֹוָ֔ה לָתֵ֗ת אֶֽת-נַחֲלַ֛ת צְלָפְחָ֥ד אָחִ֖ינוּ לִבְנֹתָֽיו: וַאֲמָרוּ יָת רִבּוֹנִי פַּקִיד יְיָ לְמִתַּן יָת אַרְעָא בְאַחֲסָנָא בְּעַדְבָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְרִבּוֹנִי אִתְפַּקֵד בְּמֵימְרָא דַיְיָ לְמִתַּן יָת אַחֲסָנַת צְלָפְחָד אָחוּנָא לִבְנָתֵהּ: (ג) וְ֠הָי֠וּ לְאֶחָ֞ד מִבְּנֵ֨י שִׁבְטֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ לְנָשִׁים֒ וְנִגְרְעָ֤ה נַֽחֲלָתָן֙ מִנַּֽחֲלַ֣ת אֲבֹתֵ֔ינוּ וְנוֹסַ֕ף עַ֚ל נַֽחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּֽהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִגֹּרַ֥ל נַֽחֲלָתֵ֖נוּ יִגָּרֵֽעַ: וִיהֶוְיַן לְחַד מִבְּנֵי שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִנְשִׁין וְתִתְמְנַע אַחֲסַנְתְּהוֹן מֵאַחֲסָנַת אֲבְהָתָנָא וְתִתּוֹסַף עַל אַחֲסָנַת שִׁבְטַיָא דִיֶהֶוְיָן לְהוֹן וּמֵעֲדַב אַחֲסַנְתָּנָא יִתְמְנָע:

 רש''י   ונוסף על נחלת המטה. שהרי בנה יורשה והבן מתיחס על שבט אביו:

(ד) וְאִם-יִֽהְיֶ֣ה הַיֹּבֵל֘ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנֽוֹסְפָה֙ נַֽחֲלָתָ֔ן עַ֚ל נַֽחֲלַ֣ת הַמַּטֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּֽהְיֶ֖ינָה לָהֶ֑ם וּמִֽנַּחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתֵ֔ינוּ יִגָּרַ֖ע נַֽחֲלָתָֽן: וְאִם יְהֵי יוֹבֵלָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתּוֹסַף אַחֲסַנְתְּהוֹן עַל אַחֲסָנַת שִׁבְטָא דִי תְהֶוְיָן לְהוֹן וּמֵאַחֲסָנַת שִׁבְטָא דְאֲבְהָתָנָא יִתְמְנַע אַחֲסַנְתְּהֶן:

 רש''י   ואם יהיה היובל. מכאן היה רבי יהודה אומר עתיד היובל שיפסוק: ואם יהיה היובל. כלומר אין זו מכירה שחוזרת ביובל, שהירשה אינה חוזרת, ואפלו אם יהיה היובל לא תחזור הנחלה לשבטו, ונמצא שנוספה על נחלת המטה אשר תהיינה להם:

(ה) וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֵּ֛ן מַטֵּ֥ה בְנֵֽי-יוֹסֵ֖ף דֹּֽבְרִֽים: וּפַקִיד משֶׁה יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְמֵימָר יָאוּת שִׁבְטָא דִבְנֵי יוֹסֵף מְמַלְלִין: (ו) זֶ֣ה הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר-צִוָּ֣ה יְהֹוָ֗ה לִבְנ֤וֹת צְלָפְחָד֙ לֵאמֹ֔ר לַטּ֥וֹב בְּעֵֽינֵיהֶ֖ם תִּֽהְיֶ֣ינָה לְנָשִׁ֑ים אַ֗ךְ לְמִשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אֲבִיהֶ֖ם תִּֽהְיֶ֥ינָה לְנָשִֽׁים: דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ לִבְנַת צְלָפְחָד לְמֵימַר לִדְתַקִין בְּעֵינֵיהוֹן תְּהֶוְיַן לִנְשִׁין בְּרַם לְזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהֶן תְּהֶוְיַן לִנְשִׁין: (ז) וְלֹֽא-תִסֹּ֤ב נַֽחֲלָה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִמַּטֶּ֖ה אֶל-מַטֶּ֑ה כִּ֣י אִ֗ישׁ בְּנַֽחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֔יו יִדְבְּק֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְלָא תַסְחַר אַחֲסָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחֲסָנַת שִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי יִדְבְּקוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ח) וְכָל-בַּ֞ת יֹרֶ֣שֶׁת נַֽחֲלָ֗ה מִמַּטּוֹת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְאֶחָ֗ד מִמִּשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אָבִ֖יהָ תִּֽהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֑ה לְמַ֗עַן יִֽירְשׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַֽחֲלַ֥ת אֲבֹתָֽיו: וְכָל בְּרַתָּא יַרְתַת אַחֲסָנָא מִשִׁבְטַּיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחַד מִזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהָא תְּהֵי לְאִנְתּוּ בְּדִיל דְיֵרְתוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אַחֲסָנַת אֲבָהָתוֹהִי:

 רש''י   וכל בת ירשת נחלה. שלא היה בן לאביה:

(ט) וְלֹֽא-תִסֹּ֧ב נַֽחֲלָ֛ה מִמַּטֶּ֖ה לְמַטֵּ֣ה אַחֵ֑ר כִּי-אִישׁ֙ בְּנַ֣חֲלָת֔וֹ יִדְבְּק֕וּ מַטּ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְלָא תַסְחַר אַחֲסָנָא מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אוֹחֲרָנָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחֲסַנְתֵּהּ יִדְבְּקוּן שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶׁ֑ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנ֥וֹת צְלָפְחָֽד: כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנַת צְלָפְחָד: (יא)  מפטיר  וַתִּֽהְיֶ֜ינָה מַחְלָ֣ה תִרְצָ֗ה וְחָגְלָ֧ה וּמִלְכָּ֛ה וְנֹעָ֖ה בְּנ֥וֹת צְלָפְחָ֑ד לִבְנֵ֥י דֹֽדֵיהֶ֖ן לְנָשִֽׁים: וַהֲוָאָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנַת צְלָפְחָד לִבְנֵי אֲחֵי אֲבוּהֶן לִנְשִׁין:

 רש''י   מחלה תרצה וגו' . כאן מנאן לפי גדלתן זו מזו בשנים ונשאו כסדר תולדותן, ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן ומגיד ששקולות זו כזו:

(יב) מִֽמִּשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵֽי-מְנַשֶּׁ֥ה בֶן-יוֹסֵ֖ף הָי֣וּ לְנָשִׁ֑ים וַתְּהִי֙ נַֽחֲלָתָ֔ן עַל-מַטֵּ֖ה מִשְׁפַּ֥חַת אֲבִיהֶֽן: מִזַרְעֲיַת בְּנֵי מְנַשֶׁה בַר יוֹסֵף הֲוָאָה לִנְשִׁין וַהֲוַת אַחֲסַנְתְּהֶן עַל שִׁבְטָא זַרְעִית אֲבוּהֶן: (יג) אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֞ת וְהַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: (חזק) אִלֵין פִּקוּדַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה לְוַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ: חזק:

---

הפטרת מסעי - ירמיה ב

(ד) שִׁמְע֥וּ דְבַר-יְהוָ֖ה בֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְכָֽל-מִשְׁפְּח֖וֹת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: (ה) כֹּ֣ה | אָמַ֣ר יְהוָ֗ה מַה-מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּֽלְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ: (ו) וְלֹ֣א אָמְר֔וּ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִ֨יךְ אֹתָ֜נוּ בַּמִּדְבָּ֗ר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֙רֶץ֙ צִיָּ֣ה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹֽא-עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא-יָשַׁ֥ב אָדָ֖ם שָֽׁם: (ז) וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל-אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת-אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה: (ח) הַכֹּהֲנִ֗ים לֹ֤א אָֽמְרוּ֙ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה וְתֹפְשֵׂ֤י הַתּוֹרָה֙ לֹ֣א יְדָע֔וּנִי וְהָרֹעִ֖ים פָּ֣שְׁעוּ בִ֑י וְהַנְּבִיאִים֙ נִבְּא֣וּ בַבַּ֔עַל וְאַחֲרֵ֥י לֹֽא-יוֹעִ֖לוּ הָלָֽכוּ: (ט) לָכֵ֗ן עֹ֛ד אָרִ֥יב אִתְּכֶ֖ם נְאֻם-יְהוָ֑ה וְאֶת-בְּנֵ֥י בְנֵיכֶ֖ם אָרִֽיב: (י) כִּ֣י עִבְר֞וּ אִיֵּ֤י כִתִּיִּים֙ וּרְא֔וּ וְקֵדָ֛ר שִׁלְח֥וּ וְהִֽתְבּוֹנְנ֖וּ מְאֹ֑ד וּרְא֕וּ הֵ֥ן הָיְתָ֖ה כָּזֹֽאת: (יא) הַהֵימִ֥יר גּוֹי֙ אֱלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה לֹ֣א אֱלֹהִ֑ים וְעַמִּ֛י הֵמִ֥יר כְּבוֹד֖וֹ בְּל֥וֹא יוֹעִֽיל: (יב) שֹׁ֥מּוּ שָׁמַ֖יִם עַל-זֹ֑את וְשַׂעֲר֛וּ חָרְב֥וּ מְאֹ֖ד נְאֻם-יְהוָֽה: (יג) כִּֽי-שְׁתַּ֥יִם רָע֖וֹת עָשָׂ֣ה עַמִּ֑י אֹתִ֨י עָזְב֜וּ מְק֣וֹר | מַ֣יִם חַיִּ֗ים לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא-יָכִ֖לוּ הַמָּֽיִם: (יד) הַעֶ֙בֶד֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אִם-יְלִ֥יד בַּ֖יִת ה֑וּא מַדּ֖וּעַ הָיָ֥ה לָבַֽז: (טו) עָלָיו֙ יִשְׁאֲג֣וּ כְפִרִ֔ים נָתְנ֖וּ קוֹלָ֑ם וַיָּשִׁ֤יתוּ אַרְצוֹ֙ לְשַׁמָּ֔ה עָרָ֥יו (נצתה) נִצְּת֖וּ מִבְּלִ֥י יֹשֵֽׁב: (טז) גַּם-בְּנֵי-נֹ֖ף (ותחפנס) וְתַחְפַּנְחֵ֑ס יִרְע֖וּךְ קָדְקֹֽד: (יז) הֲלוֹא-זֹ֖את תַּעֲשֶׂה-לָּ֑ךְ עָזְבֵךְ֙ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ בְּעֵ֖ת מוֹלִיכֵ֥ךְ בַּדָּֽרֶךְ: (יח) וְעַתָּ֗ה מַה-לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֣י שִׁח֑וֹר וּמַה-לָּךְ֙ לְדֶ֣רֶךְ אַשּׁ֔וּר לִשְׁתּ֖וֹת מֵ֥י נָהָֽר: (יט) תְּיַסְּרֵ֣ךְ רָעָתֵ֗ךְ וּמְשֻֽׁבוֹתַ֙יִךְ֙ תּוֹכִחֻ֔ךְ וּדְעִ֤י וּרְאִי֙ כִּי-רַ֣ע וָמָ֔ר עָזְבֵ֖ךְ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יִךְ וְלֹ֤א פַחְדָּתִי֙ אֵלַ֔יִךְ נְאֻם-אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה צְבָאֽוֹת: (כ) כִּ֣י מֵעוֹלָ֞ם שָׁבַ֣רְתִּי עֻלֵּ֗ךְ נִתַּ֙קְתִּי֙ מוֹסְרֹתַ֔יִךְ וַתֹּאמְרִ֖י לֹ֣א (אעבד) אֶעֱב֑וֹר כִּ֣י עַֽל-כָּל-גִּבְעָ֞ה גְּבֹהָ֗ה וְתַ֙חַת֙ כָּל-עֵ֣ץ רַעֲנָ֔ן אַ֖תְּ צֹעָ֥ה זֹנָֽה: (כא) וְאָֽנֹכִי֙ נְטַעְתִּ֣יךְ שֹׂרֵ֔ק כֻּלֹּ֖ה זֶ֣רַע אֱמֶ֑ת וְאֵיךְ֙ נֶהְפַּ֣כְתְּ לִ֔י סוּרֵ֖י הַגֶּ֥פֶן נָכְרִיָּֽה: (כב) כִּ֤י אִם-תְּכַבְּסִי֙ בַּנֶּ֔תֶר וְתַרְבִּי-לָ֖ךְ בֹּרִ֑ית נִכְתָּ֤ם עֲוֹנֵךְ֙ לְפָנַ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה: (כג) אֵ֣יךְ תֹּאמְרִ֞י לֹ֣א נִטְמֵ֗אתִי אַחֲרֵ֤י הַבְּעָלִים֙ לֹ֣א הָלַ֔כְתִּי רְאִ֤י דַרְכֵּךְ֙ בַּגַּ֔יְא דְּעִ֖י מֶ֣ה עָשִׂ֑ית בִּכְרָ֥ה קַלָּ֖ה מְשָׂרֶ֥כֶת דְּרָכֶֽיהָ: (כד) פֶּ֣רֶה | לִמֻּ֣ד מִדְבָּ֗ר בְּאַוַּ֤ת (נפשו) נַפְשָׁהּ֙ שָׁאֲפָ֣ה ר֔וּחַ תַּאֲנָתָ֖הּ מִ֣י יְשִׁיבֶ֑נָּה כָּל-מְבַקְשֶׁ֙יהָ֙ לֹ֣א יִיעָ֔פוּ בְּחָדְשָׁ֖הּ יִמְצָאֽוּנְהָ: (כה) מִנְעִ֤י רַגְלֵךְ֙ מִיָּחֵ֔ף (וגורנך) וּגְרוֹנֵ֖ךְ מִצִּמְאָ֑ה וַתֹּאמְרִ֣י נוֹאָ֔שׁ ל֕וֹא כִּֽי-אָהַ֥בְתִּי זָרִ֖ים וְאַחֲרֵיהֶ֥ם אֵלֵֽךְ: (כו) כְּבֹ֤שֶׁת גַּנָּב֙ כִּ֣י יִמָּצֵ֔א כֵּ֥ן הֹבִ֖ישׁוּ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הֵ֤מָּה מַלְכֵיהֶם֙ שָֽׂרֵיהֶ֔ם וְכֹהֲנֵיהֶ֖ם וּנְבִיאֵיהֶֽם: (כז) אֹמְרִ֨ים לָעֵ֜ץ אָ֣בִי אַ֗תָּה וְלָאֶ֙בֶן֙ אַ֣תְּ (ילדתני) יְלִדְתָּ֔נוּ כִּֽי-פָנ֥וּ אֵלַ֛י עֹ֖רֶף וְלֹ֣א פָנִ֑ים וּבְעֵ֤ת רָֽעָתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ ק֖וּמָה וְהוֹשִׁיעֵֽנוּ: (כח) וְאַיֵּ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֣יתָ לָּ֔ךְ יָק֕וּמוּ אִם-יוֹשִׁיע֖וּךָ בְּעֵ֣ת רָעָתֶ֑ךָ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר עָרֶ֔יךָ הָי֥וּ אֱלֹהֶ֖יךָ יְהוּדָֽה: (כט) לָ֥מָּה תָרִ֖יבוּ אֵלָ֑י כֻּלְּכֶ֛ם פְּשַׁעְתֶּ֥ם בִּ֖י נְאֻם-יְהוָֽה: (ל) לַשָּׁוְא֙ הִכֵּ֣יתִי אֶת-בְּנֵיכֶ֔ם מוּסָ֖ר לֹ֣א לָקָ֑חוּ אָכְלָ֧ה חַרְבְּכֶ֛ם נְבִֽיאֵיכֶ֖ם כְּאַרְיֵ֥ה מַשְׁחִֽית: (לא) הַדּ֗וֹר אַתֶּם֙ רְא֣וּ דְבַר-יְהוָ֔ה הֲמִדְבָּ֤ר הָיִ֙יתִי֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִ֛ם אֶ֥רֶץ מַאְפֵּ֖לְיָ֑ה מַדּ֜וּעַ אָמְר֤וּ עַמִּי֙ רַ֔דְנוּ לֽוֹא-נָב֥וֹא ע֖וֹד אֵלֶֽיךָ: (לב) הֲתִשְׁכַּ֤ח בְּתוּלָה֙ עֶדְיָ֔הּ כַּלָּ֖ה קִשֻּׁרֶ֑יהָ וְעַמִּ֣י שְׁכֵח֔וּנִי יָמִ֖ים אֵ֥ין מִסְפָּֽר: (לג) מַה-תֵּיטִ֥בִי דַּרְכֵּ֖ךְ לְבַקֵּ֣שׁ אַהֲבָ֑ה לָכֵן֙ גַּ֣ם אֶת-הָרָע֔וֹת (למדתי) לִמַּ֖דְתְּ אֶת-דְּרָכָֽיִךְ: (לד) גַּ֤ם בִּכְנָפַ֙יִךְ֙ נִמְצְא֔וּ דַּ֛ם נַפְשׁ֥וֹת אֶבְיוֹנִ֖ים נְקִיִּ֑ים לֹֽא-בַמַּחְתֶּ֥רֶת מְצָאתִ֖ים כִּ֥י עַל-כָּל-אֵֽלֶּה: (לה) וַתֹּֽאמְרִי֙ כִּ֣י נִקֵּ֔יתִי אַ֛ךְ שָׁ֥ב אַפּ֖וֹ מִמֶּ֑נִּי הִנְנִי֙ נִשְׁפָּ֣ט אוֹתָ֔ךְ עַל-אָמְרֵ֖ךְ לֹ֥א חָטָֽאתִי: (לו) מַה-תֵּזְלִ֥י מְאֹ֖ד לְשַׁנּ֣וֹת אֶת-דַּרְכֵּ֑ךְ גַּ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ תֵּב֔וֹשִׁי כַּאֲשֶׁר-בֹּ֖שְׁתְּ מֵאַשּֽׁוּר: (לז) גַּ֣ם מֵאֵ֥ת זֶה֙ תֵּֽצְאִ֔י וְיָדַ֖יִךְ עַל-רֹאשֵׁ֑ךְ כִּֽי-מָאַ֤ס יְהוָֹה֙ בְּמִבְטַחַ֔יִךְ וְלֹ֥א תַצְלִ֖יחִי לָהֶֽם: ג (א) לֵאמֹ֡ר הֵ֣ן יְשַׁלַּ֣ח אִ֣ישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ֩ וְהָלְכָ֨ה מֵאִתּ֜וֹ וְהָיְתָ֣ה לְאִישׁ-אַחֵ֗ר הֲיָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יהָ֙ ע֔וֹד הֲל֛וֹא חָנ֥וֹף תֶּחֱנַ֖ף הָאָ֣רֶץ הַהִ֑יא וְאַ֗תְּ זָנִית֙ רֵעִ֣ים רַבִּ֔ים וְשׁ֥וֹב אֵלַ֖י נְאֻם-יְהוָֹֽה: (ב) שְׂאִֽי-עֵינַ֨יִךְ עַל-שְׁפָיִ֜ם וּרְאִ֗י אֵיפֹה֙ לֹ֣א (שגלת) שֻׁכַּ֔בְּתְּ עַל-דְּרָכִים֙ יָשַׁ֣בְתְּ לָהֶ֔ם כַּעֲרָבִ֖י בַּמִּדְבָּ֑ר וַתַּחֲנִ֣יפִי אֶ֔רֶץ בִּזְנוּתַ֖יִךְ וּבְרָעָתֵֽךְ: (ג) וַיִּמָּנְע֣וּ רְבִבִ֔ים וּמַלְק֖וֹשׁ ל֣וֹא הָיָ֑ה וּמֵ֨צַח אִשָּׁ֤ה זוֹנָה֙ הָ֣יָה לָ֔ךְ מֵאַ֖נְתְּ הִכָּלֵֽם: (ד) הֲל֣וֹא מֵעַ֔תָּה (קראתי) קָרָ֥את לִ֖י אָבִ֑י אַלּ֥וּף נְעֻרַ֖י אָֽתָּה:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה אהלות פרק יז

א. הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס. עַד כַּמָּה הוּא עוֹשֶׂה, מְלֹא מַעֲנָה, מֵאָה אַמָּה בֵּית אַרְבַּעַת סְאִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בֵּית חָמֵשׁ. בַּמוֹרָד, וּבַמַּעֲלֶה, נוֹתֵן רֹבַע כַּרְשִׁינִים עַל בֹּרֶךְ הַמַּחֲרֵישָׁה, עַד מְקוֹם שֶׁיִּצְמְחוּ שְׁלשָׁה כַרְשִׁינִין זוֹ בְצַד זוֹ, עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּמּוֹרָד וְלֹא בַמַּעֲלֶה:

 ברטנורה   (א) החורש בית הפרס. מקום שהטומאה פרושה ומתפשטת שם. ורבותי פרישו, פרס לשון דבר פרוס ושבור, שעצמות של מת נפרסו שם. ומפי אחרים שמעתי, על שם שפרסות בני אדם נמנעים ללכת שם מפני הטומאה: מלוא מענה. של המחרישה. ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו עד מאה אמה באורך השדה על מאה ברוחב, חיישינן שמא הוליכה המחרישה ממנו עצם כשעורה. ואם היה חורש והולך חוץ למאה אמה, ממאה אמה ולחוץ טהור, שאין המחרישה מולכת עצמות הקבר אלא עד מאה אמה: בית ארבעת סאין. מאה אמה אורך על מאה אמה רוחב הוא מקום זריעת ארבעת סאין, שהרי חצר המשכן שהיה מאה על חמשים הוא בית סאתים כדאמרינן בעירובין [כג:] נמצא מאה על מאה בית ארבעת סאין: ר' יוסי אומר בית חמשת סאין. ואין הלכה כרבי יוסי: ובמורד. כלומר, שיעור זה שאמרנו לתנא קמא ולר' יוסי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, הני מילי כשמוליך המחרישה במורד דמגלגלתו למרחוק. והוא הדין כשהקרקע שוה במישור: אבל במעלה. כשחורש ועולה. לדברי תנא קמא נותן רובע קב כרשינין על בורך המחרישה, הוא עץ חלול כפוף עשוי כעין ברך שהמחרישה תקועה בו, ועושה בשוליו נקב קטן כשיעור שיצא ממנו גרעין אחד מגרעיני הכרשינים, ומוליך המחרישה, והגרעינים נופלים מעט מעט, ובמקום שכלו הכרשינים שאין נופל מהם הרבה ביחד אלא שלשה גרעינים זה בצד זה שם כלה בית הפרס: ר' יוסי אומר במורד ולא במעלה. לא אמרינן בית הפרס אלא במורד, אבל כשהמחרישה עולה בגובה אין שם בית הפרס כלל, שמיד המחרישה ננערת ואם יש שם עצם נופל. ואין הלכה כרבי יוסי:

ב. הָיָה חוֹרֵשׁ וְהִטִּיחַ בְּסֶלַע אוֹ בְגָדֵר אוֹ שֶׁנִּעֵר הַמַּחֲרֵשָׁה, עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בֵּית פְּרָס עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, פְּעָמִים עוֹשֶׂה, פְּעָמִים אֵינוֹ עוֹשֶׂה. כֵּיצַד, חָרַשׁ חֲצִי מַעֲנָה, וְחָזַר וְחָרַשׁ חֶצְיָהּ, וְכֵן הַצְדָדִין, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס. חָרַשׁ מְלֹא מַעֲנָה, חָזַר וְחָרַשׁ מִמֶּנָּה וְלַחוּץ, אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס:

 ברטנורה   (ב) והטיח בסלע. הכה המחרישה בסלע, ומתוך כך ננערה המחרישה: או שניער את המחרישה. מן העפר שעליה. והא קא משמע לן דלא חיישינן שמא לא ניער יפה: עד שם הוא עושה בית הפרס. ולא יותר. ואפילו תוך שש אמות או חמש: בית פרס עושה בית פרס. המתחיל לחרוש בסוף בית הפרס או באמצע, מונה מאה אמה ממקום שהתחיל לחרוש, והוא נעשה בית הפרס כאילו חרש ממקום הקבר: חרש חצי מענה. חמשים אמה ממקום הקבר: וחזר. אחר כך וחרש משם עוד חמשים אמה אחרות, כל המאה נעשו בית פרס. והלכה כר' יהושע:

ג. הַחוֹרֵשׁ מִלָּטִימְיָא, מִצְבִירַת הָעֲצָמוֹת, מִשָּׂדֶה שֶׁאָבַד הַקֶּבֶר בְּתוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָהּ קֶבֶר, הַחוֹרֵשׁ אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְכֵן נָכְרִי שֶׁחָרַשׁ, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בֵּית פְּרָס, שֶׁאֵין בֵּית פְּרָס לַכּוּתִיִּים:

 ברטנורה   (ג) מלטימיא. כמו מלא טמיא, חפירה מלאה מתים זה על גבי זה. טמיא בלשון ארמי עצמות של מתים: ומצבירת העצמות. ממקום שהעצמות צבורים שם, דזה דבר שאינו מצוי שיהיה אדם חורש על חפירה שהיא מלאה מתים ועל צבירת עצמות גלויים, ולא גזרו אלא בקבר שנחרש, שהוא דבר המצוי: ומשדה שאבד בה קבר. דהוי ליה ספק ספיקא, שמא לא חרש במקום הקבר, ואם תמצא לומר חרש, שמא לא הוליך ממנה עצם: או שנמצא בה קבר. שחרש ואחר כך נמצא. דבית הפרס דרבנן, ולא קנסו ליה כיון דלא ידע: החורש את שאינו שלו. לא קנסו רבנן למהוי ארעא דחבריה בית הפרס. וכן נכרי לא שייך ביה קנס: שאין בית הפרס לכותיים. כלומר, שהרי אף על הכותיים לא קנסו, כל שכן שלא קנסו על הנכרי:

ד. שְׂדֵה בֵית הַפְּרָס עַל גַּבֵּי טְהוֹרָה, שָׁטְפוּ גְשָׁמִים מִבֵּית פְּרָס לַטְּהוֹרָה, אֲפִלּוּ אֲדֻמָּה וְהִלְבִּינוּהָ אוֹ לְבָנָה וְהֶאְדִּימוּהָ, אֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ בֵּית הַפְּרָס:

 ברטנורה   (ד) על גבי טהורה. ששדה בית הפרס למעלה, וטהורה למטה: אפילו אדומה. שהיתה עפרה של טהורה אדומה: והלבינוה. מחמת עפר בית הפרס שהיה לבן: אין עושין אותה בית הפרס. שלא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו, ולא גזרו על העפר הנשטף עם המים:

ה. שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, וּבָנָה בָהּ בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, אִם הָיְתָה פִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל בַּיִת, עֲלִיָּה טְהוֹרָה. וְאִם לָאו, עֲלִיָּה טְמֵאָה. עֲפַר בֵּית הַפְּרָס וַעֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בְיָרָק, מִצְטָרְפִין כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה בְמָקוֹם אֶחָד כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֵׂה שֶׁהָיוּ אִגְּרוֹת בָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם לִבְנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים, וְהָיוּ בָהֶם כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם חוֹתָמוֹת, וְלֹא חָשׁוּ לָהֶם (חֲכָמִים) מִשּׁוּם טֻמְאָה:

 ברטנורה   (ה) עלייה טהורה. ממה נפשך, אם הקבר בתוך הבית, הבית טמא והעלייה טהורה. ואם הקבר תחת אסקופת פתח הבית, טומאה נכנסת לבית, ועלייה טהורה. אבל כשאין פתח העלייה מכוון כנגד פתח הבית, חיישינן דלמא קאי קבר תחת הכותל מכוון כנגד פתחה של עלייה ובוקעת הטומאה עד שמגעת לפתחה של עלייה ונכנסת לעלייה דרך הפתח: ועפר חוצה לארץ. כלומר או עפר חוצה לארץ. דארץ העמים ובית הפרס תרווייהו מטמו במגע ובמשא: שבא בירק. כגון אגודה של ירק שיש בה קלחים הרבה שנעקרו בגושיהן, ובכל קלח בפני עצמו ליכא עפר כחותם המרצופין שהוא שיעור הגוש לטמא: כחותם המרצופין. אמתחות של עור כעין שקין שהולכי דרכים נותנים כליהם בתוכם וחותמים עליהם בחותם של טיט: כסאה וכסאתים חותמות. של טיט. והאי עובדא מייתי ר' יהודה לסיועי לרבנן דלסאה וסאתים מעפר שבא מחוצה לארץ לא חששו הואיל ולא היה בחותם אחד בפני עצמו כחותם המרצופין. והלכה כחכמים:

---

גמרא נדה דף כ''ד ע''א

אִיתְמַר הַמַּפֶּלֶת מִי שֶׁפָּנָיו מוּסְמְסִים רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אִמּוֹ טְמֵאָה רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אִמּוֹ טְהוֹרָה אֵיתִיבֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ הַמַּפֶּלֶת יַד חֲתוּכָה וְרֶגֶל חֲתוּכָה אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִגּוּף אָטוּם בָּאתָה וְאִם אִיתָא לִיתְנֵי שֶׁמָּא מִגּוּף אָטוּם אוֹ מִמִּי שֶׁפָּנָיו מוּסְמְסִין. אָמַר רַב פַּפִּי בְּפָנָיו מוּסְמְסִין כּוּלֵי עַלְמָא לָא פְּלִיגֵי דִטְמֵאָה כִּי פְּלִיגֵי בְּפָנָיו טוֹחוֹת וְאִיפְכָא אִיתְמַר רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אִמּוֹ טְהוֹרָה וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אִמּוֹ טְמֵאָה וְלוֹתְבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרִבִּי יוֹחָנָן מֵהָא מִשּׁוּם דְשָׁנֵי לֵיהּ הַיְינוּ גוּף אָטוּם הַיְינוּ מִי שֶׁפָּנָיו טוֹחוֹת:

 רש''י  מוסמסין. מעוכין קצת ולא כל כך כפניו טוחות: כי פליגי בפניו טוחות. שאין צורה ניכרת בהם לגמרי: ואיפכא איתמר. ולא משום צורה מפיק לה אלא הכי גמר לה מרביה: ולותביה ר''ל לר''י מהא. דאם איתא ליתני או ממי שפניו טוחות: היינו פניו טוחות. אבל בפניו מוסמסין ליכא לשנויי הכי דהא ניכרת בהן הצורה ולאו אטום הוא דאטום היינו חסר לגמרי:

---

זוהר ויקהל דף ר''ד ע''ב

בְּהַאי רָזָא אִית אַחֲרָא. הַאי רוּחָא אִתְהֲנֵּי בְהַאי יוֹמָא מֵהַנָּאוּתָן דְּיִשְׂרָאֵל וּמֵעִנּוּגָא דִילְהוֹן וּבְגִין דָא בָּעֵי לְמֵיהַב לֵיהּ עִנּוּגָא בְּמֵיכְלָא וּבְמִשְׁתְּיָא תְּלַת זִמְנִין בִּתְלַת סְעוּדָתִין דִּתְלַת דַרְגֵי מְהֵימְנוּתָא כְּמָא דְאוֹקְמוּהָ וְהַאי נָטִיל חֶדְוָה וְעִנּוּגָא בְאִינוּן סְעוּדְתֵי דְיִשְׂרָאֵל זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְאַהֲנֵי לֵיהּ וּמְעַנֵּג לֵיהּ בְהַאי יוֹמָא הַאי רוּחָא אִתְהַניאָ כָל דּ שִׁיתָא יוֹמִין מֵרוּחָא עִלָּאָה דְעַתִּיקָא דְכָל עַתִּיקִין. וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא כֵּיוַן דְּנַחִית וְאִתְּסְחֵי בְגִנְתָא דְעֵדֶן בְּלֵילְיָא אִתְעַנַּג מֵעִנּוּגָא דְגוּפָא בִּסְעוּדְתֵי דִמְהֵימְנוּתָא וְאִתְעַטָּר (נ''א וְאִתְעֲנַג) הַאי רוּחָא מֵעֵילָא וְתַתָּא וְאִתְרַוֵּי בְּכָל סִטְרִין בְּעִטְרָא (נ''א בְּעִנּוּגָא) דִלְעֵילָא וְתַתָּא. וְהוֹאִיל וְקַיְימָא עִמֵּיהּ דְבַר נָשׁ אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְנַטְּרָא לֵיה וְעַל דָּא כְתִיב (שמות לא) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת שַׁבָּת דָּא הוּא הַהִיא נְקוּדָה תַתָּאָה. אֶת הַשַּׁבָּת דָּא הוּא הַאי רוּחָא אִתְפַּשְׁטוּתָא דְהַהִיא נְקוּדָה:

 תרגום הזוהר  בַּסּוֹד הַזֶּה יֵשׁ סוֹד אַחֵר. הָרוּחַ הַזֶּה, נֶהֱנֶה בַּיּוֹם הַזֶּה מִן הַהַנָּאוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּמִתַּעֲנוּגֵיהֶם. וּמִשּׁוּם זֶה צְרִיכִים לָתֵת לוֹ עוֹנֶג בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בִּשְׁלֹשָׁה סְעוּדוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת הָאֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּהוּ. וְהָרוּחַ הַזֶּה מְקַבֵּל שִׂמְחָה וְתַעֲנוּג בְּאֵלּוּ הַסְּעוּדוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁמְּהַנֵּהוּ וּמְעַנְּגוֹ בַּיּוֹם הַזֶּה. הָרוּחַ הַזֶּה נֶהֱנֶה כָּל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים מֵהָרוּחַ הָעֶלְיוֹן שֶׁל עַתִּיק דְּכָל עַתִּיקִין. וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁיָּרַד וְרָחַץ בְּגַן עֵדֶן בַּלַּיְלָה, הוּא מִתְעַנֵּג מִתַּעֲנוּג הַגּוּף בִּסְעוּדוֹת הָאֱמוּנָה, וְנִתְעַטֵּר הָרוּחַ הַזֶּה מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, וּמְקוֹמוֹ בְּכָל הַצְדָדִים, דְּהַיְנוּ בַּחָכְמָה וּבַחֲסָדִים, בַּעֲטָרָה שֶׁל מַעְלָה שֶׁהוּא חֲסָדִים וּבַעֲטָרָה שֶׁל מַטָּה שֶׁהִיא חָכְמָה. וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצָא עִם הָאָדָם, צְרִיכִים לְשָׁמְרוֹ. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת. שַׁבָּת זֶה, הִיא נְקוּדָה תַּחְתּוֹנָה, שֶׁהִיא מַלְכוּת. אֶת הַשַּׁבָּת, זֶהוּ הוּא הָרוּחַ הַזֶּה, שֵׁהוּא הִתִפַּשִּׁטוּת שֵׁל הַנִּקוּדָה הַהִיא.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק ט'

א. הַמֵיסֶךְ חַיָּיב וְהוּא מְלָאכָה מֵאָבוֹת מְלָאכוֹת. וְהַשּׁוֹבֵט עַל הַחוּטִין עַד שֶׁיְּפַרְקֵם וִיתַקְּנֵם הֲרֵי זֶה תוֹלְדַת מֵיסֶךְ וְכַמָּה שִׁיעוּרוּ מִשֶּׁיְּתַקֵּן רוֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת וְכֵן הָאוֹרֵג שְׁנֵי חוֹטִין בְּרוֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת חַיָּיב בֵּין שֶׁאָרְגָן בַתְּחִלָּה בֵּין שֶׁהָיָה מִקְצַת הַבֶּגֶד אָרוּג וְאָרַג עַל הָאָרוּג שִׁיעוּרוֹ שְׁנֵי חוּטִין וְאִם אָרַג חוּט אֶחָד וְהִשְׁלִים בּוֹ הַבֶּגֶד חַיָּיב. אָרַג בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה שְׁנֵי חוּטִין בְּרוֹחַב שְׁלשָׁה בָּתֵי נִירִין חַיָּיב. הָא לְמַה זֶה דוֹמֶה לְאוֹרֵג צִלְצוּל קָטָן בְּרוֹחַב שְׁלשָה בָּתֵּי נִירִין: ב. הַמְּדַקְדֵּק אֶת הַחוּטִין וּמַפְרִידָן בְּעֵת הָאֲרִיגָה הֲרֵי זֶה תוֹלְדַת אוֹרֵג. וְכֵן הַקּוֹלֵעַ אֶת הַנִּימִין הֲרֵי זוֹ תוֹלְדַת אוֹרֵג וְשִׁיעוּרוֹ מִשֶׁיַעֲשֶׂה קְלִיעָה בְּאוֹרֶךְ ב' אֶצְבָּעוֹת: ג. הַבּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין חַיָּיב וּבוֹצֵעַ הוּא הַמַּפְרִישׁ אֶת הָאוֹרֵג בֵּין שֶׁהוֹצִיא הָעֵרֶב מִן הַשְּׁתִי אוֹ שֶׁהֶעֱבִיר הַשְּׁתִי מֵעַל הָעֵרֶב הֲרֵי זֶה בוֹצֵעַ וְחַיָּיב. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא מְקַלְקֵל אֶלָּא יִתְכַוֵּין לְתַקֵּן כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין אֵלּוּ שֶׁמְּאַחִין אֶת הַבְּגָדִים הַקַלִים בְּיוֹתֵר שֶׁבּוֹצְעִין וְאַחַר כַּךְ מְאַחִין. וְחוֹזְרִין וְאוֹרְגִין חוּטִין שֶׁבָּצְעוּ עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ ב' הַבְּגָדִים אוֹ ב' הַקְּרָעִים אֶחָד וְהַסּוֹתֵר אֶת הַקְּלִיעָה לְתַקֵּן הֲרֵי זֶה תוֹלְדַת בּוֹצֵעַ וְשִׁיעוּרוּ כְּשִׁיעוּר הַבּוֹצֵעַ:

---

מוסר

מספר חסידים סימן קמ''ט ק''נ

וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת יֹאכַל בְּשַׁבָּת. מְאֹד מְאֹד יֵשׁ לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת זָרִיז לְתַקֵּן צָרְכֵי שַׁבָּת וּמָהִיר וְזָרִיז כְּאָדָם אֲשֶׁר שָׁמַע כִּי הַמַלְכָּה בָּאָה וְנִתְאַכְסְנָה בְּבֵיתוֹ אוֹ הַכַּלָה וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתָה בָּאִים אֵל בֵּיתוֹ מַה הוּא עוֹשֶׂה שָׂמֵח שִׂמְחָה וְאוֹמֵר כַּמָּה עוֹשִׂין לִי כָּבוֹד גָּדוֹל אֲשֶׁר בָּאוּ בְּצֵל קוֹרָתִי אָמַר לָעֲבָדָיו תַּקְּנוּ הַבַּיִת וּפָנוּ אוֹתוֹ וְכַבְּדוּ אוֹתוֹ וְתַקְּנוּ הַמִּטוֹת מִפְּנֵי כְבוֹד הַבָּאָה וַאֲנִי אֵלֵךְ לִקְנוֹת לָהֶם בָּשָׂר וְדָגִים. מַה שֶׁאוּכַל לְהַשִׂיג לִכְבוֹדָה וְהוּא עַצְמוֹ טוֹרֵחַ בְּתִיקוּן מַאֲכָל וַאֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ אֶלֶף עֲבָדִים וּמִי לָנוּ גָּדוֹל מִשַּׁבָּת שֶׁהִיא כַלָּה וּמַלְכָּה וְהִיא קְרוּאָה עֲנוּגָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לִטְרוֹחַ וְלִהְיוֹת בַּעַל הַבַּיִת עַצְמוֹ מְתַקֵּן אֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ מֵאָה עֲבָדִים כְּרָבָא דְמָלַח שִׁיבוּטָא: אַל יִכָּנֵס אָדָם לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְעוּנֶה לְפִיכָךְ אֵין לְהִתְעֲנוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְסָמוּךְ לְהַדְּלַקַת הַנֵּר יִטְעוֹם תַּבְשִׁילוֹ. וְהַזּוֹכֶה מִתְעֲנֶה וּמַשְׁלִים: