---

פרשת תצוה

---

{כ}  וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה | אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד:

 אונקלוס  וְאַתְּ תְּפַקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מִשְׁחָא זֵיתָא דַכְיָא כָּתִישָׁא לְאַנְהָרָא לְאַדְלָקָא בוֹצִינַיָא תְּדִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  ואתה וְאַנְתְּ תְּפַקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מִישְׁחָא דְזֵיתָא דַכְיָא כְּתִישָׁא לְאַנְהוֹרֵי לְאַדְלָקָא בּוֹצִינַיָא תְּדִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתה תצוה. זך. בלי שמרים, (א) כמו ששנינו במנחות (פו.), (ב) מגרגרו בראש הזית וכו': כתית. הזיתים היה כותש במכתשת ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהא בו (ג) שמרים, ואחר שהוציא טפה (ד) ראשונה, מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר (ה) למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות: להעלות נר תמיד. מדליק עד (ו) שתהא שלהבת עולה מאליה (שבת כא.): תמיד. כל לילה ולילה קרוי (ז) תמיד, כמו שאתה אומר עולת תמיד (במדבר כח, ו.), ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר תמיד (ויקרא ו, יג.), ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב, אבל תמיד האמור בלחם (ח) הפנים, משבת לשבת הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש שאל תתמה היאך מצינו שמן שאין בו שמרים דהא תנן בפרק המפקיד ר"י אומר אף המוכר שמן מזוקק כל ימות השנה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה ש"מ שאין שמן בלא שמרים ומפרש כמו ששנינו וכו': (ב) פירוש לוקט אותן זיתים הגדילים בראש הזית גרגר אחד מכאן וגרגר אחד מכאן לפי שאותן זיתים מבושלים היטב ואין בהם שמרים: (ג) דכשטוחנן בריחים יש בו שמרים אף על פי שמגרגרו וכו': (ד) דאי מוציא מהן יותר יהא בו שמרים ולכך שמן השני פסול משום שיש בו שמרים: (ה) ואע"פ דגבי מנחות נמי כתיב כתית ונימא דוקא כתית. י"ל דא"כ למאור דהכא למה לי אלא על כרחך למאור דהכא למעט בא כתית למאור ולא כתית למנחות אלא אפילו שמן שני כשר למנחות. ואם תאמר אם כן כתית במנחות למה לי וי"ל דאי לא כתיב כתית במנחות הוה אמינא למנחות דוקא שמן שני כשר ולא שמן ראשון למנחות. וא"ת למאור למה לי דאנא ידענא דהא דכתיב כתית במנחות אף כתית במשמע דאי דוקא הוא כתית למנחות ולא שמן שני אם כן לישתוק מכתית דמנחות ונילף משמן דמאור כתית אין שני לא וי"ל דאיכא למיפרך מה לשמן המאור כיון דלהאיר אנו צריכין משום הכי כתית דוקא מפני שהוא נמשך אחר הפתיל' אבל למנחות שני דוקא משום שיש בו יותר מתיקות משום הכי כתיב כתית גבי מנחות להכשיר אף כתית ושוב איצטריך למאור ללמד דכתית דמנחות לאו דוקא הוא והא דנקט רש"י כתית למאור ולא כתית למנחות פירוש אין צריך כתית למנחות אלא אף טחון כשר וק"ל: (ו) דק"ל היה לו לכתוב להדליק וכתב להעלות שלא יניחנה וילך כשהדליקה כל עוד שאין השלהבת עולה: (ז) כלומר אע"פ שאינו דולק ביום אלא מלילה עד היום מכל מקום קרוי תמיד כמו שאתה מוצא בשאר דברים שאינם תמיד בכל זמן ואף על פי כן קרויין תמיד כמו שמביא רש"י וכן במנחת חביתים דכתיב תמיד ואינה אלא מיום ליום ועוד שביום עצמו חלוקה שהרי מחציתה בבקר ומחציתה בערב ואפילו הכי אומרים בה תמיד כיון שהיא כן לעולם ודו"ק: (ח) כלומר דמלחם הפנים אין להביא ראיה שנאמר תמיד על שם שהוא לעולם אף על פי שיש בו הפסק שהראשון נסתלק והשני מעריכין על השלחן לפי שהיה תמיד ממש שהיה מונח משבת לשבת ואף כשהיו מסירין אותו ומשימין אחר תחתיו לא היה שם הפסקה אלא אלו מושכין ואלו מניחין האחר טפח של זה לתוך טפח של זה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואתה תצוה. אזכיר בתחלה טעם לדבק הפרשה כי כאשר השלים לספר כל כלי הקדש והפרוכת והמשכן והאהל והמכסה. ומזבח העולה והחצר והמסך. החל לפרש משרתי המשכן. ומה היא עבודתם בעצמם אין זר אתם. והחל שיעלו נרות בשמן זית לא בשמן זר. ואלה המשדתים ראויים להיות נכרים ונבדלים במשפחותם גם במלבושיהם. והזכיר הכתוב זה אחר זה. ואחר כן הזכיר שהם חייבים ללמד שבעת ימי המלואים שילמדם משה וירגילם. ואחר כן ישרתו ויעלו עולות התמיד על מזבח העולה לא על מזבח הזהב. רק שיקטירו עליו ויכפרו על קרנותיו אחת בשנה: וטעם ואתה תצוה. שהיא מצוה עולמית על הצבור לתת תמיד שמן זית להעלות נר תמיד. ואל תשתומם בעבור השמן שהביאו הנשיאים. כי הוא היה שמן המשחה. רק שמן למאור חיוב הצבור. ויש מנהג במקומות ששם זיתים שיבחרו הזית הזך. והטעם הגרגרים שאין בהם עפוש או שלא נאכלה קצתם וממנו יעשו שמן למאכל המלכים. ע''כ הזכיר הכתוב זך לפני כתית: ל. מאור. לצורך האור בלילה: להעלות. להדליק הנרות. ועל מנורת שלמה כתוב לבערם כמשפט: וטעם תמיד. כל לילה ולילה. ויש מלת תמיד קשה מזאת. והיה על מצחו תמיד. כאשר הושם המצנפת על ראשו לעולם ישימו עליה ציץ הקדש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואתה תצוה. לא הזכיר משה בזה הסדר משא''כ בכל החומש שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה (חוץ ממשנה תורה) והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת וקללת חכם אפי' על תנאי באה ונתקיים בזה. וכתב צוואה במנורה וכן בתמיד צו את בני ישראל לפי ששניהם נוהגים בכל יום ויש בהם חסרון כיס לפיכך צריך זרוז לכן אמר בהם לשון צוואה. תצוה בגי' נשים צוה רמז להדלקת הנר לנשים חובה בשבת: ויקחו אליך. אבל אני איני צריך לאורה: כתית. רמז ת''י ת''כ שנים יהא נוהג הדלקת המנורה:להעל. ת. חסר ו' לומר שוי''ו נרות מכבים אותם אבל נר מעדבי דולק לעולם:למאור. להעל. ות. בגי' חצי לוג שמן לנר: נר תמיד. בגימ' בשבת: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואתה תצוה. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואתה אחר שעמו היה מדבר, עוד למה אמר תצוה ולא צו, עוד למה אמר לשון ציווי. ורבותינו ז"ל אמרו בזה דרשות מהם אמרו (תו"כ ס"פ אמוד) אין צו אלא זירוז לצד שיש חסרון כים, ואולי כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה' שידליקו נרות בבית ה' אשר ממנו תצא אורה, אשר על כן אמר למשה כי מצוה זו לא יאמרנה לישראל על פי ה' אלא הוא יצוה פירוש מפי עצמו שינהגו כבוד זה להביא שמן להדליק, ולזה אמר ואתה, פירוש מלבד מה שצויתיך הוסף אתה לצוותם על זה. ודקדק לומר תצוה ולא תדבר להצדיק דברינו אלה שיזרזם הוא על הדבר שאם אמר תדבר יהיה הנשמע כי ידבר דברי ה' כסדר הרגיל לדבר מבלי צורך הזירוז, ולזה לא אמר צו שאז יהיה נשמע שיאמר כי ה' אמר אליו לצוות אלא תצוה פירוש מעצמך. ולא יראה בעיניך כי מצוה זו קלה היא כיון שאינה אלא מפי משה לא כן הוא שאין זה אלא משום דרך כבוד לאל עליון אבל המצוה הרי אנו רואים כי ה' אמר אליו שיצוה. ואולי כי לזה אמר ויקחו אליך פירוש למה שאתה בדעתך תצוה. עוד ירצה לצד שצוה ה' כל מעשה המשכן וענייניו לנוכח שיראה שמצוה לו שיעשה הוא כל הנדבר אליו ויביא כל הנדבה אל המשכן לצד התלהבותו בעבודת ה' גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו ואתה תצוה פירוש מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל אינו אלא מה שתצוה אותם לבד, ולזה אמר תיבת ואתה ותוספת הוא"ו לצד שיש עושים לבד משה, וידוייק גם כן אומרו תצוה ולא אמר צו:

עוד ירמוז לצד כי הגיע זמן תת הכהונה לאהרן ברר ה' למשה המלכות והמליכו על ישראל, והוא אומרו תצוה את בני ישראל, על דרך אומרו (ש"א י"ג) ויצוהו ה' לנגיד וגו'. והגם שבארץ מצרים אמר הכתוב (לעיל ו' י"ג) ויצום אל בני ישראל ופירשנו שם שעשאם מושלים בעם כאן יחד משה למלכות ישראל ואהרן כהן. ואולי כי לזה נתכוון מה שאמר הכתוב (לעיל י"ט ו') ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ממלכת חוזר אל משה, כהנים אהרן ובניו, וגוי קדוש אלו הלוים. ואולי שירמוז באומרו תצוה על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"א פ"ג) כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה, ולזה רבותינו ז"ל (סוכה ל"ט.) היו קוראים זה לזה משה כי הוא זה המדבר בבחינת נפש הלומדת תורה, והוא אומרו ואתה תצוה על דרך אומרו (תהלים צ"א) כי מלאכיו יצוה לך שהוא לשון צוותא ליווי לאיש ישראל הנכבדים, וכבר ידעת כי אין חשיבות אלא באמצעות עסק התורה. ובחר ה' לרמוז רמז זה במצוות שמן כי הוא בחינת התורה שהוא אור העולם. ועיין בפסוק שאחר זה:

ויקחו אליך. טעם אומרו אליך יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת דף כ"ב וזה לשונם מחוץ לפרוכת העדות עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זה נר המערבי כו' עד כאן. והנה אמרו ז"ל (שמו"ד פנ"ב) ליצני הדור היו מתלוצצים על משה לומר אפשר שהשכינה שורה על מעשה של משה וכו' עד כאן. הרי כי לא היו מצדיקים אפילו מישראל שתשרה שכינה במשכן וכפי זה הגם ששרתה שכינה ביום א' בניסן עם כל זה אין זה סימן לתמידות שתקבע השכינה מקומה במשכן אבל בנס נר המערבי הוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, והוא מאמר ה' ויקחו אליך פירוש אליך נוגע הדבר כי בזה תתחזק נבואתך שיכירו ויצדיקו נבואתך שהשכינה תשרה בתוכם כשיראו נס שיעשה בשמן המנורה. ואולי כי לזה נתכוון באומרו ואתה תצוה לומר שלא יחוש שלא יאמנו דבריו להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים וכמו שכן היה ואם תאמר מנין יצדיקו ויקחו אליך פירוש בדבר זה יש לך חיזוק והצדקת הדברים כנזכר:

ובדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זוהר חדש (בראשית ח') כי ד' גליות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו עליו השלום, ב' נגאלו בזכות יצחק, ג' בזכות יעקב, והד' תלוי בזכות משה ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה. וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו ואתה תצוה את בני ישראל על דרך (תהלים צ"א) כי מלאכיו יצוה, או על דרך אומרם ז"ל אין צו אלא מלכות כי הוא ימלוך עלינו לעתיד ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו ויקחו אליך שמן זית זך ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן מה השמן מאיר לעולם כך התורה והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך, ודקדק לומר זך שצריכין לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים שהם לקנתר ח"ו או להתגדל וכדומה אלה הם שמריה. ואמר עוד כתית פירוש שצריכין לעסוק בתורה ולכתת גופם וכחם על דרך אומרו (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות (ברכות ס"ג:) וכבר כתבתי ענין זה בחפצי (חפץ ה') בענין המיימינים בה יעויין שם. ואומרו למאור תתפרש גם כן כפי דרכנו כי בזמן הגלות נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן ונפרד אלוף ממנה ושפחה תירש גבירתה, ולזה יצו כי יכוין בשמן זית להאיר למאור וליחדו במכון גם יכוין אל המאור הגדול, כי כבר ידעת מאמרם ז"ל (מגילה כ"ט.) בפסוק (דברים ל ג) ושב ה' ממה שלא אמר והשיב, גם מאמרם ז"ל (תענית ה'.) בפסוק לא אבא בעיר והבן. ואומרו להעלות וגו' עולה תמיד ותמיד זה אין לו שיעור ולא תשוב לדאבה עוד והיה לה ה' לאור עולם. ואולי שכיוון עוד לומר למאור להעלות נר תמיד כי המאור הגדול הוא יעלה הנר תמיד על דרך אומרו (ישעי' ס"ב) נשבע ה' וגו' אם אתן את דגנך והיית רק למעלה: (אור החיים)

 ספורנו  ואתה תצוה. הנה מה שאמר עד עכשיו ועשית יובן שיעשה על ידי אחר, וזה שיצוה לאומנים שיעשו. ולפיכך באלו הג' מצוות שצוה הנה אמר ואתה, להודיעו שיעשה הוא בעצמו, שיצוה לישראל על עשיית השמן, ושיקריב אליו את אהרן ובניו ושידבר אל כל חכמי לב: ויקחו אליך. כשיצטרך, וזה יהיה בכלות השמן למאור שהתנדבו עתה בנדבת המשכן, שלא יחשבו שתהיה מצות הדלקת המנורה מצות שעה בשמן ההוא שהתנדבו בלבד: (ספורנו)

 כלי יקר  ואתה תצוה את בני ישראל וגו'. יש לדקדק מהו ואתה תצוה שני נוכחיות ואתה צוה מבעי ליה למימר, גם מלת ואתה כולה מיותרת כי היה לו לומר צו את בני ישראל כי בלשון זה נאמר בפר' אמור (כד.ב) על הנרות הללו, ומה שכתב הרמב"ן לומר שהקפיד שלא יעשה זה ע"י שליח כו' מ"מ היא גופא קשיא למה הקפיד במצוה זו יותר מבכל המצות, וכן בסמוך נאמר ואתה תדבר גם שם הדבר צריך ישוב, עוד הקשו המפרשים מה ענין מצוה זו לכאן כי עיקר מקומה אחר עשיית המשכן והנחת המנורה. ומהר"י אברבנאל פירש כי עיקר מצוה זו בפר' אמור וכאן נאמר תצוה ר"ל אתה עתיד לצוות את בני ישראל כו' ולדבריו כל פסוק זה מיותר כי מה הגיד לו בזה שסופו לצוות, ומה יעשה הרב בפסוק ואתה תדבר הנאמר בסמוך. ועו"ק, להעלות נר תמיד נרות מבעי ליה שהרי שבעה היו. ועו"ק, הלא לא דלקו כ"א מערב עד בוקר ולמה אמר תמיד. ועו"ק, באמרו באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות כל מראה מקום ארוך זה הוא נראה ללא צורך כי היה לו לומר על המנורה יערוך אותו וכבר ידענו מקום המנורה היכן היא. והנה לא הוזכר כ"א נר אחד ובפר' אמור אמר יערוך את הנרות. ועוד, כאן נאמר באהל מועד ואחר כך מחוץ לפרוכת ובפר' אמור מוחלפת השטה שאמר תחילה מחוץ לפרוכת ואח"כ באהל מועד. וכאן נאמר מחוץ לפרוכת אשר על העדות ושם נאמר מחוץ לפרוכת העדות.

ונראה ליישב כל זה ממה שכתב הרמב"ן כי מה שאמר להעלות נר תמיד. היינו נר מערבי שהיה דולק לעולם אבל שאר הנרות לא היו תמיד כ"א מערב עד בקר, בהנחה זו יתורצו כל הספיקות הנזכרים כי אמר שצוה ה' למשה על המשכן וכל כליו וחלק המשכן לג' חלקים ועל כולם אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, והיה הפרוכת מבדיל בין קדש לקדש הקדשים ורצה משה שבכל חלק יהיה דבר המורה על שהשכינה שרויה בישראל, והנה בקודש הקדשים היו לוחות העדות אשר יתנו עדות ה' נאמנה שהשכינה שרויה שם כי הלוחות היו בהם מעשה נסים שהיו נקראים משני עבריהם ומ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים (מגילה ג.) ותינח שכל הבא למקום ההוא יראה עין בעין כי שם ה' נקרא עליו, האמנם אחר שהפרוכת מפסיק ואין כל אדם רשאי לבא שמה, פן חלילה יאמר המהרהר הרוצה לשקר ירחיק עדיו (הרא"ש פ. שבועות הדיינין יג.) ע"כ הוצרך הקב"ה לעשות גם בהיכל נס תמידי זה בנר מערבי כדי שכולם יסתכלו בו ויראו מנר מערבי שם ה' כי הוא שוכן בתוכם, ואילו לא היה הפרוכת מכסה על ארון העדות לא היה צורך בנס זה.

ולהצעה זו נאמר, שכל פר' זו אין הכוונה לצוות על נרות המנורה כ"א בפרשת אמור שם עיקר מקום של ציווי זה וכאן עיקר הציווי על נר מערבי זה לגלות למשה כי אע"פ שהפרוכת מכסה על ארון העדות מ"מ יהיה גם במקום הקדש נס מתמיד המפרסם כי ה' שוכן שמה. וכבר ידעת שמשה רבינו ע"ה נאמר בו (דברים לג.כא) וירא ראשית לו, כי הוא היה ראשית והתחלה לכל הדברים העומדים בנס והוא היה כנר זה שמדליקין ממנו כמה נרות והנר אינו חסר כך הואצל ממנו שפע רוח הקודש על כל הנביאים שבאו אחריו, כי פני משה כחמה (ב"ב עה.) וממנו הואצל האור על כולם כך נר מערבי זה שהיה אורו מתמיד בדרך נס הואצל עליו מאורו של משה כי הוא היה אמצעי בין אור ה' לכל מיני אורה אשר עמדו בנס, והיה הסימן על זה שבלידתו נתמלא כל הבית אורה להורות שהוא יהיה המקבל הראשון מן אור העליון ובאמצעיתו הושפע האור על כל מקום שיש בו דבר העומד בנס, לכך נאמר ואתה תצוה שני נוכחיות לומר ואתה היינו ממהות עצמותך ותוספות אורה שבך תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו' שהשמן יוקח אליך ר"ל לצרפו אליך כדי שתשפיע עליו מהודך כדי להעלות נר תמיד זה נר מערבי שהיה תמידי בדרך נס.

ואח"כ נתן טעם לשבח, למה היה צורך בנס זה לפי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות כי הפרוכת מבדיל בין המקום שיש בו עדות על שהשכינה שרויה בישראל ובין סתם אהל מועד, לפיכך יערוך אותו אהרן מערב ועד בקר וכי כל הלילה היה עומד ועורך אלא שנותן בו שמן כמדת חברותיה שאין בו כ"א שיעור דליקה מערב ועד בקר ואעפ"כ יעלה נר תמיד, ועדיין לא פורש באיזו נר יתמיד נס זה עד שאמר לפני ה' היינו נר מערבי הסמוך לשכינה שבמערב כי מצד העדות דומה נר זה אל ארון העדות ועל פי שנים עדים יקום דבר, ושניהם ע"י משה כי גם התורה נקראת על שמו, ולא הזכיר כאן כל הנרות כי אין כאן מקומם כ"א בפר' אמור כמ"ש שם על המנורה הטהורה יערוך את הנרות. ולכך לא נאמר שם ואתה תצוה לפי שעיקר הציווי שם היה על כל הנרות ואגב גררא זכר שם גם נר מערבי זה באמרו להעלות נר תמיד מחוץ לפרכת העדות באהל מועד יערוך אותו.

ונראה לי שסדר הפסוק של פרשת אמור כך הוא, שצריך להפסיק בין מלת לפרכת למלת העדות וכך פירושו להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת רצה ה' שיהיה נר אחד תמידי בדרך נס מחוץ לפרוכת, ואח"כ פירש מה משמש נס זה על זה אמר העדות באהל מועד כי נס זה יתן עדות ה' נאמנה גם באהל מועד שהכל מסתכלים שם ויראו מנר מערבי זה את שם ה' כי בקרבם הוא כי יערוך אותו אהרן מערב עד בקר ויהיה לפני ה' תמיד ולפי שנאמר שם צו את בני ישראל ויקחו אליך ש"מ שיש כאן דבר המיוחס לכל בני ישראל ויש בו דבר המיוחס אל משה לבד שהרי נאמר אליך, ע"כ הוצרך לפרש שניהם כי הדבר המיוחס אליך ולא להם הוא הדבר העומד בנס אשר עליו אמר להעלות נר תמיד עד חוקת עולם לדורותיכם, ואח"כ פירש הדבר המיוחס לכל ישראל הוא מ"ש על המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' תמיד כי כל הנרות היו פונין מול נר מערבי זה ע"כ נאמר בכולם לפני ה' תמיד, ופירוש זה יקר.

ד"א לכך נקט מראה מקום זה מחוץ לפרוכת אשר על העדות. שלא יטעו לומר כי הוא ית' צריך לאורה, שהרי הפרוכת מפסיק בין המנורה למקום השראת שכינתו ועוד ששם העדות וכולו אורה, אלא ודאי עיקר קיחה זו אליך לצרכך. (ובילקוט שעח.) מסיק שלכך היו חלונות של בהמ"ק רחבות מבחוץ וצרות מבפנים להורות שלא היה השמש מאיר אל המקדש אלא אדרבה המקדש היה מאיר לכל העולם שנאמר (יחזקאל מג.ב) והארץ האירה מכבודו. וכן בארנו למעלה פר' ויצא בפסוק ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואולי שלכך נקט אליך לרבותא כי אפילו פני משה שהוא כפני חמה מ"מ אתה צריך לאור רוחני זה כי אין השמש מאיר אל המקדש אלא המקדש מאיר אל השמש כי ממנו יוצא השפע אל כל צבא מרום

ויש בפרשה זו מוסר אל הטועים, הנותנים החלק המובחר מן ממונם לצורך החומר לאכול ולשתות ויתר תענוגות בני האדם, וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה יתן לצורך נר אלהים נשמת אדם כדרך שעשה קין, אלא ילך בדרך הבל שהביא מנחה לה' מבכורות צאנו ומחלביהן כך יתן ראשון למאור לצורך נר אלהים נשמת אדם אשר אורה נצחי כמ"ש להעלות נר תמיד והשני יתן למנחות שהיה מאכל לכהנים ודי רמז בזה למבינים. (כלי יקר)


{כא}  בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵד֩ מִח֨וּץ לַפָּרֹ֜כֶת אֲשֶׁ֣ר עַל-הָֽעֵדֻ֗ת יַֽעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד-בֹּ֖קֶר לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ס)

 אונקלוס  בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא דְעַל סַהֲדוּתָא יְסַדַר יָתֵהּ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי מֵרַמְשָׁא עַד צַפְרָא קָדָם יְיָ קְיָם עֲלָם לְדָרֵיהוֹן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  בְּמַשְׁכַּן זִימְנָא מִבָּרָא לְפַרְגוֹדָא דְעַל סַהֲדוּתָא יְסַדֵּר יָתֵיהּ אַהֲרן וּבְנוֹי מִן רַמְשָׁא עַד צַפְרָא קֳדָם יְיָ קְיַים עֲלָם לְדָרֵיהוֹן מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  מערב עד בוקר. תן לה מדתה שתהא (ט) דולקת מערב ועד בוקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכין, וכן לכל הלילות, ואם יותר אין בכך כלום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דק"ל דבפסוק משמע דשיעור מערכה הוא מערב עד בוקר דכל הלילה יערוך המערכה אם כן מתי הוא דולק לכ"פ תן לה כמדתה שתהא דולקת וכו' והוי כאלו אמר יערוך אותו אהרן ובניו בערך שיהא דולק מערב עד בקר לא שיעריכנו מערב עד בקר ואע"פ שאין שיעור אלא לפי הפתילות שאם היו עבות לא יספיק אפי' לוג י"ל לפי שהיה לנרות בית קבול לפתילות ואי אפשר שיהיו עובי הפתילות אלא לפי שיעור הזה רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר על העדות. דרך קצרה על ארון העדות. אמר. יפת כי יערוך. כמו בערכך הכהן. שיערוך שמן שיספיק להיות הנרות מאירים מערב ועד בקר. וככה נרות המערכה. ונכון הוא להיות טעם יערוך בעבור היות הנרות כחצי עגול. ועוד אדבר על זה: (אבן עזרא)

 אור החיים  מאת בני ישראל. יתבאר על דרך מה שאמרו בתוספתא דשקלים (פ"ב) כל קרבנות הציבור שנתנדבו מעצמן כשרים ובלבד שימסרום לציבור עד כאן לשונם, והוא מה שאמר הכתוב מאת בני ישראל פירוש כי שמן זה קרבן ציבור ולזה לו יהיה שיתנדבו יחיד צריך שימסרם לציבור ותהיה הבאתו למשכן מאת בני ישראל: (אור החיים)

 דעת זקנים  מערב עד בקר. פירש"י שתהא דולקת מערב עד בקר ושיערו חכמים דהיינו חצי לוג ללילי טבת הארוכים ובלילות קצרות אם נשאר מן השמן אין בכך כלום. ואין נראה להרב יצחק בר אברהם ז"ל לזרוק תמיד שמן הנותר לפיכך פירש שלפי קצור הלילות היו עושין הפתילות גסות שלא ישאר מן השמן כלל למחר וכן משמע במנחות דמסיק בן ביבי היה ממונה על הפקיע. והיינו לישנא דמסכת שבת מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהם היו מפקיעין לעשות פתילות במקדש: (דעת זקנים)

שמות פרק-כח

{א}  וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶ֩יךָ֩ אֶת-אַֽהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת-בָּנָ֣יו אִתּ֗וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַֽהֲנוֹ-לִ֑י אַֽהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַֽאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִֽיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַֽהֲרֹֽן:

 אונקלוס  וְאַתְּ קָרֵב לְוָתָךְ יָת אַהֲרֹן אָחוּךְ וְיָת בְּנוֹהִי עִמֵהּ מִגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַנְתְּ קְרַב לְוָותָךְ יַת אַהֲרן אָחוּךְ וְיַת בְּנוֹי עִמֵּיהּ מִגּוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי אַהֲרן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנוֹי דְאַהֲרן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתה הקרב אליך. לאחר שתגמור מלאכת (י) המשכן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כלומר לא מעכשיו שהרי הקרבתם לא היתה רק ע"י הבגדים והמשכן כדכתיב ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך וגו'. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואתה. בעבור היות משה כהן הכהנים בתחלה. על כן טעם הקרב אליך. וכבר רמזתי לך למה נבחר אהרן להקדישו לשם בעבור כבוד משפחת נחשון. שיהיו הכהנים מכפרים על בני ישראל. ואין לדבר על משה אדוננו כי בורח היה ומי יתן לו עברית. ועוד כי טורח כל ישראל על משה ללמדם המצות ולדון כל דבר קשה. וי''ו לכהנו לי. נוסף. כוי''ו חיתו שדי. בנו בעור. ופי' שמות בני אהרן אולי בנים אחרים היו לו חוץ מאלה. ואין ספק כי רבתה למעלה במדבר משפחת אהרן על כן נתנו להם לישראל ערים רבות ככתוב בספר יהושע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הקרב. ד', הכא. וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן. וגם את אחיך וגו' הקרב. הקרב את מטה לוי. הקרב אליך ואח''כ המנחה שאינו ראוי לכהונה עד שיתחנך בבגדים. ורמז לו שיקריב אליו בני לוי דכתיב נתונים נתונים המה לי: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. ג''פ אהרן בפסוק רמז לג' כהנים שישארו והם אהרן אלעזר ואיתמר. ג''פ לכהנו לי בפרשה כנגד בית ראשון ובית שני ולעתיד: (בעל הטורים)

 אור החיים   ואתה הקרב אליך. טעם אומרו ואתה, גם אמר לשון הקרבה, גם אמר תיבת אליך, יתבאר על דרך אומרם ז"ל (שמו"ר פ"ג) כי הכהונה למשה היתה למנה אלא לצד שמאן ללכת בדבר ה' אחר כמה פעמים חרה ה' בו והסירו מגבירת הכהונה באומרו (לעיל ד' י"ד) הלא אהרן אחיך הלוי פירוש שהיה לוי ועכשיו נעשה כהן עד כאן. לזה אמר לו בשעת מעשה ואתה פירוש לא לצד שאני מצוך לבד אלא גם אתה מצד עצמך הקרב את אהרן במקומך ותעשה הדבר כאלו אתה חפץ בו כי זה לך במקום קרבן לכפרה על אשר העזת פניך לפני ה', ואומרו אליך לכפרתך בהקריב את אהרן ויתן לו גדולתו אין לך קרבן גדול מזה:

עוד ירמוז באומרו הקרב אליך כי על ידי חטא האדם מתרחק בחינת ענף נשמתו שכנגד אותו ענף שבו חטא משורשו הגדול כפי גדלו והקטן כו', והנה באמצעות ההפצרות שהפציר בשליחות ה' גרם להתרחקות ענף אחד מענפי נשמתו משורשה, והגם כי ה' הענישו אף על פי כן כל עוד שלא קיבל העונש הפגם עומד במקומו והרחוק עודנו מרוחק, לזה בשעת תכלית הדבר הודיעו כי בזה יהיה מתקרב הרחוק, והוא אומרו ואתה הקרב אליך פירוש הקרב לעצמך פירוש לבחינתך שרחוקה באמצעות החטא ההוא, ונתכוון ה' להודיעו כי זה תיקונו, ומזה אני משכיל על דבר שאמרו ז"ל בסוף ברכות (נ"ד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה וכו' ומפרש בגמרא (שם ס':) לקבל הרעה בשמחה כשם ששמח בטובה עד כאן. והיה הדבר קצת בעיני רחוק, ועל פי הדברים האמורים בענין הנה היסורין הם מקריבין ענפי הנשמה שהיו רחוקים משורשם, שאין לך רע ומר כעוזבו את ה' אלהיו, ובאמצעות היסורין יתקרב הרחוק ועל זה ישמח לב המשכיל, ואמר ועשית בגדי קודש וגו' לכבוד ולתפארת שהם הם סימני השמחה שיראה שחפץ ודבר לפארו, אשר זה הוא שנאוי לעושה הדבר לצד ההכרח, והגם שהבגדים הם חובת גברא העומד לשרת, עם כל זה רצה ה' לזכות לגלגל זכות זה על ידו שיעשה אותם לחיבה ולשמחה באחיו, ודבר זה הוא בחינת נשמה לנשמה בעיקר מעשה זה, ואולי שנתכוון ה' לומר לו שיעשה הבגדים משלו, והגם ששנינו (יומא פ"ג מ"ז) בגדי הכהנים באים משל ציבור, הרי אמרו שיחיד יכול להתנדבם ולמוסרם לציבור וכמו כן צוה ה' לעשות: (אור החיים)

 כלי יקר  ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל. הוסיף כאן לשון ואתה לומר לך שמצד מעשה העגל נתרחק אהרן כמו שנפסלו בכורי ישראל ומשה קרבו בתפלתו כמ"ש (דברים ט.כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. וענין תפלה זו שתלה משה בעצמו לאמר הלא אחי ובשרי הוא והשמדתו כאילו נאכל חצי בשרי כדרך שהתפלל על מרים, נמצא שבעבור שקרבו משה אליו ע"כ נבחר בזכות משה אע"פ שגם הוא היה בתוך בני ישראל עובדי העגל מ"מ קרבו מתוך בני ישראל העובדים והכל בעבורך לכך נאמר ואתה הקרב אליך את אהרן מתוך בני ישראל.

ד"א לכך נאמר מתוך בני ישראל, לפי שאין הנבואה שורה על נביאי ישראל כ"א בזכות ישראל כמו שפירש"י פר' דברים על פסוק וידבר ה' אלי (ב.יז) ובא לומר שאע"פ שהיה אהרן ראוי להרחיקו מ"מ קרבו ה' בעבור ב' דברים האחד בעבור משה כי הוא אחיו וכבודו של אהרן הוא כבודו של משה, והשניה הוא בזכות בני ישראל שהיו צריכין לכהן כזה עושה שלום לכך נאמרו שניהם ואתה הקרב אליך, ומתוך בני ישראל. (כלי יקר)

 דעת זקנים  לכהנו לי. כל מקום שנאמר לי הוי לעולמים. כי לי כל בכור בבני ישראל [כי לי בני ישראל] עבדים. כי לי הארץ: (דעת זקנים)


{ב}  וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי-קֹ֖דֶשׁ לְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן אָחוּךְ לִיקָר וּלְתֻשְׁבְּחָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד לְבוּשָׁא דְקוּדְשָׁא לְאַהֲרן אָחוּךְ לִיְקַר וּלְתוּשְׁבְּחָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ועשית בגדי קדש. נקראו כן בעבור שישרתו בהם במקום הקדש. או על דרך ולא יקדשו את העם בבגדיהם. ובגדי אהרן כלם הנזכרים: לכבוד ולתפארת. שיתפארו בהם. כי אין א' מישראל שילבש כאלה: (אבן עזרא)

 אור החיים  ועשית וגו' לכבוד ולתפארת. צריך לדעת מה היא כוונת ה' באומרו לכבוד וגו' אחר שמודיע מעשיהם ואופניהם, ואם להודיעו שבגדים אלו יש בהם לאהרן כבוד ותפארת מה יצא לנו מזה. ואולי שיתבאר על פי מה שאמרו בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ד.) וזה לשונם שאלו את רבי עקיבא במה שמש משה שבעת ימי המילואים לא הוה בידיה אתא ושאל בי מדרשא אמר ליה בחלוק לבן שאין בו אמרא עד כאן. הנה ממה ששמש משה בשבעת ימי המילואים בחלוק זה יגיד שאין הבגדים מעכבין אלא לאהרן ולבניו אבל זולת הכהנים תתרצה עבודת הקרבנות בלא בגדים, והוא מה שמודיעו באומרו כבוד וגו' לומר לא תחשוב כי הבגדים לצורכי עבודה לבד ויתחייב הדבר ללובשם משה בעבודת ימי המילואים ולא כן הוא אינם אלא לכבוד וגו' למשרת קבוע לעבודתו אבל לצד העבודה לבד כשתהיה בזולת אהרן ובניו יעבדו בחלוק לבן וכמו שכן שמש משה כנזכר:

או יאמר כי בא ה' לתת טעם למה צוה ח' בגדים ד' לבן וד' זהב ואמר הטעם הוא לכבוד ולתפארת פירוש על פי דבריהם ז"ל (הקדמת תיקונים) כי הח' בגדים ד' של בגדי לבן ירמזו אל ד' אותיות של שם הוי"ה ברוך הוא וד' בגדי זהב ירמזו אל ד' אותיות של שם אדנ"י, ודע כי שם הוי"ה ברוך הוא יתיחס אליו כינוי התפארת כידוע ושם אדנ"י יתיחס אליו כינוי הכבוד, והוא אומרו ועשית בגדי קודש וגו' לכבוד כנגד בגדי זהב ולתפארת כנגד בגדי לבן, וסדר הכתוב סדר הדרגות הקדושה זו למעלה מזו והקדים לכבוד והבן. וצוה ה' עשות ח' בגדים שבאמצעותם יתכפר פגמים אשר יסבבו בני האדם אשר יגיע למקום עליון ובזה יכופר העון ההוא. ולדרך זה יש לתת טוב טעם למה הקפיד ה' על הבגדים באהרן ולא במשה על דרך אומרם ז"ל (ערכין ט"ז.) כי ח' בגדי כהונה מכפדים על ח' מיני עבירות שיהיה בבני ישראל אשר על כן לא צוה ה' הדבר אלא להכהן העומד לשרת הוא ובניו כל הימים לכפר על בני ישראל מה שאין כן משה שכל מה ששמש בז' ימי המילואים לא היה אלא לכפרת אהרן ובניו למלא את ידם לעבוד לפני ה' לא היה צורך למה שיכפרו הבגדים כנזכר לזה שמש בחלוק וגו': (אור החיים)

 ספורנו  לכבוד. לכבוד האל יתברך בהיותם בגדי קדש לעבודתו: ולתפארת. שיהיה כהן מורה נורא על כל סביביו, שהם תלמידיו החקוקים על לבו וכתפיו: (ספורנו)


{ג}  וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת-בִּגְדֵ֧י אַֽהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַֽהֲנוֹ-לִֽי:

 אונקלוס  וְאַתְּ תְּמַלֵל עִם כָּל חַכִּימֵי לִבָּא דְאַשְׁלֵמִית עִמֵהּ רוּחַ חָכְמְתָא וְיַעְבְּדוּן יָת לְבוּשֵׁי אַהֲרֹן לְקַדָשׁוּתֵהּ לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַנְתְּ תְּמַלֵּיל עִם כָּל חַכִּימֵי לִבָּא דְאַשְׁלֵימִית עִמְהוֹן רוּחָא דְחָכְמְתָא וְעָבָדוּ יַת לְבוּשֵׁי אַהֲרן לְקַדְשׁוּתֵיהּ לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לקדשו לכהנו לי. לקדשו להכניסו (כ) בכהונה על ידי הבגדים, שיהא כהן לי, ולשון כהונה שירות הוא, שנטריא"ה בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ולכהנו אינו ר"ל שיעשנו כהן רק להכניסו בכהונה ע"י לבישת הבגדים וכדי להדביקו עם מלת לי הוסיף שיהא כהן לי וכדי לפרש גם כן מלת לקדשו לומר שפירוש לקדשו הוא לכהנו כאלו אמר ואיך יקדשנו כשיכניסנו לכהונה וכו' משום הכי לא פי' זה לעיל גבי לכהנו לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואתה. וי''ו מלאתיו שב אל לב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  חכמי לב אשר. בגימ' יראת מי שמלא יראת השם והיינו שנא' ראשית חכמה יראת ה': (בעל הטורים)

 אור החיים  ואתה תדבר. טעם אומרו ואתה, שצריך הוא בעצמו להתטפל בדבר לדבר לחכמי לב, והגם שאמר ועשית בגדי וגו' חזר ה' ופירש דבריו כי לא הוא יעשה אלא על פיו יהיו נעשים וכדי שלא יבין שהעיקר הוא שיהיו נעשים על פי משה ואין צורך בדבר שידבר משה מפיו אל חכמי לב לזה באה המצוה ואמר ואתה בפיך תדבר אל כל וגו', ודקדק לומר אל כל כי זה הוא אחד מסימנים המובהקים שהדבר הוא מהשלמת הדעת ומרצון הלב שידבר הדברים לכולם יחד שאם היה הדבר בא בדאבון נפש ישתדל לומר הדברים שלא בפני רבים וכל עוד שיכול לדבר דבריו לפני אחד לא ידבר בפני שנים כי הדבר הוא פחיתות למשה שלא יהיה הוא ראוי לשרת לפני המלך, אשר על כן צוה ה' לעשות סימן לדבר אל כל חכמי לב ובזה יוודע לעיני הכל כי נפש חפצה ולב שלם:

עוד נראה כי טעם שאמר ה' בה' פסוקים אלו ג' פעמים ואתה כי בא לתת לו מעלה בג' דברים והם נדבת המשכן בכללותיה א', ומלאכת המשכן וכליו ובגדי כהונה א', ועבודת בית המקדש א'. ואמר ה' אליו כי הוא נוטל שכר כאילו הוא עשה הכל, כנגד הבאת נדבת המשכן אמר ואתה תצוה וגו' ואליך הם מביאין והוא מה שגמר. אומר ויקחו אליך פירוש אני לך מצוה להביא והם יביאו אליך לעשות, וכנגד מלאכת המשכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב ובזה אינם אלא שלוחיך. ודקדק לומר אל כל כדי שכל המעשים שיהיו נעשים במשכן יהיו נעשים בשליחותך וכאילו הוא עשאם, וכנגד עבודת בית ה' אמר ואתה הקרב אליך את אהרן וגו' שיבא ויעבוד בשליחותך, ולזה דקדק לומר אליך, ולטעם זה מצוה ה' אל משה כל מעשה המשכן ומלאכתו ועבודתו לנוכח כי אחר האמת עליו הוא המצוה אלא שצוה לו שהוא יצוה אחרים במקומו: (אור החיים)

 ספורנו  ואתה תדבר אל כל חכמי לב. שיעשו כל האמור למעלה: ועשו את בגדי אהרן. ויעשו גם כן את בגדי אהרן: לקדשו. לשם כך יעשו הבגדים: (ספורנו)

 כלי יקר  ואתה תדבר אל כל חכמי לב. הזכיר גם כאן שני נוכחיות ואתה תדבר, לפי שכל חכמי לב קבלו האצילות מן משה כמ"ש (במדבר יא.יז) ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, וכן כל עושי המלאכה אשר היו בצל אל קבלו שפע החכמה באמצעות משה, וכמ"ש (שמות יח.כא) ואתה תחזה מכל העם היינו ברוה"ק שעליך ור"ל שתשפיע על דייני ישראל מן רוח הקודש שעליך כך ואתה תדבר אל כל חכמי לב כדי שיקבלו אצילות אור השכל ממך לכך נאמר בסוף כל מעשה המשכן ויכל משה את המלאכה (שם מ.לג) וכי משה כלה המלאכה והלא כל חכמי לב עשו בה אלא לפי שמשה האציל עליהם מן אור שכלו דומה כאילו עשה הוא את כל המלאכה. ואמר אשר מלאתיו רוח חכמה ר"ל אע"פ שבאמת אני מלאתיו רוח חכמה כי ה' יתן חכמה (משלי ב.ו) מ"מ מאחר שהשפע יגיע להם באמצעותך יקרא הכל על שמך לכך נאמר ואתה ממהות עצמותך ותוספת חכמה שבך תדבר אל כל חכמי לב להשפיע עליהם, ומדאמר חכמי לב לשון רבים הל"ל אשר מלאתים רוח חכמה נוכל לומר שמלאתיו חוזר כלפי משה כי לפי שמלאתיו רוח חכמה על כן הוא יאציל מחכמתו על כל חכמי לב וזה אינו מאמר הש"י למשה מדלא אמר אשר מלאתיך רוח חכמה, אלא הפסוק מפרש לנו מהו זה שאמרתי למשה ואתה תדבר אל כל חכמי לב למה אני תולה הדבר במשה לפי שמלאתיו רוח חכמה ואחר כך חזר הקב"ה ואמר למשה בנוכח ועשו את בגדי אהרן וגו' ומלת אשר משמש לשון דהא כמשפטו בכמה מקומות. (כלי יקר)


{ד}  וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשׂ֗וּ חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי-קֹ֜דֶשׁ לְאַֽהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַֽהֲנוֹ-לִֽי:

 אונקלוס  וְאִלֵין לְבוּשַׁיָא דִי יַעְבְּדוּן חוּשְׁנָא וְאֵפוֹדָא וּמְעִילָא וְכִתּוּנָא מְרַמְצָא מִצְנֶפְתָּא וְהֶמְיָנָא וְיַעְבְּדוּן לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרֹן אָחוּךְ וְלִבְנוֹהִי לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִלֵּין לְבוּשַׁיָא דְיַעַבְדוּן חוּשְׁנָא וְאֵיפוֹדָא וּמְעִילָא וְכִיתּוּנוּן מְרַמְצִין מַצִינְפַן וְקִימוֹרִין וְיַעַבְדוּן לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא לְאַהֲרן אָחוּךְ וְלִבְנוֹי לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי: (תרגום יונתן)

 רש"י  חושן. תכשיט כנגד הלב: ואפוד. לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר שקורין פורצי"נט שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים, כך מעשהו (ל) מלמטה, שנאמר ודוד חגור אפוד בד (שמואל-ב ו, יד.), למדנו שהאפוד (מ) חגורה היא. ואי אפשר לומר שאין בו אלא חגורה לבדה, שהרי נאמר (נ) ויתן עליו את האפוד (ויקרא ח, ז.) ואחר כך ויחגור אותו בחשב האפוד (שם), ותרגם אונקלוס בהמין אפודא, למדנו שהחשב הוא החגור, והאפוד שם תכשיט לבדו. ואי אפשר לומר שעל שם שתי הכתפות שבו הוא קרוי אפוד, שהרי נאמר שתי כתפות האפוד, למדנו שהאפוד שם לבד, והכתפות שם לבד, והחשב שם לבד. לכך אני אומר שעל שם הסינר של מטה קרוי אפוד, על שם (ס) שאופדו ומקשטו בו, כמו שנאמר ויאפד לו בו (שם), והחשב הוא חגור שלמעלה הימנו, והכתפות קבועות בו. ועוד אומר לי לבי, שיש ראיה שהוא מין לבוש, שתרגם יונתן ודוד חגור אפוד בד, כרדוט דבוץ, ותרגם כמו כן מעילין, (ע) כרדוטין, במעשה תמר אחות אבשלום, כי כן תלבשן בנות המלך הבתולות מעילים (שמואל-ב יג, יח.): ומעיל. הוא כמין (פ) חלוק, וכן הכתונת, אלא שהכתונת סמוך לבשרו, ומעיל קרוי חלוק העליון: תשבץ. עשויין משבצות לנוי, והמשבצות הם כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעת אבנים טובות ומרגליות, כמו שנאמר באבני האפוד מוסבות משבצות זהב, ובלע"ז קוראין אותו קשטונ"ש: מצנפת. כמין כיפת (צ) כובע שקורין קופי"א, שהרי במקום אחר קורא להם מגבעות, ומתרגמינן (ק) כובעין (עיין יומא כה.): ואבנט. היא חגורה על הכתונת, והאפוד חגורה על המעיל, כמו שמצינו בסדר לבישתן, ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ויתן עליו את האפוד: בגדי קדש. מתרומה המקודשת לשמי (ר) יעשו אותם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ר"ל לצד רגליו ולא לצד הראש ומה שפירש רחבו כרוחב גב איש לאו דוקא דהא לקמן פירש שהיה גם כן מעט מכאן ומכאן: (מ) ר"ל מלבוש: (נ) ר"ל על המעיל: (ס) ר"ל לכהן ודעת רש"י דכל אפוד הוא לשון קישוט וכל חשב שכתוב בבגדי כהונה פירוש חגור הוא: (ע) ומעילים בודאי לבוש הוא אם כן אף אפוד לבוש הוא: (פ) רש"י נקט מלת מעיל שבפ' ומפרש לה: (צ) דעת רש"י בזה שלא תפרש מצנפת מה שקורין בל"א הויבן שהוא שוכב על הראש שלזה אין לו כיפה אלא מצנפת דקרא כעין כובע שהוא קשה ויש בחללו ככיפה: (ק) פירוש שהמגבעות של כהנים הדיוטים גם כן מצנפת הם כדאיתא בפ"ק הממונה נטל מצנפת של אחד מהן הרי שהמצנפת קורין להם מגבעות גבי כהנים הדיוטים ובא מצנפת במקום מגבעות ומאחר שהמגבעות מתרגמינן כובעים למדנו שהמצנפת כמין כובעים הן ופעם נקראת מצנפת על שם שצונף ראשו כצניף ופעם מגבעות על שם שמכסה ראשו ככובע רא"ם: (ר) דק"ל דבגדי קדש משמע דמשעת עשייתן הן קדש והא לא הוי קדש אלא לאחר לבישתן שהרי לשם אהרן ובניו נעשו ומתרץ מתרומה וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואלה. הזכיר בתחלה החשן שהיה למעלה מהאפוד שהוא למעלה מהמעיל. ואחר כן הכתנת והאבנט החוגר אותו. והמצנפת על ראשו. וכן היה כאשר רחץ אהרן במים ולבש מכנסי בד ואין צורך להזכירם עתה ולא בשעת מעשה. כי מנהג כל אדם ללבוש מכנסים. והנה משה הלבישו הכתנת. ואחר כן שם המצנפת על ראשו. ושם על המצנפת ציץ נזר הקדש. ולא הזכיר בפסוק הזה שהוא סופר בגדי כהונה את ציץ נזר הקדש. כי אינו בגד. וקדמונינו הזכירו בעבור הרבים שמנה בגדי כהונה. ואין האורים והתומים בגדים ולא אבנים ולא קלפים. ואחר כן חגר אותו באבנט. ואחר כן הלבישו המעיל. ואחר כן האפוד ויאפוד לו בו. כי החשב מהאפוד. ובעבור החשב נקרא אפוד. והנה על הסדר שהוא בפסוק הזה. ואל תשתומם שתמצא כתוב באחרונה במעשה וישם את המצנפת על ראשו. כי פירושו וכבר שם המצנפת עם ציץ הזהב בלבשו הכתנת. וכמוהו וילבישוהו בגדים וכבר הלבישוהו כי בתחלה כתוב וישימו הצניף הטהור על ראשו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואלה הבגדים. ולא הזכיר מכנסים שלא היו לכבוד ולתפארת. ולא הזכיר ציץ לפי שלא היה מין בגד: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואלה הבגדים וגו'. קשה למה לא מנה הכתוב אלא ששה בגדים והשמיט ציץ הקודש ומכנסיים. ואולי שרמזם הכתוב שניהם, הציץ רמזו בפסוק שלפני זה ועשו את בגדי אהרן לקדשו שלא היה נצרך לומר אלא ואלה הבגדים וגו' אלא נתכוין אל הציץ שלא הזכיר בפסוק ואלה הבגדים. ולזה אמר לאהרן ולא הזכיר לבניו כי לא נתכוין אלא על הציץ, ואומרו לשון רבים לצד שהוא לבדו לא יועיל כי ח' בגדים מעכבין זה את זה לכן אמר עליו לשון רבים, ובזה ידוייק גם כן אומרו ואלה שנראה כמוסיף על בגדים אחרים, לצד שכבר קדם וצוה על קצת ולא הוצרך לבאר כי סמך על מה שעתיד הוא לפרטם אחד אחד ובפרטן תמצא מבואר הרמוז, וכנגד המכנסיים אחר שהזכיר אלה הבגדים וגו' אמר ועשו בגדי קודש.

לאהרן אחיך ולבניו ופסוק זה מיותר הוא לומר על המכנסיים, ולזה הזכיר אהרן ובניו כי המכנסיים צריכין בין לכהן גדול בין לכהן הדיוט. ונשאר לדעת למה לא סדרם הכתוב יחד עם הששה ולא היה צריך לכל זה, ואולי ב' דברים אלו אינם בגדר אחד עם הששה, הציץ לצד מעלתו יותר מג' בגדי כהן גדול ולזה הקדימו בפני עצמו, והמכנסיים לצד היותם בהדרגה פחותה מג' בגדי כהן הדיוט, ולזה איחרו בפני עצמו, והששה הם הדרגה שוה. עוד נראה טעם עשותו ככה שנתכוון לומר שצריך לעשות בגדי כהונה לשמן, לזה פרט בפסוק ועשו בגדי קודש שפירשנוהו במכנסיים ואמר לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי פירוש שצריך לעשותם לשם אהרן לשרת לפני ה' ומזה תלמוד לשאר בגדים. ובפסוק ראשון שפירשנו בציץ אמר.

לקדשו וגו' כי מלבד שיעשהו לשם כהונה עוד יוסיף לכתוב בו קודש לה': (אור החיים)

 כלי יקר  ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד. כאן הזכיר החשן קודם לאפוד ואח"כ בפרטן הקדים האפוד ואח"כ ועשית חשן וכן בשעת מעשה בפרשת פקודי הקדים ג"כ אפוד לחשן, ועו"ק בכולם נאמר ועשית וכאן נאמר ועשו את האפוד. ותמה אני על כל המפרשים שנתעוררו על מה שנאמר בארון ועשו ארון וכאן אין פוצה פה. ולפי מה שיתבאר בסמוך במעשה האפוד שבא לכפרה על ע"ז דהיינו על העגל שעשו שגרם שבירת הלוחות שנשא משה על כתפיו על כן בא האפוד על שתי כתפיו וכתיב שתי כתפות חוברות יהיה לו, כנגד שני הלוחות שהיו בהם חמשה דברות מול חמשה א"כ שפיר קאמר ועשו לשון רבים מן הטעם שנאמר ועשו אצל הארון.

האמנם נראה קרוב לשמוע, לפי שאמרו רז"ל במסכת (ערכין טז.) למה נסמכו קרבנות לבגדי כהונה לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין חשן מכפר על הדינין, אפוד מכפר על עבודה זרה, מעיל מכפר על לשון הרע, כתונת מכפר על שפיכות דמים, מצנפת מכפר על גסות הרוח, אבנט מכפר על הרהור הלב, ציץ מכפר על עזות מצח, מכנסים מכפר על גילוי עריות ויליף שם כולהו מקרא. ולפי זה נוכל ליישב מה שהקדים הקב"ה חשן לאפוד כי יותר הקב"ה מקפיד על קלקול הדינין ממה שמקפיד על ע"ז, וראיה מן דור הפלגה שפשטו ידיהם בעיקר ולא נאבדו ודור המבול ע"י שהיה חמס וגזל ביניהם נאבדו, כי אם יחטא האדם אל השי"ת מה יעשה לו. אבל ישראל לכבודו של מקום ב"ה הקדימו עשיית האפוד כי חטא ע"ז חמור עליהם יותר מן קלקול הדינין לכך נאמר ועשו את האפוד כי לשון ועשו משמע גם הגדת עתידות לומר שכך יהיה שיעשו את האפוד תחילה, ועוד כי הקב"ה בידו למחול ולוותר על ע"ז אבל לא על קלקול הדינין בדברים שבין אדם לחבירו כי אין הקב"ה מוחל כי אם בדברים שבינו לבין הבריות, אבל ישראל אמרו בידינו למחול ולוותר על מה שקרה לנו עוות על ידי קלקול הדינין אבל חלק גבוה מי יתיר לכך הקדימו מעשה האפוד.

וזה דומה למה שאמר הקב"ה למשה, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר לא.ב) ומשה אמר לתת נקמת ה' במדין. ומכאן למד רש"י לומר אע"פ שמשה שמע שמיתתו תלויה בדבר מ"מ עשה בשמחה ולא אחר, כי אילו לא עשה בשמחה א"כ היה לו לומר לישראל דברים כהוויתן שינקמו מהם נקמת בני ישראל על מה שעשו להם כי הפילו כ"ד אלף מישראל, אלא ודאי שמשה חשב מאחר שישראל אוהבים למנהיגיהם וישמעו שמיתת משה תלויה בנקמה זו א"כ יאמרו כלום הקב"ה מבקש לעשות נקמה כי אם בעבורינו א"כ יאמרו נא ישראל אנחנו נמחול על מה שעשו לנו ולא נבקש הנקמה כל כך מהרה, ע"כ שינה משה ואמר לתת נקמת ה' במדין על מה שעשו כנגד ה' במעשה פעור וא"כ חלק גבוה מי יתיר לאחרו, וא"כ ודאי עשה משה בשמחה ולא אחר, ודבר זה יתבאר עוד בפר' מטות בע"ה.

חשן ואפוד ומעיל וגו'. לא הזכיר ציץ ומכנסים לפי שאינן בכלל לבוש כי אינן בגדים אך לפי שמצינו כאן ג"פ לשון עשייה ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך. ואח"כ נאמר ועשו את בגדי אהרן לקדשו. ואח"כ נאמר ואלה הבגדים אשר יעשו. נוכל לומר שהראשונות והשניות מאחר שהוזכר בהם קדושה ודאי יש בהם רמז לציץ ומכנסים כי בכ"מ שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה ולדעת רז"ל (ערכין טז.) המכנסים מכפר על עריות, ומוסיף אני לומר שגם הציץ מכפר על עריות והא בצנעא והא בגלוי כי המכנסים שבמקום צנעא מכפר על דברים שבצנעא, הוא ההולך אחרי העריות בצנעא וכיסוי, כמ"ש לכסות בשר ערוה. והציץ מכפר על עזות מצח הוא העובר בגלוי בלא בושה וזהו שמביא בגמרא (שם טז.) פסוק ומצח אשה זונה היה לך (ירמיה ג.ג) ולכך כתוב על הציץ קודש לה'. ואף אם נאמר שהציץ מכפר על סתם עזות מצח מ"מ רמז בעשייה ראשונה אל הציץ שכתוב עליו קודש לה'.

ובזה מיושב מ"ש תחילה, ועשית בגדי קדש לאהרן הקדים בגדי קדש אל אהרן ואח"כ אמר ועשו את בגדי אהרן לקדשו הקדים בגדי אהרן אל הקדושה, לפי שפסוק ראשון מדבר בציץ שקודם זה לא היה דרכו ללבוש שום ציץ על כן אמר ועשית בגדי קדש לאהרן. שיעשה לאהרן בגד כתוב עליו פתוחי חותם קדש לה' ותהי לו כבגד יעטה (תהלים קט.יט) אבל למטה מדבר במכנסים שבלאו הכי דרכן של בני אדם לילך מלובשים מכנסים על כן אמר ועשו את בגדי אהרן לקדשו ר"ל אותן בגדי אהרן שהיה דרכו ללובשן כבר הנה עתה יעשום לקדשו מן העריות. (כלי יקר)


{ה}  וְהֵם֙ יִקְח֣וּ אֶת-הַזָּהָ֔ב וְאֶֽת-הַתְּכֵ֖לֶת וְאֶת-הָֽאַרְגָּמָ֑ן וְאֶת-תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת-הַשֵּֽׁשׁ: (פ)

 אונקלוס  וְאִנוּן יִסְבוּן יָת דַהֲבָא וְיָת תִּכְלָא וְיָת אַרְגְוָנָא וְיָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת בּוּצָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְהִינוּן יִסְבוּן מִן מָמוֹנְהוֹן יַת דַּהֲבָא וְיַת תִּכְלָא וְיַת אַרְגְּוָונָא וְיַת צְבַע זְהוֹרֵי וְיַת בּוּצָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והם יקחו. אותם חכמי לב שיעשו הבגדים, יקבלו מן (ש) המתנדבים את הזהב ואת התכלת, לעשות מהן את הבגדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש כנוי והם לא ישוב על אהרן ובניו הסמוכים לו אלא על חכמי לב האמור למעלה ומפני שמלת יקחו המורה על קנין אינו נופל על האומנים כי הם אינם עושים אלא מלאכתן הוצרך לפרש שהלקיחה הוא לשון קבלה שיקבלו מהם לעשות הבגדים ומפני שאין מקבל בלתי נותן הנותן לו הוסיף מן המתנדבים את הזהב וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והם. חכמי לב העושים נאמנים הם: (אבן עזרא)

 ספורנו  והם יקחו את הזהב. וכמו שיכונו בעת העשייה כן יכונו כשיקחו את הזהב וכו': (ספורנו)


{ו}  וְעָשׂ֖וּ אֶת-הָֽאֵפֹ֑ד זָ֠הָ֠ב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַֽעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב:

 אונקלוס  וְיַעְבְּדוּן יָת אֵפוֹדָא דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא צְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אֳמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעַבְדוּן יַת אֵיפוֹדָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָונָא צְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר עוֹבַד אוּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשו את האפוד. אם באתי לפרש מעשה האפוד והחשן על סדר המקראות, הרי פירושן פרקים וישגה הקורא בצרופן, לכך אני כותב מעשיהם כמות שהוא, למען ירוץ הקורא בו, ואחר כך אפרש על סדר המקראות. האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים, וחוגר אותו מאחוריו כנגד לבו למטה מאציליו, רחבו כמדת רוחב גבו של אדם ויותר, ומגיע עד עקביו, והחשב מחובר בראשו על פני רחבו מעשה אורג, ומאריך לכאן ולכאן כדי להקיף ולחגור בו, והכתפות מחוברות בחשב, אחת לימין ואחת לשמאל, מאחורי הכהן לשני קצות רחבו של סינר, וכשזוקפן עומדות לו על שני כתפיו, והן כמין שתי רצועות עשויות ממין האפוד, ארוכות כדי שיעור לזקפן אצל צוארו מכאן ומכאן, ונקפלות לפניו למטה מכתפיו מעט, ואבני השהם קבועות בהם, אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאל, והמשבצות נתונות בראשיהם לפני (ת) כתפיו, ושתי עבותות הזהב תחובות בשתי טבעות שבחשן בשני קצות רחבו העליון, אחת לימין ואחת לשמאל, ושני ראשי השרשרות תקועים במשבצות לימין, וכן שני ראשי (א) השרשרות השמאלית תקועין במשבצות שבכתף שמאל, נמצא החשן תלוי במשבצות האפוד על לבו מלפניו, ועוד שתי טבעות בשני קצות החשן בתחתיתו, וכנגדם שתי טבעות בשתי כתפות האפוד מלמטה, בראשו התחתון המחובר בחשב, טבעות החשן אל מול טבעות האפוד שוכבים זה על (ב) זה, ומרכסן בפתיל תכלת תחוב בטבעות האפוד והחשן, שיהא תחתית החשן דבוק לחשב האפוד, ולא יהא נד ונבדל, הולך וחוזר: זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר. חמשה מינים הללו שזורין בכל חוט וחוט. היו מרדדין את הזהב כמין טסים דקין, וקוצצין פתילים מהם, וטווין אותן חוט של זהב עם שש חוטין של תכלת, וחוט של זהב עם שש חוטין של ארגמן, וכן בתולעת שני, וכן בשש, שכל המינין חוטן כפול ששה וחוט של זהב עם כל אחד ואחד, ואחר כך שוזר את כולם כאחד, נמצא חוטן כפול כ"ח, וכן מפורש במס' יומא (עב.), ולמד מן המקרא הזה וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות (את פתילי הזהב) בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו', למדנו שחוט של זהב שזור עם כל מין ומין: מעשה חושב. כבר פרשתי שהוא אריגת שתי קירות שאין צורת שני עבריהם דומות זו לזו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש המשבצות היו נתונות בכתפות במקום שהיו קבועות אבני השהם: (א) פירוש הן העבותות הזהב וכשתוחבן בטבעות נמצא שיש לכל אחד שני ראשין והוא כפול במשבצות האפוד פי' במשבצות שבכתפות לפי שכל מה שמחובר לאפוד קרוי אפוד והכתפות גם הם מחוברין לחשב האפוד: (ב) הטבעות שבכתפות היו לצד חוץ והטבעות שבחשן היו לצד פנים ואח"כ מרכסן פירוש מחברן בפתיל תכלת כדי שלא יהא צד ונבדל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם האפוד. כי הוא גדול מהחשן ולא יזח מעל החשב. יש שאלות קשות בדבר האפוד והחשן. כי משה לא עשה רק אפוד אחד. והנה כתוב אפוד ירד בידו. ואיננו אפוד משה כי אין כתוב האפוד הידוע. כמו הגישה האפוד. ועוד למה כתוב ירד ולא אמר הוריד כי ירא' כי מקרה היה ושם כתוב שמנים איש נושא אפוד בד ומפרשים רבים פרשו זה שהיו ראויים לשאת אפוד. ולא שמו לב לדעת האמת כי האפוד בד הוא מין ממיני פשתים ואפוד משה לא היה בד רק זהב ותכלת וארגמן ותולעת שני. ושש עם הכל. ולא היו שואלים רק בחשן המשפט שהיו עליו עולים האורים והתומים. וככה כתוב במשפט האורים לפני ה'. ואין טענה מן הגיש' האפוד. כי חשן דבק עמו והאורים עם החשן. וכן כתוב עד עמוד הכהן לאורים ולתומים. וכתוב תמיך ואוריך. והנה ראינו שענה השם את דוד על פי אפוד אביתר והנה שאול בלכתו למלחמה שאל באורים הם הם שהיו בחושן המשפט עם האפוד והארון והנה דוד שאל בצקלג באפוד אביתר והנה אינו אפוד משה. וקשה שאלה מזאת כי האורים אינם אבני חשן. כי הנה כתוב ומלאת בו מלואת אבן. וזהו מעשה החרש הוא. לא מעשה משה. ואח''כ אמר למשה ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. ובמעשה האפוד כתוב ד' טורי אבן. והזכיר הטורים. ואמר על משה ויתן עליו את החשן ויתן אל החושן את האורים ואת התומים. והנה על דרך הפשט אין האבנים המאירים ולא המתמימים. כי השאלה היא באורים ותומים והנה לא ידענו מה הם. והנה אין מועילות אותיות שמות השבטים גם שמות האבות. כי לא נקרא חשן המשפט רק בעבור האורים שהם עליו. ועוד שאלה אחרת כי לא נוכל לומר כי האורים הם עצמם התומים. כי כתוב לאורים ולתומים. ועוד כי מלת האורים גם תומים לשון רבים. והנה דברים רבים הם. ורבינו שלמה אמר כי האורים והתומים היו כתבי שם המפורש. ואלו ראה תשובת רבינו האי לא אמר ככה. וסוד עמוק הוא דבר האפוד והחשן. רק ארמוז קצת הסוד אולי יבינהו מי שהוא ידע דעת עליון. והפתח שיוכל לבא אל הסוד. שתי העבותות הנתונות על ב' משבצות. וחשב האפוד הוא המישור על אמצעיתו על כן הששה על כתף השנית. ואלה הם כפי המחשבה. על כן הם באבן אחת. על מספר בני ישראל. ועל שמותם כתולדותם. וככה הששה השניים. רק המשפט איננו כפי החלוק בלב. רק כפי החלוק למרא' העין. ובעבור הנטייה אמר וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת. והיה החשן כפול כי שם היו האורים והתומים שמורים עד עת הצורך. אז יתנום מחוץ אל החשן. והנה אבני שהם שוות ומעין אחד. ואין ככה אבני החשן. כי השהם הם לזכרון. ומשפט בנ''י על אבני החשן. ומלת אורים מגזרת חמותי ראיתי אור. ותומים שהם תמימים. והאורים לא התומים זהב וכסף היו. והמספר ידוע בראיות גמורות מהעליון והשפל. והמשכיל יבין והנה אפודים רבים היו עם הכהנים. ויש להם חשב רק כי אין שם חשן ולא אורים ואשר היה רגיל בדברי האורים והתומים שהיו על חשן המשפט יוכל להשיב לשואל מדמיון האפוד לבדו רק לא בכל עת. ואלו הואלתי לגלות זה הסוד לא יכולתי לכתבו כפי המכתב שחברתי בפי' הספר כלו כי לא יביננו מי שלא למד ספר המדות. וסוד מלאכת שמים. ואין צורך להאריך בצורת האפוד והחשן והטבעות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ושש משזר. בגמטריא שלשים ושנים חוטים כנגד התורה המתחלת בבי''ת ומסיימת בלמ''ד:, (בעל הטורים)

 ספורנו  אפוד. מלבוש ממתני אדם ולמטה, ושפתו העליון עשוי כמין אזור מלאכת מחשבת, ובו יחגור הלובש את האפוד על המעיל, כאמרו ויחגור אותו בחשב האפוד, ויאפד לו בו: (ספורנו)

 כלי יקר  ועשו את האפוד. בכולם נאמר ועשית וכאן נאמר ועשו לפי שארז"ל (ערכין טז.) שהאפוד בא לכפר על ע"ז וכאן עברו ישראל ועשו את העגל ע"כ יתעסקו כולם באפוד להיות לכולם לכפרה, ובדרך זה ארז"ל (שמו"ר לד.ב) ועשו ארון. יבואו הכל ויתעסקו בו כו' כך ועשו הנאמר כאן כי למשה לא היה חלק כלל במעשה ההוא ע"כ תלה בישראל ולא במשה ולמעלה פרשנו בדרך אחר, ואמר שיהיה מעשה חשב כדי לכפר על ע"ז שהמחשבה בה כמעשה דמי שנאמר (יחזקאל יד.ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם, וטעמו של דבר שעיקר העון ההוא תלוי באמונה דהיינו במחשבה וכל העבודות שעושין לע"ז הכל טפל אל המחשבה כי עיקר החטא ההוא תלוי בלב המאמין, וזה"ש וחשב אפדתו אשר עליו כמעשהו, כי אע"פ שחשב ענינו חבש והיינו חגור שחובשין בו מ"מ הזכיר לשון חשב המורה על המחשבה לדרוש בו שהמחשבה בו כמעשהו ר"ל כמעשה דמי כי מטעם זה נעשה החשב כמעשהו לכפר על המחשבה שהיא כמעשהו דמי.

ומטעם זה מצינו בפרשת שלח לך, בפר' וכי תשגו וגו' (טו.כב–כד) המדברת בע"ז שהקדים שם עולה לחטאת אף ע"פ שבכל כפרה הוא מקדים חטאת לעולה, לפי שבכל עון קדם ההרהור אל המעשה ומ"מ המעשה חמור מן ההרהור ע"כ הוא מסיר תחילה הגדול וזהו החטאת המכפר על המעשה ואח"כ העולה על רוח ההרהור, אבל בע"ז חטא המחשבה גדול מן המעשה ע"כ הוא מקדים העולה לחטאת, וכן כאן הקדים כפרת המחשבה אל המעשה כי תחילה אמר מעשה חשב לכפר על חטא המחשבה ואח"כ אמר שתי כתפות חוברות יהיה לו לכפר על חטא המעשה, כמ"ש (בישעיה מו.ז) על עובדי ע"ז ישאהו על כתף וגו'. ולפי שהעגל גרם שבירת הלוחות שנשא משה על שני כתיפיו והיו ה' דברות מול ה' והיו חוברות כי הדברות היו מקבילות זה לעומת זה ע"כ בא לכפרה שתי כתיפות חוברות יהיה לו וגו', ונוסף על כפרה זו נעשה הארון שהיה מנושא על שני כתיפיו בשני בדי ארון וז"ש (דברים לג.יב) ובין כתיפיו שכן. כי צמצם הקב"ה שכינתו בין שני בדי ארון שהיו מונחים על כתיפות נושאי הארון. ועוד צמצם הקב"ה שכינתו בין שני כתפות הכהן נושא האפוד כי בו היה תלוי חשן המשפט אשר בו היו האורים ותומים כנגד לבו והיה השם המפורש חקוק בהם. (כלי יקר)


{ז}  שְׁתֵּ֧י כְתֵפֹ֣ת חֹֽבְרֹ֗ת יִֽהְיֶה-לּ֛וֹ אֶל-שְׁנֵ֥י קְצוֹתָ֖יו וְחֻבָּֽר:

 אונקלוס  תַּרְתֵּין כַּתְפִּין מְלַפְּפָן יְהוֹן לֵהּ עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי וְיִתְלָפַף: (אונקלוס)

 יונתן  תַּרְתֵּין כַּתְפִין מְלַפְפִין יֶהֱוָן לֵיהּ לִתְרֵין סִטְרוֹי וְיִתְלָפֵף: (תרגום יונתן)

 רש"י  שתי כתפות וגו'. הסינר מלמטה, וחשב האפוד היא החגורה, וצמודה לו מלמעלה דוגמת סינר הנשים, ומגבו של כהן היו מחוברות בחשב שתי חתיכות כמין שתי רצועות רחבות, אחת כנגד כל כתף וכתף, וזוקפן על שתי כתפותיו עד שנקפלות לפניו כנגד החזה, ועל ידי חבורן לטבעות החשן נאחזין מלפניו כנגד לבו שאין נופלת, כמו שמפורש בענין, והיו זקופות והולכות כנגד כתפיו, ושתי אבני שהם קבועות בהן, אחת בכל אחת: אל שני קצותיו. אל רחבו של אפוד, שלא היה רחבו אלא כנגד גבו של כהן, וגבהו עד כנגד האצילים שקורין קודי"ש, שנאמר לא יחגרו ביזע, (יחזקאל מד, יח.) אין חוגרין במקום זיעה, לא למעלה מאציליהם ולא למטה ממתניהם, אלא כנגד אציליהם: וחבר. האפוד עם אותן שתי כתפות האפוד יחבר אותם במחט למטה בחשב, ולא יארגם עמו, אלא אורגם לבד ואחר כך מחברם: (רש"י)

 בעל הטורים  אל שני. ג' הכא ואידך לך לאות אשר יבא אל שני בניך בעלי ויצר ככרים וגו' ויתן אל שני נעריו בנעמן. בני עלי היו מבזין הכהונה שנאמר בה אל שני, לכך נענשו ונהרגו אבל נעמן היה מכבדה שביקש אדמה, לעשות מזבח נתקרב תחת כנפי השכינה ומבני בניו למדו תורה ברבים: (בעל הטורים)

 ספורנו  שתי כתפות חוברות. מכוונות במלאכת ציוריהם: אל שני קצותיו. אל מלאכת שתי קצות רחבו: וחבר. האפוד יחובר עם הכתפות על אופן מכוון במלאכתו עם מלאכת הכתפות: (ספורנו)


{ח}  וְחֵ֤שֶׁב אֲפֻדָּתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו כְּמַֽעֲשֵׂ֖הוּ מִמֶּ֣נּוּ יִֽהְיֶ֑ה זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר:

 אונקלוס  וְהֶמְיַן תִּקוּנֵי דִי עֲלוֹהִי כְּעוֹבָדוֹהִי מִנֵהּ יְהֵי דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר: (אונקלוס)

 יונתן  וְהֶמְיַן טִיכוּתֵיהּ דְּעָלוֹי הֵי כְּעוּבְדֵיהּ מִנֵיהּ יְהֵי דַהֲבָא תִּיכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וחשב אפדתו. וחגור שעל ידו, הוא מאפדו ומתקנהו לכהן ומקשטו: אשר עליו. למעלה בשפת הסינר היא החגורה: כמעשהו. כאריגת הסינר מעשה חושב ומחמשת מינין, כך אריגת החשב מעשה חושב ומחמשת המינים: ממנו יהיה. עמו יהיה ארוג, ולא יארגנו לבד ויחברנו: (רש"י)


{ט}  וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֶת-שְׁתֵּ֖י אַבְנֵי-שֹׁ֑הַם וּפִתַּחְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֔ם שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְתִסַב יָת תַּרְתֵּין אַבְנֵי בוּרְלָא וְתִגְלוֹף עֲלֵיהֶן שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיסַב יַת תַּרְתֵּין מַרְגַלְיַין דְּבוּרְלָא וְתִגְלוֹף עֲלֵיהוֹן שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואבן השהם. לבנה. ובארמית בורלא. ולשון ישמעאל בלאור. ואין לנו דרך בבירור לדעת אבני המלואים. כי הגאון תרגמם כרצונו כי אין לו קבלה שיסמוך עליה. כי הנה ראינו שתרגם ספיר לבן ואינו רק אדום. ואין טענה מאודם שכתוב בראשונים. כי ידוע כי חמש הם גווני העינים. הלבן וברקת ואדום וירוק ושחור. והנה בעבור היות האדם האמצעי ימצא על מינים רבים. ותרגם נופך כדמות שחור בעבור ותשם בפוך עיניה. וזה לא יתכן שלא יהיה נו''ן נופך שרש. כי הוא על משקל אודם. וחכם גדול ספרדי אמר כי יהלום הוא הנקרא אלמם שהוא שובר כל האבנים ונוקב הבדולח. מגזרת הולם פעם. והיו''ד נוסף כיו''ד יצהר גם אחלמה אל חלמה. והוא אבן שכל מי שהאבן ההוא באצבעו לעולם יראה חלומות. ואין לתמוה על זה כי כח ימצא בתולדת כל אבן ואבן. כי יש אבן המושכת את הברזל. והמעמדת את הדם. והבורחת מהחומץ. והנשברת לעולם על משולש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  שתי אבני שהם. כנגד ב' לוחות שהם במילוי שי''ן ה''י מ''ם בגימטריא הלוחות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ולקחת את שתי וגו'. צריך לדעת למה אמר את וגו'. ואולי שיכוין אל אבני שוהם שכבר הזכיר בתחלת המצוה בפרשת תרומה. וזה הוא שיעור הכתוב ולקחת את שתי אבני שוהם אשר צויתיך להביא. ובזה נתכוין במתק דבריו יתברך לתת לו טעם למה פרט אבני שוהם מכלל כל האבנים, כי אבני שוהם יש בהם מצוה אחת פרטית מלבד אבני המילואים, ולזה אמר אליו ולקחת אותם אבני שוהם שפרטתי לך: (אור החיים)

 כלי יקר  ולקחת את שתי אבני שהם. לכפר על שתי אבני לוחות שנשתברו ושם נתפרדה החבילה בין ארבע אלו והם הש"י, והלוחות, ומשה, וישראל, וע"י הכפרה נתחברו כולם כי שתי אבני שהם כנגד שני אבני הלוחות, שהם, פירש רבינו בחיי שהוא אותיות הש"ם, והוא אותיות מש"ה, והיה חקוק עליו כל שמות בני ישראל, ומעתה נזדמנו ארבעתן אל פונדק אחד תחת אשר מתחילה שכחו אל מושיעם וגרמו שלעומת זה גם ה' שכחם, הנה אחר הכפרה שחזרו, ויזכרו כי אלהים צורם, אז גם המה יהיו על שתי כתפיו לזכרון. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ופתחת עליהם. ולקמן כתיב והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל וגו' א"כ קשו קראי אהדדי אלא מלמד שלא היו האותיות בולטות כי אם שקועות בתוך האבנים ונמצא בולטות מבפנים למעלה מן השמות הילך והילך מן האותיות לפי זה תמצא השמות על האבנים והאבנים על השמות: (דעת זקנים)


{י}  שִׁשָּׁה֙ מִשְּׁמֹתָ֔ם עַ֖ל הָאֶ֣בֶן הָֽאֶחָ֑ת וְאֶת-שְׁמ֞וֹת הַשִּׁשָּׁ֧ה הַנּֽוֹתָרִ֛ים עַל-הָאֶ֥בֶן הַשֵּׁנִ֖ית כְּתֽוֹלְדֹתָֽם:

 אונקלוס  שִׁתָּא מִשְׁמָהָתְהוֹן עַל אַבְנָא חֲדָא וְיָת שְׁמָהַת שִׁתָּא דְאִשְׁתָּאָרוּ עַל אַבְנָא תִנְיֵתָא כְּתוּלְדָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  שִׁיתָּא מִן קְצַת שְׁמָהַתְהוֹן עַל מַרְגַלְיָיא חֲדָא וְיַת שְׁמָהַת שִׁיתָּא דְמִשְׁתַּיְירִין עַל מַרְגְּלִיתָא תִּנְיָתָא מְסַדְרִין הֵי כְּיַלְדוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כתולדותם. כסדר שנולדו, (ג) ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי, על האחת, ועל השניה, גד אשר יששכר זבולן יוסף, ובנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדותו, כ"ה אותיות בכל אחת ואחת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) תקן בזה שלא תפרש כתולדותם מי שהעמיד תולדות תחלה או כמספרם ככל תולדות שבמקרא לכן פירש כסדר שנולדו והוה פירוש כתולדותם כהולדם: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ששה משמותם על. ר''ת שמע שאמרו שמע ישראל וגו': (בעל הטורים)

 אור החיים  ששה משמותם וגו'. צריך לדעת למה אמר משמותם ולא אמר ששה שמות וגו' וששה שמות על וגו' כתולדותם. גם לא היה צריך לומר הנותרים כי רואה אני שנותרים הם. ובהכרח לפרש נותרים הפחותים על דרך אומרו על אלעזר וגו' הנותרים ודרשו ז"ל (יומא פ"ז זהר ח"ג נ"ו:) הפחותים כו' וכמו שדרשו גם כן (ב"ר פע"ג) בפסוק צאן לבן הנותרות יעויין שם, וזה יבהיל כי מאומרו כתולדותם משמע כסדר שנולדו ליעקב ואם כן למה הנולדים באחרונה פחותים מהדאשונים ומה גם שיש באחרונים בני הגבירות יוסף ובנימין זבולון ויששכר בן תורה ויש בראשונים מבני השפחות ואיך יקרא הכתוב לבני הגבירה נותרים בערך בני השפחות. ולהבין הענין אל זה אביט למה שאמרו בסוטה (ל"ו.) וזה לשונם ת"ר שתי אבנים היו לכהן גדול על כתפו וגו' ושמות בני ישראל כתוב עליהן ששה על אבן זו וששה על אבן זו שנאמר ששה וגו' שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם ונ' אותיות כ"ה על אבן זו וכ"ה על אבן זו ר' חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקים בחומש הפקודים, אלא כדרך שחלוקים בחומש ב', כיצד בני לאה כסדרן בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן ובני השפחות באמצע ואלא מה אני מקיים כתולדותם כשמותם שקרא להם יעקב ולא כשמות שקרא להם משה ראובני שמעוני וגו' עד כאן, פשטן של דברים הוא כי לתנא קמא כתולדותם חוזר על שמות ב' האבנים אלא שיקדימו יהודה לראובן על זה הדרך יהודה ראובן שמעון לוי דן נפתלי באבן אחת ובאבן השנית גד אשר יששכר זבולן יוסף ובנימין כסדר לידתן, וכשתחשוב האותיות תמצא כ"ה באחת וכ"ד באחת, ואמרו בש"ס (שם) ר' יצחק אמר הוסיף לו יהוס"ף, רב נחמן אמר בנימין מלא, וחשבון זה לא נרמז בפסוק אלא שכך באה להם הקבלה כ"ה באחת וכ"ה באחת. והקדמת יהודה לראובן אני אומר כי מהכתוב דורש לה ממה שכתב כתולדותם באחרונה ולא כתב על זה הדרך ופתחת עליהם שמות בני ישראל כתולדותם ואז יהיה נשמע שבאה מצות כתולדותם על סדר ב' האבנים. ואין להקשות מי גילה כי מה שאבן ראשונה אינה כתולדותם הוא לצד הקדמת יהודה ודלמא לומר שאין בהם סדר כל עיקר, זה אינו כי בהכרח כשתבוא לומר באבן ראשונה סדר אחר שאינו כתולדותם תבחר באחד מהסדרים שישנם בכתוב או סדר שכתוב בחומש הפקודים או בחומש שני ולכל אחד מהם כשתבוא לסדר אבן ראשונה שלא כתולדותם תצא בהכרח אבן השנית שלא כתולדותם ואם כן הרי בטלת כתולדותם בב' האבנים אשר על כרחך תתחייב לומר שהשינוי שמבטל כתולדותם באבן ראשונה הוא באופן שאינו מבטל גם בשניה והיכי דמי בהכרח בכהאי גוונא שיקדים יהודה ודבר זה סברא הוא כי הוא מלך ולו ראוי להקדים וגם מצינו לו שקדם בהקרבת חנוכת המזבח, והגם שגם יששכר קדם, אם באנו להקדימו כאן הרי בטלנו כתולדותם של אבן שניה, ולדרך זה מה שדקדקנו בפ' במקומו מונח. ואפשר לומר כי נתכוין לומר שאין הסדר מפסיל באבני האפוד שאם הקדים שמעון לראובן אינו מעכב, לזה אמר ששה משמותם וגו', ואת שמות וגו' הנותרים פירוש אין לכתוב אלא הנותר בידך שלא כתבת אותו על הראשונה. ויש להוכיח כן ממה שלא תנא בתוספתא דמנחות (פ"ה) סדר כתיבת השמות מעכבין זה את זה כדתני בגדי כהנים מעכבין זה את זה אבני שהם ואבני מילואים מעכבין זה את זה כתב שעל גביהן מעכבין זה את זה היה לו לומר גם כן סדר השמות מעכבין זה את זה אפשר שסובר שאין מעכב:

ור' חנינא בן גמליאל סובר באבן ראשון בני לאה כולן כסדרן פירוש ואין להקדים בני זלפה הגם שקדמו בלידה ובשניה בנימין בראש האבן קודם בני השפחות שכן כתוב בחומש ב' ואחריו בני השפחות כסדר לידתן ויוסף בסוף האבן והוא אומרו אחד מכאן, ולפי סדר זה נמצא חשבון האותיות אינם חלוקים כ"ה על אבן זו וכ"ה על אבן זו כי אבן ראשונה שבה בני לאה כסדרן יש בה כ"ח אותיות ובאבן שניה כ"א ולכשתוסיף האות או ה"א ביוסף או יו"ד בבנימין יהיו כ"ב ולסברא זו יתבאר מה שדקדקנו בכתוב על זה הדרך ששה משמותם פירוש שלא כסדרן מהם שנולדו תחילה ומהם שנולדו אחר הששה הנותרים והם יששכר וזבולן שנולדו אחר כל בני השפחות, ואומרו הנותרים פירוש שנעשו נותר מסדר החשבון כשתבוא לסדר סדר הנולדים תחילה תמצא שהב' קדמו לב' בני לאה והותירם ה' אחריהם ולזה קרא להם נותרים, והגם שעמהם יוסף ובנימין אמר הנותרים לצד הארבעה שבהם:

ואבוא אל העין מה שכתב הרמב"ם בפ' ט' מהלכות כלי המקדש וזה לשונו ששה על אבן זו וששה על אבן זו וכותבין שם יהוסף ונמצא כ"ה אותיות באבן זו וכ"ה אותיות אותיות באבן זו וכך היו כותבין. עד כאן. ודבריו ז"ל אינם לא כתנא קמא ולא כר' חנינא בן גמליאל אין זה אלא בנין חדש ולא כסברת רב כהנא שהביא הש"ס ודחאה שהוא אמר באבן ראשונה ראובן גד אשר זבולון דן נפתלי ובאבן הב' שמעון לוי יהודה יששכר יוסף בנימין וגו', ומהרי"ק (בכ"מ) דחק ופירש כי פסק רמב"ם כר' חנינא בן גמליאל ומפרש דברי ר' חנינא בן גמליאל על זה האופן בני לאה כסדרן פירוש אחד כאן ואחד כאן בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן בשני קצוות האבנים מלמטה ובני השפחות באמצע פירוש באמצע ב' האבנים עד כאן:

ולי נראה שאין דברים אלו מתקבלים בלב כל חכם לב מד' טעמים, א' איך יניח תנא קמא ויפסוק כר' חנינא, ומה שאמר הרב שטעמו של ר' חנינא בן גמליאל מסתבר אדרבה טעמו דר' חנינא בן גמליאל לא מסתבר כלל דמפיק הכתוב ממשמעותו שפירש כתולדותם כשמות שקרא להם אביהם ולא כשמות שקרא להם משה כי מנין יעלה על דעת אנוש שיכתוב ראובני וגדי שיוצרך למעטם, ועוד כתולדותם לא משמע שפיר שרצונו לומר על שמותם בלידתם ואין הכרח להוציא התיבה מפשטה שהוא כסדר לידתם כסברת תנא קמא ויותר מסתבר טעמיה דתנא קמא. וקושיא זו קלה ממה שלאחריה, ב' לסברת הרב שאמר שבני לאה אחד מכאן כבני רחל למה אמר ר' חנינא בן גמליאל בני לאה כסדרן בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן שמורה באצבע שבני לאה אינם אחד מכאן ואחד מכאן שאם פירוש כסדרן הוא אחד מכאן ואחד מכאן גם בני רחל כסדרן של בני לאה הם ולא היה לו לומר אלא בני רחל לבסוף, ועוד משמעות אחד מכאן ואחד מכאן לא יגיד כדבריו כי היה לו לומר אחד באבן זו ואחד באבן זו כי אחד מכאן וכו' יגיד כדברי רש"י שהוא אחד בראש האבן ואחד בסופה, וקושיא זו קלה משלאחריה, ג' כפי פירוש דברי הרב אין סדר זה בחומש שני כי בחומש ב' בני לאה בזה אחר זה ובנימין אחריהם ובני השפחות אחר בנימין ויוסף לבסוף ולר' חנינא בן גמליאל לדברי רמב"ם יוסף אחר ב' בני השפחות באבן הראשונה ובנימין מאוחר אחר שני בני השפחות האחרונים באבן השנית ואיך קאמר ר' חנינא בן גמליאל כדרך שחלוקים בחומש שני והלא בחומש שני בנימין קודם כל בני השפחו':

ועוד למה הקדים יוסף לבנימין והלא בחומש ב' בנימין קודם, ואין לדחות שהפכם כדי לדייק חשבון כ"ה בכל אבן שהרי חשבונם שוה הוא ה' בכל אחד. ובאמת אם יעמוד ר' חנינא בן גמליאל ויאמר כי לכך נתכוון לא יוצדקו דבריו כיון שתלה הדבר ואמר כדרך שחלוקים בחומש ב', וגם אין דבריו מתקבלין כי הכתוב הקדים בנימין לבני השפחות ולדבריו הוא באחרונה שבאחרונות, הד' מנין מצא רמב"ם לסדר בני לאה חצים באבן זו וחצים באבן זו הלא פשטן של דברים שאמר ר' חנינא בן גמליאל בני לאה כסדרן לא משמע כן ומנין נתהוה לרמב"ם סברא זו בדברי ר' חנינא בן גמליאל. ואחרון הכביד מה שכתב הכסף משנה בטעם רמב"ם שכתב להשלים החמשים אותיות בתוספות ה"א ביוסף והקשה על זה מהש"ס דקאמר התם וזה לשונם הני חמשים חמשים נכי חדא הויין אמר רבי יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת שנאמר עדות ביהוסף מתקיף לה רב נחמן כתולדותם בעינן אלא בכל התורה בנימן והכא בנימין שלם דכתיב ואביו קרא לו בנימין עד כאן הרי שדחה הש"ס תירוץ יהוסף דלא מתוקמא יהוסף והעלה אלא בנימין כתוב בב' יודין. ותירץ הרב כי קושית הש"ס מתולדותם לא הוי אלא לסברת תנא קמא אבל לדעתיה דר' חנינא בן גמליאל לא מקשה כי הוא לא אמר ששלל כתולדותם אלא שלא יכתוב ראובני שמעוני וכיון שכן אוקימתא ראשונה דיהוסף במקומה עומדת ורבינו פסק כר' חנינא בן גמליאל כנזכר עד כאן:

ודבריו תמוהים בעיני עד למאוד הלא לדעת תנא קמא לא דקדק בשמות כלל ומפרש תיבת כתולדותם על סדר לידתם ראשון ראשון ומה מקום להקשות הש"ס לדעת תנא קמא מכתולדותם, אלא ודאי שלא הקשה מעיקרא אלא לדעת ר' חנינא בן גמליאל שמפרש כתולדותם כשמות שקרא להם אביהם ותירץ רב נחמן בנימין מלא. ולכשנניח הנחה סוברת כי תהיה הקושיא לדעת תנא קמא כל שכן וקל וחומר שתהיה לסברת ר' חנינא בן גמליאל שמדייק כתולדותם על השמות. ועוד מדברי רמב"ם מוכח שמפרש כתולדותם על הסדר ולא על השמות שכתב וזה לשונו ששה על אבן זו וששה על אבן זו כתולדותם עד כאן, ואם היתה כונת רמב"ם לפסוק כר' חנינא בן גמליאל לא היה סותם לומר כתולדותם שמצינו ראינו כי הש"ס הקשה אותה והוצרך לפרשה אלא ודאי שלא פסק כר' חנינא בן גמליאל אשר ע"כ יותר היה נכון להניח הדבר בצריך עיון מלומר כזה:

ואפשר לומר כי רמב"ם לא גרס במילתיה דתנא קמא מפני שיהודה ראשון אלא על זה הדרך שניה כתולדותם פירוש בהצטרפות שניה הוא שיהיו נמצאים סדורים כתולדותם על זה הדרך ראובן באחת שמעון בשניה לוי באחת יהודה בשניה וכן על זה הדרך, נמצאת כשאתה בא לקרותם בסדר ב' שורות יהיו כתולדותם והוא אומרו שניה כתולדותם אבל ראשונה אינה כתולדותם כי הם סדורים בה על זה הדרך ראובן לוי יששכר ואין זה כתולדותם בשום אופן, ופירוש כתולדותם לפנינו ב' דרכים, הא' הוא סדר חומש הפקודים שהוא על זה הדרך בני לאה יחד בני רחל אחריהם בני השפחות אחריהן, והב' האמור בחומש ב' בני לאה ראשונים בני השפחות באחרונה בני רחל יוסף לבסוף ובנימין בין בני לאה ובין בני השפחות, ותנא קמא לא ביאר במה בחר, והגם שאמר כתולדותם אין הוכחה לסברתו כי יכול ליאמר כתולדותם הגם שיקדים כל בני לאה לצד שלא יפסיק בין בני אם אחת והגם שהמיעוט מהם נולדו אחר בני בלהה יכול ליאמר כתולדותם בסדר האמהות לאה ילדה ראשונה וכל הבנים יחשבו כבן א' להקדים כולם יחד, או גם כן לצד שרוב הבנים הם קדמו, וגם לצד שלא מצינו שנסדרו בכל התורה כולה כסדר לידתן על זה האופן, ודייק רמב"ם דברי ר' חנינא בן גמליאל שאמר לא כסדר שחלוקים בחומש הפקודים חלוקים וכו' זה יגיד כי דבר זה יכול ליכנס בדברי תנא קמא שבא לשלול אותו וזה לך האות כי כוונת תנא קמא באומרו כתולדותם שהוא באחד מב' הדרכים או כסדר חומש הפקודים או סדר חומש ב' ובא ר' חנינא בן גמליאל ושלל חומש הפקודים ובחר בחומש ב', וסבר רמב"ם שאין הכרח בדברי תנא קמא ואפשר שכך היא דעת תנא קמא לפרש בו כסדר חומש הפקודים, והגם שמדברי ר' חנינא בן גמליאל נראה כי תנא קמא סובר כן, להיות שדבריו שקולים הם לזה הוצרך לבאר אבל אנו אין לנו לפרש בדברי תנא קמא אלא כדעת ר' חנינא בן גמליאל כל שלא נמצא בפירוש שחלק עליו. ומחלוקת ר' חנינא בן גמליאל ותנא קמא היא במשמעות כתולדותם תנא קמא סובר שני' כתולדותם ע"ד שפירשנו אבל ר' חנינא בן גמליאל אמר בני לאה כסדרן פירוש באבן אחת בני (יוסף) [רחל] א' בראש האבן וא' בסוף ובני השפחות באמצע האבן אם כן אינם כתולדותם והוצרך לפרש כשמות וגו'. ופסק הרב כתנא קמא וסדר בני לאה א' באבן זו וא' באבן זו כדי שתבוא השניה כתולדותם ובני השפחות אחריהם כסדר הנזכר, וטעם שהקדימם כי הם נסדרו בחומש ב' קודם יוסף וגם בזה יצדק אומרו כתולדותם שאם יקדים יוסף ובנימין אז אפילו השניה אינם כתולדותם שהרי קדמו בני רחל לבני השפחות. וטעם שהקדים נפתלי לדן להשלים כ"ה אותיות כמו שאמר תנא קמא כי לא ר' חנינא בן גמליאל אמר דבר זה, והגם שיש מקום לומר כי מן הסתם אינו חולק מאמצעות הדברים תתחייב לומר שחולק כיון שחלק אותם בסדר שיהיו כ"ח באחת וכ"ב באחת. ואחר כך סדר יוסף ובנימין והשלים המנין באות ביהוסף כי לא דחה התלמוד סברא זו אלא לר' חנינא בן גמליאל אבל לא לתנא קמא כי אינו מפרש כתולדותם על השמות. ולא כתב יהודה בתחלה כי לא גרם לה בש"ם כמו שכתבנו, זה הוא מה שנראה לדחוק ליישב הברייתא לסברת רמב"ם. ואולי שנזדמנה לו איזה ברייתא ופסק אותה. ויהי מה לדרך זו של רמב"ם יתיישבו הדקדוקים שדקדקנו בכתוב על נכון. אומרו ששה משמותם ולא אמר ו' שמות שאז תבין שהם כסדרן כתולדותם בכל אבן ואבן אלא משמותם פירוש מכל ב' וב' מהם תקח אחד ותכתבנו על האבן הא' ויהיה נותר א' וכן לזוג הב' והג' וכו' ואחר כך תקח אותם הו' שנותרו מכל זוג וזוג ויהיה על האבן הב', ועל זה דקדק לומר ואת שמות הששה הנותרים פירוש שנותרו בידך כאמור, וכפי זה אומרו כתולדותם הוא על סדרן בב' האבנים ולזה איחר לומר כתולדותם אחר שהזכיר ב' האבנים והבן: (אור החיים)

 דעת זקנים  כתולדותם. פרש"י כסדר [שנולדו]. אודם לראובן פטדה לשמעון וכן כולם. ואין זה נראה לר"ת שהרי לסדר לידתן לא יהי' לשם לדן כי דן הוא בן חמישי ליעקב ובספר יהושע ויקראו שם העיר לשם על שם דן אביהם. ונראה לפרש דבסדר תולדותם כסדר לידת האמהות כל בני לאה תחלה ובני בלהה אחריהן ובני זלפה אחריהן ואחר בני רחל ואז תמצא לשם לדן וישפה לבנימין כמו שייסד הפייט בקרובץ של פורים גלף מישפה תבנית ובסוטה מצאתי דמסיק בענין אחר דמסיק בפ' ואלו נאמרין אמר רב כהנא כדרך שחלוקין כאן פי' בהר גריזים ובהר עיבל כך חלוקין באבני אפוד כי שתי אבני אפוד היו לו לכהן גדול על כתפיו אחת מכאן ואחת מכאן ושמות של י"ב שבטים כתובים עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו דכתיב ששה משמותם וגו'. ואין ראשונה כתולדותם לפי שיהודה מוקדם ונ"ל דבהם כתיב הנותרים מכלל דהראשונים לא היו כסדר תולדותם. ועוד מסיק התם וחמשים אותיות הוי כ"ה על אבן זו וכ"ה על אבן זו רבי חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקין כאן חלוקין באפוד אלא כדרך שחלוקין בואלה שמות בני לאה כסדרן בני רחל כסדרן אחד מכאן ואחד מכאן ובני השפחות באמצע אלא מה אני מקיים כתולדותם כשמות שקרא להם אביהן ולא כשמות שקרא להם משה ראובן ולא ראובני וכן כולם דכתולדותם לא קאי אלא אאבני אפוד ולא אאבני חשן ולאבן ראשונה דוקא ולא לשנייה כדפרישי' תן לחכם ויחכם עוד: (דעת זקנים)


{יא}  מַֽעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֘ אֶ֒בֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת-שְׁתֵּ֣י הָֽאֲבָנִ֔ים עַל-שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֻֽסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם:

 אונקלוס  עוֹבַד אֳמָן אֶבֶן טָבָא כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלֹף דְעִזְקָא תִגְלוֹף יָת תַּרְתֵּין אַבְנַיָא עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְשַׁקְעָן מְרַמְצָן דִדְהַב תַּעְבֵּד יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  עוֹבַד אוּמַן יֶהֶוְיַין מַרְגְּלַיְיתָא גְּלוּף חָקִיק וּמְפָרֵשׁ הֵי כִּגְלוֹף דְּעִזְקָא תִּגְלוֹף יַת תַּרְתֵּין מַרְגְּלִיָיתָא עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מַקְפַן בְּאוּמַנְוַתְהוֹן מְרַמְצָן דִּדְהַב תַּעֲבֵיד יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מעשה חרש אבן. מעשה אומן של (ד) אבנים. חרש זה, דבוק הוא לתיבה שלאחריו, ולפיכך הוא נקוד פתח בסופו, וכן חרש עצים נטה קו (ישעיה מד, יג.), חרש של עצים. וכן חרש ברזל מעצד (שם יב.), כל אלה דבוקים ופתוחים: פתוחי חותם. כתרגומו כתב מפרש (ה) כגלף דעזקא, חרוצות האותיות בתוכן, כמו שחורצין חותמי טבעות שהם לחתום אגרות, כתב ניכר ומפורש: על שמות. כמו (ו) בשמות: מסבות משבצות. מוקפות האבנים במשבצות זהב, (ז) שעושה מושב האבן בזהב כמין גומא למדת האבן, ומשקעה במשבצות, נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב, ומחבר המשבצות בכתפות האפוד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) תקן בזה שחרש הוא סמוך לאבן שפירושו אומן של אבן ואמר של אבנים במקום של אבן להורות שמלת אבן הוא שם המין לא של אבן אחת כי האומן לא נקרא אומן בעבור אבן אחת: (ה) ופירוש כגלף כחקיקה. ופירוש עזקא טבעת והודיענו בזה שפירושו פתוחי הטבעות שבהם נעשו החותמות שהחקיקה אינה אלא על הטבעות ולא על החותם והוסיף כ"ף הדמיון שלא תאמר שתחתום על האבנים פתוחי טבעות החותם ואין הדבר כן אלא הדמיון הוא כ' מפורש היכר האותיות כמו האותיות החרוצות בטבעות הם ניכר ומפורש כך האותיות החרוצות על שתי האבנים בשמות בנ"י יהיה ניכר ומפורש: (ו) פירוש שתפתח האבנים עם השמות שהרי אין האבנים חקוקין על השמות: (ז) פירוש כאלו אמר מוסבות המשבצות לא שהאבנים מסבות המשבצות: (שפתי חכמים)


{יב}  וְשַׂמְתָּ֞ אֶת-שְׁתֵּ֣י הָֽאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּרֹ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנָשָׂא֩ אַֽהֲרֹ֨ן אֶת-שְׁמוֹתָ֜ם לִפְנֵ֧י יְהוָֹ֛ה עַל-שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן: (ס)

 אונקלוס  וּתְשַׁוִּי יָת תַּרְתֵּין אַבְנַיָא עַל כִּתְפֵּי אֵפוֹדָא אַבְנֵי דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִטּוֹל אַהֲרֹן יָת שְׁמָהָתְהוֹן קֳדָם יְיָ עַל תְּרֵין כִּתְפּוֹהִי לְדָכְרָנָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּתְסַדֵּר יַת תַּרְתֵּין מַרְגָלִיָתָא עַל כִּתְפֵי אֵפוֹדָא מַרְגַלְיַית מְדַכְרַן זְכוּתָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל וְיִטּוֹל אַהֲרן יַת שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְרָאֵל עַל תְּרֵין כַּתְפוֹי לְדוּכְרָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לזכרון. שיהא רואה הקב"ה את השבטים כתובים לפניו, (ח) ויזכור צדקתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לא שיהא אהרן נושא כדי שיזכור את השם תמיד כי פתוחי השמות הם סבה שיהיו נזכרים ולא שיהיה השם זכור. (נח"י) והא דלא פירש כן על אבני זכרון לבנ"י משום דהתם י"ל דזכרון קאי אאבני אבל הכא כתיב שמותם לפני ה' וגו' לזכרון משמע שפיר שיהא הקב"ה וכו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  שמותם. ב' במסורה דין ואידך ואלה שמותם במרגלים מלמד שהיו המרגלים כלם כשרים ומשה ביררם ע''פ השם: (בעל הטורים)

 ספורנו  על שתי כתפיו לזכרון. להשיג רחמים על ישראל בזכותם: (ספורנו)


{יג}   שני  וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד מְרַמְצָן דִדְהַב: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד מְרַמְצָן דִּדְהַב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשית משבצות. מיעוט משבצות שתים, ולא פירש לך עתה בפרשה זו אלא מקצת צרכן, (ט) ובפרשת החשן גומר לך פירושן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) והוא שיהיו השרשרות תחובות בהן אבל לא פי' שיהיו ראשי השרשרות תחובות במשבצות שעל שתי כתפות האפוד מלמעלה ותהיינה תחובות על טבעות החשן מלמטה כדי שלא יזח החשן מן האפוד כו' רא"ם: (שפתי חכמים)


{יד}  וּשְׁתֵּ֤י שַׁרְשְׁרֹת֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִגְבָּלֹ֛ת תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם מַֽעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת וְנָֽתַתָּ֛ה אֶת-שַׁרְשְׁרֹ֥ת הָֽעֲבֹתֹ֖ת עַל-הַֽמִּשְׁבְּצֹֽת: (ס)

 אונקלוס  וְתַרְתֵּין תִּכִּין דְהַב דְכֵי מְתַחְמָן תַּעְבֵד יָתְהוֹן עוֹבַד גְדִילוּ וְתִתֵּן יָת תִּכַּיָא גְדִילָתָא עַל מְרַמְצָתָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתַרְתֵּין שִׁישְׁלַן דִּדְהַב דְּכֵי מְתַחְמָן תַּעֲבֵיד יַתְהוֹן עוֹבַד קְלִיעָא וְתִתֵּן יַת שׁוֹשִׁילְתָּא קְלִיעֲתָא עַל מְרַמְצָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שרשרות זהב. שלשלאות: מגבלות. לסוף גבול החשן תעשה אותם: מעשה עבות. מעשה קליעת חוטין, ולא מעשה נקבים וכפלים כאותן שעושין לבורות, (י) אלא כאותן שעושין (כ) לערדסקאות שקורין אינשינשייר"ש (ביצה כב:): ונתתה את שרשרות. של עבותות העשויות מעשה עבות על משבצות הללו. ולא זה הוא מקום צוואת עשייתן של שרשרות ולא צוואת קביעותן, ואין תעשה האמור כאן לשון צווי, ואין ונתתה האמור כאן לשון צווי, אלא לשון עתיד, כי בפרשת החשן חוזר ומצוהו על עשייתן ועל קביעותן, ולא נכתב כאן אלא להודיעך מקצת צורך המשבצות שצוה לעשות עם האפוד, וכתב לך זאת, לומר לך המשבצות הללו יוזקקו לך, לכשתעשה שרשרות מגבלות על החשן, תתנם על המשבצות הללו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) למלאות מים: (כ) פירוש שקין שקושרין בחבל קטן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומלת שרשרות. כפול העי''ן. ואם לא יכפלוהו שוה הוא שרשות גבלות. ולפרש בלשון הקדש מלת גבלות ומלות רבות במעשה החשן. גם מלת חשן קשה: (אבן עזרא)

 ספורנו  מגבלות. מכוונות מקצה הכתפות אל קצה החשן בצמצום: (ספורנו)


{טו}  וְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה חשֵׁ֔ב כְּמַֽעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּֽעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָ֠ב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד חשֶׁן דִינָא עוֹבַד אֳמָן כְּעוֹבַד אֵפוֹדָא תַּעְבְּדִנֵהּ דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר תַּעְבֵּד יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד חוֹשֶׁן דִּינָא דְּבֵיהּ מְהוֹדַע דִּינֵיהוֹן דְּיִשְרָאֵל דְּאִתְכַּסֵּי מִן דַּיָינַיָא וְסִדְרֵי נַצְחַן קְרָבֵיהוֹן וּלְמִכַפְּרָא עַל דַּיָינַיָא עוֹבֵד אוּמַן הֵי עוֹבַד אֵפוֹדָא תַעַבְדִינֵיהּ דַּהֲבָא תִּיכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר תַּעֲבֵיד יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  חושן משפט. שמכפר על קלקול הדין. דבר אחר משפט, שמברר דבריו והבטחתו (ל) אמת, דרישנמ"ט בלע"ז, שהמשפט משמש ג' לשונות, דברי טענות בעלי הדין, וגמר הדין, ועונש הדין, אם עונש מיתה אם עונש מכות אם עונש ממון, וזה משמש לשון בירור (מ) דברים, שמפרש ומברר דבריו: כמעשה אפוד. מעשה חושב ומחמשת מינין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש כל דבר שהיה מסופק בידו אם לעשות אם לא הולך אצל חושן המשפט ובו היו כל האותיות מאל"ף בי"ת והיו האותיות בולטין ונעשו תיבה ובאותה תיבה היה נכתב אם לעשותם אם לאו: (מ) ר"ל משפט משמש ג' דברים ואחד מן הלשונות גמר דין ומשפט דכתיב גבי חושן המשפט גמר דין דהיינו לשון בירור דברים: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  חשן משפט. שמכפר על עונות משפט ומה משפט ביום אף שאלת אורים ביום. חושן משפט: בגימ' מכפר [על] הרהור הלב: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ועשית חשן משפט מעשה חושב. לא הזכיר בכל הבגדים מעשה חשב כ"א באפוד וחשן, לפי שזה מורה שכפרה זו היא על איזו עון פרטי שהמחשבה בו כמעשה דמי וזה אינו מצוי כ"א בעבודה זרה כמבואר למעלה במעשה האפוד, והחשן הבא לכפר על קלקול הדינין כי הדינין הם דברים מסורים אל לב הדיין כי אין לדיין כ"א מה שעיניו רואות ובידו לומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כפי הענין וכפי האיש וכפי הזמן וכפי המקום ואם אמר יאמר הדיין כך היה נראה בעיני מי יוכל להכחישו בלתי ה' לבדו הבוחן לבות בני האדם ע"כ היה החשן נתון על לב אהרן כי הדינין מסורים אל הלב ועל כן היה מעשה חשב לכפר על מחשבת הדיין, ולפי שנאמר מעשה חשב כמעשה אפוד. תלה ענין החשב באפוד לומר לך שקלקול הדינין שקול כנגד ע"ז כמ"ש רז"ל (סנהדרין ז:) כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נטע אשירה כו' דהיינו ע"ז, על כן אמר שחשן המשפט המכפר על הדינין יהי כמעשה אפוד המכפר על ע"ז וכן דרשו רז"ל פסוק לא תעשון אתי אלהי כסף על דיין שאינו הגון (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג) כי גם עיקר חטא זה תלוי במחשבת הדיין כמ"ש (משלי יב.ה) מחשבות צדיקים משפט. כי הם שלמים במשפט גם במחשבתם, והיה רבוע. כל כל דיין צריך להיות שלם בד' דברים המנויים בפסוק ואתה תחזה וגו' (שמות יח.כא) והיה כפול כי חטאו ג"כ כפול כי הוא מזיק לזה בממונו ולזה בנשמתו שמחזיקו ממון חבירו שלא כדין זהו שמסיק במדרש (איכ"ר א.נז) חטאו בכפלים ולקו בכפלים כי חטאו בקלקול דינין כמ"ש (ישעיה א.כא) צדק ילין בה וגו' וחטאו בע"ז כי גם זה חטא כפול כמ"ש (ירמיה ב.יג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים. ומכל זה נלמוד הדמיון שיש לקלקול הדינין עם הע"ז על כן היה החשן כמעשה אפוד. זרת ארכו, כי קלקול הדינין גורם השחתת העולם ותקונו דומה כאלו נעשה שותף להקב"ה במע"ב שנאמר בהם ושמים בזרת תכן (ישעיה מ.יב). (כלי יקר)


{טז}  רָב֥וּעַ יִֽהְיֶ֖ה כָּפ֑וּל זֶ֥רֶת אָרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּֽוֹ:

 אונקלוס  מְרַבַּע יְהֵי עֵיף זֶרְתָּא אֻרְכֵּה וְזֶרְתָּא פְתָיֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  מְרַבַּע יְהֵי עֵיף זַרְתָּא אוּרְכֵּיהּ וְזַרְתָּא פּוּתְיֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  זרת ארכו וזרת רחבו. כפול, ומוטל לו לפניו כנגד לבו, שנאמר והיו על לב אהרן, תלוי בכתפות האפוד הבאות מאחוריו על כתפיו, ונקפלות ויורדות לפניו מעט, והחשן תלוי בהן בשרשרות וטבעות, כמו שמפורש בענין: (רש"י)

 דעת זקנים  כפול. או' מוהר"י ז"ל ששניהם היו זה על זה ובעליון היו קבועים האבנים והתחתון דבוק עמו לחזק שלא יתקלקלו האבנים הקבועות בחקק המשבצות שבתוך העליון וכן תניא בתורת כהנים בפרשת וכי תקריב קרבן מנחה ועשית חשן משפט וכו' יכול כשם שזה כפול כך זה כפול ת"ל זהב לזהב הוא שוה ולא לכפלו פי' ולא להיות האפוד כפול כמו החשן וגם פירש"י גבי ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים פי' אורים מלשון מדינות כמו באורים כבדו ה' תומים לשון גבולים ששם כלה התחום שהיה כלה בחשן תחום וגבול ומצריו של כל שבט ושבט בתוך אבן שלו וזש"ה משפט בני ישראל שלא יוכלו לערער זה על זה כלום ובימי יהושע כשהטילו גורל נפל הגורל כמו שכתוב בחשן וגם הכהן היה מכוין ברוח הקדש ובשעת מלחמה ובעת הצורך היו עולות האותיות ואומרות ומשיבות להם כל שאלתם: (דעת זקנים)


{יז}  וּמִלֵּאתָ֥ בוֹ֙ מִלֻּ֣אַת אֶ֔בֶן אַרְבָּעָ֖ה טוּרִ֣ים אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָֽאֶחָֽד:

 אונקלוס  וְתַשְׁלֵם בֵּה אַשְׁלָמוּת אַבְנָא אַרְבְּעָא סִדְרִין אֶבֶן טָּבָא סִדְרָא קַדְמָאָה סָמְקָן יַרְקָן וּבַרְקָן סִדְרָא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַשְׁלֵים בֵּיהּ אַשְׁלָמוּת דְּמַרְגַּלְיָין טַבָאָן אַרְבְּעָא סִדְרִין דִּמַרְגַלְיָין טַבָאָן כָּל קָבֵיל אַרְבַּע טְרִיגוֹנִין דְּעַלְמָא סִדְרָא קַדְמָאָה סִמוּקְתָּא יַרְקְתָא וּבַרְקְתָא סִדְרָא חָד וַעֲלֵיהוֹן חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָהַת שִׁבְטַיָא רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומלאת בו. על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון מלואים: (רש"י)

 בעל הטורים  ארבעה טורים. כנגד ד' דגלים וד' אמהות. בכל אבן היה שש אותיות כי שמות שלשת האבות ושבטי ישורון מצטרף עם כל אחד ואחד עד שיהיה ו' אותיות. כמו ראובן וא' דאברהם, שמעון ב'. לוי רה''מ. יהודה י' דיצחק. יששכר צ'. זבולן ח'. דן ק' יעק מיעקב. נפתלי ב'. גד שבטי. אשר יש''ו. יוסף ר''ן. ובנימין לא היה צריך צירוף כי היה בו ו' אותיות: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ומלאת בו מלואת אבן ד' טורים. ובכל אחד ג' אבנים טובות כי אין ב"ד פחות מג' ויהיו מזהירים כזוהר האבנים כי אבני נזר המה שנראים תוכם כברם, ובעקידה כתב שאבנים אלו היו קצתם יקרים וקצתם בזול לרמוז שיהיה לדיין שוה משפט של פרוטה כמאה מנה, והיו שמות השבטים חקוקים עליהם כתולדותם לרמוז שלא ישא פני איש כקטן כגדול ישמעון כאילו אין כאן יתרון לגדול שבשבטים על הקטן שבהם רק התולדה התלויה בשנים וזולת זה הכל שוין וזה רמז נכון. ויש בו רמז ג"כ אל הדיין שלא יתנשא לאמר אני אמלוך כי הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח, והכתוב אומר (תהלים כה.ט) ידרך ענוים במשפט. וטעמו של דבר בארנו למעלה פרשת משפטים. וז"ש (שבת קלט.) שבזכות וראך ושמח בלבו זכה אהרן לחשן המשפט על הלב כי בזכות שמרוב ענוה שבו לא נתקנא בשררת משה אחיו הקטן ממנו בתולדה זכה לחשן המשפט התלויה במדת הענוה והיו כתובים שמה השבטים כתולדותם וזה מדה כנגד מדה ממש.

ל) ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. כי יושבי על מדין מאירים לכל העולם כי מטעם זה נקראו הסנהדרין עיני העדה כי המה להם לעינים להוציא לאור כל תעלומות של הבעלי דינין כמבואר למעלה ע"כ היו האורים והתומים נתונים בחשן המשפט. (כלי יקר)


{יח}  וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָֽהֲלֹֽם:

 אונקלוס  וְסִדְרָא תִּנְיָנָא אִזְמָרַגְדִין וְשַׁבְזִיז וְסִבְהֲלוֹם: (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוּם סִדְרָא תִּנְיָנָא אִיזְמוֹרַד וְסַפִּירִינוּן וְכַדְכוֹדֵי וַעֲלֵיהוֹן חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָהַת תְּלָתָא שִׁבְטַיָא יְהוּדָה דָּן וְנַפְתָּלִי: (תרגום יונתן)


{יט}  וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה:

 אונקלוס  וְסִדְרָא תְּלִיתָאָה קַנְכִּירֵי טַרְקְיָא וְעֵין עֶגְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוּם סִדְרָא תְּלִיתָאָה קַנְכִּירִינוּן וְעַרְקִין וְעֵין עֵיגָל וַעֲלֵיהוֹן חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָהַת תְּלָתָא שִׁבְטַיָא גָּד וְאָשֵׁר וְיִשָשׁכָר: (תרגום יונתן)


{כ}  וְהַטּוּר֙ הָֽרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ וְשֹׁ֖הַם וְיָֽשְׁפֵ֑ה מְשֻׁבָּצִ֥ים זָהָ֛ב יִֽהְי֖וּ בְּמִלּֽוּאֹתָֽם:

 אונקלוס  וְסִדְרֵא רְבִיעָאָה כְּרוּם יַמָא וּבוּרְלָא וּפַנְטֵרֵי מְרַמְצָן דִדְהַב יְהוֹן בְּאַשְׁלָמוּתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוּם סִדְרָא רְבִיעָאָה כְּרוּם יַמָא רַבָּא וּבִירְלֵיוַות חַלָא וּמַרְגְּנִיַית אַפַּנְטוּרִין וַעֲלֵיהוֹן חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָהַת תְּלָתָא שִׁבְטַיָא זְבוּלוּן יוֹסֵף וּבִנְיָמִין מְשַׁקְעִין בִּדְהַב יְהוֹן בְּאַשְׁלָמוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  משבצים זהב. יהיו הטורים במלואותם, מוקפים משבצות זהב בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון במלואותם, כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות, לא פחות ולא יותר: (רש"י)

 בעל הטורים  ישפה. בגימטריא בנימין בן יעקב שישפה היה לבנימין: (בעל הטורים)


{כא}  וְ֠הָֽאֲבָנִ֠ים תִּֽהְיֶ֜יןָ עַל-שְׁמֹ֧ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל-שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חוֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל-שְׁמ֔וֹ תִּֽהְיֶ֕יןָ לִשְׁנֵ֥י עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט:

 אונקלוס  וְאַבְנַיָא יְהֶוְיַן עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּרְתֵּי עֶסְרֵי עַל שְׁמָהַתְהוֹן כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלוֹף דְעִזְקָא גְבַר עַל שְׁמֵהּ תְּהֶוְיָן לִתְרֵין עֲסַר שִׁבְטִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַרְגַּלְיָיתָא תֶהֶוְיָין מִתְנַסְבָן עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְרָאֵל הִינוּן תַּרְתֵּיסְרֵי עַל שְׁמָהַתְהוֹן גְּלִיף חָקִיק וּפָרַשׁ הֵי כִּגְלוֹף דְּעִזְקָא גְּבַר מַרְגָּלִיתֵיהּ עַל שְׁמֵיהּ תֶּהֶוְיַין לִתְרֵיסַר שִׁבְטִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  איש על שמו. כסדר תולדותם סדר האבנים, (נ) אודם לראובן, פטדה לשמעון, וכן כלם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ר"ל כסדר שילדו האמהות כלומר מי שהיתה תחלה בלידה ולא נשגיח על הסדר שנולדו השבטים שהוא ראובן שמעון לוי יהודה כסדר תולדותם האמור באפוד ויהיה לפי זה יששכר וזבולון קודמים לדן ולנפתלי ויבא ששם דן יהיה כתוב על האבן ששמו לשם כמו דכתיב בספר יהושע ויקרא ללשם דן כשם דן אביהם. רא"ם האריך ואני קצרתי: (שפתי חכמים)

 ספורנו  והאבנים תהיין על שמות בני ישראל. כשיקדישום המתנדבים יהיה הקדשם לשם כך שיכתבו עליהם שמות השבטים: שתים עשרה על שמותם. ותהיינה שנים עשר כנגד שמותם, לא פחות ולא יותר: פתוחי חותם איש על שמו. וכן המפתח יפתח את האבן של כל אחד מהם על שמו, ולא יחליף לא האבן ולא הכונה מזה לזה: (ספורנו)


{כב}  וְעָשִׂ֧יתָ עַל-הַחֹ֛שֶׁן שַֽׁרְשֹׁ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַֽעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד עַל חוּשְׁנָא תִּכִּין מְתַחְמָן עוֹבַד גְדִילוּ דְהַב דְכֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד עַל חוּשְׁנָא שִׁישְׁלַן מְתַחְמָן עוֹבַד קְלִיעָא דִּדְהַב דְּכֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  על החושן. בשביל החשן, לקבעם בטבעותיו, (ס) כמו שמפורש למטה בענין: שרשת. לשון שרשי אילן, המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ, אף אלו יהיו מאחיזין לחשן, שבהם יהיה תלוי באפוד, והן שתי שרשרות האמורות למעלה בענין המשבצות, ואף שרשרות פתר מנחם בן סרוק לשון שרשים, ואמר שהרי"ש יתירה, כמו מ"ם שבשלשום, ומ"ם שבריקם, ואיני רואה את דבריו, אלא שרשרת בלשון עברית כשלשלת (ע) בלשון משנה: גבלת. הוא מגבלות האמור למעלה, שתתקעם בטבעות שיהיו בגבול החשן, וכל גבול לשון קצה, אשומי"ל בלע"ז: מעשה עבות. מעשה קליעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) שלא תאמר שלא לעשותן אלא על החשן אבל לא לעשותן במקום אחר ולתקנן בו כמו שמפרש רש"י בסמוך: (ע) והכי פירושו שעשה שלשלות להיות לו (לשרשרות) [לשרשות]: (שפתי חכמים)

 ספורנו  גבלות. לא שרשרות להאריך ולקצר: (ספורנו)


{כג}  וְעָשִׂ֨יתָ֙ עַל-הַחֹ֔שֶׁן שְׁתֵּ֖י טַבְּע֣וֹת זָהָ֑ב וְנָֽתַתָּ֗ אֶת-שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּע֔וֹת עַל-שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֽשֶׁן:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד עַל חוּשְׁנָא תַּרְתֵּין עִזְקָן דִדְהַב וְתִתֵּן יָת תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד עַל חוּשְׁנָא תַּרְתֵּין עִזְקַן דִּדְהַב דְּכֵי וְתִתֵּן יַת תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל תַּרְתֵּין סִטְרֵי חוּשְׁנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  על החושן. לצורך החושן, כדי לקבעם בו. ולא יתכן לומר שתהא תחלת עשייתן עליו, שאם כן מה הוא שחוזר ואומר ונתת את שתי הטבעות, והלא כבר נתונים בו, היה לו לכתוב בתחלת המקרא, ועשית על קצות החשן (פ) שתי טבעות זהב, ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן: על שני קצות החושן. לשתי פאות שכנגד הצואר לימנית ולשמאלית הבאים מול כתפות האפוד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) אלא ודאי פירוש לצורך החשן ואף כו': (שפתי חכמים)


{כד}  וְנָֽתַתָּ֗ה אֶת-שְׁתֵּי֙ עֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל-שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת אֶל-קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן:

 אונקלוס  וְתִתֵּן יָת תַּרְתֵּין גְדִילָן דִדְהַב עַל תַּרְתֵּין עִזְקָתָא לְסִטְרֵי חוּשְׁנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן יַת תַּרְתֵּין קְלִיעַן דִּדְהַב עַל תַּרְתֵּין עִיזְקָתָא בְּסִיטְרֵי חוּשְׁנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתתה את שתי עבותות הזהב. הן הן שרשות גבלות הכתובות למעלה, ולא פירש מקום קבוען בחשן, עכשיו מפרש לך שיהא תוחב אותן בטבעות, ותדע לך שהן הן הראשונות, שהרי בפרשת אלה פקודי (צ) לא הוכפלו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) פירוש בפרשת עשיית החשן שם לא נזכרו העבותות: (שפתי חכמים)


{כה}  וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָֽעֲבֹתֹ֔ת תִּתֵּ֖ן עַל-שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצ֑וֹת וְנָֽתַתָּ֛ה עַל-כִּתְפ֥וֹת הָֽאֵפֹ֖ד אֶל-מ֥וּל פָּנָֽיו:

 אונקלוס  וְיָת תַּרְתֵּין גְדִילָן דְעַל תַּרְתֵּין סִטְרוֹהִי תִּתֵּן עַל תַּרְתֵּין מְרַמְצָתָא וְתִתֵּן עַל כִּתְפֵּי אֵפוֹדָא לָקֳבֵל אַפּוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת תַּרְתֵּין קְלִיעַן דְּעַל תְּרֵין סִיטְרוֹי תִּתֵּן עַל תַּרְתֵּין מְרַמְצָתָא וְתִתֵּן עַל כִּתְפֵי אֵפוֹדָא כָּל קְבֵיל אַנְפּוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת שתי קצות. של שתי העבותות, ב' ראשיהם של כל אחת ואחת: תתן על שתי המשבצות. הן הן הכתובות למעלה בין פרשת החשן ופרשת האפוד, ולא פירש את צרכן ואת מקומן, עכשיו מפרש שיתקע בהן ראשי העבותות התחובות בטבעות החשן לימין ולשמאל אצל הצואר, שני ראשי שרשרות הימנית תוקע במשבצות של ימין, וכן בשל שמאל שני ראשי שרשרות השמאלית: ונתתה. המשבצות על כתפות האפוד, אחת בזו ואחת בזו, נמצאו כתפות האפוד מחזיקין את החשן שלא יפול ובהן הוא תלוי, ועדיין שפת החשן התחתונה הולכת ובאה, ונוקשת על כריסו ואינה דבוקה לו יפה, לכך הוצרך עוד ב' טבעות לתחתיתו, כמו שמפרש והולך: אל מול פניו. (ק ) של אפוד, שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל, אלא בעבר העליון שכלפי החוץ, והוא קרוי מול פניו של אפוד, כי אותו עבר שאינו נראה אינו קרוי פנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) לאפוקי שלא יהיה כלפי המעיל: (שפתי חכמים)


{כו}  וְעָשִׂ֗יתָ שְׁתֵּי֙ טַבְּע֣וֹת זָהָ֔ב וְשַׂמְתָּ֣ אֹתָ֔ם עַל-שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל-שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל-עֵ֥בֶר הָֽאֵפ֖וֹד בָּֽיְתָה:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד תַּרְתֵּין עִזְקָן דִדְהַב וּתְשַׁוִּי יָתְהוֹן עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא עַל סִפְתֵהּ דִי לְעִבְרָא דְאֵפוֹדָא מִלְגָו: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד תַּרְתֵּין עִזְקַן דִּדְהַב וְתִתֵּן יַתְהוֹן עַל תְּרֵין סִיטְרֵי חוּשְׁנָא עַל שִיפְמֵיהּ דִּלְעַבְרָא לְאֵפוֹדָא לְגֵיו: (תרגום יונתן)

 רש"י  על שני קצות החושן. הן שתי פאותיו התחתונות לימין ולשמאל: על שפתו אשר אל עבר האפוד ביתה. הרי לך שני סימנין, האחד שיתנם בשני קצות של תחתיתו, שהוא כנגד האפוד, שעליונו אינו כנגד האפוד, שהרי סמוך לצואר הוא, והאפוד נתון על מתניו, ועוד נתן סימן, שלא יקבעם בעבר החושן שכלפי החוץ, אלא בעבר שכלפי פנים, שנאמר ביתה, ואותו העבר הוא לצד האפוד, שחשב האפוד חוגרו לכהן, ונקפל הסינר לפני הכהן על מתניו, וקצת כריסו מכאן ומכאן עד כנגד קצות החשן, וקצותיו שוכבין עליו: (רש"י)


{כז}  וְעָשִׂ֘יתָ֘ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒ וְנָֽתַתָּ֣ה אֹתָ֡ם עַל-שְׁתֵּי֩ כִתְפ֨וֹת הָֽאֵפ֤וֹד מִלְּמַ֨טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מַחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָֽאֵפֽוֹד:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד תַּרְתֵּין עִזְקָן דִדְהַב וְתִתֵּן יָתְהוֹן עַל תַּרְתֵּין כִּתְפֵּי אֵפוֹדָא מִלְרַע מִלְקֳבֵל אַפּוֹהִי לָקֳבֵל בֵּית לוֹפֵי מֵעִלָוֵי לְהֶמְיַן אֵפוֹדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד תַּרְתֵּין עִזְקַן דִּדְהַב וְתִתֵּן יַתְהוֹן עַל תְּרֵין כִּתְפֵי אֵפוֹדָא מִלְרַע מִקְבֵיל אַפּוֹי כָּל קְבֵיל בֵּית לוֹפֵי מֵעִילַוֵי לְהֶמְיַין אֵפוֹדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  על שתי כתפות האפוד מלמטה. שהמשבצות נתונות בראשי כתפות האפוד העליונים, הבאים על כתפיו כנגד גרונו ונקפלות ויורדות לפניו, והטבעות צוה ליתן בראשן השני שהוא מחובר (ר) לאפוד, והוא שנאמר לעומת מחברתו, סמוך למקום חבורן באפוד למעלה מן החגורה מעט, שהמחברת לעומת (ש) החגורה, ואלו נתונים מעט בגובה זקיפת הכתפות, הוא שנאמר ממעל לחשב האפוד, והן כנגד סוף החשן, ונותן פתיל תכלת באותן הטבעות ובטבעות החשן, ורוכסן באותו פתיל לימין ולשמאל, שלא יהא תחתית החשן הולך לפנים וחוזר לאחור ונוקש על כריסו, ונמצא מיושב על המעיל יפה: ממול פניו. בעבר החיצון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ר"ל לחשב שבאפוד: (ש) פירוש הכתפות היו מחוברים על החשב ברוחב והטבעות נתנונים למעלה מהן בסוף החשב ונמצא שהיה סוף החושן מגיע לתחלת החשב משום שנאמר ממעל לחשב האפוד: (שפתי חכמים)

 ספורנו  ממול פניו. שלא יהיה מול פניו: לעמת מחברתו. נכח מחברתו, בקו ישר נגד מקום חבור הכתפות עם האפוד: (ספורנו)


{כח}  וְיִרְכְּס֣וּ אֶת-הַ֠חֹ֠שֶׁן (מטבעתו) מִֽטַּבְּעֹתָ֞יו אֶל-טַבְּעֹ֤ת הָֽאֵפוֹד֙ בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל-חֵ֣שֶׁב הָֽאֵפ֑וֹד וְלֹֽא-יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָֽאֵפֽוֹד:

 אונקלוס  וְיֶחְדוּן יָת חוּשְׁנָא מֵעִזְקְתֵהּ לְעִזְקְתָא דְאֵפוֹדָא בְּחוּטָא דִתְכֶלְתָּא לְמֶהֱוֵי עַל הֶמְיַן אֵפוֹדָא וְלָא יִתְפָּרֵק חוּשְׁנָא מֵעִלָוֵי אֵפוֹדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיטַכְּסוּן יַת חוּשְׁנָא מֵעִזְקָתֵיהּ לְעִזְקַת אֵיפוֹדָא בִּשְׁזִיר חוּטָא דְתִיכְלָא לְמֶהֱוֵי אֲדִיק עַל הֶמְיַין אֵפוֹדָא וְלָא יִתְפְּרֵק חוּשְׁנָא מֵעִילַוֵי אֵפוֹדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירכסו. לשון חבור, וכן מרוכסי איש (תהלים לא, כא.), חבורי חברי רשעים. וכן והרכסים לבקעה (ישעיה מ, ד.), הרים הסמוכים זה לזה, שאי אפשר לירד לגיא שביניהם אלא בקושי גדול, שמתוך סמיכתן הגיא זקופה ועמוקה, יהיו לבקעת מישור ונוחה לילך: להיות על חשב האפוד. להיות החשן דבוק אל חשב האפוד: ולא יזח. לשון ניתוק, ולשון ערבי הוא כדברי דונש בן לברט: (רש"י)

 אבן עזרא  ומלת וירכסו. מגזרת מרוכסי איש כדרך עוות: (אבן עזרא)


{כט}  וְנָשָׂ֣א אַֽ֠הֲרֹ֠ן אֶת-שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל-לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל-הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה תָּמִֽיד:

 אונקלוס  וְיִטוֹל אַהֲרֹן יָת שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן דִינָא עַל לִבֵּהּ בְּמֵעֲלֵהּ לְקוּדְשָׁא לְדוּכְרָנָא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִטוֹל אַהֲרן יַת שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּחֹשֶׁן דִּינָא עַל לִבֵּיהּ בִּזְמַן מַעֲלֵיהּ לְקוּדְשָׁא לְדוּכְרָן טַב קֳדָם יְיָ תְּדִירָא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  לזכרון לפני ה' תמיד. שיזכור ה' זכותם ויפקוד את בניהם לשלום בזכותם: (ספורנו)


{ל}  וְנָֽתַתָּ֞ אֶל-חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת-הָֽאוּרִים֙ וְאֶת-הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל-לֵ֣ב אַֽהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְנָשָׂ֣א אַֽ֠הֲרֹ֠ן אֶת-מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֧ל עַל-לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תָּמִֽיד: (ס)

 אונקלוס  וְתִתֵּן בְּחשֶׁן דִינָא יָת אוּרַיָא וְיָת תֻּמַיָא וִיהוֹן עַל לִבָּא דְאַהֲרֹן בְּמֵעֲלֵהּ קֳדָם יְיָ וְיִטוֹל אַהֲרֹן יָת דִינָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבֵּהּ קֳדָם יְיָ תְּדִירָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן בְּחֹשֶׁן דִּינָא יַת אוּרַיָא דִּמְנַהֲרִין מִלֵּיהוֹן וּמְפַרְסְמִין טְמִירָן דְּבֵית יִשְרָאֵל וְיַת תּוּמַיָא דְמַשְׁלִימִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן לְכַהֲנָא רַבָּא דְתָבַע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ בְּהוֹן דִּבְהוֹן חָקִיק וּמְפָרַשׁ שְׁמָא רַבָּא וְקַדִּישָׁא דְבֵיהּ אִתְבַּרְיַין תְּלַת מְאָה וְעִישַרְתֵּי עַלְמַיָא וְחָקִיק וּמְפָרֵשׁ בְּאֶבֶן שְׁתִיָה דְבָהּ חָתַם מָארֵי עַלְמָא פּוּם תְּהוֹמָא רַבָּא מִן שֵׁירוּיָיא וְכָל מַאן דְּמַדְכַּר הַהוּא שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּשַׁעַת אֲנִיקֵי מִשְׁתְּזֵיב וּטְמִירַן מְגַלְיַין וִיהוֹן עַל לִבָּא דְאַהֲרן בִּזְמַן מֵיעֲלֵיהּ קֳדָם יְיָ וְיִטוֹל אַהֲרן יַת דִּין בְּנֵי יִשְרָאֵל עַל לִבֵּיהּ קֳדָם יְיָ תְּדִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את האורים ואת התמים. הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו (יומא עג:). ובמקדש שני היה החשן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר ושאל לו במשפט האורים (במדבר כז, כא.): את משפט בני ישראל. דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות. ולפי המדרש אגדה, שהחשן מכפר על מעוותי הדין נקרא משפט, על שם סליחת המשפט: (רש"י)

 אבן עזרא  ונתת. טעם משפט. דיני השם וגזירותיו העתידות כי בעבור כן שואלים באורים ותומים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אורים ותומים. בגי' אור ישראל. את האורים ואת התומים. כגי' שם כן שבעים ושתים: (בעל הטורים)

 ספורנו  משפט בני ישראל על לבו. שיתפלל עליהם שיזכו במשפט: (ספורנו)


{לא}   שלישי  וְעָשִׂ֛יתָ אֶת-מְעִ֥יל הָֽאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל תְּכֵֽלֶת:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד יָת מְעִילָא דְאֵפוֹדָא גְמִיר תִּכְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד יַת מִנְטַר מְעִילָא דְאֵפוֹדָא שְׁזִיר חוּטָא דְתִיכְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את מעיל האפוד. שאפוד ניתן עליו (ת) לחגורה: כליל תכלת. כולו תכלת, שאין מין אחר מעורב בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאם לא כן היה קשה הרי מעיל ואפוד כל אחד מלבוש בפני עצמו הוא ומאי זה דכתיב מעיל האפוד דמשמע שהוא מלבוש אחד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועשית. הגאון תרגם מעיל ממטר כדמות הנקרא סרבל. רק פי ראשו בתוך המעיל. וקדמונינו ז''ל אמרו כי רמון סביב המעיל ופעמון בין שני רמונים. כי אחרים אמרו כי הפעמונים אינם נראים רק הם בתוך הרמונים ושם ישמיעו קול: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אפוד. בגי' מלאך שהיה מלובש כמלאך: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. לפי שהמעיל מכפר על לשון הרע ע"כ היה כולו תכלת כי תכלת דומה לים וע"י התכלת יסתכל בים וממנו יראה וכן יעשה, כי בים נאמר (איוב לח.י–יא) ואשבור עליו חקי ואשים בריח ודלתים, ואומר עד פה תבא ולא תוסיף וגו'. וכך נתן הקב"ה אל הלשון חומה ובריח כמ"ש רז"ל (ערכין טו:) ולא עוד אלא שהקפתי לך שני חומות אחת של עצם ואחת של בשר ומה יתן ומה יוסיף לך שמירה לשון רמיה, כי יצא לחוץ ידבר ישלח חץ שחוט לשונו לכל ד' רוחות העולם ויעבור בריח ודלתים, והיה מן הראוי שילמד האדם מן הים אשר אינו עובר דלתים ובריח ואינו פורץ גדרו, וזהו טעם התכלת שדומה לים כי בהסתכלו בתכלת יהיה נזכר אל הים שדומה לו בצבע וממילא יתבונן אז במעשה הים וממנו יראה וכן יעשה.

ובפר' שלח לך, בע"ה יתבאר בענין זה גם ענין תכלת של ציצית כדמסיק בילקוט פר' האזינו (תתקמב) אמר משה הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו מדתם כו' וכן לענין הים שנאמר (ירמיה ה.כב) האותי לא תיראו נאם ה' אשר שמתי חול גבול לים כו'. וזה טעם התכלת לזכירת כל מצות ה' כי על ידי שיסתכל בתכלת הדומה לים, יהיה נזכר למעשה הים שאינו פורץ גדרו ועומד בגזירת הש"י כך יעשה גם הוא וע"י שיסתכל בים הדומה לרקיע, יהיה נזכר גם למעשה הרקיע שאינו משנה מדתו וממנו יראה וכן יעשה בק"ו וע"י שיסתכל ברקיע הדומה לכסא כבוד, בעיניו יראה מקום חוצבו ויהיה נכסף לחזור ולהתדבק שם כי הנשמה נכספה אל המקום אשר היה שם אהלה בתחילה ועיין לקמן פר' שלח לך (טו.לח) כי שם מקומו, וכאן עיקר הטעם של התכלת ללמוד מן הים לבד כאמור. גם נוכל לומר שיש תועלת גם בהסתכלו בשמים ובכסא כבוד כי בסבה זו ימעט בדבור כמ"ש (קהלת ה.א) כי האלהים בשמים ואתה על הארץ ע"כ יהיו דבריך מעטים.

ועל ענין הקפת שני החומות אמר, והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו. כי גם הלשון צריך להיות כן שיהיה פי ראשו בתוכו תוך החומה הסמוכה לו והיא של עצם, וכנגד החומה של בשר דהיינו השפתים אמר שפה יהיה לפיו לא יקרע כדי שלא יקרע ב' החומות כאחד, ולא נאמר בו מעשה חשב כי חטא הלשון הוא בדבור דווקא ולא במחשבה, והיו בו רמונים ופעמונים המשמיעים קול לכפר על הלשון שבתוך הפה כענבל שבתוך הזגים והתיקון אל הלשון הוא שלא יחל דברו עוד ולא ידבר כ"א בדברים שבקדושה, שנאמר ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות. כי לה"ר תלתא קטיל (ערכין טו:) מכלל שהנזהר בו לא ימות כמעשה של ההוא רוכל שהיה מכריז מאן בעי למזבן סם חיי כו' בדרך שיתבאר בפר' מצורע בע"ה. (כלי יקר)


{לב}  וְהָיָ֥ה פִֽי-רֹאשׁ֖וֹ בְּתוֹכ֑וֹ שָׂפָ֡ה יִהְיֶה֩ לְפִ֨יו סָבִ֜יב מַֽעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֗ג כְּפִ֥י תַחְרָ֛א יִֽהְיֶה-לּ֖וֹ לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ:

 אונקלוס  וִיהֵי פוּם רֵישֵׁהּ כָּפִיל לְגַוֵּהּ תּוֹרָא יְהֵא מַקַף לְפוּמֵהּ סְחוֹר סְחוֹר עוֹבַד מָחֵי כְּפוּם שִׂרְיָן יְהֵי לֵהּ לָא יִתְבְּזָע: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי פּוּם רֵישֵׁיהּ בְּמִיצְעֵיהּ תּוֹרָא בְּשִיפְמֵיהּ יְהֵי מַקִּיף לְפוּמֵיהּ חֲזוֹר חֲזוֹר עוֹבַד גִרְדָאֵי הֵי כְפוּם לַשִּׁירַיָא יְהֵי לֵיהּ לָא יִתְבְּזָע: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה פי ראשו. פי המעיל בגבהו, הוא פתיחת בית הצואר: בתוכו. כתרגומו כפיל לגויה, כפול לתוכו, להיות לו לשפה כפילתו, והיה מעשה אורג ולא במחט: כפי תחרא. למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול לתוכן: לא יקרע. כדי שלא יקרע, והקורעו (א) עובר בלאו, שזה ממנין לאוין שבתורה, וכן לא יזח החשן, וכן לא יסורו ממנו, הנאמר בבדי הארון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ר"ל אע"פ שפשוטו של קרא משמע שהוא טעם אלעיל מכל מקום מדלא כתיב שלא יקרע אלא לא יקרע משמע שלאו בפני עצמו הוא דכל הני שמביא רש"י ראיה מהם נמי כן הוא: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  שפה יהי'. לפיו. שהמעיל מכפר על לשה''ר שאם חטא בלה''ר יעשה שפה לפיו שימנע מלה''ר ויעשה תשובה ויתכפר לו: (בעל הטורים)

 ספורנו  לא יקרע. לא יהיה לו בית הצואר נפתח לארכו לפניו, אבל יהיה עגול. ולשון יקרע יאמר על הדבר הפתוח לארכו, כמו וקרע לו חלוני שהיתה פתיחת החלונות ארוכה וצרה: (ספורנו)


{לג}  וְעָשִׂ֣יתָ עַל-שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל-שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַֽעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד עַל שִׁיפוֹלוֹהִי רִמוֹנֵי תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי עַל שִׁיפוֹלוֹהִי סְחוֹר סְחוֹר וְזַגִין דְדַהֲבָא בֵּינֵיהוֹן סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד עַל שִׁיפּוּלוֹי רוּמַנְיַין דְּתִיכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי עַל שִׁיפּוּלוֹי חֲזוֹר חֲזוֹר וְחִיזוּרְיַין דְּדַהֲבָא בְּמִצְעֵיהוֹן חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  רמוני. עגולים וחלולים היו, כמין רמונים העשויים כביצת תרנגולת: ופעמוני זהב. זגין עם ענבלין שבתוכם: בתוכם סביב. ביניהם סביב, בין שני רמונים פעמון אחד, דבוק ותלוי בשולי המעיל: (רש"י)

 בעל הטורים  ועשית על. שוליו רמוני תכלת וגו' ופעמוני זהב בתוכם. והיו ע''ב כנגד ע''ב מראות נגעים שהמעיל מכפר על לשה''ר והצרעת בא בעון לשה''ר: (בעל הטורים)


{לד}  פַּֽעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל-שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב:

 אונקלוס  זַגָא דְדַהֲבָא וְרִמוֹנָא זַגָא דְדַהֲבָא וְרִמוֹנָא עַל שִׁיפוֹלֵי מְעִילָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  חִיזוּרָא דְדַהֲבָא וְרִמוֹנָא דִתְכֶלְתָּא וְדִצְבַע זְהוֹרֵי חִיזוּרָא דְדַהֲבָא וְרִימוֹנָא דִתְכֶלְתָּא וְדִצְבַע זְהוֹרֵי עַל שִׁיפּוּלֵי מִינְטַר מְעִילָא חֲזוֹר חֲזוֹר סְכוּמְהוֹן שַׁבְעִין וְחַד: (תרגום יונתן)

 רש"י  פעמון זהב ורמון וגו'. פעמון זהב ורמון אצלו: (רש"י)

 בעל הטורים  זהב ורמון פעמון זהב ורמון. בגימטריא המה שבעים ושנים: (בעל הטורים)


{לה}  וְהָיָ֥ה עַֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹל֠וֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל-הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְהוָֹ֛ה וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת: (ס)

 אונקלוס  וִיהֵי עַל אַהֲרֹן לְשַׁמָשָׁא וְיִשְׁתְּמַע קָלֵהּ בְּמֵעֲלֵהּ לְקוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ וּבְמִפְקֵהּ וְלָא יְמוּת: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי עָטִיף עַל אַהֲרן לְשַׁמָשָׁא וְיִשְׁתְּמַע קָלֵיהּ בִּזְמַן מֵיעֲלֵיהּ לְקוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ וּבִזְמַן מִיפְקֵיהּ וְלָא יְמוּת בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא ימות. מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו לו לא יתחייב מיתה, הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו, (ב) חייב מיתה בידי שמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) הודיענו בזה שאין המכוון פה על שלילות המיתה רק על חיובה המתחייבת מן הלאו ושלא ימות דקרא אכולהו בגדי כהונה קאי ולא אמעיל האפוד דסמיך ליה לחודיה קאי ומחוסר אחד מן הבגדים הללו דקאמר בשביל כל הבגדים הנזכרים לעיל הוא דקאמר וכו' ובפרק ב' דזבחים דף י"ז מפיק להו מקרא דוהיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוה להו במיתה דאמר מר זר ששימש במיתה עיין עוד בהרא"ם: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ונשמע. ג' במסורה דין ואידך כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ונשמע פתגם המלך והיינו דאמרי' במגילה אמר רבה מקרא מגילה ות''ת מקרא מגילה עדיף מקרא מגילה ועבודה מקרא מגילה עדיף והיינו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע דהיינו ת''ת ועבודה דכתיבה בה ונשמע קולו. ונשמע פתגם המלך והיינו קריאת מגילה וסמיך כי רבה היא אלמא דעדיף טפי וגם רבה קאמר לה: ובצאתו. ב' במסורה דין ואידך והיו את המלך בבואו ובצאתו גבי יואש בדברי הימים שהיו שומרין אותו שלא יהרגוהו וזהו ובצאתו ולא ימית: (בעל הטורים)

 אור החיים  ובצאתו ולא ימות. נראה שאם לא היו לו הפעמונים שמשמיעים את הקול חייב מיתה לשמים שאם לא כן ולא היתה כוונתו אלא למחוסר בגדים היה אומר ולא ימות אחר תשלום הבגדים או לפחות אחר תשלום ד' בגדי כהן גדול ולא באמצע אלא ללמד על הפרט בא שחייב אפילו על הפעמונים, ובפסוק האמור בסוף מעשה הבגדים דכתיב והיו על אהרן וגו' ולא ישאו עון ומתו שם חייב על העובד מחוסר בגדים: (אור החיים)


{לו}  וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד צִיצָא דִדְהַב דְכֵי וְתִגְלוֹף עֲלוֹהִי כְּתַב מִפָרַשׁ קֹדֶשׁ לַיָי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד צִיצָא דִדְהַב דְּכֵי וְתִגְלוֹף עֲלוֹי חָקִיק וּמְפָרַשׁ קוֹדֶשׁ לַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ציץ. כמין טס של זהב היה, רוחב ב' אצבעות, מקיף על המצח מאוזן לאוזן (סוכה ה:): (רש"י)

 אבן עזרא  ועשית ציץ. תרגמה הגאון עצאבה והיא נתונה על המצנפת ואיננה כדמות כתר כי הוא על המצח לבדו. כי על דרך הפשט אין המגבעות כדמות מצנפת כי המגבעות כדמות אלה שישימו הזכרים באלה הארצות על הראש שיכסו הראש והם גבוהים והמצנפת היא בגד דק ארוך צנוף סביב הראש לבדו מעט תדמה לה המצנפת שיש בראש הנשים באלה המקומות כי בארץ ישמעאל ובספרד ואפריקא ומצרים ובבל ובאגדד. המצנפת היא על הראש מן הזכרים הנכבדים ולא על ראש אשה. והשרים הגדולים עושים ציץ זהב על המצנפת על מקום המצח. וכבר הזכרתי לך כי מנהג ארץ ישראל ותכשיטיהם אינו כמנהג אלה המקומות. והוצרך רבינו שלמה לתקן המקראות בשלש פתילות תכלת. ועל דרך הפשט אין צורך רק לפתיל אחד שיעמוד הציץ על פני המצנפת שהוא על המצח. וטעם (לז) ושמת אותו על. פתיל. תכלת. עם פתיל תכלת. שהיה הציץ קשור משני צדדין. ואין ספק כי פני המצנפת הוא על מקום המצח לא על הראש. ובמקום אחר כתוב ויתנו עליו פתיל תכלת. לתת על המצנפת מקום המצח. ואל תתמה על מלת על. כי כמוהו ויבואו האנשים על הנשים. על לחם הבכורים תנופה לפני ה'. על שני כבשים. את החלב על החזה. ורבים ככה. והנה לא תמצא לעולם כי המצנפת היתה רק לאהרן לבדו. והמגבעות לבניו. ויש אומרים כי מגבעות מגזרת גבעות. כי המצנפת עוטרת הראש ועוטה אותו. וכן כתוב צנוף יצנפך צנפ'. ועוטך עטה. והיודע דרך צנוף המצנפת. ידע פי' זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפל. כי אומנות היא והנה כתוב ושמת המצנפת על ראש ונתת את נזר הקדש על המצנפת. והנה הציץ נקדא נזד. וכמוהו ועליו יציץ נזרו. אולי הכל מגזרת ציץ. דבר נראה וככה מציץ מן החרכים. ודע כי בשנים הנקבים שהם במוח על המצח שם יתחבר כח החמש הרגשות. ושם כח הדמות. ושם תחל המחשבה. ע''כ כתוב על הציץ לשאת את עון הקדשים. אולי לא היה מחשב' המקדשים כהוגן. ואמר הכתוב על כתנת אהרן בתחלה. וכתונת תשבץ. שהיא משובצת לבדה ולא כן כתנת בניו. והתשבץ עשוי לכבוד אהרן וככה אמר במעשה. ויתן עליו הכתונת הידועה. שהיא המשובצת ועל בניו וילבישם כתנות. כמו ולבני אהרן תעשה כתנות. ורבי סעדיה תרגם ושבצת תעיין. והוא כדמות צורת המטבע מדובע עשוי בתוך העגול: (אבן עזרא)

 אור החיים  קדש לה'. משמע שכל מציאות שיכתוב קדש לה' כשר, ומה שאמרו בגמרא (שבת ס"ג:) שהיה כתוב שני שיטין יו"ד ה"א למעלה קדש לה' למטה לא לעכובא. ולזה תמצא שם שאמר ר' אליעזר בר' יוסי אני ראיתיו ברומי כתוב עליו קודש לה' בשיטה אחת וגו' הרי שאין הדבר מעכב ואפילו לתנא קמא אינו מעכב, ובזה לא יקשה בעיניך פסק רמב"ם פרק ט' מהל' כלי בית המקדש יע"ש: (אור החיים)

 כלי יקר  ועשית ציץ זהב טהור. לדעת רז"ל (שם טז.) שאמרו שהציץ היה מכפר על עזות מצח צריך להתיישב בדבר, שהרי נאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ואמרו רז"ל (מנחות כה.) אלו קדשים שקרבים בטומאה ואיך יהיה המדרש כנגד פשוטו של מקרא, ולפי מה שכתבנו למעלה שהציץ מכפר על זנות שבגלוי כמ"ש (ירמיה ג.ג) ומצח אשה זונה היה לך. וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם תמצא קדושה והזנות מחלל הקדושה כמו שיתבאר לקמן פר' קרח על פסוק כי כל העדה כלם קדושים וגו' וישמע משה שחשדוהו באשת איש, לפי זה נוכל לומר שמצאו מקום אל דרש זה לומר כמו שהציץ מכפר על סתם קדשים שנטמאו כך הוא מכפר על מצח אשה זונה קדושת האדם וע"כ היה כתוב עליו קודש לה', ותרוויהו איתנהו ביה כי הציץ עצמו מכפר על טומאת הקדשים אמנם מה שהיה נתון על המצח דווקא הוא כדי לכפר גם על מצח אשה זונה, ומטעם זה נאמר ושמת אותו על פתיל תכלת דומה לפתיל תכלת של ציצית שנאמר (במדבר טו.לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. הרי שהוא מציל מן הזנות, וכמעשה של ההוא ששכר זונה בעד ת' זוז וניצול ע"י הציצית (מנחות מד.) ואף אם בסתם עזות מצח דברו רז"ל מ"מ יש בו ג"כ חילול קדושה כי כל עזות פנים מסתמא אין הורתו בקדושה והוא בא מסטרא דמסאבא אחרי אשר הוטמאה חדר הורתו ודבר זה מבואר מעצמו.

ולהנחה זו יהיו כאן ג' דברים המצילין מן הזנות. האחת, הציץ עצמו שהיה כתוב עליו קודש לה'. השני הוא, הפתיל תכלת דומה לפתיל תכלת של ציצית שנאמר בו אשר אתם זונים אחריהם הג' הוא המצנפת המכפר על גסות הרוח, וארז"ל (סוטה ד:) כל המתגאה כאילו בא על כל העריות כו' ואמרו עוד (שם ד:) כל מי שיש בו גסות הרוח לסוף נכשל בא"א כו', וטעמו של דבר יתבאר בע"ה פר' קרח על פסוק כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' וישמע משה שחשדוהו בא"א כו' ע"ש, לכך נאמר בציץ ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על המצנפת. ובזה מיושב ג"כ מה שפירש רש"י שצריכין אנו לקיים ג' מקראות פתיל על הציץ וציץ על הפתיל ופתיל על המצנפת כי נוכל לפרש לשון על אינו מורה על מקום הנחתו כ"א הוא לשון הוספה לומר שכל אחד מוסיף על חבירו בהיות שכוונה אחת לשלשתן ולפי זה יש על, המורה על מקום הנחתו ויש על, המורה על ההוספה והמעיין יבחר איזו מהם מורה על ההנחה כפי משמעות הפסוקים. (כלי יקר)


{לז}  וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל-פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל-הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל-מ֥וּל פְּנֵֽי-הַמִּצְנֶ֖פֶת יִֽהְיֶֽה:

 אונקלוס  וּתְשַׁוִי יָתֵהּ עַל חוּטָא דִתְכֶלְתָּא וִיהֵי עַל מִצְנֶפְתָּא לָקֳבֵל אַפֵּי מִצְנֶפְתָּא יְהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְשַׁוֵּי יָתֵיהּ עַל שְׁזִיר חוּטָא דִתְכֶלְתָּא לִמְכַפְּרָא עַל חֲצִיפֵי אַפַּיָא וִיהֵי עַל מַצְנַפְתָּא מֵעִילַוֵי תְּפִילַת רֵישָׁא כָּל קְבֵיל אַפֵּי מִצְנַפְתָּא יְהֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  על פתיל תכלת. ובמקום אחר הוא אומר, ויתנו עליו פתיל תכלת (שמות לט, לא.), ועוד, כתיב כאן והיה על המצנפת, ולמטה הוא אומר והיה על מצח אהרן, ובשחיטת קדשים שנינו (זבחים יט.:), שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפלין, למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש, ואינה עמוקה להכנס בה כל הראש עד המצח, והציץ מלמטה, והפתילים היו בנקבים, ותלויין בו בשני ראשים ובאמצעו, ששה בג' (ג) מקומות הללו, פתיל מלמעלה אחד מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתן, ונמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את הקדקד, ופתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים, והולך על פני רוחב הראש מלמעלה, נמצא עשוי כמין כובע, ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת, והיה נותן הציץ על ראשו כמין כובע על המצנפת, והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל, והטס תלוי כנגד מצחו, ונתקיימו כל המקראות, פתיל על הציץ, וציץ על הפתיל, ופתיל על המצנפת מלמעלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כיון שתוחבין הפתילים דרך הנקב היה כל אחד כפול ומשלשה היה ששה והפתיל האמצעי היה באמצע הציץ וחוט אחד ממנו היה מלמעלה מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו וז"ש כאן על פתיל תכלת ובמקום אחר אמר ויתנו עליו פתיל תכלת והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל דאי לא היה פתיל האמצעי היה נשמט הציץ למטה: (שפתי חכמים)


{לח}  וְהָיָה֘ עַל-מֵ֣צַח אַֽהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַֽהֲרֹ֜ן אֶת-עֲוֹ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֨ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכָל-מַתְּנֹ֖ת קָדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל-מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וִיהֵי עַל בֵּית עֵינוֹהִי דְאַהֲרֹן וְיִטּוֹל אַהֲרֹן יָת עֲוָיַת קוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנַּת קוּדְשֵׁיהוֹן וִיהֵי עַל בֵּית עֵינוֹהִי תְּדִירָא לְרַעֲוָא לְהוֹן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי עַל פְּדַחְתָּא דְבֵית אַפּוֹי דְאַהֲרן מִן צִידְעָא לְצִידְעָא יִתְמְטֵי וְיִטוֹל אַהֲרן יַת עֲוָויַית קוּדְשַׁיָא דִיקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל לְכָל מַתְּנַת קוּדְשֵׁיהוֹן דִּמְשַׁקְרִין בְּהוֹן וִיהֵי עַל פְּדַחְתֵּיהּ תְּדִירָא לְרַעֲוָא לְהוֹן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונשא אהרן. לשון סליחה, ואף על פי כן אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא של עון, נמצא מסולק העון מן הקדשים: את עון הקדשים. לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה, כמו ששנינו (מנחות כה.), אי זה עון הוא נושא, אם עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה, ואם עון נותר הרי נאמר לא יחשב, ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא, שהרי עון הקדשים נאמר, ולא עון המקריבים, הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן: והיה על מצחו תמיד. אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה, אלא תמיד לרצות להם, אפילו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה, ולדברי האומר עודהו על מצחו מכפר ומרצה, ואם לאו אינו מרצה, נדרש על מצחו תמיד, מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו: (רש"י)

 בעל הטורים  מצח. ב' במסורה דין ואידך כי כל בית ישראל חזקי מצח וקשי לב המה, שבגדי כהונה מכפרים על קשיות ערפן וחוזק מצחן של ישראל: (בעל הטורים)

 אור החיים  לרצון להם לפני ה'. צריך לדעת מה ענין יגידו ב' תיבות אלו שבהם יהיה לרצון לפני ה', ואולי שיכוון באומרו קדש על ישראל כאומרו (ירמי' כ') קדש ישראל, ותיבת לה' ירצה כי כללות ישראל הנקראים קדש הם לה' חשוקים דבוקים משועבדים ולזה יהיה לרצון לפני ה' שיש לו רצון בישראל באמצעות הכתב, והוא סוד (שה"ש ו) אני לדודי ובזה יתרצה דודי לי: (אור החיים)


{לט}  וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּֽעֲשֶׂ֖ה מַֽעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם:

 אונקלוס  וּתְרַמֵץ כִּתּוּנָא בוּצָא וְתַעְבֵּד מִצְנֶפְתָּא דְבוּצָא וְהֶמְיָנָא תַּעְבֵּד עוֹבַד צַיָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְרַמֵץ כִּיתּוּנָא דְבוּצָא לִמְכַפְּרָא עַל שִׁידֵי אַדְמָא זַכָּאָה וְתַעֲבֵיד מִצְנַפְתָּא דְבוּצָא לִמְכַפְּרָא עַל מַגִּיסֵי רַעֲיוֹנֵיהוֹן וְקָמוּר תַּעֲבֵיד עוֹבַד צִיּוּר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושבצת. עשה אותם משבצות משבצות, וכולם של שש: (רש"י)

 כלי יקר  ושבצת הכתונת שש ועשית מצנפת שש ואבנט וגו'. רז"ל אמרו (ערכין טז.) שהכתונת בא לכפר על שפיכות דמים, ומה ענין זה לזה ואם בעבור שהשבטים אחי יוסף טבלו כתונת יוסף בדם מ"מ כל שפיכות דמים הנעשה בכל דור ודור מה ענינו על הכתונת, כי בלי ספק שכפרה זו היא בכל דור ודור ולא על ש"ד של השבטים לבד ובעל העקידה נדחק מאד בדבר זה כאשר תראה בספרו, גם שם לא היה ש"ד כלל כי מה שטבלו הכתונת בדם אין זה ש"ד אך בדרך רחוקה יש צד ש"ד כי מכרוהו לעבד וארז"ל (ב"ב ח:) שבי כולהו איתנהו ביה. ואולם מצאתי ישוב לזה ממה שכתב רבינו בחיי פרשת וישב וז"ל על הכתונת נתגלגלו הדברים בשעבוד גופותם במצרים וכן לאחר זמן היו עשרה הרוגי מלכות כי כן הגוף כתונת הנפש עד כאן לשונו, הנך רואה דעת הרב שהגוף הוא כתונת של הנפש ומלבושו ואם כן יש דמיון ויחס לכתונת זה עם גוף הנרצח. והיה כולו שש דהיינו פשתן כי קין היה ראש לכל הרוצחים ונתגלגל הדבר על ידי שהקריב זרע פשתן ולא נתקבל קרבנו ונתקבל קרבן אחיו הבל על כן נתקנא בו והרגו, ועל כן היו שש ערי מקלט כי שש נופל על לשון ששה.

ומצנפת שש הוא מכפר על גסות הרוח, לפי שהמצנפת היה כמו עטרה המורה על השררה כמ"ש (יחזקאל כא.לא) הסר המצנפת והרם העטרה. וכתיב (ישעיה סב.ג) וצניף מלוכה בכף אלהיך. והיה עשוי משש כי השש ראוי למי שעולה לגדולה כמ"ש ביוסף (בראשית מא.מב) וילבש אותו בגדי שש. והאבנט מכפר על הרהור הלב לפיכך היה האבנט ל"ב אמה ארכו והרהור עבירה קשה מן העבירה לפי שהמעשה עצמו אחר אשר כבר עשהו ישבע מעמל נפשו ונפשו קצה בו, אבל ההרהור דבק בו לעולם כאשר ידבק האזור אל מתני איש על כן בא לכפרה האבנט שהיה דבק בו כחגור. ועשה להם מכנסי בד לכפר על ג"ע דבר שבצנעא נוהג כשמתיחדים בד בבד, כי בד יש במשמעותו גם לשון בדידות, והיו בגדי כהונה מכפרים על ח' עבירות אלו כי ד' מהם החמורים שבכל העבירות התלויות במעשה ובדבור והם ע"ז ג"ע וש"ד ולשון הרע כנגד כולם וד' מהם כללים כי קלקול הדינין גורם השחתת העולם וגסות הרוח והרהור עבירה ועזות מצח כוללים כל העבירות והם מצויין ביותר.

ואולי שזה היתה כוונת הגר, שהיה אומר אתגייר על מנת שיעשוני כ"ג כדי שילבש בגדים אלו כדאיתא מסכת שבת (לא.) וכי היה כל כך שוטה שרצה להתגייר בעבור לבישת בגדים אלו, אלא ודאי ששמע קול סופרים מקרין ואלה הבגדים אשר יעשו עם פירוש כוונתם על מה הם מכפרים וידע הגר בעצמו שהוא עבר על כל אלו בגיותו והוא צריך לכל הכפרות האלו. ונראה שזה היתה גם כוונת אחשורוש שנתלבש בבגדי כהונה כמו שלמדו במסכת מגילה (יב.) בג"ש נאמר כאן תפארת גדולתו ונאמר להלן לכבוד ולתפארת. מה להלן בגדי כהונה אף כאן בגדי כהונה, כי גם הוא טעה בזה לומר שלבישתם יהיה לו לכפרה על כל שמנה ראשי עבירות אלו. ונוכל עוד ליישב בזה מה שדרשו רז"ל מסכת מגילה (יב:) על פסוק והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא וגו' (אסתר א.יד) אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כלום הקריבו לפניך פרים בני שנה ושתי תורים על מזבח אדמה. ותרשיש, כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה שיש בהם תרשיש שהם וישפה. מרס מרסנא, כלום מרסו לפניך בדם ובמנחות כו', ונ"ל לפרש מה שלא הזכיר מכל בגדי כהונה כי אם החשן שהיו בו האבנים ומכולם לא זכר כי אם התרשיש לפי שבכל בגדי כהונה לא היתה הקדושה מבוררת כל כך כמו בחשן שהיו שם האורים שם המפורש והיו שם י"ב אבנים ורמז לכולם בתרשיש דהיינו תרי שש ב"פ שש הרי י"ב.

והנה מדרש זה מחוסר ביאור, כי יש להקשות למה לא קטרגו לאמר כלום קבלו התורה, כלום הם מניחין תפילין וכדומה להם, אלא ודאי לפי שלא נצטוו עליהם ע"כ אין להאשימם בזה וא"כ הרי גם על הקרבנות לא נצטוו ואיך קטרגו עליהם על שלא הקריבו פרים כו', ועוד יש לדקדק בלשון למה אמרו המלאכים בלשון שלילה כלום הקריבו לפניך ולמה לא אמרו סתם הלא אין מקריבין לפניך קרבנות, אלא ודאי שעיקר הקטרוג היה על שראו המלאכים את אחשורוש שנתעטף בטלית שאינו שלו ונתלבש בבגדי כהונה ועוד שתה מן כלי המקדש כמו שלמדו רז"ל מן פסוק וכלים מכלים שונים שרשע זה היה משתמש בכלי מקדש (מגילה יב.) ע"כ מצאו המלאכים מקום לבלבל סעודתו ולקטרג עליו לומר לפני הקב"ה רבונו של עולם ראה איך זה הרשע נתלבש בבגדי כהונה כאילו היה כהן ומקריב קרבנות וכי הקריב לפניך פרים ותורים, וראה איך נתלבש בתרשיש תרי שש קודש קדשים הוא לה' וכי עבד בהם עבודת השי"ת, ובאמרם מרס מרסנא קראו תגר עליו על שנשתכר בכלי קודש וכי מרס בהם דם ומנחות כמשפט כלים קדושים אלו אלא נשתמש בכולם לצרכו וא"כ ראוי הוא לעונש גדול כי הזר הקרב יומת (במדבר יח.ז) ובזה מדוקדק הלשון כלום הקריבו כמבואר לכל משכיל.

אך עדיין יש לנו מקום ללון על בעל מדרש זה, כי איך דרש כרשנא שתר אדמתא שכל זה דברי המלאכים ולשון הפסוק אינו משמע כן שהרי נאמר שבעת הסריסים רואי פני המלך ש"מ שכל אלו שמות הם כי איך יהיה נקשר תחילת המקרא עם סופו, ועו"ק למה באמת לא נענש אחשורוש כמו שנענש בלשצר על שנשתמש בכלי קודש, ועוד מה ראה אחשורוש על ככה להשתמש בכלי קודש וכי לא ראה או ידע מה שקרה לבלשצר, ועו"ק כי רז"ל (מגילה יב.) אמרו והשתית כדת היינו כדת של תורה אכילה מרובה משתיה כמו אכילה ושתיה של מזבח פר ושלשה עשרונים סולת לאכילת המזבח וחצי ההין יין לשתיה, ומה ראה אחשורוש על ככה והלא בנוהג שבעולם שבכל סעודה השתיה מרובה משל אכילה ופוק חזי מאי עמא דבר ולמה היה אחשורוש משנה ממנהג העולם לעשות סעודתו דוגמת אכילת המזבח.

והקרוב אלי לומר בזה שאחשורוש רצה לתקן בזה שני דברים. האחת הוא, שמצינו בכ"מ שיש סעודה גדולה ששלחנו מלא ושלחן רבו ריקם ניתן פתחון פה למקטריגים לומר, רבונו של עולם ראה מכל הסעודות הללו כלום הקריב לגבוה פר ואיל כדמסיק בילקוט פרשת וירא (כב.א–צה) אחר הדברים האלה. שהיו המלאכים מקטרגים ואומרים מכל הסעודות הללו שעשה אברהם כלום הקריב לפניך פר ואיל כו', כך היה אחשורוש מתירא שמא יקטרגו על סעודתו במרום כלום הקריב מכל הסעודה לגבוה פרים או תורים, על כן טעה בדמיונו לומר שיהיה מתוקן הכל כשיעשה סעודתו מעין סעודות המזבח ונרצה לו לכפר עליו כאלו הקריב ממש על המזבח, וע"כ לקח כלי הקדש, ונתלבש בבגדי כהונה, ועשה אכילה מרובה משתיה, וקרא לסריסיו שמות על שם הקרבנות, כי חשב שכל זה יעלה לו לרצון כאילו נעשה הכל על המזבח ממש. השניה הוא, בהפך זה שעיקר כוונתו היתה ללבוש בגדי כהונה להיות לו לכפרה כי הוגד לו מן חכמי ישראל כי ח' בגדים אלו מכפרים על עונות ידועות אז רצה להתפאר בהם לכבוד ולתפארת, וגם בכלי קודש רצה להתפאר כי לא נמצא כמותם כמו שלמדו מן פסוק וכלים מכלים שונים (ילקוט שמעוני אסתר א.תתרמח) ומכל מקום הוגד לרשע זה שאסור ללבוש בגדים אלו לזרים כי אם לכהן בשעת עבודה, וגם מצד כלי הקודש היה מתירא מן העונש שקרה לבלשצר. על כן חשב לתקן זה ואמר בשלמא בלשצר חשב וטעה כי הוא נשתמש בכלים אלו שלא כדרכן שהרי דרך תשמישם הוא שתהיה אכילה מרובה משתיה ואצל בלשצר כתיב (דניאל ה.א) לקבל אלפא חמרא שתי ואם כן ודאי היה מרבה בשתיה יותר מבאכילה והכל עשה כדי להרחיק הכלים מקדושתן להשתמש בהם שלא כדרכן על כן נענש, ועוד חשב שנענש לפי שמכל הסעודה לא הקריב פר ואיל כו'.

אמנם אחשורוש חשב להיות נקי מכל אלה, כי אמר אני אשתמש בכלים אלו כדרכן אכילה מרובה משתיה ואז לא אחלל אותם מן קדושתם, גם בזה נקי אנכי וממלכתי מן הלבשת בגדי כהונה כי דומה כאילו אני עומד ומקריב קרבנות ובזה יהיה נקי גם מן קטרוג כלום הקריב לפניך פר ואיל, וכדי לחזק טעותו קרא שמות לסריסיו שהיו משרתים לו בסעודה היושבים ראשונה במלכותו על שם הכהנים משרתי אלהינו בבהמ"ק כי המה ראשונים במלכות שמים רואי פני מלך עליון, על כן קרא לשמות רואי פניו הקרובים אליו כרשנא שתר על שם פרים בני שנה ושתי תורים וכן כולם וכל זה עשה להשוות סעודתו ומשרתיה מכל וכל לסעודות המזבח ולעבודת הכהנים משרתי המזבח וחשב להיות פטור עי"ז, הן מן קטרוג כלום הקריב לפניך פר ואיל, הן מן עונש של בלשצר, הן מעונש של לבישת הבגדים לאיש זר. ולפי שכל זה היה דמיון לבד ולא היה שם עבודה ממש ע"כ מצאו המלאכים מקום לקטרג ולומר רבש"ע אל תפן אל מנחתם מנחת שוא היא כי אין בכל מעשיו כ"א הדמיון לבד שהרי לא היתה שם שום הקרבה ממש, על כן אמרו בלשון שלילה כלום הקריבו לפניך פרים בני שנה או תורים כו' וכי בעבור שנקראו משרתיו על שם זה יהיה דומה כאילו הקריב ממש, ובדרך זה יהיה כל פירוש הפסוק והקרוב אליו כרשנא שתר כפשוטו ממש גם לדברי בעל המדרש. ומ"מ אמר בעל המדרש מסברא דנפשיה שהמלאכים קטרגו שהרי באמת היה להם מקום לקטרג ולטעון עליו כל הטענות הנזכרים ומסתמא לא שתקו מלאכי רחמים מלהזכיר חובתו לטובת ישראל ולשוב עמלו בראשו, על שנתלבש בבגדי כהונה בלא הקרבת קרבן, ועל שמכל הסעודה לא הקריב פר ואיל, ועל שנשתמש בכלי קודש ע"כ נתקלקלה סעודתו ע"י ושתי אבל מ"מ לא נהרג כבלשצר כי היה קרוב לשוגג, וטעה במזימות זו אשר חשב שכל סעודתו מעין של מעלה. וזה פירוש יקר. (כלי יקר)


{מ}  וְלִבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנֹ֔ת וְעָשִׂ֥יתָ לָהֶ֖ם אַבְנֵטִ֑ים וּמִגְבָּעוֹת֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת:

 אונקלוס  וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעְבֵּד כִּתּוּנִין וְתַעְבֵּד לְהוֹן הֶמְיָנִין וְכוֹבָעִין תַּעְבֵּד לְהוֹן לִיקָר וּלְתֻשְׁבְּחָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְלִבְנֵי אַהֲרן תַּעֲבֵיד כִּתּוּנִין וְתַעֲבֵיד לְהוֹן קְמוּרִין וְכוֹבְעִין תַּעֲבֵיד לְהוֹן לִיקַר וּלְתוּשְׁבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולבני אהרן תעשה כתנת. ארבעה בגדים הללו ולא יותר, (ד) כתונת, ואבנט, ומגבעות היא מצנפת, ומכנסים הכתובים למטה בפרשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר שאין פירוש שתעשה לאלה כתונת ואבנט מצנפת ומכנסים ולא לאהרן שהרי גם לאהרן עשה כאלו אלא הכי פירושו מכל אותן ח' בגדים של אהרן תעשה ד': (שפתי חכמים)

 אור החיים  לכבוד ולתפארת. טעם שאמר כן פעם ב' לרמוז מה שאמרו בזבחים (י"ח:) וזה לשונם היו מטושטשין או מקורעין ועבד עבודתו פסולה. ותניא עוד שם בד שיהיו חדשים. ואמרו בש"ם חדשים אין שחקים לא והתניא משוחקים כשרים וכו' אלא למצוה וכו', והוא או' לכבוד כנגד קרועים וזה לעכובא, ולתפארת כנגד חדשים וזה למצוה, ולזה הוצרך הכתוב לומר שניהם וזולת זה היה לו לומר לתפארת שהוא יותר מאומר לכבוד: (אור החיים)


{מא}  וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֹתָם֙ אֶת-אַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְאֶת-בָּנָ֖יו אִתּ֑וֹ וּמָֽשַׁחְתָּ֙ אֹתָ֜ם וּמִלֵּאתָ֧ אֶת-יָדָ֛ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם וְכִֽהֲנוּ לִֽי:

 אונקלוס  וְתַלְבֵּש יָתְהוֹן יָת אַהֲרֹן אָחוּךְ וְיָת בְּנוֹהִי עִמֵהּ וּתְרַבֵּי יָתְהוֹן וּתְקָרֵב יָת קֻרְבָּנְהוֹן וּתְקַדֵשׁ יָתְהוֹן וִישַׁמְשׁוּן קֳדָמַי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַלְבֵּשׁ יַתְהוֹן יַת אַהֲרן אָחוּךְ וְיַת בְּנוֹי עִמֵיהּ וּתְרַבֵּי יַתְהוֹן וּתְקָרֵב יַת קוּרְבָּנֵיהוֹן וּתְקַדֵּשׁ יַתְהוֹן וִישַׁמְשׁוּן קֳדָמַי: (תרגום יונתן)

 רש"י  והלבשת אותם את אהרן. אותם האמורין (ה) באהרן, חשן, ואפוד, ומעיל, וכתונת תשבץ, מצנפת, ואבנט, וציץ, ומכנסים, הכתובים (ו) למטה בכולם: ואת בניו אתו. אותם (ז) הכתובים בהם: ומשחת אותם. את אהרן ואת בניו (ח) בשמן המשחה: ומלאת את ידם. כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה, ובלשון לע"ז, כשממנין אדם על פקודת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גוואנ"טו, ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה וויר"סטיר, (ט) והוא מלוי ידים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) לא הכתנת ומצנפת ואבנט הכתובים בצדו לבדם: (ו) ר"ל מכנסים קאי אכהן גדול ואהדיוטות: (ז) שהם הכתונת והמצנפת והאבנט על המכנסים האמור למטה: (ח) לאפוקי דלא קאי אבגדים כמו אותם דלעיל מיניה דקאי אבגדים ואמר בשמן המשחה ולא בשמן זית או בזולתו שכן כתיב בפרשה שאחריה ולקחת את הבגדים ולקחת את שמן המשחה וגו': (ט) פירוש שימלא ידם בבית יד לסימן שיש לו כח חזקה בדבר שיתמנה עליו. כי כל מה שתופס בידו הוא בחזקתו והתופס במילוי יד יותר מוחזק מאלו תפסו בקצת ידו ולכך כנה המחזיק בדבר בחזקה מלוי יד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והלבשת אותם את אהרן אחיך. מלת אותם כוללת הכתונת המשובצת והמצנפת והאבנט שהם בגדי אהרן. גם כוללת הכותנות שאינם משובצות והאבנטים והמגבעות שהם בגדי בניו: וקדשת. בדבר. כמו טמא יטמאנו: (אבן עזרא)

 אור החיים  והלבשת אותם וגו' ומשחת וגו'. פירוש אחר שילבישם בעוד הבגדים עליהם ימשחם ולא קודם ובזה הגיעתם הכהונה לידם, והוא אומרו ומלאת את ידם, ואולי כי יכוין באומרו את ידם בזה לומר כי באמצעות המעשה הם נשפעים בבחינת החסד המתיחסת ליד הגדולה והבן:

וקדשת. פירוש במעשה הקרבנות כאומרו וזה אשר תעשה להם לקדש אותם. וטעם שהזכיר הדבר כאן לומר שלא יקדש אותם עד שיקדים לעשות הלבישה והמשיחה והבן: (אור החיים)

 ספורנו  ומלאת את ידם. תשלים אותה, בענין שתהיה שלמה וראויה לעבוד עבודת הקדש: (ספורנו)


{מב}  וַֽעֲשֵׂ֤ה לָהֶם֙ מִכְנְסֵי-בָ֔ד לְכַסּ֖וֹת בְּשַׂ֣ר עֶרְוָ֑ה מִמָּתְנַ֥יִם וְעַד-יְרֵכַ֖יִם יִֽהְיֽוּ:

 אונקלוס  וְעִבֵד לְהוֹן מִכְנְסִין דְבוּץ לְכַסָאָה בְשַׂר עֶרְיְתָא מֵחַרְצָן וְעַד יַרְכָּן יְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבֵיד לְהוֹן אֲוַורְסְקִין דְּבוּץ לְכַסָּאָה בְּשַר עִירְיָא מִן אֲתַר קָטוֹר חַרְצֵיהוֹן וְעַד יַרְכֵיהוֹן יְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשה להם. לאהרן ולבניו: מכנסי בד. הרי ח' בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט: (רש"י)

 אבן עזרא  ומכנסי הבד. יהיו קצרים שלא יכשל בהם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ערוה. ב' במסורה דין ואידך ולא תקרבו לגלות ערוה רמז שבגדי כהונה מכפרין על העריות: ממתנים ועד ירכים יהיו. וסמיך ליה והיו על אהרן לומר לך שמכנסים קודמים לכל: (בעל הטורים)

 אור החיים  ועשה להם מכנסי בד. קשה למה איחר מצות המכנסים, ויש לומר לצד שאמר והלבשת אותם את אהרן לזה איחר המכנסים לומר שאינו חוזר עליו מצות והלבשת וגו'. ואין לומר שיכוין לומר שתהיה לבישתם באחרונה שהרי אמר הכתוב במקום אחר (ויקרא טז ד) ומכנסי בד יהיו על בשרו ודרשו ביומא (כ"ג:) שלא יהיה דבר קודם למכנסים אלא ודאי לטעם שכתבנו. עוד נראה שנתכוון לכותבו באחרונה ולהסמיך לו מצות והיו על אהרן וגו' ולא ישאו עון ומתו, ואם היה כוללו עם שאר בגדים ואומר והיו על אהרן וגו' תבא הסברא לומר כי לא באה האזהרה אלא על שאר בגדים אבל המכנסים אינם באים אלא כדי שלא תגלה ערוה ואין בהם צורך קדושת עבודה, לזה אמרם לבסוף וסמך להם האזהרה והעונש לומר כי מעכב הוא לקדושת הכהונה כשאר בגדים: (אור החיים)


{מג}  וְהָיוּ֩ עַל-אַֽהֲרֹ֨ן וְעַל-בָּנָ֜יו בְּבֹאָ֣ם | אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ וְלֹֽא-יִשְׂא֥וּ עָוֹ֖ן וָמֵ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם ל֖וֹ וּלְזַרְע֥וֹ אַֽחֲרָֽיו: (ס)

 אונקלוס  וִיהוֹן עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּנוֹהִי בְּמֵעַלְהוֹן לְּמַשְׁכַּן זִמְנָא אוֹ בְמִקְרָבְהוֹן לְמַדְבְּחָא לְשַׁמָשָׁא בְקוּדְשָׁא וְלָא יְקַבְּלוּן חוֹבָא וִימוּתוּן קְיָם עָלָם לֵהּ וְלִבְנוֹהִי בַתְרוֹהִי: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וִיהוֹן עַל אַהֲרן וְעַל בְּנוֹי בִּזְמַן מֵעַלְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִימְנָא אוֹ בְּמִקְרָבֵיהוֹן לְמַדְבְּחָא לְשַׁמָשָׁא בְּקוּדְשָׁא וְלָא יְקַבְּלוּן חוֹבָא וְלָא יְמוּתוּן בְּאֵשָׁא מִצַלְהֲבָא קְיַים עֲלַם לֵיהּ וְלִבְנוֹי בַּתְרוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיו על אהרן. כל הבגדים האלה, על אהרן הראויין לו: ועל בניו. האמורין בהם: בבואם אל אהל מועד. להיכל וכן (י) למשכן: ומתו. הא למדת, שהמשמש מחוסר בגדים, (כ) במיתה: חקת עולם לו. כל מקום שנאמר חקת עולם, הוא גזירה מיד ולדורות לעכב בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש כשיבנה המקדש קאי אהל מועד אהיכל ואע"פ שאהל מועד מורה על המשכן לבד ההיכל יבא מק"ו דמשכן והיה ראוי לומר למשכן וכן להיכל. (נח"י) ולא נהירא דבהדיא אמרינן בשבועות דף ט"ו אלו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר וכו' ואלו נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר וכו' ומשמע דלא נוכל ללמוד לא בק"ו ולא במה מצינו ל"נ שהרב למד זה מהא דאמרינן בת"כ (פרשת שמיני) גבי יין ושכר באהל מועד אין לי אלא אוהל מועד מנין לרבות שילה ובית עולמים תלמוד לומר חוקת עולם ע"כ. ולזה נתכוין הרב במ"ש בסמוך בפסוק חוקת עולם: (כ) ומשום דמקרא דולא ימות לא למדנו רק הששה בגדים דלעיל מיניה אבל לא על המכנסים והציץ הכתובים אחריו אך קשה למה לא כתב שני בגדים הללו גם כן למעלה ולכלול אותם עם שאר בגדי כהונה כדי דקרא ולא ימות יהיה קאי אכולהו ולשתוק מקרא ולא ישאו עון ומתו. ושמא י"ל שלא תאמר דוקא אם יש לו כל השמונה בגדים ועבד העבודה ולא לבש כל הח' בגדים חייב אבל אם לא היה לו כל הח' בגדים כגון שנאבדו או נטמאו הוה אמינא דיכול לעבוד עבודה בבגדים הנותרים שיש לו כדי שלא לבטל הקרבן מפני שמחוסר בגדים לכן כתב ומתו יתירא ללמד שאם עבד עבודה במחוסר בגדים חייב מיתה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בבואם. להקטיר או להעלות הנרות: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ולא ישאו עון. פירש"י מכאן למדנו שהמשמש מחוסר בגדים במיתה. ותימה להר' יצחק בר' אברהם ז"ל שהרי בפ' אלו הן הנחנקין מפיק ליה מקרא בפ' דבסמוך והיתה להם כהונה לחקת עולם. ודרשינן בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים וזר ששמש חייב מיתה שנא' וזר הקרב יומת. וי"ל דהאי קרא איצטריך משום מכנסים שאינו מפורש בפסוק דלקמן: (דעת זקנים)

שמות פרק-כט

{א}   רביעי  וְזֶ֨ה הַדָּבָ֜ר אֲשֶׁ֨ר-תַּֽעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לְקַדֵּ֥שׁ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֣ן לִ֑י לְ֠קַ֠ח פַּ֣ר אֶחָ֧ד בֶּן-בָּקָ֛ר וְאֵילִ֥ם שְׁנַ֖יִם תְּמִימִֽם:

 אונקלוס  וְדֵין פִּתְגָמָא דִי תַעְבֵּד לְהוֹן לְקַדָשָׁא יָתְהוֹן לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי סַב תּוֹר חָד בַּר תּוֹרֵי וְדִכְרִין תְּרֵין שַׁלְמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְדֵין פִּתְגָמָא דְתַעֲבֵיד לְהוֹן לְקַדְשָׁא יַתְהוֹן לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי סַב תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְלָא עֵירוּבִין וְדִכְרִין תְּרֵין שַׁלְמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לקח. כמו קח, ושתי גזרות הן, (ל) אחת של קיחה ואחת של לקיחה, ולהן פתרון אחד: פר אחד. לכפר על מעשה העגל (מ) שהוא פר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש ב' שרשים א' של קיחה ואחת של לקיחה: (מ) דק"ל למה לקח פר ולא מין אחר דפר כמו עגל היכא דלא כתיב גביה בן שנה והא דאין קטיגור נעשה סניגור הרא"ם תירץ דוקא בעבודת פנים ולא בעבודת חוץ ולקמן בפרשת צו אפרשנו עוד אי"ה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וזה אשר תעשה להם. לאהרן ולבניו. אין הפרש בין קח או לקח כמו צק לעם ויאכלו. וגם יצק בו מים. בעבור שהזכיר עם פר בן בקר. יורה כי איננו גדול וככה בני יונה.שעיר עזים. והאיל גדול מהכבש והעד הנסך שהוא שלישית ההין ולכבש רביעיתו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וזה הדבר אשר תעשה להם. כלומר קרבם בדבור שתאמר להם אשרי תבחר ותקרב: לקח. ב' במסורה דין ואידך לקח בגדו כי ערב זר בשביל שאהרן עשה העגל אמר הקב''ה להסיר מעליו בגדיו הצואים לפי שבגדי ע''א מטמאין וזהו שאמר לקח בגדו פירוש מעליו כי ערב זר: (בעל הטורים)

 אור החיים   וזה הדבר אשר תעשה וגו'. הכוונה להיות שקדם אליו מניעת המעשה כמו שפירשתי למעלה (כ"ז כ') שאין עליו אלא מצות הדבור לעושים, לזה וזה הדבר זה יצא מהכלל המושלל ויש לו לעשותו להקריב קרבנותיו ז' ימים, ואומרו וזה לצד שקדם וצוה שילבישנו לאהרן ולבניו וגמר אומר וזה גם כן תעשה, ואם לא אמר אשר תעשה אלא לקח פר וגו' יש מקום לומר כי יצוה לאהרן או לבניו לעשות, לזה אמר אשר תעשה כי הוא העושה. ולהיות שיש מקום לומר שלא הוכשר להקריב אלא קרבן שעה שהם קרבנות ימי המילואים של אהרן ובניו אבל קרבן שהוא קבוע לדורות שהם התמידים של כבש אחד בבקר וכבש אחד בין הערבים לא, לזה חזר ואמר וזה אשר תעשה וגו' כבשים בני שנה שנים ליום תמיד, ושלא יבין כי הותר במעשה הקרבנות תמיד, לזה אמר וזה לומר אין לו להקריב אלא ז' ימים האמורים בענין, ואומרו הדבר תתבאר למאן דאמר ביומא (ד':) מלואים כל הכתוב בהן מעכב, לזה אמר וזה הדבר כל הדבר האמור כאן לעיכוב, ולמאן דאמר דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב במילואים אומרו הדבר לומר ולא כל דבר מעכב:

לקח פר וגו'. אולי כי רשות נתונה להביא או משל אהרן ובניו או משל משה ואין עכבה בדבר: (אור החיים)

 דעת זקנים  לקח פר. איל מכאן ואיל מכאן ופר באמצע ולמה שלשה כנגד שלשה אבות. פר כנגד אברהם דכתיב ואל הבקר רץ אברהם. אילים כנגד יצחק ויעקב ולחם מצות [כנגד] הגר ושרה שאמר להם אברהם מהרי שלש סאים ג' מינין כנגד ג' סאים ולקמן כתיב וחלת לחם בשביל הקרבנות הלחם מתברך דאמר רב הונא בר אבא בשעה שהיו מקריבין הקרבנות אדם מוליך סאה של חטים לטחון וכשמביאין ממנו סאה סלת סאה קמח סאה סובין אבל עתה אין מוציא כי אם סאה ויותר מעט ובזכות הנסכים היינות מתברכין. ומעשה בתלמיד אחד שיצא חוץ לירושלים והכירו בו שהוא תלמיד אמרו לו טול ג' זהובים ושב אצלנו ולא רצה אמר להם יש לי גפן אחת שחביבה עלי יותר מכל מה שתתנו לי שהוא עושה לי ששה מאות חביות יין בכל שנה ואני מוכרם בדמים יקרים וכן בזכות הבכורים הפירות מתברכות. ומעשה ביונתן בן אלעזר שהיה יושב תחת תאנה ירד טל והוציאו התאנים דבש עד שירד לארץ והרוח מגבלו בעפר ובאת עז והיתה מנטפת חלב ומתערב דבש עם חלב אמר לתלמידיו באו ואראה לכם מעין העולם הבא נתבטלו אלו נתבטלו הכל שנאמר זרעתם הרבה והבא מעט אכול ולא לשבעה לבוש ולא לחום לו. זרעתם הרבה והבא מעט, משנטלו המנחות, אכול ולא לשבעה משנטלו לחם הפנים שתו ולא לשכרה משנטלו הנסכים לבוש ולא לחום לו משנטלו בגדי כהונה, אין תאנים בתאנה משנטלו הבכורים, גזר ממכלה צאן משנטלו התמידין, ואין בקר ברפתים משנטלו פרי החג, ולעתיד לבא הקב"ה מחזיר הכל שנא' ואתם הרי ישראל ענפכם וגו': (דעת זקנים)


{ב}  וְלֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת וְחַלֹּ֤ת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן סֹ֥לֶת חִטִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם:

 אונקלוס  וּלְחֵם פַּטִיר וּגְרִיצִין פַּטִּירִין דְפִילָן בִּמְשַׁח וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִּירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח סֻלְתָּא חִטִין תַּעְבֵּד יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְחֵים פַּטִּיר וּגְרִיצַן פַּטִּירִין דִּפְּתִיכִין בִּמְשַׁח זֵיתָא וְעֵירוּבִין דִּלְחֵם פַּטִּיר דִּמְשִׁיחִין בִּמְשַׁח זֵיתָא סְמִידָא דְחִינְטִין תַּעֲבֵיד יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולחם מצות וחלת מצת ורקיקי מצות. הרי אלו ג' מינין, רבוכה, וחלות, ורקיקין. לחם מצות היא הקרויה למטה בענין חלת (נ) לחם שמן, על שם שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקין, וכל המינין באים עשר עשר (ס) חלות (מנחות עו.): בלולות בשמן. כשהן קמח, יוצק בהן (ע) שמן ובוללן (שם עה.): משחים בשמן. אחר אפייתן מושחן כמין כ"ף יונית שהיא עשויה כנו"ן שלנו (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) רצונו בזה להוכיח שלחם מצות הוא רבוכה מפני שלחם כולל כל המינים משום הכי פירש דלחם דהכא הוא רבוכה והוכחתו מקרא דזה קרבן אהרן ובניו ביום המשח וגו' וכי מה למדנו לבניו מיום המשח אותו אלא מקיש חינוכו דלחם דהכא הוא רבוכ' והוכחתו מקרא דזה קרבן אהרן ובניו ביום המשח וגו' וכי מה למדנו לבניו מיום המשח אותו אלא מקיש חינוכו של הדיוט לדורות לקרבן של כהן גדול שהוא חביתין מה קרבן דחביתי אהרן שהוא מקריב בכל יום הוא רבוכה כדכתיב מורבכת תביאנה אף יום חינוך של בניו כהנים הדיוטים רבוכה והרבוכה היא חלה חלוטה ברותחין כל צרכה בעודה בצק ואחר כך נאפת בתנור ואח"כ מטגנה במחבת והחלה והרקיק נאפים בתנור לבד והחלק בלולה בשמן בעודה סולת והרקיק משוח בשמן אחר אפייתו כמין כ' יונית ושאר השמן נאכל לכהנים וי"א מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג. רא"ם: (ס) דגמרינן מלחמי תודה מה להלן עשר אף כאן עשר ולחמי תודה בהדיא כתיב עשר דכתיב ביה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ואמרינן בפרק התודה דף ע"ז נאמר כאן תרומה ונאמר התם בתרומת מעשר תרומה מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה: (ע) ר"ל למה משנה הקרא ולא כתב בלולות או משוחים בכלן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולחם חלות. עבות. והעד רקיקי מצות. והזכיר בשמן. הוא שמן זית כמשפט. ומלת סולת בלשון ערבי הוא סמי''ד. שהוסר הפסולת מהחטה ובארץ ישמאלים עושים כן. ואין לחם נכבד ממנו ורבים פי' מגזרת סלית כל שוגים מחוקיך. סלה כל אבירי ה'. ואמר כי כמוהו חטים מכולת לביתך ויש אומרים טחונות: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ולחם מצות. פירש"י דהיינו רבוכה ובמנחות מפיק ליה מחלות לחם: (דעת זקנים)


{ג}  וְנָֽתַתָּ֤ אוֹתָם֙ עַל-סַ֣ל אֶחָ֔ד וְהִקְרַבְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּסָּ֑ל וְאֶ֨ת-הַפָּ֔ר וְאֵ֖ת שְׁנֵ֥י הָֽאֵילִֽם:

 אונקלוס  וְתִתֵּן יָתְהוֹן עַל סַלָא חַד וּתְקָרֵב יָתְהוֹן בְּסַלָא וְיָת תּוֹרָא וְיָת תְּרֵין דִכְרִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן יַתְהוֹן עַל סַלָא חָד וּתְקָרֵב יַתְהוֹן בְּסַלָא וְיַת תּוֹרָא וְיַת תְּרֵין דִּכְרִין יְסוֹבְרוּן בְּאַסְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקרבת אותם. אל חצר המשכן ביום (פ) הקמתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ולא אל המזבח כי אינם קריבים לגבוה אלא אחד מכל מין ומין כדכתיב למטה בענין ומה שהוסיף לומר ביום הקמתו פירוש בעת הקמתו ולא קודם והקמת המשכן לא היה רק בר"ח ניסן כי כל שבעת ימי המלואים היה בונה וסותר בכל יום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והקרבת אותם. והם בסל כמשפטן. להיותם שם אל פתח אוהל מועד. וככה הפר והאילים: (אבן עזרא)


{ד}  וְאֶת-אַֽהֲרֹ֤ן וְאֶת-בָּנָיו֙ תַּקְרִ֔יב אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְרָֽחַצְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם:

 אונקלוס  וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּקָרֵב לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתַסְחֵי יָתְהוֹן בְּמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אַהֲרן וְיַת בְּנוֹי תִּקְרַב לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתִּטְבּוֹל יַתְהוֹן בְּאַרְבְּעִין סְאִין דְּמַיָין חַיָין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ורחצת. זו טבילת כל (צ) הגוף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ולא קידוש ידים ורגלים מדכתיב במים בפתח הבי"ת דמשמע במים הידועים במקום אחר דהיינו מי מקוה שהם מ' סאה ש"מ דטבילת כל גופו הוא: (שפתי חכמים)


{ה}  וְלָֽקַחְתָּ֣ אֶת-הַבְּגָדִ֗ים וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ אֶת-הַכֻּתֹּ֔נֶת וְאֵת֙ מְעִ֣יל הָֽאֵפֹ֔ד וְאֶת-הָֽאֵפֹ֖ד וְאֶת-הַחֹ֑שֶׁן וְאָֽפַדְתָּ֣ ל֔וֹ בְּחֵ֖שֶׁב הָֽאֵפֹֽד:

 אונקלוס  וְתִסַב יָת לְבוּשַׁיָא וְתַלְבֵּשׁ יָת אַהֲרֹן יָת כִּתּוּנָא וְיָת מְעִיל אֵפוֹדָא וְיָת אֵפוֹדָא וְיָת חוּשְׁנָא וְתַתְקֵן לֵהּ בְּהֶמְיַן אֵפוֹדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִסַב יַת לְבוּשַׁיָא וְתַלְבֵּישׁ יַת אַהֲרן יַת כִּיתּוּנָא וְיַת מִנְטַר מְעִיל אֵפוֹדָא וְיַת אֵפוֹדָא וְיַת חוּשְׁנָא וּתְטַכֵּס יָתֵיהּ בְּהֶמְיַין אֵפוֹדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואפדת. קשט ותקן החגורה והסינר סביבותיו: (רש"י)

 אבן עזרא  ולקחת. נקרא החשן מלבוש כי הוא מכסה המקום כנגד הלב: (אבן עזרא)


{ו}  וְשַׂמְתָּ֥ הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל-רֹאשׁ֑וֹ וְנָֽתַתָּ֛ אֶת-נֵ֥זֶר הַקֹּ֖דֶשׁ עַל-הַמִּצְנָֽפֶת:

 אונקלוס  וּתְשַׁוִי מִצְנֶפְתָּא עַל רֵישֵׁהּ וְתִתֵּן יָת כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא עַל מִצְנֶפְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְשַׁוֵּי מַצְנַפְתָּא עַל רֵישֵׁיהּ וְתִתֵּן יַת כְּלִילָא דְבֵיהּ חֲקִיק שְׁמָא דְקוּדְשָׁא עַל מִצְנַפְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  נזר הקדש. זה הציץ: על המצנפת. כמו שפירשתי למעלה, על ידי הפתיל האמצעי ושני פתילין שבראשו הקשורין שלשתן מאחורי העורף, הוא נותנו על המצנפת כמין כובע: (רש"י)

 אבן עזרא  ושמת. גם איננו רחוק שישים המצנפת באחרונה והזכיר בתחלת הפרשה המצנפת לפני האבנט. כי היא נכבד' ממנו: (אבן עזרא)


{ז}  וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת-שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְיָֽצַקְתָּ֖ עַל-רֹאשׁ֑וֹ וּמָֽשַׁחְתָּ֖ אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  וְתִסַב יָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּתְרִיק עַל רֵישֵׁהּ וּתְרַבֵּהּ יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיסַב יַת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְתָרִיק עַל רֵישֵׁיהּ וּתְרַבֵּי יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומשחת אותו. אף משיחה זו כמין כ"ף יונית, נותן (ק) שמן על ראשו, ובין ריסי עיניו, ומחברן באצבעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ר"ל טיפת שמן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על ראשו. על ראש אהרן לבדו כי הוא הכהן המשיח. והנה זה היה לפני שומו המצנפת על ראשו. כי על הראש יצוק לבדו. וכתוב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויצקת על ראשו ומשחת. פירוש צריך יציקה על ראשו וצריך משיחה בפני עצמו וכמו כן לבניו כי הכתוב השוה אותם יחד דכתיב ומשחת אותם, וכמו כן בפרשת פקודי (לקמן מ' ט"ו) כתוב ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם, וכן הוא מפורש בתורת כהנים (פ' צו): (אור החיים)


{ח}  וְאֶת-בָּנָ֖יו תַּקְרִ֑יב וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם כֻּתֳּנֹֽת:

 אונקלוס  וְיָת בְּנוֹהִי תְּקָרֵב וְתַלְבֵּשִׁנוּן כִּתּוּנִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת בְּנוֹי תַקְרֵב וְתַלְבְּשִׁינוּן כִּיתּוּנִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואת בניו תקריב. אל פתח אהל מועד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והלבשתם. ב' במס' הכא ואידך והלבשתם את אלעזר א. כא מ''ד כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה וזהו והלבשתם את אלעזר שנתמנה להיות כהן גדול צריך משיחה כשם שוהלבשתם כתנות היו במשיחה שאז נמשכו כך והלבשתם את אלעזר במשיחה: (בעל הטורים)


{ט}  וְחָֽגַרְתָּ֩ אֹתָ֨ם אַבְנֵ֜ט אַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו וְחָֽבַשְׁתָּ֤ לָהֶם֙ מִגְבָּעֹ֔ת וְהָֽיְתָ֥ה לָהֶ֛ם כְּהֻנָּ֖ה לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמִלֵּאתָ֥ יַֽד-אַֽהֲרֹ֖ן וְיַד-בָּנָֽיו:

 אונקלוס  וּתְזָרֵז יָתְהוֹן הֶמְיָנִין אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי וְתַתְקֵן לְהוֹן כּוֹבָעִין וּתְהֵי לְהוֹן כְּהֻנְתָּא לִקְיַם עָלָם וּתְקָרֵב קֻרְבָּנָא דְאַהֲרֹן וְקֻרְבָּנָא דִבְנוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִּטְכַס יַתְהוֹן בְּקַמּוּרִין לְאַהֲרן וּבְנוֹי וְתִכְבּוֹשׁ לְהוֹן כּוּבְעִין וּתְהֵי לְהוֹן כְּהוּנָתָא לִקְיַים עֲלָם וּתְקָרֵיב קוּרְבָּנָא דְאַהֲרן וְקוּרְבָּנָא דִבְנוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיתה להם. מלוי ידים זה לכהונת (ר) עולם: ומלאת. על ידי הדברים (ש) האלה: יד אהרן ויד בניו. במילוי (ת) ופקודת הכהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ואף ע"פ שדרשו אותן רז"ל בזבחים י"ז ובסנהדרין דף פ"ח ללבישת הבגדים ודרשו והיתה להם לבישת הבגדים הללו לכהונת עולם שבזמן שהבגדים עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוי להו כזרים. י"ל שרש"י ז"ל סובר כיון שמן המקרא דלעיל והיו על אהרן ועל בניו וגו' למדנו שהמחוסר אחד מן הבגדים הכתובים לעיל חייב מיתה הוכרח מפני זה לפרש המקרא הזה כפי פשוטו ולא כפי מדרשו שלא יהא נראה כנכתב פעמים: (ש) ע"י הדברים האלה הכתובי' אחריו והקרבת ושחטת וגו' לא שמלוי ידיהם לחוד והכתובים הבאים אחריו לחוד: (ת) מפני שכל מלוי ידים הוא חינוך הודיענו על איזה דבר הוא החינוך בזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וחגרת אותם אבנט. כולל אבנט אהרן ובניו וכן המכנסים ואחר שהזכיר אותם הוסיף לבאר אהרן ובניו כמו ותפתח ותראהו את הילד: ומלת וחבשת. כמו לא אהיה חובש: ומלאת. דעת המתרגם ארמית. כמו ומלאו. ידיו. רק מה נעשה במלת מלאו ידכם היום. והגאון פירשו יד חיוב. ואחרים אמרו כי מלואים להיותם שלמים מלאים ורגילים. והנה מה יעשו במלת ומלאו ידיו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ומלאת יד אהרן ויד בניו. פירוש שימשח אהרן ובניו כמו שאמר למעלה ומשחת אותם ומלאת את ידם וכאן לא הזכיר המשיחה ורמזה באומרו ומלאת את ידם: (אור החיים)


{י}  וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת-הַפָּ֔ר לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְסָמַ֨ךְ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-רֹ֥אשׁ הַפָּֽר:

 אונקלוס  וּתְקָרֵב יָת תּוֹרָא לִקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַקְרֵיב יַת תּוֹרָא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרן וּבְנוֹי יַת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והקרבת. כבר הזכיר זה. והנה הטעם כאשר תקריב את הפר יסמוך אהרן ובניו עליו. ויש אומרים כי טעם וסמך אהרן לבדו ואחר כן בניו. ועל האיל כתוב וסמכו אהרן ובניו. והנה הטעם כאשר היה. שיסמכו יחדו לא זה לפני זה: (אבן עזרא)

 אור החיים  וסמך וגו'. ולא אמר וסמכו שאהרן יסמוך בפני עצמו ואחר כך יסמכו בניו. שוב בא בידי תוספתא בפ"י דמנחות וזה לשונם ה' שהביאו זבח אחד כולן סומכין עליו לא כולן כאחד אלא כל אחד סומך ומסתלק עד כאן, ופסקו רמב"ם בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות, וכפ"ז אמר הכתוב וסמך לומר שיסמכו אחד אחד ולא יחד. אלא שצריך לדעת למה אמר ב' פעמים ולא הספיק בא' כמו שכתוב במעשה בפרשת צו (ויקרא ח' י"ח). ואולי כי מאחד הייתי אומר כי לצד שבו תלוי החטא שעליו בא הקרבן כי הוא עשה העגל ולא בניו לזה פרטו להקדימו לרמוז על הדבר ואין למדין ממנו לכל זבח, לזה כפל ואמר ב' פעמים וסמך לשון יחיד, ומעתה יש טעם נכון למה בפרשת צו בהודעת המעשה לא אמר לשון יחיד אלא בא', כי יספיק ללימוד שאנו צריכין לו, כי לא הוכפל במצוה אלא להסיר הטעות והבן: (אור החיים)


{יא}  וְשָֽׁחַטְתָּ֥ אֶת-הַפָּ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְתִכּוֹס יָת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיכּוֹס יַת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פתח אהל מועד. בחצר המשכן שלפני (א) הפתח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כדמפרש בפרשת צו פירוש ולא בפתח אהל מועד ממש דהא שחיטת חטאת בצפונה של מזבח הוא אלא כנגד הפתח קאמר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושחטת את הפר. משה שחטו. וטעם לפני ה'. כי הארון היה באמצע המערבי. וכנגדו מזבח הקטורת. וכנגדו מזבח העולה: (אבן עזרא)


{יב}  וְלָֽקַחְתָּ֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְנָֽתַתָּ֛ה עַל-קַרְנֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בְּאֶצְבָּעֶ֑ךָ וְאֶת-כָּל-הַדָּ֣ם תִּשְׁפֹּ֔ךְ אֶל-יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וְתִסַב מִדְמָא דְתוֹרָא וְתִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא בְּאֶצְבְּעָךְ וְיָת כָּל דְמָא תֵישׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיסַב מֵאַדְמָא דְתוֹרָא וְתִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא בְּאַדְבָּעָךְ וְיַת כָּל דְּמָא תֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  על קרנות. למעלה, בקרנות (ב) ממש (זבחים נג.): ואת כל הדם. שירי (ג) הדם: אל יסוד המזבח. כמין בליטת בית קבול עשוי לו סביב סביב לאחר שעלה אמה מן הארץ (מדות פ"ג מ"א): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פירוש ולא שיעמוד למט' ויזרוק בכותל המזבח מחוט הסיקרא ולמטה כנגד הקרן כמו שעושה בקרבן עולה ושאר כל הזבחים: (ג) שהרי נותן דם גם כן על הקרנות ואיך אמר ואת כל הדם תשפוך אלא כאלו אמר ואת כל הדם הנשאר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תשפוך. הכהן השופך: (אבן עזרא)


{יג}  וְלָֽקַחְתָּ֗ אֶֽת-כָּל-הַחֵ֘לֶב֘ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת-הַקֶּ֒רֶב֒ וְאֵ֗ת הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֖לֶב אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֑ן וְהִקְטַרְתָּ֖ הַמִּזְבֵּֽחָה:

 אונקלוס  וְתִסַב יָת כָּל תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא וְיָת חִצְרָא דִעַל כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן וְתַסֵיק לְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיסַב יַת כָּל תַּרְבָּא דְחָפֵי עַל בְּנֵי גַוָא וְיַת דְּמִשְׁתְּאַר עַל חֲצַר כַּבְדָא וְיַת תַּרְתֵּין כּוֹלְיַין וְיַת תַּרְבָּא דִעֲלֵיהוֹן וּתְסַדֵּר עַל מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  החלב המכסה את הקרב. הוא הקרום שעל הכרס שקורין טיל"א: ואת היתרת. הוא טרפשא דכבדא שקורין איבר"ש: על הכבד. אף מן הכבד (ד) יטול עמה (ת"כ ג, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כדכתיב לקמן בפרשת שמיני היותרת מן הכבד ש"מ שיטול מעט מן הכבד על היותרת ועל הוא במקום עם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולקחת. אין לפר ולשעיר אליה. ויש אומרים כי נקראו כליות מגזרת נכספה וגם כלתה נפשי. כי שם כח התאוה למשגל: (אבן עזרא)


{יד}  וְאֶת-בְּשַׂ֤ר הַפָּר֙ וְאֶת-עֹר֣וֹ וְאֶת-פִּרְשׁ֔וֹ תִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֑ה חַטָּ֖את הֽוּא:

 אונקלוס  וְיָת בִּסְרָא דְתוֹרָא וְיָת מַשְׁכֵהּ וְיָת אוּכְלֵהּ תּוֹקִיד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא חַטָאתָא הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת בִּשְרָא דְתוֹרָא וְיַת מוֹשְׁכֵיהּ וְיַת רֵיעֵיהּ תּוֹקַד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא חַטָּאתָא הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  תשרף באש. לא מצינו (ה) חטאת חיצונה נשרפת אלא זו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ואע"פ שיש חיצונה אחרת הנשרפת חוץ מזו שהוא עגל החטאת שבפרשת (צו) [שמיני] י"ל דהכי פירושו אלא זו כלומר של מילואים דעגל דהתם גם כן של מילואים הוא שבו היתה תחלת חינוכו בכהונה גדולה וזו דהכא לאו דוקא הוא וכלומר זו וכיוצא בזו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת בשר. כולל הראש והנתחים. ופי' דרך סברא ירחצוהו ואח''כ ישרפוהו והקטיר. האמורים. ומלת חטאת. בעבור שהיא קרבה לכפר החטאת נקרא' כן. וככה האשם. על כן וחטאו את המזבח יסירו חטא מעליו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תשרוף באש. ג' הכא ואידך ואת מרכבותיהם תשרף באש ביהושע ואת העיר הזאת תשרף באש גבי צדקיהו שזכות הקרבנות עמד ליהושע לנצח האומות אבל כשבטלו הקרבנות כשצרו על ירושלים נחרבה העיר וזהו ואת העיר הזאת תשרף באש: (בעל הטורים)


{טו}  וְאֶת-הָאַ֥יִל הָֽאֶחָ֖ד תִּקָּ֑ח וְסָ֨מְכ֜וּ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל:

 אונקלוס  וְיָת דִכְרָא חַד תִּסַב וְיִסְמְכוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת דִּכְרָא חָד תִּסַב וְיִסְמְכוּן אַהֲרן וּבְנוֹי יַת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִּכְרָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואת. הא' מהשנים איזה מהן שירצה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  וסמכו אהרן. מלא וא"ו ולא אתפרש למה. ועוד קשיא לי דהכא כתיב וסמכו ובקדמאה דפר ובתראה דאיל לא כתיב אלא וסמך אם לא נאמר דבזה סמכו אהרן ובניו יחדיו ובאחריני אהרן ראשון ואח"כ בניו ואם תאמר שבכולן סומכין יחד י"ל גורעין ומוסיפין ודורשין. פי' גורעין הוי"ו דאהרן ומוסיפין על וסמך הרי בכולהו וסמכו. ונראה דלמדרש כן כתיב אהרן מלא וכי האי גוונא אמרינן בסנהדרין גבי ולטוטפות דקאמר גורעין הוי"ו דולטוטפות ומוסיפין על לטטפת ויהיה לטטפות כך נראה לפרש: (דעת זקנים)


{טז}  וְשָֽׁחַטְתָּ֖ אֶת-הָאָ֑יִל וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת-דָּמ֔וֹ וְזָֽרַקְתָּ֥ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

 אונקלוס  וְתִכּוֹס יָת דִכְרָא וְתִסַב יָת דְמֵהּ וְתִזְרוֹק עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִכּוֹס יַת דִּכְרָא וְתִסַּב יַת אַדְמֵיהּ וְתִדְרוֹק עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזרקת. בכלי, (ו) אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן, כדי שיראה לכאן ולכאן, ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא חטאת בלבד, אבל שאר זבחים (ז) אינן טעונין קרן ולא אצבע, שמתן דמם מחצי המזבח ולמטה, ואינו עולה בכבש, אלא עומד בארץ וזורק: סביב. כך מפורש בשחיטת קדשים (זבחים נג:), שאין סביב אלא ב' מתנות שהן ארבע, האחת בקרן זוית זו, והאחת בקרן שכנגדה באלכסון, וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אילך ואילך, נמצא הדם נתון בד' רוחות סביב, לכך קרוי סביב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) או אינו אלא באצבע תלמוד לומר וזרקת הא כיצד אוחז במזרק וכו': (ז) כלומר וגם זאת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושחטת (וכו') . על המזבח. לא על קרנות המזבח.והנה שם יזרוק כל הדם לא על היסוד: (אבן עזרא)


{יז}  וְאֶ֨ת-הָאַ֔יִל תְּנַתֵּ֖חַ לִנְתָחָ֑יו וְרָֽחַצְתָּ֤ קִרְבּוֹ֙ וּכְרָעָ֔יו וְנָֽתַתָּ֥ עַל-נְתָחָ֖יו וְעַל-רֹאשֽׁוֹ:

 אונקלוס  וְיָת דִכְרָא תְּפַלֵג לְאֵבָרוֹהִי וּתְחַלִיל גַּוֵהּ וּכְרָעוֹהִי וְתִתֵּן עַל אֵבָרוֹהִי וְעַל רֵישֵׁהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת דִּכְרָא תַפְסִיג לְפִסְגוֹי וּתְחַלֵּיל בְּנֵי גַוָאָה וּכְרָעוֹי וּתְסַדֵּר עַל אֵיבָרוֹי וְעַל רֵישֵׁיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  על נתחיו. עם נתחיו, (ח ) מוסף על שאר הנתחים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לא מוסף על הנתחים דהא הקרב והכרעים גם כן מכלל נתחיו הם ומאמר עם נתחיו מורה שהקרב והכרעים אינן בכלל נתחים לכך כתב על שאר נתחים ואין להקשות מנא ליה לרש"י דעל עם דלמא על כמשמעו די"ל מדכתיב על נתחיו ועל ראשו וקשה ממה נפשך דאם הוא על נתחים איך הוא על ראשו ואם הוא על ראשו איך הוא על הנתחים לכן פירש עם וק"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת האיל. לא הזכיר על הפר שינתחנו. על כן כלו כאשר הוא נשרף. על כן לא הזכיר כרעיו: ורחצת. בצווי: (אבן עזרא)


{יח}  וְהִקְטַרְתָּ֤ אֶת-כָּל-הָאַ֨יִל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֥ה ה֖וּא לַֽיהוָֹ֑ה רֵ֣יחַ נִיח֔וֹחַ אִשֶּׁ֥ה לַֽיהוָֹ֖ה הֽוּא:

 אונקלוס  וְתַסֵיק יָת כָּל דִכְרָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַסִיק יַת כָּל דִּכְרָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ריח ניחוח. נחת רוח (ט) לפני, שאמרתי ונעשה רצוני: אשה. לשון (י) אש, והיא הקטרת איברים שעל האש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) לא שהדיח יתן לו מנוחה שהרי כתיב אם ארעב לא אומר לך כו': (דב"ט) דק"ל והלא אין לך ריח רע מזאת ששורפים הבשר והעצמות לכ"פ נחת רוח וכו': (י) אשה הוא תואר השם של העולה ונקראת כן מפני שכל איברי העולה נתנו באש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והקטרת את כל. האיל. על כן לא הזכיר האליה והחלבים: (אבן עזרא)


{יט}   חמישי  וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֵ֖ת הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֑י וְסָמַ֨ךְ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל:

 אונקלוס  וְתִסַב יָת דִכְרָא תִנְיָנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיסַב יַת דִּכְרָא תִנְיָנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרן וּבְנוֹי יַת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִּכְרָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולקחת. זה השני הוא איל המלואים: (אבן עזרא)


{כ}  וְשָֽׁחַטְתָּ֣ אֶת-הָאַ֗יִל וְלָֽקַחְתָּ֤ מִדָּמוֹ֙ וְנָֽתַתָּ֡ה עַל-תְּנוּךְ֩ אֹ֨זֶן אַֽהֲרֹ֜ן וְעַל-תְּנ֨וּךְ אֹ֤זֶן בָּנָיו֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וְזָֽרַקְתָּ֧ אֶת-הַדָּ֛ם עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

 אונקלוס  וְתִכּוֹס יָת דִכְרָא וְתִסַב מִדְמֵהּ וְתִתֵּן עַל רוּם אוּדְנָא דְאַהֲרֹן וְעַל רוּם אוּדְנָא דִבְנוֹהִי דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהוֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהוֹן דְיַמִינָא וְתִזְרוֹק יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיכּוֹס יַת דִּכְרָא וְתִיסַב מִן אַדְמֵיהּ וְתִתֵּן עַל חַסְחוּס אוּדְנָא דְאַהֲרן דְּיַמִינָא וְעַל חַסְחוּס אוּדְנָא דִבְנוֹי דְיַמִינָא וְעַל אִילְיוֹן יְדֵיהוֹן דְּיַמִינָא וְעַל אִילְיוֹן רִיגְלֵיהוֹן דְּיַמִינָא וְתִדְרוֹק יַת מוֹתַר אַדְמָא עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  תנוך. הוא הסחוס (ת"כ מילואים כ"א), גדר האמצעי שבתוך האוזן, שקורין טנדרו"ס: בהן ידם. הגודל, ובפרק (כ) האמצעי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דומיא דתנוך שהוא האמצעי באוזן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושחטת. תנוך. אין לו ריע. והגאון אמר הרך הדבק בעגול האוזן: בהן. ורבים בהנות. ואיננו על משקל הלשון והנה יהיו שם שנים משקלים ורבים ככה בשמות: ודם השני יזרוק כדם הראשון. רק הדם הנשאר: (אבן עזרא)


{כא}  וְלָֽקַחְתָּ֞ מִן-הַדָּ֨ם אֲשֶׁ֥ר עַֽל-הַמִּזְבֵּ֘חַ֘ וּמִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָה֒ וְהִזֵּיתָ֤ עַֽל-אַֽהֲרֹן֙ וְעַל-בְּגָדָ֔יו וְעַל-בָּנָ֛יו וְעַל-בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וְקָדַ֥שׁ הוּא֙ וּבְגָדָ֔יו וּבָנָ֛יו וּבִגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ:

 אונקלוס  וְתִסַב מִן דְמָא דִי עַל מַדְבְּחָא וּמִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְתַדֵי עַל אַהֲרֹן וְעַל לְבוּשׁוֹהִי וְעַל בְּנוֹהִי וְעַל לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ וְיִתְקַדַשׁ הוּא וּלְבוּשׁוֹהִי וּבְנוֹהִי וּלְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיסַב מִן אַדְמָא דְעַל מַדְבְּחָא וּמִמִּשְׁחָא דִרְבוּתָא וְתַדִי עַל אַהֲרן וְעַל לְבוּשׁוֹי וְעַל בְּנוֹי וְעַל לְבוּשֵׁי בְּנוֹי עִמֵּיהּ וְיִתְקַדֵּשׁ הוּא וּלְבוּשׁוֹהִי וּבְנוֹהִי וּלְבוּשֵׁי בְּנוֹהִי עִמֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולקחת. והזית על אהרן תחת בגדי אהרן ועל בגדיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ובגדיו. ד' דין ואידך ובגדיו קרועים. ובגדיו לא יפרום. ובגדיו, לא תשרפנה. אע''פ שאבל חייב בקריעה דכתיב ובגדיו קרועים שהתאבל על הריגת שאול כהן גדול לא יקרע דכתיב ובגדיו לא יפרום וקדש הוא ובגדיו ועל כן ובגדיו לא תשרפנה שלא נשרפו בגדי כהונה כשנשרפו נדב ואביהוא כמ''ד שנשרפו גופן ובגדיהם קיימין: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ולקחת מן הדם. צ"ע אם כשנזרק כבר על המזבח אם היה חוזר ולוקח ממנו להזות עליהן: (דעת זקנים)


{כב}  וְלָֽקַחְתָּ֣ מִן-הָ֠אַ֠יִל הַחֵ֨לֶב וְהָֽאַלְיָ֜ה וְאֶת-הַחֵ֣לֶב | הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת-הַקֶּ֗רֶב וְאֵ֨ת יֹתֶ֤רֶת הַכָּבֵד֙ וְאֵ֣ת | שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֗ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן וְאֵ֖ת שׁ֣וֹק הַיָּמִ֑ין כִּ֛י אֵ֥יל מִלֻּאִ֖ים הֽוּא:

 אונקלוס  וְתִסַב מִן דִכְרָא תַּרְבָּא וְאַלִיתָא וְיָת תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא וְיָת חֲצַר כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּן כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִינָא אֲרֵי דְכַר קֻרְבָּנָא הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִסַב מִן דִּכְרָא תַּרְבָּא וְאַלְיָתָא וְיַת תַּרְבָּא דְחָפֵי יַת בְּנֵי גַוָא וְיַת דְּמִשְׁתְּאַר עַל חֲצַר כַּבְדָא וְיַת תַּרְתֵּין כּוּלְּיַין וְיַת תַּרְבָּא דַּעֲלֵיהוֹן וְיַת שׁוֹקָא דְיַמִּינָא אֲרוּם דְּכַר קוּרְבָּנַיָא הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  החלב. זה חלב הדקים או (ל) הקיבה (חולין מט:): והאליה. מן הכליות ולמטה, כמו שמפורש בויקרא (ג, ט.), שנאמר לעמת העצה יסירנה, מקום שהכליות יועצות, ובאמורי הפר לא נאמר אליה, שאין אליה קריבה אלא בכבש וכבשה ואיל, אבל שור ועז אין טעונים אליה: ואת שוק הימין. לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם (מ) האמורים, אלא זו בלבד: כי איל מלואים הוא. שלמים לשון שלמות, שהושלם בכל. (נ) מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום למזבח, ולעובד העבודה, ולבעלים לכך אני מצריכו החזה, להיות לו לעובד העבודה למנה, וזה משה ששימש במלואים, והשאר אכלו אהרן ובניו, שהם בעלים, כמפורש בענין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פלוגתא דר"ע ור"י הוא חד סובר חלב הדקים וחד סובר חלב הקיבה: (מ) וכן לא מצינו תרומת לחם הבא עם שלמים נקטרת כזו שהרי הם נתנים לכהנים אלא הוראת שעה היתה: (נ) פירוש שהמלואים האמור כאן הוא במקום שלמים האמור במ"א ונקרא מלואים מפני שכל מלא שלם וכן היא קריאת שם שלמים כי שלמים הוא לשון שלימות שמושלם בכל והא דשינה הקרא וקראם בשם מלואים ולא בשם שלמים מגיד שהמלואים שלמים כלומר שהם ממולאים בכל שמשימים שלום וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולקחת. זה החלב הנזכר. הוא אשר על הקרב ככתוב בפרשת ויקרא: שוק. הצד הימין והחזה נלקחו מאיל המלואים. והשוק והחזה יהיו מהיום נתונים לאהרן ולבניו מןבחי שלמי בני ישראל. רק החזה מאיל המלואים משה לבדו יאכלנו כי הוא כהן הכהנים: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי איל מלואים הוא. לפיכך היה שוק הימין בזה נתן על גבי המזבח, ולא כן בשאר הקרבנות, כי השוק הימני בבהמה הוא במקום היד הימנית באדם, ולכן ראוי שיהיה שוק הקרבן על גבי המזבח מלואי יד ליד ימין הכהן המקריבו. כי אמנם עבודת הכהן ביד ימין היתה, כאמרם ז''ל כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין: (ספורנו)


{כג}  וְכִכַּ֨ר לֶ֜חֶם אַחַ֗ת וְחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד מִסַּל֙ הַמַּצּ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֑י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וּפִתָּא דִלְחֵם חַד וּגְרִצְתָּא דִלְחֵם מְשַׁח חֲדָא וְאֶסְפּוֹג חָד מִסַלָא דְפַטִירַיָא דִי קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲגוֹל דִּלְחֵים חָד וּגְרֵיץ דִּלְחֵים פָּתִיךְ בִּמְשַׁח חַד וְעָרִיךְ חַד מִסַּלָא דְפַטִּירָא דִקְדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וככר לחם. מן החלות: וחלת לחם שמן. ממין (ס) הרבוכה: ורקיק. מן הרקיקין אחד, מעשר שבכל מין ומין. ולא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח נקטרת, אלא זו בלבד, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים עם חזה ושוק, ומזה לא היה למשה למנה, אלא חזה בלבד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) מדכתיב וחלת לחם שמן שהוא מורה על רבוי שמן שנותן בתוכה דהיינו רבוכה משום שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וככר. זהו ולחם מצות: (אבן עזרא)


{כד}  וְשַׂמְתָּ֣ הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַֽהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וְהֵֽנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וּתְשַׁוֵי כֹלָא עַל יְדָא דְאַהֲרֹן וְעַל יְדָא דִבְנוֹהִי וּתְרִים יָתְהוֹן אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְשַׁוֵּי כוֹלָא עַל יְדֵי אַהֲרן וְעַל יְדֵי בְנוֹי וְתָרִים יַתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  על כפי אהרן וגו' והנפת. שניהם עסוקין (ע) בתנופה, הבעלים והכהן, הא כיצד, כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, ובזה היו אהרן ובניו בעלים ומשה כהן: תנופה. מוליך (פ) ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו, ותנופה מעכבת ומבטלת פורעניות ורוחות רעות. תרומה, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, ומעכבת טללים רעים (מנחות סב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) מדכתיב ושמת הכל על כף אהרן וגו' והנפת ואם הם על כפי אהרן איך היה משה מניף דכתיב והנפת אע"כ שניהם היו מניפים: (פ) דלשון תנופה מלשון הנפה ומעלה ומוריד מדכתיב ואשר הורם והרמה היא למעלה ואין עלייה בלא הורדה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והנפת אותם. והם בידם: (אבן עזרא)

 ספורנו  והנפת. הנה התנופה תפול על חלקי כהנים, להורות דמשלחן גבוה קא זכו, וכאן הונף גם החלק שעלה על גבי המזבח, כי בו היה שוק הימין שהיה ראוי לכהן, ולמלא את ידו עלה על גבי המזבח: (ספורנו)


{כה}  וְלָֽקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ מִיָּדָ֔ם וְהִקְטַרְתָּ֥ הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל-הָֽעֹלָ֑ה לְרֵ֤יחַ נִיח֨וֹחַ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְתִסַב יָתְהוֹן מִידֵיהוֹן וְתַסֵיק לְמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ קֻרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיסַב יַתְהוֹן מִידֵיהוֹן וּתְסַדֵּר בְּמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ קוּרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  על העולה. על האיל הראשון (צ) שהעלית עולה: לריח ניחוח. לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו: אשה. לאש נתן: לה'. לשמו של מקום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) כלומר דהקטרת אימורי שלמים יהיה אחר הקרבת העולה ושלא תפרש על העולה שישים אימורי שלמים והשוק והחזה על העולה ויקטירם יחד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולקחת. כתוב מידם. ובמקום אחר מעל כפיהם והדבר שוה: ניחוח. כפול החי''ת. והמבין סוד נשמת האדם יבין זה: אשה. תואר מגזרת אש. ובמקום אחר מן האש: (אבן עזרא)


{כו}  וְלָֽקַחְתָּ֣ אֶת-הֶֽחָזֶ֗ה מֵאֵ֤יל הַמִּלֻּאִים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַֽהֲרֹ֔ן וְהֵֽנַפְתָּ֥ אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְהָיָ֥ה לְךָ֖ לְמָנָֽה:

 אונקלוס  וְתִסַב יָת חֶדְיָא מִדְכַר קֻרְבָּנַיָא דִי לְאַהֲרֹן וּתְרִים יָתֵהּ אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לָךְ לָחֳלָק: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיסַב יַת חַדְיָא מִדְכַר קוּרְבָּנַיָא דִלְאַהֲרן וְתָרֵים יָתָהּ אֲרָמָא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לָךְ לְחוּלָק: (תרגום יונתן)

 רש"י  תנופה. לשון הולכה והבאה, וינטלי"ר בלע"ז: (רש"י)

 אבן עזרא  ולקחת מאשר לאהרן. ולא הזכיר בניו כי הוא העיקר. ומלת למנה לחלק: (אבן עזרא)


{כז}  וְקִדַּשְׁתָּ֞ אֵ֣ת | חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוּנַ֖ף וַֽאֲשֶׁ֣ר הוּרָ֑ם מֵאֵיל֙ הַמִּלֻּאִ֔ים מֵֽאֲשֶׁ֥ר לְאַֽהֲרֹ֖ן וּמֵֽאֲשֶׁ֥ר לְבָנָֽיו:

 אונקלוס  וּתְקַדֵשׁ יָת חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיָת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא דִי אִתָּרַם וְדִי אִתַּפְרָשׁ מִדְכַר קֻרְבָּנַיָא מִדִי לְאַהֲרֹן וּמִדִי לִבְנוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַדֵּשׁ יַת חַדְיָא דְאַרָמוּתָא וְיַת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא דְאִיתְרַם וּדְאִיתְפָּרֵשׁ מִדְכַר קוּרְבָּנַיָא מִידֵי לְאַהֲרן וּמִידֵי לִבְנוֹהִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו'. קדשם לדורות, להיות נוהגת תרומתם (ק) והנפתם בחזה ושוק של שלמים, אבל לא להקטרה, אלא והיה לאהרן ולבניו לאכול: הורם. לשון מעלה ומוריד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) לא שיקדש החזה והשוק עצמם האמורים כאן שאלו כבר הונפו והורמו והוקטר השוק והחזה ניתן למשה למנה ואין להם קדושה אחרת אע"כ לדורות קאמר ופי' להיות נוהגת בם תנופה והרמה כחזה ושוק של מלואים אבל לא להקטרה כלומר אבל לא שתקדשם לדורות אף להקטרה אלא והיה לאהרן וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וקדשת. מהיום והלאה. ואין הונף כמו הורם כי יורם למעלה ולא יונף. ויהיה תרומתם שירימו מזבח השלמים לכבוד השם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומאשר. ב' במסורה דין ואידך ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה שבשביל אהרן זכו בניו לכל הכבוד הזה שנמשחו להיות כהנים: (בעל הטורים)

 אור החיים  מאשר לאהרן ומאשר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר, ואולי שיכוין לומר שלא יאכל מכל חזה ושוק הניתנים לאהרן ולבניו זולת אלו: (אור החיים)


{כח}  וְהָיָה֩ לְאַֽהֲרֹ֨ן וּלְבָנָ֜יו לְחָק-עוֹלָ֗ם מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י תְרוּמָ֖ה ה֑וּא וּתְרוּמָ֞ה יִהְיֶ֨ה מֵאֵ֤ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ מִזִּבְחֵ֣י שַׁלְמֵיהֶ֔ם תְּרֽוּמָתָ֖ם לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וִיהֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי לִקְיַם עָלָם מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲרֵי אַפְרָשׁוּתָא הוּא וְאַפְרָשׁוּתָא יְהֵי מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנִכְסַת קוּדְשֵׁיהוֹן אַפְרָשׁוּתְהוֹן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי לִקְיַים עֲלָם מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל אֲרֵי אַפְרָשׁוּתָא הוּא וְאַפְרְשׁוּתָא יְהֵי מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל מִנִּכְסַת קוּדְשֵׁיהוֹן אַפְרָשׁוּתְהוֹן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לחק עולם מאת בני ישראל. שהשלמים לבעלים, ואת החזה ואת השוק יתנו לכהן: כי תרומה הוא. החזה ושוק הזה: (רש"י)


{כט}  וּבִגְדֵ֤י הַקֹּ֨דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַֽהֲרֹ֔ן יִהְי֥וּ לְבָנָ֖יו אַֽחֲרָ֑יו לְמָשְׁחָ֣ה בָהֶ֔ם וּלְמַלֵּא-בָ֖ם אֶת-יָדָֽם:

 אונקלוס  וּלְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִי לְאַהֲרֹן יְהוֹן לִבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי לְדַכָּאָה בְהוֹן וּלְקָרָבָא בְהוֹן יָת קֻרְבָּנְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִלְאַהֲרן יְהוֹן לִבְנוֹי בַּתְרוֹי לְרַבָּאָה בְּהוֹן וּלְקָרָבָא בְּהוֹן יַת קוּרְבָּנֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לבניו אחריו. למי שבא (ר) בגדולה אחריו: למשחה. להתגדל בהם, שיש (ש) משיחה שהיא לשון שררה, כמו לך נתתים למשחה (במדבר יח, ח.), אל תגעו במשיחי (תהלים קה, טו.): ולמלא בם את ידם. על ידי הבגדים הוא (ת) מתלבש בכהונה גדולה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כלומר להיות במקומו כהן גדול דהא כהן הדיוט אסור ללבוש שמונה בגדים המיוחדים לכהן גדול: (ש) דאין שייך לשון משיחה על הבדים: (ת) שכן כתיב וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונת עולם הא אין בגדיהם עליהם הוי כזרים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובגדי. יהיו לבנו המשוח תחתיו. וטעם אחריו. במותו: (אבן עזרא)

 ספורנו  ולמלא בם את ידם. ולא יצטרכו בניהם לקרבנות מלואים הכתובים כאן: (ספורנו)


{ל}  שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים יִלְבָּשָׁ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תַּחְתָּ֖יו מִבָּנָ֑יו אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֛א אֶל-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לְשָׁרֵ֥ת בַּקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  שִׁבְעַת יוֹמִין יַלְבֵּשִׁנוּן כַּהֲנָא תְּחוֹתוֹהִי מִבְּנוֹהִי דִי יֵעוֹל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְשַׁמָשָׁא בְקוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  שׁוּבְעָא יוֹמִין יַלְבְּשִׁינוּן כַּהֲנָא דִיקוּם בַּתְרוֹי מִן בְּנוֹי וְלָא מִן לֵיוָאֵי בִּזְמַן דִּיעוֹלִין לְמַשְׁכַּן זִימְנָא לְשַׁמָּשָׁא בְּקוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שבעת ימים. (א ) רצופין: ילבשם הכהן. אשר יקום מבניו (ב) תחתיו לכהונה גדולה, כשימנוהו להיות כהן גדול: אשר יבא אל אהל מועד. אותו כהן המוכן להכנס לפני ולפנים ביום (ג) הכפורים, וזהו כהן גדול, שאין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בו (יומא עג.): תחתיו מבניו. מלמד, שאם יש לו לכהן גדול בן ממלא את (ד) מקומו, ימנוהו כהן גדול תחתיו (ת"כ ו, טו.): הכהן תחתיו מבניו. מכאן ראיה, כל לשון כהן, לשון פועל עובד (ה) ממש, לפיכך ניגון תביר נמשך לפניו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן מאי שבעת ימים דהא בכל עבודה צריך ללובשן ולהפשיטן אחר כך אלא על כרחך על ז' ימי המלואים קאי והם היו רצופים: (ב) הודיעני בזה שתחתיו מבניו הפוך וראוי להיות מבניו תחתיו ויהיה פירוש הכהן מבניו אשר יקום תחתיו לכהונה גדולה: (ג) (נח"י) יומא ע"ג ועל כרחך צריך לפרש כן דאין לפרש על המשכן ככל אהל מועד שבתורה דהא כל הכהנים ראוים לבא אל המשכן ואם כן מה סימן נותן הפסוק אותו כהן שראוי לבא אל אהל מועד אלא דמיירי בלפני ולפנים: (ד) מדכתיב בפרשת אחרי מות ואשר ימלא את ידו כלומר בזמן שהוא ממלא מקום אבותיו: (ה) דעל כרחך מלת כהן דבוק לתחתיו מבניו דאי דבוק למלת ילבשם כלומר ילבשם הכהן אם כן ישאר מלת תחתיו בלי טעם כלומר בלא פירוש ענין מה אלא על כרחך הכהן ותחתיו דבוקים זה לזה אם כן מוכח שמלת כהן פועל עובד ממש דאי מלת כהן כמו כהן מדין כהן און וכמו ובני דוד כהנים היו שפירושו לשון שררה וגדולה אין נמשך אחריו מלת תחתיו כי אין דרך הלשון לומר המלך תחתיו או השר תחתיו כי זה אינו במבטא אלא המלך אשר יהיה תחתיו או ימלוך תחתיו ויהיה אם כן מקרא חסר וקצר אבל אם פירוש של כהן עובד ממש וענינו כמו המשרת והוא העובד אתי שפיר דמלת הכהן דבוק עם מלת תחתיו וזהו שפרש"י ולפיכך ניגון תביר נמשך לפניו כלומר למטה למלת תחתיו לא למלת ילבשם כי התביר אינו דבוק לדרגא. ועיין בקצ"מ: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שבעת. מלת ילבשם בקמץ גדול תחת קטן. וכמוהו בשם ה' כי אמילם: (אבן עזרא)


{לא}  וְאֵ֛ת אֵ֥יל הַמִּלֻּאִ֖ים תִּקָּ֑ח וּבִשַּׁלְתָּ֥ אֶת-בְּשָׂר֖וֹ בְּמָקֹ֥ם קָדֹֽשׁ:

 אונקלוס  וְיָת דְכַר קֻרְבָּנַיָא תִּסָב וּתְבַשֵׁל יָת בִּסְרֵהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת דְּכַר קוּרְבָּנַיָא תִיסַב וּתְבַשֵּׁל יַת בִּשְרֵיהּ בְּאָתַר קַדִּישׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  במקום קדש. בחצר (ו) אהל מועד, שהשלמים הללו (ז) קדשי קדשים היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) מדכתיב בפרשת צו במקום קדוש בחצר אהל מועד: (ז) דאם לא כן למה הזר לא יאכל והא קדשים קלים דהיינו שלמים נאכלין לכל אדם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובשלת. בצווי כמו והכית בצור ויבן שלמה את הבית: (אבן עזרא)


{לב}  וְאָכַ֨ל אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת-בְּשַׂ֣ר הָאַ֔יִל וְאֶת-הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ל פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְיֵכוּל אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת בְּסַר דִכְרָא וְיָת לַחְמָא דִי בְסַלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיכוֹל אַהֲרן וּבְנוֹי יַת בִּישְרָא דְדִיכְרָא וְיַת לַחֲמָא דִי בְסַלָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פתח אהל מועד. כל (ח) החצר קרוי כן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לא פתח אהל מועד ממש דמאי שנא הני מכל שאר קדשי קדשים הנאכלים בחצר אהל מועד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואכל. ואת הלחם הנותר מהסל: (אבן עזרא)


{לג}  וְאָֽכְל֤וּ אֹתָם֙ אֲשֶׁ֣ר כֻּפַּ֣ר בָּהֶ֔ם לְמַלֵּ֥א אֶת-יָדָ֖ם לְקַדֵּ֣שׁ אֹתָ֑ם וְזָ֥ר לֹא-יֹאכַ֖ל כִּי-קֹ֥דֶשׁ הֵֽם:

 אונקלוס  וְיֵכְלוּן יָתְהוֹן דִי יִתְכַּפַּר בְּהוֹן לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנְהוֹן לְקַדָשָׁא יָתְהוֹן וְחִלוֹנַי לָא יֵיכוּל אֲרֵי קוּדְשָׁא אִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיכְלוּן יַתְהוֹן דְּאִתְכַּפֵּר בְּהוֹן לְקָרְבָא יַת קוּרְבַּנְהוֹן לְמַקְדְּשָׁא יַתְהוֹן לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמַי וְחִילוֹנֵי לָא יֵיכוּל אֲרוּם קוּדְשָׁא הִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואכלו אתם. אהרן ובניו, לפי שהם בעליהם: אשר כפר בהם. להם כל זרות (ט) ותיעוב: למלא את ידם. באיל (י) ולחם הללו: לקדש אתם. שעל ידי (כ) המלואים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהונה: כי קדש הם. קדשי קדשים, ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל (ל) קדשי קדשים, שנתן המקרא טעם לדבר משום דקדש הם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כלומר ע"י איל המלואים הזה והלחם הזה כופר לאהרן ולבניו כל זרות ותיעוב אשר עשו דאם לא כן אשר כופרו בהם מיבעי ליה: (י) לא ע"י אכילתם הסמוך רק בעשיית האיל והלחם כמשפט אז יתחזקו בכהונה: (כ) פירוש ויהיה חסר וא"ו ממלת לקדש אותם ובזולת זה יורה שמלוי ידם יקדשם לכהונה ואין הענין כן רק עשיית המילואים הן סבה למלוי ידם לעבודה ולקדשם לכהונה: (ל) פירוש מכל מין ומין של קדשי קדשים לא מקדשי הקדשים הללו בלבד שכיון שנתן המקרא טעם לאזהרת זר שלא יאכל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואכלו אותם. אשר כופר דרך קצרה ומלת אותם. בעבור אחר': וזר. שאינו מזרע אהרן: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואכלו אותם אשר כופר. פירוש לצד שהם בעליו ולא לצד שהם כהנים, והוא אומרו אשר כופר בהם כי אכילת שלמים לבעלים תפעיל הכפרה, ואפילו למשה אסורים הגם שאוכל החזה שאסור לאהרן: (אור החיים)


{לד}  וְאִם-יִוָּתֵ֞ר מִבְּשַׂ֧ר הַמִּלֻּאִ֛ים וּמִן-הַלֶּ֖חֶם עַד-הַבֹּ֑קֶר וְשָֽׂרַפְתָּ֤ אֶת-הַנּוֹתָר֙ בָּאֵ֔שׁ לֹ֥א יֵֽאָכֵ֖ל כִּי-קֹ֥דֶשׁ הֽוּא:

 אונקלוס  וְאִם יִשְׁתָּאַר מִבְּסַר קֻרְבָּנַיָא וּמִן לַחְמָא עַד צַפְרָא וְתוֹקִיד יָת דְאִשְׁתָּאַר בְּנוּרָא לָא יִתְאֲכֵל אֲרֵי קוּדְשָׁא הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יִשְׁתְּיַיר מִבְּשַר קוּרְבָּנַיָא וּמִן לַחְמָא עַד צַפְרָא וְתוֹקֵיד יַת דְּמִשְׁתְּיַיר בְּנוּרָא לָא יִתְאָכֵיל אֲרוּם קוּדְשָׁא הוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואם. נקרא האיל מלואים. כי בו ימלאו ידיהם: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי קודש הוא. פירוש ולזה ישרף: (אור החיים)


{לה}  וְעָשִׂ֜יתָ לְאַֽהֲרֹ֤ן וּלְבָנָיו֙ כָּ֔כָה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר-צִוִּ֖יתִי אֹתָ֑כָה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תְּמַלֵּ֥א יָדָֽם:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי כְּדֵין כְּכֹל דִי פַקֵּדִית יָתָךְ שִׁבְעַת יוֹמִין תְּקָרֵב קֻרְבָּנְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד לְאַהֲרן וְלִבְנוֹהִי הֵיכְדֵין כְּכָל דִּי פַקֵידִית יָתָךְ שׁוּבְעָא יוֹמִין תִּקְרַב קוּרְבַּנְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשית לאהרן ולבניו ככה. שנה הכתוב וכפל (מ) לעכב, שאם חסר דבר אחד מכל האמור בענין, לא נתמלאו ידיהם להיות כהנים, ועבודתם פסולה: אתכה. כמו אותך: שבעת ימים תמלא וגו'. בענין הזה (נ) ובקרבנות הללו בכל יום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש דאי מהתם הוה אמינא למצוה הוא נאמר אבל אם לא עשה כל האמור אין נפסלין מן הכהונה ואין עבודתם פסולה לכך שינה לעכב: (נ) כלומר שלא נחשוב שדי בפעולה אחת ונחלק אותו לז' חלקים ובכל יום מהז' ימים חלק א' מהפעולות הנשאר להם לקדש אותה אלא שבכל יום ויום מהז' ימים נעשו כל הפעולות וכל הקרבנות האמורות בענין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אותכה. באתנח מלה מחוברת מן אותך בקמץ גדול תחת התי''ו. ומן כי אותך ראיתי: (אבן עזרא)


{לו}  וּפַ֨ר חַטָּ֜את תַּֽעֲשֶׂ֤ה לַיּוֹם֙ עַל-הַכִּפֻּרִ֔ים וְחִטֵּאתָ֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּכַפֶּרְךָ֖ עָלָ֑יו וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ:

 אונקלוס  וְתוֹרָא דְחַטָאתָא תַּעְבֵּד לְיוֹמָא עַל כִּפּוּרַיָא וּתְדַכֵּי עַל מַדְבְּחָא בְּכַפָּרוּתָךְ עֲלוֹהִי וּתְרַבֵּי יָתֵהּ לְקַדָשׁוּתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתוֹרָא דְחַטָּאתָא תַּעֲבֵיד לְיוֹמָא עַל כִּיפּוּרַיָא וּתְרַבֵּי עַל מַדְבְּחָא בְּכַפָּרוּתָךְ עֲלוֹי וּתְרַבֵּי עֲלֵיהּ לְקַדָּשׁוּתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  על הכפורים. בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב, ולפי שנאמר שבעת ימים תמלא ידם, אין לי אלא דבר הבא בשבילם, כגון האילים והלחם, אבל הבא בשביל המזבח, כגון פר שהוא לחטוי המזבח, לא שמענו, לכך הוצרך (ס) מקרא זה. ומדרש תורת כהנים (מילואים ט"ו) אומר, כפרת המזבח (ע) הוצרך, שמא התנדב איש דבר גזול במלאכת המשכן והמזבח: וחטאת. ותדכי, לשון מתנת דמים הנתונים באצבע קרוי חטוי: ומשחת אותו. בשמן המשחה, וכל המשיחות (פ) כמין כ"ף יונית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאם לא כן למה לי קרא דופר חטאת תעשה ליום הרי כבר כתיב ז' ימים תמלא את ידם ומלוי ידם הוא פר החטאת עם שני האילים: (ע) כלומר לא כפרת מכל זרות ותיעוב כדפי גבי כפרת אהרן ובניו שאין שייכים כאן: (פ) פירוש נוטריקון כ"ף יונית והוא כצורת נ' שלנו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ופר. תעשה ליום. בכל יום משבעת ימי המלואים: וטעם על הכפורים. על שני האילים. וכתוב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם: (אבן עזרא)


{לז}  שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תְּכַפֵּר֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹת֑וֹ וְהָיָ֤ה הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֔ים כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בַּמִּזְבֵּ֖חַ יִקְדָּֽשׁ: (ס)

 אונקלוס  שִׁבְעַת יוֹמִין תְּכַפֵּר עַל מַדְבְּחָא וּתְקַדֵשׁ יָתֵהּ וִיהֵי מַדְבְּחָא קֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא כָּל דְיִקְרַב בְּמַדְבְּחָא יִתְקַדָשׁ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  שׁוּבְעָא יוֹמִין תְּכַפֵּר עַל מַדְבְּחָא וּתְקַדֵּישׁ יָתֵיהּ וִיהֵי מַדְבְּחָא קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין כָּל דְּיִקְרַב בְּמַדְבְּחָא יִתְקַדֵּשׁ מִן בְּנֵי אַהֲרן בְּרַם מִן שְׁאַר עַמָּא לֵית אֶפְשַׁר לְהוֹן לְמִקְרַב דִּלְמָא יִתּוֹקְדוּן בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא דְנָפִיק מִן קוּדְשַׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה המזבח קדש. ומה היא קדושתו, כל הנוגע במזבח יקדש, אפילו קרבן פסול שעלה עליו, קדשו המזבח להכשירו שלא ירד, מתוך שנאמר כל הנוגע וגו' יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, כגון דבר שלא היה פסולו בקדש, כגון הרובע והנרבע, ומוקצה, ונעבד, (צ) והטריפה, וכיוצא בהן, תלמוד לומר וזה אשר תעשה, הסמוך אחריו, מה עולה ראויה אף כל ראויה (ת"כ ו, ב. זבחים פג:), שנראה לו כבר ונפסל משבא לעזרה, כגון הלן, והיוצא, והטמא, ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, (ק) וכיוצא בהן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) שכל אלו נפסלים קודם שהביאן לעזרה והם אינן ראוין: (ק) שכל אלו לאחר שהביאן לעזרה נפסלו ופי' הלן שלן הדם ולא נזרק ביום שנשחטה הבהמה או לן הבשר והאימורים. והיוצא שיצא הדם או הבשר או האימורים של עולה וחטא' ואשם חוץ לקלעים ושנשחט חוץ לזמנו שחשב בשעת שחיטה להקטיר אימוריו או איבריו או לאכול הבשר ביום האסור וחוץ למקומו שחשב בשחיטה לאכול בשר קדשים חוץ למקומו דהיינו חוץ לקלעים או חוץ לחומה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קדש קדשים. קדש כאחד הקדשים: כל הנוגע במזבח יקדש. כמו כל אשר יגע בבשרה יקדש. יש אומרים כי על הלחם לבדו ידבר שלא יגעו אם לא יהיו קדושים. והטעם שלא יהיו טמאים: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  כל הנוגע. פרש"י שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי וגו'. וצ"ע כי באותו פסוק אין עולה הנזכרת. וי"ל דסמיך אעולת תמיד דלק' ונ"ל דא"צ לדחוק כל כך דבאותו פסוק כתיב שנים ליום תמיד ואנא ידענא דבעולה משתעי קרא מדקאמר בפרשת קרבנו שנים ליום עולה תמיד. ותימא דבפרשת תמידין פרש"י את הכבש אחד תעשה בבקר אע"פ שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה וזה אשר תעשה וגו' היא היתה אזהרה למלואים וזו היא מצוה לדורות ונ"ל דהאי לדורות אצטריך לשאר מלואים שהקריבו בימי עזרא כמו בימי משה וכן לעתיד כשיבנה במהרה בימינו. ועוד אני אומר שזהו לשון רש"י דנקט היא היתה אזהרה למלואים סתם: (דעת זקנים)


{לח}   שישי  וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה עַל-הַמִּזְבֵּ֑חַ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם תָּמִֽיד:

 אונקלוס  וְדֵין דִי תַעְבֵּד עַל מַדְבְּחָא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא תְּרֵין לְיוֹמָא תְּדִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדֵין קוּרְבָּנָא דְתַעֲבֵיד עַל מַדְבְּחָא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָה תְּרֵין לְיוֹמָא תְדִירָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וזה. הטעם זה הקרבן. וכן זה יתנו זה השיעור. וכן וזה אשר תעשה אותם. משה יעשה ככה שבעת ימי המלואים. ואחר כן אהרן ובניו (לט) את הכבש. ה''א הכבש בעבור ה''א אחרת כאלו הוא את הכבש האחד. ור' משה הכהן אמר כי את הכבש כבש אחד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  על המזבח כבשים בני. ס''ת לחמי: שנה שנים. ר''ת וס''ת השמש שהיו שוחטין אותו נגד השמש. כתיב הכא שנים ליום תמיד ובפנחס הוסיף לומר שנים ליום עולה תמיד קרי ביה ליום עולה פי' כנגד שהיום עולה דהיינו כנגד השמש. שניים ליום תמיד ר''ת עולה תש''ל דמנין תש''ל תמידין היו קרבים לשס''ה ימים: (בעל הטורים)


{לט}  אֶת-הַכֶּ֥בֶשׂ הָֽאֶחָ֖ד תַּֽעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם:

 אונקלוס  יָת אִמְרָא חַד תַּעְבֵּד בְּצַפְרָא וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעְבֵּד בֵּין שִׁמְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  יַת אִימְרָא חַד תַּעֲבֵיד בְּצַפְרָא וְיַת אִימְרָא תִנְיָנָא תַעֲבֵיד בֵּינֵי שִׁימְשָׁתָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  את הכבש האחד. ובפנחס כתיב אחד. הכא כתיב האחד שעולה י''ח רמז לי''ח ברכות שבתפלה שתקנו כנגד תמידין והתם כתיב אחד דמנין אחד היו כהנים עסוקים בתמיד לפעמים כדאיתא במסכת יומא: את הכבש האחד תעשה בבוקר. תעשה אותיות תשעה שתשעה כהנים עסוקים בתמיד של שחר. ואת השני בערב מוסיף עליהם שנים שבידם שני גזרי עצים. וכתיב כאן תעשה לשון יחיד ובפנחס כתיב תעשו לשון רבים לומר שהיחיד יכול למסור תמידין משלו לצבור. כבשים הכבש הכבש לכבש הכבש הרי ששה אין פוחתין מו' טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים וכנגדם ו''פ עולה בפ' עקידה: (בעל הטורים)

 אור החיים  את הכבש האחד וגו'. אמר את הכבש כדי שלא תסתפק שהוא זולת ב' כבשים האמורים בסמוך, לזה אמר את הכבש פירוש אחד מהמוזכרים, ואומרו האחד נתכוון לומר שהגם שלא היה להם אלא כבש אחד בנמצא יקרבוהו בבוקר ואין כבש שני של בין הערבים מעכב, והנה אומרו האחד פירוש הגם שיש אחד ואין לו שני, ואפילו בחינוך שמעכב ראשון לב' כאומרם בפרק התכלת (מנחות פ"ד מ"ד), אין ב' מעכב לראשון: (אור החיים)


{מ}  וְעִשָּׂרֹ֨ן סֹ֜לֶת בָּל֨וּל בְּשֶׁ֤מֶן כָּתִית֙ רֶ֣בַע הַהִ֔ין וְנֵ֕סֶךְ רְבִיעִ֥ת הַהִ֖ין יָ֑יִן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָֽד:

 אונקלוס  וְעִסְרוֹנָא סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח כָּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא וְנִסְכָּא רַבְעוּת הִינָא חַמְרָא לְאִמְרָא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִשְרוֹנָא סְמִידָא פָּתִיךְ בִּמְשַׁח זֵיתָא כְּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא וְנִיסוּכָא רַבְעוּת הִינָא חַמְרָא לְאִימְרָא חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשרון סולת. עשירית האיפה, מ"ג ביצים וחומש (ר) ביצה: בשמן כתית. לא לחובה נאמר כתית, אלא להכשיר, לפי שנאמר כתית למאור, ומשמע למאור ולא למנחות, יכול לפסלו למנחות, תלמוד לומר כאן כתית, ולא נאמר כתית למאור אלא למעט מנחות שאין צריך כתית, שאף הטחון ברחיים כשר בהן (מנחות פו.): רבע ההין. שלשה לוגין: ונסך. (ש ) לספלים, כמו ששנינו במסכת סוכה (מח.:), שני ספלים של כסף היו בראש המזבח, ומנוקבים כמין שני חוטמין דקים, נותן היין לתוכו, והוא מקלח ויוצא דרך החוטם, ונופל על גג המזבח, ומשם יורד (ת) לשיתין במזבח בית עולמים, ובמזבח הנחשת יורד מן המזבח לארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כמו שמפורש בפרשת פנחס ועשירית האיפה סולת למנחה שהאיפה שלשה סאין והסאה ו' קבין והקב ד' לוגין והלוג ו' ביצים נמצא האיפה תל"ב ביצים ועשיריתו מ"ג ביצים וחומש ביצה: (ש) פירוש אגנות כמו בספל אדירים וגו': (ת) פירוש נקבים ביסוד מזבח כמו כי השתות יהרסון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועשרון. עשירית האיפה גם ההין מדה מצרית: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ועשרן. הכא כתיב עשרון ובפנחס כתיב עשירית רמז לת''י שנים שיעמוד בית ראשון. והכא כתיב בלול והתם כתיב בלולה ה' יתירה רמז לה' מיני מנחות שבאים לכפר על הנפש שיש לה ה' שמות: (בעל הטורים)


{מא}  וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּֽעֲשֶׂ֖ה בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם כְּמִנְחַ֨ת הַבֹּ֤קֶר וּכְנִסְכָּהּ֙ תַּֽעֲשֶׂה-לָּ֔הּ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעְבֵּד בֵּין שִׁמְשַׁיָא כְּמִנְחַת צַפְרָא וּכְנִסְכַּהּ תַּעְבֵּד לַהּ לְאִתְקַּבָּלָא בְרַעֲוָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אִימְרָא תִנְיָנָא תַּעֲבֵיד בֵּינֵי שִׁמְשְׁתָא הֵי כְּמִנְחַת צַפְרָא וְהֵי כְנִיסוּכָהּ תַּעֲבֵיד לָהּ לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לריח ניחוח. על המנחה (א) נאמר, שמנחת נסכים כולה כליל, וסדר הקרבתם, האיברים בתחלה ואחר כך המנחה, שנאמר עולה ומנחה (ויקרא כג, לז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר ולא תפרש שהמנחה היא כשאר מנחות שאינן כולן כליל ויהיה פירוש של לריח ניחוח המורה על עלייתו כלו לגבוה שהוא שב על כבשי העולה ולא על המנחה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת. מלת וכנסכה. שב אל הבקר: (אבן עזרא)


{מב}  עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם פֶּ֥תַח אֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לָכֶם֙ שָׁ֔מָּה לְדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ שָֽׁם:

 אונקלוס  עֲלָתָא תְדִירָא לְדָרֵיכוֹן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם יְיָ דִאֱזַמֵן מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָן לְמַלָלָא עִמָךְ תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  עֲלַת תְּדִירָא לְדָרֵיכוֹן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא קֳדָם יְיָ דְּאַזְמִין מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָּן לְמַלָּלָא עִמָךְ תַּמָּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  תמיד. מיום אל יום, ולא יפסיק יום בנתיים: אשר אועד לכם. כשאקבע מועד לדבר אליך, שם אקבענו (ב) לבא. ויש מרבותינו למדים מכאן, שמעל מזבח הנחשת היה הקב"ה מדבר עם משה משהוקם המשכן, ויש אומרים מעל הכפורת (שמות כה, כב.), כמו שנאמר ודברתי אתך מעל הכפורת. ואשר אועד לכם האמור כאן אינו אמור על המזבח, אלא על אהל מועד הנזכר במקרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לא שאועד לך שמה ענין לחוד ולדבר אליך גם כן ענין לחוד ולפיכך השמיט רש"י מלת שמה מן הפסוק כדי שיהיה די במלה שם שבסוף הפסוק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עולת תמיד לדרתיכם. יעשה ככה בבואם אל ארץ כנען. כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני. וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני. כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה. כי מעורבים היו השבטים. כי באחד לחדש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני. היה הארון נוסע בתוך המחנות. וכן היה חונה בתוך המחנות. ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו. ויום הכפורים בשנה השנית. כי כן כתוב על עבודת אהרן. ויעש כאשר צוה ה' את משה וכן כתוב הזבחים ומנח' הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר. כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל וישימון כמו שמנה ושלשים שנה. ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית גם כן יין ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין. ומאין היה להם. שני כבשים בני שנה בכל יום. ותוספת בשבת ובמועדים ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו. כי בקדש היו ושם בישוב קנו ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג ויהי לכלם מקנה רב. והנה פירש טעם למה נקרא אהל מועד: לכם. לישראל. וככה קריאת העדה: לדבר אליך. לבדך שם. ויפת אמר אשר אועד לכם למשה ולאהרן לפעמים. ורמז לדבר אליך למשה תמיד ועדותו ונועדתי שמה לבני ישראל: (אבן עזרא)


{מג}  וְנֹֽעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי:

 אונקלוס  וֶאֱזַמֵן מֵימְרִי תַמָן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְקַדַשׁ בִּיקָרִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֵיזַמֵן מֵימְרִי תַמָּן לִבְנֵי יִשְרָאֵל וְאֵקַדֵשׁ בְּרַבָּנֵיהוֹן בְּגִין יְקָרִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונועדתי שמה. אתועד עמם בדבור, (ג) כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם: ונקדש. המשכן: בכבודי. (ד) שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה, אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, במכובדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש (ויקרא י, ג.), והיכן דבר, ונקדש בכבודי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) הוצרך לפרש בדבור משום שלא פירש בקרא במה יתועד לכ"פ בדבור ותו קשה לרש"י ולמה לא כתיב ודברתי ומתרץ כמלך הקובע וכו' שפירושו מפני שמנהג המלך לקבוע מקום לדבור אמר ונועדתי במקום ודברתי: (ד) כלומר ע"י השראת שכינתו יהא מקודש המשכן ופירוש אפילו לדברי האומר שאשר אועד לכם שמה הוא מקום מיוחד במקדש שהוא מזבח הנחשת מכל מקום כלם מודים שמלת ונקדש שב אל אהל מועד כלומר שתשרה שכינתי בו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונקדש בכבודי. ולפי דעתי בעבור היות אהל מועד כולל הכל. המשכן ואת כל כליו. הארון והשלשה כלים הוא מקום המועד. והיה האהל נקדש בכבודי שישב על הכרובים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש וגו'. צריך לדעת כוונת הכתוב מה בא ללמדנו באומרו ונועדתי שמה לבני ישראל, ויראה כי בא לתת טעם למה שאומר בגמר דבריו ונקדש בכבודי ואמרו ז"ל (זבחים קט"ו:) שכאן נאמר למשה בקרובי אקדש, לזה הקדים לומר ונועדתי שמה לבני ישראל פירוש לצד שאני מזמן שכינתי לבני ישראל חוששני להם מפרצת גדר ומיעוט כבוד מהם לזה צריך לקדשו בקרובי כדי שייראו ממקדשי, ורמז לו שלא הוצרך עשות דבר אלא לצד ישראל אבל לצדו אינו צריך לאיום זה: (אור החיים)


{מד}  וְקִדַּשְׁתִּ֛י אֶת-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת-אַֽהֲרֹ֧ן וְאֶת-בָּנָ֛יו אֲקַדֵּ֖שׁ לְכַהֵ֥ן לִֽי:

 אונקלוס  וֶאֱקַדֵשׁ יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי אֱקַדֵשׁ לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֵיקַדֵּשׁ יַת מַשְׁכַּן זִימְנָא וְיַת מַדְבְּחָא וְיַת אַהֲרן וְיַת בְּנוֹי אֵיקַדֵּשׁ לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמָי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וקדשתי. והנה בעבור הכבוד יהיה קדוש האהל הנקדש בכבוד. והמזבח שהוא לפתחו: ואת אהרן ואת בניו אקדש. שהם משרתי האהל והמזבח והיו קדושים: (אבן עזרא)


{מה}  וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵֽאלֹהִֽים:

 אונקלוס  וְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתִּי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶהֱוֵי לְהוֹן לֶאֱלָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִּי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאֶהֱוֵי לְהוֹן לֵאלָהָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושכנתי. יספר איך ישכון הכבוד בתוך בני ישראל בהקים הדגלים. כי ארבעת הדגלים היו בארבע הפאות. ומחיצה בין מחנה לויה למחנה ישראל. כי גם הם היו לארבע הפאות ואחר כן מחיצה. ושם האהל בתוך בני ישראל. והנה בעל קרי לא יצא ממחנה ישראל גם יד לא היה להם לשבת חוץ לתחום. רק המצוה באה על מחנה ישראל בצאתו למלחמה על האויב. וכן כי תצא מחנה לא ידבר על מחנה כל ישראל אנשים נשים וטף. כי היוצאים למלחמה הם זכרים ומעטים. והנה בנשאם הארון עמהם כאשר עשה פנחם לא יכלו לעשות מחיצה למקום הארון: (אבן עזרא)

 ספורנו  ושכנתי בתוך בני ישראל. לקבל עבודתם ברצון ולשמוע את תפלתם: והייתי להם. לאלהים. מנהיג ענינם בלתי אמצעי, ומאותות השמים לא יחתו, להיותם נכבדים לפני יותר מן השמים שהנהגתם על ידי מניעיהם, ומזה יתחייב נצחיותם: (ספורנו)


{מו}  וְיָֽדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָֹה֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיהֶֽם: (פ)

 אונקלוס  וְיִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתִּי בֵּינֵיהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵדְעוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל אֲרוּם אֲנָא יְיָ אֱלָהָהוֹן דִּי הַנְפֵיקִית יַתְהוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתִּי בֵּינֵיהוֹן אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשכני בתוכם. על מנת לשכון אני בתוכם: (רש"י)

 אבן עזרא  וידעו. הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם. וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה: (אבן עזרא)

 אור החיים  אני ה' אלהיהם. טעם שכפל לומר כן פעם ב', אולי שנתכוון לרבות אפילו בזמן שאין שכינתו בתוכנו הוא ה' אלהינו ולו אנחנו. או ירצה על זה הדרך בידיעתם ובהכרתם הדבד כאומרו בתחלה וידעו וגו' בזה יהיו ראוים לקרוא שמי עליהם לומר ה' אלהיהם אבל זולת זה יפרקו עול ויהיו לאלהים אחרים ב"מ: (אור החיים)

שמות פרק-ל

{א}   שביעי  וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  וְתַעְבֵד מַדְבְּחָא לְאַקְטָרָא עֲלוֹהִי קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא דְאָעֵי שִׁטִין תַּעְבֵּד יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד מַדְבְּחָא לְאַסָקָא עֲלוֹי קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא דְקִיסֵי שִׁיטָא תַעֲבֵיד יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקטר קטורת. להעלות עליו (ה) קיטור עשן סמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) מדלא נקוד בי"ת של מזבח בפתח כמו מזבח העולה בהכרח הוא שמזבח אינו דבוק למקטר קטורת ואין לו דביקות אלא בתוספת להעלות כאלו אמר מזבח כדי להעלות עליו מקטר קטורת שפירושו קטורת של עשן סמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועשית מקטר. שם המפעל. כמו ומשלוח מנות: (אבן עזרא)

 אור החיים   ועשית מזבח וגו'. טעם שסידר כלי זה של פנים מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פירשתי בפרשת תרומה בפסוק (לעיל כ"ה ט') וכן תעשו, ואומרו תעשה למעט מעשה שעשה שלמה שלא היה עצי שטים שהיו כולו זהב:

חסלת פרשת תצוה (אור החיים)

 ספורנו  מזבח מקטר קטרת. שיספיק בו מעט אש לקטרת בלבד, ולא יצטרך להיות חלול ולמלאותו באדמה, כמו שהוצרך למזבח העולה לעשות האש תמיד על האדמה. אבל היה האש בזה המזבח על צפויו שהיה של זהב, וכהיות האש מועט לא הספיק לשרוף את גרם המזבח שהיה של עץ. ולא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה, כי לא היתה הכונה בו להשכין האל יתברך בתוכנו, כמו שהיה הענין בשאר הכלים, כאמרו ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, גם לא היה ענינו להוריד מראה כבודו בבית, כענין מעשה הקרבנות, כאמרו ונועדתי שמה לבני ישראל וכן העיד משה רבינו באמרו זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, וירא אליכם כבוד ה'. אבל היה ענין זה המזבח לכבד את האל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטרת, על דרך הבו לה' כבוד שמו, שאו מנחה ובאו לפניו: (ספורנו)

 כלי יקר  ועשית מזבח מקטר קטורת. כפי הנראה שב' מזבחות אלו נערכו שניהם לכפר על הנפש החוטאת כי מזבח הנחושת, בא לכפר על חלקי החומר והגוף הנגוף באבן החטא, ועליו מקריבים הבעלי חיים הבאים תמורתו כי יש להם דמיון אל חומר האדם ותמונת המזבח יוכיח כי זאת קומתו דמתה לקומת אדם בינוני ג' אמות, וכן הבהמות הנקרבים דומים אל נפש הבהמית שבאדם נפש תמורת נפש כי מטעם זה נאמר במנחת עני ונפש כי תקריב (ויקרא ב.א) כי אין בידו להקריב נפש הבהמה תמורת נפשו והוא מביא מנחת סולת על כן אמר הכתוב ונפש מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.

אבל מ"מ גם הנשמה צריכה כפרה, אחרי אשר הוטמאה בגוף הנגוף הזה ואינה מתכפרת בנפש הבהמה כי אין דמיון זה לזה, כי רוח בני אדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה (קהלת ג.כא) ואיך תהיה נפש הבהמה הכלה ונפסד תמורה לנשמת אדם הקיימת לנצח, ע"כ צוה אל חי לעשות מזבח הקטרת, המעלה עשן וריח ניחוח לה' לכפר על רוח בני האדם העולה היא למעלה כעשן הקטורת והיא גם היא מקוטרת מור ולבונה (שיר ג.ו) של מעשים טובים. ולהורות נתן בלבבנו מ"ש (שמות ל.לו) ושחקת ממנה הדק רמז לנשמה דקה מן הדקה שצריכה גם היא כפרה כדי להעלותה אל מקום חוצבה, ומספר אמות מזבח זה יוכיח כי בו נאמר אמה ארכו ואמה רחבו. אמות יחידות לכפר בו על הנשמה שנקראת יחידה כמו שהקב"ה אחד כך היא יחידה, ואמתים קומתו. כי רוח בני האדם היא העולה למעלה למקומה בזולת מקום שיש לה תוך הגוף וזמן הקטרתו בבקר ובערב, כי הנשמה בבקר היא באה בילדותו זמן זריחת שמשו ובערב היא שבה אל אביה כימי נעוריה והלואי שתהא יציאה כביאה בלא חטא, ובא הקטורת בהטיבו את הנרות בבוקר, ובערב בהעלות את הנרות, ומראה הערב והבוקר אמת, כי הוא מתיחס לנר אלהים נשמת אדם כי הבוקר זמן הטבת נר אלהים נשמת אדם להטיב מעשיה ולנקות עצמה מכל חלודת אפר ובערב זמן שקיעת שמשו הוא זמן העלאת הנשמה אל מקום חוצבה ובא הקטרה זו לכפר על הנשמה כדי שתהא היציאה מן העולם בלא חטא כביאה.

וזר זהב של מזבח, זה כנגד השכר של צדיקים לעה"ב, שנהנין מן זיו השכינה ועטרותיהם בראשם ועטרות לא נאמר אלא ועטרותיהם רמז לאותן עטרות שקנו בהר סיני באמרם נעשה ונשמע כדאיתא (בשבת פח.) ומסיק שם בחורב טענום ובחורב פרקום וא"ר לקיש עתיד הקב"ה להחזירם להם כו' לכך ארז"ל (ברכות יז.) ועטרותיהם בראשם אותן העטרות שנלקחו מהם ועתיד להחזירם להם,ומטעם זה נאמר כאן ונתת אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות, היינו מכוון כנגד הארון מבחוץ וכל זה בא להורות שזר של מזבח הקטורת מרמז על ועטרותיהם בראשם היינו זר התורה והכתר שניתן להם בחורב ופרקום ועתיד להחזירם להם. (כלי יקר)


{ב}  אַמָּ֨ה אָרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רָחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִֽהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹֽמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו:

 אונקלוס  אַמְתָא אֻרְכֵּהּ וְאַמְתָא פְתָיֵהּ מְרַבַּע יְהֵי וְתַרְתֵּין אַמִין רוּמֵהּ מִנֵהּ קַרְנוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  אַמְתָא אוּרְכֵּיהּ וְאַמְתָא פּוּתְיֵהּ מְרַבַּע יְהֵא וְתַרְתֵּין אַמִּין רוּמֵיהּ מִינֵיהּ יְהוֹן קַרְנוֹי זְקִיפוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אמה. המזבח גבוה על השלחן חצי אמה. אולי כן היה גבוה על המנורה והיה כנגד הכרובים שהם פורשים כנפים למעלה: (אבן עזרא)


{ג}  וְצִפִּיתָ֙ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת-גַּגּ֧וֹ וְאֶת-קִֽירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת-קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב:

 אונקלוס  וְתַחֲפֵי יָתֵהּ דְהַב דְכֵי יָת אִגָרֵהּ וְיָת כָּתְלוֹהִי סְחוֹר סְחוֹר וְיָת קַרְנוֹהִי וְתַעְבֵּד לֵהּ דֵּיר דִדְהב סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַחְפֵי יָתֵיהּ דְּהַב דְּכֵי יַת אִיגְרֵיהּ וְיַת כּוֹתְלוֹי חֲזוֹר חֲזוֹר וְיַת קַרְנוֹי וְתַעֲבֵיד לֵיהּ זֵיר דִּדְהַב חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  את גגו. זה היה לו גג, אבל מזבח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאים חללו אדמה בכל חנייתם: זר זהב. סימן הוא לכתר כהונה: (רש"י)

 אבן עזרא  וצפית. הזכיר גג על זה המזבח ולא כן במזבח הנחשת. ובעבור היותו מצופה זהב נקרא המזבח הזהב. וככה השלחן הטהור. כמו המנורה הטהורה: (אבן עזרא)


{ד}  וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה-לּ֣וֹ | מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּֽעֲשֶׂ֖ה עַל-שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה:

 אונקלוס  וְתַרְתֵּין עִזְקַן דִדְהַב תַּעְבֶּד לֵהּ מִלְרַע לְדֵירֵהּ עַל תַּרְתֵּין זִוְיָתֵהּ תַּעְבֵּד עַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי וִיהֵי לְאַתְרָא לַאֲרִיחַיָא לְמִטַל יָתֵהּ בְּהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַרְתֵּין עִיזְקַן דִּדְהַב תַּעֲבֵיד לֵיהּ מִלְרַע לְזֵירֵיהּ עַל תְּרֵין זִיוְיָיתֵיהּ תַּעֲבֵיד עַל תְּרֵין צִיטְרוֹי וִיהֵי לְאַתְרָא לַאֲרִיחַיָא לְמֵיטַל יָתֵיהּ בְּהוֹם: (תרגום יונתן)

 רש"י  צלעותיו. כאן הוא (ו) לשון זויות כתרגומו, לפי שנאמר על שני צדיו, (ז) על שתי זויותיו שבשני צדיו: והיה. מעשה הטבעות (ח) האלה: לבתים לבדים. לכל בית תהיה (ט) הטבעת לבד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש ובכ"מ מורה פאה וצד: (ז) פירוש מכלל דצלעותיו לאו צדיו הוא ולכן הוציאו כאן ממשמעותו והוסיף עוד מלת שתי זויותיו שבשני צדיו כלומר אל תחשוב שעל שני צדיו תוספת ביאור לצלעותיו כאלו אמר על שתי צלעותיו דהיינו על שני צדיו ואגב פי' גם כן שעל במקום בי"ת מפני שהזויות בצדיו לא על צדיו: (ח) פירוש מלת והיה שב אל המעשה החסר מן המקרא דאם לא כן והיו מיבעי ליה: (ט) לא שהטבעות יהיו בעבור בתים ובדים רק הטבעות בעבור שתהיה בית לבד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על שתי צדיו. תוספת לבאר וה''א בהמה נוסף כי המלה מלעיל כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בהמה. ג' במסורה דין ואידך אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה. כי בהמה שמן חלקו. זהו שכתוב החכמה תחיה בעליה. חכמה ותבונה בהמה כי בהמה שמן חלקו. ועוד שהיא מגדלתו ומרוממתו דכתיב לשאת אותו בהמה: (בעל הטורים)

 ספורנו  שתי צלעותיו. פאות הגובה: שני צדיו. צדי הרוחב: (ספורנו)

 דעת זקנים  על שני צדיו. פרש"י שני זויותיו אשר בשני צדיו ולכאורה היינו ארבע טבעות שצריך שנים לכל צד ותימה שהרי מזבח זה לא היה כי אם אמה ארכו ואמה רחבו וא"כ היכי עברו תרי גברי באמה חדא והלא גבי הארון הוצרכו לפרש שהיו הטבעות קבועין לרחבו כדי שיהיו הנשאין עומדין לארכו כי ברחבו לא מצו קיימי דלא הוי אלא אמתא ופלגא וכ"ש גבי מזבח דלא הוי אלא אמה וצ"ל דהכא לא היו נושאין אותו כי אם ב' בני אדם אחד לכל צד והוא היה עומד בין שני הבדים ושני ראשי הבדים בין שתי כתפיו: (דעת זקנים)


{ה}  וְעָשִׂ֥יתָ אֶת-הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב:

 אונקלוס  וְתַעְבֵּד יָת אֲרִיחַיָא דְאָעֵי שִׁטִין וְתַחֲפֵי יָתְהוֹן דַהֲבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבֵיד יַת אֲרִיחַיָא דְקִיסֵי שִׁיטָא וְתַחֲפֵי יַתְהוֹן דַּהֲבָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ועשית. הבדים מצופים זהב כבדי הארון: (אבן עזרא)


{ו}  וְנָֽתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל-אֲרֹ֣ן הָֽעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל-הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה:

 אונקלוס  וְתִתֵּן יָתֵה קֳדָם פָּרֻכְתָּא דִי עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא לִקֳדָם כַּפֻּרְתָּא דִי עַל סַהֲדוּתָא דִי אֲזַמֵן מֵימְרִי לָךְ תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן יָתֵיהּ קֳדָם פַּרְגּוֹדָא דְעַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא קֳדָם כַּפּוּרְתָּא דְעַל סַהֲדוּתָא דְּאֵיזַמֵּן מֵימְרִי לָךְ תַּמָּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לפני הפרכת. שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום, (י) תלמוד לומר לפני הכפרת, מכוון כנגד הארון מבחוץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש הא דחזר וכתב לפני הכפורת אחר לפני הפרוכת הוא כדי שלא תאמר שהמזבח אע"פ שהוא לפני הפרוכת לא היה באמצע ממש אלא היה נוטה לצד כותל דרומי או כותל צפוני שהרי הפרוכת היה ככל רוחב המשכן משום הכי חזר וכתב לפני הכפורת וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונתת. לפני הפרוכת מחוץ. לפני הכפורת שיהא כנגדה נתון: (אבן עזרא)


{ז}  וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַֽהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵֽיטִיב֛וֹ אֶת-הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה:

 אונקלוס  וְיַקְטַר עֲלוֹהִי אַהֲרֹן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין בִּצְפַר בִּצְפַר בְּאַתְקָנוּתֵהּ יָת בּוֹצִינַיָא יַסֵקִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַקְטֵר עֲלוֹי אַהֲרן קְטוֹרֶת בּוּסְמִין בִּצְפַר בִּצְפַר בְּאַתְקָנוּתֵיהּ יַת בּוֹצִינַיָא יַקְטְרִינָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בהיטיבו. לשון נקוי הבזיכין של המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה, והיה מטיבן בכל בקר ובקר: הנרות. לוצי"ש בלע"ז, וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם העלאה, שהוא לשון הדלקה: (רש"י)

 אבן עזרא  והקטיר. קטורת סמים עם בשמים. אולי הסמים הם העיקר. או להפריש בין שתי המרקחות. כי האחד בשמים בלי סמים: ופי' בהטיבו. לתקן הפתילה והשמן: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  והקטיר עליו אהרן. צ"ל דאהרן לאו דוקא שהרי הקטרת כשרה בכהן הדיוט כדאמרי' פרק אמר להם הממונה חדשים לקטרת עמדו והפיסו ועוד מדכתיב ובהעלות אהרן וגו' יקטירנה מדתלה קטרת בנרות א"כ כל הכשר להדלקת נרות כשר לקטרת ובנרות כתיב יערוך אותו אהרן ובניו ועוד י"ל דמובהעלות לאו דוקא דהא כתיב יערוך אותו אהרן ובניו במקום אחר הכי נמי והקטיר עליו אהרן לאו דוקא: (דעת זקנים)


{ח}   מפטיר  וּבְהַֽעֲלֹ֨ת אַֽהֲרֹ֧ן אֶת-הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וּבְאַדְלָקוּת אַהֲרֹן יָת בּוֹצִינַיָא בֵּין שִׁמְשַׁיָא יַסֵקִנַהּ קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא תְדִירָא קֳדָם יְיָ לְדָרֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְאַדְלָקוּת אַהֲרן יַת בּוֹצִינַיָא בֵּינֵי שִׁמְשְׁתָא יַקְטְרִינָהּ קְטוֹרֶת בּוּסְמִין תְּדִירָא קֳדָם יְיָ לְדָרֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובהעלות. כשידליקם להעלות להבתן: יקטירנה. בכל יום, (כ) פרס מקטיר שחרית, ופרס מקטיר בין הערבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כלומר חצי מנה בבוקר וחצי מנה בין הערבים דהיינו בכל יום מנה שלם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובהעלות. בעבור עלות להב הפתילה נקרא כן והנה בהעלות פעל יוצא: קטורת תמיד. בעשות' עולות על כן הזכיר לדורותיכם: (אבן עזרא)


{ט}  לֹא-תַֽעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו:

 אונקלוס  לָא תַסְקוּן עֲלוֹהִי קְטוֹרֶת בּוּסְמִין נוּכְרָאִין וַעֲלָתָא וּמִנְחָתָא וְנִסְכָּא לָא תְנַסְכוּן עֲלוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִסְקוּן עֲלוֹי קְטוֹרֶת בּוּסְמִין דְּעַמְמִין נוּכְרָאִין וְעָלָתָא וּמִנְחָתָא וְנִיסוּכִין לָא תְנַסְכוּן עֲלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תעלו עליו. על מזבח (ל) זה: קטרת זרה. שום קטורת של נדבה, כולן זרות לו חוץ מזו: ועולה ומנחה. ולא עולה ומנחה. (מ) עולה של בהמה ועוף, ומנחה היא של לחם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כלומר אבל על המזבח הנחושת אתה מקריב: (מ) ר"ל שמלת לא דכתיב ברישא דקרא קאי נמי אועולה כאלו נאמר ולא עולה ומנחה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא. קטורת זרה. שאיננה כמתכונתה: (אבן עזרא)


{י}  וְכִפֶּ֤ר אַֽהֲרֹן֙ עַל-קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ-קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַֽיהוָֹֽה: (פפפ)

 אונקלוס  וִיכַפֵר אַהֲרֹן עַל קַרְנוֹהִי חֲדָא בְּשַׁתָּא מִדְמָא חַטַאת כִּפּוּרַיָא חֲדָא בְשַׁתָּא יְכַפֵּר עֲלוֹהִי לְדָרֵיכוֹן קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא קֳדָם יְיָ: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וִיכַפֵּר אַהֲרן עַל קַרְנוֹי חֲדָא בְּשַׁתָּא מִן אֲדָם חַטָּאתָא דְכִפּוּרַיָא חֲדָא זִמְנָא בְּשַׁתָּא יְכַפֵּר עֲלוֹי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי לְדָרֵיכוֹן קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכפר אהרן. מתן דמים: אחת בשנה. ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו (ויקרא טז, יח.): חטאת הכפרים. הם פר ושעיר של יום הכפורים, המכפרים על טומאת מקדש (נ) וקדשיו: קדש קדשים. המזבח מקודש לדברים הללו (ס) בלבד, ולא לעבודה אחרת:

חסלת פרשת תצוה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש כשידע הכהן שהוא טמא ונכנס למקדש בשוגג כסבור שהוא נכנס לבית של חולין ולא של מקדש או שאכל קדשים וסבור שהוא אוכל בשר חולין או שהוא שוגג בטומאה ויודע שזה בית המקדש ובשר קדשים על זה היה מכפר פר ושעיר של יום הכיפורים: (ס) דאם לא כן מה ענין זה לכאן: חסלת פרשת תצוה (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכפר אחת בשנה. בעשור לחדש השביעי. וטעם כפורים. על דם הפר ודם השעיר וזה חיוב כל שנה. ואין צורך להזכיר דם פר המשיח או הציבור בחטאם. כי אינם. תמיד רק לפרקים מעטים:

חסלת פרשת תצוה ברוך לעד שם אל נישא. עם ישראל כל טוב עשה: ולציר גלה פלא נכסה. תוך פרשת היא כי תשא: (אבן עזרא)

 כלי יקר  וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. לכפר על מה שנאמר (תהלים עה.ו) אל תרימו למרום קרנכם כמבואר למעלה במזבח הנחושת, אחת בשנה וגו'. כי בעצם היום ההוא נעשה האדם נקי כמלאכי השרת מן החטא, והנשמה תחזור לטהרתה כימי עולם וכשנים קדמוניות, והמשכיל ישמע ויוסיף לקח. (כלי יקר)