---

פרשת כי תבוא

---

כי תבוא יום ראשון תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

כו (א) וְהָיָה֙ כִּֽי-תָב֣וֹא אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: וִיהֵי אֲרֵי תֵעוּל לְאַרְעָא דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַחֲסָנָא וְתֵירְתַהּ וְתֵיתֵב בַּהּ:

 רש''י   והיה כי תבוא וירשתה וישבת בה. מגיד שלא נתחיבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה:

(ב) וְלָֽקַחְתָּ֞ מֵֽרֵאשִׁ֣ית | כָּל-פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: וְתִסַב מֵרֵישׁ כָּל אִבָּא דְאַרְעָא דִי תָעֵל מֵאַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וּתְשַׁוֵי בְסַלָא וּתְהַךְ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן:

 רש''י   מראשית. ולא כל ראשית, שאין כל הפרות חיבין בבכורים אלא שבעת המינין בלבד. נאמר כאן ארץ, ונאמר להלן (לעיל ח, ח) ארץ חטה ושערה וגו' , מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעה מינין: זית שמן. זית אגורי ששמנו אגור בתוכו: ודבש. הוא דבש תמרים: מראשית. אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר הרי זו בכורים:

(ג) וּבָאתָ֙ אֶל-הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי-בָ֨אתִי֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ: וְתֵיתֵי לְוָת כַּהֲנָא דִי יְהֵי בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וְתֵימַר לֵהּ חַוֵיתִי יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי עַלִית לְאַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָנָא לְמִתַּן לָנָא:

 רש''י   אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא כהן שבימיך, כמו שהוא: ואמרת אליו. שאינך כפוי טובה: הגדתי היום. פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים:

(ד) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: וְיִסַב כַּהֲנָא סַלָא מִידָךְ וְיַחְתִנֵהּ קֳדָם מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ:

 רש''י   ולקח הכהן הטנא מידך. להניף אותו. כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף:

(ה) וְעָנִ֨יתָ וְאָֽמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי-שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב: וְתָתֵיב וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָבָן אֲרָמָאָה בָּעָא לְאוֹבָדָא יָת אַבָּא וּנְחַת לְמִצְרַיִם וְדָר תַּמָן בְּעַם זְעֵר וַהֲוָה תַמָן לְעַם רַב תַּקִיף וְסַגִי:

 רש''י   וענית. לשון הרמת קול: ארמי אבד אבי. מזכיר חסדי המקום. ארמי אבד אבי, לבן, בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב. ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאלו עשה, שאמות העולם חושב להם הקדוש ברוך הוא מחשבה רעה כמעשה: וירד מצרימה. ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים: במתי מעט. בשבעים נפש:

(ו) וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה: וְאַבְאִישׁוּ לָנָא מִצְרָאֵי וְעַנְיָנָא וִיהָבוּ עֲלָנָא פָּלְחָנָא קַשְׁיָא:

---

נביאים - ישעיה - פרק ס

ס (א) ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד יְהוָ֖ה עָלַ֥יִךְ זָרָֽח: קוּמִי אַנְהֲרִי יְרוּשָׁלַיִם אֲרֵי מְטָא זְמַן פּוּרְקָנִיךְ וִיקָרָא דַיְיָ עֲלָךְ יְתְגְּלִי : (ב) כִּֽי-הִנֵּ֤ה הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה-אֶ֔רֶץ וַעֲרָפֶ֖ל לְאֻמִּ֑ים וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח יְהוָ֔ה וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה: אֲרֵי הָא חֲשׁוֹכָא יַחְפֵי אַרְעָא וְקָבְלָא לְמַלְכְּוָתָא וּבִיךְ יִשְׁרֵי שְׁכִנְתָּא דַיְיָ וִיקָרֵהּ עֲלָךְ יִתְגְּלִי : (ג) וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ וּמְלָכִ֖ים לְנֹ֥גַהּ זַרְחֵֽךְ: וִיהֲבוּן עַמְמַיָּא לִנְהוֹרִיךְ וּמַלְכַיָּא לְקָבֵיל זְהוֹרִיךְ : (ד) שְׂאִֽי-סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ-לָ֑ךְ בָּנַ֙יִךְ֙ מֵרָח֣וֹק יָבֹ֔אוּ וּבְנֹתַ֖יִךְ עַל-צַ֥ד תֵּאָמַֽנָה: זְקוּפִי יְרוּשָׁלַם סְחוֹר סְחוֹר עֵינָךְ וַחֲזֵי כָּל בְּנֵי עַם גַּלְוָתָךְ דְּמִתְכַּנְּשִׁין וְאָתָן לְגַוִּיךְ בְּנָךְ מֵרָחִיק יֵיתוּן וּבְנָתָךְ עַל נִסְסִין יִתְנַסְבָן :

 רש''י   על צד תאמנה . על גססין , כסלים של מלכים תהיינה אמונות :

(ה) אָ֤ז תִּרְאִי֙ וְנָהַ֔רְתְּ וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ כִּֽי-יֵהָפֵ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ הֲמ֣וֹן יָ֔ם חֵ֥יל גּוֹיִ֖ם יָבֹ֥אוּ לָֽךְ: בְּכֵן תֶּחֱזִין וּתְנַהֲרִין וְתִדַחֲלִין וְיִפְתֵּי לִבֵּיךְ בְּדַחֲלַת חֶטְאִין אֲרֵי יִתְחַלֵּף לִיךְ עוֹתַר מַעַרְבָא נִכְסֵי עַמְמַיָּא יִתְעֲלוּן לְגַוִּיךְ :

 רש''י   אז תראי ונהרת . בכן תחזין ותנהרין : ופחד ורחב לבבך . ויתמה וירחב לבך : כי יהפך עליך המון ים . ארי יתחלף ליך עותר מערבא : חיל גוים . נכסי דפלחי כוכביא :

(ו) שִֽׁפְעַ֨ת גְּמַלִּ֜ים תְּכַסֵּ֗ךְ בִּכְרֵ֤י מִדְיָן֙ וְעֵיפָ֔ה כֻּלָּ֖ם מִשְּׁבָ֣א יָבֹ֑אוּ זָהָ֤ב וּלְבוֹנָה֙ יִשָּׂ֔אוּ וּתְהִלֹּ֥ת יְהוָ֖ה יְבַשֵּֽׂרוּ: שְׁיָרַת עַרְבָאִי תֵּחֲפֵי סוּחֲרָנַיִךְ הוֹגְנֵי מִדְיָן וְהוֹלָד כּוּלְהוֹן מִשְׁבָא יֵיתוּן דְּהַב וּלְבוֹנָה יְהוֹן טְעִינִין וּדְאָתָא עִמְּהוֹן בְּתוּשְׁבַּחְתָּא דַיְיָ יְהוֹן מִשְׁתָּעָן :

 רש''י   שפעת . רוב : בכרי מדין . הוגני מדין הם גמלים בחורים וכן בכרה קלה ( ירמיה ב ) : ועיפה . גם הם מבני מדין עיפה ועפר ( בראשית כה ) :

---

כתובים - תהילים - פרק ח

(ז) תַּ֭מְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂ֣י יָדֶ֑יךָ כֹּ֝ל שַׁ֣תָּה תַֽחַת-רַגְלָֽיו: אִשְׁלַטְתֵּהּ בְּעוֹבָדֵי יְדָךְ כֹּלָּא שַׁוִיתָא תְּחוֹת רַגְלוֹי : (ח) צֹנֶ֣ה וַאֲלָפִ֣ים כֻּלָּ֑ם וְ֝גַ֗ם בַּהֲמ֥וֹת שָׂדָֽי: עָאן וְתוֹרֵי כֻּלְּהוֹן וּלְחוֹד בְּעִירֵי חַקְלָא :

 רש''י   צנה ואלפים . צאן ובקר כמו ( דברים כה ) שגר אלפיך , צנה לשון פעולה הוא כמו ( במדבר לב ) וגדרות לצנאכם , אוביילדי''ץ בלעז , יש מדרשי אגדה ואינם מתיישבין לפי המקראות :

(ט) צִפּ֣וֹר שָׁ֭מַיִם וּדְגֵ֣י הַיָּ֑ם עֹ֝בֵ֗ר אָרְח֥וֹת יַמִּֽים: צִפְּרֵי שְׁמַיָּא וְנוּנֵי יַמָּא וְלִוְיָתָן דְּחָלִיף אִסְרָטֵי יַמָּא : (י) יְהוָ֥ה אֲדֹנֵ֑ינוּ מָֽה-אַדִּ֥יר שִׁ֝מְךָ֗ בְּכָל-הָאָֽרֶץ: יְיָ אֱלָהָא רִבּוֹנָנָא כְּמָה תְּלִיל וּמְשַׁבַּח שְׁמָךְ בְּכֹלָּא אַרְעָא : ט (א) לַ֭מְנַצֵּחַ עַלְמ֥וּת לַבֵּ֗ן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: לְשַׁבָּחָא עַל מִיתוֹתָא דְגַבְרָא דִי נְפַק מִבֵּנִי מַשִׁרְיָתָא תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד :

 רש''י   על מות לבן . יש פותרין על מות לבן על מת בנו אבשלום ולא יתכן פתרונו מפני אומ' לבן ולא אמר הבן ואין לו במזמור עדות וזכרון לאמץ זה הפתרון ויש פותרין על מות לבן נבל ואף זה לא יתכן להפוך את השם ואין במזמור זכרונו ( סא''א ) וראיתי במסורה הגדולה שהיא תיבה אחת שהרי חיבר לה ( לקמן מח ) והוא ינהגנו עלמות פתרו מנחם ודונש מה שפתרו ואינו נראה בעיני , וראיתי בפסיקת' שהענין מדבר בעמלק גערת גוים שמם מחית ואומר אני למנצח על מות לבן שיר זה לעתיד לבא כשיתלבן ילדותן ושחרותן של ישראל ותגלה צדקתם ותקרב ישועתם שימחה עמלק וזרעו , עלמות ילדות , לבן כמו ללבן , ומנחם פתר עלמות לבן , נגינות ללמד וכה פתרונו למנצח על מות לבן למשורר נגינות ללמד , ויהי לבן כמו להבין ולבונן , עלמות ע''ש כלי שיר ששמו עלמות כמו שאמר ( להלן מו ) על עלמות שיר ודונש פתר לבן שם אדם שהי' שמו לבן שהי' נלחם בדוד בימים ההם ומה שהוא אומר גערת גוים אבדת רשע הרשע הזה הוא לבן ההורג עם נקיים ואע''פ שאין אתה רואה במקום אחר אדם שהי' שמו לבן רק במקום הזה כן אתה מוצא בשמות אחרים שאינן נכתבים במקרא רק פעם א' :

(ב) אוֹדֶ֣ה יְ֭הוָה בְּכָל-לִבִּ֑י אֲ֝סַפְּרָ֗ה כָּל-נִפְלְאוֹתֶֽיךָ: אֲשַׁבַּח קֳדָם יְיָ בְּכָל לִבִּי אֶשְׁתָּעֵי כּוּלְהוֹן פְּרִישְׁוָתָךְ :

 רש''י   כל נפלאותיך . גאולה האחרונה ששקולה כנגד כל הנסים כמו שנאמ' ( ירמי' טז ) לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה וגו' :

---

משנה תרומות פרק ז

א. הָאוֹכֵל תְּרוּמָה מֵזִיד, מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. הַתַּשְׁלוּמִין חֻלִּין, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחוֹל, מוֹחֵל:

 ברטנורה   (א) האוכל תרומה מזיד. בלא התראה, דאילו אתרו ביה, לוקה ואינו משלם. ואף על גב דבלא התראה חייב מיתה בידי שמים, אינה פוטרת מן התשלומין: ואינו משלם את החומש. דלא חייבה תורה חומש אלא לאוכל תרומה בשגגה: התשלומין חולין. דתשלומין דשוגג בלבד קרינהו רחמנא קודש, כדכתיב ונתן לכהן את הקודש אבל תשלומין דמזיד חולין הן והואיל והן חולין אם רצה הכהן למחול מוחל, מה שאין כן בתשלומין של שוגג שאם רצה למחול אינו מוחל מפני שהן קודש:

ב. בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל וְאַחַר כָּךְ אָכְלָה תְרוּמָה, מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַחֹמֶשׁ. וּמִיתָתָהּ בִּשְׂרֵפָה. נִשֵּׂאת לְאֶחָד מִכָּל הַפְּסוּלִין, מְשַׁלֶּמֶת קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. וּמִיתָתָהּ בְּחֶנֶק. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זוֹ וְזוֹ מְשַׁלְּמוֹת אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינָן מְשַׁלְּמוֹת אֶת הַחֹמֶשׁ, וּמִיתָתָן בִּשְׂרֵפָה:

 ברטנורה   (ב) בת כהן שנשאת לישראל. ואסורה לאכול בתרומה: משלמת את הקרן. כדין גוזל את חבירו אבל לא חומש, דכהנת היא וכתיב (ויקרא כב) וכל זר לא יאכל קודש, יצאה זאת שאינה זרה ואפשר לה שתשוב לבית אביה כנעוריה ותהא מותרת לאכול בתרומה: ומיתתה בשריפה. אם זנתה תחת בעלה ישראל, כדכתיב (שם כא) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו', כל שהיא בת כהן לא שנא אשת כהן ולא שנא אשת ישראל, באש תשרף: נשאת לאחד מכל הפסולים. כגון חלל נתין וממזר. משלמת קרן וחומש, שהרי נתחללה בביאתו ואינה ראויה עוד לאכול בתרומה והרי היא כזרה: ומיתתה בחנק. דכתיב ובת איש כהן כי תחל לזנות, מי שראויה לחזור לבית אביה אלמלא זנות זה, היא בשריפה, יצתה נבעלת לפסול לה, שאינה ראויה לחזור לבית אביה שזו אינה בשריפה: וחכמים אומרים וכו'. דלא הויא זרה עד שתהא זרה מתחילתה ועד סופה, וזו הואיל וכבר אכלה בתרומה אינה משלמת את החומש: ומיתתה בשריפה. ובת איש כהן כתיב מכל מקום והלכה כחכמים:

ג. הַמַּאֲכִיל אֶת בָּנָיו קְטַנִּים, וְאֶת עֲבָדָיו בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ, וְהָאוֹכֵל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת תְּרוּמָה, מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ. וִהַתַּשְׁלוּמִין חֻלִּין, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לְמְחוֹל, מוֹחֵל:

 ברטנורה   (ג) המאכיל את בניו קטנים. דלאו בני חיובא נינהו. ועבדיו, אפילו גדולים: תרומת חוצה לארץ. אף על פי שהיא מדמעת, אין מוסיפין חומש עליה:

ד. זֶה הַכְּלָל כָּל הַמְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ, הַתַּשְׁלוּמִין תְּרוּמָה, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחוֹל, אֵינוֹ מוֹחֵל. וְכָל הַמְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחֹמֶשׁ, הַתַּשְׁלוּמִין חֻלִּין, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְחוֹל, מוֹחֵל: ה. שְׁתֵּי קֵפּוֹת, אַחַת שֶׁל תְּרוּמָה וְאַחַת שֶׁל חֻלִּין, שֶׁנָּפְלָה סְאָה תְרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ מֵהֶן נָפְלָה, הֲרֵי אֲנִי אוֹמֵר, לְתוֹךְ שֶׁל תְּרוּמָה נָפְלָה. אֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא שֶׁל תְּרוּמָה וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁל חֻלִּין, אָכַל אַחַת מֵהֶן, פָּטוּר, וְהַשְּׁנִיָּה, נוֹהֵג בָהּ כִּתְרוּמָה, וְחַיֶּבֶת בַּחַלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. אָכַל אַחֵר אֶת הַשְּׁנִיָּה, פָּטוּר. אָכַל אֶחָד אֶת שְׁתֵּיהֶן, מְשַׁלֵּם כִּקְטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן:

 ברטנורה   (ה) לתוך של תרומה נפלה. ושל חולין מותרת. ודוקא בשתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה דתלינן תרומה לתוך תרומה נפלה, שיש היתר לשתי הקופות. אבל אחת חולין ואחת טבל או מעשר ראשון וכיוצא בזה, לא תלינן שנפלה התרומה לטבל כדי להתיר החולין, מאחר שהטבל נדמע ונאסר, דמאי חזית לאסור קופה זו יותר מזו. וכן טמאה וטהורה תלינן בטמאה, או מדומעת ושאינה מדומעת תלינן במדומעת. כללא דמלתא כל היכא דאחת אינה מתקלקלת תלינן בה: אכל אחת מהן פטור. דשמא של חולין אכל: וחייבת בחלה. דספק חולין היא: ורבי יוסי פוטר. דכיון דלא ידיע הוה ליה כמדומע דפטור מן החלה. והלכה כר' יוסי בכל הני תלתא בבי דמתניתין: אכל. אדם אחר את השניה פטור: כקטנה שבשתיהן. להקל:

ו. נָפְלָה אַחַת מֵהֶן לְתוֹךְ הַחֻלִּין, אֵינָּה מְדַמַּעְתָּן, וְהַשְּׁנִיָּה, נוֹהֵג בָּהּ כִּתְרוּמָה, וְחַיֶּבֶת בַּחַלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. נָפְלָה שְׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן. נָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְמָקוֹם אֶחָד, מְדַמְּעוֹת כִּקְטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן:

 ברטנורה   (ו) אינה מדמעתן. דשמא היינו אותה של חולין:

ז. זָרַע אֶת אַחַת מֵהֶן, פָּטוּר, וְהַשְּׁנִיָּה, נוֹהֵג בָּהּ כִּתְרוּמָה, וְחַיֶּבֶת בַּחַלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. זָרַע אַחֵר אֶת הַשְּׁנִיָּה, פָּטוּר. זָרַע אֶחָד אֶת שְׁתֵּיהֶן, בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלֶה, מֻתָּר. וּבְדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלֶה. אָסוּר:

 ברטנורה   (ז) זרע אחת מהן פטור. שהזורע את התרומה בשוגג צריך להפך את הקרקע, ואם לא הפך, הגידולים תרומה, והכא פטור דכחולין הם: בדבר שזרעו כלה. כגון חטים ושעורים מותר לזרים, דאין זו תרומת ודאי וחשבינן לה כגידולי [מדומע] דתנן לקמן בפרק ט' שהן חולין: בדבר שאין זרעו כלה. כגון שום ובצלים אסור, ואף על גב דחשבינן ליה כמדומע ולא כתרומה, בדבר שאין זרעו כלה יש להחמיר טפי:

---

גמרא ברכות דף סא ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן: הַמְרַצֶה מָעוֹת לְאִשָּׁה מִיָדוֹ לְיָדָהּ כְּדֵי לְהַסְתַּכֵּל בָּהּ, אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כְּמשֶה רַבֵּנוּ לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא) יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רַע לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. אָמַר רַב נַחְמָן: מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה דִּכְתִיב (שופטים יג) וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ. מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֶלָּא מֵעַתָּה גַּבֵּי אֶלְקָנָה דִּכְתִיב (שמואל א) וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ. וְגַבֵּי אֱלִישָׁע דִּכְתִיב (מ''ב ד) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ. הָכִי נָמֵי אַחֲרֶיהָ מַמָּשׁ אֶלָּא אַחֲרֵי דְּבָרֶיהָ וְאַחֲרֵי עֲצָתָהּ. הָכָא נָמֵי אַחֲרֵי דְּבָרֶיהָ וְאַחֲרֵי עֲצָתָהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: וּלְמַאי דְּקָאָמַר רַב נַחְמָן מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה. אֲפִלּוּ בֵּי רַב נָמֵי לָא קָרָא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד) וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרוֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וְלֹא לִפְנֵי הָאִישׁ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: אֲחוֹרֵי אֲרִי וְלֹא אֲחוֹרֵי אִשָּׁה. אֲחוֹרֵי אִשָּׁה וְלֹא אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִבּוּר מִתְפַּלְּלִין וְלֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא דָּרֵי מִידִי וְאִי דָּרֵי מִידִי לֵית לָן בָּהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלִיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא וְאִי אִיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא לֵית לָן בָּהּ וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא רָכִיב חַמְרָא, אֲבָל רָכִיב חַמְרָא לֵית לָן בַּהּ וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא מָנַח תְּפִילֵי אֲבָל מָנַח תְּפִילֵי לֵית לָן בָּהּ. אָמַר רַב: יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לִזְבוּב וְיוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי מִפְתָּחֵי הַלֵּב שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י) זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר כְּמִין חִטָּה הוּא דּוֹמֶה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ:

 רש''י  יד ליד לא ינקה רע. אפי' הוא כמשה רבינו שקיבל תורה מימינו של הקב''ה לא ינקה רע וקרא באשה משתעי: עם הארץ. לא שמש תלמידי חכמים שלא למד משנה זו ששנינו לא יהלך אדם אחורי אשה ואפי' היא אשתו: ולמאי דקאמר ר''נ. שהלך אחריה ממש, א''כ אפילו בי רב. עם תנוקות של רבן נמי לא קרא: בשעה שהצבור כו'. דכיון שאינו נכנס נראה כפורק עול ומבזה ביהכ''נ: ואי דרי מידי. אין כאן גנאי דמוכחא מלתא דהאי דלא נכנס הוא מפני המשוי: ואי איכא פתחא אחרינא. אין כאן ביזוי דמאן דחזי סבר בפתחא אחרינא ליעול: יביע. לשון אבעבועות כל משקה מסריח מעלה רתיחה ואבעבועות: חטאת. לשון חטה דריש ליה:

---

זוהר פנחס דף רל''א ע''א

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לֵימָא לָן מַר מִלִּין מַעֲלְיָתָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (מלכים ב' ד') וַיְהִי הַיּוֹם. בְּכָל אֲתַר דִּכְתִיב וַיְהִי אִיהוּ צַעַר. וַיְהִי בִּימֵי צַעַר וַדַּאי וַיְהִי הַיּוֹם יוֹמָא דְּאִית בֵּיהּ צַעַר וְדָא אִיהוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה יוֹמָא דְּאִית בֵּיהּ דִּינָא קַשְׁיָא עַל עָלְמָא. וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבוֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם יוֹמָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה. וּבְכָל אֲתַר וַיְהִי הַיּוֹם דָּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה (איוב א') וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים יוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה בְּכָל זִמְנָא תְּרֵין יוֹמִין אִנּוּן מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְּלֶהֱוֵי יִצְחָק כָּלִיל דִּינָא וְרַחֲמֵי תְּרֵין יוֹמִין וְלָא חָד דְּאִלְמָלֵא אִשְׁתַּכַּח יְחִידָאִי יַחֲרִיב עָלְמָא וְעָל דָּא כְּתִיב תְּרֵין זִמְנִין וַיְהִי הַיּוֹם וַיְהִי הַיּוֹם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים. אִלֵּין בֵּית דִּין רַבְרְבָא בְּנֵי הָאֱלֹהִים וַדַּאי בְּנוֹי דְּמַלְכָּא קְרִיבִין לְגַבֵּיהּ וְאִנּוּן שַׁבְעִין מְמַנָּן דְּסָחֲרִין תְּדִירָא לְמַלְכָּא וְאִנּוּן חָתְכִין דִּינָא עַל עָלְמָא. לְהִתְיַצֵב עַל יְיָ. וְכִי עַל יְיָ קַיְּמֵי אֶלָּא בְּשַׁעְתָּא דְּאִלֵּין קַיְּמֵי עַל דִּינָא. דִּינָא קַדְּמָאָה דְּכֹלָּא בֵּיהּ מַאן הוּא דְּלָא יוֹקִיר לִשְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּדְלָא יוֹקִיר לְאוֹרַיְתָא וּלְעַבְדּוֹי. אוֹף הָכִי מַאן הוּא דְּלָא חַיִּשׁ עַל יְקָרָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּלָא יִתְחַלַּל בְּאַרְעָא מַאן הוּא דְּלָא חַיִּשׁ לִיקָרֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַאן הוּא דְּלָא שַׁוִּי יְקָר לִשְׁמָא דָּא. וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. גַּם לְרַבּוֹת הַהוּא נוּקְבָא דִּילֵיהּ אוֹף הָכִי לְהִתְיַצֵב עַל יְיָ דְּאִיהוּ חַיִּשׁ נַמִּי לִיקָרָא דִּשְׁמָא דָּא:

 תרגום הזוהר  אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, יֹאמַר נָא אֲדוֹנִי דְּבָרִים יָפִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, וַיְהִי הַיּוֹם, בְּכָל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב, וַיְהִי, הוּא לָשׁוֹן צַעַר. וַיְהִי בִּימֵי הוּא צַעַר. וַדַּאי, וַיְהִי הַיּוֹם, הוּא יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צַעַר, וְזֶה הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּין קָשֶׁה עַל הָעוֹלָם. וְכֵן, וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם, הָיָה בַּיּוֹם שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּבְכָל מָקוֹם וַיְהִי הַיּוֹם, זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּלְפִיכָךְ, וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים הָיָה יוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא תָּמִיד שְׁנֵי יָמִים, מַהוּ הַטַּעַם. הוּא, כְּדֵי שֶׁיִּצְחָק יִהְיֶה כָּלוּל מִדִּין וְרַחֲמִים, שֶׁהֵם שְׁנֵי יָמִים, וְלֹא יִהְיֶה יִצְחָק אֶחָד, כִּי אִם הָיָה נִמְצָא אֶחָד, הָיָה מַחֲרִיב הָעוֹלָם. וְעַל כֵּן כָּתוּב בְּאִיּוֹב, שְׁנֵי פְּעָמִים, וַיְהִי הַיּוֹם, וַיְהִי הַיּוֹם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים: אֵלּוּ הֵם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, בְּנֵי הָאֱלֹקִים וַדַּאי, אֲשֶׁר בָּנָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל, קְרֵבִים לִפְנֵיהֶם. וְהֵם שִׁבְעִים מְמוּנִים הַמְּסַבְּבִים תָּמִיד אֶת הַמֶּלֶךְ, וְהֵם הַגּוֹזְרִים דִּין עַל הָעוֹלָם. לְהִתְיַצֵב עַל ה', שׁוֹאֵל, וְכִי עַל ה' עוֹמְדִים. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהֵם עוֹמְדִים לָדוּן הָעוֹלָם, דִּין הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַכֹּל הוּא, מִי הוּא שֶׁאֵינוֹ מְכַבֵּד אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְאֵינוֹ מְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה וַעֲבָדָיו. אַף כָּךְ, מִי הוּא שֶׁאֵינוֹ דּוֹאֵג עַל כְּבוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא הַשְּׁכִינָה, שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל בָּאָרֶץ. וּמִי הוּא שֶׁאֵינוֹ דּוֹאֵג עַל כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא ז''א. מִי הוּא שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן כָּבוֹד לַשֵּׁם הַזֶּה. וַיָּבֹא גַּם הַשָׂטָן בְּתוֹכָם. גַּם, בָּא לְרַבּוֹת, הַנּוּקְבָא שֶׁל הַשָׂטָן, אַף כָּךְ, לְהִתְיַצֵב עַל ה', הַיְנוּ, שֶׁגַּם הַשָׂטָן דָּאַג לִכְבוֹד שֵׁם הַזֶּה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ד

א. הָיוּ שׁוֹתִין וְאָמְרוּ בּוֹאוּ וּנְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אוֹ בּוֹאוּ וּנְקַדֵּשׁ קִדּוּשׁ הַיּוֹם נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹ יְקַדְּשׁוּ וְאִם רָצוּ לַחֲזֹר וְלִשְׁתּוֹת קדֶם שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹ יְקַדְּשׁוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רַשָּׁאִים צְרִיכִים לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ תְּחִלָּה בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְאַחַר כָּךְ יִשְׁתּוּ. אֲבָל אִם אָמְרוּ בּוֹאוּ וְנַבְדִּיל אֵין צְרִיכִין לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ: ב. הָיוּ מְסֻבִּין לִשְׁתּוֹת יַיִן וּבָא לָהֶם מִין יַיִן אַחֵר כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שׁוֹתִין אָדֹם וְהֵבִיאוּ שָׁחוֹר אוֹ יָשָׁן וְהֵבִיאוּ חָדָשׁ אֵינָן צְרִיכִין לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַיַּיִן פַּעַם שְׁנִיָּה, אֲבָל מְבָרְכִין בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב:

---

מוסר

ספר חסידים סימן רכה רכו

חָכָם אֶחָד צִוָּה לִבְנוֹ שֶׁלֹּא יֶהֱנֶה יוֹתֵר מִדַּאי בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עָלָיו שְׁמוֹנָה יָמִים בְּלֹא תַּעֲנִיּוֹת וַאֲפִלּוּ עַל שׂוֹנְאוֹ יִתְפַּלֵּל שֶׁיַּעֲבוֹד לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דַּע וְהָבֵן אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם כָּאֵשׁ לִנְעֹרֶת. לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לְעוֹשֵׂי תְּשׁוּבָה עִם הַתַּעֲנִית. הֲרֵי יְהוּדִי אֶחָד רָאָה חֲלוֹם קָשֶׁה בְּלֵיל ט' בְּתִשְׁרֵי וְהִתְעַנָּה בְּט' בְּתִשְׁרֵי וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי שְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה וְלֹא הוֹעִיל לוֹ. לְפִי שֶׁמַּרְאִין לוֹ חֲלוֹם קָשֶׁה שֶׁיְּפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו כִּי הַתַּעֲנִית בִּמְקוֹם חַטָּאת. מַה קָרְבָּן אֵינוֹ מוֹעִיל בְּלֹא תְּשׁוּבָה שֶׁנֶּאֱמַר: זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה. אַף תַּעֲנִית חֲלוֹם אֵינוֹ מוֹעִיל בְּלֹא תְּשׁוּבָה:

---

כי תבוא יום שני תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַנִּצְעַ֕ק אֶל-יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ אֶת-קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת-עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת-עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶֽת-לַֽחֲצֵֽנוּ: וְצַלֵינָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָנָא וְקַבִּיל יְיָ צְלוֹתָנָא וּגְלֵי קֳדָמוֹהִי עַמְלָנָא וְלֵאוּתָנָא וְדוּחֲקָנָא: (ח) וַיּֽוֹצִאֵ֤נוּ יְהֹוָה֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹֽפְתִֽים: וְאַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרַיִם בִּידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרַמְמָא וּבְחֶזְוָנָא רַבָּא וּבְאָתִין וּבְמוֹפְתִין: (ט) וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן-לָ֨נוּ֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: וְאַיְתָנָא לְאַתְרָא הָדֵין וִיהַב לָנָא יָת אַרְעָא הָדָא אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָש:

 רש''י   אל המקום הזה. זה בית המקדש: ויתן לנו את הארץ. כמשמעו:

(י) וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֨אתִי֙ אֶת-רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְהֹוָ֑ה וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִ֨שְׁתַּֽחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: וּכְעַן הָא אַיְתֵתִי יָת רֵישׁ אִבָּא דְאַרְעָא דִיהַבְתְּ לִי יְיָ וְתַחְתִנֵהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְתִסְגוּד קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

 רש''י   והנחתו. מגיד שנוטלו אחר הנחת הכהן ואוחזו בידו כשהוא קורא, וחוזר ומניף:

---

נביאים - ישעיה - פרק ס

(ז) כָּל-צֹ֤אן קֵדָר֙ יִקָּ֣בְצוּ לָ֔ךְ אֵילֵ֥י נְבָי֖וֹת יְשָׁרְת֑וּנֶךְ יַעֲל֤וּ עַל-רָצוֹן֙ מִזְבְּחִ֔י וּבֵ֥ית תִּפְאַרְתִּ֖י אֲפָאֵֽר: כָּל עָאן עֲרָבָאֵי יִתְכַּנְּשׁוּן לְגַוַּיִךְ דִּכְרֵי נְבָיוֹת יְשַׁמְּשׁוּנִיךְ יִתַּסְקוּן לְרַעֲוָא עַל מַדְבְּחִי וּבֵית תּוּשְׁבַּחְתִּי אֲשַׁבַּח :

 רש''י   אילי נביות . דכרי נביות :

(ח) מִי-אֵ֖לֶּה כָּעָ֣ב תְּעוּפֶ֑ינָה וְכַיּוֹנִ֖ים אֶל-אֲרֻבֹּתֵיהֶֽם: מַן אִלֵּין דְּאָתָן בִּגְלֵי כַּעֲנָנִין קַלִּילִין וְלָא אִתְעַכְּבָא גַּלְוָתָא דְּיִשְּׂרָאֵל דְּמִתְכַּנְּשִׁין וְאַתְיָן לְאַרְעֲהוֹן הָא כְּיוֹנִין דְּתַיְבָן לְגוֹ שׁוֹבְכֵיהוֹן : (ט) כִּֽי-לִ֣י | אִיִּ֣ים יְקַוּ֗וּ וָאֳנִיּ֤וֹת תַּרְשִׁישׁ֙ בָּרִ֣אשֹׁנָ֔ה לְהָבִ֤יא בָנַ֙יִךְ֙ מֵֽרָח֔וֹק כַּסְפָּ֥ם וּזְהָבָ֖ם אִתָּ֑ם לְשֵׁם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵאֲרָֽךְ: אֲרֵי לְמֵימְרִי נַגְוָן יְסַבְּרוּן וְנָחֲתֵי סְפִינֵי יַמָּא אַיְדָא פָּרְסָא קִלְעָתָא בְּקַדְמֵיתָא לְאַיְתָאָה בְנָךְ מֵרָחִיק כַּסְפֵּיהוֹן וּדְהַבְהוֹן עִמְּהוֹן לִשְׁמָא דַּיְיָ אֱלָהָךְ וּלְקַדִּישָׁא דְּיִשְּׂרָאֵל אֲרֵי שֵׁבְּחָךְ :

 רש''י   בראשונה . כמו כבראשונה בימי שלמה כעניין שנא' ( מ''א י ) כי אני תרשיש למלך בים אחת לשלש שנים תבא אני תרשיש וגו' , תרשיש שם הים : לשם ה' אלהיך . שנקרא עליך כי ישמעו שמעו ושם גבורתו ויבואו : כי פארך . נתן לך פאר :

(י) וּבָנ֤וּ בְנֵֽי-נֵכָר֙ חֹמֹתַ֔יִךְ וּמַלְכֵיהֶ֖ם יְשָׁרְת֑וּנֶךְ כִּ֤י בְקִצְפִּי֙ הִכִּיתִ֔יךְ וּבִרְצוֹנִ֖י רִֽחַמְתִּֽיךְ: וְיִבְנוּן בְּנֵי עַמְמַיָּא שׁוּרָךְ וּמַלְכֵיהוֹן יְשַׁמְּשׁוּנֵךְ אֲרֵי בְּרוּגְזִי אַלְקִיתִיךָ וּבִרְעוּתִי אֲרַחֵם עֲלָךְ :

 רש''י   וברצוני . ובהריצותי לך אימונ''א פייזמנ''ט בלע''ז :

---

כתובים - תהילים - פרק מה

(יג) וּבַֽת-צֹ֨ר | בְּ֭מִנְחָה פָּנַ֥יִךְ יְחַלּ֗וּ עֲשִׁ֣ירֵי עָֽם: וְיַתְבֵי כְרַכָּא דְצוֹר בְּתִקְרוּבְתָּא יֵיתוּן וְאַפָּיִךְ יְשַׁחֲרוּן לְבֵית מַקְדְשָׁיִךְ עַתִּירֵי עַמְמַיָא :

 רש''י   ובת צר במנחה פניך יחלו . כמו ( שמות ל''ב ) ויחל משה ובשכר זה תזכו שיביאו לך אשכרים ודורון אותם שהם עכשיו עשירי עם :

(יד) כָּל-כְּבוּדָּ֣ה בַת-מֶ֣לֶךְ פְּנִ֑ימָה מִֽמִּשְׁבְּצ֖וֹת זָהָ֣ב לְבוּשָֽׁהּ: כָּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסֵי פִּלְכֵי אוֹצָרֵי מַלְכַיָא דְמִטַמְרָן מִלְגָיו יִקְרְבוּן לְכַהֲנַיָא דִמְרַמְצִין בְּדַהֲבָא סְנִינָא לְבוּשֵׁיהוֹן :

 רש''י   כל כבודה בת מלך פנימה וגו' . אותם שכל כבוד תלוי בהם והם כנסיו' של מלך אשר נהגו עצמם בצניעות עתה בגדיהם חשובים ממשבצות זהב של כהני' גדולי' , משבצות קאטונ''ש בלע''ז :

(טו) לִרְקָמוֹת֮ תּוּבַ֪ל לַ֫מֶּ֥לֶךְ בְּתוּל֣וֹת אַ֭חֲרֶיהָ רֵעוֹתֶ֑יהָ מ֖וּבָא֣וֹת לָֽךְ: בִּלְבוּשֵׁי צִיוּרִין יְקָרְבוּן קוּרְבָּנֵיהוֹן קֳדָם מַלְכָּא דְעַלְמָא וּשְׁאָר חַבְרֵיהוֹן דִי מִתְבַּדְרִין בֵּינֵי עַמְמַיָא יִתֵּיתְיָן בְּחֶדְוָא לְוָתָךְ לִירוּשְׁלֶם :

 רש''י   לרקמות תובל למלך . בבגדי רקמה יביאום מנחה למלך על כל הארץ , רקמות אברודי''ץ בלע''ז , זה שנאמר והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה וגו' ( ישעיה ס''ו ) . בתולות אחריה רעותיה . ילכו אחריהם כענין שנאמר ( זכריה ח' ) והחזיקו בכנף איש יהודי וגו' לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם : מובאות לך . כלפי הקב''ה אמרו המשורר :

(טז) תּ֖וּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹ֣ת וָגִ֑יל תְּ֝בֹאֶ֗ינָה בְּהֵ֣יכַל מֶֽלֶךְ: יִתֵּיתְיָן בְּחֶדְוָן וְתוּשְׁבְּחָתָא וְיָעֲלוּן בְּהֵיכְלָא דְמֶלֶךְ עַלְמִין :

---

משנה ביצה פרק ג

א. אֵין צָדִין דָּגִים מִן הַבִּיבָרִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין נוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת. אֲבָל צָדִין חַיָּה וָעוֹף מִן הַבִּיבָרִין, וְנוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הַבִּיבָרִין שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְחֻסָר צֵידָה אָסוּר, וְשֶׁאֵינוֹ מְחֻסָר צְידָה מֻתָּר:

 ברטנורה   (א) אין צדין דגים. אע''ג דשחיטה ואפיה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יו''ט, צידה דמיא לקצירה, וקצירה לא הותרה ביו''ט. ביברין של דגים, הן בריכות של מים שדגים מתגדלים שם. ביברין של חיות, קרפיפות מוקפין גדר סביב ומביאם שם חיות, ויולדות ומתגדלות שם: ואין נותנין. לפני הדגים מזונות, דאפשר להם בלא מזונות, ואין מזונותן עליך: אבל צדין חיה ועוף. המוכנים מאתמול: מן הביברין. הקטנים, שאין מחוסרים צידה. ורבן שמעון בן גמליאל לאו לאפלוגי אתנא קמא אתא, אלא לפרושי: כל המחוסר צידה. שצריך לבקש תחבולה כדי לתפסו. וכל דרהיט בתריה ומטי ליה בחד שחיה, לא הוי מחוסר צידה. ואי לא, הוי מחוסר צידה:

ב. מְצוּדוֹת חַיָּה וָעוֹף וְדָגִים שֶׁעֲשָׂאָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לֹא יִטּוֹל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וּמַעֲשֵׂה בְנָכְרִי אֶחָד, שֶׁהֵבִיא דָגִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר, מֻתָּרִין הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין רְצוֹנִי לְקַבֵּל הֵימֶנּוּ:

 ברטנורה   (ב) ומעשה בנכרי אחד. חסורי מחסרא והכי קתני, ספק מוכן אסור, ורבן גמליאל מתיר, ומעשה בנכרי אחד וכו'. ואין הלכה כר''ג. אלא פירות ודגים שהובאו ביום טוב ספק נלקטו היום ספק מאתמול, ספק ניצודו היום ספק מאתמול, אסורים. וכל שאסור לאכלו אסור לטלטלו. ואם צורתן מוכחת עליהן כגון פירות דכמושין שאי אפשר שנלקטו היום, וכן דגים שהביאום ממקום רחוק שאי אפשר שניצודו היום, מותרים. ודבר מוכן שבא מחוץ לתחום בשביל ישראל, אסור לאותו ישראל שהובא בשבילו ולכל בני ביתו, ומותר לישראל אחר. ופירות או דגים שנתלשו או ניצודו ביום טוב ראשון, מותרין לערב בליל יום טוב שני בכדי שיעשו. חוץ משני ימים טובים של ראש השנה שהם אסורים עד מוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו. ופירוש כדי שיעשו, כדי שיתלשו הפירות ממקום שנתלשו ויביאו אותם מן המקום שהביאום. ועיר שדלתותיה נעולות בלילה, צריך שימתין לבוקר בכדי שיעשו: אלא שאין רצוני לקבל ממנו. שאני שונא אותו:

ג. בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת צָלִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ כַזַּיִת חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ. שְׁחָטָהּ בַּשָּׂדֶה, לֹא יְבִיאֶנָּה בַמּוֹט וּבַמּוֹטָה. אֲבָל מֵבִיא בְיָדוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים:

 ברטנורה   (ג) בהמה מסוכנת. שהוא ירא שמא תמות. ואינו צריך לה שכבר סעד סעודתו: לא ישחוט. אלא אם כן יודע שיש שהות ביום לאכול כזית צלי הימנה: מבית טביחתה. שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד. ואין הלכה כרבי עקיבא: לא יביאנו במוט ובמוטה. בשני בני אדם. משום דאוושא מלתא ומזלזל בכבוד יום טוב:

ד. בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִרִד מֻמְחֶה וְיִרְאֶה, אִם יֵשׁ בּוֹ מוּם, יַעֲלֶה וְיִשְׁחוֹט. וְאִם לָאו, לֹא יִשְׁחוֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִכָּר מִבְּעוֹד יוֹם, אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן:

 ברטנורה   (ד) בכור שנפל לבור. בכור בעל מום שלא הראהו לחכם מערב יום טוב מבעוד יום להתירו, ונפל לבור ביום טוב וירא שמא ימות שם: ירד מומחה. שבקי להבחין בין מום קבוע למום עובר: ויראה. מום שהיה בו מאתמול. אם מום קבוע הוא: יעלה וישחוט. דמשום מוקצה ליכא, דמאתמול דעתיה עלויה: ואם לאו לא ישחוט. הכי קאמר, ואם לאו דאותו מום שהיה בו מערב יום טוב לא היה קבוע, אלא היום נעשה בו מום קבוע, אפילו עבר והעלהו לא ישחוט. ולא אמרינן מאתמול הוה דעתיה עלויה וכיון שיש בו עכשיו מום קבוע נשחטיה, דהואיל והמום של אתמול לא היה קבוע, מוקצה מחמת איסור הוא: אין זה מן המוכן. לאו משום מוקצה אסר ליה, דהא לית ליה לר' שמעון מוקצה, אלא מפני שמתירו ביום טוב הוה ליה כמתקנו ונראה כדן דין, דגזור ביה משום שבות. והכי קאמר, אין התרתו היתר ואינו מוכן להיות כשר:

ה. בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה, לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ. וּמַעֲשֵׂה וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמָאָה. וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁאַל, וְאָמְרוּ לוֹ, לֹא יְזִיזֵם מִמְּקוֹמָם:

 ברטנורה   (ה) בהמה שמתה. בבהמת קדשים מיירי, כדקתני עליה ועל החלה שנטמאת. ובהמת קדשים שמתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה הלכך לא יזיזנה ממקומה. אבל בהמת חולין מחתכין אותה לפני הכלבים. והני מילי, שהיתה מסוכנת מאתמול דדעתיה עילוה. אבל לא היתה מסוכנת מאתמול אף בהמת חולין לא יזיזנה ממקומה: החלה שנטמאת. אינה ראויה לכהן ביום טוב אף להסקה או לתתה לכלבו, דאין מבערין קדשים מן העולם ביום טוב:

ו. אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל נִמְנִין עָלֶיהָ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְשׁוֹחֲטִין וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹקֵל אָדָם בָּשָׂר כְּנֶגֶד הַכְּלִי אוֹ כְּנֶגֶד הַקּוֹפִיץ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִקָּר:

 ברטנורה   (ו) אין נמנין. אין פוסקים דמים להיות שנים שלשה בני אדם אומרים בהמה זו בשלשה זוזים זוז לכל אחד: ושוחטין ומחלקים ביניהן. למחצה לשליש ולרביע ואין מזכירין פיסוק דמים: שוקל אדם בשר. אע''פ שאסור לשקול בליטרא דהוי מעשה חול, מותר לשקול כנגד הכלי וכנגד הקופיץ ולמחר יראו הקופיץ והכלי כמה משקלו: וחכמים אומרים אין משגיחין. אין מעיינין: בכף מאזנים כל עיקר. ואפילו לשמור הבשר מן העכברים אסור לשום אותו בכף מאזנים. והלכה כחכמים:

ז. אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַכִּין בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ. לֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח, שְׁקוֹל לִי בְדִינָר בָּשָׂר, אֲבָל שׁוֹחֵט וּמְחַלְּקִים בֵּינֵיהֶן:

 ברטנורה   (ז) אין משחיזין את הסכין. ברחים או במשחזת: אבל משיאה על גבי חברתה. דמשנה מדרך חול:

ח. אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, מַלֵּא לִי כְלִי זֶה, אֲבָל לֹא בַמִּדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה כְלִי שֶׁל מִדָּה, לֹא יְמַלְאֶנּוּ. מַעֲשֵׂה בְאַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מִדּוֹתָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנוֹתְנָן לַלָּקוֹחוֹת בְּיוֹם טוֹב. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף בַּמּוֹעֵד עוֹשֶׂה כֵן מִפְּנֵי בֵרוּרֵי הַמִּדּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בַּחֹל עוֹשֶׂה כֵן, מִפְּנֵי מִצוּי הַמִּדּוֹת. הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ, תֶּן לִי בֵיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ:

 ברטנורה   (ח) אבל לא במדה. בכלי המיוחד למדה שמודד ומוכר בו. אבל אם אינו מיוחד לכך אף על פי שעומד למדה שכשישבר זה שהוא מודד בו יעמוד זה תחתיו מותר למלאותו: אם היה כלי של מדה. אע''פ שעדיין לא יחדו לכך לא ימלאנו. ואין הלכה כר' יהודה: ממלא מדותיו מערב יום טוב. לפי שאין מודדין ביום טוב: אף בחול המועד עושה כן. מפני ביטול בית המדרש. שהיו רבים באים לשאול הימנו במועד שאין טרודין במלאכה. והיה ממלא מדותיו בלילה שאינו זמן בית המדרש כדי שיהא פנוי ביום: מפני מצוי המדות. כשהיה מוכר שמן היו לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לכל אחד ואחד במדה לעצמו, ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה כדי שלא ישאר לו השמן המודבק בשולי המדה ובדפנותיה ונמצא גוזל את הלקוחות:

---

גמרא ביצה דף כה ע''א

אָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא. הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ בְּעוֹלָה וְהוּא הַדִּין לְקַצָבִים. מִכָּאן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר קדֶם הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן אוֹרַח אַרְעָא קָא מַשְׁמַע לָן כִּדְתַנְיָא לֹא יֹאכַל אָדָם שׁוּם וּבָצָל מֵרֹאשׁוֹ אֶלָּא מֵעָלָיו וְאִם אָכַל הֲרֵי זֶה רַעְבְתָן כַּיּוֹצֵא בּוֹ. לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם כּוֹסוֹ בְּבַת אֶחָת וְאִם שָׁתָה הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. תָּנוּ רַבָּנָן: הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אֶחָת הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן שְׁנַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שְׁלשָה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: חֲצוּבָה מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּרַשִּׁיעַיָּא. נְטִיעָה מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּקַצָבִין וּדְבוֹעֲלֵי נִדּוֹת. תּוּרְמוּסָא מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּשׂנְאֵיהוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים י) וַיּוֹסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֶת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶת אֱלֹהֵי פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עֲבָדוּהוּ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא עֲבָדוּהוּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ כְּתוֹרְמוֹס הַזֶּה שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּקִנּוּחַ סְעֻדָּה לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר מִפְּנֵי מָה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל. מִפְּנֵי שֶׁהֵן עַזִּין. תָּנָא דְּבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְאוּיִין הַלָּלוּ שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם דַּת אֵשׁ אִיכָּא דַּאֲמָרֵי דָּתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ אֵשׁ. שֶׁאִלְמָלֵא לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן יְכוֹלִין לַעֲמֹד מִפְּנֵיהֶם וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁלשָׁה עַזִּין הֵן: יִשְׂרָאֵל בְּאֻמּוֹת, כֶּלֶב בְּחַיּוֹת, תַּרְנְגוֹל בְּעוֹפוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף עֵז בִּבְהֵמָה דַּקָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף צְלָף בְּאִילָנוֹת:

 רש''י  הפשט ונתוח. פירש הכתוב בטול' שהיא אכילת גבוה והוא הדין יש ללמוד לקצבים באכילת הדיוט: מאי קא משמע לן. דרך ארץ או אסור ולמימר דאסור לאכול עד שינתחנה שמא ימצא לה סימן טרפה בסתר והחזיק לנו הבהמות בספק טרפות אף קודם שראה בהן טרפות: אורח ארעא. ולא משום איסור טריפ': כדתניא. מצינו אף תנאים שמלמדים הלכות דרך ארץ שלא יראה אדם עצמו על הבריות כרעבתן אף זה הממהר לאכול קודם הפשט נראה כרעבתן: בצל. ציבול''ה: מעליו. מצד העלין: חצובא מקטע רגליהון דרשיעייא. עשב ששרשיו נקובין ויורדין בעומק ואין מתפשט לצדדין כלל ונוטעים אותו בין גבולי שדו' ובו תיחם יהושע לישראל את הארץ מקטע רגלי הרשעי' ליום הדין שגוזלין וחומסין ומסיגין גבול ואין למדים ממנו: נטיעה מקטע רגליהון דקצבים. נטיעת ערלה שאמרה תורה להמתין שלש שנים מלאכול פירות מקטע רגלי הקצבים הממהרין לאכול קודם הפשט ונתוח ופעמים שנמצא טרפה וכן דבועלי נדות שממהרין ואינם יכולים להמתין עד שתטבול: תורמוס. מין קטניות עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה והוא מר מאד עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה: מקטע רגליהון דשונאי ישראל. דכתיבי ז' ע''ז בהאי קרא ולבסוף ויעזבו את ה' התורמוס הזה לאחר שהטריח את בעליו שבעה פעמים הוא חוזר למוטב והם הטריחו את בוראן להביא עליהם פרעניות ולהכעיסו בשביעיות אלה ולא חזרו בהן: מאי ולא עבדוהו. ל' קבלה הוא שהוא קובל עליהם הקדיחוני והקניטוני ז' פעמים כבשול התורמוס ואחרי כל זאת לא נחשבתי בעיניהם: שהן עזים. ונתנה להם תורה שיעסקו והיא מתשת כחם ומכנעת לבם: דתיהם של אלו. מנהגם של אלו אש שהם עזים כאש: מימינו אש דת למו. מימינו נתן להם התורה מפני שאש דת למו והרבה מקראות חסרים כזה: עזים. קשים להנצח אנדרי''ש בלעז: צלף באילנות. לא ידעתי מהו עזות שלו:

---

זוהר אמור דף צ''ח ע''ב

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (תהלים פא) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ מִן כָּל אוֹמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאִתְרַעֵי בְּהוּ וּמֵאֲתָר רְחִיקָא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (יהושע כד) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. לְאַחֲזָאָה דְּהָא מֵאֲתַר רְחִיקָא אִתְרַעֵי בְּהוּ וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ וּכְתִיב (שם) וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְגוֹמֵר הַנֵּי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכָּלָא בְּהוּ וְכִי כָּל יִשְׂרָאֵל לָא הֲווּ יָדְעֵי דָּא וְכָל שֶׁכֵּן יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא אוֹרַיְתָא כֹּלָּא סָתִים וְגַלְיָא כְּמָה דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא סָתִים וְגַלְיָא בְּגִין דְּאוֹרַיְתָא כֹּלָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא הִיא וְעַל דָּא אִיהִי סָתִים וְגַלְיָא אִי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשֻׁעַ הֲווּ יָדְעֵי אַמַּאי כְּתִיב כֹּה אָמַר יְיָ אֶלָּא וַדַּאי סְתִימָא דְּמִלָּה טִיבוּ סַגִּי עֲבַד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל דְּאִתְרַעֵי בְּהוּ בְּאַבְהָתָא וְעָבִיד לוֹן רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה לִיקָרֵיהּ וְאַפִּיק לוֹן מִגּוֹ נַהֲרָא עִלָּאָה יַקִּירָא קַדִּישָׁא בּוֹצִינָא דְּכָל בּוּצִינִין בְּגִין דְּיִתְעַטַּר בְּהוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב כֹּה אָמַר יְיָ בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם הַנָּהָר הַהוּא נָהָר דְּאִשְׁתְּמוֹדָע וְאִתְיַדַּע מֵעוֹלָם מַאי קָא בָּעֵי הָכָא אֶלָּא לְאַחֲזָאָה חָכְמָתָא מֵעֵבֶר הַנָּהָר מֵעוֹלָם אֶלָּא הַהוּא נָהָר עוֹלָם אִקְּרֵי וְעַל דָּא בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם לְאַחֲזָאָה טִיבוּ וּקְשׁוֹט דַּעֲבַד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר מַאי קָא מַיְרִי. אֶלָּא אַבְרָהָם לָא אִתְדַבַּק בֵּיהּ בְּהַהוּא נָהָר כְּמוֹ יִצְחָק דְּאִתְדַבַּק בֵּיהּ בְּסִטְרָא לְאִתְתַּקָּפָא. תָּא חֲזֵי הַאי נָהָר אַף עַל גַּב דְּלָאו אִיהוּ דִּינָא דִּינִין נָפְקֵי מִסִטְרֵיהּ וְאִתְתַּקָּפוּ בֵּיהּ וְכַד יִצְחָק אִתְתַּקַּף (כְּדִינוֹי) בִּבְנוֹי כְּדֵין עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִתְכַּנְּפֵי לְדִינָא וְכֻרְסַיָּא דְּדִינָא אִתְתַּקַּן וּמַלְכָּא קַדִּישָׁא יָתִיב עַל כֻּרְסַיָּא דְּדִינָא וְדָאִין עָלְמָא כְּדֵין תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּיָדְעִין לְסַלָּקָא כֻּרְסַיָּא דְּדִינָא וּלְתַקָּנָא כֻּרְסַיָּא דְּרַחֲמֵי וּבַמֶּה בְּשׁוֹפָר:

 תרגום הזוהר  בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קֵרַב אוֹתָם מִכָּל אוּמוֹת הָעוֹלָם וּבָחַר בָּהֶם. וּמִמָּקוֹם רָחוֹק קֵרַב אוֹתָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, לְהַרְאוֹת כִּי מִמָּקוֹם רָחוֹק רָצָה בָּהֶם, וְקֵרְבָם אֵלָיו. וְכָתוּב, וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְגוֹ'. מִקְרָאוֹת אֵלוּ יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם. וְכִי כָּל יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ יוֹדְעִים זֶה, וְכָל שֶׁכֵּן יְהוֹשֻׁעַ, וְלָמָּה הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר כֹּה אָמַר ה' וְגוֹ'. אֶלָּא הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ סְתוּמָה וּגְלוּיָה כְּמוֹ הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא סָתוּם וְגָלוּי, שֶׁכָּתוּב בְּהַוָּיָ''ה וְנִקְרָא בַּאֲדֹנָי. מִשּׁוּם שֶׁהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הִיא שֵׁם הַקָּדוֹשׁ, וְעַל כֵּן הִיא סְתוּמָה וּגְלוּיָה. וְשָׁאַלְנוּ, אִם יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשֻׁעַ הָיוּ יוֹדְעִים זֶה לָמָּה כָּתוּב, כֹּה אָמַר ה'. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא וַדַּאי הַסּוֹד שֶׁל הַדָּבָר הוּא, כִּי חֶסֶד גָּדוֹל עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁבָּחַר בָּאָבוֹת, וְעָשָׂה אוֹתָם מֶרְכָּבָה עֶלְיוֹנָה קְדוֹשָׁה לִכְבוֹדוֹ, וְהוֹצִיאָם מִנָּהָר הָעֶלְיוֹן הַיָּקָר וְהַקָּדוֹשׁ, הַמָּאוֹר שֶׁל כָּל הַמְּאוֹרוֹת. כְּדֵי שֶׁיִּתְעַטֵּר בָּהֶם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר כֹּה אָמַר ה' בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. הַנָּהָר, הַיְנוּ נָהָר הַהוּא הַיָּדוּעַ וְהַנּוֹדָע. הַכָּתוּב אוֹמֵר מֵעוֹלָם, שׁוֹאֵל, מַה הוּא רוֹצֶה בָּזֶה כָּאן. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא לְהַרְאוֹת חָכְמָה שֶׁמֵּעֵבֶר הַנָּהָר, הַיְנוּ מֵעוֹלָם, כִּי נָהָר הַהוּא נִקְרָא עוֹלָם. וְעַל כֵּן אוֹמֵר, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, לְהַרְאוֹת חֶסֶד וֶאֱמֶת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּזֶה, וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר. שׁוֹאֵל, מַה מְּלַמְדֵנוּ הַכָּתוּב בָּזֶה שֶׁאוֹמֵר וָאֶקַח אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וְאֵינוֹ אוֹמֵר וָאֶקַח אֶת יִצְחָק. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אַבְרָהָם, לֹא נִתְדַבֵּק בְּאוֹתוֹ הַנָּהָר, כְּמוֹ יִצְחָק, שֶׁנִּתְדַבֵּק בּוֹ בְּצִדּוֹ לְהִתְחַזֵּק. בֹּא וּרְאֵה, נָהָר הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ דִּין, דִּינִין יוֹצְאִים מֵהַצַד שֶׁלּוֹ. וְהַדִּינִים מִתְחַזְּקִים בּוֹ, וּכְשֶׁיִּצְחָק מִתְחַזֵּק מִשָּׁם בְּדִינָיו, אָז הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים מִתְאַסְּפִים לַדִּין, וְנִתְתַּקֵּן כִּסֵּא הַדִּין, וְהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא הַדִּין וְדָן אֶת הָעוֹלָם. אָז, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹדְעִים לְהַעֲבִיר כִּסֵּא הַדִּין, וּלְתַקֵּן כִּסֵּא הָרַחֲמִים, וּבַמֶּה עוֹשִׂים זֶה בַּשּׁוֹפָר.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ד

א. אֵין מְבָרְכִין עַל אוֹכֵל מִן הָאוֹכָלִין וְלֹא עַל מַשְׁקֶה מִן כָּל הַמַּשְׁקִין עַד שֶׁיָּבֹא לְפָנָיו וְאִם בֵּרֵךְ וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ לְפָנָיו צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. נָטַל אֹכֶל וּבֵרֵךְ עָלָיו וְנָפַל מִיָּדוֹ וְנִשְׂרַף אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר נוֹטֵל אַחֵר וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵאוֹתוֹ הַמִּין וְצָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. עַל בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. עוֹמֵד אָדָם עַל אַמַּת הַמַּיִם וּמְבָרֵךְ וְשׁוֹתֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם שֶׁהָיוּ לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה אֵינָם הַמַּיִם שֶׁשָּׁתָה מִפְּנֵי שֶׁלְּכָךְ נִתְכַּוֵּן תְּחִלָּה: ב. דְּבָרִים הַבָּאִים בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה וְהֵן מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה אֵינָן צְרִיכִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם אֶלָּא בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא שֶׁבַּתְּחִלָּה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁבְּסוֹף פּוֹטֶרֶת הַכֹּל שֶׁהַכֹּל טְפֵלָה לִסְעֻדָּה. וּדְבָרִים שֶׁאֵינָן מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה שֶׁבָּאוּ בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה טְעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם. וּדְבָרִים הַבָּאִים לְאַחַר הַסְּעֻדָּה בֵּין מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה בֵּין שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה טְעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן: ג. בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים וּבִסְעֻדַּת הַקָּזַת הַדָּם וּבְשָׁעָה שֶׁיָּצָא מִן הַמֶּרְחָץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאָדָם קוֹבֵעַ סְעֻדָּתוֹ עַל הַיַּיִן אִם בֵּרֵךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁשָּׁתָה לְאַחַר הַמָּזוֹן קדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֲבָל בִּשְׁאָר הַיָּמִים צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה עַל הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בָּא לָהֶן יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ שֶׁאֵין בֵּית הַבְּלִיעָה פָּנוּי שֶׁיַּעֲנוּ אָמֵן וְאֵינוֹ פּוֹטֵר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן:

---

מוסר

ספר חסידים סימן רכח רכט

מַה שֶּׁכָּתוּב וְנִסְלַח לוֹ כְּשֶׁהֵבִיא קָרְבָּן עַל הַמֵּזִיד בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת וּבִשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וּבַאֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה זֶהוּ כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל הַשְּׁגָגוֹת מְבִיאִין קָרְבָּן וְאִם אֵין מְבִיאִין קָרְבָּן נֶעֱנָשִׁים עָלֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְכָךְ. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁגָּזַר שֶׁלֹּא לְהַחֲלִיף מָעוֹת וְשָׁגָה אֶחָד וְהֶחֱלִיף וְשָׁמַע הַמֶּלֶךְ הֲיוּכַל לוֹמַר שָׁגִיתִי הֲיִרְצֵהוּ אוֹ הֲיִשָּׂא פָּנִים לִפְטֹר גַּם עַתָּה בַּדָּבָר הַזֶּה, כֵּן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבִלְתִּי לוֹמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא: הַמִּתְעַנֶּה בְּשַׁבָּת תַּעֲנִית חֲלוֹם וּלְמָחָר רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ פּוּרִים אוֹ חֲנֻכָּה לֹא יִתְעַנֶּה אֶלָּא אַחַר כָּךְ יִתְעַנֶּה יוֹם אֶחָד עַל שֶׁהִתְעַנָּה בְּשַׁבָּת. אֲבָל אִם הִתְעַנָה בְּיוֹם טוֹב בִּשְׁבִיל חֲלוֹם וּבְיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן לְמָחָר יִתְעַנֶּה. מִי שֶׁיִּתְעַנֶּה בְּשַׁבָּת תַּעֲנִית חֲלוֹם לֹא יִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ כִּי לֹא יוּכַל לוֹמַר בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתוֹ וּבְצָרָה גְּדוֹלָה אֲנַחְנוּ, כִּי לֹא יִתָּכֵן לוֹמַר כֵּן בְּשַׁבָּת. כְּשֶׁחָל בְּשִׁשִּׁי יוֹם תַּעֲנִית שֶׁקּוֹרִין בּוֹ וַיְחַל. (אָז טוֹב יֵלְכוּ מִבְּעוֹד יוֹם לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיֹאכְלוּ מִבְּעוֹד יוֹם לְכָךְ טוֹב אָז שֶׁלֹּא לְאַחֵר וְלֹא לְהַשְׁלִים):

---

כי תבוא יום שלישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) וְשָֽׂמַחְתָּ֣ בְכָל-הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן-לְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ: (ס) וְתֶחֱדֵי בְכָל טַבְתָא דִי יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ וְלֶאֱנַשׁ בֵּיתָךְ אַתְּ וְלֵוָאֵי וְגִיוֹרָא דִי בֵינָךְ:

 רש''י   ושמחת בכל הטוב. מכאן אמרו אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה, מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואלך, מביא ואינו קורא: אתה והלוי. אף הלוי חיב בבכורים אם נטעו בתוך עריהם: והגר אשר בקרבך. מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר לאבותינו:

(יב)  שני  כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂ֠ר אֶת-כָּל-מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָֽתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַֽמַּֽעֲשֵׂ֑ר וְנָֽתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה וְאָֽכְל֥וּ בִשְׁעָרֶ֖יךָ וְשָׂבֵֽעוּ: אֲרֵי תְשֵׁצֵי לְעַשָׂרָא יָת כָּל מַעְשַׂר עֲלַלְתָּךְ בְּשַׁתָּא תְלִיתָאָה שְׁנַת מַעְשְׂרָא וְתִתֵּן לְלֵוָאֵי לְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא וְיֵכְלוּן בְּקִרְוָיךְ וְיִשְׂבְּעוּן:

 רש''י   כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית. כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קבע זמן הבעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר (דברים יד, כח) מקצה שלש שנים תוציא וגו' . נאמר כאן מקץ, ונאמר להלן (שם לא, י) מקץ שבע שנים, לענין הקהל מה להלן רגל אף כאן רגל, אי מה להלן חג הסכות אף כאן חג הסכות, תלמוד לומר כי תכלה לעשר, מעשרות של שנה השלישית רגל שהמעשרות כלין בו, וזהו פסח, שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסכות, נמצאו מעשרות של שלישית כלין בפסח של רביעית, וכל מי ששיהה מעשרותיו הצריכו הכתוב לבערו מן הבית: שנת המעשר. שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ששנה ראשונה של שמטה נוהג בה מעשר ראשון, כמו שנאמר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, ומעשר שני, שנאמר (דברים יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך, הרי שני מעשרות, ובא ולמדך כאן בשנה השלישית שאין נוהג מאותן שני מעשרות אלא אחד, ואיזה, זה מעשר ראשון. ותחת מעשר שני תן מעשר עני שנאמר כאן ונתת ללוי. את אשר לו, הרי מעשר ראשון. לגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני: ואכלו בשעריך ושבעו. תן להם כדי שבען מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן פחות מחצי קב חטים וכו' :

(יג) וְאָֽמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן-הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה כְּכָל-מִצְוָֽתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא-עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֹתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי: וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ פַּלֵתִי קֹדֶשׁ מַעְשְׂרָא מִן בֵּיתָא וְאַף יְהָבִתֵּהּ לְלֵוָאֵי וּלְגִיוֹרָא לְיִתַּמָא וּלְאַרְמְלָא כְּכָל פִּקוּדָךְ דִי פַקִדְתַּנִי לָא עֲבָרִית מִפִּקוּדָיךְ וְלָא אִתִּנְשֵׁיתִי:

 רש''י   ואמרת לפני ה' אלהיך. התודה שנתת מעשרותיך: בערתי הקדש מן הבית. זה מעשר שני ונטע רבעי, ולמדך שאם שיהה מעשרותיו של שתי שנים ולא העלם לירושלים, שצריך להעלותם עכשיו: וגם נתתיו ללוי. זה מעשר ראשון. וגם, לרבות תרומה ובכורים: ולגר ליתום ולאלמנה. זה מעשר עני: ככל מצותך. נתתים כסדרן ולא הקדמתי תרומה לבכורים, ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון, שהתרומה קרויה ראשית, שהיא ראשונה משנעשה דגן, וכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כב, כח) , לא תשנה את הסדר: לא עברתי ממצותיך. לא הפרשתי ממין על שאינו מינו ומן החדש על הישן: ולא שכחתי. מלברך על הפרשת מעשרות:

(יד) לֹֽא-אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וְלֹֽא-בִעַ֤רְתִּי מִמֶּ֨נּוּ֙ בְּטָמֵ֔א וְלֹֽא-נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת שָׁמַ֗עְתִּי בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי: לָא אֲכָלִית בְּאֶבְלִי מִנֵהּ וְלָא פַלֵתִי מִנֵהּ בִּמְסָאָב וְלָא יְהָבִית מִנֵהּ לְמִית קַבֵּלִית לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָי עֲבָדִית כְּכֹלּ דִי פַקִדְתַּנִי:

 רש''י   לא אכלתי באני ממנו. מכאן שאסור לאונן: ולא בערתי ממנו בטמא. בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא. והיכן הזהר על כך (לעיל יב, יז) לא תוכל לאכל בשעריך. זו אכילת טמאה, כמו שנאמר בפסולי המקדשים (לעיל טו, כב) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וגו' , אבל זה, לא תוכל לאכול דרך אכילת שעריך האמור במקום אחר: ולא נתתי ממנו למת. לעשות לו ארון ותכריכין: שמעתי בקול ה' אלהי. הביאותיו לבית הבחירה: עשיתי ככל אשר צויתני. שמחתי ושמחתי בו:

(טו) הַשְׁקִ֩יפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן-הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת-עַמְּךָ֙ אֶת-יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּֽאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֨עְתָּ֙ לַֽאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: (ס) אִסְתְּכִי מִמְדוֹר קוּדְשָׁךְ מִן שְׁמַיָא וּבָרֵךְ יָת עַמָךְ יָת יִשְׂרָאֵל וְיָת אַרְעָא דִי יְהַבְתְּ לָנָא כְּמָא דִי קַיֶמְתָּא לַאֲבָהָתָנָא אֲרַע עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ:

 רש''י   השקיפה ממעון קדשך. עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת (ויקרא כו, ג) אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם: אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו. לתת לנו וקימת ארץ זבת חלב ודבש:

---

נביאים - ישעיה - פרק ס

(יא) וּפִתְּח֨וּ שְׁעָרַ֧יִךְ תָּמִ֛יד יוֹמָ֥ם וָלַ֖יְלָה לֹ֣א יִסָּגֵ֑רוּ לְהָבִ֤יא אֵלַ֙יִךְ֙ חֵ֣יל גּוֹיִ֔ם וּמַלְכֵיהֶ֖ם נְהוּגִֽים: וְיִתְפַּתְּחוּן תַּרְעָךְ תְּדִירָא יֵימָם וְלֵילֵי לָא יִתְאַחֲדוּן לְאָעֲלָא לְגַוִּיךְ נִכְסֵי עַמְמַיָּא וּמַלְכֵיהוֹן זְקוּקִין :

 רש''י   ופתחו שעריך תמיד . ל' פתוח ממשקולת ל' כבד ע''ש שפתיחתן פתיחת עולם פתיחת תמיד כמו שבר מל' שבירה כך מלשון פתיחה טי''ש אובירט''ש בלע''ז :

(יב) כִּֽי-הַגּ֧וֹי וְהַמַּמְלָכָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא-יַעַבְד֖וּךְ יֹאבֵ֑דוּ וְהַגּוֹיִ֖ם חָרֹ֥ב יֶחֱרָֽבוּ: אֲרֵי עַם וּמַלְכוּ דְּלָא יִפְלְחוּנִיךְ יְרוּשְׁלֵם יֵיבְדוּן וְעַמְמַיָּא אִשְׁתֵּצָאָה יִשְׁתֵּיצוּן : (יג) כְּב֤וֹד הַלְּבָנוֹן֙ אֵלַ֣יִךְ יָב֔וֹא בְּר֛וֹשׁ תִּדְהָ֥ר וּתְאַשּׁ֖וּר יַחְדָּ֑ו לְפָאֵר֙ מְק֣וֹם מִקְדָּשִׁ֔י וּמְק֥וֹם רַגְלַ֖י אֲכַבֵּֽד: יְקַר לִבְנָן לְגַוִּיךְ יִתָּעַל בִּירְוָן מוֹרְנִיָין וְאֶשְׁכַּרְעִין כַּחֲדָא לְשַׁבָּחָא אֲתַר בֵּית מַקְדְּשִׁי וַאֲתַר בֵּית אַשְׁרָיוּת שְׁכִינְתִּי אֲיַקֵּר :

 רש''י   ברוש תדהר ותאשור . מיני עצי יער לבנון :

(יד) וְהָלְכ֨וּ אֵלַ֤יִךְ שְׁח֙וֹחַ֙ בְּנֵ֣י מְעַנַּ֔יִךְ וְהִֽשְׁתַּחֲו֛וּ עַל-כַּפּ֥וֹת רַגְלַ֖יִךְ כָּל-מְנַֽאֲצָ֑יִךְ וְקָ֤רְאוּ לָךְ֙ עִ֣יר יְהוָ֔ה צִיּ֖וֹן קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל: וִיהָכוּן לְגַוִּיךְ כְּפִיפִין בְּנֵי מְשַׁעְבְּדַיִךְ וְיִשְׁתַּטְּחוּן לְמִבְעֵי מִנִּיךְ עַל פַּרְסַת רִגְלִיךְ כָּל דַּהֲווֹ מְרַגְּזִין לִיךְ וְיֶקְרוּן לִיךְ קַרְתָּא דַיְיָ צִיּוֹן דְּאִתְרְעֵי בָהּ קַדִּישָׁא דְּיִשְּׂרָאֵל :

 רש''י   ציון קדוש ישראל . ציון דאיתרעי בה קדישא דישראל ציון של קדוש ישראל :

(טו) תַּ֧חַת הֱיוֹתֵ֛ךְ עֲזוּבָ֥ה וּשְׂנוּאָ֖ה וְאֵ֣ין עוֹבֵ֑ר וְשַׂמְתִּיךְ֙ לִגְא֣וֹן עוֹלָ֔ם מְשׂ֖וֹשׂ דּ֥וֹר וָדֽוֹר: חֲלַף דַּהֲוֵית שְׁבִיקָא וּמְטַלְטָלָא וְלֵית דְעָדֵי וְאַשַׁוִּינָךְ לִיקַר עֲלָם בֵּית דִּין דָּר וְדָר :

---

כתובים - תהילים - פרק עו

(ט) מִ֭שָּׁמַיִם הִשְׁמַ֣עְתָּ דִּ֑ין אֶ֖רֶץ יָֽרְאָ֣ה וְשָׁקָֽטָה: מִן שְׁמַיָא אַשְׁמַעְתָּא דִין אַרְעָא דְעַמְמֵי דְחִילַת אַרְעָא דְיִשְּׂרָאֵל שְׁדוֹכַת :

 רש''י   משמים השמעת דין . כשנתנבא ישעיה על פורענותו של סנחרב ונתקיים בו , ארץ ישראל שיראה ממנו ומאוכלוסיו אז שקטה :

(י) בְּקוּם-לַמִּשְׁפָּ֥ט אֱלֹהִ֑ים לְהוֹשִׁ֖יעַ כָּל-עַנְוֵי-אֶ֣רֶץ סֶֽלָה: אֲמַרִין צַדִיקַיָא יְקוּם לְדִינָא עִם רַשִׁיעַיָא אֱלָהָא לְמִפְרַק מִן יְדֵיהוֹן כָּל עִנְוְתָנֵי אַרְעָא לְעַלְמִין :

 רש''י   בקום למשפט אלהים . לעשות משפט מאויביו להושיע חזקיהו וסיעתו :

(יא) כִּֽי-חֲמַ֣ת אָדָ֣ם תּוֹדֶ֑ךָּ שְׁאֵרִ֖ית חֵמֹ֣ת תַּחְגֹּֽר: כַּד אַנְתְּ רָגֵז עַל עַמָךְ אַנְתְּ מְרַחֵם עֲלֵיהוֹן כַּד יִתְקוֹף רוּגְזָךְ עַל עַמָךְ יְתוּבוּן וְיוֹדוּן לִשְׁמָךְ :

 רש''י   כי חמת אדם תודך . כעסן של רשעים גורם שהבריות מודים להקדוש ברוך הוא כשהם מראין כעסם והקב''ה נפרע מהם הכל מקלסין לפניו ואף הם עצמם מקלסין לפניו כשרואין שאין כעסן כלום כמו שמצינו בנבוכדנצר כשהשליך חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש מה נאמר שם יהא שמיה דאלהא מברך וגו' וע''י כן שארית החמת תחגור תעכב ותחדול שאר הרשעים מעוכבים ונמנעים מלהראות גאותם וחמתם , תחגור ל' עכבה בלשון משנה פגימת הסכין כדי שתחגור בו הצפורן , ושמעתי משמו של רבי אלעזר הגאון בר' יצחק שהיה מביא המקרא הזה עדות לאותה משנה , ויש עוד לפתור חגירה זו כמשמעה לשון חגורה ופירושו לך נאה לחגור חימה ולעטות קנאה כי הכח והיכולת שלך ולשון שארית זה הוא מאחר שחמת אדם אינו כלום נשארו כל חגורות חימה לך :

(יב) נִֽדֲר֣וּ וְשַׁלְּמוּ֮ לַיהוָ֪ה אֱֽלֹהֵ֫יכֶ֥ם כָּל-סְבִיבָ֑יו יוֹבִ֥ילוּ שַׁ֝֗י לַמּוֹרָֽא: נְדַרוּ נִדְרִין וְשַׁלִימוּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן כָּל דְיָתְבִין חֲזוֹר חֲזוֹר לְמַקְדְשֵׁיהּ יַיְתוּן קוּרְבְּנַיָא לְבֵית מוּקְדָשׁ דְחִיל :

 רש''י   נדרו ושלמו . נדריכם : כל סביביו . השומעים תשועה זו וכן עשו כמ''ש ( ישעי' יט ) יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות : יובילו שי למורא . למה לפי שבעת חפצו :

(יג) יִ֭בְצֹר ר֣וּחַ נְגִידִ֑ים נ֝וֹרָ֗א לְמַלְכֵי-אָֽרֶץ: יַזְעֵר גַסוֹת רוּחֲהוֹן דְרַבְרְבָנַיָא דְחִילָא עַל כָּל מַלְכֵי אַרְעָא :

 רש''י   יבצור רוח . גסה של נדיבים ממעט גאותם , יבצור ימעט כמו ( בראשית יא ) לא יבצר מהם :

---

משנה סוטה פרק ח

א. מְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם, בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ) וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, זֶה כֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. וְדִבֶּר אֶל הָעָם, בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ. וְאָמַר אֲלֵיהֶם (שם) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֵיכֶם, וְלֹא עַל אֲחֵיכֶם, לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן, וְלֹא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְיָדָם יְרַחֲמוּ עֲלֵיכֶם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דה''ב כח) וַיָּקוּמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלּוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן. עַל אוֹיְבֵיכֶם אַתֶּם הוֹלְכִים, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְיָדָם אֵין מְרַחֲמִין עֲלֵיכֶם. (דברים כ) אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְגוֹ'. אַל יִרַךְ לְבַבְכֶם, מִפְּנֵי צָהֳלַת סוּסִים וְצִחְצוּחַ חֲרָבוֹת. אַל תִּירְאוּ, מִפְּנֵי הֲגָפַת תְּרִיסִין וְשִׁפְעַת הַקַּלְגַּסִין. אַל תַּחְפְּזוּ, מִקּוֹל קְרָנוֹת. אַל תַּעַרְצוּ, מִפְּנֵי קוֹל צְוָחוֹת. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, הֵן בָּאִין בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְאַתֶּם בָּאִים בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. פְּלִשְׁתִּים בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גָּלְיָת, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לַסוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבָךְ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לַסוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. וְאַתֶּם אִי אַתֶּם כֵּן. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהוֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם וְגוֹ', זֶה מַחֲנֵה הָאָרוֹן:

 ברטנורה   (א) משוח מלחמה. ודבר אל העם בלשון הקודש. נאמר כאן (דברים כ') ודבר אל העם, ונאמר להלן (שמות י''ט) משה ידבר, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש: לכל כושל. כל הכושלים שאינן יכולין ללכת ברגליהן: הגפת תריסין. הכאת המגינים זו בזו להשמיע קול ולאיים: הקלגסין. מקלות שראשיהן עקומים ומכין בהם על גבי אבנים והם מנתזים על האויבים: שובך. שר צבא הדרעזר בשמואל (ב' י ט''ז):

ב. (שם) וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְגוֹ', אֶחָד הַבּוֹנֶה בֵית הַתֶּבֶן, בֵּית הַבָּקָר, בֵּית הָעֵצִים, בֵּית הָאוֹצָרוֹת. אֶחָד הַבּוֹנֶה, וְאֶחָד הַלּוֹקֵחַ, וְאֶחָד הַיּוֹרֵשׁ, וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה. (שם) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ וְגוֹ', אֶחָד הַנּוֹטֵעַ הַכֶּרֶם וְאֶחָד הַנּוֹטֵּעַ חֲמִשָּׁה אִילָנֵי מַאֲכָל, וַאֲפִלּוּ מֵחֲמֵשֶׁת מִינִין, אֶחָד הַנּוֹטֵעַ, וְאֶחָד הַמַּבְרִיךְ, וְאֶחָד הַמַּרְכִּיב, וְאֶחָד הַלּוֹקֵחַ, וְאֶחָד הַיּוֹרֵשׁ, וְאֶחָד שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה. (שם) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְגוֹ', אֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הַבְּתוּלָה, וְאֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הָאַלְמָנָה, אֲפִלּוּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם. וַאֲפִלּוּ שָׁמַע שֶׁמֵּת אָחִיו בַּמִּלְחָמָה, חוֹזֵר וּבָא לוֹ. כָּל אֵלּוּ שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי כֹהֵן מֵעוֹרְכֵי מִלְחָמָה וְחוֹזְרִין, וּמְסַפְּקִין מַיִם וּמָזוֹן וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים:

 ברטנורה   (ב) אחד הבונה ואחד הלוקח. בית בנוי, שהרי אצלו הוא חדש: ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל. דבהכי הוי כרם, שתים כנגד שתים, ואחת יוצאת זנב: ואפילו מחמשה מינים. מצטרפים:

ג. וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין, הַבּוֹנֶה בֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה, וּמִרְפֶּסֶת. הַנּוֹטֵעַ אַרְבָּעָה אִילָנֵי מַאֲכָל, וַחֲמִשָּׁה אִילָנֵי סְרָק. הַמַּחֲזִיר אֶת גְּרוּשָׁתוֹ, אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזְרְת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, לֹא הָיָה חוֹזֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַבּוֹנֶה בַיִת עַל מְכוֹנוֹ, לֹא הָיָה חוֹזֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַבּוֹנֶה בֵית לְבֵנִים בַּשָּׁרוֹן, לֹא הָיָה חוֹזֵר:

 ברטנורה   (ג) אילני סרק. כגון ארזים ושקמים שאינם עושים פרי: המחזיר את גרושתו. ואירסה, אינו חוזר, שאינה חדשה לו, וקרא כתיב אשה חדשה: אלמנה. ואירסה כהן גדול, אינו חוזר בשבילה, דכתיב ולא לקחה, והיה אפשר לומר ולא לקח, מאי לקחה, שתהא ראויה לו ללקיחה: על מכונו. סתרו ובנאו כמדה ראשונה. אינו חוזר, דלאו חדש הוא, וגרע מהלוקח והיורש: הבונה בית לבנים בשרון. מקום הוא ששמו שרון, ואין הקרקע שלו יפה ללבנים, ולא הוי דבר של קיימא, שהיו צריכין לחדשה שני פעמים כל שבע שנים:

ד. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין זָזִין מִמְּקוֹמָן, בָּנָה בַיִת וַחֲנָכוֹ, נָטַע כֶּרֶם וְחִלְּלוֹ. הַנּוֹשֵׂא אֶת אֲרוּסָתוֹ, הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים כד) נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת. לְבֵיתוֹ, זֶה בֵּיתוֹ. יִהְיֶה, זֶה כַּרְמוֹ. וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ. אֲשֶׁר לָקָח, לְהָבִיא אֶת יְבִמְתּוֹ. אֵינָן מְסַפְּקִין מַיִם וּמָזוֹן וְאֵינָן מְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים:

 ברטנורה   (ד) ואלו שאין זזין ממקומן. דהנך דלעיל הולכים עד הגבול ושם שומעין דברי כהן וחוזרים מן המערכה לתוך ארץ ישראל ואין חוזרין לבתיהן אלא עוסקים לספק מים ומזון להולכים למלחמה. ואלו אין זזין ממקומן ואפילו ללכת עד הספר ולשוב על פי כהן: הבונה בית וחנכו. ולא דר בו עדיין שנה. וכן הנוטע כרם וחללו, ועדיין לא עברה שנה רביעית שלימה עליו: נקי יהיה לביתו. בשביל ביתו: יהיה. לריבויא הוא. הוסיף לך הכתוב הויה אחרת להיות כזו:

ה. (שם כ) וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, כְּמַשְׁמַעוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה וְלִרְאוֹת חֶרֶב שְׁלוּפָה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, יָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב זֶהוּ הַמִּתְיָרֵא מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, לְפִיכָךְ תָּלָתָה לוֹ הַתּוֹרָה אֶת כָּל אֵלּוּ, שֶׁיַּחֲזוֹר בִּגְלָלָן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזְרְת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, הֲרֵי הוּא הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב:

 ברטנורה   (ה) ויספו השוטרים. על דברי כהן: בקשרי המלחמה. כשמתקשרין לעמוד צפופין שלא יפרקום אויבים: לפיכך. שהירא זהו הירא מעבירות שבידו, תלתה תורה בבנה ונטע ואירס לחזור בגללן, כדי שיתלו בכך החזרה ולא יתבייש לומר עליו מעבירות שבידו הוא ירא וחוזר: ר' יוסי אומר אלמנה לכהן גדול וכו'. לר' יוסי הגלילי אפילו עבר על דברי סופרים חוזר. ולר' יוסי עד שיעבור על דברי תורה, דומיא דאלמנה לכהן גדול:

ו. (שם) וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם, וּבַעֲקֵבוֹ שֶׁל עָם. מַעֲמִידִין זְקִיפִין לִפְנֵיהֶם, וַאֲחֵרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם, וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶן, וְכָל הַמְבַקֵּשׁ לַחֲזוֹר, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְקַפַּח אֶת שׁוֹקָיו, שֶׁתְּחִלַּת נִיסָה נְפִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א ד) נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדֹלָה הָיְתָה בָעָם, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (שם לא) וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים וְגוֹ':

 ברטנורה   (ו) ובעקבו של עם. בסופו של עם, שמשמרים שלא יחזרו האחרונים לאחוריהם לנוס: זקפים. גבורים ממונים לכך שאם יפול אחד מן הנלחמים יעמידוהו ויזקפוהו: ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהם. לשמור שלא ינוסו: כשילים. קרדומות של ברזל: לקפח את שוקיו. לחתוך את שוקיו: שתחלת ניסה נפילה. לשון מסורס הוא, שתחלת נפילה ניסה:

ז. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה. אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת חוֹבָה, הַכּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ:

 ברטנורה   (ז) בד''א. שחוזרים מן המערכה, ויש שאין זזין ממקומם. במלחמת הרשות: אבל במלחמת מצוה הכל יוצאים. מלחמת א''י ומלחמת עמלק הכל מודים שהיא חובה והכל יוצאים בה. ומלחמת בית דוד שהיא לרווחה להרחיב גבול ישראל ולקחת מס מהעמים כגון מלחמת ארם נהרים וארם צובה, הכל מודים שהיא רשות. לא נחלקו ת''ק ורבי יהודה אלא במלחמה שנלחמים ישראל עם אויביהם כדי שלא יתגברו עליהם ויצרו להם. ת''ק קרי לה מלחמת רשות וסובר שאין אדם רשאי להתבטל מן המצוה כדי להלחם במלחמה כזו. ור' יהודה סבר שגם זו מלחמת מצוה, מאחר שהוא להושיע את ישראל מיד שונאיהם, והעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואין הלכה כר' יהודה:

---

גמרא סוטה דף מד ע''א

מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ וְכוּ' (דברים כ). תָּנוּ רַבָּנָן: אֲשֶׁר אֵרַשׂ. אֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הַבְּתוּלָה וְאֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הָאַלְמָנָה. אֶחָד שׁוֹמֶרֶת יָבָם וַאֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה אַחִין וּמֵת אֶחָד מֵהֶם בַּמִּלְחָמָה כֻּלָּן חוֹזְרִין. לֹא לָקַח וְלֹא לְקָחָהּ פְּרָט לְאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט מַמְזְרְת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין לֵימָא דְּלָא כְּרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי דְּאִי רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. הָא אָמַר (שם) הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב זֶה הַמִּתְיָרֵא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ. אֲפִלּוּ תֵּימָא רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי כִּדְרַבָא דְּאָמַר רַבָא: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּבְעֹל. מַה טַּעַם לֹא יִקַּח מִשּׁוּם לֹא יְחַלֵּל מִשּׁוּם הָכִי אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּבְעֹל. תָּנוּ רַבָּנָן: אֲשֶׁר בָּנָה אֲשֶׁר נָטַע, אֲשֶׁר אֵרַשׂ. לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיִּבְנֶה אָדָם בַּיִת וְיִטַּע כֶּרֶם וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ (משלי כד) הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתְּךָ. זֶה בַּיִת וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, זֶה כֶּרֶם. אַחַר וּבָנִיתָ בֵּיתֶךָ, זוּ אִשָּׁה. דָּבָר אַחֵר: הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתְּךָ, זֶה מִקְרָא. וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, זֶה מִשְׁנָה. אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתְךָ, זֶה גְּמָרָא. דָּבָר אַחֵר: הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתְּךָ, זֶה מִקְרָא וּמִשְׁנָה. וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, זֶה גְּמָרָא. אַחַר וּבָנִיתָ בֵּיתֶךָ אֵלּוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר: הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתְּךָ זֶה מִקְרָא וּמִשְׁנָה וּגְמָרָא. וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אֵלּוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים. אַחַר: וּבָנִיתָ בֵּיתְךָ, דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר:

 רש''י  אפילו וכו'. היא לו שומרת יבם שלא קדשה הוא אלא מכח אחיו באה לו: לקחה. מדלא כתיב לקח מיעוט הוא למעוטי לקיחת איסור: ונתינה. מן הגבעונים דכתיב בהו ויתנם יהושע לחוטבי עצים והן משבע' אומות: כדרבה. דאמר אין עבירה בקידושין על שיבעול שיביא זרעו או את האשה לידי חילול וממזרת ונתינה אין עבירה בקידושין דלא כתיב בה לא יקח אלא לא יבא ולא תתחתן אבל אלמנה כתיב בה ולא יקח וקיחה היינו קידושים ואצטריך דרבה דלא תימא מקדושין עביד ליה איסורא: ועתדה בשדה לך. ונצבה בשדה מלאכתך לך: גמרא. לתת סברא להבין בטעמי המשנה והלכה כדברי מי:

---

זוהר ויחי דף רכ''ו ע''ב

תָּנָא רֹאשׁ הַשָּׁנָה דָּא הוּא רֵישָׁא דְּשַׁתָּא דְּמַלְכָּא. וּמַאן הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה דָּא יִצְחָק דְּאִקְּרֵי רֹאשׁ דְּאִיהוּ חַד רֵישָׁא דְּמַלְכָּא (נ''א לְעֵילָא) אֲתַר דְּאִקְרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. בְּגִנֵּי כָּךְ כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. וְעַל דָּא תָּנֵינָן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דְּהָא בְּרֵישָׁא דְּשַׁתָּא שָׁארֵי יִצְחָק. וּבַחַג נִדּוֹנִים עַל הַמַּיִם וְדָא הוּא שֵׁירוּתָא (דְּרֵישָׁא) דִּימִינָא דְּמַלְכָּא וְעַל דָּא חֶדְוָתָא דְּמַיָּא אִשְׁתַּכַּח בְּכֹלָּא בְּשַׁעְתָּא דְּנַסְכֵי מַיָּא וְשָׁאֲבֵי לוֹן בְּגִין דְּמַיִם הָא יְדִיעָה וְעַל דָּא בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אִלֵּין כֹּלָּא מִשְׁתַּכְּחִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כַּד יִסְתַּכְּלוּן מִלֵּי כֹּלָא אִשְׁתַּכַּח בְּהַנֵּי פִּרְקִין אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דָּוִד מַלְכָּא וּבְהַנֵּי עַלְמָא אִתְדָן וּבְאַרְבַּע פִּרְקִין בְּנֵי נְשָׁא אִתְדָנוּ בְּיוֹמִין דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא סִפְרִין פְּתִיחִין וְעוֹבָדִין כְּתִיבִין וְלֵית מָאן דְּיַשְׁגַּח וְלֵית מָאן דְּיַרְכִּין אוּדְנֵיהּ וְאוֹרַיְתָא אַסְהִידָת בֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא וְקָלָא קָרֵי בְּחֵילָא (משלי ט') מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ וְלֵית מָאן דְּיַצִית לְקָלֵיהּ. תָּאנָא בְּשַׁעְתָּא דְּבַר נַשׁ קָאִים בְּצַפְרָא סָהֲדִין קַיְּמִין לְקִבְלֵיהּ וְסָהֲדִין בֵּיהּ וְהוּא לָא אַשְׁגָּח. נִשְׁמְתָא אַסְהִידָת עֲלֵיהּ בְּכָל עִדָּן וּבְכָל שַׁעְתָּא אִי אַצִית יָאוּת וְאִי לָאו הָא סִפְרִין פְּתִיחִין וְעוֹבָדִין כְּתִיבִין. אָמַר רַבִּי חִיָּא זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּלָא מִסְתַּפּוּן מִן דִּינָא לָא בְּעַלְמָא דֵּין וְלָא בְּעַלְמָא דְּאָתֵי הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם כה) וְצַדִּיקִים כַּכְּפִיר יִבְטָח וּכְתִיב (תהלים ל''ז) צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ:

 תרגום הזוהר  לָמַדְנוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה זֶה הָרֹאשׁ שֶׁל הַשָּׁנָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וּמִי הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, זֶהוּ יִצְחָק שֶׁנִּקְרָא רֹאשׁ שֶׁהוּא רֹאשׁ אֶחָד שֶׁל הַמֶּלֶךְ, מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁנָה, מִשּׁוּם זֶה, כָּל בָּאֵי עוֹלָם יַעֲבְרוּ לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי וְכוּ', כִּי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שׁוֹרֶה יִצְחָק. וּבַחַג נִדּוֹנִים עַל הַמַּיִם: זֶהוּ הַתְחָלָה הַיָּמִין שֶׁל הַמֶּלֶךְ, כִּי בַּחַג נֶאֱמַר, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. וְעַל כֵּן שִׂמְחַת הַמַּיִם נִמְצָא בַּכֹּל, בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַסְּכִים מַיִם וְשׁוֹאֲבִים אוֹתָם, כִּי מַיִם הֵם יְדוּעִים, וְעַל זֶה בְּאַרְבַּע פְּרָקִים אֵלּוּ הַכֹּל נִמְצָא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים בַּדְּבָרִים, הַכֹּל נִמְצָא בְּאֵלּוּ אַרְבַּע פְּרָקִים: אַבְרָהָם, יִצְחָק, יַעֲקֹב, וְדָוִד הַמֶּלֶךְ, הָעוֹלָם נִדּוֹן, וּבְאַרְבַּע פְּרָקִים בְּנֵי אָדָם נִדּוֹנִים, הַיָּמִים, נִמְצָאִים בָּעוֹלָם. וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הַסְּפָרִים פְּתוּחִים, וְהַמַּעֲשִׂים, שֶׁל בְּנֵי אָדָם, כְּתוּבִים, וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ, וְאֵין מִי שֶׁיַּטֶּה אָזְנָיו, וְהַתּוֹרָה מְעִידָה בְּכָל יוֹם, מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ. וְאֵין מִי שֶׁיִּשְׁמַע לְקוֹלָהּ. לָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם קָם בַּבֹּקֶר, עֵדִים עוֹמְדִים לְנֶגְדוֹ וּמֵעִידִים עָלָיו, וְהוּא אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ, וְהַנְּשָׁמָה מֵעִידָה עָלָיו בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, אִם שׁוֹמֵעַ, טוֹב. וְאִם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, הֲרֵי הַסְּפָרִים פְּתוּחִים וְהַמַּעֲשִׂים נִכְתָּבִים. אָמַר רַבִּי חִיָּא, אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים, שֶׁאֵינָם מִתְיָרְאִים מִפְּנֵי הַדִּין לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְצַדִּיקִים כַּכְּפִיר יִבְטָח. וְכָתוּב, צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה

א. נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְסָפֵק יֵשׁ בַּדָּבָר אִם הֵן חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהּ זְמַן אוֹ אֵינָם חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה לְפִיכָךְ אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַגְּדוֹלִים יְדֵי חוֹבָתָן אֲבָל הַקְּטַנִּים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת: ב. שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ פַּת כְּאֶחָד חַיָּבִים לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן קדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְאֵי זוֹ הִיא בִּרְכַּת הַזִּמּוּן אִם הָיוּ הָאוֹכְלִים מִשְּׁלשָׁה עַד עֲשָׂרָה מְבָרֵךְ אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְהַכֹּל עוֹנִין בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. וְהוּא חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ שֶׁאָכלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. ג. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ עַד שֶׁגּוֹמֵר אַרְבַּע בְּרָכוֹת וְהֵן עוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה:

---

מוסר

ספר חסידים סימן רלג רלג

כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ''ד) וַיַּעֲנוּ כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֵּר ה' נַעֲשֶׂה. אִלּוּ הָיָה אֶחָד מוֹחֶה לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה שֶׁעֲרֵבִים זֶה בָּזֶה לְכָךְ רָאַתָה שִׁפְחָה בְּאוֹר שְׁכִינָה בְּיָם וּבְמַתַּן תּוֹרָה מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל לְכָךְ נֶאֱמַר וְנִזְכֶּה כֻּלָּנוּ בִּמְהֵרָה לְאוֹרוֹ וְהִילְכָּךְ אוֹמְרִים בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ. וּכְתִיב (ישעיה מ) וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִי ה' דִּבֵּר: מַעֲשֵׂה בְּאֶחָד שֶׁחָלָה, בָּא הָרוֹפֵא אֶצְלוֹ לְרַפְּאוֹתוֹ אָמַר לוֹ: אִם תִּשְׁתֶּה מַיִם תִּהְיֶה בְּסַכָּנָה וְאִם תֹּאכַל מַאֲכָל פְּלוֹנִי תִּהְיֶה בְּסַכָּנָה בְּנַפְשְׁךָ. וְאָמָר לִבְנוֹ תֵּן לִי מַיִם וְאוֹתוֹ מַאֲכָל פְּלוֹנִי וְאִם לָאו לֹא אֶמְחֹל לְךָ לֹא בָּעוֹלָם הַזֶה וְלֹא לָעוֹלָם הַבָּא. אָמְרוּ לוֹ הַקָּהָל: אַל תְּהִי חוֹשֵׁשׁ בִּדְבָרָיו אַל יִתְּנוּ לְגוֹסֵס לֶאֱכֹל כִּי אֵינוֹ יָכוֹל לִבְלֹעַ אֲבָל נוֹתְנִין בְּפִיו מַיִם שֶׁמּוֹצְצִין מִן שַׁלְוִויָּה שֶׁל בג''א שג''א בְּלַעַ''ז וְיִכְתְּשׁוּהוּ וְיָמֹצוּ הַמָּרָק מִמֶּנּוּ וְנוֹתֵן בְּפִיו שֶׁיּוּכַל לְדַבֵּר. וְאֵין צוֹעֲקִין עָלָיו בִּשְׁעַת יְצִיאַת הַנְּשָׁמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּחֲזֹר הַנְּשָׁמָה וְיִסְבֹּל יִסּוּרִים קָשִׁים. עֵת לָמוּת לָמָּה הֻצְרַךְ קֹהֶלֶת לוֹמַר כֵּןִ אֶלָּא כְּשֶׁאָדָם גּוֹסֵס כְּשֶׁנֶּפֶשׁ אָדָם יוֹצְאָה אֵין צוֹעֲקִים עָלָיו שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ כִּי אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת כִּי אִם מְעַט יָמִים וְאוֹתָן יָמִים יִסְבֹּל יִסּוּרִין וְכֵן לָמָּה לֹא יֹאמַר עֵת לִחְיוֹת לְפִי שֶׁאֵין זֶה תָּלוּי בָּאָדָם כִּי אֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת:

---

כי תבוא יום רביעי תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:

(טז)  שלישי  הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַעֲשׂ֛וֹת אֶת-הַֽחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָֽׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֨יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ: יוֹמָא הָדֵין יְיָ אֱלָהָךְ מְפַקְדָךְ לְמֶעְבַּד יָת קְיָמַיָא הָאִלֵין וְיָת דִינַיָא וְתִטַר וְתַעְבֵּד יָתְהוֹן בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ:

 רש''י   היום הזה ה' אלהיך מצוך. בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם: ושמרת ועשית אותם. בת קול מברכתו הבאת בכורים היום, תשנה לשנה הבאה:

(יז) אֶת-יְהֹוָ֥ה הֶֽאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֹתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ: יָת יְיָ חֲטַּבְתָּ יוֹמָא דֵין לְמֶהֱוֵי לָךְ לֶאֱלָהּ וְלִמְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי וּלְמִטַר קְיָמוֹהִי וּפִקוּדוֹהִי וְדִינוֹהִי וּלְקַבָּלָא לְמֵימְרֵהּ:

 רש''י   האמרת. והאמירך (פסוק יח) אין להם עד מוכיח במקרא. ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה. הבדלתי לך מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגלה. ומצאתי להם עד, והוא לשון תפארת, כמו (תהלים צ''ד) יתאמרו כל פועלי און:

(יח) וַֽיהֹוָ֞ה הֶֽאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לָ֑ךְ וְלִשְׁמֹ֖ר כָּל-מִצְוֹתָֽיו: וַיְיָ חָטְבָךְ יוֹמָא דֵין לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעַם חַבִּיב כְּמָא דִי מַלִיל לָךְ וּלְמִטַר כָּל פִּקוּדוֹהִי:

 רש''י   כאשר דבר לך. (שמות יט, ה) והייתם לי סגלה:

(יט) וּלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כָּל-הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹֽתְךָ֧ עַם-קָד֛שׁ לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר: (פ) וּלְמִתְּנָךְ עִלָאָה עַל כָּל עַמְמַיָא דִי עֲבַד לְתֻשְׁבָּחָא וּלְשׁוּם וְלִרְבוּ וּלְמֶהֱוָךְ עַם קַדִישׁ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ כְּמָא דִי מַלִיל:

 רש''י   ולהיתך עם קדש וגו' כאשר דבר. (ויקרא כ, כו) והייתם לי קדושים:

כז (א)  רביעי  וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר שָׁמֹר֙ אֶת-כָּל-הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם: וּפַקִיד מֹשֶׁה וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל יָת עַמָא לְמֵימָר טַר יָת כָּל תַּפְקֶדְתָּא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין:

 רש''י   שמר את כל המצוה. לשון הוה גרדנ''ט בלע''ז (בעאבאכטענד) :

(ב) וְהָיָ֗ה בַּיּוֹם֘ אֲשֶׁ֣ר תַּֽעַבְר֣וּ אֶת-הַיַּרְדֵּן֒ אֶל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ וַֽהֲקֵמֹתָ֤ לְךָ֙ אֲבָנִ֣ים גְּדֹל֔וֹת וְשַׂדְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד: וִיהֵי בְּיוֹמָא דִי תַעְבְּרוּן יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וּתְקִים לָךְ אַבְנִין רַבְרְבִין וּתְסוּד יָתְהוֹן בְּסִידָא:

 רש''י   והקמת לך. בירדן ואחר כך תוציא משם אחרות ותבנה מהן מזבח בהר עיבל. נמצאת אתה אומר, שלשה מיני אבנים היו, שנים עשר בירדן, וכנגדן בגלגל, וכנגדן בהר עיבל, כדאיתא במסכת סוטה (ל''ה) :

---

נביאים - ישעיה - פרק ס

(טז) וְיָנַקְתְּ֙ חֲלֵ֣ב גּוֹיִ֔ם וְשֹׁ֥ד מְלָכִ֖ים תִּינָ֑קִי וְיָדַ֗עַתְּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ מֽוֹשִׁיעֵ֔ךְ וְגֹאֲלֵ֖ךְ אֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב: וְתִשְּׂבְּעִין נִכְסֵי עַמְמַיָּא וּבְבִזַּת מַלְכִין תִּתְפַּנְּקִין וְתֵדְעִין אֲרֵי אֲנָא יְיָ פַּרְקִיךְ וּמְשֵׁזְבִיךְ תַּקִּיפָא דְּיַעֲקֹב :

 רש''י   ושד מלכים . ל' שדים ותינקי יורה עליו :

(יז) תַּ֣חַת הַנְּחֹ֜שֶׁת אָבִ֣יא זָהָ֗ב וְתַ֤חַת הַבַּרְזֶל֙ אָ֣בִיא כֶ֔סֶף וְתַ֤חַת הָֽעֵצִים֙ נְחֹ֔שֶׁת וְתַ֥חַת הָאֲבָנִ֖ים בַּרְזֶ֑ל וְשַׂמְתִּ֤י פְקֻדָּתֵךְ֙ שָׁל֔וֹם וְנֹגְשַׂ֖יִךְ צְדָקָֽה: חֲלָף נְחָשָׁא דִּבַזוּ מִנִּיךְ יְרוּשְׁלֵם אַיְתִי דַּהֲבָא וַחֲלַף פַּרְזְלָא אַיְתֵי כַּסְפָּא וַחֲלַף אָעַיָּא נְחָשָׁא וַחֲלַף אַבְנַיָּא פַּרְסְלָא וְאַשַׁוֵּי פַּרְנָסָךְ שְׁלַם וְשִׁלְטוֹנִיךְ בְּזָכוּ :

 רש''י   תחת הנחשת . שנטלו ממך : ושמתי פקודתך שלום . ואשוי פרנסך שלם ושלטוניך בזכו : פקודתך . פקידים שלך , ורבותינו אמרו הפקודות שבאו עליך בגלותך והנוגשים שדחקוך יהיו לך לשלום ולצדקה :

(יח) לֹא-יִשָּׁמַ֨ע ע֤וֹד חָמָס֙ בְּאַרְצֵ֔ךְ שֹׁ֥ד וָשֶׁ֖בֶר בִּגְבוּלָ֑יִךְ וְקָרָ֤את יְשׁוּעָה֙ חוֹמֹתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ תְּהִלָּֽה: לָא יִשְׁתְמַע עוֹד חַטְפָא בְּאַרְעִיךְ בִּזָּה וּתְבִירָא בִּתְחוּמִיךְ וִיעַרְעוּן פּוּרְקַן עַל שׁוּרָךְ וֻעַל תַּרְעָךְ יְהוֹן מְשַׁבְּחִין : (יט) לֹא-יִֽהְיֶה-לָּ֨ךְ ע֤וֹד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם וּלְנֹ֕גַהּ הַיָּרֵ֖חַ לֹא-יָאִ֣יר לָ֑ךְ וְהָיָה-לָ֤ךְ יְהוָה֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וֵאלֹהַ֖יִךְ לְתִפְאַרְתֵּֽךְ: לָא תִּצְטָרְכִין עוֹד לְנֵהוֹר שִׁמְשָׁא בִּימָמָא וְאַף לָא לְזֵהוּר סִיהֲרָא בְּלֵילְיָא וִיהֵי לִיךְ יְיָ לְנֵהוֹר עֲלָם וֵאלָהָךְ לְתוּשְׁבַּחְתִּיךְ :

 רש''י   לא יהיה לך עוד . לא תצטרכי לאור השמש :

(כ) לֹא-יָב֥וֹא עוֹד֙ שִׁמְשֵׁ֔ךְ וִירֵחֵ֖ךְ לֹ֣א יֵאָסֵ֑ף כִּ֣י יְהוָ֗ה יִֽהְיֶה-לָּךְ֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וְשָׁלְמ֖וּ יְמֵ֥י אֶבְלֵֽךְ: לָא תְבַטֵּל עוֹד מַלְכוּתִיךְ וִיקָרִיךְ לָא יֶעְדֵי אֲרֵי יְיָ יְהֵי לִיךְ לְנֵהוֹר עֲלָם וְיִשְׁלְמוּן יוֹמֵי אֶבְלִיךְ :

 רש''י   לא יאסף . לשון אספו נגהם ( יואל ב ) הכניסו אורם :

(כא) וְעַמֵּךְ֙ כֻּלָּ֣ם צַדִּיקִ֔ים לְעוֹלָ֖ם יִ֣ירְשׁוּ אָ֑רֶץ נֵ֧צֶר (מטעו) מַטָּעַ֛י מַעֲשֵׂ֥ה יָדַ֖י לְהִתְפָּאֵֽר: וְעַמִּיךְ כּוּלְהוֹן זַכָּאִין לְעָלַם יַחְסְנוּן אַרְעָא נִצְבָא דְּחֶדְוָתִי עוֹבַד גְּבוּרְתִּי לְאִשְׁתַּבָּחָא :

 רש''י   להתפאר . שאהיה מתפאר בם פורוונטי''ר בלע''ז :

---

כתובים - תהילים - פרק צה

(ח) אַל-תַּקְשׁ֣וּ לְ֭בַבְכֶם כִּמְרִיבָ֑ה כְּי֥וֹם מַ֝סָּ֗ה בַּמִּדְבָּֽר: לָא תַקְשׁוּן לִבְּכוֹן הֵיךְ בְּמַצוּתָא הֵיךְ יוֹמָא דְנַסֵיתוּן אֱלָהָא בְּמַדְבְּרָא : (ט) אֲשֶׁ֣ר נִ֭סּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶ֑ם בְּ֝חָנ֗וּנִי גַּם-רָא֥וּ פָעֳלִֽי: דִי נַסִיאוּ יְתִי אֲבָהַתְכוֹן בַּחֲנוּ יָתִי לְחוֹד חֲמוֹן עוֹבָדָי :

 רש''י   בחנוני . חנם : גם ראו פעלי . במצרים :

(י) אַרְבָּ֘עִ֤ים שָׁנָ֨ה | אָ֘ק֤וּט בְּד֗וֹר וָאֹמַ֗ר עַ֤ם תֹּעֵ֣י לֵבָ֣ב הֵ֑ם וְ֝הֵ֗ם לֹא-יָדְע֥וּ דְרָכָֽי: אַרְבְּעִין שְׁנִין מְאַסֵית בְּדָרָא בְּמַדְבְּרָא וַאֲמַרֵית עַמָא דְטַעְוָתָא בְלִבְּהוֹן הִנוּן וְאִנוּן לָא יָדְעוּ אָרְחִי :

 רש''י   ארבעים שנה . קטתי בהם , רבתי עמהם לשון נקטה נפשי בחיי ( איוב י ) נלחמתי בם ארבעים שנה להמיתם במדבר כי אמרתי תועי לבב הם :

(יא) אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֥עְתִּי בְאַפִּ֑י אִם-יְ֝בֹא֗וּן אֶל-מְנוּחָתִֽי: דְקַיְמֵית בִּתְקוֹף רוּגְזִי אִם יַעֲלוּן לְנִיחַ בֵּית מַקְדְשִׁי :

 רש''י   אל מנוחתי . לארץ ישראל ולירושלים אשר קראתים מנוחה שנאמר ( לקמן קלב ) זאת מנוחתי עדי עד :

צו (א) שִׁ֣ירוּ לַ֭יהוָה שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ שִׁ֥ירוּ לַ֝יהוָ֗ה כָּל-הָאָֽרֶץ: שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ תּוּשְׁבַּחְתָּא חֲדַתָּא שַׁבַּחוּ אֲנְגְלֵי מְרוֹמָא שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ כָּל צַדִיקֵי אַרְעָא :

 רש''י   שיר חדש . מזמור זה על העתיד וסופו מוכיח כי בא לשפוט את הארץ , בכל מקום שיר חדש על העתיד :

(ב) שִׁ֣ירוּ לַ֭יהוָה בָּרְכ֣וּ שְׁמ֑וֹ בַּשְּׂר֥וּ מִיּֽוֹם-לְ֝י֗וֹם יְשׁוּעָתֽוֹ: שַׁבַּחוּ קֳדָם יְיָ בָּרִיכוּ שְׁמֵיהּ בַּשַּׂרוּן מִיוֹמָא לְיוֹמָא פּורְקָנֵיהּ :

---

משנה שבועות פרק ו

א. שְׁבוּעת הַדַּיָּנִין, הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף וְהַהוֹדָאָה בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, פָּטוּר. כֵּיצַד, שְׁתֵּי כֶסֶף לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, פָּטוּר. שְׁתֵּי כֶסֶף ופְרוּטָה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, חַיָּב. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי, פָּטוּר. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר, חַיָּב. מָנֶה לְאַבָּא בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמֵשִׁיב אֲבֵדָה:

 ברטנורה   (א) שבועת הדיינין. השבועה שהדיינים משביעים ע''י הודאה במקצת הטענה צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף. שהוא שליש דינר שהדינר שש מעות והוא משקל צ''ו שעורו' בינוניות נמצאו שתי מעות משקל ל''ב שעורות: וההודאה. שמחייבתו לישבע לא תהא פחות משוה פרוטה. שאם היה מה שכפר לו פחות משתי כסף, או מה שהודה פחות משוה פרוטה. אינו חייב שבועה דאורייתא נקיט חפצא בידי' כגון ספר תורה. או תפילין כשנשבע. והמחוייב שבועת היסת לא נקט הנשבע חפצא בידיה. אלא חזן הכנסת או המשביע נקיט חפצא בידיה בשעה שחבירו נשבע לו. ושלשה מיני שבועות הן דאורייתא ולא יותר. המודה במקצת הטענה. ומי שעד אחד מעיד כנגדו שהוא נשבע להכחיש העד ושבועת השומרים. וכל שאר שבועות הנזכרים במשנה. הם בתקנת חכמים. והם כעין של תורה בנקיטת חפץ. ואין הפרש בין שבועה דאורייתא לשבועות הנזכרות במשנה אלא שהמחוייב שבוע' דאורייתא ולא רוצה לישבע בית דין יורדין לנכסיו ונפרעים ממנו משלם. והמחוייב שבועה מדבריהם בתקנת חכמים ולא רוצה לישבע. משמתין אותו עד שיפרע או עד שישבע. ואם עמד בנדויו ל' יום ולא רצה לישבע. ולא לשלם. מכין אותו מכת מרדות ומתירין לו נדויו והולך לו. ואין יורדין לנכסיו: אין לך בידי אלא פרוטה פטור. שאין ההודאה ממין הטענה שזה טענו כסף. וזה הודה לו נחושת ודוקא שלא טענו אלא משקל שתי מעות כסף או יותר. אבל אם טענו מטבע כסף. וזה הודה לו נחושת ודוקא שלא טענו אלא משקל שתי מעות כסף או יותר. אבל אם טענו מטבע כסף. הרי הודה לו במטבע: שתי כסף ופרוטה. קא סבר טענו חטים ושעורים והודה לו על אחת מהן חייב: מפני שהוא כמשיב אבידה. שהוא פטור משבועה. כדתנן גיטין (דף מח) המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. ודוקא כשאין הבן טוען ודאי מנה לאבי בידך אלא שמא אבל טענו ודאי ואמר הוא לא היה לו אצלי אלא חמשים חייב שבועה דאורייתא דאין זה משיב אבידה:

ב. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אָמַר לוֹ (בִפְנֵי עֵדִים) הֵן. לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי. נְתַתִּיו לָךְ, פָּטוּר. אֵין לְךָ בְיָדִי, חַיָּב. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אָמַר לוֹ הֵן, אַל תְּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בְעֵדִים. לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי. נְתַתִּיו לָךָ, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁצָרִיךְ לִתְּנוֹ (לוֹ) בְעֵדִים:

 ברטנורה   (ב) מנה לי בידך. ואמר לו הן ובפני עדים. וכגון שאמ' אתם עידי דשוב אינו יכול לטעון משטה הייתי בך: פטור. משבועה דאורייתא אבל משביעין אותו היסת: אין לך בידי. לא היו דברים מעולם: חייב. לשלם. ואינו נאמן בשבועה שהרי הוחזק כפרן והוא שכפר בבית דין אבל שלא בבית דין לא הוחזק כפרן:

ג. לִטְרָא זָהָב יֵשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לִטְרָא כֶסֶף, פָּטוּר. דִּינַר זָהָב יֵשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא דִּינַר כֶּסֶף וּטְרִיסִית וּפֻנְדְּיוֹן וּפְרוּטָה, חַיָּב, שֶׁהַכֹּל מִין מַטְבֵּעַ אֶחָת. כּוֹר תְּבוּאָה יֵשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית, פָּטוּר. כּוֹר פֵּרוֹת יֵשׁ לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא לֶתֶךְ קִטְנִית, חַיָּב, שֶׁהַקִּטְנִית בִּכְלָל פֵּרוֹת. טְעָנוֹ חִטִּין, וְהוֹדָה לוֹ בִשְׂעוֹרִים, פָּטוּר. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּב. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵרוֹ בְּכַדֵּי שֶׁמֶן וְהוֹדָה לוֹ בְקַנְקַנִּים, אַדְמוֹן אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוֹדָה לוֹ מִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה, יִשָּׁבַע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. טְעָנוֹ כֵלִים וְקַרְקָעוֹת, וְהוֹדָה בַכֵּלִים וְכָפַר בַקַּרְקָעוֹת, בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים, פָּטוּר. הוֹדָה בְמִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת, פָּטוּר. בְּמִקְצָת הַכֵּלִים, חַיָּב, שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶן:

 ברטנורה   (ג) אלא לטרא כסף פטור. שאין כאן הודאה ממין הטענה: לתך. חצי כור ט''ו סאין: כדי שמן. כדים מלאים שמן: והודה לו בקנקנים. כדים רקים בלא שמן: הואיל והודה במקצת הטענה. דהוה ליה כמו טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן והלכה כאדמון. אבל אין הלכה כרבן גמליאל דמחייב בטענו חטין והודה לו בשעורים: פטור. משבועה דאורייתא. לא על הקרקעות ולא על הכלים. שאין הודאת קרקעות מביאתו לידי שבועה. שאין דין שבועה בקרקעות: הודה במקצת כלים. דאיכא הודאה וכפירה בלאו קרקעות. חייב לישבע אף על הקרקעות על ידי גלגול שבועה: זוקקין. גוררין:

ד. אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן, אֲבָל נִשְׁבָּעִים לַקָּטָן וְלַהֶקְדֵּשׁ:

 ברטנורה   (ד) אין נשבעין על טענת חרש. כגון שטענו חרש ברמיזה. דחרש שאמרו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר: וטענת קטן. כגון שטוענו קטן. דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו ואין בנתינת קטן כלום. [והחרש] והשוטה כקטן הוא. ודוקא שבועה דאורייתא. הוא שאין נשבעין על טענת קטן. אבל שבועת היסת חייבין לישבע על טענתו: אבל נשבעין לקטן ולהקדש. הבא ליפרע מנכסי קטן לא יפרע אלא בשבועה וכן המקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב. ובא ב''ח ליפרע מן הנכסים של הקדש צריך שבועה:

ה. וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶם, הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. אֵין בָּהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלֹא תַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע. נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדָשִׁים שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, אֵין נִשְׁבָּעִים עֲלֵיהֶם:

 ברטנורה   (ה) העבדים והשטרות והקרקעות וכו'. דכתיב (שמות כב) על כל דבר פשע. כלל על שור על חמור על שה על שלמה. פרט. על כל אבדה. חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש. דבר המיטלטל וגופו ממון. אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינן מטלטלין. יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות שאף על פי שהם מטלטלין אין גופן ממון. שכל אלו אין נשבעין עליהן. והקדש אין נשבעין עליו דכתיב (שם) כי יתן איש אל רעהו. ולא של הקדש: אין בהם תשלומי כפל. דבהני דוקא דמרבינן כעין הפרט דכתיב באותה הפרשה ישלם שנים: ולא תשלומי ארבעה וחמשה. דכל היכא דליכא כפל אינו משלם ד' וה'. דכיון דליכא כפל הוו להו תשלומי ג' וד' ותשלומי ד' וה' אמר רחמנא. ולא תשלומי ג' וד': שומר חנם אינו נשבע. שומר חנם אין לו עליו אלא שבועה. דכתיב (שם) ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו. ואותה הפרשה בשומר חנם נאמר'. ועל העבדים ועל הקרקעות ועל השטרות אינו נשבע. דילפינן לה מדכתיב כי יתן איש אל רעהו. כלל. כסף או כלים פרט. לשמור. חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפור' דבר המיטלטל וגופו ממון. אבל כל וכו' יצאו קרקעות דלאו מיטלטלים וכו'. וכל הני דאמרינן בהו אינו נשבע. דוקא שבועה דאורייתא. אבל שבועת היסת לעולם חייבין לישבע: נושא שכר אינו משלם. גניבה ואבדה הכתוב בו לחיוב. דכתיב (שם) אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו ועבדים וקרקעות ושטרות אינו משלם. דכתיב בשומר שכר (שם) כי יתן איש אל רעהו. כלל. (חמור או שור או שה וכל בהמה פרט. לשמו' חזר וכלל וכו') כדאמרינן לעיל. רעהו כתיב בשומר חנם ובשומר שכר דמשמע רעהו ולא הקדש. ושואל. ושוכר. לא הוזכרו כאן למעוטי בהו עבדים וקרקעות ושטרות והקדשות. דלא שייך שאלה בקרקעות ולא בשטרות על הרוב וכל שכן שכירות שאינו שייך בשטרות וכן לא שייך שאלה ושכירות בהקד'. שאסור להשאיל ולהשכיר ההקדשות:

ו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע וְאֵינָן כַּקַּרְקַע, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד, עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב שְׁבוּעָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע. אֵין נִשְׁבָּעִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבַּמִּדָּה וְשֶׁבַּמִּשְׁקָל וְשֶׁבַּמִּנְיָן. כֵּיצַד, בַּיִת מָלֵא מָסַרְתִּי לְךָ וְכִיס מָלֵא מָסַרְתִּי לָךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אֶלָּא מַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל, פָּטוּר. זֶה אוֹמֵר עַד הַזִּיז וְזֶה אוֹמֵר עַד הַחַלּוֹן, חַיָּב:

 ברטנורה   (ו) ר' מאיר אומר יש דברים שהם בקרקע. ענבים העומדים ליבצר הוא דאיכא בין חכמים לרבי מאיר. דרבי מאיר סבר ענבים העומדים ליבצר כבצורות דמיין. וחכמים סברי לאו כבצורות דמיין. והלכה כחכמים. ודוקא בדין שומרים אבל גבי מקח וממכר ואונאה ומוד' במקצת הטענה בכל הני קיימא לן דדבר העומד ליבצר כבצור דמו. וכן הלכה: עד הזיז. קורה של עלייה הבולטת מתוך הבית וכללא דמלתא לעולם אינו חייב שבועה דאורייתא עד שיטעננו דבר שבמדה או שבמשקל או שבמנין. ויודה לו במקצת המדה. או במקצת המשקל. או במקצת המנין:

ז. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, אָמַר לוֹ סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, פָּטוּר. סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁלשָׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, חַיָּב. סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, פָּטוּר. סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וָחֲמִשָּׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, חַיָּב. וּמִי נִשְׁבָּע, מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן:

 ברטנורה   (ז) המלוה את חברו על המשכון. נעשה עליו שומר שכר לא שנא משכנו בשעת הלואתו. לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו. ואם אבד או נגנב והיה המשכון כנגד החוב יצא משכונו בחובו. ואין להם זה על זה כלום. ואם החוב יתר על המשכון משלם לוה למלוה מה שהיה החוב יותר. ואם המשכון יותר על החוב משלם מלוה ללוה. ואם נאבד באונס ששומר שכר פטור. גם המלוה פטור. ונשבע שבאונס נאבד. וגובה חובו כולו: שקל. חצי סלע: לא כי. לא כן היה אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה: חייב. שהרי הוא הודה במקצת הטענה שהסלע שוה ארבעה דינרין. וכיון שהלוה חייב לישבע כמה היה שוה המשכון שלו. והמלוה חייב לישבע על המשכון שאינו ברשותו ואף על פי שמשלם דמיו. משום דחיישינן שמא עיניו נתן בו. בית דין משביעין את המלוה תחלה שאין המשכון ברשותו. ואחר כך משביעין את הלוה כמה היה שוה. שמא ישבע הלוה תחלה ולא דקדק בשומא. ויוציא המלוה את המשכון ויפסלנו לעדות ולשבועה והא דתנינן בסיפא מי נשבע. מי נשבע תחלה קאמר: מי שהפקדון אצלו. המלוה שהיה המשכון אצלו נשבע שאין המשכון ברשותו:

---

גמרא שבועות דף לח ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין אַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה. אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעְזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֵן וְנַקֵּה. וְכָאן נֶאֱמַר לֹא יְנַקֶּה. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ. וְאֵין בְּשָׂרוֹ אֶלָּא קְרוֹבוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח) וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד) אָלֹה וְכַחֵשׁ וְאֵימָא עַד דְּעָבִיד לְהוּ לְכוּלְהוּ לֹא סַלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב (ירמיה כג) מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ. וּכְתִיב (הושע ד) עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאוּמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָהּ. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דּוֹרוֹת וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַלְתַּר שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ה) הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְגוֹמֵר. וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו הוֹצֵאתִיהָ לְאַלְתַּר וּבָאָה אֶל הַגַּנָּב, זֶה הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵין לוֹ מָמוֹן אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְטוֹעֲנוֹ וּמַשְׁבִּיעוֹ וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר כְּמַשְׁמָעוֹ וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכַלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו. הָא לָמַדְתָּ דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלֶּה אוֹתָן אִם אָמַר אֵינִי נִשְׁבַּע, פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם אָמַר הֲרֵינִי נִשְׁבַּע, הָעוֹמְדִים שָׁם אוֹמְרִים סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְגוֹמֵר. וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתָּךְ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתָךְ אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמשֶה רַבֵּינוּ כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶן: דְּעוּ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעְתִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם וְגוֹמֵר כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְגוֹמֵר:

 רש''י  בלשונה. בכל לשון שהוא מבין בו: שכל העולם נזדעזע. לקמיה בעי ליה: את פיך. שבועת שקר: לחטיא את בשרך. את קרוביו: פוטרין אותו מיד. ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו ועל כך ישלם מי שקבל עליו בב''ד: הרשעים. מפרש לקמיה: אלא על דעתנו. הא פרישנא טעמא משום קניא דרבא בפרק שלישי: לא אתכם. כלומר לא כשאתכם במחשבה לבבכם:

---

זוהר פנחס דף רל''א ע''ב

בְּיוֹמֵי דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מְתַקְּנִין בֵּי דִּינָא כֻּרְסַיָּא לְמַלְכָּא לְמֵידָן כָּל עָלְמָא וְיִשְׂרָאֵל עָאלִין בְּקַדְּמִיתָא בְּדִינָא קַמֵּיהּ דְּלֵיפוּשׁ רַחֲמֵי (ס''א קַמֵּי דְּלֵיפוּשׁ רֻגְזָא) תְּנָן וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יוֹם בְּיוֹמוֹ מַאי הוּא אֶלָּא הַנֵּי תְּרֵין יוֹמִין דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אַמַּאי תְּרֵין יוֹמִין בְּגִין דְּאִנּוּן תְּרֵי בֵּי דִּינָא דְּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא דִּינָא עִלָּאָה דְּאִיהוּ קַשְׁיָא דִּינָא תַּתָּאָה דְּאִיהוּ רַפְיָא וְתַרְוַיְהוּ מִשְׁתַּכְּחֵי וְעַל דָּא לָא יַדְּעֵי הַנֵּי בַּבְלָאֵי רָזָא דִּיבָבָא וְיַלְלוּתָא וְלָא יַדְּעֵי דְּתַרְוַיְהוּ אִצְטְרִיכוּ יַלְלוּתָא דְּאִיהוּ דִּינָא תַּקִּיפָא. תְּלָת דִּינִין דְּאִיהוּ דִּינָא רַפְיָא גְּנוּחֵי גְּנָח רַפְיָא אִנּוּן לָא יָדְעֵי וְעָבְדִין תַּרְוַיְהוּ וַאֲנָן יַדְעֵינָן וַעֲבְדֵינָן תַּרְוַיְהוּ (ס''א וְעַל דָּא רָזָא דִּיבָבָא וִילָלָא וְתַרְוַיְהוּ אִצְטְרִיכוּ הַנֵּי בַּבְלָאֵי אִנּוּן לָא יָדְעֵי וְעָבְדִין תַּרְוַיְהוּ) וְכֹלָּא נָפְקִין לְאֹרַח קְשׁוֹט. פָּתַח וְאָמַר (תהלים פ''א) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר מַאי בַּחֹדֶשׁ דָּא בֵּי דִּינָא רַפְיָא דְּאִקְּרֵי חֹדֶשׁ בַּכֶּסֶה (כֵּס דְּעָלְמָא עִלָּאָה כֵּ''ס ה' דָּא פַּחַד יִצְחָק דְּאִיהוּ כֵּס לְמַלְכָּא עִלָּאָה. תּוּ בַּכֶּסֶה) דָּא דִּינָא קַשְׁיָא פַּחַד יִצְחָק דִּינָא דְּאִתְכַּסֵי תָּדִיר דְּלָאו אִיהוּ דִּינָא בְּאִתְגַלְיָא. כִּי חֹק דָּא דִּינָא רַפְיָא וּמִשְׁפָּט דָּא דִּינָא (קַשְׁיָא) בְּרַחֲמֵי וְתַרְוַיְהוּ אִנּוּן כַּחֲדָא בְּגִין כָּךְ תְּרֵין יוֹמִין וְתַרְוַיְהוּ בְּרָזָא חָדָא. אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹמֵר לָא כְּתִיב שׁוֹמְעֵי אוֹ תּוֹקְעֵי תְּרוּעָה אֶלָּא יוֹדְעֵי תְּרוּעָה בְּגִין (ס''א כְּגוֹן) חַכִּימִין דְּדַיְּרִין בַּאֲוִירָא דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא אִנּוּן יוֹדְעֵי תְּרוּעָה רָזָא דִּתְרוּעָה כְּמָה דִּכְתִיב (שם ב') תְּרוֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל מַאן עַמָּא כְּיִשְׂרָאֵל דְּיָדְעִין רָזִין עִלָּאִין דְּמָארֵיהוֹן לְמֵיעָל קַמֵּיהּ וּלְאִתְקַשָּׁרָא בֵּיהּ וְכָל אִנּוּן דְּיָדְעֵי רָזָא דִּתְרוּעָה יִתְקָרְבוּן לְמֵיהָךְ בְּאוֹר פָּנָיו דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְדָא אוֹר קַדְּמָאָה דְּגָנִיז קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לַצַדִּיקַיָּא וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְדָּע לָהּ:

 תרגום הזוהר  בַּיָּמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הַבֵּית דִּין מְתַקְּנִים כִּסֵּא אֶל הַמֶּלֶךְ לָדוּן כָּל הָעוֹלָם, וְיִשְׂרָאֵל נִכְנָסִים תְּחִלָּה לָדוּן לְפָנָיו, כְּדֵי שֶׁיִּתְרַבֶּה הָרַחֲמִים. תְּנָן וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. מַהוּ יוֹם בְּיוֹמוֹ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אֵלּוּ הֵם שְׁנֵי יָמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְלָמָּה הֵם שְׁנֵי יָמִים. מִשּׁוּם שֶׁהֵם שְׁנֵי בָּתֵּי דִּין הַמִּתְחַבְּרִים יַחַד. דִּין עֶלְיוֹן שֶׁהוּא קָשֶׁה בְּדִין תַּחְתּוֹן שֶׁהוּא רָפֶה. וּשְׁנֵיהֶם נִמְצָאִים. וְעַל זֶה לֹא יָדְעוּ הַבַּבְלִים סוֹד הַשְּׁבָרִים וְהַתְּקִיעָה, שֶׁלֹּא יָדְעוּ שֶׁשְּׁנֵיהֶם צְרִיכִים, הַתְּרוּעָה הִיא דִּין קָשֶׁה. שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים הֵם דִּין רָפֶה. וְעַל כֵּן דּוֹמֶה לְמִי שֶׁגּוֹנֵחַ מִלִּבּוֹ, שֶׁהוּא רָפֶה. הֵם הַבַּבְלִים לֹא יָדְעוּ אֵיזֶה מִשְּׁנֵיהֶם צְרִיכִים, וְעַל כֵּן עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם. וְאָנוּ יוֹדְעִים אֶת שְׁנֵיהֶם, שֶׁשְּׁנֵיהֶם צְרִיכִים וְעוֹשִׂים אֶת שְׁנֵיהֶם. וְהַכֹּל יוֹצֵא לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת. פָּתַח וְאָמַר, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה וְגוֹ'. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, מַהוּ בַּחֹדֶשׁ. וּמֵשִׁיב, זֶה הוּא דִּין הָרָפֶה, שֶׁנִּקְרָא חֹדֶשׁ. בַּכֶּסֶה, זֶה הוּא דִּין קָשֶׁה הַמְּכוּנֶה פַּחַד יִצְחָק. דִּין שֶׁהוּא מְכוּסֶה תָּמִיד שֶׁאֵינוֹ דִּין בַּגָּלוּי. כִּי חֹק, הוּא דִּין רָפֶה וּמִשְׁפָּט, הוּא דִּין כָּלוּל בְּרַחֲמִים. וּשְׁנֵיהֶם הֵם יַחַד, וּמִשּׁוּם זֶה יֵשׁ שְׁנֵי יָמִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּשְׁנֵיהֶם הֵם בְּסוֹד אֶחָד. אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹ': לֹא כָּתוּב שׁוֹמְעֵי, אוֹ תּוֹקְעֵי תְּרוּעָה, אֶלָּא יוֹדְעֵי תְרוּעָה. הוּא מִשּׁוּם שֶׁרַק הַחֲכָמִים הַיּוֹשְׁבִים בַּאֲוִיר אֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הֵם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה. סוֹד הַתְּרוּעָה, הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, תְּרוֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל. מִי עַם כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹדְעִים סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁל רִבּוֹנָם, לִכָּנֵס לְפָנָיו וּלְהִתְקַשֵּׁר בּוֹ. וְכָל אֵלּוּ הַיּוֹדְעִים סוֹד הַתְּרוּעָה, יִתְקָרְבוּ לָלֶכֶת בְּאוֹר פָּנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁזֶּה הוּא אוֹר הָרִאשׁוֹן שֶׁגָּנַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַדִּיקִים. וְעַל כֵּן צְרִיכִים לָדַעַת אוֹתָהּ. אֶת הַתְּרוּעָה.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ד

א. הָיוּ הָאוֹכְלִין מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה מְזַמְּנִין בְּשֵׁם כֵּיצַד הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְהֵן עוֹנִין בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ וּמַתְחִיל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן: ב. הַסּוֹעֵד בְּבֵית חֲתָנִים מִשֶּׁיַּתְחִילוּ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי סְעֻדַּת נִשּׂוּאִין וְלַהֲכִינָהּ עַד שְׁלשִים יוֹם אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מְבָרֵךְ נְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵם עוֹנִים בָּרוּךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְכוּ' וְאִם הָיוּ עֲשָׂרָה מְבָרֵךְ נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה וְכוּ'. וְכֵן סְעֻדָּה שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ:

---

מוסר

שערי תשובה דף כח עג

כַּת לֵצִים אִישׁ לָשׁוֹן הַנּוֹתֵן דֹּפִי בִּבְנֵי אָדָם כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נ) תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְּדַבֵּר בְּבֶן אִמֶּךָ תִּתֵּן דֹּפִי. וְנִקְרָא לֵץ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא) זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן פֵּרוּשׁ שְׁתֵּי הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת שֶׁהֵם הַזָּדוֹן וְהַגַּאֲוָה נִקְבְּצוּ וְנִתְחַבְּרוּ בָּאָדָם הַלֵּץ כִּי מִבְּלִי הֱיוֹת לוֹ תּוֹעֶלֶת בְּדָבָר הוּא גּוֹרֵם נֶזֶק עָצוּם לַחֲבֵרָיו אֲשֶׁר יַבְאִישׁ אֶת רֵיחָם בְּעֵינֵי הָאָדָם וְזֶה תַּכְלִית הַזָּדוֹן יוֹתֵר מִן הַגּוֹזֵל וְהַחוֹמֵס שֶׁעוֹשֶׂה לְהַרְבּוֹת לוֹ מָמוֹן וְגַם הוּא יָהִיר כִּי הַשָּׁפָל וְהַנִּכְנַע כַּאֲשֶׁר יַכִּיר מִגְרַעַת עַצְמוֹ וּמוּמָיו לֹא יִתְלוֹצֵץ עַל בְּנֵי אָדָם. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: לְעָתִיד לָבֹא מִתְקַבְּצוֹת חַיּוֹת אֵצֶל הַנָּחָשׁ וְאוֹמְרוֹת לוֹ: אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל וְאַתָּה מַה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ. אוֹמֵר לָהֶם: וּמַה יִּתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י) אִם יִשּׁוֹךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן. וְזֶה הַחֵלֶק גַּם הוּא מֵחֶלְקֵי כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע:

---

כי תבוא יום חמישי תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:

(ג) וְכָֽתַבְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֗ן אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בְּעָבְרֶ֑ךָ לְמַ֡עַן אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨א אֶל-הָאָ֜רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֣יךָ | נֹתֵ֣ן לְךָ֗ אֶ֣רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽי-אֲבֹתֶ֖יךָ לָֽךְ: וְתִכְתּוֹב עֲלֵיהוֹן יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא בְּמֶעְבְּרָךְ בְּדִיל דִי תֵעוּל לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ אַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ: (ד) וְהָיָה֘ בְּעָבְרְכֶ֣ם אֶת-הַיַּרְדֵּן֒ תָּקִ֜ימוּ אֶת-הָֽאֲבָנִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל וְשַׂדְתָּ֥ אוֹתָ֖ם בַּשִּֽׂיד: וִיהֵי בְּמֵעֲבָרְכוֹן יָת יַרְדְנָא תְּקִימוּן יָת אַבְנַיָא הָאִלֵין דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין בְּטּוּרָא דְעֵיבָל וּתְסוּד יָתְהוֹן בְּסִידָא: (ה) וּבָנִ֤יתָ שָּׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ מִזְבַּ֣ח אֲבָנִ֔ים לֹֽא-תָנִ֥יף עֲלֵיהֶ֖ם בַּרְזֶֽל: וְתִבְנֵי תַמָן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ מַדְבַּח אַבְנִין לָא תְרִים עֲלֵיהוֹן פַּרְזְלָא: (ו) אֲבָנִ֤ים שְׁלֵמוֹת֙ תִּבְנֶ֔ה אֶת-מִזְבַּ֖ח יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהַֽעֲלִ֤יתָ עָלָיו֙ עוֹלֹ֔ת לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ: אַבְנִין שָׁלְמִין תִּבְנֵי יָת מַדְבְּחָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְתַסֵק עֲלוֹהִי עֲלָוָן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ: (ז) וְזָֽבַחְתָּ֥ שְׁלָמִ֖ים וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֑ם וְשָׂ֣מַחְתָּ֔ לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: וְתִכּוֹס נִכְסַת קוּדְשִׁין וְתֵיכוּל תַּמָן וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

---

נביאים - ישעיה - פרק ס

(כב) הַקָּטֹן֙ יִֽהְיֶ֣ה לָאֶ֔לֶף וְהַצָּעִ֖יר לְג֣וֹי עָצ֑וּם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה: (ס) הַזְעֵיר בְּהוֹן יְהֵי לְאַלְפָא וּדְחָלִישׁ לְעַם תַּקִּיף אֲנָא יְיָ בְּזִמְנַהּ אַיְתִינֵהּ :

 רש''י   בעתה אחישנה . זכו אחישנה לא זכו בעתה :

סא (א) ר֛וּחַ אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה עָלָ֑י יַ֡עַן מָשַׁח֩ יְהוָ֨ה אֹתִ֜י לְבַשֵּׂ֣ר עֲנָוִ֗ים שְׁלָחַ֙נִי֙ לַחֲבֹ֣שׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵ֔ב לִקְרֹ֤א לִשְׁבוּיִם֙ דְּר֔וֹר וְלַאֲסוּרִ֖ים פְּקַח-קֽוֹחַ: אָמַר נְבִיָּא רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ אֱלֹהִים עֲלַי חֲלַף דְּרַבֵּי יָתִי יְיָ לְבַשְֹּׁרָא עִנְוָתָנַיָּא שַׁלְחַנִי לְתַקָּפָא לִתְבִירֵי לִבָּא לְמִקְרֵי לדְשָׁבָן חֵירוּ וְלִדְאֲסוּרִין אִתְגְּלוּ לְנֵהוֹר :

 רש''י   יען משח . אין משיחה זו אלא ל' שררה וגדולה : לקרוא לשבויים דרור . כלומר לבשר להם בשורת הגאולה : פקח קוח . פקח את מלקוחם ושבים והתירם :

(ב) לִקְרֹ֤א שְׁנַת-רָצוֹן֙ לַֽיהוָ֔ה וְי֥וֹם נָקָ֖ם לֵאלֹהֵ֑ינוּ לְנַחֵ֖ם כָּל-אֲבֵלִֽים: לְמִקְרֵי שְׁנַת רַעֲוָא קֳדָם יְיָ וְיוֹם פּוּרְעֲנוּתָא קֳדָם אֱלָהָנָא לְנַחֲמָא כָּל אֲבֵלַיָּא :

 רש''י   שנת רצון . שנת פיוס ורצוי :

(ג) לָשׂ֣וּם | לַאֲבֵלֵ֣י צִיּ֗וֹן לָתֵת֩ לָהֶ֨ם פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר שֶׁ֤מֶן שָׂשׂוֹן֙ תַּ֣חַת אֵ֔בֶל מַעֲטֵ֣ה תְהִלָּ֔ה תַּ֖חַת ר֣וּחַ כֵּהָ֑ה וְקֹרָ֤א לָהֶם֙ אֵילֵ֣י הַצֶּ֔דֶק מַטַּ֥ע יְהוָ֖ה לְהִתְפָּאֵֽר: לְשַׁוָּאָה לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לְמִתַּן לְהוֹן כְּלִיל חֲלַף קְטַם מְשַׁח דְּחֶדְוָה חֲלַף אֶבְלָא רוּחַ מְשַׁבְּחָא חֲלַף רוּחֵיהוֹן דַּהֲוַת עַמְיָא וְיִקְרוּן לְהוֹן רַבְרְבֵי קוּשְׁטָא עַמֵּהּ דַיָי לְאִשְׁתַּבָּחָא :

 רש''י   אילי הצדק . לשון אילנות כמו ( לעיל ב ) מאילים אשר חמדתם ומטע ה' יורה עליו :

(ד) וּבָנוּ֙ חָרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם שֹׁמְמ֥וֹת רִֽאשֹׁנִ֖ים יְקוֹמֵ֑מוּ וְחִדְּשׁוּ֙ עָ֣רֵי חֹ֔רֶב שֹׁמְמ֖וֹת דּ֥וֹר וָדֽוֹר: וְיִבְנוּן חָרְבַת עֳלָם צַדְיַת קַדְמָאֵי יְקוֹמֵמוּן וִיחַדְּתִין קִרְוִין דַּהֲוָאָה חָרְבַּן צַדְיָא לְדָר וָדָר :

---

כתובים - תהילים - פרק קט

(יד) יִזָּכֵ֤ר | עֲוֹ֣ן אֲ֭בֹתָיו אֶל-יְהוָ֑ה וְחַטַּ֥את אִ֝מּ֗וֹ אַל-תִּמָּֽח: יִדְכַּר עִוְיַת אֲבָהָתוֹי קֳדָם יְיָ וְחוֹבַת אִמֵיהּ לָא תִתְמְחֵי :

 רש''י   עון אבותיו . עון שהעוה על אבותיו , לאברהם שגרע חמש שנים מחייו ולאביו גרם כהיון עינים : וחטאת אמו . שהשחית רחמה ושגרם להעלים יום קבורתה מן הבריות שלא יקללוה שיצא מכריסה עשו כמו שנאמר ( בראשית ל''ה ) ותמת דבורה מינקת רבקה וגומר אלון בכות בלשון יוני קורין לאחר אלון שאבל אחר היה ליעקב עם של דבורה שמתה אמו והעלימו מיתתה :

(טו) יִהְי֣וּ נֶֽגֶד-יְהוָ֣ה תָּמִ֑יד וְיַכְרֵ֖ת מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם: יֶהֶוְיָן קֳבֵל מֵימְרָא דַיָי תְּדִירָא וִישֵׁיצֵי מֵאַרְעָא דָכְרָנְהוֹן :

 רש''י   יהיו . העונו' האלה נגד ה' תמיד : ויכרת מארץ זכרם . של עשו ואלופיו :

(טז) יַ֗עַן אֲשֶׁ֤ר | לֹ֥א זָכַר֮ עֲשׂ֪וֹת חָ֥סֶד וַיִּרְדֹּ֡ף אִישׁ-עָנִ֣י וְ֭אֶבְיוֹן וְנִכְאֵ֨ה לֵבָ֬ב לְמוֹתֵֽת: מְטוּל דְלָא אִדְכַּר לְמֶעְבַּד טֵיבוּ וְרָדֵיף גְבַר עַנְיָא וַחֲשִׁיכָא וּמַכִּיךְ לִבָּא לְאִתְקַטָלָא :

 רש''י   יען אשר לא זכר עשות חסד . לעסוק באבל אביו כמו שעשה יעקב נזיד עדשים לנחם את יצחק שבאותו היום מת אברהם : איש עני . ישראל :

(יז) וַיֶּאֱהַ֣ב קְ֭לָלָה וַתְּבוֹאֵ֑הוּ וְֽלֹא-חָפֵ֥ץ בִּ֝בְרָכָ֗ה וַתִּרְחַ֥ק מִמֶּֽנּוּ: וְרָחֵים לְוָטַיָא וְאַתְיַת לֵיהּ וְלָא אִתְרְעֵי בְּבִרְכְתָא וְאִתְרַחֲקַת מִנֵיהּ :

 רש''י   ויאהב קללה . קללתו של הקדוש ברוך הוא שכפר בו :

(יח) וַיִּלְבַּ֥שׁ קְלָלָ֗ה כְּמַ֫דּ֥וֹ וַתָּבֹ֣א כַמַּ֣יִם בְּקִרְבּ֑וֹ וְ֝כַשֶּׁ֗מֶן בְּעַצְמוֹתָֽיו: וּלְבַשׁ לְוָטָא הֵיךְ לְבוּשָׁא וַעֲלַת הֵיךְ מַיָא בְּגוּשְׁמֵיהּ וְהֵיךְ מִשְׁחָא בְּאֵבָרוֹי :

 רש''י   וילבש קללה . הכניס עצמו בקללה ונוחה לו פריקת עול הקרבן וברכת כהנים וקללת האומות :

---

משנה ערכין פרק ב

א. אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶלַע, וְלֹא יֶתֶר עַל חֲמִשִּׁים סָלַע. כֵּיצַד, נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר, אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם. פָּחוּת מִסֶלַע וְהֶעֱשִׁיר, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. הָיָה בְיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אֶחָת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם. אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶלַע, וְלֹא יֶתֶר עַל חֲמִשִּׁים סָלַע. אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָּחוּת מִשִּׁבְעָה, וְלֹא יֶתֶר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר. אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת:

 ברטנורה   (א) אין בערכין פחות מסלע. אפילו עני שהעריך ואין ידו משגת, אינו נדון בפחות מסלע, דכתיב (ויקרא כז) וכל ערכך יהיה בשקל הקודש, כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחותים משקל: ולא יותר על חמשים. דזהו גדול שבערכין דכתיבי בפרשה: נתן סלע והעשיר. בן עשרים שערכו חמשים והיה עני ונתן סלע בערכו, דעני נידון בהשגת ידו, והעשיר, פטור: פחות מסלע. נתן פחות מסלע: והעשיר. נותן חמשים. דבנתינה קמייתא לא יצא ידי ערכו ועדיין ערכו עליו: היו בידו חמש סלעים. עני בן עשרים שהעריך עצמו והיו לו חמש סלעים: ר' מאיר אומר אינו נותן אלא אחת. דסבר ר' מאיר או נותן כל החמשים שעליו, או אינו נותן אלא שקל: וחכמים אומרים נותן כל מה שבידו. דקרא דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל, לפחות שבערכין הוא דאתא, שאפילו עני שבעניים לא יתן פחות. ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב, דכתיב (ויקרא כז) על פי אשר תשיג. והלכה כחכמים: אין פתח בטועה פחות משבעה. איידי דאיירי באין בערכין פחות ולא יותר, תני נמי לכל הנך דאית בהו אין פחות ולא יותר: פתח. תחלת נדות. שדין נדה דאורייתא הוא, אם התחילה וראתה היום, מונה ששה והוא. ראתה שנים, מונה חמשה והם. ראתה שלשה, מונה ארבעה והם. [ואפילו] ראתה כל שבעה ופסקה לערב, טובלת ומשמשת. ומיום שביעי ואילך, הוויין ימי זיבה אחד עשר יום, שאם ראתה בהן יום אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת. ואם ראתה בהן שלשה רצופים, הויא זבה גדולה שטעונה שבעה נקיים וקרבן. ואם משכו ימי זיבה חודש או שנה, אינה חוזרת לתחלת נדות עד שתשב שבעה נקיים. וכשישבה שבעה נקיים, וראתה, הויא תחלת נדה ומונה ששה והוא. וחוזרת לענינה ככל המפורש. ואם לא ראתה באותן אחד עשר יום שלשה רצופים, אינה זבה. וכשתראה אחריהן, בין שהיא רואה סמוך בין שהרחיקה ראייתה הויא תחלת נדה. ואפילו תראה שלשה רצופים, אינה מונה אלא ארבעה והם. שאין ימי זוב אלא אותן אחד עשר יום שבין סוף נדות זה לתחילת נדות הבא: אין פתח בטועה פחות משבעה. טועה [שראתה] היום ואינה יודעת אם בימי נדותה עומדת או באותן אחד עשר יום של ימי זוב, אינה חוזרת לפתח נדותה בפחות משבעה נקיים ולא יותר על שבעה עשר נקיים. כיצד, טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי היום, ואינה יודעת אם בימי נדות היא וצריכה למנות ששה והוא, אם באותן אחד עשר יום של ימי זיבה ואינה צריכה לשמור אלא יום כנגד יום, פתחה שבעה עשר, שאם לא תראה עד לאחר שבעה עשר יום לבד מיום זה, חוזרת לפתח נדותה. דאם יום זה שראתה תחלת ימי זיבה הוא, כיון שכלו אחד עשר שלמו ימי זיבה והרחיקה ראייתה שלא ראתה עד לאחר שבעה עשר ותחילת נדה היא. ואפילו אם תאמר שיום זה תחלת נדה הוא, אע''פ כן יצתה מימי הזוב לסוף יום שבעה עשר לבד מיום זה. אבל אם תראה יום שבעה עשר, לא יצאה מן הספק אם יום נדה הוא או יום זיבה הוא, דיש לומר שמא יום זה שראתה תחלת ימי נדה הוה, ויום שבעה עשר שראתה בו, סוף אחד עשר שבין נדה לנדה הוא, או, שמא יום ראשון מימי הזוב [הוה], וכשכלו אחד עשר יצתה מימי הזוב, ויום שבעה עשר שראתה בו תחלת נדה הוא. וכל שכן אם תראה קודם שבעה עשר, שלא יצאה מן הספק. וכל זמן שתהא בספיקה זו, מקולקלת היא, שלעולם נחמיר עליה מספק. שכשתראה יום אחד נאמר תחלת נדה היא וצריכה ששה והוא, וכשתראה שלשה רצופים נאמר ימי זוב הן וצריכה שבעה נקיים וקרבן אבל לאחר שבעה עשר אין להחמיר, דודאי תחלת נדה היא, ואפילו תראה שלשה ימים רצופים תמנה ארבעה והם וטובלת וטהורה: אין בנגעים פחות משבוע אחד. להסגר. דיש בנגעי אדם שנבררים לשבוע אחד אם לטהר אם לחלוט: ולא יותר על שלשה שבועות. נגעי בתים. דתניא בתורת כהנים, מנין שאם עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי, תלמוד לומר (ויקרא יד) ובא הכהן ואם בא יבא כו':

ב. אֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֲדָשִׁים הַמְעֻבָּרִים בַּשָּׁנָה, וְלֹא נִרְאֶה יֶתֶר עַל שְׁמוֹנָה. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יֶתֶר עַל אַחַד עָשָׂר. קָטָן נִמּוֹל אֵין פָּחוּת מִשְּׁמוֹנָה, וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁנֵים עָשָׂר:

 ברטנורה   (ב) אין פוחתין מארבעה חדשים מעוברות. של שלשים יום לשנה. דלא עבדינן טפי משמונה חסרים. אבל ח' חסרים עבדינן: ולא נראה יותר על שמונה. כלומר, ולא נראה לחכמים לעבר בשנה יותר על ח' חדשים. שחדשה של לבנה עשרים ותשעה יום וחצי, ושתי ידות שעה, ושבעים ושלשה חלקים הרי לשני חדשים חמשים ותשעה ימים, חודש אחד מעשרים ותשעה וחודש אחד משלשים יום חודש של עשרים ותשעה הוא חסר, וחודש של שלשים קרוי מלא או מעובר. ובדין היה שיהיו כל חדשי השנה אחד מלא ואחד חסר. אלא מפני יתירות השתי ידות שעה ושבעים ושלשה חלקים שיש בכל חודש וחודש, צריכים פעמים לעשות שמונה חדשים מחדשי השנה מלאים וארבעה חסרים, פעמים שמונה חסרים וארבעה מלאים: אין פחות משנים. ליום שני לאפייתן: ולא יתר על שלשה. ויום שלישי לאפייתן נאכלין. ותו לא. כיצד, חל יום טוב של עצרת באחד בשבת, נאפות בערב שבת, שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יום טוב, ונאכלות ביום טוב לאחר תנופתן דהיינו ליום שלישי. וכשחל עצרת בשאר ימי שבוע, נאפות בערב יום טוב ונאכלות ביום טוב שהוא שני לאפייתן: לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה. שהוא נאפה בערב שבת ונאכל לשבת אחרת שהוא יום תשיעי לאפייתו. חלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות בחמישי בשבת וששי בשבת, אופין לחם הפנים ברביעי בשבת, ומסדרים אותו על השלחן בשבת, ונאכל לשבת שניה שהוא יום אחד עשר לאפייתו: ולא יתר על שנים עשר: ולא יתר על שנים עשר. כיצד, נולד בין השמשות של ערב שבת, אינו נמול בשבת, דשמא תשיעי הוא. דבין השמשות ספק יום וספק לילה, ואם יום הוא נמצא שבת יום תשיעי, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה אחר אותה שבת, אינו נמול עד יום שלישי שהוא שנים עשר ללידתו:

ג. אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִין, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר. וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת, וּבִשְׁמוֹנָה יְמֵי הֶחָג, וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחשֶת אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה, מִפְנֵי שֶׁקוֹלוֹ עָרֵב. וְלֹא הָיָה מַחֲלִיק אֶלָּא בְאַבּוּב יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיק יָפֶה:

 ברטנורה   (ג) אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש. במסכת סוכה פרק החליל (דף נג) הן מפורשים. והא דתנן ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה, לאו דוקא, דזמנין דמוסיפין עד שבע וחמשים תקיעות כשחל ערב פסח להיות בשבת, ומשום דלא שכיח כולי האי לא חשיב ליה: אין פוחתין משני נבלים. לשני לוים: ולא מוסיפים על ששה. לא אתפרש טעמא: חלילין. מין כלי זמר שקולו נשמע למרחוק, צלמילי''ש בלע''ז, ובערבי מזמאר''י: ולא מוסיפין על שנים עשר. כנגד שנים עשר יום בשנה שהחליל מכה בהן לפני המזבח. ולשון מכה נופל בחליל, לפי שהוא עשוי נקבים ומכה באצבעו על הנקבים להנעים הקול: בשחיטת הפסח. בארבעה עשר בניסן שהיו קורין ההלל בעזרה בשעת שחיטה, כדאמר בפרק תמיד נשחט (דף סד): אבוב. הקנה הדק שבראש החליל. ובגמרא מוכח דחליל גופיה קרוי אבוב: שקולו ערב. כשהוא של קנה יותר משל נחושת. ודוקא חליל שמכה לפני המזבח על הקרבן הוא שדוחה את השבת וכל שכן יום טוב. אבל חליל של בית השואבה לא היה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, כדמוכח בסוכה פרק החליל: לא היה מחליק אלא באבוב יחידי. כשהיה מגיע לסיים הנעימה, היה אחד מן החלילים מאריך לאחר שסיימו האחרים, שזהו חילוק יפה יותר משאילו יסיימו שניהם כאחד. וחילוק היינו סיום השמעת קול הנעימה ובשעת הקרבה היה שיר זה, והיו הלוים משוררים בפה את ההלל באותן שנים עשר ימים, והחלילים היו מחללים. אבל בשאר ימים היו מהללים בצלצל וכנורות והשיר היה שיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש, בראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכל המזמור, בשני גדול ה' ומהולל מאוד וגו', וכן כולן:

ד. וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים וּבֵית צְפָרְיָא וּמֵאֲמָאוֹם הָיוּ מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לְוִיִּם הָיוּ:

 ברטנורה   (ד) ועבדי כהנים היו. אותן המכים בחליל. דסבירא ליה לר' מאיר, אין מעלים מן הדוכן ליוחסים ולא למעשרות, הלכך לא אכפת לן אם היו עבדים: בית הפגרים ובית צפריא. שם משפחות מיוחסות: ומאמאום. שם מקום: משיאין לכהונה. כהנים היו נושאים את בנותיהן, שמשפחות מיוחסות שבישראל היו. ורבי יוסי סבר, דמעלין מן הדוכן ליוחסים, הלכך אי לאו דמיוחסין היו, לא הניחום לנגן על הדוכן: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר לוים היו. ר' חנינא בן אנטיגנוס סבר מעלין מן הדוכן למעשרות הלכך לוים היו. ולא פליגי אלא במנגנים בכלי זמר, אבל בשיר שבפה כולי עלמא מודו דאין אומרים שיר בפה על הקרבן אלא לוים, דכתיב גבי לוים (דברים יח) ושרת בשם ה' אלהיו, איזהו שירות שהוא בשם ה', הוי אומר זה השיר והלכה כר' יוסי:

ה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, כְּדַי לַשַּׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, ומוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת, (וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם). (אֵין פּוֹחֲתִין) מִתִּשְׁעָה כִנּוֹרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. וְהַצִלְצָל לְבָד:

 ברטנורה   (ה) אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים. האי תנא סבר דכבשים של תמידין טעונים בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטתן, דומיא דפסח מצרים שהיה מקחו מבעשור ושחיטתו בארבעה עשר, דיליף מועדו האמור בתמידים (במדבר כח) תשמרו להקריב לי במועדו, ממועדו האמור בפסח (שם ט) את הפסח במועדו, הלכך, קודם יום חינוך ארבעה ימים, מבקרין שמונה טלאים ונותנין בלשכת הטלאים, וביום חינוך נוטלים שנים לתמדין ונשארו שם ששה מבוקרים. ולאחר כן קודם הלילה מבקרים שנים ונותנים שם, ומשום דהנך ליתנהו אכתי בשעת נטילת השנים, לא חשיב להו. וכן לעולם נוטלים שנים ונותנים שנים. ואלו השנים שנותנים נוטלים אותם לחמישי של יום נתינתן: כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה. סימנא בעלמא נקט, דכי היכי דאי מיקלעי שבת ושני ימים טובים של ראש השנה בהדי הדדי, היה צריך להקדים ולבקר ההוא דשלישי בשבת מערב שבת, דהא לא מצי קודם היום לילך ולבקש טלה ולבקר, והויא לקיחה ארבעה ימים קודם שחיטה, הכי נמי לעולם בעינן ארבעה ימים קודם שחיטה: ומוסיפין עד לעולם. אם רצו להוסיף טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, מוסיפין כמו שירצו: משתי חצוצרות. כשתוקעין בחצוצרות אין פוחתין משתים: ומוסיפין עד לעולם. בגמרא מפרש עד מאה ועשרים. שנאמר (דברי הימים ב ה) ועמהם הכהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות: והצלצל לבד. צלצל אחד היה שם ולא יותר. דאמר קרא (דברי הימים א טז) ואסף במצלתים להשמיע. ואע''ג דמצלתים כתיב לשון רבים, מפני שהן שתי חתיכות רחבות של מתכת שמכין זו על זו ומיהו חדא עיבדתא עביד, שאין אחד מהם מועיל בלא חברו, וחד גברא עביד בהו:

ו. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין קָטָן נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם עוֹמְדִים בַּשִּׁיר, וְלֹא הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר אֶלָּא בַפֶּה, כְּדֵי לִתֵּן תְּבַל בַּנְּעִימָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֵין עוֹלִין לַמִּנְיָן, וְאֵין עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, אֶלָּא בָאָרֶץ הָיוּ עוֹמְדִין, וְרָאשֵׁיהֶן מִבֵּין רַגְלֵי הַלְוִיִּם, וְצוֹעֲרֵי הַלְוִיִּם הָיוּ נִקְרָאִין:

 ברטנורה   (ו) אין פוחתין משנים עשר לוים. תשעה לתשעה כנורות, ושנים לשני נבלים, וחד לצלצל: דוכן. כמין אצטבא שהלוים עומדים עליה: אין קטן נכנס. אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות: אלא בשעה שהלוים עומדים. על הדוכן בשיר אז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהם: ולא היו. אותם קטנים אומרים בנבל וכנור. אלא בפה: כדי ליתן תבל. ליתן תבלין בנעימת הלוים. לפי שקול הקטנים דק וצלול ומתבל את קול הגדולים: לא עולין. אותן קטנים: למנין. שנים עשר לוים הצריכין לדוכן: ולא עולין. על האצטבא המוכנת לדוכן. אלא בארץ היו עומדים: וצוערי הלוים היו נקראים. שהיו מצערים את הלוים הגדולים, שאין יכולים לבסם ולהנעים קולם כמותם:

---

גמרא ערכין דף י ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן: אֲבוּב הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ חָלָק הָיָה דַּק הָיָה שֶׁל קָנֶה הָיָה וּמִימוֹת מֹשֶׁה הָיָה צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְצִפּוּהוּ זָהָב וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב, נָטְלוּ אֶת צִפּוּיוֹ וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב כְּמוֹ שֶׁהָיָה. צִלְצוּל הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁל נְחשֶת הָיָה וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב וְנִפְגַּם וְשָׁלְחוּ חֲכָמִים וְהֵבִיאוּ אוּמְנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְרִיָּה שֶׁל מִצְרַיִם וְתִקְּנוּהוּ וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ עָרֵב. נָטְלוּ אֶת תִּקּוּנוֹ וְהָיָה קוֹלוֹ עָרֵב כְּמוֹת שֶׁהָיָה. מַכְתֶּשֶׁת הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁל נְחשֶת הָיְתָה וּמִימוֹת משֶה הָיְתָה וְהָיְתָה מְפַטֶּמֶת אֶת הַבְּשָׂמִים נִתְפַּגְּמָה וְהֵבִיאוּ אוּמְנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וְתִיקְּנוּהָ וְלֹא הָיְתָה מְפַטֶּמֶת כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, נָטְלוּ אֶת תִּיקּוּנָהּ וְהָיְתָה מְפַטֶּמֶת כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה. אֵלּוּ שְׁנֵי כֵּלִים נִשְׁתַּיְּרוּ מִמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְנִתְפַּגְּמוּ וְלֹא הָיָה לָהֶם אֲרוּכָה וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד (מ''א ו) נְחוֹשֶׁת מְמוֹרָט. (דה''ב ד) נְחשֶת מָרוּק. וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (עזרא ח) וּכְלֵי נְחשֶת מוּצְהָב שְׁנַיִם חֲמוּדוֹת כַּזָּהָב. רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כִּשְׁנַיִם שֶׁל זָהָב. וְחַד אָמַר שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב. תַּנְיָא רִבִּי נָתָן אוֹמֵר: שְׁנִיִּים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁנַיִם אַל תִּקְרֵי שְׁנַיִם אֶלָּא שְׁנִיִּים. תָּנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שִׁילוּחַ הָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם בִּכְאִיסִיר. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהִרְחִיבוּהוּ כְּדֵי שֶׁיִּתְרַבּוּ מֵימָיו וְנִתְמַעֲטוּ וְחָזְרוּ וּמִיעֲטוּהוּ וְהָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט): אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הָרְדוּלִים לֹא הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ. מַאי הָרְדוּלִים. אָמַר אַבַּיֵי: טַבְלָא גּוּדְגַדְנָא מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. וּמְעַרְבֵּב אֶת הַנְּעִימָה:

 רש''י  חלק. קלוף: דק. טונב''ש גולדו דקה: צלצל. שני כלי' מכין זה על גבי זה וקולם דקה וקורין להן צנ''בש: מפטמת את הבשמים. שבה היו כותשין סממני הקטורת והיה קולה צלול ומפטמת הבשמים יפה ונותנת בהן ריח דאמרינן בכריתות השוחק אומר היטב הדק הדק היטב שהקול יפה לבשמים: שני כלים. צלצל ומכתשת נחושת: ממורט. דק שיכולין לקבלו: ממורק. קלל לווישנ''ט: שניים. שני צלצלים ושני מכתשות: בכאיסר. פי המעיין שהוא נובע שם רחב כאיסר: אל יתהלל חכם. שחכמתו אינה אלא מקלקלת לפי שכלי מקדש ראשון על פי הגבורה נעשו דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית: הרדולים טבלא גודגדנ'. זוג ועינבל שקורין אישקליט''א: ומערבב את הנעימה. כשהיה קול זה מסיים:

---

זוהר פקודי דף רל''ז ע''ב

תָּא חָזֵי בְּיוֹמָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עָלְמָא אִתְדָן וּבֵי דִּינָא קַדִּישָׁא (קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא) יָתִיב וְדָן כָּל עָלְמָא וְהַהוּא סִטְרָא אָחֳרָא קָאִים מִסִטְרָא דָּא וְכָל אִנּוּן דְּאִתְדָנוּ לְמוֹתָא אַשְׁגַּח עֲלַיְהוּ וְאִתְרַשִּׁימוּ קַמֵּיהּ. וּבְשַׁעְתָּא דְּיִשְׂרָאֵל מִתְעָרֵי רַחֲמֵי בְּהַהוּא קוֹל שׁוֹפָר כְּדֵין אִתְעַרְבְּבָא לֵיהּ כֹּלָּא דְּלָא יָדַע וְלָא מַשְׁגַּח בְּאִנּוּן דְּאִתְדָנוּ עַד דִּלְבָתַר כָּל אִנּוּן דְּלָא מְהַדְּרֵי בְּתִיּוּבְתָּא וְאִגְזָר עֲלַיְהוּ מוֹתָא וַדַּאי נָפְקִין פִּתְקִין מִבֵּי מַלְכָּא וְאִתְמַסָרוּ לֵיהּ כֵּיוָן דְּאִתְמַסְרוּ לֵיהּ לָא אַהֲדְרוּ פִּתְקִין עַד דְּאִתְעֲבִיד דִּינָא וְיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ בָּעְיָין לְאִסְטַמָּרָא מִנֵּיהּ כָּל שֶׁכֵּן בַּר נַשׁ בִּלְחוֹדוֹי (וְכָל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן) דְּהָא בְּרָזָא עִלָּאָה דִּלְעֵילָא בַּעֵינָן לְאִסְטַמָּרָא וּלְמֵיהַב לֵיהּ בְּכָל יַרְחָא וְיַרְחָא כַּד סִיהֲרָא בָּעֵי לְאִתַחְדְתָּא חַד שָׂעִיר בְּגִין דְּלָא יְקַטְרֵג חַדְתּוּתָא (ס''א חֶדְוָתָא) וְיִטּוֹל חוּלָקֵיהּ כִּדְקָא חָזֵי לֵיהּ וְסִיהֲרָא קַדִּישָׁא לְיַנְּקָא בִּקְדֻשָּׁה לְחַדְתּוּתֵי כִּדְקָא יָאוּת וְכַד מִתְחַדְּשָׁא בְּכָל יַרְחָא וְיַרְחָא בְּגִין כָּךְ אִקְּרֵי נַעַר וְהָא אוֹקִימְנָא וְהַאי אָחֳרָא דָּא דְּאִיהוּ תָּדִיר בִּמְסָאֲבוּ וְלָא נָפִיק מִנֵּיהּ אִקְּרֵי מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל וּבְגִין כָּךְ יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין דְּאִנּוּן עַמָּא חַד בְּיִחוּדָא קַדִּישָׁא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לוֹן עֵיטָא לְאִשְׁתֵּזָבָא מִכֹּלָּא. זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי דִּכְתִיב (ישעיה מ') וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר:

 תרגום הזוהר  בֹּא וּרְאֵה בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה נִדּוֹן הָעוֹלָם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְדָן כָּל הָעוֹלָם. וְסִטְרָא אָחֳרָא הַהוּא עוֹמֵד מִצַד זֶה, וְכָל אֵלּוּ דְּנִדּוֹנוּ לְמִיתָה מַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם, וְנִרְשָׁמִים לְפָנָיו. וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְעוֹרְרִים רַחֲמִים בְּקוֹל שׁוֹפָר הַהוּא, אָז נִתְעַרְבֵּב לוֹ הַכֹּל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בְּאֵלּוּ שֶׁנִּדּוֹנוּ. עַד, שֶׁלְּאַחַר כָּל אֵלֶּה אֵינָם חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה, וְנִגְזָר עֲלֵיהֶם מִיתָה, יוֹצְאִים כְּתָבִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וְנִמְסְרוּ לוֹ, לַסִּטְרָא אַחֲרָא, כֵּיוָן שֶׁהַכְּתָבִים נִמְסְרוּ לוֹ אֵינָם חוֹזְרִים עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה הַדִּין. וְיִשְׂרָאֵל כֻּלָּם צְרִיכִים לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, מִן הַמְּקַטְרֵג, כָּל שֶׁכֵּן אָדָם לְבַדּוֹ, כִּי בַּסּוֹד הָעֶלְיוֹן שֶׁל מַעְלָה צְרִיכִים לְהִשָּׁמֵר, וְלָתֵת לוֹ בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, כְּשֶׁהַלְּבָנָה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, צְרִיכָה לְהִתְחַדֵּשׁ, שָׂעִיר אֶחָד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַטְרֵג עַל הָהִתְחַדְּשׁוּת, וְיִקַּח חֶלְקוֹ מִן הַשָׂעִיר כָּרָאוּי לוֹ וְהַלְּבָנָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, תִּינַק בַּקְּדֻשָּׁה לְהִתְחַדֵּשׁ כָּרָאוּי. וּכְשֶׁמִּתְחַדֶּשֶׁת בְּכָל חֹדֶשׁ, נִקְרֵאת מִשּׁוּם זֶה, נַעַר, וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ. וְהָאַחֵר הַזֶּה, דְּהַיְנוּ הַסִּטְרָא אַחֲרָא, שֶׁהוּא תָּמִיד בְּטוּמְאָה וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִמֶּנּוּ, נִקְרָא מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל. וּמִשּׁוּם זֶה יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהֵם עַם אֶחָד בְּיִחוּד קָדוֹשׁ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לָהֶם עֵצָה לְהִנָּצֵל מִן הַכֹּל. אַשְׁרֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכָּתוּב, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה

א. הַכֹּל חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַזִּמּוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁחַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ כֹּהֲנִים שֶׁאָכְלוּ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים בָּעֲזָרָה וְכֵן כֹּהֲנִים וְיִשְׂרְאֵלִים שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְאָכְלוּ הַכֹּהֲנִים תְּרוּמָה וְיִשְׂרָאֵל חֻלִּין חַיָּבִין בְּזִמּוּן כְּחִיּוּבָן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן: ב. נָשִׁים וַעֲבָדִים קְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם אֲבָל מְזַמְּנִין לְעַצְמָן וְלֹא תְּהֵא חֲבוּרָה שֶׁל נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים מִפְּנֵי הַפְּרִיצוּת. אֲבָל נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן אוֹ עֲבָדִים לְעַצְמָן. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזַמְּנוּ בְּשֵׁם. אַנְדְרוּגִינוֹס מְזַמֵּן לְמִינוֹ וְאֵינוֹ מְזַמֵּן לֹא לְנָשִׁים וְלֹא לַאֲנָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְהַטֻּמְטוּם אֵינוֹ מְזַמֵּן כְּלָל. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין מְזַמְּנִין עָלָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּבֶן שִׁבְעָה אוֹ שְׁמוֹנָה. וּמִצְטָרֵף בֵּין לְמִנְיַן שָׁלשׁ בֵּין לְמִנְיַן עֲשָׂרָה לְזַמֵּן עָלָיו. וְהַנָּכְרִי אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו:

---

מוסר

שערי תשובה דף כח עג

מִי שֶׁלּוֹעֵג לִבְנֵי אָדָם כִּי יָבוֹז לָהֶם בְּלִבּוֹ לְקֹצֶר הַשָּׂגָתָם בְּמַעֲלוֹת אוֹ בְּהַצְלָחוֹת הַזְּמַן בְּכָבוֹד וּבִשְׂרָרָה אוֹ יָבוֹז אוֹתָם לְעָנְיָם וְרֵישָׁם וְהַגַּאֲוָה הֱבִיאָתְהוּ אֶל הַמִּדָּה הַזֹּאת אוֹ רֹב הַשַּׁלְוָה וְהַתַּעֲנוּג כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קכג) רַבַּת שָׂבְעָה לָהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים. וּפְעָמִים יַלְעִיג הַלֵּץ עַל הַקְּדוֹשִׁים וְהַנְּבִיאִים כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג) כֻּלּוֹ לוֹעֵג לִי. וְאָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי יד) בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא. וְעוֹד נֶאֱמַר (שם יא) בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב וְנֶאֱמַר (שם יז) לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ שָׂמֵח לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. פֵּרוּשׁ לוֹעֵג לָרָשׁ הֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ כִּי תְּדַמֶּה אֲשֶׁר הַהַצְלָחוֹת בְּיַד בְּנֵי אָדָם וְהַשֵּׂג יַשִּׂיגוּן אוֹתָם בְּחָכְמָתָם כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבְךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְנֶאֱמַר (ישעיה י) כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבוֹנוֹתִי וּבַעֲבוּר זֶה לוֹעֵג לָרָשׁ כִּי יֹאמַר בִּלְבָבוֹ שֶׁלֹּא הִשִּׂיג לְעֹשֶׁר וּמֵחֹסֶר דַּעְתּוֹ וְשִׁפְלוּת יָדָיו. וְהִנֵּה חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ הָרָשׁ וְהֶעָשִׁיר כִּי הַכֹּל מֵאֵת ה' יִתְבָּרַךְ כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג) עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עוֹשֵׂה כֻלָּם ה'. וְעַל הַשָּׂמֵחַ לְאֵיד אָמַר לֹא יִנָּקֶה. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזִּיק בְּמַעֲשֵׂה וְלֹא בְּדִבּוּר לֹא יִנָּקֶה, אַךְ אֵין רָעַת הַשָּׂמֵחַ לְאֵיד מַשֶּׂגֶת לְרָעַת הַלּוֹעֵג עַל הָרָשׁ. וּמִפְּנֵי כִּי הַלֵּיצָנוּת בְּסִבַּת הַגַּאֲוָה שֶׁהוּא הֵפֶךְ הָעֲנָוָה אָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי ג) אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֵּן חֵן. פֵּרוּשׁ, אִם לַלֵּצִים בֶּאֱמֶת הַלֵּצִים הַלּוֹעֲגִים לִבְנֵי אָדָם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִלְעַג לָהֶם כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ב) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. וּלְשׁוֹן אִם לְאַמֵּת הַדָּבָר. וְכֵן (במדבר כב) כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעַר קַיִן (משלי כג) כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית:

---

כי תבוא ליל שישי תורה

צרוף יִהִוִהִ

(ח) וְכָֽתַבְתָּ֣ עַל-הָֽאֲבָנִ֗ים אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בַּאֵ֥ר הֵיטֵֽב: (ס) וְתִכְתּוֹב עַל אַבְנַיָא יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא פָּרַשׁ יָאוּת:

 רש''י   באר היטב. בשבעים לשון:

(ט) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ וְהַכֹּֽהֲנִ֣ים הַֽלְוִיִּ֔ם אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַסְכֵּ֤ת | וּשְׁמַע֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ: וּמַלִיל מֹשֶׁה וְכָהֲנַיָא לֵוָאֵי לְכָל יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אֲצֵית וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל יוֹמָא הָדֵין הֲוֵיתָא לְעַמָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ:

 רש''י   הסכת. כתרגומו: היום הזה נהיית לעם. בכל יום יהיו בעיניך כאלו היום באת עמו בברית:

(י) וְשָׁ֣מַעְתָּ֔ בְּק֖וֹל יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤יתָ אֶת-מִצְוֹתָו֙ וְאֶת-חֻקָּ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: (ס) וּתְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וְתַעְבֵּד יָת פִּקוּדוֹהִי וְיָת קְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין: (יא)  חמישי  וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת-הָעָ֔ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹֽר: וּפַקִיד מֹשֶׁה יָת עַמָא בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר: (יב) אֵ֠לֶּה יַֽעַמְד֞וּ לְבָרֵ֤ךְ אֶת-הָעָם֙ עַל-הַ֣ר גְּרִזִּ֔ים בְּעָבְרְכֶ֖ם אֶת-הַיַּרְדֵּ֑ן שִׁמְעוֹן֙ וְלֵוִ֣י וִֽיהוּדָ֔ה וְיִשָּׂשׂכָ֖ר וְיוֹסֵ֥ף וּבִנְיָמִֽן: אִלֵין יְקוּמוּן לְבָרָכָא יָת עַמָא עַל טוּרָא דִגְרִזִים בְּמֵעֲבָרְכוֹן יָת יַרְדְנָא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִין:

 רש''י   לברך את העם. כדאיתא במסכת סוטה (לב, א) ששה שבטים עלו לראש הר גרזים, וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון למטה באמצע. הפכו לוים פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו' ואלו ואלו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואומרים, (פסוק טו) ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' , וכן כלם עד (פסוק כו) ארור אשר לא יקים:

(יג) וְאֵ֛לֶּה יַֽעַמְד֥וּ עַל-הַקְּלָלָ֖ה בְּהַ֣ר עֵיבָ֑ל רְאוּבֵן֙ גָּ֣ד וְאָשֵׁ֔ר וּזְבוּלֻ֖ן דָּ֥ן וְנַפְתָּלִֽי: וְאִלֵין יְקוּמוּן עַל לְוָטַיָא בְּטוּרָא דְעֵיבָל רְאוּבֵן גָד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָן וְנַפְתָּלִי: (יד) וְעָנ֣וּ הַֽלְוִיִּ֗ם וְאָֽמְר֛וּ אֶל-כָּל-אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל ק֥וֹל רָֽם: (ס) וִיתִיבוּן לֵוָאֵי וְיֵימְרוּן לְכָל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל קָלָא רָמָא: (טו) אָר֣וּר הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂה֩ פֶ֨סֶל וּמַסֵּכָ֜ה תּֽוֹעֲבַ֣ת יְהֹוָ֗ה מַֽעֲשֵׂ֛ה יְדֵ֥י חָרָ֖שׁ וְשָׂ֣ם בַּסָּ֑תֶר וְעָנ֧וּ כָל-הָעָ֛ם וְאָֽמְר֖וּ אָמֵֽן: (ס) לִיט גַבְרָא דִי יַעְבֵּד צֶלֶם וּמַתְּכָא מְרָחָקָא קֳדָם יְיָ עֹבַד יְדֵי אֳמָן וְשַׁוִי בְסִתְרָא וִיתִיבוּן כָּל עַמָא וְיֵימְרוּן אָמֵן: (טז) אָר֕וּר מַקְלֶ֥ה אָבִ֖יו וְאִמּ֑וֹ וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס) לִיטּ דְיִקְלֵי אֲבוּהִי וְאִמֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

 רש''י   מקלה אביו. מזלזל, לשון (לעיל כ''ה) ונקלה אחיך:

(יז) אָר֕וּר מַסִּ֖יג גְּב֣וּל רֵעֵ֑הוּ וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס) לִיטּ דְיַשְׁנֵי תְּחוּמָא דְחַבְרֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

 רש''י   מסיג גבול. מחזירו לאחוריו וגונב את הקרקע, לשון (ישעיה נט) והסג אחור:

(יח) אָר֕וּר מַשְׁגֶּ֥ה עִוֵּ֖ר בַּדָּ֑רֶךְ וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס) לִיט דְיַטְעֵי עַוִירָא בְּאָרְחָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

 רש''י   משגה עור. הסומא בדבר ומשיאו עצה רעה:

(יט) אָר֗וּר מַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט גֵּר-יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: לִיטּ דְיַצְלֵי דִין דַיַר יִתַּמָא וְאַרְמְלָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: (כ) אָר֗וּר שֹׁכֵב֙ עִם-אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו כִּ֥י גִלָּ֖ה כְּנַ֣ף אָבִ֑יו וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס) לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם אִתַּת אֲבוּהִי אֲרֵי גַלִי כַּנְפָא דַאֲבוּהִי וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: (כא) אָר֕וּר שֹׁכֵ֖ב עִם-כָּל-בְּהֵמָ֑ה וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס) לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם כָּל בְּעִירָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: (כב) אָר֗וּר שֹׁכֵב֙ עִם-אֲחֹת֔וֹ בַּת-אָבִ֖יו אוֹ בַת-אִמּ֑וֹ וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס) לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם אֲחָתֵהּ בַּת אֲבוּהִי אוֹ בַת אִמֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: (כג) אָר֕וּר שֹׁכֵ֖ב עִם-חֹֽתַנְתּ֑וֹ וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס) לִיט דְיִשְׁכּוּב עִם חֲמוֹתֵהּ וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: (כד) אָר֕וּר מַכֵּ֥ה רֵעֵ֖הוּ בַּסָּ֑תֶר וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס) לִיט דְיִמְחֵי לְחַבְרֵהּ בְּסִתְרָא וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

 רש''י   מכה רעהו בסתר. על לשון הרע הוא אומר. ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, אחד עשר ארורים יש כאן, כנגד אחד עשר שבטים. וכנגד שמעון לא כתב ארור, לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשברך שאר השבטים, לכך לא רצה לקללו:

(כה) אָרוּר֙ לֹקֵ֣חַ שֹׁ֔חַד לְהַכּ֥וֹת נֶ֖פֶשׁ דַּ֣ם נָקִ֑י וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס) לִיטּ דִי מְקַבֵּל שׂחֲדָא לְמִקְטַל נְפַשׁ דַם זַכַּי וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן: (כו) אָר֗וּר אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָקִ֛ים אֶת-דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה-הַזֹּ֖את לַֽעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֑ם וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן: (ס) לִיט דִי לָא יְקַיַם יָת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא לְמֶעְבַּד יָתְהוֹן וְיֵימַר כָּל עַמָא אָמֵן:

 רש''י   אשר לא יקים. כאן כלל את כל התורה כלה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה:

כח (א) וְהָיָ֗ה אִם-שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל-גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: וִיהֵי אִם קַבָּלָא תְקַבֵּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין וְיִתְּנִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ עִלָאָה עַל כָּל עַמְמֵי אַרְעָא: (ב) וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל-הַבְּרָכ֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ כִּ֣י תִשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל בִּרְכְּתָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקֻנָךְ אֲרֵי תְקַבַּל לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ: (ג) בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה: בְּרִיךְ אַתְּ בְּקַרְתָּא וּבְרִיךְ אַתְּ בְּחַקְלָא: (ד) בָּר֧וּךְ פְּרִֽי-בִטְנְךָ֛ וּפְרִ֥י אַדְמָֽתְךָ֖ וּפְרִ֣י בְהֶמְתֶּ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּר֥וֹת צֹאנֶֽךָ: בְּרִיךְ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ וּוַלְדָא דִבְעִירָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ:

 רש''י   שגר אלפיך. ולדות בקרך שהבהמה משגרת ממעיה: ועשתרות צאנך. כתרגומו. ורבותינו אמרו למה נקרא שמם עשתרות, שמעשירות את בעליהן ומחזיקות אותם כעשתרות הללו שהן סלעים חזקים:

(ה) בָּר֥וּךְ טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ: בְּרִיךְ סַלָךְ וְאַצְוָתָךְ:

 רש''י   ברוך טנאך. פירותיך. דבר אחר טנאך דבר לח שאתה מסנן בסלים: ומשארתך. דבר יבש שנשאר בכלי ואינו זב:

(ו) בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ: בְּרִיךְ אַתְּ בְּמֵעֲלָךְ וּבְרִיךְ אַתְּ בְּמִפְּקָךְ:

 רש''י   ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך. שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם:

(ז)  שישי  יִתֵּ֨ן יְהֹוָ֤ה אֶת-אֹֽיְבֶ֨יךָ֙ הַקָּמִ֣ים עָלֶ֔יךָ נִגָּפִ֖ים לְפָנֶ֑יךָ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ יֵֽצְא֣וּ אֵלֶ֔יךָ וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים יָנ֥וּסוּ לְפָנֶֽיךָ: יִתֵּן יְיָ יָת בַּעֲלֵי דְבָבָךְ דְקָיְמִין עֲלָךְ תְּבִירִין קֳדָמָךְ בְּאָרְחָא חַדָא יִפְּקוּן לְוָתָךְ וּבְשִׁבְעָא אָרְחָן יֵעִרְקוּן מִקֳדָמָךְ:

 רש''י   ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. כן דרך הנבהלים לברוח, מתפזרין לכל צד:

---

כי תבוא יום שישי תורה

כדי להשלים כל הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום הצגנו תשלום כל הסדרה ותרגום והפטרה:

(ח) יְצַ֨ו יְהֹוָ֤ה אִתְּךָ֙ אֶת-הַבְּרָכָ֔ה בַּֽאֲסָמֶ֕יךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֑ךָ וּבֵ֣רַכְךָ֔ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: יְפַקֵד יְיָ עִמָךְ יָת בִּרְכְּתָא בְּאוֹצָרָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ וִיבָרְכִנָךְ בְּאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ: (ט) יְקִֽימְךָ֙ יְהֹוָ֥ה לוֹ֙ לְעַ֣ם קָד֔וֹשׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר נִֽשְׁבַּֽע-לָ֑ךְ כִּ֣י תִשְׁמֹ֗ר אֶת-מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו: יְקִימִנָךְ יְיָ לֵהּ לְעַם קַדִישׁ כְּמָא דִי קַיִים לָךְ אֲרֵי תִטַר יָת פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ וּתְהַךְ בְּאָרְחָן דְתָקְנָן קֳדָמוֹהִי: (י) וְרָאוּ֙ כָּל-עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה נִקְרָ֣א עָלֶ֑יךָ וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ: וְיֶחֱזוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא אֲרֵי שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְרֵי עֲלָךְ וְיִדְחֲלוּן מִנָךְ: (יא) וְהוֹתִֽרְךָ֤ יְהֹוָה֙ לְטוֹבָ֔ה בִּפְרִ֧י בִטְנְךָ֛ וּבִפְרִ֥י בְהֶמְתְּךָ֖ וּבִפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ: וְיוֹתְרִנָךְ יְיָ לְטָבָא בְּוַלְדָא דִמְעָךְ וּבְוַלְדָא דִבְעִירָךְ וּבְאִבָּא דְאַרְעָךְ עַל אַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְמִתַּן לָךְ: (יב) יִפְתַּ֣ח יְהֹוָ֣ה | לְ֠ךָ֠ אֶת-אֽוֹצָר֨וֹ הַטּ֜וֹב אֶת-הַשָּׁמַ֗יִם לָתֵ֤ת מְטַֽר-אַרְצְךָ֙ בְּעִתּ֔וֹ וּלְבָרֵ֕ךְ אֵ֖ת כָּל-מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֑ךָ וְהִלְוִ֨יתָ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וְאַתָּ֖ה לֹ֥א תִלְוֶֽה: יִפְתַּח יְיָ לָךְ יָת אוֹצָרֵהּ טָבָא יָת שְׁמַיָא לְמִתַּן מְטַר אַרְעָךְ בְּעִדָנֵהּ וּלְבָרָכָא יָת כָּל עוֹבָדֵי יְדָךְ וְתוֹזֵף לְעַמְמִין סַגִיאִין וְאַתְּ לָא תְזוּף: (יג) וּנְתָֽנְךָ֙ יְהֹוָ֤ה לְרֹאשׁ֙ וְלֹ֣א לְזָנָ֔ב וְהָיִ֨יתָ֙ רַ֣ק לְמַ֔עְלָה וְלֹ֥א תִֽהְיֶ֖ה לְמָ֑טָּה כִּֽי-תִשְׁמַ֞ע אֶל-מִצְוֹ֣ת | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לִשְׁמֹ֥ר וְלַֽעֲשֽׂוֹת: וְיִתְּנִנָךְ יְיָ לְתַקִיף וְלָא לְחַלָשׁ וּתְהֵי בְּרַם לְעֵלָא וְלָא תְהֵי לְתַחְתָּא אֲרֵי תְקַבֵּל לְפִקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לְמִטַר וּלְמֶעְבָּד: (יד) וְלֹ֣א תָס֗וּר מִכָּל-הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לָלֶ֗כֶת אַֽחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים לְעָבְדָֽם: (פפפ) וְלָא תִסְטוּן מִכָּל פִּתְגָמַיָא דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין יַמִינָא וּשְׂמָאלָא לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָא לְמִפְלְחִנוּן: (טו) וְהָיָ֗ה אִם-לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל-הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ: וִיהֵי אִם לָא תְקַבַּל בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל לְוָטַיָא הָאִלֵין וְיִדְבְּקֻנָךְ: (טז) אָר֥וּר אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה: לִיטּ אַתְּ בְּקַרְתָא וְלִיט אַתְּ בְּחַקְלָא: (יז) אָר֥וּר טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ: לִיט סַלָךְ וְאַצְוָתָךְ: (יח) אָר֥וּר פְּרִֽי-בִטְנְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֥ת צֹאנֶֽךָ: לִיטּ וַלְדָא דִמְעָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ: (יט) אָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ: לִיט אַתְּ בְּמֵעֲלָךְ וְלִיט אַתְּ בְּמִפְּקָךְ: (כ) יְשַׁלַּ֣ח יְהֹוָ֣ה | בְּ֠ךָ֠ אֶת-הַמְּאֵרָ֤ה אֶת-הַמְּהוּמָה֙ וְאֶת-הַמִּגְעֶ֔רֶת בְּכָל-מִשְׁלַ֥ח יָֽדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂ֑ה עַ֣ד הִשָּֽׁמֶדְךָ֤ וְעַד-אֲבָדְךָ֙ מַהֵ֔ר מִפְּנֵ֛י רֹ֥עַ מַֽעֲלָלֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר עֲזַבְתָּֽנִי: יְגָרֵי יְיָ בָּךְ יָת מֵאַרְתָּא וְיָת שִׁגוּשַׁיָא וְיָת מְזוֹפִיתָא בְּכָל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ דִי תַעְבֵּד עַד דְתִשְׁתֵּצֵי וְעַד דְתֵיבַד בִּפְרִיעַ מִן קֳדָם בִּישׁוּת עוֹבָדָיךְ דִשְׁבַקְתָּא דַחַלְתִּי:

 רש''י   המארה. חסרון כמו (ויקרא יג, נב) צרעת ממארת: המהומה. שגוש קול בהלות:

(כא) יַדְבֵּ֧ק יְהֹוָ֛ה בְּךָ֖ אֶת-הַדָּ֑בֶר עַ֚ד כַּלֹּת֣וֹ אֹֽתְךָ֔ מֵעַל֙ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה בָא-שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: יַדְבֵּק יְיָ בָּךְ יָת מוֹתָא עַד דִישֵׁיצֵי יָתָךְ מֵעַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמִירְתַהּ: (כב) יַכְּכָ֣ה יְ֠הֹוָ֠ה בַּשַּׁחֶ֨פֶת וּבַקַּדַּ֜חַת וּבַדַּלֶּ֗קֶת וּבַֽחַרְחֻר֙ וּבַחֶ֔רֶב וּבַשִּׁדָּפ֖וֹן וּבַיֵּֽרָק֑וֹן וּרְדָפ֖וּךָ עַ֥ד אָבְדֶֽךָ: יִמְחִנָךְ יְיָ בְּשַׁחֶפְתָּא וּבְקַדַחְתָּא וּבִדְלֶקְתָּא וּבְחַרְחוּרָא וּבְחַרְבָּא וּבְשִׁדְפוֹנָא וּבְיַרְקוֹנָא וְיִרְדְפֻנָךְ עַד דְתֵיבָד:

 רש''י   בשחפת. שבשרו נשחף ונפוח: ובקדחת. לשון (דברים לב, כב) כי אש קדחה באפי והיא אש של חולים מלויי''ד בלע''ז (פיעבערהימצע) שהיא חמה מאד: ובדלקת. חמה יותר מקדחת, ומיני חלאים הם: ובחרחר. חולי המחממו תוך הגוף וצמא תמיד למים ובלע''ז אישרדימינ''ט לשון (איוב ל, ל) ועצמי חרה מני חרב (ירמי' ו, כט) נחר מפוח מאש: ובחרב. יביא עליך גיסות: שדפון וירקון. מכות תבואה שבשדות: שדפון. רוח קדים אשלי''דה בלע''ז (זאננפערבראננט) : ירקון. יובש ופני התבואה מכסיפין ונהפכין לירקון קמ''א בלע''ז : עד אבדך. תרגום עד דתיבד, כלומר עד אבוד אותך שתכלה מאליך:

(כג) וְהָי֥וּ שָׁמֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר עַל-רֹֽאשְׁךָ֖ נְח֑שֶׁת וְהָאָ֥רֶץ אֲשֶׁר-תַּחְתֶּ֖יךָ בַּרְזֶֽל: וִיהוֹן שְׁמַיָךְ דִי עִלָוֵי רֵישָׁךְ חֲסִינִין כִּנְחָשָׁא מִלְאֲחָתָא מִטְרָא וְאַרְעָא דִי תְחוֹתָךְ תַּקִיפָא כְפַרְזְלָא מִלְמֶעְבַּד פֵּרִין:

 רש''י   והיו שמיך אשר על ראשך נחשת. קללות הללו משה מפי עצמו אמרן, ושבהר סיני מפי הקדוש ברוך הוא אמרן כמשמען, ושם נאמר (ויקרא כו, יד) ואם לא תשמעו לי, (ויקרא כו, כא) ואם תלכו עמי קרי, וכן הוא אומר (פסוק טו) בקול ה' אלהיך (פסוק כא) ידבק ה' בך, (פסוק כב) יככה ה'. הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד. וגם כן בקללה זו הקל, שבראשונות הוא אומר (ויקרא כו, יט) את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה, שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ומתוך כך יהא חורב בעולם והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיע, והיא מרקבת פירותיה, וכאן הוא אומר שמיך נחשת וארצך ברזל, שיהיו שמים מזיעין אף על פי שלא יריקו מטר, מכל מקום לא יהיה חורב של אבדן בעולם, והארץ לא תהא מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, ואין הפרות מרקיבין. ומכל מקום קללה היא, בין שהיא כנחשת בין שהיא כברזל, לא תוציא פרות, וכן השמים לא יריקו מטר:

(כד) יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛ה אֶת-מְטַ֥ר אַרְצְךָ֖ אָבָ֣ק וְעָפָ֑ר מִן-הַשָּׁמַ֨יִם֙ יֵרֵ֣ד עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָֽךְ: יִתֵּן יְיָ יָת מְטַר אַרְעָךְ אַבְקָא וְעַפְרָא מִן שְׁמַיָא יֵחוּת עֲלָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי:

 רש''י   מטר ארצך אבק ועפר. זיקא דבתר מטרא, מטר יורד ולא כל צרכו ואין בו כדי להרביץ את העפר, והרוח באה ומעלה את האבק ומכסה את עשב הזרעים שהן לחים מן המים, ונדבק בהם ונעשה טיט ומתיבש, ומרקיבין:

(כה) יִתֶּנְךָ֙ יְהֹוָ֥ה | נִגָּף֘ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֶ֒יךָ֒ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ תֵּצֵ֣א אֵלָ֔יו וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים תָּנ֣וּס לְפָנָ֑יו וְהָיִ֣יתָ לְזַֽעֲוָ֔ה לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ: יִתְּנִנָךְ יְיָ תְּבִיר קֳדָם סָנְאָךְ בְּאָרְחָא חֲדָא תִּפּוֹק לְוָתֵהּ וּבְשִׁבְעָא אָרְחָן תֵּעִרוֹק מִקָדָמוֹהִי וּתְהֵי לְזִיעַ לְכָל מַלְכְּוַת אַרְעָא:

 רש''י   לזעוה. לאימה ולזיע, שיזועו כל שומעי מכותיך ממך, ויאמרו אוי לנו, שלא יבוא עלינו כדרך שבא על אלו:

(כו) וְהָֽיְתָ֤ה נִבְלָֽתְךָ֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְכָל-ע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶֽהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַֽחֲרִֽיד: וּתְהֵי נְבִלְתָּךְ מְשַׁגְרָא לְמֵיכַל לְכָל עוֹפָא דִשְׁמַיָא וְלִבְעִירַת אַרְעָא וְלֵית דְמָנִיד: (כז) יַכְּכָ֨ה יְהֹוָ֜ה בִּשְׁחִ֤ין מִצְרַ֨יִם֙ (ובעפלים) וּבַטְּחֹרִ֔ים וּבַגָּרָ֖ב וּבֶחָ֑רֶס אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-תוּכַ֖ל לְהֵֽרָפֵֽא: יִמְחִנָךְ יְיָ בְּשִׁחֲנָא דְמִצְרַיִם וּבִטְּחוֹרִין וּבְגַרְבָּא וּבַחֲרִיס יַבִּישׁ דִי לָא תִכּוּל לְאִתַּסָאָה:

 רש''י   בשחין מצרים. רע היה מאד, לח מבחוץ ויבש מבפנים, כדאיתא בבכורות (מא, א) : גרב. שחין לח: חרס. שחין יבש כחרס:

(כח) יַכְּכָ֣ה יְהֹוָ֔ה בְּשִׁגָּע֖וֹן וּבְעִוָּר֑וֹן וּבְתִמְה֖וֹן לֵבָֽב: יִמְחִנָךְ יְיָ בְּטַפְשׁוּתָא וּבְסַמְיוּתָא וּבְשַׁעֲמָמוּת לִבָּא:

 רש''י   ובתמהון לבב. אוטם הלב אשטורדישו''ן בלע''ז [תדהמה] :

(כט) וְהָיִ֜יתָ מְמַשֵּׁ֣שׁ בַּֽצָּֽהֳרַ֗יִם כַּֽאֲשֶׁ֨ר יְמַשֵּׁ֤שׁ הָֽעִוֵּר֙ בָּֽאֲפֵלָ֔ה וְלֹ֥א תַצְלִ֖יחַ אֶת-דְּרָכֶ֑יךָ וְהָיִ֜יתָ אַ֣ךְ עָשׁ֧וּק וְגָז֛וּל כָּל-הַיָּמִ֖ים וְאֵ֥ין מוֹשִֽׁיעַ: וּתְהֵי מְמַשֵׁשׁ בְּטִּהֲרָא כְּמָא דִי מַשֵׁשׁ עַוִירָא בְּקַבְלָא וְלָא תַצְלַח יָת אָרְחָתָיךְ וּתְהֵי בְּרַם עָשִׁיק וְאָנִיס כָּל יוֹמַיָא וְלֵית דְפָרִיק:

 רש''י   עשוק. בכל מעשיך יהיה ערעור:

(ל) אִשָּׁ֣ה תְאָרֵ֗שׂ וְאִ֤ישׁ אַחֵר֙ (ישגלנה) יִשְׁכָּבֶ֔נָּה בַּ֥יִת תִּבְנֶ֖ה וְלֹֽא-תֵשֵׁ֣ב בּ֑וֹ כֶּ֥רֶם תִּטַּ֖ע וְלֹ֥א תְחַלְּלֶֽנּוּ: אִתְּתָא תֵירוֹס וּגְבַר אָחֳרָן יִשְׁכְּבִנַהּ בֵּיתָא תִבְנֵי וְלָא תֵיתֵב בֵּהּ כַּרְמָא תִצוֹב וְלָא תְחַלִנֵהּ:

 רש''י   ישגלנה. לשון שגל, פלגש, והכתוב כנהו לשבח, ישכבנה, ותקון סופרים הוא זה: תחללנו. בשנה הרביעית לאכול פריו:

(לא) שֽׁוֹרְךָ֞ טָב֣וּחַ לְעֵינֶ֗יךָ וְלֹ֣א תֹאכַל֘ מִמֶּ֒נּוּ֒ חֲמֹֽרְךָ֙ גָּז֣וּל מִלְּפָנֶ֔יךָ וְלֹ֥א יָשׁ֖וּב לָ֑ךְ צֹֽאנְךָ֙ נְתֻנ֣וֹת לְאֹֽיְבֶ֔יךָ וְאֵ֥ין לְךָ֖ מוֹשִֽׁיעַ: תּוֹרָךְ יְהֵי נָכֵס לְעֵינָיךְ וְלָא תֵיכוּל מִנֵהּ חֲמָרָךְ יְהֵי אָנֵס מִקֳדָמָךְ וְלָא יְתוּב לָךְ עָנָךְ מְסִירִין לְבַעֲלֵי דְבָבָךְ וְלֵית לָךְ פָּרִיק: (לב) בָּנֶ֨יךָ וּבְנֹתֶ֜יךָ נְתֻנִ֨ים לְעַ֤ם אַחֵר֙ וְעֵינֶ֣יךָ רֹא֔וֹת וְכָל֥וֹת אֲלֵיהֶ֖ם כָּל-הַיּ֑וֹם וְאֵ֥ין לְאֵ֖ל יָדֶֽךָ: בְּנָיךְ וּבְנָתָיךְ מְסִירִין לְעַמָא אָחָרָן וְעֵינָךְ חֲזָן וִיסוּפָן בִּגְלָלְהֵן כָּל יוֹמָא וְלֵית חֵילָא בִּידָךְ:

 רש''י   וכלות אליהם. מצפות אליהם שישובו ואינם שבים. כל תוחלת שאינה באה, קרויה כליון עינים:

(לג) פְּרִ֤י אַדְמָֽתְךָ֙ וְכָל-יְגִ֣יעֲךָ֔ יֹאכַ֥ל עַ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-יָדָ֑עְתָּ וְהָיִ֗יתָ רַ֛ק עָשׁ֥וּק וְרָצ֖וּץ כָּל-הַיָּמִֽים: אִבָּא דְאַרְעָךְ וְכָל לֵאוּתָךְ יֵכוּל עַמָא דִי לָא יְדַעַתְּ וּתְהֵי בְּרַם עָשִׁיק וּרְעִיעַ כָּל יוֹמַיָא: (לד) וְהָיִ֖יתָ מְשֻׁגָּ֑ע מִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: וּתְהֵי מִשְׁתַּטֵה מֵחֵזוּ עֵינָיךְ דִי תֶחֱזֵי: (לה) יַכְּכָ֨ה יְהֹוָ֜ה בִּשְׁחִ֣ין רָ֗ע עַל-הַבִּרְכַּ֨יִם֙ וְעַל-הַשֹּׁקַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-תוּכַ֖ל לְהֵֽרָפֵ֑א מִכַּ֥ף רַגְלְךָ֖ וְעַ֥ד קָדְקֳדֶֽךָ: יִמְחִנָךְ יְיָ בְשִׁחֲנָא בִישָׁא עַל רְכֻבַיָא וְעַל שָׁקַיָא דִי לָא תִכּוּל לְאִתַּסָאָה מִפַּרְסַת רַגְלָךְ וְעַד מוֹחָךְ: (לו) יוֹלֵ֨ךְ יְהֹוָ֜ה אֹֽתְךָ֗ וְאֶֽת-מַלְכְּךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּקִ֣ים עָלֶ֔יךָ אֶל-גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדַ֖עְתָּ אַתָּ֣ה וַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וְעָבַ֥דְתָּ שָּׁ֛ם אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עֵ֥ץ וָאָֽבֶן: יַגְלֵי יְיָ יָתָךְ וְיָת מַלְכָּךְ דִי תְקִים עֲלָךְ לְעַם דִי לָא יְדַעַתְּ אַתְּ וְאַבָהָתָיךְ וְתִפְלַח תַּמָן לְעַמְמַיָא פָּלְחֵי טַעֲוָתָא אָעָא וְאַבְנָא: (לז) וְהָיִ֣יתָ לְשַׁמָּ֔ה לְמָשָׁ֖ל וְלִשְׁנִינָ֑ה בְּכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁר-יְנַֽהֶגְךָ֥ יְהֹוָ֖ה שָֽׁמָּה: וּתְהֵי לְצָדוּ לִמְתַל וּלְשׁוֹעֵי בְכֹל עַמְמַיָא דִי יִדְבְּרִנָךְ יְיָ לְתַמָן:

 רש''י   לשמה. אשטורדישו''ן [תדהמה] כל הרואה אותך ישום עליך: למשל. כשתבא מכה רעה על אדם, יאמרו זו דומה למכת פלוני: ולשנינה. לשון (לעיל ו, ז) ושננתם, ידברו בך, וכן תרגומו ולשועי, לשון ספור, ואשתעי:

(לח) זֶ֥רַע רַ֖ב תּוֹצִ֣יא הַשָּׂדֶ֑ה וּמְעַ֣ט תֶּֽאֱסֹ֔ף כִּ֥י יַחְסְלֶ֖נּוּ הָֽאַרְבֶּֽה: בַּר זְרַע סַגִי תַּפֵּק לְחַקְלָא וּזְעֵר תִּכְנוֹשׁ אֲרֵי יַחְסְלִנֵהּ גוֹבָא:

 רש''י   יחסלנו. יכלנו, ועל שם כך נקרא חסיל, שמכלה את הכל:

(לט) כְּרָמִ֥ים תִּטַּ֖ע וְעָבָ֑דְתָּ וְיַ֤יִן לֹֽא-תִשְׁתֶּה֙ וְלֹ֣א תֶֽאֱגֹ֔ר כִּ֥י תֹֽאכְלֶ֖נּוּ הַתֹּלָֽעַת: כַּרְמִין תִּצוּב וְתִפְלַח וְחַמְרָא לָא תִשְׁתֵּי וְלָא תִכְנוֹשׁ אֲרֵי תֵיכְלִנֵהּ תֹּלַעְתָּא: (מ) זֵיתִ֛ים יִהְי֥וּ לְךָ֖ בְּכָל-גְּבוּלֶ֑ךָ וְשֶׁ֨מֶן֙ לֹ֣א תָס֔וּךְ כִּ֥י יִשַּׁ֖ל זֵיתֶֽךָ: זֵיתִין יְהוֹן לָךְ בְּכָל תְּחוּמָךְ וּמִשְׁחָא לָא תְסוּךְ אֲרֵי יִתְּרוּן זֵיתָיךְ:

 רש''י   כי ישל. ישיר פירותיו, לשון (לעיל יט, ה) ונשל הברזל:

(מא) בָּנִ֥ים וּבָנ֖וֹת תּוֹלִ֑יד וְלֹא-יִֽהְי֣וּ לָ֔ךְ כִּ֥י יֵֽלְכ֖וּ בַּשֶּֽׁבִי: בְּנִין וּבְנָן תּוֹלִיד וְלָא יְהוֹן לָךְ אֲרֵי יְהָכוּן בְּשִׁבְיָא: (מב) כָּל-עֵֽצְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ יְיָרֵ֖שׁ הַצְּלָצַֽל: כָּל אִילָנָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ יַחְסְנִנֵהּ סַקָאָה:

 רש''י   יירש הצלצל. יעשנו הארבה רש מן הפרי: יירש. יעני: צלצל. מין ארבה. ואי אפשר לפרש יירש לשון ירשה, שאם כן היה לו לכתוב יירש, ולא לשון הורשה וגירושין, שאם כן היה לכתוב יוריש:

(מג) הַגֵּר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּךָ֔ יַֽעֲלֶ֥ה עָלֶ֖יךָ מַ֣עְלָה מָּ֑עְלָה וְאַתָּ֥ה תֵרֵ֖ד מַ֥טָּה מָּֽטָּה: תּוֹתַב עָרֵל דִי בֵינָךְ יְהֵי סְלִיק עֵיל מִנָךְ לְעֵלָא לְעֵלָא וְאַתְּ תְּהֵי נָחֵת לְתַחְתָּא לְתַחְתָּא: (מד) הוּא יַלְוְךָ֔ וְאַתָּ֖ה לֹ֣א תַלְוֶ֑נּוּ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה לְרֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תִּהְיֶ֥ה לְזָנָֽב: הוּא יוֹזְפִנָךְ וְאַתְּ לָא תוֹזְפִנֵהּ הוּא יְהֵי לְתַקִיף וְאַתְּ תְּהֵי לְחַלָשׁ: (מה) וּבָ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל-הַקְּלָל֣וֹת הָאֵ֗לֶּה וּרְדָפ֨וּךָ֙ וְהִשִּׂיג֔וּךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָ֑ךְ כִּי-לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֛ר מִצְוֹתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ: וְיֵיתוּן עֲלָךְ כָּל לְוָטַּיָא הָאִלֵין וְיִרְדְפֻנָךְ וְיִדְבְּקֻנָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי אֲרֵי לָא קַבֶּלְתָּא לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמִטַר פִּקוּדוֹהִי וּקְיָמוֹהִי דִי פַקְדָךְ: (מו) וְהָי֣וּ בְךָ֔ לְא֖וֹת וּלְמוֹפֵ֑ת וּֽבְזַֽרְעֲךָ֖ עַד-עוֹלָֽם: וִיהוֹן בָּךְ לְאָת וּלְמוֹפֵת וּבִבְנָיךְ עַד עֳלָם: (מז) תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-עָבַ֨דְתָּ֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל: חֳלָף דִי לָא פְלַחְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֶדְוָא וּבְשַׁפִּירוּת לִבָּא מִסְגֵי כֹּלָא:

 רש''י   מרב כל. בעוד שהיה לך כל טוב:

(מח) וְעָֽבַדְתָּ֣ אֶת-אֹֽיְבֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר יְשַׁלְּחֶ֤נּוּ יְהֹוָה֙ בָּ֔ךְ בְּרָעָ֧ב וּבְצָמָ֛א וּבְעֵירֹ֖ם וּבְחֹ֣סֶר כֹּ֑ל וְנָתַ֞ן עֹ֤ל בַּרְזֶל֙ עַל-צַוָּארֶ֔ךָ עַ֥ד הִשְׁמִיד֖וֹ אֹתָֽךְ: וְתִפְלַח יָת בַּעֲלֵי דְבָבָךְ דִי יְגָרִנֵהּ יְיָ בָּךְ בְּכַפְנָא וּבְצַחוּתָא וּבְעַרְטִּלְיָתָא וּבַחֲסִירוּת כֹּלָא וְיִתֵּן נִיר פַּרְזְלָא עַל צַוְארָךְ עַד דִישֵׁיצֵי יָתָךְ: (מט) יִשָּׂ֣א יְהֹוָה֩ עָלֶ֨יךָ גּ֤וֹי מֵֽרָחֹק֙ מִקְצֵ֣ה הָאָ֔רֶץ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִדְאֶ֖ה הַנָּ֑שֶׁר גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-תִשְׁמַ֖ע לְשֹׁנֽוֹ: יַיְתִי יְיָ עֲלָךְ עַם מֵרָחִיק מִסְיָפֵי אַרְעָא כְּמָא דִי מִשְׁתְּדִי נִשְׁרָא עַמָא דִי לָא תִשְׁמַע לִישָׁנֵהּ:

 רש''י   כאשר ידאה הנשר. פתאום, ודרך מצלחת, ויקלו סוסיו: לא תשמע לשונו. לא תכיר לשונו, וכן (ברא' מא) תשמע חלום לפתר אותו. וכן (שם מב) כי שומע יוסף אינטינדר''י בלע''ז [להבין] :

(נ) גּ֖וֹי עַ֣ז פָּנִ֑ים אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-יִשָּׂ֤א פָנִים֙ לְזָקֵ֔ן וְנַ֖עַר לֹ֥א יָחֹֽן: עַם תַּקִיף אַפִּין דִי לָא יִסַב אַפִּין לְסָבָא וְעַל יָנְקָא לָא מְרַחֵם: (נא) וְ֠אָכַ֠ל פְּרִ֨י בְהֶמְתְּךָ֥ וּפְרִֽי-אַדְמָֽתְךָ֘ עַ֣ד הִשָּֽׁמְדָךְ֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-יַשְׁאִ֜יר לְךָ֗ דָּגָן֙ תִּיר֣וֹשׁ וְיִצְהָ֔ר שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֑ךָ עַ֥ד הַֽאֲבִיד֖וֹ אֹתָֽךְ: וְיֵיכוּל וַלְדָא דִבְעִירָךְ וְאִבָּא דְאַרְעָךְ עַד דְתִשְׁתֵּצֵי דִי לָא יַשְׁאַר לָךְ עִבוּרָא חַמְרָא וּמִשְׁחָא בַּקְרֵי תוֹרָיךְ וְעֶדְרֵי עָנָךְ עַד דְיוֹבֵד יָתָךְ: (נב) וְהֵצַ֨ר לְךָ֜ בְּכָל-שְׁעָרֶ֗יךָ עַ֣ד רֶ֤דֶת חֹֽמֹתֶ֨יךָ֙ הַגְּבֹהֹ֣ת וְהַבְּצֻר֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה בֹּטֵ֥חַ בָּהֵ֖ן בְּכָל-אַרְצֶ֑ךָ וְהֵצַ֤ר לְךָ֙ בְּכָל-שְׁעָרֶ֔יךָ בְּכָ֨ל-אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ: וְיָעֵק לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ עַד דְיִכְבַּשׁ שׁוּרָיךְ רָמַיָא וּכְרִיכַיָא דִי אַתְּ רָחֵץ לְאִשְׁתֵּזָבָא בְּהֵן בְּכָל אַרְעָךְ וְיָעֵק לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ בְּכָל אַרְעָךְ דִי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ:

 רש''י   עד רדת חמתיך. לשון רדוי וכבוש:

(נג) וְאָֽכַלְתָּ֣ פְרִֽי-בִטְנְךָ֗ בְּשַׂ֤ר בָּנֶ֨יךָ֙ וּבְנֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן-לְךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁר-יָצִ֥יק לְךָ֖ אֹֽיְבֶֽךָ: וְתֵיכוּל וַלְדָא דִמְעָךְ בְּשַׂר בְּנָיךְ וּבְנָתָיךְ דִי יְהַב לָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דְיָעֵק לָךְ סַנְאָךְ:

 רש''י   ואכלת פרי בטנך בשר בניך וגו' במצור. מחמת שיהיו צרין על העיר ויהיה שם מצוק, עקת רעבון:

(נד) הָאִישׁ֙ הָרַ֣ךְ בְּךָ֔ וְהֶֽעָנֹ֖ג מְאֹ֑ד תֵּרַ֨ע עֵינ֤וֹ בְאָחִיו֙ וּבְאֵ֣שֶׁת חֵיק֔וֹ וּבְיֶ֥תֶר בָּנָ֖יו אֲשֶׁ֥ר יוֹתִֽיר: גַבְרָא דְרַכִּיךְ בָּךְ וְדִמְפַנַק לַחֲדָא תַּבְאֵשׁ עֵינֵהּ בְּאָחוּהִי וּבְאִתַּת קְיָמֵהּ וּבִשְׁאָר בְּנוֹהִי דִי יַשְׁאַר:

 רש''י   הרך בך והענג. הוא הרך הוא הענוג, לשון פנוק. ומהתענג ומרך מוכיח עליהם ששניהם אחד, אף על פי שהוא מפנק ודעתו קצה בדבר מאוס, ימתק לו לרעבונו בשר בניו ובנותיו עד כי תרע עינו בבניו הנותרים מתת לאחד מהם מבשר בניו אחיהם אשר יאכל. דבר אחר הרך בך הרחמני ורך הלבב, מרב רעבנותם, יתאכזרו ולא יתנו מבשר בניהם השחוטים לבניהם הנותרים:

(נה) מִתֵּ֣ת | לְאַחַ֣ד מֵהֶ֗ם מִבְּשַׂ֤ר בָּנָיו֙ אֲשֶׁ֣ר יֹאכֵ֔ל מִבְּלִ֥י הִשְׁאִיר-ל֖וֹ כֹּ֑ל בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁ֨ר יָצִ֥יק לְךָ֛ אֹֽיִבְךָ֖ בְּכָל-שְׁעָרֶֽיךָ: מִלְמִתַּן לְחַד מִנְהוֹן מִבְּשַׂר בְּנוֹהִי דִי יֵיכוּל מִדְלָא אִשְׁתָּאַר לֵהּ כֹּלָא בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דִי יָעֵק לָךְ סָנְאָךְ בְכָל קִרְוָיךְ: (נו) הָֽרַכָּ֨ה בְךָ֜ וְהָֽעֲנֻגָּ֗ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-נִסְּתָ֤ה כַף-רַגְלָהּ֙ הַצֵּ֣ג עַל-הָאָ֔רֶץ מֵֽהִתְעַנֵּ֖ג וּמֵרֹ֑ךְ תֵּרַ֤ע עֵינָהּ֙ בְּאִ֣ישׁ חֵיקָ֔הּ וּבִבְנָ֖הּ וּבְבִתָּֽהּ: דְרַכִּיכָא בָךְ וְדִמְפַנְקָא דִי לָא נַסִיאַת פַּרְסַת רַגְלַהּ לַאֲחָתָא עַל אַרְעָא מִמְפַנְקוּ וּמֵרַכִּיכוּ תַּבְאֵשׁ עֵינַהּ בִּגְבַר קְיָמַהּ וּבִבְרַהּ וּבִבְרַתַּהּ:

 רש''י   תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה. הגדולים:

(נז) וּֽבְשִׁלְיָתָ֞הּ הַיּוֹצֵ֣ת | מִבֵּ֣ין רַגְלֶ֗יהָ וּבְבָנֶ֨יהָ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד כִּי-תֹֽאכְלֵ֥ם בְּחֹֽסֶר-כֹּ֖ל בַּסָּ֑תֶר בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁ֨ר יָצִ֥יק לְךָ֛ אֹֽיִבְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ: וּבִזְעֵר בְּנָהָא דְיִפְּקוּן מִנַהּ וּבִבְנָהָא דִי תְלִיד אֲרֵי תֵיכְלִנוּן בַּחֲסֵירוּת כֹּלָא בְּסִתְרָא בִּצְיָרָא וּבְעַקְתָא דִי יָעֵק לָךְ סָנְאָךְ בְּקִרְוָיךְ:

 רש''י   ובשליתה. בניה הקטנים. בכלן תהא עינה צרה כשתאכל את האחד מלתן לאשר אצלה מן הבשר. נט והפלא ה' את מכתך. מפלאות ומבדלות משאר מכות: ונאמנות. ליסרך לקים שליחותן:

(נח) אִם-לֹ֨א תִשְׁמֹ֜ר לַֽעֲשׂ֗וֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את הַכְּתֻבִ֖ים בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת-הַשֵּׁ֞ם הַנִּכְבַּ֤ד וְהַנּוֹרָא֙ הַזֶּ֔ה אֵ֖ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: אִם לָא תִטַר לְּמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא דִכְתִיבִין בְּסִפְרָא הָדֵין לְמִדְחַל יָת שְׁמָא יַקִירָא וּדְחִילָא הָדֵין יָת יְיָ אֱלָהָךְ: (נט) וְהִפְלָ֤א יְהֹוָה֙ אֶת-מַכֹּ֣תְךָ֔ וְאֵ֖ת מַכּ֣וֹת זַרְעֶ֑ךָ מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וָֽחֳלָיִ֥ם רָעִ֖ים וְנֶֽאֱמָנִֽים: וְיַפְרַשׁ יְיָ יָת מְחָתָךְ וְיָת מָחַת בְּנָיךְ מָחָן רַבְרְבָן וּמְהֵימְנָן וּמַכְתְּשִׁין בִּישִׁין וּמְהֵימְנִין: (ס) וְהֵשִׁ֣יב בְּךָ֗ אֵ֚ת כָּל-מַדְוֵ֣ה מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר יָגֹ֖רְתָּ מִפְּנֵיהֶ֑ם וְדָֽבְק֖וּ בָּֽךְ: וְיָתֵב בָּךְ יָת כָּל מַכְתְּשֵׁי מִצְרַיִם דִי דְחֶלְתָּא מִקֳדָמֵיהוֹן וְיִדְבְּקוּן בָּךְ:

 רש''י   אשר יגרת מפניהם. מפני המכות, כשהיו ישראל רואים מכות משנות הבאות על מצרים, היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם, תדע, שכן כתיב (שמות טו, כו) אם שמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, אין מיראין את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו:

(סא) גַּ֤ם כָּל-חֳלִי֙ וְכָל-מַכָּ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹ֣א כָת֔וּב בְּסֵ֖פֶר הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֑את יַעְלֵ֤ם יְהֹוָה֙ עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָֽךְ: אַף כָּל מְרַע וְכָל מָחָא דִי לָא כְתִיבִין בְּסִפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדָא יַיְתִנוּן יְיָ עֲלָךְ עַד דְיִשְׁתֵּצָךְ:

 רש''י   יעלם. לשון עליה:

(סב) וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ בִּמְתֵ֣י מְעָ֔ט תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הֱיִיתֶ֔ם כְּכֽוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹ֑ב כִּי-לֹ֣א שָׁמַ֔עְתָּ בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: וְתִשְׁתַּאֲרוּן בְּעַם זְעֵר חֳלָף דִי הֲוֵיתוּן כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לְמִסְגֵי אֲרֵי לָא קַבֶּלְתָּא לְמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ:

 רש''י   ונשארתם במתי מעט תחת וגו' . מועטין חלף מרבין:

(סג) וְ֠הָיָ֠ה כַּֽאֲשֶׁר-שָׂ֨שׂ יְהֹוָ֜ה עֲלֵיכֶ֗ם לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם֘ וּלְהַרְבּ֣וֹת אֶתְכֶם֒ כֵּ֣ן יָשִׂ֤ישׂ יְהֹוָה֙ עֲלֵיכֶ֔ם לְהַֽאֲבִ֥יד אֶתְכֶ֖ם וּלְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה בָא-שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וִיהֵי כְּמָא דְחַדֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹטָבָא יָתְכוֹן וּלְאַסְגָאָה יָתְכוֹן כֵּן יֶחֱדֵי יְיָ עֲלֵיכוֹן לְאוֹבָדָא יָתְכוֹן וּלְשֵׁצָאָה יָתְכוֹן וְתִטַלְטְלוּן מֵעַל אַרְעָא דְאַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְמֵירְתַהּ:

 רש''י   כן ישיש ה'. את אויביכם עליכם להאביד וגו' : ונסחתם. לשון עקירה וכן (משלי טו, כה) בית גאים יסח ה':

(סד) וֶֽהֱפִֽיצְךָ֤ יְהֹוָה֙ בְּכָל-הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד-קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַֽאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן: וִיבַדְרִנָךְ יְיָ בְּכָל עַמְמַיָא מִסְיָפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָפֵי אַרְעָא וְתִפְלַח תַּמָן לְעַמְמַיָא פָּלְחֵי טַעֲוָתָא דִי לָא יְדַעְתְּ אַתְּ וַאֲבָהָתָךְ אָעָא וְאַבְנָא:

 רש''י   ועבדת שם אלהים אחרים. כתרגומו, לא עבודת אלהות ממש, אלא מעלים מס וגולגליות לכומרי עבודה זרה:

(סה) וּבַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא-יִֽהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף-רַגְלֶ֑ךָ וְנָתַן֩ יְהֹוָ֨ה לְךָ֥ שָׁם֙ לֵ֣ב רַגָּ֔ז וְכִלְי֥וֹן עֵינַ֖יִם וְדַֽאֲב֥וֹן נָֽפֶשׁ: וּבְעַמְמַיָא הָאִנוּן לָא תְנוּחַ וְלָא יְהֵי מְנָח לְפַרְסַת רַגְלָךְ וְיִתֵּן יְיָ לָךְ תַּמָן לֵב דָחֵל וְחַשְׁכַת עַיְנִין וּמַפְּחַן נְפָשׁ:

 רש''י   לא תרגיע. לא תנוח, כמו (ישעיה כח, יב) וזאת המרגעה: לב רגז. לב חרד, כתרגומו דחל, כמו (שם יד, ט) שאול מתחת רגזה לך, (שמות טו, יד) שמעו עמים ירגזון, (שמואל ב' כב, ח) מוסדות השמים ירגזו: וכליון עינים. מצפה לישועה ולא תבא:

(סו) וְהָי֣וּ חַיֶּ֔יךָ תְּלֻאִ֥ים לְךָ֖ מִנֶּ֑גֶד וּפָֽחַדְתָּ֙ לַ֣יְלָה וְיוֹמָ֔ם וְלֹ֥א תַֽאֲמִ֖ין בְּחַיֶּֽיךָ: וִיהוֹן חַיָיךְ תְּלָן לָךְ מִקָבֵל וּתְהֵי תָוֵה לֵילְיָא וִימָמָא וְלָא תְהֵימִין בְּחַיָיךְ:

 רש''י   חייך תלאים לך. על הספק, כל ספק קרוי תלוי, שמא אמות היום בחרב הבאה עלינו. ורבותינו דרשו זה הלוקח תבואה מן השוק: ולא תאמין בחייך. זה הסומך על הפלטר:

(סז) בַּבֹּ֤קֶר תֹּאמַר֙ מִֽי-יִתֵּ֣ן עֶ֔רֶב וּבָעֶ֥רֶב תֹּאמַ֖ר מִֽי-יִתֵּ֣ן בֹּ֑קֶר מִפַּ֤חַד לְבָֽבְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּפְחָ֔ד וּמִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: בְּצַפְרָא תֵימַר מָן יִתֵּן רַמְשָׁא וּבְרַמְשָׁא תֵימַר מָן יִתֵּן צַפְרָא מִתַּוְהוּת לִבָּךְ דִי תְהֵי תָוֵה וּמֵחֵזוּ עֵינָיךְ דִי תְהֵי חָזֵי:

 רש''י   בבקר תאמר מי יתן ערב. ויהיה הערב של אמש. ובערב תאמר מי יתן בקר. של שחרית, שהצרות מתחזקות תמיד, וכל שעה מרבה קללתה משלפניה:

(סח) וֶֽהֱשִֽׁיבְךָ֙ יְהֹוָ֥ה | מִצְרַ֘יִם֘ בָּֽאֳנִיּוֹת֒ בַּדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּי לְךָ֔ לֹֽא-תֹסִ֥יף ע֖וֹד לִרְאֹתָ֑הּ וְהִתְמַכַּרְתֶּ֨ם שָׁ֧ם לְאֹֽיְבֶ֛יךָ לַֽעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת וְאֵ֥ין קֹנֶֽה: וְיָתֵיבִנָךְ יְיָ מִצְרַיִם בִּסְפִינָן בְּאָרְחָא דִי אֲמָרִית לָךְ לָא תוֹסֵף עוֹד לְמֶחְזְיַהּ וְתִזְדַבְּנוּן תַּמָן לְבַעֲלֵי דְבָבָךְ לְעַבְדִין וּלְאַמְהָן וְלֵית דְקָנֵהּ:

 רש''י   באניות. בספינות, בשביה: והתמכרתם שם לאיביך. אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות: ואין קנה. כי יגזרו עליך הרג וכליון: והתמכרתם. בלע''ז איפורוונדרי''ץ וו''ש [ותמכרו עצמכם] . ולא יתכן לפרש והתמכרתם לשון ונמכרתם על ידי מוכרים אחרים, מפני שנאמר אחריו ואין קונה:

(סט) אֵ֩לֶּה֩ דִבְרֵ֨י הַבְּרִ֜ית אֲשֶׁר-צִוָּ֧ה יְהֹוָ֣ה אֶת-מֹשֶׁ֗ה לִכְרֹ֛ת אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב מִלְּבַ֣ד הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר-כָּרַ֥ת אִתָּ֖ם בְּחֹרֵֽב: אִלֵין פִּתְגָמֵי קְיָמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה לְמִגְזַר עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא דְמוֹאָב בַּר מִקְיָמָא דִי גְזַר עִמְהוֹן בְּחֹרֵב:

 רש''י   לכרת את בני ישראל. שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה: מלבד הברית. קללות שבתורת כהנים שנאמרו בסיני:

כט (א)  שביעי  וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כָּל-אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֤ה לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל-עֲבָדָ֖יו וּֽלְכָל-אַרְצֽוֹ: וּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אַתּוּן חֲזֵיתוּן יָת כָּל דִי עֲבַד יְיָ לְעֵינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עַבְדוֹהִי וּלְכָל אַרְעֵהּ: (ב) הַמַּסּוֹת֙ הַגְּדֹלֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶ֑יךָ הָֽאֹתֹ֧ת וְהַמֹּֽפְתִ֛ים הַגְּדֹלִ֖ים הָהֵֽם: נִסִין רַבְרְבִין דִי חֲזָאָה עֵינָךְ אָתַיָא וּמוֹפְתַיָא רַבְרְבַיָא הָאִנוּן: (ג) וְלֹֽא-נָתַן֩ יְהֹוָ֨ה לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וְלָא יְהַב יְיָ לְכוֹן לִבָּא לְמִדַע וְעַיְנִין לְמֶחֱזֵי וְאֻדְנִין לְמִשְׁמַע עַד יוֹמָא הָדֵין:

 רש''י   ולא נתן ה' לכם לב לדעת. להכיר את חסדי הקדוש ברוך הוא ולדבק בו: עד היום הזה. שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא, ט) ויתנה אל הכהנים בני לוי, באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו' (לעיל כז, ט) , היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום:

(ד) וָֽאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא-בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵֽעֲלֵיכֶ֔ם וְנַֽעַלְךָ֥ לֹא-בָֽלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ: וְדַבָּרִית יָתְכוֹן אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּמַדְבְּרָא לָא בְלִיאַת כְּסוּתְכוֹן מִנְכוֹן וּמְסָנָךְ לָא:עַדוֹ מֵעַל רַגְלָךְ: (ה) לֶ֚חֶם לֹ֣א אֲכַלְתֶּ֔ם וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שְׁתִיתֶ֑ם לְמַ֨עַן֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: לַחְמָא לָא אֲכַלְתּוּן וַחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק לָא שְׁתֵיתוּן בְּדִיל דְתִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֶלָהֲכוֹן: (ו)  מפטיר  וַתָּבֹ֖אוּ אֶל-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיֵּצֵ֣א סִיחֹ֣ן מֶֽלֶךְ-חֶ֠שְׁבּ֠וֹן וְע֨וֹג מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֧ן לִקְרָאתֵ֛נוּ לַמִּלְחָמָ֖ה וַנַּכֵּֽם: וַאֲתֵתוּן לְאַתְרָא הָדֵין וּנְפַק סִיחוֹן מַ לְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מַ לְכָּא דְמַתְנָן לָקֳדָמוּתָנָא לַאֲגָחָא קְרָבָא וּמְחוֹנוּן:

 רש''י   ותבאו אל המקום הזה. עתה אתם רואים עצמכם בגדלה וכבוד, אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת. דבר אחר ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואלך יקפיד ולפיכך (פסוק ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' :

(ז) וַנִּקַּח֙ אֶת-אַרְצָ֔ם וַנִּתְּנָ֣הּ לְנַֽחֲלָ֔ה לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַֽחֲצִ֖י שֵׁ֥בֶט הַֽמְנַשִּֽׁי: וּנְסִבְנָא יָת אַרְעֲהוֹן וִיהָבִנַהּ לְאַחֲסָנָא לְשִׁבְטָּא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָא דְגָד וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה: (ח) וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֶת-דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔ילוּ אֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֽׂוּן: (פפפ) וְתִטְרוּן יָת פִּתְגָמֵי קְיָמָא הָדָא וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן בְּדִיל דְתִצְלְחוּן יָת כָּל דִי תַּעְבְּדוּן: פפפ:

---

הפטרת כי תבוא - ישעיה ס

ס (א) ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד יְהוָ֖ה עָלַ֥יִךְ זָרָֽח: (ב) כִּֽי-הִנֵּ֤ה הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה-אֶ֔רֶץ וַעֲרָפֶ֖ל לְאֻמִּ֑ים וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח יְהוָ֔ה וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה: (ג) וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ וּמְלָכִ֖ים לְנֹ֥גַהּ זַרְחֵֽךְ: (ד) שְׂאִֽי-סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ-לָ֑ךְ בָּנַ֙יִךְ֙ מֵרָח֣וֹק יָבֹ֔אוּ וּבְנֹתַ֖יִךְ עַל-צַ֥ד תֵּאָמַֽנָה: (ה) אָ֤ז תִּרְאִי֙ וְנָהַ֔רְתְּ וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ כִּֽי-יֵהָפֵ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ הֲמ֣וֹן יָ֔ם חֵ֥יל גּוֹיִ֖ם יָבֹ֥אוּ לָֽךְ: (ו) שִֽׁפְעַ֨ת גְּמַלִּ֜ים תְּכַסֵּ֗ךְ בִּכְרֵ֤י מִדְיָן֙ וְעֵיפָ֔ה כֻּלָּ֖ם מִשְּׁבָ֣א יָבֹ֑אוּ זָהָ֤ב וּלְבוֹנָה֙ יִשָּׂ֔אוּ וּתְהִלֹּ֥ת יְהוָ֖ה יְבַשֵּֽׂרוּ: (ז) כָּל-צֹ֤אן קֵדָר֙ יִקָּ֣בְצוּ לָ֔ךְ אֵילֵ֥י נְבָי֖וֹת יְשָׁרְת֑וּנֶךְ יַעֲל֤וּ עַל-רָצוֹן֙ מִזְבְּחִ֔י וּבֵ֥ית תִּפְאַרְתִּ֖י אֲפָאֵֽר: (ח) מִי-אֵ֖לֶּה כָּעָ֣ב תְּעוּפֶ֑ינָה וְכַיּוֹנִ֖ים אֶל-אֲרֻבֹּתֵיהֶֽם: (ט) כִּֽי-לִ֣י | אִיִּ֣ים יְקַוּ֗וּ וָאֳנִיּ֤וֹת תַּרְשִׁישׁ֙ בָּרִ֣אשֹׁנָ֔ה לְהָבִ֤יא בָנַ֙יִךְ֙ מֵֽרָח֔וֹק כַּסְפָּ֥ם וּזְהָבָ֖ם אִתָּ֑ם לְשֵׁם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵאֲרָֽךְ: (י) וּבָנ֤וּ בְנֵֽי-נֵכָר֙ חֹמֹתַ֔יִךְ וּמַלְכֵיהֶ֖ם יְשָׁרְת֑וּנֶךְ כִּ֤י בְקִצְפִּי֙ הִכִּיתִ֔יךְ וּבִרְצוֹנִ֖י רִֽחַמְתִּֽיךְ: (יא) וּפִתְּח֨וּ שְׁעָרַ֧יִךְ תָּמִ֛יד יוֹמָ֥ם וָלַ֖יְלָה לֹ֣א יִסָּגֵ֑רוּ לְהָבִ֤יא אֵלַ֙יִךְ֙ חֵ֣יל גּוֹיִ֔ם וּמַלְכֵיהֶ֖ם נְהוּגִֽים: (יב) כִּֽי-הַגּ֧וֹי וְהַמַּמְלָכָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא-יַעַבְד֖וּךְ יֹאבֵ֑דוּ וְהַגּוֹיִ֖ם חָרֹ֥ב יֶחֱרָֽבוּ: (יג) כְּב֤וֹד הַלְּבָנוֹן֙ אֵלַ֣יִךְ יָב֔וֹא בְּר֛וֹשׁ תִּדְהָ֥ר וּתְאַשּׁ֖וּר יַחְדָּ֑ו לְפָאֵר֙ מְק֣וֹם מִקְדָּשִׁ֔י וּמְק֥וֹם רַגְלַ֖י אֲכַבֵּֽד: (יד) וְהָלְכ֨וּ אֵלַ֤יִךְ שְׁח֙וֹחַ֙ בְּנֵ֣י מְעַנַּ֔יִךְ וְהִֽשְׁתַּחֲו֛וּ עַל-כַּפּ֥וֹת רַגְלַ֖יִךְ כָּל-מְנַֽאֲצָ֑יִךְ וְקָ֤רְאוּ לָךְ֙ עִ֣יר יְהוָ֔ה צִיּ֖וֹן קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל: (טו) תַּ֧חַת הֱיוֹתֵ֛ךְ עֲזוּבָ֥ה וּשְׂנוּאָ֖ה וְאֵ֣ין עוֹבֵ֑ר וְשַׂמְתִּיךְ֙ לִגְא֣וֹן עוֹלָ֔ם מְשׂ֖וֹשׂ דּ֥וֹר וָדֽוֹר: (טז) וְיָנַקְתְּ֙ חֲלֵ֣ב גּוֹיִ֔ם וְשֹׁ֥ד מְלָכִ֖ים תִּינָ֑קִי וְיָדַ֗עַתְּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ מֽוֹשִׁיעֵ֔ךְ וְגֹאֲלֵ֖ךְ אֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב: (יז) תַּ֣חַת הַנְּחֹ֜שֶׁת אָבִ֣יא זָהָ֗ב וְתַ֤חַת הַבַּרְזֶל֙ אָ֣בִיא כֶ֔סֶף וְתַ֤חַת הָֽעֵצִים֙ נְחֹ֔שֶׁת וְתַ֥חַת הָאֲבָנִ֖ים בַּרְזֶ֑ל וְשַׂמְתִּ֤י פְקֻדָּתֵךְ֙ שָׁל֔וֹם וְנֹגְשַׂ֖יִךְ צְדָקָֽה: (יח) לֹא-יִשָּׁמַ֨ע ע֤וֹד חָמָס֙ בְּאַרְצֵ֔ךְ שֹׁ֥ד וָשֶׁ֖בֶר בִּגְבוּלָ֑יִךְ וְקָרָ֤את יְשׁוּעָה֙ חוֹמֹתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ תְּהִלָּֽה: (יט) לֹא-יִֽהְיֶה-לָּ֨ךְ ע֤וֹד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם וּלְנֹ֕גַהּ הַיָּרֵ֖חַ לֹא-יָאִ֣יר לָ֑ךְ וְהָיָה-לָ֤ךְ יְהוָה֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וֵאלֹהַ֖יִךְ לְתִפְאַרְתֵּֽךְ: (כ) לֹא-יָב֥וֹא עוֹד֙ שִׁמְשֵׁ֔ךְ וִירֵחֵ֖ךְ לֹ֣א יֵאָסֵ֑ף כִּ֣י יְהוָ֗ה יִֽהְיֶה-לָּךְ֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וְשָׁלְמ֖וּ יְמֵ֥י אֶבְלֵֽךְ: (כא) וְעַמֵּךְ֙ כֻּלָּ֣ם צַדִּיקִ֔ים לְעוֹלָ֖ם יִ֣ירְשׁוּ אָ֑רֶץ נֵ֧צֶר (מטעו) מַטָּעַ֛י מַעֲשֵׂ֥ה יָדַ֖י לְהִתְפָּאֵֽר: (כב) הַקָּטֹן֙ יִֽהְיֶ֣ה לָאֶ֔לֶף וְהַצָּעִ֖יר לְג֣וֹי עָצ֑וּם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה:

אחר קריאת פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום והפטרה, ומזמור ה' מלך גאות לבש או מזמור שיר ליום השבת וה' מלך, יצל''ח דברו משנה והלכה מסדר טהרות שהוא נגד היסוד בחינת היום.

---

משנה נגעים פרק ו

א. גּוּפָהּ שֶׁל בַּהֶרֶת, כִּגְרִיס הַקִּלְקִי מְרֻבָּע. מְקוֹם הַגְּרִיס, תֵּשַׁע עֲדָשׁוֹת. מְקוֹם עֲדָשָׁה, אַרְבַּע שְׂעָרוֹת. נִמְצְאוּ שְׁלשִׁים וְשֵׁשׁ שְׂעָרוֹת:

 ברטנורה   (א) גופה של בהרת כגריס. חצי פול: הקלקי. שם מקום. ופולין שבו גדולים: מרובע. וזה שיעור מצומצם שבבהרת. ואם היה הנגע עגול או על צורה אחרת, אם יש בו כדי שיכנס בתוך הנגע כגריס הקלקי מרובע, טמא. ואם לאו, טהור:

ב. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָּעֲדָשָׁה, רָבְתָה הַבַּהֶרֶת, טְמֵאָה. נִתְמַעֲטָה, טְהוֹרָה. רָבְתָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה. נִתְמָעֲטָה, טְהוֹרָה:

 ברטנורה   (ב) רבתה הבהרת. מבחוץ: טמאה. משום פשיון: נתמעטה טהורה. דליכא כגריס: רבתה המחיה. וכנסה הבהרת: טהורה. דאין המחיה מבוצרת, דבעינן בהרת כעדשה מכל צד סביב למחיה:

ג. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה פְּחוּתָה מִכָּעֲדָשָׁה, רָבְתָה הַבַּהֶרֶת, טְמֵאָה. נִתְמָעֲטָה, טְהוֹרָה. רָבְתָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה. נִתְמָעֲטָה, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים, שֶׁאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָהּ:

 ברטנורה   (ג) רבתה הבהרת. מבחוץ: טמאה. שהרי פשתה בעור: נתמעטה טהורה. ואפילו היתה המחיה כעדשה: רבתה המחיה. ונעשית כעדשה, טמאה: נתמעטה. שפשתה הבהרת עליה: ר' מאיר מטמא. דחשיב ליה פשיון מבפנים כמו מבחוץ: וחכמים מטהרים. דפשיון שבפנים לא חשיב פשיון. והלכה כחכמים:

ד. בַּהֶרֶת יְתֵרָה מִכַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה, רַבּוּ אוֹ שֶׁנִּתְמָעֲטוּ, טְמֵאִין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמָעֲטוּ מִכַּשִּׁעוּר:

 ברטנורה   (ד) שלא יתמעטו מכשיעור. בהרת מכגריס, ומחיה מכעדשה:

ה. בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּמִחְיָה כָעֲדָשָׁה מַקַּפְתָּהּ וְחוּץ לַמִּחְיָה בַּהֶרֶת, הַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר, וְהַחִיצוֹנָה לְהַחְלִיט. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה לַחִיצוֹנָה, שֶׁהַבַּהֶרֶת לְתוֹכָהּ. נִתְמָעֲטָה וְהָלְכָה לָהּ, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם מִבִּפְנִים הִיא כָלָה, סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה. וְאִם מִבַּחוּץ, הַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה, וְהַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרָה:

 ברטנורה   (ה) בהרת כגריס. מרובע ורצועה של בשר חי ברוחב כעדשה מקפת אותה מסביב, ולחוץ לאותו בשר חי מקפת בהרת כגריס מסביב, והרי יש כאן שתי בהרות, אחת פנימית ואחת חיצונה, ומחיה מפסקת ביניהן סביב: הפנימית להסגיר. דאין לה מחיה באמצעה: והחיצונה להחליט. דמחיה המקפת לפנימית סימן טומאה לחיצונה, שהרי היא מבוצרת באמצעה: שהבהרת בתוכה. לפי שהבהרת לתוכה אינה חשובה סימן טומאה לחיצונה, דבעינן מבוצרת, נגע מכאן ונגע מכאן ומחיה באמצע, [בלי הפסק דבר אחר בתוך המחיה], והכא יש כאן נגע ומחיה ונגע ומחיה ונגע. ואין הלכה כר' יוסי: נתמעטה המחיה. שפשתה הבהרת עליה: והלכה לה. או שהלכה לה כולה: אם מבפנים היא כלתה. שבהרת הפנימית כיסתה המחיה: סימן פשיון לפנימית. ומחליטה, שהרי פשתה מבחוץ: והחיצונה טהורה. שהלכה מחיתה או נתמעטה מכעדשה: אם מבחוץ. שהבהרת החיצונה כיסתה המחיה: החיצונה טהורה. שנתמעטה מחיתה או הלכה, ופשיון ליכא שאין הנגע פושה לתוכה: והפנימית להסגיר. שהנגע עמד בעיניו: בין כך ובין כך. בין כלתה מבפנים בין כלתה מבחוץ: טהורה. שכשם שאם פשתה החיצונה למחיה שבתוכה אינו פשיון, כך כשפשתה הפנימית למחיה שבתוך הבהרת החיצונה אינו פשיון והלכה כר' עקיבא:

ו. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִיא כָעֲדָשָׁה מוּבֵאת. הָיְתָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה, הַמּוֹתָר סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה טְמֵאָה. הָיָה בֹהַק פָּחוֹת מִכָּעֲדָשָׁה, סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְאֵין סִימַן פִּשְׂיוֹן לַחִיצוֹנָה:

 ברטנורה   (ו) אימתי. החיצונה טהורה כשפשתה הפנימית או החיצונה על מחיה, דאמרן לעיל שהחיצונה טהורה, הני מילי בזמן שהיא כעדשה מובאת, שהמחיה כעדשה מצומצמת לא פחות ולא יותר. אבל אם היתה המחיה יתירה מכעדשה: המותר סימן פשיון לפנימית, והחיצונה טמאה. כלומר, אם פשתה הפנימית על אותו מותר, שתיהן להחליט פנימית משום פשיון, וחיצונה משום מחיה. ואם פשתה החיצונה על אותו מותר, מכל מקום החיצונה להחליט משום מחיה, והפנימית להסגיר. ואין הלכה כר' שמעון: היה בוהק פחות מכעדשה. סמוך לפנימית, והחיצונה מקפת לבוהק: סימן פשיון לפנימית. אם פשתה הפנימית וכיסתה את הבוהק, הפנימית להחליט, שהרי פשתה מבחוץ. ואם החיצונה פשתה וכיסתה את הבוהק, אינו סימן פשיון לחיצונה, שאין הנגע פושה לתוכו. והאי דנקט בוהק פחות מכעדשה, דאם היה כעדשה היה מטמא משום מחיה דקיימא לן מחיה מטמאה בכל המראות. אבל פחות מכעדשה אין כאן מחיה, דאין מחיה פחותה מכעדשה:

ז. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִין בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה, וְרָאשֵׁי הַדַּדִּים שֶׁבָּאִשָּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁל אִישׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַיַּבָּלוֹת וְהַדִּלְדּוּלִין אֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה:

 ברטנורה   (ז) שאינן מיטמאין משום מחיה. דכתיב וראהו הכהן, בעינן שיראה את הנגע עם המחיה כולו כאחד, וכשיש כגריס בראש החוטם או בראשי אצבעות הוא שופע אילך ואילך ואינו יכול לראות כולו כאחד: ראשי אזנים. נחשבים כאחד. וכן ראשי דדין. ואין הלכה כרבי יהודה שמנה ראשי דדין שבאיש: וראש הגויה. הוא גיד האמה: ויבלות. לשון [או חרוץ או יבלת] (ויקרא כב). פורו''ש בלע''ז: ודלדולין. בשר שפירש ונדלדל. ואית דגרסי, ותלתולין, בשר שנעשה כמו תל גבוה. ואין הלכה כר' אליעזר:

ח. אֵלּוּ מְקוֹמוֹת בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין בַּבַּהֶרֶת, תּוֹךְ הָעַיִן, תּוֹךְ הָאֹזֶן, תּוֹךְ הַחֹטֶם, תּוֹךְ הַפֶּה, הַקְּמָטִין, וְהַקְּמָטִין שֶׁבַּצַוָּאר, תַּחַת הַדַּד, וּבֵית הַשֶּׁחִי, כַּף הָרֶגֶל, וְהַצִפֹּרֶן, הָרֹאשׁ, וְהַזָּקָן, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִים בַּנְּגָעִים, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, וְאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִין בַּנְּגָעִים, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, אֲבָל מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, וְהַדִּלְדּוּלִין שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבַּזָּקָן, נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר:

 ברטנורה   (ח) שאינן מיטמאין בבהרת. בארבעה מראות נגעים, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה: תוך העין תוך האוזן. שכל אלו אינן חשובים כעור בשר, והכתוב אומר (שם יג) והיה בעור בשרו: הקמטין. שבשאר הגוף: והקמטין שבצואר. תנא סיפא, לגלויי דקמטין דרישא קמטין של שאר הגוף הן, דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני: תחת הדד. כשנראית כמניקה את בנה, מה שאינו נראה באותה שעה אינו מטמא: ובית השחי. כשנראה כמוסק זיתים: כף הרגל. מה שתחת [הקערורית] של הרגל. דכל אלו אינן עור בשר הנראה: והצפורן. לא חשיבא עור בשר: הראש והזקן. אינן מיטמאין בבהרת, דכתיב (שם) נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא, אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד: השחין והמכוה והקדח המורדין. שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור שלהם כקליפת השום: אין מיטמאין. משום נגע דבשחין כתיב (שם) שחין ונרפא, ובמכוה נמי כתיב (שם) והיתה מחית המכוה: קדח. הוא שחין שבא מחמת דבר אחר, כגון מחמת מכת אבן או עץ או גפת או סיד, ומכוה נמי שלא באה מחמת האש עצמו אלא מחמת תולדות האש כגון רמץ חם וגפסית חם, כל אלו קרויין קדח. לשון כקדוח אש המסים. וקדח המורד נמי שלא נתרפא ולא העלה קרום כקליפת השום, אינו מטמא משום נגע: המורדים. כל זמן שלא נתרפאו שלא העלו קרום, קרויין מורדים, כלומר שעדיין עומדים במרדם. ואית דגרסי מוררים בשני רישי''ן. לשון רר בשרו (ויקרא טו): ואין מצטרפים בנגעים. אם היה חצי גריס נגע בעור בשרו וחצי גריס באחד מן המקומות הללו, אין מצטרפים לכגריס: ואין הנגע פושה לתוכן. דכיון דלא מיטמאו באום, לא מיטמאו נמי בפשיון: ואינם מיטמאין משום מחיה. דאם פרח בכולו ויש בראשו או בכף רגלו או בקמטין בשר חי, אין מיטמאין משום מחיה. אי נמי, אם היה אחד מן המקומות הללו מבוצר בתוך הנגע, אינו מיטמא משום מחיה: ואינם מעכבים את ההופך כולו לבן. אם פרחה הצרעת בכולו חוץ מאחד המקומות הללו, אין מעכבין, דכתיב (ויקרא יג) וכסתה הצרעת את כל עור הנגע, עור הראוי להיות בו נגע, פרט לאלו שאין מיטמאין משום נגע: חזר הראש והזקן ונקרחו. שנקרח השער שהיה בהן ונעשו כעור בשר. וכן השחין והמכוה והקדח שנעשו צרבת, שנתרפאו וקרם עליהם עור כקליפת השום: הרי אלו מיטמאין בנגעים. בארבעה מראות. והוא הדין דהוה מצי למתני נתפשטו הקמטין נמי מיטמאין בנגעים: ואין מצטרפין בנגעים. ראש וזקן אין מצטרפין. וכן עור הבשר והזקן, או עור הבשר והראש, אין מצטרפין. דאם בא לו חצי גריס נתק בראש אי נמי חצי גריס נתק בזקן וחצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס: ואין הנגע פושה לתוכן. נגע של עור בשר אין פושה לא בנתק הראש ולא בנתק הזקן ולא בשחין ולא במכוה, דלא חשיבי כעור בשר: ואין מיטמאין משום מחיה. דנתקים מיטמאין בשער צהוב ופשיון. ושחין ומכוה בשער לבן ופשיון: אבל מעכבין את ההופך כולו לבן. שאם פרחה הצרעת בכולו ונשאר הראש או הזקן שנקרחו שלא פרחה הצרעת בהן, או השחין והמכוה והקד שנעשו צרבת, טמא עד שיפרח בכולו: הראש והזקן שלא העלו שער. כגון קטן שלא צמח זקנו או לא השעיר ראשו, נידונים כעור בשר ליטמא בבהרת. וכן הדלדולין שבראש ובזקן דלית בהו שער נידונים כעור בשר, ומעכבים את הפריחה, והנגע פושה לתוכן, ומצטרפין לכגריס:

---

גמרא נדה דף ל ע''ב

רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד תֵּשֵׁב לְזָכָר וּלְנִדָּה וְכוּ'. תַּנְיָא רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: טִמֵּא וְטִהֵר בְּזָכָר וְטִמֵּא וְטִהֵר בִּנְקֵבָה. מַה כְּשֶׁטִּמֵּא וְטִהֵר בְּזָכָר יְצִירָתוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ אַף כְּשֶׁטִּמֵּא וְטִהֵר בִּנְקֵבָה יְצִירָתָהּ כַּיּוֹצֵא בָּהּ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין לְמֵדִין יְצִירָה מִטֻּמְאָה. אָמְרוּ לוֹ לְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל: מַעֲשֵׂה בִּקְלִיאוּפְטְרָא מַלְכַּת אַלֶכְּסַנְדְרוֹס שֶׁנִּתְחַיְּבוּ שִׁפְחוֹתֶיהָ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת וּבְדָקָן וּמְצָאָן זֶה וְזֶה לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד. אָמַר לָהֶן: אֲנִי מֵבִיא רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה וְאַתֶּם מְבִיאִין לִי רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים. מַאי רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה. אִילֵימָא טִמֵּא וְטִהֵר בְּזָכָר וְטִמֵּא וְטִהֵר בִּנְקֵבָה וְכוּ'. הָא קָאַמְרֵי לֵהּ אֵין דָּנִין יְצִירָה מִטֻּמְאָה. אָמַר קְרָא: תֵּלֵד הוֹסִיף לָהּ הַכָּתוּב לֵדָה אַחֶרֶת בִּנְקֵבָה. וּמַאי רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים אֵימוּר נְקֵבָה קָדִים וְאִיעֲבוּר מ' יוֹמִין קָמֵי זָכָר. וְרַבָּנָן סַמָּא דְּנַפְצָא אַשְׁקִינְהוּ. וְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אִיכָּא גּוּפָא דְּלֹא מְקַבֵּל סַמָּא. אָמַר לָהֶם רִבִּי יִשְׁמָעֵאל: מַעֲשֵׂה בִּקְלִיוּפְטְרָא מַלְכַּת יְוָנִים שֶׁנִּתְחַיְּבוּ שִׁפְחוֹתֶיהָ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת וּבְדָקָן וּמְצָאָן זָכָר לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד וּנְקֵבָה לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים מַאי טַעֲמָא: הַךְ דִּנְקֵבָה אַיְיתְרָה אַרְבְּעִין יוֹמִין וְהָדָר אִיעֲבַּר. וְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל לְשׁוֹמֵר מָסְרִינְהוּ. וְרַבָּנָן אֵין אַפּוֹטְרוֹפוֹס לָעֲרָיוֹת אֵימָא שׁוֹמֵר גּוּפֵהּ בָּא עָלֶיהָ וְדִילְמָא אִי קְרָעוּהָ לְהַךְ דִּנְקֵבָה בְּאַרְבְּעִין וְחַד הֲוָה מִשְׁתַּכְּחָא כְּזָכָר. אָמַר אַבַּיֵי בְּסִימָנֵיהוֹן שַׁוְיָן:

 רש''י  טימא וטיהר בזכר. מ' יום בין שתיהן ז' לטומאה ול''ג יום לימי טוהר: נתחייבו הריגה. ומתוך שעומדות ליהרג ניסו בהם ויחדום לביאה וקרעו שתיהם לסוף ארבעים ונמצא אחד זכר ואחד נקבה: תלד. דאם נקבה תלד קרא יתירה הוא דמצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים דהא כתיב לעיל וילדה זכר: מקמי זכר. ואע''ג שיחדום לבעול ביום אחד שמא מעוברת היתה קודם לכן: סמא דנפצא. סם שמפלת בו ומנפצה כל זרע שבמעים קודם לכן: לשומר מסרינהו. שלא בא אדם עליה אלא אותו היום: ודלמא אי קרעוהו וכו'. לר''י פריך נהי נמי דלשומר מסרינהו אפ''ה מנלן שלא נוצרה נקבה עד פ''א דלמא אי קרעוה להך ליום מ''א הוה משתכחא: בסימנהון שוין. נקבה שנמצא ליום פ''א לא היו אבריה ושערה וצפרניה אלא כשיעור של זכר ליום מ''א:

---

זוהר ויקהל דף ר''ח ע''ב

צְלוֹתָא דְּשַׁבַּתָּא דְּעַמָּא קַדִּישָׁא תְּלָת צְלוֹתִין אִשְׁתַּכָּחוּ בְּהַאי יוֹמָא לָקֳבֵל תְּלָת שַׁבַּתֵּי וְאוֹקְמוּהָ וְכֻלְּהוּ חַד. כֵּיוָן דְּעָאלוּ עַמָּא קַדִּישָׁא לְבֵי כְּנִישְׁתָּא אָסוּר לְאִשְׁתַּדָּלָא אֲפִלּוּ בְּצוֹרֶךְ בֵּי כְּנִישְׁתָּא אֶלָּא בְּמִלֵּי תֻּשְׁבְּחָן וּצְלוֹתָא וְאוֹרַיְתָא. וְכִדְקָא חָזֵי לוֹן. וּמַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּמִלִּין אָחֳרָנִין וּבְמִלִּין דְּעָלְמָא דָּא אִיהוּ בַּר נַשׁ דְּקָא מְחַלֵּל שַׁבַּתָּא לֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּעַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל. תְּרֵין מַלְאָכִין מְמַנָּן עַל דָּא בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא וְאִנּוּן שַׁוִּין יְדֵיהוֹן עַל רֵישֵׁיהּ וְאָמְרֵי וַוי לִפְלַנְיָא דְּלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדָּלָא בִּצְלוֹתָא וּבְשִׁירִין וּבְתֻשְׁבְּחָן דְּמָארֵיהוֹן וּלְאִשְׁתַּדָּלָא בְּאוֹרַיְתָא. הַאי יוֹמָא אִיהוּ יוֹמָא דְּנִשְׁמָתִין דְּאִתְעַטְּרָא הַהוּא צְרוֹרָא דְּנִשְׁמָתִין בְּתֻשְׁבְּחָן דְּמָארֵיהוֹן. בְּגִין כָּךְ מְשַׁבְּחֵי בְּתֻשְׁבְּחָן תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּנִשְׁמָתָא וְהַיְנוּ נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר וְכוּ'. וְלֵית תֻּשְׁבַּחְתָּא אֶלָּא בְּסִטְרָא דְּנִשְׁמְתָא וְרוּחָא. וְהַאי יוֹמָא קַיְּמָא בְּרוּחָא וְנִשְׁמָתָא וְלָאו דְּגוּפָא:

 תרגום הזוהר  תְּפִלַּת הַשַּׁבָּת שֶׁל עַם הַקָּדוֹשׁ. שָׁלֹש תְּפִלּוֹת נִמְצָאִים בַּיּוֹם הַזֶּה כְּנֶגֶד שָׁלֹש שַׁבָּתוֹת, וְהֶעֱמִידוּהוּ. וְכֻלָּם אֶחָד. וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ הָעָם הַקָּדוֹשׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אָסוּר לַעֲסֹק אֲפִלּוּ בְּצָרְכֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא בְּדִבְרֵי תִּשְׁבָּחוֹת, תְּפִלָּה וְתוֹרָה, וְכָרָאוּי לָהֶם. וּמִי שֶׁעוֹסֵק בִּדְבָרִים אֲחֵרִים וּבְדִבְרֵי הָעוֹלָם, זֶה הוּא אָדָם שֶׁמְּחַלֵּל שַׁבָּת, אֵין לוֹ חֵלֶק בְּעַם יִשְׂרָאֵל. שְׁנֵי מַלְאָכִים מְמוּנִים עַל זֶה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְהֵם מֵשִׂימִים יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים, אוֹי לִפְלוֹנִי, שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעַל כֵּן צְרִיכִים לְהִשְׁתַּדֵּל בִּתְפִלּוֹת וְשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לַאֲדוֹנָם, וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. יוֹם הַזֶּה הוּא יוֹם שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁנִּתְעַטֵּר צְרוֹר הַהוּא שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהוּא הַבִּינָה, וְעַל כֵּן מְשַׁבְּחִים בְּתִשְׁבָחוֹת הַתִּשְׁבָּחָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה, וְהַיְנוּ, נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךְ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְרוּחַ וְכוּ'. וְאֵין תִּשְׁבָּחָהּ אֶלָּא מִצַד הַנְּשָׁמָה וְהָרוּחַ. וְיוֹם הַזֶּה עוֹמֵד בִּבְחִינַת רוּחַ וּנְשָׁמָה, וְאֵינוֹ שֶׁל הַגּוּף.

---

הלכה פסוקה

הרמב''ם הלכות שבת פרק י

א. הַבּוֹנֶה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב הַמַּשְׁוֶה פְּנֵי הַקַּרְקַע בְּבַיִת כְּגוֹן שֶׁהִשְׁפִּיל תֵּל אוֹ גַּיא זֶה בּוֹנֶה וְחַיָּב. אֶחָד נָתַן אֶת הָאֶבֶן וְאֶחָד נָתַן אֶת הַטִּיט הַנּוֹתֵן הַטִּיט חַיָּב. וּבְנַדְבָךְ הָעֶלְיוֹן אֲפִלּוּ הֶעֱלָה אֶת הָאֶבֶן וְהִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי הַטִּיט חַיָּב שֶׁהֲרֵי אֵין מַנִּיחִין עָלֶיהָ טִיט אַחֵר וְהַבּוֹנֶה עַל גַּבֵּי כֵּלִים פָּטוּר: ב. הָעוֹשֶׂה אֹהֶל קָבוּעַ הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת בּוֹנֶה וְחַיָּב. וְכֵן הָעוֹשֶׂה כְּלִי אֲדָמָה כְּגוֹן תַּנּוּר וְחָבִית קדֶם שֶׁיִּשְׂרְפוּ הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת בּוֹנֶה וְחַיָּב. וְכֵן הַמְגַבֵּן אֶת הַגְּבִינָה הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת בּוֹנֶה וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּגַבֵּן כִּגְרֹגֶרֶת. הַמַּכְנִיס יַד הַקַּרְדֹּם בְּתוֹךְ הָעֵץ שֶׁלּוֹ הֲרֵי זֶה תּוֹלְדַת בּוֹנֶה וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְכֵן הַתּוֹקֵעַ עֵץ בְּעֵץ בֵּין שֶׁתָּקַע בְּמַסְמֵר בֵּין שֶׁתָּקַע בָּעֵץ עַצְמוֹ עַד שֶׁנִּתְאַחֵד זֶה תּוֹלְדַת בּוֹנֶה וְחַיָּב:

---

מוסר

שערי תשובה דף כח

מִי שֶׁלּוֹעֵג תָּמִיד לִדְבָרִים וְלִפְעֻלּוֹת וְאֵין דַּעְתּוֹ לְהַבְזוֹת בַּעֲלֵיהֶן אַךְ מַרְחִיק הַדְּבָרִים שֶׁאֵין לְהַרְחִיקָם וּמַרְחִיק תּוֹחֶלֶת הַפְּעֻלּוֹת שֶׁיֵּשׁ תִּקְוָה לְתוֹעַלְתָּם וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי יז) בָּז לְדָבָר יֵחָבֵל לוֹ וְאָמְרוּ אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם. וְהַלֵּץ הַזֶּה הֱבִיאָהוּ לְמִדָּתוֹ הָרָעָה הֱיוֹתוֹ חָכָם בְּעֵינָיו. וּפְעָמִים שֶׁתָּבִיא הַמִּדָּה הַזֹּאת אֶת הָאָדָם לִידֵי מִינוּת לְהַלְעִיג עַל הַמִּצְוֹת כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קיט) זֵדִים הֱלִיצוּנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי. וְזֹאת הִיא הַכַּת שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת תּוֹכֵחָה עַל שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֲךָ. וְנֶאֱמַר (שם) יוֹסֵר לֵץ לוֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן. וְנֶאֱמַר (שם יב) לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִים. וְהַגּוֹרֵם אֶל הַכַּת הַזֹּאת לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ מוּסָר, מִפְּנֵי שֶׁהַמִּדָּה הַמְּבִיאָה אֶל חֵלֶק הַזֶּה הִיא מִדַּת הֱיוֹתוֹ חָכָם בְּעֵינָיו וְכָל כָּךְ מָשְׁלָה בּוֹ הַמִּדָּה הַזֹּאת עַד שֶׁיִּתְלוֹצֵץ לָדַעַת זוּלָתוֹ וְהִיא הַמִּדָּה שֶׁאֵין לָהּ תִּקְוָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם כו) רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ: