בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א ול ר' שגיב מחפוד שליט''א
ול- J. Alan Groves Center - תחת תנאי רשיון CC-2.5

חק לישראל - במדבר (ט)


  
  פרשת בלק

        בלק יום ראשון ...
  נביאים - מיכה - פרק ה   כתובים - תהילים - פרק ג   משנה שביעית פרק ז   גמרא ברכות דף ט''ל ע''ב   זוהר בלק דף קצ''ה ע''א   הלכה פסוקה   מוסר

        בלק יום שני ...
  נביאים - מיכה - פרק ה   כתובים - תהילים - פרק מג   משנה פסחים פרק ו   גמרא פסחים דף ס''ח ע''ב   זוהר בלק דף קצ''ה ע''ב   הלכה פסוקה   מוסר

        בלק יום שלישי ...
  נביאים - מיכה - פרק ו   כתובים - תהילים - פרק עג   משנה גיטין פרק ז   גמרא גיטין דף ל''ו ע''א   זוהר בלק דף קצ''ו ע''א   הלכה פסוקה   מוסר

        בלק יום רביעי ...
  נביאים - מיכה - פרק ו   כתובים - תהילים - פרק צא   משנה סנהדרין פרק י   גמרא סנהדרין דף קי''ב ע''א   זוהר בלק דף רי''א ע''א   הלכה פסוקה   מוסר

        בלק יום חמישי ...
  נביאים - מיכה - פרק ו   כתובים - תהילים - פרק קז   משנה בכורות פרק א   גמרא בכורות דף י''ב ע''ב   זוהר בלק דף ר''ב ע''א   הלכה פסוקה   מוסר

        בלק ליל שישי ...
        בלק יום שישי ...
  הפטרת בלק - מיכה ה   משנה אהלות פרק יד   גמרא נדה דף כ''ג ע''ב   זוהר ויקהל דף ר''ג ע''א   הלכה פסוקה   מוסר





פרשת בלק



בלק יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(ב) וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן-צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי: וַחֲזָא בָּלָק בַּר צִפּוֹר יָת כָּל דִי עֲבַד יִשְׂרָאֵל לֶאֱמוֹרָאֵי:


 רש''י   וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה. לפיכך ויגר מואב:

(ג) וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב-ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּדְחִיל מוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם עַמָא לַחֲדָא אֲרֵי סַגִי הוּא וַעֲקַת לְמוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:


 רש''י   ויגר. לשון מורא, כמו (איוב יט, כט) גורו לכם: ויקץ מואב. קצו בחייהם:

(ד) וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל-זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַֽחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת-כָּל-סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן-צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא: וַאֲמַר מוֹאָב לְסָבֵי מִדְיָן כְּעַן יְשֵׁיצוּן קְהָלָא יָת כָּל סַחֲרָנָנָא כְּמָא דִמְלַחֵיךְ תּוֹרָא יָת יְרוֹקָא דְחַקְלָא וּבָלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא לְמוֹאָב בְּעִידָנָה הַהִיא:


 רש''י   אל זקני מדין. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית לו, לה) המכה את מדין בשדה מואב, שבאו מדין על מואב למלחמה. אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב לטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו לו אין כחו אלא בפיו. אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו: כלחוך השור. כל מה שהשור מלחך אין בו ברכה: בעת ההוא. לא היה ראוי למלכות. מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה:

(ה) וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל-בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּעֹ֗ר פְּ֠ת֠וֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל-הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵֽי-עַמּ֖וֹ לִקְרֹא-ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּ֠ה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֨יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת-עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי: וּשְׁלַח אִזְגַדִין לְוָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר לִפְּתוֹר אֲרָם דְעַל פְּרָת אֲרַע בְּנֵי עַמֵיהּ לְמִקְרֵי לֵיהּ לְמֵימָר הָא עַמָא נְפַק מִמִצְרַיִם הָא חֲפָא יַת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא וְהוּא שָׁרֵי מִלְקִבְלִי:


 רש''י   פתורה. כשלחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם. ולפי פשוטו של מקרא כך שם המקום: ארץ בני עמו. של בלק. משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך. ואם תאמר מפני מה השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאמות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות: לקרא לו. הקריאה שלו היתה ולהנאתו, שהיה פוסק לו ממון הרבה: עם יצא ממצרים. ואם תאמר מה מזיקך: הנה כסה את עין הארץ. סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום: והוא ישב ממלי. חסר כתיב, קרובים הם להכריתני, כמו (תהלים קיח, י) כי אמילם:

(ו) וְעַתָּה֩ לְכָה-נָּ֨א אָֽרָה-לִּ֜י אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי-עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה-בּ֔וֹ וַאֲגָֽרְשֶׁ֖נּוּ מִן-הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַֽאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר: וּכְעַן אִיתָא כְּעַן לוֹט לִי יָת עַמָא הָדֵין אֲרֵי תַקִיף הוּא מִנִי מָאִים אֵכוּל לְאַגָחָא בֵּיהּ קְרָב וַאֲתָרֵכִינֵיהּ מִן אַרְעָא אֲרֵי יְדַעֲנָא יָת דִי תְבָרַךְ מְבָרָךְ וְדִי תְלוֹט לִיט:


 רש''י   נכה בו. אני ועמי נכה לו בהם. דבר אחר לשון משנה היא (ב''מ קה ב) מנכה לו מן הדמים, לחסר מהם מעט: כי ידעתי וגו' . על ידי מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב:

(ז) וַיֵּ֨לְכוּ֜ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֨אוּ֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק: וַאֲזָלוּ סָבֵי מוֹאָב וְסָבֵי מִדְיָן וְקִסְמַיָא בִּידֵיהוֹן וַאֲתוֹ לְוַת בִּלְעָם וּמַלִילוּ עִמֵיהּ פִּתְגָמֵי בָּלָק:


 רש''י   וקסמים בידם. כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו להם:





נביאים - מיכה - פרק ה

(ו) וְהָיָ֣ה | שְׁאֵרִ֣ית יַעֲקֹ֗ב בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּטַל֙ מֵאֵ֣ת יְהוָ֔ה כִּרְבִיבִ֖ים עֲלֵי-עֵ֑שֶׂב אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יְקַוֶּה֙ לְאִ֔ישׁ וְלֹ֥א יְיַחֵ֖ל לִבְנֵ֥י אָדָֽם: (פ) וִיהֵי שְׁאָרָא דְבֵית יַעֲקֹב בְגוֹ עַמְמִין סַגִיאִין כְּטַלָא מִן קֳדָם יְיָ וְכִרְסִיסֵי מַלְקוֹשָׁא דִי עַל עִסְבָא דִי לָא מוֹרִיךְ לֶאֱנָשָׁא וְלָא מְכַתַּר לְבַר אֱנָשָׁא :


 רש''י   כטל מאת ה' . שאין בא לעולם ע''י אדם ולא יבקשו פני אדם עליו כך לא יקוה ישראל לעזרת איש כי אם בה' :

(ז) וְהָיָה֩ שְׁאֵרִ֨ית יַעֲקֹ֜ב בַּגּוֹיִ֗ם בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּאַרְיֵה֙ בְּבַהֲמ֣וֹת יַ֔עַר כִּכְפִ֖יר בְּעֶדְרֵי-צֹ֑אן אֲשֶׁ֧ר אִם עָבַ֛ר וְרָמַ֥ס וְטָרַ֖ף וְאֵ֥ין מַצִּֽיל: וִיהֵי שְׁאָרָא דְּיַעֲקֹב בְעֲמְמַיָא בְגוֹ עַמְמִין סַגִיאִין כְּאַרְיָא בִבְעִירָא בְּחוּרְשָׁא וּכְלֵיתָא בְּעֶדְרֵי עָנָא דְּאִם יַעְדֵי וְיִרְמוֹס וְיִקְטוֹל וְלֵית דִי מְשֵׁיזִיב :


 רש''י   כאריה בבהמות יער . כך יהי מלכם שליט בכל : ורמס וטרף . רמס היא דריסת הארי כשהוא רעב ואוכלו במקומו וטרף הוא כשנושא את הטרף למעונותיו בשביל גורותיו ולבאותיו :

(ח) תָּרֹ֥ם יָדְךָ֖ עַל-צָרֶ֑יךָ וְכָל-אֹיְבֶ֖יךָ יִכָּרֵֽתוּ: סַגִי מִבְּכַן תִּתְקַף יְדָךְ יְשְּׂרָאֵל עַל שָּׂנְאָךְ וְכָל בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ יִשְׁתֵּצוּן : (ט) וְהָיָ֤ה בַיּוֹם-הַהוּא֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה וְהִכְרַתִּ֥י סוּסֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהַאֲבַדְתִּ֖י מַרְכְּבֹתֶֽיךָ: וִיהֵי בְּעִדְנָא הַהִיא אַמַר יְיָ וַאֲשֵׁיצֵי סוּסְוַת עַמְמַיָא מִבֵּינָךְ וְאוֹבִיד רְתִכֵיהוֹן :


 רש''י   והכרתי סוסיך . היא עזרת מצרים שאתם נשענים עליהם להמציאכם סוסים :

(י) וְהִכְרַתִּ֖י עָרֵ֣י אַרְצֶ֑ךָ וְהָרַסְתִּ֖י כָּל-מִבְצָרֶֽיךָ: וַאֲשֵׁיצֵי קִרְוֵי עַמְמַיָא מֵאַרְעָךְ וַאֲפַגֵר כָל כְּרַכֵּיהוֹן תַקִיפַיָא :


 רש''י   והכרתי ערי ארצך . ולא תצטרך לערי מבצר :

(יא) וְהִכְרַתִּ֥י כְשָׁפִ֖ים מִיָּדֶ֑ךָ וּֽמְעוֹנְנִ֖ים לֹ֥א יִֽהְיוּ-לָֽךְ: וְאֵשֵׁיצֵי חֲרָשִׁין מִבֵּינָךְ וּמְעָנְנִין לָא יְהוֹן לָךְ :




כתובים - תהילים - פרק ג

(ז) לֹֽא-אִ֭ירָא מֵרִבְב֥וֹת עָ֑ם אֲשֶׁ֥ר סָ֝בִ֗יב שָׁ֣תוּ עָלָֽי: לָא תִדְחַל מִמַצוּתָא דְעָם דַחֲזוֹר חֲזוֹר אִתְכְּנַשׁוּ עֲלָי :


 רש''י   שתו . לשון שאיה גאטירנ''ט בלעז ויש אומרים שתו כמו שמו כמו ( שמות י ) למען שיתי אותותי :

(ח) ק֘וּמָ֤ה יְהוָ֨ה | הוֹשִׁ֘יעֵ֤נִי אֱלֹהַ֗י כִּֽי-הִכִּ֣יתָ אֶת-כָּל-אֹיְבַ֣י לֶ֑חִי שִׁנֵּ֖י רְשָׁעִ֣ים שִׁבַּֽרְתָּ: קוּם יְיָ פְּרוֹק יָתִי אֱלֹהָי אֲרוּם מַחֵיתָ כָּל בַּעֲלֵי דְבָבַי עַל לִיסַתְוֹן כַּכֵי רַשִׁיעֵי תַבַּרְתָּ :


 רש''י   כי הכית את כל אויבי לחי . מכת בזיון היא כד''א ( איכה ג ) יתן למכהו לחי , ( מיכה ד ) בשבט יכו על הלחי , ומ''א מכת הפה כד''א ( ש''ב יז ) ויצו אל ביתו ויחנק : שני רשעים . גבורתם :

(ט) לַיהוָ֥ה הַיְשׁוּעָ֑ה עַֽל-עַמְּךָ֖ בִרְכָתֶ֣ךָ סֶּֽלָה: מִן קֳדָם יְיָ פּוּרְקָנָא עַל עַמָךְ בִּרְכְתָךְ לְעָלְמִין :


 רש''י   לה' הישועה וגו' . עליו להושיע את עבדיו ואת עמו ועל עמו מוטל לברך ולהודות לו סלה :

ד (א) לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינ֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: לְשַׁבָּחָא עַל חִנְגִיתָא תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד :


 רש''י   למנצח בנגינות . מזמור זה יסד דוד שיאמרוהו בני לוי המנצחין בנגינות בשיר על הדוכן , לשון נצוח נופל במתחזקים בעבודה כענין שנא' ( עזרא ג ) יעמדו הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה' :

(ב) בְּקָרְאִ֡י עֲנֵ֤נִי | אֱלֹ֘הֵ֤י צִדְקִ֗י בַּ֭צָּר הִרְחַ֣בְתָּ לִּ֑י חָ֝נֵּ֗נִי וּשְׁמַ֥ע תְּפִלָּתִֽי: בְּעִדָן צְלוֹתִי קַבֵּל מִנִי אֱלוֹהַּ צִדְקוֹתִי בְּעִידָן עַקְתָא אַפְתִּיתָא לִי חוּס עֲלַי וְקַבֵּל צְלוֹתִי :


 רש''י   בצר הרחבת לי . בימים שעברו עלי ומעתה חנני ושמע תפלתי :

(ג) בְּנֵ֥י אִ֡ישׁ עַד-מֶ֬ה כְבוֹדִ֣י לִ֭כְלִמָּה תֶּאֱהָב֣וּן רִ֑יק תְּבַקְשׁ֖וּ כָזָ֣ב סֶֽלָה: בְּנֵי נְשָׁא מְטוּל מֶה אַיְקָרִי לְאִתְכְּנָעוּתָא תְּרַחֲמִין סְרִקוּתָא תִּבְעוּן כַּדִיבוּתָא לְעָלְמִין :


 רש''י   בני איש . בני אברהם יצחק ויעקב הקרוים איש , באברהם נאמר ( בראשית כ ) השב את אשת האיש , ביצחק נאמר ( שם כד ) מי האיש הלזה ביעקב נאמר ( שם כה ) איש תם : עד מה כבודי לכלימה . עד מתי אתם מבזים אותי ( ש''א כב ) הראיתם את בן ישי , ( שם כה ) מי דוד ומי בן ישי , ( שם כב ) בכרות בני עם בן ישי , ( שם כ ) כי בוחר אתה לבן ישי , אין לי שם : תבקשו כזב . תרדפו למצוא כזבים כגון הזיפים שמלשינים עלי ולי היו מראים שלום וכיוצא בהם דילטורין שהיו בימי שאול ( שם כג ) הלא דוד מסתתר בגבעת החכילה וכן הרבה :





משנה שביעית פרק ז

א. כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה וּמִמִּין הַצוֹבְעִים וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית, וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֵשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה. זֶה עֲלֵה הַלּוֹף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵישִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה. הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצוֹבְעִים. סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר:

 ברטנורה   (א) כלל גדול. ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל הדמים שלהן יש בדמיהן קדושת שביעית: יש לו ביעור. כשכלה לחיה חייב לבער: עלה הלוף השוטה. אצטריך למתני לוף שוטה משום דתנן בפרק בתרא דעוקצים עלה לוף שוטה אין מטמא טומאת אוכלין, סלקא דעתא אמינא הכי נמי לא ליחול עלייהו קדושת שביעית, קא משמע לן: הדנדנה. בערבי נענ''ע, ובלע''ז מינטו''א: העולשין. תרי גווני עולשין הן, עולשי גינה ועולשי שדה, ובשאר שנים דשכיחי עולשי גינה, עולשי שדה לא חשיבי אוכל, ואין מטמאין טומאת אוכלים, והכא קא משמע לן דבשביעית דאין עולשי גינה מצויין, עולשי שדה חשיבי, ומטמאים טומאת אוכלים ושביעית נוהגת בהן: וכרישין. נמי תרי גווני נינהו, כרישי גינה וכרישי שדה, וכרישי שדה אצטריך לאשמועינן: הרגילה. הם חלוגלוגות ובלע''ז בירדולגי''ש: ונץ החלב. פרחים לבנים כחלב. פירוש אחר, עשב הוא, כשנחתך יוצא ממנו חלב: החוחים והדרדרים. מיני קוצים הן: אסטיס. הוא שצובעין בו כמין תכלת וקורין לו בערבי ני''ל וקוצרים אותו והוא צומח ודומה לספיח, לכך קורהו התנא ספיחי אסטיס: וקוצה. מין ממיני הצבעים, יש אומרים שהוא אלעצפו''ר בערבי: יש להן שביעית. קדושת שביעית נוהגת בהן, שלא להפסידם ושלא לעשות בהם סחורה: ויש להם ביעור. כשיגיע זמן הביעור צריך לבערם ולקמן בפנים מפורשים דיני הביעור:

ב. וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמָרוּ, כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר. אֵי זֶהוּ. עִקַּר הַלּוֹף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַקְרְבָנִין, וִהַחַלְבִּיצִין, וְהַבּוּכְרְיָה. וּמִמִּין הַצוֹבְעִין, הַפּוּאָה וְהָרַכְפָּא, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אָמְרוּ לוֹ, לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן:

 ברטנורה   (ב) עיקר. שורש: עקרבנין. רבותי מפרשים עשב הגדל אצל הדקל. ואני שמעתי שהוא עשב שעלים שלו דומות לעקרב: והחלבצין. השרשים של נץ חלב האמור למעלה: הבוכריה. קורין לו בערבי כנג''ר: הפואה. בערבי פו''א ובלע''ז זרויי''א: הרכפה. שרשים שתחת הקרקע ושולקין אותן ושותין מימיהן, ומי שיש לו תולעים בבטנו ימיתם: אין להם ביעור. לפי שמתקיימים בארץ ולא כלה לחיה מן השדה לפיכך אין צריך לבערו מן הבית: דמיהם מתבערים עד ראש השנה. הכי קאמר דמיהם צריך שיתבערו מן העולם קודם ראש השנה של שמינית. והוא הדין דהוי מצי למתני מתבערים אחר ראש השנה, שאם ישנן לאותן דמים בעולם אחר ראש השנה של שמינית חייב לבערם בקדושת שביעית: קל וחומר לדמיהן. ורבי מאיר סבר מחמיר אני בדמיהן יותר מבהן עצמן דפרי עצמו מנכר ולא אתי למעבד ביה סחורה, אבל דמים לא מנכרי ואתי למעבד בהו סחורה. ואין הלכה כרבי מאיר:

ג. קְלִפֵי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, הַצַבָּע, צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בַבְּכוֹרוֹת, וְלֹא בַתְּרוּמוֹת, וְלֹא בַנְּבֵלוֹת, וְלֹא בַטְּרֵפוֹת, וְלֹא בַשְּׁקָצִים, ולֹא בָרְמָשִׂים. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא לֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן:

 ברטנורה   (ג) והנץ שלו. פרח שעל הפטמא: וקליפי אגוזים. כל הני צובעים בהן: והגלעינין. גרעיני פירות כגון הגרעינים שבזיתים שמוציאים מהן שמן, וגרעיני תמרים שראויין למאכל בהמה: צובע לעצמו. דכתיב לכם לכל צרכיכם: שאין עושין סחורה בפירות שביעית. וצביעה בשכר היינו סחורה: לא בבכורות ולא בתרומות. דלמא משהי להו לגביה ואתי בהו לידי תקלה ודוקא בבכור חי גזרו אבל שחוט שרי למוכרו אפילו מדרבנן ובלבד שלא ימכרנו באטליז: ולא בנבלות ולא בטרפות. דמאחר דכתב רחמנא טמאים הם מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם, אלא אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. ואם תאמר הרי חמור הרי גמל וסוס ופרד, שאני הני דלמלאכתן הם גדילים ולא אסרו לעשות סחורה אלא בדבר העומד לאכילה, וכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם אין אסור לעשות בו סחורה, אלא סתם יינן, דאף על גב דאסור מדבריהם אסור לעשות בו סחורה: ולא יהא לוקח. כלומר לוקט ומוכר בשוק, דנראה כסחורה. אבל כשבנו מוכר על ידו, פירוש בשבילו, אף על פי שהוא לקטן למכרן לא מיחזי כסחורה: לקח לעצמו. לאכול והותיר, מותר למכרן אפילו הוא עצמו:

ד. לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

 ברטנורה   (ד) לקח בכור. בעל מום דמותר לזרים: מותר למכרו. ובלבד שלא ימכרנו אלא בדמים שקנה אותו שלא ישתכר בו: מותרין למכרן. דהא כתיב גבי נבילה (דברים יד) או מכור לנכרי הא לא אסרה תורה אלא לקיימן לעשות בהן סחורה, אבל בנזדמן מותר: ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה. אף על פי שאינו צייד אלא שמצא עופות טמאים, כמו כי יקרא קן צפור (שם כב), ופליג אתנא קמא דאמר ציידי דווקא: נתמנה. נזדמן, לשון וימן המלך (דניאל א): וחכמים אוסרים. למי שאינו צייד ואפילו אין אומנותו בכך, וטעמייהו דרבנן הוא לפי שהציידים שצריכים ליתן מס למלך מאומנותם התירו להם למכור חיה עופות ודגים טמאים, כדי שיוכלו לפרוע למלך המס שעליהם, אבל שאר כל אדם לא. והלכה כר' יהודה:

ה. לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין, יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן:

 ברטנורה   (ה) לולבי זרדין. לולבי אילן ששמו זרדתא: לולבי האלה. לשון וכאלה וכאלון (ישעיה ו), בערבי באלו''ט ובלע''ז גלנד''י: בטנה. מלשון בטנים ושקדים, בלשון ערבי פאסת''ק: ואטדים. מין ממיני הקוצים שצומחים בו גרעינים שחורים קשים והן נאכלים: אבל לעלים. של כל אלו, יש ביעור, דאף על גב דלולבים אין נושרים ואין אני קורא בהם ולבהמתך ולחיה, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, מכל מקום העלים נושרים הן ממקום חיבורן, ולענפים שהם מחוברים בו קרי אביהן, וכיון שהם נושרים יש להם ביעור:

ו. הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי:

 ברטנורה   (ו) ורד. שושן: והכופר. הוא שקורים לו בערבי אלחנ''א. ויש אומרים שהוא בושם שקורין גרופול''י: והקטף. אילן אפסרמון: לוטם. תרגום לוט ולטום. יש אומרים שהוא צינובר בערבי, פניולי''ש בלע''ז: יש להם שביעית ולדמיהם שביעית. והוא הדין דיש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואף על פי שלא נזכר במשנה: מפני שאינו פרי. ודינן כעצים דאין להם קדושת שביעית משום דהנאתן אחר ביעורן, והתורה אמרה לאכלה דומיא דאכילה שהנאתן וביעורן שוה, יצאו עצים דהנאתן אחר ביעורן, ותנא קמא סבר דקטפו זה פריו. והלכה כרבי שמעון:

ז. וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר. חָרוּבִים חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבִּעוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבָעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טַעַם:

 ברטנורה   (ז) ורד חדש שכבשו בשמן ישן. ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר, אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל כדקתני סיפא דשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם: וחרובין חדשים כו'. הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור דבכל ענין חייב לבער. ואם לא נשתהו החרובים ביין עד זמן הביעור, ילקט החרובין והיין מותר כמו בורד והכי תניא בהדיא בתוספתא: זה הכלל וכו'. בכל איסורים שבתורה מיירי דבכולן במינו במשהו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם. ואינה הלכה: השביעית אוסרת בכל שהוא במינה. לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בהם קדושת שביעית שיהא אסור להפסידה ולעשות בהם סחורה, עד שיהא בהם בנותן טעם בין במינה בין שלא במינה: ושלא במינה. אפילו לאחר הביעור בנותן טעם:






גמרא ברכות דף ט''ל ע''ב

אִתְמָר הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם פְּתִיתִין וּשְׁלֵמִים אָמַר רַב הוּנָא מְבָרֵךְ עַל הַפְּתִיתִים וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁלֵמִים. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר שְׁלֵימָה מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר אֲבָל פְּרוּסָה שֶׁל חִטִּין וּשְׁלֵימָה מִן הַשְּׂעוֹרִין דִּבְרֵי הַכֹּל מְבָרֵךְ עַל הַפְּרוּסָה שֶׁל חִטִּין וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁלֵימָה שֶׁל שְׂעוֹרִין. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק וְיָרֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶן וּמַנּוּ מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא דְּמַר בְּרֵיה דְרָבִינָא מַנִּיחַ פְּרוּסָה בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ תָּנֵי תַּנָא קָמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַנִיחַ הַפְּרוּסָה בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ וּמְבָרֵךְ. אָמַר לֵיהּ מַה שְׁמָךְ אָמַר לֵיהּ שַׁלְמָן. אָמַר לֵיהּ שָׁלוֹם אַתָּה וְשָׁלוֹם מִשְׁנָתָךְ שֶׁשַּׂמְתָּ שָׁלוֹם בֵּין הַתַּלְמִידִים. אָמַר רַב פָּפָּא הַכֹּל מוֹדִים בְּפֶסַח שֶׁמַּנִּיחַ פְּרוּסָה בְּתוֹךְ שְׁלֵימָה וּבוֹצֵעַ. מָאי טַעְמָא (דברים ט''ז) לֶחֶם עוֹנִי כְתִיב. אָמַר רִבִּי אַבָּא וּבְשַׁבָּת חַיָּיב לִבְצוֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת מָאי טַעְמָא (שמות ט''ז) לֶחֶם מִשְׁנֶה כְתִיב. אָמַר רַב אַשֵׁי חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כַּהֲנָא דְנָקִיט תַּרְתֵּי וּבָצַע חָדָא. רִבִּי זֵירָא הֲוָה בָצַע אַכּוּלָה שֵׁירוּתָא. אָמַר לֵיהּ רַבִינָא לְרַב אַשֵׁי וְהָא קָא מִתְחֲזֵי כְּרַעֲבְתָנוּתָא אָמַר כֵּיוַן דְּכָל יוֹמָא לָא קָא עָבִיד הָכִי וְהָאִידְנָא קָעָבִיד לָא מִתְחֲזֵי כְּרַעְבְתָנוּתָא רַב אָמֵי וְרַב אָסֵי כִּי הֲוָה מִתְרַמֵי לְהוּ רִיפְתָּא דְעֵרוּבָא מְבָרְכִין עָלֵיהּ הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. אַמְרֵי הוֹאִיל וְאִתְעֲבִיד בֵּיהּ מִצְוָה חָדָא נַעֲבֵיד בֵּיהּ מִצְוָה אַחֲרִיתִי:

 רש''י  פתיתין ושלמין. א''ר הונא אם רצה מברך על הפתיתין ואם הפתיתים גדולים מן השלמים צריך לברך עליהן: יוצא ידי שניהם. ידי מחלוקתו של רב הונא ור''י: מניח פרוסה תחת השלמה. ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או משתיהן או מן השלמה: לחם עוני כתיב. ודרכו של עני בפרוסה לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה: אכולא שירותא. פרוסה גדולה שהי' די לו לכל הסעודה בשבת: ריפתא דערובא. שערבו בו אתמול עירובי חצרות:




זוהר בלק דף קצ''ה ע''א

וְעַתָּה לְכָה נָא אָרָה לִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְגוֹמֵר. רִבִּי אַבָּא פָּתַח (תהלים ק''ב) תְּפִלָּה לְעָנִי כִּי יַעֲטוֹף וְגוֹמֵר. תְּלַת אִינוּן דִּכְתִּיב בְּהוּ תְּפִלָּה וְאוּקְמוּהָ מִלָּה דָּא חָד הֲוָה מֹשֶׁה וְחָד הֲוָה דָוִד וְחָד עָנִי דְאִתְכְּלִילוּ בְהוּ וְאִתְחֲבָר בְּהוּ וְאִי תֵימָא הָא כְתִיב (חבקוק ג) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא הָא אַרְבַּע אִינוּן. אֶלָּא חֲבַקּוּק לָאוּ בְגִין תְּפִלָּה הֲוָה וְאַף עַל גַּב דִּכְתִּיב בֵּיהּ תְפִלָּה תוּשְׁבַחְתָּא וְהוֹדָאָה אִיהוּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עַל דְּאַחְיָא לֵיהּ וְעָבַד עִמֵּיהּ נִסִין וּגְבוּרָן דְהָא בְרֵיהּ דְשׁוּנַמִּית הֲוָה. אֲבָל תְּלָתָא אִינוּן דְאִקְרוּן תְּפִלָּה. (תהלים צ) תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים תְּפִלָּה דָא דְלֵית כְּגִינֵיהּ בְּבַר נַשׁ אַחֲרָא תְּפִלָּה לְדָוִד. תְּפִלָּה דָא אִיהוּ תְפִלָּה דָא דְלֵית כְּגִינֵיהּ בְּמַלְכָּא אַחֲרָא. תְּפִלָּה לֶעָנִי. תְפִלָּה דָא קָדִים לִתְפִלָּה דְמֹשֶׁה. וְקָדִים לַתְּפִלָּה דְדָוִד וְקָדִים לְכָל שְׁאָר צְלוֹתִין דְעַלְמָא. מָאי טַעְמָא בְגִין דְּעָנִי אִיהוּ תְבִיר לִבָא. וּכְתִיב (שם לד) קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְגוֹמֵר וּמִסְכְּנָא עָבִיד תָּדִיר קְטָטָה בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָצִית וְשָׁמַע מִלּוֹי. כֵיוַן דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ פָּתַח כָּל כַּוֵּי רְקִיעִין וְכָל שְׁאָר צְלוֹתִין דְּקָא סַלְקִין לְעֵילָא דָחֵי לוֹן הַהוּא מִסְכְּנָא תְבִיר לִבָּא דִכְתִיב תְּפִלָּה לְעָנִי כִּי יַעֲטוֹף. כִּי יִתְעַטֵּף מִבְעֵי לֵיהּ. מָאי כִּי יַעֲטוֹף. אֶלָּא אִיהוּ עָבִיד עִטּוּפָא לְכָל צְלוֹתִין דְעַלְמָא וְלָא עָאלִין עַד דִצְלוֹתָא דִילֵיהּ עָאלַת. וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָמַר יִתְעַטְּפוּן כָּל צְלוֹתִין וּצְלוֹתָא דָא תִיעוּל לְגַבַּאי. לָא בָעֵינָא הָכָא בֵי דִינָא דִידוּנוּן בֵינָנָא קָמָאי לִיהֱווֹ תַרְעוּמִין דִּילֵיהּ וַאֲנָא וְהוּא בִלְחוֹדָנָא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִתְיַיחֵד בִּלְחוֹדוֹי בְאִינוּן תוּרְעֲמִין בְּהַהוּא צְלוֹתָא דִכְתִיב וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. לִפְנֵי יְיָ וַדָּאי. כָל חֵילֵי שְׁמַיָּא שָׁאֲלִין אִלֵּין לְאִלֵּין. קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בְמָאי אִתְעֲסָק בְמָאי אִשְׁתְּדַל. אַמְרִין אִתְיַחֲדָא בְתִיאוּבְתָּא בְמָאנִין דִּילֵיהּ כֻּלְּהוּ לָא יַדְעוּ מַה אִתְעֲבִיד מֵהַהוּא צְלוֹתָא דְמִסְכְּנָא וּמִכָּל אִינוּן תוּרְעָמִין דִּילֵיהּ דְּלֵית תִיאוּבְתָּא לְמִסְכְּנָא אֶלָּא כַד שָׁפִיךְ דִּמְעוֹי בְתוּרְעָמוּ קָמֵי מַלְכָא קַדִּישָׁא וְלֵית תִּיאוּבְתָּא בְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אֶלָּא כַד מְקַבֵּל לוֹן וְאוּשְׁדוּ קָמֵיהּ וְדָאי אִיהִי צְלוֹתָא דְעָבִיד עִטּוּפָא לְכָל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא. מֹשֶׁה צַלֵּי צְלוֹתֵיהּ וְאִתְעַכָּב כַּמָּה יוֹמִין בְהָאי תְפִלָּה. דָּוִד חָמָא דְכָל כַּוִין וְכָל תַּרְעֵי שְׁמַיָא כֻלְּהוּ זַמִינִין לְאַפְתְּחָא לְמִסְכְּנָא וְלֵית בְּכָל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָצִית מִיַּד כִּצְלוֹתָא דְמִסְכְּנָא כֵיוַן דְּחָמָא הָאי עָבַד גַּרְמֵיהּ עַנְיָא וּמִסְכְּנָא פָשַׁט לְבוּשָׁא דְמַלְכוּתָא וְיָתִיב בְּאַרְעָא כְּמִסְכְּנָא אָמַר תְפִלָּה דִכְתִּיב תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ עֲנֵנִי. וְאִי תֵימָא אֲמָאי. בְּגִין כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי. אָמַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דָוִד וְלָאוּ מַלְכָּא אַנְתְּ וּשְׁלִיטָא עַל מַלְכִין תַּקִּיפִין וְאַתְּ עָבִיד גַּרְמָךְ עָנִי וְאֶבְיוֹן. מִיַּד אַהְדָר צְלוֹתֵיהּ בְּגוֹוָנָא אַחֲרָא וְשָׁבַק מִלָּה דְאֶבְיוֹן דְּעָנִי וְאָמַר שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אֲנִי. וְעִם כָּל דָא כֹלָא הֲוָה בֵיה בְּדָוִד אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָאָמַרְתְּ:

 תרגום הזוהר  וְעַתָּה לְכָה נָא אָרָה לִי וְכוּ': רַבִּי אַבָּא פָּתַח, תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטוֹף וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה הֵם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם תְּפִלָּה, וְהֶעֱמִידוּהוּ דָּבָר זֶה. אֶחָד הוּא מֹשֶה, אֶחָד הוּא דָּוִד, וְאֶחָד הוּא עָנִי, שֶׁנִּכְלָל בָּהֶם וְנִתְחַבֵּר בָּהֶם. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב, תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, הֲרֵי אַרְבָּעָה הֵם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא חֲבַקּוּק, לֹא מִשּׁוּם תְּפִלָּה הוּא אָמַר, וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ תְּפִלָּה, שֶׁבָח וְהוֹדָאָה הוּא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל שֶׁהֱחֶיָה אוֹתוֹ, וְעָשָׂה עִמּוֹ נִסִּים וּגְבוּרוֹת. כִּי בְּנָהּ שֶׁל שׁוּנַמִּית הָיָה, שֶׁהֱחֶיָה אוֹתוֹ אֱלִישָׁע. אֲבָל שְׁלֹשָׁה הֵם הַנִּקְרָאִים תְּפִלָּה, תְּפִלָּה לְמֹשֶה אִישׁ הָאֱלֹקִים, תְּפִלָּה זוֹ שֶׁאֵין כָּמוֹהָ בְּאָדָם אַחֵר. תְּפִלָּה לְדָוִד, תְּפִלָּה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁאֵין כָּמוֹהָ בְּמֶלֶךְ אַחֵר. תְּפִלָּה לֶעָנִי, תְּפִלָּה הִיא. מְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָה מִי חֲשׁוּבָה מִכֻּלָּן, הֱוֵי אוֹמֵר, תְּפִלָּה שֶׁל עָנִי. תְּפִלָּה זוֹ קוֹדֶמֶת לִתְפִלָּה שֶׁל מֹשֶה, וְקוֹדֶמֶת לִתְפִלָּה שֶׁל דָּוִד. וְקוֹדֶמֶת מִכָּל שְׁאָר תְּפִלּוֹת הָעוֹלָם. שׁוֹאֵל מַהוּ הַטַעַם, וּמֵשִׁיב, מִשּׁוּם שֶׁעָנִי הוּא שָׁבוּר הַלֵּב, וְכָתוּב, קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב. וְהֶעָנִי עוֹשֶׂה תָּמִיד רִיב עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו. כֵּיוָן שֶׁהֶעָנִי הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, פּוֹתֵחַ כָּל חֲלוֹנוֹת הָרָקִיעַ וְכָל שְׁאָר הַתְּפִלּוֹת הָעוֹלוֹת לְמַעְלָה דּוֹחֶה אוֹתָם אוֹתוֹ הֶעָנִי, שָׁבוּר הַלֵּב. שֶׁכָּתוּב, תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטוֹף. וְהָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, כִּי יִתְעַטֵּף, מַהוּ כִּי יַעֲטוֹף. אֶלָּא, הַפֵּרוּשׁ הוּא, הוּא עוֹשֶׂה אִיחוּר, שֶׁמְּאַחֵר כָּל תְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁאֵינָן נִכְנָסוֹת עַד שֶׁהַתְּפִלָּה שֶׁלּוֹ נִכְנֶסֶת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, תִּתְאֲחֵרְנָה כָּל הַתְּפִלּוֹת וּתְפִלָּה זוֹ תַּעֲלֶה אֵלָי, אֵינִי צָרִיךְ כָּאן בֵּית דִּין שֶׁיָּדוּנוּ בֵּינֵינוּ, לְפָנַי תִּהְיֶינָה הַתַּרְעוֹמוֹת שֶׁלּוֹ, וַאֲנִי וְהוּא נִהְיֶה בִּלְבַדֵּנוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְיַחֵד בִּלְבַדּוֹ בְּאֵלּוּ הַתַּרְעוֹמוֹת, בַּתְּפִלָּה הַהִיא, שֶׁכָּתוּב, וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ. לִפְנֵי ה', וַדַּאי. כָּל צְבָאוֹת הַשָּׁמַיִם שׁוֹאֲלִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ, בַּמֶּה עוֹסֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּמֶּה מִשְׁתַּדֵּל. אוֹמְרִים לָהֶם, הוּא מִתְיַחֵד בִּתְשׁוּקָה בַּכֵּלִים שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ בְּנִשְׁבְּרֵי לֵב. כֻּלָּם אֵינָם יוֹדְעִים מַה נַּעֲשֶׂה מִתְּפִלַּת הֶעָנִי, וּמִכָּל אֵלּוּ הַתַּרְעוֹמוֹת שֶׁלּוֹ, כִּי אֵין תְּשׁוּקָה לֶעָנִי אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ דְּמָעוֹת בְּתַּרְעוֹמוֹת לִפְנֵי הַמֶלֶךְ הַקָדוֹשׁ. וְאֵין תְּשׁוּקָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא מְקַבֵּל אוֹתָם, וְנִשְׁפָּכִים לְפָנָיו. וְזוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁעוֹשָׂה אִיחוּר וְעִכּוּב לְכָל הַתְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. מֹשֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ וְנִתְעַכֵּב כַּמָּה יָמִים בַּתְּפִלָּה הַזּוֹ, מֵחֲמַת תְּפִלַּת הֶעָנִי. דָּוִד רָאָה שֶׁכָּל הַחֲלוֹנוֹת וְכָל שַׁעֲרֵי הַשָׁמַיִם כֻּלָּם מוּכָנִים לְהִפָּתַח לִתְפִלַּת הֶעָנִי, וְאֵין בְּכָל הַתְּפִלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לָהּ מִיָּד, כִּתְפִלַּת הֶעָנִי. כֵּיוָן שֶׁרָאָה זֶה, עָשָׂה עַצְמוֹ עָנִי וְאֶבְיוֹן, פָּשַׁט לְבוּשׁ הַמַּלְכוּת וְיָשַׁב עַל הָאָרֶץ כָּאֶבְיוֹן, וְאָמַר תְּפִלָּה, שֶׁכָּתוּב, תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה ה' אָזְנְךְ עֲנֵנִי. וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה, מִשּׁוּם כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲנִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דָּוִד, וְכִי אֵינְךְ מֶלֶךְ וְשַׁלִּיט עַל מְלָכִים גִּבּוֹרִים, וְאַתָּה עוֹשֶׂה עַצְמְךְ עָנִי וְאֶבְיוֹן. מִיָּד הֶחֱזִיר תְּפִלָּתוֹ בְּאֹפֶן אַחֵר, וְעָזַב הַמִּלִּים אֶבְיוֹן וְעָנִי, וְאָמַר, שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי. וְעִם כָּל זֶה, הַכֹּל הָיָה בְּדָוִד, הֵן עָנִי וְהֵן חָסִיד. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר, יָפֶה אָמַרְתָּ.




הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק י'

א. מִי שֶׁטָּעָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְלֹא אָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם וְלֹא מוֹרִיד הַטַּל חוֹזֵר לְרֹאשׁ וְאִם הִזְכִּיר הַטַּל אֵינוֹ חוֹזֵר. וְאִם טָעָה בִּימוֹת הַחַמָּה וְאָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם חוֹזֵר לְרֹאשׁ וְאִם לֹא הִזְכִּיר טַל אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ שֶׁאֵין הַטַּל נֶעְצַר וְאֵין צָרִיךְ בַּקָּשָׁה: ב. מִי שֶׁשָּׁכַח שַׁאֲלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים אִם נִזְכָּר קוֹדֶם שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שׁוֹאֵל אֶת הַגְּשָׁמִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְאִם נִזְכָּר אַחַר שֶׁבֵּירָךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה חוֹזֵר לְבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ וּמִתְפַּלֵּל שְׁנִיָּה: ג. טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבוֹא אִם נִזְכַּר קוֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה וּמַזְכִּיר. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ. וְאִם הָיָה רָגִיל לוֹמַר תַחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ קוֹדֶם שֶׁיַּעֲקוֹר רַגְלָיו חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה: ד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹלוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה שֶׁל רָאשֵׁי חָדָשִׁים אֲבָל עַרְבִית שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִם לֹא הִזְכִּיר אֵינוֹ חוֹזֵר:





מוסר

מספר חסידים סי' קי''ב קי''ג קי''ד

אִם חָטָּא חַבֵירְךָ וְהִתְרִיתָ בּוֹ פְּלוֹנִי אַל תַּעֲשֶׂה כֵּן יוֹתֵר וְחָזַר וַעֲשָׂאוֹ כִּי לֹא יִשְׁמַע אֵלֶיךָ וְעָבַר עֲבֵירָה תַּכְרִיז עָלָיו בָּרַבִּים הִתְרֵיתִי בוֹ וְהוּא לֹא שָׁמַע לְהַתְרָאָתִי: וְאִם יְרַנְּנוּ הָעוֹלָם עַל צַדִיק פְּלוֹנִי אֶחד שֶׁבָּא לוֹ מִקְרֶה אֶחָד רָע. תֹּאמַר לוֹ בַעֲוֹן הַדּוֹר נִתְפַּשׂ שֶׁהַצַדִּיקִים נִתְפָּשִׂים בַּעֲוֹן הַדּוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה) רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם: הַמְּשַׁנֶּה מִנְהַג רִאשׁוֹנִים כְּמוֹ פְּיוּטִים וְקְרוֹבֵץ שֶׁהִנְהִיגוּ לוֹמַר קְרוֹבֵץ הַקַּלִיר וְאוֹמֵר קְרוֹבֵץ אֲחֵרוֹת עוֹבֵר מִשּׁוּם (משלי כב) אַל תַּסִּיג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ. לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךְ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים:




בלק יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ח) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִֽׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּֽשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי-מוֹאָ֖ב עִם-בִּלְעָֽם: וַאֲמַר לְהוֹן בִּיתוּ הָכָא בְּלֵילְיָא וְאָתֵב יַתְכוֹן פִּתְגָמָא כְּמָא דִי יְמַלֵיל יְיָ עִמִי וְאוֹרִיכוּ רַבְרְבֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם:


 רש''י   לינו פה הלילה. אין רוח הקדש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אמות העולם, וכן לבן בחלום הלילה, שנאמר (בראשית לא, כד) ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה. כאדם ההולך אצל פלגשו בהחבא: כאשר ידבר ה' אלי. אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם אלך עמכם, שמא אין כבודו לתתי להלך אלא עם שרים גדולים מכם: וישבו. לשון עכבה:

(ט) וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל-בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָֽאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ: וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת בִּלְעָם וַאֲמַר מָן גוּבְרַיָא הָאִלֵין דְעִמָךְ:


 רש''י   מי האנשים האלה עמך. להטעותו בא. אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין:

(י) וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל-הָֽאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן-צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי: וַאֲמַר בִּלְעָם קֳדָם יְיָ בָּלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא דְמוֹאָב שְׁלַח לְוָתִי:


 רש''י   בלק בן צפור וגו' . אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים:

(יא) הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת-עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה-לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵֽרַשְׁתִּֽיו: הָא עַמָא דִי נְפַק מִמִצְרַיִם וַחֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְאַרְעָא כְּעַן אִיתָא לוֹט לִי יָתֵיהּ מָאִים אֵיכוּל לְאַגָחָא בֵּיהּ קְרָב וְאֲתָרֵיכִינֵיהּ:


 רש''י   קבה לי. זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש: וגרשתיו. מן העולם. ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק:





נביאים - מיכה - פרק ה

(יב) וְהִכְרַתִּ֧י פְסִילֶ֛יךָ וּמַצֵּבוֹתֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְלֹֽא-תִשְׁתַּחֲוֶ֥ה ע֖וֹד לְמַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ: וַאֲשֵׁיצֵי צַלְמֵי עַמְמַיָא וְקָמָתְהוֹן מִבֵּינָךְ וְלָא תִשְׁתַּעֲבַּד עוֹד לְעוֹבָדֵי יְדָךְ : (יג) וְנָתַשְׁתִּ֥י אֲשֵׁירֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהִשְׁמַדְתִּ֖י עָרֶֽיךָ: וְאֲעַקַּר שְׁתִילֵי עַמְמַיָא מִבֵּינָךְ וַאֲשֵׁיצֵי בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ :


 רש''י   והשמדתי עריך . ואשיצי בעלי דבבך וכן ( ישעיה יד ) ומלאו פני תבל ערים וכן ( שמואל א כח ) ויהי עריך :

(יד) וְעָשִׂ֜יתִי בְּאַ֧ף וּבְחֵמָ֛ה נָקָ֖ם אֶת-הַגּוֹיִ֑ם אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א שָׁמֵֽעוּ: (פ) וְאַעְבֵּיד בִּרְגז וּבְחֵמָה יַת פּוּרְעָנוּת דִּין מִן עַמְמַיָא דְלָא קַבִּילוּ אוּלְפַן אוֹרַיְיתָא : ו (א) שִׁמְעוּ-נָ֕א אֵ֥ת אֲשֶׁר-יְהוָ֖ה אֹמֵ֑ר ק֚וּם רִ֣יב אֶת-הֶהָרִ֔ים וְתִשְׁמַ֥עְנָה הַגְּבָע֖וֹת קוֹלֶֽךָ: שְׁמָעוּ כְעַן יַת דַיְיָ אַמַר קוּם דוּן עִם טוּרַיָא וְיִשְׁמַעַן רָמָתָא קָלָךְ :


 רש''י   את ההרים . את האבות : הגבעות . האמהות :





כתובים - תהילים - פרק מג

(ה) מַה-תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י | נַפְשִׁי֮ וּֽמַה-תֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי-ע֣וֹד אוֹדֶ֑נּוּ יְשׁוּעֹ֥ת פָּ֝נַ֗י וֵֽאלֹהָֽי: מַה תִּתְמַכְּכִין נַפְשִׁי וּמַה תַּרְגִשִׁי עֲלָי אוֹרִיכִי לֵאלָהָא אֲרוּם תּוּב אֲשַׁבְּחִנֵיהּ בְּפוּרְקָנֵיהּ דְמִן קָדָמוֹי דִי הוּא אֱלָהָי : מד (א) לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי-קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל: לְשַׁבָּחָא לְדָוִד עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קרַח שִּׂכְלָא טָבָא : (ב) אֱלֹהִ֤ים | בְּאָזְנֵ֬ינוּ שָׁמַ֗עְנוּ אֲבוֹתֵ֥ינוּ סִפְּרוּ-לָ֑נוּ פֹּ֥עַל פָּעַ֥לְתָּ בִֽ֝ימֵיהֶ֗ם בִּ֣ימֵי קֶֽדֶם: יְיָ בְּאוּדְנָנָא שְׁמַעְנָא אֲבָהָתָנָא אִשְׁתַּעִיוּ לָנָא עוֹבָדָא דַעֲבַדְתָּא בִימֵיהוֹן בְּיוֹמַיָא דִי מִלְקַדְמִין :


 רש''י   באזנינו שמענו . מכאן אתה למד שהיו מדברים בני קרח בשביל דורות הללו הבאים אחריהם שאילו בשביל עצמם לא היה להם לומר אבותינו ספרו לנו שהרי הם עצמם ראו נסי המדבר והים והירדן ומלחמות יהושע כך מפורש באגדת תהלים :

(ג) אַתָּ֤ה | יָדְךָ֡ גּוֹיִ֣ם ה֭וֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵ֑ם תָּרַ֥ע לְ֝אֻמִּ֗ים וַֽתְּשַׁלְּחֵֽם: אַנְתְּ בִּידָא דִגְבוּרְתָּךְ עַמַיָא כְּנַעֲנָאֵי תָרֵכְתָּא וּנְצַבְתִּנוּן לְבֵית יִשְּׂרָאֵל בְּאַרְעֲהוֹן תַּבַּרְתָּ עַמַיָא וּפְסַדְתִּנוּן :


 רש''י   תרע לאומים . הרעות לשבעה אומות גדולות ושילחתם מפנינו ואתה בידך כחך הורשתם מתוך ארצם ותטעם לאבותינו בתוכה :





משנה פסחים פרק ו

א. אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו, אֲבָל צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דּוֹחִין:

 ברטנורה   (א) אלו דברים בפסח דוחין את השבת. פסח דוחה את השבת, דנאמר מועדו בפסח (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ונאמר מועדו בתמיד (שם כח) תשמרו להקריב לי במועדו, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת שנאמר (שם) על עולת התמיד, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת: שחיטתו וזריקת דמו. אי אפשר לעשותן בלילה דכתיב (ויקרא ז) ביום צוותו להקריב, ביום ולא בלילה: מחוי. קינוח, כמו אכלה ומחתיה פיה (משלי ל). מחוי קרביו דוחין את השבת, שלא יסריחו: צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין. דאפשר משתחשך: הרכבתו. על כתפו להביאו דרך רשות הרבים לעזרה אע''פ שאין בו אלא איסור שבות, שהחי נושא את עצמו אין דוחה, דהוה ליה למעבדה מאתמול. וכן הבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו של קרבן פסח להסיר מומו, אע''פ שאין בו אלא איסור שבות, שחותכה בשיניו או בידו, אינן דוחים. והא דתנן בשלהי ערובין חותכין יבלת במקדש, ההיא ביבשה דמפרך פרכא, ומתניתין דהכא בלחה. ואע''פ דכשחותכה בשיניו או בידו כלאחר יד הוא, אפילו הכי אסור בלחה דהוה ליה למעבדה מאתמול: ר' אליעזר אומר דוחין. דסבר מכשירי מצוה דוחים את השבת במסכת שבת:

ב. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא דִין הוּא, מָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסְרוּ בוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ, מָה רְאָיָה רְשׁוּת לַמִּצְוָה. הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, הַזָּאָה תוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף אַתָּה אַל תִּתְמָהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְעָלֶיהָ אֲנִי דָן, וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינוֹ דִין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹ חִלּוּף, מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, (בֵּין הָעַרְבַּיִם), בְּמוֹעֲדוֹ (במדבר ט) בֵּין בַּחֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. אַמַר לוֹ, רַבִּי, הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

 ברטנורה   (ב) שחיטה שהיא. אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה אף על פי כן דוחה את השבת בפסח: אלו שהם משום שבות לא ידחו. בתמיהה: יום טוב יוכיח. שהתירו בו שחיטה ובישול שהוא אב מלאכה ומותרין להדיוט, ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו, הואיל והיה אפשר לו מאתמול ואף על גב דתחומין מדרבנן: מה ראיה רשות למצוה. אכילת הדיוט רשות היא, וצורך גבוה מצוה היא, ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות, יעמידוהו אף במקום מצוה. ור' יהושע סבר כל שמחת יום טוב מצוה היא ואפילו הכי אינו דוחה שבות: הזאה תוכיח שהיא מצוה. בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח, שאם לא יזה לא יעשה פסחו ואפילו הכי אינו דוחה דהכי קים ליה לר' עקיבא דלא דחיא. והזאה שבות היא דמחזי כמאן דמתקן גברא: ועליה אני דן. וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה ולא יעכבהו מפסח, מקל וחומר זה בעצמו: אמר לו רבי עקיבא או חלוף. או אני אחליף את הדין. דפשיטא ליה דהזאה מעכבא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה [שתעכב]: במועדו. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט): הבא לי מועד לאלו. שיהא להם זמן קבוע, כמו שקבע לשחיטה, הלכך כיון שלא קבע להם זמן ומצי למעבד מאתמול, לא דחיא, והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב ביה במועדו. והלכה כרבי עקיבא:

ג. אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּחֹל בְּטָהֳרָה וּבְמֻעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָא בַּשַּׁבָּת בִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה:

 ברטנורה   (ג) אימתי מביא חגיגה עמו. עם הפסח בארבעה עשר בניסן: בזמן שהוא בא בחול ובטהרה. דאע''ג דפסח דחי שבת וטומאה, חגיגה לא דחיא שבת ובמועט. שהיה פסח מועט לאכילת בני חבורה, ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן במרובה. שהיתה החבורה מועטת ודי להן בפסח לבדו: ובטומאה. שרוב צבור טמאין, אין מביאין עמו חגיגה, שחגיגת יום ארבעה עשר רשות היא ולא חובה:

ד. חֲגִיגָה הָיְתָה בָאָה מִן הַצֹאן, מִן הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת. וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד:

 ברטנורה   (ד) מן הבקר. מה שאין כן בפסח שאינו בא לא מן הבקר ולא מן הנקבות:

ה. הַפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין, חַיָּב. וְאִם רְאוּיִין הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהוּא מֻתָּר לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ, חַיָּב. זְבָחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָן, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר אָסוּר, תֹּאמַר בַּזְּבָחִים שֶׁשִּׁנָּן לְדָבָר הַמֻּתָּר. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵמוּרֵי צִבּוּר יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מֻתָּרִין לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן, חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאֵמוּרֵי צִבּוּר שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קִצְבָה, תֹּאמַר בַּפֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר, פָּטוּר:

 ברטנורה   (ה) הפסח ששחטו שלא לשמו. בארבעה עשר שחל להיות בשבת, וסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו: חייב חטאת. שחלל שבת בשוגג: אם אינן ראויין. לפסח, כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה. חייב עליו חטאת אם נתעלמה ממנו שבת או סבור שמותר לשחוט זבחים אחרים לשם פסח בשבת, דהאי לאו טועה בדבר מצוה, דהכל יודעים שאין זה כשר לפסח: ואם ראויין הן. כגון זה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח, דמתוך שהוא טרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בדבר זה ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר: ר' אליעזר מחייב חטאת. אע''פ שטעה בדבר מצוה: ורבי יהושע פוטר. דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה, וזה עשה מצוה שהקריב קרבן, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ואף הנשחטים לשם פסח מכשיר להו ר' יהושע בפרק תמיד נשחט: מה אם הפסח. שמותר לשחטו בשבת לשמו, שינה את שמו אודית מיהא דחייב חטאת כדקתני לעיל: ששינהו לדבר האסור. ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורים לשחטן בשבת: ששינהו לדבר המותר. ששוחטו לשם דבר המותר לשחטו בשבת: אימורי צבור. קרבנות האמורים בצבור בשבת כגון תמידים ומוספין יוכיחו שמותרים לשחטן לשמן, והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב: שיש להן קצבה. שאינו רואה אחרים עסוקין בשחיטתו, וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד, הלכך אין זה טועה אלא שוגג דלא היה לו לטעות בדבר: תאמר בפסח שאין לו קצבה. דהכל צריכין לכך והרי הוא רואה אחרים הרבה עסוקים בכך וטרוד הוא להתעסק במצוה. ואפילו שחט הוא פסח כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא, טועה בדבר מצוה הוא: ר' מאיר אומר. השוחט בשבת זבחים אחרים כל ימות השנה לשם אמורי צבור פטור. והלכה כר' יהושע ואין הלכה כר' מאיר:

ו. שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לָעֲרֵלִין וְלַטְּמֵאִין, חַיָּב. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹא לִמְנוּיָיו, לַמּוּלִין וְלָעֲרֵלִין, לַטְּהוֹרִים וְלַטְּמֵאִים, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַעַל מוּם, חַיָּב. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵפָה בַסֵתֶר, פָּטוּר. שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם, אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת:

 ברטנורה   (ו) לאוכליו ושלא לאוכליו פטור וכו'. דהא פסח כשר הוא, דאמרינן פרק תמיד נשחט דהשוחט לפסולים ולכשרים לא פסל: שחטו ונמצא בעל מום חייב. דשוגג הוא ולא אנוס שהיה לו [לבקרו]: שמשכו הבעלים את ידם ממנו קודם שחיטה ונמנו על אחר: או שמתו או שנטמאו. דעכשיו לא נתנה שבת לדחות אצלם: פטור. שאנוס הוא, דלא היה יודע שכך הוא ולא היה לו לבדוק על כך:






גמרא פסחים דף ס''ח ע''ב

אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמַה אִם שְׁחִיטָה וְכוּלֵי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר שִׂמְחַת יוֹם טוֹב נָמֵי מִצְוָה הִיא. דְּתַנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵין לוֹ לְאָדָם בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר חָלְקֵהוּ חֶצְיוֹ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָה וְחֶצְיוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברים יז) עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (במדבר כט) עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר אוֹ כֻּלּוֹ לַה' אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר חָלְקֵהוּ. חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם. אָמַר רִבִּי אֱלְעָזָר הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת. דְּבַּעֵינָן נָמֵי לָכֶם. מָאי טַעְמָא יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בוֹ תוֹרָה הוּא. אָמַר רַבָּה הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת דְּבַעֵינָן נָמֵי לָכֶם. מָאי טַעְמָא (ישעי' נח) וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג. אָמַר רַב יוֹסֵף הַכֹּל מוֹדִים בְּפוּרִים דְבַעֵינָן נָמֵי לָכֶם מָאי טַעְמָא יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה כְּתִיב בֵּיהּ. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כֻּלֵּיהּ שַׁתָּא הֲוָה יָתִיב בְּתַעֲנִיתָא לְבַר מֵעֲצַרְתָּא וּפוּרְיָא וּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי. עֲצֶרֶת יוֹם שֶׁנִתְּנָה בוֹ תוֹרָה. פּוּרְיָא (אסתר ט) יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה כְתִיב. מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי דְּתָנָא חִיָּיא בַר רַב מִדִּפְתִּי (ויקרא כג) וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וְכִי בְּתִשְׁעָה הֵם מִתְעַנִּין וַהֲלֹא בַעֲשִׂירִי מִתְעַנִּין אֶלָּא לוֹמַר לָךְ כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. רַב יוֹסֵף בְּיוֹמָא דַעֲצַרְתָּא עַבְדֵי לֵיהּ עֶגְלָא תִלְתָא. אָמַר אִי לָאו הָאי יוֹמָא דְקָא גָרִים כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְשׁוּקָא. רַב שֵׁשַׁת כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדֵּר לֵיהּ תַּלְמוּדֵיהּ וְתָלִי וְקָאִי בְּעִיבְרָא דְדַשָּׁא וְאָמַר חַדָאי נַפְשָׁאִי. חַדָאי נַפְשָׁאִי. לָךְ קָרָאי. לָךְ תָּנָאי. אֵינִי וְהָא אָמַר רִבִּי אֱלְעָזָר אִלְמָלֵא תוֹרָה לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' לג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי מְעִיקָרָא כִּי עָבִיד אֵינִישׁ אַדַעְתָּא דְנַפְשֵׁיהּ קָא עָבִיד. אָמַר רַב אָשֵׁי וּלְמָאי דְקָאמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי יוֹם טוֹב רְשׁוּת אִית לֵיה פִירְכָא וּמַה יוֹם טוֹב שֶׁהִתִּיר בּוֹ מְלָאכָה שֶׁל רְשׁוּת לֹא הִתִּיר שְׁבוּת שֶׁעִמָּהּ שַׁבָּת שֶׁלֹּא הִתִּיר בָּהּ אֶלָּא מְלָאכָה שֶׁל מִצְוָה אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תַתִּיר שְׁבוּת שֶׁעִמָּהּ. וְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר שְׁבוּת דְּמִצְוָה עָדִיף לֵיהּ:

 רש''י  דבעינן נמי לכם. שישמח בו במאכל ובמשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו: כל האוכל ושותה וכו'. בפ''ב דיומא מוקמינן להא דרשא אליבא דמאן דאמר אין אדם מוזהר על תוספת עינוי להתחיל להתענות מבעוד יום ואפי' למאן דאית ליה מוסיפין מחול על הקודש מקרא אחרינא נפקא ליה מבחריש ובקציר תשבות הלכך כי אתא האי בתשעה להכי אתא והכי קאמר ומה שאתם עושי' בתשעה דהיינו אכילה ושתיה אני קורא עינוי: עבדי לי' עגלא תלתא. הי' מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה. אי לאו האי יומא. שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשי' הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם: ותלי. נשען: חדאי נפשאי. שמחי נפשי: לך קראי לך תנאי. בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי: איני. וכי אין הנאה בתלמוד תורה אלא ללומדיה לבד: אם לא בריתי. של יום ולילה דהיינו תלמוד תורה שכתוב בו יום ולילה: אית ליה פירכא. למילתיה דאמר מלאכת מצוה דוחה שבת כ''ש שבות דמצוה שפיר מיהדר ליה רבי יהושע יו''ט יוכיח מק''ו ומה שמחת יו''ט שהיא רשות והתרתה בו משו' מלאכה לא התרת' בו משום שבות שבת דלא התרתה בה אלא מלאכת מצוה כגון שחיטת קרבנות צבור אינו דין שלא תתיר שבות אפי' של מצוה: ור''א. אמר לך האי לאו ק''ו הוא דשבות דמצוה עדיפא משבות דרשות ולכך יו''ט דשמחתו רשות גזרו על שבות שלה אבל שבת דדחיית מלאכה שבו משום מצוה היא לא גזרו חכמים בה על השבות לדחות את המצוה:




זוהר בלק דף קצ''ה ע''ב

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אֲרִימִית יְדִי בְצַלוּ לְקָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא דְהָא תָנֵינָן אָסִיר לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְאָרָמָא יְדוֹי לְעֵילָא בַר בְּצַלוּ וּבְבִרְכָאן וְתַחֲנוּנִים לְמָרֵיהּ דִכְתִּיב (בראשית י''ד) הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל יְיָ אֵל עֶלְיוֹן וּמִתַּרְגְּמִינָן אֲרִימִית יְדַי בְּצַלוּ דְהָא אֶצְבְּעָאן דִּידִין מִלִין עִלָאִין אִית בְּהוּ. וְהַשְׁתָּא אֲנָא הָכִי עֲבִידְנָא וַאֲמֵינָא דְכָל מָאן דְּאִלֵין אַרְבָּע יִסְדַּר קָמֵי מָארֵיהּ וְעָבִיד גַּרְמֵיהּ בִּרְעוּתָא בְתִיקוּנָא דָא כַדְקָא יֵאוֹת בְּתִקּוּנָא דָא לָא תֶהְדַר צְלוֹתֵיהּ בְּרֵיקָנַיָּא. בְּקַדְמֵיתָא עֶבֶד לְסַדְּרָא שְׁבָחָא קָמֵי מָארֵיהּ וּלְזַמְּרָא קָמֵיהּ. וְדָא בְּתוּשְׁבְּחָן דְּקָמֵי צְלוֹתָא וּלְבָתַר עֶבֶד לְבָתַר דְצַלֵי צְלוֹתָא דַעֲמִידָה אִיהוּ עַבְדָּא דְסִדֵּר צְלוֹתָא דְמָארֵיהּ. וּלְבָתַר עֶבֶד לְבָתַר דְּצַלֵי כָל צְלוֹתֵיהּ וְאָזִיל לֵיהּ. וְעַל דָא דָוִד תְּלַת זִמְנִין עָבַד גַרְמֵיהּ בִּצְלוֹתָא דָא עֶבֶד דִּכְתִּיב הוֹשַׁע עַבְדְךָ אַתָּה אֱלֹהַי שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ וּכְתִּיב (תהלים פ''ו) תְּנָה עֻזְךָ לְעַבְדֶּךָ. הָא תְלַת זִמְנִין אִצְטְרִיךְ לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ עֶבֶד לְבָתָר לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיה גּוֹ אִינוּן דְּמָסְרֵי נַפְשַׁיְיהוּ עַל קְדּוּשַׁת שְׁמֵיהּ וְהָיִינוּ בְיִחוּדָא דִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּכָל מָאן דְּשַׁוֵּי הָכִי רְעוּתֵיהּ בְּהָאי קְרָא אִתְחֲשִׁיב לֵיהּ כְּאִלוּ מָסַר נַפְשֵׁיהּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֵיהּ לְבָתָר לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ עָנִי בְזִמְנָא דְעָאל וְדָפִיק דָּשִׁין דְּרוֹמֵי מְרוֹמִים כַּד אָמַר אֱמֶת וְיַצִיב וְסָמִיךְ גְּאוּלָה לִתְּפִלָה לְמֵהֱוֵי בִצְלוֹתָא דַעֲמִידָה תְבִיר לִבָא עַנְיָא וּמִסְכְּנָא. וּלְשַׁוָּאָה רְעוּתֵיהּ לְאִתְכַּלְלָא גוֹ מִסְכְּנֵי בִתְבִירוּ דְלִבָא בִמְאִיכוּ דְנַפְשָׁא. לְבָתָר לְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ גוֹ חֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְפִלָּה לְפָרְשָׁא חֶטְאוֹ דְהָכִי אִצְטְרִיךְ יָחִיד בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה בְגִין לְאִתְדַבְּקָא בִימִינָא דִפְשׁוּטָה לְקַבְּלָא לְאִינוּן דְתָבִין וּכְדֵין אִקְרֵי חָסִיד הָא אַרְבָּע אִלֵין כַּדְקָא יָאוּת. מָאן כָּלִיל לְכָל הָנֵי הַהוּא דְקָא אִצְטְרִיךְ לְכַלְלָא לוֹן וְהָאי אִיהוּ עֶבֶד דְּאַכְלִיל לְכָל שְׁאַר. תְּלַת עַבְדִּין אִינוּן בִּתְלַת דּוּכְתִּין וְכֻלְּהוּ חָד וְעָלַיְיהוּ כְתִיב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם וְגוֹמֵר. בֵּין עֶבֶד לְעֶבֶד אִינוּן אַחֲרָנִין בֵּין עֶבֶד קַדְמָאָה לְעֶבֶד תִּנְיָינָא אִית לֵיהּ לְמִמְסָר נַפְשֵׁיהּ עַל יִחוּדָא דִקְדוּשַׁת שְׁמֵיהּ וּלְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ עָנִי וּמִסְכְּנָא בִצְלוֹתָא דַעֲמִידָה וּלְשַׁוָּאָה גַרְמֵיהּ גוֹ חֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. עֶבֶד תְלִיתָאָה בָתָר דְּסִיֵים וְסִדֵּר כֹּלָא. תְּנָן בְּהַהִיא שָׁעְתָּא דְסִדֵּר בַּר נָשׁ כָּל הָנֵי סִדּוּרִין אַרְבָּע בִּרְעוּ דְלִבָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא נִיחָא קָמֵיהּ וּפָרִישׁ יְמִינֵיהּ עָלֵיהּ בְּהַהוּא עֶבֶד תְלִיתָאָה וְקָרָא עָלֵיהּ וְאָמַר לֵיהּ עַבְדִּי אַתָּה דִכְתִּיב (ישעיה מ''ט) וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאַר. וַדָּאי צְלוֹתָא דְהָאי בַר נָשׁ לָא יֶהְדָר בְּרֵיקָנַיָּא לְעַלְמִין. אָתָא רִבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲרִימוֹתִי יָדִי בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. כִּי לָמַדְנוּ, אָסוּר לָאָדָם לְהָרִים יָדָיו לְמַעְלָה חוּץ מִבַּתְּפִלָּה וּבִבְרָכוֹת וּבְתַחֲנוּנִים לַאֲדוֹנוֹ. שֶׁכָּתוּב, הֲרִימוֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן, וּמְתָרְגֵם, אֲרִימִית יָדִי בְּצִלּוֹ, דְּהַיְנוּ בִּתְפִלָּה. כִּי אֶצְבְּעוֹת הַיָּדַיִם יֵשׁ בָּהֶם דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים. וְעַתָּה אֲנִי עוֹשֶׂה כָּךְ, שֶׁאֲנִי מֵרִים יָדִי בִּתְפִלָּה. וַאֲנִי אוֹמֵר, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּסַדֵּר אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, עֲנִיִּים חֲסִידִים עֲבָדִים וּבַעֲלֵי קִדּוּשׁ הַשֵׁם, לְפִי אֲדוֹנוֹ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ בְּחֵפֶץ לֵב בַּתִּקּוּן הַזֶּה כָּרָאוּי, הִנֵּה בַּתִּקּוּן הַזֶה, לֹא תַּחֲזוֹר תְּפִלָּתוֹ רֵיקָם. בַּתְּחִלָּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ עֶבֶד, דְּהַיְנוּ לְסַדֵּר שְׁבָחִים לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ וּלְזַמֵּר לְפָנָיו. וְזֶהוּ בַּתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁלִּפְנֵי הַתְּפִלָּה. וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ עֶבֶד, לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה הָעֲמִידָה, הוּא עֶבֶד הַמְּסַדֵּר תְּפִלָּה לַאֲדוֹנוֹ. וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ עֶבֶד, אַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל כָּל תְּפִלָּתוֹ וְהָלַךְ לוֹ. וְעַל כֵּן דָּוִד עָשָׂה עַצְמוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בִּתְפִלָּה זוֹ עֶבֶד. שֶׁכָּתוּב, הוֹשַׁע עַבְדְּךְ אַתָּה אֱלֹקָי, שַׂמַּח נֶפֶשׁ עָבְדֶךְ, וְכָתוּב תְּנָה עֻזְךְ לְעַבְדֶּךְ, הֲרֵי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁצְרִיכִים לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ עֶבֶד, דְּהַיְנוּ לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, וְאַחַר תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְאַחַר כָּל הַתְּפִלָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אַחַר כָּךְ, צָרִיךְ לָשִׂים עַצְמוֹ תּוֹךְ אֵלּוּ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. וְהַיְנוּ בְּיִחוּד שֶׁל שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל מִי שֶׁמֵּשִׂים רְצוֹנוֹ כָּךְ בַּמִּקְרָא הַזֶּה, נֶחֱשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ מָסַר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ. צָרִיךְ לָשִׂים עַצְמוֹ עָנִי, כִּי בַּזְּמָן שֶׁנִּכְנְסוּ וְדוֹפֵק עַל פְּתָחִים שֶׁל רוּם מְרוֹמִים, כְּשֶׁאוֹמֵר אֱמֶת וְיַצִיב, וְסוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, יִהְיֶה בִּתְפִלַּת עֲמִידָה, בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, שְׁבוּר לֵב עָנִי וְאֶבְיוֹן, וְיָשִׂים רְצוֹנוֹ לְהִתְכַּלֵּל בְּתוֹךְ הָאֶבְיוֹנִים בִּשְׁבִירַת הַלֵּב, וּבְשִׁפְלוּת נֶפֶשׁ. אַחַר כָּךְ, צָרִיךְ לָשִׂים עַצְמוֹ תּוֹךְ חֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, לְפָרֵשׁ חַטָּאָיו, כִּי כָּךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת יָחִיד בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, כְּדֵי לְהִתְדַבֵּק בַּיָּמִין, שֶׁהוּא חֶסֶד, הַפְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, וְאָז נִקְרָא חָסִיד. הֲרֵי אַרְבָּעָה אֵלּוּ כָּרָאוּי. שׁוֹאֵל, מִי כּוֹלֵל אֶת כָּל אֵלּוּ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל. וּמֵשִׁיב, הוּא מִי שֶׁצָרִיךְ לִכְלוֹל אוֹתָם, וְזֶהוּ הוּא, עֶבֶד, הַכּוֹלֵל אֶת כָּל הַשְּׁאָר, שֶׁהֵם, קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, עָנִי, חָסִיד. שָׁלֹשׁ עֲבָדִים הֵם בִּשְׁלֹשָה מְקוֹמוֹת, וְכֻלָּם אֶחָד, וַעֲלֵיהֶם כָּתוּב, הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם וְגוֹ'. בֵּין עֶבֶד לְעֶבֶד נִמְצָאִים אֵלּוּ הָאֲחֵרִים, דְּהַיְנוּ בֵּין עֶבֶד הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּפְנֵי הַתְּפִלָּה, לָעֶבֶד הָאַחֲרוֹן, שֶׁלְֹּאַחַר תְּפִלַּת הָעֲמִידָה, יֵשׁ לוֹ לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, וְלַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ עָנִי וְאֶבְיוֹן בִּתְפִלַּת הָעֲמִידָה וְלָשִׂים עַצְמוֹ תּוֹךְ הַחֲסִידִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. עֶבֶד הַשְּׁלִישִׁי הוּא אַחַר שֶׁגָּמַר וְסִדֵּר אֶת הַכֹּל, דְּהַיְנוּ לְאַחַר כָּל הַתְּפִלָּה. לָמַדְנוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁסִּדֵּר הָאָדָם כָּל אֵלּוּ אַרְבָּעַת הַסְּדָרִים בְּרָצוֹן הַלֵּב, הוּא לְרָצוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּפוֹרֵשׂ יְמִינוֹ עָלָיו בָּעֶבֶד הַהוּא הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁלְֹּאַחַר כָּל הַתְּפִלָּה, וְקוֹרֵא עָלָיו וְאוֹמֵר לוֹ, עַבְדִּי אַתָּה. שֶׁכָּתוּב, וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאֵר וַדַּאי הוּא, שֶׁתְּפִלָּתוֹ שֶׁל הָאָדָם הַזֶּה לֹא תָּשׁוּב רֵיקָם לְעוֹלָם. בָּא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקוֹ.




הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פ''י

א. כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּחִיד חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל שְׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אִם טָעָה כְּמוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם. חוּץ מִשַּׁחֲרִית שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁאִם שָׁכַח שְׁלִיחַ צִבּוּר וְלֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבֹא עַד שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי טוֹרַח צִבּוּר שֶׁהֲרֵי תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין לְפָנָיו שֶׁהוּא מַזְכִּיר בָּהּ רֹאשׁ חֹדֶשׁ: ב. עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים טָעָה וְחָתַם בָּהֶם בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית הָאֵל הַקָּדוֹשׁ חוֹזֵר לְרֹאשׁ טָעָה וְחָתַם בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה וְחוֹתֵם בָּהּ הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט וּמִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ עַל הַסֵּדֶר וְאִם לֹא נִזְכַּר אֶלָּא עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שְׁלִיחַ צִבּוּר:





מוסר

מספר חסידים סי' קט''ו קט''ז

כְּשֶׁרָבָּה דְיוֹ עַל אוֹת לֹא יִכְתּוֹב אֶת ה' מִמֶּנּוּ וְכֵן אִם רָבָּה עַל שֵׁם לֹא יִכְתּוֹב מִמֶּנּוּ אוֹת אַחֶרֶת: (דברים יא) וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר מְצַוֶּה אוֹתָנוּ לְאַהֲבָה אֶת הַנִּכְנַס תַּחַת כַנְפֵי הַשְּׁכִינָה לְקַיֵּים אֶת כָּל הַמִּצְוָה וְהַתּוֹרָה וּבִשְׁלֹשִים וְשִּׁשָּׁה מְקוֹמוֹת הִזְהִירָה תּוֹרָה עַל אַהֲבָתוֹ וְשֶׁלֹּא לְהוֹנּוֹתָם בֵּין אוֹנָאַת מָמוֹן בֵין אוֹנָאַת דְּבָרִים וּגְדוֹלָה אַהֲבָתָן וַחֲבִיבָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם יוֹתֵר מֵאַהֲבָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מָשָׁל לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם אֶחָד אוֹהֵב אֶת הַמֶּלֶךְ וְהָאֶחָד הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ מִי גָּדוֹל אוֹתוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ נִמְצָא יִשְׂרָאֵל אוֹהֲבִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶת הַגֵּר שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְאוֹהֵב גֵר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה עַל כֵּן מִצְוָה עָלֵינוּ לֶאֱהוֹב מִי שֶׁהַמֶּלֶךְ אוֹהֵב לְפִיכָךְ כָּתוּב וַאַהֲבְתֶּם אֶת הַגֵּר:




בלק יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יב) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת-הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא: וַאֲמַר יְיָ לְבִלְעָם לָא תֵיזִיל עִמְהוֹן לָא תְלוֹט יָת עַמָא אֲרֵי בְרִיךְ הוּא:


 רש''י   לא תלך עמהם. אמר לו אם כן אקללם במקומי. אמר לו לא תאר את העם. אמר לו אם כן אברכם. אמר לו אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה לא מדבשיך ולא מעקציך:

(יג)  שני - במחוברות חמישי  וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל-אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְהֹוָ֔ה לְתִתִּ֖י לַֽהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם: וְקָם בִּלְעָם בְּצַפְרָא וַאֲמַר לְרַבְרְבֵי בָלָק אִיזִילוּ לְאַרְעֲכוֹן אֲרֵי לֵית רַעֲוָא קֳדָם יְיָ לְמִשְׁבְּקִי לְמֵיזַל עִמְכוֹן:


 רש''י   להלך עמכם. אלא עם שרים גדולים מכם. למדנו שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות, לפיכך ויוסף עוד בלק:

(יד) וַיָּק֨וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל-בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ: וְקָמוּ רַבְרְבֵי מוֹאָב וַאֲתוֹ לְוָת בָּלָק וַאֲמָרוּ סָרֵיב בִּלְעָם לְמֵיתֵי עִמָנָא: (טו) וַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה: וְאוֹסִיף עוֹד בָּלָק לְמִשְׁלַח רַבְרְבִין סַגִיאִין:ויַקִירִין מֵאִלֵין: (טז) וַיָּבֹ֖אוּ אֶל-בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן-צִפּ֔וֹר אַל-נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵֽהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי: וַאֲתוֹ לְוָת בִּלְעָם וַאֲמָרוּ לֵיהּ כִּדְנַן אֲמַר בָּלָק בַּר צִפּוֹר לָא כְעַן תִּתְמְנַע מִלְמֵיתֵי לְוָתִי:




נביאים - מיכה - פרק ו

(ב) שִׁמְע֤וּ הָרִים֙ אֶת-רִ֣יב יְהוָ֔ה וְהָאֵתָנִ֖ים מֹ֣סְדֵי אָ֑רֶץ כִּ֣י רִ֤יב לַֽיהוָה֙ עִם-עַמּ֔וֹ וְעִם-יִשְׂרָאֵ֖ל יִתְוַכָּֽח: שְׁמָעוּ טוּרַיָא יַת דִּינַיָא דַיְיָ וְעִקָרַיָא מִיסוֹדֵי אַרְעָא אֲרֵי דִּינָא קֳדָם יְיָ עִם עַמֵיהּ וְעִם יִשְּׂרָאֵל עָבִיד תּוֹכָחָה : (ג) עַמִּ֛י מֶה-עָשִׂ֥יתִי לְךָ֖ וּמָ֣ה הֶלְאֵתִ֑יךָ עֲנֵ֥ה בִֽי: עַמִי מַה טָבָא אֲמָרִית לְמֶעְבַּד לָךְ וְלָא עֲבָדִית אוֹ מָא רוֹעָא קַשְׁיָא אַסְגֵיתִי עֲלָךְ אַסְהֵד בִּי :


 רש''י   מה עשיתי לך . תן לבך להכיר מה טוב עשיתי לך : ומה הלאתיך . בעבודתי : ענה בי . העד בי :

(ד) כִּ֤י הֶעֱלִתִ֙יךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּמִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים פְּדִיתִ֑יךָ וָאֶשְׁלַ֣ח לְפָנֶ֔יךָ אֶת-מֹשֶׁ֖ה אַהֲרֹ֥ן וּמִרְיָֽם: אֲרֵי אַסְקְתָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּמִבֵּית עַבְדּוּתָא פְּרַקְתָּךְ וּשְׁלַחִית קָדָמָךְ תְּלָתָא נְבִיֵי משֶה לְאַלָפָא מְסִירַת דִינִין אַהֲרֹן לְכַפָּרָא עַל עַמָא וּמִרְיָם לְאוֹרָאָה לִנְשַׁיָּא :


 רש''י   כי העליתיך . אע''פ שעשיתי לך כל הטובה הזאת לא הלאתיך בעבודה גדולה ובקרבנות גדולים : את משה אהרן ומרים . ת''י משה לאלפא מסורת דינין ואהרן לכפרא על עמא ומרים לאוראה לנשיא :

(ה) עַמִּ֗י זְכָר-נָא֙ מַה-יָּעַ֗ץ בָּלָק֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וּמֶה-עָנָ֥ה אֹת֖וֹ בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּע֑וֹר מִן-הַשִּׁטִּים֙ עַד-הַגִּלְגָּ֔ל לְמַ֕עַן דַּ֖עַת צִדְק֥וֹת יְהוָֽה: עַמִּי אִדְּכַּר כְּעַן מַה מְלַךְ בָּלָק מַלְכָּא דְּמוֹאָב וּמַה אָתֵיב יָתֵיהּ בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר הֲלָא גְבוּרָן אִתְעֲבִידָא לְכוֹן מִמֵּישַׁר שִׁטִּין עַד בֵּית גִלְגְלָא בְּדִיל לְמִדַע זַכְוָתָא דַיְיָ :


 רש''י   ומה ענה אותו בלעם בן בעור . מה אזעום לא זעם ה' ( במדבר כג ) שלא כעסתי כל אותן הימים : מן השטים . שחטאתם לי שם דעו צדקותי שלא מנעתי טובתי ועזרתי מכם עד הבאתי אתכם לגלגל וכבשתי לפניכם שם את הארץ :

(ו) בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם יְהוָ֔ה אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה: בְּמָא אֶפְלַח קֳדָם יְיָ אִשְׁתַּעְבֵּד לֵאלָהָא דִשְׁכִנְתֵּיהּ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא הַאֶפְלַח קָדָמוֹהִי בְּעַלְוָן בְּעִגְלִין בְּנֵי שְׁנָא :


 רש''י   אכף . אהיה כפוף :





כתובים - תהילים - פרק עג

(כא) כִּ֭י יִתְחַמֵּ֣ץ לְבָבִ֑י וְ֝כִלְיוֹתַ֗י אֶשְׁתּוֹנָֽן: אֲרוּם יְחוּשׁ לִבִּי וְכוּלְיָתִי בָּעֲרָן כְּאֶשָׁא :


 רש''י   כי יתחמץ לבבי . מטרם שראיתי מפלה זו ברוח הקדש היה לבבי מתחמץ על דרך הרשעים שצלחה , ובכליותי הייתי משתונן , לשון חרב שנון , וכשהוא מתפעל התי''ו ניתנת באמצע שורש התיבה כדרך כל תיבה שיסוד תחילתה שי''ן :

(כב) וַאֲנִי-בַ֭עַר וְלֹ֣א אֵדָ֑ע בְּ֝הֵמ֗וֹת הָיִ֥יתִי עִמָּֽךְ: וַאֲנָא שַׁטְיָא לָא אֵידָע הֵיךְ בְּעִירֵי אִתְחַשְׁבֵית גַבָּךְ :


 רש''י   ואני . הייתי בער ולא הייתי יודע מה היא המדה וכבהמה הייתי עמך : ואני . אע''פ שהייתי רואה כל זה תמיד הייתי עמך ולא זזתי מיראתך :

(כג) וַאֲנִ֣י תָמִ֣יד עִמָּ֑ךְ אָ֝חַ֗זְתָּ בְּיַד-יְמִינִֽי: וַאֲנָא תְּדִירָא עִמָךְ אוֹחַדְתָּא בְיַד יְמִינִי :


 רש''י   אחזת ביד ימיני . להחזיקני ביראתך כשקרבו רגלי לנטות מדרכך כמו שאמר למעלה כמעט נטיו רגלי :

(כד) בַּעֲצָתְךָ֥ תַנְחֵ֑נִי וְ֝אַחַ֗ר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי: בְּמִלְכְּתָךְ תַּדְבְּרִנַנִי וּבָתַר דִשְׁלִים אַיְקָרָא דַאֲמַרְתָּא עֲלָי לְאַיְתָאָה תִּסְבִּנַנִי :


 רש''י   תנחני . נחיתני : ואחר כבוד תקחני . אילו היה טעם על כבוד היה פתרונו לאחר שהשלמת לסנחרב כל הכבוד שפסקת לו תקחנו אליך הפלת נסיך לישראל והחרבת את סנחרב עכשיו שהטעם על ואחר זה פתרונו ואחרי כן לכבוד תקחני משכתני אליך לכבוד ולתפארת :

(כה) מִי-לִ֥י בַשָּׁמָ֑יִם וְ֝עִמְּךָ֗ לֹא-חָפַ֥צְתִּי בָאָֽרֶץ: מַן כְּוָתָךְ דִילִי בִּשְׁמַיָא אֶלָא אַתְּ וְעִמָךְ חַבְרָא לָא צְבִיתִי בְּאַרְעָא :


 רש''י   מי לי בשמים . שום מלאך שבחרתי לי לאלוה לא בחרתי אלא אותך :





משנה גיטין פרק ז

א. מִי שֶׁאֲחָזוֹ קָרְדֵּיָקוֹס וְאָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, לֹא אָמַר כְּלוּם. אָמַר כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי וַאֲחָזוֹ קָרְדֵּיָקוֹס וְחָזַר וְאָמַר אַל תִּכְתֹּבוּ, אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. נִשְׁתַּתַּק וְאָמְרוּ לוֹ נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלשׁ פְּעָמִים, אִם אָמַר עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתֵּנוּ:

 ברטנורה   (א) מי שאחזו קורדייקוס. שנתבלבלה דעתו מחמת שד השולט על השותה יין חדש: אין בדבריו האחרונים כלום. וא''צ לחזור ולשאלו אחר שנתישבה דעתו, אלא כותבין הגט וסומכים על דבריו הראשונים. ומיהו כל זמן שדעתו מבולבלת אין כותבין הגט: הרכין. הטה: בודקין אותו. בדברים אחרים: הרי אלו יכתבו ויתנו. אם הרכין על הגט הרכנת הן:

ב. אָמְרוּ לוֹ נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ, וְאָמַר לָהֶם כְּתֹבוּ, אָמְרוּ לַסוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתָבוּהוּ וַחֲתָמוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לוֹ וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ, הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל, עַד שֶׁיֹּאמַר לַסוֹפֵר כְּתוֹב וְלָעֵדִים חֲתֹמוּ:

 ברטנורה   (ב) אמרו לו. לבריא או לשכיב מרע חכם: נכתוב גט לאשתך. שלא תזקק ליבם:

ג. זֶה גִטֵּךְ אִם מַתִּי, זֶה גִטֵּךְ אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה, זֶה גִטֵּךְ לְאַחַר מִיתָה, לֹא אָמַר כְּלוּם. מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי, מֵעַכְשָׁיו אִם מַתִּי, הֲרֵי זֶה גֵּט. מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, גֵּט וְאֵינוֹ גֵט. וְאִם מֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. זֶה גִטֵּךְ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה, וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק וְחָלָה וָמֵת, אוֹמְדִין אוֹתוֹ, אִם מֵחֲמַת חֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת, הֲרֵי זֶה גֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ גֵט:

 ברטנורה   (ג) זה גטך אם מתי. לא אמר כלום. דמשמע לכשאמות, ואין גט לאחר מיתה: מחולי זה. משמע מחולי זה ואילך, וכיון שמת מתוך החולי נמצא שאין הגט חל אלא לאחר מיתה: מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט. מספקא לן אי תנאה הוי מהיום אם אמות, וכיון שמת נתקיים התנאי ונמצא שהוא גט משעת נתינתו. אי חזרה הוי שחזר בו ממאי דאמר מהיום, ואמר לאחר מיתה יהא גט, ואינו כלום כיון דלא אמר מהיום אם מתי: חולצת. שמא אינו גט: ולא מתיבמת. שמא גט הוא והויא לה גרושת אחיו וקיימא עליה באסור כרת:

ד. לֹא תִתְיַחֵד עִמּוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים, אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהּ בְּשִׁפְחָתָהּ. מַה הִיא בְּאוֹתָן הַיָּמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּאֵשֶׁת אִישׁ לְכָל דְּבָרֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

 ברטנורה   (ד) לא תתיחד עמו. זה שנתן גט ואמר לה מהיום אם מתי, לא תתייחד עמו. שמא יבא עליה ותהא צריכה גט שני, דחיישינן שמא בעל לשם קדושין: מה היא באותן הימים. לאו ארישא קאי באומר מהיום אם מתי, דההיא ודאי לכי מיית אגלאי מלתא דהוי גט משעת נתינה, והבא עליה פטור. אלא באומר לה במסירת הגט הרי זה גטך והתגרשי בו מעת שאני בעולם אם מתי, ר' יהודה סבר סמוך למיתה הוא דהוי גט ומקמי הכי אשת איש היא. ור' יוסי סבר מכי יהיב לה גיטא כל שעתא מספקא לן דלמא זו היא שעה הסמוכה למיתה והוי גט ספק, ואע''ג דחי טפי, אין ברירה, הלכך ספיקא היא והבא עליה באשם תלוי:

ה. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְתִתֵּן. עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, אִם נָתְנָה לוֹ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָה מְגֹרֶשֶׁת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֵׂה בְצִידָּן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אִצְטְלִיתִי, וְאָבְדָה אִצְטְלִיתוֹ, וְאָמְרוּ חֲכָמִים תִּתֶּן לוֹ אֶת דָּמֶיהָ:

 ברטנורה   (ה) הרי זו מגורשת ותתן. מגורשת מעכשיו משעת קבלת הגט, וחייבת ליתן מה שהתנה עמה. ואם אבד הגט או נקרע קודם שתתן, אינה צריכה גט אחר, דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו: אמר רשב''ג מעשה בצידן. בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, אם אמר לה על מנת שתתני לי איצטליתי ואבדה איצטליתו, דוקא קאמר לה. רשב''ג אומר תתן לו את דמיה שלא נתכוין הבעל אלא להרווחה דידיה, ומעשה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו וכו' ואמרו חכמים תתן לו את דמיה. ואין הלכה כרשב''ג:

ו. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא, עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי, כַּמָּה הִיא מְנִיקַתּוּ, שְׁתֵּי שָׁנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ. מֵת הַבֵּן אוֹ שֶׁמֵּת הָאָב, הֲרֵי זֶה גֵּט. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא שְׁתֵּי שָׁנִים, עַל מְנָת שֶׁתָּנִיקִי אֶת בְּנִי שְׁתֵּי שָׁנִים, מֵת הַבֵּן אוֹ שֶׁמֵּת הָאָב אוֹ שֶׁאָמַר הָאָב אִי אֶפְשִׁי שֶׁתְּשַׁמְּשֵׁנִי, שֶׁלֹּא בְהַקְפָּדָה, אֵינוֹ גֵט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּזֶה גֵּט. כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כָל עַכָּבָה שֶׁאֵינָהּ הֵימֶנָּה, הֲרֵי זֶה גֵּט:

 ברטנורה   (ו) על מנת שתשמשי את אבא, על מנת שתניקי את בני. בגמרא מוכח דכל סתם שלא קבע זמן כמה תשמש את אביו או כמה תניק את בנו, כמפרש יום אחד דמי, ונתקיים התנאי אם תשמש את אביו או תניק את בנו יום אחד בלבד: כמה היא מניקתו. כלומר כמה הוא זמן היניקה, שאם הניקתו יום אחד בזה הזמן, נתקיים התנאי: שתי שנים. רבי יהודה אומר י''ח חודש. אבל אם הניקה אותו אחר ששלמו ב' שנים לרבנן וי''ח חדש לר' יהודה, אין זו יניקה, ולא נתקיים התנאי. ואין הלכה כר''י: מת הבן. ולא הניקתו כלל: או מת האב. ולא שמשתו: הרי זה גט. דלאו לצעורה איכוין בתנאו, אלא להרווחה דידיה, והא לא אצטריך. ואם היה יודע שימות אביו או בנו לא היה מתנה: שלא בהקפדה. אע''פ שהיא לא הכעיסתו, ואין העכבה ממנה, אינו גט. וכ''ש אם היה בהקפדה: כזה גט. הואיל ולא הקפידתו ואין העכבה ממנה. ואין הלכה כרשב''ג:

ז. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם וְהָיָה הוֹלֵךְ מִיהוּדָה לַגָּלִיל, הִגִּיעַ לְאַנְטִיפַּטְרָס וְחָזַר, בָּטֵל תְּנָאוֹ. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁלשִׁים יוֹם, וְהָיָה הוֹלֵךְ מִגָּלִיל לִיהוּדָה, וְהִגִּיעַ לִכְפַר עוֹתְנַאי וְחָזַר, בָּטֵל תְּנָאוֹ. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁלשִׁים יוֹם וְהָיָה הוֹלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִגִּיעַ לְעַכּוֹ וְחָזַר, בָּטֵל תְּנָאוֹ. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ כָּל זְמַן שֶׁאֶעֱבוֹר מִכְּנֶגֶד פָּנַיִךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחַד עִמָּהּ, הֲרֵי זֶה גֵּט:

 ברטנורה   (ז) הגיע לאנטיפטרס. מפרש בגמרא משנה זו, כגון דאתני שני תנאים, אי מטינא לגליל, לאלתר ליהוי גיטא. ואי לא מטינא לגליל, אי משתהינן תלתין יומין ולא אתינא ליהוי גיטא, ואי לא, לא ליהוי גיטא. והלך והגיע לאנטיפרס שהוא סוף ארץ יהודה וחזר קודם שלשים יום, בטל הגט. דלא לגליל מטא, ולא אשתהי תלתין יומין: וכן אם היה הולך מגליל ליהודה והגיע לכפר עותנאי. שהוא בקצה גבול הגליל: וכן אם היה הולך למדינת הים והגיע לעכו. שהוא בקצה גבול של א''י וחזר בתוך ל' יום, בטל הגט. שהרי לא הלך למדינת הים וגם לא נשתהה ל' יום: כל זמן שאעבור מנגד פניך ל' יום. כשאשתהה ל' יום עובר מנגד פניך אז יהא גט: והיה הולך ובא וכו'. לאחר מכאן כשישתהה ל' יום עובר מנגד פניה, יהא גט. ולא אמרינן הואיל ומעיקרא היה הולך ובא, ניחוש שמא פייס קטטה שביניהם ובטל גיטא, דמאחר שלא נתייחד עמה בשעה שהיה הולך ובא, לא חיישינן שמא פייס. ולכי מקיים תנאיה ושהה ל' יום עובר מנגד פניה, הוי גיטא. ובגמרא מוקי לה באומר בשעת התנאי ע''מ כן אני מוסר לה הגט, שתהא נאמנת עלי כמאה עדים כל זמן שתאמר שלא באתי ונתיחדתי ופייסתי. וכן הלכה. שאם לא אמר כן בשעת התנאי, חיישינן שמא יבא בעל ויערער ויאמר פייסתי:

ח. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה גֵּט:

 ברטנורה   (ח) אינו גט. דכיון דלא אמר מעכשיו, משמע לאחר שנים עשר חודש יהא גט, והרי מת בתוך הזמן וצריכה ליבם:

ט. אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, כָּתְבוּ גֵט בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט. כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵט לְאִשְׁתִּי אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כָתְבוּ בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּזֶה גֵּט. כָּתְבוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְנָתְנוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וָמֵת, אִם הַגֵּט קָדַם לַמִּיתָה, הֲרֵי זֶה גֵּט. וְאִם מִיתָה קָדְמָה לַגֵּט, אֵינוֹ גֵט. וְאִם אֵין יָדוּעַ, זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:




גמרא גיטין דף ל''ו ע''א

תְּנַן הָתָם פְּרוֹזְבּוֹל אֵינוֹ מְשַׁמֵּט זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזַּקֵן כְּשֶׁרָאָה אֶת הָעָם שֶׁנִּמְנְעוּ מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעָבְרוּ עַל מַה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַעַל וְגוֹ' עָמַד וְהִתְקִין פְּרוֹזְבּוֹל וְזֶה הוּא גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוֹל מוֹסְרַנִי לָכֶם דַיָּינִים שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁאֶגְבֶנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִים לְמַטָּה אוֹ הָעֵדִים. וּמִי אִיכָּא מִידִי דְמִדְאוֹרַיְיתָא מְשַׁמְּטָה שְׁבִיעִית וְהִתְקִין הִלֵּל דְּלֹא מְשַׁמְּטָה אָמַר אַבַּיֵּי בִּשְׁבִיעִית בִּזְמַן הַזֶּה וְרִבִּי הִיא. דְּתַנְיָא רִבִּי אוֹמֵר (שם) וְזֶה דְבַר הַשְׁמִיטָה שָׁמוֹט בִּשְׁתֵּי שְׁמִיטוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַחַת שְׁמִיטַת קַרְקַע וְאַחַת שְׁמִיטַת כְּסָפִים בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים בִּזְמַן שֶׁאִי אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקָע אִי אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים וּתְקִינוּ רַבָּנָן דִתְשַׁמֵּט זֵכֶר לִשְׁבִיעִית רָאָה הִלֵּל שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה עָמַד וְהִתְקִין פְּרוֹזְבּוּל וּמִי אִיכָּא מִידִי דְמִדְּאוֹרַיְיתָא לֹא מְשַׁמְּטָא שְׁבִיעִית וְתִקְּנוּ רַבָּנָן דִתְּשַׁמֵּט. אָמַר אַבַּיֵּי שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה הוּא. רָבָא אָמַר הֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר. דְּאָמַר רִבִּי יִצְחָק מְנַיִּן שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא י') כָּל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא לְשְׁלשָׁה יָמִים בַּעֲצַת הַשָׂרִים וְהַסְּגָנִים יָחֳרָם הוּא וְכָל רְכוּשׁוֹ. אִיבַּעְיָא לְהוּ כִּי הִתְקִין הִלֵּל פְּרוֹזְבּוֹל לְדָרֵיהּ הוּא דְתָקִין אוֹ דִילְמָא לְדָרֵי עַלְמָא נָמֵי תָקִין לְמָאי נַפְקָא מִינָהּ לְבַטּוּלֵיהּ אִי אֲמַרְתְּ לְדָרֵיה הוּא דְתָקִין מְבַטְּלִינָן לֵיהּ אֶלָּא אִי אֲמַרְתְּ לְדָרֵי עַלְמָא נָמֵי תָקִין הָא אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל הֵימֶנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן מָאי. תָּא שְׁמַע דְּאָמַר שְׁמוּאֵל לֹא כַּתְבִינָן פְּרוֹזְבוֹל אֶלָּא אִי בְּבֵי דִינָא דְסוּרָא. אִי בְּבֵי דִינָא דִנְהַרְדָּעָא. וְאִי סַלְקָא דַעְתָּךְ לְדָרֵי עַלְמָא נָמֵי תָקִין בִּשְׁאַר בֵּי דִינָא נָמֵי לִכְתְּבוּ:

 רש''י  אינו משמט. מאחר שכתבו פרוזבול אינו משמט חובו בשביעית: מוסרני לכם. את שטרותי שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש ולקמן מוקי דיש כח בידם להפקיע ממונו של זה וליתן לזה במקום שיש סייג ותקנה: והתקין הלל. דלא תשמט ועקר דבר מן התורה: בשביעית בזמן הזה. והלל כרבי ס''ל דא' שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן היא, ואע''ג דהלל בבית שני הוה ס''ל לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרינן בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר. ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי כתב במס' גיטין בירושלמי מנין שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמטה שמוט אחת שמיטת היובל ואחת שמיטת שביעית. אבל בת''כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג, ואומר אני שהוא מחלוקת: בזמן שאי אתה משמט קרקע. כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ: אי אתה משמט כספי'. ואע''פ שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ ילפי' בהיקישה דלא נהגו: ואמרו רבנן דתשמט. בזמן הזה: זכר לשביעית. שלא תשתכח תורת שביעית: ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית. בזמן הזה כרבי ואמור רבנן דתשמט ונמצא הלוה גזלן על פיהם: שב ואל תעשה. הלוה הזה יושב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ולא עקר ליה בידים וכה''ג מותר לעקור דבר מן התורה כגון שופר ולולב ודומיהן ביבמות בהאשה רבה דלא עקירה בידים היא: רבא אמר. לעולם בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי שביעית וכו' דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר דהפקר ב''ד בממון הפקר הוא: לבטולי. להושיב ב''ד אי אכשיר דרא שלא ימנעו מלהלוות: לא כתבינן פרוזבול. דלא אלים לאפקורי ממונא: אלא בי דינא דסורא. רב: דינא דנהרדעא. שמואל:




זוהר בלק דף קצ''ו ע''א

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (ישעיה ג) מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ וְגוֹמֵר. מָאי שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ הָאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא בִצְלוֹתָא וְהָכִי הוּא מָאן דְרָגִיל לְמֵיתֵי לְבֵי כְנִישְׁתָּא לְצַלָּאָה וְיוֹמָא חָדָא לָא אָתֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא שָׁאִיל עָלֵיהּ וְאָמַר מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ. מָאי שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ בְּמָאן. אֵי תֵימָא בִנְבִיאָה אוֹ גְבַר אַחֲרָא מָאן יְהַב נְבִיאָה אוֹ גְבַר אַחֲרָא לִצְלוֹתָא. דִבְגִין דְצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל נְבִיאָה אוֹ דִגְבַר בְּעַלְמָא. אֶלָּא הַהוּא דְצַלֵּי צְלוֹתִין בְּכָל יוֹמָא אִיהוּ שׁוֹמֵעַ בְהַהוּא קוֹל דְקָרֵי לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּמִשְׁתְּבַח בֵּיהּ וְאָמַר דְאִיהוּ עַבְדּוֹ וַדָּאי שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל בְּמָאי קוֹל בְּהַהוּא דְאִקְרֵי עַבְדּוֹ שְׁבָחָא עִלָּאָה אִיהוּ דְנָפַק עָלֵיהּ קוֹל דְּאִיהוּ עַבְדּוֹ. וְתוּ דְקַלָּא אִשְׁתְּמַע בְּכָל אִינוּן רְקִיעִין דְּאִיהוּ עַבְדָּא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא וְדָא אִיהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ. וְכִי בְּגִין דְּלָא אָתָא לְצַלּוּיֵי הָלַךְ חֲשֵׁכִים. אֶלָּא אוּקְמוּהָ. אֲבָל עַד לָא יִתְכַּנְשׁוּן יִשְׂרָאֵל לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת לְצַלָּאָה סִטְרָא אַחֲרָא קַיְימָא וְסָגִיר כָּל נְהוֹרִין עִלָּאִין דְּלָא יִתְפַּשְּׁטוּן וְיִפְקוּן עַל עַלְמִין. וּתְלַת זִמְנִין בְּיוֹמָא אַזְלֵי סְטָר אַחֲרָא דְכַר וְנוּקְבָא וּמִשַׁטְּטִין בְּעַלְמָא וְהַהוּא עִידָן אַתְקַן לִצְלוֹתָא בְגִין דְּלָא הֲוֵי תַמָּן קִטְרוּגָא כְּלַל. וּכְדֵין אִיהוּ עִידָן לִצְלוֹתָא בְגִין דְּאִינוּן אַזְלֵי לִמְשַׁטְּטָא בְטוּרֵי חַשׁוּךְ וְהַר נִשְׁפֶּה כְדֵין פְּתִיחִין כַּוֵּי נְהוֹרִין עִלָּאִין וְנַפְקֵי וְשַׁרְיָאן עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת בְּרֵישֵׁיהוֹן דְּאִינוּן דְצַלָּאן צְלוֹתִין וּמִתְפַּלְּגָן נְהוֹרִין עַל רֵישַׁיְיהוּ וְקֻדְשָׁא בְרִיּךְ הוּא שָׁאִיל עַל הַהוּא דְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן וְאָמַר חֲבָל עַל פְּלָנַיָּא דְהָוָה רָגִיל הָכָא וְהַשְׁתָּא דְהָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאִתְעַבָּר מִקָמֵי נְהוֹרִין וְהָלַךְ לְשַׁטְּטָא בְטוּרַיָּא בְעַלְמָא וְנָפַק מֵהַהוּא נֹגַהּ נְהוֹרָא דְנָהִיר וְלֵית בֵּיהּ חוּלָקָא אֵין נֹגַהּ לוֹ כְמָא דְאִתְפְּלִיג וְשַׁרְיָיא עַל אַחֲרָנִין דְּתַמָּן כַּמָה טָבִין אִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ (אֵין נֹגַהּ לוֹ הַשְׁתָּא דְהָלַךְ חֲשֵׁכִים). וְאִלּוּ הֲוָה תַמָּן יִבְטַח בְשֵׁם יְיָ בִכְלָלָא דְעֶבֶד קַדְמָאָה. וְיִשָּׁעֵן בֵאלֹהָיו בְּרָזָא דְעֶבֶד תִּנְיָינָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן אֶלְעָזָר בְּרִי וַדָּאי רוּחַ נְבוּאָה שַׁרְיָיא עֲלָךְ:

 תרגום הזוהר  פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר, מִי בָּכֶם יְרֵא ה' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשְׁעָן בֶּאֱלֹקָיו. שׁוֹאֵל, מַהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ. מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּהוּ הַחֲבֵרִים בִּתְפִלָּה. וְכָךְ הוּא. דְּהַיְנוּ מִי שֶׁרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל, וְיוֹם אֶחָד לֹא בָּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹאֵל עָלָיו וְאוֹמֵר, מִי בָּכֶם יְרֵא ה' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ. אֲבָל, מַהוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ, בְּמִי. אִם תֹּאמַר שֶׁעַבְדּוֹ, הַיְנוּ בְּנָבִיא, אוֹ אִישׁ אַחֵר, מִי נָתַן נָבִיא אוֹ אִישׁ אַחֵר לַתְּפִלָּה. וְכִי מִשּׁוּם שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, הוּא שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל נָבִיא אוֹ אִישׁ אַחֵר בָּעוֹלָם. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אוֹתוֹ הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלּוֹת בְּכָל יוֹם הוּא שׁוֹמֵעַ בַּקּוֹל הַהוּא שֶׁקוֹרֵא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִשְׁתַּבֵּחַ בּוֹ וְאוֹמֵר, שֶׁהוּא עַבְדּוֹ וַדַּאי. וְהַיְנוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל, בְּאֵיזֶה קוֹל, בַּקּוֹל הַהוּא שֶׁנִּקְרָא עַבְדּוֹ כִּי שֶׁבָח עֶלְיוֹן הוּא, שֶׁיָּצָא עָלָיו קוֹל שֶׁהוּא עַבְדּוֹ. וְעוֹד, שֶׁקּוֹל נִשְׁמָע בְּכָל אֵלּוּ הָרְקִיעִים, שֶׁהוּא עֶבֶד הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. וְזֶה הוּא, שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ. שׁוֹאֵל, וְכִי מִשּׁוּם שֶׁלֹּא בָּא לְהִתְפַּלֵּל, הוּא הָלַךְ חֲשֵׁכִים. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הֶעֱמִידוּהוּ. אֲבָל מִטֶּרֶם שֶׁמִּתְאַסְּפִים יִשְׂרָאֵל לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת לְהִתְפַּלֵּל, עוֹמֵד סִטְרָא אַחֲרָא וְסוֹגֵר כָּל אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁלֹּא יִתְפַּשְּׁטוּ וְיֵצְאוּ עַל הָעוֹלָם, וְשָׁלֹש פְּעָמִים בַּיּוֹם הוֹלֶכֶת הַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁהוּא זָכָר וּנְקֵבָה, וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם. וְהָעֵת הַהִיא נִתְתַּקְּנָה לִתְפִלָּה מִשּׁוּם שֶׁאֵין שָׁם קִטְרוּג כְּלָל. וְאָז הוּא הַזְּמָן לִתְפִלָּה, כִּי מִשּׁוּם שֶׁהֵם, הַסִּטְרָא אַחֲרָא, הוֹלְכִים לְשׁוֹטֵט בְּהָרֵי חֹשֶךְ וְהָר נִשְׁפָּה, פְּתוּחִים אָז הַחֲלוֹנוֹת שֶׁל הָאוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְיוֹצְאִים וְשׁוֹרִים עַל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּרֹאשָׁם שֶׁל אֵלּוּ הַמִּתְפַּלְּלִים תְּפִלּוֹת וּמִתְפַּשְּׁטִים הָאוֹרוֹת עַל רָאשֵׁיהֶם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹאֵל עַל אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ נִמְצָא שָׁם, וְאוֹמֵר חֲבָל עַל פְּלוֹנִי, שֶׁהָיָה רָגִיל כָּאן, וְעַתָּה הָלַךְ חֲשֵׁכִים, שֶׁנֶּעֱבָר מִן הָאוֹרוֹת, וְהָלַךְ לְשׁוֹטֵט בֶּהָרִים בָּעוֹלָם, כִּי הוּא נִמְצָא תַּחַת שְׁלִיטָת הַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁבְּהָרֵי חֹשֶׁךְ, וְיָצָא מֵהַנֹּגַהּ הַהוּא שֶׁהוּא אוֹר הַמֵּאִיר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאֵין לוֹ בּוֹ חֵלֶק. וְזֶ''שׁ אֵין נֹגַהּ לוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט וְשׁוֹרֶה עַל אֲחֵרִים אֲשֶׁר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כַּמָּה טוֹב נֶאֱבָד מִמֶּנּוּ. וְאִלּוּ הָיָה שָׁם, יִבְטַח בְּשֵׁם ה' דְּהַיְנוּ בִּכְלָל עֶבֶד הָאֶחָד, שֶׁלִּפְנֵי הַתְּפִלָּה, וְיִשָׁעֵן בֵּאלֹקָיו, בְּסוֹד עֶבֶד הַשֵּׁנִי, שֶׁלְֹּאַחַר תְּפִלַּת הָעֲמִידָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר בְּנִי, וַדַּאי רוּחַ נְבוּאָה שׁוֹרֶה עָלֶיךְ.




הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י'

א. טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת מַשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר וְכֵן מִי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר עַל הַנִּסִּים בְּחַנֻכָּה וּבְפוּרִים וַעֲנֵנוּ בִּתְפִלַּת תַּעֲנִית אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְאִם נִזְכַּר קוֹדֶם שֶׁיַּעֲקוֹר אֶת רַגְלָיו אוֹמֵר עֲנֵנוּ כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה פּוֹדֶה וּמַצִיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְכוּלֵי: ב. שָׁכַח וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם שֶׁל שַׁבָּת וְכֵן בְּיוֹם טוֹב. שָׁכַח וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב מִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵיהֶן עַרְבִית שְׁתַּיִם שֶׁל חוֹל. מַבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה וְאֵינוֹ מַבְדִיל בַשְּׁנִיָּיה. וְאִם הִבְדִּיל בִּשְׁתֵּיהֶן. אוֹ לֹא הִבְדִּיל בְּאַחַת מֵהֶן יָצָא אֲבָל אִם לֹא הִבְדִיל בָּרִאשׁוֹנָה וְהִבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּיה חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלִישִׁית מִפְּנֵי שֶׁהָרִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִקְּדִימָה לִתְפִלַּת עַרְבִית. וְכָל הַמִּתְפַּלֵּל שְׁתֵּי תְפִלּוֹת אֲפִלּוּ שַׁחֲרִית וּמוּסַף לֹא יִתְפַּלֵּל זוּ אַחַר זוּ אֶלָּא יִשְׁהֶא בֵּין תְּפִלָּה לִתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹנֵן דַּעְתּוֹ עָלָיו:





מוסר

מספר חסידים סימן קי''ז קי''ח

יִשְׂרָאֵל שֶׁשּׁוֹמֵעַ שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו שֶׁהוּא נָכְרִי צָרִיךְ לוֹמַר יְהוּדִי אֲנִי. מְנָלָן מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִכָּנְסוּ עַצְמוֹתַי בָּאָרֶץ הוֹאִיל וְלֹא זָכִיתִי לִכָּנֵס. כְּמוֹ עַצְמוֹת יוֹסֵף אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּמוֹדֶה בְּאַרְעֵיהּ יִקָּבֵר בְּאַרְעֵיהּ יוֹסֵף עַל שֶׁאָמַר כִּי גָנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים זָכוּ עַצְמוֹתָיו לִיקָבֵר בְּאָרֶץ. אֲבָל אַתָּה שֶׁשָּׁתַקְתָּ כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ אִישׁ מִצְרִי הִצִילָנוּ מִיַּד הָרוֹעִים וְלֹא אָמַרְתָּ אִישׁ עִבְרִי אָנֹכִי לָכֵן לֹא יִכָּנְסוּ עַצְמוֹתֶיךָ לָאָרֶץ: הַנּוֹתֵן יַיִן לְמִי שֶׁעֶסְקוֹ בְנָשִׁים הֲרֵי זֶה מְסַיֵּיעַ עוֹבְרֵי עֲבֵירָה כִּי הוּא מַמְשִׁיךְ אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲבֵירָה אֲבָל הַנּוֹתֵן יַיִן לְמִי שֶׁמִּצְטָעֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל לִלְמוֹד וּלְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּונָה מִפְּנֵי צַעֲרוֹ וּכְשֶׁמַּשְׁקֵהוּ אָז מִתְיַשֶּׁבֶת דַּעְתּוֹ עָלָיו וְשָׂמַח עַל זֶה נֶאֱמַר (שופטים ט) הַמְּשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים:




בלק יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(יז) כִּֽי-כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר-תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה-נָּא֙ קָֽבָה-לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה: אֲרֵי יְקָרָא אֲיַקְרִינָךְ לַחֲדָא וְכֹל דִי תֵימַר לִי אַעְבֵּד וְאִיתָא כְעַן לוֹט לִי יַת עַמָא הָדֵין:


 רש''י   כי כבד אכבדך מאד. יותר ממה שהיית נוטל לשעבר אני נותן לך:

(יח) וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם-יִתֶּן-לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַֽעֲבֹר֙ אֶת-פִּי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַֽעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה: וַאֲתֵיב בִּלְעָם וַאֲמַר לְעַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֵי בֵיתֵיהּ כְּסַף וּדְהַב לֵית לִי רְשׁוּ לְמֶעֱבַּר עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָי לְמֶעְבַּד זְעֵרְתָּא אוֹ רַבְּתָא:


 רש''י   מלא ביתו כסף וזהב. למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר, ראוי לו לתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חילות רבות, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח: לא אוכל לעבר. על כרחו גלה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה:

(יט) וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם-אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה-יֹּסֵ֥ף יְהֹוָ֖ה דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי: וּכְעַן אוֹרִיכוּ כְעַן הָכָא אַף אַתּוּן בְּלֵילְיָא וְאִדַע מָה יוֹסֵף יְיָ לְמַלָלָא עִמִי:


 רש''י   גם אתם. פיו הכשילו, גם אתם סופכם לילך בפחי נפש כראשונים: מה יסף. לא ישנה דבריו מברכה לקללה הלואי שלא יוסיף לברך, כאן נתנבא שעתיד להוסיף להם ברכות על ידו:

(כ) וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים | אֶל-בִּלְעָם֘ לַ֒יְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם-לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָֽאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת-הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַֽעֲשֶֽׂה: וַאֲתָּא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְבִלְעָם בְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ אִם לְמִקְרֵי לָךְ אֲתוֹ גֻבְרַיָא קוּם אִיזֵיל עִמְהוֹן וּבְרַם יַת פִּתְגָמָא דִי אֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תַּעְבֵיד:


 רש''י   אם לקרא לך. אם הקריאה שלך וסבור אתה לטול עליה שכר, קום לך אתם: ואך. על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה, ואף על פי כן וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה:

(כא)  שלישי  וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת-אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם-שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב: וְקָם בִּלְעָם בְּצַפְרָא וְזָרֵיז יַת אֲתָנֵיהּ וַאֲזַל עִם רַבְרְבֵי מוֹאָב:


 רש''י   ויחבש את אתנו. מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו. אמר הקדוש ברוך הוא רשע כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו: עם שרי מואב. לבו כלבם שוה:

(כב) וַיִּֽחַר-אַ֣ף אֱלֹהִים֘ כִּֽי-הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל-אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ: וּתְקֵיף רָגְזָא דַיְיָ אֲרֵי אָזֵיל הוּא וְאִתְעַתַּד מַלְאָכָא דַיְיָ בְּאוֹרְחָא לְשָׂטָן לֵהּ וְהוּא רָכִיב עַל אַתָּנֵיהּ וּתְרֵין עוּלֵימוֹהִי עִמֵהּ:


 רש''י   כי הולך הוא. ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך: לשטן לו. מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד: ושני נעריו עמו. מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו וחוזרים ומשמשים זה את זה:





נביאים - מיכה - פרק ו

(ז) הֲיִרְצֶ֤ה יְהוָה֙ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי-שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי: הַיִתְרְעֵי יְיָ בְּאַלְפֵי דִּכְרִין בְּרִבְבַת נַחְלִין דִּמְשַׁח הַאֶתֵּן בּוּכְרִי חֲלַף חוֹבִי חִבּוּב מְעַי חֲלַף חֲטָאֵי נַפְשִׁי :


 רש''י   נחלי שמן . למנחות : האתן בכורי . קרבן לפשעי :

(ח) הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה-טּ֑וֹב וּמָֽה-יְהוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם-עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם-אֱלֹהֶֽיךָ: (ס) הַיְחַוֶה לָךְ אֱנָשָׁא מַה טָב וּמָה יְיָ תְּבַע מִנָךְ אֱלָהֵן לְמֶעְבַּד דִּין דִקְשׁוֹט וּלְמִרְחַם גְּמִילוּת חִסְדָּא וְהַוֵי צְנִיעַ לְהַלָכָא בִּדְחַלְתָּ דֶּאֱלָהָךְ :


 רש''י   הגיד . הקב''ה לך אדם מה טוב לך לעשות : והצנע לכת . ת''י הוי צנוע למיהך בדחלא דאלהך , ד''א והצנע לכת לא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מבייש את חבירו ובא לפייסו ואומר לו איני מתרצה לך עד שיבא פלוני ופלוני שבזיתני לפניהם אבל הקב''ה אין חפץ אלא שישוב אליו בינו לבין עצמו :

(ט) ק֤וֹל יְהוָה֙ לָעִ֣יר יִקְרָ֔א וְתוּשִׁיָּ֖ה יִרְאֶ֣ה שְׁמֶ֑ךָ שִׁמְע֥וּ מַטֶּ֖ה וּמִ֥י יְעָדָֽהּ: קַל נְבִיָא דַיְיָ עַל קַרְתָּא מִכְלָן וּמַלְפַיָא דַחֲלוֹן לִשְׁמָע שְׁמַע מַלְכָּא וְשִׁלְטוֹנָא וּשְׁאָר עַמָא דְאַרְעָא :


 רש''י   קול ה' לעיר יקרא . קל נבייא דה' על קרתא מכריזין להם תשובה : ותושיה יראה שמך . ותושיה קורא להם הנביא אשר רואה את שמך אשר נותן לב להתבונן ולראות דרכיך ותושיה מוסב על מקרא שלמעלה הימנו : שמעו מטה ומי יעדה . הטו אזן ושמעו מטה הפורענות אשר תרדה אתכם שהנביאים מתרים בכם ושמעו מי הוא אשר ייעד אותו הפורענות אם יכולת בידו לקיים מה שגוזר ויונתן לא כן תירגם . ( ותושיה יראה שמך . מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו התורה מצילו מגיהנם ) :

(י) ע֗וֹד הַאִשׁ֙ בֵּ֣ית רָשָׁ֔ע אֹצְר֖וֹת רֶ֑שַׁע וְאֵיפַ֥ת רָז֖וֹן זְעוּמָֽה: עוֹד הַאִית בֵּית רַשִּׁיעָא אוֹצְרִין דִרְשַׁע וּמְכִלַן דִשְׁקַר מַיְיתִין לוּט :


 רש''י   עוד האש בית רשע אוצרות רשע . ה''א האש נקודה פתח לפי שהיא תמוה וכן פירושו עוד ל' אורך ימים הוא , האש כמו היש ( ובד''ה א ב ) מצינו אישי אבי דוד במקום ישי אף כאן אש במקום יש וכן ( בשמואל ב יד ) אם אש להמין ולהשמאיל אם יש להאמין ולהשמאיל , וי''ת כן האית שיעלה בלבבכם שיתקיים בית רשע לאורך ימי' ואוצרות רשע : ואיפת רזון זעומה . מדה קטנה שעשיריכם מרמים בה העניים ומביאין אותן לידי רזון והוא זעומה באפו של הקב''ה :

(יא) הַאֶזְכֶּ֖ה בְּמֹ֣אזְנֵי רֶ֑שַׁע וּבְכִ֖יס אַבְנֵ֥י מִרְמָֽה: הַיִזְכּוּן בְּמִזְנְוָן דִרְשַׁע וּבְכִיס דִבֵּיהּ מַתְקְלִין רַבְרְבִין וּדְעַדְקִין : (יב) אֲשֶׁ֤ר עֲשִׁירֶ֙יהָ֙ מָלְא֣וּ חָמָ֔ס וְיֹשְׁבֶ֖יהָ דִּבְּרוּ-שָׁ֑קֶר וּלְשׁוֹנָ֖ם רְמִיָּ֥ה בְּפִיהֶֽם: דְעַתִירָהָא מָלָן אוֹצְרֵיהוֹן חֲטוֹף וְיָתְבָהָא מְמַלְּלִין שְׁקַר וְלִישָּׁנְהוֹן נִכְלִין בְּפוּמְּהוֹן :




כתובים - תהילים - פרק צא

(ח) רַ֭ק בְּעֵינֶ֣יךָ תַבִּ֑יט וְשִׁלֻּמַ֖ת רְשָׁעִ֣ים תִּרְאֶֽה: לְחוֹד בְּעַיְנָךְ תְּהֵי מִסְתַּכַּל וְהֵיךְ מִתְגַמְרִין רַשִׁיעֵי תֶחֱמֵי :


 רש''י   ושלמת . כליון , ולמה :

(ט) כִּֽי-אַתָּ֣ה יְהוָ֣ה מַחְסִ֑י עֶ֝לְי֗וֹן שַׂ֣מְתָּ מְעוֹנֶֽךָ: עֲנֵי שְׁלֹמֹה וְכֵן אֲמַר אֲרוּם אַנְתְּ הוּא יְיָ רוּחֲצָנִי בִּמְדוֹר עִלָאָה שַׁוֵיתָא בֵּית שְׁכִנְתָּךְ :


 רש''י   כי אתה . אמרת : ה' מחסי . והרי זה מקרא קצר : עליון שמת מעונך . את הקב''ה שמת מעון מבטחך :

(י) לֹֽא-תְאֻנֶּ֣ה אֵלֶ֣יךָ רָעָ֑ה וְ֝נֶ֗גַע לֹא-יִקְרַ֥ב בְּאָהֳלֶֽךָ: אֲתִיב מָרֵי עַלְמָא וְכֵן אֲמַר לָא תְאָרַע לָךְ בִּישְׁתָּא וּמַכְתָּשָׁא וּמַזִיקַיָא לָא יִקְרְבוּן בְּמַשְׁכְּנָיִךְ :


 רש''י   לא תאנה . לא תקרה וכן והאלהי' אנה לידו ( שמות כא ) :

(יא) כִּ֣י מַ֭לְאָכָיו יְצַוֶּה-לָּ֑ךְ לִ֝שְׁמָרְךָ֗ בְּכָל-דְּרָכֶֽיךָ: אֲרוּם מַלְאֲכוֹי יְפַקֵד עֲלָךְ לְמִטְרִינָךְ בְּכָל אוֹרְחָתֵךְ : (יב) עַל-כַּפַּ֥יִם יִשָּׂא֑וּנְךָ פֶּן-תִּגֹּ֖ף בָּאֶ֣בֶן רַגְלֶֽךָ: עַל תּוּקְפֵיהוֹן יִטְלוּנָךְ דִלְמָא תַתְקֵל בְּיִצְרָא בִישָׁא דִמְתִיל לְאַבְנֵי רִגְלָךְ :


 רש''י   פן תגוף . פן תכשל וכן כל לשון נגיפה אצופי''ר בלע''ז :

(יג) עַל-שַׁ֣חַל וָפֶ֣תֶן תִּדְרֹ֑ךְ תִּרְמֹ֖ס כְּפִ֣יר וְתַנִּֽין: עַל גּוּר בַּר אַרְוְיָן וּפִתְנָא תִּבְעוֹט תִּרְמוֹס אַרְיָא וְחוּרְמָנָא :




משנה סנהדרין פרק י

א. כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְאַפִּיקוֹרוֹס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בִסְפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר (שמות טו) כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו:

 ברטנורה   (א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואפילו אלו שנתחייבו מיתה בבית דין מפני רשעתן. יש להם חלק לעולם הבא. ועולם הבא (האמור) כאן הוא העולם הבא אחר תחיית המתים. שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים. כחמה וכלבנה וכככבים. כדמייתי בגמרא בהאי פרקא. מתים שעתידים לחיות אין חוזרין לעפרן והעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה. ואף על פי שיש בו גוף וגויה. אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. ומפני שאין כל ישראל שוין בו. אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. משום הכי קתני יש להם חלק: האומר אין תחיית המתים מן התורה. בגמרא קאמר וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים. לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים. ומכאן אני מוכיח שהעולם הבא האמור במשנה זו אינו העולם שהנשמות מונחות בו בזמן הזה. אלא העולם של תחיית המתים כדפרישית: אפיקורוס. שמבזה תלמידי חכמים וכל שכן המבזה התורה עצמה: בספרים החיצונים. ספרי מינים. כגון ספרי ארס''טו היוני וחבריו ובכלל זה הקורא בשירים של עגבים. ודברי חשק שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא אבוד זמן בלבד: והלוחש על המכה. וברוקק בלבד הוא דאין לו חלק לעולם הבא לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה: וההוגה את השם. של ד' אותיות כמו שהוא נכתב:

ב. שְׁלשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שְׁלשָׁה מְלָכִים, יָרָבְעָם, אַחְאָב, וּמְנַשֶּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְנַשֶּׁה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הַימים ב. לג) וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַיִם לְמַלְכוּתוֹ. אָמְרוּ לוֹ, לְמַלְכוּתוֹ הֱשִׁיבוֹ וְלֹא לְחַיִּיִ הָעוֹלָם הַבָּא הֱשִׁיבוֹ. אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת, בִּלְעָם, וְדוֹאֵג, וַאֲחִיתֹפֶל, וְגֵחֲזִי:

 ברטנורה   (ב) ד' מלכי' וד' הדיוטות. אף על פי שגדולים וחכמים היו: אין להם חלק לעולם הבא. שלא היתה אמונתם שלימה אף על גב דבלע' מעו''ג הוה. ואנן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא תנן משום דקי''ל חסידי עו''ג יש להם חלק לעולם הבא אשמועינן דבלע' לאו מחסידי עו''ג הוה:

ג. דּוֹר הַמַּבּוּל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵין עוֹמְדִין בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו) לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, (לֹא דִין וְלֹא רוּחַ). דּוֹר הַפַּלָּגָה אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יא) וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה', לָעוֹלָם הַבָּא. אַנְשֵׁי סְדוֹם אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יג) וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד. רָעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְחַטָּאִים, לָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל עוֹמְדִין בַּדִּין. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵין עוֹמְדִין בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים. עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל. וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים, אֵלּוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם. אָמְרוּ לוֹ, אֵינָם עוֹמְדִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים אֲבָל עוֹמְדִין בַּעֲדַת רְשָׁעִים. (מְרַגְּלִים אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד) וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִיאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'. וַיָּמֻתוּ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. בַּמַּגֵּפָה, בָּעוֹלָם הַבָּא). דּוֹר הַמִּדְבָּר אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵין עוֹמְדִין בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (תהלים נ) אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח. עֲדַת קרַח אֵינָהּ עֲתִידָה לַעֲלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז) וְתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל, לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (שמואל א. ב) יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֵינָן עֲתִידִין לַחֲזוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט) וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה, מָה הַיּוֹם הַזֶּה הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף הֵם הוֹלְכִים וְאֵינָם חוֹזְרִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כַּיּוֹם הַזֶּה, מָה הַיּוֹם מַאֲפִיל וּמֵאִיר, אַף עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁאָפַל לָהֶן, כָּךְ עָתִיד לְהָאִיר לָהֶן:

 ברטנורה   (ג) שנאמר לא ידון רוחי באדם לא דין ולא רוח. שאין עומדין בדין. ואין להם רוח לחיות עם הצדיקים שיש להם חלק: כורתי בריתי עלי זבח. שכרתו ברית עם המקום עלי זבחים. ושלמי'. דכתיב (שמות כד) ויזבחו זבחים שלמים וכתי' (שם) ויזרוק על העם ויאמר. הנה דם הברית: אין עתידין לחזור. ממקום שגלו והא דאמרינן שירמיה החזירן ויאשיהו בן אמון מלך עליהם. לא כלן חזרו אלא מקצתן:

ד. אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת אֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יג) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְבֵי עִירָם. וְאֵנָן נֶהֱרָגִים עַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ מֵאוֹתָהּ הָעִיר וּמֵאוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט וְעַד שֶׁיֻּדַּח רֻבָּהּ וְעַד שֶׁיַּדִּיחוּם אֲנָשִׁים. הִדִּיחוּהָ נָשִׁים וּקְטַנִּים אוֹ שֶׁהֻדַּח מִעוּטָהּ אוֹ שֶׁהָיוּ מַדִּיחֶיהָ חוּצָה לָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ כַיְּחִידִים. וּצְרִיכִין שְׁנֵי עֵדִים וְהַתְרָאָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. זֶה חֹמֶר בַיְחִידִים מִבַּמְרֻבִּים, שֶׁהַיְחִידִים בִּסְקִילָה, לְפִיכָךְ מָמוֹנָם פָּלֵט. וְהַמְרֻבִּים בְּסַיִף, לְפִיכָךְ מָמוֹנָם אָבֵד:

 ברטנורה   (ד) יצאו אנשים בני בליעל. בנים שאינם עולים בתחיית המתים. ונדחין כמדיחין: עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר. דכתיב וידיחו את יושבי עיר' ולא יושבי עיר אחרת: ומאותו השבט. דכתיב מקרב' מקרב השבט עצמו: ועד שיודח רוב' של עיר דכתיב יושבי עיר'. דמשמע ישוב' של עיר דהיינו רובה: הרי אלו כיחידים. שעבדו כוכבים וידונו בסקילה וממונן פלט: וצריכים. אנשי עיר הנדחת: שני עדים והתראה לכל אחד ואחד. שהיו מרבים להם בתי דינין וכל מי שנמצא שעבד כוכבים בעדים והתראה מפרישים אותן עד שיראו אם הם רובה של עיר מביאין אותן לבית דין הגדול וגומרין דינן שם והורגים אותם בסייף. וממונן אבד ואם לא נמצאו רובה של עיר דנין אותן בסקילה וממונן פלט:

ה. הַכֵּה תַכֶּה אֶת וְגוֹ' (שם). הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הֲרֵי אֵלּוּ מַצִילִין אוֹתָהּ. (שם) הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב, מִכָּאן אָמְרוּ נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ אוֹבְדִין, שֶׁבְּחוּצָה לָהּ פְּלֵטִין. וְשֶׁל רְשָׁעִים, בֵּין שֶׁבְּתוֹכָהּ בֵּין שֶׁבְּחוּצָה לָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ אוֹבְדִין:

 ברטנורה   (ה) החמרת והגמל'. שיירא של חמרים ושל גמלים שנשתהו בעיר שלשים יום הוי להו בכלל יושבי עירם: הרי אלו מצילין. אם רוב אנשי העיר הודחו. ומיעוט לא הודחו וחמרים וגמלים שלא הודחו. משלימין את המועט לעשותן רוב הרי אלו מצילין. שאין ממונן אבד אלא נדונין כיחידים. וה''ה דגורמין נמי לעשות עיר הנדחת אם הודחו עמם לעשותם רוב אלא דתנא אזכותא קא מהדר ועוד דהא פסיקא ליה טפי דסתם חמרת וגמלת אין דעתן מעורבת עם בני העיר שיהיו נדחין עמהן:

ו. (שֶׁנֶּאֱמַר) (דברים יג) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְגוֹ'. אִם אֵין לָהּ רְחוֹב, עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב. הָיָה רְחוֹבָהּ חוּצָה לָהּ, כּוֹנְסִין אוֹתוֹ לְתוֹכָהּ. (שֶׁנֶּאֱמַר) (שם) וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ. שְׁלָלָהּ, וְלֹא שְׁלַל שָׁמָיִם. מִכָּאן אָמְרוּ, הַהֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁבָּהּ יִפָּדוּ, וּתְרוּמוֹת יִרְקָבוּ, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכִתְבֵי הַקּדֶשׁ יִגָּנֵזוּ. כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אַתֶּם עוֹשִׂים דִּין בְּעִיר הַנִּדַּחַת, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם מַעֲלִין עוֹלָה כָלִיל לְפָנָי. (שם) וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם (לֹא תִבָּנֶה עוֹד), לֹא תֵעָשֶׂה (אֲפִלּוּ) גַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא תִבָּנֶה עוֹד, לִכְמוֹ שֶׁהָיְתָה אֵינָהּ נִבְנֵית אֲבָל נַעֲשֵׂית הִיא גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. (שם) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם, חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם. אָבְדוּ רְשָׁעִים מִן הָעוֹלָם, נִסְתַּלֵּק חֲרוֹן אַף מִן הָעוֹלָם:

 ברטנורה   (ו) היתה רחובה חוצה לה. אם מקום קבוץ בני העיר היה חוצה לה כונסים אותה לתוך העיר. שצריך לעשות לה רחוב בתוכה: רחוב. פלטיא גדולה: הקדשות שבתוכה יפדו. כלומר אין נשרפים אלא צריכים פדייה כשאר כל ההקדשות: ותרומות ירקבו. בגמרא מוקמינן לה בתרומה ביד כהן. דממון כהן הוא. וחל עליה איסור דעיר הנדחת ומיהו לא היו התרומות נשרפים כשאר שללה דלא מזלזלינן בה כולי האי. לפיכך ירקבו. ואם תרומה ביד ישראל היא. שלל גבוה הוא ותנתן לכהן שבעיר אחרת: ומעשר שני. אף על גב דממון ישראל הוא שהרי הוא נאכל לישראל. הואיל וקדש אקרי. לא ישרף אלא יגנז: כליל לה' אלהיך. אר''ש וכו' גרסינן. ולא גרסינן שנאמר כליל לה' אלהיך: לא תעשה גנות ופרדסים. דעוד לגמרי משמע: כמו שהיתה. בישוב בתים: אבל נעשית היא גנות ופרדסים. והלכה כר''ע:






גמרא סנהדרין דף קי''ב ע''א

הַחֲרֵם אוֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְכוּלֵי. תַּנוּ רַבָּנָן (דברים יג) הַחֲרֵם אוֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּה פְּרַט לְנִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּחוּצָה לָהּ. וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ לְרַבּוֹת נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ. שְׁלָלָהּ וְלֹא שֶׁל שָׁמַיִם. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ לְרַבּוֹת נִכְסֵי רְשָׁעִים שֶׁחוּצָה לָהּ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מַה אָמְרָה תוֹרָה נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ יֹאבְדוּ מִי גָרַם לָהֶם שֶׁיָּדוּרוּ בְתוֹכָהּ מָמוֹנָם לְפִיכָךְ מָמוֹנָם אָבַד. אָמַר מַר (שם) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ לְרַבּוֹת נִכְסֵי רְשָׁעִים שֶׁבְּחוּצָה לָהּ. אָמַר רַב חַסְדָּא וּבְנִקְבָּצִים לְתוֹכָהּ אָמַר רַב חַסְדָּא פִּקְדּוֹנוֹת שֶׁל אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת מוּתָּרִים הֵיכִי דָמֵי אִלֵימָא דְעִיר אַחֶרֶת וְאִיתְנְהוּ בְגַוָּוהּ פְּשִׁיטָא דְמוּתָּרִין לָאו שְׁלָלָהּ הוּא. וְאֶלָּא דִידְהוּ וְאִיתְנְהוּ בְעִיר אַחֶרֶת. אִי דְנִקְבָּצִין לְתוֹכָהּ אַמָּאי מוּתָּרִין. וְאִי אֵין נִקְבָּצִין לְתוֹכָהּ. הָא אֲמָרָהּ חָדָא זִמְנָא. לֹא לְעוֹלָם דְעִיר אַחֶרֶת דְּמִפְקְדֵי בְתוֹכָהּ. וְהָכָא בְּמָאי עַסְקִינָן כְּגוֹן דְּקָבִּיל עֲלֵיה אַחֲרָיוּת מַהוּ דְתֵימָא כֵּיוָן דְקָבִּיל עָלֵיהּ אַחֲרָיוּת כְּדִידֵיה דָמֵי קָא מַשְׁמַע לָן. אָמַר רַב חַסְדָּא בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל עִיר הַנִּדַחַת וְחֶצְיָהּ שֶׁל עִיר אַחֶרֶת אֲסוּרָה. עִיסָה חֶצְיָה שֶׁל עִיר הַנִּדַחַת וְחֶצְיָהּ שֶׁל עִיר אַחֶרֶת מוּתֶּרֶת. מָאי טַעְמָא בְּהֵמָה כְּמָאן דְּלֹא פְלִיגָא דַמְיָא. עִיסָה כְּמָאן דִּפְלִיגָא דַמְיָא. בָעִי רַב סַפְרָא בֶּהֱמַת עִיר הַנִּדַּחַת מַהוּ דְתֶיהֱנִי בָהּ שְׁחִיטָה לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵילָה. לְפִי חָרֶב אָמַר רַחֲמָנָא לֹא שְׁנַא שָׁחֲטָה מִשְׁחַט לֹא שְׁנַא קְטָלָא מִקְטִל. אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּשָׁחֲטָהּ מְהַנְיָא לָהּ שְׁחִיטָא מָאי תִיקוּ. בָּעֵי רַב יוֹסֵף שֵׂעָר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת מַהוּ. אָמַר רָבָא הָא דְרִשְׁעִיּוֹת אָסוּר תִּקְבּוֹץ וְשָׂרַפְתָּ כְּתִיב מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָר אֶלָּא קְבִיצָה וּשְׂרֵיפָה יָצָא זֶה שֶׁמְּחוּסָר תְּלִישָׁה וּקְבִיצָה וּשְׂרֵיפָה אֶלָּא אָמַר רָבָא בְּפֵאָה נָכְרִית. הֵיכִי דָמֵי אִי דִמְחוּבָּר בְּגוּפָהּ. כְּגוּפָהּ דַּמְיָא לֹא צְרִיכָא דְתָלֵי בְּסִיכְתָא כְּנִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתּוֹכָהּ דָּמֵי וְאָבַד אוֹ דִילְמָא כֵיוָן דְּעַיְילָא וְנַפְקָא כִּלְבוּשָׁהּ דָמֵי תִּיקוּ:

 רש''י  ובנקבצין לתוכה. נכסי רשעים הקרובין לעיר שיכולים לקבצם לתוך העיר באותו היום עצמו שכונסים שלל העיר לרחוב לשרפן הם אבודין עמה אבל רחוקים דאין מגיעים לעיר אין אבודין: אלא דידהו. דבני עיר הנדחת ומופקדים בעיר אחרת: דקביל עליה אחריות. בני עיר הנדחת: כמאן דלא פליגא. א''א לכזית בשר בלא שחיטה: עיסה. כל אימת דבעי פליג לה ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בו: ל''ש שחטה מישחט וכו'. דבין בשחיטה ובין בהריגה קרינן ביה לפי חרב דאפילו שחטה מיתה בעלמא היא ולא מהני מידי: או דלמא. לפי חרב היינו שלא כדרך שחיטה אבל דרך שחיטה ליהני לטהרה מידי נבלה: שער נשים צדקניות. שבעיר הנדחת וכו' מי היו בכלל ואת כל שללה תשרוף או לא: רשעיות. פשיטא לן דישרפו עם שלל העיר: תלישה. שצריך לגלחה: פיאה נכרית. גדיל של שערות דעלמא שעושין לנוי: מחובר בגופה. שנקשר בה כגופה דמי, וכשם שאין שורפין מלבושין שעליהן שהרי צדקניות היו כך אין שורפין אותו גדיל: דתלי בסיכתא. ביתד ואין קשורה בה עכשיו:




זוהר בלק דף רי''א ע''א

הֵן עָם כְלָבִיא יָקוּם וְגוֹמֵר. מָאן עַמָּא תַקִּיפָא כְיִשְׂרָאֵל. בְּשַׁעְתָּא דְאִתְנְהִיר צַפְרָא קָם וּמִתְגַבֵּר כְּאַרְיָא לְפוּלְחָנָא דְמָארֵיהוֹן בְּכַמָּה שִׁירִין בְּכַמָּה תוּשְׁבְּחָן מִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְתָא כָל יוֹמָא וּבַלַּיְלָה לֹא יִשְׁכַּב וְגוֹמֵר כַּד בָּעֵי בַר נָשׁ לְמִשְׁכַּב עַל עַרְסֵיהּ מְקַדֵּשׁ שְׁמָא עִלָּאָה אַמְלִיךְ לֵיהּ לְעֵילָא וְתַתָּא כַמָּה גַרְדִּינֵי נִמּוּסִין מִתְקַשְּׁרָן קָמַיְיהוּ בְשַׁעְתָּא דְפַתְחִין פּוּמְהוֹן עַל עַרְסַיְיהוּ בִשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּבָעָן רַחֲמֵי קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא בְכַמָּא קְרָאֵי דְרַחֲמֵי. רִבִּי אַבָּא אָמַר הֵן עַם כְּלָבִיא יָקוּם. זְמִינִין הָאי עַמָּא לְמֵיקָם עַל כָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה כְּאַרְיֵה גִיבָר וְתַקִּיף וְיִתְרְמֵי עָלַיְיהוּ אָרְחַיְיהוּ דְכָל אַרְיְיוָותָא לְמִשְׁכַּב עַל טָרְפַּיְיהוּ אֲבָל עַמָּא דָא לָא יִשׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף. דָּבָר אַחֵר הֵן עַם כְּלָבִיא יָקוּם לְקָרְבָא קָרְבְּנִין וְעִלָּוָון קָמֵי מַלְכְהוֹן עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא. וְתָנָא (בראשית ו ב) בְּשַׁעְתָּא דְקוֹרְבָּנָא אִתּוֹקַד עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא. הֲווֹ חָמָּן דִיּוּקְנָא דְחָד אַרְיָא רְבִיעַ עַל הַהוּא קָרְבָּנָא וְאָכִיל לֵיהּ. וְאָמַר רִבִּי אַבָּא אוֹרִיאֵל מַלְאֲכָא עִלָּאָה הֲוָה וְחָמָאן לֵיהּ בְדִיּוּקְנָא דְאַרְיָא תַקִּיפָא רְבִיעַ עַל מַדְבְּחָא וְאָכִיל לוֹן לְקָרְבְּנִין וְכַד יִשְׂרָאֵל לָא הָווֹ זַכָּאִין כָּל כַּךְ הָווֹ חָמָאָן דְיּוּקְנָא דְחָד כַּלְבָּא חֲצִיפָא רְבִיעַ עָלֵיהּ כְּדֵין הָווֹ יַדְעֵי יִשְׂרָאֵל דְבַעְיָין תְּשׁוּבָה וּכְדֵין תַּיְיבִין. לֹא יִשְׁכַּב וְגוֹמֵר אִלֵּין קָרְבְּנִין דְלֵילְיָא כְּגוֹן עִלַּוָּון וְדָם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה. דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אֲגַח קְרָבָא דִילְהוֹן עַל שַׂנְאֵיהוֹן רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לֹא יִשְׁכַּב מָהוּ לֹא יִשְׁכַּב. אֶלָּא בְּכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא כַּד בַּר נָשׁ אִיהוּ אָזִיל בְּפִקּוּדֵי דְמָארֵיהּ לָא שְׁכִיב עַל עַרְסֵיהּ עַד דְקָטִיל אֶלֶף וּמֵאָה וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ מֵאִינוּן זַיְינִין בִּישִׁין דְשַׁרְיָין עִמֵּיהּ רִבִּי אַבָּא אָמַר אֶלֶף אִינוּן דִסְטַר שְׂמָאלָא דִכְתִּיב (תהלים צא) יִפּוֹל מִצִדְּךָ אֶלֶף כְּמָה דִכְתִּיב (שם קמט) יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד וְגוֹמֵר (שם) רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְגוֹמֵר לַעֲשׂוֹת נְקָמָה וְגוֹמֵר הָדָא הוּא דִכְתִּיב לֹא יִשְׁכַּב וְגוֹמֵר וְדָא הוּא לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט וְגוֹמֵר. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה לָקָבְלֵי תְּלַת זִמְנִין דְהוּא מָחָא לַאֲתָנֵיהּ וְאַטְעַן לֵיהּ בְּחַרְשׁוֹי אִתְבָּרְכוּן יִשְׂרָאֵל תְּלַת זִמְנִין. רִבִּי חַיָּיא אָמַר לְקָבְלֵיהּ אִתְבָּרְכוּן יִשְׂרָאֵל תְּלַת זִמְנִין דְּסַלְקִין יִשְׂרָאֵל לְאִתְחֲזָאָה קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא:

 תרגום הזוהר  הֵן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְגוֹ': מִי עַם גִּבּוֹר כְּיִשְׂרָאֵל. בְּשָׁעָה שֶׁהֵאִיר הַבֹּקֶר, קָם וּמִתְגַבֵּר כָּאַרְיֵה לַעֲבוֹדַת רִבּוֹנוֹ, בְּכַמָּה שִׁירִים וּבְכַמָּה תִּשְׁבָּחוֹת. עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם, וּבַלַּיְלָה, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף. שֶׁכְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ, מְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם הָעֶלְיוֹן, וּמַמְלִיךְ אוֹתוֹ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כַּמָּה בַּעֲלֵי דִּין מִתְקַשְּׁרִים לִפְנֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִים פִּיהֶם עַל מִטָּתָם, בִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל. וּמְבַקְּשִׁים רַחֲמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בְּכַמָּה פְּסוּקִים שֶׁל רַחֲמִים. רַבִּי אַבָּא אָמַר, הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, פֵּרוּשׁוֹ, עָתִיד עַם זֶה לָקוּם עַל כָּל הָעַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, כְּאַרְיֵה גִּבּוֹר וְחָזָק וְיַשְׁלֵךְ עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם. דַּרְכָּם שֶׁל כָּל הָאֲרָיוֹת לִשְׁכָּב עַל טַרְפָּם, אֲבָל עָם זֶה לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף. פֵּרוּשׁ אַחֵר, הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, לִקְרָב קָרְבָּנוֹת וְעוֹלוֹת, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְלָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּרְבָּן נִשְׂרָף עַל הַמִּזְבֵּחַ, רָאוּ שָׁם צוּרָה שֶׁל אַרְיֵה אֶחָד רוֹבֵץ עַל הַקָּרְבָּן הַהוּא וְאוֹכֵל אוֹתוֹ. וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אוֹרִיאֵל מַלְאָךְ עֶלְיוֹן הָיָה, וְרָאוּ אוֹתוֹ בְּצוּרָה שֶׁל אַרְיֵה חָזָק רוֹבֵץ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאוֹכֵל אֶת הַקָּרְבָּנוֹת. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ זַכָּאִים כָּל כָּךְ, הָיוּ רוֹאִים צוּרָה שֶׁל כֶּלֶב אֶחָד חָצוּף רוֹבֵץ עָלָיו. אָז הָיוּ יוֹדְעִים יִשְׂרָאֵל שֶׁצְרִיכִים תְּשׁוּבָה. וְהֵם שָׁבִים לֹא יִשְׁכָּב עַד יֹאכַל טֶרֶף, אֵלּוּ הֵם הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה, כְּגוֹן עוֹלוֹת. וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה הַמִּלְחָמוֹת שֶׁלָּהֶם עִם שׂוֹנְאֵיהֶם. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, לֹא יִשְׁכַּב. מַהוּ לֹא יִשְׁכָּב. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא בְּכָל לַיְלָה וָלַיְלָה, כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ בְּמִצְווֹת אֲדוֹנוֹ, אֵינוֹ שׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ עַד שֶׁהוֹרֵג אֶלֶף וּקכ''ה מֵאֵלּוּ הַמִּינִים הָרָעִים הַשּׁוֹרִים עִמּוֹ. רַבִּי אַבָּא אָמַר, אֶלֶף הֵם מִצַד שְׂמֹאל, שֶׁכָּתוּב, יִפּוֹל מִצִדְךְ אֶלֶף. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר יַעֲלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְגוֹ' לַעֲשׂוֹת נְקָמָה וְגוֹ'. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף. וְזֶהוּ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁהוּא הִכָּה אֶת אֲתוֹנוֹ וְהִטְעִין אוֹתָהּ בִּכְשָׁפָיו, נִתְבָּרְכוּ יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. רַבִּי חִיָּא אָמַר, כְּנֶגְדוֹ נִתְבָּרְכוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיַּעֲלוּ יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ.




הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י' י''א

א. אָסוּר לוֹ לְמִתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר שֶׁיַּקְדִים תְּפִלָּתוֹ לִתְפִלַּת הַצִבּוּר. הַנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בְּלַחַשׁ אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם יִתְפַּלֵּל וְאִם לָאו יַמְתִּין עַד שֶׁיַּתְחִיל שָׁלִיחַ צִבּוּר לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם וְיִתְפַּלֵּל עִמּוֹ בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה עַד שֶׁיַּגִיעַ שָׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדוּשָׁה וְעוֹנֶה קְדוּשָׁה עִם הַצִבּוּר וּמִתְפַּלֵּל שַׁאַר תְּפִלָּה לְעַצְמוֹ וְאִם הִתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל קוֹדֶם שְׁלִיחַ צִבּוּר וְהִגִּיעַ לִקְדוּשָׁה לֹא יִפְסוֹק וְלֹא יַעֲנֶה קְדוּשָׁה עִמָּהֶן. וְכֵן לֹא יַעֲנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ וְהוּא בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁאַר הַבְּרָכוֹת: ב. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְהָכִין לוֹ בַּיִת שֶׁיִכָנְסוּ בּוֹ לִתְפִלָּה בְּכָל עֵת תְּפִלָּה וּמָקוֹם זֶה נִקְרָא בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְכוֹפִין בְּנֵי הָעִיר זֶה אֶת זֶה לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַכְּנֶסֶת וְלִקְנוֹת לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים:





מוסר

מספר חסידים סימן קי''ט ק''כ קכ''א

יֵשׁ גּוֹזֵל וְאֵינוֹ נִרְאֶה זֶה הַדָּר עִם בְּנֵי אָדָם וְעֵינוֹ רָעָה בִּשֶׁלָּהֶם: הַבּוֹשֶׁת וְהָאֱמוּנָה נִצְמָדוֹת כְּשֶׁתִּסְתַּלֵּק הָאַחַת תִּסְתַּלֵּק חֲבֵירְתָּהּ: שָׁנוּ חֲכָמִים הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת וּבְמוֹצָאֵי יָמִים טוֹבִים וּבְחַנֻכָּה וּבְפּוּרִים וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נִדְנוּד עֲבֵירָה לְהָבִיא תַּעֲנִית צִבּוּר אֵינָם רוֹאִים סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם: מַעֲשֵׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה טֹוָוה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא הָיְתָה עוֹסֶקֶת בְּצָרְכֵי שַׁבָּת כָּרָאוּי וּמֵתָה. רָאָה אֶחָד בַּחֲלוֹם שֶׁהָיוּ שׂוֹרְפִים עֵינֶיהָ וְיָדֶיהָ בִּנְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן שָׁאַל לָמָּה דִינָהּ בְּכַךְ הֵשִׁיבוּ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה עוֹסֶקֶת בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּפִשְׁתָּן וְלֹא הָיְתָה עוֹסֶקֶת בְּצָרְכֵי שַׁבָּת:




בלק יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כג) וַתֵּ֣רֶא הָֽאָתוֹן֩ אֶת-מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן-הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת-הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ: וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאָרְחָא וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִּידֵיהּ וּסְטַת אֲתָּנָא מִן אוֹרְחָא וַאֲזָלַת בְּחַקְלָא וּמְחָא בִּלְעָם יַת אֲתָּנָא לְאַסְטָיוּתַהּ לְאָרְחָא:


 רש''י   ותרא האתון. והוא לא ראה, שנתן הקדוש ברוך הוא רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין: וחרבו שלופה בידו. אמר רשע זה הניח כלי אמנותו, שכלי זינן של אמות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו, שהוא אמנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבוא עליו באמנותו. וכן היה סופו (במדבר לא, ח) ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב:

(כד) וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה: וְקָם מַלְאָכָא דַיְיָ בִּשְׁבִיל כַּרְמַיָא אַתְרָא דְגָדֵירָא מִכָּא וְגָדֵירָא מִכָּא:


 רש''י   במשעול. כתרגומו בשביל. וכן (מ''א כ, י) אם ישפק עפר שומרון לשעלים. עפר הנדבק בכפות הרגלים בהלוכן, וכן (ישעיה מ, יב) מי מדד בשעלו מים, ברגליו ובהלוכו: גדר מזה וגדר מזה. סתם גדר של אבנים הוא:

(כה) וַתֵּ֨רֶא הָֽאָת֜וֹן אֶת-מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל-הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת-רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל-הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ: וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ וְאִדְחֵיקַת לְכָתְלָא וּדְחֵיקַת יַת רִגְלָא דְבִלְעָם לְכָתְלָא וְאוֹסִיף לְמִמְחַהּ:


 רש''י   ותלחץ. היא עצמה: ותלחץ. את אחרים, את רגל בלעם:

(כו) וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ-יְהֹוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין-דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול: וְאוֹסֵף מַלְאָכָא דַיְיָ לְמֶעְבָּר וְקָם בַּאֲתַר עָק דִי לֵית אֹרַח לְמִסְטֵי לְיַמִינָא וְלִשְׂמָאלָא:


 רש''י   ויוסף מלאך ה' עבור. לעבור עוד לפניו להלוך להיות לפניו במקום אחר, כמו (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם. ומדרש אגדה יש בתנחומא מה ראה לעמוד בשלשה מקומות, סימני אבות הראהו:

(כז) וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת-מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר-אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת-הָֽאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל: וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ וּרְבָעַת תְּחוֹת בִּלְעָם וּתְקֵיף רוּגְזָא דְבִלְעָם וּמְחָא יַת אֲתָּנָא בְּחֻטְרָא:




נביאים - מיכה - פרק ו

(יג) וְגַם-אֲנִ֖י הֶחֱלֵ֣יתִי הַכּוֹתֶ֑ךָ הַשְׁמֵ֖ם עַל-חַטֹּאתֶֽךָ: וְאַף אֲנָא אַיתֵיתִי עֲלָך מְרַע וּמְחָא אַצָדִינָךְ עַל חֲטָאתָךְ :


 רש''י   החליתי הכותך . האנשתי מכותיך חזקות וחולות ואנושו' : השמם . להשמימך על חטאתיך :

(יד) אַתָּ֤ה תֹאכַל֙ וְלֹ֣א תִשְׂבָּ֔ע וְיֶשְׁחֲךָ֖ בְּקִרְבֶּ֑ךָ וְתַסֵּג֙ וְלֹ֣א תַפְלִ֔יט וַאֲשֶׁ֥ר תְּפַלֵּ֖ט לַחֶ֥רֶב אֶתֵּֽן: אַתְ תֵיכוּל וְלָא תִשְּׂבַּע וִיהֵי לָךְ לִמְרַע בִּמְעָךְ וְתִדְבַּק וְלָא תְשֵׁיזִיב וְדִתְשֵׁיזִיב לְחַרְבָּא אֶמְסַר :


 רש''י   וישחך בקרבך . המאכל שתאכל אכניס בו מארה בתוך המעים ויגרום לך חולי שתהא חולה והולך שחוח וכן מפרש אותו בספרי מניין אף בתוך המעים ת''ל וישחך בקרבך בפרשת והיה עקב במדרש תמיד עיני ה' אלהיך בה ואף יונתן תירגם כן ויהי לך למרע מתא במעיך : ותסג . את אויביך המוליכים בניך ובנותיך בשבי ולא תפלטם ואם תפלטם סופם לחרב ומשמו של ר' מנחם שמעתי ותסג לתאות תשמיש ולא תפליט לא יהי' לך כח לפלוט שכבת זרע ואם תפלטם סופה לחרב אתן אתכם וי''ת ל' הראשון :

(טו) אַתָּ֥ה תִזְרַ֖ע וְלֹ֣א תִקְצ֑וֹר אַתָּ֤ה תִדְרֹֽךְ-זַ֙יִת֙ וְלֹא-תָס֣וּךְ שֶׁ֔מֶן וְתִיר֖וֹשׁ וְלֹ֥א תִשְׁתֶּה-יָּֽיִן: אַתְּ תִּזְרַע וְלָא תַחְצוֹד אַתְּ תְּבַדֵר זֵיתִין וְלָא תְשׁוּף מְשַׁח וְתַעֲצַר עִנְבִּין וְלָא תִשְׁתֵּי חֲמָר : (טז) וְיִשְׁתַּמֵּ֞ר חֻקּ֣וֹת עָמְרִ֗י וְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה בֵית-אַחְאָ֔ב וַתֵּלְכ֖וּ בְּמֹֽעֲצוֹתָ֑ם לְמַעַן֩ תִּתִּ֨י אֹתְךָ֜ לְשַׁמָּ֗ה וְיֹשְׁבֶ֙יהָ֙ לִשְׁרֵקָ֔ה וְחֶרְפַּ֥ת עַמִּ֖י תִּשָּֽׂאוּ: (פ) וְעַל דִי נְטַרְתּוּן גְּזֵירַת בֵּית עָמְרִי וַעֲבַדְתּוּן עוֹבָדֵי בֵּית אַחְאָב וַהֲלַכְתּוּן בְּנִימוּסֵיהוֹן בְּדִיל לְמִּמְסַר יָתָךְ לְצָדוּ וְיָתְבָהָא לְאִשְׁתְּמָמוּ וְחִסּוּדֵי עַמִּי תְקַבְּלוּן :


 רש''י   וישתמר חוקות עמרי . וידעתי כי לא תשמעו אלי כי ישתמר על ידיכם וביניכם כל חוקות עמרי ואחאב : וחרפת עמי תשאו . אתם תקבלון עון החרפה שהעכו''ם מחרפין את עמי שהעידה בהם תורה על כך ( דברים כה ) לא יהיה לך איפ' ואיפה והם אינם שומרים :

ז (א) אַ֣לְלַי לִ֗י כִּ֤י הָיִ֙יתִי֙ כְּאָסְפֵּי-קַ֔יִץ כְּעֹלְלֹ֖ת בָּצִ֑יר אֵין-אֶשְׁכּ֣וֹל לֶאֱכ֔וֹל בִּכּוּרָ֖ה אִוְּתָ֥ה נַפְשִֽׁי: אָמַר נְבִיָא וַי לִי אֲרֵי הֲוֵיתִי כְּמֵיסַף טָבַיָא בְעִדַן דַּאֲבַדוּ חֲסִידַיָא מִן אַרְעָא הָא כִסְיוּפֵי קַיְטָא כְּעוֹלְלָן בָּתַר קְטָף לֵית גְבַר דִי בֵּיהּ עוֹבָדִין טָבִין לְטָבַיָא חֲמַדַת נַפְשִׁי :


 רש''י   אללי לי . הנביא מקונן על עצמו אוי לי שהועמדתי לנביא בעת הזאת שאין בנ''א צדיקים בדור : כאספי קיץ . נקוד חטף קמץ שאינו ל' פועל כמו יושב אומר אלא לשון מפעל כמו ( ישעיה לג ) אוסף החסיל כאסיפת קיץ והם סופי תאינים שהן רעות וכן תרגם יונתן כסיופי קייטא : כעוללות בציר . ת''י כעוללן בתר קטוף : אין אשכול לאכול . כתרגומו לית גבר דביה עובדין טבין : בכורה . תאינה טובה המתבשלת בעתה כתרגומו לטביא חמדת נפשי :





כתובים - תהילים - פרק קז

(כא) יוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם: יְהוֹדוּן קֳדָם יְיָ מְטוּל חַסְדֵיהּ וּמִשְׁתָּעָן פְּרִישְׁוָתֵיה לִבְנֵי נָשָׁא : (כב) וְ֭יִזְבְּחוּ זִבְחֵ֣י תוֹדָ֑ה וִֽיסַפְּר֖וּ מַעֲשָׂ֣יו בְּרִנָּֽה: וְיִכְסוּן נִכְסֵי תוֹדְתָא וְיִשְׁתָּעוּן עוֹבָדוֹי בְּדִצְתָּא : (כג) יוֹרְדֵ֣י הַ֭יָּם בָּאֳנִיּ֑וֹת עֹשֵׂ֥י מְ֝לָאכָ֗ה בְּמַ֣יִם רַבִּֽים: מַלַיחָא נְחוֹתֵי יַמָא בְּאִלְפַיָא עָבְדֵי פוּלְחָנָא בְּמַיִין סַגִיעִין : (כד) הֵ֣מָּה רָ֭אוּ מַעֲשֵׂ֣י יְהוָ֑ה וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו בִּמְצוּלָֽה: הִנוּן חֲמוֹן עוֹבָדַיָא דַיָי וּפְרִישְׁוָתֵיהּ בִּמְצוּלְתָּא : (כה) וַיֹּ֗אמֶר וַֽ֭יַּעֲמֵד ר֣וּחַ סְעָרָ֑ה וַתְּרוֹמֵ֥ם גַּלָּֽיו: וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ וַאֲקִים זַעֲפָא וְעַלְעוֹלָא וְאִתְרוֹמְמוּ גַלְלוֹי :




משנה בכורות פרק א

א. הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג), בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מִקַּל וָחֹמֶר, אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ שֶׁל עַצְמָן:

 ברטנורה   (א) הלוקח עובר חמורו של נכרי. כשהוא במעי אמו ובכור הוא. ולהכי נקט עובר חמורו, שאין לך בהמה טמאה קדושה בבכורה אלא פטר חמור בלבד. ואיידי דזוטרן מיליה דפטר חמור, פסיק ושרי ליה וכל הנך פרקי אחריני מיירו בבכור בהמה טהורה: אע''פ שאינו רשאי. למכור לנכרי בהמה גסה. מפני שנעשית בה מלאכה בשבת: והמשתתף לו. אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע כגון ידו או רגלו של בכור, או של אמו, כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום הרי זה שותפות נכרי ופטור: והמקבל ממנו. שהחמורה של נכרי, וישראל מקבלה ומטפל בה כדי שיהו חולקין בולדות. אבל גוף הבהמה של נכרי: פטור מן הבכורה. אותו עובר שקנה מן הנכרי או שמכר הוא לנכרי אינו קדוש, הואיל ויש לנכרי חלק בו או באמו, שנאמר (במדבר ג) הקדשתי לי כל בכור בישראל, ולא בנכרי: אם פטרו את של ישראל במדבר. הלוים לא פטרו בהמתן של ישראל במדבר, דפטר בהמה, בהמה פטרה, כדכתיב (שם) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. אלא הכי קאמר, הלוים הפקיעו קדושת בכורי ישראל במדבר, כדכתיב (שם) קח את הלוים תחת כל בכור וגו', ואם הפקיעה קדושת הלוים את קדושתן של ישראל, דין הוא שתפקיע את של עצמן, ומאחר שלמדנו שהופקעה קדושת בכורה מעצמן של לוים, למדנו שפטרי חמוריהן פטורין מן הבכורה, דכתיב (שם יח) אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. אבל מבכור בהמה טהורה לא נפטרו כהנים ולוים, כדלקמן:

ב. פָרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר, וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר חֲמוֹר פֶּטֶר חֲמוֹר, שְׁנֵי פְעָמִים, עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד חֲמוֹר וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר. וּמָה הֵם בַּאֲכִילָה. בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וּטְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אָסוּר בַּאֲכִילָה, שֶׁהַיוֹצֵא מֵהַטָּמֵא, טָמֵא. וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר, טָהוֹר. דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וְטָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא, אָסוּר בַּאֲכִילָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ גִדּוּלָיו:

 ברטנורה   (ב) פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור. אי תנא פרה שילדה כמין חמור ולא תנא חמור שילדה כמין סוס, הוה אמינא פרה שילדה כמין חמור הוא דפטור משום דלא דמו אהדדי כלל, דהא יש לה קרנים, והא אין לה קרנים, הא פרסותיה סדוקות, והא פרסותיה קלוטות. אבל חמור שילדה כמין סוס, אימא חמור אדום הוא וליחייב. ואי תנא סיפא ולא תנא רישא, הוה אמינא חמור שילדה כמין סוס הוא דפטור משום דסוס לא קדוש בבכורה, אבל פרה שילדה כמין חמור דתרווייהו קדשי בבכורה אימא ליחייב, צריכי: פטר חמור פטר חמור שני פעמים. חד בקדש לי כל בכור, וחד בראה אתה אומר אלי: מהו באכילה. כלומר, בהמה שאין היולדת דומה לנולד מהו באכילה: שהיוצא מהטמא טמא. ודבש דבורים וצרעין מותר ולא מקרי יוצא מן הטמא, לפי שאין ממצות אותו מבשרן אלא מכניסות אותו לגופן, שאוכלות מפרחי האילנות ומהן נעשה הדבש. וחלב האדם מותר כשפירש אבל לינק משדי האשה אסור. וכל שאר חלב של בהמה וחיה טמאה הוי יוצא מן הטמא ואסור: דג טמא שבלע דג טהור. אע''ג דלא חזינן ליה שבלע, כיון דרוב דגים משריצים במינן, כמו שבלע בפנינו דמי:

ג. חֲמוֹר שֶׁלֹּא בִכְּרָה, וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ. שְׁתֵּי חֲמוֹרִים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָיִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

 ברטנורה   (ג) נותן טלה אחד לכהן. בפדיון. דממה נפשך חד מנייהו בכור: זכר ונקבה. ואין ידוע אם יצא זכר תחילה והוא בכור, או נקבה יצאה תחילה ואין כאן דין בכורה: מפריש טלה. משום ספק, ומפקיע עליו קדושת הפטר חמור: והוא לעצמו. שהוא עצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן, דכהן הוי מוציא מחבירו, ועליו הראיה להביא עדים שהזכר יצא תחילה. ואיסורא ליכא, דאפילו פטר חמור גמור שפדאו בשה שוב אין קדושה לא בו ולא בפדיונו, אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן הטלה לכהן, דממונו הוא, והכא ליכא גזל דספק הוא: שתי חמורות וילדו וכו'. זכר ונקבה. נותן טלה אחד לכהן בשביל הזכר. או שני זכרים ונקבה, דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה, או אי נמי חדא ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה, נותנים טלה אחד לכהן, דהא חדא זכר איכא ודאי בכור. ואאידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאה תחלה, מפריש טלה והוא לעצמו: שני זכרים ושתי נקבות. ספק הן, דשמא כל חדא ילדה זכר ונקבה, ושמא הנקבות יצאו תחילה, הלכך אין לכהן כלום, אלא מפריש עליהם שני טלאים לאפקועי לאיסורייהו והן לעצמו, כך פירשו רבותי. אבל רמב''ם סבר דאין כאן לכהן כלום ואפילו טלה לעצמו אינו צריך להפריש, משום דאיכא בכל חד מהנך ספיקי טובא כשילדו שתי נקבות וזכר, שמא אחת משתיהן ילדה שתי נקבות והאחרת זכר, או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה או נקבה ואחריה זכר. וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות, הלכך אפילו טלה לעצמו אינו מפריש ופירוש רבותי עיקר:

ד. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד), וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, זָכָר וּנְקֵבָה, גָּדוֹל וְקָטָן, תָּמִים וּבַעַל מוּם. וּפוֹדֶה בוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה. נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. וְאִם מֵת, נֶהֱנִים בּוֹ:

 ברטנורה   (ד) זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו. דשמא אותה שלא בכרה ילדה את הנקבה: שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. כל שה במשמע, שה כבשים או שה עזים, שה זכר או שה נקבה וכו': ופודה בו פעמים רבות. אם חזר כהן ונתנו לו: נכנס לדיר להתעשר. ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים והפריש עליהן עשרה שיין והן שלו, הרי אלו נכנסים לדיר למקום שמכניסים שם הבהמות להתעשר ומעשרן כדרך שמעשרים שאר בהמות. והוא הדין שאם היה לו ספק פטר חמור אחד או שנים [והפריש עליהן שהן אחד או שנים] שנכנס לדיר עם שאר כבשיו להתעשר: ואם מת נהנים בו. שה שהפרישו לפדיון פטר חמור, אם מת ביד בעלים קודם שיבוא ליד כהן נהנה בו הכהן אע''פ שלא הגיע לידו מחיים, דמעידנא דאפרשיה ברשותא דכהן קאי:

ה. אֵין פּוֹדִים לֹא בָעֵגֶל, וְלֹא בַחַיָּה, וְלֹא בַשְּׁחוּטָה, וְלֹא בַטְּרֵפָה, וְלֹא בַכִּלְאַיִם, וְלֹא בַכּוֹי. רַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בַּכִּלְאַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה, וְאוֹסֵר בַּכּוֹי מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. נְתָנוֹ לַכֹּהֵן, אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ עַד שֶׁיַּפְרִישׁ שֱׂה תַחְתָּיו:

 ברטנורה   (ה) ולא בחיה. צבי ואיל: ולא בשחוטה. בשה שחוט: ולא בטרפה. כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה: כלאים. תיש הבא על רחל: מפני שהוא שה. דבין רחל ובין עז קרויין שה. ואין הלכה כר' אלעזר: כוי. בריה בפני עצמה היא ספק חיה ספק בהמה נתנו לכהן. הפטר חמור עצמו: עד שיפריש שה תחתיו. והוא לעצמו. ואחר כך ישתמש בפטר חמור. ולפי שהכהנים חשודים לענין זה שלא להפריש שה תחתיו הלכך ישראל הנותן פטר חמור לכהן אינו זז משם עד שיפדנו הכהן בפניו:

ו. הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר וּמֵת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כַּחֲמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת, שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִקָּבֵר, וּמֻתָּר בּהֲנָאָתוֹ שֶׁל טָלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִקָּבֵר, וְהַטָּלֶה לַכֹּהֵן:

 ברטנורה   (ו) כחמש סלעים של פדיון הבן. דחייב באחריותו: כפדיון מעשר שני. דאם אבד אינו חייב באחריותו, דההוא כסף חייביה רחמנא לאכול בירושלים והא אזל ליה, וטעמא דר' אליעזר, שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה. וחכמים אומרים אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר: שאין כאן לכהן כלום. שאין חיב באחריותו, כרבנן. וכן הלכה: מת פטר חמור. לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן: רבי אליעזר אומר יקבר. דהואיל והוא חייב באחריות הטלה כמאן דלא אפרשיה דמי: ומותר. ישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו: אינו צריך להקבר. דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן והופקעה קדושתו של פטר חמור. וכן הלכה:

ז. לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ, עוֹרְפוֹ בְקוֹפִיץ מֵאַחֲרָיו וְקוֹבְרוֹ. מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. מִצְוַת יְעִידָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא), אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ. מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. מִצְוַת גְּאֻלָּה בָּאָדוֹן הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ:

 ברטנורה   (ז) קופיץ. [סכין גדול] כמין גרזן קטן שהקצבים מחתכים בו בשר: ועורפו. היינו שחותך ראשו ממול ערפו: וקוברו. לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה: מצות יעידה. באמה העבריה: בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה. והיו אומרים המיבם לשם נוי לשם ממון הוי פוגע בערוה שלא במקום מצוה. ואין כן הלכה. אלא הואיל ופקע איסור אשת אח מינה כשמת אחיו בלא בנים הרי הותרה לו לגמרי ואפילו יבמה לשם נוי ולשם ממון: מצות גאולה באדון. המתפיס בהמה לבדק הבית, מצות פדייתה באדון קודם לכל אדם, שהוא מוסיף את החומש:






גמרא בכורות דף י''ב ע''ב

רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר חַיָּיבִים בְּאַחֲרִיוּתוֹ אָמַר רַב יוֹסֵף מָאי טַעְמָא דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּכְתִיב (במדבר י''ח) אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה וְגוֹ' מָה בְּכוֹר אָדָם חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי אִי מַה בְּכוֹר אָדָם מוּתָּר בַּהֲנָאָה אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה מוּתָּר. וְכִי תֵימָא הָכִי נָמֵּי וְהָתְנַן מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִקָבֵר. מָאי יִקָּבֵר לָאו דְּאָסוּר בַּהֲנָאָה. לֹא. יִקָּבֵר כִּבְכוֹר אָדָם. אֶלָּא אָדָם בְּכוֹר הוּא דְבָעֵי קְבוּרָה פָּשׁוּט לֹא בָעֵי קְבוּרָה. וְעוֹד תַּנְיָא מוֹדֶה רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סָפֵק פֶּטֶר חֲמוֹר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁמַּפְרִישׁ טְלֶה עָלָיו וְהוּא שֶׁלּוֹ. אֶלָּא אָמַר רָבָא אָמַר קְרָא אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה לִפְדִיָּיה הִקַּשְׁתִּיו וְלֹא לְדָבָר אַחֵר. תְּנַן הָתָם הָעֵרָכִין בְּשַׁעְתָּן וּפִדְיוֹן הַבֵּן אַחַר שְׁלשִים יוֹם. פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר לְאַלְתַּר. פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר לְאַלְתַּר וּרְמִינְהִי אֵין בְּעֵרְכִין וּבְפִדְיוֹן הַבֵּן וּבִנְזִירוּת וּבְפֶטֶר חֲמוֹר פָּחוּת מִשְּׁלשִׁים יוֹם וּמוֹסִיפִין עַד עוֹלָם. אָמַר רִבִּי נַחְמָן לוֹמַר שֶׁאִם פְּדָאוֹ פָּדוּי מִכְּלַל דִּבְנוֹ אִם פְּדָאוֹ אֵינוֹ פָדוּי וְהָא אִיתְמַר הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלשִים יוֹם רַב אָמַר בְּנוֹ פָדוּי לַאו אִיתְמַר עֲלָה אָמַר רָבָא דְּכוּלֵי עַלְמָא מֵעַכְשָׁיו אֵין בְּנוֹ פָדוּי רַב שֵׁשַׁת אָמַר לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו מָתִיב רָמֵי בַּר חָמָא מִצְוָתוֹ כָּל שְׁלשִים יוֹם מִכָּאן וְאֵילַךְ אוֹ פּוֹדֵהוּ אוֹ עוֹרְפוֹ מָאי לָאו מִצְוָה לִשְׁהוֹתוֹ כָּל שְׁלשִים יוֹם. לֹא מִצְוָה לִפְדּוֹתוֹ כָּל שְׁלשִׁים יוֹם אִי הָכִי מִכָּאן וָאִילַךְ אוֹ פוֹדֵהוּ אוֹ עוֹבֵר עָלָיו מִיבְּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא אָמַר רָבָא לֹא קַשְׁיָא הָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר דְמַקְשֵׁי הָא רַבָּנָן דְּלֹא מַקְשֵׁי:

 רש''י  חייב באחריותו. אם הפריש פדיונו ואבד: מותר בהנאה. קודם פדיונו: יקבר כבכור אדם. לא משום דאסור בהנאה אלא משום דאיתקש לבכור אדם וסתם בכור אדם ניתן לקבורה: מודה ר''א. אע''ג דבודאי פטר חמור ס''ל דכל כמה דלא מטי פטר חמור ביד כהן לא מיפרק מודה הוא בספק שא''צ לתת פדיון לכהן אלא מפריש וכו' ומדמצריך לאפרושי טלה לאפקועי איסורי' מכלל דס''ל פטר חמור אסור בהנאה: לפדייה הקשתיו. בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב באחריות פדיונו. ולא לדבר אחר. להנאה: הערכין. בשעתן שאם היה מבן חדש עד חמש שנים בשעה שאמר ערכי עלי והמתין שלא נתנו עד שיהא בן שש שיש לו ערך אחר כדכתיב בפרשת ערכין אפילו הכי לא יהיב אלא כשעה שהעריך: אחר שלשים. כדכתיב ופדויו מבן חדש וגו': ופדיון פטר חמור לאלתר. בתמיה: אין בערכין פחות מבן שלשים. אינו נערך כדכתיב בפרשה: ובנזירות. סתם נזירות ל' יום כדכתיב קדש יהיה יהיה בגי' שלשים הוו: ומוסיפין. שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו כדכתיב בפרשה וכן נזיר נודר בנזיר ארבע וחמש שנים ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר: לומר שאם פדאו פדוי. הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר פדוי אבל עיקר מצות פדי' לא מקיים: מכלל דבנו. מוקמית ליה בדיעבד וקתני הבן אחר שלשים מכלל דאם פדאו בתוך שלשים יום אינו פדוי: והא איתמר. בפרק יש בכור: דכ''ע מעכשיו. היכא דאמר ליה מעכשיו יחול פדיון זה אינו פדוי כי פליגי היכא דאמר עכשיו אני נותן מעות והפדיון לא יחול עד לאחר ל': רב ששת אמר. לעולם מצות פדיון לאלתר והאי דקתני אין בערכין ופטר חמור פחות משלשים שאינו עובר עליו עד ל' יום מכאן ואילך עובר: מאי לאו מצוה להשהותו. כר''נ וקשיא לר''ש: מצוה לפדותו. דמלאלתר עד ל' הוי זמן פדיי' ומכאן ואילך עובר: אלא אמר רבא. לעולם מצוה לשהותו ואפ''ה כר''נ לא מתריצנא ולא קשיא הא דקתני שלשים יום מצוה להשהותו ר' אליעזר הוא דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם והא דקתני לאלתר רבנן היא דמתניתין דלא מקשי:




זוהר בלק דף ר''ב ע''א

פָּתַח וְאָמַר (דברים כ) כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֶם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ כַּמָּה טָבִין אִינוּן אָרְחִין וּשְׁבִילִין דְּאוֹרַיְיתָא דְהָא בְכָל מִלָּה וּמִלָּה אִית כַּמָּה עֵיטִין כַּמָּא טָבִין לִבְנֵי נָשָׁא כַמָּה מַרְגְלָאָן דְּקָא מְנַהֲרָן לְכָל סְטָר וְלֵית לָךְ מִלָּה בְאוֹרַיְתָא דְלֵית בָּהּ כַמָּה בוּצִינִין מְנַהֲרָן לְכָל סְטָר הָאי קְרָא אִיהוּ כְּפוּם פְּשָׁטֵיהּ. וְאִית בֵּיהּ כְּפוּם מִדְרָשֵׁיהּ. וְאִית בֵּיהּ חָכְמְתָא עִלָּאָה לְאִזְדַּהֲרָא לְמָאן דְּאִצְטְרִיךְ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא תָדִיר. מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בָּהּ מַה כְתִיב בֵּיהּ (תהלים א) כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה וְהָיָה כְּעֵץ. אֲמָאי דָא סָמִיךְ לְדָא. אֶלָּא מַאן דְּאִשְׁתַּדֵל בְּאוֹרַיְיתָא יוֹמָם וַלָילָה לֹא לִיהָוֵי כְּאַעָא יְבִישָׁא אֶלָּא כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם. מַה אִילָן אִית בֵּיהּ שָׁרָשִׁין וְאִית בֵּיהּ קְלִיפִין וְאִית בֵּיהּ מוֹחָא וְאִית בֵּיהּ עַנְפִּין וְאִית בֵּיהּ טַרְפִּין וְאִית בֵּיהּ פַּרְחִין וְאִית בֵּיהּ אִיבָא שִׁבְעַת זִינִין אִלֵּין סַלְקִין לְשִׁבְעָה עָשָׂר לְשִׁבְעִין. אוּף מִלִּין דְאוֹרַיְתָא אִית בְּהוּא פְשָׁטֵי דִקְרָא. דְרָשָׁא. רֶמֶז דְקָא רָמִיז חָכְמְתָא. גִּימַטְרִיָאוֹת. רָזִין טְמִירִין. רָזִין סְתִימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין. פָּסוּל וְכָשֵׁר. טָמֵא וְטָהוֹר. אִסוּר וְהֵתֵר מִכָּאן וּלְהָלְאָה מִתְפַּשְׁטָאָן עַנְפִּין לְכָל סְטָר והָיָה כְּעֵץ וַדָּאי וְאִי לָאוּ לָאוֹ אִיהוּ חָכָם בְּחָכְמְתָא. תָּא חֲזֵי כַמָּה חֲבִיבִין אִינוּן דְמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דַאֲפִילוּ בְּזִמְנָא דְדִינָא תַלְיָא בְעַלְמָא וְאִתְיְיהִיב רְשׁוּ לִמְחַבְּלָא לְחַבְּלָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא פָקִיד לֵיהּ עִלָּוַויְיהוּ עַל אִינוּן דְּקָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא וְהָכִי אָמַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. כִּי תָצוּר אֶל עִיר בְּגִין חוֹבֵיהוֹן סַגִּיאִין דְחָטָאן לְקַמָּאי וְאִתְחְיָיבוּ בְדִינָא יָמִים רַבִּים. מָאי רַבִּים. (תְּלָתָא יוֹמִין דָּא בָתָר דָּא אִקְרֵי יָמִים רַבִּים אוּף הָכָא כִּי תָצוּר עַל עִיר יָמִים רַבִּים) תְּלָתָא יוֹמִין דָא בָתָר דָּא דְאִשְׁתְּמוֹדְעָא דֶבֶר בְמָתָא מְנָלָן דְּיָמִים רַבִּים תְלָתָא יוֹמִין אִינוּן דִכְתִּיב (ויקרא טו) וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים. וְכִי יָמִים רַבִּים אִינוּן אֶלָּא תְלָתָא יוֹמִין דָּא בָתָר דָא אִקְרֵי יָמִים רַבִּים. אוּף הָכָא כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים תְּלָתָא יוֹמִין דָּא בָתָר דָּא דְאִשְׁתְּמוֹדְעָא דֶבֶר בְּמָתָא. תָא וּפָקִיד לָךְ עַל כָּל בְּנֵי בֵיתִי. לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ דָא תַּלְמִיד חָכָם דְדָא אִיהוּ בְמָתָא דְאִיהוּ אִילָנָא דְחַיֵּי אִילָנָא דְיָיהִיב אֵיבִין. דָבָר אַחֵר אֶת עֵצָהּ הַהוּא דְיָיהִיב עֵיטָא לְמָתָא לְאִשְׁתֵּזְבָא מִן דִינָא וְאוֹלִיף לוֹן אָרְחָא דִיֵּהֲכוּן בָּהּ. וְעַל דָּא לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדוֹחַ עָלָיו גַּרְזֶן לְנַדְחָא עָלֵיהּ דִינָא וְלָא לְאוֹשְׁטָא עָלֵיה חַרְבָּא מְלַהֲטָא. חַרְבָּא מְשַׁנָּנָא הַהִיא דְקַטְלָא לִשְׁאַר אִינְשֵׁי דְעַלְמָא. כִּי מִמֶּנּוּ תֹּאכֵל וְכִי הַהוּא מְחַבְּלָא אָכִיל מִנֵּיהּ. לָא. אֶלָּא כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל הַהִיא טִנָּרָא תַּקִּיפָא הַהִיא דְכָל רוּחִין תַּקִּיפִין וְקַדִּישִׁין נַפְקִין מִנָּהּ דְלֵית הֲנָאָה וְתִיאוּבְתָּא לְרוּחַ קוּדְשָׁא בְהָאי עַלְמָא אֶלָּא אוֹרַיְיתָא דְהַהוּא זַכָּאָה כַּבְיָכוֹל אִיהוּ מְפַרְנֵס לָהּ וְיָהִיב לָהּ מְזוֹנָא בְהָאי עַלְמָא יַתִּיר מִכָּל קָרְבָּנִין דְּעַלְמָא:

 תרגום הזוהר  פָּתַח וְאָמַר, כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ וְגוֹ'. כַּמָּה טוֹבִים הֵם הָאָרְחוֹת וְהַשְּׁבִילִים שֶׁל הַתּוֹרָה, כִּי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר יֵשׁ כַּמָּה עֵצוֹת, וְכַמָּה טוֹבוֹת לִבְנֵי הָאָדָם, כַּמָּה מַרְגָלִיּוֹת הַמְּאִירוֹת לְכָל צַד. וְאֵין לְךְ דָּבָר בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵין בּוֹ כַּמָּה נֵרוֹת הַמְּאִירִים לְכָל צַד. מִקְרָא זֶה הוּא לְפִי פְּשׁוּטוֹ, וְיֵשׁ בּוֹ לְפִי הַדְּרוּשׁ, וְיֵשׁ בּוֹ חָכְמָה עֶלְיוֹנָה, לְהַזְּהִיר לְמִי שֶׁצָרִיךְ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה תָּמִיד. מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, מַה כָּתוּב בּוֹ, כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה וְהָיָה כְּעֵץ. שׁוֹאֵל, לָמָּה נִסְמָךְ, וְהָיָה כְּעֵץ, לָזֶה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא, מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, לֹא יִהְיֶה כְּעֵץ יָבֵשׁ, אֶלָּא כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם. מָה אִילָן, יֵשׁ בּוֹ שָׁרָשִׁים, וְיֵשׁ בּוֹ קְלִיפּוֹת, וְיֵשׁ בּוֹ מֹחַ, וְיֵשׁ בּוֹ עֲנָפִים, וְיֵשׁ בּוֹ עָלִים, וְיֵשׁ בּוֹ פְּרָחִים, וְיֵשׁ בּוֹ פֵּרוֹת, שִׁבְעָה מִינִים אֵלּוּ עוֹלִים לְשֶׁבַע פְּעָמִים עֶשֶׂר, שֶׁהֵם שִׁבְעִים. אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם, פְּשָׁט הַכָּתוּב, דְּרוּשׁ, רֶמֶז הָרוֹמֵז עַל חָכְמָה, גִּימַטְרִיָּאוֹת, סוֹדוֹת נִסְתָּרִים, סוֹדוֹת סְתוּמִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, פָּסוּל וְכָשֵׁר, טָמֵא וְטָהוֹר, אִסּוּר וְהֶתֵּר. מִכָּאן וּלְהָלְאָה מִתְפַּשְּׁטִים עֲנָפִים לְכָל צַד. וְהָיָה כְּעֵץ וַדַּאי, וְאִם לֹא, אִם אֵין לוֹ כָּל אֵלּוּ הָעֲנָפִים, אֵינוֹ חָכָם בְּחָכְמָה. בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה חֲבִיבִים הֵם אוֹתָם הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֲפִלּוּ בַּזְּמָן שֶׁהַדִּין תָּלוּי בָּעוֹלָם, וְנִתְּנָה רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית לְהַשְּׁחִית, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה אוֹתוֹ עַל אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְכָךְ אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לַמַּשְׁחִית, כִּי תָצוּר אֶל עִיר, מִשּׁוּם עֲוֹנוֹתֵיהֶם הָרַבִּים שֶׁחָטְאוּ לְפָנַי, וְנִתְחַיְּבוּ בַּדִּין, יָמִים רַבִּים, מַהוּ רַבִּים. הֵם שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה שֶׁנּוֹדַעַת מַגֵּפָה בָּעִיר. מֵאַיִן לָנוּ שֶׁיָּמִים רַבִּים הֵם שְׁלֹשָׁה יָמִים, שֶׁכָּתוּב, וְאִשָּׁה כִּי יִזּוֹב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים. וְכִי יָמִים רַבִּים הֵם, אֶלָּא אִם רוֹאָה דָּם שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה נִקְרָא יָמִים רַבִּים. אַף כָּאן, כִּי תָּצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים, הֵם שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה, שֶׁנּוֹדַעַת מַגֵּפָה בָּעִיר. וְאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל הַמַּשְׁחִית בֹּא וַאֲצַוֶּה לְךְ עַל בְּנֵי בֵּיתִי, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ, זֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא בָּעִיר, שֶׁהוּא עֵץ הַחַיִּים, עֵץ הַנּוֹתֵן פֵּרוֹת. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אֶת עֵצָה, הַיְנוּ אוֹתוֹ שֶׁנּוֹתֵן עֵצָה לִבְנֵי הָעִיר לְהִנָּצֵל מִן הַדִּין, וּמְלַמֵּד לָהֶם הַדֶּרֶךְ שֶׁיֵּלְכוּ בָּהּ. וְעַל כֵּן לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדוֹחַ עָלָיו גַּרְזֶן, דְּהַיְנוּ לִנְדוֹחַ עָלָיו דִּין, וְלֹא לִשְׁלוֹף עָלָיו חֶרֶב לוֹהֶטֶת, חֶרֶב שְׁנוּנָה, אוֹתָהּ הַחֶרֶב הָהוֹרֶגֶת שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם שֶׁבָּעוֹלָם. כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל. שׁוֹאֵל, וְכִי אוֹתוֹ מְחַבֵל אוֹכֵל מִן הַתַּלְמִיד חָכָם. וּמֵשִׁיב, לֹא, אֶלָּא כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל פֵּרוּשׁוֹ, אוֹתוֹ הַסֶּלַע הַקָּשֶׁה, אוֹתָהּ שֶׁכָּל הָרוּחוֹת הַתַּקִּיפִים וְהַקְּדוֹשִׁים יוֹצְאִים מִמֶּנָּהּ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, הִיא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי אֵין הַנָּאָה וּתְשׁוּקָה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא הַתּוֹרָה שֶׁל אוֹתוֹ הַצַדִּיק. כִּבְיָכוֹל הוּא מְפַרְנֵס אוֹתָהּ, וְנוֹתֵן לָהּ מְזוֹנוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.




הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק י''א

א. כְּשֶׁבּוֹנִין בֵּית הַכְּנֶסֶת אֵין בּוֹנִין אוֹתָהּ אֶלָּא בְּגֹבְהָה שֶׁל עִיר שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א) בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא. וּמַגְבִּיהִין אוֹתָה עַד שֶׁתְּהֵא גָבוֹהַּ מִכָּל חֲצֵרוֹת הָעִיר שֶׁנֶּאֶמַר (עזרא ט) לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. וְאֵין פּוֹתְחִין פִּתְחֵי הַכְּנֶסֶת אֶלָּא בְּמִזְרַח שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג) וְהַחוֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה. וּבוֹנִין בּוֹ הֵיכָל שֶׁמַּנִיחִין בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה וּבוֹנִין הֵיכָל זֶה בְּרוּחַ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין כְּנֶגְדוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנֵיהֶם אֶל מוּל הַהֵיכָל כְּשֶׁיַּעֲמְדוּ לִתְפִלָּה: ב. וּמַעֲמִידִין בִּימָה בְּאֶמְצַע הַבַּיִת כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה עָלֶיהָ הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה אוֹ מִי אֲשֶׁר אוֹמֵר לָעָם דִּבְרֵי כִּיבּוּשִׁין כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כֻּלָּם. וּכְשֶׁמַּעֲמִידִין הַתֵּיבָה שֶׁיֵּשׁ בָהּ סֵפֶר תּוֹרָה מַעֲמִידִין אוֹתָה בְּאֶמְצַע וַאֲחוֹרֵי הַתֵּיבָה כְּלַפֵּי הַהֵיכָל וּפָנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעָם:





מוסר

מספרי חסידים סי' קכ''ג

שְׁנֵי הִרְהוּרִים יֵשׁ לוֹ לְאָדָם יוֹמָם וָלַיְלָה הִרְהוּרֵי אִשָּׁה וְהִרְהוּרֵי מָמוֹן וּבִשְּׁבִילָם הוּא נוֹתֵן נַפְשׁוֹ וְעוֹד הִרְהוּרִים אֲחֵרִים הַקִּנְאָה וְהַשִׂנְאָה וְהַגַּאֲוָה וְהַתַּאֲוָה וַהֲנָּאַת בָּנִים וְגִעֲגוּעַ בָּנִים וְנָשִׁים שְׂחוֹק חֲבֵרִים וְטִיּוּלִים וְחִידוּשֵׁי דְבָרִים בְּטֵלִים. וְכָל אֵלֶּה גוֹרְמִים לְבַטֵּל תּוֹרָה לְכַךְ נֶאֱמַר (דברים ו) בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ אֵצֶל הָעֲבוֹדָה וְהָאַהֲבָה. כְּלוֹמַר עֲבוֹד וֶאֱהוֹב אֶת הַמָּקוֹם. וּבְכָל מְאֹדֶךָ וּבְכָל נְכָסֶיךָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מְאֹדֶךָ בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךְ. גָבָה מִמְּךָ מָמוֹן אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו כִּי הַכֹּל לְטוֹבָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סב) לְךָ ה' חָסֶד כִּי אַתָּה תְּשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ אַל תִּקְרֵי מַעֲשֵׂהוּ אֶלָּא מִמַּעֲשֵׂהוּ אִם בַּעַל בָּנִים הוּא גוֹבֶה בָנָיו. וְאִם הוּא עָשִׁיר גוֹבֶה אֶת עוֹשְׁרוֹ בְּחַיָּיו. וְזֶהוּ חֶסֶד גָּדוֹל שֶׁמְשַׁלֵּם לוֹ גְמוּלוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה חַיֵּי הֶבֶל כְּדֵי לַהֲבִיאוֹ לְעוֹלָם הַבָּא. דָּבָר אַחֵר וּבְכָל מְאֹדֶךָ בְּכָל עִמְקֵי מַחְשְׁבוֹתֶיךָ כְּמוֹ (שם צב) מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ:




בלק ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כח) וַיִּפְתַּ֥ח יְהֹוָ֖ה אֶת-פִּ֣י הָֽאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶֽה-עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתָ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים: וּפְתַח יְיָ יַת פּוּמָא דַאֲתָּנָא וַאֲמָרַת לְבִּלְעָם מָה עֲבָדִית לָךְ אֲרֵי מְחִיתַנִי דְנַן תְּלַת זִמְנִין:


 רש''י   זה שלש רגלים. רמז לו אתה מבקש לעקור אמה החוגגת שלש רגלים בשנה:

(כט) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ-חֶ֨רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ: וַאֲמַר בִּלְעָם לַאֲתָּנָא אֲרֵי חַיִיכְתְּ בִּי אִלוּפוֹן אִית חַרְבָּא בִּידִי אֲרֵי כְעָן קְטַלְתִּיךְ:


 רש''י   התעללת. כתרגומו לשון גנאי ובזיון: לו יש חרב בידי. גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרוג אמה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זין:

(ל) וַתֹּ֨אמֶר הָֽאָת֜וֹן אֶל-בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָֽנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר-רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד-הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַֽעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא: וַאֲמָרַת אֲתָּנָא לְבִלְעָם הֲלָא אֲנָא אֲתָּנָךְ דְרָכַבְתְּ עֲלַי מִדְאִיתָךְ עַד יוֹמָא הָדֵין הֲמֵילַף אַלִפְנָא לְמֶעֱבַּד לָךְ כְּדֵין וַאֲמַר לָא:


 רש''י   ההסכן הסכנתי. כתרגומו, וכן (איוב כב, ב) הלאל יסכן גבר. ורבותינו דרשו מקרא זה בגמרא אמרו ליה, מאי טעמא לא רכבת אסוסיא. אמר להון ברטיבא שדאי ליה וכו' , כדאיתא במסכת עבודה זרה (ד, ב) :

(לא) וַיְגַ֣ל יְהֹוָה֘ אֶת-עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת-מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו: וּגְלָא יְיָ יַת עֵינֵי בִלְעָם וַחֲזָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאָרְחָא וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִידֵיהּ וּכְרַע וּסְגִיד לְאַפּוֹהִי: (לב) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה עַל-מָ֗ה הִכִּ֨יתָ֙ אֶת-אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי-יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי: וַאֲמַר לֵיהּ מַלְאָכָא דַיְיָ עַל מָה מָחִיתָא יַת אֲתָּנָךְ דְנַן תְּלַת זִמְנִין הָא אֲנָא נְפָקִית לְמִשְׂטַן אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי דְאַתְּ רָעֵי לְמֵיזַל בְּאוֹרְחָא לְקִבְּלִי:


 רש''י   כי ירט הדרך לנגדי. רבותינו חכמי המשנה דרשוהו (שבת קה, א) נוטריקון יראה ראתה, נטתה, בשביל שהדרך לנגדי, כלומר לקנאתי ולהקניטני. ולפי משמעו כי חרד הדרך לנגדי לשון רטט, כי ראיתי בעל הדרך שחרד ומהר הדרך שהוא לכעסי ולהמרותי [ולהמראתי] . ומקרא קצר הוא, כמו (ש''ב יג, לט) ותכל דוד. לישנא אחרינא ירט לשון רצון, וכן (איוב טז) ועל ידי רשעים ירטני, מפייס ומנחם אותי על ידי רשעים, שאינן אלא מקניטים:

(לג) וַתִּרְאַ֨נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָֽטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם-אֹֽתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶֽחֱיֵֽיתִי: וַחֲזַתְנִי אֲתָּנָא וּסְטַת מִן קֳדָמַי דְנַן תְּלַת זִמְנִין אִילוּפוֹן לָא סְטַּת מִן קֳדָמַי אֲרֵי כְעַן אַף יָתָךְ קְטָלִית וְיָתַהּ קַיֵימִית:


 רש''י   אולי נטתה. כמו לולא, פעמים שאולי משמש בלשון לולא: גם אתכה הרגתי. הרי זה מקרא מסורס, והוא כמו גם הרגתי אותך, כלומר לא העכבה בלבד קראתך על ידי, כי גם ההריגה: ואותה החייתי. ועתה מפני שדברה והוכיחתך ולא יכלת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב (פסוק ל) ויאמר לא. על כן הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות, וכן (ויקרא כ, טו. טז) ואת הבהמה תהרגו, וכן (שם) והרגת את האשה ואת הבהמה:

(לד) וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל-מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם-רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי: וַאֲמַר בִּלְעָם לְמַלְאָכָה דַיְיָ חָבִית אֲרֵי לָא יְדָעִית אֲרֵי אַתְּ מְעַתֵּד לָקֳדָמוּתִי בְּאָרְחָא וּכְעַן אִם בִּישׁ בְּעֵינָךְ אֵיתוּב לִי:


 רש''י   כי לא ידעתי. גם זה גנותו, ועל כרחו הודה, שהוא היה משתבח שיודע דעת עליון, ופיו העיד לא ידעתי: אם רע בעיניך אשובה לי. להתריס נגד המקום היא תשובה זו. אמר לו הוא בעצמו צוני ללכת, ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך, שאמר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם (בראשית כב, ב) קח נא את בנך וגו' , ועל ידי מלאך בטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב:

(לה) וַיֹּ֩אמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה אֶל-בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם-הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת-הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם-שָׂרֵ֥י בָלָֽק: וַאֲמַר מַלְאָכָא דַיְיָ לְבִלְעָם אִיזֵיל עִם גוּבְרַיָא וּלְחוֹד יַת פִּתְגָמָא דִי אֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תְּמַלֵיל וַאֲזַל בִּלְעָם עִם רַבְרְבֵי בָּלָק:


 רש''י   לך עם האנשים. בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו. לך עם האנשים. כי חלקך עמהם וסופך להאבד מן העולם: ואפס. על כרחך את הדבר אשר אדבר וגו' : עם שרי בלק. שמח לקללם כמותם:

(לו) וַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל-עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל-גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל: וּשְׁמַע בָּלָק אֲרֵי אָתָא בִלְעָם וּנְפַק לָקֳדָמוּתֵה לְקַרְתָּא דְמוֹאָב דִי עַל תְּחוּם אַרְנוֹן דִי בִּסְטַר תְּחוּמָא:


 רש''י   וישמע בלק. שלח שלוחים לבשרו: אל עיר מואב. אל מטרופולין שלו, עיר החשובה שלו, לומר ראה מה אלו מבקשים לעקור:

(לז) וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל-בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֨יךָ֙ לִקְרֹא-לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹֽא-הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ: וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם הֲלָא מִשְׁלַח שַׁלְחִית לְוָתָךְ לְמִקְרֵי לָךְ לְמָא לָא אֲתֵיתָא לְוָתִי הַבְקוּשְׁטָא הֲוֵיתָא אָמַר לֵית אֲנָא יָכִיל לְיַקְרוּתָךְ:


 רש''י   האמנם לא אוכל כבדך. נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון:

(לח) וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל-בָּלָ֗ק הִֽנֵּה-בָ֨אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכֹ֥ל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר: וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק הָא אֲתֵיתִי לְוָתָךְ כְּעַן הֲמֵיכַל יְכִלְנָא לְמַלָלָא מִדַעַם פִּתְגָמָא דִי יְשַׁוֵי יְיָ בְּפוּמִי יָתֵיהּ אֲמַלֵיל: (לט)  רביעי - במחוברות ששי  וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם-בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת: וַאֲזַל בִּלְעָם עִם בָּלָק וַאֲתוֹ לְקִרְיַת מְחוֹזוֹהִי:


 רש''י   קרית חצות. עיר מלאה שוקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה, לומר ראה ורחם שלא יעקרו אלו:

(מ) וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּ֣קָר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ: וּנְכֵיס בָּלָק תּוֹרִין וְעָאן וּשְׁלַח לְבִלְעָם וּלְרַבְרְבַיָא דִי עִמֵיהּ:


 רש''י   בקר וצאן. דבר מועט, בקר אחד וצאן אחד בלבד:

(מא) וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת-בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם: וַהֲוָה בְּצַפְרָא וּדְבַר בָּלָק יַת בִּלְעָם וְאַסְקֵיהּ לְרָמַת דַחַלְתֵּיהּ וַחֲזָא מִתַּמָן קְצַת מִן עַמָא:


 רש''י   במות בעל. כתרגומו לרמת דחלתיה, שם עבודה זרה:

כג (א) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל-בָּלָ֔ק בְּנֵה-לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים: וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק בְּנֵה לִי הָכָא שַׁבְעָא מַדְבְּחִין וְאַתְקִין לִי הָכָא שַׁבְעָא תוֹרִין וְשַׁבְעָא דִכְרִין: (ב) וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ: וַעֲבַד בָּלָק כְּמָא דִי מַלֵיל בִּלְעָם וְאַסֵיק בָּלָק וּבִלְעָם תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא: (ג) וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֘ עַל-עֹֽלָתֶ֒ךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֶ֤ה יְהֹוָה֙ לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה-יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי: וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק אִתְעַתֵּד עַל עֲלָתָךְ וְאֵיהַךְ מָאִים יְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לָקֳדָמוּתִי וּפִתְגָמָא דְיַחֲזִנַנִי וְאֵחַוֵי לָךְ וַאֲזַל יְחִידִי:


 רש''י   אולי יקרה ה' לקראתי. אינו רגיל לדבר עמי ביום: וילך שפי. כתרגומו יחידי, לשון שופי ושקט, שאין עמו אלא שתיקה:

(ד) וַיִּקָּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל-בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֶת-שִׁבְעַ֤ת הַֽמִּזְבְּחֹת֙ עָרַ֔כְתִּי וָאַ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ: וְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת בִּלְעָם וַאֲמַר לֵיהּ יַת שַׁבְעָא מַדְבְּחִין סְדָרִית וְאַסֵקִית תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא:


 רש''י   ויקר. לשון עראי, לשון גנאי, לשון טמאת קרי, כלומר בקושי ובבזיון, ולא היה נגלה עליו ביום אלא בשביל להראות חבתן של ישראל: את שבעת המזבחת. שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות, אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כלן. אברהם בנה ארבעה (בראשית יב, ז) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, (שם יב, ח) ויעתק משם ההרה וגו' , (שם יג, יח) ויאהל אברם וגו' ואחד בהר המוריה. ויצחק בנה אחד (שם כו, כה) ויבן שם מזבח וגו' . ויעקב בנה שתים, אחד בשכם ואחד בבית אל: ואעל פר ואיל במזבח. ואברהם לא העלה אלא איל אחד:

(ה) וַיָּ֧שֶׂם יְהֹוָ֛ה דָּבָ֖ר בְּפִ֣י בִלְעָ֑ם וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל-בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר: וְשַׁוִי יְיָ פִּתְגָמָא בְּפוּמָא דְבִלְעָם וַאֲמַר תּוּב לְוַת בָּלָק וּכְדֵין תְּמַלֵיל: (ו) וַיָּ֣שָׁב אֵלָ֔יו וְהִנֵּ֥ה נִצָּ֖ב עַל-עֹֽלָת֑וֹ ה֖וּא וְכָל-שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב: וְתַב לְוָתֵיהּ וְהָא מְעַתֵּד עַל עֲלָתֵיהּ הוּא וְכָל רַבְרְבֵי מוֹאָב: (ז) וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר מִן-אֲ֠רָ֠ם יַנְחֵ֨נִי בָלָ֤ק מֶֽלֶךְ-מוֹאָב֙ מֵֽהַרְרֵי-קֶ֔דֶם לְכָה֙ אָֽרָה-לִּ֣י יַֽעֲקֹ֔ב וּלְכָ֖ה זֹֽעֲמָ֥ה יִשְׂרָאֵֽל: וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר מִן אֲרָם דַבְּרַנִי בָלָק מַלְכָּא דְמוֹאָב מִטוּרֵי מַדִנְחָא אִיתָא לוֹטּ לִי יַעֲקֹב וְאִיתָא תָּרֵיךְ לִי יִשְׂרָאֵל:


 רש''י   ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל. בשני שמותיהם אמר לו לקללם, שמא אחד מהם אינו מבהק:

(ח) מָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖ה אֵ֑ל וּמָ֣ה אֶזְעֹ֔ם לֹ֥א זָעַ֖ם יְהֹוָֽה: מָה אֲלוֹטֵיהּ דְלָא לַטְיֵהּ אֵל וּמָה אֲתָרְכֵיהּ דְלָא תָרְכֵיהּ יְיָ:


 רש''י   מה אקב לא קבה אל. כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו, כשהזכיר אביהם את עונם, כי באפם הרגו איש. לא קלל אלא אפם, שנאמר (בראשית מט) ארור אפם. כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל, מה נאמר שם (שם כז, לג) גם ברוך יהיה. במברכים נאמר (דברים כז, יב) אלה יעמדו לברך את העם. במקללים לא נאמר ואלה יעמדו לקלל את העם, אלא על הקללה, לא רצה להזכיר עליהם שם קללה: לא זעם ה'. אני אין כחי אלא שאני יודע לכון השעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו שבאתי אליך, וזהו שנאמר (מיכה ו, ה) עמי זכר נא מה יעץ וגו' ומה ענה אתו בלעם וגו' למען דעת צדקות ה':

(ט) כִּֽי-מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן-עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב: אֲרֵי מֵרֵישׁ טוּרַיָא חֲזִיתֵיהּ וּמֵרָמָתָא סְכִיתֵיהּ הָא עַמָא בִּלְחוֹדֵיהוֹן עֲתִידִין דְיַחְסְנוּן עַלְמָא וּבְעַמְמַיָא לָא יִתְדְנוּן גְמִירָא:


 רש''י   כי מראש צרים אראנו. אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות: הן עם לבדד ישכן. הוא אשר זכו לו אבותיו לשכון בדד, כתרגומו: ובגוים לא יתחשב. כתרגומו, לא יהיו נעשין כלה עם שאר האמות, שנאמר (ירמיה ל, יא) כי אעשה כלה בכל הגוים וגו' אינן נמנין עם השאר. דבר אחר כשהן שמחין אין אמה שמחה עמהם, שנאמר (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו. וכשהאמות בטובה, הם אוכלין עם כל אחד ואחד ואין עולה להם מן החשבון, וזהו, ובגוים לא יתחשב:

(י) מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַֽעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת-רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מוֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַֽחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ: מָן יֵיכוֹל לְמִמְנֵי דַעַדְקַיָא דְבֵית יַעֲקֹב דְאָמִיר עֲלֵיהוֹן יִסְגוּן כְּעַפְרָא דְאַרְעָא אוֹ חֲדָא מֵאַרְבַּע מַשִׁרְיָתָא דְיִשְׂרָאֵל תְּמוּת נַפְשִׁי מוֹתָא דְקַשִׁיטוֹהִי וּתְהֵי סוֹפִי כְּוַתְהוֹן:


 רש''י   מי מנה עפר יעקב וגו' . כתרגומו, דעדקיא דבית יעקב וכו' מארבע משריתא, מארבע דגלים. דבר אחר עפר יעקב אין חשבון במצות שהם מקימין בעפר (דברים כב, י) לא תחרוש בשור ובחמור, (ויקרא יט, יט) לא תזרע כלאים, אפר פרה, ועפר סוטה וכיוצא בהם: ומספר את רבע ישראל. רביעותיהן, זרע היוצא מן התשמיש שלהם: תמת נפשי מות ישרים. שבהם:

(יא) וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם מֶ֥ה עָשִׂ֖יתָ לִ֑י לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ לְקַחְתִּ֔יךָ וְהִנֵּ֖ה בֵּרַ֥כְתָּ בָרֵֽךְ: וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם מֶה עֲבַדְתָּא לִי לְמֵילַט סַנְאַי דְבַרְתִּיךְ וְהָא בְּרָכָא מְבָרְכַת לְהוֹן: (יב) וַיַּ֖עַן וַיֹּאמַ֑ר הֲלֹ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֤ים יְהֹוָה֙ בְּפִ֔י אֹת֥וֹ אֶשְׁמֹ֖ר לְדַבֵּֽר: וַאֲתֵיב וַאֲמַר הֲלָא יָת דִי יְשַׁוֵי יְיָ בְּפוּמִי יָתֵיהּ אֶטַר לְמַלָלָא:



בלק יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(יג)  חמישי  וַיֹּ֨אמֶר אֵ֜לָיו בָּלָ֗ק לְךָ-נָּ֨א אִתִּ֜י אֶל-מָק֤וֹם אַחֵר֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְאֶ֣נּוּ מִשָּׁ֔ם אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה וְכֻלּ֖וֹ לֹ֣א תִרְאֶ֑ה וְקָבְנוֹ-לִ֖י מִשָּֽׁם: וַאֲמַר לֵיהּ בָּלָק אִיתָא כְעַן עִמִי לַאֲתַר אוֹחֲרָן דְתֶחֱזִנֵיהּ מִתַּמָן לְחוֹד קְצָתֵיהּ תֶּחֱזֵי וְכוּלֵיהּ לָא תֶחֱזֵי וּתְלוּטֵיהּ לִי מִתַּמָן:


 רש''י   וקבנו לי. לשון צווי, קללהו לי:

(יד) וַיִּקָּחֵ֨הוּ֙ שְׂדֵ֣ה צֹפִ֔ים אֶל-רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וַיִּ֨בֶן֙ שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֔ת וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ: וְדַבְּרֵיהּ לַחֲקַל סְכוּתָא לְרֵישׁ רָמָתָא וּבְנָא שַׁבְעָא מַדְבְּחִין וְאַסֵיק תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא:


 רש''י   שדה צופים. מקום גבוה היה ששם הצופה עומד לשמור אם יבא חיל על העיר: ראש הפסגה. בלעם לא היה קוסם כבלק, ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם ששם מת משה. כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפרצה שאני רואה:

(טו) וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-בָּלָ֔ק הִתְיַצֵּ֥ב כֹּ֖ה עַל-עֹֽלָתֶ֑ךָ וְאָֽנֹכִ֖י אִקָּ֥רֶה כֹּֽה: וַאֲמַר לְבָלָק אִתְעַתֵּד הָכָא עַל עֲלָתָךְ וַאֲנָא אִתְמְטֵי עַד כָּא:


 רש''י   אקרה כה. מאת הקדוש ברוך הוא: אקרה. לשון אתפעל:

(טז) וַיִּקָּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דָּבָ֖ר בְּפִ֑יו וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל-בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר: וְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְבִלְעָם וְשַׁוִי פִתְגָמָא בְּפוּמֵיהּ וַאֲמַר תּוּב לְוָת בָּלָק וּכְדֵין תְּמַלֵיל:


 רש''י   וישם דבר בפיו. ומה היא השימה הזאת, ומה חסר המקרא באמרו שוב אל בלק וכה תדבר, אלא כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר מה אני חוזר אצל בלק לצערו. ונתן לו הקדוש ברוך הוא רסן וחכה בפיו כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה. אמר לו על כרחך תשוב אל בלק:

(יז) וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וְהִנּ֤וֹ נִצָּב֙ עַל-עֹ֣לָת֔וֹ וְשָׂרֵ֥י מוֹאָ֖ב אִתּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ בָּלָ֔ק מַה-דִּבֶּ֖ר יְהֹוָֽה: וַאֲתָא לְוָתֵיהּ וְהוּא מְעַתַּד עַל עֲלָתֵיהּ וְרַבְרְבֵי מוֹאָב עִמֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ בָּלָק מָה מַלִיל יְיָ:


 רש''י   ושרי מואב אתו. ולמעלה הוא אומר וכל שרי מואב, כיון שראו שאין בו תקוה הלכו להם מקצתם, ולא נשארו אלא מקצתם: מה דבר ה'. לשון צחוק הוא זה, כלומר אינך ברשותך:

(יח) וַיִשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר ק֤וּם בָּלָק֙ וּֽשֲׁמָ֔ע הַֽאֲזִ֥ינָה עָדַ֖י בְּנ֥וֹ צִפֹּֽר: וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר קוּם בָּלָק וּשְׁמַע אָצִית לְמֵימְרִי בַּר צִפֹּר:


 רש''י   קום בלק. כיון שראהו מצחק בו, נתכון לצערו עמוד על רגליך, אינך רשאי לישב ואני שלוח אליך בשליחותו של מקום: בנו צפר. לשון מקרא הוא זה, כמו (תהלים קד, כ) חיתו יער, (בראשית א, כד) וחיתו ארץ, (תהלים קיד, ח) למעינו מים:

(יט) לֹ֣א אִ֥ישׁ אֵל֙ וִֽיכַזֵּ֔ב וּבֶן-אָדָ֖ם וְיִתְנֶחָ֑ם הַה֤וּא אָמַר֙ וְלֹ֣א יַֽעֲשֶׂ֔ה וְדִבֶּ֖ר וְלֹ֥א יְקִימֶֽנָּה: לָא כְמִלֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא מֵימַר אֱלָהָא בְּנֵי אֱנָשָׁא אָמְרִין וּמְכַדְבִין וְאַף לָא כְעוֹבָדֵי בְּנֵי בִּשְׂרָא דְאִינוּן גָזְרִין לְמֶעְבַּד וְתַיְבִין וּמִתְמַלְכִין דְהוּא אָמַר וְעָבֵיד וְכָל מֵימְרֵהּ מִתְקַיָם:


 רש''י   לא איש אל וגו' . כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ שבעה אמות, ואתה סבור להמיתם במדבר: ההוא אמר וגו' . בלשון תמה, ותרגומו תיבין ומתמלכין, חוזרים ונמלכין לחזור בהם:

(כ) הִנֵּ֥ה בָרֵ֖ךְ לָקָ֑חְתִּי וּבֵרֵ֖ךְ וְלֹ֥א אֲשִׁיבֶֽנָּה: הָא בִּרְכָן קַבֵּילִית וַאֲבָרֵכִינֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל וְלָא אָתֵב בִּרְכְּתִי מִינֵיה:


 רש''י   הנה ברך לקחתי. אתה שואלני מה דבר ה', קבלתי ממנו לברך אותם: וברך ולא אשיבנה. הוא ברך אותם ואני לא אשיב את ברכתו: וברך. כמו וברך וכן הוא גזרת רי''ש, כמו (תהלים עד, יח) אויב חרף, כמו חרף, וכן (שם י, ג) ובוצע ברך, המהלל ומברך את הגוזל ואומר, אל תירא כי לא תענש, שלום יהיה לך, מרגיז הוא להקדוש ברוך הוא. ואין לומר ברך שם דבר, שאם כן היה נקוד בפתח קטן וטעמו למעלה, אבל לפי שהוא לשון פעל הוא נקוד קמץ, וטעמו למטה:

(כא) לֹֽא-הִבִּ֥יט אָ֨וֶן֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב וְלֹֽא-רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֤ה אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ: אִסְתַּכָּלִית לֵית פָּלְחֵי גִלוּלִין בִּדְבֵית יַעֲקֹב וְאַף לָא עָבְדֵי לֵיאוּת שְׁקַר בְּיִשְׂרָאֵל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָהוֹן בְּסַעְדְהוֹן וּשְׁכִינַת מַלְכְּהוֹן בֵּינֵיהוֹן:


 רש''י   לא הביט און ביעקב וגו' . כתרגומו. דבר אחר אחרי פשוטו הוא נדרש מדרש נאה. לא הביט. הקדוש ברוך הוא און שביעקב, כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות [באון] שלהם ובעמלן שהן עוברין על דתו: עמל. לשון עברה, כמו והרה עמל (תהלים ז, טו) , כי אתה עמל וכעס תביט (שם י, יד) לפי שהעברה היא עמל לפני המקום: ה' אלהיו עמו. אפלו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכן: ותרועת מלך בו. לשון חבה ורעות כמו רעה דוד (שמואל ב' טו, לז) אוהב דוד, ויתנה למרעהו (שופטים טו, ו) וכן תרגם אנקלוס ושכינת מלכהון ביניהון:

(כב) אֵ֖ל מֽוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם כְּתֽוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לֽוֹ: אֱלָהָא דְאַפֵּקִנוּן מִמִצְרָיִם תּוּקְפָא וְרוּמָא דִילֵיהּ:


 רש''י   אל מוציאם ממצרים. אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים, לא יצא מעצמו אלא האלהים הוציאם: כתועפות ראם לו. כתוקף רום וגובה שלו, וכן וכסף תועפות (איוב כב כה) , לשון מעוז המה, ואומר אני שהוא לשון ועוף יעופף (בראשית א כ) , המעופף ברום וגובה ותקף רב הוא זה ותועפות ראם עפיפת גובה. דבר אחר, תועפות ראם. תקף ראמים, ואמרו רבותינו אלו השדים:

(כג) כִּ֤י לֹא-נַ֨חַשׁ֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב וְלֹא-קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵֽאָמֵ֤ר לְיַֽעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה-פָּ֖עַל אֵֽל: אֲרֵי לָא נַחֲשַׁיָא צָבָן דְיִיטַב לִדְבֵית יַעֲקֹב וְאַף לָא קְסָמַיָא רְעַן בִּרְבוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל כְּעִדַן יִתְאַמַר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מָה עֲבַד אֱלָהָא:


 רש''י   כי לא נחש ביעקב. כי ראוים הם לברכה שאין בהם מנחשים וקוסמים: כעת יאמר ליעקב וגו' . עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם מה פעל אל, וזהו שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל, כ) . דבר אחר יאמר ליעקב אינו לשון עתיד, אלא לשון הוה, אינן צריכין למנחש וקוסם כי בכל עת שצריך להאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקדוש ברוך הוא ומה גזרותיו במרום, אינן מנחשים וקוסמים אלא נאמר להם על פי נביאיהם מה היא גזרת המקום, או אורים ותמים מגידים להם, ואונקלוס לא תרגם כן:

(כד) הֶן-עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַֽאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד-יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם-חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה: הָא עַמָא כְּלֵיתָא שָׁרֵי וּכְאַרְיָא יִתְנַטֵל לָא יִשְׁרֵי בְאַרְעֵיהּ עַד דְיִקְטוֹל קְטוֹל וְנִכְסֵי עֲמְמַיָא יֵירָת:


 רש''י   הן עם כלביא יקום וגו' . כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרא את שמע ולהניח תפלין: לא ישכב. בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד, קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגיס להזיקם, הקדוש ברוך הוא שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים. דבר אחר הן עם כלביא יקום וגו' . כתרגומו: ודם חללים ישתה. נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים ויהרג הוא עמהם, שנאמר (יהושע יג, כב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם:

(כה) וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם גַּם-קֹ֖ב לֹ֣א תִקֳּבֶ֑נּוּ גַּם-בָּרֵ֖ךְ לֹ֥א תְבָֽרְכֶֽנּוּ: וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם אַף מֵילַט לָא תְלוּטִּינוּן אַף בְּרָכָא לָא תְבָ רֵ כִ י נוּ ן:


 רש''י   גם קב לא תקבנו. גם ראשון מוסיף על גם השני, וגם השני על גם ראשון, וכן גם לי גם לך לא יהיה (מלכים א' ג, כו) , וכן גם בחור גם בתולה (דברים לב, כה) :

(כו) וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֔ם וַיֹּ֖אמֶר אֶל-בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א דִּבַּ֤רְתִּי אֵלֶ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֛ל אֲשֶׁר-יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֹת֥וֹ אֶֽעֱשֶֽׂה: וַאֲתֵיב בִּלְעָם וַאֲמַר לְבָלָק הֲלָא מַלֵילִית עִמָךְ לְמֵימַר כֹּל דִי יְמַלֵל יְיָ יָתֵיהּ אַעֲבֵיד: (כז)  שישי - במחוברות שביעי  וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם לְכָה-נָּא֙ אֶקָּ֣חֲךָ֔ אֶל-מָק֖וֹם אַחֵ֑ר אוּלַ֤י יִישַׁר֙ בְּעֵינֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וְקַבֹּ֥תוֹ לִ֖י מִשָּֽׁם: וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם אִיתָא כְּעַן אֲדַבְּרִינָךְ לַאֲתַר אָחֳרָן מָאִים יְהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ וּתְלוּטֵיהּ לִי מִתַּמָן:


 רש''י   וקבותו לי. אין זה לשון צווי, כמו וקבנו, אלא לשון עתיד, אולי יישר בעיניו ותקבנו לי משם, מלדי''רש מי''י בלע''ז [תקלל אותו] :

(כח) וַיִּקַּ֥ח בָּלָ֖ק אֶת-בִּלְעָ֑ם רֹ֣אשׁ הַפְּע֔וֹר הַנִּשְׁקָ֖ף עַל-פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן: וּדְבַר בָּלָק יַת בִּלְעָם רֵישׁ רָמָתָא דְמִסְתַּכְּיָא עַל אַפֵּי בֵּית יְשִׁימוֹן:


 רש''י   ראש הפעור. קוסם היה בלק וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור ולא היה יודע במה, אמר שמא הקללה תחול עליהם משם, וכן כל החוזים בכוכבים רואים ואינם יודעים מה רואים:

(כט) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל-בָּלָ֔ק בְּנֵה-לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽם: וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָק בְּנֵה לִי הָכָא שַׁבְעָא מַדְבְּחִין וְאַתְקִין לִי הָכָא שַׁבְעָא תוֹרִין וְשַׁבְעָא דִכְרִין: (ל) וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ: וַעֲבַד בָּלָק כְּמָא דִי אֲמַר בִּלְעָם וְאַסֵיק תּוֹר וּדְכַר עַל כָּל מַדְבְּחָא: כד (א) וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהֹוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת-יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹֽא-הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם-בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו: וַחֲזָא בִלְעָם אֲרֵי תַקִין קֳדָם יְיָ לְבָרָכָא יַת יִשְׂרָאֵל וְלָא הַלַךְ כִּזְמַן בִּזְמַן אֱלָהֵין לָקֳדָמוּת נְחָשַׁיָא וְשַׁוִי לָקָבֵיל עֶגְלָא דַעֲבָדוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא אַפּוֹהִי:


 רש''י   וירא בלעם כי טוב וגו' . אמר איני צריך לבדוק בהקדוש ברוך הוא כי לא יחפוץ לקללם: ולא הלך כפעם בפעם. כאשר עשה שתי פעמים: לקראת נחשים. לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו, אמר רוצה ואינו רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם, והקללה על הזכרת העברה תחול: וישת אל המדבר פניו. כתרגומו:

(ב) וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת-עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת-יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים: וּזְקֵף בִּלְעָם יָת עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת יִשְׂרָאֵל שָׁרָן לְשִׁבְטוֹהִי וּשְׁרַת עֲלוֹהִי רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ:


 רש''י   וישא בלעם את עיניו. בקש להכניס בהם עין רעה, והרי יש לך שלש מדותיו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה האמורים למעלה: שוכן לשבטיו. ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חברו: ותהי עליו רוח אלהים. עלה בלבו שלא יקללם:

(ג) וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן: וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר אֵימַר בִּלְעָם בְּרֵיהּ בְעוֹר וְאֵימַר גַבְרָא דְשַׁפִּיר חָזֵי:


 רש''י   בנו בער. כמו למעינו מים (תהלים קיד, ח) . ומדרש אגדה שניהם היו גדולים מאבותיהם, בלק בנו צפור, אביו בנו הוא במלכות, ובלעם גדול מאביו בנביאות, מנה בן פרס היה: שתם העין. עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא כדי שישתום ויסתום ויגוב (ע''ז סט.) ורבותינו אמרו לפי שאמר ומספר את רבע ישראל, שהקדוש ברוך הוא יושב ומונה רביעיותיהן של ישראל מתי תבא טפה שנלד הצדיק ממנה, אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמת עינו של בלעם. ויש מפרשים שתום העין פתוח העין, כמו שתרגם אנקלוס, ועל שאמר שתום העין, ולא אמר שתום העינים, למדנו שסומא באחת מעיניו היה:

(ד) נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי-אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַֽחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם: אֵימַר דִשְׁמַע מֵימַר מִן קֳדָם אֵל וְחֵזוּ מִן קֳדָם שַׁדַי חָזֵי שְׁכִיב וּמִתְגְלֵי לֵיהּ:


 רש''י   נפל וגלוי עינים. פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב. ומדרשו כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו:

(ה) מַה-טֹּ֥בוּ אֹֽהָלֶ֖יךָ יַֽעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל: מָה טָבָא מַשְׁכְּנָךְ יַעֲקֹב בֵּית מֵישְׁרָךְ יִשְׂרָאֵל:


 רש''י   מה טבו אהליך. על שראה פתחיהם שאינן מכונין זה מול זה: משכנתיך. חניותיך, כתרגומו. דבר אחר מה טבו אהליך. מה טבו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם: משכנתיך. אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחרבנן כפרה על הנפשות, שנאמר כלה ה' את חמתו (איכה ד) , ובמה כלה, ויצת אש בציון:

(ו) כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּֽאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהֹוָ֔ה כַּֽאֲרָזִ֖ים עֲלֵי-מָֽיִם: כְּנַחֲלִין דִמְדַבְּרִין כְּגִינַת שַׁקְיָא דְעַל פְּרָת כְּבוּסְמַיָא דִנְצִיב יְיָ כְּאַרְזִין דִנְצִבִין עַל מַיָא:


 רש''י   כנחלים נטיו. שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק, אמרו רבותינו מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם כשאמר (פסוק א) וישת אל המדבר פניו, וכשהפך המקום את פיו ברכם מעין אותן קללות שבקש לומר כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קה, א) : כאהלים. כתרגומו, לשון מור ואהלות (תהלים מה, ט) : נטע ה'. בגן עדן. לשון אחר כאהלים נטע ה', כשמים המתוחין כאהל: נטע ה'. לשון נטיעה מצינו באהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא, מה) :

(ז) יִֽזַּל-מַ֨יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ: יִסְגֵי מַלְכָּא דְיִתְרַבָּא מִבְּנוֹהִי וְיִשְׁלוֹט בְּעַמְמִין סַגִיאִין וְיִתְקוֹף מֵאֲגַג מַלְכֵּיהּ וְתִתְנַטֵל מַלְכוּתֵיהּ:


 רש''י   מדליו. מבארותיו. ופירושו כתרגומו: וזרעו במים רבים. לשון הצלחה הוא זה, כזרע הזרוע על פני המים: וירם מאגג מלכו. מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק: ותנשא מלכותו. של יעקב יותר ויותר, שיבא אחריו דוד ושלמה:

(ח) אֵ֚ל מֽוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתֽוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹֽתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ: אֱלָהָא דְאַפֵּקִינוּן מִמִצְרַיִם תּוּקְפָא וְרוּמָא דִילֵיהּ יֵיכְלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נִכְסֵי עַמְמַיָא סַנְאֵיהוֹן וּבְבִזַת מַלְכֵּיהוֹן יִתְפַּנְקוּן וְאַרְעֲתְהוֹן יַחְסְנוּן:


 רש''י   אל מוציאו ממצרים. מי גורם להם הגדלה הזאת, אל המוציאם ממצרים, בתוקף ורום שלו יאכל את הגוים שהם צריו: ועצמותיהם. של צרים: יגרם. מנחם פתר בו לשון שבירה, וכן (צפניה ג, ג) לא גרמו לבקר, וכן (יחזקאל כג, לד) את חרשיה תגרמי, ואני אומר לשון עצם הוא שמגרר הבשר בשניו מסביב והמוח שבפנים, ומעמיד העצם על ערמימותה: וחציו ימחץ. אנקלוס תרגם חציו של צרים, חלוקה שלהם כמו (בראשית מט, כג) בעלי חצים, מרי פלוגתא, וכן ימחץ, לשון (שופטים ה, כו) ומחצה וחלפה רקתו, שיחצו את ארצם. ויש לפתור לשון חצים ממש, חציו של הקדוש ברוך הוא ימחץ בדמם של צרים, יטבול ויצטבע בדמם, כמו (תהלים סח, כד) למען תמחץ רגלך בדם. ואינו זז מלשון מכה, כמו מחצתי, שהצבוע בדם נראה כאלו מחוץ ונגוע:

(ט) כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּֽאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָֽרְכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹֽרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר: יְנוּחַ יִשְׁרֵי בִתְקוֹף כְּאַרְיָא וּכְלֵתָא לֵית מַלְכוּ דְתִזַעֲזְעִינֵיהּ בְּרִיכָךְ יְהוֹן בְּרִיכִין וְלִיטָךְ יְהוֹן לִיטִין:


 רש''י   כרע שכב כארי. כתרגומו, יתישבו בארצם בכח וגבורה:

(י) וַיִּֽחַר-אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל-בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת-כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל-בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים: וּתְקֵיף רוּגְזָא דְבָלָק בְּבִלְעָם וּשְׁקָפִינוּן לִידוֹהִי וַאֲמַר בָּלָק לְבִלְעָם לְמֵילַט סַנְאַי קְרִיתָךְ וְהָא בָּרָכָא מְבָרְכַת לְהוֹן דְנַן תְּלַת זִמְנִין:


 רש''י   ויספק. הכה זו על זו:

(יא) וְעַתָּ֖ה בְּרַח-לְךָ֣ אֶל-מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֨רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָֽעֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִכָּבֽוֹד: וּכְעַן אִזֵיל לָךְ לְאַתְרָךְ אֲמָרִית יְקָרָא אֲיַקְרִינָךְ וְהָא מְנָעָךְ יְיָ מִן יְקָר: (יב) וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל-בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל-מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר-שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר: וַאֲמַר בִּלְעָם לְבָלָּק הֲלָא אַף לְאִזְגַדָךְ דִי שַׁלְחַת לְוָתִי מַלֵילִית לְמֵימָר: (יג) אִם-יִתֶּן-לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֘ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַֽעֲבֹר֙ אֶת-פִּ֣י יְהֹוָ֔ה לַֽעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר-יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֵי בֵיתֵיהּ כְּסַף וּדְהַב לֵית לִי רְשׁוּ לְמֶעֱבַּר עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ לְמֶעֱבַּד טַבְתָּא אוֹ בִּישְׁתָּא מֵרְעוּתִי דִי יְמַלֵל יְיָ יָתֵיהּ אֲמַלֵיל:


 רש''י   לעבר את פי ה'. כאן לא נאמר אלהי, כמו שנאמר בראשונה, לפי שידע שנבאש בהקדוש ברוך הוא ונטרד:

(יד)  שביעי  וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים: וּכְעַן הָא אֲנָא אָזֵיל לְעַמִי אִיתָא אֲמַלְכִינָךְ מָה דְתַּעְבֵיד וַאֲחַוֵי לָךְ מָא דְיַעֲבֵד עַמָא הָדֵין לְעַמָךְ בְּסוֹף יוֹמַיָא:


 רש''י   הולך לעמי. מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הקדוש ברוך הוא מעליו: לכה איעצך. מה לך לעשות. ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו' , כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (לקמן לא, טז) : אשר יעשה העם הזה לעמך. מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים:

(טו) וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן: וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר אֵימַר בִּלְעָם בְּרֵיהּ בְעוֹר וְאֵימַר גַבְרָא דְשַׁפִּיר חָזֵי: (טז) נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֨עַ֙ אִמְרֵי-אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַֽחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם: אֵימַר דִשְׁמַע מֵימַר מִן קֳדָם אֵל וִידַע מַדַע מִן קֳדָם עִילָאָה חֵיזוּ מִן קֳדָם שַׁדַי חָזֵי שְׁכִיב וּמִתְגְלֵי לֵיהּ:


 רש''י   וידע דעת עליון. לכון השעה שכועס בה:

(יז) אֶרְאֶ֨נּוּ֨ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֨בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּֽאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל-בְּנֵי-שֵֽׁת: חֲזִיתֵיהּ וְלָא כְעַן סְכִיתֵיהּ וְלָא אִיתוֹהִי קָרִיב כַּד יְקוּם מַלְכָּא מִיַעֲקֹב וְיִתְרַבָּא מְשִׁיחָא מִיִשְׂרָאֵל וְיִקְטּוֹל רַבְרְבֵי מוֹאָב וְיִשְׁלוֹט בְּכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא:


 רש''י   אראנו. רואה אני שבחו של יעקב וגדלתן, אך לא עתה היא, אלא לאחר זמן: דרך כוכב. כתרגומו, לשון דרך קשתו (איכה ב, ד) , שהכוכב עובר כחץ, ובלע''ז דישטנ''ט [מזנק] כלומר יקום מזל: וקם שבט. מלך רודה ומושל: ומחץ פאתי מואב. זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וגו' (שמואל ב' ח, ב) : וקרקר. לשון קורה כמו אני קרתי (מלכים ב' יט, כד) מקבת בור נקרתם (ישעיה נא, א) יקרוה עורבי נחל (משלי ל, יז) פורי''יר בלע''ז [לנקב] : כל בני שת. כל האמות, שכלם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון:

(יח) וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹֽיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל: וִיהֵי אֱדוֹם יְרוּתָּא וִיהֵי יְרוּתָּא שֵׂעִיר לְבַעֲלֵי דְבָבוֹהִי וְיִשְׂרָאֵל יַצְלַח בְּנִכְסִין:


 רש''י   והיה ירשה שעיר איביו. ישראל:

(יט) וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר: וְיֵיחוּת חָד מִדְבֵית יַעֲקֹב וְיוֹבִיד מְשֵׁיזִיב מִקִרְיַת עַמְמַיָא:


 רש''י   וירד מיעקב. ועוד יהיה מושל אחר מיעקב: והאביד שריד מעיר. מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תה' עב) ולא יהיה שריד לבית עשו (עוב' א) :

(כ) וַיַּרְא֙ אֶת-עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַֽחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד: וַחֲזָא יַת עֲמַלְקָאָה וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאַמַר רֵישׁ קְרָבַיָא דְיִשְׂרָאֵל הֲוָה עֲמַלְקָאָה וְסוֹפֵיהּ לְעָלְמָא יֵיבָד:


 רש''י   וירא את עמלק. נסתכל בפרענותו של עמלק: ראשית גוים עמלק. הוא קדם את כלם להלחם בישראל, וכך תרגם אנקלוס ואחריתו לאבד בידם, שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט) :

(כא) וַיַּרְא֙ אֶת-הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ: וַחֲזָא יַת שַׁלְמָאָה וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר תַּקִיף בֵּית מוֹתְבָךְ וְשַׁוֵי בִכְרַךְ תַּקִּיף מְדוֹרָךְ:


 רש''י   וירא את הקיני. לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו' (שמואל א' טו, ו) הזכירו אחר עמלק, נסתכל בגדלתן של בני יתרו שנאמר בהם תרעתים שמעתים שוכתים (דברי הימים א' ב, נה) : איתן מושבך. תמה אני מהיכן זכית לכך הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו (שמות א, י) , ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל:

(כב) כִּ֥י אִם-יִֽהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד-מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ: אֲרֵי אִם יְהֵי לְשֵׁיצָאָה שַׁלְמָאָה עַד מָה אֲתוּרָאָה יִשְׁבִּינָךְ:


 רש''י   כי אם יהיה לבער קין וגו' . אשרך שנתקעת לתוקף זה שאינך נטרד עוד מן העולם, כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער ממקום שנתישבת שם, מה בכך: עד מה אשור תשבך. עד היכן הוא מגלה אותך, שמא ללחלח וחבור, אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום ותשוב עם שאר הגליות:

(כג) וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִֽחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל: וּנְטַל מַתְלֵיהּ וַאֲמַר וַי לְחַיָיבַיָא דְיֵחוֹן כַּד יַעֲבֵּד אֱלָהָא יָת אִלֵין:


 רש''י   וישא משלו וגו' . כיון שהזכיר את שבית אשור אמר, אוי מי יחיה משמו אל. מי יכול להחיות את עצמו משמו את אלה שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האמות, ועוד יבואו:

(כד) וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ-עֵ֑בֶר וְגַם-ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד: וְסִיעַן יִצְטַרְחַן מֵרוֹמָאֵי וִיעֲנוּן לְאָתוּר וְיִשְׁתַּעְבְּדוּן לְעֵבַר פְּרָת וְאַף אִינוּן לְעָלְמָא יֵיבְדוּן:


 רש''י   וצים מיד כתים. ויעברו כתיים שהן רומיים בבירניות גדולות על אשור: וענו עבר. וענו אותם שבעבר הנהר: וגם הוא עדי אבד. וכן פרש דניאל עד די קטילת חיותא והובד גשמה (דניאל ז, יא) : וצים. ספינות גדולות, כדכתיב וצי אדיר (ישעיה לג, כא) תרגומו ובורני רבתא:

(כה) וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם-בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ: (פ) וְקָם בִּלְעָם וַאֲזַל וְתָב לְאַתְרֵיהּ וְאַף בָּלָק אֲזַל לְאוֹרְחֵיהּ: כה (א) וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל-בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב: וִיתֵיב יִשְׂרָאֵל בְּשִׁיטִין וּשְׁרֵי עַמָא לְמִטְּעֵי בָּתַר בְּנַת מוֹאָב:


 רש''י   בשטים. כך שמה: לזנות אל בנות מואב. על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק:

(ב) וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹֽהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן: וּקְרָאָן לְעַמָא לְדִבְחֵי טַעֲוַתְהוֹן וַאֲכַל עַמָא וּסְגִידוּ לְטַעֲוַתְהוֹן:


 רש''י   וישתחוו לאלהיהן. כשתקף יצרו עליו ואמר לה השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה:

(ג) וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר-אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל: וְאִתְחַבַּר יִשְׂרָאֵל לְבַעֲלָא פְעוֹר וּתְקֵף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְׂרָאֵל:


 רש''י   פעור. על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו: ויחר אף ה' בישראל. שלח בהם מגפה:

(ד) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת-כָּל-רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַֽיהֹוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף-יְהֹוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל: וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה דְבַר יַת כָּל רֵישֵׁי עַמָא וְדוּן וּקְטוֹל דְחַיָב קְטוֹל קֳדָם יְיָ לָקֳבֵל שִׁמְשָׁא וִיתוּב תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ מִיִשְׂרָאֵל:


 רש''י   קח את כל ראשי העם. לשפוט את העובדים לפעור: והוקע אותם. את העובדים: והוקע. היא תליה, כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה' (שמואל ב' כא, ו) ושם תליה מפורשת בעבודה זרה בסקילה, וכל הנסקלין נתלין: נגד השמש. לעין כל. ומדרש אגדה השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו:

(ה) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל-שֹֽׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר: וַאֲמַר משֶׁה לְדַיָנֵי יִשְׂרָאֵל קְטִילוּ גְבַר גַבְרוֹהִי דְאִתְחַבָּרוּ לְבַעֲלָא פְעוֹר:


 רש''י   הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדיני ישראל היה הורג שנים, ודיני ישראל שמונת רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח.) :

(ו) וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל-אֶחָיו֙ אֶת-הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְהָא גַבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲתָא וְקָרֵב לְוָת אֲחוֹהִי יָת מִדְיָנֵיתָא לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִינוּן בָּכָן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:


 רש''י   והנה איש מבני ישראל בא. נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם, אמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו' , כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פב, א) : את המדינית. כזבי בת צור: לעיני משה. אמרו לו משה, זו אסורה או מתרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך וכו' , כדאיתא התם: והמה בוכים. נתעלמה ממנו הלכה כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו געו כלם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר (שמות לב, כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו:

(ז)  מפטיר  וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן-אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֨קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ: וַחֲזָא פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא וְקָם מִגוֹ כְנִשְׁתָּא וּנְסֵיב רוֹמְחָא בִידֵיהּ:


 רש''י   וירא פנחס. ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקבלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רמח בידו וגו' :

(ח) וַיָּבֹא֩ אַחַ֨ר אִֽישׁ-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל-הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת-שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל-קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְעַל בָּתַר גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל לְקוּבָּתָא וּבְזַע יַת תַּרְוֵיהוֹן יַת גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל וְיַת אִתְּתָא לִמְעָהָא וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:


 רש''י   אל הקבה. אל האהל: אל קבתה. [אל הקבה] כמו הלחיים והקיבה כון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כלם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו לו כו', כדאיתא התם (סנהד' פב:) :

(ט) וַיִּֽהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף: (פפפ) וַהֲווֹ דְמִיתוּ בְּמוֹתָנָא עַשְׂרִין וְאַרְבְּעָה אַלְפִין: פפפ:




הפטרת בלק - מיכה ה

(ו) וְהָיָ֣ה | שְׁאֵרִ֣ית יַעֲקֹ֗ב בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּטַל֙ מֵאֵ֣ת יְהוָ֔ה כִּרְבִיבִ֖ים עֲלֵי-עֵ֑שֶׂב אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יְקַוֶּה֙ לְאִ֔ישׁ וְלֹ֥א יְיַחֵ֖ל לִבְנֵ֥י אָדָֽם: (ז) וְהָיָה֩ שְׁאֵרִ֨ית יַעֲקֹ֜ב בַּגּוֹיִ֗ם בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּאַרְיֵה֙ בְּבַהֲמ֣וֹת יַ֔עַר כִּכְפִ֖יר בְּעֶדְרֵי-צֹ֑אן אֲשֶׁ֧ר אִם עָבַ֛ר וְרָמַ֥ס וְטָרַ֖ף וְאֵ֥ין מַצִּֽיל: (ח) תָּרֹ֥ם יָדְךָ֖ עַל-צָרֶ֑יךָ וְכָל-אֹיְבֶ֖יךָ יִכָּרֵֽתוּ: (ט) וְהָיָ֤ה בַיּוֹם-הַהוּא֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה וְהִכְרַתִּ֥י סוּסֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהַאֲבַדְתִּ֖י מַרְכְּבֹתֶֽיךָ: (י) וְהִכְרַתִּ֖י עָרֵ֣י אַרְצֶ֑ךָ וְהָרַסְתִּ֖י כָּל-מִבְצָרֶֽיךָ: (יא) וְהִכְרַתִּ֥י כְשָׁפִ֖ים מִיָּדֶ֑ךָ וּֽמְעוֹנְנִ֖ים לֹ֥א יִֽהְיוּ-לָֽךְ: (יב) וְהִכְרַתִּ֧י פְסִילֶ֛יךָ וּמַצֵּבוֹתֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְלֹֽא-תִשְׁתַּחֲוֶ֥ה ע֖וֹד לְמַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ: (יג) וְנָתַשְׁתִּ֥י אֲשֵׁירֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהִשְׁמַדְתִּ֖י עָרֶֽיךָ: (יד) וְעָשִׂ֜יתִי בְּאַ֧ף וּבְחֵמָ֛ה נָקָ֖ם אֶת-הַגּוֹיִ֑ם אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א שָׁמֵֽעוּ: ו (א) שִׁמְעוּ-נָ֕א אֵ֥ת אֲשֶׁר-יְהוָ֖ה אֹמֵ֑ר ק֚וּם רִ֣יב אֶת-הֶהָרִ֔ים וְתִשְׁמַ֥עְנָה הַגְּבָע֖וֹת קוֹלֶֽךָ: (ב) שִׁמְע֤וּ הָרִים֙ אֶת-רִ֣יב יְהוָ֔ה וְהָאֵתָנִ֖ים מֹ֣סְדֵי אָ֑רֶץ כִּ֣י רִ֤יב לַֽיהוָה֙ עִם-עַמּ֔וֹ וְעִם-יִשְׂרָאֵ֖ל יִתְוַכָּֽח: (ג) עַמִּ֛י מֶה-עָשִׂ֥יתִי לְךָ֖ וּמָ֣ה הֶלְאֵתִ֑יךָ עֲנֵ֥ה בִֽי: (ד) כִּ֤י הֶעֱלִתִ֙יךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּמִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים פְּדִיתִ֑יךָ וָאֶשְׁלַ֣ח לְפָנֶ֔יךָ אֶת-מֹשֶׁ֖ה אַהֲרֹ֥ן וּמִרְיָֽם: (ה) עַמִּ֗י זְכָר-נָא֙ מַה-יָּעַ֗ץ בָּלָק֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וּמֶה-עָנָ֥ה אֹת֖וֹ בִּלְעָ֣ם בֶּן-בְּע֑וֹר מִן-הַשִּׁטִּים֙ עַד-הַגִּלְגָּ֔ל לְמַ֕עַן דַּ֖עַת צִדְק֥וֹת יְהוָֽה: (ו) בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם יְהוָ֔ה אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה: (ז) הֲיִרְצֶ֤ה יְהוָה֙ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי-שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי: (ח) הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה-טּ֑וֹב וּמָֽה-יְהוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם-עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם-אֱלֹהֶֽיךָ:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.




משנה אהלות פרק יד

א. הַזִּיז מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא. הַגִּזְרָה וְהַגַּבְלִית, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. אֵיזֶהוּ הַזִּיז, שֶׁפָּנָיו לְמָטָּה. וְהַגִּזְרָה, שֶׁפָּנֶיהָ לְמָעְלָה. וּבַמָּה אָמְרוּ הַזִּיז מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא, בְּזִיז שֶׁהוּא גָבוֹהַּ מִן הַפֶּתַח שְׁלשָׁה נִדְבָּכִין, שֶׁהֵם שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח. יָתֵר מִכָּאן, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. הָעֲטָרוֹת וְהַפִּתּוּחִים מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה בְּפוֹתֵחַ טֶפַח:

 ברטנורה   (א) הזיז. שפניו למטה. כמין לוח יוצא מן הכותל לחוץ וראשו כפוף למטה לארץ לצד הפתח, הלכך מצטרף אהלו עם הפתח ומביא את הטומאה בכל שהוא, וחשיב כאילו יש בו פותח טפח, ואם טומאה תחתיו הבית טמא, שרואין ראשו הכפוף למטה כאילו הגיע לארץ, ומביא טומאה שתחתיו לצד הבית: וגיזרה שפניה למעלה. ראשה כפוף למעלה ואין אוהל שלה מצטרף עם הפתח, הלכך בעיא פותח טפח: וגבלית. מפרש בתוספתא, כלי שמניקה מכאן ומכאן, ומשייר מן האמצע: שנים עשר טפחים. דשיעור כל נדבך ארבעה טפחים. ונדבך הוא שורה של בנין אבנים: והעטרות. אבנים סדורות בעיגול בולטות מן הקיר למעלה מן הפתח כעין כיפה לנוי, והיינו עטרה: והפתוחים. שעושים מאבן על [גבי] הפתח או על [גבי] החלום לנוי. ופעמים שבולטים מן מהחלון ומן הפתח טפח או יותר:

ב. זִיז שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. שֶׁעַל גַּבֵּי הַחַלּוֹן, רוּם אֶצְבָּעַיִם, שֶׁעַל גַּבֵּי מְלֹא מַקְדֵּחַ, כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְלוֹאוֹ:

 ברטנורה   (ב) זיז שעל גבי הפתח וכו'. הכא מיירי שנסתם הפתח, ומשום הכי בעינן שיהא בזיז פותח טפח, והכי משמע בתוספתא: ושעל גבי החלון רום אצבעיים. כלומר בין חלון ששיעורו רום אצבעיים כגון שיירי המאור, בין חלון ששיעורו מלוא מקדח כגון העושה מאור בתחלה, זיז שעל גבי שניהם, בכל שהוא: ור' יוסי אומר מלואו. חלון ששיעורו רום אצבעיים, זיז שלו שיעורו באצבעיים. וחלון ששיעורו מלוא מקדח, זיז שלו נמי משערינן במלוא מקדח. ואין הלכה כר' יוסי:

ג. קָנֶה שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח, אֲפִלּוּ גָבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אַל יַחְמִיר זֶה מִן הַזִּיז:

 ברטנורה   (ג) אפילו גבוה מאה אמה. אע''ג דזיז שיעור גבהו מן הפתח שנים עשר טפחים, בקנה החמירו משום דמיטלטל. ור' יוחנן בן נורי סבר דאין להחמיר בקנה יותר מן הזיז, ולמעלה משנים עשר טפחים שיעורו בפותח טפח. והלכה כר' יוחנן בן נורי:

ד. זִיז שֶׁהוּא סוֹבֵב אֶת כָּל הַבַּיִת וְאוֹכֵל בַּפֶּתַח שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת, טֻמְאָה בַבַּיִת, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִים. טֻמְאָה תַחְתָּיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא אֶת הַבָּיִת. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַהֵר. וְכֵן בֶּחָצֵר שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת אַכְסַדְרָה:

 ברטנורה   (ד) זיז. שהוא רחב טפח, וסובב את כל כותלי הבית מבחוץ, וכנגד הפתח אוכל שלש אצבעות ועל שאר הפתח אין זיז. שאם היה אוכל כנגד טפח, היה הבית טמא לדברי הכל: כלים שתחתיו טמאים. ובהא לא פליג ר' יהושע כדפליג בסיפא, לפי שדרך טומאה לצאת: ר' אליעזר מטמא את הבית. כיון דזיז חמור שמטמא בכל שהוא, מביא את הטומאה לבית בשלש אצבעות: וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה. והאכסדרה אוכלת בפתח שלש אצבעות, טומאה בבית, כלים שבאכסדרה טמאים. טומאה באכסדרה, רבי אליעזר מטמא הבית, ור' יהושע מטהר. והלכה כר' יהושע:

ה. שְׁנֵי זִיזִין זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְיֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וּבֵינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן, תַּחְתֵּיהֶן טָמֵא. בֵּינֵיהֶם, בֵּינֵיהֶן טָמֵא. עַל גַּבֵּיהֶן, כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. הָיָה הָעֶלְיוֹן עוֹדֵף עַל הַתַּחְתּוֹן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן אוֹ בֵינֵיהֶן, תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. עַל גַּבֵּיהֶן, כְּנֶגְדּוֹ עַד לָרָקִיעַ טָמֵא. הָיָה הָעֶלְיוֹן עוֹדֵף עַל הַתַּחְתּוֹן פָּחוֹת מִטֶּפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן, תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. בֵּינֵיהֶן אוֹ תַחַת הַמּוֹתָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן טָמֵא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בֵּינֵיהֶן וְתַחַת הַמּוֹתָר, טָמֵא, וְתַחְתֵּיהֶן, טָהוֹר:

 ברטנורה   (ה) שני זיזין זה על גבי זה. ומכוונים זה כנגד זה: יש בהן פותח טפח. שכל אחד מן הזיזים רחבו טפח על טפח: וביניהן פותח טפח. התחתון גבוה מן הארץ טפח והעליון גבוה מן התחתון טפח: וטומאה תחתיהן. תחת התחתון. כל מה שתחתיו טמא. ומה שעל גביו טהור, דחוצץ בפני הטומאה: ביניהן. אם טומאה בין תחתון לעליון, כל מה שביניהן טמא. אבל מה שתחת התחתון ושעל העליון, טהור, דחוצצים: על גביהן. על גבי העליון. כנגד הטומאה עד הרקיע טמא, וכל השאר טהור: היה העליון עודף על התחתון כו': תחתיהן וביניהן טמא. דבין שהטומאה תחת התחתון בין שהטומאה ביניהן, אותו העודף שהעליון יתר על התחתון טפח, מערב את הטומאה בכל מקום. אבל מה שעל העליון, טהור, דחוצץ: על גביהן. על גבי העליון: היה העליון עודף על התחתון וכו': טומאה תחתיהן. תחת התחתון: תחתיהן וביניהן טמא. דאותו עודף מערב את הטומאה ביניהן ומביא את הטומאה למה שתחתיו: ביניהן. אם הטומאה ביניהן או למטה בארץ תחת המותר דהיינו כנגד העודף ולא תחת התחתון: ר' אליעזר אומר תחתיהן וביניהן טמא. דאע''ג דליכא טפח בעודף, מביא את הטומאה לתחת התחתון הואיל ועודף עליו: ביניהן ותחת המותר טמא. מה שתחת התחתון. דכיון דאין במותר טפח, אין הטומאה באה תחת התחתון. והלכה כר' יהושע:

ו. יֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן, (תַּחְתֵּיהֶן טָמֵא. בֵּינֵיהֶן אוֹ עַל גַּבֵּיהֶן, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא):

 ברטנורה   (ו) ואין ביניהם פותח טפח. שאין התחתון גבוה מן הארץ טפח ואין העליון גבוה מן התחתון טפח: ביניהן ותחתיהן טמא. דאין התחתון חוצץ כיון דאין תחתיו פותח טפח ולא על גביו פותח טפח, והעליון מביא את הטומאה לכל מה שתחתיו ותחת התחתון, וחוצץ למה שעל גביו, כיון דעליון גבוה מן הארץ טפח: כנגדו עד הרקיע טמא. ומה שתחתיו טהור, דאע''ג דאין גבוה מחברו טפח הרי גבוה מן הארץ טפח וחוצץ:

ז. אֵין בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח בֵּין שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן, בֵּינֵיהֶן אוֹ עַל גַּבֵּיהֶן, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְכֵן שְׁתֵּי יְרִיעוֹת שֶׁהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח:

 ברטנורה   (ז) אין בהם פותח טפח. שהזיזים אין ברחבן טפח, הלכך בין שהטומאה למטה בין שהטומאה למעלה, לא חייצי כלל: וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ בפותח טפח. וגבוהות זו מזו טפח, דינן כשני זיזין:






גמרא נדה דף כ''ג ע''ב

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כָּל שֶׁאֵין בּוֹ וְכוּ' אָמַר רַב יִרְמְיָה בַר אַבָּא אָמַר רַב הַכֹּל מוֹדִים גּוּפוֹ תַּיִשׁ וּפָנָיו אָדָם אָדָם. גוּפוֹ אָדָם וּפָנָיו תַּיִשׁ וְלֹא כְלוּם. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא שֶׁפָּנָיו אָדָם וְנִבְרָא בְעַיִן אַחַת כִּבְהֵמָה שֶׁרִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִצוּרַת אָדָם וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כָּל צוּרַת אָדָם. אָמְרוּ לוֹ לְרַב יִרְמְיָה בַר אַבָּא וְהָא אִיפְּכָא תַּנְיָא. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל צוּרַת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מִצוּרַת אָמַר לְהוּ אִי תַנְיָא תַנְיָא:

 רש''י  גופו תיש ופניו אדם אדם. הוא דבתר צורת פנים אזלינן: בעין אחת כבהמה. אחת מעיניו דומה לבהמה: ה''ג. רמ''א מצורת וחכ''א כל צורת. שרמ''א כיון שיש בו מצורת אדם הוי ולד ואע''ג דאין כל צורתו כצורת אדם: והא איפכא תניא. שרמ''א כל צורת והאי כל צורת דר''מ ה''ק כל שהוא צורת אדם שבו הוי ולד ואפילו כל פניו תיש אלא שנברא בעין אחת או בלסת אחד הדומה לאדם: וחכ''א מצורת. עד שיהא בו מקצת צורה ניכרת כגון חצי הפרצוף דומה לאדם: אי תניא תניא. שמעתי אני מרב מה שאמרתי אבל אתם הואיל ויש משנה בידכם לכו אחריה:




זוהר ויקהל דף ר''ג ע''א

תָּא חֲזֵי אִית יָמִים וְאִית יָמִים. יְמֵי חוֹל כְּמָה דְּאִתְמַר וְאִלֵּין קַיְימִין לְבַר לְעַמִּין. יְמֵי הַשַּׁבָּת דְאִינוּן יְמֵי הַשָּׁבוּעַ קַיְימִין לְיִשְׂרָאֵל. וְכַד סַלְקָא הָאי נְקוּדָה כֹלָא אִתְגַנִיז וְאִיהִי סַלְקָא. כֵיוַן דְאִיהִי סַלְקָא אִתְקְרֵי שַׁבָּת. מַהוּ שַׁבָּת. אִי תֵימָא בְּגִין שְׁבִיתָה דִכְתִיב כִּי בּוֹ שָׁבַת יֵאוּת הוּא. אֲבָל רָזָא דְמִלָּה כִּיוַן דְסַלְקָא הָאי נְקוּדָה וּנְהוֹרָא נָהִיר כְּדֵין מִתְעַטְרָא אִיהִי בְאֲבָהָן כִיוַן דְמִתְעַטְרָא אִיהִי בְּאֲבָהָן כְּדֵין אִתְחַבָּרַת וְאִתְאֲחָדַת בְהוּ לְמֶהֱוֵי חַד וְאִקְרֵי כֹלָא שַׁבָּת. שַׁבָּת שׁ' בַת. שׁ' הָא אוּקְמוּהָ רָזָא דִתְלַת אֲבָהָן דְמִתְאַחֲדָן בְּבַת יְחִידָא וְאִיהִי מִתְעַטְרָא בְּהוּ וְאִינוּן בְּעַלְמָא דְאָתֵי וְכֹלָא אִיהוּ חַד וְדָא אִיהוּ שׁ' בַת לְמֶהֱוֵי כֹלָא חָד. וְאִי תֵימָא שַׁבָּת הַגָּדוֹל וְאִיהוּ לְעֵילָא אֲמָאי אִקְרֵי שַׁבָּת. אֶלָּא וַדָּאי הָכִי הוּא. וְרָזָא דְמִלָּה בְּכָל אֲתַר נְקוּדָה דְאִיהִי עִיקְרָא דְכָל עֵינָא אִקְרֵי בַת. כְּדְאָמַר שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עַיִן בְּגִין דְאִיהִי (נְקוּדָה) עִיקְרָא דְכָל עֵינָא אִקְרֵי בַת:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה, יֵשׁ יָמִים וְיֵשׁ יָמִים, יֵשׁ יְמֵי חוֹל, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ לְעֵיל, שֶׁהֵם חג''ת נה''י דְּס''א, וְהֵם עוֹמְדִים לַחוּץ, אֶל הָעַמִּים. יְמֵי הַשַּׁבָּת, שֶׁהֵם שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, וְעוֹמְדִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם חג''ת נה''י דְּמַלְכוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּכְשֶׁעוֹלֶה הַנְקוּדָה הַזּוֹ, שֶׁהִיא מַלְכוּת דְּמַלְכוּת, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת מִבְּחִינָתָהּ עַצְמָהּ, הַכֹּל נִגְנָז, דְּהַיְנוּ כָּל שֵׁשׁ הַסְּפִירוֹת חג''ת נה''י שֶׁבָּהּ נִגְנָזוֹת וְהִיא עוֹלָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּדִּבּוּר הַסָּמוּךְ. כֵּיוָן שֶׁהִיא עוֹלָה, נִקְרֵאת שַׁבָּת. שׁוֹאֵל, מַהוּ שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ לָמָּה נִקְרֵאת בְּשֵׁם שַׁבָּת. אִם תֹּאמַר מִשּׁוּם הַשְּׁבִיתָה, שֶׁכָּתוּב, כִּי בוֹ שָׁבַת, יָפֶה הוּא. אֶלָּא, סוֹד הַדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁעָלְתָה נְקוּדָה זוֹ וְאוֹרָהּ מֵאִיר, אָז הִיא מִתְעַטֶּרֶת בָּאָבוֹת, שֶׁהֵם חג''ת דְּז''א. כֵּיוָן הִיא מִתְעַטֶּרֶת בָּאָבוֹת, אָז הִיא מִתְחַבֶּרֶת וּמִתְאֲחֶדֶת בָּהֶם לִהְיוֹת אֶחָד, וְנִקְרָא הַכֹּל שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת עִם הָאָבוֹת בְּיַחַד נִקְרָאִים שַׁבָּת, שַׁבָּת, הִיא אוֹתִיּוֹת שׁ' בַּת, שׁ' הֲרֵי הֶעֱמִידוּהָ שׁה''ס שְׁלֹשָׁה אָבוֹת הַמִתְאַחֲדִים בְּבַת יְחִידָה שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת. כִּי שָׁלֹשׁ וָוִין שֶׁבַּשׁ' רוֹמְזִין עָל שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, חג''ת. וְהִיא שֶׁנִּקְרֵאת בַּת וּמִתְעַטֶּרֶת בָּהֶם. וְהֵם, הָאָבוֹת מִתְעַטְּרִים בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִיא בִּינָה. וְהַכֹּל הוּא אֶחָד. וְזֶהוּ שׁ' בַּת, שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל אֶחָד. וְאִם תֹּאמַר, שַׁבָּת הַגָּדוֹל, שֶׁהוּא בִּינָה הַנִּקְרֵאת גַּם כֵּן שַׁבָּת, וְהִיא לְמַעְלָה, שֶׁשָּׁם הַחָכְמָה נִסְתֶּרֶת וְאֵינָהּ מְגוּלָה, לָמָּה נִקְרֵאת הִיא שַׁבָּת. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא וַדַּאי כָּךְ הוּא, שֶׁנִּקְרֵאת שַׁבָּת. וְסוֹד הַדָּבָר, כִּי נְקוּדָה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא, הִיא עִקָּר הָעַיִן, כְּלוֹמָר, שֶׁיֵשׁ בָּהּ חָכְמָה הַמְּכוּנָה עֵינַיִם. הִיא נִקְרֵאת בַּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן. כִּי מִשּׁוּם שֶׁהִיא הָעִקָּר שֶׁל כָּל הָעַיִן, הִיא נִקְרֵאת בַּת.




הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק ט'

א. הַמְּנַפֵּץ אֶת הַצֶמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן אוֹ אֶת הַשָּׁנִי וְכַיּוֹצֵא בְהֵן חַיָּיב וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ כְּדֵי לִטְווֹת מִמֶּנוּ חוּט אֶחָד אָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים וְהַמְּנַפֵּץ אֶת הַגִּידִים עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ כַּצֶמֶר כְּדֵי לִטְווֹת אוֹתָן הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת מְנַפֵּץ וְחַיָּיב: ב. הַצוֹבֵעַ חוּט שֶׁאָרְכּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ דָבָר שֶׁאֶפְשַׁר לִטְווֹת מִמֶּנּוּ חוּט כָּזֶה חַיָּיב. וְאֵין הַצוֹבֵעַ חַיָּיב עַד שֶׁיְּהֵא צֶבַע הַמִּתְקַיֵּים אֲבָל צֶבַע שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים כְּלַל כְּגוֹן שֶׁהֶעֱבִיר סְרַק אוֹ שֵׁשָׁר עַל גַּבֵּי בַרְזֶל אוֹ נְחֹשֶׁת וּצְבַעוֹ פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי אַתָּה מַעֲבִירוֹ לְשַׁעְתּוֹ וְאֵינוֹ צוֹבֵעַ כְּלוּם וְכָל שֶׁאֵין מְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּימֶת בְּשַׁבָּת פָּטוּר:





מוסר

מספר חסידים סימן קכ''ד קכ''ה

אַל יַעֲמוֹד אָדָם לְדַבֵּר עִם מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת פֶּן יְבַטְּלֵם בִּדְבָרָיו צֵא וּלְמַד מֵאַבָּא חִלְקִיָה בַּר בְּרֵיה דְּחוֹנִי הַמַּעְגֶּל שֶׁלֹּא רָצָה לְהָשִׁיב בַּמְלָאכָה אֲפִלּוּ שְׁלוֹם כִּדְאִיתָא בְתַעֲנִית כְּשֶׁנָּתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם זוּגָא דְרַבָּנָן לֹא הֵשִׁיב שָׁלוֹם כָּל שֶׁכֵּן בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם אָרוּר עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת שָׁמַיִם בִּרְמִיָּה: מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַבְּרִיּוֹת וְהוּא לוֹקֵחַ מֵהֶם אֵינוֹ נִפְטַר מִן הַעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ וְכֵן הַמְּפַסֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו וְהַמְסַמֵּא אֶת עֵינָיו לֹא יֵצֵא מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיָּבֹא לִידֵי מִדָה זוּ: