---

פרשת וילך

---

וילך יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

לא (א) וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת-הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵֽל: וַאֲזַל מֹשֶׁה וּמַלִיל יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   וילך משה. וגו' :

(ב) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן-מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָֽנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹֽא-אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַֽיהֹוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַֽעֲבֹ֖ר אֶת-הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה: וַאֲמַר לְהוֹן בַּר מְאָה וְעֶשְׂרִין שְׁנִין אֲנָא יוֹמָא דֵין לֵית אֲנָא יָכִיל עוֹד לְמִפַּק וּלְמֵעָל וַיְיָ אֲמַר לִי לָא תֵעִבַר יָת יַרְדְנָא הָדֵין:

 רש''י   אנכי היום. היום מלאו ימי ושנותי ביום זה נלדתי וביום זה אמות: לא אוכל עוד לצאת ולבא. יכול שתשש כחו, תלמוד לומר (דברים לד, ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה. אלא מהו לא אוכל, איני רשאי, שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע. דבר אחר, לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה: וה' אמר אלי. זהו פרוש לא אוכל עוד לצאת ולבא, לפי שה' אמר אלי:

(ג) יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ ה֣וּא | עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֗יךָ הֽוּא-יַשְׁמִ֞יד אֶת-הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑ם יְהוֹשֻׁ֗עַ ה֚וּא עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽה: יְיָ אֱלָהָךְ מֵימְרֵהּ עֲבַר קֳדָמָךְ הוּא יְשֵׁצֵי יָת עַמְמַיָא הָאִלֵין מִקֳדָמָךְ וְתֵירְתִנוּן יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֲבַר קֳדָמָךְ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ: (ד)  שני  וְעָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ לָהֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה לְסִיח֥וֹן וּלְע֛וֹג מַלְכֵ֥י הָֽאֱמֹרִ֖י וּלְאַרְצָ֑ם אֲשֶׁ֥ר הִשְׁמִ֖יד אֹתָֽם: וְיַעְבֵּד יְיָ לְהוֹן כְּמָא דִי עֲבַד לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי אֱמוֹרָאָה וּלְאַרְעֲהוֹן דִי שֵׁצִי יָתְהוֹן: (ה) וּנְתָנָ֥ם יְהֹוָ֖ה לִפְנֵיכֶ֑ם וַֽעֲשִׂיתֶ֣ם לָהֶ֔ם כְּכָ֨ל-הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶֽם: וְיִמְסְרִנוּן יְיָ קֳדָמֵיכוֹן וְתַעְבְּדוּן לְהוֹן כְּכָל תַּפְקֶדְתָּא דִי פַקֵדִית יָתְכוֹן: (ו) חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל-תִּֽירְא֥וּ וְאַל-תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ ה֚וּא הַֽהֹלֵ֣ךְ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א יַֽעַזְבֶֽךָּ: (ס) תְּקִיפוּ וְאַלִימוּ לָא תִדְחֲלוּן וְלָא תִתָּבְרוּן מִקֳדָמֵיהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ הוּא דִמְדַבַּר קֳדָמָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יַרְטֵשִׁנָךְ:

 רש''י   לא ירפך. לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו:

---

נביאים - הושע - פרק יד

יד (א) תֶּאְשַׁם֙ שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י מָרְתָ֖ה בֵּֽאלֹהֶ֑יהָ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ עֹלְלֵיהֶ֣ם יְרֻטָּ֔שׁוּ וְהָרִיּוֹתָ֖יו יְבֻקָּֽעוּ: (פ) תֵּחוֹב שֹׁמְרוֹן אֲרֵי סְרֵיבַת עַל מֵימַר אֱלָהָא בְּחַרְבָּא יִתְקַטְלוּן וְעוּלֵמֵהוֹן יִטָּרְפוּן וּמַעְדְיָתְהוֹן יִתְבַּזָּעוּ :

 רש''י   תאשם שומרון . מעתה תגלה אשמת' : הריותיו . נשים מעוברות שבתוכה :

(ב) שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֹנֶֽךָ: תּוּב יִשְּׂרָאֵל לִדְחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי אִתְקַלְתָּא בְּחוֹבָךְ :

 רש''י   שובה ישראל . שבארץ יהודה פן יקרה אתכם כשומרון לכך נסמכו העניינים , משל למלך שמרדה עליו מדינה שלח המלך פולימרכוס ואמר להחריבה היה אותו פולימרכוס בקי ומיושב אמר להם טלו לכם ימים ואם לאו אני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלונית ולחברותיה ולאיפרכיא פלונית ולחברותיה לכך נאמר תאשם שומרון ואומר שובה ישראל עד ה' אלהיך כדאיתא בסיפרי בפ' וישב ישראל בשטים : עד ה' אלהיך . תני בשם רבי מאיר שובה ישראל בעוד שהוא ה' במדת הרחמים ואם לאו אלהיך מדת הדין עד דלא יתעבד סניגוריא קטיגוריא : כי כשלת . באו לך מכשולים בעד עווניך :

(ג) קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל-יְהוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל-תִּשָּׂ֤א עָוֹן֙ וְקַח-ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ: קְרִיבוּ עִמְכוֹן פִּתְגָּמִין דְּאִתּוֹדָאָה וְתובוּ לְפֻלְחָנָא דַיְיָ אֲמָרוּ קֳדָמוֹהִי קָרִיב קֳדָמָךְ לְמִשְׁבַּק עַל עִוְיָן וְנִתְקַבֵּל הָא כְּטָבִין וִיהֶוְיָן מִילֵי סִפְוָתָנָא מִתְקַבְּלִין קֳדָמָךְ כְּתוֹרִין לְרַעֲוָא עַל מַדְבְּחָא :

 רש''י   כל תשא עון . כל עוונותינו סלח : וקח טוב . ולמדנו דרך טוב , דבר אחר מעט מעשים טובים שבידינו קח בידך ושפטנו אחריהם וכן דוד אומר מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים ( תהלים יז ) דבר אחר וקח טוב וקבל הודיה מאתנו שנאמר טוב להודות לה' ( שם צב ) : ונשלמה פרים . שהיה לנו להקריב לפניך נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו :

(ד) אַשּׁ֣וּר | לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל-סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא-נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם: מַלְכֵי אַתּוּר לָא יִפְרְקִינָנָא עַל רָכְבֵי סוּסְוָן לָא נִתְרְחֵץ וְלָא נֹאמַר עוֹד אֱלָהָנָא לְעוֹבָדֵי יְדָנָא דְמִן קֳדָמָךְ אִתְרַחֵם עַל אֲבָהָתָנָא כַּד הֲווֹ בְמִצְרַיִם הָא כְּיַתְמִין :

 רש''י   אשור לא יושיענו . עוד זאת אמרו לפניו לא נבקש עוד עזרת אדם לא מאשור ולא ממצרים : על סוס לא נרכב . זו היא עזרת מצרים שהיו שולחים להם סוסים כמו שאמרו לישעיה ( נ ) לא כי על סוס ננוס ועל קל נרכב : ולא נאמר עוד : למעשה ידינו . שהם אלהינו : אשר בך . לבדך תהיה תקותינו המרחם יתומים :

(ה) אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ: אֲקַבְּלִינוּן בִּתְיוּבְתְּהוֹן אֶשְׁבּוֹק לְחוֹבֵיהוֹן אֲרַחְמְנוּן כַּד יְתוּבוּן בִּנְדָבָא אֲרֵי תַב רוּגְזִי מִנְהוֹן :

 רש''י   ארפא משובתם . אמר הנביא כך אמר לי רוח הקודש מאחר שיאמרו לפני כן ארפא משובתם ואוהבם בנדבת רוחי אעפ''י שאינן ראויין לאהבה אתנדב לאהבתם כי שב אפי ממנו :

(ו) אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן: יְהֵי מֵימְרִי כְטַלָּא לְיִשְּׂרָאֵל יִזְהֲרוּן כְּשׁוֹשַׁנָּא וְיַתְבוּן עַל תְּקוֹף אַרְעֲהוֹן כְּאִילָן לִבְנָן דִּמְשַׁלַּח עוֹבַרְתֵּיהּ :

 רש''י   ויך . הטל את שרשיו ויצליחם כלבנון כשרשי אילני הלבנון שהם גדולים :

---

כתובים - תהילים - פרק ט

(ט) וְה֗וּא יִשְׁפֹּֽט-תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק יָדִ֥ין לְ֝אֻמִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים: וְהוּא יְדִין עַמָּא דְאַרְעָא בִּזְכוּתָא יְדִין עַמְמַיָּא בִּתְרִיצוּתָא :

 רש''י   והוא ישפט תבל בצדק ידין לאמים במישרים . עד בא הקץ הי' רגיל לשפטם ברחמים לפי מישרים המצווין בהם דן אותם בלילה כשהם ישנים מן העבירות :

(י) וִ֘יהִ֤י יְהוָ֣ה מִשְׂגָּ֣ב לַדָּ֑ךְ מִ֝שְׂגָּ֗ב לְעִתּ֥וֹת בַּצָּרָֽה: וִיהֵי מֵימְרָא דַיְיָ תְּקוֹף לְמַסְכְּנָא תְּקוֹף בְּעִדָּנֵי עַקְתָּא :

 רש''י   ויהי ה' משגב לדך . לשון דכא אילאמינשי''ה בלעז לעתיד כשיכונן למשפט כסאו יהי משגב לישראל שהם דכים : לעתות בצרה . עתים של צרה :

(יא) וְיִבְטְח֣וּ בְ֭ךָ יוֹדְעֵ֣י שְׁמֶ֑ךָ כִּ֤י לֹֽא-עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְהוָֽה: וְיִסְתַּכְּלוּן בְּסַבָּרוּתָךְ יָדְעֵי שְׁמָךְ מְטוּל דְּלָא שְׁבַקְתָּא תְּבְעָיִךְ יְיָ : (יב) זַמְּר֗וּ לַ֭יהוָה יֹשֵׁ֣ב צִיּ֑וֹן הַגִּ֥ידוּ בָ֝עַמִּ֗ים עֲלִֽילוֹתָֽיו: שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ דְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתֵּהּ בְּצִיּוֹן תַּנִיאוּ בְּעַמְמַיָּא עוֹבָדוֹי :

 רש''י   זמרו לה' יושב ציון . כשיחזיר ישיבתו לציון יזמרו לו כן :

(יג) כִּֽי-דֹרֵ֣שׁ דָּ֭מִים אוֹתָ֣ם זָכָ֑ר לֹֽא-שָׁ֝כַ֗ח צַעֲקַ֥ת (עניים) עֲנָוִֽים: מְטוּל דְּתָבֵיךָ דְּמָא דְזַכָּאָה יַת צַדִּיקַיָּא דְכִיר וְלָא שְׁלִי קְבֵלַת עַנְוְתָנִין :

 רש''י   אותם זכר . את הדמים שנשפכו בישראל :

(יד) חָֽנְנֵ֬נִי יְהוָ֗ה רְאֵ֣ה עָ֭נְיִי מִשֹּׂנְאָ֑י מְ֝רוֹמְמִ֗י מִשַּׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת: חוּס עֲלַי יְיָ חֲמֵי סְגוּפַי מִבַּעֲלֵי דְבָבִי מְרוֹמֵם לִי מִמַּעֲלָנִי מוֹתָא :

 רש''י   חננני ה' . עתה בגולה : מרוממי . בגאולתך :

---

משנה תרומות פרק ט

א. הַזּוֹרֵע תְּרוּמָה, שׁוֹגֵג, יוֹפַךְ. וּמֵזִיד יְקַיֵּם. אִם הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, בֵּין שׁוֹגֵג, בֵּין מֵזִיד, יְקַיֵּם. וּבַפִּשְׁתָּן, מֵזִיד, יוֹפַךְ:

 ברטנורה   (א) הזורע תרומה שוגג יופך. חורש ומהפך, כדי שלא יגדל, ואין בכך כלום: ומזיד יקיים. כיון שנקרא שם תרומה על השדה, היה נראה כמאבד את התרומה: ואם הביאה שליש אפילו שוגג יקיים. משום דאסור לאבד את התרומה: ובפשתן מזיד יופך. ואפילו הביאה שליש, כדי שלא יהנה בקסמין ויחשוב שהזרע בלבד הוא דהוי תרומה ואסור, ועיקר פשתן משום קסמין הוא ולא משום זרע:

ב. וְחַיֶּבֶת בַּלֶּקֶט וּבַשִׁכְחָה וּבַפֵּאָה. וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וַעֲנִיִּיִ כֹהֲנִים, מְלַקְּטִים. וַעֲנִיִּיִ יִשְׂרָאֵל, מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, וְהַדָמִים שֶׁלָּהֶם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא עֲנִיֵּי כֹהֲנִים, שֶׁמָּא יִשְׁכְּחוּ וְיִתְּנוּ לְתוֹךְ פִּיהֶם. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן, לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא טְהוֹרִים:

 ברטנורה   (ב) בדמי תרומה. דגידולי תרומה אסורים לזרים: לא ילקטו אלא עניי כהנים. דחיישינן אדמלקטי ליה שדי לפומייהו: אם כן לא ילקטו אלא טהורים. דהא כהן טמא אסור בתרומה. והלכה כרבי עקיבא:

ג. וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבְמַעַשֵׂר עָנִי, וַעֲנִיִּיִ יַשְׂרָאֵל וַעֲנִיִּיִ כֹהֲנִים נוֹטְלִים, וַעֲנִיִּיִ יִשְׂרָאֵל מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶם. הַחוֹבֵט מְשֻׁבָּח. וְהַדָּשׁ כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, תּוֹלֶה כְפִיפוֹת בְצַוְּארֵי בְהֵמָה וְנוֹתֵן לְתוֹכָן מֵאוֹתוֹ הַמִּין, נִמְצָא לֹא זוֹמֵם אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא מַאֲכִיל אֶת הַתְּרוּמָה:

 ברטנורה   (ג) וחייבת במעשרות. מעשר ראשון ושני, והוא הדין בתרומה: ובמעשר עני. אם היא שנה שלישית או ששית של שמיטה שמעשר עני נוהג בהן: החובט. גידולי תרומה הללו במקלות הרי זה משובח, כדי שלא יצטרך לחסום את הבהמה שדש בה, שאסור להניחה לאכול בתרומה אם אינה פרתו של כהן: כפיפות. סלין: מאותו המין. של חולין, אם חטים חטים, ואם שעורים שעורים: נמצא לא זומם. כלומר אינו חוסם ונותן זמם לתוך פיה שהרי היא אוכלת מאותו המין: ולא מאכילה תרומה. דמשל חולין שבכפיפה התלויה בצוארה היא אוכלת:

ד. גִּדּוּלֵי תְרוּמָה, תְּרוּמָה. וְגִּדּוּלֵי גִדּוּלִין, חֻלִין. אֲבָל הַטֶּבֶל וּמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית וּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ וְהַמְדֻמָּע וְהַבִּכּוּרִים, גִּדּוּלֵיהֶן, חֻלִּין. גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ וּמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי, חֻלִּין, וּפוֹדֶה אוֹתָם בִּזְמַן זַרְעָם:

 ברטנורה   (ד) גידולי תרומה תרומה. מדרבנן, עבדו רבנן תקנתא משום תרומה טמאה ביד כהן, כי היכי דלא לישהי לה לגביה עד זמן הזרע כדי לזרעה ואתי בה לידי תקלה, ומשום הכי גזרו שיהיו גידולי תרומה כתרומה: וגידולי חולין חולין. אם חזר וזרע אותן גידולין, גידוליהן חולין: הטבל. גידוליו חולין משום דרובו חולין: ומעשר ראשון. נמי משום דרובו חולין: וספיחי שביעית. לפי שאינן מצויין ואינן נוהגים בכל שנה: ותרומת חוצה לארץ. נמי לפי שאינה מצויה: והמדומע. שרובו חולין: וביכורים. שאינן מצויין [שאינן] נוהגים אלא בשבעת המינים: גידולי הקדש ומעשר שני חולין. שאם זרע מהן סאה אחת והוסיף כמה סאה), חולין. אף בדבר שאין זרעו כלה: ופודה אותם בזמן זרעם. פודה כל האוצר בדמי אותה סאה:

ה. מֵאָה לִגְנָה שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין, כֻּלָן מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, אֲפִלּוּ מֵאָה שֶׁל חֻלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה, כֻּלָן אֲסוּרִין:

 ברטנורה   (ה) מאה לגנה של תרומה. שדה שנזרעה ערוגות ערוגות ויש בה מאה ערוגות של תרומה ואחת של חולין, ולא ידיע הי דחולין, כולן מותרים. קולא הוא שהקילו בגידולי תרומה דערוגה אחת של חולין מתרת ערוגות רבות בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה, אחת של תרומה אוסרת מאה של חולין לפי שאין הקרקע עולה באחד ומאה:

ו. הַטֶּבֶל, גִּדּוּלָיו מֻתָּרִין בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, גִּדּוּלֵי גִדּוּלִין, אֲסוּרִין. אֵיזֶהוּ דָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשׁוּם וְהַבְּצָלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַשּׁוּם, כַּשְּׂעוֹרִים:

 ברטנורה   (ו) הטבל גידוליו מותרים. באכילת עראי, כשאכל טבל שלא נגמרה מלאכתו: בדבר שזרעו כלה. השתא מפרש תנא למלתיה דתנן לעיל הטבל גידוליו חולין, לא הויא אלא בדבר שזרעו כלה: אבל בדבר שאין זרעו כלה. אפילו גידולי גידולין אסורים באכילת דבר עראי: השום כשעור. כלומר השום חשוב זרעו כלה כמו השעורה ונקט שעורה לפי דאין בתבואה שיהיה זרעו כלה ונאבד מהרה כמו השעורה. פירוש אחר, השום שהוא גדול כשעורה אין זרעו כלה, אבל פחות מכשעורה זרעו כלה. ואין הלכה כר' יהודה:

ז. הַמְנַכֵּשׁ עִם הַנָּכְרִי בַּחֲסִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוֹתָיו טֶבֶל, אוֹכֵל מֵהֶם עֲרַאי. שְׁתִילֵי תְרוּמָה שֶׁנִטְמָאוּ, שְׁתָלָן, טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא, וַאֲסוּרִין מִלֶּאֱכוֹל עַד שֶׁיָּגוֹם אֶת הָאֹכֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיָגוֹם וְיִשְׁנֶה:

 ברטנורה   (ז) המנכש. תולש עשבים רעים הגדילים בתוך התבואה והירקות: בחסיות. כגון השום והלוף והבצלים והכרתי, כל אלו נקראים חסיות: אף על פי שפירותיו. של נכרי טבל, דסבר האי תנא אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר וגידולי טבל טבל בדבר שאין זרעו כלה, אפילו הכי אוכל מהן עראי: שתילי תרומה. כגון שתילי כרוב ותרדין שנטמאו: ושתלן, טהרו מלטמא. דכיון שנתחברו לקרקע נתבטלו מתורת אוכל. ואם תאמר כיון דעיקר גזירה גידולי תרומה כתרומה אינה אלא משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהי לה גביה ואתי לידי תקלה, אכתי כיון דטהרו משהי לה גביה. ויש לומר דתרומה נמכרת בזול הרבה לפי שאינה ראויה אלא לכהנים טהורים ואם נטמאת טעונה שריפה, הלכך אפילו אם היו נותנים לכהן תרומה כדי לזרעה לא היה [צ''ל מפסיד] מבטל שדהו, אבל אם היו הגידולין חולין היה משהה תרומה טמאה כדי לזרעה: ואסורים לאכול. מעלה בעלמא היא: עד שיגום וישנה. שיחתוך מה שגדל גם בפעם השניה, ומה שיגדל משני ואילך יהיה מותר. ואין הלכה כר' יהודה:

---

גמרא ברכות דף סג ע''א

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תּוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ (משלי ג) בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אוֹרְחוֹתֶיךָ. אָמַר רָבָא: אֲפִלּוּ בִּדְבַר עֲבֵרָה. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אוּמָנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה. מַאי הִיא: אָמַר רַב חַסְדָּא מַחֲטָא דְּתַלְמִיּוּתָא. תַּנְיָא רִבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אַל יַרְבֶּה אָדָם רֵעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ. תַּנְיָא רִבִּי אוֹמֵר: אַל יְמַנֶּה אָדָם אֶפּוֹטְרוֹפוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. שֶׁאִלְמָלֵא לֹא מִנָּה פּוֹטִיפָר אֶת יוֹסֵף אֶפּוֹטְרוֹפוֹס בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לֹא בָּא לְאוֹתוֹ דָּבָר. תַּנְיָא רִבִּי אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה. לוֹמַר לָךְ שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. אָמַר חִזְקִיָּה בְּרֵהּ דְּרִבִּי פַרְנָךְ, אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת סוֹטָה לְפָרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. לוֹמַר לָךְ שֶׁכָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ נוֹתְנָן לַכֹּהֵן סוֹף נִצְרָךְ לַכֹּהֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ. וְסָמִיךְ לֵהּ אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ. וּכְתִיב (שם) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשׁתּוֹ וְגוֹמֵר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁסּוֹף שֶׁנִּצְרָךְ לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְאִם נוֹתְנָן סוֹף מִתְעַשֵּׁר שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה לוֹ יִהְיֶה מָמוֹן הַרְבֵּה:

 רש''י  בכל דרכיך. אפי' לעבור עבירה: דעהו. תן לבך אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה: מחטא דתלמיותא. שהחפירות שורות שורות כתלמי מענה: להתרועע. להתרוצץ: אפוטרופוס. מכניס ומוציא נכסיו: סוף. שנצרך לו: ע''י אשתו. שנעשית סוטה: איש את קדשיו לו יהיו. שמעכב קדשיו אצלו ואינו נותנן לכהנים וללוים: סוף שנצרך להן. שנעשה עני וצריך לכך ליטול מעשר עני: לו יהיו. לעצמו יצטרכו:

---

זוהר דף קא ע''א

אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶשַׁע כְּסוּי חַטָּאָה (תהלים ל''ב). מַאי כְּסוּי חַטָּאָה הָא אוֹקְמוּהָ דְּהוּא כַּסֵי מִבְּנֵי נְשָׁא הַהוּא חַטָּאָה דְּחָב לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאוֹדֵי קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲבָל תָּא חֲזֵי כַּד בַּר נַשׁ חָטֵי וְחָב זִמְנָא חָדָא וּתְרֵין וּתְלָתָא וְלָא אַהֲדַר בֵּיהּ הָא חוֹבוֹי בְּאִתְגַלְיָא אִנּוּן וּמְפַרְסְמֵי לוֹן לְעֵילָא וּמְפַרְסְמֵי לוֹן לְתַתָּא וְכָרוֹזֵי אָזְלִין קַמֵּיהּ וּמַכְרְזֵי אִסְתַּלָּקוּ מִסָחֳרָנֵיהּ דִּפְלַנְיָא נָזִיף הוּא מִמָּארֵיהּ נָזִיף הוּא לְעֵילָא נָזִיף הוּא לְתַתָּא וַוי לֵיהּ דְּפָגִים דִּיּוּקָנָא דְּמָארֵיהּ וַוי לֵיהּ דְּלָא חַיִּשׁ לִיקָרָא דְּמָארֵיהּ. קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּלֵּי חוֹבָא לְעֵילָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב כ') יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמְמָה לוֹ. וְכַד בַּר נַשׁ אָזִיל בְּאָרְחָא דְּמָארֵיהּ וְאִשְׁתַּדַּל בְּפוּלְחָנֵיהּ וְאִזְדַּמַּן לֵיהּ חַטָּאָה כַּד כֹּלָּא מְכַסְיָן עִלַוֵיהּ עִלָּאִין וְתַתָּאִין דָּא אִקְּרֵי כְּסוּי חַטָּאָה אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָא עַד כְּעָן לָא מָטִית לְעִקָּרָא דְּמִלָּה וְשַׁפִּיר קָאֲמָרַת וְהַאי דְּקָאַמְרוּ חֲבְרַיָּא שַׁפִּיר אֲבָל אִי הָכִי מְכוּסֶה חַטָּאָה מִבְּעֵי לֵיהּ. מַהוּ כְּסוּי חַטָּאָה. אֶלָּא תְּרֵי מִלֵּי דְּחָכְמָתָא אִית בֵּיהּ וְתַרְוַיְהוּ הָכִי חַד כְּמָה דְּתָנֵינָן דְּעוֹבָדִין טָבִין דְּבַר נַשׁ עָבִיד בְּהַאי עָלְמָא עָבְדִין לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא לְבוּשָׁא יַקִּירָא עִלָּאָה לְאִתְלַבָּשָׁא בְּהוּ וְכַד בַּר נַשׁ אַתְקִין עוֹבָדִין טָבִין וְגָבְרִין עֲלֵיהּ עוֹבָדִין בִּישִׁין וְאַשְׁגַּח בֵּיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְעוֹבָדוֹי בִּישִׁין סַגִּיאִין וְאִיהוּ רָשָׁע דְּאִשְׁתַּכַּח חַטָּאָה קַמֵּי מָארֵיהּ וְתַוָּהָא עַל אִנּוּן טַבָאן דְּעָבִיד בְּקַדְּמִיתָא הָא אִתְאֲבִיד הוּא מִכֹּלָּא מֵהַאי עָלְמָא וּמֵעָלְמָא דְּאָתֵי מַה עָבִיד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאִנּוּן טַבָאן דְּעָבִיד הַאי חַטָּאָה בְּקַדְּמִיתָא אֶלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַף עַל גַּב דְּהַהוּא רָשָׁע חַטָּאָה אִתְעֲבִיד אִנּוּן טַבָאן וְזַכְיָן לָא אִתְעֲבִידוּ אִית צַדִּיק דְּאָזִיל בְּאָרְחוֹי דְּמַלְכָּא עִלָּאָה וְאַתְקִּין לְבוּשׁוֹי מֵעוֹבָדוֹי וְעַד לָא אַשְׁלִים לְבוּשׁוֹי אִסְתַּלַּק קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁלִים לֵיהּ מֵאִנּוּן עוֹבָדִין דְּעָבַד (ס''א דְּאָבִיד) הַאי רָשָׁע חַטָּאָה וְאַשְׁלִים לְבוּשׁוֹי לְאִתְתַּקָּנָא בְּהוּ בְּהַהוּא עָלְמָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם כ''ז) יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ הַהוּא חַטָּאָה אַתְקִּין וְצַדִּיק אִתְחַפֵּי מִמַה דְּאִיהוּ תַּקִּין הֲדָא הוּא דִּכְתִיב כְּסוּי חַטָּאָה (כָּסוּי הוּא מִידָא דְּחַטָּאָה אִתְחַפֵי מֵחַטָּאָה) וְעַל דָּא לָא כְּתִיב מְכוּסֶה אֶלָּא כְּסוּי וְכַד דְּאִתְחַפֵּי הַהוּא חַטָּאָה דְּהַאי זַכָּאָה בְּאִנּוּן דְּאִקְּרוּן מְצוּלוֹת יָם דְּהָא מַאן דְּנָפִיל בִּמְצוּלוֹת יָם לָא אִשְׁתַּכַּח לְעָלְמִין בְּגִין דְּמַיָּן חַפְיָן עֲלַיְהוּ (מַאן מְצוּלוֹת יָם) כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (מיכה ז') וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם מַאן מְצוּלוֹת יָם אֶלָּא רָזָא יַקִּירָא הוּא וְהָא אוֹקְמֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן:

 תרגום הזוהר  אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶשַׁע כְּסוּי חַטָּאָה. מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל כְּסוּי חַטָּאָה. הֲרֵי הֶעֱמִידוּהוּ, שֶׁהַחֵטְא, מְכֻסֶּה מֵאָדָם שֶׁחָטָא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִתְוַדָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁחוֹטֵא אָדָם, וְחָטָא פַּעַם אַחַת וּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹש וְלֹא חָזַר בּוֹ, אָז חַטָּאָיו הֵם בַּגָּלוּי, כִּי מְפַרְסְּמִים אוֹתָם לְמַעְלָה, וּמְפַרְסְּמִים אוֹתָם לְמַטָּה. וְכָרוֹזִים הוֹלְכִים לְפָנָיו וּמַכְרִיזִים, הִסְתַּלְּקוּ מִסָּבִיב פְּלוֹנִי, נָזוּף הוּא מֵאֲדוֹנוֹ, נָזוּף הוּא לְמַעְלָה נָזוּף הוּא לְמַטָּה. אוֹי לוֹ שֶׁפָּגַם צֶלֶם אֲדוֹנוֹ, אוֹי לוֹ שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְכָבוֹד אֲדוֹנוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה עֲוֹנוֹ לְמַעְלָה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמְמָה לוֹ. וּכְשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ אֲדוֹנָיו וְעוֹסֵק בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ חֵטְא אֶחָד, הַכֹּל מְכַסִּים עָלָיו, הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, זֶהוּ שֶׁנִּקְרָא כְּסוּי חַטָּאָה. אָמַר לוֹ רַבִּי אַבָּא עַד עַתָּה לֹא הִגַּעְתָּ לְעִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר. וְיָפֶה אָמַרְתָּ, וּמַה שֶּׁאָמְרוּ הַחֲבֵרִים יָפֶה הוּא. אֲבָל, אִם כֵּן, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר מְכַסֶּה חַטָּאָה, מַהוּ כְּסוּי חַטָּאָה. אֶלָּא שְׁנֵי דִּבְרֵי חָכְמָה יֵשׁ כָּאן, וְהֵם כָּךְ. אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁמִּמַּעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, עוֹשִׂים לוֹ בָּעוֹלָם הַהוּא לְבוּשׁ יָקָר עֶלְיוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ. וּכְשֶׁאָדָם הִתְקִין מַעֲשִׂים טוֹבִים, וְגָבְרוּ עָלָיו מַעֲשָׂיו רָעִים, וְרוֹאֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמַּעֲשָׂיו הָרָעִים מְרֵבִּים עַל מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, וְאָז הוּא רָשָׁע, כִּי נִמְצָא חַיָּב לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, וְהוּא תּוֹהֶא וּמִתְחָרֵט עַל הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעָשָׂה מִקֹּדֶם, אָז הוּא אָבוּד מִכֹּל, מֵעוֹלָם הַזֶּה וּמֵעוֹלָם הַבָּא. מַה עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֵלּוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעָשָׂה חוֹטֵא הַהוּא מִקֹּדֶם לָכֵן. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁרָשָׁע הַהוּא הַחוֹטֵא נֶאֱבָד אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים וְהַזְּכֻיּוֹת שֶׁעָשָׂה, אֵינָם נֶאֱבָדִים. כִּי יֵשׁ צַדִּיק הַהוֹלֵךְ בִּדְרָכָיו שֶׁל מֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן וְתִקֵּן לְבוּשִׁים מִמַּעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, וּמִטֶּרֶם שֶׁהִשְׁלִים לְבוּשָׁיו נִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁלִים לוֹ לְבוּשָׁיו מֵאֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעָשָׂה רָשָׁע הַזֶּה הַחוֹטֵא, וּמַשְׁלִים לְבוּשָׁיו שֶׁיִּתְתַּקֵּן בָּהֶם בָּעוֹלָם הַהוּא. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר יָכִין רָשָׁע וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ. אוֹתוֹ הַחוֹטֵא תִּקֵּן וְהַצַדִּיק מִתְכַּסֶּה בַּמֶּה שֶׁהוּא תִּקֵּן, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר כְּסוּי חַטָּאָה. וְעַל כֵּן לֹא כָּתוּב מְכַסֶּה, אֶלָּא כְּסוּי. שֵׁנִי הוּא. שֶׁנִּתְכַּסֶּה חֵטְא הַהוּא, שֶׁחָטָא אָדָם זַכַּאי, בְּאוֹתָם שֶׁנִּקְרָאִים מְצוּלוֹת יָם, כִּי מַה שֶּׁנָּפַל בִּמְצוּלוֹת יָם אֵינוֹ נִמְצָא לְעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁהַמַּיִם מְכַסִּים עָלָיו. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם. מַהוּ מְצוּלוֹת יָם. אֶלָּא הוּא סוֹד יָקָר, וַהֲרֵי הֶעֱמִידוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. נְטִילַת יָדַיִם בֵּין תַּבְשִׁיל לְתַבְשִׁיל רְשׁוּת רָצָה נוֹטֵל רָצָה אֵינוֹ נוֹטֵל. וּפֵירוֹת שֶׁל חֻלִּין אֵינָן צְרִיכִין נְטִילַת יָדַיִם בֵּין בִּתְחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵירוֹת הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. כָּל פַּת שֶׁהַמֶּלַח בּוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם בְּאַחֲרוֹנָה שֶׁמָּא יֵשׁ בּוֹ מֶלַח סְדוֹמִית וְיַעֲבִיר יָדָיו עַל עֵינָיו וִיסַמֵּא. מִפְּנֵי זֶה חַיָּבִין לִטֹּל יָדַיִם בְּסוֹף כָּל סְעֻדָּה מִפְּנֵי הַמֶּלַח. וּבַמַּחֲנֶה פְּטוּרִים מִנְּטִילַת יָדַיִם בִּתְחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן טְרוּדִים בַּמִּלְחָמָה וְחַיָּבִין בְּאַחֲרוֹנָה מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה: ב. עַד הֵיכָן הִיא נְטִילַת יָדַיִם ִ עַד הַפֶּרֶק. וְכַמָּה שִׁעוּר הַמַּיִם ִ רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם וְכָל שֶׁחוֹצְצִים בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְכָל הָעוֹלֶה לְמִדַּת מִקְוֶה עוֹלֶה לְשִׁעוּר רְבִיעִית:

---

מוסר

שערי תשובה דף ל עא

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כִּי יֵיטִיב עִמּוֹ וְיִתֵּן לוֹ מַתַּת וְעוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמּוֹ עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ שֶׁלֹּא לָתֵת. וְנֶאֱמַר: (תהילים לד) נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. וּפֵרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלֹּא יְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאחָד בַּלֵּב. וְעוֹד אָמְרוּ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם מֵחֻסְּרֵי אֱמוּנָה אִם יַחֲזֹר מִדְּבָרָיו וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אוֹמֵר בַּפֶּה וְגוֹמֵר בַּדַּעַת. וְהַמַּבְטִיחַ אֶת חֲבֵרָיו לְהֵיטִיב עִמָּהֶם וִישַׁקֵּר דְּבָרָיו וְיָשֵׂם לְאַל מִלָּתוֹ. כִּי אַחֲרֵי אֲשֶׁר אָמַר לְהֵטִיב עִמּוֹ עַל הַבְטָחָתוֹ וּבָטַח בּוֹ לֵב חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ לְחַלֵּל הַבְטָחָתוֹ כִּי זֶה דֶּרֶךְ שֶׁקֶר וְהוּא כְּאָדָם עָבַר בְּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: (צפניה ג) שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית. וְכֵן הָאוֹמֵר לָתֵת לְרֵעֵהוּ מַתָּנָה מוּעֶטֶת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר לְשׁוֹן הַבְטָחָה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי יֵשׁ בּוֹ מְחֻסַּר אֲמָנָה. כִּי לֵב חֲבֵרוֹ סוֹמֵךְ עָלָיו וּבוֹטֵחַ בּוֹ אַחֲרֵי שֶׁהַמַּתָּנָה מוּעֶטֶת כִּי נָתוֹן יִתֵּן לוֹ. וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּתָּנָה מְרֻבָּה אִם יַחֲזֹר בּוֹ רָעָתוֹ רַבָּה, כִּי נָדַר נֶדֶר וְנֶאֱמַר (במדבר ל) לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. וְכֵן מִי שֶׁיִּתְפָּאֵר בִּפְנֵי רַבִּים לָתֵת מַתָּנָה לְאָדָם וְהִנֵּה הוּא כְּמִתְהַלֵּל עַל נְדִיבוּתוֹ בָּזֶה הִנֵּה זֹאת כְּמוֹ הַבְטָחָה וְלֹא נָכוֹן שֶׁיָּשׁוּב מִדְּבָרָיו אַחֲרֵי שֶׁהִתְכַּבֵּד וְהִתְהַלֵּל בַּדָּבָר כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (משלי כח) נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אַיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שֶׁקֶר. פֵּרוּשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּצְטַעֲרוּ בְּנֵי אָדָם אַחֲרֵי בּוֹ סִימָנֵי הַגֶּשֶׁם וְלֹא בָּא הַגֶּשֶׁם כֵּן עִנְיַן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שֶׁקֶר כִּי מַה שֶּׁמִּתְהַלֵּל בְּדָבָר סִימָן קִיּוּם הַדָּבָר עַל כֵּן יִצְטַעֵר הָאִישׁ שֶׁהִבְטִיחוּהוּ עַל הַמַּתָּנָה בְּהַכְזִיב תּוֹחַלְתּוֹ:

---

וילך יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז)  שלישי - במחוברות חמישי  וַיִּקְרָ֨א מֹשֶׁ֜ה לִֽיהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו לְעֵינֵ֣י כָל-יִשְׂרָאֵל֘ חֲזַ֣ק וֶֽאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם וְאַתָּ֖ה תַּנְחִילֶ֥נָּה אוֹתָֽם: וּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַאֲמַר לֵהּ לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל תְּקַף וְאַלִים אֲרֵי אַתְּ תֵּעוּל עִם עַמָא הָדֵין לְאַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבְהָתְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן וְאַתְּ תַּחְסְנִנַהּ יָתְהוֹן:

 רש''י   כי אתה תבוא את העם הזה. ארי את תיעול עם עמא הדין. משה אמר לו ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקדוש ברוך הוא אמר ליהושע, כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (דברים לא, כג) , תביא על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן. דבר אחד לדור, ולא שני דברים לדור:

(ח) וַֽיהֹוָ֞ה ה֣וּא | הַֽהֹלֵ֣ךְ לְפָנֶ֗יךָ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַֽעַזְבֶ֑ךָּ לֹ֥א תִירָ֖א וְלֹ֥א תֵחָֽת: וַיְיָ הוּא דִמְדַבַּר קֳדָמָךְ מֵימְרֵהּ יְהֵי בְסַעְדָךְ לָא יִשְׁבְּקִנָךְ וְלָא יַרְחֵקִנָךְ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְּבַר: (ט) וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁה֘ אֶת-הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּאת֒ וַֽיִּתְּנָ֗הּ אֶל-הַכֹּֽהֲנִים֙ בְּנֵ֣י לֵוִ֔י הַנֹּ֣שְׂאִ֔ים אֶת-אֲר֖וֹן בְּרִ֣ית יְהֹוָ֑ה וְאֶל-כָּל-זִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: וּכְתַב מֹשֶׁה יָת אוֹרַיְתָא הָדָא וִיהָבַהּ לְכָהֲנַיָא בְּנֵי לְוֵי דְנָטְלִין יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ וּלְכָל סָבֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   ויכתב משה וגו' ויתנה. כשנגמרה כלה, נתנה לבני שבטו:

(י)  רביעי  וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ | שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת: וּפַקִיד מֹשֶׁה יָתְהוֹן לְמֵימָר מִסוֹף שְׁבַע שְׁנִין בִּזְמַן שַׁתָּא דִשְׁמִטְתָא בְּחַגָא דְמְטַלַיָא:

 רש''י   מקץ שבע שנים. בשנה ראשונה של שמטה, בשמינית. ולמה קורא אותה שנת השמטה, שעדין שביעית נוהגת בה, בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית:

---

נביאים - הושע - פרק יד

(ז) יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן: יִסְגוּן בְּנִין וּבְנָן וִיהֵי כְזִיו מְגָרַת קוּדְשָׁא זִיוְהוֹן וְרִיחֲהוֹן כְּרֵיחַ קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָּא :

 רש''י   ילכו יונקותיו . יסגון בנין ובנן ויהי כזית מנרתא דקודשא זיוהון וריחהון כריח קטרת בוסמיא : כלבנון . כבית מקדשא :

(ח) יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן: יִתְכַּנְשׁוּן מִבֵּינֵי גָלוּתְהוֹן יֵתְבוּן בִּטְלַל מְשִׁיחֲהוֹן וְיֵחוּן מֵתַיָּא וְיִסְגֵי טוּבָא בְּאַרְעָא יְהֵי דָכְרָן טַבְוָתְהוֹן עָלֵיל וְלָא פָסֵק כְּדֻכְרָן יַבְּבוֹת חֲצוֹצַרְתָּא עַל חֲמַר עַתִּיק דְּמִתְנַסֵּךְ בְּבֵית מַקְדְּשָׁא :

 רש''י   ישובו יושבי בצלו . אותן שהיו כבר יושבים בצל הלבנון שדימה בו ישראל ובית המקדש ועכשיו גלו מעמו ישובו אליו : זכרו כיין לבנון . כדוכרן יבבות חצוצרתא דעל חמר עתיק דמתנסך בבית מקדשא שהיו תוקעין בחצוצרות על הנסכים כשהלוים אומרים בשיר :

(ט) אֶפְרַ֕יִם מַה-לִּ֥י ע֖וֹד לָֽעֲצַבִּ֑ים אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַאֲשׁוּרֶ֗נּוּ אֲנִי֙ כִּבְר֣וֹשׁ רַֽעֲנָ֔ן מִמֶּ֖נִּי פֶּרְיְךָ֥ נִמְצָֽא: יֵימְרוּן דְּבֵית יִשְּׂרָאֵל מַה לָנָא עוֹד לְמִפְלַח לְטַעֲוָתָא אֲנָא בְּמֵימְרִי אֲקַבֵּיל צְלוֹתְהוֹן דְּיִשְּׂרָאֵל וְאֶרְחַם עֲלוֹהִי אֲנָא בְּמֵימְרִי אַעְבְּדִינֵיהּ כְּבִידְוָן שַׁפִּירָן דְּמִן קֳדָמַי סְלִיחַ לִתְיוּבְתְּהוֹן מִשְׁתַּכְּחָא :

 רש''י   אפרים . יאמר מה לי עוד ללכת אתרי העצבים וישובו מעכו''ם אני אענהו מצרתו : ואשורנו . אראה בעניו : אני כברוש רענן . אני לו נכפף להיות אוחז ידו בי כברוש רענן הנכפף לארץ שאדם אוחז בענפיו כלומר אהיה מצוי לו : ממני פריך נמצא . והלא אני הוא שכל טובתך מאתי באה :

(י) מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי-יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְהוָ֗ה וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם: (פפפ) מִן חַכִּים דְּיִסְבַּר אִלֵּין סוּכְלָתָן וְיַדְעִינוּן אֲרֵי תִּקְנָן אוֹרְחָתָא דַייָ וְצַדִּיקַיָּא דְּהַלִיכוּ בָּהּ יחֵוּן בְהוֹן בְּחַיֵּי עָלְמָא וְרַשִּׁיעַיָּא יִתְמַסְּרוּן לְגֵיהִנָּם עַל דְּלָא הַלִיכוּ בְהוֹן :

 רש''י   מי חכם . בכם : ויבן אלה . מי חכם בכם ויתבונן לתת לב לכל אלה וישוב אלי : ופושעים יכשלו בם . בשבילם על שלא הלכו בהן כן תרגם יונתן :

---

כתובים - תהילים - פרק מו

(ג) עַל-כֵּ֣ן לֹא-נִ֭ירָא בְּהָמִ֣יר אָ֑רֶץ וּבְמ֥וֹט הָ֝רִ֗ים בְּלֵ֣ב יַמִּֽים: מְטוּל הֵיכְנָא לָא נִדְחַל בְּעִדָן דְאִשְׁתַּלְחִיפוּ אֲבָהָן מִן אַרְעָא כַּד מִתְמוֹטְטִין טוּרַיָא בְּפַלְגוּת דְיַמָא רַבָּא :

 רש''י   בהמיר ארץ . לעתיד לבא ביום שנאמר והארץ כבגד תבלה ( ישעיה נא ) ראו בני קרח נס שנעש' להם שנבלעו כל סביבותיה' והם עמדו באויר ואמרו לישראל ברוח הקדש שדוגמת הנס הזה יהיה עשוי להם לעתיד :

(ד) יֶהֱמ֣וּ יֶחְמְר֣וּ מֵימָ֑יו יִֽרְעֲשֽׁוּ-הָרִ֖ים בְּגַאֲוָת֣וֹ סֶֽלָה: מִתְרַגְשִׁין מִטַשְׁטְשִׁין מוֹהִי מִן עֲפַרְהוֹן מִתְרַגְפִין טוּרַיָא בֵּגֵיוְתָנוּתָךְ לְעַלְמִין :

 רש''י   יהמו יחמרו מימיו . יגרשו רפש וחומר וטיט ( שם נז ) כמשפטם , ומנחם חברו כמו מעי חמרמרו , ( איכה ב' ) רגורזרונ''ט בלע''ז : ירעשו הרים בגאותו . של הקב''ה שנזכ' בראש המזמור :

(ה) נָהָ֗ר פְּלָגָ֗יו יְשַׂמְּח֥וּ עִיר-אֱלֹהִ֑ים קְ֝דֹ֗שׁ מִשְׁכְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן: עַמִין הֵיךְ נַהֲרִין וּמַבּוּעֵיהוֹן אָתְיָן וּמַחְדְיָן קַרְתָּא דַיְיָ וּמְצַלְיָן בְּבֵית מִקְדְשֵׁיהּ דַיְיָ מַשְׁכְּנֵיהּ דְעִלָאָה :

 רש''י   נהר פלגיו . שושרויישיל''ש בלע''ז , נהר גן עדן :

(ו) אֱלֹהִ֣ים בְּ֭קִרְבָּהּ בַּל-תִּמּ֑וֹט יַעְזְרֶ֥הָ אֱ֝לֹהִ֗ים לִפְנ֥וֹת בֹּֽקֶר: שְׁכִנְתָּא דַיְיָ בְּגַוָהּ לָא תָזוּעַ יְסַיְעִנָהּ יְיָ בִּזְכוּתֵיהּ דְאַבְרָהָם דְצַלֵי עֲלָה לְעִדָנֵי צַפְרָא :

---

משנה ביצה פרק ה

א. מַשִׁילִין פֵּרוֹת דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא בַשַּׁבָּת, וּמְכַסִים פֵּרוֹת בַּכֵּלִים מִפְּנֵי הַדֶּלֶף, וְכֵן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בַּשַּׁבָּת:

 ברטנורה   (א) משילין פירות דרך ארובה. מי שיש לו פירות או תבואה שטוח על גגו להתיבש, וראה גשמים ממשמשים ובאים, התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארוכה שבגג והם נופלים לארץ דליכא טרחא יתירא. ודוקא ארובה, דכל ארובה מלמעלה למטה [בתקרת] הגג, אבל חלון כגון גג שמוקף מחיצות וחלון בכותל וצריך להגביהו עד לחלון ולהשליכו, כולי האי לא שרו רבנן למטרח: ומכסים את הפירות. ולא אמרינן טורח שלא לצורך יום טוב הוא, דמשום הפסד ממון שרו ליה רבנן: דלף. גשמים הנוטפים מן הגג: וכן כדי יין וכדי שמן. מכסין אותן מפני הדלף: תחת הדלף. לקבל את המים שלא יטנפו הבית. ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע:

ב. כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה בַּשַּׁבָּת, חַיָּבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְטַפְּחִין, וְלֹא מְסַפְּקִין, וְלֹא מְרַקְּדִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת, לֹא דָנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה, לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. כָּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בַּשַּׁבָּת. אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד:

 ברטנורה   (ב) כל שחייבין עליו. שאסרו חכמים לעשותו בשבת משום שבות: או משום רשות. שיש בו קצת מצוה, אבל לא מצוה גדולה, וקרוב הוא להיות דבר הרשות, ויש בו איסור מדברי סופרים: או משום מצוה. או שיש בו מצוה ממש, ואסרו חכמים לעשותו בשבת: חייבין עליו. שלא לעשותו ביום טוב: ואלו הן משום שבות. שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה: לא עולין באילן. גזירה שמא יתלוש: ולא רוכבין על גבי בהמה. גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה: ולא שטין על פני המים. גזירה שמא יעשה חבית של שייטין: ולא מטפחין. כף על כף: ולא מספקין. כף על ירך: ולא מרקדין. ברגל. וכולהו גזירה שמא יתקן כלי שיר: ואלו הן משום רשות. משום דהנך דסיפא הוו מצוה גמורה, לגביהן קרי להני רשות: לא דנין. דין. וזמנין דהוי רשות כגון שיש בעיר גדול ממנו, שאין מוטל עליו לדון: ולא מקדשין. קידושי אשה. וזמנין דלא הוי מצוה גמורה אלא רשות כגון דאית ליה אשה ובנים: ולא חולצין ולא מיבמין. נמי בזמן שיש אחיו הגדול ממנו הוי רשות, דמצוה בגדול ליבם. טעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב: ולא מעריכין. ערך פלוני עלי. ונותן כפי השנים כמו שכתוב בפרשת ערכין: ולא מחרימין. הרי בהמה זו חרם. וסתם חרמים לבדק הבית. וכולהו אסרינהו רבנן משום דדמו למקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש: ולא מגביהין תרומות ומעשרות. ואפילו כדי ליתנם לכהן בו ביום דמחזי דמשום שמחת יום טוב דכהן שהוא צריך להן הוא מפרישן, אפילו הכי אסור דהוי ליה מתקן. והני מילי, פירות דטבילי מאתמול, אבל פירות דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן לה ביו''ט ויהבינן לכהן: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. הך סתמא כבית שמאי דאמרי אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים, דלא הותרה הוצאה אלא לצורך אוכל נפש. אבל אנן קיימא לן כבית הלל דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך. ואיכא נמי משילין פירות דרך ארובה דריש פרקין, דבשבת אסור וביום טוב מותר:

ג. הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים. הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ אוֹ לָרוֹעֶה, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי הַבְּעָלִים. כֵּלִים הַמְיֻחָדִין לְאֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁבַּבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלָיו. וְשֶׁאֵין מְיֵחדִין, הֲרֵי אֵלּוּ כַּמָּקוֹם שֶׁהוֹלְכִין:

 ברטנורה   (ג) כרגלי הבעלים. אין אדם יכול להוליכם ביום טוב אלא במקום שבעליה יכולים לילך: או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים. מתניתין כשיש בעיר שני רועים, דלא ידעין להי מינייהו הויא לה דעת בעלים, הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבעוד יום. אבל כשאין בעיר אלא רועה אחד, כל בני העיר מעמידין בהמתן ברשותו ובקניית שביתתו, והויא לה כרגלי הרועה: ושאינן מיוחדים. לאחד מהן, אלא לכולן: הרי אלו כמקום שהולכין. למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך את הכלים. אבל אם עירב אחד מהן לסוף אלפים לצפון והשאר לא עירבו, הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה אחת מפני חלקו, והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים אמה שהן מותרין בהן:

ד. הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. בְּיוֹם טוֹב, כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל. הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ תַּבְלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְעִסָתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ כְרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בַּמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ:

 ברטנורה   (ד) כרגלי השואל. שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות, דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה. ואפילו לא בא ליד השואל אלא ביום טוב דלאו ברשותיה קיימא בין השמשות, הרי אלו כרגליו של שואל. ואם שאלו ביום טוב משחשיכה, הרי הן כרגלי המשאיל, לפי שקנה שביתה אצל בעליו. ואפילו היה רגיל להשאיל בכל יום טוב: האשה ששאלה מחברתה תבלין. לקדירתה: ומים ומלח. לעיסתה: הרי אלו. הקדירה והעיסה: כרגלי שתיהן. אין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות ללכת, דכיון דביום טוב שאלה, קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן: שאין בהם ממש. אין ניכרות לא בקדירה ולא בעיסה, כגון שתבשיל עבה ואין המים ניכרים בה, הלכך אין מעכבות הולכתן. ובמלח לא פליג רבי יהודה, דמיירי בעיסה שנלושה במלח שהיא גסה ועבה, שהיתה ניכרת ויש בה ממש. ואין הלכה כר' יהודה:

ה. הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים, וְשַׁלְהֶבֶת בְּכָל מָקוֹם. גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ מוֹעֲלִין בָּהּ, וְשַׁלְהֶבֶת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. (הַמּוֹצִיא גַחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. וְשַׁלְהֶבֶת, פָּטוּר). בּוֹר שֶׁל יָחִיד, כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד. וְשֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְשֶׁל עוֹלֵי בָבֶל, כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא:

 ברטנורה   (ה) ושלהבת. כגון הדליק נרו בשלהבת חברו, אינו מעכב באיסור תחומין: מועלין בה. הנהנה ממנה מביא אשם מעילות: ושלהבת לא נהנין. לכתחלה מדרבנן. ואם נהנו לא מועלין, אין חייבין קרבן מעילה, דלית לה ממשא. וכן המוציא גחלת בשבת לרשות הרבים חייב, ושלהבת שדחפה בידו מרשות היחיד לרשות הרבים פטור: כרגלי היחיד. אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור: כרגלי אנשי אותה העיר. אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיבורה: ושל עולי בבל. העשוי לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתותם בעלותם: כרגלי הממלא. מפני שהוא הפקר, והפקר נקנה בהגבהה, ואם בא אחד ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגליו, דקסבר האי תנא יש ברירה להחמיר, ומאתמול הוברר הדבר דלהאי גברא חזו וברשותיה קיימי, ודלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה לעצמן במקומן:

ו. מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בְּעִיר אַחֶרֶת, וְעֵרְבוּ בְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לְהָבִיא אֶצְלוֹ מִפֵּרוֹתָיו, לֹא יָבִיאוּ לוֹ. וְאִם עֵרֵב הוּא, פֵּרוֹתָיו כָּמוֹהוּ:

 ברטנורה   (ו) לא יביאו לו. מפירותיו, הואיל ולא עירב לשם, דפירותיו כמוהו:

ז. מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים, לֹא יוֹלִיכוּ בְיָדָם מָנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיְתוֹת. אֵלּוּ הֵן בַּיְתוֹת, הַלָּנוֹת בָּעִיר. מִדְבָּרִיּוֹת, הַלָּנוֹת בָּאֲפָר:

 ברטנורה   (ז) מי שזימן אצלו אורחים. מעיר אחרת ויבואו אצלו על ידי עירוב: לא יוליכו. לאחר סעודה מנות בידם לביתם: אלא אם כן זיכה להם. על ידי אחר [מנותיהם מערב יום טוב. שמסרם] בעל הבית זה לאדם אחר במשיכה מערב יום טוב, ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני, דזכין לאדם שלא בפניו:

---

גמרא ביצה דף לו ע''ב

לֹא עוֹלִין בְּאִילָן גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְלשׁ וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם שְׁמַע מִינָהּ תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְתָא אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חָבִית שֶׁל שַׁיְיטִין וְלֹא מְטַפְּחִין וְלֹא מְסַפְּקִין וְלֹא מְרַקְּדִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת לֹא דָּנִין. וְהָא מִצְוָה קָא עָבִיד לֹא צְרִיכָא דְּאִיכָּא דְּעָדִיף מִינֵהּ. וְלֹא מְקַדְּשִׁין וְהָא מִצְוָה קָא עָבִיד לֹא צְרִיכָא דְּאִית לֵהּ אִשָּׁה וּבָנִים לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. וְהָא מִצְוָה קָא עָבִיד לֹא צְרִיכָא דְּאִיכָּא גָּדוֹל וּמִצְוָה בְּגָדוֹל לְיַבֵּם וְכֻלְּהוּ טַעֲמָא מַאי גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה לֹא מַקְדִּישִׁין וְלֹא מַעֲרִיכִין וְלֹא מַחֲרִימִין גְּזֵרָה מִשּׁוּם מִקָּח וּמִמְכָּר. וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת פְּשִׁיטָא. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִתְּנָם לַכֹּהֵן בּוֹ בַּיּוֹם. וְהָנֵי מִילֵי פֵּירֵי דִּטְבִילֵי מֵאֶתְמוֹל אֲבָל פֵּירֵי דִּטְבִילֵי הָאִידְנָא כְּגוֹן עִסָּה לְאַפְרוּשֵׁי מִינָּה חַלָּה מַפְרְשִׁינָן וְיַהֲבִינָן לַכֹּהֵן. וְהָנֵי מִשּׁוּם רְשׁוּת אִיכָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לִיכָּא וְהָנֵי מִשּׁוּם מִצְוָה אִיכָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לִיכָּא. אָמַר רִבִּי יִצְחָק לֹא מְבָּעְיָא שְׁבוּת גְּרִידְתָּא דְּאָסוּר אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁבוּת דִּרְשׁוּת נָמֵי אָסוּר וְלֹא מְבָּעְיָא שְׁבוּת דִּרְשׁוּת דְּאָסוּר אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁבוּת דְּמִצְוָה נָמֵי אָסוּר:

 רש''י  שמא יעלה ויתלוש. דהוי איסור' מדאוריית' דהיינו קוצר שתולש מן המחובר: שמא יצא חוץ לתחום. מתוך שאינו מהלך ברגליו אינו רואה סימני התחומין: ש''מ תחומין מדאורייתא. מדגזור רכיבה אטו תחומין דאי מדרבנן לא הוו אסרי מלתא אחריתי משום דידיה: שמא יחתוך זמורה. להכותה והוי קוצר מן המחובר: חבית של שייטין. כלי של גימ''ה שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט: הא מצוה קא עביד. ואמאי קרי ליה רשות: ולא מקדשין הא מצוה קא עביד. שנושא אשה לפרות ולרבות ואמאי קא קרי ליה רשות: דאית ליה אשה ובנים. שני זכרים לב''ש או זכר ונקבה לב''ה ותו לא מפקיד כולי האי כדאמרי' ביבמות ומיהו קצת מצוה איכא כדאמרי' בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך: מצוה בגדול. האחים ליבם ונפקא לן מוהיה הבכור: שמא יכתוב. פסק דין לדינין ושטר ארוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה: משום מקח וממכר. דלמקח וממכר דמי שהוציא מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצ' חפצך ודבר דבר אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה וא''ת הויא לה גזרה לגזרה כולה חדא גזרה היא: תני רב יוסף אפילו ליתנם לכהן בו ביום. דאיכא למימר לאו מוכחא מילתא היא דלתקוני טבלא מכוון דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיריין ורואים שמוליך תרומה לכהן ומחזי דכולה מילתא משום שמחת י''ט דכהן שצריך לה היא אפ''ה אסור: והני משום רשות איכא משום שבות ליכא. אאמצעיתא קאי דקאמר אלו הן משום רשות וכי אין בהן משום שבות והלא אסרום כדאמרינן כל שחייבין עליו אלמא כלהו לאיסורא והני בתראי משום מצוה איכא בעשייתן ומשום שבות ליכא לאוסרם בשבת בתמיה והלא אסרום והיכי פלגינהו תנא דמתניתין דבקמאי אדכר שבות ובאמצעי ובתראי לא אדכר שבות: ה''ק לא מיבעיא וכו'. כלומר כולם משום שבות יש בהם והראשונים איסור יש בהן ואין בהן לתלות מצוה ואמצעיים יש בהם שבות ואע''פ שיש בהן קצת מצוה והאחרונים מצוה גמורה הן ואע''פ כן גזרו עליהם שבות ולא זו אף זו קתני ל''ת קמאי הוא דאסורה דהוה ליה שבות גרידתא כלו' שעבר על השבות דאין עם עבירה זו שמץ מצוה אלא אפי' אמצעי דהוי ליה שבות דאיכא רשות קרבות מצוה גבה נמי אסור:

---

זוהר אמור דף קא ע''ב

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי תְּנָן (ויקרא ט''ז) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים גֹּרָלוֹת אִי הָכִי יְקָרָא הִיא דַּעֲזָאזֵל חֲמִיתּוּן עַבְדָּא דְּשָׁדֵי עַדְבִין בְּמָארֵיהּ אָרְחֵיהּ דְּעָלְמָא דְּעַבְדָּא לָא נָטַל אֶלָּא מַה דְּיָהִיב לֵיהּ מָארֵיהּ. אֲבָל בְּגִין דְּסַמָּאֵל זַמִּין הַאי יוֹמָא בְּדִילָטוֹרָא וּבְגִין דְּלָא יְהֵא לֵיהּ פִּטְרָא יָהֲבִין לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַאי וְהַאי עַדְבָא מִגַּרְמֵיהּ הוּא דְּסָלִיק בֵּיהּ דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִלָּה עִלָּאָה אַשְׁכַּחְנָא בְּעַדְבָא עַדְבָא דִּיהוֹשֻׁעַ כְּתִיב בֵּיהּ (במדבר כ''ו) עַל פִּי הַגּוֹרָל. עַל פִּי הַגּוֹרָל וַדַּאי דְּאִיהוּ אָמַר דָּא חוּלָקָא דִּיהוּדָה דָּא דְּבִנְיָמִין וְכוּ' וְכֵן כֻּלְּהוּ אוֹף הָכָא כֵּיוָן דְּכַהֲנָא שַׁוִּי יְדוֹי אִנּוּן עַדְּבִין מְדַלְּגֵי וְסָלְקִין בִּידָא דְּכַהֲנָא (נ''א דְּסָלְקִין עַדְבִין בִּידָא דְּכַהֲנָא אִנּוּן מְדַלְּגֵי מִן יְדוֹי) וְשָׁארָן בְּאַתְרַיְהוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל עָלָה עָלָיו וַדַּאי. וְלָא דָּא בִּלְחוֹדוֹי אֶלָּא בְּכָל זִמְנָא דְּדִלָּטוֹרָא זַמִּין וְאִתְיְהִיב לֵיהּ רְשׁוּתָא בָּעְינָן לְשַׁוָּאָה לְקִבְלֵיהּ בַּמֶּה דְּיִתְעַסַק וְיִשְׁבּוֹק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. בְּהַאי יוֹמָא דְּלָטוֹרָא זַמִּין לְאַלְלָא אַרְעָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב א') וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וְהָא תָּנֵינָן מִשּׁוּט בָּאָרֶץ מַאי הוּא אֶלָּא הַאי הוּא דְּלָטוֹרָא רַבָּא מְקַטְּרְגָא דְּיִשְׂרָאֵל וְהָא אִתְעָרוּ חֲבְרַיָּא (דְּוַדַּאי) בְּהַהִיא שַׁעְתָּא דַּהֲווּ זַמִּינִין יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבָר יַמָּא וּלְאִתְפָּרְעָא מִמִּצְרָאֵי אָמַר אֲנָא אַעֲבַרְנָא בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא וְחֲמֵינָא דְּלָא אִתְחֲזוּן אִלֵּין לְמֵיעָל בְּגַוָּהּ אִי אַנְתְּ דָּאִין דִּינָא דִּינַיְהוּ הָכָא מִמִּצְרָאֵי מַה שַּׁנְיָן אִלֵּין מֵאִלֵּין אוֹ יְמוּתוּן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא אוֹ יְהַדְּרוּן כֻּלְּהוּ לְמִצְרַיִם וְלָאו אַנְתְּ הוּא דַּאֲמָרַת (בראשית ט''ו) וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְהָא לָא סַלִּיקוּ מֵחוּשְׁבְּנָא אֶלָּא רְד''וּ וְלָא יַתִּיר אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַאי אַעֲבִיד אִשְׁתַּדְּלוּתָא בַּעְיָא הָכָא לְאַיְתָא קָרְבָּנָא לְקִבְלֵיהּ יָהִיבְנָא לֵיהּ בַּמֶּה דְּיִתְעַסַק וְיִשְׁבּוֹק בְּהוּ לְבָנַי וְהָא אִשְׁתַּכַּח בְּמַאן דְּיִתְעַסַק מִיָּד אָמַר לֵיהּ הַשַּׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ מִיָּד פְּלָג לֵיהּ דְּלָטוֹרָא בְּמִלִּין וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לָמַדְנוּ, וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים גּוֹרָלוֹת. אִם כֵּן, הוּא כָּבוֹד בִּשְׁבִיל הָעֲזָאזֵל, כִּי הָרְאִיתֶם, אֲשֶׁר עֶבֶד יַפִּיל גּוֹרָלוֹת עִם אֲדוֹנוֹ, כִּי מִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם הוּא, שֶׁעֶבֶד אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶלָּא מַה שֶּׁאֲדוֹנָיו נוֹתֵן לוֹ. אֲבָל מִשּׁוּם שֶׁסַּמָּאֵל מוּכָן בַּיּוֹם הַהוּא לִרְכִילוּת עַל יִשְׂרָאֵל, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ פִּתְחוֹן פֶּה, נוֹתְנִים לוֹ חֵלֶק בָּזֶה. וְגוֹרָל הַזֶּה עוֹלֶה עָלָיו מֵאֵלָיו. דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִצְחָק, דָּבָר עֶלְיוֹן מָצָאתִי בַּגּוֹרָל. בַּגּוֹרָל שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ כָּתוּב בּוֹ, עַל פִּי הַגּוֹרָל. עַל פִּי הַגּוֹרָל וַדַּאי, שֶׁהַגּוֹרָל אָמַר, זֶהוּ חֵלֶק שֶׁל יְהוּדָה זֶהוּ חֵלֶק שֶׁל בִּנְיָמִין וְכוּ' וְכֵן כֻּלָּם. אַף כָּאן, כֵּיוָן שֶׁהַכֹּהֵן נָתַן יָדָיו, הָיוּ הַגּוֹרָלוֹת מְדַלְּגִים וְעוֹלִים בְּיַד הַכֹּהֵן וּבָאִים בִּמְקוֹמָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל, עָלָה עָלָיו וַדַּאי. דְּהַיְנוּ שֶׁעָלָה מֵעַצְמוֹ. וְלֹא זֶה בִּלְבָד, אֶלָּא בְּכָל זְמָן שֶׁהַמְּקַטְרֵג מוּכָן וְנִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת, צְרִיכִים לָשִׂים לְפָנָיו בַּמֶּה שֶׁיִּתְעַסֵּק, וְיַעֲזֹב אֶת יִשְׂרָאֵל. בַּיּוֹם הַזֶּה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מוּכָן הַמְּקַטְרֵג לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, מַהוּ, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ. אֶלָּא זֶה קָטֵגוֹר הַגָּדוֹל הַמְּקַטְרֵג שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וַהֲרֵי הֵעִירוּ הַחֲבֵרִים, בַּשָּׁעָה הַהִיא שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מוּכָנִים לַעֲבֹר אֶת הַיָּם וּלְהִפָּרַע מִמִּצְרַיִם. אָמַר הַמְּקַטְרֵג, אֲנִי עָבַרְתִּי בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וַאֲנִי רוֹאֶה, שֶׁאֵין אֵלּוּ רְאוּיִם לִכְנֹס בְּתוֹכָהּ, אִם אַתָּה דָּן דִּין, הֲרֵי דִּינֵיהֶם כָּאן כְּמוֹ הַמִּצְרִים, מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ, אוֹ יָמוּתוּ כֻּלָּם יַחַד, אוֹ יַחְזְּרוּ כֻּלָּם לְמִצְרַיִם. וְלֹא אַתָּה הוּא שֶׁאָמַרְתָּ, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַהֲרֵי לֹא עָבְרוּ מֵהַחֶשְׁבּוֹן אֶלָּא ר''י שָׁנִים, וְלֹא יוֹתֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֶעֱשֶׂה, הִתְעַסְּקוּת צְרִיכִים לְהָבִיא כָּאן, וּלְקָרֵב לְפָנָיו. אֶתֵּן לוֹ בַּמֶּה שֶׁיִּתְעַסֵּק, וְיַעֲזֹב אֶת בָּנַי. וְהִנֵּה נִמְצָא בְּמִי שֶׁיִּתְעַסֵּק. מִיָּד אָמַר לוֹ, הַשַּׂמְתָּ לִבְּךְ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, וּמִיָּד הִפְסִיק בִּדְבָרִים אֶת הַקָּטֵגוֹר. וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר הֲחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. כָּל הַצָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם וְהִטְבִּיל יָדָיו בְּמֵי מִקְוֶה אֵינוֹ צָרִיךְ דָּבָר אַחֵר. וְאִם הִטְבִּילָן בְּמַיִם שֶׁאֵין בָּהֶם שִׁעוּר מִקְוֶה אוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין שֶׁבְּקַרְקַע לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים מְטַהֲרִין אֶת הַיָּדַיִם אֶלָּא בִּנְטִילָה: ב. כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. בַּמַּיִם עַצְמָן שֶׁלֹּא יְהוּ פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. וּבְשִׁעוּר שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם. וּבַכְּלִי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם שֶׁנוֹטְלִין בָהֵן בְּכְלִי. וּבְנוֹטֵל שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם בָּאִין מִכֹּחַ נוֹתֵן: ג. אַרְבָּעָה דְּבָרִים פּוֹסְלִין אֶת הַמַּיִם. שִׁנּוּי מַרְאֶה וְגִלּוּי וַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בָּהֶן. וְהֶפְסֵד שֶׁמּוֹנֵעַ אֶת הַבְּהֵמָה מִלִּשְׁתּוֹת מֵהֶן. כֵּיצַד מַיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאִיתָן בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת בֵּין מֵחֲמַת דָּבָר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן בֵּין מֵחֲמַת מְקוֹמָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן אִם נִתְגַּלּוּ גִּלּוּי הָאוֹסֵר אוֹתָן מִשְּׁתִיָּה נִפְסְלוּ בִּנְטִילַת יָדַיִם:

---

מוסר

שערי תשובה דף ל עב

מִי שֶׁמַּתְעֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֵאמֹר כִּי עָשָׂה עִמּוֹ טוֹבָה אוֹ דִּבֵּר טוֹב עָלָיו וְלֹא עָשָׂה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ דַּעַת גּוֹי וְהִנֵּה הַחֵטְא הַזֶּה חָמוּר אֵצֶל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִגֶּזֶל הַגּוֹי יַעַן וּבְיַעַן כִּי שְׂפַת שֶׁקֶר אַשְׁמָה רַבָּה וְנִתְחַיַּבְנוּ עַל גִּדְרֵי הָאֱמֶת כִּי הוּא מִיסוֹדֵי הַנֶּפֶשׁ. מִי שֶׁמִּשְׁתַּבֵּחַ בְּמַעֲלוֹת שֶׁאֵינָם נִמְצָאוֹת בּוֹ אָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי יז) לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר. פֵּרוּשׁ אֵין לְנָבָל לְהִתְגָּאוֹת וּלְהִתְנַשֵּׂא בְּמַעֲלַת אֲבוֹתָיו כִּי אָמְרוּ בְּמִקְרָא שֶׁל מַעְלָה מִזֶּה (שם) וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם אַף כִּי אֵין לְנָדִיב לְהִתְכַּבֵּד בַּשֶּׁקֶר וְלֵאמֹר כֹּה עָשִׂיתִי וּפִזַּרְתִּי וְנָתַתִּי וְלֹא כֵן עָשָׂה. וְזֶה גְּנַאי לְכָל אָדָם כָּל שֶׁכֵּן לְנָדִיב יְגַנֶּה נִדְבוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי הִלֵּל עַל נַפְשׁוֹ עַל מַה שֶּׁלֹּא עָשָׂה כִּי זֹאת תִּהְיֶה לְעֵדָה כִּי לִבּוֹ בְּכָל צִדְקוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה:

---

וילך יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) בְּב֣וֹא כָל-יִשְׂרָאֵ֗ל לֵֽרָאוֹת֙ אֶת-פְּנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת-הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם: בְּמֵיתֵי כָל יִשְׂרָאֵל לְאִתְחֲזָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי תִּקְרֵי יָת אוֹרַיְתָא הָדָא קֳדָם כָּל יִשְׂרָאֵל וְתַשְׁמְעִנוּן:

 רש''י   תקרא את התורה הזאת. המלך היה קורא מתחלת אלה הדברים, כדאיתא במסכת סוטה (מא, א) , על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה:

(יב) הַקְהֵ֣ל אֶת-הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵֽרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָֽׁמְר֣וּ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת: כְּנוֹשׁ יָת עַמָא גֻבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְטַּפְלָא וְגִיוֹרָךְ דִי בְקִרְוָיךְ בְּדִיל דְיִשְׁמְעוּן וּבְדִיל דְיַלְפוּן (נ''א דְיֵלְפוּן) וְיִדְחֲלוּן מֵקֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְיִטְרוּן לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא:

 רש''י   האנשים. ללמוד: והנשים. לשמוע: והטף. למה בא, לתת שכר למביאיהם:

(יג) וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹא-יָֽדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם כָּל-הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: (פ) וּבְנֵיהוֹן דִי לָא יָדְעוּן יִשְׁמְעוּן וְיַלְפוּן (נ''א וְיֵלְפוּן) לְמִדְחַל יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן כֹּל יוֹמַיָא דִי אַתּוּן קְיָמִין עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא תַּמָן לְמֵירְתַהּ: (יד)  חמישי - במחוברות ששי  ששיוַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן קָֽרְב֣וּ יָמֶ֘יךָ֘ לָמוּת֒ קְרָ֣א אֶת-יְהוֹשֻׁ֗עַ וְהִֽתְיַצְּב֛וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וַֽאֲצַוֶּ֑נּוּ וַיֵּ֤לֶךְ מֹשֶׁה֙ וִֽיהוֹשֻׁ֔עַ וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא קְרִיבוּ יוֹמָיךְ לִמְמַת קְרָא יָת יְהוֹשֻׁעַ וְאִתְעֲתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וֶאֱפַקְדִנֵהּ וַאֲזַל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:

 רש''י   ואצונו. ואזרזנו:

(טו) וַיֵּרָ֧א יְהֹוָ֛ה בָּאֹ֖הֶל בְּעַמּ֣וּד עָנָ֑ן וַֽיַּֽעֲמֹ֛ד עַמּ֥וּד הֶֽעָנָ֖ן עַל-פֶּ֥תַֽח הָאֹֽהֶל: וְאִתְגְלִי יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָם עַמוּדָא דַעֲנָנָא עַל תְּרַע מַשְׁכְּנָא:

---

נביאים - ישעיה - פרק נה

(ו) דִּרְשׁ֥וּ יְהוָ֖ה בְּהִמָּצְא֑וֹ קְרָאֻ֖הוּ בִּֽהְיוֹת֥וֹ קָרֽוֹב: תְּבָעוּ דְחַלְתָּא דַיְיָ עַד דְּאַתּוּן חַיִּין בְּעוֹ מִן קֳדָמוֹהִי עַד דְּאַתּוּן קַיָּמִין :

 רש''י   בהמצאו . קודם גזר דין בעוד שהוא אומר לכם דרשוני :

(ז) יַעֲזֹ֤ב רָשָׁע֙ דַּרְכּ֔וֹ וְאִ֥ישׁ אָ֖וֶן מַחְשְׁבֹתָ֑יו וְיָשֹׁ֤ב אֶל-יְהוָה֙ וִֽירַחֲמֵ֔הוּ וְאֶל-אֱלֹהֵ֖ינוּ כִּֽי-יַרְבֶּ֥ה לִסְלֽוֹחַ: יַשְׁבֵּיק רַשִּׁיעָא אוֹרְחֵהּ דְרִשְׁעָא וּגְבַר אָנֵיס עֶשְׁתּוֹנוֹהִי וִיתוּב לְפוּלְחָנָא דַיְיָ וִירַחֵים עֲלוֹהִי וְלִדְחַלְתָּא דֶאֱלָהָנָא אֲרֵי מַסְגֵי לְסַלָחָא : (ח) כִּ֣י לֹ֤א מַחְשְׁבוֹתַי֙ מַחְשְׁב֣וֹתֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם דְּרָכָ֑י נְאֻ֖ם יְהוָֽה: אֲרֵי לָא מַחְשְׁבָתַי מַחְשָׁבָתְכוֹן וְלָא אוֹרְחָתְכוֹן תַּקָּנָן כְּאוֹרְחַת טוּבִי אֲמַר יְיָ :

 רש''י   כי לא מחשבותי מחשבותיכם . אין שלי ושלכם שוות לכך אני אומר לכם יעזוב רשע דרכו ויתפוש את דרכי . ואיש און מחשבותיו . ויתפוש את מחשבותי לעשות הטוב בעיני , ומדרש אגדה כי לא מחשבותי וגו' אין דיני כדיני בשר ודם אתם מי שמודה בדין מתחייב אבל אני מודה ועוזב ירוחם ( משלי כה ) :

(ט) כִּֽי-גָבְה֥וּ שָׁמַ֖יִם מֵאָ֑רֶץ כֵּ֣ן גָּבְה֤וּ דְרָכַי֙ מִדַּרְכֵיכֶ֔ם וּמַחְשְׁבֹתַ֖י מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶֽם: אֲרֵי כְמָא דְרָמִין שְׁמַיָּא מִן אַרְעָא כֵּן תַּקְנָן אוֹרְחָתַי מֵאוֹרְחַתְכוֹן וּמַחְשְׁבָתַי תַּקְנִין מִמַּחְשְׁבָתְכוֹן :

 רש''י   כי גבהו שמים וגו' . כלומר כי יש הבדל וחילוק מעלות ושבח בדרכי יותר מדרכיכ' ובמחשבותי יותר ממחשבותיכם כגבוה שמים על הארץ אתם נותנים לב למרוד בי ואני נותן לב להשיב אתכם :

(י) כִּ֡י כַּאֲשֶׁ֣ר יֵרֵד֩ הַגֶּ֨שֶׁם וְהַשֶּׁ֜לֶג מִן-הַשָּׁמַ֗יִם וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב כִּ֚י אִם-הִרְוָ֣ה אֶת-הָאָ֔רֶץ וְהוֹלִידָ֖הּ וְהִצְמִיחָ֑הּ וְנָ֤תַן זֶ֙רַע֙ לַזֹּרֵ֔עַ וְלֶ֖חֶם לָאֹכֵֽל: אֲרֵי כְּמָא דְנָחֵית מִטְרָא וְתַלְגָא מִן שְׁמַיָּא וּלְתַמָּן לָא אֶפְשָׁר לֵהּ דִּיתוּב אֱלָהֵין מְרַוֵּי יַת אַרְעָא וּמַרְבֵּי לָהּ וּמוֹעִילָה וָיָהֵיב בַּר זַרְעָה כְּמִסַּת לְזָרֵעַ וְלַחְמָא כְּמִסַּת לְמֵיכָל :

 רש''י   כי כאשר ירד הגשם והשלג . ולא ישוב ריקם אך ייטיב לעולם :

---

כתובים - תהילים - פרק עז

(ו) חִשַּׁ֣בְתִּי יָמִ֣ים מִקֶּ֑דֶם שְׁ֝נ֗וֹת עוֹלָמִֽים: מְנִיתִי יוֹמִין טָבִין דְמִן לְקַדְמִין שְׁנַיָא טָבַיָא דְמִן עַלְמִין :

 רש''י   חשבתי ימים מקדם . לזכור החסדים שעשית עם אבותינו :

(ז) אֶֽזְכְּרָ֥ה נְגִינָתִ֗י בַּ֫לָּ֥יְלָה עִם-לְבָבִ֥י אָשִׂ֑יחָה וַיְחַפֵּ֥שׂ רוּחִֽי: אֶדְכַּר תּוּשְׁבַּחְתִּי בְּלֵילְיָא עִם הִרְהוּרֵי לִבְּבִי אֲמַלֵל וְיִבְלַשׁ נִסַיָא מַנְדַע דְרוּחִי :

 רש''י   אזכרה נגינתי בלילה . בימי הגלות הזה הדומה ללילה אני זוכר את נגינותי שהייתי מנגן בימי קדם בב''ה : עם לבבי אשיחה . אני מחשב ורוחי מחפש מה היא כן מדתו של הקב''ה ואני תמיה הלעולמים יזנח :

(ח) הַֽ֭לְעוֹלָמִים יִזְנַ֥ח | אֲדֹנָ֑י וְלֹֽא-יֹסִ֖יף לִרְצ֣וֹת עֽוֹד: הֵאֶפְשַׁר דִי לְעַלְמִין יִרְחַק יְיָ וְלָא יוֹסִיף לְאִתְרָעַיָא תוּב : (ט) הֶאָפֵ֣ס לָנֶ֣צַח חַסְדּ֑וֹ גָּ֥מַר אֹ֝֗מֶר לְדֹ֣ר וָדֹֽר: הַאֶפְשַׁר דִי פְסַק לְעַלְמִין טוּבֵיהּ שְׁלִים פִּתְגַם דְבִישׁ עַל כָּל דָר וְדָר :

 רש''י   האפס . שמא כלה חסדו : גמר אומר . גזירת עולם שלא ישוב מחרונו עוד :

(י) הֲשָׁכַ֣ח חַנּ֣וֹת אֵ֑ל אִם-קָפַ֥ץ בְּ֝אַ֗ף רַחֲמָ֥יו סֶֽלָה: הַאֶפְשַׁר דְאִתְנְשֵׁי לְחַיָסָא אֱלָהָא אִין סְלִיק בְּרוּגְזֵי מִן לְמִכְמַר רַחֲמוֹי לְעָלמִין :

 רש''י   השכח חנות . להיות חונן , חנות כמו עשות ראות , ל''א חנות חנינות : אם קפץ באף רחמיו סלה . לשון לא תקפוץ ידך ( דברים טו ) כלומר אם סגר הרחמים לעולם בשביל החמה :

---

משנה נדרים פרק א

א. כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כַּנְּדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כַּשְּׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כַּנְּזִירוּת. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, מֻדְּרַנִי מִמָּךְ, מֻפְרְשַׁנִי מִמָּךְ, מְרֻחֲקַנִי מִמָּךְ, שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, אָסוּר. מְנֵדְּה אֲנִי לָךְ, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחְמִיר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה. כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים, לֹא אָמַר כְּלוּם. כְּנִדְבוֹתָם, נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן:

 ברטנורה   (א) כל כנויי נדרים כנדרים. בגמרא מוקמינן דרישא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, כל ידות נדרים כנדרים, כל כנויי נדרים כנדרים. אלו הן ידות נדרים האומר לחבירו מודר אני ממך מופרש אני ממך וכו'. אלו הן כנויי נדרים קונם קונח קונס וכו'. ידות נדרים, כמו בית יד של כלי שאוחזין אותו בו, כך ידות נדרים שבהם הנדרים נאחזים. כנויי נדרים, כמו המכנה שם לחבירו [בבא מציעא נ''ח:], שאינו עיקרו של שם: מודר אני ממך. אם אמר אחד מלשונות הללו. מודר אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך, או מרוחק אני ממך שאיני אוכל לך ואיני טועם לך, הוא ידות נדרים ואסור לאכול ולטעום עמו. אבל אם אמר לו מודר אני ממך בלבד, אין במשמעות דבריו אלא שלא ידבר עמו. ומופרש אני ממך בלבד, משמע שלא ישא ויתן עמו. ומרוחק אני ממך בלבד, משמע שלא ישב בארבע אמותיו. ואינו אסור לאכול עמו אא''כ פירש ואמר עם כל אחד מלשונות הללו, שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך: רבי עקיבא היה חוכך וכו'. כלומר מחכך שפתיו זו בזו ולא רצה לאסור בפירוש, אבל היה נראה מדעתו שהיה אוסר: כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ושבועה. אם אמר הרי עלי כנדרי רשעים שנדריהם נזיר וקרבן ושבועה אם אוכל ככר זו, ועבר ואכלה, חייב להיות נזיר שלשים יום ולהביא קרבן עולה וחייב מלקות כעובר על שבועת ביטוי, שהרי הזכיר בנדרו נזיר וקרבן ושבועה. ומה שאמר כנדרי רשעים, לפי שהרשעים הם שנודרים ונשבעים, לא הכשרים, שהכשרים יראים שלא לעבור על בל תאחר ונזהרים שלא להוציא שבועה מפיהם ולפיכך כנדרי כשרים לא אמר כלום: וכנדבותם נדר בנזיר ובקרבן. אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר והרי זה קרבן אם אוכל ככר זו, ואכלה, חייב בנזיר ובקרבן, שהכשרים פעמים נודרים בנזיר לאפרושי מאיסור. ומתנדבים בקרבן שמביאים קרבנם לפתח העזרה ומקדישין אותה שם כדי שלא יבואו בה לידי מכשול. ונדבה היא כשיאמר הרי זו. ונדר הרי עלי. לפיכך הכשרים מתנדבים אבל אינם נודרים, כי היכי דלא ליתו לידי תקלה:

ב. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוּנָם קוּנָח, קוּנָס, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. חֵרֶק חֵרֶךְ, חֵרֶף, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם. נָזִיק נָזִיחַ, פָּזִיחַ, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִנְזִירוּת. שְׁבוּתָהּ שְׁקוּקָה, נָדַר בְּמוֹתָא. הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִשְׁבוּעָה:

 ברטנורה   (ב) קונם קונח קונס הרי אלו כנויין לקרבן. לשונות של גוים הם, ויש מהם מי שקורא לקרבן כך ויש מי שקורא כך, ובכל לשון שיאמר מאלו הוא מתפיס בקרבן: נדר במותא. כלומר נשבע במותא, והוא כינוי של מומתא, שהיא שבועה בלשון תרגום:

ג. הָאוֹמֵר לֹא חֻלִּין לֹא אֹכַל לָךְ, לֹא כָשֵׁר, וְלֹא דְכֵי, טָהוֹר, וְטָמֵא, נוֹתָר, וּפִגּוּל, אָסוּר. כָּאִמְרָא, כַּדִּירִים, כָּעֵצִים, כָּאִשִּׁים, כַּמִּזְבֵּחַ, כַּהֵיכָל, כִּירוּשָׁלַיִם, נָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קָרְבָּן, הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקָרְבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאוֹמֵר יְרוּשָׁלַיִם, לֹא אָמַר כְּלוּם:

 ברטנורה   (ג) לחולין שאוכל לך. הלמ''ד נקודה פתח, ומשמע לא חולין יהיה מה שאוכל לך אלא קודש: לא כשר. יהיה, אלא פסול. והיינו קדשים דשייך בהו כשרות ופסלות: לא דכי. לא מותר. כמו אייל קמצא דכן, בע''ז [דף ל''ז]. ואע''ג דלשון מותר ואסור שייך נמי גבי נבלה וטרפה ואנן קיי''ל שאין מתפיסין אלא בדבר הנידר והנידב, הואיל ויש במשמעות מותר גם בקדשים, הא תנן סתם נדרים להחמיר, דכיון דדעתו להתפיסו בנדר אמרינן על דבר הנידר נתכוין: טהור. אם אמר לא טהור מה שאוכל לך: טמא נותר פיגול. אם אמר טמא מה שאוכל לך, וכן כולם. אסור, שכל אלו דברים הנוהגים בקדשים הם: כאימרא. כשה של קרבן: כדירים. כלשכת העצים או כלשכת הטלאים: כעצים. כגזרי עצים של מערכה: כאישים. כקרבנות שעל האש: כמזבח. כקרבנות שעל גבי המזבח: כהיכל. כקרבנות שבהיכל: כירושלים. כקרבנות שבירושלים. פירוש אחר. כחומות ירושלים, דקסבר שחומות ירושלים משיירי הלשכה קא אתו: באחד מכל משמשי המזבח. כגון מזלגות מזרקות ומחתות. אם אמר כמזלגות שאוכל לך, או כמזרקות שאוכל לך, וכן כולם, אף על פי שלא הזכיר קרבן, הרי זה כנודר בקרבן: רבי יהודה אומר האומר ירושלים. בלא כ''ף, לא אמר כלום. ות''ק פליג עליה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ד. הָאוֹמֵר, קָרְבָּן, עוֹלָה, מִנְחָה, חַטָּאת, תּוֹדָה, שְׁלָמִים שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. הַקָּרְבָּן, כַּקָּרְבָּן, קָּרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, אָסוּר. לַקָּרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם פִּי הַמְדַבֵּר עִמָּךְ, יָדִי עוֹשָׂה עִמָּךְ, רַגְלַי מְהַלְּכוֹת עִמָּךְ, אָסוּר:

 ברטנורה   (ד) האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה ושלמים. כל הני קרבנות חובה הם ותודה נמי דמיא לחובה, דארבעה צריכין להודות, וסלקא דעתך אמינא דאין זה נודר בדבר הנדור: ורבי יהודה מתיר. משום דאמרן בלא כ''ף דמי לנשבע בחיי הקרבן ובחיי העולה ואין כאן לא נדר ולא שבועה. ורישא אשמועינן דפליג ת''ק עליה דר' יהודה אפילו בירושלים אם הזכירה בלא כ''ף ואמר דהוי נדר. וסיפא אשמועינן דפליג רבי יהודה עליה דת''ק אפילו בקרבן עולה ומנחה וכו' כשהזכירן בלא כ''ף דלא הוי נדר: קרבן הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור. אע''ג דכל הני שמעינן לה כבר, הקרבן איצטריכא ליה, דסלקא דעתך אמינא בחיי הקרבן קאמר. והא דתנן לקמן בפרק ב' הקרבן שאוכל לך מותר, התם הא קרבן קאמר, דמשמע חיי קרבן: לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר. דנעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. ואין הלכה כרבי מאיר: קונם פי מדבר עמך. ואע''ג דאין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש ודבור אין בו ממש, מ''מ כשאמר קונם פי מדבר עמך אסר הפה מלדבר והפה דבר שיש בו ממש הוא. וכן יאסרו ידי למעשיהם, ורגלי להלוכן, וכל כיוצא בזה:

---

גמרא נדרים דף ז ע''ב

אָמַר רִבִּי חָנִין אָמַר רַב: הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ וְאִם לֹא נִדָּהוּ הוּא עַצְמוֹ יְהֵא בְּנִדּוּי. שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה שָׁם עֲנִיּוּת מְצוּיָה וַעֲנִיּוּת כְּמִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד) כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים. וְתַנְיָא: כָּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם אוֹ מִיתָה אוֹ עֹנִי. אָמַר רִבִּי אַבָּא: הֲוָה קָאֲמִינָא קָמֵיהּ דְּרַב הוּנָא שַׁמְעָהּ לְהַךְ אִתְּתָא דְּאַפְּקָה הַזְכָּרַת הַשֵּׁם לְבַטָּלָה שַׁמְתָּהּ וְשָׁרָא לָהּ לְאַלְתָּר בְּאַפָּה שְׁמַע מִינָהּ תְּלַת שְׁמַע מִינָהּ הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ. וּשְׁמַע מִינָהּ נִדָּהוּ בְּפָנָיו אֵין מַתִּיר לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. וּשְׁמַע מִינָהּ אֵין בֵּין נִדּוּי לַהֲפָרָה וְלֹא כְלוּם. אָמַר רַב גִּידֵל אָמַר רַב תַּלְמִיד חָכָם מְנַדֶּה לְעַצְמוֹ וּמֵפֵר לְעַצְמוֹ פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין. קָא מַשְׁמַע לָן הֵיכִי דָּמֵי כִּי הָא דְּמָר זוּטְרָא חֲסִידָא כִּי מִיחַיֵּיב בַּר בֵּי רַב שַׁמְתָּא מְשַׁמִּית נַפְשֵׁהּ בְּרֵישָׁא וְהָדָר מְשַׁמִּית בַּר בֵּי רַב וְכִי עָיֵיל שָׁרֵי לְנַפְשֵׁהּ וְהָדַר שָׁרֵי לֵהּ. וְאָמַר רַב גִּידֵל אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קיט) נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּימָה לִשׁמוֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּשָׁרִי לֵהּ לְאִינִישׁ לִזְרוּזֵי נַפְשֵׁהּ. וְאָמַר רַב גִּדֵיל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה, אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ, נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. מַאי קָמַשְׁמַע לָן דַּאֲפִלּוּ זְרוּזֵי בְּעָלְמָא הַיְנוּ דְּרַב גִּידֵל קָמַיְיתָא הָא קָא מַשְׁמַע לָן כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי פָּטַר נַפְשֵׁהּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית מִשּׁוּם הָכִי חַיִיל שְׁבוּעָה עָלֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵי: נִדּוּהוּ בַּחֲלוֹם, צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לְהַתִּיר לוֹ. וְהוּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא, אֲבָל מִתְנוּ וְלֹא תָּנוּ לֹא וְאִי לֵיכָּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא אֲפִלּוּ מַתְנוּ וְלֹא תָּנוּ. וְאִי לֵיכָּא לֵיזִיל וְלֵיתִיב אַפָּרָשַׁת דְּרָכִים וְיָהִיב שְׁלָמָא לְבֵי עֲשָׂרָה עַד דִּמְקַלְעִי לֵהּ עֲשָׂרָה דְּגָמְרֵי הִלְכְתָא. אָמַר לֵהּ רַבִינָא לְרַב אָשֵׁי: יָדַע מָאן שַׁמְתֵּיהּ מַהוּ דְּלִישְׁרֵי לֵהּ. אָמַר לֵהּ לִשְׁמוּתֵהּ שַׁוְיוּהָ שְׁלִיחַ לְמִשְׁרֵי בְּחֶלְמֵיהּ. מַאי אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַבָּר בְּלֹא תֶּבֶן כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַחֲלוֹם בְּלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים:

 רש''י  הזכרת השם. שמוציא שם שמים לבטלה: נידוהו בפניו. חכם שנדה את האדם בפניו אין יכול להתיר לו אלא בפניו: שנא' כי מתו כל האנשים כו'. ואמרינן היינו דתן ואבירם שנפלו בעניות: כ''מ שנתנו חכמים עיניהם. שנידו לאדם או מת או נופל בעניות והכא צריך לנדותו כדי שיפול בעניות דהיינו כמיתה: אין בין נידוי להפרה ולא כלום. דלא צריך להיות יום או יומים בנידוי דהא לאלתר שרא לה: היכי דמי. דמנדה לעצמו: ועייל. לביתיה ושרי ליה שלא נידהו בפניו: פטר נפשיה בק''ש וכו'. דכיון דקרא ק''ש קיים לא ימושו מפיך דאמר רבי שמעון בן יוחאי במס' מנחות כל הקורא ק''ש שחרית וערבית הרי זה קיים מצות לא ימוש: מתנו. משנה: תנו. גמרא: ויהיב שלמא לבי עשרה. וכד מתיבין ליה הוו מתירין ליה נידויו: כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. ושמא הא דשרי ליה דברים בטלים הוו:

---

זוהר אמור דף קא ע''ב

לְרַעְיָא דְּבָעָא לְאַעֲבָרָא עָאנֵי בְּחַד נַהֲרָא אַעֲבַר זְאֵבָא לְקַטְּרְגָא לֵיהּ בְּעָאנֵיהּ רַעְיָא הֲוָה חַכִּים אָמַר מַאי אַעֲבִיד דִּבְעוֹד דַּאֲנָא אַעֲבַר לְטַלְיָא יְקַטְרֵג הוּא בְּעָאנֵי זָקַף עֵינוֹי וְחָמָא בֵּין עָאנָא חַד תְּיָשָׁא מֵאִלֵּין תְּיָשֵׁי בְּרָא דַּהֲוַה רַב וְתַקִּיף אָמַר אַשְׁדִיוּ דָא לְקִבְלֵיהּ וּבְעוֹד דִּמְקַטְרְגֵי דָּא בְּדָא אַעֲבַר לְכָל עָאנָא וְיִשְׁתֵּזְבוּן מִנֵּיהּ. כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר וַדַּאי הָא תְּיָשָׁא חַד רַב וְתַקִּיף וְאַלִּים אַשְׁדֵי לְקִבְלֵיהּ וּבְעוֹד דְּהוּא יִשְׁתַּדַל בֵּיהּ יַעֲבְרוּן בָּנַי וְלָא יִשְׁתַּכַּח קָטֵגוֹר לְגַבַּיְהוּ מִיָּד (איוב א') וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הַשַּׂמְתָּ לִבְּךָ עַד דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זָוֵוג לְהוּ כַּחֲדָא דִּכְתִיב הִנּוֹ בְיָדֶיךָ. בְּעוֹד דְּהוּא אִשְׁתַּדַּל בֵּיהּ שָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וְלָא אִשְׁתַּכַּח קָטֵגוֹרָא לְגַבַּיְהוּ אוֹף הָכָא בְּהַאי יוֹמָא דְּלָטוֹרָא זַמִּין לְאַלְּלָא אַרְעָא וּבַעֵינָא לְשַׁדְּרָא לְקִבְלֵיהּ בַּמֶּה דְּיִתְעַסַק (כְּגַוְנָא דִּילֵיהּ) וּבְעוֹד דְּאִיהוּ אִשְׁתַּדַּל בֵּיהּ שָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וּמַתְלָא אָמְרֵי לְזִלְזוּלָא דְּבֵי מַלְכָּא הַב לֵיהּ זְעֵיר חַמְרָא וִישַׁבְּחָךְ קַמֵּי מַלְכָּא וְאִי לָאו יֵימָא לְמַלְכָּא מִלָּה בִּישָׁא לְזִמְנִין נָטְלִין לָהּ לְהַהִיא מִלָּה אִלָּעִי דְּבֵי מַלְכָּא וּמַלְכָּא עָבִיר דִּינָא בְּגִנֵּיהּ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר לְשַׁטְיָא דְּקָאִים קַמֵּי מַלְכָּא הַב לֵיהּ חַמְרָא וּלְבָתַר אֵימָא לֵיהּ וְאַחֲזֵי לֵיהּ כָּל אִנּוּן טַעֲוָן דְּעָבְדָת וְכָל אִנּוּן בִּישִׁין וְהוּא יֵיתֵי וִישַׁבְּחָךְ וְיֵמָא דְּלָא יִשְׁתַּכַּח בְּעָלְמָא כַּוָּתָךְ אוֹף הָכָא הָא קָאִים דְּלָטוֹרָא תָּדִיר קַמֵּי מַלְכָּא יִשְׂרָאֵל יָהֲבִין לֵיהּ הַאי דּוֹרוֹן וּבְהַאי דּוֹרוֹן פַּסְקָא מִכָּל בִּישִׁין וּמִכָּל טַעֲוָן וּמִכָּל חוֹבִין דְּעָבְדוּ יִשְׂרָאֵל וְהוּא אַתֵי וּמְשַׁבַּח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וְאִתְעֲבִיד סָנֵגוֹרָא עֲלַיְהוּ וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַהֲדַר כֻּלְּהוּ לְרֵישָׁא דְּבִישֵׁי דְּעַמֵּיהּ כְּגוֹן דִּכְתִיב (משלי כ''ה) כִּי גֶּחָלִים אַתָּה חוֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ:

 תרגום הזוהר  בְּדוֹמֶה לְרֹעֶה, שֶׁרָצָה לְהַעֲבִיר צֹאנוֹ דֶּרֶךְ נָהָר אֶחָד, עָבַר זְאֵב לְהָצֵר אֶת צֹאנוֹ. הָרֹעֶה שֶׁהָיָה חָכָם, אָמַר, מָה אֶעֱשֶׂה, הֲרֵי בְּעוֹד שֶׁאֲנִי מַעֲבִיר הַטְּלָאִים הוּא יַשְׁחִית אֶת צֹאנִי. נָשָׂא עֵינָיו וְרָאָה בֵּין הַצֹאן, תַּיִשׁ אֶחָד מֵאֵלּוּ תְּיָשֵׁי הַשָּׂדֶה, שֶׁהָיָה גָּדוֹל וְחָזָק, אָמַר אַשְׁלִיךְ אֶת זֶה לְפָנָיו, וּבְעוֹד שֶׁיִּתְרוֹצְצוּ זֶה עִם זֶה, אַעֲבִיר אֶת כָּל צֹאנִי, וְיִנָּצְלוּ מִמֶּנּוּ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר, הֲרֵי וַדַּאי תַּיִשׁ גָּדוֹל תַּקִּיף וְחָזָק אַשְׁלִיךְ לְפָנָיו, דְּהַיְנוּ אִיּוֹב, וּבְעוֹד שֶׁהוּא יַעֲסֹק בּוֹ יַעֲבְרוּ בָּנַי אֶת הַיָּם, וְלֹא יִמָּצֵא קָטֵגוֹר עֲלֵיהֶם. מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הַשַּׂמְתָּ לִבְּךְ. עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִבֵּר אוֹתָם יַחַד, שֶׁכָּתוּב, הִנּוֹ בְיָדֶךְ. וּבְעוֹד שֶׁהוּא עָסוּק בּוֹ, עָזַב אֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אָמַר קִטְרוּג עֲלֵיהֶם. אַף כָּךְ, בַּיּוֹם הַזֶּה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, הַשָּׂטָן מוּכָן לְרַגֵּל הָאָרֶץ, וּצְרִיכִים לִשְׁלֹחַ לְפָנָיו בַּמֶּה שֶׁיִּתְעַסֵּק, וּבְעוֹד שֶׁהוּא יִתְעַסֵּק בּוֹ יַעֲזֹב אֶת יִשְׂרָאֵל. וּמָשָׁל אוֹמְרִים, הַנִּקְלֶה שֶׁבְּבֵית הַמֶּלֶךְ, תֵּן לוֹ מְעָט יַיִן, וִישַׁבְּחֶךְ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאִם לֹא, יֹאמַר לָשׁוֹן הָרַע עָלֶיךְ אֶל הַמֶּלֶךְ. וְלִפְעָמִים לוֹקְחִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁבְּבֵית הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבּוּר הָרַע הַהוּא, וְהַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה דִּין עָלָיו. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, בְּדוֹמֶה לְשׁוֹטֶה הַנִּמְצָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ תֵּן לוֹ יַיִן, וְאַחַר כָּךְ תֹּאמַר לוֹ וְתַרְאֶה לוֹ, כָּל אֵלּוּ הַתּוֹעֵבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ וְכָל אֵלּוּ הָרָעוֹת, וְהוּא יָבֹא וִישַׁבְּחֶךְ, וְיֹאמַר שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּעוֹלָם כְּמוֹתְךְ. אַף כָּאן, הֲרֵי הַקָּטֵגוֹר נִמְצָא תָּמִיד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, יִשְׂרָאֵל נוֹתְנִים לוֹ מִנְחָה הַזּוֹ, הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל, וּבַמִּנְחָה הַזּוֹ, כָּתַב הַכָּתוּב בּוֹ כָּל הָרָעוֹת וְכָל הַתּוֹעֵבוֹת וְכָל הָעֲוֹנוֹת שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל, וְהוּא בָּא וּמְשַׁבֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשֶׂה סָנֵגוֹר עֲלֵיהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיר הַכֹּל לְרֹאשׁ הָרְשָׁעִים שֶׁל עַמּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, כִּי גֶּחָלִים אַתָּה חוֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. כָּל מַיִם שֶׁנַּעֲשֶׂה בָּהֶן מְלָאכָה נַעֲשׂוּ שׁוֹפְכִין וּפְסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. כֵּיצַד מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁהִדִּיחַ בָּהֶן כֵּלִים אוֹ שֶׁשָּׁרָה בָּהֶן פִּתּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. הִדִּיחַ בָּהֶן כֵּלִים מֻדָּחִין אוֹ חֲדָשִׁים לֹא פְּסָלָן. מַיִם שֶׁהַנַּחְתּוֹם מְטַבֵּל בָּהֶן אֶת הַכְּעָכִים פְּסוּלִין. וְשֶׁהוּא חוֹפֵן מֵהֶן בִּשְׁעַת לִישָׁה כְּשֵׁרִים שֶׁהַמַּיִם שֶׁבְּחָפְנָיו הֵן שֶׁנַּעֲשׂוּ בָּהֶן מְלָאכָה. אֲבָל הַמַּיִם שֶׁחָפַן מֵהֶם הֲרֵי הֵם בְּכַשְׁרוּתָן: ב. וְכָל מַיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּת כֶּלֶב כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מָרִים אוֹ מְלוּחִים אוֹ עֲכוּרִין אוֹ רֵיחַ רַע עַד שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה מֵהֶן הַכֶּלֶב בְּכֵלִים פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. וּבְקַרְקָעוֹת כְּשֵׁרִים לְהַטְבִּיל. חַמֵּי טְבֶרְיָא בִּמְקוֹמָן מַטְבִּילִין בָּהֶם אֶת הַיָּדַיִם אֲבָל אִם נָטַל מֵהֶן בִּכְלִי אוֹ שֶׁהִפְלִיג מֵהֶן אַמָּה לְמָקוֹם אַחֵר אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לֹא רִאשׁוֹנִים וְלֹא אַחֲרוֹנִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִּיַּת בְּהֵמָה:

---

מוסר

שערי תשובה דף ל עב

אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי מִי שֶׁמְּכַבְּדִים אוֹתוֹ בְּמַדְרֵגוֹת הַכָּבוֹד הָרְאוּיוֹת לָתֵת לְמִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שְׁתֵּי מַסֶּכְתּוֹת וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ זוּלָתִי אַחַת. עָלָיו שֶׁיֹּאמַר לָהֶם אַחַת לְבַדָּה אֲנִי יוֹדֵעַ, כָּל שֶׁכֵּן כִּי אָסוּר לְכַזֵּב וּלְהִתְפָּאֵר לֵאמֹר שָׁמַעְנוּ כָּאֵלֶּה רַבּוֹת. בָּנִים לֹא יְשַׁקְּרוּ בְּסִפּוּר דְּבָרִים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ וְהַגָּדַת מְאוֹרָעוֹת, אֲבָל יַחֲלִיפוּ דְּבָרִים עַל אוֹדוֹת חֶפְצֵיהֶם מֵאֵין הֶפְסֵד לָאָדָם בְּדָבָר אוֹ בִּמְעַט הַנָּאֶה בִּשִׁקְרוּתָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מַרְוִיחִים מָמוֹן בְּכָךְ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי גַּם זֶה אָסוּר הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט) לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֵּר שֶׁקֶר אַךְ אֵין עָנְשָׁם כְּעֹנֶשׁ הַמְשַׁקְּרִים לְלֹא דָּבָר אֲשֶׁר זָכַרְנוּ עִנְיָנָם:

---

וילך יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם-אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה | אַֽחֲרֵ֣י | אֱלֹהֵ֣י נֵֽכַר-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא בָא-שָׁ֨מָּה֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַֽעֲזָבַ֕נִי וְהֵפֵר֙ אֶת-בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אִתּֽוֹ: וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא אַתְּ שָׁכֵב עִם אֲבָהָתָךְ וִיקוּם עַמָא הָדֵין וְיִטְּעֵי בָּתַר טַעֲוַת עַמְמֵי אַרְעָא דִי הוּא עַל תַּמָן בֵּינֵיהוֹן וְיִשְׁבְּקוּן דַחַלְתִּי וְיַשְׁנוּן יָת קְיָמִי דִי גְזָרִית עִמְהוֹן:

 רש''י   נכר הארץ. גויי הארץ:

(יז) וְחָרָ֣ה אַפִּ֣י ב֣וֹ בַיּוֹם-הַ֠ה֠וּא וַֽעֲזַבְתִּ֞ים וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י מֵהֶם֙ וְהָיָ֣ה לֶֽאֱכֹ֔ל וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּי-אֵ֤ין אֱלֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָֽרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה: וְיִתְקוֹף רָגְזִי בְהוֹן בְּיוֹמָא הַהוּא וְאַרְחֵקִנוּן וֶאֱסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן וִיהוֹן לְמִבַּז וִיעָרְעַן יָתְהוֹן בִּישָׁן סַגִיאָן וְעָקָן וְיֵימַר בְּיוֹמָא הַהוּא הֲלָא מִדְלֵית שְׁכִינַת אֱלָהַי בֵּינִי עָרְעוּנִי בִּישַׁיָא הָאִלֵין:

 רש''י   והסתרתי פני. כמו שאיני רואה בצרתם:

(יח) וְאָֽנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כָּל-הָֽרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל-אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים: וַאֲנָא סַלָקָא אֶסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן בְּיוֹמָא הַהוּא עַל כָּל בִּישָׁא דִי עֲבָדוּ אֲרֵי אִתְפְּנִיוּ לְטַעֲוַת עַמְמַיָא: (יט) וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת-הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּֽהְיֶה-לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּכְעַן כְּתִיבוּ לְכוֹן יָת תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא וְאַלְפַהּ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שַׁוְיַהּ בְּפוּמְהוֹן בְּדִיל דִתְהֵי קֳדָמַי תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא לְסָהִיד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

 רש''י   את השירה הזאת. (לקמן לב, א) האזינו השמים עד (לב, מג) וכפר אדמתו עמו:

(כ)  שישי - במחוברות שביעי  כִּֽי-אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶל-הָֽאֲדָמָ֣ה | אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַֽאֲבֹתָ֗יו זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ וְאָכַ֥ל וְשָׂבַ֖ע וְדָשֵׁ֑ן וּפָנָ֞ה אֶל-אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ וַֽעֲבָד֔וּם וְנִ֣אֲצ֔וּנִי וְהֵפֵ֖ר אֶת-בְּרִיתִֽי: אֲרֵי אָעֵלִנוּן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית לַאֲבָהָתְהוֹן עָבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ וְיֵיכְלוּן וְיִשְׂבְּעוּן וְיִתְפַּנְקוּן וְיִתְפְּנוּן בָּתַר טַּעֲוַת עַמְמַיָא וְיִפְלְחֻנוּן וְיִרְגְזוּן קֳדָמַי וְיַשְׁנוּן יָת קְיָמִי:

 רש''י   ונאצוני. והכעיסוני, וכן כל נאוץ לשון כעס:

(כא) וְ֠הָיָ֠ה כִּֽי-תִמְצֶ֨אןָ אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֘ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָֽנְתָ֠ה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת-יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבָּֽעְתִּי: וִיהֵי אֲרֵי יְעָרְעָן יָתֵהּ בִּישָׁן סַגִיאָן וְעָקָן וְתָתֵב תֻּשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָמוֹהִי לְסָהִיד אֲרֵי לָא תִתְנְשֵׁי מִפּוּם בֵּנֵיהוֹן ארֵי גִלֵי קֳדָמַי יָת יִצְרְהוֹן דִי אִנוּן עָבְדִין יוֹמָא דֵין עַד לָא אָעֵלִנוּן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית:

 רש''י   וענתה השירה הזאת לפניו לעד. שהתריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותן: כי לא תשכח מפי זרעו. הרי זו הבטחה לישראל, שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי:

---

נביאים - ישעיה - פרק נה

(יא) כֵּ֣ן יִֽהְיֶ֤ה דְבָרִי֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִפִּ֔י לֹֽא-יָשׁ֥וּב אֵלַ֖י רֵיקָ֑ם כִּ֤י אִם-עָשָׂה֙ אֶת-אֲשֶׁ֣ר חָפַ֔צְתִּי וְהִצְלִ֖יחַ אֲשֶׁ֥ר שְׁלַחְתִּֽיו: כֵּן הֲוֵי פִּתְגָּם טוּבִי דְּנָפֵק מִן קֳדָמַי לָא אֶפְשָׁר דְּיִתוּב לִקְדָמַיִ רֵיקָן אֱלָהֵין עָבַד יַת דְרָעֵינָא וּמַצְלַח לִדְשָׁלַחְנָא לֵהּ :

 רש''י   כן יהיה דברי אשר יצא מפי . להודיעכם ע''י הנביאים לא ישוב ריקם אך ייטיב לכם אם תשמעו להם :

(יב) כִּֽי-בְשִׂמְחָ֣ה תֵצֵ֔אוּ וּבְשָׁל֖וֹם תּֽוּבָל֑וּן הֶהָרִ֣ים וְהַגְּבָע֗וֹת יִפְצְח֤וּ לִפְנֵיכֶם֙ רִנָּ֔ה וְכָל-עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה יִמְחֲאוּ-כָֽף: אֲרֵי בְּחֶדְוָא תִפְקוּן מִבֵּינֵי עַמְמַיָא וּבִשְׁלָמָא תִּתּוֹבְלוּן לְאַרְעֲכוֹן טוּרַיָּא וְרָמָתָא יְבוּעוּן קֳדָמֵכוֹן תּוּשְׁבְּחָא וְכָל אֵילָנֵי חַקְלָא יִשְׁעֲנוּן בְּעַנְפֵיהוֹן :

 רש''י   כי בשמחה תצאו . מן הגלות : ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה . שיתנו לכם פריים וצמחם ויהנו ( ירוננו ) יושביהם :

(יג) תַּ֤חַת הַֽנַּעֲצוּץ֙ יַעֲלֶ֣ה בְר֔וֹשׁ (תחת) וְתַ֥חַת הַסִּרְפַּ֖ד יַעֲלֶ֣ה הֲדַ֑ס וְהָיָ֤ה לַֽיהוָה֙ לְשֵׁ֔ם לְא֥וֹת עוֹלָ֖ם לֹ֥א יִכָּרֵֽת: (פ) חֲלַף רַשִּׁיעַיָּא יִתְקַיְּמוּן צַדִּיקַיָּא וַחֲלַף חַיָּבַיָּא יִתְקַיְּמוּן דַּחֲלֵי חֶטְאָה וִיהֵי קֳדָם יְיָ לְשׁוּם לְאָת עֲלַם דְּלָא יִפְסוֹק :

 רש''י   תחת הנעצוץ וגו' . רבותינו דרשו תחת הרשעים יעלו צדיקים : נעצוץ . וסרפד . מיני קוצים הם כלומר הרשעים יאבדו והצדיקים יטלו ממשלתם :

נו (א) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שִׁמְר֥וּ מִשְׁפָּ֖ט וַעֲשׂ֣וּ צְדָקָ֑ה כִּֽי-קְרוֹבָ֤ה יְשֽׁוּעָתִי֙ לָב֔וֹא וְצִדְקָתִ֖י לְהִגָּלֽוֹת: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ טָרוּ דִינָא עֲבִידוּ צִדְקָתָא אֲרֵי קָרִיב פּוּרְקָנִי לְמֵיתֵי וּזְכוּתִי לְאִתְגָּלָאָה : (ב) אַשְׁרֵ֤י אֱנוֹשׁ֙ יַעֲשֶׂה-זֹּ֔את וּבֶן-אָדָ֖ם יַחֲזִ֣יק בָּ֑הּ שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וְשֹׁמֵ֥ר יָד֖וֹ מֵעֲשׂ֥וֹת כָּל-רָֽע: (ס) טוּבֵי אֱנָשׁ דְּיַעֲבֵד דָּא וּבַר אֱנָשָׁא דְיִתְקֵיף בָּהּ יִטַר שַׁבְּתָא מֵאַחֲלוּתֵהּ וְיִטֵר יְדוֹהִי מִלְּמֶעְבַּד כָּל דְּבִישׁ :

 רש''י   יעשה זאת . שומר שבת וגו' :

(ג) וְאַל-יֹאמַ֣ר בֶּן-הַנֵּכָ֗ר הַנִּלְוָ֤ה אֶל-יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר הַבְדֵּ֧ל יַבְדִּילַ֛נִי יְהוָ֖ה מֵעַ֣ל עַמּ֑וֹ וְאַל-יֹאמַר֙ הַסָּרִ֔יס הֵ֥ן אֲנִ֖י עֵ֥ץ יָבֵֽשׁ: וְלָא יֵימַר בַּר עַמְמִין דְּמִתּוֹסַף עַל עַמָּא דַיְיָ לְמֵימָר אַפְרָשָׁא יִפְרְשִׁנַנִי יְיָ מֵעַל עַמֵּהּ וְלָא יֵימַר סָרִיסָא הָא אֲנָא חֲשִׁיב כְּאָע יָבֵשׁ :

 רש''י   הבדל יבדילני ה' מעל עמו . למה אתגייר הלא הקב''ה יבדילני מעל עמו כשישלם שכרם : ואל יאמר הסריס . למה איטיב דרכי ומעללי הן אני כעץ יבש מאין זכרון :

---

כתובים - תהילים - פרק צו

(ט) הִשְׁתַּחֲו֣וּ לַ֭יהוָה בְּהַדְרַת-קֹ֑דֶשׁ חִ֥ילוּ מִ֝פָּנָ֗יו כָּל-הָאָֽרֶץ: סְגוּדוּ קֳדָם יְיָ בְּשִׁבְהוֹרַת קוּדְשָׁא רְתִתוּ מִן קֳדָמוֹי כָּל יָתְבֵי אַרְעָא : (י) אִמְר֤וּ בַגּוֹיִ֨ם | יְה֘וָ֤ה מָלָ֗ךְ אַף-תִּכּ֣וֹן תֵּ֭בֵל בַּל-תִּמּ֑וֹט יָדִ֥ין עַ֝מִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים: אֱמַרוּ בְעַמַיָא יְיָ מְלָךְ לְחוֹד תַּקִין תֵּבֵל דְלָא תִתְמוֹטָט יָדִין עַמַיָא בְּתִירוּצָא :

 רש''י   ה' מלך . לעתיד לבא יהא שיר זה : ידין עמים במישרים . אותם שיהפוך להם שפה ברורה : במישרים . זכיות :

(יא) יִשְׂמְח֣וּ הַ֭שָּׁמַיִם וְתָגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִֽרְעַ֥ם הַ֝יָּ֗ם וּמְלֹאֽוֹ: יֶחֱדוּן חַיָלֵי דִשְׁמַיָא וִידוּצוּן צַדִיקֵי אַרְעָא יִכְלֵי יַמָא וּמַלְיֵהּ :

 רש''י   ירעם הים . להרים קול בתחלה :

(יב) יַעֲלֹ֣ז שָׂ֭דַי וְכָל-אֲשֶׁר-בּ֑וֹ אָ֥ז יְ֝רַנְּנ֗וּ כָּל-עֲצֵי-יָֽעַר: יְבוּעַ תּוּשְׁבְּחָא חֲקַל וְכָל דִי בֵיהּ הַבְּכֵן יְשַׁבְּחוּן כָּל אִילָנֵי חוּרְשָׁא :

 רש''י   כל עצי יער . כל שלטוני האומות :

(יג) לִפְנֵ֤י יְהוָ֨ה | כִּ֬י בָ֗א כִּ֥י בָא֮ לִשְׁפֹּ֪ט הָ֫אָ֥רֶץ יִשְׁפֹּֽט-תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בֶּאֱמוּנָתֽוֹ: קֳדָם יְיָ אֲרוּם אֲתָא לְמֵדָן אַרְעָא יְדוּן תֵּבֵל בְּצִדְקְתָא וְעַמַיָא בְּהֵימְנוּתָא : צז (א) יְהוָ֣ה מָ֭לָךְ תָּגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִ֝שְׂמְח֗וּ אִיִּ֥ים רַבִּֽים: יְיָ מְלַךְ תְּדוּץ אַרְעָא יֶחְדוּן נַגְוָן סַגִיאִין :

 רש''י   ה' מלך . בנטלו המלוכה מעמלק ומזרעו : תגל הארץ . זהו שאמר ( יחזקאל לה ) כשמוח כל הארץ שממה אעשה לך , על עמלק נתנבא כן :

---

משנה שבועות פרק ח

א. אַרְבָּעה שׁוֹמְרִין הֵן, שׁוֹמֵר חִנָּם, וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר, וְהַשּׂוֹכֵר. שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל. וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכּל. נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשׂוֹכֵר נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִים אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵבָה:

 ברטנורה   (א) ארבעה שומרים הם. ודיניהן שלשה: נושא שכר. שומר בשכר: נשבע על הכל. שלא פשע: משלם את הכל. כל הנך דתנינן במתניתין שבויה. ושבורה. ומתה. וגנבה ואבדה. אבל מתה מחמת מלאכה. אינו משלם. דלאו לאוקמה בכילתא שאלה. והמשנה הזאת מפורשת בהשוכר את הפועלים:

ב. אָמַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ מֵת, וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבַּר, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבָּה, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִגְנַב, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד. אָבַד, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר:

 ברטנורה   (ב) ואמר אמן פטור. שאילו הודה לא היה משלם כלום. נמצא שאין כאן כפירת ממון. ואף על פי שנשבע לשקר. לא חייביה תורה קרבן שבועה אלא היכא שכפרו ממון. וכן הדיין אינו יכול להשביע אלא על דבר שאם הודה היה חייב לשלם ממון:

ג. הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ, מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם. הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְאָשָׁם:

 ברטנורה   (ג) היכן שורי א''ל אבד. אמר לשומר חנם היכן שורי אמר לו אבד. משביעך אני ואמר אמן. והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן ולא כפל. ואם הודה לו מעצמו עד שלא באו עדים. משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון. דאינה באה עד שמודה ושב מרשעתו ובא להתכפר: אמר לו נגנב משביעך אני וכו'. דשומר חנם הפוטר עצמו בטענת גנב ונשבע ובאו עדים. משלם כפל. דכתיב (שמות כב) אם לא ימצא הגנב. אם לא ימצא כמו שאמר. אלא שהוא עצמו גנבו. ישלם שנים אבל אם בא לפטור עצמו בטענת אבד אינו משלם כפל: הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. אבל כפל לא דמודה בקנס פטור:

ד. אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק הֵיכָן שׁוֹרִי שֶׁגָּנַבְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא גָנַבְתִּי, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, אָמַר גָּנַבְתִּי אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן:

 ברטנורה   (ד) אמר לאחד מן השוק וכו'. הכא לא גרסינן משביעך אני. דהא בלא שבועה מחייב כפל. שזה גנב ממש הוא. ובגנב כתיב ישלם שנים ואין צריך שבועה: עדים שממשמשין ובאין. רבותא אשמועינן דאף על גב דמחמת ביעתותא דעדים מודה. אפ''ה מהניא הודאה ונפטר מן הכפל. וכיון דאין כפל. פטור אף מן הטביחה שכפר בה: ובאו עדים שגנב וטבח ומכר. דכל היכא דליכא כפל. ליכא חיוב טביחה. דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא. ולא תשלומי שלשה וארבעה וכיון דכפל ליכא. בציר ליה חד:

ה. אָמַר לַשּׁוֹאֵל הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ מֵת, וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבַּר, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבָּה, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִגְנַב, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד אָבַד, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר:

 ברטנורה   (ה) אמר לשואל וכו' פטור. שהרי אף כשנשבע לשקר חייב את עצמו בתשלומין. ואין בשבועה זו כפירת ממון:

ו. הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. אָמַר לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשׂוֹכֵר הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ מֵת, וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה. נִשְׁבַּר, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה. נִשְׁבָּה, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר. נִגְנַב, וְהוּא שֶׁאָבַד. אָבַד, וְהוּא שֶׁנִּגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲני וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. מֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה, וְהוּא שֶׁנִּגְנַב אוֹ אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. אָבַד אוֹ נִגְנַב, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְשַׁנֶּה מֵחוֹבָה לְחוֹבָה וּמִפְּטוּר לִפְטוּר וּמִפְּטוּר לְחוֹבָה, פָּטוּר. מֵחוֹבָה לִפְטוּר, חַיָּב. (זֶה הַכְּלָל, כָּל הַנִּשְׁבָּע לְהָקֵל עַל עַצְמוֹ, חַיָּב. לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, פָּטוּר):

 ברטנורה   (ו) חייב. שהרי כפר ממון שאילו הודה היה מתחייב: מת והוא נשבר וכו' פטור. שאם הודה לא היה משלם. וכן נגנב. והוא שאבד. או אבד. והוא שנגנב. פטור. שהרי שינה מחובה לחובה. ולא כפר ממון בשבועה זו: אמר לו אבד. או נגנב והוא שמת או נשבה. פטור שהרי שינה מפטור לחובה. והפסיד בשבועתו:

---

גמרא שבועות דף מו ע''א

נִגְזָל כֵּיצַד הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ וְכוּלִי וְדִילְמָא לֹא מִשְׁכְּנוֹ מִי לֹא אָמַר רַב נַחְמָן הַאי מָאן דְּנָקִיט נַרְגָּא בְּידֵיהּ וְאָמַר אֵיזִיל וְאִיקְטְלֵהּ לְדִקְלָא דִּפְלַנְיָא וְאִישְׁתַּכַּח דְּקָטִיל וְשָׁדֵי לֹא אַמְרִינָן דְּהוּא קַטְלֵהּ אַלְמָא עָבִיד אִינִישׁ דְּגָזִים וְלֹא עָבִיד הָכָא נָמֵי דְּגָזִים וְלֹא עָבִיד אֵימָא וּמִשְׁכְּנוֹ וְלֵיחְזֵי מַאי מִשְׁכְּנוֹ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּטָעֲנוֹ כֵּלִים הַנִּטָּלִין תַּחַת כְּנָפָיו. אָמַר רַב יְהוּדָה: רָאָהוּ שֶׁהִטְמִין כֵּלִים תַּחַת כְּנָפָיו וְיָצָא וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְלֹא אֲמָרָן אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכּוֹר כֵּלָיו, אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת הֶעָשׂוּי לִמְכֹּר אֶת כֵּלָיו נֶאֱמָן וְשֶׁאֵין עָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵּלָיו נָמֵי לֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַטְמִין אֲבָל דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַטְמִין נֶאֱמָן וְשֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַטְמִין נָמֵי לָא אֲמְרָן אֶלָּא אִינִישׁ דְּלָא צָנִיעַ, אֲבָל אִינִישׁ דְּצָנִיעַ הַיְינוּ אוֹרְחֵהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא זֶה אוֹמֵר שְׁאוּלִין וְזֶה אוֹמֵר לְקוּחִין אֲבָל בִּגְנוּבִין לָאו כָּל כְּמִינֵהּ לְאַחֲזוּקִי אִינִישׁ בְּגַנְּבֵי לֹא מַחְזִיקִינָן וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר נֶאֱמָן דְּשָׁלַח רַב הוּנָא בַּר אָבִין דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי אֵינוֹ נֶאֱמָן כִּי הָא דְּרָבָא אַפִּיק זוּגָא דְּסַרְבְּלָא וְסַפְרָא דְּאַגַדְתָּא מִיַּתְמֵי בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. אָמַר רָבָא: אֲפִלּוּ שׁוֹמֵר נִשְׁבַּע אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר נִשְׁבַּעַת. בָּעֵי רַב פַּפָּא שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ מַאי תִּיקוּ. אָמַר לֵהּ רַב יֵימָר לְרַב אָשֵׁי טָעֲנוֹ בְּכַסָּא דְּכַסְפָּא מַאי חֲזֵינָא אִי אִינִישׁ דְּאָמִיד הוּא אוֹ אִינִישׁ דִּמְהֵימָן הוּא דִּמְפַקְּדֵי אִינְשֵׁי גַּבֵּיהּ מִשְׁתַּבַּע וְשָׁקִיל וְאִי לָא לָא:

 רש''י  דקטיל ושדי. שקצוץ הדקל ומושלך לארץ: דגזים. אומר לעשית דבר גוזמא ושגעון ואינו עושה: ולחזי מאי משכנו. אותם שיעידו שמשכנו יעידו מה משכנו ומה שבועה יש: בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו. בעל הבית טוען שנטל כלים קטנים שאדם יכול להסתיר תחת כנפי בגדיו ולא הכירו בהם עדים: אמר רב יהודה. גרסינן ול''ג דאמר: ואמר לקוחין הן בידי. ובעה''ב אומ' השאלתי' לו כדמפרש לקמן: אינו נאמן. אפי' בשבועה: אלא דברים שאין דרכן להטמין. שאין אדם בוש ליטלן בידו בשוק בפרהסיא הילכך אינו נאמן חדא דאין זה עשוי למכור את כליו ועוד מדאטמנינהו איכא למימר בוש היא להודיע שהוא צריך לשאול כלים משכיניו דאי לקוחין היו לא היה מטמינן: נאמן. ואף על פי שאין עשוי למכור כליו זמנין דמצטרכי ליה זוזי ומזבין: היינו אורחיה. להטמין אפילו ששאר בני אדם מוציאין בפרהסיא: ולא אמרן באדם בינוני דאינו נאמן. אלא שזה אמר לקוחין וזה אומר שאולין אבל אם אמר לו גנבת אותם לאו כל כמיניה וישבע זה שלקוחין הם: ה''ג ולא אמרן אלא בדברים עשויין להשאיל ולהשכיר. בהנהו הוא דאמרינן דכי אמר לקוחין אינו נאמן אבל דברים שאין עשויים להשאיל שהבעלים חסים עליו לפי שמתקלקלים נאמן לישבע שלקחן ואין נראים דברי האומר השאלתי' לו: דשלח רב הונא בר אבין וכו'. אלמא בעשויין להשאיל ולהשכיר הוא דאינו נאמן: זוגא דסרבלא. מספריים של סורקי בגדים: מיתמי. שהביא התובע עדים שהן שלו ואמר שהשאילם לאבי היתומים:

---

זוהר אמור דף קב ע''א

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וַוי לוֹן לְעַמָּא דְּעֵשָׂו בְּשַׁעְתָּא דְּהַאי שָׂעִיר מְשַׁדְּרֵי לְהַהוּא דְּלָטוֹרָא מְמַנָּא דַּעֲלַיְהוּ דִּבְגִנֵּיהּ אָתֵי לְשַׁבְּחָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַהֲדַר כָּל אִנּוּן חוֹבִין לְרֵישָׁא דְּעַמֵּיהּ בְּגִין דִּכְתִיב (תהלים ק''א) דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אִלְמָלֵא הֲווּ יַדְּעֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם מֵהַאי שָׂעִיר לָא שַׁבְקִין לוֹן לְיִשְׂרָאֵל יוֹמָא חַד בְּעָלְמָא. תָּא חֲזֵי כָּל הַהוּא יוֹמָא מִשְׁתַּדַּל אִיהוּ בְּהַהוּא שָׂעִיר וּבְגִין כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְכַפֵּר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וְדָכֵי לוֹן מִכֹּלָּא וְלָא אִשְׁתַּכַּח קָטֵגוֹרְיָא קַמֵּיהּ לְבָתַר הוּא אָתֵי וּמְשַׁבַּח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וּכְדֵין שָׁאִיל לֵיהּ כְּמָה דְּאָמַר (איוב א') וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא אָתִיב בְּתֻשְׁבַּחְתַּיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וְקָטֵגוֹרָא אִתְעֲבִיד סָנֵגוֹרְיָא וְאָזִיל לֵיהּ כְּדֵין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לְשַׁבְעִין שָׂרִין דְּסָחֲרִין כֻּרְסַיָּא חֲמִיתּוּן הַאי דְּלָטוֹרָא הֵיאָךְ קָאִים עַל בָּנַי תָּדִיר (אִסְתְּכָמוּ) הָא שְׂעִירָא חָדָא דְּאִשְׁתַּכַּח (ס''א אִשְׁתְּדָר) גַּבֵּיהּ בְּפִתְקָא דְּכָל חוֹבַיְהוּ וְכָל טָעוּתַיְהוּ וְכָל מַה דְּחָטוּ וְחָבוּ קַמָּאי וְהוּא קָבִיל לוֹן כְּדֵין אִסְתְּכָמוּ כֻּלְּהוּ דִּיהַדְּרוּן אִנּוּן חוֹבִין עַל עַמֵּיהּ. רַבִּי אַבָּא אָמַר כָּל אִנּוּן חוֹבִין וְחַטָּאִין מִתְדַבְּקִין בֵּיהּ כְּמָה דִּכְתִיב (מיכה ז') וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם וּלְבָתַר כֻּלְּהוּ מִתְהַדְּרָן בְּרֵישֵׁיהוֹן דְּעַמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ויקרא ט''ז) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אוֹי לוֹ לְעַמּוֹ שֶׁל עֵשָׂו, בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹלְחִים שָׂעִיר הַזֶּה אֶל הַמַּלְשִׁין הַמְּמֻנֶּה עֲלֵיהֶם. שֶׁבִּשְׁבִילוֹ בָּא לְשַׁבֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיר כָּל אֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת עַל רֹאשׁ עַמּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אִם הָיוּ יוֹדְעִים הָעַכּוּ''ם מִשָּׂעִיר הַזֶּה לֹא הָיוּ מַנִּיחִים לְיִשְׂרָאֵל יוֹם אֶחָד בָּעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, הוּא מִתְעַסֵּק עִם שָׂעִיר הַהוּא, וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לְיִשְׂרָאֵל, וּמְטַהֵר אוֹתָם מִכֹּל, וְלֹא נִמְצָא קָטֵגוֹר לְפָנָיו. אַחַר כָּךְ הוּא בָּא וּמְשַׁבֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל. וְאָז שָׁאַל אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדִכְתִיב, וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא, וְהוּא מֵשִׁיב בְּשִׁבְחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְקָטֵגוֹר נַעֲשֶׂה סָנֵגוֹר, וְהוֹלֵךְ לוֹ. אָז אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשִׁבְעִים שָׂרִים הַמְּסַבְּבִים אֶת הַכִּסֵּא שֶׁלּוֹ, שֶׁהֵם סוֹד בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, הֲרְאִיתֶם אֶת הַמַּלְשִׁין הַזֶּה, אֵיךְ עוֹמֵד תָּמִיד לְהַלְּשִׁין עַל בָּנַי, הֲרֵי שָׂעִיר אֶחָד הַנִּמְצָא אֶצְלוֹ, בִּכְתָב, שֶׁכָּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם וְכָל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם וְכָל מַה שֶּׁחָטְאוּ וּפָשְׁעוּ לְפָנַי, וְהוּא קִבֵּל אוֹתָם עָלָיו. אָז הִסְכִּימוּ כֻּלָּם שֶׁיַּחְזְרוּ אֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת עַל עַמּוֹ. רַבִּי אַבָּא אָמַר: כָּל אֵלּוּ עֲוֹנוֹת וְחַטָּאִים מִתְדַבְּקִים בּוֹ תְּחִלָּה, כְּדִכְתִיב וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם, וְאַחַר כָּךְ כֻּלָּם חוֹזְרִים עַל רָאשֵׁיהֶם שֶׁל עַמּוֹ, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה:

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. יֵשׁ לְנוֹטֵל לִתֵּן עַל יָדָיו מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתֵּן כְּשִׁעוּר. וְאִם נָתַן הָרְבִיעִית כֻּלָּהּ בִּשְׁטִיפָה אַחַת כָּשֵׁר. נוֹטְלִין אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה זֶה בְּצַד זֶה אוֹ יַד זֶה עַל גַּבֵּי זֶה בִּשְׁטִיפָה אַחַת וּבִלְבַד שֶׁיְּרַפּוּ יְדֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיָּבֹא בֵּינֵיהֶן הַמַּיִם וְיִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַשְּׁטִיפָה כְּדֵי רְבִיעִית לְכָל אֶחָד וְאֶחָד: ב. אֵין נוֹטְלִין מַיִם לְיָדַיִם לֹא בְּדַפְנוֹת הַכֵּלִים וְלֹא בְּשׁוּלֵי הַמֶּחָץ וְלֹא בַּחֲרָסִים וְלֹא בִּמְגוּפַת הֶחָבִית וְאִם תִּקֵּן הַמְּגוּפָה לִנְטִילָה נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לְיָדַיִם. וְכֵן הַחֵמֵת שֶׁתִּיקְנָה נוֹטְלִין מִמֶּנָה לְיָדַיִם. אֲבָל שַׂק וְקוּפָה שֶׁתִּקְּנָם אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לְיָדַיִם. וְלֹא יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ בְּחָפְנָיו שֶׁאֵין חָפְנָיו כְּלִי. וְכֵלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ שְׁבִירָה הַמְטַהֶרֶת אוֹתָן מִידֵי טֻמְאָה אֵין נוֹתְנִין בָּהֶן לְיָדַיִם מִפְּנֵי שֶׁהֵן שִׁבְרֵי כֵּלִים:

---

מוסר

שערי תשובה דף ל עג

כַּת חֲנֵפִים הֶחָנֵף אֲשֶׁר הִכִּיר אוֹ רָאָה אוֹ יָדַע כִּי יֵשׁ עָוֶל בְּכַף חֲבֵרוֹ וְכִי הֶחֱזִיק בְּתַרְמִית אוֹ כִּי יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ בְּלָשׁוֹן הָרָע אוֹ בְּהוֹנָאַת דְּבָרִים וְיַחֲלִיק לוֹ לָשׁוֹן הָרָע לֹא פָּעַלְתָּ אָוֶן הַמְּעַט מִמֶּנּוּ עָוֹן הַנִּמְנָע מִן הַתּוֹכָחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט) הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. וְיוֹסִיף לַחֲטֹא עַל אָמְרוֹ לֹא חָטָאתִי כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נו) חִזְקוּ יְדֵי מְרֵעִים. וְהִנֵּה זֶה בְּיַד הֶחָנֵף הָאֱוִיל עָוֹן פְּלִילִי כִּי לֹא יְקַנֵּא לָאֱמֶת, אֲבָל יַעֲזֹר אַחַר הַשֶּׁקֶר וְיֹאמַר לָרַע טוֹב וְיָשֵׂם חֹשֶׁךְ לְאוֹר. גַּם נָתַן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי הַחוֹטֵא מִשְּׁנֵי פָּנִים. הָאֶחָד כִּי אֵינֶנּוּ נִחָם עַל רָעָתוֹ וְהַשֵּׁנִי כִּי יִשְׁגֶּה בְּאִוַּלְתּוֹ בְּיוֹם מָחָר, כִּי הִלֵּל רָשָׁע הַחוֹנֵף אוֹתוֹ עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ מִלְּבַד כִּי יִשָּׂא עֹנֶשׁ עַל הַנֵּזֶק אֲשֶׁר הִזִּיק לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ הַחוֹטֵא עַל צַדְקוֹ מִי אֲשֶׁר חָטָא לוֹ מִלְּבַד כִּי יֵעָנֵשׁ עַל דְּבַר שֶׁקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ה) תְּאַבֵּד דּוֹבְרֵי כָזָב. וְנֶאֱמַר (משלי ו) מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם. כָּל שֶׁכֵּן אִם הָעָוֶל אֲשֶׁר בְּכַף חֲבֵרוֹ גָּלוּי לָרַבִּים כִּי בֶּאֱמֹר אֵלָיו הֶחָנֵף לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם זַךְ אַתָּה בְּלִי פֶּשַׁע חִלֵּל וּבִזָּה דָּת וָדִין וְחַיָּב הָאָדָם לִמְסֹר עַצְמוֹ לְסַכָּנָה וְאַל יַשִּׂיא את. נַפְשׁוֹ עֲוֹן אַשְׁמָה כָּזֹאת. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל עִנְיַן אַגְרִיפָס שֶׁהָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְפָסוּק זֶה (דברים יז) לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. וְאָמְרוּ לוֹ: אָחִינוּ אַתָּה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה, שֶׁחָנְפוּ לוֹ לְאַגְרִיפָס אַף כִּי הוּשַׁב עַל הַמִּשְׁפָּט אֵין לוֹ לְפַחֵד מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם א) לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ וְהַחֵלֶק הַזֶּה שֶׁהִזְכַּרְנוּ הוּא חֵלֶק אָדָם רָשָׁע הַנִּמְנָה עִם שְׁתֵּי כִּתּוֹת הָרָעוֹת מִן הִתְחַבְּרוּת אֵלָיו הַשֶּׁקֶר וְהַחֲנוּפָה וְיֵשׁ בְּחֶלְקוֹ כַּת חֲנֵפִים אֲשֶׁר בָּם הֶחָנֵף נִסְפָּה וְאָבַד בְּעַד הַחֲנוּפָה לְבַד:

---

וילך יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב) וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת-הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וּכְתַב מֹשֶׁה יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא בְּיוֹמָא הַהוּא וְאַלֵפִנַהּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (כג) וַיְצַ֞ו אֶת-יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֗וּן וַיֹּ֘אמֶר֘ חֲזַ֣ק וֶֽאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבִיא֙ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֣עְתִּי לָהֶ֑ם וְאָֽנֹכִ֖י אֶהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ: וּפַקִיד יָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וַאֲמַר תְּקֵף וְאַלִים אֲרֵי אַתְּ תָּעֵל יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית לְהוֹן וּמֵימְרִי יְהֵי בְסַעְדָךְ:

 רש''י   ויצו את יהושע בן נון. מוסב למעלה כלפי שכינה, כמו שמפורש (פסוק כא) אל הארץ אשר נשבעתי (להם) :

(כד) וַיְהִ֣י | כְּכַלּ֣וֹת מֹשֶׁ֗ה לִכְתֹּ֛ב אֶת-דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה-הַזֹּ֖את עַל-סֵ֑פֶר עַ֖ד תֻּמָּֽם: וַהֲוָה כַּד שֵׁצֵי מֹשֶׁה לְמִכְתַּב יָת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא עַל סִפְרָא עַד דִשְׁלִימוּ: (כה)  שביעי  וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת-הַֽלְוִיִּ֔ם נֹֽשְׂאֵ֛י אֲר֥וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר: וּפַקִיד מֹשֶׁה יָת לֵוָאֵי נָטְלֵי אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ לְמֵימָר: (כו) לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה-שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד: סִיבוּ יָת סִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין וּתְשַׁוּוּן יָתֵהּ מִסְטַר אֲרוֹן קְיָמָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וִיהֵי תַמָן בָּךְ לְסָהִיד:

 רש''י   לקח. כמו (שמות כ) זכור, (דב' ה) שמור, (שמו''ב ג) הלוך: מצד ארון ברית ה'. נחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא (יד, ב) . יש מהם אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מנח. ויש אומרים מצד הלוחות היה מנח, בתוך הארון:

---

נביאים - ישעיה - פרק נו

(ד) כִּי-כֹ֣ה | אָמַ֣ר יְהוָ֗ה לַסָּֽרִיסִים֙ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְרוּ֙ אֶת-שַׁבְּתוֹתַ֔י וּבָֽחֲר֖וּ בַּאֲשֶׁ֣ר חָפָ֑צְתִּי וּמַחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי: אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ לְסָרִיסַיָּא דְּיִטְרוּן יַת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִילִי וּמִתְרָעָן בִּדְצָבֵנָא וּמִתְקְפִין בִּקְיָמִי :

 רש''י   ומחזיקים . אוחזים :

(ה) וְנָתַתִּ֨י לָהֶ֜ם בְּבֵיתִ֤י וּבְחֽוֹמֹתַי֙ יָ֣ד וָשֵׁ֔ם ט֖וֹב מִבָּנִ֣ים וּמִבָּנ֑וֹת שֵׁ֤ם עוֹלָם֙ אֶתֶּן-ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א יִכָּרֵֽת: (ס) וְאֶתֵּן לְהוֹן בְּבֵית מַקְדְּשִׁי וּבַאֲרַע בֵּית שְׁכִנְתִּי אֲתַר וְשׁוּם דְּטָב מִבְּנִין וּמִבְּנָן שׁוּם עֲלַם אֶתֵּן לְהוֹן דְּלָא יִפְסוֹק : (ו) וּבְנֵ֣י הַנֵּכָ֗ר הַנִּלְוִ֤ים עַל-יְהוָה֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּֽלְאַהֲבָה֙ אֶת-שֵׁ֣ם יְהוָ֔ה לִהְי֥וֹת ל֖וֹ לַעֲבָדִ֑ים כָּל-שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וּמַחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי: וּבְנֵי עַמְמַיָּא דְמִתּוֹסְפִין עַל עַמֵּהּ דַייָ לְשַׁמָּשׁוּתֵהּ וּלְמִרְחַת יַת שְׁמָא דַיְיָ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעָבְדִין כָּל דְּיִטַּר שַׁבְּתָא לְאַחֲלוּתֵהּ וּמַתְקְפִין בִּקְיָמִי : (ז) וַהֲבִיאוֹתִ֞ים אֶל-הַ֣ר קָדְשִׁ֗י וְשִׂמַּחְתִּים֙ בְּבֵ֣ית תְּפִלָּתִ֔י עוֹלֹתֵיהֶ֧ם וְזִבְחֵיהֶ֛ם לְרָצ֖וֹן עַֽל-מִזְבְּחִ֑י כִּ֣י בֵיתִ֔י בֵּית-תְּפִלָּ֥ה יִקָּרֵ֖א לְכָל-הָעַמִּֽים: וְאַיְתִינוּן לְטוּרָא דְּקוּדְשִׁי וְאַחֲדִינוּן בְּבֵית צְלוֹתִי עַלְוַתְהוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיהוֹן יִתַּסְקוּן לְרַעֲוָא עַל מַדְבְּחִי אֲרֵי בֵּית מַקְדְּשִׁי בֵּית צְלוֹ יִתְקְרֵי לְכָל עַמְמַיָּא :

 רש''י   לכל העמים . ולא לישראל לבדם כי אף לגרים :

(ח) נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה מְקַבֵּ֖ץ נִדְחֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל ע֛וֹד אֲקַבֵּ֥ץ עָלָ֖יו לְנִקְבָּצָֽיו: אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים דַּעֲתִיד לְכַנָשָׁא מְבַדְרֵי יִשְּׂרָאֵל עוֹד אֲקָרֵיב גַּלְוַתְהוֹן לְכַנָשָׁא יַתְהוֹן :

 רש''י   עוד אקבץ עליו . מן האומות שיתגיירו ונלוו עליהם : לנקבציו . נוספים על קבוצי ישראל :

---

כתובים - תהילים - פרק קט

(כד) בִּ֭רְכַּי כָּשְׁל֣וּ מִצּ֑וֹם וּ֝בְשָׂרִ֗י כָּחַ֥שׁ מִשָּֽׁמֶן: רְכוּבַי אִתְּקַלוּ מִצוֹמָא וּבִסְרִי פַּתְרָן מִלְהֱוֵי פַּטִים : (כה) וַאֲנִ֤י | הָיִ֣יתִי חֶרְפָּ֣ה לָהֶ֑ם יִ֝רְא֗וּנִי יְנִיע֥וּן רֹאשָֽׁם: וַאֲנָא הֲוֵיתִי קְלָנָא לְהוֹן יֶחְמוּן יָתִי יְטַלְטְלוּן רֵישֵׁיהוֹן : (כו) עָ֭זְרֵנִי יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י ה֭וֹשִׁיעֵ֣נִי כְחַסְדֶּֽךָ: סְעוֹד לִי יְיָ אֱלֹהַי פְּרוֹק יָתִי הֵיךְ חַסְדָךְ : (כז) וְֽ֭יֵדְעוּ כִּי-יָ֣דְךָ זֹּ֑את אַתָּ֖ה יְהוָ֣ה עֲשִׂיתָֽהּ: וְיֵדְעוּן אֲרוּם מְחָתָךְ דָא אַנְתְּ יְיָ עֲבַדְתָּהּ : (כח) יְקַֽלְלוּ-הֵמָּה֮ וְאַתָּ֪ה תְבָ֫רֵ֥ךְ קָ֤מוּ | וַיֵּבֹ֗שׁוּ וְֽעַבְדְּךָ֥ יִשְׂמָֽח: יְלַטְטוּן הִנוּן וְאַתְּ תְּבָרֵךְ יְקוּמוּן וְיִבַהֲתוּן וְעַבְדָךְ יֶחְדֵי :

---

משנה ערכין פרק ד

א. הֶשֵׂג יָד, בַנּוֹדֵר. וְהַשָּׁנִים, בַּנִּדָּר. וְהָעֲרָכִים, בַּנֶּעֱרָךְ, וְהָעֵרֶךְ, בִּזְמַן הָעֵרֶךְ. הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר כֵּיצַד, עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי. וְעָשִׁיר שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר:

 ברטנורה   (א) השג יד בנודר. תורת דין השגת יד, שעני נדון בערכין כפי השג ידו, בתר נודר אזלינן, ולא בתר נידר, כדמפרש לקמן: והשנים בנידר. ילד שהעריך (ערך) זקן, נותן ערך זקן, דלא אזלינן בתר שנים דנודר. ותנא דקרי למעריך נודר, לישנא דקרא נקט, דכתיב (ויקרא כז) על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן. ואיידי דאמר השג יד בנודר, אמר נמי השנים בנידר: והערכים בנערך. קצב הערך דזכר ונקבה, בתר נערך אזיל, ולא בתר מעריך, כדמפרש לקמן דאיש שאמר ערך אשה פלונית עלי נותן ערך אשה: והערך בזמן הערך. כדמפרש לקמן שאם העריך עצמו כשהיה פחות מבן עשרים דהוי ערך קטן, וקודם נתינתו היה בן עשרים, אינו נותן אלא כשעה שהעריך:

ב. אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן. הֲרֵי שֶׁאָמַר, קָרְבָּנוֹ שֶׁל מְצוֹרָע זֶה עָלַי, אִם הָיָה מְצוֹרָע עָנִי, מֵבִיא קָרְבַּן עָנִי. עָשִׁיר, מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי אַף בָּעֲרָכִין כֵּן, וְכִי מִפְּנֵי מָה עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, שֶׁאֵין הֶעָשִׁיר חַיָּב כְּלוּם. אֲבָל הֶעָשִׁיר שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלַי וְשָׁמַע הֶעָנִי וְאָמַר מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלַי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. הָיָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר וְחָזַר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר:

 ברטנורה   (ב) אומר אני אף בערכין כן. אילו מתרמי אף בערכין דומיא דקרבנות, הוי כקרבנות. דהא דאמרת דערכים אינן כקרבנות משום דלא דמו אהדדו דמפני מה עני שהעריך עשיר נותן ערך עני לפי השג יד, לפי שאין העשיר חייב כלום, ולא דמי למצורע. וזה שאמר על העשיר, לא נתכוין אלא לפי מדת שנותיו של עשיר שפחותים או יתרים על שנותיו שלו, הלכך נדון בהשג יד. אבל עשיר שאמר ערכי עלי דהוי חייב ערך שלם, דומיא דמצורע [עשיר] ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי, נותן ערך עשיר: הכי גרסינן: היה עני והעשיר או עשיר והעני משלם ערך עשיר. היה עני והעשיר קודם נתינה משלם ערך עשיר, אשר תשיג יד הנודר אמר רחמנא, והרי ידו משגת. עשיר והעני נמי תשיג יד הנודר כתיב, והרי היתה משגת בעת שנדר: ר' יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר. דכתיב (ויקרא כז) ואם מך הוא מערכך, עד שהיא במכותו מתחלתו ועד סופו. ואין הלכה כר' יהודה:

ג. אֲבָל בַקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן, אֲפִלּוּ אָבִיו מֵת וְהִנִּיחַ לוֹ רִבּוֹא, סְפִינָתוֹ בַיָּם וּבָאוּ בְרִבּוֹאוֹת, אֵין לַהֶקְדֵּשׁ בָּהֶן כְּלוּם:

 ברטנורה   (ג) אפילו אביו מת. בשעה שנתחייב זה בקרבן היה אביו גוסס ונטה למות, ומת וירש ממנו רבוא קודם שהביא קרבנו, אינו מביא אלא קרבן עני, כמו שהיה בשעה שנתחייב בקרבן: ספינתו בים. לא שהיתה ספינתו טעונה מסחורות שלו ברבוא, דאם כן עשיר הוא. אלא שהיתה ספינתו מושכרת לאחרים ברבוא שכר, והוא אין בידו אלא אותה ספינה, ומשום שכרה לאו עשיר הוא, דאין שכירות משתלמת אלא בסופה, ונמצא שעכשיו עני הוא. ומשום הספינה עצמה לאו עשיר הוא, דהאי תנא סבר כמאן דאמר לקמן שאם היה המעריך חמר נותן לו הכהן חמורו ואינו נוטלו להקדש, ואם היה אכר מניח לו צמד בקרו דהיא פרנסתו, והכי נמי מניח לו ספינתו:

ד. שָׁנִים בַּנִּדָּר כֵּיצַד, יֶלֶד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַזָּקֵן, נוֹתֵן עֵרֶךְ זָקֵן. וְזָקֵן שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הַיֶּלֶד, נוֹתֵן עֵרֶךְ יָלֶד. וַעֲרָכִים בַּנֶּעֱרָךְ כֵּיצַד, אִישׁ שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הָאִשָּׁה, נוֹתֵן עֵרֶךְ אִשָּׁה. וְאִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אֶת הָאִישׁ, נוֹתֶנֶת עֵרֶךְ אִישׁ. וְהָעֵרֶךְ בִּזְמַן הָעֵרֶךְ כֵּיצַד, הֶעֱרִיכוֹ פָּחוּת מִבֶּן חָמֵשׁ וְנַעֲשָׂה יוֹתֵר עַל בֶּן חָמֵשׁ, פָּחוּת מִבֶּן עֶשְׂרִים וְנַעֲשָׂה יוֹתֵר עַל בֶּן עֶשְׂרִים, נוֹתֵן כִּזְמַן הָעֵרֶךְ. יוֹם שְׁלשִׁים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ. שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים, כִּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר, הֲרֵי אָנוּ לְמֵדִים בְּכֻלָּם מִשְּׁנַת שִׁשִּׁים. מַה שְּׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, אַף שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה. הֵן, אִם עָשָׂה שְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהַחְמִיר, נַעֲשֶׂה שְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה לְהָקֵל, תַּלְמוּד לוֹמַר, שָׁנָה שָׁנָה לִגְזֵרָה שָׁוָה, מַה שָּׁנָה הָאֲמוּרָה בִשְׁנַת שִׁשִּׁים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, אַף שָׁנָה הָאֲמוּרָה בִשְׁנַת חָמֵשׁ וּשְׁנַת עֶשְׂרִים כִּלְמַטָּה מִמֶּנָּה בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּהְיוּ יְתֵרוֹת עַל הַשָּׁנִים חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד:

 ברטנורה   (ד) ילד. מבן עשרים ועד בן ששים, דהוי ערכו חמשים שקלים: נותן כזמן הערך. דכתיב (שם) כערכך יקום אינו נותן אלא כזמן הערך: יום שלשים כלמטה. אם אמר ערך פלוני עלי, ואותו קטן היה באותו יום בן שלשים, הוי כלמטה ולא אמר כלום. דאין ערך לפחות מבן חודש. דהכי כתיב (שם) ואם מבן חודש: מבן ששים שנה ומעלה. משמע ששלמה שנת ששים ואז הוא נדון כששים, אבל בשנת ששים נדון כילד: הן אם עשינו. בתמיהה. כלומר, וכי כן הוא, אם עשינו [שנת] ששים כלמטה להחמיר דערך גדול יש לפחות מבן ששים חמשים סלע, וליותר מבן ששים אינו אלא חמשה עשר: כלמטה ממנה להקל. דערך יותר על בן עשרים, גדול הוא מפחות מבן עשרים. וכן בבן חמש. כדכתיבי בקראי: ר' אלעזר אומר. לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שתשלם כל השנה וחודש ויום אחד משנה האחרת. דיליף גזירה שוה למעלה למעלה מבכור, נאמר כאן מבן ששים שנה ומעלה, ונאמר בבכור אדם (במדבר יח) ופדויו מבן חודש ומעלה מה להלן חודש ויום אחד, שאין בכור נפדה פחות מבן חודש ויום אחד, אף כאן עד שיוסיף על ששים חודש ויום אחד ושנת חמש ושנת עשרים ילפינן בגזירה שוה שנה שנה משנת ששים כדיליף תנא קמא לעיל. ואין הלכה כר' אליעזר:

---

גמרא ערכין דף יח ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן: שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּקָדָשִׁים שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה שְׁתֵּי שָׁנִים בִּשְׂדֵי אֲחוּזָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁבְּעֶבֶד עִבְרִי וְכֵן שֶׁבְּבֵן וְשֶׁבְּבַת כֻּלָּן מֵעֵת לְעֵת. שָׁנָה הָאֲמוּרָה בַּקֳּדָשִׁים מְנָלָן אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר קְרָא (ויקרא יב) כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ שְׁנָתוֹ שֶׁלּוֹ וְלֹא שֶׁל מִנְיַן עוֹלָם. שָׁנָה הָאֲמוּרָה בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה דִּכְתִיב (שם כה) עַד תּוֹם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ. מִמְכָּרוֹ שֶׁלּוֹ וְלֹא שָׁנָה לְמִנְיַן עוֹלָם. שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁבִּשְׂדֵה אֲחוּזָה דִּכְתִיב: בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְּבוּאוֹת יִמְכָּר לָךְ. פְּעָמִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל שָׁלשׁ תְּבוּאוֹת בִּשְׁתֵּי שָׁנִים. שֵׁשׁ שֶׁבְּעֶבֶד עִבְרִי דִּכְתִיב (שמות כא) שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִיעִית זִמְנִין דִּבַשְּׁבִיעִית נָמֵי יַעֲבֹד. וְשֶׁבְּבֵן וּשְבְבַּת כֻּלָּן מֵעֵת לְעֵת לְמַאי הִלְכְתָא אָמַר רַב גִּידֵל אָמַר רַב: לְעֵרְכִין רַב יוֹסֵף אָמַר: לְפִרְקִין וְיוֹצֵא דּוֹפֶן. אָמַר לֵהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף מִי פְלִיגִיתוּ אָמַר לֵהּ לֹא אֲנָא אָמְרִי חָדָא וְהוּא אָמַר חֲדָא הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ פְּלִיגִי מָאן דְּאָמַר לְעֵרְכִין לֹא אָמַר לְיוֹצֵא דּוֹפֶן. וְהָאָמַר רַב: הִלְכְתָא בְּכֹלָּהּ פִּירְקָא מֵעֵת לְעֵת וְאֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר לְעֵרְכִין מַאי טַעֲמָא לֹא אָמַר לְיוֹצֵא דּוֹפֶן דּוּמְיָא דְהַנָּךְ מַה הַנָּךְ דִּכְתִיבָא אַף הַנָּךְ דִּכְתִיבָא. וְאִידָךְ אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיבָא הַאי שֶׁבְּבֵן וְשֶׁבְּבַת, שֶׁבְּזָכָר וְשֶׁבִּנְקֵבָה מִיבָּעִי לֵהּ וּמַאי שְׁנָא נְקֵבָה דְּכִי מִיזְקְנָא קַיְמָא אַתִּילְתָּא וּמַאי שְׁנָא זָכָר דְּלָא קָאִי אַתִּילְתָּא. אָמַר חִזְקִיָּה: אַמְרֵי אִינְשֵׁי סָבָא בְּבֵיתָא פָּאחָא בְּבֵיתָא סַבְתָּא בְּבֵיתָא סִימָא בְּבֵיתָא:

 רש''י  שנה האמורה בקדשים. כגון כבשים בני שנה: ב' שנים שבשדה אחוזה. שהוא שהמוכר שדה אחוזה אינו רשאי לגאול עד שתהא שתי שנים ביד הלוקח דכתיב במספר שני תבואות ימכור לך מיעוט שנים שנים: ושבבן ושבבת. שנים האמורים בבן ובבת ולקמן מפרש להו: מעל''ע. אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה ולא אזלינן בתר מנין עולם דכי מטי תשרי ניחשב ליה שתא: שני תבואות. כיון דכתב שני שנים תבואות במשמע תבואות למה לי אלא ללמד שכל תבואה שימצא באותן ב' שנים יאכל ואפי' שלש כגון אם מכרו לו בניסן מליאה קמה ולא יגאלנה עד ב' שנים בניסן באותו יום ואם קדם וקצר הרי שאכל ג' תבואות וכשיפדנה מוכר יחשוב שנים מיום שמכרה עד היובל אם היו עשר שנים והוא מכרה בעשר מנים נמצא שמכרה לכל שנה מנה שהרי ביובל היתה עתידה לחזור הילכך כשהוא פודה עכשיו נותן שמונה מנין לח' שנים הנותרים וזה אכל שלשה תבואות שוות כמה מנים בב' שנים ואילו הוה אזלינן בתר מנין עולם מתשרי הבא בשנה האחרת הוה פריק ליה ולא הוה אכיל אלא שתי תבואות: לערכין. דלא אזלינן בשנת ה' וך' וס' בתר מנין עולם: לפירקין ויוצא דופן. במ' נדה בן י''ב שנה נדריו נבדקין בן י''ג נדריו קיימין בת י''א נדריה נבדקין בת י''ב נדריה קיימין וכן הרבה שנות בן ובת שנינו שם וקאמר הכא דכלהו מעל''ע שנולדו: האמר רב. התם במ' נדה: הלכתא בכולה פירקין. דיוצא דופן מעל''ע: מ''ט לא אמר ליוצא דופן. הואיל וס''ל נמי התם מעל''ע: אמר לך. אפ''ה הכא לא קתני להו דדומיא דהנך שנה דקדשי' ודעב' עברי קתני דכתיבי באוריית' והנהו שנים דיוצא דופן כלהו דרבנן: שבזכר ושבנקבה מבע''ל. כלישנא דקרא דכתיב בערכין אם זכר אם נקבה ולא כתי' בן ובת אבל יוצא דופן כוליה בן ובת תנינן: ומ''ש. בערכין דנקבה כי מזקנא יותר על ס' קיימא אתילתא דערך ילדה ל' שקל וערך זקנה עשרת שקלים: ומ''ש זכר. דכי עבר על ס' לא קאי אתילתא דבציר ערך זקן טפי מתילתא בערך ילד דילד ן' שקלים וזקן ט''ו שקלים: פאחא. שבר שאינו אלא למש' ל''א פתחא גרסינן לשון ערום ועריה דמתרגמינן לערו' פתיח בתרגום של נביאים: סימא. מטמון שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה:

---

זוהר אמור דף קב ע''א

בְּהַאי יוֹמָא מִתְעַטַּר כַּהֲנָא בְּעִטְּרִין עִלָּאִין וְהוּא קָאִים בֵּין עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וּמְכַפֵּר עֲלֵיהּ וְעַל בֵּיתֵיהּ וְעַל כַּהֲנֵי וְעַל מַקְדְּשָׁא וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ. תָּאנָא בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל בְּדָמָא דְּפָר מְכַוֵּן בְּרֵישָׁא דִּמְהֵימָנוּתָא וְאַדֵּי בְּאֶצְבָּעֵיהּ כְּמָה דִּכְתִיב (ויקרא ט''ז) וְהִזָּה אוֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת וְהֵיךְ עָבִיד בָּסִים בְּקַפְטָא (ס''א בְּקַטְפָא) דְּאֶצְבָּעָא וְאַדֵּי כְּמַצְלִיף בְּטִיצְפִּין דְּאֶצְבָּעָא לְסִטְרֵי קַפְתּוֹרָא (ס''א קַטְפוֹרָא) אַדֵּי וְאִתְכַּוָּן וְשָׁארֵי לְמַמְנֵי אַחַת. אַחַת וְאַחַת. אַחַת בִּלְחוֹדָאָה. אַחַת דְּכָלִיל כֹּלָּא. אַחַת שְׁבָחָא דְּכֹלָּא. אַחַת דְּכֹלָּא אַהֲדְרָן לְקִבְלָהּ. אַחַת רֵישָׁא דְּכֹלָּא. לְבָתַר אַחַת וְאַחַת דְּאִנּוּן שַׁרְיָן כַּחֲדָא בִּרְעוּתָא בְּאַחְוָתָא וְלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין בָּתַר דְּמָטָא לְהַאי וְאַחַת דְּהִיא אֵימָא דְּכֹלָּא. מִכָּאן שָׁרָא לְמִימְנֵי בְּזִוּוּגָא וּמַנֵּי וְאָמַר אַחַת וּשְׁתַּיִם. אַחַת וְשָׁלש. אַחַת וְאַרְבַּע. אַחַת וְחָמֵשׁ. אַחַת וָשֵׁשׁ. אַחַת וָשֶׁבַע. בְּגִין לְאַמְּשָׁכָא וּלְנַגְּדָא לְהַאי אַחַת דְּהִיא אֵימָא (יַמָא) עִלָּאָה בְּדַרְגִין יְדִיעָן לְכִתְרָא (ס''א לְנַהֲרָא) לְאִימָא תַּתָּאָה וּלְאַמְּשָׁכָא נַהֲרִין עֲמִיקִין מֵאַתְרַיְהוּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא יוֹמָא דָּא תְּרֵי נְהוֹרִין נַהֲרִין כַּחֲדָא אִימָא עִלָּאָה נַהֲרָא לְאִימָא תַּתָּאָה וְעַל דָּא כְּתִיב יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּמָה דְּאִתְמַר:

 תרגום הזוהר  בַּיּוֹם הַזֶּה מִתְעַטֵּר הַכֹּהֵן בַּעֲטָרוֹת עֶלְיוֹנוֹת, וְהוּא עוֹמֵד בֵּין הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וּמְכַפֵּר עָלָיו, וְעַל בֵּיתוֹ, וְעַל הַכֹּהֲנִים, וְעַל הַמִּקְדָּשׁ, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס הַכֹּהֵן עִם דַּם הַפָּר, הָיָה מְכַוֵּן בְּרֹאשׁ הָאֱמוּנָה, וּמַזֶּה בְּאֶצְבָּעוֹ, כְּדִכְתִיב וְהִזָּה אוֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. וְאֵיךְ עָשָׂה. טָבַל בַּדָּם בְּרֹאשׁ הָאֶצְבַּע, וּמַזֶּה כְּמַצְלִיף בַּטִּפּוֹת שֶׁבְּאֶצְבַּע לְצַד הַכַּפֹּרֶת, הִזָּה וְהִתְכַּוֵּן וְהִתְחִיל לִמְנוֹת, אַחַת, אַחַת וְאַחַת. אַחַת, בִּלְבַדָּהּ, דְּהַיְנוּ אַחַת הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל, אַחַת, שֶׁהִיא שֶׁבָח הַכֹּל, אַחַת שֶׁהַכֹּל פּוֹנִים כְּנֶגְדָהּ, אַחַת, שֶׁהִיא רֹאשׁ הַכֹּל, וְאַחַר כָּךְ אַחַת וְאַחַת, שֶׁהֵם שׁוֹרִים בְּיַחַד בְּרָצוֹן, בְּאַחְוָה, וְאֵינָם נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה לְעוֹלָם. אַחַר שֶׁהִגִּיעַ אֶל וְאַחַת הַזּוֹ, שֶׁהִיא אִמָּא שֶׁל הַכֹּל, הוּא מַתְחִיל לִמְנוֹת מִכָּאן, בְּחִבּוּר, וְסוֹפֵר וְאוֹמֵר, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלֹש, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וָשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ וּלְהוֹבִיל אֶת אַחַת הַזּוֹ, שֶׁהִיא אִמָּא עֶלְיוֹנָה, בַּמַּדְרֵגוֹת הַיְדוּעוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אֶל הַכֶּתֶר שֶׁל אִמָּא הַתַּחְתּוֹנָה, וּלְהַמְשִׁיךְ נְהָרוֹת עֲמוּקִים מִמְּקוֹמָם, לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל כֵּן בַּיּוֹם הַזֶּה מְאִירִים שְׁנֵי אוֹרוֹת יַחַד, שֶׁהֵם אִמָּא עִלָּאָה הַמְּאִירָה לְאִמָּא תַּתָּאָה, וְעַל כֵּן כָּתוּב יוֹם הַכִּפּוּרִים, לָשׁוֹן רַבִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. בְּכָל הַכֵּלִים נוֹטְלִין לְיָדַיִם וַאֲפִלּוּ כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֵמִים. כְּלִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק רְבִיעִית אוֹ אֵין בּוֹ רְבִיעִית אֵין נוֹתְנִין מִמֶּנּוּ לְיָדַיִם: ב. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִתֵּן לְיָדַיִם אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. אִם אֵין שָׁם אַחֵר מַנִּיחַ הַכְּלִי בֵּין בִּרְכָּיו וְצָק עַל יָדָיו אוֹ יַטֶּה הֶחָבִית עַל יָדָיו וְיִטֹּל אוֹ נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת וְצָק בְּזוֹ עַל זוֹ וְחוֹזֵר וְצָק בָּרִאשׁוֹנָה עַל הַשְּׁנִיָּה. וְהַקּוֹף נוֹטֵל לְיָדַיִם: ג. הַשֹּׁקֶת שֶׁדּוֹלֶה אָדָם בְּיָדוֹ אוֹ בַּגַּלְגַּל וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ וְהַמַּיִם נִמְשָׁכִין מִמֶּנָּה בְּאַמָּה וְהוֹלְכִין וּמַשְׁקִין הַיְרָקוֹת אוֹ הַבְּהֵמָה וְהִנִּיחַ יָדָיו בַשֹּׁקֶת וְעָבְרוּ הַמַּיִם וְשָׁטְפוּ עַל יָדָיו לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן נוֹתֵן עַל יָדָיו. וְאִם הָיוּ יָדָיו קְרוֹבוֹת לִשְׁפִיכַת הַדְּלִי עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמַּיִם שֶׁשָּׁטְפוּ עַל יָדָיו מִכֹּחַ נְתִינַת הָאָדָם עָלְתָה לוֹ נְטִילָה:

---

מוסר

שערי תשובה דף ל עד

הֶחָנֵף אֲשֶׁר יְהַלֵּל רִשְׁעַת בְּנֵי אָדָם אִם בְּפָנָיו אִם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יַצְדִּיקֶנּוּ עַל חֲמָסוֹ וְלֹא יְכַזֵּב עַל מִשְׁפָּטוֹ, אֲבָל יֹאמַר עָלָיו כִּי אִישׁ טוֹב הוּא. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כח) עוֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְּלוּ רָשָׁע כִּי לוּלֵא אֲשֶׁר עָזַב אֶת הַתּוֹרָה לֹא הִלֵּל הָעוֹבֵר עַל דְּבָרֶיהָ וּמֵפֵר מִצְוֹתֶיהָ וְגַם כִּי לֹא יְשַׁבַּח אֶת הָרָשָׁע זוּלָתִי בַּמֶּה שֶׁנִּמְצָא בּוֹ מִן הַטּוֹב וְיָלִיץ עָלָיו בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ גַּם זוּ רָעָה חוֹלָה כִּי בְּהַזְכִּירוֹ אֶת הַטּוֹב וְאֶת הָרָע לֹא יַזְכִּיר וְעַל כָּל פְּשָׁעָיו יְכַסֶּה צַדִּיק יֵחָשֵׁב אֵצֶל הַשּׁוֹמְעִים וְיִתְּנוּ לוֹ יְקָר וְיָרִים יָדוֹ וְגָבַר. וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ לְהוֹדִיעֲךָ הַמִּכְשׁוֹלוֹת וְהַשְּׁחִיתוּת הַנִּמְצָאוֹת בִּכְבוֹד הָרְשָׁעִים עַל כֵּן לֹא נָכוֹן לְהַזְכִּיר צִדְקָתָם בִּלְתִּי אִם יַזְכִּיר רִשְׁעָם וְכִסְלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם י) וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. וְנֶאֱמַר (ישעיה נג) אֲנִי אַגִּיד צִדְקָתְךָ וְאֶת מַעֲשֶׂיךָ וְלֹא יוֹעִילוּךָ. פֵּרוּשׁ לֹא יוֹעִילוּךָ מַעֲשֶׂיךָ הַטּוֹבִים לְהַצִילְךָ מֵרָעָתְךָ בְּקוּמִי לַמִּשְׁפָּט בְּערְכֵי לְעֻמָּתָם רַב פְּשָׁעֶיךָ וּמַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעֶיךָ כִּי דִבְרֵי עֲוֹנוֹתֶיךָ גָּבְרוּ מֵהֶם. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי מִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּים מִזְּכֻיּוֹתָיו נִכְתָּב וְנֶחְתָּם לְמִיתָה וְהָרְשָׁעִים נִכָּרִים הֵם בְּשִׂיחָתָם וְהַנְהָגָתָם כַּאֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ לָךְ בְּשַׁעֲרֵי יִרְאַת חֵטְא. וְהִנֵּה הַצַדִּיקִים יְתַעֲבוּ הָרָשָׁע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כט) תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל. וַאֲשֶׁר בְּסוֹד הַצַדִּיקִים לֹא יִהְיֶה אִם תָּעֵב לֹא יְתַעֲבֶנּוּ גַּם קֹב לֹא יִקָּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא יְבָרְכֶנּוּ וְיִתָּכֵן כִּי יִקַּר מִקְרֶה הַמְשַׁבֵּחַ אֶת הָרָשָׁע מִדֶּרֶךְ פְּתָיוּת כִּי הַפְּתִי אוֹמֵר לְשַׁבֵּחַ טוֹב הוּא אִם הָיוֹ יִהְיֶה עַל דְּבַר אֱמֶת וְאִם תִּהְיֶה תְּמוּרָתוֹ וּמִבְּלִי הַדַּעַת שַׁבֵּחַ הוּא אֶת הַמֵּתִים, כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל הָרְשָׁעִים רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ בַּחַיִּים וּמֵתִים קְרוּיִים, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט) וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְהַשְּׁגָגָה הַזֹּאת עוֹלָה זָדוֹן כִּי לֹא יֶאֱהַב הָעֶבֶד אֶל הָאָדוֹן אִם יֶאֱהַב מְשַׂנְּאָיו וִיקָרֵב רְחוֹקָיו יַקְפִּיד. וְנֶאֱמַר (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ פֵּרוּשׁוֹ:

---

וילך ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) כִּ֣י אָֽנֹכִ֤י יָדַ֨עְתִּי֙ אֶֽת-מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת-עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶ֩נִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם-יְהֹוָ֔ה וְאַ֖ף כִּי-אַֽחֲרֵ֥י מוֹתִֽי: אֲרֵי אֲנָא יְדַעְנָא יָת סַרְבָנוּתָךְ וְיָת קְדָלָךְ דְקַשְׁיָא הָא בְעַד אֲנָא קַיָם עִמְכוֹן יוֹמָא דֵין מְסָרְבִין הֲוֵיתוּן קֳדָם יְיָ וְאַף אֲרֵי בָּתַר דְאֵמוּת: (כח)  מפטיר  הַקְהִ֧ילוּ אֵלַ֛י אֶת-כָּל-זִקְנֵ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְשֹֽׁטְרֵיכֶ֑ם וַֽאֲדַבְּרָ֣ה בְאָזְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם אֶת-הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת-הָאָֽרֶץ: כְּנִישׁוּ לְוָתִי יָת כָּל סָבֵי שִׁבְטֵיכוֹן וְסָ רְכֵיכוֹן וֶאֱמַ לֵל קֳדָמֵיהוֹן יָת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאַסְהֵד בְּהוֹן יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא:

 רש''י   הקהילו אלי. ולא תקעו אותו היום בחצוצרות להקהיל את הקהל, לפי שנאמר (במדבר י, ב) עשה לך, ולא השליט יהושע עליהם בחייו של משה. ואף בחייו נגנזו קודם יום מותו, לקים מה שנאמר (קהלת ח, ח) ואין שלטון ביום המות: ואעידה בם את השמים ואת הארץ. ואם תאמר הרי כבר העיד למעלה (לעיל ל, יט) העידתי בכם היום וגו' , התם לישראל אמר, אבל לשמים ולארץ לא אמר, ועכשיו בא לומר האזינו השמים וגו' :

(כט) כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַֽחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי-הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן-הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָֽרָעָה֙ בְּאַֽחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּי-תַֽעֲשׂ֤וּ אֶת-הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַֽעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם: אֲרֵי יְדַעְנָא בָּתַר דְאֵמוּת אֲרֵי חֲבָּלָא תְחַבְּלוּן וְתִסְטוּן מִן אָרְחָא דִי פַקֵדִית יָתְכוֹן וּתְעָרַע יָתְכוֹן בִּשְׁתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָא אֲרֵי תַעְבְּדוּן יָת דְבִישׁ קֳדָם יְיָ לְאַרְגָזָא קֳדָמוֹהִי בְּעוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן:

 רש''י   אחרי מותי כי השחת תשחתון. והרי כל ימי יהושע לא השחיתו, שנאמר (יהושע כד, לא) ויעבדו בני ישראל את ה' כל ימי יהושע, מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, שכל זמן שיהושע חי נראה למשה כאלו הוא חי:

(ל) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל-קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם: (פפפ) וּמַלִיל מֹשֶׁה קֳדָם כָּל קְהָלָא דְיִשְׂרָאֵל יָת פִּתְגָמֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא עַד דִשְׁלִימוּ: פפפ:

---

הפטרת וילך - הושע יד, מיכה ז, יואל ב

(כשפרשיות נצבים וילך מחוברות מפטירין כאן "שוש אשיש" שהיא הפטרת ניצבים דלעיל)

(ב) שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֹנֶֽךָ: (ג) קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל-יְהוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל-תִּשָּׂ֤א עָוֹן֙ וְקַח-ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ: (ד) אַשּׁ֣וּר | לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל-סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא-נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם: (ה) אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ: (ו) אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן: (ז) יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן: (ח) יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן: (ט) אֶפְרַ֕יִם מַה-לִּ֥י ע֖וֹד לָֽעֲצַבִּ֑ים אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַאֲשׁוּרֶ֗נּוּ אֲנִי֙ כִּבְר֣וֹשׁ רַֽעֲנָ֔ן מִמֶּ֖נִּי פֶּרְיְךָ֥ נִמְצָֽא: (י) מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי-יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְהוָ֗ה וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם:

(יח) מִי-אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֹן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל-פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹא-הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי-חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא: (יט) יָשׁ֣וּב יְרַֽחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֹֽנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כָּל-חַטֹּאותָֽם: (כ) תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם:

(יא) וַֽיהוָ֗ה נָתַ֤ן קוֹלוֹ֙ לִפְנֵ֣י חֵיל֔וֹ כִּ֣י רַ֤ב מְאֹד֙ מַחֲנֵ֔הוּ כִּ֥י עָצ֖וּם עֹשֵׂ֣ה דְבָר֑וֹ כִּֽי-גָד֧וֹל יוֹם-יְהוָ֛ה וְנוֹרָ֥א מְאֹ֖ד וּמִ֥י יְכִילֶֽנּוּ: (יב) וְגַם-עַתָּה֙ נְאֻם-יְהוָ֔ה שֻׁ֥בוּ עָדַ֖י בְּכָל-לְבַבְכֶ֑ם וּבְצ֥וֹם וּבְבְכִ֖י וּבְמִסְפֵּֽד: (יג) וְקִרְע֤וּ לְבַבְכֶם֙ וְאַל-בִּגְדֵיכֶ֔ם וְשׁ֖וּבוּ אֶל-יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם כִּֽי-חַנּ֤וּן וְרַחוּם֙ ה֔וּא אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב-חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל-הָרָעָֽה: (יד) מִ֥י יוֹדֵ֖עַ יָשׁ֣וּב וְנִחָ֑ם וְהִשְׁאִ֤יר אַֽחֲרָיו֙ בְּרָכָ֔ה מִנְחָ֣ה וָנֶ֔סֶךְ לַיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם: (טו) תִּקְע֥וּ שׁוֹפָ֖ר בְּצִיּ֑וֹן קַדְּשׁוּ-צ֖וֹם קִרְא֥וּ עֲצָרָֽה: (טז) אִסְפוּ-עָ֞ם קַדְּשׁ֤וּ קָהָל֙ קִבְצ֣וּ זְקֵנִ֔ים אִסְפוּ֙ עֽוֹלָלִ֔ים וְיֹנְקֵ֖י שָׁדָ֑יִם יֵצֵ֤א חָתָן֙ מֵֽחֶדְר֔וֹ וְכַלָּ֖ה מֵחֻפָּתָֽהּ: (יז) בֵּ֤ין הָאוּלָם֙ וְלַמִּזְבֵּ֔חַ יִבְכּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהוָ֑ה וְֽיֹאמְר֞וּ ח֧וּסָה יְהוָ֣ה עַל-עַמֶּ֗ךָ וְאַל-תִּתֵּ֨ן נַחֲלָתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשָׁל-בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹאמְר֣וּ בָֽעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם: (יח) וַיְקַנֵּ֥א יְהוָ֖ה לְאַרְצ֑וֹ וַיַּחְמֹ֖ל עַל-עַמּֽוֹ: (יט) וַיַּ֨עַן יְהוָ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְעַמּ֗וֹ הִנְנִ֨י שֹׁלֵ֤חַ לָכֶם֙ אֶת-הַדָּגָן֙ וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר וּשְׂבַעְתֶּ֖ם אֹת֑וֹ וְלֹא-אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֥ם ע֛וֹד חֶרְפָּ֖ה בַּגּוֹיִֽם: (כ) וְֽאֶת-הַצְּפוֹנִ֞י אַרְחִ֣יק מֵעֲלֵיכֶ֗ם וְהִדַּחְתִּיו֮ אֶל-אֶ֣רֶץ צִיָּ֣ה וּשְׁמָמָה֒ אֶת-פָּנָ֗יו אֶל-הַיָּם֙ הַקַּדְמֹנִ֔י וְסֹפ֖וֹ אֶל-הַיָּ֣ם הָאַֽחֲר֑וֹן וְעָלָ֣ה בָאְשׁ֗וֹ וְתַ֙עַל֙ צַחֲנָת֔וֹ כִּ֥י הִגְדִּ֖יל לַעֲשֽׂוֹת: (כא) אַל-תִּֽירְאִ֖י אֲדָמָ֑ה גִּ֣ילִי וּשְׂמָ֔חִי כִּֽי-הִגְדִּ֥יל יְהוָ֖ה לַעֲשֽׂוֹת: (כב) אַל-תִּֽירְאוּ֙ בַּהֲמ֣וֹת שָׂדַ֔י כִּ֥י דָשְׁא֖וּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר כִּֽי-עֵץ֙ נָשָׂ֣א פִרְי֔וֹ תְּאֵנָ֥ה וָגֶ֖פֶן נָתְנ֥וּ חֵילָֽם: (כג) וּבְנֵ֣י צִיּ֗וֹן גִּ֤ילוּ וְשִׂמְחוּ֙ בַּיהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם כִּֽי-נָתַ֥ן לָכֶ֛ם אֶת-הַמּוֹרֶ֖ה לִצְדָקָ֑ה וַיּ֣וֹרֶד לָכֶ֗ם גֶּ֛שֶׁם מוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בָּרִאשֽׁוֹן: (כד) וּמָלְא֥וּ הַגֳּרָנ֖וֹת בָּ֑ר וְהֵשִׁ֥יקוּ הַיְקָבִ֖ים תִּיר֥וֹשׁ וְיִצְהָֽר: (כה) וְשִׁלַּמְתִּ֤י לָכֶם֙ אֶת-הַשָּׁנִ֔ים אֲשֶׁר֙ אָכַ֣ל הָֽאַרְבֶּ֔ה הַיֶּ֖לֶק וְהֶחָסִ֣יל וְהַגָּזָ֑ם חֵילִי֙ הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר שִׁלַּ֖חְתִּי בָּכֶֽם: (כו) וַאֲכַלְתֶּ֤ם אָכוֹל֙ וְשָׂב֔וֹעַ וְהִלַּלְתֶּ֗ם אֶת-שֵׁ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה עִמָּכֶ֖ם לְהַפְלִ֑יא וְלֹא-יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם: (כז) וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹא-יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

וילך יום שישי

---

משנה נגעים פרק ח

א. הַפּוֹרֵחַ מִן הַטָּמֵא, טָהוֹר. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, טָמֵא, עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס. מִן הַטָּהוֹר, טָמֵא. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, טָמֵא, עַד שֶׁתַּחֲזוֹר בַּהַרְתּוֹ לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה:

 ברטנורה   (א) הפורח מן הטמא טהור. טמא שנחלט באחד מן הנגעים ואחר כך פרחה בכולו, טהור: חזרו בו ראשי אברים. אם לאחר הפריחה חזרו ונתגלו אפילו ראשי אברים בלבד: טמא. דכתיב (שם) וביום הראות בו בשר חי יטמא והוא שייראו כעדשה: עד שתתמעט בהרתו מכגריס. שילך כל הנגע ולא ישתייר בו כגריס: מטהור טמא. טהור שפרחה צרעת בכולו. כגון שהחליטו בשער לבן או במחיה ונשר שער לבן או נתכסית המחיה ופטרו, אי נמי הסגירו בבהרת כגריס ועמד בעיניו שני שבועות ופטרו, בכל הני אם אחר פטורו פרחה בכולו, טמא: עד שתחזור לכמות שהיתה. דאם נשתייר מן הפריחה כל שהוא סמוך לאום, טמא משום פשיון. והא דתנן בסמוך שמא הלכה מחיה ואחר כך פרחה בכולו, טהור, ותנן נמי בהרת ובה שער לבן פרחה בכולו אע''פ שהשער לבן במקומו, טהור, ומשמע וכל שכן אם אינו במקומו שהוא טהור, התם מיירי שלא פטרו הכהן עדיין כשפרחה בכולו, והכא מיירי כשפטרו ואחר כך פרחה בכולו:

ב. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה, אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. נוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה, טָמֵא. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

 ברטנורה   (ב) ואחר כך הלכה לה המחיה. שפשה הנגע עליה. אבל בשעת הפריחה לא הלכה לה מחיה עד אחר כך. [אבל לא נתכסית המחיה], אין הפריחה מטהרתו:

ג. בַּהֶרֶת וּבָהּ שֵׂעָר לָבָן, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁשֵּׂעָר לָבָן בִּמְקוֹמוֹ, טָהוֹר. בַּהֶרֶת וּבָהּ פִּשְׂיוֹן, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. וְכֻלָּן שֶׁחָזְרוּ בָהֶן רָאשֵׁי אֵבָרִים, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. פָּרְחָה בְּמִקְצָתוֹ, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר:

 ברטנורה   (ג) בהרת. כגריס: ובה שער לבן. הא קמשמע לן דפריחה מטהרת אחר כל סימני טומאה: פרחה במקצתו טמא. אצטריך לאשמעינן אפילו פרחה ברובו, דלא אמרינן רובו ככולו. אי נמי אשמעינן דבסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני טמא בפריחת מקצתו אפילו בכל שהוא משום פשיון:

ד. כָּל פְּרִיחַת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבִּפְרִיחָתָן טִהֲרוּ טָמֵא, כְּשֶׁיַּחְזְרוּ טְמֵאִים. כָּל חֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁבַּחֲזִירָתָם טִמְּאוּ טָהוֹר, נִתְכַּסוּ, טָהוֹר. נִתְגַּלּוּ, טָמֵא, אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים:

 ברטנורה   (ד) שבפריחתן טיהרו טמא. שעל ידי פריחתן טיהרו את הטמא. כשחזרו ונתגלו אחרי כן, חוזר לטומאתו: שבחזירתם טמאו טהור. שעל ידי חזרתן שחזרו ונתגלו טמאו את הטהור, אם חזרו ונתכסו שפשה עליהם הנגע, טהור. ואם חזרו ונתגלו אחר כך, טמא. ואצטריך לאשמעינן דאפילו זימני טובא, כדקתני ואפילו מאה פעמים:

ה. כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת, מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת, אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. כֵּיצַד, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בָרֹאשׁ, וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין בַּמִּכְוָה וּבַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בְכַחֲצִי עֲדָשָׁה הַסָמוּךְ לָרֹאשׁ, וְלַזָּקָן, לַשְּׁחִין, לַמִּכְוָה, וְלַקֶּדַח, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּחְיָה בַּהֶרֶת, טָמֵא, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ:

 ברטנורה   (ה) כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת. כגון עור בשר: מעכב את הפריחה. אם נשתייר ממנו כל שהוא שלא פרחה בו, מעכב את טהרתו: וכל שאינו ראוי ליטמא בנגע הבהרת. כגון ראש וזקן וכל הני דחשיב בהדייהו: אין מעכבין את הפריחה. דאע''פ שלא פרח הנגע עליהם, כיון דפרח בשאר הגוף, טהור. וראשי אברים לא קא חשיב, דהנהו מעכבין את הפריחה, דראויין ליטמא בנגע הבהרת נינהו, שהרי הנגע פושה בהן: ונעשו צרבת טהורים. אע''ג דעכשיו שנקרחו הראש והזקן ראויים ליטמא בנגע הבהרת, וכן שחין ומכוה וקדח המורדים שנעשו צרבת הרי הן כעור בשר, כיון דבשעת הפריחה לא היו ראויין, לא מעכבים וטהור: אע''פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא. דפריחה קמייתא לאו פריחה היא, כיון דאשתייר מעור הבשר חצי עדשה סמוך לראש, ופריחה דהשתא שנתכסית המחיה של חצי עדשה נמי לא חשיבא פריחה, כיון דכבר נקרחו ונעשו צרבת והרי הן כעור בשר, ולא מהני עד דפרח נמי עלייהו:

ו. שְׁתֵּי בֶהָרוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה, פָּרְחָה מִזּוֹ לָזוֹ וְאַחַר כָּךְ פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. בִּשְׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה בִּשְׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה, בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו, בִּשְׁנֵי רִיסֵי עֵינָיו, אַף עַל פִּי שֶׁמְּדֻבָּקִים זֶה לָזֶה וְהֵם נִרְאִים כְּאֶחָד, טָהוֹר. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בַבֹּהַק, טָמֵא. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים כְּמִין בֹּהַק, טָהוֹר. חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֹּהַק פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, סִימַן טֻמְאָה בַּתְּחִלָּה, וְאֵין סִימַן טֻמְאָה בַּסוֹף:

 ברטנורה   (ו) אחת טמאה. מוחלטת: ואחת טהורה. לאחר הפטור. שעמד בעיניו בסוף שבוע שני: ופרחה מזו לזו. בין מטהורה לטמאה בין מטמאה לטהורה: ואחר כך פרחה בכולו טהור. משום דטהורה נעשית טמאה כשפרח ממנה לטמאה, דהרי פשתה, וכי פרח אחר כך בכולו, הוי פורח מן (הטמאה לטהור): בשפתו העליונה. חצי גריס בהרת. ובשפתו התחתונה חצי גריס. וכשסוגר פיו נראית כגריס במקום אחד וכן בשתי אצבעות, ובשני ריסי עיניו, כשמדבקן נראית כגריס שלם: אבל לא בבוהק. מראה לבנונית למטה מארבעה מראות, ומעכב את הפריחה: חזרו בו ראשי אברים. שנתגלו מן הנגע ונעשה בוהק: טהור. והוא הדין בשאר הגוף. דאע''ג דבוהק מעכב את הפריחה בתחלה, אינו מעכב בסוף ואגב סיפא דבעי למתני ראשי אברים, תנא הכא ראשי אברים. ובסיפא נקט ראשי אברים להודיעך כוחו דר' מאיר דאפילו בראשי אברים שנתגלו פחות מכעדשה ונעשו בוהק מטמא ר' מאיר, וכל שכן בשאר הגוף. והך רישא דחזרו בו ראשי אברים כמין בוהק טהור, כרבנן אתיא, ולא כרבי מאיר. ורבנן דמטהרי, לאו דוקא פחות מכעדשה, דאפילו טובא נמי טהור, דבוהק בסוף אינו מעכב. והלכה כחכמים:

ז. הַבָּא כֻּלּוֹ לָבָן, יַסְגִּיר. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, יַחְלִיט. הִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶם אוֹ אַחַת מֵהֶן, הִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן אוֹ אַחַת מֵהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ חֲלָקָן הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין הַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק. נוֹלַד לוֹ מִחְיָה אוֹ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא. לֹא נוֹלַד לוֹ לֹא מִחְיָה וְלֹא שֵׂעָר לָבָן, טָהוֹר. וְכֻלָּן שֶׁחָזְרוּ בָהֶן רָאשֵׁי אֵבָרִים, הֲרֵי אֵלּוּ כְּמוֹת שֶׁהָיוּ. פָּרְחָה בְּמִקְצָתוֹ, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, הֲרֵי הוּא טָהוֹר:

 ברטנורה   (ז) הבא כולו לבן. מתחלה בא כולו מכוסה בנגע: יסגיר. כדין בהרת כגריס. שמא יוולד לו שער לבן או מחיה. דאין פריחה מטהרת בתחילה: נולד לו שער לבן. בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני, יחליט. ואם לא באו סימני טומאה, יפטור: השחירו שתיהן. כל הני דחשיב, סימני טהרה נינהו ומפורשים הם לעיל בסוף פרק קמא: נולד לו מחיה או שער לבן. אם לאחר שבאו סימני טהרה הללו נולד לו מחיה או שער לבן, טמא. ואם לאו, טהור: וכולן שחזרו בהם ראשי אברים. הבא כולו לבן בתחלה בין שהוזקק להסגיר בין להחליט בין לפטור, אם חזרו ונתגלו ראשי אברים שלהן, הרי הן כמו שהיו וטהורים, דלא חשיבי מחיה. כיצד, הבא כולו לבן בתחלה והוסגר שני שבועות ולא נולדו בו סימני טומאה, ופטרו, ואחר כך נתגלו בו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור, וטהור. ואם החליטו בשער לבן והשחירו השערות ואחר כך נתגלו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך החלט, וטהור. ואם בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני נתגלו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך הסגר, וטהור. כך נראית פירוש משנה זו מתוך תורת כהנים אבל רמב''ם לא פירשה כן: פרחה במקצתו. במקצת ראשי אברים שנתגלו: טמא. שהרי פשה הנגע: פרחה בכולו. אחר שפרחה במקצתו: טהור. דהוי ליה פורח מן הטמא. אבל אם מתחלה לאחר שנתגלו ראשי אברים בפרחה בכולו בבת אחת, טמא משום פשיון. והא דתנא רישא פרחה במקצתו טמא, הוא הדין פרחה בכולו נמי טמא, ולא נקט פרחה במקצתו אלא משום דבעי למתני בתרה פרחה בכולו טהור, דהיינו לאחר שפרחה במקצתו:

ח. אִם בְּכֻלּוֹ פָּרְחָה כְּאַחַת, מִתּוֹךְ הַטָּהֳרָה, טָמֵא. וּמִתּוֹךְ הַטֻּמְאָה, טָהוֹר. הַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר, פָּטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִפֳּרִים. מִתּוֹךְ הֶחְלֵט, חַיָּב בְּכֻלָּן. זֶה וָזֶה מְטַמְּאִים בְּבִיאָה:

 ברטנורה   (ח) מתוך הטהרה טמא. כגון הבא כולו לבן בתחלה, ולאחר הסגר או החלט נטהר, דאם חזרו בו ראשי אברים ונתגלו, טהור, כדפרישנא לעיל. ואם מתוך טהרה זו חזרו ונתכסו בבת אחת, טמא משום פשיון, והיינו דקאמר אם פרחה כולו כאחת מתוך טהרה, טמא, כדפרישנא במתניתין דלעיל דאם פרחה כולו בבת אחת נמי טמא כמו פרחה במקצתו: פטור מן הפריעה ומן הפרימה. כל זמן שהוא מוסגר. ואילו טהור מתוך החלט, חייב בפריעה ופרימה כל זמן שהוא מוחלט. פריעה ופרימה, בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע: מטמאין בביאה. אם באו אל האוהל נטמא כל אשר באוהל:

ט. הַבָּא כֻּלּוֹ לָבָן וּבוֹ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה, פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת גְּדוֹלָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת קְטַנָּה:

 ברטנורה   (ט) פרחה בכולו ואחר כך נתגלו בו ראשי אברים. הכא מיירי שלא הספיק להחליטו עד שפרחה בכולו ונתגלו ראשי אברים, דר' ישמעאל מדמי ליה לבא כולו לבן בתחילה חוץ מראשי אברים, דטעון הסגר. ור' אלעזר בן עזריה סבר, דכיון דאילו לא פרחה היה מחליטו, דינו כבהרת קטנה ובה מחיה, דאי פרחה בכולו ואחר כך נתגלו ראשי אברים, טמא. ועוד יש לפרש, דאפילו החליטו במחיה ופרחה בכולו וטיהרו, קסבר ר' ישמעאל דאין מטמא בחזרת ראשי אברים, דכי מטמא בחזרת ראשי אברים שאחר פריחה היכא דטהר בתורת פריחה, אבל הכא לאו בתורת פריחה טהר, דהא אילו נתמעטה מחיה מכעדשה [נמי] טהור:

י. יֵשׁ מַרְאֶה נִגְעוֹ לַכֹּהֵן וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ מַרְאֶה וּמַפְסִיד. כֵּיצַד, מִי שֶׁהָיָה מֻחְלָט, וְהָלְכוּ לָהֶן סִימָנֵי טֻמְאָה, לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתָהּ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן, הָיָה טָמֵא. בַּהֶרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, לֹא הִסְפִּיק לְהַרְאוֹתָהּ לַכֹּהֵן עַד שֶׁפָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָמֵא. שֶׁאִלּוּ הֶרְאָה לַכֹּהֵן, הָיָה טָהוֹר:

 ברטנורה   (י) מי שהיה מוחלט. בשער לבן או במחיה או בפשיון: לא הספיק להראות לכהן. שסימני טומאה הלכו: שאילו הראה לכהן. כשהלכו סימני טומאה היה מטהר, ואם אחר כן היה פורח, היה טמא, דהוה ליה פורח מן הטהור, אבל השתא הוי ליה פורח מן הטמא, וטהור: בהרת ואין בה כלום. אין בו סימן מסימני טומאה: עד שפרחה בכולו טמא. כלומר, טעון הסגר כבא כולו לבן בתחלה. ואם מתחלה קודם שפרחה הראה אל הכהן היה מסגיר, ובסוף שבוע כשפרחה, הוי ליה פורח הסגר וטהור:

---

גמרא נדה דף לא ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלשָה שֻׁתָּפִין יֵשׁ בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָבִיו וְאִמּוֹ. אָבִיו מַזְרִיעַ הַלֹּבָן שֶׁמִּמֶּנּוּ עֲצָמוֹת וְגִידִים וְצִפָּרְנַיִם וּמֹחַ שֶׁבְּרֹאשׁוֹ וְלֹבֶן שֶׁבָּעַיִן. אִמּוֹ מַזְרַעַת אֹדֶם שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹר וּבָשָׂר וּשְׂעָרוֹת וְשָׁחוֹר שֶׁבָּעַיִן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וּנְשָׁמָה וּקְלַסְתָּר פָּנִים וּרְאִיַּת הָעַיִן וּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן וְדִבּוּר פֶּה וְהִלּוּךְ רַגְלַיִם וּבִינָה וְהַשְׂכֵּל. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק אָבִיו וְאִמּוֹ, מַנִּיחַ לִפְנֵיהֶם. אָמַר רַב פַּפָּא הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי פּוּץ מִלְחָא וּשָׁדֵי בִּשְׂרָא לְכַלְבָּא:

 רש''י  קלסתר. זו: מראה העין. שאע''פ שנבראת העין מן האב והאם אינו רואה תדע שהרי המת יש לו עינים ויש לו שפתים ויש לו אזנים ואינו רואה ולא שומע ולא מדבר: פוץ מלחא. השלך המלח מן הבשר ושוב אינו אלא לכלבים כך הנשמה היא מלח לגוף לקיימו כיון שהלכה אז מסריח הגוף:

---

זוהר ויקהל דף רח ע''ב

כַּד מָטָא לְכֻרְסַיָּא קַדִּישָׁא תֻּשְׁבַּחְתָּא דָּא דְּכָל יִשְׂרָאֵל קַיְמָן תַּמָּן עַד זִמְנָא דְּקָאֳמְרֵי קְדֻשָּׁא עִלָּאָה דְּמוּסָף וּכְדֵין סִלּוּקָא דִּלְתַתָּא לְעֵילָא לְאִתְאַחֲדָא כֹּלָּא לְעֵילָא לְעֵילָא לְמֶהֱוֵי כֹּלָּא חָד. דָּא אִיהִי תֻּשְׁבַּחְתָּא דְּסָלְקָא עַל כֻּלְּהוּ תֻּשְׁבְּחָן. מִכָּאן וּלְהָלְאָה סִדּוּרָא דִּצְלוֹתָא דִּשְׁאָר יוֹמֵי יִשְׂמַח מֹשֶׁה וְכֻלֵּי חֶדְוָתָא דְּדַרְגָּא עִלָּאָה עִקָּרָא דַּאֲבָהָן דְּחָדֵי בְּהַהוּא עַדְבֵי דִּילֵיהּ כַּד סָלִיק כֻּרְסַיָּא לְגַבֵּיהּ וְנָטִיל לָהּ וּמִתְחַבְּרָאָן כַּחֲדָא. וְדָא אִיהוּ חֶדְוָא דְּאוֹרַיְתָא עִלָּאָה דִּלְעֵילָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב דְּחָדֵי בְּאוֹרַיְתָא דִּלְתַתָּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְאִתְחַבָּרוּ דָּא בְּדָא. כֵּיוָן דְּאִתְחַבָּרוּ כַּחֲדָא בָּעֵי בַּר נַשׁ לַאֲכְלָלָא בְּהַהוּא חֶדְוָא לְעַמָּא קַדִּישָׁא יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְכוּ'. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ רְצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ:

 תרגום הזוהר  כְּשֶׁהַשֶׁבָח מַגִּיעַ לַכִּסֵּא הַקָּדוֹשׁ, הִנֵּה הַשֶּׁבָח הַזֶּה שֶׁאוֹמְרִים כָּל יִשְׂרָאֵל, עוֹמֵד שָׁם, עַד הַזְּמָן שֶׁאוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה שֶׁל מוּסָף, דְּהַיְנוּ כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךְ וְכוּ'. וְאָז יֵשׁ עָלֶיהָ לָאֵלּוּ שֶׁלְּמַטָּה לַעֲלוֹת לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יִתְאֲחֵד לְמַעְלָה לְמַעְלָה, לִהְיוֹת כֻּלָּם אֶחָד. זֶה הִיא תִּשְׁבָּחָהּ הָעוֹלָה עַל כָּל הַתִּשְׁבָּחוֹת. מִכָּאן וּלְהָלְאָה, הוּא סֵדֶר הַתְּפִלָּה כְּבִשְׁאָר הַיָּמִים, עַד יִשְׂמַח מֹשֶה וְכוּ'. דְּהַיְנוּ שִׂמְחַת מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה עִקָּר הָאָבוֹת שֶׁהוּא שָׂמֵחַ בַּחֵלֶק הַהוּא שֶׁלּוֹ, כְּשֶׁהַכִּסֵּא עוֹלֶה אֵלָיו וְלוֹקֵחַ אוֹתָהּ, וּמִתְחַבְּרִים יַחַד. וְזֶה הוּא שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁהִיא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הַשָּׂמֵחַ בַּתּוֹרָה שֶׁלְּמַטָּה, שֶׁהִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּמִתְחַבְּרִים זֶה בָּזֶה. כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַבְּרוּ יַחַד, צָרִיךְ הָאָדָם לִכְלל בַּשִּׂמְחָה הַהוּא אֶת עַם הַקָּדוֹשׁ, וְלוֹמָר, יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתְךְ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְכוּ'. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ רְצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ:

---

הלכה פסוקה

רמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַמֵּפִיס שְׁחִין בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרוֹפְאִים עוֹשִׂין שֶׁהֵם מִתְכַּוְּנִין בִּרְפוּאָה לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ שֶׁזּוֹ הִיא מְלֶאכֶת הָרוֹפֵא. וְאִם הֱפִיסָהּ לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה הַלֵּחָה שֶׁבָּהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר: ב. הַמְסַתֵּת אֶת הָאֶבֶן כָּל שֶׁהוּא חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. הַמְצַדֵּד אֶת הָאֶבֶן בִּיסוֹד הַבִּנְיָן וְתִקְּנָהּ בְּיָדוֹ וְהוֹשִׁיבָהּ בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לָהּ חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. הַלּוֹקֵט יָבֶלֶת שֶׁעַל גַּבֵּי בְּגָדִים כְּגוֹן אֵלּוּ הַיְבּוֹלוֹת שֶׁבִּכְלֵי צֶמֶר חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ וְהוּא שֶׁיַּקְפִּיד עֲלֵיהֶן אֲבָל אִם הֱסִירָן דֶּרֶךְ עֵסֶק הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הַמְנַעֵר טַלִּית חֲדָשָׁה שְׁחוֹרָה כְּדֵי לְנָאוֹתָהּ וּלְהָסִיר הַצֶמֶר הַלָּבָן הַנִּתְלָה בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֳמָנִין עוֹשִׂין חַיָּב חַטָּאת. וְאִם אֵינוֹ מַקְפִּיד מֻתָּר:

---

מוסר

שערי תשובה דף לא עא

הֶחָנֵף הַמְשַׁבֵּחַ אֶת הָרָשָׁע בְּפָנָיו, אַף חָכְמָתוֹ עָמְדָה לוֹ כִּי לֹא יְשַׁבְּחֶנּוּ בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם פֶּן יִהְיֶה לָהֶם לְמוֹקֵשׁ. גַּם זֶה הֶחָנֵף גָּדוֹל עֲוֹנוֹ כִּי הֶחֱלִיק אֵלָיו בְּעֵינָיו וְלֹא יָשׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְלֹא יִדְאַג לְעֵינָיו כִּי צַדִּיק הוּא בְּעֵינָיו וְכָל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מֵעֲדַת הַצַדִּיקִים אִם יְשַׁבְּחוּהוּ יֹאמַר בְּלִבּוֹ אָמְנָם יָדַעְתִּי כִּי כֵן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא) בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִית רֵעֵהוּ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ. פֵּרוּשׁ הֶחָנֵף מַשְׁחִית רֵעֵהוּ בְּפִיו כִּי יְשַׁבְּחֶנּוּ וְיַאֲמֵן לִדְבָרָיו וְיַקְשֶׁה אֶת רוּחוֹ וְיַרְאֶה אֶת נַפְשׁוֹ בִּיקָר וְלֹא יָבִין אֶת עֻפְּלֶה נַפְשׁוֹ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדוֹ גַּם יָרוּם לְבָבוֹ וְיִפֹּל בְּמִכְמוֹרוֹת גַּאֲוָתוֹ. הִנֵּה כִּי הַשְׁחֵת הִשְׁחִיתוּ בְּחֵלֶק שְׂפָתָיו וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ. הַצַדִּיקִים יֵחָלְצוּ בְּדַעְתָּם מִנִּזְקֵי הֶחָנֵף כִּי אִם יְשַׁבְּחֶנּוּ וְלֹא יָרוּם לְבָבוֹ לְמַעַן זֹאת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: אֲפִלּוּ כָּל הָעוֹלָם אוֹמְרִים עָלֶיךָ צַדִּיק אַתָּה הֱוֶי בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע וְאִמְרוּ אִם יֵשׁ עָלֶיךָ רֵעִים מִקְּצָתָם מְשַׁבְּחִים וּמִקְּצָתָם מוֹכִיחִים, אֱהֹב אֶת הַמּוֹכִיחִים וּשְׂנוֹא אֶת הַמְשַׁבְּחִים, כִּי אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם יְבִיאוּךָ וְאֵלֶּה בְּרָעָתְךָ יְשַׂמְּחוּךָ כִּי יְשַׁבְּחוּךָ וְיִתָּכֵן גַּם כֵּן לְפָרֵשׁ וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלְצוּ רֵיעֵיהֶם כִּי לֹא יַחֲנִיפוּ לָהֶם, אֲבָל הוֹכֵחַ יוֹכִיחוּם וְיוֹרוּ אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ בְּתָעוּתָם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ. (שם כו) וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה הִמְשִׁיל פֶּה חָלָק לְדֶרֶךְ חֲלַקְלַקּוֹת וְאָמַר כִּי כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הָאָדָם וְיִדְחֶה בְּלֶכְתּוֹ בְּדֶרֶךְ חֲלַקְלַקּוֹת כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לה) יְהִי דַּרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקּוֹת וּמַלְאַךְ ה' רוֹדְפָם. כֵּן יִפֹּל הָאָדָם וּמָחָה בְּפֶה חָלָק וְהוּא פֶּה חָנֵף עַל הָעִנְיָן שֶׁבֵּאַרְנוּ אֲשֶׁר אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (שם יב) יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת. קִלֵּל פֶּה חָלָק, כִּי יַשְׁחִית בּוֹ רֵעֵהוּ. וְהַלָּשׁוֹן הַקָּשֶׁה שֶׁהוּא הֶחָלָק וְהוּא לָשׁוֹן הָרָע. וְיֵשׁ מִן הַחֲנֵפִים שֶׁמִּתְכַּוְּנִים לְהַחֲנִיף לְאַנְשֵׁי זְרוֹעַ כְּדֵי שֶׁיְּכַבְּדוּ אוֹתָם וִינַשְּׂאוּם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ לְשֵׁם כָּבוֹד לְסוֹף נִפְטָר מִמֶּנּוּ בְּקָלוֹן: