---

פרשת דברים

---

דברים יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

א (א) אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּין-פָּארָ֧ן וּבֵין-תֹּ֛פֶל וְלָבָ֑ן וַֽחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב: אִלֵין פִּתְגָמַיָא דִי מַלִיל מֹשֶׁה עִם כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא אוֹכַח יָתְהוֹן עַל דְחָבוּ בְמַדְבְּרָא וְעַל דְאַרְגִיזוּ בְמֵישְׁרָא לָקֳבֵל יַם סוּף בְּפָארָן אִתַּפָּלוּ עַל מַנָא וּבַחֲצֵרוֹת אַרְגִיזוּ עַל בִּשְׂרָא וְעַל דַעֲבָדוּ עֵגַל דִדְהָב:

 רש''י   אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל: אל כל ישראל. אלו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אלו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כלם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב: במדבר. לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות טז, ג) מי יתן מותנו וגו' : בערבה. בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: מול סוף. על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם יד, יא) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר (תהלים קו, ז) וימרו על ים בים סוף, כדאיתא בערכין (טו, א) : בין פארן ובין תפל ולבן. אמר רבי יוחנן [רשב''י] חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תפל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא, ה) ונפשנו קצה בלחם הקלקל ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים: וחצרות. במחלקתו של קרח. דבר אחר אמר להם, היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום: ודי זהב. הוכיחן על העגל שעשו בשביל רב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב, י) וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:

(ב) אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר-שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: מַהֲלַךְ חָד עֲשַׂר יוֹמִין מֵחוֹרֵב אוֹרַח טּוּרָא דְשֵׂעִיר עַד רְקַם גֵיאָה:

 רש''י   אחד עשר יום מחרב. אמר להם משה ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך אחד עשר יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, שהרי בעשרים באיר נסעו מחורב שנאמר (במדבר י, יא) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו' ובעשרים ותשעה בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע, צא מהם שלשים יום שעשו בקברות התאוה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה:

(ג) וַֽיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי-עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם: וַהֲוָה בְּאַרְבְּעִין שְׁנִין בְּחַד עֲשַׂר יַרְחָא בְּחַד לְיַרְחָא מַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָתֵהּ לְוָתְהוֹן:

 רש''י   ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו וכו' כדאיתא בספרי. וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר (ש''א יב, ג) הנני ענו בי. וכן דוד את שלמה בנו:

(ד) אַֽחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר-יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי: בָּתַר דִמְחָא יָת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דְיָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן וְיָת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן דְיָתֵב בְּעַשְׁתָּרוֹת בְּאֶדְרֶעִי:

 רש''י   אחרי הכתו. אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצא עלה שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן: סיחן וגו' אשר יושב וגו' . אלו לא היה סיחון קשה והיה שרוי בחשבון, היה קשה, שהמדינה קשה, ואלו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה היתה קשה, שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה: אשר יושב בעשתרת. המלך קשה והמדינה קשה: עשתרת. הוא לשון צוקין וקושי כמו (בראשית יד, ה) עשתרות קרנים, ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים שהיו שם רפאים שהכה אמרפל, שנאמר (בראשית יד, ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ועוג נמלט מהם והוא שנאמר (שם יד, יג) ויבא הפליט, ואומר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים: באדרעי. שם המלכות:

(ה) בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת-הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר: בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא בְּאַרְעָא דְמוֹאָב שָׁרֵי מֹשֶׁה פָּרֵשׁ יָת אוּלְפַן אוֹרַיְתָא הָדָא לְמֵימָר:

 רש''י   הואיל. התחיל כמו (בראשית יח, כז) הנה נא הואלתי: באר את התורה. בשבעים לשון פרשה להם:

(ו) יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב-לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה: יְיָ אֱלָהָנָא מַלִיל עִמָנָא בְּחוֹרֵב לְמֵימָר סַגִי לְכוֹן דִיתֶבְתּוּן בְּטוּרָא הָדֵין:

 רש''י   רב לכם שבת. כפשוטו. ויש מדרש אגדה הרבה לכם גדלה ושכר על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין, שרי אלפים ושרי מאות:

---

נביאים - ישעיה - פרק א

א (א) חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן-אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל-יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה: נְבוּאַת יְשַׁעְיָה בַר אָמוֹץ דְּאִתְנַבֵּי עַל אֱנַשׁ יְהוּדָה וְיָתְבֵי יְרוּשְׁלֵם בִּימֵי עֻזִיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכַיָּא דְּבֵית יְהוּדָה :

 רש''י   חזון ישעיהו בן אמוץ וגו' . א''ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה מלך יהודה אחים היו : אשר חזה על יהודה וירושלים . והלא על כמה אומות נתנבא משא בבל משא מואב הא למדת שאין זה תחלת הספר ולא נקרא הספר על שם החזון הזה וכן שנינו בברייתא דמכילתא , בשנת מות המלך עוזיהו תחלת הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בסדר והדברים מוכיחים שהרי ביום הרעש יום שנצטרע עוזיהו נאמר ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ( לקמן ו ) ואמר הנני שלחני למדנו שהוא תחלת שליחותו ונבואה זו נאמרה אח''כ ועל זו לבדה נאמר אשר חזה על יהודה וירושלים כשם שאמר על משא כל אומה ואומה משא אומה פלוני אף כאן כתב חזון זה חזה על יהודה וירושלים ולפי שהם תוכחות קושי קראם חזון שהוא קשה מעשרה לשונות שנקראת נבואה כמש''א בב''ר וראיה לדבר חזות קשה הוגד לי ( לקמן כא ) : בימי עוזיהו וגו' . מלכי יהודה . ד' מלכים הללו קפח בימיו ביום שנצטרע עוזיהו שרתה שכינה עליו ונתנבא כל ימי המלכים הללו עד שעמד מנשה והרגו ( ונבואה זו נאמרה בימי חזקיהו אחר שגלו עשרת השבטים כת''י ) :

(ב) שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי: שְׁמָעוּ שְׁמַיָּא דְּזָעוּ כַּד יְהָבִית אוֹרָיְתִי לְעַמִּי וְאַצִיתִי אַרְעָא דְּאִתְרְגִישַׁת מִן קֳדָם פִּתְגָּמַי אֲרֵי יְיָ מַלֵּיל עִמִּי בֵּית יִשְּׂרָאֵל קְרִיתִי לְהוֹן בְּנִין חֲבִבְתִּינוּן וִיקַרְתִּינוּן וְאִנּוּן מְרָדוּ בְּמֵימְרִי :

 רש''י   שמעו שמים והאזיני ארץ . משה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ ( דברים לב ) למה שינה ישעיה את הלשון שנו רבותינו בדבר זה ומדרשות רבים בפ' האזינו בספרי ונחלקו חכמים עליהם ואמרו אין הדבר כן אלא בזמן שהעדים באים ומעידים ונמצאו דבריהם מכוונין עדותן קיימת ואם לאו אין עדותן קיימת אילו לא בא ישעיה ונתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ היו שמים מעידים ואומרים כשנקראו לעדות זו בימי משה שאמר העידותי בכם היום בהאזנה שמענו והארץ מעידה אני נקראתי בלשון שמיעה ואין עדותן מכוונת בא ישעיה וחלף את הדבר נמצאו שניהם מעידים בלשון האזנה ובלשון שמיעה : כי ה' דבר . ( שתהיו עדים בדבר כשהתרתי בם בימי משה לכן באו ושמעו שאני מתווכח עמם שעברו על ההתראה אני לא סרחתי בהם אלא גידלתים ורוממתים והם פשעו בי , ס''א ) שתהיו עדים לדבר והיכן דבר האזינו השמים ואדברה ( שם ) במכילתא :

(ג) יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן: יְדַע תּוֹרָא זָבְּנֵיהּ וַחֲמָרָא אוּרְיָא דְּמָרוֹהִי יִשְּׂרָאֵל לָא אַלִּיף לְמִידַע דַּחַלְתִּי עַמִּי לָא אִסְתַּכָּל לְמֵתַב לְאוֹרַיְתִי :

 רש''י   קונהו . מתקנו בחרישה ביום ומאחר שהרגילו בכך יודע בו אבל חמור אטום אינו מבין בעליו עד שיאכילנו וישראל לא נתפקח לידע כשור כשקראתיו ישראל יהיה שמך והודעתיו קצת חוקותי והם עזבוני כדמפורש ( ביחזקאל כ ל''ט ) ואומר איש את גלולי וגו' ואף לאחר שהוצאתים ממצרים והאכלתים את המן וקראתי אותם עמי בני ישראל לא התבוננו כחמור ( סא''א ) ד''א ידע שור קונהו מכיר השור קונהו להיות מוראו עליו לא שינה מה שגזרתי עליו לומר איני חורש היום וחמור לא אמר לבעליו איני טוען היום ומה אלו שנבראו לשמשכם ואינם לא לקיבול שכר אם יזכו ולא לשילום פורענות אם חוטאים לא שינו את מדתם שגזרתי עליהם וישראל שאם זוכים מקבלים שכר ואם חוטאים מקבלים פורענות : לא ידע . לא אבו לידע וידעו ודשו בעקב ועמי לא נתן לב להתבונן :

(ד) ה֣וֹי | גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֹ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת-יְהוָ֗ה נִֽאֲצ֛וּ אֶת-קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר: וַי עַל דְּאִתְקְרִיאוּ עַם קַדִּישׁ וַחֲטוֹא כְּנִישָׁא בְּחִירָא וְאַסְגִּיאוּ חוֹבִין אִתְכְּנִיאוּ בְּזַרְעָא רְחִימָא וְאַבְאִישׁוּ אִתְאַמַּר לְהוֹן בְּנִין חֲבִיבִין וְחַבִּילוּ אוֹרְחַתְהוֹן שְׁבָקוּ יַת פּוּלְחָנָא דַּיְיָ קָצוּ בְּדַחֲלַת קַדִּישָׁא דְּיִשְּׂרָאֵל וּבְדִיל עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא אִסְתַּחֲרוּ וַהֲווֹ לַאֲחוֹרָא :

 רש''י   הוי . כל הוי שבמקרא לשון קובל וקונה כאדם הגונח מלבו וצועק אהה אלא שיש מהם מועטין שהם ל' צעקת קריאת קול כמו הוי הוי ונוסו מארץ צפון ( זכריה ב ) ותרגומו אכלו לשון הכרזה , הוי יש לזעוק על גוי קדוש הנהפך להיות גוי חוטא ועם שנאמר בו כי עם קדוש אתה נהפך להיות עם כבד עון : עם כבד עון . כבדות עון , כבד אדם שהוא כבד פישנ''ט בלעז כבד שם דבר של כבדות פישנטומ''א בלעז ודבוק עם תיבת עון : זרע מרעים . והם היו זרע ברך ה' , בנים היו להקב''ה נהפכו למשחיתים : נאצו . הרגיזו : נזורו אחור . אין נזירה בכל מקום אלא לשון פרישות וכה''א וינזרו מקדשי בני ישראל ( ויקר' כב ) נזיר אחיו ( בראשית מט ) אף כאן נזורו נסוגו לאחוריהם מאצל המקום :

(ה) עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה כָּל-רֹ֣אשׁ לָחֳלִ֔י וְכָל-לֵבָ֖ב דַּוָּֽי: לָא מִסְתַּכְּלִין לְמֵימָר עַל מָה לָקֵינָא עוֹד מוֹסְפִין לְמֶחֱטֵי וְלָא אַמְרִין מָה דֵּין כָּל רֵישׁ מְרַע וְכָל לֵבָב דַוָּי :

 רש''י   על מה תוכו וגו' . אדם שלקה וחוזר על סרחונו חברו מוכיחו ואומר לו על זה לקיתה ואינך נותן לב לומר על סורחן זה לקיתי לא אשוב לעשות עוד אף כאן על מה תוכו מאחר שעדיין אתם מוסיפים סרה לסור מאחרי המקום הלא כבר כל ראש לחלי ולמה לא תבינו :

(ו) מִכַּף-רֶ֤גֶל וְעַד-רֹאשׁ֙ אֵֽין-בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא-זֹ֙רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן: מִשְּׁאָר עַמָּא וְעַד רֵישָׁא לֵית בְּהוֹן דִּשְׁלִים בִּדְחַלְתִּי כּוּלְהוֹן סַרְבִין וּמְרָדִין אִיתְגָּאִילוּ בְּחוֹבִן כְּמָחָא מְרַסְּסָא לָא שַׁבְקִין מִזְדוֹנֵיהוֹן אַף לָא זַכְוָן וְלָא מְחַמְּדִין לְתַאֲבָתָא לְהוֹן לְאַגָּנָא עֲלֵיהוֹן :

 רש''י   מתום . לשון תמימות שלם מאין מכאוב : פצע . מכת חרב : חבורה . ל' חבלה : ומכה טריה . תירגם יונתן מרססא כתותה ומרוססת : טריה . דמיצייד''א בלע''ז ובל' גמרא יש טרייה לרישיה מנחם פי' לשון לחות כלומר לחה ורטובה תמיד נובעת מוישט''א בלע''ז : לא זורו . הנגעים האלה לא זורו ע''י רופאים אבקת סממני תחבושת לשון יזורה על נוהו גפרית ( איוב יח ) ומנחם פי' לשון רפואה כמו אין דן דינך למזור ( ירמיה ל ) . ולא חובשו . לשון רפואה : ולא רוככה בשמן . לא רככה מכתם בשמן כמשפט שאר מכות ואין נופל כאן לומר לא רוככו בשמן שאין מרככין אלא במקום המכה אבל המזור והחבישה נופל לשונם על כל הגוף לפיכך נופל בם לשון רבים לא זורו הנגעים ולא חובשו ויונתן פתר כל המקרא בלשון דוגמא על שהם מלוכלכים ומנוגעים בעון ותרגם מכף רגל ועד ראש מקטנים ועד גדולים אין בו מתום אין טוב בו פצע וחבורה פשע ועונות וחטאים , לא זורו וגו' כלומר לא נתרפאו לשוב בתשובה שלימה ולא רככה בשמן אפילו צד הרהור תשובה אין בלבם :

---

כתובים - תהילים - פרק ה

(יג) כִּֽי-אַתָּה֮ תְּבָרֵ֪ךְ צַ֫דִּ֥יק יְהוָ֑ה כַּ֝צִּנָּ֗ה רָצ֥וֹן תַּעְטְרֶֽנּוּ: מְטוּל דִּי אַנְתְּ תְּבָרֵךְ לְצַדִּיקַיָּא יְיָ הֵיךְ תְּרֵיסָא רַעֲוָא טָבָא תַכְלְלִנֵיהּ :

 רש''י   כצנה . המקפת שלש רוחותיו של אשם : רצון . נחת רוח אפימנ''ט בלעז : תעטרנו . תסובבנו כמו ( ש''א כג ) ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו :

ו (א) לַמְנַצֵּ֣חַ בִּ֭נְגִינוֹת עַֽל-הַשְּׁמִינִ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: לְשַׁבָּחָא בִּנְגִינָתָא עַל כִּנָּרָא דִּתְמַנְיָא נִימַיָּא תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד :

 רש''י   על השמינית . כינור של שמונה נימין ושמינית שמו וכן מצינו ( בד''ה א טו ) פלוני ובניו על השמינית לנצח :

(ב) יְֽהוָ֗ה אַל-בְּאַפְּךָ֥ תוֹכִיחֵ֑נִי וְֽאַל-בַּחֲמָתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי: יְיָ לָא בְרוּגְזָךְ תַּכְנִיעֵנִי וְלָא בְרִתְתָךְ תִּרְדֵּי יָתִי : (ג) חָנֵּ֥נִי יְהוָה֮ כִּ֤י אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי רְפָאֵ֥נִי יְהוָ֑ה כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי: חוּס עָלַי יְיָ מְטוּל דְּחַלָּשׁ אֲנָא אַסִּי יָתִי יְיָ מְטוּל דְּאִתְבִּיהִילוּ גַּרְמַי :

 רש''י   אומלל . נשחת ודל כח ( קופנדו''ן בלעז ) כמו היהודים האמללים דעזרא ( נחמיה ג ) :

(ד) וְ֭נַפְשִׁי נִבְהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד (ואת) וְאַתָּ֥ה יְ֝הוָ֗ה עַד-מָתָֽי: וְנַפְשִׁי אִתְבְּהִילַת לַחֲדָא וְאַנְתְּ יְיָ עַד אֵימָתַי רְוַח לִי :

 רש''י   ואתה ה' עד מתי . תביט ואינך רופא :

(ה) שׁוּבָ֣ה יְ֭הוָה חַלְּצָ֣ה נַפְשִׁ֑י ה֝וֹשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ: תּוּב יְיָ פְּצֵי נַפְשִׁי פְּרַק לִי בִּגְלַל טוּבָךְ :

 רש''י   שובה ה' . מחרונך : חלצה נפשי . מחוליי :

---

משנה תרומות פרק א

א. חֲמִשָׁה לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. הַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַקָּטָן, וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בִרְשׁוּת, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

 ברטנורה   (א) חמשה לא יתרומו. מנינא, למעוטי הא דאמר ר' יהודה לקמן, קטן שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה, קא משמע לן דאין תרומתו תרומה: החרש והשוטה והקטן כו'. כולהו מחד קרא נפקא לן דכתיב (שמות כח) דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אל בני ישראל, פרט לעכו''ם. מאת כל איש, פרט לקטן. אשר ידבנו לבו, פרט לחרש ושוטה שאין בהם דעת להיות נודבין. וקטן לא מצי ממעיט מאשר ידבנו לבו, דאיכא קטן שהגיע לעונת נדרים שיש לו דעת להיות נודב. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, פרט לתורם שאינו שלו. ושוטה, המאבד מה שנותנים לו קרוי שוטה: אפילו ברשות. של ישראל, שעשאו ישראל שלוחו לתרום: אין תרומתו תרומה. דכתיב (במדבר יח) כן תרימו. גם אתם, גם, לרבות שלוחכם, מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית:

ב. חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, לֹא יִתְרוֹם. וְאִם תָּרַם, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. חֵרֵשׁ שֶׁדִּבְּרוּ בוֹ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם, שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵע וְלֹא מְדַבֵּר:

 ברטנורה   (ב) לא יתרום. לכתחילה, דצריך להשמיע לאזניו כשיברך: והחרש שדברו בו חכמים בכל מקום וכו'. לאו כללא הוא, דבריש חגיגה תני חרש, ומדבר ואינו שומע בכלל, ובפרק מצות חליצה לענין חליצה: שאינו שומע ואינו מדבר. שנולד חרש ממעי אמו וכיון שלא שמע מעולם מה שמדברים לו אי אפשר לו שידבר:

ג. קָטָן שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עַד שֶׁלֹּא בָא לְעוֹנַת נְדָרִים, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. מִשֶׁבָּא לְעוֹנַת נְדָרִים, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

 ברטנורה   (ג) רבי יהודה אומר תרומתו תרומה. בדיעבד דלית ליה לר' יהודה הך דרשא מאת כל איש פרט לקטן: עד שלא בא לעונת נדרים. הזכר בן י''ב שנה ויום אחד, והנקבה בת י''א שנה ויום אחד, ומאותה עונה ואילך אם תרם תרומתו תרומה. והלכה כרבי יוסי:

ד. אֵין תּוֹרְמִין זֵיתִים עַל הַשֶּׁמֶן, וְלֹא עֲנָבִים עַל הַיָּיִן. וְאִם תָּרְמוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תְּרוּמַת עַצְמָן בָּהֶם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

 ברטנורה   (ד) אין תורמין וכו'. מי שיש לו שמן שחייב להפריש ממנו תרומה, וזיתים שחייב להפריש מהן תרומה, אינו יכול לתרום מן הזיתים כפי השיעור שיש לו לתרום על הזיתים ועל השמן ולפטור השמן בתרומת הזיתים דכתיב (שם) כדגן מן הגורן, מן הגמור על הגמור ולא ממה שאינו גמור על הגמור: ואם תרמו בית שמאי אומרים תרומת עצמן יש בהן. כלומר אין כאן תרומה אלא על הזיתים בלבד אבל לא על השמן: ובית הלל אומרים אינה תרומה. הואיל ונתכוון לתרום גם על השמן אין כאן תרומה לא על הזיתים ולא על השמן והרי הוא כאילו לא תרם כלל:

ה. אֵין תּוֹרְמִין מִן הַלֶּקֶט, וּמִן הַשִּׁכְחָה, וּמִן הַפֵּאָה, וּמִן הַהֶפְקֵר, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְלֹא מִן הַחַיָּב עַל הַפָּטוּר, וְלֹא מִן הַפָּטוּר עַל הַחַיָּב, וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחֻבָּר, וְלֹא מִן הַמְחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ, וְלֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן, וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ, וְלֹא מִפֵּירוֹת הָאָרֶץ עַל פֵּירוֹת חוּצָה לָאָרֶץ, וְלֹא מִפֵּירוֹת חוּצָה לָאָרֶץ עַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ. וְאִם תָּרְמוּ, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

 ברטנורה   (ה) אין תורמין מן הלקט מן השכחה ומן הפאה. מי שיש לו כרי של טבל אינו יכול להפריש עליו תרומה מלקט ושכחה ופאה שבידו שאלו מתנות עניים הן ואינו יכול לתקן טבלו במתנות עניים: ההפקר. דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, ממה שיש לך ואין לו, אתה חייב ליתן לו, יצא הפקר שידך וידו שוין בו: ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו. אין תורמין ממנו תרומה גדולה על כרי של טבל שבידו, ואיצטריך לאשמועינן היכא שהקדימו בן לוי לכהן בשבלים שהוא פטור מתרומה גדולה. ודוקא שניטלה תרומתו אבל לא ניטלה תרומתו יכול לתרום דתניא בספרי מנין לבן לוי שרצה לעשות ממעשר ראשון שלו תרומה גדולה מנין שעושה, תלמוד לומר (במדבר יח) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, מכאן שאם רצה לעשותו תרומה לאחרים, עושה. יכול אף לאחר שניטלה תרומתו יהא עושה אותו תרומה לאחרים, תלמוד לומר (שם) את מקדשו ממנו, בזמן שקדשו בתוכו הוא עושה אותו תרומה לאחרים, אין קדשו בתוכו אין עושה אותו תרומה לאחרים: ולא ממעשר שני והקדש שנפדו. האי תנא סבר מעשר שני ממון גבוה הוא, והיכא דלא נפדו פשיטא דאינו יכול לתקן טבלו בממון של גבוה, אבל היכא דנפדו סלקא דעתך אמינא דיכול לעשותן תרומה גדולה על טבלו. וכי תימא הא נמי פשיטא דחולין גמורים הוא, איצטריך היכא דהקדימו בשבלים דפטור מתרומה גדולה כדפרישית במעשר ראשון: והקדש שנפדו. נמי איצטריך, כשהקדיש טבל ומרחו הגזבר ואחר כך פדאו דפטור מן התרומה: מן הפטור על החיוב. כגון מפירות שלא הביאו שליש שהן פטורין מן המעשרות, על הפירות שהביאו שליש שהן חייבין במעשרות: ולא מן התלוש על המחובר. דכתיב (שם) והרמותם ממנו, שלא יתרום מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש, דלשון הרמה לא שייך אלא בתלוש וממנו משמע שהתרומה והחולין שניהם שוין: מן החדש על הישן. מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו דכתיב (דברים יד) היוצא השדה שנה שנה, אבל שדה שעושה שני גרנות בשנה כגון שדה בית השלחין, תורמים ומעשרים מזה על זה: ולא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ. דכתיב (ויקרא כז) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, גלי קרא במעשר והוא הדין לתרומה וכן אין תורמין מפירות הארץ על פירות שבסוריא ולא מפירות שבסוריא על פירות שבארץ:

ו. חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. הָאִלֵּם, וְהַשִּׁכּוֹר, וְהֶעָרוֹם, וְהַסוּמָא, וּבַעַל קֶרִי. לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

 ברטנורה   (ו) חמשה לא יתרומו. מנינא למעוטי מדר' יהודה דאמר קטן שתרם תרומתו תרומה: האלם. והוא ששומע אלא שנשתתק מחמת חולי, לא יתרום, לפי שאינו יכול לברך, וכן הערום אינו יכול לברך דכתיב (דברים כג) ולא יראה בך ערות דבר, בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערוה: ובעל קרי. נמי בזמן התקנה מקמי דבטלוה לטבילותיה לא הוה מצי לברך דתנן בעל קרי מהרהר בלבו: השכור והסומא. אינם יודעים לברור מן היפה ואנן בעינן שיהא התורם בורר ותורם מן היפה דכתיב (במדבר יח) מכל חלבו את מקדשו. ושכור מקרי כל שאינו יכול לדבר בפני המלך מחמת שכרותו:

ז. אֵין תּוֹרְמִין, לֹא בַמִּדָּה, וְלֹא בַמִּשְׁקָל, וְלֹא בַמִּנְיָן. אֲבָל תּוֹרֵם הוּא אֶת הַמָּדוּד וְאֶת הַשָּׁקוּל וְאֶת הַמָּנוּי. אֵין תּוֹרְמִין בַּסַל וּבַקֻפָּה שֶׁהֵם שֶׁל מִדָּה, אֲבָל תּוֹרֵם הוּא בָהֶן חֶצְיָן וּשְׁלִישָׁן. לֹא יִתְרוֹם בַּסְאָה חֶצְיָהּ, שֶׁחֶצְיָהּ מִדָּה:

 ברטנורה   (ז) אין תורמין לא במדה. דכתיב (שם) ונחשב לכם תרומתכם, במחשבה אתה תורם כלומר מאומד, ואי אתה תורם לא במדה ולא במשקל ולא במנין, ואף על גב דהאי קרא בתרומת מעשר הוא דכתיב, אם אינו ענין לתרומת מעשר שהרי נתנה בו התורה שיעור, מעשר מן המעשר, וצריך שימדוד כדי שיתן השיעור הראוי, תנהו ענין לתרומה גדולה שלא נתנה בה תורה שיעור: אבל תורם הוא את המדוד. שמודד הוא את טבלו או מונה ושוקל את טבלו ומכניסו לתוך ביתו, וכשמפריש התרומה גדולה ממנו מפריש מאומד ולא ימדוד ולא ישקול ולא ימנה: אין תורמין בסל ובקופה שהם של מדה. שהרואה אומר במדה הוא תורם: אבל תורם הוא בהן חציין ושלישן. דכיון דאינו ממלא אותן ליכא למגזר: שחציה מדה. שיש בסאה פעמים סימנים עד מקום חציה, ואיכא למגזר דלמא אתי לתרום במדה:

ח. אֵין תּוֹרְמִין שֶׁמֶן עַל זֵיתִים הַנִּכְתָּשִׁין, וְלֹא יַיִן עַל עֲנָבִים הַנִּדְרָכוֹת. וְאִם תָּרַם, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם. הָרִאשׁוֹנָה מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ, אֲבָל לֹא שְׁנִיָּה:

 ברטנורה   (ח) הזיתים הנכתשין. רגילים היו לכתוש הזיתים במכתשת להוציא שמנן: תרומתו תרומה. גמורה היא מדאורייתא: ויחזור ויתרום. מדרבנן, לאחר שישלים כתישת אותן הזיתים ודריכת הענבים, יחזור ויוציא תרומה שנית כשיעור הצריך לשמן וליין שיצא: הראשונה מדמעת. אם נפלה לפחות ממאה חולין, נעשה הכל מדומע ואסור לזרים וימכור הכל לכהן דתרומה גמורה היא מדאורייתא: וחייבין עליה חומש. זר האוכלה בשגגה משלם קרן וחומש כדין כל זר האוכל תרומה: אבל לא שניה. לפי שאינה אלא מדרבנן. לפיכך אינה נאכלת עד שיפרישו עליה תרומה ומעשרות ממקום אחר, דמדאורייתא היא טבל גמור. ואי קשיא מאי שנא הכא בתורם שמן על הזיתים הנכתשים דתרומתו תרומה ויחזור ויתרום ומאי שנא לעיל גבי התורם זיתים על השמן וענבים על היין דאין תרומתו תרומה, ויש לומר דהתורם זיתים על השמן איכא פסידא לכהן לפיכך אין תרומתו תרומה אבל בתורם שמן על הזיתים הנכתשים דליכא פסידא לכהן תרומתו תרומה אלא דרבנן הוא דגזור דיחזור ויתרום:

ט. וְתוֹרְמִין שֶׁמֶן עַל זֵיתִים הַנִּכְבָּשִׁין, וְיַיִן עַל עֲנָבִים לַעֲשׂוֹתָם צִמּוּקִים. הֲרֵי שֶׁתָּרַם שֶׁמֶן עַל זֵיתִים לַאֲכִילָה, וְזֵיתִים עַל זֵיתִים לַאֲכִילָה, וְיַיִן עַל עֲנָבִים לַאֲכִילָה, וָעֲנָבִים עַל עֲנָבִים לַאֲכִילָה, וְנִמְלַךְ לְדָרְכָן, אֵינוֹ צָרִיךְ לִתְרוֹם:

 ברטנורה   (ט) זיתים הנכבשים. זיתים מלוחים וכבושים ביין או בחומץ כדי שיתקיימו וחשיבי דבר שנגמרה מלאכתו הלכך תורמין מן השמן עליהם, דדוקא שמן על זיתים העומדים לצאת שמנו וכן יין על ענבים העומדות לידרך הוא דאסור לתרום, אבל יין על צמוקים ושמן על זיתים הנכבשים שרי. וכשהוא תורם מן השמן על הזיתים הנכבשים ומן היין על הצמוקים, תורם לפי השמן הראוי שיצא מן הזיתים הנכבשים ולפי היין הראוי שיצא מן הצמוקים: אין צריך לתרום. הואיל וכי קא תרם שפיר קא תרם שהרי באותה שעה היו עומדות לאכילה:

י. אֵין תּוֹרִמִין מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וְלֹא מִדָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתוֹ עַל דָבָר שׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתוֹ, וְלֹא מִדָּבָר שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

 ברטנורה   (י) אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו. מדבר שנתמרח בכרי: על דבר שלא נגמרה מלאכתו. שלא נתמרח בכרי דכתיב (במדבר יח) כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב, מן הגמור על הגמור ולא מן הגמור על שאינו גמור ולא משאינו גמור על הגמור: ואם תרמו תרומתו תרומה. ודוקא בשאר פירות. אבל התורם מן הזיתים על השמן או מן הענבים על היין, הא אמרינן לעיל דאין תרומתו תרומה משום דאית ביה פסידא לכהן כדאמרן:

---

גמרא ברכות דף נ''א ע''א

אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: שְׁלשָה דְּבָרִים סָח לִי סוּרִי''אֵל שַׂר הַפָּנִים. אַל תִּטּוֹל חֲלוּקְךָ בְּשַׁחֲרִית מִיַּד הַשַּׁמָּשׁ וְתִלְבַּשׁ. וְאַל תִּטּוֹל יָדֶיךָ מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. וְאַל תַּחֲזִיר כּוֹס אַסְפַּרַגּוֹס אֶלָּא לְמִי שֶׁנְּתָנוֹ לְךָ מִפְּנֵי שֶׁתַּכְסְפִית וְאַמְרֵי לָהּ אִיסְתַּלְגָנִית שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מְצַפִּין לוֹ לָאָדָם וְאוֹמְרִין: אֵימָתַי יָבֹא אָדָם לִידֵי אֶחָד מִדְּבָרִים הַלָּלוּ וְיִלָּכֵד. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁלשָה דְּבָרִים סָח לִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת: אַל תִּטּוֹל חֲלוּקְךָ שַׁחֲרִית מִיַּד הַשַּׁמָּשׁ וְתִלְבַּשׁ. וְאַל תִּטּוֹל יָדֶיךָ מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. וְאַל תַּעֲמוֹד לִפְנֵי הַנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁחוֹזְרוֹת מִן הַמֵּת, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי מְרַקֵּד וּבָא לִפְנֵיהֶן וְחַרְבִּי בְּיָדִי וְיֵשׁ לִי רְשׁוּת לְחַבֵּל, וְאִי פָּגַע מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ לִנְשׁוֹף מִדּוּכְתֵּיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת אִי אִיכָּא נַהֲרָא לִיעַבְרֵהּ וְאִי אִיכָּא דַּרְכָּא אָחֳרִינָא לֵיזִיל בָּהּ וְאִי אִיכָּא גּוּדָא לֵיקוּם אֲחוֹרָא וְאִי לָא לִיהַדַּר אַפֵּיהּ וְלֵימָא (זכריה ג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ וְגוֹ' עַד דְּחַלְּפֵי מִינֵּיהּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבִּי אַבְּהוּ וְאַמְרֵי לָהּ: בְּמַתְנִיתָּא תָּנָא עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה טָעוּן הֲדָחָה וּשְׁטִיפָה חַי וּמָלֵא עִטּוּר וְעִטּוּף נוֹטְלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו וְנוֹתְנוֹ בְּיָמִין וּמַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף מְשַׁגְּרוֹ בְּמַתָּנָה לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא אַרְבָּעָה בִּלְבַד: הֲדָחָה, שְׁטִיפָה, חַי וּמָלֵא:

 רש''י  סוריאל. מלאך חשוב לבוא לפני המלך: אל תטול חלוקך וכו'. אלא אתה בעצמך טלהו ממקום שהוא שם ותלבשנו: תכספית. שם חבורת שדים: איסתלגנית. שם חבורת מלאכי חבלה: אימתי וכו'. רבי ישמעאל עלה לרקיע ע''י שם בברייתא דמעשה מרכבה: גודא. כותל: כוס של ברכה. ברכת המזון: מן הקרקע. אם ע''ג קרקע הסב ואם ע''ג שלחן מגביהו מן השלחן: במתנה. דרך דורון וחשיבות: לאנשי ביתו. לאשתו: חי. שמוזגו במים לאחר שנתנו בכוס חי אבל לברך עליו חי הא אמרן במתניתין אין מברכין א''נ חי בלע''ז פריש''ק להביא מן החבית לשמו:

---

זוהר חדש דף א' דף ע''א.

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. רַבִּי חֲנִינַאי וְרַבָּנָן פָּתְחֵי קְרָא בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן (בראשית ב'): וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן וְגוֹ'. 'וַיִּקַּח', בַּמֶּה לְקָחוֹ. רַבִּי חֲנִינַאי אָמַר: לְקָחוֹ בִּדְבָרִים, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ויקרא ח'): קַח אֶת אַהֲרֹן. וְרַבָּנָן אַמְרֵי לְקָחוֹ בְּרוּחַ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (מלכים ב' ב'): ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ. וְיַנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן כְּדֵי לִהְיוֹת לוֹ הַנָּחָה לָדַעַת וּלְהַכִּיר הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינַאי: הַתּוֹרָה לִמְּדָהּ הַקֻּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב כ''ח): אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ וְגוֹ' וַיֹּאמֶר לְאָדָם. וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְּסִין עַד שֶׁרָאָה סְמָאֵ''ל בַּשָּׁמַיִם וְקִנֵּא לוֹ וְיָרַד מִן הַשָּׁמַיִם כִּדְמוּת צֵל עַל נָחָשׁ הַנָּחָשׁ נִרְאָה וְהַצֵל עָלָיו תּוּקְפָּא וְחֵילָא דִּילֵהּ קָרִיב הַהוּא נָחָשׁ לְגַבֵּי אִתְּתָא דְּדַעְתָּהּ קַלָּה מִן הָאִישׁ. מִכָּאן דְּאִתְּתָא לָא אִתְפַּתְּתָא אֶלָּא בְּאִתְּתָא אָחֳרָא: וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים. מִיָּד פָּתַח בְּאַף מֵהָכָא דְּבִתְחִלַּת דְּבָרָיו שֶׁל אָדָם נִכָּר מִי הוּא, כָּךְ הוּא פָּתַח בְּאַף לְהוֹדִיעָהּ מִי הוּא, נָטַל סִימָן זֶה אִם תְּקַבֵּל אִם לֹא תְּקַבֵּל וְהִמְשִׁיכָהּ בִּדְבָרִים עַד שֶׁפָּתְחָה בְּאוֹת מֵם וְאָמְרָה: מִכָּל עֵץ הַגָּן אָכֹל נֹאכֵל. מִיָּד נָטַל הַנָּחָשׁ הָאוֹת וַיָּשֶׂם אוֹתָהּ עַל זְרוֹעוֹ הַשְׂמָאלִית וְהָיָה מַמְתִּין וָא''ו תָּי''ו מִפִּיהָ כְּדֵי לִהְיוֹת מו''ת נָכוֹן לִפְנֵיהֶם הִתְחִיל לְפַתּוֹתָהּ עַד דִּכְתִיב (בראשית ג'): וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה בְּטַעֲמָא סַגִּי וְתַקִּיף מְלַמֵּד, שֶׁפָּרְחוּ הָאוֹתִיּוֹת וָא''ו תָּי''ו וְסָלְקוּ לְהִתְחַבֵּר עִם אוֹת מֵ''ם וְאוֹת מֵ''ם הָיְתָה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת וְלֹא הָיְתָה מִתְחַבֶּרֶת בָּהֶם עַד שֶׁנִּתְפַּתְּתָה וְיָהֲבָהּ וָא''ו אַרְבָּעָה זִמְנִין וְאַקִּיפוּ לְאוֹת מֵ''ם לְאַרְבַּע סִטְרִין, דִּכְתִיב (שם): וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם הָא אַרְבַּע זִמְנִין וָא''ו תָּי''ו. מְלַמֵּד שֶׁסָבְבוּ לְאוֹת מֵ''ם לְאַרְבַּע צְדָדִים וְהַמֵּ''ם בְּאֶמְצַע מָוֶת בְּכָל סִטְרִין. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ירמיה ט'): כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ דָּא סְמָאֵ''ל דְּאִיהוּ חַד מֵחַלּוֹנֵי שְׁמַיָּא. וְעַל דָּא (תהלים פ''ט): מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָוֶת. מִיָּד שָׁלַט בָּהּ וְהִטִּיל בָּהּ זֻהֲמָא. נָחַת קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶחֱמֵי וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ. תָּא חֲזֵי, קֹדֶם שֶׁחָטְאוּ הָיְתָה הַשְּׁכִינָה עֲטָרָה עַל רָאשֵׁיהֶם לִהְיוֹת בִּשְׁבִילָם שׁוֹרָה עַל הָעוֹלָם כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ כִּבְיָכוֹל, תָּשׁ כֹּחָהּ וְאִסְתַּלְּקַת וְלָא שַׁלִּיטָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁארֵי לְקוֹנֵן וְאָמַר אֵיכָה מַה תְּהֵא מִינָהּ שֻׁלְטָנוּתָא אַעֲדֵי מִינָהּ אוּף הָכִי בְּחֻרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא שֻׁלְטָנוּתָא אַעֲדֵי וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁארֵי לְמִסְפַּד וְאָמַר אֵיכָה מַה תְּהֵא עָלָהּ:

 תרגום הזוהר  אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד: רַבִּי חֲנִינַאי וְרַבָּנָן פָּתְחוּ הַכָּתוּב בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. שֶׁכָּתוּב, וַיִּקַח ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן וְגוֹ'. וַיִּקַח, בַּמֶּה לְקָחוֹ. רַבִּי חֲנִינַאי אָמַר לְקָחוֹ בִּדְבָרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב קַח אֶת אַהֲרֹן, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ לְקָחוֹ בִּדְבָרִים. וְרַבָּנָן אָמְרוּ, לְקָחוֹ בָּרוּחַ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, הַיּוֹם ה' לוֹקֵחַ אֶת אֲדוֹנֶיךְ מֵעַל רֹאשֶׁךְ. וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן: הַיְנוּ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ מְנוּחָה לָדַעַת וּלְהַכִּיר הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה. שֶׁאָמַר רַבִּי חֲנִינַאי, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמֵּד אֶת הַתּוֹרָה לָאָדָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ וְגוֹ'. וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְהַלְּלִים לְפָנָיו. עַד שֶׁרָאָה סַמָּאֵ''ל בַּשָּׁמַיִם, וְנִתְקַנֵּא בּוֹ, וְיָרַד מִן הַשָּׁמַיִם כִּדְמוּת צֵל עַל הַנָּחָשׁ. הַנָּחָשׁ נִרְאֶה, וְהַצֵל עָלָיו שֶׁהוּא הַתֹּקֶף וְהַכֹּחַ שֶׁלּוֹ, שֶׁל הַנָּחָשׁ. קָרַב הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה, מִשּׁוּם שֶׁדַּעְתָּהּ קַלָּה מִשֶּׁל הָאִישׁ, מִכָּאן, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְפַּתָּה אֶלָּא עַל יְדֵי אִשָּׁה אַחֶרֶת. וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹקִים. מִיָּד פָּתַח בְּאַף. מִכָּאן נִשְׁמָע, שֶׁבִּתְחִלַּת דְּבָרָיו שֶׁל אָדָם נִכָּר מִי הוּא. כָּךְ הוּא פָּתַח בְּאַף, לְהוֹדִיעַ מִי הוּא. לָקַח לוֹ הַנָּחָשׁ הַסִּימָן הַזֶּה, לָדַעַת אִם תְּקַבֵּל דְּבָרָיו אִם לֹא תְּקַבֵּל, דְּהַיְנוּ אוֹת מ', וְאָמְרָה מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל נֹאכֵל. מִיָּד לָקַח הַנָּחָשׁ אֶת הָאוֹת וַיָּשֶׂם אוֹתוֹ עַל זְרֹעוֹ הַשְׂמָאלִית, וְהָיָה מְחַכֶּה עַל ו' ת' לִשְׁמֹעַ מִפִּיהָ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַצֵרוּף מָוֶת נָכוֹן לִפְנֵיהֶם. הִתְחִיל לְפַתּוֹתָהּ עַד שֶׁכָּתוּב, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה, בְּטַעַם גָּדוֹל וְחָזָק, מְלַמֵּד, שֶׁפָּרְחוּ הָאוֹתִיּוֹת ו' ת' שֶׁל וַתֵּרֶא, וְעָלוּ לְהִתְחַבֵּר עִם הָאוֹת מ'. וְהָאוֹת מ' הָיְתָה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, וְלֹא הָיְתָה מִתְחַבֶּרֶת עִמָּהֶם, עַד שֶׁנִּתְפַּתְּתָה. וְאָז נִגְזְרָה הַמִּיתָה לִבְנֵי הָעוֹלָם. וּפָרְחוּ ו''ת אַרְבַּע פְּעָמִים, וְהִקִּיפוּ אֶת הָאוֹת מ' לְאַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁכָּתוּב, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם. הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע פְּעָמִים ו' ת', שֶׁזֶּה מְלַמֵּד, שֶׁסִּבְּבוּ אֶת הָאוֹת מ' לְאַרְבַּע צְדָדֶיהָ, וְהַמ' בְּאֶמְצַע, וְנִמְצָא הַצֵרוּף מָוֶת בְּכָל הַצְדָדִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ''כִּי עָלָה מָוֶת בַּחֲלוֹנֵינוּ'', זֶהוּ סַמָּאֵ''ל, שֶׁהוּא אֶחָד מֵחֲלוֹנֵי הַשָּׁמַיִם. וְעַל כֵּן, מִי גֶּבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָוֶת. מִיָּד שָׁלַט בָּהּ, בְּחַוָּה, וְהִטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא. יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִרְאוֹת, וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ. בֹּא וּרְאֵה, קֹדֶם שֶׁחָטְאוּ, הָיְתָה הַשְּׁכִינָה עֲטָרָה עַל רֹאשֵׁיהֶם, שֶׁתִּהְיֶה שׁוֹרֶה בִּשְׁבִילָם עַל הָעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, כִּבְיָכוֹל, תָּשׁ כֹּחָהּ, שֶׁל הַשְּׁכִינָה, וְנִסְתַּלְּקָה וְלֹא שָׁלְטָה עַל הָעוֹלָם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְחִיל לְקוֹנֵן, וְאָמַר אֵיכָה, מַה יִּהְיֶה מִמֶּנָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהַמֶּמְשָׁלָה הֻסְּרָה מִמֶּנָּהּ. אַף כָּאן בְּחֻרְבָּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֻסְּרָה הַמֶּמְשָׁלָה מִן הַשְּׁכִינָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְחִיל לִסְפֹּד וְאָמַר, אֵיכָה, מַה יִּהְיֶה עָלֶיהָ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק יב

א. אִשָׁה לֹא תִּקְרָא בְּצִבּוּר מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִבּוּר. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת וְיוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין עוֹלֶה מִמִּנְיַן הַקּוֹרְאִים וְכֵן מַפְטִיר עוֹלֶה מֵהַמִּנְיָן שֶׁהֲרֵי הוּא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה. וְאִם הִפְסִיק שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּקַדִּישׁ בֵּין מַשְׁלִים וּבֵין הַמַּפְטִיר, אֵינוֹ עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן. צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם יוֹדֵעַ לִקְרוֹת אֶלָּא אֶחָד עוֹלֶה וְקוֹרֵא וְיוֹרֵד וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית עַד שֶׁיִּגְמֹר מִנְיַן הַקּוֹרְאִים שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם: ב. בְּכָל קְרִיאָה וּקְרִיאָה מֵאֵלּוּ כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְאַחֲרָיו לֵוִי וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל וּמִנְהָג פָּשׁוּט הוּא הַיּוֹם שֶׁאֲפִלּוּ כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ קדֶם לִקְרוֹת לִפְנֵי חָכָם גָּדוֹל מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה קדֶם לִקְרוֹת וְהָאַחֲרוֹן שֶׁגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה נוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד הַכֹּל, לְפִיכָךְ עוֹלֶה וּמַשְׁלִים אֲפִלּוּ גָּדוֹל שֶׁבַּצִבּוּר:

---

מוסר

ספר חסידים סימן קנג

יֵשׁ חָסִיד שֶׁלִּבּוֹ דּוֹלֵק אַחַר רְצוֹן בּוֹרְאוֹ וְאֵינוֹ מַרְבֶּה מַעֲשִׂים טוֹבִים כֶּחָסִיד הֶחָכָם מִפְּנֵי שֶׁקִּבֵּל מֵרַבּוֹ וּמַה שֶּׁחֲבֵרוֹ לֹא הִרְבָּה לְפִי שֶׁלֹּא קִבֵּל מֵרַבּוֹ וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ הָיָה מְקַיֵּם לְפִי שֶׁאָמְרוּ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה וְהִנֵּה מִי שֶׁלֹּא לָמַד שֶׁאֵין לִבּוֹ כִּסְפוֹג לְקַבֵּל הַלִּמּוּד וַאֲפִלּוּ קִבֵּל הֲרֵי זֶה לִבּוֹ סָתוּם וּפְעָמִים שֶׁאֵין יָכוֹל לְהָבִין וְלָדַעַת וּמָצִינוּ בַּתּוֹרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּכוֹל לְהָבִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה נֶעֱנַשׁ עָלֶיהָ עַל שֶׁלֹּא שָׂם עַל לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר לא) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְבָא הַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. וְלָמָּה לֹא עָנוּ לוֹ: וְלָמָּה לֹא צִוִּיתָ לָנוּ, וַהֲלֹא לֹא אָמַרְתָּ לָנוּ לְהָמִית הַנָּשִׁים ! אֶלָּא שֶׁיָּדַע מֹשֶׁה שֶׁהָיוּ חֲכָמִים וּבְקִיאִים לָדוּן (אֲבָל אֵין עוֹשִׂין מִן הַדִּין) קַל וָחֹמֶר וּמַה כְּנַעֲנִים שֶׁכְּתִיב בָּהֶם (דברים ב) לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת וְגוֹ' וּכְתִיב: (שם ו) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי שֶׁמָּא יַחֲטִיאָךְ לְהַבָּא אֵלּוּ שֶׁכְּבָר חָטְאוּ וְהֶחֱטִיאוּ לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָיָה לָכֶם לָדוּן קַל וָחֹמֶר:

---

דברים יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) פְּנ֣וּ | וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֘ וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו֒ בָּֽעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד-הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר-פְּרָֽת: אִתְפְּנוּ וְטוּלוּ לְכוֹן וְעוּלוּ לְטּוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה וּלְכָל מָגִירוֹהִי בְּמֵישְׁרַיָא בְטוּרָא וּבִשְׁפֶלְתָּא וּבִדְרוֹמָא וּבִסְפַר יַמָא אַרְעָא דִכְנַעֲנָאָה וְלִבְנָן עַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְרָת:

 רש''י   פנו וסעו לכם. זו דרך ערד וחרמה: ובאו הר האמרי. כמשמעו: ואל כל שכניו. עמון ומואב והר שעיר: בערבה. זה מישור של יער: בהר. זה הר המלך: ובשפלה. זו שפלת דרום: ובנגב ובחוף הים. אשקלון ועזה וקסרי וכו' כדאיתא בספרי: עד הנהר הגדל. מפני שנזכר עם ארץ ישראל, קראו גדול. משל הדיוט אומר עבד מלך מלך, הדבק לשחור וישתחוו לך, קרב לגבי דהנא ואדהן:

(ח) רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת-הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְהֹוָ֠ה לַֽאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַֽעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַֽחֲרֵיהֶֽם: חֲזֵי דִיהָבִית קֳדָמֵיכוֹן יָת אַרְעָא עוּלוּ וְאַחֲסִינוּ יָת אַרְעָא דִי קַיַם יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן:

 רש''י   ראה נתתי. בעיניכם אתם רואים. איני אומר לכם מאומד ומשמועה: באו ורשו. אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זין: לאבתיכם. למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב, אלא אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו:

(ט) וָֽאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹֽא-אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם: וַאֲמָרִית לְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר לֵית אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְסוֹבָרָא יָתְכוֹן:

 רש''י   ואמר אליכם בעת ההוא לאמר. מהו לאמר, אמר להם משה, לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא: לא אוכל לבדי וגו' . אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל, אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד את המן והגיז את השלו לא היה יכול לדונם, אלא כך אמר להם, ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל והרים אתכם על דיניכם נטל את הענש מכם ונתנו על הדינין. וכן אמר שלמה (מלכים א' ג, ט) כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה, אפשר מי שכתוב בו (שם ה, יא) ויחכם מכל האדם, אומר מי יוכל לשפט, אלא כך אמר שלמה אין דיני אמה זו כדיני שאר האמות, שאם דן והרג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חיבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע, שנאמר (משלי כב, כג) וקבע את קבעיהם נפש:

(י) יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכֽוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב: יְיָ אֱלָהָכוֹן אַסְגֵי יָתְכוֹן וְהָא אִיתֵיכוֹן יוֹמָא דֵין כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לִסְגֵי:

 רש''י   והנכם היום ככוכבי השמים. וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא ששים רבוא, מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום, קימים כחמה וכלבנה וככוכבים:

---

נביאים - ישעיה - פרק א

(ז) אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים: אַרְעֲכוֹן צַדְיָא קִרְוֵיכוֹן יְקֵידַת נוּר אַרְעֲכוֹן לְקִבְלֵיכוֹן עַמְמַיָּא מַחְסְנִין יָתָהּ וּבְחוֹבֵיכוֹן צְדִיאַת מִנְכוֹן אִתְחַלְּפַת וַהֲוַת לְנוּכְרָאִין :

 רש''י   לנגדכם זרים אוכלים אותה . לעיניכם יאכלוה אויביכם : ושממה . מכם כנחלה הנהפכת לזרים והיא שממה מבעליה כך תירגם יונתן :

(ח) וְנוֹתְרָ֥ה בַת-צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה: (פ) וְאִשְׁתָּאֲרַת כְּנִשְׁתָּא דְּצִיּוֹן כִּמְטַלַּלְתָּא בְּכַרְמָא בָּתַר דְּקַטְפוּהִי כְּעַרְסַל מַכְתּוֹתָא בְּמַקְשַׁיָּא בָּתַר דְּאַבְעָיוֹהִי כְּקַרְתָּא דְּצַיְּרִין עֲלָהּ :

 רש''י   ונותרה בת ציון . ריקנית מיושביה כי יגלו מתוכה כאשר תותר סוכת הכרם שעשאה נוצר ובעת יבצר הכרם מניח סוכתו והולך , בתר דקטפוהי לאחר שבצרו אותה : כמלונה במקשה כאשר תעזב המלונה שעשה נוצר בראש המקשה לשמור קישואין שלה ומשתלקט מניחה והולך , זו שבכרם קרויה סוכה לפי שהוא גר שם יומם ולילה ביום שומרה מן העופות ובלילה מן הגנבים אבל הקישואין קשין הם ואין לירא מן העופות ואין צריך לשומרה ביום לפיכך נקראת מלונה על שהיא לינת הלילות כערסל מבתותא כמשכב המלונ' במקשה , במקשיא בתר דאבעיוהי לאחר שלקטוהו לשון המשנה שלש אבעיות ביום : כעיר נצורה . כעיר שצרו עליה ועושים סוכות סביב לה להסתתר שם החיילות וכשמסתלקים מעליה מניחין אותם והולכין כל זה ת''י :

(ט) לוּלֵי֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הוֹתִ֥יר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ לַעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ: אִילוּלָפוֹן מוֹתַר טוּבֵיהּ דַּיְיָ צְבָאוֹת אַשְׁאַר לָנָא שֵׁיזְבָא בְּרַחֲמוֹהִי אִית עִמָּנָא חוֹבִין דְּכֶאֱנָשֵׁי סְדוֹם פּוֹן אֲבַדְנָא וּכְיָתְבֵי עֲמוֹרָה אִשְׁתֵּיצָנָא :

 רש''י   לולי וגו' . הותיר לנו שריד . מאליו וברחמיו ולא בצדקותינו : כמעט כסדום היינו . כולנו כלים :

(י) שִׁמְע֥וּ דְבַר-יְהוָ֖ה קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה: קַבִּילוּ פִּתְגָּמָא דַּיְיָ שִׁלְטוֹנַיָּא דְּעוֹבָדֵיהוֹן בִּישִׁין כְּשִׁלְטוֹנֵי סְדוֹם אָצִיתוּ לְאוֹרָיְתָא דֶּאֱלָהָנָא עַמָּא דְּעוֹבָדֵיהוֹן דַּמְיָן לְעַם עֲמוֹרָה :

 רש''י   קציני סדום . שרים שמעשיהם כסדום מכאן אמרו אל יפתח אדם פיו לשטן :

---

כתובים - תהילים - פרק מד

(טז) כָּל-הַ֭יּוֹם כְּלִמָּתִ֣י נֶגְדִּ֑י וּבֹ֖שֶׁת פָּנַ֣י כִּסָּֽתְנִי: כָּל יוֹמָא כִּסּוּפִי לְקִבְלִי וּבַהֲתַת אַפֵּי חֲפָתְנִי : (יז) מִ֭קּוֹל מְחָרֵ֣ף וּמְגַדֵּ֑ף מִפְּנֵ֥י א֝וֹיֵ֗ב וּמִתְנַקֵּֽם: מִן קָלָא דִּמְחַסֵּד וּמְגַדֵּף מִן קֳדָם בַּעַל דְּבָבָא נָקִים נִקְמָתָא : (יח) כָּל-זֹ֣את בָּ֭אַתְנוּ וְלֹ֣א שְׁכַחֲנ֑וּךָ וְלֹֽא-שִׁ֝קַּ֗רְנוּ בִּבְרִיתֶֽךָ: כָּל דָּא עַרְעַת יָתָנָא וְלָא אַשְׁלִינָךְ וְלָא שָׁקַרְנָא בִּקְיָמָךְ : (יט) לֹא-נָס֣וֹג אָח֣וֹר לִבֵּ֑נוּ וַתֵּ֥ט אֲשֻׁרֵ֗ינוּ מִנִּ֥י אָרְחֶֽךָ: לָא זָר פְּלִיג וּזְחוֹחִית לִבָּנָא וְאַתְּ אַסְטֵיתָא אִסְתְּרָנָא מִן תְּרִיצַת אָרְחָתָךְ :

---

משנה פסחים פרק י

א. ערְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי:

 ברטנורה   (א) ערבי פסחים. סמוך למנחה. קודם למנחה מעט כמו חצי שעה. בתחלת שעה עשירית דתמיד קרב בתשע ומחצה והוא זמן המנחה, וקודם למנחה חצי שעה הוי בתחלת שעה עשירית: לא יאכל אדם. כדי שיאכל מצה לתאבון משום הדור מצוה. ולחם פשיטא דלא מצי אכיל דחמץ אסור משש שעות ולמעלה. ומצה נמי הא אמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו. ולא נצרכא אלא לשאר אוכלין שלא ימלא כרסו מהן: עד שיסב. במטה ועל השלחן כדרך בני חורין: ולא יפחתו לו. גבאי צדקה המפרנסים את העניים: ואפילו. הוא מתפרנס: מן התמחוי. דהיינו עני שבעניים דתנן במסכת פאה מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי: מארבעה כוסות. כנגד ארבע לשונות של גאולה שיש בפרשת וארא, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי:

ב. מָזְגוּ לוֹ כוֹס רִאשׁוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:

 ברטנורה   (ב) מברך על היום. בתחלה קידוש היום ואחר כך בורא פרי הגפן, שתחלה קדש היום ואחר כך בא היין, וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה: מברך על היין. תחלה. והוא הדין למקדש על הפת. שהיין או הפת גורמים לקידוש היום, שאם אין לו יין או פת לא יקדש:

ג. הֵבִיאוּ לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזְרְת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָה וַחֲזְרְת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מִצְוָה. וּבַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח:

 ברטנורה   (ג) הביאו לפניו. הירקות כדי שיכיר תינוק וישאל, לפי שאין דרך להביא ירקות קודם סעודה: מטבל בחזרת. לאו דוקא חזרת, דטבול ראשון זה הוי בשאר ירקות, אלא אם אין לו שאר ירקות מטבל בחזרת במקום שאר ירקות. ולשון מטבל אוכל. ולפי שכל אכילתן על ידי טיבול היתה קרי לאכילה טיבול. ומיהו טיבול זה לאו בחרוסת הוא, מדקתני לקמן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, מכלל דעדיין לא הובאו: עד שמגיע לפרפרת הפת. לאכילת מצה. והא קמשמע לן שאין אכילה אחרת מפסקת בין אכילת ירקות לאכילת מצה. דקודם שיגיע לאותו חזרת של מצוה שמברך עליו על אכילת מרור אוכל מצה תחלה כדכתיב (במדבר ט) על מצות ומרורים, מצות ברישא והדר מרורים: וחרוסת. שעושין מתאנים ולוזים ובטנים ושקדים וכמה מיני פירות ומשימין בה תפוחים ודכין הכל במדוכה ומערבין בחומץ ונותנין עליה תבלין קנה וקנמון כעין פתילות דקות ארוכות זכר לקש וצריך שתהא עבה זכר לטיט: שאין חרוסת מצוה. אלא לרפואה לבטל שרף החזרת, שרע וקשה לגוף כארס: ר' אליעזר בר' צדוק אומר מצוה. זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצבו זכר לטיט:

ד. מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנּוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים. וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁלּ בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמוֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ:

 ברטנורה   (ד) וכאן הבן שואל. בכל הספרים אין כתוב וכאן, אלא וכן, כמו כן בנות צלפחד דוברות (שם כז), כלומר ודין הוא שבמזיגת כוס שני יהיה הבן שואל מה נשתנה: הלילה הזה כולו צלי. בזמן שבית המקדש קיים היה הבן שואל כך: מתחיל בגנות. מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועבדים היינו: ומסיים בשבח. שקרבנו המקום לעבודתו וגאל את אבותינו ממצרים:

ה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ:

 ברטנורה   (ה) כל שלא אמר שלשה דברים אלו. שלא פירש טעמן של שלשה דברים הללו:

ו. עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד אֵם הַבָּנִים שְׁמֵחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם. וְחוֹתֵם בִּגְאֻלָּה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא הָיָה חוֹתֵם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים וְכוּ', עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל:

 ברטנורה   (ו) וחותם בגאולה. כלומר מסיים את ההגדה בברכת גאולה, ולא פירש תנא קמא למלתיה היאך מברכין אותה. ואתו רבי טרפון ור' עקיבא לפרושי למלתיה. ר' טרפון אומר פותח בה בברוך ואינו חותם בברוך, מידי דהוה אברכת הפירות וברכת המצות דכולה חדא הודאה היא. ולר' עקיבא חותמין בה בברוך, לפי שמוסיף בה דברי רצוי ובקשה כן יגיענו וכו'. והלכה כרבי עקיבא:

ז. מָזְגוּ לוֹ כוֹס שְׁלִישִׁי, מְבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ. רְבִיעִי, גוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. בֵּין הַכּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יִשְׁתֶּה. בֵּין שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי, לֹא יִשְׁתֶּה:

 ברטנורה   (ז) ברכת השיר. אית דאמרי נשמת כל חי ואית דאמרי יהללוך ה' כל מעשיך ונהגו לממרינהו לתרווייהו: בין שלישי לרביעי לא ישתה. שמא ישתכר ושוב לא יוכל לגמור את ההלל. ואם תאמר כבר משוכר הוא שהרי שתה כל רצונו בתוך הסעודה. יין שבתוך המזון אינו משכר ושלאחר המזון משכר:

ח. וְאֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. יָשְׁנוּ מִקְצָתָן, יֹאכֵלוּ. כֻּלָּן, לֹא יֹאכֵלוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִתְנַמְנְמוּ, יֹאכֵלוּ. נִרְדְּמוּ, לֹא יֹאכֵלוּ:

 ברטנורה   (ח) מפטירין. אני שמעתי לשון ''יפטירו בשפה'' (תהלים כב), כלומר, פותחין ואומרים. ורבותי פירשו, לשון הנפטר מחבירו, כשנפטרין מן הסעודה אין מסיימין אותה באפיקומן, באפיקו מנייכו, כלומר תוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר, לא פת ולא שום דבר, גזירה דלמא אתי למיכל מן הפסח בשני מקומות, אבל לאכול דברים אחרים במקומו הראשון שרי, ובלבד שלא יעקור מחבורה זו לאכלם עם חבורה אחרת. ואית בגמרא מאן דפירש אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אפיקו מיני מתיקה, דלאחר שאכלו את הפסח אין נפטרין מן הסעודה באכילת מיני מתיקה ופירות שרגילין לאכול לקנוח סעודה ואפילו במקומן, שלא יאבד טעם הפסח מפיו. וכן עיקר. וכשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן, שצריך שיאכל כזית מצה באחרונה בזמן שאין פסח ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר: ישנו כולם לא יאכלו. אם התחילו לאכול פסחיהן וישנו כולן, שוב לא יאכלו, דנראה כאוכל בשני מקומות, דמאחר שישנו הסיחו דעתם מלאכול עוד, וחשיב ליה כאכילת שני מקומות. וחומרא בעלמא הוא. והוא הדין נמי למצה בזמן הזה: ר' יוסי אומר נתנמנמו יאכלו. ארישא קאי דאמר תנא קמא ישנו מקצתן יאכלו, ואתא רבי יוסי למימר הני מילי אם נתנמנמו שלא נשקעו בשינה אבל אם נרדמו מקצתן לא יאכלו אלו הנרדמים לכשיעורו משנתם. והלכה כר' יוסי:

ט. הַפֶסַח אַחַר חֲצוֹת, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר, מְטַמְאִין אֶת הַיָּדַיִם. בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח פָּטַר אֶת שֶׁל זֶבַח. בֵּרַךְ אֶת שֶׁל זֶבַח, לֹא פָטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ, וְלֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ:

 ברטנורה   (ט) הפסח אחר חצות מטמא את הידים. דהא נותר הוא מחצות ואילך ורבנן גזרו על הנותר שיטמא את הידים כדי שלא יתעצלו באכילתו. ומנלן דפסח לאחר חצות הוי נותר, דכתיב בפסח (שמות יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה, וכתיב התם ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות: ברכת הפסח. אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח. ברכת הזבח, אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח. וזבח האמור כאן הוא חגיגת יום ארבעה עשר. והלכה כר' עקיבא:

---

גמרא פסחים דף קיז ע''ב

מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שְׁלִישִׁי וְכוּ'. אָמַר לֵהּ רַב חָנָן לְרָבָא: שְׁמַע מִינָּהּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן טְעוּנָה כּוֹס. אָמַר לֵהּ: אַרְבַּע כַּסֵּי תִּיקְּנוּ רַבָּנָן דֶּרֶךְ חֵרוּת כָּל חַד וְחַד נַעֲבִיד בֵּהּ מִצְוָה. רְבִיעִי גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. מַאי בִּרְכַּת הַשִּׁיר. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר: יְהַלְּלוּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נִשְׁמַת כָּל חָי. תָּנוּ רַבָּנָן: רְבִיעִי גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל וְאוֹמֵר הַלֵּל הַגָּדוֹל. אָמַר רַב חַסְדָּא: מַאי דִּכְתִיב (תהילים קל''ה): הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב. הוֹדוּ לַה', שֶׁגּוֹבֶה חוֹבָתוֹ שֶׁל אָדָם בְּטוֹבָתוֹ, עָשִׁיר בְּשׁוֹרוֹ, עָנִי בְּשֵׂיוֹ, יָתוֹם בְּבֵיצָתוֹ, אַלְמָנָה בְּתַרְנְגוֹלְתָּהּ. וְאָמַר רַב שְׁשָׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לה) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָךְ. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר. וְכִי מֵאַחַר דְּאִיכָּא הַלֵּל הַגָּדוֹל אֲנָן מַאי טַעֲמָא אַמְרִינָן הַאי. מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ: יְצִיאַת מִצְרַיִם וּקְרִיעַת יַם סוּף וּמַתַּן תּוֹרָה וּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. יְצִיאַת מִצְרַיִם, דִּכְתִיב (תהלים קיד) בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. קְרִיעַת יַם סוּף דִּכְתִיב (שם) הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס. מַתַּן תּוֹרָה דִּכְתִיב (שם) הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵלִים. תְּחִיַּת הַמֵּתִים דִּכְתִיב (שם קטז) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב: (שם קטו) לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ, זוֹ שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. אִיכָּא דְּאַמְרֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ, זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִלּוּט נְפָשׁוֹת שֶׁל צַדִּיקִים מִגֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם קטז) אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי. דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב (שם) אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה'. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימָתַי אֲנִי אֲהוּבָה לְפָנֶיךָ. בִּזְמַן שֶׁתִּשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי. דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁדַּלָּה אֲנִי מִן הַמִּצְוֹת, לְךָ אֲנִי וְלִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ:

 רש''י  עשיר בשורו עני בשיו. מפסידו ממון ומכפר על גופו: וכי מאחר דאיכא הלל הגדול. שמשובח יותר כמו שפירש רבי יוחנן למעלה: אנן מ''ט אמרינן. האי הלילא על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא על הצבור לכשנגאלין: חמשה דברים. דמיירי נמי בגאולה: ההרים רקדו. בשעת מתן תורה דכתיב למה תרצדון הרים וגו':

---

זוהר חדש דף ע''א.

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד וְגוֹ' רַבִּי לְוִיטַס חוֹזָאָה פָּתַח: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ דְּבָבוּ סַגִּי הֲוָה מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא עַל עִילָּא דְּעִיטָא דְּנָחָשׁ מֵהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְלַטְּיָא אִתְדַּחְיָא מִקָּמֵי תַּרְעָא דְּמַלְכָּא וַהֲוָה כְּמִין תְּדִיר בֵּין גִּדְרִין דְּעָלְמָא בֵּין אִנּוּן גִּדְרִין דְּאוֹרָיְתָא כָּל אִנּוּן דְּדָשִׁין בֶּעָקֵב בְּאִנּוּן גִּדְרִין נָשִׁיךְ לוֹן וַי דְּאַשְׁכַּח וַי דְּנָשִׁיךְ וַי עַל דְּבָבוּ בִּישָׁא דְּאִתְנָטִיר עַל דְּבָבוּ בִּישָׁא דַּהֲוַת לֵהּ בְּהַאי אִשָּׁה דְּאִתְקַרְיָא אִשָּׁה יִרְאַת ה' דְּבָבוּ בִּישׁ נָטַר לָהּ מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרִית עָלְמָא עַד דְּתָבַר לָהּ בִּתְבִירוּ לְמִשְׁכָּב לְעַפְרָא. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עַם הָיְתָה אִסְתַּכָּל בְּאַתְוָן רֵישׁ כָּל תֵּבָה וְתֵבָה וְתִשְׁכַּךְ נְטִירוּ דְּבָבוּ בִּישָׁא דְּאִתְנַטְּרָא עַל דְּאִתְחָרֵב בֵּי מַקְדְּשָׁא אֵי''בָה רָעָ''ה בְּרֵישֵׁי אַתְוָן אִתְנְטִיר לָהּ לְהַהִיא אֵשֶׁת חַיִל בִּתְבִירוּ בֵּי מַקְדְּשָׁא לְמִשְׁכַּב עַפְרָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס תִּקְרָא לְמַפְרֵעַ בְּרֵישֵׁי אַתְוָן לָ''הּ בְּשִׁבְרָךְ אֵיכָה דְּאִתְדַּבְּקַת לְהַהִיא אֵיבָה רָעָה דָּא קַל נָחָשׁ קַל מְרִירוּ דְּבַכְיָה בִּרְקִיעִין אִלֵּין קְרָאָן אֵיכָא מִסִטְרָא אָחֳרָא קְרָאָן אֵיכָה. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה בֵּין סִטְרָא דָּא וּבֵין סִטְרָא דָּא אִשְׁתְּכַח שְׁמָא בְּחֻרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא וּבִקְרָא קַדְמָאָה אִתְרְשִׁים כֹּלָּא לְמִנְדַּע דְּהַאי אֵיבָ''ה רָעָה אַדְבִּיק לָהּ אֵיבָ''ה רָעָה דְּנָטִיר לָהּ מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא:

 תרגום הזוהר  רַבִּי לְוִיטָס חוֹזָאָה פָּתַח, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךְ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךְ. שִׂנְאָה גְּדוֹלָה הָיְתָה מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּתְקַלֵּל הַנָּחָשׁ מִסִּבַּת עֲצַת הַנָּחָשׁ, הוּא נִדָּח מִלִּפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהוּא אוֹרֵב תָּמִיד בֵּין גִּדְרוֹת הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ בֵּין הַגְּדָרִים הָאֵלּוּ שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדָּשִׁים בַּעֲקֵב הַגְּדָרִים הָאֵלּוּ, שֶׁאֵינָם נִזְהָרִים לְשָׁמְרָם, הַנָּחָשׁ נוֹשֵׁךְ אוֹתָם. אוֹי שֶׁמָּצָא אוֹתָם. אוֹי שֶׁנָּשַׁךְ אוֹתָם. אוֹי עַל הַשִּׂנְאָה הָרָעָה שֶׁנּוֹטֵר. עַל הַשִּׂנְאָה הָרָעָה שֶׁהָיְתָה לוֹ בָּאִשָּׁה הַהִיא, הַנִּקְרֵאת, אִשָּׁה יִרְאַת ה', שִׂנְאָה רָעָה נָטַר לָהּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, עַד שֶׁשִּׁבֵּר אוֹתָהּ בִּשְׁבִירָה לִשְׁכַּב לֶעָפָר. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה. הִסְתַּכֵּל בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁבְּרֹאשׁ כָּל מִלָּה וּמִלָּה וְתִמְצָא נְטִירָה שֶׁל אֵיבָה רָעָה שֶׁנָּטַר הַנָּחָשׁ לַמַּלְכוּת, עַד שֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. כִּי אֵיבָה רָעָה נִרְשֶׁמֶת בָּאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל אֵיכָה יָשְׁבָה וְגוֹ', שֶׁהַנָּחָשׁ הָיָה נוֹטֵר לָהּ לְאוֹתָהּ אֵשֶׁת חַיִל, בִּשְׁבִירָת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁתִּהְיֶה שׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. תִּקְרָא לְמַפְרֵעַ בָּאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, לָהּ בְּשָׁבְרְךְ. כִּי בִּשְׁבִירָת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּשְׁבִירָת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אֵיבָה רָעָה הִדְבִּיק הַנָּחָשׁ לָהּ, בְּשָׁבְרְךְ. אֵיכָה נִדְבָּק לְאֵיבָה הָרָעָה הַהִיא שֶׁהִיא קוֹל הַנָּחָשׁ, קוֹל מָר שֶׁל הַבְּכִיָּה בָּרְקִיעִים. אֵלּוּ שֶׁבָּרְקִיעִים, קוֹרְאִים אֵיכָה, וּמֵהַצַד הָאַחֵר קוֹרְאִים אֵיבָה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךְ וּבֵין הָאִשָּׁה. הָאֵיבָה שֶׁבֵּין צַד זֶה שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וּבֵין צַד הָאַחֵר שֶׁל הַקְּלִפּוֹת נִמְצָא בְּחֻרְבָּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּבַפָּסוּק הָרִאשׁוֹן שֶׁל מְגִלַּת אֵיכָה נִרְשָׁם הַכֹּל בְּרָאשֵׁי תֵּבוֹת, לָדַעַת שֶׁכֹּה זֶה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, הִדְבִּיק אוֹתָהּ אֵיבָה רָעָה שֶׁהַנָּחָשׁ נָטַר לָהּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפלה פרק יב

א. אֵין שָׁם כֹּהֵן עוֹלֶה יִשְׂרָאֵל וְלֹא יַעֲלֶה אַחֲרָיו לֵוִי כְּלָל. אֵין שָׁם לֵוִי כֹּהֵן שֶׁקָּרָא רִאשׁוֹן חוֹזֵר וְקוֹרֵא הוּא עַצְמוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה בִּמְקוֹם לֵוִי. אֲבָל לֹא יִקְרָא אַחֲרָיו כֹּהֵן אַחֵר שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הָרִאשׁוֹן פָּסוּל וּלְפִיכָךְ עוֹלֶה כֹּהֵן אַחֵר. וְכֵן לֹא יִקְרָא לֵוִי אַחַר לֵוִי שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם פָּסוּל: ב. כֵּיצַד סֵדֶר הַקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה אַחַר הַתְּפִלָּה כָּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלַּת מוּסָף אַחַר שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרֵא לְאֶחָד אֶחָד מִן הַצִבּוּר וְעוֹלִין וְקוֹרִין בַּתּוֹרָה וּכְשֶׁגּוֹמְרִין מַחֲזִיר סֵפֶר תּוֹרָה לִמְקוֹמָהּ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מוּסָף. וְיָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַפְטִיר וּמוּסָף נָהֲגוּ לוֹמַר קַדִּישׁ קדֶם שֶׁיַּעֲלֶה הַמַּפְטִיר. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לוֹמַר קַדִּישׁ אַחַר הַמַּפְטִיר:

---

מוסר

ספר חסידים סימן קנג

בִּלְעָם בֶּאֱמוֹר לוֹ הַמַּלְאָךְ עַל מַה הִכִּיתָ אֶת אֲתוֹנְךָ. הָיָה לוֹ לְהָשִׁיב: מֶה עָוֹן יֵשׁ שֶׁהִכִּיתִי אֶת אֲתוֹנִי וַאֲפִלּוּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים אֵין כָּאן, שֶׁלֹּא רָבְצָה מֵחֲמַת מַשּׂוּי גַּם כְּשֶׁלָּחֲצָה רַגְלוֹ וְלָמָּה לֹא הָיָה לוֹ לְהַכּוֹתָהּ אֶלָּא שֶׁהָיָה לוֹ לַחֲשֹׁב שֶׁמָּא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲקַלְּלֵם שֶׁהוּא לֹא נָתַן לִי רְשׁוּת אֶלָּא לְהַגִּיד לָהֶם הָעֲתִידוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר לב) אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁתַּגִּיד לָהֶם הָעֲתִידוֹת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָאָה שֶׁשָּׂמַח אִם יִתֵּן לוֹ רְשׁוּת לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שם): חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ. וְאַדְּרַבָּא אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא לְפִי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהָיָה נִצָב לִקְרָאתוֹ לֹא חָטָא אֶלָּא כָּךְ אָמַר: חָטָאתִי שֶׁלֹּא שַׂמְתִּי לֵב לָדַעַת שֶׁלֹּא פִּשְׁפַּשְׁתִּי וְחָקַרְתִּי בְּאֵיזֶה עָוֹן הוּא. מִכָּאן, שֶׁיְּהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה הוֹאִיל וּמַעֲנִישִׁים אוֹתוֹ עַל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לָדַעַת וְלַחֲקֹר שֶׁהֲרֵי לִפְנֵי הַשַּׁלִּיט לֹא תּוּכַל לֵאמֹר כִּי שְׁגָגָה הִיא. וְלֹא יָכֹל לוֹמַר שִׁמְעִי לִשְׁלֹמֹה שָׁכַחְתִּי שֶׁיָּצָאתִי אֶל נַחַל קִדְרוֹן:

---

דברים יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִֽיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם: יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְכוֹן יוֹסֵף עֲלֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן אֲלַף זִמְנִין וִיבָרֵךְ יָתְכוֹן כְּמָא דִי מַלִיל לְכוֹן:

 רש''י   יסף עליכם ככם אלף פעמים. מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם, אלא אמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם (בראשית יג, טז) אשר אם יוכל איש למנות וגו' , אמר להם זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם:

(יב)  שני  אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּֽׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם: אֶכְדֵין אֵסוֹבַר בִּלְחוֹדִי טָרְחֲכוֹן וְעִסְקֵיכוֹן וְדִינְכוֹן:

 רש''י   איכה אשא לבדי. אם אומר לקבל שכר לא אוכל, זו היא שאמרתי לכם לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא: טרחכם. מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דינין: ומשאכם. מלמד שהיו אפיקורוסין. הקדים משה לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. אחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות: וריבכם. מלמד שהיו רוגנים:

(יג) הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִֽידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַֽאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָֽאשֵׁיכֶֽם: הָבוּ לְכוֹן גֻבְרִין חַכִּימִין וְסוּכְלְתָנוּן וּמַדְעָן לְשִׁבְטֵיכוֹן וֶאֱמַנִנוּן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן:

 רש''י   הבו לכם. הזמינו עצמכם לדבר: אנשים. וכי תעלה על דעתך נשים, מה תלמוד לומר אנשים, צדיקים כסופים: נבונים. מבינים דבר מתוך דבר. זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי, מה בין חכמים לנבונים. חכם דומה לשלחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה, וכשאין מביאין לו יושב ותוהא. נבון דומה לשלחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו מחזר ומביא משלו: וידעים לשבטיכם. שהם נכרים לכם, שאם בא לפני מעטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גדלתם אותו, לכך נאמר וידעים לשבטיכם: בראשיכם. ראשים ומכבדים עליכם שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה: ואשימם. חסר יו''ד, [לומר] למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דיניהם, שהיה להם למחות ולכון אותם לדרך הישרה:

(יד) וַֽתַּֽעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טוֹב-הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר-דִּבַּ֖רְתָּ לַֽעֲשֽׂוֹת: וַאֲתֶבְתּוּן יָתִי וַאֲמַרְתּוּן תַּקִין פִּתְגָמָא דִי מַלֶלְתָּא לְמֶעְבָּד:

 רש''י   ותענו אתי וגו' . החלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב, רבנו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך לא ממך שנצטערת עליה. אלא ידעתי מחשבותיכם. הייתם אומרים, עכשיו יתמנו עלינו דינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים: לעשות. אם הייתי מתעצל, אתם אומרים עשה מהרה:

(טו) וָֽאֶקַּ֞ח אֶת-רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָֽאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹֽׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם: וּדְבָרִית יָת רֵישֵׁי שִׁבְטֵיכוֹן גֻבְרִין חַכִּימִין וּמַדְעָן וּמַנֵתִי יָתְהוֹן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מָאוָתָא וְרַבָּנֵי חַמְשִׁין וְרַבָּנֵי עִשׂוֹרְיָתָא וְסָרְכִין לְשִׁבְטֵיכוֹן:

 רש''י   ואקח את ראשי שבטיכם. משכתים בדברים, אשריכם, על מי באתם להתמנות, על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנקראו אחים ורעים, חלק ונחלה וכל לשון חבה: אנשים חכמים וידעים. אבל נבונים לא מצאתי. זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלש, אנשים צדיקים, חכמים וידעים: ראשים עליכם. שתנהגו בהם כבוד. ראשים במקח, ראשים בממכר, ראשים במשא ומתן, נכנס אחרון ויוצא ראשון: שרי אלפים. אחד ממנה על אלף: שרי מאות. אחד ממנה על מאה: ושטרים. מניתי עליכם לשבטיכם. אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדינין:

---

נביאים - ישעיה - פרק א

(יא) לָמָּה-לִּ֤י רֹב-זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי: לָא רַעֲוָא קֳדָמַי בִּסְגִיאוּת נִכְסַת קֵדְשֵׁיכוֹן אָמַר יְיָ שְׁבֵעִית מִיסַת עֲלָוָת דִּיכְרִין וּתְרַב פְּטִימִין וְדַם תּוֹרִין וְאִימְרִין וְגַדְיָן דִּכְאִלֵּין לָא רַעֲוָא קֳדָמַי בְּהוֹן :

 רש''י   שבעתי עולות אילים . כמו פן ישבעך וישנאך ( משלי כה יז ) : מריאים . בהמות צאן פטומות : לא חפצתי . אחר שאתם עוברים על תורתי זבח רשעים תועבה :

(יב) כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי-בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי: כַּד אַתּוּן אָתָן לְאִתְחֲזָאָה קֳדָמַי מָאן תְּבַע דָּא מִיֶּדְכוֹן לְמֵיתֵי וּלְאִתְדָּשָׁא עֲזָרָתַי :

 רש''י   מי בקש זאת מידכם רמס חצרי . לרמוס את חצרי אחרי שאין לבבכם שלם עמי :

(יג) לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת-שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא-אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה: לָא תוֹסְפוּן לְאַיְתָאָה מִנְחַת אֲנִיסָא קוּרְבַּן מְרַחֵק הוּא קֳדָמַי יַרְחִין וְשַׁבִּין כְּנִישָׁא אַתּוּן מִתְכַּנְּשִׁין לָא שַׁבְקִין חוֹבֵיכוֹן לְקַבָּלָא צְלוֹתְכוֹן בְּעִדַּן כְּנִישַׁתְכוֹן :

 רש''י   לא תוסיפו הביא מנחת שוא . מתרה אני בכם לא תביאו לי מנחת שוא שלכם שהעשן עולה ממנה קיטור של תיעוב הוא לי ולא לנחת הרוח : חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל וגו' . ולקרוא מקרא חדש ושבת שאתם נאספי' לקרא עצרה ואסיפה בהם לא אוכל לסבול און שבלבבכם הנוטה לעכו''ם והעצרה עמו שאין שני הדברים כאלו ראוין יחד לקרוא עצרה ליאסף לפני והאון שבלבבכם לעכו''ם ואין אתם מוציאין אותו מתוך לבבכם :

(יד) חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא: יַרְחֵיכוֹן וּמוֹעֲדֵיכוֹן רָחִיק מֵימְרִי הֲווֹ קֳדָמַי לְרִיחוּק אַסְגֵּיתִי לְמִשְׁבָּק : (טו) וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי-תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ: וְכַד כַּהֲנַיָּא פַּרְסִין יְדֵיהוֹן לְצָלָאָה עֲלֵיכוֹן מְסַלִּיקְנָא אַפֵּי שְׁכִינְתִּי מִנְּכוֹן וְאַף כַּד אַתּוּן מַסְגַּן לְצַלָּאָה לָא רַעֲוָא קֳדָמַי לְקַבָּלָא צְלוֹתְכוֹן יְדֵיכוֹן דַּם זַכַּאי מַלְיָין :

 רש''י   ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם . לפי שידכם דמים מלאו : דמים . רציחה :

---

כתובים - תהילים - פרק עד

(יג) אַתָּ֤ה פוֹרַ֣רְתָּ בְעָזְּךָ֣ יָ֑ם שִׁבַּ֖רְתָּ רָאשֵׁ֥י תַ֝נִּינִ֗ים עַל-הַמָּֽיִם: אַנְתְּ גְּזַרְתָּא בְּעוּנְשָׁךְ מוֹי דְּיַמָּא אַנְתְּ תְּבַרְתָּא רֵישֵׁי תַנִּינַיָּא וְשַׁנֵיקְתָּא מִצְרָאֵי עַל יַמָּא :

 רש''י   ראשי תנינים . הם מצרים שנקראו תנינים שנאמר ( יחזקאל כ''ט ) התנים הגדול וגו' :

(יד) אַתָּ֣ה רִ֭צַּצְתָּ רָאשֵׁ֣י לִוְיָתָ֑ן תִּתְּנֶ֥נּוּ מַ֝אֲכָ֗ל לְעָ֣ם לְצִיִּֽים: אַנְתְּ תְּרַעְתָּא רֵישֵׁי גִּבָּרֵי פַּרְעֹה יְהַבְתִּינוּן לְגַמָּרָא לְעַם בֵּית יִשְּׂרָאֵל וְגוּשְׁמֵיהוֹן לִירוֹדִי :

 רש''י   ראשי לויתן . פרעה נקרא כן שנאמר ( ישעיה כ''ז ) יפקוד ה' בחרבו הקשה על לויתן וגו' : תתננו מאכל לעם לציים . נתת ממונו לעם ישראל לאוכלו לציים לכתות וצבאות שהוצאת , ציים סיעות כמו ( במדבר כ''ד ) וצים מיד כתים כתרגומו וסיען :

(טו) אַתָּ֣ה בָ֭קַעְתָּ מַעְיָ֣ן וָנָ֑חַל אַתָּ֥ה ה֝וֹבַ֗שְׁתָּ נַהֲר֥וֹת אֵיתָֽן: אַנְתְּ בְּזַעְתָּא מַעְיָנָא מִן כֵּיפָא וַהֲוֵי לְנַחֲלָא אַנְתְּ יַבֶּשְׁתָּא מְגִיזַת נַחֲלֵי אַרְנוֹנָא ומְגִיזַת יוּבְקָא וְיוֹרְדְנָא דִּיהוֹן תַּקִּיפִין :

 רש''י   אתה בקעת . לישראל מן הצור מעיינות : אתה הובשת . ירדן שהוא נהר איתן :

(טז) לְךָ֣ י֭וֹם אַף-לְךָ֥ לָ֑יְלָה אַתָּ֥ה הֲ֝כִינ֗וֹתָ מָא֥וֹר וָשָֽׁמֶשׁ: דִּי לָךְ יְמָמָא לְחוֹד דִּי לָךְ לֵילְיָא אַתְּ אַתְקֵנְתָּא סִיהֲרָא וְשִׁמְשָׁא :

 רש''י   לך יום . גאולתם של ישראל : אף לך לילה . ועמך היו בצרות הלילה : אתה הכינות מאור ושמש . אתה הכינות להם מאור התורה :

(יז) אַתָּ֣ה הִ֭צַּבְתָּ כָּל-גְּבוּל֣וֹת אָ֑רֶץ קַ֥יִץ וָ֝חֹ֗רֶף אַתָּ֥ה יְצַרְתָּם: אַנְתְּ אֲקֵימְתָּא כָּל תְּחוּמָא דְּאַרְעָא קַיְטָא וְסִיתְוָא אַנְתְּ בְּרָאתִינוּן :

 רש''י   אתה הצבת . להם כל גבולות ארצם בכל טוב : קיץ וחרף אתה יצרתם . הרי זה דוגמת ( ירמיה ה' ) שבועות חוקות קציר ישמור לנו , לא שנית לנו סדר השנים :

---

משנה סוטה פרק ב

א. הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְתוֹךְ כְפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ. כָּל הַמְּנָחוֹת תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלֵי שָׁרֵת, וְזוֹ תְּחִלָּתָהּ בִּכְפִיפָה מִצְרִית וְסוֹפָהּ בִּכְלֵי שָׁרֵת. כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים. מִנִחַת הָעֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים הִיא הָיְתָה בָאָה גֶּרֶשׂ, וְזוֹ בָּאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה:

 ברטנורה   (א) היה מביא. הבעל: את מנחתה. כדכתיב (במדבר ה) והביא את קרבנה: בכפיפה מצרית. סל עשוי מצורי הדקל מן זרדים הגדלים סביבות הדקל: כדי ליגעה. שתודה ולא ימחה השם על המים. ולמאן דאמר שבתחלה היה משקה אותה ואח''כ מביא מנחתה, אע''פ שנמחק השם, מיגעה כדי שתודה ולא תמות מיתה מנוולת, שאע''פ שנמחקה המגילה אם אמרה טמאה אני אינה שותה: תחלתן וסופן בכלי שרת. לאו בכלי שרת ממש קאמר, שאין אדם מביא מנחתו מתוך ביתו בכלי שרת, אלא בקלתות של כסף ושל זהב שהם ראוים לכלי שרת: וזו בכפיפה מצרית. שאין ראוי לעשות ממנה כלי שרת, דדמי להקריבהו נא לפחתך (מלאכי א): כל המנחות טעונות שמן ולבונה. בגמרא פריך, והא איכא מנחת חוטא דכתיב בה (ויקרא ה) לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. וכן הא דתנינן כל המנחות באות חטים, קשה, דהא מנחת העומר באה מן השעורים. ומתרץ בגמרא לא תיתני מילתא באנפי נפשיה אלא כרוך ותני והכי קאמר, כל המנחות טעונות שמן ולבונה ואותן שאינם טעונות שמן ולבונה באות מן החיטין ובאות סולת. מנחת חוטא אע''פ שאינה טעונה שמן ולבונה באה חיטין ובאה סולת. מנחת העומר אע''פ שבאה מן השעורין טעונה שמן ולבונה: ובאה גרש. וזו אינה טעונה שמן ולבונה ובאה מן השעורים ובאה קמח: גרש. מבורר ומנופה בשלש עשרה נפה כעין סולת בחטים: קמח. הכל מעורב כמו שנטחן:

ב. הָיָה מֵבִיא פְיָלִי שֶׁל חֶרֶס חֲדָשָׁה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לֹג מַיִם מִן הַכִּיּוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְבִיעִית. כְּשֵׁם שֶׁמְּמַעֵט בַּכְּתָב, כָּךְ מְמַעֵט בַּמָּיִם. נִכְנַס לַהֵיכָל וּפָנָה לִימִינוֹ, וּמָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָהּ. וּכְשֶׁהוּא מַגְבִּיהָהּ, נוֹטֵל עָפָר מִתַּחְתֶּיהָ. וְנוֹתֵן כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:

 ברטנורה   (ב) היה מביא. הכהן: פיילי. כוס בלשון יוני: מן הכיור. דכתיב (במדבר ה') מים קדושים, ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי: כשם שממעט. ר' יהודה בכתב המגילה, לקמן במתניתין, כך ממעט כאן במים. ואין הלכה כרבי יהודה: מקום היה שם. ניכר מתוך שאר רצפת ההיכל: וטבעת קבועה בה. לאוחזה בטבעתה ולהגביהה משאר הרצפה שהיא כולה באבני שיש: כדי שיראה. צריך שיתן בה שיעור שיהא נראה וניכר על פני המים: נתן אל המים. מדלא כתיב ונתן במים, אלא אל המים, משמע שלא יהא נבלע בתוכן:

ג. בָּא לוֹ לִכְתּוֹב אֶת הַמְּגִלָּה, מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא כוֹתֵב, (שם) מֵאִם לֹא שָׁכַב אִישׁ וְגוֹ', וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה. וְכוֹתֵב יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה, וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיָה מַפְסִיק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה וְגוֹ' וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ וְגוֹ. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:

 ברטנורה   (ג) מאם לא שכב איש אותך וגו'. הנקי. שהן קללות הבאות מחמת ברכות, דמשמע הא אם שכב לא תנקי: ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וגו'. שאין זה אלא מצוה על הכהן להשביעה: ולא היה כותב ואמרה האשה אמן אמן. שאינו אלא קבלה שהאשה מקבלת עליה האלות. ויליף לה מדכתיב האלות האלה. האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. האלה, למעוטי צוואות וקבלות: ר' יוסי אומר אינו מפסיק. משהתחיל אם לא שכב איש אותך עד אמן אמן. וכותב צוואות דוהשביע הכהן את האשה וקבלות דואמרה האשה אמן אמן, דדריש את, לרבות צוואות וקבלות: רבי יהודה אומר כל עצמו אינו כותב. כלומר היה זהיר בעצמו שלא לכתוב אלא אלות בלבד, ולא קללות הבאות מחמת ברכות, ולא צוואות, ולא קבלות. דדריש האלות ולא קללות הבאות מחמת ברכות. האלה, למעוטי צוואות וקבלות:

ד. אֵינוֹ כוֹתֵב לֹא עַל הַלּוּחַ וְלֹא עַל הַנְּיָר וְלֹא עַל הַדִּפְתְּרָא אֶלָּא עַל הַמְּגִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּסֵפֶר. וְאֵינוֹ כוֹתֵב לֹא בַקּוֹמוֹס וְלֹא בַקַּנְקַנְתּוֹם וְלֹא בְכָל דָּבָר שֶׁרוֹשֵׁם, אֶלָּא בַדְּיוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וּמָחָה, כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִמָּחֵק:

 ברטנורה   (ד) לוח. של עץ: נייר. של עשבים שכותשים אותם ועושים כמין עור: דפתרא. עור שאינו מעובד כל צרכו, דמליח וקמיח ולא עפיץ: בספר. בקלף: קומוס. שרף האילן ומתיכו במים: קנקנתום. אירמנ''ט. ובלע''ז ודריאו''לו: ולא בכל דבר שהוא רושם. ונבלע בקלף ואינו יכול למחות דקומוס וקנקנתום עבדי רושם:

ה. עַל מָה הִיא אוֹמֶרֶת אָמֵן אָמֵן. אָמֵן עַל הָאָלָה, אָמֵן עַל הַשְּׁבוּעָה. אָמֵן מֵאִישׁ זֶה, אָמֵן מֵאִישׁ אַחֵר. אָמֵן שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה, אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי. וְאִם נִטְמֵאתִי, יָבוֹאוּ בִי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי, אָמֵן שֶׁלֹּא אֶטָּמֵא:

 ברטנורה   (ה) אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה. ע''י גלגול שבועה הוא מגלגל עליה זנות של ארוסין ואף ע''פ שלא היה בה קנוי וסתירה. ומכאן לגלגול שבועה מן התורה: שומרת יבם וכנוסה. ואם היתה יבמתו וכנסה, וקנא לה ונסתרה, מגלגל עליה טומאה שנטמאה כשהיא שומרת יבם. ומתניתין רבי עקיבא היא דאמר שומרת יבם ערוה. ואינה הלכה. אלא שומרת יבם שזנתה מותרת ליבם. לפיכך אינו מתנה עליה אם זנתה שומרת יבם: אמן שלא נטמאתי וכו'. פירושי קמפרש לאמן על האלה, אמן על השבועה דתנינן לעיל. והכי קאמר, אמן שלא נטמאתי הוא אמן על השבועה שהשביעה הכהן משביע אני עליך שלא נטמאת: ואם נטמאתי יבואו בי. היינו קבלת אלה, שאמר לה הכהן ואם נטמאת יבואו בך כל הקללות הללו: אמן שלא אטמא. שאם תיטמא לאחר זמן מים מערערים אותה. ואין הלכה כר''מ:

ו. הַכֹּל שָׁוִין שֶׁאֵינוֹ מַתְנֶה עִמָּהּ לֹא עַל קדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס וְלֹא עַל מֵאַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ. נִסְתְּרָה לְאַחֵר וְנִטְמֵאת וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִירָהּ, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁתִּבָּעֵל וְלֹא הָיְתָה אֲסוּרָה לוֹ, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּה:

 ברטנורה   (ו) ולא משנתגרשה. שאם זנתה לאחר שגירשה וחזר והחזירה וקינא לה ונסתרה, אין המים בודקים על זנות שלאחר גירושין, דגרושה שזנתה מותרת לחזור לבעלה, דבקדושין תלה רחמנא האיסור לא בביאה, דכתיב (דברים כד) ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. לפיכך, נתקדשה לאיש אחר, אע''פ שלא נבעלה. אסורה לחזור לבעלה. ואם נבעלה בלא קדושין, מותרת לחזור לבעלה:

---

גמרא סוטה דף יז ע''א

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְכוּ': בְּמַאי קָא מְפַלְגֵי בְּהַאי קְרָא קָמְיפַלְגֵי וְכָתַב אֶת הָאָלוֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר. רַבִּי מֵאִיר סָבַר אָלוֹת, אָלוֹת מַמָּשׁ. הָאָלוֹת, לְרַבּוֹת קְלָלוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת בְּרָכוֹת. אֵלֶּה לְמִעוּטֵי קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה. הָאֵלֶּה, לְמִעוּטֵי צַוָּאוֹת וְקַבָּלוֹת אָמֵן. וְרַבִּי יוֹסֵי כֻּלְּהוּ כִּדְקָאָמַרְתְּ אֶת לְרַבּוֹת צַוָּאוֹת וְקַבָּלוֹת. וְרַבִּי מֵאִיר אֶתִים לָא דָּרִישׁ וְרַבִּי יְהוּדָה כֻּלְּהוּ בְּמִעוּטֵי דָּרִישׁ לְהוּ אָלוֹת, אָלוֹת מַמָּשׁ. הָאָלוֹת, לְמִעוּטֵי קְלָלוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת בְּרָכוֹת. אֵלֶּה לְמַעוּטֵי קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה. הָאֵלֶּה, לְמִעוּטֵי צַוָּאוֹת וְקַבָּלוֹת. וְרַבִּי מֵאִיר מַאי שְׁנָא הַאי הֵ''י דְּמַרְבֵּי בֵּהּ וּמַאי שְׁנָא הַאי הֵ''י דְּמָעִיט בֵּהּ הֵ''י דְּגַבֵּי דְּרִבּוּיָא רִבּוּיָא הִיא הֵ''י דְּגַבֵּי דְּמִעוּטָא מִעוּטָא וְהָא לֵית לֵהּ לְרַבִּי מֵאִיר מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: הִנָּקִי כְּתִיב. דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם. לֹא זָכוּ אֵשׁ אוֹכְלָתָן. אָמַר רָבָא וּדְאִשָּׁה עֲדִיפָה מִדְּאִישׁ. מַאי טַעֲמָא. הַאי מַצְרִיף וְהַאי לָא מַצְרִיף. אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עָפָר לְסוֹטָה. שֶׁאִם זָכְתָה יוֹצֵא מִמֶּנָּה בֵּן כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, כְּדִכְתִיב בֵּהּ: עָפָר וָאֵפֶר. לֹא זָכְתָה, תַּחֲזֹר לַעֲפָרָהּ. דָּרַשׁ רָבָא: בְּשָׂכָר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת: אֵפֶר פָּרָה וַעֲפַר סוֹטָה. וְהָאִיכָּא נָמֵי עֲפַר כִּסּוּי הַדָּם הָתָם הֶכְשֵׁר מִצְוָה אִיכָּא הַנָּאָה לֵיכָּא. דָּרַשׁ רָבָא: בְּשָׂכָר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת וּרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין. בִּשְׁלָמָא רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין, דִּכְתִיב: וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ. וְתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, אֶלָּא חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת מַאי הִיא. דְּתַנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִין. מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמָה לַיָּם וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כד) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וּכְתִיב: (יחזקאל א) כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא:

 רש''י  אלות ממש. יתן ה' אותך ובאו המים המאררים וגו': קללות הבאות וכו'. הנקי ממי המרים: אלה. מיעוט היא: שבמשנה תורה. כגון יככה ה' בשחפת וגו': צוואות. והשביע הכהן את האשה דלא תימא דלא ידלג הלכך אצטריך למעטינהו: קבלות. אמן: כלהו. ריבוייא כדקאמרת אלות אלות ממש האלות קללות הבאות מחמת ברכות אלה למעוטי שבמשנה תורה ושבת''כ אבל ה''י דהאלה לא תדרוש למעוטי צוואות וקבלות דאתא את ורבינהו וה''י דהאלה אורחיה הוא: ורבי יהודה. כולהו ההי''ן דקרא מיעוטי דריש להו: דלגבי רבוייא. דהאלות דקאי אוכתב: דלגבי מיעוט. האלה דמיעוטא הוא אלה ולא אחרות: והא לית ליה לר''מ. במסכת קידושין: אמר רבי תנחום הנקי כתיב. בלא יו''ד דמשתמע הנקי אם לא שכב ותדרוש הכי טומאה תחת אישך חנקי: שכינה ביניהם. שהרי חלק את שמו ושכנו ביניהם יו''ד באיש ה''י באשה: לא זכו אש אוכלתן. שהקב''ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש: ודאשה עדיפא מדאיש. אש של אשה קשה וממהרת לאכול וליפרע משל איש: האי מצריף. אש של אשה נוחה לדלוק מהר שאין אות של שמה מפסיק אלא מחובר ונקרא אש אבל של איש היו''ד של שכינה מפסיק: הנאה ליכא. ואין זה קיבול שכר אבל כאן יש הנאה בסוטה לתת שלום ושלא ירבה ממזרים בישראל אם זונה היא ואם נקתה ונזרעה זרע: ואפר פרה. לטהרו ולזכות ישראל ממעשה העגל: בשכר אם מחוט. שלא רצה ליהנות מגזל: חוט של תכלת. כנגד אם מחוט: ורצועה של תפילין. כנגד שרוך דהיינו רצועה: מה נשתנה תכלת. שהזקיקו הכתוב לציצית: שהתכלת דומה לים וכו'. ובא ללמדנו שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה:

---

זוהר חדש ד''א דף ע''א.

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד רַבִּי הָרְכִּינַס פָּתַח: וַיְגָרֶשׁ אֵת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן. 'וַיְגָרֶשׁ אֵת', דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֻרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּאִתְתָּרְכַת בְּתִירוּכִין דְּאִשְׁתַּלְּחַת בְּשִׁלּוּחִין כֻּרְסַיָּא דְּמַלְכָּא נְפָלַת. וַיְגָרֶשׁ אֵת, דָּא כֻּרְסַיָּא דְּמַלְכָּא וַי דְּאִתְתָּרְכַת וַי דְּנָפַל הָאָדָם הַהוּא דְּשַׁלִּיט עַל כֻּרְסַיָּא נָפַל כֹּלָּא וַיַּשְׁכֵּן הַהוּא דְּתָרִיךְ לְדָא אַשְׁכִּין וְאַשְׁרֵי יִשּׁוּבָא אָחֳרָא בְּהִפּוּכָא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְחְרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא סְלִיק לִכְבוֹד עִלָּאָה לְעֵלָּא וְאַזְעֵיר דִּיּוּקְנֵהּ מִכַּמָּה דַּהֲוַת וְכֻרְסַיָּא נָטִיל מִינֵהּ וְאִתְפָּרֵשׁ כִּבְיָכוֹל, אַשְׁרֵי לְגַן עֵדֶן עִם כְּרוּבַיָּא לְתַתָּא וְאִתְפָּרֵשׁ מֵהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה וְאַשְׁרֵי לְהַהוּא לַהַט הַחֶרֶב לְמֵיקָם בְּדוּכְתָּא דְּרַבָּנוּתֵהּ לְמִיטַר וּלְמִשְׁאַב וּלְמִסְטֵי הַהוּא אֹרָח דְּאִנְגִיד מֵעֵץ הַחַיִּים וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַח וְאָמַר (משלי ל): תַּחַת שָׁלש רָגְזָה אָרֶץ תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ. שִׁפְחָה לְגוֹ, גְּבִירְתָּהּ לְבַר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. מַאי בָּדָד. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ויקרא יג): בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:

 תרגום הזוהר  אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד: רַבִּי הָרְכִּינָס פָּתַח, וַיְּגָרֵשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן וְגוֹ'. וַיְגָרֵשׁ אֶת, אֶת, זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּחֻרְבָּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהִיא גֹּרְשָׁה בְּגֵרוּשִׁים וְנִשְׁלְחָה בְּשִׁלּוּחִים, הַכִּסֵּא שֶׁל הַמֶּלֶךְ נָפַל. וַיְגָרֵשׁ אֶת, זֶה הוּא כִּסְאוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת, אֶת. אוֹי שֶׁגֹּרְשָׁה, אוֹי שֶׁנָּפְלָה. הָאָדָם, הַיְנוּ, אוֹתוֹ הַשּׁוֹלֵט עַל הַכִּסֵּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֶה אָדָם. נָפַל הַכִּסֵּא נָפַל הַכֹּל. וַיַּשְׁכֵּן, הַיְנוּ אוֹתוֹ שֶׁגֵּרַשׁ אֶת זוֹ, הִשְׁכִּין וְהִשְׁרָה יָשׁוֹב אַחֵר בְּהֵפֶךְ מִמַּה שֶּׁהָיָה. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עָלָה לְכָבוֹד הָעֶלְיוֹן לְמַעְלָה, וּמִעֵט דְּמוּתוֹ מִמַּה שֶּׁהָיְתָה. וְהַכִּסֵּא, נָסַע מִמֶּנּוּ וְנִפְרָד. כִּבְיָכוֹל הִשְׁכִּין אֶת גַּן הָעֵדֶן, עִם הַכְּרוּבִים לְמַטָּה, נִפְרָד מֵאוֹתוֹ הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, וְהִשְׁכִּין אוֹתוֹ לַהַט הַחֶרֶב, שֶׁתַּעֲמֹד בִּמְקוֹמָהּ שֶׁל הַגְּבִירָה, לִשְׁמֹר וְלִשְׁאֹב וּלְהַסְתִּיר אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ הַנִּמְשֶׁכֶת מֵעֵץ הַחַיִּים. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ צָוַח וְאָמַר, תַּחַת שָׁלֹש רָגְזָה אָרֶץ וְגוֹ' תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְגוֹ' וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ. הַשִּׁפְחָה, בִּפְנִים, וְהַגְּבִירָה, מִבַּחוּץ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. מַהוּ בָּדָד. הַיְנוּ כְּדִכְתִיב, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק יב

א. בְּמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחַר שֶׁגָּמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּהִלָּה לְדָוִד וְסֵדֶר הַיּוֹם אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה וְעוֹלִין וְקוֹרִין בּוֹ וּמַחֲזִירוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מִנְחָה. וְכֵן בְּתַעֲנִית קוֹרְאִין בְּמִנְחָה וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מִנְחָה, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב לֹא נָהֲגוּ לִקְרוֹת בְּמִנְחָה: ב. וְיוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מוּסָף כְּשֶׁגּוֹמֵר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרְאִין בּוֹ וּמַחֲזִירוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר תְּהִלָּה לְדָוִד וְסֵדֶר הַיּוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִין בְּכָל יוֹם. וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם נִפְטָרִין:

---

מוסר

ספר חסידים סימן קנג

כְּתִיב (יחזקאל ג, יז) וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִּבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיְתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק חָיוֹ יִחְיֶה וְאַתָּה אֶת נַפְּשְׁךָ הִצַלְתָּ, שִׁבְעָה אַזְהָרוֹת כְּנֶגֶד תּוֹעֲבוֹת לִבּוֹ וּכְנֶגֶד שֵׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְּשׁוֹ וּכְנֶגֶד שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם וְאַתָּה אֶת נַפְּשְׁךָ הִצַלְתָּ. מִכָּאן, שֶׁכָּל שֶׁנֶּעֱנַשׁ חֲבֵרוֹ וְהוּא אֵינוֹ מַזְהִירוֹ לוֹמַר אַל תַּעֲשֶׂה הֲרֵי כָּל הָעֹנֶשׁ שֶׁמְּקַבֵּל מַעֲלִין עַל זֶה כְּאִלּוּ הֲרָגוֹ לְפִּי שֶׁהָיָה לוֹ לְהַזְהִירוֹ וְלֹא הִזְהִירוֹ וְתוֹבְעִין מִזֶּה דָּמוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה מִיָּדְךָ דָּמוֹ אֲבַקֵּשׁ, עַל כֵּן יִלְמֹד סִפְּרֵי הַיִּרְאָה לְמַעַן יִזָּהֵר לִירָא דְּבַר ה' וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר וְיָבִין הֶחָכָם לְמַעַן תִּירָא אֶת ה' כָּל הַיָּמִים בֶּאֱמֶת.

---

דברים יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז) וָֽאֲצַוֶּה֙ אֶת-שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין-אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּין-אִ֥ישׁ וּבֵין-אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ: וּפַקֵדִית יָת דַיָנֵיכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר שְׁמָעוּ בֵּין אַחֵיכוֹן וּתְדוּנוּן קוּשְׁטָא בֵּין גַבְרָא וּבֵין אֲחוּהִי וּבֵין גִיוֹרֵהּ:

 רש''י   ואצוה את שפטיכם. אמרתי להם הוו מתונים בדין, אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו: בעת ההוא. משמניתים אמרתי להם, אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, עכשיו הרי אתם משעבדים לצבור: שמע. לשון הוה [בהאזינכם] כמו (שמות כ, ז) זכור, (דברים ה, יא) שמור: ובין גרו. זה בעל דינו, שאוגר עליו דברים. דבר אחר ובין גרו, אף על עסקי דירה בין חלקת אחים אפלו בין תנור לכירים:

(יז) לֹֽא-תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֨וּרוּ֙ מִפְּנֵי-אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵֽאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו: לָא תִשְׁתְּמוֹדְעוּן אַפִּין בְּדִינָא מִלֵי זְעֵירָא כְרַבָּא תִּשְׁמְעוּן לָא תִדְחֲלוּן מִן קֳדָם גַבְרָא אֲרֵי דִינָא דַיְיָ הוּא וּפִתְגָמָא דִי יִקְשֵׁי מִנְכוֹן תְּקָרְבוּן לְוָתִי וְאֶשְׁמְעִנֵהּ:

 רש''י   לא תכירו פנים במשפט. זה הממנה להושיב הדינין, שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור, אושיבנו דין, איש פלוני קרובי, אושיבנו דין בעיר, והוא אינו בקי בדינין נמצא מחיב את הזכאי ומזכה את החיב. מעלה אני על מי שמנהו כאלו הכיר פנים בדין: כקטן כגדל תשמעון. שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרון [לאחריו] . דבר אחר כקטן כגדל תשמעון, כתרגומו, שלא תאמר, זה עני הוא וחברו עשיר ומצוה לפרנסו אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכשיצא לחוץ אומר אני לו, תן לו שאתה חיב לו: לא תגורו מפני איש. לא תיראו. דבר אחר לא תגורו, לא תכניס דבריך מפני איש. לשון (משלי י, ה) אוגר בקיץ: כי המשפט לאלהים הוא. מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שהטית עלי המשפט: תקרבון אלי. על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד, וכן שמואל אמר לשאול (שמואל א' ט, יט) אנכי הראה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה. ואימתי הודיעו, כשבא למשוח את דוד (שם טז, ו) וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, ולא אמרת אנכי הראה (שם טז, ז) אל תבט אל מראהו:

(יח) וָֽאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֽׂוּן: וּפַקֵדִית יָתְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דִי תַעְבְּדוּן:

 רש''י   את כל הדברים אשר תעשון. אלו עשרת הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות:

(יט) וַנִּסַּ֣ע מֵֽחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל-הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: וּנְטַלְנָא מֵחוֹרֵב וְהַלִיכְנָא יָת כָּל מַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחִילָא הַהוּא דִי חֲזֵיתוּן אוֹרַח טוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא יָתָנָא וַאֲתֵינָא עַד רְקַם גֵיאָה:

 רש''י   המדבר הגדול והנורא. שהיו בו נחשים כקורות, ועקרבים כקשתות:

(כ) וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד-הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: וַאֲמָרִית לְכוֹן אֲתֵיתוּן עַד טוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא: (כא) רְ֠אֵה נָתַ֨ן יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת-הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ אַל-תִּירָ֖א וְאַל-תֵּחָֽת: חֲזֵי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ יָת אַרְעָא סַק אַחֲסֵין כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְּבָּר:

---

נביאים - ישעיה - פרק א

(טז) רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ: תּוּבוּ לְאוֹרָיְתָא וְאִתְדַּכּוּ מֵחוֹבֵיכוֹן וְאַעְדוּ בִּישׁוּת עוֹבָדֵיכוֹן מִקֳּבֵיל מֵימְרִי אִתְמְנִיעוּ מִלְאַבְאָשָׁא :

 רש''י   רחצו הזכו . ( פתח הוא ) ל' צווי לפי שהוא מגזרת רחץ , אבל רחצו קמץ לשון עבר שהוא מגזרת רחץ . רחצו הזכו הסירו חדלו למדו דרשו אשרו שפטו ריבו לכו י' אזהרות של ל' תשובה יש כאן כנגד עשרת ימי תשובה וכנגד עשרה מלכיות זכרונות ושופרות : חדלו הרע . חדלו ממעשים הרעים : הרע . כמו להרע א''צ לכתוב מלהרע שכן לשון המקרא נופל על ל' חדלה וחדל לעשות הפסח ( מדבר ט ) עד כי חדל לספור ( ברא' מא מט ) כלומר חדלה הספירה חדלה העשיה אף כאן תחדלו הרעה :

(יז) לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה: (ס) אַלִּיפוּ לְאוֹטָבָא תְּבָעוּ דִּינָא זַכּוּ דְּאָנִיס דּוּנוּ דִּין יַתְמָא עֲבִידוּ קַבִּילוּ קְבִילַת אַרְמַלְתָּא :

 רש''י   למדו . רפי נקוד והוא מגזרת למוד היו למדין להטיב המלמד לעצמו הוא ממשקולת ל' קל לפיכך צווי ל' רבים שלו נקוד בחירק כמו אמרו שמעו אבל המלמ' לאחרי' הוא ממשקולת ל' כבד המדגיש ואם בא לצוות את הרבים הוא נקוד למדו וכן דרשו מגזרת דרוש אבל אשרו שהשי''ן מודגש' ממשקולת ל' כבד ומגזרת אשר לפיכך ל' צווי לרבים נקוד פתח ( כמו אשרו דברו ספרו בשרו ) : אשרו חמוץ . החזיקו את הגזול והוא לשון משנה אשרנוהי אי אישר חילי ישר כחך ל''א הדריכוהו בנתיב אמת לזכות בשלו לשון באשורו אחזה רגלי ( איוב כג יא ) ואשר בדרך לבך ( משלי כג יט ) : שפטו יתום . פלוני זכאי פלוני חייב : ריבו אלמנה . השתדלו בריבה להתווכח בעדה שאינה יוצאת לחזור אחרי בעלי דינה ( סא''א ) : חמוץ . גזול ודומה לו מכף מעול וחומץ ( תהלים עא ) :

(יח) לְכוּ-נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם-יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם-יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ: בְּכֵן כַּד תְּתוּבוּן לְאוֹרָיְתָא תִּבְעִין מִן קֳדָמַי וְאַעְבֵּיד בְּעוּתְכוֹן אָמַר יְיָ אִם יְהוֹן חוֹבַיְכוֹן כְּתִימִין כְּצִבְעוֹנִין כְּתַלְגָּא יִחְוָרוּן אִם יְסַמְּקוּן כְּזָהֳרֵיתָא כַּעֲמַר נְקִי יְהוֹן :

 רש''י   לכו נא ונוכחה . יחד אני ואתם ונדע מי סרח על מי ואם אתם סרחתם עלי עודני נותן לכם תקוה לשוב : אם יהיו חטאיכם כשנים . כתומים לפני כאודם שנים אלבינם כשלג . יאמר ה' . תמיד הוא אומר לכם כן כמו על פי ה' יחנו ( מדבר ט כ ) , ד''א לכו נא ונוכחה מה כתוב למעלה ממנו חדלו הרע למדו היטב ואחר שתשובו אלי לכו ונוכחה יחד להודיעני עשינו מה שעלינו עשה מה שעליך ואני אומר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג וגו' : כתולע . צבע שצובעים בו אדום גרעינים הם ויש תולעים בכל אחד ואחד :

(יט) אִם-תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ: (פ) אִם תַּיְבִין וּתְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי טוּבָא דְאַרְעָא תֵּיכְלוּן : (כ) וְאִם-תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר: וְאִם תְּסָרְבוּן וְלָא תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרִי בְּחֶרֶב סַנְאָה תִּתְקַטְּלוּן אֲרֵי מֵימְרָא דַּיְיָ גְּזַר כֵּן :

 רש''י   כי פי ה' דבר . והיכן דבר והבאתי עליכ' חרב ( ויקר' כו כה ) :

(כא) אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים: אֵיכְדֵין תָּבּוּ עוֹבְדָתָא לְמֶהֱוֵי כְּטָעִיתָא קַרְתָּא מְהֵימְנָתָנָא דַּהֲוַת מַלְיָא עָבְדֵי דִּינָא קוּשְׁטָא הֲוָה מִתְעֲבִיד בָּהּ וּכְעַן אִנּוּן קָטוּלֵי נַפְשָׁן :

 רש''י   לזונה . תועה מעל אלהיה : קריה . שהיתה נאמנה ומליאה משפט וצדק היה לן בה ועתה מרצחים : מלאתי משפט . כגון רבתי עם ( איכה א ) : צדק ילין בה . תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של הלילה ושל בין הערבים מכפר על של היום , ד''א שהיו מלינים בה דיני נפשות כשלא היו מוצאין לו זכות ביום הא' לא היו גומרין את דינו עד למחרת אולי ימצאו לו זכות ועתה נעשו רוצחין ומצינו בפסיקתא ר' מנחם בר אושעיה אמר תפ''א בתי כנסיות היו בירושלים כמנין מלאתי בגי' ועתה מרצחים הרגו את אוריה הרגו את זכריה :

---

כתובים - תהילים - פרק צב

(טז) לְ֭הַגִּיד כִּֽי-יָשָׁ֣ר יְהוָ֑ה צ֝וּרִ֗י וְֽלֹא-(עלתה) עַוְלָ֥תָה בּֽוֹ: מְטוּל דִּיחַווּן דַּיָּירֵי אַרְעָא אֲרוּם תְּרִיץ יְיָ תָּקְפִי וְלֵית עַוְלְתָא בֵיהּ : צג (א) יְהוָ֣ה מָלָךְ֮ גֵּא֪וּת לָ֫בֵ֥שׁ לָבֵ֣שׁ יְ֭הוָה עֹ֣ז הִתְאַזָּ֑ר אַף-תִּכּ֥וֹן תֵּ֝בֵ֗ל בַּל-תִּמּֽוֹט: יְיָ מְלִיךְ גֵּיוְתָנוּתָא אַלְבֵּשׁ אַלְבֵּשׁ יְיָ עוּשְׁנָא וְאִזְדְּרַז לְחוֹד תַּקִּיף תֵּבֵל דְּלָא תִזְדַּעְזָע :

 רש''י   ה' מלך . יאמרו לעתיד : אף תכון תבל . במלכו תשמח הארץ :

(ב) נָכ֣וֹן כִּסְאֲךָ֣ מֵאָ֑ז מֵֽעוֹלָ֣ם אָֽתָּה: מְתַקֵּן כּוּרְסְיָךְ מִן לְקַדְּמִין מִן עָלְמָא אַתְּ אֱלָהָא : (ג) נָשְׂא֤וּ נְהָר֨וֹת | יְֽהוָ֗ה נָשְׂא֣וּ נְהָר֣וֹת קוֹלָ֑ם יִשְׂא֖וּ נְהָר֣וֹת דָּכְיָֽם: זְקִיפִין נַהַרְוָתָא יְיָ זְקִיפִין נַהַרְוָתָא קָלֵיהוֹן בְּשִׁירָתָא יְקַבְּלוּן נַהַרְוָתָא אֲגַר שְׁבָחֵיהוֹן :

 רש''י   נשאו נהרות ה' . לשון צעקה וקובלן הוא זה אהה ה' הנה האומו' השוטפים כנהרו' נשאו קולם יהמיון ואת דוך עמקי נבכיהם ישאו ויגביהו תמיד להתגאות נגדך , כל לשון דכא לשון עומק ושפלות :

(ד) מִקֹּל֨וֹת | מַ֤יִם רַבִּ֗ים אַדִּירִ֣ים מִשְׁבְּרֵי-יָ֑ם אַדִּ֖יר בַּמָּר֣וֹם יְהוָֽה: מִן קָלָן דְּמַיין סַגִּיאִין מִמְּשַׁבְּחַיָּא תְבִירֵי יַמָּא רַבָּא מְשַׁבַּח בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא דַּיְיָ :

 רש''י   מקלות מים רבים וגו' . ידעתי אני כי יותר מקולות המים הרבים אשר יהמיון עלינו ומאדירי משברי הים הזה אתה אדיר במרום ה' וידך תקיפה עליהם :

(ה) עֵֽדֹתֶ֨יךָ | נֶאֶמְנ֬וּ מְאֹ֗ד לְבֵיתְךָ֥ נַאֲוָה-קֹ֑דֶשׁ יְ֝הוָ֗ה לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים: סְהִדְוָתָךְ קְשִׁיטִין לַחֲדָא לְבֵית מַקְדְּשָׁךְ יָאִין וְקַדִּישִׁין יְיָ לְאוֹרִיכוּת יוֹמִין :

 רש''י   עדתיך . שהעידו והבטיחו נביאך לביתך שהוא נאוה קודש : נאמנו מאד לביתך . ולאורך ימים הוא מצפה להם ואע''פ שארכו הימים נאמנים הם לה' מאד : נאוה . כמו ( לעיל טו ) נאות אלהים לשון נאוה ותדע שכל נוה שבמקרא אינן מפקין אל''ף לפי שהם לשון נוי וזה מפיק אל''ף :

---

משנה מכות פרק ג

א. אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה, אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזְרְת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר. אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשֵּׁם אֶחָד בִּלְבָד:

 ברטנורה   (א) אלו הן הלוקין. אלו לאו דוקא דתנא ושייר לוקין טובא. אלא תנא חייבי כריתות לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות ותנא אלמנה וגרושה לאשמועינן אלמנה והיא גרושה חייבין עליה משום שני שמות. ותנא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו דלא מפורש אזהרה דידהו בהדיא. וכן הקדש שלא נפדה. ואיידי דתנא הקדש. תנא מעשר שני דתרווייהו מלקות דידהו משום מחוסרי פדיה וכן ברובן איכא צד חדוש: נתינה. מן הגבעונים היא ומלקות דידה מלא תתחתן בם: אלמנה. שנתאלמנה מאיש אחר. והיא גרושה. חייב עליה שני מלקיות משום שני שמות. משום שני אזהרות ששניהם מפורשות במקרא. ואזהרה אתרווייהו קאמר. גרושה והיא חלוצה אינו חייב עליה משום שני שמות שהחלוצה אינה כתובה. אלא מרבויא מייתינן לה דתניא גרושה אין לי אלא גרושה. חלוצה מנין. ת''ל ואשה:

ב. הַטָּמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקּדֶשׁ, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, וְהָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, וְנוֹתָר, וּפִגּוּל, וְטָמֵא, הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַמְּפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַסָךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהָאוֹכֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וְיהֵא חַיָּב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל שֶׁהוּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כַּזָּיִת. אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין אַתֶּם מוֹדִים לִי בָּאוֹכֵל נְמָלָה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְבִרְיָתָהּ. אָמַר לָהֶן, אַף חִטָּה אַחַת כְּבִרְיָתָהּ:

 ברטנורה   (ב) המפטם את השמן. העושה שמן דוגמת שמן המשחה: והסך בשמן המשחה. שעשה משה רבינו ע''ה: אכל טבל. אזהרתיה מלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו (ויקרא כב) בעתידין לתרום הכתוב מדבר: ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. שאף הוא במיתה כטבל דכתיב (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וגומר: ומע''ש שלא נפדה. מע''ש שנטמא ואפילו הוא בירושלים אסור לאכלו עד שיפדם והאוכלו בירושלים עד שלא נפדה לוקה ואזהרתו מולא בערתי ממנו בטמא (דברים כו) בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא ומנין למע''ש שנטמא שפודין אותו בירושלים שנאמר (שם יד) כי לא תוכל שאתו פי' לא תוכל לאכלו כדכתיב (בראשית מג) וישא משאת מאת פניו: והקדש שלא נפדה. לא כתיב ביה לאו בהדיא אלא אתיא אזהרה דידיה ג''ש דחט חט מתרומה ואף על גב דמיעט רחמנא ומתו בו ולא במעילה. ממיתה מעטיה ולא מאזהרה: באוכל נמלה שהוא חייב. משום שרץ השורץ על הארץ (ויקרא יא) ואף על גב דלית בה כשעור: אף חטה אחת כברייתה. ולית הלכתא כרבי שמעון דלא קרינן בריה אלא לבריה שיש לה נשמה בלבד:

ג. הָאוֹכֵל בִּכּוּרִים עַד שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶן, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים חוּץ לַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי חוּץ לַחוֹמָה, הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אַרְבָּעִים:

 ברטנורה   (ג) עד שלא קרא עליהם. ארמי אובד אבי וגו' אבל לאחר שקרא עליהם אינו לוקה אם אכלן לפי שהן ממונו של כהן. וזו דברי ר''ע אבל חכמים אומרים בכורים הנחה מעכבת בהן. קריאה אין מעכבת בהן והאוכל אחר הנחה בעזרה. אף על פי שעדיין לא קרא עליהן. אינו לוקה. והלכה כחכמים. ואזהרתן מדכתיב (דברים יב) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו'. ותרומת ידך. ואמר מר ותרומת ידך אלו הבכורים דאילו תרומה אינה טעונה הבאת מקום. ובכורים נמי אינו לוקה עליהן אלא אם אכלן אחר שראו פני ירושלים קודם הנחתן בעזרה. אבל אכלן בגבולין קודם שיכנסו לירושלים אינו לוקה: קדשי קדשים חוץ לקלעים. קדשים קלים חוץ לחומה כל הני אזהרתן מלא תוכל לאכול בשעריך וגו'. וכל נדריך אשר תדור שכל אכילה חוץ למקום הקבוע לה מקרי אכילת שעריך: ומע''ש. לעיל תנן מעש' שני טמא שלא נפדה כדפרשינן. והכא תנן מע''ש טהור שאכלו חוץ לחומה. ודוקא שאכלו חוץ לחומה אחר שראה פני ירושלים הוא שלוקה אבל האוכל מע''ש בגבולים. קודם שיכנס לירושלים אינו לוקה דכתיב (שם) לפני ה' אלהיך תאכלנו. ואחר כך לא תוכל לאכול בשעריך: המותיר. אינו לוקה דכתיב (שמות יב) לא תותירו ממנו עד בוקר. והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר אם עברת על לאו. קיים עשה שבה ואינך לוקה. ועוד לא תותירו הוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו: והשובר. עצם בפסח טמא אינו לוקה. דאמר רחמנא (שם) ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול:

ד. הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:

 ברטנורה   (ד) לוקה ואינו משלח. דסבירא ליה לר''י שלח תשלח מעיקרא משמע. ואף על גב דכתיב שלח תשלח אחר לא תקח. לאו למימרא דאם לקחת תשלח אלא לא תקח. אבל שלחנה קודם לקיחה. ואין זה לאו הניתק לעשה: וחכ''א משלח ואינו לוקה. קסברי שלח אחר לקיחה משמע. והוי לאו הניתק לעשה. והל' כחכמים: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. שאמרה תורה אם עברת על לאו קיים העשה כגון לא תקח האם על הבנים. ואם לקחת שלח תשלח. לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. ואם באת והעבטת עבוטו השב תשיב לו את העבוט. כל אלו אם קיים העשה אינו לוקה. אבל לא קיים העשה כגון שלקח האם על הבנים. ושחטה או שמתה. לקח העבוט מביתו ונשרף שאינו יכול לקיים העשה הרי זה לוקה:

ה. הַקּוֹרֵחַ קָרְחָה בְרֹאשׁוֹ, וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ, וְהַמַּשְׁחִית פְּאַת זְקָנוֹ, וְהַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת, חַיָּב. שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. עַל הָרֹאשׁ, שְׁתַּיִם, אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן. עַל הַזָּקָן, שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן וְאַחַת מִלְּמָטָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם נְטָלוֹ כֻּלּוֹ כְאַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בַתָּעַר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ לִקְּטוֹ בַּמָּלְקֵט אוֹ בָרְהִיטְנִי, חַיָּב:

 ברטנורה   (ה) הקורח קרחה. משום דמחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה ועל כל פאה ופאה. משא''כ באוכל חלב וחלב. משום הכי תננהו במתני' אבל שאר לאוי גרידי שאין בהן חדוש לא תנא: קרחה. על מת. כדכתיב (דברים יד) ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת ואף על גב דגבי כהנים לא כתיב על מת. כבר למדו בגזירה שוה מקרחה קרחה. מה בישראל על מת. אף בכהנים על מת. ושיעור קרחה כגריס: המקיף את ראשו. משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו ואפילו על גלוח שבמספרים שאין בו השחתה. חייב על פאת הראש. דדוקא בזקן כתיב השחתה ואינה אלא בתער. אלא בפאת הראש הקפה כתיב בכל ענין שהוא מקיף חייב: שריטה אחת על חמש מתים. או חמש שריטות על מת אחד. דכתיב (ויקרא יט) ושרט לנפש לא תתנו לחייב על כל שריטה ושריטה. ועל כל נפש ונפש ואף על פי שלא היתה שם אלא התראה א'. והיו כל ה' שריטות בבת אחת חייב: על הראש ב'. אחת על ימין ואחת על שמאל: ועל הזקן ב' מכאן וב' מכאן. מקום חבור הסנטר לעצם. א' מימין הסנטר ואחת משמאל ושבולת הזקן באמצע. הרי שלש. וחבור הצדעי' מכאן ומכאן. הרי חמש. לחי העליון המחובר לצדעים ולחי התחתון שבימין. ולחי העליון והתחתון שבשמאל. הרי ב' מכאן. וב' מכאן. וסוף הזקן שהשער יוצא ממנו כעין שבולת. לפיכך נקראת שבולת הזקן. הרי זה חמש: אינו חייב אלא א'. דכיון דלאו א' הוא הרי הוא כאוכל ב' זתים של חלב בהתראה אחת: עד שיטלנו בתער. אפאת זקן קאי דכתיב ביה גלוח והשחתה: מלקט. כלי העשוי כעין מלקחי' ללקט את השער: רהיטני. הוא מעצד בלשון מקרא. כלי שבו מחליק חרש עצים פני הלוח ואין הלכה כר''א:

ו. הַכּוֹתֵב כְּתֹבֶת קַעֲקַע, כָּתַב וְלֹא קִעֲקַע, קִעֲקַע וְלֹא כָתַב, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וִיקַעֲקֵעַ בִּדְיוֹ וּבִכְחוֹל וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט) וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה':

 ברטנורה   (ו) כתובת קעקע. מקרע בסכין על בשרו כעין אותיות. ואחר כך ממלא את הקרעי' דיו או כחול: כתב. על בשרו בדיו או בכחול. ולא קרע בסכין. או קרע בסכין ולא מלא בדיו או בכחול. אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע. לישנא דקרא נקט דכתיב כתובת קעקע. כתיבה ברישא. והדר קעקע. אבל לעולם הקעקע תחלה. ואחר כך הכתב. וקרא הכי משמע. וכתובת בתוך הקעקע. לא תתנו בכם: שיכתוב שם השם. בגמרא מפרש דשם ע''ג קאמר. הכי מפרש לקרא לא תתנו בכם שם ע''ג כי אני ה'. ולא תשתפו אחרי' עמי ואין הלכה כר''ש:

ז. נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בַיַּיִן כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּשְׁתֶּה אַל תִּשְׁתֶּה וְהוּא שׁוֹתֶה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:

 ברטנורה   (ז) אינו חייב אלא אחת. על מה ששתה תוך כדי דבור של התראה ואם היה לפניו כלי שיש בו כמה רביעי' יין. ואמרו לו אל תשתה כלי זה שיש בו כך וכך שעורים. שתלקה כך וכך מלקיות. חייב על כל שעור ושעור אף על פי שלא התרו בו אלא התראה אחת:

ח. הָיָה מִטַּמֵּא לַמֵּתִים כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּטַּמֵּא, אַל תִּטַּמֵּא וְהָיָה מִטַּמֵּא, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תְּגַלַּח אַל תְּגַלַּח וְהוּא מְגַלֵּחַ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּלְבַּשׁ אַל תִּלְבַּשׁ וְהוּא פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:

 ברטנורה   (ח) והוא פושט ולובש. ולא פושט לגמרי אלא כיון שהוציא ראשו והחזירו חייב. ובגמרא קאמר דאינו פושט ממש. אלא ששהה בין התראה להתראה כדי לפשוט וללבוש. הוי כפושט וחוזר ולובש. וחייב על כל התראה והתראה:

ט. יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין, הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, וְהֵן מֻקְדָּשִׁים, בְּכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם, וּבַשְּׁבִיעִית, וְיוֹם טוֹב, וְכֹהֵן וְנָזִיר בְּבֵית הַטֻּמְאָה. חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאָיִם. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ הַשֵּׁם. אָמַר לָהֶם, אַף לֹא הַנָּזִיר הוּא הַשֵּׁם:

 ברטנורה   (ט) תלם אחת. שורה אחת של שדה: וחייב עליו משום שמנה לאוין. והוא שהתרו בו על כלם: והן מוקדשים. שור קדשי מזבח. וחמור קדשי בדק הבית ובשור אית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך ובחמור. אזהרה דמעילה ונפקא לן חט חט מתרומה ולאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. הרי כאן ג' לאוין: וכלאים בכרם. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר. ועוב' משום לא תזרע כרמך כלאים. דקי''ל המחפ' כלאים לוקה. אף על פי שלא זרען אלא חפה עפר עליהן. הרי זה ד' לאוין. והרמב''ם חשב כלאים בכרם. שני לאוין. א' משום כלאי זרעים שהן שני מיני זרעים. חטה. ושעורה. וחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן. ולא חשיב מוקדשים. של שור וחמור. אלא ללאו אחד: שביעית. שבת לה' שדך לא תזרע: ויו''ט. כל מלאכת עבודה לא תעשו: כהן ונזיר. והוא בבית הקברות וקעבר על נפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים ועל נפש מת לא יבא האמור בנזיר: אף הלובש כלאים. בשעה שהיה חורש: אינו מן השם. לאו של לבישת כלאים אינו בשביל התלם: אף כהן ונזיר דחשביתו לאו. אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת''ק חשיב להו בכלל לאוין התלם לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אלא אם כן הולך עמהם ומנהיגם:

י. כַּמָּה מַלְקִין אוֹתוֹ, אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים, מִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַרְבָּעִים שְׁלֵמוֹת הוּא לוֹקֶה. וְהֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת הַיְתֵרָה, בֵּין כְּתֵפָיו:

 ברטנורה   (י) מנין שהוא סמוך לארבעים. שגורם לומר אחריו ארבעים דהיינו. תשעה ושלשים. אי הוה כתיב ארבעים במספר. ה''א ארבעים במנינא. השתא דכתיב במספר ארבעים. במספר הגור' לומר אחריו ארבעים. דהיינו תשעה ושלשים: והיכן הוא לוקה את היתירה. שאינה ראויה להשתלש דתשעה ושלשים ראויות להשתלש שליש מלפניו. ושתי ידות אחת על כתף זו וא' על כתף זו. וזו של ארבעים היכן לוקה אותה: בין כתיפיו. ואין הלכה כר' יהודה:

יא. אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְמַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, לָקָה מִקְּצָת וְאָמְרוּ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, פָּטוּר. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, מִשֶּׁלָּקָה אָמְרוּ שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, פָּטוּר. עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי לָאוִין, אֲמָדוּהוּ אֹמֶד אֶחָד, לוֹקֶה וּפָטוּר. וְאִם לָאו, לוֹקֶה וּמִתְרַפֵּא וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה:

 ברטנורה   (יא) אין אומדין אותו וכו'. שכל הלוקין בב''ד היו צריכין לאומדן בתחלה שלא ימותו מחמת ההכאות. מדכתיב לא יוסיף מכלל שאם צריך לגרוע גורעין: אלא במכות הראויות להשתלש. ואין מוסיפין לעולם על האומד: אמדוהו לקבל ארבעים. חסר אחד. אלא לישנא דקרא נקט: אמדוהו אומד אחד. לשני מלקיות. כגון אמדוהו ללקות ארבעים ושתים: ואם לאו. שלא אמדוהו אלא למלקות אחת:

יב. כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ, כּוֹפֵת שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד הֵילָךְ וְהֵילָךְ, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹחֵז בִּבְגָדָיו, אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ, וְאִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. וְהָאֶבֶן נְתוּנָה מֵאַחֲרָיו, חַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ. וּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל בְּיָדוֹ, כְּפוּלָה אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּהּ:

 ברטנורה   (יב) על העמוד. שהוא נעוץ בקרקע. וזקוף וגבוה כדי להשען עליו: וחזן. שמש שליח ב''ד: נפרמו. נקרעו חוטי התפירה: מאחוריו. של הלוקה: ורצועה של עגל. שנאמר ארבעים יכנו. וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו: כפולה לשנים ושנים לארבעה. ד' רצועות תפורות זו על גב זו: וב' רצועות. דקות של חמור: עולות ויורדות בה. כעין קלקלי של אוכף וטעמא משום דכתיב (ישעיה א) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו אמר הקדוש ברוך הוא יבא מי שמכיר באבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו:

יג. יָדָהּ טֶפַח וְרָחְבָּהּ טֶפַח, וְרֹאשָׁהּ מַגַּעַת עַל פִּי כְרֵסוֹ. וּמַכֶּה אוֹתוֹ שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו וּשְׁתֵּי יָדוֹת מִלְּאַחֲרָיו. וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ לֹא עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב אֶלָּא מֻטֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט. וְהַמַּכֶּה מַכֶּה בְיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ:

 ברטנורה   (יג) ידה טפח. בית יד שהרצועה תלויה בה ארכו טפח: ורחבה. של רצועה של עגל טפח: וראשה מגעת ע''פ כריסו. לכך צריך שיהא בבית יד של רצועה נקב שחזן המלקה יכול להאריך ולקצר הרצועה כרצונו. שאין מלקין לאדם אלא ברצועה שראשה מגעת ע''פ כרסו שהוא טבורו: שליש מלפניו. דכתיב (דברים כה) והכהו לפניו כדי רשעתו. לפניו כדי רשעתו אחת. ולאחריו כדי שתים: מלפניו. על לבו: מאחריו. שליש על כתף זו ושליש על כתף זו: מכה בידו אחת. אבל כשמגביה הרצועה מגביה בשתי ידיו: בכל כחו. דכתיב (שם) מכה רבה:

יד. וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא (שם כח) אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וְגוֹ' וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת וְגוֹ', וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא (וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְגוֹ' (שם כט), וְחוֹתֵם וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ' (תהלים עח), וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא). וְאִם מֵת תַּחַת יָדוֹ, פָּטוּר. הוֹסִיף לוֹ עוֹד רְצוּעָה אַחַת וָמֵת, הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. נִתְקַלְקֵל בֵּין בָּרֵעִי בֵּין בַּמַּיִם, פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאִישׁ בָּרֵעִי וְהָאִשָּׁה בַּמָּיִם:

 ברטנורה   (יד) והקורא קורא. דכתיב (ויקרא יט) בקרת תהיה. בקריאה תהא שקורין עליו אם לא תשמור לעשות וגו'. וגדול שבדיינים קורא. והסמוך לו מונה. והשלישי אומר על כל הכאה והכאה ומצוה על הקורא לצמצם להשלים המקראות בסוף המלקות. ואם לא צמצם חוזר וקורא פעם שניה וממהר לקרא ולהשלים כשישלים המלקה להלקות: ואם מת ת''י פטור. מפני שמכהו ברשות: הוסיף לו. כגון דטעה במנינא: נתקלקל. שהוציא רעי מחמת ההכאה: פטור. דכתיב (דברים כה) ונקלה אחיך לעיניך. והרי נקלה שנתלכלך: ואשה. אף במים דבשתה מרובה. ואין הלכה כר''י:

טו. כָּל חַיָּבֵי כְרֵיתוֹת שֶׁלָּקוּ, נִפְטְרוּ יְדֵי כְרֵיתָתָן, שֶׁנֶאֱמַר (דברים כה) וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ, כְּשֶׁלָּקָה הֲרֵי הוּא כְאָחִיךָ, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל, מָה אִם הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, נוֹטֵל נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ. הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּנָּתֶן לוֹ נַפְשׁוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִמְּקוֹמוֹ הוּא לָמֵד, שֶׁנֶאֱמַר (ויקרא יח) וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשׂת וְגוֹ', וְאוֹמֵר (שם) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. הָא, כָּל הַיּוֹשֵׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה, נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יב) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְגוֹ', וּמָה אִם הַדָּם שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה מִמֶּנּוּ, הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּו מְקַבֵּל שָׂכָר. גָּזֵל וַעֲרָיוֹת שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמְּדָתָן, הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת:

 ברטנורה   (טו) נפטרו מידי כריתתן. אם עשו תשובה: העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה. אית דמפרשי דעל חייבי כריתות שלקו קאמר מי שקיבל עליו הדין ועשה מצוה כשלקה: על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו. ויפטר מידי כרת. שמדה טובה מרובה על מדת פורענות. ואית דמפרשי דמלתא באנפי נפשיה קאמר להודיע מתן שכרן של מצות. קל וחומר מענשן של עבירות: ממקומו הוא למד. מחייבי כריתות דאיירי בהו אנו למדין שהיושב ולא עבר עבירה מעלין עליו שכר כעושה מצוה דכתיב בעריות (ויקרא יח) ונכרתו הנפשות. ואומר (שם) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וסמוך ליה לא תקרבו לגלות ערוה. הרי שמי שיושב ואינו מגלה ערוה. הכתוב קוראו עושה מצוה. וכתיב ביה וחי בהם. כדרך שהעניש כרת במי שעושה עבירה וזה דוקא במי שבא עבירה לידו וכבש יצרו ולא עשאה. כיוסף הצדיק וכיוצא בו:

טז. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב) יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:

 ברטנורה   (טז) לפיכך הרבה להם תורה ומצות. כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות שכר כשהן בדלים מהם אף על פי שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה בהן: למען צדקו. להצדיק את ישראל. ולזכות אותן:

---

גמרא מכות דף כ''ג ע''א

אוֹחֵז בִּבְגָדָיו וְכוּ'. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם נִקְלָה. אָמַר רַב שֵׁשַׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא. מִנַּיִן לִרְצוּעָה שֶׁהִיא שֶׁל עֵגֶל. דִּכְתִיב (דברים כה) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ. וְסָמִיךְ לֵהּ לֹא תַּחְסוֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ. וְאָמַר רַב שֵׁשַׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא: כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב (שמות לד) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָךְ. וְסָמִיךְ לֵהּ: אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר. וְאָמַר רַב שֵׁשַׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְכָל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, וְכָל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר רָאוּי לְהַשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, דִּכְתִיב (שם כב) לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ. וְסָמִיךְ לֵהּ: לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא וְגוֹ'. קְרִי בֵּהּ נָמֵי לֹא תַשִּׂיא. וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת וְכוּ'. תָּנָא שֶׁל חֲמוֹר כִּדְדָרִישׁ הַהוּא גְּלִילָאָה עָלֵהּ דְּרַב חַסְדָּא יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע וְגוֹ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבֹא מִי שֶׁמַּכִּיר אֵבוּס בְּעָלָיו וְיִפְרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֵבוּס בְּעָלָיו. מַלְקִין אוֹתוֹ וְכוּ'. מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר רַב כַּהֲנָא דְּאָמַר קְרָא (דברים כה) וְהִפִּילוֹ הַשּׁוֹפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפַּר רִשְׁעָה אַחַת מִלְּפָנָיו וּשְׁתֵּי רִשְׁעִיּוֹת מֵאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ וְכוּ'. אָמַר רַב חַסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לִרְצוּעָה שֶׁהִיא מֻכְפֶּלֶת. שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִפִּילוֹ. וְהָא מִבְּעֵי לֵהּ לְגוּפֵהּ אִם כֵּן לִכְתֹּב קְרָא יַטֵּהוּ. מַאי הִפִּילוֹ. שְׁמַע מִינָהּ תַּרְתֵּי. הַמַּכֶּה מַכֶּה בְּיָדוֹ. תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין מַעֲמִידִין חַזָּנִים אֶלָּא חַסְרֵי כֹּחַ וִיתִירֵי מַדָּע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ חַסְרֵי מַדָּע וִיתִירֵי כֹּחַ. אָמַר רָבָא: כַּוָּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה מִסְתַּבְּרָא, דִּכְתִיב: לֹא יוֹסִיף פֶּן יוֹסִיף. אִי אָמַרְתְּ בִּשְׁלְמָא חַסְרֵי מַדָּע, הַיְנוּ דִּצְרִיךְ לְאַזְהוּרֵיהּ, אֶלָּא אִי אָמַרְתְּ יְתִירֵי מַדָּע מִי צָרִיךְ לְאַזְהוּרֵיהּ. וְרַבָּנָן אֵין מְזָרְזִין אֶלָּא לִמְזֹרָז. תָּנָא כְּשֶׁהוּא מַגְבִּיהַּ מַגְבִּיהּ בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וּכְשֶׁהוּא מַכֶּה, מַכֶּה בְּיָדוֹ אֶחָת, כִּי הֵיכִי דְּלֵיתֵהּ מִדִּידֵיהּ:

 רש''י  את המועדות. חולו של מועד: חג המצות תשמור. מפ' במגילה אם בראשון ובשביעי הרי כבר אמור הא לא בא להזהיר אלא על חש''מ שאסור בעשית מלאכה: אל תשת ידך עם רשע להיו' עד חמס היינו מעיד עדות שקר: במספר. שתי רשעיות מאחריו אפילו יתירי כח ואפילו חסירי מדע. דאין להקפיד בכך: אי אמרת בשלמא. דאפילו חסירי מדע יכולין להעמיד בהן היינו דאצטריך וכו' מזרז:

---

זוהר חדש ד''א דף ע' ע''ג

שָׁלְחוּ לְהוּ בְּנֵי אַרְעָא קַדִּישָׁא יָאוּת דְּאַתּוּן אִתְבַּדַּרְתּוּן בְּנֵי עַמְמַיָּא וְאַתּוּן לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא וְיָאוּת לְכוּ לְמִבְכֵּי עָלַיְכוּ וְעַל גַּרְמַיְכוּ דִּנְפַקְתּוּן מִנְּהוֹרָא לַחֲשׁוֹכָא כְּעַבְדָּא דְּנָפִיק מִבֵּי מָארֵי אֲבָל אֲנָן אִית לָן לְמִבְכֵּי וּלְמֶעְבַּד הֶסְפֵּדָא וְלָן שָׁדַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִפְרָא דְּהֶסְפֵּדָא דַּאֲנָן בְּנָהָא דְּמַטְרוֹנִיתָא וַאֲנָן מִבְּנֵי בֵּיתָהּ וְיַדְעִין יְקָרָא דְּמָארֵי עָלְמָא וְלָן יָאוּת לְמִבְכֵּי וּלְפָרָשָׁא אִנּוּן אַלְפָא בֵּיתִין וַאֲנָן יַתְמִין בְּלָא אַבָּא וְאִמָּא וּמִסְתַּכְּלִין עֵינִין לְכָתְלֵי בֵּיתָא דְּאִמָּנָא וְהָא אִתְחָרַב וְלָא אַשְׁכַּחֲנָא לָהּ דַּהֲוַת יָנְקָא לָן בְּכָל יוֹמָא בְּיוֹמִין קַדְמָאִין מִשְּׁפִּירוּ דִּילָהּ וַהֲוַת נְחִימַת לָן וּמְמַלְּלַת עַל לִבָּנָא כְּאִימָּא לִבְרָהּ, כַּנֶּאֱמַר: כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ. וְהַשְׁתָּא אִסְתַּכְּלָן עֵינִין לְכָל סְטָר וַאֲתַר בֵּית מוֹתְבָא דְּאִמָּנָא אִתְבַּלְבַּל וְהָא אִתְחָרַב וּבָטַשׁ רֵישָׁא לְכָתְלֵי בֵּיתָא וּמוֹתְבָא. מָאן יְנַחֵם לָן וּמָאן יְמַלֵּל עַל לִבָּנָא וְיָגִין עֲלָנָא קָמֵי מַלְכָּא מַלְכָּא כַּד הֲוֵינָן חָטְאָן קָמֵי אֲבוּנָא וְסָלִיק רְצוּעָה לְאַלְקָאָה לָן אִיהוּ קְיָמָא לְקַמָּן וּמְקַבְּלָא מַלְקִיּוּתָא דְּמַלְכָּא בְּגִין לְאַגָּנָא עֲלָנָא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ וּבַחֲבוּרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. וְהַשְׁתָּא אִמָּא לֵית לָן וַי לָן וַי לְכוּ (ס''א לבתר לית) לָן יָאוּת לְמִבְכֵּי לָן יָאוּת לְמִסְפֵּד לָן יָאוּת לְפַתְרָא אִנּוּן מִלִּין דִּמְרִירוּ וּלְאוֹדָעָא לְהוּ לְאִנּוּן דְּיָדְעֵי לְמִבְכֵּי מִילִין דְּהֶסְפֵּדָא נְקָרֵב בְּכָל יוֹמָא לְגַבֵּי עַרְסָא דְּאִמָּנָא וְלָא נִשְׁכַּח לָהּ תַּמָּן נְשָׁאַל עָלַהּ לֵית מָאן דְּיַשְׁגַּח עָלָן. נְשָׁאַל לְעַרְסָא דִּילָהּ אִתְבַּלְבְּלָא נְשָׁאֵל לְכֻרְסַיָּא נְפָלַת. נְשָׁאֵל לְהֵיכְלִין דִּילָהּ אוּמָאָן אִנּוּן דְּלָא יַדְעִין מִנָּה. נְשָׁאֵל לְעַפְרָא רְשִׁימוּ דְּעִקְּבְתָא לֵית תַּמָּן נְשָׁאִלִ לְאִגָּרָא הָא אִגָּרָא אָתִיב לָן דְּתַמָּן יָתְבָא מְבַכָּא וּמְיַלֶּלֶת וְאָזְלַת מְבַכָּה צַוְחַת בְּקַל מְרִירוּ עָלָן מֵאִגָּרָא לְאִגָּרָא כַּמָּה דְּאַתְּ אָמֵר מַה לָּךְ אֵיפֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לְגַגּוֹת. נְשָׁאֵל לְאָרְחִין וּשְׁבִילִין כֻּלְּהוּ אָמְרִין דְּשָׁמְעוּ קָל מְרִירוּ דְּבֶכִיָהּ דִּמְבַכָּה עַל בְּנָהָא וְלָא יַדְעִין לְאָן אִסְתַּכְּלַת. לָן יָאוּת לְמִבְכֵּי לָן יָאוּת לְמִסְפֵּד וּלְנַשֵּׁק עַפְרָא דְּרַגְלָהָא נְנַשֵּׁק אֲתַר בֵּי מוֹתְבָא נְנַשֵּׁק לְכָתְלֵי דְּהֵיכָלָא וְנִבְכֵּי בִּמְרִירוּ. אֲנָן נִפְתַּח בְּהֶסְפְּדָא דְּנֶחֱמֵי בְּכָל יוֹמָא כָּל הַאי נִבְכֵי תָּדִיר וְלָא אִתְנְשֵׁי מְרִירוּ דִּבְכִיָּה מִינָן:

 תרגום הזוהר  שָׁלְחוּ לָהֶם בְּנֵי הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, אֱמֶת הִיא שֶׁאַתֶּם נִתְפַּזַּרְתֶּם בֵּין הָעַמִּים, וְאַתֶּם מִחוּץ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וְרָאוּי לָכֶם לִבְכּוֹת עֲלֵיכֶם וְעַל עַצְמְכֶם, שֶׁיָּצָאתֶם מֵאוֹר לְחֹשֶךְ, כְּעֶבֶד הַיּוֹצֵא מִבֵּית אֲדוֹנוֹ. אֲבָל אָנוּ, יֵשׁ לָנוּ לִבְכּוֹת וְלַעֲשׂוֹת הֶסְפֵּד, וְלָנוּ שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֵפֶר הַהֶסְפֵּד, שֶׁאָנוּ בְּנֵי הַמַּלְכָּה, וְאָנוּ מִבְּנֵי בֵּיתָהּ, וְיוֹדְעִים כָּבוֹד אֲדוֹן הָעוֹלָם. וְעַל כֵּן לָנוּ רָאוּי לִבְכֹּת וּלְפָרֵשׁ אֵלּוּ הָאַלְפָא בֵּיתוֹת, שֶׁבְּסֵפֶר אֵיכָה. וְאָנוּ יְתוֹמִים בְּלִי אָב וָאֵם, וְהָעֵינַיִם מִסְתַּכְּלוֹת לַכֹּתֶל, בֵּיתָהּ שֶׁל אִמֵּנוּ, וְהִנֵּה נֶחֱרָב, וְלֹא מָצָאנוּ אוֹתָהּ. שֶׁהָיְתָה מֵינֶקֶת אוֹתָנוּ בְּכָל יוֹם בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים מִשֶּׁפַע הַמֻּבְחָר שֶׁלָּהּ. וְהָיְתָה מְנַחֶמֶת אוֹתָנוּ וּמְדַבֶּרֶת עַל לִבֵּנוּ כְּמוֹ אֵם לִבְנָהּ. כְּדִכְתִיב כָּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנוּ וְגוֹ'. וְעַתָּה הָעֵינַיִם מִסְתַּכְּלוֹת לְכָל צַד, וּמָקוֹם בֵּית מוֹשָׁבָהּ שֶׁל אִמֵּנוּ נִתְבַּלְבֵּל וְהִנֵּה נֶחֱרָב. נַכֶּה רֹאשֵׁינוּ בְּכָתְלֵי בֵּיתָהּ וּמוֹשָׁבָהּ, מִי יְנַחֵם אוֹתָנוּ, וּמִי יְדַבֵּר עַל לִבֵּנוּ, וְיָגֵן עָלֵינוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. כְּשֶׁהָיִינוּ חוֹטְאִים לִפְנֵי אָבִינוּ, וְהֵרִים אֶת הַשּׁוֹט לְהַכּוֹת אוֹתָנוּ, הִיא עָמְדָה לְפָנֵינוּ, וּמְקַבֶּלֶת הָהַכָּאָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ כְּדֵי לְהָגֵן עָלֵינוּ. כְּדִכְתִיב, וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ מְדוּכָּא מֵעֲוֹנוֹתֵינוּ וְגוֹ'. וּבַחֲבוּרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. וְעַתָּה אֵין לָנוּ אֵם, אוֹי לָנוּ, אוֹי לָכֶם. לָנוּ רָאוּי לִבְכֹּת, לָנוּ רָאוּי לְהַסְפִּיד. לָנוּ רָאוּי לְבָאֵר אֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמָּרִים שֶׁבְּסֵפֶר אֵיכָה, לְהוֹדִיעַ לָהֶם, לְאוֹתָם הַיּוֹדְעִים לִבְכּוֹת, אֶת דִּבְרֵי הַהֶסְפֵּד. אָנוּ קְרֵבִים בְּכָל יוֹם לְמִטָּתָהּ שֶׁל אִמֵּנוּ, וְאֵין אָנוּ מוֹצְאִים אוֹתָהּ שָׁמָּה. אָנוּ שׁוֹאֲלִים עָלֶיהָ, וְאֵין מִי שֶׁיַּבִּיט עָלֵינוּ. נִשְׁאַל אֶת מִטָּתָהּ, וְהִנֵּה מִתְבַּלְבֶּלֶת. נִשְׁאַל אֶת כִּסְאָהּ, וְהִנֵּהוּ נוֹפֵל. נִשְׁאָל אֶת הֵיכָלוֹתֶיהָ, וְהֵם נִשְׁבָּעִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים מִמֶּנָּהּ. נִשְׁאַל אֶת הֶעָפָר, וְרֹשֶם עִקְּבוֹתֶיהָ אֵינֶנוּ שָׁם. אָנוּ שׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּג, וְהִנֵּה הַגָּג מֵשִׁיב לָנוּ, שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת שָׁם מְבַכָּה וּמְיַלֶּלֶת עָלֵינוּ, וְהוֹלֶכֶת מִגָּג אֶל גָּג, וּמְבַכָּה וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל מָר עָלֵינוּ. כְּדִכְתִיב, מַה לָךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלְּךְ לַגַּגּוֹת. נִשְׁאַל לַדְּרָכִים וְלַשְּׁבִילִים, כֻּלָּם אוֹמְרִים, שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹל מָר שֶׁל בְּכִיָּה שֶׁבּוֹכָה עַל בָּנֶיהָ, וְאֵינָם יוֹדְעִים אֵיפֹה הִיא הָלְכָה. לָנוּ רָאוּי לִבְכֹּת, לָנוּ רָאוּי לְהַסְפִּיד. נְנַשֵּׁק עֲפַר רַגְלֶיהָ, נְנַשֵּׁק מָקוֹם בֵּית מוֹשָׁבָהּ, נְנַשֵּׁק כָּתְלֵי הָהֵיכָל, וְנִבְכֶּה מָרָה. אָנוּ נִפְתָּח בְּהֶסְפֵּד מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ רוֹאִים כָּל כָּךְ בְּכָל יוֹם. נִבְכֶּה תָּמִיד, וּמְרִירוּת הַבְּכִיָּה לֹא תִּשָּׁכַח מִמֶּנּוּ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות תפילה פרק יב

א. אֵין קוֹרְאִין בְּחֻמָּשִׁין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר וְאֵין גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּצִבּוּר מִפְּנֵי טֹרַח הַצִבּוּר שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ עֲלֵיהֶם לִהְיוֹתָן עוֹמְדִין עַד שֶׁיִּגְלל סֵפֶר תּוֹרָה. לְפִיכָךְ אִם יִצְטָרְכוּ לִקְרוֹת שְׁנֵי עִנְיָנִים מוֹצִיאִין שְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרוֹת. וְלֹא יִקְרָא אִישׁ אֶחָד עִנְיָן אֶחָד בִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת שֶׁמָּא יֹאמְרוּ סֵפֶר רִאשׁוֹן פָּגוּם הָיָה וּלְפִיכָךְ קוֹרֵא בַּשֵּׁנִי: ב. כָּל הַגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה גּוֹלְלוֹ מִבַּחוּץ וּכְשֶׁהוּא מְהַדְּקוֹ מְהַדְּקוֹ מִבִּפְנִים. וְצָרִיךְ לְהַעֲמִידוֹ עַל הַתֶּפֶר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרַע מָקוֹם שֶׁמּוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחַר שֶׁקּוֹרְאִין בּוֹ וּמוֹלִיכִין אוֹתוֹ לְבַיִת אַחֵר לְהַצְנִיעוֹ אֵין הַצִבּוּר רַשָּׁאִין לָצֵאת עַד שֶׁיֵּצֵא סֵפֶר תּוֹרָה וִילַוּוּ אוֹתוֹ וְהֵם אַחֲרָיו עַד הַמָּקוֹם שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ בּוֹ:

---

מוסר

מספר חסידים סימן קנ''ד

מִצְוָה לִשְׁנוֹת אַרְבָּעִים מְלָאכוֹת חָסֵר אֶחָד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח אֵיזוֹ מְלָאכָה אֲסוּרָה כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִדְרֹשׁ בְּמַעֲשֵׂה מוֹעֲדִים לִפְנֵי הַמּוֹעֲדִים, כָּךְ בְּעִנְיַן שַׁבָּת לְפָנָיו כְּדֵי לְמַהֵר בְּצָרְכֵי שַׁבָּת. אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית תִּקְּנוּ וְקָבְעוּ לוֹמַר ''בַּמֶּה מַדְלִיקִין'' בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּלוֹמַר קִיַּמְתִּי מַה שֶּׁבְּזֹאת הַמִּשְׁנָה חוּץ מִיּוֹם טוֹב הַנִּכְנָס לְשַׁבָּת לְפִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: עִשַּׂרְתֶּם עֵרַבְתֶּן וְאֵין מְעַשְּׂרִין בְּיוֹם טוֹב. (א''ה זהו מנהג אשכנזים ובמו''ק משבח מנהגנו ועיין ב''ע):

---

דברים יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(כב)  שלישי  וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּֽאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָ֖נוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֨נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲלֶה-בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן: וּקְרֶבְתּוּן לְוָתִי כֻּלְכוֹן וַאֲמַרְתּוּן נִשְׁלַח גֻבְרִין קֳדָמָנָא וִיאַלְלוּן לָנָא יָת אַרְעָא וִיתִיבוּן יָתָנָא פִּתְגָמָא יָת אָרְחָא דִי נִסֵק בַּהּ וְיָת קִרְוַיָא דִי נֵעוֹל לְהֵן:

 רש''י   ותקרבון אלי כלכם. בערבוביא, ולהלן הוא אומר (דברים ה, כ. כא) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו' , אותה קריבה היתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כלכם, בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים: וישבו אתנו דבר. באיזה לשון הם מדברים: את הדרך אשר נעלה בה. אין דרך שאין בה עקמימות: ואת הערים אשר נבא אליהן. תחלה לכבוש:

(כג) וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָֽאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט: וּשְׁפַר בְּעֵינַי פִּתְגָמָא וּדְבָרִית מִנְכוֹן תְּרֵין עֲשַׂר גֻבְרִין גַבְרָא חַד לְשִׁבְטָא:

 רש''י   וייטב בעיני הדבר. בעיני ולא בעיני המקום. ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחברו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן. נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן. בהרים וגבעות, אמר לו הן. כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום. מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו. מעתה אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם: ואקח מכם. מן הברורים שבכם מן המסלתים שבכם: שנים עשר אנשים איש אחד לשבט. מגיד שלא היה שבט לוי עמהם:

(כד) וַיִּפְנוּ֙ וַיַּֽעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ: וְאִתְפְּנִיוּ וּסְלִיקוּ לְטוּרָא וַאֲתוֹ עַד נַחֲלָא דְאַתְכָּלָא וְאַלִילוּ יָתַהּ:

 רש''י   עד נחל אשכל. מגיד שנקרא על שם סופו: וירגלו אתה. מלמד שהלכו בה ארבעה אומנין שתי וערב:

(כה) וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: וּנְסִיבוּ בִידֵיהוֹן מֵאִבָּא דְאַרְעָא וְאַחִיתוּ לָנָא וַאֲתִיבוּ יָתָנָא פִּתְגָמָא וַאֲמָרוּ טָבָא אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא:

 רש''י   ויורדו אלינו. מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות: ויאמרו טובה הארץ. מי הם שאמרו טובתה, יהושע וכלב:

(כו) וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַֽעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: וְלָא אֲבִיתוּן לְמִסַק וְסָרֶבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן:

 רש''י   ותמרו. לשון התרסה, התרסתם כנגד מאמרו:

---

נביאים - ישעיה - פרק א

(כב) כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם: כַּסְפֵּךְ הֲוָה לִפְסוּלָא וְחַמְרִיךְ מְעָרַב בְּמַיָּא :

 רש''י   כספך היה לסיגים . שהיו עושין מעות נחשת ומצפין אותן בכסף להונות בהם . סבאך מהול מים . משקים שלכם מעורבים במים כדאיתא בפסיקתא , מהול מעורב ואין לו דמיון במקרא ומ''א פותר לשחוק אמרתי מהולל ( קהלת ב' ב' ) מעורבב :

(כג) שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא-יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם: (ס) רַבְרְבַיִךְ מְרָדִין וְשׁוּתְּפִין לְגַנָּבִין כֻּלְהוֹן רְחִימִין לְקַבָּלָא שׁוֹחֲדָא אָמְרִין גְּבַר לְחַבְרֵהּ עָבֵיד לִי טָב בְּדִינִי וַאֲשַׁלֵּם לָךְ בְּדִינָךְ דִּין יַתְמָא לָא דַּיְנִין וּקְבֵילִית אַרְמַלְתָּא לָא עֲלַת לְקַדָמֵיהוֹן :

 רש''י   סוררים . סרים מן הדרך הישרה : ורודף שלמונים . תשלומין ת''י אמרין גבר לחבריה עביד לי טב בדיני ואשלם לך בדינך שופט שהיה גזלן והנגזל צועק עליו בפני שופט אחר , זה אומר לו צדקני היום ואני אשלם גמולך כשיצעקו עליך בפני הוי רודף תשלום גמולות : וריב אלמנה לא יבא אליהם . האלמנה באה לצעוק והיתום יוצא וזו פוגעת בו ושאלתו מה הועלת בצעקתך לפני השופט והוא אומר כל היום הזה יגעתי לו במלאכה וסופו לא הועלתי וזו חוזרת לאחוריה ואומרת ומה זה שהוא איש לא הועיל אני לא כ''ש הוי יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבא אליהם כלל :

(כד) לָכֵ֗ן נְאֻ֤ם הָֽאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲבִ֖יר יִשְׂרָאֵ֑ל ה֚וֹי אֶנָּחֵ֣ם מִצָּרַ֔י וְאִנָּקְמָ֖ה מֵאוֹיְבָֽי: בְּכֵן אֲמַר רִבּוֹן עָלְמָא יְיָ צְבָאוֹת תַּקִּיפָא דְּיִשְּׂרָאֵל קַרְתָּא יְרוּשְׁלֵם אֲנָא עָתִיד לְנַחֲמוּתָהּ בְּרַם וַי לְרַשִּׁיעַיָּא כַּד אִתְגְּלֵי לְמֶעְבַּד פּוּרְעָנוּת דִּין מְסַנְאֵי עַמִּי וְאָתִיב נְקָמָא לִבְעֵיל דְּבָבַי :

 רש''י   נאם האדון . שהכל שלו ובידו לעקור אתכם מארצכם ולנטוע בה אחרים : אביר ישראל . תקפו של ישראל : הוי . ל' הזמנה והכרזה ודומה לו הוי ונוסו מארץ צפון ( זכריה ב' י' ) וידעו הכל כי אנחם מצרי שהכעיסוני במעשיהם :

(כה) וְאָשִׁ֤יבָה יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ וְאֶצְרֹ֥ף כַּבֹּ֖ר סִיגָ֑יִךְ וְאָסִ֖ירָה כָּל-בְּדִילָֽיִךְ: וְאָתִיב מְחַת גְּבוּרְתִּי עֲלָךְ וַאֲבָרֵר כְּמָא דִּמְנַקָּן בְּבוֹרִיתָא כָּל רִשְׁעָא וְאַעְדֵּי כָּל חוֹבָךְ :

 רש''י   ואשיבה ידי עליך . מכה אחר מכה עד כלות הפושעים . ל' בורית סבו''ן בלע''ז ולשונו ל' נקיון כמו ובר לבב ( תהלים כ''ד ) ע''ש שהוא מנקה הבגד מכתמיו סיגיך האמור למעלה כמו כספך היה לסיגים תערובת נחשת בכסף קרוי סיג אף כאן תערוב' רשעים עם הכשרים אני אכלה הפושעי' שהם הסיג : כל בדיליך . בדיל המעורב בכסף כלומר הרשעים שבך בדיל אשטיי''ס בלע''ז :

(כו) וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַחֲרֵי-כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה: וַאֲמַנֵּי בִּיךְ דַּיָּנֵי קוּשְׁטָא תַּקְנִין דִּבְקַדְמֵיתָא וּמִלְכֵי מִלְכָךְ כַּד מִן אַוְלָא וּבָתַר כֵּן יִתְקְרִי לָךְ קַרְתָּא דְּקוּשְׁטָא קַרְתָּא מְהֵימַנְתָּא :

 רש''י   כבראשונה . אעמיד לכם שופטים כשרים : עיר הצדק . כבתחלה צדק ילין בה :

---

כתובים - תהילים - פרק קז

(מא) וַיְשַׂגֵּ֣ב אֶבְי֣וֹן מֵע֑וֹנִי וַיָּ֥שֶׂם כַּ֝צֹּ֗אן מִשְׁפָּחֽוֹת: וְכַד תָּבוּ לְאוֹרָיְתָא שַּׂגִּיב חֲשׁוֹכָא מִמַּסְכֵּינוּתָא וְשַׁוִי הֵיךְ עָאנֵי גְנִיסַיָּא :

 רש''י   וישם כצאן משפחות . וישם האביון משפחת זרעו כצאן רבים :

(מב) יִרְא֣וּ יְשָׁרִ֣ים וְיִשְׂמָ֑חוּ וְכָל-עַ֝וְלָ֗ה קָ֣פְצָה פִּֽיהָ: חֲמוּן תְּרִיצַיָּא וְיֶחֱדוּן וְכָל מָרֵי שִׁקְרָא שַׁוְרַת פּוּמָהּ וְאִתְחַסְּמַת :

 רש''י   קפצה . סתמה כמו לא תקפוץ את ידך ( דברים ט''ו ) :

(מג) מִי-חָכָ֥ם וְיִשְׁמָר-אֵ֑לֶּה וְ֝יִתְבּֽוֹנְנ֗וּ חַֽסְדֵ֥י יְהוָֽה: מִן חַכִּימָא וְיִנְטַר אִלֵּין וְיִתְבּוֹנְנוּן חַסְדַּיָּא דַּיְיָ : קח (א) שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: שִׁירָא וּשְׁבָחָא עַל יְדָא דְדָוִד : (ב) נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים אָשִׁ֥ירָה וַ֝אֲזַמְּרָ֗ה אַף-כְּבוֹדִֽי: תַּקִּין לִבִּי אֱלֹהִים אֲשַׁבַּח וַאֲזַמֵּר לְחוֹד אַיְקָרִי :

 רש''י   נכון לבי . נאמן עמך : אף כבודי . הוא מה שאני משורר לך . ד''א אף כבודי . אף לפי כבודי לא אמנע לשורר לו ולא אחלק לעצמי כבוד :

---

משנה בכורות פרק ה

א. כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁים (הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ), נִמְכָּרִין בָּאִטְלִיז וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲנָיָתָן לַבְּעָלִים. פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין הֲנָיָתָן לַהֶקְדֵּשׁ. וְשׁוֹקְלִין מָנָה כְנֶגֶד מָנָה בַּבְּכוֹר:

 ברטנורה   (א) כל פסולי המוקדשין. קדשים שנפל בהן מום, אם מוכרין אותן ביוקר, טובת הנאה להקדש הוא. הלכך נמכרים באטליז, דהיינו שוק שמוכרים בו שאר בשר חולין ושם נמכרין ביוקר: ונשקלין בליטרא. להמכר כדרך שהקצבים מוכרים בשר חולין. דמתוך שיכולים למכור ביוקר, מוסיפים בדמים כשפודים אותם מן ההקדש: חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאם נמכרים ביוקר הנאתן לבעלים. בכור הנאתו לכהן, דבשר בכור נאכל לכל אדם והכהן מוכרו ונוטל דמיו, ולכהן קרי בעלים של בכור ומשום הנאת הדיוט לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למכרן באטליז, אלא בביתו, ואע''פ שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך. ואין נשקלים בליטרא אלא באומד, ואם יפסיד לית לן בה: ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא, יכול לשקול בשר בכור כנגדה. אבל מעשר אין שוקלים מנה כנגד מנה, דמיחזי כאילו מוכרו, ובהמת מעשר אסור למכרה כלל משום דלא כתיב בה לא יפדה כדרך שכתוב בבכור, אלא לא יגאל ושנינו בספרי בכור שנאמר בו לא יפדה הוא נמכר, מעשר שנאמר בו לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום:

ב. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמָּנֶה יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר. בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין, וַאֲפִלּוּ נָכְרִי. בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָם, אֲפִלּוּ הוּא מֵת, אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בוֹ מוּם. וְאִם עָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יַקִּיז, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בוֹ מוּם:

 ברטנורה   (ב) לא ימנה ישראל עם הכהן. לאכול עמו בחבורה מבשר בכור בעל מום, שאין נמנין על הבכור אלא חבורה שכולה כהנים, דכתיב (במדבר יח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין מה חזה ושוק כהנים אין, ישראל לא, אף בכור בין תמים בין בעל מום כהנים אין, ישראל לא: ובית הלל מתירין ואפילו נכרי. דכתיב (דברים יב) כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אפילו נכרי, אף בכור נמי. וקרא דכתיב (במדבר יח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, בבכור תמים דוקא משתעי: שאחזו דם. חולי שהוא מסתכן בו מריבוי הדם: אין מקיזין לו דם. ואפילו במקום שאינו עושה בו מום. דמתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה במקום שאין עושה בו מום, אתי למעבד במקום שעושה בו מום: ובלבד שלא יעשה בו מום. שלא יסדוק ראש אזנו או ניב שפתיו במקום שלא יוכל לחזור ולהתרפאות. דסברי רבנן, כל שכן דאי לא שרית ליה במקום שאין בו מום אתי למעבד אפילו במקום שיש בו מום, אם הוא צריך להקיז מאותו אבר, ולא יניחנו שימות. ואע''פ שהוא הטיל המום בידיו, ישחט עליו. והלכה כר' שמעון:

ג. הַצוֹרֵם בְּאֹזֶן הַבְּכוֹר, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר, יִשְׁחֹט עָלָיו. מַעֲשֵׂה בְזָכָר שֶׁל רְחֵלִים זָקֵן וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל, רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, אָמַר, מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה. אָמְרוּ לוֹ, בְּכוֹר הוּא וְאֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם. נָטַל פִּגְיוֹן וְצָרַם בְּאָזְנוֹ, וּבָא מַעֲשֵׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאָה שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאָזְנֵי בְכוֹרוֹת אֲחֵרִים וְאָסְרוּ. פַּעַם אַחַת הָיוּ תִינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה לָזֶה, וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וַהֲרֵי הוּא בְכוֹר, וּבָא מַעֲשֵׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאוּ שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסְרוּ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ, אָסוּר. וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר:

 ברטנורה   (ג) הצורם. הפוגם. ובכהן איירי שפוגם אוזן הבכור כדי שיהיה חולין בידו: הרי זה לא ישחט עולמית. ואפילו נפל בו מום אחר. משום קנס, לפי שעבר והטיל מום בקדשים. שהמטיל מום בקדשים סופג את הארבעים, ואפילו עשה מום בבעל מום דכתיב (ויקרא כב) כל מום לא יהיה בו, קרי ביה לא יהיה בו, שלא יטיל בו מום, ומדהוה ליה למכתב מום, וכתב כל מום, לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום: כשיולד לו מום אחר ישחט עליו. ואפילו באותו מום עצמו אם מת המטיל את המום, בנו שוחט אחריו על אותו המום. דלדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן. וכן הלכה: ושערו מדולדל. לפי שלא נגזז מעולם: קסדור. ממונה מהמלך: מה טיבו של זה. שהניחוהו להזקין כל כך: פגיון. סכין שיש לו שתי פיות קרוי פגיון: והתירוהו. אע''פ שהנכרי נתכוין להטיל בו מום, כיון דשלא מדעת ישראל עשה, שלא נתכוין לעשות נחת רוח לישראל: ראה שהתירו והלך וצרם באזני בכורות אחרים. כדי לעשות נחת רוח לישראל, נעשה כאילו אמר לו ישראל שיעשהו ואסור: היו תינוקות משחקים. וצריכא לאשמועינן קסדור נכרי ותינוקות. דאי אשמועינן קסדור, הוה אמינא בנכרי הוא דשרי דליכא למגזר דילמא אתי למסרך וללמוד להטיל מום בקדשים דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין אבל קטן דאי שריית ליה אתי למסרך אימא לא. ואי אשמועינן תינוקות, הוה אמינא תינוק הוא דשרו רבנן, דמאן דחזי לא אתי למימר נמי אי הוה שדי ביה גדול מומא הוה משתרי, דקטן בגדול לא מיחלף, אבל נכרי גדול דאתי לאחלופי בגדול ישראל אימא לא, צריכא: כל שהוא לדעתו אסור. לאתויי גרמא כגון שיוליך הבהמה במקום שיש בו ברזל כדי שתכשל בו ויפול בה מום: ושלא לדעתו מותר. לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו ואומר בפני הנכרי בכור זה אם נפל בו מום היינו אוכלים אותו ושמע הנכרי והטיל בו מום, מותר:

ד. הָיָה בְכוֹר רוֹדְפוֹ, וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה יִשְׁחוֹט עָלָיו. כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבוֹא בִידֵי אָדָם, רוֹעִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים, וְרוֹעִים כֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ:

 ברטנורה   (ד) היה בכור רודפו. וכו': הרי זה ישחט עליו. ולא שנו אלא שבעטו בשעת רדיפה. אבל שלא בשעת רדיפה לא: הראויין לבוא בידי אדם. שיש לומר אדם הטילם בו, כגון נסמית עינו, נקטעה ידו, נסדקה אזנו: רועים ישראל נאמנים. ישראל הרועה בהמתו של כהן נאמן לומר על המומין שנפלו בבהמתו של כהן שמאליהם אירעו ויאכלנו בעליו הכהן במומו. ולא חשדינן ליה שמא על ידי אדם בא זה המום בכוונה, ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטנו רבו כהן ויאכילנו ממנו, שהישראל מותר לאכול מן הבכור בעל מום כשהכהן נותן לו ממנו, בהכי לא חשדינן ליה, דללגימה מועטת כזו לא חיישינן שישקר הרועה ויעבור עבירה בעבור הנאת לגימה בלבד: רועים כהנים. רועים שהם כהנים אין נאמנים כשרועים בהמתן של ישראל, דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטיל בו מום, דמימר אמר האי רועה, לא שביק רבי לדידי ויהביה לכהן אחרינא. והוא הדין דכהן רועה אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר, דחיישינן לגומלים, דסבר אעידנו עכשיו, ויהא גומל לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבוא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום: רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על של חברו ואינו נאמן על של עצמו. רבן שמעון בן גמליאל פליג אתנא קמא וסבר דלא נחשדו כהנים אלא על בכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל. אבל על של חברו בין רבו בין אחר לא נחשדו עליו: ר' מאיר אומר כל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו. ואיכא בין ר' מאיר לתנא קמא, דלר' מאיר בכור כהן שנפל בו מום צריך שנים מן השוק להעיד עליו, ועד אחד אפילו שאינו כהן אין מועיל בו ולתנא קמא דוקא כהן אינו נאמן להעיד על בכורו של כהן, דחיישינן לגומלים, אבל שאינו כהן אפילו אחד מעיד נאמן להתירו. ורבן שמעון בן גמליאל אומר, אפילו בניו ובני ביתו של כהן נאמנים. דדוקא איהו גופיה על של עצמו אינו נאמן. ואשתו נמי אינה נאמנת מפני שהיא כגופו. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ה. נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה וּבַעַל מוּם הוּא. הַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר. בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ, שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ, הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלשָׁה בְנֵי הַכְּנֶסֶת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה, לֹא יִשָּׁחֵט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה:

 ברטנורה   (ה) הראיתי בכור זה. לחכם, ואמר לי שמום קבוע הוא, ושוחטו. ובלבד שיהיו לו עדים שלא הטילו בו, שהכהנים חשודים להטיל מום בבכור כדי למכרו ולהאכילו כחולין. אבל אין חשודין לאכול קדשים תמימים בחוץ ולומר על מום עובר שהוא קבוע. וכהן שהוא מומחה, נאמן לדון על מום הבכור שהוא קבוע ולהתירו. וכן נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו, שהוא עשוי להגלות אם נתנו לו ישראל במומו אם לאו, ומלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי: הכל נאמנים על מומי המעשר. הכהנים חייבים להפריש מעשר בהמה כישראל. והכל נאמנים לומר על מום שנעשה בבהמת מעשר דשלא בכוונה היה, ואפילו הבעלים. מגו דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה קודם שיעשר ונמצא המעשר בעל מום: שנסמית עינו שנקטעה ידו. דהיינו מום מובהק: בני הכנסת. כלומר שאינן חכמים. והני מילי במקום שאין יחיד מומחה. אבל במקום שיש יחיד מומחה אינו נשחט אלא על פי מומחה ואפילו במום מובהק. דומיא דהפרת נדרים שבמקום שיש יחיד מומחה אין שלשה הדיוטות מועילים: אפילו היו שם עשרים ושלשה. אפילו היתה סנהדרין במקום ואין שם אחד שנטל רשות להתיר מומי הבכור, אינו נשחט על פיהם ואפילו במום מובהק, עד שיהיה שם מומחה. ואין הלכה כר' יוסי:

ו. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ, מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶׁלֹּא אָכְלוּ, הַבָּשָׂר יִקָּבֵר וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה, מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְיַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ, הֵן יַחֲזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָׂר וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. מְכָרוּהוּ לַנָּכְרִים אוֹ הִטִּילוּהוּ לַכְּלָבִים, יְשַׁלְּמוּ לוֹ דְמֵי הַטְּרֵפָה:

 ברטנורה   (ו) השוחט את הבכור. ומכר מבשרו ונודע לנו שלא הראהו לחכם: מה שאכלו. הלוקחים אכלו: ויחזיר להם את הדמים. משום קנס, שהאכילום בשר איסור: מכרוהו הלוקחים לנכרי. הואיל ולא גרם להם איסורא, ישלמו לו דמי טריפה כמו שהיא נמכרת בזול והוא יחזיר להם את המותר. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרי, דבכור תמים אסור בהנאה:

---

גמרא בכורות דף לה ע''א

פַּעם אַחַת הָיוּ וְכוּ'. וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינָן נָכְרִי דְּלָא אָתֵי לְמִיסְרַךְ, אֲבָל קָטָן דְּאָתֵי לְמִיסְרַךְ אֵימָא לֹא וְאִי אַשְׁמְעִנָן קָטָן מִשּׁוּם דְּלָא אָתֵי לְאִיחֲלוּפֵי בְּגָדוֹל, אֲבָל נָכְרִי דְּאָתֵי לְאִיחֲלוּפֵי בְּגָדוֹל אֵימָא לֹא צְרִיכָא. אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר רַב קְטִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אִם נַעֲשֶׂה בּוֹ מוּם כְּמָאן דְּאָמַר לֵהּ זִיל עֲבִיד בֵּהּ מוּמָא דָּמֵי. אָמַר רָבָא: מִכְדִי מִמֵּילָא הוּא מַה לִּי הָיָה מַה לִּי נַעֲשֶׂה אֶלָּא נַעֲשֶׂה נָמֵי מִמֵּילָא הוּא וְלֹא שְׁנָא: זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא לָדַעַת אָסוּר. לַאֲתוּיֵי מַאי לַאֲתוּיֵי גְּרָמָא שֶׁלֹּא לָדַעַת לַאֲתוּיֵי מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ. הָיָה בְּכוֹר רְדָפוֹ בֵּעֲטוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מוּם הֲרֵי זֶה שׁוֹחֲטִין עָלָיו. אָמַר רַב פַּפָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁבֵּעֲטוֹ בִּשְׁעַת רְדִיפָה, אֲבָל לְאַחַר רְדִיפָה לָא פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא צַעֲרֵהּ הוּא דְּמִדְכַּר קָא מַשְׁמַע לָן. אָמַר רַב יְהוּדָה: מֻתָּר לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר קדֶם שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. אָמַר רָבָא: גַּדְיָא בְּאוּדְנֵהּ, אִימְרָא בְּשִׂפְוָתֵהּ. אִיכָּא דְּאַמְרֵי אִימְרָא נָמֵי בְּאוּדְנֵהּ אֵימוּר דֶּרֶךְ צְדָעָיו נָפַק. אָמַר רָבָא: אָכַל וְלָא מֵיחֱזֵי פָּעֵי וּמֵיחֱזֵי הֲוֵי מוּמָא מַאי קָא מַשְׁמַע לָן תָּנֵינָא הַחוּטִין הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ וְשֶׁנִּגְמְמוּ הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֶקְרוּ מַאי טַעֲמָא לָאו מִשּׁוּם דְּכִי פָּעֵי מֵחֱזֵי. אָמַר רַב פַּפָּא: רָבָא נָמֵי טַעֲמָא דְּמַתְנִיתִין מְפָרֵשׁ מַאי טַעֲמָא נֶעֶקְרוּ הֲוֵי מוּמָא מִשּׁוּם דְּכִי פָּעֵי מֵיחֱזֵי:

 רש''י  דאי אשמעינן נכרי. דהתירו בכור ראשון על ידו משום דליכא למימר דאתי האי נכרי למסרך ללמוד להטיל מום בקדשים דסירכיה דנכרי לא איכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורא: ולא אתי לאחלופי בגדול. דמאן דחזי דהתירו חכמים במום הבא לו על ידי תנוקות לא אתי למימר אי שדי גדול מומא משתרי דגדול בקטן לא מחליף: לא שנו. דמותר הבכור על ידי הנכרי: אלא דאמרו ליה. לקסדור אינו נשחט אלא אם כן היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד נכרי דניחא להו שיטיל בו מום: נעשה משמע על ידי אדם: ממיל' הוא. שלא היה יודע הגוי שיהא מותר על ידו ולא להתי' נתכוון: גרמא. אם הניח בצק ודבילה ע''ג אוזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו: מסיח לפי תומו. שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע''י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום: היה בכור. איל מנגח רודפו לאדם לנגחו ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום: שוחטין עליו. ואפילו כהן לפי שלהצלתו נתכוון: צעריה. מה שרדפו: קודם שיצא לאויר העול'. דבכור אינו קדוש עד שמקדשו רחם: גדייא באזניה. גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל בו מום דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד: אימרא בשפוותיה. ששפתיו נראין תחלה ואזניו קשורות ואין נראות עד שיצא כל ראשו: צדעיו. טינפל''ש: אכיל ולא מחזי. אם לבכור יש לו מום בתוך פיו וכי אכיל לא מחזי אפי' הכי כי פעי מחזי הוי מום שבגלוי ונשחט עליו דאמרינן בפ' דלקמן דאינו נשחט אלא על מום שבגלוי: פעי. צועק ופותח פיו הרב': חוטין החיצונו'. ככי דשיני שקורין ינציב''ה חיצונות אותן שלפנים כנגד חוטמו שניטל שנפגמו מהן מעט: או שנגממו. שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק ולא חיסרו כלום הוי מום הואיל ונראין אותם חוטין: פנימיות. שהשינים הגדולות שקורין מיישליר''ש קבועות בהן שנעקרו לגמרי הוי מום כדמפרש ואזיל הואיל וכי פעי מיחזי אבל פגימה או גמום אינו ניכר בהם שהרי חבואות בפה: מאי טעמא הוי פנימיות מום אפילו בעקרא:

---

זוהר חדש ד''א דף צ''ב ע''ב

פָּתְחוּ אִנְהוּ וְאָמְרוּ אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר. כְּתִיב כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה וְגוֹ'. כִּי יוֹם חַד יוֹמָא אִית לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימָא דְּנַפְשֵׁהּ כְּלִילָא מִכָּל שְׁאָר יוֹמִין שִׁית יוֹמִין כְּלִילָן בֵּהּ וְהוּא כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ וְעַל דְּאַסְגִּיאוּ חוֹבִין אִסְתְּלֵק לְעֵלָּא לְבֵי עָלְמָא דַּחֲיָין כְּדֵין מִתְּחוּת שִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא קָם יוֹמָא דִּמְרִירוּ יוֹמָא דִּבְכִיָּה יוֹמָא דְּצַעֲרָא יוֹמָא דְּאִקְרֵי מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה וְעָאל בְּגוֹ מַשְׁכְּנָא וּשֵׁצֵי וְסָאִיב וְרִבּוֹנָא דְּמַשְׁכְּנָא אָזֵל וְעָרָק וְאִתְתְּרַךְ מִגּוֹ מוֹתָבֵהּ לְגוֹ טוּרָא דִּלְבַר וּלְגוֹ טוֹרָא וּמַשְׁכְּנָא שֵׁיצֵי וְאִתְחָרֵב לְבָתָר נָחַת הַהוּא יוֹמָא עִלָּאָה דְּאִסְתְּלַק שָׁאַל עַל מַשְׁכְּנֵהּ וְהָא אִתְחָרַב עָאל וְאַשְׁגַּח עַל מָארֵי דְּמַשְׁכְּנָא מַטְרוֹנִיתָא רְחִימְתָּא דְּנַפְשֵׁהּ וְהָא אִתְתְּרָכַת וְעָרְקַת וְכָל בִּנְיָנָא סָתִיר כְּדֵין שָׁארֵי לְמִיגְעֵי גּוֹעָא כִּנְהִימָא דְּתַרְנְגוֹלָא עַל נוּקְבֵהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: מְקַרְקֵר קִיר נְהִימָא כְּתַרְנְגוֹלָא קִיר רִבּוֹן שַׁלִּיטָא וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר עָבִיד שַׁוְעָה וְצָוַח לְגַבֵּי טוּרָא דְּעָרְקַת תַּמָּן מַטְרוֹנִיתָא עָבִיד שׁוֹעַ צָוַח וְקָרֵי בִּנְהִימָה דִּבְכִיָּה אֵיכָה אֵיכָה רְחִימָתָא דְּנַפְשָׁאי. אֵיכָה שַׁפְנוּנִיתִי שְׁלֵמָתִי. אֵיכָה יְחִידָתָא דִּילִי דְּאִתְיַחֲדַת עִמִּי בְּיִחוּדָא. אֵיכָה דַּהֲוַת נָטְלַת בְּכָל יוֹמָא חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִין אַתְוָן דְּיִחוּדָא וְאִתְקְרִיאַת כ''ה עַל דָּא אָחָתִי בְּרַתִּי אִמִּי לְאָן אַזְלַת לְאָן פָּנִית לְמֵיהַךְ אֲנָן דְּשַׁמְעִין בְּכָל יוֹמָא קִרְקוּרָא דָּא דְּרִבּוּנָנָא לָן יָאוּת לְמִבְכֵּי לָן יָאוּת לְמִסְפֵּד לָן יָאוּת לְמִפְתַּח אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד:

 תרגום הזוהר  פָּתְחוּ הֵם, בְּנֵי בָּבֶל, וְאָמְרוּ, אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר. כָּתוּב, כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה וְגוֹ'. כִּי יוֹם, הַיְנוּ, כִּי יוֹם אֶחָד יֵשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אָהוּב נַפְשׁוֹ, הַכָּלוּל מִכָּל שְׁאָר הַיָּמִים, שִׁשָּׁה יָמִים כְּלוּלִים בּוֹ, וְהוּא כְּלָל כֻּלָּם, וְעַל שֶׁנִּתְרַבּוּ הָעֲוֹנוֹת נִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה. לְבֵית הָעוֹלָם שֶׁל הַחַיִּים. אָז מִתַּחַת שׁוּלֵי הַמִּשְׁכָּן, קָם הַיּוֹם הַמַּר, יוֹם הַבְּכִיָּה, יוֹם הַצַעַר, יוֹם שֶׁנִּקְרָא מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה, וְנִכְנָס בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן, וְהִשְׁחִית וְטִמֵּא. וְהָאָדוֹן שֶׁל הַמִּשְׁכָּן, הָלַךְ וּבָרַח וְגֹרָשׁ מִמּוֹשָׁבוֹ לָהָר שֶׁמִּבַּחוּץ, וְלָהָר הֶחָרֵב, וְהַמִּשְׁכָּן נֶחֱרָב. לְאַחַר כָּךְ, יָרַד אוֹתוֹ הַיּוֹם הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא הַיְסוֹד, שֶׁנִּסְתַּלֵּק, שָׁאַל עַל מִשְׁכָּנוֹ, וְהִנֵּה נֶחֱרָב. נִכְנָס וְהִבִּיט עַל אֲדוֹן הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא הַמַּלְכָּה אֲהוּבַת נַפְשׁוֹ, וְהִיא מְגֹרֶשֶׁת וּבָרְחָה, וְכָל בִּנְיָנָהּ הֻסְתָּר, אָז הִתְחִיל לִגְעֹת גְּעִיָּה אַחַר גְּעִיָּה כִּנְהִימַת הַתַּרְנְגּוֹל, עַל נְקֵבָתוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, מְקַרְקֵּר קִיר, מְקַרְקֵּר, שֶׁנּוֹהֵם כַּתַּרְנְגּוֹל. קִיר, רִבּוֹן, שַׁלִּיט. וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר: שֶׁעוֹשֶׂה שׁוֹעָה וְצוֹעֵק אֶל הָהָר, שֶׁהַמַּלְכָּה בָּרְחָה שָׁמָּה. דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה שׁוֹעָה וְצוֹעֵק וְקוֹרֵא בִּנְהִימַת בְּכִיָּה, אֵיכָה. אֵיכָה אֲהוּבַת נַפְשִׁי, אֵיכָה יוֹנָתִי תַמָּתִי, אֵיכָה יְחִידָה שֶׁלִּי שֶׁנִּתְיַחֲדָה עִמִּי בְּיִחוּד. אֵיכָה שֶׁהָיְתָה לוֹקַחַת בְּכָל יוֹם כ''ה אוֹתִיּוֹת הַיִּחוּד, שֶׁבַּכָּתוּב, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. שֶׁעַל שֵׁם זֶה נִקְרֵאת כֹּה. אֲחוֹתִי בִּתִּי אִמִּי, אָנָּה הָלַכְתְּ, אָנָּה אַתְּ פּוֹנָה לָלֶכֶת. אָנוּ, בְּנֵי בָּבֶל, הַשּׁוֹמְעִים בְּכָל יוֹם הַקִּרְקוּר הַזֶּה שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ, לָנוּ רָאוּי לִבְכֹּת, לָנוּ רָאוּי לִסְפֹּד, לָנוּ רָאוּי לִפְתֹּחַ אֵיכָה. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד וְגוֹ'.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' תפלה פרק יג

א. הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּשְׁלִימִין אֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁנָה אֶחָת מַתְחִילִין בְּשַׁבָּת שֶׁאַחַר חַג הַסֻכּוֹת וְקוֹרִין בְּסֵדֶר בְּרֵאשִׁית. בַּשְּׁנִיָּה אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת. בַּשְּׁלִישִׁית וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם וְקוֹרְאִין וְהוֹלְכִין עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה עַד שֶׁגּוֹמְרִין אֶת הַתּוֹרָה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּשְׁלִים אֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁלשׁ שָׁנִים וְאֵינוֹ מִנְהָג פָּשׁוּט: ב. עֶזְרָא תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין קְלָלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר וַיִּקְרָא קדֶם עֲצֶרֶת וְשֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה קדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בְּמִדְבַּר סִינַי קדֶם עֲצֶרֶת וָאֶתְחַנַּן אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב. אַתֶּם נִצָבִים קדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה צַו אֶת אַהֲרֹן קדֶם הַפֶּסַח בְּשָׁנָה פְּשׁוּטָה, לְפִיכָךְ יֵשׁ שַׁבָּתוֹת שֶׁקּוֹרִין שַׁחֲרִית שְׁנֵי סְדָרִים, כְּגוֹן אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְזֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע. אִם בְּחֻקּוֹתַי עִם בְּהַר סִינַי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֵי שֶׁיֻּשְׁלְמוּ בְּשָׁנָה וְיִקְרְאוּ אוֹתָן הַסְּדָרִים בְּעוֹנָתָן:

---

מוסר

מספר חסידים סימן קנ''ה

(זֶה יְסוֹד לִמּוּד הַיִּרְאָה) יְסוֹד יִרְאֵי אֱלֹקִים תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה' כְּשֶׁתָּבוֹא לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר תַּחֲשֹׁב אִם הָיָה אָדָם אַחֵר עוֹשֵׂהוּ אִם הָיָה שׁוֹאֵל לְךָ עֵצָה מֶה הָיִיתָ אוֹמֵר לוֹ. וְכֵן אָמְרוּ: וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם כַּאֲשֶׁר פִּלַּלְתָּ לַאֲחֵרִים תִּרְאֶה לָךְ. רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה כְּשֶׁיַּגִּיעַ בִּנְךָ לִלְמֹד אַל תִּקְנֶה לוֹ אֶלָּא רַב חָכָם וִירֵא שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי א) יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת. וְזֶה כְּדֵי לְהַכְנִיסוֹ בְּיִרְאַת ה' וְעוֹד מִכָּל רֵאשִׁית תִּתֶּן לוֹ כְּדִכְתִיב: (יחזקאל מד) רֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל. וְכֵן תִּתֶּן לוֹ רֵאשִׁית הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה לְבָרְכוֹ בַּמֶּה שֶׁמְּהַנֶּה לָךְ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר: כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנַנְתָּה שֶׁהוּא מַעֲרִיב עֲרָבִים וְיוֹצֵר אוֹר:

---

דברים ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כז) וַתֵּרָֽגְנ֤וּ בְאָֽהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהֹוָה֙ אֹתָ֔נוּ הֽוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָֽאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ: וְאִתְרַעַמְתּוּן בְּמַשְׁכְּנֵיכוֹן וַאֲמַרְתּוּן בִּדְסָנֵי יְיָ יָתָנָא אַפְּקָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְמִמְסַר יָתָנָא בִּידָא דֶאֱמוֹרָאָה לְשֵׁיצָיוּתָנָא:

 רש''י   ותרגנו. לשון הרע, וכן (משלי יח, ח) דברי נרגן, אדם המוציא דבה: בשנאת ה' אתנו. והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר, מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך: בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים. הוצאתו לשנאה היתה. משל למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען:

(כח) אָנָ֣ה | אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵ֩ינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת-לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם-בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: לְאָן אֲנַחְנָא סָלְקִין אֲחָנָא תְבָרוּ יָת לִבָּנָא לְמֵימַר עַם רַב וְתַקִיף מִנָנָא קִרְוִין רַבְרְבָן וּכְרִיכָן עַד צֵית שְׁמַיָא וְאַף בְּנֵי גִבָּרָאֵי חֲזֵינָא תַמָן:

 רש''י   ערים גדלת ובצורת בשמים. דברו הכתובים לשון הבאי:

(כט) וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא-תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא-תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: וַאֲמָרִית לְכוֹן לָא תִתָּבְרוּן וְלָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן:

 רש''י   לא תערצון. לשון שבירה כתרגומו, ודומה לו (איוב ל, ו) בערוץ נחלים לשכן, לשבור נחלים:

(ל) יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַֽהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵֽינֵיכֶֽם: יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִמְדַבַּר קֳדָמֵיכוֹן הוּא יְגִיחַ לְכוֹן כְּכֹל דִי עֲבַד עִמְכוֹן בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכוֹן:

 רש''י   ילחם לכם. בשבילכם:

(לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹ בְּכָל-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד-בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד-הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: וּבְמַדְבְּרָא דִי חֲזֵיתָא דִי סוֹבְרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כְּמָא דִי מִסוֹבַר גַבְרָא יָת בְּרֵהּ בְּכָל אָרְחָא דִי הַלֶכְתּוּן עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין:

 רש''י   ובמדבר אשר ראית. מוסב על מקרא שלמעלה המנו (פסוק ל) , ככל אשר עשה אתכם במצרים, ועשה אף במדבר אשר ראית אשר נשאך וגו' : כאשר ישא איש את בנו. כמו שפירשתי אצל (שמות יד, יט) ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וגו' . משל למהלך בדרך ובנו לפניו באו לסטים לשבותו וכו' :

(לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַֽאֲמִינִ֔ם בַּֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: וּבְפִתְגָמָא הָדֵין לֵיתֵיכוֹן מְהֵימְנִין בְּמֵ ימְ רָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן:

 רש''י   ובדבר הזה. שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו:

(לג) הַֽהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ | לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ-בָ֔הּ וּבֶֽעָנָ֖ן יוֹמָֽם: דִי מְדַבֵּר קֳדָמֵיכוֹן בְּאָרְחָא לְאַתְקְנָאָה לְכוֹן אֲתַר בֵּית מֵישְׁרִי לְאַשְׁרָיוּתְכוֹן בְּעַמוּדָא דְאֶשָׁתָא בְּלֵילְיָא לְאַחֲזָיוּתְכוֹן בְּאָרְחָא דִי תְהָכוּן בַּהּ וּבְעַמוּדָא דַעֲנָנָא בִּימָמָא:

 רש''י   לראותכם. כמו להראותכם. וכן (שמות יג, כא) לנחותם הדרך, וכן (תהלים כו, ז) לשמע בקול תודה, וכן (מלכים ב' ט, טו) ללכת לגיד [להגיד] ביזרעאל (לגיד כתיב, להגיד קרי) :

(לד) וַיִּשְׁמַ֥ע יְהֹוָ֖ה אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר: וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קַל פִּתְגָמֵיכוֹן וּרְגֵז וְקַיַם לְמֵימָר: (לה) אִם-יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּֽאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַֽאֲבֹֽתֵיכֶֽם: אִם יֶחֱזֵי גְבַר בְּגֻבְרַיָא הָאִלֵין דָרָא בִישָׁא הָדֵין יָת אַרְעָא טַבְתָא דִי קַיֵמִית לְמִתַּן לַאֲבָהָתְכוֹן: (לו) זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן-יְפֻנֶּה֙ הוּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ-אֶתֵּ֧ן אֶת-הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ-בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַֽחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה: אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה הוּא יֶחְזִנַהּ וְלֵהּ אֶתֵּן יָת אַרְעָא דִי דְרַךְ בַּהּ וְלִבְנוֹהִי חֲלַף דִי אַשְׁלִים בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ:

 רש''י   אשר דרך בה. חברון, שנאמר (במדבר יג, כב) ויבא עד חברון:

(לז) גַּם-בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהֹוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם-אַתָּ֖ה לֹֽא-תָבֹ֥א שָֽׁם: אַף עֲלַי הֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ בְּדִילְכוֹן לְמֵימָר אַף אַתְּ לָא תֵיעוֹל תַּמָן:

 רש''י   התאנף. נתמלא רוגז:

(לח) יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן-נוּן֙ הָֽעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי-ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת-יִשְׂרָאֵֽל: יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן דְקָאֵים קֳדָמָךְ הוּא יֵיעוֹל תַּמָן יָתֵהּ תַּקֵף אֲרֵי הוּא יַחְסְנִנַהּ לְיִשְׂרָאֵל: (לט)  רביעי  וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא-יָֽדְע֤וּ הַיּוֹם֙ טוֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִֽירָשֽׁוּהָ: וְטַפְלְכוֹן דִי אֲמַרְתּוּן לְבִזָא יְהוֹן וּבְנֵיכוֹן דִי לָא יְדָעוּ יוֹמָא דֵין טַב וּבִישׁ אִנוּן יַעֲלוּן לְתַמָן וּלְהוֹן אֶתְּנִנַהּ וְאִנוּן יֵירְתֻנַהּ: (מ) וְאַתֶּ֖ם פְּנ֣וּ לָכֶ֑ם וּסְע֥וּ הַמִּדְבָּ֖רָה דֶּ֥רֶךְ יַם-סֽוּף: וְאַתּוּן אִתְפְּנִיוּ לְכוֹן וְטוּלוּ לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף:

 רש''י   פנו לכם. אמרתי להעביר אתכם דרך רוחב ארץ אדום לצד צפון לכנס לארץ, קלקלתם וגרמתם לכם עכוב: פנו לכם. לאחוריכם ותלכו במדבר לצד ים סוף. שהמדבר שהיו הולכים בו לדרומו של הר שעיר, היה מפסיק בין ים סוף להר שעיר, עתה המשכו לצד הים ותסבבו את הר שעיר כל דרומו מן המערב למזרח:

(מא) וַֽתַּֽעֲנ֣וּ | וַתֹּֽאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֘ לַֽיהֹוָה֒ אֲנַ֤חְנוּ נַֽעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר-צִוָּ֖נוּ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת-כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּוֹ וַ֔תָּהִ֖ינוּ לַֽעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה: וַאֲתֶבְתּוּן וַאֲמַרְתּוּן לִי חַבְנָא קֳדָם יְיָ אֲנַחְנָא נִיסַק וּנְגִיחַ קְרָב כְּכֹל דִי פַקְדָנָא יְיָ אֱלָהָנָא וְזָרֶזְתּוּן גְבַר יָת מָנֵי קְרָבֵהּ וְשָׁרֵיתוּן לְמֵיסַק לְטּוּרָא:

 רש''י   ותהינו. לשון (במדבר יד, מ) הננו ועלינו אל המקום, זה הלשון שאמרתם, לשון הן, כלומר נזדמנתם:

(מב) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹ֣א-תִֽלָּֽחֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּֽגְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם: וַאֲמַר יְיָ לִי אֱמַר לְהוֹן לָא תִסְקוּן וְלָא תְגִחוּן קְרָב אֲרֵי לֵית שְׁכִינְתִּי שָׁרְיָא בֵינֵיכוֹן וְלָא תִּתָּבְרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן:

 רש''י   לא תעלו. לא עליה תהא לכם, אלא ירידה:

(מג) וָֽאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת-פִּ֣י יְהֹוָ֔ה וַתָּזִ֖דוּ וַתַּֽעֲל֥וּ הָהָֽרָה: וּמַלֵלִית עִמְכוֹן וְלָא קַבֶּלְתּוּן וְסָרֶבְתּוּן עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְאַרְשַׁעְתּוּן וּסְלֶקְתּוּן לְטוּרָא: (מד) וַיֵּצֵ֨א הָֽאֱמֹרִ֜י הַיּשֵׁ֨ב בָּהָ֤ר הַהוּא֙ לִקְרַאתְכֶ֔ם וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ינָה הַדְּבֹרִ֑ים וַיַּכְּת֥וּ אֶתְכֶ֛ם בְּשֵׂעִ֖יר עַד-חָרְמָֽה: וּנְפַק אֱמֹרָאָה דְיָתֵב בְּטוּרָא הַהוּא לְקַדָמוּתְכוֹן וּרְדָפוּ יָתְכוֹן כְּמָא דִי נַתְּזָן דַבַּרְיָתָא וּטְרָדוּ יָתְכוֹן בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה:

 רש''י   כאשר תעשינה הדברים. מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה, אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים:

(מה) וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְלֹֽא-שָׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶֽאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם: וְתַבְתּוּן וּבְכִיתוּן קֳדָם יְיָ וְלָא קַבִּיל יְיָ צְלוֹתְכוֹן וְלָא אַצֵית לְמִלֵיכוֹן:

 רש''י   ולא שמע ה' בקלכם. כביכול עשיתם מדת רחמיו, כאלו אכזרי:

(מו) וַתֵּֽשְׁב֥וּ בְקָדֵ֖שׁ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים כַּיָּמִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּֽם: וִיתֶבְתּוּן בִּרְקָם יוֹמִין סַגִיאִין כְּיוֹמַיָא דִי יְתֶבְתּוּן:

 רש''י   ותשבו בקדש ימים רבים. תשע עשרה שנה, שנאמר כימים אשר ישבתם בשאר המסעות והם היו שלשים ושמנה שנה, תשע עשרה מהם עשו בקדש ותשע עשרה שנה הולכים ומטורפים וחזרו לקדש, כמו שנאמר (במדבר לב, יג) ויניעם במדבר. כך מצאתי בסדר עולם:

ב (א) וַנֵּ֜פֶן וַנִּסַּ֤ע הַמִּדְבָּ֨רָה֙ דֶּ֣רֶךְ יַם-ס֔וּף כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י וַנָּ֥סָב אֶת-הַר-שֵׂעִ֖יר יָמִ֥ים רַבִּֽים: (ס) וְאִתְפְּנֵינָא וּנְטַלְנָא לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ עִמִי וְאַקֵפְנָא יָת טוּרָא דְשֵׂעִיר יוֹמִין סַגִיאִין:

 רש''י   ונפן ונסע המדברה. אלו לא חטאו היו עוברים דרך הר שעיר לכנס לארץ מן דרומו לצפונו, ובשביל שקלקלו הפכו לצד המדבר שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר, והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך ים סוף. דרך יציאתן ממצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית, משם היו הולכים לצד המזרח: ונסב את הר שעיר. כל דרומו עד ארץ מואב:

(ב)  חמישי  וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר: (ג) רַב-לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת-הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה: סַגִי לְכוֹן דְאַקֶפְתּוּן יָת טוּרָא הָדֵין אִתְפְּנִיוּ לְכוֹן צִפּוּנָא:

 רש''י   פנו לכם צפנה. סובו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון, ופניכם לצפון, נמצאו הולכין את רוח מזרחית. וזהו שנאמר (שופטים יא, יח) ויבא ממזרח שמש לארץ מואב:

(ד) וְאֶת-הָעָם֘ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵֽי-עֵשָׂ֔ו הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד: וְיָת עַמָא פַּקֵד לְמֵימַר אַתּוּן עָבְרִין בִּתְחוּם אֲחוּכוֹן בְּנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר וְיִדְחֲלוּן מִנְכוֹן וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא:

 רש''י   ונשמרתם מאד. ומהו השמירה, (פסוק ה) אל תתגרו בם:

(ה) אַל-תִּתְגָּ֣רוּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא-אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף-רָ֑גֶל כִּֽי-יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת-הַ֥ר שֵׂעִֽיר: לָא תִתְגָרוּן בְּהוֹן אֲרֵי לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרְעֲהוֹן עַד מִדְרַךְ פַּרְסַת רִגְלָא אֲרֵי יְרֻתָּא לְעֵשָׂו יְהָבִית יָת טוּרָא דְשֵׂעִיר:

 רש''י   עד מדרך כף רגל. אפלו מדרך כף רגל, כלומר אפלו דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא ברשות. ומדרשי אגדה, עד שיבא יום דריסת כף רגל על הר הזיתים שנאמר (זכריה יד, ד) ועמדו רגליו וגו' : ירשה לעשו. מאברהם, עשרה עממים נתתי לו, שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחד מהם לעשו והשנים לבני לוט, בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיה אומר על אשתו, אחותי היא, עשאו כבנו:

(ו) אֹ֣כֶל תִּשְׁבְּר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וַֽאֲכַלְתֶּ֑ם וְגַם-מַ֜יִם תִּכְר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וּשְׁתִיתֶֽם: עִבּוּרָא תִזְבְּנוּן מִנְהוֹן בְּכַסְפָּא וְתֵיכְלוּן וְאַף מַיָא תִּכְרוּן מִנְהוֹן בְּכַסְפָּא וְתִשְׁתּוּן:

 רש''י   תכרו. לשון מקח. וכן (בראשית נ, ה) אשר כריתי לי, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה:

---

דברים יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ז) כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בֵּֽרַכְךָ֗ בְּכֹל֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔ךָ יָדַ֣ע לֶכְתְּךָ֔ אֶת-הַמִּדְבָּ֥ר הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה זֶ֣ה | אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א חָסַ֖רְתָּ דָּבָֽר: אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּרְכָךְ בְּכָל עֹבַד יְדָךְ סַפֶּק לָךְ צָרְכָּךְ בְּמֶהָכָךְ יָת מַדְבְּרָא רַבָּא הָדֵין דְנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ בְּסַעֲדָךְ לָא מְנַעְתָּא מִדָעַם:

 רש''י   כי ה' אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפו את טובתו להראות כאלו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים:

(ח) וַֽנַּֽעֲבֹ֞ר מֵאֵ֧ת אַחֵ֣ינוּ בְנֵֽי עֵשָׂ֗ו הַיּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר מִדֶּ֨רֶךְ֙ הָֽעֲרָבָ֔ה מֵֽאֵילַ֖ת וּמֵֽעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶר (ס) וַנֵּ֨פֶן֙ וַֽנַּֽעֲבֹ֔ר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר מוֹאָֽב: וַעֲבַרְנָא מִלְוַת אֲחוּנָא בְנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר מֵאוֹרַח מֵישְׁרָא מֵאֵילַת וּמֶעְצְיוֹן גָבֶר וְאִתְפְּנֵינָא וַעֲבַרְנָא אוֹרַח מַדְבְּרָא דְמוֹאָב:

 רש''י   ונפן ונעבר. לצד צפון, הפכנו פנים להלוך רוח מזרחית:

(ט) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אַל-תָּ֨צַר֙ אֶת-מוֹאָ֔ב וְאַל-תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא-אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי-ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת-עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה: וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תְצוּר עַל מוֹאַבָאֵי וְלָא תִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמְהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּן לָךְ מֵאַרְעֵהּ יְרֻתָּא אֲרֵי לִבְנֵי לוֹט יְהָבִית יָת לְחָיָת יְרֻתָּא:

 רש''י   ואל תתגר וגו' . לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזינים, לפיכך כתיב (במדבר כב, ג) ויגר מואב מפני העם שהיו שוללים ובוזזים אותם. אבל בבני עמון נאמר (פסוק יט) ואל תתגר בם, שום גרוי, בשכר צניעות אמם שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם בנה, מואב: ער. שם המדינה:

(י) הָֽאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כַּֽעֲנָקִֽים: אֵימְתָנֵי מִלְקַדְמִין יְתִיבוּ בַהּ עַם רַב וְסַגִי וְתַקִיף כְּגִבָּרַיָא:

 רש''י   האמים לפנים וגו' . אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם:

(יא) רְפָאִ֛ים יֵחָֽשְׁב֥וּ אַף-הֵ֖ם כַּֽעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים: גִבָּרִין מִתְחַשְׁבִין אַף אִנוּן כְּגִבָּרַיָא וּמוֹאַבָאֵי קְרַן לְהוֹן אֵימְתָנֵי:

 רש''י   רפאים יחשבו וגו' . רפאים היו נחשבים אותם אמים כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות: אמים. על שם שאימתם מטלת על הבריות, וכן (פסוק יב) ובשעיר ישבו החרים ונתתים לבני עשו:

(יב) וּבְשֵׂעִ֞יר יָֽשְׁב֣וּ הַֽחֹרִים֘ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּֽאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֨רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן יְהֹוָ֖ה לָהֶֽם: וּבְשֵׂעִיר יְתִיבוּ חֹרָאֵי מִלְקַדְמִין וּבְנֵי עֵשָׂו תָּרֵכֻנוּן וְשֵׁצָיֻנוּן מִקֳדָמֵיהוֹן וִיתִיבוּ בְּאַתְרֵהוֹן כְּמָא דִי עֲבַד יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא יְרֻתָּתֵהּ דִיהַב יְיָ לְהוֹן:

 רש''י   יירשום. לשון הוה, כלומר נתתי בהם כח שהיו מורישים אותם והולכים:

(יג) עַתָּ֗ה קֻ֛מוּ וְעִבְר֥וּ לָכֶ֖ם אֶת-נַ֣חַל זָ֑רֶד וַֽנַּֽעֲבֹ֖ר אֶת-נַ֥חַל זָֽרֶד: כְּעַן קוּמוּ וְעִבָרוּ לְכוֹן יָת נַחֲלָא דְזָרֶד וַעֲבַרְנָא יָת נַחֲלָא דְזָרֶד: (יד) וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר-הָלַ֣כְנוּ | מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר-עָבַ֨רְנוּ֙ אֶת-נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד-תֹּ֨ם כָּל-הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יְהֹוָ֖ה לָהֶֽם: וְיוֹמַיָא דִי הַלֶכְנָא מֵרְקַם גֵיאָה עַד דִי עֲבַרְנָא יָת נַחֲלָא דְזֶרֶד תְּלָתִין וְתַמְנֵי שְׁנִין עַד דְסַף כָּל דָרָא גֻבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא מִגוֹ מַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי קַיִים יְיָ לְהוֹן: (טו) וְגַ֤ם יַד-יְהֹוָה֙ הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּֽחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם: וְאַף מָחָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת בְּהוֹן לְשֵׁצָיוּתְהוֹן מִגוֹ מַשְׁרִיתָא עַד דִשְׁלִימוּ:

 רש''י   היתה בם. למהר ולהמם בתוך ארבעים שנה שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב במדבר:

(טז) וַיְהִ֨י כַֽאֲשֶׁר-תַּ֜מּוּ כָּל-אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם: (ס) וַהֲוָה כַּד שְׁלִימוּ כָּל גֻבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא לִמְמַת מִגוֹ עַמָא: (יז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִמִי לְמֵימָר:

 רש''י   ויהי כאשר תמו וגו' . וידבר ה' אלי וגו' . אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה זו, וידבר, אלא ויאמר, ללמדך, שכל שלשים ושמנה שנה שהיו ישראל נזופים לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך, שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל: אנשי המלחמה. מבן עשרים שנה היוצאים בצבא:

(יח) אַתָּ֨ה עֹבֵ֥ר הַיּ֛וֹם אֶת-גְּב֥וּל מוֹאָ֖ב אֶת-עָֽר: אַתְּ עָבֵר יוֹמָא דֵין יָת תְּחוּם מוֹאָב יָת לְחָיָת: (יט) וְקָֽרַבְתָּ֗ מ֚וּל בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן אַל-תְּצֻרֵ֖ם וְאַל-תִּתְגָּ֣ר בָּ֑ם כִּ֣י לֹֽא-אֶ֠תֵּן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵֽי-עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי-ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה: וְתִקְרַב לָקֳבֵל בְּנֵי עַמוֹן לָא תְצוּר עֲלֵיהוֹן וְלָא תִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמְהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּן מֵאַרְעָא בְנֵי עַמוֹן לָךְ יְרֻתָּא אֲרֵי לִבְנֵי לוֹט יְהָבִיתַּהּ יְרֻתָּא:

 רש''י   אתה עבר היום את גבול מואב וגו' וקרבת מול בני עמון וגו' . מכאן שארץ עמון לצד צפון:

(כ) אֶֽרֶץ-רְפָאִ֥ים תֵּֽחָשֵׁ֖ב אַף-הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ-בָהּ֙ לְפָנִ֔ים וְהָ֣עַמֹּנִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם זַמְזֻמִּֽים: אַרְעָא גִבָּרַיָא מִתְחַשְׁבָא אַף הִיא גִבָּרִין יָתִיבוּ בַהּ מִלְקַדְמִין וְעַמוֹנָאֵי קְרַן לְהוֹן חֻשְׁבָּנֵי:

 רש''י   ארץ רפאים תחשב. ארץ רפאים נחשבת אף היא לפי שהרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם:

(כא) עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כַּֽעֲנָקִ֑ים וַיַּשְׁמִידֵ֤ם יְהֹוָה֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁ֖ם וַיֵּֽשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם: עַם רַב וְסַגִי וְתַקִיף כְּגִבְּרַיָא וְשֵׁצִנוּן יְיָ מִקֳדָמֵ יהוֹן וְתָרֵכֻנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן: (כב) כַּֽאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לִבְנֵ֣י עֵשָׂ֔ו הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר אֲשֶׁ֨ר הִשְׁמִ֤יד אֶת-הַֽחֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁם֙ וַיֵּֽשְׁב֣וּ תַחְתָּ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: כְּמָא דִי עֲבַד לִבְנֵי עֵשָׂו דְיָתְבוּן בְּשֵׂעִיר דִי שֵׁצֵי יָת חוֹרָאֵי מִקֳדָמֵיהוֹן וְתָרֵכִנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן עַד יוֹמָא הָדֵין: (כג) וְהָֽעַוִּ֛ים הַיֹּֽשְׁבִ֥ים בַּֽחֲצֵרִ֖ים עַד-עַזָּ֑ה כַּפְתֹּרִים֙ הַיֹּֽצְאִ֣ים מִכַּפְתֹּ֔ר הִשְׁמִידֻ֖ם וַיֵּֽשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם: וְעַוָאֵי דְיָתְבִין בִּדְפִיחַ עַד עַזָה קַפּוּטְּקָאֵי דִנְפָקוּ מִקַפּוּטְקַיָא שֵׁצָיוּנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן:

 רש''י   והעוים היושבים בחצרים וגו' . עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, שנאמר (יהושע יג, ג) חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים. ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם, והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מתרים לקחתה מידם:

(כד) ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֘ אֶת-נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָֽדְךָ אֶת-סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ-חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת-אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה: קוּמוּ טוּלוּ וְעִבָרוּ יָת נַחֲלָא דְאַרְנוֹן חֲזִי דִמְסָרִית בִּידָךְ יָת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן אֱמוֹרָאָה וְיָת אַרְעֵהּ שְׁרֵי לְתָרָכוּתֵהּ וְאִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמֵהּ קְרָבָא: (כה) הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל-פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל-הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָֽגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ: יוֹמָא הָדֵין אֱשָׁרֵי לְמִתַּן זְעֻתָּךְ וְדַחַלְתָּךְ עַל אַפֵּי עַמְמַיָא דִי תְחוֹת כָּל שְׁמַיָא דִי יִשְׁמְעוּן שִׁמְעָךְ וִיזוּעוּן וְיִדְחֲלוּן מִן קֳדָמָךְ:

 רש''י   תחת כל השמים. למד שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג ונודע הדבר תחת כל השמים:

(כו) וָֽאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל-סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר: וּשְׁלָחִית אִזְגַדִין מִמַדְבְּרָא דִקְדֵמוֹת לְוָת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן פִתְגָמֵי שְׁלָמָא לְמֵימָר:

 רש''י   ממדבר קדמות. אף על פי שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם. כשבא הקדוש ברוך הוא לתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולמך בדברים. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר (שמות ה, א) שלח את עמי, במתון:

(כז) אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול: אֵעִבַר בְּאַרְעָךְ בְּאָרְחָא בְּאָרְחָא אֵזֵל לָא אֶסְטֵי יַמִינָא וּשְׂמָאלָא: (כח) אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֨נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן-לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי: עִבוּרָא בְּכַסְפָּא תְּזַבֶּן לִי וְאֵיכוּל וּמַיָא בְּכַסְפָּא תִּתֶּן לִי וְאֶשְׁתֵּי לְחוֹד אֵעִבַר בְּרַגְלָי: (כט) כַּֽאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ-לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר עַ֤ד אֲשֶֽׁר-אֶֽעֱבֹר֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: כְּמָא דִי עֲבָדוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר וּמוֹאָבָאֵי דְיָתְבִין בִּלְחָיָת עַד דְאֵעִבַר יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵב לָנָא:

 רש''י   כאשר עשו לי בני עשו. לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים: עד אשר אעבר את הירדן. מוסב על אעברה בארצך:

(ל) וְלֹ֣א אָבָ֗ה סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַֽעֲבִרֵ֖נוּ בּ֑וֹ כִּֽי-הִקְשָׁה֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת-רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ֙ אֶת-לְבָב֔וֹ לְמַ֛עַן תִּתּ֥וֹ בְיָֽדְךָ֖ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (ס) וְלָא אָבֵי סִיחֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן לְמִשְׁבְּקָנָא לְמֶעְבַּר בִּתְחוּמֵהּ אֲרֵי אַקְשִׁי יְיָ אֱלָהָךְ יָת רוּחֵהּ וְתַקִיף יָת לִבֵּהּ בְּדִיל לְמִמְסְרֵהּ בִּידָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין: (לא)  שישי  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֨תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת-סִיחֹ֖ן וְאֶת-אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת-אַרְצֽוֹ: וַאֲמַר יְיָ לִי חֲזֵי שָׁרֵיתִי לְמִמְסַר קֳדָמָךְ יָת סִיחֹן וְיָת אַרְעֵהּ שְׁרֵי לְתָרָכוּתֵהּ לְמֵירַת יָת אַרְעֵהּ:

 רש''י   החלתי תת לפניך. כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו:

(לב) וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל-עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה: וּנְפַק סִיחֹן לְקַדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵהּ לַאֲגָחָא קְרָבָא לְיָהַץ:

 רש''י   ויצא סיחן. לא שלח בשביל עוג לעזור לו, ללמדך שלא היו צריכים זה לזה:

(לג) וַֽיִּתְּנֵ֛הוּ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵ֑ינוּ וַנַּ֥ךְ אֹת֛וֹ וְאֶת-(בנו) בָּנָ֖יו וְאֶת-כָּל-עַמּֽוֹ: וּמָסְרֵהּ יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא וּמְחֵנָא יָתֵהּ וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת כָּל עַמֵהּ:

 רש''י   ואת בניו. בנו כתיב, שהיה לו בן גבור כמותו:

(לד) וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת-כָּל-עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּֽחֲרֵם֙ אֶת-כָּל-עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד: וּכְבַשְׁנָא יָת כָּל קִרְווֹהִי בְּעִדָנָא הַהִיא וְגַמַרְנָא יָת כָּל קִרְוֵי גֻבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְטַפְלָא לָא אַשְׁאַרְנָא מְשֵׁזִבִ:

 רש''י   מתם. אנשים. בבזת סיחון נאמר בזזנו לנו לשון בזה, שהיתה חביבה עליהם ובוזזים איש לו, וכשבאו לבזת עוג כבר היו שבעים ומלאים והיתה בזויה בעיניהם ומקרעין ומשליכין בהמה ובגדים ולא נטלו כי אם כסף וזהב. לכך נאמר (דברים ג, ז) בזונו לנו, לשון בזיון. כך נדרש בספרי בפרשת (במדבר כה, א) וישב ישראל בשטים:

(לה) רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶֽעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ: לְחוֹד בְּעִירָא בַּזָנָא לָנָא וַעֲדִי קִרְוַיָא דִי כְבַשְׁנָא: (לו) מֵֽעֲרֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל-שְׂפַת-נַ֨חַל אַרְנֹ֜ן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֤ר בַּנַּ֨חַל֙ וְעַד-הַגִּלְעָ֔ד לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָֽׂגְבָ֖ה מִמֶּ֑נּוּ אֶת-הַכֹּ֕ל נָתַ֛ן יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵֽינוּ: מֵעֲרֹעֵר דִי עַל כֵּיף נַחֲלָא דְאַרְנֹן וְקַרְתָּא דִי בְנַחֲלָא וְעַד גִלְעָד לָא הֲוַת קַרְתָּא דִי תְקֵפַת מִנָנָא יָת כֹּלָא מְסַר יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא: (לז) רַ֛ק אֶל-אֶ֥רֶץ בְּנֵֽי-עַמּ֖וֹן לֹ֣א קָרָ֑בְתָּ כָּל-יַ֞ד נַ֤חַל יַבֹּק֙ וְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וְכֹ֥ל אֲשֶׁר-צִוָּ֖ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ: לְחוֹד לְאַרְעָא בְנֵי עַמוֹן לָא קְרֶבְתָּא כָּל כֵּיף נַחֲלָא יוּבְקָא וְקִרְוֵי טוּרָא וְכֹל דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא:

 רש''י   כל יד נחל יבק. כל אצל נחל יבוק: וכל אשר צוה ה' אלהינו. שלא לכבוש, הנחנו:

ג (א) וַנֵּ֣פֶן וַנַּ֔עַל דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל-עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי: וְאִתְפְּנֵינָא וּסְלֶקְנָא אֹרַח דְמַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לְקַדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵהּ לַאֲגָחָא קְרָבָא אֶדְרֶעִי:

 רש''י   ונפן ונעל. כל צד צפון הוא עליה:

(ב) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֵלַי֙ אַל-תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָֽדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת-כָּל-עַמּ֖וֹ וְאֶת-אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן: וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרֵי בִידָךְ מְסָרִית יָתֵהּ וְיָת כָּל עַמֵהּ וְיָת אַרְעֵהּ ותַעְבֶּד לֵהּ כְּמָא דִי עֲבַדְתָּא לְסִיחֹן מַלְכָּא דֶאֱמֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן:

 רש''י   אל תירא אתו. ובסיחון לא הצרך לומר אל תירא אתו, אלא מתירא היה משה שלא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, והוא עוג:

(ג) וַיִּתֵּן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ בְּיָדֵ֗נוּ גַּ֛ם אֶת-ע֥וֹג מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֖ן וְאֶת-כָּל-עַמּ֑וֹ וַנַּכֵּ֕הוּ עַד-בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר-ל֖וֹ שָׂרִֽיד: וּמְסַר יְיָ אֱלָהָנָא בִּידָנָא אַף יָת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן וְיָת כֹּל עַמֵהּ וּמְחִנוֹהִי עַד דְלָא אִשְׁתָּאַר לֵהּ מְשֵׁזֵב: (ד) וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת-כָּל-עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-לָקַ֖חְנוּ מֵֽאִתָּ֑ם שִׁשִּׁ֥ים עִיר֙ כָּל-חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן: וּכְבַשְׁנָא יָת כָּל קִרְווֹהִי בְּעִדָנָא הַהִיא לָא הֲוַת קַרְתָּא דִי לָא נְסִבְנָא מִנְהוֹן שִׁתִּין קִרְוִין כָּל בֵּית פָּלָךְ טְרָכוֹנָא מַלְכוּתָא דְעוֹג בְּמַתְנָן:

 רש''י   חבל ארגב. מתרגמנן בית פלך טרכונא. וראיתי תרגום ירושלמי, במגלת אסתר קורא פלטין טרכונין. למדתי חבל ארגוב הפרכיא, היכל מלך, כלומר שהמלכות נקראת על שמה. וכן את הארגוב דמלכים (מלכים ב' טו, כה) אצל היכל מלך, הרגו פקח בן רמליהו לפקחיה בן מנחם:

(ה) כָּל-אֵ֜לֶּה עָרִ֧ים בְּצֻרֹ֛ת חוֹמָ֥ה גְבֹהָ֖ה דְּלָתַ֣יִם וּבְרִ֑יחַ לְבַ֛ד מֵֽעָרֵ֥י הַפְּרָזִ֖י הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד: כָּל אִלֵין קִרְוִין כְּרִיכָן מַקְפָן שׁוּר רָם דִילְהֶן דָשִׁין וְעַבְּרִין בַּר מִקִרְוֵי פַּצְחַיָא סַגִי לַחֲדָא:

 רש''י   מערי הפרזי. פרוזות ופתוחות בלא חומה, וכן (זכריה ב, ח) פרזות תשב ירושלם:

(ו) וַנַּֽחֲרֵ֣ם אוֹתָ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ינוּ לְסִיחֹ֖ן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן הַֽחֲרֵם֙ כָּל-עִ֣יר מְתִ֔ם הַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף: וְגַמַרְנָא יָתְהוֹן כְּמָא דִי עֲבַדְנָא לְסִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן גַמַר כָּל קִרְוֵי גֻבְרַיָא נְשַׁיָא וְטַפְלָא:

 רש''י   החרם. לשון הוה [כמו] הלוך וכלות:

(ז) וְכָל-הַבְּהֵמָ֛ה וּשְׁלַ֥ל הֶֽעָרִ֖ים בַּזּ֥וֹנוּ לָֽנוּ: וְכָל בְּעִירָא וַעֲדִי קִרְוַיָא בַּזָנָא לָנָא: (ח) וַנִּקַּ֞ח בָּעֵ֤ת הַהִוא֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ מִיַּ֗ד שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִנַּ֥חַל אַרְנֹ֖ן עַד-הַ֥ר חֶרְמֽוֹן: וּנְסִבְנָא בְּעִדָנָא הַהִיא יָת אַרְעָא מִיַד תְּרֵין מַלְכֵי אֱמֹרָאָה דִי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִנַחֲלָא דְאַרְנֹן עַד טוּרָא דְחֶרְמוֹן:

 רש''י   מיד. מרשות:

(ט) צִֽידֹנִ֛ים יִקְרְא֥וּ לְחֶרְמ֖וֹן שִׂרְיֹ֑ן וְהָ֣אֱמֹרִ֔י יִקְרְאוּ-ל֖וֹ שְׂנִֽיר: צִידֹנָאֵי קְרָאָן לְחֶרְמוֹן סִרְיֹן וֶאֱמֹרָאֵי קְרָאָן לֵהּ טוּר תַּלְגָא:

 רש''י   צידנים יקראו לחרמון וגו' . ובמקום אחר הוא אומר (דברים ד, מח) ועד הר שיאון הוא חרמון, הרי לו ארבעה שמות למה הצרכו לכתב, להגיד שבח ארץ ישראל, שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא, וזו אומרת על שמי יקרא: שניר. הוא שלג בלשון אשכנז [ שנעע ] ובלשון כנען:

(י) כֹּ֣ל | עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֗ר וְכָל-הַגִּלְעָד֙ וְכָל-הַבָּשָׁ֔ן עַד-סַֽלְכָ֖ה וְאֶדְרֶ֑עִי עָרֵ֛י מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן: כֹּל קִרְוֵי מֵישְׁרָא וְכָל גִלְעָד וְכָל מַתְנָן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי קִרְוֵי מַלְכוּתָא דְעוֹג בְּמַתְנָן: (יא) כִּ֣י רַק-ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֘ מִיֶּ֣תֶר הָֽרְפָאִים֒ הִנֵּ֤ה עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂ בַּרְזֶ֔ל הֲלֹ֣ה הִ֔וא בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן תֵּ֧שַׁע אַמּ֣וֹת אָרְכָּ֗הּ וְאַרְבַּ֥ע אַמּ֛וֹת רָחְבָּ֖הּ בְּאַמַּת-אִֽישׁ: אֲרֵי לְחוֹד עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אִשְׁתָּאַר מִשְׁאָר גִבָּרַיָא הָא עַרְסֵהּ עַרְסָא דְפַרְזְלָא הֲלָא הִיא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמוֹן תְּשַׁע אַמִין אָרְכַּהּ וְאַרְבַּע אַמִין פְּתָיַהּ בְּאַמַת מְלַךְ:

 רש''י   מיתר הרפאים. שהרגו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים והוא פלט מן המלחמה שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט זהו עוג: באמת איש. באמת עוג:

(יב) וְאֶת-הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את יָרַ֖שְׁנוּ בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא מֵֽעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁר-עַל-נַ֣חַל אַרְנֹ֗ן וַֽחֲצִ֤י הַר-הַגִּלְעָד֙ וְעָרָ֔יו נָתַ֕תִּי לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִֽי: וְיָת אַרְעָא הָדָא יְרִיתְנָא בְּעִדָנָא הַהִיא מֵעֲרֹעֵר דִי עַל נַחֲלָא דְאַרְנֹן וּפַלְגוּת טּוּרָא דְגִלְעָד וְקִרְווֹהִי יְהָבִית לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָא דְגָד:

 רש''י   ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא. האמורה למעלה, (פסוק ח) מנחל ארנון ועד הר חרמון: מערער אשר על נחל ארנון. אינו מחבר לראשו של מקרא אלא לסופו, על נתתי לראובני ולגדי. אבל לענין ירשה עד הר חרמון היה:

(יג) וְיֶ֨תֶר הַגִּלְעָ֤ד וְכָל-הַבָּשָׁן֙ מַמְלֶ֣כֶת ע֔וֹג נָתַ֕תִּי לַֽחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה כֹּ֣ל חֶ֤בֶל הָֽאַרְגֹּב֙ לְכָל-הַבָּשָׁ֔ן הַה֥וּא יִקָּרֵ֖א אֶ֥רֶץ רְפָאִֽים: וּשְׁאָר גִלְעָד וְכָל מַתְנָן מַלְכוּתָא דְעוֹג יְהָבִית לְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה כֹּל בֵּית פָּלַךְ טְרָכוֹנָא לְכָל מַתְנָן הַהוּא מִתְקְרֵי אַרְעָא גִבָּרַיָא:

 רש''י   ההוא יקרא ארץ רפאים. היא אותה שנתתי לאברהם:

(יד) יָאִ֣יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֗ה לָקַח֙ אֶת-כָּל-חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב עַד-גְּב֥וּל הַגְּשׁוּרִ֖י וְהַמַּֽעֲכָתִ֑י וַיִּקְרָא֩ אֹתָ֨ם עַל-שְׁמ֤וֹ אֶת-הַבָּשָׁן֙ חַוֹּ֣ת יָאִ֔יר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: יָאִיר בַּר מְנַשֶׁה נְסִיב יָת כָּל בֵּית פְּלַךְ טְרָכוֹנָא עַד תְּחוּם גְשׁוּרָאָה וְאַפְקֵירוֹס וּקְרָא יָתְהוֹן עַל שְׁמֵהּ יָת מַתְנָן כַּפְרָנֵי יָאִיר עַד יוֹמָא הָדֵין: (טו)  שביעי  וּלְמָכִ֖יר נָתַ֥תִּי אֶת-הַגִּלְעָֽד: וּלְמָכִיר יְהָבִית יָת גִלְעָד: (טז) וְלָרֽאוּבֵנִ֨י וְלַגָּדִ֜י נָתַ֤תִּי מִן-הַגִּלְעָד֙ וְעַד-נַ֣חַל אַרְנֹ֔ן תּ֥וֹךְ הַנַּ֖חַל וּגְבֻ֑ל וְעַד֙ יַבֹּ֣ק הַנַּ֔חַל גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: וּלְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָּא דְגָד יְהָּבִית מִן גִלְעָד וְעַד נַחֲלָא דְאַרְנֹן גוֹ נַחֲלָא וּתְחוּם וְעַד יוּבְקָא דְנַחֲלָא תְּחוּם בְּנֵי עַמוֹן:

 רש''י   תוך הנחל וגבול. כל הנחל ועוד מעבר לשפתו, כלומר עד ועד בכלל ויותר מכאן:

(יז) וְהָֽעֲרָבָ֖ה וְהַיַּרְדֵּ֣ן וּגְבֻ֑ל מִכִּנֶּ֗רֶת וְעַ֨ד יָ֤ם הָֽעֲרָבָה֙ יָ֣ם הַמֶּ֔לַח תַּ֛חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּ֖ה מִזְרָֽחָה: וּמֵישְׁרָא וְיַרְדְנָא וּתְחוּמֵהּ מִגֵנוֹסַר וְעַד יַמָא דְמֵישְׁרָא יַמָא דְמִלְחָא תְּחוֹת מַשְׁפַּךְ מְרָמָתָא מָדִינְחָא:

 רש''י   מכנרת. מעבר הירדן המערבי הוא ונחלת בני גד מעבר הירדן המזרחי, ונפל בגורלם רוחב הירדן כנגדם ועוד מעבר שפתו עד כנרת וזהו שנאמר והירדן וגבול, הירדן ומעבר לו:

(יח) וָֽאֲצַ֣ו אֶתְכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם נָתַ֨ן לָכֶ֜ם אֶת-הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ חֲלוּצִ֣ים תַּֽעַבְר֗וּ לִפְנֵ֛י אֲחֵיכֶ֥ם בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל כָּל-בְּנֵי-חָֽיִל: וּפַקֵדִית יָתְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר יְיָ אֱלָהֲכוֹן יְהַב לְכוֹן יָת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתַהּ מְזָרְזִין תַּעְבְּרוּן קֳדָם אֲחֵיכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל מְזָרְזֵי חֵילָא:

 רש''י   ואצו אתכם. לבני ראובן ולבני גד היה מדבר: לפני אחיכם. הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה, לפי שהיו גבורים, ואויבים נופלים לפניהם, שנאמר (דברים לג, כ) וטרף זרוע אף קדקד:

(יט) רַ֠ק נְשֵׁיכֶ֣ם וְטַפְּכֶם֘ וּמִקְנֵכֶם֒ יָדַ֕עְתִּי כִּֽי-מִקְנֶ֥ה רַ֖ב לָכֶ֑ם יֵֽשְׁבוּ֙ בְּעָ֣רֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם: לְחוֹד נְשֵׁיכוֹן וְטַפְלְכוֹן וּבְעִירְכוֹן יְדַעְנָא אֲרֵי בְעִיר סַגִי לְכוֹן יֵתְבוּן בְּקִרְוֵיכוֹן דִי יְהָבִית לְכוֹן: (כ)  מפטיר  עַ֠ד אֲשֶׁר-יָנִ֨יחַֽ יְהֹוָ֥ה | לַֽאֲחֵיכֶם֘ כָּכֶם֒ וְיָֽרְשׁ֣וּ גַם-הֵ֔ם אֶת-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ לִֽירֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם: עַד דִי יְנִיחַ יְיָ לַאֲחֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן וְיֵרְתוּן אַף אִנוּן יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָהֵב לְהוֹן בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וּתְתוּבוּן גְבַר לִירֻתְּתֵהּ דִי יְהָבִית לְכוֹן: (כא) וְאֶת-יְהוֹשׁ֣וּעַ צִוֵּ֔יתִי בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר עֵינֶ֣יךָ הָֽרֹאֹ֗ת אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ לִשְׁנֵי֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֵּן-יַֽעֲשֶׂ֤ה יְהֹוָה֙ לְכָל-הַמַּמְלָכ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹבֵ֥ר שָֽׁמָּה: וְיָת יְהוֹשׁוּעַ פַּקֵדִית בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר עֵינָיךְ חֲזָאָן יָת כָּל דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהֲכוֹן לִתְרֵין מַלְכַיָא הָאִלֵין כֵּן יַעְבֵּד יְיָ לְכָל מַלְכְּוָתָא דִי אַתְּ עָבֵר לְתַמָן: (כב) לֹ֖א תִּֽירָא֑וּם כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֖וּא הַנִּלְחָ֥ם לָכֶֽם: (ססס) לָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן מֵימְרֵהּ מְגִיחַ לְכוֹן: ססס:

---

הפטרת דברים - ישעיה א

א (א) חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן-אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל-יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה: (ב) שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי: (ג) יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן: (ד) ה֣וֹי | גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֹ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת-יְהוָ֗ה נִֽאֲצ֛וּ אֶת-קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר: (ה) עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה כָּל-רֹ֣אשׁ לָחֳלִ֔י וְכָל-לֵבָ֖ב דַּוָּֽי: (ו) מִכַּף-רֶ֤גֶל וְעַד-רֹאשׁ֙ אֵֽין-בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא-זֹ֙רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן: (ז) אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים: (ח) וְנוֹתְרָ֥ה בַת-צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה: (ט) לוּלֵי֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הוֹתִ֥יר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ לַעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ: (י) שִׁמְע֥וּ דְבַר-יְהוָ֖ה קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה: (יא) לָמָּה-לִּ֤י רֹב-זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי: (יב) כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי-בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי: (יג) לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת-שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא-אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה: (יד) חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא: (טו) וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי-תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ: (טז) רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ: (יז) לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה: (יח) לְכוּ-נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם-יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם-יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ: (יט) אִם-תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ: (כ) וְאִם-תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר: (כא) אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים: (כב) כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם: (כג) שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא-יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם: (כד) לָכֵ֗ן נְאֻ֤ם הָֽאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲבִ֖יר יִשְׂרָאֵ֑ל ה֚וֹי אֶנָּחֵ֣ם מִצָּרַ֔י וְאִנָּקְמָ֖ה מֵאוֹיְבָֽי: (כה) וְאָשִׁ֤יבָה יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ וְאֶצְרֹ֥ף כַּבֹּ֖ר סִיגָ֑יִךְ וְאָסִ֖ירָה כָּל-בְּדִילָֽיִךְ: (כו) וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַחֲרֵי-כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה: (כז) צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה אהלות פרק יח

א. כֵּיצַד בּוֹצְרִים בֵּית הַפְּרֶס, מַזִּים עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וְשׁוֹנִים וּבוֹצְרִים וּמוֹצִיאִים חוּץ לְבֵית הַפְּרֶס, וַאֲחֵרִים מְקַבְּלִים מֵהֶם וּמוֹלִיכִים לַגָּת. אִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָאֵלּוּ, טְמֵאִים כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אוֹחֵז אֶת הַמַּגָּל בְּסִיב אוֹ בוֹצֵר בְּצוֹר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַכְּפִישָׁה וּמוֹלִיךְ לַגָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּכֶּרֶם הַנַּעֲשָׂה בֵית הַפְּרָס. אֲבָל נוֹטֵעַ בֵּית הַפְּרַס, יִמָּכֵר לַשּׁוּק:

 ברטנורה   (א) כיצד בוצרין בית הפרס. ויהיו הענבים שגדלו בו טהורים: מזין על האדם ועל הכלים. בשלישי: ושונין. בשביעי: ומוציאין חוץ לבית הפרס. ואע''ג דהבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה והוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, הני מילי לטומאה דאורייתא, אבל לטומאת בית הפרס דרבנן היא לא חשבינן לה הכשר. ומשום הכי נקט ותני מזין על האדם ועל הכלים כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא, ואע''פ שחוזרין ומיטמאין בבית הפרס בשעת בצירה, תו לא מיטמאו ענבים בנגיעתם משום טומאת בית הפרס כל כמה דלא הוכשר הכשר גמור: ואחרים. שלא נכנסו בבית הפרס: מקבלין. מן הבוצרים: ומוליכין לגת. בכלים אחרים. אבל הבוצרים אין מוליכין אותן לגת, לפי שהגת מלא משקין ומתכשרי בהו הכשר גמור: ואם נגעו אלו ואלו. הבוצרים נגעו באחרים המקבלין: טמאים. המקבלים ומטמאין כל הענבים, שהאדם שנטמא בבית הפרס נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים: בית שמאי אומרים אוחז את המגל. דסברי הבוצר לגת הוכשר אפילו לטומאת בית הפרס, ומשום הכי צריך שיאחז המגל שהוא בוצר בו: בסיב. של דקל, דלא מקבל טומאה: או בוצר בצור. והוא אבן חדה דלאו כלי היא: ונותן לתוך הכפישה. כלי גדול שכובשים בו זיתים דלאו בת קבולי טומאה היא: ומוליך לגת. אפילו הוא עצמו, דכיון דזהיר ואית ליה היכרא שמניח בכפישה לא נגע: במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס. שהיו גפנים ואילנות נטועים בו קודם שנעשה בית הפרס: אבל הנוטע. לכתחילה בבית הפרס: ימכר לשוק. דקנסינן ליה מפני שלא היה לו ליטע בבית הפרס. ואין הלכה כרבי יוסי:

ב. שְׁלשָׁה בֵית פְּרָסוֹת הֵן, הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר, נִטַּעַת כָּל נֶטַע, וְאֵינָהּ נִזְרַעַת כָּל זְרַע, חוּץ מִזְּרַע הַנִּקְצָר. וְאִם עֲקָרוֹ, צוֹבֵר אֶת גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וְכוֹבְרוֹ בִשְׁתֵּי כְבָרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַתְּבוּאָה בִּשְׁתֵּי כְבָרוֹת, וְהַקִּטְנִיּוֹת בְּשָׁלשׁ כְּבָרוֹת. וְשׂוֹרֵף אֶת הַקַּשׁ וְאֶת הֶעָצָה, וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל:

 ברטנורה   (ב) שלשה בית הפרסות הן. כדקא חשיב להו ואזיל. שדה שנחרש בה קבר, ושדה שאבד בה קבר, ושדה בוכים: נטעת כל נטע. נוטע בה כל אילנות שירצה. ומתניתין דלא כר' יוסי דאסר לעיל. ואיכא למימר דאף ר' יוסי לא אסר אלא ליטע בה כרם בלבד משום דהבוצר לגת הוכשר, אבל לא שאר אילנות: חוץ מזרע הנקצר. אבל זרע הנעקר עם שרשיו, חיישינן שמא יביא עצם כשעורה עם העפר העולה עם השרשים הנעקרים: ואם עקרו. אותו זרע הנקצר: צובר את גרנו לתוכו. לתוך השדה עצמה ודש אותו שם, ולא יביאנו לבית עד אחר דישה, שלא להרבות את הטומאה: וכוברו בשתי כברות. זו אחר זו, שמא נתערב עמו עצם כשעורה: והקטניות בשלש. לפי שהקטניות יש בהן עפר יותר מבתבואה, משום הכי חיישי בהו טפי. אבל טהורין הן שהרי לא הוכשרו. והלכה כחכמים: ושורף את הקש ואת העצה. בתוך השדה, שמא יש בהן עצם כשעורה: קש. תבן של תבואה: עצה. תבן של קטניות: ומטמאה במגע ובמשא. שדה בית הפרס שאמרנו: ואינו מטמא באוהל. דכל טומאתה משום עצם כשעורה, ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל:

ג. שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, נִזְרַעַת כָּל זְרַע, וְאֵינָהּ נִטַּעַת כָּל נֶטַע. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת, חוּץ מֵאִילָן סְרָק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת. וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל:

 ברטנורה   (ג) נזרעת כל זרע. הכי גרסינן ברוב הספרים. אבל בתוספתא קתני אינה נזרעת כל זרע. וכן היא בעיני: ואינה ניטעת כל נטע. ולא מיבעיא דאין נוטעין לכתחילה, אלא אף הנטוע לא יקיים, שלא להרגיל בני אדם לשם, משום דמטמאה באוהל אחמור בה טפי: חוץ מאילן סרק. דמותר ליטע בה. ומהו אילן סרק, שאינו עושה פירות:

ד. שְׂדֵה בוֹכִין, לֹא נִטַּעַת, וְלֹא נִזְרַעַת, וַעֲפָרָהּ טָהוֹר, וְעוֹשִׂים מִמֶּנָּה תַנּוּרִים לַקּדֶשׁ. וּמוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁבּוֹדְקִים לְעוֹשֵׂה פֶסַח, וְאֵין בּוֹדְקִין לַתְּרוּמָה. וּלְנָזִיר, בֵּית שַׁמַאי אוֹמְרִים, בּוֹדְקִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין בּוֹדְקִין. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק, מֵבִיא אֶת הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ כְּבָרָה שֶׁנְּקָבֶיהָ דַקִּים, וּמְמַחֶה, אִם נִמְצָא שָׁם עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה, טָמֵא:

 ברטנורה   (ד) שדה בוכים. מקום רחוק מבית הקברות שמושיבין שם המטה של המת ומתוועדין ובוכין שם: לא ניטעת ולא נזרעת. בפרק קמא דמועד קטן בגמרא מפרש, דמשום יאוש בעלים נגעו בה, דכיון שכן הוא, מתיאשים הבעלים ממנה והויא לה כמיצר שהחזיקו בו רבים ואסור לקלקלו. ודוקא כשנתיאשו הבעלים, שהחזיקו בו הרבים כדין. אבל לא נתיאשו דהשתא שלא כדין החזיקו בו, מותר לקלקלו: ועפרה טהור. דלא מחזקינן בה טומאה כלל: ועושים ממנו תנורים לקודש. מה שאין כן בשני בית הפרס הראשונים: שבודקים לעושה פסח. אשדה שנחרש בה קבר קאי, דאם הלך שם אדם וצריך לשחוט את פסחו, בודקים אותה כדמפרש בסיפא, ואם לא נמצא שם עצם כשעורה, הולך ועושה את פסחו: ואין בודקין לתרומה. דדוקא לפסח סמיך אבדיקה זו, משום דטומאת בית הפרס דרבנן, וחכמים לא העמידו דבריהם במקום כרת, שמי שאינו מקריב קרבן פסח במועדו חייב כרת, אבל בתרומה דאין באכילתה כי אם עשה, העמידו דבריהם במקום עשה ואין מועלת בדיקה זו להתירו בתרומה: ולנזיר. שהלך שם: בית שמאי אומרים בודקין. ואם לא נמצא שם עצם כשעורה אינו מגלח: ובית הלל אומרים אין בודקין. דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן: את העפר שהוא יכול להסיטו. כגון עפר תיחוח: וממחה. עושהו דק דק בידו כדי שיראה אם יש בו עצם כשעורה:

ה. כֵּיצַד מְטַהֲרִין בֵּית הַפְּרַס, נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ שְׁלשָׁה טְפָחִים, אוֹ נוֹתֵן עַל גַּבָּיו שְׁלשָׁה טְפָחִים. אִם נָטַל מֵחֶצְיוֹ אֶחָד שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְנָתַן עַל גַּבֵּי חֶצְיוֹ אַחֵר שְׁלשָׁה טְפָחִים, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נָטַל מִמֶּנּוּ טֶפַח וּמֶחֱצָה, וְנָתַן עָלָיו טֶפַח וּמֶחֱצָה מִמָּקוֹם אַחֵר, טָהוֹר. הָרוֹצֵף בֵּית הַפְּרֶס בַּאֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף הָעוֹזֵק בֵּית הַפְּרֶס, טָהוֹר:

 ברטנורה   (ה) כיצד מטהרין בית הפרס. אבית הפרס הראשון קאי, שהוא שדה שנחרש בה קבר: נוטלין ממנו שלשה טפחים. כשיעור עומק המחרישה שמגלגלת העצמות: ר' שמעון אומר וכו'. ואין הלכה כרבי שמעון: הרוצף. לשון רצפה של אבנים: טהור. כיון דאינו יכול להסיטן. שאם היה מהלך על גבן וניסטות, איכא למיחש אהיסט עצם שתחתיהן: אף העוזק. החופר ומשליך האבנים. אם עשה כן בכל בית הפרס, טהור. עוזק, לשון ויעזקהו ויסקלהו (ישעיה ה). ואין הלכה כר' שמעון:

ו. הַמְהַלֵּךְ בְּבֵית הַפְּרֶס עַל אֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן יָפֶה, טָהוֹר. עַל אֲבָנִים שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן רַע, טָמֵא. הַמְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, בֶּהָרִים וּבַסְלָעִים, טָמֵא. בַּיָּם וּבַשּׁוּנִית, טָהוֹר. וְאֵיזֶהוּ הַשּׁוּנִית, כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּם עוֹלֶה בְזַעְפּוֹ:

 ברטנורה   (ו) המהלך בבית הפרס. בשדה שנחרש בה קבר: על אבנים שהוא יכול להסיטן. כגון על גבי אבנים שאינן תקועות וקבועות בארץ והם ניסטות מחמת העובר עליהן, ועצם כשעורה ניסט מכוחו. ורוכב על גבי אדם או בהמה שכוחן רע והוליכוהו עליהן, טמא הרוכב, דכיון דכוח התחתון רע, מחמת משא העליון ניסטו והוי כאילו הוא מסיט העצם. אבל אם היה כח הנרכב יפה, לא חשיב הרוכב כמסיט העצם. והיכי דמי אדם שכוחו רע, כל שרוכבו וארכובותיו נוקשות. ובהמה שכוחה רע, כל שרוכבה ומטילה גללים: בהרים ובסלעים. אף על פי שאין קוברים שם מת: טמא. מפני עפר ארץ העמים שמתגלגל שם: בים ובשונית טהור. מטומאת גושיה. שגזרו על גושה של ארץ העמים לשרוף תרומה וקדשים שנגעו בעפרה ואין שורפין תרומה וקדשים שבאו בים ובשונית, שאין קוברים שם מת. אבל טומאת אוירה של ארץ העמים יש בהן, שגזרו על אוירה לתלות, שהתרומה וקדשים שנכנסו לאויר ארץ העמים ולא נגעו בגושה לא אוכלין ולא שורפין: בזעפו. כשהים הולך וסוער:

ז. הַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְסוּרְיָא, סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה, טְהוֹרָה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה, טְמֵאָה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. מְדוֹרוֹת הַגּוֹיִם, טְמֵאִים. כַּמָּה יִשְׁהֶא בְתוֹכָן וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה, אַרְבָּעִים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ אִשָּׁה. וְאִם הָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה:

 ברטנורה   (ז) הקונה שדה בסוריא. ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד. ועפרה טמא כחוצה לארץ, וחייבת במעשרות ובשביעית כארץ ישראל: אם יכול להכנס בה בטהרה. שאין ארץ העמים מפסיק בין אותה שדה שקנה, לארץ ישראל: טהורה. אותה שדה. ואפילו אגושא דידה לא גזרו, כיון שהיא של ישראל, דמשום הכי קתני הקונה שדה. אבל אם היה רוחב טפח מארץ העמים או מבית הקברות מפסיק בין ארץ ישראל לשדה שקנה בסוריא, דהשתא אין יכול ליכנס בה בטהרה, עפרה של אותה שדה טמא כחוצה לארץ: מדורות הגוים. שבארץ ישראל: טמאים. שקוברין נפליהן בבתיהן: ארבעים יום. כשיעור יצירת הולד: אע''פ שאין עמו אשה. דגוים פרוצים בעריות ומביאין נשים לבתיהן בלילה: עבד. של ישראל: או אשה. ישראלית: משמרין. המדור של גוים, שלא יקברו שם:

ח. אֶת מָה הֵם בּוֹדְקִים, אֶת הַבִּיבִים הָעֲמֻקִּים וְאֶת הַמַּיִם הַסְרוּחִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף הָאַשְׁפָּתוֹת וַעֲפַר הַתִּחוּחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל מָקוֹם שֶׁהַחֲזִיר וְהַחֻלְדָּה יְכוֹלִים לְהַלֵּךְ בּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה:

 ברטנורה   (ח) הביבין העמוקים. צנורות שמקלחין מהן השופכין לרשות הרבים. ויש ספרים שכתוב בהן הכוכים, לשון כוך, מערה שתחת הקרקע: ועפר התיחוח. דאיכא למיחש דמחמת הנפל שקברו שם נעשה העפר תיחוח: חזיר וברדלס. דרכן לחפור ולחפש תחת הקרקע, ואם ימצאו נפל קבור יוציאוהו משם: ברדלס. חיה שקורין לה בערבי אלצב''ע:

ט. הָאִצְטְוָנִיּוֹת, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עִיר גּוֹיִם שֶׁחָרְבָה, אֵין בָּהּ מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם. מִזְרַח קִסְרִין וּמַעֲרַב קִסְרִין, קְבָרוֹת. וּמִזְרַח עַכּוֹ הָיָה סָפֵק, וְטִהֲרוּהוּ חֲכָמִים. רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל קֵינִי וְטִהֲרוּהוּ:

 ברטנורה   (ט) אצטבא. עשויה לנוי לפני הבתים ואין קוברין שם נפלים: עיר גוים שחרבה. ערי ארץ ישראל שדרו בה גוים וחרבה מן הגוים: אין בה משום מדור גוים. שחיות מצויות שם ומוציאים כל הנפלים שנקברו שם. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל: קברות. כלומר ידוע שהם קברות: היה ספק. אם מארץ העמים אם מארץ ישראל: וטהרוהו. דחשבוהו כארץ ישראל. אי נמי, היה ספק אם היו שם קברות אם לאו, וטיהרוהו שהעידו שאין שם קברות: קיני. שם מקום. והיו נוהגים בו טומאה מספק, עד שנמנו עליו רבי ובית דינו וטיהרוהו:

י. עֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם, אָהֳלֵי הָעַרְבִיִּים, וְהַסֻכּוֹת, וְהַצְרִיפִין, וְהַבֻּרְגָּנִין, וְהָאַלְקְטָיוֹת, וּבֵית שַׁעַר, וַאֲוִירָהּ שֶׁל חָצֵר, וְהַמֶּרְחָץ, וּמְקוֹם הַחִצִים, וּמְקוֹם הַלִּגְיוֹנוֹת:

 ברטנורה   (י) אהלי ערביים. אינן קבועים במקום אחד, ומשום דלא קביעי לא קברי ביה. אי נמי, לפי שנוסעים וחונים ממקום למקום לא רצו להחזיק טומאה: והסוכות. של שומרי פירות: והצריפים. מדורות שאין להם גג אלא הדפנות נוגעות בראשיהן זו לזו, ודירות של צער הן ולא קביעי: בורגנין. סוכות עשויות בשדה להכניס בהן פירות מפני הגשמים: אלקטיות. גג עומד על ארבעה עמודים להתקרר בו בקיץ שהרוח מנשבת בו מכל צדדיו. ולשון אלקטיות, בתי הקיץ. תרגום קיץ קייטא: מקום החצים. מקום שבני העיר מניחין בו חצים לשמור לעת מלחמה: מקום לגיונות. שחונים בו חיילות של מלך:

---

גמרא נדה דף כ''ד ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת לִילִית אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה וָלָד הוּא אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי אָמַר רִבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֵׂה בְּסִימוּנִי בְּאַחַת שֶׁהִפִּילָה דְּמוּת לִילִית וּבָא מַעֲשֵׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ וָלָד הוּא אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם. הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת נָחָשׁ הוֹרָה חֲנִינָא בֶּן אָחִיו שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה. הָלַךְ רַב יוֹסֵף וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל שָׁלַח לוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הַנְהֵג אֶת בֶּן אָחִיךָ וּבֹא בַּהֲלִיכָתָן יָצְאָה כַּלַּת רַבִּי חֲנִינָא לִקְרָאתוֹ, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי הַמַּפֶּלֶת כְּמִין נָחָשׁ מַהוּ. אָמַר לָהּ: אִמּוֹ טְהוֹרָה. אָמְרָה לוֹ: וַהֲלֹא מִשְּׁמָךְ אָמְרָה לִי חֲמוֹתִי אִמּוֹ טְמֵאָה. וְאָמַר לָהּ מֵאֵיזֶה טַעַם הוֹאִיל וְגַלְגַּל עֵינוֹ עָגֹל כְּשֶׁל אָדָם מִתּוֹךְ דְּבָרֶיהָ נִזְכַּר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. שָׁלַח לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מִפִּי הוֹרָה חֲנִינָא אָמַר אַבַּיֵי: שְׁמַע מִינָהּ צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּאָמַר מִלְּתָא לֵימָא בָּהּ טַעֲמָא דְּכִי מַדְכְּרוּ לֵהּ מִדְכַּר:

 רש''י  דמות לילית. שידה שד יש לו פרצוף אדם ויש לו כנפים: הנהג בן אחיך ובא. עמו: ה''ג בהליכתן יצאה כלת חנינא לקראת ר' יהושע:

---

זוהר ויקהל דף ר''ד ע''ב

הַהוּא אִתְפַּשְּׁטוּתָא. כַּד אִתּוּסַף קִדּוּשָׁן מִלְּעֵלָּא עַל הַהִיא נְקֻדָּה אִתְנָהִיר כֹּלָּא וְאִתְעָבִיד רוּחָא נְהִירָה בְּכָל סִטְרִין אִתְפְּלַג לְעֵלָּא וְנָהִיר וְאִתְפְּלַג לְתַתָּא וְנָהִיר. וְדָא הוּא דִּכְתִיב: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. חוּלָקָא וְאַחְסָנָא אִית לָן כַּחֲדָא. חוּלָקָא דִּלְעֵלָּא אִתְעַטַּר בְּהַאי יוֹמָא מֵעִנּוּגָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא וְאִתְהַנֵּי מִזִּיוָא עִלָּאָה דְּעַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין. חוּלָקָא תַּתָּאָה אִתְעַטַּר בְּהַאי יוֹמָא מֵעִנּוּגָא דִּלְתַתָּא דְּאִתְהַנֵּי בְּהַנֵּי סְעֻדָּתֵי. וְעַל דָּא בָּעֵי לְעַנְּגָא לֵהּ בְּמֶיכַלָא וּבְמִשְׁתְּיָא בִּלְבוּשֵׁי יְקָר וּבְחֶדְוָה דְּכֹלָּא. וְכַד מִתְעַטְּרָא הַאי חוּלָקָא לְתַתָּא וְאִתְנְטִיר כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ סַלְקָא לְעֵילָּא וְאִתְחַבְּרָא בְּהַהוּא חוּלָקָא אָחֳרָא. וְהַאי נְקֻדָּה נָטִיל כֹּלָּא מֵעֵילָּא וְתַתָּא וְאִתְכְּלִילַת מִכָּל סִטְרִין. וּבְגִין דְּמִתְעַטְּרָא בְּשַׁבָּת מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא מִכָּל שְׁאָר יוֹמִין יָהִיב חֵילָא לְכֹלָּא וְאִתְיָהִיב לֵהּ שֻׁלְטָנוּ מֵעֵלָּא וּמִתַּתָּא. וּבְרָזִין דְּסִפְרָא דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אִשְׁתְּכַח רָזָא דָּא וְאוּקָמֵיהּ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל:

 תרגום הזוהר  הִתְפַּשְׁטוּת הַהוּא, כְּשֶׁנִּתּוֹסֵף קְדֻשָּׁה וּבְרָכוֹת מִלְּמַעְלָה עַל נְקֻדָּה הַהִיא הוּאָר הַכֹּל, וְהָהִתְפַּשְּׁטוּת נַעֲשֶׂה רוּחַ הַמֵּאִיר מִכָּל הַצְדָדִים, חֶצְיוֹ מִתְחַלֵּק לְמַעְלָה וּמֵאִיר, וְחֶצְיוֹ מִתְחַלֵּק לְמַטָּה וּמֵאִיר. וְזֶה שֶׁאָמַר בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דְּהַיְנוּ שֶׁהָרוּחַ נִתְחַלֵּק בֵּינוֹ לְבֵין יִשְׂרָאֵל, חֵלֶק וְנַחֲלָה יֵשׁ לָנוּ יַחַד. הַחֵלֶק שֶׁל מַעְלָה, הִתְעַטֵּר בַּיּוֹם הַהוּא מֵעֹנֶג הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ. וְנֶהֱנֶה מִזִּיו הָעֶלְיוֹן שֶׁל עַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין, חֵלֶק הַתַּחְתּוֹן, מִתְעַטֵּר בַּיּוֹם הַהוּא מֵעֹנֶג שֶׁל מַטָּה, שֶׁנֶּהֱנֶה בְּאֵלּוּ הַסְּעֻדּוֹת שֶׁעוֹשִׂים יִשְׂרָאֵל, וְעַל כֵּן צְרִיכִים לְעַנְּגוֹ בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, בִּלְבוּשֵׁי כָּבוֹד, וּבְרֹב שִׂמְחָה. וּכְשֶׁמִּתְעַטֵּר חֵלֶק הַהוּא שֶׁלְּמַטָּה, וְנִשְׁמָר כְּמוֹ שֶׁצָרִיךְ, הוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה, וּמִתְחַבֵּר בַּחֵלֶק הָאַחֵר הָעֶלְיוֹן. וּנְקֻדָּה הַזּוֹ לוֹקַחַת הַכֹּל מִן הָרוּחַ, מֵחֵלֶק שֶׁלְּמַעְלָה וּמֵחֵלֶק שֶׁלְּמַטָּה, וְנִכְלֶלֶת מִכָּל הַצְדָדִים. וּמִשּׁוּם שֶׁמִּתְעַטֶּרֶת בַּשַּׁבָּת מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, כָּל שְׁאָר הַיָּמִים, נוֹתְנִים כֹּחַ לַכֹּל וְנִתְּנָה לָהּ, שְׁלִיטָה, מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה. וּבְסוֹדוֹת סִפְרוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ נִמְצָא סוֹד הַזֶּה, וְהֶעֱמִידוֹ הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ, אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם ה' שבת פרק י'

א. הַקּוֹשֵׁר קֶשֶׁר שֶׁל קְיָמָא וְהוּא מַעֲשֵׂה אֻמָּן חַיָּב. כְּגוֹן קֶשֶׁר הַגַּמָּלִים וְהַסַּפָּנִין וְקִשְׁרֵי רְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁקּוֹשְׁרִין הָרַצְעָנִין בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל הַקּוֹשֵׁר קֶשֶׁר שֶׁל קְיָמָא וְאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן פָּטוּר. וְקֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא וְאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן מֻתָּר לְקָשְׁרוֹ לְכַתְּחִלָּה: ב. כֵּיצַדִ נִפְסְקָה לוֹ רְצוּעָה וּקְשָׁרָהּ נִפְסַק הַחֶבֶל וּקְשָׁרוֹ אוֹ שֶׁקָּשַׁר חֶבֶל בַּדְּלִי אוֹ שֶׁקָּשַׁר רֶסֶן בְּהֵמָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַקְּשָׁרִים שֶׁהֵן מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט וְכָל אָדָם קוֹשֵׁר אוֹתָן לִקְיָמָא. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא אִם קְשָׁרוֹ קֶשֶׁר אֻמָּן הֲרֵי זֶה אָסוּר:

---

מוסר

ספר חסידים סימן קנ''ה

כְּשֶׁאַתָּה עוֹמֵד מִשְּׁנָתְךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. וּבְפוֹתְחֲךָ עֵינַיִם תָּשִׂים אֶל לִבְּךָ מְלַאכְתְּךָ וּצְרָכֶיךָ וְקדֶם לְתַקָּנָתֶךָ יִרְאַת ה' וּכְתִיב: (משלי א) יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת. כֵּיצַדִ אִישׁ יוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִים חַיָּב לְהוֹדוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵין לְךָ חָבוּשׁ יוֹתֵר מִן הַיָּשֵׁן. לָכֵן צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה בְּךָ יְכֹלֶת קדֶם לָכֵן וְלֹא הָיָה בְּךָ מֶמְשָׁלָה בְּגוּפְךָ וּבָרְכֵהוּ עַל כָּל אֵבָר וְאֵבָר שֶׁהָיָה נִקְשַׁר וְעַתָּה פְּתָחָם לַעֲשׂוֹת צְרָכֶיךָ בָּהֶם וְעַל הַיָּדַיִם שֶׁהָיוּ מִתְּחִלָּה בְּחֶזְקַת טֻמְאָה וְעוֹד שֶׁרוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם וְיַעַן שֶׁלֹּא תִּנָּזֵק תִּטֹּל יָדֶיךָ, וְכֵן לֹא יָשִׂים יָדָיו עַל עֵינָיו עַד שֶׁיִּרְחֲצֵם וְתִקְּנוּ חֲכָמִים בְּרָכָה עַל כָּל אַחַת וְאַחַת כְּתִקּוּנָהּ. וּמַעֲשֵׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מְבָרֵךְ עַל כָּל אֵבָר וְאֵבָר וּמִקְרָא מְסַיְּעוֹ (תהילים פד) לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אְלִ חַי. וּכְתִיב (שם לה) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ. וְהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל כָּל אֵבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שֶׁיַּעַבְרוּ לְמִי שֶׁבְּרָאָם לִכְבוֹדוֹ וְשֶׁלֹּא לַחֲטֹא לוֹ בָּהֶם לְפִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בְּלֵב טוֹבִים שֶׁלֹּא לַחֲטֹא לוֹ שֶׁאֵין מְגַלְגְּלִין חֵטְא עַל יָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי יב) לֹא יְאֻנֶּה לַצַדִּיק כָּל אָוֶן: