---

פרשת ראה

---

ראה יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(כו) רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה: חֲזֵי דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין:

 רש''י   ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. האמורות בהר גרזים ובהר עיבל:

(כז) אֶת-הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל-מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם: יָת בִּרְכָן דִי תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֳלָהֲכוֹן דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין:

 רש''י   את הברכה. על מנת אשר תשמעו:

(כח) וְהַקְּלָלָ֗ה אִם-לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל-מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן-הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַֽחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יְדַעְתֶּֽם: (ס) וּלְוָטִין אִם לָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וְתִסְטוּן מִן אָרְחָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא דִי לָא יְדַעְתּוּן:

 רש''י   מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת וגו' . הא למדת שכל העובד עבודה זרה הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל. מכאן אמרו כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה:

(כט) וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה בָא-שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָֽתַתָּ֤ה אֶת-הַבְּרָכָה֙ עַל-הַ֣ר גְּרִזִּ֔ים וְאֶת-הַקְּלָלָ֖ה עַל-הַ֥ר עֵיבָֽל: וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְאַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל תַּמָן לְמֵירְתַהּ וְתִתֵּן יָת מְבָרְכַיָא עַל טוּרָא דִגְרִזִין וְיָת מְלַטְטַיָא עַל טוּרָא דְעֵיבָל:

 רש''י   ונתתה את הברכה. כתרגומו ית מברכיא, את המברכים: על הר גרזים. כלפי הר גרזים, הופכין פניהם ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו' . כל הארורים שבפרשה אמרו תחלה בלשון ברוך, ואחר כך הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה:

(ל) הֲלֹא-הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֨רֶץ֙ הַֽכְּנַֽעֲנִ֔י הַיּשֵׁ֖ב בָּֽעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵֽלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה: הֲלָא אִנוּן בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא אֲחוֹרֵי אֹרַח מַעֲלָנֵי שִׁמְשָׁא בְּאַרְעָא כְּנַעְנָאָה דְיָתֵב בְּמֵישְׁרָא לָקֳבֵל גִלְגְלָא בִּסְטַר מֵישְׁרֵי מֹרֶה:

 רש''י   הלא המה. נתן בהם סימן: אחרי. אחרי העברת הירדן הרבה והלאה למרחוק. וזהו לשון אחרי. כל מקום שנאמר אחרי, מפלג הוא: דרך מבוא השמש. להלן מן הירדן לצד מערב. וטעם המקרא מוכיח שהם שני דברים, שננקדו בשני טעמים, אחרי, נקוד בפשטא, ודרך, נקוד במשפל והוא דגש, ואם היה אחרי דרך, דבור אחד, היה נקוד אחרי, במשרת, בשופר הפוך, ודרך, בפשטא ורפה: מול הגלגל. רחוק מן הגלגל: אלוני מרה. שכם הוא, שנאמר (בראשית יב, ו) עד מקום שכם עד אלון מרה:

(לא) כִּ֤י אַתֶּם֙ עֹֽבְרִ֣ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֥ם אֹתָ֖הּ וִֽישַׁבְתֶּם-בָּֽהּ: אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְמֵעַל לְמֵירַת יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָהֵב לְכוֹן וְתֵירְתוּן יָתַהּ וְתֵיתְבוּן בַּהּ:

 רש''י   כי אתם עברים את הירדן וגו' . נסים של ירדן יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ:

---

נביאים - ישעיה - פרק נד

(יא) עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים: חֲשִׁיכָתָא מְקַבְּלָא עוּלְבַּן קַרְתָּא דְאָמְרִין עֲלָהּ עַמְמַיָּא לָא תִתְנְחַם הָא אֲנָא כָּבֵשׁ בִּצְדִידָא אַבְנֵי רִצְפָּתִיךְ וַאֲשַׁכְּלְלִינִיךְ בְּאַבְנִין טָבִין :

 רש''י   סוערה . שלבה סוער ברובי צרות : מרביץ בפוך . רוצף רצפתך מאבני נופך :

(יב) וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל-גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי-חֵֽפֶץ: וֶאֱשַׁוֵי בְמַרְגְּלִין אָעָךְ וְתַרְעַיִךְ לְאַבְנֵי גְמַר וְכָל תְּחוּמִיךְ לְאַבְנֵי צְרוֹךְ :

 רש''י   כדכד . מין אבן טובה : שמשותיך . י''ת אמך ומנחם חברו עם ישמשוניה ויש פותרין ל' שמש חלונות שחמה זורחת בהן ועושין כנגדו מחיצה במיני זכוכית צבעים לנוי ומדרש תהלים פותר שמשותיך ושמש ומגן ( תהלים פד ) שיני החומה : לאבני אקדח . י''ת לאבני גמר גומרין תרגום גחלים פתר אקדח לשון קדחי אש והם מין אבנים טובות בוערות כלפידי' והוא קרבונקל''א לשון גחלת ויש פותרין ל' מקדח אבנים גדולות שכל חלל הפתח קדוח בתוכו והמזוזות והמפתן והסף כולן מתוך האבן הם : לאבני חפץ . לאבני צרוך :

(יג) וְכָל-בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ: וְכָל בָּנַיִךְ אַלְפִין בְּאוֹרָיְתָא דַיְיָ וְסַגֵי יְהֵי שְׁלָם בְּנָךְ : (יד) בִּצְדָקָ֖ה תִּכּוֹנָ֑נִי רַחֲקִ֤י מֵעֹ֙שֶׁק֙ כִּֽי-לֹ֣א תִירָ֔אִי וּמִ֨מְּחִתָּ֔ה כִּ֥י לֹֽא-תִקְרַ֖ב אֵלָֽיִךְ: בְּזָכוּתָא תִּתַּקְנִין אִתְרַחֲקִי מֵעוּשְׁקָא אֲרֵי לָא תִדְחֲלִין וּמִתְּבִירָא אֲרֵי לָא יֵעוּל עֲלָךְ :

 רש''י   רחקי מעושק . כמו ( לעיל נב ) התנערי מעפר תרחקי מן העושקי' אותך ( רחקי מעושק תרחק מלעשוק בני אדם כדרך שעושים רשעים שאוספי' ממון מגזל אבל אתם לא תצרכו לגזול כי לא תיראו מדלות ועניות וממחתה כי לא תבא ולא תקר' אליך אברבנאל ) ( בצדקה שתעשה תהיה נכונה בגאולת עולם ותהיה רחוקה מעושק בני אדם כי לא תראי אפי' פחד ויראה לא יהיה לך מהם ותהיה רחוקה ממחתה שלא תקרב אליך , איל''ה שלוח' ) :

(טו) הֵ֣ן גּ֥וֹר יָג֛וּר אֶ֖פֶס מֵֽאוֹתִ֑י מִי-גָ֥ר אִתָּ֖ךְ עָלַ֥יִךְ יִפּֽוֹל: הָא אִתְכַּנָשָׁא אִתְכַּנְשׁוּן לִיךְ גַּלְוַת עַמִּיךְ לְסוֹפָא מַלְכֵי עַמְמַיָּא דְמִתְכַּנְּשִׁין לַאֲעָקָא לֵיךְ יְרוּשְׁלֵם בְּגַוִיךְ יִתְרְמוּן :

 רש''י   הן גור יגור אפס מאותי . הן ירא יירא ויגור מגזרת רעו' אותו שאין אני עמו הוא שעיר : מי גר אתך . מי אשר נאסף עליך למלחמה , או מי גר מי שנתגרה בך , ורבותינו פירשוהו בגרים לומ' שאין מקבלי' גרים לימות משיחנו ואף בפשוטו של מקרא יתכן מי שנעשו גרים אתך בעניותך עליך יפול בעשירותך כמו על פני כל אחיו נפל ( בראשית כה ) :

(טז) (הן) הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ בָּרָ֣אתִי חָרָ֔שׁ נֹפֵ֙חַ֙ בְּאֵ֣שׁ פֶּחָ֔ם וּמוֹצִ֥יא כְלִ֖י לְמַעֲשֵׂ֑הוּ וְאָנֹכִ֛י בָּרָ֥אתִי מַשְׁחִ֖ית לְחַבֵּֽל: הָא אֲנָא בָּרֵית נַפָּחָא נָפַח נוּר בִּשְׁחוֹרִין וּמַפִּיק מָנָא לְצוֹרְכֵיהּ וַאֲנָא בָּרֵית מְחַבְּלָא לְחַבָּלָא :

 רש''י   הנה אנכי . אשר בראתי חרש המתקן כלי ואני אשר בראתי משחית המחבלו כלו' אני הוא שגריתי בך את האוי' אני הוא שהתקנתי לו פורעניות : ומוציא כלי למעשהו . לצורך גומרו כל צורכו :

---

כתובים - תהילים - פרק ז

(ז) ק֘וּמָ֤ה יְהוָ֨ה | בְּאַפֶּ֗ךָ הִ֭נָּשֵׂא בְּעַבְר֣וֹת צוֹרְרָ֑י וְע֥וּרָה אֵ֝לַ֗י מִשְׁפָּ֥ט צִוִּֽיתָ: קוּם יְיָ בְּתוּקְפָךְ אִתְנַטַל בְּרוּגְזָא עַל מְעִיקַי וְסַרְהֵיב לִי דִּינָא דִי פַּקֵדְתָּא :

 רש''י   קומה ה' באפך . על שונאי כגון ישבי ואחיו ופלשתים שלא אמסר בידם : הנשא . התפאר להראות נקמת עברה בהתעברך עליהם : ועורה אלי . שאוכל לעשות בהם משפט נקמה אשר צוית והיכן צוית תרועם בשבט ברזל ( לעיל ב ) ואיבתי את אויביך ( שמות כג ) זה מצאתי במדרש :

(ח) וַעֲדַ֣ת לְ֭אֻמִּים תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ וְ֝עָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה: וּכְנִישַׁת אֻמַּיָּא תַּחְזְרִינָךְ וְאַמְטֻלְתָּהָא לְבֵי שְׁכִינְתָּךְ תּוּב :

 רש''י   ועדת לאמים תסובבך . אם יחזרו אחריך להושיעם אל תשמע לקולם , התרחק מעליהם ושוב ושב במקומך במרום רפיש''א בלעז ד''א למרום שובה להראות להם שידך עליונה :

(ט) יְהוָה֮ יָדִ֪ין עַ֫מִּ֥ים שָׁפְטֵ֥נִי יְהוָ֑ה כְּצִדְקִ֖י וּכְתֻמִּ֣י עָלָֽי: מֵימְרָא דַּיָיְ יְדִין עַמְמַיָּא דוֹן יָתִי יְיָ כִּזְכוּתִי וּכְשַׁלְמוּתִי פְּרַע עֲלָי :

 רש''י   ה' ידין עמים . הפוך הדין מעלינו ותנהו על הרשעים , ידין לשון יסורין . שפטני ה' כצדקי . שפוט לפי מעשים טובים שבידם ולא לפי העבירות :

(י) יִגְמָר-נָ֬א רַ֨ע | רְשָׁעִים֮ וּתְכוֹנֵ֪ן צַ֫דִּ֥יק וּבֹחֵ֣ן לִ֭בּ֗וֹת וּכְלָי֗וֹת אֱלֹהִ֥ים צַדִּֽיק: יִשְׁתֵּצֵי כְּעַן בִּישָׁא דְּרַשִּׁיעֵי וְיִשְׁתַּכְלְלוּן צַדִּיקֵי וּבָחֵן לִבְּבֵי וְכָלְיָן אֱלָהָא זַכָּאָה :

 רש''י   יגמר . ל' כליון וכן פתר מנחם גמר אמר ( לקמן טז ) גמר חסיד ( לקמן יב ) וכן כלם ( סא''א ) : ותכונן צדיק ובוחן לבות . אתה יודע מי הוא הצדיק שתכוננהו : אלהים צדיק . כן שמך :

(יא) מָֽגִנִּ֥י עַל-אֱלֹהִ֑ים מ֝וֹשִׁ֗יעַ יִשְׁרֵי-לֵֽב: תְּרֵיסִי עַל אֱלָהָא פָּרִיק תְּרִיצֵי לִבָּא : (יב) אֱ֭לֹהִים שׁוֹפֵ֣ט צַדִּ֑יק וְ֝אֵ֗ל זֹעֵ֥ם בְּכָל-יֽוֹם: אֱלָהָא דַּיָּנָא זַכָּאָה וּבִתְקוֹף רָגִיז עַל רַשִּׁיעֵי כָּל יוֹמָא :

 רש''י   שופט צדיק . אתה לשפוט צדק : זועם בכל יום . כשרואה את מעשה הרשעים :

---

משנה תרומות פרק ד

א. הַמַּפְרִישׁ מִקְּצָת תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, מוֹצִיא מִמֶּנּוּ תְרוּמָה עָלָיו, אֲבָל לֹא לְמָקוֹם אַחֵר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף מוֹצִיא הוּא לְמָקוֹם אַחֵר תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת:

 ברטנורה   (א) המפריש מקצת תרומה ומעשרות. כגון שהיה לו מאה סאין טבל והוציא מהם סאה תרומה ובדעתו להפריש עדיין השאר חוזר ומוציא מאותו הכרי עצמו עד שישלים ב' סאין כשיעור התרומה דהטבל הוא שיעלה בידו ולא מה שכבר מתוקן: אבל לא למקום אחר. אם יש לו ק' סאין אחרים של טבל אינו יכול להפריש עליהן מאלו שהוציא מקצת תרומתן, דלגבי אחרים תלינן דלמא מן המתוקן הוא מוציא עליהן ולא מן הטבל שבו, ור' מאיר שרי אף למקום אחר. ואין הלכה כר' מאיר:

ב. מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בַּמְּגוּרָה, וְנָתַן סְאָה לְבֶן לֵוִי וּסְאָה לְעָנִי, מַפְרִישׁ עַד שְׁמוֹנֶה סְאִין וְאוֹכְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְרִישׁ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

 ברטנורה   (ב) במגורה. באוצר כדכתיב (חגי ב) העוד הזרע במגורה: ונתן סאה לבן לוי. מתניתין איירי בפועל חבר הבא לסעוד אצל בעל הבית ואינו מאמינו על המעשרות, וראה הפועל את בעל הבית נותן ממגורתו סאה לבן לוי וסאה לעני, ר' מאיר אומר דאותו פועל יכול לאכול מן המגורה שמונה סאים, דמסתמא בתורת מעשר ראשון נתן ללוי ובתורת מעשר עני נתן לעני והרי יש כאן שמונה סאים מתוקנים ומעט יותר ואף על פי שלא ראהו מפריש תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ על התרומה: וחכמים אומרים. לא הפריש בעל הבית אלא לפי חשבון סעודה זו שרוצה הפועל לאכול אצלו, והשאר מתנה בעלמא הוא דיהיב ללוי ולעני, הלכך אין הפועל יכול לאכול אצלו עד שיכלו שמונה סאין כדברי רבי מאיר, אלא אותה סעודה שהיה לו לאכול אצלו ותו לא. פירוש אחר, ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני והלכו להם, וכשבא להפריש שמונה סאין מן המגורה ולאכול אותם על סמך השני סאין שנתן לבן לוי ולעני, ואינו יודע אם אותן שני סאין קיימים אם לאו, רבי מאיר אומר מפריש שמונה סאין ואוכלן על סמך אותן שני סאין שנתן לבן לוי ולעני, בחזקת שהן קיימים: וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון. הקיימים, אם כל השני סאין קיימים מפריש עליהן שמונה סאין ומעט יותר, ואם אין קיימים אלא חציין אינו מפריש עליהם אלא ארבע סאין, לפי חשבון מה שנמצא מהן קיימים כך מפריש עליהם ולא יותר והלכה כחכמים:

ג. שִׁעוּר תְּרוּמָה, עַיִן יָפָה, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשְּׁלשִׁים. וְהַבֵּינוֹנִית, מֵחֲמִישִׁים וְהָרָעָה, מִשִּׁשִּׁים. תָּרַם וְעָלָה בְיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים, תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִתְרוֹם. חָזַר וְהוֹסִיף, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת. עָלָה בְיָדוֹ מִשִּׁשִּׁים וְאֶחָד, תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם כְּמוֹ שֶׁהוּא לָמוּד, בַּמִּדָּה וּבַמִּשְׁקָל וּבַמִּנְיָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף:

 ברטנורה   (ג) עין יפה אחד מארבעים. מי שהוא נדיב לב ותורם בעין יפה מפריש אחד מארבעים: והבינונית אחד מחמשים. לאו דברי בית שמאי נינהו אלא תנא קמא קאמר לה, ומעין יפה דבית שמאי אתה למד לדבריהם עין רעה ובינונית אף על גב דלא תני לה במתניתין: ועלה בידו אחד מששים. כגון שתרם מאומד ועלה בידו אחד מששים והוא עין רעה: חזר והוסיף חייב במעשרות. דכבר נפטרו ואין שם תרומה חל על מה שמוסיף הלכך התוספת הזאת הוי טבל גמור וחייבת במעשרות: מששים ואחד. כגון שהיו בכרי ששים ואחד סאין, ועלה בידו סאה, אותה סאה, תרומה: ויחזור ויתרום. כמו שהוא למוד [אם הוא רגיל] לתרום אחד מששים יפריש עדיין אחד מששים בסאה, ואם הוא רגיל לתרום אחד מחמשים נמצאו דנשארו עדיין אחד עשר סאין שלא נתרמו: במדה ובמשקל. כלומר אותו מותר שהוא תורם, מותר לתרום במדה ובמשקל ובמנין, דלא אמרו לתרום מאומד אלא בתחלת התרומה: אף שלא מן המוקף. דסבר ר' יהודה אין צריך לתרום מן המוקף אלא בתחלת תרומה. ואין הלכה כרבי יהודה: מוקף. קרוב וסמוך ובאותו מקום עצמו:

ד. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּתְרוֹם, תּוֹרֵם כְּדַעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, תּוֹרֵם כַּבֵּינוֹנִית, אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. פִּחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. אִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף אֲפִלּוּ אַחַת, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

 ברטנורה   (ד) כדעתו של בעל הבית. לפי שיש תורם בעין יפה ויש בעין רעה ויש בבינונית: פיחת עשרה. ותרם מארבעים: או הוסיף עשרה. ותרם מששים: תרומתו תרומה. דכיון דבאחד משיעורי חכמים תרם יכול למימר ליה, אנא להכי אמדתיך: ואם נתכוין להוסיף. שהיה יודע דעתו של בעל הבית ובמתכוין הוסיף אפילו אחד, אין תרומתו תרומה:

ה. הַמַּרְבֶּה בִּתְרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. יָתֵר מִכָּאן, יַעֲשֶׂנָּה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְרוּמָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר שָׁם חֻלִּין:

 ברטנורה   (ה) אחד מעשרה. יכול להרבות ולהפריש תרומה, הואיל ואשכחן שם תרומה במקום אחד שהוא אחד מעשרה. ואם ריבה יותר אין שם תרומה על אותו ריבוי, והוא חולין הטבולין למעשר, ומדומע בתרומה, וזו היא תקנתו, שיעשנו תרומת מעשר למקום אחר. ויתנהו ללוי שיעשנו תרומת מעשר על מעשר טבל שלו והלוי יתן לו חולין כנגד אותו ריבוי. והא דקאמר יעשנו תרומת מעשר למקום אחר ולא אמר יעשנו תרומה למקום אחר, לפי שאין תורמין שלא מן המוקף אבל תרומת מעשר מפרישין אותה [אפילו] שלא מן המוקף: מחצה חולין ומחצה תרומה. דסבר יכול אדם לעשות חצי כריו תרומה דכתיב (דברים יח) ראשית דגנך דיו לראשית שיהא כדגן [ראשית היא תרומה] ודגן הוא השיריים: עד שישייר שם חולין. לא בעינן רק שיהיו שיריה ניכרים. והלכה כרבי טרפון ורבי עקיבא:

ו. בִּשְׁלֹשָה פְרָקִים מְשַׁעֲרִים אֶת הַכַּלְכָּלָה, בַּבִּכּוּרוֹת, וּבַסְיָפוֹת, וּבְאֶמְצַע הַקַּיִץ. הַמּוֹנֶה, מְשֻׁבָּח. וְהַמּוֹדֵד, מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ. וְהַשּׁוֹקֵל, מְשֻׁבָּח מִשְּׁלָשְׁתָּן:

 ברטנורה   (ו) הכלכלה. שמודדים בו להפריש המעשרות ותרומת מעשר, שאין מפרישים אותה אלא במדה ובמנין ובמשקל כדתנן ואל תרבה לעשר אומדות. אבל תרומה גדולה אין מפרישים אותה אלא מאומד כדתנן לעיל: משערין את הכלכלה. לידע מה שיכנסו בה מן הפירות: בבכורות. בזמן שהפירות בבכוריהן הן במלואן והכלכלה מכילה מהן פחות ממה שהיא מכילה מהן בסוף הקיץ שכבר התחילו להצטמק והן צנומות דקות: ובאמצע הקיץ. שהן מבושלות ואינם מצומקות, הכלכלה מחזקת מן הפירות יותר ממה שמחזקת מהן כשהן מבוכרות במלואן, ופחות ממה שהיא מחזקת מהן בסוף הקיץ כשכבר נצטמקו. הלכך משערין בשלשה זמנים הללו: ובסיפות. פירות שבסוף הקיץ: המונה משובח. מן המוציא באומד: והמודד משובח וכו'. ודוקא במעשרות ותרומת מעשר אבל לא בתרומה גדולה כדפרישית:

ז. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תְּרוּמָה, עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּמֵאָה וָעוֹד, וָעוֹד זֶה, אֵין לוֹ שִׁעוּר. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר, וָעוֹד, קַב לְמֵאָה סְאָה, שְׁתוּת לַמְדֻמַּע:

 ברטנורה   (ז) תרומה עולה באחד ומאה. סאה של תרומה שנפלה למאה סאין של חולין שהם בין הכל אחד ומאה נוטל אחד מהן ונותנה לכהן והשאר חולין כמו שהיו: במאה ועוד. אם נפלה סאה של תרומה לתוך תשעים ותשעה סאין של חולין ומשהו יותר מתשעים ותשעה, וזה המשהו אין לו שיעור, הואיל ויש כאן מאה ועוד משהו נוטל סאה אחת ונותנה לכהן והשאר חולין כשהיה: קב למאה סאה שתות למדמע. אם נפלה סאה של תרומה בצ''ט של חולין וקב יותר, שהקב הוא שתות לסאה של תרומה המדמעת, שהסאה ששה קבים. אז נוטל סאה אחת והשאר חולין כשהיו. אבל אם היו החולין פחות מצ''ט וקב, הכל מדומע, וימכרו כולם לכהן בדמי תרומה חוץ מדמי סאה של תרומה שבה. והלכה כרבי אליעזר שאין תרומה עולה בפחות מאחת ומאה. דסתם לן תנא כוותיה בכמה דוכתי. והכל מודים שאין התרומה עולה במאה בלבד, וכל שכן בפחות ממאה דכתיב בתרומת מעשר (במדבר יח) מכל חלבו את מקדשו ממנו, דבר שאתה תורם ממנו אם נפל לתוכו מקדשו והיינו אחד ממאה דממאה סאין מפרישין עשר למעשר ראשון ומאותן עשר, סאה לתרומת מעשר, ואמר רחמנא שאם חזרה אותה סאה לתשעים ותשעה, מקדשתן, ונעשה הכל מדומע:

ח. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת מַעֲלוֹת אֶת הַלְּבָנוֹת, וְהַלְּבָנוֹת מַעֲלוֹת אֶת הַשְּׁחוֹרוֹת. עִגּוּלֵי דְבֵלָה, הַגְּדוֹלִים מַעֲלִים אֶת הַקְּטַנִּים, וְהַקְּטַנִּים מַעֲלִין אֶת הַגְּדוֹלִים. הָעִגּוּלִים מַעֲלִין אֶת הַמַּלְבֵּנִים, וְהַמַּלְבֵּנִים מַעֲלִין אֶת הָעִגּוּלִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּיָדוּע מַה נָּפְלָה, אֵין מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּכְשֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ מַה נָּפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

 ברטנורה   (ח) תאנים שחורות מעלות את הלבנות. תאנה של תרומה, שחורה או לבנה, שנפלה למאה תאנים של חולין חציין שחורות וחציין לבנות כולן מצטרפין לבטלה, שאם היה רוצה היה דורסן ומערבן הכל ביחד ואם שחורה נפלה, מעלה אחת מן השחורות, ואם לבנה, מעלה אחת מן הלבנות, והשאר חולין כשהיו: עיגולי דבילה. דבילות תאנים הנדרסים בעיגול: גדולים מעלים את הקטנים. אם יש שם חמשים עיגולים קטנים ועשרים וחמשה עיגולים גדולים, ואחד מן הגדולים כשנים מן הקטנים, ונפל לתוכן עיגול קטן של תרומה, מסייעות כולן לבטל. וכן עיגולים ומלבנים. עיגולים הם הנדרסות בעיגול, מלבנים תאנים הנדרסות בצורת ריבוע כמין דפוס שעושים בו הלבנים מרובעות: ור' אליעזר אוסר. אם שחורה נפלה השחורות אסורות ואם לבנה נפלה הלבנות אסורות, וכן בגדולים וקטנים, ועיגולים ומלבנים, הדומין לאותה שנפלה אסורים: בידוע מה נפלה. שחורה או לבנה: אין מעלות. לפי שיכול לאכול האחרות וכיון דמותרות הן אין מסייעות לבטל. אבל אם אין ידוע אם שחורה נפלה או לבנה כיון דכולן בספק איסור מעלות זו את זו והלכה כר' עקיבא:

ט. כֵּיצַד, חֲמִישִׁים תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת וַחֲמִישִׁים לְבָנוֹת, נָפְלָה שְׁחוֹרָה, שְׁחוֹרוֹת אֲסוּרוֹת וְהַלְּבָנוֹת מֻתָּרוֹת. נָפְלָה לְבָנָה, לְבָנוֹת אֲסוּרוֹת וּשְׁחוֹרוֹת מֻתָּרוֹת. בְּשֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ מַה נָּפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּבְזוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַחְמִיר, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֵקֵל:

 ברטנורה   (ט) כיצד. לפרושי מלתיה דרבי עקיבא קאתי: ובזו רבי אליעזר מחמיר. בהא דתנינן לעיל, אבל במאי דבעינא למימר לקמן הוי איפכא:

י. וּבְזוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵקֵל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַחְמִיר. בְּדוֹרֵס לִיטְרָא קְצִיעוֹת עַל פִּי הַכַּד וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ הִיא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן פְּרוּדוֹת, וְהַתַּחְתּוֹנוֹת מַעֲלוֹת אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא תַעֲלֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם מֵאָה כַּדִּים:

 ברטנורה   (י) בדורס ליטרא קציעות. ליטרא של תאנים יבשים של תרומה: על פי הכד. של חולין, והרבה כדין יש. ואין ידוע באיזה כד דרסה, ובכל כד יש מאה ליטרות של חולין, אפילו אין כאן מאה כדין שרי ר' אליעזר, ואף על פי שידוע הוא שהליטרא של תרומה היא בפי הכד ואינה מעורבת עם החולין, רואין אותן כאילו נפרדו ממקומן ונתערבו החולין בתרומה ועולין באחד ומאה. ורבי יהושע סבר כיון דאינה מעורבת אין התחתונות מסייעות לבטל את העליונות, אלא השולים מותרים והפנימיים אסורים. עד שיהיו שם מאה כדין ותבטל פי חבית זה במאה פומין. והלכה כר' יהושע:

יא. סֵאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה עַל פִּי מְגוּרָה וּקְפָאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בַּקִּפּוּי מֵאָה סֵאָה, תַּעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא תַעֲלֶה. סֵאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה עַל פִּי מְגוּרָה, יַקְפִּיאֶנָּה. וְאִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ תְּרוּמָה עוֹלָה בְּאַחַת וּמֵאָה, בְּשֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ אִם בְּלוּלוֹת הֵן, אוֹ לְאַיִן נָפְלָה:

 ברטנורה   (יא) מגורה. אוצר שאוגרים בו התבואה: וקפאה. הסיר מה שלמעלה, תרגום ויצף הברזל (מלכים ב ו) וקפא פרזלא: אם יש בקפוי תעלה באחד ומאה. מפרש בירושלמי דהכי קאמר אם יש בקפוי עם מה שתחתיו אחד ומאה תעלה, ורבי אליעזר לטעמיה דאמר התחתונות מעלות את העליונות, וקא משמע לן דאף על גב דקפאה וגלי דעתיה שלא נתערבה עם התחתונות אף על פי כן התחתונות מסייעות לבטל: ורבי יהושע אומר לא תעלה. ר' יהושע לטעמיה דאמר לעיל שאין התחתונות מסייעות לבטל: סאה תרומה. סיומא דמלתיה דר' יהושע היא והכי קאמר כיון דלא תעלה כיצד יעשה, יקפיאנה יסיר מה שצף למעלה ומעט סביב לה עד שידע שהסיר כולה, והשאר הכל חולין: אם כן למה אמרו. מתניתין פריך על מלתיה דר' יהושע, אם כן באיזה מקום אמרו תרומה צריכה אחד ומאה, כיון שיש תקנה בקפוי, ומשני בשאין ידוע אם נבללה הסאה במגורה אחר שנפלה על פי המגורה, אי נמי בתחילה אין ידוע להיכן נפלה. והלכה כרבי יהושע:

יב. שְׁתֵּי קֵפּוֹת וּשְׁתֵּי מְגוּרוֹת שֶׁנָּפְלָה סֵאָה תְרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ מֵהֶן נָפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הֵם בִּשְׁתֵּי עֲיָרוֹת מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

 ברטנורה   (יב) שתי קופות. בכל אחת חמשים סאה: ואין ידוע לאיזה מהן נפלה. ושתיהן אסורות מספק, מסייעות זו את זו לבטל, ואם רצה להעלות סאה מזו מעלה, מזו מעלה, מחצה מזו מחצה מזו מעלה. ושתי קופות אפילו הן בשני בתים ואין ידוע לאיזו מהן נפלה סאה של תרומה, מעלות זו את זו, מפני שדרכן להתפנות והן מיטלטלות ממקום למקום, ופעמים שמתערבות זו עם זו. אבל שתי מגורות שאינן מיטלטלות בזמן ששתיהן בבית אחד מעלות זו את זו ואם הן בשני [בתים] אין מעלות זו את זו: רבי שמעון אומר אפילו הן בשתי עיירות. ואין הלכה כרבי שמעון:

יג. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֵׂה בָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא בַּחֲמִשִּׁים אֲגֻדּוֹת שֶׁל יָרָק, שֶׁנָּפְלָה אַחַת מֵהֶן לְתוֹכָן, חֶצְיָהּ תְּרוּמָה, וְאָמַרְתִּי לְפָנָיו, תַּעֲלֶה. לֹא שֶׁהַתְּרוּמָה תַעֲלֶה בַּחֲמִשִּׁים וְאֶחָד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ שָׁם מֵאָה וּשְׁנֵי חֲצָאִים:

 ברטנורה   (יג) שנפלה אחת מהן. אגודה אחת כיוצא בהן, ואינה ניכרת מביניהן, ואותה אגודה היתה חציה חולין וחציה תרומה: שהיו שם מאה ושני חציים. עם החצי של תרומה שבה. ואשמועינן רבי יוסי שאין האגודה שחציה תרומה מדמעת אלא לפי חשבון תרומה שבה, ולא אמרינן שהאגודה כולה תדמע כיון שהיא תרומה מעורבת בחולין:

---

גמרא ברכות דף נד ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלשָׁה צְרִיכִין שִׁמּוּר. וְאֵלּוּ הֵן: חוֹלֶה, חָתָן וְכַלָּה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא חוֹלֶה, חַיָּה, חָתָן וְכַלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף אָבֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּלַּיְלָה. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלשָה דְּבָרִים הַמַּאֲרִיךְ בָּהֶן מַאֲרִיכִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא. הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ מְעַלְיוּתָא הִיא. וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ וּמְעַיֵּן בָּהּ סוֹף, בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג) תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁלשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִים עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְאֵלּוּ הֵן: קִיר נָטוּי, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וּמוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ לַשָּׁמַיִם. הָא לָא קַשְׁיָא הָא דִּמְעַיֵּן בָּהּ הָא דְּלָא מְעַיֵּן בָּהּ וְהֵיכִי עָבִיד דְּמַפִּישׁ בְּרַחֲמֵי וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ דִּילְמָא אָתִי עַנְיָא וְיָהִיב לֵהּ דִּכְתִיב (יחזקאל מא) הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ. וּכְתִיב (שם) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. פָּתַח בַּמִּזְבֵּחַ וְסִיֵּם בַּשֻּׁלְחָן. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאַמְרֵי תַרְוַיְהוּ כָּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְעַכְשָׁיו שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו:

 רש''י  שימור. מן המזיקין: חולה. שהורע מזלו לפיכך השד מתגרה בו וכן חיה אשה שילדה וכן אבל חתן וכלה ותלמידי חכמים מקנאתו מתגרה בהם: והמאריך על שלחנו. שמתוך כך עניים באים ומתפרנסים: והמאריך בבית הכסא. רפואה היא לו: ומעיין בה. אומר בלבו שיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה: כאב לב. שאין בקשתו נעשית: תוחלת. לשון תפלה, כמו ויחל משה: מזכירין עונותיו. שעל ידיהן מפשפשין למעלה במעשיו לומר בטוח זה בזכיותיו נראה מה הם:

---

זוהר מקץ דף ר''ב ע''א

תְּנָן לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע וְיִשְׁתְּדַל אֲבַתְרֵהּ אִי אָזִיל מִנֵּהּ יָאוּת וְאִי לָאו יִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרָיְתָא דְּהָא לֵית לָךְ מִלָּה לְתָבְרָא יֵצֶר הָרָע אֶלָּא אוֹרָיְתָא, אִי אָזִיל מוּטָב וְאִי לָאו יִדְכַּר לֵהּ יוֹמָא דְּמוֹתָא בְּגִין לְתַבְרָא לֵהּ, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא דְּהָא דָּא הוּא (קס''א ב) יֵצֶר הָרָע וְדָא הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְכִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת מִתַּבָּר מִקַּמֵּי יוֹמָא דְּמוֹתָא וְהָא אִיהוּ קָטוּלָא דִּבְנֵי נָשָׁא הֲוֵי וְאִשְׁתְּמַע דְּחֶדְוָה הוּא דִּילֵהּ וּבְגִין כָּךְ אַסְטֵי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא תָּדִיר בְּגִין לְאַמְשְׁכָא לוֹן לְדָא, אֶלָּא וַדַּאי מַה דְּאִתְּמַר דְּיִדְכַּר לֵהּ בַּר נָשׁ הַהוּא יוֹמָא דְּמוֹתָא וַדַּאי הָכִי הוּא בְּגִין דְּמִתְבַּר לִבָּא דְּבַר נָשׁ דְּהָא יֵצֶר הָרָע לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בַּאֲתַר דְּאִשְׁתְּכַח חֶדְוָה דְּחַמְרָא וְגַסוּתָא דְּרוּחָא, וְכַד אַשְׁכַּח רוּחָא תְּבִירָא כְּדֵין אִתְפָּרַשׁ מִנֵּהּ וְלָא שַׁרְיָא בַּהֲדֵהּ וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לְאַדְכְּרָא לֵהּ יוֹמָא דְּמוֹתָא וְיִתְבַּר גּוּפֵהּ וְאִיהוּ אָזִיל לֵהּ, תָּא חֲזֵי יֵצֶר טוֹב בָּעֵי חֶדְוָה דְּאוֹרָיְתָא וְיֵצֶר רָע חֶדְוָה דְּחַמְרָא וְנִיאוּפִין וְגַסוּתָא דְּרוּחָא וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַרְגְּזָא (לֵהּ) תָּדִיר מֵהַהוּא יוֹמָא רַבָּא יוֹמָא דְּדִינָא יוֹמָא דְּחוּשְׁבָּנָא דְּלֵית לֵהּ לְבַר נָשׁ לְאַגָּנָא עֲלֵהּ אֶלָּא עוֹבָדוֹי דְּכַשְׁרָן דְּאִיהוּ עָבִיד בְּהַאי עָלְמָא בְּגִין דְּיָגִינוּ עֲלֵהּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, תָּא חֲזֵי וַיִּרְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵית יוֹסֵף. וּמַה כֻּלְּהוּ הֲווֹ גִּיבָּרִין כֻּלְּהוּ תַּקִּיפִין וְחַד עוּלֵימָא דְּאַיְתִי לוֹן לְבֵיתָא דְּיוֹסֵף דָּחֲלוּ, כַּד יֵיתֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִתְבַּע לֵהּ לְדִינָא לְבַר נָשׁ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּגִין כָּךְ בָּעֵי לֵהּ לְבַר נָשׁ לְאִזדַּהֲרָא בְּהַאי עָלְמָא לְאִתְתַּקְפָא בֵּהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיַשְׁוֵי בֵּהּ רוּחֲצָנֵהּ דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ חָטֵי אִי יַהְדַּר מִנֵּהּ בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא הָא תַּקִּיף אִיהוּ וְיִתְתְּקַף בֵּהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּאִלּוּ לֹא חָטָא, דְּהָא שְׁבָטִין בְּגִין דְּחָטוּ עַל גְּנֵבַת יוֹסֵף הֲווֹ דַּחֲלִין דְּאִלְמָלֵא לָֹא חָטוּ לָֹא הֲווֹ דַּחֲלִין כְּלָל בְּגִין דְּחוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ מִתְבָּרִין לִבֵּהּ וְלֵית לֵהּ חֵילָא כְּלָל מַאי טַעֲמָא דְּהָא הַהוּא יֵצֶר הַטּוֹב אִתְבַּר עִמֵּהּ וְלֵית לֵהּ חֵילָא לְאִתְתַּקְפָא עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע, וְעַל דָּא כְּתִיב (דברים כ) מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב הַיָּרֵא (דְּיִרְאָה דָּא) מֵחוֹבִין דִּבְיָדוֹי דְּאִנּוּן תְּבִירָא דְּלִבָּא דְּבַר נָשׁ:

 תרגום הזוהר  וְלָמַדְנוּ, לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר הַטּוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, וְיִשְׁתַּדֵּל אַחֲרָיו. אִם הָלַךְ מִמֶּנּוּ, טוֹב. וְאִם לֹא, יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, כִּי אֵין לְךְ דָּבָר לִשְׁבּוֹר אֶת הַיֵּצֶר הָרַע, אֶלָּא הַתּוֹרָה. אִם הָלַךְ, טוֹב. וְאִם לֹא, יַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה כְּדֵי לְשַׁבְּרוֹ. כָּאן יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל, הֲרֵי זֶהוּ יֵצֶר הָרָע וְזֶהוּ מַלְאָךְ הַמָּוֶת. וְכִי מַלְאָךְ הַמָּוֶת יִשָּׁבֵר מִלִּפְנֵי יוֹם הַמִּיתָה, וַהֲרֵי הוּא הָהוֹרֵג אֶת בְּנֵי הָאָדָם, וּמַשְׁמָע שֶׁהַשִׂמְחָה שֶׁלּוֹ, הִיא לְהָמִית אֲנָשִׁים, שֶׁמִּשּׁוּם זֶה הוּא מַסְטֶה אוֹתָם תָּמִיד, כְּדֵי לְהַמְּשִׁיכָם לְמִיתָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא וַדַּאי מַה שֶּׁלָּמַדְנוּ שֶׁהָאָדָם יַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, וַדַּאי כֵּן הוּא, כְּדֵי לִשְׁבּוֹר הַלֵּב שֶׁל הָאָדָם, כִּי יֵצֶר הָרַע אֵינוֹ שׁוֹרֶה אֶלָּא בַּמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָאוֹת שִׂמְחַת הַיַּיִן וְגֵאוּת הָרוּחַ. וּכְשֶׁנִּמְצָא רוּחַ שָׁבוּר בָּאָדָם אָז מִתְפָּרֵד מִמֶּנּוּ, וְאֵינוֹ שׁוֹרֶה עָלָיו, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְהַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, וְיִשָּׁבֵר גּוּפוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ לוֹ. בֹּא וּרְאֵה, יֵצֶר הַטּוֹב צָרִיךְ חֶדְוָה שֶׁל תּוֹרָה, וְיֵצֶר הָרַע צָרִיךְ חֶדְוָה שֶׁל יַיִן וְנִיאוּף וְגֵאוּת רוּחַ. וּמִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ הָאָדָם לְהַפְחִידוֹ תָּמִיד מֵאוֹתוֹ יוֹם הַגָּדוֹל, יוֹם הַדִּין, יוֹם הַחֶשְׁבּוֹן, שֶׁאֵין מַה שֶּׁיָּגֵן עַל הָאָדָם, אֶלָּא הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיָּגִינוּ עָלָיו בַּשָּׁעָה הַהִיא. בֹּא וּרְאֵה, וַיִרְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ וְגוֹ': וּמַה שֶּׁכֻּלָּם הָיוּ גִּבּוֹרִים, כֻּלָּם חֲזָקִים, וְעֶלֶם אֶחָד שֶׁהֵבִיאָם לְבֵית יוֹסֵף, גָּרַם לָהֶם שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִים. בָּעֵת שֶׁיָּבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתְבּוֹעַ אֶת הָאָדָם לַדִּין, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לִירָא וּלְפַחֵד. מִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ הָאָדָם לְהִזָּהֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְהִתְחַזֵּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיָשִׂים מִבְטַחוֹ בּוֹ. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָטָא, אִם יַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, הֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָזָק, לְהַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, וְלִסְלוֹחַ לוֹ, וְיוּכָל לְהִתְחַזֵּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּאִלּוּ לֹא חָטָא כְּלָל. כִּי הַשְּׁבָטִים, מִשּׁוּם שֶׁחָטְאוּ בִּגְנֵבַת יוֹסֵף הָיוּ יְרֵאִים, וְאִם לֹא הָיוּ חוֹטְאִים, לֹא הָיוּ יְרֵאִים כְּלָל. כִּי עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם מְשַׁבְּרִים אֶת לִבּוֹ וְאֵין לוֹ כֹּחַ כְּלָל. מַהוּ הַטַּעַם, כִּי יֵצֶר הַטּוֹב נִשְׁבָּר עִמּוֹ וְאֵין לוֹ כֹּחַ לְהִתְגַבֵּר עַל יֵצֶר הָרַע. וְעַל כֵּן כָּתוּב, מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְגוֹ', הַיָּרֵא מִן הָעֲוֹנוֹת שֶׁבְּיָדָיו, שֶׁהֵם מְשַׁבְּרִים לִבּוֹ שֶׁל אָדָם.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק א

א. כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן לֹא יַעֲנֶה לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְצָרָה וְלֹא אֲרֻכָּה אֶלָּא אָמֵן בֵּינוֹנִית. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע אֶת הַבְּרָכָה שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ לֹא יַעֲנֶה אָמֵן בִּכְלַל הָעוֹנִים: ב. כָּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא וַהֲרֵי הוּא כְּנִשְׁבַּע לַשָּׁוְא וְאָסוּר לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן. הַתִּינוֹקוֹת מְלַמְּדִין אוֹתָן הַבְּרָכוֹת כְּתִקּוּנָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְבָרְכִין לְבַטָּלָה בִּשְׁעַת לִמּוּד הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן וְהָעוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

---

מוסר

ספר חסידים סימן קעג

כְּלָל גָּדוֹל וְתַקָּנָה לִשְׁלֹשָה יְצָרִים. לִהְיוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת רָחוֹק מִשָּׁם שֶׁאֵין שַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת לָבוֹא מִשָּׁם. וְתַקָּנָה לִרְאִיָּה אַל יְהֵא מָצוּי אֵצֶל נָשִׁים וְיַרְחִיק הֲלִיכָתוֹ מֵהֶן וְיַעֲצֹר רוּחוֹ מִלִּרְאוֹתָן כְּשֶׁהֵן אֶצְלוֹ, כִּי הָעִקָּר מַנִּיחַ מִפְּנֵי הַבֹּשֶׁת לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶן וּלְדַבֵּר מְאוֹתָן דְּבָרִים, אֲבָל רְאִיָּה שֶׁאֲחֵרִים עוֹשִׂים וּרְגִילִים בְּנָשִׁים, מִזֶּה יַעֲצֹר רוּחוֹ וְכָל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ יַחֲשֹׁב אִם הָיוּ גּוֹזְרִים עָלָיו גְּזֵרָה הָיָה נֶהֱרַג עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְיֹאמַר זֶה הַדָּבָר קָשֶׁה יוֹתֵר שֶׁלֹּא אוּכַל לַעֲמֹד בּוֹ, כָּל שֶׁכֵּן זֶה הַקַּל שֶׁלֹּא אֶחֱטָא. וְעַל הִרְהוּר אִשָּׁה בְּעֵת שֶׁהוּא בָּא לְהַרְהֵר עַל אִשָּׁה בַּתְּפִלָּה יִתְקַע גּוּדְלֵי אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו בָּאָרֶץ וְיִתְלֶה גּוּפוֹ עֲלֵיהֶן וְלֹא יִסְמֹךְ יָדָיו לַכֹּתֶל. וְזֶה הַדָּבָר מְבַטֵּל מִמֶּנּוּ כָּל מִינֵי הִרְהוּרִים וְאִם יָשַׁב וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד מִפְּנֵי בְּנֵי אָדָם. יִנְעַץ גּוּדָלָיו בְּחֹזֶק בָּאָרֶץ. וְעַל יֵצֶר שְׁלִישִׁי אַהֲבַת לִבּוֹ וְאוֹהֵב אִשָּׁה בְּיוֹתֵר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת וְלֹא בְּאַהֲבַת בָּנִים וּבָנוֹת בַּעֲבוּר אַהֲבַת הָאִשָּׁה הַזֹּאת. תַּקָּנָתוֹ לָצֵאת מִן הַמְּדִינָה הַהִיא וְאִם עֲבֵרָה בָּא לְיָדוֹ יִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ בְּכָל לִבּוֹ שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהּ שֶׁהֲרֵי עַל יִסּוּרֵי שָׁעָה אָדָם מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶן, עַל יִסּוּרֵי עוֹלָם שֶׁלָּהֶן אֵין סוֹף וְאֵין חֵקֶר כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְפַּלֵּל מְאֹד עֲלֵיהֶם. וְאִם עָמַד בַּדָּבָר אַל יַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ לוֹמַר כַּמָּה אֲנִי צַדִּיק שֶׁעָמַדְתִּי בְּדָבָר זֶה אֶלָּא יְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא חָטָא. שֶׁבְּיָדוֹ הַלְּבָבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא) פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' לְכָל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ. וְנֶאֱמַר (בראשית כ) וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹא לִי:

---

ראה יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(לב) וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַֽעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל-הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: וְתִטְרוּן לְמֶעְבַּד יָת כָּל קְיָמַיָא וְיָת דִינַיָא דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין: יב (א) אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַֽעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כָּל-הַ֨יָּמִ֔ים אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל-הָֽאֲדָמָֽה: אִלֵין קְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי תִטְרוּן לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דִיהַב יְיָ אֱלָהָא דַאֲבְהָתָךְ לָךְ לְמֵירְתַהּ כָּל יוֹמַיָא דִי אַתּוּן קַיָמִין עַל אַרְעָא: (ב) אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּדוּן אֶֽת-כָּל-הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ-שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹֽרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת-אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם עַל-הֶֽהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל-הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כָּל-עֵ֥ץ רַֽעֲנָֽן: אַבָּדָא תְאַבְּדוּן יָת כָּל אַתְרַיָא דִי פְלָחוּ תַמָן עַמְמַיָא דִי אַתּוּן יָרְתִין יָתְהוֹן יָת טַעֲוָתְהוֹן עַל טוּרַיָא רָמַיָא וְעַל רָמָתָא וּתְחוֹת כָּל אִילַן עַבּוֹף:

 רש''י   אבד תאבדון. אבד ואחר כך תאבדון מכאן לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה: את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' . ומה תאבדון מהם, את אלהיהם אשר על ההרים:

(ג) וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת-מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת-מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַֽאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת-שְׁמָ֔ם מִן-הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא: וּתְתָרְעוּן יָת אֱגוֹרֵיהוֹן וּתְתַבְּרוּן יָת קָמָתְהוֹן וַאֲשֵׁרֵיהוֹן תּוֹקְדוּן בְּנוּרָא וְצַלְמֵי טַעֲוָתְהוֹן תְּקוֹצְצוּן וְתוֹבְדוּן יָת שִׁמְהוֹן מִן אַתְרָא הַהוּא:

 רש''י   מזבח. של אבנים הרבה: מצבה. של אבן אחת, והוא בימוס ששנויה במשנה (ע''ז מז, ב) אבן שחצבה מתחלתה לבימוס: אשרה. אילן הנעבד: ואבדתם את שמם. לכנות להם שם לגנאי, בית גליא קורין לה בית כריא, עין כל עין קוץ:

---

נביאים - ישעיה - פרק נד

(יז) כָּל-כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח וְכָל-לָשׁ֛וֹן תָּֽקוּם-אִתָּ֥ךְ לַמִּשְׁפָּ֖ט תַּרְשִׁ֑יעִי זֹ֡את נַחֲלַת֩ עַבְדֵ֨י יְהוָ֧ה וְצִדְקָתָ֛ם מֵאִתִּ֖י נְאֻם-יְהוָֽה: (ס) כָּל זְיַן דְּיִתַּקַּן עֲלָךְ יְרוּשְׁלֵם לָא יִצְלַח וְכָל לִישָׁן דִּיקוּם עִמָּךְ לְדִינָא תְּחַיְּבִינֵיהּ דָּא אַחְסָנַת עֲבָדַיָּא דַיְיָ וְזַכְוָתֵיהוֹן מִן קֳדָמַי אֲמַר יְיָ :

 רש''י   כל כלי יוצר . כל כלי זיין אשר ילטשוהו ויחדדהו בשבילך להלחם בך : יוצר . ל' חרבות צורים ( יהושע ה ) אף תשיב צור חרבו ( תהלים פט ) :

נה (א) ה֤וֹי כָּל-צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם וַאֲשֶׁ֥ר אֵֽין-ל֖וֹ כָּ֑סֶף לְכ֤וּ שִׁבְרוּ֙ וֶֽאֱכֹ֔לוּ וּלְכ֣וּ שִׁבְר֗וּ בְּלוֹא-כֶ֛סֶף וּבְל֥וֹא מְחִ֖יר יַ֥יִן וְחָלָֽב: וַי כָּל דְּצָבֵי לְמֵילַף יֵיתֵי וְיֵלַף וּדְלֵית לֵהּ כְּסַף אֱתוֹ שְׁמָעוּ וַאֲלִיפוּ אֱתוֹ שְׁמָעוּ וַאֲלִיפוּ בְלָא בְדָמִין וּבְלָא בְמָמוֹן אוּלְפָן דְטָב מֵחֲמָר וּמֵחָלָב :

 רש''י   הוי כל צמא . הוי זה ל' קריאה וזימון וקיבוץ הוא ויש הרבה במקרא ( זכריה ב ) הוי הוי ונוסו מארץ צפון : לכו למים . לתורה : שברו . ל' לשבור בר ( בראשית מב ) קנו : יין וחלב . לקח טוב מיין וחלב :

(ב) לָ֤מָּה תִשְׁקְלוּ-כֶ֙סֶף֙ בְּֽלוֹא-לֶ֔חֶם וִיגִיעֲכֶ֖ם בְּל֣וֹא לְשָׂבְעָ֑ה שִׁמְע֨וּ שָׁמ֤וֹעַ אֵלַי֙ וְאִכְלוּ-ט֔וֹב וְתִתְעַנַּ֥ג בַּדֶּ֖שֶׁן נַפְשְׁכֶֽם: לְמָה תִתְקְלוּן כַּסְפְּכוֹן בְּלָא לְמֵיכַל וְלֵאוּתְכוֹן בְּלָא לְמִשְּׂבַּע קַבִּילוּ לְמֵימְרִי וֶאֱכוֹלוּ דְּטָב וְתִתְפַּנַּק בְּדִדְהֵין נַפְשְׁכוֹן :

 רש''י   למה תשקלו כסף . למה תגרמו לכם לשקול כסף לאויביכם בלא לחם :

(ג) הַטּ֤וּ אָזְנְכֶם֙ וּלְכ֣וּ אֵלַ֔י שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם וְאֶכְרְתָ֤ה לָכֶם֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם חַֽסְדֵ֥י דָוִ֖ד הַנֶּאֱמָנִֽים: אַרְכִינוּ אוּדְנֵיכוֹן וְקַבִּילוּ לְמֵימְרִי שְׁמָעוּ וְתִתְקַיֵּם נַפְשְׁכוֹן וְאֶגְזַר לְכוֹן קְיַם עֲלַם טַבְוַת דָּוִד דִּמְהֵימְנָן :

 רש''י   חסדי דוד . שאגמול לדוד חסדיו :

---

כתובים - תהילים - פרק מה

מה (א) לַמְנַצֵּ֣חַ עַל-שֹׁ֭שַׁנִּים לִבְנֵי-קֹ֑רַח מַ֝שְׂכִּ֗יל שִׁ֣יר יְדִידֹֽת: לְשַׁבָּחָא עַל יָתְבֵי סַנְהֶדְרִין דְמֹשֶׁה דְאִתְאֲמַר בִּנְבוּאָה עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קרַח שִּׂכְלָא טָבָא וְתֻשְׁבַּחְתָּא וְאוֹדָאֲתָא :

 רש''י   על שושנים . לכבוד תלמידי חכמים יסדו השיר הזה שהם רכים כשושנים ונאי' כשושני' ומרטיבי' מעשים טובים כשושנים : משכיל . ע''י תורגמן : שיר ידידות . שיר אהובים שיר של שבח להם להאהיבם על הבריות ולהאהיב תורתם עליהם :

(ב) רָ֘חַ֤שׁ לִבִּ֨י | דָּ֘בָ֤ר ט֗וֹב אֹמֵ֣ר אָ֭נִי מַעֲשַׂ֣י לְמֶ֑לֶךְ לְ֝שׁוֹנִ֗י עֵ֤ט | סוֹפֵ֬ר מָהִֽיר: בָּעֵי לִבִּי מַמְלַל טָב אֵימַר אֲנִי עוֹבָדַי לְמַלְכָּא מַמְלַל לִישָׁנֵי מוֹחִי הֵיךְ קוֹלְמוֹס סַפְרָא רָגִיל :

 רש''י   רחש לבי . כך התחיל המשורר בשירו השריץ לבי בקרבי דבר טוב בשבחך את הת''ח רחש לשון נענוע וכן כל לשון שירוץ וריחוש : אומר אני מעשי למלך . השיר הזה שיסדתי ועשיתי אני אומרו למלך שנאמ' ( משלי ח' ) בי מלכים ימלוכו : לשוני . צח בשירים כעט סופר מהיר , ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן מהיר בלשון ערבי בקי :

(ג) יָפְיָפִ֡יתָ מִבְּנֵ֬י אָדָ֗ם ה֣וּצַק חֵ֭ן בְּשְׂפְתוֹתֶ֑יךָ עַל-כֵּ֤ן בֵּֽרַכְךָ֖ אֱלֹהִ֣ים לְעוֹלָֽם: שׁוּפְרָךְ מַלְכָּא מְשִׁיחָא עֲדִיף מִבְּנֵי נָשָׁא אִתְיְהִיב רוּחַ נְבוּאָה בְסִפְוָתָךְ מְטוּל כֵּן בֵּרְכִנָךְ יְיָ לְעָלְמָא :

 רש''י   יפיפית מבני אדם . העוסקים במלאכת חיי שעה , למה לפי שהוצק חן בשפתותיך להורות כהלכה , הוצק כמו נשפך כמו מוצקות ( זכריה ד' ) , ויצק עליה שמן ( ויקרא ב' ) : על כן ברכך . כמו שנאמר ה' עוז לעמו יתן ומה שכרן ה' יברך את עמו בשלום ( לעיל כ''ט ) :

(ד) חֲגֽוֹר-חַרְבְּךָ֣ עַל-יָרֵ֣ךְ גִּבּ֑וֹר ה֝וֹדְךָ֗ וַהֲדָרֶֽךָ: זָרֵז סַיְפָּךְ עַל יַרְכָּךְ גִבָּרָא הוֹדָךְ וְשִׁיבְהוֹרָךְ :

 רש''י   חגור חרבך על ירך . להלחם מלחמתה של תורה והוא הודך והוא הדרך :

---

משנה חגיגה פרק ג

א. חֹמֶר בַּקּדֶשׁ מִבַּתְּרוּמָה, שֶׁמַּטְבִּילִין כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים לַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא לַקּדֶשׁ. אֲחוֹרַיִם וְתוֹךְ וּבֵית הַצְבִיטָה בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַקּדֶשׁ. הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא אֶת הַקּדֶשׁ. בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה, מִדְרָס לַקּדֶשׁ. לֹא כְּמִדַּת הַקּדֶשׁ מִדַּת הַתְּרוּמָה, שֶׁבַּקּדֶשׁ מַתִּיר וּמְנַגֵּב וּמַטְבִּיל וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר, וּבַתְּרוּמָה קוֹשֵׁר וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל:

 ברטנורה   (א) חומר בקדש. שמטבילין כלים בתוך כלים. כששניהם טמאים: אבל לא לקדש. דאמרי כבדו של כלי הפנימי המכביד על החיצון שהוא מונח בתוכו. חוצץ בפני הטומאה (צריך לומר בפני המים וכן הוא ברש''י גמרא) ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה: אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה. כלי הראוי להשתמש בתוכו. ובאחוריו ובית צביטתו. ואם נטמא בית צביטתו לא נטמאו אחוריו ותוכו. ופירוש בית הצביטה. בית אחיזה. לשון ויצבט לה קלי (רות ב) ואית דגרם בית הצביטה לשון אצבע שעושין לכלי בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו. כשהוא שותה. כדי שלא יכניס ידו לתוך הכלי: אבל לא לקדש. שאם נטמא אחד מהם בטומאה דרבנן כולו טמא לקדש: הנושא את המדרס. מנעל של זב: נושא את התרומה. אם ירצה בחבית של חרס, שאינו נוגע באוירה: אבל לא את הקדש. משום מעשה שהיה באדם אחד שהיה נושא חבית יין של נסכים ונפסקה לו רצועה של סנדל שהיתה מדרס הזב. ונטלה בידו ומתוך כך נפלה לאויר החבית ונטמא הקדש באותה שעה אמרו הנושא את המדרס לא ישא את הקדש. ולפי שמעשה שהיה בקדש היה. לפיכך לא גזרו אלא בקדש ולא בתרומה: לא כמדת הקדש. בחציצה טבילותיו מדת התרומה: שבקדש. אם יש בגד טמא ובא להטבילו. אם קשור הוא מתיר את קשרו. משום דדמיא לחציצה: ומנגב. אם לח הוא מנגבו תחילה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ: ובתרומה. אם ירצה קושרו ואחר כך מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום:

ב. כֵּלִים הַנִּגְמָרִין בְּטָהֳרָה, צְרִיכִין טְבִילָה לַקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה. הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לַקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה. הָרְבִיעִי בַּקּדֶשׁ פָּסוּל, וְהַשְּׁלִישִׁי בַּתְּרוּמָה. וּבַתְּרוּמָה, אִם נִטְמֵאת אַחַת מִיָּדָיו, חֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה. וּבַקּדֶשׁ, מַטְבִּיל שְׁתֵּיהֶן, שֶׁהַיָּד מְטַמָּא אֶת חֲבֶרְתָּהּ בַּקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא בַּתְּרוּמָה:

 ברטנורה   (ב) כלים הנגמרים בטהרה. שגמרן חבר ונזהר בהם משבאו קרוב לגומרן שהם ראויין לקבל טומאה: אף על פי כן: צריכין טבילה לקדש. חיישינן שמא נתז רוק מפי ע''ה על הכלי בשעה שהיה החבר אוחז בו. ואף על פי שבאותה שעה עדיין לא נגמר הכלי ולא היה מקבל טומאה שמא לאחר שנגמר והיה ראוי לקבל טומאה עדיין היה הרוק לח ומטמא דתנן במסכת נדה הזוב והרוק מטמאין לחים: הכלי מצרף מה שבתוכו. היו חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן. הכלי מצרפן להיות כולן חשובים כחתיכה אחת ונפסלו כולן דכתיב (במדבר ז) כף אחת עשרה זהב הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת: אבל לא לתרומה. אלא אותה חתיכה שנגע בה היא פסולה והשאר טהורות: הרביעי בקדש פסול. ואינו פוסל: אם נטמאת אחת מידיו. בטומאות דרבנן כגון באוכלין ומשקין טמאים וכיוצא בהן שאין מטמאין אלא ידים ולא את הגוף: ובקדש מטביל את שתיהן. והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה. אבל לא היה לחלוחית ביד הטמאה אין היד האחת טמאה עד שתגע בה:

ג. אוֹכְלִין אֹכָלִים נְגוּבִין בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ. הָאוֹנֵן וּמְחֻסַר כִּפּוּרִים צְרִיכִין טְבִילָה לַקּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה:

 ברטנורה   (ג) אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות בתרומה. הכי קאמר אוכלין אוכלים של חולין נגובין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש. מי שתחב לו חבירו אוכלין של קדש בפיו בידים טהורות. וזה האוכל ידיו מסואבות או שתחב הוא עצמו אוכלין של קדש בפיו על ידי כוש או כרכר. ובקש לאכול צנון או בצל של חולין עמהן. שאין ידים מסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין אפ''ה גזור רבנן שלא יאכלם עם הקדש שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קדש שבפיו ולענין תרומה אף על פי שהידים המסואבות פוסלות לא עשו מעלה. זו אלא אמרינן זהיר ולא נגע. ולהכי נקט נגובים שאילו היה עכשיו משקין עליהם הוי המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלים אותה: האונן. שלא נטמא במתו: מחוסר כפורים. שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו: צריכין טבילה. לאחר שיביא קרבנו אם רצה לאכול קדש כיון דעד האידנא היו אסורים בקדש אצרכינהו רבנן טבילה. ומחוסר כפורים פוסל את הקדש בנגיעה. והאונן. אף על פי שאסור לאכול אינו פוסל בנגיעה: אבל לא בתרומה. דמחוסר כפורים ואונן מותרים בתרומה. ואע''ג דאונן אסור במעשר שני מותר הוא בתרומה דמרבינן ליה מוכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב) זרות אמרתי לך ולא אנינות:

ד. חֹמֶר בַּתְּרוּמָה, שֶׁבִּיהוּדָה נֶאֱמָנִים עַל טָהֳרַת יַיִן וְשֶׁמֶן כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וּבִשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים אַף עַל הַתְּרוּמָה. עָבְרוּ הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים וְהֵבִיאוּ לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ, אֲבָל מַנִּיחָהּ לְגַת הַבָּאָה. וְאִם אָמַר לוֹ, הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קדֶשׁ, נֶאֱמָן. כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדֻמָּעוֹת, נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְקדֶם לַגִּתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם:

 ברטנורה   (ד) שביהודה נאמנין וכו'. להכי נקט ביהודה. לפי שרצועה של ארץ כותיים היתה מפסקת בין גליל ליהודה. וירושלים ארץ יהודה היא. ולא היה אפשר להביא קדש מארץ הגליל ליהודה. לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים. ואפילו של חברים שבגליל לא היה אפשר להביאו לנסכים: נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה. ע''ה אמר יין זה טהור הוא והוא לנסכים. שמן זה טהור הוא והוא למנחות. נאמן לעולם דמשום חומרי דקדש מזדהר ולא משקר. אבל אם אמר יין ושמן אלו טהורים והן לתרומה אינו נאמן. שאין אסור טומאת תרומה חמור בעיני עמי הארץ וחיישינן דלמא משקרי בה: ובשעת הגתות והבתים. בעת הבציר ובעת שעוצרים הזיתים בבד נאמנין אף על התרומה לפי שכל בני אדם מטהרים את כליהם בעת עשיית היין והשמן. כדי להפריש התרומה בטהרה: עברו הגתות וכו'. לאחר שעבר זמן הבציר. או זמן עצירת הזתים בבית הבד. והביא עם הארץ חבית של יין או של שמן של תרומה לכהן חבר ואומר שהיא טהורה. לא יקבלנה ממנו בחזקת טהורה דלאחר הגיתות והבדים אינו נאמן: אבל מניחה לגת הבאה. עם הארץ שיודע שלאחר הגתות הבדים אינו נאמן. מניח חבית זו לגת הבאה ואז נותנה לכהן. דבאותו שעה הוא נאמן עליה: רביעית. הלוג יין לנסכים נאמן על כל החבית. דמגו דמהימן אקדש מהימן נמי אחרומה: כדי יין וכדי שמן המדומעות. המטהר את טבלו לנסכים והשתא איכא חולין ותרומה וקדש מעורבין ומדומעין זה בזה. ובא לומר גם על הכדים שהן טהורים. אע''ג דעם הארץ אינו נאמן על הכדים אפילו בשעת הגיתות. האידנא מהמנינן ליה על הכדים אפילו קודם שעת הגתות שבעים יום. דמגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה ואכדים. דגנאי הוא לקדש שיהיו הכדים שעירוהו מהם בחזקת טומאה והוא קרב. ושבעים יום דנקט. משום דאורחא דעלמא הוא להזמין את הכלים ולטהרם ע' יום קודם הגתות:

ה. מִן הַמּוֹדִיעִית וְלִפְנִים, נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס. מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ, אֵין נֶאֱמָנִים. כֵּיצַד, הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵרוֹת, נִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִית, הוּא הַקַּדָּר וְהֵן הַקְּדֵרוֹת וְהֵן הַלּוֹקְחִים, נֶאֱמָן. יָצָא, אֵינוֹ נֶאֱמָן:

 ברטנורה   (ה) מן המודיעית ולפנים. מודיעית כרך רחוק מירושלים ט''ו מיל. ממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנים קדרים עמי הארץ ליקח מהן כלי חרס הדקים. כגון כוסות קדרות וקיתונות. לפי שאי אפשר בלא הם. ובירושלים אין עושין כבשונות מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך האמינום ולא גזרו עליהם. שאין גוזרים גזירה על הצבור שאין יכולין לעמוד בה: הוא הקדר. מי שהביאו מחוץ למודיעית לו בלבד האמינו לפי שאי אפשר שלא להאמינו אבל אם מסרם ליד קדר אחר ע''ה היושב במודיעית או לפנים. לא האמינוהו: והן הקדרות. על אותן קדרות שהביא הוא נאמן. ואינו נאמן לצרף עמהם קדרות של קדר אחר שיושב במודיעית או לפנים: והן הלוקחין. חברים שראוהו שהביאם. נאמן הקדר אצלם ולא אצל לוקחים אחרים: יצא מן המודיעים. לשוב לאחוריו אינו נאמן:

ו. הַגַּבָּאִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הַכֵּלִים, נֶאֱמָנִין לוֹמַר, לֹא נָגַעְנוּ. וּבִירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִין עַל הַקּדֶשׁ, וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל אַף עַל הַתְּרוּמָה:

 ברטנורה   (ו) הגבאים. ישראל שהן גבאים למלכי אומות העולם לגבות מישראל מסים וארנוניות. ונכנסו לתוך הבית לעבוט עבוטו: וכן הגנבים. שנגנב כלי חרס והחזירום: נאמנים לומר לא נגענו. לתוכו. והוא שהחזירום מחמת תשובה שעשו מעצמם. לא מחמת יראה: ובירושלים נאמנים על הקדש. נאמנים על כל כלי חרס בין גדולים בין קטנים. לומר שהן טהורין לקדש לפי שאין עושין כבשונות בירושלים, לפיכך האמינום ולא גזרו עליהם. ובשעת הרגל אף אותה על התרומה דאמר קרא (שופטים כ) ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים הכתוב קראם בשעת אסיפה כולם חברים. ורגל שעת אסיפה היה:

ז. הַפוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ, וְהַמַּתְחִיל בְּעִסָתוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יִגְמוֹר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִגְמוֹר. מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל, הָיוּ מַעֲבִירִין עַל טָהֳרַת הָעֲזָרָה. עָבַר הָרֶגֶל בְּיוֹם שִׁשִּׁי, לֹא הָיוּ מַעֲבִירִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא בְּיוֹם חֲמִישִׁי, שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין:

 ברטנורה   (ז) הפותח את חביתו. חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל. ומשמשו בו עמי הארץ: לא יגמור לאחר הרגל. שאף על פי שבשעת הרגל הן טהורין. לא שטהרתן טהרה עולמית. אלא שבשעת הרגל הכל חבירים, אבל לאחר הרגל טמא מגען למפרע, כדאמרינן במתניתין לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל. ור''י דאמר יגמור סבר אם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל ואין מזון מצוי לעולי רגלים. ואין הלכה כר''י: מעבירין על טהרת העזרה. מעבירין את הכלים ממקומן. להטבילן ולטהר את העזרה. מטומאת עמי הארץ שנגעו בהן ברגל: מפני כבוד השבת. שהיו הכהנים צריכין להתעסק בצרכי שבת איש בביתו: אף לא ליום ה'. אף אם עבר הרגל ליום ה' אין מטבילין אותן עד לאחר השבת. לפי שאין הכהנים פנויין ליום מוצאי יום טוב להטבילן. שטרודין להוציא את הדשן שעל התפוח באמצע המזבח שקבצו שם כל ימות הרגל כל דשן של המערכה, ואין הלכה כר''י:

ח. כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טָהֳרַת הָעֲזָרָה, מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְאוֹמְרִין לָהֶם, הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן (וּבַמְּנוֹרָה) וּתְטַמְּאוּהוּ. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, יֵשׁ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים, שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים, יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, טְעוּנִין טְבִילָה, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחשֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצֻפִּין:

 ברטנורה   (ח) ואומרין להם. לע''ה ברגל. הזהרו שלא תגעו בשלחן. לפי שלא יוכלו להטבילו לאחר הרגל שאי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה (שמות כח) לחם פנים לפני תמיד: טעונים טבילה. מפני טומאת הרגל: חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע. מזבח הנחושת. שהתורה קראתו מזבח אדמה. ומזבח הזהב כתיב (במדבר ג) המנורה והמזבחות אתקש מזבחות זה לזה. ושלחן הא אמרן דלא נגעו בו: מפני שהן מצופין. הכי קאמר. וחכמים מטמאין ואומרין שצריכין טבילה גם הם מפני שהן מצופין. דאי לא הוי מצופין יש לטהרן משום כלי עץ העשויין לנחת. פירוש אחר וחכ''א דטעמא דאין צריכין טבילה לפי שהם מצופין זהב ונחשת. וצפויין בטיל לגביהן. והיו ככלי עץ העשויין לנחת שאין מטמאין ולא פליגי על ר''א אלא בטעמא דמלתא בלבד. כך פירש הרמב''ם בהלכות מטמא משכב ומושב:

---

גמרא חגיגה דף כז ע''א

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין. אַדְּרַבָּא כֵּיוָן דִּמְצוּפִּין נִינְהוּ מִטְּמוּ אֵימָא וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצוּפִּין. וְאִי בָּעִית אֵימָא רַבָּנָן לְרַבִּי אֶלְעָזָר קָאָמְרֵי מַאי דַּעְתִּיךְ מִשּׁוּם דִּמְצוּפִּין מִיבְטַל בָּטִיל צִיפּוּיָין גַּבַּיְהוּ. אָמַר רַבִּי אַבְהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנָּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן קַל וָחֹמֶר מִסָּלָמַנְדְּרָא וּמַה סָּלָמַנְדְּרָא שֶׁתּוֹלַדָת אֵשׁ הִיא הַסָּךְ מִדָּמָהּ אֵין אוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁכָּל גּוּפָן אֵשׁ, דִּכְתִיב (ירמיה כג) הֲלוֹא כֹה דְּבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנָּם שׁוֹלֶטֶת בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, קַל וָחֹמֶר מִמִּזְבַּח הַזָּהָב. מַה מִּזְבַּח הַזָּהָב שֶׁאֵין עָלָיו אֶלָּא כְּעוֹבִי דִּינַר זָהָב כַּמָּה שָׁנִים אֵין הָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמְּלֵאִין מִצְוֹת כְּרִמּוֹן דִּכְתִיב (שיר ג) כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ. אַל תִּקְרֵי רַקָּתֵךְ אֶלָּא רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה:

 רש''י  אדרבה משום דמצופין נינהו ניטמאו. דאי לאו מצופה יש להם לטהרם משום כלי עץ העשוי לנחת: מאי דעתיך. דילפת טעמא מדקרינהו אדמה הא לאו הכי טמאין אף על גב דעשויין לנחת: מפני שהן מצופין. ובעי למימר שהציפוי מבטלן והוי להו ככלי מתכות: מיבטל בטיל ציפויין לגבייהו. דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה: סלמנדרא. חיה הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק: כעובי דינר זהב. דבר מועט לא חסר זהבה דנעשה בו נס:

---

זוהר משפטים דף ק''ו ע''ב

תַּנֵּינָן לֵית מִלָּה בְּעָלְמָא דְּקַיְּמָא קַמֵּי תְּשׁוּבָה וּלְכֹלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַבֵּל וַדַּאי. וְאִי תָּב בִּתְיּוּבְתָּא הָא אִזְדַּמָּן לָקֳבְלֵיהּ אֹרַח חַיִּים וְאַף עַל גַּב דְּפָגִים מַה דְּפָגִים כֹּלָּא אִתְתַּקָּן וְכֹלָּא אִתְהַדָּר עַל תִּקּוּנֵהּ דְּהָא אֲפִלּוּ דְּמַה דְּאִית בֵּהּ אוּמָאָה (קַמֵּי קֵָדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי בֵּיהּ כִּי יְיָ צְבָאוֹת יָעַץ וּמִי יָפֵר דָּא אִיהוּ רָזָא סְתִימָא. וְתוּ כַּד קֵָדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹמֵי אוּמָאָה לָא אוֹמֵי אֶלָּא אִם לָא יַעֲבֵיד תְּיּוּבְתָּא דְּהָא לֵית פִּתגָּמָא דְּקַיְּמָא קַמֵּי תְּיּוּבְתָּא וְעַל כֹּלָּא מְכַפֵּר קֵָדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד עָבְדִין תְּיוּבְתָּא שְׁלֶמְתָּא) קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַבֵּל דִּכְתִיב (ירמיה כב) חַי אָנִי נְאֻם יְיָ כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ וְגוֹמֵר, וּכְתִיב (שם) כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי וְגוֹמֵר, וּבָתַר דְּתָב בִּתְיּוּבְתָּא כְּתִיב (דברי הימים א' ג') וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִיר בְּנוֹ שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ. מִכָּאן דִּתְשׁוּבָה מִתְבַּר כַּמָּה גְּזֵירִין וְדִינִין וְכַמָּה שַׁלְשְׁלָאִין דְּפַרְזְלָא וְלֵית מָאן דְּקַיְּמָא קַמֵּי דִּתְיּוּבְתָּא וְעַל דָּא כְּתִיב (ישעיה ס''ו) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי. אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִּי לֹא כְּתִיב אֶלָּא הַפּוֹשְׁעִים בִּי דְּלָא בָּעָאן לַאֲתָבָא וּלְאִתְנַחֲמָא עַל מַה דַּעֲבָדוּ. אֲבָל כֵּיוָן דְּאִתְנַחֲמוּ הָא מְקַבֵּל לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין כָּךְ בַּר נָשׁ דָּא אַף עַל גַּב דְּפָשַׁע בֵּהּ וּפָגִים בְּאַתְרָא דְּלָא אִצְטְרִיךְ וְתָב לְקַמֵּהּ מְקַבֵּל לֵהּ וְחָס עֲלֵהּ דְּהָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָלֵא רַחֲמִין אִיהוּ וְאִתְמַלֵּי רַחֲמִין עַל כָּל עוֹבָדוֹי כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים קמ''ה) וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. אֲפִלּוּ עַל בְּעִירֵי וְעוֹפֵי מָאטוּן רַחֲמוֹי. אִי עֲלַיְהוּ מָאטוּן רַחֲמוֹי כָּל שֶׁכֵּן עַל בְּנֵי נָשָׁא דְּיָדְעִין וְאִשְׁתְּמוֹדְעָאן לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן דְּרַחֲמוֹי מָאטוּן עֲלַיְהוּ וְשָׁרָאן עֲלַיְהוּ וְעַל דָּא אָמַר דָּוִד (שם קי''ט) רַחֲמֶיךָ רַבִּים יְיָ כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּינִי:

 תרגום הזוהר  לָמַדְנוּ, אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם הָעוֹמֵד בִּפְנֵי תְּשׁוּבָה, וְאֶת כֻּלָּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַדַּאי מְקַבֵּל. וְאִם שָׁב בִּתְשׁוּבָה, הֲרֵי מְזוּמֶנֶת לוֹ דֶּרֶךְ הַחַיִּים. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּגַם מַה שֶּׁפָּגַם, הַכֹּל מִתְתַּקֵּן, וְהַכֹּל חוֹזֵר עַל תִּקּוּנוֹ. כִּי אֲפִלּוּ מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁבוּעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ, שֶׁכָּתוּב, חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ וְגוֹ'. וְכָתוּב, כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי וְגוֹ', וְאַחַר שֶׁשָּׁב בִּתְשׁוּבָה, כָּתוּב, וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּיר בְּנוֹ וְגוֹ'. מִכָּאן, שֶׁהַתְּשׁוּבָה מְשַׁבֶּרֶת כַּמָּה גְּזֵרוֹת וְדִינִים וְכַמָּה שַׁרְשְׁרוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְאֵין מִי שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. וְעַל זֶה כָּתוּב, וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי. אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִי, אֵינוֹ כָּתוּב, אֶלָּא הַפּוֹשְׁעִים בִּי. דְּהַיְנוּ אוֹתָם שֶׁלֹּא רָצוּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וּלְהִתְנַחֵם עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ. אֲבָל אִם הִתְנַחֲמוּ וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה, מְקַבֵּל אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִשּׁוּם זֶה אָדָם זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁפָּשַׁע בּוֹ, וּפָגַם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא צָרִיךְ, וְשָׁב לְפָנָיו, הוּא מְקַבְּלוֹ וּמְרַחֵם עָלָיו. כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מָלֵא רַחֲמִים, וּמִתְמַלֵּא רַחֲמִים עַל כָּל מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. אֲפִלּוּ עַל בְּהֵמוֹת וְעוֹפוֹת מַגִּיעִים רַחֲמָיו, כָּל שֶׁכֵּן עַל בְּנֵי הָאָדָם הַיּוֹדְעִים וְנוֹדָעִים לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹנָם, שֶׁמַּגִּיעִים עֲלֵיהֶם רַחֲמָיו, וְשׁוֹרִים עֲלֵיהֶם. וְעַל זֶה אָמַר דָּוִד, רַחֲמֶיךְ רַבִּים ה' כְּמִשְׁפָּטֶיךְ חַיֵּינִי.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק א

א. כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה וְהָעוֹנֶה אַחַר בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, כְּגוֹן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וְכֵן בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת עוֹנֶה בָּהּ אָמֵן אַחַר עַצְמוֹ: ב. וְלָמָּה יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם, וַהֲרֵי אַחֲרֶיהָ בִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיבִ מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה זוֹ בִּימֵי חַכְמֵי מִשְׁנָה תִּקְּנוּ וּכְאִלּוּ הִיא תּוֹסֶפֶת, אֲבָל סוֹף עִקַּר הַבְּרָכוֹת שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הִיא בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. וְלָמָּה לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר אַהֲבַת עוֹלָם ִ מִפְּנֵי שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהּ מִבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין אוֹתָהּ תְּחִלָּה לְדָבָר, כְּגוֹן בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין לִפְנֵי קְרִיאַת מְגִלָּה וְהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה. לְמַעַן לֹא יַפְסִיק בְּאָמֵן בֵּין בְּרָכָה וּבֵין הַדָּבָר שֶׁבֵּרֵךְ עָלָיו:

---

מוסר

ספר חסידים סימן קעג

שְׁלֹשָה מִינֵי יֵצֶר הָרָע הֵם הַשְּׁנַיִם בֵּין בְּזָקֵן בֵּין בְּבָחוּר וְהַשְּׁלִישִׁי נוֹהֵג רַק בְּבָחוּר אֵלּוּ הֵם אָדָם מִתְאַוֶּה לִרְאוֹת וְאַף אִם יַחְפֹּץ לַעֲצֹם עֵינָיו מֵרְאוֹת לֹא יוּכַל וְיִרְאֶה בְּעַל כָּרְחוֹ. וְהַשֵּׁנִי הָאָדָם בּוֹעֵר כְּתַנּוּר אֵשׁ אַחֲרֶיהָ וְלֹא יוּכַל לַהֲסִירָהּ מִדַּעְתּוֹ אֵלּוּ נוֹהֲגִים בֵּין בְּבָחוּר בֵּין בְּזָקֵן. וְהַשְּׁלִישִׁי נוֹהֵג רַק בְּבָחוּר שֶׁמִּתְאַוֶּה שֶׁתִּתְקַשֶּׁה מִנַּיִן לָנוּ שֶׁכָּךְ הוּא ִ שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּנִאוּף שְׁלֹשָה תַּנּוּרִים וְיֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לְאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר כָּל הַלַּיְלָה יָשֵׁן אוֹפֵיהֶם בֹּקֶר הוּא בּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה שְׁלֹשָה תַּנּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַּנּוּר כִּי קֵרְבוּ כַּתַּנּוּר לִבָּם. וְנֶאֱמַר כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר. שׁ' שֶׁהִיא עִקַּר תֵּבַת הָאֵשׁ שִׁי''ן בְּגִימַטְרִיָּא יֵצֶר ש' יֵשׁ לָהּ ג' פְּצוּלִים וְג' פְּעָמִים מוֹנֶה אֵשׁ בְּפָסוּק (שה''ש ח) רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָהּ. יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לְחִכּוּךְ אִם יְחַכֵּךְ בְשָׂרוֹ יַעֲלֶה שְׁחִין וְאִם יַעֲצֹר וְיִסְבֹּל לֹא יַעֲלֶה:

---

ראה יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(ד) לֹא-תַֽעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: לָא תַעְבְּדוּן כֵּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן:

 רש''י   לא תעשון כן. להקטיר לשמים בכל מקום (פסוק ה) , כי אם במקום אשר יבחר. דבר אחר ונתצתם את מזבחתם ואבדתם את שמם לא תעשון כן, אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב:

(ה) כִּ֠י אִֽם-אֶל-הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת-שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה: אֱלָהֵן לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן מִכָּל שִׁבְטֵּיכוֹן לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן לְבֵית שְׁכִנְתֵּהּ תִּתְבְּעוּן וְתֵיתוּן לְתַמָן:

 רש''י   לשכנו תדרשו. זה משכן שילה:

(ו) וַֽהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹֽאנְכֶֽם: וְתַיְתוּן לְתַמָן עֲלָוָתֵיכוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וְיָת מַעְשְׂרָתֵיכוֹן וְיָת אַפְרָשׁוּת יֶדְכוֹן וְנִדְרֵיכוֹן וְנִדְבָתֵיכוֹן וּבְכוֹרֵי תוֹרְכוֹן וְעָנְכוֹן:

 רש''י   וזבחיכם. שלמים של חובה: מעשרתיכם. מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן החומה: תרומת ידכם. אלו הבכורים, שנאמר בהם (דברים כו, ד) ולקח הכהן הטנא מידך: ובכורות בקרכם. לתתם לכהן ויקריבם שם:

(ז) וַֽאֲכַלְתֶּם-שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָֽתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: וְתֵיכְלוּן תַּמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְתֶחֱדוּן בְכֹל אוֹשָׁטוּת יֶדְכוֹן אַתּוּן וֶאֱנַשׁ בָּתֵּיכוֹן דִי בָרְכָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

 רש''י   אשר ברכך ה'. לפי הברכה הבא:

(ח) לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּן כְּכֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל-הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו: לָא תַעְבְּדוּן כְּכֹל דִי אֲנַחְנָא עָבְדִין הָכָא יוֹמָא דֵין גְבַר כָּל מָן דְכָשַׁר קֳדָמוֹהִי:

 רש''י   לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו' . מוסב למעלה (דברים יא, לא) על כי אתם עברים את הירדן וגו' כשתעברו את הירדן, מיד מתרים אתם להקריב בבמה, כל ארבע עשרה שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן, שהוא עמכם ונמשח והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות, אבל בבמה אין קרב אלא הנדר והנדב. וזהו איש כל הישר בעיניו, נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שיישר בעיניכם להביאם ולא על ידי חובה, אותם תקריבו בבמה:

---

נביאים - ישעיה - פרק נה

(ד) הֵ֛ן עֵ֥ד לְאוּמִּ֖ים נְתַתִּ֑יו נָגִ֥יד וּמְצַוֵּ֖ה לְאֻמִּֽים: הָא רַב לְעַמְמַיָּא מַנִּיתֵיהּ מְלַךְ וְשַׁלִּיט עַל כָּל מַלְכְּוָתָא :

 רש''י   לאומים . שר וגדול עליהם ומוכיח ומעיד דרכיהם על פניהם :

(ה) הֵ֣ן גּ֤וֹי לֹֽא-תֵדַע֙ תִּקְרָ֔א וְג֥וֹי לֹֽא-יְדָע֖וּךָ אֵלֶ֣יךָ יָר֑וּצוּ לְמַ֙עַן֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵאֲרָֽךְ: (ס) הָא עַם דְּלָא תֵדַע יִפְלְחִינָךְ וְעַם דְּלָא יַדְעוּךָ יִרְהֲטוּן לְאַסָּקָא לָךְ מִיסִין בְּדִיל יְיָ אֱלָהָךְ וּלְקַדִּישָׁא דְּיִשְּׂרָאֵל אֲרֵי שַׁבְּחָךְ :

 רש''י   הן גוי לא תדע תקרא . לשמושך אם אלי תשמעו לשם ה' הנקרא עליך :

(ו) דִּרְשׁ֥וּ יְהוָ֖ה בְּהִמָּצְא֑וֹ קְרָאֻ֖הוּ בִּֽהְיוֹת֥וֹ קָרֽוֹב: תְּבָעוּ דַּחַלְתָּא דַיְיָ עַד דְּאַתּוּן חַיִּין בְּעוֹ מִן קֳדָמוֹהִי עַד דְּאַתּוּן קַיָּמִין :

 רש''י   בהמצאו . קודם גזר דין בעוד שהוא אומר לכם דרשוני :

(ז) יַעֲזֹ֤ב רָשָׁע֙ דַּרְכּ֔וֹ וְאִ֥ישׁ אָ֖וֶן מַחְשְׁבֹתָ֑יו וְיָשֹׁ֤ב אֶל-יְהוָה֙ וִֽירַחֲמֵ֔הוּ וְאֶל-אֱלֹהֵ֖ינוּ כִּֽי-יַרְבֶּ֥ה לִסְלֽוֹחַ: יַשְׁבֵּיק רַשִּׁיעָא אוֹרְחֵיהּ דְרִשְׁעָא וּגְבַר אָנֵיס אֶשְׁתּנוֹהִי וִיתוּב לְפוּלְחָנָא דַיְיָ וִירַחֵם עֲלוֹהִי וּלְדַחַלְתָּא דֶאֱלָהָנָא אֲרֵי מַסְגֵי לְסַלָּחָא : (ח) כִּ֣י לֹ֤א מַחְשְׁבוֹתַי֙ מַחְשְׁב֣וֹתֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם דְּרָכָ֑י נְאֻ֖ם יְהוָֽה: אֲרֵי לָא מַחְשְׁבָתַי מַחְשְׁבַתְכוֹן וְלָא אוֹרְחָתְכוֹן תַּקְנָן כְּאוֹרְחַת טוּבִי אֲמַר יְיָ :

 רש''י   כי לא מחשבותי מחשבותיכם . אין שלי ושלכם שוות לכך אני אומר לכם יעזוב רשע דרכו ויתפוש את דרכי . ואיש און מחשבותיו . ויתפוש את מחשבותי לעשות הטוב בעיני , ומדרש אגדה כי לא מחשבותי וגו' אין דיני כדיני בשר ודם אתם מי שמודה בדין מתחייב אבל אני מודה ועוזב ירוחם ( משלי כה ) :

---

כתובים - תהילים - פרק עה

(ה) אָמַ֣רְתִּי לַֽ֭הוֹלְלִים אַל-תָּהֹ֑לּוּ וְ֝לָרְשָׁעִ֗ים אַל-תָּרִ֥ימוּ קָֽרֶן: אֲמַרֵית לִמְתַלְעֲבוּן לָא תִתְלַעֲבוּן וְרַשִּׁיעַיָּא לָא תְרִימוּן אַיְקָר :

 רש''י   להוללים . לרשעים המערבבים את ישראל :

(ו) אַל-תָּרִ֣ימוּ לַמָּר֣וֹם קַרְנְכֶ֑ם תְּדַבְּר֖וּ בְצַוָּ֣אר עָתָֽק: לָא תְרִימוּן לִמְרוֹמָא אַיְקָרְכוּן אַתּוּן דִי מְמַלְלִין בְּתוּקְפָא וּבִגְדוּפִין : (ז) כִּ֤י לֹ֣א מִ֭מּוֹצָא וּמִֽמַּעֲרָ֑ב וְ֝לֹ֗א מִמִּדְבַּ֥ר הָרִֽים: אֲרוּם לֵית בַּר מִנִּי מִמַּדִנְחָא וְעַד מַעַרְבָא וְלָא מִן צִפּוּנָא דְמַדְבְּרַיָּא וּמִן דְּרוֹמָא אֲתַר טוּרַיָּא :

 רש''י   כי לא ממוצא . השמש וממערבו ולא מן המדברות שאתם מפרשים בשיירא להרבות ממון לא בכל אלה להרים קרן :

(ח) כִּֽי-אֱלֹהִ֥ים שֹׁפֵ֑ט זֶ֥ה יַ֝שְׁפִּ֗יל וְזֶ֣ה יָרִֽים: אֲרוּם אֱלָהָא דַיָּן זַכַּי דְנָן יַמְאִיךְ וּדְנָן יְרוֹמֵם :

 רש''י   כי אלהים שופט . על כל הרעה שעשיתם : זה ישפיל וזה ירים . הגבוהים ישפיל והנמוכים ירים :

(ט) כִּ֤י כ֪וֹס בְּֽיַד-יְהוָ֡ה וְיַ֤יִן חָמַ֨ר | מָ֥לֵא מֶסֶךְ֮ וַיַּגֵּ֪ר מִ֫זֶּ֥ה אַךְ-שְׁ֭מָרֶיהָ יִמְצ֣וּ יִשְׁתּ֑וּ כֹּ֝֗ל רִשְׁעֵי-אָֽרֶץ: אֲרוּם כָּס דִלְוָט בְּיַד יְיָ וַחֲמַר עֲשִׁין מְלֵי מְזִיגַת מְרִרְתָּא לְטַלְטְלָא מַדָעָא דִי רַשִּׁיעיָּא וּמָה דִשְׁרֵי מִנֵּהּ קָשֵׁי מִן דֵין קַדְמָאִין בְּרַם דוּרְדְיָהָא וּפִקְטְיָהָא יְמַצְצוּן יִשְׁתּוּן כֹּל רַשִּׁיעֵי אַרְעָא :

 רש''י   כי כוס . התרעלה בידו : ויין חמר . חזק ווינו''ש בלע''ז : מלא מסך . הכוס מלא מזג למזוג ולהשקות את כל הגוים : ויגר מזה . מזה הכוס יפיץ ויקלח את משתיהם ל' כמים מוגרים ( מיכה א' ) :

---

משנה סוטה פרק ה

א. כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ, כָּךְ הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וּבָאוּ, וּבָאוּ. כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל, כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) נִטְמְאָה, וְנִטְמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כָּךְ הָיָה דוֹרֵשׁ זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָב. רַבִּי אוֹמֵר, שְׁנֵי פְעָמִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה אִם נִטְמְאָה נִטְמְאָה, אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל:

 ברטנורה   (א) כך בודקים אותו. את הבועל: ובאו ובאו. שניהם בוי''ו יתירא לדרשא: נטמאה ונטמאה. וי''ו יתירא דבונטמאה שניה לדרשא: רבי אומר שני פעמים וכו'. רבי לא דריש וי''ו יתירה כר''ע, אלא רבוי דקראי קא דריש, בין בובאו ובאו, בין בנטמאה ונטמאה:

ב. בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא, (ויקרא יא) וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, אֵינוֹ אוֹמֵר טָמֵא אֶלָא יִטְמָא, לְטַמֵּא אֲחֵרִים, לִמֵּד עַל כִּכָּר שֵׁנִי שֶׁמְּטַמֵּא אֶת הַשְּׁלִישִׁי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר, עָתִיד דּוֹר אַחֵר לְטַהֵר כִּכָּר שְׁלִישִׁי, שֶׁאֵין לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא, וַהֲלֹא עֲקִיבָא תַּלְמִידְךָ מֵבִיא לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר, כּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא:

 ברטנורה   (ב) בו ביום דרש. כל היכי דתנינן בו ביום, ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה לנשיאות שנתרבו התלמידים, שנתנו רשות לכל ליכנס. ומשום דהך דרשה דנטמאה ונטמאה נמי בו ביום נדרשה, נקטינהו לכל הנך הכא: כלי חרס. הוא ראשון, שנטמא מן השרץ שהוא אב. והאוכל שבתוכו שני שטמאו הכלי: אינו אומר טמא. כל אשר בתוכו טמא. אלא יטמא, למדרש ביה נמי יטמא, שמטמא את אחרים: למד על ככר שני. להכי נקט ככר, לפי שהוא מצוי בתנור: שמטמא את השלישי. ואפילו בחולין. דקרא סתמא כתיב: דור אחר. מן העתידים לבא. שיטהר את השלישי, ואף בתרומה, שאין לו מקרא מן התורה: והרי עקיבא תלמידך מביא לו ראיה מן המקרא שהוא טמא. אף בחולין. ואין הלכה כר''ע, דאין שני עושה שלישי בחולין, אלא בתרומה:

ג. בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא (במדבר לה) וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְגוֹ', וּמִקְרָא אַחֵר אוֹמֵר (שם) מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶלֶף אַמָּה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אַלְפַּיִם אַמָּה, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אַלְפַּיִם אַמָּה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אֶלֶף אַמָּה, הָא כֵיצַד, אֶלֶף אַמָּה מִגְרָשׁ וְאַלְפַּיִם אַמָּה תְחוּם שַׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֶלֶף אַמָּה מִגְרָשׁ וְאַלְפַּיִם אַמָּה שָׂדוֹת וּכְרָמִים:

 ברטנורה   (ג) מגרש. רחבה פנויה מזריעה ומאילנות לנוי העיר ואלפים לא הוזכר לתתם ללויים ולא נאמרו אלא ליציאת תחום שבת: שדות וכרמים. ואלפים סביב נתנו ללוים. מהם הניחו אלף סביב העיר למגרש, והשאר שדות וכרמים. והלכה כרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, שתחום אלפים אמה דרבנן:

ד. בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא (שמות טו), אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹאמְרוּ לֵאמֹר, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו שֶׁל משֶׁה עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל, לְכָךְ נֶאֱמַר לֵאמֹר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע וְלֹא כְקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל:

 ברטנורה   (ד) שאין ת''ל לאמר. שאין דומה לשאר לאמר שבתורה שהשכינה מדברת למשה לאמר הדבור לישראל, אבל כאן אין לומר כן: כקורין את ההלל. ראשי פרקים בלבד היו עונים אחריו:

ה. בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן הֻרְקָנוֹס, לֹא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֵאַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יג) הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל. וַעֲדַיִן הַדָּבָר שָׁקוּל, לוֹ אֲנִי מְצַפֶּה אוֹ אֵינִי מְצַפֶּה תַּלְמוּד לוֹמַר (שם כז) עַד אֶגְוָע לֹא אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי, מְלַמֵּד שֶׁמֵאַהֲבָה עָשָׂה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ דוֹרֵשׁ כָּל יָמֶיךָ, שֶׁלֹּא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא מִיִּרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם א) אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע, וַהֲלֹא יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִיד תַּלְמִידְךָ לִמֵּד שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה:

 ברטנורה   (ה) מאהבה. שאהב את המקום: שקול. משקלו שוה אינו מכריע לכאן ולכאן. יש לו הכתוב בוי''ו ומשמעותו כאילו היה לא באל''ף. ויש לא באל''ף ומשמעותו כאילו כתוב בוי''ו: הן יקטלני. הלא הוא הורגני לא איחל לו עוד. או לו אני מיחל: מיראה. מדאגת פורענות שלא תבא עליו: ירא אלהים. ולא אוהב אלהים:

---

גמרא סוטה דף ל ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן: דָּרַשׁ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה. וְכֵיצַד אָמְרוּ שִׁירָה. עוֹלָל מֻטָּל עַל בִּרְכֵּי אִמּוֹ וְתִינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה. עוֹלָל הִגְבִּיהַּ צַוָּארוֹ וְתִינוֹק שָׁמַט דַּד מִפִּיו וְאָמְרוּ זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ח) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז. הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ עֻבָּרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן אָמְרוּ שִׁירָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שם סח) בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל. וְהָא לָא חָזוּ. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: כֶּרֶס נַעֲשֵׂית לְהוּ כְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה וְרָאוּ. בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן הֻרְקְנוֹס לֹא עָבַד אִיּוֹב וְכוּ' וְלִיחֵזִי הַאי לֹא. אִי בְּלָמֶ''ד אָלֶף כְּתִיב לֹא הוּא אִי בְּלָמֶ''ד וָי''ו כְּתִיב לוֹ הוּא. וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב בְּלָמֶ''ד אָלֶ''ף לֹא הוּא אֶלָּא מֵעַתָּה (ישעיה סג) בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר, דִּכְתִיב בְּלָמֶ''ד אָלֶ''ף הָכִי נָמֵי דְּלָא הוּא. וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי וְהַכְּתִיב (שם) וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם. אֶלָּא לָאו מַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי. תַּנְיָא רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נֶאֱמַר יְרֵא אֱלֹהִים בְּאִיּוֹב וְנֶאֱמַר יְרֵא אֱלֹהִים בְּאַבְרָהָם. מַה יְרֵא אֱלֹהִים הָאָמוּר בְּאַבְרָהָם מֵאַהֲבָה אַף יְרֵא אֱלֹהִים הָאָמוּר בְּאִיּוֹב מֵאַהֲבָה. וְאַבְרָהָם גוּפֵהּ מְנָלָן דִּכְתִיב זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. מַאי אִיכָּא בֵּין עוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה לְעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה אִיכָּא הָא דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה שֶׁזֶּה תָּלוּי לְאֶלֶף דּוֹר וְזֶה תָּלוּי לְאַלְפַּיִם דּוֹר. הָכָא כְּתִיב (שמות כ) לָאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְֹתָי. וְהָתָם כְּתִיב (דברים ז) וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר הָתָם נָמֵי כְּתִיב לְאוֹהֲבָיו וּלְשׁוֹמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר. הַאי לִדְסָמִיךְ לֵהּ וְהַאי לִדְסָמִיךְ לֵהּ. הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווֹ יָתְבֵי קַמֵּהּ דְּרָבָא חַד אָמַר לֵהּ אַקְרִיּוּן בְּחֶלְמָאי (תהילים לא) מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ וְגוֹ'. וְחַד אָמַר לֵהּ אַקְרִיּוּן בְּחֶלְמָאי (שם ה) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְיַעַלְצוּ בְךָ אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. אָמַר לְהוּ תַּרְוַיְיכוּ רַבָּנָן צַדִּיקֵי גְּמוּרֵי אַתּוּן מָר מֵאַהֲבָה וּמָר מִיִּרְאָה:

 רש''י  עולל. גדול מיונק: במקהלות. כשנקהלו על הים: ממקור. אף אותם שבמקור: ונחזי האי לא כו'. ואמאי אמר עדיין הדבר שקול: הכי נמי דלא הוא. וה''ק קרא אינו חושש לצרתם ולא צר בה: באברהם. כי ירא אלהים אתה: תלוי. זכותו לדורותיו להגין עליהם עד אלפים דור: לאלפים לאוהביו. סמך אוהביו לאלפים ואידך קרא סמך לאלף דור לשומרי מצותיו דהיינו מיראה: וישמחו כל חוסי בך וגו'. סיפיה דקרא ויעלצו בך אוהבי שמך:

---

זוהר משפטים דף ק''ו ע''ב

תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב (ישעיה נז) וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב אַף עַל גַּב דְּחַיָּבִין עָבְדִין כָּל מַה דְּעָבְדִין בְּזָדוֹן דְּאָזְלִין בְּאָרְחָא דְּלִבַּיְהוּ וְאָחֳרָנִין עָבְדִין בְּהוּ הַתְרָאָה וְלָא בָּעָאן לְצַיְּתָא לוֹן בְּשַׁעֲֹתָא דְּתָבִין בִּתְיוּבְתָּא וְנָטְלִין אָרְחָא טָבָא דִּתְיוּבְתָּא הָא אַסְוָתָא זַמִּינִין לְקִבְלַיְהוּ הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכְּלָא אִי עַל חַיָּא אָמַר קְרָא אוֹ עַל מֵתַיָּא אָמַר קְרָא דְּהָא רֵישָׁא דִּקְרָא לָאו אִיהוּ סֵיפָא וְסֵיפָא לָאו אִיהוּ רֵישָׁא רֵישָׁא דִּקְרָא אַחֲזֵי עַל חַיַּיָּא וְסוֹפֵהּ אַחֲזֵי עַל מֵתַיָּא אֶלָּא קְרָא (ס''א רֵישָׁא דִּקְרָא) אָמַר בְּעוֹד דְּבַר נָשׁ אִיהוּ בְּחַיּוֹי וְהָכִי הוּא וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ בְּגִין דְּיֵצֶר הָרַע דְּבֵהּ תַּקִּיף וְאִתְתַּקַּף בֵּהּ וְעַל דָּא אָזִיל שׁוֹבָב וְלָא בָּעֵי לַאֲתָבָא בִּתְיוּבְתָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָמֵי אוֹרְחוֹי דְּקָא אָזְלִין בְּבִישׁ בְּלָא תּוֹעַלְתָּא אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֲנָא אִצְטְרִיכְנָא לְאַתְקָפָא בִּידֵהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב רָאִיתִי (וְאֶרְפָאֵהוּ) דְּקָא אָזְלִין בַּחֲשׁוֹכָא אֲנָא בָּעֵי לְמֵיהַב לֵהּ אַסְוָתָא. וְאֶרְפָּאֵהוּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ אָעִיל בְּלִבֵּהּ אָרְחֵי לִתְיוּבְתָּא וְאַסְוָתָא לְנִשְׁמָתֵהּ. וְאַנְּחֵהוּ מַאי וְאַנְּחֵהוּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (שמות לב) לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אַנְהִיג לֵהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּמָאן דְּאַתְקִיף בִּידָא דְּאָחֳרָא וְאַפְּקֵיהּ מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו הָא אִתְחֲזִי דְּמֵיתָא אִיהוּ (אֶלָּא) אִין וַדַּאי מִיתָה אִיהוּ וְקַיְּמָא בְּחַיִּין דְּהוֹאִיל (ס''א אֶלָּא וַדַּאי חַי אִיהוּ וְקַיְּמָא כְּחַיִּין וְהוֹאִיל) וְאִיהוּ רָשָׁע מִיתָא אִקְרֵי מַהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו אֶלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד טִיבוּ עִם בְּנֵי נָשָׁא דְּכֵיוָן דְּעָאל מִשְּׁלשָה עָשָׂר שְׁנִין וּלְהָלְאָה פָּקִד עִמֵּהּ תְּרֵין מַלְאָכִין נְטוֹרִין דְּנָטְרֵי לֵהּ חַד מִימִינֵהּ וְחַד מִשְׂמָאלֵיהּ כַּד אָזִיל בַּר נָשׁ בְּאֹרַח מֵישָׁר אִנּוּן חָדָאן בֵּהּ וְאַתְקִיפוּ עִמֵּהּ בְּחֶדְוָה מַכְרְזָן קַמֵּהּ וְאָמְרִין הָבוּ יְקָר לְדִיּוּקָנָא דְּמַלְכָּא וְכַד אָזִיל בְּאֹרַח עֲקִימוּ אִנּוּן מִתְאַבְּלָן עָלֵהּ וּמִתְעַבְּרָן מִנֵּהּ כֵּיוָן דְּאַתְקִיף בֵּהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַנְהִיג לֵהּ בְּאֹרַח מֵישָׁר כְּדֵין כְּתִיב וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִּים לוֹ בְּקַדְּמִיתָא דְּאִיהוּ אִתְנְחַם עַל מַה דְּעָבַד בְּקַדְמִיתָא. וְעַל מַה דְּעָבַד הַשְׁתָּא וְתָב בּתְיוּבְתָּא וּבָתַר כֵּן וְלַאֲבֵלָיו אִנּוּן מַלְאָכִין דַּהְווּ מִתְאַבְּלָן עֲלֵהּ כַּד אִתְעַבְּרוּ מִנֵּהּ וְהַשְׁתָּא דְּאִתְהַדְּרוּ בַּהֲדֵהּ הָא וַדַּאי נִחוּמִים לְכָל סִטְרִין וְהַשְׁתָּא אִיהוּ חַי וַדַּאי חַי בְּכָל סִטְרִין אָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי וְכֵיוָן דְּאָחִיד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי כְּדֵין אִקְרֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה דְּהָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה אוֹף הָכִי אִקְרֵי וְאִיהוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה אִקְּרֵי וְקַדְמָאֵי אָמְרוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה מַמָּשׁ. וְעַל דָּא אֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד (בּוֹ) בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה, וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ, וְכָתוּב אַחֲרָיו, דְּרָכָיו רָאִיתִי וָאֶרְפָּאֵהוּ וַאֲנְחֵהוּ וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וּמְפָרֵשׁ, וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב, הַיְנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹשִׂים כָּל מַה שֶּׁעוֹשִׂים, בְּזָדוֹן, וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ לִבָּם, וַאֲחֵרִים עוֹשִׂים בָּהֶם הַתְרָאָה, וְאֵינָם רוֹצִים לְהַקְּשִׁיב לָהֶם. עִם כָּל זֶה, בְּשָׁעָה שֶׁחוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה, וְלוֹקְחִים הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁל תְּשׁוּבָה, הֲרֵי רְפוּאָה מוּכֶנֶת לִפְנֵיהֶם. עַתָּה יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל. אִם עַל חַיִּים מְדַבֵּר הַכָּתוּב, אוֹ עַל מֵתִים מְדַבֵּר הַכָּתוּב, כִּי תְּחִלַּת הַכָּתוּב אֵינָהּ סוֹפוֹ, וְסוֹפוֹ אֵינוֹ כִּתְחִלָּתוֹ. בִּתְחִלַּת הַכָּתוּב, מַרְאֶה עַל חַיִּים, שֶׁאוֹמֵר וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב וְגוֹ', וְסוֹפוֹ מַרְאֶה עַל מֵתִים, שֶׁאוֹמֵר וַאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בְּעוֹד שֶׁהָאָדָם הוּא בַּחַיִּים. וְכָךְ הוּא, וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁיֵּצֶר הָרַע שֶׁבּוֹ חָזָק וּמִתְגַבֵּר בּוֹ וְעַל כֵּן הוֹלֵךְ שׁוֹבָב, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה דְּרָכָיו, שֶׁהוֹלֵךְ בָּרָע בְּלֹא תּוֹעֶלֶת, אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי צָרִיךְ לֶאֱחוֹז אוֹתוֹ בְּיָדוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, דְּרָכָיו רָאִיתִי, שֶׁהוֹלֵךְ בַּחֹשֶךְ, אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לוֹ רְפוּאָה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וָאֶרְפָּאֵהוּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא בְּלִבּוֹ דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה וְהָרְפוּאָה לְנִשְׁמָתוֹ. וַאֲנְחֵהוּ, מַה וַאֲנְחֵהוּ, הוּא כְּדִכְתִיב, לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, כְּמִי שֶׁאוֹחֵז בְּיָדוֹ שֶׁל אַחֵר וּמוֹצִיאוֹ מִתּוֹךְ הַחֹשֶךְ. וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו: שׁוֹאֵל, הֲרֵי נִרְאֶה שֶׁמֵּת הוּא, וְאֵינוֹ כִּתְחִלַּת הַכָּתוּב. וּמֵשִׁיב, כֵּן, וַדַּאי שֶׁהוּא מֵת, וְהוּא עוֹמֵד בַּחַיִּים שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא רָשָׁע נִקְרָא מֵת. מַהוּ וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וְאוֹמֵר, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם בְּנֵי הָאָדָם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּכְנָס לִשְׁנָת שְׁלֹש עֶשְׂרֵה וָהָלְאָה, נוֹתֵן עִמּוֹ שְׁנֵי מַלְאָכִים שׁוֹמְרִים שֶׁשּׁוֹמְרִים אוֹתוֹ, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְׂמֹאלוֹ. כְּשֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, הֵם שְׂמֵחִים בּוֹ, וּמְחַזְּקִים אוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה. מַכְרִיזִים לְפָנָיו וְאוֹמְרִים, תְּנוּ כָּבוֹד לְצוּרָתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ. וּכְשֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ עֲקוּמָה, הֵם מִתְאַבְּלִים עָלָיו וְנֶעֱבָרִים מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִנְהִיג אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, אָז כָּתוּב, וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. וָאֲשַׁלֵּם נִחוּמִים לוֹ, בַּתְּחִלָּה, שֶׁהוּא מִתְנַחֵם עַל מַה שֶּׁעָשָׂה בַּתְּחִלָּה, וְעַל מַה שֶּׁעָשָׂה עַתָּה, וְחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, וְאַחַר כָּךְ, וְלַאֲבֵלָיו, שֶׁהֵם הַמַּלְאָכִים שֶׁהָיוּ מִתְאַבְּלִים עָלָיו כְּשֶׁעָבְרוּ מִמֶּנּוּ וְעַתָּה שֶׁחָזְרוּ אֵלָיו, הֲרֵי נִחוּמִים לְכָל הַצְדָדִים, הֵן שֶׁמִּתְנַחֵם עַל מַעֲשָׂיו וְהֵן שֶׁמִּתְנַחֵם עַל צָרוֹתָיו וְאֶבְלוֹ. וְעַתָּה הוּא חַי וַדַּאי, חַי בְּכָל הַצְדָדִים, אוֹחֵז בְּעֵץ הַחַיִּים. וְכֵיוָן שֶׁאוֹחֵז בְּעֵץ הַחַיִּים אָז נִקְרָא בַּעַל תְּשׁוּבָה, כִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, נִקְרֵאת גַּם כֵּן תְּשׁוּבָה, כִּי תְּשׁוּבָה הִיא אוֹתִיּוֹת תָּשׁוּב ו' לְגַבֵּי ה', שֶׁהַו' הוּא עֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא ז''א, וְה' הִיא הַמַּלְכוּת, וְעַל כֵּן נִקְרֵאת הַמַּלְכוּת תְּשׁוּבָה. וְהוּא נִקְרָא בַּעַל תְּשׁוּבָה. וְהָרִאשׁוֹנִים אָמְרוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ בַּעֲלָהּ שֶׁל הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת תְּשׁוּבָה, כְּלוֹמָר שֶׁהוּא מַשְׁפִּיעַ לָהּ וְעַל כֵּן, אֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמוֹד בַּמָּקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק א

א. וְלָמָּה לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת הַפֵּירוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּרָכָה אַחַת וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אֶלָּא אַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁקָּדְמָה אוֹתָהּ בְּרָכָה אַחֶרֶת אוֹ בְּרָכוֹת כְּגוֹן בִּרְכַּת הַמֶּלֶךְ וּבִרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לְהוֹדִיעַ שֶׁכְּבָר הִשְׁלִים כָּל בִּרְכוֹתָיו וּלְפִיכָךְ עוֹנֶה אָמֵן: ב. כָּל הָאוֹכֵל דָּבָר הָאָסוּר בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף. כֵּיצַד הֲרֵי שֶׁאָכַל טֶבֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ שֶׁאָכַל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלוּ תְּרוּמוֹתָיו אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן אֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת אוֹ שָׁתָה יֵין נֶסֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ: ג. אֲבָל אִם אָכַל דְּמַאי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לַעֲנִיִּים. אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִטַּל מִמֶּנּוּ חֶשְׁבּוֹן תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְהוּא שֶׁהִקְדִּימוּ בְּשִׁבֳּלִין אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה וְסוֹף וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

---

מוסר

ספר חסידים סימן קעד

שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם אֶחָד הָיָה מְקַשֵּׁט עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁתִּרְאֶינָה אוֹתוֹ הַנָּשִׁים וּמְהַרְהֵר אַחֲרֵיהֶן וְאֶחָד אֵינוֹ מִתְקַשֵּׁט וְאֵינוֹ מְהַרְהֵר וּבָא עֲבֵרָה בִּידֵיהֶם וְעָשׂוּ אוֹ לֹא עָשׂוּ אֵיזֶה מֵהֶם עָדִיף. הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הַמִּתְקַשֵּׁט מְתֹעָב. צֵא וּלְמַד מִדָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁהָיָה קָדוֹשׁ וּבִשְׁבִיל רְאִיַּת בַּת שֶׁבַע הָיָה מַה שֶּׁהָיָה וּלְמַרְאֵה עֵינַיִם נִלְכַּד, הֲגַם כִּי דָּוִד בָּא לְפִי תֻּמּוֹ כְּשֶׁטָּבְלָה בַּת שֶׁבַע, אֲבָל שְׁלֹמֹה הָיָה מְלַמֵּד יִצְרוֹ לְהִתְאַוּוֹת שֶׁהָיָה לוֹ אֶלֶף נָשִׁים וְלֹא נִמְלַט מֵהִרְהוּר כַּנּוֹדַע. ה' יַצִילֵנוּ:

---

ראה יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(ט) כִּ֥י לֹֽא-בָאתֶ֖ם עַד-עָ֑תָּה אֶל-הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל-הַֽנַּֽחֲלָ֔ה אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: אֲרֵי לָא אֲתֵיתוּן עַד כְּעָן לְבֵית נְיָחָא וּלְאַחֲסָנָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ:

 רש''י   כי לא באתם. כל אותן ארבע עשרה שנה: אל המנוחה. זו שילה: הנחלה. זו ירושלים: עד עתה. כמו עדין:

(י) וַֽעֲבַרְתֶּם֘ אֶת-הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל-אֹֽיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם-בֶּֽטַח: וְתַעְבְּרוּן יָת יַרְדְנָא וְתֵיתְבוּן בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן מַחְסֵן יָתְכוֹן וִינִיחַ לְכוֹן מִכָּל בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן מִסְחוֹר סְחוֹר וְתֵיתְבוּן לְרָחְצָן:

 רש''י   ועברתם את הירדן וישבתם בארץ. משתחלקוה ויהא כל אחד מכיר את חלקו ואת שבטו: והניח לכם. לאחר כבוש וחלוק ומנוחה (שופטים ג, א) מן הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל. ואין זאת אלא בימי דוד, אז:

(יא)  שני  וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹֽתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַֽיהֹוָֽה: וִיהֵי אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן בֵּהּ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן לְתַמָן תַּיְתוּן יָת כָּל דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן עֲלָוָתֵיכוֹן וְנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן מַעְשְׂרָתֵיכוֹן וְאַפְרָשׁוּת יֶדְכוֹן וְכֹל שְׁפַר נִדְרֵיכוֹן דִי תִדְרוּן קֳדָם יְיָ:

 רש''י   והיה המקום וגו' . בנו לכם בית הבחירה בירושלים. וכן הוא אומר בדוד (שמואל ב' ז, א. ב) ויהי כי ישב המלך בביתו, וה' הניח לו מסביב מכל אויביו. ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים, וארון האלהים ישב בתוך היריעה: שמה תביאו וגו' . למעלה אמרו (פסוק ו) לענין שילה וכאן אמור לענין ירושלים, ולכך חלקם הכתוב, לתן התר בין זו לזו, משחרבה שילה ובאו לנוב, וחרבה נוב ובאו לגבעון, היו הבמות מתרות עד שבאו לירושלים: מבחר נדריכם. מלמד שיביאו מן המבחר:

(יב) וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֘ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹֽתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם: וְתֶחֱדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְעַבְדֵיכוֹן וְאַמְהָתֵיכוֹן וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוֵיכוֹן אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמְכוֹן: (יג) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן-תַּֽעֲלֶ֖ה עֹֽלֹתֶ֑יךָ בְּכָל-מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תַסֵק עֲלָוָתָךְ בְּכָל אַתְרָא דִי תֶחֱזֵי:

 רש''י   השמר לך. לתן לא תעשה על הדבר. בכל מקום אשר תראה. אשר יעלה בלבך, אבל אתה מקריב על פי נביא, כגון אליהו בהר הכרמל:

(יד) כִּ֣י אִם-בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֤ר יְהֹוָה֙ בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּֽעֲלֶ֣ה עֹֽלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוֶּֽךָּ: אֶלָהֵן בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ בְּחַד מִן שִׁבְטָיךְ תַּמָן תַּסֵק עֲלָוָתָךְ וְתַמָן תַּעְבֵּד כֹּל דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ:

 רש''י   באחד שבטיך. בחלקו של בנימין. ולמעלה הוא אומר (פסוק ה) מכל שבטיכם. הא כיצד, כשקנה דוד את הגרן מארונה היבוסי גבה הזהב מכל השבטים, ומכל מקום הגרן בחלקו של בנימין היה:

---

נביאים - ישעיה - פרק נה

(ט) כִּֽי-גָבְה֥וּ שָׁמַ֖יִם מֵאָ֑רֶץ כֵּ֣ן גָּבְה֤וּ דְרָכַי֙ מִדַּרְכֵיכֶ֔ם וּמַחְשְׁבֹתַ֖י מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶֽם: אֲרֵי כְמָא דְרָמִין שְׁמַיָּא מִן אַרְעָא כֵּן תַּקְנָן אוֹרְחָתַי מֵאוּרְחַתְכוֹן וּמַחֲשַׁבְתַּי תַּקְנָן מִמַּחְשְׁבָתְכוֹן :

 רש''י   כי גבהו שמים וגו' . כלומר כי יש הבדל וחילוק מעלות ושבח בדרכי יותר מדרכיכ' ובמחשבותי יותר ממחשבותיכם כגבוה שמים על הארץ אתם נותנים לב למרוד בי ואני נותן לב להשיב אתכם :

(י) כִּ֡י כַּאֲשֶׁ֣ר יֵרֵד֩ הַגֶּ֨שֶׁם וְהַשֶּׁ֜לֶג מִן-הַשָּׁמַ֗יִם וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב כִּ֚י אִם-הִרְוָ֣ה אֶת-הָאָ֔רֶץ וְהוֹלִידָ֖הּ וְהִצְמִיחָ֑הּ וְנָ֤תַן זֶ֙רַע֙ לַזֹּרֵ֔עַ וְלֶ֖חֶם לָאֹכֵֽל: אֲרֵי כְּמָא דְּנָחֵית מִטְרָא וְתַלְגָּא מִן שְׁמַיָּא וּלְתַמָּן לָא אֶפְשָׁר לֵהּ דִיתוּב אֱלָהֵין מְרַוֵּי יַת אַרְעָא וּמַרְבֵּי לָהּ וּמוֹעִילָהּ וְיָהֵיב בַּר זַרְעָא כְּמִיסַת לְזָרֵעַ וְלַחְמָא כְּמִיסַת לְמֵיכָל :

 רש''י   כי כאשר ירד הגשם והשלג . ולא ישוב ריקם אך ייטיב לעולם :

(יא) כֵּ֣ן יִֽהְיֶ֤ה דְבָרִי֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִפִּ֔י לֹֽא-יָשׁ֥וּב אֵלַ֖י רֵיקָ֑ם כִּ֤י אִם-עָשָׂה֙ אֶת-אֲשֶׁ֣ר חָפַ֔צְתִּי וְהִצְלִ֖יחַ אֲשֶׁ֥ר שְׁלַחְתִּֽיו: כֵּן הֲוֵי פִּתְגָּם טוּבִי דְּנָפֵק מִן קֳדָמַי לָא אֶפְשָׁר דִּיתוֹב לְקָדָמַי רֵיקָן אֱלָהֵין עָבַד יַת דְּרָעֵינָא וּמַצְלַח לִדְשָׁלַחְנָא לֵהּ :

 רש''י   כן יהיה דברי אשר יצא מפי . להודיעכם ע''י הנביאים לא ישוב ריקם אך ייטיב לכם אם תשמעו להם :

(יב) כִּֽי-בְשִׂמְחָ֣ה תֵצֵ֔אוּ וּבְשָׁל֖וֹם תּֽוּבָל֑וּן הֶהָרִ֣ים וְהַגְּבָע֗וֹת יִפְצְח֤וּ לִפְנֵיכֶם֙ רִנָּ֔ה וְכָל-עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה יִמְחֲאוּ-כָֽף: אֲרֵי בְּחֶדְוָא תִפְקוּן מִבֵּינֵי עַמְמַיָּא וּבִשְׁלָמָא תִּתּוֹבְלוּן לְאַרְעֲכוֹן טוּרַיָּא וְרָמָתָא יְבוּעוּן קֳדָמֵיכוֹן תּוּשְׁבְּחָא וְכָל אִילָנֵי חַקְלָא יִשְׁעֲנוּן בְּעַנְפֵיהוֹן :

 רש''י   כי בשמחה תצאו . מן הגלות : ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה . שיתנו לכם פריים וצמחם ויהנו ( ירוננו ) יושביהם :

(יג) תַּ֤חַת הַֽנַּעֲצוּץ֙ יַעֲלֶ֣ה בְר֔וֹשׁ (תחת) וְתַ֥חַת הַסִּרְפַּ֖ד יַעֲלֶ֣ה הֲדַ֑ס וְהָיָ֤ה לַֽיהוָה֙ לְשֵׁ֔ם לְא֥וֹת עוֹלָ֖ם לֹ֥א יִכָּרֵֽת: (פ) חֲלַף רַשִּׁיעַיָּא יִתְקַיְּמוּן צַדִּיקַיָּא וַחֲלַף חַיָּבַיָּא יִתְקַיְמוּן דַּחֲלֵי חֶטְאָה וִיהֵי קֳדָם יְיָ לְשׁוּם לְאָת עֲלָם דְּלָא יִפְסוֹק :

 רש''י   תחת הנעצוץ וגו' . רבותינו דרשו תחת הרשעים יעלו צדיקים : נעצוץ . וסרפד . מיני קוצים הם כלומר הרשעים יאבדו והצדיקים יטלו ממשלתם :

נו (א) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שִׁמְר֥וּ מִשְׁפָּ֖ט וַעֲשׂ֣וּ צְדָקָ֑ה כִּֽי-קְרוֹבָ֤ה יְשֽׁוּעָתִי֙ לָב֔וֹא וְצִדְקָתִ֖י לְהִגָּלֽוֹת: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ טָרוּ דִינָא עֲבִידוּ צִדְקְתָא אֲרֵי קָרִיב פּוּרְקָנִי לְמֵיתֵי וּזְכוּתִי לְאִתְגְּלָאָה :

---

כתובים - תהילים - פרק צד

(יג) לְהַשְׁקִ֣יט ל֖וֹ מִ֣ימֵי רָ֑ע עַ֤ד יִכָּרֶ֖ה לָרָשָׁ֣ע שָֽׁחַת: לְשַׁדָּכָא לֵהּ מִן יוֹמֵי בִישָׁא עַד דְיִתְכְּרֵי לְרַשִּׁיעָא שׁוּחָה :

 רש''י   להשקיט לו מימי רע . כי היסורין גורמין לו להשקיט להם מימי דין גיהנם עד שיראה שיכרה לרשע שחת :

(יד) כִּ֤י | לֹא-יִטֹּ֣שׁ יְהוָ֣ה עַמּ֑וֹ וְ֝נַחֲלָת֗וֹ לֹ֣א יַעֲזֹֽב: אֲרוּם לָא יִנְטוֹשׁ יְיָ עַמֵּהּ וְאַחְסַנְתֵּהּ לָא יִשְׁבּוֹק : (טו) כִּֽי-עַד-צֶ֭דֶק יָשׁ֣וּב מִשְׁפָּ֑ט וְ֝אַחֲרָ֗יו כָּל-יִשְׁרֵי-לֵֽב: אֲרוּם עַד צִדְקְתָא יְתוּב דִּינָא וּבַתְרוֹי יִתְפָּרְקוּן כָּל תְּרִיצֵי לִבָּא :

 רש''י   כי עד צדק ישוב משפט . היסורין שלהם עד שיצדקו בשבילם ואחר המשפט כל ישרי לב יתקבצו כי יטלו שכרם :

(טז) מִֽי-יָק֣וּם לִ֭י עִם-מְרֵעִ֑ים מִֽי-יִתְיַצֵּ֥ב לִ֝י עִם-פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: מָן יָקוּם לִי לְאַגָּחָא קְרָבָא עִם מַבְאֲשִׁין מָן יִתְעַתָּד לִי לְמִנְצֵי עִם עָבְדֵי שְׁקָר :

 רש''י   מי יקוס לי . זכות מי יעמד לנו בין המריעים הללו :

(יז) לוּלֵ֣י יְ֭הוָה עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י כִּמְעַ֓ט | שָֽׁכְנָ֖ה דוּמָ֣ה נַפְשִֽׁי: אִלוּלֵי יְיָ סָעִיד לִי כִּזְעֵיר שְׁרָת בִּשְׁתִּיקוּתָא נַפְשִׁי :

 רש''י   דומה . דומיה :

(יח) אִם-אָ֭מַרְתִּי מָ֣טָה רַגְלִ֑י חַסְדְּךָ֥ יְ֝הוָ֗ה יִסְעָדֵֽנִי: אִין אֲמָרִית אִתְמוֹטַטָא רִגְלִי טוּבָךְ יְיָ יַסְעִיד יָתִי :

---

משנה שבועות פרק ג

א. שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל וְשֶׁלֹּא אֹכַל, שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּב, שֶׁזֶּה חַיָּב. אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא, וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל וְשָׁתָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה, חַיָּב שְׁתַּיִם:

 ברטנורה   (א) שבועות שתים. שאוכל ושלא אוכל. הם השתים המפורשות. דכתיב (שם) להרע או להטיב. דמשמע להבא לא אוכל להרע. אוכל להטיב: שאכלתי ושלא אכלתי. הם השתי' הנוספות ממדרש חכמים: מדבר ומביא קרבן. בשביל בטול דבורו. וכיון דמשום בטול דבורו הוא. אף זה בטול דבורו הוא שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהו: שבועה שלא אוכל ואכל ושתה. אף על גב דשתייה בכלל אכילה אינו חייב אלא אחת דהוה ליה כאוכל וחוזר ואוכל בהעלם אחד: שלא אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי שבועות. ואף על גב דמכי אמר לא אוכל אתסר ליה בשתיה דשתיה בכלל אכילה וכי הדר ואמר תו לא אשתה הל''ל דאין שבועה חלה על שבועה שאני הכא כיון דאמר ברישא לא אוכל. והדר אמר לא אשתה. גלי דעתיה דהך אכילה דאמר ברישא אכילה גרידתא היא:

ב. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כֻּסְמִין, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כֻּסְמִין וְאָכַל, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:

 ברטנורה   (ב) חייב על כל אחת ואחת. מדקאמר פת ופת על כל מין ומין ש''מ לחלק. דאי לאסור עליו מינים הללו ותו לא. ה''ל למימר פת חטים. וכן של שעורים וכן של כוסמין:

ג. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן וְשֶׁמֶן ודְבַשׁ וְשָׁתָה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:

 ברטנורה   (ג) שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש. בגמרא מוקי לה כגון שהיה חברו מסרב בו ואומר לו בא ושתה עמי יין ושמן ודבש. היה לו לומר שבועה שלא אשתה עמך ותו לא. דכי אשתבע אמאי דמסרב בו אשתבע יין שמן ודבש למה לי ש''מ לחלק:

ד. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל אֳכָלִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, פָּטוּר. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. אָמַר, קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיוֹם, וְהוּא אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים ורְמָשִׂים, הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה:

 ברטנורה   (ד) ואכל נבלות חייב. דראויין לאכילה הן אי לאו דרחמנא אסרינהו: ר''ש פוטר. דמושבע ועומד הוא עליהם. ופלוגתא דר''ש ות''ק בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. כגון באומר שבועה שלא אוכל שחוטות וטרפות. ת''ק סבר מגו דחיילא שבועה אשחוטות. חיילא נמי אטרפות. דאיסור חל על איסור באיסור כולל ור''ש סבר אין איסור חל על איסור באיסור כולל. ואין הלכה כר''ש: אשתו אסורה. שהרי אכל אוכלי' ואפילו לר''ש. דטעמא דפטור בקמייתא לאו משום דלאו בני אכילה נינהו. אלא שאין שבועה חלה על דבר אסור:

ה. אֶחָד דְּבָרִים שֶׁל עַצְמוֹ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁל אֲחֵרִים, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. כֵּיצַד, אָמַר, שְׁבוּעָה שֶׁאֶתֵּן לְאִישׁ פְּלוֹנִי וְשֶׁלֹּא אֶתֵּן, שֶׁנָּתַתִּי וְשֶׁלֹּא נָתַתִּי, שֶׁאִישַׁן וְשֶׁלֹּא אִישַׁן, שֶׁיָּשַׁנְתִּי וְשֶׁלֹּא יָשַׁנְתִּי, שֶׁאֶזְרוֹק צְרוֹר לַיָּם וְשֶׁלֹּא אֶזְרוֹק, שֶׁזָּרַקְתִּי וְשֶׁלֹּא זָרַקְתִּי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה) לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן, אֵין לִי אֶלָּא דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן. אָמַר לוֹ, מֵרִבּוּי הַכָּתוּב. אָמַר לוֹ, אִם רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ, רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ:

 ברטנורה   (ה) ואחד דברים של אחרים. כדמפרש שאתן לפלוני: שאין בהן ממש. תרי גווני משמע. כגון שינה ומשמע שאין בהן הנאה. כגון שאזרוק צרור לים: מרבוי הכתוב. לכל אשר יבטא האדם. ופלוגתא דר''ע ור' ישמעאל דר''ע דריש בכל התורה רבויי ומעוטי ור' ישמעאל דריש כללי ופרטי ר''ע דריש או נפש כי תשבע ריבה להרע או להטיב מיעט. לכל אשר יבטא. חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה. ריבה הכל. מאי ריבה. ריבה כל מילי לשעבר כלהבא ומאי מיעט מיעט דבר מצוה. ור' ישמעאל דריש או נפש כי תשבע כלל להרע או להטיב פרט לכל אשר יבטא חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש להבא אף כל להבא. והלכה כר''ע:

ו. נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר. לְקַיֵּם וְלֹא קִיֵּם, פָּטוּר. שֶׁהָיָה בַדִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּב כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, מָה אִם הָרְשׁוּת שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, הֲרֵי הוּא חַיָּב עָלֶיהָ. מִצְוָה שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עָלֶיהָ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת, שֶׁכֵּן עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת מִצְוָה שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, שֶׁאִם נִשְׁבַּע לְבַטֵּל וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר:

 ברטנורה   (ו) נשבע לבטל את המצוה פטור. משום שבועת בטוי אבל לוקה הוא משום שבועת שוא: שהיה בדין שיהיה חייב. כדברי ר' יהודה בן בתירא. כלומר שאילו לדברי ר' יהודה בן בתירא הוא חייב משום שבועת בטוי שהיה ר''י בן בתירא אומר מה אם הרשות וכו': שלא עשה בה לאו כהן. וקרא כתיב להרע או להטיב דמשמע דבר שיש בו הן ולאו ואין הלכה כר''י ב''ב:

ז. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, וַאֲכָלָהּ, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. זוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. שְׁבוּעַת שָׁוְא, חַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר:

 ברטנורה   (ז) שבועה שלא אוכל ככר זו. שבועה שלא אוכלנה. טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה הוא דאינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על שבועה אבל אמר תחלה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל ואכלה כלה חייב שתים דכי אמר שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כלה וכי הדר אמר שלא אוכל כיון שאכל ממנה כזית חייב הלכך השבועה האחרונה חיילא ומחייב כי אכיל מינה כזית. וכי הדר אכל כלה מחייב משום שבועה ראשונה: שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה. אף על גב דמשבועה שלא אוכלנה שניה שמעינן דאין שבועה חלה על שבועה תנא לן שבועה שלישית לאשמועינן דחיובא הוא דליכא אשבועות בתרייתא הא שבועות הן ולא יצאו לבטלה ואם ימצאו מקום יחולו שאם נשאל לחכם על הראשונה. עלתה שניה תחתיה ונאסר בדבר משום שבועה שניה וכן אם נשאל על השתים חלה השלישית לפי שחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כמי שלא נדר וחלה השניה למפרע שהרי הראשונה כמי שאינה הואיל ונשאל עליה וכן כשנשאל על השתים הרי כאלו אינם. וחל השלישית למפרע:

ח. אֵיזוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם, אָמַר: עַל הָעַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב, וְעַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה, וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהִיא אִישׁ. נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר, אִם לֹא רָאִיתִי גָמָל שֶׁפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, וְאִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד. אָמַר לָעֵדִים בּוֹאוּ וַהֲעִידוּנִי, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא נְעִידָךְ. נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סֻכָּה, וְשֶׁלֹּא לִטּוֹל לוּלָב, וְשֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין, זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר:

 ברטנורה   (ח) אם לא ראיתי גמל פורח באויר. כלומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי וכו': נחש כקורת בית הבד. כתבנית קורת בית הבד וצורתה דאילו כעובי קורת בית הבד. לא הוי שבועת שוא. דאיכא טובא: שבועה שלא נעידך. בטול מצוה היא דהא חייב להעיד שנאמר (ויקרא ה) אם לא יגיד ונשא עונו:

ט. שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכְלֶנָּה, הָרִאשׁוֹנָה שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְהַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא. לֹא אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי:

 ברטנורה   (ט) אכלה עבר על שבועת שוא. הכי קאמר אכלה עבר על שבועת שוא לחודה. לא אכלה עבר אף אשבועת בטוי דמכי נשבע שאוכל ככר זו חייב לאוכלה וכי הדר נשבע שלא יאכלנה. הרי נשבע לבטל את המצוה. ולוקה משום שבועת שוא בין יאכל בין לא יאכל ואי לא אכיל לה חייב שתים. משום שבועת שוא. ואף משום שבועת בטוי:

י. שְׁבוּעַת בִּטּוּי נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִים וּבַקְּרוֹבִים, בַּכְּשֵׁרִים וּבַפְּסוּלִין, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:

 ברטנורה   (י) באנשים ובנשים. איידי דבעי למתני שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים כו' תנא בשבועת בטוי שנוהגת בכל אלו: ברחוקים ובקרובים. כגון שאתן לפלוני בין רחוק בין קרוב: בכשרים ובפסולים. בכשר לעדות ופסול: מפי עצמו. שהוציא הוא שבועה מפיו אבל אם השביעוהו אחרים אכלת ולא אכלת. ואמר לא אכלתי. ואכל. או להפך. פטור אם לא ענה אמן ואם ענה אמן אחר שהשביעו חברו הוי כנשבע מפי עצמו וחייב:

יא. שְׁבוּעַת שָׁוְא נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִים ובַקְּרוֹבִים, בַּכְּשֵׁרִים וּבַפְּסוּלִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, וּמִפִּי עַצְמוֹ. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. אַחַת זוֹ, וְאַחַת זוֹ, הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים, חַיָּב. כֵּיצַד, אָמַר: לֹא אָכַלְתִּי הַיּוֹם וְלֹא הִנַּחְתִּי תְפִלִּין הַיּוֹם, מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר: אָמֵן, חַיָּב:

 ברטנורה   (יא) שבועת שוא ברחוקים ובקרובים. נשבע על איש שהוא אשה בין רחוק בין קרוב: אחת זו ואחת זו. אחת שבועת שוא ואחת שבועת ביטוי מושבע מפי אחרים חייב בדעני אמן:

---

גמרא שבועות דף כט ע''ב

אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי דִּכְתִיב (במדבר ה) וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. אָמַר רַב פַּפָּא מִשְּׁמֵהּ דְּרָבָא מַתְנִיתִין וּבָרַיְיתָא נָמֵי דַּיְקָא דְּקָתָנֵי שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וְלֹא בְּנָשִׁים בָּרְחוֹקִים וְלֹא בַּקְּרוֹבִים בַּכְּשֵׁרִים וְלֹא בַּפְּסוּלִים וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת בָּרְאוּיִין לְהָעִיד וּבִפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין מִפִּי עַצְמוֹ וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְּפְרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְתַנְיָא בִּבְרַיְיתָא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד. אָמַר לָעֵדִים בּוֹאוּ וְהָעִידוּנִי שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת אוֹ שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם. וְאָמְרוּ לוֹ אָמֵן בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים כֵּיוָן שֶׁכָּפְרוּ בָּהּ חַיָּבִין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר קַשְׁיָן אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ הָא דְּעָנָה אָמֵן הָא דְּלָא עָנָה אָמֵן שְׁמַע מִינָהּ. אָמַר רַבִינָא מִשְּׁמֵהּ דְּרָבָא מַתְנִיתִין דְּהָכָא נָמֵי דַּיְקָא דְּקָא תָּנֵי שְׁבוּעַת בִּיטּוּי נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בָּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִין בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִים בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ אִין מִפִּי אֲחֵרִים לָא וְקָתָּנֵי סֵיפָא זֶה וְזֶה מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּב קַשְׁיָן אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ הָא דְּעָנָה אָמֵן הָא דְּלָא עָנָה אָמֵן. וְאֶלָּא שְׁמוּאֵל מַאי קָא מַשְׁמַע לָן דּוּקְיָא דְּמַתְנִיתִין קָא מַשְׁמַע לָן:

 רש''י  כמוציא שבועה מפיו. לכל דבר בין להתחייב משום בטוי דבעינן שיוציא בשפתיו בין לעניין שבועת עדות דמחייב רבי מאיר מפי עצמו אף שלא בב''ד: מתני' וברייתא נמי דיקא. מדמקשינן מתני' וברייתא אהדדי ולא מתריץ אלא בהכי: אלא בראויין להעיד. מפרש לקמן למעוטי מלך דתנן סנהדרין (דף יח) המלך לא מעיד: עד שיכפרו בו בבית דין. דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד במקום הראוי להגדה הכתוב מדבר וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו בין בב''ד בין שלא בבית דין חייבין דיליף ליה ר''מ בפרק דלקמן (דף לא.) בג''ש: משביעני עליכם ואמרו אמן בין בפני ב''ד בין שלא בפני ב''ד חייבין. הכי גרסינן קשיין אהדדי. דהא הכא מפי אחרים הוא ומחייב רבי מאיר שלא בב''ד: דוקיא דמתני' קמ''ל. אשמעי' דדוקא תנן מפי עצמו בשבועת ביטוי אבל מפי אחרים פטור ודקתני מתני' סיפא אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב דדוקא בענו אמן תנן מדקתני ואמרו אמן דלא תימא אורחא דמילתא קתני:

---

זוהר ויקרא דף י''ג ע''ב

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא אַהְדַּרְנָא לִקְרָא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם עֵיטָא לְהַאי נֶפֶשׁ לְאִזְדַּהֲרָא מֵחוֹבָהָא וְתֵיתוּב לְאִתְדַּכָּאָה עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם עַד שֶׁלֹּא יָפוּחַ יוֹמָא דְּהַאי עָלְמָא וְיֵיתֵי הַהוּא יוֹמָא תַּקִּיפָא דְּיִתְבַּע לֵהּ מַלְכָּא דִּינָא לְנַפְקָא מֵהַאי עָלְמָא וְנָסוּ הַצְלָלִים דָּא הוּא רָזָא בֵּין חַבְרַיָּא דְּקָא אָמְרֵי דִּבְשַׁעֲתָא דְּמָטָא זִמְנָא דְּבַר נָשׁ לְנָפְקָא מִן עָלְמָא צוּלָמָא דְּבַר נָשׁ אִתְעֲבַר מִנֵּהּ, הֲדַא הוּא דִּכְתִיב עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, עַד דְּלָא יִנְֹשׂף יוֹמָא לְנַפְקָא מֵהַאי עָלְמָא. וְנָסוּ הַצְלָלִים דְּאִתְעֲבַר צוּלְמָא יָתוּב קַמֵּי מָארֵהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר תְּרֵין צוּלְמִין אִית לֵהּ לְבַר נָשׁ כַּד אִיהוּ בְּקִיּוּמֵהּ חַד רַבְרְבָא וְחַד זְעִירָא, דִּכְתִיב הַצְלָלִים תְּרֵי וְחַד מִשְׁתַּכְּחֵי כַּחֲדָא כְּדֵין הוּא בַּר נָשׁ בְּקִיּוּמָא וְעַל דָּא וְנָסוּ הַצְלָלִים כְּתִיב, כְּדֵין בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בְּעוֹבָדוֹי וּלְתַקָּנָא לוֹן קַמֵּי מָארֵהּ וְיוֹדֵי עָלַיְהוּ בְּגִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִקְרֵי רַחוּם וְחַנּוּן וּמְקַבֵּל לְאִנּוּן דְּתָבִין קַמֵּהּ וְדָא הוּא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְלָלִים דְּכֵיוָן דְּאִנּוּן צְלָלִים מִתְעַבְּרָן מִנֵּהּ וְאִיהוּ תָּפִיס בְּקוֹלָרָא תְּשׁוּבָה הִיא אֲבָל לָא מַעַלְיָא כָּל כָּךְ כְּזִמְנָא דְּקָאִים אִיהוּ בְּקִיּוּמֵהּ וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אַכְרִיז וְאָמַר (קהלת יב) וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְגוֹמֵר. וְעַל דָּא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאַתְקָנָא עוֹבָדוֹי דְּכַד מָטוּן יוֹמוֹי לְאִסְתַּלְּקָא מִן עָלְמָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תּוֹהֵא עַלֵהּ וְאוֹמֵר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהָא אוֹמִינָא לָהּ בְּאוֹמָאָה דִּשְׁמִי דְּלָא לְשַׁקְּרָא בִּי וְאַסְהָדִית בָּהּ כַּד נָחְתָת לְעָלְמָא וְהוּא עֵד וַדַּאי מִכַּמָּה זִמְנִין דְּאַסְהָדִית בָּהּ לְנַטְרָא פִּקּוּדָי בְּגִין כָּךְ הוֹאִיל וּבַר נָשׁ הוּא עֵד בְּשַׁעֲתָא דְּיִתוּב קַמֵּי מַלְכָּא אוֹ רָאָה אוֹ יָדַע אוֹ רָאָה אִנּוּן חוֹבִין דְּעָבַד וְאִסְתַּכַּל בְּהוּ אוֹ יָדַע בִּירוּרָא דְּמִלָּה דְּעָבַר עַל פִּקּוֹדָא דְּמָארֵהּ אִם לֹא יַגִּיד אִם לָא יוֹדֵי עֲלַיְהוּ קָמֵהּ מָארֵהּ (מַה כְּתִיב) כַּד יִפּוֹק מֵהַאי עָלְמָא וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ וְכַד יִשָׂא עֲוֹנוֹ הֵיאַךְ פָּתְחִין לֵהּ פִּתְחָא וְהֵיאֵךְ יָקוּם קָמֵי מָארֵהּ וְעַל דָּא נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא כְּתִיב:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא. נַחֲזוֹר אֶל הַכָּתוּב, עַד שֶׁיָּפוּח הַיּוֹם. עֵצָה לַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת, שֶׁתִּזָּהֵר מֵחֶטְאָה, וְתָשׁוּב לְהִטָּהֵר, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, עַד שֶׁלֹּא יָפוּחַ הַיּוֹם שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְיָבֹא הַיּוֹם הַהוּא הַקָּשֶׁה שֶׁיִּתְבַּע הַמֶּלֶךְ דִּין לְהוֹצִיאָהּ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה. וְנָסוּ הַצְלָלִים, זֶה הוּא סוֹד בֵּין הַחֲבֵרִים, שֶׁאוֹמְרִים, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמַּגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל הָאָדָם לָצֵאת מִן הָעוֹלָם, נֶעֱבָר מִמֶּנּוּ הַצֶלֶם שֶׁל הָאָדָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, עַד שֶׁלֹּא יָפִיחַ הַיּוֹם לָצֵאת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, וְנָסוּ הַצְלָלִים, שֶׁנֶּעֱבָר הַצֶלֶם, יָשׁוּב לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, שְׁנֵי צְלָמִים יֵשׁ לוֹ לָאָדָם, כְּשֶׁהוּא בְּקִיּוּמוֹ, אֶחָד גָּדוֹל, וְאֶחָד קָטָן, שֶׁכָּתוּב, הַצְלָלִים, לָשׁוֹן רַבִּים, שֶׁמִּעוּטוֹ הוּא שְׁנַיִם. וּכְשֶׁנִּמְצָאִים יַחַד, אָז הָאָדָם בְּקִיּוּמוֹ, וְעַל כֵּן כָּתוּב, וְנָסוּ הַצְלָלִים, וְאָז צָרִיךְ הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשָׂיו וּלְתַקְּנָם לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ וְיִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם. כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא רַחוּם וְחַנּוּן וּמְקַבֵּל אֶת הַשָּׁבִים לְפָנָיו. וְזֶה הוּא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְלָלִים. כִּי כֵּיוָן שֶׁאֵלּוּ הַצְלָלִים נֶעֱבָרִים מִמֶּנּוּ וְהוּא נֶאֱסָר בָּאֲזִיקִים, שֶׁהוֹלֵךְ לָמוּת, אִם עוֹשֶׂה אָז תְּשׁוּבָה, הִיא תְּשׁוּבָה, אֲבָל אֵינָהּ טוֹבָה כָּל כָּךְ, כִּתְשׁוּבָה שֶׁעוֹשֶׂה בִּזְמָן שֶׁהוּא בְּקִיּוּמוֹ. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מַכְרִיז וְאוֹמֵר, וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶךְ בִּימֵי בְּחוּרוֹתֶיךְ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבוֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְגוֹ'. וְלָכֵן, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, שֶׁצָרִיךְ אָדָם לְתַקֵּן מַעֲשָׂיו, שֶׁכַּאֲשֶׁר יַגִיעַ יוֹמוֹ לְהִסְתַּלֵק מִן הָעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תוֹהֶה עָלָיו וְאוֹמֵר, וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, וְהֲרֵי הִשְׁבַּעְתִּי אוֹתוֹ בִּשְׁבוּעָה בִּשְׁמִי שֶׁלֹּא לְשַׁקֵר בִּי. וְהֵעַדְתִּי בּוֹ כְּשֶׁיָרַד לָעוֹלָם. וְהוּא עֵד, וַדַאי מִכַּמָּה זְמַנִים שֶׁהֵעַדְתִּי בּוֹ לִשְׁמוֹר מִצְווֹתַי. וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהָאָדָם הוּא עֵד, בְּשָׁעָה שֶׁיָּשׁוּב אֶל הַמֶּלֶךְ, אוֹ רָאָה אוֹ יָדַע, אוֹ רָאָה, אֵלּוּ הָעַבֵירוֹת שֶׁעָשָׂה וְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם. אוֹ יָדַע, בְּדָבָר בָּרוּר שֶׁעָבַר עַל חוּקֵי אֲדוֹנוֹ. אִם לֹא יַגִּיד, אִם לֹא יוֹדֶה עֲלֵיהֶם לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ מַה כָּתוּב, כְּשֶׁיֵצֵא מִזֶּה הָעוֹלָם, וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, וּכְּשֶׁיִּשָׂא עֲוֹנוֹ, כֵּיצַד פּוֹתְחִים לוֹ פֶּתַח, וְאֵיךְ יַעֲמוֹד לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ, וְעַל כֵּן, כָּתוּב וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ב

א. סֵדֶר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כָּךְ הִיא רִאשׁוֹנָה בִּרְכַּת הַזָּן. שְׁנִיָּה בִּרְכַּת הָאָרֶץ. שְׁלִישִׁית בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. רְבִיעִית הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ תִּקְּנָהּ. שְׁנִיָּה תִּקֵּן יְהוֹשֻׁעַ. שְׁלִישִׁית תִּקֵּן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּנוֹ. רְבִיעִית חַכְמֵי מִשְׁנָה תִּקְּנוּהָ: ב. הַפּוֹעֲלִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת וְאָכְלוּ פִּתָּן אֵין מְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּמְבָרְכִין לְאַחַר סְעֻדָּתָן שְׁתֵּי בְּרָכוֹת בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַטְּלוּ מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת. בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּתִקּוּנָהּ שְׁנִיָּה פּוֹתֵחַ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ וְכוֹלֵל בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם וְחוֹתֵם בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ. וְאִם הָיוּ עוֹשִׂין בִּסְעֻדָּתָן בִּלְבַד אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל הַבַּיִת מֵסֵב עִמָּהֶן מְבָרְכִין אַרְבַּע בְּרָכוֹת כְּתִקּוּנָן כִּשְׁאָר כָּל אָדָם:

---

מוסר

ספר חסידים סימן קעז

כְּתִיב (קהלת יב) כִּי אֶת כָּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים יָבִיא בְּמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם זֶה שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ אִשָּׁה בְּקֶרֶן זָוִית אִם פָּגְעָה בּוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן לִרְאוֹת אוֹתָהּ וְרָאָה אוֹתָהּ יָפָה וְשָׂמַח עַל שֶׁרָאָה אוֹתָהּ וְחוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ מֵאַחַר שֶׁבְּלֹא כַּוָּנָתִי רְאִיתִיהָ אֵין לִי עָוֹן עַל כָּכָה עַל זֶה נֶאֱמַר: הָאֱלֹהִים יָבִיא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב שֶׁשָּׂמַח בְּדָבָר אִם רַע בְּעֵינֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח. שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. וְזֶה שָׂמַח שֶׁבָּא לְיָדוֹ וְהָיָה לוֹ לַחֲשֹׁב שֶׁמָּא חָטָאתִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לִי לִרְאוֹתָהּ. וְאםִ בָּא מִצְוָה לְיָדוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָתוֹ יִשְׂמַח וִיבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁזִּמְּנָהּ לוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ:

---

ראה יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(טו) רַק֩ בְּכָל-אַוַּ֨ת נַפְשְׁךָ֜ תִּזְבַּ֣ח | וְאָֽכַלְתָּ֣ בָשָׂ֗ר כְּבִרְכַּ֨ת יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן-לְךָ֖ בְּכָל-שְׁעָרֶ֑יךָ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יֹֽאכְלֶ֔נּוּ כַּצְּבִ֖י וְכָֽאַיָּֽל: לְחוֹד בְּכָל רְעוּת נַפְשָׁךְ תִּכּוֹס וְתֵיכוּל בִּשְׂרָא כְּבִרְכְּתָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי יְהַב לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ מְסָאָבָא וְדַכְיָא יֵכְלֻנֵהּ כִּבְשַׂר טַבְיָא וְאַיְלָא:

 רש''י   רק בכל אות נפשך. במה הכתוב מדבר, אם בבשר תאוה להתירה להם בלא הקרבת אמורים, הרי הוא אומר במקום אחר (פסוק כ) כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ואמרת אכלה בשר וגו', במה זה מדבר, בקדשים שנפל בהם מום, שיפדו ויאכלו בכל מקום. יכול יפדו על מום עובר, תלמוד לומר רק: תזבח ואכלת. אין לך בהם התר גזה וחלב, אלא אכילה על ידי זביחה: הטמא והטהור. לפי שבאו מכח קדשים, שנאמר בהם (ויקרא ז, יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, הצרך להתיר בו, שטמא וטהור אוכלין בקערה אחת: כצבי וכאיל. שאין קרבן בא מהם: כצבי וכאיל. לפטרן מן הזרוע והלחיים והקבה:

(טז) רַ֥ק הַדָּ֖ם לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ עַל-הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם: לְחוֹד דְמָא לָא תֵיכְלוּן עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא:

 רש''י   רק הדם לא תאכלו. אף על פי שאמרתי שאין לך בו זריקת דם במזבח, לא תאכלנו: תשפכנו כמים. לומר לך שאין צריך כסוי. דבר אחר הרי הוא כמים להכשיר את הזרעים:

(יז) לֹֽא-תוּכַ֞ל לֶֽאֱכֹ֣ל בִּשְׁעָרֶ֗יךָ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ וְתִירֽשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָֽרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ וְכָל-נְדָרֶ֨יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדֹּ֔ר וְנִדְבֹתֶ֖יךָ וּתְרוּמַ֥ת יָדֶֽךָ: לֵית לָךְ רְשׁוּ לְמֵיכַל בְּקִרְוָיךְ מַעְשַׂר עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵי תוֹרָךְ וְעָנָךְ וְכָל נִדְרָךְ דִי תִדַר וְנִדְבָתָיךְ וְאַפְרָשׁוּת יְדָךְ:

 רש''י   לא תוכל. בא הכתוב לתן לא תעשה על הדבר. רבי יהושע בן קרחה אומר יכול אתה, אבל אינך רשאי, כיוצא בו (יהושע טו, סג) ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם, יכולים היו, אלא שאינן רשאין, לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה. ולא יבוסים היו אלא חתיים היו, אלא על שם העיר ששמה יבוס [נקראים יבוסים] . כך מפורש בפרקי דרבי אליעזר. והוא שנאמר (שמואל ב' ה, ו) כי אם הסירך העורים והפסחים, צלמים שכתבו עליהם את השבועה: ובכרת בקרך. אזהרה לכהנים: ותרומת ידך. אלו הבכורים:

(יח) כִּ֡י אִם-לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּֽאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֘ בּוֹ֒ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֨ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַֽאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֖י אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְשָֽׂמַחְתָּ֗ לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ: אֱלָהֵן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תֵּיכְלִנֵהּ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל אוֹשָׁטּוּת יְדָךְ:

 רש''י   לפני ה'. לפנים מן החומה: והלוי אשר בשעריך. אם אין לך לתת לו מחלקו, כגון מעשר ראשון, תן לו מעשר עני. אין לך מעשר עני, הזמינהו על שלמיך:

(יט) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן-תַּֽעֲזֹ֖ב אֶת-הַלֵּוִ֑י כָּל-יָמֶ֖יךָ עַל-אַדְמָתֶֽךָ: (ס) אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִשְׁבּוֹק יָת לֵוָאֵי כָּל יוֹמָיךְ עַל אַרְעָךְ:

 רש''י   השמר לך. לתן לא תעשה על הדבר: על אדמתך. אבל בגולה אינך מזהר עליו יותר מעניי ישראל:

---

נביאים - ישעיה - פרק נו

(ב) אַשְׁרֵ֤י אֱנוֹשׁ֙ יַעֲשֶׂה-זֹּ֔את וּבֶן-אָדָ֖ם יַחֲזִ֣יק בָּ֑הּ שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וְשֹׁמֵ֥ר יָד֖וֹ מֵעֲשׂ֥וֹת כָּל-רָֽע: (ס) טוּבֵי אֱנָשׁ דְּיַעְבֵד דָּא וּבַר אֱנָשָׁא דְיַתְקֵיף בָהּ יִטַּר שַׁבְּתָא מֵאַחֲלוּתֵהּ וְיִטֵּר יְדוֹהִי מִלְּמֶעְבַּד כָּל דְּבִישׁ :

 רש''י   יעשה זאת . שומר שבת וגו' :

(ג) וְאַל-יֹאמַ֣ר בֶּן-הַנֵּכָ֗ר הַנִּלְוָ֤ה אֶל-יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר הַבְדֵּ֧ל יַבְדִּילַ֛נִי יְהוָ֖ה מֵעַ֣ל עַמּ֑וֹ וְאַל-יֹאמַר֙ הַסָּרִ֔יס הֵ֥ן אֲנִ֖י עֵ֥ץ יָבֵֽשׁ: וְלָא יֵימַר בַּר עַמְמִין דְּמִתּוֹסַף עַל עַמָּא דַיְיָ לְמֵימָר אַפְרָשָׁא יִפְרְשִׁנַנִי יְיָ מֵעַל עַמֵּהּ וְלָא יֵימַר סָרִיסָא הָא אֲנָא חֲשִׁיב כְּאָע יָבֵישׁ :

 רש''י   הבדל יבדילני ה' מעל עמו . למה אתגייר הלא הקב''ה יבדילני מעל עמו כשישלם שכרם : ואל יאמר הסריס . למה איטיב דרכי ומעללי הן אני כעץ יבש מאין זכרון :

(ד) כִּי-כֹ֣ה | אָמַ֣ר יְהוָ֗ה לַסָּֽרִיסִים֙ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְרוּ֙ אֶת-שַׁבְּתוֹתַ֔י וּבָֽחֲר֖וּ בַּאֲשֶׁ֣ר חָפָ֑צְתִּי וּמַחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי: אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ לְסָרִיסַיָּא דְיִטְרוּן יַת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִילִי וּמִתְרָעָן בִּדְצָבֵנָא וּמְתַקְּפִין בִּקְיָמִי :

 רש''י   ומחזיקים . אוחזים :

(ה) וְנָתַתִּ֨י לָהֶ֜ם בְּבֵיתִ֤י וּבְחֽוֹמֹתַי֙ יָ֣ד וָשֵׁ֔ם ט֖וֹב מִבָּנִ֣ים וּמִבָּנ֑וֹת שֵׁ֤ם עוֹלָם֙ אֶתֶּן-ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א יִכָּרֵֽת: (ס) וְאֶתֵּן לְהוֹן בְּבֵית מַקְדְּשֵׁי וּבַאֲרַע בֵּית שְׁכִנְתִּי אֲתַר וְשׁוּם דְּטָב מִבְּנֵין וּמִבְּנָן שׁוּם עֲלָם אֶתֵּן לְהוֹן דְּלָא יִפְסוֹק : (ו) וּבְנֵ֣י הַנֵּכָ֗ר הַנִּלְוִ֤ים עַל-יְהוָה֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּֽלְאַהֲבָה֙ אֶת-שֵׁ֣ם יְהוָ֔ה לִהְי֥וֹת ל֖וֹ לַעֲבָדִ֑ים כָּל-שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וּמַחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי: וּבְנֵי עַמְמַיָּא דְמִתּוֹסְפִין עַל עַמֵּהּ דַייָ לְשַׁמָּשׁוֹתֵהּ וּלְמִרְחַם יָת שְׁמָא דַיְיָ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעָבְדִין כָּל דְיִטַּר שַׁבְּתָא לְאַחֲלוּתֵהּ וּמַתְקְפִין בִּקְיָמִי :

---

כתובים - תהילים - פרק קח

(יג) הָֽבָה-לָּ֣נוּ עֶזְרָ֣ת מִצָּ֑ר וְ֝שָׁ֗וְא תְּשׁוּעַ֥ת אָדָֽם: הַב לָן סַעֲדָא מִן מְעִיקָא דְמַגָּן פּוּרְקָנָא דְבַר נָשָׁא : (יד) בֵּֽאלֹהִ֥ים נַעֲשֶׂה-חָ֑יִל וְ֝ה֗וּא יָב֥וּס צָרֵֽינוּ: בֵּאלָהָא נַעְבֵּיד חֵילָא וְהוּא יְדוֹשֵׁשׁ מְעִיקָנָא : קט (א) לַ֭מְנַצֵּחַ לְדָוִ֣ד מִזְמ֑וֹר אֱלֹהֵ֥י תְ֝הִלָּתִ֗י אַֽל-תֶּחֱרַֽשׁ: לְשַׁבָּחָא עַל יַד דָּוִד תּוּשְׁבְּחָא אֱלֹהִים שְׁבָחַתִי לָא תִשְׁתּוֹק :

 רש''י   אלהי תהלתי אל תחרש . על כל ישראל נאמר :

(ב) כִּ֤י פִ֪י רָשָׁ֡ע וּֽפִי-מִ֭רְמָה עָלַ֣י פָּתָ֑חוּ דִּבְּר֥וּ אִ֝תִּ֗י לְשׁ֣וֹן שָֽׁקֶר: אֲרוּם פּוּמָא דְרַשִׁיעָא וּפוּמָא דְנִכְלָא עֲלַי פָּתְחִין מַלִילוּ עִמִּי לִישָׁן דִשְׁקָר :

 רש''י   כי פי רשע . עשו :

(ג) וְדִבְרֵ֣י שִׂנְאָ֣ה סְבָב֑וּנִי וַיִּֽלָּחֲמ֥וּנִי חִנָּֽם: וּמְמַלְלֵי סָנוּתָא חֲזַרוּ יָתִי וְאַגִיחוּ עִמִּי מַגָּן :

---

משנה בכורות פרק ח

א. יֵשׁ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְכוֹר לַנַּחֲלָה, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, יֵשׁ שֶׁאֵינוֹ בְכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן, הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת, וְהַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצוּרַת הָאָדָם. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, וְשָׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ, הַבָּא אַחֲרֵיהֶן, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן. מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, עוֹדָהּ שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, עוֹדָהּ נָכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה, מִשֶּׁבָּאת לְיִשְׁרָאֵל יָלְדָה, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹא יָלְדָה, נִתְגַּיְּרָה מְעֻבֶּרֶת, נִשְׁתַּחְרְרָה מְעֻבֶּרֶת, יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת, הִיא וּלְוִיָּה, הִיא וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת וְיָלְדָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, אוֹ בֶן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְכוֹר לַנַּחֲלָה. אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא דָם, מָלֵא מַיִם, מָלֵא גְנִינִים, הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, הַבָּא אַחֲרֵיהֶן, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן:

 ברטנורה   (א) יש בכור לנחלה. ליטול פי שנים: ואינו בכור לכהן. לתת לכהן פדיונו חמשת סלעים: הבא אחר הנפלים. כגון שהיו תאומים, אחד מהם נפל שלא כלו לו חדשיו ואחד כלו לו חדשיו, והנפל שלא כלו לו חדשיו יצא ראשו חי והחזירו, וקדמו אחיו ויצא, זה האחרון בכור לנחלה. דראשון לא הפסידו ואע''ג דיציאת הראשון חשיבה לידה מעליא. וטעמא, משום דכתיב ראשית אונו, מי שלב אביו דוה עליו אם מת, יצא נפל (שהוציא ראשו) ראשון דלאו בר קיימא, [הוא] דאין לבו דוה עליו. אבל לענין פטר רחם, פטור האי ולד [אחרון], דבפטר רחם תלה רחמנא, והרי הראשון פטר את הרחם: ובן תשעה מת שיצא ראשו. והחזירו, ויצא אחיו, הוי בכור לנחלה. דהא ראשון לא חשיב, דאין לבו דוה עליו, ולענין כהן (לאו) פטר רחם הוא. אבל יצא ראשו בן תשעה חי ואחר כך החזירו ומת, בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו: וכן המפלת בהמה. כו'. למפטר מנחלה לא חשיבי, דאין הלב דוה עליהם. אבל פטר רחם מיהא הוי: וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם. לא חשיב פטר רחם, והבא אחריו הוי בכור לכהן. והלכה כחכמים: סנדל. חתיכת בשר עשויה כדמות סנדל, ואין לה צורת אברים, ורגילה לבוא עם ולד. ולשון סנדל יש מפרשים שנאוי ודל: או שליא. דאין שליא בלא ולד אלא שנימוח, ומיהו פטר רחם הוי: ושפיר מרוקם. חתיכה של בשר שמרוקם בה צורת העובר. ועל שם שעשויה כשפופרת של ביצה, קרויה שפיר: והיוצא מחותך. שנחתך אבר אבר ובדרך זה יצא כולו. אבל ראש מחותך, לא פטר אם קדם אחיו ויצא קודם יציאת רוב אברי המחותך, והוי נמי בכור לכהן: שכבר ילדה. דלענין נחלה דאב כתיב ראשית אונו, ולענין כהן תלה רחמנא בפטר רחם: עודה שפחה. אפילו עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחררה עכשיו. או נכרית ונתגיירה ומשבאת ליד ישראל ילדה, נמי הוי בכור לנחלה, שהרי לא היו לזה בנים: ר' יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן. דבנים הנולדים בנכריותה לא פטרי. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי: נתגיירה מעוברת. ובעלה עמה וילדה, הרי אותו ולד בכור לכהן, דפטר רחם הוא בישראל. ולא לנחלה, דכיון דהורתו שלא בקדושה לאו בר נחלה הוא, דזרע נכרי רחמנא אפקריה, דכתיב (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם: ילדה היא וכוהנת. בת ישראל מבכרת (שילדה עם כוהנת מבכרת), ואין ידוע אי זה ולד של ישראל: או היא ולויה. דלויה נמי בנה פטור מחמש סלעים. כדאמרן בפרק קמא: או היא ואשה שכבר ילדה. ואין ידוע איזה בנה: בכור לכהן. ובעלה של מבכרת חייב חמש סלעים לכהן, דהא בן זכר יש לו כל היכא דאיתיה: ולא לנחלה. דהא לא ידע בריה דמאן הוא: וכן מי שלא שהתה. וכו'. הוא בכור לכהן, והוא יפדה את עצמו. ולא לנחלה, דהא לא ידע מאן ירית. ואפילו כפשוט לא ירית, דהאי מדחי ליה לגבי האי והאי מדחי ליה לגבי האי. ומתניתין דקתני ולא לנחלה, על הבא אחריו קאמר, שהבא אחריו אינו בכור לנחלה, דשמא זה הספק בן האחרון הוא: מלא גנינים. מלא גוונים הרבה. פירוש אחר, תולעים. שהשפיר עשוי כולו חתיכות קטנות דקות דומות לתולעים: דגים וחגבים לאו ולד נינהו, דלא נאמרה בהן יצירה כאדם: יום ארבעים. משנתעברה. מיא בעלמא נינהו ואין כאן ולד, עד למחרת יום ארבעים, דארבעים יום הוי יצירת הולד:

ב. יוֹצֵא דֹפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו, שְׁנֵיהֶם אֵינָן בְּכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן לַנַּחֲלָה, וְהַשֵּׁנִי לְחָמֵשׁ סְלָעִים:

 ברטנורה   (ב) יוצא דופן והבא אחריו. דרך רחם. כגון שקרעו אשה שתאומים בבטנה, ולאחר שהוציאו הראשון דרך דופן, יצא השני דרך רחם. אבל להוציא ולד מן האשה דרך דופן ושתתרפא האשה ותחזור ותתעבר ותלד, כתב רמב''ם דאי אפשר: שניהם אינן בכור. ראשון לא הוי בכור לנחלה, וילדו לו בעינן ושני נמי לא, ראשית אונו בעינן. ובכור לכהן ראשון לא הוי, דפטר רחם בעינן. ושני נמי לא הוי בכור לכהן, דבכור לרחם ואינו בכור לולדות כגון זה שהיה ולד קודם לכן, אינו בכור: ר' שמעון אומר הראשון לנחלה. סבר, וילדו, אף יוצא דופן במשמע: והשני לחמש סלעים. סבר, בכור לרחם אע''פ שאינו בכור לולדות הוי בכור, ואין הלכה כרבי שמעון:

ג. מִי שֶׁלֹּא בִכְּרָה אִשְׁתּוֹ וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּמִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתָנוּ. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

 ברטנורה   (ג) וילדה שני זכרים נותן חמש סלעים. דאחד מהן בכור: האב פטור. דמצי למימר הבכור מת. וכשמת הבן קודם שלשים אינו חייב בפדיון. ועכשיו שהדבר ספק שמא הבכור מת ופטור, שמא זה הנשאר הוא הבכור וחייב, הוי הכהן מוציא מחברו, והמוציא מחברו עליו הראיה. והוא הדין שהבן הנשאר פטור מלפדות את עצמו כשיהיה גדול: מת האב. לאחר שלשים: ואם לאו פטורים. דסבר ר' מאיר, האחין שחלקו בנכסי אביהן דין לקוחות יש להן, לפי שאין ברירה לכל אחד על ירושתו, אלא הרי הן כאילו קנו זה מזה כל אחד חלקו, ואלו החמש סלעים היה חוב על אביהן כמלוה על פה ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, הלכך אם חלקו עד שלא נתנו פטורים: ר' יהודה אומר נתחייבו הנכסים. קסבר, האחים שחלקו יורשים הן, דיש ברירה לומר כל אחד זכה בחלקו, ומלוה על פה גובה מן היורשים. והלכה כר' יהודה: זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. דאמר ליה הנקבה יצאה ראשונה, והמוציא מחברו עליו הראיה:

ד. שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן, יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתַן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָם. זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים. נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּמִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתְנוּ וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

 ברטנורה   (ד) שתי נשים. של איש אחד. וילדו שני זכרים במחבוא, שנתערבו: אם לכהן אחד נתן. פדיון שניהם, יחזיר לו הכהן חמש סלעים, הואיל ומת בתוך שלשים ואיגלאי מלתא דנפל הוא ושלא כדין שקל: אין יכול להוציא מידם. דכל חד וחד מדחי ליה ואומר הריני מחזיק בם בשביל פדיון החי: או שני זכרים ונקבה. ילדו הנשים שלו במחבואה: נותן חמש סלעים לכהן. דממה נפשך חד הוי בכור, אם האחת ילדה שני זכרים האחד בכור, ואם האחת ילדה זכר ונקבה נמצא שחברתה ילדה זכר לבדו והוא בכור, ואותו שעם הנקבה פטור, שמא נקבה יצאה ראשון: אין לכהן כלום. דאיכא למימר הנקבות יצאו תחלה ואין כאן בכור: האב פטור. דמצי למימר בן המבכרת מת: נתנו עד שלא חלקו. וכו'. כדפרישנא לעיל. והלכה כר' יהודה: זכר ונקבה. יש לומר אותה שלא בכרה ילדה הנקבה ואין כאן בכור:

ה. שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ, יַחֲזִיר לָהֶן חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתְנוּ, אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם. זָכָר וּנְקֵבָה, הָאָבוֹת פְּטוּרִין, וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:

 ברטנורה   (ה) מת אחד. מן הולדות: יחזיר להם חמש סלעים. ויחלוקו שני האבות. והני מילי כשכתב אחד מהן הרשאה לחברו, אבל אם לא כתב אחד מהן הרשאה לחברו, כי אזיל חד מנייהו לגבי כהן דחי ליה לומר בנך החי וכי אזיל אידך דחי ליה לומר בנך החי: זכר ונקבה האבות פטורים. דכל חד וחד אמר ליה לכהן הנקבה שלי היא: והבן חייב לפדות את עצמו. דמכל מקום בכור הוא: שתי נקבות וזכר. יש לומר האחת ילדה נקבה והאחרת זכר ונקבה והנקבה יצאה תחלה, הלכך אין כאן לכהן כלום. וכן שני זכרים ושתי נקבות:

ו. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה שֶׁלֹּא בִכְּרָה אִשְׁתּוֹ, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן, יַחֲזִיר (לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים). לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן, יִתֵּן. מֵת בְּיוֹם שְׁלשִׁים, כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם נָתַן, לֹא יִטּוֹל. וְאִם לֹא נָתַן, לֹא יִתֵּן. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה. לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד (שֶׁיָּבִיא רְאָיָה) שֶׁלֹּא נִפְדָּה. הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת, הוּא קוֹדֵם אֶת בְּנוֹ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו:

 ברטנורה   (ו) אחת בכרה ואחת שלא בכרה. וכו': אין כאן לכהן כלום. דיש לומר המבכרת ילדה הנקבה: מת הבן בתוך שלשים יום. אבכורות ודאין דעלמא קאי: יחזיר. דנפל הוה. ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים יום: מת ביום שלשים כיום שלפניו. ואע''פ שנתן לו יחזיר. דגמרינן חודש חודש ממדבר, כתיב הכא (במדבר יח) ופדוייו מבן חודש תפדה, וכתיב במדבר (שם ג) פקוד כל בכור זכר מבן חודש ומעלה, דמשמע לאחר שלשים: ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול. מספקא ליה לר' עקיבא מדאצטריך למכתב ומעלה גבי ערכין, ולא גמרינן ממדבר, הוו להו שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדים הלכך אם נתן לא יטול. ואם לא נתן לא יתן, דהמוציא מחברו עליו הראיה. והלכה כחכמים: בחזקת שלא נפדה. דלא עביד אינש דפריק תוך שלשים: לאחר שלשים בחזקת שנפדה. דכהן [הוי מוציא מחברו והורע כחו]: הוא קודם לבנו. הכל מודים כל היכא דלית ליה אלא חמש סלעים הוא קודם את בנו, דמצוה דידיה עדיף. כי פליגי, דאיכא חמש סלעים ממשעבדי וחמש בני חורי. ר' יהודה סבר, מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וחמש סלעים דידיה דאיחייב בהו אבוה אזיל כהן וטריף ממשעבדי, שהרי שעבודו של כהן קדים. והיינו דקאמר שמצותו על אביו, כלומר, שמאביו נשתעבדו הנכסים ובהני חמש בני חורי פריק לבריה מיד, דאי יהיב בני חורי משום פדיון דידיה, תו לא מיפריק בנו, דשמא שעבוד הלקוחות קודם ללידת בנו. ורבנן סברי, מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, ואי יהיב בני חורי בשביל בנו תו לא מיפריק איהו, דכהן לא מצי טריף מלקוחות, הלכך מצוה דידה עדיף. והלכה כחכמים:

ז. חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן, בְּמָנֶה צוֹרִי. שְׁלשִׁים שֶׁל עֶבֶד, וַחֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה, וּמֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע, כֻּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ, בְּמָנֶה צוֹרִי. וְכֻלָּן נִפְדִּין בְּכֶסֶף, וּבִשְׁוֵה כֶסֶף, חוּץ מִן הַשְּׁקָלִים:

 ברטנורה   (ז) חמש סלעים של בן. הסלע האמור במשנה הוא השקל האמור בתורה בכל מקום. ופעמים נקרא בתורה כסף, חמשים כסף, מאה כסף. והוא היה בימי משה משקל שלש מאות ועשרים גרגירי שעורה. ובבית שני הוסיפו עליו והעלוהו למשקל שלש מאות ושמונים וארבע דשעורה. וכן מונים היום לחמש סלעים של בן, ונמצאו חמש סלעים משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורות בינוניות של כסף מזוקק: במנה צורי. היוצא במדינת צור. וכל כסף של תורה כגון חמשת סלעים של בן, שלשים של עבד, וחמשים של אונס ומפתה, ומאה של מוציא שם רע, כולם במנה צורי שהוא כסף מזוקק. וכל כסף שהוא מדבריהם כגון הקנסות וכתובת אשה לדברי רמב''ם כולם כסף מדינה, שאחד משמונה חלקים שבהם כסף ושבעה חלקים נחושת. אבל רבותי הורו שכתובת בתולה יש לה דין כסף של תורה, שכן כתיב כמוהר הבתולות, ומאתן זוז הן של כסף נקי. ומשקל כל זוזי תשעים ושש שעורות: וכולן נפדין. הכי קאמר, וכל הנפדים נפדין בכסף ובשוה כסף: חוץ מן השקלים. בין כל הנפדין כגון בכור אדם והקדשות, נפדין בין בכסף בין בשוה כסף, חוץ מן השקלים, שהבא לשקול מחצית השקל צריך שיתן אותו מכסף נקי מטבע מצוייר, ולא שוה כסף. ומעשר שני נמי אין נפדה אלא במטבע של כסף שיש עליו צורה: ולא בשוה כסף. דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך, כסף שיש עליו צורה:

ח. אֵין פּוֹדִין לֹא בַעֲבָדִים, וְלֹא בִשְׁטָרוֹת, וְלֹא בְקַרְקָעוֹת, וְלֹא בְהֶקְדֵּשׁוֹת. כָּתַב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, חַיָּב לִתֵּן לוֹ וּבְנוֹ אֵינוֹ פָדוּי, לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה, רַשַּׁאי. הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן בְּנוֹ וְאָבַד, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח), ''יִהְיֶה לָּךְ'' וּ''פָדֹה תִפְדֶּה'':

 ברטנורה   (ח) אין פודין. בכור אדם: לא בעבדים. אע''ג דאמרן לעיל בכסף ובשוה כסף, אין פודין לא בעבדים: ולא בשטרות. שאם יש לו שטר על חבירו בחמש סלעים ונתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו, אין בנו פדוי: ולא בהקדשות. כלומר, ולא ההקדשות נמי, אין פודין אותן לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות: כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים. משום פדיון בנו: חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. דבר תורה בנו פדוי לכשיתן. ומה טעם אמרו יתן ובנו אינו פדוי, גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות: לפיכך. דאמרינן שחייב ליתן לו חמש סלעים אחרים לפדיון בנו: אם רצה הכהן להחזירם וליתנם לו במתנה רשאי. אבל תקנה אחרת ליכא. ואע''פ שהכהן רשאי להחזיר וליתן החמש סלעים במתנה לאבי הבכור, אם דעת אבי הבן סומכת בודאי שיחזיר לו הכהן החמש סלעים אין הבן פדוי בין החזיר הכהן בין לא החזיר. כך נראה מן הגמרא: שנאמר יהיה לך ופדה תפדה. כשיהיה לך הפדיון אז בנו פדוי, והאי קרא לאהרן נאמר:

ט. הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם. וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק. וְלֹא הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, וְלֹא הַבָּנוֹת בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, וְלֹא הַיָּבָם. וְכֻלָּן אֵין נוֹטְלִין בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק:

 ברטנורה   (ט) ולא בנכסי האם. נכסי מלוג של האם, דכתיב (דברים כא) כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה, משמע דאדידיה קאי, כלומר בנכסיו משפט הבכורה, ולא בנכסי אשתו: ואינו נוטל פי שנים בשבח. אם השביחו הנכסים לאחר מיתת האב קודם שחלקו, אין הבכור נוטל פי שנים בשבח, אלא שמין את הנכסים מה הן שוין בשעת מיתת אביהן, והבכור נוטל פי שנים בהן בלבד שנאמר (שם) בכל אשר ימצא לו, לאב בשעת מיתה: בראוי. בנכסים שלא היה אביהן מוחזק בשעת מיתתו אבל ראויין היו ליפול לו בירושה ונפלו להן לאחר זמן, אין הבכור נוטל בהן פי שנים: ולא האשה בכתובתה. בשבח שהשביחו. אם אין שוין הנכסים בשעת מיתת בעלה כדי שיעור כתובתה ואחר כך השביחו, אינה נוטלת כתובתה אלא כמה שהיו שוין. ואע''ג דבעלמא בעל חוב גובה השבח, מקולי כתובה שנו כאן. וכן אינה נוטלת בראוי כבמוחזק: ולא הבנות. נוטלות מזונות לאחר מיתת אביהן בתנאי כתובה ובנן נוקבין די יהווין ליכי מנאי יהוויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסאי, לא מן השבח שהשביחו הנכסים ולא מן הראוי לבוא לאחר מיתה. כיון דמזונות הבנות מתנאי כתובה הן, ככתובה דמו: ולא היבם. הנוטל חלק המת שיבם אשתו, אינו נוטל חלק אחיו לא מן השבח ולא מן הראוי לבוא. מאי טעמא, דבכור קרייה רחמנא (דברים כה) והיה הבכור אשר תלד, כבכור, מה בכור אינו נוטל בשבח ולא בראוי לבוא, אף יבם אינו נוטל לא בשבח ולא בראוי לבוא: וכולן אין נוטלין בשבח. הדר תנא ליה, לאתויי שבחא דממילא, כגון תבואה שהיתה שחת כשמת אביו ועכשיו נעשו שבולים, או תמרים סמדר ונעשו עכשיו תמרים גדולים. דאי מרישא, הוה אמינא כי אין בכור נוטל פי שנים בשבח הני מילי בשבח שטרח בו אחיו כגון זיבול שדות וקשקוש ועידור: ולא בראוי כבמוחזק. לאתויי אם היה אבי אביהם חי בשעת מיתת אביהם והיו נכסים ראויים ליפול להם כשימות, אע''ג דודאי עתידים ליפול להם ואפילו יש לו בן אחר יטלו אלו חלק אביהן, וסלקא דעתך אמינא דכמוחזק דמי, קמשמע לן. דאי מרישא הוה אמינא ראוי דקתני רישא שאין הבכור נוטל בו, כגון שנפלו להן נכסי אחי אביהן שלא היו לו בנים בשעת מיתת אביהן, ואין ראויין אלא מספק דשמא לא יהיה לו זרע:

י. אֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל, הַבְּכוֹרָה, וְהַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהַמְיַבֵּם אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וְהַמַּתָּנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַתָּנָה כְּמֶכֶר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כֻּלָּן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, יַחֲזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה וִינַכֶּה לָהֶם מִן הַדָּמִים:

 ברטנורה   (י) הבכורה. אינה חוזרת ביובל דכתיב (שם כא) פי שנים, מקיש שני חלקיו זה לזה, מה חלק פשיטותו אינה חוזרת ביובל דירושה היא כדכתיב (שם) והיה ביום הנחילו את בניו, אף חלק בכורתו ירושה: והיורש את אשתו. דהאי תנא סבר דאורייתא היא, לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה (במדבר כז), מכאן שהבעל יורש את אשתו: והמיבם את אשת אחיו. ונטל חלק אחיו, ירושה גמורה היא ואינו מחזיר לשאר אחיו ביובל. דבכור קרייה רחמנא, והיה הבכור, והבכורה אינה חוזרת ביובל כדילפינן: והמתנה כדברי ר' מאיר. דמכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל, ירושה ומתנה לא: וחכמים אומרים מתנה כמכר. דכתיב (ויקרא כה) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, וקרא יתירא הוא, דהא כבר נאמר (שם) ושבתם איש אל אחוזתו, אלא לרבות את המתנה הוא דאתא: ר' אליעזר אומר כולן חוזרין ביובל. סבר לה כרבנן דאמרי, תשובו, לרבות את המתנה, והני כולהו מתנה נינהו. בכור, לתת לו פי שנים, מתנה קרייה רחמנא. והיורש את אשתו, ירושת הבעל דרבנן. והמיבם את אשת אחיו, בכור קרייה רחמנא. מה בכורה חוזרת, אף יבם חוזר: היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה. ר' יוחנן בן ברוקה סבירא ליה ירושת הבעל את אשתו דאורייתא היא, והכא במאי עסקינן כגון שהורישתו אשתו בית הקברות. ומשום פגם משפחה אמור רבנן לשקול דמי וליהדר הקברות לבני משפחה: וינכה להם מן הדמים. דמי קבר אשתו. דהוא מיהת חייב בקבורתה. והלכה כחכמים דמתנה כמכר. וכר' יוחנן בן ברוקה דבעל שהורישתו אשתו בית הקברות שקיל דמי ומיהדר בית הקברות לבני משפחה, ומנכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו:

---

גמרא בכורות דף מט ע''א

בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה אִתְּמַר הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלשִים יוֹם רַב אָמַר בְּנוֹ פָּדוּי וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵין בְּנוֹ פָּדוּי דְּכוּלֵי עָלְמָא מֵעַכְשָׁיו אֵין בְּנוֹ פָּדוּי לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם וְאִיתְנְהוּ לְמָעוֹת וַדַּאי בְּנוֹ פָּדוּי כִּי פְּלִיגֵי לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם וְנִתְעַכְּלוּ הַמָּעוֹת. רַב אָמַר בְּנוֹ פָּדוּי מִידִי דַּהֲוָה אַקִּדּוּשֵׁי אִשָּׁה הָתָם לָאו עַל אַף גַּב דְּנִתְעַכְּלוּ הַמָּעוֹת הֲווֹ קִדּוּשֵׁי הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ הָתָם בְּיָדוֹ לְקַדְּשָׁהּ מֵעַכְשָׁיו הָכָא אֵין בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתוֹ מֵעַכְשָׁיו וְאַף עַל גַּב דִּקְיָמָא לָן דְּכָל הֵיכָא דִּפְלִיגֵי רַב וּשְׁמוּאֵל הִלְכְתָא כְּרַב בְּאִסּוּרֵי וְכִשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי הָכָא הִלְכְתָא כַּוָּתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. תְּנַן מֵת בְּתוֹךְ שְׁלשִים יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לְכֹהֵן יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים טַעֲמָא דְּמֵת הָא לֹא מֵת בְּנוֹ פָּדוּי הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן דְּאִיתְנְהוּ לְמָעוֹת. תָּא שְׁמַע בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁנִּפְדָּה הָתָם נָמֵי דְּאִיתְנְהוּ לְמָעוֹת בְּעֵינַיְהוּ. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּהּ דְּרַב יְהוּדָה הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלשִים יוֹם בְּנוֹ פָּדוּי אָמַר לֵהּ שְׁמוּאֵל אָמַר אֵין בְּנוֹ פָּדוּי וְאַתְּ אָמַרְתָּ בְּנוֹ פָּדוּי וְאַף עַל גַּב דְּקַיְמָא לָן כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי וְכִשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי הָכָא הִלְכְתָא כַּוָּתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת הוּא קדֶם לִבְנוֹ וכו'. תָּנוּ רַבָּנָן מִי הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת הוּא קדֶם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנוֹ קוֹדְמוֹ שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּלִכָּא אֶלָּא חָמֵשׁ סְלָעִים הוּא קדֶם לִבְנוֹ מַאי טַעֲמָא דְּמִצְוָה דִּידֵהּ עָדִיף כִּי פְּלִיגֵי הֵיכָא דְּאִיכָּא חָמֵשׁ מְשֻׁעְבָּדוֹת וְחָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר מִלְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דַּמְיָא וְדִידֵהּ אָזִיל וְטָרִיף מִמְּשַׁעְבְּדֵי וּבְהָנֵי חָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין פָּרִיק לֵהּ לִבְרֵהּ. וְרַבָּנָן סַבְרֵי מִלְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דַּמְיָא הִילְכָּךְ מִצְוָה דִּידֵהּ עָדִיף:

 רש''י  אקדושי אשה. שאם אמר הרי את מקודשת מכאן ועד ל' יום מקודשת אע''ג שנתעכלו המעות: ת''ש. ממתניתין דקתני מת האב בתוך ל' בחזקת שלא נפדה עד שיאמרו כו' מכלל שאם אמרו שפדאו פדוי וקשיא לשמואל: ככתובה בשטר דמי. ונמצא שטר הכהן שהוא מן התורה קודם לשטר החוב שביד אחרים ולכן פודה א''ע תחלה בשטר שביד הכהן והכהן טורף בו החוב שביד אחרים ואח''כ פודה את בנו ממעות שבעין:

---

זוהר ויקרא דף ט''ו ע''א

תָּאנָא בְּשַׁעֲתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח בְּעָלְמָא וְחָמָא דְּמִתְכַשְּׁרָן עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא לְתַתָּא אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בִּזְעֵיר אַנְפִּין וּמִסְתַּכְּלָן כָּל אִנּוּן אַנְפִּין בְּאַנְפִּין סְתִימִין וּמִתְבָּרְכָן כֻּלְּהוּ מַאי טַעֲמָא מִתְבָּרְכָא מִשּׁוּם דְּמִסְתַּכְּלָן אִלֵּין בְּאִלֵּין בְּאֹרַח מֵישָׁר דְּלָא סְטָאָן לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ וּמִתְבָּרְכָן כֻּלְּהוּ וּמְשַׁקְיָן דָּא לְדָא עַד דְּאִתְבָּרְכָן כֻּלְּהוּ עָלְמַיָּא וּמִשְׁתַּכְּחֵי כֻּלְּהוּ עָלְמִין כְּחַד וּכְדֵין אִתְקְרֵי יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וְכַד חוֹבֵי עָלְמָא סַגִּיאוּ אַסְתִּים עַתִּיקָא קַדִּישָׁא וְלָא מַשְׁגִּיחִין אַנְפִּין בְּאַנְפִּין וּכְדֵין דִּינִין מִתְעָרֵי בְּעָלְמָא וְכָרְסְוָן רְמִיוּ וְעַתִּיק יוֹמִין אִסְתִּים וְלָא אִתְגַּלְיָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב חָזֵה הֲוֵיתָ עַד דִּי כָּרְסְוָן רְמִיוּ וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִיב עַד דִּי כָּרְסְוָן רְמִיוּ דְּאִנּוּן כִּתְרִין עִלָּאִין דִּמְשַׁקְיָן לְכֻלְּהוּ אָחֳרָנִין לְאוֹקוּמֵי בְּקִיּוּמַיְהוּ וּמָאן אִנּוּן אֲבָהָן וְעַתִּיק יוֹמִין יָתֵיב וְלָא אִתְגַּלְיָן וּכְדֵין מְהַפְּכִין חַיָּבֵי עָלְמָא רַחֲמֵי לְדִינָא. תָּאנָא מִסִטְרָא דְּאִימָּא נָפְקִין גָּרְדִינִין נִימוּסִין קְלִפִּין וַאֲחָדִין בְּקוֹלָפוֹי דִּגְבוּרָה שָׁלְטִין עַל רַחֲמֵי כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר הַנּוֹעָדִים עַל יְיָ. עַל יְיָ מַמָּשׁ וּכְדֵין אִשְׁתַּכָּחוּ עָלְמִין חֲסֵרִין (ס''א קְטִירִין) דְּלָא שְׁלֵמִין וּקְטָטוּתָא אִתְעַר בְּכֻלְּהוּ וְכַד בְּנֵי עָלְמָא מַכְשִׁירָן עוֹבָדֵיהוֹן לְתַתָּא מִתְבַּסְמָן דִּינִין וּמִתְעַבְּרָן וּמִתְעָרֵי רַחֲמֵי וְשָׁלְטָן עַל הַהוּא בִּישָׁא דְּאִתְעַר מִן דִּינָא קַשְׁיָא וְכַד מִתְעֲרָן רַחֲמֵי חֶדְוָה וְנִחוּמִין מִשְׁתַּכְּחִין מִשּׁוּם דְּשַׁלִּיטִין עַל הַהוּא בִּישָׁא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיִּנָחֶם יְיָ עַל הָרָעָה. וַיִּנָּחֶם מִשּׁוּם (דְּשָׁלְטָא עַל הָרָעָה) דְּאִתְכַּפְיָא דִּינָא קַשְׁיָא וְשָׁלְטִין רַחֲמֵי. תָּאנָא בְּשַׁעֲתָא דְּמִתְבַּסְמָן דִּינִין וְשָׁלְטִין רַחֲמֵי כָּל כִּתְרָא וְכִתְרָא תָּב בְּקִיּוּמֵהּ וּמִתְבָּרְכָאן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא וְכַד תַּיְבִין כָּל חַד וְחַד לְאַתְרֵהּ וּמִתְבָּרְכָאן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא וּמִתְבַּסְמָא אִימָּא בְּקַלְדִיטֵי גַּלִּיפִין וּתְיָבִין לְסִטְרָהָא כְּדֵין אִקְרֵי תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה וְאִתְכַּפַּר עָלְמָא דְּהָא אִימָּא בְּחֶדְוָתָא שְׁלֵימָתָא יָתְבָא דִּכְתִיב (תהלים קיג) אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. וּכְדֵין אִתְקְרֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, דִּכְתִיב בֵּהּ (ויקרא טז) לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכָֹּל חַטֹּאתֵיכֶם וּמִתְפַּתְּחִין חַמְשִׁין תַּרְעֵי דְּסִטְרִין גְּלִיפִין.

 תרגום הזוהר  וְלָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ בָּעוֹלָם וְרוֹאֶה מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם לְמַטָּה שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים, מִתְגַלֶּה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, שֶׁהוּא כֶּתֶר, בְּז''א, שֶׁהוּא ת''ת, וּמִסְתַּכְּלִים כָּל אֵלּוּ הַפָּנִים דְּז''א, בַּפָּנִים הַסְּתוּמִים דְּעַתִּיקָא, וּמִתְבָּרְכִים כֻּלָּם. מַהוּ הַטַּעַם מִתְבָּרְכִים, הוּא מִשּׁוּם שֶׁמִּסְתַּכְּלִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, דְּהַיְנוּ בִּבְחִינַת קָו אֶמְצָעִי, שֶׁאֵינוֹ נוֹטֶה לְיָמִין וְלֹא לִשְׂמֹאל. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ. שֶׁפְּנֵיהֶם דְּעַתִּיקָא וְז''א מִסְתַּכְּלִים אֵלּוּ בָּאֵלּוּ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, דְּהַיְנוּ בִּבְחִינַת קָו אֶמְצָעִי. וְאָז מִתְבָּרְכִים כֻּלָּם, וּמַשְׁקִים זֶה לָזֶה עַד שֶׁמִּתְבָּרְכִים כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְנִמְצָאִים כָּל הָעוֹלָמוֹת כְּאֶחָד, וְאָז נִקְרָא ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וּכְשֶׁעֲוֹנוֹת הָעוֹלָם מִתְרַבִּים, נִסְתָּם עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְאֵינָם מִסְתַכְּלִים פָּנִים בְּפָּנִים, וְאָז דִּין מִתְעוֹרְרִים בָּעוֹלָם וְהַכִּסָּאוֹת הֻטְּלוּ, וְעַתִּיק יוֹמִין, שֶׁהוּא כֶּתֶר, נִסְתָּם וְלֹא נִתְגַלֶּה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר חַזֵהּ הֲוִית עַד דִּי כַּרְסְוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִיב. ''עַד דֵּי כָּרְסְוָן רְמִיוּ'', פֵּרוּשׁוֹ, אֵלּוּ הַכְּתָרִים עֶלְיוֹנִים הַמַּשְׁקִים כָּל הָאֲחֵרִים לְהַעֲמִידָם בְּקִיּוּמָם. וּמִי הֵם, הֵם הָאָבוֹת, שֶׁהֵם חג''ת דְּז''א. וְעַתִּיק יוֹמִין יָתִיב, הַיְנוּ שֶׁלֹּא נִתְגַלֶּה, וְעַל כֵּן מְכוּנֶה יוֹשֵׁב, כִּי הַיּוֹשֵׁב מְמַעֵט קוֹמָתוֹ. וְאָז מְהַפְּכִים רִשְׁעֵי עוֹלָם אֶת הָרַחֲמִים לְדִין. לָמַדְנוּ, מִצַד אִימָא יוֹצְאִים קְלִיפּוֹת חוֹקְרֵי דִּין וָחוֹק, וְנֶאֱחָזִים בַּחֲקִיקוּתֵיהּ שֶׁל הַגְּבוּרָה דְּהַיְנוּ בְּקָו שְׂמֹאל שֶׁהוּא דִּין, וְשׁוֹלְטִים עַל הָרַחֲמִים. כְּדִכְתִיב, הַנּוֹעָדִים עַל ה', עַל ה' מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ בִּינָה שֶׁהִיא עַל ז''א שֶׁנִּקְרָא הַוָּיָה. וְאָז נִמְצָאִים הָעוֹלָמוֹת חֲסֵרִים, שֶׁאֵינָם שְׁלֵמִים, וּמַחֲלוֹקֶת מִתְעוֹרֶרֶת בְּכֻלָּם. וּכְשֶׁבְּנֵי הָעוֹלָם מֵטִיבִים מַעֲשֵׂיהֶם לְמַטָּה, מִתְבַּשְׂמִים הַדִּינִים וּמִתְעָבְרִים, וּמִתְעוֹרְרִים הָרַחֲמִים וְשׁוֹלְטִים עַל הָרַע הַהוּא שֶׁנִּתְעוֹרֵר מִן הַדִּין הַקָּשֶׁה. וּכְשֶׁמִּתְעוֹרְרִים הָרַחֲמִים, שִׂמְחָה וְנִחוּמִים נִמְצָאִים, מִשּׁוּם שֶׁשּׁוֹלְטִים עַל הָרַע הַהוּא, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה. וַיִּנָּחֶם, מִשּׁוּם שֶׁנִּכְנָע הַדִּין הַקָּשֶׁה, וְהָרַחֲמִים שׁוֹלְטִים. לָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּינִים מִתְבַּשְׂמִים וְהָרַחֲמִים שׁוֹלְטִים, כָּל סְפִירָה וּסְפִירָה שָׁבָה לְקִיּוּמָהּ, וּמִתְבָּרְכוֹת כֻּלָּם יַחַד. וּכְשֶׁחוֹזֶרֶת כָּל אַחַת וְאַחַת לִמְקוֹמָהּ, וּמִתְבָּרְכוֹת כֻּלָּן יַחַד, וְאִמָא מִתְבַּשֶׂמֶת בְּחִבּוּר הַחֲקִיקוֹת שֶׁחָזְרוּ לִבְחִינָתָהּ, אָז נִקְרֵאת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה וְנִתְכַּפֵּר הָעוֹלָם. כִּי אִמָּא יוֹשֶׁבֶת בְּשִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁכָּתוּב אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. וְאָז הִיא נִקְרֵאת יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם. וְנִפְתָּחִים חֲמִשִּׁים שְׁעָרִים שֶׁל צְדָדֵי הַחֲקִיקוּת.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ב

א. בִּרְכַּת הָאָרֶץ צָרִיךְ לוֹמַר הוֹדָיָה בִּתְחִלָּתָהּ וּבְסוֹפָהּ וְחוֹתֵם בָּהּ עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן. וְכָל שֶׁלֹּא אָמַר אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְצָרִיךְ לְהַזְכִּיר בָּהּ בְּרִית וְתוֹרָה וּלְהַקְדִּים בְּרִית לַתּוֹרָה שֶׁהַבְּרִית הַזֹּאת שֶׁאוֹמְרִין בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ הִיא בְּרִית מִילָה שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלש עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת וְהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שָׁלש בְּרִיתוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית וְכוּ'. מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחוֹרֵב אַתֶּם נִצָבִים וְכוּ' וּלְעָבְרְךָ בִּבְרִית וְכוּ': ב. בְּרָכָה שְׁלִישִׁית פּוֹתֵחַ בָּהּ רַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ. אוֹ נַחֲמֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בִּירוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְחוֹתֵם בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם אוֹ מְנַחֵם עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם וּלְפִיכָךְ נִקְרֵאת בְּרָכָה זוֹ נֶחָמָה. וְכָל מִי שֶׁלֹּא אָמַר מַלְכוּת בֵּית דָּוִד בִּבְרָכָה זוֹ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא עִנְיַן הַבְּרָכָה שֶׁאֵין נֶחָמָה גְּמוּרָה אֶלָּא בַּחֲזָרַת מַלְכוּת בֵּית דָּוִד:

---

מוסר

ספר חסידים סימן קעח

שְׁלֹשָה פָּנִים אֲסוּרִים לִרְאוֹת: פְּנֵי עֲבוֹדָה זָרָה, פְּנֵי אִשָּׁה, פְּנֵי רָשָׁע. פְּנֵי רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר (מ''ב ג) אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ. פְּנֵי אִשָּׁה שֶׁלֹּא הָיְתָה רַשָּׁאִית הַשּׁוּנַמִּית לִכָּנֵס לִפְנֵי אֱלִישָׁע דִּכְתִיב (שם ד) וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח. וּכְתִיב וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה. פְּנֵי עֲבוֹדָה זָרָה דִּכְתִיב (ויקרא יט) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים. וּכְתִיב (יחזקאל ח) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וְהִנֵּה מִצָפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה וְלֹא אָמַר רְאֵה וָאֶרְאֶה כִּי בִּדְמוּת אָדָם הָיָה וּדְמוּת זַכְרוּת וְנַקְבוּת נִזְקָקִין זֶה בָּזֶה עַל יְדֵי כִּשּׁוּף וְעַל יְדֵי אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת. דָּבָר אַחֵר בְּלֹא זְקִיקָה. וּכְתִיב מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה וּבַשְּׁנִיָּה דִּלֵּג מוֹשָׁב וְאָמַר סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה. וְזֶהוּ מַה הֵם עוֹשִׂים מֵהֶם חָסֵר ה' דְּמוּת זַכְרוּתָם וְנַקְבוּתָם וְלֹא אָמַר רְאֵה וְלֹא וָאֶרְאֶה לְפִי שֶׁאָסוּר לִרְאוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהַבְּרִיּוֹת נִזְקָקִים וְלֹא אָמַר רְאֵה בַּנָּשִׁים מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז וְלֹא בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחוֹרֵיהֶם. אֶל הֵיכַל ה' הֲרֵי שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּצוּרַת עֲבוֹדָה זָרָה וּבְצוּרַת רָשָׁע וּבְצוּרַת אִשָּׁה. שְׁלֹשָה פְּעָמִים אָמַר הֲרָאִיתָ תָּשׁוּב תִּרְאֶה כְּנֶגֶד ג' פַּרְצוּפִים שֶׁעָשָׂה מְנַשֶּׁה. וּבִשְׁבִיל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ מֻתָּרִין שְׁלָשְׁתָּן לִרְאוֹת שֶׁהֲרֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב נִכְנַס בְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵהָרֵג שׁוּם צַדִּיק וּכְתִיב (בראשית יט) וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְּנוֹתָיו וּכְתִיב (שם לג) כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאוֹת פְּנֵי אֱלֹהִים. מַה פְּנֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אָסוּר אַף פְּנֵי רָשָׁע אָסוּר. אֲבָל לַהֲנָאָתָן אֲפִלּוּ לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אָסוּר שֶׁאִם עוֹלֶה טִינָא בְּלִבּוֹ שֶׁיֵּצֶר הָרָע מִתְגָּרֶה בּוֹ לִרְאוֹת יָמוּת וְלֹא יִרְאֶנָּה. וְאָסוּר לִרְאוֹת שׁוּם אָדָם וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ מִמְּךָ אִם תִּרְאֶנּוּ כְּגוֹן אָדָם רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לָתֵת צְדָקָה וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ אִם יִרְאֶנּוּ שׁוּם אָדָם וְאִם מֵבִיא שׁוּם דָּבָר לַשּׁוּק לִמְכֹּר אוֹ שׁוּם חֵפֶץ מִן הַשּׁוּק אוֹ אֲפִלּוּ עוֹסֵק בְּשׁוּם מְלָאכָה אוֹ אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ אִם תִּרְאֶה אוֹתוֹ אַל תַּעֲמֹד שָׁם וְהִשָּׁמֵט מִמֶּנּוּ:

---

ראה ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(כ) כִּֽי-יַרְחִיב֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת-גְּבֻֽלְךָ֘ כַּֽאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר-לָךְ֒ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֹֽכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי-תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶֽאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל-אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר: אֲרֵי יַפְתֵּי יְיָ אֱלָהָךְ יָת תְּחוּמָךְ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וְתֵימַר אֵיכוּל בִּשְׂרָא אֲרֵי תִתִּרְעֵי נַפְשָׁךְ לְמֵיכַל בִּשְׂרָא בְּכָל רְעוּת נַפְשָׁךְ תֵּיכוּל בִּשְׂרָא:

 רש''י   כי ירחיב וגו' . למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר: בכל אות נפשך וגו' . אבל במדבר נאסר להם בשר חלין, אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים:

(כא) כִּֽי-יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֘יךָ֘ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָֽבַחְתָּ֞ מִבְּקָֽרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן יְהֹוָה֙ לְךָ֔ כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ: אֲרֵי יִתְרָחַק מִנָךְ אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן וְתִכּוֹס מִתּוֹרָךְ וּמֵעָנָךְ דִי יְהַב יְיָ לָךְ כְּמָא דִי פַּקֵדִתָּךְ וְתֵיכוּל בְּקִרְוָיךְ בְּכֹל רְעוּת נַפְשָׁךְ:

 רש''י   כי ירחק ממך המקום. ולא תוכל לבוא ולעשות שלמים בכל יום כמו עכשיו שהמשכן הולך עמכם: וזבחת וגו' כאשר צויתך. למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני:

(כב) אַ֗ךְ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יֵֽאָכֵ֤ל אֶֽת-הַצְּבִי֙ וְאֶת-הָ֣אַיָּ֔ל כֵּ֖ן תֹּֽאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵא֙ וְהַטָּה֔וֹר יַחְדָּ֖ו יֹֽאכֲלֶֽנּוּ: בְּרַם כְּמָא דִי מִתְאֲכֵל בְּשַׂר טַבְיָא וְאַיְלָא כֵּן תֵּיכְלִנֵהּ מְסָאָבָא וְדַכְיָא כַּחֲדָא יֵכְלִנֵהּ:

 רש''י   אך כאשר יאכל את הצבי וגו' . אינך מזהר לאכלן בטהרה. אי מה צבי ואיל חלבן מתר, אף חלין חלבן מתר, תלמוד לומר אך:

(כג) רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל הַדָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹֽא-תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם-הַבָּשָֽׂר: לְחוֹד תְּקֵף בְּדִיל דְלָא לְמֵיכַל דְּמָא אֲרֵי דְמָא הוּא נַפְשָׁא וְלָא תֵיכוּל נַפְשָׁא עִם בִּשְׂרָא:

 רש''י   רק חזק לבלתי אכל הדם. ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר, לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, אם הדם, שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הצרך לחזקך באזהרתו, קל וחמר לשאר מצות: ולא תאכל הנפש עם הבשר. אזהרה לאבר מן החי:

(כד) לֹ֖א תֹּֽאכְלֶ֑נּוּ עַל-הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם: לָא תֵּיכְלִנֵהּ עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא:

 רש''י   לא תאכלנו. אזהרה לדם התמצית:

(כה) לֹ֖א תֹּֽאכְלֶ֑נּוּ לְמַ֨עַן יִיטַ֤ב לְךָ֙ וּלְבָנֶ֣יךָ אַֽחֲרֶ֔יךָ כִּי-תַֽעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה: לָא תֵּיכְלִנֵהּ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ אֲרֵי תַעְבֵּד דְכָשָׁר קֳדָם יְיָ:

 רש''י   לא תאכלנו. אזהרה לדם האיברים: למען ייטב לך וגו' . צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחמר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם:

(כו) רַ֧ק קָֽדָשֶׁ֛יךָ אֲשֶׁר-יִֽהְי֥וּ לְךָ֖ וּנְדָרֶ֑יךָ תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֥ר יְהֹוָֽה: לְחוֹד מַעְשַׂר קוּדְשָׁיךְ דִיהוֹן לָךְ וְנִדְרָךְ תִּטוֹל וְתֵיתֵי לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ:

 רש''י   רק קדשיך. אף על פי שאתה מתר לשחוט חלין, לא התרתי לך לשחוט את הקדשים ולאכלן בשעריך בלא הקרבה, אלא הביאם לבית הבחירה:

(כז) וְעָשִׂ֤יתָ עֹֽלֹתֶ֨יךָ֙ הַבָּשָׂ֣ר וְהַדָּ֔ם עַל-מִזְבַּ֖ח יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְדַם-זְבָחֶ֗יךָ יִשָּׁפֵךְ֙ עַל-מִזְבַּח֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהַבָּשָׂ֖ר תֹּאכֵֽל: וְתַעְבֵּד עֲלָוָתָךְ בִּשְׂרָא וּדְמָא עַל מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְדַם נִכְסַת קוּדְשָׁיךְ יִתָּשַׁד עַל מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּבִשְׂרָא תֵּיכוּל:

 רש''י   ועשית עלתיך. אם עולות הם תן הבשר והדם על גבי המזבח, ואם זבחי שלמים הם, דם זבחיך ישפך על המזבח תחלה ואחר כך והבשר תאכל. ועוד דרשו רבותינו (פסוק כו) , רק קדשיך בא ללמד על הקדשים שבחוצה לארץ וללמד על התמורות ועל ולדות קדשים שיקריבו:

(כח) שְׁמֹ֣ר וְשָֽׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כָּל-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַ֩עַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַֽחֲרֶ֨יךָ֙ עַד-עוֹלָ֔ם כִּ֤י תַֽעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: (ס) טַר וּתְקַבֵּל יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ עַד עֳלָם אֲרֵי תַעְבֵּד דְתָקֵן וּדְכָשַׁר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

 רש''י   שמר. זו משנה שאתה צריך לשמרה בבטנך שלא תשכח. כענין שנאמר (משלי כב) כי נעים כי תשמרם בבטנך, ואם שנית אפשר שתשמע ותקיים, הא כל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה: את כל הדברים. שתהא חביבה עליך מצוה קלה כמצוה חמורה: הטוב. בעיני השמים: והישר. בעיני אדם:

(כט)  שלישי  כִּֽי-יַכְרִית֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת-הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֥ה בָא-שָׁ֛מָּה לָרֶ֥שֶׁת אוֹתָ֖ם מִפָּנֶ֑יךָ וְיָֽרַשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְיָֽשַׁבְתָּ֖ בְּאַרְצָֽם: אֲרֵי יְשֵׁצֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְתָרָכָא יָתְהוֹן מִקֳדָמָךְ וְתֵירַת יָתְהוֹן וְתֵיתַב בְּאַרְעֲהוֹן: (ל) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן-תִּנָּקֵשׁ֙ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם אַֽחֲרֵ֖י הִשָּֽׁמְדָ֣ם מִפָּנֶ֑יךָ וּפֶן-תִּדְר֨שׁ לֵאלֹֽהֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר אֵיכָ֨ה יַֽעַבְד֜וּ הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֨לֶּה֙ אֶת-אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְאֶֽעֱשֶׂה-כֵּ֖ן גַּם-אָֽנִי: אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִתָּקַל בַּתְרֵיהוֹן בָּתַר דְיִשְׁתֵּצוּן מִקֳדָמָךְ וְדִילְמָא תִתְבַּע לְטַעֲוָתְהוֹן לְמֵימַר אֶכְדֵין פָּלְחִין עַמְמַיָא הָאִלֵין יָת טַעֲוָתְהוֹן וְאֶעְבֵּד כֵּן אַף אֲנָא:

 רש''י   פן תנקש. אנקלוס תרגם לשון מוקש. ואני אומר שלא חש לדקדק בלשון, שלא מצינו נו''ן בלשון יוקש ואפלו ליסוד הנופל ממנו, אבל בלשון טרוף וקשקוש מצינו נו''ן (דניאל ה, ו) וארכבתה דא לדא נקשן. ואף זה אני אומר, פן תנקש אחריהם פן תטרף אחריהם להיות כרוך אחר מעשיהם, וכן (תהלים קט, יא) ינקש נושה לכל אשר לו, מקלל את הרשע להיות עליו נושים רבים והיו מחזירין ומנקשין אחר ממונו: אחרי השמדם מפניך. אחר שתראה שאשמידם מפניך, יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו, מפני מעשים מקלקלים שבידיהם, אף אתה לא תעשה כן שלא יבואו אחרים וישמידוך: איכה יעבדו. לפי שלא ענש על עבודת אלילים אלא על זבוח וקטור ונסוך והשתחואה, כמו שכתוב (שמות כב, יט) בלתי לה' לבדו, דברים הנעשים לגבוה, בא ולמדך כאן, שאם דרכה של עבודה זרה לעבדה בדבר אחר, כגון פוער לפעור, וזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתה וחיב. אבל זבוח וקטור ונסוך והשתחואה, אפלו שלא כדרכה חיב:

(לא) לֹא-תַֽעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי֩ כָל-תּֽוֹעֲבַ֨ת יְהֹוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֗א עָשׂוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּ֣י גַ֤ם אֶת-בְּנֵיהֶם֙ וְאֶת-בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם יִשְׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ לֵאלֹֽהֵיהֶֽם: לָא תַעְבֵּד כֵּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי כָּל דִמְרָחָק קֳדָם יְיָ דִי סָנֵי עֲבָדוּ לְטַעֲוָתְהוֹן אֲרֵי אַף יָת בְּנֵיהוֹן וְיָת בְּנָתֵיהוֹן מוֹקְדִין בְּנוּרָא לְטַּעֲוָתְהוֹן:

 רש''י   כי גם את בניהם. גם, לרבות את אבותיהם ואמותיהם. אמר ר' עקיבא אני ראיתי נכרי שכפתו לאביו לפני כלבו ואכלו:

יג (א) אֵ֣ת כָּל-הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַֽעֲשׂ֑וֹת לֹֽא-תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ: (פ) יָת כָּל פִּתְגָמָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יָתֵהּ תִּטְרוּן לְמֶעְבָּד לָא תוֹסְפוּן עֲלוֹהִי וְלָא תִמְנְעוּן מִנֵהּ:

 רש''י   את כל הדבר. קלה כחמורה: תשמרו לעשות. לתן לא תעשה על עשה האמורים בפרשה. שכל השמר לשון לא תעשה הוא, אלא שאין לוקין על השמר של עשה: לא תסף עליו. חמשה טוטפות בתפלין, חמשה מינין בלולב, ארבע ברכות בברכת כהנים:

(ב) כִּֽי-יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: אֲרֵי יְקוּם בֵּינָךְ נְבִיָא אוֹ חָלֵם חֶלְמָא וְיִתֶּן לָךְ אָת אוֹ מוֹפְתָא:

 רש''י   ונתן אליך אות. בשמים, כענין שנאמר בגדעון (שופטים ו, יז) ועשית לי אות, ואומר (שם ו, לט) יהי נא חרב אל הגזה וגו' : או מופת. בארץ. [ ס''א אות . בשמים , דכתיב (בראשית א, יד) והיו לאתת ולמועדים או מופת . בארץ . דכתיב (שופטים שם) אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חרב ] אף על פי כן לא תשמע לו. ואם תאמר מפני מה נותן לו הקדוש ברוך הוא ממשלה לעשות אות, כי מנסה ה' אלהיכם אתכם:

(ג) וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַֽחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם: וְיֵיתֵי אָתָא וּמוֹפְתָא דִי מַלִיל עִמָךְ לְמֵימָר נְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא דִי לָא יְדַעְתָּנוּן וְנִפְלְחִנוּן: (ד) לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל-דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל-חוֹלֵ֥ם הַֽחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם בְּכָל-לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶֽם: לָא תְקַבֵּל לְפִתְגָמֵי נְבִיָא הַהוּא אוֹ לְחָלֵם חֶלְמָא הַהוּא אֲרֵי מְנַסֵי יְיָ אֱלָהֲכוֹן יָתְכוֹן לְמִדַע הַאִיתֵיכוֹן רָחֲמִין יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן בְכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן: (ה) אַֽחֲרֵ֨י יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת-מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֨רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַֽעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן: בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן תְהָכוּן וְיָתֵהּ תִּדְחֲלוּן וְיָת פִּקוּדוֹהִי תִטְּרוּן וּלְמֵימְרֵהּ תְּקַבְּלוּן וְקָדָמוֹהִי תִפְלְחוּן וּבְדַחַלְתֵּהּ תִּתְקָרְבוּן:

 רש''י   ואת מצותיו תשמרו. תורת משה: ובקולו תשמעו. בקול הנביאים: ואתו תעבדו. במקדשו: ובו תדבקון. הדבק בדרכיו. גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקדוש ברוך הוא:

(ו) וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא אוֹ חֹלֵם֩ הַֽחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר-סָ֠רָ֠ה עַל-יְהֹוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם | מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַֽדִּֽיחֲךָ֙ מִן-הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: (פ) וּנְבִיָא הַהוּא אוֹ חָלֵם חֶלְמָא הַהוּא יִתְקְטֵּל אֲרֵי מַלִיל סַטְיָא עַל יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אַפֵּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּדְפָרְקָךְ מִבֵּית עַבְדוּתָא לְאַטְעֲיוּתָךְ מִן אָרְחָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בַּהּ וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ:

 רש''י   סרה. דבר המוסר מן העולם שלא היה ולא נברא ולא צויתיו לדבר כן, דישטולוד''א בלע''ז : והפדך מבית עבדים. אפלו אין לו עליך אלא שפדאך, דיו:

(ז) כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן-אִ֠מֶּ֠ךָ אֽוֹ-בִנְךָ֙ אֽוֹ-בִתְּךָ֜ א֣וֹ | אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַֽאֲבֹתֶֽיךָ: אֲרֵי יְמַלְכִנָךְ אֲחוּךְ בַּר אִמָךְ אוֹ בְרָךְ אוֹ בְרַתָּךְ אוֹ אִתַּת קְיָמָךְ אוֹ חַבְרָךְ דִי כְנַפְשָׁךְ בְּסִתְרָא לְמֵימַר נְהַךְ וְנִפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא דִי לָא יְדַעְתְּ אַתְּ וַאֲבָהָתָךְ:

 רש''י   כי יסיתך. אין הסתה אלא גרוי, שנאמר (שמואל א' כו, יט) אם ה' הסיתך בי, אמיטר''א בלע''ז , שמשיאו לעשות כן: אחיך. מאב: בן אמך. מאם: חיקך. השוכבת בחיקך ומחקה בך אפיקייד''א בלע''ז , וכן (יחזקאל מג, יד) ומחיק הארץ, מיסוד התקוע בארץ: אשר כנפשך. זה אביך. פרש לך הכתוב את החביבין לך, קל וחמר לאחרים: בסתר. דבר הכתוב בהוה, שאין דברי מסית אלא בסתר. וכן שלמה הוא אומר (משלי ז, ט) בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה: אשר לא ידעת אתה ואבתיך. דבר זה גנאי גדול הוא לך שאף האמות אין מניחין מה שמסרו להם אבותיהם, וזה אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבתיך:

(ח) מֵֽאֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם הַקְּרֹבִ֣ים אֵלֶ֔יךָ א֖וֹ הָֽרְחֹקִ֣ים מִמֶּ֑ךָּ מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד-קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ: מִטַעֲוַת עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנֵיכוֹן דִקְרִיבִין לָךְ אוֹ דִרְחִיקִין מִנָךְ מִסְיָפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָפֵי אַרְעָא:

 רש''י   הקרבים אליך או הרחקים. למה פרט קרובים ורחוקים, אלא כך אמר הכתוב, מטיבן של קרובים אתה למד טיבן של רחוקים, כשם שאין ממש בקרובים כך אין ממש ברחוקים: מקצה הארץ. זו חמה ולבנה וצבא השמים שהן מהלכין מסוף העולם ועד סופו:

(ט) לֹֽא-תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹֽא-תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא-תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא-תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו: לָא תֵיבֵי לֵהּ וְלָא תְקַבֵּל מִנֵהּ וְלָא תְחוּס עֵינָךְ עֲלוֹהִי וְלָא תְרַחַם וְלָא תְכַסֵי עֲלוֹהִי:

 רש''י   לא תאבה לו. לא תהא תאב לו. לא תאהבנו. לפי שנאמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך, את זה לא תאהב: ולא תשמע אליו. בהתחננו על נפשו למחול לו, לפי שנאמר (שמות כג, ה) עזב תעזב עמו, לזה לא תעזוב: ולא תחוס עינך עליו. לפי שנאמר (ויקרא יט, טז) לא תעמד על דם רעך, על זה לא תחוס: ולא תחמול. לא תהפך בזכותו: ולא תכסה עליו. אם אתה יודע לו חובה אינך רשאי לשתוק:

(י) כִּ֤י הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ יָֽדְךָ֛ תִּֽהְיֶה-בּ֥וֹ בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה לַֽהֲמִית֑וֹ וְיַ֥ד כָּל-הָעָ֖ם בָּאַֽחֲרֹנָֽה: אֲרֵי מִקְטַל תִּקְטְּלִנֵהּ יְדָךְ תְּהֵי בֵהּ בְּקַדְמֵיתָא לְמִקְטְלֵהּ וִידָא דְכָל עַמָא בְבַתְרֵיתָא:

 רש''י   כי הרג תהרגנו. אם יצא מבית דין זכאי, החזירהו לחובה. יצא מבית דין חיב, אל תחזירהו לזכות: ידך תהיה בו בראשונה. מצוה ביד הנסת להמיתו. לא מת בידו, ימות ביד אחרים, שנאמר ויד כל העם וגו' :

(יא) וּסְקַלְתּ֥וֹ בָֽאֲבָנִ֖ים וָמֵ֑ת כִּ֣י בִקֵּ֗שׁ לְהַֽדִּֽיחֲךָ֙ מֵעַל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: וְתִרְגְמִנֵהּ בְּאַבְנַיָא וִימוּת אֲרֵי בָעָא לְאַטְעֲיוּתָךְ מִדַחַלְתָּא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי אַפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא: (יב) וְכָ֨ל-יִשְׂרָאֵ֔ל יִשְׁמְע֖וּ וְיִֽרָא֑וּן וְלֹֽא-יוֹסִ֣פוּ לַֽעֲשׂ֗וֹת כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ: (פ) וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּן וְיִדְחֲלוּן וְלָא יוֹסְפוּן לְמֶעְבַּד כְּפִתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין בֵּינָךְ: (יג) כִּֽי-תִשְׁמַ֞ע בְּאַחַ֣ת עָרֶ֗יךָ אֲשֶׁר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֛ לָשֶׁ֥בֶת שָׁ֖ם לֵאמֹֽר: אֲרֵי תִשְׁמַע בְּחַד מִקִרְוָיךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לְמִתַּב תַּמָן לְמֵימָר:

 רש''י   לשבת שם. פרט לירושלים שלא נתנה לדירה: כי תשמע וגו' לאמר. אומרים כן, יצאו וגו' :

(יד) יָֽצְא֞וּ אֲנָשִׁ֤ים בְּנֵֽי-בְלִיַּ֨עַל֙ מִקִּרְבֶּ֔ךָ וַיַּדִּ֛יחוּ אֶת-יֽשְׁבֵ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָ֛ה אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יְדַעְתֶּֽם: נְפָקוּ גֻבְרִין בְּנֵי רִשְׁעָא מִבֵּינָךְ וְאַטְעָיוּ יָת יָתְבֵי קַרְתְּהוֹן לְמֵימָר נְהַךְ וְנִפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא דִי לָא יְדַעְתּוּן:

 רש''י   בני בליעל. בלי עול. שפרקו עלו של מקום: אנשים. ולא נשים: ישבי עירם. ולא יושבי עיר אחרת. מכאן אמרו אין נעשית עיר הנדחת עד שידיחוה אנשים, ועד שיהיו מדיחיה מתוכה:

---

ראה יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(טו) וְדָֽרַשְׁתָּ֧ וְחָֽקַרְתָּ֛ וְשָֽׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶֽעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּקִרְבֶּֽךָ: וְתִתְבַּע וְתִבְדוֹק וְתִשְׁאַל יָאוּת וְהָא קֻשְׁטָּא כֵּוַן פִּתְגָמָא אִתְעֲבִידָא תּוֹעֶבְתָּא הָדָא בֵּינָךְ:

 רש''י   ודרשת וחקרת ושאלת היטב. מכאן למדו שבע חקירות מרבוי המקרא. כאן יש שלש דרישה וחקירה והיטב. ושאלת, אינו מן המנין, וממנו למדו בדיקות. ובמקום אחר הוא אומר (דברים יט, יח) ודרשו השופטים היטב. ועוד במקום אחר הוא אומר (שם יז, ד) ודרשת היטב. ולמדו היטב היטב לגזרה שוה, לתן האמור של זה בזה:

(טז) הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת-יֽשְׁבֵ֛י הָעִ֥יר (ההוא) הַהִ֖וא לְפִי-חָ֑רֶב הַֽחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּ֛הּ וְאֶת-בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי-חָֽרֶב: מִמְחָא תִמְחֵי יָת יָתְבֵי קַרְתָּא הַהִיא לְפִתְגַם דְחָרֶב גַמַר יָתַהּ וְיָת כָּל דִי בַהּ וְיָת בְּעִירַהּ לְפִתְגַם דְחָרֶב:

 רש''י   הכה תכה. אם אינך יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם, המיתם באחרת:

(יז) וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָ֗הּ תִּקְבֹּץ֘ אֶל-תּוֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָֽׂרַפְתָּ֣ בָאֵ֗שׁ אֶת-הָעִ֤יר וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָֽיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד: וְיָת כָּל עֲדָאַהּ תִּכְנוֹשׁ לְגוֹ פְתָיַהּ וְתוֹקֵד בְּנוּרָא יָת קַרְתָּא וְיָת כָּל עֲדָאַהּ גְמִיר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וּתְהֵי תֵּל חָרִיב לְעָלָם לָא תִתְבְּנֵי עוֹד:

 רש''י   לה' אלהיך. לשמו ובשבילו:

(יח) וְלֹֽא-יִדְבַּ֧ק בְּיָֽדְךָ֛ מְא֖וּמָה מִן-הַחֵ֑רֶם לְמַ֩עַן֩ יָשׁ֨וּב יְהֹוָ֜ה מֵֽחֲר֣וֹן אַפּ֗וֹ וְנָֽתַן-לְךָ֤ רַֽחֲמִים֙ וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֶֽיךָ: וְלָא יִדְבַּק בִּידָךְ מִדַעַם מִן חֶרְמָא בְּדִיל דִיתוּב יְיָ מִתְּקוֹף רוּגְזֵהּ וִיהַב לָךְ רַחֲמִין וִירַחַם עֲלָךְ וְיַסְגִנָךְ כְּמָא דִי קַיִים לַאֲבָהָתָךְ:

 רש''י   למען ישוב ה' מחרון אפו. שכל זמן שעבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם:

(יט) כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לַֽעֲשׂוֹת֙ הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: (פ) אֲרֵי תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶעְבַּד דְכָשָׁר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: יד (א)  רביעי  בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא-תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵֽינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת: בְּנִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן לָא תִתְחַמְמוּן וְלָא תְשַׁווּן מְרָט בֵּין עֵינֵיכוֹן עַל מִית:

 רש''י   לא תתגדדו. לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים: בין עיניכם. אצל הפדחת. ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כא, ה) לא יקרחו קרחה בראשם, לעשות כל הראש כבין העינים:

(ב) כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר יְהֹוָ֗ה לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה: (ס) אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וּבָךְ אִתִּרְעֵי יְיָ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב מִכָּל עַמְמַיָא דִי עַל אַפֵּי אַרְעָא:

 רש''י   כי עם קדוש אתה. קדשת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה':

(ג) לֹ֥א תֹאכַ֖ל כָּל-תּֽוֹעֵבָֽה: לָא תֵיכוּל כָּל דִמְרָחָק:

 רש''י   כל תועבה. כל שתעבתי לך, שאם צרם אזן בכור כדי לשחטו במדינה, הרי דבר שתעבתי לך כל מום לא יהיה בו, ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום. בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך, והזהיר כאן על אכילתו:

(ד) זֹ֥את הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר תֹּאכֵ֑לוּ שׁ֕וֹר שֵׂ֥ה כְשָׂבִ֖ים וְשֵׂ֥ה עִזִּֽים: דֵין בְּעִירָא דְתֵיכְלוּן תּוֹרִין אִמְרִין דִרְחֵלִין וְגָדְיָן דְעִזִין: (ה) אַיָּ֥ל וּֽצְבִ֖י וְיַחְמ֑וּר וְאַקּ֥וֹ וְדִישֹׁ֖ן וּתְא֥וֹ וָזָֽמֶר: אַיָלָא וְטַבְיָא וְיַחְמוּרָא וְיַעְלָא וְרֵימָא וְתוֹרְבָּלָא וְדִיצָא:

 רש''י   זאת הבהמה וגו'' איל וצבי ויחמור. למדנו שהחיה בכלל בהמה, ולמדנו שבהמה וחיה טמאה מרבה מן הטהורה, שבכל מקום פורט את המועט: ואקו. מתרגם יעלא (איוב לט, א) יעלי סלע הוא אשטנבו''ק : ותאו. תורבלא, שור היער. באלא יער, בלשון ארמי:

(ו) וְכָל-בְּהֵמָ֞ה מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֨סַע֙ שְׁתֵּ֣י פְרָס֔וֹת מַֽעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ: וְכָל בְּעִירָא דִסְדִיקָא פַרְסָתָא וּמַטִלְפָא טִלְפִין תַּרְתֵּין פַּרְסָתָא מַסְקָא פִשְׁרָא בִּבְעִירָא יָתַהּ תֵּיכְלוּן:

 רש''י   מפרסת. סדוקה כתרגומו: פרסה. פלנט''א [כף רגל] : ושסעת. חלוקה בשתי צפרנים. שיש סדוקה ואינה חלוקה בצפרנים והיא טמאה: בבהמה. משמע מה שנמצא בבהמה אכל, מכאן אמרו שהשליל נתר בשחיטת אמו:

(ז) אַ֣ךְ אֶת-זֶ֞ה לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמַּֽעֲלֵ֣י הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִיסֵ֥י הַפַּרְסָ֖ה הַשְּׁסוּעָ֑ה אֶת-הַ֠גָּמָ֠ל וְאֶת-הָֽאַרְנֶ֨בֶת וְאֶת-הַשָּׁפָ֜ן כִּי-מַֽעֲלֵ֧ה גֵרָ֣ה הֵ֗מָּה וּפַרְסָה֙ לֹ֣א הִפְרִ֔יסוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם: בְּרַם יָת דֵין לָא תֵיכְלוּן מִמַסְקֵי פִשְׁרָא וּמִמַסְדִיקֵי פַרְסָתָא מַטִלְפֵי טִלְפַיָא יָת גַמְלָא וְיָת אַרְנְבָא וְיָת טַּפְזָא אֲרֵי מַסְקֵי פִּשְׁרָא אִנוּן וּפַרְסָתְהוֹן לָא סְדִיקָא מְסָאֲבִין אִנוּן לְכוֹן:

 רש''י   השסועה. בריה היא שיש לה שני גבין ושתי שדראות. אמרו רבותינו למה נשנו, בבהמות מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, שלא נאמרו בתורת כהנים:

(ח) וְאֶֽת-הַֽ֠חֲזִ֠יר כִּֽי-מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֥ה הוּא֙ וְלֹ֣א גֵרָ֔ה טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֥א תִגָּֽעוּ: (ס) וְיָת חֲזִירָא אֲרֵי מַסְדִיק פַּרְסָתָא הוּא וְלָא פָשַׁר מְסָאָב הוּא לְכוֹן מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבֵלְתְּהוֹן לָא תִקְרְבוּן:

 רש''י   ובנבלתם לא תגעו. רבותינו פרשו, ברגל. שאדם חיב לטהר את עצמו ברגל. יכול יהיו מזהרים בכל השנה, תלמוד לומר (ויקרא כא, א) אמור אל הכהנים וגו' ומה טמאת המת חמורה, כהנים מזהרים ואין ישראל מזהרים, טמאת נבלה קלה לא כל שכן:

(ט) אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֧ל אֲשֶׁר-ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת תֹּאכֵֽלוּ: יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל דִי בְמַיָא כֹּל דִי לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין תֵּיכְלוּן: (י) וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר אֵין-ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: (ס) וְכֹל דִי לֵית לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין לָא תֵיכְלוּן מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (יא) כָּל-צִפּ֥וֹר טְהֹרָ֖ה תֹּאכֵֽלוּ: כָּל צִפַּר דַכְיָא תֵּיכְלוּן:

 רש''י   כל צפור טהורה תאכלו. להתיר משלחת שבמצורע:

(יב) וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר לֹא-תֹֽאכְל֖וּ מֵהֶ֑ם הַנֶּ֥שֶׁר וְהַפֶּ֖רֶס וְהָֽעָזְנִיָּֽה: וְדֵין דִי לָא תֵיכְלוּן מִנְהוֹן נִשְׁרָא וְעָר וְעַזְיָא:

 רש''י   וזה אשר לא תאכלו מהם. לאסר את השחוטה:

(יג) וְהָֽרָאָה֙ וְאֶת-הָ֣אַיָּ֔ה וְהַדַּיָּ֖ה לְמִינָֽהּ: וּבַת כַּנְפָא וְטָרָפִיתָא וְדַיְתָא לִזְנַהּ:

 רש''י   והראה ואת האיה וגו' . היא ראה היא איה היא דיה. ולמה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר. ולמה הזהיר בכל שמותיה, שלא לתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה והבא להתיר אומר, זו דיה שמה או איה שמה, וזו לא אסר הכתוב. ובעופות פרט לך הטמאים, ללמד שהעופות הטהורים מרבים על הטמאים, לפיכך פרט את המועט:

(יד) וְאֵ֥ת כָּל-עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ: וְיָת כָּל עֹרְבָא לִזְנֵהּ: (טו) וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּֽעֲנָ֔ה וְאֶת-הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת-הַשָּׁ֑חַף וְאֶת-הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ: וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא וְצִיצָא וְצִפַּר שַׁחְפָּא וְנָצָא לִזְנוֹהִי: (טז) אֶת-הַכּ֥וֹס וְאֶת-הַיַּנְשׁ֖וּף וְהַתִּנְשָֽׁמֶת: וְקַדְיָא וְקִפוֹפָא וּבַוְתָא:

 רש''י   והתנשמת. קלב''א שורי''ץ :

(יז) וְהַקָּאָ֥ת וְאֶת-הָֽרָחָ֖מָה וְאֶת-הַשָּׁלָֽךְ: וְקָתָא וִירַקְרֵקָא וְשָׁלֵי נוּנָא:

 רש''י   שלך. השולה דגים מן הים:

(יח) וְהַ֣חֲסִידָ֔ה וְהָֽאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְהַדּֽוּכִיפַ֖ת וְהָֽעֲטַלֵּֽף: וְחַוָרִיתָא וְאִבּוּ לִזְנַהּ וְנַגַר טוּרָא וַעֲטַּלֵפָא:

 רש''י   דוכיפת. הוא תרנגול הבר ובלע''ז הרופ''א וכרבלתו כפולה:

(יט) וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶ֑ם לֹ֖א יֵֽאָכֵֽלוּ: וְכֹל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן לָא יִתְאָכְלוּן:

 רש''י   שרץ העוף. הם הנמוכים הרוחשים על הארץ, כגון זבובין וצרעים וחגבים טמאים, הם קרויים שרץ:

(כ) כָּל-ע֥וֹף טָה֖וֹר תֹּאכֵֽלוּ: כָּל עוֹפָא דְכֵי תֵּיכְלוּן:

 רש''י   כל עוף טהור תאכלו. ולא את הטמא. בא לתן עשה על לא תעשה. וכן בבהמה, אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליהם בעשה ולא תעשה:

(כא) לֹא תֹֽאכְל֣וּ כָל-נְ֠בֵלָה לַגֵּ֨ר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶ֜יךָ תִּתְּנֶ֣נָּה וַֽאֲכָלָ֗הּ א֤וֹ מָכֹר֙ לְנָכְרִ֔י כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא-תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּֽחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: (ס) לָא תֵיכְלוּן כָּל נְבִילָא לְתוֹתָב עָרֵל דִי בְקִרְוָיךְ תִּתְּנִנַהּ וְיֵיכְלִנַהּ אוֹ תְזַבְּנִנַהּ לְבַר עַמְמִין אֲרֵי עַם קַדִישׁ אַתְּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכוּל בְּשַׂר בַּחֲלָב:

 רש''י   לגר אשר בשעריך. גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות: כי עם קדוש אתה לה'. קדש את עצמך במתר לך. דברים המתרים ואחרים נוהגים בהם אסור, אל תתירם בפניהם: לא תבשל גדי. שלש פעמים. פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה: לא תבשל גדי וגו' :

(כב)  חמישי  עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל-תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה: עַשְׂרָא תְעַשַׂר יָת כָּל עֲלָלַת זַרְעָךְ דְיִפּוֹק חַקְלָא שַׁתָּא בְשַׁתָּא:

 רש''י   עשר תעשר. מה ענין זה אצל זה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן. שנאמר (מלכים ב' יט, כא) ושדפה לפני קמה, וכן לענין בכורים: שנה שנה. מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן:

(כג) וְאָֽכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָֽרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל-הַיָּמִֽים: וְתֵיכוּל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן מַעְשַׂר עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵי תוֹרָךְ וְעָנָךְ בְּדִיל דְתֵילַף לְמִדְחַל קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כָּל יוֹמַיָא:

 רש''י   ואכלת וגו' . זה מעשר שני. שכבר למדנו לתן מעשר ראשון ללוים, שנאמר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל וגו' , ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנאמר (שם יח, לא) ואכלתם אתו בכל מקום, על כרחך זה מעשר אחר הוא:

(כד) וְכִֽי-יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֘ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי-יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָֽרֶכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: וַאֲרֵי יִסְגֵי מִנָךְ אָרְחָא אֲרֵי לָא תִכּוּל לְמִטְלֵהּ אֲרֵי יִתְרָחַק מִנָךְ אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן אֲרֵי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

 רש''י   כי יברכך. שתהא התבואה מרבה לשאת:

(כה) וְנָֽתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֨סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ: וְתִתֵּן בְּכַסְפָּא וּתְצוּר כַּסְפָּא בִּידָךְ וּתְהַךְ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ: (כו) וְנָֽתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר-תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֨יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָֽלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָֽׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ: וְתִתֵּן כַּסְפָּא בְּכֹל דִי יִתִּרְעֵי נַפְשָׁךְ בְּתוֹרֵי וּבְעָנָא וּבַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק וּבְכֹל דִי תִשְׁאֲלִנָךְ נַפְשָׁךְ וְתֵיכוּל תַּמָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתֶחֱדֵי אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ:

 רש''י   בכל אשר תאוה נפשך. כלל: בבקר ובצאן וביין ובשכר. פרט: ובכל אשר תשאלך נפשך. חזר וכלל. מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ וראוי למאכל אדם וכו' :

(כז) וְהַלֵּוִ֥י אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תַֽעַזְבֶ֑נּוּ כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה עִמָּֽךְ: (ס) וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ לָא תִשְׁבְּקִנֵהּ אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמָךְ:

 רש''י   והלוי וגו' לא תעזבנו. מלתן לו מעשר ראשון: כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן חיבין במעשר:

(כח) מִקְצֵ֣ה | שָׁל֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת-כָּל-מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ: מִסוֹף תְּלַת שְׁנִין תַּפֵק יָת כָּל מַעְשַׂר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא הַהִיא וְתַצְנַע בְּקִרְוָיךְ:

 רש''י   מקצה שלש שנים. בא ולמד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמטה, שיבערם מן הבית בשלישית:

(כט) וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵין-לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַֽחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָֽכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל-מַֽעֲשֵׂ֥ה יָֽדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶֽׂה: (ס) וְיֵיתֵי לֵוָאָה אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמָךְ וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָא דִי בְקִרְוָיךְ וְיֵיכְלוּן וְיִשְׂבְּעוּן בְּדִיל דִי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עוֹבָדֵי יְדָךְ דִי תַעְבֵּד:

 רש''י   ובא הלוי. ויטול מעשר ראשון: והגר והיתום. ויטלו מעשר שני, שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני של שתי שנים: ואכלו ושבעו. תן להם כדי שביעה. מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן וכו' . ואתה הולך לירושלים למעשר של שנה ראשונה ושניה שהשהית ומתודה בערתי הקדש מן הבית (דברים כו, יג) , כמו שמפורש ב''כי תכלה לעשר'' (שם כו, יב) :

טו (א)  שישי  מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע-שָׁנִ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה: מִסוֹף שְׁבַע שְׁנִין תַּעְבֵּד שְׁמִטְתָא:

 רש''י   מקץ שבע שנים. יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה, תלמוד לומר (פסוק ט) קרבה שנת השבע. ואם אתה אומר שבע שנים לכל מלוה ומלוה להלואת כל אחד ואחד, היאך היא קרבה, הא למדת שבע שנים למנין השמטות:

(ב) וְזֶה֘ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל-בַּ֨עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא-יִגֹּ֤שׂ אֶת-רֵעֵ֨הוּ֙ וְאֶת-אָחִ֔יו כִּֽי-קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽיהֹוָֽה: וְדֵין פִּתְגַם שְׁמִטְתָא דְתַשְׁמֵט כָּל גְבַר מַרֵי רְשׁוּ דִי יַרְשֵׁי בְּחַבְרֵהּ לָא יִתְבַּע מִן חַבְרֵהּ וּמִן אֲחוּהִי אֲרֵי קְרָא שְׁמִטְתָא קֳדָם יְיָ:

 רש''י   שמוט כל בעל משה ידו. שמוט את ידו של כל בעל משה:

(ג) אֶת-הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַֽאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת-אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ: מִן בַּר עַמְמִין תִּתְבַּע וְדִי יְהֵי לָךְ עִם אָחוּךְ תַּשְׁמֵט יְדָךְ:

 רש''י   את הנכרי תגש. זו מצות עשה:

(ד) אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה-בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי-בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן-לְךָ֥ נַֽחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ: לְחוֹד אֲרֵי לָא יְהֵי בָךְ מִסְכֵּנָא אֲרֵי בָרָכָא יְבָרֵכִנָךְ יְיָ בְּאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא לְמֵירְתַהּ:

 רש''י   אפס כי לא יהיה בך אביון. ולהלן הוא אומר (פסוק יא) כי לא יחדל אביון, אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם: אביון. דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר:

(ה) רַ֚ק אִם-שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: לְחוֹד אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין:

 רש''י   רק אם שמוע תשמע. אז לא יהיה בך אביון: שמוע תשמע. שמע קמעא משמיעין אותו הרבה:

(ו) כִּֽי-יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַֽעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ: (ס) אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בָּרְכָךְ כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וְתוֹזֵף לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתְּ לָא תְזוּף וְתִשְׁלוֹט בְּעַמְמִין סַגִיאִין וּבָךְ לָא יִשְׁלְטוּן:

 רש''י   כאשר דבר לך. והיכן דבר, ברוך אתה בעיר: (דברים כח, ג) והעבטת. כל לשון הלואה כשנופל על המלוה, נופל בלשון מפעיל. כגון והלוית, והעבטת. ואם היה אומר ועבטת היה נופל על הלוה, כמו ולוית: והעבטת גוים. יכול שתהא לוה מזה ומלוה לזה, תלמוד לומר ואתה לא תעבט: ומשלת בגוים רבים. יכול גוים אחרים מושלים עליך, תלמוד לומר ובך לא ימשלו:

(ז) כִּי-יִֽהְיֶה֩ בְךָ֙ אֶבְי֜וֹן מֵֽאַחַ֤ד אַחֶ֨יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת-לְבָֽבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת-יָ֣דְךָ֔ מֵֽאָחִ֖יךָ הָֽאֶבְיֽוֹן: אֲרֵי יְהֵי בָךְ מִסְכֵּנָא מֵחַד מֵאַחָיךְ בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ בְּאַרְעָךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ לָא תַתְקֵף יָת לִבָּךְ וְלָא תִקְפֹּץ יָת יְדָךְ מֵאֲחוּךְ מִסְכֵּנָא:

 רש''י   כי יהיה בך אביון. התאב תאב קודם: מאחד אחיך. אחיך מאביך, קודם לאחיך מאמך: שעריך. עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת: לא תאמץ. יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ. יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפץ: מאחיך האביון. אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו בעניות [של אביון] :

(ח) כִּֽי-פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת-יָֽדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַֽעֲבֵט֙ תַּֽעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ: אֶלָא מִפְתַּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְ לֵהּ וְאוֹזָפָא תּוֹזְפִנֵהּ כְּמִסַת חֶסְרוֹנֵהּ דְיַחֲסִיר לֵהּ:

 רש''י   פתח תפתח. אפלו כמה פעמים: כי פתח תפתח. הרי כי משמש בלשון אלא: והעבט תעביטנו. אם לא רצה במתנה, תן לו בהלואה: די מחסרו. ואי אתה מצוה להעשירו: אשר יחסר לו. אפלו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו: לו. זו אשה. וכן הוא אומר (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו:

(ט) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן-יִֽהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם-לְבָבְךָ֙ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַת-הַשֶּׁ֘בַע֘ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֨יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֨יךָ֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא: אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא יְהֵי פִתְגָם עִם לִבָּךְ בִּרְשַׁע לְמֵימַר קְרִיבָא שַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא שַׁתָּא דִשְׁמִטְתָא וְתַבְאֵשׁ עֵינָךְ בְּאָחוּךְ מִסְכֵּנָא וְלָא תִתֵּן לֵהּ וְיִקְרֵי עֲלָךְ קֳדָם יְיָ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא:

 רש''י   וקרא עליך. יכול מצוה, תלמוד לומר (דברים כד, טו) ולא יקרא: והיה בך חטא. מכל מקום, אפלו לא יקרא. אם כן למה נאמר וקרא עליך, ממהר אני לפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא:

(י) נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹֽא-יֵרַ֥ע לְבָֽבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל | הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל-מַֽעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ: מִתַּן תִתֵּן לֵהּ וְלָא יַבְאֵשׁ לִבָּךְ בְּמִתְּנָךְ לֵהּ אֲרֵי בְּדִיל פִּתְגָמָא הָדֵין יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עוֹבָדָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ:

 רש''י   נתון תתן לו. אפלו מאה פעמים: לו. בינו ובינך: כי בגלל הדבר. אפלו אמרת לתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה:

(יא) כִּ֛י לֹֽא-יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל-כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת-יָֽדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַּֽעֲנִיֶּ֛ךָ וּֽלְאֶבְיֹֽנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ: (ס) אֲרֵי לָא יִפְסוֹק מִסְכֵּנָא מִגוֹ אַרְעָא עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ לְמֵימַר מִפְתַּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְ לַאֲחוּךְ לְעַנְיָךְ וּלְמִסְכֵּנָךְ בְּאַרְעָךְ:

 רש''י   על כן. מפני כן: לאמר. עצה לטובתך אני משיאך: לאחיך לעניך. לאיזה אח, לעני: לעניך. ביו''ד אחד, לשון עני אחד הוא. אבל ענייך בשני יודי''ן, שני עניים:

(יב) כִּֽי-יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י א֚וֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה וַֽעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּֽךְ: אֲרֵי יִזְדַבַּן לָךְ אֲחוּךְ בַּר יִשְׂרָאֵל אוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל וְיִפְלְחִנָךְ שִׁית שְׁנִין וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא תִּפְטְרִנֵהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ:

 רש''י   כי ימכר לך. על ידי אחרים, שמכרוהו בית דין בגנבתו הכתוב מדבר. והרי כבר נאמר (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי, ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר. אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן. אחד שכתוב או העבריה, אף היא תצא בשש. ולא שמכרוה בית דין, שאין האשה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא. ועוד חדש כאן (פסוק יד) העניק תעניק:

(יג) וְכִֽי-תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם: וַאֲרֵי תִפְטְרִנֵה בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ לָא תִפְטְּרִנֵה רֵיקָן: (יד) הַֽעֲנֵ֤יק תַּֽעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּֽרַכְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן-לֽוֹ: אַפְרָשָׁא תַפְרֵשׁ לֵהּ מֵעָנָךְ וּמֵאִדְרָךְ וּמִמַעֲצַרְתָּךְ דִי בָרְכָךְ יְיָ אֱלָהָךְ תִּתֶּן לֵהּ:

 רש''י   העניק תעניק. לשון עדי בגובה ובמראית העין, שיהא נכר שהטיבות לו. ויש מפרשים לשון הטענה על צוארו: מצאנך ומגרנך ומיקבך. יכול אין לי אלא אלו בלבד, תלמוד לומר אשר ברכך, מכל מה שברכך בוראך. ולמה נאמרו אלו, מה אלו מיוחדים שהם בכלל ברכה אף כל שהוא בכלל ברכה, יצאו פרדות. ולמדו רבותינו במסכת קדושין (יז, א) בגזרה שוה כמה נותן לו מכל מין ומין:

(טו) וְזָֽכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֨יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל-כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת-הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם: וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּפָרְקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ עַל כֵּן אֲנָא מְפַקְדָךְ יָת פִּתְגָמָא הָדֵין יוֹמָא דֵין:

 רש''י   וזכרת כי עבד היית. והענקתי ושניתי לך מבזת מצרים ובזת הים, אף אתה הענק ושנה לו:

(טז) וְהָיָה֙ כִּֽי-יֹאמַ֣ר אֵלֶ֔יךָ לֹ֥א אֵצֵ֖א מֵֽעִמָּ֑ךְ כִּ֤י אֲהֵֽבְךָ֙ וְאֶת-בֵּיתֶ֔ךָ כִּי-ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ: וִיהֵי אֲרֵי יֵימַר לָךְ לָא אֶפוֹק מֵעִמָךְ אֲרֵי רָחֲמָךְ וְיָת אֱנַשׁ בֵּיתָךְ אֲרֵי טַב לֵהּ עִמָךְ: (יז) וְלָֽקַחְתָּ֣ אֶת-הַמַּרְצֵ֗עַ וְנָֽתַתָּ֤ה בְאָזְנוֹ֙ וּבַדֶּ֔לֶת וְהָיָ֥ה לְךָ֖ עֶ֣בֶד עוֹלָ֑ם וְאַ֥ף לַֽאֲמָֽתְךָ֖ תַּֽעֲשֶׂה-כֵּֽן: וְתִסַב יָת מַרְצְעָא וְתִתֵּן בְּאֻדְנֵהּ וּבְדָשָׁא וִיהֵי לָךְ עִבֵד פָּלַח לְעָלָם וְאַף לְאַמְתָךְ תַּעְבֶּד כֵּן:

 רש''י   עבד עולם. יכול כמשמעו, תלמוד לומר (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו, הא למדת שאין זה, אלא עולמו של יובל: ואף לאמתך תעשה כן. הענק לה. יכול אף לרציעה השוה הכתוב אותה, תלמוד לומר (שמות כא, ה) ואם אמר יאמר העבד, עבד נרצע, ואין אמה נרצעת:

(יח) לֹֽא-יִקְשֶׁ֣ה בְעֵינֶ֗ךָ בְּשַׁלֵּֽחֲךָ֙ אֹת֤וֹ חָפְשִׁי֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ כִּ֗י מִשְׁנֶה֙ שְׂכַ֣ר שָׂכִ֔יר עֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבֵֽרַכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶֽׂה: (ס) לָא יִקְשֵׁי בְעֵינָךְ בְּמִפְטְרָךְ יָתֵהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָךְ אֲרֵי עַל חַד תְּרֵין כַּאֲגַר אֲגִירָא פָּלְחָךְ שִׁית שְׁנִין וִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל דִי תַעְבֵּד:

 רש''י   כי משנה שכר שכיר. מכאן אמרו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה. וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום. ומהו עבודתו בלילה, רבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לאדון:

(יט)  שביעי  כָּֽל-הַבְּכ֡וֹר אֲשֶׁר֩ יִוָּלֵ֨ד בִּבְקָֽרְךָ֤ וּבְצֹֽאנְךָ֙ הַזָּכָ֔ר תַּקְדִּ֖ישׁ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹ֤א תַֽעֲבֹד֙ בִּבְכֹ֣ר שׁוֹרֶ֔ךָ וְלֹ֥א תָגֹ֖ז בְּכ֥וֹר צֹאנֶֽךָ: כָּל בּוּכְרָא דִי יִתְיְלִיד בְּתוֹרָךְ וּבְעָנָךְ דִכְרִין תַּקְדֵשׁ קָדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תִפְלַח בְּבוּכְרָא דְתוֹרָךְ וְלָא תֵגוֹז בּוּכְרָא דְעָנָךְ:

 רש''י   כל הבכור וגו' תקדיש. ובמקום אחר הוא אומר לא יקדיש, שנאמר (ויקרא כז, כו) אך בכור אשר יבכר לה' וגו' , הא כיצד, אינו מקדישו לקרבן אחר, וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה. דבר אחר אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש, ואי אפשר לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש, הא כיצד, מקדישו אתה הקדש עלוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו: לא תעבד בבכור שורך ולא תגז וגו' . אף החלוף למדו רבותינו שאסור, אלא שדבר הכתוב בהוה:

(כ) לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֤יךָ תֹֽאכְלֶ֨נּוּ֙ שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה אַתָּ֖ה וּבֵיתֶֽךָ: קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תֵּיכְלִנֵהּ שַׁתָּא בְשַׁתָּא בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אַתְּ וֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ:

 רש''י   לפני ה' אלהיך תאכלנו. לכהן הוא אומר, שכבר מצינו שהוא ממתנות כהנה אחד תם ואחד בעל מום, שנאמר (במדבר יח, יח) ובשרם יהיה לך וגו' : שנה בשנה. מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו. יכול יהא פסול משעברה שנתו, כבר הקש למעשר, שנאמר (לעיל יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך, מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל, אלא שמצוה תוך שנתו: שנה בשנה. אם שחטו בסוף שנתו, אוכלו אותו היום ויום אחד משנה אחרת. למד שנאכל לשני ימים ולילה אחד:

(כא) וְכִי-יִֽהְיֶ֨ה ב֜וֹ מ֗וּם פִּסֵּ֨חַ֙ אוֹ עִוֵּ֔ר כֹּ֖ל מוּם רָ֑ע לֹ֣א תִזְבָּחֶ֔נּוּ לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ: וַאֲרֵי יְהֵי בֵהּ מוּמָא חֲגִיר אוֹ עֲוִיר כֹּל מוּם בִּישׁ לָא תִכְּסִנֵהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

 רש''י   מום. כלל: פסח או עור. פרט: כל מום רע. חזר וכלל. מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר:

(כב) בִּשְׁעָרֶ֖יךָ תֹּֽאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יַחְדָּ֔ו כַּצְּבִ֖י וְכָֽאַיָּֽל: בְּקִרְוָיךְ תֵּיכְלִנֵהּ מְסָאָבָא וְדַכְיָא כַּחֲדָא כִּבְסַר טַבְיָא וְאַיְלָא: (כג) רַ֥ק אֶת-דָּמ֖וֹ לֹ֣א תֹאכֵ֑ל עַל-הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם: (ס) לְחוֹד יָת דְמֵהּ לָא תֵיכוּל עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא:

 רש''י   רק את דמו לא תאכל. שלא תאמר הואיל וכלו התר הבא מכלל אסור הוא, שהרי קדוש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יכול יהא אף הדם מתר, תלמוד לומר רק את דמו לא תאכל:

טז (א) שָׁמוֹר֙ אֶת-חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה: טַר יָת יַרְחָא דַאֲבִיבָא וְתַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי בְּיַרְחָא דַאֲבִיבָא אַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִמִצְרַיִם וַעֲבַד לָךְ נִסִין בְּלֵילְיָא:

 רש''י   שמור את חדש האביב. מקודם בואו שמור, שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העמר, ואם לאו, עבר את השנה: ממצרים לילה. והלא ביום יצאו, שנאמר (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' , אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת, שנאמר (שמות יב, לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו' :

(ב) וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר-יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: וְתִכּוֹס פִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מִן בְּנֵי עָנָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא מִן תּוֹרֵי בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּה תַּמָן:

 רש''י   וזבחת פסח לה' אלהיך צאן. שנאמר (שמות יב, ה) מן הכבשים ומן העזים תקחו: ובקר. תזבח לחגיגה. שאם נמנו על הפסח חבורה מרבה, מביאים עמו חגיגה כדי שיהא נאכל על השובע, ועוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה:

(ג) לֹֽא-תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל-עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֨אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת-י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: לָא תֵיכוּל עֲלוֹהִי חֲמִיעַ שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוּל עֲלוֹהִי פַטִיר לְחֵם עֹנִי אֲרֵי בִּבְהִילוּ נְפַקְתָּא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּדִיל דְתִדְכַּר יָת יוֹמָא מִפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ:

 רש''י   לחם עני. לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים: כי בחפזון יצאת. ולא הספיק בצק להחמיץ וזה יהיה לך לזכרון. וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג) ותחזק מצרים על העם וגו' : למען תזכר. על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך:

(ד) וְלֹא-יֵֽרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל-גְּבֻֽלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹֽא-יָלִ֣ין מִן-הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר: וְלָא יִתְחֲזֵי לָךְ חֲמִר בְּכָל תְּחוּמָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין וְלָא יְבִית מִן בִּסְרָא דִי תִכּוֹס בְּרַמְשָׁא בְּיוֹמָא קַדְמָאָה לְצַפְרָא:

 רש''י   ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. אזהרה למותיר בפסח דורות, לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים, ויום ראשון האמור כאן הוא ארבעה עשר בניסן, כמה דאתאמר (שמות יב, טו) אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם. ולפי שנסתלק הכתוב מענינו של פסח והתחיל לדבר בחקות שבעת ימים, כגון שבעת ימים תאכל עליו מצות ולא יראה לך שאור בכל גבולך, הצרך לפרש באיזו זביחה הוא מזהיר, שאם כתב ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר הייתי אומר שלמים הנשחטים כל שבעה כלן בבל תותירו ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, לכך כתב בערב ביום הראשון. דבר אחר בחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר, ולמד עליה שנאכלת לשני ימים. והראשון האמור כאן, ביום טוב הראשון הכתוב מדבר. וכן משמעות המקרא, בשר חגיגה אשר תזבח בערב, לא ילין ביום טוב הראשון עד בקרו של שני, אבל נאכלת היא בארבעה עשר ובחמשה עשר, כך היא שנויה במסכת פסחים (עא ב) :

(ה) לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת-הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: לֵית לָךְ רְשׁוּ לְמִכֹּס יָת פִּסְחָא בַּחֲדָא מִקִרְוָיךְ דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ: (ו) כִּ֠י אִֽם-אֶל-הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת-הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם: אֱלָהֵן לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן תִּכּוֹס יָת פִּסְחָא בְּרַמְשָׁא כְּמֵעַל שִׁמְשָׁא זְמַן מִפְקָךְ מִמִצְרָיִם:

 רש''י   בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים. הרי שלשה זמנים חלוקים, בערב, משש שעות ולמעלה זבחהו. וכבוא השמש, תאכלהו. ומועד צאתך, אתה שורפהו. כלומר, נעשה נותר ויצא לבית השרפה:

(ז) וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָֽלַכְתָּ֖ לְאֹֽהָלֶֽיךָ: וּתְבַשֵׁל וְתֵיכוּל בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ וְתִתְפְּנֵי בְצַפְרָא וּתְהַךְ לְקִרְוָיךְ:

 רש''י   ובשלת. זהו צלי אש, שאף הוא קרוי בשול: ופנית בבקר. לבקרו של שני, מלמד שטעון לינה ליל של מוצאי יום טוב:

(ח) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֨רֶת֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַֽעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה: (ס) שִׁתָּא יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִירָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה כְּנֵשׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעְבֵּד עִבִידָא:

 רש''י   ששת ימים תאכל מצות. ובמקום אחר הוא אומר (שמות יב, טו) שבעת ימים, שבעה מן הישן וששה מן החדש. דבר אחר למד על אכילת מצה בשביעי, שאינה חובה, ומכאן אתה למד לששת ימים. שהרי שביעי בכלל היה ויצא מן הכלל ללמד, שאין אכילת מצה בו חובה אלא רשות, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף כלם רשות, חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה, שנאמר (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות: עצרת לה' אלהיך. עצור עצמך מן המלאכה. דבר אחר כנופיא של מאכל ומשתה, לשון (שופטים יג, טו) נעצרה נא אותך:

(ט) שִׁבְעָ֥ה שָֽׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר-לָ֑ךְ מֵֽהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָֽׁבֻעֽוֹת: שִׁבְעָא שָׁבוּעִין תִּמְנֵי לָךְ מִדְשַׁרְיוּת מַגְלָא בַּחֲצַד עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָא תִּשְׁרֵי לְמִמְנֵּי שִׁבְעָא שָׁבוּעִין:

 רש''י   מהחל חרמש בקמה. משנקצר העמר שהוא ראשית הקציר:

(י) וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָֽׁבֻעוֹת֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָֽדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֥ר יְבָֽרֶכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: וְתַעְבֵּד חַגָא דְשָׁבוּעַיָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מִסַת נִדְבַת יְדָךְ דִי תִתֵּן כְּמָא דִי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ:

 רש''י   מסת נדבת ידך. די נדבת ידך, הכל לפי הברכה, הבא שלמי שמחה, וקדש קרואים לאכול:

(יא) וְשָֽׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּ֘ךָ֘ וְעַבְדְּךָ֣ וַֽאֲמָתֶ֒ךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָֽאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָא דִי בֵינָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן:

 רש''י   והלוי. והגר והיתום והאלמנה. ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך:

(יב) וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי-עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָֽׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת-הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה: (פ) וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּמִצְרָיִם וְתִטַר וְתַעְבֵּד יָת קְיָמַיָא הָאִלֵין:

 רש''י   וזכרת כי עבד היית וגו' . על מנת כן פדיתיך, שתשמור ותעשה את החקים האלה:

(יג)  מפטיר  חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּֽעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ: חַגָא דִמְטָלַיָא תַּעְבֵּד לָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּמִכְנְשָׁךְ מֵאִדְרָךְ וּמִמַעְצַרְתָּךְ:

 רש''י   באספך. בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פרות הקיץ. דבר אחר באספך מגרנך ומיקבך, למד שמסככין את הסכה בפסולת גורן ויקב:

(יד) וְשָֽׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֨ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַֽאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָֽאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ: וְתֶחֱדֵי בְּחַגָךְ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָה וְגִיוֹרָא וְיִתַּמָא וְאַרְמְלָא דִי בְקִרְוָיךְ: (טו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה כִּ֣י יְבָֽרֶכְךָ֞ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ: שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּחוֹג קָדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֲרֵי יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עֲלַלְתָּךְ וּבְכָל עוֹבָדֵי יְדָיךְ וּתְהֵי בְּרַם חָדֵי:

 רש''י   והיית אך שמח. לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה, ולפי תלמודו למדו מכאן לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה:

(טז) שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים | בַּשָּׁנָ֡ה יֵֽרָאֶ֩ה כָל-זְכ֨וּרְךָ֜ אֶת-פְּנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּֽׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵֽרָאֶ֛ה אֶת-פְּנֵ֥י יְהֹוָ֖ה רֵיקָֽם: תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא יִתְחֲזֵי כָל דְכוּרָךְ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי בְּחַגָא דְפַטִירַיָא וּבְחַגָא דְשָׁבוּעַיָא וּבְחַגָא דִמְטָּלַיָא וְלָא יִתְחֲזֵי קֳדָם יְיָ רֵיקָנוּן:

 רש''י   ולא יראה את פני ה' ריקם. אלא הבא עולות ראיה ושלמי חגיגה:

(יז) אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן-לָֽךְ: (ססס) גְבַר כְּמַתְּנַת יְדֵהּ כְּבִרְכָּתָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי יְהַב לָךְ: ססס:

 רש''י   איש כמתנת ידו. מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרבין יביא עולות מרבות ושלמים מרבים:

---

הפטרת ראה - ישעיה נד

(יא) עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים: (יב) וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל-גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי-חֵֽפֶץ: (יג) וְכָל-בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ: (יד) בִּצְדָקָ֖ה תִּכּוֹנָ֑נִי רַחֲקִ֤י מֵעֹ֙שֶׁק֙ כִּֽי-לֹ֣א תִירָ֔אִי וּמִ֨מְּחִתָּ֔ה כִּ֥י לֹֽא-תִקְרַ֖ב אֵלָֽיִךְ: (טו) הֵ֣ן גּ֥וֹר יָג֛וּר אֶ֖פֶס מֵֽאוֹתִ֑י מִי-גָ֥ר אִתָּ֖ךְ עָלַ֥יִךְ יִפּֽוֹל: (טז) (הן) הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ בָּרָ֣אתִי חָרָ֔שׁ נֹפֵ֙חַ֙ בְּאֵ֣שׁ פֶּחָ֔ם וּמוֹצִ֥יא כְלִ֖י לְמַעֲשֵׂ֑הוּ וְאָנֹכִ֛י בָּרָ֥אתִי מַשְׁחִ֖ית לְחַבֵּֽל: (יז) כָּל-כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח וְכָל-לָשׁ֛וֹן תָּֽקוּם-אִתָּ֥ךְ לַמִּשְׁפָּ֖ט תַּרְשִׁ֑יעִי זֹ֡את נַחֲלַת֩ עַבְדֵ֨י יְהוָ֧ה וְצִדְקָתָ֛ם מֵאִתִּ֖י נְאֻם-יְהוָֽה: נה (א) ה֤וֹי כָּל-צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם וַאֲשֶׁ֥ר אֵֽין-ל֖וֹ כָּ֑סֶף לְכ֤וּ שִׁבְרוּ֙ וֶֽאֱכֹ֔לוּ וּלְכ֣וּ שִׁבְר֗וּ בְּלוֹא-כֶ֛סֶף וּבְל֥וֹא מְחִ֖יר יַ֥יִן וְחָלָֽב: (ב) לָ֤מָּה תִשְׁקְלוּ-כֶ֙סֶף֙ בְּֽלוֹא-לֶ֔חֶם וִיגִיעֲכֶ֖ם בְּל֣וֹא לְשָׂבְעָ֑ה שִׁמְע֨וּ שָׁמ֤וֹעַ אֵלַי֙ וְאִכְלוּ-ט֔וֹב וְתִתְעַנַּ֥ג בַּדֶּ֖שֶׁן נַפְשְׁכֶֽם: (ג) הַטּ֤וּ אָזְנְכֶם֙ וּלְכ֣וּ אֵלַ֔י שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם וְאֶכְרְתָ֤ה לָכֶם֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם חַֽסְדֵ֥י דָוִ֖ד הַנֶּאֱמָנִֽים: (ד) הֵ֛ן עֵ֥ד לְאוּמִּ֖ים נְתַתִּ֑יו נָגִ֥יד וּמְצַוֵּ֖ה לְאֻמִּֽים: (ה) הֵ֣ן גּ֤וֹי לֹֽא-תֵדַע֙ תִּקְרָ֔א וְג֥וֹי לֹֽא-יְדָע֖וּךָ אֵלֶ֣יךָ יָר֑וּצוּ לְמַ֙עַן֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵאֲרָֽךְ:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה נגעים פרק ג

א. הַכֹּל מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִן הַנָּכְרִים וְגֵר תּוֹשָׁב. הַכּל כְּשֵׁרִים לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים, אֶלָּא שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַטָּהֳרָה בִּידֵי כֹהֵן. אוֹמְרִים לוֹ אֱמוֹר טָמֵא, וְהוּא אוֹמֵר טָמֵא. אֱמוֹר טָהוֹר, וְהוּא אוֹמֵר טָהוֹר. אֵין רוֹאִים שְׁנֵי נְגָעִים כְּאֶחָד, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד וּבֵין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֶלָּא רוֹאֶה אֶת הָאֶחָד וּמַסְגִּירוֹ וּמַחְלִיטוֹ וּפוֹטְרוֹ, וְחוֹזֵר לַשֵּׁנִי. אֵין מַסְגִּירִין אֶת הַמֻּסְגָּר וְלֹא מַחְלִיטִין אֶת הַמֻחְלָט. אֵין מַסְגִּירִין אֶת הַמֻחְלָט, וְלֹא מַחְלִיטִין אֶת הַמֻּסְגָּר. אֲבָל בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, הַמַּסְגִּיר מַסְגִּיר, וְהַמַּחְלִיט מַחְלִיט, מַסְגִּיר וּפוֹטֵר, מַחְלִיט וּפוֹטֵר:

 ברטנורה   (א) הכל מיטמאין. ואפילו קטן דמהו דתימא איש צרוע כתיב (ויקרא יג), קא משמע לן אדם כי יהיה בעור בשרו כתיב (שם): הכל כשרים לראות את הנגעים. ואע''פ שאינו בקי בהן ובשמותיהן, אם חכם עמו, רואה אבל בינו לבין עצמו אם אינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים: שהטומאה והטהרה ביד כהן. חכם ישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אע''פ שהוא שוטה אמור טמא, אמור טהור: בין באיש אחד בין בשני אנשים. שנולדו שני נגעים באיש אחד או בשני אנשים, אין הכהן רואה אותן בבת אחת, שאין הכהן יכול לראות יפה שני נגעים כאחד: ומסגירו. אי בר הסגר הוא, כגון על ידי ארבעה מראות: ומחליטו. אם ראוי להחליט, כגון על ידי שער לבן או מחיה: ופוטרו. אם הוא למטה מארבעה מראות: וחוזר לשני. מאחר שנולד השני קודם שהסגיר את הראשון או שהחליטו: אין מסגירים את המוסגר. וכן נמי: אין מחליטין את המוסגר. דאם הסגירו בנגע אחד ואחר כך נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו או להחליטו, אין נזקק לו, וכי מתסי מן הראשון אין על הנגע השני לא תורת מוסגר ולא תורת מוחלט עד שיזקק לו: אבל בתחלה בסוף שבוע המסגיר מסגיר. אם בתחלת השבוע נולד השני קודם שהסגיר את הראשון, מסגיר על הראשון ומסגיר על השני. וכן בסוף שבוע ראשון אם עמד הראשון בעיניו, מסגירו וחוזר ומסגיר על השני: והמחליט מחליט. מחליט על הראשון וחוזר ומחליט על השני: מסגיר ופוטר. מסגיר על הראשון ופוטר על השני: מחליט ופוטר. מחליט על הראשון ופוטר על השני. והוא הדין איפכא, מסגיר ומחליט, או מחליט ומסגיר, פוטר ומסגיר, פוטר ומחליט:

ב. חָתָן שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, לוֹ, וּלְבֵיתוֹ, וְלִכְסוּתוֹ. וְכֵן בָּרֶגֶל, נוֹתְנִין לוֹ כָּל יְמוֹת הָרָגֶל:

 ברטנורה   (ב) נותנין לו שבעת ימי המשתה. דכתיב וביום הראות בו, מכדי לכתוב רחמנא ובהראות, מאי וביום, לומר לך יש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה:

ג. עוֹר הַבָּשָׂר מִטַּמֵּא בִשְּׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁלשָׁה סִימָנִין בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְמִחְיָה, בַּתְּחִלָּה, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמֵּא בִשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

 ברטנורה   (ג) עור הבשר. שנראה בו אחד מארבעה מראות: בתחילה. כשהובא אל הכהן בלא הסגר, מיטמא בשער לבן ובמחיה. אבל בפשיון אינו מיטמא עד סוף שבוע ראשון, או סוף שבוע שני, ולאחר הפטור דסוף שבוע שני כשעמד בעיניו ופטרו, אם אחרי כן פשה חוזר וחולטו: שלשה עשר יום. דיום שביעי של שבוע ראשון עולה לכאן ולכאן:

ד. הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, וּבִשְׁנֵי סִימָנִין בְּשֵׂעָר לָבָן וּבִפִשְׂיוֹן. בְּשֵׂעָר לָבָן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, שֶׁהוּא שִׁבְעַת יָמִים:

 ברטנורה   (ד) השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד. דשאר נגעים יש להן שני הסגרות, ואלו אם לא פשה בשבוע ראשון ולא נולד שער לבן, פוטרו. ולשון מיטמאין דנקט, הכי קאמר כשבאו אלו שני סימנים בסוף שבוע אחד, טמא. הא לא באו, טהור:

ה. הַנְּתָקִין מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁנֵי סִימָנִין בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּבְפִשְּׂיוֹן. בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

 ברטנורה   (ה) הנתקין. נגעים שבראש או בזקן, קרויין נתקים: בשער צהוב דק בתחלה. אם בתחלה נולד לו שער צהוב, מחליטו צהוב דומה לזהב: בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני. אם בסוף שבוע ראשון פשה או נולד לו שער צהוב, מחליטו. ואם לאו, מסגירו שנית. ואם בסוף שבוע שני פשה או נולד לו שער צהוב, מחליטו. ואם לאו, פוטרו. ואם לאחר הפטור פשה או נולד לו שער צהוב, מחליטו:

ו. הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁנֵי סִימָנִין בְּמִחְיָה וּבְפִשְׂיוֹן. בְּמִחְיָה, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

 ברטנורה   (ו) הקרחת והגבחת. לקמן בסוף פרק י' מפרש איזו היא קרחת ואיזו היא גבחת: במחיה ובפשיון. אבל בשער לבן אין מיטמאין, לפי שאין שער צומח בהן:

ז. הַבְּגָדִים מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁלשָׁה סִימָנִין בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם וּבְפִשְׂיוֹן. בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלשָׁה עָשָׂר יוֹם:

 ברטנורה   (ז) בירקרק ובאדמדם. הא דקרי בבגדים ובבתים סימן טומאה ירקרק ואדמדם, ולא קרי לעיל סימן טומאה לארבעה מראות שבעור בשר, משום דארבעה מראות שבעור בשר אפילו עומדים בו כמה שנים אינן מחליטים בלא שער לבן ובלא פשיון ובלא מחיה, אבל בבגדים כשעמד הירקרק או אדמדם שני שבועות אע''ג דלא פשה כתיב [ויקרא יג] באש תשרפנו, להכי קרי להו בבגדים סימן טומאה, וכן בבתים שלשה שבועות כשחזר הנגע לכמות שהיה או מירקרק לאדמדם או מאדמדם לירקרק, כתיב (שם יד) ונתץ את הבית, כאילו פשה, להכי קרי להו סימן טומאה: לאחר הפטור. כגון שכהה, אם חזר אחרי כן, שורף:

ח. הַבָּתִּים מִטַּמְּאִין בִּשְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁלשָׁה סִימָנִים בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם וּבְפִשְׂיוֹן. בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּבְפִשְׂיוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי, לְאַחַר הַפְּטוּר. וּמִטַּמְּאִין בִּשְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן תִּשְׁעָה עָשָׂר יוֹם. אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוֹת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יוֹתֵר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת:

 ברטנורה   (ח) תשעה עשר יום. ראשון ושביעי של שבוע אמצעי עולים לפניהם ולאחריהם: פחות משבוע אחד. כגון שחין ומכוה: שלשה שבועות. כגון נגעי בתים:

---

גמרא נדה דף כה ע''א

שָׁאֲלוּ לִפְנֵי רַבִּי: הַמַּפֶּלֶת שְׁפִיר מָלֵא בָּשָׂר מַהוּ. אָמַר לָהֶם: לֹא שָׁמַעְתִּי. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסִי: כָּךְ אָמַר אַבָּא: מָלֵא דָּם טְמֵאָה נִדָּה. מָלֵא בָּשָׂר טְמֵאָה לֵידָה. אָמַר לֵהּ: אִלְמָלֵא דָּבָר חָדָשׁ אָמַרְתָּ לָנוּ מִשּׁוּם אָבִיךָ שְׁמַעֲנוּךָ עַכְשָׁיו מִדְּהָא קָמַיְיתָא כִּיחִידָאָה קָאָמַר כְּסוּמְכוֹס שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר הָא נָמֵי שֶׁמָּא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֲמָרָהּ וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּתַנְיָא הַמַּפֶּלֶת שְׁפִיר שֶׁאֵינוֹ מְרֻקָּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר וָלֶד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ וָלֶד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי אוֹשַׁעְיָה מַחֲלֹקֶת בְּעָכוּר אֲבָל בְּצָלוּל דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ וָלֶד. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: בְּצָלוּל מַחֲלֹקֶת. אִיבָּעִיָּא לְהוּ בְּצָלוּל מַחֲלֹקֶת אֲבָל בְּעָכוּר דִּבְרֵי הַכֹּל וָלָד אוֹ דִּילְמָא בֵּין בָּזֶה וּבֵין בָּזֶה מַחֲלֹקֶת תִּיקוּ:

 רש''י  כסומכוס. בר''פ דם שבתוך החתיכה מטמא משום נדה ויחידאה היא: כרבי יהושע אמרה. דמשום עור שפיר לחודיה מטמא משום לידה ויחידאה היא דדלמא אפי' במלא בשר פליגי כיון דאינו מרוקם מעולם לא היה ולד ואף ע''ג דפליג ר''י בשפיר לחודא במלא דם מודה דלא ולד הוא דדם מוכיח עליו: בעכור. מה שבתוכו עכור דאיכא למימר ולד היה ונימוח: בצלול. שהוא מלא מים צלולין:

---

זוהר ויקהל דף ר''ה ע''א

כַּד אִנּוּן חַכִּימִין יָתְבִין בְּהַהוּא רוּחָא קַדִּישָׁא רוּחָא עִלָּאָה בָּעָאן לְשַׁמְּשָׁא עַרְסַיְהוּ וְהַאי רוּחָא אַמְשִׁיךְ אַבַּתְרֵהּ לְתַתָּא כָּל אִנּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין וְיָרְתִין קַדִּישִׁי עֶלְיוֹנִין בְּהַאי רוּחָא נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין לִבְנֵיהוֹן כַּדְקָא יָאוּת. כֵּיוָן דְּהַאי רוּחָא שָׁרָא עַל עָלְמָא כָּל רוּחִין בִּישִׁין וְכָל מְקַטְרְגִין בִּישִׁין אִסְתַּלָּקוּ מֵעָלְמָא. וְלָא בַּעֵינָן לְצַלָּאָה עַל נְטוֹרָא בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל אִנּוּן נְטִירִין בְּהַאי רוּחָא וְסֻכַּת שָׁלוֹם פְּרִיסַת גַּדְפָּהָא עֲלַיְהוּ וְאִנּוּן נְטִירִין מִכֹּלָּא. וְאִיתֵּימָא הָא תָּנֵינָן דְּלָא יִפּוֹק בַּר נַשׁ יְחִידָאֵי לָא בְּלֵילְיָא רְבִיעָאָה דְּשַׁבַּתָּא וְלָא בְּלֵילְיָא דְּשַׁבַּתָּא וּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא. וְהָא אֲמָרָן דִּבְלֵילְיָא דְּשַׁבַּתָּא נְטִירִין בְּנֵי נָשָׁא מִכָּל מְקַטְרְגִין דְּעָלְמָא וְלָא בַּעֵינָן לְצַלָּאָה עַל נְטוֹרָא.

 תרגום הזוהר  וּכְשֶׁאֵלּוּ הַחֲכָמִים יוֹשְׁבִים בָּרוּחַ הַקָּדוֹשׁ הַהוּא, הָרוּח הָעֶלְיוֹן, צְרִיכִים לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתָם, כִּי הָרוּחַ הַזֶּה מַמְשִׁיךְ אַחֲרָיו לְמַטָּה, כָּל אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וְהַקְּדוֹשִׁים הָעֶלְיוֹנִים יוֹרְשִׁים בָּרוּחַ הַזֶּה, נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת לִבְנֵיהֶם כָּרָאוּי. כֵּיוָן שֶׁהָרוּחַ הַזֶּה שׁוֹרֶה עַל הָעוֹלָם, כָּל הָרוּחוֹת הָרָעוֹת וְכָל הַמְּקַטְרְגִים הָרָעִים מִסְתַּלְּקִים מִן הָעוֹלָם, וְאֵין אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְפַּלֵּל עַל שְׁמִירָה, מִשּׁוּם שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם שְׁמוּרִים בָּרוּחַ הַהוּא, וְסֻכַּת שָׁלוֹם, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ עֲלֵיהֶם, וְהֵם נִשְׁמָרִים מִכֹּל. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁלֹּא יֵצֵא אָדָם יְחִידִי לֹא בְּלֵיל רְבִיעִי שֶׁל הַשָּׁבוּעַ, וְלֹא בְּלֵיל שַׁבָּת. וְהָאָדָם צָרִיךְ לְהִשָּׁמֵר. וַהֲרֵי אָמַרְנוּ שֶׁבְּלֵיל שַׁבָּת מְשׁוּמָרִים בְּנֵי הָאָדָם מִכָּל מְקַטְרְגֵי הָעוֹלָם וְאֵין אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְפַּלֵּל עַל שְׁמִירָה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק י

א. מֻתָּר לִקְשֹׁר קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁיִּקְשֹׁר לִמְדֹּד שִׁעוּר מִשִּׁעוּרֵי הַתּוֹרָה. נִימַת כִּנּוֹר שֶׁנִּפְסְקָה קוֹשְׁרִין אוֹתָהּ בַּמִּקְדָּשׁ אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. וְלֹא יִקְשֹׁר נִימָא לְכַתְּחִלָּה אֲפִלּוּ בַּמִּקְדָּשׁ: ב. כָּל קֶשֶׁר שֶׁחַיָּבִין עַל קִשּׁוּרוֹ כָּךְ חַיָּבִין עַל הֶתֵּרוֹ. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁהַקּוֹשֵׁר אוֹתוֹ פָּטוּר כֵּן הַמַּתִּיר אוֹתוֹ פָּטוּר. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁמֻּתָּר לְקָשְׁרוֹ כָּךְ מֻתָּר לְהַתִּירוֹ:

---

מוסר

ספר חסידים סימן קעט

אַל יְקַבֵּל אָדָם בְּבֵיתוֹ נָשִׁים פֶּן יְהַרְהֵר אַחֲרֵיהֶם. וְאַל יָדוּר בְּבַיִת שֶׁאֲנָשִׁים עוֹלִים שָׁם שֶׁיְּבִיאוּהוּ לִשְׁבוּעָה אוֹ הוּא אוֹתָם וְאִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים שֶׁמָּא יִלְמְדוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶם. וְאַל יָדוּר אָדָם בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּחוֹת מְקֻבָּצוֹת כִּי אֵין מְקַבְּלִים תּוֹכָחָה כִּי הַמִּשְׁפָּחָה מְחַפָּה עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְבַּיְּשׁוּ לְעֵינֵי מִשְׁפָּחוֹת שֶׁבָּעִיר וּלְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה בְּלֹא רִיב וּבְלֹא מַצָה. וְלֹא יָדוּר בְּעִיר שֶׁפָּרִיצִים שָׁם שׁוֹתִים וְלֹא בָּעִיר שֶׁאֵין אֶחָד רֹאשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח) בְּפֶשַׁע אֶרֶץ רַבִּים שָׂרֶיהָ. צֵא וּלְמַד מִכְּשֵׁרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם טַפְסָר אֶחָד הָיָה וּבִמְקוֹמוֹ הָיָה שׁוּק גָּדוֹל וְהָיָה בְּאוֹתוֹ יוֹם מִתְקַבְּצִים מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת וְנִתְקַבְּצוּ שָׁם זוֹנוֹת הַרְבֵּה וּלְאוֹתָן זוֹנוֹת הָיְתָה גְּבֶרֶת אַחַת עַל כֻּלָּן אָמַר לִשְׁלוּחוֹ הַשָּׂר קַח מָמוֹן הַרְבֵּה וְתַשְׂכִיר לִי כָּל הַזּוֹנוֹת, כִּי לְמָחָר יָבוֹאוּ לַשּׁוּק וּלְאַחַר שֶׁתַּשְׂכִּיר לִי אֶת כֻּלָּן כְּמוֹ שֶׁיִּרְצוּ תַּכְנִיסֵן כֻּלָּן בְּבַיִת אֶחָד וְתַצִיעַ לְכָל אַחַת מִטָּה אַחַת יָפָה וְתֵן לָהֶן לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּמְלֶאכֶת צֶמֶר וְתִשְׁמְרֵן עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַשּׁוּק וּתְשִׁיבֵן לִמְקוֹמָן. הָלַךְ וְדִבֵּר לַגְּבֶרֶת שֶׁל זוֹנוֹת כָּל מַה שֶׁאַתְּ חֲפֵצָה אֶתֵּן לַנָּשִׁים שֶׁלָּךְ יוֹתֵר מִמַּה שֶׁתַּרְוִיחוּ. וְנָתַן לָהּ כָּל מַה שֶּׁאָמְרָה וְהִכְנִיס כֻּלָּן בְּבַיִת אֶחָד וּשְׁמָרָן. לְאַחַר שֶׁעָבַר הַשּׁוּק הֵשִׁיב כֻּלָּן לָעִיר כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַשּׁוּק וְהַזּוֹנוֹת בָּאוֹת. כָּל שֶׁכֵּן יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת סְיָג וְגָדֵר לְעוֹשֵׂי עֲבֵרָה. עַל כֵּן צִוָּה (דברים כג) לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל: