---

פרשת פקודי

---

{כא}  אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל-פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַֽלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  אִלֵין מִנְיָנֵי מַשְׁכְּנָא מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא דִי אִתְמְנֵי עַל מֵימְרָא דְמשֶׁה פָּלְחַן לֵיוָאֵי בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  אלה אִלֵין מִנְיָנֵי מַתְקַלְוָן וּסְכוּמְהוֹן דְּמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא דְאִתְמְנִיוּ עַל פּוּם מֵימְרָא דְמשֶׁה בְּרַם פּוּלְחַן לֵיוָאֵי הֲוַת בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה פקודי. בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת (א) המשכן לכסף ולזהב ולנחשת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו: המשכן משכן. שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני (ב) חורבנין על עונותיהן של ישראל: משכן העדות. עדות (ג) לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם: עבודת הלוים. פקודי המשכן וכליו, הוא עבודה המסורה ללוים במדבר, לשאת ולהוריד (ד) ולהקים, איש איש למשאו המופקד עליו, כמו שאמור בפרשת נשא (במדבר ד.): ביד איתמר. הוא היה פקיד עליהם למסור לכל בית אב עבודה שעליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דק"ל הוה ליה למימר ואלה בוא"ו מוסיף על הראשונים ומתרץ דלא תטעה לומר דקאי דוקא אכלי המשכן דסמיך ליה ותקשה לך למה מנה מנין המשקולות כמה היה לכך כתב אלה בלא וא"ו המוסיף לומר דקאי נמי על משקלי נדבת המשכן כמה משקלות היו ולאו דוקא על כלי המשכן: (ב) ואם תאמר הא לא מיותר לדרשא אלא חד משכן וחד איצטריך לגופיה ויש לומר מדשני הקרא בלשונו וכתב המשכן משכן ולא כתיב תרוייהו בה"א או בלא ה"א ודאי הה"א קאי על המשכן המיוחד דהיינו בית עולמים שהוא בית המקדש אם כן קשה למה מכנה אותו הכתוב בלשון משכן אלא רמז וכו': (ג) אבל הא דנתן להם הלוחות אינו עדות דיש לומר דנתן להם שלא לדחותן בידים כיון שנתגיירו וקבלו עליהם עול תורה והמצות ואף על פי שחטאו הוו להו כישראל שישראל מומר לא פקע מיניה שם ישראל כדכתיב חטא ישראל וגו' אף על פי שחטא ישראל הוא. הרא"ם. ולי נראה כיון שמי שחטא בעדים ובהתראה כבר נהרגו על ידי בני לוי. בעדים ולא בהתראה מתו במגפה. בלא עדים ובלא התראה בדק אותם כסוטות אם כן הנשארים לא חטאו: (ד) דק"ל דפשוטו של קרא משמע דעבודת הלוים הוא פקודי המשכן כלומר מנין כלי המשכן לכ"פ לשאת ולהוריד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אלה פקודי. הטעם פקודי הכלים. כי מלת משכן כוללת הכל. ופירש למה נקרא משכן בעבור הארון ששם לוחות העדות. והנה אחז דרך קצרה. וזהו האמת בעבור מכתב אלהים. וטעם עבודת הלוים. שהם נושאים את המשכן ואת כל כליו שהיה מפקיד עליהם איתמר כי הגרשונים והמררים הלוים על יד איתמר שהיה פוקד בשמות כלי משאם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אמר המשכן משכן העדות. בעבור כי יריעות שש משזר הם שיקראו משכן במצוה (לעיל כו א) ובמעשה (לעיל לו ח), אבל משכן העדות כולל הבית בכללו שהוא המשכן הנעשה ללוחות העדות:

ועל דעת רבים (רש''י וראב''ע) אלה פקודי המשכן יחזור אל הנזכרים למעלה, יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים שפקדם משה ביד איתמר, ואין כלי הקדש הארון והשולחן והמנורה והמזבחות בכלל המשכן, כי הם ביד אלעזר. ואין כן דעתי, כי למה יזכיר פקודת איתמר ולא יזכיר פקודת אלעזר שהיא הנכבדת. אבל אלה פקודי ירמוז אשר יזכיר בפרשה למטה, יאמר כי כסף פקודי העדה מאת ככר שנעשה בו האדנים והווים לעמודים וצפוייהם וחשוקיהם (פסוקים כה~כח), ונחשת התנופה שהוא שבעים ככר שעשה בה מזבח הנחשת והמכבר וכל כליו ואדני החצרות והיתדות (פסוקים כט~לא), הכל נתן משה במספר במשקל ביד איתמר:

ולא ספר בפרשה מה נעשה בזהב, כי הזהב ממנו ביד איתמר ציפוי הקרשים והבריחים, וממנו ביד אלעזר הארון והכפורת והמנורה והשולחן ומזבח הזהב. והנה בעבור שלא יודע צפוי כל כלי כמה זהב יש בו לא ספר שנתנו משה להם במנין ובמשקל. ולכך לא הזכיר כאן פקודת אלעזר, כי לא בא הכתוב עתה רק לדבר על מלאכת המשכן לא על המסעות. ואל יקשה עליך בעבור שימנה כאן מזבח הנחשת והוא פקודת אלעזר, כי יצטרך לומר שעשאוהו מנחשת התנופה, ולא יחוש להוציא דבר אחד מכלל הדברים שאמר בהן שהם ביד איתמר, כי כן דרך הכתוב במקומות הרבה (בראשית לה כו שם מו כז):

ולא הזכיר בכאן הכיור וכנו, כי לא נעשה במשקל, אבל כל המראות שהביאו הנשים הצובאות שם בהם ולא ידע משה משקלו. ויתכן שלא היה בפקודת איתמר, כי יכנס בכלל מה שאמר הכתוב (במדבר ג לא) ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם, כי בכיור וכנו ישרתו למזבח, והנה איננו בחשבון הפרשה הזו: (הרמב"ן)

 ספורנו  אלה פקודי המשכן. כל אחד מחלקי המשכן הכתובים למעלה הם אותם הפקודים שנאמר עליהם ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם ביד איתמר. וזה כי כל אחד מהם היה ראוי להיות נחשב ולהקרא בשם באשר הוא זה הפרטי, לא בלבד באשר הוא מזה המין, וכל שכן שצדק זה על כל אחד מכלי הקדש אשר במשא בני קהת. ולזה לא נפסדו, כאמרם ז''ל שמא תאמר אבד סברם ובטל סכוין, תלמוד לומר עצי שטים עומדים שעומדים לעד ולעולמי עולמים וגם כן לא נפל דבר להם ביד האויבים, על הפך מה שקרה למקדש שלמה וכליו כמבואר בחרבן בית ראשון על ידי נבוזראדן, שלא נזכר שם דבר מעניני משכן משה רבנו ע''ה: משכן העדות. ספר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים. ראשונה, שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות. ב', אשר פקד על פי משה. ג', שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה. ד', ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא: (ספורנו)

 כלי יקר  אלה פקודי המשכן משכן העדות. נחלקו המפרשים בדבר אם אלה קאי על מעשה המשכן שהזכיר בסדר ויקהל, או אם קאי על מה שיזכיר בפר' זו, ועוד הקשו למה עשה משה חשבון על מה שעשה מן הכסף והנחושת ולא עשה חשבון על מה שעשה מן הזהב. ע"כ לבבי ידמה לומר שאלה פקודי קאי על מעשה המשכן שהזכיר למעלה, לפי שכבר גמרו כל מלאכת המשכן בכלל ופרט וכל מה שהיה להם לעשות מן הכסף והנחושת כבר עשו הכל, על כן היה משה שמח שנשלמה מלאכת הכסף והנחושת והיה להוט ליתן חשבון להוציא את עצמו מן החשד. ולא רצה להמתין עד אחר שנעשו גם הבגדי כהונה הנזכרים בפר' זו וליתן חשבון מן הכסף והזהב והנחושת כאחד, לפי שבכל מה שנזכר בפר' זו לא היה בו כסף ונחושת ואחר שכבר כלתה המלאכה מן הכסף והנחושת ראה ליתן חשבון מיד, אבל על הזהב לא היה יכול ליתן חשבון עדיין לפי שעדיין לא עשו כל בגדי כהונה האמורים בסדר זה והיה בהם גם כן זהב ולפי שהיו צריכין עוד אל הזהב לא היה יכול משה ליתן חשבון עדיין מן הזהב.

וא"ת עדיין קשה, למה לא עשה חשבון מן הזהב אחר שגמר גם הבגדי כהונה. תשובה לדבר לפי שאמרו במדרש (שמו"ר נא.ו) הביאו רבינו בחיי פר' זו וז"ל כשבא משה ליתן חשבון חסרו מן המשקל אלף וז' מאות ושבעים וחמשה שקלים ושכח ולא היה יודע מה עשה בהם, יצתה בת קול ואמרה ואת האלף וז' מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים לקיים מה שנאמר (במדבר יב.ז) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא עכ"ל. ונראה שבעל מדרש זה הרגיש בשני ההי"ן יתירים שנאמר ואת האלף ושבע המאות והוה ליה למימר ואלף וז' מאות כמו שאמר למעלה מאת ככר ולא המאת ככר בה"א הידיעה ולמה הזכיר ה"א הידיעה באלף ומאות שנזכר כאן, אלא ודאי שמשה שכח ולא ידע מה נעשה מהם והיו ישראל מרננים אחריו לומר שלקחם לעצמו ויצא בת קול ואמר שאותו האלף הידוע אשר אמרתם וז' המאות הידועים אשר אמרתם שמשה לקחם לא כן הוא אלא עשה אותם ווים לעמודים. ואם כן אחרי שראו ישראל שמן השמים מעידים עליו על כן לא רצו עוד לקבל ממנו חשבון על הזהב כי אמרו אילו היה מעכב דבר לעצמו מן הזהב לא היו מעידין עליו מן השמים אפילו על הכסף שהרי סוף סוף לא יצא ידי חשבונו, ועוד שהבת קול אומר בכל ביתי נאמן הוא. גם הזהב בכלל על כן לא נתן חשבון מן הזהב.

וי"א שגם מתחילה לא בקשו מן משה חשבון, אלא משה מעצמו רצה לנקות עצמו לכך נאמר אשר פקד על פי משה. ומ"ש עבודת הלוים ביד איתמר, י"א שדרך הכסף והזהב לחסר ממנו כשמתיכין אותו על כן אמר כאן שכל מה שפקד על פי משה הוא הנמצא ביד איתמר במשקלו ממש וזה היה מצד הנס ועל שם זה קראו משכן העדות כי זה עדות לישראל ששכינה בתוכם.

המשכן משכן העדות, ארז"ל (תנחומא פקודי א.) שלכך נאמר משכן משכן ב' פעמים לפי שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה שנאמר (שמות טו.יז) מכון לשבתך פעלת ה'. מכון היינו מכוון זה לעומת זה, ובמדרש אחר אמרו (תנחומא פקודי ב.) משכן משכן ב' פעמים לפי שנתמשכן ב' פעמים בעונם של ישראל, ולכל המדרשים צריכין אנו ליתן טעם מה ענינם לכאן שהרי בלי ספק שעיקר פר' זו נאמרה על החשבון אשר נתן משה ומה ענין מדרשים אלו לכאן.

על כן אומר אני שכולם הרגישו בקושיא זו, למה הכניס החשבון באמצע המלאכה. כי בפר' ויקהל נזכרה מלאכת המשכן וכל כליו ובפר' זו לא נזכר כי אם שעשה בגדי כהונה ולמה הפסיק ביניהם בנתינת חשבון זה, על כן אמר בעל מדרש זה לפי שבית המקדש של מטה מכוון כנגד ב"ה שלמעלה וכתיב (שמות כה.ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. הנה מכאן ראיה שלא הראה הקב"ה למשה בהר כי אם המשכן עצמו וכליו אבל לא הראה לו תבנית בגדי כהונה, כי מטעם זה נאמר כמה פעמים בפר' תרומה כאשר הראית בהר במעשה המשכן עצמו ובכליו אבל בפר' תצוה שהזכיר בגדי כהונה לא נזכר כלל המראה שבהר, וגם לא בחנם נחלקו לשני פרשיות ב' פעמים כי בפר' תרומה נזכר המשכן וכליו ובפר' תצוה לא נזכרו כי אם בגדי כהונה, וכן כאן, פר' ויקהל מדבר ממשכן וכליו ופר' פקודי מדברת מבגדי כהונה לפי שהמשכן וכליו נעשה הכל במראה אשר הראה ה' למשה בהר, ואותה מראה היתה שהראה לו מקדש של מעלה כי הוא עשוי גם כן על תמונת משכן זה וצוה לו שיעשה משכן למטה דומה בכל תואריו למקדש של מעלה, וזה"ש מכון לשבתך מכוון זה כנגד זה אין הפירוש מכוון כנגדו במקום ממש שהרי המשכן היה מטולטל ולא היה עומד במקום אחד ולפי זה היינו צריכין לומר שגם מקדש שלמעלה היה מטולטל ממקום למקום וזה רחוק מן השכל, ועוד שלשון הפסוק אינו משמע כן כי באמרו מכון לשבתך משמע שב"ה שלמטה מכוון כנגד ב"ה שלמעלה ואיפכא הוה ליה למימר שב"ה של מעלה מכוון כנגד ב"ה שלמטה שהרי הוא נעתק ממקום למקום ע"י העתקת מקדש שלמטה, אלא מכון לשבתך היינו שבית המקדש שלמטה נעשה מכוון בתבנית המקדש שלמעלה שיש בו גם כן תמונת החדרים והכלים הללו והם סודות אלהיות נעלמים ממנו זה שאמר מכוון זה כנגד זה. אבל בגדי כהונה שלמטה לא נעשו כי אם לאהרן לכבוד ולתפארת ואינן בכלל כלי המשכן וכשאמר את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו אין בגדי כהונה בכלל כי לא נקראו בגדיו כלי המשכן אלא בגדי אהרן ואין להם דוגמא למעלה.

ובזה מיושב מה שהקשו המפרשים, למה נאמר בפר' זו בבגדי כהונה בכל מלאכה כאשר צוה ה' ולמה לא הזכיר זה כלל בכל פר' ויקהל, אלא לפי שהמשכן עצמו אשר ראה משה תבניתו בהר פשיטא שלא שינה כי הדבר שהאדם רואה בחוש בנקל לעשות דוגמתו, אבל בגדי כהונה שלא ראה תבניתם. סד"א ששכח מהם שום דבר ע"כ אמר בכולם כאשר צוה ה' אף על פי שלא ראה דוגמתם מ"מ בכולם היה מתכוין לעשות כאשר צוהו ה' כי לא היה בהם כי אם הציווי ולא שום מראה, אבל בפר' תרומה הזכיר בהרבה מקומות כאשר הראה אותך בהר מן הטעם שהזכרנו, ומטעם זה היה משה מדקדק ביותר במשכן וכליו ורצה ליתן חשבון עליהם תיכף אחר שנגמרו ולא רצה לצרפם לעשיית הבגדים מצד יתר שאת הקדושה שראה במשכן וכליו מצד היותו מכוון כנגד ב"ה שלמעלה ויהיה כך ביאורו אלה פקודי המשכן. ה"א הידיעה זו יש הוראה שמדבר במשכן של מעלה חזר ואמר מהו זה, משכן העדות אשר פקד על פי משה ור"ל אותו משכן העדות המעיד ששכינה שרויה בישראל אשר פקד על פי משה, זהו בעצמו פקודי המשכן הידוע בשלמעלה.

ולדעת המדרש האומר משכן משכן, לפי שנתמשכן ב' פעמים בעון ישראל ע"כ אמר זה מיד אחר שהוזכר מעשה המשכן, לפי שנאמר (איכה ד.יא) כלה ה' חמתו ויצת אש בציון. ארז"ל (איכה רבה ד.יד) כלה חמתו בעצים ואבנים, הזכירו דווקא עצים ואבנים להורות שדווקא המשכן עצמו שהיה מעצים ואבנים נתמשכן אבל אין בגדי כהונה בכלל ע"כ הזכיר אלה פקודי המשכן מיד אחר המשכן וירמוז שמחל להם הקב"ה עון העגל, כי בנוהג שבעולם מי שנתחייב לחבירו ונותן לו משכון בחובו שוב אינו תובע חובו מגופו כי אם מן המשכון ובעון העגל נתחייבו ישראל כליה בגופם והקב"ה ברחמיו ית' הבטיחם לקבל מהם משכון בחובו, כי עון העגל אע"פ שנמחל להם מכל מקום לא נמחל כי אם על תנאי אם לא יחזרו לסורם בעשיית העגל וכאשר חזרו לסורם בעגלים שעשה ירבעם בן נבט נפקד עליהם גם עון העגל הראשון, וז"ש וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם. ר"ל ביום שיעשו איזו עגל אחר ויהיה זה סבה לפקוד ולזכור מעשה העגל הראשון אז ופקדתי עליהם את חטאתם לפקוד עליהם עון כל העגלים כאחד, אבל מ"מ לא אענישם בגופן כדי לכלותם מעל פני האדמה אלא אקח מהם משכון בחובם. וז"ש אלה פקודי המשכן משכן. כי מה שאמרתי וביום פקדי ופקדתי. אלה פקודי ר"ל אותה הפקידה תהיה על המשכן משכן כנגד ב' מקדשים שנחרבו בעונם. והזכיר ה' בראשונה ולא בשניה לפי שבמקדש ב' חסרו ה' דברים עקריים כנודע. וטעם למשכון זה, לפי שזהב של המשכן בא לכפרה על זהב העגל ואם כן דומה כאילו נעשה המשכן ערב בעדם שלא יחזרו לסורם ואם יעברו אז אקח מהם המשכן, כי אין נכון שיהיה המשכן המכפר ביניהם כל עוד שטומאתם בם וחוזרין לסורם וא"כ כל זמן שהמשכן קיים יש עדות לישראל שעון העגל שרי ומחול לכך נאמר משכן העדות. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אלה פקודי. למה נאמר המשכן שני פעמים לפי שעתיד להתמשכן שני פעמים ראשון ושני: העדות. שהוא עדות לאומות העולם שנתרצה הקב"ה על מעשה העגל ששכינה שורה שם. ד"א שהיה עדות למשה כי בשעה שחשדוהו שגנב שקלים ממלאכת המשכן אמר להם משה רוצה אני שיהא המשכן עדות וחזרו ומנו ומצאו שהושמו בווין לעמודים ודריש ליה מוהמלאכה היתה דים קח ראשי תיבות ויעלו ט"ו ווין כלומר ט"ו יותר ומיד נתן משה ט"ו שבחות להקב"ה והן בישתבח שיר ושבחה וכנגדן ט"ו ברוך בברוך שאמר וכנגדן ט"ו ווין באמת ויציב וכו':

ביד איתמר. אע"פ שמשה רבינו ממונה על הכל הוצרך למנות איתמר עמו לפי שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים: (דעת זקנים)


{כב}  וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן-אוּרִ֥י בֶן-ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וּבְצַלְאֵל בַּר אוּרִי בַר חוּר לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה עֲבַד יָת כָּל דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְצַלְאֵל בַּר אוּרִי בַּר חוּר לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה עֲבַד יַת כָּל דְּפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובצלאל בן אורי וגו' עשה אל כל אשר צוה ה' את משה. אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן. (לא לענין צווי להתנדב קאמר, דהא אדרבה להיפך צוה הקב"ה בפרשת תרומה, מתחלה הכלים שלחן מנורה יריעות, ואחר כך ציווי הקרשים, וציווי משה רבינו ע"ה ריש ויקהל, תחלה המשכן ואהלו ואחר כך הכלים, הא מיירי לענין ציווי לפועל איך יפעול כסדר, ותמצא בפרשת כי תשא ראה קראתי בשם בצלאל וגו', הוזכר מתחלה את אהל מועד, ואחר כך הכלים, אבל לענין להתנדב להכין מה שיהיו צריכין, מה לי מה שמתנדב תחלה, ועיין בתוספות פרק הרואה (ברכות נה.). ואם תאמר מנלן שמשה רבינו ע"ה צוה לבצלאל הפך הענין, ויש לומר, כיון דכתיב בפרשת ויקהל ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב וגו', וקצר מה שדיבר עמהם, והאי קרא מדכתיב כל אשר צוה ה' את משה, חזינן דהיה מצוה להם בהיפוך. ודוק היטב) אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו, אמר לו כך שמעתי מפי הקב"ה, אמר משה, בצל אל היית, כי וודאי כך צוה לי הקב"ה, וכן עשה, המשכן תחלה ואחר כך עשה כלים: (רש"י)

 אבן עזרא  ובצלאל. הזכיר הכתוב כי בצלאל ואהליאכ שהם הראשונים עשו כל מעשיהם כהוגן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה'. הענין כי על פיו נעשה הכל, כי הוא המורה לכל החכמים, ולפניו היו עושים כולם ומראים אליו כל מלאכתם, כמו שאמר (לעיל לה לד) ולהורות נתן בלבו, אבל גם כל חכמי לב עשו במלאכה, כמו שאמר (שם לו ח) ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן. ועל דעת רבותינו (ירושלמי פאה א א) יהיה זה לשבח אותו ולומר שאפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה מסיני, ולא בא הכתוב לומר שהוא עשה הכל, אלא שקיים בכל הנעשה על ידו כל אשר צוה ה' את משה, ולפיכך לא אמר בכל הנעשה עד הנה כאשר דבר ה' אל משה, כי היה במשמע כאשר אמר משה בדבר ה', והוא שנה הסדר בהם ממה שאמר לו משה, ולפיכך כלל זה בכאן לומר שעשה הכל כאשר אמר השם, כמו שכתבתי למעלה (לו ח): (הרמב"ן)

 כלי יקר  ובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה. פירש"י אשר צוה אותו משה לא נאמר כו'. ונראה שבחנם דחק רש"י לומר כן כי לדעתי פירוש המקרא כך הוא יען כי לא מצינו בכל מלאכת המשכן שמשה צוה אל בצלאל כך וכך תעשה, כי בפר' כי תשא כתיב ראה קראתי בשם בצלאל. ולא נכתב שם שמשה הגיד שום דבר אל בצלאל, וכן בפר' ויקהל אמר משה אל כל עדת ישראל וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו וגו' את המשכן את אהלו וגו'. ולא פרט שם שום דבר איך יהיה בנין המשכן ועל איזו אופן יבנה, ומה שנאמר שם ויקרא משה אל בצלאל וגו' לקרבה אל המלאכה וגו'. גם שם לא פורש דרך עשייתם ואיך יסדרם, אם כן ודאי משה לא צוה כלל אל בצלאל איך יעשה המשכן וכליו ומ"מ בצלאל ידע את הכל ברוח הקודש שעליו את מה שצוה ה' את משה, ואם כן הוצרך לומר כאן עשה את כל אשר צוה ה' את משה. כי לא היה יכול לומר שעשה את כל אשר צוה אליו משה שהרי משה לא צוה לו דרך עשייתם.

ומה שפירש"י שמשה צוה לו לעשות כלים תחילה, לא ידעתי מהיכן למד רש"י זה. כי אדרבה בפר' ויקהל הזכיר משה המשכן תחילה, וכן בכל מקום מזכיר המשכן תחילה, זולת מה שנאמר בפרשת תרומה ועשו ארון עצי שטים קודם למשכן וזה לפי שסדר מעלתן קא חשיב, ואם למד זה מקושיא זו אשר צוה אותו משה לא נאמר כו' כבר אמרנו שאין זה קושיא. (כלי יקר)


{כג}  וְאִתּ֗וֹ אָֽהֳלִיאָ֞ב בֶּן-אֲחִֽיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה-דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֨לֶת֙ וּבָ֣אַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ: (ס)

 אונקלוס  וְעִמֵהּ אָהֳלִיאָב בַּר אֲחִיסָמָךְ לְשִׁבְטָא דְדָן נַגָר וָאֳמָן וְצַיָר בְּתִכְלָא וּבְאַרְגְוָנָא וּבִצְבַע זְהוֹרִי וּבְבוּצָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְעִמֵּיהּ אָהֳלִיאָב בַּר אֲחִיסָמָךְ לְשִׁבְטָא דְדָן נַגַר וְאוֹמַן וְצַיַיר בְּתִכְלָא וּבְאַרְגְוָונָא וּבִצְבַע זְהוֹרֵי וּבְבוּצָא: (תרגום יונתן)


{כד}  כָּל-הַזָּהָ֗ב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י | זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  כָּל דַהֲבָא דְאִתְעֲבֵד לְעִבִידָא בְּכֹל עִבִידַת קוּדְשָׁא וַהֲוָה דְהַב אֲרָמוּתָא עֶסְרִין וּתְשַׁע כִּכְּרִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דַּהֲבָא דְּאִתְעֲבֵיד לְעִיבִידְתָּא בְּכָל עִיבִידַת קוּדְשָׁא וַהֲוָה סְכוּם דְּהַב אֲרָמוּתָא עַשְרִין וּתְשַׁע קַנְטְרִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא דֵין הוּא דְהַב אֲרָמוּתָא דְאַרִימוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל גְּבַר דְּאִתְרְעֵי לִבֵּיהּ לְאַפְרָשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ככר. ששים מנה, ומנה של קדש כפול היה, (ה) הרי הככר ק"כ מנה, והמנה כ"ה סלעים, הרי ככר של קדש שלשת אלפים שקלים, לפיכך מנה בפרוטרוט כל (ו) השקלים שפחותין במנינם מג' אלפים, שאין מגיעין לככר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דק"ל דאי לא כפול היה אלא לא היו כי אם ששים מנה ומנה כ"ה סלעים שהם שקלים אז יעלו הבקע לגלגלת לר"א ככר וי"א מנה דהא ש' אלף ואלף ושבעה מאותו ע"ה שקלים שלימים היו וט"ו מאות שקלים עולין לככר כי עשרה מנה הם ר"נ שקלים ולפי חשבון זה ששים מנה הם ט"ו מאות שקלים נמצא מאת הככר הם ק"נ אלף שקלים נמצא לפי החשבון זה יהיה ר"א ככר וי"א מנה ומתרץ דמנה של קודש כפול היה ואם כן ג' אלפים שקלים עולין לככר ונמצא מאת ככר הם ש' אלף שקלים וק"ל: (ו) פירוש אם המנה של הקדש כפול אתי שפיר דמנה בפרוטרוט אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים יתירים שלא הגיעו לככר אבל אם אמרת דלאו כפול היה כיון שט"ו מאות שקלים עולין לככר למה חשב אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שלא הגיעו לככר היה לו לחשוב שני מאות ככרים וככר אחד ושני מאות וחמשה ושבעים שקלים שלא הגיעו לככר אלא ש"מ דכפול היה המנה וזה גם כן ראיה שמנה של קדש כפול ונמצא שככר נמי כפול: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כל הזהב. אמר הגאון למה הזכיר מה עשו בכסף ולא הזכיר מה עשו בזהב התנופה. והוא השיב הנה הזכיר כי המנודה היתה ככר זהב גם ככה הכפורת וזהב הארון ומזבח הקטורת ואין זה נכון כי המנורה כולה היתה זהב ולא כן הארון רק צפוי זהב הוא מבית ומחוץ. וכן מזבח הקטורת והשלחן והבדים והקרשים והבריחים מצופים זהב הם כלם והכפורת היתה זהב כלה וכפי מה שקבלנו מאבותינו ככר אחד היתה כי ארכה רב ורחבה רב ולפי דעתי שהזכיר מה עשו בכסף שהוא כסף הכפורים והנה הזכיר כי על כסף החיוב היה עומד המשכן שהוא הכולל לכל הכלים וזה לזכרון לבני ישראל. ומי יוכל לשער כמה זהב צפוי כל כלי המשכן: (אבן עזרא)

 ספורנו  כל הזהב. העיד על קצבת הזהב והכסף והנחשת שנכנסה במלאכת המשכן שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה כבית ראשון כמבואר בספר מלכים ויותר ממנו העושר שהיה כבנין הורדוס (בסוטה פ' היה נוטל). ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני. ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יריאיו ומעשיהם לשכנו בתוכם: (ספורנו)


{כה}  וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶ֩לֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַֽחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  וּכְסַף מִנְיָנֵי כְנִשְׁתָּא מְאָה כִכְּרִין וְאֶלֶף וּשְׁבַע מְאָה וְשִׁבְעִין וְחַמְשָׁא סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְסַף מִנְיָינֵי דִּבְנֵי יִשְרָאֵל דִּיהָבוּ בִּזְמַן דִּמְמַנּוּן משֶׁה גְּבַר פּוּרְקַן נַפְשֵׁיהּ מְאָה קַנְטְרִין וְאַלְפָא וּשְׁבַע מְאָה וְשׁוּבְעִין וְחָמֵשׁ סַלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וכסף. הנה ידענו מזה המספר כי הככר ג' אלפים שקלים והעד וכסף פקודי העדה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  וכסף פקודי העדה. אינו אומר כסף התרומה ולא כסף התנופה כמו שאומר נחשת התנופה להגיד לך שכסף מנין העדה עולה למנין זה כאשר היה צריך למלאכת המשכן בצמצום. ובכסף ונחשת פי' הכתוב מה נעשה בהם לפי שרוב הכלים נעשו מהם אבל בזהב לא פי' לפי שלא נעשה ממנה כלי שלם רק המנורה והכפורת וצפוי לקרשים ולבדים ולמזבח הזהב ולשלחן בא וראה כמה חביב המשכן שהוא כנגד ברייתו של עולם כיצד ביום הראשון בראשית את השמים. וכתיב נוטה שמים כיריעה וכנגדן במשכן ועשית יריעות עזים. בשני יהי רקיע ויהי מבדיל וכנגדו במשכן והבדילה הפרכת לכם. בשלישי יקוו המים וכנגדו ועשית כיור ששם המים מכונסין. ברביעי יהי מאורות וכנגדן ועשית מנורת זהב. בחמישי ישרצו המים ועוף יעופף וכנגדו והיו הכרובים פורשי כנפים. בששי נברא אדם וכנגדו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך בשביעי ויכלו וכנגדו ותכל ולשם כתיב ויברך אלהים וכנגדו ויברך אותם משה. לשם כתיב ויקדש אותו וכנגדו וימשח אותו ויקדש אותו וכנגד שמים בית קדשי הקדשים ששם שכינת הקב"ה. וכנגד הארץ ופרי הארץ השלחן ושתי מערכות של לחם הפנים שש המערכות כנגד ששה עתים זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף: (דעת זקנים)


{כו}  בֶּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַֽחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָֽעֹבֵ֜ר עַל-הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְשֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים:

 אונקלוס  תִּקְלָּא לְגֻלְגַלְתָּא פַלְגוּת סִלְעָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא לְכֹל דְעָבַר עַל מִנְיָנַיָא מִבַּר עֶסְרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא לְשִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  דַּרְכְּמוֹנָא לְגֻלְגַלְתָּא פַּלְגוּת סִלְעָא בְּסִלְעָא דְקוּדְשָׁא לְכָל מַאן דְּעָבַר עַל מִנְיָינַיָא מִבַּר עֶשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא לְשִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין: (תרגום יונתן)

 רש"י  בקע. הוא שם משקל של (ז) מחצית השקל: לשש מאות אלף וגו'. כך היו ישראל, וכך עלה מנינם אחר שהוקם (ח) המשכן בספר במדבר, ואף עתה בנדבת המשכן כך היו, ומנין חצאי השקלים של שש מאות אלף, עולה מאת ככר כל אחד של שלשת אלפים שקלים, כיצד, שש מאות אלף חצאין הרי הן ג' מאות, אלף שלימים, הרי מאת ככר, והשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חצאין, עולין אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דקשה לרש"י דכל בקע שבמקרא הוא לשון ביקוע והכא אין שייך לשון ביקוע: (ח) דק"ל דעל כרחך היו יותר דהא בחומש הפקודים כשמנה ישראל היו ת"ר אלף וג' אלפים ות"ק וחמשים לבד מן הלוים שלא התפקדו בתוך בני ישראל וכאן בנדבות המשכן שנתנו ישראל והלוים אם כן היו יותר ועל זה פירש כך היו ישראל כי בקע לגלגולת לא נתנו אלא ישראל שטעו בעגל והוצרכו ליתן הנדבה לצורך המשכן לכפר על מעשה העגל אבל הלוים אשר לא טעו לא היו צריכין ליתן וכענין זה פירש גם הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בקע. חצי שקל וטעמו כאשר יבוקע השקל הנה חציו: לכל העובר. שעברו עליו עשרים שנה שלמות. וכבר הזכרתי טעם זה: (אבן עזרא)


{כז}  וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן:

 אונקלוס  וַהֲוָה מְאָה כִכְּרִין דִכְסַף לְאַתָּכָא יָת סַמְכֵי קוּדְשָׁא וְיָת סַמְכֵי דְפָרֻכְתָּא מְאָה סַמְכִין לִמְאָה כִכְּרִין כִּכְּרָא לְסַמְכָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָאָה מְאַת קַנְטִינְרִין דְּכַסְפָּא לַאֲתָבָא יַת חוֹמְרֵי קוּדְשָׁא וְיַת חוֹמְרֵי פַּרְגוֹדָא מְאָה חוֹמְרִין כָּל קְבֵיל קַנְטִינְרִין קַנְטִינַר לְחוֹמְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לצקת. כתרגומו לאתכא: את אדני הקדש. של קרשי המשכן, שהם מ"ח קרשים, ולהן צ"ו אדנים, ואדני פרכת ארבעה, הרי מאה, וכל שאר האדנים נחשת כתיב בהם: (רש"י)

 אבן עזרא  לצקת. מבעלי היו''ד כמו לרדת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את אדני הקדש ואת אדני הפרכת. יקרא הכתוב המשכן קדש, והבדיל הפרכת, בעבור היותו מבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים, כאלו אמר את אדני הקדש ואת אדני קדש הקדשים: (הרמב"ן)


{כח}  וְאֶת-הָאֶ֜לֶף וּשְׁבַ֤ע הַמֵּאוֹת֙ וַֽחֲמִשָּׁ֣ה וְשִׁבְעִ֔ים עָשָׂ֥ה וָוִ֖ים לָֽעַמּוּדִ֑ים וְצִפָּ֥ה רָֽאשֵׁיהֶ֖ם וְחִשַּׁ֥ק אֹתָֽם:

 אונקלוס  וְיָת אַלְפָא וּשְׁבַע מְאָה וְשִׁבְעִין וְחַמְשָׁא עֲבַד וָוִין לְעַמוּדַיָא וְחִפָּא רֵישֵׁיהוֹן וְכַבֵּשׁ יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אַלְפָא וּשְׁבַע מְאָה וְשַׁבְעִין וַחֲמֵשׁ סַלְעִין עֲבַד וָוִין לַעֲמוּדַיָא וַחֲפָא רֵישֵׁיהוֹן וּכְבַשׁ יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וצפה ראשיהם. של עמודים (ט) מהן, שבכולן כתיב וצפה ראשיהם וחשוקיהם כסף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דק"ל דפשוטו של קרא משמע דקאי על הווין שצריך לצפות ראשיהן ולמה צריכין צפוי והא הווין היו כולן כסף והוסיף מלת מהן להורות שמכסף הזה נעשה הצפוי וגם הווין והחשוקים ולא הווין לבד וראיתו שהרי אין כסף אחר מכל כסף פקודי העדה רק מאת הככר שנעשו מהם האדנים והאלף והשבע מאות וגו' שלא הגיעו לכלל ככר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת. שלא השלים ככר: (אבן עזרא)


{כט}  וּנְחֹ֥שֶׁת הַתְּנוּפָ֖ה שִׁבְעִ֣ים כִּכָּ֑ר וְאַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע-מֵא֖וֹת שָֽׁקֶל:

 אונקלוס  וּנְחָשָׁא דַאֲרָמוּתָא שִׁבְעִין כִּכְּרִין וּתְרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה סִלְעִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְחָשָׁא דְאַרָמוּתָא שַׁבְעִין קַנְטִירִין וּתְרֵין אַלְפִין וְאַרְבַּע מְאָה סִלְעִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ונחשת. גם הזכיר כלי הנחשת: (אבן עזרא)


{ל}  וַיַּ֣עַשׂ בָּ֗הּ אֶת-אַדְנֵי֙ פֶּ֚תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֔שֶׁת וְאֶת-מִכְבַּ֥ר הַנְּחֹ֖שֶׁת אֲשֶׁר-ל֑וֹ וְאֵ֖ת כָּל-כְּלֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וַעֲבַד בַּהּ יָת סַמְכֵי תְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַדְבְּחָא דִנְחָשָׁא וְיָת סְרָדָא דִנְחָשָׁא דִי לֵהּ וְיָת כָּל מָנֵי מַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעָבַד בָּהּ יַת חוֹמְרֵי תְּרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא וְיַת מַדְבְּחָא דִנְחָשָׁא וְיַת קַנְקַלֵי דִנְחָשָׁא דִילֵיהּ וְיַת כָּל מָנֵי מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)


{לא}  וְאֶת-אַדְנֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ סָבִ֔יב וְאֶת-אַדְנֵ֖י שַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֑ר וְאֵ֨ת כָּל-יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת-כָּל-יִתְדֹ֥ת הֶֽחָצֵ֖ר סָבִֽיב:

 אונקלוס  וְיָת סַמְכֵי דְדַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְיָת סַמְכֵי תְּרַע דַרְתָּא וְיָת כָּל סִכֵּי מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל סִכֵּי דַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת חוֹמְרֵי דָרְתָא חֲזוֹר חֲזוֹר וְיַת חוֹמְרֵי תְרַע דָּרְתָא וְיַת כָּל מַתְחֵי מַשְׁכְּנָא וְיַת כָּל מַתְחֵי דָרְתָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

שמות פרק-לט

{א}  וּמִן-הַתְּכֵ֤לֶת וְהָֽאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת הַשָּׁנִ֔י עָשׂ֥וּ בִגְדֵֽי-שְׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ וַֽיַּֽעֲשׂ֞וּ אֶת-בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֨דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַֽהֲרֹ֔ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  וּמִן תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי עֲבָדוּ לְבוּשֵׁי שִׁמוּשָׁא לְשַׁמָשָׁא בְּקוּדְשָׁא וַעֲבָדוּ יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִי לְאַהֲרֹן כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן תִּכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי עֲבָדוּ לְבוּשֵׁי שִׁמּוּשָׁא לְשַׁמָּשָׁא בְּקוּדְשָׁא וַעֲבָדוּ יַת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִי לְאַהֲרן כַּהֲנָא הֵי כְּמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומן התכלת והארגמן וגו'. שש לא נאמר כאן, ומכאן אני אומר שאין בגדי שרד הללו בגדי כהונה, שבבגדי כהונה היה שש, אלא הם בגדים שמכסים בהם כלי הקדש בשעת סלוק מסעות, שלא היה בהם שש: (רש"י)

 אבן עזרא  בגדי שרד. הם הנזכרים בפ' במדבר סיני. כי צוה השם שיכסו הארון בפרכת בעבור כבודו. ועל הפרוכת כסוי עור תחש. ועל זה הכסוי בגד כליל תכלת. ועל דרך הסברא כי התכלת בעבור כבוד הארון אם היה האויר זך. ואם ירד גשם יסירהו ויעמוד עליו כסוי עור תחש. ועל שלחן הפנים בגד תכלת ובגד תולעת שני ולמעלה כסוי עור תחש ובגד תכלת על המנורה ועל מזבח הזהב וארגמן על מזבח העולה ועל הכל עור תחש. ואחר שהזכיר בגדי שרד הזכיר בגדי הקדש שהם לאהרן שהוא הכהן הגדול והחל לפרש אותה: (אבן עזרא)

 ספורנו  בגדי שרד. בגדים שלא היתה להם שום תמונה מוגבלת וידועה זולתי המצוייר בשרד, כמספיק לכסות הכלים: (ספורנו)


{ב}   שני - חמישי במחוברין  וַיַּ֖עַשׂ אֶת-הָֽאֵפֹ֑ד זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר:

 אונקלוס  וַעֲבַד יַת אֵפוֹדָא דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר: (אונקלוס)

 יונתן  וְעָבַד יַת אֵיפוֹדָא דְדַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויעש את האפוד. איך שמו הזהב בתוך התכלת: (אבן עזרא)


{ג}  וַֽיְרַקְּע֞וּ אֶת-פַּחֵ֣י הַזָּהָב֘ וְקִצֵּ֣ץ פְּתִילִם֒ לַֽעֲשׂ֗וֹת בְּת֤וֹךְ הַתְּכֵ֨לֶת֙ וּבְת֣וֹךְ הָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְת֛וֹךְ תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבְת֣וֹךְ הַשֵּׁ֑שׁ מַֽעֲשֵׂ֖ה חֹשֵֽׁב:

 אונקלוס  וְרַדִידוּ יָת טַסֵי דַהֲבָא וְקַצִיצוּ חוּטִין לְמֶעְבַּד בְּגוֹ תִּכְלָא וּבְגוֹ אַרְגְוָנָא וּבְגוֹ צְבַע זְהוֹרִי וּבְגוֹ בוּצָא עוֹבַד אֳמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַדִּידוּ יַת טַסֵי דְדַהֲבָא וְקָטָעוּ יַתְהוֹן שֶׁזְרִין לְמֶעְבַּד בְּגוֹ תִכְלָא וּבְגוֹ אַרְגְּוָונָא וּבְגוֹ צְבַע זְהוֹרֵי וּבְגוֹ בוּצָא עוֹבַד אוּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירקעו. כמו לרוקע הארץ (תהלים קלו, ו.), כתרגומו ורדידו טסין, היו מרדדין מן הזהב, אשטנ"דרא בלע"ז, טסין דקות. כאן הוא מלמדך היאך היו טווין את הזהב עם החוטין, מרדדים טסין דקין, וקוצצין מהן פתילים לאורך הטס, לעשות אותן פתילים מעורבים עם כל מין ומין בחשן ואפוד, שנאמר בהן זהב, חוט אחד של זהב עם ששה חוטין של תכלת, וכן עם כל מין ומין, שכל המינין חוטן כפול ששה, והזהב חוט שביעי עם כל אחד ואחד: (רש"י)

 הרמב"ן   וירקעו את פחי הזהב. לא הוסיף בכל מלאכת הקדש לפרש דרך האומנות איך נעשה, זולתי בכאן, והראוי שיאמר ויעשו את האפוד זהב תכלת וגו' מעשה חושב, כתפות עשו לו וגו', כי כן הדרך בכולם. ויתכן שספר בכאן המחשבה שחדשו בחוטי הזהב, כי היה תמה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כאשר יעשו בצמר ופשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן: (הרמב"ן)

 ספורנו  וירקעו את פחי הזהב. המתנדבים שהתנדבו הזהב לבגדי כהונה רקעו פחים להיותם מוכנים שיעשו האומנין מהם פתילים: וקצץ פתילים. האומן קצץ פתילים מאותם הפחים המרוקעים שהתנדבו: (ספורנו)


{ד}  כְּתֵפֹ֥ת עָֽשׂוּ-ל֖וֹ חֹֽבְרֹ֑ת עַל-שְׁנֵ֥י (קצוותו) קְצוֹתָ֖יו חֻבָּֽר:

 אונקלוס  כַּתְפָּן עֲבָדוּ לֵהּ מְלַפְּפָן עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי יִתְלָפֵף: (אונקלוס)

 יונתן  כַּתְפִין עָבְדוּ לֵיהּ מְלַפְפָן עַל תְּרֵין צִטְרוֹי מִתְלָפֵף: (תרגום יונתן)


{ה}  וְחֵ֨שֶׁב אֲפֻדָּת֜וֹ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֗יו מִמֶּ֣נּוּ הוּא֘ כְּמַֽעֲשֵׂ֒הוּ֒ זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (ס)

 אונקלוס  וְהֶמְיַן תִּקוּנֵהּ דִי עֲלוֹהִי מִנֵהּ הוּא כְּעוֹבָדוֹהִי דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְהֵמְיַן טִיכוּסֵיהּ דַּעֲלוֹי מִנֵּיהּ הוּא הֵי כְּעוֹבָדוֹי דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 ספורנו  כאשר צוה ה' את משה. בכל עשיה שעשו האומנין היתה כונתם לעשות רצון האל יתברך שצוה זה למשה: (ספורנו)


{ו}  וַֽיַּֽעֲשׂוּ֙ אֶת-אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם מֻֽסַבֹּ֖ת מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֑ב מְפֻתָּחֹת֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם עַל-שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ יָת אַבְנֵי בוּרְלָא מְשַׁקְעָן מְרַמְצָן דִדְהָב גְלִיפָן כְּתַב מְפָרַשׁ עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ יַת מַרְגַלְוָן דְּבוּרְלָת חֲלָא מְשַׁקְעָן מְרַמְצָן גְּלִיפָן כְּתַב חָקִיק מְפָרַשׁ עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם ויעשו את אבני השוהם. כדרך תיקון כמו וימהר לעשות אותו: (אבן עזרא)


{ז}  וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֗ם עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּר֖וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  וְשַׁוִי יָתְהוֹן עַל כִּתְפָא דְאֵפוֹדָא אַבְנֵי דוּכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁוִי יַתְהוֹן עַל כִּתְפֵי אֵפוֹדָא אַבְנֵי דוּכְרָנָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)


{ח}  וַיַּ֧עַשׂ אֶת-הַחֹ֛שֶׁן מַֽעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב כְּמַֽעֲשֵׂ֣ה אֵפֹ֑ד זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר:

 אונקלוס  וַעֲבַד יָת חוּשְׁנָא עוֹבַד אֳמָן כְּעוֹבְדֵי אֵפוֹדָא דַהֲבָּא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד יַת חוּשְׁנָא עוֹבַד אוּמַן הֵי כְעוֹבַד אֵיפוֹדָא דְדַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר: (תרגום יונתן)


{ט}  רָב֧וּעַ הָיָ֛ה כָּפ֖וּל עָשׂ֣וּ אֶת-הַחֹ֑שֶׁן זֶ֧רֶת אָרְכּ֛וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּ֖וֹ כָּפֽוּל:

 אונקלוס  מְרַבַּע הֲוָה עֵיף עֲבָדוּ יָת חוּשְׁנָא זֶרְתָּא אֻרְכֵּהּ וְזֶרְתָּא פְתָיֵהּ עֵיף: (אונקלוס)

 יונתן  מְרַבַּע הֲוָה עֵיף עָבָדוּ יַת חוּשְׁנָא זַרְתָּא אוּרְכֵּיהּ וְזַרְתָּא פּוּתְיֵהּ עֵיף: (תרגום יונתן)


{י}  וַיְמַ֨לְאוּ-ב֔וֹ אַרְבָּעָ֖ה ט֣וּרֵי אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָֽאֶחָֽד:

 אונקלוס  וְאַשְׁלִימוּ בֵהּ אַרְבְּעָא סִדְרֵי אֶבֶן טָבָא סִדְרָא קַדְמָאָה סַמְקָן יַרְקָן וּבַרְקָן סִדְרָא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַשְׁלִימוּ בֵּיהּ אַרְבְּעָא סְדָרִין מַרְגַלְיַן טָבִן כָּל קְבֵיל אַרְבַּעַת טְרִיגוֹנִין דְּעַלְמָא סִדְרָא קַמְיָיתָא סַמּוּקְתָּא יְרוּקְתָא וּבַרְקָתָא סִדְרָא חָד וַעֲלֵיהוֹן חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי: (תרגום יונתן)


{יא}  וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָֽהֲלֹֽם:

 אונקלוס  וְסִדְרָא תִּנְיָנָא אִזְמָרַגְדִין שַׁבְזִיז וְסַבְהֲלוֹם: (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוּם סִדְרָא תִּנְיָנָא אִיזְמוֹרַד וְסִפִּירִינוּן וְכַדְכּוֹדִין וַעֲלֵיהוֹן חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא יְהוּדָה דָן וְנַפְתָּלִי: (תרגום יונתן)


{יב}  וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה:

 אונקלוס  וְסִדְרָא תְּלִיתָאָה קַנְכֵּרֵי טַרְקְיָא וְעֵין עֶגְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוּם סִידְרָא תְּלִיתָא קַנְכַּרִין טִרְקִין וְעֵין עֵגֶל וַעֲלֵיהוֹן חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא גָד אָשֵׁר וְיִשָשׁכָר: (תרגום יונתן)


{יג}  וְהַטּוּר֙ הָֽרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ שֹׁ֖הַם וְיָֽשְׁפֵ֑ה מֽוּסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצֹ֥ת זָהָ֖ב בְּמִלֻּֽאֹתָֽם:

 אונקלוס  וְסִדְרָא רְבִיעָאָה כְּרוּם יַמָּא וּבוּרְלָא וּפַנְטֵּרֵי מְשַׁקְעָן מְרַמְצָן דִדְהַב בְּאַשְׁלָמוּתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוּם סִידְרָא רְבִיעָאָה כְּרוֹם יַמָא רַבָּא וּבוּרְלַת חֲלָא וּמַרִגְנִית אַפַנְטוּרִין וַעֲלֵיהוֹן חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָהַת תְּלַת שִׁבְטַיָא זְבוּלֻן יוֹסֵף וּבִנְיָמִין מְשַׁקְעָן מְרַמְצַן בִּדְהַב בְּאַשְׁלָמוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)


{יד}  וְ֠הָֽאֲבָנִ֠ים עַל-שְׁמֹ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֥ל הֵ֛נָּה שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל-שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל-שְׁמ֔וֹ לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט:

 אונקלוס  וְאַבְנַיָא עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִנוּן תַּרְתֵּי עֶסְרֵי עַל שְׁמָהַתְהוֹן כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלוֹף דְעִזְקָא גְבַר עַל שְׁמֵהּ לִתְרֵין עֲסַר שִׁבְטִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַרְגְּלִיתָא עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְרָאֵל תְּרֵיסְרֵי עַל שְׁמָהַתְהוֹן כְּתַב גָּלִיף חָקִיק וּמְפָרַשׁ הֵי כִגְלִיף דְּעִזְקָא גְבַר מַרְגְּלִיתֵיהּ עַל שְׁמֵיהּ לִתְרֵיסַר שִׁבְטַיָא: (תרגום יונתן)


{טו}  וַיַּֽעֲשׂ֧וּ עַל-הַחֹ֛שֶׁן שַׁרְשְׁרֹ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַֽעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר:

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ עַל חוּשְׁנָא תִּכִּין מְתַחְמָן עוֹבַד גְדִילוּ דְהַב דְכֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ עַל חוּשְׁנָא שַׁלְשְׁלַן מְתַחֲמָן עוֹבַד קְלִיעָא דִדְהַב דְּכֵי: (תרגום יונתן)


{טז}  וַֽיַּֽעֲשׂ֗וּ שְׁתֵּי֙ מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֔ב וּשְׁתֵּ֖י טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וַֽיִּתְּנ֗וּ אֶת-שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּעֹ֔ת עַל-שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן:

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ תַּרְתֵּין מְרַמְצָן דִדְהַב וְתַרְתֵּין עִזְקָן דִדְהָב וִיהָבוּ יָת תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעָבָדוּ תַּרְתֵּין מְרַמְצִין דִּדְהַב וְתַרְתֵּין עִזְקַן דִּדְהַב וִיהָבוּ יַת תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל תְּרֵין צִטְרֵי חוּשְׁנָא: (תרגום יונתן)


{יז}  וַֽיִּתְּנ֗וּ שְׁתֵּי֙ הָֽעֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל-שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת עַל-קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן:

 אונקלוס  וִיהָבוּ תַּרְתֵּין גְדִילָתָא דִדְהַב עַל תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל סִטְרֵי חוּשְׁנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהָבוּ תַּרְתֵּין קְלִיעָן דִּדְהַב עַל תַּרְתֵּין עִיזְקָתָא עַל צִטְרֵי חוּשְׁנָא: (תרגום יונתן)


{יח}  וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָֽעֲבֹתֹ֔ת נָתְנ֖וּ עַל-שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצֹ֑ת וַֽיִּתְּנֻ֛ם עַל-כִּתְפֹ֥ת הָֽאֵפֹ֖ד אֶל-מ֥וּל פָּנָֽיו:

 אונקלוס  וְיָת תַּרְתֵּין גְדִילָן דְעַל תַּרְתֵּין סִטְרוֹהִי יְהָבוּ עַל תַּרְתֵּין מְרַמְצָתָא וִיהָבֻנוּן עַל כַּתְפֵּי אֵפוֹדָא לָקֳבֵל אַפּוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת תַּרְתֵּין קְלִיעָן דִּמְסַדְרָן עַל תְּרֵין צִטְרוֹי יְהָבוּ עַל תַּרְתֵּין מְרַמְצָתָא וִיהָבִינוּן עַל כִּתְפֵי אֵיפוֹדָא כָּל קְבֵיל אַנְפּוֹי: (תרגום יונתן)


{יט}  וַֽיַּֽעֲשׂ֗וּ שְׁתֵּי֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וַיָּשִׂ֕ימוּ עַל-שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל-שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל-עֵ֥בֶר הָֽאֵפֹ֖ד בָּֽיְתָה:

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ תַּרְתֵּין עִזְקַן דִדְהַב וְשַׁוִיאוּ עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא עַל סִפְתֵהּ דִי לְעִבְרָא דְאֵפוֹדָא מִלְגָיו: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ תַּרְתֵּין עִזְקַן דְּהַב וְשַׁוִּיאוּ עַל תַּרְתֵּין סִטְרֵי חוּשְׁנָא עַל שִפְתֵיהּ דִּלְעִבְרָא דְאֵפוֹדָא לְגֵיו: (תרגום יונתן)


{כ}  וַֽיַּֽעֲשׂוּ֘ שְׁתֵּ֣י טַבְּעֹ֣ת זָהָב֒ וַֽיִּתְּנֻ֡ם עַל-שְׁתֵּי֩ כִתְפֹ֨ת הָֽאֵפֹ֤ד מִלְּמַ֨טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מַחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָֽאֵפֹֽד:

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ תַּרְתֵּין עִזְקַן דִדְהַב וִיהָבֻנוּן עַל תַּרְתֵּין כִּתְפֵי אֵפוֹדָא מִלְרַע מִלָקֳבֵל אַפּוֹהִי לָקֳבֵל בֵּית לוֹפֵי מֵעִלָוֵי לְהֶמְיַן אֵפוֹדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ תַּרְתֵּין עִזְקָן דְּהַב וְסַדְרִינוּן עַל תְּרֵין כִּתְפֵי אֵיפוֹדָא מִלְרַע מִלְקָבֵיל אַנְפּוֹי כָּל קְבֵיל בֵּית לוֹפֵי מֵעִילַוֵי לְהֶמְיַין אֵיפוֹדָא: (תרגום יונתן)


{כא}  וַיִּרְכְּס֣וּ אֶת-הַח֡שֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו֩ אֶל-טַבְּעֹ֨ת הָֽאֵפֹ֜ד בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֗לֶת לִֽהְיֹת֙ עַל-חֵ֣שֶׁב הָֽאֵפֹ֔ד וְלֹֽא-יִזַּ֣ח הַח֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָֽאֵפֹ֑ד כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  וְיַחֲדוּן יָת חוּשְׁנָא מֵעִזְקְתֵהּ לְעִזְקָתָא דְאֵפוֹדָא בְּחוּטָּא דִתְכֶלְתָּא לְמֶהֱוֵי עַל הֶמְיַן אֵפוֹדָא וְלָא יִתְפָּרֵק חוּשְׁנָא מֵעִלָוֵי אֵפוֹדָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְטָכִיסוּ יַת חוּשְׁנָא מֵעִזְקָתָא לְעִזְקַת אֵיפוֹדָא בִּשְׁזִיר תִּכְלָא לְמֶהֱוֵי אָדִיק עַל הֶמְיַין אֵיפוֹדָא וְלָא יִתְפְּרַק חוּשְׁנָא מֵעִילַוֵי אֵיפוֹדָא הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)


{כב}   שלישי - ששי במחוברין  וַיַּ֛עַשׂ אֶת-מְעִ֥יל הָֽאֵפֹ֖ד מַֽעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג כְּלִ֖יל תְּכֵֽלֶת:

 אונקלוס  וַעֲבַד יָת מְעִילָא דְאֵפוֹדָא עוֹבַד מָחֵי גְמִיר תִּכְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד יַת מִנְטַר מְעִילָא עוֹבַד גַּרְדֵי שְׁזִיר תִּכְלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ומלת כליל תכלת. כולו תכלת והוא סמוך: (אבן עזרא)


{כג}  וּפִֽי-הַמְּעִ֥יל בְּתוֹכ֖וֹ כְּפִ֣י תַחְרָ֑א שָׂפָ֥ה לְפִ֛יו סָבִ֖יב לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ:

 אונקלוס  וּפוּם מְעִילָא כָּפִיל לְגַוֵהּ כְּפוּם שִׁרְיָן תּוֹרָא מַקַף לְפוּמֵהּ סְחוֹר סְחוֹר לָא יִתְבְּזָע: (אונקלוס)

 יונתן  וּפוּם מִנְטַר מְעִילָא כְּפִיל בְּמִיצְעֵיהּ הֵי כְּפוּם שִׁירְיָא תוֹרָא בְּשִיפְתֵיהּ מַקַּף לְפוּמֵיהּ חֲזוֹר חֲזוֹר מְטוּל דְּלָא יִתְבְּזָע: (תרגום יונתן)


{כד}  וַֽיַּֽעֲשׂוּ֙ עַל-שׁוּלֵ֣י הַמְּעִ֔יל רִמּוֹנֵ֕י תְּכֵ֥לֶת וְאַרְגָּמָ֖ן וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֑י מָשְׁזָֽר:

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ עַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא רִמוֹנֵי תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי שְׁזִיר: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ עַל שִׁפּוֹלֵי מִנְטַר מְעִילָא רוֹמַנְיָן דְּתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי שְׁזִיר: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  (כד כה) וטעם ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן. שעשו הרמונים לתת אותם על שולי המעיל סביב, ועשו פעמוני זהב טהור, וישימו הפעמונים בתוך הרמונים קודם שיתנו אותם במעיל, והנה הפעמונים בתוך הרמונים בתלוש, וישימו הרמונים על שולי המעיל סביב והפעמונים בתוכם. ולכך כפל הכתוב בתוך הרמונים פעמים, כי היו בתוכם מתחלה ובשעה שתלו אותם על שולי המעיל סביב. וגם זו ראיה למה שפירשנו בסדר ואתה תצוה (לעיל כח לא): (הרמב"ן)


{כה}  וַֽיַּֽעֲשׂ֥וּ פַֽעֲמֹנֵ֖י זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּתְּנ֨וּ אֶת-הַפַּֽעֲמֹנִ֜ים בְּת֣וֹךְ הָֽרִמֹּנִ֗ים עַל-שׁוּלֵ֤י הַמְּעִיל֙ סָבִ֔יב בְּת֖וֹךְ הָֽרִמֹּנִֽים:

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ זַגַיָא דְהַב דְכֵי וִיהָבוּ יָת זַגַיָא בְּגוֹ רִמוֹנַיָא עַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא סְחוֹר סְחוֹר בְּגוֹ רִמוֹנַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ חִיזוֹרְיַין דִּדְהַב וִיהָבוּ יַת חִיזוֹרָא בִּמְצִיעוּת רוּמַנְיָא עַל שִׁפּוּלֵי מִינְטַר מְעִילָא חֲזוֹר חֲזוֹר בִּמְצִיעוּת רוֹמַנְיָא: (תרגום יונתן)


{כו}  פַּֽעֲמֹ֤ן וְרִמֹּן֙ פַּֽעֲמֹ֣ן וְרִמֹּ֔ן עַל-שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִ֑יב לְשָׁרֵ֕ת כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (ס)

 אונקלוס  זַגָא וְרִמוֹנָא זַגָא וְרִמוֹנָא עַל שִׁפּוֹלֵי מְעִילָא סְחוֹר סְחוֹר לְשַׁמָשָׁא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  חִיזוֹרָא וְרוֹמָנָא חִיזוֹרָא וְרוֹמָנָא כּוּלְהוֹן שַׁבְעִין וּתְרֵין עַל שִׁפּוּלֵי מִנְטַר מְעִילָא חֲזוֹר חֲזוֹר לְשַׁמָּשָׁא הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)


{כז}  וַֽיַּֽעֲשׂ֛וּ אֶת-הַכָּתְנֹ֥ת שֵׁ֖שׁ מַֽעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו:

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ יָת כִּתּוּנִין דְבוּצָא עוֹבַד מָחֵי לְאַהֲרֹן וִלִבְנוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ יַת כִּתּוּנִין דְּבוּץ עוֹבַד גַּרְדֵי לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  (כז~כח) ויעשו את הכתנת שש מעשה אורג לאהרן ולבניו. נראה מכאן שהיו הכתנות שוות באב ובבנים אע''פ שאמר באהרן ושבצת הכתנת שש (לעיל כח לט) ובבניו אמר סתם תעשה כתנות (שם מ), כי הכוונה תעשה כתנות כמו הנזכרת, וכן כתוב (שם ד) חושן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי, כי לאהרן ולבניו יחזרו אל כתונת תשבץ מצנפת ואבנט כי הם שוים בכולם. וכן מה שאמר כאן (בפסוק הבא) ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות כלל אהרן ובניו, כי המצנפת והמגבעות אחד הם במעשה, אלא שאהרן יצנף אותה ובניו יחבשו בהן ראשם כאשר פירשתי (לעיל כח לא, לז):

ולשון פארי המגבעות, שהיו עולות על הראש כפארים, מלשון הפארים והצעדות (ישעיה ג כ), פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח): (הרמב"ן)


{כח}  וְאֵת֙ הַמִּצְנֶ֣פֶת שֵׁ֔שׁ וְאֶת-פַּֽאֲרֵ֥י הַמִּגְבָּעֹ֖ת שֵׁ֑שׁ וְאֶת-מִכְנְסֵ֥י הַבָּ֖ד שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר:

 אונקלוס  וְיָת מִצְנֶפְתָּא דְבוּצָא וְיָת שְׁבַח כּוֹבָעַיָא דְבוּצָא וְיָת מִכְנְסֵי בוּצָא דְבוּץ שְׁזִיר: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת מִצְנַפְתָּא דְבוּצָא וְיַת בַּרְצִיץ כּוֹבְעַיָא דְבוּצָא וְיַת אַוַורְקִיסֵי בּוּצָא דְבוּץ שְׁזִיר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת פארי המגבעות. תפארת (י) המגבעות, המגבעות המפוארות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) הוכרח לפירוש זה כדי שלא נטעה לומר כי פארי מלשון מסעף פארה במערצה (ישעיה י). ל"פ שהוא תפארת המגבעות ופארי שם רבים מן פאר שפירושו פארים ואמר מפוארים שאם לא היו המגבעות ההם מפוארים לא היו להם פארים ולא היה אומר פארי המגבעות רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת המצנפת שש. שהוא לאהרן: ואת פארי המגבעות. לבניו כי אין דרך המצנפת כמו המגבעות: (אבן עזרא)


{כט}  וְֽאֶת-הָֽאַבְנֵ֞ט שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י מַֽעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (ס)

 אונקלוס  וְיָת הֶמְיָנָא דְבוּץ שְּׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי עוֹבַד צַיָר כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת קַמוּרָא דְבוּץ שְׁזִיר וְתִכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי עוֹבַד צִיּוּר הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ופירש באבנט שעשו אותו שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני. ולא נתפרש זה בצואה רק מה שנאמר באבנט תעשה מעשה רוקם (לעיל כח לט) נודע שהוא רקום בארבע מינין הללו כמו שנאמר במסך (לעיל כו לו) ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם:

והאבנט הזה הוא גם באהרן ובניו כדעת האומר (יומא יב.) אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט. ועל דעת האומר (שם) לא זהו אבנטו של כהן הדיוט פירש בשל אהרן שהוא מעשה רוקם ולא הוצרך להזכיר של בניו שהוא שש, כמו שאמר (לעיל כח מ) ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם, וכולן שש ככתנת: (הרמב"ן)


{ל}  וַֽיַּֽעֲשׂ֛וּ אֶת-צִ֥יץ נֶֽזֶר-הַקֹּ֖דֶשׁ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּכְתְּב֣וּ עָלָ֗יו מִכְתַּב֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וַעֲבָדוּ יָת צִיצָא כְלִילָא דְקוּדְשָׁא דְהַב דְכֵי וּכְתָבוּ עֲלוֹהִי גְלִיפָן כְּתַב מְפָרַשׁ קֹדֶשׁ לַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבָדוּ יַת צִיצַת כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא דְּהַב דְּכֵי וּכְתָבוּ עֲלוֹי גְלִיף חָקִיק וּמְפָרֵשׁ קוֹדֶשׁ לַיְיָ: (תרגום יונתן)


{לא}  וַיִּתְּנ֤וּ עָלָיו֙ פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לָתֵ֥ת עַל-הַמִּצְנֶ֖פֶת מִלְמָ֑עְלָה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (ס)

 אונקלוס  וִיהָבוּ עֲלוֹהִי חוּטָא תְכֶלְתָּא לְמִתַּן עַל מִצְנֶפְתָּא מִלְעֵלָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְסַדָרוּ עֲלוֹי שְׁזִיר חוּטָא דְתִכְלָא מְטוֹל לְמִתַּן עַל מִצְנֶפְתָּא מִן לְעֵילָא דִתְפִילָתָא דְרֵישָׁא הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  לתת על המצנפת מלמעלה. ועל ידי הפתילים היה מושיבן על המצנפת כמין כתר, ואי אפשר לומר הציץ על המצנפת, שהרי בשחיטת קדשים שנינו (זבחים יט.:), שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין, והציץ היה נתון על המצח, הרי המצנפת למעלה והציץ למטה, ומהו על המצנפת מלמעלה. ועוד הקשיתי בה, כאן הוא אומר ויתנו עליו פתיל תכלת, ובענין הצוואה הוא אומר ושמת אותו על פתיל תכלת (שמות כח, לז.). ואומר אני, פתיל תכלת זה חוטין הן, לקשרו בהן במצנפת, לפי שהציץ אינו אלא מאוזן לאוזן ובמה יקשרנו במצחו, והיו קבועין בו חוטי תכלת לשני ראשיו ובאמצעיתו, שבהן קושרו ותולהו במצנפת כשהוא בראשו, ושני חוטין היו בכל קצה וקצה, אחת ממעל ואחת מתחת לצד מצחו, וכן באמצעו, שכך הוא נוח לקשור, ואין דרך קשירה בפחות משני חוטין, לכך נאמר על פתיל תכלת, ועליו פתיל תכלת, וקושר ראשיהם השנים כולם יחד מאחוריו למול ערפו, ומושיבו על המצנפת. ואל תתמה שלא נאמר פתילי תכלת, הואיל ומרובין הן, שהרי מצינו בחשן ואפוד וירכסו את החשן וגו', ועל כרחך פחות משנים לא היו, שהרי בשתי קצות החשן היו ב' טבעות החשן, ובב' כתפות האפוד היו ב' טבעות האפוד שכנגדן, ולפי דרך קשירה ד' חוטין היו, ומכל מקום פחות משנים אי אפשר: (רש"י)


{לב}  וַתֵּ֕כֶל כָּל-עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיַּֽעֲשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ:

 אונקלוס  וּשְׁלִים כָּל פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִמְנָא וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁלִימַת כָּל עִיבִידַת מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִימְנָא וַעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה הֵיכְדֵין עֲבָדוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויעשו בני ישראל. את המלאכה (כ) ככל אשר צוה ה' וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) הוסיף מלת המלאכה דהא כבר כתיב ותכל כל עבודת משכן אם כן בודאי כבר עשו את המלאכה אם כן מאי ויעשו וגו' לכ"פ המלאכה ככל וגו' כלומר לא שינו המלאכה אלא עשו ככל אשר צוה ה' את משה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותכל. כמשקל ותרב משאת בנימין: (אבן עזרא)

 ספורנו  ותכל. ויעשו בני ישראל. הפעולה כולה על שלימותה נעשתה על ידי כל ישראל, כי קצתם התנדבו ממון וקצתם עשו המלאכה בנדבת לבם לעשות רצון קונם: כן עשו. לא פחות ולא יותר: (ספורנו)


{לג}   רביעי  וַיָּבִ֤יאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֶת-הָאֹ֖הֶל וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֑יו קְרָסָ֣יו קְרָשָׁ֔יו (בריחו) בְּרִיחָ֖יו וְעַמֻּדָ֥יו וַֽאֲדָנָֽיו:

 אונקלוס  וְאַיְתִיוּ יָת מַשְׁכְּנָא לְמשֶׁה יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי פוּרְפוֹהִי דַפּוֹהִי עַבְּרוֹהִי וְעַמוּדוֹהִי וְסַמְכוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַיְיתִיוּ יַת מַשְׁכְּנָא לְוַת משֶׁה לְבֵית מִדְרָשֵׁיהּ דְּהֲווּ תַּמָּן יַתְבִין משֶׁה וְאַהֲרן וּבְנוֹי וַהֲוָה מִתְרַץ לְהוֹן סֵדֶר כְּהוּנְתָּא וְתַמָּן יַתְבִין סָבֵי יִשְרָאֵל וְאַחְוִיאוּ לֵיהּ יַת מַשְׁכְּנָא וְיַת כָּל מָנוֹי פּוּרְפּוֹי לוּחוֹי נַגְרוֹי עֲמוּדוֹי וְחוֹמְרוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויביאו את המשכן וגו'. שלא היו יכולין (ל) להקימו, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם, מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה, איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך, נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו. מדרש רבי תנחומא (פקודי י"א): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דאם לא כן לא היה להם להביא איברים איברים כי דרך האומנים שמקימים את הבית ואחר כך מראין את בניינם ועל זה פירש מפני שלא היו יכולין להקימו. ותו ק"ל והא שבעת המסעות בכל מסע ומסע היו מקימים אותו אם כן היה לו גם כן עכשיו להקימו. ועל זה פירש ולפי וכו' והוקם על ידי משה בפעם ראשונה מאליו ומן היום ההוא והלאה נזקף מאליו על ידי המקימין אותו בכל מסע. (נח"י) כאן משמע דגם משה הקים על פי הנס אבל בבכורות דף נ"ז ובשבת דף צ"ב ובבכורות מ"ד ונדרים ל"ח משמע דמשה היה גבוה י' אמות לכך היה לו כח להקימו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויביאו את המשכן. והנה את מתריו ויתדותיה. כמו את קלעי החצר ואת עמודיו ואת אדניה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו. שיעור הכתוב בזה כמו בוא''ו, ויביאו את המשכן אל משה ואת האהל ואת כל כליו, כי יריעות שש משזר הן ששמן משכן, כמו שאמר (לעיל כו א) ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, ואמר בהן (שם ו) וחברת את היריעות והיה המשכן אחד, ויריעות העזים הן האהל, כאשר יאמר בהן ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן (שם ז), וחברת את האהל והיה אחד (שם יא). וכן את המשכן את אהלו ואת מכסהו (לעיל לה יא) ואת אהלו. אף כאן, ויביאו את המשכן אל משה ואת האהל ואת כל כליו, כי יזכיר שמות הכל. ולפעמים יקרא כל הבית אהל מועד, כאשר אמר (לעיל לא ו ז) ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות, כי אהל מועד הוא הבית בכללו אשר יועד אליו שמה, וכן כל כלי עבודת המשכן לאהל מועד (להלן פסוק מ): (הרמב"ן)

 ספורנו  ויביאו את המשכן. את היריעות מעשה חושב: את האהל. יריעות עזים: ואת כל כליו. של משכן, כי הקרסים והקרשים והבריחים והעמודים והאדנים כלי המשכן היו: (ספורנו)


{לד}  וְאֶת-מִכְסֵ֞ה עוֹרֹ֤ת הָֽאֵילִם֙ הַֽמְאָדָּמִ֔ים וְאֶת-מִכְסֵ֖ה עֹרֹ֣ת הַתְּחָשִׁ֑ים וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ:

 אונקלוס  וְיָת חוֹפָאָה מַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וְיָת חוֹפָאָה מַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא וְיָת פָּרֻכְתָּא דִפְרָסָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת חוֹפָאָה דְמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וְיַת חוֹפָאָה דְמַשְׁכֵי סַסְגְוָונָא וְיַת פַּרְגוֹדָא דִפְרָסָא: (תרגום יונתן)


{לה}  אֶת-אֲר֥וֹן הָֽעֵדֻ֖ת וְאֶת-בַּדָּ֑יו וְאֵ֖ת הַכַּפֹּֽרֶת:

 אונקלוס  יָת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְיָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת כַּפֻּרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְיַת אֲרִיחוֹי וְיַת כַּפּוּרְתָּא וּכְרוּבַיָא דְנַפְקִין נְגִיד מִינָהּ חָד מִכָּא וְחָד מִכָּא: (תרגום יונתן)


{לו}  אֶת-הַשֻּׁלְחָן֙ אֶת-כָּל-כֵּלָ֔יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים:

 אונקלוס  יָת פָּתוֹרָא יָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת לְחֵם אַפַּיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת פָּתוֹרָא וְיַת כָּל מָנוֹי וְיַת לְחֵים אַפַּיָא: (תרגום יונתן)


{לז}  אֶת-הַמְּנֹרָ֨ה הַטְּהֹרָ֜ה אֶת-נֵֽרֹתֶ֗יהָ נֵרֹ֛ת הַמַּֽעֲרָכָ֖ה וְאֶת-כָּל-כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר:

 אונקלוס  יָת מְנַרְתָּא דָכִיתָא יָת בּוֹצִינָהָא בּוֹצִנֵי סִדְרָא וְיָת כָּל מָנָהָא וְיָת מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת מְנַרְתָּא וְיַת בּוֹצִינָהָא בּוֹצִינֵי סְדוּרָא דִמְסַדְרִין כָּל קְבֵיל שִׁבְעָתֵי כּוֹכְבַיָא דִנְהִיגִין בְּשִׁטְרֵיהוֹן בִּרְקִיעָא בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא וְיַת מִשְׁחָא דְאַנְהָרוּתָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  את נרותיה נרות המערכה. יתכן שדרך המנורות להיות בהן נרות לנוי או להרבות בהן אור לפרקים, ואין כן במנורת הקדש כי לא היו בה רק שבעת הנרות, ועל כן פירש נרות המערכה, כי הן אשר יערוך אותן בין הערבים: (הרמב"ן)


{לח}  וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֔ב וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ פֶּ֥תַֽח הָאֹֽהֶל:

 אונקלוס  וְיָת מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא וְיָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיָת קְטֹרֶת בּוּסְמַיָא וְיָת פְּרָסָא דִתְרַע מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא וְיַת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיַת קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וְיַת פְּרָסָא דְבִתְרַע מַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)


{לט}  אֵ֣ת | מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֗שֶׁת וְאֶת-מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֨שֶׁת֙ אֲשֶׁר-ל֔וֹ אֶת-בַּדָּ֖יו וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֑יו אֶת-הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת-כַּנּֽוֹ:

 אונקלוס  יָת מַדְבְּחָא דִנְחָשָׁא וְיָת סְרָדָא דִנְחָשָׁא דִילֵהּ יָת אֲרִיחוֹהִי וְיָת כָּל מָנוֹהִי יָת כִּיוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת מַדְבְּחָא דִנְחָשָׁא וְיַת קַנְקַל דִּנְחָשָׁא דִילֵיהּ יַת אֲרִיחוֹי וְיַת כָּל מָנוֹי יַת כִּיּוֹרָא וְיַת בְּסִיסֵיהּ: (תרגום יונתן)


{מ}  אֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶֽחָצֵ֜ר אֶת-עַמֻּדֶ֣יהָ וְאֶת-אֲדָנֶ֗יהָ וְאֶת-הַמָּסָךְ֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר אֶת-מֵֽיתָרָ֖יו וִיתֵֽדֹתֶ֑יהָ וְאֵ֗ת כָּל-כְּלֵ֛י עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּ֖ן לְאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  יָת סְרָדֵי דְדַרְתָּא יָת עַמוּדָהָא וְיָת סַמְכָהָא וְיָת פְּרָסָא לִתְרַע דַרְתָּא יָת אֲטוּנוֹהִי וְסִכָּהָא וְיָת כָּל מָנֵי פָּלְחַן מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  יַת וִילַוֵי דַרְתָּא וְיַת עַמּוּדָהָא יַת חוּמְרָהָא וְיַת פְּרָסָא לִתְרַע דַּרְתָּא וְיַת אֲטוּנוֹי וּמַחְתָּהָא וְיַת כָּל מָנֵי פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא לְמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)


{מא}  אֶת-בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת-בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֨דֶשׁ֙ לְאַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת-בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן:

 אונקלוס  יָת לְבוּשֵׁי שִׁמוּשָׁא לְשַׁמָשָׁא בְקוּדְשָׁא יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי לְשַׁמָשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  יַת לְבוּשֵׁי שִׁמוּשָׁא לְשַׁמָשָׁא בְּקוּדְשָׁא יַת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרן כַּהֲנָא וְיַת לְבוּשֵׁי בְּנוֹי לְשַׁמָּשָׁא: (תרגום יונתן)


{מב}  כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶׁ֑ה כֵּ֤ן עָשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל-הָֽעֲבֹדָֽה:

 אונקלוס  כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת כָּל פָּלְחָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  הֵי כְּכָל מַה דְּפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה הֵיכְדֵין עָבָדוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת כָּל פּוּלְחָנָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וטעם כן עשו בני ישראל את כל העבודה. כל מלאכת המשכן, ויקראנה עבודה לומר כי עשו אותה לעבודת השם הנכבד, כענין ועבדתם את ה' אלהיכם (לעיל כג כה), ואותו תעבודו (דברים יג ה). ויתכן שיאמר בכאן כל העבודה על הכלים, כלשון שאמר (לעיל פסוק מ) את כל כלי עבודת המשכן, והזכיר תחלה הכלים לאמר כי אפילו בכלים נזהרו ועשו כמצוה בהם, ואחרי כן הזכיר וירא משה את כל המלאכה: (הרמב"ן)

 ספורנו  ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה. כסדר שצוה ה' את משה אחר כך בהקמת המשכן: (ספורנו)


{מג}  וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  וַחֲזָא משֶׁה יָת כָּל עִבִדְתָּא וְהָא עֲבָדוּ יָתַהּ כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ כֵּן עֲבָדוּ וּבָרִיךְ יָתְהוֹן משֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲמָא משֶׁה יַת כָּל פּוּלְחָנָא וְהָא עָבָדוּ יָתָהּ הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ הֵיכְדֵין עָבָדוּ וּבְרִיךְ יַתְהוֹן משֶׁה וַאֲמַר תִּשְׁרֵי שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בְּעוֹבָדֵי יְדֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויברך אותם משה. אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי (מ) נועם ה' אלהינו עלינו וגו' (תהלים צ, יז.), והוא אחד מי"א (נ) מזמורים שבתפלה למשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דק"ל מאי ברכה בירך אותם ל"פ ברכת ויהי נועם שהיא ברכה שתיקן משה על השלמת בנין הבית וק"ל: (נ) (נח"י) נראה דהוצרך לראיה לפי שבתורת כהנים ריש פרשת שמיני אמר שהם א"ל ויהי נועם וכו' וכן הוא בילקוט: (שפתי חכמים)

 ספורנו  כן עשו. כאותו הסדר עצמו עשו האומנים בעשייתם ומביאי המשכן בהבאתם: (ספורנו)

 כלי יקר  וירא משה את כל המלאכה, יש לדקדק למה נאמר מתחילה ותכל כל עבודת משכן אהל מועד, וכן נאמר בסוף כן עשו בני ישראל את כל העבודה, למה קראה מתחילה עבודה ואחר כך מלאכה, ועוד נראה הכפל בשני פסוקים אלו, והרמב"ן פירש שאמר זה על המשכן ועל הכלים. ואולי דעת הרב שהמשכן נקרא מלאכה אבל הכלים נקראו עבודה על שם שבהם היו עובדים עבודת הקרבנות, ומ"מ לא יצאנו מידי הכפל כי שלשה פעמים נזכר כאן שעשו העבודה והמלאכה.

על כן נראה לפרש זה, על פי המדרש הדורש כל מעשה המשכן כנגד מעשה בראשית עיין כל המדרש ברבינו בחיי פרשה זו מלבד הרבה דמיונות שהוסיף הרב משלו, ובזה יתישב גם כן לשון עבודה ומלאכה כי על מלאכת המשכן שייך לומר לשון עבודה כי בה עבדו אל השי"ת ואין עבודה כי אם מן העבד אל האדון. אבל לשון מלאכה נופל במלאכת שמים וארץ כי מה שהפועל עושה לעצמו נקרא מלאכה וכמ"ש במעשה בראשית ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו וגו' (בראשית ב.ב). וכמו שמצינו במעשה בראשית שנאמר בכל מלאכה כי טוב ובסוף אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב (שם א.לא) כי יש לך דברים שהם טובים כשהם כל אחד בפני עצמו אבל כשהם מעורבים יחד אינן טובים כי אין זיווגם עולה יפה, על כן אמר במעשה בראשית שכולם היו טובים כשהיו כל אחד מהם בעצמו דהיינו טוב פרטי, ואחר כך אמר שגם טוב כללי היה בהם כי גם אחר שנתחברו כולם יחד היה חבורם טוב לכך חזר ואמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. כך בעבודת המשכן מתחילה אמר ותכל כל עבודת משכן אהל העדות ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו, שמשמע שכל אחד בפני עצמו נעשה כאשר צוה ה' את משה, אבל עדיין לא פורש שאחר שנעשה הכל אז סדרו את כל עבודה ועבודה על מקומו המיוחד לו דהיינו טוב כללי, על כן חזר ואמר ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה, כי היה בהם טוב כללי שנעשו על הסדר הנכון דהיינו חיבור כל העבודה ביחד. ואח"כ חזר לבאר שכל מה שעשו נעשה על ציווי מלאכת העולמות שמים וארץ זה"ש וירא משה את כל המלאכה היינו מלאכת מעשה בראשית והנה עשו אותה ר"ל שעשו דוגמת אותה מלאכה כאילו היתה היא ממש אותה המלאכה לפיכך ויברך אותם משה.

ויברך אותם משה. מה ברכה ברכם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' עלינו וגו' (תהלים צ.יז) פירש רבינו בחיי לפי שנאמר בתחילת המזמור תפלה למשה איש האלהים וגו'. ואין זה מספיק אל הכוונה אם בכל המזמור אין רמז לבנין המשכן. ואומר אני שיש רמז נכון אל בנין המשכן בתחילת המזמור, ובסופו, כי בתחילה אמר ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור. והוא ע"ד שאמר שלמה בתפלתו כשחנך המקדש (מלכים א' ח.כז) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה, זה"ש ה' מעון אתה היית, אתה מעונו של עולם ואין העולם מקום ומעון לך וא"כ איך יעלה על הדעת לומר שיכינו לך בית להתקומם בו, ונתן מופת על זה שהרי בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל, ואם היה הקב"ה צריך להתקומם במקום אם כן קודם שנברא העולם באיזו מקום היה מתקומם אלא ודאי שאין העולם מקומו ואדרבה הוא ית' מקום ומעון לכל העולם ואיך יתכן שיצוה לו הקב"ה לבנות לו בית כאילו היה מתקומם במקום. על זה אמר כמתרץ ואמר תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. הוצרך הקב"ה לוותר על כבודו ולעשות לו מדור בתחתונים כדי למחול להם עון העגל, כי לדעת רז"ל (תנחומא פקודי ו.) היה המשכן כולו כפרה על מעשה העגל.

ואולי מטעם זה נעשה המשכן על תמונת העולם בכללו, לפי שקודם מתן תורה היה העולם כלו תהו וע"י התורה יצא העולם מכלל תהו ובוהו, ועל ידי שעשו העגל נשתברו הלוחות חזר העולם לתהו ובהו וכשנתכפר להם עון העגל יצא העולם שנית מכלל תהו ובהו, והרי הוא כאילו היה נברא העולם שנית בזמן ההוא על כן נצטוו אחר כפרת העגל לבנות לו בית בתבנית כל ג' עולמות לומר לך שעכשיו חזרו לכמות שהיו תחילה קודם העון, ובזה נתן הקב"ה פתחון פה לבעלי תשובה כארז"ל (ע"ז ד;) לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כו' וזה"ש כמתרץ למה זה ועל מה זה צוה לבנות לו בית בארץ לפי שרצה להשיב בתשובה אנוש עד דכא. דורשי רשומות אמרו דכא ר"ת דם כפירה אשה כי במעשה העגל עברו על שלשתן כפירה, כפשוטו, דם, אשה כמו שפירש"י על פסוק ויקומו לצחק (שמות לב.ו) שעברו גם על ג"ע וש"ד ורצה הקב"ה ליתן פתחון פה לבעלי תשובה בשלשתן זה"ש ותאמר שובו בני אדם מכאן ולהבא כי אין לך שום מונע מן התשובה כי אם הועילה התשובה בשלש עבירות אלו ק"ו שתועיל בקלות מהם ואחר כך מן אלף שנים בעיניך, הכל מדבר בענין התשובה אשר הוא עומד בה עד פסוק יראה אל עבדיך פעליך, חזר לדבר מענין בנין המשכן הבנוי בתבנית בנין כל העולם שהיה פעולת השי"ת לכך אמר יראה אל עבדיך פעליך, שיראו שמיך מעשה אצבעותיך, ויעשו כתבניתם. והדרך. היינו הדרת שכינתך, על בניהם. יכול להיות שהוא ע"ד ארז"ל (ברכות סד.) ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך וכן נאמר פרשת וישלח (לב.טו) ובניהם שלשים פירש רש"י בניהם בנאיהם כך בניהם האמור כאן מדבר בבוני בנין המשכן שעליהם אמר שיראה להם הדרת זיו שכינתך בבנין שלהם ומכאן למד בעל המדרש שאמר משה יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.

ואמר ויהי נועם ה' אלהינו עלינו, לפי שנאמר (שמות כה.ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כי עיקר השכינה בעבור ישראל, ע"כ אמר שנועם ה' דהיינו זיו הדרת שכינתו יתברך יהיה עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. נראה שמלת כוננהו מוסב כלפי השכינה כי פסוק זה מדבר בנסתר עם השכינה, על כן אמר שמעשה ידינו דהיינו המשכן עשו כוננות לשכינה ולנו להושיבנו יחד במדור אחד כי המשכן מקום דירה לעליונים ותחתונים כאחד על כן אמר כוננה עלינו וכוננהו וע"ד שנאמר (שמות טו.יז) מכון לשבתך פעלת ה'. זה מה שנראה לי להוסיף על כל דברי המפרשים בזה המזמור לפרשו על בנין המשכן. (כלי יקר)

שמות פרק-מ

{א}   חמישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  בְּיוֹם-הַחֹ֥דֶשׁ הָֽרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ תָּקִ֕ים אֶת-מִשְׁכַּ֖ן אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא יַרְחָא קַדְמָאָה בְּחַד לְיַרְחָא תְּקִים יָת מַשְׁכְּנָא מַשְּׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא דְיַרְחָא קַדְמָאָה הוּא יַרְחָא דְנִיסָן בְּחַד לְיַרְחָא תְּקִים יַת מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִימְנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ביום. מחלוקת הוא י''א כי יום השמיני למלואים היה יום ראש חדש ניסן. והוצרכו לומר כי בשלשה ועשרים יום לאדר הקים משה את המשכן והנה יום תחלת המלואים היה משה סותרו ובונהו להרגיל הכהנים. ואמרו כי השעיר שדרש משה והנה שורף הוא שעיר ראש חדש. והנה צוה השם שיקים משה המשכן באחד לחדש הראשון ולא יסתרנו עד יום נסוע הארון. והנה מצאנו בספרי כי מישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם. והנה יום שמיני למלואים הוא שמיני לחדש. ויש כדמות ראיה על זה. האחת למה לא הזכיר הכתוב שהיה משה מקים את המשכן וסותרו ואנה יהיה פתח אהל מועד אחר שיהיה נסתר. כי כתוב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה ועוד כתוב ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת. וזהו שדרש משה. ועוד אם היה שעיר ראש חדש למה לא הזכיר שנים פרים ואיל אחד ושבעה כבשים. וכאשר הזכיר מלבד עולת הבקר. היה ראוי שיאמר מלבד עולת החדש. והנה על דרך הפשט ביום החדש הראשון היתה תחלה הקמת המשכן. והנה זה המשכן הראשון הקימוהו ביום א' לחדש הראשון. והחלו לבנות הבית הראשון שהוא המשכן השני בחדש השני שהוא אייר בשני לחדש. כי כן כתוב בחדש השני בשני. ובתלמודנו כתוב כי יום חמישי יצאו ישראל ממצרים. ואם הוא דרך קבלה נקבל ואם הוא דרך סברא לפני יום חמישי יצאו כי אין בין שנה פשוטה לתחלת שנה אחרת פחות מג' ימים. כי שנת חסרון שנ''ג וש''נ יצאו בשביעית. ואם מעוברות הם חמשה בחסרון. ובעבור שהכתוב אמר ביום השבת יערכנו נראה כי ביום השבת ערך משה הלחם על השלחן. והנה ביום ששי הוקם המשכן או ביום שבת. אף על פי שאין זה ראיה גמורה. כי יוכל הטוען להשיב ביום השבת יערכנו הכהן. אחר שהוקם המשכן וערך משה הלחם. הנה הזכיר במעשה כי הקים משה המשכן כאשר אמרתי בשני המקצועות. והלוים שהם ממשפחתו הקימוהו כי איננו מעשה יחיד. ונתן האדנים למטה ואחר כן שם הקרשים ואחר כן הכריחים ואחר כן הקים העמודים בעבור הפרוכת ומסך פתח האהל. ואח''כ פירש האהל ושם עליו המכסה ואח''כ שם הארון לפאת ים ונתן הלוחות בארון ושם עליו הבדים ונתן את הכפורת על הארון מלמעלה ונתן השלחן וערך עליו לחם הפנים. והנה יורה כי בבקר היה זה. ואמר ויעל הנרות אחר כן בלילה והעלה בבקר העולה היא עולת תמיד וכן עשה בין הערבים. וביום הזה משח משה את המשכן ואת כל כליו ומזבח העולה ואת כל כליו ואת הכיור ואת כנו ונקהלה העדה אל פתח אוהל מועד. ורחצו אהרן ובניו במים והלביש את אהרן בגדי הקדש גם הלביש בניו ונמשחו בשמן הקדש והגיש פר בן בקר ואילים שנים ושחט את הפר וחטא על המזבח והקטיר את האימורים ושחט האיל וזרק את דמו על המזבח. והקטיר את האיל ושחט גם איל המלואים וזרק את דמו על המזבח והאימורים עם שוק הימין וגם חלת מצה אחת וחלת לחם שמן הכל הקטיר המזבח. ככה עשה שבעת ימי המלואים. וככה כתוב ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים. לכל יום ומשחת המזבח לקדשו. וכתוב שבעת ימים תכפר על המזבח ומשחת אותו לקדשו והנה הטעם ככה תעשה כל שבעת ימי המלואים. וכתוב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש את המזבח ז' ימי המלואים. אז החלו הנשיאים להקריב לחנוכת המזבח וככה היה מקריב אהרן עגל בן בקר לחטאת לכפר בעדו. והעלה גם האיל שלו. ועגל וכבש שהוא קרבן העם העלה עולה אחר ששחט שעיר החטאת וחטאהו כאשר עשה לעגל החטאת אשר לו לזרוק דמו ולהקטיר האימורים רק חטאת הכהן לא יאכלנה כהן. על כן נשרף בשר הפר מחוץ למחנה וחטאת הצבור שהוא שעיר עזים יאכלוה הכהנים. וכל זה היה אחר עולת הבקר. ואחר כל זה הקריב עולת נחשון וחטאתו. והנה נשלמה חנוכת המזבח אחר תשעה עשר יום לחדש הראשון. ואל תשים אל לבך דברי הטוען כי אימתי עשה קרבנות החג כי ישראל לא עשו במדבר סיני רק חג הפסח לילה אחד ולא שמרו חג המצות. כי כן כתוב והיה כי יביאך ה' שבעת ימים תאכל מצות. ופי' והיה היום הזה לכם לזכרון. לדור הבא אחר כן לקבוע יום צאתכם מקרא קודש. כי היה ביום הראשון נסעו מגושן. ועוד כי במדבר סיני אין להם לחם שיעשו מצות שבעת ימים אע''פ שהיו קרובים מהישוב דבר גדול היה שמצאו לחם לעשות ולאכול על מרורים עם הפסח לילה כי עם רב הי' מאד. והנה על דרך הסברא היה מקריב משה שבעת ימי המילואים עולת תמיד וביום השבת שני כבשים אי זה יום שהיה לשבעת ימי המילואים הקריב עולת שבת. ואחר כן קרבן המלואים וכל זה נכון רק מה נעשה בחנוכת המזבח ביום השבת יש אומרים היו מדלגין ולא היו חושבין רק חשבון הימים שחנכו המזבח. ואחרים אמרו כי עולת הנשיא היתה נקרבת בשבת רק השלמים היו נשחטין יום ראשון ונאכלין. וראייתם כי הנה הנשיא שהוא המשלח יקריב ביום שבת ששה כבשים. חוץ מעולת השבת של הצבור. והכת הראשונה אומרת כי ככה ששת ימים שהקיפו יריחו והחלוץ הולך. דלגו יום שבת. והנה שבעת ימים סבבוה. וכך אמרו על ארבעה עשר יום שדילגו יום הכיפורים. ולא הכניסוהו במספר. ועל דרך הסברא כאשר הוקם המשכן ויצא משה אז כסה הענן את המשכן וכבוד ה' מלא את המשכן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד. על דעת רבותינו (בתורת כהנים סוף פרשת צו סימן קצא, ועוד) שהוא יום שמיני למלואים טעם הכתוב שתקים את המשכן ויעמד כן ולא תורידנו ולא תקימו עוד, כי בנסוע המחנות הלוים יורידו אותו ויקימו אותו. ולא הוצרך לצוות עתה על הקמת שבעת הימים הראשונים, כי אמר לו מתחלה והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר (לעיל כו ל), וכיון שפירש לו עתה כי ביום החדש הראשון תהיה הקמתו לעמדה, הנה ידע כי שבעת ימי המלואים יצטרך להקים ולהוריד. ואולי היה כן להרגיל הלוים במעשהו כי ממנו יראו וכן יעשו, או היה להכתיר היום בעטרה זו:

ונראה לדעתם כי בשבעת הימים הראשונים היה מקים אותו בבקר בבקר, ועומד כן כל היום וכל הלילה, וכעלות השחר היה מוריד אותו וחוזר ומקימו מיד, כי הכתוב אמר ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה (ויקרא ח לה), ואין פתח לאהל רק בעת הקמתו:

וכבר דרשו (בתורת כהנים ויקרא א ה) אל פתח אהל מועד, בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא מפורק. ואמרו (זבחים נה:) שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולין, שנאמר (ויקרא ג ב) ושחטו פתח אהל מועד, בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול, וכן במשכן, עד שלא העמידו הלוים את המשכן ואחר שפרקו הלוים את המשכן פסולין. ועוד, שהיה מקריב בו תמיד של בין הערבים ומדליק את הנרות בערב:

ובויקרא רבה (עי' במדבר רבה יב טו) ראיתי, היה משה מעמידו ומפרקו שני פעמים בכל יום, רבי חנינא הגדול אומר שלשה פעמים בכל יום, שנאמר תקים (פסוק ב) הוקם (פסוק יז) ויקם (פסוק יח), אחת לתמיד של שחר, ואחת למלואים, ואחת לתמיד של בין הערבים. ויתכן שכל זה רגילות, להודיע ענין הקמתו והסדר, ולא יעמידנו מפורק כלל:

והכתוב שאמר כאן ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן פסוק לד) על דעתם היה זה ביום השמיני, כי אמר ויכל משה את המלאכה (שם פסוק לג), וכאשר כלה הקמה זו של אחד בניסן כסה הענן את המשכן. וכבר כתב רש''י (ויקרא ט כג) מה שדרשו (בתורת כהנים שם) ויצאו ויברכו את העם, לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמיד משה המשכן והיה משמש בו ומפרקו לא שרתה בו שכינה והיו ישראל נכלמים ואמרו למשה, משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, אמר להם אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה בנו שכינה:

ובפרשת מלואים (תורת כהנים שם) יכול הוקם המשכן בראש חדש ושרתה שכינה בשמיני בחדש, תלמוד לומר וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות (במדבר ט טו), מלמד שביום שהוקם המשכן שרתה השכינה על ידי מעשה אהרן. הנה יאמרו בפירוש כי כסוי הענן את המשכן בשמיני למלואים היה, והוא אחד בניסן, אם כן תהיה כל הפרשה הזאת לדעתם ביום השמיני. והיה זה מפני שהכתוב יסדר כי צוה השם את משה שתהיה הקמת המשכן לכלותה ביום החדש הראשון באחד לחדש, ואמר כי משה עשה כן וכלה את כל המלאכה ואז כסה הענן את האהל, וכן תמיד. וחזר הכתוב אל תחלת הדבור אשר היה למשה מן האהל ואמר ויקרא אל משה (ויקרא א א), וכל זה בסדר נכון:

וכדמות ראיה להם מה שכתוב (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, ואם לא הוריד אותו מה טעם ביום כלות, כי ביום אחד החל וכלה, והראוי שיאמר ויהי ביום הקים משה את המשכן. ועוד, שאמר שם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו (ויקרא ט ו), וירא כבוד ה' אל כל העם (שם כג), ומשמעות זה שעדיין לא כסה הענן את אהל מועד ולא מלא כבוד ה' את המשכן. ומ''מ ביום ראשון של מלואים נדבר למשה משם כל הפרשיות הנאמרות מתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני (שם ט א), אבל לא היה הענן מכסה אותו, והיו סבורין שהיה הדבור למשה שם מן השמים כאשר היה בארץ מצרים:

אבל במדרש חזית (קהלת א יב) מצאתי, ויהי ביום השמיני, זה היה ראוי להיות תחלת הספר, ולמה נכתב כאן, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ואם כן יהיה ויקרא אל משה מאהל מועד אחר וירא כבוד ה' אל כל העם ותצא אש ותאכל על המזבח (ויקרא ט כג כד), ויהיה הדבור לאהרן יין ושכר אל תשת (שם י ט) ממחרת, כי לא יתכן שנדבר לאהרן מאהל מועד קודם למשה. ואיני יודע אם זה דברי הכל או הם דברי יחיד, כי על דברי ר' ישמעאל נאמרו שם:

תקים את משכן אהל מועד. לא פירש לו בצואה זו כיצד סדר ההקמה כאשר פירש במעשה ויתן את אדניו וישם את קרשיו (פסוק יח). והיה זה, מפני שכבר הראה אותו ההקמה במראית העין, כמו שאמר והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר (לעיל כו ל). וכן קצר כאן ואמר ושמת שם את ארון העדות (בפסוק הבא), ולא הזכיר ואל הארון תתן את העדות, כי בהזכירו ''את ארון העדות'' יבין זה, כי לא יקרא הארון כן רק בהיות בו לוחות העדות. וכבר נצטוה מתחלה ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך (לעיל כה כא), ולא הוצרך כאן אלא לצוותו בהקדמה, כי תשומת הארון עם הלוחות יקדים לכל הכלים. וכן קצר בענין השולחן והמנורה, שכבר צוה אותו (לעיל כו לה) באיזה מקום מן המשכן יעמידם. וקצר בענין לבישת אהרן ובניו, שאמר והלבשת את אהרן את בגדי הקדש (להלן פסוק יג), ובבניו אמר והלבשתם כתנות (להלן פסוק יד), כי כבר צוה אותו בפרט בסדר לבישתן (לעיל כט ה~ט), ולא בא עכשיו אלא לסדר לו שעת הלבישה שתהיה אחר הקמת המשכן כלו. והזכיר כתנות שבהן יתחיל הלבישה: (הרמב"ן)

 כלי יקר  ביום החדש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד כתיב בפרשה שלשה פעמים לשון הקמה, א' תקים את המשכן, ב' הוקם המשכן, ג' ויקם משה, וארז"ל (ויק"ר נב.ד) שהיו ישראל וכל חכמי לב מקימים את המשכן ולא יכלו להקימו אמר הקב"ה עסוק אתה בהקמתו והוא עומד מאליו שנאמר הוקם מאליו משמע, ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור אלא האדם הוא המתחיל וה' יגמור על ידו, וכן ארז"ל (קידושין ל:) כנגד היצר הרע אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו כו'. וצוה שתהיה הקמת המשכן על ידי משה מסכים לדברי המדרש האומר שהעולם נברא בזכות משה שנאמר בראשית ברא אלהים בזכות משה שנקרא ראשית שנאמר (דברים לג.כא) וירא ראשית לו. ואם כן דומה כאילו משה הקים את העולם, כך המשכן שהיה בנוי בתבנית העולם הוקם על ידי משה, וכמו שבראשית ברא העולם כך ביום החדש הראשון הוקם המשכן ולדעת רז"ל (תו"כ שמיני א.) היה יום זה שמיני למלואים ואותו יום נטל עשרה עטרות ראשון למעשה בראשית כו' עיין בילקוט פר' שמיני (תקכ.).

ובשלשה הקמות אלו אמרו מקצת מפרשים שהם כנגד שלשה מקדשים. ויש לי כדמות ראיה לדבריהם כי מקדש ראשון ושני היו תלוין בזכותם של ישראל כי מתוך הזכות והתשובה זכו לבנין זה, על כן נאמר תקים ויקם כי זה מדבר בהקמה התלויה בפעולה אנושית, אבל מקדש שלישי אינו תלוי בזכות שהרי אפילו בדור שכלו חייב יבא הגואל ואם כן אינו תלוי בפעולה אנושית אלא מאליו יבנה לכך נאמר הוקם, מאליו משמע. (כלי יקר)


{ג}  וְשַׂמְתָּ֣ שָׁ֔ם אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָֽעֵד֑וּת וְסַכֹּתָ֥ עַל-הָֽאָרֹ֖ן אֶת-הַפָּרֹֽכֶת:

 אונקלוס  וּתְשַׁוֵי תַמָן יַת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְתַטֵּל עַל אֲרוֹנָא יָת פָּרֻכְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְשַׁוֵּי תַּמָּן יַת אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וְתַטְלֵיל עַל אֲרוֹנָא יַת כַּפּוּרְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וסכות על הארון. לשון הגנה, שהרי מחיצה היתה: (רש"י)

 הרמב"ן  וטעם וסכות על הארון. מלמעלה במקום אל, כי וסכות מלשון מסך. וכן וישם את פרוכת המסך ויסך על ארון העדות (להלן פסוק כא): (הרמב"ן)


{ד}  וְהֵֽבֵאתָ֙ אֶת-הַשֻּׁלְחָ֔ן וְעָֽרַכְתָּ֖ אֶת-עֶרְכּ֑וֹ וְהֵֽבֵאתָ֙ אֶת-הַמְּנֹרָ֔ה וְהַֽעֲלֵיתָ֖ אֶת-נֵֽרֹתֶֽיהָ:

 אונקלוס  וְתָעֵל יָת פָּתוֹרָא וְתַסְדַר יָת סִדְרֵהּ וְתָעֵל יָת מְנַרְתָּא וְתַדְלֵק יָת בּוֹצִינָהָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְהַנְעַל יַת פָּתוֹרָא בִּסְטַר צִפּוּנָא מְטוּל דְּמִתַּמָּן מִתְיָהֵיב עוּתְרָא דְמִתַּמָן זָלְחָן רְסִיסֵי מַלְקוֹשִׁין עַל עוּסְבִין לְמִתְפַּרְנְסָא בְּהוֹן דַּיְירֵי עַלְמָא וּתְסַדֵּר יַת סִדְרוֹי תְּרֵין סִדְרֵי לַחְמָא גַוָאָה שִׁית עֲגוּלִין בְּסִדְרָא כָּל קְבֵל שִׁבְטוֹי דְיַעֲקב וּתְהַנְעַל יַת מְנַרְתָּא בִּסְטַר דָּרוֹמָא מְטוֹל דְּמִתַּמָּן שְׁבִילֵי שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא וּמִתַּמָּן אִיסְרַטְוָון דִּנְהוֹרֵי וְתַמָּן גִּנְזֵי חָכְמְתָא דִמְתִילִין לִנְהוֹרֵי וְתַדְלֵיק יַת בּוֹצִינָהָא שׁוּבְעָא כָּל קְבֵיל שִׁבְעָתֵי כּוֹכְבַיָא דִמְתִילִין לְצַדִּיקַיָא דִמְנַהֲרִין לְעַלְמָא בִּזְכוּתֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וערכת את ערכו. שתי מערכות של לחם הפנים: (רש"י)


{ה}  וְנָֽתַתָּ֞ה אֶת-מִזְבַּ֤ח הַזָּהָב֙ לִקְטֹ֔רֶת לִפְנֵ֖י אֲר֣וֹן הָֽעֵדֻ֑ת וְשַׂמְתָּ֛ אֶת-מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לַמִּשְׁכָּֽן:

 אונקלוס  וְתִתֵּן יָת מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא לִקְטֹּרֶת בּוּסְמַיָא קֳדָם אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא וּתְשַׁוֵי יָת פְּרָסָא דְתַרְעָא לְמַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן יַת מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא לִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא קֳדָם אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא מְטוּל חַכִּימַיָא דַעֲסִיקִין בְּאוֹרַיְיתָא וְרֵחֵיהוֹן נָדִיף הֵי כִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא וּתְשַׁוֵּי יַת פְּרָסָא דְתַרְעָא לְמַשְׁכְּנָא מְטוּל צַדִּיקַיָא דַחֲפִין בִּזְכוּתְהוֹן עַל עַמָּא בֵּית יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)


{ו}  וְנָ֣תַתָּ֔ה אֵ֖ת מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֑ה לִפְנֵ֕י פֶּ֖תַח מִשְׁכַּ֥ן אֹֽהֶל-מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְתִתֵּן יָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא קֳדָם תְּרַע מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן יַת מַדְבְּחָא דְעָלָתָא קֳדָם תְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא מְטוּל עֲתִירַיָא דִמְסַדְרִין פָּתוֹרָא קֳדָם תַּרְעֵיהוֹן וּמְפַרְנְסִין מִסְכֵּנַיָא וּמִשְׁתְּבֵיק לְהוֹן חוֹבֵיהוֹן כְּאִילוּ מְקַרְבִין עֲלָתָא עַל מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)


{ז}  וְנָֽתַתָּ֙ אֶת-הַכִּיֹּ֔ר בֵּֽין-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֑חַ וְנָֽתַתָּ֥ שָׁ֖ם מָֽיִם:

 אונקלוס  וְתִתֵּן יָת כִּיוֹרָא בֵּין מַשְׁכַּן זִמְנָא וּבֵין מַדְבְּחָא וְתִתֵּן תַּמָן מַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן יַת כִּיּוֹרָא בֵּינֵי מַשְׁכַּן זִמְנָא וּבֵינֵי מַדְבְּחָא וְתִתֵּן תַּמָּן מוֹי מְטוּל חוֹבַיָא דְהַדְרִין בִּתְיוּבְתָּא וְשַׁדִיַין עַקְמוּמִיתְהוֹן הֵי כְמַיָא: (תרגום יונתן)


{ח}  וְשַׂמְתָּ֥ אֶת-הֶֽחָצֵ֖ר סָבִ֑יב וְנָ֣תַתָּ֔ אֶת-מָסַ֖ךְ שַׁ֥עַר הֶֽחָצֵֽר:

 אונקלוס  וּתְשַׁוֵי יָת דַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר וְתִתֵּן יָת פְּרָסָא דִתְרַע דַרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְשַׁוֵּי יַת דַּרְתָּא חֲזוֹר חֲזוֹר מְטוֹל זַכְוַות אַבְהַת עַלְמָא דִמְחַזְרִין חֲזוֹר חֲזוֹר לְעַמָּא בֵּית יִשְרָאֵל וְתִתֵּן יַת פְּרָסָא דִתְרַע דָּרְתָא מְטוּל זַכְוַת אַבְהַת עַלְמָא דְפָרִיס בִּתְרַע גֵּיהִנָּם מִן בִּגְלַל דְּלָא יֵעָלוּן תַּמָּן נַפְשַׁת דַרְדְּקֵי עַמָּא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)


{ט}  וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת-שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֶת-הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּ֑וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹת֛וֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֖יו וְהָ֥יָה קֹֽדֶשׁ:

 אונקלוס  וְתִסַב יָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּתְרַבֵּי יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל דִי בֵהּ וּתְקַדֵשׁ יָתֵהּ וְיָת כָּל מָנוֹהִי וִיהֵי קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִסַּב יַת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּתְרַבֵּי יַת מַשְׁכְּנָא וְיַת כָּל דְּבֵיהּ וּתְקַדֵּשׁ יָתֵיהּ מְטוּל כְּלִיל דְּמַלְכוּתָא דְבֵית יְהוּדָה וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא דְעָתִיד לְמִפְרַק יַת יִשְרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)


{י}  וּמָֽשַׁחְתָּ֛ אֶת-מִזְבַּ֥ח הָֽעֹלָ֖ה וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֑יו וְקִדַּשְׁתָּ֙ אֶת-הַמִּזְבֵּ֔חַ וְהָיָ֥ה הַמִּזְבֵּ֖חַ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִֽׁים:

 אונקלוס  וּתְרַבֵי יָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וּתְקַדֵשׁ יָת מַדְבְּחָא וִיהֵי מַדְבְּחָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְרַבֵּי יַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיַת כָּל מָנוֹי וּתְקַדֵּשׁ יַת מַדְבְּחָא וִיהֵי מַדְבְּחָא קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין מְטוּל כְּלִילָא דִכְהוּנְתָּא דְאַהֲרן וּבְנוֹי וְאֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא דַּעֲתִיד לְמִשְׁתַּלְחָא בְּסוֹף גַּלְוָותָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  והיה המזבח קדש קדשים. בעבור שיקריבו בו גם קדשי הקדשים אמר בו כן אף על פי שהיה בחצר. ואמר גם במשכן (בפסוק הקודם) והיה קדש, כי לא נקרא קדש קדשים רק מקום משכן הארון, כמו שנאמר (לעיל כו לג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. ויתכן שאמר במזבח קדש קדשים בעבור שיקדש, כמו שאמר והיה המזבח קדש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש (לעיל כט לז): (הרמב"ן)


{יא}  וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֶת-הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת-כַּנּ֑וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  וּתְרַבֵּי יָת כִּיוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵהּ וּתְקַדֵשׁ יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְרַבֵּי יַת כִּיּוֹרָא וְיַת בְּסִיסֵיהּ וּתְקַדֵּשׁ יָתֵיהּ מְטוּל יְהוֹשֻׁעַ מְשׁוּמְשָׁנָךְ רַבָּא דְסַנְהֶדְרִין דְּעִמֵּיהּ דְּעַל יְדוֹי עֲתִידָא אַרְעָא דְיִשְרָאֵל לְאִיתְפַּלְגָא וּמְשִׁיחָא בַּר אֶפְרַיִם דְּנָפִיק מִינֵיהּ דְּעַל יְדוֹי עֲתִידִין בֵּית יִשְרָאֵל לִמְנַצְחָא לְגוֹג וּלְסִיעָתֵיהּ בְּסוֹף יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)


{יב}  וְהִקְרַבְתָּ֤ אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֔יו אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְרָֽחַצְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם:

 אונקלוס  וּתְקָרֵב יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתַסְחֵי יָתְהוֹן בְּמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקָרֵיב יַת אַהֲרן וְיַת בְּנוֹי לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתַסְחֵי יַתְהוֹן בְּמַיָא: (תרגום יונתן)


{יג}  וְהִלְבַּשְׁתָּ֙ אֶֽת-אַ֣הֲרֹ֔ן אֵ֖ת בִּגְדֵ֣י הַקֹּ֑דֶשׁ וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֛וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹת֖וֹ וְכִהֵ֥ן לִֽי:

 אונקלוס  וְתַלְבֵּשׁ יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא וּתְרַבֵּי יָתֵהּ וּתְקַדֵשׁ יָתֵהּ וִישַׁמֵשׁ קֳדָמָי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַלְבֵּשׁ יַת אַהֲרן לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא וּתְרַבֵּי יָתֵיהּ וּתְקַדֵּשׁ יָתֵיהּ וִישַׁמֵּשׁ קֳדָמַי: (תרגום יונתן)


{יד}  וְאֶת-בָּנָ֖יו תַּקְרִ֑יב וְהִלְבַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם כֻּתֳּנֹֽת:

 אונקלוס  וְיָת בְּנוֹהִי תְּקָרֵב וְתַלְבֵּשּׁ יָתְהוֹן כִּתּוּנִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת בְּנוֹי תַּקְרִיב וְתַלְבְּשִׁינוּן כִּיתּוּנִין: (תרגום יונתן)


{טו}  וּמָֽשַׁחְתָּ֣ אֹתָ֗ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר מָשַׁ֨חְתָּ֙ אֶת-אֲבִיהֶ֔ם וְכִֽהֲנ֖וּ לִ֑י וְ֠הָֽיְתָ֠ה לִהְיֹ֨ת לָהֶ֧ם מָשְׁחָתָ֛ם לִכְהֻנַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹֽרֹתָֽם:

 אונקלוס  וּתְרַבִּי יָתְהוֹן כְּמָא דִי רַבִּיתָא יָת אֲבוּהוֹן וִישַׁמְשׁוּן קֳדָמָי וּתְהֵי לְמֶהֱוֵי לְּהוֹן רְבוּתְהוֹן לְכַהֲנוּת עֲלָם לְדָרֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְרַבֵּי יַתְהוֹן הֵיכְמָא דְרָבִית יַת אֲבוּהוֹן וִישַׁמְשׁוּן קֳדָמַי וּתְהֵי לְמֶהֱוֵי לְהוֹן רְבוּתְהוֹן לִכְהוּנַת עֲלָם לְדָרֵיהוֹן: (תרגום יונתן)


{טז}  וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה: (ס)

 אונקלוס  וַעֲבַד משֶׁה כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָתֵהּ כֵּן עֲבָד: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְעָבַד משֶׁה הֵי כְּכָל מַה דְּפַקֵּיד יְיָ יָתֵיהּ הֵיכְדֵין עֲבָד: (תרגום יונתן)


{יז}   שישי  וַיְהִ֞י בַּחֹ֧דֶשׁ הָֽרִאשׁ֛וֹן בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הוּקַ֖ם הַמִּשְׁכָּֽן:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּשַׁתָּא תִנְיֵתָא בְּחַד לְיַרְחָא אִתָּקַם מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה בְּיַרְחָא קַמָאָה הוּא יַרְחָא דְנִיסָן בְּשַׁתָּא תִּנְיֵינְתָא בְּחַד לְיַרְחָא אִיתָקַם מַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ויהי בחדש הראשון באחד לחודש. על דעת רבותינו הזכיר הכתוב שהוקם המשכן לעמוד כן באחד לחודש הראשון כאשר צוה (לעיל פסוק ב). ואמרו ויקם משה את המשכן (פסוק יח), לספר מה שעשה בהקימו אותו מן היום הראשון שהתחיל בו שהוא כ''ג באדר. ולא הזכיר בכאן משיחת המשכן וכליו ולא משיחת אהרן ובניו וקרבנות המלואים, כי לא עשה אותם עד שסיים כל ההקמה ונצטוה בהם פעם שנית קח את אהרן, כמו שמפורש בפרשת צו (ויקרא ח ב):

והנה המשכן וכליו לא נתקדשו לעבודה אלא במשיחה, כמו שנאמר (לעיל פסוק ט) ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו וקדשת אותו ואת כל כליו, על כן פירוש ויערוך עליו ערך לחם (פסוק כג), ויעל הנרות (פסוק כה), כי עשה כן בזמנם אחר המשיחה. והנה הם כטעם לעשות כן. ומה שאמר גם כן למעלה (פסוק ד) והבאת את השולחן וערכת את ערכו, יצוה שיערוך אותו אחרי המשיחה. וכן אמר ונתת את מזבח הזהב לקטורת (פסוק ה), וכן ויעל עליו את העולה ואת המנחה (להלן פסוק כט), בזמנה, כי עדיין לא הקים החצר סביב למשכן, ואין מקריבין בלא קלעים, כי יהיו שחוטי חוץ, אלא כלם בזמנם: (הרמב"ן)


{יח}  וַיָּ֨קֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת-הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּתֵּן֙ אֶת-אֲדָנָ֔יו וַיָּ֨שֶׂם֙ אֶת-קְרָשָׁ֔יו וַיִּתֵּ֖ן אֶת-בְּרִיחָ֑יו וַיָּ֖קֶם אֶת-עַמּוּדָֽיו:

 אונקלוס  וַאֲקֵם משֶׁה יָת מַשְׁכְּנָא וִיהַב יָת סַמְכוֹהִי וְשַׁוִי יָת דַפּוֹהִי וִיהַב יָת עַבְרוֹהִי וַאֲקֵם יָת עַמוּדוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָקִים משֶׁה יַת מַשְׁכְּנָא וִיהַב יַת חוֹמְרוֹי וְשַׁוִּי יַת לוּחוֹי וִיהַב יַת נַגְרוֹי וְאָקִים יַת עַמּוּדוֹי: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ויקם משה את המשכן. עשר היריעות מעשה חושב שנקראו משכן הוקמו קודם הקמת הקרשים, אם בידי אדם מחזיקין בו, ואם על דרך נס כדבריהם ז''ל, ועל זה הסדר נעשה והובא אל משה. כי אמנם אותן עשר יריעות הן היו עיקר בנין המשכן, ושאר הנכנס באותו הבנין והם האדנים והקרשים והבריחים והעמודים והאהל, היו להעמיד המשכן ולכסותו: (ספורנו)


{יט}  וַיִּפְרֹ֤שׂ אֶת-הָאֹ֨הֶל֙ עַל-הַמִּשְׁכָּ֔ן וַיָּ֜שֶׂם אֶת-מִכְסֵ֥ה הָאֹ֛הֶל עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (ס)

 אונקלוס  וּפְרַס יָת פְרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא וְשַׁוִי יָת חוֹפָאָה דְמַשְׁכְּנָא עֲלוֹהִי מִלְעֵלָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּפְרַס יַת פְּרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא וְשַׁוִּי יַת חוֹפָאָה לְמַשְׁכְּנָא עֲלוֹי מִן לְעֵילָא הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויפרש את האהל. הן יריעות העזים: (רש"י)


{כ}  וַיִּקַּ֞ח וַיִּתֵּ֤ן אֶת-הָֽעֵדֻת֙ אֶל-הָ֣אָרֹ֔ן וַיָּ֥שֶׂם אֶת-הַבַּדִּ֖ים עַל-הָֽאָרֹ֑ן וַיִּתֵּ֧ן אֶת-הַכַּפֹּ֛רֶת עַל-הָֽאָרֹ֖ן מִלְמָֽעְלָה:

 אונקלוס  וּנְסִיב וִיהַב יָת סַהֲדוּתָא לַאֲרוֹנָא וְשַׁוִי יָת אֲרִיחַיָא עַל אֲרוֹנָא וִיהַב יָת כַּפֻּרְתָּא עַל אֲרוֹנָא מִלְעֵלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב יַת תְּרֵין לוּחֵי אַבְנָא לוּחֵי קְיָימָא דְאִתְיְהִיבוּ לֵיהּ בְּחוֹרֵב וַהֲווּ קַיְימִין עַל אָת בְּבֵית אוּלְפָנָא הִנּוּן לוּחֵי סַהֲדוּתָא וְתַבְרֵי לוּחַיָא בְּאָרוֹנָא וְשַׁוִי יַת אֲרִיחַיָא עַל אֲרוֹנָא וִיהַב יַת כַּפּוּרְתָּא בַּהֲדֵי כְּרוּבַיָא דְנַפְקִין נְגִיד מִינָהּ עַל אֲרוֹנָא מִלְעֵילָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את העדות. הלוחות: (רש"י)

 הרמב"ן  וטעם ויקח ויתן את העדות (שם פסוק כ). שלקח הלוחות מארון עץ שהיו שם בתוך אהל משה והביא אותם אל המשכן: (הרמב"ן)


{כא}  וַיָּבֵ֣א אֶת-הָֽאָרֹן֘ אֶל-הַמִּשְׁכָּן֒ וַיָּ֗שֶׂם אֵ֚ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֔ךְ וַיָּ֕סֶךְ עַ֖ל אֲר֣וֹן הָֽעֵד֑וּת כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (ס)

 אונקלוס  וְאָעֵלּ יָת אֲרוֹנָא לְמַשְׁכְּנָא וְשַׁוִי יָת פָּרֻכְתָּא דִפְרָסָא וְאַטֵל עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְהַנְעַל יַת אֲרוֹנָא לְמַשְׁכְּנָא וְשַׁוִי יַת פַּרְגוֹדָא דִפְרָסָא וְטַלְלֵיהּ עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)


{כב}  וַיִּתֵּ֤ן אֶת-הַשֻּׁלְחָן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן צָפֹ֑נָה מִח֖וּץ לַפָּרֹֽכֶת:

 אונקלוס  וִיהַב יָת פָּתוֹרָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא עַל צִדָא דְמַשְׁכְּנָא צִפוּנָא מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהַב יַת פָּתוֹרָא בְּמַשְׁכַּן זִימְנָא עַל שִׁידָא דְמַשְׁכְּנָא צִפּוּנָא מִבָּרָא לְפַרְגוֹדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  על ירך המשכן צפונה. בחצי הצפוני של רוחב הבית (יומא לג:): ירך. כתרגומו צדא, כירך הזה שהוא בצדו של אדם: (רש"י)


{כג}  וַיַּֽעֲרֹ֥ךְ עָלָ֛יו עֵ֥רֶךְ לֶ֖חֶם לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (ס)

 אונקלוס  וְסַדַר עֲלוֹהִי סִדוּר דִלְחֵם קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְסַדֵּר עֲלוֹהִי סִדוּרִין דִּלְחֵם קֳדָם יְיָ הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)


{כד}  וַיָּ֤שֶׂם אֶת-הַמְּנֹרָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד נֹ֖כַח הַשֻּׁלְחָ֑ן עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן נֶֽגְבָּה:

 אונקלוס  וְשַׁוִי יָת מְנַרְתָּא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לָקֳבֵל פָּתוֹרָא עַל צִדָא דְמַשְׁכְּנָא לְדָרוֹמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁוֵּי יַת מְנַרְתָּא בְּמַשְׁכַּן זִימְנָא כָּל קְבֵיל פָּתוֹרָא עַל שִׁידָא דְמַשְׁכְּנָא דְרוֹמָא: (תרגום יונתן)


{כה}  וַיַּ֥עַל הַנֵּרֹ֖ת לִפְנֵ֣י יְהוָֹה֑ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (ס)

 אונקלוס  וְאַדְלֵק בּוֹצִינָהָא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאַדְלִיק יַת בּוֹצִינַיָא קֳדָם יְיָ הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)


{כו}  וַיָּ֛שֶׂם אֶת-מִזְבַּ֥ח הַזָּהָ֖ב בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵ֖י הַפָּרֹֽכֶת:

 אונקלוס  וְשַׁוִי יָת מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם פָּרֻכְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁוִּי יַת מַדְבְּחָא דְדַהֲבָא בְּמַשְׁכַּן זִימְנָא קֳדָם פַּרְגוֹדָא: (תרגום יונתן)


{כז}  וַיַּקְטֵ֥ר עָלָ֖יו קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (ס)

 אונקלוס  וְאַקְטַּר עֲלוֹהִי קְטֹרֶת בּוּסְמִין כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאַסֵיק עֲלוֹי קְטוֹרֶת בּוּסְמִין הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקטר עליו קטורת. שחרית וערבית, כמו שנאמר בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות וגו' (שמות ל, ז.): (רש"י)

 הרמב"ן  ויקטר עליו קטורת סמים. משה הקטיר עליו כל שבעת ימי המלואים. ואע''פ שלא אמר בצואה (בפסוק ה) והקטיר עליו קטורת סמים, הבין זה משאר העבודות כלן, שהרי צוה אותו בכאן (בפסוק ד) שיסדר הלחם ויעלה הנרות. וכן ויעל עליו את העולה ואת המנחה (להלן פסוק כט), משה הוא המעלה, שכן נצטוה (לעיל כט לח) וזה אשר תעשה על המזבח, שיתחיל הוא לעשות כן בעבדו בימי המלואים, כי הצואות כולן שם (מפסוק א ואילך) על עבודת משה. ואמר אחרי כן (בפסוק מב) עולת תמיד לדורותיכם, שיעשו כן הכהנים לדורות. ולכך אמר בה בסדר פנחס (במדבר כח ו) עולת תמיד העשויה בהר סיני, שהתחיל אותה משה שם:

והנה משה רבינו בכל העבודות הכהן הראשון, ולפיכך הקטיר גם הקטרת. ואולי בכלל ונתת את מזבח הזהב לקטרת (פסוק ה) שתקטירנו עליו מיד. ומה שאמר בצואה (לעיל ל ו ז) ונתת אותו לפני הפרוכת והקטיר עליו אהרן קטורת סמים, להורות על ענינו מיום שהתחיל אהרן בכהונתו ולעולם, שכך אמר (שם ל ח) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, ואין הדבר אלא מיום זה ואילך, כי בכאן (בפסוק ד) צוה למשה בפירוש והעלית את נרותיה. ובפירוש רש''י (בפסוק שלפנינו) ראיתי, ויקטר עליו אהרן קטורת שחרית וערבית, כמה שנאמר (לעיל ל ז ח) בבקר בבקר בהטיבו את הנרות וגו', ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים וגו'. ולא ידעתי אם הוא טעות סופרים: (הרמב"ן)


{כח}   שביעי  וַיָּ֛שֶׂם אֶת-מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לַמִּשְׁכָּֽן:

 אונקלוס  וְשַׁוִי יָת פְּרָסָא דְתַרְעָא לְמַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁוֵּי יַת פְּרָסָא דְתַרְעָא לְמַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)


{כט}  וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֔ה שָׂ֕ם פֶּ֖תַח מִשְׁכַּ֣ן אֹֽהֶל-מוֹעֵ֑ד וַיַּ֣עַל עָלָ֗יו אֶת-הָֽעֹלָה֙ וְאֶת-הַמִּנְחָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (ס)

 אונקלוס  וְיָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא שַׁוִי בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאַסֵק עֲלוֹהִי יָת עֲלָתָא וְיָת מִנְחָתָּא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת מַדְבְּחָא דְעָלָתָא שַׁוִי בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וְאַסֵּיק עֲלוֹי יַת עֲלָתָא וְיַת מִנְחָתָא הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויעל עליו וגו'. אף ביום השמיני למלואים שהוא יום הקמת המשכן, שמש משה (ס) והקריב קרבנות צבור, חוץ מאותן שנצטוה אהרן בו ביום, שנאמר קרב אל המזבח וגו' (ויקרא ט, ז.): את העולה. (ע ) עולת התמיד: ואת המנחה. מנחת נסכים של (פ) תמיד, כמו שנאמר ועשרון סלת בלול בשמן וגו' (שמות כט, מ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) הא דכתיב הכא ויקטר עליו קטורת קאי על משה שהקטיר בשבעת ימי המלואים קודם שנמשח אהרן ואף ביום שמיני למלואים שהתחיל אהרן להקטיר היה משה מקטיר חוץ מאותן שנצטוו לאהרן לבו ביום ואהרן ובניו הקריבו קרבנות שנצטוו לבו ביום: (ע) לאפוקי עולת אהרן ועולת העם שביום השמיני הקריב אהרן ולא משה כמו שמפורש בפרשת שמיני: (פ) אף על פי שהרבה מנחות הן מכל מקום מדכתיב ואת המנחה סתמ' מדבר במנחה של תמיד שאם היה מנחה בפני עצמו ה"ל להזכירה בפני עצמו כיון שאינה טפילה לשום קרבן אלא על כרחך מיירי במנחת התמיד שהיא בכלל עולת התמיד דכתיב את הכבש האחד תעשה בבקר ועשירית האפיה סלת למנחה וגו': (שפתי חכמים)


{ל}  וַיָּ֨שֶׂם֙ אֶת-הַכִּיֹּ֔ר בֵּין-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּתֵּ֥ן שָׁ֛מָּה מַ֖יִם לְרָחְצָֽה:

 אונקלוס  וְשַׁוִי יָת כִּיוֹרָא בֵּין מַשְׁכַּן זִמְנָא וּבֵין מַדְבְּחָא וִיהַב תַּמָן מַיָא לְקִדוּשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁוֵי יַת כִּיּוֹרָא עַל בְּסִיסֵיהּ בֵּינֵי מַשְׁכַּן זִמְנָא וּבֵינֵי מַדְבְּחָא וִיהַב תַּמָּן מַיִין חַיִין לְקִידוּשׁ וְלָא פַּסְקִין וְלָא סַרְיַן כָּל יוֹמַיָא: (תרגום יונתן)


{לא}  וְרָֽחֲצ֣וּ מִמֶּ֔נּוּ מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו אֶת-יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת-רַגְלֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וּמְקַדְשִׁין מִנֵהּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן וְיָת רַגְלֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְנַסְבִין משֶׁה וְאַהֲרן וּבְנוֹי מִינֵיהּ בְּנַטְלָא וּמְקַדְשִׁין מִינֵיהּ יַת יְדֵיהוֹן וְיַת רִגְלֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו. יום שמיני למלואים הושוו כולם לכהונה, ותרגומו ויקדשון מניה, בו ביום קדש משה עמהם: (רש"י)


{לב}  בְּבֹאָ֞ם אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד וּבְקָרְבָתָ֛ם אֶל-הַמִּזְבֵּ֖חַ יִרְחָ֑צוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (ס)

 אונקלוס  בְּמֵעַלְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּבְמִקְרָבְהוֹן לְמַדְבְּחָא יְקַדְשׁוּן כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  בִּזְמַן מֵיעַלְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִימְנָא וּבְמִקְרְבֵיהוֹן לְמַדְבְּחָא מְקַדְשִׁין הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובקרבתם. כמו ובקרבם, כשיקרבו: (רש"י)


{לג}  וַיָּ֣קֶם אֶת-הֶֽחָצֵ֗ר סָבִיב֙ לַמִּשְׁכָּ֣ן וְלַמִּזְבֵּ֔חַ וַיִּתֵּ֕ן אֶת-מָסַ֖ךְ שַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֑ר וַיְכַ֥ל מֹשֶׁ֖ה אֶת-הַמְּלָאכָֽה: (פ)

 אונקלוס  וַאֲקֵם יָת דַרְתָּא סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁכְּנָא וּלְמַדְבְּחָא וִיהַב יָת פְּרָסָא דִתְרַע דַרְתָּא וְשֵׁיצֵי משֶׁה יָת עִבִידָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְאָקֵים יַת דַרְתָּא חֲזוֹר חֲזוֹר לְמַשְׁכְּנָא וּלְמַדְבְּחָא וִיהַב יַת פְּרָסָא דְבִתְרַע מַשְׁכְּנָא וּגְמַר משֶׁה יַת עִיבִידְתָּא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ויכל משה. (ספורנו)


{לד}   מפטיר  וַיְכַ֥ס הֶֽעָנָ֖ן אֶת-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת-הַמִּשְׁכָּֽן:

 אונקלוס  וַחֲפָא עֲנָנָא יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וִיקָרָא דַיְיָ אִתְמְלֵי יָת מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַחֲפָא עֲנַן יְקָרָא יַת מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ אִתְמְלֵי יַת מַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ויכס הענן את אהל מועד. אמר כי הענן יכסה את האהל מכל צד והוא מכוסה וטמון בו. וכבוד ה' מלא את המשכן, כי תוכו מלא הכבוד, כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני (לעיל כ כא) אל הערפל אשר שם האלהים. ואמר כי לא יכול משה לבא אל אהל מועד (פסוק הבא) אפילו אל הפתח, מפני שהיה הענן מכסה אותו ולא היה רשאי לבא בתוך הענן. ועוד, כי המשכן מלא כבוד ה' ואיך יכנס בו. והטעם, שלא יבא שם בלא רשות, אבל יקרא אותו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (לעיל כד טז), ואמר ויבא משה בתוך הענן (שם יח). ועל דרך הפשט, בעבור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד (ויקרא א א) לא נכנס משה למשכן, אבל קרא אותו מאהל מועד ועמד פתח אהל מועד וידבר אליו:

ורבותינו אמרו (ת''כ פתיחתא ח) כתוב אחד אומר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, וכתוב אחר אומר ובבוא משה אל אהל מועד (במדבר ז פט), הכריע כי שכן עליו הענן. כי לדעתם ובבא משה אל אהל מועד, שיבא שם בלא קריאה מדעתו, או מפני שאמר שם וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת נראה להם שהיה משה עומד בתוך האהל לפני הכפרת, וכל עת היות כבוד השם מלא את המשכן לא נכנס משה בתוכו. ולכך יאמרו שהיה זה לאחר שנסתלק הענן, כלומר שנסתלק מלכסות כל האהל ואין הכבוד מלא את המשכן, כי לא היה זה רק ביום השמיני ברדת שם הכבוד. והקריאה שאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד (ויקרא א א), על דעתם קודם לכן היתה, כאשר פירשתי למעלה (בפסוק ב). ויתכן שהכתוב שיאמר פעם אחרת וכבוד ה' מלא את המשכן ירמוז אל הכבוד השוכן בקרבו:


והנה נשלם ספר הגאולה אשר ה' אלהי ישראל בא בו
לבני ישראל עם קרובו, הושיעו מיד שונאו וגאלו מיד אויבו
ואליו יבא באלפי שנאן ורכב רבוא, לתת לו תורת אמת להנחיל יש את אוהבו
בנה בית זבול לשכון שכינתו על כרובו, ומקדש למקדש שהמלך במסבו.
וברוך ה' החפץ שלום עבדו, אשר עד הנה עזרו לבא
המחדש נעוריו בשיבו, המשביע בתודתו רעבו
וינקהו דבש וחלבו, כי הכין כל לבבו
ולשמו יברך בקרו וערבו, ברוך שאכלנו משלו וחיינו בטובו.
ברוך דיהב חילא לעבדיה בר אמתיה, ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:
(הרמב"ן)

 ספורנו  ויכס הענן. תכף אחר שכלה משה את המלאכה הצריכה להשרות השכינה, והיא מלאכת ההקמה, והעבודה בו, כסה הענן ושרתה שכינה: מלא את המשכן. נגלה בכל חלק מהמשכן ולא חוצה לו כלל: (ספורנו)

 כלי יקר  ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. נראה מזה שכבוד ה' אינו הענן, אלא שהאש והאור דהיינו כבוד ה' היה נראה מתוך הענן, כי זולת הענן לא היה אפשרי להסתכל בו כי באור השמש לא יוכל האדם להסתכל ק"ו באור זוהר שכינתו יתברך על כן היה האור הקדוש ההוא תמיד נראה מתוך הענן, וכשהוקם המשכן נבדלו זה מזה כי האור האלהים היה נכנס לתוך המשכן כי שם מקום קדושתו ית' והענן נשאר מבחוץ, וזה"ש סוף פרשת משפטים (כד.טז) וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ר"ל הענן כסה את כבוד ה' כדי שיוכלו לראות הכבוד ההוא כמ"ש שם ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני כל ישראל, כי על זה האופן יכלו לראות הכבוד. ולכך אמר כאן ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא המשכן, כי אלו היה כבוד ה' מעורב עם הענן היה יכול לבא שמה כמו שנאמר סוף פרשת משפטים ויבא משה בתוך הענן כי לפי שאז היה כבוד ה' מכוסה בענן היה אפשרי למשה לבא בתוך הענן אבל עכשיו שנבדלו זה מזה שהענן היה מבחוץ וכבוד ה' היה בלא ענן תוך אהל מועד על כן היה מן הנמנע למשה לבא תוך אהל מועד, משמע אבל עד האהל מועד סמוך לו ממש היה יכול לבא אף על פי ששכן עליו הענן, ועל פי דברינו אלה יתורצו הרבה ספיקות בענין זה אשר נתעוררו עליהם המפרשים.

חסלת ספר שמות - בעזר נותן עוז ותעצומות. (כלי יקר)


{לה}  וְלֹֽא-יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי-שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶֽעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת-הַמִּשְׁכָּֽן:

 אונקלוס  וְלָא יָכִיל משֶׁה לְמֵיעַל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא אֲרֵי שְׁרָא עֲלוֹהִי עֲנָנָא וִיקָרָא דַיְיָ אִתְמְלִי יָת מַשְׁכְּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא הֲוָה אֶפְשַׁר לְמשֶׁה לְמֵיעַל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא אֲרוּם שְׁרָא עֲלוֹי עֲנַן יְקָרָא וְאִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ אִתְמְלֵי יַת מַשְׁכְּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד. וכתוב אחד אומר, ובבא משה אל אהל מועד (במדבר ז, פט.), בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, כי שכן עליו הענן, אמר מעתה, כל זמן שהיה עליו הענן, לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן, נכנס ומדבר עמו (פתיחה לת"כ ח.): (רש"י)

 אבן עזרא  ולא יכול משה. אז קראו השם שיכנס אל אהל והיה מדבר עם השם פנים אל פנים במקום שהיה נכנס כהן גדול פעם אחת בשנה עם ענן הקטורת כי משה בן בית הוא. והוצרכתי לומר ככה כי משה שם הלוחות בארון ושם הכפורת ששם הכרובים על הארון ועליהם תמיד הכבוד. והנה מה נעשה כאשר יורידו אהרן ובניו פרכת המסך מחוץ מקום הארון איך יגשו אליו על כן אמרתי כי משה לבדו היה נכנס לפנים מהפרכת. ואהרן ובניו יורידו המסך הנקרא פרכת. ומשה היה לוקח המסך ומכסה בו מיד את ארון העדות שלא יראוהו אהרן ובניו. ואמר הכתוב וכסו בו כי היו עוזרים אותו. ויש אומרים כי הכהנים מכסים הארון ואין פניהם לנכח הארון ובעבור שמצא בו כתוב ואש תהיה לילה בו ואמר לכל מסעיהם גם זה יורה כי יש פעמים שיסע הענן בלילה. והנה לא מצאנו כתוב שנסעו בלילה והאומר זה יפרש או יומם ולילה יום אחד והנה מה יעשה במלת מסעיהם. ולא אמר מחניהם. רק פירושו או יומם ולילה או יומם או לילה כמו ומקלל אביו ואמו מות יומת. והוצרכתי לכל זה בעבור שראיתי כתוב בתפלת משה על דבר המרגלים ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה: סליק (אבן עזרא)

 ספורנו  אל אהל מועד. תוך היריעות מחוץ לפרכת: (ספורנו)


{לו}  וּבְהֵֽעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וּבְאִסְתַּלָקוּת עֲנָנָא מֵעִלָוֵי מַשְׁכְּנָא נָטְלִין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַטְלָנֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְאִישׁוֹן אִסְתַּלְקוּת עֲנַן יְקָרָא מֵעִלַוֵי מַשְׁכְּנָא נַטְלִין בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּכָל מַטְלָנֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ובהעלות הענן. וכל כך היתה שריית השכינה קבע במשכן שלא היה מסתלק כלל משם עד שהיו ישראל צריכים לנסוע. וזה לא היה בשילה ולא בבית ראשון ולא בבית שני. אבל יותר מזה יהיה בבית שלישי יוב''ב כאמרו ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה: חסלת פרשת פקודי (ספורנו)


{לז}  וְאִם-לֹ֥א יֵֽעָלֶ֖ה הֶֽעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד-י֖וֹם הֵעָֽלֹתֽוֹ:

 אונקלוס  וְאִם לָא יִסְתַּלַק עֲנָנָא וְלָא נָטְלִין עַד יוֹמָא דְאִסְתַּלָקוּתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא מִסְתַּלֵּק עֲנַן יְקָרָא וְלָא נַטְלִין עַד יוֹם אִסְתַּלְקוּתֵיהּ: (תרגום יונתן)


{לח}  כִּי֩ עֲנַ֨ן יְהֹוָ֤ה עַל-הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל-מַסְעֵיהֶֽם: (חזק)

 אונקלוס  אֲרֵי עֲנָנָא יְקָרָא דַיְיָ עַל מַשְׁכְּנָא בִּימָמָא וְחֵיזוּ אֶשָׁתָא הֲוֵי בְלֵילְיָא בֵּהּ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַטְלָנֵיהוֹן: [חזק] (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם עֲנַן יְקָרָא דַיְיָ הֲוָה מְטַלָל עַל מַשְׁכְּנָא בִּימָמָא וַעֲמוּדָא דְאֵישָׁתָא הֲוָה מִנְהַר בְּלֵילְיָא וְחַמְיָין כָּל בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּכָל מַטְלָנֵיהוֹן:

חזק (תרגום יונתן)

 רש"י  לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם. בכל מסע שהיו נוסעים, היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם. מקום חנייתם אף הוא (צ) קרוי מסע, וכן וילך למסעיו (בראשית יג, ג.), וכן אלה מסעי (במדבר לג, א.), לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות:

חסלת פרשת פקודי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דק"ל הא כשנסעו ישראל לא חנה הענן על המשכן אלא כשחנה הענן חנו שם בני ישראל ובקרא משמע בכל מסעיהם אף כשנסעו חנה הענן ומתרץ מקום חנייתן וכו' והרי הוא כאלו אמר בכל חנייתם ולא במסעיהם ממש שאז לא היה הענן על המשכן: חסלת פרשת פקודי (שפתי חכמים)