הצפיה בדף זה מחייבת התקנת גופן EZRA SIL - כל הזכויות על הגופן שייכות לארגון SIL
להורדת קובץ הגופן לחץ כאן בכפתור ימני של העכבר ובחר באפשרות 'שמור בשם'

ויקרא (ט) (מ)
בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א ול ר' שגיב מחפוד שליט''א

ויקרא (ט) (מ)

 פרשת ויקרא    פרשת צו    פרשת שמיני    פרשת תזריע    פרשת מצורע    פרשת אחרי מות    פרשת קדושים    פרשת אמור    פרשת בהר    פרשת בחקתי  


  פרשת ויקרא
  פרק-א   פרק-ב   פרק-ג   פרק-ד   פרק-ה

  
  פרשת צו
  פרק-ו   פרק-ז   פרק-ח

  
  פרשת שמיני
  פרק-ט   פרק-י   פרק-יא

  
  פרשת תזריע
  פרק-יב   פרק-יג

  
  פרשת מצורע
  פרק-יד   פרק-טו

  
  פרשת אחרי מות
  פרק-טז   פרק-יז   פרק-יח

  
  פרשת קדושים
  פרק-יט   פרק-כ

  
  פרשת אמור
  פרק-כא   פרק-כב   פרק-כג   פרק-כד

  
  פרשת בהר
  פרק-כה   פרק-כו

  
  פרשת בחקתי
  פרק-כז




פרשת ויקרא





ויקרא פרק-א

{א}  וַיִּקְרָ֖א אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּקְרָא לְמֹשֶׁה וּמַלֵיל יְיָ עִמֵיהּ מִמַשְׁכַּן זִמְנָא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  ויקרא וַהֲוָה כֵּיוַן דְאַשְׁלִים משֶׁה לְמִיקְמָא יַת מַשְׁכְּנָא חָשִׁיב משֶׁה וְאַיְידִין בְּלִבֵּיהּ וַאֲמַר טַוְורָא דְסִינָי דַהֲוָה רִיבּוּיֵיהּ רִבּוּי דְשַׁעְתָּא וְקִדוּשֵׁיהּ קִדוּשׁ דִתְלַת יוֹמִין לָא הֲוָה אֶפְשַׁר לִי דְאִיסוּק לְוָתֵיהּ עַד זְמַן דַהֲוָה דִבּוּרָא מִתְמַלֵיל עִמִי בְּרַם מַשְׁכַּן זִמְנָא הָדֵין דְרִבּוּיֵיהּ רִבּוּי לְעָלַם וְקִדוּשֵׁיהּ קִידוּשׁ לְעָלַם מִן דִינָא הֲוָה דְלָא אֵיעוּל לְגַוֵּיהּ עַד זְמַן דִי יִתְמַלֵיל עִמִי מִן קֳדָם יְיָ וּבְכֵן קָרָא דִבּוּרָא דַייָ לְמשֶׁה וּמַלֵיל מֵימְרָא דַיְיָ עִמֵיהּ מִן מַשְׁכַּן זִמְנָא לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקרא אל משה. לכל דברות ולכל (א) אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, (ב) לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר, וקרא זה אל זה, אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה אליהן בלשון עראי (ג) וטומאה, שנאמר ויקר אלהים אל בלעם: ויקרא אל משה. הקול הולך ומגיע לאזניו, (ד) וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקות (ה) היתה קריאה, תלמוד לומר וידבר, (ו) לדבור היתה קריאה ולא להפסקות, ומה היו הפסקות משמשות, (ז) ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד (ח) מן ההדיוט: אליו. למעט את אהרן, (ט) רבי יהודה אומר י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, (י) וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן, ואלו הן י"ג מיעוטין לדבר אתו, מדבר אליו, וידבר אליו, ונועדתי לך, כולן בתורת כהנים, יכול שמעו את קול הקריאה, תלמוד לומר קול לו, קול אליו, (כ) משה שומע וכל ישראל לא שמעו: מאהל מועד. מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל, (ל) יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר את הקול, מהו הקול, הוא הקול המפורש בתהלים קול ה' בכח קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים, אם כן למה נאמר מאהל מועד, מלמד שהיה הקול נפסק, כיוצא בו וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה, יכול מפני שהקול נמוך, תלמוד לומר כקול אל שדי בדברו, אם כן למה נאמר עד החצר החיצונה, שכיון שמגיע שם היה נפסק: מאהל מועד לאמר. יכול מכל הבית, תלמוד לומר מעל הכפורת, יכול מעל הכפורת כולה, תלמוד לומר מבין שני הכרובים: לאמר. צא ואמור להם דברי כבושים, בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר (מ) כמנודים מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות, וידבר ה' אלי לאמר, אלי היה הדבור. דבר אחר, צא ואמור להן דברי, והשיבני אם יקבלום, (נ) כמו שנאמר וישב משה את דברי העם וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דקשה לרש"י למה ליה למיכתב ויקרא וידבר שהוא כפל לשון ומפרש וכו' פירוש שלא היה מדבר עמו פתאום אלא קראו תחלה משה משה ואמר הנני ואחר כך היה מדבר עמו: (ב) שבאוהל מועד קדמה קריאה כלומר מכאן בנין אב דבכל מקום שנאמר וידבר ויאמר צו קודם לכן היה קריאה. דבור הא דאמרן. אמירה דכתיב בפרשת שמות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר. ציווי דכתיב בפרשת וישמע יתרו ויקרא ה' למשה אל ראש ההר וגו' ויאמר וגו' רד העד בעם וגו' והוא לשון ציווי שלא יהרסו אל ה' לראות אבל קשה למה לא פירוש רש"י זה הפירוש לעיל בפרשת ואלה שמות או בפרשת וישמע יתרו ולמה הניח עד כאן. (עיין שם במ"י ובנח"י): (ג) פירוש מענין קרי כמו מקרה לילה ואף על פי שמלת ויקרא נופלת על הקדוש ברוך הוא כביכול נדמה להקדוש ברוך הוא בדברו עם בלעם כאילו קיבל מיאוס וטומאה על ידו כמו שמקבל מיאוס על ידי הקרי: (ד) רצונו לומר הקול של משה משה כפי מה שהוא עם חתוך אותיות. וכולהו צריכין ואיזה משלשתן שנכתב לבדו הוה מוקמינן ליה לישראל לבדו אם נכתב ויקרא אל משה וידבר אליו לבד הוה אמינא קול הברתו היו שומעים אהרן וכל ישראל ואם נכתב ויקרא אל משה וישמע את הקול לבד הוה אמינא אהרן היה שומע אפילו הדיבור עצמו ואם נכתב וידבר ה' אליו וגם וישמע את הקול יחד הוה אמינא שאהרן שמע אפילו הדיבור עצמו וכן ישראל שמעו קריאת משה משה עד כאן תורף דבריו של הרא"ם: (ה) כלומר במקום שיש הפסקת פרשה ואין בהם לא דיבור ולא אמירה ולא צווי כמו הפסקות ואם מן הצאן קרבנו ואם מן העוף עולה קרבנו וגו' ונפש כי תקריב וגו' וכיוצא בזה ואם תאמר למה לא אמר יכול זה לעיל אחר שסיים ויקר אלהים אל בלעם. ויש לומר בשלמא לעיל הוה אמינא שהכל היו שומעין הקול אפילו ישראל ואם כן לא היה למשה גדולה יותר מלישראל שהרי גם הם היו שומעין כמו משה ופשיטא שאף להפסקות היתה קריאה כי זה היתה גדולה של משה יותר משל ישראל שאף להפסקות היתה קריאה אבל עכשיו שפירש שמשה לבדו היה שומע קול הקריאה מעתה יש להסתפק אם גדולה זו נמי היתה למשה שגם להפסקות היתה קריאה או לא כיון דבלאו הכי היתה לו גדולה יותר מישראל שלא שמעו ישראל אפילו קול הקריאה תלמוד לומר וכו': (ו) ואם תאמר והא בכל התורה כולה כתיב וידבר ה' אל משה ולמה לא הקשה רש"י זה לעיל ויש לומר דהכא הקריאה היתה משה משה אם כן למה כתיב אל אלא הקול וכו' והרא"ם פירש דקשה לו למה כתיב אל משה הוה ליה למימר למשה ומתרץ הקול הולך כו' ודרש כאן יותר מבשאר אל שבתורה לפי שבתורת כהנים דרשו וידבר אליו למעט את אהרן מן הדבור ומנא להו דלמא לא בא למעט רק ישראל אבל אהרן שנתועד בדיבור שמע אלא על כרחך צריך לומר דאיכא מיעוט קודם לו שהוא מלת אל משה הממעט שלא שמעו ישראל ואפילו קריאת משה לא שמעו דהא קאי על ויקרא כל שכן דבור של מצוה ונשאר מיעוט דאליו למעט את אהרן מן הדבור עצמו ומיעוט דקול לו למעט את כולם אף מקול הדבור: (ז) בשלמא אי היה שם קריאה ונבואה חדשה משום הכי הפסיק אבל אי לא היה שם קריאה הפסקה זו למה ליה, ומשני כדי ליתן ריוח וכו': (ח) העיקר הוא כדי ללמוד אותנו שאנו לומדים מפי הדיוטים שצריכים אנו בהכרח ליתן ריוח בין ענין לענין כדי להתבונן בהם וק"ל: (ט) פירוש מהדבור המיוחד למשה לבדו. רצונו לומר ולא לישראל אין צריך מיעוט שהרי כתיב אל משה שבא למעט את ישראל אלא אליו בא למעט את אהרן: (י) (נחלת יעקב) נראה לי דלא פליגי אלא רבי יהודה מפרש דברי התנא קמא שלא תפרש אליו למעט את אהרן מדיבור דהכא אם עולה קרבנו דלזה לא אצטריך דהא לא הוזכר כאן אהרן שיצטרך מיעוט למעט אותו אלא תנהו ענין להיכא דהוזכר אהרן דהיינו בשלשה עשר מקומות וכן הגירסא בתורת כהנים אמר רבי יהודה, ומה שהאריך הרא"ם בכאן נראה שהוא ללא צורך. (דברי דוד) הרבה מטריחין עצמם לפרש למה כתב רש"י דבור זה כאן ולא קודם דבור של אליו למעט אהרן והדברים פשוטין לפי עניית דעתי דדברי רש"י כאן תלוים זה בזה דעיקר הטעם לחלק בין קריאה לדבור הוא מכח השלשה עשר מיעוטים שהם השלשה עשר דברים שנזכר בהם אהרן ומשה והם בדבור דוקא לא בקול הקריאה ואפשר שבאמת שמעו כל ישראל את הקריאה דהא על זה אין מיעוט לגבי אהרן ואם כן כל ישראל הויין כאהרן בזה ואין לאהרן מעלה על כל ישראל בזה כיון דמכח אליו נתמעט אהרן עם כל ישראל והוה אמינא דזה דוקא בדבור אבל לא בקול הקריאה. תלמיד לומר קול לו קול אליו ביאור דבר זה דבפסוק שבסוף פרשת נשא כתיב ובבוא משה אל אהל וגו' וישמע את הקול מדבר אליו היה אפשר לכתוב קול מדבר לו וכתב מדבר אליו לדרשא דכל ישראל לא שמעו וממילא גם אהרן לא שמע דכבר הושוו ביחד כמו שזכרנו: (כ) כלומר היה לו לכתוב קול לו ולמה כתיב קול אליו אלא משה שמע וכל ישראל לא שומעין כלומר ישראל פשיטא לא שומעין שהרי אפילו קריאה לא שומעין כאשר ממעטינן מאל משה וכל שכן שלא שמעו הדיבור אלא למד על אהרן וקאי על דברי רבי יהודה הסמוך לא שמיעט מאליו את אהרן אפילו במקום דכתיב אל משה ואל אהרן ומקשה יכול ישמע את קול הדיבור בלא חיתוך אותיות וממעט מאליו אפילו אהרן כך פירש הרא"ם: (ל) מדלא כתיב ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר אליו אלא ודאי לכך כתיב אליו מאהל מועד כלומר אליו למשה נשמע הקול לפי שהיה בתוך אוהל מועד ואינו נשמע חוץ לאהל. (נחלת יעקב) ולא נראה כלל אלא דייק דאי סלקא דעתין דקאי על מה שממנו יוצא הקול בלבד הוה ליה למימר מבין שני הכרובים כדמסיק בתורת כהנים ומדכתיב מאהל מועד שמע מינה דקאי נמי עד היכן מגיע הקול אבל קשה אם כן למה ליה מיעוט דאליו שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו והא פשיטא שלא שמעו שהרי ישראל חוץ לאהל היו עומדים ותירץ הראב"ד שהוצרך המיעוט קודם הקמת המשכן. רא"ם: (מ) האי שכן מצינו לאו דווקא הוא דהא שלוח המרגלים לא היה אלא לאחר ניסן של שנה שניה והקמת המשכן היה באחד בניסן בשנה שניה לצאת ישראל מארץ מצרים אלא על כרחך צריך לומר דהאי שכן מצינו דקאמר אינו אלא לפרש דברי כבושים מה הן. רא"ם: (נחלת יעקב) ואני אומר דהכי פירושו השם יתברך צוה למשה לומר להם בשבילכם הוא נדבר עמי ואלו הן הדברי כבושין ולא יותר ובעלי המדרש מביאים ראיות לדבריהם שאין הקדוש ברוך הוא מדבר עם הנביאים אלא בשביל ישראל שכן מצינו וכו' וכמו שהאריך בזה במכילתא: (נ) ואם תאמר איך יתכן לומר שלא ידע הקדוש ברוך הוא אם יקבלום אם לאו ויש לומר דלכך מביא רש"י ראיה כמו שנאמר וכו' ושם פירש רש"י שדרך ארץ לדבר כן ולא בא הכתוב אלא ללמדך דרך ארץ וק"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקרא. מצאנו ברית יחיד בעבור שני דברים גם יתכן להיות מצוה אחת בעבור דברים רבים כמצות העולה והקרבן כי בתת כל חלק בעתו ימלט החלק שיש לו חלק לעולם הבא על כן פירוש לכפר לתת כופר והעד מתחלת כי תשא על כן כתיב פן יפגענו בדבר גם יש בעולות סודות לעתידות גם יתבונן מכל קרבן סוד התולדות והחטאות והמצות להחיות מורי התורה. וטעם ויקרא אל משה אחר ולא יכול משה שהכבוד קראו מאהל מועד שיבוא שם ושם ידבר עמו והכבוד לפנים מהפרכת ושם היה משה נכנס כי כן כתוב וזה טעם ותמונת ה' יביט. וטעם להזכיר הקרבנות קודם המצות כי השכינה תשוב אל מקומה אם לא ישמרו תורת העולה וכן היה וחלילה חלילה להצטרך לעולה וכן כתוב אם ארעב לא אומר לך רק יש לו סוד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויקרא אל משה וידבר ה' אליו. ולא כן בשאר המקומות בעבור שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד להיותו נגש אל המקום אשר שם האלהים רק בקריאה שיקרא אותו שכבר נאמר למשה (שמות כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת (אשר אועד לך שמה) וכיון שידע שהשם יושב הכרובים שם נתירא לבא באהל כלל עד שיקרא אליו כאשר עשה בהר סיני שאמר (שם כד טז) ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן או שלא היה משה יודע שהכבוד באהל ושיהיה לו הדבור משם כי לא כסהו הענן עד יום השמיני כדעת רבותינו (ת"כ להלן טא) ואחרי הקריאה בא משה באהל לפני ולפנים כמו שדרשו (תורת כהנים אחרי פרשה טז א) אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא ואין זה דרך פשט בכתוב הזה וכבר פירשתיו למעלה (שמות מ לד) ורבותינו אמרו (תורת כהנים פרשה א ז) כי לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הצוויים קדמה קריאה כלומר שיאמר אליו משה משה ויאמר הנני וזה דרך חבה וזרוז למשה והנה על דעתם הזכיר זה בכאן בעבור שהוא תחלת הדבור אשר היה אליו מאהל מועד ללמד על כלם כי כן יהיה משפטו כל הימים בכל התורה ו"מאהל מועד" לדעתם הוא מוקדם ויקרא אליו מאהל מועד וידבר ה' אליו באהל כי משה שם היה ושיעור הכתוב כפי פשוטו ומשמעו ויקרא ה' אל משה וידבר אליו מאהל מועד ועל דרך האמת הוא כמו ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א) וסודו ידוע ממעמד הר סיני ובעשרת הדברות וכבר רמזתי לו (שם) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  א' דויקרא זעירא שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנא' בבלעם כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה ואמר לו הקב''ה לכתוב גם באל''ף וכתבה קטנה. ויקרא אל משה. ר''ת אמ''ו בעטרה שעטרה לו אמו. הקדים משה לשם כביכול כאחד שמדבד עם חבירו ומקדימו דרך מוסר. כתיב לעיל ואש תהיה לילה בו. וסמיך ליה ויקרא אל משה לו' מתוך שקרא לו ודבר עמו היו פניו בוערות כאש: בכל מסעיהם ויקרא אל משה. לו' שבכל מסעיהם קרא למשה לו' שיסעו כדכתיב ע''פ ה' יסעו. חמשה אלפין בפסוק כנגד חמשה חומשי תורה וט' תיבות יש בו וכן יש ט' תיבות בפ' אנכי ה' אלהיך לו' שכל הלומד תורה כאילו הקריב כל הקרבנות. וכן ט' תיבות בפסוק זאת התורה לעולה: (בעל הטורים)

 אור החיים   ויקרא וגו'. טעם הקריאה, ולא הספיק הדיבור לבד, אמרו בתורת כהנים כי בג' מקומות קדמה הקריאה לדבור, בסנה, וסיני, ואוהל מועד, ולא מצינו ללמוד אוהל מועד לא מסנה ולא מסיני, מסנה שיש בו רבותא שהיה תחלה לכל הדברות סיני יש בו רבותא שהוא לכל ישראל, ואין ללמוד מהם של אהל מועד, גם אין ללמוד אהל מועד מצד השוה שבסנה וסיני, כי י''ל מה לצד השוה שהיו באש מה שאין כן אהל מועד:

הנה מה שאמרו שנאמרה קריאה בסיני כתב הרא''ם שהוא פסוק ויקרא אל משה ביום השביעי וגו' (שמות כד טז) או ויקרא ה' למשה אל ראש ההר (שמות יט כ) אבל לא מדכתיב ויקרא אליו ה' מן ההר (שמות יט ג) כמו שפירש רבינו הלל, כי קרא זה לא עם אש נאמר וברייתא קתני מה לצד השוה שהיה באש וכו' ע''כ. ובמחילה מכבודו לא דק בזה כי האמת הוא שהלימוד הוא לדבור הוא מפסוק ויקרא אליו ה' מן ההר, כי ויקרא אל משה ביום הזה אין אותה קריאה מיותרת ואצטריכא לגופא שקרא לו לעלות לשבת בהר ארבעים יום כאמור שם ויקרא אל משה וגו' ויבא משה וגו' ויהי משה בהר ארבעים יום, וקריאה זו במקום דבור היא. והקריאה שאנו דנים בה קריאה שהיא לדבור, ומזכיר קריאה ודבור, גם ויקרא ה' למשה אל ראש ההר שקריאה זו צורך עליה היתה כי משה היה למטה וקרא לו לעלות אל ראש ההר ושם דיבר אליו, ואם לא אמר ויקרא והיה מדבר עמו היה מדבר עמו והוא למטה מן ההר, ואנו רואים שלא דבר אליו עד אחר עלות, ואיך יהיה פה ולשון לומר שלא היה לו לומר אלא וידבר, אבל פסוק ויקרא אליו ה' מן ההר רואים אנו כי תכלית הקריאה לא היה אלא לומר אליו כה תאמר וגו', ודברים אלו אמרם אליו שם והוא למטה מבלי עלות, א''כ מה טיבה של קריאה זו אינה אלא קדימה לדבור. ומה שנסתייע הרב בפסוק ויקרא אל משה ביום השביעי ממה שאמר הכתוב אחר אומרו ויקרא וידבר וגו' ויקחו לי וגו', לא האירו למול פני הרב בב' כתובים ובהם ב' עניינים שהפסיקו בין הקריאה לדבור האחד ומראה כבוד ה' וגו' והב' ויבא משה וכו' ויהי שם בהר ארבעים יום וגו', ואחר זה אמר הכתוב וידבר ה' בסנה להעירך להצדיק מה שכתבנו, ומי יאמר שדבור זה לא היה אחר שבתו בהר עשרים יום או שלשים יום. ומה שדחה דעת רבינו הלל שאמר פסוק ויקרא אליו ה' מן ההר בטענת שלא היה עדיין אש ואמרו שם בתורת כהנים מה לצד השוה של סנה וסיני שהיו באש וכו', להיותו סובר הרב שהאש היה בשעת הקריאה מקשה, ולא היא, שכונת התנא הוא שבאותה נבואה היה בה דבר זה לתוספת, ומידי דהוה שהיתה בה מעלה זו שהיתה באש מה שלא היה באהל מועד היה בו גם כן הקריאה למעלה, ולפי זה לו יהיה שלא היה עדיין אש מה בכך הרי באותה הנבואה היה אש ונשתנית נבואה זו ונבואת סנה מנבואת אוהל מועד שלא היה בו אש, ובזה אין קושיא דרב קשיא, ותמה אני איך לא האירו למול עניו מה שהקשינו:

ועוד לו יהיה כפי דבריו איך מצי למימר תנא מה להצד השוה שבהן שהיו באש, והלא ויקרא אליו ה' מן ההר ליאמר וגו' לא היה באש, ולגמור מאותה קריאה וקריאת סנה מצד השוה שבהם שאינם אלא דבור מפה קדוש למשה והקדים קריאה לדבור, ולהעמיק בקושיא זו יראה דמתברא טנרי:

ועוד למה הוצרך לומר ג' קראי בסיני שקדמה קריאה, ולו יהיה שלא נחשוב פסוק ויקרא אליו ה' מן ההר, ב' מיהא ישנם שקדמה קריאה לדיבור לסברת הרב, והלא כל טרחת התנא הוא על יתור ויקרא האמורה באהל מועד שלא היה צריך לאומרה ויגדל הקושיא בזכרונה ב' פעמים בסיני, אלא ודאי שדברי הרב כאן שלא בדקדוק, ולדברינו אינו מקום לקושיא אחת מכל אלו והקודמים ומעתה נמצינו אומרים עיקר לימוד שקדמה קריאה לדבור בסיני הוא פסוק ויקרא אליו ה' מן ההר וגו' כה תאמר ועיקר:

ומה שאמרו בברייתא לא אם אמרת בסיני שהוא לכל ישראל וגו' לכאורה הוא דבר תמוה שהרי אין לך מצוה שאינה לכל ישראל. ובעל קרבן אהרן פירש לכל ישראל ולצד זה היה צורך שיהיה הקול בהדרגה מועטת מהרגיל לדבר עם משה ולזה אמר ויקרא אל משה להודיע שדיבר אליו בקול הרגיל ולא נתמעט מהדרגתו בשביל ישראל, ולדרכו צ''ל כאלו אמר התנא לצד שהיה לכל ישראל. כי לא המעלה היא היותו לכל ישראל, ואין דברים אלו מתקבלים בשכלי. והנכון בעיני הוא שהמעלה היא שמצינו ששינה ה' דברותיו שם שלא אמרם למשה לבד והוא ידבר אל בני ישראל אלא מפי עליון היו לכל ישראל, וכשם שנשתנית נבואת סיני לפרט זה נשתנית ג''כ למעלה זו של קריאה משאר דברות הנאמרים למשה לבד ולא השמיעם ה' לכל ישראל ג''כ נאמר שלא היתה בהם מעלה זו שקדמה קריאה לדבור:

עוד סיים באותה ברייתא יכול לא היתה קריאה אלא לדבור זה מנין לכל הדברות שבתורה תלמוד לומר מאוהל מועד יכול לא הית' קריא' אלא לדברות בלבד מניחן לרבות האמירות והצווים תלמוד לומר דבר וידבר לרבות אף לאמירות וציווים וכו' ע''כ. פירוש הדברים כי מקריאת אהל מועד וסנה וסיני אין ללמוד לשום דבור זולתם, והטעם לצד שהיה התחלת דבור במקום ההוא אבל את אשר ידבר עוד שם במקום ההוא לא יקדים בו הקריאה תלמוד לומר מאוהל מועד קרא יתירה לומר כל אשר ידבר מאוהל מועד תקדים לו הקריאה והגם שלא ריבה הכתוב אלא באהל מועד הרי זה בנין אב לכל, כי אין בו דבר חידוש מסיני ולא מסנה לומר שלצד אותו חידוש היתה הקריאה. וחזר לומר אין לי אלא דברות שכן דייק הכתוב וידבר מנין לנביאות המתחילות ויאמר או לשון ציווי. ואולי כי הדיבור יגיד תגבורת המדבר מה שאין כן האמירות והצוויים מנין שיקדים להם הקריאה תלמוד לומר דבר וידבר. וראיתי גירסא להראב''ד תלמוד לומר דבר וידבר לאמר. ולגירסא זו דרש יתור תיבת לאמר האמורה בוידבר שלא היה צ''ל אחר שאמר דבר, הא למדת שבא לרבות האמירות, והצווים בגדר אמירות הם:

וראיתי לבעל קרבן אהרן שהשיג על הגירסה למה אמר תלמוד לומר דבר שלא היה לו לומר אלא תלמוד לומר לאמר עד כאן. ואין זו קושיא, לצד שכח הדרשה היא מכפל דבר שזולתה תיבת לאמר אינה מיותרת ואצטריכא לעצמה, לכן כגירסת הראב''ד עיקר:

והנה מה שדן התנא להכריח כי צ''ל ויקרא על דבור ראשון שבאוהל מועד משום שאינו נלמד לא מסנה ולא מסיני, אין זה אלא הבחנת האמת מצד עצמו, כי זולת זה ג''כ הגם שהיה נלמד דבור ראשון הנאמר באוהל מועד מסנה וסיני אין יתור לתיבת ויקרא, כי הוצרך לשאר דברות הנרמזים ביתור מאוהל מועד והנלמדים מיתור לאמר, שזולת זכרון הקריאה כאן לא היינו יודעים דברים המתרבים:

אלא שיש לתת לב בברייתא למה לא הקשה ייתור ויקרא האמורה בסנה וסיני וילמדו מויקרא האמורה באוהל מועד, ואין צריך לומר אם יאמר אוהל מועד וסיני או אוהל מועד וסנה ויבא הג' מצד השוה שביניהם. ועוד קשה לדברי התנא שדורש אומרו מאוהל מועד קרא יתירא לדרשא להביא כל הדברות שגאמרו באוהל מועד שקדמה בהם הקריאה ולא פעם ראשונה בלבד, א''כ מי גרע דיבור ראשון שנאמר בסיני שלא תקדים בו הקריאה שהוצרך לומר בו ויקרא, וכמו כן בסנה לא היה צ''ל ויקרא לפי מה שלמד שם מיתור דבר לאמר לרבות כל האמירות:

וראיתי להרא''ם שנתן דעתו ליישב הדקדוקים, וכל מה שכתב הרב בזה אין דעתי הולמתו, ראשונה מה שכתב כי לא מצי למילף סיני וסנה מאוהל מועד לצד שהיתה קריאה לטעם שהיה משה ירא לבא לזה קרא לו ליכנס, קשה לכשנאמר כי תנא דתורת כהנים חושש לדרשה זו, ועד עתה דלמא לא קדמה קריאה לדבור באוהל מועד, וקריאה זו אינה אלא כדי שיכנם ולא יעמוד בחוץ לצד שהיה ירא, ודוקא בסיני וסנה לצד צד השוה שבהם שאינו באוהל מועד הוא שקדמה הקריאה לדבור:

ומה שיישב שאחר האמת דעת התנא הוא דלמדינן סנה מסיני ואוהל סועד, וכמו שגילה דעתו שדרש (שמות ג ד) ויאמר משה משה שאין תלמוד לומר ויאמר אלא ללמד על כל הקריאות שהיו משה משה, ואם לא היה סובר שאין צורך ללמד בה שקדמה הקריאה לצד דיליף מסיני ואוהל מועד הרי אצטריכא לגופא להשמיענו שקדמה לה הקדיאה ע''כ. בושני מדברים אלו כי מה שאנו לומדים שהקריאה קדמה להדיבור אינו על דבור שהיה בקריאה עצמה אלא על הדבור הנאמר בסמוך לה, כי הדבור שבקריאה עצמה לא מצינו אותו ולא היה בשום אחת מג' קריאות זולת בסנה פירש הכתוב אופן הקריאה שהיתה משה משה, ולא על דבור זה אנו אומרים שקדמה קריאה לדבור אלא על הדבור הנאמר לו אחר הקריאה, והנה לפניך המקומות שאנו אומרים בהם שקדמה הקריאה בהם בסיני לא נאמר אלא ויקרא ולא אמר הדבור שהיה בקריאה עצמה ואנו אומרים בו שקדמה הקריאה לדבור ובהכרח שהוא דבור הנאמר בסמוך לקריאה וכמו כן באוהל מועד אנו אומרים שקדמה הקריאה לדבור הגם שלא נאמר ויאמר משה, וא''כ כמו כן תהיה קריאת הסנה הגם שלא היה אומר הכתוב ויאמר אלא ויקרא משה משה וגו' ויאמר של נעליך וגו' אמרי' שקדמה קריאה לדבור, ואייתר ליה ויאמר לדרוש מה שדרש התנא. ותמהני עליו שהוא פירש שקריאה שקדמה לדבור בסיני הוא פסוק ויקרא ביום השביעי והדבור שאחריו הוא ויקחו לי תרומה שיש הרבה ריחוק מקום בין הקריאה לדבור, ובקריאת סנה העלים עיניו מראות הדבורים הנאמרים בסמוך. ואם הרב חשב שהקריאה לחוד ואמירת משה משה לחוד, זה שגגה הוא, והדברים ברורים לעין כל בן דעת, ותמהני איך יצאו מפי קדוש דברים אלו, ויש עוד להקשות אלא שאין צורך לדחות דברים כאלה:

ומה שיישב למה לא ילמוד סיני וסנה מכל הדבורים והאמירות שנתרבו בפסוק זה שקדמה בהם הקריאה, ואמר שאין כוונת התנא אלא לאותם דברים ואמירות שנאמרו באוהל מועד בלבד ואין ללמוד ממנו לשאר דבדות שנאמרו בשאר מקומות, לפי מה שהעלה שסתרנוהו בסמוך, כי סנה אין בו קדימת קריאה, ואוהל מועד לצד ששכן עליו הענן ולא יכול לבוא, ודחק עצמו לפרש גם בדברי רש''י שאמר סתם לכל הדברות ואמירות וכו' קדמה קריאה וכו' שאינו אלא אותם שנאמרו באהל מועד ע''כ. דבריו ז''ל אין שכלי הולמם, כי ממה שריבה הכתוב כל הדברות והאמירות שהיו באוהל מועד שקדמה בהם הקריאה עין רואה ולב שומע כי לא לצד ששכן הענן ולא יכול לבא היתה הקריאה אלא להקדים הקריאה לדבור מודיע הכתוב שאם מחמת היראה קריאה אחת תספיק לכל, ואם להודיע שבכל דבור שהיה ה' מדבר היה משה ירא ליכנס והיה צריך לקרא לו, אין דברים אלו כדאים ליאמר, כי בהכרח לומר שלא היה הדבר כן בתמידות, שהרי הכהנים נכנסים ומשמשים ומשה לא ירא ולא יפחד ליכנם עמהם, ומן הסתם שידבר ה' עמו בתמידות, אם לא שתאמר שבכל עת שהיה רוצה ה' לדבר עמו היה הענן שכן והיו יוצאים הכהנים חוץ לאהל מועד, וזה הבל גמור:

ועוד תמצא שהעלה רא''ם בד''ה מאוהל מועד כי תנא דתורת כהנים סובר כאותה ברייתא דקתני (ריש ת''כ) כתוב אחד אומר (שמות מ לה) ולא יכול משה לבא וכתוב אחד אומר (במדבר ז פט) ובבא משה בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (שמות מ לה) כי שכן עליו הענן, אמור מעתה כל זמן שהיה הענן על המשכן לא יכול, נסתלק וכו' ובבוא וגו' ע''כ. הנה פשט דרשה זו היא שמעולם לא נכנס משה אלא אחר שנסתלק הענן, ואף על פי כן ריבה הכתוב לכל הדברות שנאמרו לו באוהל מועד שקדמה להם הקריאה, ואם תאמר שלא דרש תנא כן אלא אחר שנאמר קריאה בסיני אבל זולת זה היה מחזר אחר דרשת ר' תנחומא (ריש פ' זו) שדרש שהקריאה היתה לצד שהיה מתיירא לבא, הרי לך דרשת ר' תנחומא ז''ל, היה ירא משה ליכנס דכתיב ולא יכול משה אמר הקב''ה אינו דין ודרך כבוד שמשה שנצטער במשכן יהיה עומד בחוץ ואני בפנים אלא הריני קורא אותו שיכנס לכך נאמר ויקרא, לסברא זו לא היה הדיבור אלא בפעם ראשונה אבל משם ואילך הרשות נתונה לו מאת המלך ליכנס ואין פחד ואף על פי כן אמר הכתוב שהיה מקדים קריאה לדבור ומעתה למה לא למדינן כל הדברות ואין צריך לומר סיני וסנה מאוהל מועד:

והנכון לומר הוא כי אם לא אמר הכתוב קדימת קריאה לדבור בסיני וסנה הגם שהיה אומר באהל מועד היינו אומרים כי מאהל מועד מיעט סיני וסנה שלא קדמה הקריאה בו, שהסברא נותנת ללמוד מאוהל מועד כשם שקדמה בו קריאה לדבור כמו כן בסנה וסיני תלמוד לומר מאוהל מועד, ויש טעם למיעוט, כי אולי לצד שקבע ה' שכינתו עם ישראל הוסיף מעלה זו בתחלת שכינתו שקרא לו קודם הדבור, ורבוי לאמר היינו דורשים דרש אחרת. ותדע שאין לך פרשה שאין בה יתור לאמר ואנו דורשים באופן אחר ותהיה זאת כאחת מהנה. ואחר שאמר הכתוב קריאה בסנה וסיני נתחייבנו לומר כי מאוהל מועד בא לרבות שאר דיבורים, ואחר שמצינו שריבה הכתוב הדבורים דרשינן ג''כ לאמר למה שלפנינו שהם האמירות ששקול אני בהם אם יהיו בכלל הדברות, כי יותר יש לנו לדרוש יתור התיבה למה שאנו צריכין לה במקומה מלבקש דרשות, ואחר שהודיענו הכתוב כל הדברות והאמירות שנאמרו באוהל מועד שקדמה להם הקריאה הוא הדין לכל הדברות והאמירות שנאמרו בתורה, והטעם כי בג' מקומות מצינו שהקדים הכתוב קריאה לאמירה סיני וסנה ואהל מועד, ואין אני יודע אם לא היה דבר זה אלא בפעם ראשונה או בכל פעם ופעם כשביאר הכתוב באחד מהם שהוא באוהל מועד שהיה בו בכל דבור ואמירה הרי נתגלה הסתום שה''ה בכל הדבורים שהיו בכל המקומות. או נאמר עז''ה שאחר שביאר הכתוב דבורים ואמירות שהיו באוהל מועד אנו חוזרים ולומדים מסיני וסנה ואוהל מועד לכל הדבורים על זה הדרך, מה סיני וכו' קדמה קריאה אף כל וכו', מה לסיני וסנה שהיה תחלת דבור במקום ההוא תאמר בשאר דבורים שלא היו תחלת דבור במקום ההוא, אוהל מועד יוכיח שקדמה הקריאה לכל דבור ודבור שהיה שם, ולכשנאמר מה לאוהל מועד שכן היה מקום ששכן בו ה' בקביעות ונעשה אלהים שכן בתוכנו, סיני וסנה יוכיחו וכו' שקדמה הקריאה בפעם ראשונה וכו' וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהם שהיה דיבור מפי קדוש למשה אף אני אביא כל דיבור מפי קדוש למשה שקדמה בו הקריאה בכל מקום שדבר עמו:

ויקרא אל משה. צריך לדעת למה לא הזכיר שם הקורא, והגם שהזכירו אחר כך, מן הראוי להזכירו בתחלה וממילא מובן כי הוא המדבר כשיאמר ויקרא ה' וגו' וידבר. ואולי שיכוין הכתוב להודיע תעצומותיו יתברך שיקרא בקול גדול ולא ישמענו זולת את אשר יחפוץ, והוא אומרו ויקרא אל משה שהגם שקרא לא נשמע הדבור אלא אל משה ולא למי שלפניו, ולפי זה אם היה אומר הכתוב ויקרא ה' אל משה תבין שה' קרא בקול גדול אבל הגעת הקול למשה היה בקול נמוך שישער משה בדעתו שאפשר שאותם שרחוקים קצת ואינם בסמוך לו לא ישמעו ואין כאן חידוש פלא ה', לזה אמר ויקרא אל משה פירוש כי גם לגבי משה היתה קריאה בקול גדול ששמע קול גדול, והן הן נוראותיו יתברך שלא שמע זולתו. עוד נראה טעם שלא הזכיר שמו יתברך בקריאה, שיותר בחר למעלת השם להזכירו בדבור של מצוה מעל הקריאה שאין בה אלא הזמנה בעלמא או דרך כבוד לפי המדרש. עוד יש לתת טעם כפי המדרש (ויק''ר א' ח') שאמרו שהיו אהרן ובניו והזקנים אומרים אין אנו יודעים איזה מהם חביב לפני המקום אלא למי שיקרא ה' וכו' ויקרא אל משה וגו'. הנה לפי זה אין מקום להזכיר שמו בקריאה, כי מאמר ויקרא הוא ענין ההבחנה שהיו מצפים לה גדולי ישראל למי יקרא ה', לזה אין לומר אלא ויקרא אל משה והבן. ולדרך זה יתיישב מה שיש לדקדק עוד, למה הוצרך לומר אל משה ולא הספיק באומרו אליו שחוזר אל משה שהוזכר בסמוך (סוף פקודי), ודומה לזה תמצא שאמר הכתוב תחלת פרשת וירא אליו ולא הזכיר למי נגלה וסמך על זכרון אברהם שבפרשת הקודמת כמו כן היה לו לומר כאן, ובמה שכתבנו לא קשה:

וידבר ה' אליו מאהל מועד. טעם שהוצרך לומר אליו, שלא תאמר שלא מנע ה' קולו משמוע לזולת משה אלא בערך ישראל, אבל כשידבר באהל מועד לא ימנע שמיעת הדבור מהמזדמנים שם שהם משרתיו כהני ה', לזה אמר אליו מאוהל מועד שאפילו בגשת משה לאוהל מועד ולא יהיו שם אלא כהני ה' לא היה נשמע הדבור אלא למשה:

מאהל מועד וגו'. קשה כי מן הראוי להקדים הודעת המקום שממנו הדיבור ואח''כ יזכיר למי ידבר, וכאן איחר שאמר אל משה אח''כ אמר מאוהל מועד. והנה לפי מה שדרשו בתורת כהנים שכתבתי למעלה כי אומרו מאוהל מועד להודיע על כל הדברות שנאמרו אח''כ מאוהל מועד שקדמה להם הקריאה, יש טעם באיחור זכרון זה לומר כי למרחוק מגדת והבן:

ובתורת כהנים דרשו עוד, מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא מאוהל מועד ע''כ. וקשה והלא כבר דרשו ממנה ענין הקריאה. עוד קשה אם היה נפסק הקול ולא יצא חוץ למה הוצרך הכתוב למעט ישראל משמיעת הדבור. וראיתי להרא''ם שכתב שכח דרשתו היא ממה שלא אמר ויקרא אל משה מאוהל מועד, ואמר אליו מאהל מועד דרשו שירצה לומר שמאהל מועד היה אליו באין הפסק הא למדת שלא יצא. וקושיא ב' תירץ הראב''ד שמה שהוצרך הכתוב למעטם הוא מן הדברות שהיו קודם הקמת המשכן:

ואין דעתי מתישבת בב' התירוצים. ממה שכתב רא''ם שדורש מאיחור זכרון מאוהל מועד, הלא אין השינוי עושה רושם לאשר יכוין אליו, כי הגם שנשמע שמאהל מועד יצא לאוזן משה אף על פי כן לא יתחייב מזה לומר שלא יצא הקול, שאולי שמשה היה עומד סמוך לאוהל מועד ולעולם יצא חוץ. ועוד לדבריו היה לו להקדים תחלת הקול ואחר כך תכליתו על זה הדרך מאוהל מועד אליו, וממה שהקדים אליו ה''ז שולל שלא נתכוין בסמיכות זה לומר כן, כי איך יקדים שיעור סוף הדיבור קודם ראשיתו. ויותר נראה לומר שדורש מאומרו מאהל מועד לאמר ולא אמר וידבר ה' מאהל מועד אליו לאמר, שיש להקדים מקום המדבר וזכרון הנדבר אליו, וישנם לכל הדרשות שקדמו, ישנה ליתור מאהל מועד לדרוש שאר דברות שקדמה הקריאה, גם ישנה מופלגת ממה שלא אמר ויקרא מאהל מועד, גם ישנה לדרשת לאמר לרבות שאר אמירות וציווים שקדמה בהם הקריאה, שמע מינה שנתכוין לומר על זה הדרך מאהל מועד לאמר פירוש ממנו הוא תחלת דיבור הרמוז באומרו וידבר ובו כלתה האמירה באומרו לאמר, הא למדת שלא יצתה חוץ. או נאמר שהאי תנא אינו דורש יתור אוהל מועד לרבות שאר הדברות ודורש בין שאר הדברות בין האמירות כולן מייתור תיבת לאמר וכיון שהיא מיותרת אם אינו ענין למדבר תנהו ענין לשומע שלא ישמע אלא מהעומדים באוהל מועד ולא מהעומדים חוץ. ואולי שאמר מאוהל לומר למעט אותם שבאוהל מועד שהם אהרן ובניו, והגם שמעטו מתיבת אליו, עדיין יש לטעות שאומרו אליו למעט הזקנים, אבל אהרן ובניו יש מקום לומר שלא נמעטו, לזה אמר מאוהל מועד:

ומה שתירץ הראב''ד לקושיא ב' שהמיעוט בא לדברות שקדמו, דברים תמוהים הם, שהרי המיעוט הוא בקריאתו מאוהל מועד, וגם לסברת הך תנא דממעטים מפסוק (שמות כה כב) ודברתי אתך וגו' (במדבד ז פט) וקול אליו הכל באוהל מועד היה. ויותר נכון לומר שלא דרשו שהיה הקול נפסק באוהל מועד אלא במה שדבר אליו באוהל מועד שכן כתוב וידבר אליו מאוהל מועד, אבל בקריאה מודה שיצא הקול חוץ לקרות למשה שהיה עומד בחוץ:

ומה שכתב הרא''ם שתנא זה סובר שהיה משה בפנים והיה בזמן שנסתלק הענן, וכאידך דרשה דרמי כתיב ולא יכול משה וגו' וכתיב ובבא משה, בא הכתוב הג' והכריע ביניהם כי שכן הענן וגו', מעתה כל זמן שהיה ענן וכו' עד כאן. ואני אומר כי בעל דרשה זו לא יכחיש שזמן שנאמר ויקרא אל משה היה בזמן ששכן הענן, ורומית הכתובים היא על זה הדרך כתיב ובבא משה משמע שהרשות בידו בכל עת, וכתיב ולא יכול וגו' פירש כי אם על ידי קריאה, וכן תמצא שאמר הכתוב בסוף משפטים ויקרא אל משה ויבא משה בתוך הענן, וכמו כן במה שלפנינו, והדברים פשוטים אצלי כי אין מי שיסבור לומר שנתעכב משה חוץ לאוהל מועד עד אחר שנסתלק הענן וקרא לו. ותמצא דקתני רישא של אותה ברייתא וז''ל אוציא את כולן ולא אוציא מלאכי השרת שאין משה יכול ליכנס לתוכן עד שיקרא לו תלמוד לומר קול לו וגו' מאוהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק וכו' ע''כ. הרי שהתנא עצמו סובר שלא היה נכנס אלא אחר קריאה, הא למדת חוץ לאוהל מועד היה. ואם תאמר אם כן מנין לתנא לדרוש שקדמה הקריאה לדיבור הלא קריאה זו לצורך היתה כדי שיכנם מפני שהיה ירא, נראה כי אם לא היה צורך בקריאה להקדימה לדיבור כאמור היה יכול ה' להסיר פחד מלבו ויכנס בלא קריאה אלא מטעם שהקדים הקריאה לדיבור הוא שקרא כנזכר, ומשה היה ירא לבא לאוהל מועד להזמין עצמו שיהיה מוכן כשיקרא ונשאר עומד בחוץ עד שקרא לו ה' כמנהגו ואז נכנס, וקול הקריאה יצא לחוץ, וקול הדיבור עמד במקומו באוהל מועד ולא היה יוצא לישמע אפילו הברתו חוץ לאוהל:

ובדרך רמז ירמוז שיאמר משה לישראל שם באוהל מועד כל אשר יצווהו ה', לזה סמך מאוהל מועד לאמר פירוש משם יאמר הוא לישראל ויש בזה טוב טעם כדי שיהיה אימת הדיבור על שומעיו לפני המלך המצוה ב''ה, גם שיצדיקו אותו ביותר כשיאמר הדברים לפניו יתברך שלא הותיר ולא הוסיף על דבריו. עוד ירמוז על זה הדרך אליו מאוהל מועד פירוש שלא השיג לדבר ה' אליו אלא לצד שמחל ה' על עון העגל ושכן באוהל מועד לאות ולמופת, אבל אם לא היתה המחילה לישראל הרמוזה באוהל מועד לא היה ה' מדבר אליו, ואמר לו שיאמר דבר זה לישראל, והוא אומרו לאמר. ותמצא שאמרו שם בתורת כהנים לאמר אמור להם דברי כבושים בשבילכם מדבר עמי וכו' עד כאן, והוא מכוין לפירושנו, אלא שדרשתם כולה מתיבת לאמר ולא מדקדוק הכתוב שאמרנו. ואולי שגם רז''ל זו היא כוונתם. עוד אמרו רז''ל (ת''כ כאן) יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו תלמוד לומר לאמר בשביל ישראל היה מדבר עמו ולא בשביל עצמו ע''כ. כוונת דבריו כי תיבת לאמר מיעוט הוא למעט שלא היה דיבורו למשה זולת בשביל ישראל פירוש לדבר להם, מכאן אתה למד שלא דיבר ה' עם משה אלא דברי תורה שמסר לישראל, והוא מאמר התנא (אבות א) משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, הא למדת שכל מה שקבל מסר, ומכאן אתה למד שלא הודיעו ה' סוד שלא למדו את ישראל, והושוו ישראל למשה בידיעה אלא שהוא למד מפי הגבורה וישראל מפי איש: (אור החיים)

 ספורנו  ויקרא אל משה. תמיד מתוך הענן, כענין בהר סיני כאמרו ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן כי לא יכנס שם לעולם בלי רשות: מאהל מועד. שלא נכנס אז משה באהל מועד בעוד הכבוד שם, וזה היה ביום שכלה משה את הקמת המשכן שאז ירד הכבוד לקדש את המקום ומשרתיו, כאמרו ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו, וכן עשה במקדש שלמה כאמרו ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה', ובזה קדש את המקום כאמרו הקדשתי את הבית הזה אשר בניתה אבל מן היום הראשון ואילך נכנס משה באהל מועד מחוץ לפרוכת, והיה אליו הדיבור מעל הכפרת כאמרו ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת: (ספורנו)

 כלי יקר  ויקרא אל משה וגו'. אלף של ויקרא קטנה כאילו נאמר ויקר, וטעמו של דבר להשוות נבואת משה אל נבואת בלעם שנאמר בו לשון ויקר וכמ"ש (ספרי ברכה לט.) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באומות קם ומנו בלעם, ואין הפירוש שיהיה בלעם שוה למשה בנבואה חלילה אלא כך פירושו שמשה השיג יותר ממה שהיה ראוי להשיג על פי הכנתו כמ"ש (דברים לד.י) אשר ידעו ה', אשר ידע את ה' לא נאמר אלא לומר לך שהוא מצד הכנתו לא ידע את ה' על זה האופן כ"א ה' ידעו ונתן לו תוספות שפע בישראל ר"ל בזכות ישראל וכל שאר נביאי ישראל כל אחד לא השיג יותר מכדי הכנתו, אבל באומות העולם קם אחר לכבודן של ישראל שהשיג יותר ממה שהיה ראוי להשיג על פי הכנתו, והנה מהידוע שכל מה שהנביא משיג את הראוי לו על פי הכנתו אותה נבואה דבוקה בו בעצם והעצמות קנין דבוק לא יפרד ממנו, אבל כל מה שמשיג יותר מכדי הכנתו זהו אצלו במקרה ולא בעצם ורק מתת אלהים הוא, ע"כ נאמר לשון ויקר במשה ובבלעם להורות שהיו שוים בזה במה שהיתה בשניהם השגת מקרית נוסף על הראוי להם מצד עצמותם.

ובזה מיושב מה שפירש"י, ויקר לשון ארעי ולשון טומאה והיה די באחד מהם ליתן הבדל בין ויקר לויקרא אלא לפי שרש"י סובר ג"כ שנבואת משה היתה במקרה ולא בעצם מצד הכנתו, ולפי זה קשה לו למה לא נכתב ויקר בלא אלף כלל ע"כ בא כמתרץ ולומר לפי שלשון ויקר משמע לשון ארעי דהיינו המקרה ומשמע גם לשון טומאה וזה אינו שייך כלל כלפי משה חלילה, לכך נכתבה האל"ף אצל משה להוציאו מן לשון מקרה של טומאה ומ"מ נכתבה האל"ף זעירא לקרות ויקר להורות שגם נבואת משה היתה ארעי ובמקרה מצד היותה נוסף על הכנתו כאמור ואיפכא ליכא למימר כלל. ויכול להיות שזהו דעת המדרש כדמסיק בילקוט (תלא.) בפסוק זה וז"ל יכול לצורך עצמו דבר ה' עם משה ת"ל לאמר לצורך ישראל דבר עמו ולא לצורך עצמו, ומדרש זה מחוסר ביאור כי איך יעלה על הדעת לומר שדבור של כל המצות יהיה לצורך משה בלבד וכי הוא בלבד שמע אנכי ולא יהיה לך, אלא ודאי שבמעלות הנבואה הוא מדבר שזכה משה לויקר והיינו לנבואה מקרית שנתוספה לו יתר מכדי הכנתו שדבר ה' אתו פנים אל פנים בזכות ישראל ולא בעבור עצמותו, וזה"ש לצורך ישראל דבר עמו לצרכם זכה להוספה זו ולא לצורך עצמותו כמ"ש ולא קם נביא בישראל, בי"ת משמשת לשון בעבור, ולפיכך כשחטאו ישראל נאמר למשה לך רד מגדולתך והיינו מתוספת שפע זה שניתן לו בעבור ישראל, ואחר המחילה הוצרך לפרש שחזר משה לקדמותו שנאמר (שמות לג.יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ופירוש זה דבר יקר.

ובילקוט מסיק למה מתחילין התינוקות ללמוד מן פר' קרבנות, מה הקרבנות טהורים אף התינוקות כן, וזה מבואר על דרך שמסיק בילקוט פר' פנחס (כח.ג) כבשים בני שנה שמכבסים עונות האדם ועושין אותו כתינוק בן שנה בעבור זה האל"ף קטנה רמז שהקטנים יתחילו כאן ולימוד זה הוא בראש כאל"ף ראש לאותיות. ד"א אלף לשון לימוד כמו ואאלפך חכמה (איוב לג.לג) רמז שאין הלימוד מתקיים כ"א במי שמקטין את עצמו. וכן רמז שמשה זכה לקריאה זו לפי שהקטין את עצמו וברח מן השררה ואמר לא איש דברים אנכי (שמות ד.י) כדמסיק בילקוט (תכז.). (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויקרא אל משה. מדרש תנחומא לפי שהיה משה עומד בחוץ שהיה מתיירא לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן אמר הקב"ה אינו דין שיהא משה עומד בחוץ מיד ויקרא אל משה ופרש"י לכל הדברות ולכל האמירות וגו' ועוד פרש"י יכול שמעו כל ישראל את קול הקריאה ת"ל קול לו קול אליו פי' לפירושו דכתיב בפרשת נשא וישמע את הקול מדבר אליו והיה לו לומר מדבר לו או עמו ומדכתב אליו משמע מיעוט לו' משה שומע ואין ישראל שומעין: (דעת זקנים)


{ב}  דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי-יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָֹ֑ה מִן-הַבְּהֵמָ֗ה מִן-הַבָּקָר֙ וּמִן-הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶֽם:

 אונקלוס  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֱנַשׁ אֲרֵי יְקָרֵב מִנְכוֹן קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ מִן בְּעִירָא מִן תּוֹרֵי וּמִן עָנָא תְּקָרְבוּן יָת קוּרְבַּנְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֵינַשׁ דִי יִקְרַב מִנְכוֹן וְלָא מִן מוּמְרַיָא פַּלְחֵי אֱלִילְיָא קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ מִן בְּעִירָא דַכְיָא מִן תּוֹרֵי וּמִן עָנָא וְלָא מִן חַיְתָא תְקַרְבוּן יַת קָרְבָּנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אדם כי יקריב מכם. כשיקריב, בקרבנות נדבה (ס) דבר הענין: אדם. למה נאמר, (ע) מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו (פ) מן הגזל: הבהמה. יכול אף חיה (צ) בכלל, תלמוד לומר (ק) בקר וצאן: מן הבהמה. ולא כולה, להוציא את הרובע (ר) ואת הנרבע: מן הבקר. להוציא את (ש) הנעבד: מן הצאן. להוציא את (ת) המוקצה: ומן הצאן. להוציא את הנוגח שהמית, (א) כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר, שאין תלמוד לומר, להוציא את (ב) הטריפה: תקריבו. מלמד ששנים מתנדבים (ג) עולה בשותפות: קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור, היא עולת קיץ המזבח (ד) הבאה מן המותרות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ואם תאמר דלמא בעולת חובה מיירי ורא"ם תירץ על כרחך האי פי' כי אם הוא ולא אשר וכאלו אמר מפני שיקריב קרבן לה' שפירוש מפני שהזהרתי אתכם להקריב קרבן לה' אני אומר מן הבקר וגו' יקריבנו דאין שייך לומר כן אם לא שהוזכרו קודם זה בשום מקום אבל הקרבנות לא הוזכרו בשום מקום קודם לכן משום הכי אי אפשר לפרש אלא בלשון אם וכו' ועיין שם כי האריך ונראה לי מדכתיב תקריבו קרבנכם לשון רבים מלמד ששנים מקריבים עולה בשותפות וזה על כרחך מיירי בקרבן נדבה דאי בקרבן חובה איך שנים יקריבו בשותפות קרבן חובה שכל אחד מהם חייב קרבן אלא על כרחך בקרבן נדבה וכו': (ע) דהוה ליה למימר איש ולעיל לא היה קשה מידי דהייתי אומר אדם אתא למעט עובדי גלולים כאשר דרשינן אתם קרוים אדם ולא עובדי גלולים אבל עתה שפירש אדם כי יקריב בקרבן נדבה דבר הענין ונדבה כשירה אפילו מן עובדי גלולים כאשר מרבינן מאיש איש כי יקריב לרבות עובדי גלולים שנודבים נדבה קשה אדם למה לי. (דברי דוד) אבל אינו אמת דאם כן בפרשת תזריע דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו מאי קאמרת ביה למה לא נאמר איש וכי נעיין במה שמרשים רש"י אדם כי יקריב מכם והוא ללא צורך אלא תחלה היה להרשים אדם ולפרשו ואחר כך כי יקריב מכם ולפרשו אלא כוונת רש"י לתרץ כפל לשון אדם מכם והיה סגי לומר אדם כי יקריב לחוד או כי יקריב מכם לחוד וזהו שאמר רש"י אדם למה נאמר פירש לשתוק לגמרי ולא יאמר אלא יקריב מכם וכיון שרש"י רוצה לתרץ קושיא שהוא תחלה וסוף דהיינו כפל ניחא ליה לפרש תחלה כי יקריב המוקדם דמיירי בנדבה קודם שיפרש המאוחר תיבת מכם כפל עם אדם דחד מינייהו הוא מיותר ועל כן פירש תחלה כי יקריב שהוא מוקדם ואחר כך אדם שהקושיא מכח מכם שהוא מאוחר והרוצה לתלות קושיית אדם לתיבת כי יקריב היא לפלפול בעלמא ואין בו צורך: (פ) משום דכתיב שונא גזל בעולה: (צ) משום דחיה בכלל בהמה דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה. (נח"י) בתורת כהנים שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה וגו' איל וצבי וגו' והוא פסוק בפרשת ראה וזאת הגירסא הובאה גם כן בזבחים דף ל"ד: (ק) כלומר למה ליה דכתיב מן הבקר ומן הצאן דהא סתם בהמה הוא בקר וצאן אלא למעוטי אתי דוקא בקר וצאן ולא חיה: (ר) ואם תאמר למה צריך למעטן והלא נסקלין. ויש לומר כגון על פי עד אחד או שהודה הבעל מעצמו שאינו נסקל להכי אצטריך למעט וכן הנעבד או שור שהמית אדם צריך לתרץ כן: (ש) דגבי רובע כתיב בהמה דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגו' ובנעבד כתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב ובנעבד שיש בו רוח חיים מיירי דמותר להדיוט ולית ביה משום נעבד לעבודת כוכבים ולא משום מוקצה לעבודת כוכבים כדאיתא בתמורה: (ת) פירוש הוקצה ונבדל לעבודת אלילים לא יקריבנו ומיירי כשהאכילוה כרשיני עבודת כוכבים אבל באמירה לבדה לא כדאיתא בפרק כל הצלמים: (א) פירש שהמית אדם דוקא ולא כשהמית בהמה: (ב) זה מדבר כשהיתה כשירה בשעה שהקדישה הבעל ואחר כך נטרפה אם כן הייתי אומר שמותר להקריב על המזבח הואיל והיתה כשירה בשעת שהקדישה להכי צריך כאן למעטו: (ג) דאם לא כן יקריב קרבנו מיבעי ליה ופירש לאו דוקא שנים אלא הוא הדין עשרה או מאה או אלף כל זמן שלא נשתתפו בו כל ישראל: (ד) פירש מאכל המזבח הבא מן המותרות פירוש שנתותרו מן חצאי שקלים משנה שעברה מאותן מותר חצאי שקלים היו קונין כבשים לעולות והקריבו אותן על המזבח בשעה שלא היו קרבנות יחידים להקריב כדי שלא יהא המזבח פנוי בלא הקרבת קרבנות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מכם. מאוחר וכן הוא אדם מכם כי יקריב קרבן וכמוהו רבים או יהי' מכם מממונכם או יהיה מכם רמז להוציא את הגזל כי כן כתוב שונא גזל בעול': מן הבהמה. יהיה הקרבן כלל ואחר כן מן הבקר ומן הצאן שהם מין כבש ועז פרט גם מלת קרבנכם כלל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה. שיעור הכתוב הזה אדם מכם כי יקריב מן הבהמה קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן תקריבו והענין בעבור שיצוה אחרי כן בקרבן העוף ובקרבן המנחה אמר כאן כשיקריב אדם קרבן בהמה יקריב מאלה השנים ולא חיה ולא שאר בהמות והנה זה לאו הבא מכלל עשה במקריב חיה כמו שאמרו בזבחים פרק שלישי (לד) המעלה אברי חיה ר' יוחנן אומר עובר בעשה

"תקריבו" - מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות לשון רש"י פירש הרב כן לומר שאם יתנדבו רבים להביא עולה עולת השותפין היא מה בין שנים המשתתפין בקרבן ובין עשרה ואלף שנשתתפו בו אבל קיץ המזבח הבאה מן המותרות לב ב"ד מתנה עליהן ולפיכך היא עולת צבור והנה לדעתו כל עולה שיביאו רבים חוץ מן המותרות דינה כדין עולת השותפין וטעונה סמיכה בכלם ונסכים קרבים משלהם ואולי לדעתו עולת העוף שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת צבור וכן השלמים שאמרו בהם שהשותפין מביאין אותם נדבה ואין הצבור מביאים אותם נדבה (תורת כהנים פרק טז ה) בכלן יכולין הרבים להתנדב להם בתחלה דעולת השותפין היא נקראת ושלמי שותפין הם נקראין ולא מעטו אלא שלא יביאו אותן מן הקופות ואפשר שנאמר שאם רצו צבור להפריש בתחלה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין שתהיה נדבת צבור בעולת בהמה ואין בה סמיכה שנתרבה מן הכתוב הזה וכל זמן שיתנדבו בו רוב ישראל היא נדבת צבור ואינה בעולת העוף ולא בשלמים ומעוטן נדונין כיחידים והוא העיקר (הרמב"ן)

 אור החיים  דבר וגו' ואמרת. כפל לומר דבר ואמרת, גם שינה לדבר בב' לשונות ולא אמר אמור ואמרת. לצד שצוה ה' ב' מיני קרבן, א' הבא לרצון נידר ונידב, וא' לכפרת חטא כי יחטא אדם, כנגד זה אמר דבר כי גזרת מלך היא עליו חובת חטאת הרשומה בכל פרט ופרט וכנגד הבא לרצון אמר ואמרת אליהם אין זה אלא לצד רוממות וכבוד ואין חובה בדבר. עוד ירמוז גם על פרט חטאת השגיונות שיש בהם דיבור לבחינת החיוב, ואמירה שהוא לצד שיתרצה ה' לקבל בהמה תחת נפש החוטאת, שמן הראוי היא תמות וה' פדה נפש אדם בשה כשבים ושה עזים ולמרבה פר בן בקר. ואומרו בני ישראל וגו' בתורת כהנים אמרו אל בני ישראל למעט גוים מהסמיכה האמורה בסמוך. בני ולא בנות. ואמרת אליהם לסמיכה האמורה בסוף שהיא סמיכת שלמים, וקשה אחר שדרשו בסמוך יתור לאמר, דבר אל בני ישראל צריכה לגופה. ואין לומר כי ממילא מובן מתיבת לאמר כמו שפירש בעל קרבן אהרן, במחילה מכבודו שהרי אם לא אמר דבר אל בני ישראל לא הייתי דורש מה שדרשתי בלאמר ומה מקום לדרוש דבר וגו'. ואולי כיון שאין ידוע איזה מהם שהיא לגופה ואיזה מהם שבאה לדרשא דרשי' לתרווייהו. או אפשר שאינו דורש התנא דבר, אלה בני ישראל שהיה לו לומר דבר אליהם ומובן הדבר שעל ישראל הוא אומר, ומאומרו בני ממעט נשים שהיה לו לומר דבר אל בית ישראל, ומאומרו ישראל מיעט הגוים, וראשון עיקר, כי תמצא כי שם בתורת כהנים דורש בני ישראל לומר מה בני ישראל מקבלי ברית, ובה מכריח דרשתו שדורש בפסוק אדם כי יקריב מכם, הרי כי דורש דרשות הרבה כל שיהיו נשמעים כא', הכי נמי דורש יתור לאמר כיון שנוכל לומר כי זה הוא המיותר, וחוזר ודורש דבר אל וגו' כיון שנוכל לומר זה הוא המיותר:

אדם כי יקריב וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר תיבת אדם. ורז''ל אמרו (ת''כ הכא) לרבות גרים, והקשה הרב בעל קרבן אהרן למה הוצרך לרבות גרים כיון דקיימא לן (מנחות עג:) מקבלין מגוים וכו', והעלה שסלקא דעתך למעט אותם כיון שנכנסו בגדר ישראל, ומצינו שמיעט הכתוב בישראל דכתיב מכם ולא כולכם לזה הוצרך לרבות ע''כ. ודבריו ז''ל שלא בדקדוק כל עיקר, כי אם לא היה רבוי זה שרבוי גרים לא הייתי דורש מרבוי איש איש לרבות הגוים אלא לרבות הגרים, לזה קדם תנא והודיע כי גרים נתרבו מייתיר אדם, א''כ איש איש בא לרבות הגוים, ובזה תלך בדרך ישר במשמעות כל אותה ברייתא מבלי צורך דוחקת. ואין להקשות דלמא אדם בא למעט הגוים (ב''מ קיד.) כאומרו אתם קרוים אדם ולא אומות העולם קרוים אדם ואיש איש לרבות הגרים, כי מאומרו דבר אל בני ישראל הרי אין הכתוב בדבר אלא בישראל ומנין יעלה על הדעת לקבל מהגוים שיוצרך למעטם, אלא ודאי לא בא אלא לרבות, ואין לנו לרבות אלא גדר אחד מאותם שאינם בני ישראל והם הגרים, ולכשיבא רבוי אחר אז נבין שירבה הגוים, רבוי של הגרים לכולא עלמא מקבלין כל מין קרבן, אבל רבוי הגוים נחלקו (מנחות עג:) רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא אם דוקא עולות וכו':

ובמדרש תנחומא אמרו למה אמר אדם ולא אמר איש, ירצה לומר כי יחטא האדם כאדם הראשון שהתחיל לחטוא יביא קרבן עד כאן. הנה ממשמעות דברי המדרש משמע כי אדם הראשון שוגג היה שהרי אין מביאין קרבן אלא על חטא שוגג, וזה מכוון למה שפירשתי בפרשת בראשית בפסוק (ג יב) היא נתנה לי וגו'. וכוונת המדרש היא כי בא ה' להתנהג עם בני ישראל מה שלא נהג כן עם אדם הראשון, כי אדם הראשון חטא ונקנסה עליו מיתה ולא הועיל לו הבאת קרבן, ולהם יועיל. ואומרו שהתחיל לחטוא, נתן הטעם למה לא נהג ה' כמו כן עם אדם הראשון, כי אדם התחיל לחטוא ולא קדם לו בחינת הרע להכריחו לחטוא, מה שאין כן הבאים אחריו כבר קדם להם בחינת החטא בנפשם, וזה לך אות הברית אשר ערל בשרו וצוה ה' למול מה שלא היה כן לאדם הראשון ולדרך זה השכלתי לישב חקירה אחת אשר שפט לאדם על עון ראשון משפט מות ולא חש למדתו ב''ה דכתיב (איוב נא) פעמים שלש עם גבר, ואדרבא משפט צבור יש לו להעביר לו גם עון ג' דכתיב (עמוס ב) על ג' פשעי ישראל וגו'. כי יש טעם נכון בדבר, כי ביום ברוא ה' האדם החליטו בבחינת הטוב באין פסולת שהיא בחינת הרע המטה את האדם מדרך הטוב ובחטאו נמשך בחינת הרע ונעשה סיג לכל נפש איש ישראל בנפשו רוחו ונשמתו, גם בגופו ערל לב וערל בשר, ולזה אם יחטא איש ישראל יעבור לו ה' פעמים שלש וגו' לצד חלק הרע הדבוק בו רע משננער מבטן אמו והוא יתגבר עליו להחטיאו במזיד, גם יחטיאנו בהסח הדעת ולזה יועיל לו קרבן על שגיונו, מה שאין כן אדם הראשון הגם שלא חטא אלא בשוגג משפט צדק, הוא לו שלא יעבור לו ה' אפילו חטא א'. גם שיהיה שוגג לא יועיל לו קרבן על שגיונו:

כי יקריב מכם. צריך לדעת למה הוצרך לומר מכם. עוד למה איחר לומר מכם אחר זכרון המפעל ממנו, כי מן הראוי להקדים זכרון הפועל אשר בו ידבר ואחר כך הנפעל ממנו. ורז''ל (חולין ה' ע''א) אמרו שבא למעט מומר שבישראל, ודרשו מן הבהמה להביא מומר, הא כיצד מיעוט מומר לכל התורה כולה או לעבודה זרה ששקולה ככל התורה, וריבה מומר שאינו לכל התורה. ולדבריהם ז''ל נראה לישב גם מה שאיחר לומר מכם, שאם היה אומר אדם מכם היה נשמע שממעט במקום שמרבה, או מרבה במקום שממעט, ולא כן הוא כוונת הכתוב שהרבוי הוא בגרים, והמיעוט הוא בישראל לבד, לזה הבדיל ביניהם בתיבת כי יקריב. ונראה עוד לפרש על פי מה שאמרו בחולין (שם ע''ב) שהביאו ברייתא זו שדרשו מכם להוציא המומר, והביא אחריה ברייתא שדרשו מעם הארץ פרט למומר ר''ש אומר השב מידיעתו, ואמרו שם מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו, וקאמר שם חדא בחטאת וחדא בעולה ע''כ, ואמרו ז''ל בתורת כהנים כי יקריב אינו אלא רשות, והוא מה שדקדק לומר כי יקריב קודם אומרו מכם לומר שמה שממעט הוא בדבר הנידר ונידב וכדברי הגמרא שמסיק חדא בעולה, דלא תימא כיון שדורון הוא יקובל קא משמע לן, וחדא בחטאת, ומיעוט הצריך בחטאת הנה הוא רשום בכתב אמת באומרו (לקמן ד' כ''ז) מעם הארץ, ומשונה מיעוט זה ממיעוט האמור בעולה, כי מיעוט האמור בעולה אינו אלא למומר לכל התורה כולה, אבל המיעוט האמור בחטאת ימעט אפילו מומר לעבירה אחת אם תהיה אותה שמביא קרבן על שגיונה, וכן משמע גם כן מדברי הרמב''ם בפרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות יעיין שם:

ובדרך רמז יכוין על זה הדרך, לצד שראו שהקריב ה' את משה אליו ויקרא לו מתוך כולם ועשה יקר וגדולה למשה, לזה אמר אדם כי יקריב כל כך הקרבה לשכינה אין זה אלא מכם פירוש מצד ישראל כי באמצעותם היא ההגשה, וכמו שכתבנו למעלה שלא היה מדבר ה' עמו אלא בשביל ישראל, וצא ולמד ל''ח שנה שהיו ישראל נזופים נתרחק מעליו הכבוד ולא דבר אתו אלהים. עוד ירמוז לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא קרבן לה', כי על ידי חטא האדם יפרד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים דכתיב (דברים ד ר) ואתם הדבקים בה' ויהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה, והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר ויתאוה לקרב אותם אליו, וצוה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו, גם העניש למעלים עין מהדבר, וזה לך האות אשר צוה ה' להתחיל ממקודשיו והגדיל שכר המזכה כמאמר התנא (אבות פ''ה) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו כי ישמרנו ה' משגיונות, והם הדברים הנאמרים כאן.

אדם דקדק לומר אדם לשון חשיבות כאמור בזוהר (תזריע מח) כי יקריב ואת מי יקריב פירש הכתוב ואמר מכם מן הפחותים שישנם בכם אשר פשעו בה' ויאמרו לאל סור ממנו ונתרחקו מדביקותו יתברך את זה יקריב, ולזה יקרא קרבן לה' כי יקריב נצר מטעיו קודש לשרשו, ואדם כזה אין צריך להביא לא נדר ולא נדבה גם אין מציאות להביא לו חטאת ולא אשם, על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ה) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ואם אין שוגג אין קרבן, ואחר שגמר אומר מעשה קרבן הנכבד והמעולה אמר מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם דבר זה ישנו בכל אדם כי לא כל ישיגו בחינת רבים השיב מעון: (אור החיים)

 ספורנו  אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה על דרך ונשלמה פרים שפתינו וכאמרו זבחי אלהים רוח נשברה, כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת, וכבר אמרו ז''ל מכם ולא כלכם, להוציא את המומר: מן הבהמה. אם יקריב בהמה לא יהיה רק ממין בקר או צאן ולא שום מין חיה, אף על פי שהיא בכלל בהמה, כאמרו זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' איל וצבי וגו'. והמכוון באלה הפרשיות הוא לפרש מיני מביאי הקרבן ומיני הנקרבים ומיני הקרבנות וסבות ההקרבה. ופירש שקרבנות נדבה מקבלים אותם מכל אדם אפילו מן הגוים, כמו שביאר אחר כך באמרו ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם, והנה התועים גרועים מן הגוים, בפרט התועים לע''ז ולחלל שבתות בפרהסיא. ופירש שמיני הנקרבים הם בקר וצאן בבהמה, ותורים ובני יונה בעופות, וסולת ושמן ולבונה. ופירש שמיני הקרבן מהם עולה שלמים ומנחה, הבאים לפעמים נדבה, ומהם חטאת ואשם שאינם באים אלא חובה. ומזה התבאר ענין קין באמרו ואל קין ואל מנחתו לא שעה כי היה הוא מכת המינים שאין מקבלים מהם קרבן, כמו שהוכיח סופו על תחלתו, ושהיתה מנחתו ממין בלתי ראוי להקרבה. וכן בנח באמרו וירח ה' את ריח הניחוח אמר שקבל אותו החלק מקרבנותיו שהיה ראוי לריח ניחוח, בהיותו מן המין הראוי להקרבה, אבל לא קבל כל קרבנו שהיה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור. ויובן גם כן מה שרצה באמרו זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי ובאמרו למה לי רב זבחיכם וכאלה רבים בספרי הקדש. כי אמנם ראוי שיהיה המביא הקרבן אדם כשר להביא, בוחר במין הראוי לקרבן, הנאות להשיג התכלית אשר בסבתו בא להקריב, ויסמוך את ידו על קרבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עונו על ראש הקרבן, כענין בשעיר המשתלח, וכזה יוציא לאיזה פעל של הכנעה את מחשבת התשובה אשר בלבו ונרצה לו לכפר עליו. ובהיות מיני החטא קצתם במחשבת הלב בלבד וקצתם גם במעשה הנה לכפרת הרהור הלב יאות אותו החלק אשר יעלה בלהב המזבח, והם העולה ואימורי הקרבנות ואזכרת המנחות. ולכפרת המעשה יאותו חלקי הקרבן הנתן לכהנים, וזה שתמורת איברי החוטא שהתעסקו בפעולת הרע ינתן חלק איברי הקרכן לעובדי האל המתעסקים בעבודתו, כאמרו ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם וכן אמרו ז''ל שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ובהיות הפועל הרע הראוי להתכפר בקרבן קצתו עם כובד עון כמו חייבי כריתות וקצתו קל מזה אבל עם איזה חלול בקדש, הנה לחלק הראשון יאות החטאת, לחטא את הנפש שנטמאה בחיוב כרת כאמרו ונכרתה הנפש ההיא, ולחלק הב' יאות האשם להעביר חלול אשר אשם לו, וזה בהכנעת הקרבן עם התשובה, ותורה אחת להם. אמנם קרבן השלמים הוא כמשתף הבעלים עם משרתי האל לעבדו שכם אחד. ובהיות החוטאים על מדרגות מתחלפות, מהם מוכנים להכשל בחטא ומהם רחוקים מזה ויקרה בהם על המעט, היה הדיבור בהם על אופנים מתחלפים וקרבנותיהם מתחלפין, ולכן על הכהן המשיח, מפני שהוא רחוק שיכשל בחטא, אמר: (ספורנו)

 כלי יקר  אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים תקריבו קרבנכם, ומה שפירש"י מלמד שב' מתנדבים עולה בשותפות אינו מספיק לישב המקרא לחברו מראשו לסופו כי לא ידענו היכן הפסיק הענין. ונ"ל שרצה להזהיר כל מקריבי קרבן לה' שלא יכשלו בב' דברים אשר בהם נכשלו קין והבל שהיו ראשונים בהקרבת קרבן, כי קין נכשל במה שהביא מן הפחות והגרוע והוא זרע פשתן והחטאים בנפשותם צריכין להביא נפש הבהמה תמורת נפשם ובדוחק התיר הקב"ה לעני להביא מנחה שאין בה נפש ומעלה עליו כאילו הקריב נפשו כמו שפירש"י על פסוק ונפש כי תקריב מנחה (ב.א) והבל אע"פ שהביא מבכורות צאנו מ"מ לא טוב עשה שלא נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא נזדרז למצוה זו מעצמו, רק אחר שראה שהקריב קין קרבן אז נתקנא בו והבל הביא גם הוא להשוות עצמו אליו כמבואר למעלה פר' בראשית.

ע"כ אמר אדם כי יקריב מכם לשון יחיד, לומר לך שהמקריב יהיה כאדה"ר בקרבנו שהיה יחידי בעולם, וכשם שמזה הצד היה ניצול מן הגזל שהיה יחידי והיה הכל שלו, כך מזה הצד היה ניצול מן הדבר שנכשל בו הבל כי מצד שהיה יחידי בעולם ודאי נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא מצד שראה אחרים עושין, ועל זה אמר אדם כשיהיה כאדה"ר כי יקריב מכם שתהיה ההקרבה מכם ולא מזולתכם כי מכם ובכם יבא ההתעוררות אל המקריב, זהו קרבן לה' כי ודאי אין כוונתו כ"א לשם ה' לאפוקי מי שאינו נתעורר מעצמו זהו אינו מכם ואינו קרבן לה'. אינו מכם, שהרי ההתעוררות בא לו מאחרים ולא מכם ממקריב הקרבן עצמו, ואינו קרבן לה', כי כל מה שהוא קנאת איש מרעהו אינו עושה כי אם להתהדר עצמו בפני הבריות ונמצא שאינו קרבן לשם ה' כ"א לשם הבריות. וזה"ש (שבת כח:) שור שהקריב אדה"ר קרן אחת היה לו במצחו לכך נזדמן לו שור בעל קרן אחת כי היה דומה אל האדם שהיה קרן א' ר"ל שהיה יחידי בעולם ולא גזל משום אדם, ולא נתעורר משום אדם, כ"א מעצמו דהיינו מכם ע"כ עלה קרבנו לרצון נמצא שקרבן לה' הפסיק הענין. ואח"כ אמר מן הבהמה וגו' להוציא זרע פשתן אלא יעשה כהבל שהביא מבכורות צאנו. ומה שאמר תקריבו קרבנכם היינו מחלביהן החלק המובחר שאדם בוחר לעצמו הנקרא קרבנכם אותו תקריב לגבוה ונקט קרבנכם לשון רבים כפירש"י לומר שב' מקריבין בהמה.

וי"א אדם כי יקריב מכם מגופו ממש, ע"י צומות ורוח נשברה זהו קרבן לה' וחלק גבוה לבד, אמנם מה שאתם מקריבים מן הבהמה מן הבקר זהו קרבנכם כי אתם האוכלים מזבחי שלמיכם הכהנים והבעלים, לכך נקט קרבנכם לשון רבים כי אינו חלק אלוה לבד.

אדם כי יקריב. פירש"י בקרבנות נדבה דבר הענין, אדם למה נאמר מה אדם לא הקריב מן הגזל כו'. עשה רש"י תחילה פירוש על כי יקריב ואח"כ על מלת אדם, לפי שמתחילה לא קשה אדם למה נאמר שהרי יש לומר שבא למעט האומות שאינן קרוין אדם שאין מקבלין מהם קרבן חובה. אבל עכשיו שנאמר כי יקריב. המורה על שבקרבן נדבה הוא מדבר וארז"ל (נזיר סב.) איש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. א"כ אדם למה נאמר, אלא מה אדם לא הקריב מן הגזל. ולשון מן הגזל צריך פירוש כי הל"ל לא הקריב דבר גזול, ונראה שדעת רש"י הוא לפי שאין דרך העולם שילך ויגזול בהמה ויקריב אותה לגבוה, כי אטו בשופטני עסקינן ומי פתי יסיר לעשות עבירה כדי שיעשה בה מצוה כשאין לו הנאה מן העבירה, אמנם זהו בנמצא שיגזול האדם ממון הרבה או יעשה עול בהרבה ממון, וילך ויתן קצת מן אותו ממון הגזול לצדקה או לקרבן במזימות זו אשר חשב, שבזה יהיה לו כופר על המותר שבידו וזהו לשון מן הגזל ולא כולו כדרך שדרשו מן הבהמה (תמורה כח:) ולא כולה.

ומצינו שפר' זו תחילתה, ואמצעיתה, וסופה, אזהרה על הגזל. תחילתה, אדם כי יקריב. אמצעיתה, והסיר את מראתו בנוצתה, לפי שהעוף ניזון מן הגזל, וסופה שנאמר והשיב את הגזילה. לפי שהקרבן והגזל הם ב' הפכים כי הקרבן מקרב השכינה והגזל מרחיקה שנאמר (תהלים יב.ו) משוד עניים וגו' עתה אקים יאמר ה' וגו'. ועוד שהמקריב בהמתו כאילו הקריב נפשו כי ממונו של אדם כנפשו דמי כי בנפשו יביא לחמו, וכמ"ש (דברים כד.ו) כי נפש הוא חובל. וכתיב (משלי כב.כג) וקבע את קובעיהם נפש. ומקצת נפש ככולו אבל המקריב בהמה גזולה שלא עמל בה ולא חלה ידו בה איך תהיה תמורה לנפשו.

מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. הנה מקום אתי למצוא דברי חפץ וטעם על כל חלוקי הקרבנות הבאים לכפרה. כי כהן משוח וסנהדרין קרבנם פר, וקרבן יחיד כשב, או עז, ובעולה ויורד הדל מביא ב' תורים, ובדלי דלות עשירית האיפה סולת, לפי שכל חוטא ורב מרי דומה כאילו היה לו קרנים לנגח בהם או כלפי מעלה, או לצדדין, כי כל העבירות הם או בין אדם למקום ב"ה, או בין אדם לחבירו. וע"י העבירות שבין אדם לחבירו נמשל האדם לאיל בעל קרנים מנגח צפונה ונגבה להזיק לחבירו או באורך ימים שבימין, או בעושר וכבוד שבשמאל, ע"כ הוא מביא איל תמורתו או כשב או עז כמ"ש (בראשית כב.יג) והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. ר"ל איל זה אחר מן הראשון כי זה האדם קרני ראם קרניו בהם ינגח עמים. ומן הדין היה החוטא ראוי לידון בהפשט ונתוח וכליל לאישים, ובחמלת ה' עליו הוציאו מתוך ההפכה ולוקח איל אחר תמורתו, ומטעם זה נאחז האיל בסבך בקרניו דווקא כי כך האדם ראוי להיות נאחז למיתה בשביל קרניו ונפדה משחת על ידי איל זה ברחמי השי"ת ויהיה התמורה איל תחת איל.

אמנם החוטא לשמים, דומה כאילו היה לו קרן חזות בין עיניו העולה בשווי כלפי מעלה כאילו הוא רוצה לנגח כלפי מעלה כביכול, ועל דרך שפירש"י פר' לך לך (יד.ב) על שמאבר ולכך אמרו רז"ל (שבת כח:) שור שהקריב אדה"ר קרן אחד היה לו במצחו. מנא להם לרז"ל לומר כן אם מפני שנאמר (תהלים סט.לב) מקרן חסר שמא הקרן היה באחד מן הצדדים ובמצחו מנא לן, אלא ודאי שאדה"ר היה יחידי בעולם ולא חטא לשום בריה בלתי לה' לבדו ע"כ היה אדם דומה לצורת פר שיש לו קרן אחת במצחו כי משם הוא העולה כלפי מעלה, כי כך עשה הוא מעשה בהמה וחשב להיות כאלהים יודעי טוב ורע והיינו נגיחה כלפי מעלה, ע"כ הוצרך להביא תמורתו פר בעל קרן א' ונזדמן לו כך לפי שעה כדי שתהיה התמורה דומה מכל צד אל צורת החוטא ורב מרי.

ואולי שמטעם זה. נזדמן לו פר שקרנותיו קודמים לפרסותיו (חולין ס.) כי הפרסות סמוכות לארץ ודרך הבהמה להזיק גם ברגל ולקלקל האדמה כך אדם גרם בחטאו קלקול האדמה שנאמר (בראשית ג.יז) ארורה האדמה בעבורך. אמנם קלקול האדמה נמשך מן חטא הקרן שקדם לו ע"כ נזדמן לו פר שקרנו קדם לפרסותיו, ולהורות נתן בלבו שכל הדינין הללו היו ראוין אל החוטא ועי"ז יבא האדם לידי רוח נשברה כי זהו התכלית הנרצה מן זבחי אלהים וכמ"ש (שמואל א' טו.כב) הנה שמוע מזבח טוב. שפירשו המפרשים שעיקר הטוב הנמשך מן הזבח הוא שמוע בקול ה' כי לא צוה ה' על דברי עולה וזבח בעצם וראשונה כ"א בעבור הנמשך מהם והוא לשמוע בקול ה'. וע"ז נאמר (תהלים עה.ה-ו) אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן, אל תרימו למרום קרנכם. מתחלה קרן ואח"כ קרנכם שנים במשמע לפי שמתחלה מזהירם על החטא החמור ביותר המרים קרן אחד כלפי מעלה למרוד בהקב"ה, ואח"כ מזהירם שלא יחטאו איש לחבירו בב' קרנים הפונין לימין ולשמאל לכך אמר תרימו למרום, כפל ושניהם לשון הרמה כי כך דרך הבהמה להרים קצת קרניה בשעת נגיחה, ואע"פ שלדורות בא הציווי שאפילו על החטא שבין אדם למקום להביא בהמה בעלת ב' קרנים, היינו אחר מ"ת שנעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה והחוטא לשמים גורם השחתת זולתו, כמו עכן שחטא לבדו וגרם נפילה לכל ישראל ויותר שייכה נגיחה בבריות ועושה בהם רושם ממה שיעשה כלפי מעלה כי אם רבו פשעיו מה יעשה לו ית', אבל אדה"ר שהיה יחידי ואדם אחר אין לקבל ממנו נזק על כן הוצרך להביא בעלת קרן אחת אע"פ שאין נגיחה שייכה כלפי מעלה.

ולפי שכל הגדול מחבירו, ביותר נגיחתו עושה רושם וקשה למצוא תרופה למכתו כי רבה היא, ע"כ באו חילוקים אלו במקריבי קרבן כי הכהן המשוח והסנהדרין נגיחתם עושה רושם גדול הן באמונות אלהיות הן בזולתם ע"כ קרבנם פר שנגיחתן גדולה ומסוכנת יותר מן נגיחת כשב או עז. אבל שאר יחיד אין נגיחתו כל כך גדולה ע"כ קרבנו כבש או עז או איל, ודווקא בעשיר אשר יענה עזות וסומך על כי כביר מצאה ידו וכי רב חילו מנגח צפונה ונגבה לא ישוב מפני כל, אבל העני כי אזלת יד כחו ע"כ אין נגיחתו כל כך גדולה ודומה לעוף המכה בכנפיו לימין ולשמאל על דרך שמאבר שם אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב"ה, על כן קרבנו תורים ובני יונה כי הוא בעצמו מן הנרדפים כמו התורים ואע"פ כן הוא מכה בזולתו, כמ"ש (ויקרא כו.לו) ורדף אתכם קול עלה נדף. כי העלה עצמו נדף מן הרוח המכה בו ואעפ"כ הוא רודף ומכה בזולתו כמו שיתבאר במקומו, ולפי שהכנפים מקום החטא ע"כ נאמר ושסע אותו בכנפיו. ובדלי דלות החשוב כמת כאילו אין בו נפש החיוני, ע"כ קרבנו עשירית האיפה סלת מן הצמחים שאין בהם רוח חיוני כלל. (כלי יקר)

 דעת זקנים  מן הבהמה. בתורת כהנים מסיק למדנו ענותנותו של הקב"ה שלא הטריח בניו להביא חיות מן היערות אלא בהמות המצויות להם: (דעת זקנים)


{ג}  אִם-עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן-הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל-פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  אִם עֲלָתָא קוּרְבָּנֵיהּ מִן תּוֹרֵי דְכַר שְׁלִים יְקָרְבִנֵהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יְקָרֵיב יָתֵיהּ לְרַעֲוָא לֵיהּ קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  אִין עֲלָתָא הוּא קוּרְבָּנֵיהּ מִן תּוֹרֵי דְּכַר שְׁלִים יְקַרְבִינֵיהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יַקְרִיב יָתֵיהּ לְרַעֲוָא עֲלוֹי קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  זכר. ולא נקבה, כשהוא אומר זכר למטה, (ה) שאין תלמוד לומר, זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס: תמים. (ו) בלא מום: אל פתח אהל מועד. מטפל בהבאתו עד העזרה. (ז) מהו אומר יקריב יקריב, (ח) אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון יקריב כל אחד, לשם מי שהוא, וכן עולה בחולין ימכרו החולין לצרכי עולות, והרי הן כולן עולות, ותקרב כל אחת לשם מי שהוא, יכול אפילו נתערבה בפסולין (ט) או בשאינו מינו, (י) תלמוד לומר יקריבנו: יקריב אותו. מלמד שכופין אותו, (כ) יכול בעל כרחו (ל) תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני: לפני ה' וסמך. אין סמיכה (מ) בבמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) הא דהביא רש"י הכא מיעוט דזכרים לאפוקי טומטום ואנדרוגינוס ולא שאר המיעוטין דלקמן משום שבא לפרש בתר הכי תמים בלא מום דלא תקשי ליה מנא ליה דתמים בלא מום דלמא תמים פירוש שיהא תמים באיכותו דהיינו שלא יהא טומטום ואנדרוגינוס להכי הביא רש"י זכר דלמטה שממעט מזכר דלמטה טומטום ואנדרוגינוס ממילא פירוש של תמים בלא מום: (ו) כתב הרא"ם ואף על גב דכתיב במקום אחר כל אשר בו מום לא תקריבו ואם כן תמים למה לי כבר תירצו בתורת כהנים ואמרו דהאי תמים דהכא להקישא הוא דאתא כלומר כשם שאם אינו תמים אלא בעל מום אינו לרצון כדכתיב כל אשר בו מום וגו' כך אם אינו זכר אלא נקבה או טומטום ואנדרוגינוס אינו לרצון: (ז) ופירוש יקריבנו מענין קורבה שפירושו יביאנו והוכחתו אל פתח אהל מועד למה לי לכתוב זכר תמים יקריב אותו לרצונו לפני ה' ותו לא: (ח) פירוש היה לו לכתוב יקריבנו פתח האהל מועד לרצונו לפני ה' בשלמא בלא פירושו דמטפל בה עד העזרה הוה אמינא יקריב יתירא בא ללמד שמחויב לטפל בה עד לפנים מן העזרה אבל מאחר שפירש דאינו מחויב לטפל בה אלא עד פתח העזרה יקריב למה לי: (ט) פירוש כגון רובע ונרבע וכיוצא בהם: (י) עם חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח ושלמים: (כ) ולא מיקריב מפיק דהוא לרבוי דאם נתערבה עולה בעולה או עולה בחולין הוא דאתא אלא מיתורא דאותו מפיק ליה: (ל) כלומר יכול אם כופהו שיקנה הזבח להקריב והוא צועק תמיד אינו רוצה לעשות אפילו הכי עושה בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואז הוא מקריב, (דברי דוד) אפשר להקשות מה מהני אמירה זו כיון דבעל כרחו אומר כן דאמרינן אגב אונסו גמר בלבו להסכים עם מה שאומר בעל פה כי רצונו להפטר מהאונס ואפי' בענין ממון אמרינן בפרק חזקת הבתים אמר רב הונא תלה אותו עד דזבין ליה קנה דאגב אונסיה גמר ומקני ליה כל שכן כאן דמצוה הוא: (מ) דמקרא נדרש לפניו ולאחריו לפני ה' דהיינו באוהל מועד ששם ארון והשכינה שרויה בו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אם עלה קרבנו. פרט ועול' מפורשת: מן הבקר. גדול או קטן אחר שמונת ימים ובעבור היות העולה קרבה כלה לגבוה היא מהנבחרת והזכר נבחר מהנקבה על כן אין בעולה נקבה: תמים. בלא מום ואחר שאמר יקריבנו פירש אל המקום אשר יקריב אותו כי יכנם בחצר אהל מועד: לפני ה'. דבק בטעם עם אל פתח אוהל מועד יקריב אותו: לרצונו לפני ה'. שיקריבנו ברצונו ולא באונס: (אבן עזרא)

 אור החיים  אם עולה קרבנו. קשה למה שינה מב' פרשיות הסדורות אחרי זאת ואם מן הצאן וגו' לעולה, ואם מן העוף עולה, גם כאן היה לו לומר אם מן הבקר עולה וגו', ויתבאר על פי הסברא שאמרו בתורת כהנים במה שאמר הכתוב למעלה מזה את קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור עד כאן, לזה אמר סמוך לאומרו קרבנכם אם עולה פירוש דוקא עולה היא שאני מתיר שבאה נדבת צבור ולא שלמים כדתניא (ת''כ ג') שלמים אין באין נדבת צבור. עוד אם היה אומר הכתוב אם מן הבקר עולה היה נשמע שלא התיר להביא עולה אלא מן הבקר ולא מן הצאן, לזה אמר אם עולה לומר כי מה שמרבה באומרו קרבנכם הוא פרט העולה בין אם יהיה מן הבקר בין אם יהיה מן הצאן, ואין לטעות בעולת העוף, שהרי ביאר הכתוב ואמר קרבנו יתירה כמו שדרשו שם למעט צבור מעולת העוף ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם עולה מה תלמוד לומר שיכול לא יהיו כל הפסולים אלו נוהגים אלא בעולת נדבה עולת חובה מניין וכו' תלמוד לומר אם עולה עד כאן. נראה שהוקשה להם שהיה לו לומר אם קרבנו עולה, ודרשו שאם היה אומר אם קרבנו עולה אז יהיה נשמע שמדייק הכתוב בעולת נדבה שבה משתעי קרא דכתיב כי יקריב רשות, ואמר אם עולה פירוש כל עולה שבעולם בין של חובה בין של נדבה. והראב''ד ז''ל פירש שתיבת עולה מיותרת שהיה לו לסמוך על זכרונה לבסוף, והוא דוחק:

קרבנו בתורת כהנים דרשו שבאה לרבות שלמים שישנם בכל הפסולין הרשומים ואין לומר שלמעטם בא הכתוב ולומר קרבנו האמור שהוא עולה ולא שלמים, כי זה אינו צריך למעט כי מהיכא תיתי לאסור, ולא דרשו קרבנו בכנוי שהוא יותר פשוט בכתוב, כי הרי הוציאו דין זה מקרבנו האמורה בעולת צאן: (אור החיים)

 כלי יקר  אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו. טעם לדבר שהעולה באה זכר, והחטאת נקיבה, ושלמים בין זכר בין נקיבה, לפי שהעולה על רוחכם היא באה דהיינו על חטא ההרהור כמו שנאמר (איוב א.ה) והעלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני וברכו את האלהים בלבבם. והחטאת בא על החטא המעשה, נמצא שהמהרהר בעבירה ולא יצתה מחשבתו אל הפועל ודאי גבור בארץ יהיה כי כאיש גבורתו לכבוש את יצרו כי לא יצאה המחשבה אל החוץ לעשות זר מעשהו ע"כ קרבנו זכר. אבל החוטא גם במעשה תשש כחו כנקיבה כי לא היה יכול לעמוד כנגד יצרו ע"כ קרבנו נקיבה בכיוצא בו, ולפי שבין כך העולה והחטאת באים על החטא אשר מקורו מן הלב כי לב הותל הטהו (ישעיה מד.כ) והרשעים ברשות לבם אשר מקומו בצד שמאל ע"כ שחיטתן בצפון, אבל השלמים אשר בלי עון ירוצון שחיטתן בכל מקום בעזרה ואין חילוק אצלם בין זכר לנקיבה.

ועוד שהעולה באה על חטא ההרהור, הנתלה בכח השכל שבאדם הנמשל לזכר כי השכל עיקר הבית וגבירו ע"כ קרבנו זכר ועולה כולה לגבוה כנגד רוח בני האדם העולה היא למעלה כך היא העולה על מוקדה כי טבע האש גם כן לעלות למעלה.

אבל החטאת באה על חטא המעשה, הנעשה ע"י כלי המעשה התלוים בחומר המתפעל כנקיבה ע"כ קרבנו נקיבה ועיקר החטא תלוי באברים מיוחדים ובראשם החלב והדם ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, כי על ידי רתיחת הדמים כל היום יתאוה תאוה לדברים האסורים כמ"ש (דברים יב.כ) כי תאוה נפשך, וכתיב (שם יב.כג) כי הדם הוא הנפש. וכן כשישמן ישורון ויצא מחלב עינימו (תהלים עג.ז) וחלבמו סגרו פימו (שם יז.י), אז הוא מעותד ביותר אל החטא על כן מקריבין מן החטאת החלב והדם והבשר יאכל לכהנים דרך צדקה להאכיל לעניים משרתי אלהינו כי בחסד ואמת יכופר עון.

והשלמים עושים שלום בעולם, כי מקצתן למזבח, ומקצתו לכהנים, ומקצתו לבעלים, וכולם אוכלים על שלחן אחד וזה מורה על השלום שבין כולם כי אין בו צד חטא הגורם ריב לה' עם עמו. ויש חילוק בין חטאת לעולה כי החטאת אינו בא כי אם על השוגג דהיינו מה שהאדם עושה בלא רצון והעולה מכפר על ההרהור המזידי דהיינו ברצון, דרך משל המהרהר באשה ויודע שאסור להרהר בה אך שלבו אנסיה, על כן נאמר יקריב אותו לרצונו לפני ה' שמכפר אפילו על הרצון כאמור, ומן יתור אותו יש מפרשים שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את עצמו לפני ה'. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אל פתח אהל מועד יקריב אותו. שלא יאמר אדם לכהן לך וקח בהמה והקרב אותה שאין זה דרך של מעלה אלא בעל הקרבן מדדהו ומביאו עד לפני בית המלך: (דעת זקנים)


{ד}  וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָֽעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו:

 אונקלוס  וְיִסְמוֹךְ יְדֵיהּ עַל רֵישׁ עֲלָתָא וְיִתְרְעֵי לֵיהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְמוֹךְ בְּתוּקְפָא יַד יְמִינֵיהּ עַל רֵישׁ עֲלָתָא מְטוּל דְיִתְרְעֵי לֵיהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  על ראש העולה. להביא עולת חובה לסמיכה, (נ) ולהביא עולת הצאן: העולה. פרט לעולת העוף: ונרצה לו. על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות ב"ד, או מיתה בידי שמים, או מלקות, הרי עונשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה, ועל לאו (ס) שנתק לעשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דקשה ליה העולה למה לי דהא ברישא דקרא כתיב עולה ועליו קאי אלא לרבות לסמיכה כל שנקרא עולה לסמיכה אפילו עולת חובה ומדכתיב העולה בה"א הידיעה רצונו לומר העולה הנזכרת (ס) כגון לא תקח האם על הבנים וכתיב שלח תשלח את האם וכן לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. וכן לא תגזול וכתיב והשיב את הגזילה שלא נכתב בהם שום עונש אבל אלו הנזכרים עונשם אמור בין על מזיד שהוא מיתת בית דין או מלקות בין על שוגג שהוא חטאת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וסמך ידו. היה נראה מהפשט שבידו האחת יסמוך כי דרך שעיר המשתלח איננו כדרך כל קרבן על כן שנה הכ' רק כאשר מצאנו המעתיקים שהעתיקו שכל סמיכה בשתי ידים סמכנו עליהם והגוף הקרב לכפר על העולה על הרוח יקרא עולה גם כן הקרב בעבור חטאת ואשם יקרא חטאת ואשם: ונרצה לו. יפיק רצון מהשם: לכפר עליו. להיות כופר עונש שיש עליו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וסמך ידו. בשתי ידיו כי מצאנו וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר (שמות כט י) וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל (שם טו) ודרשו בו ידי כל יחיד ויחיד והנה היא בשתי ידיו ובשעיר המשתלח מפורש וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר (להלן טז כא) ולא ידעתי אם כן למה כתב בכל שאר הסמיכות "את ידו" ואולי להוציא ממנו מה שדרשו (מנחות צג) ידו ולא יד שלוחו כי שמא היה במשמע "ידיו" להביא את שתיהן ולא נמעט בו השליח אבל עכשיו שהסמיכה בשתי ידיו לא כתב לשון יחיד אלא למעט השליח שאף על פי ששלוחו כמותו בשאר המקומות לא נדון כן בסמיכה ובתורת כהנים (אחרי פרשה טז כא) וסמך אהרן את שתי ידיו (ויקרא טז כא) מלמד שהסמיכה בשתי ידים בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים

"ונרצה" - לו לכפר עליו על מה הוא מרצה לו אם תאמר על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים או מלקות הרי ענשן אמור הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה לשון רש"י וברייתא היא בתורת כהנים (פרק ד ח) ואני תמה וכי היכן עונשן אמור כי הקרבנות בשוגגין הן מרצין ונוכל לומר שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין ועל חייבי מלקות שוגגין ועל חייבי מיתות ב"ד שוגגין באותן שאין חייבין עליהם חטאת כגון מכה אביו ואמו ומקלל כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין ואולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות ב"ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג ופירש בחייבי מיתה בידי שמים עונשן במזיד למיתה ובחייבי לאוין למלקות ולא פירש בהם שום עונש בשוגג נראה להם לחכמים שכל העונש שבהם פרשו הכתוב כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג ויפרש עונש האחרים במזיד ולא יפרש אותו בשוגג ויאמר שיהא מחוייב להביא בהן עולה ולכך ראו שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא ואין צריכין רצוי כלל וזהו שאמרו "כבר ענשן אמור" שכל העונש שרצה להטיל עליהם כבר אמרו הכתוב אבל על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש ואי אפשר שלא יענש בהם בזה ירצה בעולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו ויתכן לומר כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר בקרבנות החטא ואמר "ונרצה" היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצותו ובמה יתרצו אל אדוניהם בדורון הזה וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג) תני רבי שמעון בן יוחאי אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב אמר רבי לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם היה לא תהיה (יחזקאל כ לב) העולה מכפרת על העולה על רוחכם וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה) הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב והטעם שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה' לפיכך כולה כליל לה' ולשון "ונרצה לו" יחזור אל השם הנכבד הנזכר שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו מלשון ובמה יתרצה זה אל אדניו (שמואל א כט ד) ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד) וכן רבים ויתכן כי ונרצה כנוי לחטא שנרצה לו חטאו לכפר עליו מלשון כי נרצה עונה (ישעיהו מ ב) עד רצתה הארץ את שבתותיה (דהי"ב לו כא) והם ירצו את עונם (ויקרא כו מג) לשון השלמה ויתכן שהוא כענין הראשון כאלו העון רצוי לפני השם לא יחר אפו בו עוד (הרמב"ן)

 כלי יקר  וסמך ידו על ראש העולה. ידו אחת במשמע, ובשעיר המשתלח כתיב וסמך אהרן את שתי ידיו. והרמב"ן פירש שגם סמיכות העולה היתה בב' ידיו, ומה אעשה כי ידו אחת במשמע. והקרוב אלי לומר בזה לפי שכל חטא הרהור הוא בלא מעשה, אבל כל חטא המעשה אינו בלא הרהור הקדום למעשה כי זולת זה אינו מתכוין לעבירה כלל ואונס הוא ולא שוגג, ע"כ בעולה הבאה על ההרהור לבד די בסמיכת יד אחת ליתן שמץ ודופי של חטא ההרהור שלו על הבהמה, אבל שעיר המשתלח אשר נשא עליו עונות בני ישראל חטא ההרהור והמעשה סמך אהרן ב' ידיו עליו ליתן עליו שמץ ודופי של ב' מיני עון אלו.

וכן מצינו בפר' פנחס (כז.יח) ביהושע, שהקב"ה אמר למשה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו. אחת במשמע ובמעשה נאמר (שם כז.כג) ויסמוך את ידיו עליו שתים במשמע, וכן כאן נאמר בצווי וסמך ידו ובמעשה כתיב וסמך אהרן את שתי ידיו וכן בפר' פנחס נסמכה פר' עולת תמיד אל סמיכות יהושע אלא לומר לך כמו שהקרבנות תמידין נושאים עליהם אשמת העם כי תמיד של שחרית מכפר על עבירות של הלילה, ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום, וזהו טעם הסמיכה ליתן שמץ ודופי של כל ישראל על הקרבן, כך ראשי ישראל הם קרבן אשם על העם כמו שלמדו רז"ל (ספרי דברים א.יג) מן פסוק ואשמם בראשיכם שאשמת העם תלוי בראשיהם וזהו טעם סמיכות יד על יהושע לומר הרי אשמת העם תלוי בכם בין חטא המעשה, בין חטא ההרהור, וזה דווקא לאיש אשר רוח בו כיהושע שיודע להלוך נגד רוח של כל אחד ואחד כי בידו לראות ברוה"ק שעליו את כל העולה על רוחו של כל אחד ואחד ובזמן שרואה בו שנמשך בקרבו רוח עועים, לא ברוח ה' (מלכים א' יט.יא). אז עליו מוטל להשיבו מדרכו ולהוכיחו וליסרו ואם אינו מוכיחו אז העון תלוי בו, אבל איש אשר אין רוח בו ואינו יכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד אינו נתפס על חטא ההרהור של חבירו כי הנסתרות לה' אלהינו ואין אתנו יודע עד מה יגיע רוחו ומחשבתו של חבירו.

לכך נאמר קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו. שיוכל להלוך ברוה"ק שעליו כגנד רוחו של כל אחד ויודע גם מטמוניות שלהם, לפיכך דין הוא שישא עליו עון העם גם העולה על רוחם ועל זה קאי מה שאמר וסמכת את ידך עליו דאל"כ מה ענין אשר רוח בו אל וסמכת ידך, אלא ודאי שהא בהא תליא ולא הוצרך הקב"ה לצות לו שיסמוך עליו גם יד שניה כדי ליתן עליו גם שמץ ודופי חטא המעשה של העם כי פשוט הוא שאם בידו להשיב רבים מעון חטא המעשה ואינו עושה פשיטא שהוא חטא רבים ישא, ומזה למד משה שבשעת סמיכה סמך ב' ידיו עליו להסמיך עליו אשמת העם בין שיחטאו בהרהור בין שיחטאו במעשה והרי הוא ממש דוגמת הקרבן הנסמך הנושא עליו אשמת העם וכל ישראל נקיים וזה פירוש יקר, ומ"ש ונרצה לו לכפר עליו. פשוטו שסמיכה זו עיקר הכפרה ע"י שנותן אשמתו על הבהמה.

ועל צד הרמז נוכל לומר, וסמך ידו על ראש העולה כולל את כל העולה. הן הבהמה, היא העולה על מוקדה, הן האדם הנסמך העולה לאיזו מעלה מן הטעם שנתבאר, אך לפי גודל העונש שמטילין על הנסמך מי פתי יסור הנה לקבל הסמיכה כי אינה שוה בנזק, ע"כ אמר ונרצה לו שמסתמא יהיה מרוצה לקבלה כדי לכפר עליו, כדמסיק בסנהדרין (יד.) רב זירא הוי מיטמר למסמכיה דאמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים כי שמע להא דאמר רבי אלעזר אין האדם עולה לגדולה אא"כ מוחלין לו כל עונותיו אמצי ליה נפשיה. וזה דרש יקר.

לפני ה' וסמך. פירש"י אין סמיכה בבמה, כי במה לשון גבוה ורז"ל אמרו (סוטה ד:) כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו בנה במה שנאמר (ישעיה ב.כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה. כי כל הבונה במה לעצמו רוחו גבוהה וגסה עליו כי כן מצינו בלשון רז"ל (חגיגה כב.) שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו. ע"כ אינו לפני ה' מב' צדדים, הן מצד שאין השכינה שרויה כ"א במקום שהענוה מצויה כמה שנאמר (ישעיה נז.טו) אשכון את דכא. כמו שנתבאר למעלה סוף פר' יתרו (כ.יט) ובפר' מקץ (מט.א) ששם הגדול מורה על עצם הענוה ויתבאר בע"ה ענין הבמה לקמן פר' מטות על ארז"ל (נדרים כב.) כל הנודר כאילו בנה במה, הן מצד שאין השכינה שרויה כ"א במקום שכל ישראל באגודה אחת וכלם מתקבצים אל מקדש אחד ולא בזמן שכל אחד הולך ובונה במה לעצמו כמשל של שני הספינות שסמכו אל פסוק (עמוס ט.ו) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה (יל"ש עמוס תקמח.) ולפיכך אין הקרבן של הבמה מסיר העון מכל וכל ועל כן אין בו סמיכה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  לכפר עליו. כי כשאדם אוכל חלב בשוגג מביא חטאת ועל הספק אשם תלוי ולפעמים סבור בודאי שאכל שומן והוא אכל חלב ועליו העולה מכפרת מה שלא ידע לעולם: (דעת זקנים)


{ה}  וְשָׁחַ֛ט אֶת-בֶּ֥ן הַבָּקָ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְ֠הִקְרִ֠יבוּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֤ן הַכֹּֽהֲנִים֙ אֶת-הַדָּ֔ם וְזָֽרְק֨וּ אֶת-הַדָּ֤ם עַל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ סָבִ֔יב אֲשֶׁר-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְיִכּוֹס יָת בַּר תּוֹרֵי קֳדָם יְיָ וִיקָרְבוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָא יָת דְמָא וְיִזְרְקוּן יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר דִי בִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִכּוֹס טַבְּחָא בְּבֵית מַטְבְּחַיָא יַת בַּר תּוֹרֵי קֳדָם יְיָ וְיִקְרְבוּן בְּנֵי אַהֲרן כַּהֲנָא יַת אַדְמָא בְּמָנַיָא וְיִדְרְקוּן יַת אַדְמָא בְּמִזְרְקַיָא עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר דְבִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושחט והקריבו הכהנים. מקבלה ואילך מצות כהונה, למד על השחיטה (ע) שכשרה בזר: לפני ה'. (פ) בעזרה: והקריבו. זו קבלה שהיא הראשונה, ומשמעה לשון הולכה, (צ) למדנו שתיהן (ס"א ששתיהן) בבני אהרן: בני אהרן. יכול חללים, (ק) תלמוד לומר הכהנים: את הדם וזרקו את הדם. מה תלמוד לומר דם דם ב' פעמים, להביא את שנתערב במינו (ר) או בשאינו מינו, יכול אף בפסולים, או בחטאות (ש) הפנימיות, או בחטאות החצוניות, (ת) שאלו למעלה (א) והיא למטה, תלמוד לומר במקום אחר (ב) את דמו: וזרקו. עומד למטה, (ג) וזורק מן הכלי לכותל המזבח למטה מחוט הסיקרא כנגד הזויות, לכך נאמר סביב, שיהא הדם ניתן בד' רוחות המזבח, או יכול יקיפנו כחוט, תלמוד לומר וזרקו, ואי אפשר להקיף בזריקה, אי וזרקו יכול בזריקה אחת, תלמוד לומר סביב, הא כיצד, נותן שתי מתנות (ד) שהן ד': אשר פתח אהל מועד. ולא בזמן שהוא (ה) מפורק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) מדכתיב ושחט סתם ואחריו כתיב והקריבו בני אהרן משמע דשחיטה כשרה בזר (נחלת יעקב) פירוש דאי סלקא דעתין דקבלה מותרת בזר ומהולכה ואילך מצות כהונה ופירושו של והקריב היינו הולכה הוי ליה להזכיר קבלה עם השחיטה קודם והקריבו בני אהרן ומדלא הזכיר שמע מינה דוהקריבו היינו קבלה. (גור אריה) פירוש דודאי האי והקריבו הוא קבלה דהולכה ליכא למימר דודאי ההולכה לא היה מהכרח עבודה שאם היה נשחט אצל המזבח עד שלא היה צריך להוליכה לא היה צריך הולכה אם כן צריך לומר דקרא דוהקריבו היינו קבלה שהיא היתה מצוה שאי אפשר בלעדה ואם כן למה כתב לשון והקריבו אלא דמשמע נמי הולכה ולמדנו שניהם שלא יהיו אלא בכהן: (פ) אבל לא באהל מועד דאם כן הוי ליה למיכתב לפני ה' את פני הכפורת או לפני ה' פתח אהל מועד: (צ) כלומר אף על פי שמשמעותה לשון הולכה למזבח מכל מקום כיון שקבלת הדם היא ראשונה שאחר השחיטה וקודם להולכה על כרחין צריכין אנו לפרש על הקבלה ולמדנו גם הולכה במכל שכן: (ק) ואם תאמר לשתוק מבני אהרן כבר תירצו בגמרא אוציא חללים ולא אוציא בעלי מומין תלמוד לומר בני אהרן מה אהרן כשר בלא מום אף בניו כשרים ואף על פי שבפרשת אמור מרבינן מהכהנים בעלי מומין ועיין התירוץ במנחת יהודה. (גור אריה) ואם תאמר למה לי קרא לפסול בעלי מומין תיפוק ליה מכל איש אשר בו מום וגו' ויש לומר דהתם בעבודה במזבח כדכתיב לא יגש להקריב אשי ה' וכאן מרבה קבלה ושאר עבודות כלם. אי נמי לומר שעובר בעשה ולא תעשה דכך משמעו בני אהרן מה אהרן בלא מום אף כל כהן בלא מום מותר בהקרבה ולאו הבא מכלל עשה עשה לאשמועינן דעובר בלאו ועשה: (ר) פירוש במינו דם עולת ראובן בדם עולת שמעון, שאינו מינו דם עולה בדם תמורה או בדם אשם או בדם כל הקרבנות שדמם נזרק למטה מחוט הסיקרא כמו דם עולה אין בכך כלום כיון שנזרקים כלם למטה מחוט הסיקרא אף על פי שדם העולה צריך שתי מתנות שהן ארבע ויש משאר דמים שאין בהם אלא מתנה אחת אין בכך כלום ויתן הכל מתנה אחת אבל לא בהיפך מפני שיש בהם דם שאין טעונה אלא מתנה אחת ויעבור על בל תוסיף: (ש) שדמו נזרק על הפרוכת הפנימי ועל המזבח הפנימי: (ת) שדמו נזרק במזבח החיצון: (א) פירוש למעלה מחוט הסיקרא: (ב) פירוש למעט שנתערב דמו בדם חטאת הפנימי או החיצון וכיצד יעשה אם נתערבו ישפכו אל האמה וכן אם נתערב דם הנזרק למעלה מחוט הסיקרא בדם הנזרק למטה ישפכו גם כן אל האמה: (ג) פירוש על הארץ ולא על הכבש: (ד) פירוש כל הזריקה היא מן הכלי שבו קבל הדם וזורק בכותל המזבח כנגד חודו של מזבח בזוית מזרחית צפונית והדם מתפשט לשתי רוחות הזוית והוי כמין ג"ם יונית והוא ככ"ף פשוטה שלנו הפוכה ואחר כך בא לקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון וזורק מן הכלי לחודו של זוית כמין ג"ם ונמצא שבשתי מתנות הללו שבקרן מזרחית צפונית ומערבית דרומית הדם הנזרק נראה לארבע רוחות המזבח וזהו שנאמר סביב: (ה) דאם לא כן פתח אהל מועד למה לי והא לעיל מיניה גם כן כתיב פתח אהל מועד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לפני ה'. כמו עולת הצאן: על ירך המזבח צפונה. כנגד השלחן: וטעם ושחט. הכהן שישחטנו אחד ויזרקו רבים את הדם וכן כתוב וימציאו בני אהרן: וטעם אשר פתח אוהל מועד. להוציא מזבח הקטורת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ושחט והקריבו הכהנים. מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר והקריבו זו קבלה ומשמעה לשון הולכה למדנו ששתיהן בבני אהרן לשון רש"י ואיננו נכון אלא מדרש רבותינו (תורת כהנים פרשה ד ד) והקריבו זו קבלת הדם שאין לשון והקריבו קריבת הדם למזבח שהיא ההולכה אבל הוא לשון קרבן שיעשו מן הדם קרבן והוא לקבלו ולזרקו על המזבח כי הזכיר בבעל הקרבן הבאה וסמיכה ושחיטה ואחרי השחיטה הזכיר בני אהרן מיד אם כן אף הקבלה עצמה מצות כהונה ואינה אלא בכהן כשר ובכלי שרת וכל שכן הולכה וזריקה ועוד שהולכת האברים לכבש פסולה בזר שכך דרשו (זבחים ד) והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה (פסוק יג) זו הולכת אברים לכבש אם כן אף הולכת הדם צריכה כהן בכיהונו "()" "סגירה" (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בן בקר. עולה שנ''ד שצריך להיות בן שנה: וזרקו את הדם. בבן הבקר כתיב את הדם ובצאן כתיב את דמו לפי שדמו של צאן דומה לדם האדם לכך כתיב דמו שמעלה עליו הכ' כאלו הקריב דמו: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ושחט. לשון יחיד כי כן דרך שחיטה אבל בהקרבה כתי' והקריבו וזרקו וערכו ונתנו: את בן הבקר. משמע בחור וילד שלא יביא זקן או חולה משום הקריבהו נא לפחתך: בני אהרן. שלא יהו מקריבין כהנים זקנים שמרתתין ידיהם וכן אז"ל במסכת חולין מאימתי כהנים פסולין משירתת: (דעת זקנים)


{ו}  וְהִפְשִׁ֖יט אֶת-הָֽעֹלָ֑ה וְנִתַּ֥ח אֹתָ֖הּ לִנְתָחֶֽיהָ:

 אונקלוס  וְיַשְׁלַח יָת עֲלָתָא וִיפַלֵג יָתַהּ לְאֶבְרָהָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַשְׁלַח יַת מַשְׁכָא מִן עֲלָתָא וְיִפְסַג יָתָהּ לְפִסְגָהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והפשיט את העולה. מה תלמוד לומר העולה, לרבות (ו) את כל העולות להפשט ונתוח: אותה לנתחיה. ולא נתחיה (ז) לנתחים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש דהא בעולה קאי והוי ליה למימר והפשיטה אלא וכו' לא שנא עולת נשים וגרים ועבדים והוה אמינא דהעולה ממעט אם נשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה או שאר פסולים אם עלתה על המזבח בלתי הפשטה שלא תרד שמקטירה עם עורה ואין צריך הפשטה: (ז) והנתחים מפורשים כיצד יהיו בפרק שני דיומא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והפשיט. כהן או הלוי נלוה אליו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והפשיט את העולה. מצוה שיפשיטנה כולה ואחרי כן ינתח אותה ואמר והפשיט ונתח כי בבעל הקרבן ידבר כאשר אמר (בפסוק ד) וסמך ושחט כי ההפשט והנתוח אינן עבודות וכשרות בזר ולכך חזר אחר כך ואמר ונתנו בני אהרן (פסוק ז) וכן רחיצת הקרבים כשרה בזר ולכך אמר וקרבו וכרעיו ירחץ במים (פסוק ט) בעל הקרבן ואחרי כן והקטיר הכהן ואמר לשון רבים ונתנו וערכו כי בכל מצות הכהונה יאמר כן בעבור שהכהנים רבים יאספו בבית השם לעשות העולה וברב עם הדרת מלך (משלי יד כח) אבל איננו עכוב שהרי לימד למטה (פסוק יב) וערך הכהן אותם

"והפשיט" - ונתח ונתנו בני אהרן אש אין זה הסדר שהראוי שיערכו הכהנים המערכה ואחרי כן ינתחו העולה וכך היה סדר המערכה בתמיד (יומא לג) וכן מה שאמר (פסוק ח) וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש ואחרי כן והקרב והכרעים ירחץ במים (פסוק ט) אין הצואה שיעשה כסדר הזה כי העריכה היא הקטרת הנתחים שצוה למטה (פסוק ט) והקטיר הכהן את הכל ואם כן אין הסדר שיעלה הנתחים והראש והפדר על האש שבמזבח ואחרי כן ירחץ הקרב והכרעים ויקטירם אבל תחלה ינתח וירחץ ואחרי כן יעלה הכל על האש ויקטיר אבל ענין הכתוב שהקדים זריקת הדם ללמד שהיא קודמת לכל דבר ואחרי כן צוה בהקטרת האברים ואמר שיפשיט וינתח להעריך אותם על האש אחרי רחיצת הקרב והכרעים ואז יקטיר הכל כאחת וזהו שאמר "את הכל" והכונה ששנה הכתוב באברים לומר וערכו על האש והקטיר ללמד שאחר שיסדרם על האש לא יניחם עד שיבער בהם האש ויאכל אותם ותעלה מהם הקטורת וכן מה שהקדים הפשט ונתוח למערכת האש ללמד שאין בעולת הנדבה חובה להקדים לה מערכה כעולת התמיד שנצטוינו (להלן ו ה) ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר והיא קודמת לכל דבר המזבח כמו שמפורש במסכת יומא (לג) (הרמב"ן)

 דעת זקנים  והפשיט את. לפי שמצינו בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שהכל נשרף עור ובשר ופרש הוצרך לפרש כאן אע"פ שכולה כליל ונשרפת שטעונ' הפשט ואין העור נשרף: (דעת זקנים)


{ז}  וְ֠נָֽתְנ֠וּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֧ן הַכֹּהֵ֛ן אֵ֖שׁ עַל-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְעָֽרְכ֥וּ עֵצִ֖ים עַל-הָאֵֽשׁ:

 אונקלוס  וְיִתְּנוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנָא אֶשָׁתָא עַל מַדְבְּחָא וִיסַדְרוּן אָעַיָא עַל אֶשָׁתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִינָתְנוּן בְּנֵי אַהֲרן אֵשָׁתָא עַל מַדְבְּחָא וִיסַדְרוּן קֵיסִין עַל אֵישָׁתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתנו אש. אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה (ח) להביא מן ההדיוט: בני אהרן הכהן. כשהוא בכיהונו, (ט) הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט, עבודתו פסולה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לאו למימרא שבכל יום יורדת אלא האש שירד בימי משה לא נסתלק מן המזבח עד שבאו לבית עולמים ואז ירד אש מן השמים בבנין שלמה ולא נסתלק עד שנסתלק בימי מנשה וכדתניא בשילהי פרק קמא דיומא: (ט) דאם לא כן כהן למה לי וכן בני אהרן הכהנים למה לי אי למעוטי חללים השתא דמעטינהו מקבלת דמים דהיא ראשונה לזריקת הדם שאר עבודות שלאחריה לא כל שכן אלא לומר לך שיהא כל עבודת כהן גדול כדרך כהן גדול וכהן הדיוט כדרך כהן הדיוט כהן גדול בשמונה בגדים וכהן הדיוט בארבעה בגדים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונתנו בני אהרן. שלא יגשו הלוים וזאת מצוה על הכהנים ולא פחותים משנים: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ונתנו בני אהרן הכהנים אש. אע"פ שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט כדי לערב אש שלמעלה ושל מטה, ולידון את החוטא בב' בתי דינין כדי לכפר על ההרהור במין העון אשר היה ראוי להיות נידון בב"ד שלמעלה ועל ההרהור במין החטא אשר היה ראוי להיות לדין בב"ד שלמטה וזהו טעם סמכוני באשישות (שיר ב.ה) ב' מיני אשות כי חולת אהבה אני הם העונות חלי הנפש הנוגע באהבת הש"י ונרפא לו ע"י ב' אשות אלו. (כלי יקר)


{ח}  וְעָֽרְכ֗וּ בְּנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים אֵ֚ת הַנְּתָחִ֔ים אֶת-הָרֹ֖אשׁ וְאֶת-הַפָּ֑דֶר עַל-הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל-הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל-הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וִיסַדְרוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָא יָת אֶבְרַיָא יָת רֵישָׁא וְיָת תַּרְבָּא עַל אָעַיָא דִי עַל אֶשָׁתָא דִי עַל מַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיסַדְרוּן בְּנֵי אַהֲרן כַּהֲנַיָא יַת פַּסְגַיָא יַת רֵישָׁא וְיַת פְּרִיסוּתָא דְתַרְבָּא עַל קֵיסִין דְעַל אֵישָׁתָא דְעַל מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בני אהרן הכהנים. כשהם בכיהונם, הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים, עבודתו פסולה: את הנתחים את הראש. לפי שאין הראש בכלל הפשט, שכבר הותז בשחיטה, (י) לפיכך הוצרך למנותו לעצמו: ואת הפדר. למה נאמר, (כ) ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה, וזהו דרך כבוד של מעלה: אשר על המזבח. שלא יהיו הגזירין (ל) יוצאין חוץ למערכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דכיון שנחתכו הסימנים קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמונח בדיקולא דמיא ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא עם העור: (כ) דבשלמא ראש איצטריך לרבויי משום שכבר הותז ואינו בכלל הפשטה אלא הפדר למה לי: (ל) פירוש גזירים חתיכות עצים גסים שלא יצא חוץ למערכה מקום שמקטירים האיברים של הקרבנות והיא אמה על אמה והיו הגזרי עצים גם כן ארכן אמה כדי שלא יצאו חוץ למערכה כדי שלא ימנעו רגלי הכהנים בהליכה סביב המערכה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הפדר. רבים חכמי הדור פירשוהו הגוף והנכון בעיני שהיה הפדר החלבים וכן הוא וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים שהם נתחי הגוף את הראש ואת הפדר שהם החלבים ויחסר אות וי''ו שהוא כמנהג הלשון אודם פטדה וברקת ונתח אותו לנתחיו ולנתחי הגוף את ראשו ואת פדרו או יהיה פירוש את הראש עם הראש וכמוהו רבים והעד הנאמן ויקטר משה את הראש ואת הנתחים ואת הפדר: וערכו. על בן הבקר כי הוא גדול ועל הכבש וערך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את הפדר. תרגם אונקלוס תרבא וכן דברי כל המפרשים פה אחד ואין למלה חבר ולפי דעתי שאיננו שם לחלבים כולם רק לחלב הדק הפרוס ומבדיל בין הקרבים והמלה מן ההפוכים פדר פרד שמפריד בין הקרבים העליונים לתחתונים ולכך אמרו רבותינו (יומא כו) שיהא פורס הפדר על בית השחיטה שזהו דרך כבוד של מעלה שהחלב ההוא ראוי לפרסו ולכסות בו וכן נהגו חשובי האומות לפרסו על הצלי ואם יהיה שם לחלבים כולם יקרא החלב כן בעבור שהוא השומן הנפרד מן הבשר וכן הוא כנויו בפי חכמי הטבע כאשר אזכיר (להלן ג ט) (הרמב"ן)

 דעת זקנים  וערכו בני אהרן. וגבי בן צאן כתיב וערך לפי שבקר שהוא גדול צריך שנים אבל צאן שהוא קטן סגי בחד: (דעת זקנים)


{ט}  וְקִרְבּ֥וֹ וּכְרָעָ֖יו יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת-הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיח֖וֹחַ לַֽיהוָֹֽה: (ס)

 אונקלוס  וְגַוֵיהּ וּכְרָעוֹהִי יְחַלֵל בְּמַיָא וְיַסֵק כַּהֲנָא יָת כּוֹלָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּכְרִיסָא וְרִיגְלוֹי יְחַלֵיל בְּמַיָא וְיִסַק כַּהֲנָא יַת כּוֹלָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קָרְבַּן דְמִתְקַבֵּיל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עולה. לשם עולה (מ) יקטירנו: אשה. כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש, (נ) וכל אשה לשון אש, פושיי"ר בלע"ז: ניחוח. נחת רוח (ס) לפני, שאמרתי ונעשה רצוני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש לאפוקי לשם שלמים: (נ) פירוש לשורפו באש לגמרי ולא לצלות שם בלבד כמו החתיכות הצלוים על הגחלים ואחר כך יטלם משם בעת דישון המזבח הרמב"ן ז"ל: (ס) פירוש ולא שיקבל מנוחה מריח הקרבן דהא כתיב אם ארעב לא אומר לך וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ירחץ במים. כהן או לוי על כן הוצרך להוסיף עם והקטיר מלת הכהן: אשה. שם התאר וטעמו קרבן אש והוא תאר למלת הכל: ניחוח. מפורש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  עולה. לשם עולה אשה כשישחטנו יהא שוחט לשם האש וכל אשה לשון אש ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני לשון רש"י ולא פירש הרב מהו לשם האש ובגמרא (זבחים מו) אמרו לאפוקי כבבא דלא ופירשו בו שישחטנו על מנת להעלותו על גבי אש בוערת במערכה לא להעלות על גבי גחלים עוממות שמתכבות והולכות ולי נראה שצריך לכוין שתאכלנו האש לגמרי לא שיצלה שם מעט והוא מלשונם בבן סורר ומורה (סנהדרין ע) כבשר כיבא דאכלי גנבי ובמסכת ערובין (כט) ונכביב וניכול ויש גורסים שם (זבחים מו) לאפוקי גבבא דלא שיתכוין להעלותו על גבי אש של עצים כדכתיב על העצים אשר על האש ולא יחשוב להעלותו על גבי אש של קש ושל גבבא כענין ששנינו (שבת לו) כירה שהסיקוה בקש ובגבבא והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה' ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העונות כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו אלה דבריו ובהם האריך והנה הם דברי הבאי ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה אבל תוסיף מכאוב כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה והם עצמם כך הם נוהגים כמו שאמר (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ועושי העגל זבחו לו והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד) ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד) ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות ולא נצטוה בכך אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב) וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי) אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהיך ולא אלהים ולא שדי ולא צבאות אלא יו"ד ה"א שם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק ושמא תאמר לאכילה הוא צריך תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ יב) לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני ובתחלת ת"כ (פרשה ב ה) רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות אלו דבריהם ז"ל ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים אבל מצאנו והעלית עליו עולות לה' אלהיך (דברים כז ו) וכתיב לחם אלהיהם הם מקריבים (להלן כא ו) וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב (שם ח) וכתוב במזמור הנזכר זבח לאלהים תודה (תהלים נ יד) ועוד כתוב (דהי"ב כט ו-ז) כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה' אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל אבל הענין כלו מבואר בתורה שנאמר (במדבר כח ב) את קרבני לחמי לאשי ואמר (להלן ג יא) לחם אשה שהם לחם לאשה וממנו לאשים ואשה לשון אש ואמר ר"א אשה שם התואר וטעמו קרבן אש והוא תואר למלת הכל ובמנחה שאמר (להלן ב ב) והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה' יהיה תואר לקומץ ואינו כן אבל אשה שם כמו אש ו"עולה אשה" כמו עולת אש ריח ניחוח לה' וכן כלם כי טעמם כמו "לחם אשה" (להלן ג יא טז) אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו כאשר הראה אותך בהר במתן תורה והנה הקרבן במדת הדין והזביחה לשם ה' לבדו שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו וזה טעם עולה הוא אשה הוא ולכך אמר הכתוב (להלן כא ו) כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש כי לאישי ה' קרבן אלהיהם ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לה' כי הכונה לה' לבדו תהיה לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד ובתורת כהנים (סוף פרק ו) לה' לשם מי שעשה את העולם והוא מה שאמר המזמור זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך (תהלים נ יד) כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (שם מז ג) ואין נודרין אלא לשמו המיוחד והוא מה שאמר אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהלים נ ז ח) כאשר אמר אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב) וזה טעם המזמור כולו שאמר אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' (תהלים נ א) שהזכיר שם מלא על עולם מלא והזכיר בהם הקרבנות והוא שנאמר (ישעיהו ס ז) יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר לאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו יפאר בעלותם לריח ניחוח והנה ניחוח מן נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב ב טו) ותנח עליהם הרוח (במדבר יא כו) וכל קרבן לשון קריבה ואחדות ולכך אמר ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל כי העולה בקדש תהיה לאלהי ישראל והמלאך למד למנוח ענין הקרבנות אמר אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים יג טז) שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו כי הוא פגול וזבח תועבה לשם אבל אם תעשה עולה לה' לבדו תעלנה ותהיה לרצון על אשה ה' ואז עלה בלהב המזבח והנה הענין מפורש ומבואר וה' הטוב יכפר בעד (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בבן בקר כתיב וקרבו וכרעיו ובצאן כתיב והקרב והכרעים ואיתא בתנא דבי אליהו לפי שכשמהלכת בהמה דקה מגבהת כרעי' כמו שתי וערב אבל בהמה גסה מגבהת כרעיה לצדדיה ולכך בהמה דקה משתנה מאכל' בבטנה ועל כן צואת' ג''כ משונה מבהמה גסה: בבן הבקר לא כתיב אלא והקטיר ובצאן כתיב והקריב והקטיר לפי שצאן הוא מועט ומקריב ומקטיר הכל בפעם אחת. בבן בקר לא כתיב הוא ובצאן והעוף כתיב הוא לפי שעולת העוף בא תחת הכבש בדלות יכול אם עשאו ככבש יהא כשר ת''ל הוא: בבן בקר כתיב לרצונו ולא בצאן ובעוף לפי שמרבה להביא: (בעל הטורים)

 אור החיים  את הכל. אמרו ז''ל (ת''כ כאן) לרבות הקרנים והטלפים. וקשה למה לא הקריב אברהם את השה לעולה בקרניו וגו' והניח קרניו לשופרות כמאמרם ז''ל (פדר''א לא). ואולי שהקריב הכל ופקע מעל המזבח, כדתנן (זבחים פ''ו) וכולן שפקעו מעל המזבח לא יחזיר. או אפשר שנתלש מעליו קודם זריקה, ולא נתרבו הקרנים וכו' להקרבה אלא בעודן מחוברים אבל נתלשו אפילו עלו לראש המזבח ירדו דכתיב (דברים יב כז) ועשית עולתך הבשר וגו', ומותר בהנאה, וכדרבי זירא שאמר בפרק המזבח מקדש (שם) נתלש קודם זריקה שרי למעבד מנייהו אפילו קתא דסכיני. או אפשר שעדיין לא נתנה תורה, והגם שאמרו ז''ל (יומא כח) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, כבר כתבתי בפרשיות אבות שזה היה לרצון כל שאין הכרח בדבר לאיזו סבות זכות, כמו שתאמר נישואי תמר ליהודה נישואי שתי אחיות ליעקב, וכמו כן קרני איל עמדו לנס בהודעת נביאים, ולזה לא קיימו מצות העתידות להקטיר קרניו: (אור החיים)

 דעת זקנים  וקרבו. לפי שזו באה על שלחן המלך צריכה להעשות בכבוד ונקיות אבל קדשים הנשרפין בחוץ נאמר בהם וקרבו ופרשו וכן ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם: (דעת זקנים)


{י}  וְאִם-מִן-הַצֹּ֨אן קָרְבָּנ֧וֹ מִן-הַכְּשָׂבִ֛ים א֥וֹ מִן-הָֽעִזִּ֖ים לְעֹלָ֑ה זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ:

 אונקלוס  וְאִם מִן עָנָא קוּרְבָּנֵיהּ מִן אִמְרַיָא אוֹ מִן בְּנֵי עִזַיָא לַעֲלָתָא דְכַר שְׁלִים יְקָרְבִינֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִן בְּנֵי עָנָא קוּרְבָּנֵיהּ מִן אִמְרַיָא אוֹ מִן בְּנֵי עִיזַיָא לַעֲלָתָא דְכַר שְׁלִים יְקַרְבִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם מן הצאן. וי"ו מוסיף על ענין ראשון, (ע) ולמה הפסיק, (פ) ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה: מן הצאן מן הכשבים או מן העזים. הרי אלו ג' מיעוטין, פרט לזקן לחולה (צ) ולמזוהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון שגם צאן צריך סמיכה הפשט ונתוח וכל הדברים המפורשים לעיל: (פ) ואם תאמר והא פירש רש"י לעיל יכול אף להפסקות היתה קריאה וכו' אלמא אפילו בלא וי"ו מוסיף לענין ראשון ויש לומר דלרבותא בעלמא הוא דקאמר כלומר כיון דכתיב ואם וא"ו מוסיף על ענין ראשון והוא כחדא פרשה אם כן כל שכן למה הפסיק הענין ותירץ כדי וכו' רא"ם: (צ) דאי למעט רובע ונרבע ושאר פסולים דמיעט לעיל בראש הפרשה כבר מיעטם הכתוב מקראי דלעיל ובא וי"ו דואם מן הצאן ומוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מן העליון. ואין להקשות למה ליה שלשה מיעוטי' נילף מחדא כבר תירצו בגמרא דאי נילף מחולה במה מצינו הוה אמינא דוקא חולה פסול דלאו אורחיה אבל זקן דאורחיה לא לפסול קא משמע לן, ואי מזקן וחולה הוה אמינא דוקא הני דכחישן אבל מזוהם לא קא משמע לן, ואי ממזוהם הוה אמינא משום דמאיס אבל זקן וחולה לא להכי איצטריך שלשה מיעוטין: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ואם מן הצאן קרבנו. הפרשה זו (פסוקים ייג) בעולת הצאן ודינה כדין עולת הבקר בכל מעשה ולכך קצר בכאן ולא הזכיר וסמך ונרצה והוסיף לומר על ירך המזבח צפונה לפני ה' (פסוק יא) לבאר כי לפני ה' שכתוב בבן הבקר (בפסוק ה) הוא ירך המזבח בצפון ופירוש ירך המזבח צדו והוא בצפון לימד כי כבש המזבח בדרום ושם פני המזבח שנאמר בהן לפני ה' אל פני המזבח (להלן ו ז) וטעם השחיטה שהיא בצפון כבר פרשתי ואמר סתם על המזבח סביב כי הוא המזבח הנזכר (בפסוק ה) אשר פתח אהל מועד ולא הזכיר והפשיט שכבר הוזכר (בפסוק ו) ואמר וערך הכהן אותם ללמד כי די בכהן אחד כמו שפירשתי (לעיל פסוק ו) כי הפרשיות למדות זו מזו מה שיחסר באחת יבאר באחרת (הרמב"ן)

 אור החיים  ואם מן הצאן. אמרו בתורת כהנים הרי זה מוסיף על ענין ראשון עד כאן. הכונה בזה ליתן כל האמור במין הבקר ולא הוזכר בצאן כגון סמיכה ודיניה ושאר הלמודים. גם לדרוש אם נכפל דבר מהמוזכר כבר בבן הבקר, ולזה תמצא שדרשו כל הפרטים שנכפלו, גם ליתן את האמור בפרשה זו בשלפניה, כגון שחיטת צפון וכו' ושאר הדרשות הנלמדים מעולת צאן. ובתורת כהנים מסיים בה ולמה הפסיק, כדי ליתן ריוח למשה. הקשה הרא''ם דמכאן משמע שלא הוקשה ליה למה הפסיק אלא לצד דכתיב ואם שמוסיף, ושם בתורת כהנים (פסוק א') בברייתא שדנה שהיתה קריאה קודמת לדבור קתני יכול אף להפסקות וכו' ומה היו ההפסקות משמשות וכו' ע''כ. משמע אפילו בלא וא''ו היו ההפסקות משמשות וכו' ע''כ, ותירץ וכו' ואין דבריו נראים. והנכון בעיני הוא כי כח וטעם המתרץ שם הוא מכאן שזולת ייתור וא''ו האמור כאן הייתי אומר טעם ההפסקות לא ליתן ריוח למשה להתבונן אלא כדי שישכיל משה שלא ילמד דין מזה לזה, וממה שמצינו שרשם ה' כאן ואמר ואם מן הצאן בתוספת וא''ו הא למדת שדין כולן שוה וליתן האמור של זה בזה אם כן למה היו ההפסקות בהכרח לומר שהוא ליתן ריוח למשה, ומכאן לכל מקום שיהיו ההפסקות הרי שלך לפניך הטעם, והוא מאמר התנא בדרך כלל ומה היו ההפסקות משמשות: (אור החיים)


{יא}  וְשָׁחַ֨ט אֹת֜וֹ עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּזְבֵּ֛חַ צָפֹ֖נָה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְזָֽרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּֽהֲנִ֧ים אֶת-דָּמ֛וֹ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

 אונקלוס  וְיִכּוֹס יָתֵיהּ עַל צִדָא דְמַדְבְּחָא צִפּוּנָא קֳדָם יְיָ וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָא יָת דְמֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִכּוֹס יָתֵיהּ טַבְּחָא עַל שִׁיפּוּלֵי מַדְבְּחָא בִּסְטַר צִיפּוּנָא קֳדָם יְיָ וְיִדְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרן כַּהֲנַיָא יַת אַדְמֵיהּ בְּמִזְרְקַיָא עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  על ירך המזבח. על צד (ק) המזבח: צפונה לפני ה'. ואין צפון בבמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ונקרא הצד ירך מפני שהירך הוא בצד וכן ולירכתי המשכן, לירכתים ימה, בצדה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על ירך המזבח. מחוץ וכן ירכתי צפון כי רבים טעו ואמרו שמגדל ציון היה בתוך ירושלים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  צפונה. כדי להגין ממה שנאמר מצפון תפתח הרעה. כתיב צפון בצאן כנגד יצחק שאפרו צפון וכן בעזים כתיב צפון כנגד יעקב שנא' בו ואת עורות גדיי העזים: (בעל הטורים)


{יב}  וְנִתַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִנְתָחָ֔יו וְאֶת-רֹאשׁ֖וֹ וְאֶת-פִּדְר֑וֹ וְעָרַ֤ךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔ם עַל-הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל-הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל-הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וִיפַלֵג יָתֵיהּ לְאֶבְרוֹהִי וְיָת רֵישֵׁיהּ וְיָת תַּרְבֵּיהּ וְיַסְדַר כַּהֲנָא יָתְהוֹן עַל אָעַיָא דִי עַל אֶשָׁתָא דִי עַל מַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַיְיסִיג יָתֵיהּ לְפַסְגוֹי וְיַת רֵישֵׁיהּ וְיַת גוּפֵיהּ וִיסַדֵר כַּהֲנָא יַתְהוֹן עַל קֵיסִין דְעַל אֵישָׁתָא דְעַל מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)


{יג}  וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְרִ֨יב הַכֹּהֵ֤ן אֶת-הַכֹּל֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: (פ)

 אונקלוס  וְגַוָא וּכְרָעַיָא יְחַלֵל בְּמַיָא וִיקָרֵב כַּהֲנָא יָת כּוֹלָא וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קָדָם יְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּכְרֵיסָא וְרִיגְלוֹי יְחַלֵיל בְּמַיָא וִיקָרֵיב כַּהֲנָא יַת כּוֹלָא וְיַסֵיק לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  והקריב וגו' את הכל והקטיר וגו'. הנה כבר אמר זה בפרשת עולת בן בקר ואין לומר שנתכוין לרבות מה שאין בבן בקר והוא הצמר שבראשי כבשים והשער שבזקן התישים, שכל אלו לא היו נשמעים מאומרו את הכל בעולת בן בקר, שהרי מצינו שדרשו בתורת כהנים צמר ושער התישים מפסוק האמור בעולת בקר ומשמע להם כי מאמר את הכל הגם שלא נכתוב אלא בבקר ישנו גם בצאן בכל השייך בהם, ועוד כאן לא אמר הכל אלא בהקרבה ולא סמוך להקטרה ודרשו רז''ל (ת''כ כאן) באומרם והקריב את הכל וגו' זו עליית כבש שצריך כהן, שדין זה לא נשמע בעולת בקר, אם כן הקטרת המזבח בעולת צאן למה אצטריך:

ונראה לפרש על פי מה שאמרו בתורת כהנים וזה לשונם והקטיר אף על פי שיוצא, אף על פי שפסול, אף על פי שפגול ונותר וכו' כשהן בראש המזבח עד כאן:

וקשה מנין מצא תנא לדרוש היתר הפסולין לגבי המזבח. והרב בעל קרבן אהרן פירש מדלא כתב והקטירם משמע שיקטיר מכל מקום ע''כ, לדבריו ז''ל יתחייב לדרוש כמו כן באומרו והקריב את הכל ממה שלא אמר והקריבם שיקריב מכל מקום אפילו פסולין, ומדהא ליתא הא נמי ליתא. והנכון הוא שהתנא דורש לה מייתור והקטיר והקטיר ב' פעמים והוא קושייתנו עצמה שלא היה לו לומר אלא באחד מב' מקומות או בעולת בקר או בעולת צאן, אלא ודאי לדרשה בא לרבות הקטרת פסולין ונותר וכו' אחר שעלו המזבחה:

עולה הוא. אמר הוא, דרשו בתורת כהנים שבא לעכב שחיטה בצפון בדיעבד שאם לא שחט בצפון פסולה. ולזה לא כתבה התורה הרבוי אלא בפרשה שנזכרה בה צפונה לומר כי על פרט זה בא המיעוט, ולא כתבו בפרשת בן בקר שהוזכר שם הסמיכה, כי אדרבה עליה בא רבוי תיבת עולה (פסוק ט') שאינה מעכבת סמיכה האמורה שם והגם שהכתוב אמר חלק מהרבוים ומהמעוטים מאחד וחלק מהרבוים והמעוטים בא' ואנו אומרים כאילו אמר כל הרבוים והמעוטים בכל א' מהם, שאני פרט זה כיון שהזכיר ב' מצות שהם סמיכה וצפון ומיעט וריבה ואין ידוע לאיזו מהם מיעט ולאיזו מהם ריבה, דרשינן הסמוך למיעוט והסמוך לריבוי, ומה מצינו מה סמך לרבוי סמיכה מה סמך למיעוט צפון. והגם כי גם שם נאמר רבוי, בא לניתוח שאינו מעכב כהפשט שנתמעט בריבוי שהוזכר בעולת בקר. ויש עוד להרחיב צדדים שישנם בענין והמשכיל יבין מעצמו. ובברייתא (בת''כ כאן) נתן טעם שדרשו הרבוי על הסמיכה שאינה מעכבת ומיעוט הוא על הצפון שמעכב כי הסמיכה אינה בכל העולות שעולת צבור אינה טעונה סמיכה וכו'. ואולי כי לרווחא דמלתא אמרו כן, כי הגם שהיה הדבר שקול יוכרע מטעם שכתבנו, והגם שהב' פרשיות ענין אחד הם, אף על פי כן להכריע ספק כזה יספיק. ותמצא בדרשת עולה הוא האמורה בעוף דרשו רז''ל בתורת כהנים כמו כן עולה לרבות אפילו לא מיצה דם הראש, הוא למעט אם לא מיצה דם הגוף עד כאן, והקשה בגמ' (זבחים סו:) מאי תלמודא, ומשני משום דרוב דמים בגוף שכיחי עד כאן, הרי דבסברא מטה הספק ודיוקינו מהכתוב עדיף: (אור החיים)


{יד}   שני  וְאִ֧ם מִן-הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהוָֹ֑ה וְהִקְרִ֣יב מִן-הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן-בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת-קָרְבָּנֽוֹ:

 אונקלוס  וְאִם מִן עוֹפָא עֲלָתָא קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ וִיקָרֵב מִן שַׁפְנִינַיָא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנָה יָת קוּרְבָּנֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִם מִן עוֹפָא עֲלָתָא קוּרְבָּנֵיהּ קֳדָם יְיָ וִיקָרֵב מִן שַׁפְנִינַיָא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנַיָא יַת קוּרְבָּנֵיהּ בְּרַם שַׁפְנִינַיָא יַקְרִיב מִן רַבְרְבִין וּבְנֵי יוֹנַיָא מִן גוֹזְלִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  מן העוף. (ר) ולא כל העוף. לפי שנאמר תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים, תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות, יכול אף מחוסר אבר, תלמוד לומר מן העוף: תורים. גדולים (ש) ולא קטנים: בני יונה. קטנים ולא גדולים: מן התורים או מן בני היונה. פרט לתחלת הציהוב, (ת) שבזה ושבזה שהוא פסול, שהוא גדול אצל בני יונה וקטן אצל תורים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש אף על פי שהעוף בעל מום כשר מכל מקום מחוסר אבר פסול אבל לא אמרינן ואם מן העוף וי"ו מוסיף ויהא פסול אפילו בעל מום ושיהא זכר אם כן תמים זכר שנאמר בצאן למה לי ילמד תחתון מעליון אלא למעוטי אתא: (ש) דאם לא כן היה לו לכתוב בני תורים כמו שכתוב בני יונה שהם דוקא קטנים אלא כו' ולמדין מבני יונה שאין לו אלא הכשר אחד דוקא קטנים שהרי כתיב בני אף תורים אין לו אלא הכשר אחד וקטנים אי אפשר כדפרישית לעיל אם כן ודאי דוקא גדולים הוא: (ת) פירוש תחלת הנוצות להתאדם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מן התרים. גדולים ולא קטנים: בני היונה. להוציא את הגדולים על כן לא אמרו יונים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מן התורים או מן בני היונה. בחר הכתוב בשני המינים האלה בשביל שהן מצויין וקרובים להתפש יותר כאשר הזכירו רבותינו (ויקרא רבה כז ו) שה כשבים ושה עזים שיקריב מן הגדלים על אבוסו ולא יצטרך לשאת כליו תליו וקשתו לצוד ציד להביא אבל רצה בתורים הגדולים בעבור פרישותן והדבקם בידוע מהם שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם וכן ישראל דבוקים בה' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם אבל היונים קנאים מאד ובקנאתם יתפרדו ויחליפו על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו כי היונה בקטנותה אז תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות והזכירו רבותינו כי כל העופות אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוחים או ביצים יעזבוהו ולא יקננו בו לעולם והיונה לא תעזבנו בשום ענין וכן ישראל לא יחליפו בוראם ותורתו לעולם אלא או יהודי או צלוב (שמות רבה מב ט) ולא בחר בתרנגולים לזמת זנותם והרב אמר במורה הנבוכים (ג מו) כי הטעם בהקרבת גדולי התורים ואפרוחי היונים כי הוא הטוב שבהם מפני שהגדול ביונים אין ערבות בו ואין זה אמת כי קטני היונים כמעט שאין ראויין לאכילה מפני רוטבא עודפנית שבהם אבל אם נחוש לטבעם באכילה יתכן שנבחרו לסגולתם כי התורים סגולתם חדוד השכל ואפרוחי היונים סגולתם לתועלת גדולה במבוטלי האיברים כפלגס וכיוצא בו (הרמב"ן)

 אור החיים  ואם מן העוף. גם זה מוסיף על ענין ראשון, ליתן כל האמור למעלה בו זולת פרטים ששלל הכתוב בפירוש בו. הא' שאין עוף בא אלא עולה ממה שדייק העוף עולה שינה מסדר שבעולת בקר וצאן, או לצד הייתור, ועוד מיעט קרבנו שאין בא עוף עולה מצבור, גם בדין מליקה שמעכב בכהן מה שאין מעכבת השחיטה בעולת בקר וצאן, גם פרטים שהוכפלו בעולת בקר ועולת צאן ללא צורך בא הדבר למעט העוף, אבל שאר דברים שמיעט הכתוב באחד משניהם ולמד זה מזה כגון נרבע, מוקצה, ונעבד, טריפה, חולה, זקן, גזול כולם פסולים בעוף כבהמה, וכן הוא מבואר בדבריהם וברמב''ם בפרק ג' מהלכות איסורי מזבח ולזה אמר ואם מן העוף:

קרבנו לה'. טעם אומרו קרבנו לה', מה שלא אמר כן בעולת בקר וצאן, לפי שמצינו שהכשיר הכתוב בעוף בעלי מומין כאומרם ז''ל (תו''כ קידושין כד) אין זכרות ותמות בעוף וכמו שכתבנו בסמוך, אם כן תבא הסברא לומר כי פחות הוא קרבן זה כי מום בו ואין זה בגדר קרבן לה' לזה אמר קרבנו לה' כי אין בו שום הדרגה פחותה לצד בחינה זו ואין רושם במומו כל עיקר. עוד ירצה על דרך אומרו (ישעי' נז) ואת דכא ושפל רוח ואמרו ז''ל (סוטה ה) אני את דכא ולמאן דאמר אתי דכא, ומהטעם עצמו לא הזכיר שמו יתברך סמוך להזכרת קרבן אלא בקרבן עוף, כי מי דרכו להביא עוף הוא העני ומביאו בשברון לב לצד מה שהוא העני ולצד מיעוט הקרבן וקרא עליו ואת דכא, מה שאין כן המקריב בקר וצאן שנפשו שמחה עליו בהקרבת דבר הראוי להתכבד. וכיוצא בזה דרשו בזבחים (מנחות קצ:) במה שאמר הכתוב במנחה ונפש יעו''ש: (אור החיים)


{טו}  וְהִקְרִיב֤וֹ הַכֹּהֵן֙ אֶל-הַמִּזְבֵּ֔חַ וּמָלַק֙ אֶת-רֹאשׁ֔וֹ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְנִמְצָ֣ה דָמ֔וֹ עַ֖ל קִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וִיקָרְבִינֵהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא וְיִמְלוֹק יָת רֵישֵׁהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא וְיִתְמְצֵי דְמֵיהּ עַל כּוֹתֶל מַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקַרְבִינֵיהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא וְיַחֲזוֹם יַת רֵישֵׁיהּ וְיַסֵיק לְמַדְבְּחָא וְיִתְמְצֵי אַדְמֵיהּ עַל כּוֹתֶל מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקריבו. אפילו פרידה אחת (א) יביא: הכהן ומלק. אין מליקה בכלי, אלא בעצמו (ב) של כהן, קוצץ בצפרנו ממול העורף (ג) וחותך מפרקת עד שמגיע לסימנין וקוצצן: ונמצה דמו. לשון מיץ אפים, כי אפס המץ, כובש בית השחיטה על קיר המזבח, והדם מתמצה ויורד: ומלק והקטיר ונמצה. אפשר לומר כן, (ד) מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה, אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו וכו', אף מליקה כן. (ה) ופשוטו של מקרא מסורס הוא (ו) ומלק והקטיר, וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש דאם לא כן היה לו לכתוב נמי והקריב הכהן, למה לי דכתיב והקריבו אלא ללמד בא שאם בא להביא פרידה אחת הרשות בידו והא דכתיב לעיל והקריב מן התורים וגו' דמשמע שנים למצוה אבל לא לעיכובא אי נמי דמן התורים קאי אמין תורים אפילו אחת: (ב) דאם לא כן הכהן למה לי פשיטא דאין מליקה אלא בכהן דהא אין זר מקריב על גבי המזבח, ואי לאו קרא הוה אמינא דאין מליקה אלא בסכין מקל וחומר משחיטה שכשירה בזר וצריך סכין כל שכן מליקה שפסולה בזר אינו דין דצריך סכין. גמרא פרק קדשי קדשים: (ג) ונלמד מתורים ובני יונה האמורים בסוף הפרשה והתם כתיב בהדיא ממול העורף פירוש מול הרואה את העורף לא עורף ממש הוא מה שכנגד הפנים מאחריו כדכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים: (ד) פירוש והלא מוצה בראשונה שהרי אין איברי הקרבן קרבים אלא לאחר הוצאת דמים והיה לו לומר ומלק ונמצה ואחר כך והקטיר אלא נכנסה הקטרה ביניהם להקיש להם מליקה שבהקטרה גופא כתיב והקטיר אותו המזבחה הוא הגוף וכתיב את ראשו והקטיר אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו, גמרא פרק קדשי קדשים: (ה) ואף על פי שהוא מחובר בעור הבדלה חשיבא: (ו) כאלו כתיב ומלק את ראשו ונמצה דמו ואחר כך והקטיר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומלק. אין לו אח במקרא ומשפט המליקה מדברי הקבלה: ונמצה דמו. מבנין נפעל מגזרת מצית: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והקריבו הכהן אל המזבח. ההקרבה הזו היא העלאה שיעלה העוף אל המזבח ושם ימלוק אותו שהמליקה אינה אלא בראשו של מזבח ומפני זה דרשו (זבחים סה) "הכהן" וכי עולה על הלב שהזר קרב לגבי מזבח אם כן למה נאמר "הכהן ומלק" מלמד שלא תהא המליקה אלא בעצמו של כהן

"ומלק והקטיר ונמצה" - אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו ופשוטו של מקרא מסורס הוא ומלק והקטיר וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר לשון רש"י ולא יתכן לומר שימלוק את הראש ויקטירנו ואחרי כן ונמצה דם הגוף על קיר המזבח והקטיר אותו לפי שאין אברים קרבין לעולם בשום קרבן אלא לאחר הרצאת דמים כי הדם הוא בנפש יכפר בכל הקרבנות ולפיכך דרשו כן שלא בא הכתוב אלא להקיש מליקה להקטרה שיהא בשניהם הראש בעצמו והגוף בעצמו אבל פשוטו של מקרא ומלק את ראשו להקטיר המזבח ילמד על המליקה שתהיה להקטיר הראש כאשר יקטיר הגוף כמו שאמר (פסוק יז) והקטיר אותו הכהן כי דרך הכתוב בכל הקרבנות לומר כן כמו שפירשתי (לעיל פסוק ו) בנתחי העולה אבל אמר בכאן (בפסוק יז) והקטיר אותו הכהן ולא אמר והקטיר את הכל כי שתי הקטרות הן יקטיר הראש ויסיר המוראה ושסע אותו ויקטיר הגוף כמו ששנינו ב זבחים (שם) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ומלק את ראשו. מליקה מן הצואר לפי שהיונה כשהיא פודחת מחזרת הסימנים ע''ג הצואר. ועולת העוף למעלה על שם יצחק שנקרא יונת אלם שהועלה למעלה ע''ג המזבח: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ונמצה דמו על קיר המזבח. לפי שדמו מועט אינו מקובל במזרק שאם היה מקבלן בכלי לא יוכל להזות ולכך מולק בראשו של מזבח כדי שימצה מיד על המזבח: (דעת זקנים)


{טז}  וְהֵסִ֥יר אֶת-מֻרְאָת֖וֹ בְּנֹֽצָתָ֑הּ וְהִשְׁלִ֨יךְ אֹתָ֜הּ אֵ֤צֶל הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ קֵ֔דְמָה אֶל-מְק֖וֹם הַדָּֽשֶׁן:

 אונקלוס  וְיַעֲדֵי יָת זְפָקֵיהּ בְּאוּכְלֵיהּ וְיִרְמֵי יָתַהּ לִסְטַר מַדְבְּחָא קִידוּמָא לַאֲתַר דְמוֹשְׁדִין קִטְמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲדֵי יַת זְרוֹקְפֵיהּ בִּלְקָטֵיהּ וְיִטְלַק יָתָהּ לִסְטַר מַדְבְּחָא קִידוּמָא בַּאֲתַר דְמוֹקְדִין קִיטְמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מוראתו. מקום (ז) הרעי, וזה הזפק: בנוצתה. עם בני מעיה, ונוצה לשון דבר המאוס, כמו כי נצו גם נעו, וזהו שתרגם אונקלוס באוכליה, וזה מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר, נוטל את הקורקבן עמה. ורבותינו ז"ל אמרו, קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה שעל העור. בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים, והקטיר, בעוף שנזון מן הגזל, נאמר, והשליך את המעים שאכלו מן הגזל: אצל המזבח קדמה. במזרחו של (ח) כבש: אל מקום הדשן. מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בוקר, ודישון מזבח הפנימי, והמנורה, וכולם נבלעים (ט) שם במקומן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש רעי טינוף כמו ושמתיך כראי ובלשון חכמים רעי בעי"ן, ואל"ף בעי"ן מתחלפים: (ח) לא היה לו לכתוב אלא והשליך אל מקום הדשן ומקום הדשן נתפרש בפרשת צו שהוא אצל המזבח אלא אצל דכתיב הכא קאי על הכבש ואצל משמע שהכבש שהיה אצל המזבח שהמזבח היה ל"ב אמה על ל"ב אמה והכבש נתון רחבו בדרומו של מזבח ורחבו ט"ז אמה וארכו ל"ב ובשאר אמות הנשארות עד תשלום הרוח הדרומי של מזבח שהם מזרחו של כבש שם נתנו מוראת העוף ותרומת הדשן וכן שנינו בפרק קמא דתמיד: (ט) דלא היה לו לכתוב אלא על הדשן אלא ודאי ללמוד בא שהיו נבלעים שם ולא היה שם אלא המקום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מראתו. ידוע וכמוהו הוי מראה ונגאלה: בנצתה. עם הנוצה שלו וכן מלא הנוצה: אצל המזבח. מחוץ: קדמה.כי הוא רחוק ממקום הכבוד: אל מקום הדשן. גם שם ישימוהו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והסיר את מוראתו בנוצתה. מקום הרעי זה הזפק בנוצתה עם בני מעיה ונוצה לשון דבר מאוס וכן כי נצו גם נעו (איכה ד טו) וזהו שתרגם אונקלוס באוכליה וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן (תורת כהנים פרשה ז ט) שאמר נוטל את הקרקבן עמה ורבותינו אמרו (זבחים סה) קודר את הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה לשון רש"י ואיננו נכון שאין נוצה בשום מקום אלא נוצה ממש וכן כי נצו גם נעו יאמר שהעלו נוצה לעופף ממקומם אל הגולה וגם ינועו שם שלא מצאו מנוח וכמוהו כי נצא תצא (ירמיהו מח ט) והמתרגם הירושלמי אמר בו ארי יתקוטטו אף יטלטלו עשאו מן כי ינצו אנשים (דברים כה יא) יאמר כי הם נצים בכל העמים ונודדים מהם ולא יוסיפו לגור בתוכם ויפה פירש אבל לשון נוצה לא ימצא כדברי הרב ומדרשו של אבא יוסי שהצריך ליטול אף הקרקבן עמה מפני שהזפק והושט עם הקרקבן כלי המאכל הכל בכלל מראתו כי בקרקבן יעשה הרעי ולא חלק אבא יוסי כלל על מה שאמר תנא קמא יטלנו עם הנוצה שהרי שנינו במשנה במסכת זבחים פרק ששי (זבחים נד) בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמה והשליכם לבית הדשן ומשנה זו משנת אבא יוסי היא וקתני נוצה ודעת אונקלוס כדעת חכמים שאינו מסיר רק הזפק בנוצתו עם האוכל הכנוס בו שהוא המוראה ולפי שהכהן תופס בזפק ומסיר בו את המוראה אמר ית זפקיה באוכליה כאלו הוא אוכליה בזפקיה כי אוכליה תרגום מוראתו וזפקיה תרגום נוצתה שהכתוב אמר שיסיר המוראה שהוא האוכל בנוצתה שעליה שנוטל הזפק בעורו ובנוצה שעליו וכך אמר אונקלוס (שמות כג כא) ארי בשמי מימריה וכפי העברי יאמר ארי שמי במימריה אבל הפך תרגומו לצורך דבר שידע בו ותרגם ואת שתי קצות שתי העבותות (שם כח כה) כן בהפוך וית תרתין גדילן דעל תרין סטרוהי וכן רבים (הרמב"ן)


{יז}  וְשִׁסַּ֨ע אֹת֣וֹ בִכְנָפָיו֘ לֹ֣א יַבְדִּיל֒ וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל-הָֽעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל-הָאֵ֑שׁ עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: (ס)

 אונקלוס  וִיפָרֵיק יָתֵיהּ בְּגַדְפוֹהִי לָא יַפְרֵישׁ וְיַסֵק יָתֵיהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא עַל אָעַיָא דִי עַל אֶשָׁתָא עֲלָתָא הוּא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתְלַע יָתֵיהּ בְּגַדְפוֹי לָא יַפְרִישׁ גַדְפוֹי מִנֵיהּ וְיַסִיק יָתֵיהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא עַל קֵיסִין דְעַל אֵישָׁתָא עֲלָתָא הוּא קָרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֲדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושסע. אין שיסוע אלא ביד, וכן הוא אומר בשמשון וישסעהו כשסע הגדי: בכנפיו. עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו: בכנפיו. נוצה ממש. והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו, ולמה אמר הכתוב והקטיר, כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני: לא יבדיל. אינו מפרקו לגמרי לב' חתיכות, אלא קורעו מגבו. נאמר בעוף ריח ניחוח, ונאמר בבהמה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים: (רש"י)

 אבן עזרא  ושסע. מגזרת ושוסעת שסע כטעם בקוע: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בכנפיו. עם כנפיו אינו צריך למרוט כנפי נוצתו כנפיו נוצה ממש לשון רש"י ואיננו נכון שאם כן לא יזכיר הכתוב מאי זה מקום ישסע אותו אם מלפניו או מגבו אבל פירושו ושסע אותו במקום כנפיו כי הבי"ת בי"ת הכלי כאמרך בארון בבית או בשדה ואין כנפיו נוצה אבל הוא ככל הכנפים שבכתוב כל צפור כל כנף (בראשית ז יד) יפרוש כנפיו לתימן (איוב לט כו) וכן בכנף מעילו (שמואל א טו כז) ונוצה הוא השער אשר על גוף העופות כענין שכתוב (יחזקאל יז ג) הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה וכן שנינו (טהרות א ג) הכנפים והנוצה טמאות ומטמאות ומצטרפות ואמרו (תורת כהנים אחרי פרק יב ב) פרט לחרטום ולצפרנים ולכנפים ולנוצה (הרמב"ן)

 אור החיים  אשה ריח ניחוח. רז''ל אמרו (מנחות קי) נאמר בעולת בהמה אשה ריח וגו' ונאמר בעולת העוף אשה וגו' לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' עד כאן. הנה נתכוונו רז''ל לתרץ מה שקשה כי יאמר הכתוב אשה ריח ניחוח בעוף שהוא שוה איסר ומכל שכן בעולת הבהמה, לזה דקדקו בלשונם ואמרו לומר לך אחד המרבה וכו', פירוש שבא הכתוב להודיענו שאין הפרש בין המועט למרובה, שלא תאמר שאין זה אלא לצד שה' מצד רחמיו מתרצה בקרבן העני הגם שאינו חשוב כקרבן העשיר, ועל כל פנים אין המוחש נכחש כי זה מביא פר וזה מביא עוף, לזה נתחכם הכתוב ואמר ריח ניחוח בבהמה ולא הספיק לו במה שאמר בעוף ללמוד ממנו להעירך ולהראותך כי לא פחות הוא מקרבן בהמה ללמוד ממנו וצריך הוא להודיעך גם בקרבן בהמה אשה ריח ניחוח, והוא מה שדקדק התנא באומרו נאמר ונאמר וכו' פירוש ולא הספיק לו לומר הדבר במדרגה הקטנה נתכוין לומר לך בזה אחד המרבה ואחד הממעיט פירוש בהשואה הם, ולזה לא אמר התנא לומר הממעיט כמרבה שאז בטלה לה הכוונה שפי' בדבריו, כי כשנגיע לומר זה כזה יתחייב לומר כי הנלמד קטן מהמלמד כמשפט הרב ותלמידו, ומדקדוק לשון אומרו אחד ואחד הרי זה מראה באצבע השכל כי אין הדרגה לאחד מחברו, ובזה הוא שהשיג תירוץ למה לא אמר ריח ניחוח בעוף, כי בא ללמדנו דבר זה שאין מעלה לעשיר בשורו ולא כלום, ומטעם זה גם כן הוצרך לומר אשה ריח ניחוח בצאן ולא הספיק בבקר ועוף שהם ב' קצוות, כי בענין זה אין דבר נלמד מחברו לצד המובא: (אור החיים)





ויקרא פרק-ב

{א}  וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי-תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיהוָֹ֔ה סֹ֖לֶת יִֽהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֨יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה:

 אונקלוס  וֶאֱנַשׁ אֲרֵי יְקָרֵב קוּרְבַּן מִנְחָתָא קֳדָם יְיָ סוּלְתָּא יְהֵי קוּרְבָּנֵיהּ וִירִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא וְיִתֵּן עֲלָהּ לְבוֹנְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבַר נַשׁ אֲרוּם יִקְרַב קָרְבַּן מִנְחָתָא קֳדָם יְיָ קִמְחָא סְמִידָא יְהֵי קוּרְבָּנֵיהּ וְיָרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא וְיִתֵּן עֲלָהּ לְבוֹנְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונפש כי תקריב. לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו: סלת יהיה קרבנו. האומר (י) הרי עלי מנחה סתם, מביא מנחת סלת, שהיא הראשונה שבמנחות (כ) ונקמצת כשהיא סלת, כמו שמפורש בענין. לפי שנאמרו כאן ה' מיני מנחות, וכולן באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו, לכך קרויה מנחת סלת: סלת. אין סלת אלא מן החטין, שנאמר סלת חטים, ואין מנחה פחותה מעשרון, שנאמר ועשרון סלת למנחה, עשרון לכל מנחה: ויצק עליה שמן. על כולה: ונתן עליה לבונה. על מקצתה, מניח קומץ לבונה עליה לצד אחד, ומה ראית לומר כן, שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא (ל) למעט. ד"א שמן על כולה מפני שהוא נבלל עמה, ונקמץ עמה, כמו שנאמר מסלתה ומשמנה, (מ) ולבונה על מקצתה שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה, שנאמר על כל לבונתה, שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כולה מעליה, ומקטירה: ויצק ונתן והביאה. מלמד שיציקה ובלילה (נ) כשרים בזר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דאם לא כן היה לו לכתוב ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' אם עולה יהיה קרבנו ואחר כך כי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור וגו' כמו גבי קרבן עולה אם עולה קרבנו וגו' ואחר כך ואם מן העוף וגו' אלא ודאי לזה אמר בלשון ספק לומר האומר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סולת: (כ) אינו רוצה לומר לפי שהיא הראשונה דאם כן המתנדב עולה יהיה דוקא בן בקר אלא הכי קאמר מביא מנחת סולת שהיא הראשונה שבמנחות לא משאר הארבעה מנחות שגם הם מסולת ונותן טעם למה נקראת הראשונה מנחת סולת יותר משאר מנחות ואמר מפני שהיא נקמצת כשהיא סולת וכל שאר הארבעה מנחות אינן נקמצות רק אחר אפייתן ואף דהלכתא כחכמים שאמרו מאיזה שירצה יקריב, מפני שזה קרוב לפשוטו דרך הרב לפרש אף שכנגד ההלכה: (ל) פירוש כי כל עליה שבמקרא רבוי הוא ולפיכך דרשו מרבוי עליה קמא שיתן השמן על הסולת כלה ויבללנה עמה ומרבוי דעליה בתרא דהוי ליה רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט דרשו בו שמניח הלבונה על מקצתה ואינה טעונה על כולה שאין צריך לבוללה אלא מניח על הסולת במקום אחד ובשעת הקטרת הקומץ מלקט הלבונה משם ומקטירה עמה: (מ) כלומר דכתיב וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה שמע מינה שהוא נבלל עם הסולת לאפוקי גבי לבונה כתיב על כל לבונתה שמע מינה שאינה נקמץ עמה שאי אפשר לקמוץ את כל הלבונה אלא לאחר שקמץ וכו': (נ) רצונו לומר יציקה מוכח מדכתיב ויצק עליה שמן והביאה אל בני אהרן אם כן שמע מינה קודם שהביאה לכהן מותר ליתן עליה שמן אם כן משמע אפילו זר, ובלילה מוכח מדכתיב במנחת מחבת בלולה בשמן וגו' והדר כתיב ויצק עליה אם כן שמע מינה שהיציקה אחר בלילה ויציקה כשרה בזר כדפרישית וכל שכן בלילה שהיא קודם יציקה שהיא כשירה בזר (גור אריה) מה שאמר יציקה ובלילה ולא זכר הנתינה של לבונה וההבאה שנזכרת בכתוב מפני שזכר דבר שהמנחה נעשית על ידה לאפוקי נתינת הלבונה אין המנחה נעשית בזה שהרי אחר כך מלקט הימנה וכן הבאה אין זה מעשה שהמנחה נעשית על ידה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונפש כי תקריב. נפש אדם והזכיר הנפש שהמנחה נדבה גם הנפש תקרא נדיבה ורוח נדיבה תסמכני: סלת. קמח חטה נקיה והיא הנקראת בלשון קדר סמי''ד והנה אין ראוי להיות מנחה לגבוה כי אם מהמין שאין למעלה הימנו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויצק ונתן והביאה. מלמד שיציקה ובלילה כשרה בזר הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לשון רש"י וצריך שנבאר שאין מצות כהונה מתחלת בקמיצה שהרי הגשה קודמת לקמיצה והיא פסולה בזר כמו שאמר (להלן פסוק ח) והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח ואח"כ והרים הכהן את אזכרתה (פסוק ט) שהוא הקומץ הרי שהכהן הוא מגישה אל המזבח לקרן מערבית דרומית ואח"כ קומץ וכך שנינו (קידושין לו) הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות נוהגות באנשים ואין נוהגות בנשים ואמרו הגשות דכתיב זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (להלן ו ז) ולא בנות אהרן א"כ ההגשה בבני אהרן היא אבל מה שאמרו (מנחות ט) מקמיצה ואילך מצות כהונה כונתם כי מקמיצה זו הכתובה בפסוק הזה ואילך מצות כהונה לא בדברים שהקדים הכתוב בכאן לקמיצה שהרי בפרשה זו הזכיר יציקה ונתינת לבונה והבאה אל הכהן וקמיצה ולא הוזכרה כאן הגשה אל המזבח נמצא שכל האמורין כאן קודם קמיצה כשרין בזר שהם יציקה ובלילה והבאה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ונפש כי תקריב קרבן מנחה. נא' נפש במנחה לפי שבנפשו היא באה שהעני טורח עד שהשיג להביא'. בעוף ובמנחה לא נא' לפני ה' כמו בבן בקר לפי שעניים מביאים אותם ומתביישים להביא אותה לפני הכל ולכך אמר לאהרן ולבניו שאינן בפרהסיא והזהיר לאהרן לו' שאף הכהן הגדול לא יבזה מנחת הדל: (בעל הטורים)

 אור החיים   ונפש וגו'. בתורת כהנים דרשו יתור ונפש שיש בו מיעוט וריבוי, מיעוט נפש לשון יחיד למעט צבור שלא יביאו מנחת נדבה, ריבוי ביתרון הוא''ו לרבות יחיד שאינו מביא מנחה על טומאת מקדש וקדשיו שהוא כהן משיח, שמביא מנחת נדבה. וטעם הכתוב שכתב כאן רבוי ומיעוט בתיבה אחת. אולי כי לצד שלא הוכרח למעט הצבור אלא לצד שריבה כהן משיח לזה רמז שניהם יחד הגם שהם ב' דברים הפכיים, כי לולי רבוי כהן משיח אין צורך למעט צבור כי מנין יעלה על דעתנו שיביאו שיוצרך למעט, ואחר שבא רבוי כהן משיח יצא לנו דין חדש שישנו במלמד לצבור כאומרם שם בתורת כהנים לזה הוצרך למעט: (אור החיים)

 כלי יקר  ונפש כי תקריב מנחה. מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו (מנחות קד:) ומטעם זה נאמר בפר' צו (ו.ט) מצות תאכל, והיינו לחם עוני ועני כי כל זה שייך אל העני הנכנע בטבע כעיסת המצה שאינו עולה, ועל דרך זה יתבאר סדר כל הקרבנות הללו וכל הקודם קודם בפסוק הוא קודם לבא לידי חטא כמ"ש (דברים לב.טו) וישמן ישורון ויבעט. וכל מי שהוא גדול מחבירו בעושר או בכבוד יצרו גדול ממנו וראיה ממה שנאמר (ויקרא ד.כב) אשר נשיא יחטא, כי לשון אשר מורה על הודאי לפי שנשיאתו מביאו לידי חטא שיצרו גדול מחבירו. ע"כ הזכיר תחילה הבקר, שמסתמא המקריבו עשיר הוא ואח"כ הזכיר צאן, שדרכו של בינוני להביא צאן ואחר כך הזכיר קרבן עוף, שדרכו של עני להביא עוף ואח"כ הזכיר המנחה המביא מי שהוא בדלי דלות.

וע"כ נאמר בבקר וקרבו וכרעיו ירחץ במים. היינו קרבו של קרבן אבל קרב איש ולב עמוק לא רוחץ ועוד טומאתו בו כי על הרוב העושר גורם הביעוט ומצואתו לא רוחץ, אבל הבינוני הוא יותר טהור המחשבות על כן נאמר בו והקרב והכרעים ירחץ במים, לכלול גם קרב איש המקריב שע"י הקרבן ישוב ונחם על הרעה ותוכו רצוף מי טהרה, אבל העני אשר ה' מחסהו הוא יותר טהור המחשבות מכולם נאמר בו והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה. הסרה והשלכה זו יותר טובה מן הרחיצה רמז שישליך מקרבו כל און ולב נכון יתחדש בקרבו וישן מפני חדש יוציא, ובדלי דלות שהוא נכנע ביותר ותמיד עיניו נשואות אל ה' נאמר בו ונפש כי תקריב. כי לא זו שמשליך מתוכו כל תוך ומרמה אלא כל נפשו הוא מקריב כליל לה' וכולו נעשה בריה חדשה לכך נאמר במנחה זו קודש קדשים מאשי ה', ר"ל יותר מאשי ה' שנזכרו למעלה. (כלי יקר)


{ב}  וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל-בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹן֘ הַכֹּֽהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסָּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל-לְבֹֽנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת-אַזְכָּֽרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְיַיְתִינָהּ לְוַת בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנַיָא וְיִקְמוֹץ מִתַּמָן מְלֵי קוּמְצְיהּ מִסִלְתָּהּ וּמִמִשְׁחָהּ עַל כָּל לְבוֹנְתָּהּ וְיַסֵק כַּהֲנָא יָת אַדְכַּרְתָּהּ לְמַדְבְּחָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַיְתִינָהּ לְוַת בְּנֵי אַהֲרן כַּהֲנַיָא וְיִקְמוֹץ מִתַּמָן מְלֵי קוּמְצֵיהּ מִן קִמְחָא סְמִידָא וּמִן טוּב מִשְׁחָא עַל כָּל לְבוֹנְתָּא וְיַסִיק כַּהֲנָא יַת שְׁפַר אַדְכַּרְתָּא לְמַדְבְּחָא קָרְבָּנָא דְמִתְקַבֵּיל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הכהנים וקמץ. מקמיצה ואילך מצות כהונה: וקמץ משם. ממקום שרגלי הזר עומדות, ללמדך שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה, אף בי"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל: מלא קמצו. יכול מברץ, מבצבץ (ס) ויוצא לכל צד, תלמוד לומר במקום אחר והרים ממנו בקמצו, לא יהא כשר אלא מה שבתוך הקומץ, אי בקמצו יכול חסר, תלמוד לומר מלא, הא כיצד, חופה ג' אצבעותיו על פס ידו, (ע) וזהו קומץ במשמע, (פ) לשון העברית: על כל לבונתה. לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא: לבונתה והקטיר. אף הלבונה (צ) בהקטרה: מלא קמצו מסלתה ומשמנה. הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט (ק) לבונה פסולה: אזכרתה. הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה, שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש מבצבץ וכו' הוא פירוש של מבורץ שרש"י מפרש מהו מבורץ: (ע) פירוש ובשתי אצבעות הנשארים שהן האגודל והזרת היה משוה שהיה מוחק באצבע קטנה מלמטה ובאגודל מלמעלה שלא יהא הקומץ מבורץ: (פ) (גור אריה) כי בשאר הלשונות יקרא קומץ מה שהוא בתוך ארבעה אצבעות, ולפי שהאצבע הסמוכה אל האצבע הקטנה נקרא בלשון עברי קמיצה לפיכך נקרא קומץ מה שהוא בתוך שלשה אצבעות עד אצבע של קמיצה: (צ) דסלקא דעתיך אמינא דהקטרה אינה אלא לקומץ בלבד אבל לבונה שאינה בכלל הקמיצה אינה בכלל הקטרה קא משמע לן: (ק) פירוש מכיון שהקומץ חסר פסול שמע מינה שאם עלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה שאז הקומץ חסר משום הכי פסול. והא דמהפך רש"י דהיה לו לפרש מלא קמצו וכו' קודם לבונתה והקטיר וכו' משום דהוה אמינא דדוקא סלתה ושמנה בהקטרה שהיא בקמיצה אבל לבונתה שאינה בקמיצה אינה בהקטרה אבל עכשיו שפירש לבונתה שאינה בקמיצה אפילו הכי בהקטרה אם כן אייתר מלא קמצו וגו' ללמדך שאם עלה בידו גרגיר מלח או קורט וכו'. ואין להקשות מנא ליה לרש"י דלבונה בהקטרה ויש לומר מדסמיך והקטיר ללבונה שמע מינה דאף הלבונה בהקטרה. (גור אריה) בפרק קמא דמנחות הקשה רש"י ליתני לבונה וכל שכן מלח יש לומר דלא זו אף זו קתני דאי תני מלח הוה אמינא דוקא מלח דלא איקבע לה מקום בהדיא שאין המלח נתון במנחה אלא בראש המזבח אבל לבונה שבתחלת המנחה צריך להביא גם כן לבונה עמה הוה אמינא שאם עלה בידו קורט לבונה תתכשר קא משמע לן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וקמ'ן. מגזרת לקמצים וקדמונינו פידשו קמץ מלא ודבריהם אמת: מסלתה. מעט ממנה וכן מהשמן רק כל הלבונה יקטיר: אזכרתה. האל''ף נוסף והטעם מה שהיה לו לזכרון לפני השם בעבור מנחתו ורבים פירשוהו כריח וקטורת כמו זכרו כיין לבנון: (אבן עזרא)


{ג}  וְהַנּוֹתֶ֨רֶת֙ מִן-הַמִּנְחָ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהוָֹֽה: (ס)

 אונקלוס  וּדְאִשְׁתָּאַר מִן מִנְחָתָא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּמַה דְמִשְׁתַּיֵיר מִן מִנְחָתָא יְהֵא לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאהרן ולבניו. כהן גדול נוטל חלק בראש שלא (ר) במחלוקת, וההדיוט במחלוקת: קדש קדשים. היא להם: מאשי ה'. אין להם חלק בה אלא לאחר (ש) מתנות האישים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דאם לא כן מאי לאהרן ולבניו וכי הוא גרוע מבניו אלא ודאי שנוטל חלק בראש בלא מחלוקת: (ש) פירוש הנותר מן המנחה אין להם חלק לאהרן ולבניו באכילתו אלא לאחר שהקטירו הקומץ לה' ונהיה אשה לה': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לאהרן ולבניו. ולכל הכהנים בשוה: (אבן עזרא)


{ד}  וְכִ֥י תַקְרִ֛ב קָרְבַּ֥ן מִנְחָ֖ה מַֽאֲפֵ֣ה תַנּ֑וּר סֹ֣לֶת חַלּ֤וֹת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֥ים בַּשָּֽׁמֶן: (ס)

 אונקלוס  וַאֲרֵי תְקָרֵיב קוּרְבַּן מִנְחָתָא מַאֲפֵה תַנוּרָא סוּלְתָּא גְרִיצָן פַּטִירָן דְפִילָן בִּמְשָׁח וְאִסְפּוּגִין פַטִירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם תַּקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָתָא דְמִתְאַפֵי בְּתַנוּרָא סְמִידָא גְרִיצִין פַּטִירִין פְּתִיכַן בִּמְשָׁח וּסְפוּגִין פַּטִירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי תקריב וגו'. שאמר הרי עלי מנחת מאפה תנור, (ת) ולימד הכתוב שיביא או חלות או רקיקין, (א) החלות בלולות, והרקיקין משוחין, (ב) ונחלקו רבותינו במשיחתן, יש אומרים מושחן וחוזרן ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג, שכל המנחות טעונות לוג שמן, ויש אומרים מושחן כמין כף יונית, ושאר השמן נאכל בפני עצמו לכהנים, מה תלמוד לומר בשמן בשמן שני פעמים, להכשיר שמן שני ושלישי היוצא מן הזיתים, (ג) ואין צריך שמן ראשון אלא למנורה שנאמר בו זך. ושנינו במנחות כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצות על ידי פתיתה כולן באות עשר עשר חלות, (ד) והאמור בה רקיקין בא עשר רקיקין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) שאם לא פירש אלא שאמר סתם הרי עלי מנחה מביא מנחת סולת כדלעיל: (א) מדכתיב וכי תקריב קרבן משמע קרבן אחד והא דכתיב חלות מצות ורקיקי מצות וי"ו ורקיקי כמו או: (ב) פירוש דדוקא בלולות ודוקא משוחים ושוב אין לשאול מה בין אלו לאלו עד שנחלקו בהם חכמים אבל מהא דכתיב בקרא חלות בלולות ורקיקים משוחים אין ראיה דהוה אמינא היינו בלולות היינו משוחים אלא דלגבי חלות שייך בלילה וגבי רקיקים שייך משיחה ל"פ וכו' ומה בין בלילה למשיחה הבלילה בעודן סולת והמשיחה אחר אפייתן: (ג) ואף על גב דלעיל בפרשת תצוה פירש רש"י כתית למאור אבל למנחות אפילו שמן שני כשר ואם כן למה לי שמן שמן. ויש לומר דהוה אמינא דהא דבא להכשיר שמן שני הני מילי למנחת נסכים אבל במנחות עצמן לבלול בשמן או למשוח בשמן פסול משום הכי צריך קרא דשמן שמן. (דברי דוד) מתרץ נראה דבא להתיר כאן אף השלישי דהוה אמינא למאור בעינן זך דהיינו ראשון ולגבי מנחות אפחתיה חד דרגא דהיינו אף השני כשר קא משמע לן כאן דאף השלישי כשר: (ד) מדכתיב בפרשת צו גבי לחמי תודה חלות ורקיקי מצות וכתיב בתריה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' וגמרינן תרומה תרומה כתיב הכא תרומ' וכתיב התם תרומת מעשר מה תרומת מעשר דכתיב התם אחד מעשר אף תרומ' דהכא אחד מעשר שאם היו פחות מעשר או יותר מעשר אי אפשר שיהיה עשירית כל מין אלא פרוס והתורה אמר אחד מכל קרבן שיהא החלה או הרקיק שלם ולא פרוס: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חלות. עבות ויש אומרים עגולות מלשון חלילה בדברי קדמ ונינו: (אבן עזרא)

 אור החיים  וכי תקריב. אמר וכי בתוספת וא''ו לסמוך דין זה לענין ראשון, לומר לך שגם בפרטי המנחה נתרבה כהן משיח, ונתמעטו צבור גם לתנאי פרטי ההקרבה שנרשמו בקומץ מנחת סולת, גם להביא לבונה הגם שלא הוזכרה בה: (אור החיים)


{ה}  וְאִם-מִנְחָ֥ה עַל-הַמַּֽחֲבַ֖ת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן מַצָּ֥ה תִֽהְיֶֽה:

 אונקלוס  וְאִם מִנְחָתָא עַל מַסְרֵיתָא קוּרְבָּנָךְ סוּלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח פַּטִיר תְּהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִנְחָתָא עַל מַסְרִיתָא קוּרְבָּנָךְ סְמִידָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח פַּטִיר תְהֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם מנחה על המחבת. שאמר הרי עלי מנחת מחבת, וכלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה על האור בשמן, והכלי אינו עמוק אלא צף, ומעשה המנחה שבתוכו קשין, שמתוך שהיא צפה (ה) האור שורף את השמן, וכולן טעונות ג' מתנות, יציקה, ובלילה, (ו) ומתן שמן (ז) בכלי, קודם לעשייתן: סלת בלולה בשמן. מלמד שבוללן בעודן סלת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש שאינה עמוקה אלא שוליה צפין אצל אוגניה ומתפזר השמן באוגני הכלי לישנא אחרינא אמצעית קרקעיתה שהוא המקום שמניח בו את המנחה היה מוגבה מלמטה למעלה ובולט כעין כלי זכוכית שלנו שהיא גבוה כעין תל באמצעיתו כשהיו נותנים המנחה על אותו מקום היה נראה כאלו היא צפה כיון שהיה המקום גבוה: (ו) מדכתיב במנחת מחבת בלולה בשמן ויצקת עליה שמן: (ז) מדכתיב במנחת מרחשת סלת בשמן תעשה דהיינו מתן שמן והיינו קודם לעשייתן מדכתיב סלת בשמן ואחר כך כתיב תעשה וילפינן קרבנך האמור למעלה מקרבנך האמור למטה במנחת מרחשת ונותנין מה שנאמר בזה לזה ומה שנאמר בזה לזה נמצא כלן צריכים בלילה ויציקה ומתן שמן קודם עשייתן וקודם לעשייתן הכי פירושו קודם שנעשה בו כל העיקר דהא כתיב בלולה בשמן וגו' פתות אותה פתים ואחר כך ויצקת אם כן שמע מינה דלאחר עשייתן יצוק עליה שמן אלא פירושו קודם להקרבתן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מחבת. קערה מכוסה בקערה והתי''ו תחת ה''א כתי''ו ושבת לנשיא: (אבן עזרא)


{ו}  פָּת֤וֹת אֹתָהּ֙ פִּתִּ֔ים וְיָֽצַקְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ שָׁ֑מֶן מִנְחָ֖ה הִֽוא: (ס)

 אונקלוס  בְּצַע יָתָהּ בִּיצוּעִין וּתְרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא מִנְחָתָא הִיא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  רַסִיק יָתָהּ רִיסוּקִין וְתָרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא מִנְחָתָא הִיא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פתות אותה פתים. לרבות כל המנחות (ח) הנאפות קודם קמיצה לפתיתה: ויצקת עליה שמן מנחה הוא. לרבות כל המנחות ליציקה, יכול אף מנחת מאפה תנור כן, (ט) תלמוד לומר עליה, אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין, תלמוד לומר הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש לאו מפתות אותה פתים הוא דקא מרבה כל המנחות דהא הכא ליכא רבוי דלגופיה איצטריך אלא מסיפא דקרא דכתיב מנחה הוא הוא דקא דייק דמנחה הוא יתירה הוא לרבות כל המנחות לפתיתה והא דכתיב אותה ומשמע מיעוט דרשינן אותה למעט שתי הלחם ולחם הפנים לפתיתה: (ט) ומה שמיעטו ביציקה מנחת מאפה תנור ובפתיתה שתי הלחם ולחם הפנים מפרש בפרק אלו מנחות משום דיציקה יש בו שני מיעוטים עליה והיא ממעט מנחת מאפה תנור שיש בה שני מינים חלות ורקיקים. ופתיתה שאין בה אלא חדא מיעוטא אותה ממעט שתי הלחם ולחם הפנים שאין צריכים אלא חדא מיעוטא: (שפתי חכמים)


{ז}   שלישי  וְאִם-מִנְחַ֥ת מַרְחֶ֖שֶׁת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֥לֶת בַּשֶּׁ֖מֶן תֵּֽעָשֶֽׂה:

 אונקלוס  וְאִם מִנְחָתָא דְרַדְתָּא קוּרְבָּנָךְ סוּלְתָּא בִּמְשַׁח תִּתְעֲבֵד: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִנְחַת מַרְתְּחָא קָרְבָּנָךְ סְמִידָא רְתַח בִּמְשַׁח תִּתְעֲבֵיד: (תרגום יונתן)

 רש"י  מרחשת. כלי הוא שהיה במקדש עמוק, ומתוך שהיא עמוקה שמנה צבור ואין האור שורפו, לפיכך מעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין, כל דבר רך ע"י משקה נראה כרוחש ומנענע: (רש"י)

 אבן עזרא  מרחשת. מעשה מטוגן ויש מפרשם מגזרת רחש לבי והטעם בעבור שישמיע קול: (אבן עזרא)


{ח}  וְהֵֽבֵאתָ֣ אֶת-הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֧ר יֵֽעָשֶׂ֛ה מֵאֵ֖לֶּה לַֽיהוָֹ֑ה וְהִקְרִיבָהּ֙ אֶל-הַכֹּהֵ֔ן וְהִגִּישָׁ֖הּ אֶל-הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וְתַיְתֵי יַת מִנְחָתָא דִי יִתְעֲבֵיד מֵאִלֵין קֳדָם יְיָ וִיקַרְבִינָהּ לְוַת כַּהֲנָא וִיקַרְבִינָהּ לְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְהַנְעֵל יַת מִנְחָתָא דְתִתְעֲבֵד מִן סְמִידָא וּמִשְׁחָא הָאִלֵין לְקָדָם יְיָ וִיקַרְבִינֵהּ גַבְרָא דְמַיְיתִי יָתָהּ לְוַת כַּהֲנָא וְכַהֲנָא יַמְטִינֵיהּ לְמַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר יעשה מאלה. מאחד מן המינים (י) הללו: והקריבה. בעליה (כ) אל הכהן: והגישה. הכהן: אל המזבח. מגישה לקרן דרומית מערבית (ל) של מזבח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) שאין המנחה טעונה הגשה למזבח רק כשהוא אחד מהמינים הנזכרים שהם מנחת הסלת ומאפה תנור והמחבת והמרחשת וכו': (כ) לא שהמקריב הוא המגיש כמובן דאם כן מאי והקריבה אל הכהן כהן בהקרבה מאי עבידתיה: (ל) מדכתיב בפרשת צו הקרב אותה וגו' לפני ה' אל פני המזבח ודרשינן מדכתיב לפני משמע שצריכה הגשה למערבו של מזבח שהוא כלפי פתח ההיכל שהוא לפני ה' ומדכתיב אל פני המזבח משמע בדרומה של מזבח שהכבש שם כי מקום פתח הבית הוא פני הבית והא כיצד שמע מינה שהוא מגישה לקרן מערבית דרומית של מזבח: (שפתי חכמים)


{ט}  וְהֵרִ֨ים הַכֹּהֵ֤ן מִן-הַמִּנְחָה֙ אֶת-אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְיַפְרֵישׁ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יָת אַדְכַּרְתָּהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַפְרֵישׁ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יַת שְׁבַח אַדְכַּרְתָּהּ וְיַסֵיק לְמַדְבְּחָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  את אזכרתה. הוא (מ) הקומץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) מדכתיב לעיל מיניה והרים הכהן מן המנחה וכתיב בתריה את אזכרתה והקטיר המזבחה וגו': (שפתי חכמים)


{י}  וְהַנּוֹתֶ֨רֶת֙ מִן-הַמִּנְחָ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וּדְאִשְׁתָּאַר מִן מִנְחָתָא לְאַהֲרֹן וְלִּבְנוֹהִי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַה דְמִשְׁתַּיֵיר מִן מִנְחָתָא יְהֵי לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין מִקָרְבְּנַיָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לאהרן ולבניו. אחריו והטעם לכהן המקריב כי כן כתוב על שתי המנחות: (אבן עזרא)

 אור החיים  והנותרת וגו'. צריך לדעת למה כפל פסוק זה ב' פעמים, ואולי שיתבאר על דרך אומרם ז''ל (מנחות נח.) בכל המנחות שמותר לאכול שירי מנחות בדבש אבל אם החמיץ שיריה לוקה ודרשו (שם נה) ממה שאמר הכתוב לא תאפה חמץ חלקם פירוש גם חלקם ע''כ. ועדיין אני אומר דוקא על האפיה הוא לוקה אבל אם החמיצה ולא אפאה לא, לזה אמר הכתוב והנותרת וגו' כל המנחה אשר תקריבו לא תעשה חמץ פירוש אפילו שיריה. והגם שרז''ל (שם) דרשו מפסוק לא תאפה חמץ וסמיך ליה חלקם, מאותה דרשה אין לחייב על שיריה אלא על האפיה ולא על שאר מעשה, ובפסוק זה לבד לא יספיק לחייב על שיריה על כל פרט ופרט, והגם שדרשו שם בתורת כהנים אפיה בכלל היתה ולמה יצתה לומר לך מה אפיה מעשה יחידי וחייב עליו אף אני אביא כל מעשה יחידי, עדיין אני אומר דוקא קומצה ולא שיריה קא משמע לן והנותרת וגו'. עוד יתבאר על דרך אומרו בתורת כהנים והנותרת אף על פי שלא הומלחה, אף על פי שלא הוגשה, אף על פי שלא הקטיר כל לבונתה, מן המנחה פרט לשחסרה וכו'. ושלא הקטיר מלבונתה כלום. וכתב הראב''ד כי וא''ו וה''א ריבויא הוא לרבות הנזכר ע''כ. ואין דעתי משגת רבוי זה שיעורו, שאין משמעות לתיבה בהסיר וא''ו וה''א. ובעל קרבן אהרן פירש כי וא''ו לבד הוא דאייתר וגם על זה יש לגמגם. ועוד מנין לתנא לומר ג' רבויים מליחה והגשה וכל הלבונה, בשלמא מה שמעט ג' מהמנחה יש לדרוש כל דמיון שבמנחה לעכב מה שאין כן ריבוי אחד אין לנו להרבות הרבה פרטים:

אכן נראה כי לצד שאמר הכתוב ג' מצות אלה המלחה והגשה והקטרת כל לבונתה מפוזרים בג' מקומות, הקטרת כל לבונתה כתבה בפרשת מנחת סולת, הגשה במנחת מרחשת, המלחה אחר תשלום זכרון כל דיני מנחות, ומצינו שאמר הכתוב והנותרת מן המנחה אחר זכרון מנחת סולת הגם שלא הוזכר בה הגשה הא למדת שאין הגשה מעכבת בה שהרי הגם שלא הוזכר בה הגשה אמר והנותרת וגו' לאהרן ובניו, והגם שאנו אומרים מדרשות סמיכות וא''ו האמורה בתחלת כל הפסקה והפסקה שיכוין הכתוב ליתן את האמור של זה בזה ואם כן גם ההגשה שנאמרה במנחת מרחשת צריכה להיות גם במנחת סולת וגו', ממה שכתב והנותרת באמצע המנחות גילה כי הלימוד אינו אלא לכתחלה אבל אינו מעכב ליפסול בשבילה, אבל כל הלבונה מעכב. ועוד מצינו שחזר הכתוב ואמר והנותרת וגו' אחר דין מנחת מרחשת ופסוק זה כל רואה יגיד שהוא עצמו נותר שהדברים ככתבן נאמרו למעלה, הא ודאי לא בא אלא לומר שבפרטי דינים הרשומים שם יספיק להיות הנותרת לאהרן וגו' ושם לא הוזכר הקטרת לבונה כל עיקר אלא הקומץ דכתיב והרים הכהן וגו' אזכרתה פירוש הקומץ ולא הוזכר לבונה הא למדת שעל זה בא הכתוב ללמד שהגם שלא הקטיר כל לבונה כרשום בפרשת מנחת סולת הנותרת לאהרן, והוא מאמר התנא והנותרת אף על פי שלא הוגשה אף על פי שלא הקטיר כל לבונתה, וקתני גם כן אף על פי שלא הומלחה כי ראינו שצוה אחר אומרו והנותרת לאהרן הא למדת שישנו השיריים בהיתר הגם שלא הומלחה: (אור החיים)


{יא}  כָּל-הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֨יבוּ֙ לַֽיהֹוָ֔ה לֹ֥א תֵֽעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל-שְׂאֹר֙ וְכָל-דְּבַ֔שׁ לֹֽא-תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  כָּל מִנְחָתָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ לָא תִתְעֲבֵיד חֲמִיעַ אֲרֵי כָּל חֲמִיר וְכָל דְבַשׁ לָא תַסְקוּן מִנֵיהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל מִנְחָתָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ לָא תִתְעֲבֵיד חָמִיעַ אֲרוּם כָּל חֲמִיר וְכָל דְבַשׁ לָא תְקַרְבוּן מִינֵיהּ קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל דבש. כל מתיקת פרי (נ) קרוי דבש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ממה שאמר בסמוך שמביאים ביכורים מתמרים ותאנים ואלו היה כל דבש לא תקטירו פירושו דבש דבורים מהו שנאמר אחר כך קרבן ראשית תקריבו כלומר אפילו מן הדבש והא ביכורים אינן באים מדבש דבורים אלא ודאי כל מתיקת פרי קרוי דבש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שאור. הוא המחמיץ גם כן הדבש ורבים אמרו שפירושו דבש תמרים וכן כל ארץ זבת חלב ודבש ויש להם כדמות ראיה בספר עזרא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ. אסר להביא המנחה חמץ ואחר כך אמר לא תקטירו ממנו לאסור שלא יחמיץ הקומץ ויקטירנו ויכנס בכלל "לא תקטירו ממנו אשה" כל הקטרה לשון קטרת הסמים שהפטמין אומרים יפה היה הדבש לקטרת אלא שאסרתו התורה (תורת כהנים פרשה יב ד) ואמר "ממנו" לאסור מקצתו כלומר חצי קומץ וכן על עירובו לוקה מריבוי הכתוב שאמר כי כל שאור וכל דבש כמו שמפורש במנחות (נח) ובפסחים (מג) וטעם הכתוב שיזכיר מנחה היא (פסוק ו טו) ויכתוב הוא וכן בכל מקום מפרשת הנה אנכי שולח מלאך (שמות כג כ) וכן האשה ההוא (במדבר ה לא דברים יז ה) בעבור שהנקבה בכלל הזכר בכח וטעם השאור והדבש יתכן שהוא כדברי הרב במורה הנבוכים (ג מו) אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי ע"ז להקריב כל מנחתם חמץ ולערב הדבש בכל קרבניהם ולכן אסרם לגבוה וכזה אמרו רבותינו (ספרי שופטים קמו) במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות ואחר כך שנאה השם מפני שעשאוה חוק לע"ז כמו שאמר אשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב) ובטעם המלח אמר גם כן בעבור שהם ימאסו אותו ולא יקריבוהו כלל ויתכן מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם השם תפל מבלי מלח כטעם הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א ח) ולפיכך מעטו העצים והדם שאין טעונים מלח (מנחות כ) או שיש בכל אלה סוד נעלם ממנו ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים כי עם אהרן ובניו ידבר וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה (פסוק ז) "ואם מנחת מרחשת קרבנך" והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה וטעם על כל קרבנך על כל קרבנותיך שכל הקרבנות טעונין מלח כמו המנחה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא תעשה חמץ. לפי שיצר הרע דומה לשאור ומטעם זה ג''כ הזהיר על הדבש שיצר הרע מתוק לאדם כדבש: (בעל הטורים)

 כלי יקר  כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. פירש"י שתי הלחם של עצרת באים מן השאור וביכורים מן הדבש. ביאור הדברים כי כל אדם יש לו תאוה לכל חמדות העה"ז המכונים בדבש כי כמו שהדבש מתוק לחיך ורבויו מזיק כך כל חמדות העה"ז הם הכרחיים ורבויים מזיק, וזאת העצה היעוצה שישתמש האדם במוכרחות והמותר יחרים. והשאור הוא דוגמא אל היצר הרע כמ"ש ר' אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז.) רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וב' אלו הכרחיים למציאות האדם. כ"א לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים בדבש ימות ולא יחיה ולא יהיו אבריו חזקים אף בריאים להטריח במצות ה', ואלמלא היצר הרע לא היה האדם נושא אשה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב. וב' אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצות כי אם לא יאכל תחילה קמח אין תורה, אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה לפי שהשאור והדבש שהזכרנו אין בהם שלימות מצד עצמם לעלות לריח ניחוח לה' אך שהם ראשית והתחלה אל האדם שעל ידם הוא יכול לבא לידי שלימות הנפש.

על כן נאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. כי מצד עצמם אין בהם שום צד שלימות אשר יעלה לריח ניחוח לה' אך קרבן ראשית תקריבו אותם, כדי להורות שהם ראשית והתחלה אל האדם להביאו לידי השלימות האמיתי אשר א"א להשיגו בלעדם, ומזה הטעם אין מקריבין מהם כ"א השאור לקרבן ראשית ביום מ"ת כי התורה כמו תבלין אל היצר הרע והיו ב' הלחם של עצרת מן החמץ כי התורה שנתנה בו רפאות תהא לשריך, והביכורים באים מן הדבש כי בזמן שיתן אל ה' ראשית פרי אדמתו מכל מאכל אשר יאכל, אז יאכל כל ימיו חולין שנעשו על טהרת הקודש כי זה הוראה שאכילתו על כוונה זו שהשלימות האמיתי הוא ראשון אצלו במחשבה. וכן טעם הביכורים הוא לשבר תאותו כמו שיתבאר בע"ה בפר' כי תבא. (כלי יקר)

 דעת זקנים  כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. לפי שאמר הקב"ה על כל קרבנך תקריב מלח והללו אין מקבלין מלח: (דעת זקנים)


{יב}  קָרְבַּ֥ן רֵאשִׁ֛ית תַּקְרִ֥יבוּ אֹתָ֖ם לַֽיהוָֹ֑ה וְאֶל-הַמִּזְבֵּ֥חַ לֹא-יַֽעֲל֖וּ לְרֵ֥יחַ נִיחֹֽחַ:

 אונקלוס  קוּרְבַּן קַדְמַי תְּקָרְבוּן יַתְהוֹן קֳדָם יְיָ וּלְמַדְבְּחָא לָא יִתַּסְקוּן לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא: (אונקלוס)

 יונתן  קָרְבַּן שֵׁירוּייָא תְּקַרְבוּן יַתְהוֹן קֳדָם יְיָ דִלְחֵים בִּיכּוּרַיָא חֲמִיר מִתְקָרֵיב וְתַמְרֵי בִּזְמַן בִּכּוּרֵי אִבָּא עִם דוּבְשֵׁיהּ מִתְקָרֵיב וְיֵיכְלוּן יַתְהוֹן כַּהֲנַיָא בְּרַם לְמַדְבְּחָא לָא יִתַּסְקוּן לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  קרבן ראשית תקריבו. מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש, קרבן ראשית, שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר חמץ תאפינה, ובכורים מן הדבש, כמו בכורי תאנים ותמרים: (רש"י)

 אבן עזרא  קרבן ראשית תקריבו אותם לה'. כטעם שתים שני עשרונים המונפים לפני השם בחג השבועות וזה פירוש לה' אף על פי שהם קדש לה' הם למאכל הכהן: (אבן עזרא)


{יג}  וְכָל-קָרְבַּ֣ן מִנְחָֽתְךָ֘ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל-קָרְבָּֽנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח: (ס)

 אונקלוס  וְכָל קוּרְבַּן מִנְחָתָךְ בְּמִלְחָא תִּמְלַח וְלָא תְבַטֵל מְלַח קְיַם אֱלָהָךְ מֵעַל מִנְחָתָךְ עַל כָּל קוּרְבָּנָךְ תְּקָרֵב מִלְחָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל קוּרְבַּן מִנְחָתָךְ בְּמִלְחָא תִמְלָח וְלָא תִבַטֵל מְלַח קְיַים אֳלָהָךְ מֵעִילַוֵי מִנְחָתָךְ מְטוֹל דְעֶשְרִין וְאַרְבְּעָא מוֹהֲבָתָא דְכַהֲנַיָא אִתְגְזָרוּ בִּקְיַים מִלְחָא בְּגִין כֵּן עַל כָּל קָרְבָּנָךְ תַּקְרִיב מִלְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מלח ברית. שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, (ס) וניסוך המים בחג: על כל קרבנך. על עולת בהמה ועוף, ואמורי כל הקדשים כולן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש על ידי מלח המים נקרבים במזבח כי המלח מתולדות המים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ברית אלהיך. הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולא תשבית מלח ברית אלהיך. שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח ונסוך המים בחג לשון רש"י ומדרש חכמים הוא ור"א אמר על דרך הפשט הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון ובעבור שהוא ברית בקרבנות יעשה הכתוב זאת הברית אב לכל הבריתות ויאמר במתנות כהונה (במדבר יח יט) ובמלכות דוד (דהי"ב יג ה) ברית מלח כי הוא קיים כברית המלח בקרבנות אבל ר' אברהם פירש שם ברית כרותה מגזרת ארץ מלחה (ירמיהו יז ו) ומקום המלח נכרת ואין טעם לדבריו ומפני שאמר בכאן ברית אלהיך ולא אמר ברית ה' כלשון הפרשה וכדרך כל הקרבנות או שיאמר ברית ה' אלהיך אני סובר בו ענין שהמלח מים ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו לא תזרע ולא תצמיח והנה הברית כלולה מכל המדות והמים והאש באים בה ועדיה תאתה ובאה הממשלה הראשונה ממלכת השם כמלח שיתן טעם בכל המאכלים ותקיים ותכרית במליחותה והנה המלח כברית ולכן אמר הכתוב (דהי"ב יג ה) הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח עולם כי הוא גם כן מדתו של דוד ולכן אמר בקרבנות (במדבר שם) ברית מלח עולם היא כי הברית מלח העולם בו יתקיים ויכרת וכבר הוריתיך (שמות לא יג) להתבונן מדברינו במקומות אחרים פירוש שלש תיבות הללו ברית עולם היא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. ג' פעמים הזכיר מלח בפסוק משום דבג' מקומות המלח נתון בלשכת המלח ועל הכבש ועל המזבח: תקריב מלח. בגי' זה יביא מלח משל ציבור: (בעל הטורים)

 כלי יקר  וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. כדי להמליך את הקב"ה על כל ההפכים הנראין בעולם וגרמו לרבים לצאת למינות לומר מהתחלה אחת לא יצאו ב' הפכים, והנה מלח יש בטבעו דבר והפכו כי יש בו כח האש והחמימות ותולדות המים עד שאמרו חכמי הקבלה שהוא כנגד מדה"ד ומדת הרחמים, ע"כ נקרא ברית אלהיך כי בהקרבה זו כורתים ברית עם ה' להשליטו על כל ההפכים, וכל המנחות חוץ משל כהן היו נאכלים לכהנים וזה הוא כמו צדקה שנמשלה למלח המעמיד ומקיים את הבשר כך מלח ממון חסר (כתובות סו:) והצדקה שבקרבן גדולה מן הקרבן עצמו כמ"ש (משלי כא.ג) עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. עז"א על כל קרבנך תקריב מלח שהמלח הוא העולה על כל הקרבנות ונבחר לה' מזבח, ופשוטו על כל קרבנך קאי גם על הבשר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ולא תשבית מלח. לפי שהוא דבר המתקיים להודיע כי הקרבנות ברית לעולם לכפרה ולא לצורך הקב"ה שהרי אין לפניו לא אכילה ולא שתייה אלא לזכו' בהם את ישראל כי כשאדם חוטא ומקריב קרבן ומתכפר לו ויודע שהוא נקי מחטאו הוא נזהר אחרי כן מלחטוא ומלהיות עוד מלוכלך בעבירו' אבל אם לא היה מתכפר היה מוסיף לחטוא כמו שאחז"ל כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו ס"ד אלא נעשית לו כהיתר. משל לאדם שבגדיו צואים אינו משמרן מן הטיט אבל אדם שבגדיו נקיים ויפים משמרן מכל טינוף ועל זה אמר שלמה בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכן ארז"ל רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ולא יטנפו בחטא וגם צוה הרבה מצות שמן הדין אדם משמרן מעצמו וצוה אותם הקב"ה כדי להרבות בשכרן של ישראל: (דעת זקנים)


{יד}  וְאִם-תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֹ֑ה אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ:

 אונקלוס  וְאִם תְּקָרֵב מִנְחַת בִּכּוּרִין קֳדָם יְיָ אָבִיב קְלֵי בְנוּר פֵּירוּכִין רַכִּיכָן תְּקָרֵיב יַת מִנְחַת בִּכּוּרָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין תְּקָרֵב מִנְחַת בִּכּוּרִין קֳדָם יְיָ מְהַבְהַב קָלִי בְּנוּרָא קֶמַח קָלִי וּפֵירוּכִין תִּקְרַב יַת מִנְחַת בִּיכּוּרַיִךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם תקריב. הרי אם משמש בלשון כי, (ע) שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה, וכן ואם יהיה (פ) היובל וגו': מנחת בכורים. במנחת העומר הכתוב מדבר, (צ) שהיא באה אביב בשעת בישול התבואה, ומן השעורים היא באה, נאמר כאן אביב, ונאמר להלן כי השעורה אביב: קלוי באש. שמיבשין אותו על האור באביב של קלאים, שאלולי כן אינה נטחנת בריחים לפי שהיא לחה: גרש כרמל. גרוסה בעודה לחה: גרש. לשון שבירה וטחינה גורסה בריחים של גרוסות, כמו ויגרס בחצץ, וכן גרסה נפשי: כרמל. בעוד הכר מלא, (ק) שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה, ועל כן נקראים המלילות כרמל, וכן כרמל בצקלונו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ואז אני יכול לפרשו חובה: (פ) והא דלעיל סוף פרשת יתרו לא הביא כי אם ג' ולא הביא זה יש לומר דלעיל פירש אליבא דרבי ישמעאל והכא פירש אליבא דרבי שמעון שפירש האי ואם יהיה היובל חובה: (צ) פירוש שנתן שלשה סימנים האחד שבאה אביב שפירושו בשעת בישול התבואות דהיינו בתחלת הקציר והשני שהיא באה מן השעורים מגזירה שוה דאביב אביב: (ק) פירוש שמלת כרמל מלה מורכבת כר מלא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואם תקריב מנחת בכורים. רבים אמרו שמלת אם חיוב ולפי דעתי כי אין צורך כי החיוב הוא ראשית בכורים ולא הבכורים והרוצה להביא מנחה מבכורים נדבה יביא: אביב. נקרא כן בעבור שהוא ראשון והוא מגזרת אב: גרש. טעמו ידוע וקרוב מגזרת גרסה נפשי ואם הוא בסמ''ך: כרמל. כמו וכרמל בצקלונו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואם תקריב מנחת בכורים. הרי אם משמש בלשון כי שהרי אין זה רשות שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה וכן ואם יהיה היובל לבני ישראל (במדבר לו ד) לשון רש"י והנכון כי בעבור שלא יצוה עתה לעשות המצוה הזאת אמר כן יאמר כי תקריב מנחת המחבת תעשנה כן ואם תקריב מנחת מרחשת ככה תעשה ואם מנחת בכורים תהיה המנחה אשר תקריב כמשפט הזה תעשה אותה והנה ה"אם" כפשוטו וטעם ואם יהיה היובל לבני ישראל כי אמרו גם אם ינחלו בני ישראל את הארץ כל הימים ויזכו לקדש את שנת היובל לא תחזור לנו הנחלה ואפשר גם כן שאמר ואם תקריב מנחת בכורים כן תעשה כאומר אם יביאך ה' אלהיך אל הארץ ותקצור את קצירה ותביא מנחת בכורים כן תעשה אותה כי ירושת הארץ בתנאי יזכרנה להם כמו שאמר (דברים יא כב כג) אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' והוריש ה' את כל הגוים מלפניכם וכן במקומות רבים (הרמב"ן)

 אור החיים  ואם תקריב וגו'. פירוש אם יהיה זמן הקרבת מנחת בכורים וגו', תקריב פירוש חובה כי חיוב מצוה זו בכל זמן, ובמקום זכרון תנאי הזמן אמר ואם: (אור החיים)


{טו}  וְנָֽתַתָּ֤ עָלֶ֨יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְשַׂמְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ לְבֹנָ֑ה מִנְחָ֖ה הִֽוא:

 אונקלוס  וְתִתֵּן עֲלַהּ מִשְׁחָא וּתְשַׁוֵי עֲלַהּ לְבוֹנְתָּא מִנְחָתָא הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן עֲלָהּ מְשַׁח זֵיתָא וְתַשְׁוֵי עֲלָהּ לְבוֹנְתָא מִנְחָתָא הִיא: (תרגום יונתן)


{טז}  וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת-אַזְכָּֽרָתָ֗הּ מִגִּרְשָׂהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל-לְבֹֽנָתָ֑הּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: (ס)

 אונקלוס  וְיַסֵק כַּהֲנָא יַת אַדְכַּרְתַּהּ מִפֵּרוּכַהּ וּמִמִשְׁחַהּ עַל כָּל לְבוֹנְתָּהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַסֵיק כַּהֲנָא יַת שְׁבַח אַדְכַּרְתָּהּ מִן פֵּירוּכְיָיא וּמִטוּב מִשְׁחָא עַל כָּל לְבוֹנְתָּהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)





ויקרא פרק-ג

{א}   רביעי  וְאִם-זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קָרְבָּנ֑וֹ אִ֤ם מִן-הַבָּקָר֙ ה֣וּא מַקְרִ֔יב אִם-זָכָר֙ אִם-נְקֵבָ֔ה תָּמִ֥ים יַקְרִיבֶ֖נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְאִם נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קוּרְבָּנֵיהּ אִם מִן תּוֹרֵי הוּא מְקָרֵב אִם דְכַר אִם נוּקְבָא שְׁלִים יְקָרְבִינֵיהּ קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קוּרְבָּנֵיהּ אִין מִן תּוֹרֵי הוּא מַקְרִיב אִין דְכַר אִין נוּקְבָא שְׁלִים יְקַרְבִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  שלמים. שמטילים שלום בעולם. דבר אחר שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים: (רש"י)

 אבן עזרא  שלמים. מפורש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואם זבח שלמים קרבנו וגו' אם זכר אם נקבה. הטעם בעולה שיהיה זכר ובשלמים שיהיו אם זכר אם נקבה ובחטאת שתהיה נקבה דבר ברור הוא כי העולה כשמה והשלמים מלשון וכל חפצי ישלים (ישעיהו מד כח) אבנים שלימות (דברים כז ו) והחטאת לכפר פניו במנחה ההולכת לפניו וכבר כתבתי זה (בראשית מו א) והאשם זכר בעבור כי החטאת בחייבי כריתות שתשוב הנפש אל האלהים אשר נתנה והאשם לא יבא על חיוב כרת וכאלו הוא לריח ניחוח כעולה ושעיר הנשיא בעבור כי הוא המולך אשר לו המשפט והלוחם מלחמות השם ועל חרבו יחיה כדרך שעירי עבודה זרה (הרמב"ן)

 אור החיים   אם זכר. שלא לעשות הדרגה לזכר בשלמים לזה אמר אם והבן: (אור החיים)


{ב}  וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל-רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וּשְׁחָט֕וֹ פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְזָֽרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּֽהֲנִ֧ים אֶת-הַדָּ֛ם עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

 אונקלוס  וְיִסְמוֹךְ יְדֵיהּ עַל רֵישׁ קוּרְבָּנֵיהּ וְיִכְסִינֵיהּ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנַיָא יַת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְמוֹךְ יַת יְמִינֵיהּ בְּתוּקְפָא עַל רֵישׁ קוּרְבָּנֵיהּ וְיַכְסִינֵיהּ טַבְּחָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִדְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרן כַּהֲנַיָא יַת אַדְמָא עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  וסמך ידו כתיב בבקר. ובצאן ובעז כתיב את ידו לפי שהבקר חזק ויכול לסבול הסמיכה שצריך לסמוך עליו בכל כחו מה שאין כן בצאן ובעז לכך נא' את דמשמע ברפיון. בבקר כתיב אם זכר אם נקבה ובצאן כתיב זכר או נקבה לפי שהוצרך או לרבות הפלגס ואם לא משמע רבוי ובעז לא הזכיר כלל זכר ונקבה לפי שעז מנהגו לעולם להוליד זכר ונקבה יחד ומסתמא ישחוט הזכר וישאיר הנקבה לפרנסת ביתו. בבן בקר כתיב והקטירו אותו בני אהרן ל' רבים ובצאן כתיב והקטירו הכהן לפי שבן בקר צריך הרבה כהנים: (בעל הטורים)


{ג}  וְהִקְרִיב֙ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִ֔ים אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אֶת-הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת-הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל-הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל-הַקֶּֽרֶב:

 אונקלוס  וִיקָרֵב מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ יַת תַּרְבָּא דְחָפֵי יַת גַוָא וְיַת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקָרֵיב מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ יַת פְּרִיסוּתָא דְתַרְבָּא דְחָפֵי יַת כְּרֵיסָא וְיַת כָּל תַּרְבָּא דְעַל כְּרֵיסָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת כל החלב וגו'. להביא חלב שעל הקבה (ר) דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר, להביא חלב שעל הדקין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש וכל שכן שעל הדקין שיש בה שני סימנים של איסור שהן תותב וקרום ונקלף ולרבי עקיבא דוקא דקין משום שיש בה שני סימנים תותב וגם קרום ונקלף אבל שעל הקיבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות חלב יש ופירוש תותב שמלה כמו היא שמלתו מתרגמינן היא תותביה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  את החלב המכסה את הקרב. לפי שבא לכפר על החטא שעשה מחמת רוב שומנו כדכתיב שמנת עבית כשית וכתיב וישמן ישורון ויבעט לכך מביא החלב וכאלו הקריב חלבו: (בעל הטורים)


{ד}  וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת-הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד עַל-הַכְּלָי֖וֹת יְסִירֶֽנָּה:

 אונקלוס  וְיַת תַּרְתֵּין כֻּלְיָן וְיַת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן דִי עַל גִסְסַיָא וְיָת חַצְרָא דְעַל כַּבְדָא עַל כּוּלְיָתָא יַעֲדִינָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת תַּרְתֵּין כּוּלְיַין וְיַת תַּרְבָּא דְעָלֵיהוֹן דְעַל כַּפְלֵי וְיַת חַצְרָא דְעַל כַּבְדָא דְעַל כּוּלְיָתָא יַעֲדִינָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הכסלים. פלנקי"ן בלע"ז שהחלב שעל הכליות כשהבהמה חיה הוא בגובה הכסלים, והם מלמטה, וזהו החלב שתחת המתנים שקורין בלע"ז לונבילו"ש, לובן הנראה למעלה בגובה הכסלים, ובתחתיתו הבשר חופהו: היותרת. היא דופן המסך (ש) שקורין איברי"ש, ובלשון ארמי חצרא דכבדא: על הכבד. שיטול מן הכבד עמה מעט, (ת) ובמקום אחר הוא (א) אומר ואת היותרת מן הכבד: על הכבד על הכליות. לבד מן הכבד, ולבד מן הכליות (ב) יסירנה לזו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירש המסך המבדיל בין אברי הנשימה ובין הדקין ונקרא בלשון התלמוד חצר הכבד: (ת) ויהיה פירוש על עם קצת מן הכבד דאין לומר כל הכבד אם כן יסירם מיבעי ליה: (א) פירש והראיה על זה שעל הכבד הוא מן הכבד וכו': (ב) ומה שהקשה הרא"ם דלמעלה פירש על עם וכאן פירש על לבד יש לומר דמלת על יש לו שני פירושים עם ולבד וגבי כליות על כרחך צריך לפרש לבד מן הכליות דהא כל הכליות מקטירים לגבי מזבח והא דפירש על הכבד לבד מן הכבד לאו למימרא דעל דגבי הכבד פירש לבד אלא בא לפרש שלא נטעה לומר שלא לקחו מן היותרת הדבוק בכבד אלא מה שדבוק עם מקצת הכבד שמקטירים המזבחה לכך פירש לבד מן הכבד כלומר שכל היותרת היו מקטירים עם אותו מקצת שדבק בכבד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על הכסלים. ידוע והוא מגזרת כוכבי השמים וכסיליהם: על הכליות. כמו ויבואו האנשים על הנשים וטעמו עם. ונקראו כליות בעבור כח תאות המשגל והיא מגזרת נכספה וגם כלתה נפשי: (אבן עזרא)


{ה}  וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ בְנֵי-אַֽהֲרֹן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל-הָ֣עֹלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עַל-הָֽעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל-הָאֵ֑שׁ אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: (פ)

 אונקלוס  וְיִסְקוּן יָתֵיהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לְמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא דִי עַל אָעַיָא דִי עַל אֶשָׁתָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְקוּן יָתֵיהּ בְּנֵי אַהֲרן לְמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא דְעַל קֵיסִין דְעַל אֵישָׁתָא קָרְבַּן דְמִתְקַבֵּיל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  על העולה. מלבד העולה, למדנו שתקדים עולת תמיד (ג) לכל קרבן, על המערכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) לאו מעל העולה דייק שתקדים דהא לא משתמע מעל שפירושו לבד אם להקדים אם לאחר אלא מדכתיב בתריה אשר על העצים אשר על האש משמע שכבר ערכו העולה על העצים אשר על האש: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  והקטירו אותו בני אהרן. כנו לאשה הנזכר (בפסוק ג) והקריב מזבח השלמים אשה לה' והוא שוה עם מה שאמר למטה (פסוק טז) והקטירם כי שם ירמוז לכל האמורין ומדרשו (תו"כ פרשה יד י) והקטירו אותו (כאן) והקטירו (פסוק יא) והקטירם (פסוק טז) מה ת"ל והקטירו אותו הכשר ולא הפסול והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים והקטירם כלם כאחת (הרמב"ן)


{ו}  וְאִם-מִן-הַצֹּ֧אן קָרְבָּנ֛וֹ לְזֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַֽיהוָֹ֑ה זָכָר֙ א֣וֹ נְקֵבָ֔ה תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ:

 אונקלוס  וְאִם מִן עָנָא קוּרְבָּנֵיהּ לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ דְכַר אוֹ נוּקְבָא שְׁלִים יְקָרְבִינֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִן עָנָא קוּרְבָּנֵיהּ לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ דְכַר אוֹ נוּקְבָא שְׁלִים יְקַרְבִינֵיהּ: (תרגום יונתן)


{ז}  אִם-כֶּ֥שֶׂב הֽוּא-מַקְרִ֖יב אֶת-קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִ֥יב אֹת֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  אִם אִימַר הוּא מְקָרֵב יַת קוּרְבָּנֵיהּ וִיקָרֵיב יָתֵי קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  אִין אִימַר הוּא מַקְרִיב יַת קוּרְבָּנֵיהּ וְיַקְרִיב יָתֵיהּ קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אם כשב. לפי שיש באמורי הכשב מה שאין באמורי העז, שהכשב אליתו קריבה, לכך נחלקו לשתי (ד) פרשיות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פירוש ולא בפרשה אחת כמו בעולת נדבה דכתיב ביה ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים וגו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  אם כשב. והוא יותר גדול מן הצאן כדכתיב והכשבים הפריד יעקב. כש''ב בא''ת ב''ש לב''ש על שם לבשו כרים הצאן: (בעל הטורים)


{ח}  וְסָמַ֤ךְ אֶת-יָדוֹ֙ עַל-רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָֽרְק֠וּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֧ן אֶת-דָּמ֛וֹ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

 אונקלוס  וְיִסְמוֹךְ יַת יְדֵיהּ עַל רֵישׁ קוּרְבָּנֵיהּ וְיִכּוֹס יָתֵיהּ קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן יַת דְמֵיהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְמוֹךְ בְּתוּקְפָא יַד יְמִינֵיהּ עַל רֵישׁ קוּרְבָּנֵיהּ וְיִכּוֹס יָתֵיהּ טַבְּחָא קֳדָם מַשְׁכַּן זִימְנָא וְיִדְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרן יַת אַדְמֵיהּ עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזרקו. שתי מתנות שהן ד', ועל ידי הכלי הוא זורק, ואינו נותן באצבע (ה) אלא בחטאת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) שהרי בחטאת הפנימי כתיב וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם ובחטאת חיצונה כתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח ומה שלא כתב זה למעלה גבי בקר זבח השלמים תירץ (בגור אריה) מפני שלעיל אינו כל כך ראיה ושמא הזריקה באצבע אף על גב דלא כתיב ביה אצבע ילפינן סתום מן המפורש הנכתב בחטאת לכך המתין עד סוף כל הקרבנות וכיון שלא נכתב בשום קרבן אצבעו רק בחטאת שמע מינה וכו': (שפתי חכמים)


{ט}  וְהִקְרִ֨יב מִזֶּ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ אִשֶּׁ֣ה לַֽיהוָֹה֒ חֶלְבּוֹ֙ הָֽאַלְיָ֣ה תְמִימָ֔ה לְעֻמַּ֥ת הֶֽעָצֶ֖ה יְסִירֶ֑נָּה וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת-הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל-הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל-הַקֶּֽרֶב:

 אונקלוס  וִיקָרֵב מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ תַּרְבֵּיהּ אֲלִיתָא שְׁלִמְתָּא לָקֳבֵל שֵׁזַרְתָּא יֶעְדִנַהּ וְיָת תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַקְרֵב מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ טוּב שׁוּמְנֵיהּ אֱלִיתָא שְׁלִימְתָּא כָּל קְבֵיל דְקִיתָא יַעֲבֵיד יָתֵיהּ וְיַת פְרֵיסוּתָא דְתַרְבָּא דְחָפֵי יַת כְּרֵיסָא וְיַת כָּל תַּרְבָּא דְעַל כְּרֵיסָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  חלבו. המובחר שבו, ומהו, זה האליה תמימה: לעמת העצה. למעלה מן הכליות היועצות: (רש"י)

 אבן עזרא  חלבו האליה תמימה. טעמו כאשר היא שהאליה תקרא חלב ותעו הצדוקים כאשר אפרש לך בפרשה השנית גם תעה הגאון שאמר כי הוא חלבו והאליה כי מדקדוק הלשון לא יתכן כי יהיה ראוי להיות חלבו ואליתו או החלב והאליה: העצה. ידוע ממקומו ואין לו אח ויש שמי שהוציא מגזרת עץ בדרך רחוקה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  חלבו האליה תמימה. שם חלב בלשון הקדש השומן הנפרד שאינו עם הבשר כדבר אחד כי השומן המתערב בבשר שאינו נפרד ממנו יקרא שומן כענין שאמר הכתוב וישמן ישורון (דברים לב טו) ויאכלו וישבעו וישמינו (נחמיה ט כה) השמן לב העם הזה (ישעיהו ו י) ובשרי כחש משמן (תהלים קט כד) והיה דשן ושמן (ישעיהו ל כג) כמו חלב ודשן תשבע נפשי (תהלים סג ו) וכן בכל מקום והחלב הוא הנפרד אשר עליו קרום ונקלף לא יתערב הלשון בהן בשום מקום כאמרנו בשר שמן לא בשר חלב וכן בשאר לשונות הגוים שמותיהן חלוקין ויאמר דרך השאלה בכתוב (במדבר יח ל) בהרימכם את חלבו ממנו כי הטוב אשר יורם מן התבואה יכנה אותו בחלב כאשר החלב מורם בקרבנות חלב כליות חטה (דברים לב יד) ידמה החטה לכליות ואת החלב אשר בם כאשר יאמר (שם) ודם ענב תשתה חמר ואין היין דם ואכלו את חלב הארץ (בראשית מה יח) שיאכלו כל חלב שור וכשב ועז וכל החיה דרך משל זה והנה אין באליה חלב כלל אבל יש בה שומן שאינו נפרד כמו שיש בכל נתח טוב ירך וכתף וכן ידעו הרופאים בטבעיהם שאין החלב נעשה לעולם סמוך לעור ולא באבר שינוע תמיד ואמרו כי טבע השומן שאינו נפרד מן הבשר בצלעות ובצדדין ובאליה הוא חם ולח והנפרד מן הבשר כמו אשר על הכליות קר ולח וגס ועבה וקשה להתבשל באצטומכה וממהר לכלות ויוליד לחה לבנה וסותם ואם כן הכתוב שאמר (להלן פסוק יז) כל חלב וכל דם לא תאכלו אין שומן שעל גבי האליה בכלל כי איננו חלב בשמו ובטבעו ואם היה כל שומן חלב אם כן יאסר כל שומן שבבהמה בכתפות ובצדדין כי הכתוב לא אמר כל חלב אשר יקריבו לה' לא תאכלו אבל אמר כי כל בהמה אשר תקרב על המזבח יאסר כל חלב שבה ולא יתכן שנאמר שאסר מה שנקריב מן הבהמה שאם כן יהיו הכליות והיותרת על הכבד אסורים אבל כל הנקרא חלב נאסר אע"פ שאינו קרב למזבח כגון החלב אשר על הטחול ושאינו נקרא חלב מותר אעפ"י שהוא קרב כגון הכליות והיותרת מן הכבד וכן האליה וכן אמר הכתוב במלואים בצווי ולקחת מן האיל החלב והאליה (שמות כט כב) ובמעשה ויקח את החלב ואת האליה (להלן ח כה) כי אין האליה חלב והכתוב הזה שאמר חלבו האליה תמימה פירושו שיקריב ממנו חלבו באליה תמימה כי כאשר יסיר האליה תמימה עד העצה יוסר עמה חלב רב אשר הוא מחובר בה בצד הפנימי וכך אמרו בת"כ (ויקרא יט ב) להביא את החלב הסמוך לאליה זה החלב שבין הפקוקלות ועל דעתי עוד שיעור הכתוב הזה כמו הכתוב האחר (להלן ז ג) ואת כל חלבו יקריב ממנו את האליה אף כאן יאמר והקריב מזבח השלמים אשה לה' כל חלבו בשני הפסוקים יכלול תחלה שיקריב כל חלבו ואחרי כן פרט והזכיר כל מה שיקריב ממנו ואין כל הנפרטים חלב כי שתי הכליות והיותרת על הכבד אינן בכלל חלב כלל וכך אמר בפרשת ביום השמיני (להלן ט י) ואת החלב ואת הכליות ואת היותרת מן הכבד הזכיר החלב לבדו ושאר הקרבים לבדו כאשר אמר (שמות כט כב) מן האיל החלב והאליה אם כן אף האליה אינה קריבה בכלל חלבו אבל אמר שיקריב מזבח השלמים כל חלבו ואחר כך פירש כל הקרבים אשר הם חלב ואשר אינם חלב והכתוב שאמר בחטאת (להלן ד לא) ואת כל חלבה יסיר כאשר הוסר חלב מעל זבח השלמים אין ענינו בחלב לבדו שאם כן לא יהיו הכליות והיותרת על הכבד קרבים בחטאת אבל ענינו שיסיר החלב עם כל המוסרים עמו בזבח השלמים וכן ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב מזבח השלמים (שם לה) שיסירנו כהסרתו בזבח השלמים עם כל המוסרים שם לרבות האליה בחלבה וכן וישימו את החלבים על החזות ויקטר את החלבים המזבחה (להלן ט כ) עם כל המוסרים עמהם והוצרכתי להאריך בזה לסתום פיהם של צדוקים ימחה שמם כי בדברי תורה נאמר ענה כסיל כאולתו (משלי כו ה) ואמרו (אבות ב יט) הוי שקוד ללמוד תורה כדי שתשיב לאפיקורוס והגאון רב סעדיה ברח להם שאמר כי חלבו האליה יחסר וי"ו והאליה ור"א השיב (להלן ז כ) שהיה ראוי להיות חלבו אליתו או החלב האליה ואינה תשובה כי מצינו וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו (יהושע ח לג) ועוד אזכיר (להלן ז כה) טעות גדול שטעה ר"א בטענותיו עמהם הרע לומר מהם אבל פירוש הגאון איננו נכון וכל שכן שאיננו מוכרח להתיר בו והמדרש שעשו רבותינו (חולין קיז) כל חלב שור וכשב ועז (להלן ז כג) שלא אסר אלא חלב השוה בכלם מדרש הגון הוא אבל שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק הוצרכנו לראיות וטענות שכתבנו (הרמב"ן)


{י}  וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת-הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד עַל-הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה:

 אונקלוס  וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן דִי עַל גִסְסַיָא וְיָת חַצְרָא דְעַל כַּבְדָא עַל כָּלְיֵתָא יֶעְדִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת תַּרְתֵּין כּוּלְיַין וְיַת תַּרְבָּא דַעֲלֵיהוֹן דְעַל כַּפְלֵי וְיַת חַצְרָא דְעַל כַּבְדָא עַל כּוּלְיָיתָא יַעֲדִינָהּ: (תרגום יונתן)


{יא}  וְהִקְטִיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֥חֶם אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: (פ)

 אונקלוס  וְיַסְקִנֵהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא לְחֵם קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַסְקִינֵיהּ כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא לְחֵם קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לחם אשה לה'. לחמו של אש (ו) לשם (ז) גבוה: לחם. לשון מאכל, וכן נשחיתה עץ בלחמו, עבד לחם רב, לשחוק עושים לחם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כי משקל פעל בשש נקודות שוה בסמוך ובמופרד ואינו כשאר סמוכים הנקודים בחט"ף: (ז) כי פירש לה' לשם ה' לא שיתנהו לו כי כבר כתיב אם ארעב לא אומר לך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לחם אשה. כבר פירשתי לחם שהוא מאכל וימצא על הפרי ועל הבשר: (אבן עזרא)


{יב}  וְאִם עֵ֖ז קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִיב֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְאִם מִן בְּנֵי עִזַיָא קֻרְבָּנֵהּ וִיקָרְבִנֵהּ קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִן בְּנֵי עִיזָא קוּרְבָּנֵיהּ וְיַקְרִיבִינֵיהּ קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואם עז. ממין העז זכר או נקבה כמשפט הכבש ובבן הבקר לא הזכיר האליה כי אם בכבש כי האליה בעז ובשור קטנה ועוד כי הכבשים שהן בארץ ישראל יש להם אליה גדולה וזה דבר ידוע: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואם עז קרבנו. הזכיר המין אם ממין העזים קרבנו כדעת אונקלוס שאמר מן בני עזיא וכן מה שאמר בעולה (לעיל א י) מן הכשבים או מן העזים ממינם ועל דעתי לא יקפיד לשון הקדש בשם הבהמות כי ברובם שם אחד לזכר ולנקבה כגמל וחמור ושפן וארנבת וחזיר ובעופות יונה ותור וגם במינים אשר להם שמות לזכר ולנקבה כגון שור ופרה כשב כשבה תיש ועז לא יקפיד ואמר שה ושור לנקבה כענין שכתוב (להלן כב כח) ושור או שה אותו ואת בנו והוא בפרה וכשבה בלבד כדעת האומר אין חוששין לזרע האב (חולין עח) וכן מן העזים זכר תמים יקריבנו (לעיל א י) מן התישים ואם עז קרבנו זכר או נקבה וכן ואם לא תגיע ידו די שה (להלן ה ז) כשבה או שעירת עזים (הרמב"ן)

 אור החיים  ואם עז וגו'. בתורת כהנים אמרו הפסיק הענין שלא תהא העז טעונה אליה ע''כ. וצריך לדעת במה הפסיק הענין. ובעל קרבן אהרן פירש ממה שהיה צריך לומר ואם עז ואמר אם עז. ודבריו שוגג הם כי ואם עז כתיב. והריב''א (תוס' פסחים צו) פירש מדלא כלל אותו בהדי כבש כו' ולא שנה בו כלום וכו', והדברים פשוטים אצלי שכוונת התנא הוא לצד כי מצינו שאמר הכתוב בפרשת עולה ואם מן הצאן וגו' מן הכבשים ומן העזים, וכאן בפרשת שלמים הפסיק הענין ואמר מן הצאן בתחלה ואחר כך חזר לפרט דין העז בפני עצמה, לומר שיש בו דין חדש, ומה שלא אמר אם עז הא למדת שהוא סמוך על ענין ראשון בכל פרטי דינים הרשומים באומרו זבח שלמים זכר ונקבה וגו' כי רבים הם כולם ישנם בשלמי עז ולא נפסקה פרשת עז אלא לאליה, והטעם לפי שחזר הכתוב לפרט כל פרטי החלבים והשמיט האליה הרי זה מגיד שאליה הפסיק בין עז ובין כבש. ודע שלא הוצרך למעט האליה אלא בעז, אבל בבקר הגם שאמר ואם כבש וערבניהו קרא לא הוצרך למעט אליה, והטעם כי על כל פנים אליה דבקר אינו דומה לאליה דצאן ולא מקריא אליה, ולזה הגם שמערב הכתוב ב' דינים יחדיו ואם מן הצאן ליתן האמור של זה בזה היינו בדבר שישנו במציאות אבל אליה לצד שאין אליה של בקר קרוי אליה מנין לנו לרבותה דאצטריך קרא למעט, ולזה הגם שלא מיעטה הכתוב אמרו בתורת כהנים שאין בה דין אליה, ודוקא בעז לצד שרשם ואמר ואם מן הצאן ועז צאן מקרי וסלקא דעתך אמינא שעל שניהם אמר הכתוב האליה לזה הוצרך הכתוב לחלק ולומר אם כשב אם עז וגו': (אור החיים)


{יג}  וְסָמַ֤ךְ אֶת-יָדוֹ֙ עַל-רֹאשׁ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָֽרְק֠וּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֧ן אֶת-דָּמ֛וֹ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

 אונקלוס  וְיִסְמוֹךְ יָת יְדֵהּ עַל רֵישֵׁיהּ וְיִכּוֹס יָתֵהּ קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִזְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְמֵהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְמוֹךְ יַד יְמִינֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ וְיִכּוֹס יָתֵיהּ טַבְּחָא קֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִדְרְקוּן בְּנֵי אַהֲרן יַת אַדְמֵיהּ עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)


{יד}  וְהִקְרִ֤יב מִמֶּ֨נּוּ֙ קָרְבָּנ֔וֹ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אֶת-הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת-הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל-הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל-הַקֶּֽרֶב:

 אונקלוס  וִיקָרֵב מִנֵהּ קֻרְבָּנֵהּ קֻרְבָּן קֳדָם יְיָ יָת תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקָרֵיב מִינֵיהּ קוּרְבָּנֵיהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ יַת פְּרֵיסוּתָא דְתַרְבָּא דְחָפֵי יַת כְּרֵיסָא וְיַת כָּל תַּרְבָּא דְעַל כְּרֵיסָא: (תרגום יונתן)


{טו}  וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת-הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד עַל-הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה:

 אונקלוס  וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן דִי עַל גִסְסַיָא וְיָת חַצְרָא דִי עַל כַּבְדָא עַל כָּלְיֵתָא יֶעְדִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת תַּרְתֵּין כּוּלְיַין וְיַת תַּרְבָּא דַעֲלֵיהוֹן דְעַל כַּפְלֵי וְיַת חַצְרָא דְעַל כַּבְדָא דְעַל כּוּלְיְיתָא יַעֲדִינָהּ: (תרגום יונתן)


{טז}  וְהִקְטִירָ֥ם הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֤חֶם אִשֶּׁה֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ כָּל-חֵ֖לֶב לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְיַסְקִנוּן כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא לְחֵם קֻרְבָּנָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא כָּל תַּרְבָּא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַסְקִינוּן כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא לְחֵם קוּרְבָּנָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא כָּל תְּרֵיב קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כל חלב לה'. זה הכלל ואחר שהחלב והדם לגבוה הם אסורים לכם ובפרשה השניה אאריך לבאר חוקת עולם: (אבן עזרא)


{יז}  חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם כָּל-חֵ֥לֶב וְכָל-דָּ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ: (פ)

 אונקלוס  קְיָם עָלָם לְדָרָתֵיכוֹן בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן כָּל תַּרְבָּא וְכָל דְמָא לָא תֵיכְלוּן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  קְיַם עֲלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן כָּל תְּרֵיב וְכָל אֲדַם לָא תֵיכְלוּן עַל גַבֵּי מַדְבְּחָא יִתְקְרֵיב לִשְׁמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  חקת עולם. יפה מפורש בתורת כהנים (ח) כל הפסוק הזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) למדו מזה דאיסור חלב אף בבית עולמים ובזמן הבית ושלא בזמנו בארץ ובחוצה לארץ וכן מפורש בפרק קמא דקידושין: (שפתי חכמים)

 אור החיים  חקת עולם וגו'. מכאן פטיש להכות על קדקוד הטועה לומר שלא נאסר חלב אלא של קדשים, והרי כתיב חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, ואיך יעמד חי פסוק זה אם לא נאסר אלא חלב של קדשים, וכן פירש בתורת כהנים חוקת עולם לבית עולמים, לדורותיכם שינהוג לדודות, בכל מושבותיכם בארץ ובחוץ לארץ ע''כ. והנה אחר שאמר חוקת עולם מה מקום לומר לדורותיכם בכל מושבותיכם, אלא ודאי שהכוונה הוא על זה הדרך חוקת עולם נמשכת עם שלמעלה שהוא ע''ע הקדשים, ואמר תהיה אזהרה עוד לדרותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וגו', והוא אומרו שינהוג לדורות איסור החלב בכל מושבותיכם אפילו בחוץ לארץ, שיעלה על דעתך לומר שלא אסר אלא בזמן שישנו קרב על גבי המזבח ולא בשאר זמנים, או אפילו בזמן שאינו קרב, אם הוא במקום שהוא קרב אבל במקום שאינו קרב לא תלמוד לומר לדורותיכם בכל מושבותיכם. ואם יטעה הטועה שאינו אסור אלא חלב הקרב, אחר שאמר חוקת עולם במה יש לטעות שהוצרך לומר לדורותיכם בכל מ ושב ותיכם: (אור החיים)





ויקרא פרק-ד

{א}   חמישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֘ לֵאמֹר֒ נֶ֗פֶשׁ כִּי-תֶֽחֱטָ֤א בִשְׁגָגָה֙ מִכֹּל֙ מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵֽעָשֶׂ֑ינָה וְעָשָׂ֕ה מֵֽאַחַ֖ת מֵהֵֽנָּה:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אֱנַשׁ אֲרֵי יֵחוֹב בְּשָׁלוּ מִכָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ דִי לָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְיַעְבֵּד מִן חָד מִ נְה וֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימַר בַּר נַשׁ אֲרוּם יֵיחוֹב בְּשָׁלוּ מִכָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְיַעֲבֵד מִן חַד מִנְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מכל מצות ה'. פירשו רבותינו אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו (ט) לאו וכרת ושגגתו חטאת: מאחת מהנה. ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת, שם משמעון, (י) נח מנחור, דן מדניאל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) לאפוקי מילה ופסח דאין בו אלא כרת ולא על דבר שיש בו לאו ומיתת בית דין ולא כרת כגון מכה אביו ואמו וגונב נפש מישראל וזקן ממרא ולא על שזדונו לאו וכרת ואין בו מעשה כמו מקלל אביו ואמו ועדים זוממים ומגדף ומכשף והמסית ומדיח ונביא שקר ולמדו כל זה מדכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה שגגת כל התורה לשגגת עבודה זרה שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת: (י) מדכתיב מאחת משמע אפילו מקצת ואין לומר אפילו אות אחת דדרשינן גם כן אחת כלומר כאלו כתיב אחת דמשמע שם כולו לכן אמרינן דאינו חייב אלא עד שיכתוב שם משמעון שהוא שם שלם והוא מקצת השם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נפש כי תחטא. לעשות בשגגה אחת ממצות לא תעשה שיש עליהם כרת או מלקות. ומלת נפש כלל לישראל ולגר כי כן כתוב. ואחר כן פרט והחל מהכהן הגדול והוא הכהן המשיח: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  נפש כי תחטא בשגגה. בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה ובעבור זה גם כן הזכיר נפש ורבותינו דרשו (ת"כ כאן) נפש לרבות הגרים והעבדים ולא הזכיר בחטאת כהן המשיח "וכפר עליו ונסלח לו" כאשר הזכיר בשאר החוטאים בקהל ובנשיא ובהדיוט אולי לרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו כי מלאך ה' צבאות הוא וצריך להיותו נקי וטהר ידים ולא הזכיר כאן בפרים הנשרפים בהקטרת האמורים "ריח ניחוח" ולא "אשה לה'" והטעם בעבור היות מהם חלק בחוץ איננו לאשה לה' ובשעיר הנשיא הזכיר כפרה ולא הזכיר "אשה ריח ניחוח לה'" (במדבר כח ח) בעבור היות הקרבן שעיר ובחטאת היחיד הזכיר "לריח ניחוח לה'" ולא הזכיר "אשה" כי בידוע שהוא אשה כי הכונה כולה באשה לה' והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 אור החיים   דבר אל בני ישראל וגו'. בתורת כהנים דרשו בני ישראל מביאים חטאת ולא גוים מביאים חטאת על ז' מצות בני נח וקשה מנין יעלה על דעת לומר שיביאו שהוצרך למעטם, ואם מנדרים ונדבות מה לנדרים ונדבות שאינם לכפרה תאמר בחטאת, וכדרך שאמרו בחולין (ה:) בצריכות מיעוטא דמומר דמיעטיה קרא בעולה ובחטאת דאצטריך למעט מומר בעולה ולא גמרינן ליה ממיעוט חטאת משום דלכפרה הוא מה שאין כן עולה ע''כ, ומינה בהיכא דנתרבו בעולה שהיא נדבות ונדרים שאין ללמוד חטאת שהיא לכפרה. ונראה לומר שהכוונה היא לשמור שלא תרבה גוים מייתור נפש שאמר הכתוב, לזה אמר בני ישראל למעט גוים וריבוי נפש לרבות גרים. וקשה לא היה לו לכתוב לא בני ישראל ולא נפש ואני יודע שהגוים לא מטעם שכתבנו וגרים מביאין דמנין יעלה על דעת למעטם. זו אינו קושיא כי הלא מצינו שהוצרך הכתוב לרבותם בתחלת הפ' דכתיב (פסוק ב') אדם ודרשו שם בתורת כהנים להביא גרים וא''כ סלקא דעתך אמינא שלא ריבה אותם אלא לעולה ולא לחטאת קא משמע לן, ואם כן אם לא היה מיעוט שמעט ביתור בני ישראל היה צד לומר כי גרים לא איצטריך משום דכיון דנתרבו בתחלת הפרשה נתרבו לכל פרטים הרשומים בכל הפרשה ולא בא רבוי שריבה ביתור נפש אלא לרבות הגוים שמביאין חטאת לזה אמר בני ישראל למעט גוים הא למדת שאומרו נפש אינה אלא לרבות גרים, ולא הספיק רבוי שבתחלת הפרשה לצד מדרגת חטאת עדיפא מעולה, גם לצד שהפסיק בענין ואין למידין לזה אצטריך. ועוד נראה לומר כי לא מיתור בני ישראל דורש אלא ממשמעות בני ישראל יגיד כי לא גוים, ולצד שבמשמעות בני ישראל יתמעטו גם הגרים לזה אמר נפש לרבות הגרים, ומעתה הגם כי בני ישראל צריכה לגופה בכל התורה כולה להודיע למי באה מצוה זו ממילא מתמעטים הגוים:

נפש. אמרו רז''ל (תו''כ) לרבות גרים, ואם לכלול נשים היה לו לומר אדם כי יחטא כי אדם כולל זכר ונקבה דכתיב (בראשית ה ב) ויקרא שמם אדם. ובדרך רמז יכוין כי לצד שנפש של אדם רשע היא נחסרת לצד מעשה הרע באמצעות העון במזיד ולזה יקרא הרשע בחייו מת דכתיב (יחזקאל יח) במות המת כי אין לו נפש, והוא ג''כ אומרו (משלי כג) אם בעל נפש אתה, והודיעו הכתוב כי תחסר הנפש גם בחטא השוגג, האמת שלא תחסר כולה אלא מקצתה ולצד מחסור כזה הוא אשר אמר ה' כי יביא קרבן ובזה תתקרב הנפש לשורשה ויאיר אורה כבתחלה אבל במזיד שתחסר כולה לא יועיל תקנת הקרבן כי אין נפש במציאות לקרבה עד אשר ישוב ויעבור עליו יוה''כ ויחיה ע''ד אומרו (יחזקאל יח) השיבו וחיו: (אור החיים)

 כלי יקר  נפש כי תחטא. מצינו ג' לשונות בחוטאים. כי, אם, אשר, ביחיד החוטא כתיב נפש כי תחטא. וברבים החוטאים נאמר (ד.יג) ואם כל עדת ישראל ישגו. ובנשיא כתיב (ד.כב) אשר נשיא יחטא. ואמרו המפרשים שלשון כי מורה יותר על ודאות מן לשון אם, ולשון אשר מורה יותר על ודאות מן לשון כי, לפיכך בחטא הרבים שהוא דבר שאינו מצוי שרבים יסכימו על החטא לכך נאמר אם כל עדת ישראל ישגו. שהוא מורה על הספק, וכן בכהן משוח נאמר (ד.ג) אם הכהן המשיח יחטא. כי רחוק הוא ובלתי שכיח שהכהן המשוח או רבים יחטאו, אבל סתם יחיד בנקל יבא לידי חטא ע"כ נאמר נפש כי תחטא. שלשון כי מורה על דבר שקרוב לודאי שיהיה כן אבל הנשיא המתנשא לכל ראש ונוהג נשיאתו ברמה מתוך רום לבבו ודאי יבא לידי חטא לכך נאמר אשר נשיא יחטא. כי לשון אשר מורה על דבר שודאי יהיה ואין בו ספק וכן תמצא בספר הזוהר, וברבינו בחיי, ובתולדות יצחק. וקשה לי על זה א"כ למה נאמר (ד.כז) ואם נפש אחת תחטא למה הזכיר אצל היחיד פעם לשון אם ופעם לשון כי, ועו"ק למה אמר נפש אחת כי באמרו נפש ידענו שהיא אחת ולא ב' ואם דרך הכתוב לומר נפש אחת א"כ למה אמר נפש כי תחטא ולא אמר אחת.

ונ"ל שבנוהג שבעולם שכל יחיד החוטא בשגגה, חוטא בדברים שהוא רואה רבים נכשלים ואינן נזהרים בדבר ההוא ע"כ הוא טועה לומר שלא יקרהו עון בדבר, ומיעוטא דמיעוטא הוא שיש לך איזו יחיד חוטא אף בדבר שאינו רואה רבים נכשלים בדבר ההוא והוא יחיד בדבר וזה דבר שאינו שכיח ודעתו חיצונית, לכך נאמר (ד.כז) ואם נפש אחת תחטא. ר"ל שיהיה החוטא נפש אחת לבד ולא יהיה לו דמיון וחבר בין הבריות זה דבר בלתי שכיח ע"כ נאמר בו לשון אם המורה על הספק כדרך שנאמר בכהן משוח ובסנהדרין, אבל כשאמר נפש כי תחטא לא הזכיר לשון אחת לפי שזה מדבר ביחיד החוטא בדברים שרואה שרבים אינן נזהרים בו ע"כ הדבר שכיח וקרוב לודאי שגם הוא יכשל בו לכך נאמר בו לשון כי. וכדמות ראיה לזה מ"ש ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ. ר"ל שהוא נבדל בחטא זה מן עם הארץ שאינו רואה אחרים עושים ועושה, אבל אצל לשון כי לא נאמר מעם הארץ.

ועל צד הרמז י"ל שלכך נאמר בשגגה מעם הארץ. לומר לך דווקא אצל עם הארץ נחשב לשגגה אבל שגגת ת"ח עולה זדון והוא רמז נכון. ומ"ש ואם נפש כי תחטא (ה.יז.) הזכיר אם, וכי, לפי שזה מדבר באשם תלוי והזכיר בו לשון כי, לפי שמדבר ביחיד הקרוב לודאי שיבא לידי חטא, אמנם מצד עצם החטא הזכיר לשון אם, כי חטא כזה אינו שכיח שיהיו לפניו ב' חתיכות אחת של שומן וכו'. ד"א לכך נאמר ואם נפש אחת תחטא, לפי שמדבר ביחיד הפורש עצמו מן הצבור כמ"ש מעם הארץ שהוא פורש עצמו מעם הארץ ואינו יושב בתוך עמי הארץ כי הוא ירא פן ילמוד ממעשיהם ואינו בזה קרוב לודאי שיבא לידי חטא ע"כ נאמר לשון אם המורה על הספק. (כלי יקר)

 דעת זקנים  נפש כי תחטא. אדם כי יחטא אין כתיב כאן אלא נפש וכן הנפש החוטאת היא תמות להודיע שעיקר החטא תלוי בנפש משל לשני בני אדם שחטאו למלך אחד נכרי ואחד מבני פלטרין שלו העלו שניהם לבימה לדון וצוה המלך לפטור את הנכרי ואת בן הפלטרין לדון ביסורין אמרו לו בני פלטרין שלו והלא גם זה חטא לך אמר להם זה נכרי ואינו מכיר בטובי אבל זה שהוא מבני ביתי ומכיר בטובי ופשע בי יצא דין זה עליו כך הגוף הוא נכרי שנבר' מן התחתונים אבל הנשמה שהיא מן העליונים ודינה להיו' טהורה ואפ"ה חטאה לפיכך הגוף הושלך בקבר והנשמה תקבל היסורין ולעתיד לבא הקב"ה מביא גוף ונשמה ודן אותם וכו': (דעת זקנים)


{ג}  אִ֣ם הַכֹּהֵ֧ן הַמָּשִׁ֛יחַ יֶֽחֱטָ֖א לְאַשְׁמַ֣ת הָעָ֑ם וְהִקְרִ֡יב עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א פַּ֣ר בֶּן-בָּקָ֥ר תָּמִ֛ים לַֽיהוָֹ֖ה לְחַטָּֽאת:

 אונקלוס  אִם כַּהֲנָא רַבָּא יֵיחוֹב לְחוֹבַת עַמָא וִיקָרֵב עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב תּוֹר בַּר תּוֹרֵי שְׁלִים קֳדָם יְיָ לְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  אִין כַּהֲנָא רַבָּא דְמִתְרַבֵּי בְּמִשְׁחָא יֵיחוּב בְּמִקְרְבֵיהּ קָרְבַּן חוֹבַת עַמָא דְלָא כְּהִילְכְתֵיהּ וְיִקְרַב בְּגִין חוֹבְתֵיהּ תּוֹר בַּר תּוֹרֵי שְׁלִים קֳדָם יְיָ לְחַטָאתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. מדרשו אינו חייב אלא בהעלם דבר עם שגגת (כ) מעשה, כמו שנאמר לאשמת העם. ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו. ופשוטו לפי אגדה כשהכהן גדול חוטא אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקולקל: פר. יכול זקן (ל) תלמוד לומר בן, אי בן יכול קטן, תלמוד לומר פר, הא כיצד, זה פר בן ג': (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כלומר שמתחלה נעלם ממנו הדין והורה שלא כהלכה ועשה הוא עצמו על פי שקול דעתו, אבל אם הורה הכהן לאחרים ועשו על פי הוראתו פטור הכהן מדכתיב על חטאתו אשר חטא: (ל) פירוש אלו לא כתיב אלא פר הוה אמינא אפילו בן ארבעה וחמשה שנה קא משמע לן בן דכל מקום שנאמר בן בן שתי שנים הוא כדכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים אף בשנים וכמו שאיל הוא בן שתי שנים כך עגל בן בקר הוא בן שתי שנים ואלו נאמר בן וכו' ופירש והשתא דכתיב פר וגם בן בקר על כרחך צריך לפרש פר הסמוך לבן דהיינו בן שלש שנים ואם תאמר והא פירש רש"י לעיל ומן הצאן פרט לזקן וכו' ויש לומר דהוה אמינה דמיעט קרא זקן גבי עולה אבל חטאת הוה אמינא אפילו זקן כשר תלמוד לומר בן ולא זקן. (דברי דוד) קשה הא לעיל גבי עולה פירש רש"י מן הכשבים ומן העזים דהם מיעוטים לחולה וזקן ומזוהם ולמה לי כאן מיעוט אחר לזקן וכי תימא דהתם גבי עולה וכאן גבי חטאת צריך מיעוט אחר אם כן קשה דהוה ליה למיכתב כאן עוד מיעוט לחולה ולמזוהם ויש לומר דלענין פסול דחולה ומזוהם שהוא מאוס שפיר ילפינן חטאת מעולה דמסתבר הוא לפוסלו משום הקריבהו נא לפחתך אבל לענין פסול זקן דהיינו יותר משלשה שנים אינו מסתבר אלא דגזרת הכתוב לפסול הוה אמינא היכא דגלי גלי דוקא קא משמע לן דגם גבי חטאת כן הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לאשמת העם. שהורה שלא כהוגן ואשם העם וכלם שוגגים או פירוש לאשמת העם באשמת כל בני אדם ונזכר כן בעבור שהכהן הוא נושא התורה והוא עצמו נשמר וקדוש לשם: על חטאתו. בעבור חטאתו וכאשר הוא גדול יקריב הפר שהוא הגדול מכל הקרבים על גבי המזבח: (אבן עזרא)

 אור החיים  אם הכהן וגו'. התחיל בכהן ולא בצבור, ומה גם שאמר לאשמת העם שדימה שגגתו לשגגת העם ומן הראוי להקדים ברישא. ואולי שבא לו' שצריך להקדים קרבנו של משוח לשל ציבור ואין צריך לומר לשל מלך, והטעם כמו שאמרו במסכת הוריות (יג) כהן מכפר וצבור מתכפרין. ומצאתי לרז''ל (תו''כ פסוק יג) שאמרו פר כהן משיח ופר העדה פר כהן משיח קודם, ודרשוה מאומרו ואם כל עדת ישראל וגו' הא למדת שיש להקדימו. עוד דרשו מאומרו כאשר שרף וגו' מכאן שצריך להקדים פר משיח לפר העדה. וצריך לדעת למה לא הספיק לרז''ל ללמוד הקדימה ממה שהקדימו הכתוב שהוצרכו לחפש אחר דרשות אחרים. ואולי שאם לא היתה אלא הקדימה בסדר לבד הייתי אומר שלא סדרו הכתוב קודם קרבן צבור אלא לצד שאם היה מסדרו אחר קרבן צבור היה נשמע אומרו אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם פירוש האמורה בסמוך שהורו בית דין והוא הורה עמהם, וזה אינו כי אם הורה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור וכדאיתא במשנה שם (הוריות ו) לזה קדם וסדר משפטו לבד. ועדיין אני אומר שלא יקדים קרבנו לשל צבור לזה דרשו מאומרו ואם וגו', ועדיין קשה למה הוצרכו ב' דרשות, לזה דרשת ואם, ודרשת כאשר שרף. ונראה כי אחד לרשות ואחד לחובה. ומה שראיתי לבעל קרבן אהרן שנתן טעם שהייתי או' למקצת ולא לכולה, אין טעם בטעמו. עוד נראה לו' אחד לאם קדם והביא ועדיין לא הביאו פר העדה והביאו אחר כך והרי שניהם עומדים, וחד לאם באו כאחת פר משיח ופר העדה אף על פי כן תקדים של משיח:

לאשמת העם. יתבאר על דרך אז''ל (אבות פ''ה מי''ח) המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ובראות כי כהן המשיח חטא זה יגיד שלא זכו הזוכים על ידו כדי שלא יבא חטא על ידו בשבילם והוא אומרו לאשמת העם. ובתורת כהנים דרשו כי לאשמת העם יכון הכתוב להראות מין החטא אשר יתחייב עליו קרבן שהוא העלם דבר עם שגגת מעשה כאמור לאשמת העם (פסוק יג) ונעלם דבר וגו'. ואם הכהן המשיח שגג בשגגת מעשה לבד הדבר תלוי אם יתחייב להביא קרבן הדיוט או לא, ודרשו ז''ל (הוריות יא) בפסוק מעם הארץ להוציא כהן משיח כי פטור לגמרי. ואם הכהן המשיח אינו חכם מופלא הרי זה פטור (שם ז) מכל מין קרבן בין בהעלם דבר ושגגת מעשה בין בשגגת מעשה לבד, וצריך לתת טעם לדבר זה. ואולי כי העושה בהעלם דבר והוא חכם מופלא שגגה זו עושה רושם גדול בנשמתו ומרחיק נפשו משורשה ולא יועיל זכותם של ישראל שהוא מכפר בעדן למנוע ממנו הפגם, מה שאין כן כל ששגג במעשה לבד או בהעלם דבר ואינו חכם מופלא חטא זה לא יפעיל פגם בבחינת נפש כהן משיח לרחקה משרשה כדי שיצטרך לקרבן לקרבה כי באמצעות זכות הרבים הן אל כביר לא ימאם, גם לא יספיק זה לסימן כי העם אשמים ממה שבא ליד המשיח שוגג זה מהטעם עצמו שכתבנו: (אור החיים)

 ספורנו  אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. כלומר שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם (ברכות פ' אין עומדין) המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו. וקרבנו נשרף ואין לכהן שום חלק בו, ולכן לא כתב בו ואשם כמו שכתב בכל שאר החוטאים, כי אמנם באמרו ואשם יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול על הכהן המשיח כי לא מלבו היה החטא כלל, אבל קרה לו לאשמת העם. ובשגגת סנהדרין שהוא גם כן רחוק אמר: (ספורנו)


{ד}  וְהֵבִ֣יא אֶת-הַפָּ֗ר אֶל-פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְסָמַ֤ךְ אֶת-יָדוֹ֙ עַל-רֹ֣אשׁ הַפָּ֔ר וְשָׁחַ֥ט אֶת-הַפָּ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְיַיְתִי יָת תּוֹרָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָקֳדָם יְיָ וְיִסְמוֹךְ יָת יְדֵיהּ עַל רֵישׁ תּוֹרָא וְיִכּוֹס יָת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיעוֹל יַת תּוֹרָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא לִקֳדָם יְיָ וְיִסְמוֹךְ יַד יְמִינֵיהּ עַל רֵישׁ תּוֹרָא וְיִכּוֹס טַבְּחָא יַת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{ה}  וְלָקַ֛ח הַכֹּהֵ֥ן הַמָּשִׁ֖יחַ מִדַּ֣ם הַפָּ֑ר וְהֵבִ֥יא אֹת֖וֹ אֶל-אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא רַבָּא מִדְמָא דְתוֹרָא וְיָעֵל יָתֵהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא רַבָּא דְמִתְרַבֵּי בְּמִשְׁחָא מִדְמָא דְתוֹרָא וִיהַנְעַל יָתֵיהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל אהל מועד. למשכן. ובבית עולמים (מ) להיכל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דלאו דוקא משכן אלא הוא הדין במקדש דכתיב בפרשת חקת את משכן ה' טמא וכתיב בתר הכי את מקדש ה' טמא ודרשו רבותינו זכרונם לברכה אם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן אלא ליתן של זה בזה ושל זה בזה שמע מינה שאין הפרש ביניהם אלא שתפס הכתוב בלשונו המשכן שהיתה באותה שעה. והא דלא פירש זה לעיל גבי ואל פתח אהל מועד וגו' משום דהתם קאי על העזרה ושם העזרה אחד הוא הן במשכן הן בבית עולמים אבל גבי אוהל מועד דלא שייך שם אוהל מועד אלא במשכן וקדושת משכן מתחלף מקדושת בית עולמים דזה קדושתו לפי שעה וזה קדושתו קדושת עולמים: (שפתי חכמים)


{ו}  וְטָבַ֧ל הַכֹּהֵ֛ן אֶת-אֶצְבָּע֖וֹ בַּדָּ֑ם וְהִזָּ֨ה מִן-הַדָּ֜ם שֶׁ֤בַע פְּעָמִים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֶת-פְּנֵ֖י פָּרֹ֥כֶת הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  וְיִטְבּוֹל כַּהֲנָא יָת אֶצְבְּעֵהּ בִּדְמָא וְיַדִי מִן דְמָא שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ קֳדָם פָּרוּכְתָּא דְקוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיטַמַשׁ כַּהֲנָא יַת אִצְבְּעֵיהּ בְּאַדְמָא וְיַדֵי מִן אַדְמָא שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ קְבֵיל פַּרְגוֹדָא דְקוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את פני פרכת הקדש. כנגד מקום קדושתה, מכוון (נ) כנגד בין הבדים, ולא היו נוגעים דמים בפרכת, (ס) ואם נגעו נגעו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאם לא כן הקודש למה לי אלא שאין הזיה כשירה בכל רוחב הפרוכת רק במקום שהוא נגד בין בדי ארון הקודש: (ס) מדלא כתיב על פרוכת משמע אף אם לא יגע: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטבל הכהן. הוא המשיח בעצמו. וטעם שבע פעמים תמצאנו בפרשת וירא בלק ובעבור גודל מעלת הכהן הגדול יזה מדם חטאתו על פרכת הקדש ועל קרנות מזבח הקטרת וכל הפר חוץ מהחלבים ישרוף בחוץ כי איננה עולה: (אבן עזרא)


{ז}  וְנָתַן֩ הַכֹּהֵ֨ן מִן-הַדָּ֜ם עַל-קַ֠רְנ֠וֹת מִזְבַּ֨ח קְטֹ֤רֶת הַסַּמִּים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֣ת | כָּל-דַּ֣ם הַפָּ֗ר יִשְׁפֹּךְ֙ אֶל-יְסוֹד֙ מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֔ה אֲשֶׁר-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְיִתֵּן כַּהֲנָא מִן דְמָא עַל קַרְנַת מַדְבַּח קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא קֳדָם יְיָ דִי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת כָּל דְמָא דְתוֹרָא יֵישׁוּד לִיסוֹדָא דְּמַדְבְּחָא דַעֲלָתָא דִי בִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתֵּן כַּהֲנָא מִן אַדְמָא עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא דִקְדָם יְיָ דִבְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיַת כָּל אַדְמָא דְתוֹרָא יֵישׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא דְעָלָתָא דְבִתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת כל דם. שירי (ע) הדם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ואף על פי שכבר הזה ממנו קרי ליה כל הדם ללמד שהשוחט צריך שיקבל כל דמו של פר וכאלו אמר ואת כל דם הפר יקבל ואחר כך יזה ואחר הזיה ישפוך הנותר: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  מזבח קטרת הסמים. בפרשת כהן משיח כתיב קטרת הסמים ובפרשה שאחרי' לא כתיב הסמים לפי שכהן גדול מתעשר בקטור, הוסיף לו' סמים. בכל הכפרות כתיב כפרה וסליחה חוץ מכהן גדול לפי ששגגת תלמוד עולה זדון: (בעל הטורים)

 אור החיים  לפני ה'. בתורת כהנים מה תלמוד לומר אמר רבי נחמיה לפי שמצינו בפר הבא ביום הכפורים שהוא עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרכת יכול אף זה כן ת''ל המזבח לפני ה' ולא כהן לפני ה' ע''כ. משמע שאם לא מצינו בפר הבא ביום הכפורים לא היה צריך להשמיענו לפני ה'. וקשה ומנין אני יודע מקום עמידתו, ומחמת שאין אני יודע מהכתוב שיש לו מקום ידוע נבוא לומר רצה עומד לפנים מן המזבח עומד רצה עומד חוץ למזבח עומד תלמוד לומר לפני ה' לומר כי צריך לעמוד חוץ למזבח ולמה הוצרך לומר (לפי שמצינו) לפני ה'. עוד קשה מנין מקום לדרוש שיזה על הפרוכת והוא חוץ למזבח, דלמא לגופא בא שיזה על המזבח והוא חוץ למזבח, וכדרך אומרו בפר יום כיפור (לקמן טז יח) ויצא אל המזבח, ולעולם הזאת הפרוכת תהיה והוא לפנים. ואלו לא היה לנו אלא דקדוק זה היה מקום ליישב. אלא שראיתי עוד בפרשת אחרי מות (שם) תניא ויצא אל המזבח מה ת''ל אמר רבי נחמיה לפי שמצינו בפר הבא על המצות שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת יכול אף זה כן תלמוד לומר ויצא, והיכן היה לפני ה' ע''כ. קשה מה היא כח קושית מה תלמוד לומר, והלא אצטריך לומר שיצא ממקומו ולא יזה על המזבח והוא בפנים. עוד אומרו לפי שנאמר משמע דוקא לצד שנאמר אבל זולת שנאמר לא יודיענו הכתוב מקום עמידתו כשיזה על הפרוכת. ועוד לפי דבריו לא היה לו לומר לא ויצא שממנו נתחייב לומר לפני ה' בפר המצות כמו שמדקדק בדבריו מה תלמוד לומר לפני ה' לפי שמצינו וכו' ולא לפני ה' שממנה נתחייב לומר ויצא בפרשת פר יום כיפור כאומרו מה תלמוד לומר ויצא לפי שמצינו וכו'. ועוד קשה אומרו לפי שמצינו בפר הבא על המצות שעומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת, היכן מצינו שאמר הכתוב כן, ואם מאומרו לפני ה', דלמא על הזאת המזבח הוא אומר כפשט הכתוב ולא על הזאת הפרוכת. ועוד נראה אנחנו אם לא היה אומר לא ויצא ולא לפני ה' איה מקום כבוד עמידתו, ואם כן איך יכול תנא לומר מה תלמוד לומר בשניהם:

אכן דרשת התנא היא כסדר זה כי אם לא אמר הכתוב לא ויצא ולא יתור לפני ה' פשוט הוא שנשפוט בו שיכול להזות בין על הפרכת בין על המזבח בכל אופן שיהיה בין המזבח בפנים בין הוא בפנים, ואחר שבא הכתוב וזכר בפר העלם מצות מזבח בפנים, ופשט הכתוב הוא על הזאת מזבח, וזכר בפר יום כיפור גם כן מזבח בפנים כאמור ויצא אל המזבח, ובפרט זה הושוו פר יום כיפור עם פר המצות, גם השמיענו בפר יום כיפור שהזאת פרוכת תהיה והוא בפנים, כי מאומרו ויצא מכלל שהיה בפנים, והנה הדעת נותנת שהוא הדין בפר המצות תהיה הזאת הפרוכת והוא לפנים מהמזבח וילמוד מה שחסר בפר העלם מפר יום הכיפור ונמצאו פר יום כיפורים ופר המצות שוים שיזה על הפרוכת והוא לפנים ויצא ויזה על המזבח, אשר על כן בא התנא והוציא דבר זה מלב שומע בכח הדרשה, ואמר לפני ה' מה תלמוד לומר, פירוש אחר שאמר הכתוב בפר יום כיפורים ויצא הא למדת שהזאת המזבח תהיה ומזבח לפנים, אם כן למה הוצרך לומר כאן לפני ה', אם ללמד בא שלא יזה על המזבח והוא בחוץ, אינו צריך וילמד הכל מפר יום כיפורים, ותירץ רבי נחמיה כי הוצרך לומר לפני ה', פירוש ממה שאנו רואים שלא רצה הכתוב ללמוד פר מצות מפר יום כיפורים הרי זה מראה באצבע שאין דומה לו, ובמה אין דומה לו, לפי שמצינו בו פרט אחד שלא הוזכר בפר המצות והוא הזאת הפרוכת והוא בפנים, והוא אומרו לפי שמצינו בפר יום כיפורים שהוא עומד לפנים ומזה על הפרוכת, ואם הייתי דן פר מצות ממנו הייתי יכול לו' גם זה (כן) תלמוד לומר לפני ה' כו', ומעתה אומרו מזבח לפני ה' שולל כהן לפני ה' בכל ההזאות בין של מזבח בין של פרוכת, שעל מי סמך עליו הכתוב להבין איה מקום עמידתו בשעת הזאת פרוכת, אם ללמוד מפר יום כיפור נלמוד גם כן הכל, אלא ודאי שקנה לו מקומו מזבח לפני ה' ולא כהן לפני ה' בכל ההזאות האמורים בענין זה. ובפסוק ויצא האמור ביום הכיפורים דרש על זה הדרך, מה תלמוד לומר פירוש משמעות פשט הכתוב הוא שלא יזה על המזבח עד שיצא, ומשמיענו גם כן שקודם כשהזה על הפרוכת היה לפנים:

והנה דרשה ראשונה נשמעת בכתוב שצריך לצאת להזות על המזבח, אבל הזאת פרוכת שצריך לעמוד בפנים אין הכרח בדבר ויכול להזות בין שהוא לפנים בין שהוא לחוץ, ולצד כי רשות יש לו לעמוד במקום שירצה להזות על הפרוכת הזהיר הכתוב שכשיגמור בפנים להזות על הפרוכת יצא להזות על המזבח, לזה בא התנא ואמר הדרשה שבשבילה בנה הקושיא, והוא לפי שמצינו בפר הבא על המצות שהוא עומד וכו', פירוש הגם שלא הוזכר שם אלא גבי הזאת המזבח ולא למדנו על הזאת הפרכת אלא ממה שלא למד מפר יום כיפור והוצרך לומר לפני ה', אף על פי כן לפי מה שאנו דנים עליו עתה הוא אם לא נאמר בפר יום כיפור ויצא אלא לפני ה' שבפר העלם ובמציאות זה כשאני בא לדון על מקום עמידתו בשעת הזאת הפרוכת הייתי אומר כי רצה עומד בפנים רצה עומד בחוץ שלא הקפיד הכתוב אלא על הזאת המזבח שצריך שיעמוד בחוץ אבל בשעת הזאתו על הפרוכת אין עכוב בדבר, נמצאת אומר כי יכול לעמוד בחוץ למזבח ומזה על הפרוכת, והוא אומרו לפי שמצינו וכו' שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת יכול גם זה כן תלמוד לומר ויצא, פירוש לעכובא שצריך לעמוד בפנים בשעת הזאת הפרוכת, שאם אתה אומר רשות לא היה צריך לו לומר ולומד אני מפר העלם, הא למדת שמכח אומרו לפני ה' בפר העלם אתה מתחייב לומר כי אומרו ויצא בפר יום כיפור בא לומר שצריך לעמוד בפנים בשעת הזאה על הפרוכת, שאם רשות לא היה צריך לומר והיה למד מפר העלם ב' דברים, שצריך לעמוד בהזות על המזבח בחוץ, ובהזות על הפרוכת יעמוד במקום שירצה, הא למדת מאומרו ויצא ב' דברים, שצריך לעמוד בפנים כשיזה על הפרוכת, וצריך לעמוד בחוץ כשיזה על המזבח, ולפי זה נתיישבו צריך עיון שהניח הרא''ם בפרשת אחרי מות (טז יח) בדרשת ויצא ועיין שם דבריו:

אלא שצריך לחקור זאת, לפי ברייתא זאת שהכריחה עמידת פנים בהזאת הפרוכת ממה שלא למד פר יום כיפור מפר העלם, אם כן כשנחזור להבין ברייתא דלפני ה' למה נאמר וכו' קשה והלא צריך לדעת לפני ה' שזולתה לא הייתי יודע כי כוונת אומרו ויצא הוא להצריך עמידה בפנים בהזאת הפרוכת כנזכר, ומעתה נחזור למה שהיה עולה על דעתינו לומר כי גם בפר העלם יעמוד בפנים בשעת הזאה על הפרוכת כסדר האמור בפר יום כיפור, מה תאמר, למה הוצרך לומר, אצטריך כדי לגלות על פר יום כיפור שחובה לעמוד בפנים בהזאת הפרכת כאמור, שזולת זה הייתי אומר רשות. ויש לומר כי סובר התנא שלא תבא לפני ה' לעשות ממנו פלפול זה לבד דהיינו להקשות ילמוד ממנו פר יום כיפור וממה שלא למד וכו' כנזכר, כי אין זה דרך הכתוב, שעל כל פנים תהיה צריכה ללמוד דבר לגופה, שאם לא היה כוונת ה' אלא לגלות על ויצא כנזכר היה לו לפרש הדבר במקומו בפר יום כיפור:

עוד נראה לומר כי כיון שדרשה זו צודקת כשנקדים להקשות למה נאמר לפני ה' וילמד מויצא, למה תדחה דרשה זו מאידך, הלכך למדינן תרווייהו: (אור החיים)


{ח}  וְאֶת-כָּל-חֵ֛לֶב פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את יָרִ֣ים מִמֶּ֑נּוּ אֶת-הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה עַל-הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל-הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל-הַקֶּֽרֶב:

 אונקלוס  וְיָת כָּל תְּרַב תּוֹרָא דְחַטָאתָא יַפְרֵשׁ מִנֵהּ יָת תַּרְבָּא דְחָפֵי עַל גַוָא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל תְּרֵיב תּוֹרָא דְחַטָאתָא יַפְרֵישׁ מִנֵיהּ יַת פְּרִיסוּתָא דְתַרְבָּא דְחָפֵי יַת כְּרֵיסָא וְיַת כָּל תַּרְבָּא דְעַל כְּרֵיסָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת כל חלב פר. חלבו היה לו לומר, מה תלמוד לומר פר, לרבות פר של יום הכפורים לכליות (פ) ולחלבים ויותרת: החטאת. להביא שעירי עבודת אלילים, לכליות (צ) ולחלבים ויותרת: ירים ממנו. מן המחובר, (ק) שלא ינתחנו קודם הסרת חלבו (ת"כ פרק ד, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) כתב הרא"ם כך שנו גם כן גבי ואת כל דם הפר ישפוך דמו הוה ליה למימר וכו' אלא לרבות פר יום כפור לשפיכה ורש"י זכרונו לברכה לא הביא רק מה שדרשו בפסוק ואת כל חלב פר ולא ידעתי למה ונראה משום דפלוגתא דרבי עקיבא ורבי ישמעאל היא והובא בילקוט בזאת הפרשה דף קנ"ז עיין שם: (גור אריה) רש"י לא הביא זה מפני שבפרק ב' דזבחים דרש הך קרא למילתא אחריתי שהשוחט צריך לקבל כל דם הפר: (צ) כך היא הגירסא בתורת כהנים אבל בנוסח שלנו לרבות שעירי עבודת כוכבים לכל האמור בענין ואף על פי שאין בעבודת כוכבים אלא שעיר אחד בלבד הבא עם פר העולה כמו שכתוב בפרשת שלח לך שהרי הכהן המשיח בשגגת עבודת כוכבים שעיר הוא מביא כהדיוט יש לומר מפני שהשבטים כולם היו מביאין כל אחד פר לעולה ושעיר לחטאת בשגגת הוראת בית דין בעבודת כוכבים ואם כן היו שנים עשר שעירים כדאיתא בהוריות דף ד' וה': (ק) ופירוש ממנו בעודו שלם: (שפתי חכמים)


{ט}  וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת-הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד עַל-הַכְּלָי֖וֹת יְסִירֶֽנָּה:

 אונקלוס  וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן דִי עַל גִסְסַיָא וְיָת חִצְרָא דְעַל כַּבְדָא עַל כָּלְיֵתָא יֶעְדִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת תַּרְתֵּין כּוּלְיַין וְיַת תַּרְבָּא דַעֲלֵיהוֹן דְעַל כַּפְלֵי וְיַת חַצְרָא דְעַל כַּבְדָא עַל כּוּלְיְיתָא יַעְדִינָהּ: (תרגום יונתן)


{י}  כַּֽאֲשֶׁ֣ר יוּרָ֔ם מִשּׁ֖וֹר זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים וְהִקְטִירָם֙ הַכֹּהֵ֔ן עַ֖ל מִזְבַּ֥ח הָֽעֹלָֽה:

 אונקלוס  כְּמָא דִי מִתַּפְרֵשׁ מִתּוֹר נִכְסַּת קוּדְשַׁיָא וְיַסֵקִנוּן כַּהֲנָא עַל מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְמָא דְמִתְפְּרֵשׁ מִתּוֹר נִכְסַת קוּדְשַׁיָא הֵיכְדֵין יִתְפַּרְשׁוּן מִן אִימְרָא וּמִן עִיזָא וִיסַקְיוּ כַּהֲנָא עַל מַדְבְּחָא דְעָלָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר יורם. מאותן אמורין המפורשין בשור זבח השלמים, וכי מה פירש בזבח השלמים שלא פירש (ר) כאן, אלא להקישו לשלמים, מה שלמים לשמן, (ש) אף זה לשמו, ומה שלמים שלום לעולם, אף זה שלום לעולם. ובשחיטת קדשים (זבחים מט:) מצריכו ללמוד הימנו, שאין למדין למד מן הלמד (ת) בקדשים, בפרק איזהו מקומן: על הכבד על הכליות על ראשו ועל כרעיו. כולן לשון תוספת הן, כמו מלבד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש והלא כי היכי דפירש בזבח השלמים לכולהו חלבים בפרט הכי נמי פירש להו הכא גבי פר כהן משיח: (ש) מדכתיב ואם זבח שלמים וגו' שמע מינה דקפיד רחמנא שיהא הזבח לשם שלמים: (ת) פירוש משום דבעי לאגמורי פר העלם של צבור אשעירי עבודת כוכבים ליותרת הכבד ושתי כליות מדאיתקש להדדי לענין הקטרת אימורים כדאמרינן בזבחים פרק בית שמאי ופר העלם צבור לא כתיב ביה כליות ויותרת אלא מהיקשא דפר כהן משיח דכתיב ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת ותניא לפר זה פר העלם צבור לפר החטאת זה פר כהן משיח מה פר כהן משיח יש באימוריו שתי כליות והיותרת אף פר העלם צבור כן ואין למדין למד מן הלמד הוצרך הכתוב לכתוב קרא כאשר יורם בפר כהן אף על פי שאין צריך ליה לגופיה לומר אם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לפר העלם דבר של ציבור ולמדנו מזה שאם לא היה כתוב בו בפירוש לא היו יכולים שעירי עבודת כוכבים ללמוד מפר העלם דבר משום דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש: (שפתי חכמים)


{יא}  וְאֶת-ע֤וֹר הַפָּר֙ וְאֶת-כָּל-בְּשָׂר֔וֹ עַל-רֹאשׁ֖וֹ וְעַל-כְּרָעָ֑יו וְקִרְבּ֖וֹ וּפִרְשֽׁוֹ:

 אונקלוס  וְיָת מְשַׁךְ תּוֹרָא וְיָת כָּל בִּסְרֵהּ עַל רֵישֵׁיהּ וְעַל כְּרָעוֹהִי וְגַוֵהּ וְאוּכְלֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל מְשַׁךְ תּוֹרָא וְיַת בִּישְרֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ וְעַל רִיגְלוֹי וְעַל בְּנֵי גַוֵּיהּ וְרַעֲיֵהּ: (תרגום יונתן)


{יב}  וְהוֹצִ֣יא אֶת-כָּל-הַ֠פָּ֠ר אֶל-מִח֨וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֜ה אֶל-מָק֤וֹם טָהוֹר֙ אֶל-שֶׁ֣פֶךְ הַדֶּ֔שֶׁן וְשָׂרַ֥ף אֹת֛וֹ עַל-עֵצִ֖ים בָּאֵ֑שׁ עַל-שֶׁ֥פֶךְ הַדֶּ֖שֶׁן יִשָּׂרֵֽף: (פ)

 אונקלוס  וְיַפֵּק יָת כָּל תּוֹרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לַאֲתַר דְכֵי לַאֲתַר בֵּית מֵישַׁד קִטְמָא וְיוֹקִיד יָתֵהּ עַל אָעַיָא בְּאֶשָׁתָא עַל אֲתַר בֵּית מֵישַׁד קִטְמָא יִתּוֹקָד: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפּוֹק יַת כָּל תּוֹרָא לַאֲתַר דְכֵי לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לַאֲתַר בֵּית מֵישַׁד קִיטְמָא וְיוֹקֵד יָתֵיהּ עַל קִיסִין בְּנוּרָא עַל אֲתַר בֵּית מֵישַׁד קִיטְמָא יְתוֹקַד: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל מקום טהור. לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטומאה להשליך אבנים מנוגעות ולבית הקברות, הוצרך לומר מחוץ למחנה, זה שהוא חוץ לעיר, שיהא המקום טהור: מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות, (א) ובבית עולמים חוץ לעיר, (ב) כמו שפירשוהו רבותינו במס' יומא (סח.) ובסנהדרין (מב:): אל שפך הדשן. מקום ששופכין בו הדשן (ג) המסולק מן המזבח, כמו שנאמר והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה: על שפך הדשן ישרף. שאין תלמוד לומר, אלא מלמד שאפילו אין (ד) שם דשן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מדכתיב כאן מחנה ולקמן בפרשה זו כתיב כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו ובתר הכי כתיב והוציא את הפר אל מחוץ למחנה למה לי אלא ודאי מיותר הוא כדי לדרוש ממנו עוד מחנה אחת ומחנה שלישית מוכח מדכתיב בפרשת צו והוציא את הדשן מחוץ למחנה דלא הוה ליה למימר רק והוציא את הדשן ואנא ידענא שחוץ למחנה הוא כדכתיב בפרשה זו אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן הרי שפך הדשן הוא מחוץ למחנה אלא ודאי מיותר הוא לדרוש ממנו עוד מחנה אחת דהיינו חוץ לשלש מחנות ושלש מחנות הן מחנה שכינה הוא מפתח העזרה ולפנים ומפתח העזרה עד פתח הר הבית הוא מחנה לויה ומפתח הר הבית עד שער העיר הוא מחנה שלישית ומשער העיר ולחוץ הוא חוץ לשלש מחנות: (ב) (נחלת יעקב) תמיה לי והלא אין חילוק בין בית עולמים ובין שילה ושאר מקומות ובכל מקום היכן שהיה הארון שם היו שלש מחנות ובהדיא אמרינן בפרק נגמר הדין וכו' עיין שם. ותירץ אולי הוא טעות סופר וצריך לומר בירושלים. (גור אריה) מה שמהפך רש"י לפרש תחלה אל מקום טהור ואחר כך אל מחוץ למחנה חוץ לשלש מחנות יש לומר דמנא ליה שפירש חוץ למחנה הוא חוץ לשלש מחנות לכן פירש אל מקום טהור מפני שיש מקום טמא ששם משליכים אבנים המנוגעות. וזה בוודאי חוץ לשלשה מחנות שהרי תוך העיר היה הבית המנוגע וצריך להוציאן חוץ אם כן מחוץ דכתיב הוא חוץ לשלש מחנות שהוא חוץ לעיר: (ג) כלומר לא הדשן המסולק מן המאוכלות הפנימיות שהוא הדשן אשר תאכל האש את העולה באותו יום כי אותו דשן אין שופכין אותו מחוץ למחנה אלא היה חותה ממנו מלא המחתה בכל יום ונתנו בעזרה במזרחו של כבש כדכתיב והרים את הדשן וגו': (ד) ואם תאמר מנא ליה דלמא הא דכפליה לעכובא הוא שאם אין שם דשן פסול. ויש לומר דלא הוה ליה למימר אלא על הדשן ישרף מאי על שפך הדשן אלא ודאי על מקום הדשן אף על פי שאין שם דשן כלל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על שפך הדשן. שיהיה נשרף במקום שיש שם דשן המזבח: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  על שפך הדשן ישרף. צותה תורה לשרוף קרבנו של כהן משיח בפרהסיא בחוץ על שפך הדשן שלא יתבייש אדם להתודות על חטאו שהרי כ''ג חטא והתודה והביא קרבן על חטאו: (בעל הטורים)


{יג}  וְאִ֨ם כָּל-עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ וְנֶעְלַ֣ם דָּבָ֔ר מֵֽעֵינֵ֖י הַקָּהָ֑ל וְ֠עָשׂ֠וּ אַחַ֨ת מִכָּל-מִצְוֹ֧ת יְהוָֹ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא-תֵֽעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁמוּ:

 אונקלוס  וְאִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל יִשְׁתְּלוּן וִיהֵי מְכַסָא פִּתְגָמָא מֵעֵינֵי קְהָלָא וְיַעְבְדוּן חָד מִכָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ דִי לָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וִיחוֹבוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין כָּל כְּנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל יִשְׁתְּלוּן וְיִתְכַּסֵי פִּתְגַם מִן מֵחְמֵי קְהָלָא וְיַעֲבְדוּן בְּשָׁלוּ מִן חַד מִן כָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְיִתְחַיְיבוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  עדת ישראל. אלו (ה) סנהדרין: ונעלם דבר. טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה שהוא מותר: הקהל ועשו. שעשו צבור (ו) על פיהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) משום שנאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה ושפטו העדה והצילו העדה מה עדה האמורה להלן בית דין אף עדה האמורה כאן בית דין ומדכתיב עדת ישראל שמע מינה העדה המיוחדת שבישראל ואיזו זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית: (ו) ומלת הקהל נדרש לפניו ולאחריו ונעלם מעיני הקהל שהם סנהדרי גדולה והורו שלא כהלכה ואמרו לעם מותרים אתם. הקהל ועשו שעשו הקהל מעשה על פיהם ואז מביאים סנהדרי גדולה פר בן בקר וגו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ישגו. שני' במסו' ואם כל עדת ישראל ישגו. ישגו צאני ביחזקאל על רועי ישראל המתעים את הצאן הכא נמי מיירי בצבור ששגגו ע''פ ב''ד שטעו בהוראה: מעיני. ד' ונעלם דבר מעיני הקהל. ואידך בההיא עניינא אם מעיני העדה. ונעלם מעיני אישה. ונעלמ' מעיני כל חי איירי בתורה דכתיב לעיל מיניה והחכמה מאין תמצא ה''נ נעלמה החכמה מעיני הבית דין שטעו בהוראה ונעלם מעיני אישה זהו שאמרו אפי' שמע מעוף הפורח שנטמאה שוב אין המים בודקין אותה זה הוא ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים שאפי' שמע מעוף השמים והעלים עצמו כאלו לא ידע שוב אין המים בודקין אותה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואם כל עדת וגו'. בתורת כהנים דרשו עדת זו סנהדרין, נאמר כאן עדה ונאמר להלן וכו', ישראל דרשו המיוחדת שבישראל, שהיא של ע''א, ישגו יכול יהיו המיוחדים חייבים על ואמרו עוד הורו בית דין ועשו יכול יהיו חייבין תלמוד לומר הקהל ועשו, ההוראה בבית דין והמעשה בקהל ע''כ. ובדרך רמז ירצה שאם ישגו העדה ויטעו מדרך הישר, גם סנהדרי ישראל תורתם תהיה נעלמת מהם, לצד שלא השגיחו על עדת ה' ליישר המעקשים, כי החטא יולד חטא אחר, וצא ולמד (כתובות ס:) מהוראת אביי בלא נטילת רשות מרבו ששגג באותה הוראה והרגיש כי דין גרמה, וכדאיתא בסנהדרין (ה:): (אור החיים)

 ספורנו  ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל. שעם היותם עיני הקהל, הראוים לראות כעד אחרים, לא היטיבו לראות לעצמם, וגם כן עליהם אמר: (ספורנו)


{יד}  וְנֽוֹדְעָה֙ הַֽחַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר חָֽטְא֖וּ עָלֶ֑יהָ וְהִקְרִ֨יבוּ הַקָּהָ֜ל פַּ֤ר בֶּן-בָּקָר֙ לְחַטָּ֔את וְהֵבִ֣יאוּ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְתִתְיְדַע חוֹבְתָא דִי חָבוּ עֲלַהּ וִיקַרְבוּן קְהָלָא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי לְחַטָּאתָא וְיַיְתוּן יָתֵהּ לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִשְׁתְּמוֹדַע לְהוֹן חוֹבָתָא דְאִתְחַיְיבוּן עֲלָהּ וִיקַרְבוּן קְהָלָא תּוֹר בַּר תּוֹרֵי לְחַטָאתָא וְיַיְתוּן יָתֵיהּ לִקְדָם מַשְׁכַּן זִימְנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ונודעה החטאת. וכן משפט הכהן הגדול ואם איננו נזכר כי אם לא הודע אליו חטאתו לא יקריב פר החטאת. ויש אומרים כי בכל שנה יקריב כן שמא חטא. והזכיר עם כל עדת ישראל ונודעה החטאת שהכהן יתכן שיודיעם ואין מי שיודיע לכהן רק מעצמו. וחטאת הקהל כחטאת הכהן הגדול בכל משפטיה. והנה הכהן הגדול שקול כנגד כל ישראל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונודעה החטאת אשר חטאו עליה. בידוע שלא יקריבו חטאת עד שידעו שחטאו אבל דרך הלשון שיאמר וכאשר יודע להם שחטאו יביאו קרבנם ולא הזכיר כן במשיח כי אין צורך ויתכן שיצוה שלא יתחייבו בחטאת הזו אלא בידיעה לא על הספק כאשם תלוי ורבותינו דרשו (ת"כ כאן) שאם ידעו שהורו ולא ידעו מה הורו יכול יהו חייבים ת"ל ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאים ולא הזכיר כן במשיח בעבור שאמר (פסוק ג) לאשמת העם הרי משיח כצבור (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ונודעה. ב'. ונורעה החטאת ונודעה יד ה' את עבדיו וזעם את אויביו שאפי' על השוגג שיש לו להביא חטאת ולא הביא הקב''ה נפרע ממנו וזהו ונודעה יד ה' את עבדיו מי שחטא ומביא קרבן וזעם את מי שאינו מביא: והביאו אותו. לפני אהל מועד. ד' במסו' הכא ואידך והביאו אבנים אחרות גבי מצורע והביאו בניך בחוצן והביאו את כל אחיכם לו' מי שמחוייב קרבן לה' ואינו מביאו לכהן סוף שצריך לכהן שיבא לראות נגעי ביתו ואם הוא מביאו זוכה למה שנאמר והביאו בניך בחוצן והביאו אל כל אחיכם מכל וגו': (בעל הטורים)


{טו}  וְ֠סָֽמְכ֠וּ זִקְנֵ֨י הָֽעֵדָ֧ה אֶת-יְדֵיהֶ֛ם עַל-רֹ֥אשׁ הַפָּ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְשָׁחַ֥ט אֶת-הַפָּ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְיִסְמְכוּן סָבֵי כְנִשְׁתָּא יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא קֳדָם יְיָ וְיִכּוֹס יָת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְמְכוּן תְּרֵיסַר סָבֵי כְנִישְׁתָּא דְמִתְמַנִין אֲמַרְכוּלִין עַל תְּרֵיסַר שִׁבְטַיָא יַת יְדֵיהוֹן בְּתוּקְפָא עַל רֵישׁ תּוֹרָא וְיִכּוֹס טַבְּחָא יַת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  זקני העדה. הם המנהיגים והם יסמכו את ידיהם בעדם ובעד כל ישראל כי לא יתכן שיסמכו כל ישראל: (אבן עזרא)


{טז}  וְהֵבִ֛יא הַכֹּהֵ֥ן הַמָּשִׁ֖יחַ מִדַּ֣ם הַפָּ֑ר אֶל-אֹ֖הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְיָעֵל כַּהֲנָא רַבָּא מִדְמָא דְתוֹרָא לְמַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיעוּל כַּהֲנָא רַבָּא מִן אַדְמָא דְתוֹרָא לְמַשְׁכַּן זִימְנָא: (תרגום יונתן)


{יז}  וְטָבַ֧ל הַכֹּהֵ֛ן אֶצְבָּע֖וֹ מִן-הַדָּ֑ם וְהִזָּ֞ה שֶׁ֤בַע פְּעָמִים֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֵ֖ת פְּנֵ֥י הַפָּרֹֽכֶת:

 אונקלוס  וְיִטְבּוֹל כַּהֲנָא אִצְבְּעֵהּ מִן דְמָא וְיַדִי שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ יָת קֳדָם פָּרֻכְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִטְמוֹשׁ כַּהֲנָא אֶצְבָּעֵיהּ מִן אַדְמָא וְיַדֵי מִנֵיהּ שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ קֳדָם פַּרְגוֹדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את פני הפרכת. ולמעלה הוא אומר את פני פרכת הקדש, משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת, ואם כולם סרחו, אין פמליא שלו מתקיימת, אף כאן כשחטא כהן משיח עדיין שם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם ח"ו נסתלקה הקדושה: (רש"י)


{יח}  וּמִן-הַדָּ֞ם יִתֵּ֣ן | עַל-קַרְנֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ אֲשֶׁר֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֣ת כָּל-הַדָּ֗ם יִשְׁפֹּךְ֙ אֶל-יְסוֹד֙ מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֔ה אֲשֶׁר-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וּמִן דְמָא יִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דִי קֳדָם יְיָ דִי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת כָּל דְמָא יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא דַעֲלָתָא דִי בִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן אַדְמָא יִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דִקְדָם יְיָ דִבְמַשְׁכַּן זִימְנָא וְיַת כָּל אַדְמָא יֵישׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבַּח עֲלָתָא דְבִתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד. זה יסוד מערבי שהוא כנגד (ז) הפתח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן אשר פתח אהל מועד למה לי. ואם תאמר למה לא פירש רש"י זה לעיל בפר כהן משיח. ויש לומר דהא דפירש רש"י הכא אל יסוד מערבי רצונו לומר היינו לעכובא דלא תימא משום הכי שופך אל יסוד מערבי משום שפוגע תחילה באותו רוח כשהוא יוצא מאוהל מועד אחר שהשלים ההזיה של פנים ומשום דאין מעבירין על המצות הוא לכן בא הכתוב השני ללמד שהמצוה בהכי הוא דוקא ולא משום אין מעבירין. ובפרק איזהו מקומן תירץ רש"י בענין אחר למה שינה פעם שניה אל פתח אהל מועד ויש ליישב בענין אחר לפי תירוצו ודו"ק: (שפתי חכמים)


{יט}  וְאֵ֥ת כָּל-חֶלְבּ֖וֹ יָרִ֣ים מִמֶּ֑נּוּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּֽחָה:

 אונקלוס  וְיָת כָּל תַּרְבֵּהּ יַפְרֵשׁ מִנֵהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל תַּרְבֵּיהּ יַפְרֵישׁ מִנֵיהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת כל חלבו ירים. ואע"פ שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו'. ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי ר' ישמעאל, משל למלך שזעם על אוהבו, ומיעט בסרחונו מפני חיבתו: (רש"י)


{כ}  וְעָשָׂ֣ה לַפָּ֗ר כַּֽאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְפַ֣ר הַֽחַטָּ֔את כֵּ֖ן יַֽעֲשֶׂה-לּ֑וֹ וְכִפֶּ֧ר עֲלֵהֶ֛ם הַכֹּהֵ֖ן וְנִסְלַ֥ח לָהֶֽם:

 אונקלוס  וְיַעְבֵּד לְתוֹרָא כְּמָא דִי עֲבַד לְתוֹרָא דְחַטָאתָא כֵּן יַעְבֵּד לֵהּ וִיכַפֵּר עֲלֵיהוֹן כַּהֲנָא וְיִשְׁתְּבֵק לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲבֵיד לְתוֹרָא הֵיכְמָא דְעָבַד לְתוֹרָא דְחַטָאתָא דְכַהֲנָא רַבָּא הֵיכְדֵין יַעֲבֵיד לֵיהּ וִיכַפֵּר עֲלֵיהוֹן כַּהֲנָא וְיִשְׁתְּבֵיק לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשה לפר. זה (ח) כאשר עשה לפר החטאת כמו שמפורש בפר כהן משיח, להביא יותרת ושתי כליות, (ט) שפירש שם מה שלא פירש כאן, ולכפול במצות העבודות, (י) ללמד שאם חסר אחת מכל המתנות פסול, לפי שמצינו בניתנין על המזבח החיצון (כ) שנתנן במתנה אחת כפר, הוצרך לומר כאן שמתנה אחת מהן מעכבת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) הוסיף מלת זה על מלת לפר (החטאת) משום דאלו היה הראשון שעיר או כבש היה נכון לומר ועשה לפר כאשר עשה לשעיר או לכבש אבל אינו נכון לומר ועשה לפר כאשר עשה לפר משום הכי הוסיף מלת זה ואינו נכון נמי לומר ועשה לפר זה כאשר עשה לפר החטאת כי אם בתוספות מלת הראשון משום הכי הוצרך לומר כמו שמפורש בפר כהן משיח וכו' דלא נטעה לומר דלמא בפר אחר קמיירי דהיינו בפר יום כיפור אף על פי שלא הוזכר עדיין לכן הוסיף כמו שמפורש וכן במקום מלת הראשון: (ט) ומה שאמר להביא כליות ויותרת ולא הזכיר החלבים שכולם נכללים במאמר ואת כל חלבו יקטיר זה הוא אליבא דרבי (יוסי) [ישמעאל] וכבר פירשתיו לעיל במה שפירש רש"י ובשחיטת קדשים וכו' דאין למדין למד מן הלמד. ומה שאמרו לכפול הוא אליבא דתנא קמא בתורת כהנים ולא אליבא דרבי ישמעאל: (י) והכי פירושו ועוד למדין ממנו פירוש מועשה לפר וגו' שיזרוק הדם כמו שיזרוק גבי פר החטאת וכי תימא והלא בהדיא כתיב ביה שיזרוק הדם לכן פירש לכפול אותו שני פעמים שאם חסר וכו': (כ) כפר אפילו במתנה אחת פירש בזריקה אחת נעשית לו כפרה ואינו מעכב הכפרה אבל במזבח הפנימי לא נעשית לו כפרה: (שפתי חכמים)

 כלי יקר  ונסלח להם. מה שלא נאמר לשון סליחה בכהן המשוח כדרך שהזכיר לשון סליחה בקהל, ונשיא, ויחיד, פי' הרמב"ן שלרוב מעלת הכהן לא יתכפר לגמרי כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב.יז) וגדול עונו מנשוא עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו. ומהרי"א כתב שמה שנאמר בחטאת הקהל ונסלח להם קאי על הכהן ועל הקהל וכוללם יחד לפי ששניהם חטאו בדבר הוראה שהתירו האסור.

ול"נ שלכך לא נאמר סליחה בכהן משוח, לפי שכל המחטיא הרבים חטא הרבים תלוי בו ובכהן משוח נאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, פירש"י שחטאו אשמת העם הוא שהם תלוין בו לכפר עליהם ונעשה מקולקל, ויותר נכון לפרש לאשמת העם שהוא בכלל מחטיא הרבים כי ממנו יראו וכן יעשו בק"ו, על כן לא נאמר בו ונסלח לו כי אע"פ שהקרבן יספיק להסיר מעליו חטאו וסר עונו מ"מ נשאר עדיין רושם חטא הרבים התלוי בו ולזה אין סליחה. ואל תשיבני ממ"ש לשון סליחה בנשיא החוטא, היינו לפי שאין למדין ממנו אחרים כלל ואדרבא תולין חטא בנשיאתו לומר שבעבור שנהג נשיאתו ברמה ע"כ בא לידי חטא כי הכל יודעין שגסות הרוח שבאדם מעבירו ע"ד קונו וא"כ אין למידין ממנו החטא, ואדרבא שלמידין ממנו דרך התשובה כמ"ש אשר נשיא יחטא פירש"י אשרי הדור כו'.

ומ"ש לשון סליחה בפר' ואם כל עדת ישראל ישגו. ממ"נ אם הפר' מדברת בעדה שלימה שחטאו כולם ממש אז אין כאן מחטיאי הרבים שהרי כולם חטאו כאחד, ואם הפר' מדברת בסנהדרין כמו שלמדו מג"ש דעדה עדה א"כ העדה לא חטאו כלום כי כבר צוה להם הקב"ה שישמעו בקול מוריהם ואם המה חטאו ויורו המורים בטעות אלה הצאן מה עשו, וא"כ אין כאן מחטיאי הרבים, ואם נפשך לומר שזה נקרא מחטיאי הרבים נוכל לומר שלכך מסיים ואמר חטאת הקהל הוא לומר שאע"פ שנאמר ונסלח להם מ"מ אין זה סליחה שהרי חטאת הקהל הוא ואותו רושם נשאר קיים וכאילו אמר שהכל נסלח להם חוץ ממה שחטאת הקהל הוא אותו חטא נשאר קיים. וכל זה אזהרה גדולה למורי הוראות ולגדולי ישראל שיהיו נזהרים במעשיהם ביותר כי שגגת תלמוד עולה זדון כי מה שהוא עושה בשוגג גורם שממנו יראו וכן יעשו במזיד כי לא ידעו ששגגה הוא להם. (כלי יקר)


{כא}  וְהוֹצִ֣יא אֶת-הַפָּ֗ר אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְשָׂרַ֣ף אֹת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר שָׂרַ֔ף אֵ֖ת הַפָּ֣ר הָֽרִאשׁ֑וֹן חַטַּ֥את הַקָּהָ֖ל הֽוּא: (פ)

 אונקלוס  וְיַפֵּק יָת תּוֹרָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְאוֹקִיד יָתֵהּ כְּמָא דִי אוֹקִיד יָת תּוֹרָא קַדְמָאָה חַטַאת קְהָלָא הוּא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפּוֹק יַת תּוֹרָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיוֹקֵד יָתֵיהּ הֵיכְמָא דְאוֹקֵד יַת תּוֹרָא קַדְמָאָה דְכַהֲנָא רַבָּא מִטוּל דְיִשְׁתְּבוֹק חוֹבִין דְיִשְרָאֵל בֵּיהּ וּבְרַם חַטָאת קְהָלָא הוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  חטאת הקהל הוא. הפר: ואם ישגו. ישראל ולא יעשו אחת ממצות עשה יקריב פר לעולה ושעיר לחטאת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  חטאת הקהל הוא. וסמיך ליה אשר נשיא יחטא לו' כל שבידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו כאלו הוא חטא: (בעל הטורים)

 ספורנו  חטאת הקהל הוא. כי לא יקרה זה בלתי עון הדור גם כן. אמנם כתב בהם ואשמו להזהירם על התשובה קודם שיקריבו, וחטאתם גם כן נשרפת, ולכובד עון שניהם הובא דמם אל הקודש פנימה. ועל עון הנשיא אמר (כב) אשר נשיא יחטא. כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאמרו וישמן ישורון ויבעט ואמר בו ואשם שמעצמו יכיר עונו. (כג) או הודע אליו. על ידי אחרים. והחול''ם במילת הודע הוא בו תמורת השור''ק. ואמר על עם הארץ (כז) ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ. כי זה אפשרי קרוב שאחד מעם הארץ יחטא, ובזה ובענין חטא הנשיא אמר ואשם, שהיא אזהרה על תשובה קודמת לקרבן, ובשניהם ובכל האשמות נתן חלק לכהנים, כי אכילת הכהנים תועיל בהם לכפרת החוטאים: (ספורנו)


{כב}  אֲשֶׁ֥ר נָשִׂ֖יא יֶֽחֱטָ֑א וְעָשָׂ֡ה אַחַ֣ת מִכָּל-מִצְוֹת֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהָ֜יו אֲשֶׁ֧ר לֹא-תֵֽעָשֶׂ֛ינָה בִּשְׁגָגָ֖ה וְאָשֵֽׁם:

 אונקלוס  אִם רַבָּא יֵחוֹב וְיַעְבֵּד חַד מִכָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֵיהּ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא בְּשָׁלוּ וְיֵחוֹב: (אונקלוס)

 יונתן  בְּזִימְנָא דְרַבָּא בְּעַמָא יֵיחוֹב וְיַעֲבֵיד חַד מִן כָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ אֱלָהֵיהּ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא בְּשָׁלוּ וְיִתְחַיֵיב: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר נשיא יחטא. לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, ק"ו שמתחרט על זדונותיו: (רש"י)

 אבן עזרא  אשר נשיא יחטא. הפוך וכן הוא אשר יחטא הנשיא והוא דבק באשר למעלה ואם כל עדת ישראל כאילו אמר ואם אשר יחטא הוא נשיא שבט או נשיא בית אב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אשר נשיא יחטא. לשון אשרי אשרי הדור שהנשיא מביא כפרה על שגגתו תורת כהנים (חובה פרשה ה א) או הודע אליו אם הודע הרבה או יש שמשמש בלשון אם ואם במקום או וכן או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא לו) לשון רש"י ור"א כתב אשר נשיא יחטא הפך אשר יחטא נשיא והוא דבק למעלה ואם כל עדת ישראל ישגו כאלו אמר ואם אשר יחטא הוא הנשיא או הודע אליו חטאתו הכתוב אחז דרך קצרה והטעם שיודע לנשיא מעצמו שחטא או הודע אליו הודיעו איש אחר שראהו ויהיה דקדוק הודע פעל עבר כמו והצר לך (דברים כח נב) ויחסר המודיע כמו אשר ילדה אותה ללוי (במדבר כו נט) ואין צריך לכל זה כי שימושי "אשר" רבים יש מהם יורו על הזמן כגון כאשר בא יוסף אל אחיו (בראשית לז כג) כאשר כלו לאכול את השבר (שם מג ב) ודומיהם אף כאן כאשר נשיא יחטא ויחסר כ"ף העת וכן את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם (דברים יא כז) כאשר תשמעו אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד (שמות יד יג) כאשר ראיתם שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתיך (שם לד יח) כאשר צויתיך ופעמים תחסר המלה הזו בי"ת ויסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת לאשרה (מלכים א טו יג) באשר עשתה מפלצת לאשרה כטעם בעבור כמו באשר את אשתו (בראשית לט ט) וטעם או הודע אליו על האשם יאמר כשיעשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ואשם להיות עליו עונש או יודע אליו ויתכפר לו בקרבן והטעם או יהיה אשם או יביא קרבן ויתכפר לו וטעם ה' אלהיו לומר כי אע"פ שהוא המלך האדון שאין עליו מורא בשר ודם יש לו לירא מה' אלהיו כי הוא אדוני האדונים וכן למען ילמד ליראה את ה' אלהיו (דברים יז יט) כלומר שישים אל לבו כי יש עליו עליון שהוא אלהיו אשר בידו נפשו וממלכתו (הרמב"ן)

 אור החיים  אשר נשיא יחטא. פירוש אפילו בהוראת בית דין כל שאין חייבין בית דין ועשה הוא חייב שעיר, וכן כתב הרמב''ם (הלכות שגגות פט''ו ה''ח):

או הודע. אומרו או, לצד שקדם ואמר ואשם, ואמרו ז''ל (תו''כ) מלמד שמביא אשם תלוי אם נסתפק, לזה אמר או הודע פירוש אם הודע אליו ודאי: (אור החיים)


{כג}  אֽוֹ-הוֹדַ֤ע אֵלָיו֙ חַטָּאת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א בָּ֑הּ וְהֵבִ֧יא אֶת-קָרְבָּנ֛וֹ שְׂעִ֥יר עִזִּ֖ים זָכָ֥ר תָּמִֽים:

 אונקלוס  אוֹ אִתְיְדַע לֵהּ חוֹבְתֵהּ דִי חַב בַּהּ וְיַיְתִי יָת קֻרְבָּנֵהּ צְפִיר בַּר עִזִין דְכַר שְׁלִים: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ אִשְׁתְּמוֹדַע לֵיהּ חוֹבְתֵיהּ דְחַב וְיַיְתֵי קוּרְבָּנֵיהּ צְפִיר בַּר עִזֵי דְכַר שְׁלִים: (תרגום יונתן)

 רש"י  או הודע. כמו אם הודע הדבר, (ל) הרבה או יש שמשמשין בלשון אם, ואם במקום או, וכן או נודע כי שור נגח הוא: הודע אליו. כשחטא היה סבור שהוא היתר, ולאחר מכאן נודע לו שאיסור היה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש משום דשני קרא ולא כתב אם נשיא כמו דכתיב אם הכהן המשיח ואם כל עדת וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  או הודע אליו. אחז הכתוב דרך קצרה כמו לכהן והטעם שידע הנשיא מעצמו שחטא או הודיעו אדם אחר שראהו. דקדוק הודע אליו פועל עבר כמו והצר לך ויחסר המודיע כמו אשר ילדה אותה ללוי ויאמר רבי משה הכהן כי הוא מהבנין שלא נקרא שם פועלו כי החולם והשורק יתחלפו והוא על משקל ויוסף הורד מצרימה והנשיא יקריב שעיר מטעם זרזיר מתנים או תיש כפירוש הגאון בספר משלי והוא זכר למעלת הנשיא רק לא יובא את דמה לפנים מהקדש והכהנים יאכלו חטאת הנשיא לכפר בעדו כי כן כתוב ולא יאכל הכהן הגדול חטאתו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  את קרבנו. נא' בקרבן נשיא רבוי את לו' שיביא קרבן שמן וגדול לפי שבכל יום אוכל פטומות שלא יהא שלחנו מלא ושלחן רבו ריקם. בעז כתיב שעיר עזים זכר שעירת עזים נקבה לפי שאין בשמו חילוק לזכר ולנקבה שהכל נקרא עז לכך צריך לפ' זכר או נקבה אבל כבש יש חילוק בשמו כבש לזכר כבשה לנקבה: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  או הודע אליו. כתיב כאן ביחיד ובנשיא חוטא וי"מ אותו כמו אם הודע אבל הרב בכור שור ז"ל כתב לפי שנשיא ויחיד מביאין אשם תלוי דכתיב בנשיא ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו כלומר שאין יודע אלא ה' אלהיו שהוא ספק ואשם מביא אשם תלוי או הודע אליו אז מביא חטאת וכן אתה דורשו גבי יחיד דכתיב ביה ממצות ה' וראיה מתורת כהנים דדריש ואשם מלמד שמביא אשם תלוי אבל צבור וכהן משיח אין מביאין אשם תלוי צבור דכתיב הכא נפש אחת תחטא דמשמע אחת ולא צבור כהן משיח דכתיב ביה לאשמת העם כהן משיח כצבור הלכך לא כתיב בהו או הודע: (דעת זקנים)


{כד}  וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל-רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ בִּמְק֛וֹם אֲשֶׁר-יִשְׁחַ֥ט אֶת-הָֽעֹלָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה חַטָּ֖את הֽוּא:

 אונקלוס  וְיִסְמוֹךְ יְדֵהּ עַל רֵישָׁא דִצְפִירָא וְיִכּוֹס יָתֵהּ בַּאֲתַר דְיִכּוֹס יָת עֲלָתָא לָקֳדָם יְיָ חַטָאתָא הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְמוֹךְ בְּתוּקְפָּא יַד יְמִינֵיהּ עַל רֵישׁ צְפִירָא וְיִכּוֹס יָתֵיהּ טַבְּחָא בַּאֲתַר דְיִכּוֹס יַת עֲלָתָא קֳדָם יְיָ חַטָאתָא הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  במקום אשר ישחט את העולה. בצפון (מ) שהוא מפורש בעולה: חטאת הוא. לשמו כשר, (נ) שלא לשמו פסול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ואם תאמר והלא כבר נאמר בפרשת צו במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת ויש לומר לקבוע חובה שלא תהא שחיטתו אלא בצפון ואם לא נשחט בצפון יהא פסול: (נ) פירוש מדכתיב הוא דרשינן הכי דהוא משמע בהווייתו כלומר להביאו תחילה לשם חטאת אבל אם אינו בהווייתו דכששחטו שחטו לשם עולה פסולה לגמרי: (שפתי חכמים)


{כה}  וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן מִדַּ֤ם הַֽחַטָּאת֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל-קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֑ה וְאֶת-דָּמ֣וֹ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל-יְס֖וֹד מִזְבַּ֥ח הָֽעֹלָֽה:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמָא דְחַטָּאתָא בְּאֶצְבְּעֵהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת דְמֵהּ יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא לְמַדְבְּחָא דַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא מִן אַדְמָא דְחַטָאתָא בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיַת אַדְמֵיהּ יֵישׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא דַעֲלָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת דמו. שירי (ס) הדם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) לא כל דמו שכבר נתן ממנו על קרנות המזבח: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה. הוא הנזכר אבל דרך הלשון להזכיר השם במקום הידיעה וכן וסמך את ידו על ראש הפר ושחט את הפר (לעיל פסוק ד) ולרבותינו בהם מדרשים כי תורת ה' תמימה אין בה חסר ויתר (הרמב"ן)


{כו}  וְאֶת-כָּל-חֶלְבּוֹ֙ יַקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה כְּחֵ֖לֶב זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵֽחַטָּאת֖וֹ וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: (פ)

 אונקלוס  וְיָת כָּל תַּרְבֵּה יַסֵק לְמַדְבְּחָא כִּתְרַב נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא מֵחוֹבְתֵהּ וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל תַּרְבֵּיהּ יַסֵיק לְמַדְבְּחָא הֵי כִתְרֵיב נִיכְסַת קוּדְשַׁיָא וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַּהֲנָא מֵחוֹבְתֵיהּ וְיִשְׁתְּבֵיק לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כחלב זבח השלמים. כאותן אמורין המפורשים (ע) בעז, האמור אצל שלמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) אמר כאותן אימורים במקום כאותו חלב המובן ממלת כחלב מפני שאין כוונת הכתוב לפרש החלב כי מאמר ואת כל חלבו כולל כל החלבים רק כוונת הפסוק הוא להוסיף היותרת והכליות שאינן נכללים במאמר כל חלבו ואמר המפורשים בעז האמור אצל שלמים לפי שזבח השלמים של כבש נכלל בו גם האליה בכלל אימורים וחטאת של נשיא הוא עז ואין לו אליה: (שפתי חכמים)


{כז}   שישי  וְאִם-נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּֽחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה מֵעַ֣ם הָאָ֑רֶץ בַּֽ֠עֲשׂתָ֠הּ אַחַ֨ת מִמִּצְוֹ֧ת יְהוָֹ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא-תֵֽעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁם:

 אונקלוס  וְאִם אֱנַשׁ חַד יֵחוֹב בְּשָׁלוּ מֵעַמָא דְאַרְעָא בְּמֶעְבְּדַהּ חַד מִפִּקוּדַיָא דַיְיָ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעְבָדָא וְיֵחוֹב: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בַּר נַשׁ חַד יֵיחוֹב בְּשָׁלוּ מִן עַמָא דְאַרְעָא בְּמַעֲבְדֵיהּ חַד מִן פִּקוּדַיָא דַיְיָ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְיִתְחַיֵיב: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מעם הארץ. והם כל ישראל והכהנים ההדיוטים וכל הלוים: ואשם. פעל עבר כמו כי זקן יצחק: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בעשתה. בגי' אם כולה ולא במקצתה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואם נפש וגו'. אמר ואם בוא''ו להוסיף על ענין ראשון מה שרשם מהדינים בפרשה זו שאין בהם נגדיות להאמור במה שלפניה:

מעם הארץ. דרשו רז''ל (הוריות יא) למעט כהן משיח בשגגתו בלא העלם דבר שלא יביא אפילו שעירה. גם מ''ם של מעם אמרו למעט נשיא בהיכא שאכל חצי זית והוא הדיוט וחצי זית והוא מלך שאינו מביא כשבה. פירוש מתחלה דורש עם הארץ שהוא לאפוקי הגדול ומיוחד שבהם שהוא כהן המשיח ודרשא זו היתה נדרשת הגם שהיה אומר בעם הארץ, ומאומרו מעם חזר וחלק גם חלק מההדיוט, וכגון הדיוט שאכל חצי זית ונתמנה והשלימו שאינו מביא:

בעשותה. לא היה צריך לומר, ודרשו ממנה בתורת כהנים מיעוט ורבוי מיעוט שאם עשה על פי הוראת בית דין פטור, דסלקא דעתך אמינא מה שקבע הכתוב פר הקהל אינו אלא על בית דין שהיו סבה בהוראתם לחטוא אבל העושים כדינם עומדים להביא כשבה או שעירה קא משמע לן דדוקא התולה בעצמו, רבוי שאם תלה בבית דין פירוש שהורו בבית דין ועשה על פיהם אם היה יודע שטעו אינו נפטר מצד הוראתם וחייב בשעירה או כשבה הגם שיביאו בית דין פר החטאת כמשפטו. הרבוי רמוז בתיבת בעשות, והמיעוט בדקדוק בעשותה, משמע בעשות אותה ולא אחרת, ובזה תבין ב' ברייתות בתורת כהנים על נכון: (אור החיים)


{כח}  א֚וֹ הוֹדַ֣ע אֵלָ֔יו חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְהֵבִ֨יא קָרְבָּנ֜וֹ שְׂעִירַ֤ת עִזִּים֙ תְּמִימָ֣ה נְקֵבָ֔ה עַל-חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא:

 אונקלוס  אוֹ אִתְיְדַע לֵהּ חוֹבְתֵהּ דִי חָב וְיַיְתִי קֻרְבָּנֵהּ צְפִירַת עִזִין שְׁלֶמְתָּא נְקוּבְתָא עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ אִשְׁתְּמוֹדַע לֵיהּ חוֹבְתֵיהּ דְחַב וְיַיְתֵי יַת קוּרְבָּנֵיהּ צְפִירְתָּא דְעִזֵי שְׁלִימְתָּא מְטוֹל חוֹבְתֵיהּ דְחַב: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  שעירת עזים נקבה. כי מעלתו נקלה ממעלת הנשיא: וטעם ונסלח לו בפרשת שלח לך: (אבן עזרא)


{כט}  וְסָמַךְ֙ אֶת-יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַט֙ אֶת-הַ֣חַטָּ֔את בִּמְק֖וֹם הָֽעֹלָֽה:

 אונקלוס  וְיִסְמוֹךְ יָת יְדֵהּ עַל רֵישׁ חַטָאתָא וְיִכּוֹס יָת חַטָאתָא בַּאֲתַר דַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְמוֹךְ יַד יְמִינֵיהּ עַל רֵישׁ חַטָאתָא וְיִכּוֹס יַת חַטָאתָא בְּאַתְרָא דַעֲלָתָא: (תרגום יונתן)


{ל}  וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֤ן מִדָּמָהּ֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל-קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֑ה וְאֶת-כָּל-דָּמָ֣הּ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל-יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמַהּ בְּאֶצְבְּעֵהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת כָּל דְמַהּ יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא מִן אַדְמָא בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיַת כָּל אַדְמָא יֵישׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)


{לא}  וְאֶת-כָּל-חֶלְבָּ֣הּ יָסִ֗יר כַּֽאֲשֶׁ֨ר הוּסַ֣ר חֵ֘לֶב֘ מֵֽעַל זֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֤יר הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹ֑ה וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: (פ)

 אונקלוס  וְיָת כָּל תַּרְבַּהּ יֶעְדֵי כְּמָא דִי מִתַּעְדָא תְרַב מֵעַל נִכְסַת קוּדְשַׁיָא וְיַסֵק כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל תַּרְבֵּיהּ יַעֲדֵי הֵיכְמָא דְאִיתְעָדָא תְּרֵיב מֵעִלַוֵי נִכְסַת קוּדְשַׁיָא וְיִסַק כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַּהֲנָא וְיִשְׁתְּבֵיק לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר הוסר חלב מעל זבח השלמים. כאימורי עז האמורים בשלמים: (רש"י)

 בעל הטורים  הוסר. ב' כאשר הוסר חלב. ומעת הוסר התמיד לומר שמעת הוסר התמיד הוסר כל חלב שבזכותו נשתלח ברכה בכל: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  והקטיר הכהן המזבחה. לא נאמר כאן ריח ניחוח רק בקרבן לפי שהקב"ה מקפיד יותר על הגדולים כשהן חוטאין: (דעת זקנים)


{לב}  וְאִם-כֶּ֛בֶשׂ יָבִ֥יא קָרְבָּנ֖וֹ לְחַטָּ֑את נְקֵבָ֥ה תְמִימָ֖ה יְבִיאֶֽנָּה:

 אונקלוס  וְאִם אִימַר יַיְתִי קֻרְבָּנֵהּ לְחַטָאתָא נֻקְבָא שְׁלֶמְתָּא יַיְתִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין אִימַר יַיְתֵי קוּרְבָּנֵיהּ לְחַטָאתָא נוּקְבָא שְׁלִימְתָּא יַיְתִינָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואם כבש. ואם הביא ממין הכבש לחטאת יביא נקבה כמו שעירת עזים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואם כבש וגו' עד ונסלח לו. צריך לדעת למה הוצרך לחלקם לב' פרשיות, והיה לו לומר למעלה והביא קרבנו שעירת עזים וגו' או כשבה תמימה וגו' ולא היה צריך לכתוב כל הפרשה, ונראה כי חלקם הכתוב לטעם עצמו שאמרו רז''ל (תו''כ ג) בפרשת ואם עז שבא לרבות אליה בחטאת מן הכשבה, לזה דקדק לומר בכשבה כאשר יורם חלב הכשב, ובשעירה אמר ואת כל חלבה יסיר. וחדא בשלמי נדבה וחדא בחטאת חובה. גם רואני שיש חידוש בכל האמור, אומרו וסמך דרשו רז''ל (תו''כ הכא) שבא ללמד על חטאת נזיר וחטאת מצורע שטעונין סמיכה, ואומרו ושחט אותה לחטאת דרשו (זבחים ז) שצריך שתהיה שחיטה לשם חטאת, ופרט זה לא נרמז בפרשת שעירה ומכאן אתה למד לשניהם, ואומרו במקום אשר וגו' אמרו בזבחים (מח:) בפרק איזהו מקומן חטאת מנלן דבעיא צפון דכתיב ושחט החטאת במקום העולה, אשכחן למצוה לעכובא מנלן דכתיב במקום אשר ישחט את העולה וגו' ע''כ. הרי שהוצרכו ב' כתובים. ושם בש''ס העלה שלמדין לכל החטאות למצוה, ואומרו (תו''כ כאן) מדם החטאת דרשו שצריך לקבל דמה לשם חטאת, וכן בכל מה שכפל יש בו חידוש משפט, ולזה חלקינהו קרא ללמד חוקים ומשפטים וכו': (אור החיים)


{לג}  וְסָמַךְ֙ אֶת-יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַ֤ט אֹתָהּ֙ לְחַטָּ֔את בִּמְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִשְׁחַ֖ט אֶת-הָֽעֹלָֽה:

 אונקלוס  וְיִסְמוֹךְ יַת יְדֵהּ עַל רֵישׁ חַטָאתָא וְיִכּוֹס יָתַהּ לְחַטָאתָא בְּאַתְרָא דִי יִכּוֹס יַת עֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְמוֹךְ יַד יְמִינֵיהּ עַל רֵישׁ חַטָאתָא וְיִכּוֹס יָתָהּ מְטוֹל קוּרְבַּן חַטָאתָא בְּאַתְרָא דְּיִכּוֹס יַת עֲלָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושחט אותה לחטאת. שתהא שחיטתה לשם חטאת: (רש"י)


{לד}  וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן מִדַּ֤ם הַֽחַטָּאת֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל-קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָֽעֹלָ֑ה וְאֶת-כָּל-דָּמָ֣הּ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל-יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמָא דְחַטָאתָא בְּאֶצְבְּעֵהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא וְיָת כָּל דְמַהּ יֵשׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא מִן אֲדַם חַטָאתָא בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא דְעָלָתָא וְיַת כָּל אַדְמָא יֵישׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)


{לה}  וְאֶת-כָּל-חֶלְבָּ֣הּ יָסִ֗יר כַּֽאֲשֶׁ֨ר יוּסַ֥ר חֵֽלֶב-הַכֶּ֘שֶׂב֘ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֹתָם֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהוָֹ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן עַל-חַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר-חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: (פ)

 אונקלוס  וְיָת כָּל תַּרְבַּהּ יֶעְדֵי כְּמָא דִי מִתַּעְדָא תְרַב אִמְרָא מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא וְיַסֵק כַּהֲנָא יַתְהוֹן לְמַדְבְּחָא עַל קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל תַּרְבָּא יַעֲדֵי הֵיכְמָא דְאִתְעֲדָא תְּרֵיב אִימַר מְנִיכְסַת קוּדְשַׁיָא וְיַסִיק יַתְהוֹן כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא עַל קוּרְבָּנַיָא דַיְיָ וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַּהֲנָא עַל חוֹבְתֵיהּ דְחַב וְיִשְׁתְּבֵק לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר יוסר חלב הכשב. שנתרבו אמורין ואליה, אף חטאת כשהיא באה כבשה טעונה אליה עם האמורין: על אשי ה'. על מדורות האש (פ) העשויות לשם, פואיילי"ש בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירוש ולא על האש היורדת מן השמים שהוא אש ה' ממש דאותה אש אחרת היא ובקרא כתיב אשי ה' שהם עשויות לשם ה': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם כאשר יוסר חלב הכשב. להביא האליה כי אין עם השעירה אליה: (אבן עזרא)





ויקרא פרק-ה

{א}  וְנֶ֣פֶשׁ כִּי-תֶֽחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם-ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֹנֽוֹ:

 אונקלוס  וֶאֵנַשׁ אֲרֵי יֵחוֹב וְיִשְׁמַע קַל מוֹמֵי וְהוּא סָהִיד אוֹ חֲזָא אוֹ יְדָע אִם לָא יְחַוִי וִיקַבֵּל חוֹבֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבַר נַשׁ אֲרוּם יֵיחוֹב וְיִשְׁמַע קַל אוֹמָאָה דִלְוָוט וְאִיהוּ סָהִיד אוֹ חָמָא חַד מֵעָלְמָא דְעָבַר עַל פִּתְגָמָא מוֹמָתָא אוֹ יְדַע בְּחַבְרֵיהּ דְבָטִיל שְׁבוּעָה וּלְוַוט אִין לָא יְחַוֵי יְקַבֵּיל חוֹבֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמעה קול אלה. בדבר שהוא עד בו, (צ) שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו בעדות שיעיד לו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) מוהוא עד יתירא יליף לאפוקי בעד מפי עד או קרוב או פסול אף על פי ששמע קול אלה פטור וללמד עוד והוא עד עתה בשעת השבועה שהוא עד בדבר וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. הוא החרם וכן ואת אלית והכתוב אחז דרך קצרה והזהיר שחייב העד להגיד כי אם לא יגיד יש עליו עונש מהשם שישא עונו אם שכח ולא הגיד ואחר כן נזכר לו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והוא עד או ראה או ידע. אינם שלשה ענינים כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה אבל יאמר אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה אם לא יגיד יש עליו עון והנה לא יתחייב בקרבן הזה אלא אם כן יודע עדות שיזכה ממנו המשביע בדינו ולכך פירשו רבותינו (שבועות לג) כי יש עדות שתועיל בראיה בלא ידיעה ויש שתועיל בידיעה בלא ראיה כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני וטוען לא היו דברים מעולם יבואו ויעידו זו היא ראיה בלא ידיעה מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני יבואו ויעידו זו היא ידיעה בלא ראיה ועל דרך הפשט אין צריך לראיה בלא ידיעה אבל "או ראה" שהוא ראה ההלואה או המקח לגמרי "או ידע" ששמע אותם מודים במעשה ההוא בפני עדים ולא ראה המעשה ולא אמר כאן "ונעלם ממנו" כי הוא חייב במזיד או בשגגת השבועה עם זדון העדות אבל אם היה שכוח בעדות בשעת שבועה אין עליו כלום (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אם לוא יגיד ונשא עונו. אם לוא יגיד מלא ו' קרי ביה אם לו יגיד בוא''ו פי' שהגיד לו כבר שוב אינו חוזר ומגיד: (בעל הטורים)

 אור החיים   כי תחטא. צריך לדעת לאיזה ענין אמר כי תחטא שלא היה לו לומר אלא כי תשמע קול וגו', ונראה כי להיות שלא הוצרך זה להשביעו לזה אלה לצד שלא רצה להעיד עדות שיש לו לזכותו, כי בתחלה ישאל ממנו עדותו בלא השבעה, ועל כפירתו קורא עליו הכתוב כי תחטא, כי חטא הוא זה לדבר שקרים, ואם שמעה קול וגו' תתחייב בקרבן. ובזה תתיישב וא''ו של ושמעה שיורה שזולת זה הוא החטא הרשום בו חטאה:

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק שבועת העדות (ל.) וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות, ואינן חייבין על שגגתה, ופירש''י ואין חייבין על שגגתה, אם שוגגין הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות וכו'. וכתב הרמב''ם בפרק א' מהלכות שבועות כיצד שגגת שבועת העדות, כגון שנעלם ממנו שחייבין עליה קרבן וידע ששבועה זו אסורה וכו' ושהיא שקר ע''כ. הרי שהשגגה שחייב עליה הוא שיודע על כל פנים שהיא אסורה ושקר והוא אמרו נפש כי תחטא פירוש בין במזיד בין בשוגג תכיר שחוטאת, לשלול אם שגגה שחשבה שמותר או ששכחה העדות אינו חייב על שבועה זו. ובאגדת אנשי אמת (זהר ויקרא יג:) נדרש פסוק זה על הנפש בירידתה לעולם על נכון:

ושמעה קול אלה. יתבאר על דרך מה שאמרו בריש פרק שבועת העדות (שם) וז''ל המשנה, שבועת העדות וכו' בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, ומפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבין עד שיכפרו בהן בפני בית דין ע''כ. הנה לרבי מאיר כל שהיא בבית דין אין צריך שתהיה השבועה מפי עצמו אלא בשמיעת האוזן לבד מתחייב. והוא אומרו ושמעה קול אלה פירוש הגם שלא ענה אמן. ולחכמים לסברת הראב''ד והאחרונים כל ששמעה קול אלה בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין אפילו לא ענה אמן כל שהיתה הכפירה בבית דין אפילו שלא בשעת השבועה חייב. ולדרך זה ידוייק הכתוב שבכל הצדדין הוא תולה הדבר בשמיעת קול אלה ואין צריך ביטוי שפתים:

ורמב''ם ז''ל הגם שפסק כחכמים שצריך שיהיה הכפירה בבית דין אע''פ כן חלק שאם היתה השבועה שלא בפני בית דין צריך שיענה אמן, כמבואר בדבריו בפרק ט' הלכה א', ובפרק י' הלכה י''ז, א''כ סובר שכל שלא בפני בית דין ל''מ מפי אחרים אלא מפי עצמו, או מפי אחרים וענה אמן שהוא כמוציא שבועה מפיו, וכמו מה שכתב בתחלת פרק ב' מהלכות שבועות, והשיגו הראב''ד פרק ט' הלכה י' כי אין הלכה כרבי מאיר, ועוד בין לרבי מאיר בין לחכמים מה צורך שיהיה הבית דין בשעת השבועה והלא אין מקפידין וכו' אלא על הכפיר' ע''כ. והכסף משנה כתב שלא ידע מנין לו לרמב''ם חילוק זה:

ולי נראה כי לא נחלקו רבי מאיר ורבנן אלא בנשבע מפי עצמו חוץ לבית דין ולא היתה הכפירה בבית דין כל עיקר, דלרבי מאיר חייב משום דיליף משבועת הפקדון, ודן מיניה ומינה כשם ששם מפי עצמו חייב, ומינה אפילו שלא בפני בית דין חייב, גם שבועת העדות כמו כן, ורבנן סוברים דון מינה ואוקי באתרה כאמור שם, אבל בנשבע מפי אחרים שלא בפני בית דין והיתה הכפירה בבית דין אין מחלוקת להם בזה ומשמע דלכ''ע חייב:

אלא דטעמו של הרמב''ם שהצריך בכל שבועה שהיתה שלא בפני בית דין להיות מפי עצמו, הוא ממה דתנן שם דף ל''א ע''ב וז''ל שבועת העדות כיצד אמר לב' בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו אין אנו יודעין משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבין, השביע עליהם ה' פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו פטורים, כפרו חייבין על כל וכו' ע''כ. הרי דקתני בפרוש ואמר אמן, מני מתני', אי רבי מאיר ומיירי שלא היתה הכפירה בבית דין, אם כן הוו ליה מחלוקת ואח''כ סתם שבמשנה שקדמה כתב רבי מחלוקת רבי מאיר ורבנן ובמשנה זו שלאחריה כתב סתם כרבי מאיר, וממה שמצינו שרמב''ם הצריך הכפירה בבית דין אפילו נשבע מפי עצמו אם כן מפרש מתני' כרבנן, וקתני ואמר אמן, ובמאי, שלא בפני בית דין, שאם בפני בית דין לכל הסברות אין צריך שיאמר אמן, אם כן הרי לך שלדברי חכמים צריך שיאמר אמן שלא בפני בית דין. והתוספת כתבו שטעם שאמר ואמרו אמן היא לקצר, ואין הכי נמי אם אמרו אין אנו יודעים לך עדות, ואין כן דעת רמב''ם אלא כל שהשבועה חוץ לבית דין צריך שיאמר אמן דהיינו מפי עצמו, והטעם הוא כי לא אמר הכתוב ושמעה קול הגם שלא אמר הוא מפיו אלא בבית דין שבו מדבר הכתוב דכתיב אם לא יגיד אבל שלא בפני בית דין צריך שיוציא מפיו:

והגם שאמרו שם דף ל''ב וז''ל מנלן שהכפירה בבית דין הוא דמחייבי אחוץ לא מחייבי, אמר אביי אמר קרא אם לא יגיד וגו' לא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה מתחייבין, אמר ליה ר' פפא אי הכי אימא שבועה גופא בבית דין אין שלא בבית דין לא, לא סלקא דעתך דתניא לאחת לחייב על כל אחת, ואי סלקא דעתך בבית דין מי מחייב על כל אחת והתנן השביע עליהן ה' פעמים בפני בית דין וכפרו אין חייבין אלא אחת וכו' אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לבית דין כפירה בבית דין, משמע כי השבועה שישנה בבית דין היא עצמה אשר תהיה חוץ לבית דין ומתחייב עליה, ואם כן אפילו השביעוהו אחרים לא שנא בפני בית דין לא שנא שלא בפני בית דין. לכשנעמוד על אמתתן של דברים משם דלבית דין ומתחייב עליה, ואם כן אפילו השביעוהו אחרים לא שנא בפני בית דין לא שנא שלא בפני בית דין. לכשנעמוד על אמתתן של דברים משם דגל עמוד דינו של רמב''ם ז''ל, כי ממה שמוכיח מדתניא לאחת לחייב על כל אחת. וקשה והלא לאחת כתובה בשבועת בטוי ואנו עוסקים בשבועת העדות ואינו דומה שבועה זו לזו. ובהכרח לומר כי אינו מוכיח אלא לשבועה מפי עצמו שלמדוה שישנה בשבועת העדות משבועת בטוי בגזירה שוה דתחטא תחטא כאמור שם, ולזה מוכיח שפיר לשבועת העדות בנשבע מפיו הנלמד ממנה, אבל השביעוהו אחרים שהיא שבועה המוזכרת בפרשת שבועת העדות דוקא בבית דין הוא שחייב עליה כי אין מוכיח כלום מלאחת, ואנו חוזרים למה שדייק ר' פפא בבית דין אין שלא בבית דין לא, ולא דחה אביי לדברי רב פפא אלא למה שדקדק בדבריו שבועה וכו' שלא בבית דין לא שמשמע שאין חיוב שבועת העדות אלא בפני בית דין לזה שלל זה מדעתו, ולעולם מפי אחרים דוקא בבית דין וכדעת רמב''ם:

נמצינו אומרים לדרך זה כי אמרו ושמעה קול אלה הוא שהשביעוהו והגם שלא ענה אמן, ודוקא בבית דין כמו שדייק אם לא יגיד, ואם הוציא שבועה מפיו יתחייב גם כן על פרט השבועה שחלה עליו בדין זה מגזירה שוה דתחטא תחטא דשבועת בטוי ובתנאי שתהיה הכפירה בבית דין. ומה שמסיק בגמרא שמע מינה שבועה חוץ לבית דין, פירוש ישנה לשבועה חוץ לבית דין וכגון שבועה מפיו:

ומעתה הרווחנו פשט הכתוב לדעת רמב''ם על נכון, שמדבר הכתוב במציאות אחד והוא שמשביעין אותו בבית דין ולא הגיד בבית דין, וב' דברים אלו לעיכוב, בין ההשבעה מפי אחרים צריכה להיות בבית דין וחוץ לבית דין לא הגם שהיתה הכפירה בבית דין בזמן אחר, וכן הכפירה גם כן צריכה להיות בבית דין, וזולת זה הגם שנשבע מפי עצמו שלמדוהו מתחטא תחטא משבועת בטוי אינו חייב, והיכא שהיתה הכפירה בבית דין והשבועה שלא בפני בית דין למדינן משבועת בטוי אם נשבע בפיו חייב, והמשכיל יבין שדינו של רמב''ם מאיר, והכתוב מסייעו והאומר ששבועה מפי אחרים תועיל שלא בפני בית דין עליו להביא ראיה כי לימוד לאחת אינה אלא לנשבע מפי עצמו או השביעהו אחרים ואמר אמן דהיינו מפי עצמו: (אור החיים)

 דעת זקנים  ושמעה קול אלה. בא וראה שבכל הפרשיות כתיב שגגה וכאן ובשבועת בטוי לא כתיב שגגה לומר לך שגדול עונש השבועה שאפילו שגגתה עולה זדון וכן אמר שלמה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וגם כשיבא הקב"ה לדון את הבריות ידון אותם עם מכשפים ומנאפים שנאמר והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים בשמי לשקר: (דעת זקנים)


{ב}  א֣וֹ נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע֘ בְּכָל-דָּבָ֣ר טָמֵא֒ אוֹ֩ בְנִבְלַ֨ת חַיָּ֜ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּנִבְלַת֙ בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה א֕וֹ בְּנִבְלַ֖ת שֶׁ֣רֶץ טָמֵ֑א וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א וְאָשֵֽׁם:

 אונקלוס  אוֹ אֱנַשׁ דִי יִקְרַב בְּכָל מִדַעַם מְסָאָב אוֹ בְּנִבְלַת חַיְתָא מְסָאָבָא אוֹ בְּנִבְלַת בְּעִירָא מְסָאָבָא אוֹ בְּנִבְלַת רִחֲשָׁא מְסָאָב וִיהֵי מְכַסָא מִנֵהּ וְהוּא מְסָאָב וְחָב: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ בַר נַשׁ דִי יִקְרַב בְּכָל מִדַעַם דִמְסָאֵיב אוֹ בְּנִיבְלַת חֵיוָא מְסָאַבְתָּא אוֹ בְּנִיבְלַת בְּעִירָא מְסָאַבְתָּא אוֹ בְּנִיבְלַת רְחֵישׁ מְסָאַב וְיִתְכַסֵי מִנֵּיהּ וְהוּא מְסָאֵב וְיִקְרַב בְּכָל קוּדְשַׁיָא וְיִתְחַיֵיב: (תרגום יונתן)

 רש"י  או נפש אשר תגע וגו'. ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים, (ק) או יכנס למקדש, שהוא דבר שזדונו כרת, במסכת שבועות (יד:) נדרש כן: ונעלם ממנו. (ר) הטומאה: ואשם. באכילת קודש או בביאת מקדש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) שלא תטעה לומר שמפני נגיעה בטומאה לבדה שנעלמה ממנו ואחר כך נודעה לו הוא מביא קרבן ולפיכך אמר ולאחר הטומאה אכל קדשים וכו' והוכחתו מדכתיב ואשם כלומר באכילת קדשים או בביאת מקדש פירוש לאחר טומאה זו דאם לא כן אמאי ואשם לפי שהוא נטמא יביא קרבן. ואין לומר מנא ליה לרש"י שיאכל קדשים או יכנס למקדש דלמא כשעושה עבירה אחרת חייב יש לומר דהוכחת רש"י מדכתיב כאן לכל טומאתו ובפרשת חקת כתיב עוד טומאתו בו מה להלן מיירי בטומאת מקדש אף הכא מיירי בטומאת מקדש כלומר שנכנס למקדש וכתיב כאן בטומאת אדם וכתיב בפרשת צו בטומאת אדם מה התם אכילת קדשים אף הכא אכילת קדשים: (ר) פירוש ולא המקדש וקדשיו מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  או נפש אשר תגע. בנבלת הארבעה הנזכרות והם חזיר וחביריו: או בנבלת בהמה טמאה. למאכלה כסום וחמור ושרץ טמא מהשמונה הנזכרים: ונעלם ממנו. ואחר כך יודע או נגע בזב וטמא מת וזבה ונדה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונעלם ממנו והוא טמא. שנעלמה ממנו הטומאה ואשם באכילת קדשים או ביאת מקדש לשון רש"י ואין הכונה שיהיו אכילת קדשים וביאת מקדש נלמדים מן ואשם כי בכל הקרבנות למעלה נאמר כן אבל הפרשה הזו תקצר בדבר המובן כי מפני שאין בנגיעת נבלה ושרץ שום חטא ולא הוזהרו ממנה אפילו הכהנים אי אפשר שיחייב הכתוב בנגיעתם קרבן אבל אמר כי כאשר יטמא האדם ונעלם ממנו הטומאה או כאשר ישבע ונעלם ממנו השבועה ויחטא בהעלמה של אחת מאלה יתחייב להביא קרבן ובידוע שאין בהעלמת הטומאה חטא זולתי שיאכל קדשים או יבא למקדש ואין בהעלמת השבועה חטא זולתי שיעבור עליה וזה ישוב פשוטן של מקראות בפרשה זו ולרבותינו בה עוד מדרשים לחזק הענין הזה (הרמב"ן)


{ג}  א֣וֹ כִ֤י יִגַּע֙ בְּטֻמְאַ֣ת אָדָ֔ם לְכֹל֙ טֻמְאָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִטְמָ֖א בָּ֑הּ וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא יָדַ֖ע וְאָשֵֽׁם:

 אונקלוס  אוֹ אֲרֵי יִקְרַב בְּסוֹאֲבַת אֱנָשָׁא לְכָל סוֹבְתֵהּ דִי יִסְתָּאַב בַּהּ וִיהֵי מְכַסָא מִנֵהּ וְהוּא יְדַע וְחָב: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ אֲרוּם יִקְרַב בְּסוֹאֲבִית אֵינָשָׁא לְכָל סוֹבְתֵיהּ דְמִסְתָּאֵב בָּהּ וְיִתְכַסֵי מִנֵּיהּ וְיִקְרַב בְּכָל קוּדְשַׁיָא וּמִן בָּתַר כְּדֵין אִתְגְלֵי לֵיהּ וְאִיהוּ יָדַע דִמְסָאַב וְלָא אִידְכֵּי וְיִתְחַיֵיב: (תרגום יונתן)

 רש"י  בטומאת אדם. זו טומאת מת: לכל טומאתו. לרבות טומאת מגע זבין וזבות: אשר יטמא. לרבות הנוגע בבועל נדה: בה. לרבות בולע נבלת (ש) עוף טהור: ונעלם. ולא ידע. ששכח (ת) הטומאה: ואשם. באכילת קודש או (א) בביאת מקדש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) שמטמא בבית הבליעה אדם לטמא בגדים שאם אכלה ונכנס למקדש חייב. ואם תאמר והא מלת בה מיעוט הוא. כבר תירצו בגמרא משום דההוא מיעוטא מיותר דהא כתיב בפרשת עולה ויורד או כי יגע בטומאת אדם אלמא דבר נגיעה אין דלאו בר נגיעה לא ונבילת עוף טהור אינה מטמאה בנגיעה אם כן בה דכתב רחמנא למה לי והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות: (ת) (נחלת יעקב) נראה לי שהוא טעות סופר וצריך לומר והוא ידע ששכח הטומאה והוא דבר בפני עצמו והכי פירושו והוא ידע רצונו לומר עכשיו נודע לו ששכח הטומאה כשאכל הקודש או נכנס למקדש ועיין שם: (א) מגזירה שוה דלעיל אך קשה בשלמא התם אתי שפיר דכתיב ונעלם ואשם שמפני שנעלם ממנו הטומאה נכנס למקדש אבל הכא כתיב והוא ידע ואשם וכי מפני שידע שהוא טמא אכל קודש או נכנס למקדש. ושמא יש לומר דמקרא מסורס הוא והכי קאמר ונעלם ממנו ואשם והוא ידע מפני שנעלם ממנו הטומאה נכנס למקדש ואחר כך נודע לו שהיה טמא הרא"ם. ועוד יש לומר דואשם ואשם לגזירה שוה, וילמד התחתון מעליון: (שפתי חכמים)


{ד}  א֣וֹ נֶ֡פֶשׁ כִּ֣י תִשָּׁבַע֩ לְבַטֵּ֨א בִשְׂפָתַ֜יִם לְהָרַ֣ע | א֣וֹ לְהֵיטִ֗יב לְ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר יְבַטֵּ֧א הָֽאָדָ֛ם בִּשְׁבֻעָ֖ה וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֑נּוּ וְהֽוּא-יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם לְאַחַ֥ת מֵאֵֽלֶּה:

 אונקלוס  אוֹ אֱנַשׁ אֲרֵי יְקַיֵם לְפָרָשָׁא בְסִפְוָן לְאַבְאָשָׁא אוֹ לְאוֹטָבָא לְכֹל דִי יְפָרֵשׁ אֱנָשָׁא בְּקִיוּם וִיהֵי מְכַסָא מִנֵהּ וְהוּא יָדַע וְחָב לַחֲדָא מֵאִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ בַר נַשׁ אֲרוּם יוֹמֵי לְפָרָשָׁא בְּשִׁיפְוָון לְאַבְאָשָׁא אוֹ לְאוֹטָבָא לְכָל גִוַון דִיפָרֵשׁ אֵינָשָׁא לִדְהָוֵוה וְלִדְעָתִיד לְמֵיתֵי בְּאוֹמָתָא וּמְשַׁקֵיר בֵּיהּ וְיִתְכַסֵי מִינֵיהּ וּמִבָּתַר דְעָבַד אִיתְגְלֵי לֵיהּ וְאִיהוּ יָדַע דְשַׁקָר וְלָא תַב וְאִתְחַיֵיב לַחֲדָא מִן אִילֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  בשפתים. ולא (ב) בלב: להרע. לעצמו (ג) : או להיטיב. לעצמו כגון אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן: לכל אשר יבטא. לרבות לשעבר: ונעלם ממנו. ועבר (ד) על שבועתו. כל אלה בקרבן עולה ויורד (ה) כמפורש כאן, (ו) אבל שבועה שיש בה כפירת ממון אינה בקרבן זו אלא באשם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כלומר אם גמר בלבו בשבועה שלא לאכול ולא הוציא בשפתיו השבועה ואכל אינו חייב קרבן: (ג) לאפוקי אם נשבע להרע לאחרים כגון אכה את פלוני ושכח ולא הכה אינו חייב בקרבן והוכחתו מדכתיב להרע או להיטיב מקשינן להדדי מה הטבה רשות אף הרעה רשות לאפוקי הרעה לאחרים אין לו רשות דכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף אבל הטבה אף לאחרים חייב. והא דכתב רש"י הטבה לעצמו איידי דקאמר הרעה לעצמו קאמר נמי הטבה לעצמו ובאמת אפילו הטבה לאחרים נמי חייב כדמפרש בפרק ג' דשבועות: (ד) ומקרא קצר הוא שהיה לו לכתוב ונעלם ממנו ועבר דאם לא כן על מה הוא מביא הקרבן וכי אם נעלם ממנו יביא קרבן. והא דלא פירש כאן ואשם שעבר על שבועתו כדפירש לעיל גבי ואשם דטומאה יש לומר שמלת ואשם הכתובה פה כתיב אחריו לאחת מאלה דמשמע דאכולהו קאי הלכך על כרחך צריך לומר דקרא ונעלם ממנו מקרא קצר הוא כאלו אמר ונעלם ממנו ועבר על שבועתו. והוא ידע פירוש ואחר כך נודע לו ואחר כך חזר ואשם לאחת מאלה וכו' והביא את אשמו וכו' הרא"ם: (ה) פירוש אם עשיר הוא מביא כשבה או שעירת עזים ואם דל הוא מביא שתי תורים או שני בני יונה ואם דלי דלות מביא עשירית האיפה לכן נקרא קרבן זה עולה ויורד: (ו) אף על פי שאין צריך לכל זה דמקרא מלא הוא כמו שמפורש בפרשה מכל מקום אמר זה כדי שיאמר אבל שבועה וכו' כדכתיב בסוף הפרשה ונפש כי תחטא ומעלה מעל וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לבטא בשפתים. דבור שפה: להרע. למי שהוא חייב או לפירוש הגאון להתענות. וטעם להזכיר אלה שהוא חייב להודות ועל האחרות שהן מצות לא תעשה לא יתודה לפני הכהן והקרבן אחד: (אבן עזרא)


{ה}  וְהָיָ֥ה כִֽי-יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה וְהִ֨תְוַדָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עָלֶֽיהָ:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי יֵחוֹב לַחֲדָא מֵאִלֵין וִיוַדִי דִי חָב עֲלַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אֲרוּם יֵיחוֹב בְּחָדָא מֵאַרְבַּעֲתֵּי אִלֵין וּבָתַר כֵּן תָּהֵא וְיוֹדִי חוֹבָתָא דְחַב עֲלָהּ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  והתודה אשר חטא עליה והביא את אשמו. אין הסדר כן אבל הוא מביא החטאת וסומך עליה ומתודה כענין שנאמר להלן (טז כא) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל אבל לא אמר כאן "וסמך ידו" בעבור שפירש בכל החטאות למעלה שהם טעונים סמיכה וכן בקרבנות הנדבה ולא פירש הוידוי למעלה בשאר החטאות ועל דרך הפשט יראה שאמר בכאן "והתודה" בעבור כי שבועת העדות יביאו קרבן על זדונה וכן בשבועת הפקדון הזכיר (במדבר ה ז) והתודו את חטאתם אשר עשו אבל בחטאת השגגה לא יזכיר וידוי אבל על דעת רבותינו (ספרי זוטא נשא ה ה) והתודה אשר חטא עליה על כל הנזכרים בפרשה אף טומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי שהן בשוגג ושאר כל חטאות למדנו מכאן אבל הזכיר הוידוי בכאן מפני ששבועת העדות ושבועת ביטוי אין בזדונן כרת והצריכן וידוי וכל שכן למעלה בחטאות קבועות שיתודה על חייבי כריתות ורבותינו אמרו כי "והתודה אשר חטא עליה" כלל לכל חטאות שטעונין וידוי והכתוב בפרשת נשא (ה ו כ) ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו להביא כל האשמות כך מפורש בספרי (נשא ב) ושם דרשו ואשמה הנפש ההיא והתודו בנין אב לכל המתים שיטענו וידוי (הרמב"ן)


{ו}  וְהֵבִ֣יא אֶת-אֲשָׁמ֣וֹ לַֽיהוָֹ֡ה עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א נְקֵבָ֨ה מִן-הַצֹּ֥אן כִּשְׂבָּ֛ה אֽוֹ-שְׂעִירַ֥ת עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן מֵֽחַטָּאתֽוֹ:

 אונקלוס  וְיַיְתִי יָת אַשְׁמֵהּ קֳדָם יְיָ עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב נְקוּבְתָא מִן עָנָא אִמְרָתָא אוֹ צְפִירַת עִזִין לְחַטָאתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא מֵחוֹבְתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַיְתִי יַת קָרְבַּן אַשְׁמֵיהּ לִקְדָם יְיָ מְטוֹל חוֹבְתֵיהּ דְחַב נוּקְבָא מִן עָנָא אִימַרְתָּא אוֹ צְפִירְתָּא דְעִיזֵי לְחַטָאתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַּהֲנָא מִן חוֹבָתֵיהּ: (תרגום יונתן)


{ז}  וְאִם-לֹ֨א תַגִּ֣יעַ יָדוֹ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת-אֲשָׁמ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א שְׁתֵּ֥י תֹרִ֛ים אֽוֹ-שְׁנֵ֥י בְנֵֽי-יוֹנָ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אֶחָ֥ד לְחַטָּ֖את וְאֶחָ֥ד לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  וְאִם לָא תִמְטֵי יְדֵהּ כְּמִסַת שֵׂיתָא וְיַיְתִי יָת חוֹבְתֵהּ דִי חָב תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה קֳדָם יְיָ חַד לְחַטָאתָא וְחַד לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא תֶאֱרַע יְדֵיהּ כְּמֵיסַת לְמַיְיתַיָא אִימְרָא וְיַיְתֵי יַת קָרְבַּן אַשְׁמֵיהּ דְחַב תְּרֵין שַׁפְנִינִין רַבְרְבִין אוֹ תְּרֵין גוֹזְלִין בְּנֵי יוֹנַיָא קֳדָם יְיָ חַד לְחַטָאתָא וְחַד לַעֲלָתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואם לא תגיע ידו. כי היד היא העושה מלאכה והיא הקונה רמז למי שאין לו: אחד לחטאת ואחד לעולה. ויאמר רב יצחק כי טעם אחד עולה בעבור שלא תגיע ידו אולי עלה על רוחו מחשבה והקרוב אלי שהאחד כנגד האמורים והשני חטאת כמשפט: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואם לא תגיע ידו די שה. הקל הכתוב על החוטא באלו להביא קרבן עולה ויורד ויתכן שהטעם בשבועות מפני שאינן חייבי כריתות ובטומאת מקדש וקדשיו מפני שהוא טועה בדבר מצוה כי הכהן האוכל קדשים והבא למקדש להשתחוות או להקריב קרבן עוסק הוא במצוה ודעתו לשמים ולפיכך אע"פ שחטא בהעלמת הטומאה ריבה לו הכתוב כפרות ואמר ר"א כי טעם אחד לעולה שיקרב על המזבח כנגד האמורין בחטאת הבהמה ויפה פירש (הרמב"ן)

 אור החיים  ואם לא תגיע ידו וגו'. פירוש הגם שהגיעה ידו ליותר מב' תורים וב' בני יונה, כל עוד שלא השיג ידו די שה חסר איסור או חסר פונדיון הרי זה מביא קרבן עני. ובתורת כהנים דרשו ידו אין אומרים לו ללות ואין אומרים לו עסוק באומנותו וכו', הטעם משום דחביבה מצוה בשעתה, וכמאמרם ז''ל (תו''כ כאן) בפסוק ואם לא תשיג ידו די שה, יש לו שה ואין לו צרכיו מנין שיביא קרבן עני תלמוד לומר די שה פירוש היה לו לאדם זה שה אבל הוא לו לצרכיו של זה האדם כמו שתאמר היה לו או לכסותו או למחיתו הרי הוא כאלו אין לו, והוא שדקדק לומר די שה פי' בידו להביא שה, וזה הגם שיש לו השה אין בכחו להביאו כי הוא צריך לו. וראיתי לרבינו הלל שפירש צרכיו פירוש של שה שאין לו, שהדין הוא שהוא צריך להטפל בו להביאו לעזרה, וזה דוחק כי מה טורח בזה יותר מהבאת תורים ובני יונה, ואם על גודל הכבש, יוליך בידו מעות למקדש ושם יקנה, ואם לצד שהשה צריך סמיכה, והלא סמיכה אינה מעכבת, ולמה יבטל קרבנו בשביל הסמיכה ויביא קרבן עני, ואנו שנינו בסוף מסכת נגעים עשיר שהקריב קרבן עני לא יצא, והגם שבמסת נגעים (פי''ד מי''ב) שנו לה, הוא הדין לכל קרבן עולה ויורד, וכן מוכח בדברי רמב''ם פרק י' מהלכות שגגות, אבל הסמיכה אינה אלא שירי מצוה ואם לא סמך כיפר כאומרם בריש זבחים (ו:):

שוב ראיתי שדרשו בתורת כהנים בפרשת יולדת אם לא תמצא ידה וגו' יש לה שה ואין לה צרכיו מנין שתביא קרבן עני תלמוד לומר די שה ע''כ. הנה דרשה זו צריכה לענין נסכים כי הנסכים מעכבין וקרבן יולדת עולה הוא שטעון נסכים, ומעתה ריבוי זה שריבה הכתוב בפרשה זו של חטאת מה הוא, אם לסמיכה, קשה למה אצטריך לומר די שה בעולה והלא קל וחומר הוא אם בחטאת שאין צרכיה מעכבין מכל שכן שיביא קרבן עני בשבילה עולה שצורכיה מעכבין מכל שכן שיביא קרבן עני אלא ודאי נראה כמו שכתבתי, וכן ראיתי שהסכים הרב בעל קרבן אהרן: (אור החיים)

 דעת זקנים  ואם לא תגיע. לפי שטמא הנכנס למקדש ושבועת בטוי אינן נהנין מן החטא הקל עליהם הכתוב בקרבן עולה וירד אבל אוכל חלב ודם ואוכל ביום הכפורים ועושה מלאכה בשבת והבא על הערוה שנהנין מן החטא הם בקרבן קבוע וכ"ש עובד ע"ז בשוגג שפשט ידו בעיקר. ונהנ' מן ההקדש דאיכא תרתי שנהנה ונשבע לשקר כמו כן מביא אשם בכסף שקלים: (דעת זקנים)


{ח}  וְהֵבִ֤יא אֹתָם֙ אֶל-הַכֹּהֵ֔ן וְהִקְרִ֛יב אֶת-אֲשֶׁ֥ר לַֽחַטָּ֖את רִֽאשׁוֹנָ֑ה וּמָלַ֧ק אֶת-רֹאשׁ֛וֹ מִמּ֥וּל עָרְפּ֖וֹ וְלֹ֥א יַבְדִּֽיל:

 אונקלוס  וְיַיְתִי יָתְהוֹן לְוָת כַּהֲנָא וִיקָרֵב יָת דִי לְחַטָאתָא קַדְמֵיתָא וְיִמְלוֹק יָת רֵישֵׁהּ מִלְקָבֵל קְדָלֵהּ וְלָא יַפְרֵשׁ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַיְתֵי יַתְהוֹן לְוַת כַּהֲנָא וְיִקְרַב יַת מַאן דְאִתְבְּחַר לְחַטָאתָא בְּשֵׁרוּייָא וְיַחֲזוֹם יַת רֵישֵׁיהּ לִקְבֵיל קוּדְלֵיהּ וְלָא יַפְרֵישׁ רֵישֵׁיהּ מִן קְדָלֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקריב את אשר לחטאת ראשונה. חטאת קודמת לעולה למה הדבר דומה לפרקליט שנכנס לרצות, ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו: ולא יבדיל. אינו מולק אלא (ז) סימן אחד: עורף. הוא גובה הראש המשופע לצד הצואר: מול עורף. מול הרואה את העורף, והוא אורך כל אחורי הצואר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ובפרק קמא דחולין פירש רש"י משום דכתיב ולא יבדיל ועוף הכשירו בסימן אחד וכל מה דעביד טפי מהכשר הבדלה הוא וכל הסימן הזה מצות שחיטה בעוף לכתחלה הלכך במליקה כי מלק לכוליה סימן לאו הבדלה הוא אבל סימן שני אפילו מצוה לכתחלה ליכא כדתניא לחייבו בשני סימנים אי אפשר שכבר הקשו לדגים עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)


{ט}  וְהִזָּ֞ה מִדַּ֤ם הַֽחַטָּאת֙ עַל-קִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חַ וְהַנִּשְׁאָ֣ר בַּדָּ֔ם יִמָּצֵ֖ה אֶל-יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֑חַ חַטָּ֖את הֽוּא:

 אונקלוס  וְיַדִי מִדְמָא דְחַטָּאתָא עַל כֹּתֶל מַדְבְּחָא וּדְאִשְׁתָּאַר בִּדְמָא יִתִּמְצֵי לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא חַטָאתָא הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַדֵי מִן אֲדַם חַטָאתָא עַל כּוֹתַל מַדְבְּחָא וּדְאִשְׁתַּיֵיר בְּאַדְמָא יִתְמְצֵי לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא חַטָאתָא הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והזה מדם החטאת. בעולה לא הטעין אלא מצוי, ובחטאת הזאה ומצוי, אוחז בעורף ומתיז, והדם ניתז והולך למזבח: חטאת הוא. לשמה כשרה, (ח) שלא לשמה פסולה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) מפורש הוא לעיל בחטאת דנשיא והא דחזר וכתב לפי שזה מיירי בחטאת העוף ולעיל מיירי בחטאת בהמה ולא ראי זה כראי זה משום הכי חזר ופירש כאן: (שפתי חכמים)


{י}  וְאֶת-הַשֵּׁנִ֛י יַֽעֲשֶׂ֥ה עֹלָ֖ה כַּמִּשְׁפָּ֑ט וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵֽחַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר-חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: (ס)

 אונקלוס  וְיָת תִּנְיָנָא יַעְבֵּד עֲלָתָא כִּדְחָזֵי וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא מֵחוֹבְתֵהּ דִי חָב וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת עוֹף תִּנְיָין יַעֲבֵיד עֲלָתָא הֵי כְּהִילְכַת עוֹפָא דְאִתְבְּחַר בְּשֵׁירוּיָא לְחַטָאתָא וְלָא כְּהִלְכַת חַטָאתָא דְתוֹרָא דְאִימַר בַּר עִיזֵי וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַּהֲנָא מֵחוֹבְתֵיהּ דְחַב וְיִשְׁתְּבֵיק לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כמשפט. כדת האמור בעולת העוף של נדבה (ט) בראש הפרשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש שהיא נמלקת בשני סימנים וככל התורות המפורשים בה ואמר כדת במקום כמשפט משום דלא שייך בקרבן שום דין ומשפט: (שפתי חכמים)

 אור החיים  מחטאתו אשר חטא. טעם שבקרבן עשיר אמר (פסוק ו) מחטאתו ובקרבן עני אמר מחטאתו אשר חטא. יתבאר על פי מה שפירש בתורת כהנים (לקמן פסוק יג) בקרבן דלי דלות, יכול החמורים שבהם יהיו בכשבה ושעירה הקלים יהיו בתורים ובני יונה, הקלים שבקלים יהיו בעשירית האיפה, תלמוד לומר מאחת מאלה להשוות הקלים לחמורים וכו' ע''כ. פירוש לפי שיש בפרשה זו ג' מיני חטאות טומאת מקדש וקדשיו שיש בה עונש כרת זו חמורה מכולן, ושבועת העדות שחייב על זדונה ושגגתה, זו קלה משלפניה וחמורה משלאחריה שהיא שבועת ביטוי שאינו חייב אלא על שגגתה, יכול החמורים וכו'. קשה איך יכול אדם לומר כן והכתוב אומר ואם לא תגיע וגו' משמע שבמציאות עצמו שחייב כשבה ושעירה הוא מדבר. וכן אם לא תשיג ידו וגו' שבדלי דלות. וראיתי להרא''ם שפירש ואם לא תגיע שלא נגעה ידו במעל שחייב בעבורו כשבה וכו' אלא למעל קל ממנו המוזכר בפרשה יביא ב' תורים וגו', ואם (לא) השיג ידו במעל שחייב להביא בעבורו ב' בני יונה וגו' ע''כ. ולדרך זה יתישב אומרו מחטאתו אשר חטא, לצד שחלוקה זו היא חלוקת הקלים שהיא שבועת העדות, כדי שלא תטעה שאין קרבן זה של עוף אלא לחטא זה הקל אבל לחמור ממנו שהוא טומאת מקדש וקדשיו אין עוף בא אפי' בעניות, תלמוד לומר מחטאתו אשר חטא, ב' חטאות נאמרו, א' לשבועות העדות, וא' לטומאת מקדש וקדשיו שלא תטעה בו כנזכר, וחזר הכתוב בפרשת דלי דלות וריבה אפילו לענין עשירית האיפה שישנה בכל הג'. אלא שנראה בעיני פירוש הרא''ם ז''ל דחוק ביותר, כי איך יקבל הרעת לפרש אומרו אם לא תשיג ידו שהכוונה היא לחטא יותר כמו זר נחשב הענין:

ואולי נוכל לפרש כונת התנא על זה הדרך, שאם לא אמר הכתוב מאחת מאלה הייתי אומר החמורים שבהם שהוא טומאת מקדש וקדשיו קרבנם קבוע בכשבה, ומה שאמר הכתוב ואם לא תגיע ידו די שה והביא תורים ובני יונה לא לכל הוא אומר אלא לקרבן הקל שבכולן הוא שהקיל בכפרתו שהגם שבעושרו חייבו כשבה בעניו אם לא תגיע ידו לכשבה יביא תורים, והבא לומר שיועיל גם לחמור עליו להביא ראיה, וגם אומרו ואם לא תשיג ידו לב' תורים וגו' יביא עשירית האיפה הייתי אומר על הקל שבקלות הוא אומר שיועיל קרבן זה שהוא שבועת בטוי, ולא על שבועת העדות שהיא חמורה, ואין צריך לומר טומאת מקדש וקדשיו שלא יקיל בו ה' לכפר עליו בעשירית האיפה, והייתי דן לחזק זה ממה שמצינו שקבע ה' קרבן כשבה ושעירה לכל השגגות כאמור בפרשה שלפניה, למה יגרע כרת זה של טומאת מקדש וקדשיו, הא ודאי לא בא קרבן עולה ויורד אלא על הקלין. והוא על סדר זה העשיר יביא על כולן כשבה ושעירה הדל הקל בו הכתוב להביא תורים ובני יונה על שבועת העדות אבל על טומאת מקדש וקדשיו לא יצא מכלל החטאות שחייב בפי' שלפני' דכתיב נפש וגו' כי תחטא בשגגה, דלי דלית הקל בו הכתוב להביא עשירית האיפה על שבועת בטוי, אבל על שבועת העדות שהיא חמורה לא יביא עשירית האיפה, וזה הוא עיקר הטעות שהייתי טועה בענין, דתלמוד לומר מאחת מאלה הרי השוה הכתוב את כולן להביא אפילו על טומאת מקדש וקדשיו עשירית האיפה ומכל שכן תורים ובני יונה, והוא כוונת התנא שאמר יכול. אלא מה שאמר בחלוקת השואת קלים לחמורים, כדי נסבה, ואין עיקר הטעות שעליו בא הכתוב אלא חלוקות השואת חמורים לקלים:

עוד נראה לפרש דברי התנא על זה הדרך לפי שסדר הכתוב ג' מיני חטאות, ורואני כי יש בהם ג' הדרגות, ובא לסדר החטאות הצריכין לכפרה, התחיל בחמור שבכולן ואמר יביא כשבה ואם לא תשיג ידו יביא קרבן השייך למה שלפניו שהוא שבועת העדות ב' תורים וגו' או ב' בני יונה שהוא בא על שבועת העדות בין בעשירות בין בעניות ועל טומאת מקדש וקדשיו בא בדלות ולא בעשירות, ואומרו ואם לא תשיג ידו פירוש על שבועות העדות הוא אומר שקבוע לו תורים ובני יונה אם לא תשיג ידו הרי זה מביא קרבן הקבוע לשבועת בטוי. נמצאת אומר על שבועת בטוי מביא עשירית האיפה קבועה ואפילו עשיר, על שבועת העדות בעשרו יביא תורים ובני יונה ובעניו יביא עשירית האיפה, על טומאת מקדש וקדשיו עשיר יביא כשבה או שעירה בעניו יביא תורים ובני יונה אבל לא עשירית האיפה, והוא מאמר התנא החמורים שבהם יהיו בכשבה פירוש הם הוא שיביאו כשבה ולא הקלים שהם שבועת העדות ושבועת בטוי ואפילו בעשרם. ולא חש התנא עליך שתטעה שיהיו בכשבה לבד ולא בתורים ובני יונה. שהרי תברך בצדך ואם לא תגיע ידו, אלא לומר שאין הקלים בכשבה, ואומרו הקלים בעוף פירוש הם יביאו ולא קל שבקלים שהם בעלי שבועת בטוי יביאו עוף אלא עשירית האיפה. ולא חש עליך לטעות שאין מביא על שבועת העדות עשירית בעוני, שהרי כתיב ואם לא תשיג וגו'. נמצאת אומר שאין כשבה אלא בחמור ולא בב' קלים, ואין עוף בקל שבקלים אלא בקל. ואומרו הקלים שבקלים יהיו בעשירית האיפה פירוש ולא החמור שהוא טומאת מקדש וקדשיו בעשירית האיפה. ולא חש עליך לטעות שבא לשלול שבועת העדות שהרי בהדיא כתיב ואם לא תשיג סמוך לו, גם אין לומר שבא לשלול שאין קל שבקלים בתורים ובני יונה ואין צריך לומר בכשבה, שהרי דבר זה הוא מה שפירש באומרו החמורים שבהם בכשבה לשלול הקלים ואין צריך לומר קלי קלים, ומעופות גם כן הוא מה שמיעט באומרו הקלים בעופות לשלול קלי קלים מעופות. נמצאת אומר שבועת בטוי אינה אלא בעשירית האיפה ולא בתורים ואין צריך לומר בכשבה, ושבועת העדות אינו אלא בתורים ובני יונה ובעוני בעשירית האיפה ולא בכשבה, וטומאת מקדש וקדשיו אינה כל עיקר בעשירית האיפה אלא בעושר כשבה ובעוני תורים ובני יונה, תלמוד לומר מאחת מאלה פירוש מהשלשה חטאות האמורות יביא עשירית האיפה על כל אחת מהשלשה והשוו גם קלים לחמורים מאומרו מאחת מאלה על זה הדרך על חטאתו אשר חטא מאחת פירוש מאחת שתהיה לא על הקלים לבד אלא על כולן. מאלה חזר והשוה אותם פעם ב' לומר כי אלה שוים הם להביא קרבן כשבה גם על הקלה שבקלות בעושרו. או סובר התנא כי מאומרו אחת מאלה השוה אותם לכל מה שבזה יש בזה. ואין לומר שסובר התנא כיון שהשוה הכתוב החמור לקל בעשירית האיפה מכל שכן הקל בכשבה. זה אינו כי אנו על החיוב אנו דנים לחייבו ומנין לנו לחייבו:

עוד נראה לומר כי התנא דורש השואת קלים לחמורים שיביאו כשבה ממה שאמר הכתוב בתחילת הפרשה (פסוק ה) והיה כי יאשם לאחת מאלה וגו' והביא את אשמו וגו' כשבה, הרי שהשוה אותן קלין לחמורים, וכאן השוה חמורים לקלים, והגם שקבע הדרשה מפסוק א' סמך על פסוק אחר לבא להקשות, וקבע שני החלוקות במקום א', וכן דרך התנא:

ובזה אין אנו צריכין לדוחקו של רא''ם שאמר כי פסוק ראשון בא להשוותם לוידוי האמור שם, שזה דוחק, כי כשהשוה אותם הכתוב ואמר והתודה והביא את אשמו מנין תמצא לחלק ולומר שלא השוה אלא לסמוך ממש, כי במה חלק הכתוב למאמר והביא את אשמו אדרבה וא''ו סמכיה:

ומעתה נבוא לדייק אומרו מחטאתו אשר חטא על זה הדרך, שלא תאמר שאין קרבן זה של עוף בא אלא על הקל, שהוא שבועות העדות, אבל החמור שהוא טומאת מקדש וקדשיו לא, תלמוד לומר אשר חטא לרבות חטא חמור, וכשהזכיר פרשת דלי דלות ריבה גם כן עשירית האיפה בכולן, מאומרו מאחת מאלה, ואפילו בטומאת מקדש וקדשיו:

ואם תאמר ישמיענו בקרבן דלי דלות שישנו בחמור ומכל שכן קרבן דלות, נראה לומר כי לצד שבדלי דלות אמר ואם לא תשיג ידו לשתי תורים ולא אמר כאומרו בפרשת דלות. ואם לא תגיע ידו די שה, ודרשו בתורת כהנים אפילו יש לו שה אם אין לו צרכיו, הרי זה מביא קרבן עני, ופירשנוהו למעלה:

והנה דרשת התנא היה ממה שלא אמר כמו שאמר כאן ואם לא (תגיע) [תשיג] ידו לשתי תורים, וכן פירש בעל קרבן אהרן, ופשוט הוא, אם כן כאן שלא אמר הכתוב די שתי תורים, הדברים מוכיחים כי אם יש לו הרי זה חייב להביא, אפילו הוא צריך להם, ומעתה הוצרך הכתוב לרבות בעוף שיביא להחמור שהוא טומאת מקדש וקדשיו, הגם שהיה לו כבש, אם הוא צריך לו, והבן:

גם מה שפירש רבינו הלל ואין לו צרכיו, של שה קאמר, יוצדקו דברינו, כי השמיענו שיפטר בזה גם לחמורות שהוא טומאת מקדש [וקדשיו] מה שלא היה נשמע זה מקרבן עשירית האיפה: (אור החיים)


{יא}   שביעי  וְאִם-לֹא֩ תַשִּׂ֨יג יָד֜וֹ לִשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים אוֹ֘ לִשְׁנֵ֣י בְנֵֽי-יוֹנָה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת-קָרְבָּנ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א עֲשִׂירִ֧ת הָֽאֵפָ֛ה סֹ֖לֶת לְחַטָּ֑את לֹֽא-יָשִׂ֨ים עָלֶ֜יהָ שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא-יִתֵּ֤ן עָלֶ֨יהָ֙ לְבֹנָ֔ה כִּ֥י חַטָּ֖את הִֽוא:

 אונקלוס  וְאִם לָא תַדְבֵּק יְדֵהּ לְתַרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ לִתְרֵין בְּנֵי יוֹנָה וְיַיְתִי יָת קֻרְבָּנֵהּ דִי חָב חַד מִן עַסְרָא בִתְלַת סְאִין סֻלְתָּא לְחַטָּאתָא לָא יְשַׁוִי עֲלַהּ מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלַהּ לְבֻנְתָּא אֲרֵי חַטָאתָא הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא תֶאֱרַע יְדֵיהּ כְּמֵיסַת לְמַיְיתָיָא תְּרֵין שַׁפְנִינִין רַבְרְבִין אוֹ תְּרֵין גוֹזָלִין בְּנֵי יוֹנַיָא וְיַיְתֵי יַת קוּרְבָּנֵיהּ דְחַב חַד מִן עַשְרָא בִּתְלַת סְאִין סְמִידָא לְחַטָאתָא לָא יִשְׁוֵי עֲלָהּ מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלָהּ לְבוֹנְתָּא אֲרוּם חַטָאתָא הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי חטאת הוא. ואין בדין שיהא קרבנה מהודר: (רש"י)

 אבן עזרא  עשירת האיפה. מאכל לאיש אחד ביום אחד: (אבן עזרא)


{יב}  וֶֽהֱבִיאָהּ֘ אֶל-הַכֹּהֵן֒ וְקָמַ֣ץ הַכֹּהֵ֣ן | מִ֠מֶּ֠נָּה מְל֨וֹא קֻמְצ֜וֹ אֶת-אַזְכָּֽרָתָהּ֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהוָֹ֑ה חַטָּ֖את הִֽוא:

 אונקלוס  וְיַיְתִנַהּ לְוַת כַּהֲנָא וְיִקְמוֹץ כַּהֲנָא מִנַהּ מְלֵי קֻמְצֵהּ יָת אִדְכַּרְתַּהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא עַל קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ חַטָאתָא הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַיְתִינָהּ לְוַת כַּהֲנָא וְיִקְמוֹץ כַּהֲנָא מִינָהּ מְלֵי קוֹמְצֵיהּ יַת שְׁבַח אַדְכַּרְתָּא וְיִסַק לְמַדְבְּחָא עַל קוּרְבָּנַיָא דַיְיָ חַטָאתָא הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  חטאת הוא. נקמצה ונקטרה לשמה כשרה שלא לשמה (י) פסולה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש כגון שאם הביאו מתחילה לשם מנחת מחבת ובעת הקמיצה קמצה לשם מנחת מרחשת או להיפך. ומה שחזר וכתבו פה מפני שזו היא מנחה ואותן דלעיל הן בהמה ועוף ולא ראי זה כראי זה: (שפתי חכמים)


{יג}  וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַל-חַטָּאת֧וֹ אֲשֶׁר-חָטָ֛א מֵֽאַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ וְהָֽיְתָ֥ה לַכֹּהֵ֖ן כַּמִּנְחָֽה: (ס)

 אונקלוס  וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב מֵחֲדָא מֵאִלֵין וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ וּתְהֵי לְכַהֲנָא כְּמִנְחָתָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַּהֲנָא עַל חוֹבְתֵיהּ דְחַב מֵחַד מֵאִלֵין וְיִשְׁתְּבֵיק לֵיהּ וּתְהֵי לְכַהֲנָא כְּמִנְחָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  על חטאתו אשר חטא. כאן שנה הכתוב, שהרי בעשירות ובדלות נאמר מחטאתו, וכאן בדלי דלות נאמר על חטאתו, דקדקו רבותינו (כריתות כז:) מכאן שאם חטא כשהוא עשיר והפריש מעות לכשבה או שעירה והעני, יביא ממקצתן שתי תורים, הפריש מעות לשתי תורים והעני, יביא ממקצתן עשירית האיפה, הפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, יוסיף עליהן ויביא קרבן עשיר, לכך נאמר כאן על חטאתו: מאחת מאלה. מאחת משלש כפרות האמורות בענין (כ) , או בעשירות, או בדלות, או בדלי דלות. ומה תלמוד לומר, שיכול החמורים שבהם יהיו בכשבה או שעירה (ל) , והקלין יהיו בעוף, והקלין שבקלין יהיו בעשירית האיפה, תלמוד לומר מאחת מאלה, להשוות קלין לחמורין לכשבה ושעירה אם השיגה ידו, ואת החמורין לקלין לעשירית האיפה בדלי דלות (ת"כ פרק יט, י.): והיתה לכהן כמנחה. ללמד על מנחת חוטא שיהיו שיריה נאכלין, (מ) זהו לפי פשוטו. ורבותינו דרשו (שם יא.), והיתה לכהן, ואם חוטא זה כהן הוא, תהא כשאר מנחת נדבת כהן, (נ) שהוא בכליל תהיה לא תאכל (ויקרא ו, טז): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) האחת כשבה או שעירה השנית שתי תורים או שני בני יונה השלישית עשירית האיפה סולת: (ל) פירוש החמורים דהיינו טומאת מקדש וקדשיו שהם בכרת וקלה היא שבועת העדות שאין זדונו כרת אבל השוה בה הכתוב המזיד לשוגג משום דבכלן כתיב ונעלם וכאן לא נכתב ונעלם לחייב על המזיד כשוגג. וקלי קלות היא שבועת ביטוי שאין זדונו כרת ולא השוה בה המזיד לשוגג. והא דכתיב אם לא תגיע ידו במעל קאמר כלומר שלא נגע ידו במעל שחייב בעבורה כשבה רק העון יותר קל יביא שתי תורים ואם לא תגיע ידו במעל זה מה שיתחייב בעבורו שתי תורים אלא במעל קל ממנו יביא עשירית האיפה לפיכך כתב מאחת מאלה להשוות קלות לחמורות: (מ) ופירוש כמנחה כמנחת נדבה דלעיל שכל מנחות נדבה שיריהן נאכלין לכהנים: (נ) לכהן נדרש לפניו ולאחריו כלומר אם תהיה מנחה של חוטא לכהן תהיה לכהן כמנחת נדבתו וכל מנחת נדבתו אין שיריהן נאכלין לכהנים: (שפתי חכמים)


{יד}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{טו}  נֶ֚פֶשׁ כִּֽי-תִמְעֹ֣ל מַ֔עַל וְחָֽטְאָה֙ בִּשְׁגָגָ֔ה מִקָּדְשֵׁ֖י יְהוָֹ֑ה וְהֵבִיא֩ אֶת-אֲשָׁמ֨וֹ לַֽיהֹוָ֜ה אַ֧יִל תָּמִ֣ים מִן-הַצֹּ֗אן בְּעֶרְכְּךָ֛ כֶּֽסֶף-שְׁקָלִ֥ים בְּשֶֽׁקֶל-הַקֹּ֖דֶשׁ לְאָשָֽׁם:

 אונקלוס  אֱנַשׁ אֲרֵי יְשַׁקַר שְׁקַר וְיֵחוֹב בְּשָׁלוּ מִקוּדְשַׁיָא דַיְיָ וְיַיְתִי יָת אַשְׁמֵהּ קֳדָם יְיָ דְכַר שְׁלִים מִן עָנָא בְּפֻרְסָנֵהּ כְּסַף סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא לַאֲשָׁמָא: (אונקלוס)

 יונתן  בַּר נַשׁ אֲרוּם יְשַׁקֵר שְׁקַר וְיֵיחוֹב בְּשָׁלוּ וְיִתְהֲנִי מִן קוּדְשַׁיָא דַיְיָ וְיַיְתֵי יַת קוּרְבַּן אַשְׁמֵיהּ לִקְדָם יְיָ דְכַר שְׁלִים מִן עֲנָא בְּעִילוּיָיהּ כְּסַף הֵי כִּדְמֵי הַיְנִית קוּדְשָׁא דְאִתְהֲנֵי סִילְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא לְקָרְבַּן אֲשָׁמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תמעל מעל. אין מעילה בכל מקום אלא שינוי (ת"כ פרשתא יא, יב.), (ס) וכן הוא אומר וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ (דברי הימים-א ה, כה.), וכן הוא אומר בסוטה ומעלה בו מעל (במדבר ה, יב.): וחטאה בשגגה מקדשי ה'. שנהנה מן ההקדש, (ע) והיכן הוזהר, נאמר כאן חטא, ונאמר להלן חטא בתרומה ולא ישאו עליו חטא (ויקרא כב, ט.), מה להלן הזהיר אף כאן הזהיר, אי מה להלן לא הזהיר אלא על האוכל (פ) אף כאן לא הזהיר אלא על האוכל, תלמוד לומר תמעול מעל (צ) ריבה: מקדשי ה'. המיוחדים לשם, יצאו (ק) קדשים קלים: איל. ל' קשה, כמו ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז, יג.), אף כאן קשה בן שתי (ר) שנים: בערכך כסף שקלים. שיהא שוה (ש) שתי סלעים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) כלומר ששינה אותו מקודש לחול אף על פי שלא נהנה ממנו כגון אם נתן גזבר מעות של הקדש לחבירו והלך חבירו והוציאן מרשות הקדש הגזבר מעל כדתנן במסכת מעילה פרק הנהנה. והגירסא הנכונה אין מעילה אלא שינוי ולא גרסינן בכל מקום ופירושו אין מעילה זו וכו': (ע) פירוש דילפינן חטא חטא מתרומה בגזירה שוה נאמר כאן וחטאה בשגגה ונאמר בתרומה ולא תשאו עליו חטא וגו' מה חטא האמורה בתרומה שנהנה בה כדכתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה שהוא נהנה באכילתה אף חטא הנאמר כאן שנהנה מן ההקדש ואפילו לא שינהו מרשות הקדש לרשות הדיוט ולא פגם בו כגון ששתה בכוס של זהב או שנתן טבעת של הקדש בידו ופירש וחטאה או חטאה כלומר ששינהו מרשות לרשות ולא נהנית או נהנית ולא שינתה מעל והביא אשמו וגו': (פ) פירוש כיוצא בזה משאר הנאות הכוללות אכילה ולא קפיד רחמנא אפגימה אף כאן כיון שלא הזהיר רחמנא אלא על האוכל וכיוצא בזה ולא על הפגימה שאם לבש כסות של הקדש ונהנה בו שוה פרוטה אף על פי שלא פגם שוה פרוטה יהא מעל תלמוד לומר תמעול מעל ריבה כלומר אם הוא דבר שדרכו לקבל פגם אף על פי שנהנה לא מעל עד שיפגום כדתנן הנהנה מן ההקדש אף על פי שלא פגם שוה פרוטה מעל דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום וכל דבר שאין בו פגם כיון שנהנה מעל כיצד נתנה קטלא בצוארה וטבעת בידה ושתה בכוס של זהב מעל: (צ) לאו דוקא ריבה דהא לאו מרוביא דרשינן אלא מדאקשיה לעבודת כוכבים דכתיב ביה מעילה וימעלו באלהי אבותם ומה עבודת כוכבים דאית ביה שינוי דעד עכשיו קודם שהשתחוה לה היתה ברשותו ומותרת בהנאה ועכשיו נשתנה רשותה ונכנסה ברשות עבודת כוכבים ונאסרה בהנאה שזו היא פגימה והיינו ריבה שהכתוב ריבה לה על ידי היקשא זו אף כאן אם הוא דבר שדרכו לקבל פגם אף אם נהנה לא מעל עד שיפגום רא"ם: (ק) פירוש שבשר קדשים קלים בין לפני זריקה בין לאחר זריקה אין להם מעילה מפני שאינה מיוחדים לשם לבדו רק שאינן נאכלים אלא לפנים מן החומה והותרו להדיוט לאוכלן וכן בשר חטאות ואשמות קודם זריקה מועלין בהן אבל לאחר זריקה אין מועלין בהן כיון שהותרו לאוכלן לכהנים: (ר) עיין לעיל בפרשת ויצא על פסוק ואילי צאנך וכו': (ש) הודיענו בזה שפירש בערכך הוא שוויין ולא הערכה ממש. שאינו נופל פה לשון הערכה ושומא אלא שוויין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תמעל מעל. דבר שנתכסה עליו מגזרת מעיל והטעם כי חטאת הוא בקדשי השם יביא איל שהוא שוה כסף שקלים ומעוט רבים שנים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והביא את אשמו לה'. נקרא הקרבן הזה אשם כמו שאמר בשקל הקדש לאשם אבל והביא את אשמו לה' האמור למעלה (פסוק ו) בקרבן עולה ויורד טעמו והביא את קרבנו לה' כי הקרבן ההוא חטאת הוא כמו שאמר (שם) כשבה או שעירת עזים לחטאת ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם וכולן יבאו על חטא ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקבה כי יש חטאת זכר שעירים ופרים ואין לומר שיהא מפני חומר החטא כי הנה המצורע מביא שני קרבנות שם האחד חטאת והשני אשם והנראה בעיני כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיות שמם ואבד בו מלשון האשימם אלהים (תהלים ה יא) ויאשמו נאות מדבר וכן תאשם שומרון כי מרתה באלהיה (הושע יד א) וכן אשמים אנחנו (בראשית מב כא) נענשים וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך מלשון אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז) והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם אשם וכן אשם הנזיר אבל אשם מעילות אע"פ שהוא בשוגג בעבור שהוא בקדשי ה' יקרא הקרבן אשם כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו כאשר יקרא מעילה וענין המצורע בעבור שהמצורע חשוב כמת והנה הוא כבר שמם ואבד ויקרא קרבנו הראשון אשם שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו והצריכו איל בכסף שקלים ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו שמם יהיה בעונו וזה טעם אשם הוא אשום אשם לה' (פסוק יט) יאמר כי הקרבן הזה אעפ"י שהוא בא על הספק אשם הוא כי אשום אשם לה' היודע כל תעלומות ואם אולי חטא לו יענישנו וכן מה שאמר למעלה (פסוק ו) והביא את אשמו בעבור כי מן הנזכרים מזידין כגון שבועת העדות יזכיר בו אשם והוא חטאת ועל דרך האמת עוד הקרבן הבא נקבה על חטא יקרא חטאת והזכר יקרא אשם השעירים והפרים יקראו גם כן חטאת בעבור שהם לחטאת (הרמב"ן)


{טז}  וְאֵ֣ת אֲשֶׁר֩ חָטָ֨א מִן-הַקֹּ֜דֶשׁ יְשַׁלֵּ֗ם וְאֶת-חֲמִֽישִׁתוֹ֙ יוֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן אֹת֖וֹ לַכֹּהֵ֑ן וְהַכֹּהֵ֗ן יְכַפֵּ֥ר עָלָ֛יו בְּאֵ֥יל הָֽאָשָׁ֖ם וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: (פ)

 אונקלוס  וְיָת דִי חָב מִן קוּדְשָׁא יְשַׁלֵם וְיָת חֻמְשֵׁהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי וְיִתֵּן יָתֵהּ לְכַהֲנָא וְכַהֲנָא יְכַפֵּר עֲלוֹהִי בְּדִכְרָא דַאֲשָׁמָא וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת הַנְיַית קוּדְשָׁא דְחַב מִן קוּדְשָׁא יַשְׁלִים וְיַת חוּמְשֵׁיהּ דְדָמוֹי יוֹסִיף עֲלוֹי וְיִתֵּן יָתֵיהּ לְכַהֲנָא וּבְרַם כַּהֲנָא יְכַפֵּר עֲלוֹי בְּדִיכְרָא דַאֲשָׁמָא וְיִשְׁתְּבֵיק לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת אשר חטא מן הקדש ישלם. קרן וחומש (ת) להקדש (כריתות כו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) הודיענו בזה שפירוש את אשר חטא הוא הקרן כאלו אמר ואת הקרן אשר חטא עליו ישלם לא את החטא אשר חטא כמובן מן הכתוב שהחטא לא יפול בו תשלומין וכל שכן שיתנהו לכהן: (נחלת יעקב) לפי שמצינו גבי תרומה שמשלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה לפיכך הוצרך לפרש שהקרן והחומש ניתן ליד כהן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ישלם. וישלם אשר חטא מן הקדש עם תוס' חמישתו וזה הוא אשם בשגגה בתחלה ואחר כך ידע: (אבן עזרא)


{יז}  וְאִם-נֶ֨פֶשׁ֙ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וְעָֽשְׂתָ֗ה אַחַת֙ מִכָּל-מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵֽעָשֶׂ֑ינָה וְלֹֽא-יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם וְנָשָׂ֥א עֲוֹנֽוֹ:

 אונקלוס  וְאִם אֱנַשׁ אֲרֵי יֵחוֹב וְיַעְבֵּד חֲדָא מִכָּל פִּקוּדַיָא דַיְיָ דִי לָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְלָא יָדַע וְיֵחוֹב וִיקַבֵּל חוֹבֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בַּר נַשׁ אֲרוּם יֵיחוּב וְיַעֲבֵד חֲדָא מִכָּל פִּקוּדַיָיא דַיְיָ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעוֹבָדָא וְלָא יְדַע וְאִתְחַיֵיב וִיקַבֵּל חוֹבֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא ידע ואשם והביא. הענין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון חלב ושומן לפניו, וכסבור ששתיהן היתר, ואכל את האחת, אמרו לו אחת של חלב היתה, ולא ידע אם זו של חלב אכל, הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם יודע לו לאחר זמן יביא חטאת: ולא ידע ואשם ונשא עונו. (ת"כ) ר' יוסי הגלילי אומר (תורת כהנים פרשתא יב, ז.), הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את שידע. רבי יוסי אומר (שם:) אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו, וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורענות, הוי אומר מדה טובה, אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפגולין והנותרות והמתענה ביום הכיפורים, על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. ר' עקיבא אומר (שם יא.) הרי הוא אומר על פי ב' עדים או ג' עדים וגו' (דברים יז, ו.), אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט לך הכתוב בג', אלא להביא שלישי להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו לענין עונש והזמה, אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. ר' אלעזר בן עזריא אומר (דברים כד, יט.) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה (שם יג.), הרי הוא אומר למען יברכך וגו', קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצוה בלא ידע, אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו, ונפלה הימנו, ומצאה העני ונתפרנס בה, הרי הקב"ה קובע לו ברכה: (רש"י)

 אבן עזרא  ואם נפש כי תחטא. ועשה אחת ממצות לא תעשה ולא ידע אם הוא אסור יביא איל ודעת רבים שזה אשם תלוי לא ידע אם עשה אם לא עשה והחטאת שבתחלה לא ידע ואחר כן ידע והנה החטאת שלא ידע שהוא אסור עד שהודע והאשם ידע שהוא אסור ושכח ואחר כן נזכר או אשם תלוי: (אבן עזרא)

 ספורנו  ואשם ונשא עונו. כבר קבלו ז''ל (יומא פרק יוה''כ) שזה מדבר באשם תלוי, שאינו יודע אם חטא ואם לאו. ועל זה אמר ונשא עונו כפי הראוי לו, אם חטא בשוגג, או לא נפל בחטא אבל היה עונו שלא נזהר עד שנפל בספק, וכפי עונו ישא העונש: (ספורנו)

 כלי יקר  ולא ידע ואשם ונשא עונו. ר' יוסי הגלילי אומר ענש הכתוב את מי שלא ידע ק"ו את מי שידע, ר' יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של מצות צא ולמד מן אדה"ר כו' היושב לו מן הפגולין והנותרות והמתענה ביום כיפורים כו' (תו"כ ויקרא שסג.) יש להתבונן למה נקט דוקא ג' אלה, ונראה לפי שאדה"ר היה נכשל באכילה של איסור, ע"כ אמר בהפכו הנזהר באכילה של איסור יש ג' מדריגות, כי היושב לו מן הפגולין הוא שם כולל לכל אכילה של איסור כי פיגול הוא, ולא זו שאינו אוכל אכילה של איסור כאדה"ר אלא אפילו מן המותר בפיו אינו אוכל כי אם המוכרחות ומתרחק מן הנותר ואינו אוכל שום מותרות יתר על המוכרחות כי הצדיק אינו אוכל כ"א לשובע נפשו לקיום הגוף לבד, ואח"כ אמר לא זו שאינו אוכל מותרות אלא אפילו מן המוכרחות הוא מתרחק לפעמים והוא המתענה ביום כיפורים כדי למרק חומרו בכור עוני עאכ"ו, ומן האכילה תקיש גם אל שאר תשמישי האדם וצרכיו. ומה שסמך רבי יוסי דבריו לפרשה זו נ"ל שבא לתרץ מה שנאמר אשם הוא אשם אשם לה'. ג' אשמות אלו מה טיבם, אלא שבא לומר שאם נאשם במה שאכל פיגול ק"ו שיאשם לאכול מותרות מן המותר בפיו, וק"ו שלא יתענה, ומכלל זה אתה למד להנזהר בשלשתן מה שכרו. (כלי יקר)


{יח}  וְ֠הֵבִ֠יא אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן-הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל-הַכֹּהֵ֑ן וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַ֣ל שִׁגְגָת֧וֹ אֲשֶׁר-שָׁגָ֛ג וְה֥וּא לֹֽא-יָדַ֖ע וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ:

 אונקלוס  וְיַיְתִי דְכַר שְׁלִים מִן עָנָא בְּפֻרְסָנֵהּ לַאֲשָׁמָא לְוָת כַּהֲנָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא עַל שָׁלוּתֵהּ דְאִשְׁתְּלִי וְהוּא לָא יָדַע וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַיְתֵי דְכַר שְׁלִים מִן עָנָא בְּעִילוֹיֵי לְאַשְׁמָא לְוַת כַּהֲנָא וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַּהֲנָא עַל שָׁלוּתֵיהּ דְאִישְׁתְּלֵי וְהוּא לָא יְדַע וְחַב וְיִשְׁתְּבֵיק לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בערכך לאשם. בערך האמור (א) למעלה: אשר שגג והוא לא ידע. הא אם ידע לאחר זמן לא נתכפר לו באשם זה, עד שיביא חטאת, הא למה זה דומה, לעגלה ערופה שנתערפה ואח"כ נמצא ההורג, הרי זה יהרג (ת"כ פרק כא, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) שהוא שוה שתי סלעים של כסף מסלעי הקודש: (שפתי חכמים)


{יט}  אָשָׁ֖ם ה֑וּא אָשֹׁ֥ם אָשַׁ֖ם לַֽיהוָֹֽה: (פ)

 אונקלוס  אֲשָׁמָא הוּא עַל חוֹבְתֵהּ דְהוּא חָב אֲשָׁמָא יְקָרֵב קֳדָם יְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  קוּרְבַּן אַשְׁמָא הוּא כָּל דְאִתְחַיֵיב לְקָרְבַּן אַשְׁמָא יַיְתֵי קוּרְבַּן לְאַשְׁמָא לִשְׁמֵיהּ דַיְיָ עַל חוֹבְתֵיהּ דְחָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשם הוא אשם אשם. הראשון כולו קמץ שהוא שם דבר, והאחרון חציו קמץ וחציו פתח שהוא לשון פעל, ואם תאמר מקרא שלא לצורך הוא, כבר נדרש הוא בת"כ: אשם אשם. להביא אשם שפחה חרופה שיהא איל (בן שתי שנים) (ס"א: שוה שתי סלעים). יכול שאני מרבה אשם נזיר (ב) ואשם מצורע תלמוד לומר, הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואם תאמר אימא איפכא אשם נזיר ואשם מצורע בן שתי סלעים ואשם שפחה חרופה אפילו בן סלע אחד כבר תירצו בתורת כהנים מרבה אני אשם שפחה שהוא איל דומיא דאשם תלוי ומוציא אני אשם נזיר ואשם מצורע שהוא כבש ולא איל. (גור אריה) בודאי טעות סופר הוא דלמה הוצרך קרא לכתוב שיהא אשם של שפחה חרופה של שתי שנים דהא איל כתיב ביה כמו כאן ומאי אולמא איל דהכא מאיל דשפחה חרופה ועוד דאמר יכול אפילו אשם נזיר ומצורע והיאך תיסק אדעתין לומר שיהא אשם נזיר ומצורע איל בן שתי שנים דהא כבש כתיב גבייהו. וכל מקום דכתיב עגל וכבש בני שנה הם. אלא צריך להיות שיהא איל שוה שתי סלעים דלא כתיב אצל שפחה חרופה בערכך שקלים אשמעינן כאן דבעינן שתי סלעים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשם אשם לה'. הוא פירושו אשם הוא: (אבן עזרא)

 ספורנו  אשם הוא. אף על פי שלפעמים יובא זה הקרבן והוא לא נכשל באותו החטא, לא יחשוב החושב שמכניס בזה חולין לעזרה, כי אמנם הוא קרבן אשם על כל פנים, אף על פי שלא נכשל באותו החטא שנפל בו הספק, והטעם הוא כי אשום אשם לה', כשלא נזהר בדבר עד שנפל בספק: (ספורנו)

 דעת זקנים  אשם אשם. פרש"י ז"ל להביא אשם שפחה חרופה שמביא איל בן שתי שנים. ותימה דודאי כל איל הנזכר בתורה הוא בן שתי שנים אלא אימא להביא אשם שפחה חרופה שמביא אשם בכסף שקלים והכי איתא בת"כ: (דעת זקנים)


{כ}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ומעלה מעל בה'. שעבר על מצות לא תעשה מדבר שהוא בינו ובין אדם: (אבן עזרא)


{כא}  נֶ֚פֶשׁ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וּמָֽעֲלָ֥ה מַ֖עַל בַּֽיהוָֹ֑ה וְכִחֵ֨שׁ בַּֽעֲמִית֜וֹ בְּפִקָּד֗וֹן אֽוֹ-בִתְשׂ֤וּמֶת יָד֙ א֣וֹ בְגָזֵ֔ל א֖וֹ עָשַׁ֥ק אֶת-עֲמִיתֽוֹ:

 אונקלוס  אֱנַשׁ אֲרֵי יֵחוֹב וִישַׁקַר שְׁקַר קֳדָם יְיָ וִיכַדֵב בְּחַבְרֵהּ בְּפִקְדוֹנָא אוֹ בְשֻׁתָּפוּת יְדָא אוֹ בִגְזֵלָא אוֹ אַנִיס יָת חַבְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  בַּר נַשׁ אֲרוּם יֵיחוֹב וְיִשְׁקַר שִׁיקְרִין לְשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ וְיִכְפּוֹר בְּחַבְרֵיהּ בְּפִקְדוֹנָא דְאַפְקֵיד גַבֵּיהּ אוֹ בְּשׁוּתָּפוּת יְדָא אוֹ בִגְזוֹלָא אוֹ דְיִטְלוֹם יַת חַבְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  נפש כי תחטא. אמר ר' עקיבא (שם פרק כב, ד.) מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה', (ג) לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר, לפיכך בזמן שהיא מכחש, מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו ואינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, (ד) לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם: בתשומת יד. ששם בידו ממון להתעסק, או במלוה: או בגזל. שגזל מידו (ה) כלום: או עשק. הוא שכר שכיר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) (נחלת יעקב) בתורת כהנים והכי פירושו והלא בפרשת מעילות כתיב נפש כי תמעול מעל ולא כתיב בה': (ד) פירוש הקדוש ברוך הוא שהוא השלישי שביניהם ומה שכתב אחר כן או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או כחש בעמיתו לחודיה קאי ולא אמעל בה'. (דברי דוד) קשה מאי הכחשה שייך כאן בעדים ושטר ונשבע על שקר דהא כשיש עדים אין נותנין לו שבועה אלא צריך לשלם. ונראה דנתכוין בזה במה דאיתא בבבא מציעא דתני רבי חייא האומר לחבירו יש לי בידך מאה זהובים והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו בידו חמשים דנותן לו חמשים ונשבע על השאר כדין מודה במקצת שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים וכן הדין כשמראה אחר כך השטר על חמשים: (ה) פירוש דהאי או בגזל לא קאי אוכחש בעמיתו דלימא דלאו בגזל דומיא דפקדון כלומר שנתן לו חבירו פקדון ששם בידו ממון להתעסק בו ונימא או בגזל נמי פירושו הכי שנתן חבירו בידו הגזילה אשר גזל וכחש בחבירו באותו פקדון דאם כן היינו או בגזל או בפקדון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  או בתשומת יד. שותפות ששם ידו עמו: בגזל. בחזקה כמו ויגזול את החנית: עשק. בסתר: ועמיתו. רעהו ויתכן שהוא בעומתו. וה''א בהנה נוסף: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בה' וכחש בעמיתו. הואיל וכחש בין בה' בין בעמיתו שמכחש בדבר שאינו יודע בו אלא הקב''ה וחבירו: (בעל הטורים)

 אור החיים  נפש כי תחטא ומעלה וגו'. צריך לדעת למה אמר כי תחטא, ואין לנו לפרש כאן כי החטא הוא ההכחשה, שהרי הוא אומר וכחש בעמיתו. עוד אומרו מעל בה' מה שלא אמר בכל החטאות. עוד אומרו וכחש בעמיתו שלא היה צריך לומר בעמיתו. גם שיעור התיבה אינו מדוקדק:

ואולי כי יודיע הכתוב שלשה ענפי רשע שיעשה בעל עבירה זו. הא' נטילת דבר שאינו שלו, הוא ענף הגזל. ב' ומעלה מעל בה', פירוש בה' כביכול עשה המעל פירוש לשון שינוי, כי הוא שפט על פי המעשים וזיכה לזה שיהיה לו ממון, וכשזה בא וגוזלו נמצא שגורם מעילה בה' ששינה עליו את הדין, שלא עמד בידו ממה שהגיעו כפי משפט ה', ונמצא ה' כביכול נחשד שלא עשה משפט צדק, ואולי שכפל לומר ומעלה מעל, ולא הספיק לומר ומעלה בה', נתכוין לכלול גם כן צד הגזלן, כי גם לצדו מעל בה' כביכול כי הוא דנו בחסרון הלקוח, והוא נוטל מה שלא נקצב עליו במשפטי ה'. ג' וכחש בעמיתו, פירוש שמרשיע את הצדיק כשתובע ממנו פקדונו וכו' והוא אומד לו לא היו דברים מעולם, ומשימו מכחש, והוא אומרו וכחש בעמיתו, פירוש משים הכיחוש בעמיתו, שהוא הנגזל ממנו, משימו רשע, שתובע דבר שאינו שלו ואומר לו למה תשקר עלי ויריב עמו. והנה ב' דברים אלו אינם אלא בפקדון או בתשומת יד או בגזל כשגוזל ממנו את שלו, או עושק שכר שכיר, אבל במצא אבדה אין בה כחש בעמיתו, לזה אמר הכתוב בפני עצמה, או מצא אבדה וכחש בה וגו':

עוד ירמוז שלשה דברים רעים הגורמת הנפש המרשעת. הא' היא נחסרת מאורה וממעלתה, והוא אומרו נפש כי תחטא לשון חסרון בנפש עצמה. ב' ומעלה מעל בה' על דרך אמרו אנשי אמת כי אין לך נפש מישראל שאין שפע נשמתו יורד לה להתקיים שזולת זה אין לה חיות, זולת הנפש אשר עלתה צחנתה ובאשה בעון פלילי לזה יכרת ממנה השפע האלהי, כאומרו (בראשית יז יד) ונכרתה הנפש ההיא, ודרך השפע בא דרך ב' חוטין דקים, דרך ב' נקבי האף, והוא דרך מקום דביקות הנפש עם קונה, כאומרו (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם:

והנה בחטא האדם מהחטאים כאלה הנפש ההיא שולטים בה ובשפעה החיצונים כידוע, ונהנים מהשפע האלהי הרשעים ההם, וזהו אומרו ומעלה מעל בה', כביכול באור הנמשך ממנו, והוא סוד הרמוז באומרו (משלי כח ד) גוזל אביו ואמו וגו' חבר הוא לאיש משחית, פירוש לצד שמתחבר לבחינת הרע הנקרא איש משחית, והבן:

הג' כי גם לכללות הקהל הוא גורם הכחשה, פירוש לצד שכל ישראל כאחד רעת אחד תסובב רע לכל הנצר, והוא אומרו וכחש בעמיתו שנעשית עמיתו כחושה מצדו רחמנא ליצלן, והוא מה שרמוז בפסוק (שם) גוזל אביו ואמו ואמרו ז''ל (ברכות לה:) אמו זו כנסת ישראל כי באמצעות אנשי חיל מתרבה בכללות עם ה' השלום והטוב והחיים:

חסלת פרשת ויקרא (אור החיים)

 כלי יקר  נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' כאן הקדים חטא למעילה, ובגזל הקדש (בפסוק טו) הקדים מעילה לחטא, לפי שפר' זו מדברת בכופר ממון חבירו ואח"כ נשבע לשקר והרי חטא לחבירו חטא אחת, ולשמים חטאו כפול, כי מצד הגזילה עבר על מצות ה' ואח"כ נשבע לשקר. וזה"ש נפש כי תחטא היינו בעמיתו ומעלה מעל בה' ב' מעילות כאמור, ולשון מעילה שייך ביותר כלפי מעלה כמו שפירש"י אין מעילה אלא שינוי כו' כי טוב ה' לכל והוא לא כגמול ידו השיב לו והוא משנה ואינו עושה כמו שעשה לו, אבל אצל ב"ו אין שייך לשון מעילה כי מה טובה הטיב לו בפקדון או בגזל. אבל בגזל הקדש הקדים מעילה כי מיד כשאכל ונהנה מן ההקדש מעל בה' כי שלח ידו בשלחן גבוה וכפל המעילה לרבות הנהנה בלא אכילה כפירש"י ואחר כך אמר וחטאה כי חטא גם לאדם כי גזל חלק הכהנים כי מן הקדשים המה יקחו חלקם

ועל צד הרמז אמר נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון. כי בכל לילה האדם מפקיד רוחו ביד הקב"ה ואע"פ שהנשמה חייבת להקב"ה כי ע"י העונות היא נרדפת עד חובה, מ"מ אין הקב"ה מעכב פקדונו ומחזירו לו כעין שנתנה לו וזה המכחש בפקדון חבירו אע"פ שאינו חייב לו, לא כגמול ידו השיב להקב"ה ולפי זה הנפש החוטאת בפקדון חבירו מועל בשלישי דהיינו בה' אשר צוה לו להחזיר פקדונו. (כלי יקר)


{כב}  אֽוֹ-מָצָ֧א אֲבֵדָ֛ה וְכִ֥חֶשׁ בָּ֖הּ וְנִשְׁבַּ֣ע עַל-שָׁ֑קֶר עַל-אַחַ֗ת מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר-יַֽעֲשֶׂ֥ה הָֽאָדָ֖ם לַֽחֲטֹ֥א בָהֵֽנָּה:

 אונקלוס  אוֹ אַשְׁכַּח אֲבֶדְתָּא וִיכַדֵב בַּהּ וְאִשְׁתְּבַע עַל שִׁקְרָא עַל חֲדָא מִכֹּל דִי יַעְבֵּד אֱנָשָׁא לְמֵיחַב בְּהֵן: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ אַשְׁכַּח אֲבִדְתָּא וְיִכְפּוֹר בָּהּ וְאִשְׁתְּבַע עַל שִׁיקְרָא עַל חַדָא מִכָּל דְיַעֲבֵיד אֵינָשָׁא לְאִתְחַיָיבָא בְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכחש בה. שכפר על אחת מכל אלה אשר יעשה האדם לחטוא (ו) ולהשבע על שקר לכפירת ממון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) הוסיף מלת אלה לומר דאשר יעשה וגו' אינו דבוק למלת מכל אשר לפניו אלא מכל אלה אשר נזכרים לעיל ומקרא קצר וחסר הוא ואשר יעשה וגו' הוא מלתא באפי נפשיה שהכתוב רוצה להודיע שאין זר שיכפור האדם בממון חבירו אף על פי דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כי זה הוא ענין נהוג לישבע לשקר לכפירה ממון חבירו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונשבע על שקר. פירושו או נשבע על ממון שיבקש אדם ממנו והעד או מכל אשר ישבע עליו לשקר: (אבן עזרא)


{כג}  וְהָיָה֘ כִּי-יֶֽחֱטָ֣א וְאָשֵׁם֒ וְהֵשִׁ֨יב אֶת-הַגְּזֵלָ֜ה אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל א֤וֹ אֶת-הָע֨שֶׁק֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׁ֔ק א֚וֹ אֶת-הַפִּקָּד֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָפְקַ֖ד אִתּ֑וֹ א֥וֹ אֶת-הָֽאֲבֵדָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מָצָֽא:

 אונקלוס  וִיהֵי אֲרֵי יֶחְטֵי וְיֵחוֹב וְיָתֵב יָת גְזֵלָא דִי גְזַל אוֹ יָת עֻשְׁקָא דִי עֲשַׁק אוֹ יָת פִּקְדוֹנָא דִי אִתְפָּקַד לְוָתֵהּ אוֹ יָת אֲבֶדְתָּא דִי אַשְׁכַּח: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי אִין יֵיחְטֵי וְיִתְחַיֵיב וְיוֹמֵי וִיתִיב יַת גְזוֹלָא דְגָזַל אוֹ יַת עֵצְיָא דִי עֲצָא אוֹ יַת פִּקְדוֹנָא דִי אִתְפַּקֵיד גַבֵּיהּ אוֹ יַת אַבֵדְתָּא דְאַשְׁכַּח: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יחטא ואשם. כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה, (ז) ולדעת ולהתודות כי יחטא (גי' ס"א ובדעתו להתודות כי חטא) ואשם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן מי יכריח אותו להשיב את הגזילה כיון שאין כאן עדים ואם מעצמו אם כן מתחלה מאי קא סבר שכחש ונשבע לשקר אלא ודאי כשהכיר בעצמו לשוב בתשובה וכו' והוא מקרא קצר וכאלו אמר והיה כי יודה שחטא ואשם והשיב את הגזילה וכו': (שפתי חכמים)

 ספורנו  והשיב את הגזלה. (כה) ואת אשמו יביא. שאין הקרבן מכפר אלא אם כן פייס את הניזק קודם הבאת הקרבן כאמרם ז''ל (שם) הביא את אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא: (ספורנו)

 כלי יקר  והיה כי יחטא ואשם. פירש"י כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה כו'. כי כל חוטא לעולם לא ישים אשם נפשו ודרך איש ישר בעיניו כי הוא מורה לעצמו היתר בכל דרכיו לומר שזה חייב לו ממקום אחר לפי דמיונו, או נדמה לו כי עשה לו איזו עול ע"כ הוא מעכב פקדונו, לפיכך ביום שישים אשם בנפשו ויכיר טעותו וכי לא טוב עשה בעמיו זה"ש ואשם. שיאשים את עצמו ומורה גם הוא יורה איסור לעצמו ע"י שיכיר בחטאיו ואז ודאי יתן אל לבו לשוב בתשובה, והשיב את הגזילה אשר גזל. לא שישלם דמי הגזילה אלא את אשר גזל בעינו. ושילם אותו בראשו וגו'. כי הקב"ה מוותר על שלו ואינו מקפיד אם יאחר זמן הבאת איל אשמו לה' ע"כ צוה לו להקדים תשלומין לאדם ליתן לו בראש את כל שלו ואח"כ יביא אשמו על השבועה וחמשיתיו יוסף עליו. על שהיו מעותיו בטלים אצלו.

וענין החומש הוא, לפי שהקב"ה נותן אל האדם זהב ורב פנינים כדי שיבזבז ויתן משלו לשם ה' לעניי עמו וארז"ל (כתובות נ.) הרוצה לבזבז אל יבזבז יותר מחומש שנאמר (בראשית כח.כב) עשר אעשרנו לך ועשורא בתרא כעשורא קמא, וזה האיש לא זו שלא בזבז ליתן מממונו חומש לצורך הקדש או לפרנסת חבירו אלא אדרבא גזל משל הקדש או משל חבירו ע"כ הדין נותן להענישו בתוספת חומש כי גזילת הקרן יכופר בהשבת הגזילה, ומה שלא נתן החומש יכופר לו במה שיוסיף חומש. (כלי יקר)


{כד}   מפטיר  א֠וֹ מִכֹּ֞ל אֲשֶׁר-יִשָּׁבַ֣ע עָלָיו֘ לַשֶּׁ֒קֶר֒ וְשִׁלַּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַֽחֲמִֽשִׁתָ֖יו יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו לַֽאֲשֶׁ֨ר ה֥וּא ל֛וֹ יִתְּנֶ֖נּוּ בְּי֥וֹם אַשְׁמָתֽוֹ:

 אונקלוס  אוֹ מִכֹּל דִי יִשְׁתְּבַע עֲלוֹהִי לְשִׁקְרָא וִישַׁלֵם יָתֵהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְחֻמְשֵׁהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי לְדִי הוּא דִילֵהּ יִתְּנִנֵהּ בְּיוֹמָא דְחוֹבְתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ מִכָּל מִדַעַם דְאִשְׁתְּבַע עֲלוֹי לְשִׁיקְרָא וְיַשְׁלִים יָתֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְחוֹמֶשׁ דְמוֹי יוֹסֵף עֲלוֹי לְמָרֵיהּ וְהוּא דִילֵיהּ יִתְּנִינָהּ בְּיוֹמָא דִתְהָא עַל חוֹבְתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בראשו. הוא הקרן (ח) ראש הממון: וחמשתיו. (ב"ק קח.) רבתה תורה חמשיות הרבה לקרן אחת, שאם כפר בחומש ונשבע והודה חוזר ומביא חומש על אותו חומש, וכן מוסיף והולך עד שיתמעט הקרן שנשבע עליו פחות משוה פרוטה: לאשר הוא לו. (לאפוקי בנו ושלוחו ת"כ) למי (ט) שהממון שלו:

חסלת פרשת ויקרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש ונקרא הקרן ראש מפני שהוא ראש הממון שהוא עיקר והשרש של כל הריוח היוצא ממנו ודומה זה לראש הבעל חי שהוא עיקר והשרש לכל האיברים: (ט) לאפוקי למי שהוא קרובו או אוהבו של מי שהוא שלו דומיא דאיש את קדשיו לו יהיו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה שבידו ליתנם לאיזה כהן שירצה כי טובת הנאה לבעלים ועיין לקמן בפרשת נשא: חסלת פרשת ויקרא (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בראשו. בעצמו או מה שהוא שוה: וחמשתיו. מיעוט רבים שנים והנה הם שני חמישיות ועוד אפרשנו: ביום אשמתו. טעמו ביום שובו מאשמתו יביא איל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יתננו. ב' במסורה לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו ואידך ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו והיינו כדאיתא בהגוזל הגוזל את חבירו ונשבע לו אפילו שוה פרוטה יוליכנו אחריו אפי' למדי: (בעל הטורים)


{כה}  וְאֶת-אֲשָׁמ֥וֹ יָבִ֖יא לַֽיהוָֹ֑ה אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן-הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל-הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  וְיָת אַשָׁמֵיהּ יַיְתִי לָקֳדָם יְיָ דְכַר שְׁלִים מִן עָנָא בְּפֻרְסָנֵהּ לַאֲשָׁמָא לְוָת כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת קוּרְבַּן אֲשָׁמֵיהּ יַיְתֵי לִקְדָם יְיָ דְכַר שְׁלִים מִן עָנָא בְּעִילוּיָיהּ לְאַשְׁמָא לְוַת כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בערכך. כראשון והוסיף חומשים בעבור שזה האשם הוא בזדון ודברי יחיד הם שגם זה האשם תלוי: לאשמה בה. שם מהבנין הקל תחת שם הפועל:

חסלת פרשת ויקרא (אבן עזרא)


{כו}  וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ עַל-אַחַ֛ת מִכֹּ֥ל אֲשֶֽׁר-יַֽעֲשֶׂ֖ה לְאַשְׁמָ֥ה בָֽהּ: (פפפ)

 אונקלוס  וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ עַל חֲדָא מִכֹּל דִי יַעְבֵּד לְמֵיחַב בַהּ: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתְּבֵיק לֵיהּ עַל חֲדָא מִכּל דְיַעֲבֵיד לְאִתְחַיֵיב בָּהּ: (תרגום יונתן)






פרשת צו





ויקרא פרק-ו

{א}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  צַ֤ו אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה עַל֩ מֽוֹקְדָ֨ה עַל-הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל-הַלַּ֨יְלָה֙ עַד-הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ:

 אונקלוס  פַּקֵד יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי לְמֵימָר דָא אוֹרַיְתָא דַעֲלָתָא הִיא עֲלָתָא דְמִתּוֹקְדָא עַל מַדְבְּחָא כָל לֵילְיָא עַד צַפְרָא וְאֶשָׁתָא דְמַדְבְּחָא תְּהֵא יָקְדָא בֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  פַּקֵיד יַת אַהֲרן וְיַת בְּנוֹי לְמֵימָר דָא אוֹרַיְיתָא דְעָלָתָא דְאַתְיָא לְמִכַפְּרָא עַל הִרְהוֹרֵי לִבָּא הִיא עֲלָתָא דְמִתְעַבְּדָא בְּעָלָתָא בְּטַוְורָא דְסִינַי וְקַיְמָא עַל אֲתַר בֵּית יְקִידְתָּא עַל מַדְבַּח כָּל לֵילְיָא עַד צַפְרָא בְּרַם אֵישָׁתָא דְמַדְבְּחָא תְּהֵי יוֹקְדָא בֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  צו את אהרן אין צו אלא (א) לשון זרוז מיד ולדורות (ב) אר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום (ג) שיש בו חסרון כיס: זאת תורת העולה וגו'. הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר (ד) כל הלילה, וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל תורה לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים, ואפילו פסולין, שאם עלו (ה) לא ירדו: הוא העולה. למעט את הרובע ואת הנרבע, וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקדש שנפסלו קודם שבאו לעזרה (כל הענין בת"כ (פרשתא א, ח.) וזבחים פ"ג ופ"ד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירש רש"י בגמרא שיהא מהיר וזריז. ואם תאמר ולמה לא פירש רש"י זה לעיל אקרא דפרשת תצוה. ויש לומר דהזירוז בא משום שצריך אומנות יתירה לגרגרו בראש הזית ולכותשו במכתשת שיהיה בלא שמרים: (ב) מדכתיב צו את יהושע וחזקהו ואמצהו זהו זירוז, ולדורות כתיב בפרשת אמור צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו' מערב עד בקר לפני ה' תמיד חקת עולם לדורותיכם הרי לדורות, מיד כתיב בפרשת בהעלותך ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' וגו' וזהו מיד: (ג) כלומר דוקא במקום שיש חסרון כיס צריך לכתוב צו לזירוז אבל במקום שאין בו חסרון כיס אינו צריך לכתוב צו אפילו אם הוא זירוז מיד ולדורות ורבי שמעון פליג. והא דכתיב הכא צו אף על פי שאין כאן חסרון כיס יש לומר כיון שאין הכהנים נהנים מן העולה אלא מעור העולה והיא גם היא אינה נלקחת אלא לכהן המקריב אותה משום הכי נקראת גם כן חסרון כיס. והרא"ם כתב שרבי שמעון לא בא לחלוק על דברי תנא קמא אלא להוסיף בא ואמר שהסבה היותר גדולה שאמר הכתוב לשון צווי אינה אלא מפני שיש בה חסרון כיס אבל כשאין בה חסרון כיס לא תבא עליו מלת צו והוא הדין אם אין בה זירוז מיד ולדורות אף על פי שיש שם חסרון כיס לא תבא עליו מלת צו וכו' עיין שם כי האריך. והא דכתיב צו את בני ישראל גבי חילוק של ארץ ישראל אף על פי שאין שם חסרון כיס יש לומר דכיון דכל ישראל היו שוין לענין כיבוש הארץ ושבט אחד לקח חלק יותר גדול משל חבירו יש שלקח חלקו בהרים ויש שלקח במישור נקרא נמי בצד מה חסרון כיס ודו"ק. והרא"ם פירש כל הענין בפירוש אחר עיין עליו ואתה תבחר: (ד) פירוש הוכחתו מסיפא דקרא דכתיב ביה כל הלילה עד הבקר הוא דקדייק: (ה) משום שהמזבח מקדש אותן וכתיב בתריה היא העולה למעט דמשמע היא ולא אחרת ופירש רש"י הוא העולה מיעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן שלא היו פסולן בקדש רצונו לומר שיכולין להיות שהיו פסולים קודם הקדש אבל שאר פסולים כגון שנטמאו או שאר דברים אי אפשר אלא לאחר הקדש ובתורת כהנים חשיב לכלהו, והרא"ם מביאן עיין שם. כתב הרא"ם ואם תאמר למה לי האי מיעוטא דהוא העולה למעט רובע ונרבע שאם עלו ירדו והלא כבר מיעטן הכתוב מן המקרא דמן הבהמה וגו' בפרשת ויקרא וכיון דמיעטן מהתם דלא קדשו למה לי למעוטי הכא דאם עלו ירדו פשיטא כיון דלא קדשו חולין נינהו ופשיטא דירדו, כבר תירצו בגמרא פרק יוצא דופן דאצטריך קרא לבהמת קדשים אף על גב דקדש להו מעיקרא אם עלו ירדו. עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  היא העולה. נקראת כן בעבור שהיא עולה כלה על המזבח ובכאן רמז שלא יעלה עולה בלילה רק היא תהיה על מוקדה כל הלילה. וה''א מוקדה נוסף או מוקד ומוקדה הם שני שמות: ואש המזבח תוקד בו. ולא חוץ ממנו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  צו את אהרן. מה כתיב לעיל מיניה לאשמה בה צו את אהרן לומר שיהיו זריזין בתורה ומצות ששגגת תלמוד עולה זדון: משה. לאמר צו את. ס''ת תורה צוה אותם שיעסקו בתורה: זאת תורת העולה הוא העולה. לו' כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. הקרבנות נקראים אשה והתורה נקראת אש שנא' הלא כה דברי כאש. מימינו אש דת למו. אותיות תלמוד. הקרבנות נקראים לחם את קרבני לחמי והתורה נקראת לחם לכו לחמי בלחמי כשם שאי אפשר לעולם בלא לחם כך א''א לעולם בלא תורה: (בעל הטורים)

 אור החיים   צו את אהרן. אמרו ז''ל בתורת כהנים (עי' קידושין כט.) אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז כל מקום שיש בו חסרון כיס, עד כאן. הנה לתנא קמא יש כאן זירוז, לצד מה שגדלו פרטי דיני העולה בלילה, מה שאין משפט דומה לה בכל הקרבנות, לזה זרזו מיד פירוש לאותו זמן יתנהג, כמו שלמדו בתורת כהנים מפרשת נרות דכתיב (להלן כד ב) צו את בני ישראל ויקחו אליך וגו' וכתיב (במדבר ח ג) ויעש כן אהרן, לדורות, פירוש שיתנהגו משפטי העולה ככתבן לדורות, שאמרו ז''ל (פסיקתא פסוק את קרבני לחמי במדבר כח ב) וז''ל לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים, פסקו המסעות פסקו התמידין, עד כאן:

הרי שיש מקום לטעות שלא תנהוג לדורות, וחסרון כיס שאומר רבי שמעון רבו בו הפירושים, יש אומרים לאו דוקא חסרון כיס, אלא הוא הדין ריבוי הצער, ויש אומרים כי היה בטל ממלאכתו כל הלילה, והוא חסרון כיס, ויש אומרים חסרון כיס הוא לישראל, שאברי עולה נשרפין על המזבח ואינם נהנין מהם, ויש אומרים חסרון כיס לכהן, שהוא ירצה להקריב קרבנות אחרים שיש לו זכות בהם, מה שאין כן העולה שכולה כליל ואין לו בה אלא העור, וכל הדברים רחוקים בעיני:

ואולי נראה שהוא על התמדת עצים שאמרו ז''ל (יומא מה.) ג' מערכות של אש היו שם וכו', שלישית אין עליה כלום, אלא לקיים אש תמיד תוקד וגו' עד כאן, על פרט זה אמר חסרון כיס פירוש ללא דבר, שאין בו אחד מהקרבנות, אלא שתהיה האש אוכלת עצים כל הלילה, וגם הם שוים ממון:

עוד נראה כי חסרון כיס הוא, לצד שמצות עולת תמיד עשה בה הכתוב דבר גדול, דכתיב (להלן פסוק ה) ובער עליה הכהן וגו' וערך עליה העולה, ותנו רבנן בתורת כהנים מנין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר, תלמוד לומר עליה העולה עד כאן, ותניא בתוספתא דפסחים כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר וכו' פסולים וכו' עד כאן:

הא למדת אם אין עולה כל הנעשה קודם לה פסול, ומזה ישתלשלו דברים רבים שיש בהם חסרון כיס, הרי שהביא כבש בן שנתו, ואם היה מקריבו סמוך להבאתו היה כשר, ולצד שאומרים לו עמוד (עד) שיקריב תמיד של שחר הרי זה הפסידו בשהיית שעה אחת, כי מונין שעות לקדשים, כדאיתא בפרק ב' דזבחים (כה:) ובפרק על אלו מומין (בכורות לט:):

וכן משכחת לה אם קמץ והקטיר קודם הרי זה פסול, גם משכחת לה שיהיה זמן שלא היה להם כבשים להקריב, בזמן שהיתה ירושלים במצור ואין מציאות לעבודת בית אלהינו להקריב קרבן מהקרבנות הבאים משאר בעלי חיים, והמנחות והקטורת, וצריכין ישראל לתת ממון רב בכבש לצד שאין מציאות להקריב עד שיקדים:

וכן תמצא (ב''ק פב:) שהיו משלשלין להם קופה מלאה דינרי זהב בעד כבש אחד, ואין לך חסרון כיס גדול מזה, ואולי שאם לא היה העיכוב הנזכר לא היו נותנים כל הפלגה בכבש אחד בכל יום ובפרט מנכסי גבוה:

לאמר. אין ידוע למי יאמרו, ואם לדורות, הרי דבר זה נשמע מאומרו צו, כמו שכתבנו בסמוך, ואם לומר לישראל כדי שיכינו העולה ומכשיריה ועצי המערכה, הרי אמר וידבר ה' וגו' לאמר:

ואולי כי ציוה עליו שיאמר לאהרן דרשות הרמוזות במכתב אלהים, והדקדוקים אשר יכוין להם הכתוב, כי הפסוק הוא כחזון הסתום, ומה שתמצא שדרשו רבותינו ז''ל אינו אלא לפי מה שקדם אליהם מההלכות שנאמרו למשה בסיני, ואותם ציוה ה' לאמר לאהרן:

או ירצה לצד שהכשיר עולים על המזבח, הגם שנפסלו כאמור בדבריהם (בתורת כהנים) בפירוש הכתוב, לזה ציוה שיאמר להם שישתדלו לבל יעלו מן הפסולין, בראותם כי אינם יורדין יחשבו כי אין קפידה כל כך בעלייתם ולא יתנו עליהם לב לשומרם לבל יעלו, לזה ציוה לאמר להם, שישמרו שלא תעלה אלא תורת העולה, פירוש עולה כתורתה וכמשפטה בלא לינה בלא יציאה וכו':

זאת תורת העולה וגו'. רבי יהודה דרש (תורת כהנים כאן) ג' מיעוטים, זאת, היא, וה''א של העולה שניה, למעט נשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, אלו אם עלו ירדו, אבל הלן, וזבח היוצא, והטמא וכו', אם עלו לא ירדו, וכל שאר הפסולין אם עלו לא ירדו, כי תיבת תורת ריבוי הוא:

וזה שיעור הכתוב זאת תורת העולה היא העולה, פירוש כל שעלתה על מוקדה וכו', תורת עולה יש לה, ואין לך בה פסול אלא קודם שעלתה, אבל אם עלתה על מוקדה על המזבח, תורת עולה יש לה בכל גוונא, וכל הפסולין טהרם המזבח זולת ג' דברים שמיעט כנזכר, שלא היה לו לומר אלא תורת העולה עולה על מוקדה ואמר זאת, ואמר הא, ואמר היא, למעט כנזכר:

היא העולה. כתב רש''י ז''ל מיעט הרובע כו', לא ידעתי למה בחר יותר לפרש הכתוב אליבא דרבי שמעון ולא אליבא דרבי יהודה, שכתב למעט הנשחט בלילה, ושנשפך דמה, ועוד לא דקדק יפה הרב בלשונו, שלא כתב המיעוטים בזאת אלא בהיא העולה, ורבי שמעון מזאת דריש:

ופשוט אצלי כי ממיעוט זאת לבד דריש רבי שמעון ולא מהיא העולה, כי אין צריך לרבי שמעון מיעוטים רבים לפרטים שאמר בהם, אם יעלו ירדו, כמו שמיעט רבי יהודה ג' [פרטים] מג' מיעוטים, שאם באנו לומר כן צריכים אנו למיעוטים רבים מלספור, כי רבים הם הפרטים שהזכירם רבי שמעון שעליהם בא המיעוט, אלא ודאי כי ממיעוט אחד מיעט הכל, כל שאין פסולו בקודש אין הקודש מקבלו, וכיון שאין צריך אלא מיעוט אחד וקתני ליה בברייתא (זבחים פד.) תלמוד לומר זאת, מנין לרש''י לומר שדורש היא העולה:

ותמצא שאמרו בהוריות (ב:) על מתניתא דקתני נפש אחת וכו', הרי אלו מיעוטין העושה מפי עצמו וכו', ומוקי הש''ס הברייתא כרבי יהודה, ופריך דלמא רבי שמעון היא, ומשני מאן שמעת ליה דדריש מיעוט כהאי רבי יהודה, דתניא זאת תורת העולה היא העולה הרי אלו מיעוטין, הרי כי רבי שמעון לא דריש מיעוט:

על מוקדה על המזבח. יתבאר על דרך אומרם בפרק המזבח מקדש (זבחים פה:) כל אלו שאם עלו לא ירדו אם ירדו לא יעלו, אמר עולא לא שנו אלא שלא משלה בהם האור אבל משלה בהם האור יעלו, והגם דאיכא התם מאן דמתני אסיפא דעצמות והגידים והקרנים וכו', הרי מסיק בגמרא דלא נפקא פלוגתא אלא בסיפא, אבל ברישא דרישא האברים והאמורים הפסולים שנתרבו מהעולה שאם עלו לא ירדו ואם ירדו לא יעלו, לכולי עלמא אם שלט בהם האור יעלו הגם שירדו:

ולזה אמר הכתוב, כנגד אותם שמשלה בהם האור על מוקדה, וכנגד אותן שעדיין לא משלה בהן האור אלא עלו למזבח אמר על המזבח, וחלקם הכתוב לצד שישתנו בדינם, על מוקדה תעלה הגם שירדה, אבל מה שהוסיף הכתוב לומר על המזבח, דוקא אם עלתה ולא ירדה:

ולזה הקדים הכתוב לומר על מוקדה, קודם אומרו על המזבח, ומן הראוי יקדים עליית המזבח כי אינה מוקדה אלא אחר שקדם המזבח, אלא נתכוון לרשום הדרגה ראשונה שבה יחזור הפסול כשר ממש לענין אם ירדו יעלו, ואחר כך אמר הדרגה שנייה שאין בהם הסרת פסול, אלא כל עוד שהם על המזבח כנזכר:

ובתורת כהנים נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע, רבן גמליאל סובר על המזבח, כל דבר שראוי למזבח אם עלו לא ירדו, ואפילו נסכים, ורבי יהושע סובר על מוקדה דוקא ולא נסכים וכו', ושבעים פנים לתורה (זוה''ק ח''א מז:):

ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו לנחמנו מעצבון נפשנו, כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות, נראה למי דומה, למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת''ע, והן היום אלף ותרע''ב מה אייחל עוד, ולא גלות לבד אלא ענוי מהאומות כי כל גוי וממלכה בבני ישראל יעבודו, ואשר זה יסובב חשוב לא טוב, כי שפת אמת לא הוכרעה בכוננת והאריכה לשון שקר, ובא הצופה ומביט עד סוף כל הדורות קורא הדורות מראש והודיע למשה לזרז לישראל ובראשם בני תורה שפתי כהן אשר תורה יבקשו מפיהו אהרן ובניו להודיע לדורות את הדבר הזה, זאת תורת העולה, אמר זאת למעט כל העליות שאין כמוה עולה, וחזר ופירש מי הוא זאת, ואמר הוא העולה כבר דכתיב (שה''ש ג) מי זאת עולה מן המדבר. על מוקדה על המזבח הם ב' פרטים שאנו בהם, הא' שאנו בני תורה מה שאין בכל האומות, והב' שאנו מיוסרים בגלות ויסורין ודלות, כנגד התורה אמר על מוקדה שנמשלה התורה לאש, וכן תמצא שאמרו ז''ל (תענית ד) האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא וכו', וכנגד הגלות וענפיו אמר על המזבח כי היסורין מתיחס להם שם מזבח להיותם כפרה, וכן הוא בלשון חכמים (ברכות ה). והודיע הכתוב כי באמצעות ב' דברים תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים אשר לא היה ולא יהיה. וביאר עד מתי יהיו ישראל בגדר ב' דברים אלו, כל הלילה שהוא זמן הגלות הנמשל ללילה שומר מה מלילה (ישעי' כא) וכן בפסוק ליני הלילה דרשו ז''ל על הגלות עד הבוקר שהוא זמן שיריק עלינו כבודו ואתא בוקר, והזמן הוא אחר עבור ת''ק לאלף הששי, לפי מה שקדם לנו מדבריהם ז''ל (ב''ר יט) כי יומו של הקב''ה אלף שנה, ומהשכל יהיו ת''ק ראשונה מדת לילה ות''ק שניה מדת יום, והודיע ה' כי עד הבוקר שכשיגמר ת''ק שנה בגלות עד הבוקר שיהיה העליה, ובוקר זה אין אני יודע אם בוקר של אלף הה' או בוקרו של אלף הו' כי באלף הד' גלה כבוד ישראל בעקב''ו, לזה גילה ה' סודו ביד עבדיו הנביאים כי הוא לבוקר ב', והוא אומרו (ישעי' לג) הי' זרועם לבקרים לב' בקרים לבוקר ב' אם לא לבוקר א'. ולזה אמר עד הבוקר הידוע שהוא ב' ולא בוקר הבא ראשון בגלות. ואולי כי לזה רמז הנביא באומרו (ישעי' כא) אמר שומר אתא בוקר וגם לילה פי' הגם שאתא בוקר ראשון לא הועיל ובא גם כן הלילה אחריו כי לא נושענו בו. ואולי כי אלו ישראל היו שלמים היו נגאלים בבוקר ראשון:

והוא מה שרמוז בדבריהם שלא נגזר על ישראל גלות אלא יום אחד דכתיב (תהלים כ) יענך ה' ביום צרה פירוש יומו של הקב''ה, ולא נשארים אלא תרע''ב שהם עק''ב שנשארו מאלף הד' ות''ק של אלף הה' הרי תרע''ב ובבוקרו היו נגאלים, ולצד מעשיהם הרעים עכב ויעד בוקר ב', ולזה נתכוון באומרו (ישעי' לג) ה' חננו לך קוינו וגו' פירוש קוינו להיות הגאולה בבוקר א' שלא לעכב עד בוקר ב', אבל על כל פנים היה זרועם לבקרים כשיעברו שנים. ואומרו ואש המזבח תוקד בו יודיע הכתוב כי באור בוקר תעשן אף ה' ואש מפיו תאכל על אשר עינונו בני עולה ויסרונו ביסורי נקמה ובפרט בני המערב הפנימי אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד, והוא אומרו ואש המזבח שרמזנו בו בחינת היסורין מהאומות ולא ריחם לבם לאשר הכה ה' זה ימים והשפיל גאון יעקב, ולא נהג בם בחינת דיראון, לומר די ראות עליוני עליונים למטה מטה, אש מזבח זה תוקד בו בנעלם הנעלמים כי הוא המקנא ולובש קנאה ורמז גם כן באומרו ואש המזבח לבחינת עקדת יצחק, גם המזבח יגיד אל בחינת הדין כי יתעוררו הדינים ויתגברו, והוא סוד אומרו תוקד בו והבן.

ולבש הכהן מדו בד ירצה למדת החסד והרחמים כי יתכנה בשם כהן, הכוונה שגם החסדים יסכימו לנקום נקם, ועיין מה שפירשתי בפרשת וארא וגו' בפסוק (ו' ב') ויאמר אליו אני ה', ואומרו מדו בד יתבאר על דרך אומרם ז''ל כי כל נפש שהורגים האומות מישראל על קידוש שמו ית' הקב''ה רושם מדמו צורת הנהרג ההוא במלבוש ואותו ילבוש יום נקם בלבו, והוא אומרו מדו אשר בו אותם שהם בד שהם ישראל אשר הם (בלק כג ט) עם לבדד ישכון ושורשה בד. גם ירמוז אל האחדות שהם נהרגים על אשר לא יחפצו לשתף שם שמים ודבר אחר ומיחדים שמו יתברך, ואומרו ומכנסי בד ירמוז למה שהרגו האומות מהאנשים הנגשים אל ה' המכניסים אמונת ה' ואחדותו בלב ישראל, והם הם יקירי אל עליון אשר אין דבר מפסיק בינו לבינם, והוא מה שדקדק לומר ומכנסי בד לשון הכנסה. בד הוא בחי' האחדות, לאלה אמר על בשרו פירוש אין דבר מפסיק בינם לבין ה', ואמר בשרו לשכך את האוזן על דרך אומרו (ירמי' יג) כאשר ידבק האזור אל מתני איש וגו', (במדבר יא א) באזני ה', עיני ה' (תהלים לד), ולצד מה שעשו להצדיקים הללו יחתם גזר דין לאומה רשעה, ואומרו והרים את הדשן כנגד מה שהריעו בבחינת היסורין והעינויים אשר צררו אותנו, ואם באת לראות הוא יותר מגלות מצרים, כי גלות מצרים היו משעבדים אותם ומאכילים אותם ומלבישים אותם, וצא ולמד ממה שאמרו ז''ל (מכילתא וילקוט) בפסוק זכרנו את וגו' את הקשואים וגו' חנם היו אוכלים הכל, והן גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל, ולא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו מדוד והבא, ועוד אדם נגזל במה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו, וכוס זה ישקוהו עד שימות, וכנגד זה אמר והרים אל מרים ראשי את הדשן אשר תאכל האש אש העמים, כי מצינו שצרת האומות תקרא אש, וצא ולמד מאש בין הכרובים (יחזקאל י) את העולה שהיא האומה הנקראת עולה:

ואומרו על המזבח יתבאר על דרך מה שנחלקו רמב''ם (הל' תשובה פ''ו) וראב''ד בענין משפט העובדי כוכבים המענים אומתינו, כי הראב''ד סובר שישפטו על אשר הרעו יותר מהקצוב להיותם בעלי בחירה ורצון. ורמב''ם סובר כי ישפטו גם על העיקר, וכבר כתבתי בפרשת בין הבתרים (לד טו יד) כי האמת הוא שישפטו על הכל בטוב טעם. ומחדש אני דובר כי מהתוספת יוקח ראיה אל העיקר, שאם כונת המענים לקיים מצות ה' היה להם שלא להוסיף וממה שהוסיפו גילו דעתם כי לא למצוה יכוונו. והוא אומרו על המזבח פירוש ביתר על השיעור שהוא לכפרה שקצב ה' להם אותו שיעשו ביותר מהקצוב, ושמו אצל המזבח שהוא הקצוב לכפרה וידין ממנו כי לא למצות ה' הם מתכוונים, שהיתר יגלה על בחינת הנגזרה לכפרה אם לה מתכוונים או בשנאה להרע לבד ונמצאים מתחייבים על הכל. או ירצה כי הגם שעדיין לא שלמו ימי גלות יבוא ה' למנין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עולה לענות ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה אשר קצב ה' בגזרת הגלות:

עוד ירצה כי יקריב מעשה הצרות לפני מדת הדין שמתיחסת למזבח כדי לנקום נקם מאויבינו. ואומרו ופשט וגו' להיות שבגדים הראשונים הם לעשות משפט בעושי רעתינו ועכשיו בא להטיב להוציאנו מהגלות ולהטיב אותנו, לזה ילבש בגדי בחינת ההטבה, כי לא יעכב קיבוץ גליות עד כלות עושי רשעה אלא תיכף ומיד יקבץ נפוצותינו ויוציא אותנו ממחנה האנשים הרשעים אל מקום טהור היא ארץ ישראל הטהורה כי ארץ העמים היא טמאה היא ועפרה ואפילו אוירה (שבת טו) ואין לך מקום שיקרא טהור זולת ארץ הקדושה. גם ירמוז באומרו מקום טהור מקומו של הקב''ה הנקרא טהור כביכול, ואומרו והאש על המזבח פירוש לא תדמה כי אין צרה לעושי רשעה אלא הרעה ההיא אשר יעשה ה' בהם שפטים בהוציא אותנו מביניהם, לא כן אלא והאש היא בחינת אש המשפט לא תכבה, וביער עליה הכהן עצים הם האומות שהם עצים יבשים על דרך אומרו (דברים כ יט) כי האדם עץ וכן אמרו ברבות (בפתיחתא איכה ר') וזה לשונם העצים אלו הגליות ע''כ. ואומרו בבקר בבקר ירצה לפי מה שהקדמנו כי זמן הגאולה היה ראוי להיות בבקר ראשון של שנת הת''ק לאלף החמישי ולסיבת העון נתעכב עד בוקר ב', ואמר הכתוב כי לא מפני זה יזכו האומות ולא יבא עליהם מה שהיה צריך לבא עליהם בבוקר ראשון, לו יהיה שישראל לא זכו ליגאל אף על פי כן לא ימלטו האומות מהצרה שהיתה עתידה לבא עליהם אז ויביא ה' עליהם מה שנתחייבו בבוקר ראשון ובוקר ב':

ואומרו וערך עליה וגו' יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ק פ''ג) הכל לפי המבייש והמתבייש, כי אינו דומה נכבד המבייש נכבד לבזוי המבייש נכבד ואין צריך לומר עבד המבייש את רבו, והוא אומר וערך עליה העולה שהוא האומה הישראלית בכללותה. והקטיר עליה פירוש יעריך גם כן בחינת הצדיקים השלמים מובחרי ישראל שלמים שבהם המעלים ריח בשמים על דרך אומרו (תולדות כז כז) ראה ריח בני כריח שדה ותדע כי כל העובר עבירות ריחו נודף לרעה, והמעשה שהובא בדבריהם (קב הישר פ''ז) שהיה עובר אליהו וראה אדם רשע ומנע עצמו מהריח ריחו הרע יותר ממה שהרגיש בעוברו על סרחון נבילה, ובהפך יהיה לאיש צדיק שלם שיעלה ממנו בושם כריח הגן, לזה זכר זכרון עריבתם בלשון הקטרה, והמכוון כי ישפוט בפרטות את אשר הריעו לאנשי בושם:

עוד ירצה כי כאשר יעריך ה' את העולה לנקום נקמתה מהמריעים לא יעריכנה בפני עצמה אלא יקטיר עליה המובחרים והשלמים שבאומה שיקראו בשם חלב השלמים שבזה תגדל מעלתה של האומה לנקום נקמה גדולה משונאיה. ואומרו אש תמיד וגו' פירוש הגם שיכה ה' בהם מכה רבה לא תכבה אש ותמיד תוקד על המזבח על דרך אומרו (יואל ד) ונקיתי דמם לא נקיתי, עד אבוד רוח הטומאה מן הארץ, והיה ה' למלך על כל הארץ (זכרי' יד): (אור החיים)

 ספורנו  צו את אהרן. זאת תורת העולה. אחר שהגיד מעשה הקרבנות אמר התורה הראויה לכל אחד ואחד, אשר בה רמז חלק עיוני בהם. ואין ספק כי יש הבדל רב בין בני אל חי בפעולותיהם וכוונותיהם, דומה להבדל אשר בין מיני הקרבנות. והזכיר בעולה שכולה על המזבח לריח ניחוח, אמנם קצתה עולה בלהב המזבח, ואמר שהיא העולה באמת. וחלק ממנה אצל המזבח והוא הדשן, שיש בה קצת לחלוחית, באופן שהאש בוערת בו עם אותו החלק העולה באמת, כאמר והדשן אשר תאכל האש את העולה. וקצת ממנה והוא הדשן הגמור, יוציאוהו אל מחוץ למחנה בבגדים פחותים, מכל מקום יהיה מוצאו אל מקום טהור: (ספורנו)

 כלי יקר  צו את אהרן ואת בניו לאמר. אין צו אלא זירוז מיד ולדורות א"ר שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס, אין זירוז כ"א במקום עצלה וכתיב (משלי יט.טו) עצלה תפיל תרדמה וכתיב (שם ו.ט) עד מתי עצל תשכב, וכאן הוא מצוה שיתעסק ביקידת אש כל הלילה עד הבקר ויש לחוש שמצד העצלה המצויה באדם יבא לידי תרדמה ויקלקל הקרבן ע"כ הוא צריך זירוז ודוגמא לזה פירש הרא"ם בענין חסרון כיס, שאיכא צער טובא ביקידת האש כל הלילה יותר מצערו של חסרון כיס. ומכאן למדו רז"ל (שבת כ.) לומר שסתם כהנים זריזים הם כי הכתוב זרזם באמרו צו את אהרן ואת בניו לאמר, לדורות. שכולם יהיו מזורזים בעבודה ויעבירו שינה מעיניהם ותנומה מעפעפיהם ויתעסקו בעבודה כל הלילה עד הבוקר.

ובענין חסרון כיס האמור כאן רבו הדעות ואוסיף לקח טוב משלי. לפי שהעולה מכפר על הרהור הלב ומצינו בירושלמי (תרומות ח. סוף הלכה ד) מעשה בר' יוחנן דאבד ליה כוסיתיה ובעון מיניה אוריתא ולא ידע, אמרין ליה וכי מפני דאבדה כוסיתיך אבדה דעתך אמר להו דעתא בלבא תליא ולבא בכיסא תליא מכאן ראיה שחסרון כיס יהולל חכם ויאבד לב מתנה אשר נתן לו אלהים לחשוב בחרושת עץ חיים והשיאו לבו לחשוב ולהרהר בעבירה, ואם לא עשה הכהן קרבן זה כמשפט צריך לעשות אחר והראשון בטל ואבד כך פירש בחזקוני, וע"י חסרון כיס זה יאבד דעתו ולבו ויבא לידי הרהור עבירה ואז לא יהיה גם הקרבן השני כפרה על ההרהור שהרי הוא מצוה הבאה בעבירה ואיך יכפר על ההרהור והרי הקרבן מוסיף לו הרהור עבירה ע"י חסרון כיס לפיכך הכהן צריך זירוז ביותר בקרבן העולה דווקא.

ד"א לפי שכל פר' זו ציווי אל הכהנים לאמר לדורות, ללמדם זאת תורת העולה ותורת החטאת וכן כל תורת הקרבנות, והלימוד מסתמא הוא בחנם כארז"ל (נדרים לז.) מה אני בחנם אף אתם בחנם, ועוד שהכהנים מסתמא אינן עשירים כי אין להם חלק בארץ וארוחתו דבר יום ביומו מן שלחן גבוה, ומחמת חסרון כיס שבהם חיישינן שמא יאבדו דעתם התלויה בכיס ע"כ בא לזרזם ואמר צו את אהרן ואת בניו לאמר היינו לאמר לדורות וללמדם זאת תורת העולה וכן כל זאת תורת הנאמרים בכל הפרשה, כי הכל תורת כהנים הוא ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב.ז), ע"כ בא לזרזם לחזק לבם בתורת ה' ללמדם לדורות ושלא יקרה להם כדרך שקרה לרבי יוחנן שבעון מיניה אוריתא ולא ידע אלא כעין שנאמר (חגי ב.יא) שאל נא את הכהנים תורה וגו' וכדשמואל דאמר לא אשתבש כהני (פסחים יז.).

את אהרן ואת בניו. בכל סדר ויקרא לא הוזכר אהרן כ"א בני אהרן, ואמרו במדרש שרחקו הקב"ה בעבור עון העגל ומשה קרבו בתפלתו ואמר בור שנואה ומימיה חביבין כו' כדאיתא בילקוט (צו תעט.) וטעמו של דבר כי כל הקרבנות של פר' ויקרא מדברים על הרוב מאותן הקרבנות הבאים על החטא ואילו לא חטאו בעגל לא היו צריכים לאותן קרבנות כלל כמ"ש (ירמיה ז.כב) כי לא דברתי את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. ואמרו המפרשים דווקא ביום הוציאי אותם קודם שחטאו בעגל לא צויתים על דברי עולה וזבח אבל אחר שחטאו בעגל צויתים על משכן וקרבנות כי היו צריכין אז לכפרות, ולפי שאהרן שעשה העגל היה סבה אל הקרבנות ע"כ נתרחק מעשייתם כי אין קטיגור נעשה סניגור עד שקרבו משה בתפלתו ואמר לעצים חלקת כבוד בשביל בניהם כדתנן (תמיד כט.) כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית וגפן וכו', והוא לפי שמקריבים על המזבח יין ושמן התולדות ע"כ ניצולו העצים שהם אביהם שלא יושרפו במערכה כך אהרן יהיה ניצול בשביל בניו כי אמר ה' להשמיד כל פריו, והועילה תפלת משה לחצאין ובעבור החצי שנשרפו יצא אביהם בדימוס והקב"ה הודיע דרכיו למשה שכך יהיה שיתקדש הבית בבניו של אהרן וע"ז בנה משה יסוד תפלה זו.

זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה. הוא העולה מיותר לגמרי, והסכימו המפרשים לומר שבא להודיע שכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וע"ז אמר זאת תורת העולה העוסק בתורת העולה הוא העולה זהו טוב כמו הקרבת העולה עצמה והיא קרינן, הוא מוסב על ספר התורה כי ספר לשון זכר ותורה לשון נקיבה ע"כ נאמר הוא העולה וקרינן היא.

וי"א הוא העולה. שנחשב לו עסק התורה שנקראת תושיה שמתשת כחו של אדם כאילו הקריב הוא א"ע לעולה, ואל תאמר שעסק התורה דומה להקרבת עולה ע"ד העברה שהרי באמת אין כאן לא מוקד אש ולא מזבח ת"ל על מוקדה על המזבח. כי אש התורה אשר בקרבו דומה לאש המזבח. והודיע לנו הכתוב שזמן העולה כל הלילה עד הבקר, ועוד שעד הבקר מיותר, ללמוד דעת את העם על צד הרמז כמו שזמן העולה כל הלילה עד הבקר כך הזמן המוכן לזה שהעוסק בתורת עולה דומה כאלו הקריב עולה הוא בזמן הגלות שנמשל ללילה כי אז צריכים ישראל לשלם פרים שפתותיהם, ועד הבקר ולא עד בכלל כי בזמן שיעלה בוקרן של ישראל אז יעלו על מזבח ה' פרים ממש, כמ"ש (תהלים נא.יז) ה' שפתי וגו' ואימתי אני מבקש שתקבל ניב שפתי, כי לא תחפוץ זבח ואתנה (שם יח.) ולשון כי מורה על הזמן ור"ל כי יהיה זמן שלא תחפוץ זבח ועל אותו זמן אני מבקש שתקבל ארשת שפתי במקום הקרבן כי ע"י העסק בתורת הקרבנות יבא האדם ג"כ לידי רוח נשברה זה"ש (שם יט.) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ומדקאמר לא תבזה ש"מ שעסק הקרבן עצמו נבחר לה' יותר מן העסק בתורת עולה ומ"ש זאת תורת העולה הוא העולה היינו דווקא כל הלילה בגלות כשאין זבח ומנחה, וז"ש אחר כך (שם כ-כא) היטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק אז יעלו על מזבחך פרים.

ויכול להיות שעל זה נאמר (ירמיה ז.כא) עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, שהנביא מוכיחם שיבואו בית ה' בעולות ושלמים שהבשר נאכל לבעלים ואל תסבבו חורבן הבית וביטול הקרבנות, ואל תשענו על משענת קנה רצוף אהבה לומר שיכולים אנו לפטור עצמנו מן הקרבנות בדברי עולה וזבח והיינו שיח שפתותינו, כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח (שם ז.כב) דווקא על הדברים של עולה וזבח לא צויתי ביום הגאולה דהיינו ביום הוציאי אותם מארץ מצרים כי זה בוקרן של ישראל, והכתוב שאומר זאת תורת העולה הוא העולה דוקא כל הלילה עד הבקר ולא עד בכלל כי הבקר זמן לקרבן ממש. ואמר ואש המזבח תוקד בו אם בסתם אש הוא מדבר, ר"ל תוקד בו באדם המקריב הקרבן כי אש קדחה באפו מצד היותו נבהל ונרתע לאחוריו לומר מה זה עשיתי כי הרעותי מעשי וקפחתי חיי כי הייתי ראוי לכל הדינין הללו ונמצא שאש המזבח פועל בו וגורם לו לשוב בתשובה, ואם באש דת התורה ידבר, פשוט שהוא תוקד בו ממש ושורף בו כל מחשבה רעה וכל הבהמיות שבו.

ועל צד הרמז שהזכיר חשכת הגלות שנמשל ללילה, ובעצם הזמן ההוא ממרום שלח ה' אש ביעקב ויש לחוש פן ח"ו מנפש ועד בשר יכלה ואיה הבקר אשר אמר, ע"כ אמר שאש של מעלה שורף ואינו מכלה כי אש המזבח תוקד בו בישראל כי כל אש שלמעלה כך טבעו ששורף ואינו מכלה ואש המזבח יוכיח וכארז"ל (חגיגה כז.) פושעי ישראל אין אש של גיהנם שולט בהם, ק"ו ממזבח הזהב שלא היה עליו כי אם כעובי דינר זהב ולא נשרף ק"ו אלו שמלאים מצות כרימון. ומסיק בתנחומא (שמות טו.) שאש של מעלה כך טבעו ששורף ואינו מכלה וראיה מן אש דסנה כי הסנה איננו אכל, וזה לימוד נפלא על מ"ש ממרום שלח ה' אש לומר לך אשיו משום חציו כי חציו כלים וישראל אינן כלים כך אשיו אשר שלח ה' ממרום הוא ולא יבער בם לכלותם, אלא אש הדומה לאש המזבח תוקד בו עד הבקר עד שיעלה בוקרן של ישראל

ומה שאמרנו כל הלילה עד הבקר רמז לזמן הגלות, פירוש זה מוכרח מן המדרש שמסיק בילקוט זאת תורת העולה א"ר אבא בר יודן משל למלך שכבדו אוהבו בחבית של יין וכלכלה של תאנים אמר לו המלך זו היא דורון, אמר ליה אדוני המלך לפי שעה כבדתיך אבל כשתכנס לפלטין אתה יודע במה אני מכבדך כך אמר הקב"ה למשה זאת תורת העולה הוא העולה בתמיה, אמר לפניו רבש"ע לפי שעה הקרבתי אותה אבל כשתטיב ברצונך את ציון ותבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל.

וקשה על מדרש זה, היכן רמוז בפסוק תשובה זו כי הקושיא כאן והתשובה בספר תהלים (נא. כ-כא) אלא ודאי שבעל מדרש זה סמך על יתור עד הבקר הנאמר כאן ודרש שמשה השיב להקב"ה דווקא כל הלילה בעה"ז הנמשל ללילה תקבל זה ועד הבקר לזמן הגאולה כשיעלה בוקרן של ישראל דהיינו כשתטיב ברצונך את ציון ולא עד בכלל כי אז תחפוץ זבחי צדק, ונקט אגב שטפיה לשון הפסוק שבתהלים אבל כל תשובה זו הוציא מן יתור עד הבקר, וכוונת המאמר הוא שהעולה של העה"ז באה על חטא ההרהור וכי זה כיבוד ודורון כי אין כבוד לה' שיחטא ויביא קרבן כי יותר היה טוב שלא יחטא ולא יביא קרבן כי קרבן זה אינו דורון כלל אלא תשלום החטא וכי מכבדים את המלך בתשלום חובו ועל כן הביא משל מן התאנים ויין לפי שנאמר (הושע ט.י) כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה. כי במדבר היו ישראל חוטאים ורעים מתוכם ומברם כמו שיתבאר בע"ה בפסוק (במדבר יא.ד) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ע"ש, ובזה המשילם לענבים שנראין יפים מבחוץ ובתוכם פסולת וגרעינין, והתאנים יש להם עוקץ מבחוץ כדמסיק בילקוט פר' לך לך (טז.פ) בענין המילה מה התאנה אין בה פסולת כי אם עוקצה כו', והיין הוא אחר הסרת הפסולת שמתוכו, וכלכלה של תאנים הוא אחר שחתכו העוקצין, והמשיל אליהם הקרבנות המכפרים בעד חטא המעשה והרהור שמבית ומחוץ, ובאה התשובה על זה כל הלילה בעה"ז בעוד היות האדם מסובך בחשכת חומרו אז אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. דוקא כל זמן היותו בארץ מחובר בחלק הארצי החומרי שבו, אמנם כשיעלה בקר הגאולה אז יוסר לב האבן מקרב ישראל אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל לא עולה על חטאת אלא שלמים ועולת נדבה הבאים דרך צדקה ודורון, אז יעלו לרצון פרים הבאים דרך צדקה ודורון, וזה פירוש יקר.

על מוקדה על המזבח וגו'. ג' יקידות נזכרו בפר', ומהרי"א פירש שהם כנגד ג' תפלות כי התפלות כנגד התמידים תקנום תפלת השחר כנגד תמיד השחר, ותפלת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים, ותפלת ערבית כנגד איברים ופדרים שזמנם כל הלילה, וז"ש על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. כנגד תפלת ערבית שזמנה כל הלילה עד הבקר ועז"א ואש המזבח תוקד בו, ואח"כ אמר והאש על המזבח תוקד בו ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. כנגד תפלה של שחרית, ואח"כ אמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וזאת תורת המנחה, זהו כנגד תפלת מנחה, עד כאן תורף דבריו. וכדמות ראיה לדבריו שהתפלה רמוזה בלשון יקידה לפי שנאמר (תהלים לט.ד) בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני.

והנני מוסיף על דבריו להביא על זה ראיות בריאות וטובות, כי מתחילה אמר ואש המזבח תוקד בו. אין כאן שום אזהרה ללאו כי אם עשה, ובב' נאמר לאו ועשה שנאמר והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, תוקד בו עשה, לא תכבה לא תעשה, ובג' נאמר ג"כ לאו ועשה והוסיף בו ענין התמידות שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וכל זה לא נכתב על צד הקרי כ"א לכוונה גדולה ונפלאה וזה לפי שתפלת ערבית רשות ואינה חובה על כן לא נאמר בה שום לאו ואפילו העשה אינו עשה גמור, כי אין ציווי אל האש, שהרי נאמר ואש המזבח תוקד בו. ותפלת שחרית חובה ואסור לבטלה ע"כ הוסיף לאו דלא תכבה. ותפלת המנחה נוסף על לאו דלא תכבה אמר אש תמיד, המורה על התמידות שלא יבטל ע"י שום עסק בעולם כדמסיק במסכת ברכות (ו:) אמר רבי חלבו לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה שכן אליהו לא נענה כי אם בתפלת המנחה כו', רבי יוחנן אומר אף בתפלת ערבית שנאמר (תהלים קמא.ב) תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב, ר' נחמן בר יצחק אמר אף בתפלת שחרית שנאמר (תהלים ה.ד) ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה. הנך רואה שלשון תמיד ולשון לעולם מורים על הזריזות והתמידות בתפלת המנחה ע"כ נאמר כאן אש תמיד, ולהלן אמרו לעולם יזהר אדם כו'.

אך מאמר זה עדיין צריך למודעי, כי ג' דעות אלו לא נזכרו כסדר מדריגתן כי היה לו לקבוע דברי ר' יוחנן באחרונה כדי לסדרן דרך לא זו אף זו, לא זו מנחה אלא גם שחרית, ולא זו שחרית אלא אפילו ערבית, ע"כ נ"ל ששלשתן מדברים מתפלת המנחה לבד, שכל אחד מהם מוסיף זמן למנחה כדמסיק בטור או"ח סימן ק"ח על המבטל איזו תפלה, אם יש לה תשלומין לאחר ב' תפלות, כי לדברי בעל הלכות גדולות יש תשלומין אפילו אם עבר ב' תפלות, ולדברי רבינו יונה אפילו אם עבר יומו כדמסיק בבית יוסף, על כן ראו ג' אמוראים אלו לדבר במעלת תהילת תפלת מנחה כי ר' חלבו אומר לעולם יזהר אדם בתפלת מנחה כדרך שנאמר אש תמיד. שלא יבטלה בשום עסק בעולם.

רבי יוחנן מוסיף ליתן זמן למנחה, אף אם נאנס ולא התפלל מנחה מ"מ יזהר לשלם התפלה בערבית הסמוכה לה וזה"ש אף בתפלת ערבית ר"ל שיהיה נזהר להתפלל מנחה אף בערבית, שנאמר משאת כפי מנחת ערב. וקשה למה קרא לערבית מנחה אלא ודאי שמדבר במי ששכח להתפלל מנחה שמתפלל ערבית ב' מתחילה ערבית והב' לתשלומי מנחה, לכך נאמר על תפלת ערבית, תכון תפלתי קטורת לפניך זו תפלת ערבית הבאה בשעת הקרבת הקטורת בין הערבים דהיינו בשעת העלאת הנרות ואח"כ יתפלל אחת למנחה, הוא שקראה מנחת ערב.

ורב נחמן הוסיף לומר עוד אף בשחרית, ר"ל אף בשחרית יש תשלומין למנחה אע"פ שעבר ב' תפלות ועבר גם יומו שנאמר בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה, וקשה בוקר בוקר למה לי, כי אין לומר שמדבר במי ששכח ערבית שמתפלל שחרית שתים שהרי ערבית רשות והדבר שהוא רשות אינו צריך תשלומין, ועוד מדקאמר אערוך לך ודאי בוקר זה מדבר בתפלת מנחה שנאמר בה (ויקרא ו.ז) הקרב אותה בני אהרן לפני ה', מה שלא נאמר כן בשום אחת מהם ולפני ה' האמור כאן, היינו לך האמור להלן כי תפלה זו קרובה אל ה' יותר מכולם ומכאן למד לומר שפסוק זה מדבר במי ששכח מנחה ולא התפלל אותה אפילו בערבית שמתפלל בבקר ב'. ראשונה, תפלת הבוקר אשר עליה אמר, ה' בוקר תשמע קולי והשניה, לתשלומי מנחה ועליה אמר, בוקר אערוך לך ואצפה שהיה מצפה וממתין עד שהתפלל תחילה שחרית של חובה, ואמר לך דוגמת לפני ה' האמור כאן כי תפלת מנחה קרובה ביותר אל ה' מדה"ר כי בלילה מדה"ד שולטת ע"כ אין הערבית כל כך עת רצון ולפיכך הוא רשות, והשחרית קרוב קצת אל הלילה שעברה, אבל המנחה שבצהרים רחוקה משני גבולים אלו, כמ"ש (תהלים לז.ו) ומשפטך כצהרים. ע"כ סדרם הכתוב בפר' זו כסדר מדריגתן ערבית, שחרית, מנחה.

וכן סדרם דוד, באומרו (שם נה.יח) ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה. כמספר ואהמה דהיינו נ"ז ברכות שבג' תפלות עם ברכת המינים, ולפי זה קאי לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה על שלשתן וכן מ"ש אש תמיד תוקד על המזבח, ועל ענין התמידות אמר וזאת תורת המנחה כי גם דינה שלעולם, ותמיד, יזהר בה ומיושב ג"כ מ"ש ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, ע"ד מ"ש ה' בוקר, תשמע קולי בוקר, אערוך לך, והוא ליתן בקר ב' לתפלת המנחה כאמור.

כל הלילה עד הבקר. המפרשים אמרו לפי שהעולה באה לכפר על הרהור הלב אשר עיקרו בלילה שנאמר מיכה ב.א) חושבי און ופעלי רע על משכבותם באור הבוקר יעשוה. ע"כ זמנה כל הלילה. ובתנחומא (פנחס יג.עיין שם) מצינו סתירה לדעה זו שמסיק שם צדק ילין בה (ישעיה א.כא) א"ר יודא בר סימון לא לן אדם בירושלים ובידו עון כיצד תמיד השחר היה מכפר על עבירות של הלילה ושל בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום הה"ד צדק ילין בה. וכתיב (ישעיה לג.כד) העם היושב בה נשוא עון. כי ילין מדבר בלן בה, הוצרך להביא פסוק העם היושב בה על היום כי הוא זמן ישיבה ולא זמן לינה ושכיבה, ולפי זה תמיד של הלילה היה מכפר על עבירות היום, ועו"ק למה אמר שזמנו של תמיד של בין הערבים כל הלילה ולמה לא הזכיר זה בתמיד של בוקר שזמנו כל היום, ועו"ק שבפר' תצוה ובפר' פנחס לא הזכיר עולת הבוקר כ"א פעם א', ותמיד של בין הערבים הזכיר ב"פ, ונראה לפי שחטא היום כפול במעשה ובמחשבה ועוד שכל היום אדם פנוי לעבירה, ע"כ הזכיר ב"פ בין הערבים כי כפרתו כפולה וזמנו כל הלילה לכפר על חטא של כל היום, אבל הלילה אינו זמן הפעולה ועל הרוב עיקר חטא הלילה בהרהור כמ"ש חושבי און ופעלי רע על משכבותם באור הבוקר יעשוה. ועוד שרוב הלילה האדם ישן על מטתו וא"כ עולת הבוקר אינו מכפר כ"א על ההרהור ולא פרט זמנו כל היום כי אינו צריך לכפר על חטא של כל הלילה. (כלי יקר)


{ג}  וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי-בַד֘ יִלְבַּ֣שׁ עַל-בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת-הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת-הָֽעֹלָ֖ה עַל-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וְיַלְבֵּשׁ כַּהֲנָא לְבוּשִׁין דְבוּץ וּמִכְנְסִין דְבוּץ יַלְבֵּשׁ עַל בִּסְרֵהּ וְיַפְרֵשׁ יָת קִטְמָא דִי תֵיכוּל אֶשָׁתָא יָת עֲלָתָא עַל מַדְבְּחָא וִישַׁוִנֵהּ בִּסְטַּר מַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִלְבּוֹשׁ כַּהֲנָא לְבוּשִׁין דְבוּץ וְאַוַורְקְטִין דְבוּץ יִלְבּוֹשׁ עַל בִּישְרֵיהּ וְיִפְרוֹשׁ יַת קִיטְמָא דְתֵיכוּל אֵישָׁתָא יַת עֲלָתָא עַל מַדְבְּחָא וִישַׁוִינֵיהּ בִּצְטַר מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מדו בד. היא הכתונת, (ו) ומה ת"ל מדו, שתהא (ז) כמדתו (ת"כ פרק ב, א.): על בשרו. שלא יהא דבר חוצץ בנתים (ערכין ג:): והרים את הדשן. היה חותה מלא המחתה (ח) מן המאוכלות הפנימיות (ט) ונותנן במזרחו (י) של כבש (תמיד כח:): הדשן אשר תאכל האש את העולה. ועשאתה דשן, מאותו דשן ירים (כ) תרומה ושמו אצל המזבח: (על המזבח. מצא אברים שעדיין לא נתאכלו, מחזירן על המזבח לאחר שחתה גחלים אילך ואילך ונטל מן הפנימיות שנאמר את העולה על המזבח. בר"י): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דקשה ליה למה כתוב ולבש הכהן מדו בד שהרי אינו כתיב לעיל גבי בגדיו של אהרן. ומתרץ היא הכתונת והוזכר בבגדי כהונה שהוא הסמוך לבשרו ועל בשרו דכתיב בקרא קאי אתרוייהו דאי על מכנסים לבד היה לכתוב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד על בשרו ילבש למה לי אלא דקאי נמי אמדו שהוא הכתונת: (ז) פירוש לא ארוכה ולא קצרה מגופו דהוה אמינא כיון שהוא על גופו ויש לו בגדים אחרים למעלה ממנו אם היתה קצרה מגופו לית לן בה קא משמע לן. דאם לא כן למה לא קראו הכתוב כתונת כמו בשאר מקומות: (ח) משום דכתיב והרים את הדשן שהוא לשון תרומה שמפריש מן הדשן ואם היה חותה כלה אין זה הפרשה: (ט) משום שהוא סברא מה ששוכב באמצע האש נשרף מאד לכך היו נוטלים הדשן הפנימית: (י) משום דכתיב אצל המזבח והכבש הוא אצל המזבח ומנלן שהיה במזרחו של כבש מוכח משום דכתיב אצל המזבח קדמה בפרשת ויקרא וגם שם משמע אצל הכבש וכתיב בהדיא קדמה אם כן שמע מינה שמקום הדשן היה במזרחה דהיינו קדמה: (כ) תיקן בזה דפשוטו של קרא משמע שהדשן היא אכלה האש לכן פירש ועשאתה דשן כלומר האש שב אל העולה ופירש עוד מאותו דשן ירים שלא תאמר כל הדשן אשר יעשה מן העולה והרא"ם פירש דאם לא כן פתח בדשן וסיים באכילת את העולה ויהיה פירושו והרים את הדשן ואיזה דשן אותה שאכלה האש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מדו. חלוק וחכמים אמרו שהוא חנוק כנגד מדתו: על בשרו. כנוי לערוה וכן זב מבשרו: אשר תאכל האש.הנשאר מאכילת האש: אצל המזבח. מחוץ לפאת מזרח: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מדו בד. ב' הכא ואידך ויואב חגור מדו לבושו שבגד. כהונה היו כעין בגדי מלחמה וכן המעיל כפי תחרא ובזכותם היו מתגברים במלחמה: ושמו. בגימ' ונבלע במקומו: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ולבש הכהן מדו בד וגו'. פירש הרמב"ן שתרומת הדשן צריך בגדי כהונה ואין עבודה בשני בגדים מ"מ פרט הכתוב אלו הבגדים לדבר שנתחדש בהם שיהא הכתונת כמדתו ושלא יהא דבר חוצץ בין מכנסים לבשרו, וקשה על זה למה פרט חידושין אלו כאן והיה לו לכותבם בפר' תצוה כי שם מקומו שמדבר בתיקון הבגדים.

ואומר אני ליישב זה, לפי שעולה מכפר על הרהור הלב שעיקרו בלילה, ועיקר ההרהור בעריות כי מן זה ההרהור יבא לידי מעשה מעצמו דהיינו טומאת הקרי, ודבר זה נקרא גם שפיכות דמים כי הוצאת זרע לבטלה הבא ע"י ההרהור דומה לשפיכות דמים דהיינו דם זרעיותיו כמו שלמדו מן פסוק שוחטי הילדים בנחלים (ישעיה נז.ה) קרי ביה שוחטי וסוחטי (נדה יג.) וכבר ידעת שהמכנסים מכפרים על ג"ע והכתונת מכפר על ש"ד כדאיתא מס' ערכין (טז.) והעולה מכפר על ההרהור הכולל ג"ע וש"ד כאחד, ע"כ נאמר בהרמת הדשן של העולה ולבש הכהן מדו בד. זהו הכתונת המכפר על ש"ד ומכנסי בד המכפרים על ג"ע, ולכך פרט אשר תאכל האש את העולה לומר לך אע"פ שיש באפר תערובת שאר מינים מ"מ אין הרמה זו בב' בגדים אלו כ"א בעבור היות בה אפר העולה המכפר על ההרהור, ולפי שבאמת אין כאן לא ג"ע ממש ולא ש"ד ממש אלא דבר הדומה להם סד"א שאף אם לא יהיה הכתונת כמדתו ואף אם יהיה דבר חוצץ בין מכנסים לבשרו לא עכב על כן פרט לומר שגם כאן יהיו כתיקונם מכל צד.

ובמדרש (ויק"ר ז.ו) אמרו, זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה. כל המתגאה נידון באש כו' אין כוונתו להוציא מקרא זה מידי פשוטו ולפרש הוא העולה על האדם המתגאה, אלא שדעת מדרש זה לומר שהעולה מכפרת על גסות הרוח ויש לו קצת סיוע מן פסוק והעולה על רוחכם (יחזקאל כ.לב) דהיינו על גסות הרוח, ע"כ דין העולה באש אשר טבעו לעלות, ע"כ אמר הוא העולה על מוקדה כי מוקד אש המזבח העולה למעלה הוא כפרה על הגס רוח העולה בגדולות ונפלאות ממנו.

ועל כוונה זו הזכיר הרמת הדשן, כי התיקון הוא הדשן שיאמר ואנכי עפר ואפר כאברהם ואז ירום ונשא וגבה מאד כי כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וז"ש והרים את הדשן, ולזה פרט ב' בגדים אלו שילבש הכהן המכפר ולבש הכהן מדו בד. כמדתו שלא יהיה בגד נשיאתו ארוך ממנו אלא כמדתו כי מאן דלבש מדא ילבש מדא (ברכות כח.) כמדתו ולא ילך בגדולות ובנפלאות ממנו ומכנסי בד. המכפרים על ג"ע כמ"ש רז"ל (עיין סוטה ד:) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות כו', ושימת הדשן אצל המזבח כי גם המזבח מורה על גדר הענוה כמבואר למעלה פר' משפטים.

וי"א לפי שהרמת הדשן מלאכה קלה ובזויה, ויש לחוש שמא ילבש הכהן בגדים קצרים שלא יתלכלכו בדשן או ילבש איזו דבר חוצץ על בשרו שלא ילכלך בשרו באפר ע"כ אמר שיהיה הכתונת כמדתו ושלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין מכנסים. (כלי יקר)


{ד}  וּפָשַׁט֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת-הַדֶּ֨שֶׁן֙ אֶל-מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה אֶל-מָק֖וֹם טָהֽוֹר:

 אונקלוס  וְיַשְׁלַח יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיִלְבַּשׁ לְבוּשִׁין אָחֳרָנִין וְיַפֵּק יָת קִטְמָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לַאֲתַר דְכֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וִישַׁלַח יַת לְבוּשׁוֹי וְיִלְבַּשׁ לְבוּשִׁין חוֹרָנִין וִיהַנְפֵּק יַת קִיטְמָא לְמִיבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לַאֲתַר דְכֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ופשט את בגדיו. אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד, (ל) בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים, פחותין מהן (יומא כג:): והוציא את הדשן. הצבור בתפוח (מ) כשהוא רבה ואין מקום למערכה, מוציאו משם (תמיד כח:), ואין זה חובה בכל יום, אבל התרומה חובה בכל יום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) אם היה כתוב ופשט את בגדיו ולבש אחרים הייתי אומר שהוא חובה אם היה לבוש עתה בגדי כהונה ילבש עתה בגדי חול או להיפך אבל עתה שכתיב ולבש בגדים אחרים משמע בגדים כמו ראשונים כלומר אם היו הראשונים חולין ילבש גם עתה בגדי חולין אם כן מאי שנא בין ראשונים לאחרונים לכך פירש רש"י בגדים אחרים פחותים מהם אבל אלו ואלו בגדי קדש הם אם כן למה ופשט אלא על כרחך דרך ארץ וכו' ואין זה אלא דרך ארץ: (מ) דקשה ליה והא לעיל כתיב והרים והכא כתיב והוציא ועוד הכא כתיב אל מחוץ למחנה והתם כתיב אצל המזבח ועל זה פירש הצבור בתפוח וזה הוא ההפרש שבין והרים ובין והוציא וגו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  אחרים והוציא. בגימ' הכהנים בעלי מומים שבעל מום כשר להוציא הדשן: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ופשט את בגדיו וגו'. פירש"י אין זה חובה אלא למדך תורה דרך ארץ כו', לפי שקשה לרש"י שהרי בפר' אחרי מות (טז.כג) נאמר ופשט את בגדי הבד, ולא נאמר שם בגדיו ולמדו רז"ל (ספרא אחרי יג) שאינן באים משלו אלא משל הקדש וא"כ למה קראן כאן בגדיו והלא אינן שלו, אלא שר"ל שיעשה עם בגדי קדש אלו כדרך כל הארץ וכמו שהיה עושה עמהם אילו היו בגדיו ממש, כי כמו שאילו היו שלו ודאי היה פושטם בשעה שהוא עושה איזו מלאכה נמבזה ונמס והיה לובש בגדים פחותים, כך יעשה גם בבגדי קודש אלו ודון מינה ומינה מה בגדיו רשות אף אלו רשות דאל"כ למנ"מ תלאם הכתוב בבגדיו. (כלי יקר)


{ה}  וְהָאֵ֨שׁ עַל-הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד-בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֨יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים:

 אונקלוס  וְאֶשָׁתָא עַל מַדְבְּחָא תְהֵי יָקְדָא בֵהּ לָא תִטְּפֵי וְיַבְעַר עֲלַהּ כַּהֲנָא אָעַיָא בִּצְפַר בִּצְפָר וְיַסְדַר עֲלַהּ עֲלָתָא וְיַסֵק עֲלַהּ תַּרְבֵּי נִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֵישָׁתָא עַל מַדְבְּחָא תְהֵי יוֹקְדָא בֵיהּ לָא תִטְפֵי וְיַלְפֵי עֲלָהּ כַּהֲנָא אָעִין בִּצְפַר בִּצְפַר עַד אַרְבַּע שְׁעִין דְיוֹמָא וִיסַדֵר עֲלָהּ עֲלָתָא וְיַסֵיק עֲלָהּ תַרְבֵּי נִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והאש על המזבח תוקד בו. ריבה כאן יקידות הרבה, על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כולן נדרשו במס' יומא (מה.) שנחלקו רבותינו במנין המערכות (נ) שהיו שם: וערך עליה העולה. עולת תמיד היא תקדים (פסחים נח:). (בר"י ומנין שלא יהא דבר קודם על המערכה לתמיד של שחר, תלמוד לומר העולה): חלבי השלמים. אם יביאו שם (ס) שלמים. ורבותינו (שם נט.) למדו מכאן (ע) עליה, על עולת הבוקר השלם כל הקרבנות כולם, מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) והמנין הגדול שבכלן בכל יום היו ארבע מערכות את המערכה גדולה שהיה מקבל כל העולות ואחר כך היה מסדר עוד על אותה מערכה גדולה שני גזרי עצים והיא מערכה של קיום האש מפני שאם לא היתה מערכה גדולה מתגברת זאת המערכה של שני גזרי עצים שהיו מוסיפים עליה היה מקיימת אותה ומגברת ואחר כך היה מסדר עוד עליה מערכה אחרת כדי להקטיר עליה האיברים שלא נתעכלו. וקודם המערכה של שני גזרי עצים היה מסדר מערכה שניה של קטורת בצד המערכה הגדולה בקרן מערבית דרומית ומשוך מן הקרן ארבע אמות לצד צפון וקורין אותה של קטורת מפני שממנה חותין גחלים להכניס למזבח הפנימי שחרית וערבית להקטיר עליה קטורת: (ס) דקשה ליה בשלמא עולה היה בכל יום עולת התמיד אבל זה שמא אינו לכך פירש אם יביאו שם שלמים יקטירו אותם אחר התמיד של שחר: (ע) דהוקשה לרבותינו אם כן חלבי שלמים מיבעי ליה מאי השלמים בה"א. לכן פירשו והוציאו ממשמעו ופירשו אותו מענין השלמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והאש על המזבח תוקד בו. פעם שנית להוסיף: לא תכבה. ביום: וטעם בבקר בבקר. בכל בקר ובקר. ובתחלה יעלה העולה ואחר כן אימורי השלמים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והאש. ג'. והאש על המזבח. והאש ירדה מן השמים. והאש תאכלם רמז למ''ד שמתו נדב ואביהוא על שהורו הלכה לפני רבן ואמרו אע''פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וזה והאש ירדה מן השמים אעפ''כ והאש כו' תוקד בו שצריך להביא מן ההדיוט. על כן מהאש יצאו שהורו באש והאש תאכלם: והאש על המזבח תוקד בו. שהוא כמו סולם למלאכים לעלות כענין שנא' ויעל מלאך ה' בלהב המזבח וכן ביחזקאל והנה ששה אנשים וגו' ויעמדו אצל מזבח הנחושת וע''כ היה נחושת ונוצצים כעין נחשת קלל. אבל מזבח הפנימי כנגד שכינה דכתיב ידיו גלילי זהב לכן כל דם אם נכנס בפנים לא תאכל אותה החטאת שאין אכילה למעלה: (בעל הטורים)


{ו}  אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה: (ס)

 אונקלוס  אֶשָׁתָא תְּדִירָא תְּהֵי יָקְדָא עַל מַדְבְּחָא לָא תִטְפֵי: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֵישָׁתָא תְּדִירָא תְּהֵי יוֹקְדָא עַל מַדְבְּחָא לָא תִיטְפֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אש תמיד. אש שנאמר בה תמיד היא שמדליקין בה את הנרות שנאמר בה להעלות נר תמיד (שמות כז, כ.), (פ) אף היא מעל המזבח החיצון תוקד (יומא מב:): לא תכבה. המכבה אש על המזבח עובר (צ) בשני לאוין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואם תאמר הרי לעיל הוא פירש ריבה כאן יקידות הרבה וכולן נדרשו במסכת יומא וגם אש תמיד הובא לעיל. ויש לומר דהכי פירושו לעיל ריבה כאן יקידות הרבה ולמה לי בשלמא אש תמיד צריך אני למדרש מזה אש שנאמר בה תמיד אבל השאר למה לי, ועל זה פירש רש"י כולן נדרשו כו': (צ) דכתיב שני פעמים לא תכבה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אש תמיד תוקד. טעם זה הפסוק להוסיף תמיד: (אבן עזרא)


{ז}  וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵי-אַֽהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֶל-פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וְדָא אוֹרַיְתָא דְמִנְחָתָא דִיקָרְבוּן יָתַהּ בְּנֵי אַהֲרֹן קֳדָם יְיָ לָקֳדָם מַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא אוֹרַיְיתָא דְמִנְחָתָא דְיִקְרְבוּן יָתָהּ בְּנֵי אַהֲרן כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ לִקְדָם מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזאת תורת המנחה. תורה אחת לכולן (ק) להטעינן שמן ולבונה האמורין בענין. שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת, מנחת כהנים שהיא כליל מנין, תלמוד לומר תורת: הקרב אותה. היא הגשה (ר) בקרן (ש) דרומית מערבית: לפני ה'. הוא מערב, שהוא לצד אהל מועד: אל פני המזבח. הוא הדרום שהוא פניו של מזבח, שהכבש נתון לאותו הרוח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פירוש שכל מלת תורה דכתיב בקרא לרבות בא כמו שפירש רש"י לעיל: (ר) ולא הקטרה כמשמעה שהרי לא היה מקטיר אלא (אותו) הקומץ בלבד ולא את כולה כדכתיב והרים ממנו בקמצו והקטיר המזבחה וגו': (ש) ומפרש רש"י עצמו שהרי כתיב לפני ה' הוא מערב כו' אל פני המזבח הוא דרום כו'. (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הקרב אותה. שם הפועל וטעם הקרב יקריבו אותה בני אהרן וטעמו אחד מבני אהרן על כן והרים ממנו. והוספו זאת הפרשה על הכתובה בפרשת ויקרא: (אבן עזרא)

 ספורנו  והזכיר תורה במנחה, ואמר שיגישו כולה לפני המזבח, כי לאל יתברך בלבד הביא המקריב את כל קרבנו, וכהנים משולחן גבוה קא זכו. ושחלק מועט מכולה הוא הנבחר לריח ניחוח ושחלק הכהנים גם הוא מכפר, ונשמר מחמוץ כמו חלק גבוה. ושמנחת הכהן כלה לגבוה לא חלק מועט ממנה בלבד כמו שהוא במנחת ההמון. והזכיר תורה בחטאת, ואמר שאותו החטאת, אשר לכובד ענינו לא יכופר זולתי בהכנס דמו אל הקדש פנימה לא תהיה בו כפרה באכילת כהנים כשאר חטאות אבל תהיה בשרפתו. ושהאשם, אף על פי שאינו על חטא מחייבי כריתות כמו החטאת, הנה להיות חטאו מעילה בקדש תורה אחת להם. ואמר וזאת תורת זבח השלמים והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם לתת בתוכו מין חמץ. כי אמנם סבת הסכנה אשר עליה ההודאה הוא שאור שבעיסה, מכל מקום מיני המצה רבות עליו, וברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים, וכלם נאכלים בזמן קדשי קדשים שהם ליום ולילה. אבל כשהם שלמים פשוטים שלא לתודה, זמנן לשני ימים ולילה אחד ועם היות כלם קדשים קלים, נאסרה הטומאה באוכלים ובנאכלים, וחיוב הכרת הוא בטמא שאכל את הטהור, הקרב לאכול מהקדש הטהור וטמאתו עליו, שהוא מחלל את הקדש: (ספורנו)


{ח}  וְהֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ מִסֹּ֤לֶת הַמִּנְחָה֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ וְאֵת֙ כָּל-הַלְּבֹנָ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל-הַמִּנְחָ֑ה וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּֽרָתָ֖הּ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְיַפְרֵשׁ מִנֵהּ בְּקֻמְצֵהּ מִסֻלְתָּא דְמִנְחָתָא וּמִמִשְׁחַהּ וְיָת כָּל לְבוּנְתָּא דִי עַל מִנְחָתָא וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא אַדְכַּרְתָּא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַפְרֵישׁ מִנֵיהּ בְּקוּמְצֵיהּ מִן סְמִידָא דְמִנְחָתָא וּמִן טוֹבָא עַל כָּל לְבוֹנְתָּא דְעַל מִנְחָתָא וְיַסֵיק לְמַדְבְּחָא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא שְׁבַח אִדְכַּרְתָּהּ קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  (והרים ממנו. מהמחובר, שיהא עשרון שלם בבת אחת בשעת קמיצה. בר"י): בקמצו. שלא יעשה (ת) מדה לקומץ (יומא מז.): מסלת המנחה ומשמנה. מכאן שקומץ ממקום (א) שנתרבה שמנה (סוטה יד:): המנחה. שלא תהא מעורבת באחרת (ת"כ פרשתא ב, ה.): ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר. שמלקט את לבונתה לאחר קמיצה ומקטירו, (ב) (ת"כ שם) ולפי שלא פירש כן אלא באחת מן המנחות בויקרא, הוצרך לשנות פרשה זו לכלול כל המנחות כמשפטן (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש שלא יעשה כלי שמחזיק קומץ וימדוד בו והוכחתו מדכתיב בקמצו ולא כתיב מלא קמצו: (א) דאם לא כן ומשמנה למה לי הא כבר כתב בפרשת ויקרא שכל הסולת היא מעורבת עם השמן וכיון שקומץ מסלת ודאי גם השמן בכלל ויהיה וא"ו ומשמנה וא"ו הביאור כאלו אמר ובאיזה מקום הוא קומץ ומשמנה שיש בו רוב השמן: (ב) כדכתיב והרים ממנו בקמצו ואחר כך כתיב ואת כל הלבונה משמע שאין הלבונה בכלל הקמיצה: (שפתי חכמים)


{ט}  וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹֽאכְל֖וּ אַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּֽחֲצַ֥ר אֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד יֹֽאכְלֽוּהָ:

 אונקלוס  וּדְאִשְׁתָּאַר מִנַהּ יֵכְלוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי פַּטִיר תִּתְאַכֵל בַּאֲתַר קַדִּישׁ בְּדָרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא יֵכְלֻנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַה דְמִשְׁתַּיְירָא מִינָהּ יֵיכְלוּן אַהֲרן וּבְנוֹי פַּטִירֵי תִּתְאָכֵיל בַּאֲתַר קַדִישׁ בְּדָרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא יֵיכְלֻנָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  במקום קדש. ואיזהו, בחצר (ג) אהל מועד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ואם תאמר במקום קדוש למה לי, ויש לומר לרבות לשכות הבנויות בחול ופתוחות לחצר אהל מועד שהן כשרין לאכילת המנחות כדאיתא בפרק קמא דכלים דף ו' ובפרק איזהו מקומן דף נ"ו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מצות תאכל במקום קדוש. והנה שתים מצות. וכל זכר שלישית: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בחצר. בגי' זו העזרה: (בעל הטורים)

 כלי יקר  מצות תאכל במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה. פירש"י במקום קדוש ואיזהו בחצר אהל מועד, ומ"מ במקום קדוש מיותר. גם תאכל יאכלוה אחד מהם מיותר, ומשמעות הלשון הוא שיש כאן בחינת האוכל והנאכל. בחינת האוכל, היינו שהכהן האוכל אותה צריך שידע שאכילתו משלחן גבוה היא ומן הדין שתהיה המנחה כליל לגבוה זולת שהקב"ה נתן לו חלקו מאישיו, וא"כ צריך הכהן לאכול חלקו במקום שנאכל חלק גבוה דהיינו בחצר אהל מועד כי שם מקום המזבח, ואע"פ שבאמת המקום ההוא קדוש מ"מ אין קפידא על האוכל מצד קדושת המקום כ"א מצד שצריך להסמיך אכילתו אל אכילת המזבח להורות שכמו שאכילת המזבח מכפר כך אכילת הכהנים, הבעלים מתכפרין בהם.

אמנם בחינת הנאכלת היא המצה, מצד היותו נקיה מן השאור יש במצה צד קדושה ע"כ נאמר מצות תאכל במקום קדוש. כי מצד בחינת המצה יש קפידא שיהיה המקום קדוש. ואח"כ נתן טעם על שניהם כי על מ"ש בחצר אוהל מועד יאכלוה. זהו לפי שחלקם נתתי אותה מאשי. ע"כ צריכין שניהם להיות במחיצה אחת, ועל מ"ש מצות תאכל במקום קדוש. נתן טעם ואמר קודש קדשים היא כחטאת וכאשם. כי החטאת והאשם הבאים על כפרת החטא נקראו קודש קדשים כי הצדיק גמור שלא חטא כלל קודש הוא לה' אבל החוטא ושב בתשובה הוא קודש קדשים, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בה, (ברכות לד:) ורז"ל אמרו (יומא פו:) שהעושה תשובה מאהבה הזדונות נעשין לו כזכיות, כמו שיתבאר בע"ה לקמן פר' וילך. וזה מדרגה גדולה שאינו בצדיק גמור מלבד שאר מעלות שזכרו רז"ל שם, ע"כ דין הוא שיהיה החטאת קודש קדשים, וכן המצה צריכה מקום קדוש מזה הטעם כי גם היא קודש קדשים מצד הרחקת השאור שבעיסה המחלל קדושת האדם.

וטעם הרחקת השאור נראה לפרש בב' דרכים. הדרך האחד הוא, כדברי רבי אלכסנדרי שאמר (ברכות יז.) רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וע"ז הדרך פירשנו למעלה פסוק כל שאור וכל דבש לא תקטירו בפר' ויקרא ע"ש, וע"ז נאמר כאן קודש קדשים כחטאת וכאשם. כי ע"י זביחת הקרבן האדם זובח יצרו ויבוקש והנה איננו ע"כ גם המנחה באה נקיה מן השאור, אמנם ב' הלחם של עצרת באו דוקא חמץ כי אלמלא היצה"ר לא היו התחתונים צריכין אל התורה יותר מן העליונים כי בטענה זו נצח משה המלאכים ואמר כלום יש יצה"ר ביניכם כו', (שבת פט.) ועוד שמציאות היצה"ר הכרחי ואלמלא הוא לא בנה האדם בית ולא נשא אשה, ובמקום התורה אין לחוש שמא יפרוץ גדרו כי התורה תבלין אליו.

אבל התודה היו בו חלת חמץ ומצה כאחד, כי המצה לאות שכבר נכנע בעמל לבו כמ"ש אצל ד' שצריכין להודות ויכנע בעמל לבם (תהלים קז.יב) כי הרשעים ברשות לבם כו' ורז"ל דרשו פסוק זובח תודה יכבדנני (שם נ.כג) על הזובח יצרו ומתודה עליו כו' (סנהדרין מג:) ומשם ראיה שזביחת התודה היינו זביחת היצה"ר, ע"כ מביא לאות חלות מצות נקיות מן השאור אבל מ"מ צריך עדיין אל היצה"ר לקיום המין ע"כ היו גם חלות חמץ, והיו ג' חלות מצה כנגד חלה אחת של חמץ לבטל מציאתו ברובו כי כל אדם ישלש שנותיו באורייתא תליתאי במקרא, ומשנה, ותלמוד, וחלק רביעי יתן אל קיום גופו.

אמנם לפי שלא מצינו במנחת חוטא שום חמץ, נוכל לומר בהפך זה שזה שמביא קרבן על חטאו מעצמו בלא הכרח ודאי לא נשאר בו כלום מן השאור הפנימי, אבל הזובח תודה אחר שבאו עליו יסורים המכריחים אותו על התשובה ודאי נשאר בו רושם מן השאור הפנימי ותדע ותשכיל כי חמץ אותיות מצה והם שוים במבטא כי הה"א והחי"ת מתחלפין באותיות אחה"ע, אך שיש לחמץ מספר ג' יתר על מצה וכנגד זה היה כנגד כל חלות חמץ ג' של מצה כדי שיהיו שוים בכמות, ויש בזה רמז שיש ליצה"ר יתרון על היצה"ט מספר ג' הם ג' טענות שזכר בספר חובת הלבבות שיש ליצה"ר על היצה"ט ואם יבא לנצחו אזי יעמדו כנגדו חוט המשולש במקרא ומשנה ותלמוד ואז יהיה פשר דבר ביניהם חציו לה' וחציו לכם.

דרך שני הוא היותר נכון וקרוב לשמוע, שהמצה סימן אל ההכנעה כעיסת מצה שאינו עולה למעלה ומצה של חג הפסח יוכיח כי היא סימן חירות וגאולה, לפי שלא חשק ה' בישראל כ"א בעבור שהם ממעטים את עצמם כמו שלמדו (בחולין פט.) מן פסוק לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט. (דברים ז.ז) כי מה ה' שואל ממך כ"א ליראה (שם י.יב) שהענוה מביאה לידי יראה וכל עוד שההכנעה מצויה בתחתונים ביותר לפ"ז ביותר תגלה ותראה מלכות שמים כי הוא ית' גאות לבש ואין עוד מלבדו. וזהו טעם גלות מצרים להכניעם בכור עוני, וחסו בשם ה' (צפניה ג.יב) וע"י ההכנעה יצאו לחירות מן המלכיות ונכנסו בעול מלכות שמים ולפיכך דין החמץ בשריפה דוקא כי נימוס קלוסין הוא שכל המתגאה נידון באש כדאיתא במדרש על פסוק זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה. כי הרוצה לעלות למעלה כטבע החמץ העולה למעלה ראוי להיות נידון באש אשר טבעו לעלות למעלה. ולפיכך דין החמץ במשהו כי בכל המדות צריך האדם לילך בדרך ממוצע חוץ מן הגאוה שארז"ל (סוטה ה.) לא מינה ולא מקצתה, הרי שאסרו אפילו משהו מן הגאוה כך משהו מן החמץ אסור וכן ארז"ל (אבות ד.ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, בפני כל אדם והוא רמז להפלגת הענין ולהרחיקו מכל וכל.

ולדברי ר' אלכסנדרי שהמשיל היצה"ר לשאור שבעיסה, נוכל לומר שלכך אסרו גם המשהו לפי שארז"ל (ב"ר כב.ו) מתחילה דומה היצה"ר לחוט של עכביש דהיינו משהו ואח"כ הוא מבצבץ ועולה עד שיהיה כעבותות העגלה ויעלה חמס גבר לאין מרפא, ע"כ לא יהיה קטן בעיני האדם אפילו משהו ממנו כי מעט מן השאור מבצבץ ועולה כאמור, ומטעם זה היו מביאים על קרבן תודה ל' חלות מצות כי אצל ד' שצריכין להודות נאמר ויכנע בעמל לבם. ואחר ההכנעה ראוי שיקריבו חלות מצות ל' ואולי הוא כנגד המלכות שנקנית בל' מעלות והם כוללים כל מיני התנשאות השייכים למלך, וזה המתגאה אחד בכולם, או במקצתם, אחר שנכנע בעמל לבו יביא ל' מצות המורים על ההכנעה לומר שלא נשאר בהם עד אחד ואפילו משהו אין בו. וי' של חמץ המורה על הרוממות והתנשאות ליתן כל הגדולה והרוממות לסבה ראשונה ית' הכלול בי' ספירות בלימה וכבוד אלהים הסתר דבר. ומטעם זה המצה סימן גאולה וחירות בכ"מ הן ביציאת מצרים, הן בקרבן תודה, כמ"ש (תהלים קז.ב) יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר וגו', וזה קאי על כל ד' שצריכין להודות שנגאלו בעבור שנכנע בעמל לבם וגו' וע"כ הוא מקריב חלות מצות. הן במנחות, כי ע"י הקרבנות נגאל האדם מיד היצה"ר אשר מצודתו פרוסה עליו ללכדו בחבלי עוני והוא יוצא לחירות מן היסורין ומן המלכויות ומן מלאך המות, ע"י הקרבן המביאו לידי רוח נשברה והכנעה ע"כ דין המנחות לאפות מצה והם דומים לחטאת ואשם בדרך שנתבאר. (כלי יקר)


{י}  לֹ֤א תֵֽאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵֽאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קָֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּֽחַטָּ֖את וְכָֽאָשָֽׁם:

 אונקלוס  לָא תִתְאֲפֵי חֲמִיעַ חָלָקְהוֹן יְהָבִית יָתַהּ מִקֻרְבָּנָי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא כְּחַטָאתָא וְכַאֲשָׁמָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִתְאֲפֵי חֲמִיעַ חוּלַקְהוֹן מִן מוֹתַר מִנְחָתָא דִיהָבִית לְהוֹן מִקָרְבָּנַי קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא הֵי כְחַטָאתָא וְהֵי כְאַשָׁמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תאפה חמץ חלקם. אף השירים (ד) אסורים בחמץ (מנחות נה.): כחטאת וכאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת, (ה) לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה, מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה (ת"כ פרק ג, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) וכל שכן מה שעולה לאישים דכתיב ביה בהדיא בפרשת ויקרא והוכחתו מדסמיך לא תאפה חמץ חלקם: (ה) מדכתיב חטאת היא בהווייתה תהא שישחטנו לשם חטאת אבל באשם לא נאמר אשם הוא אלא אחר הקטרת אמורים והוא עצמו שלא הקטירו אימוריו כשר כדלעיל בפרשת ויקרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם לא תאפה. הוא העיקר במצות פסח: כחטאת וכאשם. כן המנחה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תאפה חמץ חלקם. ס''ת מצה שלא תאפה אלא מצה: (בעל הטורים)


{יא}  כָּל-זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה חָק-עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָֹ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר-יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ: (פ)

 אונקלוס  כָּל דְכוּרָא בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֵכְלֻנַהּ קְיָם עָלָם לְדָרָתֵיכוֹן מִקֻרָבָּנַיָא דַיְיָ כֹּל דְיִקְרַב בְּהוֹן יִתְקַדָּשׁ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דְכוּרָא בִּבְנֵי אַהֲרן יֵיכְלֻנָהּ קְיַים עֲלַם לְדָרֵיכוֹן מִקוּרְבָּנַיָיא דַיְיָ כָּל דְיִקְרַב בְּהוֹן יִתְקַדָשׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל זכר. אפילו בעל מום. למה נאמר, אם לאכילה, הרי כבר אמור לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו' (ויקרא כא, כב.), אלא לרבות בעלי מומין (ו) למחלוקת (זבחים קב.): כל אשר יגע וגו'. קדשים קלים או חולין שיגעו בה (ז) ויבלעו ממנה (ת"כ שם ו.): יקדש. להיות כמוה, שאם פסולה יפסלו, (ח) ואם כשרה יאכלו כחומר (ט) המנחה (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירש שחולקים את המנחה בהדי תמימים חלק כחלק דהוה אמינא דוקא לאכילה הוא דשרי בקדשים דכתיב לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל אבל לחלק עם התמימים כיון דלאו בני הקרבה נינהו לא קא משמע לן: (ז) מדכתיב אשר יגע בהם למה לי. אלא לומר לך יגע ויכנס בהם שיבלע בתוכו: (ח) דהיינו מקום נגיעתו ולא כולו: (ט) רצונו לומר שיאכל לפנים מן הקלעים ליום ולילה עד חצות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כל אשר יגע. במנחה ובחטאת ובאשם הוא קדש לשם: (אבן עזרא)


{יב}   שני  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יג}  זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַֽהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו אֲשֶׁר-יַקְרִ֣יבוּ לַֽיהֹוָ֗ה בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ עֲשִׂירִ֨ת הָֽאֵפָ֥ה סֹ֛לֶת מִנְחָ֖ה תָּמִ֑יד מַֽחֲצִיתָ֣הּ בַּבֹּ֔קֶר וּמַֽחֲצִיתָ֖הּ בָּעָֽרֶב:

 אונקלוס  דֵין קֻרְבַּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי דִי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ בְּיוֹמָא דְרַבִּיאוּ יָתֵהּ חַד מִן עַסְרָא בִתְלַת סְאִין סֻלְתָּא מִנְחָתָא תְּדִירָא פַּלְגוּתַהּ בְּצַפְרָא וּפַלְגוּתַהּ בְּרַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  דֵין קוּרְבָּנָא דְאַהֲרן וְדִבְנוֹי דִי יְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ בְּיוֹמָא דְיִרְבּוּן יָתֵיהּ לְמִחְסַן כְּהוּנְתָּא רַבְּתָא חַד מִן עַשְרָא בִּתְלַת סְאִין סְמִידָא מִנְחָתָא פַּלְגוּתָא בְּצַפְרָא וּפַלְגוּתֵיהּ בְּרַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  זה קרבן אהרן ובניו. אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה (י) ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו', והכהן (כ) המשיח תחתיו מבניו חקת עולם וגו' (מנחות נא:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דמה תלמוד לומר ובניו הרי כהנים גדולים אמורים כשהוא אומר והכהן המשיח כו': (כ) פירוש שמנחה תמיד דבוק עם כהן המשיח לא עם בניו אם כן מנחתם אינן תמיד רק ביום חינוכן דומיא דביום המשח הכהן גדול שהוא חנוכו לכהן גדול ונכתב ביום המשח ולא מיום המשח לכלול גם לחנוך הכהנים הדיוטים דאם לא כן מיום מיבעי ליה שמאותו היום ואילך תמיד יקריב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  זה קרבן אהרן. או אחד מבניו תחתיו: ביום המשח אותו. אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ורבים אמרו כי זה בי''ת תחת מ''ם והטעם כי מיום המשח אותו הנה זה חייב להקריב תמיד מנחתו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  זה קרבן אהרן ובניו. בגי' זהו מחצה לאהרן ומחצה לבניו: עשירית. בגימ' עשרן שלם שהיה מביא עשרון שלם וחוצהו ומביא מחצה בבקר ומחצה בערב: מחציתה. בגי' מחצה משלם: (בעל הטורים)


{יד}  עַֽל-מַֽחֲבַ֗ת בַּשֶּׁ֛מֶן תֵּֽעָשֶׂ֖ה מֻרְבֶּ֣כֶת תְּבִיאֶ֑נָּה תֻּֽפִינֵי֙ מִנְחַ֣ת פִּתִּ֔ים תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  עַל מַסְרֵיתָא בִּמְשַׁח תִּתְעֲבֵד רְבִיכָא תַיְתִנַהּ תּוּפִינֵי מִנְחַת בִּצוּעִין תְּקָרֵב לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  עַל מַסְרִיתָא בִּמְשַׁח זֵיתָא פְּתִיכָא תִּתְעֲבֵיד מְטַגְנָא תָּעִיל יָתֵהּ מְרַסְקָא מִנְחַת רִיסוּקוּן תִּקְרַב לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מרבכת. חלוטה ברותחין כל צרכה (ת"כ פרק ד, ה.): תפיני. אפויה אפיות הרבה, שאחר חליטתה אופה בתנור, (ל) וחוזר ומטגנה במחבת: מנחת פתים. מלמד שטעונה (מ) פתיתה. (בר"י ולא פתיתה ממש בציעין ופרורין, לפי שאינה נקמצת, אלא כופלה לשנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) מדכתיב תפיני שהוא תיבות תפי נא משמע שהיא חיה למדנו שכשיאפה תהא חיה ולא מטוגנת לכך פירש רש"י שהיא אפויה מתחילה ואחר כך מטגנה: (מ) אף על גב דמקרא מלא הוא זה בא לאפוקי מדרבי שמעון דאמר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתה כלומר שלא יכפול אחד לשנים ושנים לארבעה כו' כיון שאין בהם קמיצה ולא כתיב הכא אלא פתים ולא פתות אותו פתים כמו במנחת ישראל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מרבכת. אין לו אח ויש מי שאומרים רכה ויש מי שאומרים במהרה. ותי''ו תביאנה סימן לאהרן וכן תי''ו תקריב. ועל דעתי כי כן הוא תי''ו תפיני וטעמו תקון ואין ריע לו והקדמונים אמרו שהיא שתי מלות תאפה נא. ויאמר רבי יונה המדקדק שהוא על משקל דוכיפת וזה המשקל מעקל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מורבכת (תביאנה). בגימט' רתחין שחולטין אותה ברותחין כל צרכה: (בעל הטורים)


{טו}  וְהַכֹּהֵ֨ן הַמָּשִׁ֧יחַ תַּחְתָּ֛יו מִבָּנָ֖יו יַֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ חָק-עוֹלָ֕ם לַֽיהוָֹ֖ה כָּלִ֥יל תָּקְטָֽר:

 אונקלוס  וְכַהֲנָא דִמְרַבָּא תְחוֹתוֹהִי מִבְּנוֹהִי יַעְבֵּד יָתַהּ קְיָם עָלָם קֳדָם יְיָ גְמִיר תִּתַּסָק: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַהֲנָא רַבָּא דְמִתְרַבֵּי בְּמִשְׁחָא וּבְרַם תְּחוֹתוֹי מִבְּנוֹי יְקוּמוּן לְכַהֲנִין אִיהוּ יַעֲבֵיד יָתָהּ קְיַים עֲלָם קֳדָם יְיָ גְמִירָא תִּתְסַדֵר וְתִיתְסַק: (תרגום יונתן)

 רש"י  המשיח תחתיו מבניו. המשיח מבניו (נ) תחתיו: כליל תקטר. אין נקמצת להיות שיריה נאכלין, אלא כולה (ס) כליל, וכן כל מנחת כהן (ע) של נדבה כליל תהיה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) לכך פירש רש"י כן ושינה הקרא לפי שמצינו לפרש המשיח תחתיו המשיחות יהיו תחתיו או מצינו לפרש המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה קרבן כלומר הבן יעשה קרבן לכך פירש רש"י כן ושינה הקרא כדי שיהא תחתיו דבוק עם מבניו ולא עם המשיח שתחתיו, לא יאמר אלא על איש במקום איש. ועיין בקיצור מזרחי ומהר"ר נתן (ספר אמרי שפר) וגור אריה ודברי דוד כל אחד יש לו בזה דרך בפני עצמו: (ס) לאפוקי שלא תפרש כליל כל המנחות ופירושו כל המנחות תקטיר הקומץ ופירוש כליל כולה נשרפת וכן כל מנחת כהן של נדבה כלומר לא שמנחת כהן מתחלפת ממנחת כהן משיח לכך הוסיף וכן וכו' שגם היא כליל והוסיף של נדבה שלולא זה משמע וכן מנחת כהן שהיא חובה דומיא דשל כהן המשיח אבל נדבה לא קא משמע לן ששתיהם כליל: (ע) הוכחת רש"י מדכתיב וכל מנחת כהן וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כליל. כמו כלה כליל תהיה לשם: (אבן עזרא)

 אור החיים  והכהן וגו'. תחתיו מבניו. בפרק התכלת (נא) דרשו שבא לכהן גדול שמת ועדיין לא מינו אחר תחתיו שבנו של מת יביאנה במקומו, והוא אומרו תחתיו מבניו. ודרשו מ''ם של מבניו לדרשא אחרת, דתניא שם בניו אלו כהנים הדיוטים, או אינו אלא כהנים גדולים, כשהוא אומר והכהן המשיח תחתיו מבניו הרי כהן גדול אמור מה אני מקיים בניו בהדיוטים, ומסיק שם בגמרא דמאומרו מבניו דורש כן. ובהוריות פרק ג' (יא) אמרו עוד כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה מנלן דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו נימא קרא והכהן מתחתיו מבניו מאי המשיח וכו' ע''כ. וקשה והלא צריך לומר המשיח ללמד על בניו האמורים בתחלה שהם הדיוטות כמאמר התנא בפרק התכלת. ויש לומר שללמד על בניו האמורים בתחלה שהם הדיוטות שפיר נשמע הגם שלא היה אומר המשיח, כי ב' כתובים בכהן א' למה לי, אלא ודאי שבניו דרישא בהדיוטים בניו דסיפא בגדולים, ולא היה צריך לומר המשיח אלא לדרשא למשוח כהן גדול בן כהן גדול. ועדיין קשה בכתוב למה אמר תחתיו מבניו שהיה צריך לומר מבניו תחתיו. ואולי שיכוין להסמיך בניו ליעשה אותה לכוין דרשת פרק התכלת שאם מת כהן גדול ועדיין לא מינו אחר במקומו בנו יביא במקומו, וזה שיעור הכתוב והכהן המשיח תחתיו יעשה, ואם עדיין לא נתמנה, מבניו של מת יעשה אותה, ואם היה אומר הכתוב הכהן המשיח מבניו תחתיו אז תהיה הכוונה שאין חיוב על בנו להביא אלא אם יהיה תחתיו שכן משמע דוקא תחתיו פירוש שנתמנה או שהוא ראוי לעמוד תחתיו, ומאומרו מבניו יעשה משמע כל יורש יביא. ולר''ש שחולק וסובר שאם לא מינו אחר תחתיו באה משל ציבור אמר תחתיו מבניו, לסמוך מבניו ליעשה, לומר כי אין ראוי לשום אדם אחר ליכנס תחת הכהן זולת בנו. אחר שפירשתי זה מצאתי שכן דרשוה בתורת כהנים למבין משמעות הברייתות על נכון: (אור החיים)


{טז}  וְכָל-מִנְחַ֥ת כֹּהֵ֛ן כָּלִ֥יל תִּֽהְיֶ֖ה לֹ֥א תֵֽאָכֵֽל: (פ)

 אונקלוס  וְכָל מִנְחָתָא דְכַהֲנָא גְמִיר תְּהֵי לָא תִתְאֲכֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מִנְחָתָא דְכַהֲנָא גְמִירָא תִּתְסַדֵר וְתִיהֱוֵי לָא תִתְאַכָל: (תרגום יונתן)

 רש"י  כליל. כולה שוה (פ) לגבוה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) כלומר מפני שאמר כליל תהיה ולא אמר אם לגבוה אם להדיוט משום הכי פירש כולה לגבוה כלומר לשרפה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תאכל. ככל המנחות כי איך יאכל הכהן מנחתו או חטאתו. מקום שחיטת כל חטאת צפונה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  וכל מנחת כהן. דאם לא היתה כליל אומר לא אוכל השירים דמאי דורון יש לפני המקום כמלא קמצו שאינו אלא דבר מועט דבשלמא ישראל המביא מנחה מביא עשרון והקומץ נקטר והשירים נאכלים לכהנים וכהנים משלחן גבוה קא זכו ונמצא כולו דורון אבל של כהן אם היה אוכל השירים אין זה דורון ולא דמי לחטאות ואשמות של כהנים דהתם החלב והאימורין נקטרי' עם העורות לאנשי משמר: (דעת זקנים)


{יז}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יח}  דַּבֵּ֤ר אֶֽל-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶל-בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את בִּמְק֡וֹם אֲשֶׁר֩ תִּשָּׁחֵ֨ט הָֽעֹלָ֜ה תִּשָּׁחֵ֤ט הַֽחַטָּאת֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא:

 אונקלוס  מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי לְמֵימָר דָא אוֹרַיְתָא דְחַטָאתָא בַּאֲתַר דִי תִתְנְכֵס עֲלָתָא תִּתְנְכֵס חַטָאתָא קֳדָם יְיָ קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם אַהֲרן וְעִם בְּנוֹי לְמֵימָר דָא אוֹרַיְיתָא דְחַטָאתָא בְּאַתְרָא דְתִתְנְכֵס עֲלָתָא תִּתְנְכֵס חַטָאתָא קֳדָם יְיָ קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  קדש קדשים. כי הוא כאחד הקדשים: (אבן עזרא)

 כלי יקר  במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת. המפרשים אמרו כדי לכסות על החוטאים כי יאמרו שעולה הוא מקריב, וזה טעם חלוש שהרי עכ"פ נגלה עונו כשיראו שאינו מקריבו כליל לעולה, ועוד שהרי העולה זכר וחטאת נקיבה, והנה בענין העולה י"א שבאה על הרהור עבירה וי"א שהעולה מן אותן קרבנות אשר בלי עון ירוצון (תהלים נט.ה). והנה לאומרים שיש בעולה צד כפרת חטא טעמו של דבר כי הלב המונח בצד שמאל סבה לכל חטא כי הלב חומד וכלי המעשה גומרין ע"כ שחיטת שניהם בצפון, להורות כי לב הותל הטהו (ישעיה מד.כ) ומצפון תפתח הרעה (ירמיה א.יד) ולאומרים שאין העולה באה כ"א דורון וראייתם ממ"ש (תהלים סו.יג) אבוא ביתך בעולות, נוכל לומר כי החוטא אחר שנתן אל לבו לשוב בתשובה ולהביא חטאת לכפרה מאז הוא מרוצה וקרבנו מרוצה לפני הש"י כאילו הקריב עולה המעולה שבכל הקרבנות. (כלי יקר)


{יט}  הַכֹּהֵ֛ן הַֽמְחַטֵּ֥א אֹתָ֖הּ יֹֽאכֲלֶ֑נָּה בְּמָק֤וֹם קָדֹשׁ֙ תֵּֽאָכֵ֔ל בַּֽחֲצַ֖ר אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  כַּהֲנָא דִמְכַפֵּר בִּדְמַהּ יֵיכְלִנַהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ תִּתְאֲכֵל בְּדָרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  כַּהֲנָא דִי מְכַפֵּר בְּאַדְמָא יֵיכְלוּנָהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ תִּתְאָכֵל בְּדָרַת מַשְׁכַּן זִימְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  המחטא אותה. העובד עבודותיה, שהיא נעשית חטאת על ידו: המחטא אותה יאכלנה. הראוי לעבודה, יצא טמא בשעת זריקת דמים (צ) שאינו חולק בבשר (זבחים צט.), ואי אפשר לומר שאוסר שאר כהנים באכילתה חוץ מן הזורק דמה, שהרי נאמר למטה כל זכר בכהנים יאכל אותה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) והא דלא פירש קרא כפשוטו המחטא יאכל דהא כתיב כל זכר בבני אהרן יאכלנה. ואין להקשות דלמא הראוי לעבודה יאכלנה לאפוקי בעל מום שאינו ראוי דהא כתיב כל זכר לרבות בעל מום אלא על כרחך בא לאפוקי טבול יום שאין לו חלק ואין לומר איפכא טבול יום יאכל לאורתא ובעל מום לא יאכל כלל מסתברא בעל מום יאכל שהוא באכילה לאלתר לאפוקי טבול יום אינו באכילה עד הערב שמש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הכהן המחטא. טעמו הזורק דם כאילו אמר המסיר חטא החוטא ורבי המפרשים אמרו כי טעם המחטא רוחץ או מטהר וכן תחטאני באזוב ואטהר: (אבן עזרא)


{כ}  כֹּ֛ל אֲשֶׁר-יִגַּ֥ע בִּבְשָׂרָ֖הּ יִקְדָּ֑שׁ וַֽאֲשֶׁ֨ר יִזֶּ֤ה מִדָּמָהּ֙ עַל-הַבֶּ֔גֶד אֲשֶׁר֙ יִזֶּ֣ה עָלֶ֔יהָ תְּכַבֵּ֖ס בְּמָק֥וֹם קָדֹֽשׁ:

 אונקלוס  כֹּל דִי יִקְרַב בְּבִסְרַהּ יִתְקַדַשׁ וְדִי יַדִי מִדְמַהּ עַל לְבוּשׁ דִי יַדִי עֲלַהּ תִּתְחַוָר בַּאֲתַר קַדִישׁ: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דִימְקַרֵב בְּבִישְרָהּ יִתְקַדֵשׁ וּדְיַדֵי מִן אַדְמָהּ עַל לְבוּשָׁא דְיַדִי עֲלָהּ תִּתְחַוָור בַּאֲתַר קַדִישׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל אשר יגע בבשרה. כל דבר אוכל אשר יגע (ק) ויבלע ממנה: יקדש. להיות כמוה, אם פסולה תפסל, ואם היא כשרה תאכל כחומר שבה (שם צז:): ואשר יזה מדמה על הבגד. ואם הוזה מדמה על הבגד אותו מקום דם (הבגד (ר) אשר יזה עליה) תכבס בתוך (ש) העזרה (ת"כ פרק ו, ז.): אשר יזה. יהא נזה כמו ולא יטה לארץ מנלם (איוב טו, כט.), יהא נטוי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) (נחלת יעקב) בתורת כהנים יכול אף על פי שלא בלע תלמוד לומר בבשרה עד שיבלע כו' וברייתא זו הובאה בזבחים דף צ"ז: (ר) דמשמעות הקרא דצריך להזות על הבגד וזה אי אפשר לכן פירש ואם ופירושו ואשר יהא נזה כמו שפירש רש"י בסמוך (בתורת כהנים) יכול יהא בגד כולו טעון כבוס תלמוד לומר אשר יזה עליה תכבס מקום הדם טעון כבוס ואין הבגד כולו טעון כבוס: (ש) כדכתיב במקום קדוש בחצר אהל מועד שמע מינה דחצר אהל מועד מקום קדוש הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כל אשר יגע. בבשר החטאת יהיה קדש לשם והכהן יאכלנו לכן חלק הזורק כחלק כל אחיו: יזה. א''ר משה הכהן שהוא כמו יטה מבנין קל ובפתחו' היו''ד מהכבד והאות המובלע נו''ן וכן ויז מדמ' אל הקיר בחיר''ק עם ויז בפתח רק במלת נטה מראה על הקיר בחיר''ק עם ויז הוא בצר''י בבנין הקל וכן מצאנו ויז נצחם מבנין הקל ויפה דקדק. ובעבור שהחטאת קדש צוה השם לכבס המקום שנפל מדמה על הבגד במקום קדוש הוא חצר אהל מועד כי יש הפרש בין קדוש וטהור: אשר יזה עליה. יחסר מקום או. והטעם או אם יזה אחר עליה שהוא הבשר יכבס הבשר הכהן ואחר כך יאכלנו או פירושו המקום אשר יזה מהדם תכבם ויהיה בגד לשון נקבה וזכר וכמוהו אשר תשיג ידו ותי''ו תכבם לכהן: (אבן עזרא)


{כא}  וּכְלִי-חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁ֥ר תְּבֻשַּׁל-בּ֖וֹ יִשָּׁבֵ֑ר וְאִם-בִּכְלִ֤י נְח֨שֶׁת֙ בֻּשָּׁ֔לָה וּמֹרַ֥ק וְשֻׁטַּ֖ף בַּמָּֽיִם:

 אונקלוס  וּמָן דַחֲסַף דִי תִתְבַּשֵׁל בֵּהּ יִתָּבָר וְאִם בְּמָנָא דִנְחָשָׁא תִּתְבַּשֵׁל וְיִתְמְרֵק וְיִשְׁתַּטֵף בְּמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מַאן דְפָחַר דְתִתְבַּשֵׁל בֵּיהּ יִתְבַּר מְטוֹל דְלָא יְבַשְׁלוּן בֵּיהּ חוּלֵי וְאִין בְּמָנָא דִנְחָשָׁא תִּתְבַּשֵׁל וְיִסְתְּפַן בְּגַרְגִישְׁתָּא וְיִשְׁתְּטִיף בְּמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ישבר. לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר (ת) והוא הדין לכל הקדשים: ומרק. לשון תמרוקי הנשים (אסתר ב, יב.) אשקורי"ר בלע"ז: ומרק ושטף. לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) לאחר יום ולילה הבא אחריו. ואם תאמר ולשהייה לאחר עמוד השחר דלמחר דלהוי נותן טעם לפגם ולא ליהוי בשבירה ומריקה ויש לומר כיון שבעמוד השחר דלמחר מיד חל עליהם חיוב שבירה ומריקה תו לא פקע אפילו לאחר מכן הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תבשל בו. גם בשלה ומורק ושוטף מבנין שלא נקרא שם פועלו ובא ומורק בחול''ם בעבור הרי''ש שלא תדגש כי אם במקומות מועטים במשקל לא זורק עליו מגזרת מרקו הרמחים כי המ''ם שרש: (אבן עזרא)

 כלי יקר  וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר וגו'. פירש"י והוא הדין לכל הקדשים, ומ"מ הדבר צריך ביאור למה כתבה התורה דין זה דווקא גבי חטאת הבא לכפרה, וכפי הפשט נוכל לומר לפי שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם (פסחים ל;), וסד"א דווקא בקדשים קלים הנאכלים לב' ימים ולילה אחת שהמאכל מתעכב בקדירה זמן רב ע"כ הוא בולע כ"כ הרבה עד שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, אבל קדשי קדשים שאינן נאכלין כ"א ליום אחד ולילה אחת סד"א שבזמן מועט כזה אינו בולע כל כך הרבה ויש תקנה אף לכלי חרס בשטיפה קמ"ל.

ועל צד הרמז קרוב לשמוע, שטהרת הכלים יש להם דמיון לטהרת החוטא המקריב חטאת, כי כמו שהכלים יש מהם שבולעים הרבה מן האיסור ולא יוכל לצאת ע"י שטיפה ואין להם תקנה כ"א בשבירה, ויש מהם שאינן בולעים הרבה מן האיסור ויש להם תקנה בשטיפה, כך יש לך אדם חוטא שבולע הרבה מן האיסור וקשה לו לעזוב ההרגל ואין לו תקנה כ"א בשבירת לבו כי הוא הכלי שנתבשל בו האיסור, ויש לך אדם שאינו בולע הרבה ויש לו תקנה בכל דהו כדרך שארז"ל (ערכין טו:) מאי תקנתיה של מספר לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר (משלי טו.ד) מרפא לשון עץ חיים. ואם עם הארץ הוא ישפיל עצמו שנאמר (שם) וסלף בה שבר ברוח. ומן חטא לה"ר יוקח לכל חטאת ולכל עון שבזמן שאין ב"ה קיים אין תקנה לעם הארץ כ"א בשבירת לבו הכלי שנתבשל בו החטא, ולת"ח יש תקנה בכל חטא ע"י ת"ת, וחטא בני עלי יוכיח שאינו מתכפר בזבח ומנחה אבל מתכפר הוא בת"ת (ר"ה יח.).

ע"כ כתבה התורה דין הכלים אצל החטאת, לומר לך שבזמן שאין זבח ומנחה אז טהרת החוטא כטהרת הכלים, כי כל עם הארץ נמשל לכלי חרס ואינו יוצא מידי דופיו כ"א בשבירת לבו, וכל ת"ח יש לו דין כלי נחושת שיש לו תקנה ע"י מריקה ושטיפה מבית ומחוץ, כך כל ת"ח יש לו תקנה ע"י התורה שנמשלה למים המטהרו מבית ומחוץ כי ע"י התורה יהיה תוכו כברו כמ"ש מבית ומחוץ תצפנו (שמות כה.יא) כדרך שנתבאר שם בפר' תרומה, וזה הדבר שאמרנו שכל אדם דומה לכלי מה. ויש ראיה ממה שארז"ל (סנהדרין נב:) למה ת"ח דומה לפני עם הארץ כקיתון של זהב סיפר עמו דומה לכלי כסף נהנה ממנו דומה לכלי חרס כו', ונראה שעל זה נאמר (איכה ד.ב) בני ציון היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר, היה מקונן על אנשי הסגולה שנמשלו לזהב וכתם ואבני קודש, שהיו מרבים סעודות בכ"מ בראש כל חוצות עם עמי הארץ עד שגרמו גלות להם ולבניהם, כמ"ש כל המרבה סעודתו בכ"מ לסוף מחריב ביתו כו' ומסיק שם בפרק אלו עוברין (מט. עיי"ש) לסוף גולה כו' ועל זה אמר תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות שהיו מרבים סעודתם בכ"מ עם עמי הארץ ואמר מיד בני ציון היקרים, כד"א (משלי כ.טו) וכלי יקר שפתי דעת, המסולאים בפז כי מתחילה היו נמשלו לכלי זהב וע"י שתשתפכנה בראש כל חוצות איכה נחשבו לנבלי חרש, אותן השלמים שנקראו מעשה ידי יוצר הכל, כי הכל נברא ביד אחד זולת השלמים נבראו בב' ידים (מדרש תהלים קלט.כו) ואיך ירדו ממדרגה זו אל דיוטא תחתונה זו.

ובהצעה זו נ"ל ליישב מה שארז"ל (שבת קה:) כל המתעצל בהספדו של ת"ח ראוי לקברו בחייו שנאמר (יהושע כד.ל) ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר מצפון להר געש, מלמד שגעש עליהם ההר לקברם ומנא ליה לומר כן שמא איזו עון אחר גרם להם שגעש עליהם ההר, והנה בתמנת סרח פירש"י בתמונת חרס דהיינו שמש ובשופטים (ב.ט) כתיב חרס במקום סרח, והנה על פי דרכו של רש"י נ"ל לפרש בתמנת לשון בתמונה אבל חרס נ"ל שהוא לשון כלי חרס ור"ל שלא נהגו בו דין ת"ח להספידו כראוי אלא קברוהו בתמונת שאר עם הארץ שנמשל לחרס הנשבר שאינו יוצא מידי סרחונו ודופיו לעולם, לכך גרס בשופטים חרס במקום סרח כי הסרח דהיינו סרחון מעשיו ממשילו לכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו וסרחונו כ"א בשבירה, ואצל ת"ח לא כך המדה שהרי ארז"ל (ברכות יט.) אם ראית ת"ח עובר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום כי ודאי עשה תשובה, כי מסתמא הוא עוסק בתורה והיא כפרתו למרק חטאו ומורק ושוטף מבית ומחוץ במי התורה, ואע"פ שסתם ת"ח נמשל לכלי זהב שבקל הוא להעביר מעליו מעט אבק ושמץ דופי שעליו מ"מ כשחטא והלך בעצת הנחש המשילו לכלי נחושת כי הלשון נופל על הלשון, ועל שם שהיה מצחו נחושה להעיז בבוראו ומורק ושוטף כאמור. ומפסוק זה אנו למדין גם הלכות גיעול הכלים שכדרך תשמישו כך טהרתו. (כלי יקר)


{כב}  כָּל-זָכָ֥ר בַּכֹּֽהֲנִ֖ים יֹאכַ֣ל אֹתָ֑הּ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא:

 אונקלוס  כָּל דְכוּרָא בְּכַהֲנַיָא יֵכוּל יָתַהּ קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דְכוּרָא בְּכַהֲנַיָיא יֵיכוּל יָתָהּ קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל זכר בכהנים יאכל אותה. הא למדת שהמחטא אותה האמור למעלה לא להוציא שאר הכהנים, אלא להוציא את שאינו ראוי לחטוי: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם קדש קדשים הוא. עם כל זכר שאין ראוי לאכול החטאת שהקריבו ממנה והובא לכפר כי אם התמימים והזכר תמים מהנקבה ואפילו קטן יקרא זכר והזכר שהוא בן שלש עשרה שנה כאשר העתיקו אבותינו: (אבן עזרא)


{כג}  וְכָל-חַטָּ֡את אֲשֶׁר֩ יוּבָ֨א מִדָּמָ֜הּ אֶל-אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ לֹ֣א תֵֽאָכֵ֑ל בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף: (פ)

 אונקלוס  וְכָל חַטָאתָא דִי יִתָּעַל מִדְמַהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְכַפָּרָא בְקוּדְשָׁא לָא תִתְאֲכֵל בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל חַטָאתָא דְאִיתְעַל מִן אַדְמָהּ לְמַשְׁכַּן זִימְנָא מְטוֹל לְכַפָּרָא בְּקוּדְשָׁא לָא תִיתְאַכֵיל בְּנוּרָא תִּיתּוֹקָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל חטאת וגו'. שאם הכניס מדם חטאת החיצונה לפנים פסולה (זבחים פב.): וכל. לרבות שאר קדשים: (רש"י)

 אבן עזרא  וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' לכפר בקדש. והנה מקום הפרכת יקרא קדש כי החצר ואם היא קדש כנגד אהל מועד חול והנה גם יקרא לפנים הפרכת קדש כנגד אהל מועד כמו בזאת יבא אהרן אל הקדש וזאת החטאת היא חטאת כהן הגדול או הקהל: (אבן עזרא)





ויקרא פרק-ז

{א}  וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא:

 אונקלוס  וְדָא אוֹרַיְתָא דַאֲשָׁמָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא אוֹרַיְיתָא דְאַשְׁמָא קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדש קדשים הוא. הוא קרב ואין (א) תמורתו קרבה (תמורה יז: ת"כ פרשתא ד, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש אינה קרבה היא בעצמה ומכל מקום קדושה חלה עליה ולא נפקא לחולין ותרעה עד שיפול בה מום ואז תמכר ויפלו דמיה לנדבה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וזאת תורת האשם. כבר הודעתיך ההפרש בין חטאת ואשם אף על פי שהכתוב יאמר בחטאת אשם ובאשם חטאת. וטעם להזכיר זאת הפרשה להזכיר החלבים שאין להם זכר בתורת החטאת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וזאת תורת האשם. ה' פעמים כתיב אשם בפרשה כנגד ה' אשמות ודאים: (בעל הטורים)


{ב}  בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת-הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת-הָֽאָשָׁ֑ם וְאֶת-דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

 אונקלוס  בְּאַתְרָא דִי יִכְּסוּן יָת עֲלָתָא יִכְּסוּן יָת אֲשָׁמָא וְיָת דְמֵהּ יִזְרַק עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  בְּאַתְרָא דְיִכְסוּן יַת עֲלָתָא יִכְסוּן יַת אַשְׁמָא וְיַת אַדְמֵיהּ יִדְרוֹק עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ישחטו. ריבה לנו שחיטות הרבה, לפי שמצינו אשם בצבור נאמר ישחטו, רבים, ותלאו בעולה להביא עולת צבור לצפון: (רש"י)


{ג}  וְאֵ֥ת כָּל-חֶלְבּ֖וֹ יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת-הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת-הַקֶּֽרֶב:

 אונקלוס  וְיָת כָּל תַּרְבֵּהּ יַפְרֵשׁ מִנֵהּ יָת אֲלִיתָא וְיָת תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל תַּרְבֵּיהּ יִקְרַב מִנֵיהּ יַת אָלִיתָא וְיַת תַּרְבָּא דַחֲפֵי יַת בְּנֵי גַוָוא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת כל חלבו וגו'. עד כאן לא נתפרשו אמורין באשם לכך הוצרך לפרשם כאן, אבל חטאת כבר נתפרשו בה בפרשת ויקרא: את האליה. לפי שאשם אינו בא אלא איל או כבש, (ב) ואיל וכבש נתרבו באליה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דק"ל למה לא כתיב ואם כבש הוא מקריב וגו' ואם עז הוא מקריב וגו': (שפתי חכמים)


{ד}  וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת-הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד עַל-הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה:

 אונקלוס  וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן דִי עַל גִסְסַיָא וְיָת חִצְרָא דְעַל כַּבְדָא עַל כָּלְיֵתָא יֶעְדִנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת תַּרְתֵּין כּוּלְיַין וְיַת תַּרְבָּא דַעֲלֵיהוֹן דְעַל כַּפְלֵי וְיַת חַצְרָא דְעַל כַּבְדָא דְעַל כּוּלְיָיתָא יַעֲדִינָהּ: (תרגום יונתן)


{ה}  וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא:

 אונקלוס  וְיַסֵיק יָתְהוֹן כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ אֲשָׁמָא הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַסִיק יַתְהוֹן כַּהֲנָא לְמַדְבְּחָא קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ אַשְׁמָא הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשם הוא. עד שינתק שמו ממנו, לימד על אשם שמתו בעליו (ג) או שנתכפרו בעליו (ד) אף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה. ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו, כמו שדרשו, הוא הכתוב בחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו אשם הוא, אלא לאחר הקטרת אמורין, והוא עצמו שלא הוקטרו (ה) אמוריו כשר (זבחים ה: וע"ש ברש"י): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דהיינו עד שלא הקריב את האשם דשוב אין צריך להקריב לפי שהמיתה מכפרת: (ד) כגון שהפריש אשם ונאבד ממנו והקריב אשם אחר ואחר כך נמצא אשם ראשון אם כן כבר נתכפרו בעליו וצריך לרעות אשם זה עד שיסתאב ואחר כך מוכרים אותו וקונים בדמיו עולה. ופירש רש"י דוקא בא להודיענו אף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שניתק לרעיה אבל משניתק לרעיה אם שחטו סתם כשר. מדכתיב אשם הוא משמע אבל לא עולה ופשיטא שהוא אשם ולא עולה אלא משמע שפעמים יכול הוא להיות עולה כגון שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה: (ה) כלומר ומכיון שלא הוקטרו אימוריו כשר תו לא שייך לומר לשמו כשר שלא לשמו פסול שאם תאמר כן יהא אשם צריך הקטרת אימוריו לשמו מאחר שאשם הוא כתיב אחריו והרי אם לא הוקטרו אימוריו כשר דאין כפרה אלא בדם: (שפתי חכמים)

 אור החיים   אשם הוא. נחלקו רבנן ורבי אליעזר (ת''כ כאן), רבנן אמרו הוא למעט אם לא שחטו בצפון לעיכובא, ר' אליעזר אומר למעט אם שחטו שלא לשמו והנה לסברת ר' אליעזר ידוייק אשם הוא שחוזר הוא לאשם שצריך שיהיה לשם אשם. והגם שבזבחים (י) מצינו שהקשה ר' יהושע לר' אליעזר וחזר ר' אליעזר ולמד דין זה דשלא לשמו מפסוק (ז) כחטאת כאשם שהשוה אותם הכתוב, אם כן תיבת הוא למה צריכה, ואולי כי זולת הוא הייתי אומר שההקש בא לענין שצריך סמיכה כמו שדרשו חכמים (שם יא) לזה אמר הוא סמך לאשם לומר שצריך לשם אשם, ולצד שנקשה מה שהקשה שם אמר כחטאת כאשם. ולרבנן הוא למעט שחיטה שלא בצפון שהוזכרה בפרשה (פסוק ב) ובא לעכב, והגם שיש להקשות מעין קושיות שהקשה ר' יהושע לר' אליעזר גם לדברי חכמים, כיון שלא חדשו דין זר מהשכל בדרשתם אלא דבר שישנה בכל הקרבנות, וגם הוזכר בפירוש, אלא שמפסוק א' הייתי אומר שאינו מעכב, יכולין לדרוש הוא שבא לעכובא מה שאין כן ר' אליעזר שהוליד דין חדש שאין לו דמיון, לזה הוקשה כל הקשיות הרשומות שם: (אור החיים)


{ו}  כָּל-זָכָ֥ר בַּכֹּֽהֲנִ֖ים יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵֽאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא:

 אונקלוס  כָּל דְכוּרָא בְּכַהֲנַיָא יֵיכְלִנֵהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ יִתְאֲכָל קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דְכוּרָא בְּכַהֲנַיָא יֵיכְלוּנֵיהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ יִתְאַכֵל קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדש קדשים הוא. בתורת כהנים הוא נדרש: (רש"י)


{ז}  כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר-בּ֖וֹ ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה:

 אונקלוס  כְּחַטָאתָא כַּאֲשָׁמָא אוֹרַיְתָא חֲדָא לְהוֹן כַּהֲנָא דִי יְכַפֵּר בֵּהּ דִילֵהּ יְהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  כְּהִלְכַת חַטָאתָא הֵיכְדֵין הִלְכַת אֲשָׁמָא אוֹרַיְיתָא חֲדָא לְהוֹן כַּהֲנָא דִי יְכַפֵּר בֵּיהּ דִילֵיהּ יְהֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  תורה אחת להם. בדבר זה: הכהן אשר יכפר בו. הראוי לכפרה (ו) חולק בו, פרט לטבול יום (ז) ומחוסר כפורים (ח) ואונן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש תורה אחת להם דבוק עם הכהן אשר יכפר וגו' הבא אחריו שאם להשוות חטאת ואשם הא כבר כתיב כחטאת כאשם שהשוו זה לזה: (ז) פירוש ואין לו הערב שמש: (ח) פירוש פעמים יש טמא שצריך להקריב קרבן למחר: (שפתי חכמים)


{ח}  וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת-עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה:

 אונקלוס  וְכַהֲנָא דִמְקָרֵב יַת עֲלַת גְבַר מְשַׁךְ עֲלָתָא דִי יְקָרֵב לְכַהֲנָא דִילֵהּ יְהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַהֲנָא דִמְקַרִיב יַת עוֹלַת גְבַר אוֹחֲרָן מְשַׁךְ עֲלָתָא דִיקְרֵיב לְכַהֲנָא דִילֵיהּ יְהֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאינן (ט) חולקים בעורות (זבחים קג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פרט לטבול יום וגו' ואף על פי שמיעטן הכתוב מלחלוק בבשר כדלעיל הוה אמינא דוקא בשר דקאי לאכילה והם אינם ראויין לאכילה עכשיו לכך מיעטן הכתוב אבל עורות כיון דלא קאי לאכילה הוה אמינא אף על גב דלא חזיין לעבודה חולקין בעורות קמשמע לן וכו' למעטן מעורות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עולת איש. מלעיל בעבור היות הטעם בראשית המלה האחרונה כמשפט: וטעם לו. אחר שאמר לכהן תוספת ביאור שלא ינתן העור לכהן אחר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והכהן המקריב את עולת איש. הדין הזה נוהג בכל הקדשים ואמר הכתוב עולה והוא הדין לחטאת ואשם הנזכרים למעלה ואין זבחי השלמים כן ולכך הזכיר הכתוב משפט הכהנים באמצע הקרבנות קודם שידבר בשלמים ומדרשו בתורת כהנים (פרק ט ב) אין לי אלא עולה עורות קדשי קדשים מנין תלמוד לומר אשר הקריב או יכול שאני מרבה עורות קדשים קלים תלמוד לומר עולה מה עולה מיוחדת קדשי קדשים יצאו קדשים קלים ועל דרך הפשט לא הוצרך לומר כן בחטאת ואשם שהם מתנות הכהונה והכהנים זוכים בבשר וזוכים בעור אבל בעולה הוצרך לומר שיזכו בעור וזהו מדרשו של רבי שאמר כל עצמנו לא הוצרכנו אלא לעור העולה שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר בתורת כהנים (פרק ט ד) ובזבחים (קג) (הרמב"ן)


{ט}  וְכָל-מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכָל-נַֽעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל-מַֽחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה:

 אונקלוס  וְכָל מִנְחָתָא דִי תִתְאֲפֵי בְּתַנוּרָא וְכָל דְתִתְעֲבֵד בְּרִדְתָּא וְעַל מַסְרֵיתָא לְכַהֲנָא דִמְקָרֵב יָתַהּ דִילֵהּ תְּהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מִנְחָתָא דְתִיתְאֲפֵי בְּתַנוּרָא וְכָל דְתִתְעֲבֵד בְּמַרְתְּחָא וְעַל מַסְרִיתָא לְכַהֲנָא דְמִקְרַב יָתָהּ דִילֵיהּ יְהֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לכהן המקריב אתה וגו'. יכול לו לבדו, תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה, יכול לכולן, תלמוד לומר לכהן המקריב, הא כיצד לבית אב של אותו יום (י) שמקריבין אותה (ת"כ פרק י, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) הכהנים היו נחלקים לכ"ד משמרות כל משמר לשבת וכל משמר נחלק לששה בתי אבות לששת הימים לכל יום בית אב אחד וביום שבת שמשו כל הששה בתי אבות ביחד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכל נעשה. שם התאר לשון נקבה כמו אין אבן נראה כי לשון זכר ואשר היה נעשה ליום אחד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וכל מנחה אשר תאפה בתנור. דרך הפשט ידוע בזה שיצוה בנודר אחת משלש מנחות מאפה תנור והמרחשת והמחבת שיהיה לכהן המקריב אותם לבדו ויאמר בכל שאר המנחות כגון הנודר מנחה סתם שהוא מביא סלת ובמנחת הבכורים שהן בלולות ובמנחת חוטא וסוטה שהן חריבות שיהו מתחלקות לכל בני אהרן כלומר לכל בית אב שלהם ופירוש וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה מנחה שאין בה אלא סולת בלולה או חרבה לא מאלה הנזכרות ויהיה טעם ההפרש ביניהן מפני שטרח הכהן באפייתן וראוי להרבות שכרו אבל רבותינו (מנחות עג) לא רצו בכך מפני שאמר וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה שכל המנחות שבעולם יכלול זה שהם כולם בלולות או חרבות ולכך ראו שפירוש לכהן המקריב אותה לכהנים הטהורים הנמצאים שם וכן מה שאמר (בפסוק הקודם) והכהן המקריב את עולת איש והכהן אשר יכפר בו לו יהיה (פסוק ז) כולם לא באו אלא לומר שלא יהיו לבעלים אבל יהיו בשכר ההקרבה לכהנים הטהורים הנמצאים שם שכלם הם מקריבים ביד או בצווי כי היחיד מהם או השנים ושלשה המקריבים ברשות כולם הם עושים ובשליחותם וכולם עומדים על הקרבן כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו ואחר שאמר שיהיו לכהנים בשכר עבודתם חזר וביאר וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה שהוא כלל המנחות לכל בני אהרן המקריבים הנזכרים תהיה איש כאחיו כלומר לבית אב הטהורים מהם שכלם הם המקריבים הנזכרים והזכיר הכתוב למנחות בשמותם מאפה תנור ומרחשת ומחבת ואחר כך חזר וכלל לומר איש כאחיו שלא יהא לזה אלא ממה שיש לזה ואפילו מנחת הסולת בה יחלוקו ואמר הכתוב כי הדין הזה במנחות וכל שכן בשאר הקרבנות שדמיהן מרובין והקבלה תכריע ותקנת הכהנים היא ושלום הבית ויתכן שיהיה שיעור הכתוב כפי הדעת הזו וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה כן ולכל בני אהרן תהיה איש כאחיו (הרמב"ן)

 אור החיים  וכל מנחה וגו'. אמר הכתוב זכרון ה' מנחות למעט ה' דברים א' שלא יחלקו בני אהרן פירוש בית אב זבחים כנגד מנחות אלא כל אחד יטול חלקו במנחה. ב' שלא יחלקו עופות כנגד מנחות הגם שישנם בהשוואה בענין אחד שמצינו שהעוף בא בדלות והמנחה קמה תחתיהם בדלי דלות. ג' שלא יחלקו עופות כנגד זבחים הגם ששניהם מיני דמים. ד' שלא יחלקו מנחות כנגד מנחות הגם שהם מיני קמחים. ה' שלא יחלקו אפילו מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת הגם שמעשיהם שוים, והגם שהמעוטים הם מנחות, דרשום באם אינו ענין. אלא שראיתי לרמב''ם (הל' מעשה קרבנות פ''י טו) שכתב באופן אחר, כי ממה שחלק הכתוב בין מנחות האפויות ומנחת הסולת שהרי באפויות הוא אומר כל המנחה לכהן המקריב וגו' ובמנחת סולת הוא אומר וכל מנחה לכל בני אהרן וגו', לומר לך שאפילו מנחת סולת שהיה עולה על הדעת שיחלקוה מנחה כנגד מנחה לצד שאם יחלקוה ביניהם מגיע לזה מלא כפו וכו' שאינו דאוי לא ללוש ולא לאפות אף על פי כן לכל בני אהרן יחלקוה בפני עצמה, מכאן אמרו חכמים אין חולקין מנחה כנגד מנחה ע''כ. נמצאת אומר לדבריו שהלימוד הוא מאומרו לכל בני אהרן במנחת סולת מזה אנו לומדים לכל המנחות, ומן הברייתא אינו נשמע כן:

ועוד דקדק הרב בלשונו שהלימוד הוא ממה שחלקם הכתוב, משמע שאם לא חלקם לא היינו שומעים זה, ודלא כהברייתא. ואולי כי סובר רמב''ם כי ממה שחלק הכתוב בין מנחות האפויות וכו' בזה גילה לנו הכתוב כוונתו שבא לומר שלא יחלקו ביניהם אחת כנגד אחת אפילו במנחת סולת, ומזה למדו לכל המנחות, כי במרחשת ומחבת לא הוזכר בה חילוק לכל אלא שלא יטלוה זולת בית אב של אותו יום, ומנין אתה אומר שלא יטלו מחבת כנגד מרחשת אם לא הוזכר בה סדר חלוקתה אם לכולם יחד אם לאחד מהם. ומה שלמדו כל הה' פרטים מה' מיעוטים אסמכתא היא, ולעולם עיקר לימודם הוא ממה שחלק הכתוב. ומעתה צריך לדעת למה פרט הכתוב כל המנחות כיון שלימודנו הוא ממה שחלק לא היה לו לומר אלא כל מנחה לכהן המקריב וגו' וכל מנחה חרבה לכל בני וגו'. ואולי שאחר שירד הכתוב לפרט מאפה וחרבה חש שיטעה אדם לחלק ביניהם לבין שאר מנחות, גם מצינו שדרשו ז''ל (תו''כ מנחות סג) וכל נעשה במרחשת ועל מחבת שעל שם כליין נקראו ונפקה מינה האומר הרי עלי מרחשת כלי שרת נדר, והוא דבר שנחלקו בו (שם) בית שמאי ובית הלל לזה אמר הכתוב וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לגלות לך שעל שם כליין נקראו, ואומרו אשר תאפה בתנור דרש גם כן רבי יוסי ב''ר יהודה שבאה ללמוד על עצמו מהסמיכות של כל נעשה במרחשת ועל מחבת מה מרחשת ומחבת הם ב' גם מאפה תנור הם ב', ולא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, וגם ללמד על מרחשת ומחבת בא לומר מה תנור כלי גם מחבת ומרחשת כלי כאמור שם בתורת כהנים. ונשאר אומר כל מנחה בלולה בשמן וחרבה למה הוצרך לומר ב':

ונראה כי כוונת רבי יוסי ב''ר יהודה שלמד כל מנחת מאפה שהוא ב' מיני מנחות לא למדה אלא ממה שאמר הכתוב ב' פעמים כל אחרי כן והם ב' ב', ולזה דייק בלשונו תלמוד לומר וכל מנחה וכל נעשה וגו' וכל מנחה בלולה וגו' מה כל וכל האמורים למטה ב' מינים וכו', ולזה אם היה אומר הכתוב וכל מנחה בלולה לבד או כל מנחה חרבה לבד אין מקום ללמוד ויש לבעל הדין לחלוק ולומר כל מנחה חרבה תוכיח שאמר כל ואין בה אלא מין אחד אף כל מאפה תנור מין אחד לזה הוצרך לומר כל האמור בכתוב: (אור החיים)


{י}  וְכָל-מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה-בַשֶּׁ֖מֶן וַֽחֲרֵבָ֑ה לְכָל-בְּנֵ֧י אַֽהֲרֹ֛ן תִּֽהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו: (פ)

 אונקלוס  וְכָל מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח וּדְלָא פִילָא לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תְּהֵי גְבַר כַּאָחוֹהִי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשָׁח וּמְנַגְבָא לְכָל בְּנֵי אַהֲרן תְּהֵי גְבַר כְּאָחוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  בלולה בשמן. זו מנחת (כ) נדבה: וחרבה. זו מנחת חוטא, ומנחת קנאות, שאין בהן שמן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פירוש זו מנחת סלת של נדבה האמורה בפרשת ויקרא דהא שאר מינים כבר חשב כדכתיב וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת וגו' ואם כן נשאר וכל מנחה בלולה בשמן בהכרח על מנחת סלת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וחרבה. כמנחת היורד ומנחת הקנאות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. וסמיך ליה וזאת תורת לומר ששנים שעוסקים בתורה נעשו כאחים ואף אם מקנטרין זה את זה כדדרשי' את והב בסופה: (בעל הטורים)


{יא}   שלישי  וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְדָא אוֹרַיְתָא דְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִי יְקָרֵב קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא אוֹרַיְיתָא דְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִי יִקְרַב קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 כלי יקר  וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. לא נאמר אשר יקריב לה' בכל הקרבנות כ"א אצל השלמים אשר בלי עון ירוצון לפי שהם קרובים אל ה' יותר מכל הקרבנות הבאים על החטא, ומטעם זה כתיב בסמוך (ז. כט-ל) המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה', ידיו תביאנה את אשי ה'. הזכיר בכולם לה' כי באלה חפצתי נאם ה'. והבט ימין וראה שלא הזכיר בשום קרבן שהבעל יביא בידיו חלק של גבוה כ"א בשלמים ידיו תביאנה, לפי שכל מי שיש לו כעס מן המלך ורוצה לכפר ולקנח פני רוגזו אז הוא שולח המנחה לפניו ע"י שליח כדרך שאמר יעקב (בראשית לב.כ) אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו. אבל המביא למלך איזו מתנה דרך דורון וכבוד אז הוא מביא המנחה בידיו בעצמו ולא ע"י השליח. וזהו ההבדל שבין חטאת ואשם הבאים על חטא המעשה, והעולה הבאה על חטא ההרהור, ובין השלמים. כי אותן קרבנות הבאים להסיר פני כעסו של השי"ת אינו דין שידיו תביאנה כי נראה כחוצפא כלפי שמיא לפיכך הוא משלחם ע"י הכהנים אבל השלמים שהם דורון ומתנה ידיו תביאנה.

וי"מ פסוק המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו, שראוי שיברכוהו ויאמרו יהי רצון שכל קרבנותיו שיביא לה' יהיו מזבח שלמיו, לא חטאות ואשמות ועולות. אבל אצל העולה נאמר זאת תורת העולה היא העולה ר"ל היא לבדה יביא ולא ישנה באולתו להביא שנית עולה על חטא ההרהור, כ"א שלמים בשעה שיש שלום בינו לבין בוראו.

ועל צד הרמז יתכן לפרש ה' פעמים זאת תורת שנאמרו בפר' זו, כנגד ה' חומשי תורה שהעוסק בהם דומה כאילו הקריב ה' מיני קרבנות אלו עולה, ומנחה, וחטאת, ואשם, ושלמים. אבל המילואים לא היו כ"א לשעה ולא לדורות וכדרך זה מצינו ה' זאת תורת בפר' מצורע כי גם שם ארז"ל (ערכין טו:) מאי תקנתיה של מספר לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו', ואם כן התורה מצלת מן לה"ר המסבב ה' מיני צרעת אלו והעוסק בה' חומשי תורה ניצול מהם כדרך שפירש בעקידה שבכל ספר נזכר עונש חטא הלשון. כך בקרבנות אלו העוסק בה' ספרים אלו דומה כאלו הקריב ה' מיני קרבנות אלו,

כי העוסק בספר בראשית, דומה כאלו הקריב עולה. והוא זאת תורת העולה כי בו מבואר תורת העולה כי הבל הקריב עולה מבכורות צאנו (בראשית ד.ד) וכן בנח כתיב ויעל עולות במזבח (שם ח.כ) וכן אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו (שם כב.יג) וכן ביעקב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק (שם מו.א).

והעוסק בספר שמות, כאלו הקריב מנחה. כי כל המנחות באות מצה ובספר זה מבוארים כל דיני מצה והוראתה וצירופה לקרבן פסח שנאכל על מצות וכתיב (שמות לד.כה) לא תשחט על חמץ דם זבחי.

והעוסק בספר ויקרא, כאלו הקריב חטאת. אע"פ שכל הקרבנות מבוארין בספר זה מ"מ עיקר הספר תורת החטאת הוא, כי אחר שחטאו ישראל בעגל אשר הוא היה התחלה לכל חטאת ולכל עון נתן ה' מקום לחוטאים שיוכלו לבא לידי כפרה ע"י הקרבן ואגב זה נזכרו כל הקרבנות שיש בכולם צד חטא חוץ מן השלמים.

והעוסק בספר במדבר, כאלו הקריב אשם. כי בו נאמר כל תורת האשם בפר' נשא (במדבר ה.ו) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ואשמה הנפש ההוא וגו'. ואע"פ שכבר נאמר דין האשם בפר' ויקרא (ה.יד) מ"מ נשנית שם לדבר שנתחדש בו כמו שפירש"י שם, וא"כ ע"י לימוד הפר' עם הדבר שנתחדש בו נגמר כל תורת האשם.

והעוסק בספר דברים, כאלו הקריב שלמים. כי בפר' כי תבא (כז.ז) נאמר וזבחת שלמים ואכלת שם וגו'. וכן בפר' ראה נאמרו כל דיני השלמים קדשים קלים כמ"ש (שם יב.כז) ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל. ושם נגמרו דיני השלמים מחמת כמה דברים שנתחדשו בהם. ע"כ נאמרו ה' זאת תורת אלו כי העוסק בכל ספר מיוחד שכרו הרבה כאלו הקריב מין אותו קרבן המבואר באותו ספר. והמשכילים יבינו לרבים ענין יקר זה כי ברור ונכון הוא. (כלי יקר)

 דעת זקנים  זבח השלמים. למה נקרא שמם שלמים שמשימים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. וכן כתיב זובח תודה יכבדנני בשני נונין בעולם הזה ובעולם הבא: (דעת זקנים)


{יב}  אִ֣ם עַל-תּוֹדָה֘ יַקְרִיבֶ֒נּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב | עַל-זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן:

 אונקלוס  אִם עַל תּוֹדְתָא יְקָרְבִנֵהּ וִיקָרֵב עַל נִכְסַת תּוֹדְתָא גְרִיצָן פַּטִירָן דְפִילָן בִּמְשַׁח וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִירִין דִּמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח וְסוּלְתָּא רְבִיכָא גְרִיצָן דְפִילָן בִּמְשָׁח: (אונקלוס)

 יונתן  אִין עַל תּוֹדָתָא יְקַרְבִינֵיהּ וְיִקְרַב עַל נִכְסַת תּוֹדָתָא גְרִיצִין פַּטִירַן פְּתִיכַן בִּמְשַׁח זֵיתָא וְעַרוּכִין פְּטִירִין מְשִׁיחִין בִּמְשַׁח זֵיתָא וְקִמְחָא מְטַגְנָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אם על תודה יקריבנו. אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם (תהלים קז, כא.), ויזבחו זבחי תודה (שם כב.), אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן: והקריב על זבח התודה. ד' מיני לחם, חלות, ורקיקין, ורבוכה, ג' מיני מצה, וכתיב על חלת לחם חמץ וגו', וכל מין ומין י' חלות, (ל) כך מפורש במנחות (דף עז.), ושעורן ה' סאין ירושלמיות שהן ו' מדבריות (מ) כ' עשרון: מרבכת. לחם חלוט ברותחין (נ) כל צרכו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) נאמר כאן תרומה לה' ונאמר בתרומת מעשר תרומה לה' מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה ולמדנו שכל מין ומין היו עשרה חלות שאם היו פחות מעשרה או יותר על עשרה אי אפשר שיהא עשירית מכל מין אלא חתיכה מן החלה אחת או חצי החלה והתורה אמרה אחד מכל קרבן שפירושו אחד שלם מכל מין שלא יטול פחות: (מ) מדכתיב כאן לחם חמץ וכתיב גבי לחמי עצרת לחם תנופה שתים שני עשרונים ואם כן גמרינן לחם לחם מה לחם האמור גבי עצרת התם כל לחם ולחם היה עשרון אחד וכאן היה י' ככרות של חמץ דכל מין היה עשר עשרונים ואם כן שיעור הלחם היה י' עשרונים וכל שאר ג' מינים בכללן לא היו כי אם עשר עשרונים ומנלן דלמא כל מין היה עשר עשרונים. דאם כן היה לו לכתוב ולחם חמץ וגו' מאי נפקא מינה דכתיב על חלות לחם וגו' הרי כבר אמור לעיל הג' מיני חלות אלא לומר לך שיהיו החלות דומות ללחם כלומר כל החלות לא יהיו אלא י' עשרונים כמו לחם בלבד: (נ) אינו רוצה לומר שחלטה ברותחים ואין אופים אותו אחר כך בתנור אלא צריכים אנו לאפותה אחר חליטתה כמו במנחה שכתוב בה בהדיא תופיני וילפינן מורבכת מורבכת לגזירה שוה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אם על תודה. טעמו שיתן תודה לשם שנמלט מצרה: חלות מצות. כרצונו אך לא פחותים משנים וכן רקיקי מצות: מרבכת. הנבחר בפירושים בעיני שהיא מובחרת וחלות מצות ורקיקים אפויים וחלת המרבכת אינה כן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והקריב על זבח התודה. פירשו בו עם זבח התודה וכן על חלות לחם חמץ עמהן והנכון שהוא "על" כמשמעו שיוסיף על הזבח לחם וכן על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו שיביא חלות לחם חמץ ועליהם יוסיף להביא קרבנו שהוא לחם המצה הנזכר והכל יביא על הזבח ועשה עיקר לחם החמץ ושאר הלחם עליו בעבור שהוא מרובה כנגד כל שאר המינין ושנה הכתוב לומר על זבח תודת שלמיו למה שדרשו בו (מנחות עח) שאין הלחם קדוש קדושת הגוף עד שישחט הזבח ושישחט עליו כלומר על מנת שיקדש הלחם עמה וכתב רש"י והקריב על זבח התודה ארבעת מיני לחם חלות ורקיקים ורבוכה שלשת מיני מצה וכתיב על חלות לחם חמץ וכל מין ומין עשר חלות כך מפורש במנחות (עז) ושיעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות עשרים עשרון ולא הזכיר הרב בעשרים עשרונות הללו שמהן עשרה לחמץ עשרון לחלה ועשרה למצה שלש חלות לעשרון דרשו כן (שם עז) מן הכתוב הזה על חלות לחם חמץ כנגד חמץ הבא מצה נמצאו עשרים עשרון עשרה לחמץ ועשרה למצה עשרה לחמץ עשרון לחלה עשרה למצה שלש חלות לעשרון נמצאו ארבעים חלות " " (הרמב"ן)


{יג}  עַל-חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל-זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו:

 אונקלוס  עַל גְּרִיצָן דִלְחֵם חָמִיעַ יְקָרֵב קוּרְבָּנֵיהּ עַל נִכְסַת תּוֹדַת קוּדְשׁוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  עַל גְרִיצְתָּא דִלְחֵים חָמִיעַ יַקְרִיב קוּרְבָּנֵיהּ עַל נִיכְסַת תּוֹדַת קוּדְשׁוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  יקריב קרבנו על זבח. (ס) מגיד שאין הלחם קדוש קדושת הגוף (שם עח:) ליפסל ביוצא וטבול יום, ומלצאת לחולין בפדיון עד שישחט הזבח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאם לא כן יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו למה לי הא לעיל מיניה כתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות וגו' אלא שמע מינה אינו אלא לדרשא שאין הלחם קדוש וכו' ויהיה חלת לחם חמץ נדרש לפניו ולאחריו לפניו חלות מצות בלולות בשמן וגו'. וסלת מרבכת בלולות בשמן על חלת לחם וגו'. ולאחריו על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על חלת. כמו ויבאו האנשים על הנשים והטעם עם חלות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והקריב על זבח התודה. פירשו בו עם זבח התודה וכן על חלות לחם חמץ עמהן והנכון שהוא "על" כמשמעו שיוסיף על הזבח לחם וכן על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו שיביא חלות לחם חמץ ועליהם יוסיף להביא קרבנו שהוא לחם המצה הנזכר והכל יביא על הזבח ועשה עיקר לחם החמץ ושאר הלחם עליו בעבור שהוא מרובה כנגד כל שאר המינין ושנה הכתוב לומר על זבח תודת שלמיו למה שדרשו בו (מנחות עח) שאין הלחם קדוש קדושת הגוף עד שישחט הזבח ושישחט עליו כלומר על מנת שיקדש הלחם עמה וכתב רש"י והקריב על זבח התודה ארבעת מיני לחם חלות ורקיקים ורבוכה שלשת מיני מצה וכתיב על חלות לחם חמץ וכל מין ומין עשר חלות כך מפורש במנחות (עז) ושיעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות עשרים עשרון ולא הזכיר הרב בעשרים עשרונות הללו שמהן עשרה לחמץ עשרון לחלה ועשרה למצה שלש חלות לעשרון דרשו כן (שם עז) מן הכתוב הזה על חלות לחם חמץ כנגד חמץ הבא מצה נמצאו עשרים עשרון עשרה לחמץ ועשרה למצה עשרה לחמץ עשרון לחלה עשרה למצה שלש חלות לעשרון נמצאו ארבעים חלות (הרמב"ן)


{יד}  וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכָּל-קָרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת-דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה:

 אונקלוס  וִיקָרֵב מִנֵהּ חַד מִכָּל קוּרְבַּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא דְיִזְרַק יָת דַם נִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִילֵהּ יְהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַקְרִיב מִנֵיהּ חַד מִכָּל קוּרְבָּנָא אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא דְזָרִיק יַת אֲדַם נִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִילֵיהּ יְהֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחד מכל קרבן. לחם אחד מכל מין ומין (ע) יטול לתרומה לכהן העובד עבודתו והשאר נאכל לבעלים, ובשרה לבעלים חוץ מחזה ושוק שבה, כמו שמפורש למטה תנופת חזה ושוק בשלמים, והתודה קרויה שלמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דקשה לרש"י והלא לא היה אלא קרבן אחד שלמי תודה. לכך פירש לחם אחד וכו' דכל מין ומין נקרא קרבן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והקריב ממנו. אחד מכל קרבן. הנה ארבע חלות בפחותים והאמת שהם עשרה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והקריב ממנו אחד מכל קרבן. חלה אחת שלמה נמצא נוטל תרומה ארבע חלות ואני תמה כשהוציא הכתוב מלאו השאור קרבן ראשית תקריבו (לעיל ב יב) למה לא אמר גם כן וקרבן תודה וזו אינה שאלה כי הכתוב אמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ולחם התודה אין ממנו למזבח כלום שאינו אלא טעון תנופה ואע"פ שאמרו (מנחות נז) בלחם הפנים שעובר עליו בחמוצו מפני שהלבונה שעליו שהיא ללחם לאזכרה אשה לה' אבל לחם התודה אין ממנו למזבח כלום ואולי לא הוצרך הכתוב לשיור ההוא אלא בעבור הדבש שלא נתפרש בבכורים שיבאו מן הדבש וכלל השאור עמו ואמר בשניהם קרבן ראשית תקריבו אותם אבל בשאור המפורש במקומו אין צורך לפרוט אותו כי לא יתנה הכתוב במחלליה מות יומת (שמות לא יד) חוץ מעבודת הקרבנות ובערות אשת אחיך (להלן יח טז) חוץ מן היבמה (הרמב"ן)


{טו}  וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵֽאָכֵ֑ל לֹֽא-יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד-בֹּֽקֶר:

 אונקלוס  וּבְשַׂר נִכְסַת תּוֹדַת קוּדְשׁוֹהִי בְּיוֹם קֻרְבָּנֵהּ יִתְאֲכֵל לָא יַצְנַע מִנֵהּ עַד צַפְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְשַר נִכְסַת תּוֹדַת קוּדְשׁוֹי בְּיוֹם קוּרְבָּנֵיהּ יִתְאָכֵיל לֵית אֶפְשַׁר לְאִצְטַנְעָא מִנֵיהּ עַד צַפְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובשר זבח תודת שלמיו. יש כאן רבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם, ואיל נזיר, וחגיגה י"ד, (פ) שיהיו נאכלין ליום ולילה (זבחים לו. ת"כ פרק יב, א.): ביום קרבנו יאכל. וכזמן בשרה (צ ) זמן לחמה: לא יניח ממנו עד בוקר. אבל אוכל הוא כל הלילה, אם כן למה אמרו (ק) עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העבירה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואף על גב שרש"י פירש בפרשת ראה גבי ולא ילין מן הבשר בחגיגת י"ד הכתוב מדבר ולימד עליה שנאכלת לשני ימים ולילה אחד יש לומר שרש"י זכרונו לברכה פירש הכא אליבא דבן תימא דאמר דחגיגה הבאה עם הפסח נאכלת ליום ולילה כמו הפסח והא דקאמר לשני ימים וכו' הוא אליבא דרבנן דפליגי עליה דבן תימא וסבירא ליה דהא דשלמים הבאים מחמת הפסח אינן נאכלים אלא ליום ולילה היינו אותן שלמים שבאים ממותר הפסח כגון שהפריש מעות לפסחו וקנה בהן פסחו ונותרו מן המעות שמאותן מעות יביא שלמים וכיון דמכח פסח קאתו דינן כפסח לאכול ליום ולילה ואין לתמוה היאך פירש כאן אליבא דבן תימא ולקמן אליבא דרבנן שכן דרכו של רש"י בכמה מקומות בפירושו לפירוש החומש: (צ) מדכתיב קרבנו ולא כתיב ביומו יאכל אלא לומר לך שיהיו החלות כמו הקרבן עצמו לענין אכילתן דהחלות כמו כן נקראו קרבן דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן: (ק) רוצה לומר למה אמרו חכמים שיאכל אותו עד חצות ולא יותר וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ביום קרבנו יאכל. שיאכלנו המקריב אותו וביתו ומי שהוא טהור כי גם השלמים קדש ואם הם קדשים קלים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ובשר זבח תודת שלמיו. יש כאן רבויין הרבה לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבעה עשר שיהיו נאכלין ליום ולילה לשון רש"י ואין זה נכון שחגיגת ארבעה עשר נאכלת לשני ימים ולילה אחד כשאר שלמים וכן שנינו במסכת פסחים (עא) אשר תזבח בערב ביום הראשון (דברים טז ד) בחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד שכשהוא אומר (שם) ביום הראשון לבקר הרי בקר שני אמור ורש"י עצמו כתב זה בסדר ראה אנכי (שם) אבל בכאן סבר הרב כדברי בן תימא (פסחים ע) דאמר חגיגת ארבעה עשר שהיא באה עם הפסח הרי היא כפסח ונאכלת ליום ולילה ואינה נאכלת אלא צלי עד חצות ואינה נאכלת אלא בלילה אבל לדברי בן תימא אינה באה בריבויין הללו אלא שהיא כפסח לכל דבר ואינה באה אלא מן הצאן וזכר ובן שנה מדכתיב (שמות לד כה) ולא ילין לבקר זבח חג הפסח וכו' כדאיתא התם אבל כתב הרב זה מברייתא השנויה בתורת כהנים (פרק יב א) דקתני ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל הרי זה בא ללמד על הנאכלין ליום אחד שיהיו נאכלין ליום אחד אין לי אלא תודה ומניין לרבות הלחם תלמוד לומר קרבנו ומניין לרבות את הולדות ואת התמורות תלמוד לומר ובשר ומניין לרבות חטאות ואשמות תלמוד לומר זבח ומניין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת הפסח תלמוד לומר שלמיו זו היא הברייתא הזו ופירש הרב בשלמים הבאים מחמת הפסח שהיא חגיגת ארבעה עשר שהיא באה עם הפסח וכן מצאתי במסכת פסחים בפרק מי שהיה (צו) שפירש בשני לשונות בשלמים הבאים מחמת הפסח וכתב לשון אחר חגיגת ארבעה עשר וזו שמעתי וסמך הרב בכאן על שמועתו ואין הדבר כן אלא שלמים הבאים מחמת הפסח היינו מותר הפסח כגון תמורתו ופסח שנתכפרו בעליו באחר דכיון שמתחלתו אינו נאכל אלא ליום ולילה אף סופו כן אבל חגיגת ארבעה עשר נאכלת היא לשני ימים כדברי חכמים וכן שנינו בתורת כהנים באותה ברייתא גופה דקתני סופה (הל' ו) וממחרת הרי זה בא ללמד על הנאכלים לשני ימים שיהיו נאכלים לשני ימים אין לי אלא שלמים מניין לרבות את החגיגה שבאה בזמנה וכו' ארבה את החגיגה שבאה בזמנה מניין לחגיגה הבאה עם הפסח וכו' (הרמב"ן)


{טז}  וְאִם-נֶ֣דֶר | א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קָרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת-זִבְח֖וֹ יֵֽאָכֵ֑ל וּמִֽמָּ֣חֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵֽאָכֵֽל:

 אונקלוס  וְאִם נִדְרָא אוֹ נְדַבְתָּא נִכְסַת קֻרְבָּנֵהּ בְּיוֹמָא דִי יְקָרֵב יָת נִכְסְתֵיהּ יִתְאֲכֵל וּבְיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּדְאִשְׁתָּאַר מִנֵהּ יִתְאֲכֵלּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִם נִדְרָא אוֹ נְדַבְתָּא נִכְסַת קוּרְבָּנֵיהּ בְּיוֹמָא דְיַקְרֵיב יַת נִכְסְתֵיהּ יִתְאֲכֵיל וּבְיוֹם מָחֳרָן וּמַה דְמִשְׁתַּיֵיר מִנֵּיהּ יִתְאֲכֵיל בְּפַנְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם נדר או נדבה. שלא הביאה על הודאה של נס, (ר) אינה טעונה לחם ונאכלת לב' ימים, כמו שמפורש בענין: וממחרת והנותר ממנו. בראשון, (ש) יאכל. (ס"א והנותר ממנו יאכל) וי"ו זו יתירה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו, כד.) תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח, יג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש הא דכתיב ואם נדר או נדבה לאו למימרא דלעיל לא מיירי בנדבות דהרי לעיל מיניה מיירי גם כן בנדבה. לכך פירש רש"י שלא הביאה על הודאה כו' אבל עד השתא איירי דהביא על הודאה של נס: (ש) יאכל ביום שני שלא תפרש יאכל ביום א' וממחרת גם כן יאכל והנותר ממנו פירוש ביום שני יאכל ביום ג' אלא כך פירושו וממחרת והנותר ממנו בראשון יאכל פירוש מה שנותר ביום ראשון יאכל ביום שני ולפי זה יהיה הוא"ו מוהנותר יתירא והוכחתו מדכתיב בסמוך ואם האכל יאכל וגו' ביום השלישי וגו' והא דלא פירש רש"י וא"ו והנותר כמו וא"ו ומשמנה דפירושו ומאיזה מקום יהיה הקומץ ממקום שנתרבה שמנה אף כאן פירושו ומתי הותר לאכול למחרת כשנותר מיום ראשון אבל לכתחלה מצותו ביום ראשון לבדו כמו שרוצה הרא"ם לפרש משום דאם כן היה לו לכתוב יאכל והנותר ממנו ממחרת דלא נטעה לפרש והנותר מיום שני דעליה קאי משנפרש דקאי על יום א' אלא ודאי הוא"ו יתירא אבל לעיל אין מקום לטעות והכא בלא וא"ו אין מקום לטעות משום הכי פירש וא"ו זו יתירא ודו"ק. ובזה יתורץ תמיהת הרא"ם שתמה על רש"י שלא פירש וא"ו זו כוא"ו ומשמנה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואם נדר. שבטא בשפתיו בצר לו: ונדבה. שנדבה רוחו אותו להביא זבח לשם לא לנדר ולא לתודה: ביום הקריבו. שם הפעל מהבנין הכבד הנוסף וממחרת אותו היום. וי''ו והנותר ממנו. כפ''א רפ''ה בלשון ישמעאל וכמוהו ויעזב את עבדו גם והארץ היתה תהו ובהו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וממחרת והנותר ממנו יאכל. וא"ו יתרה היא זו ויש כמוהו הרבה במקרא כגון ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד) וכן תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח יג) לשון רש"י וכן פירש ר"א ולפי דעתי ענין הכתוב הזה בעבור שאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והיה במשמע שתהא מצוה שיאכל בשני ימים יאכל מקצתו ביום הראשון ויניח מקצתו למחר ולפיכך חזר לבאר והנותר ממנו בראשון יאכל וממחרת לא שישאיר ממנו בכונה ולא שיהא רשאי להניח כלו ליום המחרת אבל מצוה שיאכל ממנו בראשון והנותר במקרה יאכל במחרת הנזכר והענין הזה מדברי רבותינו למדנוהו אמרו בתורת כהנים (פרק יב יא יב) ביום הקריבו יאכל מצוה להאכל ממנו יום ראשון יכול כולו תלמוד לומר וממחרת יכול מצוה לאכלו בשני ימים תלמוד לומר והנותר אם הותיר הותיר אי והנותר יכול אם הותיר כולו לשני ימים יהא פסול תלמוד לומר יאכל אפילו כולו ואם תעשה הוא"ו יתרה גם כן יתפרש וממחרת הנותר ממנו יאכל לא שיותיר לדעת ולא ידעתי למה היתה הוא"ו בתת וקדש וצבא מרמס יתרה אצל רש"י כי ענין הכתוב שישאל עד מתי תת הפשע שומם ועד מתי קדש וצבא מרמס (הרמב"ן)


{יז}  וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף:

 אונקלוס  וּדְאִשְׁתָּאַר מִבְּסַר נִכְסָתָא בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה בְּנוּרָא יִתּוֹקָד: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַה דְמִשְׁתַּיֵיר מִבְּשַר נִכְסַת קוּדְשַׁיָא בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה בְּנוּרָא יִתּוֹקָד: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  באש ישרף. כאשר נשרפו האימורים רק לא ישרף על גבי המזבח: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והנותר מבשר הזבח ביום השלישי. אין ענין הכתוב שיהיה הנותר ליום השלישי נשרף ויאכל בלילה שכבר למדו רבותינו (זבחים נו) מן הכתוב בפרשת קדושים תהיו (להלן יט ו) והנותר עד יום השלישי באש ישרף שכל מה שישאר משני ימים כלל טעון שרפה אבל "ביום השלישי" אינו דבק עם "והנותר" אבל הוא דבוק עם "באש תשרף" יאמר כי הנותר מבשר הזבח שלא נאכל ביום הקריבו וממחרת ישרף באש ביום השלישי בבקר זהו שאמרו (זבחים נה) נאכלים לשני ימים ולילה אחד כי בלילה השני אינו נאכל ולא נשרף כי הצריך הכתוב לשריפת פסולי המוקדשים הללו שתהיה ביום כמו שהקרבת הכשרים ביום (הרמב"ן)


{יח}  וְאִ֣ם הֵֽאָכֹ֣ל יֵֽ֠אָכֵ֠ל מִבְּשַׂר-זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֘ לֹ֣א יֵֽרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵֽחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִֽהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָֽאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֹנָ֥הּ תִּשָּֽׂא:

 אונקלוס  וְאִם אִתְאֲכָלָא יִתְאֲכֵל מִבְּסַר נִכְסַת קוּדְשׁוֹהִי בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה לָא יְהֵי לְרַעֲוָא דִמְקָרֵב יָתֵהּ לָא יִתְחַשֵׁב לֵהּ מְרָחָק יְהֵי וֶאֱנַשׁ דְתֵכוּל מִנֵהּ חוֹבֵהּ יְקַבֵּל: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יִתְאָכְלָא יִתְאָכֵיל מִבְּשַר נִכְסַת קוּדְשׁוֹי בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה לָא יִתְרְעֵי מַן דְמִקְרַב יָתֵיהּ לָא יִתְחַשֵׁב לֵיהּ לִזְכוּ פְסִיל יְהֵי וְאֵינַשׁ דְיֵכוֹל מִנֵיהּ חוֹבֵיהּ יְקַבֵּל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם האכל יאכל וגו'. במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר (ת) יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע, (א) תלמוד לומר המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי (ת"כ פרשתא ח, א.). וכן פירושו בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה, (ב) ואם חשב פגול (ג) יהיה: והנפש האכלת ממנו. אפילו בתוך הזמן, (ד) עונה תשא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) פירוש אם חשב עליו בשעה שהכהן זורק את דמו מחשבת פסול דהיינו לאוכלו ביום ג' שהוא חוץ לזמנו אז הוא פסול אבל לאחר הקרבתו שנעשה כל עבודתו בכשרות אין שום מחשבה ולא שום פסול פוסל בו: (א) ואין לתמוה כיון שהקרבן נעשה בהכשרו אם כן איך אחר כך באכילתו יפסל כבר תירצו בתורת כהנים אם מצינו בזב ובזבה ושומרת יום כנגד יום שהיו בחזקת טהרה וכשראו סתרו היום מחזקת טהרה אף זה כן: (ב) פירוש להכי אפקיה קרא בלשון לא יחשב לומר לך דבמחשבה הוא נפסל והכי קאמר המקריב אותו דהיינו בשעת הקרבת הזבח לא יחשב לו פירש לא תעלה לו זאת המחשבה של האכל יאכל ביום הג' האמור למעלה: (ג) פירוש אם עבר וחשב הרי שתיקן בזה כמה ענינים שפירש המקריב אותו בשעת הקרבת הזבח כדלעיל ולא הכהן המקריב כפי המובן. גם פירש לא יחשב לו מענין מחשבה לא מענין חשיבות. גם הוסיף מלת זאת להורות שהמחשבה שהוא מוזהר שלא תעלה לו היא זאת המחשבה של האכל יאכל ביום ג' שהוא מחשבת אכילת חוץ לזמנו אבל מחשבת אכילת חוץ למקומו הוא נדרש מפסוק ואם האכל יאכל ביום הג' שבפרשת קדושים באם אינו ענין לחוץ לזמנו כדפירש רש"י שם גם הוסיף ואם חשב קודם פיגול יהיה מפני שבזולת זה יהיה המובן ממנו שכאשר לא יעלה במחשבתו שיאכל חוץ לזמנו פגול יהיה: (ד) דהרי בתוך הזמן גם כן פיגול הוא כיון שפוסלו במחשבה בשעת שחיטה או זריקה לכן מגיה הפירוש בתוך הזמן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם המקריב אותו לא יחשב. אחר שיהיו האימורים קרבים לגבוה הנה כל הנשאר קדש וכן אבני המזבח שאחר שהם קדושים אין ראוי שישאר ממנו לחול על כן אבנים שלימות: פגול. כדברי המתרגם ארמית וכן ומרק פגולים כליהם. ויש שואלים אחר שעלה ריח ניחוח איך לא יחשב והטעם על המחשבה כי משפט השלמים להיות קדש והפגול איננו קדש ועוד בעבור שלא שמר את המצוה יצא שכרו בהפסדו אם הוא שלמים ואם נדר תתחדש עליו עון כנגד הראשון אם לא ישלם נדרו: עונה תשא. עונש ולא הזכירו הכתוב וכרת על טמא שיאכל בשר קדש: (אבן עזרא)


{יט}  וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר-יִגַּ֤ע בְּכָל-טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל-טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר:

 אונקלוס  וּבְסַר קוּדְשָׁא דִי יִקְרַב בְּכָל מְסָאָב לָא יִתְאֲכֵל בְּנוּרָא יִתּוֹקָד וּבְסַר קוּדְשָׁא כָּל דִי דְכֵי לְקוּדְשָׁא יֵיכוּל בְּסַר קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְשַר קוּדְשַׁיָא דִי יִקְרַב בְּכָל מְסָאָב לֵית אֶפְשַׁר דְמִיתְאָכֵיל בְּנוּרָא יִתּוֹקָד וּבְשַר קוּדְשָׁא כָּל דְיִדְכֵּי לְקוּדְשָׁא יֵיכוּל בְּשַר קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והבשר. של קדש שלמים (ה) אשר יגע בכל טמא לא יאכל: והבשר. לרבות אבר שיצא מקצתו, (ו) שהפנימי מותר: כל טהור יאכל בשר. מה תלמוד לומר לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל (דברים יב, כז.), יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים, לכך נאמר כל טהור יאכל בשר: (והבשר כל טהור יאכל בשר. כלומר כל מה שאסרתי לך בחטאת ואשם שאם יצאו חוץ לקלעים אסורה, כמו שכתוב בחצר אהל מועד יאכלוה, בבשר זה אני אומר לך כל טהור יאכל בשר, אפילו בכל העיר): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) לאפוקי של פיגול הסמוך לו שהוא אינו נאכל אף בלא נגיעת טומאה: (ו) פירוש שיצא חוץ לעזרה או קדשים קלים חוץ לחומת ירושלים דהיוצא אסור באכילה משום בשר בשדה טרפה לא תאכלו והפנימי מותר אף על פי שנוגע בחיצון ולא אמרינן הנוגע בטמא טמא וכן לנפסל דהאי והבשר השני לרבות בא דהיה לו לומר כל טהור יאכל בשר ותו לא מאי והבשר אלא לרבות שזה מותר: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. הפ' מתחיל בבשר ומסיים בבשר לומר שאם נטמא הבשר מקצתו נטמא כלו: (בעל הטורים)


{כ}  וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר-תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַֽח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַֽיהוָֹ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ:

 אונקלוס  וֶאֱנַשׁ דִי תֵכוּל בִּסְרָא מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִי קֳדָם יְיָ וְסוֹבְתֵהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבַר נַשׁ דְיֵיכוֹל בִּסְרָא מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דְמִתְקַרְבִין קֳדָם יְיָ וּסְאוֹבְתֵיהּ עֲלוֹי וְיִשְׁתְּצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וטמאתו עליו. בטומאת הגוף הכתוב מדבר (זבחים מג:), (ז) אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת, אלא אזהרה, והבשר אשר יגע בכל טמא וגו'. ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת (ח) בתורה, אלא חכמים למדוה בגזירה שוה (ת"כ יד, ג.). (ט) ג' כריתות אמורות באוכלי קדשים בטומאת הגוף, (י) ודרשוה רבותינו בשבועות (דף ז), אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד (כ) שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ואם תאמר למה לי קרא תיפוק ליה מדאיצטריך למכתב גבי פסח דאינו נאכל אלא למנוייו דהיינו בעלים מכלל דשלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד נאכלים לכל אדם דאם לא כן שאינן נאכלים אלא לבעלים פסח דכתב רחמנא דאינו נאכל אלא לבעלים למה לי השתא נילף משלמים שהם קלים שנאכלים לשני ימים ובכל מאכל אפילו הכי אינן נאכלים אלא לבעלים פסח החמור שאינו נאכל אלא ליום ולילה ואינו נאכל אלא צלי לא כל שכן. יש לומר דאי לאו קרא הוה אמינא שאר שלמים אינן נאכלים אלא לבעלים וקרא דפסח צריכא לגופיה דאין נקראים בעלים אלא שנמנו עליו קודם שחיטתו אבל אחר שחיטתו לא לאפוקי שאר שלמים אפילו אם נשתתפו בו אפילו אחר שחיטתו מותרים לאוכלן אבל בלא שיתוף לא משום הכי איצטריך קרא נראה לי. והרא"ם תירץ דאי לאו קרא דכל טהור וגו' הוי קשה קראי אהדדי כתיב בפסח תכוסו על השה מלמד שאין הפסח נאכל אלא לבעלים הא שלמים נאכלים אף שאינן בעלים דאי לבעלים דוקא תיתי פסח מקל וחומר דשלמים כדלעיל וכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל דמשמע דשלמים אינן נאכלים אלא לבעלים משום הכי כתב רחמנא קרא דכל טהור וגו' ללמד דקרא דוהבשר וגו' לאו דוקא בעלים אלא כל טהור אף שאינו בעלים: (ח) דילפינן וטומאתו וטומאתו גזירה שוה כתיב הכא וטומאתו עליו וכתיב התם בפרשת פרה עוד טומאתו בו מה להלן טומאת הגוף דבהדיא כתיב ביה וכל נפש אשר יגע בטומאת מת אף הכא מיירי בטומאת הגוף: (ט) רצונו בזה שלא תקשה והלא אין עונשין אלא אם כן מזהירין. לכן פירש אינה מפורשת וכו': (י) גזירה שוה כתיב בפרשת חקת כו' כדלעיל טומאתו בו וכתיב ביה כרת ואזהרתו בפרשת נשא דכתיב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם דהיינו אזהרה שלא יבא בטומאת הגוף למקדש וילפינן טומאתו דהכא מטומאתו דהתם מה טומאתו דהתם יש בו אזהרה אף טומאתו דהכא יש בו אזהרה: (כ) אחת באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו'. ואמרינן בזבחים פרק ד' דהאי יקרב אכילה הוא ומהו יקרב בראוי להקריב שהוקדש בכלי כלומר שיהא ראוי להקריב היכי דמי שיהא כבר מקודש בכלי ועוד שתי כריתות בפרשת צו והנפש אשר תאכל בשר זבח השלמים וסמיך ליה ונפש כי תגע בכל טמא ובתרווייהו כתיב ונכרתה אחת לכלל רצונו לומר ההוא דאל הקדשים שכלל את הכל ואחת משתים הללו הכתובים בפרשת צו לפרט ומדה זו נדרשת בתורת כהנים בתחלת הספר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא כיצד ונפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וגו' והלא השלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבים עליהם משום טומאה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם וטומאתו. להיותו טמא מעצמו כזב ומצורע גם בעבור מקרה לילה כי כן כתוב כי אמר מקרה הוא או שיהיה טמא בעבור אחר כטומאת אדם מת או חי והוא זב ומצורע או בבהמה טמאה שאינה נאכלת ושקץ טמא מהעוף והשרץ. ופעם אחת בא אלי צדוקי אחד ושאלני אם האליה אסורה מן התורה ואען ואומר אמת כי האליה תקרא חלב כי כן כתוב חלבו האליה תמימה רק קדמונינו התירוה ואסרו כל חלב אז ענה הלא כל חלב אסור מן התורה כי כן כתוב כל חלב וכל דס לא תאכלו ובתחלה כתוב חקת עולם לדורותיכם גם אני עניתיו כי זה הפסוק דבק עם זבח השלמים ואין מלת חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם ראיה גמורה כי הנה כתוב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם ושם כתוב חקת עולם ואם כן לא נאכל לחם בגלות כי לא הקרבנו קרבן העומר וגם הוא השיב כל חלב שור וכשב וען לא תאכלו גם אני השיבותי כי גם זה הפסוק דבק עם זבח השלמים והעד כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה להוציא חלב כל בשר שאיננו קרב לשלמים והכלל בשר חול על כן הזכיר בפרשה הזאת וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו וידוע כי בשר הנבלה והטרפה אסורות והאסור הוא הבשר ובעבור שאין החלב קרב לגבי המזבח שמא יחשוב אדם שהוא מותר על כן הזהיר ואכול לא תאכלוהו ובעבור זה לא הזכיר הדם ובאה זאת הפרשה לבאר עונש האוכל חלב בשר קדש וכן כל דם הוסיף לעוף על כן חלב העוף מותר והראיה הגמורה שאמר בספר אלה הדברים בבשר תאוה שהוא חול שיאכלנו כלו ולא הוציא רק את דמו לבדו בשלשה מקומות ואין זכר לחלב כלל אז פקח הצדוקי עיניו ופצה בשפתיו שבועה שלא יסמוך על דעתו בפירוש המצות רק ישען על העתקת הפירושים: (אבן עזרא)

 אור החיים  והנפש אשר וגו' וטומאתו וגו'. פסוק זה ושלאחריו בטומאת הגוף פירשוהו בתורת כהנים ובזבחים דף מ''ג אמרו כל קרא שלא פירשו רבי יצחק בר אבדימי וכו' לא מפרשא הכי אמר רבי יצחק בר אבדימי הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע בטומאת הגוף הכתוב מדבר ע''כ. ופירש''י הואיל וכו' פירוש פסוק נפש כי תגע שהוא פסוק ב' ושם בהכרח לומר שעל טומאת הגוף הוא אומר הגם ששינה באמצע גם בפסוק ראשון והנפש אל תתמה עליו שדיבר תחלה לשון נקבה והנפש ולבסוף ונכרתה ובאמצע וטומאתו שאין הכוונה על הבשר אלא על הגוף ע''כ. דבריו ז''ל הועילו שלא להכריח ממה ששינה באמצע לומר שנתכוון לומר שבטומאת בשר הוא אומר, אבל להכריח שעל טומאת הגוף הוא אומר הוא ממשמעות הכתוב, שנראה שכבר נגמרו הלכות טומאת בשר כמו שפירש''י שם בזבחים. ועוד בתורת כהנים למדו גזירה שוה טומאתו טומאתו האמורה בביאת מקדש (בפ' חוקת), אלא נתתי לבי למה שינה הכתוב בב' פסוקים אלו, בפסוק אחד שינה לכתוב וטומאתו וסמך ללמוד בגזירה שוה והיה לו לכתוב וטומאתה ולא היינו צריכין לגזירה שוה, גם בפסוק ב' למה לא אמר לשון ישר כל הכתוב בסדר אחד:

ונראה כי טעם אומרו וטומאתו עליו בא להעיר ענין אחר, שהגם שעברו ז' ימי טומאה לטומאת מת או הערב שמש לטומאת שרץ כל עוד שלא טבל הרי הוא בטומאתו, ויש לך לדעת כי טומאה זו אינה בפנימיות הנפש אלא מסוה הטומאה המסכך על הגוף מבחוץ ולא בפנים, ולצד זה הוא שמועיל לו טבילה להסיר מסוכת הטומאה מה שלא יועיל לו במשך ימי הטומאה שהטומאה גם בפנים, וזה שיעור הכתוב נפש אשר תאכל וגו' וטומאתו עליו פירוש לא מבעיא וטומאתה עליה שהוא במשך ז' לטומאת מת ובמשך יום מגעו לטומאת שרץ, אלא אפילו טומאתו של גוף לבד היינו שעבר עליו שבעה ימי טומאה ואינו חסר אלא טבילה להעביר מעל גופו אפילו הכי ונכרתה. וטעם אומרו בפסוק ב' לשון זכר באמצע הגם שאין טעות בדבר לא היה לו לומר אלא סדר אחד בכל הכתוב. ונראה כי טעם אומרו ונפש כי תגע לשון נקבה ולא אמר איש כי יגע לשון זכר, שנתכוון לומר שצריך שיגע לדעתו ולא בהעלם, שאינו חייב כרת אלא בידיעת טומאה, וגם אומרו בפסוק אחד והנפש אשר תאכל שהיתה אכילת בשר בידיעה, כי הנפש יורה אל ההרגש ולמניעת ההעלמות, ולטעם זה תמצא שאמר בפרשת השגגות (לעיל ד וה') ונפש לומר טעם המחייב חטאת ואשם על השוגג הוא לצד היותה נפש שהיא בחינת ההערה והידיעה ושגגה, לזה תתחייב קרבן, ולעולם שם נפש יורה על בחינת שלילת ההתעלמות, ולזה אמר בב' כתובים נפש כי תגע הרי ידיעת הנגיעה, והנפש אשר תאכל הרי ידיעת המאכל, ומעתה אין מקום לקושיא למה אמר לשון זכר באמצע, שאין צורך לשנות סדר הרגיל לומר על העושה לשון זכר, וטעם אומרו ונכרתה הנפש ההיא, בא גם כן להשמיענו חידוש שגם נפש החוטאת תמות ולא גוף לבד:

וחוץ מדרכם ז''ל נראה ליישב כפל הכתובים על דרך מה שאמרו בזבחים דף ק''ו במשנה, הטמא שאכל בין קודש טמא בין קודש טהור חייב ורבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טמא פטור, ואמרו בגמרא (שם קח) כל היכי דנטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר דכולי עלמא לא פליגי דחייב, ולזה אמר ב' כתובים, האחד אשר תאכל בשר מזבח השלמים זה טמא האוכל בשר שלמים טהור, והב' אמר ואכל מבשר זבח וגו' זה כנגד טמא האוכל מבשר שלמים שנטמא. ואולי כי לזה דקדק הכתוב לומר בפסוק אחד תאכל בשר מזבח השלמים, פסוק הבשר הוא מזבח השלמים שהוא עדיין במדרגתו שלא נטמא, והב' אמר מבשר זבח השלמים פירוש ממין בשר שלמים הגם שעכשיו אינו בשר שלמים שבא בו יעוד האכילה, והוא אומרו מבשר ששם זבח שלמים עליו, כי לא קשר הבשר עם זכרון זבח השלמים לרמון כי אינו בגדר סתם זבח שלמים הטהור ודו''ק ולא יפנה לבבך לטעות אחר המ''ם באופן אחר: (אור החיים)


{כא}  וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי-תִגַּ֣ע בְּכָל-טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ | בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכָל-שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר-זֶ֥בַֽח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַֽיהוָֹ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ:

 אונקלוס  וֶאֱנַשׁ אֲרֵי תִקְרַב בְּכָל מְסָאָב בְסוֹאֲבַת אֱנָשָׁא אוֹ בִּבְעִירָא מְסָאֲבָא אוֹ בְּכָל שִׁקְצָא מְסָאָב וְיֵיכוּל מִבְּסַר נִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִי קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבַר נַשׁ אֲרוּם יַקְרִיב בְּכָל מְסָאָב בְּסוֹאֲבוֹת אֵינָשָׁא אוֹ בִּבְעִירָא מְסָאֲבָא אוֹ בְּכָל שִׁיקוּץ מְסָאָב וְיֵיכוּל מִבְּשַר נִכְסַת קוּדְשַׁיָא דְמִתְקַרְבִין קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתְּצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  או בבהמה טמאה. אחז הכתוב דרך קצרה והזכיר קצת הטמאים והוא הדין לכולן כי אף בנבלת בהמה טהורה אם נגע בה ואכל קדשים חייב הכרת הזה וענין הכריתות אבאר אותו בפרשת עריות (להלן יח כט) בע"ה (הרמב"ן)


{כב}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{כג}  דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כָּל-חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר כָּל תְּרַב תּוֹר וְאִמַר וְעִזָא לָא תֵיכְלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר כָּל תְּרַב תּוֹר וְאִימַר וְעִיזָא לָא תֵיכְלוּן: (תרגום יונתן)


{כד}  וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵֽעָשֶׂ֖ה לְכָל-מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹֽאכְלֻֽהוּ:

 אונקלוס  וּתְרַב נְבִילָא וּתְרַב תְּבִירָא יִתְעֲבֵד לְכָל עִבִדְתָּא וּמֵיכַל לָא תֵיכְלוּנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְרֵיב חֵיוָא דִמְקַלְקְלָא בְּשַׁעַת נִיכְסְתָא וּדְמִיתְנַבְלָא בְּמוֹתָנָא וּתְרֵיב חֵיוָא תְבִירָא אֶפְשַׁר דְיִתְעֲבֵיד לְכָל עִיבִידְתָּא בְּרַם תְּרֵיב חֵיוָא דִמְכַשְׁרָא יִתְסַק עַל מַדְבְּחָא וּמֵיכַל לָא תֵיכְלוּנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  יעשה לכל מלאכה. בא ולימד על החלב שאינו מטמא (ל) טומאת נבלות (מ) : ואכל לא תאכלהו. (פסחים כג. ת"כ פרשתא י, ח.) אמרה תורה יבוא איסור נבילה וטרפה ויחול על איסור חלב, שאם אכלו יתחייב אף על לאו של נבילה, (נ) ולא תאמר אין איסור חל על איסור (חולין לז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דכתיב לעיל בפרשת ויקרא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם ולא ידענו אמאי ואשם וכי מפני שהוא טמא יהא באשם להביא קרבן עולה ויורד לפיכך הופנה כרת זה ללמדך שלכפר על כרת זה הוא בא שהוא טומאת קודש ואם אינו ענין לטומאת קודש דנפקא לן מגזירה שוה דבקרבן עולה ויורד כתיב או בנבלת בהמה טמאה ונאמר באוכל קדשים בטומאת הגוף בפרשת צו ונפש כי תגע וגו' בבהמה טמאה וגו' ואכל מבשר וגו'. מה להלן טומאת קודש אף כאן טומאת קודש תנהו ענין לטומאת מקדש: (מ) פירוש דאי להתיר הנאה כיון דנבלה הותרה מדכתיב לגר אשר בשעריך וגו' חלב נמי בכלל על כרחך בא שאינו מטמא טומאת נבילות ואפילו למשוח בו עורות קדשי בדק הבית משום הכי כתיב יעשה לכל מלאכה: (נ) והוא הדין לאו של טרפה וצריכי לכתוב תרווייהו חלב נבילה וחלב טריפה דאי אשמעינן נבילה הוה אמינא נבילה הוא דאיסור חל על איסור משום דמטמא טומאה חמורה אבל טריפה לא ואי אשמעינן טריפה הוה אמינא טריפה הוא דאיסור חל על איסור משום דאיסורו מחיים אבל נבלה לא משום הכי צריכי תרווייהו: (שפתי חכמים)


{כה}  כִּ֚י כָּל-אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִ֨ן-הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָֽאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ:

 אונקלוס  אֲרֵי כָל דְיֵכוּל תַּרְבָּא מִן בְּעִירָא דִי יִקָרְבוּן מִנַהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא דִי תֵיכוּל מֵעַמַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם כָּל דְיֵיכוֹל תְּרֵיב מִן בְּעִירָא דְמִתְכַּשְׁרָא לְמִיקְרַב מִנֵיהּ קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתְּצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא דְיֵיכוֹל יַת תַּרְבָּא מֵעַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה. לא יתכן שיהיה פירושו מן הבהמה שהיא עצמה קרבן ולהוציא את החולין כי הכתוב כבר אסר בסדר ויקרא (לעיל ג יז) סתם כל חלב ואין שם תנאי ושיור וגם כאן אסר תחלה כל חלב שור וכשב ועז ואסר חלב הנבלה והטרפה באסור החלב (בפסוק כד) ואינן קרבנות לשם ועוד שאמר שם (לעיל ג יז) חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם ולא ימצא בכל עניני הקרבנות "בכל מושבותיכם" ובמתנות כהונה אמר (במדבר יח ח) "לחק עולם" פעמים רבות ולא הזכיר "בכל מושבותיכם" מפני שאין הקרבנות חקת עולם בכל מושבותינו רק במשכן ובמקום אשר יבחר ה' ואל יעור עיניך המשתבש בפסוק ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם (להלן כג יד) כי החדש אסור מן התורה בכל מקום (ערלה פ"ג מ"ט) כי אמר הכתוב שלא נאכל לחם וקלי וכרמל לעולם בכל מושבותינו עד עצם היום שנביא הקרבן בבית הבחירה ואם אין קרבן לא יאסר מכאן ואילך כי לא אמר "לא תאכלו עד הביאכם את קרבן אלהיכם" אבל האיסור הוא עד עצם היום הזה בלבד אבל פירושו עד עצם היום הזה שתביאו הקרבן כשתוכלו להביא אותו והוא טעם כדי שיהיה הקרבן מנחה חדשה ויתכן שיהיה "היום" נמשך עד עצם היום הזה עד יום הביאכם את קרבן אלהיכם והראיה הגמורה שפירוש "מן הבהמה אשר יקריב ממנה" מן המין הקרב כי כן נאמר בערכין (להלן כז ט) ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש ופירושו בהמה שמקריבין ממינה קרבן לה' וכך ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' (שם פסוק יא) יאמר בפירוש מן הבהמה הטמאה שאין מקריבין ממינה ואין הפרש ושום חילוק בין שמזכיר בלשון רבים "אשר יקריבו" ו"אשר לא יקריבו" ובין שיאמר בלשון יחיד "אשר יקריב" כי פירושו אשר יקריב אדם ממנה וכן אמר (להלן יא לט) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה המין הנאכל לא שהיא עצמה תאכל ולפי שאסר כל חלב מן הבהמה אשר יביא הקרבן ממינה לא מן המין שלא יתקרב ושמא יעלה על הדעת לומר כי הנבלה והטרפה יחשבו כמין שלא יתקרב ממנו הוצרך להזכיר שיהא אסור וזהו שנאמר (בפסוק כד) ואכול לא תאכלוהו שיהיו בכרת כשאר כל חלב כי כל המין הקרב יאסור ואפילו הנבלות והטרפות ממנו ואמר יעשה לכל מלאכה לומר שאין בו טומאת נבלות כי יאמר בנבלות ובנבלתם לא תגעו (שם פסוק ח) ובחלב שלהן יאמר שיגעו בו ויעשו ממנו כל מלאכה ואם היה אסור החלב בקרבנות בלבד למה הוצרך לומר בו "כל חלב לא תאכלו" שם בפרשת ויקרא (ג יז) וכבר צוה שיעלה על המזבח לריח ניחוח ואיך נאכל אשה ה' ולמה לא הזהיר גם ביותרת הכבד ובשתי הכליות מן הקרבנות ועוד למה הוצרך להזכיר (בפסוק כג) שור וכשב ועז כי בידוע שלא יביא קרבן אלא מהן וממה שאמר הכתוב בפסולי המוקדשין (דברים טו כג) רק את דמו לא תאכל ולא הזכיר החלב יגיעני המקום למקומו ואפרשנו (הרמב"ן)

 אור החיים  מן הבהמה. דרשו ז''ל בתורת כהנים לרבות כלאים מתיש ורחל או להפך, ומאומרו כל חלב ריבה כוי שהוא הבא מתיש וצביה, ועיין מה שכתבתי בחבורי פרי תואר על טור יורה דעה סימן טז:

כל אוכל חלב. בתורת כהנים דרשו לרבות חלב בהמת חולין, שלא תטעה לומר אשר יקריב ממנה אשה לה' אמר הכתוב דוקא חלב קדשים תלמוד לומר כל חלב, ורבוי זה אם אינו ענין לאוכלין תנהו ענין לנאכלין. וקשה לי איך נטעה לומר דוקא חלב קדשים והלא אמר וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה אימורי קדשים מי מותרים להדיוט, והלא אמרו בכיצד צולין דף פ''ב נשחטה ונמצאת טריפה הרי זה תצא לבית השרפה מדכתיב (לעיל ו כג) בקדש באש תשרף לימד על כל פסולים שבקדש בשרפה, ואם כן מאומרו וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה אתה יודע כי לא של קדשים לבד אסר הכתוב, ולא היה צריך לומר כל אוכל, ויש לומר דעיקר לימוד התנא מכל אוכל חלב הוא על חיוב כרת, וזולת כל הגם שהייתי למד מפסוק יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, הייתי אומר לאו דוקא, ולא כרת, ולא בא הכרת אלא על חלב קדשים. ואומרו שור כבש ועז דרשו בתורת כהנים שבא למעט בהמה טמאה וחיה ועוף. ובחולין דף קי''ו אמר ליה רב מרי לרב זביד אי אליה אקרי חלב תתסר באכילה אמר ליה עליך אמר קרא חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשור וכשב ועז ע''כ. וקשה והלא אצטריכו שור וכשב ועז למעט בהמה טמאה ועוף וחיה שהיו באים בקל וחומר לאסור כאמור שם בתורת כהנים תלמוד לומר שור וכשב ועז. ואולי כי שלשה אלה ממועטים הם מאומרו אשר יקריב ממנה אשה לה' יצתה חיה, יצתה בהמה טמאה, יצא עוף שאין כולו נקרב. או שאחר שמיעט הכתוב בהמה טמאה וחיה הרי גילה הכ' שאין לדון קל וחומר מדם שהרי בהמה טמאה וחיה יוכיחו. וכן תמצא שכתב רש''י בחולין (קיז) בפירוש המשנה שאמרה אינו נוהג אלא בטהורים דכתיב אשר יקריב ממנה אשה לה', ועיין בפסוק שאחר זה:

מן הבהמה. דרשו בתורת כהנים להביא חולין בעלי מומין, שלא תאמר חולין דומיא דקדשים תלמוד לומר מן הבהמה לרבות אפילו בעלי מומין. והגם שאסר הכתוב בפירוש חלב נבילה וטריפה הגם שאסורים למזבח, בשלמא טריפה נוכל לומר כדעת רמב''ם (איסורי מזבח פ''ב) שאין בה איסור למזבח מן התורה אלא משום (מלאכי א) הקריבהו נא לפחתך, והגם שבתורת כהנים (סימן א פ''ב) דרשו לאסור מן הכתוב אינו אלא אסמכתא וכמו שכתב שם הכסף משנה, אלא נבילה פיסול המזבח הוא כי ושחט כתיב בכל הקרבנות. ויש לומר שלענין כרת מחזר התנא וכמו שכתבתי למעלה:

אשר יקריב. אמרו בתורת כהנים מה תלמוד לומר אשר יקריב, חלב שכמותו כשר ליקרב על גבי המזבח, יצא חלב דפנות שאין כשר ליקרב ע''כ. הנה לסברא זו שהוציא מיעוט בהמה טמאה וחיה ועוף מאומרו שור וכשב ועז לא היה צריך לומר אשר יקריב, והוצרך למעט חלב דפנות. וקשה לרב זביד שדרש שור וכשב ועז לאליה שמותרת, ואשר יקריב למעט בהמה טמאה וחיה ועוף מנין להתיר חלב דפנות, גם לתנא שדרש שור וכשב ועז למעט טמאה וחיה ועוף היתר האליה מנא ליה ויש לומר לרב זביד אומרו אשר יקריב ימעט בהמה חיה ועוף וכו' גם חלב דפנות, כי כל שאינו קרב לה' הרי הוא בכלל המיעוט, ותנא דתורת כהנים גם כן ימעט גם כן מאומרו שור וכשב ועז את האליה, שאם לא בא הכתוב אלא לבהמה טמאה וחיה ועוף לא היה לו לומר אלא שור ושה, וכשנתמעט דבר שישנו באיסור דם תו לא עבדינן קל וחומר, וכלום למה איצטריך למעט משום שהייתי דן קל וחומר מדם, במיעוט אחד שיתמעט בהמה טמאה או חיה או עוף נסתר קל וחומר, ולא איצטריך אלא ללמד על האליה שאינה שוה בכולן שמותרת אלא שעדיין אין הדעת מתישבת בזה, למה יחלוק רב זביד על תנא דתורת כהנים דממעט טמאה וחיה ועוף משור וכשב ועז והוא ימעט מאשר יקריב ממנה לה'. ועוד הרי התנא גילה דעתו כי אומרו אשר יקריב וגו' לא יספיק לדרוש ממנו למעט בהמה טמאה וחיה ועוף וחלב הדפנות ממה שחלקם לב' מיעוטים. אשר על כן הנכון בעיני הוא כי גם לכולי עלמא מיעוט בהמה טמאה חיה ועוף אינו אלא מאומרו שור וכשב ועז, ודרשה זו היתה צודקת הגם שהיה אומר שור ושה, וממה שפרט כשב ועז למעט האליה, ואומר אשר יקריב בא למעט חלב הדפנות, ולא כמו שפירש''י שכתבתי למעלה: (אור החיים)


{כו}  וְכָל-דָּם֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה:

 אונקלוס  וְכָל דְמָא לָא תֵיכְלוּן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן דְעוֹפָא וְדִבְעִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל אַדְמָא לָא תֵיכְלוּן בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן לְעוֹפָא וְלִבְעִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לעוף ולבהמה. פרט לדם דגים (ס) וחגבים: בכל מושבותיכם. לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקע נוהגת בכל מושבות, (ע) ובמסכת קדושין בפ"א (דף לז:) מפרש למה הוצרך לומר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאם לא כן לעוף ולבהמה למה לי אבל אין לומר דממעט דם חיה זה אינו דחיה בכלל בהמה ולאו דוקא דגים וחגבים הוא הדין דם אדם משום דהוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט עוף ובהמה אין אבל שאר דם שאינו דם עוף ובהמה לא: (ע) ואם תאמר למה מהפך רש"י ולא מפרש על סדר הקרא ויש לומר דבלא זאת הוה אמינא דכל מושבותיכם בא לרבות כל מה שבמושבותיכם יהא אסור אפילו דגים וחגבים אבל השתא דכתיב לעוף ולבהמה דממעט דגים וחגבים אם כן קשה למה לי בכל מושבותיכם אלא בא ללמדנו שאף בחוץ לארץ יהא נהוג לפי שהוא חובת הגוף. ואם תאמר פשיטא כיון דחובת הגוף הוא נוהג בין בארץ וכו' לכן פירש רש"י ובמסכת קידושין וכו' והתם מפורש הכי אי לא כתיב בכל מושבותיכם סלקא דעתך אמינא הואיל ובענין הקרבנות כתיבי בזמן דאיכא קרבן נאסר חלב ודם בזמן דליכא קרבן לא קא משמע לן: (שפתי חכמים)


{כז}  כָּל-נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר-תֹּאכַ֣ל כָּל-דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ: (פ)

 אונקלוס  כָּל אֱנָשָׁא דִי תֵיכוּל כָּל דְמָא וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמַהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל בַּר נַשׁ דְיֵיכוֹל כָּל אֲדָם מִן דְכָל חַי וְיִשְׁתְּצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ: (תרגום יונתן)


{כח}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{כט}  דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת-זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַֽיהֹוָ֔ה יָבִ֧יא אֶת-קָרְבָּנ֛וֹ לַֽיהוָֹ֖ה מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דִמְקָרֵב יָת נִכְסַת קוּדְשׁוֹהִי קֳדָם יְיָ יַיְתִי יָת קֻרְבָּנֵהּ לָקֳדָם יְיָ מִנִכְסַת קוּדְשׁוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר כָּל מַאן דְמִקְרַב יַת נִכְסַת קוּדְשׁוֹי קֳדָם יְיָ יַיְתֵי בְּגַרְמֵיהּ יַת קוּרְבָּנֵיהּ לִקְדָם יְיָ מִן נִכְסַת קוּדְשׁוֹי: (תרגום יונתן)


{ל}  יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהוָֹ֑ה אֶת-הַחֵ֤לֶב עַל-הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶֽחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  יְדוֹהִי תַיְתוּן יָת קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ יָת תַּרְבָּא עַל חַדְיָא יַיְתִנֵהּ יָת חֶדְיָא לַאֲרָמָא יָתֵהּ אֲרוּמָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  יְדוֹי יַיְתִין יַת קוּרְבָּנַיָא דַיְיָ דִי יַפְרֵשׁ מִנִכְסַת קוּדְשֵׁיהּ יַת תַּרְבָּא שׁוּמְנוּנִיתָא דְעַל חַדְיָא וְיַת חַדְיָא כַּד מַחְתָּךְ בִּתְרֵין עִילְעִין מִיכָּא וּתְרֵין עִלְעִין מִיכָּא לִקֳבֵיל אַפְקוֹתָא יַיְתִינֵהּ לַאֲרָמָא יָתֵיהּ אֲרָמָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ידיו תביאינה וגו'. שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה, ויד כהן (פ) מלמטה ומניפן (מנחות סא:): את אשי ה'. ומה הן האשים, את החלב על החזה: יביאנו. כשמביאו מבית המטבחים נותן החלב על החזה, וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה, וזהו האמור במקום אחר שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו' (ויקרא י, טו.), ולאחר התנופה נותנו לכהן המקטיר, ונמצא החזה למטה, וזהו שנאמר וישימו את החלבים על החזות ויקטר החלבים המזבחה (שם ט, כ.), למדנו שג' כהנים זקוקין לה, (צ) כך מפורש במנחות (דף סב:): את החלב על החזה יביאנו. ואת החזה למה מביא, להניף אותו הוא מביאו, ולא שיהא הוא מן האשים, (ק) לפי שנאמר את אשי ה' את החלב על החזה, יכול שיהא אף החזה לאשים, לכך נאמר את החזה להניף וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך מה התם יד הכהן אף הכא מיירי בידו של כהן וכתיב ידיו תביאינה דמיירי בבעלים הא כיצד שתהא יד בעלים כו': (צ) ואף על פי שדי באחד משום דברוב עם הדרת מלך: (ק) פירוש כיון דכתיב את החלב על החזה יביאנו לא היה צריך לכתוב עוד את החזה לכך פירש דהאי את החזה בתרא אלהניף אותו קאי כאלו אמר שאת החזה שמביא עם החלב אינו מביא אלא כדי להניף אותו בלבד שלולא זה הוה אמינא דאת אשי ה' דלעיל כולל החלב והחזה הבאים אחריו. ואם תאמר הא בהדיא כתיב אחר זה והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו והיכי תיסק אדעתין שיהא אף החזה לאישים. יש לומר דאי לאו קרא דאת החזה להניף הוה אמינא דקרא והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו בא ללמד שלא תאמר דהא דכתיב את החלב על החזה ללמד שאף החזה לאישים אבל לא ללמד שאין הבשר נאכל בעוד שאימורים למטה מן המזבח השתא דכתיב את החזה להניף שלמדנו מזה שאין החזה מן האישים נשאר קרא דוהיה החזה לאהרן ולבניו ללמד שאין הבשר נאכל בעוד האימורים למטה מן המזבח. הרא"ם: (גור אריה) דאי לאו האי קרא דאת החזה להניף הוה אמינא דמקצת החזה לאישים ומקצתה לאהרן כדאמרינן גבי כבד עיין שם: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  את החלב על החזה. הנראה מן הכתוב הזה על דרך פשט שהחזה הוא מונף עם החלבים ולא השוק והכתוב שאמר (להלן ט כא) ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה כי אחרי כן יחזור ויניפם בפני עצמם ורבותינו אמרו (מנחות סב) שהיה נותן החלבים על יד הבעלים וחזה ושוק למעלה מהן ולדעתם הזכיר תנופה בחזה לבדו לדרוש מה שאמרו (תורת כהנים פרק טז ב) נטמאו ונשתייר אחד מהם מנין שהוא טעון תנופה תלמוד לומר חזה להניף אותו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  להניף אותו. בגימטריא מוליך ומביא מעלה ומוריד. לכך בפ' ג''פ תנופה ואחד מהם התנופה והה''א אתי לרבוי עוד אחד ויהי' ד' שמוליך ומביא לארבע רוחות וב' פעמים תרומה שמעלה ומוריד: (בעל הטורים)

 ספורנו  ידיו תביאנה את אשי ה'. לפי שהשאר לבעלים, הנה הבאתם תורה שהבעלים נותנים לה' את הכל החלב והחזה, וכהנים משלחן גבוה קא זכו: את החזה להניף אותו. אף על פי שנותן החלב על החזה בשעת תנופה מכל מקום עיקר התנופה היא בשביל החזה להודיע שהוא נתון לגבוה. אמנם החלב כבר ידוע הוא שהוא לה', שהרי הוא קרב על גבי המזבח: (ספורנו)


{לא}  וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו:

 אונקלוס  וְיַסֵק כַּהֲנָא יָת תַּרְבָּא לְמַדְבְּחָא וִיהֵי חֶדְיָא לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַק כַּהֲנָא יַת תַּרְבָּא לְמַדְבְּחָא וִיהֵי חַדְיָא לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקטיר הכהן את החלב. ואחר כך והיה החזה לאהרן למדנו שאין הבשר נאכל בעוד שהאימורים למטה מן המזבח (ת"כ פרק טז, ד.): (רש"י)


{לב}  וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִינָא תִּתְּנוּן אַפְרָשׁוּתָא לְכַהֲנָא מִנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת שַׁקָא דְיַמִינָא מִן כַּתְפָא וְעַד דְרוֹעָא תִּתְּנוּן אַפְרָשׁוּתָא לְכַהֲנָא מִנִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שוק. מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי שהוא סובך של ירך: (רש"י)

 ספורנו  ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן. מחלק בעלים כמקדמים פני המשרת במנחה, לכבוד המלך: (ספורנו)


{לג}  הַמַּקְרִ֞יב אֶת-דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת-הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִֽהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה:

 אונקלוס  דִמְקָרֵב יָת דָם נִכְסַת קוּדְשַׁיָא וְיָת תַּרְבָּא מִבְּנֵי אַהֲרֹן דִילֵהּ תְּהֵי שׁוֹקָא דְיַמִינָא לָחֳלָק: (אונקלוס)

 יונתן  מַאן דִמְקַרֵב יַת אֲדַם נִכְסַת קוּדְשַׁיָא וְיַת תְּרֵיב מִן בְּנֵי אַהֲרן דִילֵיהּ תְּהֵי שַׁקָא דְיַמִינָא לְחוּלַק: (תרגום יונתן)

 רש"י  המקריב את דם וגו'. מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטיר חלביו, יצא טמא בשעת זריקת דמים או בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר: (רש"י)

 אבן עזרא  שוק הימין. לזורק הדם והחזה לכל הכהנים: (אבן עזרא)


{לד}  כִּי֩ אֶת-חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת | שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֨חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָֽאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָ֠ם לְאַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ לְחָק-עוֹלָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  אֲרֵי יָת חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיָת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא נְסֵבִית מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנִכְסַת קוּדְשֵׁיהוֹן וִיהָבִית יָתְהוֹן לְאַהֲרֹן כַּהֲנָא וְלִבְנוֹהִי לִקְיָם עָלָם מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יַת חַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיַת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא נְסֵיבִית מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן נִכְסַת קוּדְשֵׁיהוֹן וִיהָבִית יַתְהוֹן לְאַהֲרן כַּהֲנָא וְלִבְנוֹי לִקְיַים עֲלָם מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  התנופה התרומה. מוליך ומביא מעלה (ר) ומוריד (סוכה לז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) מדכתיב אשר הונף ואשר הורם דפירוש תנופה מלשון הנפה אילך ואילך ופירוש תרומה לשון הרמה למעלה וממילא מוריד: (שפתי חכמים)


{לה}  זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַֽהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָֹ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  דָא רְבוּת אַהֲרֹן וּרְבוּת בְּנוֹהִי מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ בְּיוֹמָא דְקָרֵב יָתְהוֹן לְשַׁמָשָׁא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  דָא רְבוּתָא דְאַהֲרן וּרְבוּתָא דִבְנוֹי עַל כָּל אֲחוּהוֹן לֵיוָאֵי דְיֵיכְלוּן מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ בְּיוֹמָא דִיְקָרְבוּן יַתְהוֹן לְשַׁמָשָׁא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  זאת. זאת שכר משחת אהרן או משחת בניו נגידות: (אבן עזרא)


{לו}  אֲ֠שֶׁ֠ר צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜ה לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מָשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹֽרֹתָֽם:

 אונקלוס  דִי פַקִיד יְיָ לְמִתַּן לְהוֹן בְּיוֹמָא דְרַבִּי יָתְהוֹן מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קְיָם עָלָם לְדָרֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  דְפַקֵיד יְיָ לְמִנְתַּן לְהוֹם בְּיוֹמָא דְרַבֵּי יַתְהוֹן מֵעִם בְּנֵי יִשְרָאֵל קְיַם עֲלָם לְדָרֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ביום משחו. מיום וכן בבשר ובלחם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לתת להם ביום משחו אותם. שיעורו אשר צוה ה' ביום משחו אותם לתת להם מאת בני ישראל חוקת עולם ופירוש "ביום משחו" בעת המשיחה וכן ביום הקריב אותם לכהן (פסוק לה) בעת ההיא כאשר הבדילם ורבי אברהם אמר כי ביום משחו מיום משחו וכן הנותר בבשר ובלחם (להלן ח לב) (הרמב"ן)


{לז}  זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָֽאָשָׁ֑ם וְלַמִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים:

 אונקלוס  דָא אוֹרַיְתָא לַעֲלָתָא לְמִנְחָתָא וּלְחַטָּאתָא וְלַאֲשָׁמָא וּלְקוּרְבָּנַיָא וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  דָא אוֹרַיְיתָא לַעֲלָתָא דְאַתְיָא לְכַפָּרָא עַל הִרְהוּרֵי לִבָּא לְמִנְחָתָא וּלְחַטָאתָא וּלְאֲשָׁמָא וּלְאַשְׁלְמוּתָא וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולמלואים. ליום חינוך (ש) הכהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) שכל מלוי יד בכל מקום אינה אלא לשון חינוך כדלעיל בפרשת תצוה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולמלואים. ככתוב בפרשת ואתה תצוה: (אבן עזרא)

 אור החיים  זאת התורה לעולה. לא נודע כוונת פסוק זה. ובתורת כהנים דרשו לומר לך מה מילואים נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני אף כל נאמרו וכו'. וכבר כתבתי במקומות אחרים (ריש פ' משפטים) מה שיש להעיר בדבר זה. עוד דרשו ז''ל (תו''כ זבחים צז:) ללמד על הזבחים כולן שטעונין סכין כעולה, וללמד על שלמי ציבור שנאכלין לזכרי כהונה כמנחה וכו'. ובדרך רמז נראה על דרך אומרם במנחות (קי.) אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה וגו' כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב כו' ע''כ, גם אנו נאמר בדרך זה:

וקודם אקדים דברי רז''ל אנשי אמת שונים בש''ע נהורים אשר אמרו כי תכלית עסק התורה הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר נפלו ואשר נאנסו מהקדושה ולהחזירם ביחוד שלם לכמות שהיו, והם שני בחינות, האחד ניצוצי הקדושה שירדו בעולם התהו לסיבה ידועה לו והמושג ליודעי דעת יספיק לטעם נכון, והשני הם נפשות העשוקות אשר עשק אדם בליעל מאדם הראשון בחטאו אשר שלל שלל רב, כידוע הפלגת הנשמות אשר הרבה לעשוק, ואין לך דבר שפוקד עליו להוציא בולעו מפיו זולת אמצעות עסק התורה יעשה כל דבר עיקר. יעלה ניצוצי הקדושה שנפלו קודם עולם התיקון, ויוציא מס''מ בולעו מפיו ומפוצצו וממחה כוחו עד אשר יקיא חיל בלע, והוא מאמרם ז''ל (קדושין ל:) אם פגע וכו' אם אבן הוא נימוח ואם ברזל מתפוצץ ובפסוק זה גילה הכתוב פלאי התורה ותעצומיה, ואמר זאת התורה תועלותיה אשר תסובב קריאתה, לעולה פירוש שבאמצעותה תתעלה השכינה שהיא בחינת כנסת ישראל, ב' למנחה תיבה זו סובלת כמה פירושים וכולן צודקין, לשון מנוחה ולשון נחת, ולשון הנחה, וזה הפירוש הוא סוד (חולין צא:) עלי יניח צדיק זה את ראשו, והוא סוד (ב''ר פ''י) באה שבת באה מנוחה כי יניח עליה צדיק יסוד עולם, והוא סוד (שה''ש ב') שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני והבן:

לחטאת ולאשם הם שני בחינות הברורין, האחד חלקי הקדושה שירדו למטה ממדרגתם בתחילה בעולם התהו כנגדם אמר לחטאת, והשניה חלקי הנשמות שנעשקו מאדם בחטאו כנגדם אמר לאשם, כי התורה תועיל לשני בחינות אלו לבררם ממקום ירידתם. ולא בירור לבד אלא גם יכוננם במקום שנחסרו ממנו, והוא אומרו ולמלואים למלאותם במקומם, זה כנגד ניצוצות שירדו וכנגד חלקי נשמות שאנס ס''מ מאדם הראשון אמר ולזבח השלמים, על דרך אומרו (תהלים נ) זובח תודה יכבדנני ודרשו ז''ל (סנהדרין עג:) זה הזובח יצרו. והזביחה הוא שינצחהו ובבחינת הנצחון הוא בורר ממנו בחינת הטוב אשר אנס מאדם הראשון. והנה בחינה זו היא מעלה גדולה אשר יתעצם לזבוח יצרו כמעשה דוד שאמר (תהלים קט) ולבי חלל בקרבי ודבר זה עושה פעולה גדולה בבחינה שאנו משתדלים עליה, ואין מציאות להשגה זו זולת באמצעות התורה כאומרם (קדושין ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, וכן אמרו (שם) אמר הקב''ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה:

עוד ירמוז באומרו ולזבח השלמים כי תכלית הבירור יהיה באמצעות הזבח דכתיב (ישעי' לד) כי זבח לה' בבצרה, ואמרו ז''ל עתיד הקב''ה לשחוט את השטן, ופירוש שחיטה זו היא שיסיר ממנו בחינה המחייהו שהוא ניצוץ הקדושה ובזה השלמים נשלמו כל הבירורים, והודיע הכתוב כי גם הדבר הזה יושג באמצעות עסק התורה כי בזכות עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעולם הזה יהיה הדבר, ולזה רמזו ז''ל (שם) בדבריהם כי השחיטה הלז תהיה על זה הדרך הקב''ה מצד אחד וכל הצדיקים תופסין הסכין מצד אחר לזבוח זבח ההוא כי בכחם היה המושג, הא למדת זאת התורה לכל הדברים הנפלאים, לעולה למנחה כנגד העלאת השכינה ויחודה עם הקב''ה, לחטאת ולאשם לברר ב' בחינות הברורים שהם עיקר העולם, ולמלואים ולזבח השלמים ליחד ניצוצות היורדות למלאותם במקומם, ולזבוח יצרו זביחה שאין אחריה קיום, גם יעמוד חי לפני ה' לשלוח יד במבקשי רעתו לזבוח זבח, והיה ה' למלך וגו' יהיה ה' אחד ושמו אחד, והוא אומרו השלמים פירוש שנשלמו כל בחינות הקדושה ונתיחדו יחד. ואומרו אשר צוה ה' וגו' חוזר לסיבה שהיא התורה שהזכיר בראש הפסוק, כאילו אמר זאת התורה אשר צוה ה' וגו' שצריכין ללמוד התורה על מנת כן לא לתכלית אחר זולתו, ואומרו ביום צוותו כי דבר זה נאמר להם במעמד הר סיני דכתיב במדבר סיני, ואמר להקריב את קרבניהם כאן רמז בתוספת ביאור מה שפירשתי שמקריבין כל חלקי הקדושה שהם מיוחסים לישראל שהם הם הדרגת הקדושה וכל חלקי הקדושה להם יתיחסו ובאמצעות התורה יקריבו את קרבניהם ויתיחדו כל בחינות הקדושה כנזכר למעלה: (אור החיים)


{לח}  אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֹּת֜וֹ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַֽיהוָֹ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי: (פ)

 אונקלוס  דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה בְּטוּרָא דְסִינָי בְּיוֹמָא דְפַקְדֵהּ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנְהוֹן קֳדָם יְיָ בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה בְּטַוְורָא דְסִינַי בְּיוֹמָא דְפַקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל לְקָרָבָא קוּרְבָּנֵיהוֹן קֳדָם יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא דְעָבָדוּ לֵיהּ בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני. כי לא הקריבו קרבן עד שבאו אל הר סיני וכבר הראיתיך שהמזבח שבנה משה על חלושת עמלק הוא בחורב והוא הר סיני ושם ישבו ישראל שנה פחות עשרה ימים כי כן כתוב ובמדבר לא הקריבו עולות כי כן אמר הנביא הזבחים ומנח' הגשתם לי במדבר ארבעיס שנה בית ישראל גם לא עשו פסח כי אם במצרים ושנית בהר סיני כי במדבר לא היו להם מקנה ואחר שנסעו מהר סיני לא מלו בדרך והנה רובם ערלים ובעבור אכילת פסח מל אותם יהושע: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אשר צוה ה' את משה בהר סיני. על דרך רבותינו (תורת כהנים בהר פרשה א א) כי כל המצות נאמרו למשה בהר סיני כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן ונשנו מהן באהל מועד והנה מצות ויקרא שנויות ועל דרך הפשט שיעורו אשר צוה ה' את משה בהר סיני וביום צוותו את בני ישראל במדבר סיני להקריב את קרבניהם לה' כי צוה במלואים בהר סיני וכן בעולה וחטאת וצוה במנחה ואשם ובזבחי השלמים במדבר סיני באהל מועד ויתכן כי טעם בהר סיני במקום הזה לפני הר סיני והוא באהל מועד וכן עולת תמיד העשויה בהר סיני (במדבר כח ו) כי איננו בהר ממש כי עולת תמיד לא התחילו בה רק באהל מועד דכתיב וזה אשר תעשה על המזבח וגו' (שמות כט לח) וכן ויסעו מהר ה' (במדבר י לג) וכן רב לכם שבת בהר הזה (דברים א ו) והטעם בכל אלה כי ישראל חנו לפני הר סיני בקרוב לו דכתיב (שמות יט ב) ויחן שם ישראל נגד ההר ושם עמדו עד נסעם משם למדבר פארן והנה עשו אהל מועד והקימו אותו לפני ההר במזרחו ושם התחילו בעולת התמיד ובשנה השנית נצטוו על הדגלים והעמידו האהל בתוך המחנות בנסעם ולפיכך אמר הכתוב בכאן כי זאת התורה לעולה ולכל הקרבנות שצוה השם בהר סיני ביום צוותו במדבר סיני יגיד כי היה בהר סיני ובמדבר סיני להודיע שלא היתה בהר ממש במקום הכבוד ששם דיבר עמו עשרת הדברות ולא במדבר סיני אחרי שנסעו מלפני ההר אבל היה במדבר סיני מלפני ההר בתחומו וקרוב לו ושם אהל מועד כמו שאמר בתחילת הענין (לעיל א א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד הודיע אותנו עתה מקום אהל מועד (הרמב"ן)





ויקרא פרק-ח

{א}   רביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  קַ֤ח אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ וְאֵת֙ הַבְּגָדִ֔ים וְאֵ֖ת שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה וְאֵ֣ת | פַּ֣ר הַֽחַטָּ֗את וְאֵת֙ שְׁנֵ֣י הָֽאֵילִ֔ים וְאֵ֖ת סַ֥ל הַמַּצּֽוֹת:

 אונקלוס  קָרֵב יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי עִמֵהּ וְיָת לְבוּשַׁיָא וְיָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיָת תּוֹרָא דְחַטָאתָא וְיָת תְּרֵין דִכְרִין וְיָת סַלָא דְפַטִירַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  קְרֵיב יַת אַהֲרן דְאִתְרַחֵק עַל עוֹבְדָא דְעֵיגְלָא וְטוֹל יַת לְבוּשַׁיָא דְפַקֵידְתָּךְ וְיַת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְיַת תּוֹרָא דְחַטָאתָא וְיַת תְּרֵין דִכְרִין וְיַת סַלָא דְפַטִירַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  קח את אהרן. פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, (ת) שאין מוקדם ומאוחר בתורה: קח את אהרן. קחנו (א) בדברים ומשכהו: ואת פר החטאת וגו'. אלו האמורים בענין צוואת המלואים בואתה תצוה (שמות כז) ועכשיו ביום ראשון למלואים חזר וזרזו בשעת מעשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דהקמת המשכן היה בראש חודש ניסן וזה היה בכ"ג באדר. ופירוש ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים רצונו לומר במקום פתח אהל מועד לפי שכל ז' הימים היה מעמידו ומפרקו ובראש חודש הוקם המשכן ולא נפרק כי אם בעת המסעות: (א) לא מלשון לקיחה וכבר הוא מבואר בפרשת בראשית ובמקומות אחרים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת פר החטאת. בה''א כי כבר הזכירו וכן האלים וכן המצות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  קח את אהרן. פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה לשון רש"י ולמה נהפוך דברי אלהים חיים ועוד כי צוה בפרשת ביום החדש הראשון (שמות מ) בכל הקמת המשכן ובלבישת אהרן ובניו ובמשיחת כולם וספר שם מעשה משה בענין ההקמה ולא הזכיר באהרן ובניו דבר עד המקום הזה ואיך הפריש ענין אחד בשתי פרשיות ואיחר המוקדם אבל הנכון שנאמר כי נצטוה בהקמת המשכן בכ"ג באדר והקים אותו וכאשר עמד המשכן על מעמדו מיד קרא לו הש"י שהוא יושב הכרובים וצוה אותו על מעשה הקרבנות כל הפרשיות האלה שמתחילת ויקרא עד כאן כי רצה ללמדו מעשה כל הקרבנות ומשפטיהם קודם שיקריב מהם כלל כי יש בקרבנות המלואים חטאת ועולה ושלמים ולא יודעו כל דיניהם רק מן הפרשיות האלה שהקדים לו ואחר כן אמר לו קח את אהרן ואת בניו אתו לזרז אותו בשעת מעשה במה שאמר לו מתחלה (שמות כט א) וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי וגו' והוסיף לו בכאן (בפסוק הבא) (ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד שיעשה במעמד כלם שידעו שהש"י בחר באהרן ובזרעו ועל דרך הישר נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל וכשנתרצה לו הקב"ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת וצוה לישראל עליה כמו שפירשתי בפרשת ויקהל (שם לה א) ואחרי שהשלימו המלאכה נאמר לו פרשת ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד (שם מ ב) ושם נאמר לו והקרבת את אהרן ואת בניו וגו' (שם פסוק יב) והנה ידע שגם אהרן ובניו במעלתם ובחיבתם לפני המקום ועכשיו חזר וזרזו ביום ראשון של מלואים ובשעת מעשה והנה כל הפרשיות כסדרן אלא שהקדים ויכס הענן את אהל מועד (שם פסוק לד) שהוא ביום שמיני למלואים כדעת רבותינו (בת"כ ריש שמיני) לסדר כל ענין הקמת המשכן כי כן דרך הכתובים בכל מקום להשלים ענין אשר התחיל בו (הרמב"ן)

 אור החיים   קח את אהרן וגו'. פרשה זו נאמרה קודם הקמת המשכן, וטעם שנאמרה כאן, לומר לך שקדמו כל משפטי הקרבנות ופרטיהן ודקדוקיהן קודם מילואיו, כי לעשות כולן נתכהנו הוא ובניו, ולא נתכהן עד שלמדו משה כל פרטי דיני כל הקרבנות וקיים וקבל עליו לעשות ככל הכתוב ואז אמר לו קח את אהרן שעל מנת כן נתכהן, ועוד שזולת זה משכחת שיביא אדם מישראל קרבן מיד בקרבתו לפני ה' ולא ידע מה לעשות: (אור החיים)

 ספורנו  ואת פר החטאת ואת שני האילים. הקדים פר החטאת, כאמרם ז''ל כל חטאת קודמת לעולה הבאה עמה כי עד אחר שיכופר החטא אין מקום כלל לעולה כאמרו עולה וחטאה לא שאלת, והיתה חטאתו אחר המשחו פר כמשפט כהן משיח, אבל לא נכנס דמו לפנים כי לא היה חטאו במדרגת רוע שיצטרך לזה כמו שהיה צריך בהוראת כהן משיח והוראת בית דין שהחטיאו ופר ושעיר של יום הכפורים שמכפרים על טומאת מקדש ועל חטאים עונות ופשעים כמו שמבואר בענין. והקדים העולה למלואים, כי גם בעולה תהיה איזו כפרה כאמרו ונרצה לו לכפר עליו, ואחר שלמות הכפרה נעשו ראוים למלא את ידם להשלימה לעבודה. והנה בכל השלמים יהיה שוק הימין לכהן ובשלמי נזיר יהיה לכהן השוק והזרוע שהם היד והרגל ובאיל המלואים היה השוק על גבי המזבח כי אמנם הזר המקריב על הרוב יתן השוק שהוא עם הרגל לכהן הנכנס לפנים ממחיצת הזר המקריב. והנזיר יתן גם הזרוע שהוא היד כמוסר לכהן את פועל ידיו שהיה עד הנה להזיר לה'. אמנם במלואים אשר היה קרבן מכשיר לכהן להכנס לפנים נתן השוק על גבי המזבח: (ספורנו)


{ג}  וְאֵ֥ת כָּל-הָֽעֵדָ֖ה הַקְהֵ֑ל אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְיָת כָּל כְּנִשְׁתָּא כְּנֵשׁ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל כְּנִישְׁתָּא כְּנוֹשׁ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הקהל אל פתח אהל מועד. זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה: (רש"י)

 אבן עזרא  ואת כל העדה. ראשי השבטים והזקנים: ויאפד. כמו ויחגור וכאשר ציץ הזהב איננו המצנפת כן האורים והתומים אינם אבני החושן וכן הלוחות בארון על כן כתוב ויתן אל החשן: (אבן עזרא)


{ד}  וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֹת֑וֹ וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וַעֲבַד מֹשֶׁה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָתֵהּ וְאִתְכְּנִשַׁת כְּנִשְׁתָּא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד משֶׁה הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ וְאִתְכְּנִישַׁת כְּנִישְׁתָּא בְּעֶשְרִין וּתְלָתָא יוֹמִין לְיַרְחָא דְאָדָר לִתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ותקהל העדה וגו'. אולי כי בראותם מעשה משה שלקח אהרן ובניו והבגדים וגו' נקהלו מעצמן. או ירצה להודיע שהחזיקם המקום לכל ישראל בפתח אהל מועד, כמו שדרשו ז''ל (ויק''ר פסוק שלפני זה) בפרשת הקהל וגו', וכאן יודיע הכתוב שכן היה: (אור החיים)


{ה}  וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל-הָֽעֵדָ֑ה זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹה֖ לַֽעֲשֽׂוֹת:

 אונקלוס  וַאֲמַר מֹשֶׁה לִכְנִשְׁתָּא דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ לְמֶעְבָּד: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לִכְנִישְׁתָּא דֵין פִּתְגָמָא דְפַקֵיד יְיָ לְמֶעֱבַד: (תרגום יונתן)

 רש"י  זה הדבר. דברים שתראו (ב) שאני עושה לפניכם צוני הקב"ה (ג) לעשות, ואל תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה. כל הענין הזה בפרשת המלואים פירשתי בואתה תצוה (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) כאן לא נזכר למעלה שום דבר שיאמר עליו זה הדבר לכן פירש דברים שתראו: (ג) כי בכתוב לא הוזכר את מי צוה לכן הוצרך לפרש אותי צוה וכו': (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויאמר וגו' זה הדבר וגו'. אמר כן להודיעם לבל יערערו על הדבר כקרח וכעדתו בחושבם כי מלבו ומרצונו היה עושה. ומעתה אין טענה לקרח כי שוגג היה שהרי הודיעו בשעת מעשה כי זה הדבר הוא מצות ה' ולא מלבו ומרצונו של משה. עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (שמו''ר פ''ב) כי משה מלך היה דכתיב (ברכה לג) ויהי בישורון מלך ותנן (כתובות יז.) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, והנה משה היה עושה מעשים שאסור לעשותם אפילו עבד עברי לאדונו לרחוץ אותם במים וכו' כל גופם וכל סדר המעשה, ואין לך זלזול גדול מזה, אשר על כן הקדים לומר זה הדבר אשר צוה ה' מפי ה' נאמר לי לעשותו, ודוקא זה ולא אחר כי המלך אסור לעשות כן הגם שיחפוץ למחול, כי דוקא זה הדבר לצד שהפה שאסר מלך שלא ימחול על כבודו הוא שהתיר וצוה לי לעשות. עוד ירצה על דרך מה שאמרו ז''ל בתורת כהנים בפסוק וירחץ אותם במים באותה שעה זכו בקידוש ידים ורגלים ובטבילת יום הכפורים ע''כ. והוא אומרו זה הדבר אשר צוה ה' לעשות לדורות, כי בזה יזכו בקידוש ידים ורגלים וטבילה ביום הכיפורים לדורות: (אור החיים)


{ו}  וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶת-בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם:

 אונקלוס  וְקָרִיב מֹשֶׁה יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי וְאַסְחֵי יָתְהוֹן בְּמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרֵיב משֶׁה יַת אַהֲרן וְיַת בְּנוֹי וְאַסְחֵי יַתְהוֹן בְּמוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויקרב משה את אהרן. אל הכיור: וירחץ אותם. בצווי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וירחץ אותם במים. הקרוב אלי שספר הכתוב כי לכולם רחץ אבל לא היתה רחיצתם כאחת אבל רחץ אהרן והלבישו בגדיו ומשחו ואחרי כן רחץ בניו וילבישם (הרמב"ן)


{ז}  וַיִּתֵּ֨ן עָלָ֜יו אֶת-הַכֻּתֹּ֗נֶת וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתוֹ֙ בָּֽאַבְנֵ֔ט וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ אֶֽת-הַמְּעִ֔יל וַיִּתֵּ֥ן עָלָ֖יו אֶת-הָֽאֵפֹ֑ד וַיַּחְגֹּ֣ר אֹת֗וֹ בְּחֵ֨שֶׁב֙ הָֽאֵפֹ֔ד וַיֶּאְפֹּ֥ד ל֖וֹ בּֽוֹ:

 אונקלוס  וִיהַב עֲלוֹהִי יָת כִּתּוּנָא וְזָרֵז יָתֵהּ בְּהֶמְיָנָא וְאַלְבֵּשׁ יָתֵהּ יָת מְעִילָא וִיהַב עֲלוֹהִי יָת אֵפוֹדָא וְזָרֵז יָתֵהּ בְּהֶמְיַן אֵפוֹדָא וְאַתְקֵן לֵהּ בֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְסַדֵר עֲלוֹי יַת כִּיתּוּנָא וְזָרֵיז יָתֵיהּ בִּקְמוּרָא וְאַלְבֵּישׁ יָתֵיהּ יַת מִנְטַר מְעִילָא וִיהַב עֲלוֹי יַת אֵיפוֹדָא וְזָרִיז יָתֵיהּ בְּהֶמְיַן אֵיפוֹדָא וְאַתְקִין לֵיהּ בֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט. זה היה הסדר שעשה בו משה אבל בצואה אמר (שמות כט ה) והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד כי רצה לכלול את האבנט בכלם בצוואה אחת ואמר (שם פסוק ט) וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו והנה הלבישו הכתונת עם האבנט ואחר כן המעיל והאפוד כסדר האמור שם והקדים בכאן "ויחגור אותו בחשב האפוד" קודם שישים עליו החשן כי משה ידע בדרך הלבישה כי לעולם תכף ללבישת הבגד יחגור אותו בחגורה העשויה לו באבנט תכף לכתונת ובחשב תכף לאפוד ואין ראוי שתהיה לבישת האפוד בהפסקות אבל שם נאמר ואת האפוד ואת החשן ואפדת לו בחשב האפוד לפי שקצר שם בענין החשן ולא אמר שיתן אותו באפוד ולא שישים שם האורים והתומים שכבר צוה כל זה במעשה האפוד והחשן (שם כח) (הרמב"ן)


{ח}  וַיָּ֥שֶׂם עָלָ֖יו אֶת-הַח֑שֶׁן וַיִּתֵּן֙ אֶל-הַחֹ֔שֶׁן אֶת-הָֽאוּרִ֖ים וְאֶת-הַתֻּמִּֽים:

 אונקלוס  וְשַׁוִי עֲלוֹהִי יָת חוּשְׁנָא וִיהַב בְּחוּשְׁנָא יָת אוּרַיָא וְיָת תֻּמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁוִי עֲלוֹי יַת חוּשְׁנָא וְסַדֵר בְּחוּשְׁנָא יַת אוּרַיָיא וְיַת תּוּמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את האורים. כתב של שם המפורש: (רש"י)


{ט}  וַיָּ֥שֶׂם אֶת-הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל-רֹאשׁ֑וֹ וַיָּ֨שֶׂם עַל-הַמִּצְנֶ֜פֶת אֶל-מ֣וּל פָּנָ֗יו אֵ֣ת צִ֤יץ הַזָּהָב֙ נֵ֣זֶר הַקֹּ֔דֶשׁ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וְשַׁוִי יָת מִצְנַפְתָּא עַל רֵישֵׁיהּ וְשַׁוִי עַל מִצְנֶפְתָּא לָקֳבֵיל אַפּוֹהִי יָת צִיצָא דְדַהֲבָא כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁוֵי יַת מִצְנַפְתָּא עַל רֵישֵׁיהּ וְשַׁוֵי עַל מִצְנַפְתָּא כָּל קְבֵיל אַנְפּוֹי יַת צִיצָא דְדַהֲבָא כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישם על המצנפת. פתילי תכלת הקבועים בציץ נתן על המצנפת נמצא הציץ תלוי במצנפת: (רש"י)


{י}  וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת-שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וַיִּמְשַׁ֥ח אֶת-הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹתָֽם:

 אונקלוס  וּנְסִיב מֹשֶׁה יָתּ מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְרַבִּי יָת מַשְׁכְּנָא וְיָת כָּל דִי בֵהּ וְקַדִישׁ יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב משֶׁה יַת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְרַבֵּי יַת מַשְׁכְּנָא וְיַת כָּל דְבֵיהּ וְקַדִישׁ יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ויקח משה את שמן המשחה. טעמו וכבר לקח קודם משיחת אהרן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן. גם זה עשה משה בסדר נכון כי כן נצטוה במעשה השמן (שמות ל כו ל) ומשחת בו את אהל וגו' ואת אהרן ואת בניו תמשח על כן לא רצה למשוח המשכן עד שהלביש אהרן ומשח אותם כאחד כדי שיהיה המקריב כמזומן לבא אל המקדש לעבוד והיה די באהרן שהוא קדוש ה' אף על פי שכתוב במצות הקמת המשכן (שם מ ט) ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו ואח"כ והקרבת את אהרן ואת בניו וגו' ורחצת אותם והלבשת את אהרן (שם פסוקים יב יג) כי שם הסדיר כל הנעשה לאהרן ולבניו כאחת (הרמב"ן)

 אור החיים  וימשח את המשכן וגו'. הטעם שהפסיק בין לבישת אהרן למשיחתו במשיחת המשכן וכליו, לצד שמצינו שצוה ה' במשיחת המשכן וכליו קודם למשיחת אהרן כרשום בפרשת פקודי (מ' ט'), ומן הראוי היה להקדים משיחת המשכן גם ללבישת בגדי אהרן כרשום שם, וטעם שלא עשה כן לצד שדקדק מאמר ה' כאן בפרשה זו (פסוק ב') שאמר לו קח את אהרן וגו' ואת שמן המשחה וגו', ואם משיחת המשכן קודמת גם ללבישת בגדי אהרן היה לו לומר קח את שמן המשחה שהוא דבר שיעשה ממנו המצוה הראשונה שהיא משיחת המשכן ואין מקום לטעות מאומרו קח את שמן המשחה ראשונה שימשח אהרן קודם לבישת בגדיו, שהרי כבר אמר והלבשת את אהרן וגו' ומשחת אותו, אלא ודאי שכוונתו הוא להקדים לבישת הבגדים קודם למשיחת המשכן, ומה שהקדים משיחת משכן בפרשת פקודי ללבישת בגדי אהרן ולמשיחתו אינו אלא למשיחתו דוקא, אלא לצד שלא רצה הכתוב להפסיק בין מצות הבגדים למצות המשיחה של אהרן לזה אמר כל דיני אהרן יחד, ולעולם לא תקדים משיחת המשכן וכליו אלא למשיחת אהרן ולא לבגדים כמו שגילה כאן כנזכר: (אור החיים)


{יא}  וַיַּ֥ז מִמֶּ֛נּוּ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וַיִּמְשַׁ֨ח אֶת-הַמִּזְבֵּ֜חַ וְאֶת-כָּל-כֵּלָ֗יו וְאֶת-הַכִּיֹּ֛ר וְאֶת-כַּנּ֖וֹ לְקַדְּשָֽׁם:

 אונקלוס  וְאַדִי מִנֵהּ עַל מַדְבְּחָא שְׁבַע זִמְנִין וְרַבִּי יָת מַדְבְּחָא וְיָת כָּל מָנוֹהִי וְיָת כִּיוֹרָא וְיָת בְּסִיסֵהּ לְקַדָשׁוּתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַדֵי מִנֵיהּ עַל מַדְבְּחָא שְׁבַע זִימְנִין וְרַבֵּי יַת מַדְבְּחָא וְיַת כָּל מְנוֹי וְיַת כִּיּוֹרָא וְיַת בְּסִיסֵיהּ לְקַדָשׁוּתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויז ממנו על המזבח. לא ידעתי היכן נצטוה בהזאות הללו: (רש"י)

 הרמב"ן  ויז ממנו על המזבח. כתב רש"י ולא ידעתי היכן נצטווה בהזאות הללו ואפשר כי מה שאמר במזבח (שם פסוק י) וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים שיוסיף עליו הקדוש הזה בהזאות ואינו במשיחה בלבד כי "והיה המזבח קדש קדשים" שיוסיף אליו קדוש יותר משאר הנמשחים במשכן וכל כליו ועשה לו קידוש כקידוש אשר נצטוה לעשות במקריבים שאמר (שם כט כא) והזית על אהרן ועל בגדיו כי אין המזבח שהוא כלי לקרבנות פחות מכלי המקריבים וקל וחומר הדבר וכן נאמר ביום הכפורים (להלן טז יט) והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל שכל קדוש המזבח בהזאות וכל שכן בתחילה שצריך קדוש מטומאה וזרות ולא הזכיר בכאן משיחת בניו כי בידוע שעשה להם כאשר עשה לאביהם כאשר נצטווה (שמות מ טו) ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכלל זה במה שאמר בבנים (להלן פסוק יג) כאשר צוה ה' את משה והנראה בעיני כי לא היתה משיחת הבנים ביציקת שמן על ראשם כי לא נאמר זה אלא באהרן ויצקת על ראשו ומשחת אותו (שמות כט ז) ולא הזכיר שם משיחת הבנים כלל שלא היתה ביציקה כמוהו ויתכן שלא היתה בבנים משיחה זולתי ההזאות שהזה משמן המשחה על בניו ועל בגדיהם וכן תראה בפרשת וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם (שם פסוק א) שצוה למשוח האב ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ולא צוה למשוח הבנים כלל לא ביציקה ולא במשיחה אבל בפרשת הקמת המשכן (שם מ טו) אומר ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם שלא הזכיר שם הזאות כלל וכן בפרשת השמן (שם ל ל) ולא הוזכרו משיחה והזאות בבנים במקום אחד לכך אני אומר שלא עשה בהם אלא אחת מהן והן ההזאות (הרמב"ן)


{יב}  וַיִּצֹק֙ מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה עַ֖ל רֹ֣אשׁ אַֽהֲרֹ֑ן וַיִּמְשַׁ֥ח אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ:

 אונקלוס  וַאֲרֵיק מִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא עַל רֵישָׁא דְאַהֲרֹן וְרַבִּי יָתֵהּ לְקַדָשׁוּתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאָרִיק מִן מִשְׁחָא דִרְבוּתָא עַל רֵישׁ אַהֲרן וְרַבֵּי יָתֵיהּ בָּתַר דְאַלְבְּשֵׁיהּ מְטוֹל לְקַדָשׁוּתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצק. וימשח. בתחלה יוצק על ראשו, ואח"כ נותן בין ריסי עיניו, ומושך באצבעו מזה לזה: (רש"י)


{יג}  וַיַּקְרֵ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת-בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֗ן וַיַּלְבִּשֵׁ֤ם כֻּתֳּנֹת֙ וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתָם֙ אַבְנֵ֔ט וַיַּֽחֲבֹ֥שׁ לָהֶ֖ם מִגְבָּע֑וֹת כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וְקָרִיב מֹשֶׁה יָת בְּנֵי אַהֲרֹן וְאַלְבֵּשִׁנוּן כִּתּוּנִין וְזָרֵז יָתְהוֹן הֶמְיָנִין וְאַתְקֵן לְהוֹן כּוֹבָעִין כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרֵיב משֶׁה יַת אַהֲרן וְיַת בְּנוֹי וְאַלְבְּשִׁינוּן כִּתּוּנִין וְזָרִיז יַתְהוֹן קְמוּרִין וּחְבַשׁ לְהוֹן כּוֹבְעִין הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויחבש. לשון קשירה (ד) : (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) עיין לעיל פרשת תצוה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקרב משה את בני אהרן. פעם שנית בעבור שארכו הדברים או טעמו כאשר הקריב משה את בני אהרן הלבישם כתנות. ומלת וילבישם יוצאה לשנים פועלים: (אבן עזרא)


{יד}   חמישי  וַיַּגֵּ֕שׁ אֵ֖ת פַּ֣ר הַֽחַטָּ֑את וַיִּסְמֹ֨ךְ אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת-יְדֵיהֶ֔ם עַל-רֹ֖אשׁ פַּ֥ר הַֽחַטָּֽאת:

 אונקלוס  וְקָרֵב יָת תּוֹרָא דְחַטָאתָא וּסְמַךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא דְחַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרֵיב יַת תּוֹרָא דְחַטָאתָא וְסָמַךְ אַהֲרן וּבְנוֹי יַת יְדֵיהוֹן יְמִינִין עַל רֵישׁ תּוֹרָא דְחַטָאתָא דִילְהוֹן: (תרגום יונתן)


{טו}  וַיִּשְׁחָ֗ט וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֶת-הַדָּם֙ וַ֠יִּתֵּ֠ן עַל-קַרְנ֨וֹת הַמִּזְבֵּ֤חַ סָבִיב֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וַיְחַטֵּ֖א אֶת-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת-הַדָּ֗ם יָצַק֙ אֶל-יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיְקַדְּשֵׁ֖הוּ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו:

 אונקלוס  וּנְכֵס וּנְסִיב מֹשֶׁה יָת דְמָא וִיהַב עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר בְּאֶצְבְּעֵהּ וְדַכִּי יָת מַדְבְּחָא וְיָת דְמָא אֲרִיק לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא וְקַדְשֵׁהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְכַס משֶׁה יַת תּוֹרָא וּנְסֵיב משֶׁה יַת אַדְמָא וִיהַב עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְרַבֵּי יַת מַדְבְּחָא מִן כָּל סְפַק אָנוֹס וְחָטוּפִין מְטוֹל דְחָשִׁיב בִּלְבָבֵיהּ דִלְמָא נְסִיבָא סַרְכַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל אַפְרָשׁוּתָא מִן אָחֵיהוֹן בְּאוֹנְסָא וּקְרִיבוּ לַעֲבִידַת מַשְׁכְּנָא אוֹ דִילְמָא הִישְׁתְּכַּח בִּבְנֵי יִשְרָאֵל דְלָא הֲוָה בְּלִבֵּיהּ לְמֵיתַיָא לַעֲבִידְתָּא וְשָׁמַע קַל כְּרוּזָא וְאִיסְתְּפֵי וְאַיְיתִי בְּלָא צְבוֹ מְטוֹל כֵּן דְכֵי יָתֵיהּ בַּאֲדַם תּוֹרָא וְיַת מוֹתַר אַדְמָא אָרִיק לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא וְקַדְשֵׁיהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויחטא את המזבח. חטאו וטהרו מזרות (ה) ליכנס לקדושה: ויקדשהו. (ו) בעבודה זו: לכפר עליו. מעתה (ז) כל הכפרות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כלומר מי טמא את המזבח שצריך לטהרו ועל זה פירש מזרות כו': (ו) דאם לא כן במאי קדשו: (ז) כאלו אמר ויקדשהו להיות מכפר עליו שפירושו מכאן ואילך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויחטא. כבר פירשתיו: ויקדשהו. לכפר עליו כל העונות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויחטא את המזבח. חטאו וטהרו מזרות ליכנס בקדושה "ויקדשהו" בעבודה זו "לכפר עליו" מעתה כל הכפרות לשון רש"י ואם כן הכתוב יספר כי בזה נתקדש וראוי לכפר עליו מכאן ואילך וזה כענין שנאמר ביחזקאל (מג כו כז) שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אתו ומלאו את ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם ורציתי אתכם נאם ה' וילמד בכאן כי בדם נעשה זה ואין הקטרת האמורים מעכבת בחנוך המזבח שכן לדורות אינה מעכבת בכפרה אבל בתוספתא של פרשת מלואים (תורת כהנים צו מלואים טו) ראיתי כפרה זו איני יודע מה היא מנין אתה אומר שלא היתה כפרה זו אלא שאמר משה בשעה שיצא הכרוז להתנדב במקדש דחקו ישראל איש ואשה והביאו שלא בטובתן תהא כפרה זו שלא יתנדבו דבר גזול למקדש וכן הוא אומר (ישעיהו סא ח) כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה וכבר הזכיר רש"י גם זה בפרשת ואתה תצוה (שמות כט לו) (הרמב"ן)


{טז}  וַיִּקַּ֗ח אֶֽת-כָּל-הַחֵ֘לֶב֘ אֲשֶׁ֣ר עַל-הַקֶּ֒רֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת-שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶת-חֶלְבְּהֶ֑ן וַיַּקְטֵ֥ר מֹשֶׁ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה:

 אונקלוס  וּנְסִיב יָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא וְיָת חֲצַר כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבְּהֶן וְאַסֵק מֹשֶׁה לְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב יַת כָּל תַּרְבָּא דְעַל בְּנֵי גַוָוא וְיַת חֲצַר כַּבְדָא וְיַת תַּרְתֵּין כּוּלְיַין וְיַת תַּרְבֵּיהוֹן וְאַסֵיק משֶׁה לְמַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת יתרת הכבד. לבד הכבד, שהיה נוטל מעט מן הכבד עמה: (רש"י)

 אבן עזרא  ויקח את כל החלב אשר על הקרב. וכתוב בתחלה המכסה את הקרב וכתוב אחר אומר המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב דע כי החלב המכסה הוא רב מאד ואת כל החלב אשר על הקרב הוא מעט מפה ומפה גם המכסה הוא על הקרב לכן הכתוב אחז דרך קצרה: (אבן עזרא)


{יז}  וְאֶת-הַפָּ֤ר וְאֶת-עֹרוֹ֙ וְאֶת-בְּשָׂר֣וֹ וְאֶת-פִּרְשׁ֔וֹ שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וְיָת תּוֹרָא וְיָת מַשְׁכֵהּ וְיָת בִּסְרֵהּ וְיָת אָכְלֵהּ אוֹקִיד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת תּוֹרָא וְיַת מוֹשְׁכָא וְיַת בִּישְרֵיהּ וְיַת רַעֲיֵהּ אוֹקֵד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  שרף באש. יש אומרים הוא בעצמו ויש אומרים בצווי וראייתם כאשר צוה ה' את משה ואיננה ראיה כי כן דרך לשון הקדש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואת הפר ואת עורו ואת בשרו ואת פרשו. יכלול בפר הקרב שאינו בכלל בשרו עצמות וגידים וקרנים וטלפים שהם מלבד עורו ובשרו ופרשו או יהיה הוא"ו מן המשמשין ביתר והוא כמו ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף (במדבר יט ה) (הרמב"ן)


{יח}  וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת אֵ֣יל הָֽעֹלָ֑ה וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל:

 אונקלוס  וְקָרִיב יָת דִכְרָא דַעֲלָתָא וּסְמָכוּ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרֵיב יַת דְכַר עֲלָתָא וּסְמָכוּ אַהֲרן וּבְנוֹי יַת יַד יְמִינֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִיכְרָא: (תרגום יונתן)


{יט}  וַיִּשְׁחָ֑ט וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת-הַדָּ֛ם עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

 אונקלוס  וּנְכֵס וּזְרַק מֹשֶׁה יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְכַס יַת דִיכְרָא וּדְרַק משֶׁה יַת אַדְמָא עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)


{כ}  וְאֶ֨ת-הָאַ֔יִל נִתַּ֖ח לִנְתָחָ֑יו וַיַּקְטֵ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת-הָרֹ֔אשׁ וְאֶת-הַנְּתָחִ֖ים וְאֶת-הַפָּֽדֶר:

 אונקלוס  וְיָת דִכְרָא פַּלֵג לְאֶבְרוֹהִי וְאַסֵק מֹשֶׁה יָת רֵישָׁא וְיָת אֶבְרַיָא וְיָת תַּרְבָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת דִיכְרָא פַּסִיג לְפַסְגוֹי וְאַסֵיק משֶׁה יַת רֵישָׁא וְיַת פַּתְגוֹיָא וְיַת תַּרְבָּא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ואת האיל נתח לנתחיו. אין נתוח אלא לאחר הפשט אבל קצר בהפשטה בכאן שכבר צוה בזה בפרשת העולה (לעיל א ו) ואמר ויקטר משה את הראש ואת הנתחים בזמן ההקטרה והוא אחר "ואת הקרב ואת הכרעים רחץ במים" וזהו שאמר "ויקטר משה את כל האיל" כי הכל הקטיר כאחת אחר הרחיצה אלא שהפרידם ללמד שאין הנתחים טעונין רחיצה (הרמב"ן)


{כא}  וְאֶת-הַקֶּ֥רֶב וְאֶת-הַכְּרָעַ֖יִם רָחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וַיַּקְטֵר֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת-כָּל-הָאַ֜יִל הַמִּזְבֵּ֗חָה עֹלָ֨ה ה֤וּא לְרֵֽיחַ-נִיחֹ֨חַ֙ אִשֶּׁ֥ה הוּא֙ לַֽיהֹוָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וְיָת גַוָא וְיָת כְּרָעַיָא חַלִיל בְּמַיָא וְאַסֵק מֹשֶׁה יָת כָּל דִכְרָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעִוָא קוּרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת בְּנֵי גַּוָוא וְיַת רִיגְלָאָה חֲלִיל בְּמוֹי וְאַסֵיק משֶׁה יַת כָּל דִיכְרָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קָרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)


{כב}   שישי  וַיַּקְרֵב֙ אֶת-הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֔י אֵ֖יל הַמִּלֻּאִ֑ים וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל:

 אונקלוס  וְקָרִיב יָת דִכְרָא תִנְיָנָא דְכַר קוּרְבָּנַיָא וּסְמָכוּ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרֵיב יַת דִכְרָא תִּנְיָינָא דְכַר אַשְׁלָמוּתָא דִשְׁלִים בְּכוּלָא וּסְמָכוּ אַהֲרן וּבְנוֹי יַת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  איל המלאים. איל השלמים שמלואים לשון שלמים (ח) שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) שמלואים דכתיב הכא אינו לשון חינוך אלא לשון שלמים שממלאים ומשלימים וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקרב את האיל השני איל המלואים ויסמכו אהרן ובניו. ובכתוב הראשון וסמך אהרן ובניו והנה אין הפרש בין וסמך אהרן ובניו ובין ויסמכו אהרן ובניו כי מדקדק גדול טעה שאמר כי טעם וסמך הוא לבדו ואחר כן בניו וסמכו כלם יחד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויקרב את האיל השני איל המלואים. כבר פירשתי (שמות כח מא) כי ענין המלואים שתהיה להם יד שלמה לעבוד את עבודת ה' ויאמר כן במזבח עצמו והעובדים והנה כל הקרבנות האלו באים למלא את ידם כדכתיב (שם כט א) וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים אבל נקרא האיל השני איל המלואים בעבור שהוא סוף הקרבנות הללו ובו תמלא ידם וכהנו לפניו ית' לפרש כי כלם מעכבין בענין ויתכן כי החטאת לכפר על המזבח ולקדשו כי כן כתיב (לעיל פסוק טו) והעולה להרצאה על הכהנים ככפרת כל עולת נדבה והשלמים תודה לשם שנתן להם בביתו ובחומותיו יד ושם והנה השלמים לבדם באים על מלוי הידים ולכך יקראו מלואים ויאמר "מלואים" ולא מלוי בעבור כי החלבים והשוק גם תרומת הלחם הכל קרב (הרמב"ן)


{כג}  וַיִּשְׁחָ֓ט | וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמ֔וֹ וַיִּתֵּ֛ן עַל-תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן-אַֽהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל-בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית:

 אונקלוס  וּנְכֵס וּנְסִיב מֹשֶׁה מִן דְמָא וִיהַב עַל רוּם אוּדְנָא דְאַהֲרֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְכֵיס יַת דִיכְרָא וּנְסֵיב משֶׁה מִן אַדְמֵיהּ וִיהַב עַל חַסְחוֹס אוּדְנָא דְאַהֲרן דְהוּא גְדֵירָא דִמְצִיעָאָה דְאוֹדַן יְמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְיַדֵיהֶן דְיַמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מְצִיעָאָה דְרִגְלֵיהּ יְמִינָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הימנית. כמו הפנימית. וטעם על תנוך בהן. בפרשה זאת תהיה והנה הדם יכפר על נפש אהרן וכן כי הדם הוא בנפש יכפר וטעמו בנפש שיש בו לכפר והנה נפש תחת נפש וקרוב מזה הטעם ותגע לרגליו: (אבן עזרא)


{כד}  וַיַּקְרֵ֞ב אֶת-בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֗ן וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֤ה מִן-הַדָּם֙ עַל-תְּנ֤וּךְ אָזְנָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת-הַדָּ֛ם עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

 אונקלוס  וְקָרֵיב יָת בְּנֵי אַהֲרֹן וִיהַב מֹשֶׁה מִן דְמָא עַל רוּם אוּדְנֵהוֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן אוּדְנֵהוֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהוֹן דְיַמִינָא וּזְרַק מֹשֶׁה יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרֵיב יַת בְּנֵי אַהֲרן וִיהַב משֶׁה מִן אַדְמָא עַל גְדֵירָא מִיצְעָא דְאוּדְנֵיהוֹן יְמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְיַדֵיהוֹן יְמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְרִיגְלֵיהוֹן דְיַמִינָא וּדְרַק משֶׁה יַת כָּל מוֹתַר אַדְמָא עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)


{כה}  וַיִּקַּ֞ח אֶת-הַחֵ֣לֶב וְאֶֽת-הָֽאַלְיָ֗ה וְאֶֽת-כָּל-הַחֵ֘לֶב֘ אֲשֶׁ֣ר עַל-הַקֶּ֒רֶב֒ וְאֵת֙ יֹתֶ֣רֶת הַכָּבֵ֔ד וְאֶת-שְׁתֵּ֥י הַכְּלָיֹ֖ת וְאֶת-חֶלְבְּהֶ֑ן וְאֵ֖ת שׁ֥וֹק הַיָּמִֽין:

 אונקלוס  וּנְסִיב יָת תַּרְבָּא וְיָת אֲלִיתָא וְיָת כָּל תַּרְבָּא דִי עַל גַוָא וְיָת חֲצַר כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבְּהֶן וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִינָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב יַת תַּרְבָּא וְיַת אֲלִיתָא וְיַת כָּל תַּרְבָּא דְעַל בְּנֵי גַוָוא וְיַת חֲצַר כַּבְדָא וְיַת תַּרְתֵּין כּוּלְיָין וְיַת תַּרְבֵּיהוֹן וְיַת שַׁקָא דְיַמִינָא: (תרגום יונתן)


{כו}  וּמִסַּ֨ל הַמַּצּ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר | לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה לָ֠קַ֠ח חַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ וְֽחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד וַיָּ֨שֶׂם֙ עַל-הַ֣חֲלָבִ֔ים וְעַ֖ל שׁ֥וֹק הַיָּמִֽין:

 אונקלוס  וּמִסַלָא דְפַטִירַיָא דִי קֳדָם יְיָ נְסִיב גְרִצְתָּא פַטִירָא חֲדָא וּגְרִיצְתָּא דִלְחֵם מְשַׁח חֲדָא וְאֶסְפּוֹג חָד וְשַׁוִי עַל תַּרְבַּיָא וְעַל שׁוֹקָא דְיַמִינָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִסַלָא דְפַטִירַיָא דִקְדָם יְיָ נְסֵיב גְרִיצְתָּא פַּטִירְתָּא חֲדָא וּגְרִיצְתָּא דִלְחֵים פְּתִיךְ בִּמְשַׁח חֲדָא וַעֲרוֹךְ חַד וְשַׁוֵי עַל תַּרְבַּיָא וְעַל שַׁקָא דְיַמִינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וחלת לחם שמן. היא רבוכה, שהיה מרבה בה שמן (ט) כנגד החלות והרקיקין, כך מפורש במנחות (עח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דק"ל למה לא כתיב וחלת מצה שמן ברישא דקרא או בסיפא דקרא ורקיק שמן והוה נמי קאי אכל מה דכתיב לעיל מיניה ומפרש וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חלת מצה אחת. היא ככר לחם אחת ויתכן היות ככר משקל ואיננו כמשקל הכסף והזהב: וישם על החלבים. ולא הזכיר יותרת הכבד והכליות כי היותרת היא קטנה ופירוש המלה כמו מה יתרון לאדם והכליות הם על חלביהן כי לא יתכן שיקראו הכליות חלב רק האליה היא חלב: (אבן עזרא)


{כז}  וַיִּתֵּ֣ן אֶת-הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַֽהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וַיָּ֧נֶף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וִיהַב יָת כֹּלָא עַל יְדֵי אַהֲרֹן וְעַל יְדֵי בְנוֹהִי וַאֲרֵים יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְסַדֵר יַת כּוֹלָא עַל יְדֵי אַהֲרן וְעַל יְדֵי בְנוֹי וַאֲרֵים יַתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וינף אותם. הניף אהרן ובניו כאשר יניף אהרן את הלוים: (אבן עזרא)


{כח}  וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֹתָם֙ מֵעַ֣ל כַּפֵּיהֶ֔ם וַיַּקְטֵ֥ר הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל-הָֽעֹלָ֑ה מִ֨לֻּאִ֥ים הֵם֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וּנְסִיב מֹשֶׁה יָתְהוֹן מֵעַל יְדֵיהוֹן וְאַסֵק לְמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא קוּרְבָּנַיָא אִנוּן לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קוּרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב משֶׁה יַתְהוֹן מֵעַל יְדֵיהוֹן וְאַסֵיק עַל מַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא קָרְבָּן אַשְׁלָמוּתָא הִינוּן דִשְׁלִימוּן בְּכוֹלָא מְטוּל לְאִתְקַבְּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקטר המזבחה. משה שמש כל שבעת (י) ימי המלואים בחלוק לבן: על העולה. אחר העולה (כ) ולא מצינו שוק של שלמים קרב בכל מקום חוץ מזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כתב הרא"ם לא ידעתי למה פירש כאן ולא בויקח משה את הדם וגו' וכל הנמשכים אחריו שכל השימושים היו על ידי משה. ושמא יש לומר שהמתין עד סוף כל שימושו של משה עכ"ל. ועוד י"ל דקשה לרש"י למה הקטירו השוק על המזבח כי לא מצינו בשום שוק של שלמים שהקטירו וכמו שכתב רש"י בסמוך. ומתרץ משה היה משמש וכו' וגבי חזה ושוק כתיב לאהרן ובניו יהיה למנה משום הכי הקטיר המזבחה ולא נתנה לו למנה אלא החזה כדי לעשות היכר בינו ובין אהרן ובניו כי הם היו כהנים והוא היה לוי ולא שמש אלא בז' ימי המלואים והיכר זה עשה הקדוש ברוך הוא בינו ובין הכהנים בני אהרן: (כ) ולא על ממש דהא כבר הקטיר את העולה קודם שחיטתו של זה האיל: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  מלואים. חסר כתיב כי נהפך להם לתוגה [שמתו נדב ואביהוא]: (בעל הטורים)

 אור החיים  על העולה. שלא היה דבר מפסיק. ואולי שלא שהה עד שאכלה האש את העולה אלא ועדיין העולה קיימת: (אור החיים)


{כט}  וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת-הֶ֣חָזֶ֔ה וַיְנִיפֵ֥הוּ תְנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה מֵאֵ֣יל הַמִּלֻּאִ֗ים לְמֹשֶׁ֤ה הָיָה֙ לְמָנָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וּנְסִיב מֹשֶׁה יָת חֶדְיָא וַאֲרִימֵהּ אֲרָמָא קֳדָם יְיָ מִדְכַר קוּרְבָּנַיָא לְמֹשֶׁה הֲוָה לָחֳלָק כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב משֶׁה יַת חַדְיָא וַאֲרִימֵיהּ אֲרָמָא קֳדָם יְיָ מִדְכַר קוּרְבָּנַיָא אִתְפְּרַשׁ לְמשֶׁה הֲוָה לְחוּלַק הֵי כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)


{ל}   שביעי  וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֗ה וּמִן-הַדָּם֘ אֲשֶׁ֣ר עַל-הַמִּזְבֵּ֒חַ֒ וַיַּ֤ז עַֽל-אַֽהֲרֹן֙ עַל-בְּגָדָ֔יו וְעַל-בָּנָ֛יו וְעַל-בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְאֶת-בָּנָ֛יו וְאֶת-בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ:

 אונקלוס  וּנְסִיב מֹשֶׁה מִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּמִן דְמָא דִי עַל מַדְבְּחָא וְאַדִי עַל אַהֲרֹן עַל לְבוּשׁוֹהִי וְעַל בְּנוֹהִי וְעַל לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ וְקַדִישׁ יָת אַהֲרֹן יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיב משֶׁה מִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּמִן אַדְמָא דְעַל מַדְבְּחָא וְאַדִי עַל אַהֲרן וְעַל לְבוּשׁוֹי וְעַל בְּנוֹי וְעַל לְבוּשֵׁי בְנוֹי עִמֵיהּ וְקַדִישׁ יַת אַהֲרן וְיַת לְבוּשׁוֹי וְיַת בְּנוֹי וְיַת לְבוּשֵׁי בְנוֹי עִמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח. לא ידעתי אם מערבן להזאות הללו כמו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח (להלן טז יח) וכן לא נתברר לי מה טעם איחר הזאות הללו לאחר הקטרה של מלואים כי בצואה (שמות כט כא) הקדים ההזאות ואח"כ אמר ולקחת מן האיל החלב והאליה (שם פסוק כב) ואולי בעבור שאמר שם (פסוק כא) וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו למד משה כי הוא הדבר המאוחר הנעשה בהם שבו יהיו קדושים לגמרי כי לא הזכיר שם במשיחה (שם ז) קדוש ולא במתן בהונות (שם כ) וכאן אמר וימשח אותו לקדשו (פסוק יב) לא שיקדש לגמרי עד שעשה ההזאות ואמר בהן (כאן) ויקדש את אהרן ואת בניו והנה השלים קדושת האב והבנים כאחת בהזאות הללו וכך אמרו בת"כ (צו מלואים לד) ויקדש את אהרן הא למדת שלא שלם קדוש אהרן והבנים אלא בהזאת דם (הרמב"ן)


{לא}  וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן וְאֶל-בָּנָ֗יו בַּשְּׁל֣וּ אֶת-הַבָּשָׂר֘ פֶּ֣תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֒ וְשָׁם֙ תֹּֽאכְל֣וּ אֹת֔וֹ וְאֶ֨ת-הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֖ר בְּסַ֣ל הַמִּלֻּאִ֑ים כַּֽאֲשֶׁ֤ר צִוֵּ֨יתִי֙ לֵאמֹ֔ר אַֽהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו יֹֽאכְלֻֽהוּ:

 אונקלוס  וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי בַּשִׁילוּ יָת בִּסְרָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתַמָן תֵּיכְלוּן יָתֵהּ וְיָת לַחְמָא דִי בְּסַל קוּרְבָּנַיָא כְּמָא דִי פַקֵדִית לְמֵימָר אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יֵיכְלוּנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי בְּשִׁילוּ יַת בְּשַר קוּרְבָּנַיָא בְּדוֹדְוָותַיָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא וְתַמָן תֵיכְלוּן יָתֵיהּ וְיַת לַחְמָא דִבְסַל קוּרְבָּנַיָא הֵי כְמָא דְפַקֵידִית לְמֵימָר אַהֲרן וּבְנוֹהִי יֵיכְלוּנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בשלו את הבשר. הם בעצמם כי ובשלת את בשרו בצווי: (אבן עזרא)

 אור החיים  כאשר צויתי. פירוש על האכילה צוה כבר שיאכלוה ועתה הוא מצוה על המקום, הא למדת מצוה על האכילה, ומצוה על המקום ואם ירצה שלא לאכול הרי זה בטל המצוה, ואם ירצה לאכול חוץ מהמקום הרי זה בטל המצוה. ואומרו לאמר פירוש לא שצוה מעצמו אלא ממה שנאמר לו מפי השכינה:

חסלת פרשת צו (אור החיים)


{לב}  וְהַנּוֹתָ֥ר בַּבָּשָׂ֖ר וּבַלָּ֑חֶם בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ:

 אונקלוס  וּדְאִשְׁתָּאַר בְּבִשְׂרָא וּבְלַחְמָא בְּנוּרָא תּוֹקְדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַה דְמִשְׁתַּיֵיר בְּבִישְרָא וּבְלַחְמָא בְּנוּרָא תּוֹקְדוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והנותר בבשר ובלחם. עד בקר כי כן כתוב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והנותר בבשר ובלחם. הבי"ת בשתי המלות תשמש כמו מ"ם והנותר מן הבשר ומן הלחם וכן ביום השמיני והלאה (יחזקאל מג כז) בשנה ההיא שמונה עשרה שנה (שופטים י ח) ולא פירש הכתוב "והנותר עד הבקר" כי כבר למדו משפט הקרבנות וידעו ששלמים הללו נדונין כחמורין שבהן שנאכלין ליום ולילה או שקצר הכתוב כאן בעבור שהוא מפורש בצואה (שמות כט לד) ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר (הרמב"ן)


{לג}   מפטיר  וּמִפֶּ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י מִלֻּֽאֵיכֶ֑ם כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת-יֶדְכֶֽם:

 אונקלוס  וּמִתְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא תִפְּקוּן שִׁבְעָא יוֹמִין עַד יוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי קוּרְבָּנֵיכוֹן אֲרֵי שִׁבְעָא יוֹמִין יְקָרֵב יָת קֻרְבָּנֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִתְּרַע מַשְׁכְּנָא לָא תִפְקוּן שׁוּבְעָא יוֹמִין עַד יוֹם מִישְׁלַם יוֹמֵי אַשְׁלָמְנוּתְכוֹן אֲרוּם שׁוּבְעָא יוֹמִין יִתוֹקָם מַשְׁכְּנָא וְיִתְפְּרֵק וְיִתְקָרֵב קוּרְבַּנְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ימלא את ידכם. תחסר מלת קץ כאילו אמר כי קץ שבעת ימים או זמן. יש אומרים לא תצאו שבעת ימים ובלילה היו יוצאים לצרכם והנכון בעיני שיצאו בשעת הצורך ביום ובלילה וחכם גדול אמר כי חפרו מקום בחצר אהל מועד וזהו רחוק והכתוב אמר ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום כאילו אין שם רגע שלא היו בוכים רק הכתוב דבר שישבו פתח אהל מועד יום ולילה והטעם שלא יתעסקו בדבר ולא ילכו אל מקום אחר וכן ומן המקדש לא יצא כאשר אפרש: (אבן עזרא)


{לד}  כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה לַֽעֲשֹׂ֖ת לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶֽם:

 אונקלוס  כְּמָא דִי עֲבַד בְּיוֹמָא הָדֵין פָּקִיד יְיָ לְמֶעְבַּד לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  הֵי כְמָא דְעָבַד וְסָדַר יַת סֵדֶר קוּרְבָּנַיָא בְּיוֹמָא הָדֵין הֵיכְדֵין פַּקֵיד יְיָ לְמֶעֱבַד אַתּוּן בָּתַר יוֹמֵי אַשְׁלָמוּתָא לִמְכַפְּרָא עֲלֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  צוה ה' לעשות. כל שבעת (ל) הימים ורז"ל דרשו, לעשות, זה מעשה פרה, לכפר זה מעשה יום הכפורים, וללמד שכהן גדול טעון פרישה קודם יום הכפורים (מ) שבעת ימים, וכן הכהן השורף את הפרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש מקרא קצר הוא והיה צריך להיות כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות כל ז' הימים דאם היה כאשר עשה ביום הזה דבוק למעלה עם שבעת ימים ימלא את ידכם כאשר עשה ביום הזה אם כן כאשר צוה ה' לעשות ישאר לבדו ואין לו טעם. אבל רבותינו זכרונם לברכה פירשו לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יום הכפורים ואם כן לפי מדרשם צריך לומר שהם מדביקים כאשר עשה ביום הזה עם הקודם לו ומאמר צוה ה' לעשות מאמר בפני עצמו הוא שהשם צוה לעשות מעשה הפרה ולכהן גדול לכפר עליכם ביום הכפורים על ידי פרישת שבעת ימים: (מ) כמו שצריך אלו דינים בכאן כך צריך התם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כאשר עשה ביום הזה. פירוש וכאשר עשה ביום הזה משה כן צוה ה' לעשות שבעת ימי המלואים והיה ראוי להיות כאשר עשיתי אלא כי כן דרך לשון הקדש כמו והי' יחזקאל לכם ואת יפתח ואת שמואל והעד שפירוש צוה ה' לעשות כן ועשית לאהרן ולבניו ככה ככל אשר צויתי אותכם שבעת ימים ועוד ופר חטאת תעשה ליום כמו שנים ליום עולה תמיד וכתיב שם וחטאת על המזבח ומשחת אותו בכל יום עד סוף המלואים ועוד שבעת ימים תכפר על המזבח ולא הזכיר את שני האילים כי אחז דרך קצרה ודעת רבים כי פר חטאת לבדו יעשה בכל יום ולפי דעתי שטעם להזכיר הפר בעבור שינתן מדם איל העולה על אהרן ובניו והאיל השני יאכל בשרו רק פר חטאת הוא לכפר על המזבח וכן כתוב על הכפורים וטעמו בעבור כפורים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לעשת. חסר ו' דאמרינן בפ''ק דיומא לעשות זו מעשה פרה שהיו מזין עליו כל ששה ימים ולא היו מזין עליו בשבת: (בעל הטורים)


{לה}  וּפֶ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּֽשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֨יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּשְׁמַרְתֶּ֛ם אֶת-מִשְׁמֶ֥רֶת יְהוָֹ֖ה וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ כִּי-כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי:

 אונקלוס  וּבִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא תֵּיתְבוּן יְמָם וְלֵילֵי שִׁבְעָא יוֹמִין וְתִטְרוּן יָת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְלָא תְמוּתוּן אֲרֵי כֵן אִתְפַּקָדִית: (אונקלוס)

 יונתן  וּבִתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא תֵּיתְבוּן יוֹמָם וְלֵילֵי שׁוּבְעָא יוֹמִין וְתִטְרוּן יַת מַטְרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְלָא תְמוּתוּן אֲרוּם הֵיכְדֵין אִיתְפַּקֵדִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תמותו. הא אם לא תעשו כן, הרי (נ) אתם חייבים (ס) מיתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאם לא כן שנכתב לדיוקא למה ליה למיכתב כלל ולא תמותו ודאי לא ימותו כשישמרו מצות ה' אלא ודאי נכתב לדיוקא: (ס) פירוש שמכלל לאו אתה שומע הן ומפני שכוונת המקרא הזה אינו רק להעניש למי שלא יעשה כן ולא לומר שאם יעשה כן לא ימות כיון דעיקר הגיזום היא המיתה הוצרך רש"י לומר כאן שמכלל לאו אתה שומע הן וכאלו אמר שאם לא תעשו כן תמותו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ופתח אהל מועד תשבו. להזכיר ולא תמותו: צויתי. פועל שלא נקרא שם פועלו ויש אומרים כי כן צויתי אותכ' ואם לא פירש שם לשבת פתח אהל מועד:

חסלת פרשת צו (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו. על דעת הברייתא של תורת כהנים (שמיני מלואים מב) ענין הפסוק הזה שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא וחייבין עליה מיתה והוא שאמר בכהן גדול (להלן כא יב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אמרו (בת"כ כאן) אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה ודרשו (שם) פן תמותו (להלן י ז) ממשמע לאו אתה שומע הן אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם (שם) פירוש שלא אמר כי בשמן משחת ה' אתם משוחים ואמר עליכם כמו והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם (שמות מ טו) (הרמב"ן)

 ספורנו  יומם ולילה. כי היריעות לא התפרקו כמבואר למעלה: (ספורנו)


{לו}  וַיַּ֥עַשׂ אַֽהֲרֹ֖ן וּבָנָ֑יו אֵ֚ת כָּל-הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: (ססס)

 אונקלוס  וַעֲבַד אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דִי פַקִיד יְיָ בִּידָא דְמֹשֶׁה: [ססס] (אונקלוס)

 יונתן  וַעֲבַד אַהֲרן וּבְנוֹי יַת כָּל פִּתְגָמַיָא דְפַּקֵיד יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויעש אהרן ובניו. להגיד שבחן (ע) שלא הטו ימין ושמאל:

חסלת פרשת צו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן למה ליה למיכתב ויעש פשיטא צדיק כמותו ח"ו לא יעשה מה שצוה לו הקדוש ברוך הוא. כתב הרא"ם וכן דרשו במכילתא גבי דבר אל בני ישראל וישובו וגו' ויעשו כן ובפרשת אחרי גבי ויעש כאשר צוה ה' את משה וגו' ובפרשת בא אל פרעה גבי וילכו ויעשו בני ישראל וגו' ובפרשת בהעלותך גבי כאשר צוה ה' את משה וגו' אבל בפרשת בהעלותך גבי ויעשו את הפסח וגו' לא פירשו כלום. ושמא מפני שסמכו על מה שדרשו בפסח עצמו בפרשת בא עד כאן לשונו. ולי נראה מה שלא פירשו בפרשת בהעלותך גבי ויעשו את הפסח וגו' מפני שכל אותה פרשה מדברת בגנותן של ישראל כמו שפירש רש"י שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא עשו פסח אלא זה וכו' משום הכי לא דרשו גבי אותו ויעשו וגו' כמו בשאר וק"ל. ועוד כתב הרא"ם אך בפרשת קרח גבי ויעש משה בענין המטות שלא דרשו כלום לא ידעתי למה עד כאן לשונו. ולי נראה משום דלא שייך בו לדרוש התם להגיד שבחו וכו' כיון שהוא שלוחו של מקום דחזקה שליח עושה שליחותו ואין זה שבח לשליח כשעושה שליחות המשלחו אבל ישראל ואהרן ובניו עשו על פי דבורו של משה ולא שינו מכל אשר צוה להם והאמינו לשליחותו על זה שייך למדרש להגיד שבחו כנ"ל. וק"ל: חסלת פרשת צו: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה. יאמר בכל מקום "כאשר צוה ה' ביד משה" אבל בכאן מפני שהוסיפו על המצוה לא אמר כן כי לא עשו כאשר צוה ה' את משה אבל עשו כל הדברים אשר צוה ה' ועוד נוסף עליהם מה שאמר באש זרה אשר לא צוה אותם (להלן י א) (הרמב"ן)






פרשת שמיני





ויקרא פרק-ט

{א}  וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְמִינָאָה קְרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי וּלְסָבֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  ויהי וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְמִינָאָה לִרְבוּת אַהֲרן וּבְנוֹי וְיוֹם תְּמִינָאָה לְאַשְׁלָמוּתָא הוּא יוֹמָא קַדְמָאָה לְיַרְחָא דְנִיסָן אָקִים משֶׁה יַת מַשְׁכְּנָא וְלָא פַרְקֵיהּ וְלָא שַׁמֵשׁ תּוּב עַל גַבֵּי מַדְבְּחָא בְּכֵן קָרָא משֶׁה לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי וּלְסָבֵי סַנְהֶדְרֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי ביום השמיני. שמיני למלואים, (א) הוא ר"ח ניסן, שהוקם המשכן בו ביום, (ב) ונטל י' עטרות השנויות (ג) בסדר עולם: ולזקני ישראל. להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס (ד) ומשמש בכהונה גדולה, ולא יאמרו מאליו נכנס: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מדכתיב בסוף פרשת צו ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים וגו' ויעש אהרן ובניו וגו' ואחר כך כתיב ויהי ביום השמיני ודאי קאי אמה שלפניו אאותן שבעת ימים דדרשינן סמוכות. ועוד יש לומר דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש ולמה לא פירש איזה יום היה אלא ודאי ח' למילואים הוא ולא צריך לפרש כיון דסמיך ליה: (ב) דקשה לרש"י כיון שהפסוק בא להגיד לנו באיזה זמן היה ענין זה באמרו ויהי ביום הח' עדיין אין אנו יודעים באיזה חודש היה שמיני למלואים או בכמה לחודש ועל זה פירש הוא ראש חודש ניסן ורצונו לומר דהפסוק לא צריך להגיד דודאי הוא ראש חודש ניסן דהא הוקם המשכן בו ביום כמו שמפורש בואלה פקודי וכיון שמצינו דהיה קדושה בראש חודש ניסן ודאי זה היה גם כן בראש חודש ניסן דתלינן קדושה ביום קדוש ועל זה סמך הפסוק לכך סתם זמנו. ותו קשה לרש"י מנא לן דסברא הוא דתלינן קדושה ביום קדוש דהפסוק סמך על זו הסברא ועל זה פירש ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם רצונו לומר דהא אמרינן בסדר עולם דאותו היום נטל עשר עטרות ולמה הניח הקדוש ברוך הוא לו כל המעלות יותר משאר ימים קדושים אלא לאו שמע מינה מדזה היום מקודש כבר בהקמת המשכן תלינן קדושות ביום קדוש: (ג) ומשום הכי קאמר בה"א הידיעה השמיני המיוחד משום העשר עטרות שנטל ואלו הן ראשון למעשה בראשית ראשון לחדשים ראשון לנשיאים ראשון לכהונה לעבודה לירידת האש לאכילת קדשים לאיסור הבמות לשכון שכינה בישראל לברך את ישראל: (ד) דקשה לרש"י למה קרא זקני ישראל אין לומר שרצה לדבר להן שיאמרו לישראל להקריב קרבנם דהא כתיב אחריו ואל בני ישראל תדבר לאמר וגו' אבל להם לא היה משה מדבר כלום ועל זה פירש להשמיעם וכו' ואף על פי דלעיל בפרשה הקודמת כתיב ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' ופירש רש"י שלא תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה אם כן למה צריך להשמיעם שנית שעל פי הדבור נכנס לשמש. יש לומר דהכא בא לאשמועינן שעל פי הדבור נכנס לשמש אף בכהונה גדולה שהיא עבודה אחרת מעבודת כהן הדיוט. (נחלת יעקב) יש לומר דהתם מיירי במה שעשה תוך ז' ימי מלואים והכא מיירי במה שעשה בשמיני וזהו דנקט לעיל לכבודי וכאן מדבר בעד אהרן לבדו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויהי ביום השמיני. היה נראה לנו כי ביום השמיני שמיני לניסן כי המשכן הוקם באחד לחדש רק המעתיקים אמרו שהיה ראש חדש ניסן ובשבעת ימי המלואים היה משה מקים את המשכן בכל יום וסותרו כדי להרגיל בו וללמד: קרא משה לאהרן ולבניו. ויצאו מפתח אהל מועד או העדה נכנסה אל החצר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויהי ביום השמיני קרא משה. בגי' היה ביום ראש חדש ניסן. אמר משה לפי שסרבתי ז' ימים בסנה לכך לא זכיתי לשמש אלא ז': (בעל הטורים)

 אור החיים   ויהי ביום השמיני. צריך לדעת מה טעם אמר ויהי ובמסכת מגילה (דף י) אמר רבי לוי דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, ומקשה והכתיב ויהי ביום השמיני ותניא אותו היום היתה שמחה לפני הקב''ה כיום בריאת שמים וארץ כתיב הכא ויהי וגו' וכתיב התם (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר וגו', ומתרץ הא מתו נדב ואביהוא, ומקשה עוד ויהי בשמונים שנה (מ''א ו) ויהי כאשר ראה יעקב (ויצא כט י) וגו' ויהי ערב ויהי בקר וגו', ומתרץ רב אשי כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי ויהי בימי אינו אלא לשון צער ע''כ, החי יתן אל לבו למקשה מפסוק ויהי ביום השמיני והעלים עין ממה שלפניו ויהי ערב ויהי בוקר שממנו למד ויהי ביום השמיני, ולזה יכולני לומר שמקשה משניהם יחד ולהגדיל קושייתו הוסיף גם פסוק ויהי ביום השמיני לומר כי רבים ויהי שהם לשון שמחה, או אפשר שנתכוין לומר לו שאדרבא להפך כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון שמחה כדרך שלמד התנא מויהי ביום השמיני מויהי ערב אם כן כל ויהי לא יגרע עינה מזה. גם בזה לא יוכל לדחות כי דבריו הם במן הסתם ולא במקומות שגילה הכתוב בפירוש, כי הרי התנא למד מויהי ערב וגו'. אלא תגדל התמיה על המתרץ, כי מה מתרץ הרי מתו נדב ואביהוא, תירוץ זה מועיל לויהי ביום השמיני ולא לויהי ערב ויהי בוקר שממנו למד ויהי ביום השמיני, ואין לומר שהיה לו איזה ענין לומר שגם בו ביום היה איזה צער, שהרי מצינו כשחזר המקשה והקשה ממנו חזר לאחוריו והודה חצי הודאה. ועוד מעיקרא למה לא נתן לב רבי לוי מעצמו לכתובים שמוכיחים שיש ויהי שהוא שמחה, והיה לו לחלק מעצמו:

אכן נראה כי כוונת ר' לוי גם כן לא היתה אלא כדברי רב אשי, ולזה לא אמר אלא אמר רב אשי שיהיה נשמע שסותר דברים הראשונים, שגם יוסבלו דברי רב אשי בדברי ר' לוי, שהרי מקראות ויהי רבים ונכבדים, אלא שהמקשה סבר כי לכל ויהי הוא אומר, ונתחכם להקשות מויהי ביום השמיני כי אין הפרש בין ויהי בימי לויהי ביום, ורצה לסתור הכלל אפילו במקום שיאמר ויהי בימי, והמתרץ תירץ כי שם מתו נדב ואביהוא, כי לא רצה לחלק בין ויהי בימי לויהי ביום, כי אין הפרש, ואין הוכחה מתשובה זו שסובר אפילו ויהי לבד הוא לשון צער, כי לא הוכרח לתרץ זה אלא לצד שהקשה מויהי ביום. ואחר כך חזר להקשות אפילו מויהי לבד, ונתחכם המקשה להקדים פסוק ויהי בשמונים שנה לגלות על ויהי ערב שמלבד שלא היה שם צער היה בו שמחה. והגם שמדברי הברייתא שהביא למעלה מוכח שהיה שמחה לפניו, אינו אלא דברי התנא, אבל אין הוכחה מהכתוב אלא שלא היה צער אבל שמחה מנין, לזה הקדים פסוק ויהי בשמונים שנה שזה ודאי שמחה יגיד בבנין בית המקדש (תענית כו) דכתיב (שה''ש ג') ביום שמחת לבו, וזה יגיד על ויהי כאשר ראה יעקב ויהי ערב וגו' שאינם אלא שמחה, ואמר רב אשי ויהי איכא ואיכא כו', וכן היתה דעת המתרץ ראשון אלא שקדם רב אשי ותירץ. ואולי גם מתרץ ראשון רב אשי הוא והזכיר שמו במסקנא, או ב' סתמי דתלמוד הם, וג' דרכים אלו הם שאנו הולכים בהם בשבילי התלמוד. נמצאת אומר כי אפילו לרב אשי ויהי ביום הוא כויהי בימי, והצער הוא שמתו נדב ואביהוא שאין כמותם בכל ישראל, וזולת זה לא היה אומר הכתוב ויהי, וגם אומרו (יתרו י''ט ט''ז) ויהי ביום השלישי, גם שם הרי פרחה נשמתם של כל ישראל כאומרם ז''ל (שבת פח:) וזולת זה לא היה אומר ויהי ביום:

ואולי נראה עוד כי הצער שיגיד הכתוב הוא של משה המוזכר בכתוב כי ראה גדולתו וגדולת זרעו ביד אהרן ובניו, וצא ולמד צער הקנאה מדבר טוב מה עושה ממעשה בניו של שמעון הצדיק (מנחות קט:), וישתנה מה שלפנינו שהיתה לו ולזרעו אחריו, ולצד שהפציר בשליחות פרעה חרה אפו בו ביום ההוא ועזבו מהיות כהן לעולם, וכשהגיע יום הפקידה נצטער על אשר פרח ממנו עוז תפארת כהונת עולם, והגם כי עצם מאוד בצדקות ובענוה, הלא כל לב חי מרגיש ובפרט בדבר מצוה יקרת הערך ומופלאה כזאת. ואולי כי צער זה רמזו הכתוב בפסוק (ז' א') ויהי ביום כלות משה שהוא עצמו יום זה, ומיתת נדב ואביהוא רמז כאן בפסוק ויהי ביום השמיני:

ביום וגו' קרא משה לאהרן וגו'. דע כי העושה דבר כזה שיתן גדולה הנודעת לו לזולתו, לו יהיה אחיו, כאשר יתחייב לעשותה, לא ישלוט בנפשו עשותה בג' שלמיות, הא' שיעשנה במהירות, והב' בצירוף בחינת ההדרגות שישנה בדבר. הג' עשיית הדבר בפרסום לפני רבים, והודיע הכתוב כי שלשתם יחד שלט משה בנפשו ועשאם. כנגד המהירות אמר ביום השמיני, פירוש בהיות הבקר טהור לב לא עכב אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו הכהונה ולא נתעצל. ב' עשה הדבר בצירוף בחינת ההדרגות שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד, הגם כי בזה יגדל העצבון בלבו שיראה גדולה מושכת לאהרן ובניו ואשר יעצב אל לבו יעשה הדבר בהדרגות, בתחלה יקרא לאהרן ואחר כך לבניו, כי לא היה הכרח בקריאת הבנים אז עם אהרן. הג' במצב כל הזקנים דכתיב ולזקני ישראל לעשות הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים, וזה יורה על שלימות הרצון לעשות רצונו ית', וכפה הרגשותיו: (אור החיים)

 ספורנו   ויהי ביום השמיני. (ספורנו)

 כלי יקר  ויהי ביום השמיני. זה יום שמיני למילואים. נראה מזה שגם יום זה הוא מכלל ימי המילואים שקדמו לו וזה אינו, שהרי הכתוב אומר (ויקרא ח.לג) כי שבעת ימים ימלא את ידכם. ואע"פ שיום זה מלואים לחנוכת המזבח מ"מ מה ענין חינוך אהרן ובניו לחנוכת המזבח. ואולי לפי שר"ל כי בעצם היום ההוא נראה ה' אליהם ולא בימים הקודמים ע"כ הוצרך ליתן טעם מה יום מימים לפי שהיה יום זה שמיני דבר זה גרם לו קדושה ביתר שאת, כי כל מספר ז' חול ומספר שמיני קודש כדעת המדרש (יל"ש שמות רמא.טו) האומר שכל קלוסו של משה היה באז, ומאז באתי לדבר בשמך, אז ישיר משה כו', כי אז היינו אחד רוכב על ז' והוא להשליט את השי"ת על כל ז' כוכבי לכת ועל כל הנמצאים שנתהוו בז' ימי בראשית, וע"כ נראה להם ה' ביום זה דווקא מצד היותו שמיני כי מספר זה מיוחד אליו ית'. וזה טעם הקרבן שאינו מרוצה כ"א מן יום הח' והלאה, וזה טעם שהמילה שבח' דוחה השבת שבז' כי הרוחני דוחה הגשמי.

ומה שיום ח' זה נטל עשר עטרות, רמז למה שארז"ל (ערכין יג:) כינור של ימות המשיח יהיה ח' נימין ושל העוה"ב י' נימין לפי שלימות המשיח ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי ה' אחד רוכב על ז' כוכבי לכת מנהיגי העה"ז, אבל לעה"ב שיהיו מופשטים מן החומר לגמרי יתוסף בהם השגה שיכירו כח מלכותו ית' על כל נבדלים העליונים הכלולים במספר ט' בסוד ארון ט' וכפורת טפח ואז השמיני יעלה למספר י', ע"כ בא הרמז ביום שמיני זה שנטל י' עטרות לומר כי יש בו מעין של העה"ב כי שם יראו את כבוד ה' עין בעין וכן ביום זה נאמר כי היום ה' נראה אליכם.

ולזקני ישראל. לא מצינו שדבר אל הזקנים כלום, ואם כדברי המפרשים שדבר לאהרן בפני זקני ישראל שלא יאמרו אהרן מעצמו נכנס לעבודה הלא כבר נאמר בפרשת צו (ח.ג) ואת כל העדה הקהל וגו', ושם הכניסו לעבודה בפני כל העדה ומה היה צריך לזה כאן שנית. ונ"ל לפי שנאמר (ויקרא ד.יג-טו) ואם כל עדת ישראל ישגו, וסמכו זקני העדה ידיהם על ראש הפר. וכמו כן בקרבנות צבור אלו שבאו לכפרה על וישחטו שעיר עזים (בראשית לז.לא) ועל מעשה העגל מסתמא עשו בו ככל התורה המפורשת בפר' ויקרא בחטאת הקהל ע"כ קרא לזקנים, ואע"פ שלא נזכר כאן שסמכו ידיהם מ"מ מסתמא עשו הסמיכה ואע"פ שכל חטאת הקהל קרבנו פר, שאני הכא שחטאו בשעיר ועגל על כן רצה ה' שיביאו שעיר ועגל. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ויהי ביום השמיני. מצינו קריאה לשובע שנא' וקראתי אל הדגן והרביתי אותו קריאה לרעב שנא' כי קרא ה' לרעב. קריאה לגדולה שנאמר קרא משה לאהרן ולבניו ואמר לו משה כך אמר לי הקב"ה למנות אותך כהן גדול ואני שמח עמך בגדולתך כמו ששמחת בגדולתי שנא' וראך ושמח בלבו: ולזקני ישראל. כדי לגדלו בפניהם: (דעת זקנים)


{ב}  וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן קַח-לְ֠ךָ֠ עֵ֣גֶל בֶּן-בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר לְאַהֲרֹן סַב לָךְ עֵגֶל בַּר תּוֹרֵי לְחַטָּאתָא וּדְכַר לַעֲלָתָא שַׁלְמִין וְקָרֵב קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר לְאַהֲרן סַב לָךְ עֵיגַל בַּר תּוֹרֵי לְחַטָאתָא מְטוֹל דְלָא יִשְׁתְּעֵי עֲלָךְ שִטְנָא לִישָׁן תְּלִיתָאֵי עַל עֵיסַק עֵיגְלָא דְעָבַדְתָּ בְּחוֹרֵב וּבְרַם דְכַר לַעֲלָתָא תִּיסַב מִן בִּגְלַל דִי יִדְכַּר לָךְ זְכוּתָא דְיִצְחָק דְכַפְתֵיהּ אָבוֹי כְּדִיכְרָא בְּטַוָור פּוּלְחָנָא תְּרֵיהוֹן יְהוֹן שַׁלְמִין וּקְרֵיב קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  קח לך עגל. להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה (ה) על מעשה העגל שעשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ואם תאמר הא אין קטיגור נעשה סניגור כדפירש רש"י בפרשת חקת. ויש לומר דדוקא בעבודת פנים כמו בבגדי כהונה כשהיה כהן גדול נכנס לפני ולפנים לא נכנס בבגדים שהיה בהם זהב משום אין קטיגור וכו' ובעבודת חוץ לא היה הקפדה על זה. ואין להקשות כיון שאהרן היה חוטא בעגל איכא למיחש לאין קטיגור נעשה סניגור כדפירש רש"י בפרשת חקת דשאני התם דהפרה היתה מכפרת על כל ישראל ואי היה אהרן המכפר איכא למיחש לאין קטיגור נעשה סניגור אבל הכא לא היה מכפר אלא על עצמו אין שייך טעם זה. כתב הרא"ם אבל מה שאמר להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל לא ידעתי איך הודיע זה אם בעבור שנראה להם כבוד ה' על ידי קרבנות אלו שמורה שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל אי הכי אפילו בלא עגל נמי ידענו שמכיון שנראה להם כבוד ה' על ידי הקרבתן שהקריב ידענו שכבר נתכפר עונו וכו'. ולי נראה דדיוקא דרש"י הוא מדכתיב קח לך עגל וגו' לך למה לי לא היה לו לומר אלא קח עגל כמו גבי העם דכתיב קחו שעיר עזים וגו' אלא על כרחך מדכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת פירש הקיחה היא לך כלומר לטובתך היא להודיע וכו' אי נמי דהוכחתו הוא מה שצוה לו עגל לחטאת והלא חטאת של כהן משיח הוא פר כמו שכתוב בפרשת ויקרא ולמה צוה כאן עגל לחטאת אלא להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל אשר עשה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עגל בן בקר. בשבעת ימי המלואים היה פר חטאת גם איל לעולה ולא הזכיר עם עגל בן בקר אם הוא בן שנה והקרוב אלי שפר כמו עגל בלא זכר שנה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר. נצטווה משה רבינו בקרבנות הללו כמו שאמר בסוף זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ואם לא נזכר זה וכן ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת (שמות טז לב) וכן אנכי האל בית אל (בראשית לא יג) ספר יעקב זה ואם לא נזכרה האמירה לו וכבר הראיתיך בפרשיות של מצות הפסח (שמות יא א) כאלה רבות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  עגל בן בקר. בגימטריא לכפר חטא העגל: (בעל הטורים)

 אור החיים  קח לך עגל. ביומא דף ג' דקדקו אחר שאמר ואל בני ישראל וגו' קח לך למה לי מובן הוא שהעגל לו. ודרשו שבא לומר שיקח משלו ולא משל ציבור. עוד נראה לומר כי אומרו לך כי זה יהיה לו לאות עולם כי לא עשה הוא העגל בכוונה ח''ו ולא טעה אחריו אלא שבא על ידו בלא כוונה ובלא מחשבה רעה, ולצד זה יועיל לכפר בעגל, מה שאין כן ישראל לצד שמעשיהם בעגל הוא בחינת המזיד ולא יבא העגל לחטאת להם והוא אדרבה קטיגור. ותמצא (ויק''ר כא) שהקפיד ה' על אהרן לבל יכנס לבית ה' פנימה ביום הכיפורים בבגדי זהב לצד שעשה זהב העגל, ויש להעיר בזה למה צוה ה' שיביא עגל בן בקר לחטאת והלא החטאת באה לכפרה ואין לך סניגור בעולם כזה. ונראה כי האדון ב''ה שפט בצדק הדבר, לצד כי אהרן לא עשה שום פעולה בבחינת מעשה העגל כי לא ציירו ולא הכינו ואין צריך לומר שלא האמין בו ולא טעה אחריו חס ושלום כמאמרו למשה (תשא לב כד) ויצא העגל פירוש מעצמו יצא על ידי מעשה אשר עשו ב' מכשפי ערב רב יינום ויומברוס כמאמרם ז''ל (תנחומא תשא יט), ומעתה המעשה שעשה הוא בבחינת הזהב שאמר להם (שם) למי זהב התפרקו ולקח מידם ויצר אותו בחרט ומעשה זה עשהו בידיעה שלימה והגם שטעמו היה לצד יראה מישראל לבל יהרגוהו כחור, גם היה מאבד להן הזמן עד שיבא משה, אף על פי כן הרי עשה מעשה בלתי הגון, אשר על כן אמר ה' שיביא העגל לכפר על הדבר שיצא על ידו שלא בכוונה אבל הזהב שמעשה שעשה בו היה בכוונת המכוון אמר ה' לא יראה בו לפני ולפנים שלא יעשה קטיגור סניגור, מה שאין כן ישראל שחטאו בעגל אינם יכולין להביא עגל לכפרה לזה צוה ה' שיביאו שעיר עזים:

עוד נראה לומר בהעיר איך אנו אומרים (ר''ה כו.) אין קטיגור נעשה סניגור בענין הזהב והלא אמרו (ערכין טז.) ארבעה בגדי זהב של כהן גדול מכפרים על ארבעה מיני עבירות וכו' אם כן קטיגור נעשה סניגור, ובהכרח ליישב כי ישתנה כפרת חוץ מכפרת פנים שכפרת פנים מלבנת החטאים כשלג, וזה לך האות לשון של זהורית (יומא סז.), ודבר זה הוא מופלא וצריך שלא ימצא בו רושם העון כלל, ואשר על כן הבגדים להיותם בחוץ מכפרים הגם היותם מין זהב מה שאין כן כפרת פנים, וגם לפי חילוק זה ישתנה חטא של אהרן בזהב מחטאם של ישראל בעגל, כי אהרן מכפר בחוץ בבגדי זהב וישראל אינם מתכפרים בעגל כי חטא אהרן בזהב שוגג גמור היה בלקיחתו ובנתינתו בחרט מה שאין כן ישראל, ולזה לא יתכפרו בעגל אפילו בחוץ והבן: (אור החיים)

 כלי יקר  קח לך עגל בן בקר לחטאת. יש מקשים למה עגל של אהרן בא לחטאת ועגל של ישראל בא לעולה, ואמרו בזה לפי שבחטא העגל לא חטא אהרן במחשבה שהרי ודאי לא נתכוין לשם ע"ז כלל ועיקר חטאו היתה במעשה שעשה העגל בפועל כמ"ש (שמות לב.לה) ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. מה ת"ל אשר עשה אהרן אלא להורות בא שאהרן לא חטא כ"א בעשיית העגל, ולא במחשבה, ע"כ קרבנו עגל לחטאת המכפר על חטא המעשה, אבל ישראל שחטאו גם במחשבה כי ודאי לשם ע"ז נתכוונו ע"כ קרבנם עגל לעולה הבא על חטא ההרהור. ומה שקשה על פירוש זה הלא ישראל חטאו גם במעשה שהרי השתחוו לו ויזבחו לו ולמה לא הביאו לכפרה עגל לחטאת. נ"ל שעל חטא הזביחה הביאו לכפרה השעיר לפי שנאמר (ויקרא יז.ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים והיכן מצינו שזבחו ישראל לשעירים שאמר לשון עוד אלא ודאי שעל מה שנאמר בעגל ויזבחו לו קאי כי זביחה זו ודאי היתה לשעירים לשדים לא אלוה כי כל המעשה ההוא היה מעשה שטן ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג.כא) ע"כ נאמר קחו שעיר עזים לחטאת אבל אהרן שלא זבח לו כלל הביא עגל לחטאת לכפר על מה שעשה העגל.

ומ"ש בקרבן של אהרן והקרב לפני ה'. ובקרבן העם נאמר לזבוח לפני ה'. י"א לפי שהזביחה כשרה בזרים אבל לא ההקרבה, ול"נ לפי שזבחי אלהים תכליתם להביא לידי רוח נשברה וישראל חטאו גם ברוח ההרהור ע"כ נאמר בהם לזבוח לפני ה' שאחר הזביחה יהיו לפני ה', אבל אהרן שלא חטא במחשבה ע"כ מיד אחר קיחת העגל לחטאת נאמר והקרב לפני ה' כי מיד ותיכף נעשה קרוב אל ה' אחר מעשה הקיחה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  קח לך עגל. ולא אמר פר לפי שע"י העגל נתזלזלה הכהונה וע"י העגל החזירה לו: (דעת זקנים)


{ג}  וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר-עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵל לְמֵימָר סִבוּ צְפִיר בַּר עִזִין לְחַטָאתָא וְעֵגֶל וְאִמָר בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִם בְּנֵי יִשְרָאֵל תְּמַלֵיל לְמֵימָר סָבוּ בְּרַם אַתּוּן צְפִיר בַּר עִיזֵי מְטוֹל דְסַטָנָא מִימְתִיל בֵּיהּ מְטוֹל דְלָא יִשְׁתְּעֵי עֲלֵיכוֹן לִישָׁן תְּלִיתָאֵי עַל עֵיסַק צְפִיר בַּר עִיזֵי דִנְכִיסוּ שִׁבְטוֹי דְיַעֲקב וּרְמִיוּ יָתֵיהּ וְעִיבַד יָתֵיהּ לְחַטָאתָא וְעֵיגְלָא מְטוֹל דְאִשְׁתַּעְבַּדְתּוּן לְעֵיגְלָא וְאִימַר בַּר שַׁתֵּיהּ מְטוֹל דְיִדְכַּר לְכוֹן זְכוּתָא דְיִצְחָק דְכַפְתֵיהּ אָבוֹי הֵי כְאִמְרָא תְּרֵיהוֹן שַׁלְמִין לְעָלָתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  תמימים. על העגל ועל האיל ופרי המלואים לחטא את המזבח וזה העגל לכפר על אהרן וכבר פירשתי זאת המלה: שעיר עזים לחטאת. על הקהל ועגל שאין לו שנה תמימה וכן כבש לעולה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ואל בני ישראל תדבר לאמר. שיאמר להם אהרן כן כי רצה שיהיה אהרן המצווה בשם ה' והוא המקריב הקרבנות לגדלו בעיני העם והנכון שטעמו ואל בני ישראל תדבר אתה והזקנים הנזכרים כי לכך קראם שידברו לישראל כדרך ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו (שמות יב כא) או אמר לכל אחד מן הזקנים ואל בני ישראל תדבר ושיעור הפרשה ויאמר אל אהרן קח לך ואל הזקנים אמר ואל בני ישראל תדבר לאמר כי המדבר לרבים יאמר סתם לכל אחד מצותו כדרך ואצו אתכם בעת ההיא לאמר וגו' חלוצים תעברו (דברים ג יח) וכן רבים במשנה תורה ור"א אמר (בפסוק ו) כי טעם ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו (שם) שכבר אמר להם משה זה הדבר ואם כן יתכן שיהיה שיעור הפסוקים האלה כך קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' אותי תעשו וירא אליכם כבוד ה' ויאמר אל אהרן קח לך עגל וגו' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו לכם שעיר עזים והנה קצר בתחילה ופירש בסוף ואיננו נכון אבל אחר שהזכיר להם הקרבנות ויקחו את אשר צוה משה חזר ואמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו שיקריבו הקרבנות על הסדר שיצום ואחר כך יראה להם הכבוד ובעבור שאמר כי היום ה' נראה אליכם חזר ואמר שיראה להם בכבודו והנה הקרבנות האלו לא הוזכרו בפרשת וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי (שמות כט א) כי שם לא צוה רק על המלואים ובשבעת הימים וקרבנותיהם מלאו ימי מלואיהם כי עתה ביום השמיני הם עצמם יקריבו הקרבנות והנה הקרבנות הללו כחנוכה להם כענין מנחת חביתים לדורות ביום המשח אותו (לעיל ו יג יד) ויתכן כי לכפר על מעשה העגל הוסיף להם עתה הקרבנות הללו כי כאשר צוה וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם עדיין לא נעשה העגל כאשר פירשתי (שם ח ב) לכך לא הזכירם שם ולא כדברי רש"י שאמר שם (שמות כט א) כי הפר לכפר על מעשה העגל אבל היו הפרים ההם לחטא על המזבח ועל אהרן ועל בניו ולקדש אותם והעגל הזה ביום השמיני לכפר על מעשה העגל והנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים בשוה וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים שעיר עזים אחד לחטאת וכך אמר בתוספתא של פרשת מלואים בת"כ (שמיני מלואים ד) שהעגל הזה לכפר על מעשה העגל ודרשו וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף יש בידכם בתחילה שנאמר (בראשית לז לא) וישחטו שעיר עזים ויש בידכם בסוף שנאמר (שמות לב ח) עשו להם עגל מסכה יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר יבא עגל ויכפר על מעשה עגל ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכפורים שרף אותו כאשר ישרף של יום הכפורים אף על פי שהיה זה חטאת חיצונה כי לא פירש משה שיעשה כן ואולי נצטוה בכך והכתוב לא חשש להאריך כי לא יעשה רק מה שיאמר משה ולא יאמר משה רק מה שצוה ה' (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ועגל וכבש. כבש לכבוש מעשה עגל ואיל שהיה מרקד לפניהם כאיל והיינו דכתיב וירקידם כמו עגל: (בעל הטורים)

 אור החיים  תדבר לאמר. צריך לדעת מה טעם ידבר כאן אהרן לישראל ולא משה הרגיל ואולי כי לצד שאמר להם למי זהב התפרקו וגו' לזה יצו ה' אליו כי ידבר להם להביא כפרה שעיר עזים הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכבר כתבנו בכמה מקומות דברי רז''ל כי החטא יפעיל הגנאי במקומו והתיקון צריך להיות מכוון כנגדו והוא אומרו תדבר לאמר פי' תדבר דיבור שיש בו מעלה וזכות כנגד דיבור שהיה בו השפלה אשר פרע בו את העם. עוד נראה כי לצד שעלה אהרן במעלה הנפלאה הלז מתוך כל ישראל בו בחר ה' לז''א אליו משה שידבר לישראל אמירות רכות והוא אומרו לאמר וכן תמצא שאמר כי היום ה' נראה אליכם פי' כל המושג וכל הרצון אינו אלא לצד ישראל כאומרו אליכם ולא לי וכדרך שמצינו שאמר משה לישראל הלא כ''ז שהיו ישראל נזופים לא דבר ה' עם משה כי כל המושג אינו אלא לצד מעלת ישראל: (אור החיים)

 כלי יקר  ואל בני ישראל תדבר לאמר. מה שצוה משה לאהרן שידבר אל ישראל ולא צוה הוא בעצמו להם, לפי שרצה משה להראות לכל ישראל שאהרן נקי מן חטא העגל דאל"כ איך יצוה הוא להם קחו לכם עגל לכפרה והרי יאמרו לו טול קורה כו'. או יהיה פירושו ע"ד קשוט עצמך תחילה כו' (ב"ב ס;) לפיכך מתחילה קח לך עגל בן בקר לקשט את עצמך תחילה ואח"כ ואל בני ישראל תדבר לאמר שיתקשטו גם המה ואז גם המה יכולין לקשט אחרים וזהו לשון לאמר.

קחו שעיר עזים לחטאת. לכפרה על מה שזבחו זבחיהם לשעירים לכך נאמר לזבוח לפני ה'. ולא לשעירים כדרך שעשו בזביחה לעגל כאמור. ובתורת כהנים (ויקרא ט.ג) דרשו מה ראו ישראל להביא יותר מן אהרן אלא אמר להם משה אתם יש בידכם מתחילה ויש בידכם מסוף. בתחילה שנאמר (בראשית לז.לא) וישחטו שעיר עזים, בסוף שנאמר (שמות לב.ח) עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, אבל אהרן לא היה לו חלק כ"א בעגל ע"כ. ויש לדקדק למה הוציא את אהרן מכלל מעשה דשעיר עזים והלא גם לוי היה במעשה ההוא ואדרבא שהיה לו חלק גדול במעשה ההוא יותר על אחיו כמו שפירש"י על פסוק שמעון ולוי אחים, (בראשית מט.ה) ועוד למה הזכיר לשון קודם וסוף הל"ל אתם יש בידכם ב' עבירות ולמה תלה העון במוקדם ומאוחר, ועוד מה ענין כפרת שעיר עזים לכפרת עון העגל, גם פסוק ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'. צריך ביאור כי לא פורש בו להיכן קרבו, ומהו שאמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו מה יעשו עוד נוסף על מה שכבר עשו.

והקרוב אלי לומר בהיתר ספיקות אלו. שבעל מדרש זה סובר שהא בהא תליא שאותו מעשה של וישחטו שעיר עזים היה סבה גם למעשה עגל, יען כי מהידוע שמדת הקנאה שהיתה באחי יוסף גרמה להם אותו מעשה של וישחטו שעיר עזים ומאז נשתרשה בתוכם מדת הקנאה לדורות כמ"ש (תהלים סט.י) כי קנאת ביתך אכלתני. היא קנאת בית ישראל המצויה בין ישראל בכל הדורות יותר מבכל האומות עד שיצא העגל הזה מתוך שרבים קנאו במשה במחנה כקרח ועדתו, וכן באותו זמן רבים קנאים פגעו בו וזאת תורת הקנאות לחשוב עליו עלילות דברים לאמר כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. כדי לפרוק עולו מעליהם ולמנות עליהם העגל הזה העצב נבזה האחוז בחבלי בוז כי הקנאה המסבבת פירוד הלבבות היא שעמדה להם שנפרדו איש מעל אחיו כי בטלו מצות ואהבת לרעך כמוך. וזהו החטא הקודם המסבב גם המאוחר שלסוף פנו עורף גם אל ה' ובטלו מצות ואהבת את ה' אלהיך. ומטעם זה ארז"ל (ב"ר לח.ו) שכל זמן ששלום בין ישראל אפילו עובדים ע"ז הנח לו שנאמר (הושע ד.יז) חבור עצבים אפרים הנח לו אבל חלק לבם עתה יאשמו. וביאור דבר זה תמצא יפה ומתוקן בחבורי עוללות אפרים חלק א' מאמר כ"ג ומשם תוכל להבין מה שתלה בעל מדרש זה ב' מיני עון אלו בקודם ובמאוחר כי אחת גוררת חבירתה, וכן מצינו (מלכים א' יב.כח) בירבעם שעשה העגלים מקנאתו במלכות שלמה.

ובהצעה זו מיושב מה שלא היה אהרן צריך להיות לו חלק בכפרה שהוא על הקודם וישחטו שעיר עזים, דהיינו פירוד הלבבות שהיו בין האבות כי כבר תיקן אהרן זה במה שאחז במדת השלום כי שמוע מזבח טוב. וכן ישראל ראו לתקן שניהם ביום זה ז"ש ויקרבו כל העדה וגו' כי כשראו כל העדה שהם צריכין לכפרה על וישחטו שעיר עזים שגרמה להם הקנאה ופירוד הלבבות, ועל המאוחר והוא מעשה העגל שעל ידו נתרחקו מעל ה' ופנו אליו עורף ולא פנים, הנה זולת הקרבן ראו לתקן כל זה במעשה ממש שלא יהיה כטובל ושרץ בידו, וז"ש ויקחו את כל אשר צוה משה היינו הקרבנות ויקרבו כל העדה שקרבו זה אל זה בקירוב הלבבות וקימו וקבלו עליהם להיות באחוה וריעות לתקן חטא הקודם מעשה שעיר עזים הבא מתוך פירוד הלבבות, ואח"כ תקנו גם חטא המאוחר ויעמדו לפני ה' כי פנו אל הש"י פנים ולא עורף, וכאשר ראה משה כושר לבבם זה עם זה, וכי היו שלמים עם ה', היה הדבר ישר מאד בעיניו כי טוב הוא יותר מן הבאת קרבן כמ"ש (שמואל א' טו.כב) הנה שמוע מזבח טוב. ועל זה אמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו כי כלום צוה ה' על דברי עולה וזבח כ"א לשמוע בקול ה' כי בזה הדבר, מיעט מעשה הקרבנות לומר כזה תעשו גם לדורות ומי יתן והיה זה לבבכם כל הימים כי בזכותו וירא אליכם כבוד ה', כמו שאתם פונים פניכם מול השכינה כך יאר ה' פניו אליכם כדרך שבא ליראות כך בא להראות. (כלי יקר)

 דעת זקנים  קחו שעיר עזים. ועגל. כדי שידעו שנתכפר להם מעשה העגל מאחר שמצוה להם להקריב עגל: (דעת זקנים)


{ד}  וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֨חַ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן כִּ֣י הַיּ֔וֹם יְהוָֹ֖ה נִרְאָ֥ה אֲלֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְתוֹר וּדְכַר לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשָׁח אֲרֵי יוֹמָא דֵין יְקָרָא דַיְיָ מִתְגְלִי לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתוֹר וְאִימְרָא לְנִכְסַת קוּדְשָׁא לְדַבְּחָא קֳדָם יְיָ מִן בִּגְלַל דְיִתְרְעִי בְּכוֹן וּמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא אֲרוּם יוֹמָא דֵין אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ מִתְגְלֵי לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי היום ה' נראה אליכם. להשרות שכינתו במעשה ידיכם, (ו) לכך קרבנות הללו באין חובה ליום זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (נחלת יעקב) להשרות שכינתו וכו' כדכתיב ותצא אש ותאכל וגו' וזהו במעשה ידיכם לפי שזהו חיבה יתירה שנתקבלו הקרבנות אבל לא במה דכתיב וירא כבוד ה' אל כל העם דהא כמה פעמים נראה כבוד ה' ולא נצטוו על הבאת קרבנות ואפילו לרעה נראה לפעמים כבוד ה': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושור ואיל. גדולים: ומנחה. היא סלת לכל אחד ואחד: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי היום ה' נראה אליכם. כבר נראה במעשה ידיכם, באמרו וכבוד ה' מלא את המשכן וראוי שתכבדוהו בקרבן זה על גלוי שכינתו: (ספורנו)


{ה}  וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל-פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וּנְסִיבוּ יָת דִי פַקִיד מֹשֶׁה לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וּקְרִיבוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא וְקָמוּ קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִזְדַרְזוּן אַהֲרן וּבְנוֹי וְכָל בְּנֵי יִשְרָאֵל וּנְסִיבוּ יַת מַה דְפַּקֵיד משֶׁה וְהַיְיתִיוּ לִקֳדָם מַשְׁכַּן זִימְנָא וּקְרִיבוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא וְקָמוּן בְּלֵב שְׁלִים קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ויקחו וגו' אשר צוה משה. אמר אשר צוה משה, יכוין אל אהרן גם כן שלקח את אשר צוהו, ואינו יוצא ממשמעות מעשה ישראל שהגם שמפי אהרן נאמרו להם הדברים אהרן עצמו מפי משה אמרם, ואילו אמר הכתוב אשר צוה אהרן אין במשמע אלא לקיחת ישראל ולא לקיחת אהרן. עוד אולי שנתכוין באומרו אשר צוה משה כי לצד מצות משה לבד עשו הדבר הגם שלא היתה ההבטחה הרשומה במאמר: (אור החיים)


{ו}  וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה תַּֽעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר מֹשֶׁה דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ תַּעְבְּדוּן וְיִתְגְלִי לְכוֹן יְקָרָא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה דֵין פִּתְגָמָא דְתַעַבְדוּן אַעַבְּרוּ יַת יִצְרָא בִּישָׁא מִן לִבְּכוֹן וּמִן יַד יִתְגְלֵי לְכוֹן אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם ויאמר משה. כאשר הראיתיך. ואשאל אותה וטעמו כבר אמר להם משה זה הדבר עשו שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל אז יראה לכם כבוד ה' והטעם על האש שיצא: (אבן עזרא)

 אור החיים  זה הדבר וגו'. צריך לדעת מה הוא הדבר. ורש''י פירש על הקרבת אהרן. ואין זה פשט מאמר הכתוב שאמר תעשו ונראה שיכוין לומר על המעשה שהזכיר הכתוב בסמוך דכתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', דקדק הכתוב לומר לפני ה' ולא אמר לפני אהל מועד גם לא היה צריך לומר שהרי אמר בסמוך ויקחו וגו' אל פני אהל מועד, אלא ירצה לומר שהכינו עצמם בערך השלימות והמושכל והערכת עמידתם שהיא לפני ה', ובחינה זו היא השגת תכלית השלימות, כמאמר דוד (תהלים טז) שויתי ה' לנגדי תמיד כי בזה לא ימוט מימינו שהיא התורה, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים, וכשהשכיל משה במעשה זה אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו פירוש צוה ה' שתעשו אותו, שתהיו תמיד מעריכים בדעתיכם כי אתם עומדים לפני ה', וידא אליכם כבוד ה' עוד יכוין בכלל אומרו לפני ה' שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה' כדכתיב (ישעי' נט) עונותיכם היו מבדילים וגו', וזה יגיד שהיו שלימים עם ה' וכפי זה ידוייק על נכון אומרו זה על מעשה האמור בסמוך:

אחר שכתבתי זה בא לידי מדרש חז''ל (במד''ר נשא פי''ב ח') וזה לשונם זה הדבר מה הוא זה הדבר על המילה כמה דתימא זה הדבר אשר מל יהושע עד כאן. ודברי המדרש סתומים וחתומים, וכי באותו יום מל אותם משה, או באותו יום צוה על המילה:

אכן הכוונה היא על ערלת לבם שהוא דבר המבדיל בין ישראל ובין אביהם שבשמים, גם מרחיק אימתו מלבם, וצוה למול ערלת לבבם ובזה יראה להם כבוד ה', והם דברינו עצמם. שוב באה לידי מדרש אחר (כן הוא בתו''כ הכא) בילקוט וזה לשונם זה הדבר אמר להם משה לישראל אותו יצר הרע תעבידו מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום וכו' ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו דכתיב ומלתם את ערלת לבבכם וגו' ואם עשיתם זה וירא אליכם כבוד ה' עד כאן, והם דברינו עצמם: (אור החיים)

 ספורנו  זה הדבר אשר צוה ה' תעשו. לסמוך ידיכם על החטאת ועל העולה של צבור: וירא אליכם כבוד ה'. מלבד גלוי השכינה שהיה במשכן, כאמרו וירא כבוד ה' אל כל העם: (ספורנו)


{ז}  וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ וַֽעֲשֵׂ֞ה אֶת-חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת-עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם וַֽעֲשֵׂ֞ה אֶת-קָרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן קְרַב לְמַדְבְּחָא וְעִבֵד יָת חַטָאתָךְ וְיָת עֲלָתָךְ וְכַפֵּר עֲלָךְ וְעַל עַמָא וְעִבֵד יָת קֻרְבַּן עַמָא וְכַפֵּר עֲלֵיהוֹן כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כֵּיוָן דְחָמָא אַהֲרן מַדְבְּחָא בְּקַרְנוֹי מִדַמֵי לְעִיגְלָא אִיסְתְּפֵי לְמִיקְרַב לְגַבֵּיהּ בְּכֵן אָמַר לֵיהּ משֶׁה אָנִיס מִנְדְעָךְ וּקְרֵיב לְמַדְבְּחָא וְלָא תִסְתְּפֵי וְעִיבַד יַת חַטָאתָךְ וְיַת עֲלָתָךְ וְכַפֵּר אַמְטוּלָתָךְ וְאַמְטוּל עַמָא וְעִיבַד יַת קָרְבַּן עַמָא וְכַפֵּר עֲלֵיהוֹן הֵי כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  קרב אל המזבח. שהיה אהרן בוש וירא לגשת, (ז) אמר לו משה למה אתה בוש, לכך נבחרת (ת"כ פרשתא א, ח.): את חטאתך. עגל בן בקר: ואת עולתך. איל: קרבן העם. שעיר עזים ועגל וכבש. (ח) כל מקום שנאמר עגל בן שנה הוא, (ט) ומכאן אתה למד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) מדלא כתיב ויאמר משה אל אהרן עשה חטאתך וגו' ולמה היה צריך משה לאמר לו קרב אל המזבח ועוד הרי כבר נאמר והקרב לפני ה' אלא וכו': (ח) כתב הרא"ם הוצרך לפרש קרבן העם שעיר עזים ועגל וכבש לאפוקי מוספי ראש חודש שגם הם קרואים קרבן העם ואגבן פירש חטאתך ועולתך וכו' ועיין שם. ואם תאמר מה צריך רש"י לפרש זה דמילתא דפשיטא הוא דודאי קאי אשלמעלה מזה. ועוד קשה מה שפירש כל מקום וכו' למה לא פירש זה לעיל בפסוק שכתוב בו עגל וכמו שהקשה הרא"ם. ועוד קשה דכבש נמי נלמד מכאן ולמה לא נקט כל מקום שנאמר עגל או כבש. ויש לומר דהייתי אומר מדמשנה הפסוק בלשונו וכתב גבי אהרן חטאתך ועולתך דרך פרט וגבי העם כתיב קרבן העם דרך כלל ולא כתיב חטאתם ועולתם אלא ודאי לא מיירי בקרבנות דלעיל לכך הוצרך רש"י לפרש דאפילו הכי מיירי בקרבנות דלעיל. ומה שמשנה הפסוק בלשונו סבר רש"י דלא קשה מידי דגבי אהרן אינו יכול לכתוב קרבנך דרך כלל דהייתי אומר דמיירי בסתם חטאת שמביא כהן גדול שהוא פר כגון פר כהן משיח או פר יום הכפורים לכך צריך לפרש חטאתך עגל בן בקר וכו' אבל בעם ליכא טעות דחטאתם היה שעיר עזים וגם חטאת ציבור סתם הוא שעיר עזים: (ט) הוצרך לפרש שלא תאמר כיון דכתיב גבי אהרן עגל בן בקר ולא סתם עגל היינו עגל בן בקר היינו פר דעגל בן בקר היא נמי בן ג' שנים משום דסתם עגל בתורה הוא בן ב' שנים לבד היכא דמפורש בהדיא בן שנה וממילא הכא דכתיב עגל בן בקר הוא בן ג' שנים אם כן הקושיא דלעיל במקומה עומדת למה שינה גבי אהרן ולא כתב סתם קרבניך. ועל זה פירש כל מקום שנאמר עגל סתם הוא בן שנה וממילא אתה למד דהיכא דכתיב בן בקר הוא בן שתי שנים ומשום הכי לא היה יכול לכתוב גבי אהרן קרבניך סתם שלא לבא לידי טעות לומר היינו עגל בן בקר היינו פר אלא כל מקום שנאמר פר הוא בן ג' שנים ועגל בן בקר הוא בן שתי שנים ועגל סתם הוא בן שנה אף אם אינו מפורש בהדיא בן שנה ומכאן אתה למד וכו' כלומר כיון דשני הכתוב גבי אהרן וכו' כדפרישית ודו"ק. ובזה יתורצו כל קושיות הרא"ם שהקשה למה לא כתב אותו בפסוק ועגל וכבש בני שנה אבל המתין עד כאן וכן למה לא אמר כל מקום שנאמר עגל בן בקר הוא בן שתי שנים דהא תרווייהו דברי רבי שמעון הם וגם מה שהקשה מנא ליה דבנין אב הוא דלמא כל מקום שנאמר סתם הוא בן שתי שנים לבד היכא שמפרש קרא בהדיא ודו"ק. נ"ל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכפר בעדך ובעד העם. שהיא מצוה שתכפר על נפשך ועל כל הקהל ובפר החטאת תכפר בעדך ואחר כך תעשה קרבן העם וכפר בעדם כי לא יוכל אדם לכפר על אחד עד היותו טהור מכל חטא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם קרב אל המזבח ויקרב אהרן אל המזבח וישחט. על דעתי בדרך הפשט יאמר קרב אל צפון המזבח ועשה שם החטאת והעולה כי הם שחיטתן בצפון ואמר משה כן בדרך קצרה שכבר ידע אהרן זה אבל בת"כ (שמיני מלואים ח) נתעוררו רבותינו בזה ומשלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו נכנסה אצלה אחותה אמרה לה אחותי למה נכנסת לדבר זה לא שתשמשי את המלך הגיסי דעתך ובואי שמשי את המלך כך אמר לו משה לאהרן אהרן אחי למה נבחרת להיות כהן גדול לא שתשרת לפני המקום הגס דעתך ובוא ועבוד עבודתך ויש אומרים היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו נכנס משה אצלו אמר לו אהרן אחי לא תירא ממה שאתה מתירא הגס דעתך ובא קרב אליו לכך אמר קרב אל המזבח ויקרב אל המזבח בזריזות וטעם דבר זה כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו כענין שנאמר (תהלים נא ה) וחטאתי נגדי תמיד והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו ולכך אמר לו הגס דעתך שלא יהיה שפל רוח כל כך שכבר רצה אלהים את מעשיו ואחרים מפרשים שהיה השטן מראה לו כן כמו שאמרו שם אהרן אחי אף על פי שנתרצה המקום לכפר עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שמא ישטינך בביאתך למקדש וכו' בתורת כהנים (שמיני מלואים ג) וטעם וכפר בעדך ובעד העם יאמר קרב אל המזבח לעשות כל הקרבנות ועשה תחילה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך תחילה בקרבנותיך ובעד העם אחרי כן שתעשה קרבן העם וכפר בעדם בקרבנם לימד אותו שיבא זכאי ויכפר על החייב (יומא מג) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  קרב אל המזבח. ב' תגין על רי''ש שהיה אהרן מתבייש וא''ל משה אשריך שתבחר ותקרב קרב כי בך בחר ה'. ועוד שנראה לו המזבח כקרני השור בשביל חטא העגל: וכפר. ג'. הכא ואידך וכפר על העם גבי קטרת. וכפר על חטאתינו. לומר כמו שקרבן מכפר על חטא כן הקטורת מכפר על חטא: (בעל הטורים)

 אור החיים  וכפר בעדך ובעד העם. משמע כי כפרת אהרן נוגעת גם לעם. והטעם הוא לצד כי חטא אהרן ישראל היו לו סיבה לחטוא שאמרו לו (תשא לב א) קום עשה לנו וגו', וכל עוד שלא נתכפר אהרן ישנו החטא לעושהו ולמסבב עושהו, ואחר שנתכפר נתכפרו שניהם, לזה אמר לו וכפר בעדך ובעד העם: (אור החיים)

 כלי יקר  וכפר בעדך ובעד העם. כפרתו של אהרן כפולה, אחת כנגד מה שחטא הוא, שנית מה שהחטיא גם את העם כמ"ש (שמות לב.כא) כי הבאת עליו חטאה גדולה. אבל בכפרת העם לא נאמר כ"א וכפר בעדם כי המה תלוין בו והוא לא תלוי בהם. ועוד, שכפרת אהרן הוא בעצם כפרת העם, כי בזמן שמנהיגי ישראל מתוקנים אז כל העם מתוקנים וקלקולם הוא אשמת העם כמ"ש (ויקרא ד.ג) אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. כי שגגת תלמוד עולה זדון ובזמן שהוא חוטא גם בשגגה אז שגגתו סבה לאשמת העם שיאשמו גם במזיד ע"כ כפרתו הוא כפרת כל העם.

ד"א ובעד העם. קאי על קרבן העם, ומה שזכרו כאן אצל כפרתו, לומר לך שכפרת אהרן תלויה בכפרת העם שאם יתכפר העם אז גם לך יש כפרה, אמנם אם לא יתכפר העם אז גם לך אין כפרה ותקנה, כי כל המחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו ואין מספיקים בידו לעשות תשובה כדי שלא יהיה הרב בג"ע ותלמידו בגיהנם, לפיכך אין לו כפרה כ"א בתנאי זה שיכפר גם בעד העם אשר החטיא.

וי"א שאהרן לא היה צריך כפרה, כ"א על חטא המעשה ולא על חטא ההרהור כמבואר למעלה בפסוק קח לך עגל, והעם היו צריכין ג"כ כפרה על חטא המעשה לפיכך נאמר בכפרת אהרן וכפר בעדך ובעד העם לומר לך שגם העם צריך אל כפרתך על חטא המעשה אבל בכפרת העם שהביאו עגל לעולה לכפר גם על חטא המחשבה נאמר וכפר בעדם לבד, כי אהרן לא היה צריך לכפרה על ההרהור כי לא חטא במחשבה כלל כ"א במעשה ובלי ספק שלא נתכוין לשם אלהות. (כלי יקר)

 דעת זקנים  קרב אל המזבח. שהי' השטן מרא' לפניו דמות עגל והי' ירא שלא יהא ראוי לעבודה אמר לו משה קרב אל המזבח ואל תירא כי בך בחר ה': וכפר בעדך ובעד העם. צ"ע שהרי קרבן זה לא בא אלא בשביל אהרן וקרבן העם נאמר בסמוך כדכתיב ועשה את קרבן העם וכפר בעדם וא"כ למה נ"כ ובעד העם וי"ל שבא ליתן טעם מפני מה יקריב תחל' קרבנו קודם הצבור אלא כדי שיבא זכאי ויכפר על החטא וה"ק לו משה וכפר בעדך ואז משתהי' זכאי תוכל לכפר קרבן העם: (דעת זקנים)


{ח}  וַיִּקְרַ֥ב אַֽהֲרֹ֖ן אֶל-הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁחַ֛ט אֶת-עֵ֥גֶל הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר-לֽוֹ:

 אונקלוס  וּקְרַב אַהֲרֹן לְמַדְבְּחָא וּנְכֵס יָת עֶגְלָא דְחַטָאתָא דִי לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרֵיב אַהֲרן לְמַדְבְּחָא בִּזְרֵיזוּתָא וּנְכֵיס יַת עֶגְלָא דְחַטָאתָא דִידֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אשר לו. משלו היה וכן פר יום הכפורים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויקרב אהרן אל המזבח. ירמוז לדבריהם ז''ל שאמרו (ירושלמי מכות פ''ב ה''ו) שאלו לנבואה חוטא מה עונשו אמרה הנפש החוטאת היא תמות, ולצד רחמי ה' אמר יביא קרבן, שעיקר מעשה הקרבן היא מחשבת המקריב כי הוא החייב בכל המעשה אשר יעשה בקרבן ההוא ליזבח ולהשרף על האישים והיתה לו מחשבה זו לכפרה, והוא אומרו ויקרב אהרן אל המזבח פירוש הוא עצמו הכין לשום אשם נפשו, וקרב למזבח פירוש לזביחה לאישים, ועשה השחיטה במקומו לעגל לצד רחמי ה' שנתרצה להביא חליפתו:

וראיתי לתת לב בענין לפי מה שקדם לנו (תנחומא שפטים) כי נשבע ה' להעמיד העולם וברואיו במשפט, וכל האומר הקב''ה וותרן יוותרו בני מעיו (ירושלמי שקלים פ''ה ה''א), אם כן אם הנפש החוטאת משפטה היא תמות כמאמר הנביא (יחזקאל יח ד) איך יביא קרבן ויפטר, ונראה כי טעם נכון יש בדבר על פי המשפט, כי כשהאדם חוטא אין בחינתו בחינת ארם, על דרך אומרם ז''ל (סוטה נ. ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ונעשה בהמה וביום שחזר בתשובה רוח היא באנוש ועלה ממדריגת בהמה למדריגת אדם, האם ראוי הוא להמית אדם זה תחת בהמה, לזה יביא דוגמת החוטא שהוא בהמה וישתתף עמה בצער החושב כי ראוי הוא לעשות בו משפט זה, וכפי זה חלק רוח המרגיש הוא מציל את האדם בהערה זו, והוא מה שאמר הכתוב (תהלים לו) אדם ובהמה תושיע ה' כי חלק הבהמי שבאדם בהצטרפותו עם האדם שהיא בחינת ההשכל נושע בו פירוש לצדו כדי שלא יענש והוא אינו ראוי לעונש, ובזה אפילו בדין הקרבת הקרבן בעד החטא הוא על קו המשפט, כאומרו (שם) משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה': (אור החיים)


{ט}  וַ֠יַּקְרִ֠בוּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֣ן אֶת-הַדָּם֘ אֵלָיו֒ וַיִּטְבֹּ֤ל אֶצְבָּעוֹ֙ בַּדָּ֔ם וַיִּתֵּ֖ן עַל-קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת-הַדָּ֣ם יָצַ֔ק אֶל-יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וְקָרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְמָא לֵהּ וּטְבַל אֶצְבְּעֵהּ בִּדְמָא וִיהַב עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא וְיָת דְמָא אֲרִיק לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרן יַת אַדְמָא לְוָתֵיהּ וְטָבַל אַדְבְּעֵיהּ בַּאֲדָם תּוֹרָא וִיהַב עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא וְיַת שְׁאַר אַדְמָא אָרִיק לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא וְקַדְשֵׁיהּ לִמְכַפְּרָא עֲלוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואת הדם. הנשאר יצק: (אבן עזרא)


{י}  וְאֶת-הַחֵ֨לֶב וְאֶת-הַכְּלָיֹ֜ת וְאֶת-הַיֹּתֶ֤רֶת מִן-הַכָּבֵד֙ מִן-הַ֣חַטָּ֔את הִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וְיָת תַּרְבָּא וְיָת כָּלְיֵתָא וְיָת חִצְרָא מִן כַּבְדָא מִן חַטָאתָא אַסֵק לְמַדְבְּחָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת תְּרֵיב וְיַת כּוֹלְיַין וְיַת חַצְרָא מִן כַּבְדָא מִן חַטָאתָא אַסִיק לְמַדְבְּחָא הֵי כְּמָא דְפַקֵד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואת החלב המכסה. ואשר על הקרב ועל הכליות: (אבן עזרא)


{יא}  וְאֶת-הַבָּשָׂ֖ר וְאֶת-הָע֑וֹר שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶֽה:

 אונקלוס  וְיָת בִּשְׂרָא וְיָת מַשְׁכָא אוֹקִיד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת בִּישְרָא וְיַת מוֹשְׁכָא אוֹקִיד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת הבשר ואת העור וגו'. לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו, ושל מלואים, (י) וכולן על פי הדבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דקשה לרש"י הא חטאת נאכלת אי נמי דקשה לרש"י כיון דהכל הוא עבודת עגל החטאת עד וישחט את העולה היה לו לכתוב כאשר צוה ה' את משה אחר קרא דואת הבשר וגו' דאז היה קאי אכל הפרשה ומתרץ דשריפה זו לא נצטוה למשה קודם לכן אלא עכשיו דלא מצינו וכו' אלא זו ושל מילואים משום הכי לא כתיב לבסוף וקל להבין. והא דפירש רש"י לעיל בפרשת תצוה לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו צריך לומר לאו דוקא זו אלא זו וכל כיוצא בו דהאי נמי של מלואים נקרא אלא שאותו של שבעת ימי המילואים היתה לחינוך הכהונה שמאז חל עליהם שם כהונה אף על פי שלא התחילו בעבודה עד יום שמיני למילואים ושל שמיני למילואים היתה לחינוך העבודה וגם פר שני של לוים שבפרשת בהעלותך שפירש רש"י שני לעולה מה עולה אינה נאכלת אף חטאת אינה נאכלת וכו' שגם היא של מילואים היא שבה נתחנכו הלוים לעבודת לויה. הרא"ם: (שפתי חכמים)


{יב}  וַיִּשְׁחַ֖ט אֶת-הָֽעֹלָ֑ה וַ֠יַּמְצִ֠אוּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֤ן אֵלָיו֙ אֶת-הַדָּ֔ם וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

 אונקלוס  וּנְכֵס יָת עֲלָתָא וְאַמְטִיאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לֵּהּ יָת דְמָא וּזְרָקֵהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְכֵס יַת עֲלָתָא וְאַקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרן לֵיהּ יַת אַדְמָא וּדְרָקֵיהּ עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וימציאו. לשון הושטה והזמנה: (רש"י)

 אבן עזרא  וימציאו. מגזרת מצא שמצאו בשעת הצורך: (אבן עזרא)

 ספורנו  וימציאו. כדי שיתחנכו בהתעסקם בקרבן אביהם: (ספורנו)


{יג}  וְאֶת-הָֽעֹלָ֗ה הִמְצִ֧יאוּ אֵלָ֛יו לִנְתָחֶ֖יהָ וְאֶת-הָרֹ֑אשׁ וַיַּקְטֵ֖ר עַל-הַמִּזְבֵּֽחַ:

 אונקלוס  וְיָת עֲלָתָא אַמְטִיאוּ לֵהּ לְאֵבָרָהָא וְיָת רֵישָׁא וְאַסֵק עַל מַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת עֲלָתָא אַקְרִיבוּ יָתָהּ לְפִסְגָהָא וְיַת רֵישָׁא וְאַסֵיק עַל מַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)


{יד}  וַיִּרְחַ֥ץ אֶת-הַקֶּ֖רֶב וְאֶת-הַכְּרָעָ֑יִם וַיַּקְטֵ֥ר עַל-הָֽעֹלָ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה:

 אונקלוס  וְחַלִיל יָת גַוָא וְיָת כְּרָעַיָא וְאַסֵק עַל עֲלָתָא לְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְחַלִיל יַת בְּנֵי גַוָוא וְיַת רִיגְלַיָא וְאַסֵיק עַל עֲלָתָא לְמַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)


{טו}  וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת קָרְבַּ֣ן הָעָ֑ם וַיִּקַּ֞ח אֶת-שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וַיִּשְׁחָטֵ֥הוּ וַֽיְחַטְּאֵ֖הוּ כָּֽרִאשֽׁוֹן:

 אונקלוס  וְקָרֵב יָת קֻרְבַּן עַמָא וּנְסִב יָת צְפִירָא דְחַטָאתָא דִי לְעַמָא וְנָכְסֵהּ וְכַפֵּר בִּדְמֵהּ כְּקַדְמָאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרֵיב יַת קָרְבַּן עַמָא וּנְסֵיב יַת צְפִירָא דְחַטָאתָא דִי לְעַמָא וְנַכְסֵיהּ וְכַפֵּר בְּאַדְמֵיהּ דִצְפִירָא הֵי כְמָא דִכְפַּר בַּאֲדַם עֵיגְלָא דְחַטָאתָא דִילֵיהּ דְקָרֵב בְּשֵׁירוּיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויחטאהו. עשהו כמשפט חטאת: כראשון. כעגל שלו (כ) : (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דקשה לרש"י כיון שקאי על חטאת שהיא לשון נקבה היה לו לכתוב כראשונה. ומתרץ דראשון קאי על עגל שהוא נמי לשון זכר לכך לא נקט רש"י כחטאת שלו. אי נמי יש לומר דהכי קשה לרש"י דלשון של ראשון משמע שקאי אמה שכתוב לפניו ולפניו כתיב עולה ואיך אמר שיעשה דין חטאת כעולה. לכך פירש כעגל שלו רוצה לומר לא קאי אשלפניו אלא אשלפני פניו דהוא חטאת דהיינו עגל שלו. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויקרב את קרבן העם. על המזבח: ויחטאהו כראשון. הוא עגל החטאת: וטעם ויחטאו. כפר בו החטאת: (אבן עזרא)

 אור החיים  ויקרב את קרבז העם. זו הקרבת בחינת האורות הנטועות בישראל ממקור האור אשר נשתנו באמצעות החטא ולא יהיו בבחינת הנשתוון להתקרב, כי השינוי בנפש יחייב ההרחקה, כי יעשה שאינו מינו, ובאמצעות העבודה שעשה אהרן יגיד הכתוב כי הקריב קרבן העם פירוש שהקריב כל הרחקותם. והנה מהראוי היה שיכתוב פסוק זה בסוף מעשה הקרבן, וטעם שהתחיל בו, לומר שהפעולה נעשה במה שכוון במעשה קודם עשוהו, כי לא המעשה הוא העיקר אלא הכוונה הצריכה בו והוא אשר עשה אהרן בתחילת מעשיו והבן. וארמוז לך פרט אחד קטן שרמז הכתוב באו' ויקרב את העולה ויעשה כמשפט, כבר רמזתי לך כי זכרון העולה ירמוז על כנסת ישראל ובאמצעות הרחקת ישראל מהיושר הם מורידים העולה למטה ח''ו ובאמצעות התקרבותם לא מלבד שלא תשולח בפשעם אלא יוסיפו להעלות עליה אחר עליה עד שתעמוד בגדר המשפט כידוע למשכיל, והוא ויעשה כמשפט. שמעתי: (אור החיים)

 ספורנו  כראשון. שנשרף אף על פי שהיתה חטאת חיצונה: (ספורנו)


{טז}  וַיַּקְרֵ֖ב אֶת-הָֽעֹלָ֑ה וַיַּֽעֲשֶׂ֖הָ כַּמִּשְׁפָּֽט:

 אונקלוס  וְקָרֵב יָת עֲלָתָא וְעָבְדַהּ כִּדְחָזֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרֵיב יַת עֲלָתָא וְעָבְדָהּ כְּהִלְכַת עֲלָתָא דְקָרֵיב אַמְטוּלְתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויעשה כמשפט. המפורש בעולת נדבה (ל) בויקרא (ביצה כ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כתב הרא"ם במנחות בפרק שתי מדות ובביצה פרק יום טוב תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא ויקרב וגו' ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה למד על עולת חובה שטעונה סמיכה וכו'. ואין להקשות והא בפרשת ויקרא פירש רש"י גבי על ראש העולה לרבות עולת חובה לסמיכה ואם כן למה לי כמשפט ללמד על עולת חובה לסמיכה. ויש לומר דעולת חובה דהכא הוא עולת אהרן שהקריב ביום השמיני שהטיל הכתוב עליו חובה ליום ולעיל בויקרא בא הכתוב ללמד על עולת חובה של יחיד לדורות שטעונה סמיכה והכא מיירי בעולת חובה לשעה ואין ליליף קדשי שעה מקדשי דורות. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא קאי נמי אעולה שכתוב כאן לענין זריקת דמים על גבי המזבח סביב ולענין נתוח איברים ורחיצת קרבו וכרעיו כמו חטאת שקאי אחטאת דכאן. ויש לומר מדשני הכתוב בלשונו וכתיב בחטאת כראשון וכאן כמשפט על כרחך צריך לומר ויעשה כמשפט כמשפט הנהוג בעולה וזה אינו אלא בעולה דפרשת ויקרא ששם נתפרש משפט העולה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויעשה. ב'. הכא ואידך ויעשה לאיש הבא אליו גבי דוד בענין ולרש אין כל כי אם כבשה. פירוש ויעשה כמשפט שהוא בעצמו חרץ משפטו ואת הכבשה ישלם ארבעתים: (בעל הטורים)

 ספורנו  כמשפט. שבני אהרן זרקו וערכו והקטירו: (ספורנו)


{יז}   שני  וַיַּקְרֵב֘ אֶת-הַמִּנְחָה֒ וַיְמַלֵּ֤א כַפּוֹ֙ מִמֶּ֔נָּה וַיַּקְטֵ֖ר עַל-הַמִּזְבֵּ֑חַ מִלְּבַ֖ד עֹלַ֥ת הַבֹּֽקֶר:

 אונקלוס  וְקָרִיב יָת מִנְחָתָא וּמְלָא יְדֵהּ מִנַהּ וְאַסֵק עַל מַדְבְּחָא בַּר מֵעֲלַת צַפְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרֵיב יַת מִנְחָתָא וּמְלֵא יְדֵיהּ מִינָהּ וּנְסֵיב מִינָהּ צְרִיד אַרְכַּבְתָּהּ וְאַסֵיק עַל מַדְבְּחָא בַּר מִן עוֹלַת צַפְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וימלא כפו. היא (מ) קמיצה: מלבד עלת הבקר. כל אלה עשה אחר (נ) עולת התמיד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן למה נשתנה מנחה זו ממנחת דורות שבפרשת ויקרא יותר מעולה דעולת שעה היא שוה לעולת נדבה שהיא לדורות ומנחת שעה אינה שוה למנחת דורות: (נ) פירושו מלבד עולת הבקר דאי הוה פירושו כל אלה עשה בלא עולת הבוקר היה לו לכתוב בסוף הפרשה אחר שהקריב שלמים שגם שלמים הקריב בלא עולת הבקר או היה לו לכתוב בתחילת הקרבה ואז היה משמע אכל הפרשה ומאי שנא שכתב כאן. בשלמא אי פירושו כל אלה עשה אחר עולת הבקר אתי שפיר דכתיב דוקא כאן דבא ללמד דקרבנות הללו נקרבים אחר עולת הבקר ואי הוה כתיב בסוף היה משמע שגם שלמים דוקא אחר עולת הבקר וזה אינו דיש לומר דאין להם סדר לשלמים איזה מהן קודם. והרא"ם פירש דאם כן ומלבד עולת החודש מיבעי ליה כמו במוספי שבתות וחדשים ומועדות: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  מלבד עולת הבקר. הוצרך הכתוב להזכיר זה בכאן ללמד שאין עולת העם פוטרת עולת התמיד ולא קודמת לה ולא הוצרך להזכיר כן בימי המלואים לפי שהם קרבנות יחיד למלא יד הכהנים ובידוע שלא פטרו את התמיד ולא קדמו אליו ובתורת כהנים (שמיני מלואים יב) שנו ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר מה בא זה ללמדנו אם ללמד שאם לא מצא מנחה יביא בהמה והלא כבר נאמר (בפסוק הקודם) ויקרב את העולה ויעשה כמשפט אם כן למה נאמר ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר מלמד ששתי מנחות היו שם אחת על העולה ואחת בפני עצמה ופירושו שאילו אמר ויקרב את העולה ויעשה כמשפט מלבד עולת הבוקר היה ללמד שהתמיד קודם כמו שאומר בפרשת המוספין על עולת התמיד יעשה ונסכו (במדבר כח טו) מלבד עולת התמיד (שם פסוק לא) אבל כשהזכיר המנחה ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר נראה שעל המנחה הוא אומר ולפיכך דקדקו שאם בא לומר שהקריב זו המנחה לבדה ולא הקריב מנחת נסכים לתמיד ולא לעולת העם שלא מצא אלא לנדבה זו והלא כבר נאמר ויקרב את העולה ויעשה כמשפט שקרבה כמשפטה במנחת נסכים אם כן למה נאמר ויקרב ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר לומר שהקריב המנחה הזו מלבד עולת הבוקר ומנחתה שאין המנחה הזו מנחת נסכים אלא מנחת נדבה של ישראל (הרמב"ן)

 ספורנו  מלבד עולת הבקר. מלבד מנחת עולת הבוקר: (ספורנו)

 דעת זקנים  ויקרב את המנחה. ואחר כך וישחט את השור ואת האיל לשלמים. וצ"ע כי אין זה כסדר הצוויין בתחלה נא' ושור ואיל לשלמים והדר ומנחה בלולה בשמן: (דעת זקנים)


{יח}  וַיִּשְׁחַ֤ט אֶת-הַשּׁוֹר֙ וְאֶת-הָאַ֔יִל זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לָעָ֑ם וַ֠יַּמְצִ֠אוּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֤ן אֶת-הַדָּם֙ אֵלָ֔יו וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

 אונקלוס  וּנְכֵס יָת תּוֹרָא וְיָת דִכְרָא נִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִי לְעַמָא וְאַמְטִיאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְמָא לֵהּ וּזְרָקֵהּ עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְכֵיס יַת תּוֹרָא וְיַת דִיכְרָא נִיכְסַת קוּדְשַׁיָא דִי לְעַמָא וְאַקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרן יַת אַדְמֵיהּ לֵיהּ וְדָרִיק עַל מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)


{יט}  וְאֶת-הַֽחֲלָבִ֖ים מִן-הַשּׁ֑וֹר וּמִ֨ן-הָאַ֔יִל הָֽאַלְיָ֤ה וְהַֽמְכַסֶּה֙ וְהַכְּלָיֹ֔ת וְיֹתֶ֖רֶת הַכָּבֵֽד:

 אונקלוס  וְיָת תַּרְבַּיָא מִן תּוֹרָא וּמִן דִכְרָא אֲלִיתָא וְחָפֵי גַוָא וְכָלְיֵתָא וַחֲצַר כַּבְדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת תַּרְבַּיָא מִן תּוֹרָא וּמִן דִיכְרָא אָלִיתָא וּדְחָפֵי בְּנֵי גַוָוא וְכוּלְיָיתָא וַחֲצַר כַּבְדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והמכסה. חלב המכסה (ס) את הקרב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) תקן בזה שהמכסה הזה אף על פי שהוא סתם אינו רק החלב המכסה את הקרב מפני שלא מצינו שיקרא בשם מכסה רק החלב המכסה את הקרב לא זולתו: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  והמכסה. חלב המכסה את הקרב לשון רש"י ואיננו נכון בעיני כי למה יזכיר החלב הזה ולא יזכיר החלבים האחרים אבל על דעתי "המכסה" שם לכלם כי כל חלב שיקרב לגבי המזבח הוא מכסה כי האחד חלב המכסה את הקרב והשני כל החלב אשר על הקרב וגם הוא מכסה והחלב אשר על הכליות יכסה עליהן וכן אשר על הכסלים וכמו שאמרו (חולין צג) חלב שהבשר חופה אותו מותר שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים והנה הכתוב הזה נמשך למעלה וימציאו בני אהרן אליו את הדם של שור ואיל הנזכרים ואת החלבים מן השור אבל מן האיל המציאו אליו האליה והחלב ומשניהם הכליות ויותרת הכבד (הרמב"ן)


{כ}  וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶת-הַֽחֲלָבִ֖ים עַל-הֶֽחָז֑וֹת וַיַּקְטֵ֥ר הַֽחֲלָבִ֖ים הַמִּזְבֵּֽחָה:

 אונקלוס  וְשַׁוִיאוּ יָת תַּרְבַּיָא עַל חֶדְוָתָא וְאַסֵק תַּרְבַּיָא לְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁוִיוּ יַת תַּרְבַּיָא עַל חֶדְוָותָא וְאַסֵיק תַּרְבַּיָא לְמַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישימו את החלבים על החזות. לאחר התנופה נתנן כהן המניף לכהן אחר להקטירם (ע,) נמצאו העליונים למטה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דקשה לרש"י הא במקום אחר כתיב שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים משמע שהחזה למעלה והחלב למטה ובפרשת צו בפירוש רש"י מפורש היטב בפסוק המתחיל ידיו תביאנה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישימו את החלבים. עם הכליות ויותרת הכבד כאשר הראיתיך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר וישימו את החלבים על החזות. כי האליה והכליות ויותרת הכבד יתנו למטה והחלבים עליהן והכל על החזות והנה החלבים לבדם יראו למעלה והוא דרך כבוד בהקטרה

"ויקטר החלבים המזבחה" - עם שאר הנזכרים אבל בעבור היות ההקטרה גדולה בחלבים יזכירם וכן ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים (פסוק כד) (הרמב"ן)


{כא}  וְאֵ֣ת הֶֽחָז֗וֹת וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין הֵנִ֧יף אַֽהֲרֹ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וְיָת חֶדְוָתָא וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִינָא אֲרֵים אַהֲרֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ כְּמָא דִי פַקִיד מֹשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת חֶדְוָותָא וְיַת שׁוֹקָא דְיַמִינָא אָרֵים אַהֲרן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ הֵיכְמָא דְפַקֵיד משֶׁה: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואת החזות. חזה השור גם חזה האיל: ואת שוק הימין. מזה ומזה ושוק סמוך אל הפאה או הצד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תנופה. וסמיך ליה וישא ידיו שהנושא כפיו צריך להניף בידיו: (בעל הטורים)


{כב}  וַיִּשָּׂ֨א אַֽהֲרֹ֧ן אֶת-(ידו) יָדָ֛יו אֶל-הָעָ֖ם וַֽיְבָֽרֲכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵֽעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָֽעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים:

 אונקלוס  וַאֲרֵם אַהֲרֹן יָת יְדוֹהִי עַל עַמָא וּבָרֵכִנוּן וּנְחַת מִלְמֶעְבַּד חַטָאתָא וַעֲלָתָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּפְרַס אַהֲרן יַת יְדוֹי לָקֳבֵיל עַמָא וּבָרֵיכִינוּן וּנְחַת מִן מַדְבְּחָא בְּחֶדְוָוא מִן דְפָסַק לְמֶעֱבַּד חַטָאתָא וְעָלָתָא וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויברכם. ברכת כהנים, יברכך, (פ) יאר, ישא: וירד. מעל (צ) המזבח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואם תאמר מה צריך רש"י לנקוט יברכך יאר ישא כיון שנקט ברכת כהנים ודאי הוא יברכך יאר ישא ויש לומר שאל תיקשי מנא ליה דברכם בברכת כהנים כלל דילמא בברכה אחרת כמו ברכת שלמה שנאמר בו ויפרוש כפיו וגו' לכך נקט יברכך יאר ישא רוצה לומר משום מה ברכם משום שהקריבו חטאת ועולה ושלמים שאלו נרמזים בו ע"ש: (צ) (נחלת יעקב) לא שירד ממקום נשיאת כפים ולפי זה יהיה הכתוב מהופך ואפשר לפרש וירד שכבר ירד ועיין במה שכתבתי בפרשת שמות בפסוק וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה האלהים בידו וכן אמרו בתורת כהנים וזה לשונם הרי זה מקרא מסורס ואין ראוי לומר אלא וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא אהרן את ידיו ויברכם וגו' עיין שם וכן אמרו במגילה דף י"ח: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וישא אהרן את ידיו אל העם. אל נכחם וקדמוננו העתיקו מכאן צורת נשיאות כפים: וירד. כאשר הראיתיך רבים וכבר ירד מעשות חטאת העם ועולתם והשלמים: וטעם וירד. בעבור המזבח שהיה שלש אמות קומתו ואחר כן באו משה ואהרן אל אהל מועד ויתכן שבאו להתפלל על האש שתצא ובצאתם ברכו שניהם את העם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ברכת כהנים יברכך יאר ישא לשון רש"י ואם כן תהיה פרשת דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל שבחומש הפקודים (במדבר ו כג) מוקדמת לזה ואולי כן הוא כי סמוכה למה שנאמר שם (ז א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ויתכן לומר כי אהרן פרש כפיו השמים וברך את העם כאשר עשה שלמה שנאמר (מלכים א ח כב) ויעמד שלמה לפני מזבח ה' ויפרוש כפיו השמים ושם (פסוק נה) נאמר ויעמד ויברך את כל קהל ישראל קול גדול לאמר ולפיכך לא הזכיר הכתוב שצוה אותו משה לעשות כן ובברייתא של פרשת מלואים בת"כ (ריש פרשת שמיני ל) ראיתי ויברכם זו ברכה סתומה שאי אתה יודעה חזר הכתוב ופירש להלן יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וגו' ועדיין יש לי לומר שכך אמרו ברכה זו שברך אהרן את העם מעצמו סתומה היא ולא פירש לנו הכתוב מה היא אבל ברכה שנצטוו הכהנים לדורות נתפרשה והיא שוה בכל הכהנים לעולם או שהם סבורים שכאן צוה אותו בנשיאות כפים ליום זה ולהלן נתנה ברכה זו לו ולבניו לדורות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וישא אהרן את ידיו. זכה במתנות כהונה: ויברכם. ג' ברכות כנגד ג' מיני קרבנות ברכה א' כנגד חטאת וישמרך מן החטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור. יאר כנגד עולה שנאמר בעלותך לראות. שלום כנגד שלמים: (בעל הטורים)

 אור החיים  וישא אהרן וגו'. בתורת כהנים פרשה כ''ט אמרו מקרא מסורס ראוי לומר וירד מעשות וגו' וישא אהרן וגו' שבירידתו נשא כפיו וכו'. וצריך לדעת למה ידבר הכתוב בדרך זה ולא בדרך הישר. ואולי כי בראותו אהרן שלא ירדה שכינה חשב אולי כי עדיין חסר כפרתו על מעשה העגל שבאמצעותו הביא קללה על שונאי ישראל, ולזה וישא וגו' ויברך וגו', ובזה ירד מעשות תשלומי החטאת וכו' ואולי כי גם ברכת ישראל לצד שהיא כפרת חטאו של אהרן תוכלל בכלל החטאת, כי גם לה יתיחס שם חטאת, ואומרו וירד, אולי כי הוא לשון ירידה כי הוכר לו פחיתותו, לצד שראה שגמר מעשות הכל ולא ירדה שכינה, ותמצא שאמרו ז''ל בתורת כהנים פרשה י''ט שצעק אהרן לפני משה שאמר לו ליקרב למזבח ובא לידי בושה וכו' ונכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה: (אור החיים)


{כג}  וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹן֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָֽרֲכ֖וּ אֶת-הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד-יְהוָֹ֖ה אֶל-כָּל-הָעָֽם:

 אונקלוס  וְעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָקוּ וּבָרִיכוּ יָת עַמָא וְאִתְגְלִי יְקָרָא דַיְיָ לְכָל עַמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכֵיוָן דְאִתְעֲבִידוּ קוּרְבָּנַיָא וְלָא אִתְגְלֵית שְׁכִינְתָּא הֲוָה אַהֲרן מַבְהִית וַאֲמַר לְמשֶׁה דִילְמָא לָא אִתְרְעֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּעוֹבְדֵי יְדָי בְּכֵן עָלוּ משֶׁה וְאַהֲרן לְמַשְׁכַּן זִימְנָא וּצְלוּ עַל עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל וּנְפָקוּ וּבְרִיכוּ יַת עַמָא וַאֲמַר יְקַבֵּיל מֵימְרָא דַיְיָ בְּרַעֲוָא יַת קוּרְבַּנְכוֹן וְיִשְׁרֵי וְיִשְׁבּוֹק עַל חוֹבֵיכוֹן וּמִן יַד אִיתְגְלֵי אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ לְכָל עַמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויבא משה ואהרן וגו'. למה נכנסו, מצאתי בפרשת מלואים בברייתא הנוספת על תורת כהנים שלנו, למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטרת, (ק) או לא נכנס אלא לדבר אחר, הריני דן ירידה וביאה טעונות ברכה, מה ירידה מעין עבודה, אף ביאה מעין עבודה, הא למדת למה נכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטרת. דבר אחר כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר, יודע אני שכעס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל, אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי, מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל: ויצאו ויברכו את העם. אמרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו (תהלים צ, יז.), (ר) יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל ז' ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו, ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, לכך אמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם, ותדעו שהמקום בחר בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ואם תאמר היאך נתעכבה הקטורת אחר כל הקרבנות הללו הא תנן בפרק אמר להם הממונה קטורת של שחר היתה קריבה בין זריקת דם להקטרת איברים ועוד מה צריך ללמדו וכי בכל שבעת ימי המילואים לא הקטיר משה קטורת כדי ללמדו. ויש לומר בכל שבעת ימי המילואים לא התיר להם הכתוב ליכנס לפנים מן הפתח כלל כדכתיב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה ולהיות שהקטרת היא מעבודות הפנימיות לכן לא היה יכול ללמדו בשבעת ימי המילואים הוצרך ללמדו ביום שמיני למילואים שכבר הוקם המשכן והותרו כל עבודות הפנימיות והחיצונות ומפני שאין מחנכים את מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים כדתנן בפרק התכלת אם כן הקטורת שהקטירו בבקר שעדיין לא חנכו את מזבח הזהב לא הקטיר אותן אלא כדי ללמד את אהרן כדי שידע להקטירו בין הערבים מפני זה לא חשש להקטירו בזמנו והקטירו אותה אחר כל מעשה הקרבנות. הרא"ם: (ר) ואין לומר ברכת כהנים שכבר בירך אותם אהרן. ועוד והא משה לוי היה והיאך בירך ברכת כהנים: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויצאו ויברכו וגו'. אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפלה היתה כדי שתשרה שכינה. והגם שכבר בירכם אהרן, טובים השנים לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזים בב' בחינות האחים כהונה ולויה שהם חסד וגבורה: (אור החיים)


{כד}   שלישי  וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֨אכַל֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת-הָֽעֹלָ֖ה וְאֶת-הַֽחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל-הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל-פְּנֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וּנְפָקַת אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת עַל מַדְבְּחָא יָת עֲלָתָא וְיָת תַּרְבַּיָא וַחֲזָא כָּל עַמָא וְשַׁבָּחוּ וּנְפָלוּ עַל אַפֵּיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְפָקַת אֵישָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וְאַכְלַת עַל מַדְבְּחָא יַת עָלָתָא יַת תַּרְבַּיָא וְחָמוּן כָּל עַמָא וְאוֹדוּן וְאִיתְרְכִינוּ בִּצְלוֹ עַל אַנְפֵּיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וירנו. כתרגומו: (רש"י)

 אבן עזרא  את העולה. עולת אהרן ועולת העם ועולת תמיד כי כן כ' מלבד עולת הבוקר: ואת החלבים. מהעגל ואיל אהרן והשעיר והשור והאיל: וירנו. הרמת קול וכן ותעבו' הרנה במח נה: (אבן עזרא)





ויקרא פרק-י

{א}  וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי-אַֽ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַֽאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יְהוָֹה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֥֥א צִוָּ֖ה אֹתָֽם:

 אונקלוס  וּנְסִיבוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא גְבַר מַחְתִּיתֵהּ וִיהָבוּ בְהוֹן אֶשָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלַהּ קְטוֹרֶת וְקָרִיבוּ קֳדָם יְיָ אֶשָׁתָא נוּכְרֵיתָא דִי לָא פַקִיד יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסִיבוּ בְנֵי אַהֲרן נָדָב וַאֲבִיהוּא גְבַר מַחְתִּיתֵיהּ וִיהָבוּ בְהוֹן אֵישָׁתָא וְשַׁוִיאוּ עֲלָהּ קְטוֹרֶת בּוּסְמִין וּקְרִיבוּ קֳדָם יְיָ אֵישָׁתָא נוּכְרָתָא מִן תַּפְיַין מַה דְלָא פַּקֵיד יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  איש מחתתו. כל איש לקח מחתתו ולפי דעתי שזה הדבר היה גם ביום השמיני והעד הן היום הקריבו את חטאתם: ויתנו בהן אש. לא מהאש שיצאה וזה טעם אש זרה: וטעם אשר לא צוה אותם. שמדעתם עשו ולא בצווי להקטיר קטורת גם באש זרה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אשר. לא צוה. אין לומר לא צוה להביא אש זרה וגם לא צוה שלא להביאו אלא פירוש אשר צווי של לא. צוה אותם. וכן לכל צבא השמים אשר לא צויתי: (בעל הטורים)

 אור החיים   ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וגו'. ירצה להודיע מקום טעותם שהיא לב' סיבות, האחד להיותם כהנים שאליהם תאות העבודה וזהו שהתחיל לומר בני אהרן, ב' היותם גדולים במעשה ושקולים הם כמשה ואהרן כאוז''ל (תו''כ הכא אחרי נג) וכאומרם בספר הזהר הקדוש (אחרי נו) שהיו במדרגה גדולה מצד מעשיהם, וזה אומרו נדב ואביהוא, ובחינ' זו אינה באלעזר ואיתמר שהגם שהם בני אהרן אין להם מדרגה מצד עצמם כנדב ואביהוא, וכן תמצא שדרשו ז''ל (תו''כ להלן פסוק טז) במה שכתוב ויקצוף משה על אלעזר וגו' הנותרים וגו' יעויין שם דבריהם ובכח זה נכנסו, ודקדקו ליכנס שניהם יחד להגדיל זכותם, ולא רצו לקחת מאש המזבח, אמרו אולי אין ראוי לקחת ממנה אלא לקטורת החיוב, לזה הביאו מבחוץ:

וישימו עליה. ולא אמר עליהן כאומרו ויתנו בהן וגו', וישימו עליהן, חוזר אל האש שהזכיר בסמוך, להיות שהקפדה היא על אש זרה לזה כינה בה המעשה:

זרה אשר לא צוה. פירוש ומה היא זרותה, שלא צוה ה' אותה. ואולי שאם היו לוקחים אש מעל המזבח לא היה ה' מקפיד על הדבר כל כך. או אפשר שהיה מקפיד מאופן אחר. עוד ירצה על זה הדרך אש זרה אשר לא צוה אותם לעשות כן וזה היא זרותה: (אור החיים)

 ספורנו  ויקחו בני אהרן. איש מחתתו. חשבו שכמו שאחר התמיד, אשר בו תשרה שכינה, כאמרו עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה', אשר אועד לכם שמה תבא הקטרת, כך היה ראוי להקטיר קטרת חדשה עתה על הגלות כבוד ה' אל כל העם ועל ירידת האש ולכן הקריבוהו: לפני ה'. במזבח הפנימי שנאמר בו ולא תעלו עליו קטרת זרה וגם אם היה ראוי לעשות כך אם היו מצווים בזה, חטאו לעשותו עתה: אשר לא צוה אותם. כאמרם ז''ל (עירובין פרק הדר) שהורו הלכה בפני משה רבם: (ספורנו)

 כלי יקר  ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. במהות חטא זה רבו הדעות בילקוט (שמיני תקנד) מסיק בשם ר' מני על שנכנסו שתויי יין, וע"י שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, וי"א שהיו מחוסרי בגדים והיינו המעיל, וי"א על שלא היה להם בנים, וי"א על שלא נשאו נשים, וי"א על שהורו הלכה בפני משה רבן, וי"א על שהיו מהלכים ואומרים מתי ימותו ב' זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור, וי"א שעון העגל שעשה אהרן גרמה להם ודרשו על זה פסוק ישלם שנים לרעהו. (שמות כב.ט) וכל הדעות הללו אע"פ שיש להם קצת סמך מפסוקים אחרים מ"מ הרי מקרא זה מכחיש כל הדעות ההם שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ש"מ שלא היה בהם חטא אחר כ"א זה.

ע"כ חל עלי חובת ביאור להמליץ בעד כל הדעות הללו, ולומר שכולם מצאו להם סמך מן פסוק זה. לפי שקשה להם הלא כבר נאמר (ויקרא א.ז) ונתנו בני אהרן הכהנים אש וגו', שמצוה להביא מן ההדיוט ואיך יאמר אשר לא צוה אותם. ואין לומר כדברי מהרי"א שהיה להם ליקח אש הקטורת ממזבח העולה שהרי ציווי זה היה אחרי מות בני אהרן ושם נאמר (שם טז.יב) ולקח מלא המחתה גחלי אש מלפני ה' וגו'. ע"כ ראוי לפרש אש זרה זו על צד הזרות והרמז על שאר דברים שנרמזו באש זרה.

כי דעת האומר שתויי יין נכנסו, סובר שאש זרה זה מדבר ביין הבוער באדם כאש כמ"ש (ישעיה ה.יא) מאחרי בנשף יין ידליקם, והוא דליקה ממש מן השריפה אשר שרף בקרבם היין ואע"פ שפר' יין ושכר אל תשת. עדיין לא נאמרה להם מ"מ על דרך הקריבהו נא לפחתך. היה להם לידע מסברא כי אין לבא בשער המלך והוא שכור. וראיה גדולה לדעה זו מ"ש (שמות כד.יא) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. מכלל שהיו ראויין לשליחת יד על מה שאכלו ושתו וזנו עיניהם מן השכינה מתוך לב גס של מאכל ומשתה וארז"ל (ויק"ר כ.י) שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין להם עד יום זה, וקשה מה יום מיומים ועוד שהרי גם יום זה נקרא שמחת לבו שכן דרשו רז"ל (תענית כו:) ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה חנוכת ביהמ"ק, והיה לו להמתין עוד אלא לפי שביום זה חזרו ושנו באולתם ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר בערה בקרבם מצד היין ומתוך רוב שתיה באו לפני ה' אשר לא כדת ע"כ לא רצה ה' להמתין להם עוד, כדי שלא יהיה הדבר בעיניהם כהיתר כי העובר עבירה ושנה בה הותרה לו (יומא פו:) וע"כ נאמר לאהרן אחרי מות ב' בניו ציווי בזאת יבוא אהרן אל הקודש וגו' (טז.ג) ביום צום כפור יום ענות אדם נפשו כי אז הוא בא בהכנעה לפני בוראו לא מתוך לב גס כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה (חבקוק ב.ה).

ולמ"ד שלא נשאו נשים, היה אש התאוה בוער בהם כי כל מי שאינו נשוי מלא הרהורי עבירה מן אש זרה וברותחין קלקלו ברותחין נדונו (סנהדרין קח:) וכן מצינו בגמרא נורא בי עמרם כו' (קידושין פא.) על חמדת נשים הבוער בקרבו כאש בנעורת.

ולמ"ד שהיו חסרים מעיל, ידוע שהמעיל מכפר על לה"ר (ערכין טז.) ואלו ספרו לה"ר על משה ואהרן ואמרו מתי ימותו ב' זקנים הללו וכו' רצו בזה שאינן ראויין להיות מנהיגים כ"א מצד זקנתם לא מצד מעלתם וכל מספר לה"ר מקריב אש זרה גחלים בערו ממנו כמ"ש (משלי כו.יח) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, והיינו זיקי דנור כי יצא כברק חצו וע"כ דינו באש כמ"ש (תהלים קכ ג-ד) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. ולכן נדונו גם המה באש ואילו היו לבושי מעיל היה מכפר עליהם על לה"ר ויכלול דמיון האש מדת גסות הרוח כי כל גס רוח רוצה לעלות למעלה כטבע האש העולה למעלה וע"כ דינו באש, כמבואר למעלה בפר' צו על ארז"ל הוא העולה על מוקדה כל המתגאה נידון באש (ויק"ר ז.ו) ובני אהרן הגיסו לבם בהקרבה זו והיינו אש זרה ודבר זה יכלול הרבה דעות, הן דעת האומר שהיו שתויי יין דהיינו מתוך לב גס, הן דעת האומר שלא נשאו נשים בעבור רוב גסות רוחם בחשבם כי אין על עפר משלם, הן דעת האומר שלא נטלו עצה זה מזה בעבור רוב גסות רוחם, הן דעת האומר שהורו הלכה בפני משה רבן כי לרוב גסות לא נטלו רשות ממשה, הן לדעת האומר ואני ואתה ננהיג שררה כו'.

ומ"ד שלא היה להם בנים, נראה שסובר גם הוא כדעת המדרש האומר שנפקד עליהם עון העגל, ולפי שבע"ז כך הוא המדה שהקב"ה פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים (שמות לד.ז) ולכבוד אהרן היה הקב"ה מאריך אפו וגבה דיליה מן בני בנים, אך לפי שלא היה להם בנים נפקד העון עליהם. ואולי שבשעת שימת אש זרה היו מהרהרין באש העגל כי השליך שם אהרן הזהב ויצא העגל הזה וחשבו שע"י האש זרה נעשה הנס ההוא כך הרהרו בשימת אש זה שיעשה להם נס על ידו, וה' ידע מחשבות לבם כי אש זרה המה מקריבים לפניו ע"כ דנם באש כדרך שנאמר בעגל וישרוף אותו באש (שם לב.כ).

ודעת האומר שלא היו רחוצי ידים ורגלים, סובר שהיינו אש זרה לפי שלא קדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור היו חולין במקום קודש וע"כ נקרא האש אש זרה כי הזרות הפך הקדושה כמ"ש (ויקרא כב.י) וכל זר לא יאכל קודש, לכך נאמר איש מחתתו. כאילו היתה מחתה שלו שאין בה צד קדושה וכל זה מצד שלא קדשו ידיהם ורגליהם, ועל שחטאו במים ע"כ נדונו באש השולט במקום שאין מים מצויין לכבותו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וישימו עליה קטרת. פי' על האש כי בשום מקום לא מצינו הקטרה על המחתה: אש זרה אשר לא צוה אותם. כלו' כבר הזהיר עליהם שלא לעשות כדכתיב ולא תעלו אש זרה וגם לא צוה אותם שלא התירה עתה להם לפי שעה כי לפעמים הקב"ה אוסר דבר ומתירו לפי שעה לגדל שמו בגוים כמו שמצינו באליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה על פי הדבור בשעת איסור הבמות. וכן נוכל לפרש לשרוף את בניה' באש אשר לא צויתי וגו': (דעת זקנים)


{ב}  וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וּנְפָקַת אֶשָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ וַאֲכָלַת יָתְהוֹן וּמִיתוּ קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְפָקַת שַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ בִּרְגַז וְאִתְפַּלִיגַת לְאַרְבַּעְתֵּי חוּטִין וְאָעֲלַת בְּגוֹ אַפֵּיהוֹן וְאוֹקִידַת יַת נִשְׁמַתְהוֹן בְּרַם גוּפֵיהוֹן לָא אִיתְחַרְכוּ וּמִיתוּ קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותצא אש. רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן (ש) אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן, רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש. תדע (ת) שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא נכנסו שתויי יין למקדש, משל למלך שהיה לו בן בית וכו', כדאיתא בויקרא רבה (יב, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) מה שקשה על זה והא אין עונש בלא אזהרה אפרשנו בסמוך: (ת) ופירוש אשר לא צוה אותם אינו סיבת מיתתם אלא להודיע שמעצמם התנדבו בו ולא שצוה אותם כמו שצוה את אהרן קח לך עגל וגו' ופירוש בקרבתם בעת קרבתם ולא שבעבור אש זרה מתו אלא עיקר מיתתם היתה מפני שתויי יין ולולי שרצה הקדוש ברוך הוא להתקדש על ידם לא היתה מיתתם עכשיו אף על פי שכבר נגזרה עליהם מיתה בשעה שהציצו וכן לא היו מתים ביום זה שהיה שמחה לישראל אם לא הורו הלכה ביום זה עיין עוד מזה לקמן. (ועיין בקצור מזרחי) כי שם הביא עוד דעת ר' יוסי הגלילי שאמר על הקריבה שנכנסו לפני ולפנים מתו ור' עקיבא שאמר שמפני שניהם מתו ודברי בר קפרא שאמר בשם רבי ירמיה בן אליעזר בשביל ארבע דברים מתו על הקריבה ועל ההקרבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו ועל אש זרה מבית הכירים הכניסו ועל שלא נטלו עצה זה מזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וימותו לפני ה'. כי חשבו שעשו דבר רצוי לפניו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ותצא אש מלפני ה'. טעם מלפני ה' כמו מאת פני ה' והמשכיל יתבונן שכבר פירשתי זה (שמות ל א) זה החטא בנדב ואביהוא תדענו ממה שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה ולא אמר ויקריבו לפני ה' קטרת אשר לא צוה אותם והנה הם שמו קטרת על האש כענין שאמר הכתוב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך ולא שמו לבם רק לזאת והנה לא היה אשה ריח ניחוח וזה טעם "וישימו עליה קטרת" שלא אמר "וישימו עליהן" כאשר נאמר בעדת קרח (במדבר טז ז) ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת ושם עוד ונתתם עליהם קטרת (שם פסוק יז) אבל אמר בכאן "עליה" לרמוז כי על האש בלבד שמו קטרת ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם ויתכן שירמוז לזה מה שאמר (שמות ל ט) לא תעלו עליו קטרת זרה שלא יעשוה זרה והוא מה שנאמר (להלן טז א) בקרבתם לפני ה' וימותו כי בהקריבם לפניו מתו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  (ותאכל) אותם. בגימטריא זה הנפש. אותם מלא וי''ו שחטאו בששה דברים אש זרה. הורו בפני רבם. שתויי יין. בנים לא היו להם. נתנו עיניהם בפרנסות. לא נטלו עצה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וימותו לפני ה'. אולי שירמוז טעם מיתתם, שהוא להפחיד לירא מן המשכן בראותם את אלו שקרבו לפניו מתו, עוד ירמוז כי מיתתם היה על מה שקדם מהם לה', על דרך מאמרם ז''ל (ויקרא רבא פי''ג) שמיתתם היה למה שקדם ויחזו את האלהים וגו', והם הם אצילי בני ישראל: (אור החיים)

 דעת זקנים  ותצא. לפי שלא עשו כהוגן דאע"ג דמצוה להביא אש מן ההדיוט כדכתי' ונתנו בני אהרן אש וגו' היינו לאחר שירדה מן השמים פעם אחת אבל קודם לכן לא היה להביא מן ההדיוט שממעטי' בכבוד שמים שיאמרו באש של הדיוט נאכל הקרבן ולפי' כשהביאו אותה פגעה בהן האש היורדת מן השמים. וק"ל שהרי קודם לכן כתיב ותצא אש מלפני ה' מיהו אז"ל במסכת יומא שמתו מפני שהורו הורא' בפני משה רבן שדרשו ונתנו בני אהרן אש אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט: וימותו לפני ה'. פלוגתא איכא בתורת כהני' רא"א שמתו בחוץ במקום שהלוים מותרים ליכנס שנא' ויקרבו וישאום בכתנות' וא"כ מאי לפני ה' שנגפן המלאך והוציאן לחוץ רע"א לא מתו אלא בפנים שנא' לפני ה' ומאי ויקרבו וישאום בכתנות' מלמד שנתנו חכה של ברזל לתוך פיהם וגררום והוציאום לחוץ. ותימה לדברי ר' עקיבא א"כ נטמא המשכן דאיקרי אוהל מטומאת מת וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא מצינו שפסקו מעבודתם כלל וכן כתוב בפירוש ומפתח אהל מועד לא תצאו דבשלמא לר"א א"ל שדחפן המלאך לחוץ קודם יציאת נשמה אלא לר' עקיבא קשיא וצ"ע: (דעת זקנים)


{ג}  וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר-דִּבֶּ֨ר יְהוָֹ֤ה | לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל-פְּנֵ֥י כָל-הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַֽהֲרֹֽן:

 אונקלוס  וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן הוּא דִי מַלִיל יְיָ לְמֵימַר בְּקָרִיבַי אִתְקַדַשׁ וְעַל אַפֵּי כָל עַמָא אִתְיַקָר וּשְׁתִיק אַהֲרֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה הִיא דְמַלֵיל יְיָ עִמִי בְּסִינַי לְמֵימָר בִּדְקָרִיבִין קֳדָמַי אֲנָא מַקְדַשׁ מַשְׁכְּנָא דְאִין לָא מִזְדַהֲרִין בְּעִיבִידַת קוּרְבָּנַיָא אוֹקִידִינוּן בְּשַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא מִן קֳדָמוֹי מְטוֹל דְעַל מֵיחְמֵי כָּל עַמָא אִיתְיְקַר וּשְׁמַע אַהֲרן וְשָׁתִיק וְקַבֵּיל אֲגַר טַב עַל מִשְׁתּוֹקֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הוא אשר דבר וגו'. היכן דבר, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט, מג.), אל תקרי בכבודי אלא במכובדי (זבחים קטו:). אמר משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך (ת"כ פרשתא א, כג. ויקרא רבה יב, ב.): וידום אהרן. קבל שכר על שתיקתו, (א) ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו (ב) פרשת שתויי יין (ת"כ שם לו. ויק"ר שם). בקרובי. בבחירי: ועל פני כל העם אכבד. כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא, ומתעלה, ומתקלס, (ג) אם כן באלו, כל שכן ברשעים, וכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח, לו.), אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) רוצה לומר למה כתיב וידם אהרן מה היה לו לומר על גזירת השם יתברך העם ה' יריב. ועל זה פירש קבל שכר על שתיקתו כלומר ומשום הכי כתיב וידום משום שקבל שכר על שתיקתו. (גור אריה) ומה שהפך לפרש וידום אהרן קודם בקרובי כדי להודיע למה שתק אהרן לפי שהיה שומע שבניו היו יראי שמים וקרובים ומיודעים להקדוש ברוך הוא לכך שתק וכן הוא במדרש רבה: (ב) כלומר תרתי קאמר מפני שתיקתו זכה ששמע מפי השם מה שלא זכה עד עתה שי"ג דברים נאמרו למשה ולאהרן וכנגדן י"ג מיעוטים ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן. ועוד זכה שנאמרה לו לבדו ולא נשתתף עם משה עד שיראה מפני זכותו של משה זכה לשמוע הוא מפי הגבורה ואתי שפיר אפילו אליבא דרבנן דרבי יהודה שהביא רש"י לעיל ריש פרשת ויקרא: (ג) והא דלא פירש רש"י זה על בקרובי אקדש כיון שהביא ראיה מנורא אלהים ממקדשך. (עיין בקצור מזרחי): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הוא אשר דבר ה'. כבר אמר לי השם שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו כטעם רק אתכם ידעתי וכאשר אראה בם קדושתי אז אהיה נכבד ועל פני כל העם אכבד וייראו ממני: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  הוא אשר דבר ה' לאמר. היכן דיבר ונקדש בכבודי (שמות כט מג) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקב"ה והייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך לשון רש"י ממדרש רבותינו (ויק"ר יב ב) ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי וידעו כי אני שוכן בו ורבי אברהם גם כן אמר הוא אשר דבר ה' לאמר כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו כטעם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג ב) וכאשר אראה בם קדושתי זו אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני ואם כן הוא דבור לא נכתב כי השם הודיעו דרכיו שכך המדה הזאת לפניו ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה כי דבר השם גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו והדבור יאמר בכל אלה דברתי אני עם לבי (קהלת א טז) חשבתי מחשבה זו וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה ד) זה הענין על דבר הכסף (בראשית מג יח) וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כד נא) גזר וכמוהו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מלכים א טז לד) והנה אמר משה המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו בקרובי אקדש שלא יהרסו אל קדושתי ועל פני כל העם אכבד שיהיו נוהגים כבוד במשכני וטעם וידום אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק או כטעם ואל תדום בת עינך (איכה ב יח) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וידום. ב' וידום אהרן וידום השמש רמז למה שאמרו מאורות לוקין על אב בית דין שמת ובני אהרן היו אב ב''ד: (בעל הטורים)

 אור החיים  הוא אשר דבר ה' וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו הוא ב' אומרו לאמר משמע שצוה ה' לאמר אם כן למה לא אמר עד עתה, ושגיון זה דומה לשגיון אזהרת שבת שלא צוה בשעתו עד אחר כך אמר (בשלח טז כג) הוא אשר דבר ה', ושם מצינו לו טעמים מספיקים בענין כי לא נאמר לו לאמר כמו שדקדק לומר הוא אשר דבר ה' שבתון וגו' ולא אמר לאמר, מה שאין כן במה שלפנינו שאמר לאמר, ורז''ל מצינו להם שאמרו (תו''כ הכא) היה אהרן עומד ותוהא ואומר אוי לי כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני, נכנס משה אצלו והיה מפייסו אמר לו אהרן אחי מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש הבית באדם גדול והייתי אומר או בי או בך הבית מתקדש עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך וכו' עד כאן. דבר אחר ויאמר משה וגו' הוא אשר דבר וגו' דיבור זה נאמר למשה בסיני ולא ידעה עד שבא מעשה לידו וכיון כו' אמר לו משה לאהרן לא מתו בניך אלא בשביל קדושת שמו של מקום שנאמר (תצוה כח מג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, כיון ששמע אהרן שבניו ידועי המקום הן שתק ע''כ:

הנה לדרך הראשון מפרש תיבת הוא על זה הדרך להיות שהיה מצטער על הסיבה שהוא סבב לבניו שמתו לזה אמר לו משה כי הוא זה טעם מיתתם לצד אשר דבר ה' וגו' ולא לצד עונו היה הדבר, ותיבת הוא כפי זה חוזרת אל הסובב. ולדרך ב' תיבת הוא חוזרת אל הדיבור הסתום שלא ידעו ועתה ידע כי הוא זה מכוון הדיבור הנאמר לו קודם ונקדש בכבודי, גם לא נאמר לו שם דבר ולא לאמר דוק ותשכח, ונשארו הדברים בלבב משה סתומים עד שעת מעשה והבינם ואמר הוא אשר דבר ה' אלי ומה דבר ונקדש בכבודי. ואומרו לאמר וגו' פירוש כוונת דברי ה' באומרו ונקדש בכבודי הוא לומר על זה הדרך באומרו ונקדש רצונו לומר בקרובי אקדש, ואומרו בכבודי הוא ועל פני כל העם אכבד, ולדרך זה נתישבו כל הדקדוקים. אלא לדרך ראשון עדיין קשה מה שהקשינו. ולעמוד על עומק דבריו יש להעיר אומרו או בי או בך שלא היה לו לומר אלא בי או בך או יאמר בך או בי כי לא יוצדק לומר או בתחילה:

ולזה נראה לישב כי לצד שיש בענין ב' דברים. הא' הוא בחינת המעלה והב' בחינת המאורע שהוא המיתה, וכשבא לומר את אשר הבין מי הוא הקרוב אשר יקדש בו אם היה מתחיל לומר בי או בך היה נשמע בדבריו כי הוא הקרוב לפני ה' ביותר מעלה וכבוד ולזה הזכיר עצמו בפשיטות והזכיר אהרן בספק או, לזה אמר או בי שגם הוא בספק ואם היה אומר בך או בי יבא המיחוש כי רצה להלביש המאורע הרע באהרן כי הוא ימות בהשראת שכינה ואת עצמו עשה בספק, לזה נתחכם משה ואמר או בי הקדים עצמו לצד בחינת קבלת הפורענות ולא בהחלט כדי שלא יכנס בחשד כי מעריך עצמו בערך גדול מאהרן ואמר או דרך ספק כדרך הספק שעשה באהרן באומרו או בך. אלא שעדיין קשה כיון שלא נאמר מה' אלא א' מהם ולא נכנס לו הספק אלא איזה א' מהם אם כן למה מתו שנים, ועוד מנין לו לומר שהם גדולים ממשה ואהרן כיון שלא אמר ה' אלא א' מהם ומתו שניהם נכנסו במקום א' מהם, ואינו יכול לומר אלא טובים הב' מאחד מהם. אכן הכוונה הוא שכשאמר לו ה' ונקדש בכבודי ידע משה כי ימות מהצדיקים, אלא שסבר בשיעור משמעות הדברים באומרו ונקדש בכבודי הוא שיתקדש הבית באותו שהוא כבודי מכובדי שהוא הצדיק. ולפי זה אין כאן אלא צדיק א' כי כן משמע כבודי לשון יחיד ונפל לו הספק מי הוא זה היחיד אם הוא משה אם הוא אהרן, והוא אומרו או בי או בך וכמו שפירשנוה, ועכשיו כשראה כי מתו שנים חזר להבין כוונת אומרו ונקדש בכבודי שאין הכוונה שיתקדש ובמה בכבודי שהוא לשון יחיד, אלא הכוונה הוא על זה הדרך בקרובי אקדש והוא אומרו ונקדש, ואומרו ועל פני כל העם אכבד הוא כוונת אומרו בכבודי פירוש בשביל כבודי, וכפי פירוש זה לא אמר ה' לשון יחיד בצדיקים כי הצדיקים נרמזו באומרו ונקדש, ואומרו בכבודי הוא בשביל כבודי, והראיה שכך הוא כוונת אמירתו יתברך שהרי מתו שנים והוא אומרו הוא אשר דיבר תשובה לאהרן שלא יתעצב וכו' ופירש דברי ה' שהם לאמר פירוש כוונת אמירתו היא על זה הדרך בקרובי וגו' ועל פני וגו' לשלול פירוש אחר שיתחייב ממנו לומר שלא ימות אלא אחד:

או אפשר שמשה הבין גם כן דרך זה שאמר כאן בקרובי וגו' ועל פני וגו', והוא מה שרמז בדבריו או בי וכו' כי אומרו או יגיד שקדמה חלוקה אחרת והוא שניהם יחד והוא דרך שצדק לבסוף, או בי לבד, או בך לבד, ואחר מעשה הוכרע ספק השקול שכוונתו לאמר בקרבי וגו' ועל פני וגו' ולזה מתו ב'. ובזה נתיישבו הדקדוקים שדקדקנו בכתוב. ונשאר ליישב מכל מקום מי אמר למשה להכריע כן דלמה לעולם הכתוב כפשוטו ונקדש הבית בצדיק א' הנרמז בתיבת כבודי ומה שמתו ב' כי זכות שניהם מתאים לשיעור א' מהם משה או אהרן הנה בהשכיל על טעם הדבר נדע שאין זו קושיא, כי טעם הדבר הוא לצד שחש ה' שכשראו ישראל את אלהיהם שכן שמו בתוכם ואין גדולתו ומוראו ניכר כסדר שהוא ניכר בעליונים שלא יהיה מוראו עליהם כמצטרך ולא יתנהגו כשיעור הכבוד המתחייבים בו, ויותר יש לחוש לגדולי ישראל שיחשבו בדעתם שהם קרובים אל ה' וירצו להיות נגשים ומתקרבים, אשר ע''כ עשה משפט בגדול שבכולן שאין גדר למעלה ממנו לחוש לו לומר שבערך בחינתו לא תמנע ממנו הקריבה לה', ונשאר כל העם שומרים כבודו יתברך כאומרו ועל פני כל העם וגו'. ומעתה לכשנאמר כי משה בפני עצמו גדול מנדב או אביהוא אהרן בפני עצמו גדול מכל א' מהם גם כן, אם כן הניח ה' הדרגה שאין עליה מורא, ולצד התחברותם, הלא לא יועיל זכותו והשגתו של א' לחבירו להכינו לאושר להתקרב לשכינה, ואין הגבלת כבוד לה' אלא לגדר של כל א' מהם ולא לגדר גדול מא' מהם. ולכשנכחיש בחילוק זה ותרצה לומר כי יצטרף זכות ב'. אם כן עדיין יחסר הגדלת כבודו יתברך בערך משה ואהרן יחד, או שלשה כנדב ואביהוא, או ה' שיצטרף זכותם ליותר מזכות נדב ואביהוא, אלא ודאי כי לא יצדיק הצירוף כאן. ועוד תמצא שאין נערך זכות הנפרד לזכות הנסמך בבחינת המרגליות ואבנים טובות, שב' קטנים הגם שיהיו גדולים בהצטרפותם יחד מאחת גדולה לא תכנם עמהם הגדולה בהשוואת הערך, והדברים פשוטים: (אור החיים)

 ספורנו  וידום אהרן. שהתנחם בקידוש ה' שנקדש במותם: (ספורנו)

 כלי יקר  הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. פירש"י והיכן דבר ונקדש בכבודי (שמות כט.מג) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, ואין צורך לזה שהרי נאמר כאן ועל פני כל העם אכבד א"כ פירוש הכתוב כך הוא ונקדש רצה לומר הבית יהיה נקדש בדבר שהוא כבודי שעל ידו אכבד על פני כל העם, ואין זה כ"א בקרובי השי"ת כי כל הקרב הקרב ביותר אל השי"ת ממנו ילמדו כל הפחותים מערכו ק"ו לומר אם אש אחזה בלחים מה יעשו קוצים יבשים כסוחים ואז יקחו כולם מוסר וזהו כבודו של השי"ת על פני כל העם.

וזהו שפירש"י, אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך, ובמה יודע איפה שהם גדולים אלא ודאי שכך ביאור הענין שהקב"ה אוחז בשני קצוות, הקצה האחד הוא שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים יותר מבזולתם, הקצה השני שמענישם אפילו על שגיאה קטנה, וכל זה כדי שילמדו מהם ק"ו הנזכר כל הפחותים מערכם, מה שלא היו יכולין ללמוד ק"ו זה אם היה מעניש איזו אדם בינוני או אם היה מענישו על איזו עון גדול, והכתוב אומר ועל פני כל העם אכבד משמע שכולם יהיו נזהרים בכבודי מאז והלאה כי כולם יקחו מוסר בק"ו זה ואם לא היו גדולים גם ממני אז לא יגיע מוסר זה לכולם, כי הגדולים מערכם יאמרו לא תגיע בעדינו הרע ולא יוקח מוסר זה כ"א לפחותים מהם, ואפילו לשוים להם במדריגה לא יגיע כי כל אחד יטעה לומר אני גדול מחברי, זולת מי שהכל מודים בו שהוא גדול מכולם ממנו יוקח מוסר לכל וזהו ענין קידוש השם כי מאז יראו את ה' קדושיו, וזהו שאמר בקרובי אקדש במי שהוא קרוב אלי יותר מזולתו בו אקדש כי על ידו על פני כל העם אכבד יגיע המוסר לכולם והוא שנאמר (ויקרא טז.א) בקרבתם לפני ה' וימותו. לפי שהיו קרובים אל ה' יותר מזולתם ע"כ וימותו.

וזהו טעם ותאכל בקצה המחנה. שדרשו רז"ל (ילקו"ש תשלב.) בקצינים שבמחנה וכאמרו רז"ל (ב"ק ס.) אין הפורענות בא לעולם כ"א בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א בצדיקים כו', וביאור הדבר שלכך מתחיל בצדיקים בעבור שיקחו הרשעים מוסר וז"ש ואחיכם כל בית ישראל יבכו וגו' יפחדו וידאגו לנפשם שלא יקרה להם כאשר קרה לאלו בראותם כי לא ישא ה' פני איש. וזה פירוש יקר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  בקרובי אקדש. על ידי מיתת קרובין הללו אתקדש ואתגדל לעיני כל העם שישאו ק"ו בעצמם מאלו וישמרו עצמן מלעשות כן וייראו ממני: (דעת זקנים)


{ד}  וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל-מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַֽהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת-אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵֽי-הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶֽה:

 אונקלוס  וּקְרָא מֹשֶׁה לְמִישָׁאֵל וּלְאֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִיאֵל אַח אֲבוּהִי דְאַהֲרֹן וַאֲמַר לְהוֹן קְרִיבוּ טוּלוּ יָת אֲחֵיכוֹן מִן קֳדָם אַפֵּי קוּדְשָׁא לְמִבָּרָא לְּמַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרָא משֶׁה לְמִישָׁאֵל וּלְאֶלְצָפָן בְּנוֹי דְעוּזִיאֵל לֵיוָאֵי חֲבִיבָא דְאַהֲרן וַאֲמַר לְהוֹן קְרִיבוּ טוּלוּ יַת אֲחוּכוֹן מִן קוּדְשָׁא וּתְסוֹבְרִינוּן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  דד אהרן. עוזיאל אחי (ד) עמרם היה, שנאמר ובני קהת וגו' (שמות ו, יח.): שאו את אחיכם וגו'. כאדם האומר לחבירו, העבר את המת מלפני הכלה, (ה) שלא לערבב את השמחה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) לאפוקי שלא תפרש דוד הוא איש של דודתו דבפרשת אחרי מות מצינו נמי דודתך והוא אשת דודך. אי נמי דלא נטעה לומר דוד אהרן אמישאל ואלצפן קאי לכן פירש עוזיאל אחי עמרם היה וקל להבין: (ה) דאם לא כן קרבו שאו את אחיכם וקברום מיבעי ליה מאי מאת פני הקודש אלא העבירו וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שאו את אחיכם מאת פני הקדש. יש אומרים כי הקטורת היתה לפני מזבח העולה והלוים נכנסים שם ויש אומרים שהיתה על מזבח הקטורת ומשה הוציאם מאהל מועד: פני הקדש. היא החצר כנגד המחנה כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  קרבו שאו את אחיכם. מצאתי בתורת כהנים בפרשת מלואים (ריש שמיני לה) רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא בחוץ מקום שהלוים מותרין שם ליכנס שנאמר ויקרבו וישאום בכתנותם אם כן למה נאמר וימותו לפני ה' נגפם המלאך והוציאם לחוץ רבי עקיבא אומר לא מתו אלא בפנים שנאמר וימותו לפני ה' אם כן למה נאמר ויקרבו וישאום בכתנותם שהטילו בהם חכות של ברזל וגררום והוציאום לחוץ ע"כ בברייתא והטעם שאע"פ שגם הכהנים אסורין לבא בהיכל אלא בשעת עבודה אינו אלא בביאה ריקנית אבל להוציא משם טומאה או לבדק הבית יכנס שכך שנינו בתורת כהנים (אמור פרק ג יא) יכול לא יכנס לעשות רקועות תלמוד לומר אך (להלן כא כג) כך היא מצותן הכהנים נכנסין שם אם אין שם כהנים נכנסין שם לוים אם אין טהורים נכנסים שם טמאים אם אין תמימים נכנסין שם בעלי מומין ועכשיו היום הזה אין שם כהנים שהרי נצטוו שלא יטמאו להם אבל כיון שהיה אפשר בחכות ובגרירה לא היו רשאין ליכנס שם ועל דעת רבי אליעזר מפני שאמר הכתוב ויקרבו סבר שהיו בחוץ ולכן לא אמר ויגררום בכתנותם וטעם בכתנותם כי היו לובשים בגדי כהונה והנה צוה משה להוציא אותם אל מחוץ למחנה ושם יפשיטום בגדי הכהונה וילבישום תכריכי המתים ויקברו אותם כמנהגם כשאר המתים במדבר והנה אחר כן טהרו הבגדים הקדושים והיו לשאר הכהנים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  קרבו. יש בו ב' טעמים מלמד שלא קרבו אליהם להיכל אלא הטילו בהם חנית של ברזל וגררום והוציאו אותם לחוץ: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ויקרא משה אל מישאל. אתמר בת"כ מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו לה' ותימה שהרי במקום אחר מצינו בפי' שהכהנים מוזהרין על טומאת מת דכתיב לנפש לא יטמא בעמיו. ועוד אלעזר ואיתמר כהנים הדיוטי' היו ולמה לא נטמאו לאחיהם וי"ל דהא דקאמר מכאן שהכהני' אין מטמאין למתים היינו כהני' הדיוטים ביום משחתם שאין מטמאין לקרובים שיש להם דין כהני' גדולי'. וכן פי' הרב בכור שור גבי ראשיכם אל תפרעו דאע"ג דכהנים הדיוטי' לא הוזהרו על פריעה ופרימה דמטמאין הן לקרוביהן ביום משחתם הרי הן ככהנים גדולים. ונ"ל דהיינו האי דקאמר בסיפיה דקרא כי שמן משחת קדש עליהם: (דעת זקנים)


{ה}  וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה:

 אונקלוס  וּקְרִיבוּ וּנְטָלֻּנוּן בְּכִתֻּנֵיהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי מַלִיל מֹשֶׁה: (אונקלוס)

 יונתן  וּקְרִיבוּ וְסוֹבְרִינוּן בְּאוּנְקְלָוָון דְפַרְזְלָא בְּכִיתּוֹנֵיהוֹן וּקְבָרוּנוּן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  בכתנתם. של מתים, (ו) מלמד, שלא נשרפו בגדיהם, אלא נשמתם, כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חוטמיהם (סנהדרין נב. שם כג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) מדכתיב בכתנותם וכל כתונת דכתיב בתורת כהנים מיירי בכתונת של בגדי כהונה ומישאל ואלצפן לא היו כהנים אלא לוים ומאין היו להם כתונות אלא ודאי קאי אמתים: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וישאום. ב'. וישאום בכתנותם. וישאום בני קיש אחיהם. הנושא אשה חייב להלבישה כדכתיב וכסותה לא יגרע וזהו וישאום בני קיש וישאום בכתנותם שכיון שנשאום יתחייבו בכתנותם: (בעל הטורים)

 ספורנו  בכתנותם אל מחוץ למחנה. שלא חששו לפשטם את כתנות הקדש, מאחר שכבר נטמאו: (ספורנו)


{ו}  וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר | בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל-תִּפְרָ֣עוּ | וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא-תִפְרֹ֨מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַֽאֲחֵיכֶם֙ כָּל-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת-הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂרַ֖ף יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בְּנוֹהִי רֵישֵׁיכוֹן לָא תְרַבּוּן פֵּרוּעַ וּלְבוּשֵׁיכוֹן לָא תְבַזְעוּן וְלָא תְמוּתוּן וְעַל כָּל כְּנִשְׁתָּא יְהֵא רוּגְזָא וַאֲחֵיכוֹן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּן יָת יְקִדְתָּא דִי אוֹקִיד יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בְּנוֹי רֵישֵׁיכוֹן לָא תַרְבּוּן פָּרוּעַ וּלְבוּשֵׁיכוֹן לָא תְבַזְעוּן וְלָא תְמוּתוּן בִּיקִידַת אֵישָׁתָא וְעִילוֹי כָּל כְּנִישְׁתָּא יְהֵי רוּגְזָא בְּרַם שְׁתּוּקוּן וְתִזְכּוּן יַת דִינָא עֲלֵיכוֹן וַאֲחֵיכוֹן כָּל בֵּית יִשְרָאֵל יִבְכּוּן יַת יַקִידְתָּא דְאוֹקִיד יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תפרעו. אל תגדלו (ז) שער, מכאן שאבל אסור בתספורת (מועד קטן יד:), (ח) אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום: ולא תמותו. הא אם תעשו (ט) כן, תמותו: ואחיכם כל בית ישראל. מכאן, שצרתן של (י) תלמידי חכמים מוטלת על הכל להתאבל בה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש שהוא שער ראשו כלומר מי ששערותיו גדולים מתחלקים השערות אלו מאלו ונעשה פרע. והא דפירש רש"י לקמן בפרשת סוטה ופרע ראש האשה פירוש סותר קליעת שערה וכו' והכא פירש פרע לשון גידול. יש לומר כי סתירת קליעת שערה הוא גידול שערה במראית עין כי עד עתה היה קלוע ונראה כאילו אין לה שער ובסתירת שערה נראה כאלו נתגדל שערה: (ח) כתב הרא"ם במועד קטן בפרק אלו מגלחין פירש רש"י מדאיצטריך קרא למשרי לבני אהרן מכלל דאחרים אסורים דסבירא ליה לרש"י זכרונו לברכה דקרא דראשיכם אל תפרעו למשרי להו לבני אהרן הוא דאתא דאי לאזהורי הוא דאתא שלא יורשו לפרוע היכי מצי למידק מיניה דאחרים אסורים שלא לפרוע וחייבים לפרוע הא ליכא למידק מיניה אלא מדאסר להו לפרוע מכלל דכולי עלמא שרי לפרוע. אך קשה דאי למשרי הוא דאתא שאינם חייבים לפרוע מאי ולא ימותו דכתיב בתריה דמשמע שאם תפרעו תמותו כמו שפירש רש"י בעצמו הא אם תעשו כן תמותו ואם כן דברי רש"י סותרים זה את זה וצריך עיון. עיין שם כי האריך בענין ואפשר שרש"י הרגיש בקושיא זו לכן פירש בפירוש החומש מכאן שהאבל אסור בתספורת וכו': (ט) הרא"ם פירש, הא דפירש זה כאן אף על פי שפשוט הוא מכלל לאו אתה שומע הן וכל התורה נדרשת כן. להורות שכוונת הכתוב הוא ההן היוצא ממנו לא הלאו עצמו שהרי אף בכל שאר דברי הרשות שאין בהם חיוב מיתה נופל בהם לומר שאם לא יעשה לא ימות וכן יש לפרש ולא תמותו דיין ושכר והרב סמך על זה ולא פירשו ומיתורא דלא תמותו דרש כן כיון שהתיר להם לספר שמע מינה שלא ימותו עד כאן לשונו. ונראה דרש"י דייק מכלל דכולי עלמא אסירי דאי כולי עלמא שרי ולא בא הכתוב אלא לאזהורי שלא יפרעו אם כן היה קשיא למה ליה לקרא לאזהורי להו כיון דלכולי עלמא שרי מהיכא תיתי שיגדלו פרע ולמה להו להחמיר ולערבב שמחתו של מקום ועוד למה ליה לומר ולא תמותו הא אם תעשו כן תמותו למה ליה אזהרה אחר אזהרה כולי האי הניחא אי דלכולי עלמא אסירי משום הכי צריך אזהרה אחר אזהרה שלא תאמרו אף על פי שהורשו לגלח שערותיהם מכל מקום יחמירו על עצמם ויעשו מדת החסידות כיון דלכולי עלמא אסירי משום הכי צריך קרא להזהיר אותן ולכתוב ולא תמותו הא אם תעשו כן תמותו. ובזה נראה לי שנתיישבו כל תמיהות הרא"ם. כן נראה לי ודו"ק: (י) רוצה לומר דהכל מחוייבים להתאבל אם תלמיד חכם מצער עצמו כגון הכא שאהרן היה מצער עצמו. אבל אין לומר דלמא מכאן משמע שאם תלמיד חכם מת מוטל על הכל להתאבל עליו מדכתיב כל בית ישראל יבכו את השריפה דאם כן היה לו לכתוב ואחיהם רוצה לומר אחיהם של מתים דהיינו כל ישראל יבכו את השריפה ומדכתיב ואחיכם משמע אחיכם של אהרן ואלעזר ואיתמר אותן שהיה משה מדבר עמהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ראשיכם אל תפרעו. יש אומרים לגדל פרע: תפרומו. תקרעו והנכון שהוא מן בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ורבים אמרו מכוסה ואחרים אמרו מגולה והאמת דברי הקבלה: ולא תמותו. מלת ולא מושכת עצמה כמו ולא למדתי חכמה וכן הוא ולא על כל העדה יקצוף כי אתם תכפרו בעדם: וטעם ואחיכם כל בית ישראל. תמצאנו רמוז בפרשת ראה אנכי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל תפרעו. אל תגדלו שער מכאן שאבל אסור בתספורת אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום "ולא תמותו" הא אם תעשו תמותו לשון רש"י וזה שאמר "מכאן שאבל אסור בתספורת" אסמכתא בעלמא היא ועוד כי לפי זה לא ידרש הא אם תעשו תמותו אבל יהיה רשות בבני אהרן שיאמר אינכם חייבין לפרוע ראשיכם ולקרוע בגדיכם כשאר האבלים "ולא תמותו" שלא תהיו חייבין מיתה בכך כי שאר האבלים חייבים אם לא עשו כן וכך אמרו בגמרא במשקין (מו"ק כד) אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה וכל זה כדרך האסמכתות בתלמוד ואין פריעה ופרימה באבלות אלא מדברי סופרים או שיהיה יום ראשון הלכה למשה מסיני נלמד מן האנינות כפי דעת הגאונים אבל עיקר הכתוב הזה אזהרה בבני אהרן ושמע פירושו כבר אמרו רבותינו (הוריות יב) שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואם מת לו מת אסור לפרוע ולפרום עליו ולהטמא לו שנאמר (להלן כא י יא) את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא ובעבור שהוא רשאי להיות מקריב כשהוא אונן אמר בו הכתוב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו (שם יב) והטעם שיזהיר אותו שלא יצא מן המקדש ויניח העבודה כי זה חלול המקדש הוא והנה זו האזהרה שלא יצא מן המקדש בשעת העבודה נוהגת בכל הכהנים אבל לימד בכהן גדול שמקריב אונן וכיון שכן הוא אם הניח העבודה ויצא באנינות יתחייב ככל כהן שמניח עבודה ויוצא לרצונו והנה משה הזהיר כאן לאהרן שלא יפרע ושלא יפרום כי היא מצוה נוהגת בו לדורות שהוא הכהן הגדול אבל בניו שהיו משאר הכהנים לא היו רשאין להקריב ביום הזה כי היו אוננין ואונן שעבד חלל והיו חייבים להטמא לאחיהם וכן היו רשאין או חייבין לפרוע ולפרום ומשה הזהירם מכל זה הוראת שעה ולכן צוה אל מישאל ואלצפן שיטמאו למתים הם ולא הכהנים וצוה להם שלא יפרעו ושלא יפרומו כאביהם ולא יבכו כלל וזה טעם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה ולא אתם והנה הכל שלא לערבב שמחתו של מקום והחמיר בזה להיות להם חיוב מיתה אם יערבבו השמחה כלל ויתכן שנצטוה משה בכך מפי הגבורה ואע"פ שלא נכתב או שלמד זה ממה שנצטוה (לעיל ח לה) ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי "משמרת ה'" יוסיף גם היום השמיני והנה גלוי וידוע היה לפני מי שאמר והיה העולם כי עתידין בני אהרן להיות אוננין ואע"פ כן צוה שלא יניחו המקדש א"כ לא יטמאו ולא יתאבלו כלל והנה בני אהרן הכהנים המשוחים אע"פ שהם כהנים הדיוטים עשה דינם בימי המלואים כדין משוח מלחמה לדורות שהוא אינו פורע ואינם פורם ולא מיטמא לקרובים ככהן גדול (הוריות ג ד) אבל אינו מקריב אונן וגם הם לא הקריבו באותו היום כמו שדרשו (זבחים קא) הן היום הקריבו את חטאתם וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול והנה בכל המקרה הזה לא נתבטל דבר במלואים שכבר קרבו הקרבנות ולערב אכלום כולם הראוי לאכילה ואפשר שיהיה זה כל ימיהם באלעזר ואיתמר שיהיה דינם כמשוח מלחמה בעבור שנמשחו בשמן המשחה ויהיה זה טעם כי שמן משחת ה' עליכם וכבר הזכרתי (לעיל ח לה) הברייתא של תורת כהנים (ריש פרשת שמיני מב) שאמרה "ומפתח אהל מועד לא תצאו" יכול בשעת העבודה ושלא בשעת העבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (להלן כא יב) אימתי לא יצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת העבודה "פן תמותו" ממשמע לאו אתה שומע הן "כי שמן משחת ה' עליכם" מה תלמוד לומר שיכול אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת העבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם וכן ראיתי עוד בתוספתא של סנהדרין (פ"ד ה"א) אמרו לו לר' יהודה אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד והנה לפי זה האזהרה הזו והעונש היו באהרן ובניו שאם יצאו מפתח אוהל מועד בשעת עבודה יהו חייבין ואהרן היה מקריב ביום הזה והזהירו שלא יניח העבודה ויצא אבל בניו ביום הזה אוננין היו ואינם עובדין ואיך יהיו בכלל זה ואולי נאמר שמשה אמר לכולם ומפתח אהל מועד לא תצאו בשעת עבודה פן תמותו והם היודעים כי אהרן מקריב אונן והוא באזהרתו מעתה ובניו בכלל האזהרה והעונש כשיהיו ראויים לעבודה מיום זה ואילך ומפני זה אמר בכאן סתם ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא פירש עד מתי אם עד הערב או למחרתו כי הכונה שלא יניחו העבודה והיא מצוה נוהגת לדורות ויתכן שהיה לבנים הוראת שעה שלא יצאו משם ביום הזה כאביהם לכבוד השמחה אבל הכהנים שבכל הדורות מוזהרים שלא יניחו עבודה מן הכתוב שאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כי כל כהן שיצא ויניח עבודתו מחלל ולא הוצרכו ללמוד מכאן אלא העונש שנתרבה כל מניח עבודה ויוצא למיתה מכי שמן משחת ה' עליכם שהמשיחה לדורות היא עליהם כמו שנאמר (שמות מ טו) והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם וכך שנו שם בברייתא של תורת כהנים (ריש הפרשה כח) מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהן לכל דבר שמא תאמרו הרי אנו הולכים לבתינו ומתאבלין אוננין ובוכין והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש נראה מכאן שהיתה הוראת שעה שיהיו המתים בבית דין של מעלה כנהרגין בבית דין על העבירות שבאין ושואלין בשלום הדיינין ובשלום העדים (סנהדרין מו) אף כאן יעמדו לפני השם ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה סיני וביום שמחת לבו זה שמחת אהל מועד (במדבר רבה יב ח) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר. הפך פניו כנגד אהרן ודבר עמו פה אל פה ולכך כתיב אל אהרן אבל לא הפך פניו כנגד אלעזר ואיתמר ולכך לא נאמר בהם אל: ולאיתמר בניו. פסיק לומר שאף הם היו ראויים אלא שפסקה מהם הגזירה וזה הוא שנאמר בסיני וגם הכהנים ה' כהנים אלו אהרן וד' בניו אלא שבזכות אהרן ניצולו: תפרעו. ב'. אל תפרעו ואידך ושמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו בשביל שלא שמעו מוסר ופרעו שהורו בפני רבם או שהכניסו אש זרה גרמו לנשארים שנצטוו באל תפרעו: ועל כל העדה יקצוף. לפי שהיו שלוחי צבור וש''צ שטעה סימן רע לשולחיו: ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. שת''ח שמת הכל נעשים קרוביו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ראשיכם אל תפרעו וגו' ועל כל העדה וגו'.

פירוש אם יעשו כמותכם, שאתם דוקא הוא שישנם באזהרה, אבל על כל העדה יקצוף אם יעשו כן, אלא חייבין לקרוע עליהם. ואולי ששפט בהם משפט אב בית דין שחייבין לקרוע עליו כל ישראל (מועד קטן כב:). ומה גם למה שאמר שהם גדולים ממשה ואהרן חייבים כל ישראל לקרוע עליהם. ואומרו ואחיכם וגו' יבכו, למצוה, ואם לא בכו אין עליהם קצף כמשפט הקריעה. ודקדק לו אשר שרף ה', יתבאר על דרך אז''ל (שבת קה:) שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו כל עונותיו ולא יבכה עוד, והוא מה שרמז באומרו אשר שרף וגו' פירוש אם יבכו השרפה אין להם אלא מה שכבר שרף מקודם לשלול שלא תהיה שריפה אחרת עוד. עוד ירצה באומרו ולא תמותו ועל כל וגו' פירוש כי באמצעות מיתת הצדיקים מגיע קצף לכללות ישראל, כי חוזק ישראל וחיותם הם גדוליהם הצדיקים ובפרט כהני ה' המכפרים בעד העם: (אור החיים)

 ספורנו  ראשיכם אל תפרעו. אף על פי שהיו המתים מהקרוכים שמטמא להם כהן הדיוט, החמיר על אלה מפני שהיו משוחין כאמרו כי שמן משחת ה' עליכם: כל בית ישראל יבכו. שחסרו שני צדיקים וגדולים ובכן לא יגרע יקרא דשכבי: (ספורנו)

 דעת זקנים  ועל כל העדה יקצוף. הקב"ה יקצוף אם תתאבלו לפי שיהא נראה שלא נתקבלו לרצון הקרבנות שהקרבתם בעד העם. וא"ת אם כן אחינו יהיו מחוללין שאין איש חס על מיתתן לכך נא' כל בית ישראל וגו': (דעת זקנים)


{ז}  וּמִפֶּ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן-תָּמֻ֔תוּ כִּי-שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָֹ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַיַּֽעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  וּמִתְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא תִפְקוּן דִלְמָא תְמוּתוּן אֲרֵי מְשַׁח רְבוּתָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן וַעֲבָדוּ כְּפִתְגָמָא דְמֹשֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּמִתְּרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא תִפְקוּן דִלְמָא תְמוּתוּן אֲרוּם מְשַׁח רְבוּתָא דַיְיָ עֲלֵיכוֹן וַעֲבָדוּ הֵי כְפִתְגָמָא דְמשֶׁה: (תרגום יונתן)


{ח}  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶֽל-אַֽהֲרֹן֖ לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם אַהֲרן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וידבר ה' אל אהרן. כי נביא היה ויש אומרים על ידי משה כמו דבר אל אחז והזהירו שישמר הוא ובניו שלא ל ימותו כאשר מתו בניו הגדולים: (אבן עזרא)


{ט}  יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל-תֵּ֣שְׁתְּ | אַתָּ֣ה | וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹֽאֲכֶ֛ם אֶל-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  חֲמַר וּמְרַוֵי לָא תִשְׁתֵּי אַתְּ וּבְנָיךְ עִמָךְ בְּמֵעַלְכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְלָא תְמוּתוּן קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  חֲמַר וְכָל מִדַעַם מַרְוֵי לָא תִשְׁתֵּי אַנְתְּ וּבְנָךְ עִמָךְ בִּזְמַן מֵיעַלְכוֹן לְמַשְׁכַּן זִימְנָא הֵיכְמָא דְעָבְדוּ בְּנָךְ דְמִיתוּ בִּיקִידַת אֵישָׁתָא קְיַים עֲלָם לְדָרֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יין ושכר. יין דרך (כ) שכרותו: בבאכם אל אהל מועד. אין לי אלא בבואם להיכל, בגשתם למזבח מנין, נאמר כאן ביאת אהל מועד, ונאמר בקידוש ידים ורגלים ביאת אהל מועד, מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד, אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד (ת"כ פרשתא א, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פירוש אם הפסיק בו או שנתן בו מים כל שהוא פטור. והא דכתב רש"י סתם דביאת אהל מועד יש בו מיתה ובתורת כהנים משמע דוקא אם היה שיכור ועבד עבודה הוא במיתה. יש לומר כיון דיליף מגזירה שוה ובקידוש ידים בפרשת כי תשא כתיב בהדיא או בגשתם אל המזבח לשרת והוא דוקא בשעת עבודה לא הוצרך כאן לפרש וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושכר. העשוי ממין חטה או דבש או תמרים כי היין משחית הדעת לשותיו ויתערבו לו הדברים. על כן ולהבדיל כי אתה כהן גדול ותבדיל בין מקום הקדש ובין החול והוא מלשון חלול גם יתכן בין יום קודש לחול: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  יין ושכר אל תשת. יין דרך שכרותו לשון רש"י ופירושו שאם הפסיק בו או שנתן לתוכו מעט מים פטור ודעתו של הרב שלא הוזהרו אלא על היין לא על שאר המשכרים ונלמוד שכר מן הנזיר (נזיר ד) וכן הדבר לפי דעתי אבל על דעת הרב ר' משה (בס' המצות ל"ת ע"ג ובהל' ביאת המקדש פ"א ה"ב) על שאר המשכרים באזהרה ושכר כפשוטו והטעם בצואה הזאת עתה שלא יתעה הכהן בשכרות היין ויבא לידי מחשבה שאינה כהוגן וימות בה כאשר עשו בניו ויתכן כי מה שדרשו (ויק"ר יב א) שהיו נדב ואביהוא שתויי יין לומר כי מפני יינם טעו באש זרה לא שיהיה העונש מפני היין כי עדיין לא הוזהרו ממנו אבל עונשם שטעו באש ה' כאשר רמזתי (לעיל פסוק ב)

"בבאכם אל אהל מועד" - אין לי אלא בבואם להיכל בגשתם למזבח מנין נאמר כאן ביאת אהל ונאמר בקידוש ידים ורגלים ביאת אהל (שמות ל כ) מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל לשון רש"י ותורת כהנים (פרשה א ד) והנראה לפי ההקש הזה שאין הכהן חייב מיתה בגישת המזבח ולא בביאת האהל אלא אם כן עבד שם עבודה כדרך קידוש ידים שאין האזהרה שם אלא שלא יעבוד כדרך שנאמר (שמות ל כ) או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' ובלשון הזה שנוי שם בספרא רבי אומר נאמר כאן בבאכם אל אהל מועד ונאמר להלן (שם) בבואם אל אהל מועד מה להלן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה אף כאן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה כלומר שאין החיוב אלא שלא יעבוד בין שנכנס שכור או ששתה שם ועבד ושם (א ח) אמרו "חקת עולם" לרבות היציקות והבלילות והתנופות וההגשות הקמיצות וההקטרות המליקות וההזיות כי מפני שאמר הכתוב להקטיר אשה לה' (שמות ל כ) הוצרכו אלו לרבותם ונראה עוד שאין החיוב הזה במקריב בבמה ולכך אמרו שם אין לי אלא אהל מועד מנין לרבות שילה ובית עולמים תלמוד לומר חוקת עולם כי האזהרה לכהנים בעבודתם ואין כהן בבמה והנה פירוש "בבאכם" כאשר תעבדו עבודה ואמר בלשון הזה כי כל העבודות שם היו או בתוך האהל או במזבח העולה אשר פתח אהל מועד והכלל כי האזהרה והעונש באלו אינם אלא שלא יעבוד שתוי יין או שאינו רחוץ ידים ורגלים וכן מחוסר בגדים אבל על הכניסה אין בה בתורה שום מניעה מאלו ומה (כלים פ"א מ"ט) רבי יוסי אומר בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם וכולה מתניתין מעלות דרבנן הם ועל דעת הרב ר' משה (הל' ביאת המקדש פ"א הט"ו הט"ז) יש בכניסה בלא עבודה לאו שאין בו מיתה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יין ושכר. ואם שתה כדי רביעית יין אסור להורות. תשת נוטריקון תפל''ת שכו''ר תועב''ה: אתה ובניך. בגי' יצאו החללים ובעלי מומין: יין ושכר. אין פסוק מתחיל יין אלא זה שהביא יללה בעולם כמ''ד שתויי יין היו ולכך מתו: (בעל הטורים)

 כלי יקר  יין ושכר אל תשת וגו'. סמך ציווי זה לכאן לפי שלא נברא היין כ"א לנחם בו האבלים (עירובין סה.) ויחשוב אהרן שבאבלו לפחות מותר לו לשתות יין ע"כ הזהירו כאן שאפילו באבלו אסור לו לשתותו דרך שכרות, ורש"י פירש על וידום אהרן שקבל שכר על שתיקתו שנתיחד לו לבדו דבור זה, רמז כאן שנקרא שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך ע"כ נתיחד אליו הדבור להורות לו שלא יהיה כל כך שכור עד שאינו יכול לדבר לפני המלך אלא יהיה כל זמן מיושב בדעתו עד שיוכל להשיב, ז"ש וידבר ה' אל אהרן לאמר במלת לאמר חתם לו כל הענין לומר לך שיהיה מוכן תמיד לאמר ולהשיב למלך ב"ה וכל מצוה זו באה לו בזכות וידום אהרן.

ד"א רמז כאן למה שאמרו רז"ל (שם סה.) נכנס יין יצא סוד, לפיכך נתיחד אליו הדבור כמלך המגלה לעבדו איזו סוד ולא רצה שידעו בו אחרים ורמז לו שלא יוכל האדם לבא בסוד ה' כ"א בתנאי זה שלא ישתה יין שהרי כשנכנס יין יצא הסוד, ע"כ נתיחד אליו הדבור כמגלה לו לבד איזו סוד ומזהירו שלא ישתה יין כדי שלא יגלה הסוד.

ד"א לפי שהשתיקה יש לספק בה, אם הוא שותק ומצטער וקורא תגר בלבו על משפטי ה' או אם הוא שותק ושמח בלבו כמדת הצדיקים ששמחין ביסורין, ע"כ נתיחד אליו הדבור כדי לגלות על טוהר מחשבתו שהרי אין הקב"ה משרה שכינתו כ"א מתוך שמחה ודבור זה היינו ששרתה עליו השכינה מתוך שמחת לבבו בזה נודע לכל כי היה שמח ביסורין כמדת הצדיקים.

ד"א לפי שדמימה זו, היא הוראה שאינו מתפעל בכל המאורעות שבגופות ובודאי כולו שכלי כאחד מצבא המרום כי מצד השכל אין האדם מתפעל מהם, ע"כ דין הוא להתיחד אליו הדבור בלא אמצעי כי גם הוא נעשה רוחני כמשה מצד דמימה זו.

ד"א לפי שאזהרת השתיה יש בה רמז אל השתיקה, כי כל שכור מרבה דברים כמ"ש (משלי כג.כט-ל) למי שיח וגו' למאחרים על היין וגו' וכתיב (זכריה ט.יז) ותירוש ינובב בתולות, על כן בזכות וידום אהרן נתיחד אליו דבור זה כי על ידו לא ירבה בשיחה בטילה או מזקת כי הלה"ר תלתא קטיל (דב"ר ה.י) לכך נאמר ולא תמותו מלבד מה שהשכרות ממית בטבע כמ"ש (משלי יד.יב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתו דרכי מות, יש דרך ישר ס"ת שכר כי ע"י השכר הכל בעיניו למישור כאמרו רז"ל (יומא עה.) כל הנותן עיניו בכוסו כל העריות דומות בעיניו למישור שנאמר (משלי כג.לא) יתהלך למשרים, וזהו שנאמר ואחריתו דרכי מות כי האחרית מן יש דרך ישר הוא אותיות שכר והוא דרכי מות כי הוא ממית הן בדרך עונש הן בדרך הטבע.

ורמז בפרשה זו אימתי אסור לשתותו, הוא שאמר בבואכם אל אהל מועד רמז ששיכור אסור לבא אל היכל מלך ית' להתפלל לפניו, ואימתי מותר לשתותו כשהוא מקדש את יום השבת הקודש בכניסתו וביציאתו כמו שלמדו רז"ל (פסחים קו.) מן פסוק זכור את יום השבת זכרהו על היין כו' זה"ש ולהבדיל בין הקודש ובין החול בכניסה ויציאה ואף גם זאת לא ישתה אותו דרך שכרות עד שיהיו כל העריות הטמאות עליו למישור אלא ישתה באופן שיוכל להבדיל בין הטמא לטהור ובאופן שיוכל להורות בני ישראל את כל החוקים ולא יטעה בהוראתו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  יין ושכר אל תשת. לפי שע"י שתיות יותר מדאי בושות וחרפות באות עליו. וגם הקב"ה צווח למי אוי למי אבוי וגו' למאחרים על היין. ועוד כתיב אל תרא יין כי יתאדם פי' אל תחמוד יין כי אחריתו דם. ועוד כתיב כי יתן בכוס עינו בכיס כתיב כלומר השכור נותן עינו בכוס והמוכרו נותן עיניו בכיס יתהלך במישרים כלו' לסוף ימכור כל אשר לו ויהיה הולך בביתו במישור כי לא יהיה בו דבר שיכשל בו אחריתו כנחש ישך שכשם שנתקללה האדמה בשביל הנחש כך נתקלל שלישי דהיינו חם על ידי יין ששתה נח. וי"א אחריתו כנחש ישך קרי ביה בנחש שעל ידי יין ששתה אדם הראשון בברכת נישואין שלו כדפרי' לעיל נשתכר ועבר על צוויי של מקום ולבסוף נתקלל בנשיכת נחש שנאמר ואתה תשופנו עקב ולפי שנקנסה מיתה על האדם בשביל אותו יין נהגו העולם כשהמברך בצבור אומר סברי מרנן והם עונין לחיים וכן מצינו בשלהי במה אשה. מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס אמר חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהון. ועיניך יראו זרות שע"י היין האדם מתיר עצמו לעבירה ולאשה זרה ולנבול פה. ולא עוד אלא שעובד ע"ז שנאמ' לא יהיה בך אל זר דכתיב וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק לעבוד העגל. ולבך ידבר תהפוכות שגורם לארבעה דברים ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע ועוד אמר שלמה אל תהי בסובאי יין וגו' כבן סורר ומורה שנהרג על היין. ועוד אמרו ז"ל בעירובין פרק הדר אמר ר' חייא בר אשי אמר רב כל שדעתו מיושבת עליו ביינו יש בו מדעת שבעים זקנים שכן יין נתן בשבעים. ואמר רבי חנינא כל המתפתה ביינו פי' שאע"פ ששותה הוא מתרצה לעולם יש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח וגו' וריח כשתיה. ועוד אמרו רז"ל יין נתן בשבעים וסוד נתן בשבעים נכנס יין יצא סוד. וגם עשרת השבטים גלו ע"י יין שנאמר השותים במזרקי יין וגו' וכתיב בתריה לכן עתה יגלו בראש גולים וכן אתה מוצא ביונדב בן רכב שצוה את בניו אל תשתו יין כששמע ירמיה מתנבא על חרבן כדי שיתאבלו על ירושלים ושלא יבנו בתים אלא ישבו באהלי' והכתוב משבחן כדכתיב הוקם דברי יונדב בן רכב אמר הקב"ה הואיל וכך היין גורם דין הוא שאצוה כהני שלא ישתו יין בבואם לשמש לפני. ועוד כשאדם מרבה לשתות יין יוצא מדעתו וכתיב כי שפת כהן ישמרו דעת. ועוד אז"ל שכור אל יורה שנא' יין ושכר אל תשת וסמיך ליה ולהורות את בני ישראל וכן איתמר בעירובין פ' הדר. מעשה ברבן גמליאל שהיה מהלך בדרך וגו' ואמר רבי אלעאי בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו. ועוד יין נקרא בלשון ארמי חמר לומר שנכנס ברמ"ח איברים ד"א יין ושכר אל תשת לא נהיה כשאר אבלים שנותנין להם יין כדאמרינן בעירובין אמר רב חנן לא נברא יין אלא לנחם אבלי' ולשלם שכר לרשעי' שנא' תנו שכר לאובד ויין למרי נפש: (דעת זקנים)


{י}  וּֽלְהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר:

 אונקלוס  וּלְאַפְרָשָׁא בֵּין קוּדְשָׁא וּבֵין חֻלָא וּבֵין מְסָאֲבָא וּבֵין דַכְיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְאַפְרָשָׁא בֵּינֵי קוּדְשָׁא וּבֵינֵי חוּלָא וּבֵינֵי מְסָאבָא וּבֵינֵי דַכְיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולהבדיל. כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחוללת, (ל) הא למדת שאם עבד עבודתו פסולה (שם ח. זבחים יז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כלומר שיהא הבדל בין עבודת הקודש למחוללת כי כל העבודות שהם בשכרות כלן מחוללות והיינו דפירש רש"י הא למדת שאם עבד פסול כיון דכתיב בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו וילפינן גם כן מקידוש ידים ורגלים והתם דוקא כשיעבוד עבודה כדפרישית ושמע מינה דעבודה שהיא בשכרות חייב מיתה עליה אם כן כל עבודות שהם בשכרות הם מחוללות ואם כן מאי האי דכתיב ולהבדיל אלא על כרחך צריך לומר כדי שיהא הבדל וכו' ואף דגבי ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור לא שייך לפרש כן שנאמר שאם תשתו לא יהיה הבדל בין טהורה לטמאה שכולן יהיו טמאות וכי שתוי שעבד עבודה תהא טמאה הא מחוללת היא, ועל כרחך צריך לומר ולהבדיל בין הטמא וגו' שתדעו להבדיל ולא כדי שתבדיל וכו' אפילו הכי הוכרח רש"י לפרש כן גבי עבודה ויהיה פירושו דמלת ולהבדיל פעם כדי שתבדילו וכו' לגבי עבודה ופעם שתדעו לגבי טמאות וטהורות. ובזה נראה לי לתרץ קושיית הרא"ם שהקשה והא גבי להבדיל בין הטמא ובין הטהור לא שייך לפרש כן ותירץ מה שתירץ עיין שם באורך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובין הטמא ובין הטהור. בבהמה ובשרץ המים ובעוף על כן נכתבה אחרי זאת הפרשה פרשת זאת החיה ואחר כן טומאת היולדת וצרעת אדם ובגד ובית ובעל קרי וזב וזבה ונדה וזה טעם ובין הטמא ובין הטהור: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  החול. ב' הכא ואידך כובד האבן ונטל החול כיון שנבדל בין קודש לחול במוצ''ש איכא כובד האבן ונטל החול שאדם כבד במוצ''ש בשביל נשמה שאבדה: יין ושכר. וסמיך ליה ולהבדיל שמבדילין על היין: (בעל הטורים)

 ספורנו  ולהבדיל ולהורות. כי יין ותירוש יקח לב כאמרו אל למלכים שתו יין, ולרוזנים אי שכר, פן ישתה וישכח מחוקק: (ספורנו)


{יא}  וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל-הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָֹ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  וּלְאַלָפָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת כָּל קְיָמַיָא דִי מַלִיל יְיָ לְהוֹן בִּידָא דְמֹשֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְאַלָפָא יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת כָּל קְיָמָא דְמַלֵיל יְיָ לְהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולהורת. למד, שאסור שיכור בהוראה (ת"כ), יכול יהא חייב מיתה, (מ) תלמוד לומר אתה ובניך אתך ולא תמותו, (נ) כהנים בעבודתם במיתה, ואין חכמים בהוראתם במיתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש ותהיה וא"ו ולהבדיל והוא"ו של ולהורות מוסיף על ענין ראשון שגם הם במיתה: (נ) דלא היה לו לכתוב אלא אתה ובניך אלא מדכתיב אתך הוי כאלו אמר אתך יהיו בניך למה לי והלא כבר כתיב אתה ובניך אלא ללמד כהנים בעבודתן וכו'. ובזה יתורץ קושיית הרא"ם מנא ליה למדרש הכי הא אתה ובניך לגופיה איצטריך דאף הבנים בכלל האזהרה, ואין לומר דמלת אתה קדריש דאתי למיעוטי דאם כן אתה במיתה מיבעי ליה עד כאן לשונו וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולהורות את בני ישראל. שאר המצות וכן ככל אשר יורו אתכם הכהנים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ולהורת. אותיות ולתורה: אליהם. בגימ' זהו ההלכה: ביד משה. בגי' זה הוא המקרא: (בעל הטורים)


{יב}   רביעי  וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָ֠ר וְאֶל-אִ֨יתָמָ֥ר | בָּנָיו֘ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת-הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֨רֶת֙ מֵֽאִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא:

 אונקלוס  וּמַלִיל מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן וְעִם אֶלְעָזָר וְעִם אִיתָמָר בְּנוֹהִי דְאִשְׁתָּאֲרוּ סִבוּ יָת מִנְחָתָא דְאִשְׁתָּאָרָת מִקֻרְבָּנַיָא דַיְיָ וְאִכְלוּהָ פַטִיר בִּסְטַר מַדְבְּחָא אֲרֵי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה עִם אַהֲרן וְעִם אֶלְעָזָר וְעִם אִיתָמָר בְּנוֹי דְאִישְׁתַּיְירוּ מִן יַקִידְתָּא סִיבוּ יַת מִנְחָתָא דְאִשְׁתְּיָרַת מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ וְאִכְלוּהָ פַּטִיר בִּסְטַר מַדְבְּחָא אֲרוּם קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא: (תרגום יונתן)

 רש"י  הנותרים. מן המיתה, מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, (ס) הוא שנאמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, (דברים ל, כ.) ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנאמר ואשמיד פריו ממעל, (עמוס ב, ט.) ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנאמר ואתפלל גם בעד אהרן (ע) בעת ההיא (דברים שם): קחו את המנחה. אף על פי שאתם אוננין, (פ) וקדשים אסורים לאונן: את המנחה. זו מנחת שמיני (צ) ומנחת נחשון: ואכלוה מצות. מה תלמוד לומר, לפי שהיא מנחת צבור (ק) ומנחת שעה, ואין כיוצא בה לדורות, הוצרך לפ' בה דין שאר מנחות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ואם תאמר והא לעיל מביא רש"י פלוגתא דתנאים דלחד משום שהורו הוראה בפני רבן ולחד מפני שנכנסו למקדש שתויי יין. ויש לומר דהא והא גרמא אי הוה מעשה עגל לחוד למה המתין עד עכשיו. אי נמי למה המית נדב ואביהוא ולא אלעזר ואיתמר אלא ודאי תלוי נמי בעון אחר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואי הוי טעם אחרון לחוד הייתי אומר הא אין עונשים בלא אזהרה לכך צריך נמי עון העגל דיש בו אזהרה: (ע) גם לרבות הבנים: (פ) דאם לא כן למה הוצרך לומר להם זה הרי כבר נאמר בפרשת צו והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו. רא"ם: (צ) השנים עשר נשיאים התחילו להקריב קרבנם ונחשון היה הראשון אף על גב דהיה נמי שעיר ראש חודש והיו ג' שעירים. מכל מקום לא רצה רש"י לפרש שעיר ראש חודש לפי שעל אותה מנחה לא צוה לו משה לאכול כמו שמשמע בסוף שאהרן אמר למשה אם שמעת בקדשי שעה וכו' ומשה הודה לדבריו ומשמע שלא אמר בתחילה בהדיא לאכלו: (ק) ואם תאמר לעיל נמי למה לא מפרש קחו את המנחה מה תלמוד לומר לפי שהיה וכו' ולמה הוצרך לפרש אף על פי שאתם אוננים וקדשים אסורים לאונן. ועוד קשה בסמוך שמפרש כי כן צויתי באנינות יאכלוה דלמא כי כן צויתי שיאכלו את המנחה מצות ויש לומר כי כן צויתי משמע חידוש אף על פי שאין הדין כן בשאר מנחות ואי קאי אמה שיאכלו את המנחה מצות זה פשיטא הוא דכל מנחה אוכלים אותה מצות. לכך הוצרך לפרש באנינות יאכלוה ולכך הוצרך נמי לפרש לעיל קחו את המנחה ואף על פי שאתם אוננים כו' משום דכי כן צויתי קאי עליו אבל אי הוה מפרש לעיל לפי שהוא מנחת צבור כו' לא שייך לכתוב כי כן צויתי משום דבציווי לחודיה שצוה להם במנחה שגם בזו המנחה תנהוג בה כמנהג המנחה היה די למה חזר ואמר כי כן צויתי אלא על כרחך בעד אנינות צוה שהוא סותר מה שקדם שאונן אסור לאכול קדשים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קחו את המנחה. אחר שהקטירו ממנה לגבוה אין ראוי לאכול הנשאר כי אם מקודשים ועתה תחלו לאכול החוק שנתן לכם השם שתקחו תמיד מאשי ה' ופירושו כל מנחה שהקטירו ממנה לשם במקום טהור ואם הוא חוץ החצר והחזה והשוק תאכלו זכרים ונקבות כי כן כתיב כל טהור בביתך יאכל אותו וכן קנין כסף ויליד בית ואלמנה ששבה וכאשר תאכלו עתה השוק והחזה יהיה לכם החק לקחתו מכל זבחי השלמים: (אבן עזרא)


{יג}  וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק-בָּנֶ֨יךָ֙ הִ֔וא מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָֹ֑ה כִּי-כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי:

 אונקלוס  וְתֵיכְלוּן יָתַהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרֵי חֳלָקָךְ וָחֳלַק בְּנָיךְ הִיא מִקֻרְבָּנַיָא דַיְיָ אֲרֵי כֵן אִתְפַּקָדִית: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיכְלוּן יָתָהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרוּם חוּלְקָךְ וְחוּלַק בְּנָךְ הוּא מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ אֲרוּם הֵיכְדֵין אִיתְפַּקָדִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  וחק בניך. אין לבנות חק בקדשים: כי כן צויתי. באנינות יאכלוה (ת"כ פרק א, ח. זבחים קא.): (רש"י)


{יד}  וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת | שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי-חָקְךָ֤ וְחָק-בָּנֶ֨יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְיָת חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיָת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא תֵּיכְלוּן בַּאֲתַר דְכֵי אַתְּ וּבְנָיךְ וּבְנָתָיךְ עִמָךְ אֲרֵי חֳלָקָךְ וָחֳלַק בְּנָיךְ אִתְיְהִיבוּ מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת חַדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיַת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא תֵּיכְלוּן בַּאֲתַר דְכֵי אַנְתְּ וּבְנָךְ וּבְנָתָךְ עִמָךְ אֲרוּם חוּלְקָךְ וְחוּלַק בְּנָךְ אִתְיְהִבוּ מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת חזה התנופה. של שלמי (ר) צבור: תאכלו במקום טהור. וכי את הראשונים אכלו במקום טמא, אלא הראשונים שהם קדשי קדשים, הוזקק אכילתם במקום קדוש, אבל אלו אין צריכים תוך הקלעים, אבל צריכים הם להאכל תוך מחנה ישראל, (ש) שהוא טהור מליכנס שם מצורעים, מכאן שקדשים קלים נאכלין בכל העיר (שם נה.): אתה ובניך ובנותיך. אתה ובניך בחלק, אבל בנותיך לא בחלק, אלא אם תתנו להם מתנות רשאות הן לאכול בחזה ושוק, או אינו אלא אף הבנות בחלק, תלמוד לומר כי חקך וחק בניך נתנו, חק לבנים, ואין חק לבנות (ת"כ שם י.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כתב הרא"ם לא ידעתי למה לא כלל בזה גם החזה של שלמי נחשון שהיה באותו יום כמו שכלל מנחתו של נחשון עם מנחת שמיני של צבור כו'. (גור אריה) יש לומר דגבי מנחה שבא להתיר להם אנינות הוצרך לרבות מנחת נחשון שלא תאמר מנחת צבור דגלי קרא גלי מנחת נחשון דלא גלי לא גלי ואסורה באנינות אבל גבי חזה התנופה שלא למדנו בו חידוש שאינו בשאר שלמים למה צריך לרבות מנחת נחשון דמאי שנא שלמי נחשון משלמים אלו: (ש) פירוש ואף על פי שטמאי מתים וכל שאר טמאים הולכים שם. והוכחתו מדלא כתב במקום קדוש שמע מינה טהור במקצת קאמר ומדכתיב לעיל גבי מנחה ואכלתם אותה במקום קדוש אותה ולא אחרת אפקה ממקום שכינה ואוקמוה אמחנה לויה ומדכתיב אחר כך במקום טהור משמע להקל עוד עליו ולאכלו במחנה ישראל דהא מילתא דפשיטא היא דלא יאכלוהו בטומאה: (שפתי חכמים)


{טו}  שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַֽחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַֽחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק-עוֹלָ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא וְחֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא עַל קֻרְבָּנֵי תַרְבַּיָא יַיְתוּן לַאֲרָמָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לָךְ וְלִבְנָיךְ עִמָךְ לִקְיַם עָלָם כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא וְחַדְיָא דַאֲרָמוּתָא עַל קוּרְבָּנֵיהּ תַּרְבַּיָא יַיְתוּן לַאֲרָמָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לָךְ וְלִבְנָךְ עִמָךְ לִקְיַים עֳלָם הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  שוק התרומה וחזה התנופה. לשון אשר הונף ואשר הורם. תנופה מוליך ומביא תרומה מעלה ומוריד. ולמה חלקן הכתוב תרומה בשוק ותנופה בחזה. לא ידענו. ששניהם בהרמה והנפה: על אשי החלבים. מכאן שהחלבים למטה בשעת תנופה, וישוב המקראות שלא יכחישו זה את זה כבר פרשתי שלשתן בצו את אהרן: (רש"י)

 הרמב"ן  שוק התרומה וחזה התנופה. לשון אשר הונף ואשר הורם (שמות כט כז) תנופה מוליך ומביא תרומה מעלה ומוריד ולמה חלקן הכתוב תרומה בשוק ותנופה בחזה לא ידענו ששניהם בהרמה והנפה לשון רש"י והנראה אלי בטעם זה כי במלואים היה השוק תרומה לה' והוקטר עם הלחם ועם החלבים והמורם מן השלמים יקרא תרומה כמו שנאמר (לעיל ז יד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' וכל שכן אלו שהעלו אותם לגבוה שהם כלם תרומה לה' ולא יקרא בשם תנופה כי תנופתו היתה עם החלבים והלחם כדי להקטירם לה' אבל החזה הונף בפני עצמו ולא היה חלוק משאר הבשר אלא בתנופה ובתנופה זו בלבד נתקדש וזכה בו משה להיות לו למנה ומפני שזכות אהרן ובניו בחזה ושוק לדורות היה מיום המלואים וזכו בשוק בתרומתו לה' ובחזה בתנופתו ושאר הבשר לבעלים יקרא לעולם השוק תרומה והחזה תנופה כאשר היה בהם ביום הזכות

"על אשי החלבים" - כמו על חלבי האשים מכאן שהחלבים למטה בשעת תנופה לשון רש"י ואין צורך כי אשי תואר לחלבים כמו שאמר (דברים יח א) אשי ה' ונחלתו יאכלון ופירוש הכתוב הזה שהוא טעם למה שאמר (פסוק יד) כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל ואמר שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו אותם בני ישראל הנזכרים להניף תנופה לפני ה' שיהיו קדושים לפניו ויהיו לך ולבניך לחק עולם כי הצואה בתנופה אין זה מקומה אבל לפי דרכנו למדנו בה שהחלבים למטה בשעת תנופה (הרמב"ן)

 ספורנו  יביאו להניף. והיה לך ולבניך. שלא תזכו בהם עד אחר הנפה, שאז תזכו בהם משלחן גבוה: (ספורנו)


{טז}   חמישי  וְאֵ֣ת | שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹ֠ף עַל-אֶלְעָזָ֤ר וְעַל-אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֔ן הַנּֽוֹתָרִ֖ם לֵאמֹ֑ר:

 אונקלוס  וְיָת צְפִירָא דְחַטָאתָא מִתְבַּע תָּבְעֵי מֹשֶׁה וְהָא אִתּוֹקָד וּרְגֵז עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן דְאִשְׁתָּאֲרוּ לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת תְּלָתָא צְפִירַיָיא דְאִתְקְרִיבוּ בְּיוֹמָא הַהוּא צְפִירָא דְרֵישׁ יַרְחָא וּצְפִירָא דְחַטָאתָא דִלְעַמָא וּצְפִירָא דְחַטָאתָא דְקָרֵיב נַחְשׁוֹן בַּר עֲמִינָדָב לַחֲנוּכַּת מַדְבְּחָא אָזַל אַהֲרן וּבְנוֹי וְאוֹקִידוּ תְּלָתֵיהוֹן אָתָא משֶׁה וְתָבַע יַת צְפִירָא דְחַטָאתָא דִי לְעַמָא וְתַבְעֵיהּ וְהָא אִיתוֹקָד וְרָתַח עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנוֹי דְאַהֲרן דְאִשְׁתְּיָירוּ לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  שעיר החטאת. שעיר מוספי ראש חודש. ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים, ושעיר נחשון, ושעיר ראש חודש, ומכולן לא נשרף אלא זה, ונחלקו בדבר חכמי ישראל, (בת"כ פרק ב, ח-י.) יש אומרים מפני טומאה שנגעה בו נשרף, ויש אומרים מפני אנינות נשרף, לפי שהוא קדשי דורות, אבל בקדשי שעה סמכו על משה שאמר להם במנחה ואכלוה מצות (ת) : דרוש דרש. שתי דרישות הללו, מפני מה נשרף זה, ומפני מה נאכלו אלו, (א) כך הוא בתורת כהנים (פרק ב, ב.) (ועי' זבחים קי"א הגי' לא נאכלו אלו וכן גרס הרא"ם הכא ומפני מה לא נאכל): על אלעזר ועל איתמר. בשביל כבודו של אהרן (ב) הפך פניו כנגד הבנים וכעס: לאמר. אמר להם (ג) השיבוני על דברי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) שעיר מוספי ראש חודש שבא בשביל חטאת הצבור דכתיב ביה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה איזה שעיר נושא את עון העדה הוי אומר זה שעיר של ראש חודש: (א) הכי גרס הרא"ם מפני מה נשרף זה ומפני מה לא נאכלו אלו כלומר שלא אכלו ביום מפני אנינות אלא הניחו לאוכלן עד בין השמשות שאז כלה זמן אנינות כר' יודא ור' שמעון שאמרו לא הותר אלא בלילה ואותו שנשרף לא הניחוהו לאוכלו משום טומאה שנגעה בו ואליבא דר' נחמיה משום שהוא קדשי דורות והאוננים אסורים לאוכלו ביום ובלילה מדאורייתא משום הכי שרפו מיד. רא"ם. אבל אי גרסינן מפני מה נאכל זה אז הכל דרישה אחת מפני מה נשרף זה וזה נאכל היה להם או שניהם לשרוף או שניהם לאכול וזה דרישה אחת היא לכך גרסינן מפני מה לא נאכלו: (ב) דאם לא כן למה קצף עליהם והלא אף אהרן הוא בכלל הכעס והוצרך להשיבו ותקראנה אותי כאלה וכך הוא בתורת כהנים שאף על אהרן היה הקצף: (ג) הוכרח לפרש כן דכל לאמר שבתורה לאמר לאחרים. אי נמי וידבר כלל לאמר פרט אבל הכא ליכא לפרש כל הפירושים הנזכרים לעיל ועל כרחך צריך לומר השיבוני על דברי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שורף. מהבנין שלא נקרא שם פועלו כמו ומורק ושוטף: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שעיר החטאת. שעיר מוספי ראש חודש ושלשה שעירים קרבו בו ביום קחו שעיר עזים לחטאת (לעיל ט ג) ושעיר נחשון (במדבר ז' טז) (ושעיר ראש חודש (שם כח טו) ומכולם לא נשרף אלא זה ונחלקו בדבר חכמי ישראל יש אומרים מפני טומאה שנגעה בו נשרף ויש אומרים מפני אנינות נשרף לשון רש"י ועל דעת האומר מפני טומאה נשרף כתב הרב בפסוק ואכלתי חטאת היום (להלן פסוק יט) היום אסור אבל אנינות לילה מותר שאין אונן אלא יום קבורה כי לפי זה אם מפני אנינות היה להם לאכלו בערב אלא קסבר אנינות לילה דאורייתא (הרמב"ן)

 אור החיים  דרש דרש משה וגו'. אומר אני כי משה לא החליט בדעתו להתירו באכילה, והראיה ממה שלא אמר להם דינו כמו שאמר להם במנחה (פסוק יב) קחו את המנחה וגו', שאם היה בדעתו בפשיטות להתיר היה לו לומר קחו את החטאת, מה תאמר שאמר דין המנחה וחשב כי אין הפרש בינהם כל עיקר ולרוב פשיטות שהיה לו הדבר לא הוצרך לומר אם כן לא היה לו לדרוש כי מנין נכנס לו המיחוש לדרוש עליו מה היה בו, אלא ודאי שלא אמר אלא הפשוט אצלו שהיא המנחה שהיא קדשי שעה וממנה לשעיר נחשון ושעיר עזים שהיו קדשי שעה, אבל שעיר ראש חודש שהוא קדשי דורות עדיין היה הדבר עומד אצלו בספק והיה דורש בדעתו אם יתירנו כמו כן או לא, ודרש עליו מה היה בו, ולזה כפל לומר דרוש דרש אחת למשפטו ואחת לעצמו מה היה בו והנה וגו' ויקצוף על אשר עשו דבר מדעתם שאפילו הוא עדיין לא ידע את אשר יצוה להם עשות. והגם שאמר לבסוף תאכלו אותה כאשר צויתי, פירוש יותר היה לכם לדמותה למנחה אשר צויתי לאוכלה ולא לשורפה בלא טעם הפך מה שצויתי במנחה. ובתורת כהנים אמרו דרש דרש מפני מה נשרף, ומפני מה (לא) נאכלו אלו, ובישוב הכתוב הדברים רחוקים, כי אחר הדרישות הוא שנגלית השריפה, ואיך ידרוש קודם למה נשרף. ויש לישב:

הנותרים לאמר. אומרו לאמר, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ויק''ר פי''ג) הנותרים אמר ר' פנחם ולואי שלא נשארתם ע''כ. והוא אומרו הנותרים לאמר פירוש הנותרים לאמר ענין אחר, והוא דברי ר' פנחם, ובתורת כהנים אמרו לאמר אמר להם השיבוני על דברי פירוש הרשם להשיבו שלא ימנעו לצד ראותו בקצף עליהם עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פע''ג) בפסוק צאן לבן הנותרות שהוא לשון פחיתות, והוא אומרו הנותרים לאמר כאילו אמר לאמר הנותרים פירוש קראם במאמרו נותרים לשון פחיתות: (אור החיים)

 ספורנו  ואת שעיר החטאת. אותו השעיר שהיה לחק עולם והוא שעיר ראש חדש שהיה קדשי דורות: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואת שעיר. פירש"י דלא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ופר חטאת דמלואים ועל פי הדבור היה אבל חטאות הפנימיות מצינו הרבה פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים. וקשה מפר החטאת דפרש' בהעלותך דלוים ושם פירש"י שאותו חטאת אינו נאכל אע"ג דחטאת החיצון היה. וי"ל דרש"י ר"ל דלא מצינו חטאת חיצונה נשרף עור ובשר מחוץ למחנה אלא אותם שנים ואלו היאך לא נשרף העור ולא מחוץ למחנה מדמדמינן ליה לפר העולה אלא כל הבשר נשרפת לגבי המזבח כליל כמו פר העולה ואין קרוי שריפה אלא הקרבה. וי"א מפני הטומאה נשרפה. ותימה דכיון דשעיר של ר"ח היה הי' לו לקרב בטומאה דכל קרבנו' צבור קרבין בטומא' דכתיב במועדו ודרשינן אף בטומאה וצ"ע: (דעת זקנים)


{יז}  מַדּ֗וּעַ לֹֽא-אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת-הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ | נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת-עֲוֹ֣ן הָֽעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  מָדֵין לָא אֲכַלְתּוּן יָת חַטָאתָא בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרֵי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא וְיָתַהּ יְהַב לְכוֹן לְסַלָחָא עַל חוֹבֵי כְנִשְׁתָּא לְכַפָּרָא עֲלֵיהוֹן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  מַדֵין לָא אֲכַלְתּוּן יַת חַטָאתָא בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרוּם קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא וְיָתָהּ יְהַב לְכוֹן לְמִשְׁרֵי עַל סִרְחָנוּת כְּנִישְׁתָּא לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש. וכי חוץ לקדש אכלוה, והלא שרפוה, (ד) ומהו אומר במקום הקדש, אלא אמר להם שמא חוץ לקלעים יצאה ונפסלה: כי קדש קדשים הוא. ונפסלת ביוצא, והם אמרו לו לאו, אמר להם הואיל ובמקום הקדש היתה, מדוע לא אכלתם אותה: ואותה נתן לכם לשאת וגו'. שהכהנים אוכלים ובעליהם מתכפרים: לשאת את עון העדה. מכאן למדנו ששעיר ראש חודש היה, שהוא מכפר על עון טומאת מקדש וקדשיו, שחטאת שמיני וחטאת נחשון (ה) לא לכפרה באו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פירוש דקא סלקא דעתך דשאלת מדוע דבוקה עם במקום קדוש כאלו אמר מדוע לא היתה אכילתכם אותה במקום קדוש ומשום הכי קשה ליה וכי חוץ לקודש אכלוה. והשיב ששאלת מדוע דבוקה עם לא אכלתם אותה ופירוש במקום הקודש מאחר שהיתה במקום הקודש שלא יצאה להפסל ומפני שאי אפשר לומר זה אם לא שאל קודם אם יצאה והשיבו לו לאו הוסיף הרב לומר שמא חוץ לקלעים יצאת ומאמר כי קדש קדשים היא טעם על מאמר שמא חוץ לקלעים וכו': (ה) ואם תאמר הא בתחילת הפרשה כתיב וכפר בעדך דהיינו חטאת שמיני שמע מינה שגם אלו באו לכפרה ויש לומר דמה שכתוב וכפר בעדך לאו דוקא שהוא כפרה ממש אלא לשון קינוח והכשר בעלמא וכמו זה מצינו גבי מצורע שכתוב וכפר עליו הכהן וכי מה חטא שצריך כפרה אלא ודאי גם התם לשון הכשר הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  במקום הקדש. פתח אוהל מועד כי כן כתוב ואותה נתן השם לכם כי כאשר תאכלו אתם את החטאת השם ישא את עון העדה או פירושו אתם תשאו את החטאת והטעם כי על ידכם יכופר עונם על כן לכפר: (אבן עזרא)

 ספורנו  ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. אף על פי שנתנה לכם לא היה לכם רשות לשרפה, כי לא נתנה לכם אלא לאכלה לשאת את עון העדה: (ספורנו)


{יח}  הֵ֚ן לֹֽא-הוּבָ֣א אֶת-דָּמָ֔הּ אֶל-הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּֽאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי:

 אונקלוס  הָא לָא אִתָּעַל יָת דְמַהּ לְבֵית קֻדְשָׁא גַוָאָה מֵיכַל תֵּכְלוּן יָתַהּ בְּקֻדְשָׁא כְּמָא דִי פַקֵדִית: (אונקלוס)

 יונתן  הָא לָא אִיתָעַל מִן אַדְמָא לְוַת קוּדְשָׁא גַוָואָה מֵיכַל תֵּיכְלוּן יָתֵיהּ בְּקוּדְשָׁא הֵיכְמָא דְאִתְפַּקֵדִית: (תרגום יונתן)

 רש"י  הן לא הובא וגו'. שאילו הובא היה לכם לשרפה, כמו שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' (ויקרא ו, כג.): אכול תאכלו אתה. היה לכם לאכלה (ו) אף על פי שאתם אוננים: כאשר צויתי. לכם (ז) במנחה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) לא שיאכלו אותה עתה כמובן ממנו שהרי כבר נשרפה: (ז) שהוא קדש קדשים ואכילתה בקודש כמוה אבל אין לומר כאשר צויתי לכם בחזה התנופה ושוק התרומה שאמר להם גם כן שיאכלו אותן. דיש לומר מפני שהן קדשים קלים ואכילתן במקום טהור משום הכי אין ללמוד קדשי קדשים מקדשים קלים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה. כפר הבא על כל המצות שהוא לכהן ולקהל. ואם ישאל שואל הנה פר חטאת שורף ולא הובא את דמו לפנים בקדש והטעם הפרכת ומזבח הזהב דע שפר חטאת הוא לחטאת על המזבח ושעיר החטאת הוא לעם ובשר החטאת לכהן: אכול תאכלו. היה ראוי שתאכלו אותה: (אבן עזרא)


{יט}  וַיְדַבֵּ֨ר אַֽהֲרֹ֜ן אֶל-מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּ֠וֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת-חַטָּאתָ֤ם וְאֶת-עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וּמַלִיל אַהֲרֹן עִם מֹשֶׁה הָא יוֹמָא דֵין קְרִיבוּ יָת חַטָּאתְהוֹן וְיָת עֲלָתְהוֹן קֳדָם יְיָ וַעֲרָעָא יָתִי עָקָן כְּאִלֵין וְאִלוּפוֹן אֲכָלִית חַטָאתָא יוֹמָא דֵין הֲתַקֵן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל אַהֲרן עִם משֶׁה הָא יוֹמָא דֵין קְרִיבוּ בְנֵי יִשְרָאֵל יַת קָרְבַּן חַטַאתְהוֹן וְעָלְוַותְהוֹן קֳדָם יְיָ וַאֲרַע יָתִי סִקוּל כְּאִילֵין בִּתְרֵין בְּנַי הֲלָא מַעֲשְרָא תִנְיָנָא אִתְפַּקֵיד דִי לָא לְמֵיכַל אָבִיל מִינֵיהּ כָּל דְכֵן קָרְבָּן חַטָאתָא וּמַה אִילוּ אִישְׁתְּלִיַית וַאֲכָלִית מִן קָרְבַּן חַטָאתָא יוֹמָא דֵין אוּף תְּרֵין בְּנַי דְאִשְׁתְּיָירוּ הֲוָה לְהוֹן מִן דִינָא דְיִתּוֹקְדוּן דְלֵית אֶפְשַׁר דִי שְׁפַר קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר אהרן. אין לשון דבור אלא לשון (ח) עז, שנאמר וידבר העם וגו' (במדבר כא, ה.). אפשר משה קצף על אלעזר ועל איתמר, ואהרן מדבר, הא ידעת שלא היתה אלא מדרך כבוד, אמרו, אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו, ואינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו, יכול מפני שלא היה באלעזר להשיב, תלמוד לומר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו' (שם לא, כא.), הרי כשרצה דבר לפני משה ולפני הנשיאים, זו מצאתי בספרי של פנים שני: הן היום הקריבו. מהו אומר, (ט) אלא אמר לו משה שמא זרקתם דמה אוננים, שהאונן שעבד חלל, אמר לו אהרן, וכי הם הקריבו שהם הדיוטות, אני הקרבתי, שאני כהן גדול, ומקריב אונן (זבחים קא.): ותקראנה אותי כאלה. אפילו לא היו המתים בני, אלא שאר קרובים שאני חייב להיות אונן עליהם כאלו, כגון כל האמורים בפרשת כהנים שהכהן מטמא להם: ואכלתי חטאת. ואם אכלתי, הייטב וגו': היום. אבל אנינות לילה מותר, (י) שאין אונן אלא יום קבורה (שם ק:): הייטב בעיני ה'. אם שמעת בקדשי שעה, אין לך להקל בקדשי דורות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש היכא דלא כתיב אחריו לאמר כמו שפירש רש"י בפרשת וארא. אי נמי כשיבא הדבור במקום פרטי כמו וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו וגו' היה צריך לומר ויאמר מאחר שהוא דבור פרטי אף כאן היה לו לומר ויאמר אהרן וגו' כיון שהוא דבור פרטי, הרא"ם. והוא הוא מה שכתבתי בפרשת וארא: (ט) פירוש לאיזה צורך הוצרך לומר הן היום הקריבו וגו' היה די בותקראנה אותי כאלה ואכלתי היום וגו' אלא הכי קאמר אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננים אחר מיתת אחיכם והאונן שעבד חילל ולפיכך לא אכלתם שמשה לא ראה מעשיהם מטרדתו עם השכינה באותו יום וחשש שמא מצאו דם שעיר הזה שלא נזרק עדיין וזרקוהו. והשיב אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות עד שיחשבו שנפסלה אני הקרבתי שעלי מוטל דכתיב קרב אל המזבח וכהן גדול מקריב אונן ונו"ן של הן היום במקום מ"ם כמו הלהן תשברנה. הרא"ם האריך ואני קצרתי: (י) ואם תאמר הא תשובה זו אינה אלא למאן דאמר משום טומאה שנגעה בו נשרף דאי משום אנינות כל שכן קשה למה שרפו אותו היה להם להמתין עד הלילה וכמו שכתב הרמב"ן זכרונו לברכה אם כן מאי נפקא מינה שהשיב לו אנינות היום אסור ולא לילה כיון שנשרף משום טומאה שנגעה בה מה תשובה השיב בזה. ויש לומר בדוחק כי משה לא היה חוקר על זה דלמא טומאה נגעה בה כי לפי סברתו שהיה להם לאכול מיד אם כן בוודאי היה נשמר מליגע בטומאה בשעה קלה שהיא מזריקת הדם עד שעת אכילה כי מסתמא מיד יאכלוהו אותו כי זריזים מקדימין למצות והשיב לו אהרן היום כלומר אנינות היום אסור והוכרחו להניחו עד הלילה ואפשר נגעה בו הטומאה ונשרף: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יש מדקדקים שאמרו שהה''א של התימה לא יהיה אחריו דגש עם אחד מהז' מלכים כי אם עם השוא הנע ימצא והה''א פתוח בעבור שלא יתכן להתחבר שני שואי''ן ובעבור שמצאו יו''ד הייטב דגוש אמרו כי זה הה''א לידיעה כה''א השבה עם נעמי הנמצאו פה העיר ההוללה ואלה ההי''ן במקום אשר הנה כן פירוש הייטב ועוד אמרו כי ואכלתי פועל עבר ואילו היה עתיד היה מלרע כמו ודברתי אל הנביאים ודברתי אתך והטעם כי בני הנשרפים היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם כי העגל והאיל בעד אהרן ובניו: ותקראנה אותי כאלה. פירוש צרות או דאגות על מות הבנים ובעבור זה לא יכולתי לאכול כל חטאת רק אכלתי ממנה מה שייטב בעיני השם והטעם מה שיוציאני לידי חובה. ועל דעת המעתיקים שה''א הייטב לתימה והוא מלה זרה גם על הפירוש שהזכרתי היא זרה כי לא מצאנו בכל המקרא ה''א הדעת עם פועל עתיד. ומלת ואכלתי חטאת. כאילו אמר ואילו אכלתי חטאת גם מצאנו מלות לעתיד והן מלעיל פן אורש וגנבתי והטעם כי הייתי אונן ואין אונן אוכל חטאת כטעם לא אכלתי באוני: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  הן היום הקריבו. מהו אומר אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננין שהאונן שעבד חלל אמר לו אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול ומקריב אונן לשון רש"י וכך הוא בגמרא בפרק טבול יום (זבחים קא) ודלמא אקריבתוה ופסלתוה ואני תמה שהרי קודם האנינות נעשו כל הקרבנות דכתיב וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים (לעיל ט כב) ואחר כן נכנסו לאהל מועד והתפללו ואח"כ ירדה האש לקרבנות ואז הקטירו נדב ואביהוא קטרת זו ושמא לא היה משה רואה את מעשיהם וחשש שמא מצאו דם השעיר הזה שלא נזרק עדיין וזרקוהו ואהרן אמר לו הלא הזריקה שלי היא וכשנזרקה מידי נזרקה ולא נפסלה באנינות ומשא ומתן של הלכה היה אבל לא נעשה בהן דבר באנינות כלל (הרמב"ן)

 אור החיים  וידבר אהרן אל משה. רז''ל (תו''כ) אמרו אין דיבור אלא לשון עז, יורה על דברים קשים. צריך לדעת איך יוצדק ענין זה באהרן עם משה. ואולי כי לצד שאמר משה לבניו הנותרים שהוא דבור דומה לקללה והוא עדיין בחרדת לב על ב' בניו שכבר מתו בו ביום והשטן מקטרג. ומה גם כששמע עקימת שפתיו של משה בדמיון הקללה, לזה חרד לבו ודבר בקול גדול לפני משה כי נכמרו רחמיו אל בניו:

הן היום. רז''ל דרשו (זבחים קא.) שרצונו לומר וכי ביום זה הקריבו אלעזר ואיתמר שאסורים להקריב באנינות שאתה אומר שמא הקרבתם אותו באנינות ולזה שרפתם, אני הוא שהקרבתי וכהן גדול מקריב אונן. ופשט הכתוב הוא על זה הדרך הז היום הקריבו פירוש נדב ואביהוא את חטאתם ואת עולתם לפני ה' וכו', שכוונתו כי הוא אונן כי בו ביום מתו, ואכלתי חטאת היום פירוש חטאת של יום שהוא שעיר ראש חודש, וכאן רמז לו שישתנה זה ממנחה שהוא קדשי שעה אבל חטאת היום הוא קדשי דורות הייטב בעיני ה' לאוכלו. והיה נראה להוכיח מכאן ספק א', אם מותר לתלמיד להורות לעצמו הוראה במקום רבו, שראיתי להרא''ש ז''ל (עירובין פ' הדר) שכתב לאסור זולת סר סכינא שאין קפידא כל כך. והנה ממה שראינו שהורה אהרן הלכה זו לעצמן ושרפו החטאת משמע שמותר. ואין לך רב מובהק כמשה לאהרן. ואולי יש לדחות, כי אין הוראה זו הוראה, כפי מה שאמרו ביומא (רש''י שם דף ה:) שדן אהרן קל וחומר ממעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני קודש חמור לא כל שכן ע''כ. וכיון שנאמר לו מפי משה דין מעשר כאלו אמר לו משה לשרוף ולא הורה הוא לעצמו כלום, כי בכלל מעשר חטאת בקל וחומר וכגון זה מותר לתלמיד להורות, וקל הוא מביעתא בכותחא. ועיין בדברי התוספת שם (עירובין סב:) פירוש הוראת ביעתא בכותחא: (אור החיים)

 ספורנו  הן היום הקריבו. כמו הן ישלח איש את אשתו, הן ישא איש בשר קדש, וטעמו אם היה הענין כן שהיו אלה מקריבים חטאתם של חובה ואת עולתם של נדבה, אף על פי שאינם קדשי צבור לדורות, והיינו אוכלים החטאת היום בהיותנו אוננים: הייטב בעיני ה'. שנאכל קדשי דורות באנינות הלא דבר ידוע הוא שאין אכילת אונן בכונה ראויה לכפר, כאמרו בקדשים קלים לא אכלתי באוני ממנו ואף על פי שצוית שנאכל באנינות את המנחה שהיא קדשי שעה, לא יתחייב זה בקדשי דורות: (ספורנו)

 כלי יקר  הן היום הקריבו את חטאתם וגו' משה קרא תגר על אלעזר ואיתמר מדוע לא אכלתם את החטאת, ואהרן התנצל את עצמו ואמר ואכלתי חטאת היום. ונ"ל כדברי מהרי"א ששעיר זה שנשרף היינו שעיר עזים לחטאת האמור למעלה שהיה קדשי שעה, ולכך לא רצה אהרן לאכול ממנו לפי שחשב במה דברים אמורים שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כשהכהנים אין להם חלק באותו עבירה אבל בשעיר זה שהיה כפרה על מעשה העגל שזבחו שם זבחיהם לשעירים כמבואר למעלה בפסוק קח לך עגל, וחטא זה היה אהרן הגורם ודומה כאילו היה לו חלק בה ע"כ אין דין שיאכל ממנו אהרן כדי שיתכפרו הבעלים כי דומה כאילו גם הוא היה מן הבעלים, ומאחר שראו בני אהרן שאביהם לא רצה לאכול ע"כ לא אכלו גם המה ממנו ושרפוהו.

וזה ביאור הענין, כי משה קצף על אלעזר ואיתמר הנותרים מן המיתה של נדב ואביהוא שנשרפו על שהקריבו אש זרה וחשב משה כי גם אלו הקריבו אש זרה כי מאחר שדין החטאת לאכילה והמה שרפוהו ודאי אש זה ששרפוהו בו אש זרה הוא ע"כ קצף עליהם ואמר היה לכם לזכור מה שקרה לאחיכם ולמה הותרתם והיה לכם לאוכלו כי אותה נתן לכם לשאת את עון העדה שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו וגו', רצה להוכיח במופת שחטאת זה היה על מעשה העגל דאל"כ איך יתכן שביום זה שהקריבו בני חטאתם ועולתם של ציבור לכפר עליהם תקראנה אותי כאלה שבו ביום ימותו שני בני, שאם כבר היו ראוין לשליחות יד והמתין להם הקב"ה שלא לערבב שמחת התורה היה לו להמתין גם יום זה שמחת לבו של הקב"ה בחנוכת המזבח, אלא ודאי שרצה ה' שביום זה ימחה עון העגל מכל וכל מישראל ומאהרן ביום אחד כי אהרן ישלם שנים לרעהו וישראל מתכפרים בחטאת ועולה וזה מופת שהחטאת בא על עון העגל, וא"כ אם אכלתי מחטאת זה היום הייטב בעיני ה' הלא גם אני מן הבעלים, ומאחר שאני לא אכלתי גם בני לא רצו לאוכלו לכבודי וייטב הדבר הזה בעיני משה. (כלי יקר)


{כ}  וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו: (פ)

 אונקלוס  וּשְׁמַע מֹשֶׁה וּשְׁפַר בְּעֵינוֹהִי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמַע משֶׁה וּשְׁפַר קֳדָמוֹי וְאַפֵּיק כְּרוֹזָא בְּמַשְׁרִיתָא לְמֵימָר אֲנָא הוּא דְאִיתְעַלָמִית הִילְכָתָא מִנִי וְאַהֲרן אָחִי אִדְכַּר יָתָהּ לִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וייטב בעיניו. הודה ולא בוש לומר (כ) לא שמעתי (ת"כ פרק ב, יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) אלא כך שמעתי ושכחתי: (שפתי חכמים)

 אור החיים  וישמע משה וייטב וגו'. יש לדעת איך נתעלמה ממנו הלכה פשוטה כזו לחלק בין קדשי דורות לקדשי שעה. ואם היה לו איזה צד לומר שאין לעשות חילוק זה, למה קבלו מאהרן ולא דן עליו לסותרו. והנה לפי מה שפירשתי למעלה כי גם משה היה צריך לעמוד על הדבר אם לאכלה אם לשרפה, ולא היה לו מוחלט הדבר לאכילה והקפדתו על אהרן ובניו היתה לצד שחשב ששרפוהו בלא טעם נכון, או לצד שמא אירע לה איזה מאורע כמאמר רז''ל (פסחים סב. זבחים קא) שאמר להם שמא אירע בו פסול בהקרבת דמו או נטמא או יצא חוץ למקומו, וכל אלה הדברים הם לצד מיעוט זריזותם, ועל זה היתה ההקפדה, מה שאין כן אחר שאמר לפניו אהרן הדין שדן בו ושרפו קבל משה הטעם וראה שלא שרף אלא אחר שדן דין צדק, ואין הכי נמי אם לא היה דן אהרן והיה דן משה כזה היה דן בדבר ושורפו, ולא יבצר ממנו כל דבר, ואומרו וייטב בעיניו, פירוש את אשר עשו בשריפתו, ולא הקפיד על אשר סמכו על עצמן ולא שאלוהו:

או ירצה וייטב בעיניו אהרן כי טוב הוא ויורה יורה ידין ידין:

או ירצה וישמע משה פירוש התורה מעידה שחילוק זה שמעו משה מפי הקב''ה, וייטב בעיניו הדבר אשר עשה אהרן. ואם תאמר אם שמע כן מפי הקב''ה מה מקום להקפדתו. אולי לצד שלא אמרו עדיין לאהרן חש שדן בו טעם אחר שאינו צודק ושרפו, או אפשר כי באותו שעה נאמרה לו נבואה זו, כי מצויה היתה נבואה למשה, כאומרו (במדבר ט ח) עמדו ואשמעה מה ידבר ה', וכמו כן כאן תיכף וישמע משה מפי ה' המשפט וייטב בעיניו אשר צדק אהרן במשפטו. ורז''ל אמרו במדרש (תו''כ כאן) וזה לשונם אמר רב יהודה חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו קשה ההקפדה שגרמה למשה לטעות, אחר מיתתו אני משיב לו על דבריו, וכי מי גרם לו שהקפיד אלא שטעה ע''כ. טעם אומרו כל ימיו, גם טעם חנניה שלא אמר כרב יהודה שהוא היותר מובן מפשטי הכתוב, גם טעמו של רב יהודה שלא חלק אלא אחר מותו יראה כי חנניה ורב יהודה כל אחד מתכוין לדבר טוב על משה, לצד שיש לפנינו ב' דרכים. הא' השכחה אשר אמר לו ה' והוא שלא מן המוסר לנאמן בית, ב' שנתכעס על בני אהרן ודבר להם קשות כנזכר, וגם לצד אהרן קצף בדרך נסתר. ובא חנניה ובחר לתלות כמשה שגיון הכעס ששגג בו והוא סיבה לטעות מלומר ח''ו ששכח דבר ה' שהוא דופי גדול. וכמו כן מצינו בספרי (מטות פסוק נז) שאמר ראב''ע בג' מקומות בא משה לכלל כעם ובא לכלל טעות וכו', כיוצא בדבר ויקצוף משה על אלעזר וגו' ע''כ. מכאן אתה למד שהדבר שעליו הקפיד לא (מצד) הטעות. ואם תאמר אם כן למה הקפיד אם לא טעה, בהכרח לומר שהקפיד על אשר דנו בדעתם וסמכו על הוראתם מבלי שאלת רבם, ועל זה נתעלמה הימנו הלכה ואמר אכל תאכלו, וסובר כי בהחלט הוא אומר כפי הדין שראוי לאכלה, לא כמו שפירשתי שאין דבריו בהחלט אלא שאומר צד הנגדי למעשיהם, ובא רב יהודה וחלק כי אין לתלות במשה ההקפדה בהחלט, כי יש בהקפדה צד לומר שהיא גרועה מהעלם דבר ואפשר לתלות שטעה ושגג בדין ולצד שגיונו הקפיד על המעשה שנעשה שלא כרצונו יתברך אבל זולת הטעות לא יקפיד על כבודו. והנה דעת זו לא היתה מוכרעת לרב יהודה אלא שקולה, שיש פנים להקל בבחינת ההקפדה, ויש פנים להקל בבחינת הטעות, ולזה לא חלק על חנניה אלא אחר מותו שעמד בדרשה זו ולא אמר פן האחר שישנו במשקולת ההשכל, משמע כי מוכרע אצלו הדבר כי הקפיד ובזה חלק עליו, ולזה דקדק לומר אחר מיתתו אני משיב. ובנוסח ספרא שלפנינו אמרו הריני כמשיב על דבריו, וממה שאמר כמשיב משמע ולא משיב, ויכוין ג''כ לדברינו. או אפשר לומר כי רב יהודה בחר בהחלט לומר טעמו של משה הוא לצד שטעה מלומר שהקפיד שהוא מעשה בלתי הגון, כי הטעות יכול אדם לטעות בהסח הדעת, מה שאין כן ההקפדה שהוא מעשה מזיד, ועוד אם נאמר שטעה הרי לא יצתה תקלה מטעות, ואם נאמר שהקפיד הרי יצתה תקלה מתחת ידו שהרי הקפיד ונתכעס, ולזה בחר רב יהודה לומר מי גרם לו שהקפיד אלא שטעה. וטעם אומרו אחר מותו, לומר שאפילו כל ימיו דרש ואפילו כבר מת הדורש לא נמנעתי מלחלוק לצד אמיתות הדבר אצל, או נתכוין לומר שלא חלק עמו בפנים ושתק אלא לאחר מותו שאפשר שאם היה בחיים חיותו היה משיב על הדבר להוכיח כמותו ורז''ל אמת יהגה חיכם: (אור החיים)

 ספורנו  וייטב בעיניו. שמח על טוב סברת אחיו ובניו שהיטיבו לראות ולהורות: (ספורנו)





ויקרא פרק-יא

{א}   שישי  וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָֹ֛ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימַר לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר לְהוֹן לִבְנֵי אַהֲרן דְיִזְהָרוּן יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל דִי טַעֲמִין בִּדְכוּתָא מֵיכַלְהוֹן וְיִתְפַּרְשׁוּן מְסוֹאֲבוֹת תַּמְנִי סֵירֵי טְרִיפָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל משה ואל אהרן. למשה אמר, (ל) שיאמר לאהרן: לאמר אליהם. אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר, או אינו אלא לאמר לישראל, כשהוא אומר דברו אל בני ישראל, הרי דבור אמור לישראל, הא מה אני מקיים לאמר אליהם, לבניו, לאלעזר ולאיתמר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) די"ג דברות נאמרו בתורה אל משה ואל אהרן וכנגדן כתיב י"ג מיעוטים למעט שלא דבר הקדוש ברוך הוא עם אהרן אלא עם משה לבדו כדלעיל בפרשת ויקרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וידבר ה' אל משה ואל אהרן. בעבור שהוא הכהן המורה המבדיל בין הטמא ובין הטהור: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל משה ואל אהרן וגו' דברו אל בני ישראל. המצות בפרשיות האלה (יא א-מז) נוהגות בישראל ובכהנים אבל ענינם מרובה בכהנים כי הם צריכים להשתמר תמיד מנגיעת הטומאה בעבור שיצטרכו לבא במקדש ולאכול הקדשים ועוד כי אם שגגו ישראל בהם חייבין להביא עליהם קרבן שיקריבוהו הכהנים ועוד שצוה אותם ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור (לעיל י י) והנה הם צריכים להורות לישראל הטמא והטהור שיזהרו בהם על כן היה הדבור הזה אל משה ואל אהרן שניהם או למשה שיאמר לאהרן וצוה לשניהם דברו אל בני ישראל ולכך נאמרו בספר תורת כהנים ויזהיר בפרשה באכילה ובטומאה שלא יטמאו המשכן וקדשיו (הרמב"ן)

 אור החיים   אל משה ואל אהרן. אמר ואל אהרן. אולי שנתכוון לעשות שניהם יחד שליחות מצוה זו אל ישראל, וכן גמר אומר דברו אל בני ישראל, וכן אמר בפרשת בא (יב א) אל משה ואל אהרן וגו' דברו וגו', כי לענין הקדמה שיקדים משה לומר לאהרן קודם ישראל כבר למדנו זה ממקום אחר:

לאמר אליהם. רז''ל אמרו (בתו''כ) אליהם פירוש שיאמר לאלעזר ולאיתמר והכוונה בזה כדי להקדימם בלימוד קודם כדתניא (עירובין נ''ד) בסדר הלימוד. ואולי שנתכוון להצריכם להורות בני ישראל על דרך (מלאכי ב) כי שפתי כהן וגו', ואשר על כן סמך לזה דברו וגו'. עוד יתבאר אומרו לאמר אליהם לפי מה שפירשתי במקומות אחרים (יתרו כ א) כי טעם אמרו לאמר כי הדיבור היוצא מפי אל עליון היה נוצר ממנו מלאך והוא היה מדבר עם משה, ופירוש לאמר הוא הדיבור יאמר למשה, וכמו כן אמר כאן לאמר אליהם פירוש הדיבור יאמר למשה ולאהרן. ואין פירוש זה מכחיש דברי רז''ל שאמרו (תו''כ א) לא היה הדיבור אלא למשה ולא לאהרן, כי גם לדרכינו לא היה שומע דברי ה' אלא משה, אלא שהמלאך המתהוה מהדיבור היה מדבר לשון רבים, ומשה היה מגיע הדברים לאהרן: (אור החיים)

 כלי יקר  וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם. מלת אליהם צריך ביאור, כי מה שפירש רש"י שחוזר לאלעזר ואיתמר שיהיו גם המה שלוחים במצוה זו לפי שכולם הושוו בדמימה, אינו מחוור כי לא נזכרו אלעזר ואיתמר קודם זה, גם הפסוק אומר וידום אהרן אבל לא אלעזר ואיתמר. והקרוב אלי לומר שנרמז במלת אליהם ענין יקר מאד ובא למעט כל האומות והוא כדרך שכתבו רבים מן המפרשים ענין איסורי המאכלות שיש שחשבו שהמה בריאות הגופות ורפואתו כי המאכלים ההם מולידי ליחות רעות ולדעה זו נטה הרמב"ן, ואינו כן שהרי כל האומות אוכלי בשר השקץ והעכבר וכל הטמאים וכולם חזקים אף בריאים אין כושל בהם ואוכליהם לא חלי ולא מרגיש.

אלא ודאי שכל אלו אין הכוונה בהם כי אם אל רפואות הנשמה. כי הם משקצים הנפש הטהורה ומגרשים רוח טהרה וקדושה מן האדם ומולידין אטימת השכל ותכונת האכזריות כן כתב בעקידה ובמהרי"א. והראיה על זה שפרה שנולדה מחמור אסורה כי היוצא מן הטמא טמא ש"מ שהמוליד נותן תכונה רעה שבו בנולד ממנו, ועל זה הדרך נאמר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. ומ"ם של וממפריסי מיותרת כי הל"ל ממעלי הגרה ומפריסי פרסה, אלא שמילי מילי קתני וה"ק אך את זה לא תאכלו אפילו אם יש לו כל סימני טהרה והיינו אם הוא נולד ובא ממעלה הגרה לבד כגון פרה מגמל או ממפריסי פרסה לבד דהיינו פרה מחזיר כך פירשו הקדמונים, וכן נתנו טעמים בכל הסימני טומאה שכולם מורים על קושי הבשר ומזג רע שבו המוליד תכונות רעות בגוף האוכל ואין להאריך בזה. וע"ז נאמר (איוב יד.ד) מי יתן טהור מטמא, וכי אפשרי שמן דבר טמא יצא טהור וכי לא אחד הוא המוליד והנולד כי העובר ירך אביו הוא.

וזהו שמסיק בויקרא רבה (יג.ב) משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים כו' כך העכו"ם שאינן לחיי עה"ב כירק עשב התיר להם את הכל אבל ישראל שהם לחיי העה"ב צוה להם זאת החיה אשר תאכלו. ואולי מטעם זה אמר זאת החיה אע"פ שמסיים בבהמה מ"מ התחיל בחיה לומר שכל הרחקות אלו הם לצורך הנפש שנקראת חיה, הנה מדרש זה מסכים מכל צד לדברינו דאל"כ מה ראה על ככה ליתן טעם על מצוה זו למה לא נתנה לעכו"ם יותר מעל כל מצוה שבתורה, אלא ודאי שרצה לתרץ יתור לשון של אליהם שבא למעט העכו"ם, ולומר לך שמסתמא אין שום עכו"ם רוצה לקיים שום מצוה אם לא שיודע שיש בה תועלת גם בעולם הזה שהרי על כל פנים אין להם חלק בעה"ב כמ"ש (דברים ז.י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וכדי שלא יטעו העכו"ם לחשוב שטעם איסורי מאכלות לשם בריאות הגופות וירצו גם המה להתנהג על פי הרפואה, ע"כ אמר לשון אליהם לומר לך דווקא לישראל שהם לחיי העה"ב יש תועלת במצוה זו אבל לעכו"ם אין תועלת בשמירת מצוה זו כי בלאו הכי אינן לחיי העוה"ב. (כלי יקר)


{ב}  דַּבְּר֛וּ אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּֽאכְל֔וּ מִכָּל-הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל-הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  מַלִילוּ עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר דָא חַיְתָא דִי תֵיכְלוּן מִכָּל בְּעִירָא דִי עַל אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  מַלִילוּ עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר דָא חַיְתָא דְמִכַשְׁרָא לְמֵיכַלְהוֹן מִן כָּל בְּעִירָא דְעַל אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  דברו אל בני ישראל. את כולם השוה להיות שלוחים בדבור זה, לפי שהושוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום מאהבה: זאת החיה. ל' חיים, (מ) לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום. משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו', כדאיתא במדרש רבי תנחומא: זאת החיה. מלמד שהיה משה אוחז בחיה (נ) ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו: את זה תאכלו וגו'. אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין והראה להם, וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף, וכן בשרצים וזה לכם הטמא: זאת החיה מכל הבהמה. מלמד שהבהמה (ס) בכלל חיה (חולין עא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן זאת (חיה אשר תאכלו מכל) הבהמה מיבעי ליה: (נ) פירוש משום דמלת זאת מורה באצבע על הרמוז אליו וכשדבר עמו ה' לא היה שם שום טמא. רא"ם האריך וקצרתי: (ס) דלא היה לו לומר רק זאת החיה וגו' אע"ג דמפיק ממלת החיה לשון חיים יש לומר דדייק מה"א יתירא דבתיבת החיה אלא דבא ללמד כו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  מכל הבהמה אשר על הארץ. פשוטו מכל הבהמה אשר על פני כל הארץ כטעם מכל אשר בעולם ומדרשו (תו"כ פרשה ב ו) מפני שיש חיות בים ואין תורתן בסימנין הללו אלא כדגים לפיכך אמר אשר על הארץ להוציא מה שבים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אשר תאכלו. בגימ' חיה אכול שאינה חיה לא תאכל: אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. למעוטי שור הים תורא דימא: אסור: (בעל הטורים)

 אור החיים  אל בני ישראל לאמר. אמר תיבת לאמר ירצה כי מצוה זו היא בחינת המעלה והכבוד להם, להשמר מדברים הטמאים, וכאומרם בזוהר (ויק''ר פי''ג) אמר רבי שמעון בר יוחאי בפסוק (חבקוק ג) עמד וימודד ארץ מדד ה' את כל האומות ולא מצא אומה שהיא ראויה כו', ופירוש תיבת לאמר כאן הוא על דרך (ישעי' ג') אמרו צדיק וגו'. עוד ירצה על זה הדרך לאמר זאת וגו' פירוש שיקחו בידם כל מין חיה ויאמרו להם זאת תאכלו וזאת לא תאכלו, ולא יספיק לומר להם בעל פה:

זאת החיה וגו'. טעם שמכנה שם חיה בהמה, כבר כתבתי בכמה מקומות כי בחינת הרע לא יתייחס אליו בחינת החיים, והוא אומרו זאת החיה פירוש שיש בה בחינה הנקראת חיה, לשלול שאר בהמות שאין להם קדושה שהיא בחינת החיים: (אור החיים)

 ספורנו  זאת החיה אשר תאכלו. הנה אחד שהתנצלו ישראל את עדים הרוחני שקנו במתן תורה, אשר בו היו ראוים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, כאמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבא אליך וברכתיך כמו שיהיה הענין לעתיד לבא, כאמרו ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם מאס האל יתברך אחר כך מהשדות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאמרו כי לא אעלה בקרבך, והשיג משה רבינו בתפלתו איזה תיקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו, עד שהשיגו וזכו אל וירא כבוד ה' אל כל העם ואל ירידת אש מן השמים ובכן ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים, וזה בתקון המזונות והתולדה. ואסר את המאכלים המטמאים את הנפש במדות ובמושכלות, כאמרו ונטמתם בם וכאמרו אל תשקצו את נפשותיכם וכאמרו ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, והתקדשתם והייתם קדושים פירוש נצחיים, מתדמים לבורא יתברך, כאמרו כי קדוש אני. ואסר הנדה והזבה והיולדת, לקדש את הזרע ולטהרו מכל טומאה, כאמרו והזרתם את בני ישראל מטמאתם, ולא ימותו בטמאתס, בטמאם את משכני והזכיר לשון טומאה בנבלת בהמה וחיה טמאה ובח' שרצים ובנבלת בהמה טהורה שבכל אחד מאלו יש טומאת מגע ובקצתם טומאת משא. אמנם המטמאים את הנפש בלבד, והם דגים ועופות וחגבים ושאר שרצים שאין בהם טומאת מגע כלל יזכור בהם שקוץ, כאמרו שקץ הם לכם, לא יאכלו שקץ הם, שקץ הוא לא יאכל, לא תאכלום כי שקץ הם: (ספורנו)


{ג}  כֹּ֣ל | מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֨סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַֽעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ:

 אונקלוס  כֹּל דִי סְדִיקָן פַּרְסָתָא וּמַטִלְפָן טִלְפִין פַּרְסָתָא מַסְקָּא פִשְׁרָא בִּבְעִירָא יָתַהּ תֵּיכְלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דִסְדִיקָא פַּרְסָתָא וּמַטִילְפָא טִילְפִין פַּרְסָתָא וּדְאִית לָהּ קַרְנִין מַסְקָא פִּישְׁרָא בִּבְעִירָא יָתָהּ תֵּיכְלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מפרסת. כתרגומו (ע) סדיקא: פרסה. פלאנט"ה בלע"ז: ושסעת שסע. שמובדלת מלמעלה ולמטה בשתי צפרנין, כתרגומו ומטלפא טלפין, שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי שמלמטה מחוברות: מעלת גרה. מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק: גרה. כך שמו, ויתכן להיותו מגזרת מים הנגרים, (שמואל-ב יד, יד.) שהוא נגרר אחר הפה, ותרגומו פשרא, שע"י הגרה האוכל נפשר ונמוח: בבהמה. תיבה זו יתירה (פ) היא לדרשה, להתיר את השליל הנמצא במעי אמו: אתה תאכלו. ולא בהמה טמאה, והלא באזהרה היא, אלא לעבור עליה בעשה (צ) ולא תעשה (זבחים לד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) רוצה לומר שאינו מגזרת פרסה אלא לשון סדוקה היא ופרסה היא פלנט"א בלע"ז ובלשון אשכנז כסו"ט והוכחת התרגום הוא מדכתיב ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס והלא לכולם יש פרסה שדורסים בה על הארץ אלא על כרחך מפרסת לשון סדוקה היא: (פ) דהא כבר כתיב אשר תאכלו מכל הבהמה אלא תיבה זו יתירה כו' ודומה כאלו כתיב אשר תאכלו מכל הבהמה אשר בבהמה היינו השליל שנמצא בבהמה דאשר תאכלו מכל הבהמה קאי אכולה פרשה: (צ) דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא. ולא תעשה כתיב בהדיא בסמוך את זה לא תאכלו וגו' אבל לא בא ללמד כפשוטו שמותר לאוכלו דהא כבר אמר אשר תאכלו מכל הבהמה כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מפרסת. שם התואר וכן מקרין מפריס והטעם כל שהוא מתוארת שהיא בעלת פרסה: ושוסעת שסע. שם התאר והטעם שפרסותיה שסועות: מעלת גרה. מגזרת גרון ומעלת פועל. והזכיר הגמל והשפן והארנבת והחזיר בעבור שיש לכל אחד הסימן האחד ודרך לשון הקדש להזכיר הזכר מכל מין כי הנקבה בכלל הזכר היא והזכיר ארנבת יש אומרים לפי שלא ימצא הזכר מהם ויש אומרים שהזכר ישוב נקבה והפך הדבר והראשון קרוב אלי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה. טעם הכתוב הזה שכל בהמה שיהיו בה שני הסימנין הללו תאכלו אבל לא תאכלו באחד מהם והיה ראוי שיאמר כן בדרך כלל אלא שפרט הגמל והשפן והארנבת בגרה והחזיר בפרסה מפני שאין אחרים בעולם בסימן האחד לבדו וחזר ואמר (פסוק ח) מבשרם לא תאכלו ללאו וכתב רש"י אין לי אלא אלו שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין אמרת קל וחומר מה אלו שיש בהם קצת סימני טהרה אסורות וכו' ולשון ספרא (פרק ג ב) מה אלו שיש בהם סימני טהרה הרי הם בלא תעשה על אכילתם שאר בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתה נמצאו הגמל והשפן והארנבת והחזיר מן הכתוב ושאר בהמה טמאה מקל וחומר נמצאת מצות עשה שלהן מן הכתוב מצות לא תעשה מקל וחומר עד כאן הברייתא אבל לפי דעתי אינה עולה כהוגן לפי סוגיות התלמוד שאם כן לא יהא לוקה על שאר בהמה טמאה שאינה באה אלא מדין קל וחומר שאין מזהירין מן הדין וכך אמרו באחותו שאסר הכתוב אחותו בת אביו או בת אמו (להלן כ יז) והוצרך לרבות בכתוב אחותו שהיא בת אביו ובת אמו אע"פ שבאה בקל וחומר ויש בה שם שתיהן לומר שאין מזהירין מן הדין כדאיתא ביבמות בפרק כיצד (כב) אבל הברייתא הזו או שהיא שנויה כדברי האומר עונשין מן הדין במסכת סנהדרין (נד) או שאינה מתרצתא והטעם במלקות שאר בהמה טמאה מפני שאמר הכתוב באיסור השפן מפני שאין מפריס פרסה ובחזיר מפני שאינו מעלה גרה אם כן כל שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה הוא בשם האיסור הזה אין צורך לקל וחומר כלל

"אותה תאכלו" - ולא בהמה טמאה והלא באזהרה היא אלא לעבור עליה בעשה ולא תעשה לשון רש"י וכך היא בתורת כהנים (פרק ג א) והרב רבי משה אמר (הל' מאכלות אסורות פ"ב ה"ג) שהוא למעט בשר האדם אותה תאכלו ולא אדם ובשרו וחלבו בעשה ולא מצינו שידרש כן לרבותינו ושמא חשב זה ממה ששנינו שם בת"כ (פרק ד ד) יכול אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהיו בלא תעשה על אכילתן תלמוד לומר זה לא תאכלו זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן וידון הרב מזה שאינו בלא תעשה אבל הוא בעשה ודרשו מן הכתוב אותה תאכלו ואין הדבר כן שבפירוש אמרו חכמים (כריתות כא) בדם מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים שאפילו מצות פרוש מדבריהם אין בו ואם היה בשרו אסור כל היוצא מן הטמא טמא (בכורות ה) ודם השרץ ודם האדם מעטו אותן חכמים מאסור דם ואמרו (שם) דם השרץ כבשרו ולוקה עליו משום שרץ שאין בו משום דם ועשאוהו כבשר אבל מה שאמרו שאינן בלא תעשה על אכילתן לומר שלא נמנעו ממנו והן מותרין אבל לפי דעתי יהיה זה בבשר מן החי אבל המת למדו בו (ע"ז כט) מגזירה שוה מעגלה ערופה שאסור בהנאה (הרמב"ן)

 אור החיים  כל מפרסת וגו' מעלת גרה. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (חולין נט.) כל בהמה שמפרסת פרסה היא מעלת גרה, חוץ מן החזיר, והוא אומרו כל מפרסת וגו' מעלת גרה, פירוש בידוע שהיא מעלת גרה, ומיעט אחר כך החזיר שיצא מהכלל. ואולי ממה שלא הוציא מן הכלל סמוך להודעת הכלל רמז שאפילו החזיר בכלל, על דרך אומרם ז''ל (רבינו בחיי בשם תנחומא) למה נקרא שמו חזיר שעתיד לחזור להיות מותר, ומעתה כלל כל מפרסת וגו' היא מעלת וגו' לא יצא מכללו דבר, ועל זמן מהזמנים אמר החזיר שהוא מפריס וכו' לא יגר: (אור החיים)

 דעת זקנים  כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע. פרש"י למעוטי גמל שפרסותיו סדוק' מלמעלה ומלמטה הם מחוברות וצ"ע דא"כ היה לו למעט גמל מדין שסועה ולכתוב ושסע איננו שוסע: (דעת זקנים)


{ד}  אַ֤ךְ אֶת-זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִמַּֽעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה אֶת-הַ֠גָּמָ֠ל כִּי-מַֽעֲלֵ֨ה גֵרָ֜ה ה֗וּא וּפַרְסָה֙ אֵינֶ֣נּוּ מַפְרִ֔יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם:

 אונקלוס  בְּרָם יָת דֵין לָא תֵיכְלוּן מִמַסְקֵי פִשְׁרָא וּמִמַסְדִיקֵי פַּרְסָתָא יָת גַמְלָא אֲרֵי מַסִיק פִּשְׁרָא הוּא וּפַרְסָתָא לָא סְדִיקָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם יַת דֵין לָא תֵיכְלוּן מִמִינָא דְמַסְקֵי פִּישְׁרָא וּסְדִיקֵי פַּרְסָתָא דְאִיתְיְלִיד מִמְסָאָבְתָּא בְּרַם יַת גַמְלָא אֲרֵי מַסִיק פּוּשְׁרָא וּפַרְסָתֵיהּ לָא סְדִיקָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ממעלי הגרה. מלא יו''ד י' מינין מעלת גרה שור כבש ועז וז' מיני חיות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ממעלי וגו' וממפריסי וגו'. רז''ל אמרו (תו''כ בכורות ו) שבא לאסור אפילו מעלה ומפריס אם נמצאו במעי טמאה. ופשט הכתוב הוא על זה הדרך ממעלי הגרה זה הגמל, וממפריסי וגו' זה החזיר, או זה או זה קאמר, ולזה דייק לומר וממפריסי וגומר, ולא אמר ומפריסי, והבן: (אור החיים)

 כלי יקר  את הגמל כי מעלה גרה הוא. הול"ל כי פרסה איננו מפריס שזה עיקר טעם אל הטומאה וכן בשפן וארנבת קשה זה, ובחזיר אמר כי מפריס פרסה הוא הל"ל כי אינו מעלה גרה, ולמה התחיל בכולם בסימן טהרה שלהם. וביאור ענין זה שסימן טהרה שבכולם מוסיף טומאה על טומאתן כדרך שאמרו בעשו (בר"ר סה.א) שנמשל לחזיר שפושט את טלפיו להראות כאילו כשר ותוכו מלא תוך ומרמה וזה מורה על כל מי שאין תוכו כברו כמדת הצבועים המראים את עצמם כשרים והמה בלי ספק גרועים מן הרשע הגמור שתוכו וברו שוין לרעה, כמו שפירש"י על פסוק ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז.ד) וע"כ הפרסת פרסה בחזיר הוא סימן טומאה לפי שבפרסה זו הוא יכול להטעות הבריות ולהראות כאילו הוא כשר וכן בהפך זה בגמל ושפן וארנבת, ואע"פ שכל מדות אלו אינן שייכין בבהמות מ"מ הם מולידים תכונה רעה זו בגוף האוכלם כי כל אוכלם יאשמו (ע"פ ירמיה ב.ג) להיות מן כתות הצבועים המראים את עצמם כשרים כמו עשו וחביריו.

ובזה מיושב מה שדרשו (ויק"ר יג.ה) את הגמל זו בבל, שנאמר (תהלים קלז.ה) בת בבל השדודה אשר שישלם לך גמולך שגמלת לנו. ואת השפן זו מדי, כי מעלה גרה היא שמגדלת צדיקים שנאמר (אסתר ב.כא) ומרדכי יושב בשער המלך. ארנבת זו יון, כי מעלת גרה היא. אלכסנדרוס כד חזי לשמעון הצדיק קאים על רגלוהי ומברכו כו' (עיין יומא סט.) החזיר זו אדום, שמפריס פרסה מראה עצמו כשר וגרה לא יגר שאינו מגדל צדיקים אלא הורגן כו'. ויש להתפלא על מדרש זה מה ראה על ככה להוציא כל המקראות האלו מפשוטם אלא ודאי שכוונתו לתרץ ד' לשונות כי, שהזכיר, שעשה מן הסימן טהרה טעם על הטומאה, ובלי ספק שכוונת הפסוק לרמוז על מדת הצבועים שסימן טהרה שלהם מוסיף להם טומאה וזה לא יצדק בבהמות כלל כ"א באדם, ע"כ ר"ל שכל האוכל מהם מקבל טבעם כי הדבר הנאכל ישוב לטבע האוכל. והביא ראיה מן המפורסמים שכל ד' מלכיות אלו האוכלים מן ד' מינים אלו כולם קבלו טבעם שהם מראים את עצמם ככשרים כאילו כוונתם להטיב לישראל ותוכם רע ומר כי כל מחשבותם רק רע כל היום, וישראל לא נזהרו מהם בראותם כי הם מגדלים קצת צדיקים ובאמת שלצורך הנאתם עשו כן ותוכם היו שונאי ישראל.

ומ"ש את הגמל זו בבל, אין כוונתו לפרש המקרא ולהוציאו מפשוטו אלא לומר לך שתואר הגמל מצוי במלכות בבל, כי כשם שהגמל מעלה גרה הוא ומצד זה הוא נראה כשר כך מלכות בבל הראו את עצמם כגומלי חסדים עם ישראל והכתוב אומר (תהלים קלז.ה) אשרי שישלם לך גמולך שגמלת לנו וגו' לומר לך שהגמול ההוא היה על צד הזיוף, וכן מדי ויון שהיו מקרבים הצדיקים כמרדכי ושמעון הצדיק והכל על צד הזיוף, וכן אדום עושים כמעשה החזיר שמראין טלפיהם ככשרים לומר שאין פושטין ידיהם בגזל ליקח ממון ישראל בזרוע והם הורגים אותם ואין להאריך מזה יותר, ועל צד המליצה עשה סמך מן גמל לבבל ושפן למדי כו' ומ"מ לעולם אין כוונתו לפרש המקראות חוץ מפשוטם. (כלי יקר)


{ה}  וְאֶת-הַשָּׁפָ֗ן כִּי-מַֽעֲלֵ֤ה גֵרָה֙ ה֔וּא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א יַפְרִ֑יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם:

 אונקלוס  וְיָת טַפְזָא אֲרֵי מַסִיק פִּשְׁרָא הוּא וּפַרְסָתָא לָא סְדִיקָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת טַוְוזָא אֲרוּם מַסִיק פִּישְׁרָא וּפַרְסָתֵיהּ לָא סְדִיקָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (תרגום יונתן)


{ו}  וְאֶת-הָֽאַרְנֶ֗בֶת כִּי-מַֽעֲלַ֤ת גֵּרָה֙ הִ֔וא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א הִפְרִ֑יסָה טְמֵאָ֥ה הִ֖וא לָכֶֽם:

 אונקלוס  וְיָת אַרְנְבָא אֲרֵי מַסְקָא פִשְׁרָא הִיא וּפַרְסָתָא לָא סְדִיקָא מְסָאָבָא הִיא לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אַרְנְבָא אֲרוּם מַסִיק פִּישְׁרָא הוּא וּפַרְסָתָא לָא סְדִיקָא מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ואת הארנבת. מין הוא שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו וכן היענה ובעופות היונה אין שם הזכר חלוק מן הנקבה ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר גמל שפן חזיר דוב אורב (איכה ג י) פרה ודוב תרעינה (ישעיהו יא ז) וכן תור בעופות ולכך אמר הכתוב (לעיל ה ז) שתי תורים או שני בני יונה יזכיר בתורים שהן בלשון זכר שתי וביונה שני להודיע שאין קפידא בהם ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו (בכורות כח) פרה וחזירה ויאמרו (שם ו) גמל הבא מן הגמלה כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם וטעם האסור באלו שאינן בעלי שני הסימנים (הרמב"ן)

 אור החיים  ואת הארנבת. טעם זכרון המין בלשון נקבה לצד שבחינת הטומאה לפעמים תהיה הנקבה למעלה מזכר ויהיה הזכר טפל לה, ותזכר הנקבה מהטעם עצמו שיזכר הזכר תמיד ולא הנקבה, שהוא הטעם כי היא העיקר, ותמצא שאמרו בזוהר (פנחם רלא:) בסוד יותרת הכבד כי הנוקבא נותנת יותרת לזכר, וכבר כתבנו שכל מין הנאסר היא בחינת הקליפה המושלל מהחיים והטוב: (אור החיים)


{ז}  וְאֶֽת-הַֽ֠חֲזִ֠יר כִּֽי-מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֜ה ה֗וּא וְשֹׁסַ֥ע שֶׁ֨סַע֙ פַּרְסָ֔ה וְה֖וּא גֵּרָ֣ה לֹֽא-יִגָּ֑ר טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם:

 אונקלוס  וְיָת חֲזִירָא אֲרֵי סְדִיק פַּרְסָתָא הוּא וּמַטִּלְפָן טִּלְפִין פַרְסָתֵהּ וְהוּא פִּשְׁרָא לָא פָשָׁר מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת חֲזֵירָא אֲרוּם סָדִיק פַּרְסָתָא הוּא וּמְטַלֵיף טִילְפִין פַּרְסָתָא וְהוּא פִישְׁרָא לָא פָשָׁר מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  והוא גרה לא יגר. פירש תנאי הוא הדבר לזמן שהוא לא יגר אבל לעתיד לבא יעלה גרה ויחזור להיות מותר, ולא שישאר בלא גרה ויותר כי תורה לא תשונה: (אור החיים)


{ח}  מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם:

 אונקלוס  מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבִלְתְּהוֹן לָא תִקְרְבוּן מְסָאֲבִין אִנוּן לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מִבִּשְרֵיהוֹן לָא תֵיכְלוּן וּבִנְבֵילְתְּהוֹן לָא תְקַרְבוּן מְסָאֲבִין אִינוּן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מבשרם לא תאכלו. אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת קל וחומר, (ק) ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו' (כל הענין בת"כ פרק ג, ב.): מבשרם. על בשרם באזהרה, ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים: ובנבלתם לא תגעו. יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא, א.), כהנים מוזהרין, ואין ישראל מוזהרין, קל וחומר מעתה, ומה טומאת המת חמורה לא הזהיר בה אלא כהנים, טומאת נבלה קלה לא כ"ש, ומה תלמוד לומר לא תגעו, (ר) ברגל. וזה שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ואם תאמר אין מזהירין מן הדין. ויש לומר דשאני הכא דיש בו עשה אותה תאכלו פירש רש"י ולא בהמה טמאה וזה קאי על כל בהמה טמאה דהא כתיב אותה תאכלו משמע הם שכתובים בפרשה מותר לאוכלה אבל שאר בהמות שאין בהם סימנים אף שלא כתובים בפרשה אסור לאוכלם אם כן יש עשה אף על בהמות שאין בהם סימן טהרה מזהירין נמי מן הדין שיהא בו נמי לא תעשה אבל היכא דאין עשה אין מזהירין מן הדין. רא"ם: (ר) ברגל פירוש ביום טוב כלומר שכל ישראל חייבין לטהר עצמן ברגל מפני עולת ראיה שחייב להביא לעזרה מה שאין כן בשאר ימות השנה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובנבלתם לא תגעו. והכתוב לא הזכיר הנוגע שיטמא עד הערב רק מדברי קבלה ידענו זה. והנה הנוגע בזדון יש עליו מלקות כי הוא עבר על לא תעשה. ואם רדפנו אחרי הכתוב לבדו בלי העתקה הנה לא הותר הדג שהוא באגמים כי הכתוב פרט בימים ובנחלים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ובנבלתם לא תגעו. אינה אזהרה לאסור לנו הנגיעה אבל יאמר ובנבלתם לא תגעו כי טמאים הם לכם כלומר לא תגעו בהם בלתי אם תטמאו והענין לומר שיחשוב כל נוגע בהם שהוא טמא ויזהר מן המקדש ומן הקדשים ושמא המדרש שאמרו רבותינו (תורת כהנים פרק ד ט) ובנבלתם לא תגעו ברגל כלומר שלא תגעו בו בשעה שאתם חפצים להיות טהורים כי טמאים הם ולא תעלו בהם לרגל אבל אין הנגיעה נמנעת בלאו שאין הנוגע בנבלה ברגל מן הלוקין את הארבעים ומה שאמרו (ר"ה טז) חייב אדם לטהר עצמו ברגל מצוה מדברי סופרים ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה זולתי מצות העלייה או שיהא ובנבלתם לא תגעו ברגל אסמכתא כשאר אסמכתות הרבה ששנויות שם בת"כ ועוד שנוי שם (פרק ד י) אחרים אומרים יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים תלמוד לומר ולאלה תטמאו (פסוק כד) יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו הא כיצד הוי אומר רשות וזה עיקר הדין מן התורה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  טמאים הם לכם. וסמיך ליה את זה תאכלו רמז חמרא דימא שרי. לא הזכיר בדגים שמות לפי שמכוסים מבני אדם אין להם שמות: (בעל הטורים)


{ט}  אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר-לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ:

 אונקלוס  יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל דִי בְמַיָא כֹּל דִי לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין בְּמַיָא בְּיַמְמַיָא וּבְנַחֲלַיָא יַתְהוֹן תֵּיכְלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  יַת דֵין תֵּיכְלוּן מִן כָּל דִבְמַיָא כָּל דִילֵיהּ צִיצִין וְחַרְסְפִיתִין בְּיַמְמַיָא וּבְנַחֲלַיָא יַתְהוֹן תֵּיכְלוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  סנפיר. אלו ששט בהם: קשקשת. אלו קליפין הקבועים בו, כמו שנאמר ושריון קשקשים הוא לבוש (שמואל-א יז, ה.): (רש"י)

 אבן עזרא  סנפיר וקשקשת. כדברי המתרגם ארמית: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  סנפיר וקשקשת. סנפירים אלו השט בהם קשקשת אלו הקבועים בו לשון רש"י וכן הוא בגמרא במסכת חולין (נט) אבל לא תבין מלשונם שהן קבועים בגופן ממש ודבוקים בעור הדג אבל קראום "קבועים" שאינן נדין ממנו ולא מזדעזעין בו כסנפיר והם הקליפין העגולים שגלדן דומה לצפורן שהם נפשטין מעור הדג ביד או בסכין אבל כל שהוא קבוע ודבוק בעור הדג ואינו נפרד מן העור כלל אינו קשקשת ובעליו אסור הוא ולכך אמרו בגמרא (שם סו) קשקשת לבושא הוא ולשון תוספתא (חולין פ"ג ה"ט) אלו הן הקשקשים שמלובש בהן וסנפירים ששט בהן וזהו תרגומו של אונקלוס שאמר קלפין שהן קליפין שעל העור נפשטין ונקלפין ממנו כקליפי האילנות והפירות מן ענין הכתוב שאמר (שמואל א יז ה) ושריון קשקשים הוא לבוש שהשריונות כולן עשויים מן הטבעות ויש שעושים בהם קליפות לסתום פיות הטבעות שלא יכנס בהן חץ דק והקליפין ההם נקראו קשקשים ולכך הזכירו חכמים בגמרא בפרק חלק (סנהדרין צה) לבושי שריון קליפה ויונתן בן עוזיאל תרגם ושריון גלבין מלשון תער הגלבים (יחזקאל ה א) הם הרצענין יתכוין לומר כי היה כסוי פי טבעת השריון ההוא כקליפי עור הדג שמבשלין העור החזק ומכסים השריונות בהן כי כן עושים גם היום והבן זה וטעם הסנפיר והקשקשת כי בעליהן שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן ויקבלו גידול באויר הנכנס שם ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר ועל כן הם בעלי לחה קרה דבקה קרובה להמית והיא ממיתה בקצת המימות כאגמים המעופשים (הרמב"ן)


{י}  וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵין-ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם:

 אונקלוס  וְכֹל דִי לֵית לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין בְּיַמְמַיָא וּבְנַחֲלַיָא מִכֹּל רִחֲשָׁא דְמַיָא וּמִכֹּל נַפְשָׁא חַיְתָא דִי בְמַיָא שִׁקְצָא אִנוּן לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל דְלֵית לֵיהּ צִיצִין וְחַרְסְפִיתִין בְּיַמְמַיָא וּבְנַחֲלַיָא מִן כָּל רִיחֲשָׁא דִי בְּמַיָא שִׁיקְצָא הִינוּן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  שרץ. בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונד על הארץ: (רש"י)

 אבן עזרא  שרץ המים. הם הקטנים שנבראו מן המים ובמים נפש חיה מזכר ונקבה. ואחר שאמד שקץ הם לכם אמר ושקץ יהיו לכם לפרש מה שהוא שקץ והוא מבשרם לא תאכלו והנה הדג יקרא בשר רק מה שאמרו חז''ל בנדרים הוא על מנהג דברי אלה הדורות והוסיף כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת להיות כלל לכל מים כי לא הזכיר בתחלה רק הימים והנחלים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מכל שרץ המים. אמר ר"א כי "שרץ" הקטנים שיבראו מן המים ו"נפש החיה" מזכר ונקבה ולפי דעתי כי שרץ המים כלל לדגים השטים במים כי כל לשון שריצה תנועה ומכל נפש החיה הם חיות שבים שיש בהם רגלים והולכות עליהם כחיות השדה והנה לכולם דין אחד ומדרש ת"כ (פרשה ג ז) חיה זו חית הים נפש להביא בן הסירני יכול יהא מטמא באהל כדברי בן חכינאי תלמוד לומר שקץ (הרמב"ן)

 אור החיים  שקץ הם לכם. פירוש ולצד זה שקץ יהיו לכם וטעם אומרו ושקץ בתוספות וא''ו, יתבאר על דרך אומרם בחולין (ה.) אין הקב''ה מביא תקלה וכו' וכל שכן על ידי צדיקים עצמן, וכתבו התוספת (שם) כי דוקא בענין איסור אכילה גנאי הוא לצדיקים שיבא לתוך גופן דבר איסור פירוש ואפילו בשוגג, וזה הוא שרמז כאן באומרו ושקץ יהיו לכם פירוש לרבות אפילו בשוגג שלא תתכוונו לאוכלם אף על פי כן ישקצו את הנפש. עוד ירמוז כי הם ישקצוהו ויסבבוהו להרים תולעים במותו, והוא אומרו שקץ יהיו לכם פירוש לעצמכם יעשו אתכם שקץ: (אור החיים)


{יא}  וְשֶׁ֖קֶץ יִהְי֣וּ לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וְאֶת-נִבְלָתָ֖ם תְּשַׁקֵּֽצוּ:

 אונקלוס  וְשִׁקְצָא יְהוֹן לְכוֹן מִבִּסְרְהוֹן לָא תֵיכְלוּן וְיָת נְבִלְתְּהוֹן תְּשַׁקְצוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְשִׁיקְצָא יְהוֹן לְכוֹן צִירֵיהוֹן וְרוֹעֲדֵיהוֹן וּמִבִּשְרֵיהוֹן לָא תֵיכְלוּן וְיַת נְבֵילְתְּהוֹן תְּשַׁקְצוּן וּמִן הַנָיָיתְהוֹן תִּתְרַחֲקוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושקץ יהיו. לאסור את עירוביהן (ש) אם יש בו בנותן (ת) טעם (חולין צט.): מבשרם. אינו מוזהר על הסנפירים ועל העצמות: ואת נבלתם תשקצו. לרבות יבחושין (א) שסיננן (חולין סז.), יבחושין מושיילונ"ש בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) משום דקרא יתירא היא דהא כתיב לעיל מיניה שקץ הם: (ת) היינו מין בשאינו מינו אבל מין במינו טמא אחד במאתים טהור מותר: (א) פירוש דבר שמתגדל במים שבכלים אין בו צד איסור, ואת נבלתם תשקצו בא לרבות מיד שנתפרשו מן המים כגון שסיננן מן המים אסורים הם כיון שפירשו ממקום רבותייהו: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ואת נבלתם תשקצו. לרבות יבחושין שסיננן יבחושין שקורין מושלונ"ש בלע"ז לשון רש"י ואני תמה בו שהמין ההוא פורש מן היין תמיד ופורח באויר ונח על הארץ ואפילו משעת פריחתו נאסר כדאמרינן בפרק אלו טרפות (חולין סז) בעי רב יוסף פרשה לאויר העולם מהו וכל שכן שהוא נח על הכלים ועל הארץ למרחוק בכל בית האוצר כל היום תדיר וקרינא ביה שרץ השורץ על הארץ (להלן פסוק מב) אבל המין ההוא יתוש שמו ונעשה ביין כדאמרינן באגדה של טיטוס הרשע (ויק"ר כב ג) והיבחושים שהוזכרו כאן מין שטמון במים ובוחשין אותו בכף ומוציאין אותו מלשון (אין) בוחשין את השתית בשבת (שבת קנו) ובגמרא דזבחים פרק שני (כב) אמר כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אין משלים ושאלו אי למעוטי יבחושים אדומים אפילו בעיניהו נמי דתניא רשב"ג אומר כל שתחילתו מן המים מטבילים בו שהוא מין שתחילתו מן המים וכן נמי נמצאים בשמרי יין תדיר תולעים לבנים קטנים שהם נבראים מגסות היין ומסננין אותן וראיתי בפירושיו שם שכתב יבחושים אדומים כמין יתושים בלא כנפים כדרך שגדלים בשולי חביות יין שלנו מבחוץ יבחושים דקים אף כן נבראו מן המים ואולי בכך נתכוון בכאן למין שאין לו כנפים ואינו נפרש מן המים אלא ע"י סינון וגם הם באותו שם הלעז הם נקראים אצל הרב אבל בפירוש מסכת חולין (סז) כתב יבחושים כמו יתושים דקים הנמצאים במרתפות של יין והכלל שהוא מין שאינו שורץ על הארץ כלל (הרמב"ן)


{יב}  כֹּ֣ל אֲשֶׁ֥ר אֵין-ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם:

 אונקלוס  כֹּל דִי לֵית לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין בְּמַיָא שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דְלֵית לֵיהּ צִיצִין וְחַרְסְפִיתִין בְּמַיָא שִׁיקְצָא הוּא לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל אשר אין לו וגו'. (ת"כ) מה תלמוד לומר, (ב) שיכול (ג) אין לי שיהא מותר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה, השירן במים מנין, תלמוד לומר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם היו לו במים אף על פי שהשירן (ד) בעלייתו מותר (ת"כ פרשתא א, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דקרא יתירא הוא שכתוב לעיל וכל אשר אין לו סנפיר וגו': (ג) כלומר אלו לא נכתב מקרא זה הוה אמינא אין לי וכו': (ד) אבל מקרא קמא ליכא למשמע דאם לא כן במים מיבעי ליה ולא בימים ובנחלים אלא ללמד בימים ובנחלים שהם מושכים ונובעים הוא דאסירי אי לית ליה סימנים הא בכלים שיחין ומערות אף על פי דלית בהו סימנים אכול עיין שם: (שפתי חכמים)


{יג}  וְאֶת-אֵ֨לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן-הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָֽכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת-הַנֶּ֨שֶׁר֙ וְאֶת-הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָֽעָזְנִיָּֽה:

 אונקלוס  וְיָת אִלֵין תְּשַׁקְצוּן מִן עוֹפָא לָא יִתְאָכְלוּן שִׁקְצָא אִנוּן נִשְׁרָא וְעֲר וְעַזְיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אִלֵין מִינַיָיא תְּשַׁקְצוּן מִן עוֹפָא דְלֵית לְהוֹן צִיבְעָא יְתֵירָא וּדְלֵית לֵיהּ זְפַקְתָּא וּדְקוּרְקְבָנֵיהּ לֵיתוֹי מַקְלִיף לָא יִתְאַכְלוּן שִׁיקְצָא הִינוּן יַת נִישְׁרָא וְיַת עוּזָא וְיַת בַּר גַזָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יאכלו. לחייב את המאכילן לקטנים (יבמות קיד.), שכך משמעו לא יהיו נאכלים על ידך, או אינו אלא לאסרן בהנאה, תלמוד לומר לא תאכלו (דברים יד, יב.), באכילה אסורין, (ה) בהנאה מותרין. כל עוף שנאמר בו למינה, למינו, למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה לא במראיהם ולא בשמותם, (ו) וכולן מין אחד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) מדשני משה רבינו עליו השלום במשנה תורה וכתב לא תאכלו ולא כתב לא יאכלו דמשמע אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כמו ששמע הדבור מפי הקדוש ברוך הוא אלא ודאי כך קבל מסיני דהאי לא יאכלו דכתיב גבי עופות טמאים לאו לאוסרן בהנאה הוא דאתא ועל כרחך לחייב על המאכילן לקטנים: (ו) ואם תאמר היאך מוסב זה על ענין שפירש רש"י לפניו. ויש לומר השתא דפירש לפניו דעופות הטמאים שכתובים בתורה בהדיא מותר בהנאה מדכתיב לא תאכלום מצינו לפרש היכא דכתיב למינה למינו למינהו אף שאין דומין זה לזה לא במראיהן ולא בשמותיהן הכל מין אחד הוא אבל אם היו אותן שכתובים בהדיא אסורים בהנאה מדכתיב לא יאכל הוה מפרשינן היכא דכתיב למינה למינו למינהו לא ללמד בא שמינה ממש הוא אלא אלו שדומין במראיהן ובשמותיהן אסורים כמו אלו שכתובים בתורה אבל אלו שאין דומין להם במראיהן ובשמותיהן אותן אינן מינן ואינן חמורים כאותן שכתובים בהדיא שהן אסורים בהנאה ואין בהם אלא איסור אכילה אבל השתא דאמרינן אפילו אותן שכתובים בהדיא אין בהם איסור הנאה אם כן איך יכולים לומר אותן שאין כתובים בהדיא חמור יותר על כרחך להורות בא שמין אחד הוא וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הנשר. ידוע גם זה עוף שיקרא כן בלשון ישמעאל יש כדמות ראיה שהוא כן בעבור היות שתי הלשונות קרובות: העזניה. אף על פי שיש דברי יחיד שאיננה ביישוב טעה הגאון שתרגם אותה אלענקא כי זה השם בלשון ישמעאל על דבר שלא נמצא בעולם ולא היה ולא נברא אלא למשל וכן יודו חכמי לשונם אם כן לא יתכן שיאסר השם הדבר שלא היה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואת אלה תשקצו מן העוף. לא נאסרו מכל העופות אלא אלו הנזכרים בפרשה זו בלבד עם מיניהם כאותן שנאמר בהם למינו ולמינה כי הכתוב לא הזכיר סימן בעוף טמא לאיסור או בטהור להיתר אבל אמר ואת אלה תשקצו מן העוף לא אחרים מלבד אלה וכן בשרצים המטמאים שהזכירם בפרט (להלן פסוקים כטנ) אינן בדין הזה בלתי אלה הנקובים בפרשה בשמות ורבותינו למדו סימנים בעופות (חולין נט) והן להכיר בהן שאין בעל אותן הסימנין מן המינין האלה האסורים והסימן הגדול בעופות היא הדריסה שכל עוף הדורס לעולם טמא כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס ומוליד המרירה השרופה השחרחורת ונותן אכזריות בלב ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה והנה כל עוף שידרוס נדע שהוא מאלו הנזכרים ואם בידוע שאינו דורס ודאי מותר שאין בכל האסורים עוף שאינו דורס זולתי אחד והוא פרס או עזניה ולא חשו לו חכמים מפני שאינו מצוי בישוב (חולין סב) אלא במדברות הוא שוכן תמיד ואולי מפני שהוא שוכן בחרבות דמו נשרף ורע כדורסין ואסרתו תורה עמהם ועוד מנו חכמים בסימנין שאם נמצא עוף שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבן נקלף בידוע שטהור הוא כי ידוע להם שאינו דורס אבל כשיש בו שני סימנין מן השלשה הנזכרים נאסור אותו כי העורב יש בו אצבע יתרה וקורקבן נקלף ואנו חוששין לו ולמיניו שהם כולם בעלי שני סימנין ואין צריך לומר שאם לא היה לו אלא סימן אחד מן השלשה האלו הנזכרים שנאסור אותו כי שאר העופות האסורין כולן כך הם בסימן אחד בלתי הנשר שאין בו אחד מכל אלו השלשה וענין הדריסה הוא הצד ציד שירדוף העופות ויתפשם חיים וידרסם בידיו ויאכל אותם כאשר יעשה הנץ הגס הנקרא אסטו"ר והנץ הדק הנקרא אשפרוי"ר בלע"ז ובערבי בוץ וזה משפט העופות באסורם והתירם על הדרך הנכון והמתחוור בגמרא ואשר חקרנוהו ומצאנוהו כן בבדיקת העופות והנה טעם האיסור בעופות מפני אכזריות תולדותם והבהמות יתכן שיהיו כן מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס והשאר כולם יטרופו והנה נמצא בתולדתם שנוי מה שהזכירו חכמים (ע"ז לה) שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כולם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם והנה הם משונים ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל או לא תוליד בטוב ונכון מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות וראיתי בקצת ספרי הנסיונות שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע וזה לאות שיש בכולם סגולות רעות מאד (הרמב"ן)

 בעל הטורים  את הנשר. פתח בנשר שהוא מלך בעופות. נשר נושר נוצתו דכתיב תתחדש כנשר נעוריכי: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ואת אלה תשקצו מן העוף. מן משמע מקצת ממנו דהיינו המיעוט לפי שבעופות אחז"ל (חולין סג:) שהטהורים מרובים מן הטמאים ע"כ מנה הטמאים ובבהמות טמאים מרובים ע"כ מנה הטהורים בפר' ראה, (יד.ד-ה) וטעמו של דבר לפי שיסוד העפר יותר עב וגס ומוליד עכירת השכל יותר מן האויר, והבהמות יש בהם חלק גדול מן יסוד העפר יותר מן יסוד האויר ומטעם זה אינן יכולין לעוף באויר, ע"כ הטמאים מרובים לרוב עפרורית שבהם ועל צד הזרות נמצא בהם גם טהורים זעיר שם. ובהפך זה העופות יש בהם חלק גדול מיסוד האויר הזך והדק יותר מיסוד העפר, ע"כ רובם טהורים ועל צד הזרות נמצאו בהם קצת טמאים והמה מעטים כי הארץ מגדלת גשמיות והאויר מגדל טהרה ורוחניות לכך נאמר (ויקרא כ.כה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, הקדים בבהמות הטהורים ובעופות הטמאים, לפי שכל בורר דבר מתוך חבירו בורר המועט מתוך המרובה וכאלו אמר שיבדיל בבהמות הטהורים מתוך הטמאים ובהפך זה בעופות. (כלי יקר)


{יד}  וְאֶ֨ת-הַדָּאָ֔ה וְאֶת-הָֽאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ:

 אונקלוס  וְדַיְתָא וְטָרָפִיתָא לִזְנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת דַיְיתָא וְיַת דַחְיָיא טַרְפִיתָא לִזְנָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  הדאה. שם כלל לשני מינים והם דאה ודיה כמו ואת הצפור לא בתר עם תור וגוזל והנה צדקו המעתיקים שאמרו כי ראה היא דאה וסרה טענת רבי יונה שאמר איך יתכן לאמר השמר לך מהאריה והליש. ויש אומרים שנשר מן אשורנו ופרס מן הלא פרס לרעב. ועזניה מן עוז והנו''ן נוסף והוא הנקרא עקב''א. ודאה מן כאשר ידאה הנשר ואיה שמנהגה לשבת באיים ידועים. ועורב מלשון ערב בעבור שחרותו: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואת האיה למינה. (האיה) האמורה כאן כולל הרבה מינין שכולם מין איה, ותמצא שאמרו רז''ל (חולין סג:) כי ק''ך מיני עופות היו ידועים להם שכולם מין איה, ואפשר שיהיו עוד כהנה, וכן במינו של עורב ימצאו כמה וכמה הגם שאינם דומין ושמם משונה כסינונית לבנה (תו''כ וגמ' שם סב.) שהיא מין עורב: (אור החיים)


{טו}  אֵ֥ת כָּל-עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ:

 אונקלוס  יָת כָּל עוּרְבָא לִזְנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת כָּל עוֹרְבָא לִזְנֵיהּ: (תרגום יונתן)


{טז}  וְאֵת֙ בַּ֣ת הַיַּֽעֲנָ֔ה וְאֶת-הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת-הַשָּׁ֑חַף וְאֶת-הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ:

 אונקלוס  וְיָת בַּת נַעֲמִיתָא וְצִיצָא וְצִפַּר שַׁחְפָא וְנָצָא לִזְנוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת בַּת נַעֲמִיתָא וְיַת חַטְפִיתָא וְיַת צִיפַּר שַׁחְפָא וְיַת בַּר נְצָצָא לִזְנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הנץ. אישפרוי"ר: (רש"י)

 אבן עזרא  בת היענה. יש אומרים שהוא מין שלא ימצאו זכרים כמו הארנבת ואין מלת כיענים טענה כי אינם זכרים רק הם נקבות כמו יעלים ורחלים: ואת התחמס. מגזרת חמס: ואת השחף. מוליד השחפת: והנץ. יש לו נוצה רבה והקרוב שהוא הידוע הפורש כנפיו תמיד לפאת דרום כי יבקש מקום חם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  התחמס. חומס ואוכל. הנץ. בעל נוצה הרבה ומנצח שאר עופות ותופשם: (בעל הטורים)


{יז}  וְאֶת-הַכּ֥וֹס וְאֶת-הַשָּׁלָ֖ךְ וְאֶת-הַיַּנְשֽׁוּף:

 אונקלוס  וְקַרְיָא וְשָׁלֵינוּנָא וְקִפּוֹפָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת צַיְירָא וְיַת שְׁלֵינוּנָא מִן יַמָא וְיַת קִיפוּפָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  השלך. פירשו רבותינו (חולין סג.) זה השולה דגים מן הים, וזהו שתרגם אונקלוס ושלינונא: כוס וינשוף. הם צואיטי"ש הצועקים בלילה, ויש להם לסתות כאדם, ועוד אחר דומה לו שקורין ייב"ץ: (רש"י)

 אבן עזרא  הכוס. ככוס חרבות ויש אומרים שהוא נכסה מעין אדם על כן ישכון במקום שאין שם יישוב: השלך. יש אומרים עוף מנהג תולדתו להשליך ילדיו: ינשוף. עוף יעופף בנשף כי לא יראה ביום מפני להט אור השמש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הכוס. ככוס חרבות ונכסה מן העין: השלך. ששולה דגים מן הים: הינשוף. עף בנשף ואינו נראה ביום מפני אור השמש: (בעל הטורים)


{יח}  וְאֶת-הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת-הַקָּאָ֖ת וְאֶת-הָֽרָחָֽם:

 אונקלוס  וּבַוְתָא וְקָתָא וִירַקְרֵקָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אוּתְיָא וְיַת קָקָא וְיַת שַׁרְקָרְקָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  התנשמת. היא קלב"א שורי"ץ, ודומה לעכבר ופורחת בלילה, ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה, ואין לה עינים, וקורין לה טלפ"א: (רש"י)

 אבן עזרא  התנשמת. כל רואהו ישום גם זה השם נמצא בשרצים: הקאת. יש אומרים שיש עוף מנהג תולדתו להקיא מאכלו: הרחם. אמר הגאון שהוא בלשון קדר בחלוף חי''ת בכ''ף כי בכתב' אות אחד להם והאחרים אמרו שהוא עוף מרחם על בניו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  התנשמת. כל הרואה אותה ישום: הקאת. דרכו להקיא מאכלו: הרחם. שמרחם על בניו: עורב למינו. בגי' זרזר ובשרצים לא התיר בהם כלום בשביל הנחש שהוא מהם: (בעל הטורים)


{יט}  וְאֵת֙ הַֽחֲסִידָ֔ה הָֽאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת-הַדּֽוּכִיפַ֖ת וְאֶת-הָֽעֲטַלֵּֽף:

 אונקלוס  וְחַוָרִיתָא וְאִבּוּ לִזְנַהּ וְנַגַר טוּרָא וַעֲטַלֵפָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת דַיְיתָא חִוָורָתָא וְאַכְמָתָא לִזְנָהּ וְיַת נַגַר טוּרָא וְיַת טַרְפִידָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  החסידה. זו דיה לבנה, ציגוני"ה, ולמה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה במזונות: האנפה. היא דיה רגזנית, ונראה לי שהיא שקורין לה היירו"ן: הדוכיפת. תרנגול הבר, וכרבלתו כפולה, ובלעז הרופ"א, ולמה נקרא שמו דוכיפת, שהודו כפות, וזו היא כרבלתו, ונגר טורא, נקרא על שם מעשיו, כמו שפירשו רבותינו במס' גיטין בפרק מי שאחזו (דף סח:): (רש"י)

 אבן עזרא  החסידה. היא הנראית למועדים ידועים בשנה ויש אומרים שהיא מפזרת חסד בדרך רחוקה: האנפה. שיתנאף מהרה: הדוכיפת. אמרו הצדוקים שהיא התרנגולת ואלה טפשי עולם כי מי הגיד להם: העטלף. עוף קטן יעוף בלילה והוא מלה מרובע (ר''ל בת ד' אותיות): ודע כי מלת תשקצו מן העוף. בדקדוק הטעם היא מעט רחוקה ממלת אל תשקצו את נפשותיכם כי הנפשות פעולים ובעוף טעמו שתדעו שהם שקץ ויהיו נחשבים לכם לשקץ וכל שרץ קטן שיעוף פעם ופעם הולך על ארבע שקץ: (אבן עזרא)


{כ}  כֹּ֚ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַֽהֹלֵ֖ךְ עַל-אַרְבַּ֑ע שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם:

 אונקלוס  כֹּל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּע שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל רִיחֲשָׁא דְעוֹפָא דִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּע זְנֵי דְיַבְּבֵי וּזְנֵי אוֹזְפֵיהּ וּזְנֵי זִיבּוֹרֵי שִׁיקְצָא הוּא לְכוֹן בְּרַם דוּבְשָׁא דְזִיבּוֹרָא יִתְאָכֵיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  שרץ העוף. הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ, כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים: (רש"י)

 הרמב"ן  שרץ העוף. הן הדקין הנמוכים ורוחשין על הארץ כגון זבובין וצרעין ויתושין וחגבים לשון רש"י ואיננו נכון אצלי כי לא יקרא העוף שרץ בעבור קטנו ולא יהיה שמו עוף סתם בעבור גודל גופו והעטלף קטן הרגלים ורבים ממיני הארבה אשר רגליו גדולים ממנו ולמה לא יקרא שרץ העוף כהם אבל שרץ העוף פירושו בצדו "ההולך על ארבע" כי כל עוף שילך על שני רגלים צוארו זקוף וראשו למעלה וסומך על כנפיו ומעופף תמיד ולכן יקרא עוף כנף ועוף סתם אבל בעלי ארבעה רגלים הולכים נמוכים וצוארם וראשם למטה כשרצים ולכך יקראו שרץ העוף כאשר פירשתי בסדר בראשית (א כ) וכן חזר כאן ופירש כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם ופירושו כאומר כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים בלבד ואין לו כרעים הנזכרים שקץ הוא לכם ומדרשו בתורת כהנים (פרק ה י) רבי אומר וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים הא אם יש לו חמש טהור והנה אין בפרשה הזו בשרץ העוף אלא מצות עשה אבל במשנה התורה (דברים יד יט) נאמרה בו אזהרה וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו משם לוקים עליו (הרמב"ן)


{כא}  אַ֤ךְ אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַֽהֹלֵ֖ךְ עַל-אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר-(לא) ל֤וֹ כְרָעַ֨יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל-הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  בְּרַם יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּע דִי לֵהּ קַרְצוּלִין מֵעִלַוֵי רַגְלוֹהִי לְקַפָּצָא בְהוֹן עַל אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם יַת דֵין תֵּיכְלוּן מִן כָּל רִיחֲשָׁא דְעוֹפָא דִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּע כָּל דְאִית לֵיהּ קַרְסוּלִין מִלְעֵיל לְרִיגְלוֹי לְמֵישְׁרָג בְּהוֹן עַל אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  על ארבע. על ד' רגלים: ממעל לרגליו. סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ד' רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח, ויש מהן הרבה, כאותן שקורין לנגושט"א, אבל אין אנו בקיאין בהן, שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם, ארבע רגלים, וד' כנפים, וקרסולין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רובו. וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב, וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם: (רש"י)

 אבן עזרא  אשר לא כרעים. העיקר להיות לו עם וי''ו: לנתר. אין לו אח והמתרגם אמר לקפצא בהון כמו מקפץ וטעם דולג ואמת תרגם: (אבן עזרא)

 אור החיים  אשר לו כרעים. כבר הארכתי בחיבורי על טור ויורה דעה (סי' פה) שהעיקר כפירש''י בזה שצריך שיהיו לו כרעים הארוכים סמוכים לצוארו. והטועים להתירה כי אין מין זה בנמצא, אף אני השיבותי אותו גם אין מצויים אלא מין א' מהד' שהם שמנה אשר רשם ה' בטהרה (חולין סה.), גם אינם מצויים לפנינו מינים הטמאים שאין להם הכרעים בדרך זה, והם הרבים, למה שקדם לנו (שם סג) כי לא ימנה הכתוב אלא המועטים, וכאן מנה הטהורים אם כן הטמאים הם המרובין, ומעתה אין ראיה ממה שאין מצוי מין זה לומר שאיננו בעולם שהרי יש מינים הרבה ודאי ואינם מצויים כל עיקר אצלנו, לכן כל ירא וחרד ירא ויפחד לבל יושיט ידו לשקץ זה, וימחה בשולחי יד. והנה מיום שנשמעו דברי במערב ופירשו מהם הרבים לא נגע ה' עוד במכה זו ולא נראו זה יותר מי''ב שנה, כי תורה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות: (אור החיים)


{כב}  אֶת-אֵ֤לֶּה מֵהֶם֙ תֹּאכֵ֔לוּ אֶת-הָֽאַרְבֶּ֣ה לְמִינ֔וֹ וְאֶת-הַסָּלְעָ֖ם לְמִינֵ֑הוּ וְאֶת-הַֽחַרְגֹּ֣ל לְמִינֵ֔הוּ וְאֶת-הֶֽחָגָ֖ב לְמִינֵֽהוּ:

 אונקלוס  יָת אִלֵין מִנְהוֹן תֵּיכְלוּן יָת גוֹבָא לִזְנֵהּ וְיָת רָשׁוּנָא לִזְנוֹהִי וְיָת חַרְגוֹלָא לִזְנוֹהִי וְיָת חַגָבָא לִזְנוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  יַת אִלֵין מִינַיָיא מִנְהוֹן תֵּיכְלוּן יַת גוּבָאֵי לִזְנֵיהּ וְיַת רְשׁוּנָא לִזְנֵיהּ וְיַת נִיפוֹלָא לִזְנֵיהּ וְיַת כַּרְזְבָא דְהוּא נִדוּנָא לִזְנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  נקר' ארבה. מלשון ריבוי: הסלעם. מין יעלה בסלעים: החרגול. אם היא מרובעת אין לו אח ואם היא שתי מלות כמלת לפלמוני המדבר תהיה תולדתו הפך תולדת הסלעם: החגב. ידוע מלשון ישמעאל: (אבן עזרא)


{כג}  וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף אֲשֶׁר-ל֖וֹ אַרְבַּ֣ע רַגְלָ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם:

 אונקלוס  וְכֹל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִי לֵהּ אַרְבַּע רַגְלִין שִׁקְצָא הוּא לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל רִיחֲשָׁא דְעוֹפָא דְלֵיהּ אַרְבַּע רִיגְלִין שִׁיקְצָא הוּא לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל שרץ העוף וגו'. בא ללמד שאם יש לו (ז) חמש טהור (ת"כ פרק ה, י.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן למה לי האי הא לעיל כתיב אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע וגו' משמע דהני ארבע מינים דוקא אבל שאר שרצי העוף שיש להם ד' רגלים אסורים לאכול אלא ודאי ללמד בא וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם אשר לו ארבע רגלים. וכבר נכתב ההולך על ארבע. שיתכן שיש שרץ יש לו ד' רגלים ולא ילך בהן רק יעוף לבדו: (אבן עזרא)

 אור החיים  אשר לו ד' רגלים. בתורת כהנים דרשו שבא להתיר מי שיש לו ה'. ונראה שהוא הדין מי שיש לו ו' וז' ולאו דוקא ה', וצריך לדעת לאיזה ענין התיר בת ה' מן הדיוק ולא אמר בפירוש כל שרץ העוף שיש לו ה' רגלים או על זה הדרך מד' רגלים ומעלה תאכלו. ואולי שהוצרך להשמיע גם כן דין היתר ציר חגבים טמאים, שדרשו ז''ל (בתו''כ) מאומרו בפסוק זה שקץ הוא פרט לעירוביו שהוא ציר כמאמרם שם, ולזה בחר להשמיענו היתר בת ה' רגלים באופן זה: (אור החיים)


{כד}  וּלְאֵ֖לֶּה תִּטַּמָּ֑אוּ כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וּלְאִלֵין תִּסְתָּאָבוּן כָּל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְאִלֵין תִּסְתַּאֲבוּן כָּל דְיִקְרַב בִּנְבֵילְתְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולאלה. (ת"כ) העתידין להאמר (ח) למטה בענין: תטמאו. כלומר בנגיעתם (ט) יש טומאה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) ולא אדלעיל קאי אבהמה וחיה ועופות ודגים וחגבים: (ט) כלומר לא שמצוה אותם לטמאות אלא הכי פירושו שאם תגעו בם תהיו טמאים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולאלה תטמאו. לכל שרץ העוף בעל ד' רגלים ואת אלה תשקצו מן העוף ודעת אחרים שפי' אלה לכל הבהמה וכל הולך על כפיו ולפי דעתי שמלת אלה על כל הנזכרים למעלה: תטמאו. מבנין התפעל ודגשות הטי''ת להתבלע התי''ו וכן וישמע את הקול מדבר אליו וכבס המטהר: יטמא עד הערב. אחז הכתוב דרך קצרה כי הוא צריך שירחץ במים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולאלה תטמאו. לאלה העתידין להאמר למטה בענין תטמאו (רש"י כאן) (ת"כ) כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה ובענין שבסוף הפרשה (פסוק לט) פירש על בהמה טהורה לשון רש"י (בפסוק כו) וא"כ למה חלקן הכתוב ולמה פרט בהם היה ראוי שיאמר כל הנוגע בנבלת בהמה יטמא עד הערב וכל הנושא מנבלתה יכבס בגדיו ויטמא עד הערב והנכון כי כאן הזכיר "בנבלתם" סתם ולא הזכיר בהם מיתה ללמד שאין בהם שחיטה וכל הנוגע בהן בזמן שאינם חיים יטמא אבל שם אמר "וכי ימות מן הבהמה" לומר שאם נשחט אינה מטמאה וענין הפרשה הזכיר "ולאלה תטמאו" לומר שאין בנזכרים בדגים ובעופות ובחגבים הטומאה הזו רק לאלה אשר יזכיר והם הבהמה אשר איננה שוסעת שסע ומעלת גרה ואמר (בפסוק כו) טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא בטומאה הנזכרת וחזר ואמר (בפסוקים כזכח) שכל הולך על כפיו בחיה גם כן יטמא הנוגע עד הערב והנושא יוסיף לכבס בגדיו וכן "וזה לכם הטמא בשרץ" (פסוק כט) על העתיד להזכיר ונשתבש רבי אברהם בכאן והנה למעלה בענין אסור המאכל הזכיר הבהמה שאינה שוסעת שסע ומעלת גרה ולא הזכיר הולך על כפיו בחיה אולי בעבור שאין דרך לאכלם לא פרט בהם והניחם בתוך הכלל שאמר (בפסוק ג) שנאכל הבהמה המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה ולא אחרת וחיה בכלל בהמה כמו שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו איל וצבי ויחמור (דברים יד ד ה) ולרבותינו בתורת כהנים בפרשה כולה מדרשים לכל הבהמה טמאים הם לכם (פסוק כו) באבר מן החי (פרשה ד ב) וכל הולך על כפיו באבר מן המת (פרק ו ו) כי יאריך הכתוב ויזכיר בהם טומאות רבות לרמוז שיטמאו כולם ומקצתם במיתת כל הגוף ובמיתת האבר ממנו כשיתלש מן הגוף החי וטעם יטמא עד הערב בכל הפרשה כי בערב יטהר אם רחץ בשרו במים אבל קצר ברחיצה בעבור שהזכיר (בפסוק הבא) כבוס בגדי הנושא שהוא הטבילה וכל שכן שירחץ גופו וכשהשלים להזכיר כל הטומאות בנבלות ובשרצים הזכיר הטבילה בכלים במים יובא וטמא עד הערב וטהר (פסוק לב) והוא הדין לאדם כי ממנו נלמוד ובפרשה אחרת (להלן יז טו) פירש וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב והזכיר גם העונש ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו (שם פסוק טז) והוא כלל לכל טומאת הנבלות וממנו נלמוד לשרצים וכבר הוזכרה כאן הרחיצה בשרצים כמו שכתבתי והחמיר הכתוב במשא יותר מן המגע בכבוס הבגדים מפני שדרך הנוגעים ליגע בידו בנחת אבל הנושא אותם דרך משא שיכבד עליו ובגדיו יסייעו אותו ברוב פעמים (הרמב"ן)

 אור החיים  ולאלה תטמאו. בתורת כהנים פירשו אומרו ולאלה על העתידים ליאמר בענין למטה. וקשה לי למה אמר ולאלה בתוס' וא''ו כיון שאין לו שייכות דין זה עם מה שלמעלה ממנו ולא שלמעלה עמו. ואולי נתכוון ליתן העליון כתחתון, פירוש שכל מין בהמה וחיה בין טמאים שאינם לא מעלה גרה ולא מפריסי פרסה שלא נרשמו כאן בכתוב, ובין טהורים שמעלים גרה ומפריסים פרסה ושוסעת שסע שלא נרשמו גם כן בכתוב ורמזם באומרו לכל הבהמה, וכלל זה חוזר למה שרשם בפרשת סימני בהמה, ולזה אמר ולאלה בוא''ו. כדי שלא תטעה ליתן כל האמור למעלה, לזה פרט שאין דבריו אלא בבהמה וחיה. או ירצה להסמיך דין טומאה לדין אכילה האמור בפרשה שלפניה וגו' מה אכילה בכזית גם טומאה בכזית. ובתורת כהנים העמידו הכתוב שלא בא אלא לטומאת אבר מן החי של בהמה טמאה ובהמה טהורה, ודרשו טומאה בכזית מפסוק אחר דכתיב (פסוק מ) והאוכל מנבלתה יכבם בגדיו וטמא עד הערב, וזה לשונם לא בא אלא ליתן שיעור לנוגע ולנושא בכזית כמו האוכל. ואפשר לומר עוד שרמז בסמיכות זה לומר שאם ילדה כמין בהמה הסמוך לה דינו שוה. וראיתי לראב''ע ז''ל שכתב שלדעתו נראה שמלת אלה חוזרת על כל הנזכרים למעלה, ודחה דעת האומר אלה לכל הבהמה וכו'. ואני אומר שיותר היה לו שלא לומר דבר שאינו נשמע ולא יחלוק על מקבלי תורה, כי מי ישמע לדבריו כאן ואפילו ללומדם והם הפך קבלת תורת משה, ומה גם בפשט הכתוב שאפילו בי רב זוטר כן יבין בתחילת ההשכל, וממי נעדר את אשר ראו עיניו ויותר מהמה, ומה כחו לחלוק עמהן גם בלא הכרח ואפילו אם יהיה המנגדו כיוצא בו ומכל שכן גדולים ממנו וכל שכן וקל וחומר אשר קטנם עבה ממתניו, וצא ולמד מה שאמרו האמוראים על גדולים שקדמום (שבת קיב:) אם הראשונים וכו'. וללמד על הרב ז''ל זכות אולי שפירוש זה לא כתבו אלא לסיבה ידועה לו, ונהג מנהג ע' זקנים (מגילה ט.) ששינו בכמה מקומות, וגם לזה ה' יכפר בעדו: (אור החיים)


{כה}  וְכָל-הַנֹּשֵׂ֖א מִנִּבְלָתָ֑ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וְכָל דְיִטוֹל:מִנְבִלְתְּהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל דְיוֹסִיט מִן נְבֵילְתְּהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל הנשא מנבלתם. כל מקום שנאמרה טומאת משא, חמורה מטומאת מגע, (י) שהיא טעונה כבוס בגדים (שם פרשתא ד, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כתב הרא"ם לא שמעתי טעם נכון על זה מה בא להשמיענו בזה הכלל הרי בהדיא כתיב פה שבטומאת מגע אינו טעון כיבוס בגדים ובטומאת משא טעון כיבוס בגדים ואם להודיע שבכל מקום הוא כמו שכתוב פה למאי נפקא מינה. ושמא יש לומר שבא להשמיענו בזה שאין טומאת מגע למדה מקל וחומר מטומאת משא להטעינה כיבוס בגדים ומה משא שאינה נוהגת בשרצים טעון כיבוס בגדים מגע שנוהגת בכל מיני טומאות אינה דין שטעונה כיבוס בגדים ועל זה פירש רש"י כל מקום שנאמר טומאת משא חמורה מטומאת מגע ולא תמצא בשום מקום טומאת מגע שחייב בה הכתוב כיבוס בגדים ואילו היתה טומאת מגע טעונה כיבוס בגדים מקל וחומר לא לישתמיט קרא בשום דוכתא דלכתוב בטומאת מגע יכבס בגדיו וכהאי גוונא איתא בפרק קמא דחולין דף כ"ג. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והנושא. חמור מהנוגע על כן יכבס בגדיו אף כי גופו וכן משפט כל בהמה גם פה אחז דרך קצרה וכן הוא ושסע שוסעת וגרה איננו מעלה או גרה מעלה ושסע איננו שוסעת וכבר אמר ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם: (אבן עזרא)


{כו}  לְכָל-הַבְּהֵמָ֡ה אֲשֶׁ֣ר הִוא֩ מַפְרֶ֨סֶת פַּרְסָ֜ה וְשֶׁ֣סַע | אֵינֶ֣נָּה שֹׁסַ֗עַת וְגֵרָה֙ אֵינֶ֣נָּה מַֽעֲלָ֔ה טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִטְמָֽא:

 אונקלוס  לְכָל בְּעִירָא דִי הִיא סְדִיקָא פַרְסָתָא וְטִלְפִין לֵיתָהָא מַטִלְפָא וּפִשְׁרָא לֵיתָהָא מַסְקָא מְסָאֲבִין אִנוּן לְכוֹן כָּל דְיִקְרַב בְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב: (אונקלוס)

 יונתן  לְכָל בְּעִירָא דְהִיא סְדִיקָא פַרְסָתָא וְטִילְפוּן לַיְתָהּ מְטַלְפָא וּפִישְׁרָא לֵיתָהָא מַסְקָא מְסָאֲבִין הִינוּן לְכוֹן כָּל דְיִקְרַב בְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת. כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה, אבל למטה היא מחוברת. כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובענין שבסוף הפרשה (כ) פירש על בהמה טהורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כלומר חילקן הכתוב לשנים לומר ששחיטת בהמה טהורה אם היתה טריפה ושחטה שחיטתה מטהרתה מידי נבילה ומשום הכי כתיב התם וכי ימות וגו' דוקא מתה מטמאה טומאת נבילה אבל טריפה אף על פי שסופה למות אם שחטה טהורה מטומאת נבילה אבל בהמה טמאה בין מתה בין שחוטה אין שחיטתה מטהרתה מידי נבילה ולכן נכתב בה בנבלתה סתם בין על ידי מיתה בין על ידי שחיטה. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם כל הנוגע בהם. והם הנבלות הנזכרות למעלה יטמא כמשפט הנזכרים שהוא עד הערב ויש מין ממין הצדוקים שאמרו כי כל הנוגע בהם והם חיים יטמא ואין צורך להשיב על דברי שגעון כי הכתוב לא אסר כי אם בשרם ואמר ובנבלתם לא תגעו: (אבן עזרא)


{כז}  וְכֹ֣ל | הוֹלֵ֣ךְ עַל-כַּפָּ֗יו בְּכָל-הַֽחַיָּה֙ הַהֹלֶ֣כֶת עַל-אַרְבַּ֔ע טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וְכֹל דִמְהַלֵךְ עַל יְדוֹהִי בְּכָל חַיְתָא דִמְהַלְכָא עַל אַרְבַּע מְסַאֲבִין אִנוּן לְכוֹן כָּל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹן יְהֵא מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל דִמְטַיֵיל עַל יְדוֹי בְּכָל חַיְיתָא דִמְהַלְכָא עַל אַרְבַּע מְסָאֲבִין הִינוּן לְכוֹן כָּל דְיִקְרַב בִּנְבֵילְתְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  על כפיו. כגון כלב ודוב (ל) וחתול: טמאים הם לכם. למגע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש שאין כפות רגליהם מכוסות בטלפים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכל הולך על כפיו. בתחלה המשפט אחד וכן הנושא את נבלת' וזה הפסוק יישר פירושי במלת ולאלה תטמאו כי שם כתוב וכל הנושא מנבלתם ושניהם בפרשה אחת: וטעם טמאים הם לכם. להכניס כל ישראל אנשים ונשים וטף משפט אחד להם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הנוגע בנבלתם יטמא. בגימ' זה הנוגע אפילו בכעדשה: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  וכל הולך על כפיו. פירש"י כגון דוב וכלב וחתול דודאי מפריס פרסות ושוסע נינהו אך נאסרין מטע' הולך על כפיו וא"כ צריך עיון גבי שפן וארנבת למה אסרן הכתוב מטעם שאין מפריסין פרסה היה לו לאוסרן מטעם שהולכים על כפים: (דעת זקנים)


{כח}  וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת-נִבְלָתָ֔ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד-הָעָ֑רֶב טְמֵאִ֥ים הֵ֖מָּה לָכֶֽם: (ס)

 אונקלוס  וּדְיִטוֹל יָת נְבִלְתְּהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא מְסַאֲבִין אִנוּן לְכוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּדְיוֹסִיט יַת נְבֵילְתְּהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא מְסָאֲבִין הִינוּן לְכוֹן: (תרגום יונתן)


{כט}  וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָֽעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ:

 אונקלוס  וְדֵין לְכוֹן מְסַאָבָא דְּרִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא חֻלְדָא וְעַכְבָּרָא וְצָבָא לִזְנוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְדֵין לְכוֹן דִמְסָאַב דְמֵיהּ וּמַשְׁכֵיהּ וּבִישְרֵיהּ בְּרִיחֲשָׁא דְרָחִישׁ עַל אַרְעָא כִּרְכּוּשְׁתָּא וְעַכְבְּרָא אוּכְמָא וּסְמוֹקָא וְחִיוְרָא וְחַדְרוֹנָא לִזְנוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וזה לכם הטמא. כל טומאות הללו אינן לאיסור אכילה, אלא לטומאה ממש, להיות טמא במגען, ונאסר לאכול תרומה וקדשים, וליכנס למקדש: החלד. מוש"טילה: והצב. פויי"ט, שדומה לצפרדע: (רש"י)

 אבן עזרא  וזה לכם הטמא. במגע גם אלה השמנה לא נוכל לדעתם באמת גם העופות כי אם מדברי קבלה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  השורץ. בגימטריא כשעורה ששעורו כשעורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וזה לכם הטמא. טעם אומרו וזה, לפי מה שפירשו שם בתורת כהנים בפרשה שלפניה שבא לטומאת אבר מן החי אמר וזה להשוות למה שלפניו שגם הוא מדבר בדין טומאת אבר מן החי שהאבר הוא שמטמא ולא הבשר הפורש בין בשרצים בין בבהמה וחיה. עוד נראה כי וא''ו האמורה כאן בתחילה לא להסמיך באה אלא לרמוז תוספת טומאה בשרץ שהוא טומאת דמו שיהיה מטמא כבשרו, מה שאין כן בבהמה טמאה כמאמר רז''ל בתורת כהנים (כאן) וכאילו אמר ועוד תוספת טומאה בזה. ואומרו לכם דרשו ז''ל (תו''כ כאן) שבא למעט שלא יכשיר הזרעים, דדוקא לטומאה ולא להכשירה, והוא אומרו לכם הוא טמא ולא מכשיר. עוד ירצה לכם הוא שהם טמאים אבל לא לגוים, שאין הגוים מקבלים טומאה כבהמות. ויש לחקור זאת איך לא מנה הכתוב הנחש שהוא אב הטומאה לכל טומאת השרצים ודומיהם ואולי שטומאת הנחש הוא בנפשו ולא בגופו ובמותו ישאר הגוף ריקם מכל כעפר הארץ כי אין טומאה דבקה בגופו לצד שאין בו ולא כלום וכיוצא בזה תמצא שאמרו ז''ל (ב''מ קיד:) גוים אין מטמאים באהל, וישראל מטמאים באהל והוא מהטעם עצמו, וטומאת השרצים בגופם יותר מבנפשם, ולזה יטמאו במותם ולא בחייהם, הא למדת כי הנחש טומאתו יותר מטומאת השרצים:

למינהו. פשט למינהו יגיד כי יש הרבה מיני צב וכל שיש בו מינים הרבה או אפילו מין אחד לבד יאמר הכתוב למינהו. אלא שבהעור והרוטב (חולין קכב:) תניא וזה לשונם הטמאים לרבות עורותיהן כבשרן, יכול אפילו כולן תלמוד לומר אלה, והא אלה אכולהו כתיב, אמר רב למינהו הפסיק ע''כ. וקשה מנין לרב לומר כי למינהו באה להפסקה ולא לגופה לומר שיש בו מינים. ונראה כי רב אינו מכחיש משמעות הכתוב וכוונתו היא כי לצד שיש לפנינו רבוי של הטמאים לרבות עורותיהן, ואמר הכתוב סמוך לרבוי זה מיעוט דכתיב אלה, ואם לא היתה תיבת למינהו באיזה דרך נחלק אותן שבא עליהם הרבוי ואותן שמיעט, ומאומרו למינהו הגם שבאה לגופה תועיל גם כן להפריד בין המתרבים בטומאת עורותיהן, כיון שהכתוב גילה שיש חלוקה ביניהם לענין טומאה הרי זה מראה כי למינהו בא גם כן לסמן החלוקה. ובזה נתישבה קושית התוספת שם בד''ה למינהו וכו' תימא כיון דהפסיק בענין אלה למה לי עד כאן ולדרכנו לא קשה. גם לדברי תנא דמתניתין שם דמטמא עורותיהן משום דאזיל בתר גישתא אין להקשות עליו למינהו למה לי, שעכ''פ איצטריך למינהו לגופה כנזכר: (אור החיים)

 דעת זקנים  וזה לכם הטמא. משמע לכם ולא לעכו"ם וזה שאמר הכתוב ראה ויתר גוים שהתיר שקצים ורמשים משל לשני חולים שנכנס רופא לבקרם וכו' כדאיתא בפרשת משפטים: (דעת זקנים)


{ל}  וְהָֽאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת:

 אונקלוס  וְיָלָא וְכוֹחָא וְחֻלְטֵיתָא וְחֻמְטָא וְאָשׁוּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִינְקַת חִיוְיָא וְכוֹחָא וּשְׁמָמִיתָא וְקִיצוֹנָא וְסַלְמַנְדְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אנקה. הריצו"ן: הלטאה. לישרד"ה: החמט. לימצ"א: תנשמת. טלפ"א: (רש"י)


{לא}  אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים לָכֶ֖ם בְּכָל-הַשָּׁ֑רֶץ כָּל-הַנֹּגֵ֧עַ בָּהֶ֛ם בְּמֹתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  אִלֵין דִמְסַאֲבִין לְכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא כֹּל דְיִקְרַב בְּהוֹן בְּמוֹתְהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין תְּמַנְיָא מִינַיָיא דִמְסָאָבִין לְכוֹן בְּכָל רִיחֲשָׁא כָּל דְיִקְרַב בְּהוֹן וּבְמוֹשְׁכֵיהוֹן וּבְאַדְמֵיהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם אלה הטמאים לכם בכל השרץ. אלה לבדם הם הטמאים שיטמאו במותם: וטעם יטמא עד הערב. אחר שירחץ: (אבן עזרא)

 אור החיים  הטמאים. לתנא שאינו דורש טומאת עורותיהן מהטמאים למה איצטריך, אז''ל (בתו''כ) שבא לרבות ביצת השרץ שרקמה. גם דרשו (ת''כ מעילה יז) שיצטרפו לטומאה דם בדם דם בבשר בין במין אחד בין בב' מינים. וצריך לדעת תיבת אלה מה בא למעט לדרכו. ונראה לפרשה על דרך מה שכתב הרמב''ם בפרק ד' מהלכות אבות הטומאות דם השרץ כבשרו ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר לבשרו, לזה אמר אלה למעט אם פירש הדם מן השרץ לא יצטרף עם הבשר: (אור החיים)


{לב}  וְכֹ֣ל אֲשֶׁר-יִפֹּ֣ל-עָלָיו֩ מֵהֶ֨ם | בְּמֹתָ֜ם יִטְמָ֗א מִכָּל-כְּלִי-עֵץ֙ א֣וֹ בֶ֤גֶד אוֹ-עוֹר֙ א֣וֹ שָׂ֔ק כָּל-כְּלִ֕י אֲשֶׁר-יֵֽעָשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה בָּהֶ֑ם בַּמַּ֧יִם יוּבָ֛א וְטָמֵ֥א עַד-הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר:

 אונקלוס  וְכָל דִי יִפֵּל עֲלוֹהִי מִנְהוֹן בְּמוֹתְהוֹן יְהֵי מְסָאָב מִכָּל מָאן דְעָא אוֹ לְבוּשׁ אוֹ מְשַׁךְ אוֹ שָׂק כָּל מָאן דִי תִתְעֲבֵד עִבִידָא בְּהוֹן בְּמַיָא יִתָּעַל וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וְיִדְכֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מִדַעַם דְיִפּוֹל עֲלוֹי מִנְהוֹן בְּמוֹתְהוֹן דְאֵיבָרַיָא דִידְהוֹן דְאִיתְפְּשַׁח מִנְהוֹן יְהֵי מְסָאָב כָּל מָאן דְקֵיסָא אוֹ לְבוּשׁ אוֹ צַלָא אוֹ שַק כָּל מָאן דְתִתְעֲבִיד בְּהוֹן עִיבִידְתָּא בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי יִתְעַל וִיהֵי מְסָאָב לְכָל צְרוֹךְ עַד רַמְשָׁא וְיִדְכֵּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  במים יובא. ואף לאחר טבילתו טמא הוא (מ) לתרומה: עד הערב. ואחר כך: וטהר. בהערב השמש (יבמות עה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כלומר שלא תאמר שמפני שיובא במים דהיינו שטבל יטמא עד הערב כפי מה שיובן מבמים יובא וטמא עד הערב לפיכך הוסיף אף לאחר טבילתו אינו מועיל לו לצאת מטומאתו לתרומה עד שיעריב שמשו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  במים יובא. הבגד או השק או הכלי שהוא מקבל טומאה וצדיכין אנו למסורת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ. הקרוב אלי בזה כי "מהם במותם" ירמוז לכל הנזכרים למעלה בבהמה טמאה ושרץ וחיה כי למה יזכיר טומאת הכלים והבגדים בשרצים ביחוד והיא נוהגת גם בנבלות וכן כל המשפטים אשר יזכיר בהכשר האוכלין כולן שוין בכל הטומאות ובכללן דבר הכתוב ואל יקשה עליך היות "בהם במותם" שבכתוב הראשון בשרצים ו"מהם במותם" בכתוב השני בכולן כי כן במקומות רבים ויתכן לומר שהמתין הכתוב עד שהזכיר כל הטמאים בבהמה ובחיה ובשרצים ואח"כ בסוף הזכיר הטומאה בכלים באחד אשר ישלים בו ללמוד ממנו לכל האחרים כי דעת רבותינו (חגיגה יא) שיהיה "מהם במותם" בשרצים וממנו ילמדו על השרץ שהוא מטמא בכעדשה וכן נהג הכתוב בטבילה שהזכיר (בפסוק זה) בסוף כל הטומאות טומאת הכלים וטבילתן וממנו נלמוד לאדם וכלים בכל שאר הטומאות הנזכרות

"במים יובא" - ואף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה עד הערב השמש ואחר כך הוא נטהר בהערב שמשו לשון רש"י ומדרשו בתורת כהנים (פרק ח ט) וטמא עד הערב יכול לכל תלמוד לומר וטהר אי וטהר יכול לכל דבר תלמוד לומר וטמא עד הערב הא כיצד טהור לחולין מבעוד יום ולתרומה משתחשך ושיעור הכתוב לפי המדרש במים יובא וטהר וטמא עד הערב ועל דרך הפשט במים יובא וטמא עד הערב וטהר בערב והנה הזכיר הכתוב בכל הפרשיות "עד הערב" כי יתפוס הטהרה לתרומת הקדשים כמו שאמר (להלן כב ו ז) וטמא עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא אבל הטהרה לחולין או למעשר היא בטבילה בלבד ולא יזכירנה בכאן כי איננו מצוה להטהר לחולין ואם רצה אוכלן בטומאה (הרמב"ן)


{לג}   שביעי  וְכָ֨ל-כְּלִי-חֶ֔רֶשׂ אֲשֶׁר-יִפֹּ֥ל מֵהֶ֖ם אֶל-תּוֹכ֑וֹ כֹּ֣ל אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹכ֛וֹ יִטְמָ֖א וְאֹת֥וֹ תִשְׁבֹּֽרוּ:

 אונקלוס  וְכָל מָאן דַחֲסַף דִי יִפֵּל מִנְהוֹן לְגַוֵהּ כֹּל דִי בְגַוֵהּ יִסְתָּאַב וְיָתֵהּ תְּתַבְּרוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּמָאן דְפָחַר דְיַפִּיל מִנְהוֹן לְגַוֵיהּ כָּל מָאן דִי בְּגַוֵיהּ יְהֵי מְסָאָב וְיָתֵיהּ תְּשַׁבְּרוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תוכו. אין כלי חרס מיטמא (נ) אלא מאוירו (חולין כד:): כל אשר בתוכו יטמא. הכלי חוזר ומטמא (ס) מה (שבאוירו) (ס"א בתוכו): ואתו תשבורו. למד שאין לו טהרה (ע) במקוה (ת"כ פרשתא ז. יג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר אם הגיע טומאה לאוירו ולא נגעה בו טמא ומגבו טהור אפילו נגעה בו טומאה ויליף לה מכל אשר בתוכו יטמא מה תוכו כשהכלי מטמא אוכלים שבתוכו אפילו אינו נוגע בהן הטומאה טמאים דהא אפילו אם היה הכלי מלא חרדל הכל טמא אף על פי שאין הכלי נוגע בכולם אלא מה שסמוך לדפנות שאי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין אוכל מטמא אוכל ועוד אם כן זה שני וזה שלישי ואין שלישי מטמא רביעי אלא על כרחך מאויר כלי חרס הם נטמאים אף תוכו האמור באזהרת טומאה לכלי אף על פי שלא נגעה טומאה בכלי אלא תלויה בו טמא הכלי: (ס) מדלא כתיב כל אשר יגע בתוכו אלא אפילו לא נגע אלא שבא לאוירו טמא. אי נמי לא שהכלי הוא כאלו מלא טומאה דמה שבתוכו נוגע בו דאם כן למה נתמעטו כלים מליטמא מאויר כלי חרס כדלקמן ברש"י אלא ודאי הכלי עצמו קבל טומאה מהשרץ שבאויר והכלי נעשה ראשון וחוזר ומטמא מה שבתוכו לעשותו שני ונתמעטו כלים שאין כלי ראשון מטמא כלי. הרא"ם: (ע) כלומר אם אתה רוצה לטהרו מידי טומאתו שברהו עד שלא יהא ראוי לתשמישו הראשון שאם עשוי לאוכלין ינקבהו עד שיוציא זיתים ואם למשקה עד שינקב ככונס משקה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר יפול מהם אל תוכו. מאחד מהם כמו ויקבר בערי גלעד: (אבן עזרא)


{לד}  מִכָּל-הָאֹ֜כֶל אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָב֥וֹא עָלָ֛יו מַ֖יִם יִטְמָ֑א וְכָל-מַשְׁקֶה֙ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁתֶ֔ה בְּכָל-כְּלִ֖י יִטְמָֽא:

 אונקלוס  מִכָּל מֵיכְלָא דְמִתְאֲכֵל דִי יַעֲלוּן עֲלוֹהִי מַיָא יְהֵי מְסָאָב וְכָל מַשְׁקֵה דִי יִשְׁתֵּתֵי בְּכָל מָאן יְהֵי מְסָאָב: (אונקלוס)

 יונתן  מִכָּל מֵיכְלָא דְמִתְאֲכֵיל דִי יֵיעָלוּן עֲלוֹי מוֹי יְהֵי מְסָאָב וְכָל מַשְׁקֵי דְיִשְׁתֵּיתֵי בְּכָל מָאן יְהֵי מְסָאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  מכל האכל אשר יאכל. מוסב על מקרא (פ) העליון כל אשר בתוכו יטמא, מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים, והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא, וכן כל משקה אשר ישתה בכל כלי והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא. למדנו מכאן דברים הרבה, למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה עד שיבאו עליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת, מקבל טומאה לעולם, ואפילו נגוב, (צ) והיין והשמן וכל הנקרא משקה מכשיר זרעים לטומאה כמים, שכך יש לדרוש המקרא אשר יבוא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל. ועוד למדו רבותינו מכאן שאין ולד הטומאה מטמא כלים, שכך שנינו (פסחים כ.:) יכול יהיו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס, תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא, מכל האוכל, אוכל ומשקה מיטמא (ק) מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס, לפי שהשרץ אב הטומאה והכלי שנטמא ממנו ולד הטומאה, לפיכך אינו חוזר ומטמא כלים שבתוכו. ולמדנו עוד שהשרץ שנפל לאויר תנור והפת בתוכו ולא נגע השרץ בפת, התנור ראשון והפת שנייה, ולא נאמר רואין את התנור כאלו מלא טומאה ותהא הפת תחילה, שאם אתה אומר כן, לא נתמעטו כל הכלים מליטמא מאויר כלי חרס, שהרי טומאה עצמה נגעה בהן מגבן. ולמדנו עוד, על ביאת מים שאינה מכשרת זרעים אלא אם כן נפלו עליהן משנתלשו, (ר) שאם אתה אומר מקבלין הכשר במחובר, אין לך שלא באו עליו מים, ומהו אומר אשר יבוא עליו מים. ולמדנו עוד שאין אוכל מטמא אחרים (ש) אלא אם כן יש בו כביצה, (ת"כ פרק ט, א. יומא פ.) שנאמר אשר יאכל, אוכל הנאכל בבת אחת, ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) מפני שאין לו דביקות עם ואותו תשבורו הסמוך לו ופירוש אשר יבא עליו מים אשר באו עליו מפני שאשר יבא מורה אחר שהיה בתוך כלי חרס הטמא אם יבא עליו מים יטמא ואין הדבר כן שהרי התורה אמרה וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו ואז הוא טמא והוסיף עוד הרב לומר והוא בתוך כלי חרס שלא תאמר שכיון שנכנס לתוך כלי הטמא ואחר שיצא מן הכלי אם באו עליו מים יטמא דנאמר שחוזר הטומאה וניער אחר שיבוא עליו מים לכן אמר והוא בתוך הכלי: (צ) שהרי (לא) תלה הכתוב את טומאתו אחר ביאת המים סתם לא שנא נגוב לא שנא לח: (ק) כתב הרא"ם נראה לי דהאי ומשקה משבשתא היא וצריך לגרוס אוכל מיטמא מאויר כלי חרס לא אוכל ומשקה שהרי המשקה דכתיב בקרא כבר כתב רש"י לעיל שהוא בא להכשיר ואליבא דרבי אליעזר ולא ליטמא כרבי יודא וכרבי יוסי ואם כן איך יתכן לומר אחר כך ועוד למדו רבותינו וכו' ועוד בתורת כהנים שלפנינו ובפסחים דף כ' אינו כתוב רק אוכלין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כלים מיטמאין מאויר כלי חרס: (ר) פירוש משנתלשו האוכלים מן הקרקע דאם לא כן אין לך שלא בא עליו מים ומהו אשר יבא עליו מים: (ש) רוצה לומר בני אדם האוכלים אכילה שאין בה שיעור אינן טמאים. אבל אין פירושו שאין אוכל מטמא דברים אחרים כשאין בו שיעור שהרי אפילו אם יש בו שיעור טומאה אין מטמא דברים אחרים שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה. מצאתי. והא דלא מטמא את אחרים ילפינן מדלא כתיב טמא אלא יטמא והוי כאלו אמר טמא הוא ולא לטמא אחרים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכל משקה. שם ואני הייתי משקה פועל והנה התנוד ללחם לאפות והכירים לבשל הבשר יותצו כי טמאים הם וזאת גזרת מלך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מכל האוכל אשר יאכל. פירש רש"י הכתוב הזה כפי מדרשו ילמד בו דברים הרבה למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן וכו' ועוד למדו רבותינו מכאן שאין ולד הטומאה מטמא כלים שכך שנינו וכו' ולמדנו עוד על ביאת מים שאינה מכשרת וכו' ובכללם אמר ולמדנו עוד שאין אוכל מטמא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה שנאמר "יאכל" אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת זה לשון הרב ויש בו קצור כי הכתוב הזה בטומאת האוכלין עצמה הוא ואינו מדבר בטומאתן לאחרים אבל הוציא הרב זה ממה שאמרו בתורת כהנים (פרק ט א) אוכל יטמא מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא תלמוד לומר אשר יאכל הא אינו מטמא אלא בכביצה וכבר חלקו על הרב והביאו ראיות שאין האוכלין מקבלין טומאה מן התורה כלל אלא בכביצה והמדרש בתורת כהנים אסמכתא מדבריהם שהם הוסיפו שיקבלו טומאה בכל שהוא ועיקר הכתוב ידרש במה שאמר שם האוכל להוציא אוכלי בהמה מכל האוכל להביא אוכלי בהמה שחשב עליהם למאכל אדם אשר יאכל פרט לאוכל סרוח (הרמב"ן)


{לה}  וְ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר-יִפֹּ֨ל מִנִּבְלָתָ֥ם | עָלָיו֘ יִטְמָא֒ תַּנּ֧וּר וְכִירַ֛יִם יֻתָּ֖ץ טְמֵאִ֣ים הֵ֑ם וּטְמֵאִ֖ים יִֽהְי֥וּ לָכֶֽם:

 אונקלוס  וְכֹל דִי יִפֹּל מִנְבִלְתְּהוֹן עֲלוֹהִי יְהֵי מְסָאָב תַּנוּר וְכִירַיִם יִתָּרְעוּן מְסַאֲבִין אִנוּן וּמְסַאֲבִין יְהוֹן לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מִדַעַם דְיַפִּיל מִנְבֵילְתְּהוֹן עֲלוֹי יְהֵי מְסָאָב תַּנוּרִין וְתַפְיַין יִסְתְּרוּן מְסָאָבִין הִינוּן וּמְסָאָבִין יְהוֹן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  תנור וכירים. כלים המיטלטלין הם, והם של חרס, ויש להן תוך, (ת) ושופת את הקדרה על נקב החלל, ושניהם פיהם למעלה: יתץ. שאין לכלי חרס טהרה בטבילה: וטמאים יהיו לכם. שלא תאמר מצווה אני לנותצם, תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם, אם רצה לקיימן בטומאתן רשאי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאי לאו כלים המטלטלים הם אלא מחוברים לקרקע אז לא מקבלים טומאה דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ומדכתיב יותץ דמשמע שאין להם טהרה במקוה משמע דשל חרס הם והואיל והוא כלי חרס צריך לומר שיש להם תוך דאין כלי חרס מטמא אלא מאוירו ולאו דוקא חרס שהרי אין שורפים אותן באש אלא כיון שעושים אותן מטיט ומיבשין אותן בחמה קורין אותו חרס ויש לו כל דין כלי חרס: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  תנור וכירים יתץ. בא הכתוב ללמד שיהיה דין התנור והכירים שהן עשויין מן הטיט ומסיקין האור בתוכן ואופין הפת בהן בחבורן לקרקע כדין כלי חרש שהן הקדרות והקיתוניות האפויין בכבשן והן מטלטלין שאף הם יקבלו טומאה ואין להם טהרה במקוה ואמר "יותץ" ולא אמר ישבר ללמד שאין צריך לשברן עד שלא ימצא במכתתו חרס לחתות אש מיקוד אלא יהרסם ולא יבנם לעשות מלאכתם וללמד עוד שהם מקבלין טומאה אף על פי שמחוברין בארץ ויתוץ אשר בנה כי ענין נתיצה הריסת בנין כמו ותתצו הבתים (ישעיהו כב י) ונתץ את הבית (להלן יד מה) (הרמב"ן)


{לו}  אַ֣ךְ מַעְיָ֥ן וּב֛וֹר מִקְוֵה-מַ֖יִם יִֽהְיֶ֣ה טָה֑וֹר וְנֹגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָֽא:

 אונקלוס  בְּרַם מַעְיָן וְגוֹב בֵּית כְּנִישׁוּת מַיָא יְהֵי דְכֵי וּדְיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד עֵינַוָון וְגוֹבִין בֵּית כְּנִישׁוּת מַיָין נַבְעִין יְהֵי דְכֵי בְּרַם דִי יִקְרַב בִּנְבֵילְתְּהוֹן בְּגוֹ מַיָא הָאִילְיֵין יְהֵי מְסָאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  אך מעין ובור מקוה מים. המחוברים לקרקע, אין מקבלין טומאה. (א) ועוד יש לך ללמוד. יהיה טהור. הטובל בהם מטומאתו: ונוגע בנבלתם יטמא. אפי' הוא בתוך מעין ובור (ב) ונוגע בנבלתם יטמא, (ת"כ פרשתא ט, ה.) שלא תאמר קל וחומר, (ג) אם מטהר את הטמאים מטומאתם, קל וחומר שיציל את הטהור מליטמא, לכך נאמר ונוגע בנבלתם יטמא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ואם תאמר והא לעיל דרש רש"י וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא קאי אהכשר טומאה ולא על טומאה עצמה משום דסבירא ליה דאין טומאת משקה דאורייתא וזהו אליבא דרבי אליעזר דסבירא ליה הכי והכא פירש דוקא המחוברים לקרקע אינן מקבלים טומאה שמע מינה טומאת משקים דאורייתא וזהו אליבא דר' יהודה דסבירא ליה הכי. יש לומר זהו שפירש רש"י ועוד יש ללמוד וכו' ואליבא דר' אליעזר והא דלא קאמר ויש אומרים יש לומר דאף ר' יודא סבירא ליה נמי הכי דסבירא ליה דתרווייהו יש ללמוד מזה דשקולים הם ויבאו שניהם. רא"ם: (ב) כלומר אם נגע בנבלה והוא בתוך מעין או בור יטמא דקרא יתירא הוא למדרש הכי והכי דרשינן ליה אך מעין ובור ומקוה מים הטמא הטובל בהן טהור אבל הטהור העומד בתוכן אם נגע בשרץ טמא: (ג) כתב הרא"ם אבל בתורת כהנים שנו הואיל והארץ מעלה את הטמאים מטומאתם שאם זרעו זרעים טמאים ונשרשו בארץ הם טהורים והמקוה נמי מטהרת את הטמאים מה הארץ מצלת את הטהורים כלומר הזרעים הנשרשים בארץ מלטמא אף מים כך לכך נאמר והנוגע בנבלתם יטמא שאין המים מצילים מלטמא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  באר. בלשון הקדש לשון נקבה והיא הנובעת וכן כהקיר ברר מימיה ובור כרוי או חפור למטה השמים אם כן תהיה הבאר כמו מעיין ואין צורך להזכיר הנחל ויהיה מקוה מים סמוך אל בור כי יש בור אין בו מים ויש אומרים כי הוא חסר וי''ו כמו ראובן שמעון שמש ירח: ונגע בנבלתם. המים הנוגעים בנבלתם יהיו טמאים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור. יאמר שאין המים במקוה מקבלין טומאה בחבורם לקרקע אם יפול בהן הטומאה ואמר ונוגע בנבלתם יטמא שיעורו ומים אשר נוגע בנבלתם יטמא כי המים התלושים אשר יגעו בהם בנבלתם יטמאו כי במקוה לא יגעו המים בנבלתם אבל נבלתם יפול אל תוכו והזכיר המים בלשון יחיד כדרך מי נדה לא זורק עליו (במדבר יט יג) או שיאמר הכתוב וכל נוגע בנבלתם יטמא והכונה לרבות המים והמשקים הנזכרים (בפסוק לד) ועל הכלל כי בא זה ללמד על המים שהם מקבלין טומאה בתלוש ולא במחובר שלא הוזכר זה עד עתה ובתורת כהנים (פרשה ט ו) רבי יוסי הגלילי אומר ונוגע בנבלתם יטמא במגע הן מטמאין ולא במשא וגם זה יתכן שיחזור אל כל הענינים הנזכרים ויאמר שאין לשרצים רק טומאת מגע ועוד לרבותינו בכתוב הזה מדרשים ביתור הלשון וכולם הלכה למשה מסיני והזכיר טהרת המקוה והמים המחוברים בשרצים והוא הדין לנבלות אך המתין עד שהשלים להזכיר כל מיני המטמאין או בעבור שדרך השרצים למות במעין ובור וכבר הזכרתי דעתי (לעיל פסוק לב) (הרמב"ן)


{לז}  וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל-כָּל-זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ טָה֖וֹר הֽוּא:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יִפֵּל מִנְבִלְתְּהוֹן עַל כָּל בַּר זְרַע זֵרוּעַ דִי יִזְדְרָע דְכֵי הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם אִין יַפִּיל מִנְבֵילְתְּהוֹן עַל כָּל זֶרַע זַרְעוֹנִין בְּאוֹרְחָא דִי יִזְדְרַע בְּנוּגְבֵיהּ דְכֵי הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  זרע זרוע. זריעה של מיני זרעונין. זרוע שם דבר הוא, כמו ויתנו לנו מן הזרועים (דניאל א, יב.): טהור הוא. למדך הכתוב שלא הוכשר ונתקן לקרות (ד) אוכל לקבל טומאה עד שיבואו עליו מים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פירוש דמדכתיב בתריה וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא מכלל דקרא דלעיל מיניה דכתיב טהור הוא כשנפל מנבלתם עליו טרם שיבא עליו המים קמיירי. עיין בהרא"ם מה שהקשה הקושיות שהקשו בתורת כהנים ובתלמוד דלמה לי קרא תיפוק מדלעיל והביא התירוצים שתירצו שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  זרוע. שם התאר כמו פעול או הם ב' שמות והעד ונתן להם זרעונים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  זרע זרוע. זרע של מיני זרעונים זרוע שם דבר ויתנו לנו מן הזרועים (דניאל א יב) "טהור הוא" ללמדך שלא הוכשר ונתקן להיות אוכל לקבל טומאה עד שיבא עליו מים לשון רש"י והנה למעלה הזכיר הכתוב (בפסוק לד) "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים" ללמד על ההכשר אבל שם אמרו שאין האוכל מיטמא מאויר כלי חרס אלא בהכשר מים וכאן הוסיף שאף מן השרצים עצמם אין מקבל טומאה אלא בהכשר כך מפורש בתורת כהנים (פרק יא ה) ויתכן עוד לומר כי מכל האוכל אשר יאכל הנזכר למעלה הבשר והמאכלים הנזכרים וכאן אמר שאף הזרעים כאשר יוציאו אותם לזריעה יטמאו בהכשר מים וטעם ההכשר בעבור כי לכלוך השרץ והמטמאים ידבק במאכלים בלחות ולא כן ביבשים ועשתה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרים במים וניגבו שלא ניתן דברינו לשיעורין והנה גם דין ההכשר נוהג בטומאת הנבלות והזכירו הכתוב כאן לענין שאמרנו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. בגימ' זרעים שזרען טהורות: (בעל הטורים)


{לח}  וְכִ֤י יֻתַּן-מַ֨יִם֙ עַל-זֶ֔רַע וְנָפַ֥ל מִנִּבְלָתָ֖ם עָלָ֑יו טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: (ס)

 אונקלוס  וַאֲרֵי יִתְיַהֲבוּן מַיָא עַל בַּר זַרְעָא וְיִפֵּל מִנְבִלְתְּהוֹן עֲלוֹהִי מְסָאָב הוּא לְכוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם אִין מִתְיְהֵיב מוֹי עַל בַּר זַרְעָא וְיַפִּיל מִנְבֵילְתְּהוֹן עֲלוֹי בְּרוֹטְבֵיהּ מְסָאָב הוּא לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי יתן מים על זרע. לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחובר אין לך זרע שלא הוכשר: מים על זרע. בין מים, בין שאר משקין, (ה) בין הם על הזרע, בין הזרע נפל לתוכן, (ו) הכל נדרש בתורת כהנים (פרק יא, ו.): ונפל מנבלתם עליו. אף משנגב מן המים, שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוכל, ומשירד עליו הכשר קבלת טומאה פעם אחת שוב אינו נעקר הימנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דילפינן מים מים לגזירה שוה ממים דלעיל דגבי כלי חרס ששם עשה בהן שאר משקים כמים: (ו) דכתיב וכי יותן מים על זרע וכתיב בסמוך ונפל וגו' קרי בו נמי ונפל על מה שכתוב לפניו ונפל זרע על מים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכי יותן מים. שישקו את השדה ונפל מנבלתם על הזרע ויש אומרים על המים ובא מלת יותן שהוא לשון יחיד עם מים וכן מי נדה לא זורק עליו ומלת יותן כמו יוקח נא מעט מים מהבנין הכבד הנוסף: (אבן עזרא)


{לט}  וְכִ֤י יָמוּת֙ מִן-הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁר-הִ֥יא לָכֶ֖ם לְאָכְלָ֑ה הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖הּ יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יְמוּת מִן בְּעִירָא דִי הִיא לְכוֹן לְמֵיכָל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתַּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם אִין יִתְפְּשַׁח אֵיבְרָא וִימוּת מִן בְּעִירָא דַכְיָא דְחַזְיָא לְכוֹן לְמֵיכוֹל דְיִקְרַב בִּנְבֵילְתָּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בנבלתה. ולא בעצמות וגידים, (ז) ולא בקרנים וטלפים, ולא בעור (ת"כ פרשתא י, ה. חולין קיח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש כשפירשו ממקום חבורן אבל כשהן מחוברים בבשר הנוגע בהן כנוגע בבשר אי משום יד אי משום שומר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר היא לכם. מותרת לאכול: יטמא עד הערב. אחר שירחץ במים והאוכל חמור כמו הנושא כי שניהם נושאים זה בחוץ וזה בפנים: (אבן עזרא)


{מ}  וְהָֽאֹכֵל֙ מִנִּבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד-הָעָ֑רֶב וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת-נִבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וּדְיֵכוּל מִנְבִלְתַּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּדְיִטוֹל יָת נְבִלְתַּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְיֵכוֹל מִנְבֵילְתָּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּדְיוֹסִיט יַת נְבֵילְתָּהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והנשא את נבלתה. חמורה טומאת משא, מטומאת מגע, (ח) שהנושא מטמא בגדים, והנוגע אין בגדיו טמאין, שלא נאמר בו יכבס בגדיו: והאכל מנבלתה. יכול תטמאנו אכילתו, (ט) כשהוא אומר בנבלת עוף טהור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (ויקרא כב, ח.), אותה מטמאה בגדים באכילתה, ואין נבלת בהמה מטמאה בגדים באכילתה, בלא משא, כגון, אם תחבה לו חבירו בבית הבליעה, אם כן מה תלמוד לומר האכל, ליתן שיעור לנושא ולנוגע כדי אכילה, (י) והוא כזית (נדה מב:): וטמא עד הערב. אף על פי שטבל, צריך (כ) הערב שמש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירשתי לעיל. והא דפירש רש"י הכא והא כבר פירש זה לעיל. יש לומר דמדכתיב הכא והאוכל מנבלתה ליתן שיעור אוכל לנושא ולנוגע הוה אמינא כיון דהשוה אותן הכתוב לשיעור טומאה הוא הדין נמי לענין כיבוס בגדים משום הכי צריך רש"י לחזור ולפרש פה. ואין להקשות מנא ליה לרש"י כבר תירץ הרא"ם כיון דלא משתמיט קרא בשום דוכתא דליכתוב בטומאת מגע יכבס בגדיו: (ט) מה שפירש אותו אחר והנושא את נבלתה שלא כסדר כדי שידבק הנושא עם הנוגע להודיע ההבדל שביניהם שטומאת משא חמורה מטומאת מגע וכדפירש לעיל דאם לא כן מה בא להשמיענו: (י) דהיינו חצי ביצה. והא דפירש רש"י לעיל אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת דהיינו ביצה שלימה. זה מיירי על ידי הדחק והכא מיירי שלא על ידי הדחק: (כ) כבר פירשתי לעיל גבי במים יובא וטמא עד הערב עיין עליו וכן פירשתי כאן. והרא"ם פירש בענין אחר שפירש אף על פי שטבל צריך הערב שמש דאם לא כן ואחר ירחץ במים וטהר מיבעי ליה. והערב שמש רוצה לומר ביאת אורו דהיינו צאת הכוכבים דוטהר יומא הוא דאם לא כן ויטהר מיבעי ליה. פרק קמא דברכות. ופירש זה בכאן ולא באחריני לפי שזה לא בא ללמד על שיטמאו עד הערב כאחריני אלא ללמד שיעור לנושא ולנוגע פירוש אף על פי שכתב בפרשת אמור ובא השמש וטהר ההיא בשאר טומאות והאי בנבלת בהמה וכתבינן בהאי ובהאי עד כאן לשונו. והנראה לי כתבתי ודו"ק: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  והאוכל מנבלתה. על דרך הפשט ידבר באוכל כדרך האוכלים שנוגע ונושא מה שהוא אוכל ונטמא במגע ובמשא והוצרך להזכיר זה שלא יעלה על דעת שתהיה טומאתו יותר גדולה בעבור האכילה והזכיר זה בבהמה טהורה בעבור שיטעה אדם בה ויאכלנה שיחשוב שהיא שחוטה ואין דרך לטעות כך במינים האסורים ודרך התורה לדבר בהוה וכפי מדרשו (נדה מב) שבא ליתן שיעור לנושא ולנוגע כדי אכילה והיא כזית ג"כ הזכיר זה בנבלת בהמה טהורה והוא הדין לטמאה הנזכרת למעלה (בפסוקים כדכה) כי השלים כאן דין הטומאות ועל דעת מדרש תורת כהנים (בפסוק כו) כל טומאות נבלות נתרבו מכאן ופרשה של מעלה (בפסוקים כדכה) באברים היא וכבר הזכרתי מזה (לעיל פסוק כד) (הרמב"ן)

 אור החיים  והאוכל מנבלתה וגו'. בתורת כהנים אמרו שלא בא הכתוב אלא ליתן שיעור לנוגע ולנושא שהוא כדי אכילת כזית, ואין כוונת הכתוב כפשוטו שתטמאנו בבית הבליעה, שהרי מצינו שאמר בנבלת עוף הטהור (אמור כב ח) ולא יאכל לטמאה בה, בה אתה מטמא בבית הבליעה ואי אתה מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה. וצריך לדעת למה לא אמרה התורה הדבר בפירוש, ואולי כי נתכוון הכתוב להרבה דינים שישנם בדין אכילה מלבד שיעור כזית, גם אמרו (חולין עא.) בשר השרץ שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול הכלב טהור ע''כ, ודבר זה נלמד מדין אכילה כמו שכתבו התוספת עלה כ''ג דממה שאמר הכתוב (מלכים ב) בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים אלמא אכילת כלבים שמה אכילה וכו', ואם כן לצד שנתכוין הכתוב להשוות הטומאה לדין אכילה בין לשיעור בין לשאר דברים לזה אם היה בא ללמד כל פרטי הדינים צריך להוסיף דברים רבים, וכסף נבחר לשון צדיק:

. (מג) אל תשקצו וגו'. צריך לדעת למה חזר עוד לצוות לזה ורז''ל (בתו''כ) אמרו לרבות את שפירשו לארץ וחזרו, ודרשה זו אמת אלא שאינה צריכה כיון שפירשו וכי בשביל שחזרו יהיו מותרים. ויש ליישב דבריהם ז''ל. ואולי שבא הכתוב להודיע כי האוכל מהשרצים תעשה נפשו עצמה שרץ, והוא אומרו אל תשקצו את נפשותיכם פירוש לא תעשו נפשותיכם שקץ ובמה בכל השרץ השורץ על הארץ כשתאכלו אותה. ולך נא ראה מה שכתבנו בפרשת בראשית ברמז פסוק (א כו) וירדו בדגת הים וגו'. ותמצא מאמרם ז''ל (פסחים מט:) שאמרו על עמי הארץ הם שרץ ובנותיהם שקץ וגו', וכל דבריהם ז''ל ברוח הקודש נאמרו והם דברינו עצמם. ואומרו ולא תטמאו בהם אולי שיכוין לומר שצריכין ישראל להזהר לבל יכנסו לפיהם אפילו בהיסח הדעת, כי ההפרש שבין השוגג למזיד במציאות זה כשוגג כמזיד, כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת, אלא שישתנה הפגם במעשה מזיד תעשה נפשו שקץ ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם, והוא אומרו ולא תטמאו ונטמתם בם. וצריך האדם ליזהר בתוספת זהירות וזריזות בכל דבר אשר יכנס בגדר ספק שיקוץ זה, ומה גם בזמנים אלו שנזהם האויר והארצות כולן יחד ואין לך גידולי קרקע שאין בהם מהשיקוץ שומר נפשו ישמור את הדבר: (אור החיים)


{מא}  וְכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לֹ֥א יֵֽאָכֵֽל:

 אונקלוס  וְכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא שִׁקְצָא הוּא לָא יִתְאָכֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל רִיחֲשָׁא דִרְחֵישׁ עַל אַרְעָא שִׁיקְצָא הוּא לָא יִתְאֲכֵיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  השורץ על הארץ. להוציא את היתושין שבכליסין ושבפולין, ואת הזיזין שבעדשים (חולין סז:), שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו: לא יאכל. לחייב על המאכיל כאוכל, ואין קרוי שרץ, אלא דבר נמוך קצר רגלים (ל) שאינו נראה אלא כרוחש ונד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ואם תאמר היאך מוסב זה על מה שפירש רש"י לפניו היה לו לפרש על הקרא. ויש לומר כדי שלא תאמר דלמא לא יאכל אתי לאסור שרצים בהנאה ולא תאכלום דשרצים אתי לאסור באכילה דבר נמוך וקצר רגלים אף על גב דלאו שרצים הוא ועל זה פירש ואין קרוי שרץ ואם כן דבר נמוך היינו שרצים האמורים בתורה אם כן לא תאכלו לא אתי אלא לשרצים ומהשתא על כרחך לא יאכל לא אתי לאיסור הנאה דהא כתיב לא תאכלום. וכן הא דפירש לעיל כל עוף שנאמר בו למינו צריך לפרש בענין זה. מצאתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם כל השרץ השורץ על הארץ. כל שרץ הארץ ובכלל שמונה שרצים הנזכרים והזכיר שלא יאכלו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וכל השרץ השורץ על הארץ. טעם הכתוב הזה כי הזכיר למעלה (בפסוקים כטל) השרצים לענין הטומאה ופרט הטמאים ולא דיבר שם בענין אסור אכילה כלל ולכך אמר עתה וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל לומר כי בענין האכילה אין הפרש ביניהן שכולן אסורין וחזר ופרט בהן והרבה בהן לאוין למלקיות כמו שהזכיר רש"י (בפסוק מד) (הרמב"ן)


{מב}  כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל-גָּח֜וֹן וְכֹ֣ל | הוֹלֵ֣ךְ עַל-אַרְבַּ֗ע עַ֚ד כָּל-מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹֽאכְל֖וּם כִּי-שֶׁ֥קֶץ הֵֽם:

 אונקלוס  כֹּל דִמְהַלֵךְ עַל מְעוֹהִי וְכֹל דִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל סְגִיאוּת רַגְלָאִין לְכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא לָא תֵיכְלֻנוּן אֲרֵי שִׁקְצָא אִנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דִמְהַלֵךְ עַל מָעוֹי וְכָל דִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּע מִן חִיוְיָא וְעַד נַדַל דְמַסְגֵי רִיגְלִין בְּכָל רִיחֲשָׁא דִרְחֵישׁ עַל אַרְעָא לָא תֵיכְלוּנוּן אֲרוּם שִׁיקְצָא הִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הולך על גחון. זה נחש, ולשון גחון, שחיה, שהולך שח ונופל על מעיו: כל הולך. להביא השלשולין (מ) ואת הדומה (נ) לדומה: הולך על ארבע. זה עקרב: כל. להביא את החפושית, אשקרבי"ט בלע"ז, ואת הדומה לדומה: מרבה רגלים. זה נדל, שרץ, שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, וקורין צינטפיד"ש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) הם התולעים הארוכים היוצאים מן הארץ שאין להם רגלים והם הנמצאים באשפות וביותר נמצאים בימות החמה אחר שיפסוק הגשם: (נ) כלומר שיש להם סימני רגלים מעט אלא שהם מתגלגלים על הבטן כמו הנחש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  גחון. כמו על גחונך תלך: וכל הולך על ארבע. בשרץ שהוא הקטן כאשר פירשתי בשרץ המים: מרבה רגלים. שם התאר והוא סמוך: (אבן עזרא)


{מג}  אַל-תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת-נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם:

 אונקלוס  לָא תְשַׁקְצוּ יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ וְלָא תִסְתַּאֲבוּן בְּהוֹן וְתִסְתַּאֲבוּן פּוֹן בְּהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תְשַׁקְצוּן יַת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָל רִיחֲשָׁא דִרְחֵישׁ וְלָא תִסְתַּאֲבוּן בְּהוֹן דִילְמָא תִּסְתַּאֲבוּן פּוֹן בְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תשקצו. באכילתן, שהרי כתיב נפשותיכם, ואין שקוץ נפש במגע, וכן ולא תטמאו באכילתם: ונטמתם בם. אם אתם מטמאין בהן בארץ, אף אני מטמא אתכם בעולם הבא, ובישיבת מעלה: (רש"י)

 אבן עזרא  אל תשקצו את נפשותיכם. להיות' מטונפות ומגואלות. ולא תטמאו בהם כי ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל: ונטמתם בם. חסר אל''ף כמו מראשית בלי אלף השנה ויש אומרים שהם שני שרשים והעד נטמינו בעיניכם וטעמו כאדם שאין לו דעת: (אבן עזרא)

 ספורנו  ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. (מד) כי אני ה' אלהיכם, והתקדשתם. אל תטמאו בהם באופן שתהיו טמאים ומטומטמים בם, וזה יקרה באכילתם. כי אמנם בהיותי אלהיכם חפצתי שתתקדשו ותכינו עצמכם אל הקדושה: והייתם קדושים כי קדוש אני. כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם והלכתם בדרכיו, וזה חפצתי כדי שתתדמו אלי כי קדוש אני. וכל זה תשיגו כשתתקדשו ותשמרו מאסורי מאכלות, כאמרם ז''ל (יומא סוף פרק אמר להם הממונה) אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה וכו': (ספורנו)


{מד}  כִּ֣י אֲנִ֣י יְהוָֹה֘ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִֽתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִֽהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת-נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל-הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֶלָהָכוֹן וְתִתְקַדְשׁוּן וּתְהוֹן קַדִישִׁין אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא וְלָא תְסַאֲבוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָל רִחֲשָׁא דְרָחֵשׁ עַל אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אֲנָא יְיָ הוּא אֳלָהָכוֹן וְתִתְקַדְשׁוּן וְתֶהֱווֹן קַדִישִׁין אֲרוּם קַדִישׁ אֲנָא וְלָא תִסְתַּאֲבוּן יַת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּכָל רִיחְשָׁא דִרְחֵישׁ עַל אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אני ה' אלהיכם. כשם שאני קדוש, (ס) שאני ה' אלהיכם, כך והתקדשתם, קדשו את (ע) עצמכם למטה: והייתם קדושים. לפי שאני אקדש אתכם למעלה, ולעולם הבא: ולא תטמאו וגו'. לעבור עליהם בלאוין הרבה (פ) וכל לאו מלקות, וזהו שאמרו בגמ' (מכות טז:)אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש משום דכל כי הוא נתינת טעם אשלמעלה ומשום הכי פירש כשם וכו': (ע) דקרא יתירא הוא שהיה די לומר והתקדשתם כי קדוש אני אלא להכי אייתר למדרש הכי: (פ) דאם לא כן הא כבר כתיב לעיל ולא תטמאו וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והייתם קדושים כי קדוש אני. על כן אמרתי לכם ולא תטמאו והוי''ו כפ''א רפה בלשון ישמעאל וכן ויעזוב את עבדיו ורבים כמוהו: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי אני ה' אלהיכם. פירוש ומשונה אומה ישראלית לקדושה וטהרה שלא בחר ה' ליקרא אלוה אלא לישראל, לזה צריך להרחיק מן הטומאה:

והתקדשתם וגו'. פירוש אם אתם מתקדשים אני אקדש אתכם לבל יכנס לגופכם דבר שיקוץ על דרך אומרם (חולין ה:) אין הקדוש ב''ה מביא וכו' וכל שכן צדיקים עצמן, והעמידו התוספות מאמר זה בדבר איסור הנכנם לגופו של אדם כי הקב''ה ישמרהו בזה:

עוד ירצה והתקדשתם תעשו גדרים וסייגים לבל תטמאו ובזה אני מבטיחכם שתהיו קדושים. וחזר ופירש באיזה דבר יהיו קדושים, ואמר כי קדוש אני הנה מה שתולה טעם קריאתם קדושים שהוא לצדו הא למדת כי השרה שכינתו על הפרושים ולזה יקראו על שמו. ואומרו ולא תטמאו וגו' פירוש מלבד דברים שאתה מעלה על דעתך לשמור עצמך מהם עוד אני מבטיחך שלא יאונה לך כל מין הרע, והוא אומרו בכל השרץ הרומש וגו'. עוד ירמוז שבאמצעות שמירת מצוה זו לא ישלטו עכו''ם בעם בני ישראל עכו''ם יקראו שרצים ושקצים הרומשים על הארץ: (אור החיים)

 כלי יקר  והתקדשתם והייתם קדושים וגו'. לפי שארז"ל (שבת קד.) הבא לטהר מסייעין לו הבא לטמא פותחין לו, אבל מ"מ אין מסייעין לו לכך נאמר אצל הבא לטהר והתקדשתם והייתם קדושים דרך הודעה לומר שאם תתחילו להתקדש מלמטה, אז ודאי והייתם קדושים כי אני מקדש אתכם מלמעלה ומסייע לכם כדי שתהיו קדושים כמוני כי קדוש אני. אבל אצל הבא לטמא אמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ולא אמר והייתם טמאים לפי שאינו מילתא דפסיקא כי אע"פ שהאדם מתחיל בקלקלה מ"מ שמא לא אהנו מעשיו אחר שאין מסייעין לו מן השמים, אלא פותחין לו כי הפתח פתוח לו ואין סוגר בעדו. ועל צד הרמז אמר ונטמתם חסר אל"ף לומר לך שיחידו של עולם ברוך הוא סר ממנו ואין לו חלק בטומאתו ומעשיו ירחקוהו. (כלי יקר)


{מה}   מפטיר  כִּ֣י | אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה הַמַּֽעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי:

 אונקלוס  אֲרֵי אֲנָא יְיָ דְאַסֵק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהּ וּתְהוֹן קַדִישִׁין אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אֲנָא הוּא יְיָ דְאַסֵיקִית יַתְכוֹן פְּרִיקִין מִן אַרְעָא דְמִצְרַיִם מְטוּל לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֵאלָהָא וְתֶהֱווּן קַדִישִׁין אֲרוּם קַדִישׁ אֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אני ה' המעלה אתכם. על מנת שתקבלו מצותי העליתי אתכם. (דבר אחר כי אני ה' המעלה אתכם, בכולן כתיב והוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות דיים, ומעליותא היא גבייהו, והוא לשון מעלה): (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם כי אני ה'. כי לא העליתי אתכם מארץ מצרים כי אם להיות לכם לאלהים ואם לא תהיו קדושים לא אהיה לכם לאלהים על כן אם רצונכם שאהיה לכם לאלהים תהיו קדושים: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי אני ה' המעלה וגו'. נותן הוכחה לעיניהם כי ה' ישמור אותם מהכשל בעון ההוא, כי הוא העלה וברר נפשות ישראל שהיו נתונים בקליפת מצרים כמו שפירשנו במקומו, ואם יזונו מהתיעוב הנה הנם חוזרים לשקע נפשם בקליפה כבראשונה, ואשר על כן כשיתקדשו הוא יגמור בעדם לשומרם. עוד ירצה לומר כי אין הקב''ה כביכול יכול ליחד שמו ולהשרות שכינתו אלא על המושלל ממין הרע ההוא, ולזה לא יחד שמו עליהם עד שהוציאם מארץ מצרים, ואם לא ישמרו עצמם מהתיעוב הנה הנם חוזרים להיות כמות שהיו קודם עלותם מארץ מצרים, ויהיו מושללים מבחינה זו: (אור החיים)

 ספורנו  כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. וראוי לכם שתעשו זה ההשתדלות להתקדש ולהיות קדושים, כדי להפיק רצוני, כי אמנם כונתי כשהוצאתי אתכם מארץ מצרים היה כדי שתשיגו זה, שאהיה לכם לאלהים בלתי אמצעי, ושתהיו קדושים ונצחיים בהדמותכם אלי במדות ובמושכלות, כי קדוש אני: (ספורנו)

 כלי יקר  כי אני ה' המעלה אתכם וגו'. על פירש"י קשה למה פרט זה במצוה זו יותר מבשאר מצות, ועוד יש כמה שינויים בין השרץ השורץ, ובין השרץ הרומש על הארץ הדבוק ביותר בקרקע שאין הלוכו ניכר כי בו נאמר על הארץ ולא בשורץ, וברומש הזכיר טומאה אצל הנפש שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם ובשורץ אמר ולא תשקצו את נפשותיכם.

ע"כ אומר אני, שכל הקרב הקרב ביותר אל הארץ ורחוק הוא מן האויר יש בו חלק גדול מן העפרוריות, מן אותן הגבוהים קצת מן הארץ כי הוא פונה ומביט אל מקור חוצבו, וזה טעם שאין האדם הולך על ארבע כי חציו גשמי וחציו רוחני ופנה למעלה, ולשון טומאה גרוע מן לשון שיקוץ המורה על דבר נתעב אל האדם אע"פ שאין טומאה בעצמותו, לפיכך הרומש על הארץ ונגרר עליה שאין הלוכו ניכר יש בו חלק גדול מן העפרוריות, לפיכך הוא מטמא הנפש ביותר ולפי שהגוף עלול ביותר לקבל טומאה מן הנפש ע"כ אמר בשרץ השורץ שהוא רחוק קצת מן הארץ אל תשקצו את נפשותיכם, שאינן גורמין לנפש כ"א שיקוץ ולא טומאה ולא תטמאו בהם היינו הגוף העלול ביותר ומקבל גם הטומאה, אבל השרץ הרומש על הארץ שהוא גרוע ממנו נאמר בו ולא תטמאו את נפשותיכם וק"ו לגוף וק"ו לשיקוץ. ונתן טעם לדבר כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים מקום נמוך, אל א"י שהוא גבוה מכל הארצות (זבחים נד;), כדי להרחיק אתכם מן העפרוריות השולט ביותר במקום נמוך שאין האויר שולט שם כבמקום גבוה ע"כ תהיו זהירים ביותר מן השרץ הרומש על הארץ וזה טעם נכון וברור.

וטעם השחיטה יוכיח, כי השחיטה באה להסיר טומאת העפרוריות שבבהמה שנוצרה מן הארץ, אבל הדגים שנוצרו מן המים שמקורם טהרה אינן צריכין שחיטה כלל אלא באסיפה לבד סגי, והעופות שנוצרו מן הרקק עירוב עפר ומים די להם בסימן א' למיעוט העפרוריות שבהם. ומה שהמים מביאים טומאה על האוכל תמצא מבואר לקמן פר' חקת בסוד הפרה שמטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים. (כלי יקר)

 דעת זקנים  והייתם קדושים כי קדוש אני. וראוי שכיון שהוא קדוש ומשרתיו קדושים וכן ייסד הפייט נאה לקדוש פאר מקדושים: (דעת זקנים)


{מו}  זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָֽרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכָל-נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל-הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  דָא אוֹרַיְתָא דִבְעִירָא וּדְעוֹפָא וּדְכָל נַפְשָׁתָא חַיְתָא דִרְחֵשָׁא בְּמַיָא וּלְכָל נַפְשָׁא דִרְחֵשָׁא עַל אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  דָא הוּא גְזֵירַת אוֹרַיְיתָא דִבְעִירָא וְעוֹפָא וְכָל נַפְשַׁת חַיְיתָא דְרִחֲשָׁא בְּמַיָא וּלְכָל נַפְשָׁא דִרְחִישָׁא עַל אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  זאת תורת הבהמה והעוף. כל הכתוב מיותר ובתורת כהנים אמרו (בחולין כז:

מבואר כדבדי רבינו) כי בא לומר משפט שחיטת העוף במה שסדר העוף בין הבהמה ובין הדגים שהם נפש החיה לומר חציו בהמה וחציו דג, לזה צריך סימן אחד בעוף או רובו. ולפי זה מצאנו טעם נכון שהוצרך הכתוב למעט הדגים מן השחיטה דכתיב (במדבר יא כב) יאסף, כי מנין יעלה על הדעת שצריכה, שהוצרך למעט, אלא לצד שהוצרך לכתוב דגי הים לתת בינו ובין הבהמה העוף, חש לטעות כי כוונת הכתוב הוא שהשוה הכתוב העופות והדגים לבהמה שכולן צריכין שחיטה ב' סימנים, לזה אמר בדגים אסיפה ובזה תבין כוונת ה' בפסוק שלא בא אלא לעוף להצריכו סימן אחד כנזכר. ואם תאמר אם כן למה הוצרך להזכיר כאן נפש השורצת שהם החגבים. ויש לומר שחש הכתוב לטעות מפסוק שמיעט שחיטה בדגים דכתיב יאסף וגו' כי לא מיעט אלא דגים ולא חגבים, לזה סדרם אחר הדגים לומר שאינם צריכין שחיטה כמשפט הדגים:

חסלת פרשת שמיני (אור החיים)

 ספורנו  זאת תורת הבהמה והעוף. זאת היא כונת וטעם אסורי מאכלות שהזכיר למעלה: (ספורנו)


{מז}  לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּֽאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵֽאָכֵֽל: (פפפ)

 אונקלוס  לְאַפְרָשָׁא בֵּין מְסָאָבָא וּבֵין דַכְיָא וּבֵין חַיְתָא דְמִתְאַכְלָא וּבֵין חַיְתָא דִי לָא מִתְאַכְלָא: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  לְאַפְרָשָׁא בֵּינֵי מְסָאֲבָא וּבֵינֵי דַכְיָא בֵּינֵי חַיְיתָא דְמִיכַשְׁרָא לְאִיתְאַכְלָא וּבֵינֵי חַיְיתָא דְלָא מִיכַשְׁרָא לְאִיתְאַכְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  להבדיל. לא בלבד השונה (צ) אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן: בין הטמא ובין הטהור. צריך לומר בין חמור לפרה, (ק) והלא כבר מפורשים הם, אלא בין טמאה לך, לטהורה (ר) לך, בין נשחט חציו של קנה, (ש) לנשחט רובו: ובין החיה הנאכלת. צריך לומר בין צבי לערוד, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין שנולדו בה סימני טרפה (ת) כשרה, לנולדו בה סימני (א) טרפה פסולה:

חסלת פרשת שמיני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) פירוש הא דהזהיר להבדיל וגו' לא בלבד שילמוד וידע הלכותיהן אלא צריך גם כן להטריח עצמו להכירן איזהו טמא ואיזהו טהור: (ק) פירוש והלא כבר נתפרשו סימניהן איזו טמא ואיזהו טהור ואם כן למה נאמר להבדיל: (ר) פירוש טמאה לך על ידי פעולתך וטהורה לך על ידי פעולתך: (ש) כלומר אם שחטת בבהמה כל הוושט וחציו של קנה בלבד טמאת אותה באכילה אף על פי שהיא טהורה. בין נשחט רובו של קנה טהרת אותה באכילה (נחלת יעקב) אף על פי שהיתה עד הנה אסורה באכילה משום אבר מן החי: (ת) כגון נקבה הגרגרת או נפחתה הגלגולת ולא ניקב קרום של מוח וכיוצא בהן שהיא כשרה: (א) והן כל י"ח טרפות שמנו חכמים עיין כל זה בפירוש חזקוני. (צדה לדרך) כתב החזקוני וזה לשונו בין שנולדו לו סימני טריפה וכשרה כגון ששחט הקנה ונקבה הריאה קודם שחיטת הוושט והיינו סימני טריפה וכשרה משום דחיי ריאה תלויין בקנה בין שנולדו לו סימני טריפה ופסולה כגון שנקבה הריאה קודם שחיטת הקנה והכי איתא במסכת חולין עד כאן לשונו. ואני אומר לא זו העיר ולא זו הדרך כיון שרש"י זכרונו לברכה לא מפי עצמו אמר דברים הללו אלא ברייתא היא בתורת כהנים וכבר הסכימו רוב מנין ורוב בנין דלית הלכתא כריש לקיש עיין שם: חסלת פרשת שמיני (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  להבדיל בין הטמא. בעוף ובשרץ המים: הנאכלת. המותרת לאכילה: אשר לא תאכל. על פי התורה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  להבדיל בין הטמא ובין הטהור. שנבדיל בכל הנזכרים בין הטמאים לטהורים לענין הטומאה ובין החיה הנאכלת נמשך לנפש הנזכרת ובין נפש החיה הנאכלת ויאמר שנבדיל לענין אכילה בין נפש החיה הנאכלת על פי התורה במים ועל הארץ ובין החיה אשר לא תאכל בהם ובתורת כהנים (סוף פרשת שמיני) אמרו חכמים אומרים בין החיה אשר לא תאכל ליתן אזהרה לחיה ואם כן הוא לאו ולשון רש"י בין הטמא ובין הטהור צריך לומר בין פרה לחמור והלא כבר מפורשין הן אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט חציו של קנה לנשחט רובו (ת"כ) וקתני התם (פרק יב ז) וכמה הוא בין רובו לחציו כמלא שערה ולא תחוש בזה ממה שאמרו בגמרא (חולין כט) רוב הנראה לעינים בעינן שאין פירושו אלא להוציא מדברי האומר (שם) מחצה על מחצה כרוב ולכך אמרו דבעי שיהא השחוט רוב ממש כדי שיראה לעינים לא המחצה שנחשוב אותו בלבנו ונאמר רוב הוא השחוט מאחר שאין במה שלא נשחט יותר ממנו אבל כל שישחטו ממנו יותר מן החצי כשר הוא ואפילו כמלא חוט השערה כדמפורש בזו הברייתא ואף בגמרא כך הוא עולה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  להבדיל. הפסוק מתחיל בלמ''ד ומסיים בלמ''ד רמז לרוב איסורין ששיעורן בס': ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. בגימ' זה שמנה עשר טריפות: (בעל הטורים)






פרשת תזריע





ויקרא פרק-יב

{א}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְ֖דָה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֹתָ֖הּ תִּטְמָֽא:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר אִתְּתָא אֲרֵי תְעַדִי וּתְלִיד דְכָר וּתְהֵי מְסָאָבָא שִׁבְעַת יוֹמִין כְּיוֹמֵי רִחוּק סוֹבְתַהּ תְּהֵי מְסָאָבָא: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר אִתְּתָא אֲרוּם תַעֲדֵי וְתֵילִיד בִּיר דְכַר וּתְהֵי מְסָאָבָא שַׁבְעָא יוֹמִין הֵי כְיוֹמֵי רִיחוּק סְאוּבְתָּהּ הֵיכְדֵין תִּסְתָּאֵב: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשה כי תזריע. א"ר שמלאי (ויק"ר יד, א.) כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, (א) כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף: כי תזריע לרבות שאפי' ילדתו (ב) מחוי, שנמחה ונעשה כעין זרע, (ג) אמו טמאה לידה (נדה כז:): כימי נדת דותה תטמא. כסדר כל טומאה האמורה בנדה, (ד) מטמאה בטומאת לידה, ואפילו נפתח הקבר בלא דם: דותה. לשון דבר הזב (ה) מגופה. לשון אחר לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחלה ראשה ואובריה כבדין עליה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ואם תאמר והתם גופא מאי טעמא יצירתן של בהמה וחיה קודם ליצירתו של אדם. כבר תירצו בגמרא (בסנהדרין ל"ח) מפני מה נברא אדם בערב שבת כדי שלא יהו אומרים שותף היה להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך. דבר אחר כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר כדי שיכנס לסעודה מיד משל למלך וכו'. ואם תאמר ואם נתפרשה התורה כסדר הבריאה היה לו להקדים סדר מצורע לפרשת כי תזריע דהא מצורע מדבר באיש ותזריע מדבר באשה ואדם נברא קודם חוה. ויש לומר דיותר תדיר שאשה תלד ממה שאיש להיות מצורע. ועוד יש לומר משום הכי הקדים תזריע למצורע דעיקר הצרעת בא כשמשמש עם אשתו נדה כדאמרינן בגמרא. ועוד יש לומר דאשה היא כמו קרקע עולם שמצמחת מה שזורעים בה והאדם מקרקע עולם נברא לכן כתב באשה כי תזריע וילדה זכר כלומר שהזכר נברא מן האשה שהיא קרקע עולם וקל הבין: (ב) דלא היה לו לומר רק אשה כי תלד זכר אלא לרבות שאפילו ילדתו מחוי. ואין לומר דללמד אשה מזרעת תחלה וכו' הוא דאתא דאם כן כי תזריע האשה וילדה זכר מיבעי ליה אלא סמך הזריעה ללידה וכתב וילדה זכר בוא"ו שמורה על הודאי ולא כתב אם דומיא דאם נקבה תלד שמע מינה תרתי. והא דפירש רש"י לעיל בפרשת ויגש אלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו תלה הכתוב הבנים בלאה ואת הבנות ביעקב ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכו' למה לי והא מהכא נפקא. ויש לומר דמהכא ליכא למילף אלא אשה כי תזריע וילדה זכר אבל לא שנאמר אם האיש מזריע תחלה או שהזריעו שניהם בבת אחת יולדת נקבה קא משמע לן ואת דינה בתו דאם הזריעו בבת אחת בא זה ואיבד את זה. ומהתם לחודא ליכא למילף דאיכא למימר דתלה הזכרים בלאה לפי שלא היה יכול לתלות ביעקב שהיו לו זכרים אחרים ותלה הנקבה בו לפי שלא היה לו בת זולתה ומתרווייהו ילפינן שפיר. הרא"ם האריך וקצרתי: (ג) מפירוש רש"י משמע שמתחלה קודם שנולד היה מקצת ולד ואחר כך נעשה מחוי מדכתיב כי תזריע דמשמע אפילו אם לא ילדה אלא דבר שהוא כעין זרע וכתיב וילדה זכר משמע שהוא ולד גמור הא כיצד אלא על כרחך צריך לומר דמתחלה היה ולד גמור ואחר כך נמחה ונעשה כעין זרע: (ד) שמטמאה במשכב ובמושב כנדה וכל שאר דיני נדה נוהג בה. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא הכי פירושו של קרא כימי נדת דותה שהיא שבעת ימים כך שיעור טומאה של לידה שבעת ימים ויש לומר דלזה לא צריך קרא שהרי בהדיא כתיב וטמאה שבעת ימים אם כן כימי נדת דותה למה לי אלא בא ללמד על שאר טומאה. ואם תאמר פשיטא הרי נדה היא שהרי בשעת קישויה ראתה דם. לכך פירש אפילו נפתח הקבר בלא דם: (ה) לפי שזיי"ן מתחלפת בדל"ת שהרי מתרגמינן זב דב ואם כן הוי כאלו נכתב זבותה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשה כי תזריע. אחר שהשלים תורת הטהור והטמא בנאכלין הזכיר טמא אדם והחל מן האשה היולדת כי הלידה היא תחלה ורבים אמרו שהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר על כן וילדה זכר ועל כן דעת חכמי יון שהזרע לאשה וזרע הזכר מקפיא וכל הבן מדם האשה והנה פירוש תזריע תתן זרע כי היא כמו הארץ: וי''ו וטמאה כפ''א רפה בלשון ישמעאל. וסבת טומאתה שבעת ימים עד שובה אל המרובע וכן ימצא בימי החולי כי השנוי יראה עד סוף כל ז': נדת. שם במשקל בזת והם שניהם מפעלי הכפל: דותה. טעמו כמו חולי כמו מדוה מצרים כי הדם היוצא הוא חולי בבשר האשה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי תזריע וילדה. לרבות ילדתו מחוי שנמחה ונעשה כעין זרע אמו טמאה לידה ופירוש הענין שנוצר הולד בצורת אדם ואחר כך נמוח שכל מי שאין בו מצורת אדם אינו ולד וכל מי שאינו ראוי לברית נשמה אינו ולד אבל בשעת הלידה אפילו מחוי מטמא אם אנו מכירין צורתו כגון שפיר מרוקם טמאה ודאי ואם לאו בספק וזהו רבוי של מקרא זה כדברי רבותינו (נדה כז) ובמשמעותו אמרו (שם לא) אשה כי תזריע אשה מזרעת תחילה יולדת זכר ואין כוונתם שיעשה הולד מזרע האשה כי האשה אע"פ שיש לה ביצים כביצי זכר או שלא יעשה בהן זרע כלל או שאין הזרע ההוא נקפא ולא עושה דבר בעובר אבל אמרם "מזרעת" על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם ומתאחז בזרע הזכר כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש ולשניהם יקראו זרע וכך אמרו (שם) שלשה שותפין יש בו באדם איש מזריע בו לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא ועל דעת פילוסופי היונים כל גוף העובר מדם האשה אין בו לאיש אלא הכח הידוע בלשונם היולי שהוא נותן צורה בחומר כי אין בין ביצת התרנגולת הבאה מן הזכר לנולדת מן המתפלשת בעפר שום הפרש וזו תגדל אפרוח וזו לא תזרע ולא תצמיח בהמנע ממנה החום היסודי שהוא לה היולי ואם כן יהיה מלת תזריע כמו זרועיה תצמיח (ישעיהו סא יא) וכן אמר אונקלוס ארי תעדי

"דותה" - לשון דבר הזב מגופה ד"א לשון מדוה וחולי שאין אשה רואה דם שלא תחלה וראשה ואיבריה כבדין עליה לשון רש"י ולא ידעתי מאיזה מוצא יהיה דותה לשון דבר הזב בלשון הקודש אבל יתכן שיהיה לשון מדוה ממה שאמרו (נדה ט) וראשה ואבריה כבדין עליה וכן דעת רבי אברהם שאומר כי דותה שם וטעמו חולי כי הדם היוצא חולי באשה ובאמת שהוא ניקוי המותרות ומפני שראשה ואבריה כבדין עליה אולי יקרא חולי והנכון לשון מדוה שהוא כמו נגע וצער כמו עלי לבי דוי (ירמיהו ח יח) היה דוה לבנו (איכה ה יז) כמו נגע לבבו (מלכים א ח לח) והנה הזיבה נגע באשה אע"פ שהיא בתולדתה וכן על ערש דוי (תהלים מא ד) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אשה כי תזריע. סמך והתקדשתם לאשה כי תזריע שצריך לקדש עצמו בשעת תשמיש. וכתיב לעיל אל תשקצו את נפשותיכם. ודרשינן מיניה שלא ישהה את נקביו רמז לבא מבית הכסא אל ישמש מטתו מיד: להבדיל בין הטמא ובין הטהור. וסמיך אשה כי תזריע שצריך להמתין ג' חדשים להבחין בין זרע לזרע ולפרוש ממנה סמוך לוסתה:תזריע וילדה. בגימ' צורת אדם: זכר. בגימ' ברכה: וטמאה שבעת ימים. וכן ז' ימי אבילות כל עומת שבא כן ילך: (בעל הטורים)

 אור החיים   דבר וגו' לאמר. טעם אומרו לאמר פעם ב' ואולי כי להיות שמצוה זו עיקר אזהרתה היא על הנשים, לזה אמר לאמר לנשים שיזהרו בדבר. עוד יתבאר על פי מה שאמרו בספרא (תו''כ כאן) בני ישראל בענין זה ואין הגוים בענין זה עד כאן, לזה אמר לאמר לשון אמרות ורוממות כי ענין זה שהתנה להיות בישראל ולא בעכו''ם הוא לצד המעלה והכבוד אשר ה' האמיר עמו, מה שאין כן בעכו''ם כי נפשם וגופם טמא:

אשה כי תזריע וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כי תזריע וילדה ולא הספיק לומר אשה כי תלד זכר. ורז''ל נחלקו (בתו''כ הכא) חכמים אומרים למעט יוצא דופן כי צריך להיות הלידה במקום הזריעה, ור' שמעון אומר לרבות ילדתו מחוי. ועוד יש לאלוה מילין בהעיר עוד, למה שינה הכתוב את לשונו שהתחיל לדבר לשון עתיד תזריע וגמר אומר וילדה ולא אמר ותלד, וכמו שאמר גם כן בסמוך ואם נקבה תלד. והגם שהרבה כתובים מדברים בסדר זה עבר במקום עתיד, אף על פי כן דבר יגידו בשנות לשון. עוד למה אמר וילדה שמשמע ודאי ולא אמר אם תלד זכר שהרי אין ודאית לזכר יותר מהנקבה. ולזה יש לומר שאומרו כי תזריע הרי כי משמשת אם, ונמשכת למטה עם וילדה, וזה דוחק. ורז''ל אמרו בהמפלת (נדה לא.) ובהרואה (ברכות ס.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, ולזה אמר וילדה ודאי. והגם שדרש רבי צדוק דרשה זו מפסוק (ויגש מו טו) ואת דינה בתו תלה הכתוב זכרים בנקבות, ונקבות בזכרים, נראה כי משם אין ידוע טעם התליה, וכאן גילה הכתוב טעם התליה כי תזריע תחלה. ולא הוצרך לומר תחלה, שאם לא כן על כל פנים צריך שתזריע בין ללידת זכר בין ללידת נקבה, ולא הספיק פסוק זה והוצרך לפסוק ואת דינה בתו, ללמד על איש תחלה יולדת נקבה. ויש עוד לאלוה מילין. ויתבאר על דרך אומרו (תהלים קלט) אחור וקדם צרתני ודרשו ז''ל (ב''ר פ''א) אחור לכל המעשים וקדם למעשה בראשית דכתיב ורוח אלהים מרחפת וגו', הרי כי ב' יצירות באדם יצירת הרוח ויצירת הגוף. והנה בעת ההזרעה אמרו ז''ל (זוהר קדושים פ.) כי כפי הכוונה אשר יכוין המזריע ימשיך לזרע הנפש, אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות ימשיך לטפה נפש טמאה ואם יחשוב בטהרה ימשיך נפש קדושה, וצא ולמד (ברכות י. ד.) מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך עליו השלום אשר נשא בת נביא ולצד שחשבה האשה בעבדי מרודך בלאדן המשיכה נפש רעה לב' בניה (סנהדרין קד.). אם כן עיקר הלידה שהיא המשכת הנפש לעובר היא בשעת ההזרעה, וקודם לה מלפניה, כי אחר הוצאת הזרע כבר קדם כח החושב שממנו יתהוה הזרע, והוא מאמר הכתוב כי תזריע וילדה מודיע הכתוב כי עיקר הלידה היא בשעת ההזרעה שכאשר תזריע כבר ילדה והיה מה שהיה אם נפש טהורה אם לא ואין תקוה להפך מה שכבר הוא, ומעתה מה שיתעצם האדם בבחינת הלידה הוא בשעת ההזרעה כי אז היא עיקר הלידה לבחינת הנפש שהוא העיקרית באדם, והויות הדבר והמצאתו הגם שהוא נעלם תקרא לידה. ומתוכיות דברינו אלה תשכיל אומרו (לד יב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן שהם הנפשות שעשו בזיווגם, הגם שלא היתה שרה יולדת, כל זיקה וזיקה היו מולידים נפשות, והגם שלא נבנה הגוף להם לא מפני זה יכחד האמת, ואומרו זכר, רמז כי גם יש כח במוציאים בשעת ההזרעה להוליד זכר כפי הכוונה אשר יכוין להמשיך נפש מעלמא דדכורא:

עוד ירמוז הכתוב לצד שעיקר הבנים היא האשה וחש הכתוב לה לצד שאינה חייבת לא תתרצה בהולדה לצד הצער שסובלת גם לה שמתגנת בלידה, אשר על כן לא תחפוץ להנשא, ואם תנשא יהיה כוונתה למלאות תאותה הבהמית כי שלה גדול (גיטין מט:), לזה בא הכתוב והבטיחה כי הגם שאינה מצווה אם תעשה כסדר האמור יהיה לה יתרון ומעלה כזכר, והוא אומרו אשה כי תזריע וגו' פירוש אשה שתעשה פעולה זו שתזריע כאן שלל מניעת הזיווג, וילדה פירוש תהיה כוונתה בהזרעתה לתכלית הלידה ולא לתאוה בהמית, ואם לא אמר אלא אשה כי תלד היתה הכוונה כל שתלד הוא אומר, ולא כן הוא, אלא מי שמכוונת בזווגה אל הלידה זאת האשה היא במדרגת זכר, והוא אומרו זכר, ואמר וילדה ולא תלד, לומר שלא תשיג הגדר ההוא אלא אחר שיצא הדבר לפועל. ואולי כי לזה נתכוון באומרו לאמר וסמך לה תיבת אשה פירוש לאמר לשון מעלה ורוממות למי אשה כי תזריע וילדה ומה מעלתה זכר בכל פרטי הבחינות אשר יגדל בהם הזכר על האשה. ואולי כי לזה נתכוין אומרו (משלי י) ובן כסיל תוגת אמו, כי לה נוגע החסרון מטעם הנזכר. עוד ירמוז הכתוב על כנסת ישראל אשר מצינו שנקראת אשה בדברי הנביאים דכתיב (ישעי' נד) כי בועליך עושיך, וכתיב (שם) ואשת נעורים, וכתיב (הושע ג) וארשתיך לי וגו', (ישעי נ) איזה ספר כריתות וגו', ועליה אומר הכתוב אשה כי תזריע פירוש הזרעת מצות ומעשים טובים, על דרך אומרו (הושע י) זרעו לכם לצדקה, וילדה זכר פירוש תהיה הולדתה זכר פירוש דע כי בחינת הזכר היא בחינה עליונה מבחינת הנקבה והתורה מיחסת בחינות העליונות בבחינת הזכר, והודיע הכתוב כי אם כנסת ישראל תזריע ודאי שתוליד הדרגות עליונות, והוא מאמרם רז''ל (סנהדרין צח שמו''ר פט''ו כאן) עוצם הפלגת הפלאות אשר יפליא ה' בביאת הגואל אם ישראל יזכו על ידי מעשיהם הכשרים, ויכוין להבדיל בין הגאולה המחוכה לגאולה שעברה של מצרים שהיו ישראל ערום ועריה, גם אמר הכתוב (דברים ד לד) גוי מקרב גוי ואותה גאולה תכליתה לא עמד כי נחרב הבית וגלו והיה מה שהיה ואין טובה זו בבחי' זכר, אבל הגאולה העתידה לצד שעל כל פנים תהיה באמצעות זכות ישראל, לו יהיה שלא יהיו ראויים אף על פי כן באמצעות אורך הגלות ועסק התורה דכתיב (דברים לא) לא תשכח מפי זרעו על כל פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר, ועמדה לנצח. ואומרו וטמאה וגו', כאן רמז תיקון אשר יעשה ה' להשיג בחינת הזכר, כי ז' שנים יכונן חבלי משיח, כאומרם (סנהדרין צז.) ז''ל שבוע שבן דוד בא וכו' ליסרם ולזקקם, והוא אומרו וטמאה יחס היסור לבחינת הטומאה כי הוא הטמא הוא המיסר, ואמר ז' ימים פירוש שבע שנים, על דרך אומרו (כתובות נז:) תשב הנערה אתנו ימים או עשור ואמרו ז''ל ימים שנה, וביום השמיני וגו' פירוש שאחר עבור ז' שנים בהתחלת יום השמיני, ימול בשר ערלתו, כי אז יעביר ה' בחינת הערלה מהעולם, דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וזה יהיה בשנה ח', וידוע הוא בחינת הערלה שהיא הקליפה: (אור החיים)

 ספורנו  אשה כי תזריע וילדה זכר. כבר אמרו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר (נדה פא, א) וזה כי אמנם זרע האשה והוא הלחות הנפלט ממנה לפעמים בעת החבור לא יכנס ביצירת הזכר כלל, אבל דמה יתפעל ויקפא בזרע האיש, וכאשר יכנס מזרעה הלחותיי בדמה הנקפא יהיה בו ללחות מותריי ויהיה הולד נקבה.

כימי נדת דותה. כי בז' ימים ראשונים יגר הנדות אשר לא התעפש עדין ולא הפסיד צורת טומאתו: (ספורנו)

 כלי יקר  אשה כי תזריע וילדה זכר. ארז"ל (נדה לא.) איש מזריע תחילה יולדת נקבה אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, והמפרשים כתבו שזה ענין טבעי, וק"ל מה צורך בהודעת ענין זה בפרשה זו המדברת מטומאת יולדת שבעה לזכר וי"ד לנקבה, ועוד מה ענין מצות המילה לכאן אע"פ שנוכל לומר שרצה ליתן טעם למה נתנה המילה בשמיני והוא כדי שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים (שם לא;) שהרי יש לה טומאת ז' מ"מ כדי ליישב כל הקושיות בדרך אחד אומר אני שכל זה נמשך בדרך טבע מן חטא הקדום כמ"ש וטהרה ממקור דמיה, כי החטא הקדום של חוה הוא מקור נפתח לדמים טמאים אלו לחטאת ולנדה כמו שמצינו (בעירובין ק:) אמר רב יצחק בר אבדימי הרבה ארבה עצבונך. אלו שני טיפי דמים דם נדה ודם בתולים כו', וכן משמע בירושלמי פרק במה מדליקין (הל' ו) שחטא של חוה הוא מקור לדם נדה, לכך נאמר וטהרה ממקור דמיה כי כל הנשים צריכין טהרה על חטא ראשון אשר ממנו נתפשטה הטומאה והזוהמא בעולם וגרם לכל הנולדים טומאת ז', כי אילו לא חטא האדם היה כמלאך אלהים למעלה מן מערכת ז' כוכבי לכת ובחטאו הוסר ממנו הרוחניות ונפל תחת ממשלת המערכה אשר מצדם נמשכה הטומאה לאדם כי כל דבר גשמי נופל תחת מספר ז' כוכבי לכת, וז' ימי בראשית, וכל שמיני רוחני כי הוא למעלה מז' כמבואר למעלה פר' שמיני (ט.א).

וזה טעם טומאת ז' ליולדת כי כל זה נמשך לה מן החטא הקדום וממנה נתפשטה הטומאה בזכר הנולד לפי שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר, וא"כ זרע האשה עיקר בזכר הנולד ואין חוששין בו לזרע האב כי טפל הוא לזרע האשה ולפ"ז הושפע גם על הזכר הנולד מן אמו טומאת ז' והיינו הערלה שיש בה טומאה שהרי אמרו רז"ל (פסחים צב.) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, ע"כ דווקא ביום השמיני ימול הנולד כי כטהרת אמו כך טהרת הנולד ממנה שעל כל פנים אינו יכול להיות בלא טומאת ז' כמו אמו שיש לה טומאת ז' וטהרתם בשמיני שהוא רוחני, אבל הנקיבה שזרע האיש עיקר בה שהרי איש מזריע תחילה יולדת נקיבה, כשם שאין לזכר שום טומאת ז' כי דווקא על חוה הטיל הנחש זוהמא ולא על אדם כך אין לנקיבה הנולדת שום טומאה. וזה טוב להשיב למינים האומרים אם הזכר יתוקן בהסרת הערלה נקיבה במה תטהר.

וטעם לטומאת שבועים לאשה עצמה בלידת נקיבה, דין הוא שתהיה לאשה טומאת פי שנים כנגד שתי נקיבות כי כל נקיבה בפני עצמה נמשך לה טומאת ז' מן חטא הקדום על כל הנקיבות שבעולם ע"כ מן הראוי שתטמא י"ד ימים ז' של עצמה עוד ז' של בתה כי הוסיפה בעולם טומאה על טומאתה. ומזה הטעם יצירת הזכר למ' יום ושל נקיבה לשמונים יום כי בידוע שבזמן שהזרע חם ביותר אז הוא ממהר להתבשל ביותר ולהיות עובר בבטן המלאה וידוע שזרע האשה חם יותר מן זרע האיש כי אשה מזרעת אודם שבו וכל אודם נוטה על החום ביותר ואביו מזריע לובן שבו וכל לובן נוטה על הקרירות ביותר ודם ושלג יוכיח ואש ומים, לפיכך נאמר (בראשית ג.טז) ואל אישך תשוקתך ורז"ל אמרו (כתובות פו.) יותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא לפי שיש באשה יותר חום טבעי הנוטה על התשוקה. לפיכך הזכר הנולד מזרע האשה שהוא חם ביותר נגמרה יצירתו מהרה תוך מ' יום, אבל הנקיבה נולדת מזרע האיש שהוא קר ואינו מתבשל מהרה ע"כ לא נגמרה יצירת הנקיבה כ"א לפ' יום, וזהו טעם טומאת מ' לזכר ושמונים לנקיבה. אמנם לדעת רז"ל שבין זכר בין נקיבה יצירת כולם למ' יום והטעם הוא למ' ופ' לפי שכל נקיבה קרה ולחה, ע"כ צריכה אמה זמן רב לנקות את עצמה מן רוב הליחות המוטבעות בה מן הנקיבה מה שאין כן בזכר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אשה כי תזריע. כי תזריע תחלה אז וילדה זכר ואם נקבה תלד כלומר ואם יזריע האיש תחלה אז נקבה תלד וזהו לשון ואם ומכאן אמרו ז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה. וי"א שמצאו בספר הטבע שיש באשה שבעה נקבים שלשה מימין ושלשה משמאל ואחד באמצע אם נכנס הזרע באותן של ימין תלד זכר ואם בשל שמאל תלד נקבה ואם באמצע תלד טומטום או אנדרוגינוס כשהיא שוכבת על ימין נכנס הזרע באותן של ימין ותלד זכר וממהרת הטומאה לצאת ולפיכך אינה טמאה כי אם שבעה וטהרתה לשלשה וכשהיא שוכבת על שמאל יולדת נקבה ואין הטומאה ממהרת לצאת ולכך טמאה שבועים וזש"ה שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני להוליד זכרים: (דעת זקנים)


{ג}  וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא תְּמִינָאָה יִגְזַר בִּסְרָא דְעָרְלְתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא תְמִינָאֵי תִּשְׁתְּרֵי וּבָרָא יִתְגְזַר בְּשַר עָרְלָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וביום השמיני. אמרו חז''ל ביום ולא בלילה והנה הנולד חצי שעה קודם שקיעת החמה יהיה נמול לששה ימים וחצי יום כי יום התורה אינו מעת לעת: ימול. מבנין נפעל כמו לא יכון ויהיה מגזרת מולים היו ויתכן להיותו חסר נו''ן מגזרת ונמלתם כמו איש כי ידור נדר ויחסר המל כמו אביו או בית דין: ערלתו. ידועה כי הוא בערוה ואין כן ערלת לב ושפה ואזן כי כלם סמוכים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וביום השמיני. פסוק זה יש בו תיבות ואותיות כמו שבפ' ויכלו לומר שמילה דוחה שבת: וביום השמיני ימול בשר. בגימטריא שכל היום יהיה כשר למול: (בעל הטורים)

 אור החיים  וביום השמיני וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לצוות לזה והלא כבר אמרה התורה בפרשת לך לך כל פרטי דיני מילה. ואם להודיע שצריך למול ביום ולא בלילה, גם להודיע אפילו בשבת, כמו שדרשו ז''ל (תו''כ שבת קלב.) וביום אפילו בשבת, קשה למה לא רשם ה' פרטי דינים אלו שם בפרשת מילה שנכתבה בפרשת לך לך. ואולי כי לא קבע ה' פרט זה במצות אברהם, שלא יחשוב אדם כי לא הקל ה' שבת לגבי מילה אלא להאבות שלא קבלו התורה וחומרת שבת, אבל ישראל שנצטוו מה' (תשא לא יד) מחלליה מות יומת לא ידחה שבת, והגם שאמרו ז''ל (חולין ק) שהמצוה בסיני נאמרה אלא שנכתבה במקומה, אף על פי כן יש מקום לבעל דין לחלוק כי אין ללמוד להקל בשבת ולא הקל ה' בזה אלא להאבות שלא קבלו התורה, אשר על כן ציוה פרט זה לבנים שקבלו התורה:

עוד נראה כי מן הסתם פשוט הוא כי מצות מילה שנאמרה בפרשת לך לך לאברהם אבינו עליו השלום הדברים הם כנתינתן מפי הגבורה לאברהם בלא תוספת דברים בהם אחר מתן תורה, ומעתה אין מקום שיצוה ה' לאברהם למול אפילו בשבת כי הוא מעצמו כן יעשה, הגם שמקיים כל התורה כולה אף על פי כן ידחה שבת מלפני מילה, כי מילה הוא מצוה שנצטוה בה ושבת היא מצוה שלא נצטוה בה כל עיקר ואם לא עשה כן הרי זה ח''ו לא טוב עשה, ואם כן אין מקום שיצווהו ה' למול אפילו בשבת, ואם הי' מצוה היו משתברים הקולמסים עליו למה הוצרך לצוות וכו', אשר על כן הוצרך הכתוב לצוות על הדבר את בני ישראל שישנם בשמירת שבת. כמו כן מה שדרשו שם בתורת כהנים ברבוי תיבת ימול בשר למול אפילו בהרת, מצוה זו לא נאמרה לאברהם מטעם הנזכר:

ונראה לתת טעם לסמיכת וביום השמיני עם מה שלפניו, שבא לתת טעם לעכבת המילה עד יום השמיני ולא צוה למול ביומו כמו שמצינו במקנת כסף (שבת קלה) לזה כתב אחר אומרו וטמאה שבעה ימים וביום השמיני וגו' לומר כי לטעם זה הוא שעכב המילה והוא על דרך אומרם ז''ל (נדה לא:) כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים. ורז''ל אמרו (מד''ד תצא פ''ו) וזה לשונם למה התינוק נימול לח' שקנה ה' רחמים עליו עד שיהיה בו כח, וכשם שרחמיו על האדם כך רחמיו על הבהמה שנאמר (אמור כב' כז') ומיום השמיני והלאה ירצה עכ''ל. וצריך לדעת מי גילה סוד זה כי בח' ימים יהיה בו כח לא פחות ולא יותר. ונראה כי כח האמור בדבריהם הוא מה שאמר בזוהר (תזריע מד. אמור צא:) שהוא כדי שיעבור עליו שבת ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת כידוע ואז יהיה בן קיימא, והוא שאמרו ז''ל כח החיוני, ותמצא שאמרו ז''ל (ב''ר פ''ו) שקודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד כיון שבא שבת נתחזק ונח ע''כ. והוא מה שאמרו כדי שיהיה בו כח. עוד ירצה באומרו וביום בתוספת וא''ו להסמיך מילה למצות נדה שמלפניה, לומר כי זה תלוי בזה שאם ישמור מצות נדה יוסיף לזכות עשות מצות מילה:

עוד יתבאר הכתוב על פי דבריהם ז''ל (תנחומא תזריע ה) וזה לשונם שאל טורנוסרופוס את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של הקב''ה או של בשר ודם כו' למה אתם מלים כו' הביא לו שיבולים וגלוסקאות אמר לו אלו מעשה הקב''ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים אמר לו הואיל והוא חפץ במילה למה אינו יוצא מהול אמר לו שלא נתן הקב''ה מצות לישראל אלא לצרף בהם דכתיב (תהלים יח) אמרת ה' צרופה וגו' ע''כ. הנה לא הספיק בתשובת תכונת השבולים כי צריכין תיקון אחר מעשה הקב''ה, לצד כי השבולים מה שחסר בהם מהתיקון הוא לצד אשר יאות לבני אדם הם ילכו ויתקנו הנאות להם, מה שאין כן המילה היא חפצי שמים אם כן יעשה ה' רצונו כרצונו, ולזה השיבו ר' עקיבא כי לצרף בהם ישראל נתכוין ה'. והנה תשובה זו סתומה וחתומה בערך מושכל, מושג לטורנוסרופוס, לפי שאין בבחינת נפשו גדר השגת שכליות פנימיות הידיעה האלהית קבל פשטן של דברים, אבל לנו בני אל חי יש לנו להשכיל בבוריין של דברים. גם בהשכיל בטבע הרגיל בעולם אשר יסד בורא הכל כי כל מוליד או מהוה דבר יהיה כתבנית המוליד למינהו, ואפילו בפרטי תכונת תואר פנים איקונין של זה דומה לאקונין של זה, ואיך אדם מהול יוליד בן ערל הלא חלק הערלה שבנולד אינו במוליד, ואין לומר שהטעם הוא לצד שתכונת המוליד מתחלתה היא בערלה, כי מה בכך כיון שנכרתה הערלה ואין רישומה ניכר, ועוד אם כן משה רבינו עליו השלום שנולד מהול (אבדר''נ פ''ב) למה ילד בן ערל דכתיב (שמות ד כה) ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה:

אכן אשכילך בדבר האלהים, לפי מה שקדם לנו מדבריהם כי בחינת הערלה היא בחינת הרע, כי מעשה הערלה הוא יגיד על בחינת נעלמות, כי כל הגוף אינו אלא נרתק לנפש והנרתק יודיע את מה שבתוכו, ואמר ה' כי ישראל כשימולו הערלה הנה הם מושללים מבחינת הרעה שהערלה סימן לה, מה שאין כן אומות העולם שכל נפשם היא בחינת הרע שהיא הערלה, והוא מה שרמז באומרו (ירמיה ט) כי כל הגוים ערלים, ודבר ידוע כי בריאת אדם הראשון היתה בריאה תמה בבחינת הקדושה מושללת מכל רע, ולזה לא היתה בתכונתו בחינת הערלה, ובסיבת החטא משך בערלתו (סנהדרין לח:), ונולדה בו בחינת הערלה, וגם נמשך מזה שליטת הטומאה באשה והוא דם נידותה כי הוא זה סיבת היותו כמאמרם ז''ל (ערובין ק: כתובות י:) גם באמצעות חטא האדם נזרע זרע רע בכל ממשלתו ותוציא הארץ פריה בקליפות רבות, וזה לך האות כי אין אדם יכול ליהנות מהחטה עד עשות בה מלאכות רבות מלפניה ומלאחריה במספר עשרה הלא המה סדורים בפרק כלל גדול אמרו בשבת (דף עג:) עד האופה, כנגד עשרה קללות שנתקללה האדמה כאמור בדבריהם ז''ל בספר הזוהר הקדוש (פנחס רמג) ולזה כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ דכתיב (זכריה יג) ואת רוח וגו' מן הארץ לרמוז גם בחינת הארץ עצמה ואז תוציא הארץ גלוסקאות, פירוש אין צורך לאחד מעשרה מלאכות אלא הארץ מעצמה תוציא גלוסקאות לחם שאין צריך מכשירים, ולזה נתכוון ר' עקיבא בהוראת שיבולים וגלוסקאות כי היא הסיבה והוא הטעם ללידת הערל שבחינת הרע אשר דבקה בנפש אדם הראשון טומאתה מלאה ארץ ולזה הגם שהאדם בזמן שהוא מוליד הוא מהול אף על פי כן בחינת כוחות המהוות זרע אשר בו נוצר הולד מוציאותם הוא מתולדות הארץ כי יגדל האדם מגדוליה ומגדולי גדוליה ומהם יתכונן בו תכונת החושב והמעשה, ולצד שכל גדולין אלו מהארץ אשר צמחה יעידו למו שמלאים בחינת הרע בכמה הדרגות שבין הגלוסקאות לשבולים ואשר על כן הזרע שממנו יצירת הולד לא יצא מבחינת זו ולזה יצא הולד ערל בשר. ושאלת טורנוסרופס שניה אם ה' חפץ במילה למה אינו יוצא מהול, שאלתו הוא לצד שהוא חסר ידיעת רוחניות וחשב כי תכלית מעשה המילה הוא מה שנראה לעינים בגוף לא שיש דבר בפנימיות:

או אפשר שהוגד לו וידע כי החיצוניות שבמוחש יגיד על אשר ישנו במושכל, וחשב כי ה' יסיר הכתמים והפגמים ויטהר הנפש עם הבשר. ולזה השיבו ר' עקיבא תשובה כללית, למה שהוא חושב בדעתו אם לא השיג לדעת אלא בחינת הגוף הודיע כי תכלית הדבר לצרף נפשם לא למה שנגלה לבד שאין הפרש בין היות האדם מהול או ערל. ואם כונתו לומר שגם בענין הרוחניות אם הקב''ה חפץ יסיר התיעוב אשר הערלה תגיד עליו, השיבו גם כן כי כל המצות שנתן ה' לישראל אינם אלא לצרף ולנקות את הסיגים אשר סבבו החטא קדמון, כי כל מצות לא תעשה להסיר תחלואי הנפש, וכל מצות עשה להאיר לבחינת הנפש, לצד שעל ידי חטא קדמון הוחשכו מאורי הנפש ועל ידי שמירת מצות לא תעשה יוסר הפגם ועדיין תחסר מאורי אורה ובעשות מצות עשה יאיר אורה כאומרו (משלי ו) נר מצוה, וענין זה אין ה' עושהו לצד כי האדם הוא הגורם הרע הוא חטא והוא ישא את עונו אשר הלביש את נפשו אז כשחטא אדם הראשון והיו כל הנפשות תלויות בו כולם טעמו טעם חטא ועליהם להריק תחלואיהם, ומה מקום לומר לה' הסר מעלי הבגדים הצואים שהלבשתי עצמי, ועיין מה שפרשתי בפרשת בראשית בפסוק (ד' ז') ואם לא תטיב וגו', ועוד אם באנו לומר כי ה' יסיר תיעוב המסובב מאדם לעצמו בסכלותו אם כן אין שכר ואין עונש. ומעתה טעם הערלה הוא לצד חטא קדמון שנדבק בנפש ותולדתו בעור הבשר, וצוה ה' לאיש ישראל לכרות מגופם בחינת הרע שבזה מתמרק בחינת הרע מהנפש וטהרה. ובזה יתבאר אומרו וביום פירוש לצד כי מצוה הקודמת וזאת הם ב' דברים שסיבתם אחת היא שהיא עון קדמון הוא סבב טומאת לידה וסבב ערלת הזכרים לזה צוה על שניהם כאחת על טומאת לידה ועל כריתת ערלה אשר על כן אמר וביום השמיני וגו'. ולצד שחטא האשה גדול מחטא האיש לזה האיש נפרדת הטומאה ממנו בהחלט מה שאין כן האשה טומאה קשורה עמה שחוזרת ונטמאת. ואולי כי טעם שצוה ה' ביום השמיני ולא קודם ולא אחר, שדן בו ה' דין אמו שצריכה מיום שפסקה למנות שבעה נקיים כמו כן עובר ירך אמו הוא ובצאתו מבטן אמו נטמא בפתיחת קבר, ולצד שהמילה היא גילוי שמו יתברך באדם וכמו שרמזתי בפרשת וירא אליו ה' לזה צוה ה' להמתין עד עבור עליו שבעה ימי נקיים וביום השמיני ימול וגו':

ימול בשר ערלתו. יתבאר על פי מה שהקדמנו כי הערלה היא בחינת הקליפה, רמז הכתוב כאן כי צריך לעשות שלשה דברים במצות המילה, והם מילה, פריעה, מציצה, מילה הוא כריתת הערלה, והוא אומרו ימול פירוש יכרות. הפריעה הוא מה שפורע עור הדק לב' ואין צריך לכרות, והוא מה שרמז באומרו בשר פירוש יעשנה כבשר שאין בו חיות, ועור הפריעה אינו חוזר וחופה עוד העטרה. והמציצה הוא דם המזוהם של ב' בחינות אלו ערלה ופריעה, לצד היותם חלק אחד מגוף יש להם חלק בדם האדם והוא מעורב בכללות האדם וציוה ה' למצוץ דם זה לצד שהוא גם כן בחינת ערלה, והוא מה שרמז באומרו ערלתו, ואמרו בספר הזוהר הקדוש (השמטות ח''א רס''ב) כי ד' קליפות הם הסובבים לבחינת הקדושה בסוד גינת אגוז, ותמצא שבאגוז ד' קליפות, א' היא קליפה המרה המתיבשת ונופלת. ב' קליפה הקשה. ג' אותה המפרדת בין חלקי האוכל. ד' הדבוקה באוכל ונאכלת עם האוכל לצד שדבוקה בו, ובחינת קליפה זו אינה כל כך מאוסה אלא בהפרדה מהאוכל, ובמצות המילה מפרידים מהאדם ג' בחינות הקליפה, הערלה היא כנגד בחינה הרמוזה בקליפה החצונה של אגוז, פריעה כנגד קליפת אגוז המשתברת. מציצה היא כנגד קליפה שמפרדת בין חלקי האוכל וצריך לשולפה מבין האוכל, ועדיין נשארת בו בחינה הרמוזה בקליפה הדבוקה, והוא מה שאמרו ז''ל (זהר לב עח:) כי האדם עד תשלום י''ג שנה הוא בבחינת שני ערלה כי ה' הגביל לאילנות שלש שנים ערלים והאדם עץ השדה שלש עשרה ואור לי''ד יהיה כל פריו קודש הלולים:

עוד יתבאר על פי מה שאמרו בספר התקונים (תיקון כד) כי שלשה מדריגות יש בבחינת מצוה זו של מילה, מדרגה המעולה שבכולן הוא מילת בניהם של צדיקים בני אל חי מילה זו הוא להם גילוי שמו יתברך חתום בבשר קודש והוא עטרת היסוד. שניה לה הם בני אנשים הבינונים מילה זו להם כקרבן לפני ה'. שלישית הוא מילת בני הממזרים האנשים הרשעים שנואי ה' מילה זו הוא להם כמי שנותן חלק לנחש עפר לחמו, ועיין תקונים דף י', והשלשה רמז הכתוב באומרו ימול וגו', כנגד מילת הצדיקים אהובי ה' אמר ימול פירוש יו''ד מול כי הוא מגלה בו רשימו קדישא אות י' הרשומה בשמו יתברך. וכנגד מילת הבינונים אמר בשר כאן רמז בחינת הקרבן אשר יקריב בשר קודש לה'. וכנגד מילת השנואים שבישראל אמר ערלתו כי הוא נותן לס''ם חלק הנוגע לו בילד שהוא בחינת הערלה. נמצאת אומר כי יצו ה' על המילה בין לבני הצדיקים בין לבני הבינונים בין לבני הרשעים, שלא יאמרו בית דין מה לי לממזר למולו וכלו מלא ערלה תלמוד לומר שאף על פי כן יסיר ערלתו ממנו להתיש כח הקליפה שבו שאם יזכה במעשיו יתעצם בכח מעשיו הטובים ויגבר צד הטוב ויתבטל חלק הרע, ועל זה אמרו ז''ל (הוריות יג.) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ: (אור החיים)

 ספורנו  וביום השמיני ימול. כי אז נתעכל דם הנדות הטמא אשר ממנו נזון הולד במעי אמו, וטהר הולד להכנס בברית קדש: (ספורנו)


{ד}  וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָֽהֳרָ֑ה בְּכָל-קֹ֣דֶשׁ לֹֽא-תִגָּ֗ע וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד-מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָֽהֳרָֽהּ:

 אונקלוס  וּתְלָתִין וּתְלָתָא יוֹמִין תֵּיתֵב בְּדַם דְכוּ בְּכָל קוּדְשָׁא לָא תִקְרַב וּלְמִקְדְשָׁא לָא תֵעוֹל עַד מִשְׁלַם יוֹמֵי דָכוּתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְלָתִין וּתְלָתָא יוֹמִין רְצִיפִין תְּהֵא כָּל דְמָהָא דַכְיָין בְּרַם בְּכָל קוּדְשַׁיָא לָא תִקְרַב וּלְבֵי מַקְדְשָׁא לָא תֵיעוֹל עַד זְמַן מִישְׁלַם יוֹמֵי דְכוּתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  תשב. אין תשב אלא לשון עכבה, כמו ותשבו בקדש (דברים א, מו.), וישב באלני ממרא (בראשית יג, יח.): בדמי טהרה. אף על פי שרואה (ו) טהורה. בדמי טהרה. לא מפיק ה"א, והוא שם דבר, כמו טוהר. ימי טהרה. מפיק ה"א, ימי טוהר שלה: לא תגע. אזהרה לאוכל, (ז) כמו ששנויה ביבמות (דף עה.): בכל קדש וגו'. (מכות יד: יבמות שם) לרבות את התרומה (מכות יד: יבמות שם), לפי שזו טבולת יום ארוך (ח) שטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, שלמחר תביא את כפרת טהרתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דאם לא כן בדמי למה לי אי נמי דהכי פירושו וכי לא סגי שלא תראה דם דכתב לשון תשב בדמי ועל זה פירש אף על פי: (ז) מדכתיב בסמוך ואל המקדש לא תבא והבא אל המקדש בטומאה בכרת הוא כדכתיב בתחלת פרשת חקת וגמרינן בכל קדש לא תגע מביאת בית המקדש מה ביאת בית המקדש בכרת אף מה דכתיב בכל קדש לא תגע בכרת הוא ואם כן על כרחך צריך לומר לא תגע אזהרה לאוכל הוא דאכילת קדשים בטומאה בכרת וגבי תרומה במיתה הוא דכתיב ומתו בו כי יחללהו אבל מגע קדשים בטומאה אין בו כרת. רא"ם. ועוד יש לומר דרש"י פירש בסמוך בכל קודש לרבות וכו' ועל כרחך לא פירש זה על הקרא דהא בכל קדש כתיב לפני לא תגע ולמה מהפך רש"י אלא דמוסב על פירושו שפירש לפני בכל קודש וכך פירושו לא תגע אזהרה לאוכל ומנלן דאזהרה לאוכל הוא ומפרש דהא בכל קודש לרבות את התרומה לא תגע נמי קאי עליו אם כן אין לומר שהאי לא תגע אזהרה לנגיעה ממש דהא מותר ליגע בתרומה מיד אחר טבילה דהא היא טבלה מיד אחר ז' ימים וטבול יום מותר ליגע בתרומה אלא אזהרה לאכילה הוא: (ח) פירוש אין להקשות דהא תרומה מותר באכילה בהערב שמש ולמה תהא אסורה באכילה מסוף שבעה ואילך. ומתרץ לפי שזו טבולת יום ארוך וכו' עד יום ארבעים ואחד שמקריבים בו קרבנות של לידה ובשקיעת החמה שלפני יום הארבעים ואחד מותרת לאכול בתרומה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ה''א טהרה. נח נעלם והי' ראוי להראות כה''א ויקרא לה נבח. וטעם דמי טהרה. שהוא דם טוהר כנגד דם נדה ואיננו מטמא והשם גזר על הזכר כמספר הזכר אשר תשלם צורתו בבטן והנקבה כפלים וזה דבר ברורה ומנוסה: בכל קדש לא תגע. כמו המעשר והתרומה ובשר שלמים: ואל המקדש. אל חצר אהל מועד או אל העזרה בבית המקדש: בדמי טהרה. או על דמי טהרה אחד הוא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  תשב. אין לשון ישיבה אלא לשון עכבה כמו ותשבו בקדש (דברים א מו) וישב באלוני ממרא (בראשית יג יח) לשון רש"י ואם כן יאמר ושלשים יום ושלשת ימים תמתין עוד עד שלא תגע בכל קדש ולא תבא למקדש אע"פ שהם ימי טוהר אצל הבעל וזה טעם "בדמי טהרה" ואמר בלשון הזה להודיע כי אפילו לא תראה בימים האלה תמתין בהן מפני הלידה ויתכן כי לשון תשב בכאן כמו ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהיי לאיש (הושע ג ג) כי האשה השוכבת עם בעלה תקרא יושבת לו ולפי שאמר בשבעה וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא שתטמא לבעל ולקדשים כל שבעה אמר כי אחרי השבעה תשב לבעלה שלשים ושלשה ימים בדמי טוהר אבל לא תגע בקודש ולא תבא אל המקדש אע"פ שלא תראה ותשב עם בעלה אע"פ שתראה והנכון בעיני כי האשה בימי ראייתה תקרא נדה בעבור שינדוה וירחיקוה כל בני אדם והאנשים והנשים ירחקו ממנה ויושבת בדד לא תספר עם בני אדם כלל כי גם דיבורה טמא אצלם והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקב עצמות המת והזכירו זה גם רבותינו ואף מבט שלה מוליד היזק וכבר הזכרתי זה בסדר ויצא יעקב (בראשית לא לה) והיה משפט הנדות לשבת באהל מיוחד והוא מאמר רחל לאביה (שם) כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי כי מנהגן שלא תלך ולא תדרוך כף רגלה על הארץ ולכך החמירה התורה במושב הנדה והמשכב יותר מן המגע וכן אמר הכתוב במצורע (להלן יג מו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים (דברים כג יא) ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה כי הזכיר בו ישיבה שלא ילך כלל כי ריחו והבלו מזיקים ולכך אמר הכתוב בכאן כי גם שלשים ושלשת ימים תשב בדמי טהרה על מושבה אשר ישבה בימי נדות הלידה והזהיר בלאו שלא תגע בקודש ולא תבוא אל המקדש ומדרשו (ת"כ כאן) תשב להביא המקשה בימי אחד עשר שתהא טהורה מן הזיבה יכול תהא טהורה מן הנדה תלמוד לומר דותה תטמא וטעם בדמי טהרה על דעת רש"י לומר שאע"פ שראתה טהורה מן התורה וכך אמר ר"א כי הטעם שהוא דם טוהר כנגד דם הנדה ואינו מטמא והשם גזר על הזכר כמספר הימים שתשלם צורתו בבטן והנקבה כפלים וזה דבר ברור ומנוסה ולפי דעתי כי טעם טהרה נקיון כלשון זהב טהור (שמות כה לט) צרוף ומזוקק וכן וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אותם (מלאכי ג ג) והענין כי צוה ביולדת זכר שתטמא שבעה כנדתה כי המנהג שתהיה שופעת דם מן המקור וצוה שתוחיל עוד שלשים ושלשה ימים תשב בביתה לנקות גופה כי בכל אלה תוציא תמצית הדמים והלחות העכורות המעופשות הבאות מתמצית הדם ואז תנקה מלידה ומבטן ומהריון ותבא בית ה' ורבותינו קבלו שהיא טהורה לבעלה בימים האלו מפני שאמר בשבעה שהם כימי נדת דותה ובאלה אמר שתטמא לקודש ולמקדש לא לחולין ולא לבעל וכמו שאמרו (חולין לא) בעלה חולין הוא וטעם הכפל בנקבה או כדברי רבי אברהם על דעת ר' ישמעאל שאמר שהזכר נגמר לארבעים ואחד יום והנקבה לשמונים ואחד (נדה ל) אבל לדעת חכמים שאמרו אחד זכר ואחד נקבה לארבעים ואחד הטעם בעבור כי טבע הנקבה קר ולח והלבנה ברחם האם רבה מאד וקרה ועל כן ילדה נקבה ועל כן צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעופש שבהן ומפני קרירות כידוע כי החוליים הקרים צריכין בנקיותם אריכות זמן יותר מן החמים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ושלשים. בגימטריא כלם סמוכים ולא מפוזרים: (בעל הטורים)

 ספורנו  בדמי טהרה. כי עם היותו דם נדות אינו מהוסת של עכשיו, אבל הוא מן הוסתות שקדמו בימי ההריון, שככר נתעפש ונפסדה צורת דם אותם הוסתות וטומאתם: (ספורנו)


{ה}  וְאִם-נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָֽמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל-דְּמֵ֥י טָֽהֳרָֽה:

 אונקלוס  וְאִם נְקוּבְתָא תְלִיד וּתְהֵי מְסָאָבָא אַרְבְּעָה עֲסַר כְּרִחוּקַהּ וְשִׁתִּין וְשִׁתָּא יוֹמִין תֵּיתֵב עַל דַם דְכוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בְּרַת נוּקְבָא תְלִיד וּתְהֵי מְסָאֲבָא אַרְבֵּסְרֵי יוֹמִין רְצִיפִין הֵי כְּרִיחוּקָהּ וּבַחֲמֵיסַר תִּישְׁתְּרֵי וְשִׁיתִּין וְשִׁיתָּא יוֹמִין רְצִיפִין תְהֵי עַל דְמָהָא דַכְיָין: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ואם נקבה תלד. טעם שהוצרך לומר תלד ולא סמך למה שזכר וילדה. אמרו בתורת כהנים וזה לשונם אין לי אלא נקבה מנין לרבות טומטום ואנדרוגינוס תלמוד לומר ואם נקבה תלד אין הדבר תלוי אלא בלידה ע''כ, ואין אני חולק על דבריהם ח''ו אלא כמוסיף, כי מאומרו ואם נקבה ולא אמר וכי תלד נקבה או ולנקבה וגו' נתכוון לומר אפילו אינה ודאי נקבה אלא ואם נקבה פירוש ספק, ואם כן נתרבו טומטום ואנדרוגינוס כי ספק הוא ולא היה צריך לומר תלד. ואולי כי אמר תלד לרבות אנדרוגינוס למאן דאמר (ביכורים פ''ד מ''ב) ברי' בפני עצמו שלא היה נשמע מתיבת ואם נקבה שהרי יש בו ודאי צד זכרות. ואולי כי תנא דתורת כהנים כן סובר שמרבה טומטום מתיבת ואם ואנדרוגינום מריבוי תלד, וסובר כמאן דאמר בריה בפני עצמה, ולזה אמר תלמוד לומר ואם נקבה תלד ולא הספיק לומר תלמוד לומר תלד. אלא שצריך ליישב הכתוב למאן דאמר אנדרוגינוס ספק למה הוצרך לומר תלד. ואולי שגם למאן דאמר ספק לא יספיק לימוד אחד לשניהם מטעם כי ספיקו של טומטום הוא ספק שאפשר שיתברר וימצא נקבה ולזה יש לחוש לו, מה שאין כן ספיקו של אנדרוגינוס שהוא עומד כמו כן לעולם, ולזה הוצרכו ב' רבויים. ולמה שאמרו בריש פרק בתרא דיומא (עד.) כי לא אתי קרא לספק משום דקמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה. אם כן טומטום תתחייב לומר שאין טומאתו כנקבה אלא מדבריהם, ומעתה גם אנדרונגינוס אינו אלא מדבריהם ממה שהשוה אותם התנא יחד כשם שטומטום אינו אלא אסמכתא גם אנדרוגינוס אינו אלא מדבריהם ואסמכוה, ולחומרא נלכו בו ולא לקולא כמו שאמרו בפרק יש נוחלין (ב''ב קכז.) אהא דתנן המפלת טומטום ואנדרוגינום תשב לזכר ולנקבה ע''כ. פירוש ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה לחומרא שבשניהם יעויין שם דבריהם. וכפי זה אומרו ואם נקבה תלד שאנו מרבים הספיקות אינו אלא להסמוך לה שהוא וטמאה שבועיים אבל ימי טוהד אין לה אלא כימי זכר שאם ראתה מיום ארבעים ללידתה אין לה משפט דם טוהר: (אור החיים)

 ספורנו  שבועים. כי המותרות ירבו בלידת הנקבה: (ספורנו)


{ו}  וּבִמְלֹ֣את | יְמֵ֣י טָֽהֳרָ֗הּ לְבֵן֘ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן-יוֹנָ֥ה אוֹ-תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל-פֶּ֥תַח אֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד אֶל-הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  וּבְמִשְׁלַם יוֹמֵי דָכוּתַהּ לִבְרָא אוֹ לִבְרַתָּא תַּיְתִי אִמָר בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא וּבַר יוֹנָה אוֹ שַׁפְנִינָא לְחַטָאתָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְוַת כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְמִשְׁלַם יוֹמֵי דְכִיתָא לִבְרָא אוֹ לִבְרַתָּא תַּיְיתֵי אִימַר בַּר שַׁתְיָא לַעֲלָתָא וְגוֹזָל בַּר יוֹנָן אוֹ שַׁפְנִינָא לְחַטָאתָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְוַת כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בן שנתו. לולי הקבלה מי היה מפרש לנו בן שנתו דאם הוא בן שנה תמימה לא יותר או פחות או תוספות ויש אומרים שטעם הכבש לעולה שמא עלתה שום מחשבה על רוחה בשעת לדתה מרוב הצער. חטאת שמא דברה בפיה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ובן יונה או תור. בכ''מ מקדים תורים לבני יונה חוץ מכאן לפי שאינו מביא אלא אחד שאם ימצא יונה לא יקח תור לפי שבן זוגו מתאבל עליו ואינו מזדווג לאחר: (בעל הטורים)


{ז}  וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָֹה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָֽהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה:

 אונקלוס  וִיקָרְבִנֵהּ קֳדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלַהּ וְתִדְכֵּי מִסוֹאֲבַת דְמָהָא דָא אוֹרַיְתָא דְיַלֶדְתָּא לְדוּכְרָא אוֹ לִנְקֻבְתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקַרְבִינָהּ קֳדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלָהּ כַּהֲנָא וְתִידְכֵּי מַבּוּעַ תְּרֵין דְמָהָא דָא הוּא אוֹרַיְיתָא דִיְלִידְתָּא לִדְכַר אוֹ לְנוּקְבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקריבו. ללמדך, שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם, (ט) ואי זה הוא, זה חטאת, שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה, מי שהוא בא לכפר, (י) בו הטהרה תלויה: וטהרה. מכלל שעד כאן (כ) קרויה טמאה (זבחים יט: סנהדרין פג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב והקריבם דהא ב' קרבנות יש ללידה כבש בן שנתו ובן יונה או תור אלא ללמדך וכו': (י) שבכל מקום כתיב אצל חטאת וכפר עליו הכהן ונסלח לו והא דהביא רש"י קרא זה שבסוף הפרשה ולא הביא קרא הנאמר קודם לכן וכפר עליה וטהרה. יש לומר דמקרא זה לאו הוכחה דחטאת בא לכפרה דלמא העולה בא לכפרה אבל מקרא זה מוכח שפיר שהרי כתיב ואחד לחטאת וגו' משמע דחטאת בא לכפרה. ועוד יש לומר משום שהקדים עולה לחטאת ולא הקדים אלא למקראה וקשה למאי נפקא מינה הקדים אלא להסמיך וכפר לחטאת ללמד שהכפרה תלויה בחטאת: (כ) דעת רש"י בזה שאל תקשה לך על מה דפירש שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם וכו' אם כן משמע דוקא קדשים אסורים ולא תרומה ולעיל פירש בכל קודש לרבות תרומה שגם היא אסורה באכילה לכן פירש וטהרה מכלל שעד כאן קרויה טמאה ועל כרחך טומאה זו לענין לאסור בקדשים מיירי שהרי תרומה מותרת לאכול מהערב שמש של יום ארבעים ואילך מכלל דבקדשים אסורה עד אחר כפרתה לכן פירש לאכול בקדשים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והקריבו. זה וזה הכבש והתור או בן יונה והכתוב אחז דרך קצרה וכן לא הזכיר מליקת חטאת העוף כי הכהן איננו אוכל חטאת עוף: וכפר עליה. כאשר פירשתי: וטהרה ממקור דמיה. זה אות כי לא תטהר בתולדתה עד הימים הספורים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקור דמיה. יאמר שתקריב כופר נפשה לפני ה' שתטהר ממקור דמיה כי האשה בלדתה תהיה לה מעין נרפס ומקור משחת ואחרי עמדה בימי הנקיון או בימי יצירת הולד לזכר או לנקבה תביא כופר נפשה שיעמוד מקורה ושתטהר כי השם יתעלה רופא כל בשר ומפליא לעשות ורבותינו אמרו (נדה לא) בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת לא אזקק עוד לבעלי ועיקר הכונה בזה כי בעבור שהיא נשבעת מתוך הצער ואין השבועה ראויה להתקיים מפני היותה משועבדת לבעלה רצתה התורה לכפר לה מעלות רוחה ומחשבות השם יתברך עמוקות ורחמיו מרובים שהוא רוצה להצדיק בריותיו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ממקר. חסר. אותיות מרקם וסמיך ליה וטהרה רמז כתמים הבאים מרקם טהורים: וטהרה ממקר דמיה. בגימ' חמשה מיני דמים טמאים בה: ממקור. ב'. הכא ואידך ה' ממקור ישראל. דורש מכאן שברכת חתנים בעשרה משום דכתיב וטהרה ממקור דמיה איזו דמים טהורים הוי אומר דם בתולים אלמא דאיירי בחתן: דמיה. ג'. ממקור דמיה. והיא גלתה את מקור דמיה. וגלתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה דאיתקש ג''ע לש''ד כדכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה: (בעל הטורים)

 אור החיים  והקריבו וגו' וכפר וגו'. פירוש כנגד הקרבת כבש לעולה אמר והקריבו וכנגד בן יונה לחטאת אמר וכפר עליה זהו פשוטו. ובתורת כהנים דרשו שאין שנים מעכבין אלא אחד לזה אמר והקריבו. ואין אני יודע מי הוא מהשנים כשהוא אומר וכפר וגו' כפרה בחטאת ע''כ. ואולי שדקדקו ממה שלא אמר והקריבם ולא היה צריך לומר וכפר על החטאת. והגם שצריך לומר וכפר כסדר האמור בכל הקרבנות, הרי על כל פנים אינו מוסיף לא תיבה ולא אות אחת אם יאמר והקריבם וירשום הקרבת שניהם: (אור החיים)

 דעת זקנים  וטהרה ממקור דמיה. מאי קאמר והלא אפי' רואה כל ימי טהר' דמיה טהורין ואפי' את"ל אדמי טומא' קאי מ"מ לא היה לו להזכיר דמים כי אין הדבר תלוי בדמים דאפי' בלידה יבישתא טמאה. וי"ל דה"ק וטהרה מדין מקור דמיה שדינם להיות טמאים ואע"ג דקי"ל בדמי טהרה שייך לו' בו לשון וטהרה לפי שלא היתה אוכלת בתרומה ובקדשים: (דעת זקנים)


{ח}  וְאִם-לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָֽקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי-תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה: (פ)

 אונקלוס  וְאִם לָא תַשְׁכַּח יְדַהּ כְּמִסַת אִמְרָא וְתִסַב תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה חַד לַעֲלָתָא וְחַד לְחַטָאתָא וִיכַפֵּר עֲלַהּ כַּהֲנָא וְתִדְכֵּי: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא הַשְׁכַּח יְדָהּ הֵי כְמִיסַת לְמִיתוֹיָיא אִימְרָא וְתִיסַב תְּרֵין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין גוֹזְלִין בְּנֵי יוֹנָן חַד לַעֲלָתָא וְחַד לְחַטָאתָא וִיכַפֵּר עֲלָהּ כַּהֲנָא וְתִידְכֵּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחד לעולה ואחד לחטאת. לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, (ל) אבל להקרבה חטאת קודם לעולה, כך שנינו בזבחים (צ.) בפ' כל התדיר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רוצה לומר לענין קריאת התורה שהקורא בתורה יקרא מלת עולה תחילה אבל להקרבה וכו'. והא דלא פירש זה לעיל דכתיב תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת משום דלעיל דין הוא שתקדים לפי שמדבר בעשיר שמביא כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ואפילו להקרבה עולה קודמת דכבש חשוב יותר אבל כאן בעני שמביא שתי תורים או שני בני יונה ששניהם שוין הוה אמינא שגם להקרבה עולה קודמת הואיל והקדימה וכו' לכן פירש לא הקדימה הכתוב וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תמצא ידה. כטעם ואין ידו משגת. וכפר עליה הכהן וטהרה. זה יורה אם לא יכפר עליה הכהן לא תטהר וזה תלוי בארץ: (אבן עזרא)

 ספורנו  וכפר עליה. כי כל ימי זוב טומאתה תהיינה כל מחשבותיה פונות אל עסקי כלי הזרע ופעולתם, ולא תהיה ראויה למקדש וקדשיו עד שתביא כפרתה ותפנה אל הקודש: (ספורנו)

 כלי יקר  וכפר עליה הכהן וטהרה. כפרה זו היא על עון הקדום של חוה שגרם לה צער הלידה ומתוך צערה אולי הטיחה דברים כלפי מעלה לאמר א"כ למה זה אנכי הרה עמל ויסורין, וראיה ממ"ש וטהרה ממקור דמיה מן אותו מקור נפתח לחטאת ולנדה כי הוא גרם לה כל זה והיינו עון חוה כאמור, גם לשון דמיה כולל העון מלשון דמיהם בם (ויקרא כ.כז).

וי"א שכפרה זו על השבועה, שנשבעת שלא להזדקק לבעלה משעה שכורעת לילד (נדה לא:) לפיכך היולדת זכר מתחרטת מהרה מרוב שמחה ע"כ כפרתה ממהרת לבא אבל היולדת נקיבה מצטערת ואינה מתחרטת מהרה ע"כ כפרתה מתאחרת. ואע"פ שאין השבועה חלה כלל דאל"כ איך מותרת לבעלה אחר ז' לזכר וי"ד לנקיבה בלא כפרה שהרי הבאת הכפרה אחר מ' לזכר ופ' לנקיבה, כי באמת אין כאן שבועה כי אין הדבר בידה שהרי היא משועבדת לבעלה ודומה למי שנשבע שאינו רוצה לפרוע חובו, מ"מ צריכה כפרה על שהוציאה מפיה השבועה והרהרה בלבה לקרא תגר על ה' מתוך צערה ע"כ קרבנה חטאת לכפר על חטא המעשה כי עקימת שפתיה חשוב כמעשה, ועולה על הרהור הלב, ויש כדמות רמז לזה ממ"ש וטהרה ממקור דמיה שאם נשבעה בכעסה ודאי רתיחת הדמים היה סבה לזה כי המה סבה לכל כעס וכל כעס מקורו מן הדמים ורתיחתן ע"כ אמר וטהרה ממקור דמיה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וכפר עליה הכהן. יש לפרשו לשון נקיון כמו ההוא דכפר ידיה בגלימא דחבריה וכן וכפר על המטהר דמצורע וכן וכפר על הבית דנגעים וכן וכפר עליו דגבי זב דבכל אלו לאו כפרה ממש דחטא שייך בהו אע"ג דעל עבירות נגעים באין מ"מ הא איכפר בנגעים ויולדת אע"פ שאמרו רז"ל שחוטאת בשעה שכורעת לילד נודרת שלא תזקק עוד לבעלה מ"מ לפי פשטיה דקרא לא משמע שיהא קרבנה בא על חטא ואין וכפר אלא נקיות כמו וחטאת את הבית: (דעת זקנים)





ויקרא פרק-יג

{א}  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וידבר ה' אל משה ואל אהרן. וטעם אהרן. כי על פיו יהיו כל נגעי אדם מי שיטהר ומי שיטמא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל משה ואל אהרן. בעבור כי על פי הכהן יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כא ה) היה הדבור גם אל אהרן או למשה שיאמר לאהרן על דעת רבותינו (ריש מכילתא) ולא אמר בכאן "דבר אל בני ישראל" כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר ואמר בפרשת הטהרה (להלן יד א ב) אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע כי אין צריך להזהיר ישראל בטהרה וגם לא לכהן להקריב הקרבנות כי ברצון יעשו כן ובפרשת הזב אמר (שם טו ב) דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם בעבור שהוא דבר סתר ואין מכיר בו יזהירם שיודיע כל אחד חליו לכהן (הרמב"ן)


{ב}  אָדָ֗ם כִּי-יִֽהְיֶ֤ה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ-סַפַּ֨חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר-בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל-אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּֽהֲנִֽים:

 אונקלוס  אֱנַשׁ אֲרֵי יְהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ עַמְקָא אוֹ עַדְיָא אוֹ בַהֲרָא וִיהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ לְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ וְיִתֵּתֵי לְוַת אַהֲרֹן כַּהֲנָא אוֹ לְוַת חַד מִבְּנוֹהִי כַּהֲנַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בַּר נַשׁ אֲרוּם יְהֵי בִּמְשָׁךְ בִּסְרֵיהּ שׁוּמָא זְקִיפָא אוֹ קְלוֹפֵי אוֹ בַהַקֵי וִיהֵי בִּמְשַׁךְ בִּישְרֵיהּ לְמִיכְתַּשׁ סְגִירוּ וִיתֵיתֵי לְוַת אַהֲרן כַּהֲנָא אוֹ לְוַת חַד מִבְּנוֹי כַּהֲנַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שאת או ספחת וגו'. שמות נגעים הם, ולבנות זו מזו (נגעים פ"א מ"א): בהרת. חברבורות טייא"ר בלע"ז, וכן בהיר הוא בשחקים (איוב לז, כא.): אל אהרן וגו'. גזירת הכתוב הוא, שאין טומאת נגעים וטהרתן (מ) אלא על פי כהן (ת"כ נגעים פרשתא א, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דעת רש"י הכי לפי שכתוב בסמוך והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים למה לי למכתב אחד וגם מבניו הכהנים לא היה לו למכתב רק ואל בניו אלא אחד בא לרבות אף שאר אדם שאם היה הכהן עם הארץ מראה לאדם שהוא יודע סימני טומאה אף על פי שאינו כהן, ומה דכתיב בתר הכי מבניו הכהנים ללמד אף על פי שכהן לא ידע סימני הטומאה אלא צריך להראות לתלמיד חכם אף שאינו כהן מכל מקום אינו רשאי התלמיד חכם לאמר זה סימן טומאה וזה סימן טהרה אלא הוא ילמד לכהן דין טומאה וטהרה כדי שהכהן יאמר לאדם שהנגע בו טהור אתה או טמא ועל זה פירש רש"י גזירת הכתוב כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אדם. ולא אמר איש איש מבית ישראל להכנים הגרים וכן אדם כי יקריב מכם כי תורה אחת לאזרח ולגר בקרבנות גם כן והכניס הגר שלא יטמא אחר כי הצרעת היא מהחליים הנדבקים מהחולה אל השלם: והובא. ברצונו ושלא ברצונו כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבא: או אל אחד מבניו הכהנים. טעם אהרן הוא הכהן המשוח תחתיו וטעם אחד מבניו הכהנים ההדיוטים שימצאו חוץ למקדש ככהני ענתות: וטעם הכהנים. שלא יהיו מהפסולים: ומלת שאת. כמו שרפה וכן והמשאת החלה וישאם דוד ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש תולדתה להנשא למעלה: ספחת. מגזרת ספחני נא ונספחו על בית יעקב חולי שיתחבר אל מקום אחד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שאת או ספחת או בהרת. שמות נגעים הם ולבנים זה מזה לשון רש"י ואמר ר"א כי שאת לשון שריפה מן והמשאת החלה (שופטים כ מ) וישאם דוד ( ה כא) ויתכן שנקרא כן בעבור שהאש בתולדתה להנשא למעלה וספחת מגזרת ספחני נא (שמואל א ב לו) ונספחו על בית יעקב (ישעיהו יד א) חולי שיתחבר אל מקום אחד בהרת מגזרת בהיר הוא בשחקים (איוב לז כא) שיעשה כדמות אות וסימן ואם כן תהיה שאת שם הנגע הנעשה מן המרה הירוקה הנשרפת והבהרת מן הליחה הלבנה והספחת הנאספת משתיהן ורבותינו אמרו (שבועות ו) אין שאת אלא לשון גבוהה וכן הוא אומר ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות (ישעיהו ב יד) ואין ספחת אלא טפלה וכן הוא אומר ספחני נא (שמואל א ב לו) (הרמב"ן)

 אור החיים   אדם כי יהיה בעור וגו'. פירוש על דרך אומרם ז''ל (ב''מ קיד:) אתם קרויים אדם ואין או''ה קרוים אדם, שאין האומות מטמאין בנגעים, ומכאן הוכחה שאין גוים מטמאין בנגעים שאמרו במסכת נגעים בתחלת פרק י''א. ואומרו כי יהיה בעור בשרו, מודיע הכתוב שאין טומאת צרעת באיש הישראלי אלא בעור בשרו ולא בפנים, כי האומות בחינת נפשם עצמה היא בחינת הצרעת ומינם, ובנפש ישראל בפגעו בם לצד החטא אשר יחטא ירשום מראה צרעת בעור בשר, ודוקא בעורו ולא בבשרו ואין צריך לומר בפנימיותו, ורז''ל אמרו (ערכין ג.) כי טעם אומרו אדם לומר אפילו תינוק, גם כלל האשה שגם היא נקראת אדם דכתיב (בראשית ה ב) ויקרא את שמם אדם. עוד אמרו בתורת כהנים טעם אומרו בעור בשרו לרבות אפילו עור שאין בו צמחי שערות, פירוש שלא תאמר דוקא במקום שראוי לגדל צמחי שער אבל במקום שאין בו צמחי שער הגם שצמח בו שער והפך לבן אינו מטמא תלמוד לומר. ועל כל פנים צריך קדימת הבהרת לשער לבן, אבל אם קדם שער לבן לבהרת כגון זקן שהלבין שערו או גרמיני והוא מי שברייתו כך טהור. ואם קדמה בהרת לשער וכשגדל השער גדל לבן בבהרת יש להסתפק אם צריך שיקדים צמיחת השער לבהרת והבהרת תהפכנו ללבן, או כיון דסוף סוף לא היה שער לבן אלא אחר הבהרת הוי סימן טומאה. ונראה כי דבר זה אי אפשר לומר בו ודאי כשגדל השער גדל לבן, כי כיון שבאים לפנינו לבנים מי יאמר שלא נולדו שחורים והבהרת הפכתם ללבן כהרף עין, ואם כן זה נכלל גם כן במה ששנינו (נגעים פ''ד.) ספק אם כו', ועיין מה שאמרו התוספות בפרק ב' דנדה (י''ט ד''פ ר''ו) כי הבהרת חזקתה מהפכת השער ללבן, ולזה ספיקו טמא:

שאת או ספחת וגו'. אמרו ז''ל (נגעים פ''א מ''א) כי פי' ספחת הוא מין הדומה לשאת כי שאת צמר נקי ודומה לו בהדרגה שניה לו כסיד ההיכל והנה הגם שלא נאמרה ספחת אלא גבי שאת, הוא הדין ספחתה של בהרת, וזה הוא שיעור הכתוב שאת או ספחתה או בהרת וספחתה. ויש לדעת למה הקדים הכתוב זכרון השאת קודם לבהרת אחר שהבהרת הוא לובן שאין למעלה ממנו כמאמרם ז''ל (שם) בהרת עזה כשלג שניה לה שהיא שאת כצמר נקי, אם כן היה לו להקדים מדרגה הגדולה ואחר כך מדרגות שלמטה ממנה. ונראה שאם היה אומר הכתוב בהרת או ספחת או שאת לצד שהבהרת עזה שלבנוניתה היא ביותר כשיאמר או ספחת לא נלמוד ממנה ספחת השאת, והייתי אומר שאין לנו אלא שלשה מיני נגעים והם בהרת שאת ספחת. גם אם היה אומר בהרת או שאת או ספחת לא הייתי יודע שיש מין נגע שלישי שהיא ספחת הבהרת כיון שבא זכרון הספחת באחרונה מה שאין כן לפי סדר האמור. ולמה שאמרו ז''ל (ערכין טו:) שהצרעת באה על לשון הרע ירמוז הכתוב בב' מראות נגעים על פי מה שכתב רמב''ם בפרק ז' מהלכות דעות וזה לשונו לשון הרע הוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת אבל האומר שקר הוא נקרא מוציא שם רע על חברו עד כאן הנה האומר דברי גנאי על חברו הגם שאומר אמת נקרא בעל לשון הרע, והאומר שקר נקרא מוציא שם רע. וכנגד ב' אלו אמר שאת או בהרת, שאת כנגד מוציא שם רע, ואמר שאת ע''ד (שמות כג א) לא תשא שמע שוא, בהרת כנגד לשון הרע, ואמר לשון בהרת בהירות שיורה הצדקת הדברים הנאמרים כי כנים הם ואף על פי כן מאוסים הם ויסובבו הצרעת. ולצד שיש הדרגות בב' הבחינות, לזה עשה ה' ב''ה ספחת לשאת ולבהרת כבחינת הדבור אשר יסובב אותה:

והיה וגו' לנגע. פירוש להיות שעיקר טומאת הנגע יגידו השערות ולא מראית השאת והבהרת מגדת צרעת זולת השער, לזה אמר והיה וגו' לנגע וגו' פירוש הבא אחר כך והוא כשיהפך שערו ללבן: (אור החיים)

 ספורנו  אדם כי יהיה בעור בשרו. וזה יהיה ברוב אם לא יטהר הזרע מדם הנדות: שאת או ספחת או בהרת. כלם מיני צרעת ומראיהן לבן כמו שבא בקבלה. ואין בהן ממיני הצרעת שספרו הרופאים זולתי המורפיא''ה והאלבארם והנתק. אמנם שאר מיני הצרעת החזקים שספרו, שהם סרטן לכל הגוף בכלל, והם נוטים אל האודם והשחרות, לא תטמאם התורה כלל. כי אלה הד' מראות לבדנה שספרו ז''ל שהן שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה באות בתוכחות על עון, כאמרם ז''ל: (ברכות ה, ב) כל שיש בו אחד מד' מראות הללו אינן אלא מזבח כפרה אבל שאר מיני הצרעת שספרו הרופאים לא יהיו בעמנו כלל על צד מזבח כפרה, אם לא יהיה עמנו בתכלית הקלקול חס ושלום כשאר מדוי מצרים הרעים, או מצד חטא בהנהגת המאכל והמשתה וזולתם, ולא תהיה בהם טומאה כלל. והובא (אל הכהן). כי כל מי שילך אל מקום להתפעל לא יקרא בא אז, אבל יקרא מובא, כענין תובל למלך רעותיה מובאות לך. והגישו אדוניו. והביא האיש את אשתו. וההפך ונגשו אל המשפט. ונקרב בעל הבית. עד האלהים יבא דבר שניהם: (ספורנו)

 כלי יקר  אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'. סמך פר' נגעים לפר' הקודמת המדברת במילה לומר לך שהמילה דוחה את הנגעים, כי בכל מקום המצוה המוקדמת דוחה את המאוחרת כמבואר למעלה פר' ויקהל על אמרם ז"ל הקדים שבת למשכן לומר לך שהשבת דוחה מלאכת המשכן. ועל צד הרמז נ"ל ארז"ל (נדרים לא:) גדולה מילה שדוחה את הנגעים, לפי שסתם מילה סבה למילת כל ד' ערלות ומכללם ערלת הפה וכשהוא נימול מערלת הפה לא יספר לה"ר ואז לא יבא לידי נגעים הבאים על לה"ר (ערכין טו:) ועל זה קרא משה תגר באמרו (שמות ה.כג) ומאז באתי לדבר בשמך וגו' כדעת המדרש (ילק"ש שמות קעד.) האומר כל פרקמטיא של משה היתה באז כו' רמז למילה, וכן מסיק בהדיא בילקוט פר' בשלח (רמא.טו) בפסוק אז ישיר משה. שנקרע הים בזכות המילה שניתנה ביום ח' כמספר אז, וכן כל אותן אז שמזכיר במדרש דברים רבה בפסוק אז יבדיל משה (ד.מא) כי גם בו רמז למילה המצלת מן ש"ד כמבואר למעלה פר' בא בפסוק ראו כי רעה נגד פניכם (י.י.) וכן הצלת נפשו לא היתה אלא באז שנאמר (שמות ד.כו.) אז אמרה חתן דמים למולות. וכן קנתירו לא היה אלא באז שנאמר (שם ו.כג) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך. אמר משה יודע אני שערל שפתים אנכי ולא באתי לדבר בשמך כי אם מאז שסמכתי על המילה הרמוזה באז שתהיה סבה גם לתיקון ערלת הפה ורואה אני שלא הועילה כלום.

שאת או ספחת או בהרת וגו'. בענין הצרעת יש דעות חלוקות כי י"א שהם חולי טבעי נסתר בתוך הגוף ומבצבץ לחוץ, וי"א שהכל בא על צד העונש לגלות על רעתו הנסתרת בקרבו. ובין כך ובין כך נ"ל לפרש לשון מצורע שהיא מלה מורכבת מוציא רע שמגלה ומוציא לחוץ כל רעתו שבקרבו, הן העיפוש הפנימי, הן אם הוא מכה רעהו בסתר בשוט לשונו ואין הבריות יודעין להשמר ממנו ע"כ הקב"ה הוא מפרסם על החנפים ומוציא כל רעתו לחוץ כדי שתגלה רעתו בקהל. ובזה מיושב הכפל בפסוק שאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו' והיה בעור בשרו לנגע צרעת. תרתי בעור בשרו למה לי, אלא לומר לך שזהו השאת והשבר אילו היו באיש טהור המחשבות לא היו מזיקים כי בנקל לרפאותם אך מצד היותם בעור בשרו של זה החוטא ע"כ נעשו לנגע צרעת, ומזה מצאו להם חכמי תורתינו סמך, ורובם יצאו ללקוט מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים על איזו עון פרטי באין הנגעים, כי במס' ערכין (טז.) אמרו רז"ל על ז' דברים נגעים באים כו' ויש לכולם סמך מן הפסוקים, ובמדרש (ויק"ר יז.ג) מביא על עשרה דברים כו' ואנו אין לנו עסק בנסתרות מן פר' זו כ"א בנגלות בה ומצינו מכולם רמז מפרשיות אלו על ג' דברים. האחד הוא, על לה"ר שכן פירש"י למה קרבנו צפרים לפי שעושין מעשה פטיט כו'. הב' הוא, על גסות הרוח שנאמר ולקח למטהר עץ ארז ואזוב פירש"י שאם הגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב. הג' הוא, על צרות העין שנאמר (ויקרא יד.לה) ובא אשר לו הבית ותנא דבי רבי ישמעאל זה שייחד ביתו לו כו' (ערכין טז.) ודבר זה כולל כמה דברים, הן חמדת הממון שלמדין מן גחזי, הן הגזל שמנו רז"ל שם וראייתם מפסוק וצוה הכהן ופנו את הבית. ותנא הוא כנס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו, וג' אלו מקורם אחד כי חמדת הממון מסבב גם הגזל וצרות העין.

וכל שאר הדברים המנויין בגמרא ובמדרשות אין להם סמך מן פר' זו, ע"כ ראתה עיני להעמיד כל פרטי המעשים הנעשים במצורע על יסוד ג' אלה. והם לה"ר, וגסות רוח, וחמדת הממון, וכללם הפסוק האומר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא.ה) ורחב לבב היינו החומד ממון שכן אמרו (אבות ה.כג) אצל בלעם שהיה לו נפש רחבה, ואותו אצמית דרשו רז"ל (ערכין טו:) על מצורע מוחלט, ועשה בפסוק ב' חלוקות לצרף גבה עינים אל רחב לבב כי שניהם ממקור א' שהרי שוריינא דעינא באובנתא דליבא תלי (ע"ז כח:) וכל גבה עינים הוא רחב לבב כי כל גאה רוח מתאוה לרוב עושר כי בו יוכל להראות יקר תפארת גדולתו, ולאידך גיסא כל עושר גורם רום לב כמ"ש (דברים ח.יג-יד) וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך וגו', וראיה ממ"ש אלישע לגחזי וצרעת נעמן תדבק בך (מלכים ב' ה.כז) למה לו להזכיר צרעת נעמן אלא לפי שגחזי היה חומד ממון (שם ה.כ־כד) ונעמן היה גבה עינים ולמדו זה המפרשים ממ"ש (שם ה.א) ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו. ר"ל שאפילו בפני אדוניו היה מתנהג בגודל וגאוה, וכבר אמרנו שהגסות והחמדה מקורם ממקום אחד ע"כ אמר וצרעת נעמן תדבק בך, וכן דוד סמכה באמרו גבה עינים ורחב לבב וגו'.

לכך נאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת. אין שאת אלא גבוהה ומין צרעת זה בא על גסות הרוח המתנשא לכל לראש, או ספחת אין ספחת אלא טפילה כו' והוא בא על החומד קנין הממון שהוא טפל אל האדם מבחוץ ואינו מתעצם באדם כלל כשאר המעלות, וכן כתב הרמב"ם בח' פרקיו כי כל הקנינים כחכמה וגבורה ומעלת המדות כולם מתעצמים עם האדם ודבוקים בו חוץ מן העושר כי הוא נטפל אל האדם מבחוץ ואינו דבק עמו כלל, או בהרת היינו לבנות, מין זה בא על המספר לה"ר ומלבין פני חבירו ועושה בו חברבורות לבנות כי אזיל סומקא ואתי חיורא (ב"מ נח:) כמ"ש (ישעיה כט.כב) לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו, ובדרך זה הכרת פניו ענתה בו כי תוכו רצוף אהבת הממון, או הגסות, או לספר בגנות חבירו, ונגע זה מוציא רעתו לחוץ לגלות רעתו בקהל ועל שם זה נקרא מצורע מוציא רע, כדרך שנאמר (שמות לב.כה) וירא משה את העם כי פרוע הוא ואמרו רז"ל שלקו בצרעת (ילקו"ש מצורע יד.תקסג) כד"א וראשו יהיה פרוע (ויקרא יג.מה) והוא לשון גילוי שתגלה ותראה רעתו לעין כל והיינו ענין הצרעת.

והובא אל הכהן. אין טהרתו כ"א ע"י כהן יען כי כל מי אשר הוא מזרע אהרן נמצאו בו ג' מדות טובות הפכיים לאלו כי חטא הלשון גורם כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד ע"כ יבא אהרן שאחז במדת השלום וירפא לזה כי הוא היה אוהב שלום ורודף שלום, וכן חטא גסות הרוח ראוי שיתוקן על ידו כי הוא היה עניו ביותר כארז"ל (חולין פט.) גדול מ"ש במשה ואהרן ממ"ש באברהם דאילו באברהם כתיב (בראשית יח.כז) ואנכי עפר ואפר ובמשה ואהרן כתיב (שמות טז.ח) ונחנו מה, וכן חטא חמדת הממון לא היה ג"כ באהרן יען כי הכהנים לא היה להם חלק ונחלה בארץ ולא היה להם יותר ממה שזכו משלחן גבוה ע"כ היו שלמים במדת ההסתפקות ולא היו בכלל צרי העין אשר כל מגמת פניהם לאסוף ולכנוס, ע"כ מן הראוי שכל ג' מיני צרעת אלו לא יטהרו כי אם על ידי כהן. (כלי יקר)


{ג}  וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת-הַנֶּ֣גַע בְּעוֹר-הַ֠בָּשָׂר וְשֵׂעָ֨ר בַּנֶּ֜גַע הָפַ֣ךְ | לָבָ֗ן וּמַרְאֵ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ עָמֹק֙ מֵע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן וְטִמֵּ֥א אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא בִמְשַׁךְ בִּסְרָא וְשֵׂעָר בְּמַכְתָּשָׁא אִתְהַפִיךְ לְמֶחֱוָר וּמֶחֱזֵי מַכְתָּשָׁא עַמִיק בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא וִיסָאֵב יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא יַת מַכְתְּשָׁא בִּמְשַׁךְ בִּישְרָא וְשַעֲרָא בְּמַכְתְּשָׁא אִיתְהַפִּיךְ לְחִיוָור וְחֵיזְיוּ דְמַכְתְּשָׁא עַמִיק לִמְחַוָור כְּתַלְגָא יַתִּיר מִמְשַׁךְ בִּישְרֵיהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיַחֲמִינֵיהּ כַּהֲנָא וִיסָאֵיב יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושער בנגע הפך לבן. מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע. (נ) ומעוט שער (ס) שנים (ת"כ שם פרק ב, ג.): עמוק מעור בשרו. כל מראה לבן עמוק הוא, (ע) כמראה חמה, עמוקה מן הצל: וטמא אותו. יאמר לו טמא אתה, (פ) ששער לבן סימן טומאה, הוא גזירת הכתוב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) מלשון שפירש"י בתוך הנגע לומר לך אל תסבור לומר הפך לבן אם כשיש שער לבן סמוך לנגע סימן טומאה הוא. לכן פירש לך דוקא כשהן בתוך הנגע וגם שלא תאמר אם נהפכו ללבן קודם שיהיה בו נגע סימן טומאה הוא לכן פירש בתוך הנגע. ותו קשה לרש"י כיון דכתיב קרא בתוך הנגע לומר דוקא שקדם הנגע לשער לבן אבל קדם שער לבן לנגע טהור שמע מינה דלפעמים אף בלא נגע השער נהפך ללבן ואם כן כשנהפך השער ללבן בתוך הנגע לא יהא טמא דלמא שלא מחמת הנגע נהפך ללבן ודלמא קרה לו שום מקרה שנהפך. ועל זה פירש ומיעוט שער שנים וכיון ששני שערות נהפכו ללבן בודאי אין זה מקרה כי אם מחמת הנגע הוא דכל דבר שהוא הרבה אינו מקרה ודו"ק נראה לי: (ס) (הרא"ם) לא ידעתי מנא להו לרבותינו זכרונם לברכה ששער מורה על רבוי שערות וכו' ועיין בתוספות יום טוב פרק ד' דנגעים: (ע) דהא כתיב ומראה הנגע וכו' משמע דמראה נראה שעמוק מבשרו ולא שהנגע ממש עמוק מבשרו ולמה נראה מראה לבן עמוק יש לומר משום שעיקר ראיה של אדם בשחור שבעין וכשרואה על דבר שיש בו שחור ולבן כגון חמה שהיא לבנה וצל שחור נראה לו שהשחור קרוב לו יותר מהלבן משום דשחור שבעין מקבל הראות מדבר שחור יותר מדבר לבן: (פ) כלומר ולא שיטמא אותו בידים בשום טומאה מאבות הטומאות וזה שכתב רש"י ששער לבן סימן טומאה וכו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  עמוק מעור בשרו. כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל לשון רש"י ומפני זה כשהגיע הרב אצל הכתוב השני שאמר ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה מן העור כתב הרב לא ידעתי פירושו פירוש הוקשה אצלו כיון שהיא בהרת לבנה אי אפשר לו שלא יהיה מראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשיהפך בו שער לבן אבל כשאמר "ושערה לא הפך לבן" יאמר "ועמוק אין מראה מן העור" שכן מראה החמה אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה להמסתכל בו עמוק והנה השער בתולדתו שחור ומבטל עומק הנגע וכשיהפוך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר ויראה כעמוק לכל מביט בו מרחוק עם כל זה מה שאמר הרב כל מראה לבן עמוק הוא אינו נכון בעיני שהרי אמרו (שבועות ו) אין שאת אלא לשון גבוהה והשאת לבנה היא כדכתיב (פסוק י) שאת לבנה ואמרו (נגעים פ"א מ"א) שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה והנה היא לבנה הרבה וראוי שתהיה עמוקה ולמה יקראוה גבוהה והכתוב גם כן לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור" ובתורת כהנים (נגעים פרשה א ד) אמרו מה לשון "שאת" מוגבהת כמראה הצל שהן גבוהין ממראה החמה ואם כל מראה לובן עמוק הנה הדבר בהפך ואולי נאמר שלשון "שאת" מוגבהת היא כנגד הבהרת שאם תקיף את שתיהן תהיה הבהרת כמראה החמה והשאת בצדה כמראה הצל שהן כנגד העור שתיהן עמוקות אבל הכתוב לא אמר במראה השאת "עמוק מן העור" אבל כך נראה לי הענין הזה שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא ולכן יראה אצלו כעומק כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו ולכן יראה כעמוק והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה ובלבד שלא יהיה בו שער שחור כי אז יתפוס כח הראות בשחרות וממנו יתפשט בכל מראה הנגע ולא יברח ממנו והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת כענין הראות בכוכבים שהן נראים כמו גבוהין ברקיע והזכיר הכתוב בשחין (פסוק יט) שני מראות שאת לבנה או בהרת פתוכה באדמדמות ואמר בה (פסוק כ) מראה שפל לא עמוק כי הבהרת ההיא אע"פ שהיא לבנה עזה האדמדמות שבתוכה מגרעת ממנו העומק ויחזור לשפלות מעט ועל דרך הפשט לא יחזור "והנה מראה שפל מן העור" (שם) רק לבהרת אבל בשאת לבנה לא יאמר כן ואמר בשתיהן (פסוק כא) ואם אין בה שער לבן ושפלה איננה מן העור והיא כהה כי בעבור שיש בה מראה האדמדמות ושחרות השער אבד ממנה גם השפלות והיא כהה והזכיר במכוה (פסוק כד) לבנה אדמדמת או לבנה ואמר מראה עמוק (פסוק כה) על הלבנה וחזר ואמר (פסוק כו) והנה אין בבהרת שער לבן ושפלה איננה מן העור כי הזכיר ענין השפלות ללבנה אדמדמת ללמד כי העומק והשפלות שניהם סימן טומאה ואין בהם טהרה רק כשאין בהן שפלות כלל והיא כהה והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם והרחיקה החולי הזה מתחילתו כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך ויאמרו הרופאים בספריהם הבהרות נירא מהן מהצרעת ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן (כאן) "נגע צרעת" כלומר מכה של צרעת איננה צרעת גמורה ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר "צרעת היא" (פסוק ח) יתכן שהיא צרעת גמורה ופעם יאמר בטומאה (פסוק כ) וטמאו הכהן נגע צרעת היא והכונה לומר שיטמא בו מעכשיו כי הוא נגע שיבא ודאי לידי צרעת וראוי להבדל מעתה מן העם וכן וטמא הכהן אותו נגע הוא (פסוק כב) יאמר שהוא נגע גדול שלא יתרפא אבל יגדל כל היותו ויפשה כאשר פשה עתה ומה שאמר רש"י (בפסוק ג) בשער לבן שהוא סימן טומאה וגזרת הכתוב הוא דנא פשריה דמלתא וגזירת עילאה היא די מטא על גברא ההוא כי הנגע שלא יהפוך השער ללובן איננו אלא כיעור בעור לא ליחה שתחליא כלל (הרמב"ן)

 אור החיים  ומראה הנגע וגו'. ענין זה יגיד סוד אומרו (תהלים לט) אך בצלם יתהלך איש, והוא מראה הבשר החי, וכשישלוט בחינת הרע באדם ירשום בבשר אדם הסתלקות זוהרת החיוני, ולזה יראה חסרון המראה ויהיה עמוק מהעור, ולזה דבר הכתוב בדרך זה עמוק מן העור, ולדברי רז''ל (תו''כ כאן שביעית ו) טעם אומרו עמוק לומר שאם היה כל בשרו כמראה הנגע טהור שאין ניכר עומק, והכתוב הקפיד על העומק:

וראהו הכהן וטמא אותו. תלה הכתוב הטומאה בפה כהן, על דרך אומרם ז''ל (שבת קיט:) ב' מלאכים מלוים את האדם בליל שבת לביתו וכו' וגם מלאך טוב עונה בעל כרחו וכו', והנה לצד שהכהן הוא המכפר על ישראל מטומאתם ומתחלואיהם לזה יצו ה' שיסכים על טומאה זו שקנתה מקומה באיש ההוא, עד שובו לפני ה' ואז יבער ה' ממנו טומאתו: (אור החיים)

 ספורנו  נגע צרעת הוא. הנה אמר לפעמים נגע צרעת הוא, ופעמים צרעת היא ופעמים צרעת נושנת הוא ופעמים נגע הוא כי אמנם יש לצרעת כמו לשאר החלאים עתות התחלה ותוספת ותכלית, ואם ירפא החולי תהיה לו ירידה גם כן. ויקרא להתחלה נגע בלבד, ולתוספת נגע צרעת, ולתכלית צרעת, וכאשר תתישן תקרא צרעת נושנת וכאשר תהיה בירידה יאמר נרפא הנגע נרפא הנתק ובהיות זה המין מן החולי לעונש כאמרם ז''ל אינו אלא מזבח כפרה (ברכות ה, ב) נתן זמני ההסגר לעורר אל התשובה, כאמרו ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון: (ספורנו)

 כלי יקר  ושער בנגע הפך לבן. כל שער לבן הוא סימן חולשה בגוף והלבנת שער האדם לעת זקנתו יוכיח, וכן כל הסוסים הלבנים תשושי כח וכן כל כבש לבן אינו טוב כמו צבע של שאר מיני שער כי כל מראה לבן מקורו מן הליחה הלבנה הגורמת העצלות כי פעולת כל עצל לא בחיל ולא בכח. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ושער בנגע. פי' שער שחור שהיה בו קודם שנולד בו הנגע ונהפך ללבן טמא הוא שהשער שנתלבן סימן הוא שנחלש הבשר שהנגע ממית הבשר כדכתיב גבי מרים אל נא תהי כמת וגם הזקני' כשנחלשים שער שלהם מתלבן אבל אם השער לבן קדמה לנגע אז אינו סימן טומאה שהרי לא נתלבן מחמת הנגע וכן אז"ל בהרת קודמת לשער לבן טמא שער לבן קודם לבהרת טהור: (דעת זקנים)


{ד}  וְאִם-בַּהֶרֶת֩ לְבָנָ֨ה הִ֜וא בְּע֣וֹר בְּשָׂר֗וֹ וְעָמֹק֙ אֵין-מַרְאֶ֣הָ מִן-הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖ה לֹֽא-הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס  וְאִם בַּהֲרָא חַוְרָא הִיא בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ וְעַמִיק לֵית מֶחֱזָהָא מִן מַשְׁכָא וּשְׂעָרָא לָא אִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוָר וְיַסְגַר כַּהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא שִׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִם בַּהַקֵי חִיוַורְתָּא כְּסִידָא הוּא בִּמְשַׁךְ בִּישְרֵיהּ וְעָמִיק לֵית חֵיזְוֵיהּ לִמְחַוֵור כְּתַלְגָא יַתִּיר מִן מַשְׁכָא וּשְעָרָא לָא אִיתְהַפִּיךְ לְחִיוַור כְּסִידָא וְיַסְגֵר כַּהֲנָא יַת מַכְתְּשָׁא שַׁבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועמוק אין מראה. לא ידעתי (צ) פירושו: והסגיר. יסגירנו בבית אחד, (ק) ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) משום דקשה לו כיון דבהרת לבנה היא למה אינה עמוקה מן העור דהא כל מראה לבנה עמוקה מן השחור כמו שפירשתי ומשום קושיא זו לא ידע רש"י לפרש טעמא דקרא כן פירש הרמב"ן זכרונו לברכה. והרמב"ן זכרונו לברכה תיקן קושיא זו לפי פירושו שפירש דעת רש"י זכרונו לברכה: (ק) פירוש שיסגיר את בעל הנגע ונמצא שגם הנגע נסגר לא שיכסה הנגע כל שבעה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בהרת. מגזרת בהיר הוא בשחקים והוא נודע שיעשה כדמות אות וסימן: הפך לבן. טעמו נהפך ללבן: עמוק. יותר יש בעמקו מעומק העור ואיננו כמו שפל: וטמא אותו. בדבור שיאמר שהוא טמא: והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים. האדם יהיה נסגר והוא ייחל עד שבעת ימים כי רובי החליים ישתנו ביום השביעי: (אבן עזרא)

 ספורנו  ועמוק אין מראה מן העור. אף על פי שאמרו כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה העמוקה מן הצל מכל מקום בהיות גם העור באיזו מדרגה מן הלובן לא יהיה כל לבן עמוק אצלו זולתי בהיותו עובר גבול הלובן של עור, עד שיהיה יחס לובן העור אליו כיחס הצל אל החמה: (ספורנו)

 דעת זקנים  והסגיר. כי אז יכיר הפשיון כי אדם הרואה דבר תדיר בכל יום והוא גדל מעט מעט אינו מבחין בגדולו וגם נח המתין שבעת ימים בשליחות היונה כדי להבחין בחסרון המים וליכא למימר הכא שיעשה סימן סביב הנגע ויבחין בפשיון דשמא בעל הנגע ימחוק הסימן ויעשנו ברחוק כדי שיראה שלא פשה ויטהרנו אבל בנתק עושה סימן מן השער דכתב והתגלח לפי שהוא סימן שאינו יכול להזדייף: ועמוק. נמצא בתורת כהנים דלכך נאמר ועמוק אין מראה מן העור לגלות על קרא דלעיל שלא תאמר דהא כתיב לעיל עמוק מן העור אז הוא טמא אבל אם הנגע נשוה לבשר לא לכך נאמר ועמוק אין מראה דאפילו אין עמוק נשוה לבשר ונראה בעמוק שהוא כמו לבן גורם טומאה וצריך הסגר וכן יש לפרש גבי שחין דכתיב מתחלה והנה אין מראה שפל מן העור וגו' וטמאו הכהן וכתיב בתריה ושפלה איננה מן העור דמשמע דגורם טומאה וצריך הסגר. וכן יש לישב כל המקראות שבסדר הזה אבל לפרש"י עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל לא ניחא כל כך מיהו משכח ליה באדם גרמוני שהוא לבן ביותר ואז אין מראה הנגע עמוק מן העור כי העור יותר לבן מן הנגע. מר"ם ששמע מאביו הר' יעקב הלוי ז"ל. ולכאורה דוחק הוא דהא אז"ל בהרת עזה כשלג וא"כ היאך יוכל למצוא אדם לבן יותר משלג: (דעת זקנים)


{ה}  וְרָאָ֣הוּ הַכֹּהֵן֘ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ עָמַ֣ד בְּעֵינָ֔יו לֹֽא-פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְהִסְגִּיר֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית:

 אונקלוס  וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא מַכְתָּשָׁא קָם כַּד הֲוָה לָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּמַשְׁכָּא וְיַסְגְרִנֵהּ כַּהֲנָא שִׁבְעָא יוֹמִין תִּנְיָנוּת: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמִינֵיהּ כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא מַכְתָּשָׁא קָם כַּד הֲוָה לָא הֲלִיךְ פִּיסְיוֹנָא דְמַכְתָּשָׁא בְּמַשְׁכָא וְיַסְגְרִינֵיהּ כַּהֲנָא שַׁבְעָא יוֹמִין תִּנְיָינוּת: (תרגום יונתן)

 רש"י  בעיניו. במראהו (ר) ובשיעורו הראשון: והסגירו, שנית. הא אם פשה בשבוע ראשון (ש) טמא מוחלט: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ומה דפירש רש"י עוד ובשיעורו הראשון לא שפירש זה על בעיניו אלא מה דכתיב בקרא לא פשה הנגע אלא שעדיין כשיעורו הראשון הוא. ואם תאמר מה צריך לפרש זה הא כתיב בהדיא לא פשה הנגע ועוד על הקרא היה לו לפרש לא פשה ובשיעורו הראשון. ועוד קשה מה דפירש רש"י והסגירו שנית הא אם פשה וכו' פשיטא מדכתיב והנה לא פשה והסגירו וכו' משמע הא פשה טמא מוחלט הוא. ויש לומר דדעת רש"י בזה לומר כך צריך לדייק שהוא במראה הראשון וגם בשיעורו הראשון שלא פשה הנגע אז צריך להסגיר שנית ועדיין לא טמא מוחלט הא אם פשה טמא מוחלט הוא אבל לא תדייק בעיניו דוקא שהוא במראה הראשון אז צריך להסגר אבל לא עמד במראה ראשון כגון שהוא מתלבן ביותר טמא מוחלט הוא דזה אין שייך דהא כבר לבן הוא ואין שייך שיהיה מתלבן יותר אלא לדייק דוקא אם עמד במראה הראשון דהיינו כליבון ראשון וגם לא פשה היינו כשיעור ראשון אז צריך להסגיר אבל אם היה פשה הנגע ועומד בליבון ראשון אז טמא מוחלט הוא אבל אם לא עמד בעיניו כגון שנתמעט בליבון אף על פי דפשה הנגע עדיין לא טמא מוחלט מדלא כתיב או לא פשה דמשמע או זה או זה כך הוא כללא דפירושו של הרא"ם עיין שם באורך. אך מה שהקשה שם למה שנו ג' סימני טומאה הם שער לבן ומחיה ופשיון הא ד' הם ועמד במראיתן. ויש ליישב דלא שנו במשנה אלא אותן סימני טומאה דשבוע ראשון מה שאין כן בעמד במראיתן דשבוע שניה. ודו"ק. נראה לי: (ש) אף על פי שכל התורה כולה כללות היא שמכלל לאו אתה שומע הן. מפני שהדיוקים היוצאים מזה הם שנים הא אם פשה והא אם העז הוצרך לומר שהדיוקא פה אינו אלא אחת הא אם פשה לא הא אם העז שאף אם העז מראיתו כיון שהמראה הראשון ואחרון שניהם מראה טומאה הן עמד בעיניו קרינן ביה. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עמד בעיניו. הטעם במראהו כי המראה הוא בעין וכל המפרשים אמרו שטעמו בעצמו והטעם כאשר היה: פשה. כענין נפוש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והנה הנגע עמד בעיניו. במראהו ובשיעורו הראשון לשון רש"י וכמוהו ועינו כעין הבדולח (במדבר יא ז) וכן כעין הקרח הנורא (יחזקאל א כב) אבל בתורת כהנים (להלן פסוק לז) שנינו אין לי אלא בעיני עצמו בעיני תלמידו מנין תלמוד לומר (שם) ואם בעיניו עמד הנתק (פסוק לז) אם כן פירושו ואם בעיני הכהן הנזכר עמד הנגע כלומר שעמד על עמדו לא שינה את מקומו ולא פשה למראה עיני הכהן ולשון מורגל בדברי חכמים כך "נראה בעיני" וכן ועתה תיקר נפשי בעיניך (מלכים ב א יד) בדעתך ובמחשבתך וירמוז הכתוב כי לפי מראית עיניו ישפוט בפשיון אינו צריך למדוד את הנגע (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והנה הנגע. ל' והנה נופל על דבר שלא נודע קודם לכן כמו בכאן שהיה סגור עד עתה וכן והנה היא לאה: (בעל הטורים)

 ספורנו  וראהו הכהן. גזרת הכתוב שלא תהיה טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן כי שפתי כהן ישמרו דעת ויורו למנוגע לפשפש במעשיו ויתפלל על עצמו ויתפלל גם הכהן עליו ובלעדי זאת בהיות על פיהם כל נגע יקנו טביעות עין במדרגות המראות להבחין בין נגע לנגע: (ספורנו)

 דעת זקנים  עמד בעיניו. פי' בעיניו של כהן שלפי ראות עיניו של כהן עמד ולא פשה אך לפירש"י דפי' דקאי אנגע היה לו לכתוב עומד בעיניו: ושער שחור סימן אחר של טהרה. ויש לשאול אם בא זה בלא זה מהו. ואומר הרב בכור שור שזה תלוי בפלוגתא דרבי נתן ורבי יאשיה למ"ד משמע זה בלא זה ומשמע שניהם כאחד בעי שני סימנין ולמ"ד משמע כל אחד בפני עצמו סגי בחד סימן: (דעת זקנים)


{ו}   שני  וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֹת֜וֹ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֘ שֵׁנִית֒ וְהִנֵּה֙ כֵּהָ֣ה הַנֶּ֔גַע וְלֹא-פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְטִֽהֲר֤וֹ הַכֹּהֵן֙ מִסְפַּ֣חַת הִ֔וא וְכִבֶּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָהֵֽר:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָתֵהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תִּנְיָנוּת וְהָא עַמְיָא מַכְתָּשָׁא וְלָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּמַשְׁכָּא וִידַכִּנֵהּ כַּהֲנָא עֲדִיתָא הִיא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיִדְכֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא יָתֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תִּנְיָנוּת וְהָא עַמְיָא מַכְתָּשָׁא לָא הֲלִיךְ פִּסְיוֹנָא דְמַכְתָּשָׁא בְּמַשְׁכָא וִידַכִּינֵיהּ כַּהֲנָא קְלוּפֵי מִטַפְלָא הוּא וְיִצְבַּע לְבוּשׁוֹי וְיִדְכֵּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כהה. הוכהה ממראיתו, הא אם עמד במראיתו (ת) או פשה טמא: מספחת. שם נגע טהור: וכבס בגדיו וטהר. הואיל ונזקק להסגר נקרא טמא, וצריך טבילה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) כלומר אל תדייק הוכהה ממראיתו אף על פי דפשה הנגע או לא פשה אף על גב דעמד בעיניו אין צריך להסגיר וטהור הוא אלא כך תדייק הוכהה וגם לא פשה אז אין צריך להסגיר וטהור הוא כדמשמע כהה ולא פשה וגו' הא אם עמד במראיתו אף על גב דלא פשה או פשה אף על גב דהוכהה צריך להסגיר וטמא הוא כדמשמע בסמוך ואם פשה תפשה וגו' ולא כתיב ועמד בעיניו משמע או זה או זה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שנית. פעם שנית: כהה הנגע. רבים החכמים אמרו כמו חשך ועדותם ותכהין עיניו מראות ואמרו כי כהות לבנות פירושו כמו לבנה אדמדמת שיהיו בו שניהם ולפי דעתי שמלת כהה הפך פשה ומגזרת ותכהין עיניו והקרוב אליו ולא כהה בם וטעם לא פשה הנגע במקום אחר והנה הם שני סימנים שכהה המקום הנגוע ולא פשה בשלם: וטהרו. יאמר שהוא טהור כי מספחת היתה ואם פשתה אחר כן הנו טמא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע. כתב רש"י כהה שהוכהה ממראיתו הא אם עמד במראיתו ולא פשה טמא הוא והוא באמת משמעות הכתוב אבל לפי מדרש רבותינו אינו כן שהרי שנינו (נגעים פ"א מ"ג) להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון ולפטור את העומד בסוף שבוע שני ובביאור אמרו בתורת כהנים (נגעים פרק ג ח) שבבגדים עומדים בראשון מסגיר ובשני שורף ובאדם עומד בראשון מסגיר ובשני פוטרו ועוד אמרו במגילה (ח) יצא מצורע מוסגר שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים ואילו היה צריך שתהיה כהה היתה טהרתו תלויה בגופו ורש"י עצמו פירש שם כלשון הזה שאין תלויה בגופו שאם לא ימצא בשביעי סימן טומאה שער לבן או פשיון יטהרנו אע"פ שנגעו עומד בעיניו כגון בסוף שבוע שני אבל כך אמרו חכמים שבסוף שבוע שני בין שכהה הנגע ממראה השלג לסיד ההיכל או שידמה לקרום ביצה ואפילו העזה שהיתה כסיד וחזרה לשלג וכל שכן עמדה במראיתה כל שלא פשה מטהרה ואם כן פירוש הכתוב "והנה כהה הנגע" שחזר למראה נגע אחר כגון משלג לסיד הואיל ולא פשה מספחת היא שלא תאמר כיון שנשתנית הנגע למראה נגע אחר תראה בתחילה בא הכתוב ולמד שהוא טהור והוא הדין אם העזה שכבר למדך הכתוב שאין השנוי ממראה למראה סימן טומאה אלא כעומד בעיניו הוא וכל שלא פשה טהור הוא ואם תשאל ולמה לא הזכיר הכתוב העזה וכל שכן כהה בא ללמדך שאף על פי שכהה אם פשה טמא ופירוש כהה שהוכהה לאחד ממראות נגעים כגון משלג ועד קרום ביצה שעדיין נגע הוא אבל למטה ממראות נגעים כבר נתרפא ואין כאן נגע ואין פשיון בזה מטמאו כלל וכענין הזה הוא מתבאר בתורת כהנים (כאן) (הרמב"ן)

 אור החיים  והנה כהה. פירוש רש''י הא אם עמד במראיתו, או פשה טמא. ורמב''ם בפרק א' מהלכות טומאת צרעת כתב זה שנאמר בתורה והנה כהה הנגע וגו' שאם כהה מד' מראות נגעים טהור, וכן אם לא כהה ולא פשה ולא נולד בו שער לבן וכו' טהור ע''כ. הנה לדברי רש''י הכיהוי הוא מהקודם, ולא ממראה הצרעת, שאז תתחייב לומר שאין כאן מראה צרעת, ואין הכתוב מדבר אלא במי שהיתה בו מין צרעת מג' מראות, כמו שתאמר בהרת ונעשית שניה לה או שאת ונעשית שניה לה וכדומה, אבל אם היתה קרום ביצה שוב אין לה הדרגה אחרת. או אפשר שגם בכל אחת מד' מראות יש במין עצמו כיהוי, כמו שתאמר הבהרת עצמה תוכל להיות בב' הדרגות א' קודם כיהוי וא' אחר כיהוי וכן כל א' מהד'. ותמצא שאמרו במסכת נגעים (פ''א מ''ד) ר' חנינה אומר מראות נגעים י''ו, רבי דוסא וכו' אומר ל''ו. עקביא בן מהללאל אומר ע''ב, ומן הסתם אין חולקין בטהרה וטומאה אלא במספר המינים, וכן פירש רמב''ם בפירוש המשנה, הא למדת שהרבה מינים הם, והנה ישתנה הדין בין ב' הדרכים, כיון שהכיהוי הוא המטהר, אם צריך כיהוי ממדרגה למדרגה, או אפילו במדרגה עצמה, ויש צדדים לכאן ולכאן, וראשון מוטה קצת, ולדרכו ז''ל פירוש כהה הנגע הוא אחר הכיהוי קוריהו הכתוב נגע שלא נעקר ממנו שם נגע הגם שכהה אלא שכהה מראה ראשון, ולדברי רמב''ם הכיהוי הוא ממראה הנגע שלא נשאר מראית הנגע, ופירוש כהה הנגע שאמר הכתוב של הקודם משמע שהוכהה מהיות נגע, ופשט הכתוב יע. ד כפירש''י, כי אם כהה הנגע ממראית ד' נגעים פשיטא שטהור שהרי אין כאן נגע, אבל אם נאמר כי פירוש כהה היא ממראית ראשון ועודנו במראית טמא כדברי רש''י יש חידוש לומר שאינו טהור אלא אם כהה. ויש ליישב לדעת רמב''ם שבא לומר שהגם שהוכהה מד' מראות נגעים ואין כאן רושם נגע אף על פי כן טעון כבוס בגדים, ויש לדעת לסברת רש''י למה לא התנה הכתוב באם חזר הנגע למראית הראשון כמו שהתנה באם פשה וגו', בשלמא לדעת רמב''ם בין לא פשה ופשה שאמר הכתוב בשלא כהה מדבר, אלא לרש''י נעלם דבר זה מה יהיה דינו:

ויש לפנינו ב' דרכים, אחד הוא שניהם היו בתנאי הטהרה ויצא אחד מהם ולמד על עצמו שבחזרתו יטמא האיש לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכל יצא שגם הכיהוי אם חזר הנגע למראית ראשון טמא הגם שלא פשה, ודרך ב' כי דווקא הפשיון אם חזר ופשה הוא שטמא כיון שפשיון זה לא היה לו כלל פירוש שלא פשה נגע זה ממה שנראה קודם הסגר עכשיו שישנו טמא, מה שאין כן חזרת הגוון למה שהיה קודם כיהוי יש לומר כיון שגוון זה היה בו בתחלה ולא הוחלט לטומאה גם עכשיו יראה כבתחלה. ולא תקשה הלא גם פשיון יש מציאות שיהיה קודם הסגר וטהור ואף על פי כן אמר הכתוב אם פשה אחר טהרה שהוא טמא ואין אנו אומרים יראה כבתחלה. לא קשה כי שאני פשיון שמחליט אחר הסגר ראשון תאמר בכיהוי שהגם שלא כהה בהסגר ראשון שאינו מוחלט דכתיב (פסוק ה) והנה הנגע עמד בעיניו ולא פשה וגו' והסגירו. ואולי שסובר רש''י שדרך ב' מוכרע הוא בסברא ולא הוצרך הכתוב לאומרו, וזה דוחק בדברי רש''י:

ולי נראה לפרש הכתוב על זה הדרך והנה כהה הנגע פירוש שהוכהה ממראהו ראשון אלא שעדיין מראהו מראה נגע כדברי רש''י, אלא שכונת הכתוב הוא לומר שהגם שכהה אין לטהר אלא אם לא פשה, אבל אם פשה הגם שכהה אין לומר פנים חדשות באו לכאן ויראה בתחלה, אלא שקשה לי על מי סמך עליו הכתוב להכריע בו פירוש זה:

שוב ראיתי דברי רז''ל בתורת כהנים וזה לשונם והנה כהה יכול למטה מד' מראות תלמוד לומר הנגע, אי הנגע יכול במראיו תלמוד לומר והנה כהה, הא כיצד כהה ממראיו לא למטה מד' מראות, והנה כהה שאם העז וכהה כאלו לא העז, הנגע שאם כהה והעז כאלו לא כהה עד כאן. והנה תנא דתורת כהנים מפרש כהה שלא נעקר ממנו מראית הנגע כדרכו של רש''י, אלא מאומרו כאלו לא העז וכאלו לא כהה יגיד כפירושנו שכוונת הכתוב הוא לומר שלא יראה בתחלה ואפילו כהה מתחלה והעז אחר כך כאלו מתחלה עז היה וטהור אם לא פשה. ומעתה מדברי ברייתא זו נסתרו דברי רש''י ורמב''ם, ועדיין גם לדרך המבורר נשאר קושיא על מי סמך עליו לפרש בדבריו כן, ודלמא תנאי היא אם כהה דוק' לטהר, ומצאתי בתורת כהנים באותה פרשה עצמה הלכה ט' וזה לשונם מספחת, אף על פי שלא נשתנו מראיה ע''כ, הרי שהגם שלא כהה השמיענו הכתוב שהוא טהור, אם כן נחזור לפרש טעם אומרו כהה לומר שלא יראה בתחלה אם כהה ואומרו הנגע שלא יראה בתחלה אם העז. וצריך עיון לדברי רש''י ורמב''ם ויש ליישב בדוחק גדול:

מספחת היא. פירוש אינו צרעת, כדרך שאמר בוהק הוא, ואף על פי כן צוה ה' לכבס בגדיו שגם בחינה זו היא ענף מענפי הטומאה אלא שטומאתה קלה. ואולי שזה ירמוז לאבק לשון הרע, כרמוז בדבריהם ז''ל (ערכין טו:) שאפילו לומר נורא בבית פלוני הוא אבק לשון הרע:

עוד ירצה באומרו מספחת היא לומר שהוא שם מין נגע שצריך שיכבם בגדיו בשבילו, והוא מה שסמך לאומרו מספחת היא וכבס בגדיו, גם בזה מצאנו נחת רוח במה שקדם לומר וטהרו הכהן שנראה שצריך שיאמר הכהן טהור אתה, וקשה בשלמא אומרו וטמאו הכהן ירצה לומר שאין טומאה יורדת עליו אלא עד שיאמר הכהן טמא, אבל טהרה הרי בחזקת טהור הוא האיש והנגע טהור הוא אם כן מה צורך לומר וטהרו הכהן שמשמע שאינו טהור עד שיאמר לו הכהן טהור, והגם שאמרו ז''ל (רש''י) לצד שנסגר, אין זה מספיק, ולדברינו ישנו לטעם הדבר, כי מין נגע זה שמזקיקו לכיבוס בגדים אינו נטהר ממנו אלא במאמר הכהן כשאומר לו טהור זו היא טהרתו ויכבם בגדיו על מה שקדם קודם שיאמר הכהן טהור והבן: (אור החיים)

 דעת זקנים  ביום השביעי שנית. משמע שלא יטהר הנגע אא"כ ימעט וכן פירש"י כהה שהוכהה ממראיתו הא אם עמד במראיתו או פשה טמא והלכה רווחת היא כי עמד בעינו בשבוע שנייה אם לא פשה שהוא טהור והכי תנן במס' נגעים ארבע מראות מצטרפות זה עם זה להסגר ולפטור ולהחלט פי' להסגר את העומד בשבוע ראשונה, לפטור העומד בשבוע שנייה בסוף וה"ה דאם היה כשלג תחלה ובסוף השבוע כסיד ההיכל דלא חשיב כהה אלא עומד עד שיתמעט ממראות נגעים. וי"ל דלהכי נקט הכא והנה כהה הא אם עמד במראיתו ממש דטהור אלא לרבותא נקטיה שלא תאמר שאם נשתנה לסיד או מסיד לשלג דכנגע חדש הוא ובעי הסגר כבתחלה קמ"ל דכעומד הוי ופטור. ד"א דלהכי נקט והנה כהה אם נשתנה אפי' שוב פשה לא יטמא לכך נאמר אם כהה הנגע ולא פשה לו' הא אם פשה טמא אפילו כהה שהרי אם פשה תפשה דבתריה אכהה דלעיל קאי: (דעת זקנים)


{ז}  וְאִם-פָּשֹׂ֨ה תִפְשֶׂ֤ה הַמִּסְפַּ֨חַת֙ בָּע֔וֹר אַֽחֲרֵ֧י הֵרָֽאֹת֛וֹ אֶל-הַכֹּהֵ֖ן לְטָֽהֳרָת֑וֹ וְנִרְאָ֥ה שֵׁנִ֖ית אֶל-הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  וְאִם אוֹסָפָא תוֹסֵף עֲדִיתָא בְּמַשְׁכָּא בָּתַר דְאִתְּחֲזִי לְכַהֲנָא לְדַכּוּתֵהּ וְיִתַּחֲזִי תִנְיָנוּת לְכַהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִם הֲלוּכֵי הֲלִיךְ פִּסְיוֹנָא דְקִילוּפֵי דְמִטַפְלָא בְּמַשְׁכָא בָּתַר דְאִיתְחַמֵי לְכַּהֲנָא לִדְכוּתֵיהּ וְיִתְחֲמֵי תִנְיָינוּת לְכַהֲנָא: (תרגום יונתן)

 כלי יקר  ואם פשה תפשה וגו'. זה סימן שאין כח ביד הטבע לדחות מעליו כל הפסולת כי רב הוא וזה ג"כ מופת שלא נטהר מחטאו עוד טומאתו בו, ואם לא פשתה הנגע כבר דחה מעליו הטבע כל עיפוש ופסולת זה מופת כי כבר גמר בלבו לשוב בתשובה שלימה ואם כסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו כבר דחה הטבע כל החולי לחוץ ואז בלי ספק יתרפא לפיכך טהור הוא וכן מצד העונש בלי ספק אם יראה שהצרעת נתפשטה בכל גופו אז ביותר יגמור בלבו לשוב בתשובה, זולת באם יהיה בו בשר חי כי זה מופת שבכל אלה לא יוסר. ורז"ל המשילו הדבר למים שכל מים רחבים אינן עמוקים והעמוקים אינן רחבים, כך אם הנגע אינו רחב אז הוא נכנס בעומק תוך הגוף ויש לחוש להתגברות החולי אבל אם הוא רחב ומתפשט בכל העור אינו עמוק בגוף וירפא מהרה.

ורז"ל (סנהדרין צז.) למדו מזה דרך דרש, אין משיח בא עד שתתהפך כל המלכות למינות שנאמר כולו הפך לבן טהור הוא. רמז לדבר הפך לבן כשהמלה הפוכה יהיה נבל, ור"ל כשכולם ינבלו צור ישועתם אז יטהר ה' בהכרח כל הארץ מגילוליה וראייתם מנגע זה הבא על צד העונש וכשכולו הפך לבן ודאי החוטא יתן אל לבו לשוב, כך ישראל כשיראו שכל המלכות יהפך למינות ויראו כי אפס עצור ועזוב ודאי יתנו אז אל לבם לשוב בתשובה שלימה אל ה' ואז טהור הוא.

וענין מחית בשר חי בשאת, שלמעלה נראה הבשר בריאה ותחתיה תעמוד הבהרת. אולי על צד העונש בא נגע זה על כת החנפים הצבועים המראים את עצמם כשרים מבחוץ ותוכם מלא מרמות ותוך ע"כ בא עליהם מין זה, מדה כנגד מדה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ונראה שנית. מן הדין היה לו לכתוב שלישית דלגבי ראיות היא שלישית: (דעת זקנים)


{ח}  וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה פָּֽשְׂתָ֥ה הַמִּסְפַּ֖חַת בָּע֑וֹר וְטִמְּא֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן צָרַ֥עַת הִֽוא: (פ)

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא אוֹסֵפַת עֲדִיתָא בְּמַשְׁכָּא וִיסָאֵבִנֵהּ כַּהֲנָא סגִירוּתָא הִיא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא וְלָא הֲלִיכַת פִּיסְיוֹנָא דְקִילוּפֵי מִטַפְלָא בְּמַשְׁכָא וְיַסְאֲבִינֵיהּ כַהֲנָא מְטוֹל דִסְגִירוּתָא הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וטמאו הכהן. ומשטמאו הרי הוא מוחלט, וזקוק לצפרים ולתגלחת ולקרבן (א) האמור בפ' זאת תהיה: צרעת הוא. המספחת (ב) הזאת: צרעת. לשון נקבה: נגע. לשון (ג) זכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר מה שאין כן במצורע מוסגר שאין בו אחד מכל אלו ומפני שכאן הוזכרו טומאת מצורע מוסגר וטומאת מצורע מוחלט דבשניהם הוזכרה טומאה דבמוסגר כתיב וכבס בגדיו מכלל שהיה טמא וגבי המוחלט כתיב וטמאו הכהן וגו' הודיענו כאן גם כן ההבדל שביניהם: (ב) הוצרך לפרש זה מפני שמספחת הוא שם פרטי לנגע טהור הוכרח לפרש שמלת היא שבה אל המספחת הזאת ופירושו שהנגע שהיינו חושבים שהוא מספחת שהוא טהור אינו אלא צרעת שהוא טמא אבל לעיל גבי מספחת היא בודאי אבהרת דלעיל קאי ובהרת הוא שם כולל לכל נגע בהיר אתי שפיר לומר מספחת היא כלומר הבהרת דלעיל ואין צריך רש"י לפרש כלום לעיל. הרא"ם: (ג) קשה לרש"י דלעיל כתיב נגע צרעת הוא שמע מינה דצרעת לשון זכר וכאן כתיב נגע צרעת כי תהיה שהוא לשון נקבה. ועל זה פירש צרעת לשון נקבה ונגע הוא לשון זכר משום הכי לעיל דכתיב נגע צרעת הוא מלת הוא שב על הנגע שהוא לשון זכר: (שפתי חכמים)

 אור החיים  צרעת היא. פירוש אפילו מה שכבר קרא עליו הכהן שם טהרה עתה למפרע נתגלה שהוא טמא, כי המספחת הטהורה אין דרכה לפשות כל עיקר והשמיענו הכתוב בהודעה זו לומר שאין צריך שיהיה הפשיון גדול כשיעור הנגע אלא כל שהוא, שהרי אנו דנים במספחת עצמה שהיא צרעת והבן: (אור החיים)

 דעת זקנים  צרעת הוא. גבי צרעת כתיב היא לשון נקבה אך כשהוא כתוב גבי נגע הוא לשון זכר: (דעת זקנים)


{ט}  נֶ֣גַע צָרַ֔עַת כִּ֥י תִֽהְיֶ֖ה בְּאָדָ֑ם וְהוּבָ֖א אֶל-הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  מַכְתַּשׁ סְגִירוּ אֲרֵי תְהֵי בֶּאֱנָשָׁא ויִתֵּתֵי לְוָת כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מַכְתַּשׁ סְגִירוּ אֲרוּם יְהֵי בְּבַר נַשׁ וִיתֵיתֵיהּ לְוַת כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והובא. האדם כחברו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  באדם. ר'. הכא ואידך או באדם אשר יטמא לו. ובוגדים באדם תוסיף. אשר שלט האדם באדם. ובוגדים באדם תוסיף איירי באשה זרה שמפתה האדם עד שישמע לה וזהו אשר שלט האדם באדם שהיא שולטת בו ואם ישמע לה סוף שילקה בצרעת ויטמא כמת: סמיך נגעים ליולדת לומר שכל מי שאינו שומר נדות הולד מצורע (ד''א) והקב''ה אומר לולד אם תטיב מעשיך ראה מה בראתי למעלה ממך בהמה וחיה למאכלך ואם הרעות מעשיך הרי נגעים בצדך. (בעל הטורים)


{י}  וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה שְׂאֵת-לְבָנָה֙ בָּע֔וֹר וְהִ֕יא הָֽפְכָ֖ה שֵׂעָ֣ר לָבָ֑ן וּמִֽחְיַ֛ת בָּשָׂ֥ר חַ֖י בַּשְׂאֵֽת:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי כֲהֲנָא וְהָא עַמְקָא חַוְרָא בְּמַשְׁכָּא וְהִיא הֲפָכַת שֵׂעָר לְחִוָר וְרֹשֶׁם בִּסְרָא חַיְתָא בְּעַמִקְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא וְהָא שׁוּמָא זְקִיפָא חִיוְרָא בְּמוֹשְׁכָא כַּעֲמַר נָקִי וְהִיא הַפְכַת שַעֲרָא לְמֶחֱוַר כִּקְרוּם בֵּיעֲתָא וְרוֹשַׁם בִּישְרָא חַיָיא בְּשׁוּמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומחית. שנימינ"ט בלע"ז, שנהפך מקצת הלובן שבתוך השאת למראה בשר אף הוא סימן טומאה, שער לבן בלא מחיה, ומחיה בלא שער לבן, (ד) ואף על פי שלא נאמרה מחיה אלא בשאת, אף בכל המראות ותולדותיהן (ה) הוא סימן טומאה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דלקמן בפרשה זו כתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא משמע אם יש בשר חי טמא הוא אף כשאין הפך שער לבן אם כן מה דכתיב הכא והיא הפכה שער לבן ומחית פירושו הפך שער לבן בלא מחיה או מחיה בלא הפך שער לבן: (ה) דמרבינן ממה דכתיב נגע צרעת למה לי למכתב נגע לא היה לו לכתוב רק צרעת וגו', אלא לרבות לכל מראה נגע אם היו בו הסימנים דמפרש ואזיל סימן טומאה הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיא הפכה. השער השחור ללבן: ומחית. פירוש בשר חי והנה הבשר שלא ירגיש איננו כן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לבן. בגימטריא עזה: (בעל הטורים)

 אור החיים  והיא הפכה וגו' ומחית וגו'. פשט הכתוב משמע שצריך ב' לטומאה מחיה ושער לבן ורז''ל אמרו בתורת כהנים וזה לשונם יכול עד שיהיה בה שער לבן ומחיה תלמוד לומר צרעת נושנת היא, היא טמאה ואינה צריכה דבר אחר, אם כן למה נאמר שער לבן ומחית, מלמד שלא תהיה טמאה עד שיהיה בה כדי לקבל שער לבן ומחיה ע''כ. הנה מה שדייקו לטמא במחיה לבד מאומרו נושנת היא קשה, תינח מחיה אינה צריכה דבד אחר לסעדה מה שאין כן שער לבן בשאת מנין שיספיק לבד. ואולי דאומרו היא חוזר לכל אחד מב' דברים על הפכיות שער ללבן ועל מחיה, לא כמו שכתב בעל קרבן אהרן שחוזר אל המחיה לבד. או אפשר שדיוק היא חוזר להפכיות שער לבן שבו יספיק בלא מחית. ומחית לבד נשמעת מאומרו בפסוק שבסוף הענין שאמר הבשר החי טמא הוא צרעת הוא משמע בלא תנאי אחר כל שיש בשר חי יגיד צרעת, וחוץ מדבריהם נראה לי כי טעם שלא אמר או מחית בשר, לומר שאפילו היו שניהם אם תכסה הצרעת את כל עור וגו' טהור, מה שלא נשמע אם היה אומר או, כי מנין לנו לטהר כשיהיו ב' סימני טומאה, ולא חש למטעי להצריך לטומאה שניהם מטעם הנזכר: (אור החיים)


{יא}  צָרַ֨עַת נוֹשֶׁ֤נֶת הִוא֙ בְּע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ וְטִמְּא֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן לֹ֣א יַסְגִּרֶ֔נּוּ כִּ֥י טָמֵ֖א הֽוּא:

 אונקלוס  סְגִירוּת עַתִּיקָא הִיא בִּמְשַׁךְ בִּסְרֵהּ וִיסָאֵבִנֵהּ כַּהֲנָא לָא יַסְגְרִנֵהּ אֲרֵי:מסָאָב הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  סְגִירוּתָא עֲתִּיקוּתָא הוּא בִּמְשַׁךְ בִּישְרֵיהּ וְיַסְאִיבִינֵיהּ וְיַחְלְטִינֵיהּ כַּהֲנָא לָא יַסְגְרִינֵיהּ אֲרוּם מְסָאָב הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  צרעת נושנת היא. מכה ישנה היא תחת המחיה, וחבורה זו נראית בריאה מלמעלה ותחתיה מלאה לחה, שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה (ו) אטהרנה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כתב הרא"ם תימא דמהכא משמע דהמחיה סימן טהרה הוא ולפיכך אמר הואיל שעלתה בו מחית בשר חי אטהרנו ולעיל כתב ומחית בשר חי אף הוא סימן טומאה וכו'. ונראה לי שרש"י בא לתרץ למה ליה לכתוב צרעת נושנת היא וגו' לא היה לו לכתוב אלא מחית בשר חי בשאת וטמאו הכהן ומתרץ שהכתוב עצמו בא ליתן טעם למה מטמאין אותו כשיש בו בשר חי אדרבה היה לו לטהר דהא התחיל הנגע להתרפאות כיון שיש בו בשר חי ועל זה פירש הכתוב כי צרעת נושנת היא וקל להבין. נראה לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נושנת. קדמונית: מלת יסגירנו. יוצאה לשנים פעולים והטעם שיצוה שיסגר: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  צרעת נושנת. כאן לא דקדק רש"י ז"ל כל הצורך ובתורת כהנים מסיק שער לבן סימן טומאה ומחיה סימן טומאה מלמד שמטמאה מחיה בלא הפכה והא דרשינן מדכתיב הוא: (דעת זקנים)


{יב}  וְאִם-פָּר֨וֹחַ תִּפְרַ֤ח הַצָּרַ֨עַת֙ בָּע֔וֹר וְכִסְּתָ֣ה הַצָּרַ֗עַת אֵ֚ת כָּל-ע֣וֹר הַנֶּ֔גַע מֵֽרֹאשׁ֖וֹ וְעַד-רַגְלָ֑יו לְכָל-מַרְאֵ֖ה עֵינֵ֥י הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  וְאִם מִסְגָא תִסְגֵי סְגִירוּתָא בְּמַשְׁכָּא וְתַחְפֵי סְגִירוּתָא יָת כָּל מְשַׁךְ מַכְתָּשָׁא מֵרֵישֵׁהּ וְעַד רַגְלוֹהִי לְכָל חֵיזוּ עֵינֵי כַהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִסְגַיָא תַּסְגֵי סְגִירוּתָא בְּמוֹשְׁכָא וְתַחְפֵי סְגִירוּתָא יַת כָּל מְשַׁךְ בִּישְרֵיהּ מֵרֵישֵׁיהּ וְעַד רִיגְלוֹי לְכָל חֵיזְיוּ דְחַמְיַין עֵינוֹי דְכַהֲנָא וּמִתְכַוְונָן בֵּין לִמְדַכְיָא וּבֵין לְסָאֳבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מראשו. של אדם (ז) ועד רגליו: לכל מראה עיני הכהן. פרט לכהן שחשך מאורו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) לא מראשו של נגע ועד רגליו דלא שייך בו ראש ורגל: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע. הנה הפריחה אינה סימן טהרה עד שתפרח בכל הגוף חוץ מן המקומות שמנו חכמים במשנה (נגעים פ"ח מ"ה) שאין מעכבין את ההופך כולו לבן אם כן מהו "את כל עור הנגע" אבל פירושו וכסתה הצרעת את כל עור הנגע ומראשו ועד רגליו יאמר שהפך לבן מקום הנגע וכל הגוף הא אם הפך לבן כל הגוף ומראה הנגע חזר לבהק או נתרפא טמא הוא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  פרוח תפרח. ב' דין ואידך פרוח תפרח ותגל לומר כשפרוח תפרח הצרעת בכולו יגיל כי אז יטהר: (בעל הטורים)


{יג}  וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֨ה כִסְּתָ֤ה הַצָּרַ֨עַת֙ אֶת-כָּל-בְּשָׂר֔וֹ וְטִהַ֖ר אֶת-הַנָּ֑גַע כֻּלּ֛וֹ הָפַ֥ךְ לָבָ֖ן טָה֥וֹר הֽוּא:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא חֲפַת סְגִירוּתָא יָת כָּל בִּסְרֵהּ וִידַכִּי יָת מַכְתָּשָׁא כֻּלֵהּ אִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוַר דְכֵי הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא וְהָא חְפַת סְגִירוּתָא יַת כָּל בִּישְרֵיהּ וְיִדְכֵּי יַת מַכְתָּשָׁא כּוּלֵיהּ אִתְהֲפִּיךְ לְחִיוַור דְכֵי הוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטהר את הנגע. כי כבר יצא הנגע כולו לחוץ והוא סר ממנו וטעם וטהר את הנגע. בדבור שאותו הנגע לא יטמא אחרים: (אבן עזרא)


{יד}  וּבְי֨וֹם הֵֽרָא֥וֹת בּ֛וֹ בָּשָׂ֥ר חַ֖י יִטְמָֽא:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא דְאִתַּחֲזִי בֵהּ בִּסְרָא חַיָא יְהֵי מְסָאָב: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם יוֹמָא דְיִתְחֲמֵי בֵּיהּ בִּישְרָא חַיָיא דְבֵיהּ יְהֵי מְסָאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  וביום הראות בו בשר חי. אם צמחה בו מחיה הרי כבר פירש שהמחיה סימן טומאה, אלא הרי שהיה הנגע בא' מעשרים וארבעה ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה, לפי שאין נראה הנגע כולו כאחד, ששופע אילך ואילך, וחזר ראש האבר ונתגלה שפועו ע"י שומן, כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה, למדנו הכתוב שתטמא (שם פרק ה, א.): וביום. מה תלמוד לומר, ללמד יש יום שאתה רואה בו, (ח) ויש יום שאין אתה רואה בו, (ט) מכאן אמרו חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה, לו ולאצטליתו (י) ולכסותו ולביתו, וכן ברגל (כ) נותנין לו כל ימי הרגל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש וביום הראות לא בא ללמד שהמחיה סימן טומאה שהרי כבר פירש ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא אלא ללמד על ראשי איברים שהנגע אינו נראה בהם כאחת ששופעין אילך ואילך דכתיב וראהו כולו והוה אמינא מפני שבראשונה לא היה נראה כולו השתא נמי שנשמן ונתרחב ונראה כולו לא תהא המחיה סימן טומאה לו קא משמע לן: (ט) דבהראות מיבעי ליה: (י) פירוש לבושו דתרגום של חמש חליפות חמש אצטלוון: (כ) פירוש לשאר אינשי ברגל לית ליה רשות לכהן לטמאינהו עד שיעבור הרגל: (שפתי חכמים)

 דעת זקנים  וביום הראות. פרש"י אע"פ שמפורש בקידושין שאין נגע ולא מחיה מטמאין בכ"ד ראשי אברים משום דבעי לכל מראה עיני הכהן ואתא קרא למימר שאם פרח בהם נגע עד שנתגלה ונראה להדיא כגון שהבריא בשומן ונעשה ראש האבר רחב שהוא טמא ולא דקדק דלכאורה לאו בנתגלה מיירי אלא מחיה או נגע מטמאין בראשי אברים בלבד גזרת מלך הוא שהוא סימן טומאה כמו בשאר שראויה לטמא בנגעים שאם נתגלה בו שחוזר לטומאה וכן משמע בת"כ: (דעת זקנים)


{טו}  וְרָאָ֧ה הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֖י וְטִמְּא֑וֹ הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֛י טָמֵ֥א ה֖וּא צָרַ֥עַת הֽוּא:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת בִּסְרָא חַיָא וִיסָאֵבִנֵהּ בִּסְרָא חַיָא מְסָאָב הוּא סְגִירוּת הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָאיַת בִּישְרָא חַיָיא וְיַסְאִיבִינֵיהּ מְטוּל דְבִישְרָא חַיָיא דְבֵיהּ מְסָאָב הוּא סְגִירוּתָא הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  צרעת הוא. הבשר ההוא, בשר לשון זכר: (רש"י)


{טז}  א֣וֹ כִ֥י יָשׁ֛וּב הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֖י וְנֶהְפַּ֣ךְ לְלָבָ֑ן וּבָ֖א אֶל-הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  אוֹ אֲרֵי יְתוּב בִּסְרָא חַיָא וְיִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוָר וְיִתֵּתֵי לְוַת כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ אֲרוּם יֵיתוּב בִּישְרָא חַיָיא וְיִתְהַפִּיךְ לְחִיוַור וְיַיְתֵי לְוַת כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  או כי ישוב. שיתכן שישוב: (אבן עזרא)


{יז}  וְרָאָ֨הוּ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נֶהְפַּ֥ךְ הַנֶּ֖גַע לְלָבָ֑ן וְטִהַ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַנֶּ֖גַע טָה֥וֹר הֽוּא: (פ)

 אונקלוס  וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא וְהָא אִתְהֲפִיךְ מַכְתָּשָׁא לְמֶחֱוָר וִידַכֵּי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא דְכֵי הוּא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַחֲמִינֵיהּ כַּהֲנָא וְהָא אִתְהַפִּיךְ מַכְתָּשָׁא לְמִיחֲוָור וְיִדְכֵּי כַּהֲנָא יַת מַכְתָּשָׁא דְכֵי הוּא: (תרגום יונתן)


{יח}   שלישי  וּבָשָׂ֕ר כִּי-יִֽהְיֶ֥ה בֽוֹ-בְעֹר֖וֹ שְׁחִ֑ין וְנִרְפָּֽא:

 אונקלוס  וּבִסְרָא אֲרֵי יְהֵי בֵהּ בְּמַשְּׁכֵּהּ שִׁחֲנָא וְיִתַּסֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּבַר נַשׁ אֲרוּם יְהֵי בֵיהּ בְמוֹשְׁכֵיהּ שִׁיחְנָא וְאִיתְּסֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  שחין. לשון חמום, שנתחמם הבשר בלקוי הבא לו מחמת מכה שלא (ל) מחמת האור (חולין ח.): ונרפא. השחין העלה ארוכה (מ) ובמקומו העלה נגע אחר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) (נחלת יעקב) ונראה כוונתו דכל שכן שחין שעלה מאליו שלא מחמת מכה ולא בא אלא למעט הבא מחמת האש לפי שזה נקרא מכוה וכל זה פשוט בתורת כהנים ובחולין דף ח' והרא"ם הביא הגמרא דחולין והתורת כהנים ולא שת לבו דכל שכן הוא ולפיכך כתב מה שכתב: (מ) לא הבשר שהיה בו השחין שלא יאמר נרפא כל עוד שיש בו שאת אלא ונרפא השחין והבשר עדיין חולה: (שפתי חכמים)

 דעת זקנים  ונרפא. צ"ע תיבה זו למאי אתא אמנם בת"כ דריש פרח וזהו שחין יכול וכו' ת"ל ונרפא. פי' שאם הוכה בדבר שמביא לידי שחין כגון לקה בעץ או באבן ותפח הבשר במקום ההכאה ואח"כ פרח בו שחין שלא יהא טמא אא"כ נרפא וחזר הבשר במקו' ההכאה ופרח בו השחין: (דעת זקנים)


{יט}  וְהָיָ֞ה בִּמְק֤וֹם הַשְּׁחִין֙ שְׂאֵ֣ת לְבָנָ֔ה א֥וֹ בַהֶ֖רֶת לְבָנָ֣ה אֲדַמְדָּ֑מֶת וְנִרְאָ֖ה אֶל-הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  וִיהֵי בַאֲתַר שִׁחֲנָא עַמְקָא חַוְרָא אוֹ בַהֲרָא חַוְרָא סַמְקָא וְיִתַּחֲזִי לְכַהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי בַּאֲתַר שִׁיחְנָא שׁוּמָא זְקִיפָא חִיוְרָא אוֹ בַּהֲקֵי מִיטַפְלָא חִיוְרָא סַמְקָא מְעַרְבִין וְיִתְחֲמֵי לְוַת כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  או בהרת לבנה אדמדמת. שאין הנגע לבן חלק, אלא (נ) פתוך ומעורב בשתי מראות לובן ואודם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירש רש"י בשבועות דף ו' פתוך מעורב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לבנה אדמדמת. מעורבת משני העינים או קצתם כן: מלת צרעת. מחלה וכן ושלחתי את הצרעה ואין מלת ושלחתי טענה כי הנה ישלח דברו אני שולח את כל מגפותי ישלח בם חרון אפו: (אבן עזרא)

 אור החיים  שאת לבנה או וגו'. בתורת כהנים אמרו טעם אומרו לבנה, לומר שאינה אדמדמת, ובהרת לבנה אדמדמת, ומנין ליתן בשאת אדמדמת ובבהרת לבנה חלקה תלמוד לומר נגע צרעת פירוש בסוף הענין. ונראה שלא הוצרך התנא לריבוי של נגע צרעת אלא לפתוך של שאת, שלא תאמר כיון שלבנוניתה אינו עז אם יבא בו הפתוך יחשך הלבנונית תלמוד לומר, אבל לא לחלקה של בהרת, כי הגם שלא היה ריבוי של נגע צרעת לא הייתי מטהר בהרת חלק, שלא מצינו שיש טומאה בשאת יותר מבהרת. ופירוש הכתוב כן הוא שאת לבנה או בהרת לבנה הגם שהיא אדמדמת, כי גוון הבהרת יש בו שאת ולא יטהר לצד שגדל בו מראית הצרעת ולא הוצרך ריבוי של נגע צרעת אלא לפתוך השאת, והגם שאמר התנא ב' חלוקות, אגב אמרה. ודע כי לאו דוקא שאת אלא הוא הדין ספחתה של בהרת ושל שאת מטמאין בחלק ובפתוך. כן מוכח במסכת נגעים (פ''א מ''ב), וטעמו ממה שריבה נגע צרעת כל ד' מראות שוים הם בדין זה: (אור החיים)

 ספורנו  והיה במקום השחין שאת לבנה. שאין אותו המקום נדון בסימני עור בשר של מעלה וכן מקום מכות אש כי אמנם העור הטבעי שנאבד בשחין או במכוה לא ישוב עוד כמאז אבל יולד במקומו דבר דומה לעור שאין עור מחליף כדאיתא פרק בא סימן. וכמו שספרו הרופאים: (ספורנו)

 דעת זקנים  או בהרת לבנה אדמדמת. בת"כ דריש מלמד שמטמא בפתוך פי' מעורב בלובן ואודם לא פשתה בעור והיא כהה הא אם פשתה אפי' נשתנה טמא: (דעת זקנים)


{כ}  וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה מַרְאֶ֨הָ֙ שָׁפָ֣ל מִן-הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖הּ הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְטִמְּא֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן נֶֽגַע-צָרַ֥עַת הִ֖וא בַּשְּׁחִ֥ין פָּרָֽחָה:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא מֶחֱזָהָא מַכִּיךְ מִן מַשְׁכָּא וּשְׂעָרַהּ אִתְהַפִיךְ לְמֶחֱוָר וִיסָאֵבִינֵהּ כַּהֲנָא מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הִיא בְּשִׁחַנָא סְגִיאַת: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא וְהָא חֵיזְוָהָא מַכִּיךְ מִן מוֹשְׁכָא לְמֶחֱוַור וּשְעָרָהּ אִתְהַפִּיךְ לְמֶחֱוַור וְיַסְאִיבִינֵיהּ כַּהֲנָא מְטוּל דְמַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא בְּשִׁיחֲנָא סַגִיאָת: (תרגום יונתן)

 רש"י  מראה שפל. ואין ממשו שפל, אלא מתוך לבנינותו הוא נראה שפל ועמוק, כמראה חמה עמוקה מן הצל: (רש"י)

 אבן עזרא  והנה מראה. לא יתכן בדקדוק מראה בקמץ גדול תחת האל''ף והה''א במפיק כמו ידה רגלה כי לא נמצא כן בבעלי הה''א הנח הנעלם בסוף המלה ודגשות נו''ן יראנה כמו יסגירנה לחסרון הה''א הנוסף וכן מלת ממנה וממנו: (אבן עזרא)


{כא}  וְאִ֣ם | יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה אֵין-בָּהּ֙ שֵׂעָ֣ר לָבָ֔ן וּשְׁפָלָ֥ה אֵינֶ֛נָּה מִן-הָע֖וֹר וְהִ֣יא כֵהָ֑ה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס  וְאִם יֶחֱזִנַהּ כַּהֲנָא וְהָא לֵית בַּהּ שֵׂעָר חִוָר וּמַכִּיכָא לֵיתָהָא מִן מַשְׁכָּא וְהִיא עָמַיָא וְיַסְגְרִנֵהּ כַּהֲנָא שִׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יֶחֱמִינָהּ כַּהֲנָא וְהָא לֵית בָּהּ שְעַר חִיוַור וּמַכִּיכָא לָא אִיתָא לִמְחַוֵור יַתִּיר מִן מַשְׁכָא מְטוּל דְהִיא עַמְיָא וְיַסְגִירִינֵיהּ כַּהֲנָא שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)


{כב}  וְאִם-פָּשֹׂ֥ה תִפְשֶׂ֖ה בָּע֑וֹר וְטִמֵּ֧א הַכֹּהֵ֛ן אֹת֖וֹ נֶ֥גַע הִֽוא:

 אונקלוס  וְאִם אוֹסָפָא תוֹסֵף בְּמַשְׁכָּא וִיסָאֵב כַּהֲנָא יָתֵהּ מַכְתָּשָׁא הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין הַלְכָא תַהֲלִיךְ פִּסְיוֹנָא בְּמוֹשְׁכָא וְיִסְאַב כַּהֲנָא יָתֵיהּ מַכְתְּשָׁא הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  נגע היא. השאת הזאת או הבהרת: (רש"י)


{כג}  וְאִם-תַּחְתֶּ֜יהָ תַּֽעֲמֹ֤ד הַבַּהֶ֨רֶת֙ לֹ֣א פָשָׂ֔תָה צָרֶ֥בֶת הַשְּׁחִ֖ין הִ֑וא וְטִֽהֲר֖וֹ הַכֹּהֵֽן: (ס)

 אונקלוס  וְאִם בְּאַתְרָהָא קָמַת בֶּהַרְתָּא לָא אוֹסֵפַת רֹשֶׁם שִׁחֲנָא הִיא וִידַכִּנֵהּ כַּהֲנָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בְּאַתְרָא קָמַת בַּהֲקֵי לָא הֲלִיכַת פִּסְיוֹנָא צוֹלְקַת שִׁיחֲנָא הִיא וְיַדְכִינֵיהּ כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  תחתיה. במקומה: צרבת השחין. כתרגומו רשם שחנא, אינו אלא רושם החמום הניכר בבשר. כל צרבת לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חימום, כמו ונצרבו בה כל פנים (יחזקאל כא, ג.), רייטרי"ד בלע"ז: צרבת. רייטרי"שמענט בלע"ז: (רש"י)

 אבן עזרא  ואם תחתיה. אם עמדה במקומה כי יש נגע שיסע ממקום אל מקום: צרבת. כמו ונצרב' בו כל פנים כטעם מוקד וחום ולהבת: (אבן עזרא)


{כד}   רביעי - שני במחוברין  א֣וֹ בָשָׂ֔ר כִּי-יִֽהְיֶ֥ה בְעֹר֖וֹ מִכְוַת-אֵ֑שׁ וְהָֽיְתָ֞ה מִחְיַ֣ת הַמִּכְוָ֗ה בַּהֶ֛רֶת לְבָנָ֥ה אֲדַמְדֶּ֖מֶת א֥וֹ לְבָנָֽה:

 אונקלוס  אוֹ בִסְרָא אֲרֵי יְהֵי בְמַשְׁכֵּהּ כְּוָאָה דְנוּר וּתְהֵי רֹשֶׁם כְּוָאָה בַּהֲרָא חַוְרָא סֲמקָא אוֹ חַוְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ בַּר נַשׁ אֲרוּם יְהֵי בְּמוֹשְׁכֵיהּ כְוָואָה דְנוּר וּתְהֵי רוֹשָׁם כְּוָואָה בַּהֲקֵי חִוְרָא סוֹמְקָא מְעַרְבִין אוֹ חִוְורָא בִּלְחוֹדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מחית המכוה. שנימני"ט בלע"ז, כשחיתה המכוה נהפכה לבהרת פתוכה או לבנה חלקה. וסימני מכוה וסימני שחין שוים הם, ולמה חלקן הכתוב, לומר שאין מצטרפין זע"ז, נולד חצי גריס בשחין וחצי גריס במכוה, לא ידונו כגריס (חלין שם): (רש"י)

 אבן עזרא  או לבנ'. לבדה: (אבן עזרא)


{כה}  וְרָאָ֣ה אֹתָ֣הּ הַכֹּהֵ֡ן וְהִנֵּ֣ה נֶהְפַּךְ֩ שֵׂעָ֨ר לָבָ֜ן בַּבַּהֶ֗רֶת וּמַרְאֶ֨הָ֙ עָמֹ֣ק מִן-הָע֔וֹר צָרַ֣עַת הִ֔וא בַּמִּכְוָ֖ה פָּרָ֑חָה וְטִמֵּ֤א אֹתוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי יָתַהּ כַּהֲנָא וְהָא אִתְהֲפִיךְ שֵׂעָר חִוָר בְּבַהֶרְתָּא וּמֶחֱזָהָא עַמִיק מִן מַשְׁכָּא סְגִירוּתָא הִיא בִּכְוָּאָה סְגִיאָה וִיסָאֵב יָתֵהּ כַּהֲנָא מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי יָתָהּ כַּהֲנָא וְהָא אִתְהַפִּיךְ שְעָרָא לְמִחְוַור כְּסִידָא וְחֵיזְוֵיהּ עָמִיק לְמֵיחְוַור כְּתַלְגָא יַתִּיר מִן מַשְׁכָא סְגִירוּתָא הוּא בִּכְוָאָה סְגִיאַת וְיִסְאַב יָתֵיהּ כַּהֲנָא מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא: (תרגום יונתן)


{כו}  וְאִ֣ם | יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה אֵין-בַּבַּהֶ֨רֶת֙ שֵׂעָ֣ר לָבָ֔ן וּשְׁפָלָ֥ה אֵינֶ֛נָּה מִן-הָע֖וֹר וְהִ֣וא כֵהָ֑ה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס  וְאִם יֶחֱזִנַהּ כַּהֲנָא וְהָא לֵית בְּבַהֶרְתָּא שֵׂעָר חִוָר וּמַכִּיכָא לֵיתָהָא מִן מַשְׁכָּא וְהִיא עָמְיָא וְיַסְגְרִנֵהּ כַּהֲנָא שִׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יֶחֱמִינֵיהּ כַּהֲנָא וְהָא לֵית בִּבְהָקֵי שְעַר חִיוַור וּמַכִּיכָא לָא אִיתָא לְמִחְוַור יַתִּיר מִן מוֹשְׁכָא מְטוֹל דְהִיא עַמְיָא וְיַסְגְרִינֵיהּ כַּהֲנָא שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)


{כז}  וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י אִם-פָּשֹׂ֤ה תִפְשֶׂה֙ בָּע֔וֹר וְטִמֵּ֤א הַכֹּהֵן֙ אֹת֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא:

 אונקלוס  וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אִם אוֹסָפָא תוֹסֵף בְּמַשְׁכָּא וִיסָאֵב כַּהֲנָא יָתֵהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַחְמִינֵיהּ כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אִין הַלְכָא תַּהֲלִיךְ פִּסְיוֹנָא בְּמוֹשְׁכָא וְיַסְאִיב כַּהֲנָא יָתֵיהּ מְטוּל דְמַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא: (תרגום יונתן)


{כח}  וְאִם-תַּחְתֶּ֩יהָ֩ תַֽעֲמֹ֨ד הַבַּהֶ֜רֶת לֹא-פָֽשְׂתָ֤ה בָעוֹר֙ וְהִ֣וא כֵהָ֔ה שְׂאֵ֥ת הַמִּכְוָ֖ה הִ֑וא וְטִֽהֲרוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן כִּֽי-צָרֶ֥בֶת הַמִּכְוָ֖ה הִֽוא: (פ)

 אונקלוס  וְאִם בְּאַתְרָהָא קָמַת בַּהֶרְתָּא לָא אוֹסֵפַת בְּמַשְׁכָּא וְהִיא עָמְיָא עוֹמֶק כְּוָאָה הִיא וִידַכִּנֵהּ כַּהֲנָא אֲרֵי רֹשֶׁם כְּוָאָה הִיא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בְּאַתְרָהּ קָמַת בַּהֲקֵי לָא הֲלִיכַת פִּסְיָינָתָא בְּמוֹשְׁכָא וְהִיא עַמְיָא שׁוּמַת כְּוָאָה הוּא וְיַדְכְּאִינֵיהּ כַּהֲנָא אֲרוּם צוֹלְקַת כְּוָואָה הוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואם תחתיה תעמוד הבהרת. והיא כהה. כאשר פירשתי ולא הזכיר כן בפסוק ואם תחתיה תעמוד הבהרת הראשון בעבור שעמדה הבהרת כאשר היתה: (אבן עזרא)


{כט}   חמישי  וְאִישׁ֙ א֣וֹ אִשָּׁ֔ה כִּי-יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ נָ֑גַע בְּרֹ֖אשׁ א֥וֹ בְזָקָֽן:

 אונקלוס  וּגְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְהֵא בֵהּ מַכְתָּשָׁא בְּרֵישׁ אוֹ בִּדְקָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר אוֹ אִיתָא אֲרוּם יְהֵי בֵּיה מַכְתְּשָׁא בְּרֵישׁ אוֹ בִּדְקָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בראש או בזקן. בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן, וזה סימנו בשער צהוב (ת"כ פרשתא ה, ה.): (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם להזכיר ואיש או אשה. בעבור הזקן ועוד כי הוא צריך לאמר על הקרח והגבח איש ולא אדם סלל להוציא האשה והנה פירוש (פי' מ''ח ואיש או אשה ר''ל אחר שלקח לשון איש שאינו כולל לאשה כמו מלת אדם. הוצרך לומר אשה בעבור הראש לא בעבור הזקן כי הזקן שב לאיש ולא לאשה ובקרח ובגבח אמר כמו שאמר ואיש כי ימרט ראשו ולא הזכיר בו אשה כי לא תמצא קרחת וגבחת באשה מפני הלחות שבה כמו שמפרש למטה. ומה שאמר ולא אדם. ר''ל ולא אמר אדם שהוא כלל לאיש ולאשה עד כאן) כי יהיה בו נגע בראש או בזקן לאיש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בראש או בזקן. בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב שנהפך שער שחור שבו לצהוב נתק הוא כך שמו של נגע שבמקום שער לשון רש"י והנראה מן הלשון הזה שההפרש שבין נגע הראש והזקן לנגע עור הבשר הוא זה שהזכיר בגון השער הלבן והצהוב כי הנגע בארבע מראותיו כשהוא בתוך שער הראש והזקן אם נצהב בו שער טמא כאשר הוא טמא בעור הבשר אם הוא לבן וכי היאך אפשר לומר כן והלא הוא עצמו כתב (בפסוק מג) כמראה צרעת עור בשר שמטמא בארבע מראות ולא כמראה נתקים של מקום שער שאין מטמאים בארבע מראות שאת ותולדתה בהרת ותולדתה ואם בארבע מראות אין מטמא באיזה מראה ובאיזה ענין הוא מטמא ולא הזכיר בו הכתוב אלא סימני החליטה שבסוף שער צהוב ופשיון אבל חשב הרב שנגע הראש והזקן הודיעו הכתוב בשמו שאמר (בפסוק ל) "נתק הוא" והוא השם הידוע לו ובשם הזה הוא נכר והנה הזכיר בנגעים שמותם ומראיהן בהרת לבנה (פסוק ד) שאת לבנה (פסוק י) ובראש הזכיר שמו ובשמו הוא נודע אבל השם ההוא טמא הכתוב וחזר ופירש סימני החליטה בסוף זו היא סברת הרב בנתק וכן נראה עוד מדבריו כי טעם הפרשה השניה (פסוק מ) ואיש כי ימרט ראשו לומר כי כאשר ימרט הראש שינשר השער ויקרח יהיה טהור מטומאת נתקים מראש ואין מטמא באותו נגע הנקרא נתק ויהיה נדון כדיני עור בשר שאת ותולדתה דכיון שאין כאן שער יצא מכלל דין ראש וזקן וכל זה אינו כן שהראש או הזקן בעוד שער בהן אינן מטמאין במראות נגעים כלל אבל כאשר ימרט מקום בראש וינשר השער שבו מעיקרו שנעשה המקום חלק ופנוי מכל שער ונולד במקום הנתוק ההוא שער צהוב ודק הוא הנגע הטמא ולכך נקרא נתק בעבור שנתק משם השער לא שהוא שם בלבד כמו שאמר הרב ז"ל אבל כשמו כן הוא שצריך נתוק השער ההוא כגריס ואחר נתוק השער הראשון התולדי מן המקום ההוא אם נולד שם השער הצהוב הדק הלקויי הוא בו סימן טומאה לא כשנולד תחילה קודם הנתוק וכן שנינו (נגעים פ"ז מ"א) נולד בראש או בזקן חזר הראש והזקן ונקרחו טהורים הראש והזקן עד שלא העלו שער והעלו שער ונקרחו רבי אליעזר בן יעקב מטמא שתחילתן וסופן טמא וחכמים מטהרין ולענין שער צהוב הקודם נמי שנינו (שם פ"י מ"ד) שער צהוב שקדם לנתק טהור ורבי יהודה מטמא רבי אליעזר בן יעקב אומר לא מטמא ולא מציל וכן הענין הזה כולו עוד שנוי בספרא (פרק ח ו) וטעם הכתוב שלא הזכיר הנתוק בתחילה מפני שהזכיר נגע בראש או בזקן במראה עמוק ושער צהוב ולא יתכן שיהיה המראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל בעוד השער השחור התולדתי עליו ולפיכך תפס סתם בנהוג בבני אדם כי בבא הנגעים בראשם ינתקו מתחילה ויולד בנתק נגע ויצמח בו השער הצהוב הדק הקצר ואחר כך פירש "נתק הוא" לבאר בפירוש שלא יטמא עד שיהיה נתוק ודעת רוב המפרשים שהנגע הזה שהוא הנתק אינו צריך שיהא בו בהרת ושאת ולא תולדותיהן ולא שום שינוי בעור הראש אבל כיון שניתק השער כגריס בראש או בזקן ויעקר משרשו לגמרי הוא הנגע ואם נולד בו שער צהוב דק טמא וזהו צרעת הראש או הזקן שהרי (בפסוק ל) טמא הכתוב בתחילה מראהו עמוק בשער צהוב וחזר והזכיר (בפסוק לא) בשאיננו עמוק הסגר וטמא אותו בפשיון (בפסוק לה) ומשמעות זה שאין מראה הנתק עמוק ולא משונה כלל ובודאי שני הסימנים האלו שהן הפשיון והשער הצהוב שוים הם בדינם ואם כן באו הכתובים ללמד שבין מראהו עמוק כמראה הבהרת או שאיננו עמוק ולא משונה כלל כיון שניתק מטמא בשער צהוב או בפשיון וברייתות הרבה שנויות בספרא בענין הזה אבל היה נראה שאחר שימרט המקום בראש אינו נגע עד שתולד במקום החלק בהרת ותולדתה או שאת ותולדתה ואז תטמא הבהרת והשאת בשער צהוב כמו שתטמא בעור הבשר בהפך לבן כי הכתוב שהזכיר נגע בראש או בזקן ואמר "והנה מראהו עמוק מן העור" ירמוז למראות הנגעים הנזכרים למעלה והזכיר בהרת ותולדתה וכן שאת ותולדתה ואין הפרשה הזאת אלא לטעון (טעם) אחר שלא כענינו והוא שלא יטמאו מראות נגעים בראש אלא אחרי הנתוק ויש בו להקל ולהחמיר להקל שלא יטמאו בשער לבן ולהחמיר שיטמאו בשער צהוב והכתוב שאמר וכי יראה הכהן את נגע הנתק והנה אין מראהו עמוק מן העור ושער שחור אין בו והסגיר הכהן את נגע הנתק (פסוק לא) פירושו כמו ואם בהרת לבנה היא בעור בשרו ועמוק אין מראה מן העור (פסוק ד) כי "נגע הנתק" ירמוז שהיו מראות נגעים בנתוק וזה צריך עיון בתוספתא במסכת נגעים לפי ששנינו שם (פ"א ה"ד) והנתקים מטמאים בכל מראה ואפילו לבנים בשחור והשחורים בלבן ומטמאים בשער צהוב דק שמראיו כתבנית הזהב עד כאן נראה מזה שצריך שיהיה בנתוק מראה נגע או לבן בעור הראש השחור כעין מראות הנגעים או אפילו נגע שחור בעור הראש הלבן כעין המורפיאה השחורה שהזכירו הרופאים כי הכתוב לעולם מזכיר נגע הנתק שצריך שיהיה נגע בנתק אבל לא ייחד להם מראות כמו בעור הבשר והפרשה השניה ואיש כי ימרט ראשו (פסוק מ) לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש וישאר השער מקיף את הנתק מכל צד אבל אם ימרט אחורי הראש או פאת הפנים וינתק מכל הצד ההוא אינו נידון בסימני הראש וזקן אלא בסימני עור בשר והטעם כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השער בצדדי הראש לאחור או לפנים ואין הנתוק בהם חולי אלא הרי הוא כשאר הגוף אבל כאשר ינתק השער באמצעות מקום השער אינו אלא נגע והוא הנגע שקורין לעוזות שלנו טיני"א ובערבי אל סעפ"ה ומיעוט הכתוב שנמרט מפאת פניו ומאחוריו שכן דרך בני אדם להקרח וטעם הכתוב שאמר (פסוק מב) וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם שיטמא כשאר הגוף במראות נגעים בפתוך ובחלק ואמר כמראה צרעת עור בשר (פסוק מג) שיהיה מוחלט במחיה או בפשיון שהוא מראה הצרעת החלוטה בעור הבשר והזכירו רבותינו שאינו מטמא בשער לבן כמו ששנינו (נגעים פ"ד מ"ג) שהמחיה מטמא בקרחת או בגבחת מה שאין כן בשער לבן וידרוש כן בת"כ (נגעים פרק יא ב) ויש מן המפרשים שאומרים כי טעם הפרשיות להבדיל בין הנתוק ובין המריטה והענין הוא כי קרחת וגבחת הוא שיעקר השער בענין שאינו עתיד לחזור כגון שסך שער ראשו בסם משיר השער או שנעקר בטבעו ביבוש הליחה וענין הפרשה כפי הדעת הזו כי מתחילה דיבר הכתוב בנתק והוא שנשר השער ונכרת מלשון ונתוק וכרות (להלן כב כד) נתקו כפות רגלי הכהנים (יהושע ד יח) ואחר כך אמר כי כאשר ימרט ראשו שיעקר השער במריטה שישאר הראש חלק ומלובן כעין נחשת ממורט וכענין שכתוב למען יהיה לה ברק מורטה (יחזקאל כא טז) שבידוע שלא יחזור שם לעולם אין זה נתק אבל האיש הזה קרח הוא או גבח כדרך בני אדם הקרחים וטהור הוא אבל אם יהיה בקרחת או בגבחת ממראות הנגעים יהיה טמא כמראה צרעת עור בשר ובסימניהון מחיה ופשיון אלא שמעטו חכמים ממנו במדרשם שער לבן וטעם הדבר לפי שכבר נמרט הראש ואין ראוי לגדל שער כלל ואם יולד מעט שער במקרה לעולם לא יהיה שחור ולא בתכונת שער אלא לקוי ולבן וזה דעת חכמי הצרפתים בפירוש מסכת נגעים וענין המשניות והברייתות השנויות שם נוטה לדבריהם ואם כן יהיה הנתק חולי הסעפ"ה או החליים הידועים הנקראים מחלת שועל ושביל הנחש וכולם חליים ויש להם עזר והמריטה היא הקרחת ואין לה עזר ורפואה כלל (הרמב"ן)

 אור החיים  ואיש או אשה וגו'. הוצרך לפרט כאן או אשה ולא אמר אדם ואשה בכלל, לצד שאין לאשה זקן יאמר האומר שלא דבר הכתוב אלא באיש שישנו בזקן, והגם שיאמר אדם ולא יאמר איש תאמר שבא לרבות הקטן או למעט גוים, ולעולם נגעי זקן באשה לא מטמאה תלמוד לומר או אשה לאם גדל שער בזקנה שהיא מטמא בנתקים: (אור החיים)


{ל}  וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אֶת-הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה מַרְאֵ֨הוּ֙ עָמֹ֣ק מִן-הָע֔וֹר וּב֛וֹ שֵׂעָ֥ר צָהֹ֖ב דָּ֑ק וְטִמֵּ֨א אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ נֶ֣תֶק ה֔וּא צָרַ֧עַת הָרֹ֛אשׁ א֥וֹ הַזָּקָ֖ן הֽוּא:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא מֶחֱזוֹהִי עַמִיק מִן מַשְׁכָּא וּבֵהּ שֵׂעָר סֻמָק דַעְדָק וִיסָאֵב יָתֵהּ כַּהֲנָא נִתְקָא הוּא סְגִירוּת רֵישָׁא אוֹ דִקְנָא הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא יַת מַכְתָּשָׁא וְהָא חֶזְוֵיהּ עַמִיק לְמִחְוַור יַתִּיר מִן מַשְׁכָא וּבֵיהּ שְעַר מְצַלְהַב כְּחֵיזוּ דְהַב דָקִיק וְיִסְאַב יָתֵיהּ כַהֲנָא נִיתְקָא הוּא סְגִירוּת רֵישָׁא אוֹ דִיקְנָא הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובו שער צהוב. שנהפך שער שחור (ס) שבו לצהוב: נתק הוא. כך שמו של נגע (ע) שבמקום שער: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) מדכתיב וראה הכהן את נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נגע שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך אף נתק שער צהוב שבו אינו מטמא אלא הפוך וכאלו כתיב ושער בנגע הפך צהוב: (ע) דאם לא כן למה שינה שם נגע טמא זה כאן משמו של נגע הטמא דלעיל דכתיב נגע צרעת היא. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  צהוב. בלשון ישמעאל קרוב מעין הלובן: נתק הוא. מגזרת כאשר יונתק פתיל הנעורת והטעם על השער: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הזקן. ג' הראש או הזקן. הזקן זקן אהרן. וגם את הזקן תספה במפלת סנחריב מלמד שלקו בצרעת ובשביל שאהרן רואה את הנגעים ומטהרם בלוג שמן זכה לשמן הטוב של שמן המשחה שיורד על זקנו: (בעל הטורים)

 אור החיים  שער צהוב. בתורת כהנים צהוב, צהוב ולא ירוק וכו', אוציא את כל אלו ולא אוציא הלבן ודין הוא ומה צהוב שאינו סימן טומאה בנגעים סימן טומאה בנתקים שער לבן שהוא סימן טומאה וכו' תלמוד לומר צהוב ע''כ. וקשה דלמא לגופו אתא שיטמא בנתק הגם שאינו מטמא בשאר נגעים, ולעולם הלבן מטמא בקל וחומר הנזכר, ומה גם שלא עשה התנא קל וחומר ומה צהוב וכו' עד שלקח בידו שהצהוב מטמא בנתק, מעתה הגם שאמר הכתוב צהוב בנתק עשה קל וחומר ללבן אם כן במה סתרו באומרו תלמוד לומר:

ונראה שדרשת התנא היא ממה שאמר הכתוב צהוב וטמא אותו ולא אמר וטמאו כמו שאמר בב' ובג' מקומות, ואמר אותו למעט הלבן על זה הדרך אותו פירוש הצהוב הוא מטמא וכאלו אמר התנא תלמוד לומר צהוב וטמא אותו, וכמו כן תמצא שדרש תנא בתורת כהנים כל אותו האמורים בפרשיות הקודמות ממה שלא אמר וטמאו, וטעם שלא בא תיבת אותו בדברי התנא, לצד שעדיין היה רוצה לדרוש תיבת דק שקדמה לה, ולא חש לטעות, כי אין דרך לפנות ימין ושמאל וסמך על המעיין, ותמצא שאחר כך דרש התנא מיעוט וטמא אותו נתק הוא ולא דרש בו אלא מיעוט הוא ולא מיעוט אותו, שהרי כבר דרשה כדרכנו:

ואם תאמר אם כן נדון קל וחומר לטמא צהוב בשאר נגעים על זה הדרך, ומה לבן שאינו מטמא בנתק מטמא בשאר נגעים צהוב שמטמא בנתק מכל שכן שיטמא בשאר נגעים, ואולי כי ממה שהוצרך למעט לבן בנתק יגיד שחש שלא לדון בקל וחומר ומן הנמנע שנעשה קל וחומר עד שנצדיק לומר שאין הצהוב מטמא בשאר נגעים, ומעתה אין מקום לדון בהפך שהרי הכתוב העיד שאין צהוב מטמא בשאר נגעים ממה שהוצרך למעט לבן בנתק כנזכר והבן. ועיין בפרשת מצורע (י''ד ז') מה שפלפלנו מזה בברייתא דשבע פעמים האמור במצורע, ופירוש צהוב אמרו בתורת כהנים וזה לשונם צהוב וגו' ולמה הוא דומה לתבנית הזהב, ופירש רמב''ם (נגעים פ''ו מ''א) שהוא מראה המעורב מאדמימות וירקות ע''כ. וראיתי לראב''ע ז''ל שפירש וזה לשונו בלשון ישמעאל קרוב מעין הלובן עד כן נראה שיחשוב כי לזה נתכוון הכתוב ואנו מבני גלות ישמעאל ואותו גוון שקורין אותו בלשון ישמעאל כן הוא לבן דיהוי קצת, וכפי זה הוא בהיפך מפירוש התנאים, ובמחילה מכבודו אם באנו לחלוק על רז''ל ולפרש מלות התורה בלשון ישמעאל היינו עושים תורת שקר, וכי כעורה זו שפירשו רז''ל בלשון הזה''ב ובפירושים כאלו נתן הרב יד לחכמי הדורות לזלזל בכבודו, וכלן כמין פירוש זה ישתקעו הדברים ולא יאמרו: (אור החיים)

 ספורנו  נתק הוא. שיש בתוך מקום שער איזה מקום שנתק ממנו השער בכח החולי, לא בכח אדם ולא בכוח סם, ואף על פי שאין שם שום מראה כמו שקבלו רבותינו ז''ל. וכן הוא מין צרעת אצל הרופאים. אמר אם כן שאף על פי שתהיינה במקום הנתק מראות טמאות ופסיון המחליטין שלא במקום שער, הנה השער השחור מציל במקום שער מן המראה ומן הפסיון: (ספורנו)


{לא}  וְכִֽי-יִרְאֶ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אֶת-נֶ֣גַע הַנֶּ֗תֶק וְהִנֵּ֤ה אֵין-מַרְאֵ֨הוּ֙ עָמֹ֣ק מִן-הָע֔וֹר וְשֵׂעָ֥ר שָׁחֹ֖ר אֵ֣ין בּ֑וֹ וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-נֶ֥גַע הַנֶּ֖תֶק שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתַּשׁ נִתְקָא וְהָא לֵית מֶחֱזוֹהִי עַמִיק מִן מַשְּׁכָּא וְשֵׂעָר אֻכָם לֵית בֵּיהּ וְיַסְגַר כַּהֲנָא יָת מַכְתַּשׁ נִתְקָא שִׁבְעַת יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם יֶחְמֵי כַּהֲנָא יַת מַכְתַּשׁ נִיתְקָא וְהָא לֵית חֵיזְוֵיהּ עַמִיק לְמִחְוַר יַתִּיר מִן מַשְׁכָא וּשְעַר אוּכַם לֵית בֵּיהּ וְיַסְגֵר כַּהֲנָא יַת מַכְתַּשׁ נִיתְקָא שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושער שחור אין בו. הא אם היה בו שער שחור טהור, (פ) ואין צריך להסגר, ששער שחור סימן טהרה הוא בנתקים, כמו שנאמר ושער שחור צמח בו וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) כדי שלא תפרש והנה אין מראהו עמוק מן העור אפילו יש בו שער שחור והוה אמינא דשער שחור הוא סימן טומאה או אין בו שער שחור אפילו מראהו עמוק מן העור צריך הסגר והוי וא"ו דושער שחור כמו או לכך פירש שהכל תלוי בשער שחור כמו שנאמר ושער שחור וגו': (שפתי חכמים)


{לב}  וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת-הַנֶּ֘גַע֘ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּה֙ לֹֽא-פָשָׂ֣ה הַנֶּ֔תֶק וְלֹא-הָ֥יָה ב֖וֹ שֵׂעָ֣ר צָהֹ֑ב וּמַרְאֵ֣ה הַנֶּ֔תֶק אֵ֥ין עָמֹ֖ק מִן-הָעֽוֹר:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא לָא אוֹסֵף נִתְקָא וְלָא הֲוָה בֵהּ שֵׂעָר סֻמָק וּמֶחֱזֵי נִתְקָא לֵית עַמִיק מִן מַשְׁכָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחְמֵי כַּהֲנָא יַת מַכְתָּשָׁא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא לָא הֲלִיךְ פִּסְיוֹן מַכְתָּשָׁא וְלָא הֲוָה בֵיהּ שְעַר מְצַלְהַב כְּחֵיזוּ דְהַב וְחֵיזְוֵי נִיתְקָא לֵית עַמִיק יַתִּיר מִן מַשְׁכָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והנה לא פשה וגו'. הא אם פשה, או היה בו שער (צ) צהוב, טמא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) שאל תדייק והנה לא פשה אף על פי שיש בו שער צהוב או אין בו שער צהוב אף על פי שפשה צריך הסגר והוי הוא"ו דולא היה בו שער צהוב במקום או אבל אם היו שני סימנים טמא מוחלט אלא כך תדייק והנה לא פשה וגם שער צהוב אין בו אז צריך הסגר כדמשמע והנה לא פשה ולא היה בו שער צהוב וא"ו מוסיף על ענין ראשון אבל אם פשה אף על פי שאין בו שער צהוב או שיש בו שער צהוב אף על פי שלא פשה טמא הוא כדלקמן בפרשה זו דכתיב בהדיא וראהו הכהן והנה פשה הנתק בעור לא יבקר וגו' משמע שטמא מיד שפשה אף על פי שאין בו שער צהוב ממילא אמרינן נמי להיפך אם יש בו שער צהוב אף על פי שלא פשה. רא"ם: (שפתי חכמים)


{לג}  וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח וְאֶת-הַנֶּ֖תֶק לֹ֣א יְגַלֵּ֑חַ וְהִסְגִּ֨יר הַכֹּהֵ֧ן אֶת-הַנֶּ֛תֶק שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית:

 אונקלוס  וִיגַלַח סָחֳרָנֵי נִתְקָא וּדְעִם נִתְקָא לָא יְגַלַח וְיַסְגַר כַּהֲנָא יָת נִתְקָא שִׁבְעָא יוֹמִין תִּנְיָנוּת: (אונקלוס)

 יונתן  וִיסַפֵּר יַת שַעֲרָא דְחַזְרָנוּת נִיתְקָא בְּרַם דְעִם נִיתְקָא לָא יַסְפֵּר וְיַסְגֵר כַּהֲנָא יַת נִיתְקָא שַׁבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  והתגלח. סביבות הנתק: ואת הנתק לא יגלח. מניח שתי שערות סמוך לו סביב, כדי שיהא ניכר אם פשה, שאם יפשה יעבור השערות ויצא למקום הגילוח: (רש"י)

 אבן עזרא  והתגלח. הראש או הזקן ומקום הנתק לא יגלח: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והתגלח ואת הנתק לא יגלח. כפי פשוטו יזהיר שלא יעביר תער על מקום הנתק שאע"פ שאין בו שער אם יעביר התער על המקום ההוא יתגרר העור והנה סיבה להצמיח בו שער שכן דרך בעלי חטטין שבראש וכל המשירין שערותיהן לגרור המקום וגם לעשות בהן באזמל חבורות חתוכות אבל בתורת כהנים (ט ז) דרשו ואת הנתק לא יגלח וכי מה יש בו כלומר והלא ניתק השער ממנו אלא סמוך לנתק לא יגלח הא כיצד מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לנתק כדי שיהא ניכר אם פשה וזהו שתרגם אונקלוס ויגלח סחרני נתקא ודעם נתקא לא יגלח שיניח בכל סביביו שתי שערות להכיר בהם הפשיון ויהיה טעם "ואת" כמו ויגש דוד את העם וישאל להם לשלום (שמואל א ל כא) שבא סמוך להם ולא בא בתוכו או טעמו כטעם "עם" ויחסר מלת "אשר" יאמר ואשר עם הנתק לא יגלח וכמוהו רבים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והתגלח. גימ''ל גדולה שג' צריכים גילוח גדול בכ''מ שיש בו שער. נזיר ומצורע ולוים: (בעל הטורים)


{לד}  וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֶת-הַנֶּ֜תֶק בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י וְ֠הִנֵּ֠ה לֹֽא-פָשָׂ֤ה הַנֶּ֨תֶק֙ בָּע֔וֹר וּמַרְאֵ֕הוּ אֵינֶ֥נּוּ עָמֹ֖ק מִן-הָע֑וֹר וְטִהַ֤ר אֹתוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְכִבֶּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָהֵֽר:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת נִתְקָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא לָא אוֹסֵף נִתְקָא בְּמַשְׁכָּא וּמֶחֱזוֹהִי לֵיתוֹהִי עַמִיק מִן מַשְׁכָּא וִידַכֵּי יָתֵהּ כַּהֲנָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיִדְכֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא יַת נִיתְקָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְהָא לָא הֲלִיךְ פִּסְיוֹן נִיתְקָא בְּמַשְׁכָא וְחֵיזְוֵי לֵיתוֹי עַמִיק לְמֶחְוַור יַתִּיר מִן מַשְׁכָא וְיִדְכֵּי יָתֵיהּ כַּהֲנָא וְיִצְבַּע לְבוּשׁוֹי וְיִדְכֵּי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וכבס בגדיו. ואין צורך לאמר שירחץ במים: (אבן עזרא)


{לה}  וְאִם-פָּשֹׂ֥ה יִפְשֶׂ֛ה הַנֶּ֖תֶק בָּע֑וֹר אַֽחֲרֵ֖י טָֽהֳרָתֽוֹ:

 אונקלוס  וְאִם אוֹסָפָא יוֹסֵף נִתְקָא בְּמַשְׁכָּא בָּתַר דָכוּתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין הֲלִיךְ תִּתְהַלֵךְ פִּסְיוֹנָא דְנִיתְקָא בְּמַשְׁכָא בָּתַר דְכוּתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחרי טהרתו. אין לי אלא פושה לאחר הפטור, מנין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני, תלמוד לומר פשה יפשה: (רש"י)


{לו}  וְרָאָ֨הוּ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖תֶק בָּע֑וֹר לֹֽא-יְבַקֵּ֧ר הַכֹּהֵ֛ן לַשֵּׂעָ֥ר הַצָּהֹ֖ב טָמֵ֥א הֽוּא:

 אונקלוס  וְיֶחֱזִנֵהּ כַּהֲנָא וְהָא אוֹסֵף נִתְקָא בְּמַשְׁכָּא לָא יְבַקֵר כַּהֲנָא לְשֵׂעָר סֻמָק מְסָאָב הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחְמִינֵיהּ כַּהֲנָא וְהָא הֲלִיךְ פִּסְיוֹן נִתְקָא בְּמַשְׁכָא לָא יְפַשְׁפֵּשׁ כַּהֲנָא לְשֵעָר מְצַלְהַב מְטוּל דִמְסָאָב הוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לא יבקר הכהן. הטעם יבקש וכן ובקרתם וקרוב מלשון הבדלה וכן לא יבקר בין טוב לרע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא יבקר. ב' לא יבקר לשער הצהב טמא הוא לא יבקר בין טוב לרע בשביל לא יבקר בין טוב לרע על כן לא יבקר הכהן ויטמאנו שעל ז' דברים נגעים באים: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  והנה פשה הנתק בעור טמא הוא. תימה האי קרא למה לי והלא כבר נא' והנה לא פשה הנתק וטהר אותו ושמא יש לו' דאי לאו האי קרא הייתי מפרש קרא דוהנה לא פשה הנתק הכי כלו' אם לא פשה וגם שער שחור אין בו טמא אבל מפשיון בלבד לא יטמא ת"ל והנה פשה דמפשיון בלבד טמא: (דעת זקנים)


{לז}  וְאִם-בְּעֵינָיו֩ עָמַ֨ד הַנֶּ֜תֶק וְשֵׂעָ֨ר שָׁחֹ֧ר צָֽמַח-בּ֛וֹ נִרְפָּ֥א הַנֶּ֖תֶק טָה֣וֹר ה֑וּא וְטִֽהֲר֖וֹ הַכֹּהֵֽן: (ס)

 אונקלוס  וְאִם כַּד הֲוָה קָם נִתְקָא וְשֵׂעָר אֻכָּם צְמַח בֵּהּ אִתַּסִי נִתְקָא דְכֵי הוּא וִידַכִּנֵהּ כַּהֲנָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִם כַּד הֲוָה קָם נִיתְקָא וּשְעַר אוּכָם צָמַח בֵּיהּ אִיתְסֵי נִיתְקָא דְכֵי הוּא וְיַדְכִּינֵיהּ כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושער שחר. מנין אף הירוק והאדום שאינו צהוב, תלמוד לומר ושער. ולשון צהוב, דומה לתבנית הזהב. (ק) צהוב כמו זהוב, אור"בלא בלע"ז: טהור הוא וטהרו הכהן. הא טמא שטהרו (ר) הכהן לא טהור (מועד קטן ז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) (דבק טוב) מה שפירש רש"י זה כאן ולא למעלה בפסוק ובו שער צהוב מפני שלמעלה יוכל לפרש כל מה שאינו שחור נקרא צהוב אבל מאחר שפירש שאדום וירוק נתרבה במלת ושער שהוא בכלל שחור אם כן קשה מהו צהוב לכך פירש וכו': (ר) דלא תימא כיון דגזרת הכתוב הוא שאין טומאות וטהרות נגעים אלא על פי כהן אף על פי שכל סימני טומאה יש בנגע אינו טמא כל זמן שלא יאמר הכהן טמא הוא הוא הדין אם יש בו סימני טומאה וטיהרו הכהן יהא טהור קא משמע לן טהור הוא וטיהרו הכהן וכו': (שפתי חכמים)

 אור החיים  טהור הוא וטהרו הכהן. בתורת כהנים אמרו טהור, יכול יפטור וילך לו תלמוד לומר וטהרו, יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהיה טהור תלמוד לומר טהור וטהרו, ועל דבר זה עלה הלל ע''ה (ידושלמי פסחים פ''ו ה''א) מבבל, משמע שלא היה יכול להכריחם מהפסוק עד שעלה לארץ ישראל וקבל שכן הוא ההלכה כמו שדרש הוא, וצריך לדעת במה היו החולקים עליו מיישבים הכתובים:

ונראה כי טהור וטהרו צריכין לדון שלא יפטור וילך לו אלא עד שיאמר לו הכהן טהור אתה, שזולת טהור הייתי אומר כי לצד שאינו יודע יבא כהן ויודיענו כי הכהן הוא הבקי בהלכות אלו ותורה יבקשו מפיהו, ולעולם אם ידע הוא שהוא בוהק יפטור וילך תלמוד לומר טהור הוא וטהרו, ואין הכרח לדרשת הלל עד שעלה לארץ ישראל וידע שכן באה ההלכה, מעתה נחזור לקבוע ההלכה בכתוב על זה הדרך טהור הוא דוקא אם הוא כפי האמת טהור בזה הוא שיועילו דברי הכהן אבל אם אמר על טמא טהור לא יועיל, ולא תקשה דלמא נתכוון הכתוב באומרו טהור אפילו ידע הוא שהוא טהור, כי אין זו אלא דחיה ותצדק קודם בירור האמת שכך באה הלכה, אבל אחר שהדין שאנו קובעים ביתור הוא הלכה, יותר נבחר לומר לזה נתכוון מלדחות דחיות. וזה כלל נכון בפירוש התורה. וראיתי ליישב מאמרי רז''ל שאמרו (ויק''ר פכ''ב) שלא היה דבר שלא נמסר למשה בסיני, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואמרו במקום אחר (במד''ר פי''ט) כי רבי עקיבא היה דורש מה שלא ידע משה כאומרו הדברים עשיתים אעשה לא נאמר וכו' יעויין שם דבריהם, וכן כמה מאמרים שדומים לזה. ונראה כי ישוב המאמרים הוא. כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה, והגם שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה אין חידוש שלא ידעו משה, אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ב''ה בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה ללבש ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כלן יתנו להם מקום בתורה שבכתב, ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו' וכל דרושתם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות והלבישם בתורת ה' תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים, וענין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב, ולזה אמרו ז''ל שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידעם משה, אין הכוונה שלא ידע משה עקרן של דברים הלא ממנו הכל אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה, וזה לך האות מה שלפנינו שדרש הלל מהכתוב ההלכה שנאמרה למשה בעל פה ולא גילה ה' למשה עיקרה בכתוב ובא הלל ודרשה, ודברים אלו נכונים הם: (אור החיים)

 דעת זקנים  ואם בעיניו. וצ"ע מה בא זה ללמדנו והלא כבר נא' אם לא פשה טהור ושמא דין דשער שחור צמח בו בא ללמדנו בפי': (דעת זקנים)


{לח}  וְאִישׁ֙ אֽוֹ-אִשָּׁ֔ה כִּי-יִֽהְיֶ֥ה בְעוֹר-בְּשָׂרָ֖ם בֶּֽהָרֹ֑ת בֶּֽהָרֹ֖ת לְבָנֹֽת:

 אונקלוס  וגְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְהֵי בִמְשַׁךְ בִּסְרְהוֹן בַּהֲרָן בַּהֲרָן חַוְרָן: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר אוֹ אִיתָא אֲרוּם יְהֵי בִמְשׁוֹךְ בִּישְרֵיהוֹן בַּהֲקֵי בַּהֲקֵי חִוְורָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בהרת. חברבורות: (רש"י)


{לט}  וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֧ה בְעוֹר-בְּשָׂרָ֛ם בֶּֽהָרֹ֖ת כֵּה֣וֹת לְבָנֹ֑ת בֹּ֥הַק ה֛וּא פָּרַ֥ח בָּע֖וֹר טָה֥וֹר הֽוּא: (ס)

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא בִמְשַׁךְ בִּסְרְהוֹן בַּהֲרָן עָמְיָן חַוְרָן בָּהֲקָא הוּא סָגֵי בְמַשְׁכָּא דְכֵי הוּא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא וְהָא בִמְשׁוֹךְ בִּישְרֵיהוֹן בַּהֲקֵי עַמְיַין חִוְורָן צַחַר הוּא סַגֵי בְּמַשְׁכָא דְכֵי הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כהות לבנות. שאין לובן שלהן עז אלא כהה: בהק. כמין לובן, הנראה בבשר אדם, אדום שקורין רוש"ו בין חברבורות אדמימותו קרויה בהק, כאיש עדשן שבין עדשה לעדשה מבהיק הבשר בלובן צח: (רש"י)

 אבן עזרא  בהק הוא. זאת המלה ידועה בלשון חז''ל ואין ריע לו במקרא: (אבן עזרא)

 ספורנו  כהות לבנות. למטה ממראה קרום ביצה ששנו חכמים: (ספורנו)


{מ}   שישי - שני במחוברין  וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יִמָּרֵ֖ט רֹאשׁ֑וֹ קֵרֵ֥חַ ה֖וּא טָה֥וֹר הֽוּא:

 אונקלוס  וּגְבַר אֲרֵי יַתַּר שְׂעַר רֵישֵׁהּ קְרַח הוּא דְכֵי הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר אֲרוּם יִתַּר שְעַר רֵישֵׁיהּ קְרוּחַ הוּא דְכֵי הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  קרח הוא טהור הוא. טהור מטומאת נתקין, שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער, אלא בסימני נגעי עור בשר, בשער לבן ומחיה ופשיון: (רש"י)

 אבן עזרא  ימרט. כמו ולחיי למורטים בעבור השער שהוא סביב הלחיים: קרח. מגזרת לא תשימו קרחה וטעם ראשו. כלו: (אבן עזרא)


{מא}  וְאִם֙ מִפְּאַ֣ת פָּנָ֔יו יִמָּרֵ֖ט רֹאשׁ֑וֹ גִּבֵּ֥חַ ה֖וּא טָה֥וֹר הֽוּא:

 אונקלוס  וְאִם מִלָקֳבֵל אַפּוֹהִי יַתַּר שְׂעַר רֵישֵׁהּ גְלוֹשׁ הוּא דְכֵי הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִקְבֵל אַנְפּוֹי יִתַּר שְעַר רֵישֵׁיהּ גִלְשַׁלְשָׁן הוּא דְכֵי הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם מפאת פניו. משפוע קדקד כלפי פניו, קרוי גבחת, ואף הצדעין שמכאן ומכאן בכלל, ומשפוע קדקד כלפי אחוריו, קרוי קרחת: (רש"י)

 אבן עזרא  גבח. אין לו חבר חוץ מהפרשה הזאת והוא שם התאר ולפי דעתי שקרח הוא במעלה של הראש ולא הזכיר האשה בעבור הלחה הרבה שיש בה לא יקרח ראשה כי השער הוא כדמות עשב: (אבן עזרא)


{מב}  וְכִי-יִֽהְיֶ֤ה בַקָּרַ֨חַת֙ א֣וֹ בַגַּבַּ֔חַת נֶ֖גַע לָבָ֣ן אֲדַמְדָּ֑ם צָרַ֤עַת פֹּרַ֨חַת֙ הִ֔וא בְּקָֽרַחְתּ֖וֹ א֥וֹ בְגַבַּחְתּֽוֹ:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יְהֵי בְקָרָחוּתֵהּ אוֹ בִגְלוֹשׁוּתֵהּ מַכְתַּשׁ חִוָר סַמוֹק סְגִירוּת סָגְיָא הִיא בְּקָרָחוּתֵהּ אוֹ בִגְלוֹשּׁוּתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם יְהֵא בְּקָרוּחְתָּא אוֹ בְגִילְשְׁלוּשְׁתָּא מַכְתַּשׁ חִיוַר סְמוּקְרֵי מְעַרַב סְגִירוּת סַגְיָא הוּא בְקוּרְחַתֵיהּ אוֹ בְגִלְשְׁלוּשְׁתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  נגע לבן אדמדם. פתוך. מניין שאר המראות תלמוד לומר כמראה צרעת עור בשר, כמראה הצרעת האמור בפרשת עור בשר, אדם כי יהיה בעור בשרו, ומהו אמור בו, שמטמא בארבע מראות, ונדון בב' שבועות, ולא כמראה צרעת האמור בשחין ומכוה שהוא נדון בשבוע א', ולא כמראה נתקין של מקום שער שאין מטמאין בארבע מראות, שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה: (רש"י)

 דעת זקנים  בקרחתו. בין במקום שאין בו שער בין במקום שיש בו שער: (דעת זקנים)


{מג}  וְרָאָ֨ה אֹת֜וֹ הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה שְׂאֵת-הַנֶּ֨גַע֙ לְבָנָ֣ה אֲדַמְדֶּ֔מֶת בְּקָֽרַחְתּ֖וֹ א֣וֹ בְגַבַּחְתּ֑וֹ כְּמַרְאֵ֥ה צָרַ֖עַת ע֥וֹר בָּשָֽׂר:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי יָתֵהּ כַּהֲנָא וְהָא עַמִיק מַכְתָּשָׁא חַוְרָא סַמְקָא בְּקָרָחוּתֵהּ אוֹ בִגְלוֹשׁוּתֵהּ כְּמֶחֱזֵי סְגִירוּתָא מְשַׁךְ בִּסְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי יָתֵיהּ כַּהֲנָא וְהָא שׁוּמַת מַכְתְּשָׁא חִיוְורָא סַמְקָא מְעַרְבָן בְּקוּרְחֲתֵיהּ אוֹ בְּגִלְשְׁלָשׁוּתֵיהּ הֵי כְחֵיזוֹ סְגִירוּת מְשַׁךְ בִּישְרָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כמראה צרעת עור בשר. שאר הגוף: (אבן עזרא)


{מד}  אִישׁ-צָר֥וּעַ ה֖וּא טָמֵ֣֥א ה֖וּא טַמֵּ֧א יְטַמְּאֶ֛נּוּ הַכֹּהֵ֖ן בְּרֹאשׁ֥וֹ נִגְעֽוֹ:

 אונקלוס  גְבַר סְגִיר הוּא מְסָאָב הוּא סָאֳבָא יְסָאֵבִנֵהּ כַּהֲנָא בְּרֵישֵּׁהּ מַכְתָּשֵׁהּ: (אונקלוס)

 יונתן  גְבַר סְגִיר הוּא מְסָאָב הוּא סָאֲבָא יְסַאֲבִינֵיהּ כַּהֲנָא מְטוּל דִבְרֵישֵׁיהּ מַכְתְּשֵׁיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בראשו נגעו. אין לי אלא נתקין, מנין לרבות שאר (ש) המנוגעים, תלמוד לומר טמא יטמאנו, לרבות את כולן. על כולן הוא אומר בגדיו יהיו פרומים וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש אין לי אלא נתקין שצריך שיהיו בגדיו פרומים וראשו וגו'. ואם תאמר היה לו לרש"י לפרש כל זה על בגדיו יהיו פרומים ויש לומר דדעת רש"י הכי אל תסבור לומר דהאי בראשו נגעו יתירא הוא דכולה פרשה מדברת בראש על כרחך בא לרבות שאר נגעים. זה אין לומר דלא למדנו מראשו נגעו אלא שאר המנוגעים שהם מנגעי הנתקים דהוו דומיא דקרחת וגבחת ששתיהם בראש שיהיו בגדיו פרומים וכל שאר דיני טומאה קרחת וגבחת שיטמאנו הכהן, מניין לרבות אף שאר המנוגעים שהן מנגעי צרעת עור בשר שיהיו המנוגעין שבהם בבגדים פרומים ופרועי ראש ושאר האמורים ושיטמאנו הכהן תלמוד לומר טמא יטמאנו שני פעמים לרבות את כולן והיינו דמסיים בסיפא שעל כולן הוא אומר בגדיו יהיו פרומים. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  טמא. ב' דין ואידך למען טמא את מקדשי. רמז לזר ששימש שלוקה כצרעת פירוש למען טמא את מקדשי שזר שנכנס בו לעבוד טמא יטמאנו. והיינו דכתיב בעוזיהו ובידו מקטרת להקטיר והצרעת זרחה במצחו: נגעו. ב' דין ואידך אשר ידע איש את נגעו בענין תפלת שלמה פירוש בראשו נגעו בתחלת הענין צריך שידע נגעו ויטהר ממנו בתשובה קודם שיתפלל: (בעל הטורים)

 אור החיים  צרוע הוא טמא הוא. נראה לפרש הפסוק כדרך שפירש הלל בפסוק טהור הוא שכתבנו בסמוך, וכאן הוא מוכרח ביותר כי אמר צרוע הוא לגופה ואף על פי כן צריך שיטמאהו הכהן, ואם לא טמאו הכהן אין לו טומאה, וכפל לומר טמא הוא למעט אם אמר על הטהור טמא כי דוקא זה שטמא הוא כפי האמת הוא שיטמאנו הכהן אבל אם היה טהור ואמר לו טמא אין זה טמא אלא טהור, וטעם שכפל טמא יטמאנו, דרשו בתורת כהנים לרבות כל הטומאות שצריכין מפי כהן:

צרוע הוא. ולא אמר צרעת הוא. אולי כי לצד שה' זלזל בו כל כך שהפריח צרעת בקרחתו ובגבחתו זה יגיד כי טומאתו מרובה משאר נגעים הבאים בהצנע, כי ה' יחוש על כבוד הבריות, וזה מעשיו מוכיחות כי נמאם בעיני ה' ויסרו נגע כזה רחמנא ליצלן. ולזה גמר אומר בראשו נגעו לתת טעם לקריאתו כן איש צרוע וגו' כי בראשו נגע ו: (אור החיים)


{מה}  וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר-בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִֽהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִֽהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל-שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א | טָמֵ֖א יִקְרָֽא:

 אונקלוס  וּסְגִירָא דִי בֵהּ מַכְתָּשָׁא לְבוּשׁוֹהִי יְהוֹן מְבַזְעִין וְרֵישֵׁהּ יְהֵי פְרִיעַ וְעַל שָׂפָם כַּאֲבֵלָא יִתְעַטָף וְלָא תִסְתַּאֲבוּן וְלָא תִסְתַּאֲבוּן יִקְרֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְצוֹרָעָא דְבֵיהּ מַכְתְּשָׁא לְבוּשׁוֹי יְהוֹן מְבַזְעוּן וְרֵישֵׁיהּ יְהֵי מֵרַבֵּי פֵּרוּעַ וְעַל סַפְרַיָא יֶהֱוֵי מְהַלֵךְ וְעַל שִיפְמֵי יְהֵי מְעַטֵף וְהֵי כַאֲבֵילָא יְהֵי לְבוּשׁ וּכְרוֹזָא מַכְרִיז וַאֲמַר רְחוּקוּ רְחוּקוּ מִן מְסָאֲבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פרומים. קרועים: פרוע. מגדל שער: ועל שפם יעטה. כאבל: שפם. שער השפתים, גרינו"ן בלע"ז: וטמא טמא יקרא. משמיע שהוא טמא (ת) ויפרשו ממנו (מ"ק ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) לא שיקרא את אחרים טמאים כפי המובן מן המקרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בגדיו יהיו פרומים. כמו קרועים להכירו ללכת במנהג משונה או טעמו כענין אבל על כן בגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע והטעם שיתאבל על רוע מעשיו כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע: ועל שפם. למעלה מהשפם והמ''ם מהשורש, והעד ולא עשה שפמו: יעטה. בבגדיו מגזרת עוטה אור והטעם שלא יזיק ברוח פיו: וטמא. פעמים שיאמר כן תמיד בעברו במסלה שיש שם ישוב שישמרו בני אדם ולא יגעו בו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וראשו. ד' דין ואידך וראשו בשמים. וראשו מגיע השמימה. וראשו לעב יגיע. כשביל שהגיע ראשו עד לשמים ע''כ נגעים באים עליו וראשו יהיה פרוע: (בעל הטורים)

 כלי יקר  והצרוע אשר בו הנגע וגו'. מה ת"ל אשר בו הנגע פשיטא כי אם אין בו הנגע אינו צרוע, ומכאן ראיה שצרעת שם המכה כמבואר למעלה וכן יתבאר בסמוך פר' מצורע ונגע כנוי על העון כי החוטא נוגע בכבוד שמים או בכבוד הבריות. וזה דעת המדרש האומר כנגע נראה לי בבית זה ע"ז כו' (ילקו"ש מצורע יד.תקסג) ע"כ אמר כאן על הצרוע שנלקה בצרעת על שספר לשה"ר לפגום הבריות וקבלת רז"ל שכל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע.) לכך נאמר אשר בו הנגע, כי בו נמצא בעצם וראשונה כל נגע וקלון שרצה לפגום בו את חבירו. ראשו יהיה פרוע, לכפר על גסות רוחו שרצה להיות לראש על כל אדם. ובגדיו יהיו פרומים, לכפר על צרות העין כי כל צר עין מסתמא גם בגדיו קרועים ומטולאים. ועל שפם יעטה, לכפר על חטא הלשון שבשפתיו. וטמא טמא יקרא, כי המטמא בניב שפתיו אחרים אז טמא יקרא גם הוא כי ודאי במומו פוסל. וכל ימי אשר הנגע בו, דהיינו העון אז יטמא לפי שטמא הוא מצד מעשיו. (כלי יקר)


{מו}  כָּל-יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָ֖א טָמֵ֣א ה֑וּא בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֖ה מֽוֹשָׁבֽוֹ: (ס)

 אונקלוס  כָּל יוֹמֵי דִי מַכְתָּשָּׁא בֵהּ יְהֵי מְסָאָב מְסָאָב הוּא בִּלְחוֹדוֹהִי יֵיתֵב מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא מוֹתְבֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל יוֹמִין דְמַכְתְּשָׁא בֵיהּ יְהֵי מְסָאָב מְטוּל דִמְסָאָב הוּא בִּלְחוֹדוֹי יְתוּב וּלְצַד אִינְתְּתֵיהּ לָא יִתְקְרֵב מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא מוֹתְבֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בדד ישב. שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו, מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע (א) בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל: מחוץ למחנה. חוץ לשלש (ב) מחנות (פסחים סז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ולכך נקרא מצורע מוציא רע: (ב) פירוש מדכתיב בדד ישב דמשמע אף שאר טמאין זב וטמא מת לא ישבו עמו. אם כן על כרחך מחוץ למחנה הוא חוץ לג' מחנות דהא טמא מת מותר במחנה לויה ואסור במחנה שכינה וזב אסור במחנה לויה ומותר במחנה ישראל מדכתיב ולא יטמאו את מחניהם ולא כתיב את מחנם דמשמע תן מחנה לזה ומחנה לזה לטמא מת מחנה אחת ולזב מחנה אחת. ועוד אכתוב מזה אם ירצה ה': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כל ימי אשר הנגע בו יטמא. כי טמא הוא באמת: מלת בדד. מפורשת במגלת איכה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בדד ישב. למי ששלח מדנים בין אחים בלשון הרע וגרם לישב לזה לבד ולזה לבד: (בעל הטורים)

 אור החיים  כל ימי. פירוש כל זמן שנגעו בו שהוא עונו כמו כן ישאר בטומאת צרעתו והוא אומרו יטמא פירוש יעמוד בטומאתו ואומרו טמא הוא פירוש על דרך אומרו (ירמי' ב') תיסרך רעתך, שאין ה' ב''ה מטמאו אלא טמא הוא מעצמו לצד פעולתו ואין ה' עושה לו דבר, וכן הוא אומר (איכה ג') מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו ודרשו ז''ל (ילקוט תתר''מ) יעויין שם דבריהם. ועייין מה שכתבתי (בראשית ד ז) בפסוק הלא אם תטיב שאת: (אור החיים)

 דעת זקנים  בדד ישב. לפי שאותו חולי מתפשט בבני אדם הרגילין אצלו וגם אסור בתשמיש המטה לפי שהוא קשה לה: (דעת זקנים)


{מז}  וְהַבֶּ֕גֶד כִּי-יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת בְּבֶ֣גֶד צֶ֔מֶר א֖וֹ בְּבֶ֥גֶד פִּשְׁתִּֽים:

 אונקלוס  וּלְבוּשָׁא אֲרֵי יְהֵי בֵהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בִּלְבֻשׁ עֲמַר אוֹ בִּלְבוּשׁ כִּתָּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְבוּשָׁא אֲרוּם יְהֵי בֵיהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בִּלְבוּשׁ עֲמַר אוֹ בִּלְבוּשׁ כִּיתָּן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם וכן נגעי הבתים אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות כי השם סר מעליו ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם כי היא מכת השם בבית ההוא והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה' כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו והטעם כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו ולא אצבע אלהים היא ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פי"א מ"ג) ועל דרך הפשט מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי והערב" כי הדבר נס ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים (הרמב"ן)

 אור החיים  והבגד וגו'. אומרו וא''ו החיבור דרש רבי יוסי הגלילי (בתו''כ) וזה לשונו מחוץ למחנה מושבו והבגד למד על הבגדים שהם טעונים שלוח חוץ לשלשה מחנות, ואמרו עוד שם אין לי אלא צמר ופשתים המיוחדים מנין לרבות הכלאים תלמוד לומר והבגד וגו'. וקשה דלמא לא בא רבוי וא''ו והבגד אלא או להסמיכו לדין שלוח חוץ לשלשה מחנות או לרבות כלאים. ואולי כי דרשת רבי יוסי הגלילי היא מוא''ו, ודרשת ריבוי כלאים מה''א של והבגד ממה שלא אמר ובגד:

בבגד צמר או בבגד וגו'. צריך לדעת למה אמר או ולא הספיק לומר בבגד צמר ובבגד פשתים ומה גם לדברי הרב בעל קרבן אהרן שפירש שטעם שהוצרך לרבות כלאים לצד שאמר הכתוב או שחלקם כל אחד לבדו תגדל הקושיא שלא היה צריך לכתוב לא או ולא ריבוי והבגד, ועוד תגדל הקושיא שאמרו שם בתורת כהנים יכול יהיו מטמאין בין צבועים בין שאינם צבועים תלמוד לומר בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו ע''כ, קשה הלא הכתוב אדרבה הכחיש זה ממה שאמר או חלקם לומר שאין ללמוד צמר מפשתים:

ונראה כי צריך הכתוב לומר או שלא יטעה אדם לומר שלא יטמא בנגעים אלא בגד של שניהם על זה הדרך בגד צמר ובגד פשתים עמו תלמוד לומר או, אם כן תיבת או צריכה לעצמה ואינה מעכבת סמיכות צמר לפשתים, וזה הוא שיעור הכתוב בבגד צמר ולאו דוקא צמר אלא הוא הדין אם יהיה בגד פשתים שניהם שוים בדין, ולזה דרשו מה פשתים כברייתו, פירוש שאין דרך בני אדם לצבוע בגדי פשתים אף צמר וכו', ומה שהוצרך לרבות כלאים מוהבגד לא לצד הטעות שיבא מתיבת או כמו שחשב בעל קרבן אהרן אלא לצד שלא אמר הכתוב אלא צמר ופשתים כלאים מנין לנו לומר, ואם היינו אומרים שהוצרך לצד שאמר או כדברי בעל קרבן אהרן אם כן תיבת או תבא בה הסברא שפסקה בין הצמר ובין הפשתים לכל דבר שלצד זה הוצרך הכתוב לרבות ובזה הוצרך הכתוב כי או פסקה מעתה אין מקום לומר מה פשתים כברייתו והלא או אפסקיה והבן: (אור החיים)

 ספורנו  והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע. וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל. אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז''ל שיקרה בענין השביעית כאמרם (קידושין כ, א) בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו'. וכל זה בחמלת ה' על עמו. וכן קבלו ז''ל שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים. וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות בפרט במציאות הנפסדים, כי הוא לבדו מוכן מכולם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות, כאשר העיד הוא יתברך באמרו בצלמנו כדמותנו ויצדק זה בכל אחד מאישי האדם כשכלו האישיי הנקרא ''צלם אלהיס'' ובכחו הכחיריי הנקרא ''דמות אלהיס'' כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגדלו וטובו אשר בו הוא רב חסד ואמת ובהם עושה צדקה ומשפט, ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא כאמרו וצדיק יסוד עולם. וכאשר לב הותל הטה את האדם מזה בהיותו נשמע אל הכח המתאוה הגשמיי בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו או להתקומם עליו יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי כפי המשפט האלהי כאמרו כי לא אצדיק רשע וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאתו הנה יתיסר בממונו או בגופו כפי החכמה האלהית להעיר אזנו כאמרו ויגל אזנם למוסר אמנם הנרדמים אשר לא ידעו כלל ולא התעוררו כלל לדעת דבר מזה והם כל בני הנכר ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד כי בהם תשלם כונת הממציא יתברך. וכאשר בחר באומה הישראלית כאמרו בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה וזה מפני שתקות המכוון מאתו יתברך היא יותר ראויה ומצויה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה, כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתה ומקובל בכולה מהאבות כאמרו נודע ביהודה אלהים וגו' כתב להורותם התורה והוא החלק העיוני והמצוה והוא החלק המעשי כאשר העיד באמרו והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם והזהיר שבנטותם מזה יעיר אזנם ביסורין כאמרו אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם, ראשונה בנגעי בגדים אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים, וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים אשר בהם גם כן לא יבא נגע צרעת בטבע כלל. ולזה ראוי שלא יהיו בגדי גוים מטמאים ולא בתיהם מטמאים בנגעים כלל כמו שקבלו הם ז''ל. וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה (למעלה) זו, אין זכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים עד שאמרו קצתם ז''ל שלא היו לעולם: (ספורנו)

 כלי יקר  והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. נגעי בגדים והבתים בלי ספק שאינן באין מצד הטבע כי אין בהם דם וליחות המסבבים העיפוש או כל חלי וכל מכה, ועל כרחך אתה צריך לומר שבאים בדרך נס על צד העונש וזה בנין אב גם על נגעי הגוף שהם חוץ לטבע על צד העונש. והנה בנגעי בתים ארז"ל (ערכין טז.) שבאים על צרות העין כו' אבל בנגעי בגדים לא אמרו כלום והקרוב אלי לומר כי הם באים על גסות הרוח כי דרך העולם להתכבד ביותר במלבושי כבוד כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה (שבת קיג.) וכארז"ל (שם קיט.) לקדוש ה' מכובד כבדהו בכסות נקיה, וע"כ דין הבגד הנגוע בשריפה כי כל מתגאה נידון באש כמבואר למעלה פר' צו בפסוק הוא העולה על מוקדה, כי כך טבע האש לעלות למעלה כמו זה העולה במעלה, ודין שריפת החמץ יוכיח. וטהרתו בכיבוס מים המורה על גדר הענוה שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך ולפיכך לא הזכיר בפסוק כ"א בגד צמר ופשתים וכלי עור ולא הזכיר בגדי משי העשויין מן תולעת שני וזה לפי שהתולעת מרמז על גדר הענוה וטהרת המצורע באזוב ושני תולעת יוכיח, ע"כ אין הנגע מצוי בבגדי שני תולעת, לכך נאמר כאן והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא. ובכל מיני נגעים אין טומאה כי אם בפשיון, רמז להרחקת הגסות מכל וכל שלא לעמוד אפילו בדרך ממוצע ולא מינה ולא מקצתה (סוטה ה.) אלא צריך להפוך עינו עינים רמות שלו מכל וכל.

ותדע ותשכיל כי ג' מיני צרעת באים על ג' דברים, שהם כסוי לאדם זה לפנים מזה. מכסה ראשון הוא, עורו לבשרו. למעלה מעורו, בגדיו שהם כסוי לעורו. למעלה מהם, ביתו כי הוא מכסה לו להצילו ממטר ומזרם. ומי שהוסר מעליו כל מכסה נקרא פרוע ומגולה לכך נאמר (שמות לב.כה) וירא משה את העם כי פרוע הוא ודרשו רז"ל (ילקו"ש מצורע יד.תקסג) שנלקו בצרעת שנאמר בו וראשו יהיה פרוע, (ויקרא יג.מה) ע"כ הזכיר תחילה נגעי עורו ואחר כך נגעי בגדיו ואח"כ נגעי בתים להסיר מכסהו אחת אחת עד שיהיה פרוע ומגולה מכל וכל. וכן דעת המדרש שמביא הילקו"ש בפסוק ראשו יהיה פרוע. על דרך ויגל את מסך יהודה (ישעיה כב.ח) על חורבן בהמ"ק כי בחורבן הבית נעשו מגולין מכל וכל. אמנם לדעת רז"ל (ויק"ר יז.ד) הסדר הפוך כי אמרו אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה כו' לכך מביא תחילה נגע על ביתו לא חזר בו מביא גם על בגדיו לא חזר בו מביא גם על גופו כו'. ומה שהזכיר תחילה נגעי הגוף לפי שהקב"ה מתרה במכה אחרונה הגדולה תחילה כמו שאמר לפרעה (שמות ד.כג) הנה אנכי הורג בנך בכורך וכמו שפירש רש"י שם, כך הזכיר כאן נגעי הגוף בראשונה לאיים על האדם ממה שהוא מתירא ביותר אבל לעולם אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה כי אל רחום וחנון הוא. (כלי יקר)


{מח}  א֤וֹ בִֽשְׁתִי֙ א֣וֹ בְעֵ֔רֶב לַפִּשְׁתִּ֖ים וְלַצָּ֑מֶר א֣וֹ בְע֔וֹר א֖וֹ בְּכָל-מְלֶ֥אכֶת עֽוֹר:

 אונקלוס  אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא לְכִתָּנָא וּלְעַמְרָא אוֹ בְמַשְׁכָּא אוֹ בְּכָל עֲבִידַת מְשָׁךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא לְכִיתְּנָא וּלְעַמְרָא אוֹ בִּצְלָא אוֹ בְּכָל עִיבִידַת צְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לפשתים ולצמר. של פשתים (ג) או של צמר: או בעור. זה עור שלא נעשה בו מלאכה: או בכל מלאכת עור. זה עור שנעשה בו מלאכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) והלמ"ד כלמ"ד למי אתה שפירושו של מי אתה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  או בשתי או בערב. ידועים ויתכן להיות גזרת בשתי מגזרת וחשופי שת שהוא יסוד והעד כי השתות יהרסון. וטעם ערב שיתערב עם השתי: או בעור. כאשר הוא: בכל מלאכת עור. כמו מכבר ונאד: ירקרק. מגזרת ירק כי העין כמוהו וזה כפול לחסרון וכן שחרחר' ויש אומרים הפך הדבר: (אבן עזרא)


{מט}  וְהָיָ֨ה הַנֶּ֜גַע יְרַקְרַ֣ק | א֣וֹ אֲדַמְדָּ֗ם בַּבֶּ֩גֶד֩ א֨וֹ בָע֜וֹר אֽוֹ-בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ-בָעֵ֨רֶב֙ א֣וֹ בְכָל-כְּלִי-ע֔וֹר נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְהָרְאָ֖ה אֶת-הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  וִיהֵי מַכְתָּשָׁא יָרוֹק אוֹ סַמוֹק בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְמַשְׁכָּא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְכָל מַאן דִמְשַׁךְ מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיִתַּחֲזֵי לְכַהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי מַכְתְּשָׁא יָרוֹק אוֹ סִימוֹק בִּלְבוּשָׁא אוֹ בִצְלָא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְּכָל מַאן דִיצְלָא מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא הוּא וְיִתְחֲמֵי לְכַהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ירקרק. ירוק שבירוקין: אדמדם. אדום שבאדומים: (רש"י)


{נ}  וְרָאָ֥ה הַכֹּהֵ֖ן אֶת-הַנָּ֑גַע וְהִסְגִּ֥יר אֶת-הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא וְיַסְגַר יָת מַכְתָּשָׁא שִׁבְעַת יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי כַהֲנָא יַת מַכְתְּשָׁא וְיַסְגֵר יַת מַכְתְּשָׁא שׁוּבְעָא יוֹמֵי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  וראה הכהן וגו' והסגיר. צריך לדעת מאי טעמא שינה הכתוב משפט צרעת הבגד ממשפט צרעת אדם שצרעת אדם ישנה בלא הסגר כשהיא צרעת וצרעת הבגד הגם שהיא צרעת כמו שאמר הכתוב נגע צרעת היא אף על פי כן לא צוה שיטמאנו הכהן אלא יסגירנו, ונמצא כפי זה מחשיב הכתוב בגדי אדם מאדם עצמו, ונראה כי הבגדים לצד שהחלטו הוא כליונו אם בפעם ראשונה יוחלט אם כן אין תרופה לבעל תשובה לשוב על חטא שצרעת זה בא בעבורו, וכבר קדם לנו כי לא יחפוץ ה' בהפסד וכליון ממון אדם, צא ולמד מה שדרשו ז''ל (תו''כ נגעים פי''ב מ''ה) בפסוק וצוה הכהן ופינו את הבית שהקב''ה חס אפילו על ממון הבזוי של הרשעים, אשר על כן אין לך נגע בבגדים שיוחלט בפעם אחד, מה שאין כן האדם שישנו בתשובה ותיקון גם אחר החלטו שהרי אינו נאבד בהחלטו אלא נבדל ובשובו יוסר ממנו הנגע וטהר לזה ישנה לצרעת חלוטה בפעם ראשונה, וישרים דרכי ה':

חסלת פרשת תזריע (אור החיים)


{נא}  וְרָאָ֨ה אֶת-הַנֶּ֜גַע בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י כִּֽי-פָשָׂ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ בַּ֠בֶּ֠גֶד אֽוֹ-בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ-בָעֵ֨רֶב֙ א֣וֹ בָע֔וֹר לְכֹ֛ל אֲשֶׁר-יֵֽעָשֶׂ֥ה הָע֖וֹר לִמְלָאכָ֑ה צָרַ֧עַת מַמְאֶ֛רֶת הַנֶּ֖גַע טָמֵ֥א הֽוּא:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי יָת מַכְתָּשָׁא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אֲרֵי אוֹסֵף מַכְתָּשָּׁא בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְמַשְׁכָּא לְכֹל דִי יִתְעֲבֵד מַשְׁכָּא לְעִבִידָא סְגִירוּת מְחַסְרָא מַכְתָּשָׁא מְסָאָב הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי יַת מַכְתְּשָׁא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אֲרוּם הֲלִיךְ פִּסְיוֹן מַכְתְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְּשִׁיתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בִצְלָא לְכָל דְיִתְעֲבֵיד צְלָא לְעִיבִידְתָּא צוּרְעָא מֵחַלְטָא מַכְתְּשָׁא מְסָאָב הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  צרעת ממארת. לשון סלון (ד) ממאיר (יחזקאל כח, כד.), פויי"נטש בלע"ז. ומדרשו תן בו מארה שלא תהנה הימנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פירש רש"י לשון סילון ממאיר ופירושו קוץ מכאיב כי פסוק הוא ביחזקאל סי' כ"ח ופירש רד"ק קוץ מכאיב וכן הוא בשרשים שלו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ממארת. כמו סלון ממאיר ואחר שסלון כמו קוץ יהיה ממאיר כמו מכאיב והמ''ם הב' במלת ממארת שורש ואינה מגזרת מארה. וטעם שלא הזכיר משי וצמר גפן יתכן שדבר הכתוב על ההוה הנמצא כטעם כי תראה חמור שונאך וכן משפט הסוס והפרד או יתכן שלא יארע הנגע כי אם לצמר ופשתים: (אבן עזרא)


{נב}  וְשָׂרַ֨ף אֶת-הַבֶּגֶ֜ד א֥וֹ אֶת-הַשְּׁתִ֣י | א֣וֹ אֶת-הָעֵ֗רֶב בַּצֶּ֨מֶר֙ א֣וֹ בַפִּשְׁתִּ֔ים א֚וֹ אֶת-כָּל-כְּלִ֣י הָע֔וֹר אֲשֶׁר-יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ הַנָּ֑גַע כִּֽי-צָרַ֤עַת מַמְאֶ֨רֶת֙ הִ֔וא בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף:

 אונקלוס  וְיוֹקִיד יָת לְבוּשָׁא אוֹ יָת שִׁתְיָא אוֹ יָת עַרְבָא בְעַמְרָא אוֹ בְכִתָּנָא אוֹ יָת כָּל מָאן דִמְשַׁךְ דִי יְהֵי בֵהּ מַכְתָּשָׁא אֲרֵי סְגִירוּת מְחַסְרָא הִיא בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹקִד יַת לְבוּשָׁא אוֹ יַת שִׁתְיָא אוֹ יַת עַרְבָא בְּעַמְרָא אוֹ בְּכִיתָּנָא אוֹ יַת כָּל מַאן דִיצְלָא דִיהֵי בֵּיהּ מַכְתְּשָׁא אֲרֵי סְגִירוּת מְחַסְרָא הוּא בְּנוּרָא תִתּוֹקָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  בצמר או בפשתים. של צמר או של פשתים, (ה) זהו פשוטו. ומדרשו יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו, תלמוד לומר היא באש תשרף, אינה צריכה דבר אחר עמה, א"כ מה תלמוד לומר בצמר או בפשתים, להוציא את האימריות שבו (ו) שהן ממין אחר אימריות לשון שפה, כמו אימרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ולא שהבי"ת במקום של רק במקום מ"ם כמו והנותר בבשר ובלחם: (ו) והבי"ת כמשמעו ודבוק עם ושרף: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כי צרעת ממארת היא. לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח כד) ומדרשו (תו"כ נגעים פרק יד יא) תן לו מארה שלא תהנה ממנו לשון רש"י ואונקלוס תרגם סגירות מחזרא שעשאו כן מן סלון ממאיר שכן קורין בארמית לקוצים המכאיבים חזרי כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח) שקילי טיבותך ושדי אחזרי (שבת סג) והאמת שהוא לשון מארה כלומר שהיא קללת אלהים בבגד ובבית כאשר הזכרתי (בפסוק מז) והמדרש שאמר שהוא אסור בהנאה מיתור הלשון וכן הדין בבית המנוגע ונלמד מונתץ את הבית (להלן יד מה) וכך מצאתי במסכת ערלה ירושלמי (פ"ג ה"ג) אבנים המנוגעות שעשאן סיד אית תניי תני עלו מידי טומאתן ואית תניי תני לא עלו מידי טומאתן מאן דאמר עלו מותרות ומאן דאמר לא עלו אסורות דכתיב צרעת ממארת היא (להלן יד מד) תן בו מארה ואל תהנה בו רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מאפר עבודה זרה איתיב רבי חייא בר יוסי קמי רבי יוחנן הרי אפר הבית אינו בא מחמת עבודה זרה ותימא אסור אמר ליה שניה היא דכתיב ביה נתיצה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ושרף את הבגד. הפסוק מתחיל ומסיים בשרפה לומר שכל האסורים בהנאה טעונין שרפה: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  צרעת ממארת היא. כשתראה הצרעת מאירה שרפהו סופו שתפשוט הנגע: (דעת זקנים)


{נג}  וְאִם֘ יִרְאֶ֣ה הַכֹּהֵן֒ וְהִנֵּה֙ לֹֽא-פָשָׂ֣ה הַנֶּ֔גַע בַּבֶּ֕גֶד א֥וֹ בַשְּׁתִ֖י א֣וֹ בָעֵ֑רֶב א֖וֹ בְּכָל-כְּלִי-עֽוֹר:

 אונקלוס  וְאִם יֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא לָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְּכָל מָאן דִמְשָׁךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יֶחֱמֵי כַהֲנָא וְהָא לָא הֲלִיךְ פִּסְיוֹן מַכְתְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁיתְיָא אוֹ בְּעַרְבָא אוֹ בְּכָל מַאן דִיצְלָא: (תרגום יונתן)


{נד}  וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְכִ֨בְּס֔וּ אֵ֥ת אֲשֶׁר-בּ֖וֹ הַנָּ֑גַע וְהִסְגִּיר֥וֹ שִׁבְעַת-יָמִ֖ים שֵׁנִֽית:

 אונקלוס  וִיפַקֵד כַּהֲנָא וִיחַוְרוּן יָת דִי בֵהּ מַכְתָּשָׁא וְיַסְגְרִנֵהּ שִׁבְעַת יוֹמִין תִּנְיָנוּת: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַפְקִיד כַּהֲנָא וִיחַוְורוּן יַת עִיסְקָא דְבֵיהּ מַכְתְּשָׁא וְיַסְגְרִינֵיהּ שׁוּבְעָא יוֹמִין תִּנְיָנוּת: (תרגום יונתן)

 רש"י  את אשר בו הנגע. יכול מקום הנגע בלבד, (ז) תלמוד לומר את אשר בו הנגע, יכול כל הבגד כולו טעון כבוס, תלמוד לומר הנגע, (ח) הא כיצד, יכבס מן הבגד עמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש לא צריך לכבס אלא מקום הנגע ולא הבגד שיש עליה הנגע. תלמוד לומר אשר בו הנגע וכו': (ח) פירוש לקמן בפרשה זו כתיב גבי כבוס הנגע והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו היינו הנגע: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וכבסו. בגימ' כל אדם. הציווי בכהן והכיבוס בכל אדם: (בעל הטורים)


{נה}   שביעי - רביעי במחוברין  וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אַֽחֲרֵ֣י | הֻכַּבֵּ֣ס אֶת-הַנֶּ֗גַע וְ֠הִנֵּ֠ה לֹֽא-הָפַ֨ךְ הַנֶּ֤גַע אֶת-עֵינוֹ֙ וְהַנֶּ֣גַע לֹֽא-פָשָׂ֔ה טָמֵ֣א ה֔וּא בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרְפֶ֑נּוּ פְּחֶ֣תֶת הִ֔וא בְּקָֽרַחְתּ֖וֹ א֥וֹ בְגַבַּחְתּֽוֹ:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא בָּתַר דְחַוָרוּ יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא לָא שְׁנָא מַכְתָּשָׁא מִן כַּד הֲוָה וּמַכְתָּשָׁא לָא אוֹסֵף מְסָאָב הוּא בְּנוּרָא תּוֹקְדִנֵהּ תַּבְרָא הִיא בִּשְׁחִיקוּתֵהּ אוֹ בחַדָתוּתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא בָּתַר דְחַוָורוּ יַת מַכְתְּשָׁא וְהָא לָא שְׁנָא מַכְתְּשָׁא מִן כַּד הֲוָה וּמַכְתְּשָׁא לָא הֲלִיךְ פִּסְיוֹנֵיהּ מְסָאָב הוּא בְנוּרָא תוֹקְדִינֵיהּ מְטוֹל דְצוֹרָעָא שַׁקִיעָא הִיא בְּרַדַדֵיהּ אוֹ בְּלַבַּדֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחרי הכבס. לשון העשות: לא הפך הנגע את עינו. (ט) לא הוכהה ממראיתו: והנגע לא פשה. שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא, ואין צריך לומר לא הפך ופשה, (י) הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו, (כ) תלמוד לומר והסגיר את הנגע מכל מקום, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים וכו' כדאיתא בתורת כהנים, ורמזתיה כאן לישב המקרא על אופניו: פחתת היא. לשון גומא, כמו באחת הפחתים (שמואל-ב יז, ט.), כלומר שפלה היא, נגע שמראיו שוקעין: בקרחתו או בגבחתו. כתרגומו בשחיקותה או בחדתותה: קרחתו. שחקים, ישנים. ומפני המדרש שהוצרך לגזרה שוה, מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה, נאמרה קרחת וגבחת באדם, ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים מה להלן פרח בכולו טהור, אף כאן פרח בכולו טהור. לכך אחז הכתוב לשון קרחת וגבחת. ולענין פירושו ותרגומו זהו משמעו, קרחת לשון ישנים, וגבחת לשון חדשים, כאלו נכתב באחריתו או בקדמותו, שהקרחת לשון אחוריים, והגבחת לשון פנים, כמו שכתוב ואם מפאת פניו וגו', והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו, כך מפורש בתורת כהנים (פרק טו, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ותידוק מיניה הא כהה טהור לא שלא העז ותידוק הא העז טהור או מוסגר שהרי זה יותר קשה מלא הפך עינו שהיא טמא: (י) שפשה יותר קשה מלא פשה שהוא טמא: (כ) שלא נמצא בשום מקום אם הפך יותר קשה מלא הפך אם לא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הכבס את הנגע. שם הפעל שלא נקרא שם פועלו מהבנין הכבס הנוסף: פחתת. אין לה אח במקרא והיא ידועה בלשון חז''ל וטעמו חסרון הוא שאירע בקרחת הבגד או בגבחתו והגאון אמר שפירש בקרחת הפאה האחרת כי בגבחת היא מפאת פני הבגד אם כן יהיה קרח מאחור הראש ויפה פירש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בקרחתו. אלו השחקים שכשנשחק הבגד נושר השער ונעשה כמו קרח: בגבחתו. אלו החדשים שכשהוא חדש שערותיו בולטות. י''פ כתיב נגע צרעת בכי תזריע ובפרשת זאת תהיה שעל ידי י' דברים נגעים באים: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  פחתת היא. פוחת והולך הוא ולכך באש תשרפנו ולא סגי לקרוע מקום הצרעת מן הבגד: (דעת זקנים)


{נו}  וְאִם֘ רָאָ֣ה הַכֹּהֵן֒ וְהִנֵּה֙ כֵּהָ֣ה הַנֶּ֔גַע אַֽחֲרֵ֖י הֻכַּבֵּ֣ס אֹת֑וֹ וְקָרַ֣ע אֹת֗וֹ מִן-הַבֶּ֨גֶד֙ א֣וֹ מִן-הָע֔וֹר א֥וֹ מִן-הַשְּׁתִ֖י א֥וֹ מִן-הָעֵֽרֶב:

 אונקלוס  וְאִם חֲזָא:כַהֲנָא וְהָא עָמְיָא מַכְתָּשָׁא בָּתַר דְחַוָרוּ יָתֵהּ וּבְזַע יָתֵהּ מִן לְבוּשָׁא אוֹ מִן מַשְׁכָּא אוֹ מִן שִׁתְיָא אוֹ מִן עַרְבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין חָמַא כַהֲנָא וְהָא עַמָא מַכְתְּשָׁא בָּתַר דְחַוָורוּ יָתֵיהּ וִיבַזַע יָתֵיהּ מִן לְבוּשָׁא אוֹ מִן צְלָא אוֹ מִן שִׁיתְיָא אוֹ מִן עַרְבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וקרע אותו. יקרע מקום הנגע מן הבגד, (ל) וישרפנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ולא שיקרענו בלבד אלא ישרפנו גם כן ואף שלא נזכרה שריפה כבר הוזכר לעיל וכאן חוזר לפרש אופן השריפה איך היא: חסלת פרשת תזריע (שפתי חכמים)


{נז}   מפטיר  וְאִם-תֵּֽרָאֶ֨ה ע֜וֹד בַּ֠בֶּ֠גֶד אֽוֹ-בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ-בָעֵ֨רֶב֙ א֣וֹ בְכָל-כְּלִי-ע֔וֹר פֹּרַ֖חַת הִ֑וא בָּאֵ֣שׁ תִּשְׂרְפֶ֔נּוּ אֵ֥ת אֲשֶׁר-בּ֖וֹ הַנָּֽגַע:

 אונקלוס  וְאִם תִּתְחֲזֵי עוֹד בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְכָל מָאן דִמְשַׁךְ סָגְיָא הִיא בְּנוּרָא תוֹקְדִנֵהּ יָת דִי בֵהּ מַכְתָּשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין תִתְחֲמֵי תוּב בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁיתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְּכָל מַאן דִיצְלָא סַגְיָא הוּא בְּנוּרָא תוֹקְדִינֵיהּ יַת עִיסְקָא דְבֵיהּ מַכְתְּשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פרחת היא. דבר החוזר וצומח: באש תשרפנו. את כל הבגד: (רש"י)

 אבן עזרא  ואם תראה עוד. הפחתת וכן פורחת היא ואחר שאמר תשרפנו באר כי מקום הנגע לבדו ישרף: (אבן עזרא)


{נח}  וְהַבֶּ֡גֶד אֽוֹ-הַשְּׁתִ֨י אֽוֹ-הָעֵ֜רֶב אֽוֹ-כָל-כְּלִ֤י הָעוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תְּכַבֵּ֔ס וְסָ֥ר מֵהֶ֖ם הַנָּ֑גַע וְכֻבַּ֥ס שֵׁנִ֖ית וְטָהֵֽר:

 אונקלוס  וּלְבוּשָׁא אוֹ שַׁתְיָא אוֹ עַרְבָא אוֹ כָל מָאן דִמְשָׁךְ דִי יִתְחַוַר וְיֶעְדֵי מִנְהוֹן מַכְתָּשָׁא וְיִצְטַּבַּע תִּנְיָנוּת וְיִדְכֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְבוּשָׁא אוֹ שִׁיתְיָא אוֹ עַרְבָא אוֹ כָּל מַאן דִיצְלָא דִתְחַוָור וְיַעֲדֵי מִנֵיהּ מַכְתְּשָׁא וְיִצְטַבַּע תִּנְיָנוּת וְיִדְכֵּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וסר מהם הנגע. אם כשכבסוהו בתחלה על פי כהן סר ממנו הנגע לגמרי: וכבס שנית. לשון טבילה. תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון לבון, ויתחור, חוץ מזה שאינו ללבון אלא לטבול, לכך תרגומו ויצטבע, וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתורגמין ויצטבע:

חסלת פרשת תזריע: (רש"י)

 אבן עזרא  וכבם שנית. מצוה לכבסו פעמים: וסר מהם הנגע. וכבר סר מהם הנגע וכבר הראיתיך רבים כמוהו ומלת וכבס פעל שלא נקרא שם פועלו: (אבן עזרא)


{נט}  זֹ֠את תּוֹרַ֨ת נֶֽגַע-צָרַ֜עַת בֶּ֥גֶד הַצֶּ֣מֶר | א֣וֹ הַפִּשְׁתִּ֗ים א֤וֹ הַשְּׁתִי֙ א֣וֹ הָעֵ֔רֶב א֖וֹ כָּל-כְּלִי-ע֑וֹר לְטַֽהֲר֖וֹ א֥וֹ לְטַמְּאֽוֹ: (פפפ)

 אונקלוס  דָא אוֹרַיְתָא דְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ בִּלְבוּשׁ עֲמַר אוֹ כִתָּנָא אוֹ שִׁתְיָא אוֹ עַרְבָא אוֹ כָּל מָאן דִמְשָׁךְ לְדַכָּיוּתֵהּ אוֹ לְסַאֲבוּתֵהּ: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  דָא אוֹרַיְיתָא דְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ לְבוּשׁ עֲמַר אוֹ דְכִיתַן אוֹ שִׁיתְיָא אוֹ עַרְבָא אוֹ כָּל מַאן דִיצְלָא לְדַכְּאוּתֵיהּ אוֹ לְסָאֲבוּתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר. ארבע סמוכים ויש במקרא חמש גבורי חיל מלאכת עבודת בית ה, וכלם סמוכים אל השם שהוא סומך לכל הנופלים:

חסלת פרשת תזריע (אבן עזרא)

 בעל הטורים  זאת תורת נגע. תורת המצורע. תורת אשר בו. זאת התורה. תורת הצרעת. ה''פ כנגד ה' חומשים לומר שהמספר לשה'' ר כאלו עובר על ה' חומשי תורה. י' פרשיות של נגעים הם בין נגעי אדם בין נגעי בגדים ונגעי בתים שאם יקיימו י' הדברות ינצלו מאלו עשרה: (בעל הטורים)






פרשת מצורע





ויקרא פרק-יד

{א}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אמר וידבר ה'. כי יחל תורת המטהר ואמר ר' יונה הספרדי המדקדק כי נרפא נגע הצרעת מן הצרוע הוא הפוך והיה ראוי להיותו נרפא הצרוע מנגע הצרעת ולמה נהפוך דברי אלהים חיים בעבור חוסר דעתנו והלא שם כתוב כי נרפא הנתק טהור הוא ועוד כי נרפא הנגע: (אבן עזרא)


{ב}  זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָֽהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל-הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  דָא תְהֵי אוֹרַיְתָא דִסְגִירָא בְּיוֹמָא דְדָכוּתֵהּ וְיִתֵּתֵי לְוָת כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  דָא תְּהֵי אוֹרַיְיתָא דִמְצוֹרָעָא בְּיוֹמָא דִדְכוּתֵיהּ וִיתֵיתֵי לְוַת כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  זאת תהיה תורת וגו'. מלמד שאין מטהרין אותו (א) בלילה (מגילה כא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ואם תאמר למה לי למכתב ביום טהרתו הא כתיב במקום אחר ביום צוותו ביום אבל לא בלילה ויש לומר אי לא כתב ביום טהרתו הוה אמינא הואיל וקרבן שלו משונה מכל קרבן שצריך תנופה מחיים אף דינו משונה לכך איצטריך ביום טהרתו. מצאתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם והובא. כמו חביריו כי אחר שיסור נגע הצרעת לא ירצה להביא מה שמחוייב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והובא אל הכהן. יאמר שתהיה זאת תורת המצורע ביום שירצה להטהר שיובא אל הכהן כי אין לו טהרה לעולם אלא על פיו ואח"כ פירש כי הכהן יצא אל מקום מושבו מחוץ למחנה והוא לא יבא אליו אע"פ שנתרפא ומדרשו בתורת כהנים (פרשה א ג) והובא אל הכהן שלא ישהה ואם כן יאמר כי ביום שיטהר שיתרפא מנגעו יובא על כרחו אל הכהן וכן וכי יטהר הזב מזובו (להלן טו יג) ואם טהרה מזובה (שם טו כח) כשיפסקו ויהיו מנוקים ממנו כאשר פירשתי (לעיל יב ד) והוא הנכון (הרמב"ן)

 בעל הטורים  זאת תהיה תורת המצורע. שתי צפרים ע''ש כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו דכתיב ביה בדד ישב לכך טהרתו בצפרים: (בעל הטורים)

 אור החיים   זאת תהיה תורת. כל הכתוב מיותר, שלא היה לו לומר אלא כי יטהר המצורע והובא אל הכהן וגו'. ובתורת כהנים דרשו תיבת זאת למעט טהרת המצורע בבמה, שלא יהיה אלא בבית עולמים, ותיבת תהיה לרבות שיטהרו מצורעים בזמן הזה, וכמעשה רבי טרפון (ירושלמי פ''ב ה''ב. תו''כ פסוק ד) שהראה מקל שטהר בו מצורעים בזמן הזה, ותיבת תורת לומר שהגם שחלק בטומאת מצורע שיש מוחלט בראית כהן פעם ראשונה ויש בהסגר שבוע וכדומה אף על פי כן תורת מצורע אחת היא ותיבת ביום לומר שאין טהרת מצורע אלא ביום ולא בלילה, ואמרו יכול אף לקיחת צפרים וכו' תלמוד לומר זאת עד כאן. הנה תיבת זאת דרש ממנה למעט טהרת מצורע בבמה ודרש ממנה למעט לקיחת צפרים ביום, הטעם, לצד שקדמה לזכרון הטהרה וזכרון ביום מיעט בשניהם, שאם לא היתה כונת ה' למעט אלא באחת מהנה היה לו להסמיך המיעוט לאחד על זה הדרך תורת המצורע זאת תהיה ביום, ואז יהיה המיעוט על ביום ולא על תורת המצורע אם צריכה בבית עולמים. או יאמר על זה הדרך ביום טהרת המצורע זאת תהיה תורתו, ואז היה המיעוט על הקרבנות ולא על ביום, ואין בסדר זה תוספת אפילו אות אחת. ובדרש דרשו (ויק''ר פט''ז ב') מיתור הכתוב זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע וצריך לדעת למה רמז הדבר במקום זה בזמן טהרה. ונראה כי לצד שבא הכתוב לומר הבאת צפרים לזה הקדים לתת טעם כי לצד שחטאו הוא בשביל לשון הרע לזה תהיה תורתו זאת להביא צפרים המצפצפים דוגמתו:

עוד נראה לפרש על זה הדרך להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו, ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, והרפואה הטבעית לזה היא הרחקות העצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו, והנה בבוא נגע צרעת על האדם יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה להאדם, ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים, לזה נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע בדד ישב ובגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע ואדרבה יולידו הנגע מחדש, וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים אף על פי כן על ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו כי בעונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו וישוב מחטאתו ויטהר לשונו ויראה כי הפך הנגע את עינו בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדבר לשון הרע, והוא אומרו זאת תהיה תורת מוציא שם רע, והכרת הדבר והוכחתו ביום טהרתו, שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו כנזכר אף על פי כן נטהר, בזה ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה הטבעי כחושבי מחשבות און וישמור פיו ולשונו, והוא מה שגמר אומר נרפא נגע הצרעת מן הצרוע פירוש מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו:

והובא וגו'. הוצרך לומר והובא וגו', לצד שאמר ביום טהרתו חש שיחשוב אדם שהכתוב קראו טהור במה שהוסר נגעו ואין תנאי בדבר לזה אמר והובא וגו' פירוש חדא ועוד, טהרתו והובא אל וגו'. ורז''ל אמרו (תו''כ) שלא ישהה. וטעם אומרו והובא ולא אמר ובא. אולי שיחייבוהו בית דין או תוקפו כהן לבא, וכמו כן מה שאמר הכתוב נגע צרעת וגו' והובא אל הכהן יכוין לומר שיחייבוהו לבא אם נתעצל: (אור החיים)

 ספורנו  זאת תהיה. והובא אל הכהן. אל מקום קרוב חוץ למחנה שיוכל הכהן בכבוד ובלי רב טורח ללכת לראותו: (ספורנו)

 כלי יקר  זאת תהיה תורת המצורע וגו'. הכתוב קראו מצורע משמע שהוא עדיין מצורע ואיך אמר ביום טהרתו כי אם הוא מצורע אין כאן יום טהרתו, ועוד איך קראו יום טהרתו קודם שאמר והנה נרפא כי קודם הרפואה אין כאן יום טהרתו, ומהו שאמר והובא אל הכהן כי והובא בעל כרחו משמע, ועוד שאח"כ סותר זה ואמר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה משמע שהוא לא יובא אל הכהן אלא הכהן הולך אליו. ועוד מהו שאמר והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע פתח בשתים וסיים באחת והל"ל מן הנגוע בצרעת.

וביאור הדבר הוא, כדרך שפירשתי למעלה פר' תזריע שהצרעת בא על עונות ידועים ושם המכה צרעת ושם המוכה מצורע, כי לשון מצורע מוציא רע שמוציא כל רעתו הנסתרת בקרבו אל החוץ לגלות רעתו בקהל ושם צרעת הוא לשון צרה רעה ר"ל רעה שהיא כצרה, כארז"ל (חגיגה ה.) ומצאוהו רעות רבות וצרות שהם כצרות זו לזו כמו זיבורא ועקרבא, כי למכה זו אין תרופה בדרך הטבע כך לצרעת זה אין תרופה בדרך הטבע להודיעו כי יד ה' עשתה זאת, וצרעת נעמן יוכיח שנלאו חכמי הרופאים מלבקש לו תרופה וא"כ בהכרח ישיב אל לבו החוטא לסור מדרכו הרעה, ונגע שם העון שהוא נוגע בכבוד שמים כביכול או בכבוד הבריות. והצרעת מכריחו שבעל כרחו שלא בטובתו יובא אל הכהן לבקש ממנו רפואה לדעת מוסר השכל, כי אילו הלך מתחילה מרצונו לבקש תורה משפתי כהן ולהיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ושלא לשלח מדנים בין אחים בשוט לשונו אז לא היה בא לידי צרעת זה, ומאחר שלא עשה זה מרצונו בהיותו בריא אולם, (תהלים עג.ד) הנה עכשיו והובא אל הכהן בעל כרחו לבקש ממנו דרך התשובה.

וזה"ש זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. כי ביום שיחדש לב טהור בקרבו ויקבל עליו לשוב בתשובה בו ביום יובא בעל כרחו אל הכהן ללמוד ממנו דרך ה', ולשון והובא אינו מדבר בהעתק ממקום למקום אלא מדבר בהעתק לבו מן הדרך הרע אשר היה בו אל הדרך הטוב והוא שיקבל עליו להתקרב אל הכהן ולבקש תורה מפיהו ועל זה אמר זאת תהיה תורת. ואח"כ משקבל עליו להיות טהור המחשבות וטהור עינים מראות ברע אזי ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע אותו עון שגרם לו הצרעת מן הצרוע מזולתו ולא יכול לומר מן הנגוע שהרי העון מעשיו גרמו לו והוצרך לומר מן הצרוע, להורות שהרפואה הנפשית באה לו מצד שהיה צרוע כי הצרעת הכריחו אל התשובה ואע"פ כן הקב"ה מקבל תשובתו אע"פ שנעשית על צד ההכרח. וההעדר הכרוך בתשובה כזו תמצא מבואר לקמן פר' וילך בע"ה על פסוק ומצאוהו רעות רבות וצרות ע"ש. (כלי יקר)

 דעת זקנים  זאת תהיה. ומכאן סמכו רז"ל לו' דעל ל' הרע נגעים באים המצורע קרי ביה המוציא שם רע וגם מצינו ארבעה שנטרדו מן העולם על ידי לשונם בלע' דואג ואחיתופל וגחזי וכו' כדאי' בחלק וגם אלו אין להם חלק לעולם הבא וגם כתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך במאי בצרעת ועוד כתיב מות וחיים ביד לשון מות אם ספר לשון הרע והחיים אם עסק בתורה והתורה היא רפואתו של לשון הרע שנא' מרפא לשון עץ חיים שעל ידי שהוא עוסק בתורה הוא נמנע מלשון הרע וקשה לשון הרע משפיכות דמים שהרוצח הורג נפש אחת והמספר לשון הרע הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו כמו שמצינו בדואג שנהרגו אנשי נוב עיר הכהנים שנא' עליהם ל' הרע ושאול שקבל נהרג באותו עון שנאמר עמוד נא ומחתני כי אחזני השבץ ואין שבץ אלא בגדי כהונה שנאמר ושבצת הכתנת שש ודואג שאמרו נטרד מן העולם הזה ומן העולם הבא שנא' גם אל יתצך לנצח וגו'. ועוד מצינו שקשה לשון הרע מע"ז וג"ע וש"ד כדאיתא בערכין: והובא אל הכהן. קרי ביה והוא בא שאין לו מי יביאנו שהכל בדלים ומתרחקין ממנו שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו: (דעת זקנים)


{ג}  וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע-הַצָּרַ֖עַת מִן-הַצָּרֽוּעַ:

 אונקלוס  וְיִפּוֹק כַּהֲנָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא וְהָא אִתַּסִי מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא מִן סְגִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפּוֹק כַּהֲנָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיֶחֱמֵי וְהָא אִיתְּסֵי סְגִירוּתָא מִן סְגִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות (ב) שנשתלח שם בימי חלוטו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואין להקשות למה לו לרש"י לפרש זה והא כבר פירש זה לעיל גבי מחוץ למחנה בפרשת תזריע. דיש לומר דמשום הכי פירש הכא שנית דלא תימא מדכתיב והובא אל הכהן דמשמע שיבא המצורע אל אחת המחנות ושם יראנו הכהן לכך הוכרח לפרש כן דהא כתיב ויצא אל מחוץ למחנה והא דכתיב והובא לאו אמצורע קאי אלא על טהרת המצורע כלומר והובא אל הכהן איך שהמצורע נטהר מצרעתו. וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויצא הכהן אל מחוץ למחנה. אף על פי שטהרו הכהן לא יכנם אל המחנה או במדינה עד שיתן טהרתו וישלם כל אשר צוה: ויצא הכהן. איננו כהן גדול והנה נתברר פירוש או אל אחד מבניו הכהנים: (אבן עזרא)


{ד}  וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי-צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב:

 אונקלוס  וִיפַקֵד כַּהֲנָא וְיִסַב לְמִדַכֵּי תַּרְתֵּין צִפֳּרִין חַיִין דָכְיָן וְאָעָא דְאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְאֵזוֹבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַפְקֵד כַּהֲנָא וְיִסַב לִדְמִדַכֵּי תְּרֵין צִפּוֹרִין חַיָּין וְדַכְיָין וְקֵיסָא דְאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְאֵיזוֹבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  חיות. פרט (ג) לטרפות (חולין קמ.): טהרות. פרט לעוף טמא. (ד) לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול (ערכין טז:): ועץ ארז. לפי שהנגעים באין (ה) על גסות הרוח: ושני תולעת ואזוב. מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב: עץ ארז. מקל (ו) של ארז: ושני תולעת. לשון של צמר (ז) צבוע זהורית (ב"מ כא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) רוצה לומר למה לי חיות הא צפור לאו חיה הוא דאין לומר דחיות רוצה לומר שיהא חיה ולא מתה דהא אחר כך כתיב ושחט את הצפור האחת וכתיב ושלח את הצפור החיה על פני השדה ומתרץ פרט לטריפות רצונו לומר דבעינן ראויה להיות חי ולא טריפה דטריפה אינו יכולה לחיות ואיצטריך מיעוטא לטריפות שלא תימא כיון דלאו קרבן הוא אלא מחוץ למחנה שחטוה יתכשרו טריפות לטהרת מצורע קא משמע לן: (ד) כתב הרא"ם משמע דסבירא ליה שאין שם צפרים מורה על עוף טהור אבל הוא מורה על הטמא ועל הטהור וקשה דבפרק שלוח הקן שנו דעוף טמא פטור מלשלח מנא הני מילי אמר ר' יצחק דכתיב בקרא כי יקרא קן צפור לפניך עוף בין טמא בין טהור משמע צפור טהור אשכחן דאיקרי טמא לא אשכחן דאיקרי וכו' אלמא צפרים דקרא בטהורים קמיירי ולא בטמאים עד כאן לשונו וכו'. ונראה לי דרש"י הרגיש בקושיא זו ותרצה במה שכתב לפי שהנגעים באין כו' וקשה למה לא פירש זה על שתי צפרים והמתין עד כה אלא ודאי רש"י בא לתרץ למה לי טהורות הא צפרים דקרא בטהורות קמיירי ומתרץ לפי וכו' אם כן שמע מינה משום פטפוט קול מביא צפרים ולא בהמות אם כן הוה אמינא דכל שכן שיביא עופות טמאים שהם מצפצפים ומשמיעים קול יותר מעופות טהורים והא דכתיב בקרא צפרים לאו למעוטי טמאים הוא דאתא אלא לרבות אפילו עופות טהורים וכל שכן טמאים משום הכי כתב קרא טהורות. אי נמי משום הכי כתב צפרים שהוא מורה על הצפצוף שהם מצפצפים מצפרא וצפור מלשון צפרא כמו שכתב הרמב"ן זכרונו לברכה וקל להבין: (ה) משום הכי צריך ליקח עץ ארז שהוא גבוה ויפה מאד מכל אילנות. ואם תאמר גבי צרעת בתים גם כן הוצרך הכתוב ליקח עץ ארז ומה גסות רוח יש בבית. יש לומר דהצרעת שנתן הקדוש ברוך הוא על הבתים משום שהטמינו האמוריים אוצרות בקירות הבתים לכך נתן הקדוש ברוך הוא צרעת על הבתים כדי שיהיו צריכים לנתוץ הבתים וימצאו האוצרות כדפירש רש"י לקמן ומי שיש לו ממון הרבה נעשה גס רוח כמו שנאמר בפרשת עקב ובקרך וצאנך ירביון וגומר וכתיב אחריו ורם לבבך ושכחת וגו' לכך הוצרך הכתוב ליקח עץ ארז כלומר אל תהא גס הרוח מחמת רוב הממון שנתתי לך בקירות הבית: (ו) לאו אילן של ארז כמלת עץ בכל מקום דהיאך יכול ליקח כל האילן: (ז) כלומר הצמר היה ארוך כמו לשון וצבוע זהורית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולקח למטהר. הכהן יקח משלו ויש אומר המצורע יתנם ותי''ו התפעל מובלע בדגשות הטי''ת והוא על משקל איש מתהלל: שתי צפרים. כל עוף יקרא צפור והנה יקח כל עוף שימצא: חיות. ולא מתות: טהורות. שלא יקח מהטמאות: ועץ ארז ואזוב. הוא הגדול וקטן במיני הצמחים והעד מדברי חכמת שלמה ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה. והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים והנה גם הם כדמות פסח מצרים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  חיות. פרט לטרפות טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטיט לפיכך הוצרכו בטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול לשון רש"י ומפני שאמר "טהורות פרט לעוף טמא" נלמד שאין הצפרים מין טהור ידוע אבל הוא שם כולל כל העופות אם כן מהו הפטפוט הזה שמצאו להם כי עופות רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף ועוד כי מדרש "חיות פרט לטרפות" יבא במחלוקת ולמאן דאמר טרפה חיה אינו כן ובתורת כהנים (פרשה א יב) חיות לא שחוטות טהורות לא טמאות טהורות לא טרפות ובעלי הפשט אומרים כי כל עוף יקרא צפור ממה שאמר צפור שמים ודגי הים (תהלים ח ט) כל צפור כל כנף (בראשית ז יד) בן אדם אמור לצפור כל כנף (יחזקאל לט יז) וכן ואת הצפור לא בתר (בראשית טו י) על תורים ובני יונה והנכון בעיני ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר מלשון ארמית צפרא וכן ישוב ויצפור (שופטים ז ג) ישכים בבקר אמר "צפור שמים" עליהם כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים ו"כל צפור כל כנף" (בראשית ז יד) שני מינין כל הקטנים וכל הגדולים כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו) הם הקטנים שהן רבים שאפילו בקטניהם יחוס וכן אשר שם צפרים יקננו (תהלים קד יז) כי הם השוכנים בענפי ארזי הלבנון אמור לצפור כל כנף (יחזקאל לט יז) שיתאספו אפילו הקטנים עליהם כי הטורפים יבאו מעצמם וכן התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך (איוב מ כט) כי דרך הנערים לשחק בעוף הקטן ולשון חכמים כך הוא כל שיש בידו מקל או צפור (עבודה זרה מ) האורג משער הנזיר כמלא הסיט בבגד בצפרתא (תמורה לד) ואמרו צפורת כרמים (שבת צ) ואמרו בשר צפרים מחזירין החולה לחליו (ברכות נז) ואמר בכתוב (דברים יד יא) כל צפור טהורה תאכלו על המינין הרבים ההם ונתרבה של מצורע מ"כל" ואמר (שם פסוק יב) וזה אשר לא תאכלו מהם כאומר ואלה אשר לא תאכלו מבשרם ולכך דרשו "טהורות לא טמאות" ומכל מקום כלם בעלי פטפוט הם וכן גם כן גם צפור מצאה בית ודרור קן לה (תהלים פד ד) כך נראה שאינו שם כולל העופות כולם וכן אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה (שם קד יז) והנראה מדברי רבותינו שכל עופות טהורים נקראים צפור אבל מצותו של מצורע בצפרי דרור דתניא בת"כ (פרק ח יד) ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה (להלן פסוק נג) רבי יוסי הגלילי אומר צפור שחיה חוץ לכל עיר ואי זו זה דרור ומן המדרש הזה הזכירו הפטפוט ויתכן שאינו אלא למצוה ודיעבד כלם כשרין בו ולפיכך הוצרכו בת"כ (כאן) למעט טמאות וכן שנינו במשנה מסכת נגעים (פי"ד מ"א) ומביא שתי צפרים דרור ושנו עוד שם (משנה ה) שתי צפרים מצותן שיהיו שוות במראה בקומה ובדמים ולקיחתן כאחת אע"פ שאינן שוות כשרות שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשניה והטעם בזה שאף על פי שבדיעבד כלן כשרות כשהן שני מינים פסולות ובפרק אלו טרפות (חולין סב) אמרו עוף המסרט כשר לטהר בו את המצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים ומכאן שאין צפרי המצורע מין אחד בלבד ושאין מטהרין בכל עוף טהור אבל מצותו בכל עוף דרור כלומר שדרה בבית כבשדה ולפיכך אמרו בסנונית דכיון שהיא טהורה לדעת חכמים כשרה לטהר בה שהיא בכלל דרור ומכל מקום כל הטהורין כשרים בדיעבד שכלן בכלל שתי צפרים טהורות ושנו בסיפרי (ראה קג) אמר רבי יאשיה כל מקום שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר ואמר רבי יצחק עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור וטמא לא נקרא אלא עוף וכך הזכירו בגמרא בפרק שלוח הקן (חולין קלט) ושם העלו (קמ) כי "חיות" שחיין ראשי אברים שלהם למעוטי מחוסרות אבר וכן הטרפות פסולות בהן ודרשו "טהורות" למעט אסורות כגון צפרי עיר הנדחת ועוף שהרג את הנפש והחליפן בע"ז ומדרשם זה שם מן הלשון עצמו שאין צפור אלא עוף טהור ומשמע מכאן שכל עוף טהור בכלל צפור וראיתי עוד בירושלמי במסכת נזיר (פ"א ה"א) שאמרו וכי נזיר טמא צפרים הוא מביא תורים ובני יונה הוא מביא אית תניי תני כל עוף טהור קרוי צפרים אית תניי תני כל העופות בין טמא ובין טהור קרוי צפרים והנה נשאר בידינו ממנו מחלוקת ומכל מקום יתכן שיהיה השם בקטנים בלבד ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה (טז) הבא מים שדם צפור נכר בהם וכמה הם רביעית ושאלו גדולה שדוחה את המים קטנה ונדחת מפני המים מהו ופירשו כל שיעורי חכמים כך הם בצפור דרור שערו חכמים אין לך גדולה שדוחה את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים ואלו היה כל עוף טהור כשר בו היה מהם מי שדמו דוחה כמה לוגין ואולי אמרו כן בצפור דרור שהוא מצוה לכתחלה ממדרשו של ר' יוסי הגלילי וכבר הזכירו בגמרא (שבועות כט) ודילמא צפורא רבא חזא ואסיק שמיה גמל והנכון שיעלה מכל זה הוא שנאמר שכל צפור שאינו דרור פסול אפילו בדיעבד מן המדרש הזה שלא שנו במשנתנו (נגעים יד א) מצותן שיהו דרור אע"פ שאינן דרור כשרות כמו ששנינו בשוות (שם יד ה) וכל הדרורים בעלי פטפוט הם ומה שאמרו בת"כ "לא טמאות" מפני שיש אף בטמאין מינין שהם דרור כגון הסנונית לרבי אליעזר או יהיה פירושו למעט טמאות לך שהן האסורות והטרפות כמו שהעלו בגמרא בפרק שלוח הקן (חולין קמ) וזהו ההגון בעיני ובהגדה דרבה (ויקרא רבה טז ז) אמר רבי יהודה ברבי סימון אילין צפריא קולנין זה האומר לשון הרע אמר הקב"ה יבא קול ויכפר על קול ור' יהושע בן לוי אמר צפרים צפרי דרור שאכלה מפתו ושתת מן מימיו והלא דברים קל וחומר וכו'

"ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" - אמר ר"א הוא הגדול והקטן במיני הצמחים והעד מדברי חכמת שלמה (מלכים א ה יג) והנה המצורע ותורת הבית המנוגע וטומאת המת קרובים והנה הם כדמות פסח מצרים וטעם על פני השדה (פסוק ז) מקום אשר אין שם ישוב שלא תדבק הצרעת ובת"כ (פרשה ב ה) אמרו על פני השדה שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים שלא יעמוד בגיבת וישלחנה למדבר ואם כן יהיה הטעם כסוד השעיר המשתלח ושם ישתלח לעזאזל המדברה וכאן לפורחות השדה ועוד אפרש זה (להלן טז ח) בע"ה (הרמב"ן)

 אור החיים  וצוה הכהן ולקח וגו'. רז''ל בתורת כהנים אמרו צוי בכהן ולקיחה בכל אדם. ודרשו בפסוק שאחר זה וצוה הכהן ושחט ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם דברי רבי יהודה בר רבי יוסי רבי אומר אף שחיטה בכהן ע''כ. קשה למה לא נחלקו רבי יהודה ורבי אלא בפסוק שני ולא בראשון. ואם לצד כי וצוה ולקח אין דבר להלביש בציווי לבד הלקיחה, גם וצוה ושחט אין ידוע מה יש בציווי לבד השחיטה, ואדרבה בציווי ולקח יש לנו לומר שיכוין לומר וצוה שיביאו לפניו הצפרים ויקחם הוא מיד המביאים וב' מצות צריכין להיות בכהן מה שאין כן וצוה ושחט אם נאמר שהכהן הוא שישחוט במה נלביש הציווי:

וראיתי לבעל קרבן אהרן שכתב שהמצוה היא שיצו להביא לפניו הב' צפרים לבחור מהם אחת המיוחדת והמבוררת. וטעם שלא חלק רבי בפסוק ראשון הוא לצד שלא מצא במה ילביש המצוה ע''כ. ואין דבריו נראים כי מצוה זו של הברירה שצריך שתהיה ביד כהן אינה נשמעת מאומרו וצוה, ואדרבה יש לנו לומר שכוונת הכתוב הוא לומר שיצוה לברור האחת וירצה לומר הכתוב שמצות הבירור על ידי כהן והבירור על ידי הזולת והשחיטה בכהן, ועל כל פנים יכול הוא רבי לפרש בפסוק ראשון כדרך שפירש בפסוק ב'. והי' נראה לפרש שטעם שחלק רבי וסבר שהשחיטה גם כן בכהן לא לצד משמעות הכתוב אלא לצד מה שהוא הענין. כי צוה ה' שתהיה השחיטה אל כלי חרס על מים חיים, ושחיטה זו אינה בחינת שחיטה לבד שהרי יש עמה מעשה אחר שישחוט אל כלי וגו', וזה עיקר הכנת הטהרה, ולזה אמר שצריך על ידי כהן, מה שאין כן בפסוק ראשון שאין בלקיחת הצפרים מעשה טהרה, והתורה מסרה הדבר לחכמים להבחין בדברים:

עוד נראה לומר כי על כל פנים פשט הכתוב כשאמר וצוה הכהן ולקח וגו' כוונתו באומרו ולקח הוא על הכהן, כי אין צריך הכתוב להזכיר הכהן על כל דבר ודבר, מה תאמר שיאמר וצוה ולקח הכהן, אז היינו אומרים בעיון נכון שאין הציווי בכהן לפי שאיחר זכרונו לבסוף, מה שאין כן אומרו וצוה הכהן שהזכיר הכהן בתחלה כל מה שיבא מהמעשה אחר כך יכוון למוזכר קודם. ומעתה כשאמר הכתוב הראשון וצוה הכהן ולקח פשט הכתוב הוא שהכהן יצוה והוא יקח, אלא ממה שאמר הכתוב אחר כך וצוה הכהן ושחט הרי זה מראה באצבע כי מה שאמר הכתוב ולקח אינו חוזר אל הכהן, שאם בכהן מדבר הכתוב עד עתה למה הוצרך לומר וצוה הכהן פעם ב' הלא בכהן מדבר עד עתה ולא היה לו לומר אלא וצוה ושחט ואני יודע שבכהן מדבר, אלא ודאי שאפסקיה אחר, ואיזה הוא, ולקח הקודם לה שמדבר בכל אדם, לזה לכולי עלמא בין רבי יהודה בין רבי סוברים בפסוק ראשון וצוה הכהן ולקח כל האדם, מה שאין כן פסוק ב' שאין לנו הכרח סובר רבי כי מקרא עומד כפשוטו וצוה הכהן ושחט גם כן הכהן הסמוך לו. ורבי יהודה סובר יגיד עליו ריעו אחר שנתגלה לנו מפסוק ראשון שאין חוזרת תיבת ולקח אל הכהן הסמוך כמו כן פסוק ב' יתפרש בקוטב ראשון:

אלא שראיתי שדרשו שם בתורת כהנים בתחילת הפרשה וזה לשונם תורת המצורע בכהן וכו', אין לי אלא טהרתו וטומאתו בכהן מנין שחיטת צפרים והזאות וכו' ותגלחתו תלמוד לומר תורת המצורע בכהן, יכול אף לקיחת צפרים ושילוח ספרים וכיבוס וכו' בכהן תלמוד לומר זאת ע''כ. הנה מפשט הברייתא משמע כי אין צורך שיהיה בכהן אלא שלשה פרטים הרשומים דוקא ואם כן אין צריך שיצוה הכהן לא על הלקיחה ולא על השחיטה ומב' הברייתות משמע להדיא דלכולי עלמא בין לרבי יהודה בין לרבי צריך שיצוה הכהן ב' דברים. ואולי כי לא הזכיר התנא ב' הציוויים בברייתא עם הג' דברים לצד שבדרשת תורת המצורע אינם נכללים אלא דברים שהם בגוף הטהרה, שהרי מיעט הרבה מעשים מאומרו זאת, וזולת אומרו וצוה הכהן היו הציוויים גם כן מתמעטים, לזה לא הזכיר אלא פרטים הנדרשים מאומרו תורת המצורע אבל הציוויים אין זה מקומן ויחד להם הכתוב הדבר במקומו ואמר וצוה הכהן וגו', וסמך התנא על מה שעתיד לפרש בפרשת וצוה הכהן ציווי בכהן:

אלא שראיתי לרמב''ם (הל' טו''צ פי''א ה''ה) כתב שאין צריך בכהן אלא שחיטת צפרים והזאה ותגלחת ולא הזכיר כלל ענין ציווים שיהיה בכהן, ואדרבה כלל דבר שוה ואמר ושאר הדברים בין בכהן ובין בישראל, והגם שבתוספתא בפרק ח' דנגעים תניא כדברי רמב''ם שאין צריך שיהיה בכהן אלא ג' דברים ושאר הדברים בכל אדם ושם לא הזכיר ענין ציווי בכהן. מן הסתם לא נעמיד התוספתא דלא כמאן ונאמר גם כן שהתנא ביאר הדברים במקום אחר, וגם שמבואר הוא בתורה שהציווי הוא בכהן ולא הוצרך לאומרו מה שאין כן רמב''ם שצריך הוא לבאר הדבר, ואינו כל כך הדבר מבואר בתורה שנדחוק לומר שגם רמב''ם לא הוצרך לכותבו, שהרי רואים אנו שהתנאים הוצרכו לדרוש הדבר מהכתוב. ואין לומר דסובר רמב''ם שפשט התוספתא שאמרה ושאר הדברים בכל אדם משמע אפילו הציווים ודלא כרבי יהודה ורבי. אם נאמר כן תקשה עוד, כי דבר פשוט הוא כי אין לחוש לתוספתא כזו שאינה לא כרבי יהודה ולא כרבי שהובאו דבריהם בספרא דבי רב המזוקק. ואפשר לומר שסובר רמב''ם מכח ברייתא ראשונה דתורת כהנים שהזכיר דברים הצריכין כהן בדרשת פסוק תורת המצורע שכל אותם הדברים הם תורה לעיכובא, ודרשת וצוה הכהן היא על זה הדרך שהכהן הוא יצוה לעשות הדברים והוא דרך כבוד שיהיו הדברים נעשים על פיו ובמאמרו על דרך ועל פיך ישק כל עמי (מקץ מא מ), והוא אומרו הציווי בכהן לגזור על הדבר ואחרים יעשו, ומשמעות הדברים מגידים כן שאין זה לעיכוב אלא לכבוד לכהן. ועוד קל וחומר הדברים ומה שילוח הצפרים וכו' אמר הכתוב שאינו מעכב מכל שכן מצות לקיחה ומצות שחיטה. ורבי שאמר גם השחיטה בכהן לא מכח פסוק וצוה הכהן ושחט אלא מכח דרשת תורת המצורע שגם השחיטה היא דומה להזאה ותגלחת, והוא תנא ראשון שכלל השחיטה עם התגלחת והזאה: (אור החיים)

 כלי יקר  ולקח למטהר שתי צפרים. למעלה פר' תזריע כתבתי שעיקר הצרעת בא על ג' עבירות הרמוזים בפר', והם לה"ר וגסות הרוח וחמדת הממון. ועל פי זה נוכל לומר שהצפרים מכפרין על ג', על לה"ר לפי שעושין מעשה פטיט כו', (ערכין טז:) ועל גסות הרוח העולה למעלה כצפרים עפות (ישעיה לא.ה), ועל חמדת הממון שנאמר בו (משלי כג.ד-ה) אל תיגע להעשיר וגו' כי עשה יעשה לו כנפים כנשר ועוף השמים. ולפי שרוב המפרשים האריכו למעניתם בפר' זו בענין חטא הלה"ר אוסיף גם אני לקח טוב לבאר מה שתעלה מצודת שכלי בג' הכרזות שמצינו לרז"ל המדברים מחטא הלשון.

הכרזה הראשונה היא, מה שמסיק במדרש הרבתי (מצורע טז.ב) מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים, אודיק עליה עלמא פירש בעל מתנות כהונה הביטו אחריו מלשון והביטו אחרי משה (שמות לג.ח) ר' ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה א"ל תא סק להכא זבין לי א"ל לית את צריך ולא כדמותך, אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים מכורך הראה לו פסוק זה מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע. (תהלים לד.יג-יד) א"ר ינאי אף שלמה מכריז שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא.כג) שומר מצרעת נפשו א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא מקרא זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא רע עכ"ל.

הכרזה השניה מצינו במס' ע"ז (יט:) מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי, כניפו ליה כולי עלמא ואתו לגביה א"ל הב לן חיי. אמר להו מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע, שמא יאמר אדם הואיל ונצרתי לשוני מרע אלך ואגרה בשינה ת"ל סור מרע ועשה טוב. ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וגו' (משלי ד.ב).

והנה בהכרזת הרוכל יש לדקדק, מה איכפת לנו בזה אם היה רוכל או חנוני שהוצרך להודיע שהיה המכריז רוכל, גם לשון מחזר צריך ביאור כי לשון זה שייך על החוזר לאחוריו והיה לו לומר מסבב, ומאי איכפת לנו בזה שהיו העירות סמוכות לצפורי, גם יש הרבה שינויים בין הכרזת הרוכל ובין הכרזת רבי אלכסנדרי כי הרוכל הכריז מאן בעי למזבן סם חיים הזכיר למזבן ורבי אלכסנדרי הכריז מאן בעי חיי לא הזכיר למזבן, גם לא הזכיר שום סם. אצל הרוכל אמר אודיק עליה עלמא משמע שלא בקשו לקנות כלום ממנו אלא הביטו אחריו, ולרבי אלכסנדרי מכניף כ"ע ואמרו הב לן חיי, ולמאי נפקא מינה הגיד לנו שר' ינאי הוה יתיב בטרקליניה, ולמאי נפקא מינה הגיד לנו שהראה לו ספר תהלים מכורך יהיה מכורך או בלתי מכורך, ומה היתה כוונת ר' ינאי שהוסיף לו ראיה מן שלמה שאמר שומר פיו ולשונו כו'. ולמה אמר שכל ימיו לא היה יודע היכן מקרא זה פשוט כו' הרי אפילו תינוקות שב"ר יודעין לפרשו, ואם כדברי בעל העקידה שפירש בזו הפרשה שהיה קשה לו הנוכח ונסתר כי מתחילה התחיל בלשון נסתר מי האיש החפץ חיים ואח"כ דבר להם בנוכח נצור לשונך מרע אלא ודאי שכוונת הפסוק שיהא הדבר בדרך הכרזה שהמכריז מכריז סתם בלשון נסתר וכשיבאו הקונים לקנות אז ידבר עמהם בנוכח. מ"מ קשה היה לו להבין כל זה מן הכרזת ר' אלכסנדרי.

והקרוב אלי לומר בהיתר כל הספיקות הללו. שמצינו במסכת ערכין (טו:) א"ר חמא בר חנינא מאי תקנתיה של מספר לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר (משלי טו.ד) מרפא לשון עץ חיים. ואין לשון אלא לה"ר שנאמר (ירמיה ט.ז) חץ שחוט לשונם. ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר (משלי ג.יח) עץ חיים היא וגו'. ואם עם הארץ הוא ישפיל עצמו שנאמר (שם טו.ד) וסלף בה שבר ברוח. ר' אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברה"ק שנאמר (תהלים יב.ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מאי תקנתו שלא יבא לידי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו'.

ונראה שטעמו של רבי אבא הוא, שהדין נותן שלא יהיה לו תקנה, לפי שאם כבר סיפר לה"ר והטיל מום בקדושים והוציא שם רע ונתפשט קול ענות זה בכל העולם פשיטא שאין תקנה לזה שעליו סיפר הלה"ר, ואף אם המספר יקריב כל אילי נביות אין בידו להשיב מחשבתו הרעה ודבריו וכי ילך מקצה השמים ועד קצהו ויכריז לאמר שקר דברתי, כמנהג דורינו זה שאם אחד מבעלי הלשון יוציא לעז על איזו נכבד עד מהרה ירוץ דברו ממזרח שמש עד מבואו והוא בעצמו לא יוכל לתקן את אשר עיות, ע"כ דין הוא שכשם שאין תקנה לזה שסיפר עליו כך אין תקנה למספרו ולכך כרתו דוד ברה"ק ואמר יכרת ה' כל שפתי חלקות וגו' ונתן טעם לדבר משוד עניים מאנקת אביונים וגו' אלו הן הלוקין וצועקים נאקת חלל, העניים והאביונים אשר עליהם יצא הקצף מחץ שחוט לשונם שאין להם תקנה ע"כ אין תקנה גם לשפתי חלקות ועז"א (תהלים קא.ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית ומתרגמינן לחלוטין כי ישאר כך לחלוטין ואין תקנה לו.

אבל רבי חמא סבר, מדקאמר מרפא אין רפואה כ"א במקום חולי ע"כ רצה לפרש הפסוק במי שכבר סיפר. וכדמות רמז לפלוגתא זו מצינו (בכתובות עז:) מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובים של בעלי ראתן והוא מין צרעת, ומסיק שם ריב"ל איכרך בהו ועסיק בתורה כו', וקשה מה ראה ריב"ל על ככה לסמוך על הנס בחנם. ונ"ל על צד הרמז שפליגי בפלוגתייהו דר' אבא ור' חמא כי הזבובים כינוי אל בעלי הלשון שעושין כמעשה הזבוב שדרכו להניח כל מקום טהור שבגוף וכשמוצא איזו מקום מטונף ומכה טריה שם ירבץ על מקום השחין, כך בעלי הלשון אם יראו איזו אדם מלא חכמה וכבוד לעולם אינן מספרים ממעלתם, אלא רואים אחר מומי בני האדם כי אדם אין צדיק בארץ שלא יחטא בסכלות מעט.

ועליהם אמר שלמה. זבובי מות יבאיש וגו' (קהלת י.א) ר"ל אלו בעלי הלשון שנמשלו לזבובים וברוח שפתיו ימית כי לה"ר תלתא קטיל (דב"ר ה.י) על כן קראם זבובי מות ואמר יבאיש, כי כל כוונתם להבאיש ריח אנשים טובים יביע שמן רוקח, יביע לשון דבור ור"ל שהוא מדבר אפילו מן איש שלם אשר ריחו נודף כשמן רוקח מ"מ הוא משתדל להבאיש ריחו, יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט, כי בעיניו אותו סכלות מעט שהוא רואה בזולתו הוא יקר וכבוד בעיניו יותר מכל חכמה וכבוד שרואה בו עד שזה הסכלות מעט מכריע את כל החכמה והכבוד, ונתן טעם לדבר לפי שלב חכם לימינו, (קהלת י.ב) היינו לדון הבריות לכף זכות, כארז"ל (תנחומא שמות יח) אלו מיימינים לזכות כו' ולב כסיל לשמאלו, לדון את הבריות לכף חובה על כן לעולם אינו מספר במעלות זולתו כי אם בגנותו, וטעמו של דבר לפי שגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא, (שם י.ג) ר"ל כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע:) וסכל זה החושד בכשרים יודע בעצמו שאותו חסרון ודופי שמטיל בזולתו יש גם בו וגם הוא לבו חסר מן אותו דבר, על כן אמר לכל כי סכל הוא ותולה גם באחרים אותו סכלות שהוא יודע שישנו בו בעצם וראשונה וסובר מאחר שהוא עושה כן כולם עושים כאלה. אלו הם הזבובים החוקרים תמיד אחר מומי הבריות וחסרונן כדרך שנאמר (שמות לג.ח) והביטו אחרי משה, לפיכך נלקו בצרעת שנקרא ראתן כי כשם שהם בעלי ראתן שרואים ומסתכלים אחרי מומי בני האדם כך נלקו בצרעת שנקרא ראתן ואמרו הזהרו מהם שלא לטפל עמהם להשיבן מדרכם הרעה להורות להם דרך התשובה כי הוא סובר סיפר אין לו תקנה ע"כ אין לטפל עמהם בחנם, וכן דעת רבי זירא ור' אמי ורבי אסי שנתרחקו מעל גבולם בכל מיני הרחקה כדמסיק שם.

ויכול להיות שטעם להרחקה יתירה זו היתה, שלא יקבלו נזק מן חץ שחוט לשונם כמ"ש (תהלים קא.ז) לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה, דווקא בביתו ממש לא ישב אבל דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, אפילו מרחוק כמטחוי קשת חץ שחוט לשונם כהוראת לשון נגד והיינו לפי שהלשון מזיק אף מרחוק. אבל ריב"ל סבר שיש תקנה גם אם כבר סיפר, אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו' וזהו שמסיק ריב"ל איכרך בהו ועסיק בתורה כו' כי סבר שע"י ת"ת יש לו תקנה אפילו למי שכבר סיפר עד שכבר נלקה בצרעת.

והנה ר' אלכסנדרי סובר גם הוא סיפר אין לו תקנה, ע"כ לא הלך כ"א אל הכתות שלא ספרו עדיין והיה מזהירם ומלמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי לה"ר והיה מכריז מאן בעי חיי מאן בעי חיי, לא הזכיר לשון סם גם לא הזכיר לשון למזבן לפי ששמירת הבריאות אינו צריך סם רק שהרופא מלמדו להועיל שיהיה נשמר מן הדברים המזיקים שלא יבא לידי חולי, ע"כ אין נכון שהמלמד יבקש שכר על דבריו כי מה הוא בחנם כי הדיבור ניתן לו במתנה אף הוא ילמד דרכי הרפואה לזולתו בחנם, אבל מי שכבר נפל אל החולי אז הוא צריך לסמים ובעבורם תובע הרופא שכרו כי גם לו לא באו בחנם אלא נתן דמיהם או טרח את עצמו בעדם. ולפי שר' אלכסנדרי הלך אל כתות הטובים שלא ספרו לה"ר ללמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי חולי חטא הלשון, ע"כ הכריז סתם מאן בעי חיי מאן בעי חיי וכפל הענין לומר לך שיש תקנה לזה שלא יבא לידי סיפור לה"ר ולזה שלא יסופר עליו לה"ר. אכניף כולי עלמא ואמרו ליה הב לן חיי כי גם המה חשקו בדבר שכבר התנהגו בו ובקשו לידע הדרך המביא לידי שמירת הבריאות אמר להו פסוק מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו'. ולפי ששמירת הבריאות א"צ שום סם ע"כ מסיק שמא תאמר אלך ואגרה בשינה לנצור לשוני בשב ואל תעשה לגמרי, ת"ל ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה וכו' (אבות ו.ג) ר"ל אע"פ שאינו צריך סמים ותשובה גדולה מ"מ צריך הוא לנצור לשונו על ידי ת"ת לחכם, אבל כנגד הע"ה אמר אח"כ קרוב ה' לנשברי לב כמ"ש וסלף בה שבר ברוח (משלי טו.ד).

אבל רוכל זה סבר שיש תקנה אפילו למי שכבר סיפר, וידע זה בנסיון בעצמו כי גם הוא היה רוכל הולך רכיל ורגיל על לשונו לשלח מדנים בין אחים, ואח"כ נתן אל לבו לשוב בתשובה ובקש דרכי הרפואה שהזכירו רז"ל לת"ח בת"ת, ולעם הארץ על ידי שבר רוח, וראה כי התרופות הללו הועילו לו ע"כ מלאו לבו לזכות הרבים ולהחזיר בתשובה כל אותן העירות שידע בהם שיש שם בעלי הלשון עד אשר לא יבואו עליהם ימי הרעה בצרעת ויצטרכו להדר אחר צפרים עפות כטהרת המצורע בצפרים העושין מעשה פטיט, וזה"ש שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי היה מחזר בתשובה אותן העירות הקרובות למעשה ציפור העושין מעשה פטיט, והיה מכריז מאן בעי למזבן סם חיי כי היו כחולים הצריכים סמים לתרופה הצריכין קנין ע"כ הזכיר למזבן סם, ומטעם זה לא מסיק בהכרזה זו שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו' כי מהיכא תיתי שיתרפא בשב ואל תעשה מי שהוא חולה כבר, אבל בהכרזת רבי אלכסנדרי אתי שפיר כאמור כי שם החידוש שיצטרך לת"ת, וכאן החידוש שיועיל הת"ת למי שכבר סיפר, ולא כפל הרוכל הכרוז לומר ב' פעמים מאן בעי למזבן סם חיי כמו שכפל ר' אלכסנדרי דבריו לפי שגם הוא מודה שזה שסיפר עליו הלה"ר אין לו תקנה כלל ולא בקש תקנה כ"א לזה שכבר סיפר, משא"כ בר' אלכסנדרי שבקש תקנה לשניהם. אודיק עליה עלמא לפי שכבר בחרו להם דרך מקולקל זה והיה רגיל על לשונם לספר לה"ר על כן לא בקשו לקנות כלום ממנו ואדרבא אודיק עליה הביטו אחריו, כי המה הבעלי ראתן הרואים אחרי מומי נפשות רבות וחסרונם כי כך דרך מואסי התוכחה שמביטים אחרי המוכיחם לראות אם ימצאו בו שמץ פסול כדי להשיב לו טול קורה כו' לכך אמרו לו אתמול היית רוכל הולך רכיל והיום אתה רוצה לתקן דרכינו קשוט עצמך תחילה.

רבי ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה, כמו ר' זירא ור' אמי ור' אשי שנתרחקו מעל גבול בעלי הלשון שלא להיות אתם במחיצתם א"ל תא סק להכא א"ל לית את צריך כו' כי הוא סובר שפסוק מרפא לשון עץ חיים מדבר דווקא במי שכבר סיפר אבל אתה וכל דכוותך אינן צריכין שימור, מ"מ אטרח עליה לידע התרופה הראה לו ספר תהלים מכורך לומר לו לפי שספר זה כרוך ומונח בקרן זויות אין דורש ואין מבקש ואין קורא בו בצדק ע"כ דרך מוסר לא ידעו האמור בפסוק מי האיש החפץ חיים. א"ר ינאי אף שלמה מכריז כו' הרי ספר משלי שאינו כרוך ומונח כי מדרך העולם ללמוד הספר לנערים כמ"ש לנער דעת ומזימה (משלי א.ד) ואעפ"כ אין עושין מה שקורין בו שומר פיו ולשונו וגו'. אלא ודאי יודעין רבונם ומתכוונים למרוד בו. ויכול להיות שתנא דמסייע לו כי קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, בשלמא אם פסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר שהתרופה מועלת לו סד"א שמי שלא סיפר אין צריך לנצור לשונו פירוש ע"י ת"ת כדמסיק רבי אלכסנדרי שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו', קמ"ל שומר פיו ולשונו שגם מי שלא סיפר צריך שמירה ע"י ת"ת. אבל אם מי שכבר סיפר אין לו תקנה ובעל כרחך אתה צריך לומר שפסוק מי האיש החפץ חיים וגו' מדבר במי שלא סיפר א"כ מה הוסיף שלמה בפסוק שומר פיו ולשונו על דברי אביו אלא ודאי שכדבריך כך הוא שפסוק זה מדבר אפילו במי שכבר סיפר.

ועל זה א"ר ינאי כל ימי לא הייתי יודע היכן מקרא זה פשוט כו'. והיינו פסוק שומר פיו ולשונו. כי היה סבור שסיפר אין לו תקנה וא"כ היה קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, עד שבא רוכל זה והודיע שפסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר וא"כ שומר פיו ולשונו מדבר במי שלא סיפר עדיין, ואם נפשך לומר על כל פנים שרבי ינאי מדבר על הפסוק של הרוכל נ"ל שהיה קשה לו בפסוק שחסר בו תשובת כת הלוקחים, כי המוכר מכריז מי האיש החפץ חיים ואח"כ באים הקונים ואומרים הב לן חיי או מכור לנו סם חיי ואח"כ משיב שמור ונצור לשונך מרע ולמה השמיט בפסוקים אלו דברי הקונים, אלא ודאי שאמת הוא כדברי הרוכל שפסוק זה מדבר בכתות שכבר ספרו לה"ר וקשה להם לעזוב ההרגל ולפעמים לא יבקשו לקנות התרופה כי כן קרה אל הרוכל שלא בקשו לקנות ממנו כלום, ומ"מ חייב המכריז להודיע להם דרך מוסר זה אף אם המה לא יבקשוהו ממנו ע"כ השמיט הפסוק דברי הקונים לומר לך שאף אם יהיה דור תהפוכות שלא יבקשו לקנות כלום מן הרופא ולא ידרשוהו מ"מ הוא ידרוש אחריהם להורות להם דרך השלום כמ"ש (תהלים לד.טו) בקש שלום ורדפהו. וארז"ל (ויק"ר ט.ט) כל המצות אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה אבל השלום אינו כן אלא אתה מחוייב להדר אחריו שנאמר בקש שלום ורדפהו, והוא ע"י סור מרע ועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו' כי ע"כ נאמר שכל נתיבותיה שלום (משלי ג.יז) לפי שמצלת מלה"ר הגורם כל דברי ריבות. וזה"ש מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, כי אותן בעלי ראתן אוהבים הימים אשר בהם יראו ברע אשר ימצאו בזולתם כדי שיהיה להם מקום ללון עליו ולספר ממנו, אבל החפץ חיים עוצם עיניו מראות ברע ואוהב הימים אשר בהם יראה בטוב זולתו לאמר מי יתן וכל עם ה' נביאים, והוא כשינצור לשונו מרע ע"י ת"ת הרמוז בועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו' ולע"ה בשבר רוח כמ"ש (תהלים לד.יט) קרוב ה' לנשברי לב.

ויצאתי מגדרי להאריך קצת בדבר שאינו מענין פשוטו של פרשה, יען כי ראיתי דור זה פרוץ מאד מאד בחטא הלשון וצרעת נושנת היא כי גם בגלות מצרים היו בעבור שהיו בהם דלטורין (תנחומא שמות י.) ונגאלו בזכות ד' דברים ואחד מהם בזכות שלא היה בהם לה"ר כו' (ילקו"ש אמור תרנז.), ובבית שני חזרו לסורם, ועוד היום בגלות החל הזה חטא הלשון הולך וגדל עד עלות חמת ה' לאין מרפה, לכן ראיתי לדבר קצת בהתעוררות זה לאמר אולי ישמעו העורים שבמחנה העברים ויתנו אל לבם לתקן פרצה זו. וזה דרשתי בק"ק לובלין בפר' זכור שס"ב לפ"ק בהתאסף ראשי עם וחכמי כל הקהילות ונוסף עליהם דברים כהנה וכהנה.

ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. היה לו להסמיך עץ ארז לאזוב כי שניהם ממין הצומחים מה ראה להכניס שני תולעת ביניהם ובפר' חקת (יט.ו) כתיב עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ולמה שינה כאן. ונראה לפי שפר' זו מדברת בתיקון לה"ר שהמספרו אף אם יהיה שפל אנשים כתולעת זה מ"מ הוא מכה באדם גדול שנמשל לארז, כדמסיק בילקוט (ישעיה תנ.) על פסוק אל תראי תולעת יעקב (ישעיה מא.יד) ע"כ כפרתו עץ ארז ושני תולעת ואזוב, לכפר על מה שעשה מעשה התולעת בארז ותרופתו שישפיל עצמו כאזוב ואז לא יחפוץ להטיל מום בקדשים.

וטעם לב' צפרים הוא, כי האדם יש לו ב' מיני דבור, אחד אסור, ואחד מצוה בו, והאסור דהיינו כלה"ר ודוגמתו זהו הצפור שעושה מעשה פטיט השחוטה על כלי חרס על מים חיים, כי אם עם הארץ הוא יהיה לו רוח נשברה שנאמר (משלי טו.ד) וסלף בה שבר ברוח. כי יש לו דין כלי חרס שאין לו תקנה כ"א בשבירה וכנגדו נאמר שישחט הצפור העושה מעשה פטיט על כלי חרס, ואם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנמשלה למים חיים לכך נאמר על מים חיים. ומטעם זה נאמר ה' פעמים זאת תורת בענין המצורע לומר לך שהעוסק בחמשה חומשי תורה ניצול מן הצרעת הבא על לה"ר, ואת הצפור החיה זהו כנגד פטפוטי דברים בתורה ותפלה אך שצריך לצרף לדבור זה עץ ארז ושני תולעת ואזוב המורה על ההכנעה והשפלות שאפילו בדבור התורה יהיה לו לב נשבר ונדכה וארז"ל (סוטה ה.) אדם לא נאמר בו ונרפא אבל בשר נאמר בו (ויקרא יג.יח) ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא, כי מי שיש לו לב בשר ורך יש לו רפואה וכן ארז"ל (סוטה ה.) בשר בושה סרוחה רימה, כי זכירת כל אלו הדברים מביאין לידי שברון לב והכנעה, על כן נאמר וטבל אותם בדם הצפור השחיטה להזות עליו מן ב' הצפרים כדי להסמיך עליו ב' דברים כאחד התשובה על העבר והתיקון על העתיד. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ולקח למטהר שתי צפרים. הוא עשה מעשה פטוט וכו': (דעת זקנים)


{ה}  וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְשָׁחַ֖ט אֶת-הַצִּפּ֣וֹר הָֽאֶחָ֑ת אֶל-כְּלִי-חֶ֖רֶשׂ עַל-מַ֥יִם חַיִּֽים:

 אונקלוס  וִיפַקֵד כַּהֲנָא וְיִכּוֹס יָת צִפְּרָא חֲדָא לְמָאן דַחֲסַף עַל מֵי מַבּוּעַ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַפְקֵד כַּהֲנָא לְטַבְּחָא וְיִכּוֹס יַת צִיפּוֹרָא חֲדָא לְמָן דַחֲסַף עַל מֵי מַבּוּעַ: (תרגום יונתן)

 רש"י  על מים חיים. נותן אותם תחלה בכלי, (ח) כדי שיהא דם צפור ניכר בהם, (ט) וכמה הם, רביעית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דבתחלה כתיב אל כלי חרס ואחר כך כתיב על מים חיים הא כיצד ומתרץ דהא והא איתא נותן אותה וכו': (ט) מדכתיב אחריו וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה וגו' משמע שצריך שיהא הדם ניכר במים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וצוה הכהן ושחט. כהן אחר או ישראל ויש אומרים המצורע והוא רחוק: אל כלי חרס. כמו על, וכן אל הנער הזה התפללתי: מים חיים. לקוחים ממקום נובע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  על מים חיים. כמו שמצינו בנעמן שנתרפא מצרעתו במים חיים ולכך זב צריך טבילה במים חיים משא''כ בשאר טמאים שאינן צריכין. להתרפאות ע''י מים חיים: על מים חיים. בגימט' לא במים מלוחים: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ושחט את הצפור האחת. למה שוחט אחת ומשלח אחת לומר שאם יעשה תשובה אין הצרעת חוזרת עליו: (דעת זקנים)


{ו}  אֶת-הַצִּפֹּ֤ר הַֽחַיָּה֙ יִקַּ֣ח אֹתָ֔הּ וְאֶת-עֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וְאֶת-שְׁנִ֥י הַתּוֹלַ֖עַת וְאֶת-הָֽאֵזֹ֑ב וְטָבַ֨ל אוֹתָ֜ם וְאֵ֣ת | הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחֻטָ֔ה עַ֖ל הַמַּ֥יִם הַֽחַיִּֽים:

 אונקלוס  יָת צִפְּרָא חַיְתָא יִסַב יָתַהּ וְיָת אָעָא דְאַרְזָא וְיָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת אֵזוֹבָא וְיִטְבּוֹל יָתְהוֹן וְיָת צִפְּרָא חַיְתָא בִּדְמָא דְצִפְּרָא דִנְכִיסָא עַל מֵי מַבּוּעַ: (אונקלוס)

 יונתן  יַת צִפְּרָא חַיְיתָא יִסַב יָתָהּ וְיַת קֵיסָא דְאַרְזָא וְיַת צְבַע זְהוֹרֵי וְיַת אֵזוֹבָא וִיטַמֵשׁ יַתְהוֹן וְיַת צִפְרָא חַיְיתָא בְּאַדְמָא דְצִפּוֹרָא דִנְכִיסָא וּבְמֵי מַבּוּעַ: (תרגום יונתן)

 רש"י  את הצפור החיה יקח אותה. מלמד שאינו אוגדה עמהם (י) אלא מפרישה לעצמה, אבל העץ והאזוב כרוכים יחד בלשון הזהורית, (כ) כענין שנאמר ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, קיחה אחת לשלשתן, יכול כשם שאינה בכלל אגודה כן לא תהא בכלל טבילה, תלמוד לומר וטבל אותם ואת הצפור החיה, החזיר את הצפור לכלל טבילה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב קיחה אחת אכולן את הצפור וגו' ואת האזוב יקח אותה: (כ) כלומר העץ ארז ואזוב וגם הלשון זהורית כרוכין יחד באגודה אבל אין הלשון זהורית כרוך סביב השנים אלא כרוך עמהן באגודה ולא הזכיר בקרא במה הן כרוכין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטבל אותם. הארז והשני והאזוב: על המים. שהדם מעורב עמם: (אבן עזרא)


{ז}  וְהִזָּ֗ה עַ֧ל הַמִּטַּהֵ֛ר מִן-הַצָּרַ֖עַת שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִ֣הֲר֔וֹ וְשִׁלַּ֛ח אֶת-הַצִּפֹּ֥ר הַֽחַיָּ֖ה עַל-פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה:

 אונקלוס  וְיַדִי עַל דְמִדַכֵּי מִן סְגִירוּתָא שְׁבַע זִמְנִין וִידַכִּנֵהּ וִישַׁלַח יָת צִפְּרָא חַיְתָא עַל אַפֵּי חַקְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַדֵי עַל בֵּית אַפּוֹהִי דְמִידְכֵּי מִן סְגִירוּתָא שִׁבְעָתֵי זִמְנִין וִידַכִּינֵיהּ וְיִפְטוֹר יַת צִיפּוֹרָא חַיְיתָא עַל אַנְפֵּי חַקְלָא וִיהֵי אִין אִיטִימוֹס הַהוּא גַבְרָא לְמִילְקֵי תוּב בְצוֹרָעָא תַיְיבָא צִיפּוֹרָא חַיְיתָא לְבֵיתֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא וּמִתְכַשְׁרָא לְמֵיכְלָא וְיַת צִפּוֹרָא נְכִיסָא הֲוָה מִקְבָּר כַּהֲנָא בְּמֵיחְמֵי מְצוֹרָע: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והזה. מהדם המעורב אחר טבול גם הצפור החיה והנזכרים: על פני השדה. מקום שאין שם יישוב שלא תדבק הצרעת. וההזיה בשלשתן או באזוב לבדו כטומאת המת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והזה על המטהר שבע פעמים. כנגד ז' דברים שנגעים באים עליהם מזה עליו שבעה פעמים: ושלח את הצפור. רמז שתפרח ממנו ' הצרעת צפור אחת שחוטה כן לא תבא עוד הצרעת ואחת משולחת לו' שאם יוסיף להרע תחזור הצרעת כמו הצפוד השלוחה: (בעל הטורים)

 אור החיים  והזה על המטהר מן הצרעת וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר מן הצרעת אחר שבו מדבר הכתוב. ואולי כי לצד שהזאה זו אינה מטהרת אותו בהחלט אלא כיום שפסקה זבה מדם זובה ועדיין צריך הוא לספירת ז' ימים כדין טומאת זב, ותמצא שכל ימי ספרו עדיין הוא אב הטומאה, לזה אמר המטהר מן הצרעת פירוש מגוף הצרעת ולא מן טומאת הצרעת, ולזה אמר לבסוף והיה ביום השביעי וגו' וכבם את בגדיו הא למדת שבימי ספרו היה מטמא בגדים והנה הוא אב הטומאה, ולזה הודיעך כי אינו נטהר אלא מגופו של צרעת ואחר שנטהר מהצרעת צריך לישב בטומאתו ז' ימים:

ובתורת כהנים דרשו למה הוצרך לומר מן הצרעת כיון שבו מדבר הכתוב, ואמרו כי הוצרך לומר מן הצרעת למעט טמא מת שלא יטעון ז' פעמים, משום שהייתי דן קל וחומר ממצורע שאינו טעון ג' וז' ואף על פי כן טעון ז' פעמים, טמא מת שטעון ג' וז' אינו דין שיהיה טעון ז' פעמים, תלמוד לומר מן הצרעת ולא מטומאת מת. ודרשו עוד בסוף אותה ברייתא וטהרו מה שהוצרך לומר וטהרו כי בא למעט המצורע מטעינת ג' וז', שזולת זה הייתי דן קל וחומר מטמא מת שאינו טעון ז' ואף על כן טעון ג' וז', מצורע שטעון ז' אינו דין שיהיה טעון ג' וז', תלמוד לומר וטהרו פירוש בזה יספיק לטהרו ע''כ. וקשיא לי אחר שאמר הכתוב מן הצרעת ודרשנו למעט מן טומאת מת, הנה לא יוצדק למעט אלא לצד שהיה בא מן הדין, ודין זה אינו אלא כשנאמר שהמצורע אין בו ג' וז' שבזה יבא קל וחומר ומה מצורע וכו' כאמור בדברי הברייתא, אם כן מאומרו מן הצרעת החזיק הכתוב דעת זו וחתם עליה כי המצורע אין בו ג' וז', ומעתה למה הוצרך לומר וטהרו למעטו מג' וז' הרי כבר נתחייבה מהכתוב לומר שאין בו ג' וז' מאומרו מן הצרעת. או היה לו לומר וטהרו שאין צריך המצורע ג' וז' ולא היה צריך לומר מן הצרעת, ואני יודע כי טמא מת אין צריך ז' פעמים ממה שהוצרך לומר וטהרו לסתור הקל וחומר הבא מטמא מת להזאת ג' וז', ואין קל וחומר בא אלא אם תאמר שאין בא במלמד אלא אחד והבן:

ונראה לפרש כי להיות שראינו שה' צוה בטומאת מת הזאת ג' וז' ולא הזכיר כמה הזאות והזכיר בטומאת צרעת ז' פעמים ולא הזכיר ג' וז', יש סברא לומר כי טהרת ריבוי ההזאות היא טהרה גדולה יותר מהזאת ג' וז' לצד היותם ז' פעמים מה שאין כן הזאות ג' וז' שאינם אלא ב' פעמים, וכפי זה הצריך הכתוב תיקון לטהרת מצורע יותר מתיקון טהרת טומאת מת, ויש סברא לומר טהרת מספר הימים היא יותר גדולה שלא יום אחד בלבד יספיק לטהר, ואם כן מה שמצינו שה' הצריך בטמא מת ג' וז' היא הדרגה גדולה מהזאת ז' פעמים, וב' סברות אלו יתחלקו בדעות חכמים, ויהיה חכם שיחשוב גדול הנאמר בטהרת המצורע יותר מהנאמר בטהרת טמא מת, ויהיה חכם שיחשוב להפך. והנה להחושב כי טהרת ג' וז' יותר יבוא לדון קל וחומר מהמצורע להצריך בטמא מת ז' פעמים. ולהחושב כי טהרת ז' פעמים חמורה ילמד למצורע ג' וז' מטמא מת מקל וחומר. ומעתה יתחייב הכתוב לומר ב' המיעוטים להסיר טעות כל סברא וסברא. ואם לא היה אומר אלא אחד כגון שיאמר מן הצרעת למעט טמא מת שאינו צריך ז' פעמים, תבא סברת הסובר לומר כי בזה הסיר הכתוב טעות שכנגדו והצדיק לומר כי הזאת ז' פעמים היא יותר גדולה וישנה במצורע ולא בטמא מת וחוזר אני ודן להביא לו ג' וז' מטמא מת, וכן אם היה אומר וטהרו וגו'. וכדי שלא ירחיק דעתך דרך זה לומר איך יבא הכתוב למעט סברא שאינה אמיתית, הלא תמצא שאמרו (ברכות מז) בכמה מקומות עליך אמר קרא פירוש הגם שאין דעתו כך, הרי שהתנא יבאר הכתוב שבא לסברא שאין דעתו מסכמת לה שיחוש הכתוב לסובר כן והבן:

וראיתי להרב המופלא הר''י רוזאניש זצוק''ל בספר הנכבד משנה למלך (הל' חמץ ומצה פ''ו ה''א) שהביא ברייתא אחת דומה למה שלפנינו, דתניא בתורת כהנים פרק י''א וזה לשונם הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה, שהיה בדין, ומה אם זה שאינו טעון סוכה טעון מצה זה שטעון סוכה אינו דין שיטעון מצה, תלמוד לומר הזה חג המצות טעון מצה וכו', ושם בפרק י''ד תניא וזה לשונם הזה חג הסוכות זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה, שהיה בדין, ומה זה שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שהוא טעון מצה אינו דין שיטעון סוכה, תלמוד לומר הזה זה טעון סוכה ואין וכו'. והקשה הרב הקושיות עצמם שכתבנו בברייתות טהרת מצורע דרשו מעל ספר הרב מה שתרץ בזה. ודבריו ז''ל קצת דחוקים, ובפרט לכת הפוסקים (רמב''ם ועוד) שסוברים דספק דאורייתא שמותר מן התורה לא יעמדו דברי הרב עליו השלום למעיין בדבריו. ולדעתי יתבארו הברייתות בדרך עצמו שבארנו למעלה, והוא כי לצד שיש פרסום נס יציאת מצרים בסוכה בבחינה אחת יותר מפרסום נס שיש באכילת מצה, כי הרבה פעמים אדם אוכל פתו מצה מה שאין כן מעשה סוכה שיש פרסום גדול. ובפסח גם כן בחינה אחרת יש בו שהוא יותר פרסום הנס בעתו ובזמנו שהוא בט''ו בניסן, ויבא חכם שתהיה לו הסברא להגדיל פרסום נס סוכה שהוא גדול מפרסום אכילת מצה, וידון קל וחומר לסוכה שטעונה מצה, ויאמר ומה חג המצות שלא הצריך בו ה' כל כך פרסום על כל פנים חייבו במצה לצד שהוא דבר הצריך על כל פנים, סוכה שראינו שהוא פרסום גדול אינו דין שצריך מצה, תלמוד לומר הזה חג המצות, ותבא סברא אחרת שתדון בהפך ויאמר כי דידיה נצח ודחה סברא שכנגדו ממה שמיעט סוכה שאין בה מצה ועיקר הפרסום הוא המצה וידון לחייב סוכה בפסח בקל וחומר מסוכה שלא הצריך בה ה' מצה ואף על פי כן הצריך סוכה, תלמוד לומר [הזה] חג הסוכות ותדע שהתנא דורש המיעוטין לב' הסברות, בהעיר בקל וחומר ראשון שעשה התנא, איך הוציא מפיו קל וחומר ועדיין אינו יודע אם אינו טעון אלא אחד או שנים, ובמה שפירשתי יבוא על נכון. ומה שכתב הרב הגדול בעל משנה למלך שלא היינו יודעים באיזה מקום נאמר הקל וחומר ומספיקא היינו אומרים שחג המצות טעון סוכה וחג הסוכות טעון מצה ע''כ. אין דבריו ז''ל מוכרחים, כי כיון שאין אתה יכול לדון קל וחומר לצד שאינך יכול לומר ומה זה שאינו טעון אלא זה כי מי אמר לך שאינו טעון אלא זה ודלמא תדון הקל וחומר להפך ויהיה טעון ב', וכן לצד האחר אין אני יכול לעשות הקל וחומר מהטעם עצמו, ומעתה יעמוד כל אחד בשלו ולא תדון קל וחומר, אם לא שתאמר שיש פן לומר קל וחומר מצד אחד ויש פן לומר הקל וחומר מצד אחר וחש הכתוב לב' הצדדין, והוא הדרך שפירשתי: (אור החיים)

 ספורנו  וטהרו. מענין פריעה ופרימה: (ספורנו)


{ח}  וְכִבֶּס֩ הַמִּטַּהֵ֨ר אֶת-בְּגָדָ֜יו וְגִלַּ֣ח אֶת-כָּל-שְׂעָר֗וֹ וְרָחַ֤ץ בַּמַּ֨יִם֙ וְטָהֵ֔ר וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל-הַֽמַּֽחֲנֶ֑ה וְיָשַׁ֛ב מִח֥וּץ לְאָֽהֳל֖וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס  וִיצַבַּע דְמִדַכֵּי יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיגַלַח יָת כָּל שַׂעֲרֵהּ וְיַסְחֵי בְמַיָא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵעוֹל לְמַשְׁרִיתָא וִיתֵב מִבָּרָא לְמַשְׁכְּנֵהּ שִׁבְעַת יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִצְבַּע דְמִדְכֵּי יַת לְבוּשׁוֹי וִיסַפֵּר יַת כָּל שְעָרֵיהּ וְיַסְחֵי בְּמַיָא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא וְיָתִיב מִבָּרָא לְמַשְׁכַּן בֵּית מוֹתְבֵיהּ וְלָא יִקְרַב לְצַד אִינְתְּתֵיהּ שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישב מחוץ לאהלו. מלמד שאסור בתשמיש (ל) המטה (ת"כ פרק א, יא. חולין קמא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דגמרינן אהלו מאהליכם דכתיב גבי מתן תורה דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם שהתיר להם תשמיש המטה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכבס. וגלח את כל שערו. כלל: ורחץ במים וטהר. בערב כמשפט ואחר כן שב לפרש כי זה יהיה אחר ימים שבעה וכן היה משפט שבעה של מרים ופרט כי יגלח את כל שערו ביום השביעי וביאר כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וזאת המלה קרובה מגזרת גב: (אבן עזרא)

 אור החיים  וכבס המטהר וגו'. צריך לדעת כיבוס זה למה כיון שעודנו מטמא בגדים בימי ספרו, וגם למה שפירשתי (פסוק ז') כי טומאה זו שמכבס בגדיו עלי' היא הפסקת הצרעת כמו שדייקתי מאומרו מן הצרעת, אף על פי כן לא יכבס בגדיו ועודנו מטמא אותם. ובתורת כהנים מצאתי שאמרו וזה לשונם וכבס מה בא ללמד אם ללמד שמטמא בגדים במגע קל וחומר מבימי ספרו וכו', אלא אחד מלטמא משכב ומושב ואחד מלטמא במגע ע''כ. וכפי זה אמר וכבס וגו' לומר שפסקה טומאת משכב ומושב. והנה עיקר הכרח דרשת תורת כהנים אינה אלא מכח קושיתנו, ולא הוצרכו לפרשה לצד פשיטותה, כי זולת קושיתנו אין הכרח אומרו מה בא ללמד הכרח, כי מי אמר לנו שבא ללמד דלמא בא לעצמו שצריך לכבס בגדיו יום שנטהר מהצרעת ויום גמר ספירת ז' ימים כמו שמצינו שצוה ה' לגלח כל שערו ולרחוץ כל בשרו ביום שנטהר וסוף ימי הספירה כמו כן צוה ה' על הכיבוס. אלא ודאי עיקר קושיתו היא שלא יכבם אם עדיין מטמא בגדים, ולזה בהכרח אתה אומר שלא בא אלא ללמד דבר ולזה אמר מה בא ללמד אם ללמד וכו' קל וחומר הוא ותירץ וכו':

וראיתי לרבינו הלל שכתב למחוק גרסת לטמא משכב ומושב מכח ההוא שאמרו באלו דברים (פסחים סז:) דזב חמור ממצורע שמטמא משכב ומושב, וגורם לטמא בביאה. ולדבריו צריך למחוק כמה ברייתות גם כן הבאים שם בתורת כהנים דקתני שהמצורע מטמא משכב ומושב. וכבר דחה דבריו הרב בעל קרבן אהרן בדחיה שאין אחריה סמיכה. ומה שאמרו באלו דברים שהזב חמור ממצורע, כן הוא כפי האמת שבימי ספרו של זב מטמא משכב ומושב וימי ספרו של מצורע אינו מטמא משכב ומושב, והוא הדבר שלמדנו מאומרו וכבם המטהר ב' פעמים וכן פסקו רמב''ם וכל הפוסקים, ורבינו הלל לא כוון בזה אל הנכון:

ורחץ במים וגו'. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם במים אפילו במי מקוה, והלא דין הוא זב שאינו טוען הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים מצורע שטעון וכו'. תלמוד לומר ורחץ במים אפילו וכו' ע''כ. פשט דבריהם הוא שדורשים יתור תיבת במים שלא היה צריך לומר אלא ורחץ, וכן פירש בעל קרבן אהרן. וקשה והלא כבר מיעט הכתוב ביאת מים חיים במצורע בפרשת זב, כדתניא שם (טו יג) בתורת כהנים ורחץ בשרו במים חיים הזב טעון מים חיים ואין המצורע טעון מים חיים, והלא דין הוא ומה אם הזב וכו' תלמוד לומר בשרו במים חיים הזב טעון וכו' ואין המצורע טעון וכו' ע''כ, משמע כי מיתור תיבת בשרו דורש כן, וכן פירש הרב בעל קרבן אהרן, אם כן למה הוצרך לומר במים. ואפשר לומר כי עיקר דרשת התנא הוא מיתור תיבת במים ממנה דורש לרבות מי מקוה, ותיבת בשרו אצטריך למעט בגדיו, כמו שדרש שם גם כן בתורת כהנים, ומה שסמך גם כן לה מיעוט מים חיים במצורע, באגב, וסמך על יתור תיבת במים, ובזה לא קשיא למה דורש מתיבת בשרו, ב' דרשות. ובעל קרבן אהרן פירש כי דורש ממה שלא אמר ורחץ הזב ואמר בשרו, ולדברינו אין אנו צריכין לזה. ומה שדרשו בתורת כהנים בפרשת צו בפסוק (ו כא) ומורק ושוטף במים האמור בכלי שנתבשלה בו חטאת וזה לשונם ושוטף יכול במ' סאה תלמוד לומר במים כל שהן, במים ולא ביין ולא במזוג ע''כ. אין לדמות יתור במים האמור בחטאת ליתור במים האמור כאן, כי שם אם לא אמר במים לא הייתי מצריכו אלא מ' סאה מי מקוה שאין לנו צד לומר שצריך מים חיים לומר שבא הכתוב למעטו ומוכרח לומר שבא למעט גופן של מ' סאה, מה שאין כן במים האמור כאן כיון שיש צד לומר שצריכין מים חיים ובא יתור במים שדינן ליה למעט מים חיים, והבא לומר שממעט מ' סאה עליו להביא ראיה מנין. ומה שהוסיף שם לדרוש במים ולא ביין וכו', אין זה אלא מהמשמעות ולא מהיתור, ועיין פסוק שאחר זה ישוב הענין באופן אחר: (אור החיים)

 ספורנו  ורחץ במים וטהר. מענין מחוץ למחנה מושבו: (ספורנו)


{ט}  וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י יְגַלַּ֣ח אֶת-כָּל-שְׂעָר֗וֹ אֶת-רֹאשׁ֤וֹ וְאֶת-זְקָנוֹ֙ וְאֵת֙ גַּבֹּ֣ת עֵינָ֔יו וְאֶת-כָּל-שְׂעָר֖וֹ יְגַלֵּ֑חַ וְכִבֶּ֣ס אֶת-בְּגָדָ֗יו וְרָחַ֧ץ אֶת-בְּשָׂר֛וֹ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵֽר:

 אונקלוס  וִיהֵי בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלַח יָת כָּל שַׂעֲרֵהּ יָת רֵישֵׁהּ וְיָת דִקְנֵהּ וְיָת גְבִינֵי עֵינוֹהִי וְיָת כָּל שַׂעֲרֵהּ יְגַלָח וִיצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵהּ בְּמַיָא וְיִדְכֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְסַפֵּר יַת כָּל שְעָרֵיהּ יַת רֵישֵׁיהּ וְיַת דִיקְנֵיהּ וְיַת גְבִינֵי עֵינוֹי וְיַת כָּל שְעָרֵיהּ יְסַפֵּר וְיִצְבַּע יַת לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי יַת בִּישְרֵיהּ בְּמוֹי וְיִדְכֵּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  את כל שערו וגו'. כלל ופרט וכלל, להביא (מ) כל מקום כנוס שער ונראה (סוטה טז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) יגלח את כל שערו כלל את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט ואת כל שערו יגלח חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה אף כל מקום כנוס שער ונראה כגון שפמו לאפוקי שער של בית השחי ושל בית הערוה אף על פי שכנוס שער אינו נראה ולאפוקי שער שעל גבי הידים אף על פי שנראה אינו כנוס שער כמו הפרט: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת כל שערו. שער הרגלים ויש אומרים אף זרועיו ושוקיו והחזה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את כל שערו. כלל ופרט וכלל להביא כל מקום כנוס שער הנראה לשון רש"י אבל בת"כ (פרק ב ב ג) וגלח את שערו יכול אף בית הסתרים תלמוד לומר גבות עיניו מה גבות עיניו בנראה אף כל שערו בנראה פרט לבית הסתרים אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אף כל מקום כנוס שער בנראה מנין כנוס שער בשאינו נראה פזר שער בשאינו נראה ת"ל את כל שערו יגלח אבל הרב תפס מדרשו של רבי ישמעאל מאי הביא שער הרגלים ומאי הוציא דבית השחי ודכולי גופיה אבל בכאן הלכה מגלח כדלעת או מפני שהלכה עוקבת את המדרש או מפני שהלכה כדברי רבי עקיבא ורבי דכולי גופיה ומיעט שבתוך החוטם בלבד וכן שנינו במשנתנו (נגעים פי"ד מ"ב) והעביר תער על כל בשרו ומפורש בפרק שני דסוטה (טז) (הרמב"ן)

 אור החיים  ורחץ את בשרו במים. צריך לדעת למה אמר בשרו, לפי מה שמצינו שדרשו ז''ל במה שכתוב בזב (טו יג) ורחץ בשרו למה אמר בשרו ודרשו למעט מצורע ולמעט בגדיו, ב' דרשות הללו לא יוצדקו ביתור בשרו האמור כאן. גם למה אמר במים יתירה וכאן לא יוצדק מה שדרשו בפסוק ראשון, משום כי בטהרה ראשונה היה לנו לטעות להצריכו מים חיים ממה שיש בהזאתו מים חיים ובטהרה ב' אין לנו מקום לדון בה מים חיים. ואם באת לומר שכל טהרת המצורע ענין אחד הוא, אם כן הרי כבר מיעט מים חיים אפילו בטהרה שיש בה להדיא מים חיים. ויש לומר משום שהיה מקום לבעל הדין לחלק ולומר לא מיעט הכתוב ביאת מים חיים מהמצורע אלא לטהרה ראשונה שאין עולה בה מטומאתו כזב שנטהר לחלוטין מטומאתו אבל טהרה שנייה שעולה בה מטומאתו לחלוטין כטהרת זב עדיין אני דן במקומו שלא יגרע מהזב וצריך ביאת מים חיים, והגם שבטהרה זו אין בה הזאת מים חיים שהוא כח הקל וחומר, אף על פי כן טהרת המצורע ענין אחד הוא כולה תלמוד לומר במים פעם ב' לומר שאפילו בטהרה המעלהו מכל טומאה אין צריך ביאת מים חייב כזב, ודקדק לומר בשרו שעליו בא המשפט בזב שצריך ביאת מים חיים, וזולת זכרון בשרו כאן הייתי אומר שלא מיעט מים חיים אלא לכליו אבל בשרו עודנו נידון בקל וחומר מהזב, והגם שכליו אינם באים בקל וחומר מהזב שיצרך הכתוב למעטם וכשנבא לדון קל וחומר מהזב נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה הנדון גופו ולא כליו וכו', אף על פי כן עדיין יש מקום לחוש להבא לסבור ולומר כיון שמצינו שהצריך בהזאתו מים חיים, גם כליו צריכין מים חיים תלמוד לומר ורחץ בשרו במים במים, יתירה לומר שעולה במי מקוה אפילו בשרו:

ואם תאמר יאמר הכתוב ורחץ בשרו במים ולא יצרך לומר במים בפסוק אחר. משום שהייתי אומר לא מיעט הכתוב ביאת מים חיים אלא בטהרה ב' שאין בה משפט הזאת מים חיים מה שאין כן טבילה ראשונה שמצינו שהצריך הי' הזאת מים חיים עדיין אני דן קל וחומר מזב תלמוד לומר במים. ואין להקשות על זה כי אין אנו יכולין לומר שלא בא המיעוט אלא בטהרה ב' משום שאין בה הזאת מים חיים שהרי אין אתה מצריך המיעוט למעט בה מים חיים אלא משום קל וחומר והקל וחומר אינו חל אלא אם תאמר כל טהרת המצורע אחת היא ומשפט מים חיים שאמר הכתוב במצורע בטהרה א' יסובב לדון קל וחומר אפילו על טהרה ב' ואם כן כשבא המיעוט בטהרה ב' כאלו בא גם בטהרה א' ולא הי' צריך זו אינה קושיא, שהייתי אומר כי ממה שלא מיעט הכתוב אלא בטהרה ב' ולא בטהרה א' בזה עקר לי סברא שהייתי אומר שכל טהרת המצורע אחת היא והייתי מצריך במצורע ביאת מים חיים בב' טבילות תלמוד לומר בשרו במים בטבילה ב' למעט ביאת מים חיים והניח הקל וחומר מיוחד לטבילה ראשונה דוקא, תלמוד לומר במים בטבילה ראשונה שאפילו טבילה ראשונה שיש בה הזאת מים חיים אין צריכה ביאת מים חיים. אלא עדיין יש לנו לומר שבטבילה ב' הוא שממעט בשרו אבל טבילה ראשונה לא מיעט להדיא בשרו וכמו שפירשתי אם לא היה אומר בשרו בפסוק ב', וידים מוכיחות על הדבר ממה שדקדק הכתוב לומר בשרו בטהרה ב' ולא בטהרה ראשונה הרי זה מראה באצבע כי בטהרה א' צריך ביאת מים חיים לבשרו. ומעתה באנו למה שהוצרכו לדרוש מבשרו שאמר הכתוב בזב שבא למעט בשרו של מצורע והקשינו למה הוצרך והלא כבר נתמעט מתיבת במים, מעתה אין קושיא כי צריך מיעוט זה גם כן למעט גם טבילת גופו, ומה שקבע התנא המיעוט של גופו מתיבת במים, עיקר דרשתו הוא מבשרו האמורה בזה וקבע התנא עיקר הדין במקומו והבן:

ובדרך רמז תרמוז הפ' על גלות ישראל ע''ד או' בס' הזוהר כי או''ה לישראל הם בחינת הצרעת וישלטו בהם לצד הטעם עצמו שיסובב הצרעת ותמצא ג''כ שאמרו ז''ל שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא לצד שלא היה בהם בעלי לשון הרע דכתיב ושאלה אשה וגו' ודבר זה היה בידם י''ב חודש וכו' גם אין לך דבר שמרחיק האדם מן קונו כלשון הרע ולזה אמרה התורה זאת תהיה תורת המצורע שהוא עם בני ישראל שנצטרע בנגעי בני אדם הטמאים ביום טהרתו שיטהר לשונו ודרכיו והובא אל הכהן כי ה' ב''ה יתכנה בשם כהן כאמור בספר הזהר בפסוק והובא אל הכהן ואמר והובא לצד שנתרחק עכשיו יתקרב ובא אל הכהן ותכף ומיד כי מי גדול וגו' אלהם קרובים אליו ואמר והובא פי' מעצמו יתקרב כי מעשיו יקרבוהו ויקרא קרוב דכתיב שלום וגו' ולקרוב ואז ויצא ה' ונלחם וגו' והוא אומרו ויצא הכהן אל מחוץ.

למחנה שהיא חוץ למחנה שכינתו לחוצה לארץ מקום טמא ששם בעונותינו הם גולים בנ''י וראה והנה נרפא הנגע שבעדו בא הצרעת שחזרו בתשובה ונטהרו וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות הם ב' משיחים ונקרא צפור כי כן יתכנו נשמות העליונות כידוע ועוד מצינו שיתכנה הגואל לצפור וזה לך ל' הזוהר בפ' בלק ומההו מערת' יסגא חד עופא רברב' עלא' דישלוט בעלמא וליה יתיהיב מלכות' וכו' ע''כ ומצינו שאמרו ז''ל ששני משיחי ישראל הם משיח בן אפרים ומשיח בן דוד ובתחילה יתגלה משיח בן אפרים וימות ואח''כ יתגלה משיח בן דוד וכנגד ב' אלו אמר ולקח למטהר ב' צפרים חיות טהורות כל אלו הכינויים הם מעלות הקדושה כידוע ליודעי דעת ואומרו ועץ ארז ושני תולעת ואזוב רמז לזכות ג' אבות עץ ארז הוא אברהם שהוא האדם הגדול בענקים ושני תולעת יעקב ע''ד אומרו אל תיראי תולעת יעקב ואזוב הוא יצחק שהוא בחינת הגבורה שצריך צירוף זכות שלשתן ואמר ושחט כאן רמז להריגת משיח בן אפרים כמאמרו ית' אל כלי חרס על מים חיים פי' בשביל כפרת העם פדיון נפשם וכינה אותם כלי חרס ע''ד וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה שהוא כלי חרס והכונה בזה לצד שנשארו ככלי חרם שעומד לשבירה לצד גרעון התורה המתיחסת למים חיים על סבת מים חיים שאין בישראל תורה ועל זה תשחט הצפור האחת גם באמצעות דבר זה ילבוש ה' בגדי נקם הפך מדותיו הרחמים ויעשה כלה לגוים המריעים וממוצא דבר אתה יודע שאסורה ועל זה תשחט הצפור האחת גם באמצעות דבר זה ילבוש ה' בגדי נגם הפך מדותיו הרחמים ויעשה כלה לגוים המריעים וממוצא דבר אתה יודע שאם יהיה בהם תורה לא ימות הצדיק ותמצא שכתב האר''י ז''ל שצריך לכוין בתפל' הקבוע להתפלל על זה הצדיק שלא ימות פי' כי באמצעות התפלה יתרבה זכותו ויעמוד חי ותבוטל גזירת מות ממנו ואמר את הצפור החי' שהוא משיח בן דוד יקח אותה הקב''ה ויצרף עמו זכו' האבות ויצרף נקמת הצדיק שנהרג והוא אומרו יקח אותה ואת עץ וגו' וטבל אותם בדם הצפור השחוטה ויתגברו הרחמים מזכות האבות וממשיח הנהרג ויתכפרו כל הדרגות הטומאות ומניעות דביקו' ישראל והוא מה שרמז הכתוב כאן באומרו והזה על המטהר פי' ענין כפר' כי למען זכות האבות ולמען אשכול הנהרג הוא כופר ויכפר על בנ''י ואמר שבעה כנגד שבע' הדרג' הטומא' אשר יטמאו בהם בית ישראל כי הם שבעה כידוע והן הנה הרמוזים בטומאת מת וטומאת נדה דכתיב כטומא' הנדה וגו' ובזה וטהרו ואז ושלח את הצפור החיה כאו' בספר הזוהר בפ' בלק וז''ל ומההיא מערתא יסגא חד עופא רברבא עלאה דישלוט בכל עלמא וליה יתיהב מלכותא וכו', והוא אומרו על פני השדה שהוא עולם הזה שתהיה שולטת בכל העולם, ואז וכבס המטהר שהם ישראל את בגדיו הם בגדים הצואים שהיו מלובשים בנשמתו כדרך אומרו (זכרי' ג) הסירו הבגדים הצואים, וגילח את כל שערו שהם בחינת צמחי החומר העכור, ורחץ במים הוא התורה בה יטהר מחשבותיו, ואחר יבא אל המחנה זה מחנה שכינה ירושלים היורדת בנויה מלמעלה, ואמר וישב מחוץ לאהלו כי לא יקרבו להזדווג לשכינה עד שישבו שבעה נקיים לחשש טומאה, וביום השביעי יהיו ראויים לקבלת הארת הקדושה, כיוצא בזה תמצא שאמר ביחזקאל שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו נמצאת אומר ב' טהרות טהרה הראשונה הרחקת הטומאה והב' היא הקרבת הקדושה: (אור החיים)

 ספורנו  ורחץ את בשרו במים וטהר. מענין וישב מחוץ לאהלו: (ספורנו)

 כלי יקר  והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו. ואח"כ פרט את ראשו וזקנו וגבות עיניו אע"פ שרז"ל (סוטה טז.) דרשו זה בכלל ופרט מ"מ לפי דרכנו נוכל לומר שלכך פרט ג' ראשי אברים אלו לפי שהם קרובים אל ג' ראשי עבירות אשר עליהם באים הנגעים. את ראשו, לכפר על גסות הרוח הרוצה להיות לראש לכל דבר כמ"ש (ישעיה ג.טז-יז) יען כי גבהו בנות ציון וגו' ושפח ה' קדקד בנות ציון. ואת זקנו, הם השערות סביב לפיו לכפר על פי המדבר בלה"ר ואת גבות עיניו, לכפר על צרות העין. (כלי יקר)


{י}  וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי-כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ם וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת-שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יִסַב תְּרֵין אִמְרִין שַׁלְמִין וְאִמַרְתָּא חֲדָא בַּת שַׁתָּא שְׁלֶמְתָּא וּתְלָתָא עֶסְרוֹנִין סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח וְלֻגָא חַד דְמִשְׁחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא תְּמִינָאָה יִסַב תְּרֵין אִמְרִין שַׁלְמִין וְאִמַרְתָּא חֲדָא בַּר שַׁתָּא שְׁלֵימְתָּא וּתְלָתָא עֶסְרוֹנִין סְמִידָא לְמִנְחָתָאפְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא וְלוּגָא חֲדָא דִמְשַׁח זֵיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכבשה אחת. (נ) לחטאת: ושלשה עשרונים. לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע (ס) טעונין נסכים (מנחות צא.): ולוג אחד שמן. להזות עליו שבע, וליתן ממנו על תנוך אזנו ומתן (ע) בהונות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) וכבש אחד בא לאשם דכתיב ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם אבל בכבש הא' וכבשה אחת לא פירש כלום רק סתם ואמר האחד לעולה ואחד לחטאת וכבש השני על כרחך בא לעולה דאין מביאין נקבה לעולה כדכתיב בפרשת ויקרא ועל כרחך כבשה לחטאת: (ס) כלומר אף על פי ששאר חטאות ואשמות אינן טעונין נסכים וילפינן להו מקרא דלפלא נדר או נדבה הבא בנדר ובנדבה טעונין נסכים שאינו בא בנדר ובנדבה אינן טעונין נסכים אם כן הוה אמינא דהני ג' עשרונים דהכא במנחה הבאה בפני עצמה קמיירי ולא במנחת נסכים דאם כן לא היה צריך אלא עשרון אחד לעולה לכך הוצרך לפרש שהן באין לג' כבשים הללו: (ע) רש"י רוצה לתת טעם על הלוג הזה למה לא נזכר בשום אחד מן נסכי הבהמות ועל זה פירש להזות וכו' הרא"ם. ונראה דנוכל לפרש דרש"י בא לפרש דלא נטעה לומר שהוא השמן למנחת נסכים. ומה שהקשה הרא"ם איך נטעה לומר וכו' יש לומר דהכי קאמר קרא מנחה בלולה בשמן ובכמה שמן הוא בולל את המנחה בלוג אחד שמן לכך הוצרך לפרש להזות וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שני כבשים וכבשה אחת. בעבור היות נגע הצרעת מוסר על מעשה הלשון על כן יקריב כבש אחד לעולה כמשפט כל העולה על הרוח ואחד אשם כמשפט כל אשם ונקבה לחטאת כמשפט כל חטאת ושלשה עשרונים כמשפט עשרון לכבש: ולוג אחד. מדה ואין לו אח וטעם אותם הכבשים והכבשה גם זה האשם גם זאת החטאת לכהן חוץ מהאמורים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת. לא פירש הכתוב מה יעשה בשני הכבשים וכבשה אבל הזכיר בכבש האחד שיקריב אותו לאשם (פסוק יב) והזכיר שיעשה החטאת ואחר ישחט העולה (פסוק יט) וזה בעבור שכבר הזכיר בפרשת ויקרא (ה-ו) בחטאת שתהיה נקבה והזכיר בכל עולה (שם א-ג ועוד) שהוא זכר לכך לא הוצרך להאריך כי בידוע שהכבש השני יהיה העולה והכבשה היא החטאת (הרמב"ן)


{יא}  וְהֶֽעֱמִ֞יד הַכֹּהֵ֣ן הַֽמְטַהֵ֗ר אֵ֛ת הָאִ֥ישׁ הַמִּטַּהֵ֖ר וְאֹתָ֑ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וִיקִים כַּהֲנָא דִמְדַכֵּי יָת גַבְרָא דְמִדַכֵּי וְיָתְהוֹן קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹקִים כַּהֲנָא דְמִדַכֵּי יַת גַבְרָא דִמְדַכֵּי וְיַת אִימְרַיָא קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לפני ה'. בשער נקנור, (פ) ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחוסר כפורים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) בשער נקנור שהוא למזרח העזרה וכי עומד שם אדם ופניו למערב הוא רואה פתח ההיכל והיינו לפני ה' כו' ולא נתקדש חלל שער נקנור בקדושת עזרה כדי שיוכל המצורע שהוא מחוסר כפורים לעמוד שם כדי שיוכל להכניס ידו לפנים להזות עליו ומחוסר כפורים שנכנס בעזרה חייב כרת לכך לא קדשוהו בקדושת עזרה. עיין בהרא"ם: (שפתי חכמים)

 אור החיים  והעמיד הכהן. יתבאר על דרך מה שאמרו בתחילת מסכת כלים (פ''א מ''ח) שמחוסר כיפורים אסור ליכנס לעזרת ישראל ע''כ. והנה כאן צוה ה' שהמטהר יעמוד בפתח העזרה שהוא שער ניקנור כאומרם בפרק קמא דסוטה (ז) דכתיב לפני ה', ואמר הכתוב שעל הכהן שמירתו להעמידו שלא יפרוץ לצד שהוא בפתח העזרה ומכנים ידו לפנים לסמוך על קרבנו כאומרם בתורת כהנים ומכניס ראשו ליתן על תנוך וגו' יש לחוש שמא ימשך ויכנס לפנים לזה הטיל הכתוב הדבר על הכהן להעמידו:

הכהן המטהר. הוצרך לומר הכהן המטהר ולא הספיק באחד מהם, אם היה אומר הכהן ולא היה אומר המטהר לא הייתי יודע שהמצוה בכהן המטהר שטהרו מן הצרעת לזה אמר המטהר כי מצותו בכהן המטהר מן הצרעת, ואם היה אומר המטהר ולא אמר הכהן לצד שיש בטהרת המצורע דברים הנעשים על ידי ישראל תבא הסברא לומר שגם הזר יקרא המטהר שהרי עושה גם כן טהרותיו תלמוד לומר הכהן:

האיש המטהר וגו'. הוצרך לומר האיש המטהר ולא הספיק לומר האיש לבד, לצד שלא תטעה לומר שבא למעט הקטן שאינו בכלל דינים אלו הגם שישנו בטומאת צרעת לזה אמר המטהר, ולא הספיק לומר המטהר ולא יאמר האיש, משום לצד שיש במשפט זה גם הקטנים כנזכר תבא הסברא לומר שלא צוה ה' לכהן להעמיד המצורע לפני ה' שהוא חוץ לעזרת ישראל אלא מי שהוא קטן שמן הסתם אינו יודע שאין ליכנס לעזרת ישראל קודם הקרבת טהרתו אבל גדול נאמר אין חובה על הכהן להעמידו לצד שיודע הוא תלמוד לומר והעמיד האיש הגם שהוא איש על הכהן המצוה להעמידו חוץ לעזרה. ובתורת כהנים דרשו טעם אומרו האיש מלה יתירה למעט חטאת ועולה מתנופה, ואחר כך אמר הכתוב מיעוט אחר דכתיב אותו לאשם למעט גם את האיש שאינו טעון תנופה אלא אשם ולוג השמן לבד. ואם תאמר אם האיש הוא ממועט מתנופה מאומרו אותו לאשם והניף ולא האיש איך יבא למעט אחרים בדבר שאין בו. זה אינו קושיא כי יבא המיעוט בהם באם אינו ענין. ולזה תמצא שדקדק התנא בברייתא (בתו''כ כאן) וזה לשונם תלמוד לומר האיש לא חטאת ולא עולה ולא אמר זכרון התנופה, נתכוין בזה לומר שתיבת האיש באה למעט חטאת ועולה מדין אחד, והגם שאין הדבר שנתמעט ממנו באיש, הדבר מסור לחכמים לידע מהו. ובזה תשכיל משמעות ברייתא זו בתורת כהנים שהיא קשה ההבנה. ודברי בעל קרבן אהרן דחוקים בעיני: (אור החיים)


{יב}  וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת-הַכֶּ֣בֶשׂ הָֽאֶחָ֗ד וְהִקְרִ֥יב אֹת֛וֹ לְאָשָׁ֖ם וְאֶת-לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֥יף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא יָת אִמְרָא חֲדָא וִיקָרֵב יָתֵיהּ לַאֲשָּׁמָא וְיָת לֻגָא דְמִשְׁחָא וִירִים יָתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא יַת אִימְרָא חַד וִיקָרֵיב יָתֵיהּ לְקָרְבָּן אֲשָׁמָא וְיַת לוּגָא דְמִשְׁחָא וְיָרִים יַתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקריב אותו לאשם. יקריבנו לתוך העזרה (צ) לשם אשם: להניף. שהוא טעון תנופה חי: והניף אותם. את האשם (ק) ואת הלוג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) מדכתיב אחר כך ושחט את הכבש משמע דעדיין חי והיאך מקריבין אותו אלא יקריבנו לתוך עזרה ונתן טעם בזה כדי להניף אותו חי לפי שהוא טעון תנופה חי לא כמו אימורי שלמים וכו': (ק) כלומר ולא שני כבשים וכבשה וג' עשרונים דרישא דקרא או נאמר שאין הכבש בכלל תנופה לפי שהקריבה מיוחד לכבש והניף ללוג ומאי אותם שהוא לשון רבים לכלול הלוג והעשרונים אבל הכבש לא מכל מקום כיון שנכתב ואת לוג השמן אחריו והוה כאלו אמר והקריב אותו וגם את לוג השמן ששניהם בהקרבה זו וכשחזר ואמר והניף אותם אכבש ולוג קאי וכן כתיב בהדיא גבי ואם דל הוא ולקח הכהן את הכבש וגו'. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 ספורנו  והקריב אותו לאשם. כבר התבאר שענין האשם הוא על מעל בקדש כמו החטאת על חיוב כרת וכבר אמרו שהצרעת היא על לשון הרע ועל גסות הרוח ששניהם מעילה בקדש. כי אמנם לשון הרע עקרו בסתר כמעמיק מה' לסתיר עצה, כאמרם בברכות העובר עברה בסתר כאלו דוחק רגלי שכינה ועל המתגאה נאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. אמר הקב''ה זה גונב מלבושי אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד. וכבר ספר הכתוב על עזיהו באמרו ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו והצרעת זרחה במצחו: (ספורנו)


{יג}   שני  וְשָׁחַ֣ט אֶת-הַכֶּ֗בֶשׂ בִּ֠מְק֠וֹם אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֧ט אֶת-הַֽחַטָּ֛את וְאֶת-הָֽעֹלָ֖ה בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֑דֶשׁ כִּ֡י כַּֽ֠חַטָּ֠את הָֽאָשָׁ֥ם הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא:

 אונקלוס  וְיִכּוֹס יָת אִמְרָא בַּאֲתַר דִי יִכּוֹס יָת חַטָאתָא וְיָת עֲלָתָא בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרֵי כְּחַטָאתָא אֲשָׁמָא הוּא לְכַהֲנָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִכּוֹס טַבְּחָא יַת אִימְרָא בְּאַתְרָא דְיִכּוֹס יַת חַטָאתָא וְיַת עֲלָתָא בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרוּם הֵי כְּחַטָאתָא הֵיכְדֵין אֲשָׁמָא הוּא לְכַהֲנָא קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  במקום אשר ישחט וגו'. על ירך המזבח בצפון, ומה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר בתורת אשם בפרשת צו את אהרן שהאשם טעון שחיטה בצפון, לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון (ר) בהעמדה, יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו, לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט וגו' (זבחים מט.): כי כחטאת. כי ככל החטאות: האשם. הזה: הוא לכהן. בכל עבודות התלוית בכהן (ש) השוה אשם זה לחטאת, שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות להנתן על תנוך ובהונות, לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, לכך נאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן, יכול יהא דמו ניתן למעלה (ת) כחטאת, תלמוד לומר (א) וכו', בתורת כהנים פרק ג, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ואם תאמר גבי חטאת ועולה נמי למה לא גילה הקרא שטעון שחיטה בצפון דהא הם נמי יצאו מכלל חטאות ועולה לידון בהעמדה כדכתיב והעמיד הכהן וגו' דקאי על כל הקרבנות שצריך המטהר. ויש לומר דמהיכא תיתי שלא יהו צריכין שחיטה בצפון בשלמא גבי אשם דצריך לגלות משום דשאני אשם דצריך ליתן מדמו על בהן ועל תנוך איש המטהר הוה אמינא דמותר גם כן לשחוט אשם במקום העמדת איש המטהר כיון שמוליך הדם לשם ליתן על הבהונות ועל תנוך אוזן אבל גבי חטאת ועולה לא צריך שם לדם כלל: (ש) פירוש בכל העבודות התלויות בכהן ומה חטאת בהמה מן החולין וביום וביד ימנית וטעונה כלי אף אשם כן לא כחטאת להנתן לכהן: (ת) פירוש שכבר ידוע שגובה המזבח עשר אמות ובאמצע גובה היה חוט של סיקרא חוגרו סביב המזבח להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים ובחטאת כתיב על קרנות המזבח שמע מינה מן הנתנים למעלה הוא ובאשם לא כתיב קרנות שמע מינה למטה הוא: (א) תלמוד לומר זאת תורת האשם שכל תורת לרבות שיהא אשם מצורע מתן דמים שלו למטה מחוט הסיקרא אף על פי שהוקש לחטאת בשאר דברים: (שפתי חכמים)


{יד}  וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵן֘ מִדַּ֣ם הָֽאָשָׁם֒ וְנָתַן֙ הַכֹּהֵ֔ן עַל-תְּנ֛וּךְ אֹ֥זֶן הַמִּטַּהֵ֖ר הַיְמָנִ֑ית וְעַל-בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמָא דַאֲשָׁמָא וְיִתֵּן כַּהֲנָא עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַכֵּי דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא מִן אַדְמָא דַאֲשָׁמָא וְיִתֵּן כַּהֲנָא עַל גְדֵירָא מִיצְעָא דְאוּדְנָא דְמִידַכֵּי דְיַמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְיָדֵיהּ דְיַמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְרִיגְלֵיהּ דְיַמִינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  תנוך. גדר אמצעי שבאוזן, ולשון תנוך לא נודע לי, והפותרים קורים לו טנדרו"ס: בהן. גודל: (רש"י)

 אבן עזרא  על תנוך. טעמו ידוע ממקומו והנה המטהר מהצרעת שהוא בגוף כמו הכהן שימלא ידו כי העון כמו הצרעת בנפש והבהן מקום חבור והוא עקר כל המעשים והימנות בעבור כח הצד הימין והתנוך זכר לשמוע אשר צוה: (אבן עזרא)


{טו}  וְלָקַ֥ח הַכֹּהֵ֖ן מִלֹּ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְיָצַ֛ק עַל-כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא מִלֻגָא דְמִשְׁחָא וִירִיק עַל יְדָא דְכַהֲנָא דִשְׁמָאלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא בִּידֵיהּ יְמִינָא מִלוּגָא דְמִשְׁחָא וְיָרִיק עַל יְדָא דְכַהֲנָא דִשְמָלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  על כף הכהן השמאלית. היא כף הכהן המטהר רק כן דרך צחות בלשון הקדש והעד הפסוק הבא אחריו: (אבן עזרא)


{טז}  וְטָבַ֤ל הַכֹּהֵן֙ אֶת-אֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן-הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל-כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית וְהִזָּ֨ה מִן-הַשֶּׁ֧מֶן בְּאֶצְבָּע֛וֹ שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְיִטְבּוֹל כַּהֲנָא יָת אֶצְבְּעֵהּ דְיַמִינָא מִן מִשְׁחָא דִי עַל יְדֵהּ דִּשְׂמָאלָא וְיַדִי מִן מִשְׁחָא בְּאֶצְבְּעֵהּ שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיטַמַשׁ כַּהֲנָא יַת אִיצְבְּעֵיהּ יְמִינָא מִן מִשְׁחָא דְעַל יְדֵיהּ שְמָאלָא וְיַדֵי מִשְׁחָא בְּאַדְבְּעֵיהּ שַׁבְעֲתָא זִמְנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לפני ה'. כנגד בית (ב) קדשי הקדשים (ת"כ שם ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דהא השתא לאו מחוסר כפורים הוא ומותר לו לילך לעזרה ולפנים ועוד דאין הזאה בשער נקנור ועל כרחך האי לפני ה' כנגד בית קדשי קדשים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לפני ה'. אל פתח אהל מועד: (אבן עזרא)


{יז}  וּמִיֶּ֨תֶר הַשֶּׁ֜מֶן אֲשֶׁ֣ר עַל-כַּפּ֗וֹ יִתֵּ֤ן הַכֹּהֵן֙ עַל-תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַ֖ל דַּ֥ם הָֽאָשָֽׁם:

 אונקלוס  וּמִשְׁאָר מִשְׁחָא דִי עַל יְדֵהּ יִתֵּן כַּהֲנָא עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַכֵּי דְיַּמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא עַל דְמָא דַאֲשָׁמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִמַה דְמִשְׁתַּיֵיר מִמִשְׁחָא דְעַל יְדֵיהּ יִתֵּן כַּהֲנָא עַל חַסְחוּס דְאוּדְנָא דְמִידְכֵּי דְיַמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְיָדֵיהּ יַמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְרִיגְלֵיהּ יַמִינָא עִילַוֵי אֲתַר דְיָהַב מִן שֵׁרוּיָא אֲדָם קָרְבָּן דַאֲשָׁמָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  על דם האשם. שהוא תנוך ובהונות: (אבן עזרא)


{יח}  וְהַנּוֹתָ֗ר בַּשֶּׁ֨מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל-כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל-רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וּדְאִשְׁתָּאַר בְּמִשְׁחָא דִי עַל יְדָא דְכַהֲנָא יִתֵּן עַל רֵישָׁא דְמִדַכֵּי וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַה דְמִשְׁתַּיֵיר מִן מִשְׁחָא דְעַל יְדָא דְכַהֲנָא יִתֵּן עַל רֵישָׁא דְמִידְכֵּי וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני ה'. במעשה דם האשם והשמן תהיה הכפרה הזאת וכן לכפר עליו לפני ה' (להלן פסוק כט) ובתורת כהנים (פרק ג יב) והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר דברי רבי עקיבא רבי יוחנן בן נורי אמר שירי מצוה הם בין שנתן בין שלא נתן כפר וא"כ על דעת ר' יוחנן בן נורי יהיה "וכפר עליו" על האשם והנה אמר הכתוב באשם "וכפר" וחזר ואמר (בפסוק הבא) בחטאת "וכפר על המטהר מטומאתו" ואמר עוד בעולה ובמנחה (בפסוק כ) "וכפר עליו הכהן וטהר" ולא ידענו מה ענין הכפרות הללו כולן אולי האשם יכפר על מעלו אשר מעל קודם נגעו והחטאת על חטאו אשר חטא בימי הנגע אולי בצערו נתן תפלה לאלהים וזה טעם "מטומאתו" והעולה והמנחה יהיו לו כופר נפש שיזכה ליטהר ולשוב אל אהלו ולכך אמר "וכפר עליו הכהן וטהר" ובת"כ (שם ג יג) ועשה הכהן את החטאת וכפר מה תלמוד לומר לפי שנאמר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה יכול יהו כולן מעכבים אותו ת"ל ועשה הכהן את החטאת וכפר מלמד שכפרה תלויה בחטאת ויתכן כי "וכפר עליו הכהן וטהר" רמז לכל הנעשה בו כי גם הצפרים יבואו לכפרה ולטהרה כי כן אמר בנגע הבית (להלן פסוק נג) וכפר על הבית וטהר (הרמב"ן)


{יט}  וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת-הַ֣חַטָּ֔את וְכִפֶּ֥ר עַל-הַמִּטַּהֵ֖ר מִטֻּמְאָת֑וֹ וְאַחַ֖ר יִשְׁחַ֥ט אֶת-הָֽעֹלָֽה:

 אונקלוס  וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא יָת חַטָאתָא וִיכַפֵּר עַל דְמִדַּכֵּי מִסּוֹבְתֵהּ וּבָתַר כֵּן יִכּוֹס יָת עֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲבֵיד כַּהֲנָא יַת קָרְבַּן חַטָאתָא וִיכַפֵּר עַל דְמִידְכֵּי מִסוֹאֲבוּתֵיהּ וּבָתַר כֵּן יִכּוֹס יַת עֲלָתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ועשה הכהן את החטאת. היא הכבשה כתורת כל חטאת: (אבן עזרא)


{כ}  וְהֶֽעֱלָ֧ה הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הָֽעֹלָ֥ה וְאֶת-הַמִּנְחָ֖ה הַמִּזְבֵּ֑חָה וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽר:

 אונקלוס  וְיַסֵק כַּהֲנָא יָת עֲלָתָא וְיָת מִנְחָתָא לְמַדְבְּחָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא וְיִדְכֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַסִיק כַּהֲנָא יַת עֲלָתָא וְיַת מִנְחָתָא לְמַדְבְּחָא וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַּהֲנָא וְיִדְכֵּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת המנחה. מנחת נסכים (ג) של בהמה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כלומר הבאה עם הבהמה שהיא מנחת נסכים לא מנחה הבאה בפני עצמה שהמנחה הבאה בפני עצמה היא נקמצת והנותר נאכל לכהנים ומנחה זו הוקשה לעולה שכולה כליל אף מנחה זו כולה כליל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והעלה. את העולה. הוא הכבש ומנחתו שהוא עשרון ויש אומרים שכל המנחה יקריב לעולה ובתחלה האשם שהוא החמור: וטהר. אז יהיה טהור ככל הטהורים: (אבן עזרא)

 ספורנו  וכפר עליו הכהן וטהר. לקדשים ולביאת מקדש כאמרם ז''ל ברכות פרק קמא הביא כפרתו אוכל בקדשים: (ספורנו)


{כא}   שלישי - חמישי במחוברין  וְאִם-דַּ֣ל ה֗וּא וְאֵ֣ין יָדוֹ֘ מַשֶּׂגֶת֒ וְ֠לָקַ֠ח כֶּ֣בֶשׂ אֶחָ֥ד אָשָׁ֛ם לִתְנוּפָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו וְעִשָּׂר֨וֹן סֹ֜לֶת אֶחָ֨ד בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֛מֶן לְמִנְחָ֖ה וְלֹ֥ג שָֽׁמֶן: (ס)

 אונקלוס  וְאִם מִסְכֵּן הוּא וְלֵית יְדֵהּ מַדְבְּקָא וְיִסַּב אִמַר חַד אֲשָׁמָא לַאֲרָמָא לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְעִסְרוֹנָא סֻלְתָּא חַד דְפִיל בִּמְשַּׁח לְמִנְחָא וְלֻגָא דְמִשְׁחָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִסְכַּן הוּא וְלֵית יְדֵיהּ מְסַפְּקָא וְיִסַב אִימַר חַד אֲשָׁמָא לַאֲרָמָא מְטוֹל לִמְכַפְּרָא עֲלוֹי וְעֶשְרוֹנָא סְמִידָא חַד פְּתוּךְ בִּמְשַׁח זֵיתָא לְמִנְחָתָא וְלוּגָא דִמְשַׁח זֵיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשרון סלת אחד. לכבש, זה שהוא א' יביא עשרון (ד) א' לנסכיו: ולוג שמן. לתת ממנו על הבהונות, ושמן של נסכי המנחה לא הוזקק (ה) הכתוב לפרש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) (גור אריה) דלא היה לו לומר אחד בשלמא הא דכתיב כבש אחד שפיר לפי שהעשיר מביא שלשה בהמות אמר בעני אחד אבל גבי עשרון ליכא למימר הכי דכיון שהעשרון הזה טפל לבהמה לא היה לו לומר אלא ועשרון סולת לפיכך צריך לומר שפירוש הכתוב ועשרון סולת אחד לכבש זה שהוא אחד דהשתא הוא מחובר לכבש ועל אחד דכתיב גבי כבש קאי: (ה) ואם תאמר למה לא פירש רש"י זה לעיל גבי שלשה חטאות שצריך התם שלשה עשרונים לשלש המנחות והתם נמי לא כתיב כמה שמן צריך לנסכי המנחות ויש לומר דמה שפירש רש"י ועשרון סלת לכבש זה וכו' מזה רוצה להוכיח מה שפירש למעלה שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים שלא תקשי מנליה דלמא שלשה עשרונים לנסכי עולה לחוד אבל חטאת ואשם של מצורע כשאר חטאות ואשמות שאין טעונין נסכים ומפרש שהרי בדל נאמר ועשרון סולת לכבש זה שהוא מביא אחד לא יביא אלא עשרון אחד ומהשתא אי אפשר לומר דגבי עשיר שלשה עשרונים לעולה לחוד ולחטאת ולאשם לא כלומר דאם כן דל למה לא מביא רק עשרון אחד כיון דבעשיר תלוי הכל בבהמה וצריך לבהמה אחת שלשה עשרונים גבי דל גם כן יהיו שלשה עשרונים אלא כדפרישית חטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים ואם כן שאר השנים אחד לחטאת ואחד לאשם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  דל. יש בגוף כמו דלות ורעות אשרי משכיל אל דל ככה דל בן המלך ויש דל שאין לו ממון: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואם דל הוא ואין ידו משגת. צריך לדעת למה כפל. ואולי שנתכוין על דרך מה שאמרו בפרק בתרא דכריתות (כז:) וזה לשון המשנה הפריש לכשבה או לשעירה העני יביא עוף וכו' ע''כ. ובגמרא (שם) למדו הדבר ממה שאמר הכתוב בקרבן עולה ויורד מחטאתו אשר חטא משמע ממקצת הדבר שהפריש לחטאתו ע''כ. והנה דרשה זו ישנה בעולה ויורד שישנו בדלי דלות כי שם הזכיר הכתוב מחטאתו שממנה דרשו, אבל מצורע יש לבעל הדין לחלוק ולומר כשם שלא מצינו בו שיוכל להביא קרבן דלי דלות והחמיר בו הכתוב גם נחמיר בו אם הפריש כבש וכשבה לחטאתו ועולתו והוצרך להם שלא יביא מקצת הדבר שהפריש לחטאתו להביא במקומן שתי תורים או שני בני יונה, תלמוד לומר ואיז ידו משגת שהגם שלא היה דל והפריש מעושר אם אין ידו משגת יכול הוא להוציא המעות המופרשים לחולין ויביא כפרת השגת יד. ותמצא שלא חלקו רז''ל בין עולה ויורד של מצורע לעולה ויורד של טומאת מקדש וכו' ושבועת ביטוי וכו':

או ירצה על דרך מה שאמרו בסוף כריתות באותה שהבאתי בסמוך וזה לשונם הפריש לעשירית האיפה והעשיר יביא עוף העשיר יביא כשבה ע''כ, ואמרו שם שדרשו כן מדכתיב על חטאתו, וכאן רמז הדבר באומרו דל הוא ואין ידו וגו' פירוש ועודנו אין ידו משגת, אבל אם השיגה ידו הגם שהפריש בהיותו דל יביא קרבן עשיר, וב' דרכים אלו יסבלו יחד במשמעות הכתוב על זה הדרך ועודנו אין ידו משגת בין לחומרא בין לקולא כנזכר. ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם דל הוא שומע אני דל ממה שהיה בן מאה מנה ונעשה בן נ' תלמוד לומר ואין ידו וגו', או ואין ידו וגו' יש לו ואין מוצא ליקח תלמוד לומר דל ע''כ. וצריך לדעת כוונת ואין מוצא, אם אין מוצא כל עיקר כמו שהיו בימים שהיתה ירושלים במצור, ודאי שמביא קרבן עני והרי הוא כחסרי ממון כי מה לי אין לו ממון או יש לו ואינו שוה כלום בערך הקרבן כיון שאינו משיגו בממון, אלא ודאי שכוונת התנא היא שאינה מצוי בקנין הרגיל וצריך הוא להפליג קנייתה בממון רב:

ונראה שלא יתחייב אלא אם בשיעור שלא יהיה הוא חסר למה שצריך לעצמו, שהרי אפילו ירד אנו אומרים שיביא קרבן עני ויחיה מהנשאר. ופירוש זה של דברי רז''ל אינו סותר דברינו, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ותדע שאם לא היתה כוונת התורה בכפל הדבר אלא לומר דברי רז''ל היה לו לכתוב ואם לא תגיע ידו די שה וכשבה והביא וגו' כמו שאמר בקרבן טומאת מקדש והשבועות, אלא נתכוון גם כן למה שפירשנו:

ומה שדרשו עוד בתורת כהנים בפרשה זו (לקמן ל' ל''א) בג' מקראות המיותרים בהשגת יד, והם אשר תשיג ידו, מאשר תשיג ידו, את אשר תשיג ידו, ודרשום על זה הדרך אשר תשיג בא להיה עשיר קודם ובעת הבאת הקרבן העני שיביא גם כן קרבן עני, ומאשר תשיג ידו בא למי שהיה עשיר והתחיל גם כן להביא אשמו והוא עדיין עשיר והעני שיביא גם כן קרבן עני. ואת אשר תשיג ידו בא להתחיל להביא קרבנו שהוא האשם בזמן שהיה עני והעשיר שצריך להביא בעושר, אבל אם הביא חטאת בעוני לא יביא עולה בעושר אם העשיר ולמדו שם דבר זה ממה שאמר הכתוב אחד לחטאת ואחד לעולה שצריך שיהיו שניהם מין אחד, מכל אלו הדרשות אין ללמוד מה שדרשנו מכפל אומרו דל ואין ידו וגו', שאפילו אחר כל דרשות שדרשו עדיין צריכין אנו לב' הדרשות שדרשנו שאחר שהפריש קרבן עשיר יביא קרבן עני ואחר שהפריש קרבן עני יביא קרבן עשיר כי לא באו ב' דברים אלו בדרשות הנזכרות: (אור החיים)


{כב}  וּשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָד֑וֹ וְהָיָ֤ה אֶחָד֙ חַטָּ֔את וְהָֽאֶחָ֖ד עֹלָֽה:

 אונקלוס  וְתַרְתֵּין שַּׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה דִי תַדְבֵּק יְדֵהּ וִיהֵי חַד חַטָאתָא וְחַד עֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַרְתֵּין שַׁפְנִינִין רַבְרְבִין אוֹ תְרֵין גוֹזָלִין בְּנֵי יָווֹן מַה דְתִסְפּוֹק יְדֵיהּ וִיהֵי חַד חַטָאתָא וְחַד עֲלָתָא: (תרגום יונתן)


{כג}  וְהֵבִ֨יא אֹתָ֜ם בַּיּ֧וֹם הַשְּׁמִינִ֛י לְטָֽהֳרָת֖וֹ אֶל-הַכֹּהֵ֑ן אֶל-פֶּ֥תַח אֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְיַיְתִי יָתְהוֹן בְּיוֹמָא תְמִינָאָה לְדַכָּיוּתֵהּ לְוָת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַיְתֵי יַתְהוֹן בְּיוֹמָא תְמִינָאָה לִדְכוּתֵיהּ לְוַת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ביום השמיני לטהרתו. שמיני לצפרים, ולהזאת עץ ארז (ו) ואזוב ושני תולעת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דקשה לרש"י דמשמע שזה יום שמיני להבאת הצפרים שהוא טהור וזה אינו דהא ביום שמיני מביא הקרבנות ועל כרחך אינו טהור קודם לכן ועל זה פירש שמיני לצפרים כו' שזה גם כן נקרא טהרה מלטמא משכב ומושב. ואין להקשות מנא ליה שהוא שמיני להזאה דלמא קאי איום הבאת עולתו וחטאתו ואשמו. דיש לומר דכתיב לעיל והיה ביום השביעי יגלח ודאי השמיני קאי על השביעי ואף על גב דלעיל גם כן כתיב וביום השמיני יקח שני כבשים וגו' ושם לא פירש כלום משום דלעיל כתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וכתיב והיה ביום השביעי ומיד אחר כך וביום השמיני ודאי קאי על שלפניו: (שפתי חכמים)


{כד}  וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן אֶת-כֶּ֥בֶשׂ הָֽאָשָׁ֖ם וְאֶת-לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֨יף אֹתָ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְיִסַב כַּהֲנָא יָת אִמְרָא דַאֲשָׁמָא וְיָת לֻגָא דְמִשְׁחָא וִירִים יָתְהוֹן כַּהֲנָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב כַּהֲנָא יַת אִימְרָא דַאֲשָׁמָא וְיַת לוּגָא דְמִשְׁחָא וִירֵים יַתְהוֹן אֲרָמָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{כה}  וְשָׁחַט֘ אֶת-כֶּ֣בֶשׂ הָֽאָשָׁם֒ וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִדַּ֣ם הָֽאָשָׁ֔ם וְנָתַ֛ן עַל-תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן-הַמִּטַּהֵ֖ר הַיְמָנִ֑ית וְעַל-בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית:

 אונקלוס  וְיִכּוֹס יָת אִמְרָא דַאֲשָׁמָא וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמָא דַאֲשָׁמָא וְיִתֵּן עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַכֵּי דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִכּוֹס טַבְּחָא יַת אִימְרָא דַאֲשָׁמָא וְיִסַב כַּהֲנָא מִן אַדְמָא דַאֲשָׁמָא וְיִתֵּן עַל גְדֵירָא מִיצְעָא דְאוּדְנָא דְמִידְכֵּי יְמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְיָדֵיהּ יְמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְרִיגְלֵיהּ יְמִינָא: (תרגום יונתן)


{כו}  וּמִן-הַשֶּׁ֖מֶן יִצֹ֣ק הַכֹּהֵ֑ן עַל-כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית:

 אונקלוס  וּמִן מִשְׁחָא יְרִיק כַּהֲנָא עַל יְדָא דְכַהֲנָא דִשְׂמָאלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן מִשְׁחָא יָרִיק כַּהֲנָא בְּיַד יְמִינֵיהּ עַל יְדָא דְכַהֲנָא דִשְמָאלָא: (תרגום יונתן)


{כז}  וְהִזָּ֤ה הַכֹּהֵן֙ בְּאֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן-הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל-כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְיַדִי כַהֲנָא בְּאֶצְבְּעֵהּ דְיַמִינָא מִן מִשְׁחָא דִי עַל יְדֵהּ דִשְׂמָאלָא שְׁבַע זִמְנִין קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַדֵי כַּהֲנָא בְּאִידְבְּעֵיהּ דְיַמִינָא מִמִישְׁחָא דְעַל יְדֵיהּ דִשְמָאלָא שִׁבְעֲתֵי זִמְנִין קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{כח}  וְנָתַ֨ן הַכֹּהֵ֜ן מִן-הַשֶּׁ֣מֶן | אֲשֶׁ֣ר עַל-כַּפּ֗וֹ עַל-תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַל-מְק֖וֹם דַּ֥ם הָֽאָשָֽׁם:

 אונקלוס  וְיִתֵּן כַּהֲנָא מִן מִשְׁחָא דִי עַל יְדֵהּ עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַכֵּי דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא עַל אֲתַר דְמָא דַאֲשָׁמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתֵּן כַּהֲנָא מִמִישְׁחָא דְעַל יְדֵיהּ עַל גְדֵירָא מִיצְעָא דְאוּדְנָא דְמִידְכֵּי יַמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְיָדֵיהּ יַמִינָא וְעַל פּוּרְקָא מִיצְעָא דְרִיגְלֵיהּ יַמִינָא עַל אַתְרֵי דִיהַב מִן שֵׁירוּיָא אֲדַם קָרְבַּן אֲשָׁמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  על מקום דם האשם. אפי' נתקנח הדם, למד, שאין הדם גורם, אלא המקום גורם: (רש"י)


{כט}  וְהַנּוֹתָ֗ר מִן-הַשֶּׁ֨מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל-כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל-רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וּדְיִשְׁתָּאַר מִן מִשְׁחָא דִי עַל יְדָא דְכַהֲנָא יִתֵּן עַל רֵישָׁא דְמִדַכֵּי לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַה דְאִשְׁתַּיֵיר מִן מִשְׁחָא דְעַל יְדָא דְכַהֲנָא יִתֵּן עַל רֵישָׁא דְמִידְכֵּי לְכַפָּרָא עֲלוֹי קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{ל}  וְעָשָׂ֤ה אֶת-הָֽאֶחָד֙ מִן-הַתֹּרִ֔ים א֖וֹ מִן-בְּנֵ֣י הַיּוֹנָ֑ה מֵֽאֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָדֽוֹ:

 אונקלוס  וְיַעְבֵּד יָת חַד מִן שַׁפְנִינַיָא אוֹ מִן בְּנֵי יוֹנָה מִדִי תַדְבֵּק יְדֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲבֵיד יַת חַד מִן שַׁפְנִינַיָא רַבְרְבַיָא אוֹ מִן גוֹזְלִין בְּנֵי יָוֹן מִן מַה דִמְסַפְּקָא יְדֵיהּ: (תרגום יונתן)


{לא}  אֵ֣ת אֲשֶׁר-תַּשִּׂ֞יג יָד֗וֹ אֶת-הָֽאֶחָ֥ד חַטָּ֛את וְאֶת-הָֽאֶחָ֥ד עֹלָ֖ה עַל-הַמִּנְחָ֑ה וְכִפֶּ֧ר הַכֹּהֵ֛ן עַ֥ל הַמִּטַּהֵ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  יָת דִי תַדְבֵּק יְדֵהּ יָת חַד חַטָאתָא וְיָת חַד עֲלָתָא עַל מִנְחָתָא וִיכַפֵר כַּהֲנָא עַל דְמִדַכֵּי קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  יַת מַה דִמְסַפְּקָא יְדֵיהּ לְאַיְיתַיָא יַיְתֵי יַת חַד חַטָאתָא וְיַת חַד עֲלָתָא עַל קָרְבַּן מִנְחָתָא וִיכַפֵּר כַּהֲנָא עַל דְמִידְכֵּי קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{לב}  זֹ֣את תּוֹרַ֔ת אֲשֶׁר-בּ֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא-תַשִּׂ֥יג יָד֖וֹ בְּטָֽהֳרָֽתוֹ: (פ)

 אונקלוס  דָא אוֹרַיְתָא דִי בֵהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּ דִי לָא תַדְבֵּק יְדֵהּ בְּדָכוּתֵהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  דָא תִּיהֲוֵי גְזֵירַת אַחֲוָיַית דְבֵיהּ מַכְתַּשׁ צוֹרַעְתָּא אִין לָא סְפִּיקַת בֵּין יְדוֹי לְמַיְיתַיָא מִן קָרְבָּנַיָא רַבְרְבַיָא יַיְתֵי מִן קָרְבָּנַיָא קְלִילַיָיא הָאִילֵין דְמִיפַרְשִׁין הָכָא לְיוֹם דְכוּתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  זאת תורת וגו' אשר לא וגו'. כל הכתוב מיותר, ורז''ל דרשו (בתו''כ) זאת תורת שריבה הבאת קרבן עשיר לעני אם ירצה. ואם תאמר למה צריך קרא והלא הסברא נותנת כן שלא בא הכתוכ אלא להקל מעליו ואם ירצה תבא עליו ברכת טוב ונראה כי לצד שרצה הכתוב למעט עשיר אם הביא קרבן עני שלא יצא וכמו שדרשוה מאומרו זאת מיעוט, חש הכתוב לומר שהקפיד על הכל במה שמיעט ואמר זאת עני בעניו ועשיר בעושרו תלמוד לומר תורת. ועדיין אין ידוע למה אמר הכתוב אשר לא תשיג ידו וגו'. ואולי שחש הכתוב שיבא החכם וילמוד משפט השג יד האמור במצורע מדין השג יד האמור בטומאת מקדש וקדשיו ושבועת האלה וכו' שישנם גם כן בקרבן דלי דלות ובמקום ב' תורים אחד עולה ואחד חטאת מביאים עשירית האיפה וילמד האמור במצורע שגם הוא אם לא השיגה ידו לעופות יביא עשירית האיפה תלמוד לומר זאת תורת אשר וגו' אשר לא תשיג ידו בטהרתו פירוש הגם שלא השיגה ידו בטהרתו הרשומה שהם בני יונה וכו' אף על פי כן יתפלש בעפר וימות ויביא ב' תורים או ב' בני יונה דוקא ובדרך רמז אפשר שרמז הכתוב למה שאמרו בזוהר הקדוש (תיקונים כב) כי העניות נקראת צרעת, ולזה שניהם נקראים מתים (נדרים סד), והוא מה שרמז באומרו אשר בו נגע צרעת פירוש עודנו הנגע בו, ומה הוא הנגע פירש ואמר אשר לא תשיג ידו בטהרתו פירוש שלא מצאה ידו לצד עניו להביא קרבן הצריך לטהרתו מצרעתו עד שהוצרך להביא עופות: (אור החיים)


{לג}   רביעי - שישי במחוברין  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וידבר ה' אל משה ואל אהרן. החל לבאר צרעת הבית: (אבן עזרא)


{לד}  כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּ֑ה וְנָֽתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם:

 אונקלוס  אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דִכְנַעַן דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן לְאַחֲסָנָא וְאֶתֵּן מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בְּבֵית אַרְעָא אַחֲסַנְתְּכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם תֵיעָלוּן לְאַרְעָא דִכְנָעַן דַאֲנָא יָהֵב לְכוֹן לְאַחְסָנָא וּמִשְׁתַּכַּח גְבַר דִבְנֵי בֵיתָא בַּחֲטוֹפִין וְאֶתֵּן מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בְּבֵית אֲרַע אַחְסַנְתְּכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתתי נגע צרעת. בשורה היא להם (ז) שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, (ויק"ר יז, ו.) וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן כי תהיה מיבעי ליה מאי ונתתי. ואם תאמר תינח נגעים של בתים אבל נגעים של בגדים למה הם באים ויש לומר לפי שלא ידעו איזה בגדים היו תשמישי עבודה זרה ובאותן בגדים באו הנגעים וצריך לשורפם. מצאתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם כי תבאו אל ארץ כנען. כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ כי המקדש בתוכם והכבוד בתוך המקדש: ונתתי. הדבר תלוי בנתינת ה': ובא אשר לו הבית. מצוה שיבא אל הכהן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונתתי נגע צרעת. לרמוז כי יד ה' תעשה זאת לא טבע כלל כמו שפירשתי (לעיל יג מז) ואמר כי תבואו אל ארץ כנען וגו' בבית ארץ אחוזתכם כי עם כל ישראל ידבר והיה ראוי אחרי וידבר ה' אל משה ואל אהרן שיאמר דברו אל בני ישראל אבל יקצר הכתוב במובן או שידבר עמהם במקום כל ישראל וירמוז כי אין הכונה עתה רק ללמד להם דיני הצרעת כולם ושילמדו אותם לכהנים ולא יזהיר משה עתה את כל ישראל רק לבאי הארץ יזהיר (דברים כד ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד וגו' כי להם צוה מתחלה המשפטים האלה (הרמב"ן)

 אור החיים  כי תבואו וגו' ונתתי וגו'. וכי בשורה היא זו, ולא היה לו לומר אלא כי יהיה נגע בקירות בית אחוזתכם וגו' כדרך שהזכיר בנגעי בני אדם. ורז''ל הרגישו מזה ואמרו (ויק''ר פי''ז) כי לפי ששמעו הכנענים שישראל באים לארצם והטמינו כל וכו' ע''כ, וזה דרך דרש. ועל פי מה שאמרו במדרש (שם) וזה לשונם אמר ר' לוי אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה וכו' בתחלה הנגעים באים על ביתו וכו' ע''כ יתבאר על נכון. והוא לצד שהקדים לומר נגעי בני אדם, והוא הפך האמור בבעל הרחמים, לזה אמר מה שהקדמתי נגעי בני אדם הוא לצד שעדיין לא באתם אל הארץ ואין בתים לנגוע בהם, אבל כי תבואו אל הארץ אז לא אתן הנגע באדם תחלה אלא ונתתי נגע בבית ארץ וגו' תחלה. וטעם שלא סדר הכתוב נגע הבית קודם, לצד שנגעי אדם ישנם תיכף ומיד מהדיבור ואילך נוהגים ונגעי הבית הוא כי יבואו, לזה הקדים הצריך תיכף ומיד. ואם תאמר אם כן היה לו להקדים נגעי בגדים לנגעי אדם ששניהם ישנם מיד ולהם ראוי להקדים כסדר מדת בעל הרחמים:

ונראה כי בחר ה' לסדר נגעי בגדים בין נגעי אדם ונגעי בתים לצד שיש בהם דברים שהם שוים בהם לנגעי אדם ויש דברים ששוים לנגעי בתים, כי בשיעור הצרעת שוים לדין נגעי אדם בגריס ולא כצרעת הבתים שהוא בב' גריסין. ובגוונים שוים לנגעי בתים ירקרק או אדמדם ולא בגוון לבן כנגע אדם:

עוד נראה בהעיר למה סדר הכתוב דיני נגעי הבגד קודם שהשלים כל דיני נגעי בני אדם טומאתו וטהרתו, שהיה לו להמתין עד שיגמור כל משפט צרעת אדם ואחר כך יסדר משפט הבגדים, ואין לומר שנתכוין הכתוב לסדר דיני הטומאה בפני עצמן ודיני טהרתם בפני עצמם, שאם כן למה לא שפט כן גם בצרעת הבית שהיה לו גם כן להקדים טומאת נגע הבית קודם משפט טהרת נגעי אדם ובגדיו. אלא ודאי שהראה הכתוב בזה שהקדים נגע הבגד קודם לנגע אדם וקודם אומרו זאת תהיה תורת המצורע שבו רמז סימן עון הצרעת כי פיו ענה בו כמו שפירשנו בתחלת הפרשה כתב נגעי בגדים וכוונתו הוא לומר שהבגדים לוקים תחלה, ומה שהתחיל בדין הבאת הנגע באדם ולא התחיל בבגדים, בזה נתחכם הכתוב לחזק הדברים שנגעי הבגדים גם כן באים בחטא האדם כמו נגעי אדם, ולזה התחיל בנגעי אדם וסמוך להם אמר נגעי בגדים ואמר אחר שניהם זאת תהיה תורת המצורע תורתו של מוציא שם רע הראת לדעת כי גם על נגעי בגדים חוזרים הדברים מה שלא היה מובן כן אם היה מסדר נגעי בגדים והבן:

עוד נראה שחש הכתוב להקדים נגע הבגד ואחר כך נגעי אדם, שאז הייתי אומר כי נגע הבגד בא על עון קל ונגע אדם בא על עון חמור ולא על עון עצמו שיתחייב לבא נגע על האדם בא על הבגדים לצד הרחמים, ולזה הקדים הכתוב ואמר נגעי אדם לומר כי גם צרעת הצריכה לבא לאדם בעל הרחמים מביאה בבגדים אולי ישוב ורפא לו מבוא עליו. ועדיין אני אומר דלמא על עון חמור באים נגעי אדם ועל עון קל באים נגעי בגדים והתורה סידרה החמור תחלה שהם נגעי אדם ואחר כך הקל שהם נגעי בגדים, אם כן היה לו לסדר משפט הבגדים אחר משפט אדם וטהרתם וכמו שכתבתי למעלה והבן: (אור החיים)

 כלי יקר  כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה. יש לדקדק למה פרט אצל נגעי הבתים כי תבואו אל ארץ כנען יותר מבשאר מיני נגעים, גם מאמר אשר אני נותן לכם לאחזה כולו מיותר כי זה ידוע, גם באמרו ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם הל"ל בבתיכם, אע"פ שלפי פירש"י שפירש שהאמוריים הטמינו מטמוניות כו' אין זה קושיא כי נקט אחוזתכם למעט הבתים שיבנו שם ישראל שאין שייכות לטעם זה, מ"מ הלשון סתור קצת כי באומרו אשר אני נותן לכם לאחוזה ייחס האחוזה אל השי"ת ובאמרו אחוזתכם ייחס האחוזה אל ישראל כאילו המה האוחזים בנחלה בכח ידם, גם טעמו של רש"י צריך ביאור.

והקרוב אלי לומר בזה שעיקר הטעם בעבור צרות העין, כמ"ש רז"ל (ערכין טז.) מן פסוק ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו לעצמו ולא היה מהנה ממנו אחרים, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים כי לי הכסף והזהב אמר ה' (חגי ב.ח) וכל מה שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן כ"א משלחן גבוה קא זכי ליה לכך נאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה (תהלים מד.ד) כ"א ימין ה' רוממה, לתת להם נחלת גוים. ואין מקום לצרי עין לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. שהרי ה' הוא הנותן לך כח ואחזה, וא"כ דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המיחסים האחוזה אל עצמם אז ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם. ר"ל במקום שאתם מיחסים האחזה לכם כאילו אתם האוחזים בה בכח ידכם, לכך נאמר מיד ובא אשר לו הבית. זה שייחד ביתו לו לעצמו לומר שבכחו ועוצם ידו בנה ביתו. או יאמר אחזתכם זה שייחד ביתו לו ואינו מהנה ממנו לאחרים ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו כפשוטו ממש כי שניהם מדברים מענין זה או ממי שתולה האחזה בעצמו וממנו נמשך צרות עין, או שניהם מדברים מצרות העין הנמשך ממה שתולה האחזה בעצמו.

וי"א שטעם נגעי הבתים, לפי שהאמוריים בנו בתיהם לשם ע"ז ע"כ הקב"ה מביא נגעים על הבתים כדי לנתוץ אותם. ובזה נ"ל ליישב מדרש האומר כנגע נראה לי בבית זו ע"ז (ילק"ש מצורע תקסג.) ודרש כל פר' זו על בהמ"ק שנחרב בעבור הע"ז שהעמידו שם כו', וכי יעלה על הדעת לומר שבעל מדרש זה דעתו להוציא כל הפר' מפשוטו ולפרשה על חורבן בהמ"ק אלא ודאי שגם דעתו ליתן טעם לנגעי בית, בעבור שהאמוריים בנו אותם לשם ע"ז וע"כ הוא בא לידי נתיצה, ומכאן למד לומר שגם בהמ"ק אשר בו העמיד מנשה הצלם בא לידי נתיצה בעון זה וכל הפרטים שנאמרו כאן נמצאו גם בחורבן הבית, כמ"ש כאן ובא אשר לו הבית, כך בחורבן בהמ"ק בא אשר לו הבית זה הקב"ה, וכמ"ש כאן והגיד לכהן כך יגיד הקב"ה לירמיה מן הכהנים אשר בענתות, וכמ"ש כאן כנגע נראה לי כך יאמר גם הקב"ה. ובדרך זה מבואר כל המדרש והפסוקים כולם כפשוטם.

ואין להקשות על טעם זה, א"כ למה לא יבואו הנגעים על הבתים מיד בבואם לארץ, בשלמא לטעמא דמטמוניות שמא אין כל בעל הבית זוכה לאותו מטמון. תשובה לדבר שגם בביעור ע"ז מגלגלין זכות על ידי זכאי, ודווקא אם ידור בבית איזו איש הגון מצד מעשיו אין נכון שידור הוא בבית שיש בו נדנוד ע"ז. ונוכל לומר שפסוק זה בשורה טובה לישראל כמ"ש (איכה ד.יא) כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון, וטובה זו היא שמכלה חמתו בעצים ואבנים ואינו נוגע בגופות, כך בשורה זו בנגעי הבתים זה"ש כנגע נראה לי בבית בכף הדמיון כעין הנגע הראוי לבא עלי נראה לי בבית. גם לטעם צרות העין אמר כעין נגע הראוי לבא על צרי העין והוא פיזור ממונם כך נראה לי בבית כי סופו לבא לידי שיפזר הכהן ממונו. ומה שצוה ליקח לחטא הבית צפרים כבר אמרנו להורות שהעושה עשה יעשה לו כנפים כצפרים עפות, אבל לרש"י שלא זכר כ"א מעשה פטיט קשה מה ענין זה לנגעי הבתים ע"כ אמרנו למעלה שהצפרים יש בהם רמז גם על חמדת הממון הגורם רום לב ועל כן יקח גם עץ ארז. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ונתתי. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל ראו מה ביניכם לאומות העולם כשהן חוטאין אני מלקה בהם תחלה ואח"כ בבתיהם שנאמר וינגע ה' את פרעה כו' אבל אתם אם חטאתם בתיכם אני מלקה תחלה שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וכי מה חטאו העצים והאבנים אלא כדי שיראו ויקחו מוסר וכן אתה מוצא כשחטאו ישראל ורצה הקב"ה להגלותם הביא סנחריב על כל האומות כדי שיראו ישראל ויעשו תשובה שנאמר הכרת גוים וכו' כך הקב"ה מראה לאדם ומלקה ביתו תחלה אם חזר בו מוטב ואם לאו בגדיו לוקים שנאמר אחר כן ולצרעת הבגד ועדיין אם חזר בו מוטב ואם לאו לוקה בגופו שנאמר לבסוף איש כי יהיה זב וגם לוקה בג' מינין הללו לשאת ולספחת ולבהרת וזש"ה נכונו וללצים שפטים אמר הקב"ה עד שלא בראתיו תקנתי לו את אלו. משל לעבד רע שנמכר בשוק והלך אדם לקנותו והכיר בו שהוא רע ולקח עמו כבלים ומקל לרדותו בהם אם יסרח כיון שסרח אסרו בכבלים והכהו במקל: (דעת זקנים)


{לה}  וּבָא֙ אֲשֶׁר-ל֣וֹ הַבַּ֔יִת וְהִגִּ֥יד לַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹ֑ר כְּנֶ֕גַע נִרְאָ֥ה לִ֖י בַּבָּֽיִת:

 אונקלוס  וְיֵיתֵי דִי דִילֵהּ בֵּיתָא וִיחַוִי לְכַהֲנָא לְמֵימָר כְּמַכְתָּשָׁא אִתְחֲזִי לִי בְּבֵיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיתֵי דְדִילֵיהּ בֵיתָא וִיתַנֵי לְכַהֲנָא לְמֵימָר הֵי כְמַכְתְּשָׁא אִיתְחֲמֵי לִי בְּבֵיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כנגע נראה לי בבית. אפי' תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר (ח) נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי (ת"כ פרשתא ה, י. נגעים פי"ב מ"ה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דלמדה תורה דרך ארץ שיאמר לשון ספק כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה למד לשונך לומר איני יודע: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  נראה לי. ב' דין ואידך מרחוק ה' נראה לי זהו שאחז''ל שאפי' ת''ח ובקי בנגעים לא יאמר נגע אלא כנגע וזהו מרחוק נראה שיקח הדבר מרחוק ולא יפסוק לומר נגע: (בעל הטורים)

 אור החיים  והגיד לכהן לאמר. תיבת לאמר מיותרת. ורז''ל בתורת כהנים דרשו יאמר לו הכהן דברי כיבושין ע''כ. וזה דרך דרש, כי הכתוב מדבר דברי אשר לו הבית. והם ז''ל דרשוה באם אינו ענין לדברי בעל הבית תנהו ענין לדברי כהן. ובעל קרבן אהרן פירש על זה הדרך והגיד לכהן והתכלית לאמר לו הכהן רצה לומר דברי כיבושין. ולפי זה היה לו לומר תיבת לאמר אחר כנגע נראה לי בבית, אלא ודאי שהתנא דרש התיבה באם אינו ענין, וקשה למה לא אמר הכתוב תיבת לאמר בדברי הכהן ותדרש הדרשה ביושר ומקום הניחו לנו לפרש, והוא על פי דבריהם ז''ל עצמם שכתבו שם בתורת כהנים וזה לשונם נגע מה תלמוד לומר כנגע אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע בודאי לא יגזור וכו' אלא יאמר כנגע ע''כ. ויש לדעת מי הכריחם ז''ל לפרש כן, דלמא טעם אומרו כנגע ולא אמר נגע כי חש הכתוב לומר נגע שתבין שלא חייבתו תורה לבא אצל הכהן ולהגיד אלא אם תלמיד חכם הוא וידע שהוא ודאי נגע, אבל אם נסתפק בו אם הוא נגע או לא לא יבא לכהן, לזה אמר כנגע שיבא על הספק כודאי:

אכן דרשת התנא היא שלא היה לו לומר אלא והגיד לכהן, והדבר מובן שההגדה היא הנגע המוזכר בסמוך, ולזה דרש כי הייתור בא על הדקדוק כנגע ולא נגע שאפילו תלמיד חכם וכו' לא יאמר נגע אלא כנגע, וכל זה לדעת התנא. ומקום הניחו לנו גם כן בזה לחקור בדבריהם ז''ל, הלא לפי מה שדרשו עוד שם בתורת כהנים וז''ל נראה לי ולא לנרי, בבית להביא את העליה וכו' וכמה דרשות, מעתה צריך הכתוב לומר כנגע כדי שיאמר נראה לי בבית ללמוד המשפטים ההמה, ומנין לנו לדרוש שאפילו ידע ודאי שהוא נגע יאמר כנגע, והגם שדרך רז''ל לדרוש הכתובים בסדר זה, אף על פי כן כל עוד שנוכל ליישב הדרשה בסדר הכרחי הוא יותר נכון, ובזה הרווחנו את שלנו פירוש תיבת לאמר שנתכוין לומר על זה הדרך לאמר כנגע פירוש הגם שכפי האמת ידע שהוא נגע ואינו כנגע אלא במאמרו אף על פי כן יאמר כן. ושיעור תיבת לאמר הוא על זה הדרך האמירה תהיה כנגע, וממוצא דבר אתה מבין שאינו כנגע אלא במאמרו ולא בצדק הדבר. ובזה גם כן הרווחנו דרשת התנא שדרש בתיבת כנגע שרצה לומר שאפילו תלמיד חכם וכו'. עוד יכוין לומר שהתורה מתרת לאמר כנגע, וממילא אתה מבין שאינו כנגע שהוצרך להתיר. וכבר כתבתי כמה פעמים כי רשות נתונה לנו לדרוש הפסוקים בכמה פנים משונים מדבריהם ז''ל כל שמתישבים הפסוקים על נכון כל שאין הפכיות דברי רז''ל בהלכות: (אור החיים)


{לו}  וְצִוָּ֨ה הַכֹּהֵ֜ן וּפִנּ֣וּ אֶת-הַבַּ֗יִת בְּטֶ֨רֶם יָבֹ֤א הַכֹּהֵן֙ לִרְא֣וֹת אֶת-הַנֶּ֔גַע וְלֹ֥א יִטְמָ֖א כָּל-אֲשֶׁ֣ר בַּבָּ֑יִת וְאַ֥חַר כֵּ֛ן יָבֹ֥א הַכֹּהֵ֖ן לִרְא֥וֹת אֶת-הַבָּֽיִת:

 אונקלוס  וִיפַקֵד כַּהֲנָא וִיפַנוּן יָת בֵּיתָא עַד לָא יֵעוֹל כַּהֲנָא לְמֶחֱזֵי יָת מַכְתָּשָׁא וְלָא יִסְתָּאַב כָּל דִי בְּבֵיתָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל כַּהֲנָא לְמֶחֱזֵי יָת בֵּיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַפְקֵיד כַּהֲנָא וִיפַנוּן יַת בֵּיתָא עַד לָא יֵיעוֹל כַּהֲנָא לְמֵיחְמֵי יַת בֵּיתָא מְטוֹל דְלָא יִסְתָּאָב כָּל דִבְבֵיתָא וּמִן בָּתַר כְּדֵין יֵיעוֹל כַּהֲנָא לְמֵיחְמֵי יַת בֵּיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בטרם יבא הכהן וגו'. שכל זמן שאין כהן נזקק לו, אין שם תורת טומאה: ולא יטמא כל אשר בבית. שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה (ט) הנגע נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה, אם על כלי שטף יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלין ומשקין יאכלם בימי טומאתו, הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס שאין להם (י) טהרה במקוה (ת"כ שם יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כלומר מיד שיראה הנגע מיד יטמא כל אשר בבית אפילו לא שהה בבית בכדי אכילת פרס דאם לא כן מה בא רש"י זכרונו לברכה להשמיענו בזה דזיל קרי בי רב הוא: (י) ואם תאמר נימא לישתמש בו בשעת טומאתו כמו אוכלין טמאין דאמרינן דאוכל אותן בימי טומאתו ויש לומר דשאני אוכלין שהן נאכלין לזמן מועט ולא חיישינן לתקלה אבל כלי שקיומו לזמן מרובה חיישינן דלמא אתי בו לידי תקלה שישתמש בו בימי טהרתו או יגע בתרומה וקדשים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ופנו את הבית. בעל הבית וכל אנשי ביתו. וטעם לשון רבים לפנותו מהרה: בטרם יבא הכהן. כי עוד יסגיר הבית בעבור הספק וטרם בואו ספקו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואחר כן. ב' דין ואידך ואחר כן תבא אליה ובעלתה כמו הכא שמפנה כלים נאים שלא יטמאו אף התם נמי צריכה להסיר כלים הנאים מעליה כדי שתתגנה בעיניו ולא יטמא בה: (בעל הטורים)

 אור החיים  בטרם יבא הכהן. טעם שהוצרך לומר הכהן משום שזולתה היה נשמע כי בטרם יבא יצוה, וכפי זה אין חיוב לכהן להתעכב עד שידע שפינו ודאי את כל אשר בבית, ומאומרו הכהן, הראה כי תיבת בטרם אין לה קשר עם זכרון הכהן שאצל וצוה וקשורה היא עם ופינו והבן:

כל אשר בבית. פירוש כל אשר בבית לא יטמא אלא יצילו הכל ואפילו פכים קטנים, כי חם ה' אפילו על ממון הבזוי של ישראל, ובזה נתן טעם הכתוב למה צוה ה' לפנות קודם הלא אפילו אחר ביאת הכהן ורואה הנגע אין הבית טמא אלא אחר שיצא הכהן ויסגירנו, ומעתה אין צורך להקדים לפנות קודם בא הכהן ויכולין לפנות אחר שבא הכהן קודם שיסגיר, לזה אמר ולא יטמא כל אשר וגו' פירוש כי לצד שכשיראה הכהן הנגע שצריך להסגיר אין רשות להתעכב מלהסגיר כל עיקר ומצד זה ימהרו לפנות ולצד המהירות ישכחו ממון הבזוי, לזה הקפיד ה' לפנות קודם שבזה לא יטמא מכל אשר בבית. ורז''ל אמרו (נגעים פי''ב מ''ה, ובתו''כ) שלא חס הקב''ה אלא על כלי חרם כי שאר כלים ובגדים יש להם תקנה במקוה. ולדרכנו הוספנו לפרש שחס הקב''ה אפילו על כלי חרס הקטנים שאין אדם מחשיב אותם: (אור החיים)

 ספורנו  ופנו את הבית בטרם יבא. ולא יבא קודם לכן ובין כך יהיה זמן תשובה ותפלה לבעלים וזמן תפלה לכהן, ועם זה נתן זמן הסגר. ובמדרש אמרו בכל זה רמז לחרבן הראשון ותקונו בשני, וסתירתו בחרבן שני וטהרתו בבנין שלישי שיבנה ויכונן במהרה בימינו אמן: (ספורנו)


{לז}  וְרָאָ֣ה אֶת-הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ בְּקִירֹ֣ת הַבַּ֔יִת שְׁקַֽעֲרוּרֹת֙ יְרַקְרַקֹּ֔ת א֖וֹ אֲדַמְדַּמֹּ֑ת וּמַרְאֵיהֶ֥ן שָׁפָ֖ל מִן-הַקִּֽיר:

 אונקלוס  וְיֶחֱזֵי יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא מַכְתָּשָׁא בְּכָתְלֵי בֵיתָא פַּחֲתִין יַרְקָן אוֹ סַמְקָן וּמֶחֱזֵיהוֹן מַכִּיךְ מִן כָּתְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא וְהָא מַכְתְּשָׁא כִּתְרֵין גְרִיסִין מִן אַבְנֵי דִילֵיהּ אַרְבַּע כּוֹתְלִין מְשַׁקְעָן יוּרְקַן אוֹ סוּמְקַן וְחַזֵיהוֹן מַכִּיךְ יַתִּיר מִן כּוֹתְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שקערורת. שוקעות (כ) במראיהן (ת"כ פרשתא ו, ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כתב הרא"ם וקשה בעיני מאד שאם כן מה זה שכתוב אחר זה ומראיהן שפל מן הקיר. ושמא י"ל דהכתוב מפרש בעצמו מהו לשון שקערורות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שקערורות. אין אחות למלה הזאת ולא נדע אם היא מרובעת כפולה האות האחרון או מחמשת אותיות ופירושיה לפי טעם המקום יש אומרים כדמות סימנין או חוטין ויש אומרים שהיא מלה מורכבת מטעם ותשקע האש. ורורות מגזרת רר בשרו וזה רחוק: ומראיהן. ומראה כל אחד מהם שפל: (אבן עזרא)

 אור החיים  וראה וגו' בקירות הבית וגו'. פרשה זו רמזה מפעלות ה' בהנהגתו עם הרשעים אשר יבחרו במטעמי יצר הרע שהוא יקרא נגעי בני אדם. ואמרו בזוהר (ח''א קפ''ז) כי הקב''ה נותן הנפש בגוף האדם מצלחת מה טוב ואם לאו הוא עוקרו משם וחוזר ושותלה במקום אחר. והוא מה שרמז כאן בנגעי הבית, כי הבית ירמוז אל גוף האדם שהוא בתי הנפש, והכהן הרמוז כאן הוא הבורא שמצינו לרז''ל בספר הזוהר שדרשו כן בפסוק והובא אל הכהן וגו', ואמר כי כשיראה הקב''ה כי הנגע בקירות הבית פירוש נשתקע בחינת הרע בתוכיות מהות הגוף, ונתעב הבית והוא מה שרמז באומרם שקערורות תיבה זו מורכבת מב' שקע רורות ואות הא' נבלעת במבטא וכאלו אמר שקע ארורות שנשקע בו בחינת היצר הרע שנקרא ארור, ולפי שיש הרבה בחינות ברשעו אמר ארורות ואומרו ירקרקות רמז לסימן העבירה על דרך אומרם ז''ל (שבת לג) סימן לעבירה הדרוקן, גם אמר אדמדמת רומז לשפיכת דמים המיוחס לבחינת הרע רחמנא ליצלן. יצו ה' לסגור הבית פי' שלא יושפע משפע האלהי, והוא סוד נידוי הרשעים לבל יחסו בצלא דמהימנותא, אם האדם הרגיש בדבר ושב מה טוב, ואם לא יצו ה' להביא עליו יסורין לרחוץ כתמיו ונגעיו והוא סוד חלוץ אבנים וכו', ואם עדיין מסריח מעשיו הרי הוא מת, והוא אומרו ונתץ את הבית את אבניו וגו': (אור החיים)


{לח}  וְיָצָ֧א הַכֹּהֵ֛ן מִן-הַבַּ֖יִת אֶל-פֶּ֣תַֽח הַבָּ֑יִת וְהִסְגִּ֥יר אֶת-הַבַּ֖יִת שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס  וְיִפּוֹק כַּהֲנָא מִן בֵּיתָא לִתְרַע בֵּיתָא וְיַסְגַר יָת בֵּיתָא שִׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפּוֹק כַּהֲנָא מִן בֵּיתָא לִתְרַע בֵּיתָא מִלְבַּר וְיַסְגֵר יַת בֵּיתָא שַׁבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)


{לט}  וְשָׁ֥ב הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בְּקִירֹ֥ת הַבָּֽיִת:

 אונקלוס  וִיתוּב כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְיֶחֱזֵי וְהָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בּכָתלֵי בֵיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתוּב כַּהֲנָא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְיֶחֱמֵי וְהָא הֲלִיךְ פִּיסְיוֹן מַכְתְּשָׁא בְּכוּתְלֵי בֵּיתָא: (תרגום יונתן)


{מ}  וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְחִלְּצוּ֙ אֶת-הָ֣אֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר בָּהֵ֖ן הַנָּ֑גַע וְהִשְׁלִ֤יכוּ אֶתְהֶן֙ אֶל-מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל-מָק֖וֹם טָמֵֽא:

 אונקלוס  וִיפַקֵד כֲּהֲנָא וִישַׁלְפוּן יָת אַבְנַיָא דִי בְהוֹן מַכְתָּשָׁא וְיִרְמוּן יָתְהוֹן לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאַתַר מְסָאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וִיפַקֵד כַּהֲנָא וְיִשְׁמְטוּן יַת אַבְנַיָא דִבְהוֹן מַכְתְּשָׁא וִיטַלְקוּן יַתְהוֹן לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  וחלצו את האבנים. כתרגומו וישלפון, יטלום משם, (ל) כמו וחלצה נעלו (דברים כה, ט.), לשון הסרה: אל מקום טמא. מקום שאין טהרות משתמשות שם, למדך הכתוב שהאבנים הללו מטמאות מקומן בעודן בו (ת"כ פרק ד, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כלומר ומה פירוש של וישלפון ומפרש יטלום משם ואחר כך מפרש מנא ליה לתרגום שפירש כן ומפרש כמו וחלצה נעלו אבל רש"י לא מצי לפרש על הקרא יטלום משם דמנין לו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וחלצו את האבנים. יסירו וכן חלצני ה' מאדם רע: אל מקום טמא. שלא יקחם משם אדם שיהיו ניכרים שהם טמאים: (אבן עזרא)


{מא}  וְאֶת-הַבַּ֛יִת יַקְצִ֥עַ מִבַּ֖יִת סָבִ֑יב וְשָֽׁפְכ֗וּ אֶת-הֶֽעָפָר֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְצ֔וּ אֶל-מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל-מָק֖וֹם טָמֵֽא:

 אונקלוס  וְיָת בֵּיתָא יְקַלְפוּן מִגָיו סְחוֹר סְחוֹר וְיִרְמוּן יָת עַפְרָא דִי קַלִיפוּ לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת בֵּיתָא יְקַלְפוּן מִגַוֵיהּ חֲזוֹר חֲזוֹר וִיטַלְקוּן יַת עַפְרָא דְקַלִיפוּ מִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  יקצע. (דריצי"ר בלע"ז), ובלשון משנה יש הרבה: מבית. (מ) מבפנים (שם ה.): סביב. סביבות הנגע, (נ) בת"כ נדרש כן, שיקלוף הטיח שסביב אבני הנגע: הקצו. לשון קצה, אשר קצו בקצוע (ס) הנגע סביב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) לא מן הבית כי יחסר ה"א. גם אין טעם לומר שיקציע הבית מן הבית: (נ) דאין לומר סביבות הבית מארבע כותלים אם כן סביב למה לי הא כבר כתיב ואת הבית יקציע מבפנים: (ס) מפני שמלת הקצו על משקל המרו את רוחו והמכוון פה הוא הקציעה לא הקצה. לכן אמר שהכוונה הוא אשר קצעו בקצות הנגע סביב ואם היה אומר אשר קצעו לא ידענו אותה קליפה היכן היא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת הבית יקציע. מגזרת מקצעות וכן מר ואהלות קציעות וטעמו פצולות ויש אומרים שיפצלו המקצוע ואין זה נכון כי כבר פשה נגע בבית רק יקציע כל הבית: וטעם מבית. מבפנים: הקצו. מגזרת קצה כי קצתו ההו' למעלה הסירו לבדו: (אבן עזרא)


{מב}  וְלָֽקְחוּ֙ אֲבָנִ֣ים אֲחֵר֔וֹת וְהֵבִ֖יאוּ אֶל-תַּ֣חַת הָֽאֲבָנִ֑ים וְעָפָ֥ר אַחֵ֛ר יִקַּ֖ח וְטָ֥ח אֶת-הַבָּֽיִת:

 אונקלוס  וְיִסְבוּן אַבְנַיָא אָחֳרָנִין וְיַיְתוּן בַּאֲתַר אַבְנַיָא וַעֲפַר אָחֳרָן יִסַב וִישׁוּעַ יָת בֵּיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְבוּן אַבְנִין חוּרַנְיָין וִיעַלוּן בַּאֲתַר אַבְנַיָא וְעַפְרָא חוּרַן יִסַב וְיִתְטַשׁ יַת בֵּיתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטח. הפך יקציע והוא מגזרת טחים אותו טפל: (אבן עזרא)


{מג}  וְאִם-יָשׁ֤וּב הַנֶּ֨גַע֙ וּפָרַ֣ח בַּבַּ֔יִת אַחַ֖ר חִלֵּ֣ץ אֶת-הָֽאֲבָנִ֑ים וְאַֽחֲרֵ֛י הִקְצ֥וֹת אֶת-הַבַּ֖יִת וְאַֽחֲרֵ֥י הִטּֽוֹחַ:

 אונקלוס  וְאִם יְתוּב מַכְתָּשָׁא וְיִסְגֵי בְּבֵיתָא בָּתַר דְשַׁלִיפוּ יָת אַבְנַיָא וּבָתַר דְקַלִיפוּ יָת בֵּיתָא וּבָתַּר דְאִתְּשָׁע: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יְתוּב מַכְתְּשָׁא וְיַסְגֵי בְּבֵיתָא מִן בָּתַר דִשְׁמִיטַן יַת אַבְנַיָא וּמִן בָּתַר דְקַלִיפוּ יַת בֵּיתָא וּמִן בָּתַר דְאִיתְטַשׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  הקצות. לשון העשות, וכן הטוח. (ע) אבל חלץ את האבנים, מוסב הלשון אל האדם שחלצן, והוא משקל לשון כבד, (פ) כמו כפר, דבר: ואם ישוב הנגע וגו'. יכול חזר בו ביום יהא טמא, תלמוד לומר ושב הכהן, ואם ישוב, מה שיבה האמורה להלן, בסוף שבוע, אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע (שם פרשתא ז, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירוש מבנין נפעל וכן הטוח משום דנקוד הה"א בחיר"ק לשון התפעל הוא כלומר שהבית קבל הקציעה בקצות הנגע אבל חלץ את האבנים וכו': (פ) כלומר שהוא מן האותיות הדגושים לכן הוא נקוד בחיר"ק כמו דבר כפר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אחר חלץ. אחר שחלץ ואחרי הקצות את הבית בתחלה. ומלת ולקחו והביאו. רבים במהרה: ועפר אחר יקח. בעל הבית שירצה לדור בו ואם הנגע ישוב ובא הכהן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואם ישוב הנגע ופרח בבית. הנה הנגע הזה שבא באבנים האחרות ובעפר האחר איננו הנגע הראשון ואינו דומה לפריחה האמורה באדם ולפשיון שהוא שב למקומו הראשון בטבעו כי פעמים רבים תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימית הגוף ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוניו אבל הענין הוא כאשר כתבתי בסדר אשה כי תזריע (לעיל יג מז) שהוא נגע ומכת אלהים שתהיה רוח ה' רעה במקום ההוא ובתורת כהנים (פרשה ז א) אמרו ואם ישוב הנגע ופרח בבית משל חזר איש פלוני למקומו והכוונה לומר שאין "ופרח" האמור כאן פשיון כמו ואם פרוח תפרח הצרעת בעור (לעיל יג יב) אלא שהוא צומח במקום ההוא כענין פרח מטה אהרן (במדבר יז כג) והמשל שהזכירו לרמוז הענין שאמרנו שאין זה נגע נולד ופושה אלא צומח וחוזר וצומח כאיש שהלך לו וחזר לישב למקומו הראשון בכסא אחר אשר הוכן לו שם וטעם הפריחה כבר פירשתיה וכן צרעת פורחת היא (לעיל יג נז) בבגדים ולא אמר הכתוב "ואם ישוב הנגע ופרח באבנים ההם" אלא אפילו נולד במקום אחר מן הבית ואפילו ממראה אחר שאינו כמראה הנגע הראשון נדון אותו כחוזר ופורח ואינו נדון כנגע הנולד מתחלה וזהו טעם "בבית" כי בכל הבית יהיה דינו כן והטעם כי הרוח הרעה לא תסור מן הבית ההוא אבל תמיד תהיה בבית ההוא באחת המקומות להבעית את בעליו וכן אמרו בת"כ (פרשה ז א ג) אין לי אלא מקומו מנין לרבות את כל הבית תלמוד לומר בבית אין לי אלא במראיו שלא במראיו מנין ת"ל ופרח ועניני הכתובים האלה כפי המדרש ואם ישוב הנגע ביום השביעי וחזר בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות והטוח או בא הכהן ביאה שנית וראה והנה עתה פשה הנגע בבית כמשפט הראשון צרעת ממארת היא ונתץ את הבית לומר כי הפושה בראשון או הפושה בשני משפט אחד להם ולא הוצרך לומר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה וחלצו את האבנים וכל הפרשה כי הכתוב נמשך למעלה לאמר אם ישוב הנגע אחר חלץ האבנים בראשון או בשני כאשר בא הכהן וראה הפשיון צרעת ממארת היא ואמר עוד (פסוק מח) ואם בא יבוא הכהן בביאה השנית הנזכרת וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית כאשר נרפא הנגע ממנו כלומר שלא חזר בו ונלמד עתה שהעומד בעיניו בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר נותץ וזה תיקון המקראות כמדרשם שאי אפשר לחתכם בסכין להקדים ולאחר בדבר שאינו כלל במשמעם ויתכן עוד שנאמר בתקון הענין הזה כי פשה במקום הזה כטעם פרח ושניהם ענין צמיחה כי כשיש שם נגע יאמר פשה בגדולו והתפשטו וכשאין שם נגע יאמר פשה בצמיחתו ושובו כי הכל ענין גידול וכן אונקלוס פתר בכולן אוסיף ולשון תוספת יאמר בדבר הגדל ונוסף על האחר כגון ונוסף גם הוא על שונאינו (שמות א י) ונוספה נחלתן (במדבר לו ד) ויאמר בדבר החוזר כגון יוסיף ה' שנית ידו (ישעיהו יא יא) ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא כה) לא חזרו עוד להנבא והנה ענינו שחזר הנגע והנה אחר חלץ האבנים כשיזכיר הכתוב פשיון יהיה ענינו כטעם צמיחה כאשר הזכרתי במלת פריחה ואם כן יאמר הכתוב ואם ישוב הנגע וצמח בבית אחר חלץ האבנים ובא הכהן וראה והנה צמח הנגע בבית ונתץ אותו כי כל נגע החוזר טמא מוחלט ואם בא יבא הכהן וראה שלא צמח הנגע כלל בבית אחרי הטוח יטהרנו כי נרפא בחליצה וטיחה והנה נתפרש כאן דין הבית בפושה בראשון שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר טמא ואם לא חזר טהור אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני לא נתפרש בתורה דינו אבל נדון בו גזרה שוה זו היא ביאה זו היא שיבה (תורת כהנים ז ז) לומר שדין הביאה שהיא אמורה בסוף שבוע שני כדין השיבה שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון שבשתיהן אם פשה בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי לא הוזכר בתורה אבל נלמד (בתורת כהנים שם ה-י) מגזירה שוה אחרת שאמר (פסוק מח) ואם בא יבא הכהן שנדון ביאה שלישית כביאה שניה והנה הכתובים כמשמעם והמדרשות למדו אותן מגזירה שוה למשה בסיני ומה שאמרו בת"כ (פרשה ז ז) במה הכתוב מדבר וכו' סמך מדבריהם שירצו להזכיר בכתוב הענין המקובל להם בגזירה שוה וכן מה שאמרו שם (בתורת כהנים פרשה ז ו) אם סופנו לרבות את החוזר אע"פ שאינו פושה מה ת"ל ובא הכהן וראה והנה פשה הנח לו לומר שנניח הכתוב כמשמעותו ונלך אחר המדרש לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר זהו הנראה אלי בענין הפרשה הזאת כדי שיהו דברי חכמים קיימים והוא דבר נאה ומתקבל (הרמב"ן)


{מד}  וּבָא֙ הַכֹּהֵ֔ן וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בַּבָּ֑יִת צָרַ֨עַת מַמְאֶ֥רֶת הִ֛וא בַּבַּ֖יִת טָמֵ֥א הֽוּא:

 אונקלוס  וְיֵיעוֹל כַּהֲנָא וְיֶחֱזֵי וְהָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּבֵיתָא סְגִירוּת מְחַסְרָא הִיא בְּבֵיתָא מְסָאָב הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיתֵי כַּהֲנָא וְיֶחֱמֵי וְהָא הֲלִיךְ פִּסְיוֹן מַכְתְּשָׁא בְּבֵיתָא סְגִירוּת מְחַלְטָא הִיא בְּבֵיתָא מְסָאָב הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובא הכהן וראה והנה פשה. יכול לא יהא החוזר טמא אלא אם כן פשה, נאמר צרעת ממארת בבתים, ונאמר צרעת ממארת בבגדים, מה להלן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה (שם ה.), אף כאן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אם כן מה תלמוד לומר והנה פשה, אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא ונתץ את הבית, היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע, (צ) וראה והנה פשה, הא לא בא ללמד אלא על נגע העומד בעיניו בשבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני ומצאו שפשה, (ק) שלא פירש בו הכתוב למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון, ולמדך כאן בפשיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשני, ומה יעשה לו, יכול יתצנו כמו שסמך לו ונתץ את הבית, תלמוד לומר ושב הכהן, ובא הכהן, נלמד ביאה משיבה, מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, (שם ז.) ואם חזר נותץ, לא חזר טהור. ומנין שאם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, (ר) תלמוד לומר (ובא), ואם בא יבא, במה הכתוב מדבר, (ש) אם בפושה בראשון, הרי כבר אמור, אם בפושה בשני, הרי כבר אמור, הא אינו אמור (ובא) ואם בא יבא, (ת) אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה, זה העומד מה יעשה לו, יכול יפטר וילך, כמו שכתוב כאן וטהר את הבית, תלמוד לומר כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפוי, מה יעשה לו, ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה, מה בעליונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, דגמר לה זהו שיבה זהו ביאה, אף בתחתונה כך וכו', כדאיתא בתורת כהנים (פרשתא ז, י.). גמרו של דבר, אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקצוי וטיחה, ואין החוזר צריך פשיון. וסדר המקראות כך הוא, ואם ישוב, ונתץ, והבא אל הבית, והאוכל בבית, ובא הכהן וראה והנה פשה, ודבר הכתוב בעומד בראשון שנותן לו שבוע שני להסגרו, ובסוף שבוע שני להסגרו בא וראהו שפשה, ומה יעשה לו, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר נותץ, לא חזר טעון צפרים, שאין בנגעים יותר מג' שבועות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) פירוש האי צרעת ממארת לא קאי אובא הכהן אלא אואם ישוב הנגע כאלו אמר ואם ישוב הנגע וכו' עד ואחרי הטוח צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ את הבית וגו' עד והבא אל הבית וגו' עד והאוכל בבית יכבס את בגדיו ואחר כך ובא הכהן וראה והנה פשה חולץ וקוצה וטח כמו ושב הכהן דלעיל: (ק) פירוש האי וראה והנה פשה לאו אחוזר ופורח קאי דהא גמרינן ממארת לגזירה שוה דלעיל דאפילו אם לא פשה טמא ואם כן במה הכתוב מדבר אי בפושה בראשון הרי כבר אמור ושב הכהן ביום השביעי והנה פשה אלא בבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד בעיניו ופשה בשניה גמרינן ביאה משיבה בגזירה שוה מה להלן קוצה וטח ונותן לו שבוע אף כאן, וקרא דונתץ את הבית וגו' אואם ישוב ופרח קאי שלא דבר כלום הכתוב בו פירש כאן שהוא בנתיצה אבל עומד בשבוע ראשון ופשה בשבוע שניה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע: (ר) פירוש אין לי שהוא קוצה וטח ונותן שבוע ואם חזר ופרח נותץ אלא שפשה בסוף שבוע ראשון שיש בו פשיון ואף שעמד בעיניו בשניה או שעמד בראשון ופושה בשניה חולץ וקוצה וטח דגמרינן ביאה משיבה כדלעיל אבל היכא שעמד בעיניו בשבוע ראשונה ושניה מנין שאף בזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כמו כשיש שם פשיון תלמוד לומר ואם בא יבא פירוש שהיה לו לומר ובא ומאי ואם בא יבא שני פעמים אלא לאקושי ביאות להדדי מה ביאה ראשונה חולץ כו': (ש) כלומר שעדיין לא שמענו מזה הפסוק דבעומד בזה ובזה קמיירי מפני זה אמר במה הכתוב מדבר אם בפושה בראשון ולא חלץ ובסוף כשבא בשני לחלוץ פשה הרי חולץ וקוצה וטח אף על פי שלא פשה בשני שהרי הוא אומר ושב הכהן ביום השביעי וגו' דמשמע כיון שפשה חולץ אף על גב דעמד בתר הכי ואם פשה בשני ולא חלץ ועמד בשלישי ובסוף שלישי מצאו שהוא עומד בפשיון הראשון כלומר בפשיון שבשבוע שניה כיון שפשה חולץ וכו' שהרי הוא אומר ובא הכהן וראה והנה פשה ואוקמינן בפשה בשני ומשמע שחולץ וכו' אף על גב שעמד בשלישי: (ת) לא גרסינן הכא ובא ואם בא יבא כו' אלא הכי גרסינן הא אינו אמור ואם בא יבא כו' אלא שבא בסוף שבוע ראשון אף על פי שלא פשה אינו טהור ומסגירו ובא בסוף שניה ולא פשה אף שלא פשה חולץ כו' כמו שמפרש רש"י עצמו בעומד. הרא"ם האריך כאן וקצרתי עיין שם: (שפתי חכמים)


{מה}  וְנָתַ֣ץ אֶת-הַבַּ֗יִת אֶת-אֲבָנָיו֙ וְאֶת-עֵצָ֔יו וְאֵ֖ת כָּל-עֲפַ֣ר הַבָּ֑יִת וְהוֹצִיא֙ אֶל-מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל-מָק֖וֹם טָמֵֽא:

 אונקלוס  וִיתָרַע יָת בֵּיתָא יָת אַבְנוֹהִי וְיָת אָעוֹהִי וְיָת כָּל עֲפַר בֵּיתָא וְיַפֵּק לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וִיפַכְרוּן יַת בֵּיתָא יַת אַבְנוֹי וְיַת קֵיסוֹי וְיַת כָּל עַפְרָא דְבֵיתָא וְיִנְפַּק לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לַאֲתַר מְסָאָב: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ונתץ את הבית. בצווי. וכן והוציא והקרוב שסגור יהיה שבעת ימים רק הכתוב אחז דרך קצרה והעד והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו בראשונה ובשנייה: (אבן עזרא)


{מו}  וְהַבָּא֙ אֶל-הַבַּ֔יִת כָּל-יְמֵ֖י הִסְגִּ֣יר אֹת֑וֹ יִטְמָ֖א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וּדְיֵיעוֹל לְבֵיתָא כָּל יוֹמִין דְיַסְגַר יָתֵהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַאן דְיֵעוּל לְבֵיתָא כָּל יוֹמִין דְיַסְגֵר יָתֵיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל ימי הסגיר אותו. ולא ימים שקלף את נגעו, (א) יכול שאני מוציא המוחלט שקלף את נגעו, (ב) תלמוד לומר כל ימי (ת"כ פרק ה, ד.): יטמא עד הערב. מלמד שאין מטמא בגדים, (ג) יכול אפי' שהה בכדי אכילת (ד) פרס, תלמוד לומר והאוכל בבית יכבס את בגדיו, אין לי אלא אוכל, שוכב מנין, תלמוד לומר והשוכב, אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, תלמוד לומר יכבס, יכבס ריבה, אם כן למה נאמר אוכל ושוכב, ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס (ת"כ שם ה,ו,ז,ח. ברכות מא. עירובין פב:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש דכל ימי הסגרו ירדה עליו טומאה בהכרח ולפיכך הנכנס בו טמא אבל ימים שחולץ וקוצה וטח אינו מטמא בביאה שהטומאה הלכה לה עד שיתחיל למנות שבועות ההסגר: (ב) שהוא הבית שחזר ופרח בו הנגע אחר שחלץ וקיצה וטח וחזר הנגע ופרח וקלף נגעו והוציא האבנים שבהן הנגע שלא יטמא בביאה תלמוד לומר כל ימי דהוה ליה למיכתב בימי הסגיר אותו מאי כל לרבות המוחלט אף שקלף נגעו מטמא כיון דלנתיצה קאי הוי כל הבית טמא ומטמא את האדם בביאה: (ג) דאם לא כן היה לו לכתוב וכבס בגדיו וטמא עד הערב: (ד) פירוש ארבע ביצים. לא יטמא בגדים דהא סתמא כתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב דמשמע אפילו שהה כל היום כולו אינו מטמא בגדים ומפרש ואזיל תלמוד לומר והאוכל כלומר כי היכי דהאוכל שהה בו ומטמא בגדים הוא הדין נמי הבא אל הבית דכתב קרא אם שהה כדי אכילה דמטמא בגדים אף על פי שלא אכל דאין לומר אכילה דוקא אבל שוכב דאין בו אלא שהייה לא הרי תלמוד לומר והשוכב דשמעינן מיניה דטעמא דאוכל לא משום אכילה אלא משום שהייה הוא והוא הדין ביאה נמי אם שהה כדי אכילה טמא דאין לומר דוקא אם אכל או שכב קאמר דמטמא אבל לא שכב ולא אכל כגון ביאה לחוד אף על פי ששהה אינו מטמא בגדים. אם כן מה תלמוד לומר יכבס יכבס תרי זימני דהוה ליה למיכתב והאוכל בבית והשוכב בבית יכבס בגדיו אלא על כרחך לרבות מי שבא ושהה אף על פי שלא אכל ולא שכב אלא שהה מטמא הבגדים והדר בעי אם כן כיון דבשהייה תליא מילתא אם כן שוכב למה לי בשלמא אוכל מיבעי לן ליתן שיעור שהייה כשיעור אוכל ואי משום יכבס יתירה דמרבה אפילו בשהייה לחודיה בלא אכילה ושכיבה לכתוב קרא במקום והשוכב והבא מכיון דביאה בכלל שכיבה הוא מה תלמוד לומר והאוכל והשוכב אלא ליתן שיעור לשוכב. ופירש הכתוב הזה אחר ואם בא יבא שלא על הסדר כדי שידבק אם בא יבא עם ובא הכהן וראה ששניהם מענין אחד. הרא"ם האריך ואני קצרתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יטמא עד הערב. אחר שירחץ בשרו כמשפט: (אבן עזרא)


{מז}  וְהַשֹּׁכֵ֣ב בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת-בְּגָדָ֑יו וְהָֽאֹכֵ֣ל בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת-בְּגָדָֽיו:

 אונקלוס  וּדְיִשְׁכּוּב בְּבֵיתָא יְצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי וּדְיֵיכוּל בְּבֵיתָא יְצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְיִשְׁכּוֹב בְּבֵיתָא יְצַבַּע יַת לְבוּשׁוֹי וּדְיֵיכוֹל בְּבֵיתָא יְצַבַּע יַת לְבוּשׁוֹי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והשוכב. חמור על כן יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ולא הזכירו הכתוב כי כל שוכב ואוכל הוא בא בבית: (אבן עזרא)


{מח}  וְאִם-בֹּ֨א יָבֹ֜א הַכֹּהֵ֗ן וְרָאָה֙ וְ֠הִנֵּ֠ה לֹֽא-פָשָׂ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ בַּבַּ֔יִת אַֽחֲרֵ֖י הִטֹּ֣חַ אֶת-הַבָּ֑יִת וְטִהַ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת-הַבַּ֔יִת כִּ֥י נִרְפָּ֖א הַנָּֽגַע:

 אונקלוס  וְאִם מֵעַל יֵיעוֹל כַּהֲנָא וְיֶחֱזֵי וְהָא לָא אוֹסֵף מַכְתָּשָׁא בְּבֵיתָא בָּתַר דְאִתְּשַׁע יָת בֵּיתָא וידַכֵּי כַהֲנָא יָת בֵּיתָא אֲרֵי אִתַּסִי מַכְתָּשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מֵעַל יֵיעוֹל כַּהֲנָא וְיֶחֱמֵי וְהָא לָא הֲלִיךְ פִּיסְיוֹן מַכְתְּשָׁא בְּבֵיתָא בָּתַר דְאִיתְטַשׁ יַת בֵּיתָא וְיִדְכֵּי כַּהֲנָא יַת בֵּיתָא אֲרוּם אִיתְּסֵי מַכְתְּשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם בא יבא. לסוף שבוע שני: וראה והנה לא פשה. מקרא זה בא ללמד בעומד בעיניו בראשון ובשני מה יעשה לו, יכול יטהרנו כמשמעו של מקרא, וטהר הכהן את הבית, תלמוד לומר כי נרפא הנגע, לא טהרתי אלא את הרפוי, ואין רפוי אלא הבית שהוקצה והוטח ולא חזר הנגע, אבל זה טעון חליצה וקצוי וטיחה ושבוע שלישי, וכן המקרא נדרש ואם בא יבא בשני, וראה והנה לא פשה יטיחנו, ואין טיחה בלא חלוץ וקצוי, ואחרי הטוח את הבית, וטהר הכהן את הבית, אם לא חזר לסוף השבוע, כי נרפא הנגע, ואם חזר כבר פירש על החוזר שטעון נתיצה: (רש"י)


{מט}  וְלָקַ֛ח לְחַטֵּ֥א אֶת-הַבַּ֖יִת שְׁתֵּ֣י צִפֳּרִ֑ים וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב:

 אונקלוס  וְיִסַב לְדַכָּאָה יָת בֵּיתָא תַּרְתֵּין צִפֲּרִין וְאָעָא דְאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְאֵזוֹבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב לְדַכָּאָה יַת בֵּיתָא תַּרְתֵּין צִפְּרִין וְקֵיסָא דְאַרְזָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וְאֵיזוֹבָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולקח. בחבירו: (אבן עזרא)


{נ}  וְשָׁחַ֖ט אֶת-הַצִּפֹּ֣ר הָֽאֶחָ֑ת אֶל-כְּלִי-חֶ֖רֶשׂ עַל-מַ֥יִם חַיִּֽים:

 אונקלוס  וְיִכּוֹס יָת צִפֲּרָא חֲדָא לְמַאן דַחֲסַף עַל מֵי מַבּוּעַ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִכּוֹס טַבְּחָא יַת צִיפְּרָא חָדָא לְמָנָא דְפָחַר עַל מֵי מַבּוּעַ: (תרגום יונתן)


{נא}  וְלָקַ֣ח אֶת-עֵץ-הָ֠אֶ֠רֶז וְאֶת-הָ֨אֵזֹ֜ב וְאֵ֣ת | שְׁנִ֣י הַתּוֹלַ֗עַת וְאֵת֘ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּה֒ וְטָבַ֣ל אֹתָ֗ם בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחוּטָ֔ה וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וְהִזָּ֥ה אֶל-הַבַּ֖יִת שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים:

 אונקלוס  וְיִסַב יָת אָעָא דְאַרְזָא וְיָת אֵזוֹבָא וְיָת צְבַע זְהוֹרִי וְיָת צִפֲּרָא חַיְתָא וְיִטְבּוֹל יָתְהוֹן בִּדְמָא דְצִפֲּרָא דִנְכִיסָא וּבְמֵי מַבּוּעַ וְיַדִי לְבֵיתָא שְׁבַע זִמְנִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב יַת קֵיסָא דְאַרְזָא וְיַת אֵיזוֹבָא וְיַת צְבַע זְהוֹרֵי וְיַת צִפְּרָא חַיְיתָא וְיִטְמוֹשׁ יָתֵיהּ בְּאַדְמָא דְצִיפְּרָא נְכִיסְתָּא וּבְמֵי מַבּוּעַ וְיַדֵי לְבֵיתָא שְׁבַע זִמְנִין: (תרגום יונתן)


{נב}  וְחִטֵּ֣א אֶת-הַבַּ֗יִת בְּדַם֙ הַצִּפּ֔וֹר וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וּבַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה וּבְעֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וּבָֽאֵזֹ֖ב וּבִשְׁנִ֥י הַתּוֹלָֽעַת:

 אונקלוס  וִידַכֵּי יָת בֵּיתָא בִּדְמָא דְצִפֲּרָא וּבְמֵי מַבּוּעַ וּבְצִפֲּרָא חַיְתָא וּבְאָעָא דְאַרְזָא וּבְאֵזוֹבָא וּבִצְבַע זְהוֹרִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִדְכֵּי יַת בֵּיתָא בְּאַדְמָא דְצִפְּרָא חַיְיתָא וּבְקֵיסָא דְאַרְזָא וּבְאֵיזוֹבָא וּבִצְבַע זְהוֹרֵי: (תרגום יונתן)


{נג}  וְשִׁלַּ֞ח אֶת-הַצִּפֹּ֧ר הַֽחַיָּ֛ה אֶל-מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל-פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֑ה וְכִפֶּ֥ר עַל-הַבַּ֖יִת וְטָהֵֽר:

 אונקלוס  וִישַׁלַח יָת צִפֲּרָא חַיְתָא לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא לְאַפֵּי חַקְלָא וִיכַפֵּר עַל בֵּיתָא וְיִדְכֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפְטוֹר יַת צִיפּוֹרָא חַיְיתָא לְמִבָּרָא לְקַרְתָּא עַל אַנְפֵּי חַקְלָא וִיכַפֵּר עַל בֵּיתָא וְיִדְכֵּי בְּרַם אִין אִיטוּמוֹס בַּיְיתָא לְמִילְקָא תוּב בְּצוֹרְעָא תַיְיבָא צִפּוֹרָא תַּמָּן בְּיוֹמָא הַהוּא וּמִתְכַּשְׁרָא לְמֵיכְלָא וְיַת צִיפְּרָא נְכִיסְתָּא הֲוָה מִקְבַּר כַּהֲנָא בְּמֵיחְמֵי מָרֵי בֵיתָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וכפר על הבית וטהר. הנה הכפרה הזאת בצפור המשתלחת שתשא הצפור את כל עונותיו אל מחוץ לעיר אל פני השדה כענין הכפרה בשעיר המשתלח ובעבור שאין עונש הנגע הנראה בביתו של אדם כעונש הנגע שבגופו לא הצריכו הכתוב לאשם וחטאת כי די לו בכפרה הראשונה שיביא המצורע לטהרתו שהם הצפרים ועץ הארז והאזוב (הרמב"ן)


{נד}   חמישי  זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל-נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק:

 אונקלוס  דָא אוֹרַיְתָא לְכָל מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא וּלְנִתְקָא: (אונקלוס)

 יונתן  דָא תֶהֱוֵי גְזֵירַת אַחְוַיַית אוֹרַיְיתָא לְכָל מַכְתַּשׁ סְגִירוּתָא וּלְנִיתְקָא: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  זאת התורה לכל נגע הצרעת. הוא צרעת השחין והמכוה והזכירם בכאן תחלה מפני תדירותן ואחרי כן הזכיר הנתק שהוא גם כן מצוי ואחרי כן הזכיר צרעת הבגד והבית ואחרי כן אמר ולשאת ולספחת ולבהרת הם הנגעים הראשונים שפתח בהם (לעיל יג ב) אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' ובכל מקום יאחר הבהרת בעבור שהיא העזה והקשה שבכולן (הרמב"ן)

 ספורנו  זאת התורה. מי שיבא להורות בנגעים צריך שידע להבדיל בין שני מינים אף על פי שהם אחד בסוג כאמרו בין נגע לנגע: לכל נגע הצרעת ולנתק. שאף על פי ששניהם צרעת בעור האדם מכל מקום הם נבדלים בזה שהנתק נדון בלתי מראות אבל דינו כנשירת שער וכשער שחור ושאר כל מיני הצרעת אינם נדונים בלתי מראות: (ספורנו)


{נה}  וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת:

 אונקלוס  וְלִסְגִירוּת לְבוּשָׁא וּלְבֵיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְצוּרְעָא דִלְבוּשָׁא וּלְבֵיתָא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ולצרעת הבגד ולבית. שאף על פי ששניהם שוים במראה ירקרק או אדמדם ושניהם על אופן בלתי טבעי מכל מקום הם נבדלים בזה שהפושה בבגד בסוף שבוע ראשון נשרף כולו והפושה בבית בסוף שבוע ראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע: (ספורנו)


{נו}  וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת:

 אונקלוס  וּלְעַמְקָא וּלְעַדְיָא וּלְבַהֲרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשׁוּמָא וְלִקְלוֹפֵי וּלְבַהֲקֵי: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ולשאת ולספחת ולבהרת. אף על פי שהם דומים בזה שכל אחד מהן לבן ושדיניהם שוים ומצטרפים כפי מה שבא בקבלה מכל מקום צריך שהבא להורות בנגעים יהיה בקי במדרגות הלובן ומקומותיהם כי מקום שחין ומכוה נדונים במראות מעורבות וצרבת ומקום שער אינו נדון במראה כלל: (ספורנו)


{נז}  לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת: (פ)

 אונקלוס  לְאַלָפָא בְּיוֹמָא מְסָאָבָא וּבְיוֹמָא דַכְיָא דָא אוֹרַיְתָא דִסְגִירוּתָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  לְמַלְפָא כַהֲנָא לְעַמָא בֵּין יוֹמָא קְבִילָא דְלָא לְמֵיחְמֵי בֵּיהּ מַכְתְּשָׁא לְבֵין יוֹמָא נְהִירָא וּבֵין בַּר נְשָׁא מְסָאָבָא לְבֵין בַּר נְשָׁא דַכְיָא דָא תֶהֱוֵי גְזֵירַת אַחְוַיַית מַכְתַּשׁ צוֹרְעָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  להורות ביום וגו'. איזה יום מטהרו, (ה) ואיזה יום מטמאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ובי"ת ביום טהרתו הוי כבי"ת ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ שפירושו בענין חרושת אבן ועץ הוא הדין הכא נמי להורות בענין היום הטמא ויום הטהור דהיינו ביום ולא בלילה שאין מטמאין ולא מטהרין בלילה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ביום הטמא. ביום שיהיה האדם או הבגד או הבית טמא או טהור: (אבן עזרא)

 ספורנו  זאת תורת הצרעת. אין להוסיף ולהחמיר לטמא נגעי עור בשר אחרים אף על פי שהם אצלנו מיני צרעת רבים מאלה כאמרו אל תוסף על דבריו כי אמנם עם כל רעתם לא נדין אותם כדין צרעת כלל כמו שטהר הכתוב כשהפך כולו לבן שעבר גבול הצרעת הטמא לרוע כענין הטומאה הנשרפת שנפסדה צורתה: (ספורנו)





ויקרא פרק-טו

{א}  וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  דַּבְּרוּ֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִֽהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ זוֹב֖וֹ טָמֵ֥א הֽוּא:

 אונקלוס  מַלִילוּ עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימְרוּן לְהוֹן גְבַר גְבַר אֲרֵי יְהֵי דָאִיב מִבִּשְׂרֵהּ דוֹבֵהּ מְסָאָב הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  מַלִילוּ עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימְרוּן לְהוֹן גְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב אַרוּם יְהֵי דָאִיב מִבִּשְרֵיהּ דְוָיֵיהּ חֲמָא תְּלַת זִימְנֵי מְסָאָב הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יהיה זב. יכול זב מכל מקום (ו) יהא טמא, תלמוד לומר מבשרו, ולא כל בשרו. (נדה מג.) אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדין (ז) טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה, נדה (ח) מטמאה טומאה חמורה, זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה, קרי, מטמא טומאה חמורה זיבה (ת"כ זבים פרשתא א, ג.): זובו טמא. למד על הטפה (ט) שהיא מטמאה (שם ט.). זוב דומה למי בצק של שעורין ודחוי, (י) ודומה ללובן ביצה המוזרת, (כ) שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת (נדה לה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש אפילו הזב מפיו או מחוטמו ואזנו יהא טמא: (ז) ואי לא חילק הכתוב הוה אמינא לעולם מכל מקום שזב ממנו טמא הוא אפילו זב מפיו או מאזנו או מן החוטם ואין לדון בגזירה שוה מאשה דאיכא למיפרך מה לאשה שכן אינה מטמאה בזבה אלא בשלש ראיות שהם בג' ימים רצופים להיזקק שבעה נקיים וקרבן אבל שלש ראיות ביום אחד אין בה דין זבה אבל בזב אפילו בשלש ראיות ביום אחד יש לו דין זב אם כן הוה אמינא שהוא טמא מכל מקום שיצא זיבה ממנו אבל השתא דגלי קרא מבשרו ולא כל בשרו דזב אינו טמא מכל מקום שיצא זיבה ממנו אלא דעדיין לא ידענו מאיזה בשר שזב ממנו שהוא טמא ומאיזה בשר שזב ממנו שהוא טהור זכיתי לדין כו': (ח) מה שקורא נדה טומאה קלה משום שאין צריכה שבעה נקיים וקרבן מה שאין כן זבה גדולה שצריכה שבעה נקיים וקרבן: (ט) ואם תאמר פשיטא והלא הזב נטמא מאותה טיפה טומאה חמורה שמטמא אדם וכלים טיפה לא כל שכן שתטמא.ויש לומר דאי לא פירש כן הייתי אומר דטיפה אינה מטמאה דילפינן משעיר המשתלח שהמתעסק בו טמא ומטמא את האחרים והוא עצמו אינו טמא הוה אמינא דכמו כן גבי זיבה לכן פירש רש"י לימד על הטיפה כו': (י) ודחוי פירושו דק: (כ) רוצה לומר דספנא מארעא ולא בא מזכר. פירוש אל תתמה הואיל וטומאתו חמורה דאפילו טיפה אחת של זוב טמא היכי ידעינן אם יוצא ממנו טיפה אחת דלמא טפת קרי הוא וטהור או זוב הוא וטמא ועל זה פירש זוב דומה למי בצק כו': (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  דברו אל בני ישראל. ובפ' נגעים לא אמר דברו לפי שע''י העגל שעשה אהרן באו נגעים על ישראל. וסמך פרשת זב למצורע לפי שע''י הנחש נתקללה האשה בזיבה והנחש בצרעת: (בעל הטורים)

 אור החיים   דברו אל בני ישראל ואמרתם וגו'. כל זה מיותר אחר שאמר וידבר וגו' לאמר. ואולי שיכוין לומר על פי דבריהם שאמרו (תו''כ) בני ישראל מטמאין בזיבה ואין עכו''ם מטמאין בזיבה. לזה אמר דברו פירוש לשון קושי שתמצא טומאה בהם יותר מהעכו''ם ישראל זב מטמא משכב ומושב ואין העכו''ם זב מטמא משכב ומושב, ואמר ואמרתם פירוש לשון מעלה על דרך אומרו (תבא כו יד) האמרת והאמירך, הכוונה בזה שהגם שהוא מזקיק בהם הטומאה יותר, זה הוא למעלה להם, שהם ישנם בטהרה, ואין עכו''ם בטהרה, והוא סוד אין שוטה נפגע (שבת יג:):

איש איש כי יהיה זב וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר איש איש. ואולי שיודיע מה שאמרו ז''ל במדרש (תדב''א פט''ו) ראה אדם קרי שחייב טבילה, ואמר מי רואה אותי אין בכך כלום, שוב ראה פעם ב', אמר מי רואה אותי, פעם ג', עבר על מה שכתוב פעמים שלש עם גבר, הוא נעשה זב וכו' ע''כ. זה הוא שרמז באומרו איש איש פירוש פעם ראשונה איש, על דרך אומרו (תצא כג יא) אשר כי לא יהיה טהור מקרה לילה, ואמר פעם ב', איש לרמוז על פעם ב' אם חזר בו מוטב אם לאו יהיה זב גמור ויטבול לטומאה חמורה:

זובו טמא הוא. רז''ל דרשו בתורת כהנים על זה הדרך זובו הוא טמא, למד על הזוב שהוא טמא, והלא דין הוא הזב שהוא גרם לו טומאה טמא, הזוב שהוא גורם טומאה אינו דין וכו', שעיר המשתלח יוכיח וכו' שהוא טהור ומטמא תלמוד לומר זובו הוא טמא. ודרשו עוד על זה הדרך הוא טמא ואין דם היוצא מהאמה טמא, פירוש שהייתי דן קל וחומר מרוקו ומה רוק שהוא יוצא ממקום טהרה טמא דם שיוצא ממקום טומאה אין דין וכו' תלמוד לומר הוא וכדרך שדן התנא שם כשרצה להצריך ריבוי למי רגלים שמטמאים ודן קל וחומר מרוקו וסתר לה מדם היוצא תלמוד לומר וזאת לרבות מי רגלים. ובפרשת דם נדה (נדה נו.) הקשו ומה ראית לרבות מי רגלים ולמעט דם היוצא, ואמר ר' שמעון מרבה אני מי רגלים לטומאה דדומה לרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, מה שאין כן הדם ע''כ. וקשה אם כן לא לכתוב אלא ריבוי וזאת ואני יושב ודן ריבוי זה למה הלא בין מי רגלים בין דם היוצא באים בקל וחומר מרוקו, ומכח זה הייתי מכריח לומר שלא לדון קל וחומר ונאמר שבא הכתוב לסתור קל וחומר שתחייבך לרבות מי רגלים ודם היוצא ולא ריבה אלא אחד מהם, ולידע איזה מהם הוא המתרבה ידון בדומה לרוק שמתעגל וכו' כדברי ר' שמעון, ולא היה צריך לכתוב מיעוט הוא. ואין לדחות שאז הייתי אומר שבא ריבוי וזאת לדם היוצא הגם שאינו מתעגל וכו' אבל מי רגלים אתי בקל וחומר, זה טעות, כי כשאנו באים לדון בקל וחומר מהרוק שאינו יוצא ממקום טומאה אנו דנין מי רגלים ודם היוצא כאחד בקל וחומר שהרי הם שוים בצד החמור שיצאו ממקום טומאה, ולא צריך ריבוי לדם אם לא שתאמר דאתא קרא לסתור לקל וחומר, ותמצא שגם התנא שגמר מיעוט הדם ממיעוט הוא כשבא ללמוד מי רגלים מקל וחומר דרוקו דחה דם היוצא יוכיח שאינו נלמד בקל וחומר ולא דחה פירכא זו מה לדם היוצא שאינו מתעגל וכו'. ומעתה כשלא יהיה אלא ריבוי וזאת תתחייב מעצמך לומר שהתורה מנעתך מלדון קל וחומר זה כדי שלא תדון הכל, ואני יודע כי מה שבא לטהר הוא דם היוצא ומכח זה בניתי מקום לפרש שנתכוון הכתוב בייתור תיבת הוא לומר כי אין גופו של זב לבד הוא המטמא את בעליו אלא הוא סימן אשר יעשה ה' בטמא לצד מעשיו הרעים, והודיע ה' כי אדם שיהיה בו סימן זה הוא לו לסימן כי איש טמא הוא. ותיבת הוא שאמר הכתוב חוזרת אל האדם שטמא הוא. ולזה יצו ה' משפט האדם שהוא עצמו אב הטומאה לטמא אדם וכלים והגם דהתנא דרשה למיעוט דם, זה היה קודם דרשת וזאת ואחר דרשת וזאת נחזור לדון ולדרוש. והרבה פעמים דורש בתורת כהנים בדרך זה, וכאן הניח מקום לדורשי תורה: (אור החיים)

 ספורנו  זב מבשרו. כבר באה הקבלה מבשרו ולא מחמת אנסו' וזה שיהיה הזב שותת בסבת בשרו שהוא כנוי לאמה או לכלי הזרע ולא מחמת סבה אחרת מגרת את הזוב. וכבר פירשו ז''ל (נדה לה, ב) שהזוב הוא כלובן ביצה המוזרת. וכאשר יקרה זה מבשרו שהוא בסיבת חולי כלי הזרע בלבד, הנה זה יורה על חולשתם וחסרון עכולם אשר יקרה על הרוב בסבת רוב התמדת המשגל והרהוריו אשר בו לא תחדל זמת אולת חטאת ובכן ראוי שיספור ז' נקיים אשר בם יסורו הרהוריו מלבו ויטבול מן הטומאה ויכפר בחטאת ועולה על מה שפעל והרהר: (ספורנו)


{ג}  וְזֹ֛את תִּהְיֶ֥ה טֻמְאָת֖וֹ בְּזוֹב֑וֹ רָ֣ר בְּשָׂר֞וֹ אֶת-זוֹב֗וֹ אֽוֹ-הֶחְתִּ֤ים בְּשָׂרוֹ֙ מִזּוֹב֔וֹ טֻמְאָת֖וֹ הִֽוא:

 אונקלוס  וְדָא תְּהֵי סוֹבְתֵהּ בְּדוֹבֵהּ רָר בִּשְׂרֵהּ יָת דוֹבֵהּ אוֹ חָתִים בִּשְׂרֵהּ מִדוֹבֵהּ סוֹבְתֵהּ הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדָא תְּהֵי סְאוֹבְתֵּיהּ גַווֹן חִיוַור בְּדָיֵיהּ חֲרִיר בִּישְרֵיהּ יַת דְיֵיהּ אוֹ דְאִיסְתַתֵּם בִּישְרֵיהּ מִדוֹוֵויהּ סְאוֹבְתֵּיהּ הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  רר. לשון ריר שזב את בשרו: את זובו. כמו ריר שיוצא צלול: או החתים. שיוצא עב וסותם את פי האמה, ונסתם בשרו מטפת זובו, זהו פשוטו. ומדרשו (מגילה ח. נדה מג:) מנה הכתוב הראשון ראיות שתים וקראו טמא, שנאמר זב מבשרו זובו טמא הוא, ומנה הכתוב השני ראיות שלש וקראו טמא, שנאמר טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא, הא כיצד, שתים לטומאה, והשלישית (ל) מזקיקתו לקרבן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש אם ראה ראייה ראשונה הוא כרואה שכבת זרע שאינו מטמא רק במגע ובראיה שניה מטמא אף במשא ומטמא משכב ומושב וטעון ספירת שבעה נקיים ובשלישית אף לקרבן כדאיתא פרק קמא דמגילה אין בין ראייה שניה לראייה שלישי בזב אלא קרבן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וזאת תהיה טומאתו. הטעם כי הזוב הוא על ב' דרכים: רר בשרו. מגזרת ויורד רירו על זקנו: או החתים. כמו נסגר מגזרת כי חתום הוא והטעם שהתחבר הזוב ונקרש ולא יצא הקרי בשכבו עם האשה וגזרה אחת למשכב ולמושב וכן הנוגע באחד מהם משפט אחד לו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  החתים בשרו מזובו. בגימטריא זה בחתימת פי האמה: (בעל הטורים)

 אור החיים  טומאתו בזובו. בתורת כהנים אמרו טומאתו בזובו למעט שאינו מטמא באודם ע''כ. פירוש וזולת מיעוט זה הגם שאמר קרא זובו טמא הוא ודרשו בתורת כהנים שבא למעט אודם היוצא שאינו מטמא, לא דרשו כן אלא לצד שאחר האמת מיעט הכתוב שאינו מטמא הזב באודם, אבל אם לא היה מיעט טומאת האודם אז היה נכלל גם האודם בכלל אומרו זובו טמא, כי שניהם נקראים זובו, ולא היינו יכולין למעט האודם, והיינו מוכרחין לפרש מיעוט הוא על טומאת הזב שאינו מטמא באודם, ולא היה לנו מקום למעט דם היוצא שאינו מטמא, והוה אתי בקל וחומר מרוקו כאמור שם. או היינו מתחכמים למעטו ממה שיוצרך לריבוי וזאת כמו שכתבנו למעלה:

טומאתו היא. בתורת כהנים דרשו ומה הזב שאינו מטמא באודם מטמא בלובן זבה שמטמאה באודם אינו דין שמטמאה בלובן תלמוד לומר טומאתו היא. פירוש שלא היה צריך לומר טומאתו, אלא בא למעט זבה, טומאתו ולא טומאתה. ולא מתיבת היא ממעט הזבה כדברי בעל קרבן אהרן, כי כשנבא לדייק ממשמעות מיעוט המתדייק מתיבת היא יהיה המיעוט בטומאה ולא בנטמא והבן. ומה שיש לפרש בברייתא זו שהצריך למעט זבה שלא תטמא בלובן שלא תדון בקל וחומר מזב, ובראש ברייתא זו ממעט הזב שלא יטמא באודם שלא ידון בקל וחומר מזב, והם ב' קל וחומר הסותרים זה את זה, כבר הארכתי בפרשה זו בפסוק והזה על המטהר, ולדרך שכתבתי שם יתיישבו גם כן דבריהם ז''ל במקום זה, כי יש בנדה חומרא שדמה מטמא לח ויבש (נדה נד:) מה שאין כן זובו של זב שאינו מטמא אלא לח, גם מטמא משכב ומושב בראיה אחת מה שאין כן הזב, ולזה יש להגדיל טומאת הדם, ויש חומרא בזב שאינו צריך ימים אלא ראיות, וגם שסופר שבעה לב' ראיות מה שאין כן הזבה, ואם כן יש צדדים להגדיל טומאת הלובן, וחש הכתוב למי שיגדל בעיניו חומרא זו לדון קל וחומר בדרך זה, ולמי שיגדל בעיניו חומרא זו שידון בדרך זה והבן. וטעם אומרו תיבת היא, נראה שחש הכתוב שיאמר האומר לא מיעט הכתוב לובן בזבה אלא למעט שלא יטמא בחומרות האודם דהיינו לטמא משכב ומושב בראיה אחת שלא לומר דון מינה ואוקי באתרא אבל לטמא בטומאתו של זב עדיין אני אומר שכן הוא, תלמוד לומר מיעוט ב' היא פירוש שהמיעוט בא על מציאות עצמה של טומאת הזב שאינה אלא בו, ושיעור הדברים הם על זה הדרך טומאה זו כמשפט אשר בו הוא דהיינו שמטמאים בב' וג' ראיות אינה אלא בזב כמובן מאומרו טומאתו ולא של זבה: (אור החיים)


{ד}  כָּל-הַמִּשְׁכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָ֑א וְכָֽל-הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר-יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא:

 אונקלוס  כָּל מִשְׁכְּבָא דִי יִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי דוֹבָנָא יְהֵי מְסָאָב וְכָל מָנָא דְיֵיתֵב עֲלוֹהִי יהֵי מְסָאָב: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל מַשְׁכְּבָא דִמְיַחֵד לִמִישְׁכּוֹב עֲלוֹי דוֹבָנָא יְהֵי מְסָאָב וְכָל מָנָא דִמְיַיחֵד לְמֵיתַב עֲלוֹי יְהֵי מְסָאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל המשכב. הראוי למשכב, יכול אפילו מיוחד למלאכה אחרת, (מ) תלמוד לומר אשר ישכב, אשר שכב לא נאמר, אלא אשר ישכב, המיוחד תמיד לכך, יצא זה שאומרים לו (נ) עמוד ונעשה מלאכתנו: אשר ישב. ישב לא נאמר, אלא אשר ישב עליו, הזב במיוחד תמיד לכך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש כגון דף של נחתומים או עריבה גדולה: (נ) כלומר שאי אפשר בעת שהוא משתמש בו למלאכה אחרת שיהא שוכב עליו: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ישכב עליו. בגימטריא זה מיוחד לשכיבה: וכל הכלי. בגימטריא אבל לא האבן: (בעל הטורים)


{ה}  וְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִגַּ֖ע בְּמִשְׁכָּב֑וֹ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יִקְרַב בְּמִשְׁכְּבֵהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר דִי יִקְרַב בְּמַשְׁכְּבֵיהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואיש אשר יגע במשכבו. לימד על המשכב שחמור מן המגע, שזה נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים, והמגע שאינו משכב, אינו אלא ולד הטומאה, (ס) ואינו מטמא, אלא אוכלין ומשקין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) כלומר שהמשכב שנגע בו הזב הוא אב הטומאה ומטמא אדם לטמא בגדים שעליו דכתיב ביה יכבס בגדיו ורחץ במים אבל דבר אחר שאינו מיוחד לשכיבה ונגע בו הזב אינו אב הטומאה אלא ולד הטומאה והוא ראשון בלבד ובשעת חיבורו מטמא כלי שטף במגעו ולא אדם וכלי חרס. ולאחר פרישתו אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. ופירוש חמור מן המגע רוצה לומר שאינו של משכב: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ורחץ במים. בגי' ובארבעים סאה. ד''א במים במי מ' פי' מ' סאה: (בעל הטורים)


{ו}  וְהַיּשֵׁב֙ עַֽל-הַכְּלִ֔י אֲשֶׁר-יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וּדְיֵיתֵב עַל מָנָא דְיֵיתֵב עֲלוֹהִי דוֹבָנָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְדִי יְתִיב עַל מָאנָא דִמְיַיחֵד לְמֵיתַב עֲלוֹי דוֹבָנָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והישב על הכלי. אפילו לא נגע, אפילו עשרה כלים זה על זה, כולן (ע) מטמאין משום מושב, (פ) וכן במשכב (ת"כ פרק ג, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) מדכתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב מקיש ישיבה של טהור לישיבה של זב מה ישיבה של זב אף כשלא יושב הוא על הכלי נטמאין הכלים ממנו כגון אבן מסמא כך ישיבה של טהור שהוא נטמא מהכלי שנטמא מהזב אף בשלא נגע בו. אבן מסמא הוא אבן ששמוה על גבי יתדות וכלים תחתיה כדכתיב והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא. ונדה או זב יושבין עליה אף על פי שלא הכבידו על הכלים טמאים הכלים כדכתיב כל אשר יהיה תחתיו. רש"י פרק רבי עקיבא: (פ) דילפינן במה מצינו ממושב פירוש שאם שכב טהור על אבן מסמא והיה תחת האבן משכבו של זב הרי הוא טמא אף שמפסיק בינייהו האבן והאבן אינו מקבל טומאה אפילו הכי הוא טמא ואף על גב דגבי משכב לבד הוא דכתיב ילפינן מיניה אף למושב כיון דשוו משכב ומושב בחומר מגען לטמא בגדים חדא מילתא הוא: (שפתי חכמים)


{ז}  וְהַנֹּגֵ֖עַ בִּבְשַׂ֣ר הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וּדְיִקְרַב בִּבְסַר דוֹבָנָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְיִקְרַב בִּבְשַר דוֹבָנָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והנוגע בבשר הזב. באיזה אבר שיהיה: (אבן עזרא)


{ח}  וְכִֽי-יָרֹ֥ק הַזָּ֖ב בַּטָּה֑וֹר וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יֵרוֹק דוֹבָנָא בְּדַכְיָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָּׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם אִין יָרִיק דוֹבָנָא בְּדַכְיָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי ירק הזב בטהור. ונגע בו (שם ח.) או נשאו שהרוק (צ) מטמא במשא (נדה נה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דהכי דרשינן ליה וכי ירוק הזב בטהור כלומר במה שביד הטהור היינו כשירוק על המקל שביד טהור והוא נשאו הוא טמא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ירק. ידוע מפעלי הכפל והעד דגשות קו''ף רוקי הנה גם רוקו יזיק כי הזוב מהחליים הנדבקים ואין מנהג האדם שירוק בפני חברו רק איננו בכוונה כי הזב זרק רוקו ונפל על הטהור: (אבן עזרא)


{ט}  וְכָל-הַמֶּרְכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִרְכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָֽא:

 אונקלוס  וְכָל מֶרְכְּבָא דִי יִרְכּוּב עֲלוֹהִי דוֹבָנָא יְהֵי מְסָאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל זוֹנָא וּמֶרְכָּבָא דְיִרְכּוֹב עֲלוֹי דוֹבָנָא יְהֵי מְסָאָב וְכָל דְיִקְרַב בְּכָל מַאן דִיהֵי תְּחוֹתוֹי יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל המרכב. אף על פי שלא ישב עליו, (ק) כגון התפוס של סרגא שקורין ארצו"ן, טמא משום מרכב, והאוכף שקורין אליו"ש, טמא טומאת מושב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רוצה לומר לא שיושב ממש עליה היינו מושב דכתיב בקרא אלא צד האוכף שהוא עץ שלפניו ולאחריו שאינו יושב עליו אלא שהרוכב מחזיק בו שלא יחליק מלפניו או לאחריו ולכך נקרא תפוס על שם שתופס בו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכל המרכב. שהוא מקבל טומאה כדברי המעתיקים: (אבן עזרא)


{י}  וְכָל-הַנֹּגֵ֗עַ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר יִהְיֶ֣ה תַחְתָּ֔יו יִטְמָ֖א עַד-הָעָ֑רֶב וְהַנּוֹשֵׂ֣א אוֹתָ֔ם יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וְכָל דְיִקְרַב בְּכֹל דִי יְהֵי תְחוֹתוֹהִי יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּדְיִטוֹל יָתְהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְיוֹסִיט יַתְהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו. של זב (ת"כ פרק ד, א.), (ר) בא ולימד על המרכב שיהא הנוגע בו טמא ואין טעון כבוס בגדים, והוא חומר במשכב מבמרכב: והנושא אותם. כל האמור בענין הזב, זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמרכב, משאן מטמא אדם לטמא בגדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) כלומר ולא תחתיו של מרכב הסמוך לו אלא אזב קאי כלומר שנגע במרכב שהיה תחתיו של זב טמא ואינו טעון כבוס בגדים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בכל אשר יהיה תחתיו. תחת המרכב יטמא טומאה קלה וטומאה הנושא אותם יותר חמורה: (אבן עזרא)


{יא}  וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֤ר יִֽגַּֽע-בּוֹ֙ הַזָּ֔ב וְיָדָ֖יו לֹֽא-שָׁטַ֣ף בַּמָּ֑יִם וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וְכֹל דִי יִקְרַב בֵּהּ דוֹבָנָא וִידוֹהִי לָא שְׁטַף בְּמַיָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מִדַעַם דְיִקְרַב בֵּיהּ דוֹבָנָא וִידוֹי לָא שְׁטַף בְּמַיָא יְהֵי מְסָאָב וְאִין גַבְרָא הוּא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידיו לא שטף במים. בעוד שלא טבל מטומאתו, (ש) ואפילו פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה, מטמא בכל טומאותיו. וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים, ללמדך שאין בית הסתרים (ת) טעון ביאת מים, אלא אבר הגלוי, כמו הידים (ת"כ שם ה. נדה סו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואזב קאי ולא אנוגע בו לומר שקודם שטבל הרי הוא טמא וטעון כבוס בגדים דאם לא כן לא הוה ליה למיכתב אלא וכל אשר יגע בו הזב וכבס בגדיו ורחץ במים וידיו לא שטף למה לי: (ת) כגון תוך פיו ופי האשה דלמטה ותוך הקמטים דאף על גב דלא עלו בהן מים טהור רק ראוי לביאת מים בעינן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וידיו לא שטף במים. היה נראה לנו כי כל מאכל והדומה לו שיגע בו הזב והנגיעה היא בידים וידיו שטופות איננו טמא בעבור שלא נגע במקום הזוב רק כאשר ראינו כל אבותינו פירשו וידיו כגופו קבלנו דבריהם ועל דרך הפשט כי כל טהור שיגע בו הזב וידיו שטופות הוא יטמא ולא בגדיו ואם לא היו שטופות יטמאו בגדיו וזה כמו הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וידיו לא שטף במים. יקרא הכתוב הטבילה שטיפה במים שאמר בכאן וכל כלי עץ ישטף במים וכן יקראנה בבגדים כבוס וכבס שנית וטהר (לעיל יג נח) והטעם בעבור כי הטבילה צריכה שלא יהיה בה דבר חוצץ אלא ישטוף כל גופו במים כלשון ומורק ושוטף במים (לעיל ו כא) וכן נחל שוטף (ירמיהו מז ב) וענין הכתוב בעבור כי הנגיעה בידים אמר כי אשר יגע בו הזב בידיו ועדיין לא שטף אותם בשטיפת כל גופו במים יהיה טמא כאלו אמר וכל אשר יגע בו הזב בידיו ועדיין לא רחץ במים ביום טהרתו יכבס בגדיו והוצרך לומר לשון שטיפה ללמד על הרחיצה שיזכיר (פסוק יג) ורחץ בשרו במים חיים שתהיה בשטיפה ושפשוף להסיר החציצה כמו שפירשתי ואיננו נכון שיאמר כי אשר יגע בו הזב אחרי שישטוף ידיו במים לא יטמא שכבר אמר כי כל הנוגע בבשר הזב באי זה מקום שיהיה ממנו יטמא וכן במשכבו ומרכבו ובכלי אשר ישב עליו עד אשר יטהר מזובו ורחץ בשרו במים חיים וטהר אבל הכתוב ירמוז לטהרתו בטבילה גמורה כמו שפירשתי ורבותינו אמרו (תורת כהנים זבים פרק ד ה) שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו הידים וטעם טומאת הזוב באיש מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים וצריך קרבן לתת הודאה לשם שריפא אותו וטהרו וצריך חטאת לכפר על חטאו שלא יגרום לו עוד חולי וטעם טומאת שכבת זרע (פסוקים טז-יח) אע"פ שהוא בטבע התולדה כטעם טומאת המת כי המקור משחת והשוכב לא יודע אם ישחת זרעו או יהיה ממנו ולד נוצר ובזוכרי טומאת המת בעזרת הממית והמחיה יתבאר לך הקרי ועוד אזכיר בנדה (להלן יח יט) טומאת עקרים הקל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה ולא חייב בה קרבן בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחולי וטמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד או כל השבעה (אבל) הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולתי בהיות בהן שפע יתר בחולי אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע לה או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה ימים רבים אחרי השבעה ההם הנה הוא חולי כזוב האיש והצריך אותה קרבן בהתרפאותה כדין הזב ולא הזכיר הכתוב טבילה באשה כי הזכיר זוב האיש וטומאתו ואמר בסוף (פסוק יג) ורחץ בשרו במים חיים וטהר וחזר ואמר באשה (פסוק יט) ואשה כי תהיה זבה כאיש הזב דם יהיה הזוב שלה לא לובן כאיש והזכיר הטומאה בנדה ובזבה ואחרי כן הזכיר בזבה (פסוק כח) ואם טהרה מזובה כאשר יטהר הזב מזובו וספרה לה שבעת ימים כאשר יספור הזב ואחר תטהר כטהרת הזב ועל דרך הפשט שתהיה צריכה רחיצה במים חיים כזב אבל רבותינו הקלו בטהרת הזבה שתטהר כדרך שאר הנטהרים מטומאתם במי מקוה (תוספתא מגילה פ"א הי"א) והטעם להם מפני שלא היה צריך להזכיר כלל "ואחר תטהר" שבכלל האיש היא שלא בא הכתוב אלא להזכיר החלוק שבין הזכר לנקבה שיהיה זובה בדם ולחלק בין עת נדתה ובין בלא עתה ולפיכך סברו שבא הכתוב לרבות לה טהרה לומר "ואחר תטהר" כנטהרים בתורה גם בלא מים חיים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שטף. ב' דין ואידך וחלף ביהודה שטף ועבר שזב צריך מים חיים: (בעל הטורים)


{יב}  וּכְלִי-חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁר-יִגַּע-בּ֥וֹ הַזָּ֖ב יִשָּׁבֵ֑ר וְכָ֨ל-כְּלִי-עֵ֔ץ יִשָּׁטֵ֖ף בַּמָּֽיִם:

 אונקלוס  וּמָאן דַחֲסַף דִי יִקְרַב בֵּהּ דוֹבָנָא יִתָּבָר וְכָל מָאן דְאָע יִשְׁתַּטַּף בְּמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמָאן דְפָחַר דְיִקְרַב בְּגַוֵיהּ דוֹבָנָא יִתְבַּר וְכָל מָאן דְקֵיסָא יִשְׁתְּטֵיף בְּמַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכלי חרש אשר יגע בו הזב. יכול אפילו נגע בו מאחוריו וכו', כדאיתא בת"כ (פרשתא ג, א.), עד איזהו מגעו שהוא ככולו, הוי אומר זה (א) היסטו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש שנתנדנד והוסט כולו מכח הזב שאין היסט למקצתו אלא בכולו והא דאפקיה קרא להיסט בלשון מגע למימרא דהיסטו דומיא דמגעו מה מגעו בידיו שהוא מאבראי אף היסטו בידיו מאבראי לאפוקי קנה בקומטו דזב דאם היה קנה בקומטו והסיט בה את הטהור טהור כיון שהיסטו לא בא אלא מכח בית הסתרים שלו: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  יגע. בגימטריא היסט. איזהו מגע במקצתו שהוא שכולו זהו היסטו: (בעל הטורים)


{יג}  וְכִֽי-יִטְהַ֤ר הַזָּב֙ מִזּוֹב֔וֹ וְסָ֨פַר ל֜וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים לְטָֽהֳרָת֖וֹ וְכִבֶּ֣ס בְּגָדָ֑יו וְרָחַ֧ץ בְּשָׂר֛וֹ בְּמַ֥יִם חַיִּ֖ים וְטָהֵֽר:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יִדְכֵּי דוֹבָנָא מִדוֹבֵהּ וְיִמְנֵי לֵהּ שִׁבְעַת יוֹמִין לְדָכוּתֵהּ וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בִשְׂרֵהּ בְּמֵי מַבּוּעַ וְיִדְכֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם אִין פָּסַק מִדוֹבָנָא דוֹבֵיהּ וְיִמְנֵי לֵיהּ שׁוּבְעָא יוֹמִין לִדְכוּתֵיהּ וְיִצְבַּע לְבוּשׁוֹי וְיִסְחֵי בִּישְרֵיהּ בְּמֵי מַבּוּעַ וְיִדְכֵּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי יטהר. (ב) כשיפסוק: שבעת ימים לטהרתו. שבעת ימים טהורים מטומאת זיבה (ג) שלא יראה זוב, וכולן רצופין (נדה סח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) היינו טהרת דמים לא טהרת טומאה דהא כתיב אחריו ורחץ במים חיים וטהר: (ג) פירוש אלו ז' ימים צריכים להיות טהורים מטומאת זיבה דאם לא כן מאי וכי יטהר וספר לו וגו' דמשמע אם לא פסק אינו סופר ואי לא יהיו טהורים מזיבה הא לא פסק. ופירש עוד וכולן רצופים מדכתיב לטהרתו שתהא טהרתו אחת פירוש דלא חזי זיבה באמצעי ואי חזי להו באמצעי סתר ליומא קמאי ומונה שבעה ימים טהורים מרישא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לטהרתו. מיום טהרתו והקרבן עולה וחטאת בעבור כי הזוב מוסר על עון: (אבן עזרא)


{יד}  וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח-לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א | לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה אֶל-פֶּ֨תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל-הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יִסַב לֵהּ תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה וְיֵיתֵי לָקֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִתְּנִנוּן לְכַהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יִסַב לֵיהּ תְּרֵין שַׁפְנִינִין רַבְרְבִין אוֹ תְּרֵין גוֹזְלִין בְּנֵי יָווֹן וְיַיְתֵי יַתְהוֹן לִקֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא וְיִתְּנִינוּן לְכַהֲנָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ובא לפני ה' אל פתח. בגי' הנה מלמד שהזב הוא טובל מבעוד יום: (בעל הטורים)


{טו}  וְעָשָׂ֤ה אֹתָם֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְהָֽאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה מִזּוֹבֽוֹ: (ס)

 אונקלוס  וְיַעְבֵּד יָתְהוֹן כַּהֲנָא חָד חַטָאתָא וְחָד עֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא קֳדָם יְיָ מִדוֹבֵהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲבֵיד כַּהֲנָא חַד קוּרְבַּן חַטָאתָא וְחַד קוּרְבַּן עֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַהֲנָא קֳדָם יְיָ וְיִדְכֵּי מִן דוֹוֵיהּ: (תרגום יונתן)


{טז}   שישי - שביעי במחוברין  וְאִ֕ישׁ כִּֽי-תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת-זָ֑רַע וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת-כָּל-בְּשָׂר֖וֹ וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וּגְבַר אֲרֵי תִפוֹק מִנֵהּ שִׁכְבַת זַרְעָא וְיַסְחֵי בְמַיָא יָת כָּל בִּשְׂרֵהּ וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר אֲרוּם אִישְׁתְּלֵי וְיִפּוֹק מִינֵיהּ שׁוּכְבַת זַרְעָא וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סְאִין דְמוֹי יַת כָּל בִּישְרֵיהּ וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי תצא ממנו. שלא ברצונו: שכבת זרע. כמו שכבת הטל מגזרת מי ישכיב. היה נראה לנו שצריך רחיצ' הבגד או העור אם היה בו זרע לח או יבש והאמת כדברי הקבלה. והשלים דבר הזכר ועתה יחל בנקבה. ופירוש ואם על המשכב הוא שב אל הכלי אשר תשב עליו והנה הכלי על המשכב או כלי על כלי על כן הטומאה קלה ולא הזכיר לאשה מרכב כי (בהמ') (ס''א בהווה) דבר הכתוב והמשפט אחד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תצא ממנו. בגי' זה זרע יורה כחץ: כי תצא ממנו. בגי' זרע לח לא יבש: ורחץ במים את כל בשרו. בגימ' ולא יהא בו חציצה בבשרו ושערו: (בעל הטורים)


{יז}  וְכָל-בֶּ֣גֶד וְכָל-ע֔וֹר אֲשֶׁר-יִֽהְיֶ֥ה עָלָ֖יו שִׁכְבַת-זָ֑רַע וְכֻבַּ֥ס בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וְכָל לְבוּשׁ וְכָל מְשַׁךְ דִי יְהֵי עֲלוֹהִי שִׁכְבַת זַרְעָא וְיִצְטַבַּע בְּמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל לְבוּשָׁא וְכָל צְלָא דִי יֶהֱוֵי עֲלוֹי שִׁכְבַת זַרְעָא וְיִצְטְבַּע בְּמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)


{יח}  וְאִשָּׁ֕ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב אִ֛ישׁ אֹתָ֖הּ שִׁכְבַת-זָ֑רַע וְרָֽחֲצ֣וּ בַמַּ֔יִם וְטָֽמְא֖וּ עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וְאִתְּתָא דִי יִשְׁכּוּב גְבַר יָתָהּ שִׁכְבַת זַרְעָא וְיַסְחוּן בְּמַיָא וְיִסְאֲבוּן עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְּתָא תִּנְיָיתָא דִי יְשַׁמֵשׁ גְבַר עִמָהּ שִׁכְבַת זַרְעָא וְיִסְחוֹן בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהוֹן מְסָאֲבִין עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ורחצו במים. גזירת מלך היא שתטמא האשה בביאה, ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית (ד) הסתרים היא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ומגע בית הסתרים טהור אפילו בזב ומיניה ילפינן דכל מגע בית הסתרים אינו מטמא מדאפקיה להיסטו של זב בלשון נגיעה ילפינן לכל נגיעות דמגע בית הסתרים אינן מטמאין דגזירת המלך היא: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ורחצו במים. טעם זכרון רחיצתו, אז''ל (תו''כ) להשוות לה משפט רחיצתה לכל התנאים הרמוזים בדין רחיצתו. ואם תאמר אם לזה נתכוון הפסוק לא היה צריך והיינו לומדים כן מאומרו ואשה בתוספת ו' מוסיף על ענין ראשון להשוות משפט שניהם וליתן את האמור העליון בתחתון, כמו שדרשו בתורת כהנים בפרשת ויקרא כל אותם דינים שכתוב בהם וא''ו בתחלה, ולפי מה שדרשו רז''ל בתורת כהנים וא''ו ואשה לרבות קטנה בת ג' שנים ויום אחד, לפי זה אם לא אמר ורחצו היינו דורשים הוא''ו למשפטי הרחיצה ולא ידעי' טומאה קטנה בת ג' שנים ויום אחד. וזולת דבריהם היה נראה לומר לפי מה שאמרו (בתו''כ) בפסוק אשר תצא ממנו שכבת זרע עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו אבל אם לא יצתה הגם שהרגיש אוחז באמה ובולע התרומה, מה שאין כן האשה שטמאה אפילו בנגעית שכבת זרע במסתריה, לזה אמר ורחצו לומר שאין משוה שניהם אלא ברחיצה לא במשפט הטומאה. ומעתה אנו מפרשים אומרו ואשה בוא''ו כי גם האשה לפעמים יש בה משפט שוה לאיש שאינה טמאה במסתריה לרבנן אם בא עליה שלא כדרכה ולרבי יהודה ביאה ראשונה של כלה (בתו''כ כאן, יבמות לד:), ודייקו לה מתיבת אותה, ומעתה אם לא אמר ורחצו והייתי בא לדון משפטי הרחיצה שבאיש לאשה מוא''ו ואשה הייתי דן נמי שמטמא באיש אפילו לא יצתה שכבת זרע חוץ ויגמור מהאשה והייתי מפרש אומרו תצא כי עקירתה ממקומו נקראת יציאה, או על זה הדרך כי תצא לעתיד פירוש כל שראויה לצאת הגם שלא יצאתה טמא וכמו שמצינו באשה, לזה אמר ורחצו לגלות לך שלא נתקו בוא''ו של ואשה ליתן האמור של זה בזה, ואם היה אומר ורחצו בלא וא''ו ואשה הגם דאיכא תיבת אותה שממנה דורשים מיעוט למר שלא כדרכה ולמר הכלה אז לא היינו דורשים תיבת אותה בדרך זה והיינו דורשים אותה לדרשה אחרת אחר שנתגלה לנו בפירוש בפסוק שמטמא בית סתירה מ''ל כלה מ''ל וכו', ואדרבה היה מקום לומר אותה לרבות כל סתריה, אבל מאומרו ואשה בוא''ו השוה אותם הכתוב לשאר טומאת סתרים דלא מטמאים. ולפי מה שדרשו בתורת כהנים ואשה לרבות בת ג' שנים ויום אחד, גילו דעתם שסוברים שתיבת אותה מיוחדת היא לדורשה למיעוט ולא לרבות, ולזה נשארת וא''ו ואשה מיותרת ודרשו לבת ג' שנים ויום אחד: (אור החיים)

 ספורנו  ואשה אשר ישכב איש אותה. לא כתב ואיש כי ישכב את אשה כי העיד על האשה שלא תטמא מחמת שום זוב בלתי אדום או קרי כמו שטמא כאיש אמנם טומאת האשה בקרי לא תהיה אלא כאשר ישכב איש אותה אף על פי שהוא בית הסתרים: (ספורנו)


{יט}  וְאִשָּׁה֙ כִּי-תִֽהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם יִהְיֶ֥ה זֹבָ֖הּ בִּבְשָׂרָ֑הּ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ וְכָל-הַנֹּגֵ֥עַ בָּ֖הּ יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וְאִתְּתָא אֲרֵי תְהֵי דָיְבָא דָם יְהֵי דוֹבָהּ בְּבִשְׂרָהּ שִׁבְעָא יוֹמִין תְּהֵי בְרִחוּקָהּ וְכָל דְיִקְרַב בָּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִנְתְּתָא אֲרוּם תְּהֵי דַיְיבָא אֲדַם סִמוּק וְאוּכָם וּמוֹרִיק הֵי כְגַוָן זָעְפָרָנָא אוֹ הֵי כְמוֹ דְגַרְגִישְׁתָּא אוֹ הֵי כִמְזַג חֲמַר סִימוּק בִּתְרֵין חוּלְקִין דְמוֹי אֲדַם מְסָאָב הֲוֵי דוֹבָא בְּבִישְרָא שׁוּבְעָא יוֹמִין תְּהֵי יָתְבָא בְּרִיחוּקָהּ כָּל דְיִקְרַב בָּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תהיה זבה. (ת"כ) יכול מאחד מכל איבריה, תלמוד לומר והיא גלתה את מקור דמיה (ויקרא כ, יח.), אין דם מטמא אלא הבא מן המקור (ת"כ פרשתא ד, ב.): דם יהיה זובה בבשרה. אין זובה קרוי זוב לטמא אלא אם כן הוא אדום (נדה יט.): בנדתה. כמו ומתבל ינדהו, שהיא מנודה ממגע כל אדם: תהיה בנדתה. אפילו לא ראתה אלא (ה) ראיה ראשונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דתהיה יתירה והכי קאמר ואשה כי תראה דם אפילו פעם אחת שבעת ימים תהא בנדתה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בבשרה. ערות האשה וטעו המפרשים בבעל קרי את כל בשרו האבר לבד והעד כל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  דם יהיה זובה בבשרה. בגימטריא הן דם נדה מטמא לח ויבש: תהיה בנדתה. (עם האותיות) בגימטריא עד שהיא תבא במים (עם התיבות): (בעל הטורים)

 ספורנו  ואשה כי תהיה זבה דם. לימד דיני הנדה והזבה והטעין את הזבה קרבן חטאת ועולה ובזה העיד כי לא יקרה זה בבנות עמו זולתי להעיר אזנן על מרי קדם בפועל ובמחשבה כי הוא אמנם הרבות העונש שענש את חוה על פעולתה (לב) זאת תורת הזב. זה הוא מה שראוי לעיין בכל אלה ראשונה שבהיות הזב טעון קרבן חטאת יורה שבא על חטא במעשה ובמחשבה: וכאשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. כי אמנם טעם טומאת הקרי הוא שכוונת המוציאו היא לטמאה בה בעטיו של נחש לא לקיום המין שלולי זה לא היתה בזרע שום טומאה כמו שאין טומאה בפרש ובשתן: (ספורנו)


{כ}  וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו בְּנִדָּתָ֖הּ יִטְמָ֑א וְכֹ֛ל אֲשֶׁר-תֵּשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא:

 אונקלוס  וְכֹל דִי תִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי בְּרִחוּקָהּ יְהֵי מְסָאָב וְכֹל דִי תֵיתֵב עֲלוֹהִי יְהֵי מְסָאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מִדַעַם דִמְיַיחֵד לְמִשְׁכַּב עֲלוֹי בְּעִידוֹנֵי רִיחוּקָהּ יְהֵי מְסָאָב וְכָל מִדַעַם דִמְיַיחֵד לְמֵיתַב עֲלוֹי בְּעִידוֹנֵי רִיחוּקָהּ יְהֵי מְסָאָב: (תרגום יונתן)


{כא}  וְכָל-הַנֹּגֵ֖עַ בְּמִשְׁכָּבָ֑הּ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וְכָל דְיִקְרַב בְּמִשְׁכְּבָהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מַאן דְיִקְרַב בְּמִשְׁכָּבָהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)


{כב}  וְכָ֨ל-הַנֹּגֵ֔עַ בְּכָל-כְּלִ֖י אֲשֶׁר-תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֑יו יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וְכָל דְיִקְרַב בְּכָל מָנָא דִי תֵיתֵב עֲלוֹהִי יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל דְיִקְרַב בְּכָל מָאנָא דִמְיַיחֵד לְמֵיתַב עֲלוֹי יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)


{כג}  וְאִ֨ם עַֽל-הַמִּשְׁכָּ֜ב ה֗וּא א֧וֹ עַֽל-הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר-הִ֥וא ישֶֽׁבֶת-עָלָ֖יו בְּנָגְעוֹ-ב֑וֹ יִטְמָ֖א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וְאִם עַל מִשְׁכְּבָא הוּא אוֹ עַל מָנָא דִי הִיא יָתְבָא עֲלוֹהִי בְּמִקְרְבֵהּ בֵּהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין עַל מִשְׁכָּבָא הוּא כְּדוֹבָא דְגוּפֵיהּ אוֹ עַל מָאנָא דְהִיא יַתְבָא עַל קְצָתֵיהּ בִּזְמַן מִיקְרְבֵיהּ בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם על המשכב הוא. השוכב, או היושב על משכבה, או על מושבה, אפי' לא נגע בה, (ו) אף הוא בדת טומאה האמורה במקרא העליון שטעון כבוס בגדים: על הכלי. לרבות את המרכב (ת"כ פרשתא ד, טו.): בנגעו בו יטמא. אינו מדבר אלא על המרכב שנתרבה מעל הכלי: בנגעו בו יטמא. ואינו טעון כבוס בגדים, שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כמו שפירש רש"י לעיל על והיושב על הכלי אפילו לא נגע וראיותיו פירשתי לעיל שמשכב ומושב מטמא אף על פי שלא נגע בו ודעת רש"י הכי אל תסבור לומר מה דכתיב אחר ואם על המשכב וגו' בנגעו בו יטמא עד הערב משמע אף כשנגעו בו במשכב ומושב ומרכב אין צריך כיבוס בגדים ויהיה פירוש בו בכל אחד מהם זה אינו דלא קאי על ואם על המשכב וגו' דהא אפילו לא נגע טעון כיבוס בגדים. ואין להקשות על מה קאי בנגעו בו יטמא עד הערב לכן פירש רש"י על הכלי לרבות וכו' כלומר למה צריך למיכתב על הכלי לא לכתוב אלא אשר היא יושבת עליו אלא לרבות את המרכב אם כן מה דכתיב בנגעו בו וגומר קאי על המרכב כדפירש רש"י דאין טעון כבוס בגדים: (שפתי חכמים)


{כד}  וְאִ֡ם שָׁכֹב֩ יִשְׁכַּ֨ב אִ֜ישׁ אֹתָ֗הּ וּתְהִ֤י נִדָּתָהּ֙ עָלָ֔יו וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְכָל-הַמִּשְׁכָּ֛ב אֲשֶׁר-יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא: (ס)

 אונקלוס  וְאִם מִשְׁכַּב יִשְׁכּוּב גְבַר יָתָהּ וּתְהֵי רִחוּקָהּ עֲלוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב שִׁבְעַת יוֹמִין וְכָל מִשְׁכָּב דִי יִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי יְהֵי מְסָאָב: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין שַׁמָשָׁא יְשַׁמֵשׁ גְבַר עִמָהּ וְתֶהֱוֵי רִיחוּקָהּ עֲלוֹי וִיהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין וְכָל מִשְׁכָּבָא דִמְיַיחֵד לְמִשְׁכְּבֵי עֲלוֹי יְהֵי מְסָאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותהי נדתה עליו. יכול יעלה לרגלה, (ז) שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא ג' ימים כמותה, תלמוד לומר וטמא שבעת ימים, ומה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו, מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס (שם פרק ז, ג. נדה לג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש בשבילה להיות נכנס לימי טהרה בשבילה כלומר מיד שנכנסה לימי טהרה אף הוא יהא כן תלמוד לומר כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואם שכב איש אותה. בלא זדון רק שוכב עמה בשוגג והנה באה נדתה והיתה עמו וזה טעם עליו כי כרת יש על השוכב עם נדה בזדון וכן הוא משפט הזבה ואם לא נזכר: וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. כי הוא טמא טומאת שבעה וגם יטמא אחרים ואם לא נכתב: (אבן עזרא)


{כה}  וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי-יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת-נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי-תָז֖וּב עַל-נִדָּתָ֑הּ כָּל-יְמֵ֞י זוֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּֽהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא:

 אונקלוס  וְאִתְּתָא אֲרֵי יְדוּב דוֹב דְמָהּ יוֹמִין סַגִיאִין בְּלָא עִדַן רִחוּקָהּ אוֹ אֲרֵי תְדוּב עַל רִחוּקָהּ כָּל יוֹמֵי דוֹב סוֹבְתָהּ כְּיוֹמֵי רִחוּקָהּ תְּהֵי מְסָאֳבָא הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִינְתְּתָא אֲרוּם יִדוֹב דוֹב אַדְמָא יוֹמִין תְּלָתָא בְּלָא אֲשׁוּנֵי רִיחוּקָהּ אוֹ אֲרוּם מִידוֹב בָּתַר יוֹמֵי רִיחוּקָהּ כָּל יוֹמֵי דוֹב סְאוֹבְתָּא תְּהֵי מְסָאָבָא לְדִמְשַׁמֵשׁ עִמָהּ מְטוֹל דִמְסָאָבָא הִיא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ימים רבים. שלשה (ח) ימים: בלא עת נדתה. אחר שיצאו שבעת (ט) ימי נדתה: או כי תזוב. את ג' הימים (י) הללו: על נדתה. מופלג מנדתה יום א' (כ) זו היא זבה, ומשפטה חרוץ בפרשה זו, ולא כדת הנדה, שזו טעונה ספירת ז' נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת ז' נקיים, אלא שבעת ימים תהיה בנדתה, בין רואה בין שאינה רואה, ודרשו בפרשה זו, י"א יום שבין סוף נדה לתחלת נדה, (ל) שכל שלשה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו תהא זבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) וכן שנינו בתורת כהנים ימים שנים רבים שלשה או אינו אלא עשרה אמר ימים ואמר רבים מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלשה יכול שנים ושלשה הרי חמש וכי נאמר ימים ורבים וכו': (ט) פירוש ואחר שבעה ראתה שלשה ימים רצופים אז היא זבה וצריכה שבעה נקיים וקרבן אבל אם ראתה שלשה ימים רצופים בתוך עת נדתה אינה אלא נדה ואינה טמאה אלא שבעה ומיד שפסקה אחר שבעה טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא שבעה נקיים ולא קרבן ומשום הכי הוצרך הקרא לומר בלא עת נדתה ללמד את זה ופרשה ראשונה דכתיב בה ואשה כי תהיה זבה מיירי כשראתה יום אחד או שני ימים שהיא זבה קטנה. כתב הרא"ם אך קשה אנה מצא רש"י זכרונו לברכה להוציא המדרש הזה מקרא דבלא עת נדתה ולמה הניח הברייתא שבתורת כהנים שהוציא המדרש הזה מקרא דעל נדתה וכו'. ותמהתי על הרב זכרונו לברכה דאישתמיטתיה ממה שדרשו סוף מסכת נדה דף ע"ג ודברי רש"י זכרונו לברכה הם תלמוד ערוך במסכת נדה עיין שם: (י) כלומר לא כי תזוב סתמא אפילו יום אחד מפני שאותה שתזוב יום אחד אינה זבה גדולה אלא זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ולעת ערב טובלת את עצמה ומשמשת עם בעלה והללו דנקט רש"י כלומר הנזכרים לעיל כי היכי דלא תקשה עליו מדוע סתם הכתוב ולא פירש לפי שהם הנזכרים למעלה: (כ) דאין לומר סמוך לנדתה כלומר שלא פסקה מלראות כל שבעת ימי נדתה וביום שמיני לנדתה ראתה גם כן אם כן עדיין נדה היא ואינה באה לכלל זבה עד שתפסוק ותטהר לכל הפחות יום אחד להראות שפסקה מלראות דם נדות ומעיינה מדם נדות הוא סתום ועתה נפתח מעיין אחר. גם בכאן הביא הרא"ם דדברי רש"י זכרונו לברכה הם ממדרש תורת כהנים והקשה עליו עיין שם. אבל דברי רש"י זכרונו לברכה הם ממדרש אגדה דמסכת נדה (דף ע"ג) ושם דרש מקרא בלא עת נדתה סמוך לנדתה ומקרא דאו כי תזוב על נדתה מופלג מנדתה: (ל) פירוש שכל דמי האשה מיום שתקבע לה וסת עד שתמות או עד שתעקר הוסת ליום אחר היא סופרת שבעה מתחלת יום הוסת ואחר כן י"א יום ואחריהם שבעה וכן חוזר חלילה ובאותן שבעת ימים כל דם שתראה בהן הן דמי הנדה ויושבת בנדתה שבעת ימים אפילו לא ראתה אלא יום אחד ואפילו שופעת דם כל שבעת ימי נדתה ופסקה בסוף השבעה לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואינה צריכה לא ז' נקיים ולא קרבן וכל דם שהיא רואה בתוך י"א ימים שבין נדה לנדה הן דמי הזיבה וזה משפטה אם תראה יום או יומים באותן י"א יום היא שומרת יום כנגד יום ואינה טמאה אלא יום הראיה לבד וביום המחרת אם לא ראתה כל היום לערב טובלת ומשמשת עם בעלה ואם ראתה שלשה ימים רצופים באותן י"א יום צריכה שבעה ימים נקיים וקרבן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ימים רבים בלא עת נדתה. לכל אשה עתים ידועות או יארע לה זוב על נדתה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ואשה כי יזוב. זש"ה בעצלתים ימך המקרה על ידי שהאשה מתעצלת לבדוק את עצמה מדמיה מטמאה כל טהרות שעשתה למפרע ונעשית מכה ועניה כמו שמצינו בשפחתו של ר"ג שהיתה מפנה חביות ממקום למקום והיתה בודקת עצמה בין כל אחת ואחת לסוף בדקה עצמה ומצאה טמא ואלו לא בדקה בין כל אחת ואחת היו כלן טמאות ולכך אמרו חכמים כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת: (דעת זקנים)


{כו}  כָּל-הַמִּשְׁכָּ֞ב אֲשֶׁ֨ר-תִּשְׁכַּ֤ב עָלָיו֙ כָּל-יְמֵ֣י ז֣וֹבָ֔הּ כְּמִשְׁכַּ֥ב נִדָּתָ֖הּ יִֽהְיֶה-לָּ֑הּ וְכָֽל-הַכְּלִי֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֔יו טָמֵ֣א יִֽהְיֶ֔ה כְּטֻמְאַ֖ת נִדָּתָֽהּ:

 אונקלוס  כָּל מִשְׁכְּבָא דִי תִשְׁכּוּב עֲלוֹהִי כָּל יוֹמֵי דוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב רִחוּקָהּ יְהֵי לָהּ וְכָל מָנָא דִי תֵתֵב עֲלוֹהִי מְסָאָב יְהֵי כְּסוֹאֲבַת רִחוּקָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מִשְׁכְּבָא דִמְיַיחֵד לְמִשְׁכּוֹב עֲלוֹי כָּל יוֹמֵי דוֹבָא הֵי כְמַשְׁכְּבָא דִמְיַיחֵד לְרִיחוּקָהּ יִתְחַשֵׁב לָהּ וְכָל מָאנָא דִמְיַיחֵד לְמֵיתַב עֲלוֹי מְסָאָב יְהֵי הֵי כְרִיחוּק סְאוֹבְתָּהּ: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  כטומאת. ב'. כטומאת נדתה כטומאת הנדה היתה וגו' כדאיתא במדרש שמדמה אותם לטומאת נדה מה נדה יש לה טהרה במים אף ישראל יש להן טהרה שנאמר וזרקתי עליכם מים וגו' אי נמי מה נדה כהן נכנס עמה בבית אף ישראל אע''פ שהן טמאים שכינה ביניהם שנאמר השוכן אתם בתוך טומאותם ולא כמת שאין הכהן נכנס עמו בבית. י''א פעמים כתיב בפרשה זבה זובו זובה נגד י''א יום שבין נדה לנדה: (בעל הטורים)


{כז}  וְכָל-הַנּוֹגֵ֥עַ בָּ֖ם יִטְמָ֑א וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס  וְכָל דְיִקְרַב בְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מַאן דְיִקְרַב בְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)


{כח}  וְאִם-טָֽהֲרָ֖ה מִזּוֹבָ֑הּ וְסָֽפְרָה לָּ֛הּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְאַחַ֥ר תִּטְהָֽר:

 אונקלוס  וְאִם דְכִיאַת מִדוֹבָהּ וְתִמְנֵי לָהּ שִׁבְעַת יוֹמִין וּבָתַר כֵּן תִדְכֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין אִידַכְיַית מִדוֹבָהּ וְתִמְנֵי לָהּ שׁוּבְעָא יוֹמִין וּבָתַר כְּדֵין תִּטְבוֹל בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וְתִדְכֵי: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ואם טהרה מזובה וספרה וגו'. צריך לדעת גזירת הכתוב באיזה מקום הוא, אם הספירה היה לו לומר תספור לה, ואם אחר תטהר לא היה לו לומר ואחר, ונראה על פי מה שאמרו בתורת כהנים וזה לשונם ואם טהרה מזובה כשתפסוק מזובה ע''כ. לפי זה תהיה גזירת הכתוב תיבת מזובה, והכי קאמר ואם טהרה תדע מאיזה זמן תקרא טהרה מזובה מעת נפסקה זובה נקראת טהרה לספור ז' ימים, והוא שאמרו כשתפסוק מזובה והבן. ותמצא שפרש''י בפרק קמא דמגילה (ח) וזה לשונו כשתפסוק מזוב' לאלתר תספור שאינה צריכה לטבול קודם והוא מכוון למה שכתבתי:

עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך ואם טהרה פירוש נסתלק הזוב שכן הוא משמעות תיבת טהרה ולא תחשוב שבהסתלק הזוב נסתלקה טומאה ממנה, לא כן, שלא נסתלקה אלא טומאת הזוב עצמו, והוא אומרו מזובה אבל לא טומאה מגע זוב, ועודנה טמאה וצריך לספור ז' נקיים, והוא אומרו וספרה לה וגו' ואחר תטהר מכל:

חסלת פרשת מצורע (אור החיים)

 דעת זקנים  ואחר תטהר. במי מקוה שיש בהן מ' וכן דרשו רז"ל אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן וכתיב ורחץ את כל בשרו במים ודרשו רז"ל מים שכל גופו עולה בהן ושערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה וסמך לדבר מי השלוח ההולכים לאט בגימטריא ארבעים הוו: (דעת זקנים)


{כט}   שביעי  וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י תִּֽקַּֽח-לָהּ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וְהֵֽבִיאָ֤ה אוֹתָם֙ אֶל-הַכֹּהֵ֔ן אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה תִּסַב לָהּ תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה וְתַיְתִי יָתְהוֹן לְוָת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְיוֹמָא תְּמִינָאָה תִּסַב תְּרֵין שַׁפְנִינִין רַבְרְבִין אוֹ תְּרֵין גוֹזְלִין בְּנֵי יוֹוָן וְתֵיתֵי יַתְהוֹן לְוַת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והביאה אותם. מלרע והיא מלה זרה: (אבן עזרא)


{ל}  וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת-הָֽאֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְאֶת-הָֽאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלֶ֤יהָ הַכֹּהֵן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִזּ֖וֹב טֻמְאָתָֽהּ:

 אונקלוס  וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא יָת חָד חַטָאתָא וְיָת חָד עֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלָהּ כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ מִדוֹב סוֹבְתָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲבֵיד כַּהֲנָא יַת חַד חַטָאתָא וְיַת חַד עֲלָתָא וִיכַפֵּר עֲלָהּ כַּהֲנָא קֳדָם יְיָ מִדוֹב סְאוֹבְתָּהּ: (תרגום יונתן)


{לא}   מפטיר  וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֨תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת-מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם:

 אונקלוס  וְתַפְרְשׁוּן יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִסוֹאֲבַתְהוֹן וְלָא יְמוּתוּן בְּסוֹאֲבַתְהוֹן בְּסָאָבְהוֹן יָת מַשְׁכְּנִי דִי בֵינֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִפְרְשׁוּן יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן סְאוֹבְתֵּיהוֹן וְיִתְפַּרְשׁוּן מִן נְשֵׁיהוֹן סְמוֹךְ לְוֶוסְתְּהוֹן וְלָא יִסְתַּקֵף עֲלֵיהוֹן דִימוּתוּן מְטוּל סְאוֹבְתְּהוֹן בְּסָאֲבֵיהוֹן יַת מַשְׁכְּנִי דְתַמָן אִיקַר שְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בֵּינֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והזרתם. אין נזירה אלא פרישה, (מ) וכן נזורו אחור (ישעי' א, ד.), וכן נזיר אחיו (בראשית מט, כו.): ולא ימתו בטמאתם. הרי הכרת של מטמא מקדש (נ) קרוי מיתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דהואיל וז' דוהזרתם דגושה מביא נו"ן לפניה והוי כאלו כתיב והנזרתם ושורש דוהנזרתם הוא נזר: (נ) דקשה לרש"י על מה דכתיב הכא בטומאת מקדש מיתה דמיתה פירושו הוא נכרת ואין זרעו נכרת לאפוקי כרת הוא וזרעו נכרת והא כתיב בתחלת פרשת חקת דעל טומאת מקדש בכרת הוא. ומתרץ הרי הכרת וכו' והרי מיתה נאמר על כללות מיתה בידי שמים ועל פרטות גם כן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והזרתם. יש מפרשים בו והזרתם בחסרון הה''א וזה לא יתכן כי הה''א איננו מאותיות המשך כי לא יהיה נח נעלם כי אם בסוף המלה רק פירושו כמו ונזרו מקדשי בני ישראל כעין והרחקתם וממנו נזיר שהרחיק נפשו מתאות העולם ומשקלו והפלתם את הארץ כי הנו''ן מובלע בדגש: בטמאתם. בעבור טומאתם ופירושו בטמאם את משכני: (לב). לטמאה בה. שמצוה היא שישב טמא ועוד אפרש זה: וטעם לזכר. פירושו זאת תורת הזב: וטעם עם טמאה. זבה או נדה:

חסלת פרשת מצורע (אבן עזרא)


{לב}  זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַֽאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת-זֶ֖רַע לְטָמְאָה-בָֽהּ:

 אונקלוס  דָא אוֹרַיְתָא דְדוֹבָנָא וְדִי תִפּוֹק מִנֵהּ שִּׁכְבַת זַרְעָא לְאִסְתָּאָבָא בָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  דָא גְזֵירַת אַחֲוָיַית דוֹבָנָא וּמִן דְיִפּוֹק מִנֵיהּ שׁוּכְבַת זַרְעָא לְאִיסְתַּאֲבָא בָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  זאת תורת הזב. בעל ראיה אחת, ומהו תורתו: ואשר תצא ממנו שכבת זרע. הרי הוא כבעל קרי, טמא טומאת ערב: (רש"י)


{לג}  וְהַדָּוָה֙ בְּנִדָּתָ֔הּ וְהַזָּב֙ אֶת-זוֹב֔וֹ לַזָּכָ֖ר וְלַנְּקֵבָ֑ה וּלְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִשְׁכַּ֖ב עִם-טְמֵאָֽה: (פפפ)

 אונקלוס  וְלִדְסוֹבְתָה בְּרִחוּקָהּ וְלִדְדָאִיב יָת דוֹבֵהּ לִדְכַר וּלְנֻקְבָא וְלִגְבַר דִי יִשְׁכּוּב עִם מְסָאָבָא: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְלִדְסִיאוֹבְתָּא בְּעִידוּנֵי רִיחוּקָהּ וּלְדִדַיֵיב יַת דִיבֵיהּ לִדְכַר אוֹ לְנוּקְבָא וְלִגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם מְסָאָבְתָּא כָּל אִלֵין יֶהֱוָון זְהִירִין בְּסוֹאֲבַתְהוֹן וְכַד יִדְכּוּן יַיְתוּן יַת קוּרְבָּנֵיהוֹן מְטוֹל לִמְכַפְּרָא עֲלֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והזב את זובו. בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות, (ס) שתורתן מפורשת למעלה:

חסלת פרשת מצורע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דקשה לרש"י דהא מדמה ליה הזב לבעל קרי להודיע שטומאתו אינו אלא כבעל קרי שהוא טומאת ערב ואחר כך כתיב והדוה בנדתה וגו' שמדמה אותו לנדה שהיא מטמאה טומאה חמורה ועל זה פירש שזה קאי על בעל שתי ראיות שהן מטמאין טומאה חמורה כמו שמפורש לעיל והבעל שתי ראיות הוא מקישו לנדה שאינה מביאה קרבן ומדהזכיר הכתוב ג' זיבות מורה על בעל ג' ראיות שמביא גם כן קרבן כמו שמפורש לעיל בפרשה: חסלת פרשת מצורע (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ולאיש. ג' דין ואידך ולאיש שתים מכסות להנה ולאיש בושת בן שאול כי הם ב' תיבות ולאיש אשר ישכב יש לו להתבייש כדכתיב ולאיש בושת כיצד יעשה כמו שמצינו בר''א שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה לו כמו שכפאו שד וזו ולאיש שתים מכסות: (בעל הטורים)

 ספורנו  והדוה בנדתה. כי ''דותה'' מורה שהיה זה על חטא ולפיכך היא טמאה: והזב. והעיון בדבר הזב הוא שהוא להעיר אזן על חטא שקדם. את זובו: לזכר ולנקבה. ועם זה ראוי להתבונן הבדל זוב הזכר מזוב הנקבה כי זוב הנקבה לא יטמא זולתי האדום וזוב הזכר לא יטמא זולתי בהיותו בלתי אדום: ולאיש אשר ישכב עם טמאה. גם כן ראוי להתבונן שעל האיש השוכב עם טמאה אמר ותהי נדתה עליו ולא כן יאמר על הטהורה שישכב הזב אותה כי בזה יורה שהזכר מתקלקל יותר בשכיבת הדוה ממה שתתקלקל האשה כשכיבת החולה כמו שבא הנסיון במצורעת וזולתה: (ספורנו)






פרשת אחרי מות





ויקרא פרק-טז

{א}  וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אַֽחֲרֵ֣י מוֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וַיָּמֻֽתוּ:

 אונקלוס  וּמַלֵיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בָּתַר דְמִיתוּ תְּרֵין בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרוֹבֵיהוֹן אֶשָׁתָא נוּכְרֵיתָא קֳדָם יְיָ וּמִיתוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה מִן בָּתַר דְמִיתוּ תְּרֵין בְּנוֹי דְאַהֲרן כַּהֲנַיָא רַבְרְבַיָא בִּזְמַן קְרוֹבֵיהוֹן אֶשָׁא בַּרְיָא קֳדָם יְיָ וּמִיתוּ בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. מה תלמוד לומר, היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, (א) בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש טחב מקום שהוא מקרר ומלחלח וישוב המקראות כן הוא דקשה לרש"י מה צריך לכתוב וידבר ה' אל משה לא היה לו לכתוב רק ויהי אחרי מות וגו' ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן או היה לו לכתוב וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו' דבר אל אהרן וגו' למה צריך לכתוב ויאמר ה' אל משה וגו' ועל זה פירש רש"י מה תלמוד לומר כו' והביא עליו משל דרבי אלעזר וכו'. כלומר כך הוא פירוש הקרא דומיא דמשל זה וכו' אם כן השני זירזו יותר מהראשון ופירושו דקרא נמי כן הוא מה דכתיב וידבר ה' אל משה וגו' רוצה לומר שלא יאמר משה לאהרן רק שלא יבא אל הקודש מבית לפרוכת ולא יזכיר לו מיתה כדרך שמתו בניו ואחר כך כתיב אחרי מות וגו' ויאמר ה' אל משה וגו' כלומר חזר הקדוש ברוך הוא ואמר למשה שיאמר לאהרן דבור אחר להזהיר אותו פעם שנית שלא יבא למקדש ולהזהיר לו נמי מיתה כדכתיב אחרי מות שני בני אהרן וגו' ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן וגו' ולא ימות כלומר אם לא תבא אל המקדש לא תמות כדרך שמתו בניך אבל אם תבא אל המקדש כמו בניך תמות גם כן כמו הם. והרא"ם גורס ברש"י גירסא אחרת עיין שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אחרי מות. אחרי שהזהיר את ישראל שלא ימותו אמר השם למשה שיזהיר גם לאהרן שלא ימות כאשר מתו בניו וזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו הקטורת לפנים מהפרכת. ומלת בקרבתם שם הפעל וה''א לקרבה אל המלאכה שבה תי''ו כמנהג ה''א הנקבה וטעה רבי ישועה שאמר שהוא שם במשקל חכמתם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אחרי מות שני בני אהרן. כי מיד כאשר מתו בניו הזהיר את אהרן מן היין ומן השכר שלא ימות (לעיל י ח ט) ואמר עוד למשה שיזהיר אותו שלא ימות בקרבתו לפני ה' והקרוב שהיו שתי המצות האלה ביום המחרת למיתתם כי בו ביום אונן היה ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבות (שבת ל) ואזהרת היין הדבור לאהרן היה ובאותו היום היתה גם זאת המצוה למשה אבל הקדים הכתוב האזהרות שהזהיר את ישראל שלא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם (לעיל טו לא) ואחרי כן כתב אזהרת היחיד ועל דעתי כל התורה כסדר שכל המקומות אשר בהם יאחר המוקדם יפרש בו כגון וידבר ה' אל משה בהר סיני (להלן כה א) בספר הזה וכגון ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן (במדבר ז א) בספר השני וכיוצא בהן ולכך אמר בכאן "אחרי מות" להודיע כי היה זה אחרי מותם מיד ועל דברי רבותינו (תו"כ פרשה א ג) שאמרו שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון יהיה טעם הכתוב שאמר השם למשה בלשון הזה אחרי שמתו שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' אמור אליו שלא יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אחרי מות. כתיב לעיל ולאיש אשר ישכב עם טמאה וסמיך ליה אחרי מות רמז למה שאמרו המשמש עם הטהורה ופירסה נדה תחתיו לא יפרוש באבר חי אלא ימתין עד שימות האבר ויפרוש. ועוד כתיב לעיל זאת תורת וסמיך ליה אחרי מות מלמד שמתו על שהורו הלכה בפני רבן. ועוד כתיב לעיל משכני אשר בתוכם וסמיך ליה אחרי מות רמז למה שנאמר בקרובי אקדש. וסמך פרשת יוה''כ לפ' נדה לו' מה נדה תשב ז' ימים קודם שתטהר אף ביה''כ מפרישין הכהן ז' ימים קודם שיכנם לפנים: (בעל הטורים)

 אור החיים   וידבר ה' וגו'. צריך לדעת מה נאמר לו בדיבור זה. ב' לאיזה ענין ישמיענו הכתוב היות דיבור זה אחרי מות, מה לי אחר מה לי קודם. ג' למה הוצרך למור בקרבתם וגו', אם להודיע שמתו בשביל שנתקרבו לפני ה', הלא כבר הודיע הדבר במקומו (לעיל י יא) ויקריבו אש זרה וגו', ושם הוא יותר מפורש הדבר ומה שכתוב כאן בקרבתם, שאין ידוע מה הוא העון שעשו בקריבה זו שעליה מתו. ד' אומרו וימותו מיותרת אחר שהתחיל לומר אחרי מות בקרבתם וגו'. ה' אומרו וימותו בתוספת וא''ו:

ונראה שכוונת הכתוב הוא שבא הקב''ה להזהיר את משה שלא יחשוב בדעתו כי לצד שהוא יותר קרוב למלכות שמים ובכל ביתו של המקום נאמן הוא ויכול ליכנס אל הקודש פנימה, והגם שיצו ה' על אהרן לא יתחייב הדבר שגם משה בכלל, כי גדול משה דכתיב (במדבר יב) אם יהיה נביאכם ה' וגו' לא כן עבדי משה, אשר על כן דבר ה' אל משה, והוא אומרו וידבר ה' אל משה פירוש אליו בא המצוה, ואמר לו סמוך למיתת ב' בני אהרן דיבור זה בקרבתם לפני ה' וימותו, פירוש הגם היותם בני אהרן ובתוספת מרובה היותם קרובים לפני ה' כמו שדרשו ז''ל (ויק''ר הי''ב) בפסוק בקרובי אקדש אף על פי כן לא חמל עליהם וימותו, הא למדת שלא יועיל היות האדם כל כך קרוב לה' כדי שיפרוץ גדר ליכנס לקודש פנימה:

עוד נראה לומר שנתכוון באומרו בקרבתם על זה הדרך בהיותם יותר קרובים לה' מכל, הא למדת שאין קרובים מהם, שאם היה משה קרוב מהם היה הדבר נעשה בו כמו שאמר לו ה' (לעיל ג') בקרובי אקדש. ואולי כי כאן ביאר הקב''ה דבריו אל משה, ועל פי הדברים האלה אמר משה לאהרן הוא אשר דבר ה' וגו', כי דיבור זה נאמר לו סמוך לקריבתם ומיתתם. והגם שכבר כתוב בתורה מיתת ב' בני אהרן, אין מוקדם ומאוחר בתורה. ובתורת כהנים אמרו בסלקא דעתין דתיבת אחיך בא למעט משה שאינו באזהרה ומותר לבא בכל עת, והעלו באמיתות הדרשא שתיבת אחיך באה לרבות הבנים שהם באזהרת ע''כ. וכפי זה לא נתמעט משה מאזהרה, ומעתה אין אני יודע מה דינו של משה אם הוא באזהרה או לא. והרב בעל קרבן אהרן כתב שפשיטא כי מי הכניסו עד שיצטרך להזהירו. ולפי מה שכתבתי הנה באה אזהרתו ביחוד בפסוק ראשון. ודברי בעל קרבן אהרן שאמר מי הכניסו אינם נראים. וכונת התנא היא שלא בא הכתוב למעט משה מהאזהרה, ואין לנו מקרא לא למעט ולא לרבות, ובחר התנא לדרוש ביתור תיבת אחיך לרבות הבנים מלדרוש בה למעט משה. וכל זה לסברת האומר (ב''ר מ''ד ה') אחרי סמוך אחר מופלג, וכמו שהעתקתי מחלוקתם במקומות אחרים. אבל לסברת האומר אחרי מופלג אחר סמוך יתבאר הכתוב על זה הדרך שבא להודיעו שמיתתם היתה על קרבתם לפנים בקודש, והגם שהתורה אמרה אש זרה, מודיעו ה' כי טעם מיתתם היתה על קרבתם לפנים הגם שלא היתה אש זרה, ואומרו וימותו, נתכוין להודיעו שלא יחשוב כי יצתה מחשבתם לפועל שנכנסו לפנים אלא שנדחפו ומתו, והכוונה בהודעה זו לשלול לבל יחשוב אדם לפרוץ ולהתקרב הגם שימות, וזה ימצא בהיות לאדם בחינת החשק לא יחוש על עצמו ויתן נפשו, ודבר זה ימצא בבחינת החושק שיתן נפשו על הדבר הגם שידע שימות, לזה אמר לו וימותו פירוש וכבר מתו ולא השיגו מחשבתם להתקרב והבן זה:

וזה לדעת ר' יוסי הגלילי שאמר בתורת כהנים על הקריבה מתו וגם לסברת ראב''ע שאמר כדי קריבה לעצמה וכדי הקרבה לעצמה, אבל לדברי רבי עקיבא דאמר על ההקרבה מתו, הנה לסברת האומר אחרי מופלג יתבאר הכתוב באופן אחר, והוא בהקדים לחקור למה לא ציוה ה' על משפט יום הכפורים האמור בפרשה זו עד הן היום ולא צוה ביום צוותו בענין קדשי המשכן, וכאשר אמר לו (שמיני ט ז) קרב אל המזבח שם היה לו לומר לו לא יבא אל הקודש פנימה. האמת שמדוייק הוא האיסור מאומרו קרב אל המזבח ועשה את וגו', שלא היה לו לומר אלא עשה את חטאתך וגו' ולמה הוצרך לומר קרב וגו', ורז''ל (בתו''כ) דרשו דרשות, ולדרכנו נראה שאמר אליו קרב אל המזבח אין לך רשות ליקרב אלא למזבח ולא לפנים, אלא ששם היה לו לצוות באזהרה זו דאל יבא וגו' ולא ימות:

אכן לצד מה שהודיענו הכתוב שבעון העגל מתו שני בני אהרן דכתיב (עקב ט כ) ובאהרן התאנף ה' להשמידו ואתפלל וגו' ופירשו רז''ל (ויק''ר פ''ז) להשמידו זה מיתת הבנים והועילה תפלתו של משה מחצה, הא למדת כי שני בני אהרן בעון העגל מתו ומזבח כפרה היו המה לאביהם, ולא תקשה והלא אמרו (תו''כ כאן) שמתו לצד עון הקריבה למאן דאמר ולמאן דאמר על ההקרבה. יש לומר שאם לא היה עון אביהם היה ה' שומר רגלי חסידיו. גם לא קשה על מה שאמרו (זבחים קטו) שמתו להתקדש שמו יתברך, כי אם לא היה עון העגל היה מתחייב מאלהי המשפט להתקדש הבית בזולתם, כי כבר הודעתיך שהגם שיחפוץ ה' המותה לחסידיו לסיבה נעלמת לידוע תעלומות נפלאים ורמות, צריך שיהיה לצדיק כל שהוא מהדברים אשר לא טוב עשות כדי שדרך שם ישלוט בהם הדין. וכבר הארכתי בענף זה, צא ולמד (אבדר''נ פל''ח) ממה שמצא רע''ק טעם להריגתו לצד ששמח לבו בדרשתו תוך ס' ריבוא כאמור בדבריהם, וקשה הלזה יתחייב אנוש מיתה משונה אם כן פקע כלילא דורדי מכל עושי טוב ולומדים, אלא דזה הוא דרך שממנו ישלוט בו הדין, ולעולם סיבת מיתתו יקר בעיני ה' המותה לעשרה הרוגי מלכות למגן וצינה לדורות בני ישראל. וטעם זה נותן טעם לשבח גם במה שלפנינו, כי עון העגל כבר נמחל בפרהסיא כשהקריב אהרן אל המזבח וירדה שכינה על ידו ונתבשר שנמחל לו עון העגל, אם כן בטל דינא דהשמדת הבנים שבהבטל הסיבה יבטל המסובב, אלא ודאי כי הגם שנמחל רישומו ניכר והוא כשיעור חוט השערה מהחטא שיספיק להשלטת מדה הפועלת דין באדם, וזה גרם שלא נשמרו רגלי חסידיו ושגגו בקריבה והקרבה, ונתקדש בהם הבית:

ועל פי הדברים האלה נוכל לומר כי לא הוכשר אהרן להיות ראוי לבא אל בית חצר המלך פנימה אלא באמצעות מזבח כפרה של הבנים בניו ונמחה רושם חטא העגל, אבל זולת זה לא הוכשר אהרן למעלה עצומה לעמוד במקום מופלא ובזה יתישב הכתוב על נכון, וידבר ה', ומודיע הכתוב כי הדיבור הנאמר בענין בזאת יבא אהרן אל הקודש לא נכשר אהרן למעלה זו אלא אחרי מות שני בני אהרן ונמחה חטאו ודקדק לומר בני אהרן. כאן רומז כפרת עון אביהם שבזה הושלם להיות ראוי להאמור בענין כמו שפירשתי. ובזה נתן הכתוב טעם למה לא צוה ה' את הדבר הזה עד הנה, כי מקודם לא היה מוכשר אהרן לזה, ואחר שנחת הכתוב להודיע סיבת מיתתם שהוא לצד היותם בני אהרן לכפרת עון אביהם הודיע כי לא זאת היא סיבתם מתחלה ועד סוף למיתתם, אלא זאת היתה סיבה ראשונה שהיא גרמה שלא נשמרו רגליהם כנזכר ושגגו בקריבה או בהקרבה למאן דאמר, והוא אומרו בקרבתם לפני ה' לומר כי מה גרם להם היותם בני אהרן שיש בידו עון מעשה העגל הוא קרבתם, ובהצטרפות מכשול זה מתו. ולצד שכפי האמת ב' סיבות הללו לא הספיקו למיתתם, רבתי הוא אשר דבר ה' (לעיל י ג) בקרובי אקדש, שמתו להתקדש הבית בשבילם, כאשר אבאר טעם הוצרך לטעם זה ולא הספיקו ב' הטעמים, לזה אמר וימותו בתוספת וא''ו לרמוז ענין צורך מיתתם להתקדש הבית לירא את ה' המקודש לירא מהמקדש כל הקרב לבל ימות גם הוא ולזה סמך דיבור אזהרת אהרן ואל יבא וגו' אל הקודש. נמצאת אומר ג' דברים גרמו מיתתם, עון העגל, וההקרבה, וקידוש הבית, ושלשתם הודיע ה' במאמר ראשון שאמר אחרי מות שני בני אהרן זה כנגד חטא אהרן, בקרבתם כמשמעו, וימותו בשביל לקדש הבית לבל יבא וגו' אל הקודש קטן וגדול, וכל ג' הטעמים צריכין, עון העגל שזולתו לצד שהיו צדיקים גמורים היה הדין מחייב שיהיו נשמרים לבל יכשלו בקריבה וזה סימן למכשול ועון הקריבה גם כן שזולתה לא יומתו על עון אביהם כי גדולים היו, וסיבת קידוש הבית שזולת זה לא היה ה' מערבב שמחתו ביום שמחת לבו, ויתחייב הדבר לשמירת רגליהם לבל יכשלו, או לא היה ה' ממיתם באותו יום והיה ממתין להם עד יום אחר, אלא לצד שרצה ה' לקדש הבית בו ביום עשה כן. וטעם זה לבד לא יספיק למיתתם, שיתקדש הבית בזולתם:

וכפי זה אפשר לתת טעם למאמרם ז''ל שאמרו (תו''כ שמיני) שאמר משה על נדב ואביהוא שהם גדולים ממשה ואהרן כי ממה שראה משה שהוצרך טעם עון העגל למיתת בני אהרן אם כן לא מצא הקב''ה נדנוד עון להסתבך בו ענף הדין ולא נכשלו אלא לצד מה שקדם בעון אביהם, לזה אמר שהם גדולים ממשה ואהרן כי לא נמצא להם אפילו כחוט השערה מהחטא מה שאין כן משה ואהרן. ולדרכנו זה אפשר שלזה נתכוון הכתוב באומרו (משלי כב) הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, כי ג' דברים היו סיבה לדבר, במועצות ב', ודעת ג', והם ג' דברים האמורים בענין, כנגד מה שלא מחל ה' לאהרן לעון העגל לא בתפילה ולא בהרצאת אהרן בקרבנותיו ומעשיו, גם כנגד מה שלא שמר רגליהם מלהתקרב למקום מקודש אמר במועצות, כי נתיעץ ה' לתכלית דבר, ורמז לב' הדברים במה שאמר מועצות לשון רבים ב' עצות, וא' מסובבת מחברתה, שלא החליט מחילה לאהרן כדי שלא ישמרם שבזה תמצא מדה השולטת כנזכר, וכנגד תכלית הדבר שמתו לקדש שמו יתברך אמר ודעת פירוש להודיע לכל מה יקר מקום קדושתו שאפילו לאנשים צדיקים כאלו שאין כמותם היה מה שהיה ויתקדש הבית:

עוד נתכוון באומרו אחרי מות להיות שיצוה ה' לבל יכנס אהרן לקדשי קדשים בבגדי זהב (ראש השנה כו) מטעם אין קטיגור נעשה סניגור חש הכתוב לבעל דין שיחלוק ויאמר כי לא הקפיד ה' על הכנסת אהרן בבגדי זהב אלא כל עוד שעדיין לא נמחה רישומו של עון העגל, מה שאין כן אחר שמתו בניו ואין רישומו של עגל ניכר לחלוטין נמחה קטיגורו של זהב ויכול ליכנס בבגדי זהב בכבוד ובתפארת, לזה אמר אחרי מות וגו' שגם אחרי מותם צוה ה' לבל יכנס בבגדי זהב לקודש הקדשים אלא כתונת בד קודש וגו'. והגם שאמרו ז''ל (ערכין טז.) שבגדי זהב מכפרים. אף על פי כן לא יעשה קטיגור סניגור ללבן עונם של ישראל כשלג. ועיין מה שכתבתי בימי חורפי בחפצי חפץ ה' במאמרם ז''ל (שבת ל.) שכשאמר שלמה זכרה לחסדי וגו'. ולדרך זה אומר בקרבתם בא להסיר חשש פגם מעל משה שהוא אמר (עקב ט כ) ואתפלל גם בעד אהרן ויאמר האומר שלא הועילה תפילתו של משה, ומשה עצמו יחשוב מחשבות שלא הועילה תפילתו, לזה אמר בקרבתם לפני ה' פירוש בהצטרפות סיבה זו מתו אבל זולת זה והלא היו מתים כי הועילה תפלתו של משה על אהרן לבל ישמידו, וכפי זה אין אנו צריכין לומר שהועילה מחצה ולדבריהם ז''ל (ויק''ר פ''י ה') שאמרו שהועילה מחצה, פירוש כיון דסוף סוף מתו לא יהיה תועלת מתפלתו של משה לאהרן אלא מחצה כי אינו חשוב תועלת אלא כפי תכלית. ואומרו וימותו, אולי שבא ה' לומר למשה כי האנשים האלה עשו עון הקריבה או הקרבה והם כבר היו חייבי מיתה מעת התרגז ה' על אהרן להשמידו ולזה לא נמנעו מיד מדת הדין, אבל אם לא היה מה שקדם שהיו בני מיתה כנזכר הגם שהיו נכנסים אפשר שהיה ה' מאריך אפו להם וכדומה לזה, ושיעור הכתוב על זה הכתוב בקרבתם לפני ה' ומקום זה צריך לעשות להם נס למלטם מיד מדת הדין והם וימותו כבר פירוש נתחייבו מיתה קודם אלא בתפלת משה נמלטו:

או יאמר על זה הדרך אחרי מות וגו'. דבר ה' למשה דרך מיתתן שהיתה על זה הדרך בקרבתם לפני ה' פירוש שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים, והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואלו הם נתקרבו לה, והוא אומרו בקרבתם לפני ה', ואומרו וימותו בתוספות וא''ו, רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם והבן ובחינה זו אין מכיר איכותה, והיא מושללת ההכרה, לא מפי מין האנושי, ולא מפי כתבו, ולא תושג בהשערות מושכל הגשם, ולמשיג חלק מהשגה זו תבדיל ממנו המונע אותו מהתקבל ותכירהו על ידי סימניה כי זה הפכה מנגדת שונאיה ותפעול בו פעולה רשומה לשלול ממנו כח המונעו והמקיימו, ולפעמים תמאסהו הנפש ותריבהו מריבה גדולה והוא סוד הוללות הנביאים (ש''א יט כד), ולכשתרבה בחינה זו בפנימיותו תגעל הנפש את הבשר ויצתה מעמה ושבה אל בית אביה. ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל, שהשכלת ההשכל תשכיל ההשכלות, ובהשכל בהשכלתו, ישכיל, שמושכל מושלל ההשכל, וכשישכיל בהערת עצמו, ולא עצמו ישכיל, שהמושכל מושכל ממושכל, בלתי מושכל מהשכל, והשכילו למשכילים ביחוד, השכלתו בסוד נשמה לנשמתו. ואז מותריו יהיו עטרי מלכים וכסאם. וכי יש חיים לחיים שעליהם אמר משה (נצבים ל יט) ובחרת בחיים בית המודעות, ושוללת חיים הנשתוים בהרגש הכללי, ויברך ברוך אלהים חיים אשר סגל סגולה זו לסגולתו:

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל בתורת כהנים והובאה במסכת יומא (נג.) וזה לשונם תניא ר''א אומר ולא ימות עונש, כי בענן אראה אזהרה יכול קודם מיתת בני אהרן, תלמוד לומר אחרי מות, יכול שניהם אחר מיתת וכו', תלמוד לומר אראה וגו', הא כיצד אזהרה קודם, מיתה עכ''ל. ובמס' יומא פ''ה (שם) בעי מאי משמע, ואמר רבא דכתיב אראה ועדיין לא נראה, ואילו היה אחרי מות בני אהרן כבר נראה בו ביום שנאמר (ט כג) וירא כבוד ה' ע''כ. וכפי זה בני אהרן מתו קודם שהעניש הכתוב. וכפי זה יתבאר הכתוב על זה הדרך אומרו אחרי מות בא לבל תחשוב בראותך כי יצוה ה' מצות הקטורת ואמר ולא ימות נאמר כי הוא זה עונש שבו נענשו בני אהרן דכתיב (י יא) ויקחו בני אהרן וישימו עליה קטורת וגו', לזה אמר אחרי מות וגו' פירוש כי לא צוה בעונש אלא אחר שמתו בני אהרן וגו'. אם כן לפי זה חלה הקושיא למה מתו. לזה אמר כי לא מתו על קו המשפט שאחרים אם היו עושים דבר זה לא היו מתים כיון שעדיין לא נצטוו בעונש, אלא הטעם הוא בקרבתם לפני ה' להיותם סביביו של הקב''ה דקדק עמהם כחוט השערה, ודבר קטון יחשב לדבר גדול, והוא מה שרמז בתוספות הוא''ו של וימותו לומר הגם שלא היו מחוייבים מיתה מטעם שעדיין לא ענש אף על פי כן מתו:

ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם דבר אל אהרן וגו' אין אנו יודעים מה נאמר בדיבור ראשון, היה ראב''ע משלו משל למה הדבר דומה לחולה שנכנם אצלו הרופא אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, צריך לדעת למה אמר בסדר זה היה רבי אלעזר בן עזריה שהיה לו לומר אמר רבי אלעזר בן עזריא וכו':

ונראה כי רבי אלעזר בן עזריה לא לקושיא זו נתכוין אלא על קושיא אחרת בא לתרץ, והיא מה שהקשינו למה איחר ה' לצוות מצוה זו לאהרן עד עתה, והיה מושלו לרופא וכו' שהרופא המזרז הרבה הוא שאומר כדרך שמת פלוני, וכמו כן עשה רופא ישראל שהמתין עד שמתו בניו כדי לזרזו ביותר, ומביא התנא דברי רבי אלעזר בן עזריה לתרץ גם קושיות כפל הדיבורים ובכללי הגמרא אנו אומרים שלפעמים מזכיר בעל המאמר בתירוץ ולא בקושיא, אלא שהתנא מביא דבריו לתרץ גם מה שהוקשה לו מה נאמר לו בדיבור ראשון כי נאמר לו הבט וראה שהאנשים הנגשים אל ה' קדשו ותבער בם אש הקדושה כה תאמר לאהרן אחיך גם הוא אל יבא וגו'. אלא דקשה לפי זה היה לו לומר אחרי מות ב' בני אהרן אחר דבר וגו', או אחר אומרו וידבר:

וראיתי בסוף הברייתא דרבי אלעזר בן עזריה שגמר אומר וזה לשונו וזה זרזו (יותר) מהראשון לכך נאמר ויאמר וגו' דבר אל אהרן שאמרתי לך (שמות ד יד) הלא אהרן אחיך הלוי וראך ושמח בלבו, ואל יבא וגו' ואם יבא הוא מת עכ''ל. צריך לדעת מנין מצא לומר שאמר לו ה' הלא וגו' וראך וגו'. והיה נראה שהוקשה לו יתור תיבת אחיך, ולזה דרש אחיך שאמרתי לך הלא אהרן אחיך הלוי, והכונה כי יפחידו שלא יארע לו כמו שאירע לבניו, והצד שממנו יתחייב אמר לו כל זה הוא לצד היותו אחיו אחוה נכונה ונאמנה, אלא שקשה כי בתורת כהנים דרש מאומרו אחיך לרבות בני אהרן וכמו שכתבתי למעלה, ואפשר דדרשינן שניהם ודוחק:

ונראה שכונת המאמר הוא ממה שאנו רואים שה' אמר למשה מה שצריך שיאמר לאהרן שלא ימות כבניו, ומן הראוי היה לו לומר זה אחר ויאמר ה' דבר אל אהרן לא מקודם, לזה אמר כי להיותם ב' אחים הנעימים אוהבים זה את זה כאומרו הלא אהרן אחיך הלוי ורמז לו (זבחים קב) שיטול כהונה ולא הקפיד, גם אהרן בראותו אחיו הקטן יגדל ממנו ואף על פי כן שמח בלבו, אשר על כן הוא אומר למשה דבר הנוגע לאהרן, ונתכוין ה' בזה להיות כולם כאיש אחד, ואם נאמר שמה שדרשת דבר אל אהרן שאמרתי לך הלא אהרן וגו' הוא דרשה בפני עצמה ואינה גמר דרשה שלפניו נראה כי אומרו ואל יבוא בתוספות וא''ו. ולפי פשט הכתוב נראה לומר כי באומרו ואל יבא בתוספת הוא''ו ולא הספיק לו לומר אל יבא, לרמוז שלא יוסיף הוא לעבור עליו מה שעבר על בניו, וכפי זה כאילו ביאר הכתוב שלא ימות גם הוא כבניו:

וראיתי להרא''ם ז''ל שפירש כי לדברי רבי אלעזר בן עזריה יש ג' מיני אזהרות, והאריך ליישב הכתובים לדברי רבי אלעזר בן עזריה ולפי דעתי לא נתכוין רבי אלעזר בן עזריה אלא לומר שבדיבור ראשון אמר ה' למשה שיאמר לאהרן שאם יעבור ימות כדרך שמתו בניו, והוקשה לו לאיזה ענין יצוה ה' ככה ולא הספיק באומרו ולא ימות, לזה המשיל הדבר לרופא שהרופא שאומר לחולה שלא ימות כדרך שמת פלוני הוא מזרזו ביותר על כן צוה ה' ככה לתוספות זירוז, ורבי אלעזר בן עזריה לא המשיל הדבר ברופא א' אלא בג' רופאים וכל רופא שיער זירוז א' ורופא המזרז ואומר שלא ימות כפלוני לא הוא שזרז פעם ראשונה ושניה, וכפי זה סדר שעשה ה' הוא כרופא המזרז יותר מכלן, ולפי דברי הרא''ם אינו דומה לא לרופא א' ולא לב' ולא לג', כי רופא א' וב' אינם אומרים כפלוני והג' הוא מזרזו בפעם אחת ואומר לו שלא ימות כפלוני, מה שאין כן הקב''ה שלא ציוהו כן עד פעם ג'. ולדברי הרא''ם צריך לדחוק ולפרש שהדמיון הוא נושא א' לג' נושאים יחד. ועדיין קשה לדבריו למה עשה רבי אלעזר בן עזריה הדמיון בג' נושאים ולא בנושא אחד כדי שישוה אליו הנדמה, אלא ודאי שלא צוה אלא פעם אחד ובאחת דבר אליו הזירוז שלא ימות כבניו. ופירוש הכתובים לדבר רבי אלעזר בן עזריה הם על זה הדרך, וידבר וגו'. אחרי מות דיבור אחד. דבר וגו' ואל יבא וגו' דיבור ב'. בדבור אחד נאמר לו אמור לאהרן שבניו מתו בשביל ההקרבה, ואמור דיבור ב' שאני מצוהו לבל יקרב גם הוא, וממוצא דבר מובן כי מזרזו לבל יארע לו כדרך שמתו בניו, והוא דמיון הרופא הג' שזרזו יותר מכולן: (אור החיים)

 ספורנו  וידבר ה' אל משה אחרי מות. הנה תיבת וידבר בלשון הקדש לא תפול ברוב על חלקי הדבור אבל תפול על משך הדבור בכללו ולכן אחר לשון הדבור יבא ברוב לשון האמירה הפרטית. אמר אם כן וידבר ה' אל משה אחרי מות ויאמר אליו דבר אל אהרן אחיך ומפני שהאריך בספור אחרי מות לא כתב ויאמר איליו אבל חזר והזכיר האל יתברך האומר ומשה השומע. אמנם לדברי קצת מרבותינו ז''ל היו שני דבורים ויהיה שעור הכתוב וידבר ה' אל משה ויאמר אליו דבר אל אהרן ואל יבא ולא ימות ואחרי מות שני בני אהרן אמר למשה דבר אל אהרן ואל יבא שלא יכנס יותר ממה שצוה ולא ימות כדרך שמתו בניו בהיותם הורסים לעשות קטרת יותר ממה שצוו. וזה לזרזו יותר מן הראשון: (ספורנו)

 כלי יקר  וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' ויאמר ה' אל משה וגו'. וקשה אם כן דבור ראשון להיכן אזל כי לא נזכר בו שום ציווי ולא שום הודעת דברים, ומה שפירש"י משל לחולה כו' אינו מתיישב כי בפסוק ראשון לא נזכר שום ציווי. ונוכל לומר שד' מלות אלו בקרבתם לפני ה' וימותו. אינם מאמר הכתוב לנו אלא הקב"ה דבר אל משה ד' מלות אלו וזהו נוסח דבור ראשון כי רצה ה' להודיע למשה מצד איזו עון מתו שני בני אהרן, ועל כן הזכיר בו דבור קשה כי הוא מדת הדין ואח"כ אמר הנמשך מהודעה זו להזהיר את אהרן שלא יהיה נכוה בגחלתן ע"כ נאמר ויאמר אמירה רכה.

וביאור הענין שבני אהרן היו ראויין לשליחות יד, על ויאכלו וישתו ויחזו את אלהים שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס של מאכל ומשתה, והמתין להם הקב"ה כדי שלא לערבב שמחת התורה וכנגד זה בא ציווי זה לאהרן שאל יבא אל הקודש בכל יום שיש בו אכילה ושתיה כ"א ביום כיפור יום ענות אדם נפשו כי אז הוא בא בהכנעה לפני בוראו, ע"כ הציע הקב"ה למשה הקדמה זו והודיע לו תחילה סבת מיתת בני אהרן בדבור ראשון כדי לומר לו באמירה שניה הציווי ואל יבא בכל עת אל הקודש, וזה נוסח דבור ראשון שאמר ה' למשה אחרי מות שני בני אהרן ומהו הדיבור בקרבתם לפני ה' וימותו, הודיעו שלכך מתו לפי שנתקרבו אל ה' שלא בזמן הראוי כמ"ש ויחזו את האלהים. וא"ת היה לו לומר בקרבתם לפני, או אלי מצינו דוגמתו כמו שפירש"י פר' וירא (יט.כד) בפסוק וה' המטיר על סדום וגו' מאת ה' וגו'. ומ"ש וימותו היה לו לומר מתו מצינו דוגמתו ואשר לו שם לבו אל דבר ה' ויעזוב וגו' עזב מבעי ליה. ובזה מתורץ יתור לשון של וימותו שהרי כבר נאמר אחרי מות לפי שהראשון מאמר הכתוב לנו והשני דבור ה' למשה.

גם יתכן לפרש בקרבתם לפני ה', לפי שהיו קרובים אל ה' ביותר על כן דקדק הקב"ה עמהם לדונם אפילו על שגיאה קטנה כמ"ש (תהלים נ.ג) וסביביו נשערה מאד. כי כל הקרב הקרב ביותר אל המלך אז ביותר הוא צריך להיות נזהר בכבוד המלך, וכן אמר משה הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש (ויקרא י.ג) ואם נוכל לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה ופרשה זו נאמרה למשה קודם שאמר לאהרן הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש. אז קרוב לשמוע שאמר זה על מ"ש לו הקב"ה נוסח ד' תיבות אלו בקרבתם לפני ה' וימותו. ומה שפירש"י זה זרזו יותר מן הראשון כו' אולי כוונתו כי כבר נאמר (שמות יט.כב) וגם הכהנים הנגשים אל ה' אל יהרסו לעלות אל ה' וגם שם זרזם על זה אך שלא נאמר שם שום עונש כ"א פן יפרץ בהם ע"כ הוצרך לזרזו שנית ולומר לו שלא ימות כדרך שמתו בניו. אבל אם כל הפסוק מן אחרי מות עד וימותו היא מאמר הכתוב לנו לא ידעתי מהיכן למד משה לזרזו שלא ימות כדרך שמתו בניו שהרי לא הזכיר הקב"ה למשה שום דבר ממיתת בני אהרן, ולדברינו הוא מיושב שמשה למד זה ממה שהודיע ה' טעם למיתת בני אהרן וסמיך ליה הציווי לאהרן ודאי הוא כדי לזרזו יותר מבפעם הראשון. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אחרי מות. זש"ה כטוב כחוטא, כטוב אלו שני בני אהרן שלא מתו אלא מפני שהורו הלכ' בפני משה רבן כדאיתא ביומא. כחוטא זה קרח ועדתו אלו נשרפו ואלו נשרפו אמר ר' אחא בר זעירא זהו שאמר איוב אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו לא היו בניו של אהרן דומין למטה שהרי המט' נכנס לפני ולפנים יבא לח שנאמר ויוצא פרח. וגם טיטוס הרשע נכנס בשלום ויצא בשלום ובני אהרן נכנסו בשלום ויצאו שרופים זש"ה בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו למה בחורי בני אהרן אכלה אש לפי שבתולות לא הוללו שהרי כמה בתולות נאות יושבות עגונות וממתינות להם והם אמרו אחי אבינו מלך אבינו כהן גדול אחי אמנו נשיא אנחנו סגני כהונה אי זו אשה ההוגנת לנו ולכך לא נשאו ומתו בלא בנים ונ"ל דהיינו דמהדר קרא וימותו כלומר בלא זכרון: (דעת זקנים)


{ב}  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֒יךָ֒ וְאַל-יָבֹ֤א בְכָל-עֵת֙ אֶל-הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל-פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל-הָֽאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵֽרָאֶ֖ה עַל-הַכַּפֹּֽרֶת:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה מַלֵל עִם אַהֲרֹן אָחוּךְ וְלָא יְהֵי עָלֵל בְּכָל עִדָן לְקוּדְשָׁא מִגָיו לְפָרֻכְתָּא לָקֳדָם כַּפֻּרְתָּא דִי עַל אֲרוֹנָא וְלָא יְמוּת אֲרֵי בַּעֲנָנָא אֲנָא מִתְגְלִי עַל בֵּית כַּפֻּרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מַלֵיל עִם אַהֲרן אָחוּךְ וְלָא יְהֵי עָלֵיל בְּכָל עִידַן לְקוּדְשָׁא מִן לְגֵיו לְפַרְגוֹדָא לִקְדָם כַּפּוּרְתָּא אֲרוּם בַּעֲנָנִי אִיקְרֵי שְׁכִינְתִּי מִתְגְלֵי עַל בֵּית כַּפּוֹרֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא. שלא ימות כדרך שמתו בניו: ולא ימות. שאם בא (ב) הוא מת: כי בענן אראה. כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני, (ג) ולפי שגלוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו. ומדרשו לא יבא כי אם בענן הקטרת (ד) ביום הכיפורים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) הוצרך לפרש זה דלפירוש רש"י הם משל משני רופאים השני הזהירו יותר שלא תמות כדרך שמת וכו' ובקרא לא כתיב כי אם ולא ימות ולא כתיב שאם יבוא ימות אבל באל יבא ולא ימות משמע כדרך שלא באו בניו ולא מתו. לזה פירש שבמלת ולא ימות מרומז נמי שאם יבא ימות כי מכלל לאו אתה שומע הן: (ג) ולפי זה כי טעם אלמעלה לסיבת מיתה למי שנכנס אל הקודש ומלת כי משמש בלשון דהא ככל כי שבמקרא ויהיה פירוש של בענן ענן ממש ומה שהוסיף לפרש תמיד אני נראה מפני שמלת אראה הוא לשון עתיד ומפרש מלת אראה אני נראה שהוא בינוני שאין סבת המיתה שיראה לעתיד: (ד) ולפי רבותינו משמש כי דהכא בלשון אלא כלומר אל יבא אל הקדש אלא בענן הקטרת ביום הכפורים כי עשן הקטורת דומה לענן ולאפוקי פירוש עמוד הענן דלעיל שפירושו שהשכינה שורה בו ולא שיכוין רש"י בפירוש זה שיבא עם ענן הקטורת מבחוץ שזה הוא דעת צדוקים אלא לאפוקי ממה שפירש תחלה שהוא הענן שהשכינה שורה בו. ומה שפירש רש"י ביום הכפורים בסמוך מפרש רש"י בעצמו דכולה פרשה זו משתעי ביום הכפורים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל הקדש. כנגד אהל מועד: כי בענן. הטעם שלא יכנס כי אם בקטרת שיעשה ענן ולא יראה הכבוד פן ימות. והנה טעמו לא אהיה נראה אליו כי אם בענן ויש אומרים כי פירוש כי בענן בעבור כי אני דר בענן על הכפורת כטעם ה' אמר לשכון בערפל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אחיך. שתזהירנו כי אחיך הוא ואע"פ שאתה אינך בבל יבא אהרן אחיך בבל יבא ואמר ר"א שזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו אש הקטרת לפנים ואינו כן על דעתי כי הכתוב שמזכיר תמיד העון אומר (במדבר ג ד) בהקריבם אש זרה ואם תהיה ראיה שנכנסו לפנים בעבור האזהרה שהזהיר למשה על אביהם שלא ימות כל שכן שתהיה ראיה שנכנסו שתויי יין בעבור האזהרה שנאמרה לאהרן עצמו מיד ועוד כי איך יעלה על דעתם לבא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם כי אהרן הקטיר הקטורת על המזבח הפנימי ולמה יכניסו הם הקטורת שלהם לפנים משלו וכבר רמזתי (לעיל י ב) על חטאם ולשון הכתובים יורה עליו אבל מלת "בקרבתם" כפי הפשט כמו או בקרבתם אל המזבח (שמות מ לב) לשרת יאמר כי בשרתם לפני ה' מתו אם כן יזהיר אהרן שלא ישרת אלא במקום אשר יצוה ובעת אשר יצוה ויתכן שיהיה טעמו כטעם שאמרו רבותינו (מכילתא בשלח ויסע ו) שהיו מליזין אחרי הקטרת שעל ידו מתו נדב ואביהוא וכו' ויאמר הכתוב כי אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' בקטרת אמר ה' לאהרן כי הוא יקרב יותר מהם אל ה' בקטרת וימות אם יבא אל הקדש זולתי הקטרת כי בו יכנס תחילה כמו שאמר והביא מבית לפרכת (פסוק יב) וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות (פסוק יג) וזה טעם כי בענן אראה על הכפרת שלא יכנס רק בקטרת שיעלה עננו שם כמו שאמר (בפסוק יב) וכסה ענן הקטרת את הכפרת וטעם בכל עת בעבור שכבר הזכיר יום הכפורים שאמר (שמות ל י) וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה אמר בכאן לא יבא בשום עת אל הקדש רק בזאת כלומר ביום אשר יקריב הקרבנות האלה לכפורים ואחרי כן יפרש בפרשה במה יכנס כמו שאמר (פסוק יב) והביא מבית לפרוכת ויפרש היום שיהיה בעשור לחדש השביעי (פסוק כט) ויחזור ויאמר כי יהיה אחת בשנה (פסוק לד) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויאמר ה' אל משה. והלא כבר נא' וידבר אלא הדיבור הא' לו' לו מעשה פרה שגם היא צריכה פרישה ז' ימים קודם. אחרי מות שני ר''ת בגי' פרה אדומה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויאמר ה'. טעם לשון אמירה, לצד שהאזהרה באה בתוקף שאם יבוא ימות כמו שדרש רבי אלעזר בן עזריה (תו''כ כאן). לזה הודיעו כי אין זה אלא חיבה יתירה כדרך הרופא שמשתדל לזרז החולה לבל ימות, וכדמיון רבי אלעזר בן עזריה והוא מה שרמז בלשון אמירה:

או ירצה כי ה' גדל ורמם את משה שגם דיבור הנוגע לאהרן לבדו לא דבר ה' עם אהרן אלא עם משה, והוא אומרו ויאמר ה' אל משה על דרך וה' האמירך, ותמצא שאמרו ז''ל (מד''ר פ' נשא פי''ד כ''א ריש תו''כ) שאפילו במקום שאמר הכתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרן הכוונה בו למשה שיאמר לאהרן, וזה לך האות שאפילו מצות אהרן לא נאמרה לאהרן, ואם היה ה' מדבר עם אהרן לא היה צריך לצוותו על ידי שליח:

ואל יבא אמר וא''ו בתחילת דיבור, מלבד מה שכתבנו למעלה, נראה עוד לומר כי לצד שקדם משה ואמר לאהרן ביום א' למשיחתו (לעיל ט ז) קרב אל המזבח ועשה וגו' משמעות הדברים יגידו כי למזבח יקרב ולא לפנים מן המזבח, ואמרו מאורי עולם שהם רבותינו ז''ל (פסחים מא:) כי לאו הבא מכלל עשה עשה, ומעתה הרי קדם לו על הכניסה עשה, לזה הוסיף כאן לאו על הדבר ואמר ואל יבא:

בכל עת אבל יש עת שיבא בה, והוא מה שאמר אחר כך בזאת יבא וגו' אחת בשנה. וטעם שהקדים ואל יבא בכל עת קודם מצות ביאתו אחת בשנה, לומר אם לא יבא בכל עת אז יזכה לבא בעת ההיא אשר אנכי מצוך ואם יבא בעת אחר לא יבא בכל עת אפילו בעת הרשיון. ודקדק לומר בכל עת דרשו רז''ל (בתו''כ) שבא לאסור אפילו ביום כיפור עצמו לא יכנום אלא לדברים הרשומים בכתב אמת להקטיר ולהזות, ולדרך זה הרווחנו דקדוק נכון אחר בתוספת וא''ו של ואל.

יבא, לומר מלבד אזהרת ימות השנה עוד מוסיף לומר שאפילו ביום כיפור עצמו לא יבא, ואזהרה שאר ימים דרשו ז''ל (בתו''כ) מהפסוק עצמו שאמר אל הקדש ולא הספיק לומר מבית לפרוכת ומובן המקום אשר יצוה עליו. ואל יקשה בעיניך הקדמת הוא''ו, כי כן דרך הכתוב, ובמקומות אחרים הארכתי בהוכחת הדברים:

כי בענן אראה. פירוש לצד שקדם הכתוב ואמר (ט כג) וירא כבוד ה' הודיע כי לא בחינה זו לבד היא הנמצאת בפנים אלא בחינה גדולה אור עליון כי גבוה מעל גבוה שומר, והוא אומרו אראה על הכפורת: (אור החיים)

 ספורנו  כי בענן אראה. בזה הדור לדבר למשה ובשאר הדורות לקרוא למוכנים לנבואה כענין שמואל באמרו ושמואל שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלהים ויקרא ה' אל שמואל: (ספורנו)

 כלי יקר  דבר אל אהרן אחיך. מה ראה להזכיר כאן האחוה אלא לומר לך שאל יסמוך אהרן על האחוה לומר שלא ימות בבואו אל הקודש בזכותו של משה אחיו כדי שלא יהיה נאכל חצי בשרו כמו שפירש"י פר' בהעלותך (יב.יב) על פסוק ויאכל חצי בשרו ע"כ אמר אע"פ שהוא אחיך מ"מ אל יסמוך ע"ז כלום. או אמר מאחר שאחיך הוא ואם ימות דומה כאילו נאכל חצי בשרך ע"כ עליך מוטל ביותר להזהירו. וי"א אע"פ שאחיך הוא בנבואה וכתיב במ"ת ועלית אתה ואהרן (שמות יט.כד) ויבא לחשוב כשם שמותר למשה ליכנס בכל עת כי בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב.ז) כנאמן הבית הנכנס לבית אדוניו כל עת שירצה כך יכנס גם הוא על כן אתה צריך להזהירו ביותר.

ואל יבא בכל עת אל הקודש. לשון בכל עת אינו מדוקדק כי משמע בכל עת לא יבא אבל לפרקים יבא, והאמת אינו כן שהרי אינו בא כ"א פעם אחת בשנה. ואומר אני שטעם איסור ביאתו שמה תלוי בחטאת העם כי עונותם מבדילין בינם לבין אלהיהם וקלקולם מונע גם ביאת הכהן כי אשמת העם תלויה בו כמ"ש (שמות כח.א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל. הורה שלא זכה לקריבה זו כ"א מתוך בני ישראל וכשישראל אינן זוכין גם הכהן התלוי בהם אינו זוכה לראות פני השכינה, כ"א ביו"כ שכל ישראל נמשלו ביום ההוא למלאכי השרת שהם למעלה מן הזמן ואין הזמן שולט בהם, ע"כ דומה יום קדוש זה כאילו אינו מכלל העת והזמן כי כל ימות השנה בכלל העת דהיינו הזמן חוץ מיום זה.

ורמז לדבר השטן עולה שס"ד וימות החמה במספר שס"ה, להורות שבכל ימות השנה שהשטן והיצה"ר שולט בבריות כולם בכלל העת חוץ מיום זה שאין לשטן ממשלה בו ע"כ אינו בכלל העת של כל ימות השנה אלא הוא עומד בעצמו נבדל מכל ימות השנה, וכשאמר ואל יבא בכל עת. רמז שלא יבא כלל בשום יום שהוא בכלל העת כי אם ביום שאינו בכלל העת והוא ביום מחילה וסליחה שישראל נמשלו בו למלאכי השרת שאינם נופלים תחת העת ואינו בכלל ימות השנה שהשטן המחטיא מושל בהם וע"כ אין דין ששלוחם של ישראל יבא לראות פני השכינה. ונתן טעם לדבר כי בענן אראה ר"ל אילו היה שם גילוי שכינתי להדיא לא הייתי צריך למנוע ממנו הביאה שמה כי לא יראני האדם וחי (שם לג.כ) אך מאחר ששכינתי בענן יכול הוא לראות כבודי כי הענן סבה לראיה זו לכך נאמר כי בענן אראה וע"כ אני צריך למנוע ממנו הראיה בכל ימות השנה שישראל מסגלים בו עבירות. (כלי יקר)


{ג}  בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַֽהֲרֹ֖ן אֶל-הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  בְּדָא יְהֵי עָלֵל אַהֲרֹן לְקוּדְשָׁא בְּתוֹר בַּר תּוֹרֵי לְחַטָּאתָא וּדְכַר לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  בַּהֲדָא מִידָה יְהֵי עָלִיל אַהֲרן לְקוּדְשָׁא בְּתוֹר בַּר תּוֹרֵי דְלָא עֵירוּבִין לְקָרְבַּן חַטָאתָא וּדְכַר לַעֲלָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בזאת. גימטריא שלו ד' מאות ועשר, (ה) רמז לבית ראשון: בזאת יבא אהרן וגו'. ואף זו לא בכל עת כי אם ביום הכיפורים, (ו) כמו שמפורש בסוף הפרשה בחדש השביעי בעשור לחודש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דקשה לרש"י למה צריך למכתב בזאת אין לומר דקאי אקרבנות שמפורש אחר כך דאם כן היה לו לומר באלו יבא אהרן לשון רבים דהא שני קרבנות היו. ועוד זאת לשון נקבה והקרבנות המפורשים אחר כך זכרים הן. או לא היה לו לומר לגמרי בזאת אלא היה לו לומר כי בענן אראה על הכפרת ובפר בן בקר לחטאת יבא אהרן וגו' אלא לרמז כמה שנים יש לעמידת בית ראשון ואם תאמר וכי בבית ראשון לבד היו כהנים גדולים והא אף בבית שני היו כהנים גדולים. ויש לומר דכך פירושו של קרא גימטריא של בזאת שנים יהיו כהנים דומיא דאהרן שיהיו מושחין אותו בשמן המשחה אבל אחר בית ראשון לא נמצאו שהיו מושחין אותן בשמן המשחה דומיא דאהרן משום דבסוף עמידת הבית הראשון נגנז שמן המשחה מיאשיה ואילך כדפירש רש"י לקמן: (ו) אף על פי שכבר פירש לעיל גבי בענן אראה שהיה ביום הכפורים דלא תימא דקרא הכי קאמר בענן לבדו אל יבא אלא ביום הכפורים אבל בהבאת פר לחטאת ואיל לעולה אפילו בשאר ימות השנה יבא לפיכך פירש כאן ואף זו לא בכל עת כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בפר בן בקר. אין פירושו שיביא הפר אל הקדש רק שיתן משלו בתחלה פר חטאת לכפר עליו ועל הכהנים ויש אומרים גם הלוים בעבור שמצאו ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי והוא רחוק רק הלוים יחשבו עם ישראל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בזאת יבא אהרן אל הקדש. כסוד זאת אות הברית אשר הקימותי (בראשית ט יז) וכבר פירשתיו (שמות לא יג) ורבותינו רמזו בו אמרו בויקרא רבה (כא ו) רבי יודן פתר קראי בכהן גדול בכניסתו לבית קדשי הקדשים חבילות חבילות של מצות בידו בזכות התורה וזאת התורה (דברים ד מד) ובזכות מילה זאת בריתי אשר תשמרו (בראשית יז י) בזכות שבת אשרי אנוש יעשה זאת (ישעיהו נו ב) בזכות ירושלים זאת ירושלים (יחזקאל ה ה) בזכות שבטים וזאת אשר דבר להם אביהם (בראשית מט כח) בזכות יהודה וזאת ליהודה (דברים לג ז) בזכות כנסת ישראל זאת קומתך דמתה לתמר (שיר השירים ז ח) בזכות התרומה וזאת התרומה (שמות כה ג) בזכות המעשרות ובחנוני נא בזאת (מלאכי ג י) בזכות הקרבנות בזאת יבא אהרן וזה צריך פירוש ארוך אבל כבר הכל מבואר בדברינו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בזאת. עולה ת''י רמז לבית ראשון שעמד ת''י שנה: (בעל הטורים)

 אור החיים  בזאת יבא אהרן. טעם שהזכיר אהרן ולא סמך על זכרונו בתחלת הענין, לצד שמה שקדם במצוה לא היה אלא לאהרן לבדו שלא יכנס ולא ימות, ואין מצוה זו נוגעת לזולתו, ומכאן ואילך לא לאהרן לבד באה המצוה אלא גם לכל ישראל כי הוא צורך ישראל לכנס לבית קדשי קדשים לכפר עליהם אחת בשנה, ויצו האל לעמו לעשות החוקים האמורים שיכניסו אהרן בפר וגו' כתנת בד קודש וגו' ודרשו ז''ל (תו''כ כאן) משל קודש שהיא תרומת הלשכה, וכפי זה יתחייב הכתוב להזכיר שם המצוה בכינוי להם: (אור החיים)

 ספורנו  בזאת יבא בפר בן בקר. בהקדשת פר לחטאת ואיל לעולה ולבישת הבדים שאין בהם צבע ולא ציור מלאכותיי כי אמנם לא יאחר כהן גדול להכנס לפנים עד אחר הקרבת העולה אבל יכנס להקטיר הקטרת תכף אחר שחיטת החטאת: (ספורנו)

 כלי יקר  בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר וגו'. ואמרו במדרש (ויק"ר כא.יא) פר כנגד אברהם, שנאמר (בראשית יח.ז) ואל הבקר רץ אברהם. ואיל כנגד יצחק, שנקרב תמורתו איל, ושני שעירי עזים כנגד יעקב, שנאמר בו (שם כז.ט) וקח לי משם שני גדיי עזים. כוונת מדרש זה לומר כשם שמצינו שגם למשה לא נראה ה' כ"א בזכות האבות כמ"ש (שמות ד.ה) למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלהי אבותם אלהי אברהם וגו', כך כהן גדול ביוה"כ נראה אליו ה' בזכות האבות. ויש בכולם רמז ליו"כ כי מ"ש ואל הבקר רץ אברהם סובר מדרש זה שהיה ביו"כ כי גם רז"ל דרשו (בפרקי דר"א כט) בעצם היום נימול אברהם שנימול ביו"כ, וסובר שכל המעשה מן וירא ה' אל אברם באלוני ממרא הכל היה ביום אחד ואע"פ שעשה סעודה ביום ההוא מ"מ אחר שלא נתנה התורה עדיין היה מחמיר על עצמו ולא על אחרים. ואיל של יצחק יש במדרש שהיה המעשה ההוא ביום כיפורים (עיין ילקוט ראובני פר' וירא כב.יד) וראייתו מן פסוק אשר יאמר היום בהר ה' יראה. שבכל שנה ביום זה ה' יראה כי בענן יראה שמה ה'. ושני שעירים של יעקב אמרו במדרש (בר"ר סה.יד) שני גדיי עזים טובים. טובים לך וטובים לבניך טובים לך שעל ידיהם תקבל הברכות וטובים לבניך שעל ידיהם מתכפר להם ביו"כ, ומאז הובטח יעקב על כפרת יום קדוש זה על ידי שני שעירים. (כלי יקר)

 דעת זקנים  בזאת. רמז לבית ראשון שיתקיים ת"י שנים בגי' של בזא"ת: (דעת זקנים)


{ד}  כְּתֹֽנֶת-בַּ֨ד קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי-בַד֘ יִהְי֣וּ עַל-בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף בִּגְדֵי-קֹ֣דֶשׁ הֵ֔ם וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת-בְּשָׂר֖וֹ וּלְבֵשָֽׁם:

 אונקלוס  כִּתּוּנָא דְבוּצָא קוּדְשָׁא יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסִין דְבוּץ יְהוֹן עַל בִּסְרֵהּ וּבְהֶמְיָנָא דְבוּץ יֵסַר וּבְמִצְנֶפְתָּא דְבוּצָא יָחֵת בְּרֵישֵׁהּ לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא אִנוּן וְיַסְחֵי בְמַיָא יָת בִּסְרֵהּ וְיַלְבְּשִׁנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  כִּיתוּנָא דְבוּץ מִילַת קוּדְשָׁא יִלְבַּשׁ וְאַווֹרְקְסִין דְבוּץ מִילַת יְהוֹן עַל בִּישְרֵיהּ וּבְקִמוּרָא דְבוּץ מִילַת יֵצֶר וּמַצְנִיפָא דְבוּץ מִילַת נְטִיכַס בְּרֵישֵׁיהּ לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא הִינוּן בְּרַם בִּלְבוּשֵׁי דַהֲבָא לָא יְהֵי עָלֵיל מְטוֹל דְלָא יִדְכַּר חוֹבַת עֵיגְלָא דְדַהֲבָא וּבִזְמַן מֵעֲלֵיהּ יַסְחֵי יַת בִּישְרֵיהּ בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וְיַלְבֵּישִׁינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כתנת בד וגו'. מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים (ז) שהוא משמש בהם בחוץ שיש בהם זהב, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, (ר"ה כו.) אלא בד' ככהן הדיוט, (ח) וכולן של בוץ: קדש ילבש. שיהיו (ט) משל הקדש (ת"כ פרק א, י.): יצנף. כתרגומו יחת ברישה, (י) יניח בראשו, כמו ותנח בגדו, (בראשית לט, טז.) ואחתתיה: ורחץ במים. אותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו. וחמש פעמים היה מחליף (כ) מעבודת פנים לעבודת חוץ, ומחוץ לפנים, ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן, ומבגדי לבן לבגדי זהב, ובכל חליפה טעון טבילה ושני קדושי ידים ורגלים מן הכיור (יומא לב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דקשה לרש"י והלא כבר מפורש הלבשתן בפרשת ואתה תצוה לכן פירש מגיד כו': (ח) משמע נמי דהיה קשה לו מה דכתיב דווקא בגדים של הכהן הדיוט: (ט) דקשה לרש"י מה דכתיב קדש ילבש משמע קודם לבישה הן קדש וכי מה קדושה יש בהן קודם לבישה ואין לומר דכבר ביום כפורים שעבר היה לובשן וזה יום כפורים שני דהא מיד אחר לבישה טעונים גניזה ולא יעבוד בהן לעולם שהרי כתיב והניחם שם. ועל זה פירש שיהיו משל הקדש כלומר שיקנה אותן במעות של קודש לפי שמצינו שהפר בא משלו הייתי אומר שאף הבגדים יהיו משלו קא משמע לן. והטעם שהפר בא משלו לפי שהפר בא לכפרה שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו אבל בבגדים היה מתפלל בעד כל ישראל. מצאתי: (י) ויהיה בי"ת ובמצנפת כמו בי"ת ברוחו שמים שפרה שהיא גם כן נוספת כאלו אמר ומצנפת בד יצנף ויתפרש הבי"ת במקום עם כלומר עם מצנפת בד יסבב ראשו וכן תרגומו ומצנפתא בלא בי"ת ואשר הביאו לזה מפני שאין בלשון הארמי צניפה אבל בלשון הקרא מצינו צנוף יצנוף ויתפרש הבי"ת בלשון עם כמו ובאבנט בד יחגור אף כאן עם מצנפת בד יסבב ראשו והכרח להביא התרגום להודיענו שהצניפה הוא בראש ולא במקום אחר ואגב זה פירש מלת יחית שהוא לשון יניח: (כ) וזהו סדר העבודות ביום כפורים בתחילה טבל ולבש בגדי זהב לתמיד של שחר שהוא עבודת חוץ ואחר כך פשט וטבל ולבש בגדי לבן לעשות עבודת פר ושעיר וקטורת של מחתה בפנים ואחר כך פשט בגדי לבן וטבל ולבש בגדי זהב לעשות עבודת איל שלו ואיל העם ומקצת המוספין בחוץ ואחר כך פשט בגדי זהב וטבל ולבש בגדי לבן ליכנס לפנים ולהוציא הכף והמחתה. ואחר כך פשט בגדי לבן וטבל ולבש בגדי זהב לעשות עבודת חוץ להקריב שירי המוספין ותמיד של בין הערבים וקטורת הסמים ודו"ק ותמצא. וכדפירש רש"י לקמן על קרא זה ורחץ במים וגו' משמע שהיה צריך לטבול קודם לבישת בגדי לבן ולקמן גם כן כתיב שצריך לטבול קודם לבישת בגדי זהב אמרינן דבכל פעם שמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומלבן לזהב שצריך טבילה ומה שפירש עוד שצריך עוד שני קידושי ידים ורגלים דמשום הכי הטיל הקרא ורחץ במים בין ופשט ולבש ליתן רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה ואם אינו ענין לטבילה דכבר למדנוה תנהו ענין לקידוש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כתנת בד קדש. ולא הזכיר האפוד והחשן ומעיל האפוד כי כבר הזכיר ונשמע קולו בבואו אל הקדש ומזה הכתוב למדו אנשי בית שני ששמשו בלא אורים ותומים גם נביאים היו שם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כתונת בד קדש ילבש. שיהיו משל קודש לשון רש"י ויאמר בגדי קדש הם שיהיו כן כולם של קודש ובת"כ (פרק א י) קדש ילבש שיהיו משל קודש אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר בגדי כהונה גדולה ובגדי אחיו הכהנים תלמוד לומר בגדי קודש הם בנין אב לכל הבגדים שיהיו משל קודש ועל דרך הפשט כאשר אמר (שמות כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך בשמונה הבגדים יאמר שגם אלה בגדי קודש וסודם כמו האיש לבוש הבדים (יחזקאל ט ג דניאל י ה) ולכך הודיעו כי בגדי קודש הם ובויקרא רבה (כא יא) כשירות של מעלן כך שירות של מטן מה שירות של מעלן איש אחד בתוכם לבוש בדים כך שירות של מטן כתנת בד קודש

"ילבש יחגור יצנוף" - נדרש בתורת כהנים (אחרי א יד) לפי שסופנו לרבות לו כלים אחרים בין הערבים אין לו יכול לא ילבש של שחרית תלמוד לומר ילבש יחגור יצנוף וכתב רש"י ז"ל יצנוף יחית ברישיה יניח בראשו כמו ותנח בגדו אצלה (בראשית לט טז) ואחתתיה ולא נתברר לי דעת אונקלוס בזה כי הצניפה סבוב שיגלגלנה בראשו כצניף ולמה יתרגם אותה בהנחה בלבד ולא יתרגם בה הלשון שמיוחד לו לצניפה ממש ואולי איננו בלשון הארמית כי גם הצניפות והרדידים שבישעיה (ג כג) תרגם יונתן בן עוזיאל כתריא ואין לשניהם לשון בצניף ובמצנפת רק לשון הקודש מצנפתא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולבשם. אותיות בלו שם שטעונין גניזה: (בעל הטורים)

 אור החיים  כתנת בד קודש. עם אומרו קודש בכתונת ולא הספיק במה שגמר אומר בגדי קודש הם. אולי שחש הכתוב שידון אדם בדעתו שלא צוה ה' לעשות משל קודש אלא ג' הבגדים חוץ מן הכתונת, כי הכתונת הוא מלבוש המתחייב לכל אדם ללבוש ויהיה משלו ועל הג' הוא שאמר בגדי קודש שהם בגדים שיכולים להיות לצד כבוד משרתי עליון, לזה אמר כתונת בד וגו' שגם היא קודש. וכדי שלא תחשוב כי דוקא כתנת חקק ה' שתהיה של קודש לזה חזר ואמר בגדי קודש הם כולם יחד. עוד נראה לומר כי מתכוון לומר ב' דברים, הא' שהבד שיעשו ממנו הכתונת יהיה של קודש, והוא הדין לשאר בגדים, והודיע הכתוב המשפט במזדמן ראשון, וענין ב' הוא שגם מעשה הבגדים יהיה של קודש, והוא מה שגמר אומר בגדי קודש הם:

עוד נראה כי מתכוון באומרו בגדי קודש הם, לבל יראה הדבר שהוא חוץ מהמוס' כי עבד מלך שהוא הכהן אשר פארו ה' וכבדו במלבושי כבוד דכתיב (תצוה כח ב) לכבוד ולתפארת ובעת אשר יתעלה לשירות גדול כזה יאמר אליו הורד עדיך מעליך, לזה אמר בגדי קודש הם פירוש בגדים הראוים לקודש הם ולא אחרים, והטעם כי הבגדים המפוארים ההם יש בהם דברים בגו כמאמרם ז''ל (ויק''ר פכ''א ר''ה כו) אין קטיגור נעשה סניגור. או ירמוז טעם (משלי כה) אל תתהדר לפני מלך אדונינו ב''ה קדוש ונורא שמו, והוא אומרו בגדי קודש הם פירוש שבהם ראוי להשתמש בקודש קדשים אשר חונה שם האלהים. ורז''ל אמרו קודש ילבש שיהיו של קודש, פירוש כל הד' נלמדים מכתונת שיהיו של קודש וחזר לומר בגדי קודש הם דרשו ז''ל (תו''כ) שבא ללמד על כל בגדי כהונה שיהיו של קודש, ואלו ואלו דברי אלהים חיים: (אור החיים)

 ספורנו  בגדי קדש הם. בכמותם יראו המלאכים אל הנביאים כי הם נראים אז בלבושי הבדים: (ספורנו)

 כלי יקר  כתונת בד קודש ילבש וגו'. לפום ריהטא נראה שזולת הכפרה יש עוד תועלת שני בכניסת כ"ג לראות פני השכינה אחת בשנה, כדי לחזק האמונה כדרך שנראה ה' לכל ישראל בהר סיני כדי לטעת בלבם דבור אנכי ולא יהיה לך כך מידי שנה בשנה רצה ה' להתראות אל הכהן שלוחם כדי לחדש האמונה בב' דברות אלו שהם יסוד האמונה. ואם באולי עברו ישראל על לא תרצח ולא תנאף כי הם מקבילים מול דבור אנכי ולא יהיה לך כמו שבארנו למעלה פר' כי תשא על פסוק ויקומו לצחק (לב.ו) ע"כ נצטוה הכהן ללבוש כתונת בד קודש כי הכתונת ארז"ל (ערכין טז.) שמכפר על ש"ד ומכנסי בד מכפרים על ג"ע, כדי שלא יתנגדו אל ב' דברות אנכי ולא יהיה לך ולכרות עליהם ברית חדשה בכל שנה ושנה, ולפי שבע"ז הקב"ה מעניש גם על המחשבה ע"כ נאמר ובאבנט בד יחגור כי האבנט מכפר על הרהור הלב (שם טז.) ולפי שבכניסה זו נענשו בני אהרן על שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס ע"כ נאמר באהרן ובמצנפת בד יצנוף כי המצנפת מכפר על גסות הרוח (שם טז.).

ד"א לכך פרט אלו ד' בגדים. כנגד הדברים שנכשלו בהם בני אהרן והנה הכתונת ואבנט הוא על דרך שמסיק בילקוט (שמיני תקכד) שהיו בני אהרן מהלכים אחר משה ואהרן ואמרו מתי ימותו ב' זקנים הללו ואנו נוהגין שררה על הציבור, רבי אייבו אמר בפיהם אמרו דבר זה ר' פנחס אמר בלבם הרהרו. וקשה במאי קמפלגי ומי הגיד להם שכך אמרו, או בלבם הרהרו.

ונראה שדעת ר' אייבו נוטה לומר, מדקאמר כתונת בד קודש ילבש. והכתונת מכפר על ש"ד, והיכן מצינו שבני אהרן נכשלו בחטא ש"ד, אלא ודאי שבפיהם אמרו דבר זה והיו מלבינין פני משה ואהרן באמרם שאינן ראויין להיות מנהיגים כי אם מצד שהם זקנים והמלבין חבירו חשוב כשופך דמים, על כן בא כתונת זה לכפר על ש"ד שלא יבא אהרן אל הקודש ויהיה עליו חשש חטא זה כי בני אהרן היו מלוכלכים בחטא זה וחזו את האלהים, ויען כי לא לפניו חנף יבא (איוב יג.טז) לא יבא במגוריו רע על זה הזהיר את אהרן על כפרה זו בבואו אל הקודש שלא יבוא אל הקודש מלוכלך בחטא זה.

ודעת רבי פנחס, מדקאמר ובאבנט בד יחגור המכפר על ההרהור ודאי בלבם הרהרו זה וכדרך שבארנו דברי ר' אייבו, ור' אייבו סבר שהאבנט מכפרת על ההרהור של עריות כי בני אהרן לא היו להם נשים ומי שהוא בלא אשה מלא הרהורי עבירה, ורבי פנחס סבר שהכתונת המכפר על ש"ד היינו לפי שלא עסקו בפריה ורביה ע"כ דומה כאילו שפכו דם כדמסיק ביבמות (סג:) תניא רבי אליעזר אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר (בראשית ט.ו) שופך דם האדם וכתיב (שם ט.ז) ואתם פרו ורבו, וטעמו של דבר כי דם זרעותיו הנה נדרש מידו. ומכנסי בד המכפר על ג"ע בעבור שנכנסו שתויי יין המרגיל לערוה וכארז"ל (יומא עה.) כל הנותן עיניו בכוסו כל העריות דומות עליו למישור שנאמר (משלי כג.לא) כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים. ובמצנפת בד כי הוא מכפר על גסות הרוח וזה כולל כמה מיני עון שיחסו להם רז"ל התלוין בגסות הרוח הן שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס, הן מה שהורו בפני משה רבן, וכמה מיני עבירות זכרנום למעלה פר' שמיני (י.א) ולפי שבני אהרן מתו על שחזו את האלהים בעוד היותם מלוכלכים בחטאים אלו ע"כ צוה לאהרן בבואו לראות כבוד ה' יהיה נקי מכל לכלוכי חטאים אלו וילבש ד' בגדי לבן אלו המלבנים החטאים האלו שאם יאדימו כתולע כצמר יהיו ועוד שכדרך שבא לראות פני השכינה לבושיה כתלג חיור כך בא ליראות בבגדי לבן. (כלי יקר)


{ה}  וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי-שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  וּמִן כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל יִסַב תְּרֵין צְפִירֵי עִזִין לְחַטָאתָא וּדְכַר חַד לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל יִסַב תְּרֵין צְפִירֵי בְּנֵי עִזֵי דְלָא עֵירוּבִין לְקָרְבַּן חַטָאתָא וּדְכַר חַד לַעֲלָתָא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  שני שעירי עזים לחטאת. הראשון על חטאים במקדש, והמשתלח על שאר חטאי צבור אשר לרוב טומאתו לא יאות לזבח ומטמא משלחו: (ספורנו)


{ו}  וְהִקְרִ֧יב אַֽהֲרֹ֛ן אֶת-פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר-ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ:

 אונקלוס  וִיקָרֵב אַהֲרֹן יָת תּוֹרָא דְחַטָּאתָא דִי לֵהּ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַקְרֵיב אַהֲרן יַת תּוֹרָא דְחַטָאתָא דְהוּא מִן מָמוֹנֵיהּ וִיכַפֵּר בְּאִשְׁתְּעוּת מִילַיָא עֲלוֹי וְעַל אֵינַשׁ בֵּיתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  את פר החטאת אשר לו. האמור למעלה, ולמדך כאן שמשלו הוא בא (ל) ולא משל צבור: וכפר בעדו ובעד ביתו. מתודה עליו עונותיו (מ) ועונות ביתו (שם לו: ת"כ פרשתא ב, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דק"ל למה לי אשר לו והא אין פר אחר נזכר בפרשה זו אלא של אהרן כדכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וגומר משמע להביא הקרבנות משלו. וגם מדכתיב בסמוך ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וגו' משמע דקרבנות הכתובים למעלה בשביל עצמו הביא: (מ) דכפרה ממש אי אפשר לומר דאין כפרה אלא לאחר זריקת דמים כדכתיב בסמוך וכפר עליו ולקח מדם וגו' ונתן על קרנות המזבח וזה עדיין חי הוא שהרי אחר כך כתיב ושחט את פר החטאת לכך ילפינן מלכפר עליו שפירושו וידוי. מצאתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והקריב אהרן את פר החטאת. אל פתח אהל מועד כמשפט: וטעם וכפר בעדו. כי בו יכפר בעדו ובעד ביתו אחר שישחטנו ויש אומרים כי העמדתו היא כפרה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וכפר. בגימטריא זה בוידוי דברים שמתודה על פרו: (בעל הטורים)


{ז}  וְלָקַ֖ח אֶת-שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶֽעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

 אונקלוס  וְיִסַב יָת תְּרֵין צְפִירִין וִיקִים יָתְהוֹן קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב יַת תְּרֵין צְפִירִין וִיקֵם יַתְהוֹן קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ולקח את שני השעירים וגו'. פרשה זו צריכה למודעי כי למה יצוה ה' דבר כזה, ואם היא מהמצות אשר לא עשה ה' בהם טעם היה לו לומר חוקה ומה גם תגדל הקושיא לדבריהם ז''ל (רע''מ אחרי סג. זהר ח''ג קא) כי עזאזל היא בחינת צד הרע הנה כמעט ח''ו שירמה הדבר לעכו''ם, ומה גם שמצוה ה' (יומא פו.) להשוות שעיר של שם לשעיר זה של דבר אחר הדברים מבהילים:

ונראה לומר על פי הקדמות שהודיענו רז''ל וזה יצא ראשונה תנן במשנת חסידים (אבות פ''ד) העושה מצוה אחת קונה לו סניגור אחד והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד ע''כ. ומפורשים הדברים באר היטב על פי דברי הזוהר הקדוש (ח''ב עו, ח''ג קכב והע''ז) ובהשכלה מושכל עליון על פי האריז''ל לבאי בהיכלי מלך כי מהעבירה עצמה יולד דבר רע שהוא עצמו העון שעשה ובידו נמסר עושהו כאומרו תיסרך רעתך (ירמי' ב) ותמוגנו ביד עונינו, (ישעי' סד) ולזה כמשמחל ה' לדוד הודיעו שאבד הכח הרע שנולד מהמעשה הבלתי הגון כאומרו (שמואל ב יב) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, הכוונה בזה כיון שהחטא שעושה האדם נברא ממנו הנפרע מעושהו ממילא באבוד המשחית אין משחית, וזה שאמר לו ה' שאחר שהעביר חטאתו לא ימות כי אין ממית, מעתה כיון שעל ידי המעשים נוצרים דברים הרעים המזיקים והמצערים את האדם צוה ה' המעדיף טובו עלינו ואמר כי כל שעושה דבר בלתי הגון בלא ידיעה מחטאות האדם יביא קרבן, וצוה שיסמוך עליו בעל הקרבן, והטעם כי בזה יורקו החיצונים ההם שנתהוו ממעשיו הרעים על הקרבן ההוא, ופעולה זו הודיע ה' שתעשה בסגולת הבאת האדם קרבנו לבית אלהינו וסומך עליו שם יעשה הדבר בכח השלם של אלהי הרוחות לכל בשר, וזה הוא טעם שצוה ה' הסמיכה בחטאות, והנה כל המעשה אשר יעשה בחטאת זבח והקטרה יפעיל בבחינת ההיא הנמשכת מהאדם בקרבן ההוא על ידי סמיכתו כנזכר, ובזה היא נעקרת בחינת הרע. וכבר ידעת כי אין חטאת באה אלא על החטאות שהוא הדבר שעושה האדם בשוגג משום דלא נפיש זוהמיה מה שאין כן על עון שעושה האדם במזיד דנפיש זוהמיה אין מביאין קרבן, וזה אמר (משלי כא) זבח רשעים תועבה כי יתעבהו ה' ב''ה להקריב על מזבחו תיעוב כזה שאין לך מיאוס בעולם כמיאוס וזיהום העון רחמנא ליצלן:

ולפי הקדמה זו יתבאר הענין על נכון, בהקדים מה שכתבו רז''ל בתורת כהנים וזה לשונם וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם וגו' על זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום כיפור מכפר ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר עכ''ל. ובש''ס וזה לשונם ושעיר של עזאזל נושא עליו כל הזדונות קלות וחמורות ושגגות וכו', וגם הכהנים כפרתן בשעיר המשתלח כאמרם ז''ל במסכת זבחים פרק א' (מנחות צב. שבועות יג:) וזה לשונם ר' יהודה אומר גם הכהנים מתכפרין בשעיר המשתלח. ואחר שהודיענו ה' את כל זאת הנה שלך לפניך טעם מספיק כי הב' שעירים נושאים כל זוהמי תחלואי הנפש. השעיר שנושא עליו זדון טומאת מקדש וקדשיו קבלו ה' ולא תעבו, אבל שעיר הנושא זוהמות כל העבירות קלות וחמורות צוה ה' שיאבדם ויכלם חוץ ממקום הקודש, וצוה שיסמוך אהרן עליו את ידיו שהוא שלוחם של ישראל וכל אשר עושים שם הוא היה עושה ששלוחו של אדם כמותו, ואמר ונתן אותם על ראש השעיר החי ביאר הכתוב היטב הדבר שבסמיכתו הוא נותן כל הטומאות המזוהמות ההם על ראשו. ואמר ונשא השעיר, מודיע כי ימצא בו בחינת המקבל לישא את הרע ההוא אל ארץ וגו':

ולהבין הענין משל למלך שבקר בגדי בניו וראה בהם בגדים נקיים וכתם בו משפשפו בידו ונותנו לבנו, וכשראה בגד מלוכלך הרבה נותנו לעבד אחד מעבדיו אשר לא ימאס הדבר המאוס, כן הדבר הזה המלך הוא מלכנו יתרומם שמו כשמביא לפניו קרבן אם הוא בפרט וטהרת כתם כל שהוא שהם כתמי השגגה או פרט אחד של טומאת מקדש וקדשיו כנזכר לא יתועב הקרבן אליו, אבל כל הזוהמה של כל העבירות שעשו ישראל קלות וחמורות הוא מיאוס גדול ואמר שיוליכוהו לעבד אחד מהרחוקים מהמלוכה לצד היותו מהפחותים וקלי הערך והוא ישבר ויאבד וימחק אותם ואין זה אלא כנותן לו שירות מבוזה לעשות ואף על פי כן למעלה הוא לו שחשבו האדון לעשות לו דבר ממה שהיה לפני אל בבית המקדש, ונעשה השעיר ההוא בהשואה עם השעיר המתקרב לפני אל. וטעם שצוה ה' עשות ככה ולא אמר שיקחו שעיר מהשוק וישלחוהו לעזאזל אחר שהתודה עליו, הוא לצד כי מן הנמנע שיתקבצו כל הטומאות שעשו ישראל במעשיהם הרעים ויבואו על ראש השעיר כי אם בהביאו השעיר לפני ה' ואחר שהובא לפני ה', מאז מוכח כי הוא זה השעיר שישא כל התיעוב וילך לו אל ארץ גזרה, לזה צוה להגריל והוא הבוחר יבחר את השעיר אשר יבחר בתבונתו יתברך בבעלי חיים, ומה גם למה שאמרו המקובלים כי כמה נפשות וניצוצות בבעלי חיים בלתי מדבר ומי ידע בלתי יתברך שמו. גם יש סוד בגורל (זהר ג' ק''א) והבן: (אור החיים)


{ח}  וְנָתַ֧ן אַֽהֲרֹ֛ן עַל-שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּֽרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַֽעֲזָאזֵֽל:

 אונקלוס  וְיִתֵּן אַהֲרֹן עַל תְּרֵין צְפִירִין עַדְבִין עַדְבָא חַד לִשְׁמָא דַיְיָ וְעַדְבָא חַד לַעֲזָאזֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתֵּן אַהֲרן עַל תְּרֵין צְפִירִין עַדְבִין שָׁוִין עַדְבָא חַד לִשְׁמָא דַיְיָ וְעַדְבָא חַד לַעֲזָאזֵל וְיִטְרַף בִּקְלַפִי וְיוֹפְקִינוּן וְיִטְלְקִינוּן עַל צְפִירַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתן אהרן על שני השעירים גרלות. מעמיד א' לימין וא' לשמאל, (נ) ונותן ב' ידיו בקלפי, ונוטל גורל בימין וחברו בשמאל, ונותן עליהם, את שכתוב בו לשם, הוא לשם ואת שכתוב בו לעזאזל, משתלח לעזאזל: עזאזל. הוא הר עז וקשה, צוק גבוה (ת"כ פרק ב, ח. יומא סז:), (ס) שנאמר ארץ גזרה, חתוכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) מדכתיב ונתן על שני השעירים וגו' דמשמע בנתינה אחת נתן על שניהם גורלות וזה אי אפשר אם לא אחד ביד ימין ואחד ביד שמאל: (ס) דבלשון עזאזל נשמעים תרווייהו שהיא מלה מורכבת עז אל ואל לשון חוזק הוא כמו ואת אילי הארץ לקח ומפרש עוד רש"י מנלן דהר היה שם משום שנאמר ארץ גזירה וגזירה לשון חתוכה שאם אתה מחתך חריץ בארץ ממילא נעשית הר שהרי העומד באותו חריץ הרי הוא כמו שעומד בעמק ההר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  גרלות. ידועים מדברי קבלת אבותינו. אמר הגאון כי עזאזל שם הר ונקרא כן בעבור שהוא תקיף כי טעם זכר השם כטעם הררי אל יקותיאל והגאון הלוי תפשו כי האל''ף במלת עזאזל הוא בין זי''ן לזי''ן ויש אומרים שהוא הר סמוך אל הר סיני והשם צוה להוליך השעיר ולהעלותו שם עד שישחט ואחר כן היו מוליכים אותו בבית המקדש להר אחר והעד שאמר ויעש אהרן וכן בחג שבועות לפי דעתי כאשר אפרש במקומו ויש אומרים כי עבודת בית שני לא היתה כראשון כי היה הכהן מחוסר בגדים ואין כפרת וזה המפרש אמר כי השעיר ישלח במדבר כי כן כתוב ושלח את השעיר במדבר וטעמו כטעם צפור המטהר מהצרעת שהוא על פני השדה מקום שאין שם ישוב והעד אל ארץ גזרה ואנחנו השיבונו כי השעיר ישלחו במדבר כאשר הוא כתוב וירדוף אחריו עד שיברח ויעל אל הצור על כן אמרו חז''ל ודוחפו ואמר רב שמואל אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם גם השעיר המשתלח הוא לשם ואין צריך כי המשלח איננו קרבן כי לא ישחט ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו כי יש לו חברים במקרא ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וגורל אחד לעזאזל. הר גבוה צוק קשה שנאמר (בפסוק כב) ארץ גזרה לשון רש"י ובתורת כהנים (פרק ב ח) לעזאזל למקום הקשה שבהרים יכול בישוב תלמוד לומר המדברה (להלן פסוק כא) ומנין שיהא צוק (שם פסוק כב) תלמוד לומר אל ארץ גזרה ולפי זה יהיה פירוש מלת "לעזאזל" לקשה והוא כפול הזי"ן כמו עזוז וגבור (תהלים כד ח) ור"א כתב אמר רב שמואל אע"פ שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם גם השעיר המשתלח הוא לשם ואין צורך כי המשתלח איננו קרבן שלא ישחט ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו כי יש לו חברים במקרא ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש (אחרי ל"ג פסוקים יז ז) תדענו והנה ר"א נאמן רוח מכסה דבר ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים אמרו בבראשית רבה (סה י) ונשא השעיר עליו (להלן פסוק כב) זה עשו שנאמר (בראשית כז יא) הן עשו אחי איש שעיר את כל עונותם עונות תם שנאמר ויעקב איש תם (שם כה כז) ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו) לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל גורלו של הקב"ה לקרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו שנאמר ונשא השעיר עליו ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים אמר לפני הקב"ה רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכפורים מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל שנאמר (פסוק לג) וכפר את מקדש הקדש וגו' ע"כ אגדה זו והנה הודיענו שמו ומעשהו וזה סוד הענין כי היו עובדים לאלהים אחרים הם המלאכים עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח כענין שנאמר (יחזקאל טז יח יט) ושמני וקטרתי נתת לפניהם ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה' אלהים ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם אבל צוה הקב"ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן והכלל נפש לגלגל מאדים וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות ומן הבהמות השעירים והעזים ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו ובלשון הכתוב (להלן יז ז) שעירים כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך והמשל בזה כמי שעשה סעודה לאדון וצוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו ושמר זה מצותו ועשה לכבוד האדון כל אשר צוהו ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו וזה טעם הגורלות כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל היה כעובד אליו ונודר לשמו אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד (פסוק ז) כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם כענין שנאמר (משלי טז לג) בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה' לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם כמו שאמר (פסוק י) יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו וגו' ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל ותרגם אונקלוס (כאן) לשמא דהשם ולעזאזל כי האחד לשם ה' ולא לו והשני לעזאזל ולא לשמו של עזאזל ומפני זה אמרו רבותינו (ת"כ פרק יג ט) ואת חקותי (להלן יח ד) דברים שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם משיבין עליהם לבישת שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח ולא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו כי הם על אישי ה' אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם וכן בפרה אדומה מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה וענינה דומה לענין שעיר המשתלח להעביר רוח הטומאה כענין שנאמר בעתיד (זכריה יג ב) את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ומזה תבין טעם כבוס בגדי המשלח את השעיר לעזאזל והשורף את הפרה ומה שהזכירו רבותינו (זבחים קד) בכבוס הבגדים של פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים והנה רמז לך ר"א שתדע סודו כשתגיע לפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים והמלה מורכבת וחביריה רבים והנה הענין מבואר זולתי אם תחקור מה ענין לשכלים הנבדלים ולרוחות בקרבן וזה יודע ברוחות בחכמת נגרומנסי"א ויודע גם בשכלים ברמזי התורה למבין סודם ולא אוכל לפרש כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וגורל. ב' הכא ואידך וגורל לבוזזינו והיינו המן שנ' בו ויבז בעיניו והפיל גורלות על ישראל ואמר הקב''ה איננו שוה לך כבר הפלתי גורלות ונפל חבלי בישראל מכל ע' אומות וז''ש גורל א' לה' וגורל א' לעזאזל שמכפר עונותם של ישראל דכתיב ונשא עונותם עונות תם הוא מכפר: ג''פ כתיב עזאזל (צ''ל דלא חשיב דמשלח) כנגד נושא עון ופשע וחטאה שבזכות ג' אבות: (בעל הטורים)

 ספורנו  גורלות. כי הגורל בפרט על ידי איש חסידו הוא כאשר ישאל איש בדבר האלהים כאמרו בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו. (ספורנו)

 כלי יקר  גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. נראין הדברים שב' שעירים אלו דומים ממש לשני גדיי עזים שעשה יעקב ליצחק ועשה את האחד מטעמים כאשר אהב החומר וזה חלקו של סמאל שניתן לו שוחד כדי שיקבל יעקב הברכות על חלקו מצד הגדי השני שעשה פסח לה' כדאיתא במדרש (פרקי דר"א לב) כי בו ביום ראשון של פסח היה אמר יצחק בני אוצרות טללים נפתחין היום כו'. כך לדורות בב' שעירים אלו ניתן לס"מ חלקו כדי שיקבל יעקב חלקו מן הגורל אשר לה' וכן סמכם המדרש (בר"ר סה.יד) האומר גדיי עזים טובים. טובים לך שעל ידיהם תקבל הברכות, וטובים לבניך שעל ידיהם מתכפרים ביום כיפורים. (כלי יקר)

 דעת זקנים  גורל אחד לה' כו' לעזאזל. כתב הרב אברהם בן עזרא ז"ל כשתגיע לשלשים ושלש תדענו וה"פ כשתגיע לגל עד שעולה בגי' ל"ג תמצא לו דומה שאותה תיבה מתחלקת לשנים כלומר גל עד בד בד והכא נמי תחלק האי תיבה לשנים לעז אזל וזהו שעיר המשתלח שהולך לעז לצוק ההר שהוא עז הולך מתרגמינן אזל: (דעת זקנים)


{ט}  וְהִקְרִ֤יב אַֽהֲרֹן֙ אֶת-הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַֽיהוָֹ֑ה וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת:

 אונקלוס  וִיקָרֵב אַהֲרֹן יָת צְפִירָא דִי סְלִיק עֲלוֹהִי עַדְבָא לִשְׁמָא דַיְיָ וְיַעְבְּדִנֵהּ חַטָאתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיקָרֵיב אַהֲרן יַת צְפִירָא דְסָלֵק עֲלוֹי עַדְבָא לִשְׁמָא דַיְיָ וְיַעַבְדִינֵיהּ קָרְבַּן חַטָאתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשהו חטאת. כשמניח הגורל עליו קורא לו שם (ע) ואומר לה' חטאת (ת"כ שם ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) כלומר ועשהו חטאת היינו קורא עליו שם חטאת. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא הקריבו לשם חטאת כדין חטאת. ויש לומר דלקמן בפרשה כתיב ושחט את שעיר החטאת וגו' משמע דעדיין לא הקריבו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועשהו חטאת. שישחטנה: (אבן עזרא)

 ספורנו  ועשהו חטאת. הגורל יעשה את השעיר חטאת כאמרם ז''ל הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת: (ספורנו)


{י}  וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁ֖ר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד-חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַֽעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה:

 אונקלוס  וּצְפִירָא דִי סְלִיק עֲלוֹהִי עַדְבָא לַעֲזָאזֵל יִתָּקַם כַּד חַי קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי לְשַׁלַח יָתֵהּ לַעֲזָאזֵל לְמַדְבְּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּצְפִירָא דְסָלֵק עֲלוֹי עַדְבָא לַעֲזָאזֵל יִתּוֹקָם בְּחַיִין קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל סַרְחָנוּת עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל לְשַׁדְרָא יָתֵיהּ לִמְמָת בַּאֲתַר תַּקִיף וְקַשֵׁי דִבְמַדְבְּרָא דְצוּק דְהוּא בֵּית חֲרוּרֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  יעמד חי. כמו יועמד חי, על ידי אחרים, ותרגומו יתקם כד חי. מה תלמוד לומר, (פ) לפי שנאמר לשלח אותו לעזאזל, ואיני יודע שילוחו אם למיתה אם לחיים, לכך נאמר יעמד חי, עמידתו חי עד שישתלח, מכאן ששליחותו למיתה (שם ו.): לכפר עליו. שיתודה עליו (צ) כדכתיב והתודה עליו וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירוש לפי שנאמר יעמד ואין עמידה אלא מחיים אם כן מה תלמוד לומר חי כו': (צ) אבל לא כפרת דמים שהרי השעיר הזה לא היה נקרב ואין בו קבלת דמים שהרי נשתלח לעזאזל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יעמד חי. מהבנין הכבד הנוסף שלא נזכר שם פועלו והיה היו''ד ראוי להיותו מאוסף בשור''ק רק נרחב בעבור אות הגרון וכן יחרם כל רכושו: לכפר עליו. כי הכפור יהי עליו ופירושו לשלח אותו: (אבן עזרא)

 אור החיים  יעמד חי. צריך לדעת הכוונה ורז''ל (יומא מ תו''כ) דרשו הרבה דרושים. ולדרכנו יתפרש על נכון שנתכוון באומרו יעמד חי שלא יתודה עליו תיכף ומיד כשיעלה עליו הגורל אלא יניחהו חי, פירוש לצד כי בחינת הרע נקראת מת ועל שמה יקרא הגוף בלא נשמה מת להיות ששולטת בו בחינת הטומאה הנקראת מת, והשעיר של עזאזל כשמתודה הכהן עליו ונותן עליו כל העונות והפשעים וכו' הנה הוא מת כלול מכל מיני מיתות, וצוה האדון שלא יעשהו מת אלא יעמד חי, ולזה תמצא שאומר עוד אחר כך וסמך אהרן וגו' על ראש השעיר החי והתודה וגו' ונשא השעיר עליו, כי מתחלה קודם שהתודה קראו חי ואחר כך אמר השעיר ולא הזכיר החי לומר שאחר שהתודה עליו אינו חי שכבר כחות של מיתה ירדו עליו, ותמצא שצוה ה' שהמשלחו טמא ויכבס בגדיו ורחץ בשרו במים כדין טמא מת: (אור החיים)


{יא}  וְהִקְרִ֨יב אַֽהֲרֹ֜ן אֶת-פַּ֤ר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁר-ל֔וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֣ד בֵּית֑וֹ וְשָׁחַ֛ט אֶת-פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר-לֽוֹ:

 אונקלוס  וִיקָרֵב אַהֲרֹן יָת תּוֹרָא דְחַטָאתָא דִי לֵהּ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וְיִכּוֹס יָת תּוֹרָא דְחַטָאתָא דִי לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַקְרֵיב אַהֲרן יַת תּוֹרָא דִילֵיהּ וִיכַפֵּר בְּאִישְׁתְּעוּת מִילַיָא עֲלוֹי וְעַל אֵינַשׁ בֵּיתֵיהּ וְיִכּוֹס יַת תּוֹרָא דְחַטָאתָא דִילֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכפר בעדו וגו'. וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים, (ק) שהם כלם קרוים ביתו (שם פרשתא ג, א.), שנאמר בית אהרן ברכו את ה' וגו' (תהלים קלה, יט.), מכאן שהכהנים מתכפרים בו, וכל כפרתן אינה אלא על טומאת (ר) מקדש וקדשיו, כמו שנאמר, וכפר על הקדש מטומאות וגו' (ת"כ פרק ד, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) וגם זה אינו כפרת דמים שהרי עדיין לא נשחט פרו. ואם תאמר למה לא כפר אהרן על אחיו הכהנים בוידוי ראשון שהתודה בעדו ובעד ביתו. ויש לומר משום דכתיב התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים לכך התודה אהרן מתחלה בעדו ובעד ביתו לבדו ואחר כך בוידוי שני התודה נמי בעד אחיו ומלת ביתו נאמרה גם על אחיו שנאמר בית אהרן וגו': (ר) מזה רוצה גם כן להוכיח דמה שכתוב ובעד ביתו דקאי אכל אחיו הכהנים שהרי כל כפרתן אינו אלא על טומאת מקדש וקדשיו. אם כן כל הכהנים צריכין כפרה על זה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והקריב אהרן. בעבור שארכו דברי השעירים הוסיף לבאר אחר שהקריב הפר ושני השעירים אל אהל מועד יחל לשחוט את האפר שלו: (אבן עזרא)

 ספורנו  וכפר בעדו. כבר בא בקבלה (יומא לו, ב) ששתי הכפרות בעדו הם כפרת דברים בודוי ולפיכך הם קודם שחיטת החטאת: (ספורנו)


{יב}  וְלָקַ֣ח מְלֹֽא-הַ֠מַּחְתָּ֠ה גַּֽחֲלֵי-אֵ֞שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וּמְלֹ֣א חָפְנָ֔יו קְטֹ֥רֶת סַמִּ֖ים דַּקָּ֑ה וְהֵבִ֖יא מִבֵּ֥ית לַפָּרֹֽכֶת:

 אונקלוס  וְיִסַב מְלֵי מַחְתִּיתָא גוּמְרִין דְאֶשָׁא מֵעִלַוֵי מַדְבְּחָא מִן קֳדָם יְיָ וּמְלֵי חָפְנוֹהִי קְטוֹרֶת בּוּסְמִין דַקִיקִין וְיָעֵל מִגָיו לְפָרֻכְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב מְלֵי מַחְתִּיתָא גוּמְרִין לַחֲשַׁן דְאֵישָׁא מֵעִילַוֵי מַדְבְּחָא מִן קֳדָם יְיָ וּמְלֵי חוֹפְנוֹי קְטוֹרֶת בּוּסְמִין כְּתִישִׁין וְיָעֵיל מִן לְגֵיו לְפַרְגוֹדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מעל המזבח. (ש) החיצון (יומא מה:): מלפני ה'. מצד שלפני הפתח, והוא צד מערבי: דקה. מה ת"ל דקה, והלא כל הקטורת דקה היא, שנאמר ושחקת ממנה הדק (שמות ל, לו.), אלא שתהא דקה מן הדקה (יומא מג:), שמערב יום הכפורים היה מחזירה למכתשת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) מדכתיב מעל המזבח מלפני ה' ופירש רש"י מצד שהוא לפני הפתח זה נקרא לפני ה' ואם כן על כרחך מזבח החיצון הוא דאי הפנימי מאי מלפני ה' משמע מהצד שלפני ה' והא כולו מזבח הפנימי לפני ה' אלא מזבח החיצון הוא וצד מערבי היה נגד מזרח המקדש ששם הוא פתח המקדש שנקרא פנים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  המחתה. ידועה היא: חפניו. שניהם: קטרת סמיס. היא הנזכרת. היה נראה לנו כי על פני הכפרת ולפני הכפרת כמשמעו והמעתיקים אמרו כי על פני הכפרת הוא על בין הבדים ולפני הכפורת ידוע מדבריהם והוא אמת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ומלא חפניו. ב' דין ואידך ומלא החבל להחיות גבי יואב שבזכות עבודת יום הכפורים היו נוצחים במלחמה: סמים דקה. בגימטריא דקה מדקה: דקה. ב' דין ואידך ואחר האש קול דממה דקה זהו כי בענן אראה על הכפורת פירוש כי בענן הקטורת שנאמר בה דקה יהיה קול דממה דקה ויראה כבוד ה': (בעל הטורים)

 ספורנו  ולקח מלא המחתה. כי תיכף שנשחט חטאת והתודה וסר עונו נעשה מוכן לאור באור פני מלך והנה המלך יראה לכל מוכן לאורו כאמרו כי בענן אראה וראוי לכבדו בקטרת כמו הענין אחר התמידים כאמרו עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד אשר אועד לכם שמה ובזה טעו בני אהרן והקריבו אשר לא צוה אותם: (ספורנו)


{יג}  וְנָתַ֧ן אֶת-הַקְּטֹ֛רֶת עַל-הָאֵ֖שׁ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְכִסָּ֣ה | עֲנַ֣ן הַקְּטֹ֗רֶת אֶת-הַכַּפֹּ֛רֶת אֲשֶׁ֥ר עַל-הָֽעֵד֖וּת וְלֹ֥א יָמֽוּת:

 אונקלוס  וְיִתֵּן יָת קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא עַל אֶשָׁתָא לָקֳדָם יְיָ וְחָפֵי עֲנָנָא קְטָרְתָּא יָת כַּפֻּרְתָּא דִי עַל סַהֲדוּתָא וְלָא יְמוּת: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִתֵּן יַת קְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא עַל אֵישָׁתָא קֳדָם יְיָ וְיַחְפֵי עֲנַן תְּנַן קְטוּרְתָּא יַת כַּפּוּרְתָּא דְעַל סַהֲדוּתָא וְלָא יְמוּת בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  על האש. שבתוך (ת) המחתה: ולא ימות. הא אם לא עשאה כתקנה (א) חייב מיתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) לאפוקי שלא תפרש שאש אחרת היתה לפני ה' ושם נתן הקטורת משום הכי פירש על האש שבתוך המחתה נתן הקטורת לפני ה' כלומר ולא מבחוץ כדעת צדוקים: (א) כלומר שלא נתן בה כל הסימנים במשקלם אף על פי שלא עשה כצדוקים אלא לאחר שנכנס נתן הקטרת על האש שם במחתה אפילו הכי אם חסר מסממניה הן סמנים או המשקל שלא היה כתיקונו חייב מיתה משום הכי נקט רש"י הא אם לא עשאה וכו' דהא פשיטא מכלל לאו אתה שומע הן. וקל להבין: (שפתי חכמים)


{יד}  וְלָקַח֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֧ה בְאֶצְבָּע֛וֹ עַל-פְּנֵ֥י הַכַּפֹּ֖רֶת קֵ֑דְמָה וְלִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת יַזֶּ֧ה שֶֽׁבַע-פְּעָמִ֛ים מִן-הַדָּ֖ם בְּאֶצְבָּעֽוֹ:

 אונקלוס  וְיִסַב מִדְמָא דְתוֹרָא וְיַדֵי בְאֶצְבְּעֵהּ עַל אַפֵּי כַּפּוּרְתָּא קִדוּמָא וְלָקֳדָם כַּפֻּרְתָּא יַדִי שְׁבַע זִמְנִין מִן דְמָא בְּאֶצְבְּעֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסַב מִן אַדְמָא דְתוֹרָא וְיַדֵי בְּאַדְבְּעֵיהּ יְמִינָא עַל אַפֵּי כַּפּוּרְתָּא לְרוּחַ קִידוּמָא וְלִקְדָם כַּפּוּרְתָּא יַדֵי שְׁבַע זִמְנִין מִן אַדְמָהּ בְּאַדְבְּעֵיהּ יַמִינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והזה באצבעו. הזאה אחת (ב) במשמע: ולפני הכפרת יזה שבע. הרי אחת למעלה ושבע למטה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) אינו רוצה לומר שמלת והזה אחת במשמע דוהזה אינו משמע אם אחת אם יותר אלא רוצה לומר והזה באצבעו משמע הזאה אחת מכח גזירה שוה שנאמרו דמים למטה בשעיר ונאמרו דמים למטה בפר מה למטה בפר שבע אף שעיר למטה שבע וכשם שלמעלה בשעיר אחת מדכתיב והזה אותו ודרשו רבותינו זכרונם לברכה אותו מיעוטא הוא פעם אחת יזה ולא יותר למדנו שדם השעיר דלמעלה על הכפורת אינו אלא אחת אף הזאת פר למעלה אחת דדמים דמים לגזירה שרה. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  יזה. ב' דין ואידך כן יזה גוים רבים בפרשת הנה ישכיל עבדי שמדבר בענין משיח שעתיד הקב''ה להחזיר ב' המשפחות שכשיבא מלך המשיח תחזור ג''כ משפחת כהונה (ובית דוד) לעבודתם: ולפני הכפורת יזה ז''פ. למה מזה אחת למעלה וז' למטה כי די לתחתונים שיהיו א' מז' בעליונים וכן אמר דוד ז' הללו את ה' מן השמים וא' הללו את ה' מן הארץ וכן משה לא הזכיר השם בהאזינו אלא לאחר כ''א תיבות אמר די שאהיה א' מז' מהמלאכים שמזכירים השם אחר ג' תיבות. ט''ז הזאות על הכפורת כנגד ט''ז בריתות שנכרתו בסיני. ט''ז על הפרוכת כנגד ט''ז שבאוהל מועד. ט''ז על מזבח הזהב עם שיורי הדם שעל המזבח החיצון כנגד ט''ז שבערבות מואב והיינו דכתיב דם הברית. וה' טבילות כנגד ה' עבודות שמשנה מחוץ לפנים ומפנים לחוץ וכנגד ה' תפלות והן כנגד ה''פ מלך הכבוד שבמזמור לה' הארץ ומלואה ובאות לכפר על הנפש שיש לה ה' שמות. וי' קידושין כנגד י''פ שמזכיר השם בו ביום. ובפרשה י''פ השם עד תטהרו. וכ''ד כפרות כתובין בענין יה''כ בואתה תצוה ובהר סיני וכאן ובאמור אל הכהנים ובפנחס לכפר על כ''ד עבירות שביחזקאל בפרשת הודע את ירושלים וכ''ד עריות הכתובים בזה הסדר: (בעל הטורים)


{טו}  וְשָׁחַ֞ט אֶת-שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וְהֵבִיא֙ אֶת-דָּמ֔וֹ אֶל-מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת וְעָשָׂ֣ה אֶת-דָּמ֗וֹ כַּֽאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְדַ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֥ה אֹת֛וֹ עַל-הַכַּפֹּ֖רֶת וְלִפְנֵ֥י הַכַּפֹּֽרֶת:

 אונקלוס  וְיִכּוֹס יָת צְפִירָא דְחַטָאתָא דִי לְעַמָא וְיָעֵל יָת דְמֵהּ לְמִגָיו לְפָרֻכְתָּא וְיַעְבֵּד לִדְמֵהּ כְּמָא דִי עֲבַּד לִדְמָא דְתוֹרָא וְיַדִי יָתֵהּ עַל כַּפֻּרְתָּא וְלָקֳדָם כַּפֻּרְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִכּוֹס יַת צְפִירָא דְחַטָאתָא דְמִן מָמוֹנָא דְעַמָא וְיָעֵיל יַת אַדְמָא דִצְפִירָא מִלְגֵיו לְפַרְגוֹדָא וְיַעֲבֵיד לְאַדְמֵיהּ הֵי כְמָא דְעָבַד לְאַדְמָא דְתוֹרָא וְיַדֵי יָתֵיהּ עַל כַּפּוּרְתָּא וְלִקְדָם כַּפּוּרְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר לעם. מה שהפר מכפר על הכהנים מכפר השעיר על ישראל, (ג) והוא השעיר שעלה עליו הגורל לשם: כאשר עשה לדם הפר. אחת למעלה (ד) ושבע למטה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כלומר דהפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש כדפירש רש"י לעיל בסמוך כך שעיר צבור מכפר על טומאת מקדש. והכי פירושו דקשה לרש"י מה צריך לכתוב אשר לעם והא אין שעיר חטאת אחר אלא שעיר חטאת אשר לעם אלא לומר לך מה מכפר הפר על הכהנים מה שמכפר השעיר על העם ושעיר אשר לעם ודאי מכפר על טומאת מקדש כדכתיב גביה וכפר על הקדש מטומאות וגו' כך ודאי מכפר פר דכהן על טומאת מקדש: (ד) פירוש מה שצריך רש"י לפרש זה כדי שלא נילף דמים עליונים מתחתונים ותחתונים מעליונים ונימא למעלה ולמטה או אחד או ז' דהוה אמינא דנילף גופא מגופא קא משמע לן כאשר עשה להקיש שעיר לפר לכל עשיותיו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושחט את שעיר החטאת אשר לעם. ועתה ישחטנו בצאתו כי יש אומרים שהוא ישחט קודם הפר ואיננו אמת: (אבן עזרא)

 ספורנו  החטאת אשר לעם. אחר שהשלים לכפר בעדו בחטאתו, כענין התקוששו וקושו ועם זה נראה את פני המלך: (ספורנו)


{טז}  וְכִפֶּ֣ר עַל-הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל-חַטֹּאתָ֑ם וְכֵ֤ן יַֽעֲשֶׂה֙ לְאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם:

 אונקלוס  וִיכַפֵּר עַל קוּדְשָׁא מִסוֹאֲבַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִמֶרְדֵיהוֹן לְכָל חֲטָאֵיהוֹן וְכֵן יַעְבֵּד לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דְשָׁרֵי עִמְהוֹן בְּגוֹ סוֹאֲבָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיכַפֵּר עַל קוּדְשָׁא בְּאִישְׁתָּעוּת מִילַיָא מִסוֹאֲבוֹת בְּנֵי יִשְרָאֵל וּמִמְרָדֵיהוֹן לְכָל חַטָאֵיהוֹן וְהֵיכְדִין יַעֲבֵיד לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דְשָׁרֵי עִמְהוֹן בְּגוֹ סְאוֹבְתְּהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מטמאת בני ישראל. על הנכנסין למקדש בטומאה (ה) ולא נודע להם בסוף, (ו) שנאמר לכל חטאתם, וחטאת היא (ז) שוגג (ת"כ פרק ד, ב.): ומפשעיהם. אף הנכנסין (ח) מזיד בטומאה (שם ג.): וכן יעשה לאהל מועד. כשם שהזה משניהם בפנים, אחת למעלה ושבע למטה, כך מזה על הפרוכת מבחוץ משניהם, אחת למעלה ושבע למטה (יומא נו:): השכן אתם בתוך טומאותם. אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש על הנכנסים בשגגת טומאת מקדש וקדשיו ולא על טומאת עבודה זרה וגילוי עריות או שפיכת דמים הנקראים טומאה מדכתיב וכפר על הקדש שמע מינה בטומאת מקדש וקדשיו קמיירי. עיין בגמרא פרק קמא דשבועות ושם מבואר היטב: (ו) דאי נודע בסוף למה צוה הקרא להקריב שעיר עזים והא לעיל בפרשת ויקרא כתיב ואם כל עדת וגו' ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו הקהל פר בן בקר אלא על כרחך הכא מיירי בשוגג גמור משום הכי הקריבו שעיר עזים לא פר וקרבן זה מביא לתלות עליו להגן עליו מן היסורים עד שיודע לו ויבוא לכלל חטאת עולה ויורד המפורש בפרשת ויקרא: (ז) וכן הוא אומר נפש כי תחטא בשגגה ומפשעיהם הם המרדים רוצה לומר המזידים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי ומיירי נמי [פירוש, החטאים] שאין ידוע להם בסוף: (ח) ואם תאמר יאמר לשוגג צריך כפרה כל שכן מזיד. ויש לומר דהוה אמינא מזיד שהוא חמור אין לו כפרה לעולם לכך נאמר ומפשעיהם. ומדאיצטריך מזיד אם כן לישתוק משוגג. ויש לומר דהוה אמינא מזיד החמור צריך כפרה אבל שוגג הקל אין צריך כפרה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכפר על הקדש. הוא קדש הקדשים: וכן יעשה לאהל מועד. שיזה שבע פעמים לפני הפרוכת ועל קרנות מזבח הקטורת: וטעם וכפר על הקדש. להיות הדם כופר שלא ישחת בעבור טומאת הטמאים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  השכן אתם בתוך. בגימ' אע''פ שהם היו טמאים השכינה ביניהם: (בעל הטורים)


{יז}  וְכָל-אָדָ֞ם לֹא-יִֽהְיֶ֣ה | בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד-צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּֽעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל-קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְכָל אֱנַשׁ לָא יְהֵי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא בְּמֵעֲלֵהּ לְכַפָּרָא בְקוּדְשָׁא עַד מִפְּקֵהּ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וְעַל כָּל קְהָלָא דְיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל אֵינַשׁ לָא יְהֵי בְמַשְׁכַּן זִמְנָא בִּזְמַן מֵיעֲלֵיהּ לְכַפָּרָא בְּקוּדְשָׁא עַל חוֹבֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל עַד זְמַן מִפְקֵיהּ וִיכַפֵּר עֲלוֹי וְעַל אֱנַשׁ בַּיְיתֵיהּ וְעַל כָּל קְהָלָא דְיִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וכל אדם. מהכהנים: לכפר בקדש. בפנים: וכפר בעדו ובעד ביתו. בפר חטאתו: ובעד כל קהל ישראל. בשעיר חטאתם: (אבן עזרא)


{יח}   שני  וְיָצָ֗א אֶל-הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו וְלָקַ֞ח מִדַּ֤ם הַפָּר֙ וּמִדַּ֣ם הַשָּׂעִ֔יר וְנָתַ֛ן עַל-קַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

 אונקלוס  וְיִפּוֹק לְמַדְבְּחָא דִי קֳדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי וְיִסַב מִדְמָא דְתוֹרָא וּמִדְמָא דִצְפִירָא וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר: (אונקלוס)

 יונתן  וִיצַדֵד וְיִפּוֹק מִן קוּדְשָׁא לְמַדְבְּחָא דִקְדָם יְיָ וִיכַפֵּר עֲלוֹי בְּאִשְׁתְּעוּת מִילַיָא וְיִסַב מֵאַדְמָא דְתוֹרָא וּמֵאַדְמָא דִצְפִירָא כַּד הִינוּן מְעַרְבִין וְיִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא חֲזוֹר חֲזוֹר: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל המזבח אשר לפני ה'. זה מזבח הזהב, שהוא לפני ה' בהיכל. ומה תלמוד לומר ויצא, (ט) לפי שהזה ההזאות על הפרוכת, ועמד מן המזבח ולפנים והזה, ובמתנות המזבח הזקיקו לצאת מן המזבח ולחוץ, ויתחיל מקרן מזרחית צפונית (יומא נח:): וכפר עליו. ומה היא כפרתו, ולקח מדם (י) הפר ומדם השעיר, מעורבין (כ) זה לתוך זה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רוצה לומר דהא אהרן קודם לזה היה גבי פרוכת ששם הזה ההזאות וכתיב ויצא משמע שיצא מהפרוכת לחוץ ומפרש רש"י דעל זה נמי שייך לומר ויצא דהוא היה אצל הפרוכת והפרוכת ממזבח ולפנים הוא ממילא כשיחזור למזבח שייך לומר ויצא. ומה שפירש רש"י ויתחיל מקרן מזרחית צפונית רוצה לומר כשרצה להזות היה הופך פניו לצד המזבח נמצא צד ימינו הוא לצד צפון והולך מצד צפונו של מזבח כדאמרינן כל פינות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין הלכך כשחזר לחוץ על צד צפונית הוא הולך עד פני המזבח שהוא מזרח ומשם היה מתחיל מיד בקרן מזרחית צפונית לפי שאין מעבירין על המצות: (י) דאין לומר שהוא וידוי דהא לעיל מיניה כתיב וכפר בעדו שהוא וידוי והוא כפרת דברים כמו שמפורש לעיל אם כן כפרתו הוא ולקח מדם וכו' כאלו אמר וכפר ומה היא כפרתו ולקח מדם הפר: (כ) מדכתיב בסוף פרשת תצוה וכפר על קרנותיו אחת בשנה משמע דלא נתן על קרנות המזבח הפנימי אלא פעם אחת בשנה ואם כן אי לא היו מעורבין זה בזה אלא נתן כל אחד בפני עצמו דם הפר ודם השעיר היה נתינת הדם על קרנות המזבח הפנימי שני פעמים בשנה אלא על כרחך צריך לומר במתנה אחת נותנן והא כיצד הא שתי דמים הם דם פר ודם שעיר אלא מעורבים זה בזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויצא אל המזבח. הוא מזבח העולה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וגו'. הזאות שלפני הכפרת מכפרות על טומאת מקדש וקדשיו של לפני לפנים והזאות שעל הפרוכת באהל מועד מכפרות על טומאת היכל וקדשיו כגון מנורה ושלחן ולחם הפנים ופרוכת עצמה ומתנות מזבח הפנימי והזאות שעליו מכפרות על טומאת מזבח עצמו וקדשיו כגון הקטרת ולכן הכתוב מחלק בהן ומזכיר כל כפרה לבדה ובתורת כהנים (פרשה ד א ב) דורש זה מן הכתוב בסוף (פסוק כ) וכלה מכפר את הקדש וגו' ואמרו מכפר את הקדש זה לפני לפנים אהל מועד זה היכל המזבח זה מזבח הפנימי מלמד שכל אחד כפרה בפני עצמו מכאן אמרו נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבפנים גמר את המתנות מבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבחוץ גמר מתנות שבחוץ ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות המזבח וכו' (הרמב"ן)


{יט}  וְהִזָּ֨ה עָלָ֧יו מִן-הַדָּ֛ם בְּאֶצְבָּע֖וֹ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִֽהֲר֣וֹ וְקִדְּשׁ֔וֹ מִטֻּמְאֹ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְיַדֵי עֲלוֹהִי מִן דְמָא בְּאֶצְבְּעֵהּ שְׁבַע זִמְנִין וִידַכִּנֵהּ וִיקַדְשִׁנֵהּ מִסוֹאֲבַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַדֵי עֲלוֹי מִן אַדְמָא בְּאִידְבְּעֵיהּ יַמִינָא שְׁבַע זִמְנִין וִידַכִּינֵיהּ וִיקַדְשִׁינֵיהּ מִסוֹאֲבוֹת בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  והזה עליו מן הדם. אחר שנתן מתנות באצבעו על קרנותיו, מזה ז' הזאות (ל) על גגו: וטהרו. ממה (מ) שעבר: וקדשו. לעתיד לבא (ת"כ פרק ד, יג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) מדכתיב עליו משמע על גגו הוא נותן: (מ) פירוש וטהרו מן הטומאה שעברה וקדשו שיזהרו מלטמאו לעתיד: (שפתי חכמים)


{כ}  וְכִלָּה֙ מִכַּפֵּ֣ר אֶת-הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְהִקְרִ֖יב אֶת-הַשָּׂעִ֥יר הֶחָֽי:

 אונקלוס  וִישֵׁיצֵי מִלְכַפָּרָא עַל קוּדְשָׁא וְעַל מַשְׁכַּן זִמְנָא וְעַל מַדְבְּחָא וִיקָרֵב יָת צְפִירָא חַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפְסוֹק מִן לִמְכַפְּרָא עַל קוּדְשָׁא וְעַל מַשְׁכַּן זִמְנָא וְעַל מַדְבְּחָא בְּאִישְׁתְּעוּת מִילַיָא וְיִקְרַב יַת צְפִירָא חַיָיא: (תרגום יונתן)


{כא}  וְסָמַ֨ךְ אַֽהֲרֹ֜ן אֶת-שְׁתֵּ֣י (ידו) יָדָ֗יו עַל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֘ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל-חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל-רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד-אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה:

 אונקלוס  וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן יָת תַּרְתֵּין יְדוֹהִי עַל רֵישׁ צְפִירָא חַיָא וִיוַדֵי עֲלוֹהִי יָת כָּל עֲוָיַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת כָל מֶרְדֵיהוֹן לְכָל חֲטָּאֵיהוֹן וְיִתֵּן יָתְהוֹן עַל רֵישׁ צְפִירָא וִישַׁלַח בְּיַד גְבַר דִזְמִין לִמְהַךְ לְמַדְבְּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִסְמוֹךְ אַהֲרן יַת תַּרְתֵּין יְדוֹי בְּסִידְרָא חֲדָא יַת יְמִינֵיהּ עַל שְמָאלֵיהּ עַל רֵישׁ צְפִירָא חַיָיא וְיוֹדֵי עֲלוֹי יַת כָּל עֲוָיַית בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיַת כָּל מְרוֹדֵיהוֹן לְכָל חַטָאֵיהוֹן וְיִתֵּן יַתְהוֹן בִּשְׁבוּעָה אֲמִירָא וּמְפָרְשָׁא בִּשְׁמָא רַבָּא וְיַקִירָא עַל רֵישׁ צְפִירָא וְיִפְטוֹר בְּיַד גְבַר דִי מְזַמֵן מִן אִשְׁתַּקֵד לִמְהַךְ לְמַדְבְּרָא דְצוֹק דְהוּא בֵּית חַרוֹרִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  איש עתי. המוכן לכך מיום (נ) אתמול (יומא סו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) בתורת כהנים עתי שיהיה מזומן ונקרא עתי שהוא מורגל ללכת שם עתים הרבה, כך פירש הרד"ק בשרש עת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונתן אותם. אחר שיסורו מישראל כאילו נתונים הם אל ראש השעיר והולכים אל מקום שלא יזכרו עוד והכתוב דבר להבין הכל: עתי. מזומן לעתו או מנהגו ללכת בכל עת בכפורים והיו''ד להתיחס לעת כמו פנימי והמפרשים אותו חכם איננו נכון בעיני וחז''ל אמרו שהנושא הוא כהן ודבריהם אמת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונתן אותם על ראש השעיר. לא נאמר בפרו של אהרן ולא בשעיר החטאת של שם ולא בשום סמיכה שבקרבנות כלשון הזה מפני שהקרבנות לרצון על אשי ה' והנם מרצים ומכפרים אבל זה שאינו לשם והמקבלו אינו מכפר ולא מרצה אינו אלא נושא עונותם ועונה אמן בעל כרחו ובהיות ישראל נקיים מכל חטא ופשע הוא ישא חטאתם כאשר בפסוקים רבים בתורה ובנביאים וזהו ונשא השעיר עליו ולכך לשון של זהורית מלבין בשעת שלוחו של שעיר בדחייתו לצוק כשנעשה אברים אברים כמו שמוזכר בדברי חכמים (יומא סז) (הרמב"ן)


{כב}  וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹתָ֖ם אֶל-אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת-הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר:

 אונקלוס  וְיִטוֹל צְפִירָא עֲלוֹהִי יָת כָּל חוֹבֵיהוֹן לְאַרְעָא דְלָא יָתְבָא וִישַׁלַח יַת צְפִירָא בְּמַדְבְּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיסוֹבַר צְפִירָא עֲלוֹי יַת כָּל חוֹבֵיהוֹן לַאֲתַר צַדְיָא וְיִפְטוֹר גַבְרָא יַת צְפִירָא לְמַדְבְּרָא דְצוֹק וְיִסוֹק צְפִירָא עַל טַוְורַיָא דְבֵית חֲרוֹרֵי וְיַדְחִינֵיהּ רוּחַ זִיקָא מִן קֳדָם יְיָ וִימוּת: (תרגום יונתן)

 כלי יקר  ונשא השעיר עליו את כל עונותם. דרשו רז"ל (בר"ר סה.טו) עונות תם זה יעקב איש תם, ובדין הוא כי כל המחטיא הרבים חטא הרבים תלוי בו וידוע שסמאל תמיד משתדל להחטיא את ישראל וכן עשו אדום כל מזימותם להחטיא את ישראל מצד ברכת והיה כאשר תריד ופרקת עלו (בראשית כז.מ) ע"כ ראוי לטעון עליו כל עונות בני תם לומר שיעקב מצדו תמים הוא עם ה' ואתה גרמת להם לחטוא, ע"כ תשא את חטאתם אל סמאל שרו של עשו שנקרא איש שעיר ושליחתו אל ארץ גזירה דומה ממש למה שנאמר (יואל ב.כ) ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה. ושלח אותו ביד איש עתי ארז"ל (מובא בחזקוני טז.כא) זה שהגיע עתו למות בזו השנה. (כלי יקר)


{כג}  וּבָ֤א אַֽהֲרֹן֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּפָשַׁט֙ אֶת-בִּגְדֵ֣י הַבָּ֔ד אֲשֶׁ֥ר לָבַ֖שׁ בְּבֹא֣וֹ אֶל-הַקֹּ֑דֶשׁ וְהִנִּיחָ֖ם שָֽׁם:

 אונקלוס  וְיֵיעוֹל אַהֲרֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְיַשְׁלַח יָת לְבוּשֵׁי בוּצָא דִי לְבַשׁ בְּמֵעֲלֵהּ לְקוּדְשָׁא וְיַצְנִעוּן תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֵיעוֹל אַהֲרן וּבְנוֹי לְמַשְׁכַּן זִימְנָא וִישַׁלַח יַת לְבוּשֵׁי בוּצָא דְמִילַת דִלְבַשׁ בִּזְמַן מֵיעֲלֵיהּ לְקוּדְשָׁא וְיַצְנֵיעִינוּן תַּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובא אהרן אל אהל מועד. אמרו רבותינו, שאין זה מקומו של מקרא זה, ונתנו טעם לדבריהם (ס) במסכת יומא (דף לב.), ואמרו כל הפרשה כולה אמור על הסדר חוץ מביאה זו, שהיא אחר עשיית עולתו ועולת העם והקטרת אימורי פר ושעיר שנעשים בחוץ בבגדי זהב, וטובל ומקדש ופושטן ולובש בגדי לבן: ובא אל אהל מועד. להוציא את הכף ואת המחתה שהקטיר בה הקטרת לפני ולפנים: ופשט את בגדי הבד. אחר שהוציאם ולובש בגדי זהב לתמיד של בין הערבים. וזהו סדר העבודות, תמיד של שחר בבגדי זהב, ועבודת פר ושעיר הפנימים וקטרת של מחתה בבגדי לבן, ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, ושירי המוספין ותמיד של בין הערבים וקטורת ההיכל שעל מזבח הפנימי בבגדי זהב, וסדר המקראות לפי סדר העבודות כך הוא, ושלח את השעיר במדבר, ורחץ את בשרו במים וגו', ויצא ועשה את עולתו וגו', ואת חלב החטאת וגו', וכל הפרשה עד ואחרי כן יבא אל המחנה, ואחר כך ובא אהרן: והניחם שם. מלמד שטעונין גניזה, ולא ישתמש באותן ארבעה בגדים ליום (ע) כפורים אחר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) במסכת יומא דף ל"ב. ולמה הפסיק אמר רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל ומקדש בו ביום ואילו כסדרן לא משכחת אלא שלש ופירש רש"י לא משכחת אלא שלש טבילות אחת לתמיד של שחר ואחת בינו ובין עבודת היום כולו עם הוצאת כף ומחתה ואחת בין הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם ועמהם המוספים ותמיד של בין הערבים לפיכך צריך להפסיק אילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה. והוצאתן מפסיק בין אילו ואיל העם לתמיד של בין הערבים הרי חמש טבילות תמיד של שחר בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב על המזבח החיצון הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן ומוספים ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב עד כאן לשון רש"י. ובין כל לבישה צריך טבילה הרי חמש טבילות. ובכל טבילה צריך קידוש לפניה ולאחריה כדפירשתי לעיל הרי עשרה קדושין: (ע) פירוש שלא ישתמש כהן גדול אפילו ליום כפורים הבא ולא כהן הדיוט בכל ימות השנה דאין לומר שיניח אותם במקום שהפשיטם ולא יוציאם חוצה דהא לא כתב בשום מקום לפני ה' דעלה קאי והניחם שם אלא מלמד וכו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ובא אהרן אל אהל מועד. אמרו רבותינו שאין זה מקומו של מקרא זה ונתנו טעם לדבריהם במסכת יומא (לב) ואמרו כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מביאה זו שהיא אחר עשיית עולתו ועולת העם והקטרת אמורי פר ושעיר שנעשין בחוץ בבגדי זהב וטובל ומקדש ופושטן ולובש בגדי לבן ובא אל אהל מועד להוציא את הכף ואת המחתה שהקטיר בה את הקטורת לפני לפנים ופשט את בגדי הבד אחר שהוציאם ולובש בגדי זהב לתמיד של בין הערבים לשון רש"י ובאמת שהכתוב הזה אומר לנו דרשני שלא יתכן בשום פנים שיצוה שיבא אהרן אל אהל מועד ללא דבר רק לפשוט שם בגדיו ולהיותו ערום בהיכל ה' ולהניחם שם לרקבון אבל על כרחנו "ובא אהרן אל אהל מועד" לעבוד עבודה לא הוצרך הכתוב להזכירה והיא הוצאת הכף והמחתה וטעם הכתוב כי הזכיר בתחילה ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות (לעיל פסוק יג) לומר שיתן הקטרת על האש עד שיעלה ענן הקטרת ויצא מיד והניח הכף והמחתה שם ועל כל פנים יצטרך להוציא ולכך אמר "ובא אהרן אל אהל מועד" לבא מבית לפרכת למה שהניח שם והנה הפרשה לא הזכירה כל מה שיעשה הכהן בתחילה בבגדי זהב כגון תמיד של שחר אבל התחילה בעבודת היום בבגדי לבן וסדרה הפרשה שיעשה בהם קטרת שלפני לפנים ופר שעיר הפנימי וענין השעיר המשתלח וכל זה עשוי בסדר אחד ולא נשאר לעשות בבגדים האלו לבד הוצאת הכף והמחתה ודרך הכתובים בכל מקום להשלים הענין אשר התחיל בו אע"פ שיש בו קצת ענין מאוחר למה שיזכיר אחר כן ולכך אמר "ובא אהרן אל אהל מועד" בבגדים האלה להשלים עבודותיו בהם והיא הוצאת הכף והמחתה שהוא צריך להוציאם משם ופשט אחרי צאתו את בגדיו אשר לבש בבוקר בעת באו אל הקודש והניחם שם במקום אשר יפשיטם ללמד שלא ילבש אותם ביום הכפורים אחר והנה נשלם כל הנעשה בבגדי לבן בכל היום בסדר אחד וחזר ואמר ורחץ את בשרו במים וגו' ולבש את בגדיו הידועים לו שבהם יעבוד כל השנה ללמד שהוא טעון טבילה בין בגדים לבגדים ואמר ויצא ועשה את עולתו כי כל הנעשה קודם לזה בבגדי הלבן הכל מעשה פנים ואילו ואיל העם שיזכיר הם נעשים על המזבח החיצון והנה הזכירה הפרשה (בפסוק ד) הלבישה הראשונה של בגדי הלבן והצריך בה טבילה והזכירה (בפסוק כד) הפשיטה האחרונה והצריך בה טבילה ולמדנו שהוא טעון טבילה בכל חליפות בגדים ועל דעת רש"י תהיה הטבילה הזאת של הוצאת כף ומחתה אחרי אילו ואיל העם בין המוספין לתמיד של בין הערבים וכן דעת כל הגאונים וכן יראה מן הברייתא השנויה בתורת כהנים (פרק ו ה) כפשוטה אבל אנו מצאנו בירושלמי (יומא פ"ז ה"ב) אמר רבי יוחנן הכל מודים בהוצאת הכף והמחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים וכן כתב הרב ר' משה (הל' עבודת יום הכפורים פ"ב ה"ב) וכן הסדר השנוי במשנתנו (יומא ע) קדש ופשט וירד וטבל הביאו לו בגדי זהב נכנס להקטיר את הקטורת אלא כך הוא הסדר סדר היום בבגדי לבן ואילו ואיל העם והמוספין ואמורי החטאת ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב בטבילה שלישית והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן בטבילה רביעית קטרת חביתים ונסכים ונרות בבגדי זהב בטבילה חמישית והטעם בזה לפי שאינה עבודה ואחרו אותה לאחר כל מעשה היום ובלבד שנקיים בה חמש טבילות ולכך הפסיק בסדר התמיד של בין הערבים ומוציאין כף ומחתה בין התמיד לקטרת (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והניחם (שם). אותיות וי''ח מנה. בבקר היה לבוש בגדים של י''ח מנה: (בעל הטורים)

 ספורנו  והניחם שם. כי הקריבם לפני ה' ויקדשו קדושה יתירה ולא יאות אפילו לכהן גדול אחר שעברה שעת מעלתו: (ספורנו)


{כד}  וְרָחַ֨ץ אֶת-בְּשָׂר֤וֹ בַמַּ֨יִם֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ וְלָבַ֖שׁ אֶת-בְּגָדָ֑יו וְיָצָ֗א וְעָשָׂ֤ה אֶת-עֹֽלָתוֹ֙ וְאֶת-עֹלַ֣ת הָעָ֔ם וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד הָעָֽם:

 אונקלוס  וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵהּ בְּמַיָא בַּאֲתַר קַדִישׁ וְיִלְבַּשׁ יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיִפּוֹק וְיַעְבֵּד יָת עֲלָתֵהּ וְיָת עֲלַת עַמָא וִיכַפַּר עֲלוֹהִי וְעַל עַמָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַסְחֵי יַת בִּישְרֵיהּ בְּמוֹי בַּאֲתַר קַדִישׁ וְיִלְבַּשׁ יַת לְבוּשׁוֹי וִיצַדֵד וְיִפּוֹק וְיַעֲבֵיד יַת עֲלָתֵיהּ וְיַת עוֹלַת עַמֵיהּ וִיכַפֵּר עֲלוֹי וְעַל עַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ורחץ את בשרו וגו'. למעלה למדנו מורחץ את בשרו ולבשם שכשהוא משנה מבגדי זהב לבגדי לבן טעון טבילה, שבאותה טבילה פשט בגדי זהב שעבד בהן עבודת תמיד של שחר ולבש בגדי לבן לעבודת היום וכאן למדנו שכשהוא משנה (פ) מבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה (שם לב:): במקום קדוש. המקודש בקדושת עזרה, והיא היתה בגג בית הפרוה, (צ) וכן ד' טבילות הבאות חובה ליום, אבל הראשונה היתה (ק) בחיל (שם ל. ת"כ פרק י, ח.): ולבש את בגדיו. שמנה בגדים שהוא עובד בהן (ר) כל ימות השנה: ויצא. מן ההיכל אל החצר שמזבח העולה שם: ועשה את עולתו. איל לעולה האמור למעלה בזאת יבא אהרן וגו': ואת עולת העם. ואיל לעולה האמור למעלה (ש) ומאת עדת בני ישראל וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירוש ולכך הוצרכו שניהם (עיין יומא ל"ב): (צ) פירש רש"י בגמרא מכשף אחד בנאה ושמו פרוה ועיין בערוך ערך פרוה: (ק) רא"ם. היתה בחיל דהא כל יומא נמי איתא אבל ארבע טבילות חובה של יום כתיב בהו במקום קדוש: (ר) לא בגדים שלו שלובשן כל ימות השנה שלא בשעת העבודה והם בגדי חולין שהרי היה עושה אילו ואיל העם לכך פירש שהם בגדי קודש ומה שקוראן בגדיו משום שהוא עובד בהן כל ימות השנה: (ש) כתב הרא"ם תימא למה הוצרך לפרש דבר שהוא מבואר בזה וכו' ויש לומר דהא דפירש רש"י את עולתו איל לעולה כו' ללמד בא כשם שעולה של אהרן אינו אלא איל האמור למעלה כי אהרן לא היה מקריב אלא עולה אחת כך ואת עולת העם נמי האמור למעלה לאפוקי העולות הכתובים בפרשת פנחס ובעשור לחדש וגו' והקרבתם עולה לה' פר בן בקר אחד וגו' והוכחת רש"י מדכיילינהו הקרא בחדא ולא כתיב ועשה את עולתו וכפר בעדו ועשה את עולת העם וכפר בעדם אלא לומר שגם עולת העם הוא גם כן האמור למעלה כמו עולת אהרן ולא עולות האמורים בפרשת פנחס. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  במקום קדוש. בחצר אהל מועד וסדין היו פורשין לו: בגדיו. ששמש בהן בכל יום ויש אומרים שהם הנזכרים והעד שלא נכתב ולבש בגדים אחרים: עלתו. הוא האיל ואיל העם ופר העם ושבעה כבשיהם כי כן כתוב: (אבן עזרא)

 ספורנו  ורחץ את בשרו. אחר שסמך על השעיר המשתלח: ועשה את עולתו. אחר שכפר בעדו בחטאתו ובעד העם בשתי חטאות שגם שעיר המשתלח נקרא חטאת כאמרו שני שעירי עזים לחטאת ושניהם יקדמו לעולת העם כמשפט כל חטאת שקודמת בכל מקום לעולה כמו שבא בקבלה: וכפר בעדו ובעד העם. כפרת הרהורי הלב הראויה לנקיי כפים וברי לבב וזה בעולה: (ספורנו)


{כה}   שלישי - שני במחוברין  וְאֵ֛ת חֵ֥לֶב הַֽחַטָּ֖את יַקְטִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחָה:

 אונקלוס  וְיָת תַּרְבָּא דְחַטָאתָא יַסֵק לְמַדְבְּחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת תַּרְבָּא דְחַטָאתָא יַסֵיק לְמַדְבְּחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת חלב החטאת. אימורי (ת) פר ושעיר: יקטיר המזבחה. על מזבח החיצון, דאלו בפנימי כתיב לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה (שמות ל): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאי היה אימורי פר חטאת לבד או שעיר לבד שהוא קרבן העם היה לו למיכתב חלב חטאת העם או אי הוה של פר לבד דהוא קרבן של אהרן היה לו למכתב וחלב החטאת אשר לו כדכתיב לעיל את פר החטאת אשר לו אלא ודאי מדכתיב חלב החטאת סתם של שני חטאות הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת חלב החטאת. חלב פר החטאת וחלב שעיר החטאת גם חלב שעיר העזים שהוא חטאת לכהן כמשפט ואינו נשרף וזה בפרשת פנחס: ורחץ את בשרו במים. ודי לו כי לא יטמא עד הערב: (אבן עזרא)


{כו}  וְהַֽמְשַׁלֵּ֤חַ אֶת-הַשָּׂעִיר֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת-בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַֽחֲרֵי-כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל-הַֽמַּֽחֲנֶֽה:

 אונקלוס  וּדְמוֹבִיל יָת צְפִירָא לַעֲזָאזֵל יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵהּ בְּמַיָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְיִפְטוֹר צְפִירָא לַעֲזָאזֵל יְצַבַּע יַת לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי יַת בִּישְרֵיהּ בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וּמִן בָּתַר כְּדֵין יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  והמשלח וגו' לעזאזל. צריך לדעת מה הוא עזאזל ורז''ל (יומא סז:) פירשו עז וקשה. ויש בזה הרבה דרשות על כל פנים אין הדעת מתישבת. ויאורו עיני בדברי אנשי אמת שונין בש''ע נהורים של תורה שאמרו (זוהר ח''ב קנז.) כי המדבר החרוב הוא מקום ס''מ הרשע, וכפי זה בחינת זו תקרא מדבר, ותקרא עזאזל, ותקרא עוזא ועזאל, שאמרו ז''ל שלהם ירמוז שם זה, ואולי כי התיבה תגיד זה על זה הדרך עז אזל פירוש מקום של אותם שאזל ואסף עז פארם. או על זה הדרך עזא ז''ל פירוש מקום של כח הזל ההוא לשון זילות ופחיתו' כי ס''מ הוא למטה במדרגה מכל משרתי עליון: (אור החיים)


{כז}  וְאֵת֩ פַּ֨ר הַֽחַטָּ֜את וְאֵ֣ת | שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את אֲשֶׁ֨ר הוּבָ֤א אֶת-דָּמָם֙ לְכַפֵּ֣ר בַּקֹּ֔דֶשׁ יוֹצִ֖יא אֶל-מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֑ה וְשָֽׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ אֶת-עֹֽרֹתָ֥ם וְאֶת-בְּשָׂרָ֖ם וְאֶת-פִּרְשָֽׁם:

 אונקלוס  וְיָת תּוֹרָא דְחַטָאתָא וְיָת צְפִירָא דְחַטָאתָא דִי אִתָּעַל מִדִמְהוֹן לְכַפָּרָא בְקוּדְשָׁא יִתַּפְּקוּן לְמִבָּרָא לְמַשְּׁרִיתָא וְיוֹקְדוּן בְּנוּרָא יָת מַשְׁכֵּיהוֹן וְיָת בִּסְרְהוֹן וְיָת אָכְלֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת תּוֹרָא דְחַטָאתָא וְיַת צְפִירָא דְחַטָאתָא דְאִיתְעַל מִן אַדְמֵיהוֹן לְכַפָּרָא בְּקוּדְשָׁא יִתַּפְקוּן בְּאַסְלוּן עַל יְדֵיהוֹן דִּיטְלָא דְכַהֲנַיָא וִיסוֹבָרוֹנוּן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיוֹקְדוּן בְּנוּרָא יַת מַשְׁכֵיהוֹן וְיַת בִּשְרֵיהוֹן וְיַת רֵיעֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר הובא את דמם. להיכל ולפני (א) ולפנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) לא כמו וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש שפירושו להיכל בלבד ולא לפני ולפנים אבל הכא בפר של יום כפור קאי שאותו הובא דמו להיכל ולפני ולפנים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יוציא אל מחוץ למחנה. בצווי: ושרפו. הכהנים וכל אחד מהשורפים ירחץ במים ומיד יבא אל המחנה והעד שאמר ואחרי כן יבא אל המחנה כי מה צורך לאמרו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  יוציא אל מחוץ למחנה. יוציא אהרן הנזכר (בפסוקים כגכה) בצווי על דעת ר"א והנכון יוציא המוציא וכן ושרפו השורפים ואמר הכתוב "ושרפו" בלשון רבים ללמד שאם נתעסקו רבים בשריפה אחד מביא את האור ואחד מסדר עצי המערכה ואחד מבעיר את האש לא יטמאו בגדים אלא המצית את האור בפרים עצמם משיציתנו ברובו ולכך חזר ואמר בלשון יחיד "והשורף אותם" (הרמב"ן)


{כח}  וְהַשּׂרֵ֣ף אֹתָ֔ם יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת-בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַֽחֲרֵי-כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל-הַֽמַּֽחֲנֶֽה:

 אונקלוס  וּדְמוֹקִיד יָתְהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵהּ בְּמַיָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל למַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְמוֹקֵיד יַתְהוֹן יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי יַת בִּישְרֵיהּ בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וּמִן בָּתַר כֵּן יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)


{כט}  וְהָֽיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִ֠י בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכָל-מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתֽוֹכֲכֶֽם:

 אונקלוס  וּתְהֵי לְכוֹן לִקְיַם עָלָם בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא תְּעַנוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן וְכָל עִבִידָא לָא תַעְבְּדוּן יַצִיבָא וְגִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בֵּינֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְהֵי דָא לְכוֹן לִקְיַים עֲלָם בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הוּא יֶרַח תִּשְׁרִי בְּעַשְרָא יוֹמִין לְיַרְחָא תְּעַנוּן יַת נַפְשָׁתֵיכוֹן מִן מֵיכְלָא וּמִן מִשְׁתַּיָא וּמִן הַוְיַית בָנֵי וְתַמְרוּקָא וּמְסָנָא וְתַשְׁמִישׁ עַרְסָא וְכָל עִיבִידְתָּא לָא תַעַבְדוּן יַצִיבָא וְגִיוֹרָא דְיִתְגַיֵיר בֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והיתה לכם לחקת עולם. זאת העבודה: בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם. אחר שהכתוב אומר ותתענג בדשן נפשכם ידענו כי הענוי הפך התענוג והוא הצום ועוד ונפש נענה תשביע שטעמו כמו ותפק לרעב נפשך כי דרך דברי הנביאים להכפל ואחר שיש לנו קבלה אין צורך לחפש ואין עניתי בצום נפשי ראיה בעבור זכר צום והכלל כל עינוי שימצא במקרא דבק עם נפש הוא הצום: האזרח והגר הגר בתוככם. לא נעזבנו לעשות מלאכה ולא נכריתנו על הצום: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  תענו את נפשותיכם. כבר ביאר רבי אברהם כי כל ענוי שימצא במקרא דבק עם הנפש הוא הצום לסתום פיהם של הקראים מחוקי שם (הרמב"ן)

 אור החיים  והיתה לכם וגו'. טעם אומרו לכם, לצד שבתחילת הדבור אמר אליו ה' דבר אל אהרן ועכשיו בא לצוות את ישראל כמו שגמר אומר האזרח והגר לזה הוצרך לומר לכם, לבל תטעה לומר כי מצות הכהנים ביום כיפור הוא דיבור ראשון שצוה ה' בתחילת הפרשה לבד, ומצות ישראל היא העינוי שכן רשם בדת ה', גם השכל יסכים לזה שהכהנים פטורים מהעינוי. או הכהן הגדול מיהא במקום עינויו היא עבודתו, וגם משה תבא הסברא לדון עליו כי אינו צריך עינוי, ומה גם לאשר קדם לנו כי נזדכך גופו ודמי לבר אלהין מלאך ד' אין צורך בעינוי, אשר על כן צוה ה' ואמר והיתה לכם פירוש מדבר עם משה ואהרן שגם הם בכלל העינוי. וכדי שלא תחשוב דדוקא למשה ואהרן יצוה ה' ולא לכל ישראל תלמוד לומר האזרח והגר, ובסמוך יתבאר באופן אחר:

לחקת עולם. טעם אומרו עולם, לצד שתבא הסברא שלא בא העינוי אלא לכפר עון ומעתה כל שאין רישומו של עון במציאות בישראל אין חיוב בעינוי לזה אמר חקת עולם, ופנימיות הדבר הוא חוקה של עולם הבא, והוא סוד נכמם:

תענו את נפשותיכם. פירוש עינוי הכולל לנפש בהשואה ואיזה זה מניעת המזון, ואם אתה אומר שיענה עצמו במלאכה ישתנה הדבר בב' דברים, הא' שמתענה ביותר החלק ממנו הטורח באותה מלאכה ואם כן אין עינוי הנפש בהשואה והתורה אמרה תענו את נפשותיכם, הב' כי בסדר זה יקרא עינוי הגוף כי הבשר החי מתיגע והתורה אמרה נפשותיכם ומעתה תם לריק כחם של הקראים:

האזרח והגר. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם האזרח, אזרח זה אזרח, האזרח לרבות נשי אזרח, גר זה הגר, הגר לרבות נשי הגר, בתוככם לרבות נשים ועבדים ע''כ. ועדיין צריכין אנו למודעי למה הוצרך לזכרון אזרח, ואם בשביל ריבוי ה''א המרבה נשים, זה טעות כי יש לאלוה מילין לדבר באופן שירבה הצריכין להתרבות מבלי תוספות אפילו אות אחת ללא צורך. ויתבאר הענין על פי מה שאמרו במסכת סוכה (כח:) וזה לשונם אמר מר האזרח לרבות הנשים לעינוי יום כיפור אמר רבא מדרבי יהודה אמר רב נפקא דאמר רבי יהודה אמר רב השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומתרץ לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סלקא דעתך אמינא הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ואזהרה לא יתחייבו נשים קמ''ל ע''כ, ועל פי הדברים האלה יש טעם בדבר שהוצרך הכתוב להזכיר אזרח, לצד שהרבוי ה''א על התוספת עינוי, לזה נתחכם ה' וזכר שניהם יחד המתרבה ורשימת דבר שבו מתרבה, והוא אומרו האזרח פירוש אזרח זה אזרח שחייב גם בתוספת עינוי כרשום במקום אחר ודומה לו הוא המתרבה בתיבת ה''א ואין חילוק ביניהם. ואחר שהוכרח לומר האזרח לטעם האמור חש שיטעה הטועה לומר שאומרו האזרח הוא למעט הגר שאינו בגדר זה של מצות יום כיפור תלמוד לומר הגר, ואם היה אומר גר לבד בלא ה''א היה לבעל הדין לחלק חילוק נכון כי נשי הגר לא שהרי הכתוב חלק בין ישראל לגר שבישראל ריבה הנשים ובגרים לא ריבה, לזה הוצרך לומר הגר לרבות נשי הגר. עוד נראה ליישב טעם הכתוב שהוצרך לפרט כל הפרטים לצד שהוצרך לפרט הכהנים כמו שפירשנו בתיבת לכם מעתה חל עליו לפרט גם האזרחים לבל יבא הטעות כי לכהנים לבדם יצו ה', ואחר שכן חל עליו לפרט כל הנרמזים בפרשה: (אור החיים)

 ספורנו  לחקת עולם. אף על פי שיש מקדש לעבודה מכל מקום צריך שתקיימו גם שביתה וענוי: (ספורנו)


{ל}  כִּֽי-בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תִּטְהָֽרוּ:

 אונקלוס  אֲרֵי בְיוֹמָא הָדֵין יְכַפֵּר עֲלֵיכוֹן לְדַכָּאָה יָתְכוֹן מִכָּל חוֹבֵיכוֹן קֳדָם יְיָ תִּדְכּוּן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם בְּיוֹמָא הָדֵין יְכַפֵּר עֲלֵיכוֹן לְדַכָּאָה יַתְכוֹן מִכָּל חוֹבֵיכוֹן וְאַתּוּן קֳדָם יְיָ תּוֹדוּן סוּרְחָנוּתְכוֹן וְתִידְכּוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  יכפר עליכם. הכהן על כן אמרו המפרשים על השעיר המשתלח כי יעמד חי לכפר עליו כי העמדתו היא כפרה: מכל חטאתיכם. כאשר פירשתי ששם חטאת שם כלל על כן תמצא על השגגה ועל הזדון: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי ביום הזה יכפר. והטעם שתצטרכו עם זה גם לשביתה וענוי הוא כי אמנם הכהן בעבודתו יכפר בלבד וענין הכפור הוא הקטנת החטא והכנתו לקבל סליחה: לפני ה' תטהרו. אבל השגת הטהרה והסליחה הגמורה תהיה לפני ה' בלבד וזה בוידוי ותשובה, שהוא לבדו ידע אמתתם ובשביל כך: (ספורנו)

 כלי יקר  לפני ה' תטהרו. כי אין יום כיפורים מכפר כ"א לשבים, (שבועות יג.) וקודם שיכפר עליהם ה' חייב כל אדם לטהר עצמו מכף רגל ועד ראש מכל טומאת העון לכך נאמר לפני ה' תטהרו ולפני משמש לשון קודם. וגדולה מזו מצאתי בספר הזוהר על פסוק מפני שיבה תקום (ויקרא יט.לב) שקודם זמן השיבה יקום האדם משנת תרדימתו לשוב אל ה' ק"ו לשון לפני, והיינו לפני בא יום ה' הגדול והנורא תטהרו ע"י התשובה ואח"כ יטהר ה' אתכם ע"י הכפרה. והזהיר עוד על התשובה הפנימית הלבבית שהיא לפני ה' כי הדבר המסור ללב אינו נגלה כ"א לה' לבדו, שלא יהיה מן הצבועים הצמים ומתענים ומרבים תחינות כדי שיהיו מוחזקים לצדיקים והוא דור טהור בעיני הבריות ומצואתו הפנימית לא רוחץ, לכך נאמר לפני ה' תטהרו.

ורז"ל (יומא פה:) דרשו, דווקא עבירות שלפני ה' דהיינו שבין אדם למקום יו"כ מכפר אבל לא העבירות שבין אדם לחבירו, ע"כ נאמר ועל כל עם הקהל יכפר ר"ל דווקא כשנעשו קהילה אחת להיות באגודה אחת להיות שכם אחד לעבוד את ה' אז הקב"ה מקבל תשובתם ולא בזמן שחלק לבם, ולפי שמדרך העולם שביום כיפור מבקשין מחילה זה מזה ולמחרתו חוזרים לסורם ע"כ נאמר (שמות לה.א) ויקהל משה למחרת יו"כ עשה אותם קהילה אחת כדי שיהיו כן כל ימות השנה, ולפי שכל דברי ריבות נמשכים מן העסקים שבין אדם לחבירו על כן ישב לשפוט את העם למחרת יום כיפור כי עי"ז יהיו קהילה אחת וכל העם על מקומו יבא בשלום. ומטעם זה נקרא יום זה שבת שבתון. כי ביטול העסקים והשביתה סבה גדולה אל השלום, וכפל השביתה לפי שכל אדם יש לו המייה ותנועה חיצונית ופנימית. החיצונית ע"י כלי המעשה בכל מלאכה, והפנימית באה מן החלב והדם ההומים אחר בקשת התאוות, וביום השבת אינו נח כי אם מן החיצונית, וביום קדוש זה הוא נח משתיהם כי אין גם אכילה ושתיה ע"כ נקרא שבת שבתון. (כלי יקר)


{לא}  שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם:

 אונקלוס  שְׁבַת שְׁבָתָא הִיא לְכוֹן וּתְעַנוּן יָת נַפְשָּׁתֵיכוֹן קְיַם עֲלָם: (אונקלוס)

 יונתן  שַׁבָּת שַׁבַּתָּא הוּא לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן וּתְעַנוּן יַת נַפְשָׁתֵיכוֹן קְיַים עֲלָם: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  שבת שבתון. יש אומרים שביתה לנפש ולגוף ואחרים אמרו שהוא שביתת השביתה שאין למעלה ממנה ושניהם שמות פעם יבא זה קודם זה והם שוים ואינו רחוק: חקת עולם. להתענות: (אבן עזרא)

 ספורנו  שבת שבתון היא לכם. על היפך הן ביום צומכם תמצאו חפץ: חקת עולם. וגם בזמן שאין בית המקדש קיים תשמרו שביתה וענוי: (ספורנו)


{לב}  וְכִפֶּ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אֲשֶׁר-יִמְשַׁ֣ח אֹת֗וֹ וַֽאֲשֶׁ֤ר יְמַלֵּא֙ אֶת-יָד֔וֹ לְכַהֵ֖ן תַּ֣חַת אָבִ֑יו וְלָבַ֛שׁ אֶת-בִּגְדֵ֥י הַבָּ֖ד בִּגְדֵ֥י הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  וִיכַפֵּר כַּהֲנָא דִי רַבִּי יָתֵהּ וְדִי יְקָרֵב יָת קֻרְבָּנֵהּ לְשַׁמָשָׁא תְּחוֹת אֲבוּהִי וְיִלְבַּשׁ יָת לְבוּשֵׁי בוּצָא לבוּשֵׁי קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיכַפֵּר כַּהֲנָא דִי רַבֵּי יָתֵיהּ וְדִי קְרַב קוּרְבָּנֵיהּ לְשַׁמָשָׁא תְּחוֹת אָבוֹי וְיִלְבַּשׁ יַת לְבוּשֵׁי בוּץ מִילַת לְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכפר הכהן אשר ימשח וגו'. כפרה זו של יום הכיפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול (יומא עג. ת"כ פרק ח, ד.), (ב) לפי שנאמרה כל הפרשה באהרן הוצרך לומר בכהן גדול הבא אחריו שיהא כמוהו: ואשר ימלא את ידו. אין לי אלא המשוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין, (ג) תלמוד לומר ואשר ימלא את ידו (ד) וגו' (ת"כ שם), והם כל הכהנים גדולים שעמדו מיאשיהו ואילך, שבימיו נגנזה צלוחית של שמן המשחה: לכהן תחת אביו. ללמד שאם בנו ממלא את מקומו, (ה) הוא קודם לכל אדם (ת"כ שם ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פירוש דאשר ימשח לא שייך אלא בכהן גדול כדכתיב והכהן הגדול מאחיו וגו': (ג) ואם תאמר אם כן לשתוק מאשר ימשח אותו ואני אומר ומה אפילו מרובה בגדים נעשה כהן גדול מי שנמשח בשמן המשחה לא כל שכן. ויש לומר דהייתי אומר אפילו היכא שהיה שמן המשחה אינו צריך רק רבוי בגדים לכך איצטריך שניהם: (ד) פירוש דלבישת בגדים הוא מלוי ידים כדכתיב בפרשת תצוה והלבשת וחגרת אותם וגו' ומלאת יד אהרן ובניו ופירש רש"י ומלאת על ידי הדברים האלה: (ה) מדכתיב בסמוך ואשר ימלא וכו' רוצה לומר ואשר ימלא מקום אביו אז הוא כהן תחתיו. אף על פי שרש"י דרש למעלה לדרשא אחריתי מכל מקום מדסמכו גבי לכהן תחת אביו אתא גם כן לדרש זה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכפר הכהן. שב עתה לפרש על כל מה שיכפר: אשר ימשח אותו. המושח בשמן המשחה אחר שמלא את ידו: ולבש. הוא הלובש אלה בגדי קדש כי אחר לא ילבשם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואשר ימלא את ידו. שיכול אין לי אלא המשוח בשמן המשחה מרובה בבגדים מנין תלמוד לומר ואשר ימלא את ידו (ללבוש את הבגדים) והן כל הכהנים הגדולים שעמדו מיאשיהו ואילך שבימיו נגנזה הצלוחית של שמן המשחה לשון רש"י ואין הכונה לרב שלא יהא במקדש כהן גדול מרובה בבגדים אלא מיאשיהו ואילך שהרי בגמרא (הוריות יג) אמרו משוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים איזה מהן קודם ואמרו (מכות יא) במיתת כולן הוא חוזר או במיתת אחד מהן הוא חוזר שכולן נמצאים בזמן אחד אבל בכל הזמנים אם נתרבה בבגדים כשר לעבודת יום הכפורים שהרי לעולם מתקנין כהן אחר ביום הכפורים (יומא ב) ואין מושחין אותו ואם אירע פסול בכהן גדול משמש זה תחתיו שהוא כשר ברבוי הבגדים בלא משיחה (הרמב"ן)

 ספורנו  ואשר ימלא את ידו ולבש. אף המרובה בגדים בלבד יכפר: (ספורנו)


{לג}  וְכִפֶּר֙ אֶת-מִקְדַּ֣שׁ הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת-אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד וְאֶת-הַמִּזְבֵּ֖חַ יְכַפֵּ֑ר וְעַ֧ל הַכֹּֽהֲנִ֛ים וְעַל-כָּל-עַ֥ם הַקָּהָ֖ל יְכַפֵּֽר:

 אונקלוס  וִיכַפֵּר עַל מִקְדַשׁ קוּדְשָׁא וְעַל מַשְׁכַּן זִמְנָא וְעַל מַדְבְּחָא יְכַפַּר וְעַל כַּהֲנַיָא וְעַל כָּל עַמָא דִקְהָלָא יְכַפַּר: (אונקלוס)

 יונתן  וִיכַפֵּר עַל מַקְדַשׁ קוּדְשָׁא וְעַל מַשְׁכַּן זִמְנָא וְעַל מַדְבְּחָא וְעַל כַּהֲנַיָא וְעַל כָּל עַמָא דִקְהָלָא יְכַפֵּר בְּאִישְׁתְּעוּת מִלַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  את מקדש הקדש. היא מבית לפרכת: ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. עמם הלוים כי הם לא יקראו הכהנים רק כל כהן הוא לוי ואין כל לוי כהן: (אבן עזרא)


{לד}  וְהָֽיְתָה-זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם לְכַפֵּ֞ר עַל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל-חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה וַיַּ֕עַשׂ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  וּתְהֵי דָא לְכוֹן לִקְיַם עָלָם לְכַפָּרָא עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חוֹבֵיהוֹן חֲדָא בְּשַׁתָּא וַעֲבַד כְּמָא דִי פַּקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּתְהֵי דָא לְכוֹן לִקְיָים עֲלָם לְכַפָּרָא עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל מִכָּל חוֹבֵיהוֹן חֲדָא זִמְנָא בְּשַׁתָּא וַעֲבַד אַהֲרן הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויעש כאשר צוה ה' וגו'. כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה, (ו) ולהגיד שבחו של אהרן (ז) שלא היה לובשן לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) לא מיד אחר הצוואה עשה כן שהרי מיתתן של בני אהרן היה ביום שמיני למילואים ומסתמא היתה הצוואה מיד כדי שלא יבא למקדש ושמיני למילואים היה בראש חודש ניסן כמו שפירש רש"י בריש פרשת שמיני ואיך עשה אהרן כאשר צוה משה והא לא צוהו הקדוש ברוך הוא אלא דווקא ביום כפורים לכך פירש כשהגיע כו': (ז) לעיל בפרשת שמיני פירשתי עיין שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והיתה זאת לכם. וכבר אמר כן להוסיף אחת בשנה: ויעש. אהרן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ויעש כאשר צוה ה' את משה. שקיים אהרן כל מה שנצטוה ונזהר כל ימיו שלא יבא אל מבית לפרוכת זולתי ביום הכפורים ועשה ביום הכפורים קרבנותיו ככל אשר צוה השם את משה (הרמב"ן)

 אור החיים  והיתה זאת לכם וגו'. מקרא זה חוזר אל הכהנים לקיים לדורות מצוה האמורה בתחילת הפרשה שהיא עבודת כהן גדול, לבל יחשוב שלא נאמרה אלא לשעה תלמוד לומר זאת לכם לחוקת עולם, לכפר על בני ישראל כאן גילה ה' סודו כי על הכהנים ידבר כי הם המכפרים. עוד נתכוון בזה לבל יאמר אדם שלא צוה ה' לבל יכנם בבגדי זהב אלא בעת ההיא פעם ראשונה שעדיין לא נתכפר רושם עון עגל זהב אבל מפעם ראשונה ואילך כבר נמחה ונמחק רישומו ובא יבא אהרן בבגדי כבוד אל הקודש פנימה תלמוד לומר והיתה זאת לכם לחוקת עולם בלא שינוי, וגמר אומר לכפר על בני ישראל, אולי שנתכוון לתת טעם על הדבר לומר שהגם שבבחינת אהרן לא נשאר רושם מהעגל כיון שבערך ישראל לשמצה בקמיהם לא נמחק רושם העגל כל עיקר, ומעתה מתעגל הדבר גם על אהרן:

ויעש כאשר צוה ה' וגו'. רז''ל אמרו (תו''כ) כי הכתוב יכוין להגיד שבחו של אהרן שלא עשה לגדולה ולהתנשא אלא עשה הכל לקיים מצות ה'. ונראה כי גם שבחו של משה יגיד שהרי ה' לא דבר עם אהרן אלא עם משה, והתורה מעידה שלא נשתנה הדבור לצד אמצעיות האמצעי, הא למדת שהדברים הנאמרים מפי משה לא נולד בהם השתנות אפי' בחלק מס' מחוט השערה, וזה בנין אב לתורתינו הקדושה שכולה היא מוצא פי ה' יחיה האדם חיי עולם בהגיגו בנועם עליון: (אור החיים)

 ספורנו  והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר. שהיום עצמו יכפר אף על פי שלא יהיה מקדש ועבודה כאמרם תשובה תולה ויום הכפורים מכפר: (ספורנו)





ויקרא פרק-יז

{א}   רביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  דַּבֵּ֨ר אֶל-אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל-בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵיהֶ֑ם זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם אַהֲרן וְעִם בְּנוֹי וְעִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן דֵין פִּתְגָמָא דְפַקֵיד יְיָ לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  דבר אל אהרן ואל בניו. כי הם השוחטים לישראל אילו היה כתוב במחנה מותר לשחטו מחוץ למחנה וזו המצוה תלויה גם בבית המקדש רק בכל מקום שהוא קרוב לירושלים והקרוב ידענו מדברי קבלה כי אם היה המקום רחוק יזבח ויאכל בשר כי כן כתוב ורבים אמרו כי הבשר אסור בגלות ויפרשו בשר ויין לא בא אל פי בשר דג ולא דברו נכונה ואיני רוצה להאריך להשיב עליהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. בעבור היות הפרשה אזהרה להקריב כל הקרבנות באהל מועד יזהיר הכהנים שהם המקריבים הקרבן שלא יקריבום בחוץ ויזהיר גם ישראל שיביאום לה' שם ולא יקריבו אותם בחוץ על ידי עצמם והנכון בפרשה מה שהזכירו רבותינו (חולין טז) שאסר בשר תאוה לישראל במדבר ולא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח ה' ולכך אמר שכל מי שישחוט משלשת מיני הבהמות אשר מהן יביאו כל הקרבנות שהם שור וכשב ועז שיביאום כולם אל פתח אהל מועד ויעשו אותם זבחי שלמים ולהקריב החלב והדם על מזבח ה' ואז יאכל הוא הבשר כמשפט ואמר שאם ישחטם במקום אחר יהיה חייב כרת והקרוב בלשון הכתוב כי מתחילה חייב כרת בכל שוחט בחוץ אפילו החולין והוא האיסור בבשר התאוה ונתן הטעם בעבור שיקדישום לה' ויזרוק הכהן הדם על מזבח ה' ויקטיר עליו החלב ואחרי כן (בפסוקים חט) הזהיר שלא יעשה מזבח לה' בחוץ ויקריב עליו השלמים הנזכרים או עולה כענין הנעשה במוקדשין בשעת היתר הבמות רק בפתח אהל מועד יעלה אותם לשם והנה ריקן כל השחיטות בחולין ובמוקדשין להיות כולן בפנים ולכך אמר במשנה תורה (דברים יב י יא) ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם ואמר (שם פסוקים יג יד) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום וגו' להיות איסור שחוטי חוץ במוקדשין עומד במקומו בשעת בית הבחירה אבל התיר אותו בחולין זהו שאמר (שם פסוק טו) רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגו' לומר שלא תתנהג בארץ המניעה הנאמרת כאן שלא ישחוט חולין כלל ושיעשה הכל זבחי שלמים על מזבח ה' ופירש שם (פסוק כ) הטעם כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' לומר כי היה האיסור מתחילה בהיותם במדבר שיקל עליהם להביא כל זבחיהם אל פתח אהל מועד אבל אחרי שירחיב גבולם יאכלו בשר תאוה וישחטו בשעריהם אך לא המוקדשין וזה טעם מה שהזכיר בכאן אשר ישחט במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה יזכיר גם השוחטים מחוץ למחנה שיהיו חייבים להביא אותם אל פתח אהל מועד כי אע"פ שיתיר בשר תאוה כשירחיב השם גבולם מפני שאינם במקום המקדש לא יתיר כן במדבר אפילו חוץ למחנה לפי שאינם רחוקים מן המזבח כאשר יהיו בארץ שירחיב השם גבולם כי אז יתיר להם בשר תאוה וזהו דעתו של רבי ישמעאל (חולין טז) בפרשיות הללו ומכאן אמר דמעיקרא איתסר להו בשר תאוה והוא הנאות בכתוב על דרך הפשט וזהו מאמרם בהגדה (דב"ר ד ו) רבנין אמרין הרבה דברים אסר אותם הקב"ה וחזר והתירם במקום אחר תדע לך אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד מנין שנאמר (בפסוק ד) ואל פתח אהל מועד וגו' מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא וגו' וכאן חזר והתירו להם שנאמר (דברים יב כ) בכל אות נפשך תאכל בשר מנין ממה שקראו בענין כי ירחיב ה' אלהיך ומה שכתב רש"י (בפסוק ג) במוקדשין הכתוב מדבר וכו' הוא מדרשו של האומר (חולין טז) בשר תאוה לא איתסר כלל ועל דעתו נשנית הברייתא שבתורת כהנים (כאן) אבל דרך ישוב המקראות על אופניהם ודרך חכמים בהגדות וברוב המקומות כמו שפירשנו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואמרת אליהם. מלא י' לומר לך שצריך לפרסם הדבר בעשרה: (בעל הטורים)

 ספורנו  זה הדבר. כשאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם הזהיר שנפרישם גם כן מטומאת רוח הטומאה והשדים: (ספורנו)


{ג}  אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ-כֶ֛שֶׂב אוֹ-עֵ֖ז בַּֽמַּֽחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחָ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶֽה:

 אונקלוס  גְבַר גְבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל דִי יִכּוֹס תּוֹר אוֹ אִמַר אוֹ עִזָא בְּמַשְׁרִיתָא אוֹ דִי יִכּוֹס מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא: (אונקלוס)

 יונתן  גְבַר טְלֵי אוֹ סִיב מִבֵּית גְנִיסַת יִשְרָאֵל דִי יִכּוֹס נִכְסַת תּוֹר אוֹ אִימַר אוֹ עִיזָא בְּמַשְׁרִיתָא אוֹ דִי יִכּוֹס מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ישחט שור או כשב. במוקדשין הכתוב מדבר, (ח) שנאמר להקריב קרבן: במחנה. חוץ (ט) לעזרה (זבחים קו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש בקדשים ששחט בחוץ הכתוב מדבר: (ט) רוצה לומר מה שכתוב הכא במחנה לא מיירי במחנה כהונה דהיינו מעזרה ולפנים דאם שחט הזבח שלא במקומו דהיינו בדרומו של מזבח יהא בכרת דאף אם ישחט אותו בדרום אף על פי שהיא פסולה לא מחייב עלה לא לאו ולא כרת, אלא חוץ לעזרה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  אשר ישחט מחוץ למחנה. סמך פרשת שחוטי חוץ לשעיר המשתלח לומר לך אע''פ שהתרתי לך שעיר המשתלח בחוץ בדחייתו לצוק ופי' צוק הם סלעים שיש להם כמין שינים בולטין וזו היא שחיטתו אעפ''כ השמר בשאר קדשים מלשוחטן בחוץ: (בעל הטורים)

 אור החיים   איש איש וגו' אשר ישחט. טעם כפל איש איש. בזבחים (קח.) דרשו אליבא דרבי שמעון לרבות השוחט להדיוט שחייב וכאילו אמר איש לאיש, ולא דרשו לרבות שנים ששחטו משום שאמר הכתוב לאיש ההוא ונכרת האיש ההוא, ודרשו תיבת ההוא אחת למעוטי מוטעה ואנוס ושוגג, ואחד למעט שנים ששחטו על זה הדרך ההוא ולא הם וקשה שבתורת כהנים דרשו למעט שנים ששחטו מדכתיב דם שפך ולא מתיבת ההוא. ויש לומר כי להיות שיש ב' מיעוטים ההוא ושפך ודרשו בתורת כהנים מיעוט אחד לשוגג ואנוס ומוטעה ומיעוט א' למעט שנים ששחטו אינו מקפיד הש''ס להמציא מיעוט שני' ששחטו מושפך או מההוא, ועיין בפסוק שאחר זה:

אשר ישחט. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם אין לי אלא וכו' מנין לשוחט עוף תלמוד לומר או אשר ישחט, והלא דין הוא ומה שחיטה וכו' מליקה וכו' אינו דין וכו' תלמוד לומר אשר ישחט על השחיטה הוא חייב ואינו חייב על המליקה ע''כ. משמע כי מתיבת או מרבה שחיטת עוף ומאשר ישחט ממעט המליקה שהיתה באה בקל וחומר. וקשה מברייתא שהביא במסכת זבחים (קז) מוכח כי רבי ישמעאל דורש מאשר ישחט לרבות שחיטה לעוף וממה שאמר הכתוב זה הדבר מיעט המליקה שהיתה בא בקל וחומר. וגם לרבי עקיבא שחולק שם עם רבי ישמעאל דורש ריבוי שחיטת העוף מדם יחשב ומיעוט המליקה מאשר ישחט כדמוכח מהש''ס שם, ואם כן ברייתא של תורת כהנים לא רבי עקיבא ולא רבי ישמעאל. והנה בהכרח לומר כי ברייתא של תורת כהנים אינה כר' ישמעאל ממה שדרש שם זה הדבר לגזירה שוה מה זה הדבר וכו' אל ראשי המטות וכו' אם כן בהכרח שלא כרבי ישמעאל, גם ממה שלא דרש בתורת כהנים יתור דם יחשב לדרשת רבי ישמעאל לרבות הזורק אם כן מוכח שדורשה כרבי עקיבא, גם ממה שדרשו בפ' י' או זבח לרבות הדם כדברי רבי עקיבא בברייתא שהביא בש''ס דזבחים, הרי זה מראה באצבע כי דרשת תנא דתורת כהנים הוא כדרכו של רבי עקיבא, ומעתה תהיה דרשת שחיטת עוף מדם יחשב ומיעוט מליקה מאשר ישחט ולמה דורש תנא דתורת כהנים ב' הדרשות מאו אשר ישחט, ועוד לתנא דתורת כהנים שדורש ב' הדרשות מאו אשר ישחט דם יחשב שאמר הכתוב למה לי:

וראיתי להרמב''ם ז''ל שכתב בפרק י''ח מהלכות מעשה הקרבנות וזה לשונו שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורים שנאמר אשר ישחט או אשר ישחט אחד ולא שנים ע''כ. וקשה להרמב''ם ז''ל למה עשה לימוד חדש ולא רשם הלימוד שהוזכר בברייתא ובתלמוד. ועוד קשה להרמב''ם ז''ל והרי פסוק אשר ישחט אשר ישחט דרשוה למשפט העוף בין לתנא דתורת כהנים בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא שהובא דבריהם בזבחים שכתבנו למעלה אשר ישחט אצטריך ללמד על העוף למר לרבות שחייב על שחיטתו ולמר למעט המליקה, ודין זה פסקו רמב''ם בסוף פרק י''ט מהלכות מעשה הקרבנות ועוד קשה למה שכתב הרמב''ם חיוב לשוחט לאיש מפסוק דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, שכתב וזה לשונו אף על פי שלא נתכוון לשחוט קדשים אלו לה' הרי זה חייב שנאמר דם יחשב וגו' דם שפך אף על פי שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך לא כקרבן הרי זה חייב ע''כ, והרי הש''ס דורש חיוב שוחט לאיש מאמרו איש איש ועוד דם שפך דרשו בתורת כהנים למעט ב' ששחטו או למעט אנוס שוגג מוטעה כמו שכתבנו למעלה ומה מקום לדרוש ממנה שוחט לאיש. והנה דרשה זו אמרוה בזבחים דף ק''ח ע''ב אליבא דרבי יוסי שחולק על רבי שמעון בדרשת איש איש, ולזה יש לומר שבחר הרמב''ם להביא הראיה מיתור דם שפך שהיא יותר חזקה מדרשת איש איש שאינה דרשה חזקה. והראיה ממה שאמרו במסכת מציעא (לא.) בפסוק העבט תעביטנו שסובר רבי שמעון דברה תורה כלשון בני אדם, וכתבו התוספת שם כי במקום שיש איזה הוכחה הפך דרשה הנשמעת מכפל הדברים אנו דורשים כפל התיבה ואין אנו אומרים דברה תורה כלשון בני אדם וכשיש התנגדות לדרשת הכפל אנו אומרים דברה תורה כלשון בני אדם, מעתה אין דרשת כפל איש איש חזקה כדרשת דם שפך שהביא הש''ס אליבא דרבי יוסי, והגם דהש''ס לא קאמר לה אלא אליבא דרבי יוסי, אף על פי כן ממנה נקח לרבי שמעון כי אין הכרח לעשות מחלוקת ביניהם בזה, והגם דהש''ס קאמר לסברת רבי שמעון שדורש שוחט לאיש מאיש איש, זה היה קודם שידע דרשת דם יחשב וגו' דם שפך מה שאין כן אחר דרשה זו הוא דבר השוה לכולם, ולזה כתב הרמב''ם מדרשת דם שפך, אבל קושיתינו הראשונה לדברי רמב''ם במקומה עומדת:

ונראה לומר דסובר רמב''ם כיון שאנו רואים כל כך שינויים בין ברייתא של תורת כהנים וברייתא שהביא הש''ס בזבחים ובין דברי הש''ס גם כן כמו שכתבנו למעלה, אם כן מוכיחים הדברים שאין להקפיד על שינוי מקום דרשות אלו, ולזה למה שמוכיח רמב''ם מפסוק דם שפך שוחט לאיש דחייב אם כן אין לנו מנין לדרוש מיעוט שנים לזה חפש אחר דרשות יתור אשר ישחט שהיא מיותרת ואין אנו דורשים שחיטת עוף אלא מתיבת או, וכמו שדרשו בתורת כהנים שמרבה שחיטה לעוף מאומרו תיבת או לרבות ולפי זה דרשינן מיעוט מליקה בעוף מאומרו זה הדבר למעט מליקה בעוף וכדברי רבי ישמעאל שכתבנו למעלה שדורש מיעוט מליקת עוף מזה הדבר. ולא יקשה לך ממה דקיימא לן (ערובין מו:) הלכה כרבי עקיבא מחברו, כי אין בזה הפך רבי עקיבא בענין הלכה: (אור החיים)


{ד}  וְאֶל-פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ לַֽיהֹוָ֔ה לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְהוָֹ֑ה דָּ֣ם יֵֽחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ:

 אונקלוס  וְלִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא אַיְתֵהּ לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ קֳדָם מַשְׁכְּנָא דַיְיָ דְמָא יִתְחַשַׁב לְגַבְרָא הַהוּא דְמָא אֲשַׁד וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִגוֹ עַמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְלִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא אַיְיתֵיהּ לְקָרָבָא קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ קֳדָם מַשְׁכְּנָא דַיְיָ אֲדַם קְטוֹל יִתְחַשֵׁב לְגַבְרָא הַהוּא וּתְהֵי לֵיהּ כְּאִילוּ אֲדַם זַכְּאַי אָשַׁד וְיִשְׁתֵּצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  דם יחשב. כשופך דם האדם (י) שמתחייב בנפשו: דם שפך. לרבות את הזורק דמים בחוץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) כאלו אמר דם אדם יחשב לאיש ההוא דאם לא כן וכי לא ידענו שדם יחשב כששפך דם בשחיטה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם דם יחשב. ממעשה בראשית (בראשית א כט ל) יאמר הנה בכל בעלי חיים זולתי אדם עשיתי דמם כמים ולחומם כגללים כמו שאמר (שם ט ג) כירק עשב נתתי לכם את כל אבל אם ישחט מחוץ למחנה יחשב כשופך דמים (הרמב"ן)

 ספורנו  דם יחשב. כמו שהיה הענין קודם המבול שלא הותר להם להרוג בעלי חיים לאכלם: (ספורנו)


{ה}  לְמַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר יָבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת-זִבְחֵיהֶם֘ אֲשֶׁ֥ר הֵ֣ם זֹֽבְחִים֘ עַל-פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶה֒ וֶֽהֱבִיאֻ֣ם לַֽיהֹוָ֗ה אֶל-פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶל-הַכֹּהֵ֑ן וְזָ֨בְח֜וּ זִבְחֵ֧י שְׁלָמִ֛ים לַֽיהוָֹ֖ה אוֹתָֽם:

 אונקלוס  בְּדִיל דִי יַיְתוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דִבְחֵיהוֹן דִי אִנוּן דָבְחִין עַל אַפֵּי חַקְלָא וְיַיְתוּנוּן לָקֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְוָת כַּהֲנָא וְיִכְסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מִן בִּגְלַל דְיַיְתוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל נִכְסַתְהוֹן דְהִינוּן דַבְחִין עַל אַנְפֵּי חַקְלָא וְיַיְתוּנוּן קֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לְוַת כַּהֲנָא וְיִכְסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר הם זבחים. אשר הם רגילים (כ) לזבוח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דאי זביחה ממש הוא היינו את זבחיהם ותרי קראי למה לי אלא על כרחך שפירושו אשר הם רגילים לזבוח וקל להבין. אי נמי דקשה לרש"י אשר הם זובחים משמע שכבר זבוח והרי אחר כך כתיב וזבחו זבחי שלמים רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  למען אשר יביאו. זה הטעם על המצוה הזאת ופירוש על פני השדה ולא יזבחו עוד את זבחיהם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והביאום. ג' במס' דין ואידך והביאום בבלה בנבואת ירמיה על הגולה. ואידך ולקחום עמים והביאום אל מקומם בשביל שהיו מביאים זבחים לשעירים שהיו עובדים אלילים והביאום בבלה ומיד כשיעשו תשובה יחזרו כדכתיב והביאום אל מקומם: (בעל הטורים)

 אור החיים  זבחי שלמים לה' וגו'. היה צריך לומר וזבחו אותם זבחי וכו', ואולי שנתכוון האדון להראות חיבת הקודש אשר חבב עמו, ואמר כי זבחי שלמים הם קרבנות המשתתפים בשולחן אחד יחד בנים ואביהם, והוא אומרו שלמים לה' אותם, וחוזרת תיבת אותם לבני ישראל הזובחים האמורים בתחלת הכתוב לא לנזבחים.

ועל דבר זה לבד תתנתק הנפש מנרתקה ותקום לעבודת האל במסירת נפש מבלי הרגש להפלגת עריבות הנרגש בבחינת אהבתו יתברך בנפש המרגשת בטעימת נועם חיבתו, וכל זה קטן הוא להמתחייב לנו עשות לערך המוקדם ממנו יתברך בבחינת שעשוע חיבובינו ורוממות אשר רומם עם קדושו: (אור החיים)


{ו}  וְזָרַ֨ק הַכֹּהֵ֤ן אֶת-הַדָּם֙ עַל-מִזְבַּ֣ח יְהֹוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִקְטִ֣יר הַחֵ֔לֶב לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְיִזְרוֹק כַּהֲנָא יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא דַיְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיַסֵק תַּרְבָּא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִזְרוֹק כַּהֲנָא יַת אַדְמָא עַל מַדְבְּחָא דַייָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיֵסַק תַּרְבָּא לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)


{ז}  וְלֹֽא-יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת-זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶ֑ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם תִּֽהְיֶה-זֹּ֥את לָהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָֽם:

 אונקלוס  וְלָא יִדְבְּחוּן עוֹד יָת דִבְחֵיהוֹן לַשֵׁדִין דִי אִנוּן טָעָן בַּתְרֵיהוֹן קְיַם עָלָם תְּהֵי דָא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא יְדַבְּחוּן תּוּב יַת דִיבְחֵיהוֹן לְטַעֲוָון דִמְתִילִין לְשֵׁידִין דְהִינוּן טָעַן בַּתְרֵיהוֹן קְיַים עֲלָם תְּהֵי דָא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשעירם. לשדים, כמו ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג, כא.): (רש"י)

 אבן עזרא  לשעירים. הם השדים ונקראו כן בעבור שישתער הגוף הרואה אותם והקרוב בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים ומלת עוד תורה שכן היו ישראל עושין במצרים: אשר הם זונים. כי כל מי שמבקש אותם ומאמין בהם הוא זונה מתחת אלהיו שיחשוב כי יש מי שייטיב או ירע חוץ מהשם הנכבד והנורא. ובזו הפרשה לא הזכיר הגר כי המצוה על ישראל בזבחים ובעולות והזכיר הגר שלא יעזבו ישראל שיזבח הגר לעבודת כוכבים בארץ ישראל וכן משפט כל דם שהוא אסור בעבור שהוא הנפש כי הבשר בדם והאמת כי הנפש שבה יחיה האדם הוא בדם הלב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לשעירם. לשדים וכן הוא אומר (ישעיהו יג כא) ושעירים ירקדו שם לשון רש"י מתורת כהנים (פרק ט ח) ואמר ר"א שנקראו השדים כן בעבור שישתער הגוף הרואה אותם והקרוב בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים ומלת "עוד" תורה שכן היו ישראל עושים במצרים

"אשר הם זונים" - כי כל מבקש אותם ומאמין בהם הוא זונה מתחת אלהיו שיחשוב כי יש מי שמטיב או ירע חוץ מהשם הנכבד והנורא וכבר רמז רבי אברהם במלת "עוד" האמת כאשר כתבתי למעלה (לעיל טז ח) וכן שם השעירים יתברר לך משם ויקראו "שדים" בעבור שמשכנם במקום שדוד כגון המדבר ועיקר מציאותם בקצוות כגון פאת צפון החרב מפני הקור ודע כי כאשר הבריאה מתחילה במעשה בראשית בגוף האדם ובכל בעלי הנפש והצמחים והמתכות מארבע יסודות ונתחברו ארבעתם בכח אלהי להיות מהן גוף גס מורגש לכל חמשת ההרגשות לעביו ולגסותו כך היתה יצירה משני יסודות מן האש והאויר והיה מהם גוף אינו נרגש ולא מושג לאחת מן ההרגשות כאשר נפש הבהמה איננה מושגת להרגשות לדקותה והגוף הזה הוא רוחני יטוס לדקותו וקלותו באש ובאויר וכאשר ההרכבה בכל דבר סיבת ההויה וההפסד במורכב מארבע יסודות כך היא במורכבים האלו משני היסודות כי בהתחברותם יהיה בעל הגוף חי ובהתפרדם יהיה כמת ולכך אמרו רבותינו (חגיגה טז) ששה דברים נאמרו בשדים שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם שלשה כמלאכי השרת יש להם כנפים כמלאכי השרת וטסים כמלאכי השרת ויודעין מה שעתיד לבא כמלאכי השרת יודעין סלקא דעתך אלא אימא שומעין מה שעתיד להיות שלשה כבני אדם אוכלין ושותין כבני אדם פרין ורבין כבני אדם ומתים כבני אדם וסיבת המיתה פירוד החבור היא הסיבה בכל המורכבים וסיבת הטיסה בקלות יסודותם כאשר נראה גם בעוף כי מפני שגברו עליו האש והאויר והיסודות האחרים בו מעטים הוא טס ופורח וכל שכן אלו שאין בהם מן היסודות הכבדים כלום שטיסתן גדולה יעופו ולא ייגעו וענין האכילה ללחוך מן המים והאש הריחות והליחות כענין האש שתלחוך המים אשר בתעלה (מלכים א יח לח) והוא ענין ההקטרות שיעשו בעלי נגרומנסיא"ה לשדים וסיבתה היובש אשר תיבש האש אשר באויר בגופן וצריך להחזירה כאשר היא האכילה באדם לצורך מה שהוא ניתך ממנו וענין מה שאמרו שומעין מה שעתיד להיות כי בטיסתן באויר השמים יקבלו העתידות משרי המזלות השוכנים באויר והם נגידי התלי ומשם יגידו גם בעלי הכנפים העתידות כאשר הוא מנוסה בנחשים וכאשר אפרש במקומו (דברים יח ט) בע"ה ואלו ואלו אינם יודעים במה שעתיד להיות לימים רבים ולעתים רחוקות רק יודענו בעתיד להיות בקרוב כי ידעו בנסיונותם שיקבלו מן השדים בנגזר לבא ולכך תרגם אונקלוס יזבחו לשדים לא אלוה (דברים לב יז) דבחו לשדין דלית בהון צרוך יאמר שאין בהם שום צורך כי לא ימנעו הנזק העתיד ולא יעשו שום תועלת וגם לא יודיעו ברחוק שישתמר ממנו האדם בדעתו והוא לשון הכתוב גם כן "לא אלוה" כאילו אמר "לא כח וממשלה" כי אלהים לשון אילות וכח אל הם יאמר שאין בשדים אילות ושום כח ולכך אין צורך בהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם (הרמב"ן)

 ספורנו  חקת עולם תהיה זאת. שלא יזבחו לשעירים אף על פי שלא היו מקבלים אותם לאלוה בשום פנים אבל היו חפצים בחברתם להיות השדים להם משרתים ומסייעים בעסקיהם או שליחותם אל ארץ רחוקה כמו שהזכירו (חולין פרק כל הבשר) על יוסף שידא ועל שידא דהוה שכיח בי רב אשי. אמנם בדבר השדים אשר לא נזכרה בריאתם ראוי להתבונן שהם ז''ל קראום מזיקים והזכירו שהם אוכלים ושותים פרים ורבים ומתים ועם כל זה רואים ואינם נראים וכל אלו לא יאותו בהם זולתי בהיותם מורכבים מעצמים דקים נעדרי המראה ובהיותם אוכלים ושותים יהיה בהכרח מזונם עצם מורכב דק מאד שישתנה לעצם הנזון ואין במורכבים אצלנו יותר דק מאותו אד הדם אשר ממנו יתהוה רוח נושא לכח החיוני. וזה הכח הנשוא בו הוא נפש החי כאשר הוא חי. ובהיות שזה הכח לא יהיה בלתי זה הנושא יקרא זה הנושא לפעמים נפש כאמרו כי הדם הוא הנפש ובהיותו מזון לשדים הנה המקריב להם דם אשר בו זה העצם שאין כח בידם לקחתו כאמרם (שם) כל מידי דצייר וחתים וכייל ומני לית לן רשותא למשקל מיניה יקנה אהבתם והאוכלו יקנה מזג נוטה לטבעם ויאהבו חברתו. וכאשר היו רבים חפצים בחברת השדים ואהבתם כדי שיסייעוהו בהשגת הערב הבלתי מועיל אשר תאותו נקנת באכילת עץ הדעת היו מגישים דם למנחה לשדים ואוכלים אותו להתחבר עמם וקצתם היו אוכלים אצל בית מקוה דמים בחשבם ששעירים ירקדו שם כדי למשוך אהבתם והתחברות עמהם. וכאשר קדשנו האל יתברך, והרחיק את עמו כפי האפשר מרדוף אחרי ערב בלתי מועיל הרחיק מהם את השדים וחברתם, בהיותם מזיקים באמת כמו שקראו אותם רז''ל ואסר את הדם וענש עליו כרת כמו שענש מיתה על אכילת עץ הדעת ונתן טעם לזה באמרו כי נפש הבשר בדם היא כי אמנם הכח אשר הוא הנפש החיוני הוא נשוא בחלק האידיי והדק שבדם ואותו החלק האידיי הנושא הנקרא גם כן נפש הוא בעצם כל הדם והוסיף ואמר ואני נתתי לכם על המזבח ואני לא בחרתי בו לכפר מפני היותו אהוב אצלי אבל בהיותו נפש בצד מה ויכפר על הנפש כענין הקטר שאר אברי הנקרב לכפר על אברי המקריב: (ספורנו)

 כלי יקר  ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. סמך פרשה זו לכאן לפי שיש מקום למינים לטעות ולומר ששליחת השעיר המדברה הוא לשעירים חלילה, ע"כ הזהירם מיד על שחיטת חוץ והורה שרצה ה' אדרבא למנוע מהם הזביחה לשעירים אשר התעסקו בהם לפנים מדקאמר לשון עוד, וענין השעיר אינו עבודה וזביחה כ"א חלקו של סמאל וכן פירש הרמב"ן (ויקרא טז.ח) וז"ל צוה הקב"ה שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות עשו, שהוא עם היורש החרב והמלחמות. ומן הבהמות, השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין ושעירים והאריך שם הרב בלשונו. והנה מקום אתי לתרץ בזה מ"ש בשחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא פירש"י כשופך דם האדם כו' ויש להקשות מה ענין שוחט בחוץ לשפיכת דם האדם, אלא לפי שהשוחט בחוץ לשעירים מושך כחו מן מאדים המשפיע החרב וההריגה נמצא שיפה אמר דם יחשב לאיש ההוא כי הוא חשוב באמת לשופך דם כי זה כחו של אלוהו וזה פירוש יקר. (כלי יקר)


{ח}   חמישי - שלישי במחוברין  וַֽאֲלֵהֶ֣ם תֹּאמַ֔ר אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן-הַגֵּ֖ר אֲשֶׁר-יָג֣וּר בְּתוֹכָ֑ם אֲשֶׁר-יַֽעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ-זָֽבַח:

 אונקלוס  וּלְהוֹן תֵּימַר גְבַר גְבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בֵּינֵיכוֹן דִי יַסֵק עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְהוֹן תֵּימַר גְבַר טְלֵי וּגְבַר סִיב מִבֵּית גְנִיסַת יִשְרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְיִתְגַיְירוּן לְמֵיתָב בֵּינֵיהוֹן דִי יַסִיק עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר יעלה עולה. לחייב על המקטיר איברים (ל) בחוץ, (עי' ברא"ם) כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חבירו, שניהם חייבין (ת"כ פרק י, ו. חולין כט:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דקשה לרש"י מה בא ללמד אשר יעלה עולה אם לאסור שחיטת חוץ והלא כבר נאמר איש איש אשר ישחט וגו' לעיל בפרשה זו ומפרש דבא ללמד לחייב על המקטיר איברים בחוץ כשוחט כלומר אף על פי ששחט אחד כבר בחוץ והפסיל הקרבן הוה אמינא אם היה מקריב אחר שחיטת פסול אינו עובר עליו דכבר פסלהו הראשון בא הכתוב ללמד ששניהם עוברים וחייבים: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ואליהם תאמר וגו'. במסכת זבחים (קז.) תניא ר' ישמעאל אומר לעירוב פרשיות לומר שאף שחוטי חוץ שהעלה בחוץ הגם שאין ראויים לפנים כגון השוחט בפנים ומעלה בחוץ דתניא במשנה תחלת פרק י''ג דזבחים. וליתן כל האמור של זה בזה זולת דברים שריבה הכתוב באחד מהם ומיעט בחבירו. ועיין בדברי רש''י בזבחים:

איש איש וגו'. עיין בפסוק שלפני זה:

מבית ישראל. הוצרך לומר מבית ישראל ולא הספיק במאמר ואליהם שממנו מובן שחוזר להאמורים למעלה מהענין. לצד שאמר איש איש לומר שנים ששחטו כמו שכתבתי בסמוך, וחש הכתוב שיבא הדורש וידרוש לרבות הגוים כמו שדורשים (מנחות עג) באיש איש האמור בנדרים ונדבות (אמור כב יח) שהוא לרבות גוים, לזה הוצרך לומר מבית וגו' דוקא ישראל ולא אומות וממילא נתחייב לדרוש באיש איש כל מה שדרשו ז''ל. ואחר שהוצרך לומר מבית ישראל חש הכתוב לומר שמיעט הכתוב הגרים תלמוד לומר ומן הגר, והוצרך לרבות כל הריבוים דזולת זה יאמר האומר שלא ריבה אלא מה שהזכיר בכתוב. וגם לדעת ר' יוסי שסובר דברה תורה כלשון בני אדם. אולי שלא אמר כן אלא לצד שיש לו מניעת הדרשה בו לצד מיעוט ההוא. והגם שהקשה הש''ס לר''י דכיון שאינו דורש איש איש שבפרשה ב' גם איש איש שבפרשה א' לא ידרוש, אין הכי נמי אם לא היה הש''ס מוצא דרשות דם שפך היה אומר שדורשה מאיש איש, שכל שאין נגדיות לדרשה לא אמרינן דברה תורה וכו', ועיין בדברי התוספת במציעא דף ל''א ד''ה דברה תורה כלשון בני אדם שאין סברא לומר דלית לתנא כמה דרשות שנדרשו בכפל, והגם שהתוספת פרטו הקושיא לרבי שמעון על כל זה ישנה לכל. ועיקר מחלוקת התנאים היא בסברא בדבר המתנגד לדרשה שכפי הסברא מטה לומר דברה תורה כלשון בני אדם ותמצא שגם רבי שמעון מצינו שאמר (ב''מ לא:) דברה תורה כלשון בני אדם ומצינו לו שדורש הכפל: (אור החיים)


{ט}  וְאֶל-פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ לַֽעֲשׂ֥וֹת אֹת֖וֹ לַֽיהוָֹ֑ה וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵֽעַמָּֽיו:

 אונקלוס  וְלִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא אַיְתִנֵהּ לְמֶעְבַּד יָתֵהּ קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְלִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא לָא יַיְתִינֵיהּ לְמֶעֱבַד יָתֵיהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונכרת. זרעו נכרת, (מ) וימיו נכרתין. (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (נחלת יעקב) הא דלא פירש זה לעיל נראה משום דלעיל כתב מעמו שהוא לשון יחיד אבל מעמיו הוא לשון רבים משמע קצת הרבה מיני כריתות: (שפתי חכמים)


{י}  וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן-הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל-דָּ֑ם וְנָֽתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֨פֶשׁ֙ הָֽאֹכֶ֣לֶת אֶת-הַדָּ֔ם וְהִכְרַתִּ֥י אֹתָ֖הּ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ:

 אונקלוס  וּגְבַר גְבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בֵּינֵיכוֹן דִי יֵיכוּל כָּל דְמָא וְאֶתֵּן רוּגְזִי בַּאֲנָשָׁא דְיֵיכוּל יָת דְמָא וֶאֱשֵׁיצֵי יָתֵהּ מִגוֹ עַמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר טְלֵי וּגְבַר סִיב מִבֵּית גְנִיסַת יִשְרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְמִתְגַיְירוּן לְמֵיתַב בֵּינֵיהוֹן דִי יֵיכוּל כָּל אַדְמָא וְאֶתֵּן יַת פְּנוּיָיתָא לְמֶעֱסוֹק בְּבַר נְשָׁא הַהוּא דִי יֵיכוּל כָּל אַדְמָא וְאֵישֵׁיצֵי יָתֵיהּ מִגוֹ עַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל דם. לפי שנאמר בנפש יכפר, יכול לא יהא חייב אלא על דם המוקדשים, תלמוד לומר (נ) כל דם: ונתתי פני. פנאי שלי, (ס) פונה אני מכל עסקי ועוסק בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כתב הרא"ם ויש לתמוה למה לי כל לרבות אף דם חולין שלא לאוכלו תיפוק ליה מקרא דרק הדם לא תאכל דפרשת ראה שדרשו שם אף על פי שאין שם זריקת מזבח הוא באזהרה. ותירץ ושמא יש לומר כתיב בהאי וכתיב בהאי כדאמרינן גבי חיוב מצה דהוא בזמן הזה עד כאן לשונו. [נחלת יעקב] כבודו במקומו מונח שלא ירד לחלק בין לשון חייב שפירושו כרת ובין לשון לא תאכלו שהוא באזהרה וחילוק זה פשוט הוא ואשתמיטתיה להרא"ם מה שאמרו פרק קמא דכריתות אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם למה וכו' עיין שם: (ס) מפני שנתינת פניו של מקום בכל מקום הוא לטובה וכאן היא לרעה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ואיש איש וגו' אשר יאכל וגו'. טעם כפל איש איש, בתורת כהנים דרשו וזה לשונם ישראל אלו ישראל, גר אלו גרים, הגר לרבות נשי הגרים, בתוכם לרבות נשים ועבדים, אם כן למה נאמר איש איש אמר רבי אלעזר ברבי שמעון להביא ולד ישראל מן הגר ומן העבד ע''כ. צריך לדעת למה הוצרך הכתוב לפרט כל הפרטים, וכדרך שהקשו במסכת סוכה (כח) באותה ברייתא שאמרה האזרח לרבות הנשים וזה לשונם מדר' יהודה אמר רב נפקא דאמר ר' יהודה אמר רב השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה ותירץ שם שאיצטרכא לתוספת עינוי וכו' ע''כ. אם כן גם במה שלפנינו יש להקשות כן למה הוצרך לרבות הנשים וכו' בין נשי ישראל בין נשי הגר. עוד יש לנו לעמוד על כוונת דברי התנא מה הוא הולד ישראל הבא מן הגר שהוצרך הכתוב לרבות מאיש איש, אם הוא המיר כבודו מגירות והלך לחרפות, הרי הוא גוי ולמי בא הכתוב להודיע האיסור. ועוד התנא אומר בפירוש ולד ישראל משמע שביהדותו עומד, אם כן פשיטא שלא גרע מגר שאמר קרא בפירוש ולמה איצטריך איש איש, והרב בעל קרבן אהרן כתב שגרסינן בברייתא מן הגוי ומן העבד, וירצה ולד בת ישראל הבא מן ע''ג או עבד שאף על גב שאביו עכו''ם או עבד שלא הוזהרו על הדם וכו' מחויב אם אכל דם דגריר אחר אמיא וכו' דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כדאמרינן ביבמות (כג.) בנך הבא וכו' קרוי בנך וכו' ע''כ. וקשה לי כיון שהכתוב קראו לזה בן ישראל אם כן ישראל גמור הוא, ואם מדבר הכתוב בבן שלא רצה לעמוד ביהודת אמו אם כן פקו פליליה ולמי בא הכתוב להודיע תורת ה'. ואם לכופו על הדבר ממה נפשך אם ביד ישראל לכופו פשיטא שכופין אותו כדין כל איש ישראל שעובר על התורה ואם אין בידינו לכופו הרי אין ברשותינו, ואם כן קרא למאי אתא:

ונראה לומר בהקדם לדעת טעם איסור זה, כפי מה שהאירו חכמים את עינינו בפנימיות התורה, כי כל נפשות עם בני ישראל הם ממדריגה שאין למעלה ממנה בסוד (דברים לב ט) חלק ה' עמו. גם אמרו שהגם שהם בעולם התחתון ורחוקים ממקום גבוה אף על פי כן ישנם דבוקים בחוט של חסד עד מקום שורשה בסוד אומרו (שם) יעקב חבל נחלתו, ונפש הבהמה היא ממדריגה התחתונה אשר יתיחס מקומה אל קליפת נוגה והנה באכול אדם מדם בהמה שהנפש יוצאה בו שעליו בא עונש כרת קונה נפש הבהמיית מקומה בנפש אדם. והדיענו הכתוב כאן כי האוכל דם ומכניס נפש הפחותה בנפשו יגעל אותו שורש העליון לבל יהיה עוד נדבק בו. והוא מאמר ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם והכרתי אותה מקרב עמה פירוש שיכרות החוט הקשור בשרשו שהוא מקור כללות נפשות עם ה', והוא אומר מקרב עמה. עוד ידוע הוא כי הגם שבכללות עם ישראל שורש אחד אף על פי כן הם במדריגות זו למעלה מזו בסוד (קהלת ה) כי גבוה מעל גבוה וגו'. וכיון שכן תבא הסברא לומר לצד שהנפש בהמה זו לא טמאה היא שהרי היא בהמה טהורה הנאכלת לזה לא תעשה נפש הלזו פגם ודופי אלא דוקא בהדרגה הגדולה שבישראל, ועונש שיחד ה' לעבירה זו אינו אלא להאזרחים זכרים ולא נקבות, וכשירבה הכתוב איזה ריבוי אין לנו בו אלא חידוש הדרגה אחת עד שירבה קצת המדרגות, גם כלך לדרך אחר יש לומר שאין הפעולה הלז עושה כל כך רושם להצטרך לכורתה אלא נפש שהיא קלת הערך אבל נפש רמה אפשר שהגם שתעשה בו רושם אף על פי כן לא תעשה כל כך פעולה בה כדי שתצטרך לכרת. אשר ע''כ נתחכם אל נורא עליל' וריבה כל הריבוים ואמר כי קטן וגדול ישנו בהכרת באוכלו דם הנפש, ואמר ריבויים לכל ההדרגות קטן וגדול:

והנה לפניך ההדרגות זו למעלה מזו, ראשון שבקדושה זכרי ישראל ב' נשיהם לצד שהאשה אינה במדריגת האיש, ג' גר הבא מישראל וגיורת, ד' גר הבא מגר וישראלית, ה' גיורת כיוצא בשני ההדרגות, ו' גר הבא מגר וגיורת, ז' גיורת הבא מגר וגיורת, ח' גר עצמו, וכל אלו ההדרגות באו בכתוב, ראשון שבקדושה ישראל הזכירם בפירוש והוא מאמר תנא של תורת כהנים ישראל אלו ישראל. והזכיר הגרים ב' פעמים, וב' ריבויים עמהם הגר הגר. ותמצא שבמסכת סוכה (כח) דרשו ה' של האזרח לרבות נשיהם, נמצאת אומר כי ה''א של הגר הגר ריבויים הם, הרי לפניך ד' ריבויים בגרים והם כנגד ב' הדרגות שבגרים הא' הוא הגר שנולד מגר וגיורת והב' הגר עצמו שנתגייר, ושני הריבויים כנגד נשיהם שבהדרגתם, ואולי שלזה דקדק ואמר תנא דתורת כהנים הגר אלו הגרים ולא אמר זה גר שנתכוון לב' הדרגות דגרים כאמור, וא' הגר לרבות נשי הגרים פירוש מריבויי ה''א נתרבו נשיהם, ואמר בתוכם לרבות נשים ועבדים כמאמר התנא פירוש נשים אזרחיות ועבדים שדינם שוה לנשים, ולא תקשה למה הוצרך לרבות' והלא קל וחומר מגרים, ואין לומר שהייתי אומר כי לצד שהם גדולים מערך גר יצטרך לומר כי גם בהם יפעיל הכרת כמו שאמרנו בטעם זכרון ישראל, כי אחר שהוזכרו זכרי ישראל מכל שכן הנשים הנה אם לא היה ריבוי בתוכם שריבה בה קרא נשי ישראל לא היינו מרבים מה' של הגר ב' גיורים כמו שאמרנו, הרי לפניננו ו' ריבויים, ואמר איש איש ב' ריבויים אחרים ודרש אותם תנא בתורת כהנים ואמר להביא ולד ישראל הבא מן הגר ומן העבד פירוש ולד ישראל שיש בו זרע ישראל ובא גם כן מן הגר והוא אומרו מן הגר, והכונ' היא שאביו ישראל ואמו גיורת או אביו גר ואמו ישראלית, ושני הדרגות אלו נדרשים מכפל איש איש:

ולא תקשה למה הוצרך הכתוב לרבות ההדגרות אלו אחרי שכבר ריבה גר גמור כמו שאמרנו, כי אם לא היה ריבוי איש היינו מפרשים דגרים האמורים בבאו מישראל וגיורת או מגר וישראלית. ומעתה הקדים הכתוב הדרגה החשובים שבגרים שיש בהן חלק ישראל ואחר כך אמר הגר הגר שכולן גרים, הרי לפניך ח' ריבויים. ואם תאמר גיורת הבאה מישראל וגר מנין, יש לומר שלאחר שנתרבה אפילו גר עצמו שנתגייר פשיטא שאין להפחית ממנו גיורת הבאה מישראל וגר הגם שהיא נקבה, ולדרך זה תתהלך בכל מקום שירבה ריבויים כאלו:

בנפש וגו'. בתורת כהנים דרשו ולא בציבור ע''כ. הטעם כי אין כח בעון זה להכרית ציבור. ועיין במה שפירשתי למעלה:

מקרב עמה. בתורת כהנים דרשו ועמה בשלם ע''כ, ואין ידוע הכוונה בזה, ממה נפשך אם חייבים מדין ערב למה יהיו פטורים כאן, ואם אינו מדבר במי שחייב מדין ערב כגון שלא ידעו או נאנסו אין צריך לומר. ונראה כי יכוון לומר כי כריתת הענף הרע מהאילן משביחו כידוע, ולזה אמר מקרב עמה פירוש כדי שלא יזיק ענף הרע לנצר מטעיו יתברך יכריתהו וישאר עמה בשלם: (אור החיים)


{יא}  כִּי נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֘ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַֽאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי-הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר:

 אונקלוס  אֲרֵי נְפַשׁ בִּסְרָא בִּדְמָא הִיא וַאֲנָא יְהָבִתֵּהּ לְכוֹן עַל מַדְבְּחָא לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתֵיכוֹן אֲרֵי דְמָא הוּא עַל נַפְשָׁא מְכַפֵּר: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם קִיוּם נְפָשׁ כָּל בִּישְרָא בְּאַדְמָא הוּא וַאֲנָא יְהַבְתִּיהָ לְכוֹן לִגְזֵירָתָא דְתִיתְּנוּן אֲדַם נִיכְסָא עַל מַדְבְּחָא מְטוֹל לִמְכַפְּרָא אֲדַם עַל נַפְשַׁתְכוֹן אֲרוּם אֲדַם נִיכְסָא הוּא עַל חוֹבֵי נַפְשָׁא מְכַפֵּר: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי נפש הבשר. של כל בריה בדם היא תלויה, (ע) ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם, תבוא נפש ותכפר על הנפש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) תיקן בזה דבשר דבקרא הוא לאו בשר ממש אלא כל בריה הוא נקרא בשם בשר כמו שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו וגם נקט לשון תלויה להורות שאין הנפש מונחת בדם כי נפש אין בה ממש ואין שייך בה לשון הנחה כי אם לשון תלויה כלומר שקיומה אינו אלא בדם כי בהעדר הדם תפסד הנפש ואמר עוד ולפיכך במקום ואני דבקרא כלומר כיון שהנפש תלויה בדם לפיכך נתתי הדם לכפר על הנפש של אדם ולא שיהא ואני דבקרא סיפור בפני עצמו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בנפש יכפר. בנפש שיש בו יכפר. והטעם נפש תחת נפש ויש מפרשים כמו על נפשותיכם ואין לו טעם אחר שאמר לכפר על נפשותיכם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח. משמעות הכתוב הזה שיאמר שיאסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו והוא חלק השם כטעם החלב ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב נדחה את השואל שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו אע"פ שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא והרב כתב במורה הנבוכים (ג מו) כי היו הכשדים מואסים הדם ויחשבוהו להם לטומאה אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהנבא מהם העתידות והתורה תכוין לעולם להרוס בניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה ולכך אמר (פסוק י) ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (להלן כ ו) שהוא מביא למין ממיני ע"ז כי לא נאמר כן במצוה אחרת ואלו דברים מיושבים אבל הכתובים לא יורו כן שהם יאמרו תמיד בטעם האסור כי נפש כל בשר דמו בנפשו (פסוק יד) כי נפש הבשר בדם הוא (פסוק יא) והחזיר במשנה תורה (דברים יב כג) רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר והראוי שנפרש בטעם איסורו כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו ואף ע"פ כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח לא בעלי הנפש כאשר בא בפרשת בראשית שנאמר (בראשית א כט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' וכאשר היה במבול שנצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו התיר להם השחיטה כמו שאמר (שם ט ג) כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל כי חיותם בעבור האדם והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם בקרבים לפניו יתברך לא שיאכלוהו כי אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש כי הנפשות כולן לאל הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל (קהלת ג יט) ועל הדרך שיראוהו חוקרי היונים מן השכל הפועל התנוצץ זיו וזוהר צח מאד ובהיר וממנו יצא נצוץ נפש הבהמה והנה היא נפש גמורה בצד מן הפנים ולכך יש בה דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה והיכר ברגילים ואהבה להם כאהבת הכלבים לבעליהן והיכר מופלא באנשי בית בעליהם וכן ליונים דעת והכרה מן הידוע עוד כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב תהיה עובי וגסות בנפש האדם ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים שישתנו בעכולם ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה והכתוב אומר (שם שם כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ ולכך אמר (פסוק יד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לפני ה' וזה טעם על כן אמרתי לבני ישראל בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו ושנו בספרי (ראה עו) רק חזק לבלתי אכול הדם (דברים יב כג) רבי יהודה אומר מגיד שהיו שטופים בדם וכו' כי הדם הוא הנפש (שם) להגיד מה גרם ולא תאכל הנפש עם הבשר (שם) זה אבר מן החי זה רמז וראיה למה שפירשנו ולכך צוה עוד (בפסוק יג) לכסות כל דם בחיה ובעוף כי לא יתקרב דמם על המזבח כי גם בעופות לא יקרב מהם רק שני מינין בלבד וגם הם אינם נשחטים אבל בבהמות רוב המצויים נשחטים לשם הנכבד ודמם לכפר ואין ראוי לכסותו ולא חשש לכסות דם החולין בבהמה כי אין חולין במדבר וגם אחרי כן על הרוב יצוה (הרמב"ן)

 אור החיים  כי נפש הבשר וגו'. צריך לדעת נתינה טעם למה חוזר זה, ולפי מה שפירשתי למעלה הן הן הדברים שכתבנו שנותן הטעם למה תכרת נפש האוכלת, לצד שיש בדם הנפש והוא נותן בתוכו נפש הבהמית. אלא שעדיין יש לנו לחקור למה אמר נפש הבשר ולא אמר כי הנפש בדם. ונראה שנתחכם ה' להשיב לשואל למה לא אסר גם הבשר כי גם בו היה חיות הבהמה וכשאדם אוכלו יגרום הפגם בנפשו, לזה אמר וכי נפש הבהמי היתה בבשר, לא כן הוא, לא היתה אלא בדמו של בשר והדם הוא מחיה הבשר. ואין הנפש בבשר כל עיקר כאומרו נפש הבשר בדם היא הנפש ולא בבשר. ותכונה זו לא הכינה ה' בתכונת אדם כי האדם התפשטות חיונותו היא גם בבשר וגם בעצמות, ונקרא בדבריהם הבלה דגרמי שנשאר אחר כמה שנים בעצמות, ולזה אינם נרקבים הצדיקים, ויש רשעים שנמשלו כבהמות והן הנה שאינם עומדים בתחיית המתים לצד שיבשו עצמותם ונרקבו וכלתה הנפש והלכה לה כרוח הבהמה:

ואני נתתיו וגו'. פירוש ותדע שהדם הוא הנפש שהרי אני נתתיו לכם וגו' לכפר על נפשותיכם נפש תחת נפש הרי כי הדם הוא הנפש. עוד יכוון הכתוב להזהיר על נפש הבהמה לבל המיתה, כי לא נתן ה' דם הבהמות לנו אלא לכפר על נפשותינו, והוא אומרו נתתיו לכם על המזבח לשלול זולת סיבה זו שאינו לנו במתנה לעשות כל אשר נחפוץ עשות בו. ותמצא (סנהדרין ב.) שדין הריגת בהמה צריך שיהיה על פי בית דין של כ''ג כמשפט אדם שהשוה הכתוב משפטם למשפט אדם, ולא הותרה בהמה לשחוט אלא לצרכי בשרה כי תאוה נפש אדם לאכול בשר שכן גמר קונה עולמו והקנה לנו דכתיב (ראה יב כ) כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות וגו': (אור החיים)


{יב}  עַל-כֵּ֤ן אָמַ֨רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל-נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא-תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתֽוֹכֲכֶ֖ם לֹא-יֹ֥אכַל דָּֽם:

 אונקלוס  עַל כֵּן אֲמָרִית לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל אֱנַשׁ מִנְכוֹן לָא יֵיכוּל דְמָא וְגִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בֵּינֵיכוֹן לָא יֵיכוּל דְמָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּגִין כֵּן אֲמָרִית לִבְנֵי יִשְרָאֵל אִיזְדַהֲרוֹן דְכָל בַּר נַשׁ מִנְכוֹן לָא יֵיכוֹל אַדְמָא וְגִיוֹרַיָא דְמִתְגַיְירוּן לְמֵיתַב בֵּינֵיכוֹן לָא יֵיכְלוּן אַדְמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל נפש מכם. להזהיר גדולים על הקטנים: (רש"י)


{יג}  וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן-הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ-ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת-דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּֽעָפָֽר:

 אונקלוס  וּגְבַר גְבַר מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בֵּינֵיכוֹן דִי יְצוּד צֵידָא חַיְתָא אוֹ עוֹפָא דִי מִתְאֲכֵל וְיֵשׁוֹד יָת דְמֵהּ וִיכַסִנֵהּ בְּעַפְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב מִבֵּית גְנִיסַת יִשְרָאֵל וּמִן גִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן לְמֵיתַב בֵּינֵיהוֹן דִי יְצַד צֵידָא חַיְיתָא אוֹ עוֹפָא דְמִיכַשְׁרִין לְמֵיכַל וְיֵישׁוֹד יַת אַדְמֵיהּ בְּנִיכְסָתָא וְאִין לָא מִתְקַלְקְלָא נִיכְסַתֵּיהּ יְכַסִינֵיהּ בְּעַפְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר יצוד. (ת"כ חולין פד) אין לי אלא ציד, אווזין ותרנגולין מנין, תלמוד לומר ציד מכל מקום, אם כן למה נאמר אשר יצוד, שלא יאכל בשר אלא (פ) בהזמנה זאת (חולין פד. ת"כ פרק יא, ב.): אשר יאכל. פרט (צ) לטמאים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) פירש רש"י כאלו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר שלא יאכל בשר תדיר שלא יעני: (צ) ואם תאמר דלמא למעט טריפה הוא דאתא כגון שניקב קרום של מוח או ששחטו טריפה. ויש לומר דהוכחתו מדכתיב הכא ושפך את דמו וכסהו ולעיל כתיב דם שפך מה להלן שחיטה שאינה ראויה אף כאן כגון ששחט טריפה ואפילו הכי כתיב וכסהו בעפר אם כן אשר יאכל למה לי אלא פרט לטמאים הוא דאתא אליבא דרבי מאיר ולא כחכמים דהלכתא כוותייהו וצריך עיון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר יצוד ציד חיה. כאיל וצבי: או עוף אשר יאכל. גם מזה הכתוב נלמוד שלא נעזוב הגר שיאכל בארצנו חזיר או סוס או עוף דורס שהוא טמא ויתכן בעבור שצוה שלא יאכל דם ולא יראה דם נשפך חוץ מהמזבח השם צוה לכסות כל דם שאינו קרב לגבי המזבח שלא יחשוב הרואה בראותו והוא דם איל וצבי או עוף כי זבח נזבח לעבודת כוכבים ובפרשת ראה אנכי אפרש סוד זה הפסוק: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ושפך את דמו וכסהו בעפר. דם חיה ועוף טעונין כסוי שאין מקריבין ממנו על המזבח שלא תהא מדת הדין מקטרגת איך דם יאכל דם לכך צוה לכסותו: (בעל הטורים)

 אור החיים  אשר יצוד ציד וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הוצרך הכתוב לכתוב כל זה שלא היה לו לומר אלא איש אשר ישחט חיה או וגו' או אשר ישפוך דם וגו'. עוד אם גזירת הדברים היא מצות הכיסוי היה לו לומר יכסהו בעפר כי אומרו וכסהו משמע שקדמה מצוה אחרת. ונראה כי באמרו אשר יצוד נתכוון לאסור צידת מין טמא לכתחלה, הגם שהתירו הכתוב בהנאה, וכמו שהעליתי בספרי פר''ת סי' קי''ז כדעת רמב''ם (מ''א פ''ח) שאין התר' לצודם אלא אם מתכוון לצוד טהורים ונזדמנו עמהם טמאים, והוא מאמר הכתוב כאן אשר יצוד וגו' תנאי הוא הדבר שאין מתיר לו לצוד אלא אשר יאכל ולא אשר לא יאכל ואמר וכסהו לצד שקדם מצוה אחרת שלא לצוד שלא יאכל יוצדק לומר וכסהו בתוספת ו', ואמר ושפך וגו' פירוש שאסור לאכלו כדרך שאמר במקום אחר (דברים יב טז) לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, ולזה גמר אומר כאן ואמר כי נפש כל בשר וגומר ואומר וגו' הא למדת כי נתכוין במאמר ושפך לאסור אכילת דם חיה ועוף. נמצאת אומר ג' מצות נאמרו כאן, א' לא יצוד טמאים ליהנות מהם, ב' לא יאכל דם חיה ועוף, ג' מצות עשה לכסות דם חיה ועוף:

עוד נראה שרמז באומרו ושפך וכסהו שאין צריך לכסות כל דמו אלא חלק בשפיכה וחלק בכיסוי (חולין פח.): (אור החיים)

 ספורנו  כי יצוד ציד. בהיות מקום הציד על הרוב שומם ומוכן להמצא שם שדים כאמרו ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם אסר להניח שם דם מגולה וצוה לכסותו כעפר להסיר הכנת המצא השדים שם. ואמר: (ספורנו)

 כלי יקר  כי יצוד ציד חיה או עוף וגו'. עיקר טעם הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם, אבל בבהמות אין צורך בהיכר זה כי כבר הוא מזורז ועומד במה שרואה שניתן הדם על המזבח כמ"ש ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם. ואין הפירוש שזה עיקר הטעם לאיסור הדם דא"כ למה אסר דם חיה ועוף אלא עיקר טעם האיסור הוא שלא יאכל הנפש עם הבשר, ונתן מופת על שהנפש כלול תוך הדם שהרי נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם וכפרה זו ודאי נפש תמורת נפש ומזה תבין מדעתך טעם איסור הדם שהוא מצד הנפש שבו וזה טעם שוה בבהמה חיה ועוף, אך הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לאוכלו אבל בדם בהמה אינו צריך היכר כי די לו בזה מה שרואה שניתן הדם על המזבח וזה סימן לו כי הדם הוא הנפש, ועוד שאין נכון שיאכל העבד משלחן רבו אבל בדם חיה ועוף אין שום היכר ע"כ צוה לעשות היכר במקצתו על ידי כסוי. ואע"פ שתורים ובני יונה קרבים לגבי מזבח מ"מ בטלים המה במיעוטם כי רוב העופות אינן למזבח כמו הבהמות.

ד"א לפי שבשר חיה ועוף אינן בנמצא, והם מחוסרי צידה ובאין לאדם על ידי טורח גדול או ביוקר ומצד היות הדבר חביב עליו ביותר יש לחוש פן יאכל הבשר עם הדם ע"כ צריך לעשות היכר ע"י כסוי ורז"ל (חולין פד.) אמרו מכאן שלמדך תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר כ"א בהזמנה זו וטעמו של דבר תמצא לקמן פר' ראה בפסוק כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר וגו' ע"ש. (כלי יקר)


{יד}  כִּי-נֶ֣פֶשׁ כָּל-בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֘ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל-בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל-בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל-אֹֽכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת:

 אונקלוס  אֲרֵי נְפַשׁ כָּל בִּסְרָא דְמֵהּ בְּנַפְשֵׁהּ הוּא וַאֲמָרִית לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַם כָּל בִּסְרָא לָא תֵיכְלוּן אֲרֵי נְפַשׁ כָּל בִּסְרָא דְמֵהּ הִיא כָּל דְיֵיכְלִנֵהּ יִשְׁתֵּיצֵי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם קִיוּם נְפַשׁ כָּל בִּישְרָא אַדְמֵיהּ בְּנַפְשֵׁיהּ הוּא וַאֲמָרִית לִבְנֵי יִשְרָאֵל אֲדַם כָּל בִּישְרָא לָא תֵיכְלוּן אֲרוּם קִיוּם נְפַשׁ כָּל בִּישְרָא אַדְמֵיהּ הוּא כָּל מַן דְיֵכְלִינֵיהּ יִשְׁתֵּיצֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  דמו בנפשו הוא. דמו הוא לו במקום הנפש (ק) שהנפש תלויה בו: כי נפש כל בשר דמו הוא. הנפש (ר) היא הדם. דם ובשר לשון זכר, נפש לשון נקבה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) לא שדמיו של אדם תלויין בנפשו אלא נפשו תלוי בדמו: (ר) רצונו לתרץ והרי הבשר והדם שניהם לשון זכר הם ולמה כתיב היא. ומתרץ הנפש היא הדם ומלת היא קאי על הנפש שהיא לשון נקבה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  דמו בנפשו. הוא דבק עם הנפש כי ידוע שהגידים היוצאים מפאת שמאל הלב מחולקים בחצי לדם ולרוח כדמות שמן זית עם האור: ואמר לבני ישראל. טעמו וכבר אמרתי והיא הפרשה הנזכרת ובעבור שהזכיר חיה שאיננה קרבה וכן עוף הזכיר כל נפש אשר תאכל נבלה שאיננה קרבה גם היא גם הזכירה בעבור הציד אם בזדון הוא עובר בלאו וילקה ואם בשגגה יביא חטאת ואם טען טוען והלא הכתוב אמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה התשובה כי זה גר תושב וכן כתוב והגר הגר בתוככם לא נעזבנו שיאכל נבלה רק הנכרי שיבוא בשערינו נתן אותה לו ויאכל אותה לח וץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  דמו בנפשו הוא. דמו לו במקום נפש כי הנפש תלויה בו לשון רש"י ואיננו נכון אבל אפשר לפרש שיהיה בנפשו בכאן בגופו יאמר כי נפש כל בשר דמו בגופו הוא וכן ברזל באה נפשו (תהלים קה יח) שבעים נפש (שמות א ה) על נפש מת לא יבא (במדבר ו ו) הגוף כי גוף בעל נפש יקרא נפש ועל דעתי הזכיר הכתוב בדם שלשה דברים והם טעם אחד אמר תחילה (פסוק יא) כי נפש הבשר בדם היא אחר כך הפך ואמר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא לומר כי הדם הוא הנפש והנפש היא בדם ששניהם מעורבין יחד ויהיה זה כענין יין המזוג במים שהמים ביין והיין במים כל אחד בחבירו ואח"כ פירש כי הדם הוא הנפש עצמו לומר שהיו לבשר אחד לא יתפרדו לא ימצא דם בלא נפש ולא נפש בלא דם כידוע ברוח אשר תחילתו מן הלב שהוא היולי לרוחות כולן וממנו יבא הזן שעושה הדם והדם הוא המולידו והמקיימו כענין הגולם והצורה בכל בעלי הגוף שלא ימצא האחד בלתי האחר ורבותינו דרשו (כריתות ד) שלשה כריתות בדם אחת לדם הנפש ואחת לדם שחיטה ואחת לדם כסוי וזה טעמם לכריתות אבל הטעם בשינוי הלשון בנפש ובדם כאשר פירשתי (הרמב"ן)

 אור החיים  דמו בנפשו. פירוש במקום נפשו. ובזה נתן טעם למה צריך לכסות דמו, כי לצד שדמו היא נפשו מהמוסר לנהוג בו כבוד זה כדרך שצוה ה' לקבור אדם מת משום כבודו, וטעם שלא אמר כדרך שאמר בבהמה נפשו בדמו. אולי שהבהמה יש לה נפש והיא נתונה בדם אבל חיה ועוף אין להם נפש כבהמה אלא הדם הוא במקום הנפש, ובזה אינם באים על המזבח לכפר כבהמה זולת תורים ובני יונה, וגם המה אין בדמם הזאה על המזבח אלא מיצוי כשמולק:

כי נפש כל בשר וגו'. פירוש לא לצד שהדם מכפר על המזבח הוא שאסרתי הדם שאז תחלק בין דם בהמה לדם חיה ועוף אלא טעם האיסור הוא לצד כי נפש כל בשר וגו', ומעתה גם חיה ועוף בכלל:

כל אוכליו יכרת. כבר כתבתי למעלה טעם הכרת. וטעם אומרו אוכליו לשון רבים ויכרת לשון יחיד, להעירך על פירושינו שהכרת הוא שיסתלק חיוני' המאיר בשורש נשמתו ונכרת השורש ההוא לזה אמר לשון יחיד. ואמר אוכליו לשון רבים, לצד שהנהנים מהאכילה רבים המה, כי חיוניות הנדבק בשורש עליון יש תחתיו הכנות כדי שיוכל עמוד ביחד עם הגוף, כי הגוף הוא חומר גשם וברא ה' בו כח המניע והוא הנפש שתכונתה היא נוטה על הגשם ויתאו למטעמותיו, ובראם ה' ב''ה בתכונה זו כדי שיתמזג עם הגוף והוא מוכן לבחינת הנשתוה לרוח, והרוח הוא מוכן לנשמה, והנשמה הוכנה להשרות שכינתו על הראויים, ומעתה כשאדם אוכל הדם הרי לפניך אוכלין מרובים, הגוף, הנפש, הרוח, הנשמה, ובבחינת העונש שהוא הכרת אין נכרת אלא חוט הנשמה הקשורה למעלה ובזה יבשו כל הענפים לזה אמר לשון רבים:

עוד רצה על דרך מה שאז''ל (תו''כ לעיל ג') כי הציבור אינ' נכרתים בעון אכילת דם, לזה אמר אוכליו לשון רבים ויכרת לשון יחיד לומר שהגם שיאכלו רבים אין כרת אלא ליחיד ולא לציבור:

ונתתי אל לבי לדעת מה טעם יצו ה' לכסות דם חיה ועוף ולא דם בהמה, בשלמא דם הנזרק על המזבח הוד ותפארת לו מדם חיה ועוף אבל דם שחיטת חולין אשר הוא נופל וגלוי עינים למה תגרע בהמה מחיה, ומה גם למה שמצינו שבחר לו יה קרבן מהבהמה ולא מחיה ועוף זולת תורים ובני יונה, והנה לפי מה שפירשנו שחיה דמה היא הנפש עצמה מה שאין כן הבהמה כי יש נפש מלבד הדם והיא מורכבת בדם ואין דמה עצמו נפשה, לזה לא צוה ה' לכסות הדם אלא הדם שהוא עצמו נפש מה שאין כן הבהמה שאין הדם עצמו נפש כמו של חיה ועוף, והגם שגם בדם בהמה יש נפש בו, על כל זה לא הדם עצמו נפש ואין כיסוי אלא למורגש ולא להיולי הגם שישנו והבן. וראיתי לתת לב משכיל מפני מה נשתנית בריית חיה מבהמה בבחינה זו:

ונראה שהטעם הוא לפי מה שקדם לנו בהתבוננות מושכלות השפעות הקיום והעמדת כל יש, כי האל הבורא ב''ה הוא חיות הכל והכין ועשה פעולות כדי שכל הווה יגיענו ההסתפקות מן הצורך לקיומו, וחלק כל בריותיו לד' הדרגות והם אש רוח מים עפר, וכל אחת כלולה מהד'. וארבעה אלו תחלת הווייתה היא נעלמת מעיני כל בשר והיא רוחנית בתכלית הרוחניות והם ד' רגלי כסא כבודו יתברך ונשפעים מהם בכיוצא בהם ד' בריות אחרות נושאי הכסא פני אדם פני נשר פני אריה פני שור וכנגדם ד' מלאכים גבריאל רפאל מיכאל נוריאל אלו הכנה לאלו ומקבלין זה מזה ולעומתם יש למטה מקבלין בבעלי חיים אדם שור נשר אריה אדם מין אנושי שור מין בהמה אריה מין חיה נשר מין עוף וכנגדם בדוממים עפר מים אש רוח וכל א' כלול מארבעתם וגם בבחינת הנשמות שהם בריאה העליונה שבעליונות אשר ברא ה' מאורות עליונות חלק ה' ב''ה כמו כן ימצאון בחינות וחזר הדין שכל נושא ונושא כולל כל זה וכל מדרגה משפעת ונשפעת ממדריגת כסא הכבוד שהיא למעלה מחיות הקודש עד מדריגה הדומם. ומעתה אבוא לראות הנשפעים הנדמים מהד' בחינות הנגלים דוגמתם למעלה והנה יש לו בחינת שור בהמה טהורה הנשפעת מדמות פני שור אבל חיה ועוף לא מצינו בנדמים נשפעים למטה מהמושפעים מהקדושה כי אריה חיה טמאה נשר עוף טמא ויש לחקור זאת למה נמנע הנדמה מהתקבל בחינת הקדושה והטהרה כמו שקבל השור גם מנין נמשכה בחינת הטוהר לשאר חיות הטהורות אשר התירה תורה איל וצבי וגו' דע כי יש הדרגות שאין יכולת המקבל לקבל בתגבורת המשפיע בבחינת בסוד טעם עיני חכמי ישראל כידוע ליודעי דעת בהתבוננות הצודק בשכל ההבחן ולזה לצד כי אריה ונשר שלמטה באו בתגבורת לא יוכלו לסבול שיעור הנתכן והנשער אליהם בתכונת איכותם ולצד חסרון התקבל' השער' ההסתפקות מביחון הנרזב אשר בגן ה' כשיעור הצלחתם מהמקוה אליהם זו סיבה למרחקם אשר צוה ה' לאיש ישראל לבל יקרב אליהם כי איש ישראל הוצלח בנקוה אליו בסוד אומרו (דברים ד) הדבקים בה' ושיעור אשר הגיעו בבחינת אריה נשר כמוהו וכשיעורו נסתעף בקצת מהחיות והעופות ועשה בהם שיעור ההסתפקות והגם שלא בא איכותם אלא על ידי נשר כי הנשפע ראשון זה הוא סוד (איוב יד) מי יתן טהור מטמא וגו' וכל זה עשאו יתברך לסיבה הידועה סוד ה' ליראיו וכיון שכן אין תכונת הקדושה והטהרה המשתלשלת דבחינת הבהמה דומה לבחינת חיה ועוף כי בחינת שור יש דומה לו למעלה במקור הקדושה אשר ברא הבורא ותיכן בו הנפש מה שאין כן בחינת חיה ועוף לצד שנפסק דמות הנדמה למשפיע הנה הוא טמא לפנינו דכתיב (לעיל יא) את הנשר ואת וגו' תשקצו תש כחו ואין בו אלא החיוניות שהוא דם טוהר כאמרו דמו בנפשו וכמו שפירש דמו במקום נפשו זולת תורים ובני יונה שיודע אל עליון שגבר בהם החיונים וממוזגים הם בין הבהמה והעוף שמביאים מהם קרבן עולה וחטאת דוקא ויחיד דוקא ולא ציבור וצריך כיסוי כי עד גדר הבהמה לא בא כל זה כתבתי עם חפץ ד' והמשכיל ישכיל דבר אלהים חיים: (אור החיים)

 ספורנו  כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. כי נפש בעל חי הוא דמו רוצה לומר האיד הדמיי: בנפשו. עם הכח החיוני הנשוא בו וזה כי אמנם הדם האידיי והדק שבו הוא נושא לכח החיוני ובהיותו הדק שבגרמים הנפסדים הוא מזון לשדים בלי ספק ולמבקשים חברתם: ואומר לבני ישראל. ובלעדי זאת אף על פי שהתרתי לבני נח אסרתיו לישראל למעלה דפרשת צו מפני שהיה נפש החי בחייו ומשיב הנזון ממנו לטבעו הבהמי: (ספורנו)


{טו}  וְכָל-נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֤ל נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה בָּֽאֶזְרָ֖ח וּבַגֵּ֑ר וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר:

 אונקלוס  וְכָל אֱנַשׁ דִי יֵיכוּל נְבִילָא וּתְבִירָא בְּיַצִיבָא וּבְגִיוֹרָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וְיִדְכֵּי: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל בַּר נַשׁ דְיֵיכוֹל בִּיסְרָא דִמְטַלֵק בְּקִילְקוּל נִיכְסֵתָא וּבְשַר תְּבִירָא בְּיַצִיבָא וּבְגִיוֹרָא וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי סָאוִוין וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וְיִדְכֵּי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר תאכל נבלה וטרפה. בנבלת עוף טהור דבר הכתוב, (ש) שאין לה טומאה אלא בשעה שנבלעת בבית (ת) הבליעה, ולמדך כאן שמטמאה באכילתה, ואינה מטמאה במגע, וטרפה האמורה כאן לא נכתבה אלא לדרוש, וכן שנינו יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליעה, תלמוד לומר טרפה, מי שיש במינו (א) טרפה, יצא עוף טמא שאין במינו טרפה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש מדכתיב ולא יאכל לטמאה בה כלומר שאין לו בה טומאה אלא על ידי אכילתה יצאת נבלת בהמה טמאה שמטמאה במגע ובמשא ומשום הכי כתיב כאן וכל נפש אשר תאכל ללמדך שמטמאה באכילה ולא במגע ובמשא ואין זה כי אם בנבלת עוף טהור דבהמה מטמאה במגע ובמשא: (ת) לאפוקי קודם בליעה שבעודנה בפיו טהור ולאפוקי אחר הבליעה שעודנה בתוך מעיו אף שלא נתעכל עדיין וטבל אחר הבליעה שהוא טהור: (א) כלומר קודם לכן היה כשר ועכשיו נטרף יצא זה שאין כו' כלומר שלא היה לו שעת הכושר: (שפתי חכמים)

 אור החיים  וכל נפש אשר תאכל נבילה. אמר וכל נפש, לכלול כל המתרבים למעלה (פסוק י) ח' הדרגות כמו שפירשנו, והזכיר ב' הדרגות כלליות אזרח וגר, ודקדק לומר באזרח ובגר, פי' כל שנכלל באזרח וכל שנכלל בגר: (אור החיים)

 ספורנו  וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה. אחר שכתב ענין איסור הדם המושך חברת השדים דיבר על אוכל נבלה וטרפה המוכן אל שתשרה עליו רוח טומאה כאמרם סנהדרין פרק ד' מיתות ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה: (ספורנו)


{טז}  וְאִם֙ לֹ֣א יְכַבֵּ֔ס וּבְשָׂר֖וֹ לֹ֣א יִרְחָ֑ץ וְנָשָׂ֖א עֲוֹנֽוֹ: (פ)

 אונקלוס  וְאִם לָא יְצַבַּע וּבִסְרֵהּ לָא יַסְחֵי וִיקַבֵּל חוֹבֵהּ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין אַרְשַׁע וְלָא יְצַבַּע וּבִשְרֵיהּ לָא יַסְחֵי וִיקַבֵּל חוֹבֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונשא עונו. אם יאכל קדש, או יכנס למקדש, (ב) חייב על טומאה זו ככל שאר טומאות: ובשרו לא ירחץ ונשא עונו. על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס (ג) בגדים במלקות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דקשה לרש"י היה לו לומר עון ומפרש דלשון עונו משמע בעונש המיוחד הנכנס בטומאה למקדש והיינו העונש הכתוב בשאר כל טומאות שהוא בכרת. רא"ם. אי נמי דקשה לרש"י למה ישא עונו אם מטמא את עצמו: (ג) (מהרא"י) דקשה לרש"י למה לי בשרו הל"ל ואם לא כבס בגדיו ולא רחץ במים כדכתיב בסמוך וכבס בגדיו ורחץ במים. ומתרץ דמשום הכי כתיב ובשרו על רחיצת גופו כו' פירוש אם לא טבל שהיא רחיצת הגוף ענוש כרת אם אכל קודש או נכנס למקדש אבל אם לא כבס בגדיו וזרקן למקדש ואפילו נגעו בגדיו בעודנו עליו במת ונכנס למקדש בעודן נוגעין במת פטור מן הכרת וחייב במלקות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונשא עונו. תמיד והוא יסלח עונו בעונש שיביא השם עליו ובעבור שהזכיר דברי השעירים שהיו עושים במצרים נסמכה זו הפרשה והעריות על מעשה ארץ כנען כי כן מפורש בסוף: וטעם אני ה' אלהיכם. על זה התנאי אהיה אלהיכם: (אבן עזרא)

 ספורנו  ונשא עונו. כפי שיחטא בטומאתו אם שיאכל קדש או יגע בלבד או יטמא טהרות של חולין: (ספורנו)





ויקרא פרק-יח

{א}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אני ה' אלהיכם. אני הוא שאמרתי בסיני, אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב.), וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי. רבי אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה' אלהיכם, דעו מי גוזר עליכם, דיין להפרע (ד) ונאמן לשלם שכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) (רא"ם) דאלהים זה מדת הדין כלומר ליפרע על עונות. ה' זו מדת הרחמים כלומר לכפר על עונות אם יעשה תשובה ולשלם שכר על המצות (נחלת יעקב) ולא זכר מה שכתב הרב ריש פרשת וארא אני ה' וכו' הרי דמאני הוא מפיק לה בלא מלת אלהיכם עיין שם: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  דבר אל בני ישראל. בלבד בעבור היות אזהרת העריות שוה בכל ישראל לא יתיחדו בה הכהנים ולכן כללם כאחד ואמר בתחילה אני ה' אלהיכם כטעם בעשרת הדברות (שמות כ ב) וטעם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם כאילו הוא אומר "ואמרת אליהם בשמי אני ה' אלהיכם" וכן קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (להלן יט ב) ואפשר כי הטעם כי בצאת משה מלפני השם בלא מסוה ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה איננו צריך לומר להם "כה אמר ה'" כי ידוע להם כי רוחו ידבר בו ומלתו על לשונו לא ידבר מעצמו וכן במקומות רבים במשנה תורה כך ידבר כמו והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום ונתתי מטר ארצכם ונתתי עשב בשדך (דברים יא יג טו) ואין משה הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות ומצמיח עשב בשדה אלא ה' יתברך וכן ולא נתן ה' לכם לב לדעת ואולך אתכם במדבר לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלהיכם (שם כט ג-ה) וטעם לאהבה את ה' אלהיכם כבר נתפרש (שמות כד א) (הרמב"ן)

 אור החיים   דבר ואמרת וגו' כמעשה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת עוד מה חידש במאמר זה אני ה' אלהיכם וכי עד עתה לא ידעו זה. ועוד מה היא כוונתו במצות כמעשה וגו' אם אין ידוע מה המעשה שעליו תבא המצוה, וכמו כן מעשה ארץ כנען. ורז''ל אמרו (תו''כ) שהקיש מעשה מצרים למעשה כנען ולדבריהם ז''ל קשה למה כפל המצוה, ואם להשמיענו בא שמעשה ב' הרשעים שוה, מה צורך לתורה להודיענו דבר זה עוד צריך לדעת למה ציין ארץ מצרים באומרו אשר ישבתם בה וכי יש ארץ מצרים אחרת. עוד ציין ארץ כנען ואמר אשר אני מביא וגו' שנראה שיש אחרת ולא ידענו זולת זו, ולו יהיה שתהיה ארץ כנען אחרת כיון שאינה ידועה מנין יהיו מעשיה נודעים לצוות עליהם:

ונראה כי לפי מה שהסמיך למצוה זו מצות העריות, גם ממה שאמר בסוף הפרשה (פסוק כד) אל תטמאו בכל אלה וגו' כי בכל אלה נטמאו הגוים הדברים מוכיחים ומגידים כי מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען הוא מעשה עריות ובזה נבא לפרש הכתוב על נכון. הנה ידוע הוא כי כל מצות אשר צוה ה' לעם קדושו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין, ומרחק בחינת החושב, ואם ב' אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלוט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק. וצא ולמד (קדושין פא.) ממעשה של ר''ע רבן של חסידים שהגם היותו מושלל מבחינת החושב נתנצח מבחינת הראות, גם ממעשה רבי מתיא ב''ח (ילקוט שמעוני פ' ויחי) שבחר לסמות עיניו למיחוש הכרחה אשר מהם תבא בדבר הרע הגם שהיה מושלל מבחינת החושב כאשר מעשיו מוכיחות. גם אם יושלל מבחינת הראות אם לא ירחיק בחינת החושב מחשבותיו יחייבו לבקש ולהתלהט אחר המעשה. וצא ולמד ממעשה שהובא בש''ס (ע''ז כב:) באותו גוי שקנה ירך בשר וחטט בו כדי וכו' ובעל וכו' ע''כ. וזהו יהיה תולדות החושב הכריחתו עשות מבלי בחינת הראות. נמצאת אומר שבא' מהב' תהיה מושללת מהאדם שליטה בעצמו בדבר זה ואין צריך לומר בהצמד ב' דברים ראות וחושב הן האדם חלוש כנגד תאותו, ואין צריך לומר אם ישלח ידו ואכל מעט מן הרע הזה הנה הוא מסור ביד תאותו. מעתה תחבולות האדם להעריך מלחמה נגד בחינה זו היא בשלילת ממנו ב' דברים ובזה תהיה נרכבת באדם תכונה לבל יתלהט אחר זה וישלוט הרצון בחפץ הטבעי והוא טעם אמרו ז''ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד, כי הצדיקים גמורים תכונת רצונם נוצחת החפץ מבלי צורך התעצמות מה שאין כן בעלי תשובה:

ובזה נבא אל הביאור הנה האדון ה' צבאות נתחכם בצוותו מצוה זו ודבר נגד יצר הרע, שיאמר איך יכול אנוש טבעי למשול בתאותו אשר היא אנסתו דבר זה הוא מושלל מהדעת שיחייב ה' שמירתו לכל בהשואה אלא לאנשים אשר יכולין לעמוד ויש כח ברצונה לשלול החפץ בזה והם אותם שלא באו לידי מבחן הראות והחושב באלו וכדומה דבר הכתוב אבל במי שעברו בחינה הנזכר כפי הטבע אין אדם שליט ברוחו למנוע מעצמו חשק המכריחו, ועל זה נתכוון ה' בנועם דברי אלהים חיים ואמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם פירוש הגם שישבתם במקום שאנשיה בני זנונים ולא תמנע מכם בחינת החושב לצד ישיבתכ' ביניהם כל הזמן ההוא כאומר אשר ישבתם בה ואין ישיבה אלא עכבה וזה יסובב תגבור' החפץ בכם אף על פי כן אנכי מצוה אתכם שתתעצמו לנצח החשק לבל תעשו כמעשיהם, ואמר עוד וכמעשה ארץ כנען וגו' אשר אני מביא אתכם שמה וגו' פירוש אף על פי שאתם באים למקום אשר שם הרגיעה שידה של בחינת הרע הזה ונמצא בחינת החושב מתעוררת אף על פי כן מחייב אני אתכם לבלתי עשות כמעשיהם. ולצד שיאמר אדם כי אין מעצור ברוחו בדבר זה, לכן הקדים ה' בתחלה דברו הטוב ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם, כי הן אמת במין אנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו כי לא ימצא בכחו למנוע עוצם חשקו ממנו מה שאין כן אתם בני ישראל לצד היותי ה' אלהיכם והיא השגה אלהות בכח האלהי ינוצח כח הטבעי גשמי, כי הצורה תשלוט בחומר כשיסכים איש ישראל להתדבק בה' אלהיו ישלוט בטבעו, והוא כמאמרם ז''ל (ב''ר פל''ד) שאמרו הצדיקים לבם מסור בידם והרשעים הם מסורים ביד לבם. הכוונה בזה כי החפץ והחשק ישנו בלב האדם והרצון הוא במוחו והם ב' מדריגות שנתן האדון בבני אדם וכשתזדמן לאדם דבר ערוה הלב חומדה ואין גמר בחימוד זה ויכול הרצון התלוי במוח למנוע החפץ ולא יעשנו הגם שיחמוד, הלא תמצא בבני אדם שמקבלים תענית הגם שהחפץ יתגבר בהם לאכול יבא הרצון וימנענו וכן עז''ה, וצדיקים תמיד מתנהגים כסדר זה ולבם מסור בידם שהגם שיתאוו תאוה בלבם יבחר השכל שהיא הנשמה ואם ישנו באזהרה מה' או מכללי התיעוב ישלול הרצון בו וימנע החפץ הגם שישנו, אבל הרשעים הם מסורים ביד לבם לכל אשר יבא החפץ בלב לא ימנעהו הרצון, ואולי כי אין להם נשמה או שכבר פגמוה ונכנעת היא לפני הרוח שבלב, ולכן אמר ה' כי אני ה' אלהיכם פירוש להיות שבחינת הנשמה בה ה' משרה אור שכינתו באדם בסוד (תהלים עח) אהל שכן באדם ומצד זה יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון:

והוא מה שנתכוון לומר דוד המלך עליו השלום במה שאמר (שם מ) לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי, הכוונה היא שמרוב דביקתו באדון האדונים יתברך שמו לעד עד שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו והתאוה לעשות רצונו יתברך, שאינו מהכת החפצים דברים המרוחקים מהקדושה וצריכים למונעם בשלילות הרצון, אלא שמעצמו חפץ ברצונו יתברך לשנוא דברים אשר הלב חפץ וחושק בהם. והוא מה שדקדק לומר חפצתי כי אפס חפץ המרגשת, וזה אמר במקום אחר (שם קט) ולבי חלל בקרבי, ואומרו ותורתך בתוך מעי פירוש לרוב חשק עבודת הקודש עד שמרגיש בלומדו תורת ה' כאלו אוכל וממלא בני מעיו ממזון טבעי:

עוד אולי שנתכוון להודיע הקדמה תחת ששמעתיה משם הרב הקדוש מהר''י לוריא זצוק''ל (שער הגלגולים יט) והוא כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מטוב לרע בטבעו ומזגו ולא ידע מאיזה סיבה והוא עצמו יתמה איך נהפך בדעתו, ואמר כי זה יסובב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו חלק מחלקי הרע או יש בו נפש רעה מהגלגולים לסיבת תחלואיהם וכאשר תכנס הנפש הרעה או ניצוץ הרע בקרבו תטהו מטוב לרע ותגבר בו בחינת הרע מעתה השומר עצמו ממאכלות הרעות יתגבר החפץ בו בדברים הנוגעים לנפש, והוא אומרו לעשות רצונך אלהי חפצתי וזה היה לי להיות תורתך בתוך מעי:

ולהשכילך במשמעות אומרו ותורתך בתוך מעי. דע כי כל הצומח בין בדברים הכרחיים לחיות הנפש בין בדברים הסגוליים בעולם בין בדברים שהם תענוגי אדם שורש הכל והיוויו הוא מהתורה אשר היא אם הכל וכשם שבתורה פשט רמז דרש סוד כן מאכלים של עולם הזה, ועיין בפירוש שיר השירים (ראשון לציון פסוק הביאני אל בית היין) שחידשתי, וכשם שבעשבים יש דברים סגוליים וטבעיים כן יש בתורה מצות סגוליות וכו', והקדמה זו גדולה ויקרת הערך, וכתבתי ראשי פרקים להבינך אומרו ותורתך בתוך מעי כי כל האוכל אשר יאכל יסוד חיותו שבה נתהוה וגדל הוא מיניקת הקדושה שהיא התורה. ומעת פגם אדם הראשון ונתערב טוב ורע בכל אוכל תמצא חלק מהרע, ולזה צוה ה' על ערלת האילנות, ולזה גדל עם החטה מוץ ותבן וסובין הנזרקים, והבדילנו ה' מכמה דברים אשר שלט בהם חלק הרע לבל שקץ נפש הנבחרת, ולזה כשאדם אוכל דבר המותר כאילו נהנה מאור העליון ממאורי אור תורה אלא שנגשם לצד הצלחת יסודי ארץ שצריכים מזון כפי הכנתם והרכבתם, וזה אמר ותורתך בתוך מעי בזה גבר חפצו ותשוקתו לעשות רצונו יתברך כי אין רע בקרבו המסיר חפץ הערב לנפש:

נחזור לענין שבאנו עליו כי בחינת החושב בדבר ערוה תגביר החפץ ותשליטנו ברצון ולא יושג הנצחון החפץ אלא דוקא באמצעות הרחקת הדבר מדעתו ומחשבתו לבל ראות הכיעור ולא יחשוב בו, אבל אם עיניו יביטו בדבר הנה הוא מסתכן, וכמעשה דוד המלך עליו השלום כשנסבב הדבר וראה מה שראה נתעורר לבו שהיה חלל ועשה מעשיו, ואפילו תחלת המחשבה בדבר זה תגרום תגבורת והולדת טבעיות החפץ ותגבורתו, ולזה נתכחם חכם החכמים שלמה המלך עליו השלום ואמר (משלי א) בני אם יפתוך חטאים פירוש בחינת החטא אל תאבה פירוש לא תכנם עם פתוייך בטוען ונטען, כי אריכות הרגשת החושב אפילו לבחינת השולל תפעיל הגברת החפץ ותהפך הרצון אליה. ומצות ה' ברה באה על הדבר בבחינת דיבור ואמירה, דיבור לומר גזירת מלך היא דבר מלך שלטון, אמירה לשון מענה רך ולשון רוממות לצד שהם ישגם במדריגה זו לאמר עליהם אני ה' אלהיכם ליחד שמו יתברך עליהם. גם מעלה גדולה היא לשומר בריתו, והיא ההדרגה שאין למעלה ממנה לזה אמר ואמרת: (אור החיים)


{ג}  כְּמַֽעֲשֵׂ֧ה אֶרֶץ-מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם-בָּ֖הּ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וּכְמַֽעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ-כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֨מָּ֨ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּֽתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ:

 אונקלוס  כְּעוֹבָדֵי עַמָא דְאַרְעָא דְמִצְרַיִם דִי יְתֶבְתּוּן בַּהּ לָא תַעְבְּדוּן וּכְעוֹבָדֵי עַמָא דְאַרְעָא דִכְנַעַן דִי אֲנָא מָעֵל יָתְכוֹן תַּמָן לָא תַעְבְּדוּן וּבְנִימוֹסֵיהוֹן לָא תְהָכוּן: (אונקלוס)

 יונתן  כְּעוֹבְדִין בִּישִׁין דְעַמָא אַרְעָא דְמִצְרַיִם דִי תֵיתְבוּן בָּהּ לָא תַעַבְדוּן וְהֵי כְּעוֹבְדִין בִּישִׁין דְעַמָא דְאַרְעָא דִכְנָעַן דַאֲנָא מָעִיל יַתְכוֹן לְתַמָן לָא תַעַבְדוּן וּבְנִימוּסֵיהוֹן לָא תְהָכוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כמעשה ארץ מצרים. מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו (ה) ישראל מקולקל מן הכל (ת"כ פרק יג, ה.): אשר אני מביא אתכם שמה. מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל (ו) מקולקלים יותר מכולם: ובחקתיהם לא תלכו. מה הניח הכתוב שלא אמר, אלא אלו נמוסות שלהן, דברים החקוקין להם, כגון (ז) טרטיאות (ח) ואצטדיאות, ר' מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש ארץ גושן דאם לא כן אשר ישבתם בה למה לי: (ו) פירוש אף ממעשה ארץ גושן וכל שכן משל מצרים דאם לא כן מאי וכמעשה ארץ כנען שהכתוב הולך ומוסיף ממצרים לגושן ומגושן לכנען: (ז) בפרק קמא דכתובות פירש רש"י טרטיאות פלטי מלכי ע"א ושרים של ע"א: (ח) (גור אריה) ואצטדיאות שחוק שמסיתים את השוורים ושאר חיות לנגחם ולהלחם זה עם זה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובחקתיהם לא תלכו. שלא ירגיל אדם ללכת בדרך הזה עד שיהיה לו חק: וכמעשה ארץ מצרים. על המשפטים והראיה את משפטי תעשו הם הכתובים על ספר הברית המפורש בפרשת אלה המשפטים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כמעשה ארץ מצרים. על השעירים הנזכרים וכמעשה ארץ כנען על העריות שהיו הכנענים בהם רעים וחטאים כאשר אמר בסוף (פסוק כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ ועל דעת רבותינו בתורת כהנים (אחרי ט ג) היו גם המצרים שטופים בזמה בכל העריות ובזכור ובבהמה והוא האמת כי גם קדש היה בארץ בזכור מאז ועד עתה והכתוב מעיד בהן בני מצרים שכניך גדלי בשר (יחזקאל טז כו) ואומר אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם (שם כג כ) והבשר כנוי וכן זב מבשרו (לעיל טו ב) דם יהיה זובה בבשרה (שם פסוק יט) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  סמך לפרשת דם ובחוקותיהם לא תלכו. רמז שאין שוחטין בתוך הגומא שלא יחקה את המינין (בחולין): (בעל הטורים)

 כלי יקר  כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגו'. לרבותא נקט אשר ישבתם בה, ואשר אני מביא אתכם שמה, כי מסתמא יוסף בירר לאחיו ולבית אביו המקום שאינו מקולקל כל כך כדי שלא ילמדו ממעשיהם הדורות הבאים, וכן מסתמא הקב"ה בירר לישראל המקום שאינו מקולקל כ"כ כדי שלא ילמדו מהם שהרי נאמר (שמות כג.ל) מעט מעט אגרשנו מפניך, וקודם שיגרש את כולם יש לחוש פן ילמדו ממעשיהם, על כן אמר שאפילו כמעשיהם לא תעשו וק"ו לשאר תועבות מצרים אשר לא ישבתם בהם, וק"ו לשאר האומות. אבל לפירש"י שפירש בהפך זה ממש קשה וכי ס"ד לומר שדווקא כאותן אשר ישבו בהם ואשר אני מביא אתכם שמה המקולקלים מכולם לא יעשו, אבל כמעשה אותן שאינן כל כך מקולקלין יעשו חלילה מלומר כן אלא לרבותא נקט וכדי שלא יהיה לישראל מקום לטעות בהם ולומר מאחר שהושבו בארץ גושן ודאי הטעם לפי שאין מעשיהם מקולקלים כל עיקר, וכן מאחר שהקב"ה מביא אותנו אל ארץ זו ודאי אין מעשיהם מקולקלים, ומה שגורשו מארצם היינו לפי שישבו בארץ לא להם שהרי הכנעני היה הולך וכובש הארץ מזרעו של שם ע"כ הוצרך הקב"ה להודיע שגם המה מעשיהם מקולקלים ואם לא כל כך כזולתם מ"מ כדי בזיון וקצף יש במעשיהם וק"ו לזולתם.

ומדלא ערבינהו ואמר ב' פעמים לא תעשו. נוכל לומר שפרט כל עון בפני עצמו והכתוב מאשים את ישראל על אשר בקשו לישב ישיבה של קבע במצרים כמו שפרשתי למעלה סוף פר' ויגש (מז.כז) על פסוק וישב ישראל בארץ גושן. שבאשמת ישראל ידבר והאשימם אלהים על שבקשו לישב ישיבה של קבע במקום אשר אמר אלהים להם כי יהיו שמה גרים ולא תושבים, וכל זה עשו בעבור שהיו אדוקים בגלולי מצרים כמ"ש ביחזקאל (כ.ה-ח) ואודע להם בארץ מצרים וגו' וימרו בי וגו' ואת גלולי מצרים לא עזבו וגו', וכן פירש"י פרשת בא (י.כג) שהיו באותו דור רשעים שלא רצו לצאת ממצרים ומתו בג' ימי אפילה. וע"ז נאמר כאן כמעשה ארץ מצרים כאותו מעשה שעשיתם בארץ מצרים ומהו המעשה הרע אשר עשיתם אשר ישבתם בה שבקשתם בה ישיבה של קבע מצד שחשקה נפשכם בגילוליהם ובשיקוציהם נפשם חפצה, לא תעשו עוד כאלה לבקש ישיבה של קבע בין עם סורר ההולכים בדרך לא טוב פן תלמדו ממעשיהם כי כן קרה לכם במצרים.

וכמעשה ארץ כנען, היינו שהוא מאשים את ישראל על שמאסו בארץ הקדושה אשר היתה חביבה על האבות והמה מאסו בה עד אשר הוצרך הקב"ה להביאם שמה בעל כרחם שלא בטובתם וז"ש כמעשה ארץ כנען כאותו מעשה שעשיתם בארץ כנען, ומהו המעשה אשר אני מביא אתכם שמה כי עיניכם הרואות שאני מביא אתכם שמה בעל כרחכם כי באלים אמרו (שמות טז.ג) מי יתן מותינו ביד ה' בארץ מצרים, המרגלים אמרו (במדבר יד.ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה וכן אמרו רז"ל (במד"ר כא.י) הנשים היו מחבבות הארץ והאנשים שנאוה, וכן הוצרך הקב"ה להסיבם דרך המדבר י"ס שלא ישובו מצרימה ומכל זה ראיה שמאסו בארץ הקדושה הנבחרה מימות האבות למקום קדושה וטהרה ורוב מצות התורה תלויות בארץ, ובכל אלה מאסו ישראל עד אשר הוצרך הקב"ה להביאם שמה בעל כרחם ולישא אותם על כנפי נשרים כאשר ישא האומן את היונק אל המקום הזה וע"י סיבוב מדברות שלא יהיה להם מקום לחזור. לא תעשו כן עוד אלא תלכו לרצונכם אל המקום אשר אמר האלהים כי זה הוא המוכן לשמירת כל משפטי ה' וחקותיו, ונתן טעם על ראשון ראשון על מה שאמר שלא יבקשו ישיבה של קבע בארץ טמאה במצרים כדי שלא ילמדו לעשות כתועבותם ע"ז אמר ובחוקותיהם לא תלכו. ועל אחרון אחרון שזרזם לילך אל הארץ הקדושה כדי לקיים המצות התלויות בארץ על זה אמר את משפטי תעשו וגו' כי המה משפט אלהי הארץ. (כלי יקר)


{ד}  אֶת-מִשְׁפָּטַ֧י תַּֽעֲשׂ֛וּ וְאֶת-חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  יָת דִינַי תַּעְבְּדוּן וְיָת קְיָמַי תִּטְרוּן לְהַלָכָא בְּהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  יַת סִדְרֵי דִינַי תַעַבְדוּן וְיַת קְיָימַי תִיטְרוּן לְהַלָכָא בְּהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  את משפטי תעשו. אלו דברים האמורים בתורה (ט) במשפט, שאלו לא נאמרו היו כדאי לאומרן: ואת חקותי תשמרו. דברים שהם גזירת המלך, שיצר הרע משיב עליהם למה לנו לשומרן, ואומות העולם ע"א משיבין עליהן, כגון אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וטהרת מי חטאת, לכך נאמר אני ה', גזרתי עליכם, אי אתם רשאים להפטר: ללכת בהם. אל תפטר מתוכם, (י) שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת המצריים והכשדיים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) כגון גזל ושפיכת דמים: (י) דאם לא כן ללכת בהם למה לי שהרי תשמרו כתיב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אני ה' אלהיכם. אז אהיה אלהיכם: וטעם ושמרתם את חקתי ואת משפטי. לבאר שהם חיים לעושיהם בשני עולמות כי המבין סודם חי העולם יחיינו ולא ימות לעולם על כן כתוב אני ה' אלהיכם כאשר פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את משפטי תעשו. אלו דברים האמורים בתורה שאילו לא נאמרו בדין היה לאומרן לשון רש"י ובתורת כהנים (פרק יג ט) אלו דברים הכתובים בתורה שאלולי לא נכתבו בדין היה לכתבן כגון הגזלות והעריות ועבודת כוכבים ושפיכות דמים וקללת השם ועל דרך הפשט "משפטי" כמשמען הדינין האמורים בפרשת ואלה המשפטים ובכל התורה ולכך יאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי הדינים נתנו לחיי האדם בישוב המדינות ושלום האדם ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו וכן יחזקאל הזכיר פעמים רבות במשפטים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יחזקאל כ יא יג כא) ובשבתות אומר (שם פסוק יב) להיות לאות ביני וביניהם וכן בנחמיה (ט כט) ובמשפטיך חטאו בם אשר יעשה אדם וחיה בהם ורבותינו אמרו (יומא פה) וחי בהם ולא שימות בהם ללמד על פקוח נפש שדוחה את השבת והמצות ומדרשו (תו"כ פרשה ט י) וחי בהם לעולם הבא אם תאמר בעולם הזה והלא סופו הוא מת ואם כן יחזור "אשר יעשה אותם האדם" גם על חוקותי ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם כי העושה המצות שלא לשמן על מנת לקבל פרס יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד ועל זה נאמר (משלי ג טז) בשמאלה עושר וכבוד ופירשו (שבת סג) למשמאילים בה עושר וכבוד וכן אותם אשר הם מתעסקין במצות על מנת לזכות בהן לעולם הבא שהם העובדים מיראה זוכים בכוונתם להנצל ממשפטי הרשעים ונפשם בטוב תלין והעוסקין במצות מאהבה כדין וכראוי עם עסקי העולם הזה כענין הנזכר בתורה בפרשת אם בחקותי (להלן כו ה) והשיג לכם דיש את בציר וגו' יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהג העולם ולחיי העולם הבא זכותם שלמה שם והעוזבים כל עניני העולם הזה ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד כאשר היה הענין באליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו וכידוע ממנו בקבלה וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצות למען יאריכון ימיך (שמות כ יב) למען תחיה (דברים טז כ) והארכת ימים (שם כב ז) כי הלשון יכלול מיני החיים כולם כפי הראוי לכל אחד (הרמב"ן)

 אור החיים  את משפטי תעשו וגו'. קשה אחר שאין מדבר אלא בפריצות העריות מה חוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו גם מה היא כוונתו באומרו ללכת בהם. גם צריך לדעת למה חזר פעם ב' לומר אני ה' אלהיכם:

ונראה לפרש לפי מה שכתבתי בסמוך שהמחשבה בעריות תגדיל החפץ ותמעט מניעת הרצון, חש הכתוב שיאמר האדם להתרחק מכל וכל מפרט זה ויבטל מצות פריה ורביה ומצות היבום וכדומה ויהיה פרוש ממין זה לחלוטין שארז''ל (סוכה נב:) אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע, לזה צוה ה' ואמר את משפטי תעשו שהם ממין עצמו שאסרתי לך אני מחייבך לעשות, ואף על פי כן את חקתי תשמרו שהם העריות שאסר. או יאמר כי באמצעות שמירת העריות ימצאו הכנה בנפשותם לקיים מצות עשה כאומרו משפטי תעשו ושמירת כל הלאוין כאומרו חקותי תשמרו, מה שאין כן אם יתעיב מעשיו בדרך ההוא תחלה נפשו בתחלואי הטומאה ולא יקיים אחת מהנה, כי טומאת חטא זה משרה טומאה על כל איברי האדם וכוחותיו, וכיון שכן כל הלאוין לא ימנע מהן כי בכל אבר טומאתו בו. וכן מצות עשה, והגם שיעשה לפעמים איזו מצוה אינה מצוה כי לא יתרצה בה הבורא יתברך שמו, על דרך אומרו (תהלים נ) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו', כי אין חפץ לה' בהם אלא במצוה הנעשית בקדושה. ואומרו ללכת בהם יכוין לומר לדרכנו כמין חומר, כי כאשר יהיה האדם טהור וקדוש מהתיעוב יוליד בטבעו לקיים המצות תמיד, על דרך אומרו (שם קיט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ודרז''ל (ויק''ר פל''ה) שרגליו של דוד מעצמם היו הולכות לבית המדרש לצד ההרגל והחפץ הנבחר, לזה אמר ללכת בהם פירוש שמעצמו ילך בהם בטבעו כעושה דברים שהטבע עושה לצד שעיקרו וגופו הכל עומד במקום טהור:

עוד יכוין באומרו ללכת בהם על דרך מה שאמר הנביא (יחזקאל לג) צדקת הצדיק לא תזכר ביום שובו וגו', שאם יהיה צדיק כל ימיו וירשיע לבסוף הרי זה הפסיד זכותו ולא ילך עמו ביום לכתו לעולם העליון, לזה צוה ה' ואמר ללכת בהם פירוש שיתמיד במעשים הטובים ושמירות החוקים כדי שילך בהם ביום נסעו לדרך כל הארץ:

עוד ירצה שלא יקוה האדם לשכר מצות בעולם הזה, על דרך אומרו היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כב) שכל מה שיעשה לא יבחר לאכול עולמו בחייו אלא ילך לפניו צדקו לחזות בנועם ה':

עוד ירצה על דרך אומרו כי נר מצוה ותורה אור, כי עולם העליון רחוק במהלך ובעלות נפש אדם מעולם זה לעולם העליון אם הוא רשע דרך רשעים באפילה, ובלכת אדם כשר מצות ותורה שבידו מאירים לו כאומרו (תהלים קיט) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, שהכוונה הוא להיות כי יש בנר מה שאין באור ויש באור מה שאין בנר, כי הנר יש בה בחינה גדולה מהאור כשיהיה קרוב ולזה אמרו רז''ל (פסחים ב) שבדיקת החמץ צריכה בלילה לאור הנר שהנר יפה לבדיקה להכניסה בחורין ובסדקין ומה שאין כן באור. ויש באור בחינה גדולה מהנר שרואה למרחוק מה שאין כן בנר, לזה אמר דוד כי מצות ה' יש באורם ב' בחינות הנזכרות, בחינת הנר בקרוב וזה אמר נר לרגלי שהוא בקרוב, ובחינת האור למרחוק והוא אומרו ואור לנתיבתי. וזה אמר כאן ללכת בהם פירוש באורם ילך שאם לא כן בחשיכה ילך ולא ידע במה יכשל רח''ל:

עוד ירצה על דרך מה שאמר התנא האלהי רבי שמעון בר יוחאי ע''ה (זוהר ח''א קע:) כי רמ''ח אברי האדם ושס''ה גידיו הם כנגד מצות עשה ולא תעשה, ובעשות האדם מצוה באותו אבר שנעשית המצוה שורה בו שם הוי''ה יתברך, כי המצוה היא אותיות שם הויה חצים מגולה והוא סוד עלמא דאתגליא וחצים מכוסה סוד עלמא דאתכסיא כי אותיות מ''צ בא''ת ב''ש הם י''ה, ודבר ידוע הוא כי הקב''ה הוא שמו ושמו הוא בסוד אומרו (זכרי' יד) ה' אחד ושמו אחד. הראת לדעת כי בעשות המצוה נעשה האדם מרכבה לשכינה ומתהלך ה' בתוכו, וזה אמר ללכת בהם, וחזר ופירש מי הוא ההולך בהם ואמר אני ה' וכאלו אמר ללכת אני ה' בהם, והוא סוד (שמות כה ח) ושכנתי בתוכם. וכפי זה ירצה אומרו בהם כפשטה, כי בעשית המצוה נעשית ההכנה ללכת בה, וזהו סוד אומרו (כו יב) והתהלכתי בתוככם, (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם: (אור החיים)

 כלי יקר  את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו. כאן הקדים המשפטים לחקים ואח"כ הפך הסדר ואמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי, לפי שפסוק ראשון מדבר בשכר העה"ז מדקאמר ללכת בהם כי בעה"ז נקרא האדם מהלך שהוא נעתק ממדריגה למדריגה כמ"ש (זכריה ג.ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, כי המלאך נקרא עומד כי הוא עומד במדריגה אחת אבל האדם נקרא מהלך וכן לעולם הבא נקרא גם האדם יושב כאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם, ויושבים דוגמת העומד כי הוא יושב במנוחה וכבר קנה כל שלימתו ובשכר העה"ז הקדים המשפטים שהם מן המושכלות אל החקים שאין טעמם נגלה לומר לך לא זו שבזכות המשפטים תזכה להתהלך לפני ה' בארצות החיים שהרי עיניכם הרואות תועלתם כי אלמלא מוראה כו', אלא אף זו שבקיום החוקות אע"פ שאין טעמם נגלה מ"מ תזכה על ידם להתהלך לפני ה'.

אמנם בפסוק וחי בהם שפירש"י על חיי העה"ב, הפך הסדר דרך לא זו אף זו כי בקיום החקות פשיטא שתזכה לחיי העה"ב כי מאחר שאין אתה מרגיש בתועלתם פשיטא שכל מעשיך לש"ש כדי לקיים מצות בוראך, אלא אפילו בקיום המשפטים שכבר קבלת שכרך בעה"ז ויש מקום לומר שאתה מקיימם בעבור הנאתך כי קיום העולם תלוי בהם מ"מ תזכה גם בעבורם לחיי העה"ב, ולמה כי אני ה' שהרי אתה מקיימם בעבור שאני ה' צויתיך על דרך שאמרו רז"ל (תו"כ קדשים קכח) אל יאמר אי אפשי לאכול חזיר ונפשי קצה בו אלא אפשי והקב"ה גזר עלי כו', וע"כ מצינו שהוא מזכיר עקב רב טוב הצפון לצדיקים ביותר אל החקים כמ"ש (תהלים קיט.לג) הורני דרך חקיך ואצרנה עקב. נטיתי לבי לעשות חקך לעולם עקב. (שם קיב.) ומסיק בילקוט פר' עקב (תתמו.) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך זה שכרן של מצות קלות, ומנא ליה לומר כן אלא לפי שהמצות קלות בני אדם דשים בעקביהם והשטן והאומות מונין עליהם לומר מה המצוה הזאת לכם, וזה מצוי ביותר בחקים שאין טעמם נגלה והם מתנגדים אל בני האדם המונין עליהם לכך נאמר (תהלים לא.כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, והיינו בדבר המתנגד אל שכלו של אדם והיינו המצות קלות.

והזכיר תמיד לשון שמירה בחקות, כי כל דבר שיש לו מהרסים צריך שמירה ביותר כמבואר למעלה פר' בא (יב.כה) על פסוק ושמרתם את העבודה הזאת, האמור על בן הרשע המבקש להרוס העבודה כך שמירה זו האמורה בחקות היא נגד בני אדם המונין על החקות. (כלי יקר)


{ה}  וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת-חֻקֹּתַי֙ וְאֶת-מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָֽאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: (ס)

 אונקלוס  וְתִטְרוּן יָת קְיָמַי וְיָת דִינַי דִי יַעְבֵּד יָתְהוֹן אֲנָשָׁא וְיֵחֵי בְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא אֲנָא יְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִטְרוּן יַת קְיָמַי וְיַת סִדְרֵי דִינַי דְאִין יַעֲבֵיד יַתְהוֹן אֵינָשָׁא וְיֵיחֵי בְּהוֹן בְּחַיֵי עַלְמָא וְחוּלְקֵיהּ עִם צַדִיקַיָא אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמרתם את חקותי. לרבות שאר דקדוקי הפרשה (כ) שלא פרט הכתוב בהם (ת"כ שם יא.). דבר אחר ליתן שמירה ועשייה לחוקים, ושמירה ועשייה למשפטים (שם פרשתא ט, י.), (ל) לפי שלא נתן אלא עשייה למשפטים ושמירה לחוקים: וחי בהם. לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת: אני ה'. נאמן לשלם שכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דאם לא כן ושמרתם למה לי הרי כבר כתיב ואת חקותי תשמרו: (ל) פירוש דלעיל כתיב ואת חקתי תשמרו והכא כתיב אשר יעשה אותם דקאי אחוקים ומשפטים ושמירה ועשייה למשפטים לעיל כתיב את משפטי תעשו והכא כתיב ושמרתם את חקותי ואת משפטי: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  וחי בהם. וסמיך ליה לא תקרבו לגלות ערוה לומר אע''פ שצויתי וחי בהם לא תקרבו לגלות ערוה כי בגילוי עריות יהרג ואל יעבור: (בעל הטורים)

 אור החיים  ושמרתם וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר דברים עצמם שאמר בסמוך, ויתבאר על פי דבריהם ז''ל (סנהדרין עד.) שאמרו וחי בהם ולא שימות בהם שאם אנסוהו לעבור על אחת ממצות ה' יעבור ולא יהרג. ואמרו עוד כי על ג' עבירות חייב אדם ליהרג ולא יעבור והם עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים. מעתה אמר פסוק ראשון סמוך למצות עריות ולא התנה הכתוב אשר יעשה וגו' וחי בהם, ואמר פסוק ב' לצוות על שאר המצות ואמר וחי בהם לדייק ולומר שבמצות שנאמרו בפסוק שלפנינו שלא אמר וחי בהם יהרג ואל יעבור:

עוד נראה בהעיר עוד למה שינה הכתוב בב' כתובים, בראשון אמר אני ה' אלהיכם, ובפסוק ב' אמר אני ה'. אכן כנגד ב' בנים דברה תורה אחד העושה מיראה ואחד העושה מאהבה, וכבר נתבארו הדברים במקומות אחרים (סוטה לא) כי העושה מיראה שכרו לאלף דור והעושה מאהבה שכרו כפול לאלפים. והנה מן הנמנע שישיג המשיג בחינת האהבה עד שתקדים לו בחינת היראה בסוד (תהלים קיח) זה השער לה', ואשר על כן אמר הכתוב כנגד בחינת היראה את משפטי וגו' אני ה' אלהיכם, דקדק להזכיר בחינת הדין שהוא רמוז בשם אלהים להעירך במי הכתוב מדבר, ואחר כך צוה לגדר ב' לעשות מאהבה, ולזה אמר אני ה' ולא הזכיר שם אלהות לומר שתהיה השמירה לצד אהבת הטוב והחפץ והרצון פעל בו לעשות מאמר קונו החביב מאהבתו אותו הגם שלא היה עונש לעובר. ואמר וחי בהם פירוש כי אדם שעושה מאהבה ישנו גם בטוב עולם הזה יתר על הגמול הקבוע לו בעולם הנצחי. ואולי כי לזה רמז באומרו וחי בתוספת וא''ו להעירך שזה נוסף על שכר אחר שהוא שכר הנעלם, מה שאין כן גדר הראשון שעושה מיראה שאין לו אלא לעולם העליון כאומרו ללכת בהם לעולם העליון, אבל גדר זה וחי בהם פירוש לא לעתיד לבד שאם כן היה לו לומר ויחיה אלא מעת טעמו טעם המצות בערך זה וחי בהם. ולדרך זה יתבאר גם כן מה שאמר בפרשת (עקב יא יד) והיה אם שמוע שאמר ונתתי מטר ארצכם וגו', פירוש לצד ששם נאמר לאהבה את ה' וגו' לזה הודיע כי מצוה זו יש לה שכר גם בעולם הזה וראוי הוא ליהנות בב' עולמות. והגם שאמרו ז''ל (קדושין לט:) שכר מצות בהאי עלמא ליכא, זה ישנו בהטבה זו, ורמז עולם העליון במה שאמר ונתתי בתוספ' וא''ו בתחילה יעוד השכר לו' אין זה אלא תוספת על הנעלם המושכל הנצחי:

האדם וגו'. במסכת שבת וזה לשונם (ב''ק לח. ע''ז ג). אמר רבי יהודה מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי וגו' כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא האדם ע''כ. פירוש לצד שהוקשה לרבי יהודה יתור האדם, עוד הוקשה לו למה דיבר הכתוב בלשון נסתר שהיה לו לומר אשר תעשו אותם כדרך שהתחיל לדבר ושמרתם וגו' לנוכח, ומכח זה דרש שנתכוון למי שלא היה שם באותו מצב שאינו לא כהן ולא לוי ולא ישראל ומי זה הוי אומר זה גוי. והתוספות ז''ל הקשו מברייתא (ב''מ קיד) שדרש ר''ש פסוק (יחזקאל לד) אדם אתם אתם קרויים אדם וכו'. ואמרו שיש לחלק בין אדם להאדם ע''כ. וכמו כן ראיתי בספר הזוהר (ח''א כה.) שחילוק זה אמיתי מצד עצמו, והוא דבר שב (ע) [מ] נין תלוי כידוע ליודעי חן שחשבון המעולה הוא של אדם ולא של האדם כי המוסיף גורע. ואולי כי כשעוסק הגוי בתורה גם עליו יהיה כתר זה ליקראות אדם, וכפי זה אות ה''א שבהאדם הוי ריבוי הגוי שגם הוא יקרא אדם כשעוסק בתורה, ואין אות הה''א כאן מעיקר השם והבן: (אור החיים)


{ו}   שישי  אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל-כָּל-שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: (ס)

 אונקלוס  גְבַר גְבַר לְכָל קָרִיב בִּסְרֵהּ לָא תִקְרְבוּן לְגַלָאָה עֶרְיָא אֲנָא יְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  גְבַר טְלֵי וּגְבַר סִיב לְכָל קְרִיבַת בִּישְרֵיהּ לָא תְקַרְבוּן לְבַזָאָה עִרְיָיתָא בְּתַשְׁמִישְׁתָּא וּבְפִרְסוּמֵי עִרְיָיא אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תקרבו. להזהיר הנקבה כזכר, לכך נאמר (מ) לשון רבים: אני ה'. נאמן (נ) לשלם שכר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ואם תאמר והא דרך הפסוק לדבר כן בלשון רבים רצונו לומר כל אחד מכם כמו בסמוך דכתיב תשמרו לא תעשו ולא תלכו. ויש לומר דשאני הכא הואיל ובתחלה כתיב לשון יחיד דכתיב איש וגו' ואחר כך כתיב תקרבו לשון רבים אלא על כרחך תקרבו לרבות הנקבה. ואם תאמר למה איצטריך לרבות גבי עריות שהוא לא תעשה והא נקבה גם כן חייבת במצות לא תעשה דהא הוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה בקידושין דף ל"ה. ויש לומר דעריות שאני בשלמא שאר איסורין שבתורה כגון אכילת איסור ונבלה וטרפה שאשה חייבת דהא היא עשתה האיסור כמו האיש אבל גבי עריות הבועל עושה מעשה והנבעלת לא עשתה ולא כלום דהרי היא כקרקע עולם לכן איצטריך לרבויי שחייבת: (נ) אף על פי דאין כאן עשיית מצוה אלא הרחקת עבירה ואין שייך לומר לשלם שכר אלא במעשה יש לומר כל מי שבא עבירה לידו וניצול הימנה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה. בקדושין דף ל"ט: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  איש איש. כל איש ואיש ובעבור שלא הזכיר מבית ישראל לא נעזוב הגר שיעשה אחת מהתועבות הנזכרות בארצנו שלא יטמא את הארץ: אל כל שאר בשרו. שם כלל לכל העריות ואחר כן פרט. ורב אהרן הכהן אמר שפירושו להוציא שכבת זרע לבטלה: לא תקרבו. כנוי לשכיבה וכן ואקרב אל הנביאה וקרוב ממלת אל תגשו אל אשה: ערוה. דבר מגונה נחשף צריך להתכסות: וטעם אני ה'. שהשם אוהב הנבדל לעבדו ולשמוע דברו והר סיני לעד גם הראשון והוא סוד האדם ובעבור שיצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל עת ובפרשה כי תצא מחנה אגלה לך סוד סתום וחתום והנה כל המתגאל ירחק משם השם המקובל על כן הזכיר אני ה': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש והרב אמר במורה הנבוכים (ג מט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן וכטעם הזה יגיד הרב על כולן וכבר כתב ר"א גם כן כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה וזה טעם חלוש מאד שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח) וישא שתי אחיות כיעקב אבינו ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה ואין בידנו דבר מקובל בזה אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין ואשר לא יולד ממנו הוא אסור וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה זה טעם אל כל שאר בשרו (כאן) כי את שארו הערה (להלן כ יט) ירחיק הדבר מפני השאר והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיהו ד ג) ולכך יאמר שארה הנה זמה היא (להלן פסוק יז) כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד והנה העריות מכלל החוקים דברים שהם גזירת מלך והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו (הרמב"ן)

 ספורנו  איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו. הנה התולדת ההוה משאר בשר בהיות אז הפועל והמתפעל קרובים במזג ראוי שתהיה יותר הגונה וממוזגת כמו שקרה בתולדת משה אהרן ומרים מעמרם ויוכבד דודתו וכמו שאמרו ז''ל על נשואי בת אחותו וזה יצדק כאשר יהיו הפועל והמתפעל מכונים להפיק רצון קונם בלבד. אפס כי זה יקרה על המעט כי אמנם מה שיקרה בכל המין האנושי או ברובו בזה הוא שיהיו מכונים לתענוג בלבד כאמרו הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי ובהיות שאר הבשר מוכן מאד וההרהור והתענוג בו רב מאד הנה כאשר יהיו חושבים שניהם שחבורם בלתי אסור ירבה ההרהור והחבור ביניהם לתענוג בלבד ובכן יזנו ולא יפרוצו ומלאה הארץ זמה ולכך אמר לגלות ערוה כי אמנם תענוג הגלוי בלבד הוא המכוון ברוב ובכן אסרה תורה בשאר בשר כל יוצא ירך והקרובים לזה הקו במדרגה אחת ומדרגות הקורבה תחשבם התורה מן האיש והאשה בבעלה. ולזה אסר אחות האב שהיא במדרגה ראשונה אצל האב והתיר בת האח שהיא במדרגה שנית אצלו ואסר אשת האב ואשת האח ואשת הדוד אפילו לאחר מיתת בעליהן אף על פי שאינן שאר בשר כלל מפני שהן נחשבות במדרגת בעליהן. ועל זה הדרך נראה היות אסור כל העריות: (ספורנו)

 כלי יקר  איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו'. קריבה המביאה לידי גילוי ערוה והיינו היחוד כי הוא המביא לידי ערוה ולכך אמר איש איש דווקא כשיהיה כל איש ואיש לבדו עם האשה שהרי ב' אנשים מותרים להתיחד עם אשה אחת, ואין איש איש, כ"א כל איש לבדו. ואמר לא תקרבו לשון רבים להזהיר גם את הנקיבה כפירש"י, וטעם איסור העריות פירש הרמב"ם שהוא למעט המשגל כי אלו הנשים קרובות אליו ומצויות אצלו תמיד. והרמב"ן סתר זו הדעה כי ראינו שהכתוב התיר לו נשים לאלפים ע"כ פירש שמצוה זו סוד ונראה שלכך נאמר בה אני ה' ר"ל אני היודע טעמו של דבר ולכם חקה. (כלי יקר)


{ז}  עֶרְוַ֥ת אָבִ֛יךָ וְעֶרְוַ֥ת אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אִמְּךָ֣ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ: (ס)

 אונקלוס  עֶרְיַת אֲבוּךְ וְעֶרְיַת אִמָךְ לָא תְגַלֵי אִמָךְ הִיא לָא תְגַלֵי עֶרְיָתָהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עֶרְיַית אָבוּךְ וְעֶרְיַית אִמָךְ לָא תְבַזֵי אִיתָא לָא תְשַׁמֵשׁ עִם אַבְהָא וּגְבַר לָא יְשַׁמֵשׁ עִם אִמֵיהּ אִמָךְ הִיא לָא תְגַלֵי עִרְיָיתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ערות אביך. זו אשת אביך (סנהדרין נד.), או אינו אלא כמשמעו, (ס) נאמר כאן ערות אביך, ונאמר להלן ערות אביו גלה (ויקרא כ, יא.), מה להלן אשת אביו, אף כאן אשת אביו: וערות אמך. להביא אמו שאינה (ע) אשת אביו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רוצה לומר משכב זכור. וכתב הרא"ם יש לתמוה על ר"י ורש"י ז"ל שהביאו דבריו למה לא הביאו הגזירה שוה של אביך אביך מקרא דערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא שהוא בצדו ומיירי באזהרה כמותו והביא הגזירה שוה מקרא דפרשת קדושים דמיירי בעונש והניח הדבר בתימה. (נחלת יעקב) ואני אומר דהיא הנותנת מערות אשת אביך הנכתב בצדו הוה קשה כדמקשה התם אין לי אלא באזהרה וכו' עונש מניין דהא זה הפסוק בסמוך מיירי גם כן באזהרה ועל כן מוכרח ללמד מערות אביו גלה עיין שם: (ע) רוצה לומר כגון שנולד מאנוסת אביו או ממפותת אביו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ערות אביך. והחל מהאב שהוא קודם הבן ואמר שאסור הוא כל מי שהיא ערות אב ואם והנה היא האם בראש ואחר כך ערות אשת אב ואיננה אם ואחר כך האחות שהיא בת אביו או בת אם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ערות אביך וערות אמך. לשון רש"י ערות אביך זו אשת אביך וערות אמך להביא אמו שאינה אשת אביו ערות אשת אביך לרבות לאחר מיתה וכן פירש ערות אחי אביך לא תגלה (פסוק יד) ומהו ערותו אל אשתו לא תקרב וכן הוא באמת כפי משמעותו הנכון אבל בגמרא במסכת סנהדרין (נד) העלו כי ערות אביך וערות אחי אביך על הזכרים ממש ולחייבו בשוגג שתים ואני תמה לדעתם למה לא יזהיר כן בבן ובאח עם ערות נשיהם ואולי חששה התורה בכבוד הזקנים יותר אבל כל פסוק ופסוק בפרשה אזהרה אחת לא באו בפרשה שתי אזהרות בלאו אחד כי הלאו באחיות כלן וכן הבנות אחת הנה והנכון בעיני על דרך הפשט כי ערות אביך וערות אמך לאו אחד הוא ואזהרה אחת ימנע שלא יבא על אמו כי בבואו עליה יגלה ערות אביו וערות אמו וזהו שאמר (כאן) אמך היא כי עשית בה שתים רעות שגלית ערות אם וערות אב ואחרי שהזהיר על ערות אביו שהיא אמו חזר והזהיר על ערות אשת אביו שאינה אמו ואמר (בפסוק הבא) ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא וכן ערות אחי אביך לא תגלה פירושו אל אשתו לא תקרב ולכך לא אמר "ואל" (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ערות אביך וערות אמך. כי שלשה שותפין יש באדם: (בעל הטורים)


{ח}  עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת-אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יךָ הִֽוא: (ס)

 אונקלוס  עֶרְיַת אִתַּת אָבוּךְ לָא תְגַלֵי עֶרְיַת אָבוּךְ הִיא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עֶרְיַית אִתַּת אָבוּךְ לָא תִבְזֵי מְטוּל דְעִרְיְיתָא דְאָבוּךְ הִיא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ערות אשת אביך. לרבות לאחר מיתה: (רש"י)


{ט}  עֶרְוַ֨ת אֲחֽוֹתְךָ֤ בַת-אָבִ֨יךָ֙ א֣וֹ בַת-אִמֶּ֔ךָ מוֹלֶ֣דֶת בַּ֔יִת א֖וֹ מוֹלֶ֣דֶת ח֑וּץ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽן: (ס)

 אונקלוס  עֶרְיַת אֲחָתָךְ בַּת אֲבוּךְ אוֹ בַת אִמָךְ דִילִידָא מִן אֲבוּךְ מִן אִתַּת אָחֳרִי אוֹ מִן אִמָךְ לִגְבַר אָחֳרָן לָא תְגַלֵי עֶרְיַתְהֶן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עֶרְיַית אֲחָתָךְ בַּת אָבוּךְ אוֹ בַּת אִמָךְ מַה דְיוֹלִיד אַבָּךְ מִן אִיתָא אוֹחְרִי אוֹ מִן אִמָךְ אוֹ מַה דִילֵידַת אִמָךְ מִן אַבָּךְ אוֹ מִן גְבַר חוֹרַן לָא תִבְזֵי עֶרְיַתְהֶן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בת אביך. אף בת אנוסה (פ) במשמע: מולדת בית או מולדת חוץ. בין שאומרים לו לאביך קיים את אמה, ובין שאומרים לו הוצא את אמה (יבמות כג.), כגון ממזרת או נתינה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) וקרא דערות בת אשת אביך ללמד מי שיש לו אישות לאביך בה פרט לאחותו שנולדה לאביו מן השפחה משום דלא תפסי בה קידושין כדכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מולדת בית. שנולדה על משפט בית ישראל אחר אירוסין וקדושין: מולדת חוץ. חוץ מהמנהג ויש אומרים כי פירוש מולדת כמו יולדו על ברכי יוסף שגדלה עמך בבית או היא במקום אחר ומדינה אחרת וגדלה בחוץ מבית האב עמך. ואחר כך הזכיר בת בנך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מולדת בית או מולדת חוץ. בין שאומרים לאביך קיים את אמה בין שאומרים לאביך הוצא את אמה כגון ממזרת או נתינה לשון רש"י ואינו נכון כי יצא מזה שאחותו מן העריות לא תהיה בכלל האיסור הזה והן כולן בכרת חוץ מן הנולדת משפחה ונכרית ואני תמה על הרב שהרי בגמרא במסכת יבמות בפרק שני (כג) מפורש ואימא פרט לאחותו מחייבי לאוין אמר רב פפא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין דכתיב (דברים כא טו) כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכי יש אהובה לפני המקום ויש שנואה לפני המקום אלא אהובה אהובה בנשואיה שנואה שנואה בנשואיה ואמר רחמנא כי תהיין לאיש ואימא פרט לאחותו מחייבי כריתות אמר רבא אמר קרא (כאן) ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ בין שאומרין לאביך קיים בין שאומרין לאביך הוצא ואמר רחמנא אחותך היא והנה פירושו שאומרים לו הוצא שתוציאנה מביתך שאינה אשתך ואין קידושין תופסין בה שהם חייבי כריתות ומיתות בית דין ואע"פ כן חייב עליה משום אחותו אבל אחותו מן השפחה ומן הנכרית אינה בכלל האיסור הזה מפני שהולד כמוה ועל דרך הפשט יאמר ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת מן הנשואין שהכניסה האיש לו לבית או מולדת חוץ שמצא איש אותה בחוץ ותפשה ושכב עמה וילדה לו לא תגלה ערותה הזכיר בבת אמו בין שתולד מן הנשואין או מן הזנות כי אע"פ שכל אחת משתיהן בת אמו ולא בת אביו יעלה על הדעת שראוי לנהוג כבוד האחוה במולדת מן הנשואין ולא בבאין מן הזנות שהכל הפקר ולכך הוצרך הכתוב להזהיר על הכל ועוד הזכיר באחותו מן האב כתוב אחר (פסוק יא) ערות בת אשת אביך מולדת אביך והיא אחותו בת אביו מן הנשואין והוצרך להזכיר זה בעבור שהזכיר ערות אחותך בת אביך סתם ופירש בבת אמו מולדת בית בנשואין או מולדת חוץ בזנות ויחשב מזה בבת האב מן הזנות שתהיה מותרת כי אולי לא תחוש התורה לשאר האיש הבא מן הזנות בעבור שאין הנולדים ידועים לו ולכך ביאר ואמר ערות בת אשת אביך מולדת אביך להגיד כי בת אביו הנזכרת בתחילה אינה בת אשת אביו ובעבור שהיה בבני נח איסור באחוה מן האם ולא מן האב (סנהדרין נח) יפרש הכתוב כי בישראל כולן שוות באיסור והנכון בפשט הכתוב הזה מה שאמרו חכמים בגמרא במסכת יבמות (כב) הבא על אחותו והיא בת אשת אביו שאינה אמו חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו ומפרש שם מכדי כתיב כאן ערות אחותך בת אביך בת אשת אביך מולדת אביך למה לי שמע מינה לחיבן משום אחותו ומשום בת אשת אביו ויכפול הכתוב בלאוין לחייב על כל שם ושם כי אפילו בשרצים יכפול לאוין רבים בשם אחד ללקות עליהם (הרמב"ן)


{י}  עֶרְוַ֤ת בַּת-בִּנְךָ֙ א֣וֹ בַֽת-בִּתְּךָ֔ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָ֑ן כִּ֥י עֶרְוָֽתְךָ֖ הֵֽנָּה: (ס)

 אונקלוס  עֶרְיַת בַּת בְּרָךְ אוֹ בַת בְּרַתָּךְ לָא תְגַלֵי עֶרְיַתְהֶן אֲרֵי עֶרְיְתָךְ אִנוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עֶרְיַית בְּרַת בְּנָךְ אוֹ בְּרַת בְּרַתָּךְ לָא תִבְזֵי עֶרְיַיתְהֶן אֲרוּם הֵי כְעִרְיָיתָךְ הִינוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ערות בת בנך וגו'. בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר (סנהדרין עו.), (צ) ובתו ובת בתו מאשתו (ק) אנו למדין מערות אשה ובתה שנאמר בהן לא תגלה, בין שהיא ממנו בין שהיא מאיש אחר: ערות בת בנך. קל וחומר לבתך, (ר) אלא לפי שאין מזהירין מן הדין למדוה מגזרה שוה, (ש) (במסכת יבמות ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רצונו לתרץ שלא תאמר מדכתיב בת בנך ובת בתך הא בת בנה ובת בתה מאיש אחר מותר והא כתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ובת בתה. לכך פירש שמיירי באנוסה דלאו אשתו ולפיכך אינו באזהרת לא תגלה אלא בבת בתו הבאה מזרעו אבל בתו של אנוסתו הבאה מזרע אחרים אינו באזהרת לא תגלה והוא הדין בת אשתו דלאו בתו: (ק) פירוש ואם תאמר אחר שזה המקרא של ערות בת בנך וגו' באנוסים קמיירי אם כן בתו ובת בנו מנשואתו מנין דליכא למימר דאתיא בקל וחומר מאנוסתו דהא אין מזהירין ואין עונשין מן הדין. והשיב, בתו אנו למדין וכו': (ר) פירוש קל וחומר לבתך מן האנוסה דאלו מן הנשואין מערות אשה ובתה ילפינן: (ש) כתיב הכא בערות בת בנך הנה ולקמן כתיב ערות אשה ובתה וגו' והתם כתיב גם כן הנה מה הנה דכתיב התם מיירי בבתה אף הנה דכתיב הכא מיירי בבתה: (שפתי חכמים)


{יא}  עֶרְוַ֨ת בַּת-אֵשֶׁ֤ת אָבִ֨יךָ֙ מוֹלֶ֣דֶת אָבִ֔יךָ אֲחֽוֹתְךָ֖ הִ֑וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ: (ס)

 אונקלוס  עֶרְיַת בַּת אִתַּת אֲבוּךְ דִילִידָא מִן אֲבוּךְ אֲחָתָךְ הִיא לָא תְגַלֵי עֶרְיָתָהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עֶרְיַית בַּת אִתַּת אָבוּךְ דִילֵידַת מִן אַבָּךְ אַחְתָךְ הִיא לָא תִבְזֵי עִירְיְיתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ערות בת אשת אביך. לימד שאינו חייב על אחותו משפחה ונכרית, לכך נאמר בת אשת אביך, בראויה לקידושין: (רש"י)

 אבן עזרא  ערות בת אביך. יש אומרים שהיא האחות מאב ואם ואנחנו ידענו כי השוכב עמה עובר על שני לאוין ויש אומרים כי זה הפסוק לחזוק והצדוקים אמרו שאיננה בת אם ויפרשו מולדת אביך שגדלה אביך והטעם שלקח האב אשה והיתה לה בת קטנה וכן יפרשו על תמר וראייתם כי לא ימנעני ממך רק לא היתה מולדת דוד ואחר שהמעתיקים אמרו כי בת אשת אב מותרת אין צורך להשיב על הבודאים מלבם ויתכן להיות בת אשת אביך בת אנוסה. ומלת שאר ובשר. קרובים בטעם: (אבן עזרא)


{יב}  עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת-אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה שְׁאֵ֥ר אָבִ֖יךָ הִֽוא: (ס)

 אונקלוס  עֶרְיַת אֲחַת אֲבוּךְ לָא תְגַלֵי קָרִיבַת אֲבוּךְ הִיא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עֶרְיַית אֲחַת אַבָּךְ לָא תִבְזֵי קְרֵיבַת בְּשַר אַבָּךְ הִיא: (תרגום יונתן)


{יג}  עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת-אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּֽי-שְׁאֵ֥ר אִמְּךָ֖ הִֽוא: (ס)

 אונקלוס  עֶרְיַת אֲחַת אִמָךְ לָא תְגַלֵי אֲרֵי קָרִיבַת אִמָךְ הִיא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עֶרְיַית אֲחַת אִמָךְ לָא תִבְזֵי אֲרוּם קְרֵיבַת בְּשַר אִמָךְ הִיא: (תרגום יונתן)


{יד}  עֶרְוַ֥ת אֲחִֽי-אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶל-אִשְׁתּוֹ֙ לֹ֣א תִקְרָ֔ב דֹּדָֽתְךָ֖ הִֽוא: (ס)

 אונקלוס  עֶרְיַת אַח אֲבוּךְ לָא תְגַלֵי לְאִתְּתֵהּ לָא תִקְרַב אִתַּת אַח אֲבוּךְ הִיא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עֶרְיַית אַחְבוּךְ לָא תִבְזֵי וּלְוַת אִנְתְּתֵיהּ לָא תִקְרֵב בְּתַשְׁמִישׁ עַרְסָא אִיתַּת אַחְבוּךְ הִיא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ערות אחי אביך לא תגלה. ומה היא ערותו, אל אשתו (ת) לא תקרב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) אבל גבי ערות אביך לא הוצרך לכתוב אחריו אל אשתו לא תקרב להודיע מה היא ערותו משום דסמך הקרא על הגזירה שוה דלעיל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  דודתך היא. חשובה היא כדודתך וכן הנה חנמאל דודי והנה מה יעשו הסומכים במצות על התורה לבדה כי לא אסר הכתוב אשת אחי האם ולא אם האב ולא אם האם על כן אנחנו צריכים לקבלה ויתכן שלא הזכיר אשת אחי האם כי נלמוד מאשת אחי האב והזכירה בפרשת קדושים גם הנזכרות שלא הזכירם הכתוב דבר על ההוה: (אבן עזרא)


{טו}  עֶרְוַ֥ת כַּלָּֽתְךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֵ֤שֶׁת בִּנְךָ֙ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ: (ס)

 אונקלוס  עֶרְיַת כַּלָתָךְ לָא תְגַלֵי אִתַּת בְּרָךְ הִיא לָא תְגַלֵי עֶרְיָתָהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עֶרְיַית כַּלָתָךְ לָא תִבְזֵי אִתַּת בְּרָךְ הִיא לָא תִבְזֵי עִירְיְיתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשת בנך היא. לא אמרתי אלא בשיש לבנך אישות בה, (א) פרט לאנוסה ושפחה ונכרית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) והא דלא נקט רש"י גם לעיל גבי ערות בת אשת אביך אנוסה משום דלעיל מרבינן אנוסה לחיוב כדכתיב בת אביך ופירש רש"י אף בת אנוסה במשמע. ואם תאמר מאי שנא הכא דממעט מקרא דאשת בנך את האנוסה ואילו גבי בת אשת אביך אינו ממעט האנוסה אם מפני דלעיל ריבה הכתוב משום דכתיב בת אביך ואף בת אנוסה במשמע הכא נמי כתיב כלתך אף האנוסה במשמע. ותירץ הרא"ם שאני התם דהוי תרי קראי וכל אחד נדרש לעצמו וכיון שמהאחד משמע אף האנוסה ומאחד משמע למעט אנוסה כדי שלא יסתור זה את זה דרשו שלא בא למעט אלא השפחה וכו' בלבד כדי לקיים שני המקראות אבל הכא שהרבוי והמיעוט שניהם במקרא אחד אין כל אחד נדרש לעצמו אלא קצתו מבאר קצתו באיזה כלתך אמרתי באותה שיש לבנך אישות בה פרט לאנוסה וכו' שאין לבנך אישות בה וכו': (שפתי חכמים)


{טז}  עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת-אָחִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָחִ֖יךָ הִֽוא: (ס)

 אונקלוס  עֶרְיַת אִתַּת אֲחוּךְ לָא תְגַלֵי עֶרְיַת אֲחוּךְ הִיא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  עֶרְיַית אִתַּת אָחוּךְ לָא תִבְזֵי בְּחַיֵי אָחוּךְ וּבָתַר מוֹתֵיהּ אִין אִית לֵיהּ בְּנִין עִירְיְיתָא דְאָחוּךְ הוּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ערות אשת אחיך. בפרשת כי ישבו אחים והאומר למה לא הזכיר הכתוב הבת והיא מפורשת ערות אשה ובתה בתו או שאיננה בתו כי אחר ששכב עם האם נאסרה הבת: (אבן עזרא)


{יז}  עֶרְוַ֥ת אִשָּׁ֛ה וּבִתָּ֖הּ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶֽת-בַּת-בְּנָ֞הּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּ֗הּ לֹ֤א תִקַּח֙ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָתָ֔הּ שַֽׁאֲרָ֥ה הֵ֖נָּה זִמָּ֥ה הִֽוא:

 אונקלוס  עֶרְיַת אִתְּתָא וּבְרַתָּהּ לָא תְגַלֵי יָת בַּת בְּרָהּ וְיָת בַּת בְּרַתָּהּ לָא תִסַב לְגַלָאָה עֶרְיָתָהּ קָרִיבָן אִנוּן עֵצַת חִטְאִין הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  עֶרְיַית אִתָּא וּבְרַתָּהּ לָא תִבְזֵי יַת בְּרַת בְּרָהּ וְיַת בְּרַת בְּרַתָּהּ לָא תִיסַב לְבַזָאָה עִרְיְיתָהּ קְרִיבַת בִּישְרָא הִינוּן זְנוּ הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ערות אשה ובתה. לא אסר הכתוב אלא ע"י נשואי הראשונה (יבמות צז.), לכך נאמר לא תקח, לשון קיחה, וכן לענין העונש אשר יקח את אשה ואת אמה (ויקרא כ, יד.), לשון קיחה, אבל אנס אשה מותר (ב) לישא בתה: שארה הנה. קרובות הן זו לזו: זמה. עצה, כתרגומו (ג) עצת חטאין, שיצרך יועצך לחטוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ומקרא של ערות בת בנך וגו' דאסר הקרא בת אנוסתו לא אסר אלא בתו ובת בתו מאנוסתו אבל בתה ובת בתה לא: (ג) כי דגש המ"ם מביא את הכפל והוי זמם שהוא לשון מחשבה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שארה הנה. הם שני שמות שאר עם שארה. היה האל''ף ראוי לנוח כלמ''ד שלמה לולי שהיא מהגרון: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  זמה היא. תרגם אונקלוס עצת חטאין היא וכתב רש"י שיצרך יועצך לחטוא ולא ידעתי טעם לזה שכל העריות גם העבירות האחרות היצר יועצו לחטוא אבל הענין הוא כי שם זמה גזרו מן כאשר זמם לעשות לאחיו (דברים יט יט) ומחשבה ההגונה יקראו מזמה ולא יבצר ממך מזמה (איוב מב ב) ולזנות העשוי במחשבה בסתר יקרא זמה כענין אם נפתה לבי על אשה (שם לא ט) וכתיב (שם פסוק יא) כי היא זמה והוא עון פלילים וכן וזמתך ותזנותיך (יחזקאל כג כט) וזמת זנותך (ירמיהו יג כז) הניאוף בסתר ובגלוי ולפי דעתי אמר הכתוב "זמה" באשה ובבתה (כאן) ואשה ואמה (להלן כ יד) לגנות הענין לומר כי כשישכב עם אחת שהיא אשתו יחשוב באחרת בעבור קרבתם ודמיונם והנה תהיה שכיבת שתיהן לו זמה והוא הענין שהזכירו רבותינו (נדרים כ) וברותי מכם המורדים והפושעים בי (יחזקאל כ לח) אלו בני תשע מדות וכו' ולכך אמר הכתוב "ערות אשה ובתה" וכן יאמר ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא (להלן כ יד) ולא אמר ערות בת אשתך לא תגלה וערות אם אשתך לא תגלה וטעם הכתוב כי מתחילת הפרשה (פסוק ו) אמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו כי אסר הקרובות לו משום שארו ונתן בהם טעם (פסוק י) כי ערותך הנה ועכשיו (בפסוקים יז-יח) כשאסר קרובות אשתו אמר שארה הנה לומר שגם המה אסורות מפני שהן שאר זו לזו ותהיה משכבן בשתיהן זמה כמו שפירשתי וכן אמר הכתוב (יחזקאל כב יא) ואיש את כלתו טמא בזמה שטמאה לבעלה כי גם בהיותה עמו תחשוב באביו בעבור דמיונם וקרא הכתוב שכיבת הבהמה תבל הוא (פסוק כג) שיבלבל זרע אדם וזרע בהמה וכן אמר (להלן כ יב) בשכיבת הכלה תבל הוא שיתערב האב והבן להיות לה כאיש אחד תשכב עם שניהם יחד במחשבה (הרמב"ן)

 ספורנו  זמה היא. חבור נולד מהרהור עברה בלבד: (ספורנו)


{יח}  וְאִשָּׁ֥ה אֶל-אֲחֹתָ֖הּ לֹ֣א תִקָּ֑ח לִצְרֹ֗ר לְגַלּ֧וֹת עֶרְוָתָ֛הּ עָלֶ֖יהָ בְּחַיֶּֽיהָ:

 אונקלוס  וְאִתְּתָא עִם אֲחָתָהּ לָא תִסָב לְעָקָאָה לְגַלָאָה עֶרְיְתָהּ עֲלָהּ בְּחַיָיהָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְּתָא בְּחַיֵי אָחָתָא לָא תִיסַב לְאַעֲקָא לָהּ לְבַזָאָה עֶרְיְיתָהּ עֲלָהּ כָּל יוֹמֵי חַיָיהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל אחותה. שתיהן (ד) כאחת (קידושין נ:): לצרר. לשון צרה, לעשות את זו צרה לזו: בחייה. למדך, שאם גרשה לא ישא את אחותה, (ה) כל זמן שהיא בחיים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כדתנן המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות מדכתיב אשה אל אחותה לא תקח לא יהא לך לקוחין אפילו באחת מהן. ופירוש אל אחותה כמו על ופירושו כמו עם אחותה כמו על נשיו שפירושו עם נשיו: (ה) (דבק טוב) דאם לא כן בחייה למה לי הא כבר כתיב אל אחותה דמשמע שתיהן כאחת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לצרור. מגזרת וכעסתה צרתה והנה לא הזכיר בפרשת קדושים עונש השוכב עם שתי אחיות כאשר לא הזכיר עונש השוכב עם בת בנו ועם בת בתו וטעם המפרש כי רחל ולאה לא היו אחיות וראייתו כי את כל התועבות האל וזו איננה ראיה גמורה והשואל איך יעניש השם על דבר שלא הזהיר יש משיבים כי בני נח נצטוו על העריות האלה ואחרים אמרו אף על פי שהכתוב אמר כל התועבות האל בשם כלל אין הפירוש על כולם כי אם על רובם ודעתי תדענה בפרשת וילך משה. והשוכב עם הנדה חשוב מהעריות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לצרור לגלות ערותה עליה בחייה. ובכאן יפרש הכתוב טעם האיסור יאמר שאינו ראוי שתקח אשה אל אחותה לצרור אותן זו לזו כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו לא שתהיינה צרות ולא אמר כן באשה ובתה (בפסוק הקודם) ואשה ואמה (להלן כ יד) כי הנה שאר ואסורות אפילו לאחר מיתה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  עליה בחייה. גימטריא אף היבמה (עם האותיות): (בעל הטורים)

 ספורנו  לא תקח לצרור. אמר כי לולא זה לא היה אוסר אחות אשה מאחר שאינה יוצאת ירך האשה ושהאשה עצמה מותרת אבל אסר אותה כדי שלא תהיינה צרות ולכן לא אסרה זולתי בחיי אחותה ולא כן בכל שאר העריות: (ספורנו)


{יט}  וְאֶל-אִשָּׁ֖ה בְּנִדַּ֣ת טֻמְאָתָ֑הּ לֹ֣א תִקְרַ֔ב לְגַלּ֖וֹת עֶרְוָתָֽהּ:

 אונקלוס  וּלְאִתְּתָא בְּרִחוּק סוֹבְתַהּ לָא תִקְרַב לְגַלָאָה עֶרְיְתָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְצֵיד אִתְּתָא בִּזְמַן רִיחוּק סְאוּבְתָּהּ לָא תִקְרַב לְבַזָּאָה עֶרְיְיתָהּ: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  ואל אשה בנדת טומאתה. אסר הכתוב הנדה מפני טעם שהזכרתי (לעיל בפסוק ו) שלא התירה התורה המשכב רק לקיום הזרע והנה הולד נוצר מדם האשה כולו או רובו כאשר הזכרתי כבר (לעיל יב ב) ומדם הנדות לא יהיה נוצר כלל ואיך יעשה ממנו ולד והוא סם המות ימית כל בעל חיים שישתה אותו או יאכלנו והנה בהיות ברחם דם נדה הרבה לא תתעבר ממנו כי לא יוצר כלל ואף אם תתעבר מדם אחר ויהיה נזון מזה הוא ימיתנו וכבר הזכירו הרופאים עוד שאם יהיה נזון מדם משובח וכל מזונו מדם טוב אלא שנשתקע בתוכו מדם הנדות יחמיץ אותו ויוליד בולד שחין ואבעבועות למיניהם ועל דעת רבותינו (תנחומא מצורע א) אם ישאר ממנו בגופו קצת יהיה הולד מצורע ומכל הפנים האלו ראוי שתרחיק התורה משכב הנדה ועוד הגידו בו נסיון אמיתי והוא ממפלאות תמים דעים בתולדה כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי ורוע האויר ידבק במראה והנה היא כאפעה הממית בהבטתו וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו ולכך גזר עליו הכתוב (לעיל טו כד) ותהי נדתה עליו כי רעתה רוע מתדבק והוא שאמר "בנדת טומאתה" ויאמר טומאת הנדה (יחזקאל לו יז) כי יזכיר בה לעולם טומאה שהיא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם ויתכן שזהו טעם את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה (להלן כ יח) כי המקור המושחת ההוא ראוי להסתם לא שיגלה וישאב ממנו מים הרעים המזיקים מאד והנה נאסר לזרע הקודש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקיה לגמרי (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואל אשה. ב'. דין ואידך ואל אשה נדה לא יקרב וכן בנדת ב' הכא ואידך בעזרא בנדת עמי הארצות שאם לא יקרב אל אשה נדה כתיב ביה צדיק הוא חיה יחיה אבל אם יקרב אליה בנדת טומאתה הרי הוא בנדת עמי הארצות: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  ואל אשה. לפי שהוא מצוי אצלה בימי טהרתה שייך למימר שלא תקרב ביאתה אלא המתן עד שתטהר: (דעת זקנים)


{כ}  וְאֶל-אֵ֨שֶׁת֙ עֲמִ֣יתְךָ֔ לֹֽא-תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטָמְאָה-בָֽהּ:

 אונקלוס  וּבְאִתַּת חַבְרָךְ לָא תִתֵּן שְׁכֻבְתָּךְ לְזַרְעָא לְאִסְתָּאָבָא בָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְצֵיד אִתַּת חַבְרָךְ לָא תִתֵּן תַּשְׁמִישָׁךְ לְזַרְעָא לְאִסְתָּאֲבָא בָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואל אשת עמיתך. להוציא השבויה ויש אומרים כי כבר היתה אסורה ואשר גברה תאות יצרם על דעת לבם תעו בפירוש לזרע וידענו כי המשגל נחלק לג' חלקים האחד לפריה ורביה בלא תאוה והשני להקל מלאות הגוף והשלישי לתאוה הנמשלת לתאות הבהמה ואחר שאמר הכתוב לזרע שטעמו אפילו לזרע הנה היא אסורה אסור חמור ומזרעך לא תתן הבא אחריו לעד. והוסיף לטמאה בה כי לא ינקה כל הנוגע בה והוא טמא לעולם ובפרשה הזה לא אסר הנכרית כלל ואין טענה מהשבויה כי היא מתייהדת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. אמר ר"א כי המשגל לשלשה חלקים נחלק האחד לפריה ורביה והשני להקל מלחות הגוף והשלישי לתאוה הנמשלת לתאות הבהמות ואמר הכתוב "לזרע" וטעמו אפילו לזרע והנה היא אסורה לגמרי ואפשר שאמר "לזרע" להזכיר טעם האיסור כי לא יודע הזרע למי הוא ויבאו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם ולא הזכיר זה בעונש (להלן כ יח) כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע יתחייב ולכך אמר בסוטה (במדבר ה יג) ושכב איש אותה שכבת זרע כי בעבור הזרע תהיה קנאתו וכן בשפחה חרופה (להלן יט כ) הזכיר שכבת זרע כי האסור בעבור שיוליד זרע מן השפחה והנכון בעיני כי בעבור היות אשת עמיתו אסורה לו לגמרי לא ינקה כל הנוגע בה (משלי י כט) הוצרך לומר "לזרע" שאם אמר "לא תתן שכבתך" בלבד היה נראה שיזהיר אפילו השוכב עמה לחבק ולנשק וכאן בחייבי כריתות יזהיר על כן הוצרך להזכיר שכיבה לזרע לפרש כי במשגל יזהיר והוא הטעם בשפחה חרופה שהיא כאשת איש וכן יאמר באשת איש (להלן כ י) אשר ינאף את אשת רעהו ולא אמר ישכב כי לא בשכיבה לבד יזהיר ולא אמר בכאן "לגלות ערותה" כי לא יזכיר כן רק בשאר הבשר ובנדה ושהאסור בהן בעבור הגלוי כמו שאמר (שם פסוק יט) כי את שארו הערה ורבותינו דרשו באשת איש למעט משמש באבר מת ואמרו בשפחה חרופה שאינו חייב אלא בגומר ביאתו כמו שמפורש ביבמות (נה) (הרמב"ן)


{כא}  וּמִזַּרְעֲךָ֥ לֹֽא-תִתֵּ֖ן לְהַֽעֲבִ֣יר לַמֹּ֑לֶךְ וְלֹ֧א תְחַלֵּ֛ל אֶת-שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וּמִבְּנָיִךְ לָא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא לְמוֹלֶךְ וְלָא תַחֵל יָת שְׁמָא דֶאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן זַרְעָךְ לָא תִתֵּן בְּתַשְׁמִישְׁתָּה לְצֵיד בַּת עַמְמִין לְמָעְבְרָא לְפוּלְחָנָא אוֹחְרָא וְלָא תָפִיס יַת שְׁמָא דֶאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  למלך. עבודת אלילים היא ששמה מולך, וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש (סנהדרין סד:): לא תתן. זו היא מסירתו לכומרים: להעביר למלך. זו העברת האש: (רש"י)

 אבן עזרא  למלך. שם צלם ודרשו חז''ל שהוא שם כלל כל מי שימליכנו עליו ויתכן שהוא תועבת בני עמון. ומלת להעביר. כמו לשרוף כי זאת היתה עבודתו ויש אומרים כי יעביר הבן על האש ויש מי שיחיה ויש מי שימות ואחרים פירשו בעבור שאין בפסוק זכר אש להעביר מתורת השם לדת המולך וחללת השם שהוא נקרא עליך שהוא אלהיך בתתך מזרע קודש למולך. והגאון אמר כי הנאוף על שמנה מעלות והקשה שבכלם הבהמה שהיא ממין אחר ואחריה הזכר שכל המין אסור ואחריה ערות אשת אב וחביריה שהן אסורו בכל עת ולא אאריך כי לא יועילו אלו הדברים כי הכתוב אמר על כלם ונכרתו הנפשות העושות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  למולך. עבודה זרה ששמה מולך והזכירו הכתוב בשם הידיעה כי היה במצרים ידוע להם ורבי אברהם אמר כי יתכן שהוא מלכום תועבת בני עמון (מלכים ב כג יג) וכן נראה כי כתוב (מלכים א יא ז) אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב ולמולך שקוץ בני עמון וגם הוא היה ידוע להם וכתב רש"י וזו היא עבודתה שמוסר בנו לכומרים והכומרים עושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש לא תתן זהו מסירתו לכומרים להעביר למולך זהו העברת מדורת האש וזה אינו נכון שהרי אמרו בגמרא סנהדרין (סד) העבירו ברגל פטור אלא כמשוורתא דפוריא שהוא מעבירו בתוך האש ממש והזכיר בו הכתוב נתינה והעברה באש שאינו חייב עד שימסרנו לכומרים והעבירו באש כמו שמפורש בסנהדרין וכן מה שאמר הרב שמוסרו לכומרים והם מעבירין אותו וכך כתב אף בפירושיו במסכת סנהדרין (שם סד) ואינו נראה כן מלשונם שם בגמרא ועוד איך יתחייב הוא מיתה בעבודת אחרים ולשון הכתוב עצמו מעביר בנו ובתו באש (דברים יח י) כך נדרש שהאב בעצמו מעבירו אבל הענין כך הוא שהאב עצמו מוסרו לכומרים לשם שקוצם וזהו שכתוב נתן למולך (להלן כ ג) כעין שעושים בפנים כדכתיב ונתנם אל הכהן (לעיל טו יד) ואולי הכומרים עושין בו תנופה או הגשה לפני המולך והם מחזירין אותו לידי האב והוא לוקחו ומעבירו בלהב האש וזהו מעביר בנו ובתו באש וכך אמרו בירושלמי (סנהדרין פ"ז ה"י) לעולם אינו חייב עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו כלומר שיטלנו מהם ויעבירנו הוא אבל לא היה שורפו שהרי אמרו (סנהדרין סד) המעביר את עצמו פטור שהוא חי אף לאחר העברה וכך פירוש רש"י ועם כל זה הנראה בעיני מהכרע הפסוקים כי היה הבן למאכולת האש שהכתוב אומר (יחזקאל כג לז) וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה ושם (פסוק לט) נאמר ובשחטם את בניהם לגלוליהם שהיו מעבירין אותו באש עד שישרף או שימות באש והיא שחיטתו כי הלשון הזה "העבירו להם" במולך הוא ואמר בו הכתוב "לאכלה" והזכיר בו שחיטה אם כן מה שאמר "כמשוורתא דפוריא" לומר שהיו מעבירין אותו על השלהבת פעמים רבות והוא מת בלהב האש והנה הוא חייב בדין התורה משעת העברה הראשונה משתמשול בו האור כגון שנתפס האש באחד מאיבריו ולכך הוצרכו לומר שהמעביר עצמו פטור אבל היה האש אוכלת בו כי זה היה קרבנם למולך ולשון "מעביר באש" יאמר בכל מקום על הדבר שהוא בוער באש ואיננו אוכל מפני שנותנים אותו באש ומעבירים אותו ממנו ואינו נעשה אפר כנשרפים כענין כלי הגוים שמלבנין אותו באש שנאמר בהן (במדבר לא כג) תעבירו באש וטהר ואמר בבני עמון ( יב לא) והעביר אותם במלבן לומר ששרף אותן כאשר יעשו הלבנים במלבן אם כן מעביר בנו ובתו באש (דברים יח י) היא נתינתו באש שתמשול בו האור לא העברה בעלמא והיא העברה הנזכרת במולך שהיא באש על דעת רבותינו (סנהדרין סד) שלמדו בגזרה שוה העברה העברה מה להלן (דברים יח י) באש אף כאן באש מה כאן למולך אף להלן למולך וראיה לדבריהם שכתוב ביאשיהו (מלכים ב כג י) וטמא את התפת אשר בגיא בן הנום לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך אם כן העברה הנזכרת במולך היא באש וכן כתוב במנשה (דהי"ב לג ו) והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום ומצאתי שכתוב באחז (מלכים ב טז ג) וגם את בנו העביר באש כתועבות הגוים אשר הוריש ה' אותם מפני בני ישראל ובדברי הימים (ב כח ג) נאמר ויבער את בניו באש כתועבות הגוים אשר הוריש אם כן ההעברה היא הבערה באש ממש ומה שאמר הכתוב (מלכים ב יז לא) והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים היא עבודה זרה אחרת שעבודתה לשרוף אותם לגמרי כעולה וכן היו עושין לבעל כמו שכתוב בירמיהו (יט ב) ויצאת אל גיא בן הנום ושם (פסוקים ד ה) כתיב ומלאו את המקום הזה דם נקיים ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי ועוד כתיב (שם לב לה) ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנום להעביר את בניהם ואת בנותיהם למולך אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת אבל מפני ששני הפסוקים האלה בבמות הבעל ושניהם בגיא בן הנום והאזהרה בשניהם אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי ושם במקום ההוא הטמא היה שם מולך כמו שכתוב ביאשיהו נראה מכל זה שהיו שורפין את בניהם עולות למולך והוא הבעל ושניהם לשון קרוב כמלכות ואדנות ואיננו בעל פעור ובעל זבוב כי זה יקרא הבעל סתם כאשר יקרא המולך אבל הזכיר בו הכתוב העברה כי עיקר עבודתו בהעברה משתמשול בו האור ותקרא שריפה כי ימותו שם ולכך יקראו עולות וכן אני סובר כי אלהי ספרוים הוא המולך כי הכנוי בהם מלך אבל היו שניהם נעבדים כנו לאחד אדר בלשון כבוד ולשני מלשון עונה ושתפו בשניהם מלך והוא כמו מולך והשריפה היא מיתתם באש כאשר פירשתי ואם נאמר שהשקוצים האלה אינם המולך יתכן כי בעבור היות עבודתם בבנים ובבנות להביאם באש כענין שאמר במולך ישתפו בהם שמו מלך ובעל ואין עבודתם שוה כי המולך בהעברה ואלהי ספרוים בשריפה והבעל בשחיטה ושריפה כעולות ונאמר שהיו במקום התופת אשר בגיא בן הנום במות לבעל ושם עוד מולך ומה שאמר הכתוב (ירמיהו לב לד) ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנום להעביר את בניהם למולך יהיה פירושו ולהעביר את בניהם למולך ורבותינו אמרו (סנהדרין סג) אף חזקיה מלך יהודה ביקש אביו לעשות לו כן שישרוף אותו באש אלא שסכתו אמו בשמן סלמנדרא והנה אחז למולך העביר אותו כדכתיב וגם את בנו העביר באש כתועבות הגוים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל וזהו הלשון הכתוב במולך אם כן היא הבערה שתמשול בו האור וימות וניצל הצדיק בסלמנדרא הזו שבראה הקב"ה בעבורו ועל דרך הפשט אמרו כי מעביר בנו ובתו באש מין ממיני הכשפים כי בענין הכשוף נאמר (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף ואמר במנשה (דהי"ב לג ו) והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני וכתיב (מלכים ב יז יז) ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחשו והמולך היא עבודה זרה שמקריבין לו הקטנים אבל אחר שמצאנו כתוב (שם כג י) לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך נאמנו דברי רבותינו שהכל למולך באש אבל יתכן שהיתה העבודה ההיא להם לקסום שוא והיו מתנבאים בה כפי סכלותם והם נביאי הבעל המקריבים לו הבנים והבנות ויראו להם חלומות שוא ומקסם כזב ולכן תיחס התורה ענין המולך בענין הקסמים כי בכאן (להלן כ ו) סמך אל הנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים ובמשנה תורה כל הפרשה במתנבאים לדעת העתידות בשקר והנה הזכיר הכתוב כי העברת הזרע למולך הוא חלול השם ובפרשה האחרת (להלן כ ג) מוסיף למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי ואולי טעמו למען טמא את העם המקודש לשמי שצויתי (לעיל יא מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם (להלן כא ח) ולחלל את שם קדשי בעברם על העבירה החמורה לפני כי כן יאמר בעבירות החמורות ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי (עמוס ב ז) ויתכן שיאמר כן מפני שהמקריב מזרעו למולך ואחר כן יבא אל מקדש ה' להקריב קרבן מטמא את המקדש כי קרבנותיו טמאים ותועבה לשם והוא עצמו טמא לעולם שנטמא ברעה שעשה כמו שאמר באוב וידעוני לטמאה בהם (להלן יט לא) וכתיב ובגילוליהם טמאוה (יחזקאל לו יח) והזכיר בו חלול השם כי כאשר ישמעו הגוים שכבד את המולך בזרעו ויקריב מבהמתו קרבן לשם הוא חלול השם וזהו שאמר הנביא (שם כג לז לח) וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה עוד זאת עשו לי טמאו את מקדשי ביום ההוא ואמר (שם פסוק לט) ובשחטם את בניהם לגלוליהם ויבאו אל מקדשי ביום ההוא לחללו והנה כה עשו בתוך ביתי ועל דרך האמת ישראל זרע הקודש נולדים בבית ה' וזה טעם "אשר ילדו לי" והנה המקריב אותו למולך מטמא מקדשו ומחלל שמו הגדול כלשון ולא יחלל זרעו בעמיו (להלן כא טו) ולכך אמר בו ואני אתן את פני באיש ההוא (שם כ ג) ושמתי אני את פני באיש ההוא (שם פסוק ה) והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 ספורנו  ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל את שם אלהיך. כי אמנם בהקריבך לאל יתברך שאר בעלי חיים ולמולך תקריב את הבן הנה יראה מזה שיהיה המולך רב המעלה ממנו חס ושלום: אני ה'. לא שניתי שנשבעתי להיות אלהיך באמרי לאברהם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ומפני שדבר על העריות להכשיר הזרע שיהיה ראוי לחול עליו שמו הגדול דבר על המולך שהיו עובדיו חושבים להכשיר בעבודתו את שאר הזרע אל ההצלחות ואמד כי בעבודתו יהיה חלול ה' וגורם לסלוק שכינתו מעל שאר הזרע: (ספורנו)


{כב}   שביעי - רביעי במחוברין  וְאֶ֨ת-זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּֽוֹעֵבָ֖ה הִֽוא:

 אונקלוס  וְעִם דְכוּרָא לָא תִשְׁכּוּב מִשְׁכְּבֵי אִתְּתָא תּוֹעֶבְתָּא הִיא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִם דְכוּרֵי לָא תִשְׁכּוּב בְּתַשְׁמִישַׁיָא דְאִתְּתָא מְרַחְקָא הִיא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואת זכר. אחר שמצאנו הן שכבתי אמש את אבי הנה אזהרה לשוכב ולנשכב ויאמר רב חננאל ז''ל כי יש מי שיחדש בגופו כצורת בשר אשה וזה לא יתכן בתולדה ויש אומרים אנדרוגינוס וכל הצער הזה בעבור היות משכבי אשה לשון רבים ודברי יחיד שני משכבים והנכון בעיני כי המצוה כפשוטה גם אנשי התושיה חייבו מיתה עליה והכתוב אחז דרך כבוד לאמר כמו לא תקרב ואחר שהזכר נברא לעשות והנקבה להעשות הזהיר הכתוב שלא תהפוך דברי השם ויש משכב להוציא הזרע. על כן מלת משכבי לשון רבים. ואין ראוי להאריך. והזכיר תועבה היא. כי הוא דבר נתעב לנפש קדושה אפי' לו בתולדה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תשכב. אזהרה לשוכב ולנשכב ואם כדבריו למה לא היתה האשה בכלל ובכל בהמה לא תתן שכבתך כי הנשים בכלל האזהרות שבכל התורה אבל טעם שכבתי אמש את אבי בעבור שהן השוכבות כדי שיצא ממנו הזרע כידוע שהזרע יבא מן התנועה או מן הגוף כולו כמו שיתהווה הקצף בפיות הסוסים במרוצתם או שיתילד בגידים הקרובים משם ויאסף שם בסיבוב התנועה ויצא ואם לא שכבו אותו לא יצא ממנו זרע כי היה כאבן דומם בשכרותו (הרמב"ן)


{כג}  וּבְכָל-בְּהֵמָ֛ה לֹֽא-תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְטָמְאָה-בָ֑הּ וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא-תַֽעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא:

 אונקלוס  וּבְכָל בְּעִירָא לָא תִתֵּן שְׁכֻבְתָּךְ לְאִסְתָּאָבָא בָהּ וְאִתְּתָא לָא תְקוּם קֳדָם בְּעִירָא לְמִשְׁלַט בָּהּ תִּבְלָא הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְכָל בְּעִירָא לָא תִתֵּן תַּשְׁמִישָׁךְ לְאִסְתָּאֲבָא בָּהּ וְאִתְּתָא לָא תִקְרַב קֳדָם בְּעִירָא לְאִתְהַנְיָא מִינֵיהּ תִּבְלָא הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  תבל הוא. לשון קדש וערוה וניאוף, וכן ואפי על תבליתם (ישעי' י, כה.). דבר אחר תבל הוא, לשון בלילה וערבוב, זרע אדם וזרע בהמה: (רש"י)

 אבן עזרא  ומלת שכבתך. כבר פירשתיה ויתכן להיותו שכבתך משכיבה כי עם השכיבה יקרה קרי וכמו שאמר באשת איש לטמאה בה כן אמר בבהמה: ובכל בהמה. נקבה: ולפני בהמה. זכר: לרבעה. שב אל הבהמה כי האשה היא הנרבעת וזאת המלה מגזרת אדבעה: תבל הוא. אנשי הדקדוק אמרו שזאת המלה מהכפל כמו תמס יהלוך והתי''ו נוסף ואמרו כי טעמה כמו השחתה ויש אומרים כי גם מבול ממנו וקרוב מגזרת בלל ה' שפת כל הארץ וזה הכלל אסר הכתוב כל מין שיוכל האדם להתייחד עמם אשת איש ונכריה ואשר לא יוליד כי מין לא יוליד כי אם ממינו וכמינו: (אבן עזרא)


{כד}  אַל-תִּֽטַּמְּא֖וּ בְּכָל-אֵ֑לֶּה כִּ֤י בְכָל-אֵ֨לֶּה֙ נִטְמְא֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר-אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶֽם:

 אונקלוס  לָא תִסְתַּאֲבוּן בְּכָל אִלֵין אֲרֵי בְּכָל אִלֵין אִסְתַּאָבוּ עַמְמַיָא דִי אֲנָא מַגְלֵי מִן קֳדָמֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִסְתַּאֲבוּן בַּחֲדָא מִכָּל אִילֵין אֲרוּם בְּכָל אִילֵין אִיסְתַּאֲבוּ עַמְמַיָא דַאֲנָא מַגְלֵי מִן קָדָמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אל תטמאו. דגשות הטי''ת להתבלע תי''ו התפעל ולא נו''ן בנין נפעל והעד דגשות הטי''ת להתבלע תי''ו התפעל ולא נו''ן בנין נפעל והעד דגשות המ''ם כמשפט והנה הזכיר כל כלם שהם מטמאים הנפש: משלח מפניכם. טעמו מהארץ הטהורה מתים או מגורשים: (אבן עזרא)

 אור החיים  אל תטמאו בכל אלה. אמרו ז''ל (תו''כ) בין בכולן בין במקצתן. פירוש אפילו במקצתו, וכאילו אמר אל תטמאו באחת מכל אלה. וצריך לדעת למה דיבר הכתוב בסדר זה שהיה לו לומר אל תטמאו באחת מכל אלה כדי שלא יהיה מקום לטעות. עוד קשה מה שגמר אומר כי בכל אלה נטמאו הגוים והגוים אין לנו מקום לומר שלא נטמאו אלא באחת שהשטוף בזמה ידו בכל. גם משמעות בכל אלה נטמאו, יגיד שבכולן נטמאו ומעתה מה טעם נשמע אל הדבר אשר יצוה עליו שהכונה היא אל תטמאו בכולן:

ונראה לפרש בהשכיל על דבר אמת למה לא גילה ה' בתורה הדרגות המצות וסגולתם, ואדרבה בא שלמה המלך עליו השלום ואמר (משלי ה) אורח חיים פן תפלם וענו אחריו רז''ל (אבות פ''ב מ''א) שאין לנו לומר מצוה זו גדולה וזו קטנה שאין אתה יודע וכו', והוכיחו (דב''ר פ''ו ירושלמי פאה פ''א ה''א) ממה שקבע ה' שכר שוה לגדולה שבגדולות עם קטנה שבקטנות, ועל כולן אני דן שהסברא נותנת שיש מצות ודאי גדולות ביותר ולמה סתם ה' הדבר:

ונראה כי לצד שיש צורך במצות הקטנות כבגדולות שכל מצוה ומצוה סגולתה בפני עצמה, ומה בכך אם שכרה מעט כיון ששכרה הוי דבר שאינו בנמצא כשכר הגדולה, וכל המצות צריכין לתיקוני הנפש, לזה צוה ה' קטן וגדול בהדרגה אחת כדי שיעשו ישראל כולם כאחד. והוא מאמר שלמה (קהלת ט) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה:

עוד נראה טעם אחר כי לצד שיש מצות שסגולתם להאריך ימים בעולם הזה, ויש שסגולתם עושר, ויש שסגולתם בנים, וכן על זה הדרך וחש ה' כשיתגלה הדבר כל אחד ילך וישתדל במה שחפץ ובמה שצריך ולא ישתדלו בשאר מצות כמצטרך, לזה סתם הדברים ובזה ישתדל האדם בכולן כדי שתבוא לידו גם מצוה שסגולתה דבר הצריך לו, ובזה יש טעם למה שאנו רואים כמה בני אדם רעים לשמים ולבריות ובתיהם שלום מפחד מלאים כל טוב, כי אפשר שבא לידם מצוה שסגולתה הצלחת עולם הזה, ואין העבירות שעושים מונעים סגולת המצוה והצלחתה, וכל זה בבחינת מצות עשה, ובמצות לא תעשה יהיה הדבר כן, יש עבירות שפורענותם לעולם הבא, ויש שפורענותם יסורין באריכות הזמן, ויש שפורענתם ברחמנות, ויש כ''כ אכזריות, והלא תמצא כמה רשעים שעברו על הכריתות ולא נכרתו הגם שעמדו בתוקף הרשע עד שעברו זמן הכריתה, אלא ודאי שיש שמשתלם עליה בעולם הזה ויש שמשתלם עליה לעולם הבא. ודבר ידוע הוא שיותר יפעיל הפחד בלב בני אדם מוסר המשתלם בעולם הזה להיותו נגלה מעונש הנסתר:

וכבר קדם לנו כי ה' ב''ה יקפיד אפילו על ברואיו הקרובים אליו לבל ידברו דבר שאינו על קו הצדק, ואפילו דברים שנראם כשקר, וצא ולמד מאמר רבי עקיבא לחבריו (חגיגה יד:) כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, ומכאן נקיש לכסף נבחר לשון צדיק הוא ה' אלהינו מקור האמת כי יקפיד לבל יכתוב בתורה אלא דברים המובהקים במדת אמת:

ובזה נבא אל הביאור, והוא כי לצד שעונש זה של הקאת הארץ יושביה אינו אלא על פרט אחד מהתועבות האמורים בפרשה כאשר אבאר בסמוך אבל שאר התועבות יש להם עונש אחר כאשר שפט אל חי תמים דעים כפי בחינת התיעוב, ולזה כשבא לצוות את עמו רצה להודיעם כי יש בתועבות אשר הזהירם עליהם תיעוב אחד אשר יסובב שתקיא אותם הארץ, ולא רצה ה' לגלותו כדי שלפחדו ישמרו עצמם מכולם יחד כמו שכתבתי שיותר ירעיד עונש הנגלה מעונש הנסתר, וזה שיעור הדברים אל תטמאו בכל אלה. פירוש, באחד מכל אלה.

כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקוד עונה. פירוש, אחד הוא הגורם ואותו פקדתי על העיר ותקיא את יושביה הא למדת שעל עון אחד קאה הארץ אותם, אם כן תתחייב לומר כי מאמר אל תטמאו בכל אלה הוא באחד מכל אלה כיון שעל אחד היה העונש ואין אתה יודע מי הוא. ואמר עוד ושמרתם וגו' ולא תעשו מכל התועבות וגו' כי את כל וגו' עשו, נתכוון הכתוב בזה להודיעם שכל התועבות עשו אנשי הארץ ואין אחת בכל התועבות שלא עשו אותם, והמכוון בזה כדי שיכנסו כולן בגדר המיחוש, כי כל שלא עשו אותה אנשי הארץ אין בה פחד ההקאה מן הארץ, לזה הוצרך לומר כי כל וגו'. ודבר זה דומה לכלי מים שהקיא בו נחש כל הכלים שיכנסו בגדר ספק כלי זה אדם נרעד מגשת אליו, וכמו כן הדבר הזה. והגם שהעון הגורם הקאה הוא אחד ותועבות אשר יצוה רבים הם. דבר זה דין קבוע יש לו שאדם הוא פושט עצמו להתעיב, ודין לוקח יש לו ולא דין פורש, וכמו שהארכתי בזה בחיבורי על יורה דעה (פ''ת סי' קי) וכיון שכן כל הקבוע כמחצה ומחצה. ואחר שהפחידם בעונש נגלה חזר ואמר כי כל אשר יעשה וגו' פירוש שגם על כל שאר התועבות יש עונש חמור להכרתת הנפש אלא שאחת מהם גורמת עונש הנגלה: (אור החיים)

 ספורנו  אל תטמאו בכל אלה. אפילו בקריבה לגלות ערוה: כי בכל אלה נטמאו הגוים. כי תחלת פשעי הגוים בעריות לא היה בגלוי ערוה ממש אבל היה בקריבה בלבד: (ספורנו)

 כלי יקר  אל תטמאו בכל אלה. משמע שלא יבואו לידי הקצה האחרון מהרע שתטמא הארץ עד שיטמאו בכל אלה, ואחר כך אמר ולא תעשו מכל התועבות משמע אפילו במקצתן תטמא הארץ. ונראה לפרש שלכך הזכיר ב' מיני עונשים הלא המה הקאת הארץ, וכריתות הנפשות העושות. ומתחילה הזהיר שאל יטמאו בכל אלה לעשות כולם, כי בכל אלה נטמאו הגוים והגיעו אל הקצה האחרון שתטמא הארץ ונפקד עונה עליה ונעשית כחולה המקיא ותקיא את יושביה כי נתמלא סאתה ודרך סאה מליאה לשפוך ולהקיא כי לא תכיל עוד, ועל כן הזהרו שלא יקרה גם לכם כן כי אז אנדרלמוסיא בא והורגת טובים ורעים כי כן יצאו בגולה החרש והמסגר וירמיה וסיעתו. ואח"כ הוא מזהירם ושמרתם אתם וגו' ולא תעשו מכל התועבות אפילו מקצת מהם לא תעשו, כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ והיו בעונש הקאת הארץ, אבל אתם אם תעשו מקצתן לא תקיא הארץ אתכם לא תהיו בכלל עונש ההקאה אבל מ"מ יש עונש אחר והוא כי כל אשר יעשה מכל התועבות אפילו מקצתן אף על פי שאין הדין נותן לכלות טובים ורעים כאחד, מ"מ ונכרתו הנפשות העושות לפחות, לפיכך ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אפילו מקצת מהם. וקרוב לפירוש זה ראיתי בספר חדש. (כלי יקר)


{כה}  וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָֽאֶפְקֹ֥ד עֲוֹנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת-יֽשְׁבֶֽיהָ:

 אונקלוס  וְאִסְתָּאָבַת אַרְעָא וְאַסְעָרִית חוֹבָהּ עֲלָהּ וְרוֹקֵינַת אַרְעָא יָת יָתְבָהָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִסְתַּאֲבָא אַרְעָא וְאַסְעָרִית חוֹבָאָה עֲלָהּ וּפְלָטַת אַרְעָא יַת דַיְירָהָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ותקיא הארץ. כי מה שיקיא האדם הוא נתעב בעיניו ואליו לא ישוב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ. החמיר הכתוב בעריות בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ אבל סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו' והענין כי השם הנכבד ברא הכל ושם כח התחתונים בעליונים ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות וזהו שנאמר (דברים ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים כי חלק לכולם מזלות בשמים וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם כענין שכתוב (דניאל י יג) ושר מלכות פרס עומד לנגדי וכתיב (שם פסוק כ) והנה שר יון בא ונקראים מלכים כדכתיב (שם פסוק יג) ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו וזהו שאמר (שמות יט ה) והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ וכתיב (ירמיהו יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו ולכך אמר (להלן כ כב) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ וכתיב (שם פסוק כד) ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות והפרשה הזאת הזכירה המולך לכלול עבודה זרה עם זכרון העריות ועל כולם אמר (כאן) אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים ותקיא הארץ את יושביה וכן אמר בפרשה השניה (להלן כ כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי שהוא חומר איסור עבודה זרה ולכך אמר כי מפני שהם מיוחדים לשמו בעבור כן נתן להם הארץ שנאמר (שם פסוק כד) ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים והנה בחוצה לארץ אע"פ שהכל לשם הנכבד אין הטהרה בה שלימה בעבור המשרתים המושלים עליה והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם ולכך יאמר הכתוב (ישעיהו נד ה) אלהי כל הארץ יקרא כי הוא אלהי האלהים המושל על הכל והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום (שם כד כא) להסיר ממשלת העליונים ולהרוס מערכת המשרתים ואחרי כן יפקוד על מלכי האדמה באדמה (שם) וזהו ענין הכתוב שאמר (דניאל ד יד) בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא יאמר כי הדבר ההוא הנגזר על נבוכדנצר היא גזרת עירין (פתגמא ומאמר קדישין שאלתא) שגזרו על הכוחות הנאצלין מהן לעשות כך ויקראו "עירין" כי מאצילותן יתעוררו הכחות בכל הפעולות כמו שאמר (שם שם י יא) ואלו עיר וקדיש מן שמיא נחית קרא בחיל וכן אמר גודו אילנא וגו' ומאמר קדישין שאלתא כלומר ששאלו מה הרצון העליון עליו ואחרי כן גזרו להעשות כן וזהו שאמר לו דניאל (שם פסוק כא) וגזרת עילאה היא כי הכל מאתו יתברך והנה השם הנכבד יתברך אלהי האלהים בחוץ לארץ ואלהי ארץ ישראל שהיא נחלת ה' וזהו טעם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ (דברים לא טז) כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו וזהו שנאמר (מלכים ב יז כו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלהי הארץ והנה הכותיים לא היו נענשים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בהם את האריות ובבואם בארץ השם ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בהם האריות הממיתים אותם וכן שנו בספרא (קדושים יא יד) ולא תקיא הארץ אתכם וגו' ארץ ישראל אינה כשאר ארצות אינה מקיימת עוברי עבירה ובספרי (האזינו שטו) ואין עמו אל נכר (דברים לב יב) שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבא לשלוט בכם כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון וגו' והוא מאמרם (כתובות קי) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (להלן כה לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים ואומר (שמואל א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואמרו בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ה) הרי הוא אומר (בראשית כח כא) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים ואומר לתת לכם את ארץ כנען (להלן כה לח) כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלהים אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלהים וכן הוא אומר (יהושע ד יג) כארבעים אלף חלוצי צבא עברו לפני ה' ואומר (דהי"א כב יח) ונכבשה הארץ לפני השם ולפני עמו וכי תעלה על דעתך שישראל מכבשין את הארץ לפני המקום אלא כל זמן שהן עליה כאילו היא מכובשת הא אינם עליה אינה מכובשת ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב מג) ואבדתם מהרה (דברים יא יז) אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים וכן אמר ירמיה (לא כ) הציבי לך ציונים אלו המצות שישראל מצוינין בהם והנה הכתוב שאמר (דברים יז יח) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו' אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה' ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ) וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא לב) ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה וכך הוא בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ב) וזו היא מחשבת הרשעים (סנהדרין קה) שהיו אומרים ליחזקאל רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו יש עליו כלום שנאמר (יחזקאל כ לב) והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן וזו היא מצות יעקב אבינו לביתו ולכל אשר עמו בשעת ביאתם לארץ (בראשית לה ב) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והשם לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחילת בואם בארץ כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות והיא היתה הנשאת באיסור האחוה ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם ולא נגע בה בארץ כלל מפני הענין שהזכרנו ואמר הנביא (ירמיהו טז יח) ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם על חללם את ארצי בנבלת שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי והענין הזה הוא במקומות רבים בכתובים ותראנו מפורש בהם אחר שפקחתי בו עיניך וכתב ר"א בפרשת וילך (דברים לא טז) ידענו כי השם אחד והשינוי יבא מהמקבלים והשם לא ישנה מעשיו כי כולם הם בחכמה ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום על כן כתוב את משפט אלהי הארץ ואמר ביעקב הסירו את אלהי הנכר והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר והמשכיל יבין אלו דבריו ז"ל ואל תשיב עלי מפסוק מיכאל שרכם (דניאל י כא) כי הוא שר משרת לבקש רחמים על ישראל לא שר מלכות וממשלה וכן היה שר צבא הנראה ליהושע ביריחו (יהושע ה יג) הראה לו כי השם שלחו ללחום מלחמותיהם כענין בחזקיהו (מלכים ב יט לה) וגם שהיה זה בהיותנו בחוצה לארץ ואין רשות לפרש בענין הארץ יותר מזה אבל אם תזכה להבין הארץ הראשונה הנזכרת בפסוק בראשית והנזכרת בפרשת אם בחקותי (להלן כו מב) תדע סוד נשגב ונעלם ותבין מה שאמרו רבותינו (תנחומא ויקהל ז) בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה וכבר רמזתי לך בפסוק כי לי הארץ (שמות יט ה) והנה הזכיר הכתוב כי אנשי ארץ כנען נענשו בעבור העריות ורבותינו אמרו (סנהדרין נו) שהוזהרו עליהן מעת היצירה לאדם ולנח שלא ענש אלא אם כן הזהיר אבל הכתוב לא יזכיר האזהרה אבל יאמר כי הארץ תקיא אותם כי הארץ תתעב כל התועבות האל והנה לא אנשי ארץ כנען בלבד היו מן המוזהרים והפרשה הזכיר "כמעשה ארץ מצרים" (לעיל פסוק ג) שהיו גם הם עושים ככל התועבות האלה ולא תקיא אותם ארץ מצרים ולא שאר ארצות הגוים את גוייהם אבל הענין כולו למעלת הארץ וקדושתה ואמר הכתוב (כאן) "ותקיא הארץ" כי מעת שפקד עונה עליה שנגזר על הכנענים להכרת כאילו כבר הקיאה אותם או "ותקיא" למעלה כענין סר צלם מעליהם (במדבר יד ט) (הרמב"ן)

 אור החיים  ותטמא הארץ וגו'. הכוונה הוא על דרך מה שאז''ל (זוהר ח''ג נג:) כי במעשה ישראל יתהו' הרוחניות אם לטוב אם לרע, והוא אומרם (אבות פ''ד מי''א) העושה מצוה אחת וכו' והעובר עבירה אחת, וזהו שרמז כאן באומרו ואפקוד עונה עליה, על דרך אומרו (ירמיה ב) תיסרך רעתך, כי מפעולת הרע יתהוה הקטיגור אשר ישלם לאיש כמעשהו. ואז''ל (תומר דבורה פ''א) כי תשלום הדין הוא כל מלאך מחבל שנברא מכל עבירה בא ומשתלם מעושהו עד שכלה באמצעות פעולת היסורין כי הוא מתמעט והולך וכשכלה כח פועל הרע הוא נאבד, ושפט ה' דבר זה בצדק כדי שישתלם כל אחד כפי מעשיו בכיוון מופלא, כי כפי כח הנעשה במעשה הרע יהיה בנברא, והוא מאמר הכתוב כאן באומר ואפקוד עונה פירוש לשון מינוי שממנה העון עצמו על עושהו. ואומרו לשון יחיד כבר פירשתי למעלה. עוד נראה לומר כפי דרכנו שאפשר שאין הקטיגורים משתלמים יחד אלא בזה אחר זה, לזה אמר לשון יחיד, וזה דרך דרש: (אור החיים)

 ספורנו  ותטמא הארץ. ומן הקריבה באו לידי כך שנטמאה הארץ בגלוי עריות ממש: (ספורנו)

 כלי יקר  ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו'. אם יושביה חטאו הנה הארץ מה פשעה שאמר ואפקוד עונה עליה, ונראה שכל זה נמשך מן חטא הקדום כי אמר ה' תוצא הארץ עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן לפיכך כשחטא האדם נפקדה גם היא על עונה ונתקללה. ויש להקשות למה לא נתקללה מיד, אלא לפי שעיקר השינוי הוא שרצה ה' שתתן חומר זך ודק בכל הנמצאים ודבר זה נוגע בכל הנמצאים אשר מן הארץ מוצאם והיא לא עשתה כן אלא נתנה חומר גס ועב בכולם, ודבר זה גרם שלא היה טעם העץ כטעם הפרי כי היה החומר גס ועכור וזה גרם גם אל האדם להיות לו תשוקה אל התאות המוחשות ביותר ואם היה חומרו זך ונקי לא היה בא לכלל חטא, ע"כ לא נתקללה האדמה עד שחטא האדם כי אז היה הנזק ניכר ביותר אבל בעץ עושה פרי לא היה הנזק כל כך גדול.

והרמב"ן כתב בפר' בראשית (ב.ט) שפרי עץ הדעת היה מוליד תאות המשגל ולכן כסו מערומיהם אחר שאכלו ממנו ע"כ מצינו שבכל מקום שחטא של ג"ע מצוי אז הקב"ה פוקד עון הארץ כי היא גרמה לאדה"ר שחטא בעץ הדעת וע"י זה היה לו נטיה גדולה אל העריות, כי בדור המבול שהיה הזנות מצוי שם נאמר (בראשית ו.יג) והנני משחיתם את הארץ. כמו עם הארץ כי גם שלשה טפחים של מחרישה נתקלקלו וזה היה לארץ על צד העונש לטהרה ברותחין ומטעם זה נקרא א"י ארץ לא מטוהרה לפי שלא גושמה ביום זעם כדאיתא ביחזקאל (כב.כד) וכתיב (ויקרא כו.לב) והשמתי אני את הארץ. ומכאן ראיה שבשעת הכעס גורם החטא שהארץ מקולקלת וכמ"ש (דברים כט.כא-כב) וראו את מכת הארץ ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה, גפרית ומלח שריפה כל ארצה. כי ברותחין קלקלה וברותחין נדונה בשריפה כל ארצה וכן בדור המבול כתיב (בראשית ו.ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. שנתפעלה הארץ מרעת יושבי בה.

ומ"ש ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה. יאמר ע"ד משל שכל חולה דרכו להקיא מה שבקרבו, כך נאמר גם כאן בפר' עריות ותקיא הארץ את יושביה כי תהיה בדמיון החולה המקיא המאכל אשר בקרבו, וע"ז נאמר ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וזה פירוש יקר. (כלי יקר)


{כו}  וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אַתֶּ֗ם אֶת-חֻקֹּתַי֙ וְאֶת-מִשְׁפָּטַ֔י וְלֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתֽוֹכֲכֶֽם:

 אונקלוס  וְתִטְרוּן אַתּוּן יָת קְיָמַי וְיָת דִינַי וְלָא תַעְבְּדוּן מִכֹּל תּוֹעֶבְתָּא הָאִלֵין יַצִיבָא וְגִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בֵּינֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיטְרוּן אַתּוּן כְנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל יַת קְיָימַי וְיַת סִדְרֵי דִינַי וְלָא תַעַבְדוּן חֲדָא מִכָּל תּוֹעֶבְיָא הָאִילֵין יַצִיבַיָא וְגִיוֹרַיָא דִי יִתְגַיְירוּן בֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושמרתם את חקתי. אלה שאמרתי לכם אלה תהיינה אסורות: ואת משפטי. שתעשו המשפט שאצוה על העובר על אחת מהן וטעם ולא תעשו מכל התועבו האלה שנית להכניס הגר כי זאת המצוה היא שוה לאזרח ולגר בעבור שהוא דר בארץ ישראל ואם יש לך לב תוכל להבין כי בימי יעקב שלקח שתי אחיות בחרן ואחריו עמרם שלקח דודתו במצרים לא נטמאו בהם: וטעם כי את כל התועבות האל. שתדעו זה גם אתם גם בניכם שתשמרו אותם ותהיה הארץ טהורה ולא תקיא הארץ אתכם: (אבן עזרא)

 אור החיים  ושמרתם אתם. טעם אומרו תיבת אתם ולא הספיק במה שדיבר להם לנוכח ושמרתם נראה כי מצוה זו באה להזהיר על החוקים והמשפטים שלא יהיו מתבטלים מכל המצטוים עליהם, והכוונה שלא יאמר אדם שאין לו להקפיד אלא שלא יתבטלו המצות על ידו אבל אם יתבטלו מהזולת אין לו לחוש, לזה אמר ושמרתם את חוקותי וגו' פירוש שלא יתבטלו מכל המצטוים עליהם. ולצד כי מצוה זו אינה אלא על הגדולים לזה אמר אתם דבר לנכח עם משה ובית דינו, כי על בתי דיני ישראל לפקוח עין לבל תתבטל מצוה אחת ממצות התורה מבני ברית. ובתורת כהנים אמרו ז''ל ושמרתם אתם אתם נאים שומרים אותם שאתם פתחתם אותם, וכן הוא (שה''ש) אומר גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום ע''כ פירוש כאן קרב ה' אזהרת העריות אל טבע הרגיל, ואמר להם כי מצוה זו של שמירת העריות אינו דבר חדש וזר בערך ישראל שהרי הם מצד עצמם קודם שנצטוו היו פרושים מן העריות דכתיב גן נעול אחותי כלה, והוא מה שרמז באומרו אתם פירוש מה שאתם שמרתם כבר מעצמיכם:

האזרח והגר. רז''ל דרשו (תו''כ) אזרח זה אזרח האזרח לרבות נשי אזרחים, גר זה הגר, הגר לרבות נשי הגרים וכו' ע''כ, טעם שהוצרך הכתוב לפרט כל פרטים אלו, לבל תטעו מתיבת אתם ותאמר שבא למעט איזה פרט מהפרטים הרשומים תלמוד לומר וכו':

עוד נראה כי נתכוין הכתוב להודיע שאם ישראל והגרים ישמרו כל החוקים והמשפטים אין כח במעשה הגוים הגם שיתעבו מעשיהם להקיא הארץ יושביה, ודוקא קודם שנכנסו ישראל לארץ הוא שקאה הארץ הגוים על מעשה התיעוב אבל אחר כניסת ישראל לארץ אין הדבר תלוי אלא בישראל והגר, ולזה פרט אותם שמעשיהם יסובבו למעט הגוים:

ותמצא שאמר הכתוב (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, וכתב רמב''ם וסמ''ק שגוי שלא קבל עליו ז' מצות אסור לדור בארץ ישראל מטעם פן יחטיאו וגו', הא למדת שאם לא היה טעם פן יחטיאו הגם שלא יקבל עליו ז' מצות ויתעב מעשיו אין לחוש להקאת הארץ בשבילם: (אור החיים)

 ספורנו  ושמרתם אתם את חקותי. שלא תקרבו לגלות ערוה: ואת משפטי. להעניש את החוטאים: ולא תעשו מכל התועבות. ובזה האופן לא תעשו שום אחת מחקות התועבות: (ספורנו)


{כז}  כִּ֚י אֶת-כָּל-הַתּֽוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  אֲרֵי יָת כָּל תּוֹעֶבְתָּא הָאִלֵין עֲבָדוּ אֱנָשֵׁי אַרְעָא דִי קֳדָמֵיכוֹן וְאִסְתָּאָבַת אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יַת תּוֹעֵיבְתָּא הָאִילֵין עָבָדוּ אִינְשֵׁי אַרְעָא דִקְדָמֵיכוֹן וְאִסְתְּאָבַת אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  האל עם האלה שוה כמו ההם ההמה ואין זאת דעת הגא ון: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ. כי הגוים אשר לא נשמרו מהקריבה ולא ענשו את החוטאים בגלוי עריות עשו את כל התועבות כי מרעה אל רעה יצאו וכן תעשו גם אתם אם לא תשמרו את כל חקותי ומשפטי אלה לכן שמרו אותם: (ספורנו)


{כח}   מפטיר  וְלֹֽא-תָקִ֤יא הָאָ֨רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּֽאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת-הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְלָא תְרוֹקֵן אַרְעָא יָתְכוֹן בְּסָאֳבֵיכוֹן יָתָהּ כְּמָא דְרוֹקֵינַת יָת עַמְמַיָא דִי קֳדָמֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תִפְלוֹט אַרְעָא יַתְכוֹן בְּסָאוֹבְכוּן יָתָהּ הֵיכְמָא דִפְלָטַת יַת עַמָא דִקְדָמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תקיא הארץ אתכם. משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל (ו) אינה מקיימת עוברי עבירה. ותרגומו ולא תרוקן, לשון ריקון, מריקה עצמה מהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דלפי פשוטו של מקרא משמע שלא תקיא הארץ את ישראל אפילו אם יטמאו אותה כאשר קאה את הגוי שטימאו אותה ואם כן מה גיזם להם שישמרו את החקים והמשפטים לכן הביא משל לבן מלכים וכו' כלומר שאתם תהיו כמו בני מלכים שאם יאכל דבר מאוס מיד מקיא מפני שהוא מפונק וכך אם אתם תטמאו את הארץ מיד תקיא אתכם ולא תאריכו ימים על האדמה כמו הגוי אשר לפניכם שהאריכו ימים על האדמה אף שעשו כל התועבות האלה אבל אתם אם תעשו התועבות האלה מיד תקיא אתכם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כאשר קאה. פועל עבר מגזרת שתו ושכרו וקיו כי אותיות אהו''י מתחלפים ויש ארץ לשון זכר נעתם ארץ ולא נשא אותם הארץ או חסר מלת היא כאילו הוא כאשר היא קאה כמו באה עם הצאן: (אבן עזרא)

 אור החיים  ולא תקיא וגו' כאשר קאה וגו'. לא הספיק מה שאמר למעלה ותקיא הארץ, לזרז ביותר על דרך מה שדרש רבי אליעזר בן עזריה בפרשת אחרי מות (בתו''כ) משל לחולה שנכנס אצלו הרופא וכו' אל תאכל צונן וכו' שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר וכו' עד כאן, כמו כן במה שלפנינו נתכוין ה' לזרז ישראל ביותר: (אור החיים)

 ספורנו  ולא תקיא אתכם כאשר קאה את הגוי. ובזה האופן לא תקיא הארץ אתכם באותו ענין רע שהיא קאה עתה את הגוים: (ספורנו)


{כט}  כִּ֚י כָּל-אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָֽעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם:

 אונקלוס  אֲרֵי כָּל דִי יַעְבֵּד מִכֹּל תּוֹעֶבְתָּא הָאִלֵין וְיִשְׁתֵּיצוּן נַפְשָׁתָא דְיַעְבְּדוּן מִגוֹ עַמְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם כָּל מַאן דְיֶעֱבַד חֲדָא מִכָּל תּוֹעֵיבְתָּא הָאִילֵין וְיִשְׁתֵּיצְיַין נַפְשָׁתָא דִיעַבְדוּן הֵכְדֵין מִגוֹ עַמְמֵיהֶן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הנפשות העושות. הזכר והנקבה (ז) במשמע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) עיין לעיל בפסוק לא תקרבו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונכרתו הנפשות העשת. בפרהסיא שתמיתום ואת בסתר אני אכריתם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. זרעו נכרת וימיו נכרתים לשון רש"י (לעיל יז ט) והנה בכריתות בתורה שלשה ענינים האחד שנאמר בו ונכרת האיש ההוא (שם שם ד ט) והשני שנאמר בהן ונכרתו הנפשות העושות (כאן) ונכרתה הנפש ההיא מלפני (להלן כב ג) והשלישי שנאמר בהן הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא) ואמר ביום הכפורים (להלן כג ל) והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה ואמרו בסיפרא (אמור פרק יד ד) לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא וכשהוא אומר והאבדתי למד על הכרת שאינו אלא אבדן וביאור הענין כי האוכל חלב או דם והוא צדיק ורובו זכיות אבל גברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא יכרתו ימיו וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה והם ששים שנה ואין נפשו בהכרת אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים כי צדיק היה ויהיה לו עוד חלק לעולם הבא הוא העולם שאחרי התחיה ובזה אמר ונכרת האיש ההוא ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות ובמחויבי הכרת הזה רומז הכתוב באומרו ונכרתה הנפש ההיא מלפני (להלן כב ג) וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה ואלו אין להם כרת בגופם אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה כענין שכתוב (קהלת ז טו) ויש רשע מאריך ברעתו וזהו מה שאמרו רבותינו (עיין ר"ה יז) אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי אומות העולם בגופן ואמר רב פפא בעבירה כלומר בערוה מן העריות יורדים לגיהנם ונדונין שנים עשר חודש לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו' ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו והוא הנאמר בו (במדבר טו לא) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו (שבועות יג) הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא לומר שהוא ימות בנוער וחיתו בקדשים שלא תחיה נפשו בתחיית המתים ואין לה חלק לעולם הבא ואין כפל הכרת הזה הנאמר בתורה אלא בעניני עבודה זרה ומגדף ורבותינו דרשו בו עוד במסכת שבועות (שם) כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפיר ברית בשר אבל אינו בכל הכריתות ושם מבואר זה בגמרא שאין הכפל של הכרת תכרת בשאר חייבי כריתות שבתורה אלא באלו הנדרשים מן הכתוב הזה כי הכתוב הוא במגדף ועובד ע"ז והם הוסיפו במדרשים הכופרים בעיקר והרשעים המוחלטים וכמו שנאמר בהם בקבלה (ישעיהו סו כד) כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והם אותם שמנו במשנה (סנהדרין צ) ובברייתא (שם קח) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכן נראה שאין כל חייבי כריתות בערירות ואין כרת לזרעם אלא באותן שכתוב בהן "ערירים" ויתכן שהוקשו כל העריות זו לזו אבל בשאר הכריתות כגון חלב ודם אין לנו כתב ר"א (להלן כג ל) יש הפרש בין והאבדתי ובין ונכרתה ולא אוכל לפרש יחשוב החכם כי האובדת תאבד והנכרתת תכחד ולא ישא אלהים נפש ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרות בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות כי באמרו יתברך ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה (במדבר טו ל) ונכרתה הנפש ההיא מלפני (להלן כב ג) יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון ולכך הוא מפרש הנפש ההיא עונה בה (במדבר טו לא) כי העון אשר בה הוא יכריתנה וטעם הענין כי נשמת האדם נר ה' אשר נופחה באפינו מפי עליון ונשמת שדי כמו שנאמר (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים והנה היא בענינה ולא תמות ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סיבת הויה והפסד כמורכבים אבל קיומה ראוי והוא עומד לעד כקיום השכלים הנבדלים ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותכרת מן הקיום הראוי והוא הלשון שתפסה בהן התורה "כרת" כענף הנכרת מן האילן שממנו יחיה שרשו והוא מה שאמרו רבותינו (ספרי שלח קיב) מקרב עמה ועמה שלום כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו והן עמה שהן בשלום וכבר פירשנו (שמות ו ב) כי כל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתיים מן הנסים הנסתרים שבדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נסי ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי והנה הכריתות שבתורה הם שלשים ושש (כריתות ב) ומהם רבים באיסורי הערוה רצוני לומר על בעילה האסורה וכן מיתות בית דין בענין הבעילה שש עשרה ואין באיסור המאכלים מיתה כלל והטעם בהיות העונשין הגדולים כמיתת בית דין והכרת בעניני הבעילה מפני שגילוי העריות דבר נמאס מאד אצל התורה כנזכר בזאת הפרשה ובמקומות רבים בכתוב וחכמים מזכירין לעולם (סנהדרין עד ועוד) עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים יזכירו אותה אחר עבודה זרה וקודם שפיכות דמים וכמו שאמרו (סנהדרין קו) אלהיהם של אלו שונא זמה הוא ויש לענין סוד גדול בסוד היצירה והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא) בעבור היות יצר האדם גדול בענין המשגל והתאוה בו רבה והדברים שהם רבי המכשולות צריכים עונש גדול ליסר אותם וגם זה אמת (הרמב"ן)

 בעל הטורים  הנפשות העשת. כתיב חסר לומר שחייב אפי' בלא התראה: (בעל הטורים)

 ספורנו  כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות. והטעם שבעשותכם אחת מכל אלה תקיא אתכם הארץ באותו אופן רע הוא כי כל אחת מאלה ראויה לעונש כרת: (ספורנו)


{ל}  וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת-מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵֽחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (פפפ)

 אונקלוס  וְתִטְרוּן יָת מַטְרַת מֵימְרִי בְּדִיל דְלָא לְמֶעְבַּד מִנִימוֹסֵי תוֹעֶבְתָּא דְאִתְעֲבָדָא קֳדָמֵיכוֹן וְלָא תִסְתַּאֲבוּן בְּהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִטְרוּן יַת מַטְרַת מֵימְרִי לְאִזְדַהֲרָא מְטוֹל לְמֶעֱבַד מִנִימוּסֵי תּוֹעֵבְתָּא דְאִיתְעַבִידוּ בְּאַרְעָא קֳדָמֵיכוֹן וְלָא תִסְתַּאֲבוּן בְּהוֹן אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמרתם את משמרתי. להזהיר בית דין (ח) על כך: ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם. הא אם תטמאו איני אלהיכם, (ט) ואתם נפסלים מאחרי, ומה הנאה יש לי בכם, ואתם מתחייבים כלייה, לכך נאמר אני ה' אלהיכם:

חסלת פרשת אחרי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאי להזהיר את ישראל על כך הרי כבר אמור ושמרתם את חקותי וגו' ולא תעשו מכל התועבות האלה: (ט) דקשה לרש"י והא בתחלת הפרשה כתיב אני ה' אלהיכם. לכן פירש רש"י דאני ה' אלהיכם דכתיב הכא הוא קבלת מלכותי וגזרותי ומשום הכי הוצאתי אתכם ואם כן כשתטמאו את עצמכם ולא תשמרו את גזרותי אם כן נפסלים אתם ממני ואם כן מה הנאה תהיה לעולם בכם כיון שאין אתם מקיימים גזירות ומשפטים של הקדוש ברוך הוא וכל שכן שאין אתם מקיימים גזירות ומשפטים של שאר מלכי בשר ודם וממילא אתם חייבים כלייה כיון שאין צורך בכם ובפרט שאתם עובדים עבודת אלילים: חסלת פרשת אחרי (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושמרתם את משמרתי. זאת המשמרת והיא לבלתי עשות: וטעם אשר נעשו לפניהם. שלא יאמר אדם הואיל ועשו כן הקדמונים אעשה כן גם אני: וטעם אני ה' אלהיכם. דבק עם משמרתי שלא ישאל חסר לב למה זאת המשמרת כי אני ה' אלהיכם עשו כל אשר אצוה אתכם:

חסלת פרשת אחרי (אבן עזרא)

 אור החיים  ושמרתם את משמרתי. יצו ה' על הגדרים השומרים לבלתי יבא להכשל בתיעוב, והוא אומרו ושמרתם את משמרתי פירוש משמרת הגדר, והטעם לבלתי עשות וגו' אפילו בשוגג, והגם שלא תתחייב על התיעוב בשוגג ואף על פי כן אתם מתטמאים במעשה התיעוב, והוא אומרו ולא תטמאו בהם, ולחשש זה. תשמרו משמרתי. ואומרו אני ה' אלהיכם, נתכוון לומר כי בהטמאם אפילו בשוגג הם נגרעים מערך זה שיתייחד שמו יתברך עליהם, כי התיעוב בכל מציאות שיהיה יפעיל פירוד בין ישראל ובין השכינה, שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא וקדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים:

חסלת פרשת אחרי (אור החיים)

 ספורנו  ושמרתם את משמרתי, לבלתי עשות מחקות התועבת. שמרו גם את המצות שצויתי לשמירה וגדר שלא תכשלו בכל אלה, כמו אסורי מאכלות וטומאת נדה וזבה ויולדת וזולתם, ובזה האופן לא תטמאו בהם: (ספורנו)






פרשת קדושים





ויקרא פרק-יט

{א}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  דַּבֵּ֞ר אֶל-כָּל-עֲדַ֧ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָֽמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדשִׁ֣ים תִּֽהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  מַלֵל עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן קַדִישִׁין תְּהוֹן אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן קַדִישִׁין תְּהוֹן אֲרוּם קַדִישׁ אֲנָא יְיָ אֳלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  דבר אל כל עדת בני ישראל. מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, (א) מפני שרוב גופי תורה תלויין בה (ויק"ר כד, ה.): קדושים תהיו. הוו פרושים מן העריות (ב) ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (ויק"ר שם ו.), אשה זונה וחללה וגו' (ויקרא כא, ז.), אני ה' מקדשכם. (ת"כ פרשתא א, א.) ולא יחלל זרעו, אני ה' מקדשו (שם טו.). קדושים יהיו (שם ו.), אשה זונה וחללה וגו' (שם ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ואם תאמר והא כל התורה כולה שנה משה לישראל כמו שפירש רש"י בפרשת כי תשא. ויש לומר דפרשה זו נאמרה להן בהקהל נשים וטף דכתיב כל עדת בני ישראל כדכתיב בפרשת וילך הקהל את העם האנשים והנשים והטף אבל שאר פרשיות משה לא שנה אלא לאנשים. עוד יש לומר דמשה שנה להם כתות כתות זו אחר זו אבל פרשה זו היה במעמד כל ישראל ונפקא מינה שאינם יכולין לומר אי אפשי במצוה זו דיש לי לשאול עליה ומה שלא שאלתי מיד למשה לפי שלא היו שם כל ישראל ומשום הכי היו כל ישראל ביחד שלא יכולין לומר כזה: (ב) דהא אין קדושה שייך אלא במה שהם פרושים ונבדלים מן העמים במעשה כגון בציצית ותפילין ושאר מצות עשה אבל בשב ואל תעשה אין ניכר שום פרישות. ומתרץ הוו פרושים וכו' רוצה לומר דקאי אפרשה של עריות דלעיל. ומן העבירות דנקט רש"י רוצה לומר נמי עבירות של עריות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  טעם אל כל עדת בני ישראל. להכניס את הגרים בעבור שהם נזהרים על העריות כישראלים וטעם להזכיר זאת הפרשה אחרי העריות שלא יחשבו כי בעבור שמירת העריות לבדם יעמדו בארץ אמר להם שגם יש מצות אחרות אם לא תשמרום תגורשו מן הארץ והם עשרת הדברים הנזכרים כי הנה הזהיר על עבודת כוכבים אחר שאמר כי קדוש אני ה' כי הוא כנגד הדבור הראשון על דעת רבים. ולא תשבעו בשמי. הוא דבור לא תשא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל כל עדת בני ישראל. כבר אמרו רבותינו (תו"כ ריש הפרשה) שהפרשה הזו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה וזה טעם "אל כל עדת בני ישראל" אבל הוזכרה כאן בתורת הכהנים מפני שידבר בה על קרבן השלמים ומפני שיזכיר בה המשפט שיצוה לעשות בעושי התועבות הנזכרות והעריות והתועבות הוזכרו בספר הזה מפני הטעם שכתבנו בתחלת הספר:

קדושים תהיו. הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה לשון רש"י אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם פרושים תהיו וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ימעט במשגל כענין שאמרו (ברכות כב) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו ויקדש עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה (בראשית ט כא) בנח ובלוט וכן יפריש עצמו מן הטומאה אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה כמו שהזכירו (חגיגה יח) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס כענין שהזכיר הכתוב (ישעיהו ט טז) וכל פה דובר נבלה ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו כמו שאמרו (ברכות נג) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן ערב כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו יח) שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה וכן בענין השבת אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות ועוד אפרש זה (להלן כג כד) בע"ה וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ ב) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  קדשים תהיו. לעיל כתיב ושמרתם את משמרתי וסמיך ליה קדושים תהיו שאם ישמור עצמו מן החטא שוב אין חטא בא על ירו ומקדשין אותו מלמעלה: אני ה' אלהיכם. וסמיך ליה דבר אל כל עדת בני ישראל לומר שבני ישראל ייחרו השם ויאמדו ה' אחד: עדת בני ישראל. וסמיך ליה קדושים שדבר שבקדושה צריך עשרה דהיינו עדה. וכן י''פ ה' אלהיכם בפרשה זו. אני ה' אלהיכם איש אמו ואביו תיראו. לומר ששקול כבוד אב ואם ומוראם ככבוד השם ומוראו וסמיך ליה את שבתותי תשמורו שאם א''ל אביו לחלל שבת אל ישמע לו. וסמיך לשבת ע''ג ששקולים הם מנסך יין לע''ג ומחלל שבת כדאיתא בפ''ק דחולין: (בעל הטורים)

 אור החיים   אל כל עדת וגו'. טעם אומרו אל כל. אמרו ז''ל בתורת כהנים לפי שפרשה זו רוב גופי התורה תלוים בה נאמרה בהקהל. והגם שכל מצוה ומצוה ממצות התורה היה משה אומרה לכל ישראל כאמור בברייתא הובאה בעירובין (נד:), תירץ הרא''ם שהיו נכנסים כת אחר כת מה שאין כן בפרשה זו שנכנסו יחד ע''כ. וקשה לדבריו אם כוונתו באומרו שהיו נכנסים כת אחר כת על ישראל שהיו באים אחר הזקנים, אם כן משה הי' אומר יותר מחמשה וששה פעמים, ולפי חשבון הפעמים שמנה התנא שם שיש ביד כל אחד ד' אינו משמע כן, שכתבו וזה לשונם נכנסו כל העם וכו' נמצאו ביד אהרן ד'. ואם כוונת הרב באומרו כת אחר כת הוא על כת של אהרן, ונדב ואביהוא, וכת של הזקנים, וכו' שבשאר הציוויים היו נכנסים זה אחר זה וכאן נכנסו יחד אהרן נדב ואביהוא והזקנים והישראלים. הנה במה שנעמוד על עקרן של דברים למה משה נהג בכל המצות בסדר זה, ולא היה שונה לכולם יחד ד' פעמים, ונמצאו לכל אחד מישראל ד' פעמים מפי משה, שהוא יותר טוב מלשמוע הד' פעמים פעם ממשה וב' וג' פעמים מזולתו, אלא הטעם הוא לא' מב' דברים, או לעשות כבוד להדרגת ישראל כבוד לאהרן כבוד לבניו כבוד לזקנים ואחר כך לישראל, או לצד שכל אחד למד בפני עצמו מפי משה כשיחזור אהרן לבניו וכשיחזרו בניו לזקנים והזקנים לישראל מאמצעות זה יהיה ניכר ונרגש אם יש השתנות בנשמע בין הכתות כשיחזרו הדברים זה לזה, מה שלא היה הרגש זה אם היו כלם שומעים מפי משה הד' פעמים, ודבר זה יושכל בלב שומע. אם כן לב' הדרכים יותר נכון לעשות בסדר זה גם במצוה זו, בין לטעם לעשות כבוד לאהרן כו' למה יגרע כבוד אהרן וכו' כאן, בין לטעם שיכון הדברים לשומעים אדרבה כאן יצטרך להיות הדבר יותר לצד שהם גופי התורה. ואם לצד שיאמר משה המצוה בדרך כללי לכל ישראל, הלא גם בסדר הראשונות ישנה לבחינה זו שישנו לדיבורו של משה כללי לכל ישראל כשנכנסין כל ישראל ושונה להם משה במעמד גם אהרן ובניו והזקנים, ואם כן מה כיעור בסדר הרגיל שצוה ה' לשנות שאין זה אלא גרעון:

אכן הנכון בעיני הוא, כי בסדר הראשון לא היה מדבר משה אלא לאנשים, וכאן צוה ה' שידבר לכל עדת ישראל אנשים ונשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה. ובסמוך יתבאר הכתוב באופן אחר:

ואמרת אליהם. טעם שכפל לומר ואמרת לדבריהם ז''ל (ויק''ר פכ''ד תו''כ) שאמרו כי לצד שרוב גופי התורה וכו' לזה עשה בה גם כן כסדר נתינת התורה שדבר בה רכות וקשות (יתרו יט ג) כה תאמר וגו' ותגד, ואמר דבר לשון קושי ואמרת אמירה רכה, ובסמוך יתבאר הכתוב באופן אחר:

קדושים תהיו. צריך לדעת מה הוא המכוון של מצוה זו. ונראה שבא הכתוב לתת עשה על העריות, שציוה עליהם בפרשה הקודמת בלאו, הוסיף עשה עליהם לעבור עליהם גם בעשה. עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (קידושין לט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא מאמר הכתוב קדושים תהיו במצות עשה בבא עבירה לידו שיתרחק מעשות', ובזה קיים מצות עשה שנצטוו במאמר קדושים תהיו, והוציא זכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצוה זו נקרא קדוש, והוא מאמרם ז''ל (ויק''ר פכ''ד ירושלמי יבמות פ''ב ה''ד) ג''כ. ולטעם זה דקדק לומר אל כל עדת בני ישראל, לומר כי מצוה זו שמצוה קדושים תהיו היא מצוה שישנה בכל אדם, שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו. גם בזה יתישב טעם כפל דבר ואמרת, כי יש כאן דיבור קשה בערך העובר שיוסיף עונש עשה, ויש כאן מעלה וכבוד למקיימו שיקרא קדוש. ואולי כי דוקא בנ''י הוא שישנם בבחינה זו מה שאין כן אומות העולם, לו יהיה שיפרוש אדם עצמו מבחינות העריות האסורות לו או אפילו שאינם אסורות, אף על פי כן מושלל הוא מבחינת הקדושה, ולזה אמר אל וגו' בני ישראל, ובסמוך יתבאר באופן אחר:

כי קדוש אני וגו'. צריך לדעת מה נתינת טעם הוא זה, וכי יתחייב הדבר ליציר כפיו להדמות לקונו, והלא הרבה הדרגות ישנם באלהי ישראל ואינם מושגים בישראל, ואם כונתו לומר טעם הציווי שהוא חפץ בדבר לצד אלהינו קדוש חפץ שגם עובדיו יהיו כמו כן ולא טעם המתחייב, ועד עתה אין אני יודע למה יתחייב הכתוב לתת טעם. ורז''ל נראה שמקושיא זה הרגישו, ודרשו בתורת כהנים וזה לשונם אם אתם מקדשים עצמיכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי ע''כ. וכפי זה תהיה כוונת כי קדוש וגו' הודעת תועלת הנמשך, והודעת הפכו כמו שסיים שם התנא ואם אין אתם מקדשים עצמכם מעלה אני עליכם כאלו לא קדשתם אותי ע''כ. ואולי כי גם לזה כוון בכפל דבר ואמרת, לקושי הנמשך אם לא יקדשו עצמם, ולרוממות הנסבב אם יקדשו עצמן:

עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך כי לצד שצוה ה' על בחינת תאוה הקבועה בטבע אנושי, והוא תאוה השולטת על הרצון, וכבר כתבתי בפרשה הקודמת בפסוק (יח ב) כמעשה ארץ מצרים וגו' כי בחינה זו אין יכולת באדם לשלוט עליה אלא בגדר הריחוק בבחינת החושב, ומעתה לצד שצוה ה' במקומו לקיים המין ולהדבק בצלע נכון לאיש יש מוצא רע מבחינה זו להתגבר בו בחינת חשק המתגבר ונוצח הרצון בהופכו, ואין אדם שולט בעצמו להשמר מן העריות שצוה ה' עליהם, ואם כן ממה נפשך יעשה מצוה דרך גבר בעלמא לקיים מינו הנה הוא מושלל משמירת העריות, ימנע עצמו ממין זה כל עיקר הנה הוא מבטל מצות פריה ורביה ומצות יבום, אשר על כן בא מאמר ה' כאן וצוה בנעימות אמרי קדוש קדושים תהיו פירוש שיקדשו עצמן במעשים אשר באה עליהם המצוה לעשותה, פירוש שלא יעשה הדבר לתאות הגשם ולהשלים החפץ השואלו עשות דבר אלא יעשה הדבר בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית ומכניס תפילין בזרועו, וימאס בדעתו חפץ הבא מעצמו, והוא מאמרם ז''ל (נדרים כ:) יהיה דומה כמו שכפאו שד, ולאיש כזה קדוש יאמר לו, ולצד שיאמר אדם איך נכחיש המורגש שהחפץ יכירנו ויטעה טעם הדבר, ואין כח בבחינת החושב למנוע ההרגש בזה כי הרגשתו גדולה ומעוררת כל החושים והרגשות וכובשת המחשבה לבא עמהם בטעימת הדבר, ואם כן חזרנו לחששא הראשונה, לזה אמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, פירוש על דרך אומרם ז''ל (תיקונים ע) כי כל העושה מצוה אחת שמו יתברך הוי''ה שורה על אבר שבו עשה המצוה, כי תיבת המצוה בו רמוז שם, מ''צ בא''ת ב''ש י''ה, ואותיות ו''ה הרי הוי''ה, וכבר כתבתי במקומות אחרים (לעיל יח ד) טעם שחצי השם בא''ת ב''ש וחצי נגלה. ואם כן בעשות האדם הדבר לשם מצוה הנה שם הוי''ה שורה עליו שהוא קדוש, ובזה אין דבר רע משתלשל מהמעשה, והוא אומרו כי קדוש אני ה' אלהיכם, דקדק לומר אלהיכם לרמוז אל דביקות ה' במתקדש לעשות המעשה לשם מצוה, על דרך אומרו ואתם הדבקים בה' אלהיכם. ולזה אמר אל כל עדת בני ישראל לומר שכל איש ישראל ישנו בגדר מצוה זו, גם כפל ואמרת לרמז מעלה זו:

עוד ירצה באומרו כי קדוש אני וגו' פירוש לצד שיש מאמרו יתברך בתורה שעם בני ישראל הם דבוקים בהקב''ה דכתיב (שם) ואתם הדבקים וגו', ועל ידי עבדיו הנביאים כתוב לאמר (ידמי' יג) כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל, מעתה בא הקב''ה בטענה הנשמעת ואמר קדושים תהיו, והטעם כי קדוש אני, ואם תאמר ומה לתבן את הבר, לזה אמר ה' אלהיכם, כאן רמז השראת שכינה בדבקות לה' כאמור בפסוק ואתם הדבקים בה' אלהיכם:

עוד ירצה שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות אבל לא בחינת החושב והסתכלות ושאר דקדוקי התיעוב אשר רבו וכבר רמזו מהם רז''ל (ברכות סא.) כגון המרצה מעות מידו ליד אשה וכו', כמו שדרשו בפסוק יד ליד וגו', וכאן צוה ה' על הדברים ההמה וכיוצא בהם שצריך להרחיק עצמו מהכיעור ומהדומה לדומה לו כדי שלא יבא להכשל אפילו בדקדוקים ההם, וכמאמר הזוהר בפסוק אל תפנו אל האלילים, והוא מה שצוה במאמר קדושים תהיו לבל יבא לידי החושב ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה כמאמר הכתוב (תצא כג יא) לא יהיה טהור מקרה לילה, ולצד שיאמר אדם הלא דבר זה אינו ברשותי שהגם שאשמור עצמי ביום אף על פי כן בלילה אין הדבר תלוי בידי, לזה אמר כי קדוש אני ה' אלהיכם וכיון שאני קדוש ואני עמכם אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי, זולת אם אדם יחשוב בבחינת הרע אז שולל ממנו השראת שכינה ושורה עליו בחינת הרע והוא ההדרוקן המכסה פני איש רע, ואז יבא לידי קרי בלילה:

עוד ירצה על זה הדרך קדושים תהיו לשון עתיד פירוש אין הפסק למצוה זו, כי כל שער מהקדושה אשר יכנס עדיין ישנו בגדר הכנסה שער אחר למעלה ממנו, כי אין שיעור להדרגות הקדושה המזומנת לכל הרוצה ליטול את השם. וצא ולמד ממדרגות הנביאים זו למעלה מזו, ומשה עולה על גביהן, ואולי שיכול להיות הדרגה גדולה ממשה, והוא מדרגות מלכנו משיחנו המעוטר בעטרי עטרות, כמובן מפסוק (ישעי' יא) ונחה עליו רוח ה' וגו', ולדברי רז''ל (במד''ר פי''ט דב''ר פ''ב) כי משה שהיה הוא הגואל העתיד, וכמו שהארכנו בפירושן של דברים במקומן, אם כן אין שיעור וגבול להדרגות הקדושה. לזה אמר תהיו כי מצוה זו אין לה הפסק ותמיד ישנה בגדר מצוה זו להיות קדושים. ונתן טעם לדבריו כי קדוש אני ה' אלהיכם שאין שיעור אל קדושתו יתברך, וחפץ ה' בבניו ידידיו להדמות לקונם בהפלגת הקדושה, ומעתה דון בדעתך ההדרגות אשר תבא בהם:

עוד ירצה בנתינת הטעם כי קדוש וגו' פירוש ולפי ערך גדולת קדושתו יתברך צריכין להתקדש כי לצד שאנו מכינים עצמינו להשראת שכינה על ראשינו צריכין לשער גודל קדושתו יתברך כדי לעשות המוכן לדבר, כי אינו דומה המאכסן בביתו הדיוט, למאכסן שר וגדול וקל וחומר מלך, וקל וחומר בנו של קל וחומר מלך המלכים, וקל וחומר וכו' מלך העולם אשר לו המלוכה, שכל מה שיעשה עדיין ישנו בקום עשה כי אין שיעור די להצריך עשות, ולזה אמר כי קדוש אני ה' אלהיכם פירוש ולערך קדושתי אני מצוה שתכינו עצמכם בכל יכולת המושג:

ותמצא שאמרו ז''ל (שבת קיב:) אם הראשונים כמלאכים וכו' ואם הראשונים אנשים וכו', הראת לדעת כמה צריך אדם עשות בהתקדשותו. וצא ולמד כמה היו משתדלים בעבודת ה' הראשונים, ממעשה רבי אלעזר בן עזריה (שם נד) שיצתה פרת שכנתו ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים הגם כי כפי דעתו היה מותר, ואמרו בירושלמי (שבת פ''ה) שהושחרו שיניו בתעניות על הדבר ההוא ולזה כיון באומרו דבר לשון קושי לצד הפלגת הציווי. ולצד בחינת המושג אמר ואמרת ואמר אל כל עדת בני ישראל לבל יאמר אדם שאין מצוה זו הגדולה לכל איש ישראל ולא דבר הכתוב אלא ליחידי סגולה, לזה אמר אל כל עדת וגו' שכלם ישנם בגדר מצוה זו, והוא מאמרם ז''ל (תדב''א רמב''ם הל' תשובה) יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבינו:

עוד ירצה קדושים תהיו כמלאכים הנקראים קדושים, ככתוב (דניאל ח) ויאמר אחד קדוש, והוא על דרך אומרו (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, ולצד שהקב''ה השרה שכינתו בתוך בני ישראל ועשאם בני פלטין שלו במקום המלאכים, וצא ולמד מה שאמרו בספר הזוהר (ח''ב קמ:) על זמן שהשרה הקב''ה שכינתו בתחתונים כמה היתה הרגשת בני עליון על שבחר ה' באוכלסי ישראל יותר מאוכלוסי המלאכים, ולזה צוה ה' את אוכלוסיו המובחרים שהן הנה מלאכיו ולהם יקרא קדושים וכשנכנסת' בגדר זה להיות אוכלוסי במקום המלאכים צריכין להיות קדושים. ורמז פרט זה שנכנסו במקום אוכלוסת המלאכים באומרו ה' אלהיכם: (אור החיים)

 ספורנו  דבר אל כל עדת. קדושים תהיו. אחר שהשרה שכינתו בישראל לקדשם לחיי עולם כמו שהיתה הכונה באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובאמרו כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים והבדילם מטומאת המאכלות והזרע בטומאת הנדה והנגעים הנמשכים ממנה ומטומאת הזבה וטומאת החטאים כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו ומחברת השדים ורוח הטומאה ומטומאת העריות כאמרו אל תטמאו בכל אלה אמר עתה שהכונה בכל אלה האזהרות היא שיהיו קדושים וזה כדי שידמו ליוצרם כפי האפשר כמו שהיתה הכונה בבריאת האדם כאמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וזה ביאר עתה באמרו כי קדוש אני ה' אלהיכם וראוי שתדמו אלי כפי האפשר בעיון ובמעשה ולהשיג זה ההדמות באר שנצטרך לשמור את המצות הכתובות בלוח הראשון שכל הכונה בהם היא לחיי עולם בלבד כמו שבאר בסופם באמרו למען יאריכון ימיך כאשר התבאר במקומו. והתחיל לבאר ענין כיבוד אב ואם. ואמר: (ספורנו)

 כלי יקר  דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו. פרט כל עדת כי אין עדה פחות מי' ואין דבר שבקדושה פחות מי' ע"כ אמר כאן דבר אל כל עדת בני ישראל אל כל עדה ועדה שיהיו קדושים על ידי שהם מותרים לכל דבר שבקדושה אשר בו מקדשים שמו ית' ז"ש כי קדוש אני.

והקדים לפרשה זו ענין קדושת ישראל, כי כמ"ש קודם מתן תורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כך בפר' זו נרמז כל י' הדברות כדאמר ר' לוי (עיין בויק"ר כד.ה) ע"כ הקדים הקדושה לחבב עליהם המצות לומר שעל ידיהם יזכו למעלת הקדושה, ואל תאמר שהקדושה מילתא זוטרתא היא כי קדוש אני, הקטון בעיניכם לדמות הצורה ליוצרה כביכול. ורז"ל אמרו (ויק"ר כד.ו) כ"מ שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה, וכבר ידעת שלשון גדר מורה על הדבר המותר מצד הדין ועושין סייג וגדר להתרחק מן האיסור, ע"כ אמרו שכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה שם תמצא קדושה כי כל קדושה היינו אף בדבר המותר, כמ"ש רז"ל (ספרי ראה קב.) קדש עצמך במותר לך. וקדושת הנזיר יוכיח ע"כ אמרו במקום שנזכר גדר ערוה אתה מוצא קדושה וכן במ"ת אל תגשו אל אשה דהיינו במותר להם ע"כ קראם גוי קדוש. וכן כאן נאמר לא תקרבו לגלות ערוה קריבה המביאה לידי ג"ע והוא גדר וסייג לערוה, וכן אשה זונה וחללה מדברים המותרים לישראל והכהן צריך גדר וסייג לאסור לו אף המותר לישראל כדי לקדשו בקדושה יתירה.

ומ"ש קדושים תהיו, יש במשמעותו לשון ציווי, ולשון הודעת הענין, כמו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. שהוא הודעת הענין, כך הודיע להם הקב"ה מתן שכרן של הגדורין מעריות שע"י זה יהיו קדושים לאלהיהם. (כלי יקר)

 דעת זקנים  קדושים תהיו. וזהו קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. אל תפנו אל האלילים. אפי' אמרו לשם שמים אנו עושין כדי להכיר הבורא ולהבדיל במה שהעכו"ם עושין א"ה אל תפנו: (דעת זקנים)


{ג}  אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת-שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  גְבַר מִן אִמֵהּ וּמִן אֲבוּהִי תְּהוֹן דָחֲלִין וְיָת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי תִּטְרוּן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  גְבַר מִן אִימֵיהּ וּמִן אָבוֹי תֶּהֱווֹן דַחֲלִין וְיַת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי תִנְטְרוּן אֲנָא יְיָ אֳלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  איש אמו ואביו תיראו. כל אחד מכם תיראו (ג) אביו ואמו, זהו פשוטו. ומדרשו (ת"כ שם ג, קידושין ל:) אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים, (ד) א"כ למה נאמר איש, שהאיש סיפק בידו לעשות, אבל אשה רשות (ה) אחרים עליה: אמו ואביו תיראו. כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו (ו) בדברים: ואת שבתתי תשמרו. סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך (ז) על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת, אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות: אני ה' אלהיכם. אתה ואביך חייבים בכבודי (יבמות ה:), (ח) לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי. (ב"מ ל"ב.) איזהו מורא, לא ישב במקומו, (ט) ולא ידבר במקומו, (י) ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כבוד, מאכיל ומשקה, (כ) מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא (קידושין לא:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דקשה לרש"י דאיש לשון יחיד ותיראו לשון רבים: (ד) ואם תאמר והא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש. ויש לומר דהיינו היכא דכתיב בלשון זכר אבל היכא דכתיב איש ממעטינן אשה אי לאו ריבויא וכהאי גוונא איתא בתוספות פרק ד' מיתות. מצאתי: (ה) ואין להקשות אם כן למה מרבינן אשה. דיש לומר כגון גרושה או אלמנה דאין רשות אחרים עליה: (ו) פירוש מפתה אותו כדמתרגמינן כי יפתה ארי ישדל: (ז) דעת רש"י בזה שאל תקשה מנא ליה לפרש דלכך סמכו יחד כדי לומר שאף על פי שהזהרתיך על מורא אב ואם אין דוחה שבת הא רש"י סבירא ליה בפרשת ויקהל להיפך דמה שמוקדם בפסוק הוא עיקר כמו שמבואר שם. וכאן הקדים מורא אב ואם לשבת אם כן דלמא מורא אב ואם דוחה השבת. ועוד מנא ליה לפרש וכן בשאר כל המצות דלמא דוקא שבת אינו דוחה שהוא חמור ויש בו מצות עשה ולא תעשה אבל שאר כל המצות נדחין מפני מורא אב ואם לכך פירש אני ה' אלהיכם אתה ואביך כו': (ח) ואם תאמר והא בפרשה זו לא כתיב כבוד אלא מורא וגם לעיל פירש רש"י אם כן למה נאמר איש מפני שהאיש כו' משמע נמי שרוצה לומר דפרשה זו מדברת בכבוד דגבי מורא אין שייך לשון סיפק ואין סיפק. ויש לומר כיון דלעיל מרבינן אשה מדכתיב תיראו ומכל מקום איש מוזהר טפי מאשה מדכתיב איש כמו שפירש רש"י לעיל ואם אינו לענין מורא דאין שייך בה סיפק ואין סיפק תנהו ענין לכבוד דשפיר שייך בו אין סיפק מפני שרשות אחרים עליה: (ט) יש מפרשים כל מקום שמיוחד לו בבית. ויש מפרשים מקום מיוחד שיש לו אצל זקנים: (י) כגון שהזקנים מדברים זה אחר זה וכשיגיע הזמן שהוא מדבר לא ידבר הבן במקומו: (כ) ואם תאמר היאך תלה זה בכאן לעיל היה לו לפרשו וגם גבי כבוד היה לו לפרשו בפרשת וישמע יתרו. ויש לומר דבלא פירוש זה הייתי אומר דמורא היינו דאפילו אמר לך חלל השבת תשמע לו ותחללו וכן בשאר כל המצות אם אומר לך עבור עליהם חייב אתה להשמע לו ולעבור עליהם וכבוד דכתיב במקום אחר הוא שלא ישב במקומו כו' אבל השתא דפירש רש"י דמורא אב ואם אין דוחה המצות על כרחך מורא היינו לא ישב במקומו אם כן איזה הוא כבוד ומתרץ מאכיל אותו וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואת שבתתי תשמרו. זכור את יום השבת. גם איש אמו ואביו תיראו הוא דבור כבד את אביך ואת אמך. גם לא תעמוד על דם רעך. דבור לא תרצח. ודבר השפחה הנחרפת אזהרת לא תנאף עם שהיא חפשית. גם לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תעשוק את רעך כנגד השלשה הנשארים וכבר אמרתי לך בפרשת ואלה המשפטים שכל מצוה ומצוה עומדת בפני עצמה לכן יש כדמות סמך להדביק הפסוקים. והנה פרשת קדושים תחלתו איש אמו ואביו תיראו והנה אמר כי יאריכון ימי המכבד אם כן יקצרון ימי המקלה על כן אמר תיראו וטעם להזכיר האם קודם האב כי הקטן איננו מכיר בתחלה כי אם אמו ואחר כן אביו ואחר כן שבת כי מצוה על הקטן לשמור את השבת ואין ככה שאר המועדים ואחר כן יכיר אלהיו ששבת ביום השביעי ואחריו אל תפנו אל האלילים ומורא האבות ידוע מהקבלה. ואמר איש פעם אחת דרך קצרה. ואמר תיראו לשון רבים כי חייבים הרואים ללמדו ולהכריחו וכן בשמירת שבת: וטעם אני ה' אלהיכם. שתעשו כמוני ששבתתי מכל מלאכה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וצוה איש אמו ואביו תיראו (פסוק ג) כי שם צוה על הכבוד וכאן יצוה על המורא ואמר ואת שבתתי תשמרו כי שם צוה על הזכירה וכאן על השמירה וכבר פירשנו (שמות כ ח) ענין שניהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אלהיכם. וסמיך ליה אל תפנו כלומר אל שעשיתם מדעתכם אל תפנו לו: (בעל הטורים)

 אור החיים  איש אמו וגו'. טעם סמיכות מצוה זו למצות קדושים. נתכוון לרמוז גם כן גדר לעריות, והוא על דרך מאמרם ז''ל (סוטה לו:) שדרשו בפסוק ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב וגו' כי כשתקפתו אשת פוטיפר ליוסף ותקפו יצרו נזדמנה לו דיוקן אביו ואמר לו וכו' מיד ויפוזו זרועי וגו'. ושמעתי משם אנשי אמת (קב היש פ''ב) כי דיוקן האב תגביר כח הקדושה בבן ותמנעהו מבוא אל התיעוב והוא אומרו סמוך למצות העריות אביו ואמו תיראו, ולזה מי שתקפו יצרו יצייר בין עיניו יולדיו ויהיה לו למשיב נפש:

גם ירמוז כי בעשותו המזימתה יבזה כבוד אביו, ולזה יצו האל סמוך למצות העריות מצות מוראו של אב ואם, הא למדת שאם גילה עריות בטל מצות מורא אב ואם שגרם להם זלזול שיאמרו ארור שזו ילד וכו', ולדרך זה הקדים האם לאב לצד שהיא נוטלת החרפה ביותר, על דרך אומרו (משלי י) ובן כסיל תוגת אמו. ולדרך זה הרווחנו טעם נכון גם בסמיכות ואת שבתותי תשמרו, והוא על דרך אומרו ז''ל בזוהר (ח''ב רעז ח''ג ש''א) כי ז' צדיקים יתכנו להם ז' ימי השבוע, ואמרו בזוהר חדש (ריש פ' תולדות) כי יום שבת הוא כנגד יוסף הצדיק, והוא סוד השלום ולזה אנו אומרים שבת שלום ואנו מברכין הפורם סכת שלום, והיא בחינת יסוד הכל ויוסף לצד צדקתו אשר שמר אות ברית קודש מגשת אל הטומאה ירש בחינה זו. והוא מה שאמר כאן ואת שבתותי ב' שבתות א' שמירת עצמו מלטמא אות ברית קודש, וא' שמירת שבת ושניהם בחינה אחת, ולזה נקראים שניהם אותות, בשבת אמר (תשא לא יג) אות היא ביני וגו'. ובמילה אמר (לד יז יא) והיה לאות. ותדע כי ב' הבחינות בערך המעשי הם ב' אבל בערך המסובב מהם הוא בחינה אחת והשומר אחד מהם יסובב התיקון והתקשרות נפשו בב' המצות, ולזה אמר ואת שבתותי:

ואביו תיראו. בתורת כהנים אמרו שבמקום אחד הקדים הכתוב אב לאם דכתיב (יתרו) כבד את אביך ואת אמך וגו', ובמקום אחר הקדים אמו וכו' לומר ששניהם שקולים אבל אמרו חכמים האב קודם לאם. גם הברייתא הובא בקידושין דף ל''א דרש רבי וזה לשונם גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה וגו' שבן מכבד לאמו וכו' לפיכך הקדים כבוד אב וכו' וגלוי וידוע וכו' שהבן מתירא מאביו וכו' לפיכך הקדים ה' מורא האם וכו' ע''כ. וקשה לי לב' הדרשות, כי כשנשכיל בענין בב' הכתובים החשיב הכתוב האב יותר מהאם בפסוק כבד וגו' הסמיך האב לכבוד באומרו כבד את אביך, גם בפסוק זה הסמיך האב למורא באומרו ואביו תיראו, ובדרך הזה מצינו לרז''ל שדרשו בכמה מקומות. והן אמת אם לא היה דין יוצא מדרך זה הייתי יכול לפרש הכתוב כדברינו שכבר הרשות נתונה לנו לפרש הכתוב הגם שיהיה בסדר אחר משונה מדברי הראשונים כל שאין הדין משתנה, אבל במה שלפנינו ישתנה הדין, אם נתגרשה האם, כי לפי מה שפרשנו שהתורה הקדימה בב' המקראות האב לאם אם יאמר אביו השקינו מים ואמו אומרת השקיני מים אם להקדים אביו לאם, ולדברי רבותינו שאמרו שהם שוים אלא לצד שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו אם נתגרשה שאין טעם זה רצה יקדים לאביו רצה יקדים לאמו. וכן אמרו שם בקידושין בשאלת בן אלמנה אחת את רבי אליעזר ורבי יהושע, וזה לשונם נתגרשה מהו אמר לו הטל להם מים בספל וכו' ע''כ. הרי לסברת ר''א שקולים הם ממש. ואולי כי לפי מה שדרשו ז''ל שם בתורת כהנים וזה לשונם איש אין לי אלא איש אשה מניין תלמוד לומר תיראו אם כן למה נאמר איש מפני שהאיש סיפק בידו אשה אין סיפק בידה לעשות ע''כ, הנה לדברי ברייתא זו נאמר איש למעט אשה בענין הכבוד אמור מעתה שלענין הכבוד נאמר איש אמו וגו', ובאם אינו ענין, וכפי זה ישנה להקדמת אם בבחינת הכבוד, וכל זה ליישב ברייתא דתורת כהנים. אבל לדרשת רבי שדרש שהקדים הכתוב אם לאב בבחינת המורא וכו' עדיין קשה. ואולי כיון שאין זה אלא דרך אגדה ואין יוצא מזה דין הדרשה תדרש, שהרי סוף סוף הקדים הכתוב אם לאב שהיה לו לומר איש יירא אמו ואביו, והגם שהוכרח הכתוב לדבר בסדר זה לומר איש למעט אשה מחיוב הכבוד ולומר תיראו לרבות בבחינת המורא, אף על פי כן סוף סוף הרי סדר האם קודם לאב והאגדה נתלית ברמז כל שהוא:

עוד נראה לומר כי התנאים לא נראה להם לומר שלצד שהסמיך הכתוב זכרון המורא לאב יהיה גדול מהאם. מטעם שהכתוב הוכרח במעשיו לדבר בסדר זה איש וגו' תיראו כדי שנדרוש מיעוט ורבוי בנשים, וכיון שכן נאמר בפה מלא שהקודם בפסוק הוא הראשון, ואמר תיראו לבסוף לא להסמיך לה האב כדי שיהיה במעלה יותר מהאם אלא לדרוש ממנה רבוי חיוב האשה במורא הורים:

עוד נראה לומר טעם שאמר לשון יחיד וגמר אומר לשון רבים, נתכוון לומר כי כשהבן יהיה ירא מאביו גורם גם כן שבנו יהיה ירא ממנו, איבעית אימא למה שקדם בדברינו במקומות אחרים (ויחי מט ג) כי שורשי הקדושה ונגדיהם הנמצאים במוליד יעשו כיוצא בהם בנולדים. ואיבעית אימא מדרך המוסר כי כשיראה הבן שאביו מזלזל בכבוד אביו יפקע כלילת מוראו גם כן ממנו, וכשאדם ירא מאביו וכו' הבן לוקח מוסר. גם ישרישו בנפש הבן בחינת מפעל הטוב, ונמצא מקיים ב' מוראים, והוא אומרו איש לשון יחיד תיראו לשון רבים, כי במורא א' יראים ב', וזה אומרם (אבות פ''ד) מצוה גוררת מצוה:

או יאמר על דרך מה שפסק הטור סימן ר''מ וזה לשונו ונראה לי כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרין (ב''ק צד:) גבי הניח להם פרה גזולה חייבין להחזיר משום כבוד אביהם, ופריך בש''ס והלא לאו עושה מעשה עמך ואין חייבין בכבודו, ומשני כשעשה תשובה, אלמא כל שלא עשה תשובה אין חייבין בכבודו עכ''ל. סובר הרב שאין להחזיקו בעשה תשובה אלא כשראינוהו שעשה דוקא. והוא מאמר הכתוב איש אמו ואביו פירוש איש שמתנהג עם אמו כמנהג אב ואם לזה תיראו אבל מי שמזלזל בכבוד אביו ואמו פטור ממורא. ותיבת אמו ואביו חוזרת לאיש המוליד ונמשכת גם כן לתיראו להגיד על מי באה מצות תיראו והבן. וגם לפי מה שכתבתי בחבורי פר''ת והעמדנו דברי רמב''ם שכתב שמן הסתם מוחזק בחזר בתשובה, והוכחתו מההיא שאמרו בש''ס (קידושין מט) באומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור וכו' שאנו אומרים עשה תשובה הגם שלא ראינוהו שעשה וכו', ודחינו ראית הטור שהביא מהניח להם אביהם פרה גזולה, כי שאני ההוא שמעשיו מוכיחים שלא חזר בתשובה שהרי עודנה לפרת חטאתו עומדת חיה אף כי אחרי מותו, אבל כל שאין הוכחה כזו מן הסתם יעמוד בחזקת שחזר, גם לפי זה יעמדו דברינו בזמן שאנו רואים ודאי שאינו מכבד ואין מקום לחוש לתשובה, וכדומה להניח פרה גזולה, איש כזה פקע כבודו ומוראו מבניו כאשר עשה:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל בההיא עובדא דההוא גברא וכו' ושמע ושמתיה משום לפני עור לא תתן מכשול, והוא מאמר הכתוב כאן תיראו לשון רבים הגם שלא צוה אלא לאחד דכתיב איש אף על פי כן המצוה מוטלת על הירא ועל המתירא לבל יגרום למצוה שלא ירא שלא יסובבהו ליכשל:

ואת שבתותי תשמרו וגו'. רז''ל אמרו (ב''מ לב:) מנין שאם אמר לו אביו חלל שבת וכו' שלא ישמע לו דכתיב איש אמו וגו' ואת שבתותי וגו' אני ה' שאתה ואביך חייבין בכבודי ע''כ. הנה לטעם אתה ואביך וכו' שדרשו מאומרו אני ה' מובן כי כמשפט הזה יהיה בכל מצות התורה הגם שאינם חמורים כשבת כגון השבת אבידה וליטמא למתים, אם כן למה לא הסמיך אלא מצות שבת שהיא חמורה שהיה לו להסמיך מצוה אחרת קלה, גם בזה לא היה צריך לנתינת טעם אני ה' להביא ממנה שאר מצות קלו'. ויתבאר על פי מה שכתב רמב''ם בפרק ה' מהלכות ממרים וזה לשונו היו אביו ואמו רשעים גמורים וכו' אסור לו להכותם וכו' ע''כ. ודייקו כל האחרוני' כי דוקא להכותם אסור אבל כבודם ומוראם אינו חייב בו. והעליתי בחיבורי על יורה דעה בישוב דברי רמב''ם עם מה שכתב הפרק ז' מהלכות ממרים שחייב לכבדם, כי לא כ' כן אלא במי שעבר קצת עבירות לתיאבון באקראי, וכאן מדבר במי שהוחזק ברשע גמור, ולזה דקדק בלשונו רשעים גמורים ולא הספיק לומר רשעים. וסובר אני שרשעים גמורים הם עוברים על כל העבירות הבאות לידם אלו אינו חיוב על הבן לירא מהם ולכבדם. והוא מאמר הכתוב כאן איש אמו ואביו תיראו ותנאי הוא הדבר ואת שבתותי תשמרו כלכם אבות ובנים, ודוק מינה שאם האבות לא ישמרו שבתות ה' הרי פקע מצות מוראם כי שקול שבת כנגד כל התורה כולה (שמו''ר פכ''ה י''ב) ונקרא רשע גמור:

עוד יתפרש כל הכתוב בדרך רמז בהעיר עוד למה אמר שבתותי לשון רבים ולא לשון יחיד כדרך הרגיל בכל התורה. ורז''ל אמרו (שבת סט:) שבא ליתן שמירה אחת לשבתות הרבה, והכוונה בזה שאם עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בהעלם שבת אינו חייב אלא חטאת אחת. ונראה על דרך מה שאמרו בספר הזוהר (כ''א ה:) כי שבתותי ירמוז ללילה וליום, וזה לשונו דא שבתא ומעלי שבתא כי לילה כיום יתקדש, ולצד שבחינת לילה אינו שוה לקדושת יום כי הלילה הוא בחינת אור המתיחס אליו כלה והוא בחינת שמור, והיום הוא בחינת אור עליון המתיחס אליו בחינת חתן המשפיע באור הלילה כידוע ליודעי חן ולזה יתיחס אליו זכור, ולזה אמר בזוהר (ח''ב פ''ח) כי סעודת לילה היא סעודת חקל תפוחין קדישין וסעודת יום היא סעודא עתיקא קדישא אב הרחמים, ולזה יקרא קידוש היום בלשון חז''ל (פסחים קו.) קידושא רבא.

ושמעתי גם ראיתי כתוב (בסוף שו''ע האריז''ל) מעשה שבימי ראב''ע עמד טועה אחד וכתב בראיות כי יום שבת יקדים בו היום ואחר כך הלילה ונתגלה הדבר להרב על ידי נס וסתר מועצותיו וכו' דרשו מעל ספרו (אגרת שבת), וכנגד דעת טועה זו דבר הכתוב ואמר איש אמו ואביו תיראו הקדים אם לאב והשוה למצוה זו מצות השבת ואמר ואת שבתותי שהם לילה ויום וכו' לומר שגם בהם יקדים בחינת האם שהיא לילה לבחינת האב שהוא היום, שכסדר הורים כן סדר שבתות מעלי שבתא ושבתא ולא כדעת הטועים הנזכרת: (אור החיים)

 ספורנו  איש אמו ואביו תיראו. להורות שלא יהיה הכבוד בהם על אופן שיהיה לבו גס בהם אף על פי שיכבדם במאכל ובמשתה ובמלבוש כמו שהזכירו ז''ל (פרק קמא דקדושין) באמרם יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם אבל יהיה כבודו להם כמכבד נוראים אצלו למעלתם עליו. ואחר כך ביאר ענין שבת באמרו: ואת שבתותי תשמורו. שלא על שבת בראשית בלבד הזהיר אבל על כל מיני השבת שהם שבת בראשית ושבת הארץ ושמיטת כספים המעידים על חדוש העולם. ובאמרו אחר כך: (ספורנו)

 כלי יקר  איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו. פרש"י שאם יאמר לך אביך חלל את השבת אל תשמע לו. ובפר' ויקהל פירש"י מדהקדים שמירת שבת לבנין המשכן לומר לך שאין בנין המשכן דוחה שבת ש"מ שהמוקדמת דחי למאוחרת, שאני הכא שהתחיל בלשון יחיד איש אמו ואביו וסיים בלשון רבים תיראו, תשמורו, בשלמא תיראו קאי על איש ואשה כפירש"י אבל אצל השבת למה אמר תשמורו לשון רבים מה לי איש מה לי אשה, אלא ודאי תשמורו קאי על הבן והאב לומר לך שאתה ואביך חייבים בכבודי.

ומה שפרט השבת יותר מכל מצוה שבתורה, לפי שטעם של מצות כיבוד אב ואם הוא שראוי לחלוק כבוד למי שהוציאו לאור ההויה הלא הוא אביך קנך והוא עשך ואיך לא תחלוק כבוד למי שהמציאך כי זולתו לא היה לך מציאות כלל, והשבת מורה על כיבוד של השי"ת כי הוא מורה על חידוש העולם ושהמציא הקב"ה לאור ההויה אותך ואת אביך, ואם יאמר לך אביך חלל השבת כדי לטעת בלבך שהעולם קדמון ובלתי מחודש כדי שתאמין שאין לך שום אב אחר זולתו ויאמר כל זה לפתותך שתבטל רצון אביך שבשמים מפני רצונו לא תאבה ולא תשמע לו, כי באמת הוא ית' אב לכלנו וחייב אתה לבטל רצון אביך מפני רצונו ית' כי אתה ואביך חייבים בכבודו, אבל אם יאמר לך אביך לעבור עבירה אחרת פשיטא שלא תשמע לו כל זמן שראש נזרך קיים ואתה משמר השבת כהלכתו ומאמין בחידוש העולם כי אב אחד לכלנו וע"ז אינו צריך לצוותך, זולת אם יבא לחלוק על השורש מראש אמנה ע"ז אתה צריך זירוז ביותר ועל כן מצינו בכ"מ סמיכת השבת למצות כיבוד אב ואם כי גם השבת מורה על כיבוד האב ראשון לכל נוצר. ויכלול הסמיכות עוד, ג' שותפין אשר באדם אב ואם והקב"ה.

ומה שמקדים במורא אמו לאביו ובכיבוד הקדים אב לאם, לפי שגם האיש חייב בכבוד אשתו כארז"ל (יבמות סב:) לעולם יכבד אדם אשתו יותר מגופו, סד"א שאין כל כך קפידא אם תקל בכבודו שהרי גם האב חייב בכבוד אמך על כן הקדים האב לומר לך שכבודו יהיה גדול עליך ככבוד האם אע"פ ששניכם חייבים בכבוד האם, ובמורא צריך שיהיה אימת בעלה עליה סד"א שמוראה אין בו כל כך קפידא ע"כ הקדים האם לומר שעל כל פנים מוראה עליך. (כלי יקר)


{ד}  אַל-תִּפְנוּ֙ אֶל-הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  לָא תִתְפְּנוּן בָּתַר טַעֲוָן וְדַחֲלָן דְמַתְּכָא לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִסְטוּן לְפוּלְחַן טַעֲוָון וְדַחֲלָן דְמַתְּכָא לָא תַעַבְדוּן לְכוֹן אֲנָא יְיָ אֳלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תפנו אל האלילים. (ל) לעבדם. (ת"כ שם י.) אלילים לשון אל, כלא הוא חשוב: ואלהי מסכה. תחילתן אלילים הם, ואם אתה פונה אחריהם (מ) סופך לעשותן אלהות: לא תעשו לכם. לא תעשו לאחרים, ולא אחרים (נ) לכם. ואם תאמר לא תעשו לעצמכם אבל אחרים עושין לכם, (ס) הרי כבר נאמר לא יהיה לך (שמות כ, ג.), לא שלך ולא של אחרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירוש לא תפנה מחשבתך לעבדם ואין פירושו לעבדם שזה כבר אמור אחת בעשרת הדברות ואחת בפרשת משפטים ולימד דאף שלא כדרכם אסור לעובדן. ועוד הא כתב אחר זה אם אתה פונה סופך כו' והא כבר עשאן אלהות כיון שעובדן אלא על כרחך צריך לומר לא תפנה מחשבתך לעובדם. ואין לפרש אל תפנו לראות אם כן היה לו לכתוב לא תביטו: (מ) דאם לא כן למה קראן תחלה אלילים ואחר כך קראן אלהות: (נ) רוצה לומר דמחלקינן הפסוק לא תעשו פירושו לאחרים. ולכם פירושו ולא אחרים לכם והוא שתי אזהרות אחת לא תעשו ואחת לכם: (ס) ואין להקשות למה לא מקשה רש"י נמי וגם תעשו לאחרים. דזה אין מתורץ דלא משמע מלא יהיה לך אלא אם עושה הוא או אחרים לו שאסור לקיימו אבל שהוא לא יעשה לאחרים לא משמע מלך. ואם תאמר הואיל וכן הוא דלמא מותר לעשות לאחרים דדוקא כתיב לא תעשו לכם. ויש לומר הואיל ומרבינן מלך לא שלך ולא של אחרים על כרחך לכם דכתיב כאן לא קאי אלא תעשו דהא של אחרים נמי אסור לך וצריך לחלק הפסוק ואם כן לא תעשו על כרחך לא תעשו לאחרים משמע. מהרי"ץ: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל תפנו. אפילו בלב להסתכל: האלילים. הם (ד) ואמר אל תפנו אל האלילם. והוא מלשון. ואם יפנה הפסילים ונקראו כן כי הם דבר שקר כמו רופאי אליל כלכם ויתכן להיות מגזרת אל והטעם שאיננו יש: ואלהי מסכה. לקבל כח העליונים כי אין צורך לאלוה אחר עמי על כן כתוב אני ה' אלהיכם ובלשון רבים תפנו גם תעשו כי הרואה ולא יגלה הדבר הוא משתתף עמו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר אל תפנו אל האלילם. והוא מלשון ואם יפנה לבבך (דברים ל יז) אשר לבבו פונה היום (שם כט יז) יאמר שלא יפנה לבו באלילים להאמין שיהיה בהם תועלת או שיבאו העתידות אשר יתנבאו מהם אבל יהיו הם וכל מעשיהם אפס ותוהו בעיניו ולא תבא עתידות רק בגזרת עליון וכך אמרו רבותינו (שבת קמט) דיוקנות עצמן אסור להסתכל בהן משום שנאמר אל תפנו אל האלילים הכניסו אפילו ההסתכלות בהן בכלל האיסור שלא יתן דעתו בענינם כלל ואמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם להזהיר עליהם משעת עשיה והאזהרות בעבודה זרה יבאו בתורה במקומות רבים ובמדרש ויקרא רבה (כד ה) הזכירו על הפרשה הזו רבי לוי אומר מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב) וכתיב הכא אני ה' אלהיכם לא יהיה לך (שם כ ג) וכתיב הכא ואלהי מסכה לא תעשו לכם לא תשא (שם כ ז) וכתיב הכא (פסוק יב) ולא תשבעו בשמי לשקר זכור את יום השבת (שם כ ח) וכתיב הכא ואת שבתותי תשמורו כבד את אביך ואת אמך (שם כ יב) וכתיב הכא איש אמו ואביו תיראו לא תרצח (שם כ יג) וכתיב הכא (פסוק טז) לא תעמוד על דם רעך לא תנאף (שם כ יג) וכתיב הכא (פסוק כט) אל תחלל את בתך להזנותה לא תגנוב (שם כ יג) וכתיב הכא (פסוק יא) לא תגנבו לא תענה (שם כ יג) וכתיב הכא (פסוק טז) לא תלך רכיל בעמך לא תחמוד (שם כ יד) וכתיב הכא ואהבת לרעך כמוך (להלן פסוק יח) ע"כ במדרש (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ה' אלהיכם. וסמיך ליה וכי תזבחו שצריך לזבוח לה': (בעל הטורים)

 אור החיים  אל תפנו. אומרו לשון פניה, לאסור מחשבת עבודה זרה, שלא יהיה פונה בדעתו לחשוב בה. ולהשכילך על דבר אמת דע כי בחינת אלהים אחרים תתיחם לה בחינת אחוריים, וכשהאדם חושב בה הם פונים אותם לצד פנים, והמשכיל יבין:

האלילים. אמר לשון רבים, לצד שבחינת הרע היא בחינת הפירוד ואין חלק בה שיהיה לאחד, ולזה כשיזכיר הכתוב אלהים אחרים יזכירם בכינוי רבים:

ואלהי מסכה וגו'. קשה והלא צוה בדרך כלל על כל האלילים שלא לפנות להם, ומה צורך לחזור ולצוות על זה. עוד למה אמר לכם. ואולי שיכוין למה שאמרו ז''ל (תיקונים יח) כי בעשות האדם מעשה הגון תשרה עליו שכינה, ובעוברו פי ה' האבר שבו חטא שורה עליו רוח הטומאה, והוא מסך המבדיל בינו ובין אלהיו כדרך אומרו (ישעי' נט) עונותיכם מבדילים וגו', והוא מאמרו כאן ואלהי מסכה פירוש אלהים שהם מסכים מבדילים אתכם ממקור החיים לא תעשו אותם לכם, הא למדת שהפונה לעבודה זרה גורם מסך המבדיל בינו ובין קונו, ולזה גמר אומר אני ה' אלהיכם לומר ממי הוא נבדל מצד המסך הלז:

עוד יכוין באומרו אני ה' אלהיכם כי במה שישמור עצמו מאיסור זה של עבודה זרה בזה ה' אלהיו על דרך אומרם (חולין ה.) כל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה. ובדרך רמז יכוין על דרך אומרם ז''ל (מגילה כח.) בפסוק לולי פני יהושפט וגו' מכלל שאסור להסתכל בפני אדם רשע, והוא אומרו כאן ואלהי מסכה לא תעשו לכם פי' לא תעשו עצמיכם אלהי מסכה שאסור להסתכל בכם: (אור החיים)

 ספורנו  אל תפנו אל האלילים. באר שכאשר הזהיר ואמר לא תעשה לך פסל (שמות כ, ד) לא בלבד אסר לקבלם עליו לאלהים אבל אסר אפילו לכבדם ולעשות מסכה בשעות ידועות להשיג בה הצלחות קנינים מדומים וזולתם: (ספורנו)

 כלי יקר  אל תפנו אל האלילים. אחר שהזהיר על מורא ג' מולידיו בא למעט האלילים כמ"ש (ירמיה ב.כז) אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני. לומר לך שאין שותפין ביצירתך כ"א ג' אלו ולא יותר. וסמך לזה וכי תזבחו זבח שלמים, לפי שאמר אל תפנו וסתם פנייה היא בלב כמ"ש ואם יפנה לבבך (דברים ל.יז) אשר לבבו פונה (שם כט.יז) כי בע"ז הקב"ה מצרף מחשבה למעשה שנאמר (יחזקאל יד.ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם, וטעמו של דבר כי עיקר הע"ז תלויה בלב המאמין ולא מצינו בכל התורה שהמחשבה פוסלת כמו המעשה כי אם בע"ז, ובקרבן, שאם חישב בשעת שחיטה לאוכלו חוץ לזמנו או חוץ למקומו פגול הוא לא ירצה, ע"כ סמך מצות אל תפנו אל האלילים המדברת בפנייה שבלב אל מצות וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו. פירש"י שלא תחשבו עליו מחשבת פסול כי בכל התורה דברים שבלב אינן דברים חוץ מב' אלו.

ומה שפירש"י ורבותינו דרשו (זבחים מז.) מכאן למתעסק בקדשים שפסול שצריך שיתכוין לשחוט, בזה נוכל ליישב הסמיכות של ובקצרכם קציר ארצכם וגו' לומר לך שיש מצוה שאינה צריכה כוונה והיא הצדקה כמו שפירש"י פר' כי תצא (כד.יט) בפסוק ושכחת עומר בשדה וגו' למען יברכך ה', פירש"י ואע"פ שבאת לידו שלא במתכוין, אמור מעתה נפלה סלע מידו ומצאה עני ומתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה. ומטעם זה נאמר (משלי כא.ג) עשוה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. כי הזבח צריך כוונה והצדקה אפילו שלא במתכוין.

ומ"ש ובקצרכם לשון רבים ואח"כ אמר לא תכלה פאת שדך לשון יחיד, לומר לך שאפילו בזמן קצירה שרבים קוצרים אל תדמה בנפשך לאמר יכול העני להתפרנס משדות של אחרים אף אם לא אניח להם לקט שכחה ופאה, ת"ל לא תכלה. ולא תלקט. החוב מוטל על כל יחיד ואינו יכול לפטור את עצמו בשל אחרים. ורמז עוד בלשון יחיד זה שהצדקה צריכה להיות בסתר שלא יודע לשום אדם כי אם לנותן ומקבל. וי"א לפי שהקוצרים רבים ע"כ אמר ובקצרכם אבל מ"מ אין החוב כי אם על בעל השדה לכך נאמר לא תכלה כך נראה בעיני קישור פסוקים אלו.

ונוכל לומר עוד, בענין סמיכות לרצונכם תזבחוהו לפסוק אל תפנו אל האלילים. שלא ינהגו בזביחתה אל ה' כמנהג ע"א שאינן זובחים כי אם בזמן שהם מקבלים הטובה ותולין בהם כמ"ש (חבקוק א.טז) על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה. ואין זה זביחה לרצון כי אם מהכרח קבלת הטובות אמנם לא תעשון כן לה' כי אם לרצונכם תזבחוהו, כאלו אין לכם שום סבה המכרחת אתכם על הזביחה ולא יהיה לכם שום כוונה זרה כי אם תתכונו כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, וכל מחשבה זרה נקראת חוץ לזמנו וחוץ למקומו כי אין זה מקומו וזמנו ונקרא מתעסק בקדשים שאינו מתכוין בעצם וראשונה על הזביחה. ודבר זה ברור למבינים וקרוב לשמוע. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ואלהי מסכה לא תעשו לכם. מה לכם שהרי לעשות לאחרים יש אזהרה אלא אמר הקב"ה ואלהי מסכה לא תעשו לאחרים ומה שאחרים עושין לא תקבלו באלוה: (דעת זקנים)


{ה}  וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַֽיהוָֹ֑ה לִֽרְצֹֽנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ:

 אונקלוס  וַאֲרֵי תִכְסוּן נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תִּכְסֻנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם תִּיכְסוּן נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תֵּיכְסוּנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי תזבחו וגו'. לא נאמרה פרשה זו, אלא ללמד, שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל בתוך הזמן הזה, שאם לקבוע להם זמן אכילה, הרי כבר נאמר ואם נדר או נדבה זבח קרבנו וגו' (ויקרא ז, טז.): לרצנכם תזבחהו. תחלת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני: לרצנכם. אנפיי"צימנטו, זהו לפי פשוטו. ורבותינו למדו (חולין יג:) מכאן למתעסק בקדשים (ע) שפסול, שצריך שיתכוין לשחוט: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) רוצה לומר שמתעסק בדבר אחר ובא שחיטה לידו כגון שזרק סכין בכותל לנועצו ובזריקה נשחטה הבהמה בלא כוונה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכי תזבחו זבח שלמים. דבק עם הכתוב למעלה בעבור שלא יזבחו לשדים לא אלוה כי אם לשם לבדו. וטעם לשון רבים תזבחו כי על הרוב דבר הכתוב שיתחברו אנשים על זבח אחד: וטעם לרצונכם. שיביאו הזבח ברצונם ולא בהכרח: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר וכי תזבחו זבח שלמים. כי אחרי שאסר הזביחה וכל עבודה לאלילים ולאלהי מסכה וריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד אמר כי כאשר תזבחו לשם לא תזבחו לו אלא לרצונכם שתהיה עבודתכם לרצון לפניו וירצה בכם כעבד יתרצה אל אדניו בעשותו כל אשר יצונו כלשון ונרצה לו לכפר עליו (לעיל א ד) ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד) והטעם שלא תחשבו שיהיה בעבודה זרה שום תועלת ולא תעשו עבודת ה' הנכבד על מנת לקבל פרס אלא לעשות רצונו כי רצונו הפשוט הוא הראוי והמחייב ואומר זה בשלמים שהם הקדשים קלים הנאכלים לבעלים בעצמם שישמרו במחשבתם להיותם בכונה רצויה וכל שכן בקדשי הקדשים או מפני שהשלמים מדתן של ישראל כמו שאמרו רבותינו (זבחים קטז) לא הקריבו בני נח שלמים והמשכיל יבין ורבותינו אמרו (חולין יג) לרצונכם זבוחו שתזבחו לדעתכם שהמתעסק בקדשים פסול (הרמב"ן)

 בעל הטורים  תזבחהו. חסר וי''ו שלא יהיו שנים שוחטים זבח אחד: (בעל הטורים)

 ספורנו  וכי תזבחו. באר שכאשר אמר אנכי ה' אלהיך (שם כ, ב) שיקבלו לאלוה אותו לבדו כמו שקבלו ביציאת מצרים באמרם זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו לא בלבד אמר שישמרו מצותיו וירוממוהו כראוי למקובל למלך ושיתפללו אליו לבדו בכל צרותם אבל הזהיר עם זה שיחוסו על כבודו מאד באופן שלא יחללו את קדשיו אפילו במחשבה: (ספורנו)


{ו}  בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵֽאָכֵ֖ל וּמִֽמָּֽחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד-י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא דְיִתְנְכֵס יִתְאֲכֵל וּבְיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּדְאִשְׁתָּאַר עַד יוֹמָא תְלִיתָאָה בְּנוּרָא יִתּוֹקָד: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא דְיִתְנְכֵס יִתְאֲכֵיל וּבְיוֹמָא חוֹרַן וּמַה דְמִשְׁתַּיֵיר עַד יוֹמָא תְּלִיתָאָה בְּנוּרָא יִתּוֹקָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ביום זבחכם יאכל. כשתזבחוהו, תשחטוהו על מנת זמן זה שקבעתי לכם כבר: (רש"י)


{ז}  וְאִ֛ם הֵֽאָכֹ֥ל יֵֽאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵֽרָצֶֽה:

 אונקלוס  וְאִם אִתְאֲכָלָא יִתְאֲכֵל בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה מְרָחַק הוּא לָא יְהֵי לְרַעַוָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין אִיתְאַכְלָא יִתְאֲכֵיל בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה פְּסִיל הוּא לָא יֶהֱוֵי לְרַעֲוָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם האכל יאכל וגו'. אם אינו ענין לחוץ, לזמנו, שהרי כבר נאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' (ויקרא שם יח.), תנהו ענין לחוץ למקומו, (פ) יכול יהיו חייבין כרת על אכילתו, תלמוד לומר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא (שם), ממנו ולא מחבירו, יצא הנשחט במחשבת (צ) חוץ למקומו: פגול. מתועב, כמו ומרק פגולים כליהם (ישעי' סה, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) רוצה לומר שאם חישב בזמן שחיטה על מנת לאכול חוץ למקומו. תלמוד לומר והנפש האוכלת בחוץ לזמנו כתיב: (צ) רוצה לומר בשחיטה היה מחשבתו לאכול חוץ למקומו. רוצה לומר חוץ לקלעים: (שפתי חכמים)


{ח}  וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֹנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי-אֶת-קֹ֥דֶשׁ יְהוָֹ֖ה חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ:

 אונקלוס  וּדְיֵיכְלִנֵהּ חוֹבֵהּ יְקַבֵּל אֲרֵי יָת קוּדְשָׁא דַיְיָ אַחֵל וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְיֵיכְלִינֵיהּ חוֹבֵיהּ יְקַבֵּיל אֲרוּם יַת קוּדְשָׁא דַיְיָ אָפִיס וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מִגוֹ עַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואכליו עונו ישא. בנותר גמור הכתוב מדבר (ק) ואינו ענוש כרת על הנשחט חוץ למקומו, שכבר מיעטו הכתוב, וזהו בנותר גמור מדבר (זבחים כח:), ובמסכת כריתות (ה.) למדוהו (ר) מגזרה שוה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דקשה לרש"י כיון דקרא דואם האכל יאכל וגו' מדבר במחשבת חוץ למקומו ואין עונש כרת עליו הא כתיב ואוכליו עונו ישא משמע דיש עליו עונש כרת. ומתרץ דזה מדבר בנותר גמור: (ר) נאמר כאן כי את קודש ה' חלל ונאמר להלן בפרשת תצוה ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא מה להלן נותר אף כאן נותר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואכליו. כל אחד מאוכליו וכן וצדיקים ככפיר יבטח: כי את קדש ה' חלל. אחר שהקריב האימורים לגבוה הנה כל הבשר קדש. וחלל מגזרת חול שאין לו טעם כדמות חלל. ובפרשה הזאת באר עונש העון ונכרתה הנפש ההוא: (אבן עזרא)

 אור החיים  ונכרתה וגו'. יש לתת טעם למה יהיה חמור עונש כהן אוכל קדשים חוץ לזמנם חיוב כרת יותר מאוכל נבילה וטרפה ושקצים. דע כי מן הטעם עצמו שאמרו (ב''מ קיד:) ישראל מטמא באוהל ואין עכו''ם מטמאין באוהל לצד שישראל הם בחינת הקדושה ולזה כשמסתלקת ממנו הקדושה כל הקליפות מתקבצים יחד ובאים עליו. והוא הטעם עצמו במה שלפנינו, כי לצד שהקדשים ישנם במעלה שאין למעלה ממנו, כשעבר זמן אשר צוה ה' בו מסתלקת הקדושה ושורה עליו טומאה גדולה אשר כורתת נפש אוכלתה, מה שאין כן בטומאת אכילת שאר איסורים כנבילות וטריפות שקצים וכו' שאין כח בטומאה ההיא להכרית הנפש, ומתטהרת במלקות. ואומרו כי את קודש ה' חלל שנראה שיקפיד על בשר הקודש ולדברינו יקפיד על נפש האוכל' דבר טומאה. אולי כי לצד שעל ידי אכילת הבשר הוא משלים מעשה השלמים, לזה כשאוכלים הבשר יש בזה חילול הקודש שגומר מה שכבר נעשה על ידי מעשה זה, והוא בשר טמא ומחלל את אשר כבר בא בקודש מהדם והחלבים, וזו גם כן סיבה להשראת טומאה גדולה על הבשר ההוא, כי בחינת הרע תקוה ותשאף למקום הסבוך וסרוך לקדושה: (אור החיים)


{ט}  וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת-קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָֽׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט:

 אונקלוס  וּבְמֶחְצָדְכוֹן יָת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצֵי פָּאתָא דְחַקְלָךְ לְמֶחְצָד וּלְקָטָא דַחֲצָדָךְ לָא תְלַקֵט: (אונקלוס)

 יונתן  וּבִזְמַן מַחֲצַדְכוֹן יַת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְסַיְיפוּן אוּמָנָא חֲדָא דְאִית בְּחַקְלָךְ (ונ"ל שצ"ל למחצוד) לְמָחְזוֹר וְלִקְטָא דְחַצְדָךְ לָא תְלַקֵט: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תכלה פאת שדך. שיניח פאה (ש) בסוף שדהו (ת"כ פרק א, ט.): ולקט קצירך. שבלים הנושרים בשעת (ת) קצירה אחת או שתים, אבל שלש (א) אינן לקט (פאה ו, מ"ה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירש רש"י בגמר קצירת שדהו ולא בתחלתו: (ת) פירוש ולא בשעת קטוף מלילות שאם נושר מידו אינו לקט דקציר במגל הוא שדרכו בכך: (א) דבפרשת אמור כתיב גם כן ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם ומיעוט רוב שנים. ועוד מצאתי שנאמר ולקחתם לכם אגודת אזוב ופירש רש"י ג' קלחים נקראים אגודה לכך פירש רש"י כאן אבל ג' אינן לקט אלא אגודה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ובקצרכם. אחר זבח שלמים כאשר נתת לשם האימורים כן תתנו מקציר ארצכם לכבוד השם לעני ולגר. ודקדוק בקצרכם זר והוא שם הפעל מן הקל: פאת שדך. שיעזוב פאה בשדה: ולקט. ידוע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ובקצרכם. קרי ביה ובקציר כם שצריך להניח א' מסמ''ך שהוא שיעור של פאה. וד' פעמים לשון קציר בפסוק למעוטי קצרוהו לסטים. כרסמוהו נמלים. שברתו הרוח. אכלתו בהמה: פאת שדך. בגי' (שיעור) הפיאה אחד מששים: ונכרתה. וסמיך ליה ובקצרכם מי שגוזל את העניים וקבע את קובעיהם נפש: (בעל הטורים)

 אור החיים  ובקצרכם וגו'. טעם שהתחיל לדבר בלשון רבים וגמר אומר בלשון יחיד לא תכלה, נתכוון לשלול דעת טועים אשר אומרים כי כשאין דבר מספיק לעניים אין לו ליתן, על דרך אומרו (מלכים ב ד) מה אתן זה לפני מאה וגו', לזה צוה ה' בלשון יחיד לומר שאפילו אחד לבד עליו חובת פאה, הגם כי פאה של אדם אחד מועטת היא לכל עניי ישראל, וכמו כן במצות לקט ופרט ועוללות אמר לשון יחיד מטעם הנזכר. וטעם סמיכות מצוה זו לעונש כרת. אולי שרמז שלא יאמר אדם אם הזיד ונתחייב כרת מעתה אין לשמור עצמו מכל אשר יזדמן לפניו במעשה הרע כי כבר נתחייב כרת, לזה אמר ובקצרכם את קציר ארצכם פירוש כשגרם עד שנקצר קציר ארצו שהוא כרת האמור בסמוך לא תכלה פאת שדך לקצור אותה במעשים רעים אחרים. והודיע בזה שלא תכרת כל הנפש אלא הענף שבו רמוז מצוה זו, ועדיין ישנה לראות אחרים דבוקים בשורשם, כי כל נפש ישראל יש לה שרשים למעלה כנגד כל מצות התורה ואמר ולקט קצירך וגו', פירוש אפילו בענף החטא עצמו לא יוסיף לחטוא, כי יש לך לדעת מאמר הרב האר''י ז''ל כי בטבע הקדושה להשאיר במקום שתהיה בו רושם. ואם כן הגם שנכרת עדיין יש השארות הקציר שם, והוא שצוה עליו ולקט קצירך לא תלקט ברוב פשעים, כי ה' חפץ שבאמצעות הלקט ההוא יתעורר וישוב בתשובה לפני ה' וירחמהו, כי הלא תמצא שאמרו ז''ל (יומא פו.) שאפילו עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין תשובה וכו' מכפרין, וכמאמר הנביא (הושע יד) שובה וגו' עד ה' אלהיך ודרשו ז''ל (שם) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד פירוש שהגם שנכרת החוט המחבר עד כסא הכבוד ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו התשובה מגיעתו עד כסא הכבוד: (אור החיים)

 ספורנו  (ט - י) ובקצרכם. לעני ולגר תעזוב אותם. באר שאחר שקבלנו אותו לאלהים ראוי לנו ללכת בדרכיו לעשות צדקה ומשפט וממיני הצדקה הם לקט שכחה ופאה האמורים בענין וזה באר באמרו אני ה' אלהיכם כלומר ומכיון שאני אלהיכם וכל ארחותי חסד ואמת ראוי לכם לשמור מיני הצדקה אלה הרצוים לפני ואחר כך באר מיני המשפט שקצתם בין פרטי ההמון וקצתם בין שופט להמון וקצתם בין ראשי העם. ועל המין אשר בין פרטי ההמון הזהיר שלא יזיק אדם את חבירו בממון וזה באמרו: (ספורנו)


{י}  וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּֽעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְכַרְמָךְ לָא תְעַלֵל וְנִתְרָא דְכַרְמָךְ לָא תְלַקֵט לְעַנְיֵי וּלְגִיוֹרֵי תִּשְׁבּוֹק יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְרָמֵיכוֹן לָא תְבַעֲרוּן טוֹטְלְוַתְהוֹן וְנִתְרָא דְכַרְמָךְ לָא תְלַקֵט לַעֲנִיֵי וּלְגִיוֹרֵי תִּשְׁבּוֹק יַתְהוֹן בְּחִבּוּרֵיהוֹן אֲנָא הוּא יְיָ אֳלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תעולל. לא תטול עוללות (ב) שבה והן ניכרות. איזהו עוללות, כל שאין לה לא כתף (ג) ולא נטף (פאה ז, מ"ד): ופרט כרמך. גרגרי ענבים (ד) הנושרים בשעת בצירה: אני ה' אלהיכם. דיין (ה) להפרע, ואיני גובה מכם אלא (ו) נפשות, שנאמר אל תגזל דל וגו', כי ה' יריב ריבם וגו' (משלי כב, כג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לשון עולל ויונק. כלומר האשכולות הקטנות: (ג) פירוש שאינן תכופין ושוכבין זה על זה כמו הבריות שזה שוכב על כתף חבירו. נטף פירוש כמו טיפות הנוטפים זה אחר זה ואינן תכופין וסמוכין כמו הכתף זה מקרי נטף. פירוש האשכול יש שממנו יוצאים מהשדרה שלו פצולים מכאן ומכאן זו על גב זו ובאותן הפצולים תלויין גרגרי ענבים יחד בקיבוץ אחד ומחוברים כל הפיצולים עם הגרגרים שלהם זו האשכול ויש ממנו שאין פצולין יוצאים ממנו כלל אלא גרגרי ענבים תלויין מהשדרה שלו ויורדין מראש האשכול עד סופו וכל אחד משני המינים הללו אינו נקרא עולל אלא אשכול שמו אבל מי שאין לו משני המינים הנזכרים לעיל אלא שהגרגרים כולם מקובצים יחד במקום אחד ואין שם שדרה כלל והרוב מזה המין נקראים בוסר ונמצאים בראשי הגפנים זה נקרא עולל ועליו הזהיר הכתוב שלא ליטול. הרא"ם. עיין במסכת פאה דף ט' בפירוש רבינו שמשון שהאריך שם בפירוש כתף ונטף: (ד) רוצה לומר דפרט לשון יחיד כמו פרט וכלל דהיינו גרגרי ענבים: (ה) דקשה לרש"י דכתיב לא תעולל וגומר לא תלקט כולן לשון יחיד וכתיב ה' אלהיכם לשון רבים אלא הכי פירושו אני ה' שאני דיין ליפרע ואם כן אתי שפיר דכתיב לשון רבים אלהיכם מאחר שיפרע נפשות דהיינו נפשו של גזלן ובזה יקח גם נפש בניו של גזלן שישארו יתומים: (ו) (גור אריה) דאם לא כן למה נזכר כאן נאמן ליפרע יותר ממקום אחר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תעולל. תכרית העוללות הם הקטנים כמו עולל גם יקראו יונקות וזאת המלה כמו ושרשך מארץ חיים שטעמו יכרית השרש וכן מסעף פארה יכרות הסעיף: ופרט. ידוע בדברי קבלה מגזרת הפורטים על פי הנבל: לעני. ישראל: ולגר. הגר אתכם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא תלקט. וסמיך ליה לא תגנובו להזהיר לבעה''ב שלא יגנוב ממה שראוי לעניים וכן להזהיר לעניים שלא יגנבו משל בעה''ב יותר מהראוי כדתנן ב' לקט ג' אינו לקט: (בעל הטורים)


{יא}  לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹֽא-תְכַֽחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא-תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּֽעֲמִיתֽוֹ:

 אונקלוס  לָא תִּגְנְבוּן וְלָא תְכַדְבוּן וְלָא תְשַׁקְרוּן אֱנַשׁ בְּחַבְרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווֹן גַנָבִין וְלָא תְכַפְּרוּן וְלָא תְשַׁקְרוּן אֵינַשׁ בְּחַבְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תגנבו. אזהרה לגונב ממון, אבל לא תגנוב שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות, דבר הלמד מענינו, (ז) דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד: ולא תכחשו. לפי שנאמר וכחש בה (ויקרא ה, כב.), משלם קרן וחומש, למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תכחשו: ולא תשקרו. לפי שנאמר ונשבע על שקר (שם), ישלם קרן וחומש, למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תשקרו: לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו. אם גנבת סופך לכחש סופך לשקר סופך להשבע לשקר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רוצה לומר דהתם כתיב לא תרצח לא תנאף שהיא מיתת בית דין אף לא תגנוב מדבר במיתת בית דין על כרחך לא תגנובו דכאן אינו אלא לממון דאם לא כן תרתי למה לי. וכתב הרא"ם ויש לתמוה למה צריך רש"י להוכיח מהתם דכאן מדבר בגונב ממון. הרי מכאן גם כן מוכח דדבר הלמד מענינו הוא דכאן אינו מדבר אלא בממון ויש לומר דכאן גם כן מדבר במיתה דכתיב אני ה' אלהיכם ופירש רש"י דיין ליפרע ואיני גובה מכם אלא נפשות. ולכך הביא רש"י לעיל דרשה זו. ועוד נראה לי רצונו לתרץ דלא תקשה ואימא איפכא דכאן מיירי בגונב נפשות ולעיל מיירי בגונב ממון ותירץ דבר הלמד מענינו כו' ודלא כפירוש הרא"ם דלעיל שפירש דקשה לו תרתי למה לי. וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם לא תגנבו. אחר כך. כי כן צויתיך שתתן משלך אל העניים לכבוד השם אף שתקח מה שהוא לאחרים: וטעם תגנובו. כי הרואה ומחריש גם הוא גנב: תכחשו. בפקדון מופקד אצלך והיודע ואיננו מעיד גם הוא מכחש: תשקרו. שיבקש ממון ממי שאין לו אצלו כלום: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא תגנובו. וסמיך ליה ולא תכחשו שהגונב בא לידי לא תכחשו ולידי לא תשקרו ולידי לא תשבעו: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תגנובו וגו'. סמך מצות גניבה למצות פאת שדה. אולי שנתכוין על דרך מה שאמרו בתורת כהנים (כאן) וזה לשונם בן בג בג אומר לא תגנוב את שלך מהגנב שלא תראה כגונב ע''כ. וכאן נתכוין במה שסמך לא תגנובו לפאה, שבא עליה באזהרה לבל יגנוב אותה בחושבו כי שלו הוא לוקח. ופירוש ג' לאוין אלו הוא, לא תגנובו זה הלוקח ממון חבירו שלא מידיעתו.

לא תכחשו זה הבא לידו ממון חבירו בהיתר ומכחיש כשתובעו ממנו.

לא תשקרו זה הבא לידו ממון חבירו בעדים והוא מכחיש, הגם שלא תועיל לו הכחשתו לענין ממון, הרי זה עובר משום לא תשקרו:

עוד ירמוז שאם אדם עבר על הראשונה וגנב, הקב''ה יזמין לו מכירין, על דרך אומרם ז''ל (חגיגה טז. במד''ר פ''ט) העובר עבירה בסתר הקב''ה מכריז עליו ומפרסם רשעתו, ואם כן אם גנב ה' יזמין מי שידע בגנבתו, ומצוה אותו ה' שלא יכחיש, והוא אומרו לא תכחשו, ומדבר הכתוב באופן שיכול להכחישו כגון שאין כאן אלא עד אחד, אם הודה מה טוב ואם הכחיש הרואה, הקב''ה יזמין לו עד שני שיעיד עליו שאינו יכול להכחיש, ואם יכחיש שקר בימינו ולא יועילו שקריו, והוא אומרו לא תשקרו שמלבד שלא הועילו מעשיו הנה הוא עובר גם על לאו זה. וטעם אומרו לשון רבים מה שלא אמר בסדר זה עד עתה גם במצות הסמוכות מלאחריו אמר לשון יחיד דכתיב לא תעשוק וגו'. ונראה שנתכוין להזהיר גם בזמן שיכיר אחד בחבירו שגנב או כחש וכו' שלא יאמר אעשה כן גם אני להציל את שלי, לזה אמר לשון רבים לא תגנובו פי' הגם שהוא גנב לא תוסיף אתה להרשיע כמוהו ותעשו שניכם גנבים. וכמו כן אם יכחיש חברך לא תוסיף גם אתה עשות כמוהו ותכחשו שניכם. וכמו כן אם שקר בך חברך וכו', ואמר ולא תשבעו ג''כ שלא יאמר אם הוא מכיר שחבירו נשבע לו לשקר הריני נשבע להציל ממוני ממנו, ונשבעין לאנסים, שהרי אתה מחלל שם וכו', ולזה גמר אומר לשון יחיד, לומר שמדבר עם מי שמציל ממון עצמו בשבועה, ואין צריך לומר הנשבע ראשון הרמוז בכלל לא תשבעו. עוד יכוין באומרו לא תשבעו להזהיר גם למשביע אם יודע שחברו נשבע לשקר שלא ישביעהו, ואינו בחילול אלא הנשבע לזה אמר וחללת לשון יחיד: (אור החיים)

 ספורנו  לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו. שכל זה בממון וכן באמרו: (ספורנו)

 כלי יקר  לא תגנובו וגו'. בגונב ממון הכתוב מדבר שהרי נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר, לומר שאם גנבת סופך לכחש ואם כחשת סופך לשבע לשקר והרי אין נשבעין על כפירת קרקעות ועבדים אלא ודאי בגונב ממון הוא מדבר, ולכך הזכיר לשון רבים להזהיר גם את החולק עם הגנב כי גם הוא שונא נפשו כי סתם ממון יש בו כדי חלוקה, אבל גונב נפש מסתמא אין בו כדי חלוקה אע"פ שעומד למכור שמא לא ימצא קונים ע"כ על הרוב שאין שנים משתתפים בגניבת נפש ממש ע"כ נאמר בו (שמות כ.יג) לא תגנוב, וכן לא תעשוק מדבר בהשוכר את הפועל ואין ב' שוכרים פועל אחד בשותפות לכך נאמר לא תעשוק לשון יחיד. ומ"ש לא תעשוק את רעך ולא תגזל ואצל הגנב לא הזכיר רעך, לפי שכל גנב גונב גם דעת עליונה ועושה עין של מעלה כאלו אינו רואה כביכול ואם כן לא מן רעהו לבד הוא גונב, אבל הגזלן אינו עושק כי אם לרעהו. (כלי יקר)


{יב}  וְלֹֽא-תִשָּֽׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת-שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְלָא תִשָׁבְעוּן בִּשְׁמִי לְשִׁקְרָא וְתַחֵל יָת שְׁמָא דֶאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יִשְׁתְּבַּע חַד מִנְכוֹן בִּשְׁמִי לְשִׁיקְרָא לְאַפְסָא יַת שְׁמָא דֶאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תשבעו בשמי. למה נאמר, לפי שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ, ז), יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד, מנין לרבות כל הכנויין, ת"ל ולא תשבעו בשמי לשקר, כל שם שיש לי: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם ולא תשבעו בשמי לשקר. אחר לא תגנובו כי החשוד בגנבה ופקדון ישבע: וטעם תשבעו. להכניס המשביע: וטעם וחללת. שהנשבע לשקר מכחש השם כאשר פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולא תשבעו בשמי לשקר. למה נאמר לפי שנאמר (שמות כ ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא יכול לא יהא חייב אלא על השם המיוחד מנין לרבות כל הכנויין תלמוד לומר לא תשבעו בשמי לשקר כל שם שיש לי לשון רש"י מתורת כהנים (פרשה ב ו) ועל דרך האמת לא תשבעו בשמי הוא השם המיוחד וחללת את שם אלהיך הוא האלהים שממנו נתרבו כל הכנויין ושם נאמר תחילה את שם ה' אלהיך וכי לא ינקה ה' בשמו הגדול המיוחד וזה טעם "וחללת" כי כאשר ישבע בשם המיוחד לשקר יהיה מחלל שם אלהיו (הרמב"ן)

 ספורנו  ולא תשבעו בשמי לשקר. להפטר מחיוב ממון. ולזה הוסיף ואמר וחללת את שם אלהיך. כלומר עם זה שתזיק לחברך בהפטרך מחיובו לשקר הנה תחלל את שם אלהיך. אחר כך הזהיר שלא יזיקהו בחלול כבודו וזה באמרו: (ספורנו)


{יג}  לֹא-תַֽעֲשֹׁ֥ק אֶת-רֵֽעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא-תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד-בֹּֽקֶר:

 אונקלוס  לָא תַעֲשׁוֹק יָת חַבְרָךְ וְלָא תְאַנֵס לָא תְבִית אַגְרָא דַאֲגִירָא לְוָתָךְ עַד צַפְרָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִטְלוּם יַת חַבְרָךְ וְלָא תָנִיס וְלָא תְבִית סוּטְרָא דְאַגִירָא לִמְעַכְּבָא גַבָּךְ עַד צַפְרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תעשק. זה הכובש (ח) שכר שכיר (ת"כ פרשתא ב.): לא תלין. לשון נקבה, מוסב (ט) על הפעולה: עד בקר. בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו (י) מששקעה חמה, לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה, ובמקום אחר הוא אומר (דברים כד) ולא תבוא עליו השמש (דברים כד, טו.), מדבר בשכיר לילה (בבא מציעא קי:), שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה, (כ) לבקש מעות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דכל לשון עושק כבישת שכר שכיר הוא וכן פירש רש"י בבבא מציעא דף כ"א: (ט) ופירש הרא"ם דאי הוי תי"ו הנוכח אם כן הוי פועל יוצא ולא מצינו המלה הזאת בשום מקום שהיא יוצאת אלא פועל עומד כמו וילינו שם וילן שם כי ברחוב נלין רק בפסוק ערום ילין בלי לבוש. ויותר טוב לפרש על הפעולה ויהיה עומד. ונראה לי דאי קאי אבעל הבית לא נתקשר עמו מלת אתך דלא היה לו לומר אלא לא תלין פעולת שכיר עד בוקר: (י) דקשה לרש"י דמשמע כל הלילה מותר ללין רק עד הבוקר אסור והא בפרשת כי תצא כתיב ולא תבוא עליו השמש ומתרץ דבשכיר יום הכתוב מדבר: (כ) עונה או יום או לילה שהוא י"ב שעות נקרא עונה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תעשק את רעך. בסתר: ולא תגזול. בגלוי בחזקה: פעלת. כמו שכירות וכן ופעולתו לפניו ויתכן היותו דרך קצרה והטעם שכר פעולתו ורבים פירשוהו על שכיר יום שיאמרו לו גם תעשה בבקר ובבקר אתן לך שכר שני ימים והמעתיקים אמרו כי הוא שכיר יום כי שכיר לילה לא תבוא עליו השמש. וכן לא תקלל חרש בעבור שיש לך כח. וכן ולפני עור: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא תלין פעולת שכיר. וסמיך ליה לא תקלל כי אף אם ילין שכרך אל תקללהו אלא תתבעהו בבית דין: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תעשוק וגו'. הכונה, להיות שצוה ה' על נוטל ממון חבירו שלא בידיעתו, אל יאמר אדם שלא הקפיד אלא בדרך גניבה אבל גזילה ועושק אשר ידע האדם בהם אין אזהרה, לזה חזר לצוות גם על נוטל ממון חברו בידיעתו באונס, ולא גזילת ממון בהחלט לבד אלא אפילו עכבת ממון שכיר אסור. וטעם אומרו רעך, נתכוון לשלול טענת היותו ריעו ובאמצעות זה יתן יד בממונו ויאמר כרע כאח לו בינו לבין עצמו ימחול לו ולא יחפוץ להענישו, ולצד שאין באזהרה זו אלא משום דברים שבין אדם לחברו, כשהוא מוחל אין עון, לזה אמר לא תעשוק את רעך:

ובדרך רמז ירמוז על דרך מה שדרשו חז''ל (ברכות לה:) בפסוק גוזל אביו ואמו וגו' זה הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה ע''כ, והוא מאמר ה' כאן לא תעשוק את רעך זה הקב''ה דכתיב (משלי כז) ריעך וריע אביך שלא יגזול ברכות שהוא חייב לברך על מה שנהנה בעולם הזה, ואומרו ולא תגזול רמז שגם בעושק זה יש גזילה לאחרים, שהוא מה שרמז בפסוק גוזל אביו ואמו ודרז''ל (שם) אביו זה הקב''ה אמו זו כנסת ישראל, כי כשהאדם ממעיט במצוה הצריך עשות גורם רעה גם לכללות ישראל ואמר לא תלין שצריך לתת חוק יום ביומו, על דרך אומרם ז''ל (ויק''ר פכ''ו) שהיו לוים ביום ופורעים בלילה, והוא מה שרמז כאן לא תלין פעולת שכיר אתך פירוש תיבת אתך חוזרת לשכיר שהוא רוח ה' אשר נתן באדם כשכיר כתושב, ושכרו הוא עשות מצות ה':

עוד ירמוז על דרך אומרם ז''ל כי בני תורה אין להם פרנסתם בעולם הזה וכאומרם (ילקוט משלי רמז תתקל''דד) שאמרה תורה מפני מה בני עניים, והטעם הוא שמעתי טעם נכון משם האר''י ז''ל כי אין העולם יכול לסבול רוב הטובה אשר תנתן בשביל הצדיקים לזה אינו משפיע אלא לבינונים ודרך שם יהיו נזונים בני תורה, הא למדת שאין העשירים אלא מרזב אשר הוכן להסתפקות הצורך לצדיקים, וצוה ה' לבל יעשוק האדם את ריעו שהוא הצדיק דכתיב (תהלים קכב) למען אחי ורעי ולא יתן לו את חקו, וזה עושק מפורסם:

עוד ירמוז שלא יעשוק תיבת את שאצל ריעך שהוא הקב''ה, כמו שדרש רבי עקיבא (פסחים כב:) את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. והכונה בזה לירא מהחכמים הדנים בארץ, וכיון שכן הרי יש אלהים שופטים בארץ אשר ירא מהם לקיים דבר משפט, ובזה לא יגזול כי השופט יוציא גזילה ממנו: (אור החיים)

 דעת זקנים  לא תלין. כתוב בת"כ אין לי אלא שכר אדם שכר בהמה ושכר קרקעות מנין ת"ל לא תלין פעולת שכיר הרי כל דבר במשמע. ומכאן יש ללמוד דהשוכר בית או בהמה מחבירו ומשהה שכרו שעובר עליו משום בל תלין ותלמוד שלנו אינו מזכיר קרקעות כלל: (דעת זקנים)


{יד}  לֹֽא-תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּֽאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  לָא תְלוּטּ דְלָא שָׁמַע וְקֳדָם דְלָא חָזֵי לָא תְשִׂים תַּקְלָא וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תְלוּטוּן מַן דְלָא שְׁמַע וּקֳדָם סוּמַיָא לָא תְשַׁווּן תּוֹקְלָא וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תקלל חרש. אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר בעמך לא תאר (שמות כב, כז.), (ל) אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת (מ) שאינו בחיים (ת"כ שם יג.): ולפני עור לא תתן מכשול. לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, (נ) אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו (ס) ונוטלה הימנו (שם יד.): ויראת מאלהיך. לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך, המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו, ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דלא היה לו לומר אלא ונשיא לא תאור בעמך למה לי אלא לרבות כל שבעמך. ומה שדרשו בעושה מעשה עמך אינו אלא מסמיכות מדסמיך אזהרת נשיא לאזהרת עמך: (מ) דאי לאו מיעוטא הוה אמינא דגם מת בכלל דהא לקמן כתיב אביו ואמו קלל לרבות לאחר מיתה לכך איצטריך למיעוטא: (נ) ואם תאמר מנא ליה לרש"י שפירושו כן דלמא כמשמעו. ויש לומר דרש"י בעצמו מתרץ ויראת מאלהיך שהדבר הזה כו'. ואי אמרת לפני עור כמשמעו הא דבר זה מסור לבריות דדעתו של זה לרעה שהרי נתן תקלה לרגלי העור ואין שייך ויראת מאלהיך בדבר המסור לבריות אלא ודאי אין פירושו כמשמעו: (ס) כמו אל תבא עליו בעקיפין (ולשון ערמה הוא) דבפרשת בהר ופירש רש"י בבבא קמא (דף קי"ג) בעלילות והוא כמו עוקב לשון ויעקבני זה פעמים כי פ"א מתחלף בבי"ת כדבסמוך בפירש רש"י בעצמו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויראת מאלהיך. שהוא יכול להענישך לשומך חרש ועור: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תקלל חרש. אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם תלמוד לומר בעמך לא תאור (שמות כב כז) א"כ למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים לשון רש"י והוא שנוי בתורת כהנים (פרשה ב יג) אבל המדרש בגמרא (סנהדרין סו) אינו כן אלא הזהיר הכתוב בנכבדים בעם הדיין והנשיא שאמר (שמות כב כז) אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור וחזר והזהיר (כאן) באמללים שבעם והוא החרש ומהם ילמדו בנין אב אל כל שאר העם כי מן הראש ועד הסוף הכל בכלל האזהרה ומלת "בעמך" נדרש (בסנהדרין פה) בעושה מעשה עמך להוציא הרשעים ועל דרך הפשט הזכיר החרש בקללה כי אע"פ שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו הזהירה התורה עליו ואין צריך לומר בשומעים שיתביישו ויחר להם מאד ועוד כי יזהיר בהווה שאדם מקלל החרש ומכשיל העור שלא יירא מהם כי לא ידעו ולא יבינו על כן "ויראת מאלהיך" (כאן) שהוא רואה הנסתרות והוסיף לאו אחר במושלים הנשיא והדיין בעבור שדרך האנשים לקללם בחדרי משכבם כאשר בהשפטו יצא רשע ובקללת הנשיא והדיין תקלות רבות כי המון העם בסכלותם ישנאו אותם ויתעוררו לקום עליהם והם במשפטם יעמידו ארץ (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא תתן מכשל. חסר וי''ו לומר אפילו אינו נותן מכשול ממש אלא אפילו יועצו לפי דרכו: ויראת מאלהיך. וסמיך ליה לא תעשו עול במשפט כי לא לאדם תשפטו כי אם לה': (בעל הטורים)

 ספורנו  לא תקלל חרש. ואחר כך הזהיר שלא יגרום בנזקיו וזה באמרו: ולפני עור לא תתן מכשול. שאף על פי שלא תזיק בידים הנה תגרום הנזק. ואחר כך באר חלק המשפט הנופל בין השופטים להמון ואמר: (ספורנו)

 כלי יקר  לא תקלל חרש. פירש"י הוא הדין לכל אדם ונקט חרש לומר לך מה חרש מיוחד שהוא בחיים כו', ויש ליתן טעם למה נקט חרש דווקא, לפי שאמרו רז"ל (ב"ק פה:) סימא עינו נותן לו דמי עינו חרשו נותן לו דמי כולו ולהנחה זו יש מקום לטעות ולומר שחרש חשוב כמת ואינו חייב על קללתו ומכלל זה אתה למד שעל קללת המת הוא פטור והחרש כחי לענין המקללו, ואין לומר שמא כוונת הכתוב לחייב המקלל המת דוגמת החרש החשוב כמת, דא"כ הוא לשתוק הכתוב ולא יאמר לא תקלל חרש ואני שומע מן בעמך לא תאור (שמות כב.כז) שהכל בכלל בין חי בין מת כי מהיכא תיתי לחלק, אלא ודאי שמדין תורה המקלל את המת פטור וסד"א שגם החרש בכלל מת שהרי חרשו נותן לו דמי כולו כי דומה כאילו היה כל מציאתו לאפס ואין, ת"ל לא תקלל חרש וכל דכוותיה שהוא בחיים אע"פ שחשוב כמת כאותן ד' החשובים כמתים שמנו רז"ל (נדרים סד;) על כולם הוא חייב.

ולפני עור לא תתן מכשול. פירש"י לא תתן עצה כו', כי אין לפרש עור ממש ומכשול ממש שהרי נאמר ויראת מאלהיך וזה מדבר בדבר המסור ללב דווקא. (כלי יקר)


{טו}   שני  לֹא-תַֽעֲשׂ֥וּ עָ֨וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹֽא-תִשָּׂ֣א פְנֵי-דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ:

 אונקלוס  לָא תַעְבְּדוּן שְׁקַר בְּדִינָא לָא תִסַב אַפֵּי מַסְכֵּנָא וְלָא תֶהְדַר אַפֵּי רַבָּא בְּקוּשְׁטָא תְּדִינֵהּ לְחַבְרָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תַעַבְדוּן שְׁקַר בְּסֵדֶר דִינָא לָא תִסְבּוּן אַפִּין לְמַסְכְּנָא וְלָא תְיַיקְרוּן אַפֵּי רַבָּא בְּקוּשְׁטָא תְדוּנוּן חַבְרֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תעשו עול במשפט. מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי, ומשוקץ, חרם, ותועבה. שהעול קרוי תועבה, שנאמר כי תועבת ה' וגו' כל עושה עול (דברים כה, טז.), (ע) והתועבה קרויה שקץ וחרם, שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגו' (שם ז, כו.): לא תשא פני דל. שלא תאמר עני הוא זה (פ) והעשיר חייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות (ת"כ פרק ד, ב.): ולא תהדר פני גדול. שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבושתו, עונש יש בדבר, לכך נאמר, ולא תהדר פני גדול: בצדק תשפוט עמיתך. כמשמעו. דבר אחר הוי דן את חבירך (צ) לכף זכות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) וגם התועבה קרויה שנאוי שנאמר כי כל תועבת ה' אשר שנא בפרשת ראה: (פ) דאם לא כן מאי לא תשא פני דל אטו הני לאו בכלל לא תעשו עול במשפט: (צ) רוצה לומר דוקא כשהוא חבירך תדין אותו לכף זכות אבל אם הוא רשע הוי דן אותו לחובה ועיין בפירוש הרמב"ם פרק קמא דמסכת אבות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תעשו עול. על הדיינים והעדים ידבר: פני גדול. בממון כברזילי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בצדק תשפוט עמיתך. רמז שב''ד יושבין בשני ובחמישי. בצדק. פי' במזל צדק וצדק משמש ביום ב' וביום ה' בתחלתו. בצדק תשפוט עמיתך. וסמיך ליה לא תלך רכיל אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה ולא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבין: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תעשו עול במשפט. אזהרה זו באה לבעלי דינים שלא יערימו לזכות כפי הדין, והוא עול ולזה אמר בלשון רבים לא תעשו וגו', ושיעור אומרו עול במשפט הוא על זה הדרך, במשפט אשר ישפטו הדיינים שלא יסובבו שיהיה בו עול, כי הדיין שופט על פי הטענות אשר יסדרו לפניו, ולזה סמך מצוה זו לאזהרת לפני עור וגו' כי זה מכשיל הדיין לשפוט משפט מעוול:

עוד ירצה לומר שהגם שהמשפט זכהו, לא יסמוך לעשות עול כשיכיר בעצמו כי עול בימינו, ולזה אמר בלשון רבים כי ידבר לבעלי דינים, ובסמוך שכוונתו לצוות לשופט אמר לשון יחיד לא תשא לא תהדר וגומר:

עוד יכוין באומרו לא תעשו עול אזהרה לדיין, שהגם שהמשפט יגיד לחייב את זה ולזכות את זה אם בעיניו נראה כי הוא עול לא יעשו עול זה בשביל מה שנתחייב במשפט, אלא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות:

עוד ירצה באומרו במשפט בה''א הידיעה, על דרך אומרם ז''ל (ביצה טז.) כי בראש השנה קוצב הקב''ה לכל איש ואיש הצריך לו על משפט צדק, ולזה אם יחייבו הזכאי ויזכו החייב הנה הוא יוצא עול במשפט עליון בסך קצוב וכשמחסרו אם כן נעשה העול במשפט שלא נטל זה מה שחייב בבית דין של מעלה, וכן להיפך: (אור החיים)

 ספורנו  לא תעשו עול במשפט. שלא יהא רך לזה וקשה לזה אחד עומד ואחד יושב וכל הדומים לאלה. ואחר כך אמר החלק הנופל בין השופטים ובין ראשי העם והוא השנאה והרכילות למלך כענין דואג וחביריו שהלשינו דוד לשאול וממנו ימשך לעמוד על דמו ולהנקם ולנטור כמו שהעיד הנביא באמרו אנשי רכיל היו בך למען שפך דם והורה כלל גדול על אלה באמרו: (ספורנו)

 כלי יקר  לא תעשו עול במשפט. לשון זה נאמר גם בסוף הפר' לא תעשו עול במשפט במדה ובמשקל ובמשורה. ונראה שביאור שניהם אחד הוא וזה שלא יעשה עול שהוא באמת ובמשפט ר"ל המעשה ההוא בצדק ובמשפט הוא והדין נותן שכך ראוי להיות ומ"מ הענין עול. והא כיצד, זהו שביאר הענין ואמר לא תשא פני דל פירש"י שלא תאמר עני הוא והעשיר חייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות, וענין זה באמת הוא ראוי ומחוייב שהרי ודאי העשיר חייב לפרנסו והרי הענין במשפט הוא, אבל מ"מ הוא עול במשפט כי במלת במשפט מיעט המקום, שאינו מקום המשפט ור"ל במקום אחר אין זה עול כי ודאי חייב זה לפרנסו ויש להוציא מיד העשיר כדי פרנסתו של העני, אבל במקום המשפט הוא עול כי אין לשנות בעבור זה שורת המשפט אלא המשפט יעשה דרכו ובזמן אחר יחייב את העשיר לפרנסו. וכן בסמוך בענין המדה ומשקל יש לך אדם שעושה במשפט ומ"מ הענין עול. הא כיצד, כי יש לך אדם שמקטין מדתו ונותן אותה בזול יותר מאחרים כדי שיהיה לו קופצים כי יחשבו שהוא מוכר בזול ואינן יודעין שהקטין מדתו וכפי האמת הוא עושה במשפט כן שהרי אינו גוזל הבריות כלום, ומ"מ הוא עול אחר שעושה כן דרך רמאות ומסבב שאחרים אין להם קונים וכל דוגמתו שיש בו צד משפט וצד עול הכל בכלל.

ומדקאמר כאן לא תעשו, נ"ל שאין זה מדבר בהטיית משפט שהרי הוא לאו שאין בו מעשה, אלא שיש בו אזהרה שלא יתיר לעצמו מה שאוסר לאחרים כי כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא (ב"ב נח:) אע"פ שפשוטו הוא אפילו שורף גדישו כו' (עיין ספרי דברים א.יז) מ"מ יש בו רמז גם על הדין שיהיה מנוקה מכל מום ועול ואח"כ יקשט אחרים כמעשה של ההוא שקצץ אילנו הנוטה לר"ה בלילה תחילה (ירושלמי ב"ב פ"ב הל.יא) לכך נאמר אל הדיינים לא תעשו אתם הדבר שאתם פוסקים במשפט כי הוא עול. ואולי שלזה כיון רש"י שפירש שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול שנוי כו', לשון קלקול מורה שאינו מדבר במטה דין כי אם במקלקל הדין הישר כי בזמן שהוא אינו מקיים מה שפוסק לאחרים הרי הוא מקלקל הדין, שרבים קוראים תגר על הדין ואינן רוצין לקיימו מצד שתולין עצמם בדיין, ועל כן מביא רש"י לראיה מן פסוק כי תועבת ה' וגו' כל עושה עול הנאמר בפר' משקלות (דברים כה.טז) ושם נאמר לא יהיה בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. (שם כה.יג) והוא ששוקל לאחרים בקטנה ולעצמו בגדולה וזה דוגמת הדיין המתיר לעצמו מה שאוסר לאחרים, ואחר כך מביא פסוק ולא תביא תועבה אל ביתך. (שם ז.כו) כי הדיין דמפקין מיניה ממונא בדין הוא המביא תועבה אל ביתו מה שהוא פוסק לאחרים תועבה, הוא מביא אל ביתו. וזה רמז נכון וברור וענין יקר.

בצדק תשפוט עמיתך, וכי דווקא לעמיתו ישפוט בצדק ולא את מי שאינו עמיתו, ואולי מהכרח קושיא זו למדו מכאן הוי דן את כל אדם לכף זכות (שבועות ל.) אבל הרשע אין לדונו לכף זכות ואוקי גברא אחזקתיה. ואם במשפט ממש הוא מדבר נ"ל שנותן עצה לדיין הרוצה לעשות כמו שעשה דוד המלך משפט לזה וצדקה לזה (סנהדרין ו:) לא יעשה כן כי אם לעמיתו בתורה ומצוה, ולא למי שאינו כרוך אצלו כי שמא יעשו קנוניא ביניהם.

וי"א שע"ז התפלל דוד ואמר, עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי (תהלים קיט.קכא) הם עושי הקנוניא שקרא עושקי. וכן לא תלך רכיל בעמך היינו דווקא בעושה מעשה עמך, אבל מותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת, (ירושלמי פאה פ"א. ה"א) וי"א מצוה, כדי שידע זה להשמר ממנו ואם לא עשה כן הרי הוא עובר בלא תעמוד על דם רעך שפירש"י לראות במיתתו ואתה יכול להצילו כו' כי כן הדבר הזה, לכך נסמכו פסוקים הללו. (כלי יקר)


{טז}  לֹֽא-תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַֽעֲמֹ֖ד עַל-דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  לָא תֵיכוּל קוּרְצִין בְּעַמָךְ לָא תְקוּם עַל דְמָא דְחַבְרָךְ אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֶהֱווֹן אָזְלִין בָּתַר לִישַׁן תְּלִיתָאֵי דְהוּא קְשֵׁי הֵי כְּחַרְבָּא דִקְטַל מִן תְּרֵין חוּרְפוֹי לְמֵיכוּל קוּרְצִין לִמְעִיקָא לְבַר עַמָךְ לָא תִמְנַע זְכוּ דְחַבְרָךְ לְמִסְהֲדָא עֲלוֹי בְּדִינָא אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תלך רכיל. אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה, אשפיי"מנט בלעז. וראיה לדברי שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה. לא תלך רכיל, הולכי רכיל נחשת וברזל (ירמיה ו, כח.), ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה, מלשני בסתר רעהו (תהלים קא, ה.), לשון רמיה (שם קכ, ב.), לשון מדברת גדולות (שם יב, ד.), לכך אני אומר, שהלשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום א' (ק) מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א, וגימ"ל בכ"ף וקו"ף, בכ"ף ונו"ן בלמ"ד, וזי"ן בצד"י, וכן וירגל בעבדך (שמואל-ב יט, כח.), רגל במרמה לאמר עלי רעה, וכן לא רגל על לשונו (תהלים טו, ג.), וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעיירות נקרא רוכל, לשון רוגל. ותרגומו לא תיכול קורצין, כמו ואכלו קורציהון די יהודאי (דניאל ג. ח.), אכל קורצא בי מלכא, נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק שדבריו מקויימים ומעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון קורץ בעיניו (משלי ו, יג.), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים: לא תעמוד על דם רעך. לראות במיתתו, ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו (ת"כ פרק ד, ח.): אני ה'. נאמן לשלם (ר) שכר, ונאמן (ש) להפרע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רוצה לומר שיש בקצת האותיות שמוצאיהן בשפה וקצתן בלשון וקצתן בגרון: (ר) למקיימים האזהרות: (ש) פירוש לעוברים בהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  רכיל. כמו רכולתך מכל אבקת רוכל והטעם המלשין כי הרוכל מעתיק יקנה מזה וימכור לזה והרכיל יגלה לזה מה ששמע מזה: לא תעמד על דם רעך. שלא יתחבר עם אנשי דמים וידוע כי כמה נרצחו ונהרגו בעבור המלשינות ודואג האדומי לעד: וטעם אני ה'. רואה מה שאתה עושה בסתר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תלך רכיל בעמך. אומר אני, על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבית ריעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים "הולכי רכיל", "הולכי רגילה" וכו'.

וכן תרגם אונקלוס: "לא תיכול קורצין", (דניאל ג ח): "אכלו קרציהון דיהודאי", (בבא מציעא פו א): "אכלו קורצא בי מלכא". נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק, שדבריו מקויימים ויעמידם על האמת. ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון (משלי ו יג): "קורץ בעיניו", שכן דרך הולך רכיל לקרוץ בעיניו ולרמוז דברי רכילות שלא יבינו השומעים; כל זה לשון הרב.

ואין במה שפירש בתרגום הזה טעם או ריח, כי השומע מן הרכיל לא ישבע לו שיאמין דבריו ולא יתן לו אות ומופת, גם המלשין עבד אל אדוניו לא יבטיחנו האדון שישמע אליו, ומה טעם לאכילה הזאת?

ונבוכדנאצר, בהודאת הצדיקים עשה מה שעשה, לא האכילם למלשינים ולא נשבע להם וגם לא האמין להם, אבל שאל (דניאל ג יד): "הצדא שדרך מישך וגו'", וציווה שישתחוו מכאן ואילך, והיה מעביר על מה שעברו.

ודריוש לא היה מאכיל לו למלשיני דניאל רק לענה וראש, וכתוב בהן (דניאל ו): "די אכלו קרצוהי די דניאל".

ואפילו אם אמת הדבר שיעשה כן בזמנים ההם, אחר שהכתוב אמר "לא תלך רכיל בעמך", למה יזכיר אונקלוס מנהג השטות ההוא ואין לאזהרה ענין בו?

אבל עיקר לשון הארמית בכאן איננו אלא לשון השמעת קול, והוא מורגל בדברי חכמים (בבא בתרא ה א): "ועיזא לאו אכלויי מכלו ליה ולאו גברא בעי לאכלויי", ותרגם יונתן:

(ישעיהו נח א): "קרא בגרון" - "אכלי",

(ישעיהו ה כו): "ושרק לו מקצה הארץ" - "ויכלי ליה",

(ישעיהו ה ל): "וינהום עליו כנהמת ים" - "ויכלי עליהון",

וכן במקומות רבים. והנה הוא לשון כל משמיע קול שיודיע חפצו בלא חתוך מלות, ולכן יאמר כן (בגמ' שם) בצועק לעזים הנכנסות בשדה, ויתרגם כן השורק והנוהם והצועק.

ודרך הרכילים לבא ברבים או לפני המושל, וינהמו בגרונם ויקרצו בעיניהם לרמוז כי שמעו דברים עד שיפצרו בהם ויגידו אותן, על כן נקראים "אוכלי קורצין", נוהמים ברמזים.

ואונקלוס תרגם רכילות ענינו וכן שמו בלשון הארמית, ולא חשש לפרש לשון הכתוב, וכן דרכו תמיד, כי להבין הענין הוא מתכוין. אבל בלשון הקודש היו קורין אותם "הולכי רכיל", מן (שיר השירים ג ו): "אבקת רוכל", (יחזקאל כו יב): "רכלתך", כי הרוכל הולך כל היום קונה מכאן ומכאן והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן כמו שמזכירין חכמים (משנה מעשרות ב ג): "רוכלין המחזירין בעיירות".

וזה טעם "בעמך", כי הוא הולך ברבים. ולהבדיל בין שניהם היה שם זה "רוכל" פועל ושם זה "רכיל" שם תואר בעצמו, כמו "סריס", "נזיר", ירמוז השם כי בנפשו הוא ועליו תשוב. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  רכיל בעמיך. מלא יו''ד שהרכיל עובר בי' הדברות. בירושלמי מותר לומר לשה''ר על בעלי מריבה שנאמר לא תלך רכיל [בעמיך בעושה מעשה עמך] אבל לא תעמוד על דם רעך וכן מצינו בנתן הנביא ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תלך רכיל וגו'. קדמו רז''ל בספר הזוהר הקדוש ודקדקו כפל הדברים, תלך, רכיל, כי אחת הנה, ואמרו דרך סוד יעיין שם דבריהם באדרא (פ' נשא קכח.) ולפי פשט הכתוב נראה שיכוין לומר שלא יגרום הוא הרכילות הנעשה מהזולת על ידו, הא כיצד שלא יגלה דברים אפילו למי שאין בהם רכילות במקום שיש לחוש שהשומעים יוליכו הדברים ונמצא הוא הוליך רכילות זו שרכלו האמצעים. ולדרך זה ידוייק אומרו בעמך, פירוש באמצעות עמך אתה מוליך רכיל שאומרים הדברים בפניהם ומתגלגלים מזה לזה ונשמעים הדברים, ואמר אני ה' פירוש אני בוחן הדברים ממי יצאו תחילה ופורע:

עוד ירצה שלא יחזיק בידי מדברי לשון הרע שבזה הוא סובב שיוליכו הרכיל ומעלה עליו הכתוב כאלו הוא הוליך רכילות לזה להיותו סיבה:

לא תעמוד וגו'. לצד שצוה על הרכילות התנה בו שלא יעמוד על דם רעך, שאם ראה כת אחת שרוצין לרצוח חייב להודיעו לבעל דבר כדי שיציל נפשו, ולא יאמר הרי זה רכילות, הא למדת שאם לא גילה אוזן חבירו והרגוהו בטל אזהרת לא תעמוד וגו'. וצא ולמד ממעשה גדליה בן אחיקם (ירמי' מ) שגילו לו וכשלא חש היה מה שהיה: (אור החיים)


{יז}  לֹֽא-תִשְׂנָ֥א אֶת-אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֨יחַ֙ אֶת-עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹֽא-תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא:

 אונקלוס  לָא תִשְׂנֵי יָת אֲחוּךְ בְּלִבָּךְ אוֹכָחָא תוֹכַח יָת חַבְרָךְ וְלָא תְקַבֵּל עַל דִי לֵהּ חוֹבָא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תְמַלְלוּן שְׁעִיעַיָא בְּפוּמְכוֹן לְמִיסְנֵי יַת אֲחוּכוֹן בְּלִיבְּכוֹן אוֹכָחָא תּוֹכָחוֹן יַת חַבְרֵיכוֹן בְּרַם אִין מִיבְהִית לָא תְקַבְּלוּן מְטוּלְתֵּיהּ חוֹבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תשא עליו חטא. לא תלבין את פניו ברבים: (רש"י)

 אבן עזרא  לא תשנא את אחיך. הפך ואהבת לרעך והנה אלה המצות כולם נטועות בלב ובהשמרם ישבו בארץ כי על שנאת חנם חרב בית שני: הוכח תוכיח. שמא תחשדהו בדבר ולא היה כן וזה טעם ולא תשא עליו חטא כי עונש יהיה לך בעבורו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תשנא את אחיך בלבבך. בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם כמו שאמר (משלי כו כד) בשפתיו ינכר שונא הזכיר הכתוב בהווה ואמר הוכח תוכיח את עמיתך מצוה אחרת ללמדו תוכחת מוסר "ולא תשא עליו חטא" שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו ולזה יטה לשון אונקלוס שאמר ולא תקבל על דיליה חובא שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו ואחרי כן צוה שתאהוב אותו והנה השונא את רעהו עובר בלאו והאוהב לו מקיים עשה והנכון בעיני כי "הוכח תוכיח" כמו והוכיח אברהם את אבימלך (בראשית כא כה) ויאמר הכתוב אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו כי בהוכיחך אותו יתנצל לך או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו ואחרי כן יזהיר שלא תנקום ממנו ולא תטור בלבבך מה שעשה לך כי יתכן שלא ישנא אותו אבל יזכור החטא בלבו ולפיכך יזהירנו שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו ואחרי כן יצוה שיאהב לו כמוהו וטעם ואהבת לרעך כמוך הפלגה כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך (ב"מ סב)אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב ויתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך" והשוה אותם במלת "לרעך" וכן ואהבת לו כמוך (פסוק לד) דגר שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה ולא שישוה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה ועל כן אמר ביהונתן (שמואל א כ יז) כי אהבת נפשו אהבו בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר (שם כג יז) ואתה תמלוך על ישראל וגו' וענין הנקימה והנטירה כבר פירשוהו רבותינו (תו"כ קדושים ד י יא) שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון השאילני מגלך השאילני קרדומך כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהן אינו מחוייב להניח לו אבל יתבענו בב"ד וישולם ממנו מפסוק כאשר עשה כן יעשה לו (להלן כד יט) והוא מעצמו חייב לשלם כאשר ישלם מה שלוה או מה שגזל וכל שכן בענין נפש שיהיה נוקם ונוטר לו עד שיגאל דמי אחיו מידו על פי בית דין המורים במשפטי התורה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ולא תשא עליו חטא. וסמיך ליה לא תקום רמז לת''ח שאינו נושא חטא אם נוקם ונוטר: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תשנא את אחיך וגו'. פירוש אם נסבב מאחיך דבר הגורם לשנאתו לא תשנאהו בלבבך אלא בפיך דבר אליו תוכחות על אשר ככה סבב, והוא אומרו הוכח וגו'. ואומרו ולא תשא עליו חטא, פירוש לא תחליט בדעתך שמה שנסבב מאחיך ברשע עשאן ועודנו עומד בחטאו עמוס על שכמו אלא תהיה דן אותו לכף זכות, ותוכיחנו ועל ידי התוכחה יהיה אחד מב' דברים, או יתן אמתלא להנעשה ואין חטא, או יתחרט על הנעשה וישוב לבל עשות כדבר הזה, והרי הוא כריע כאח לך:

עוד נראה לפרש בהעיר עוד בשיעור הנדבר שהיה צריך לומר לא תשנא בלבבך את אחיך, שיגמור מקום השנאה שהתחיל לדבר בה ואחר כך יזכור את מי ישנא. אכן יכוין להודיע שיעור השנאה אשר ה' מצוה עליה, שלא יאמר אדם שאינו קרוי שנאה אלא שנאה גמורה לבקש רעתו ולחפוץ בכליונו, אבל הרחקה בלב אינה קרויה שנאה, לזה נתחכם הכתוב לסמוך לא תשנא עם תיבת אחיך לומר כי השערת השנאה אשר יצוה ה' עליה היא הנרגשת בערך אח, ושיעור זה כל שירחיקהו מלבו קצת הנה הוא יורד ממדרגת אח, והרי הוא עובר משום לא תשנא:

עוד ירצה בהעיר למה באזהרת לא תשנא דקדק לומר את אחיך ובאזהרת הוכח תוכיח אמר את עמיתך שנראה שמדבר בב' נושאים:

אכן יתבאר על דרך אומרם ז''ל (תיקונים ה' תדבא''ר פ''ג) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה גם מצינו שאמרו ז''ל (פסחים קי''ג:) בפרשת כי תראה חמור שונאך וגו' שהכתוב מדבר במי שראה בחברו רבר מגונה שמצוה לשנאותו. וכאן צוה הכתוב שאם ראה דבר מגונה בתלמיד חכם אינו נכלל בגדר אותם שצוה ה' לשנאותם אלא צריך להחזיקו כי ודאי עשה תשובה, והוא אומרו לא תשנא את אחיך שהוא תלמיד חכם המתכנה בשם אח דכתיב (תהלים קיג:) למען אחי ורעי. או על דרך אומרם את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, כמו כן כאן את אחיך פירוש המתרבה מאת אחיך, ותיבת אחיך חוזרת על הבורא ב''ה שנקרא אח לישראל (מי שוחר טוב כ''ג) כביכול. ואומרו הוכח תוכיח מדבר בנושא אחר שהם המון העם, ולזה אמר את עמיתך ולא אמר הוכח תוכיחנו וחוזר לאחיך שאמר בתחילה אלא לומר שאינו מדבר במה שהתחיל לדבר בו שהוא תלמיד חכם אלא כהמון העם שמצוה לשנאותו מצוהו ה' שיוכיחנו על פניו למה תעשה כה בנעימות לשון בחיבה וברכות לשון. ואומרו ולא תשא עליו חטא, פירוש שלא ימנע ממנו התוכחות שבזה ישאר במשא חטאו ולא ישוב אל ה', הא למדת שאם לא הוכיחו בטל עשה דהוכח ולא תעשה של ולא תשא:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (כתובות קה:) האי צורבא מרבנן דסנו ליה בני מאתיה משום דמוכח להו במילי דשמיא. ומעתה יאמר החכם למה לי קנאה למה לי שנאה ותחרות עם זרע ישראל ואחדל מהוכיח ואהיה אהוב ונחמד לכולן, לזה נתחכם ה' וקודם שצוהו להוכיח צוה לבני ישראל שלא ישנאוהו ואחר כך צוהו להוכיח שהרי ישראל מוזהרים מה' לבל ישנאוהו. ואם תאמר ומי יערבנו לעם שלא ישנאוהו וישמרו מצות לא תשנא, לזה אמר ולא תשא עליו חטא פירוש שלא יחשדם בחטא זה אלא יחזיקם בכשרות. ואומר לשון יחיד לשלול החשד אפילו מיחיד שיחזיק כל איש ישראל שלא ישנאו בשער מוכיח, ובזה יוכיח ויחזור ויוכיח עד שיקבלו מוסרו:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (שבת לג:) בעון הדור נתפסים גדולי עולם, וכן הוא אומר (שה''ש א) אשכול הכופר וגו', ולצד זה חש הכתוב שתכנס בלב קרובי ה' הרחקת הלב על מעשה ה' זה, כי יאמרו שאינם מובטחים בחייהם ובשלוותם הגם כי יפליאו להטיב מעשיהם, לזה בא דבר ה' כאן ואמר לצדיקיו לא תשנא את אחיך בלבבך, פירוש אחיך זה הקב''ה, ויש לך לדעת שלא לכל ישראל בהשוואה יקרא הקב''ה אח אלא להקרובים והדבקים בה' כרבי עקיבא וחביריו, וצוה להם שלא יתרחק לבם מה', שההרחקה היא ענף השנאה. ואם תאמר מה אשיב אל לבי לבטחון בחיי ובשלוותי, לזה אמר הוכח תוכיח את עמיתך ובזה לא תשא אתה עליו פירוש בשבילו חטא, כי כלום טעם תפיסת הצדיק הוא בשביל עון הדור אם יוכיחנו הרי הוא ניצול ממה נפשך, אם חזרו בתשובה הרי אין כאן עונות שיתפס עליהם, ואם לא חזרו הרי נפטרת מתפיסה, כמו שגילה סודו ביד עבדיו הנביאים דכתיב (יחזקאל לג) ואתה כי הזהרת רשע וגו' הוא רשע בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת. ולדרך זה נתיישבו כל הדקדוקים שדקדקנו בפ ס וק:

שוב בא לידי תנא דבי אליהו (רבה פי''ח) וזה לשונו וכי באחים מן האב והאם הכתוב מדבר אין הכתוב מדבר אלא כנגד הקב''ה שאין לו אחים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ולא לימות המשיח אלא צדיקי עולם שעושין רצונו בתורתו בכל יום שקרא אותם אחים וריעים עכ''ל, ותדע שמעלת אח יותר ממדרגת בנים, כמאמר ז''ל (שה''ש פ''ג) לא זז מחבבה עד שקראה בתי לא זז וכו' עד שקראה אחותי: (אור החיים)

 כלי יקר  הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. דווקא עמיתך במצות תוכיח לאפוקי ג' כיתות שאינן מקבלין תוכחה והם רשעים, כסילים, לצים, וסימנך רכ"ל כמ"ש (משלי ט.ח) אל תוכח לץ, וכתיב (שם כג.ט) באזני כסיל אל תדבר, וכתיב (שם ט.ז) ומוכיח לרשע מומו. כי כל הולך רכיל שמח לאיד וכשהוא רואה דבר ערוה בחבירו לעולם אינו מוכיחו להשיבו מדרכו אלא הולך ומרגל בו כדי לבשר ברבים לפרסם קלונו כדרך כל הולך רכיל, וג' כיתות אלו מואסים התוכחה על כן אין חיוב להוכיחם.

ולפי שנאמר ולא תשא עליו חטא מכלל שאם לא תוכיחו אז יהיה חטאו נשוא עליך וזה לפי שכל ישראל ערבים זה בעד זה, והמלוה לחבירו ונותן לו ערב בזמן שהערב רואה שהלוה מפזר ממונו הוא מוכיחו מיראת הערבות פן יצטרך לשלם בעבורו, כך הערבות של כל ישראל גורם התוכחה ואם אינו מקבלה אזי נקי הוא ממנו כי אין שורת הדין נותן שיסבול אחד בעד חבירו שאינו ברשותו, אך בדבר זה לבד נעשו ישראל ערבים שבזמן שיש בידו למחות ואינו מוחה אז דין הוא שיתפס בעבורו וישא עליו חטאו אם לא יוכיחו. משל משלו בזה במי שקודח בספינה תחתיו צעקו עליו כל אנשי הספינה מה זו אתה עושה, השיב להם הלא תחתי אני קודח אמרו לו אם יכנסו המים תחתיך אז תטבע הספינה מכל וכל. כך אמר איוב לחביריו ואף אם אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי, (איוב יט.ד) ומה השיבו לו חביריו אם יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק. (שם לד.לז) לכך נאמר ולא תשא עליו חטא.

וסמך למצות התוכחה פסוק לא תשנא אחיך בלבבך. כי בזמן שהאהבה מצויה בישראל כל אחד בטובתו של חבירו חפץ ועל כן הוא מוכיחו שלא יכשל בעבירה, אבל בזמן ששונאים זה לזה לעולם אינו מוכיחו ואדרבה הוא מחניפו לאמר כשורה עשית ולא פעלת און וכל כוונתו להדיח עליו הרעה לפי שהוא שמח במפלתו, ומדה זו הלא היא ברכת בני עמינו מיום שגברה אגרופה של שנאת חנם מן חורבן בית שני והלאה ועד היום לא סרה, והנגע הולך ופושה עד אשר ישקיף ה' וירא, ויסיר לב האבן מקרבנו. (כלי יקר)


{יח}  לֹֽא-תִקֹּ֤ם וְלֹֽא-תִטֹּר֙ אֶת-בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵֽעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  לָא תִקוֹם וְלָא תִטַר דְבָבוּ לִבְנֵי עַמָךְ וּתְרַחֵם לְחַבְרָךְ כְּוָתָךְ אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֶהֱווֹן נַקְמִין וְלָא נַטְרִין דְבָבוּ לִבְנֵי עַמָךְ וּתְרַחֲמֵי לְחַבְרָךְ דְמַן אַנְתְּ סַנֵי לָךְ לָא תַעֲבֵיד לֵיהּ אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תקום. (יומא כג) אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני מגלך, אמר לו הא לך (ת) ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה (יומא כג.), שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם: ואהבת לרעך כמוך. אמר ר' עקיבא זה כלל (א) גדול בתורה (ת"כ שם יב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ואם תאמר ולמה התחיל בתקום במגל ובתטור התחיל בקרדום. ויש לומר דגבי נקימה נקט מגל ברישא לרבותא דאפילו אם לא רצה להשאילך אפילו מגל שהוא בת זוז אחד והוא מבקש ממך קרדום שהוא בת חמש זוז אפילו הכי לא תקום והשאילו ומשום הכי גבי נטירה נקט קרדום ברישא כדי לדקדק ולפרש הרבותא דלעיל: (א) רוצה לומר במצוה זו נכלל כל התורה כמו שאמר הלל הזקן מאי דסני לך לחברך לא תעביד זהו כל התורה כולה ואידך פירושו הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תקם ולא תטר. מפורש בדברי חז''ל: ואהבת לרעך. על דעת רבים שהלמ''ד נוסף כלמ''ד לאבנר ועל דעתי שהוא כמשמעו שיאהב הטוב לחברו כמו לנפשו: וטעם אני ה'. כי אני אלוה אחד בראתי אתכם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואהבת לרעך כמוך. וסמיך ליה לא תרביע כלאים האוהב אשתו לא ישמש עמה ועיניו באשה אחרת ולא יכפנה לתשמיש: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תקום וגו'. רז''ל (תו''כ כאן יומא כג.) אמרו נקימה הוא שעושה לו כמעשהו הרע נטירה שלא יאמר לו לא אעשה לך כמעשיך. וכפ''ז נתן טעם הכתוב למצוה זו בסמיכות ואהבת לרעך כמוך, פירוש כי ה' חפץ שתהיה אוהב רעך כמוך ואם אתה אומר לו כן הרי גלית דעתך כי טמון היה בלבך מעשהו בלתי הגון לך, ונתן טעם לדבר אני ה', פירוש על דרך אומרם (זוהר ח''ג טז) שבאמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך להיות שכנסת ישראל הם ענפי שם הוי''ה ב''ה דכתיב (דברים לב) כי חלק ה' עמו, ונתחכם ה' לצוות בענין הנהגת ישראל זע''ז בהדרגה. מצוה א' לא תשנא. ב' לא תקום וגו'. ג' ואהבת, ודקדק לומר, אחיך, עמך, לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך, אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים אסור לאהוב אותם ואדרבה צריך לשנאותם, כאומר (תהלים קלט) הלא משנאיך ה' אשנא: (אור החיים)

 ספורנו  ואהבת לרעך כמוך. אהוב בעד רעך מה שהיית אוהב בעדך אם היית מגיע למקומו. ובהיות שמכלל יראת האל יתברך היא שמירת החוקים כי אמנם השומרם למען לא יחטא לו לא יהיה זה אלא שכבר הכיר גדלו ושאין ראוי למרות את דברו ושכבר הכיר טובו וידע שלא יצוה אלא הראוי והטוב אף על פי שלא נתפרסם טעם המצוה, אמר: (ספורנו)

 כלי יקר  לא תקום ולא תטור את בני עמך. לא אמר עמיתך לפי שהנקימה והנטירה תכונה רעה בגוף האדם ואין מן הראוי לבקש נקמה על שום אדם שהוא מבני עמך אם טוב ואם רע, לפי שמסתמא הנקמה היא על מה שעשה לך בגופך או בממונך והדברים ההם אינן ספונין וחשובים כל כך שיהיו ראויין לנקם עליהם. אמנם מותר לעשות נקמה בגוים כי המה מסתמא רוצים להעבירך מעל מצות ה' ולהדיחך מעל ה' אלהיך וזה דבר חשוב וספון וראוי לבקש נקמה ע"ז, כי היא נקראת נקמת ה', לכך נאמר כאן את בני עמך למעט הגוים שאינן מבני עמך שנאמר (תהלים קמט.ז) לעשות נקמה בגוים כי נקמת ה' היא. ועל זה ארז"ל (ברכות לג.) גדולה נקמה שנתנה בין ב' שמות שנאמר אל נקמות ה' (שם צד.א) הורו באצבע שתחילת הנקמה וסופה לא תהיה כי אם לשם ה' דהיינו בזמן שיבקש איזו אדם להדיחך מעל מצות ה' כי גדול המחטיא את האדם יותר מן ההורגו, כמו שפירש"י על פסוק לא תתעב מצרי (דברים כג.ח) ורז"ל אמרו שכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח (יומא כב:) וזה לכבוד תורת ה' אשר בקרבו.

אבל על כל המאורעות שבגופות, לא רצה ה' שיבקש האדם נקמה עליהם. משל למה"ד לתינוק המשחק ועושה מעשה נערות באיזו בנין או איזו ד"א ובא איזו אדם וקלקל כל מעשיו אשר בנה ואשר נטע הילד והילד צועק לפני אביו צעקה גדולה ומרה על זה ואילו היה אביו משגיח בו ועושה רצונו היה הורג לזה האדם, אמנם אביו אינו משגיח בקולו כלל כי אף אם הקטן כפי מיעוט שכלו הוא חושב שזה הגדיל לעשות לו רעה גדולה, מ"מ האב רואה בשכלו שאין הדבר כן ושכל מעשה הבן היו הבלים מעשה תעתועים ואינן כדאי שבעבורם יהיה לזה כאויב ומתנקם כי כפי האמת לא עשה לו זה כלום. כך הוא הענין בין אבינו שבשמים לברואיו אשר לפי מיעוט השגתם במושכלות הם חושבים כי כל עניני העה"ז יש בהם צד מעלה ושלימות והנוגע בכבודם או בגופם או בממונם נראה להם כי הגדיל לעשות עמהם רעה וצועקים לאביהם שבשמים שינקם נקמתם, אבל לפעמים אין הקב"ה משגיח בקול זעקתם כשאין ברעה זו תערובות דבר הנוגע בנשמתו של אדם כי בעיני השי"ת כל הענינים אשר בני אדם מסגלים בהם בעה"ז דומין ממש לצחוק ושחוק אשר עשה לו הילד שהזכרנו, על כן אין הקב"ה משגיח בהם זולת בזמן שע"י מאורעות שבגופות יגיע לו ביטול תורה ומצוה אז הנקמה נקמת ה'.

ועל דבר זה מיוסד המזמור, המתחיל אל נקמות ה' וגו' (תהלים צד.א) המקדים לומר שאין לבקש נקמה כ"א בדבר שהוא נקמת ה' כאמור, אח"כ אמר עד מתי רשעים ה' וגו' עד ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל. וביאור הדבר הוא שבא להשקיט תלונות האומרים עזב ה' את הארץ וגוזרים אומר שודאי לא יראה יה ולא יבין בכל מעשה השפלים כי איככה יוכל וראה באבדן מולדתו עניים ומדוכים אלמנה גר ויתום ולא יקח נקמה מן עושי הרעה אין זה כ"א מצד שאין השגחתו ית' בשפלים. עז"א כמתרץ לומר שאין הדבר כן אלא לפי שה' יודע מחשבות האדם כי המה הבל, כמשל התינוק המשחק, ע"כ אין הקב"ה מקפיד עליהם בכל זמן. וע"ז מיוסד כל המזמור האומר עד מתי רשעים ה' וגו' אחר שאמר אל נקמות ה' קרא תגר על האומרים לא יראה יה וגו' זה"ש עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו ויאמרו לא יראה יה וגו' דאל"כ למה לא ינקום ממנו, ע"ז השיב ואמר בינו בוערים בעם וגו' היוצר עין הלא יביט וגו' וא"ת אחר ששומע ומביט למה לא ינקום ממנו שהרי אל נקמות ה' ע"ז אמר כמתרץ ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל, כ"א המאורעות שבגופות בעינינו דבר גדול הנה בעיני ה' מוסר הבלים המה (ירמיה י.ח) כמשל התינוק המשחק, וא"ת עכ"פ למה יראה ה' עמל וכעס שרשע מכתיר את הצדיק ע"ז אמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, כי את אשר חפץ ה' בו אותו יוכיח ביסורין אך שלא יהיה בהם ביטול תורה כמו שלמדו רז"ל מן פסוק ומתורתך תלמדנו (ברכות ה.) לפי שאם היה בהם ביטול תורה היה הקב"ה מתנקם מן המסבבים בטולה. לכך נאמר לא תקום וגו' כי כל עניני העה"ז אינן חשובים לפני השי"ת ודומה כאילו לא עשה לו כלום ע"כ אין נכון לבקש נקמה משום אדם שהוא מעמיו.

ואהבת לרעך כמוך. ארז"ל זה כלל גדול בתורה. ובמס' (שבת לא.) מעשה בההוא גר שאמר למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחד ולמדו הלל פסוק ואהבת לרעך כמוך כל דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא זיל גמור. וכפי הנראה שהגר היה גר צדק ולא היה מהתל התולים לומר בדרך שחוק שילמדו כל התורה בעוד שהוא עומד על רגל אחד ממש, אלא ודאי בקש ממש שיעמיד לו כל מצות התורה על יסוד אחד דהיינו רגל אחד אשר עליו יעמיד לו כל המצות כדי שלא יבא לידי שכחה המצויה בגר אשר לא למד מנעוריו כלום ממצות התורה, ע"כ בקש ממנו שימסור לו כלל אחד הכולל כל התורה ועל דרך המליצה אמר כשאני עומד על רגל אחד, וכוונתו למסור לו דבר הנאמר מהרה בלשון קצר והיינו ג"כ יסוד ורגל אחד וע"י שיזכור כלל זה יזכור את כל מצות ה'.

ולמדו פסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה', כי כבר ארז"ל (מכות כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב.ד) וזה אינו סותר דברי הלל כי כל מצות התורה הם על שני סוגים האחד הוא, המצות שבין אדם למקום ב"ה ויסוד לכולם האמונה בה' השני הוא, המצות שבין אדם לחבירו ויסוד לכלם פסוק ואהבת לרעך כמוך. ומטעם זה היו הכרובים פורשים כנפים למעלה מחוי כלפי מעלה כנגד המצות שבין אדם למקום, ופניהם איש אל אחיו כנגד המצות שבין איש לחבירו, וכשאמר כאן על רגל אחד היינו יסוד אחד לכל סוג וע"כ אמר לו פסוק ואהבת לרעך כמוך ועל רגל זה העמיד לו כל המצות שבין אדם לחבירו, ואמר לו גם סוף הפסוק אני ה' דהיינו היסוד שעליו העמיד חבקוק כל מצות התורה והיינו האמונה בה', ומאמר אני ה' דוגמת דבור אנכי הכולל כל דברות ראשונות שבין אדם למקום ב"ה וחותם לכולם כבוד או"א כי מסוף דברו ניכר שראש דברו אמת, יען כי יוקח ק"ו מן כיבוד אב ואם אל כיבוד השותף הג' ית' שמו הלא הוא אביך קנך. ודבור לא תחמוד כולל כל חמשה דברות אחרונות והוא כנגד ואהבת לרעך כמוך כי שניהם כוללים כל המצות שבין אדם לחבירו, וכן א"ר לוי (ויק"ר כד.ה) עשרה דברות כתובים בפרשה זו ומסיק שדבור לא תחמוד כנגד ואהבת לרעך כמוך ע"ש. (כלי יקר)


{יט}  אֶת-חֻקֹּתַי֘ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹֽא-תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָֽׂדְךָ֖ לֹֽא-תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֨יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַֽעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ:

 אונקלוס  יָת קְיָמַי תִּטְרוּן בְּעִירָךְ לָא תַרְכֵּב עֵרוּבִין חַקְלָךְ לָא תִזְרַע עֵרוּבִין וּלְבוּשׁ עֵרוּבִין שַׁעַטְנֵזָא לָא יִסַק עֲלָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  יַת קְיָמַי תִּטְרוּן בְּעִירָךְ לָא תַרְבְּעִינֵיהּ עִירְבוּבִין חַקְלָךְ לָא תִזְרַע עִירְבוּבִין לְבוּשׁ עִירְבוּבִין כִּלְאֵי עֲמַר וְכִיתַּן לָא יִסוֹק עֲלָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  את חקתי תשמרו. ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו', חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר: ובגד כלאים. למה נאמר, לפי שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו , יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר בגד, מנין לרבות הלבדים, תלמוד לומר שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז, ואומר אני, נוז לשון דבר (ב) הנמלל (ג) ושזור זה עם זה לחברו, מישטי"ר בלע"ז, כמו חזיין לנאזי דאית בהון (מועד קטן יב:), שאנו מפרשין לשון (ד) כמוש, פלישטר"א, ולשון שעטנז פירש מנחם, מחברת (ה) צמר ופשתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) הנמלל פירוש משוך: (ג) ושזור מעורב: (ד) לשון כמוש רוצה לומר נתקשה כמו דבר שזור שהוא קשה: (ה) רוצה לומר שעטנז לשון חיבור שמחבר צמר לפשתים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם להזכיר אחר אלה המצות בהמתך לא תרביע כלאים. להזהיר אחר היותך קדוש שלא תעשה חמס לבן אדם כמוך גם לא תעשה לבהמה לשנות מעשה השם על כן כתוב את חקתי תשמרו לשמור כל מין שלא יתערב מין עם מין: כלאים. שני מינים ועוד אפרש מלת כלאים. וטעם השדה והבגד להיות לזכרון כי יש מצות רבות לזכר כחג המצות וסוכות וציצית ושופר ומזוזה ותפילין. ופה ארמוז לך סוד דע כי השלם שלם מאד על כן כתוב באברהם וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי: שעטנז. המעתיקים אמרו שהיא שלש מלות או מחומשת ופירושה מעורב והוא שם לבדו במקרא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את חקותי תשמרו. ואלו הן "בהמתך לא תרביע כלאים" וגו' חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר לשון רש"י ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם אלא בלבישת שעטנז לא בכלאי הבהמה ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל ה) רק החקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות וכן חוקי הקב"ה הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה והטעם בכלאים כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א) והנה צוה סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו והנה מצד שני הדברים האלה פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן ויהיו באיסורם שני טעמים הנזכרים וזה טעם "שדך לא תזרע כלאים" שהוא בהרכבה על דעת רבותינו (קידושין לט) ואסר אף כלאי זרעים מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה ויהיה כל גרעין ממנו כאילו הורכב משני מינין ואסור לחרוש בשור ובחמור מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת ויבאו לידי הרכבה ומחברינו מוסיף בטעם הכלאים כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה ממה שאמרו בבראשית רבה (י ו) אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל הדא הוא דכתיב (איוב לח לג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים ולכך אמר בהם את חקותי תשמורו כי הם חקות שמים וכך אמר רבי חנינא משום רבי פנחס משום חקים שחקקתי בהם את עולמי (ירושלמי כלאים פ"א ה"ז) וכבר כתבתי בסדר בראשית (א כו) שהצמחים כולם יסודותם בעליונים ומשם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם והנה המערב כלאים מכחיש ומערב מעשה בראשית

"ובגד כלאים שעטנז" - למה נאמר לפי שנאמר (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן תלמוד לומר בגד מנין לרבות את הלבדים תלמוד לומר שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו לשון רש"י ואינו נכון בעיני שהלבדים אין איסורם מדברי תורה אלא מדברי סופרים שאינן אלא שוע בלבד וכך שנינו (כלאים פ"ט מ"ט) הלבדים אסורין מפני שהן שוע ובגמרא אמרו (נדה סא) ואימא או שוע או טווי או נוז והעלו והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים (פרק ד יח) אין לי אלא בגד ומנין לרבות הלבדים תלמוד לומר שעטנז בא לרבות הדברים שאינן בגד מ"לא תלבש שעטנז" שלא הוזכר בגד והמדרש הוא עיקר שאפילו דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה וכיוצא בזה ובלבד שיהא שוע וטווי ונוז ותפס לו הלבדים לאסמכתא בעלמא שהם אסורים מדבריהם ואינן בגד וכן מה שפירש הרב בשוע שהוא דבר הנמלל ושזור זה עם זה וכפירוש הזה כתב עוד בפירושיו בגמרא (יבמות ה נדה סא) כבר השיבו עליו שאין פירושו עולה ממה שאמרו (מנחות לט) שמע מינה קשר העליון בציצית דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור והנה גלו לנו שהבגד שהוא מין פשתים ונקשור בו ציצית של צמר בשני קשרים הוא כלאים מן התורה אע"פ שאינו נמלל ושזור זה עם זה אבל הענין כך הוא שאמר הכתוב "ובגד כלאים שעטנז" לומר שכל בגד הנעשה מחוט שהוא שוע וטווי ושזור לא נלבש אותו כלאים שהוא ערובים ובמשנה תורה (דברים כב יא) הוסיף לבאר שלא נלבש שוע טווי ונוז מצמר ופשתים שיהיו "יחדו" כלומר מחוברים יחד בשתי תכיפות לומר שהצמר והפשתים שכל מין מהם שוע טווי ונוז בפני עצמו לא נחברם יחדו כי "יחדו" הוא הכלאים כמו שאמר (דברים כב י) לא תחרוש בשור ובחמור יחדו כלומר קשורים ומחוברים והחבור בבגדים בשתי תכיפות כי מלשון "יחדו" למדו כן כי שתי תכיפות הן חבור ומשם למדו שהכלאים אסורין אע"פ שאינן בגד אלא אפילו בקולע החוטין מעשה עבות ועושה מהן אבנטים אף על פי שאינו ארוג וכענין ששנינו (כלאים פ"ט מ"ט) לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו ולשון "נוז" מלה מקוצרת בתיבה המורכבת הזאת כמו הטווי שאין ממנו בה אלא הטי"ת וענינה לפי דעתי נלוז מלשון תועבת ה' נלוז (משלי ג לב) מטה ומעקם דרכיו ונלוזים במעגלותם (שם ב טו) פתלתולים ומטים כי כן הדבר השזור פתול ומעוקם וכמו ששנינו (כלאים פ"ט מ"ח) רבי שמעון אומר נלוז ומליז אביו שבשמים עליו מטה השם הנכבד מדרכי רחמיו עליו כענין שנאמר ועם עקש תתפתל (תהלים יח כז) ובלשון חכמים משמשין בו בקוצר לבן מלכים שנוז לבו עליו ונטל את הצפורן לחתור על אביו (שמו"ר לז ב) שנטה לבו לדרך רעה ומזה אמרו בתלמוד סנהדרין (מא) מנזייתיה דמר לא אמרי ביה ולא מידי כלומר אם היית רוצה להתעקם ולהטות הדברים לא היינו יודעים לנגדך כלום נזייתיה כמו נלזייתיה כלומר הטייתו וזהו האמת והנכון בענין הזה ולפיכך הוצרך להתיר כלאים בציצית אע"פ שאין הציצית ארוג ואינו בגד וזהו דין תורה אבל חכמים אסרו אפילו מה שאינו עשוי אלא באחד מהם או שוע או טווי או נוז ולפיכך שנינו (כלאים ט ט) הלבדים אסורין מפני שהן שועים פיף של צמר בשל פשתן אסורין מפני שהן חוגרין בארוג והכל מדרבנן וטעם כלאי הבגדים להרחיק התערובות במינין ואסר הרגילים להעשות מהן בגד והרב אמר במורה הנבוכים (ג לז) טעם השעטנז מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרי בעלי הכשפים שבהם היו עושים כל מעשיהם ואמר שמצא זה כתוב בספריהם ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאד שיפעלו בו פעולותם הידועות לעבודה זרה ולשדים תרחיק אותו התורה מכל אדם כי התורה תבא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא תרביע כל. אים. וסמיך ליה ואיש כי ישכב את אשה ש''ז והיא שפחה נרחפת דהיינו כמו כלאים שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין. וסמך לשפחה חרופה ערלתו את פריו לומר שהבועל שפחה חרופה הפרי יהיה רשע ועוד דאמרינן נטיע' מקטע רגליהון דבועלי נדות כמו זה שלא היה יכול להמתין עד שנשתחררה: (בעל הטורים)

 אור החיים  את חקותי וגו' בהמתך וגו'. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם אין לי אלא בהמתו, בהמת חבירו מנין, תלמוד לומר את חקותי ע''כ. וקשה אם כן למה הוצרך הכתוב לומר בהמתך היה לו לומר בהמה לא תרביע כלאים ואז לא היה צריך לרבות בהמת אחרים. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן שכתב בזה שדבר הכתוב בהווה. ואין דבריו נראים לי, כי לא ידבר בהווה במקום שיש לטעות ויצטרך להוסיף דברים להסיר הטעות:

ונראה בהעיר בסדר הכתובים למה סמך הכתוב מצות הרבעה למצות אהבת ריעים, ומי יודע לסדר סדר מתאים כה' אלהינו. אכן לצד שצוה ה' על אהבת החברים והתקשרות לבם יחד כי חפץ ה' התקשרות ענפי הקדושה, ומזה יאמר אדם כי לא יקפיד ה' על הרבעת טהורה עם טהורה, לזה בא הכתוב ואמר כי אין הרצון בזה לקשר בהמה עם בהמה ואפילו בב' ענפי הטהרה הגם ששניהם מין טהרה, ולזה דקדק לומר בהמתך פירוש בהמה הטהורה לך לאכילה, ותמצא שבתורת כהנים דרשו וזה לשונם אין לי אלא בהמה עם בהמה, טהורה עם טמאה, טמאה עם טהורה מנין, תלמוד לומר את חקותי תשמרו עד כאן, הנה שסובר התנא כי בהמתך היא בהמה טהורה ואם לא אמר הכתוב בהמתך לא הייתי יודע שהטהורה בכלל ואדרבה יוכשר המעשה לצד שהוא התקשרות מין טהרה, והגם שהיה ה' מרבה איזה ריבוי הייתי דורשו באחד משאר תערובת טמא וטהור: (אור החיים)

 ספורנו  את חקותי תשמרו. והזכיר חוקים במלאכת המרעה ובעבודת האדמה ובמלבוש ובמשגל ובמאכל ובמשתה ובהגדת העתידות שבכל אלה היתה הנהגת חייהם אז, והנה רוב מה שאסר הם ענינים מנגדים לכונת הטבע המכוונת מאת האל יתעלה המסדרו. אמנם על ענין שפחה חרופה עם היותו חק שהיא לוקה והוא אינו לוקה ושהוא מביא קרבן על המזיד ושתי אלו לא יקרו בכל שאר מצוות שבתורה, מכל מקום נתן קצת טעם לדבר באמרו: (ספורנו)


{כ}  וְ֠אִישׁ כִּֽי-יִשְׁכַּ֨ב אֶת-אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת-זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶֽחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהָפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן-לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּֽהְיֶ֛ה לֹ֥א יֽוּמְת֖וּ כִּי-לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה:

 אונקלוס  וּגְבַר אֲרֵי יִשְׁכּוּב עִם אִתְּתָא שִׁכְבַת זַרְעָא וְהִיא אַמְתָא אֲחִידָא לִגְבַר וְאִתְפְּרָקָא לָא אִתְפְּרִיקַת בְּכַסְפָּא אוֹ חֵרוּתָא לָא אִתְיְהִיבַת לַהּ בִּשְׁטָר בִּקֻּרְתָּא תְהֵי לָא יוּמְתוּן אֲרֵי לָא אִתְחָרָרַת: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר אֲרוּם יִשְׁכּוֹב עִם אִיתָא תַּשְׁמִישׁ זַרְעָא וְהִיא אַמְתָא וְחָרָתָא מִתְאַרְסָא לִגְבַר חָרֵי וּמִתְפַּרְקָא כוֹלָא עַד כְּדוֹן לָא אִיתְפְּרִיקָאַת בְּכַסְפָּא אוֹ שְׁטַר שִׁיחְרוּרָהּ לָא אִיתְיְהֵיב לָהּ פִּשְׁפּוּשׁ יֶהֱוֵי בְּדִינָהּ לְמִילְקֵי הוּא מְחַיְיבָא וְלָא [הִיא] (הֲוָה) בְּרַם סֵדֶר קְטוֹלִין לֵית הִינוּן חֲשִׁיבִין אֲרוּם לָא אִיתְחָרָת כּוֹלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  נחרפת לאיש. מיועדת ומיוחדת לאיש, ואיני יודע לו דמיון במקרא. (ו) ובשפחה כנענית שחציה שפחה וחציה בת חורין (ז) המאורסת לעבד עברי (ח) שמותר בשפחה הכתוב מדבר: והפדה לא נפדתה. פדויה ואינה פדויה, וסתם פדיון בכסף (ת"כ פרק ה, ג. גיטין לט:) או חפשה. (ט) בשטר: בקרת תהיה. היא לוקה ולא הוא. (י) יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחייבו מיתה, כי לא חפשה, ואין קידושיה קידושין גמורין. ורבותינו (כריתות יא.) למדו מכאן שמי שהוא במלקות יהא בקריאה, (כ) שהדיינים המלקין קורין על הלוקה, אם לא תשמור לעשות וגו' (דברים כח, נח.), והפלא ה' את מכותך וגו' (שם נט.): כי לא חפשה. לפיכך אין חייב עליה מיתה, (ל) שאין קידושיה קידושין, הא אם חופשה, קידושיה קידושין (מ) וחייב מיתה (גיטין מג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) אבל במשנה יש לו דמיון כמו הרי את חרופתי ביהודה וכו' זהו פשוטו אבל מדרשו בכריתות דף י"א: (ז) רוצה לומר מדכתיב בסמוך והפדה לא נפדתה דסתרי זה את זה אם הפדה היא למה אומר לא נפדתה ואי לא נפדתה למה אמר והפדה אלא פדויה ואינה פדויה כמו שפירש רש"י בסמוך: (ח) רוצה לומר דודאי מקודשת לאיש מדאיצטריך הכתוב לבועל להביא אשם ואי מקודשת לבן חורין אסור להשתמש בצד עבדות שבה ואי מקודשת לעבד כנעני שחציו בן חורין אסור בצד עבדות שבו לישתמש בצד חירות שבה אלא על כרחך צריך לומר שמקודשת לעבד עברי שהוא מותר בה: (ט) מדכתיב או חפשה לא ניתן לה וגמר לה לה מאשה דכתיב וכתב ונתן לה: (י) דלא תימא גילה הכתוב מלקות באשה ואשם באיש וילמוד האחד מחבירו שתהיה האשה במלקות ואשם וכן האיש משום הכי כתיב תהיה למעט האיש ממלקות: (כ) רוצה לומר מדכתיב בקורת שהוא לשון קריאה שקורין על הלוקה אם לא וגו': (ל) כי כל כי שבמקרא הוא נתינת טעם אדלעיל: (מ) הוצרך לדיוקא הזאת לומר דאף אם חופשה אפילו בכסף נעשית בת חורין להתירה לבן חורין וקידושיה קידושין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והוא שפחה. אמרו המכחישים כי איננה יהודית והנכון על דרך הפשט שהיא הנזכרת בפרשת וכי ימכור איש את בתו לאמה והיא ישראלית והטעם שהוא יעדה שיקחנה אדוניה או בנו ואיננה מאורסה וזה טעם כי לא חפשה איננה חפשית עד שתהיה מאורסה כמשפט הבנות: ומלת נחרפת. על דעת רבים יעודה ולפי דעתי שהמלה מגזרת חרפה בעבור היותה שפחה והיא בתולה ברשות אחר ואינה מאורשה: והפדה. שם הפעל מהבנין שלא נקרא שם פועלו מהכבד הנוסף והטעם שלא פדאה אביה או אחד ממשפחתה קודם היותה בוגרת: או חפשה. השורק מקום קמץ חטף כי האחד חופש והטעם שהיה המנהג לכתוב לה גט חופש אם מכרה האב עד זמן קצוץ והמעתיקים אמרו שחציה חפשית וחציה אמה והוא האמת: בקרת תהיה. יש אומרים שפירושו כמו פילגש ואמרו כי כן בנות מלכים ביקרותיך ולא פרשו נכון כי ביקרותיך טעמו השפחות היקרות ונעלם היו''ד בעבור האות המשרת בחיר''ק והיה בחיר''ק בעבור התחברות שני שואי''ן נעים האחד תחת האות המשרת והשני תחת האות הראשון של השרש בלשון נקבות ואין כח בלשון להזכיר ככה וכן משפט כל הלשון ואין מלה זרה חוץ ממלת ורבים מישני אדמת עפר יקיצו על קריאת בן נפתלי. ויש אומרים בקורת מגזרת לא יבקר הכהן והטעם שיחפש הדבר והמעתיקים אמרו כי יש עליו מלקות ברצועה של בקר וזה אמת מדברי קבלה והמלה כדמות אסמכתא. וטעם להזכיר זאת הפרשה כי הוא עושק אדני השפחה על כן יביא איל אשם ועוד על דרך דרש שזאת השכיבה כמו כלאים חפשי עם שפחה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והיא שפחה נחרפת לאיש. מיועדת לאיש ואיני יודע לו דמיון במקרא לשון רש"י והנראה אלי כי הוא מלשון כאשר הייתי בימי חרפי (איוב כט ד) בימי נעורי וכן לא יחרף לבבי מימי (שם כז ו) שלא יהיה לי לב נער ויקראו ימי הנעורים ימי חורף כי החורף בראשית השנים וימי הזקנה כנגד הקיץ שהם ימי האסיף יאמר הכתוב שהיא שפחה נערה לאיש ידוע כי הפילגש אשר היא משרת את האיש וישכב עמה תקרא נערה לו כי גם כל משרת האדם יקרא נערו ומורגל בלשון חכמים לאמר על השוכבת עם האיש משמשת עמו והיא נחרפת שנעשית נערה לאיש וידועה לו מנסיפד"ה בלע"ז וכן בלשון חכמים (סנהדרין נח) דקרו לה רביתא דפלניא והענין שאינה אשתו לגמרי אבל נתן לה קדושין והיא לו לנערה משמשת

"בקרת תהיה" - יש על בית דין לבקר הדבר שלא לחייבו מיתה "כי לא חפשה" ואין קדושיה גמורין לשון רש"י וכן אמרו כל המפרשים ואם כן יזהיר הכתוב בבקור הזה מפני שהיא דומה לאשת איש אולי יטעו בה ואין פירושם מתוק בפי כי בידוע שיבוקר הדבר ולא ימיתו האדם חנם וכן יבקרו בכל חייבי המיתות ואני סובר שהיא מלה יחידית בכתוב אבל היא מורגלת בלשון ארמית ובדברי רבותינו מלשון הפקר כי עיקר הלשון הבקר כמו שאמרו (פאה פ"ו מ"א) בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר ובית הלל אומרים עד שיבקיר אף לעשירים כשמיטה ותנן נמי (שביעית פ"ט מ"ד) אוכלין על המובקר אבל לא על השמור ותרגם יונתן אנשים רקים ופוחזים (שופטים ט ד) סריקין ובקרין כלומר בעלי הבקר בשקריהם ובפחזותם (ירמיהו כג לב) ובקרותהון ואמרו כי תשמטנה ונטשתה (שמות כג יא) תרגמו הירושלמי ותבקרנה וכן בכל מקום במשנה הלשון בבי"ת אבל הרגילו בגמרא לומר ממנו הפקר כי האותיות האלה מתחלפות אצלם תמיד כאשר אומרים (פסחים מה) מן עבשו פרודות (יואל א יז) עפשו וכן בכתוב במקומות הרבה כמו שהזכרתי בפסוק נשפת ברוחך (שמות טו י) ופירוש הפסוק הזה שאמר בשפחה הזאת אע"פ שהיא נחרפת לאיש לא תהיה לו לאשה כי בקרת תהיה לו כלומר מופקרת תחשב אצלו ולא יומתו כמשפט הנואף והנואפת באשת איש כי לא חפשה להיות אשתו גמורה אבל יביא זה עליה אשם בעבור שהיא נחרפת אליו ואונקלוס שאמר בקורתא תהא לשונו כלשון יונתן בן עוזיאל (שופטים ט ד) במלת בקרין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והפדה לא הפדתה. בגימט' יהיה בכסף ובשוה כסף: (בעל הטורים)

 ספורנו  כי לא חופשה. כלומר החטא נקל בזה שלא תפשו קדושי המארס ועיקר החטא אינו אלא שחילל את קודש ה, לבעול חצי שפחה. ובהיות הפעל הזה נגד כבוד האיש הפועל לא נגד כבוד האשה המתפעלת אין ספק שהיא הרגילתו וראויה ללקות. והנה המזיד בזה שעשה זה הסכלות לחלל את עצמו, הוא קרוב לשוגג, ומקריב אשם על חלול הקדש: (ספורנו)


{כא}  וְהֵבִ֤יא אֶת-אֲשָׁמוֹ֙ לַֽיהֹוָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֵ֖יל אָשָֽׁם:

 אונקלוס  וְיַיְתִי יָת אַשְׁמֵהּ קֳדָם יְיָ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא דְכַר לַאֲשָׁמָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַיְתִי גְבַר דְשַׁמֵשׁ עִמָהּ וְלָא הִיא יַת קָרְבַּן אֲשָׁמֵיהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא דִכְרָא לַאֲשָׁמָא: (תרגום יונתן)


{כב}  וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן בְּאֵ֤יל הָֽאָשָׁם֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה עַל-חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְנִסְלַ֣ח ל֔וֹ מֵֽחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא: (פ)

 אונקלוס  וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא בְּדִכְרָא דַאֲשָׁמָא קֳדָם יְיָ עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ מְחוֹבְתֵהּ דִי חַב: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַּהֲנָא בְּדִכְרָא דַאֲשָׁמָא קֳדָם יְיָ מְטוֹל חוֹבָתֵיהּ דְחַב וְיִשְׁתְּבֵיק לֵיהּ מֵחוֹבְתֵיהּ דְחָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. (כריתות ט.) לרבות את (נ) המזיד כשוגג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ופירש רש"י בפרק ד' מחוסרי כפרה לעשות מזיד כשוגג שיביא קרבן על המזיד דהא קרא יתירא הוא דהא לעיל מיניה כתיב על חטאתו אשר חטא ונסלח לו ולמה חזר וכתב עוד מחטאתו אשר חטא לומר שאף המזיד מביא קרבן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונסלח לו. אפרשנו עוד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונסלח. לו מחטאתו אשר חטא. וסמיך ליה וכי תבואו אל הארץ לומר כל הדר בא''י שרוי בלא עון: (בעל הטורים)


{כג}   שלישי  וְכִֽי-תָבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל-עֵ֣ץ מַֽאֲכָ֔ל וַֽעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת-פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵֽאָכֵֽל:

 אונקלוס  וַאֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא וְתִצְבוּן כָּל אִלָן דְמֵיכַל וּתְרַחֲקוּן רָחָקָא יַת אִבֵּהּ תְּלַת שְׁנִין יְהֵי לְכוֹן מְרָחָק לַאֲבָדָא לָא יִתְאֲכֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם תֵּיעָלוּן לְאַרְעָא וְתִינְצְבוּן כָּל אִילַן דְמֵיכְלָא וְתִגְזְרוּן גִזְרָא יַת אִינְבֵּיהּ תְּלַת שְׁנִין יְהֵי לְכוֹן מְרָחַק לְאַבָּדָא לָא יִתְאָכֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  וערלתם ערלתו. ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו: שלש שנים יהיה לכם ערלים. מאימתי מונה לו, משעת נטיעתו (ת"כ פרשתא ג. ג.), יכול אם הצניעו לאחר שלש שנים יהא מותר, (ס) תלמוד לומר יהיה, (ע) בהוייתו יהא (שם ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) והכי קאמר פריו שלש שנים יהיו ערלים ומשם והלאה הן עצמן יהיו מותרין (נחלת יעקב) ונראה לי בשלמא אי מנינן השלש שנים משעה שמוציא פרי פשיטא דהוי ידעינן שכל מה שגדל בג' שנים אסור לעולם אבל השתא דמונין מנטיעתו ואפילו שלא גדל כלום ומה שיגדל לאחר ג' שנים מותר מיד שמע מינה דלאו בפרי תליא מילתא אלא בשנים מעתה הוה אמינא אפילו מה שגדל בתוך ג' שנים מותר לאחר ג' שנים הואיל ובשנים תליא מלתא לכך תלמוד לומר יהיה: (ע) כלומר בהוייתו שיש לו בג' שנים שהוא אסור יהא כן לעולם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם להזכיר ערלת הפרי. בעבור שהזכיר זרע השדה וזרע האשה שהיא כארץ הזכיר גם הנטוע וידוע כי הפרי הבא עד שלש שנים אין בו תועלת ומזיק כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות והמשכיל יבין: וטעם וערלתם ערלתו. שאותו הפרי הוא חשוב כערלה שהיא מזקת ולא תועיל כערלת שפה ואוזן וערלת בשר. וטעם וערלתם. שיהיה נחשב בעיניכם כדבר ערלה גם יפה הוא מתורגם בארמית: יהיה לכם ערלים פירוש וערלתם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וערלתם ערלתו את פריו. "ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתר מליהנות בו", לשון רש"י, ויפה פירש. ואם כן, יהיה:

(יחזקאל מד ט): "ערל לב" - סגור לב, כמו שנאמר (הושע יג ח): "ואקרע סגור לבם".

וכן (ירמיהו ו י): "ערלה אזנם" - שהיא סגורה ואטומה, אין הקול נכנס בה.

ו(שמות ו יב): "ערל שפתים" - סגור שפתים, כי העלגות אוטם וסגירות בגידי הלשון, ופעמים בגידי השפתים שלא יפתחו כראוי; והדבור יקרא פתיחה, (משלי לא ח): "פתח פיך לאלם", (איוב ג א): "פתח איוב את פיהו", (משלי ח ו): "ומפתח שפתי מישרים", (מיכה ז ה): "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך".

והזכיר הכתוב אטימות בפרי הבא בתוך שלש שנים, לאסרו בהנאה. ולא יאמר כן בשאר אסורי הנאה, כי ביאת הפרי בתחילתו יקרא פתיחה, כמו שאמר (שיר השירים ז יג): "פתח הסמדר". ולכך אמר "שלש שנים יהיה לכם ערלים", כאילו הפירות סגורים באילנות, לא הוציאו פרח ולא פתחו סמדר.

וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה' והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית ולכך נמתין לכולן ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני השם ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה' והמצוה הזאת דומה למצות הבכורים ואמת הדבר עוד כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף ואיננו טוב לאכלה כדג שאין לו קשקשת (לעיל יא ט) והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף והרב נתן גם בזה טעם במורה הנבוכים (ג לז) כטעמו ברוב המצות כי היו לחרטומים ולמכשפים בזמן ההוא מיני כשוף יעשו אותם בעת נטיעת האילנות ויחשבו כי בהם ימהר האילן להוציא פריו קודם זמנו הידוע במנהגו של עולם ובבואו יקריבו את הפרי לפני העבודה זרה שעשו בשמה הכשוף ההוא ולכך צותה התורה באסור הפרי הבא קודם שלש שנים שלא יבאו לעשות המעשים הרעים ההם כי רובי האילנות יביאו פירות בשנה הרביעית ושנאכלהו לפני השם היפך אכלם אותו לפני עבודה זרה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כל עץ מאכל. בגימ' זהו פלפלין: (בעל הטורים)

 אור החיים  וכי תבואו אל הארץ וגו'. ג' מצות נאמרו כאן. א' ביאת הארץ על דרך אומרם (כתובות קי:) הכל מעלין לארץ ישראל וכו'. ב' לנטוע כל עץ מאכל לשבח הארץ. ג' לנהוג שני ערלה:

עוד ירמוז באומרו וכי תבאו אל הארץ שלא תהיה הכוונה לתיאבון המורגשות אלא תהיה כוונת הביאה אל הארץ לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה אשר בחר ה' בה הר ה' שמה, ואמר כי אין כוונת דיבור זה להחליט המניעה מהשתדל בישוב הארץ אלא ונטעתם וגו', הא למדת שמה שהתנה במאמר אל הארץ הוא בבחינת תכלית המחשבה שתהיה למעלת הארץ במושכלות לא להנאת הגוף ואולי שרומז באומרו עץ מאכל על בני תורה שגם הם נקראו נטעים, כמו שאמר ר' יוסי (שבת קיח:) ה' בעילות בעלתי וה' נטיעות נטעתי, ונקראים גם כן עץ דכתיב (ישעי' ס''ה) כימי העץ ימי עמי, וכמו כן דרשו בזוהר (ח''ג רב) בפסוק לא תשחית את עצה שמדבר באדם בן תורה, ויצו ה' שתהיה עיקר הכנסת הארץ לנטוע בה עץ מאכל שהם בני תורה כי אוירה של ארץ ישראל מחכים ומטהר הנפש (ב''ב קנח:), ונקרא בן תורה עץ מאכל כי ממנו מזון לנפש. וצא ולמד ממעשה של ר' עקיבא (מם' כלה רבתי פ''ב) שלמד תורה לאותו תינוק שהיה אביו מת ונתון בצרה גדולה ומיום שפתח פיו בדברי תורה נהנה אביו בעולם העליון:

ואמר ג' שנים יהיה לכם ערלים, פירוש אטומים שלא יצא מהם צפצוף תורה שהוא פרי מאכל (תנחומא קדושים יד) שעד שלש שנים אין התינוק יכול לדבר, ובשנה הרביעית שהתחיל לדבר ילמדו לומר תורה צוה לנו, שמע ישראל, וזה יקרא קודש הילולים, ובשנה החמישית תאכלו את פריו כמאמרם ז''ל (אבות פ''ה) בן ה' שנים למקרא, ויתחיל להיות עץ מאכל. וסמך הכתוב לזה מצות לא תאכלו על הדם, רמז הכתוב שלא יהיה סיפוקו במאכלו על סיבת הדם שהוא גשם האדם ותכונתו אלא לתכלית המושכל הרמוז בעץ מאכל. וסמך לזה גם כן מצות לא תנחשו, כי תכלית אכילת הדם הוא חלק הנחש, בסוד (ישעי' סה) ונחש עפר לחמו, והוא אוכל כל גשם האדם עד כלותו, והוא אומרו ולא תעוננו על דרך אומרו (איוב ז) כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה, ופסוק זה מדבר בהולך אחר המורגש להרבות חלב ודם: (אור החיים)

 כלי יקר  שלש שנים יהיה לכם ערלים. הרבה מפרשים אמרו בטעם מצוה זו לפי שהיה חק לאמוריים לעשות תחבולות למהר פרי האילן קודם זמנו וכן כתב הרמב"ם בספר מורה נבוכים. ואשר נראה קרוב למושכל לומר שמצוה זו היא כדי לעשות זכרון למעשה בראשית כי כולם נבראו ביום ראשון, וכל אחד הוציא ביומו וכן כל צמח האדמה היו מכוסים עד יום ג', ואע"פ שצמחו בג' מ"מ לא נראו עד יום ד' שבו נתלו המאורות המבשלים כל הפירות כי כולם תלוין בשמש וירח כמ"ש (דברים לג.יד) ממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים. נמצא שהיו מכוסים ובלתי נראין לאכילה עד יום ד' ע"כ צוה לעשות זכרון למעשה בראשית שיהיו מכוסים ואטומים שלש שנים כי הערלה ענינה כסוי ואטימה. וביום הרביעי אע"פ שנגמר בשולם מ"מ לא היה עדיין בעולם שום בעל חי ולא היה כאן שום פה לאכלם, כאילו לא היה מציאתם ביום רביעי כי אם להודות ולהלל בוראו אשר בראם על כן נאמר כאן לזכרון מעשה בראשית ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'. וביום החמישי נבראו קצת מן הבעלי חיים אשר היו צריכין אל מאכל הצמחים ע"כ נאמר ובשנה החמישית תאכלו את פריו. ולא נאמר כל פריו כדרך שנאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש. להורות שלא יאכל כל פריו אלא יתן מכולם גם לעני ולגר לפי שהזכיר לקט שכחה ופאה בתבואה ולא באילנות וארז"ל (ירושלמי פאה פ"א.ה"ד) אילנות מנין ת"ל שדך, ע"כ לא נאמר כל. ועל מדת הצדקה אמר להוסיף לכם תבואתו כי יש מפזר ונוסף עוד (משלי יא.כד) ולפי שיש מבקשים על זה ערב ובטחון על כן אמר אני ה' אלהיכם נאמן ליפרע. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וערלתם. הפסוק הזה על תינוק אומר שלש שנים יהיה לכם ערלים שאינו יודע לדבר ובשנה הרביעית תאכלו את פריו שאז מתחיל לקרוא בתורה ומשם ואילך להוסיף לכם תבואתו כמו שאחז"ל מכאן ואילך תקבל ליה כתורא מכאן אמרו חכמים בן ה' שנים למקרא בן י' למשנה: (דעת זקנים)


{כד}  וּבַשָּׁנָה֙ הָֽרְבִיעִ֔ת יִֽהְיֶ֖ה כָּל-פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וּבְשַׁתָּא רְבִיעֵתָא יְהֵי כָּל אִבֵּהּ קֹדֶשׁ תּוּשְׁבְּחָן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְשַׁתָּא רְבִיעָתָא יְהֵי כָּל אִינְבֵּיהּ קוּדְשֵׁי תוּשְׁבְּחָן קֳדָם יְיָ מִתְפְּרַק מִן כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יהיה כל פריו קדש. כמעשר שני (קידושין נד:) שכתוב בו וכל מעשר הארץ וגו' קדש לה' (ויקרא כז, ל.), מה מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלים, אלא בפדיון, אף זה כן. ודבר זה הלולים לה' הוא, שנושאו שם (פ) לשבח ולהלל לשמים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דלכך תליא בפירושו דלעיל שאל תיקשי ליה מנא ליה לפרש דגמרינן קדש קדש ממעשר לענין שמותר בפדיון דלמא גמרינן קדש קדש משביעית לענין שאין לו פדיון שנאמר כי יובל היא קודש תהיה לכם. ומתרץ אי גמרינן קדש קדש משביעית אין מתיישב מה שכתוב אחריו קדש הלולים לה' כיון שאסור לפדותו ולאכלו בשלמא אי קאי אמעשר אתי שפיר דכתיב קודש הלולים דהכי פירושו ודבר זה כו' אבל בברכות דף ל"ה מפרש זה בענין אחר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קדש הלולים. להלל השם והכהן יאכלנו: (אבן עזרא)


{כה}  וּבַשָּׁנָ֣ה הַֽחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת-פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבֽוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וּבְשַׁתָּא חֲמִישֵׁתָא תֵּיכְלוּן יָת אִבֵּהּ לְאוֹסָפָא לְכוֹן עֲלַלְתֵּהּ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְשַׁתָּא חֲמִישָׁתָא תֵּיכְלוּן יַת אִנְבֵּיהּ מְטוּל דְיוֹסְפוּן לְכוֹן מִן שְׁמַיָא עֲלַלְתָּא אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  להוסיף לכם תבואתו. המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות, היה ר' עקיבא אומר דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו: אני ה'. אני ה' המבטיח על כן, ונאמן לשמור הבטחתי: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם להוסיף לכם תבואתו. דבק עם קדש הלולים ואם הוא רחוק וכן שלם ישלם ואם אין לו דבוק עם חמשה בקר ישלם תחת השור ורבים כמוהם: וטעם אני ה' אלהיכם. שאוסיף ברכה בתבואה: (אבן עזרא)


{כו}  לֹ֥א תֹֽאכְל֖וּ עַל-הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַֽחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ:

 אונקלוס  לָא תֵיכְלוּן עַל דְמָא לָא תְנַחֲשׁוּן וְלָא תְעוֹנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תֵיכְלוּן מִבְּשַר כָּל נִכְסְתָא עַד דְאַדְמָא קְיַם בְּמִזְרְקַיָא לָא תֶהֱווֹן נַטְרֵי נַחְשִׁין וְלָא (ס"א אֲחוֹדֵי עַיְינִין עיין דברים י"ח פסוק ט"ז בת"י) אֲחוֹרֵי סַנְהֶדְרִין עַיְינִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תאכלו על הדם. להרבה פנים נדרש בסנהדרין, (סג.) אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים, ואזהרה לאוכל מבהמת חולין טרם שתצא נפשה, ועוד הרבה: לא תנחשו. כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות, (צ) פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך: לא תעוננו. לשון עונות ושעות, שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה, שעה פלונית קשה לצאת (סנהדרין סו.). (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) או בקריאתן או בפגיעתן אם הוא לטובה או לרעה. ואליעזר עבד אברהם ויהונתן לא סמכו על הדבר. אליעזר סמך על זכותו של אברהם כמו שפירשתי לעיל ויהונתן בן שאול לזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי היה עולה. בחולין צ"ה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תאכלו על הדם. דבוק עם הכתוב למעלה כי הזהיר על עץ נטוע שלא יאכלו מפריו עד השנה החמישית גם כן כל בשר טהור לא יאכל עד שיזרוק דמו על מזבח השם אם היה קרוב אל מקום הקדש והעד הנאמן דברי שאול כי הארון היה עמו כי כן כתוב הנה אוכלים על הדם כאילו אוכלים זבחים לשעירים כאשר פירשתי שהיה כן מנהגם במצרים לזבוח בשם השדים כי אחר שלא נזרק הדם על המזבח לשם השם הנה הדבר ברור על כן דבק עמו לא תנחשו כי במצרים היו אוכלים על הדם וזונים אחרי השדים ובארץ כנען מנחשים ומעוננים כי כן כתוב גם זה כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען. ומלת מנחש מנסה כמו נחשתי ויברכני ה' כי נחוש בצורות ובמקלות ובמעשים ובתנועות ובימים ושעות. תעוננו. יש אומרים מלשון ענה שיחשוב בלבו דבר ויטה אזניו לשמוע מה יענה המדבר ולא אבה הדקדוק ויש אומרים מעונן לשון ועונתה לא יגרע והנכון בעיני מגזרת ענן כי ידוע כי יש מי שיעונן שיסתכל בעננים ובדמותם ובתנועתם ויתכן להיות תעוננו מפעלי הכפל כמו תסובבו כי מצאנו ועוננים כפלשתים כי יתכן היותו מבנין הכפול והעד ומעונן ומנחש: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תאכלו על הדם. להרבה פנים נדרש בסנהדרין (סג) לשון רש"י והעולה משם לפי הסוגיא שהם כולם מן התורה שכלל הכתוב כל אכילת הדם בלאו אחד ואם כן מה שאמר הכתוב בשאול (שמואל א יד לג) הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם שהיו חוטאים באחד מן השמות הנכללים בלאו הזה כי היו אוכלים מן הבהמה קודם שתצא נפשה זהו מה שאמר (שם פסוק לב) ויעט העם אל השלל שהוא כעיט הדורס ואוכל ויקחו צאן ובקר וגו' וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם מרוב השלל בבהמות כשהיו שופכים דמם ארצה היו תולשים אבריהם ואוכלין קודם שימותו ועל דרך הפשט הוא מין ממיני הכשוף או הקסמים כי הוא דבר למד מענינו והיו שופכים הדם ומאספים אותו בגומא והשדים מתקבצים שם כפי דעתם ואוכלין על שולחנם להגיד להם העתידות וכאשר היו ישראל עם שאול במחנה ההוא היו מתפחדים מאד מן הפלשתים ולא היה שאול עושה דבר בלתי שאלת אורים ותומים כמו שנאמר (שם פסוק לו) נקרבה הלום אל האלהים והעם היו שואלים בשדים או בכשפים לדעת דרכם ומעשיהם ואוכלים על הדם לעשות המעשה ההוא ולכך אמר הכתוב (שם פסוק לג) ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם ויאמר בגדתם לומר הנה השם עשה לכם תשועה גדולה היום ואתם שואלים ללא אלהים בגידה היא זו ועוד אפרש איסור מעונן ומנחש (דברים יח ט) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  סמך לא תאכלו על הדם לערלה לומר שאסור לאכול בלא ברכה כערלה בלא חילול: לא תאכלו על הדם. וסמיך ליה לא תנחשו שלא ינחשו באכילה כדרך שעושין הרוצחים שאוכלים לחם על ההרוג שלא ינקמו גואלי ההרוג: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תאכלו על הדם סמך הכתוב מצוה זו למצות ערלה, לרמוז מה שאמרו ז''ל (מדרש תלפיות) כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התירו שהוא בחינת ערלה, שאם היה ממתין עד ליל שבת קודש היה מקדש על היין, וזה הוא סוד דבריהם ז''ל שאמרו (סנהדרין לח:) אדם מושך בערלתו היה זו היא ערלתו, והוא מה שאמר הכתוב סמוך לאזהרת וערלתם ערלתו לא תאכלו פירוש מפרי ערלה, על הדם פירוש על סיבת הדם, כי זו סיבה לכל שפיכות דמים דם אדם ודם זרעיותיו, ויש לך לדעת כי סבת הערלות ועקרם זה מקורם שזולת חטא אדם לא היתה ערלה בעולם לא של צומח ולא של בעלי חיים: (אור החיים)

 ספורנו  לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו. כל אלה היו דרכים אצלם בהגדת עתידות בסורם מדרכי רוח טהרה ונבואה לדרכי רוח הטומאה. ובהיות מדרכי יראת האל וכבודו שלא נחלל גופות עמו אשר קדש לעבדו אמר (כז) לא תקיפו. וצוה שלא נחללם בהקפת הראש כמעשה שוטים ושכורים או כומרים, ולא בגלוח הזקן כאמרם הדרת פנים זקן ולא בשרט לנפש כמחשיבים מאד מיתת האדם ומתאבלים מאד עליה. וכן בכתובת קעקע לתת אות בבשרנו מלבד אות הברית: (ספורנו)


{כז}  לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹֽאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ:

 אונקלוס  לָא תַקְפוּן פָּאתָא דְרֵישְׁכוֹן וְלָא תְחַבֵּל יָת פָּאתָא דְדִקְנָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תַקְפֵי צִדְעֵי רֵישֵׁיכוֹן וְלָא תִגְלְבוּן יַת שׁוּמַת דִיקְנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תקיפו פאת ראשכם. זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו (ק) ולפדחתו (מכות כ:), ונמצא הקף ראשו עגול סביב, שעל אחורי אזניו עקרי שערו למעלה מצדעיו הרבה: פאת זקנך. סוף הזקן וגבוליו, והן חמש, שתים בכל לחי, ולחי למעלה אצל הראש (ר) שהוא רחב ויש בו שתי פאות, ואחת למטה בסנטרו מקום חבור שני הלחיים יחד (שם כ.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כאלו אמר לא תשחיתו צדעיכם. וקראם פאת ראש מפני שסוף הראש הוא סוף עיקרי השער שבפדחת וסוף עיקרי השער שבאחורי האזנים וסוף עיקרי השער שבאחורי הקדקד שמשם ולמטה שער העורף דעורף להדי הצואר הוא ונמצא שכל עיקרי השער הם נטועים בסוף הראש בעיגול חוץ מן הצדעים שיורדין מכאן ומכאן ולמטה ומעכבים העיגול וכשישחית שער הצדעין בתער וישוה אותם לאחורי אזניו ולפדחתו נשאר כל ראשו מוקף סביב בעיגול ולפיכך אמר לא תקיפו פאת ראשכם במקום לא תשחיתו צדעיכם: (ר) רוצה לומר במקום חבור הלחי עם הצדע להדדי הן שני פאות והוא ראש העצם שבלחי ואחת בסוף רוחב הלחי שהלחי רחב בראשו והם הנקראים תפוחי הפנים ובא אותו הקצה באמצע הפנים והוא סוף רוחב הלחי ואחת במקום חבור שני הלחיים יחד בסנטרו שבו שבולת הזקן. רא"ם. ויש עוד פירושים אחרים עיין בטור יורה דעה סימן קפ"א: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם להזכיר לא תקפו פאת ראשכם. כמעשה הגוים להיות מובדלים מהם ואחר ששער הראש והזקן לתפארת נברא אין ראוי להשחיתו ויש אומרים כי זה הפסוק דבק עם ושרט לנפש כי יש מי שישחית פאת ראשו גם פאת זקן בעבור המת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא תקיפו. בגימ' אחד המקיף ואחד הניקף חייבים הם: ולא תשחית. בגימ' זהו תער ולא מספרים: פאת זקנך. וסמיך ליה ושרט לנפש לומר כשם שחייב על הפאה בה' פאות כך חייב אם שרט ה' שריטות בה' אצבעות: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תקיפו וגו'. בהקפת הראש אמר לשון רבים ובהשחתת הזקן אמר לשון יחיד. לומר שישנו באזהרת לא תקיף הגם שאינו באזהרת לא תשחית, כגון מי שעדיין אין לו חתימת זקן, שלא תאמר כיון שאינו בלא תשחית אינו בלא תקיף כדרך שדרשו (קידושין לה:) במשפט הנשים שאינן בלא תקיפו כיון שאינם בלא תשחית. ואם תאמר ומה ראית לרבות אלו ולמעט אלו, מרבה אני הזכרים שישנם בלא תשחית כשיגדלו, וממעט אני הנשים שאין במינם לא תשחית: (אור החיים)


{כח}  וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַֽעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְחִבּוּל עַל מִית לָא תִתְּנוּן בְּבִסְרְכוֹן וְרוּשְׁמִין חֲרִיתִין לָא תִתְּנוּן בְכוֹן אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְשׁוֹרְטַת חִיבוּל עַל נְפַשׁ דְמִית לָא תִתְּנוּן בִּבְשַרְכוֹן וּכְתַב חָקִיק לִרְשַׁם חָרִית צִיוּרָא לָא תִתְּנוּן בְּכוֹן אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושרט לנפש. כן דרכן של אמוריים, (ש) להיות משרטין בשרם כשמת להם מת: וכתבת קעקע. כתב המחוקה ושקוע שאינו נמחק לעולם, (ת) שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם (שם כא.): קעקע. לשון והוקע אותם (במדבר כה, ד.), והוקענום (שמואל-ב כא, ו.), תוחבין עץ בארץ ותולין אותם עליהם, ונמצאו מחוקין ותחובין בקרקע, (א) פורפו"יינט בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דאם לא כן מה ענינו לכאן אצל לא תנחשו ולא תעוננו שהן מעשה האמורים: (ת) הורה לנו בזה שאינו חייב אלא אם כן כתב ואינו חייב אלא אם כן קעקע וכן הוא במכות דף כ"א: (א) רוצה לומר האדם שנתלה עליו נראה כאלו הוא נתחב בקרקע, והוקע לשון תחיבה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושרט. גם הפאה בראש ובזקן ידועים מדברי קבלה. ומלת לנפש. הגוף המת וכן מתורגם והוא האמת ולא נדגש הנו''ן להקל על הלשון: וכתבת קעקע. יש אומרים שהוא דבק עם ושרט לנפש כי יש מי שירשום גופו בצורה הידועה באש על המת ויש עוד היום רושמים בנערותם בפניהם להיות נכרים. ומלת קעקע. כפולה כמו רוקע הארץ וצאצאיה והוא מגזרת והוקע אותם ועל דעת המתרגם גם היא מלה זרה גם הוא הנכון: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  קעקע. בגי' שם. שכותב שם הטומאה (מכות דף כא): (בעל הטורים)

 אור החיים  ושרט לנפש וגו'. אומרו לנפש, לומר הגם שהשרט חיבול הגוף הוא על פרידת הנפש היקרה. ודקדק לומר לא תתנו בבשרכם, הודיע הכתוב כי לא יפגום פגם זה בנפש אלא בבשר שהוא נרתק הנפש, והטעם לצד שאדם בהול על מתו אין המעשה פוגם כל כך כעושה בשאט בנפש ובישוב הדעת, ולזה תמצא שאמר הכתוב אחרי זה וכתובת קעקע לא תתנו בכם ולא אמר בבשרכם לומר שלא בבשר לבד יגרום הפגם אלא גם בפנימיות האדם לצד שאינו עושה מצד צער וחום הכאב שנאמר בו (ב''ב טז:) אין אדם נתפס על צערו. ואמרו אני ה' יתבאר על פי מאמר האלהי הרשב''י (זוהר ח''ג רמז) כי תיבת אני תגיד על כסא כבודו יתברך אשר אנו קוראים שכינתו יתברך, ושם הוי''ה ב''ה הוא מלך יושב על כסא המלכות, ורמז בזה כי יקפיד ה' על כבוד שמו יתברך, ועל כבוד שכינתו, ולדרך זה יצו ה' להאדם לבל יפגום גופו ונשמתו בב' מעשים הרשומים שהם שרט לנפש וכתובת קעקע: (אור החיים)


{כט}  אַל-תְּחַלֵּ֥ל אֶֽת-בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹֽא-תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָֽלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה:

 אונקלוס  לָא תַחֵל יָת בְּרַתָּךְ לְאַטְעֲיוּתַהּ וְלָא תִטְעֵי אַרְעָא וְתִתְמְלֵי אַרְעָא עֵצַת חִטְאִין: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִפְסוּן יַת בְּנָתֵיכוֹן לְמִסְבָא יַתְהוֹן לִזְנוּ וְלָא תִשְׁהוּן לְמִסְבָא בְּנָתֵיכוֹן לְגוּבְרִין סְמוּךְ לְפִירְקֵיהוֹן דְלָא יְטַעֲוַון בִּזְנוּ בָּתַר עַמְמֵי אַרְעָא וְתִיתְמְלֵי אַרְעָא זְנוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תחלל את בתך להזנותה. במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קידושין: ולא תזנה הארץ. אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם, וכן הוא אומר וימנעו רביבים וגו' (ירמיה ג, ג.): (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם להזכיר אל תחלל את בתך. בעבור שרט לנפש שלא תתגלה לעיני הכל כי קול שבאשה ערוה ואף כי שרט: ולא תזנה הארץ. הטעם זנות אנשי הארץ כמו ארץ כי תחטא לי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל תחלל את בתך להזנותה. במוסר בתו פנויה שלא לשם קדושין ולא תזנה הארץ אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותם במקום אחר ולא בארצכם וכן הוא אומר (ירמיהו ג ג) וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך וגו' לשון רש"י ולא הבינותי דעתו שאין זנות בתורה בפנויה שהלכה פסוקה היא (יבמות סא) פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות לא עשאה זונה ומפורש אמרו בסנהדרין (נ) ובת איש כהן כי תחל לזנות (להלן כא ט) יכול אפילו פנויה והקשו והא "לזנות" כתיב ותירצו כרבי אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה וכן אמרו אשה זונה וחללה לא יקחו (להלן כא ז) שאינו בפנויה אלא גיורת ומשוחררת או שנבעלה בעילת זנות ממי שאין קדושין תופסין בה כמו שמפורש ביבמות (שם) ובסיפרא (אמור פרק א ז) אשה זונה ר' יהודה אומר זו אילונית וחכמים אומרים אין זונה אלא הגיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות ר' אליעזר אומר אף פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות וכך אמרו (תמורה כט) לענין לא תביא אתנן זונה (דברים כג יט) שאינו בפנויה כלל אבל הברייתא השנויה בת"כ (פרק ז א) והנזכרת במסכת סנהדרין (עו) או שהיא כרבי אליעזר ואינה הלכה או שהיא במוסר את בתו למי שאין לו אישות כגון כותי ועבד וחייבי כריתות ומיתות בית דין שזה נקרא זנות לדעת חכמים וזהו שאמרו במוסר את בתו פנויה שלא לשם אישות כלומר למי שאי אפשר להיות אישות ביניהם וכן מה ששנינו שם בסיפרא (שם ז ב) ולא תזנה הארץ מזנים הם הפירות והוא דרך אגדה נדרש ממלת הארץ מדלא כתיב ולא יזנו אנשי הארץ אבל עיקר הכתוב שהוא לאו שני וכבר מנאו בעל הלכות גדולות בחשבון הלאוין והיא אזהרה לאיש הזונה ולבת עצמה שלא תמסור עצמה לשם זנות ומכאן הוא שאמרו שם בברייתא (ת"כ שם ז א) וכן היא המוסרת עצמה שלא לשם אישות וטעם הכתוב כי בעבור שהבת ברשות אביה והוא רשאי בנעוריה לקדש אותה ולהכניסה לחופה והאונס והמפתה אותה נותן קנסה לאביה פירש הכתוב שאיננו רשאי למוסרה למי שיהיה זנות והזהירו מזה בלאו ואחרי אזהרת האב הזהיר גם הזונים עצמם האיש והאשה ורש"י כתב בפרשת אמור אל הכהנים (להלן כא ז) זונה שנבעלה בעילת ישראל האסור לה כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר וזו הודאה ממנו שאין זנות בכשרין אלא שהוא מרבה בה אף חייבי לאוין וזה דעתו גם בפירושיו בגמרא (יבמות סא) וגם זה איננו נכון אלא מחייבי כריתות וכותי ועבד שאין קדושין בה היא נעשית זונה וכהן לוקה עליה משום זונה אבל מחייבי לאוין ממזר וגר ועמוני ומואבי אינה זונה ואינו לוקה עליה אלא שנפסלה מן התרומה ומן הכהונה דכתיב (להלן כב יב) כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסולה (יבמות סח) ומחייבי לאוין שבכהונה נעשית חללה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ומלאה הארץ זמה. וסמיך ליה את שבתותי לומר סקבא דשתא ריגלא (קדושין דף פא) שאוכלין ושותין ושמחין בשבתות והיינו דכתיב זנות יין ותירוש יקח לב: סמך שבתותי תשמורו לאל תפנו אל האובות שהשואל באוב אינו עולה בשבת: (בעל הטורים)

 אור החיים  אל תחלל את בתך וגו'. פירוש יצו האל למי שיש לו בת שלא ינהג בה מנהג חולין להראותה לפני כל ולהתנאות לפניהם אלא כבודה בת מלך פנימה. והגם שיתכוין בה להנאת זיווגה כדי שיודע כי בת יפה ונעימה היא ותנשא להראוי לה, על כל זה יצו האל כי חילול הוא לה והיוצא מזה הוא להזנותה לא להשיאה כי יבער בה אש הטבעי ותחלל כבודה, ולא זו בלבד אלא שתהיה סיבה להבעיר אש בלב רואה וחומד ותזנה הארץ ולבסוף ומלאה הארץ זימה, ונמצא עון כל הרשע תלוי בצוארו, וצא ולמד מה שפירשתי בפרשת אחרי מות בפסוק (יח ב) כמעשה ארץ מצרים שחוש הראות יגדיל החפץ בדבר ויבטל כח הרצון במניעה ויטהו אל חפץ המעשה רחמנא ליצלן: (אור החיים)

 ספורנו  ולא בהזנות הבת אפילו פנויה אשר הוא חלול לה ולאביה כענין כי תחל לזנות את אביה היא מחללת. ואחר שהזהיר מהענינים המחללים צוה לכבד את הימים והמקומות והאנשים הקדושים, ואמר: (ספורנו)


{ל}  אֶת-שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  יָת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי תִּטְרוּן וּלְבֵית מַקְדְשִׁי תְּהוֹן דָחֲלִין אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  יַת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי תִטְרוּן וּלְבֵית מוּקְדָשִׁי תְּהוֹן אָזְלִין בְּדַחַלְתָּא אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומקדשי תיראו. לא יכנס לא במקלו ולא במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו. ואף על פי שאני מזהירכם על המקדש את שבתותי תשמורו, אין בנין בית המקדש (ב) דוחה שבת (יבמות ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואם תאמר היאך סלקא דעתך דבנין מקדש דוחה שבת הא מקדש עשה ושבת עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ויש לומר דאי לאו קרא הוה אמינא הואיל ומקריבין במקדש קרבנות שדוחין שבת דעבודה דוחה שבת אם כן קל וחומר בנין המקדש שתדחה, לכך איצטריך קרא. ואף על פי שהקדים שבת לבית המקדש שמע מינה דבנין בית המקדש אינו דוחה שבת כמו שפירש רש"י בפרשת ויקהל אם כן למה נאמר אני ה'. ויש לומר כיון דכתיב יראה גבי מקדש הוה אמינא שהוא דוחה שבת שאין בה אלא שמירה בעלמא משום הכי כתיב אני ה', ובזה נמי יתורץ קושיות דלעיל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם להזכיר את שבתתי תשמרו. בעבור המת שאין אבל בשבת: וטעם ומקדשי תיראו. על הכהן הגדול שלא יהיה כשאר האבלים וכן אזהרה על כל אנשי המקדש: וטעם אני ה'. שאם לא ייראו ממקדשו ויתנו לו כבוד יענישם. וטעם להזכיר האובות וידעונים. בעבור המת וכן כתוב בישעיה בעד החיים אל המתים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את שבתתי תשמרו. האזהרות בשבת רבות בתורה כמו בעבודה זרה מפני שגם היא שקולה כנגד כל המצות כי מי שאינו משמר אותה מכחיש במעשה בראשית ואין לו תורה כלל ולרבותינו בהן מדרש אמרו בכאן יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' בתורת כהנים (פרק ז ו) ועל דרך האמת יצוה בשבת הגדול ובשבת שהוא מקדשו וצוה בו שמירה ומורא והנה אין מלאכת בית המקדש דוחה השבת והמקדש ואם תשכיל תבין (הרמב"ן)

 אור החיים  את שבתותי תשמרו וגו'. צריך לדעת למה חזר לומר פעם ב' מה שצוה בתחלת הפרשה, ורז''ל בתורת כהנים אמרו וזה לשונם יכול יהיה בנין בית המקדש דוחה את השבת תלמוד לומר את שבתותי תשמורו וגומר ע''כ, דבריהם ז''ל יוציאו אותנו מקושי הסמיכות, אבל קושי הכפל במקומו מונח שהיה לו לכתוב ומקדשי תיראו סמוך למאמר ואת שבתותי תשמרו האמור בתחלת הפרשה ולא היה צריך לומר פעם ב' ואת שבתותי וגו':

ונראה כי מצוה זו קשורה עם מה שלפניה, כי לצד שצוה ה' לאב לבל יחלל בתו להזנותה לפעמים ימצא כי הבת מעצמה תחלל כבוד עצמה וכבוד אביה לזנות ואין יד האב באמצע לזה צוה ה' לאב שיעשה שמירה לבל תזנה הבת כי הכל תלוי במוליד, ולהיות שיש שלש סיבות אשר יפעילו הולדת טבע רע בנולדים, האחד אם בשעת הזיווג יכוין אל הנאת המשגל לא לסיבת מצות הבורא לקיים המין זה יוליד בנולד תגבות (רע) המין השני ממנה פירוש מצד שהאשה מעשיה לא טובים רחלא בתר תגבורת אזלא. ג' אם המולידים אב או אם חשבו בחינת הרע בהסח הדעת, וכמעשה חזקי' המלך עליו השלום (סנהדרין קד.) אשר מחשבתם סבבה הולדת בלתי הגון הגם היותם יסודי עולם. כנגד סיבה א' אמר את שבתותי תשמורו ע''ד אומרם בזוהר (ח''ב פט.) בפסוק לסריסים אשר ישמרו את שבתותי שהם הצדיקים המסרסים את עצמם ואינם נזקקים לנשותיהם אלא בליל שבת ומושכין לבניהם נשמות קדושים ע''כ, הרי שהרוצה להוליד בן בעל נפש טהורה צריך לסרס עצמו ולעצור כח התאב ולא יפעול אלא לתכלית המצוה בו מאת ה' ב''ה והוא מאמר ה' למנוע נפש זונה מביתו את שבתותי תשמרו להזדווג בהם ובזה תוליד נשמה קדושה המואסה בזנות, וכנגד סיבה ב' שהוא החשש מצד האם אמר ומקדשי תיראו אזהרה לירא מהמקדש ובזה תשמור עצמה האשה לבל יבאינה אל המקדש להשקותה מי המרים. וכנגד סיב' ג' סמך לזה אזהרת אל תפנו אל האובות ואל הידעונים הם בחינת הטומאה הרוצה ומתאוה להדבק באדם הטהור. ותיבת אובות לשון אבה על דרך אומרו (דברים כג) ולא אבה ה'. ורמז ידעוני הוא לומר שלא יחשוב יהיה ידוע אצלו, כי ידיעת הטמא מכרחת האדם להדבק בו כטבע השפל שחפץ להדבק בעליון וחושק:

ואמר אני ה' אלהיכם, בא לתת טעם להמשך נפש רעה מסיבת החושב, כי לצד כי ה' אלהינו פירוש שוכן בתוך נפש ישראל בחשוב האדם בבחינת הרע מסתלק כח הקדושה ואין מזדמן לפניו להמשיך אלא חלק הרע, נמצא כי כל שאינו שומר עצמו מג' סיבות הוא מחלל בתו וכו': (אור החיים)

 ספורנו  את שבתותי תשמורו. שהם השבת ומקראי קדש: ומקדשי תיראו. והוא כל מקום מקודש לתורה ולתפלה ולעבודה. ובהיות דרישת האובות אצל האומות דרישה אלהית בעד החיים אל המתים אמר: (ספורנו)


{לא}  אַל-תִּפְנ֤וּ אֶל-הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל-תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  לָא תִתְפְּנוּן בָּתַר בִּדִין וּדְכוּרוּ לָא תִתְבְּעוּן לְאִסְתָּאָבָא בְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִסְטוּן בָּתַר שַׁאֲלֵי בִּידִין וּמַסִיק זְכוּרוּ וְתַבְעֵי גְרַם יָדוֹעַ וְלָא תִיתְבְּעוּן לְאִיסְתַּאֲבָא בְהוֹן אֲנָא יְיָ אֳלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תפנו אל האובות. אזהרה לבעל אוב (ג) וידעוני. (סנהדרין סה.). בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, וידעוני מכניס עצם חיה ששמה ידוע (ד) לתוך פיו והעצם מדבר: אל תבקשו. להיות עסוקים בה, (ה) שאם תעסקו בם אתם מיטמאין לפני ואני מתעב אתכם: אני ה' אלהיכם. דעו את מי אתם מחליפין במי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) לפי שנאמר בפרשת שופטים לא ימצא בך וגו' והתם גם כן אזהרה על זה ולא נאמר שם כרת והכא כתיב כרת שנאמר והכרתי אותו מקרב עמו אם כן ודאי בכאן מדבר בבעל אוב עצמו והתם מדבר בשואל בבעל אוב: (ד) כתב רבינו שמשון בשם רבינו מאיר בר קלונימוס שהיא חיה ששמה ידוע וכמין חבל גדול יוצא משורש שבארץ ששם גדלה אותה חיה כעין קשואין ודלועין, אלא שהידוע צורתו כצורת אדם בין בצורת פניו בין בצורת שאר אבריו ומטבורו הוא מחובר באותו חבל ואין כל בריה רשאי להתקרב במלא החבל שטורפת והורגת את הכל ובמלא החבל רואה את כל סביבותיה וכשבאים לצוד אותה מורים בחיצים מרחוק אל החבל עד שיפסוק ומיד מתה. ספר מצות גדול עד כאן: (ה) דקשה לרש"י דפשיטא הוא דאין אדם מטמא את עצמו מדעתו, ומתרץ להיות עסוקים בם כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  האבת. מגזרת וכאובות חדשים כי הם עיקר זאת האומנות: והידענים. מגזרת דעת שיבקשו לדעת העתידות וריקי מוח אמרו לולי שהאובות אמת גם כן דרך הכשוף לא אסרם הכתוב ואני אומר הפך דבריהם כי הכתוב לא אסר האמת רק השקר והעד האלילים הפסילים ולולי שאין רצוני להאריך הייתי מבאר דבר בעלת אוב בראיות גמורות: וטעם אל תפנו. ליודע האומנות: וטעם אל תבקשו. לשאול כשאול: וטעם אני ה' אלהיכם. שלא תבקשו כי אם השם לבדו והנה הזכיר לטמאה כי נפש הפונה והמבקש טמאה היא כי איננה דבקה בשם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אני ה'. וסמיך ליה מפני שיבה תקום אמר הקב''ה אני כבדתי זקנים שנאמר ונגד זקניו כבוד: (בעל הטורים)

 ספורנו  אל תפנו אל האובות. אל תפנו אליהם אבל תתנו עורף ולא פנים אין צריך לומר שלא תכבדום: אל תבקשו לטמאה בהם. אל תבקשו אותם כדי להטמא בהם אבל תבקשו לדעת טיבם להורות כאמרם ז''ל לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות: (ספורנו)


{לב}  מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָֽדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּֽאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֹֽה: (ס)

 אונקלוס  מִן קֳדָם דְסַבַּר בְּאוֹרַיְתָא תְּקוּם וּתְהַדַר אַפֵּי סָבָא וְתִדְחַל מֵאֳלָהָךְ אֲנָא יְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  מִן קֳדָם סָבִין דִסְבִירִין בְּאוֹרַיְתָא תְּקוּמוּן וּתְיַיקֵר אַפֵּי חַכִּימָא וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מפני שיבה תקום. יכול זקן (ו) אשמאי, תלמוד לומר זקן, אין זקן אלא שקנה (ז) חכמה (קידושין לב: ת"כ פרק ז. יב.): והדרת פני זקן. איזהו הדור, לא ישב במקומו, ולא יסתור את דבריו. יכול יעצים עיניו (ח) כמי שלא ראהו, לכך נאמר ויראת מאלהיך, שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו שאין מכיר בו אלא הוא, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) רש"י מפרש לשון אשם כלומר רשע שחייב הרבה אשמות. ורבינו תם מפרש שהוא בור לשון של לא תשם ומתרגמינן לא תבור רוצה לומר בור: (ז) לאו מנוטריקון דזקן דרש רק מגזירה שוה דזקן זקן מזקני ישראל כדכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו כלומר שהם גדולים וחכמים: (ח) ואם תאמר היאך סלקא דעתך דיעצים עיניו פשיטא שעובר ויש לומר דהכי פירושו יכול יעצים עיניו קודם שיבא לארבע אמות שלו דאינו חייב לקום מפניו אלא כשיבא לארבע אמות שלו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם להזכיר מפני שיבה תקום. בעבור המת כי הזקן קרוב למיתה כי גופו כמת נחשב והנה טעמו כל זקן וכל איש שיבה: וטעם ויראת מאלהיך. שיענישך בימי הזקנה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מפני שיבה תקום. יכול מפני זקן אשמאי תלמוד לומר זקן אין זקן אלא שקנה חכמה לשון רש"י ולשון תורת כהנים (פרק ז יא) והוא השנוי בגמרא במסכת קדושין (לב) תלמוד לומר זקן אין זקן אלא חכם שנאמר (במדבר יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ורבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא שקנה חכמה שנאמר (משלי ח כב) ה' קנני ראשית דרכו והנה לדברי שניהם אין המצוה אלא בחכם ואונקלוס אמר מן קדם דסבר באורייתא תקום ותהדר אפי סבא ומשמעות דבריו שגם הוא סובר כן ועם כל זה העולה מן הגמרא לפי פסק ההלכה אינו כן שהרי אמרו (קידושין לב) איסי בן יהודה אומר כל שיבה במשמע ואמר רבי יוחנן (שם לג) הלכה כאיסי בן יהודה והנה יצוה בכל שיבה אפילו על אשמאי שהוא הבור ויחזור ויצוה על הזקן שהוא הקונה חכמה ואפילו יניק וחכים ויתכן שיהיה גם כן דעת אונקלוס אבל יתרגם יניק וחכים בשיבה דאתא זקן וגלי בשיבה שבכללה כל השיבות בין שיבת התורה בין שיבת הימים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  זקן ויראת. אזהרה לזקן שלא יטריח: מפני שיבה תקום. וסמיך ליה וכי יגור אתך גר לומר אפילו מפני זקן אשמאי: אני ה'. וסמיך ליה וכי יגור אתך גר לומר כל המטה דינו של גר כאלו מטה דינו של הקב''ה: (בעל הטורים)

 אור החיים  מפני שיבה תקום וגו' רז''ל אמרו (קידושין לב:) מפני שיבה שהוא גדול בשנים תקום והדרת קימה שיש בה הידור, תקום והדרת פני זקן זה שקנה חכמה, קשה כפי זה היה לו לומר מפני שיבה ומפני זקן תקום והדרת. ואולי שנתכוין להמשיך ההידור לזקן זה שקנה חכמה והקימה לשיבה שהוא הבא בימים. והכוונה בזה שצריך הדרגה גדולה בכבוד החכם יותר מכבוד גדול בשנים. והגם שדרשו ז''ל קימה והידור לזה וקימה והידור לזה, על כל זה ממה שנתחכם הכתוב לדבר בסדר זה להמשיך הידור לזקן הודיענו כי גדול הידור לזקן מהידור גדול בשנים. ומעתה נמצינו אומרים שצריך לכבד החכם יותר מבעל שיבה:

עוד ירמוז על דרך אומרם ז''ל בבראשית רבה (פס''ה) כי אברהם אבינו ביקש על השיבה כדי שיהיה ניכר האב מהבן וכו' דכתיב (בראשית כד א) ואברהם זקן, והוא אומרו מפני שיבה תקום ובזה אתה מהדר פני זקן שהוא אברהם דכתיב ואברהם זקן שעל ידו היה דבר זה:

עוד ירמוז על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פי''ב) כי הרשעים כפופי קומה, ויצו ה' לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה' וזו היא קומתו, והערו לתקן מעשיו מפני שיבה פירוש שיבתו כדי שלא תאבד ממנו, על דרך אומרם ז''ל (יבמות נ.) זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו ולא יגיע לימי שנותינו ע' שנה. גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין כאומרו ז''ל (קהלת רבה פי''ב) כי הם ימים שכוחות האדם והשתדלותיו אפסים והוא צריך להשגחה אלהות:

עוד ירמוז והדרת פני זקן פירוש זקנת עצמו על דרך אומרם (סוכה נג.) אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותנו. גם רמז למאמרם ז''ל (חגיגה יד:) שבשעה שהצדיק הולך מעולם הזה אומרים לאברהם אבינו אשריך אברהם אבינו שצדיק זה יצא מחלציך, וכשהולך הרשע לא די שאין אומרים כן לפניו אלא שהוא מצטער, לזה מעורר ה' להאדם ואומר לו והדרת פני זקן זה אברהם שמתהדר כשאומרים לפניו אשריך וכו' והוסיף להפחידו מענייני עולם הבא, ואמר ויראת מאלהיך זו יראת עונש יום הדין, אני ה' זו תשלום שכר טוב של עולם הבא. או ירצה להעיר היראה והאהבה, יראה ויראת וגו', אהבה אני ד' כי שם זה הוא מקור האהבה החשוקה בלב כל משכיל: (אור החיים)

 ספורנו  מפני שיבה תקום. אבל תהדרו קדושי עליון ומהם השיבה ברוב כאמרו עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא: והדרת פני זקן. והם תופשי התורה כמו שאמרו רבותינו ז''ל. אין זקן אלא מי שקנה חכמה ואחר שהזהיר על כבוד הקדושים הזהיר מלבזות את השפלים, ואמר: (ספורנו)

 כלי יקר  מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. נראה שהידור יותר מקימה כי בכלל ההידור גם הקימה, והזקנה יותר חשובה מן השיבה כי יש להתבונן מה ראו רז"ל לדרוש זקן זה שקנה חכמה (קדושין לב:) במקום שיש לפרשו כפשוטו, אלא שקשה לרז"ל הרי ההידור יותר חשוב מן הקימה והשיבה מן הראוי לכבדה יותר מן הזקנה שהרי בן ס' לזקנה בן ע' לשיבה אלא ודאי שטעם כיבוד השיבה הוא בעבור החכמה המצויה בהם יותר מבזולתם כמ"ש (איוב יב.יב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. ע"כ אמר איסי בן יהודא שכל שיבה במשמע ואפילו ע"ה (קידושין לב:) אחר שהחכמה מצויה בו יותר מבזולתו ראוי לכבדו בעבור חכמתו, אבל מ"מ זקן זה שקנה חכמה והשתדל בה כי הדבר הקנוי מורה על השתדלות הקונה שטרח בה לקנותה והוא השכל הנקנה לאדם, ודאי הוא ראוי יותר לכבדו מן השיבה שבאה לו החכמה מעצמה כי רוב ימים ידברו בחכמה.

ולפי שמצינו בכיבוד אב ואם ורבו, שהשוה הקב"ה כבודם לכבודו, ומוראם למוראו, (קידושין ל:) שמא תאמר שכשם שכיבוד של שיבה וזקן עליך כך מוראם מוטל עליך, ת"ל ויראת מאלהיך דווקא מורא רבך כמורא שמים כי הוא נקרא אלהיך כד"א (שמות ז.א) ראה נתתיך אלהים לפרעה וכארז"ל (פסחים כב:) את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח. וזה מדבר במורא רבך דווקא. ומה שקראוהו זקן במלה מורכבת להודיע שאחר שקנה שלימתו בימים מועטים הרי הוא כבן שבעים שנה. (כלי יקר)


{לג}   רביעי - שישי במחוברין  וְכִֽי-יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמָךְ גִיוֹרָא בְּאַרְעֲכוֹן לָא תוֹנוּן יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם אִין אִיתְגַיֵיר וְאִיתְחַזֵק עִמְכוֹן גִיוֹרָא בְּאַרְעֲכוֹן לָא תוֹנוּ יָתֵיהּ בְּמִילִין קָשִׁין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תונו. אונאת דברים, (ט) לא תאמר לו אמש היית עובד עבודת כוכבים, ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דהא בפרשת בהר כתיב לא תונו שמדבר באונאת ממון דשם מדבר במקח וממכר ואם כן על כרחך לא תונו דכתוב כאן מדבר באונאת דברים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכי יגור אתך גר. הזכירו אחר הזקן והטעם כאשר הזהרתיך לכבד הזקן הישראלי בעבור שאין לו כח כך אזהירך על הגר שכחך גדול מכחו או בעבור שאין לו כח שהוא בארצך ברשותך: (אבן עזרא)

 אור החיים  וכי יגור אתך וגו'. אמר לשון יחיד אתך וחזר לומר לשון רבים בארצכם. לצד כי המשכת הגרים תהיה באמצעות הצדיק אברהם אבינו עליו השלום, גם לצד טוהר ארץ הקדושה תגרר נפשות השבויות, לזה אמר אתך לשון יחיד לרמוז אל הצדיק, כי לא כולן הם בגדר המשכת ענפי הקדושה, ואמר בארצכם לרמוז למעשה הארץ, שגם היא ישנה בגדר פעולה טובה זו:

עוד ירמוז על השראת השכינה בעולם הזה אתנו, ויצו ה' כי יגור אתך גר ממקום גבוה דקדק לומר אתך על דרך (תהלים עח) אהל שכן באדם. ואמר בארצכם היא ארץ הקדושה כי שם מקום השכינה, ועזבה מקומה עליון ובאה לגור בארץ. לא תונו אותו, שאין לך אונאה כאונאת השכינה. ואומרו כאזרח מכם וגו' להזהיר על הגרים וכו' הבאים להתיהד: (אור החיים)

 ספורנו  וכי יגור אתך גר (בארצכם) לא תונו אותו. אפילו אונאת דברים והוסיף ואמר: (ספורנו)


{לד}  כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר | הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָֽהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי-גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  כְּיַצִיבָא מִנְכוֹן יְהֵי לְכוֹן גִיוֹרָא דְיִתְגַיַר בֵּינֵיכוֹן וּתְרַחֵם לֵהּ כְּוָתָךְ אֲרֵי דַיָרִין הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  כְּיַצִיבָא מִנְכוֹן יְהֵי לְכוֹן גִיוֹרָא דְמִתְגַיֵיר עִמְכוֹן וְתִרְחַם לֵיהּ כְּוָותָךְ דְמָא אַתְּ סָנֵי לָךְ לָא תַעֲבֵיד לֵיהּ אֲרוּם דַיְירוּן הֲוֵיתוּן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי גרים הייתם. מום שבך אל תאמר לחברך: אני ה' אלהיכם. אלהיך ואלהיו אני: (רש"י)

 אבן עזרא  ואהבת לו. מפורש: (אבן עזרא)

 אור החיים  כאזרח מכם וגו'. כאן גילה ה' סודו שכל נפשות עם קדושו היו טבועים במצרים בתוך האומות, והוא מה שאמר כאזרח מכם וגו'. ואם תאמר איך ישוה זרע מריעים שאבותיו גוים לאזרח שאבותיו ידידי ה'. לזה אמר כי גרים הייתם בארץ מצרים, פירוש נפשותם היו מעורבים תוך קליפות מצרים, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו (כ' ב') בפסוק אנכי ה' וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', וכמו כן גר זה היתה נפשו תוך הקליפות ועכשיו זרחה בעולם וחזרה לשורשה, וכפי זה ישנו לנתינת טעם לשבח כי גרים וגו', שאם על גרות הגופות אין הטעם נכון כי ישתנה גר הבא מן האומות שלא יהיה נאהב לצד ההבדל שישנו בשינוי המשפחות, כי לא ככל משפחות הגוים בית ישראל: (אור החיים)


{לה}  לֹא-תַֽעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה:

 אונקלוס  לָא תַעְבְּדוּן שְׁקַר בְּדִין בִּמְשַׁחְתָּא בְּמַתְקְלָא וּבִמְכִלְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תַעַבְדוּן שִׁיקְרָא בְּסִידְרָא דִינָא בְּמִישְׁחֲתָא דְקַיְטָא וְסִיתְוָוא בְּמַתְקְלָא וּבִמְכִילְתָּא בִּגְדִישׁוּתָא וּבִמְחִיקָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תעשו עול במשפט. אם לדין הרי כבר נאמר לא תעשו עול במשפט, ומהו משפט השנוי כאן, היא המדה והמשקל והמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, (י) שאם שיקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין, וקרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין, (כ) מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם: במדה. זו מדת (ל) הארץ (ב"מ סא: בבא בתרא פט:): במשקל. כמשמעו: ובמשורה. היא מדת (מ) הלח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) משום דכתיב משפט מלמד שהמודד נקרא דיין, ונפקא מינה שאם שיקר במדה הרי הוא כו': (כ) וקשה למה צריך משפט ללימוד זה הא גם כן בכאן כתיב עול משמע עול ושנאוי כמו שפירש לעיל גבי דיין. ועוד קשה למה פירש בכאן וגורם לחמשה דברים וכו' למה לא פירש זה לעיל בדיין. ויש לומר דכך כוונת רש"י למה צריך למכתב משפט ללמד שהוא כדיין לענין מאי, אין לומר לענין שיהא קרוי עול שנאוי כו' הא בכאן גם כן כתיב עול. ומתרץ דלענין זה הוקש לדיין לומר שגורם לחמשה דברים האמורים בדיין: (ל) רוצה לומר שני אחים או שני שותפים לא ימדוד לזה חלקו בחבל בימות הגשמים מפני שאז החבל לח ונמתח ביותר ולזה בימות החמה שאז החבל קשה ואינו נמתח ונמצא שזה יפסיד, אי נמי אפילו אם ימדוד בעץ לא ימדוד לזה בימות החמה ולזה בימות הגשמים מפני שבימות החמה הארץ יבשה ובקועה ובימות הגשמים מחובר להדדי: (מ) הכי גרסינן במשורה מדת הלח ולא גרסינן מדת היבש, דמשורה היא מדת הלח כדתנן במסכת אבות פרק ו' משנה ד' ומים במשורה תשתה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם לא תעשו עול. בעבור הגר כטעם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו וכן במדה שלא תעשה מרמה במדת האמות גם האמות משתנות ויתכן להיות פירוש כמשפט הידוע בארץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  במדה. ג'. דין ואידך אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה במדה הארך אמות במדה הראשונה מה התם איירי במדת קרקע אף הכא איירי במדת קרקע: (בעל הטורים)

 ספורנו  לא תעשו עול במשפמ במדה במשקל ובמשורה. וזה כי בהיות בכלל אונאה גם אונאת ממון הזהיר מן האונאה הכללית לאזרח ולגר והם מדות הלח והיכש ומשקלותם: (ספורנו)


{לו}  מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי-צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהוָֹ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

 אונקלוס  מֹאזְנָוָן דִקְשׁוֹט מַתְקְלָן דִקְשׁוֹט מְכִילָן דִקְשׁוֹט וְהִינִין דִקְשׁוֹט יְהוֹן לְכוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִי אֲפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (אונקלוס)

 יונתן  מוֹדְנָווּן דִקְשׁוֹט מַתְקְלִין דִקְשׁוֹט מְכִילוּ דִקְשׁוֹט וְקִיסְטִין דִקְשׁוֹט יְהֵי לְכוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דְאַנְפָקִית יַתְכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: (תרגום יונתן)

 רש"י  אבני צדק. הם המשקולות ששוקלין כנגדן: איפה. היא (נ) מדת היבש: הין. זו היא מדת (ס) הלח: אשר הוצאתי אתכם. על מנת כן. דבר אחר אני הבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, ואני הנאמן להפרע ממי שטומן משקלותיו במלח (ע) להונות את הבריות שאין מכירים בהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) שנאמר והעומר עשירית האיפה: (ס) שנאמר רביעית ההין: (ע) יש מפרשים הלוקח טומן משקלותיו במלח כדי שיהיה כבד על ידי לחלוחית המלח, ויש מפרשים המוכר טומן משקלותיו במלח לפי שכח המלח חזק וחריף וממעט את המשקל ונעשה קל ומוכר לבריות ושוקל במשקל זה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מאזני צדק אבני צדק. פירוש במשקל: איפת צדק. ביבש: והין צדק. בלח פירוש במשורה: וטעם אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם. בעבור שהזכיר כי גרים הייתם בארץ מצרים על כן אתם חייבין לשמור חקותי ומשפטי בלבבכם ועשיתם אותם: וטעם אני ה'. שתרדפו אחרי החקות ששמתי בכם כי כלם צדק: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והין צדק יהיה לכם. וסמיך ליה ושמרתם את חקותי. לומר שהמעוות המדות כאלו עובר על המצות כולם: (בעל הטורים)


{לז}  וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי֙ וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: (פ)

 אונקלוס  וְתִטְרוּן יָת כָּל קְיָמַי וְיָת כָּל דִינַי וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיטְרוּן יַת כָּל קְיָימַי וְיַת כָּל סִדְרֵי דִינַי וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטיי תעיינו בהם ותכירו היותם הגונים: ועשיתם אותם. וכזה האופן תעשו אותם: אני ה'. באר שכל שמירת החוקים והמשפטים ראוי שתהיה בלי תוספת ובלי גרעון כי אמנם מעשי ה' ומצוותיו הם בתכלית שלמות, אשר עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע: (ספורנו)





ויקרא פרק-כ

{א}   חמישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם וידבר ה' אל משה לאמר. בעבור כי אלה המצות חיוב על כל ישראל ואין גר עמם על כן כתוב בתחלה אל כל עדת ישראל ועתה יחל להזכיר עונש הזנות על כל מי שהוא דר בא''י אזרח או גר תושב והחל מהקשה שבכלם והוא אשר יתן מזרעו למולך והטעם לשכב עם עובדת עבודת כוכבים: (אבן עזרא)


{ב}  וְאֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֘ תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן-הַגֵּ֣ר | הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן:

 אונקלוס  וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל תֵּימַר גְבַר גְבַר מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בְּיִשְׂרָאֵל דִי יִתֵּן מִזַרְעֵהּ לְמוֹלֶךְ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל עַמָא בֵית יִשְׂרָאֵל יִרְגְמֻנֵהּ בְּאַבְנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִם בְּנֵי יִשְרָאֵל תְּמַלֵיל לְמֵימָר גְבַר טְלֵי אוֹ סִיב מִן גְנִיסַת בְּנֵי יִשְרָאֵל דְיַעֲבֵיר מִזַרְעֵיהּ לְמוֹלֶךְ לְמִיתוֹקְדָא בְּנוּרָא אִיתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל יְחַיְיבוּן יָתֵיהּ בְּמַטְלוּת אַבְנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואל בני ישראל תאמר. עונשין (פ) על האזהרות: מות יומת. בבית דין, ואם אין כח לבית דין, עם הארץ (צ) מסייעין אותן (ת"כ פרשתא י, ד.): עם הארץ. עם שבגינו נבראת הארץ, דבר אחר עם (ק) שעתידין לירש את הארץ על ידי מצות הללו (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דקשה לרש"י הא לאוין הללו כתובין כולן כבר בפרשת אחרי מות. ומתרץ לעיל כתובין האזהרות וכאן כתובין עונשין על האזהרות: (צ) דאי סלקא דעתך שעם הארץ ירגמוה הוא פירוש של מות יומת לשתוק קרא מיניה ולא לכתוב מות יומת: (ק) דאם לא כן הארץ למה לי היה לו לומר העם ירגמו אותו וגו'. [מהרר"ה] ובהאי לחוד לא סגי דאם כן היה לו לומר עם העולם ובהאי לחוד נמי לא סגי דאם כן היה לו לפרש דבארץ ישראל קמיירי מדכתב סתם משמע כל העולם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם עם הארץ. ארץ שהוא דר בה אזרח או גר וזה בפרה ס יא: (אבן עזרא)

 אור החיים   ואל בני ישראל וגו'. טעם אומרו ואל בני ישראל נתכוון להזהיר כללות ישראל להרוג הנותן מזרעו למולך, ואמר בתוספת וא''ו לומר שמלבד חיוב המעביר גם חיוב כל העם להענישו: (אור החיים)

 ספורנו  אשר יתן מזרעו למולך. אחר שבאר הכונה האלהית לקדש את ישראל למען ידמו אליו כפי האפשר והורה אותם את הדרך אשר בה תושג התכלית המכוונת מאת האל יתעלה והזהיר בהפכה דבר בעונש המתטמאים בא' מג' מיני טומאות המנגדות לקדושה הנזכרת. האחת היא הטומאה בדעות כענין המולך שאמר בו למען טמא את מקדשי וכענין האובות והידעונים שאמר עליהם למעלה אל תבקשו לטמאה בהם. והשנית היא הטומאה בזרע וזה בעריות שאמר עליהם למעלה אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים ותטמא הארץ. והשלישית הטומאה במאכלות האסורות שאמר עליהם בסוף זאת הפרשה אשר הבדלתי לכם לטמא. אמנם בפרשת אמור דיבר על הטומאה במת וחלול הזרע והמומין והמעילה אשר אין להם ענין זולתי בקדשים בלבד והתחיל לדבר במולך ואמר עם הארץ ירגמוהו באבן. וזה יעשה ההמון בקנאם לכבוד קונם וזה כשיש עדים והתראה: (ספורנו)


{ג}  וַֽאֲנִ֗י אֶתֵּ֤ן אֶת-פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת-מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת-שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי:

 אונקלוס  וַאֲנָא אֶתֵּן יָת רוּגְזִי בְגַבְרָא הַּהוּא וְאֱשֵׁיצֵי יָתֵהּ מִגוֹ עַמֵהּ אֲרֵי מִזַרְעֵהּ יְהַב לְמוֹלֶךְ בְּדִיל לְסָאָבָא יָת מַקְדְשִׁי וּלְאַחַלָא יָת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲנָא אֶתֵּן פְּנוּיָיתָא לְמֶעֱסוֹק בְּגַבְרָא הַהוּא וְאֵישֵׁיצֵי יָתֵיהּ מִגוֹ עַמֵיהּ אֲרוּם מִזַרְעֵיהּ יְהַב לְפּוּלְחָנָא אוֹחֲרָא מִן בִּגְלַל לְסַאֲבָא יַת מַקְדָשִׁי וּלְאַפְסָא יַת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אתן את פני. פנאי שלי, (ר) פונה אני מכל עסקי ועוסק בו (שם יב.): באיש. ולא בצבור, שאין כל (ש) הצבור נכרתין: כי מזרעו נתן למלך. לפי שנאמר מעביר בנו ובתו באש, בן בנו ובן בתו (ת) מנין, תלמוד לומר כי מזרעו נתן למולך (שם ו.), זרע פסול מנין, ת"ל בתתו מזרעו למולך (שם ז. סנהדרין סד:): למען טמא את מקדשי. את כנסת ישראל שהיא (א) מקודשת לי, כלשון ולא יחללו את מקדשי (ויקרא כא, כג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דקשה לרש"י אדרבה זו טובה לו שהקדוש ברוך הוא נותן פניו אליו, ועוד דהא אין דרכו לשים פניו אלא בצדיקים. לכך פירש שלא מענין פנים הוא: (ש) (נחלת יעקב) בתורת כהנים. נראה לי דהכי פירושו שאם כל הצבור נתנו מזרעם למולך אין נכרתין דאין לומר שאין כל הצבור בהכרת מחמת חטא היחיד דהא מילתא דפשיטא היא דהא אפילו משפחתו אינן בהכרת עיין שם יותר: (ת) פירש רש"י בסנהדרין ס"ד ע"ב דהני תרי קראי כי מזרעו נתן למולך וכן בתתו מזרעו למולך יתירי נינהו לכך דרשו חד לרבות בן בנו ובן בתו וחד לרבות זרע פסול: (א) אבל לא מקדש ממש כי מה ענין טומאת מקדש אצל החוטא. כתב הרב רבי אליהו מזרחי אבל יש לתמוה איך יטמאו כנסת ישראל באיש אחד אשר יחטא וכו'. ונראה לי כיון שעובד עבודת אלילים אם כן נסתלקה השכינה מן הארץ ובהסתלקות השכינה יבואו רוחות הטומאה בארץ וממילא יטמאו כל ישראל כמו שהאריך בענינים כאלו בספר הזוהר ואין להאריך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואני אתן את פני באיש ההוא. אם היה בסתר ויש אומרים כי טעמו להכרית זרעו: למען טמא את מקדשי. שהוא בתוך ארץ ישראל: ולחלל את שם קדשי. שישמעו הגוים: והיה נראה לנו כי טעם באבן שם המין כמו ויהי לי שור וחמור ודברי הקבלה נכונים והם אמת. ויאמר רבי יונה המדקדק הספרדי נ''ע כי פירוש ובמשפחתו הדומה אליו ומי הביאנו בצרה הזאת רק פירוש כמשמעו כי עם הארץ יעלימו עיניהם בעבור שהם ממשפחתו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  למען טמא את מקדשי. לשון רש"י את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי וכבר רמזתי זה (לעיל יח כא) איך תטמא כנסת ישראל שהיא מקודשת לשמו הגדול באיש אחד אשר יחטא וכבר רמזו זה במדרשם שאמרו (ברכות לה) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו וגו' אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל חבר הוא לאיש משחית חבר הוא לירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל לאביהם שבשמים כי החפץ ביצירה שיברכו עליה לשמו הגדול משם יהיה קיום העולם ואם לאו יתעלה בשמו הגדול ומסתלקת השכינה מישראל וכל שכן כשיקריב הפרי למולך שהוא מתעב את גאון יעקב ומשכנו וזה טעם עם הארץ ירגמוהו באבן (פסוק ב) כי לא אמר מות יומת באבן ירגמו אותו כאשר אמר בכולן אלא הזכיר עם הארץ לומר שכל אנשי הארץ כל ישראל חייבין להקדים ולסקלו כי לכולם יזיק כי גורם לשכינה שתסתלק מישראל לכך תרגם אונקלוס עמא בית ישראל כי "הארץ" ירמוז לכל ארץ ישראל לא לארץ אשר העובד יושב בה וכענין כי לי הארץ (להלן כה כג) ועוד תוכל להבין סודו ממה שהזכיר הכתוב בכרת המולך ואני אתן את פני באיש ההוא (כאן) וכן ושמתי אני את פני (פסוק ה) כי שמי הגדול והנורא יכרית אותו ולא הזכיר בכרת אוב וידעוני מלת "אני" ולא בשום כרת אחר וכבר הודעתי טעם זה לכל מבין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואני אתן. ב'. דין ואידך ואני אתן את שכרך שאם חזר בתשובה ואני אתן שכרך שעונותיו נחשבין לו כזכיות: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואני אתן את פני וגו' צריך לדעת מה מקום לעונש זה אחר שיש דין למטה וירגמו אותו אבן:

ונראה כי יודיע הכתוב שמלבד עונש ההריגה עוד יהיה לו עונש לנפש, והוא אומרו והכרתי אותו מקרב עמו פירוש מענף נצר הקדושה. ונתן הכתוב טעם לב' עונשים אלו ואמר כי מזרעו וכו' למען טמא וגומר ולחלל וגו', הרי ב' פגמים וכנגדן ב' עונשין, כנגד טמא מקדש ירגמוהו באבן, וכנגד חילול שם קדשו גם הוא יתחלל ונכרת נפשו מעמה: (אור החיים)

 ספורנו  ואני אתן את פני באיש ההואי אם לא ישוב מרשעו באופן שלא תהא מיתתו כפרתו: והכרתי אותו. וזה בהכרח יובן לחיי עולם אחר שרגמוהו באבן שאין להכריתו עוד בעולם הזה: למען טמא את מקדשי. לסלק השכינה מישראל, וראוי שהם ירגמוהו ולחלל את שם קדשי. לפיכך אתן פני בו אף על פי שאינה ע''ז: (ספורנו)


{ד}  וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת-עֵֽינֵיהֶם֙ מִן-הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  וְאִם מִכְבַּשׁ יִכְבְּשׁוּן עַמָא בֵית יִשְׂרָאֵל יָת עֵינֵיהוֹן מִן גַבְרָא הַהוּא בִּדְיָהֵב מִזַרְעֵהּ לְמוֹלֶךְ בְּדִיל דְלָא לְקַטָלָא יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִכְבַּשׁ יִכְבְשׁוּן עַמָא בֵית יִשְרָאֵל יַת עֵינֵיהוֹן מִן גַבְרָא הַהוּא בִּדְיִתֵּן מִזַרְעֵיהּ לְפוּלְחָנָא אוֹחֲרָא מְטוֹל דְלָא לְמִקְטוֹל יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם העלם יעלימו. אם העלימו בדבר אחד סוף שיעלימו בדברים הרבה, אם העלימו סנהדרי קטנה סוף שיעלימו סנהדרי גדולה: (רש"י)

 אור החיים  ואם העלם יעלימו טעם הכפל, לומר שאם העלימו מן האחד שוב אינם יכולין שלא להעלים מהבאים אחריהם, ויעלימו ודאי מכולם, כי אם ירצו לעשות דין בהם יאמרו להם למה לא עשיתם דין באחד. או יאמר העלם לבל ימנעוהו מליתן למולך, יעלימו מלעשות בו משפט אחר אשר נתן כאמרו בתתו מזרעו וגומר: (אור החיים)


{ה}  וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת-פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת | כָּל-הַזֹּנִ֣ים אַֽחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַֽחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם:

 אונקלוס  וֶאֱשַׁוֵי אֲנָא יָת רוּגְזִי בְגַבְרָא הַהוּא וּבִסְעָדוֹהִי וֶאֱשֵׁיצֵי יָתֵהּ וְיָת כָּל דְטָעָן בַּתְרוֹהִי לְמִטְעֵי בָּתַר מוֹלֶךְ מִגוֹ עַמְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֶשַׁוֵי אֲנָא פְנוּיַיְתָא לְמֶעֱסוֹק בְּגַבְרָא הַהוּא וּבִגְנִיסָתֵיהּ דִמְחַפְיַין עֲלוֹי לְאִתְרְדָאָה בְּיִסוּרֵי וְיָתֵיהּ אֵישֵׁיצֵי וְיַת כָּל דְטָעַן בַּתְרוֹי לְמִטְעֵי בָּתַר פּוּלְחָנָא אוֹחֲרָא מִגוֹ עַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובמשפחתו. אמר ר' שמעון וכי משפחה מה חטאה, אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין, שכולם (ב) מחפין עליו: והכרתי אותו. למה נאמר, לפי שנאמר ובמשפחתו, יכול יהיו כל המשפחה בהכרת, תלמוד לומר אותו. אותו בהכרת ולא כל המשפחה בהכרת אלא ביסורין: לזנות אחרי המולך. לרבות שאר עבודת אלילים שעבדה בכך (ת"כ שם טו.), ואפילו אין זו (ג) עבודתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רוצה לומר שכולן מהפכין בזכותו לפי שקרובין לו לפיכך כולן גזלנים. (נחלת יעקב) נראה לי שקאי אדלעיל ואם העלם יעלימו ומסתמא מפני שמתייראין ממנו ומהמשפחה שמחפין עליו לפיכך ובמשפחתו וכו': (ג) מפני שכבר כתב והכרתי אותו מקרב עמו והכרתי אותו תו למה לי אלא להכי הדר כתביה דלכתוב ביה ואת כל הזונים וגו' שפירושו לזנות אחר המולך לעשות כמוהו בשאר עבודת אלילים שאף על פי שהיא שלא כדרכה שאם עבדה בכך חייב עליה כרת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ואת כל הזונים אחריו. שאם לא יומת יזנו אחרים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לזנות אחרי המולך. לרבות שאר עבודה זרה שעבדה בכך ואפילו אין זו דרך עבודתה לשון רש"י וכבר כתב עוד בסדר אחרי מות (לעיל יח כא) שהמולך היא עבודה זרה ששמה מולך וזו היא עבודתה שמוסר בנו לכומרים וכו' וכל זה איננו עולה ומתוקן כהוגן לפי העיון בגמרא (סנהדרין סד) כי לדברי האומר מולך עבודה זרה הוא אין עבודתו של אותו עבודה זרה בהעברת הבנים לה שאם כן לא הוצרך הכתוב להזכיר זה כלל שהרי הוא באזהרת עובד עבודה זרה שבאו בה כמה אזהרות בתורה כלליות והוא גם כן בכלל העונש הנאמר בפרשת כי ימצא בקרבך איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני ה' אלהיך לעבור בריתו וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם (דברים יז ב ג) אבל על כרחנו נדרוש שכל עיקר לא בא הכתוב אלא לחייב על העבודה הזאת של העברת הזרע בשלא כדרכה וכך אמרו בגמרא (סנהדרין שם) ולמאן דאמר מולך עבודה זרה הוא כרת דמולך למה לי למעביר בנו שלא כדרכה והוא הדין לעונש ואזהרה האמורין בו שלא הוצרכו אלא למעביר בנו שלא כדרכה ונראה שלפי הדעת הזו לשון מולך אינו שם לפסל וצלם מיוחד אלא שם לכל נעבד בכללם כל שתמליכהו ותקבלנו עליך לאלוה והנה כפי הדעת הזו יקראו בני עמון לשקוץ שלהן "מולך" (מלכים א יא ז) כי הוא מלכם והוא שם כולל לכל נעבד כי הוא מלשון מלכות ולא כדברי הרב ז"ל שאמר שהיא ע"ז ששמה מולך ועבודתה בכך וכן מה שכתב פה שהוצרך "לזנות אחרי המולך" לרבות שאר ע"ז שעבדה בכך ואפילו אין זו דרך עבודתה גם כן אי אפשר מן הטעם שהזכרנו שכל עצמו לא נאמר הכרת במולך אלא לחייבו בשאין דרכו וכל ע"ז במשמע ולא יתכן שתאמר חייב הכתוב כרת באותה ע"ז ששמה מולך במעביר לו שלא כדרכו וחזר ורבה בו אף פעור ומרקוליס לכרת וכי למה יצטרך הכתוב לכך מאי שנא אותה ע"ז משאר כל ע"ז שבעולם ועוד שאם כן היה צריך לרבות עוד מעביר בנו לפעור ומרקוליס בסקילה כשם שריבה אותו לכרת אלא לא הזכיר הכתוב מולך כל עיקר בין באזהרה (לעיל יח כא) בין בעונש כרת וסקילה (כאן) אלא במעביר בנו בשלא כדרכה לכל ע"ז שבעולם ובין שתאמר שהמולך הוא שם לכל ע"ז כמו שפירשנו או שתאמר שהיא ע"ז ידועה שתקרא כך הזכיר הכתוב אותה ע"ז בשלא כדרכה והוא הדין לכולן שהחומר הזה הוא בעבור העבודה הקשה הזו וכן מוכיח כל זה בגמרא במסכת סנהדרין (סד) לפי הדעת הזו שכתב הרב שהמולך ע"ז הוא אבל משנתנו היא שנויה כדברי האומר מולך לאו ע"ז היא כלומר שאינו נעבד שיקובל עליהם כאלוה כלל אבל הוא כמעשה כישוף לדרוש בעד החיים אל הכלב המת ההוא ולפי הדעת הזו העביר בנו לפעור או למרקוליס פטור גם דברי רש"י בפירושיו בסנהדרין כך הם כמו שכתבנו והברייתא השנויה בתורת כהנים (קדושים י יג) והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך לרבות שאר ע"ז בהכרת אינו מייתור "לזנות אחרי המולך" כמשמע מדברי הרב אבל יאמר כי הכרת הזה כולו מיותר הוא ונדרוש אותו לשאר ע"ז והוא מה שאמרו בגמרא (סנהדרין סד) שלש כריתות בע"ז למה אחת כדרכה ואחת לשלא כדרכה כלומר לזבוח וקטור ונסוך והשתחויה שנתרבו שלא כדרכה למיתה ומחייב אותן בכאן בהכרת ואחת למולך ולמאן דאמר מולך ע"ז הוא למעביר בנו שלא כדרכה כלומר בכל ע"ז שבעולם כמו שהזכרנו (הרמב"ן)

 אור החיים  ושמתי אני את פני וגומר. משמעות הכתוב יגיד שאם לא יעשה משפט העם יעשה ה' משפט בו ובמשפחתו גם כן, מה שלא היה אם היו עושים דין עם הארץ, ואלו הם דברים רחוקים, ממה נפשך אם הם חייבין בין עשו דין כ''כ ברשע עצמו בין לא עשו:

ונראה לפרש על זה הדרך ואם העלם וגו' פירוש במקום שאין דין למטה יהיה דין למעלה ושמתי אני וגו'. וכשיעשו דין למעלה יפתחו גם כן פנקסי בני משפחתו ויתעוררו הדינים על כל המשפחה, והוא אומרו ובמשפחתו. וחזר ופירש שימת פנים זו מה עושה, ואמר כנגד האיש עצמו והכרתי אותו, וכנגד משפחתו יפתחו ספרי דיניהם אם יש מהם זונים כמותו הרי הוא בכלל הכרת, והוא אומרו ואת כל הזונים אחריו ממשפחתו, אבל אותם שנפתחו ספריו ונמצא שלא זנו לא יכרתו, ואמר עוד לזנות ולא הספיק לומר הזונים וגו' אחרי המולך, נתכוין לומר שהגם שלא זנה עד עתה פירוש שלא העביר בנו למולך אלא שחשב לזנות מחשבת עבודה זרה נתפסים עליה כמעשה, ויכרית ה' את החושב כעושה כמו שאמר הכתוב (יחזקאל יד) למען תפוש את בית ישראל בלבם:

נמצאת אומר שאם עם הארץ יעשו דין בעושה רע אין דין למעלה ולא ימות מישראל זולת העובד למולך, אבל אם לא יעשו דין נפתחים ספרי כל המשפחה ומתעורר הדין גם עליהם ונתפסים גם על המחשבה, והוא מאמרם ז''ל (דב''ר פ''ה) במקום שיש דין וכו' אין וכו' ע''כ. קשה פשיטא שכשיעשו דין למטה מה מקום לדין ליעשות למעלה, ולדרכנו ידוייק על נכון שכשעושין דין למטה נמנע דין למעלה פירוש דין השאר שאין ספריהם נפתחים. ותמצא שאמרו רז''ל (ר''ה טז:) שכשנפתחים ספרי הדינים אדם נכנם בסכנה וצריך זכות גדול ליפטר: (אור החיים)

 ספורנו  ובמשפחתו. כי לא תהיה העלמת עיני עם הארץ זולתי מיד משפחתו המחזיקים בידו: (ספורנו)


{ו}  וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל-הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנֹ֖ת אַֽחֲרֵיהֶ֑ם וְנָֽתַתִּ֤י אֶת-פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ:

 אונקלוס  וֶאֱנַשׁ דִי יִתְפְּנֵי בָּתַר בִּדִין וּדְכוּרוּ לְמִטְעֵי בַתְרֵיהוֹן וְאֶתֵּן יָת רוּגְזִי בַּאֲנָשָׁא הַהִיא וֶאֱשֵׁיצֵי יָתֵהּ מִגוֹ עַמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבַר נַשׁ דְיִסְטֵי בָּתַר שַׁאֲלֵי בִּידִין וּמַסְקֵי זְכוּרוּ וְתַבְעֵי גְרַם יְדוֹעַ לְמִטְעֵי בַּתְרֵיהוֹן וְאֶתֵּן פְּנִיוּתָא לְמֶעֱסוֹק בְּבַר נְשָׁא הַהוּא וְאֵישֵׁיצֵי יָתֵיהּ בְּמוֹתָנָא מִגוֹ עַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והנפש אשר תפנה אל האבת. טעמו כאשר אכרית הנותן מזרעו למולך בסתר או בגלוי אם לא ימיתוהו עם הארץ כן אכרית הזונה מאחרי לפנות אל האובות ומצאנו נפשים גם כל נפש ארבעה עשר וכן והכרתי אותו: (אבן עזרא)


{ז}  וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִֽהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְתִתְקַדְשׁוּן וּתְהוֹן קַדִישִׁין אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְקַדְשׁוּן וּתְהוֹן קַדִישִׁין בְּגוּפֵיכוֹן מְטוֹל דַאֲקַבֵּל בְּרַעֲוָא צְלוֹתְכוֹן אֲנָא הוּא יְיָ מְקַדִשְׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והתקדשתם. זו פרישות עבודת אלילים: (רש"י)

 אבן עזרא  והתקדשתם כי אני ה' אלהיכם. קדש ונתתי לכם חקת לשמרם כדי לקדשכם וכבר הזכיר זה הכתוב והטעם להכניס את הגרים התושבים עם ישראל שהם חייבים להיותם קדושים בעבור שידורו בארץ קדושה. והחל להזכיר עונש הכתובים בתחלת הפרשה מהאב כאשר החל איש אמו ואביו תיראו. וטעם להזכיר האב קודם האם בעבור כבודו ואיננו כמו איש אמו ואביו תיראו כי לא יומת אם לא היה בר מצוה: (אבן עזרא)

 אור החיים  והתקדשתם והייתם קדושים. יצו ה' שיהיו נוטים אל בחינת הקדושה, ובזה הוא מבטיחם שיהיו במדריגת מלאכים הנקראים קדושים, דכתיב (דניאל ח) ויאמר אחד קדוש, והוא אומרו והייתם קדושים, ותמצא שאמרו ז''ל (במד''ר פ''כ) בפסוק כעת יאמר ליעקב וגו' כי המלאכים יהיו עומדים בשורה החיצונה וישראל בפנים ושואלים מלאכי אלהים לעם קדושו מה פעל אל, נמצאת אומר כי קדושיו במקום המלאכים הם ישראל. וחזר הכתוב ופירש הדבר שבו יתקדשו ואמר ושמרתם את חקותי, פירוש תשמרו מצות לא תעשה, ותקיימו מצות עשה בזה אני מקדשכם, כי על ידי זה שם הוי''ה מתגלה עליו ובזה מתקדש, וכמו מה שכתוב בזוהר (תיקונים ע) כי האבר שבו עושה מצוה שורה עליו שם הוי''ה הרמוז בתיבת מצוה: (אור החיים)

 ספורנו  והתקדשתם. בפרישה מן העריות: והייתם קדושים. שיהיה הזרע מוכן לשרות שכינה בתוכו כאמרם ז''ל (קדושין פרק י' יוחסין) שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל: כי אני ה' אלהיכם. שאמרתי לאברהם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית יז, ז), לזרע המיוחס אחריך כמו שבארו ז''ל (שם): (ספורנו)


{ח}   שישי - שביעי במחוברין  וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת-חֻקֹּתַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם:

 אונקלוס  וְתִטְּרוּן יָת קְיָמַי וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן אֲנָא ייָ מַקְדִשְׁכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִטְרוּן יַת קְיָמַי וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן אֲנָא הוּא יְיָ מְקַדִשְׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  אני ה' מקדשכם. סמך אצל אביו ואמו כי ג' שותפין יש באדם: (בעל הטורים)

 ספורנו  ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם. ובזה האופן שתתקדשו בפרישה מן העריות תשמרו ותעשו לדורות כי אם לא תתקדשו אתם ימרו גם הבנים בלי ספק בהיותם נולדים בחטא כענין הן בעון חוללתי: אני ה' מקדשכם. כי אמנם מה שאסרתי בעריות הוא לקדשכם לעבודתי: (ספורנו)


{ט}  כִּי-אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת-אָבִ֛יו וְאֶת-אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ:

 אונקלוס  אֲרֵי גְבַר גְבַר דִי יְלוּט יָת אֲבוּהִי וְיָת אִמֵהּ אִתְקְטָּלָא יִתְקְטֵל אֲבוּהִי וְאִמֵהּ לַטּ קְטָלָא חַיָב: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם גְבַר טְלֵי וּגְבַר סִיב דְיֵילוּט יַת אָבוֹי וְיַת אִמֵיהּ בִּשְׁמָא מְפָרֵשׁ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל בְּאַטְלוּת אַבְנִין מְטוֹל דְאָבוֹי וְאִמֵיהּ לָט קְטָלָא חַיָיב: (תרגום יונתן)

 רש"י  אביו ואמו קלל. לרבות לאחר (ד) מיתה (שם פרק ט, ג. סנהדרין פה:): דמיו בו. זו סקילה, וכן כל מקום שנאמר דמיו בו, דמיהם בם, ולמדנו מאוב וידעוני שנאמר בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ופשוטו של מקרא, כמו דמו בראשו, אין נענש על מיתתו, אלא הוא, שהוא גרם לעצמו שיהרג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דלא תקיש למכה אביו שחייב דוקא בחיים דאם לא כן הרי כבר אמור איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אלא כאן בא לרבות לאחר מיתה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר יקלל את אביו. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא ואשר יקלל את אמו: וטעם אביו ואמו קלל. כאומר תועבה גדולה עשה: דמיו בו. כמו דמו בראשו והנסקלים גם הנחנקים דמיהם בם וכלל אומר בכל המיתות כי צריכים אנחנו למסורת אבותינו כי לא נוכל להוציאם להמיתם מהכתוב גם כן לא נכתב בן כמה שנים יהיה בד מצוה ואחר כן הזכיר ואיש אשר ינאף את אשת איש כי אסורה היתה: וטעם אשר ינאף את אשת רעהו. כמו אביו ואמו קלל כי עשה דבר רע: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו. יחזור לראש הפרשה שאמר איש אמו ואביו תיראו (לעיל יט ג) ואמר כאן כי איש איש אשר לא ישמע (וכו') ומקלל אביו ואמו מות יומת ועל דרך האמת בעבור שאמר (פסוק ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם ואמר (בפסוק ח) אני ה' מקדשכם כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו כי הוא אבינו וגואלנו מעולם הוא שמו אם כן המקלל את המשתתפין ביצירה חייב מיתה וזה טעם משפט הנואף והנואפת אשר סמך לכאן והקדימו לכל העריות וכבר רמזתי זה למעלה (שמות כ יג) והזכיר הכתוב קצת העריות לחייב בהם מיתה והן אשת איש ואשת אב והכלה והזכר ואשה ואמה (פסוקים י-יד) והוא הדין אשה ובתה ובת בתה כי הזכיר קצת שאר האשה והוא הדין לכל הנזכרים שם (לעיל יח יז) באזהרה וכל שכן שאר עצמו בת בנו ובת בתו הנזכרים (לעיל יח י) ואין צריך לומר בתו ובכל זה עוד מדרשים לחייב אותן וכן הזכיר חיוב הרביעה במיתה (פסוקים טו-טז) וחזר והזכיר כרת אחר בנדה (פסוק יח) לחייבו בהעראה בלא גמר ביאה הוא שאמר את מקורה הערה (פסוק יח) וכן באחות אם ואחות אב כי את שארו הערה (פסוק יט) והזכיר דודתו וכן אשת אחיו (פסוקים כ כא) לחייבם בערירות בין שלא היו לו בנים או היו לו והכרת הבא באחותו (פסוק יז) הוא מיותר ונדרש לרבותינו (מכות יד) למה יצא כרת באחותו וכו' ועל דרך הפשט הוסיף בכרת "לעיני בני עמם" (פסוק יז) לומר שתמות בנוער נפשם בענין שיראו ויבינו וישכילו יחד כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל גזרה וטעם עונו ישא שיהיה החטא ההוא דבק בו מן העת ההיא מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השמידו בכרת כענין שאמרו (שבת לג) סימן לעבירה הדרוקן ולא הוצרך להזכיר חייבי הכרת האחרים כגון אמו (לעיל יח ז) ואחות אשה (שם יח יח) שכבר למדנו מן הנזכרים כל הצריך (הרמב"ן)

 אור החיים  כי איש איש אשר יקלל. קשה אומרו כי שנותן טעם למה שלפניו ולא אמר דבר קודש שיהיה זה טעמו. ואם על שמירת החוקים, וכי לא נכלל בפסוק זה אלא קללת אבות שהוצדק לומר כי. עוד למה כפל לומר איש איש. ובתורת כהנים אמרו איש אין לי אלא איש אשה מנין תלמוד לומר איש איש ע''כ. קשה מנין יעלה על דעת למעט אשה שהוצרך לריבוי והלא השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה בדרך כלל וכאומרם ז''ל (ב''ק טו.). ואם לצד שחש הכתוב לפרש איש שבא למעט אשה, לא היה לו לכתוב איש לטעות לומר שבא למעט אשה ויאמר אדם כי יקלל וגו':

עוד למה כפל לומר אביו ואמו קלל. אכן כוונת הכתוב הוא לצד שצוה קודם לזה על העברת בנו ובתו למולך, והקפיד הכתוב על זרעו לבד אבל בן אחרים ואפילו קרוביו כגון אחיו ואחותו פטור, כדתניא בסנהדרין (סד:) וזה לשונם אינו חייב אלא על יוצאי יריכו וכו' ע''כ. וצריך לומר טעם חיובו על בנו ובתו ולא על בני הזולת שהוא לצד שבניו הם נידונין כנכסיו של אדם לזה מועילים מעשיו כשמקריבו לעבודה זרה במה שמעבירן למולך אבל חוץ מהם אין מעשיו עושין רושם, על דרך אומרם ז''ל (ערכין כח ב''מ ז.) אפילו לגבי קדשי שמים אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ומעתה יאמר אדם והלא גם הבן אינו כולו של האב כאומרם ז''ל (נדה לא.) שהאב והאם הם שותפין באדם הלובן מהאב והאודם מהאם, וא''כ מזה הטעם עצמו לא יתחייב האב על הבן מצד חלק האם, לזה אמר הכתוב אחר אזהרה ועונש מעביר בניו למולך כי איש איש אשר יקלל וגו' מות יומת, ודקדק לומר את אביו ואת אמו פירוש זה בפני עצמו או זה בפני עצמו, כמו שדקדקו בתורת כהנים בפסוק זה עצמו חיוב על כל אחד משניהם, הרי שהבן מת לצד שנגע באביו או בכבוד אמו ואין אנו אומרים והרי אין כל הבן של האב או של האם להמיתו בשבילם, ואם תאמר גם על זה דן אנכי למה יהיה המשפט הזה, לזה גמר אומר אביו ואמו קלל, פירוש כי כשמקלל אביו מקלל גם אמו עמו וכן להפך, והטעם לצד שהאב והאם הם גוף אחד כמאמרם ז''ל (ברכות כד.) אשתו כגופו, וכפי זה בין הנעשה לאחד מהם או הנעשה מאחד מהם לבניהם יחשב לשניהם יחד. ולזה תמצא שיעניש ה' לאיש להמית אשתו דכתיב (משלי כב) למה יקח משכבך מתחתיך. וכפל לומר איש איש משום שמצינו שתלה הכתוב זכרים בנקבות ונקבות בזכרים, ואמרו ז''ל (נדה לא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, אם כן יש הפרש בלידת הזכר ללידת הנקבה ומצד זה ישתנה ההפרש בבחינת המולידים, ויש מקום לומר לצד שתלה הכתוב זכרים בנקבות לא יומתו אבות על העברת הבנים או האמהות על העברת הבנות לצד שתלאם הכתוב באבות תלמוד לומר איש איש אחד לגופו ואחד לאשה ששניהם ישנם בחיוב העברת בן ובת:

עוד נראה כי לצד שאמר הכתוב אביו ואמו ודרשו רז''ל (ילקוט) שאביו בא למעט אבי אביו ואמו בא למעט אם אמו שלא יהרגו, לזה חש הכתוב לטעות ולומר שהמיעוט בא אביו ולא אביה אמו ולא אמה ואם כן הנשים פטורות מעונש זה, תלמוד לומר איש איש לרבות אשה: (אור החיים)

 ספורנו  כי איש איש אשר יקלל. והאות על שאני מקפיד כל כך שתהיה הקדושה בזרע שהרי ענשתי מיתת בית דין את המקלל הוריו שזה יקרה על הרוב בהיות פסול בזרע כי אז הוא בלתי מוכן אל מה שכתוב שמע בני מוסר אביך וכו'. ואיש כזה לא ישמור חוקים ומשפטים כי לא יקבלם מאביו ומאמו כלל: (ספורנו)


{י}  וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת-אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת-אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מוֹת-יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יְגוּף יָת אִתַּת גְבַר דִי יְגוּף יָת אִתַּת חַבְרֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל גַיָפָא וְגַיַפְתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר דִי יִגוֹר יַת אִתַּת גְבַר מֵאַרְסָא אוֹ דִי יִגוֹר יַת אִתַּת חַבְרֵיהּ מִבַּעְלָא אִיתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל עַל מִיבְעֲלָא בְּשִׁינוּק סוּדְרָא אַקוֹשָׁא בְּגוֹ רְכִיכָא וְעַל מֵאַרְסָא בְּאַטְלוּת אַבְנִין גִיוֹרָא וְגִיוֹרְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואיש. פרט (ה) לקטן: אשר ינאף את אשת איש. פרט לאשת קטן (קידושין יט. סנהדרין נב:), למדנו שאין לקטן קידושין, ועל איזו אשת איש (ו) חייבתי לך: אשר ינאף את אשת רעהו. פרט לאשת עובדי גילולים, למדנו שאין קידושין לעובדי גילולים: מות יומת הנואף והנואפת. כל מיתה האמורה בתורה סתם, (ז) אינה אלא חנק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ואם תאמר פשיטא הא לאו בר עונשין הוא. ויש לומר דהא קא משמע לן דקטן אינו נענש אבל היא נענשה אפילו אם בא קטן עליה: (ו) הוצרך רש"י להאריך פה ועל איזו אשת איש וכו' ולא אמר אשת רעהו פרט לאשת עבודת אלילים כמו שאמר ואיש פרט לקטן, אלא דקשה ליה למה ליה לקרא להאריך ולכתוב שני פעמים אשר ינאף לא היה לו לכתוב אלא אשר ינאף את אשת איש אשת רעהו למה לי, משום הכי פירש דקרא עצמו פירש דבריו ועל איזה אשת איש וכו'. ומה שפירש עוד למדנו כו' שלא תקשה לו מכל מקום הא אשת איש היא ואף על פי שאין חייבים במצות מכל מקום הא אשת איש היא לכך פירש למדנו כו': (ז) מדכתיב מות יומת סתם והוא מיתה בידי אדם ומצינו נמי מיתה סתם שהוא מיתה בידי שמים גבי ער ואונן דכתיב וימת גם אותו מה מיתה בידי שמים אין בה רושם אף מיתה בידי אדם אין בה רושם, ועיין כל זה בסנהדרין פרק ארבע מיתות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והנואפת. אם היתה אנוסה לא תקדא בשם הזה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  סמך איש אשר ינאף את אשת רעהו למקלל אביו ואמו לפי שהממזר אינו יודע מי אביו ומקללו: (בעל הטורים)


{יא}  וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת-אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּ֑ה מוֹת-יֽוּמְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב עִם אִתַּת אֲבוּהִי עֶרְיְתָא דַאֲבוּהִי גַלִי אִתְקַטָלָא יִתְקַטְלוּן תַּרְוֵיהוֹן קְטָלָא חַיָבִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם אִתַּת אָבוֹי בֵּין דְהִיא אִמֵיהּ בֵּין דְהִיא חוֹרַנְיָיתָא עֲרְיָיתָא דְאָבוֹי בָּזֵי אִיתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן תְּרֵיהוֹן קְטָלָא חַיָיבִין בְּאַטְלוּת אַבְנִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ערות אביו גלה. דבר גדול עשה: (אבן עזרא)


{יב}  וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת-כַּלָּת֔וֹ מ֥וֹת יֽוּמְת֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם תֶּ֥בֶל עָשׂ֖וּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב יָת כַּלָתֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן תַּרְוֵיהוֹן תִּבְלָא עֲבָדוּ קְטָלָא חַיָבִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם כַּלָתֵיהּ אִיתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן תְּרֵיהוֹן תִּבְלָא עָבָדוּ קְטָלָא חַיָיבִין בְּאַטְלוּת אַבְנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  תבל עשו. גנאי. לישנא אחרינא מבלבלין (ח) זרע האבן בזרע הבן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לפירוש הראשון שרשו תבל ויכלול לשון גנאי וענין בלילות כל הארצות. ולפירוש השני שרשו בלל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כלתו. אשת בנו: תבל. פירשתיו: (אבן עזרא)


{יג}  וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת-זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּֽוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב יָת דְכוּרָא מִשְׁכְּבֵי אִתְּתָא תּוֹעֶבְתָּא עֲבָדוּ תַּרְוֵיהוֹן אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן קְטָלָא חַיָבִין: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם דְכוּרָא תַּשְׁמִישִׁין דְאִיתָא תּוֹעֵיבְתָּא עָבָדוּ תְּרֵיהוֹן אִיתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן בְּאַטְלוּת אַבְנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  משכבי אשה. מכניס כמכחול (ט) בשפופרת (עי' סנהדרין נה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דאם לא כן משכבי אשה למה לי וכי יש לו לזכר משכב אחר עד שיאמר משכבי אשה לאפוקי משכב האחר. מכחול פירש רש"י בבבא מציעא דף צ"א ע"א כדרך שמכניסין קיסם או כנף בשפופרת חלולה שהכחול בתוכו ומוציאין מן הכחול במכחול ומעבירין על העין עד כאן לשונו. (מהר"ן): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תועבה עשו. אם הנשכב איננו אנוס: (אבן עזרא)


{יד}  וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת-אִשָּׁ֛ה וְאֶת-אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא-תִֽהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתֽוֹכֲכֶֽם:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יִסַב יָת אִתְּתָא וְיָת אִמַהּ עֵצַת חִטְאִין הִיא בְּנוּרָא יוֹקְדוּן יָתֵהּ וְיָתְהֶן וְלָא תְהֵי עֵצַת חִטְאִין בֵּינֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר דְיִסַב יַת אִיתָא וְיַת אִימָהּ זְנוּ הִיא בְּנוּרָא יוֹקְדוּן יָתֵיהּ וְיַתְהֶן בְּאַתְּכוּת אַבָּר לְפוּמְהוֹן וְלָא תְהֵי זְנוּ בֵּינֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ישרפו אתו ואתהן. אי אתה יכול לומר אשתו הראשונה ישרפו, שהרי נשאה בהיתר ולא נאסרה עליו, אלא אשה ואמה הכתובין כאן שתיהן לאיסור, שנשא את חמותו ואמה (סנהדרין עו:). ויש מרבותינו שאומרים (שם) אין כאן אלא חמותו, ומהו אתהן, את אחת מהן, ולשון יוני הוא הן אחת: (רש"י)

 אבן עזרא  ואיש אשר יקח את אשה וגו' זמה הוא. כטעם זנות במחשבה: ואתהן. זאת או זאת אם היתה האם אשתו תשרף הבת וכן הפך הדבר: (אבן עזרא)


{טו}  וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּ֛וֹ בִּבְהֵמָ֖ה מ֣וֹת יוּמָ֑ת וְאֶת-הַבְּהֵמָ֖ה תַּֽהֲרֹֽגוּ:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יִתֵּן שְׁכָבְתֵּהּ בִּבְעִירָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל וְיָת בְּעִירָא תִּקְטְלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר דִי יִתֵּן תַּשְׁמִישֵׁיהּ בִּבְעִירָא אִיתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל בְּאַטְלוּת אַבְנִין וְיַת בְּעִירָא תְּקַטְלוּן בְּקוֹלְפֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת הבהמה תהרוגו. אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. קל וחומר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחבירו לעבור עבירה. כיוצא בדבר אתה אומר אבד תאבדון את כל המקומות (דברים יב, ב.), הרי דברים קל וחומר מה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת שרוף וכלה, המטה את חבירו מדרך חיים לדרכי מיתה, על אחת כמה וכמה: (רש"י)

 אבן עזרא  ואת הבהמה תהרוגו. שלא תחטיא אחר ויש אומרים להסתיר הקלון: (אבן עזרא)


{טז}  וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר תִּקְרַ֤ב אֶל-כָּל-בְּהֵמָה֙ לְרִבְעָ֣ה אֹתָ֔הּ וְהָֽרַגְתָּ֥ אֶת-הָֽאִשָּׁ֖ה וְאֶת-הַבְּהֵמָ֑ה מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:

 אונקלוס  וְאִתְּתָא דִי תִקְרַב לְכָל בְּעִירָא לְמִשְׁלַט בַּהּ וְתִקְטוֹל יָת אִתְּתָא וְיָת בְּעִירָא אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן קְטָלָא חַיָבִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְּתָא דִי תִקְרַב לְצֵיד כָּל בְּעִירָא לְמִתְהַנְיָא מִינָהּ וְתִקְטְלוּן יַת אִיתְּתָא בְּאַטְלוּת אַבְנִין וְיַת בְּעִירָא בְּקוֹלְפֵי אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן דִין קְטוֹל חַיָיבִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לרבעה. שם הפעל ואם הוא בחיר''ק כמו בשברי לכם כי משקלי שמות הפועלים הם משתנים: (אבן עזרא)


{יז}  וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר-יִקַּ֣ח אֶת-אֲחֹת֡וֹ בַּת-אָבִ֣יו א֣וֹ בַת-אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת-עֶרְוָתָ֜הּ וְהִ֨יא-תִרְאֶ֤ה אֶת-עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֹנ֥וֹ יִשָּֽׂא:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יִסַב יָת אֲחָתֵהּ בַּת אֲבוּהִי אוֹ בַת אִמֵהּ וְיֶחֱזֵי יָת עֶרְיְתַהּ וְהִיא תֶחֱזֵי יָת עֶרְיְתֵהּ קְלָנָא הוּא וְיִשְׁתֵּיצוּן לְעֵינֵי בְּנֵי עַמְהוֹן עֶרְיַת אֲחָתֵהּ גַלִי חוֹבֵהּ יְקַבֵּל: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם אַחֲתֵיהּ בְּרַת אָבוֹי אוֹ בְּרַת אִימֵיהּ וְיִבְזֵי יַת עֶרְיְיתָהּ וְהִיא תִבְזֵי יַת עֶרְיְיתֵיהּ גְנַיי הוּא אֲרוּם חִסְדָא עֲבָדִית עִם קַדְמָאֵי מִן בִּגְלַל דְיִתְמְלֵי עַלְמָא מִנְהוֹן עַד לָא אִיתְיְהִיב קְיָימָא בְּעַלְמָא וּמִן דְאִתְיְהִיב קְיָימָא בְּעַלְמָא כָּל דְיֶעֱבַד כְּדֵין וְיִשְׁתֵּיצוּן בְּמוֹתָנָא וְחָמְיַין בְּבִישְׁתְּהוֹן בְּנֵי עַמְהוֹן מְטוֹל דְעֶרְיַית אַחְתֵיהּ בְּזֵי חוֹבֵיהּ יְקַבֵּל: (תרגום יונתן)

 רש"י  חסד הוא. לשון ארמי חרפה, חסודא. ומדרשו (סנהדרין נח:) אם תאמר קין נשא אחותו, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו, שנאמר עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג.): (רש"י)

 אבן עזרא  ואיש אשר יקח את אחותו. במקום שאינם יודעים בו ואח''כ נודע הדבר: וטעם וראה את ערותה. או ראה כמו אביו ואמו קלל וראה כמו גלה: וטעם והיא תראה את ערותו. שהסכימו שניהם על זה: חסד הוא. מגזרת פן יחסדך שומע וטעמו תוספת בזנות: ערות אחתו גלה. באונס: עונו ישא. לבדו. וטעם להזכיר אלה הדברים באחות בעבור שגדלו יחד והם נערים משחקים וכל עת יתייחד עמה ולא הזכיר הכתוב עונש בת הבן או בת הבת כי סמך על תורה שבעל פה גם יתכן שלא הזכירם בעבור חוסר תאות האב כי הוא בא בימים הזמן שתהיה לו בת בוגרת ועל כן לא הזכיר הכתוב אם האב ואם האם כי הן זקנות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואיש אשר יקח את אחתו. הזכיר הכתוב קיחה באחותו אע"פ שאין לו בה קידושין בעבור כי האח עם אחותו בבית אחד שוכנים יחד וכאשר יגבר עליו תאותו יקחנה וימשוך אותה אליו ואינו צריך לבוא אליה כבא אל אשה זונה וכן דרך הכתוב להזכיר קיחה בכל המתיחדים כי אשה ואמה (בפסוק יד) ובת בנה ובת בתה (לעיל יח יז) ואשה ואחותה (שם פסוק יח) ואשת אחיו (פסוק טז) כולן עמו בבית וכן לא יקח איש את אשת אביו (דברים כג א) ואמר וראה את ערותה דרך מוסר כי הכתוב יכנה בעריות פעם יקרא הבעילה גלוי ערוה כאשר יאמר ברובן לא תגלה ערותה וזה מנהג הזונים שהם מגלים שוליה כענין שנאמר וגליתי שוליך על פניך (נחום ג ה) ופעם יכנה אותה ביאה ובא אליה ושנאה (דברים כב יג) לבא עלינו (בראשית יט לא) ויבא אליה ותהר לו (שם לח יח) ופעמים רבים יקראנה שכיבה ובכאן יכנה אותה בראיה כי האח עם אחותו ישנים יחד ואין צריך לגלות שולים וכן יכנה אותה בידיעה כלשון והאדם ידע את חוה אשתו (שם ד א) ולא יסף עוד לדעתה (שם לח כו) בתולה ואיש לא ידעה (שם כד טז) ואמר והיא תראה את ערותו שגם היא חמדה בלבה ערותו ורצתה לעשות כן והזכיר זה באחות בלבד בעבור כי כל העריות כאשר יקרב האיש לגלות ערותה לרצונה הוא כי אם לא יהיה לרצונה תתרחק ממנו ותצעק אבל באח הישן עמה אולי שלא מדעתה יערה בה על כן הזכיר שהיא גם היא תראה ערותו וטעם חסד הוא על דעת המפרשים חרפה כי האנשים כולם בטבעם יהיה להם בושת בחטא המכוער הזה והוא כלשון ארמית שתרגם אונקלוס כי חרפה היא לנו (בראשית לד יד) ארי חסודא היא ויונתן תרגם ושמתיה חרפה (שמואל א יא ב) חיסודא ובלשון חכמים (רות רבה ז יא) מפני שחסדו ברבים וכן פן יחסדך שומע (משלי כה י) יעשה לך חרפה בגלותך סוד אחר וטעם ונכרתו לעיני בני עמם לאמר אתה תעשה זה בסתר וה' יגלה עונך בהביאו עליך עונש לעיני כל בני עמך והזכיר כן בחטא הנעשה בחדרי חדרים והוא הדין בכל הכריתות כאשר הזכרתי (לעיל יח כט) וטעם ערות אחתו גלה עונו ישא ואם גלה ערות אחותו באונס עונו ישא הוא לבדו כדברי ר"א ועל דעתי טעמו כי ערות אחותו גלה עונו ישא כל אחד מן הנזכרים כמו כי את שארו הערה עונם ישאו (פסוק יט) והנכון בעיני במלת "חסד" שהוא כמשמעו וכן דעת רבותינו ז"ל (ת"כ כאן וסנהדרין נח) יאמר כי שאר האחים חסד הוא ואין ראויין לגלוי ערוה כי בקרובים יזכיר טעם מפני שאר הבשר ובאחים יזכיר החסד אשר ביניהם ויהיה "איש" מושך עצמו ואחר עמו או הוא כדרך ואני תפלה (תהלים קט ד) כי חמודות אתה (דניאל ט כג) הנני אליך זדון (ירמיהו נ לא) שיחסר מהן מלת איש או שיכנה האיש בתארו יאמר ואיש אשר יקח את אחותו וראה את ערותה איש חסד הוא ונכרתו כי ערות אחותו גלה עונו ישא הזכיר כי היה ראוי להיותו גומל נפשו איש חסד והוא עוכר שארו אכזרי כי היה ראוי שיעשה עמה החסד שיעשו האחים להשיאה לבעל והוא פוגם ועוכר אותה והכתוב יתלה הסרחון בזכר כמו ערות אחיו גלה ערירים יהיו (פסוק כא) וכן על דעתי פן יחסדך שומע (משלי כה י) יסיר ממך כל חסד שלא שמרת חסדך את רעך שמסר לך סודו כמלת לדשנו (שמות כז ג) ובכל תבואתי תשרש (איוב לא יב) וכיוצא בהן כי רחוק הוא אצלי להיות מלת חסד בלשון הקודש משמש בהפוכים האלה והכתובים משבחים ומתפללים במלת חסד אבל חיסודא בלשון ארמית לשון אחרת וגם אותו הלשון מבדיל ביניהם זה מתורגם (תיוב"ע) חסדא וזה מתורגם חיסודא וכתב רבינו חננאל כי חסד לאמים חטאת (משלי יד לד) לשון חרפה ולפי דעתי גם זה לשון תהפוכות כי צדקה וחסד נזכרים בפסוק ההוא והם האחים התאומים הנזכרים בכל מקום כמו רודף צדקה וחסד (שם כא כא) אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ (ירמיהו ט כג) אבל פשט הכתוב על דעתי צדקה תרומם גוי כאשר יעשה וחסד לאמים חטאת כאשר לא יעשוהו יאמר כי בצדקה ובחסד רוממות כל גוי ומכשולם או יאמר צדקה תרומם הגוי המיוחד שיעשנה ולאמים רבים חוטאים בחסד ואינם עושים אותו ודמיון הפסוק הזה הוא סמוך לו (משלי יד לג) בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע שפירושו תודע שאינה בקרבם כי כל רואיהם יכירום במעשיהם כי כסילים הם ואין בהם תבונה והם שניהם בשלילות הענין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואיש אשר יקח את אחותו. סמך את אחותו לבהמה לפי ששניהם מצוין עמו בבית וסמיך ליה נדה שגם היא מצויה עמו תמיד: והיא תראה את ערותו. ונכרתו לעיני בני עמם. רמז למה שאמרו המסתכל באותו מקום הויין ליה בנים סומין וזהו וראה את ערותה שמסתכל באותו מקום ונכרתו לעיני בני שהבנים יכרתו עיניהם: (בעל הטורים)


{יח}  וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר-יִשְׁכַּ֨ב אֶת-אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת-עֶרְוָתָהּ֙ אֶת-מְקֹרָ֣הּ הֶֽעֱרָ֔ה וְהִ֕וא גִּלְּתָ֖ה אֶת-מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב יָת אִתְּתָא סוֹאֲבָתָא וִיגַלֵי יָת עֶרְיְתַהּ יָת קְלָנַהּ גַלִי וְהִיא תְגַלֵי יָת סוֹאֲבַת דְמָהָא וְיִשְׁתֵּיצוּן תַּרְוֵיהוֹן מִגוֹ עַמְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם אִתְּתָא דְוָותָא וּבְזֵי יַת עִרְיְיתָהּ וְיַת מַבּוּעַ אֲדַם סוּבְתָא בְּזֵי וְהִיא בָּזִית יַת מַבּוּעַ אַדְמָהָא וְיִשְׁתֵּיצוּן תַּרְוֵיהוֹן בְּמוֹתָנָא מִגוֹ עַמְהֶן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הערה. גלה, וכן כל לשון ערוה גלוי הוא, והוי"ו יורדת בתיבה לשם דבר, כמו זעוה, מגזרת ולא קם ולא זע (אסתר ה, ט.), וכן אחוה מגזרת אח. והעראה זו נחלקו בה רבותינו, (יבמות נה:) יש אומרים זו נשיקת שמש, ויש אומרים זו הכנסת עטרה: (רש"י)

 אבן עזרא  דוה. היא חולה בעבור הדם. וטעם מקרה הערה. שעשה תועבה גדולה. וטעם והיא גלתה. ברצונה כי אם היא אנוסה לבדו יכרת: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  דוה. ג' דין ואידך תזרם כמו דוה. כל היום דוה. שע''ג מטמאה כנדה ובעון שעבדו ע''ג גרמו להיות כל היום דוה: מקורה. ב' דין ואידך והובשתי את מקורה שבשביל שהערה מקורה יבש מקורה דכתיב ערירים יהיו ולא תוליד: הערה. ג' דין ואידך כי את שארו הערה אשר הערה למות נפשו שבשביל שהערה שארו הערה למות נפשו שנתחייב מיתה בעדים והתראה: מקור דמיה. קרי ביה דמי ה, שה, דמים טמאים באשה. בכולם לא נאסר ינאף אלא על אשת רעהו שהקב''ה מלא עליו אף שאוסרה על בעלה: (בעל הטורים)


{יט}  וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַֽאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּ֧י אֶת-שְׁאֵר֛וֹ הֶֽעֱרָ֖ה עֲוֹנָ֥ם יִשָּֽׂאוּ:

 אונקלוס  וְעֶרְיַת אֲחַת אִמָךְ וַאֲחַת אָבוּךְ לָא תְגַלֵי אֲרֵי יָת קָרִיבֵהּ גַלִי חוֹבְהֶן יְקַבְּלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְעֶרְיַת אֲחַת אִמָךְ וַאֲחַת אַבָּךְ לָא תִבְזֵי אֲרוּם יַת קְרֵיבֵיהּ בִּישְרֵיהּ בְּזֵי חוֹבֵיהוֹן יְקַבְּלוּן בְּמוֹתָנָא יְסוּפוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וערות אחות אמך. שנה הכתוב באזהרתן, לומר, שהוזהר עליהן בין על אחות אביו ואמו מן האב, בין על אחיותיהן מן האם (שם נד:), אבל ערות אשת אחי אביו לא הוזהר אלא על אשת אחי אביו מן האב: (רש"י)

 אבן עזרא  וערות אחות אמך. טעמו כבר הזהרתי לא תגלה והנה המגלה את הערוה הערה שארו: עונם ישאו. אם הדבר ברצונם לא הזכיר עונש אחות האב גם לא הזכיר כלל עונש שתי אחיות והמשכיל יבין גם דברי הקבלה אמת: (אבן עזרא)


{כ}  וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת-דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יִשְׁכּוּב יָת אִתַּת אַח אֲבוּהִי עֶרְיַת אַח אֲבוּהִי גַלִי חוֹבְהֶן יְקַבְּלּוּן בְּלָּא וְלָד יְמוּתוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר דִי יְשַׁמֵשׁ עִם אִתַּת אַחְבוֹי עֶרְיַת אַחְבוֹי בְּזֵי חוֹבֵיהוֹן יְקַבְּלוּן בְּמוֹתָנָא יְסוּפוּן בְּלָא וְלַד יְמוּתוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר ישכב את דדתו. המקרא הזה בא ללמד על כרת האמור למעלה, (י) שהוא בעונש הליכת ערירי: ערירים. כתרגומו בלא ולד, ודומה לו ואנכי הולך ערירי (בראשית טו, ב.), יש לו בנים קוברן, אין לו בנים מת בלא בנים, לכך שנה בשני מקראות אלו, ערירים ימותו, ערירים יהיו, ערירים ימותו אם יהיו לו בשעת עבירה, לא יהיו לו כשימות, לפי שקוברן בחייו, ערירים יהיו, שאם אין לו בשעת עבירה יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) פירוש באחרי מות נכתב אחר כל העריות ונכרתו וגו', שהוא בעונש ערירי דסתם כרת הוא נכרת וזרעו נכרת אבל לא ידעינן איזה זרע נכרת אם אותן שהיו לו קודם החטא שהם בכלל העונש ואם הם אותן שנולדו לאחר החטא דוקא שהם בני רשע ואתא קרא דערירים ימותו, דמשמע דימותו כמו שהם ערירים עתה, ואתא קרא דערירים יהיו דמשמע שבשעת מיתתן סופן לבא לידי ערירי שאם יש לו בנים קוברן, בין שהיו לו קודם החטא בין לאחר החטא כולן יהיו נכרתין. אף על פי שבאיזה נוסחאות יש הפוכות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את דדתו. היא אשת דודו: ערירים ימותו. אמרו הצדוקים שהוא כמו ערומים ופירוש ימותו כמו יומתו ולא אמרו אמת והנכון שהוא כדברי המתרגם ארמית וכבר פירשתי כתבו את האיש הזה ערירי כי הוא כמו הולך ערירי. ואמר על אשת אח נדה והטעם ראוי שירחק ממנה וכן אמרו אחיכ' שונאיכם מנדיכם והנה אין בעריות זכר נדה כי אם באשת אח והנדה אסורה גם תבוא עת להיות מותרת גם כן יתכן באשת האח כאשר אפרש בפרשת כי ישבו אחים יחדו ואשר אמרו כאשר היא אחות האב אסורה כן אסור לאשה שתנשא לדודה לא זה הדרך כי העריות הזכרים הם המכריחים ואין מי יכריחם ואם בדרך שקול דעתם החסרה יראה לנו למה לא נקבל עדות שתים נשים ואם על הערכים תהיינה ארבעת נשים כמו שני עדים על כן אנחנו צריכים לקבלה: (אבן עזרא)


{כא}  וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת-אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִֽהְיֽוּ:

 אונקלוס  וּגְבַר דִי יִסַב יָת אִתַּת אֲחוּהִי מְרָחָקָא הִיא עֶרְיְתָא דַאֲחוּהִי גַלִי בְּלָא וְלָד יְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר דִי יִסַב יַת אִתַּת אַחְבוֹי בְּחַיוֹי מְרַחְקָא הִיא עֶרְיְיתָא דַאֲחוֹי בְּזֵי בְּלָא וְלַד יְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נדה היא. השכיבה הזאת מנודה היא ומאוסה. ורבותינו דרשו לאסור העראה בה כנדה שהעראה מפורשת בה את מקורה הערה: (רש"י)


{כב}  וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי֙ וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא-תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ:

 אונקלוס  וְתִטְרוּן יָת כָּל קְיָמַי וְיָת כָּל דִינַי וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְלָא תְרוֹקֵן יָתְכוֹן אַרְעָא דִי אֲנָא מָעֵיל יָתְכוֹן תַּמָן לְמִתַּב בַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיטְרוּן אַתּוּן כְּנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל יַת כָּל קְיָימַי וְיַת כָּל סִדְרֵי דִינַיי וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן וְלָא תִפְלוֹט יַתְכוֹן אַרְעָא דַאֲנָא מָעִיל יַתְכוֹן לְתַמָן לְמֵיתַב בָּהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ושמרתם את כל חקתי. שלא לעבור על אלה העריות: ואת כל משפטי. משפטי העונש. וטעם ולא תקיא הארץ. אפרש בפרשת וילך: (אבן עזרא)

 אור החיים  ושמרתם את וגו'. טעם שהוצרך לומר פעם אחרת פסוק זה הגם שכבר אמר כן בפרשת אחרי מות (יח כו), נתכוין לומר שצריכין לשמור המצות לבל יתבטלו בין מהם בין מזולתם ובזה לא תקיא הארץ הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצות תקיא הארץ, גם השומרים על שלא מיחו בשלא שמרו: (אור החיים)


{כג}   שביעי  וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר-אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת-כָּל-אֵ֨לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָֽאָקֻ֖ץ בָּֽם:

 אונקלוס  וְלָא תְהָכוּן בְּנִימוֹסֵי עַמְמַיָא דִי אֲנָא מַגְלֵי מִן קֳדָמֵיכוֹן אֲרֵי יָת כָּל אִלֵין עֲבָדוּ וְרָחִיק מֵימְרִי יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תְהָכוּן בְּנִימוּסֵי עַמְמַיָא דַאֲנָא מַגְלֵי מִן קֳדָמֵיכוֹן אֲרוּם יַת כָּל מְרַחֲקַיָיא הָאִילֵין עָבָדוּ וְרָחִיק מֵימְרִי יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואקץ. לשון מיאוס, קצתי בחיי (בראשית כז, מו.), כאדם שהוא קץ במזונו: (רש"י)

 אבן עזרא  ואקץ בם. דרך משל כמו ותקצר נפשו: (אבן עזרא)


{כד}  וָֽאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֘ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת-אַדְמָתָם֒ וַֽאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְהוָֹ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן-הָֽעַמִּֽים:

 אונקלוס  וַאֲמָרִית לְכוֹן אַתּוּן תִּירְתוּן יָת אַרְעֲהוֹן וַאֲנָא אֶתְּנִנַהּ לְכוֹן לְמֵירַת יָתַהּ אַרְעָא עַבְדָא חַלָב וּדְבָשׁ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִי אַפְרֵשִׁית יָתְכוֹן מִן עַמְמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרִית לְכוֹן אַתּוּן תִּזְדַהֲרוּן מִן תּוֹעֵיבְתָּא אִילֵין מִן בִּגְלַל דְתֵירְתוּן יַת אַרְעֲהוֹן וַאֲנָא אִיתְּנִינָהּ לְכוֹן לְמֵירַת יָתָהּ אֲרַע עַבְדָא חֲלַב וּדְבַשׁ אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן דְאַפְרָשִׁית יַתְכוֹן מִן עַמְמַיָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם ארץ זבת חלב. שאין כמוה: אשר הבדלתי אתכם מן העמים. באלה החקים ועוד שתבדילו בין הבהמה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אשר הבדלתי אתכם. שבעים מצות בפ' קדושים כנגד שבעים אומות שהבדלתי אתכם מהם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואני אתננה וגו' ארץ זבת וגו'. קשה אחר שאמר לרשת אותה מה צריך לומר ואני אתננה, עוד למה סמך שבח הארץ לזכרון הירושה. ונראה לי שהכונה היא שמלבד מה שיירשו עוד יתן להם שתהיה הארץ זבת חלב ודבש יותר מהשיעור מה שלפניה, גם שלל שלא בזמן ירושתם אחר כך שהוא זמן החורבן שלא תהיה זבת חלב ודבש, כמו שסיפרו מכיריה בזמן הזה בעונינו: (אור החיים)


{כה}   מפטיר  וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּין-הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין-הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא-תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא:

 אונקלוס  וְתַפְרְשׁוּן בֵּין בְּעִירָא דַכְיָא לִמְסָאָבָא וּבֵין עוֹפָא מְסָאָבָא לִדְכֵי וְלָא תְשַׁקְצוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בִּבְעִירָא וּבְעוֹפָא וּבְכֹל דִי תַרְחֵשׁ אַרְעָא דִי אַפְרֵשִׁית לְכוֹן לְסָאָבָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִפְרְשׁוּן בֵּין בְּעִירָא דְמִכַּשְׁרָא לְמֵיכַל לִדְמִיפְסְלָא לְמֵיכַל וּבֵין עוֹפָא דְמִפְסוֹל לְמֵיכַל לִדְמַכְשַׁר לְמֵיכַל וְלָא תְשַׁקְצוּן יַת נַפְשָׁתֵיכוֹן בִּבְעִירָא דְרִיסַת חַיְיתָא וּבְעוֹפָא דָרִיס בַּר נִיצְצָא וּבְכָל מַן דְתַרְחֵישׁ אַרְעָא דְאַפְרָשִׁית לְכוֹן לְסוֹאֲבֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. אין צריך לומר בין פרה לחמור, שהרי מובדלין ונכרין הם, אלא בין טהורה לך (כ) לטמאה לך, בין שנשחט רובו של סימן, לנשחט חציו, וכמה בין רובו לחציו מלא שערה: אשר הבדלתי לכם לטמא. (ל) לאסור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פירוש טהורה וטמאה על ידי פעולתך כגון שחט כל הושט וחצי הקנה בלבד טמא. שחט כל הושט ורוב הקנה טהור כלומר טהרת אותו לאכילה: (ל) דפירוש לטמא לך קאמר שהוא טמא על ידי פעולתך כדלעיל: חסלת פרשת קדושים (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם הטהרה. העשרה הנזכרים וכל האחרים טמאים: וטעם העוף הטמא. הנזכר וכל האחרים טהורים: וטעם לטמא. שתדעו שהוא טמא במחשבה ובדבור וכן תשקצו מן העוף על כן גר תושב לא יאכל טמא בארץ טהורה כי על זה התנאי ידור בתוכנו ואם תשמרו כל אשר צויתי אתכם אז תהיו קדושים כי חייבים אתם ללכת אחרי כי קדוש אני: (אבן עזרא)

 ספורנו  ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה. ממיני הטמאים אשר הבדלתי לכם מן הטהורים: לטמא. בענין שיהיה השקוץ מטמא את הנפש, וזה באכילתם לא במגע ובמשא בלבד: (ספורנו)


{כו}  וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְהוָֹ֑ה וָֽאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן-הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי:

 אונקלוס  וּתְהוֹן קֳדָמַי קַדִישִׁין אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא יְיָ וְאַפְרֵשִׁית יָתְכוֹן מִן עַמְמַיָא לְמֶהֱוֵי פָלְחִין קֳדָמַי: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֶהֱווֹן קֳדָמַי קַדִישִׁין אֲרוּם קַדִישׁ אֲנָא יְיָ דִבְחָרִית בְּכוֹן וְאַפְרָשִׁית יַתְכוֹן מִן עַמְמַיָא מְטוֹל לְמֶהֱוֵי פַּלְחִין קֳדָמַי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואבדל אתכם מן העמים להיות לי. אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו, אתם של נבוכדנצר וחביריו, רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם, נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים: (רש"י)

 בעל הטורים  ואבדיל אתכם מן העמים. וסמיך ליה איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני כי אני הבדלתי אתכם מן העכו''ם והשריתי שכינה ביניכם ואינכם צריכין לאוב וידעוני כשאר העכו''ם שאין להם נביא ולא יודע עד מה ולכך צריכים לאוב וידעוני: (בעל הטורים)

 אור החיים  והייתם לי קדושים וגו' טעם אומרו לי. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (תו''כ כאן) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וכו' אלא אפשי ואפשי אלא אבי שבשמים וכו', והוא אומרו והייתם לי קדושים שתהיו פרושים לי לשם מצותי ולא לצד תיעוב הדבר הנאסר, ולזה סמך מאמר זה להבדלת בהמה וחיה לרמוז למה שכתבתי, ואומרו כי קדוש אני ה' וגו' נתן טעם למצוה זו של הבדלת בהמה טמאה כי קדוש וגו' ואבדיל אתכם מז העמים להיות לי. והענין עצמו של פרישות ישראל מן העכו''ם הוא הדבר עצמו של פרישתכם מן הבהמה טמאה. ברוך ה' אשר הבדילנו מן הטמאים מאדם עד בהמה עד עוף השמים:

חסלת פרשת קדושים (אור החיים)


{כז}  וְאִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה כִּי-יִֽהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם: (פפפ)

 אונקלוס  וּגְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יְהֵי בְהוֹן בִּדִין אוֹ דְכוּרוּ אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן בְּאַבְנָא יִרְגְמוּן יָתְהוֹן קְטָלָא חַיָבִין: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר אוֹ אִתְּתָא אֲרוּם יְהֵי בְּהוֹן בִּידִין אוֹ זְכוּרוּ אִתְקְטָלָא יִתְקַטְלוּן בְּאַבְנָא יְאַטְלוּן יַתְהוֹן קְטָלָא חַיָיבִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יהיה בהם אוב וגו'. כאן נאמר בהם מיתה, ולמעלה כרת, עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בהכרת, ושגגתם חטאת, וכן בכל חייבי מיתות שנאמר בהם כרת:

חסלת פרשת קדושים: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם ואיש או אשה. בעבור שאמר על האובות לטמאה בהם אמר היו קדושים והמיתו אשר יטמא נפשו באוב ובידעוני כי עד כה לא הזכיר עונש פונה אל אוב בפרהסיא. וטעם להזכיר האשה כי זאת האומנות ביד הנשים יותר וכן מכשפה לא תחיה:

חסלת פרשת קדושים (אבן עזרא)

 ספורנו  ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני. ומאחר שהיתה הכונה בכל אלה לקדש את ישראל הנה מי שיסור מזה באוב או ידעוני אשר ענינם כולו ברוח טומאה על היפך כל המכוון ראוי שיסקל בלי ספק: (ספורנו)






פרשת אמור





ויקרא פרק-כא

{א}  וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל-הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא-יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה אֱמַר לְכַהֲנַיָא בְּנֵי אַהֲרֹן וְתֵימַר לְהוֹן עַל מִית לָא יִסְתָּאַב בְּעַמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  ויאמר וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֵימַר לְכַהֲנַיָא בְּנֵי אַהֲרן דְכוּרַיָא דְיִתְפַּרְשׁוּן מִן סְאוֹב וְכִדְנָא תֵימַר לְהוֹן עַל בַּר נַשׁ דְמִית לָא יִסְתָּאֵב בְּעַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אמור אל הכהנים. אמור, ואמרת, להזהיר (א) גדולים על הקטנים (יבמות קיד. ת"כ פרשתא א, א.): בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר (ב) הכהנים: בני אהרן. אף בעלי מומין במשמע: בני אהרן. ולא בנות אהרן (קידושין לה:): לא יטמא בעמיו. בעוד שהמת (ג) בתוך עמיו, יצא מת (ד) מצוה (ת"כ שם ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דלא היה לו לכתוב אלא אמור אל הכהנים, אלא אמור להזהיר את עצמן, ואמרת אליהם להזהיר הגדולים על הקטנים, ואם תאמר למה לא מתרץ רש"י נמי דבר ואמרת דכתיב בפרשת קדושים. ויש לומר דדבור הוי כלל ולא מפרש מהו הדבור ואמרת הוי פרט רוצה לומר דבר זה אמור להם אבל הכא גבי אמור הוא פרט, קשה לרש"י למה לי שני פרטים: (ב) וקשה למה מהפך רש"י הפירוש של פסוק, בתחלה היה לו לפרש בני אהרן ואחר כך ואמרת אליהם. ועוד קשה מנא לן למילף כל הלימודים מבני אהרן. ויש לומר דהכי פירושו כיון שפירשתי ואמרת אליהם להזהיר הגדולים על הקטנים קשה למה ליה למכתב הכהנים בני אהרן, בשלמא בלא זה הייתי אומר אי כתיב הכהנים ולא בני אהרן הוה אמינא דוקא גדולים אבל לא קטנים, לכך איצטריך למכתב בני אהרן להזהיר הגדולים על הקטנים, אבל השתא דלמדתי זה מואמרת אליהם קשה למה ליה למכתב הכהנים. ומתרץ אי כתיב בני אהרן ולא הכהנים הוה אמינא יכול אפילו חללים תלמוד לומר הכהנים רוצה לומר שהוא כהן גמור. ותו מתרץ רש"י שאל תקשה לו מנלן לתרץ דהכהנים ממעט חללים דלמא לכך איצטריך דאי לא כתיב הכהנים אלא בני אהרן הוה אמינא דומיא דבני אהרן שהיו תמימים לאפוקי בעלי מומין לכך איצטריך הכהנים לרבות בעלי מומין. ומתרץ דמן בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ולא היה מתורץ למה ליה הכהנים אלא לכך אצטריך כמו שתירצתי לעיל למעט חללים, ותו קשה לרש"י בני אהרן למה לי דלא היה למכתב רק הכהנים ויכול אני למעט חללים ולרבות בעלי מומין שהרי שניהם נשמעים ממלת הכהנים. ומתרץ אי לא כתיב בני אהרן הוה אמינא דגם בנות אהרן במשמעות של הכהנים דכל מקום שנכתב בתורה בלשון זכר אף הנשים בכלל, לכך אצטריך בני אהרן ולא בנות אהרן. עיין במזרחי שפירש בענין אחר והכי פירש איצטריכו תרווייהו דאלו מבני אהרן גרידא הוה אמינא אף חללים במשמע ואם כן אין כאן מיעוט הממעט חללים ויכולים להיות נכללין בבני אהרן תלמוד לומר הכהנים יצאו חללים, והדר אמר ומנין לרבות אף בעלי מומין תלמוד לומר בני אהרן כלומר דלא אתא שום מיעוט למעטינהו כמו שבא מיעוט הכהנים למעט חללים ונשאר בני אהרן דאף בעלי מומין במשמע ולמעט בנות אהרן ואלו בכהנים גרידא הוה אמינא כהנת בכלל דהושוו לכל עונשין שבתורה לאיש. וליכא למימר איפכא דהוה לחומרא הכהנים יכול ולא חללים תלמוד לומר בני אהרן ואף חללים בכלל בני אהרן, דאם כן מעוטא דהכהנים במאי מוקמית ליה: (ג) דאם לא כן בעמיו למה לי אלא רוצה לומר שישנו בתוך עמיו שיש הרבה בני אדם שמתעסקין עמו לקבור אותו: (ד) רוצה לומר שאין לו קוברין שמותר לטמא לו. ומת מצוה הוא כל שקורא ואין אחרים עונין אותו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אמר אל הכהנים. אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים הזהיר בני אהרן שהם חייבים להשמר מדברים אחרים בעבור שהם משרתי השם ויתכן להיות פירוש אמור אל הכהנים כל הפרשה הנזכרת כי התורה בידם: ואמרת אליהם. טעמי המצות שהם חייבים לשמרם לבדם: לנפש. הוא המת: מלת יטמא. מבנין התפעל ודגשות הטי''ת להתבלע התי''ו: וטעם בעמיו. בכל ישראל שהם עמיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אמר ואמרת. להזהיר גדולים על הקטנים לשון רש"י מדברי רבותינו (יבמות קיד) והאזהרה הזאת לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מדרש רבותינו (שם) בדם ובשרצים וטומאה ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים אבל אם יעשו הם לדעת עצמן אין אנו מצווין עליהם להפרישם וטעם הכתוב על פי מדרשו אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר אליהם שלא יטמאו ורבוי האזהרות שיצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים ואמר ר"א בדרך הפשט אמור אל הכהנים הפרשה הנזכרת למעלה כי הם מורי התורה והמזהירים את העם ואמרת להם המצות שהם לבדם חייבים לשמרם ואינו נכון ועל דעתי בפשט הכתוב טעם אמור כמו דבר אמרי האזינה ה' (תהלים ה ב) דברי וכן אמרים אמת (משלי כב כא) וכן כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז) וכתיב בא אל פרעה ודברת אליו (שמות ט א) כמו ואמרת וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה (לעיל י יב) כמו ויאמר וכן במקומות הרבה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" והוא נאמר בפרשיות אשר ירצה להזהיר להם מאד או לחומר הענין או להיותם מורגלים לחטוא בהנה וכן יאמר "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם" וכמוהו כה אמר ה' אלהי ישראל הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה ואמרת אליו כה אמר ה' וגו' (ירמיהו לד ב) שטעמו דבר אל צדקיהו וכן ותאמר האשה התקועית אל המלך ותפול על פניה ארצה ותשתחו ותאמר הושיעה המלך ( יד ד) כמו ותדבר האשה אל המלך ותאמר הושיעה המלך והנה טעם אמור אל הכהנים ואמרת אליהם כטעם דבר אל הכהנים ואמרת אליהם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וענינו דבר אל העם בשמי ותאמר להם ככה כענין בא אל פרעה ואמרת אליו (שמות ז כו) ורבים יאמרו כי טעם "דבר אל בני ישראל" כטעם קריאה דבר אל בני ישראל שיתאספו אליך ותאמר אליהם ככה וכן אמור אל הכהנים שיקבצו וישמעו וטעם הכהנים כי במצות אשר הם בעניני הקרבנות יאמר "אל אהרן ואל בניו" ולא יזכירם בשם "הכהנים" כי הענינים ההם בקרבנות או במעלות הקדש אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבואו במקדש והיא מעלה להם בעצמם ולכך הזכיר הכתוב "הכהנים" לאמר כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי אלהינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה וטעם לא יטמא שתאמר להם שלא יטמא כל אחד מהם לנפש בעמיו או ימשך אל "בעל בעמיו" המוזכר למטה ושיעורו "לנפש לא יטמא הבעל בעמיו" וטעם בעל בעמיו כמו מבעלי יהודה ( ו ב) בעלי גוים (ישעיהו טז ח) הנכבדים בהם או האדונים מלשון בעליו אין עמו (שמות כב יג) בעל הבית (שם פסוק ז) כי הנכבדים יקראו אדונים יאמר לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו יפרש הכתוב כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים ויתכוין הכתוב בזה שלא יעלה על דעתנו לומר שאין האזהרה אלא בבואם אל אהל מועד לשרת בקדש וכן בכל הפרשה יזהיר כי הכל למעלתם את אביה היא מחללת (פסוק ט) ולא יחלל זרעו (פסוק טו) וכן תרגומו של אונקלוס לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה ובת"כ (אמור פרשה א טו) נדרש בבעל באשתו כמו שכתב רש"י (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אמר אל הכהנים. סמך אזהרת הכהנים שלא יטמאו לאוב שגם בו נאמר אזהרה שלא לטמא בו א''נ שלא יטמא הכהן למת כשירצה לשאול באוב שצריכין ליטמא כששואלין בו א''נ להכי סמך אמור אל הכהנים לאוב וידעוני שאם תאמרו ממי נדע העתידות הרי לא נדרש באוב וידעוני לכך סמך לו אמור אל הכהנים הרי לך כהן שישאל לך באורים ותומים. והכי איתא בתנחומא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני זה שאול ואשה בעלת אוב וסמך לו אמור אל הכהנים. אמר ר' לוי יפה היה לו לשאול באורים ותומים האמור למטה ולא באוב האמור למעלה. לעיל מיניה כתיב דמיהם בם וסמיך ליה לא יטמא שאם יטמא דמיו בו והיינו דאמרינן כהן ששמש בטומאה אחיו הכהנים מפצעים את מוחו: אל הכהנים. בגי' זה לא חללים: בני אהרן. בגי' זהו. גם בעלי מומין. למה אמר בני אהרן ולא בנות אהרן. לפי שהם גדמו מיתה לדורות: אמור אל הכהנים וגו' ואמרת. בגי' לדורות. ואמרת הם אותיות אמרו''ת טהורות. אמור ואמרת אמירה ראשונה כדי שלא ליטמא במת ואמירה שניה לטמא למת מצוה: לנפש לא. בגי' בדם המת: (בעל הטורים)

 אור החיים   ויאמר ה' וגו'. צריך לדעת למה שינה מסדר הרגיל לומר בכל התורה דבר אל וגו'. עוד למה הקדים התואר למתואר שהיה צריך לומר בני אהרן הכהנים. ודרשות שדרשו חז''ל (תו''כ) במקומן עומדים הגם שידבר בסדר זה. ויתבאר על דרך מה שאמרו ז''ל (תנחומא כאן) וזה לשונם אמר הקב''ה למשה אין נאה ליוצא ונכנס לפני להסתכל במת וכו' ע''כ, והוא אומרו אמור לשון מעלה, אל הכהנים פירוש לצד שהם כהנים משרתי פני מלך, ומה היא המעלה שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז''ל שאין נאה ליוצא ונכנס וכו'. ומטעם זה הקדים התואר למתואר להסמיך המעלה לצד היותם כהנים מה שלא היה נשמע כן אם היה אומר אמור אל בני אהרן:

ואמרת אליהם לנפש וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ואמרת. ורז''ל אמרו (תו''כ יבמות קיד:) כמה דרשות, ועוד יש לאלוה מילין והוא על דרך מה שכתב הרמב''ם פרק ב' מהלכות אבל וזה לשונו המטמא את הכהן אם היו שניהם מזידים הכהן לוקה וזה המטמא עובר משום ולפני עור וגו', ואם היה הכהן שוגג והמטמא מזיד הרי זה שמטמאו לוקה ע''כ. וקשה מנין לו להרמב''ם לחייב המטמא מלקות, והרב המגיד ומהרי''ק לא אמרו כאן דבר, כי אם הלחם משנה אשר הוא כתב וזה לשונו בהלכות כלאים כתב רבינו בזה שהמלביש כלאים לחברו אם היה הלובש שוגג המלביש לוקה, ותמה עליו הכסף משנה וכתב ששאל זה הרא''ש מהר''ש ולא זכינו לתשובה וכו', ואפשר לו דמשמע ליה לרבינו דמדאמרינן בפרק ג' מינים (נזיר מד.) דגלי קרא בנזיר שלא עשה המטמא כנטמא מדכתיב וטמא את ראש נזרו משמע דבעלמא עבדינן המטמא כנטמא ולכך כתב רבינו בפרק ה' מהלכות נזירות שאם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אינו לוקה ע''כ דברי הרב, ואינם נראים דקשה א' למה לא יהיה הנזיר בנין אב לכל התורה כולה דלא אמרינן המטמא כנטמא וכו' וכן על זה הדרך. ועוד ההוא דנזיר שהוצרך הכתוב למעט משום שהייתי דן קל וחומר מתגלחת שחייב דהא חומר בטומאה מבתגלחת תלמוד לומר וטמא את ראש וגו' ע''כ, אם כן זולת הקל וחומר לא היה צריך למעט, ואדרבא תגדל מדורת הקושיא לרמב''ם מההוא דפרק ג' מינים:

והנכון בעיני שטעמו של רמב''ם הוא מאותה שאמרו במסכת נזיר דף מ''ד וזה לשונם ומה טומאה וכו' לא עשה בה מטמא כמיטמא תגלחת לא כל שכן שלא עשה מגלח כמתגלח אמר קרא תער לא יעבור קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר עד כאן ופירש''י לא יעביר לו אחר ע''כ, פירוש אזהרה לאחר שלא יעביר תער על ראש הנזיר שאם לא כן תהיה הכוונה שלא יעביר הנזיר שער של אדם אחר ופשוט. וצריך לדעת כוונת הש''ס מנין דורש לא יעביר לו אחר, אם דורש המסורת הלא מסורת לא יעביר הוא ביו''ד בין בי''ת לרי''ש. ועוד לכשנאמר שאין חסרון היו''ד מעכבת אף על פי כן עדיין חסר תיבת לו שזולתה יהיה משמעות לא יעביר שהנזיר לא יעביר לאחרים:

אכן כוונת הש''ס שמדייק מאמר הכתוב תער לא יעבור וגו' שהיל''ל לא יגלח את ראשו או לא יעביר על ראשו יו''ד בין בית לרי''ש ויחזור אל הנזיר האמור בסמוך ויתלה האיסור כמצווה עליו לא במעשה התער שלא בכינוי אל המתגלח כאומרו תער לא יעבור שמשמעות הדברים יגידו שאסר המעשה בין על יד המתגלח בין על יד אחרים, והוא מאמר הש''ס קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לו אחר פירוש משמעות התיבה תגיד לאסור הדבר בין על ידו בין על ידי אחר. ומאמר קרי ביה אינו מדויק אלא מלבישים המכוון בתיבה והבן. ומעתה כמו כן נאמר בדין כלאים שאמר (לעיל יט יט) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ולא אמר לא תעלה עליך משמע שלא על המעלה עליו לחוד מצוה אלא על המעשה הוא מצוה שלא יהיה בין ממנו בין מהזולת, ולזה פסק הרמב''ם (הל' כלאים פ''י הל''א) שהמלביש כלאים לחבירו מזיד לוקה, וכמו כן נאמר במה שלפנינו בטומאה כהן ממה שאמר הכתוב לא יטמא אזהרה שלא בכינוי לנטמא לומר שמזהיר בין לכהן עצמו בין לאחרים על הטומאה. ושיעור המצוה היא שמצוה ה' ב''ה לבל יהיה הכהן טמא. ומעתה כל המטמאו בין הוא בין אחר הרי זה עבר על הלאו ולוקה. וכפי זה עלו פסקי רמב''ם על נכון:

ובזה נבוא ליישב דקדוק הכתוב שכפל לומר אמור ואמרת, כי לצד שצוה ה' לכהנים גם לאחרים על טומאתם, כנגד הכהנים אמר אמור אל הכהנים, וכנגד אזהרת אחרים שלא יטמאו אמר ואמרת אליהם. ואולי שתיבת אליהם חוזרת לישראל המצטוים בכל המצוה, ותמצא שאמר בסוף ענין זה (פסוק כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל הרי שהציווי נאמר מה' גם לישראל, וזה יצדיק לך פירושנו שהאזהרה בא כאן גם לישראל שלא יטמאו הכהנים. ובתורת כהנים (לקמן כד) אמרו וזה לשונם וידבר ה' הזהיר את אהרן על ידי הבנים ואת הבנים על ידי ישראל ואת הבנים זה על ידי זה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים:

לנפש. רז''ל דרשו (בתו''כ) לרבות רביעית דם וכו', וראיתי לרמב''ם ז''ל שכתב בפרק ג' מהלכות אבל וזה לשונו אחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת שנאמר לנפש עכ''ל, והקשו עליו מדתנא בתורת כהנים וזה לשונם אין לי אלא המת מנין לרבות הדם תלמוד לומר לנפש, מנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת תלמוד לומר ואמרת אליהם לרבות וכו' ע''כ. ותירץ הכסף משנה שסובר רמב''ם שמתיבת לנפש גמרינן הכל ששקולים הם וקרא לא צריך אלא אסמכתא ע''כ. ואין דברי הכסף משנה נראים, כי מנין לו לרמב''ם לבנות בנין חדש שלא כדברי הברייתא:

אכן הנכון הוא כי רמב''ם ז''ל ברייתא אחרת הוא שראה והנה היא כתובה בפסיקתא, וזה לשונם אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, לנפש לא יטמא להביא רביעית דם שתצא מן המת שהוא בלא יטמא עכ''ל, והובאה ברייתא זו ביבמות (קיד.). ולפי ברייתא זו תתחייב לומר שגם שאר טומאות הפורשות מן המת מתרבות מן לנפש שהרי דורש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. והדבר פשוט אצלי שנעלמה ברייתא זו מעיני הכסף משנה והראיה שכתב הרב בפרק הנזכר דין י''ב וזה לשונו כהן קטן וכו' הגדולים וכו' כפירש''י אמור ואמרת וגו' עד כאן, הנה ממה שמוכיח דין זה מדברי רש''י ולא מדברי הברייתא אתה יודע שלא ידע הברייתא:

ונשאר ליישב מנין להם לדרוש מתיבת לנפש רביעית דם וכו', ודלמא הוצרך לומר לנפש להודיע שאינו מזהיר אלא על טומאת מת ולא על שאר טומאות, ויש לומר שהיה לו לומר למת לא יטמא ומאומרו לנפש דרשו רביעית דם וכל שיש בו נפש. אבל טמאי מת אינם בכלל זה:

לא יטמא. אמר לשון יחיד הגם שהתחיל לדבר בלשון רבים הכהנים, אליהם. לסברת תנא שדרש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מעתה אין לנו מקום אזהרה למטמא שלא יטמא לכהן לזה אמר לשון יחיד ואמירה לרבים לומר שאזהרת רבים על היחיד הא למדת אזהרה למטמא:

עוד נראה שחש הכתוב לומר לא יטמאו שלא תבא הסברא לטעות שלא הקפיד הכתוב אלא על טומאת כללות הכהנים, כי דבר זה אינו אלא חוקה ואין לנו אלא מה שבא בפירוש, אבל כהן יחיד לא יקפיד עליו תלמוד לומר יטמא לשון יחיד. עוד לצד שצוה ה' לכהנים (לעיל י ט) איסור יין ושכר ושם גילה הכתוב שטעם האיסור הוא לבל יעבדו עבודת הקדוש שתויי יין, ואם כן שלא בזמן משמרתם או שלא בזמן עבודה יכולין לשתות יין ושכר, ואם כן תבא הסברא שילמוד סתום מהמפורש לדון בטעם איסור טומאה שהוא מהטעם עצמו שנאסרה שתיית יין ושכר נאסרה טומאה כדי שיהיה ראוי לעבודה לזה נתחכם ה' וידבר לשון יחיד לא יטמא לומר שאפילו אחד מהכהנים הוא עומד באיסור זה, וממוצא דבר אתה למד שלא מטעם ביטול עבודה כי אין עבודה בטילה מהעדר כהן אחד, אלא ודאי שאיסור טומאת כהן היא חובת גברא ואפילו מי שמשמרתו באה לזמן רחוק אף על פי כן הוא באיסור זה, ומטעם האמור בדבריהם ז''ל וכתבנוהו למעלה: (אור החיים)

 ספורנו  ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים. מה שנאמר למעלה להבין ולהורות כל מיני הטומאות ולהבדיל בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור כי זה יאות יותר לכהנים כאמרו ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות: ואמרת אליהם. שצריכים הם ליזהר בלעדי אלה גם מטומאת מת וחלול הזרע שהם מעלות קדושה לכהנים בלבד: לנפש לא יטמא בעמיו. שום אחד מהכהנים לא יטמא לנפש בעמיו שהוא כל מת מן ההמון שאינו קרובו אלא שהוא מעמו בלבד: (ספורנו)

 כלי יקר  אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. וכי עדיין לא ידענו שהכהנים בני אהרן המה מה ת"ל בני אהרן, גם כפל האמירה צריך ביאור. והקרוב אלי לומר בזה שאהרן קדוש ה' היה מקור הקדושה וממנו נמשכה הקדושה גם לבניו אך לא היו כמותו בכל צד כי היו רחוקים ממקור הקדושה, ע"כ אהרן שהיה מקור הקדושה לא הותרה לו לטמא לשום קרוב אפילו לאב ואם וכן כל כ"ג מזרעו דומה לו מכל צד שהוא מקבל שפע הקדושה בעצם וראשונה מקדושה ראשונה ית' כמ"ש כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. נזר לשון הפרשה ור"ל שהופרש ממשחת אלהיו וניתן עליו לא ע"י אמצעי, אבל בני אהרן שקבלו הקדושה באמצעית אהרן לצדדין קתני כי מצד עצמם אין בהם קדושה ומצד היותם בני אהרן יש בהם קדושה, ע"כ דינם חלוק כי מצד חלק הקדושה שקבלו אין להם לטמא למתים הרחוקים, ומצד שהם רחוקים קצת מן מקור הקדושה הותר להם לטמא לקרובים, ע"כ כפל האמירה כי אמירה ראשונה אמור אל הכהנים בני אהרן מצד היותם בני אהרן ע"כ דבקה בהם הקדושה באמצעית אהרן ע"כ ראוי לצוות להם לנפש לא יטמא בעמיו. ואמרת אליהם היינו אמירה שניה מצד עצמותם שאין בעצמותם כ"כ קדושה יתירה כי זה רמוז במלת אליהם, כאילו לא היו בני אהרן, ולפיכך ראוי לצוות להם צווי כ"א לשארו שמותר להם לטמא לקרובים.

ד"א הפך זה ממש, לומר להם אמירה ראשונה שדבקה בהם הקדושה מצד היותם בני אהרן שהיה מקור הקדושה, ואמרת אליהם. מצד עצמם שאף אם לא היו בני אהרן מ"מ מאחר שהם משרתי אל חי אין נכון להם שיטמאו כי אם לשארו הקרוב אליו. כי דיו לעבד להיות כרבו כי גם השי"ת מתעסק בקרוביו כמ"ש (דברים לד.ו) ויקבור אותו בגיא והיינו קרובי השי"ת. (כלי יקר)

 דעת זקנים  לנפש לא יטמא. כלו' אפי' לעמיו לקרובים וכ"ש לנכרים: (דעת זקנים)


{ב}  כִּ֚י אִם-לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו:

 אונקלוס  אֱלָהֵן לְקָרִיבֵהּ דְקָרִיב לֵהּ לְאִמֵהּ וְלַאֲבוּהִי וְלִבְרֵהּ וְלִבְרַתֵּהּ וְלַאֲחוּהִי: (אונקלוס)

 יונתן  אֱלָהֵן לְאִנְתְּתָא דִקְרִיבָא לְגוּפֵיהּ לְאִימֵיהּ וּלְאָבוֹי וְלִבְרֵיהּ וְלִבְרַתֵּיהּ וּלְאָחוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי אם לשארו. אין שארו אלא (ה) אשתו (שם ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רוצה לומר שארו דכתיב הכא (ועיין בתוספת יום טוב פרק יש נוחלין), ואם תאמר היה לו לכתוב הקרובה שהיא לשון נקבה. ויש לומר דכל היכא דכתיב שאר היינו שאר בשר והוי כאלו כתיב שאר בשר ובשר לשון זכר הוא לכך כתיב הקרוב בלשון זכר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי אם לשארו הקרוב אליו. היה נראה לנו כי פירושו כמו איש איש אל כל שאר בשרו שם כלל ואחר כן פרט לאמו ולאביו: וטעם בעל בעמיו. שלא יטמא הבעל באשתו וכאשר ראינו שהעתיקו רבותינו כי יטמא לאשתו ושמו לשארו כדרך אסמכתא כאשר פירשתי במלת לעם נכרי ואמרו כי פירוש בעל גדול שהעם ברשותו כמו בעליו אין עמו בטל הפירוש הראשון. וטעם להזכיר אמו קודם האב כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי אם לשארו וגו' תניא בתורת כהנים וזה לשונם שארו זו אשתו דכתיב שאר אביך, הקרוב למעט ארוסה פירוש לצד שעדיין לא נתקרבה. אליו למעט הגרושה פירוש קרוב שנתרחק. יאמר לאמו מה תלמוד לומר לאביו מה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין תלמוד לומר ולאביו ע''כ. הקשו חכמי לוניל לרי''ץ לעולם לא יאמר הכתוב לאביו ואנו למדין מקל וחומר מאמו מה תאמר הרי אביו זה אינו ידוע כאמו יטמא ממה נפשך אם זה אביו מטמא ואם אינו אביו אם כן הוא ממזר ואין לו כהונה עד כאן. ובעיני אינו קושיא כלל כי הכתוב כאן בא לב' דברים להתיר, ולהצריך, להתיר טומאה בקרובים הגם שאסר ברחוקים, ולהצריך. שאם לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו, כמו שאמר הכתוב לה יטמא ואמרו בתורת כהנים מצוה, שחייב כל כהן ליטמא למתים האמורים בענין. והגם שלא נאמר לה יטמא אלא באחותו, הרי אמרו בתורת כהנים וזה לשונם מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בע''כ עכ''ל, הרי שלך לפניך שעל כל הקרובים האמורים בענין הוא חייב ליטמא. וכפי זה אם הייתי דן טומאת אביו מדין ממה נפשך אין לי מקום לחייבו לטמא לו כי יאמר מי יאמר שהוא אביו, ומה גם אם ימות אביו בערב פסח אין לבטל מצות פסח א' במועדו מחמת ספק, ולא מבעיא למאן דאמר (רמב''ם ופר''ח) ספק דאורייתא מותר מדאורייתא פשיטא שלא יטמא לדחות מצות פסח במועדו אלא אפילו למאן דאמר ספק דאורייתא אסור מדאורייתא אף על פי כן אין לו לדחות מצות ודאי מפני מצות ספק, תלמוד לומר לאמו ולאביו שחייב ליטמא לכל אחד מהם דבר תורה. ועיין בפסוק שאחר זה:

ועוד נראה לי כיון שיש מציאות שאביו אין לו אלא חזקה, והבן מוחזק בכהן, כגון שיש לפנינו ב' בני אדם מוחזקים בחזקת כהנים כל אחד בפני עצמו, גם מוחזקים שאחד מהם אב ואחד בנו, ומציאות זה יכול להיות שיורע חזקת האב שאינו כהן ולא יורע חזקת הבן להסירו ממדריגת כהן ונאמר שאין זה אביו ונשאר הבן בחזקתו. וכיון שכן אם לא אמר לאביו הייתי דן שלא יטמא לאביו חזקה באופן הנזכר מטעם שמא יורע חזקת אביו והבן ישאר כהן לעולם, ולזה אמר התנא אביו חזקה מנין תלמוד לומר לאביו. והנה בין לדרך זה ובין לדרך ראשון אביו חזקה חייב לטמא לו כי סוף כל סוף אביו אינו אלא חזקה והתורה חייבתו ליטמא:

ולבנו ולבתו ולאחיו וגו'. תניא בתורת כהנים וזה לשונם יאמר לבנו ולבתו מה תלמוד לומר לאמו ולאביו. בנו ובתו שאינו חייב בכבודם הרי הוא מטמא להם אביו ואמו שהוא חייב בכבודם אינו דין שיטמא להם, אלו כן הייתי אומר לבנו ולבתו הנפלים, תלמוד לומר לאמו ולאביו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא ע''כ. קשה כפי זה לא היה צריך לומר אלא לאמו ולבנו וגו' ולא יאמר לאביו, ולטענת מה אמו בידוע, בנו ובתו יוכיחו שמן הסתם אינם בידוע אלא חזקה ומטמא להם. ואין לומר שגרוע אביו מבנו ובתו, שהרי מצינו שדן התנא קל וחומר מהם לאביו ולאמו, ואם כן למה הוצרך לומר לאביו. ואם לגלות על בנו ובתו שהם בני קיימא, למדינן מיתור לאמו שאין צריך שבאה מק''ו בנו ובתו, ואין לומר שצריך לאביו ולאמו שניהם יחד למעט בנו ובתו הנפלים, כי למה לא יספיק אחד. ועוד אם צריך שניהם מה מקום לתנא לעשות צריכיות בין לאביו ולאמו הלא צריכין שניהם למעט בנו ובתו נפלים, והדברים פשוטים:

ונראה לומר שאם לא אמר לאביו הייתי דן על זה הדרך מה תלמוד לומר לאמו בנו ובתו שאינו חייב בכבודם מטמא להם אמו לא כל שכן, אילו כן הייתי דן גם אביו תלמוד לומר לאמו למעט אביו מטעם שאינו אלא חזקה, והיינו מתחייבין לפרש כי בנו ובתו שאמר הכתוב הם דומים לאמו בידוע, וכגון שלא היה מציאות שתתעבר אשתו אלא ממנו על ידי ידיעה ברורה במציאות שיכול להיות, מה שאין כן אחר שאמר הכתוב לאביו והקשינו למה הוצרך ויבא דינו מאמו והכרחנו לומר שבא לומר אפילו אינו אלא חזקה אם כן אמו למה לי שמע מינה למעט בנו ובתו נפלים. והגם שהתנא אמר לאביו ולאמו למעט הנפלים, לאו דוקא, וסמך על מה שהעירך בסמוך בדרשת לאביו שבא לומר אפילו אינו אלא חזקה:

אלא שקשה למה שאמרו שם בתורת כהנים בסיפא דברייתא דלאמו ולאביו וזה לשונם אלו נאמר לאביו ולא נאמר לאמו וכו' הייתי אומר מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת אמו שנתחללה מנין תלמוד לומר לאמו ע''כ. הרי שהוצרך לאמו לרבות אפילו נתחללה, ומנין לו למעט הנפלים, ואם תדרוש לנפלים נתחללה מנין, ועוד צריך לדעת כפי זה בתו שנתחללה אם חייב לטמא לה או לא, שיש פנים לומר דוקא אמו שחייב בכבודה הוא שנתרבית אפילו נתחללה, ויש פנים לומר כיון שגילה קרא שהחילול אינו פוגם הקורבה הוא הדין בתו:

אכן בהעיר בדברי התנא מנין מצא לומר שיטמא לאמו שנתחללה, אם מיתור, דלמא אצטריך משום שהייתי אומר לאביו לצד שיש בו מעלה שאינו מתחלל מה שאין כן האם שגרועה מערך אב לצד שמתחללת. וכמו כן דקדק התנא בתחלת דבריו באמרו מה אביו שאינו מתחלל, משמע כי ההפרש יוצרך לעשות בו ההדרגה הגם שאינו בנמצא אלא כיון שראוי להיות, ואם כן נוכל לומר עד עתה שאמו שנתחללה פטור מלטמא, ובהכרח לומר שהתנא סובר כי אומרו לאמו משמעותה הוא בין כהנת בין חללה. האמת שאם לא היה אומר אלא לאביו היה לבעל דין לחלוק ולומר אמו גרועה מאביו גם בהיותה כהנת כיון שישנה בחילול, אבל אחר שאמר לאמו אפילו נתחללה במשמע. וכמו כן תדון כשאמר הכתוב ולבתו אפילו נתחללה במשמע. כי לא תלה הכתוב הדבר אלא בסיבת הקורבה, ואמו שנתחללה ובתו שנתחללה נקראים אמו ובתו, ומעתה כיון שבלא ריבוי אנו אומרים כי משמעות בתו הוא אפילו שנתחללה כל שנקראת בתו יטמא לה, אם כן נבא לדין למה אמר אמו והלא תבא בקל וחומר מבתו ומה בתו שנתחללה מטמא לה אמו אצטריך:

אכן אם לא אמר הכתוב לאמו אז לא היינו אומרים כי לאביו בא למעט בנו ובתו הנפלים אלא למעט אמו, ומיעוט זה קרוב יותר בנשמע מלילך לחפש אחר הנפלים של בנו ובתו לומר שעליהם בא, והייתי ממעט אמו מטעם שמתחללה, וכשהיינו באים לדון מבתו שמתחללת ומטמא לה היינו מעמידין מיעוט האם כשנתחללה דוקא, אבל לא נתחללה היתה באה מקל וחומר מבתו, וכשנבוא לדון בבתו אפילו נתחללה ממשמעות התיבה כמו שאמרנו למעלה שאפילו נתחללה תקרא בתו, היינו חוזרים ודנים בתו שנתחללה מאמו שנתחללה ומה אמו שנתחללה אינו מטמא לה כמו שדרשנו מיתור לאביו בתו שנתחללה לא כל שכן והגם שמשמעות בתו יגיד אפילו נתחללה, זה מן הסתם, אבל כשיבא הלימוד במיעוט או בקל וחומר נחזור להעמידה בשלא נתחללה:

העולה מכל הכתוב בעומק הכתוב הוא, שאם לא אמר הכתוב לאביו שממנו נבא לטעות שבא למעט אמו כמו שכתבתי לא היה צריך לומר לאמו והיתה באה מבנו ובתו כנזכר. ואם לא אמר לאמו שממנה היה בא הטעות לומר שבא למעט אביו לצד שאינו ידוע אלא חזקה לא היה צריך לומר לאביו. אם כן תקשה לא יאמר לא אביו ולא אמו לזה דרשו שבא למעט הנפלים שאינו מטמא להם, ומעתה אין מקום לנו לומר שיאמר או לאמו לבד או לאביו לבד, כי אחד מהם שיאמר יוליד הטעות ויסתור הבנין, ונתחכם ה' לדבר דברי אמת, ולזה נתחכם התנא וקדם להודיע הטעות היוצא מאם יאמר א' מהם, ואחר כך דרש יתור שניהם יחד והבן. ובזה עלה דברי התנא לאור עולם דברי אלהים חיים: (אור החיים)

 כלי יקר  כי אם לשארו. טעם איסור הטומאה הוא בעבור רוח הטומאה הנשאר דבק בגוף האדם, ע"כ נאמר לנפש לא יטמא ולא אמר בנפש לפי שהנפש מצד עצמה טהורה היא ואין בה שום צד טומאה, אך שהנפש סבת הטומאה כי כל שאר הבעלי חיים שאין בהם נפש המשכלת כ"א רוח החיונית לבד אין מיתתם כ"א פירוד הד' יסודות ואין מלאך המות מזדקק להם כלל. ע"כ אין בהם טומאה חמורה אבל נשמת האדם אינה יוצאת כ"א ע"י מלאך המות המוציאה משם בעל כרחה כארז"ל (אבות ד.כט) ועל כרחך אתה מת, והוא בא מסטרא דמסאבא ומביא הטומאה על הגוף, זולת הצדיקים ויחידי הדור אשר מיתתם בנשיקה לא ע"י מלאך המות אין בהם שום צד טומאה. לפיכך ארז"ל (ירושלמי ברכות פ"ג.ה"א) שביום שמת רבינו הקדוש בטלה הכהונה כי לא נטמאו בו הכהנים כלל.

ויכול להיות שכל מי שהוא מזרע אהרן קדוש ה', אז מיתתו ע"י נשיקה ואז פרחה מהם הטומאה, ונמשכה קדושה זו מן אהרן קדוש ה' אל כל יוצאי יריכו שבכולם אין שום צד טומאה, ע"כ מותר לכהן להתעסק בקרוביו אביו ואמו ובנו ובתו ואחיו כי כולם מזרע אהרן המה ואשתו של כהן כגופו דמי, ואע"פ שהמתעסק בהם יש לו טומאת ז' מ"מ אין הטומאה גדולה כ"כ שתהיה מתנגדת אל קדושת הכהן מאחר שעצמות הטומאה קלה קצת, ומ"מ לא יטמא בשאר כהן שאינו קרובו שהרי הדבר מוטל על קרוביו ואם אין לכהן קרובים מוטב שיתעסקו בו ישראלים ואם אין כאן לא זה ולא זה הרי הוא מת מצוה ופשיטא שמותר לו להתעסק בו ואפילו בישראל מותר וכ"ג אסור בכל הקרובים כי מצד גודל קדושתו אפילו טומאה קלה פוגמתו.

כי אם לשארו הקרוב אליו. ארז"ל (יבמות כב:) שארו זו אשתו. וקשה מהו זה שאמר הקרוב אליו לשון זכר הקרובה אליו מבעי ליה למימר, ולמה קרא לאשתו שארו, ולמה הקדימה לאביו ואמו. ובדרך הפשט נראה לפרש כדמסיק (ביבמות סג.) א"ל רבי יוסי לאליהו במה אשה עוזרתו לאדם א"ל אדם מביא חיטין חיטין כוסס, פשתן פשתן לובש, לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו. ולפי זה ודאי אשתו מפרנסתו והרי היא שארו, היינו מזונו הקרוב אליו, כי המזון נהפך אל גוף הניזון וביאור הכתוב שיטמא למי שהיא זן אותו לפי שהמזון קרוב אל עצמותו להוסיף בו ליחה תמורת מה שניתך ממנו, וע"כ כל אשתו כגופו דמיא אע"פ שלא נבראת עצם מעצמיו כ"א זאת הפעם ביצירה ראשונה מ"מ מאחר שלדורות היא מאירה עיניו בשארו ומזונו, ע"כ ראוי שיטמא לה. וכדי שלא תטעה לומר שיוכל לטמא לכל מי שזן ומפרנס אותו ע"כ הוציא המזון בלשון שארו שיש במשמעתו לשון אשתו שנאמר (ויקרא יח.יב) שאר אביך היא ולא אמר אשתו בפירוש כדי לפרש הטעם למה הוא מטמא לה.

ועל צד הרמז יש להוציא מכאן דין, מה שארז"ל (מו"ק כה.) ת"ח שמת הכל כקרוביו ועליו אמר כי אם לשארו הקרוב אליו. כי שארו היינו מזונו כארז"ל (ברכות יז;) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' וארז"ל (ב"ק ס.) אין פורענות בא לעולם כי אם בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א בצדיקים שנאמר (שמות כב.ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש. שכבר נאכל הגדיש דהיינו הצדיקים הנך רואה שקרא לצדיקים גדיש, כגדיש זה שאוכלים ממנו כך כל העולם ניזונין בעבור הצדיקים, וענין כבר נאכל כי הקב"ה בא בטכסיסי מלחמה כי מדרך הלוחמים לסתום תחילה מעיינות העיר ולשרוף גדישם כדי שלא יהיה להם ממה להתפרנס, כמו שפירש"י במכות של פרעה (שם ח.יז) כך הקב"ה עשה בזמן שאין ישראל עושין רצונו יתברך הוא מסיר צלם מעליהם תחילה ומקלקל גדישם שלא יהיה להם מה לאכול בזכותו, כדרך שביארנו למעלה פר' ויחי (נ.י) בגורן האטד ענין הקוצים והגדיש, לכך נאמר כי אם לשארו הקרוב אליו. רמז לת"ח המזין אותו והכל כקרוביו והקדימו לאביו ואמו כארז"ל (ב"מ לג.) אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת כו' וזה יכלול גם בזמן שהצדיק אבד או אביו ואמו, לכך הקדים אבידת רבו.

לאמו ולאביו. כי אמו אינה מזרע אהרן זולת מצד שהיא כגוף בעלה על כן הקדים האם הדבר שהוא חידוש יותר, אבל בכהן גדול שאמר לא יטמא הקדים האב כי זה חידוש יותר מה שאינו מטמא לאביו שהוא מזרע אהרן. ואם נפשך לפרש זה דרך לא זו אף זו נוכל לומר שיותר קרוב לשמוע שיטמא לאמו כי נצטערה עליו הרבה בהריון ולידה וגידול מה שאין כן באב, על כן יהיו שני מקומות אלו הן יטמא האמור כאן, הן לא יטמא האמור בכ"ג, כולם דרך לא זו אף זו. ועוד שאמו יותר ודאית מן אביו כי שמא זינתה אמו עם אחר וזה אינו אביו ולפיכך יהיו שניהם בדרך לא זו אף זו, ועוד שניוול של האשה קשה מן ניוול האיש על כן הקדים אמו לומר לך שאם שניהם מוטלים לפניו חייב לטפל תחילה עם אמו אבל בכ"ג שנאמר לא יטמא הקדים האב בדרך לא זו אף זו וק"ל. (כלי יקר)

 דעת זקנים  כי אם לשארו הקרוב אליו. איתמר בת"כ הקרובה ולא הארוסה וגבי לאחותו פרש"י הקרובה אליו לרבות הארוסה והיא הנותנת דכיון דכהן אינו מטמא לארוסתו א"כ דין הוא שיטמא לאחותו ארוסה הואיל ואם הי' בעלה כהן אינו מתעסק בקבורתה: ואז"ל שארו זו אשתו וכן מוכח לקמן דכהן מיטמא לאשתו דכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו הא שלא להחלו מטמא ועוד מדכתיב ולאחותו הבתולה הקרוב' אליו אשר לא הית' לאיש לה יטמא הא אם הית' לאיש לא יטמא לה לפי שבעלה קרוב לה יותר ומטמא לה ואפי' כהן דכתיב והיו לבשר אחד ואין לך קורבה גדולה מזו, לאמו ולאביו לו' מה אביו ואמו שהם בני קיימא אף כל אלו בני קיימא יצאו נפלי' שאינו מטמא להם. ומאי שנא דכאן גבי כהן הדיוט מקדים אמו לאביו משום דגבי הדיוט כתיב יטמא הילכך לא מבעיא לאמו שהיא ודאי אלא אפילו לאביו שאינו ודאי יטמא. וגבי כהן גדול דכתיב לא יטמא קאמר לא מבעיא לאביו שאינו ודאי אלא אפילו לאמו שהיא ודאי לא יטמא:

לאחיו ולאחותו.
איתמר בת"כ יכול לאחיו ולאחתו מן האם ת"ל לבנו ולבתו מה בנו ובתו שהם יורשין אף אחיו ואחותו היורשין אותו לאפוקי מן האם שאינן יורשין: (דעת זקנים)


{ג}  וְלַֽאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹא-הָֽיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא:

 אונקלוס  וְלַאֲחָתֵהּ בְּתֻלְתָּא דְקָרִיבָא לֵהּ דִי לָא הֲוַת לִגְבַר לַהּ יִסְתָּאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְאַחְתֵיהּ בְּתוּלְתָּא דִקְרִיבָא לֵיהּ וְלָא מְאַרְסָא וּדְעַד כְּדוֹן לָא הֲוַת מִיבְעֲלָא לִגְבַר לָהּ יִסְתָּאֵב: (תרגום יונתן)

 רש"י  הקרובה. לרבות את (ו) הארוסה (שם יב. יבמות ס.): אשר לא היתה לאיש. למשכב: לה יטמא. (ז) מצוה (ת"כ שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ויש מקשין ואימא איפכא למעט הארוסה שלא יטמא לה. ויש לומר דאם כן לישתוק קרא ולא יכתוב הקרובה ואנן ידעינן דארוסה ממועט מדכתיב אשר לא היתה דסתם הויה היא קידושין ואם כן ממילא אנו יודעין דארוסה אסורה מלטמא לה אלא על כרחך הקרובה לרבות בא שיטמא לה ואשר לא היתה פירש למשכב הוא כדפירש רש"י בסמוך. ואם תאמר מנא ליה לרבות ארוסה דלמא הא דכתיב הקרובה לרבות מוכת עץ הוא דאתא שלא תמעט מוכת עץ מדכתיב הבתולה ולא בעולה ואשר לא היתה בא למעט הארוסה, ויש לומר דאם כן לא לכתוב קרא לא הבתולה ולא הקרובה ואנא ידענא דמוכת עץ מותר לטמא אלא על כרחך צריך לומר דהקרובה לרבות ארוסה הוא בא ואשר לא היתה לאיש פירוש למשכב וממילא איתרבי מוכת עץ כיון דבלא משכב נעשית בעולה. ואין להקשות לישתוק קרא מבתולה ולא לכתוב נמי אשר לא היתה לאיש, אם כן הוה אמינא הקרובה למעט ארוסה הוא בא משום הכי הוצרך לכתוב אשר לא היתה לאיש כדפירש רש"י לעיל וממילא ילפינן נמי למוכת עץ: (ז) מדכתיב לפניו לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו' ולאחותו הבתולה וגו' משמע דכל הני דקחשיב רשאי לטמא להן, למה ליה למכתב עוד לה יטמא אלא למצוה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הקרובה אליו. להיותה אחותו מאב ואם והנה לא יטמא בעל בעמיו בכהנים או בישראלים חוץ מהנזכרים: להחלו. דגשות הלמ''ד להתבלע אחר והוא שם הפעל מבנין נפעל: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ולאחותו הבתולה. אז"ל לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ונמצא בספר הרמב"ם ז"ל דהיינו מת מוטל על הדרך והוא רחוק כ"כ מבני אדם שאם יצעק המוצאו מאותו מקום לא יהא קולו נשמע לאחרים וזהו שאז"ל קורא ואין אחרי' עונים אותו זהו מת מצוה וזהו חומרא גדול' דמשמע שאם אנו מוצאין שום מתעסקי' אחרי' דאין כהן יכול להטמא למת מצו': (דעת זקנים)


{ד}  לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ:

 אונקלוס  לָא יִסְתָּאַב רַבָּא בְעַמֵהּ לְאַחֲלוּתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יִסְתָּאֵב בַּעֲלָא לְאִיתְּתֵיהּ אֱלָהֵן כַּד כַּשְׁרָא לֵיהּ בְּרַם לִקְרֵיבָא דְהִינוּן עַבְדִין עוֹבְדֵי עַמֵיהּ יִתְחַל עֲלֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו (שם טו.), וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו, בעוד שהיא בתוך עמיו שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה, ובאיזה שאר אמרתי, באותו שהיא להחלו, להתחלל הוא מכהונתו: (רש"י)

 ספורנו  לא יטמא בעל בעמיו להחלו. והטעם שלא יטמא הכהן כי אם לקרוביו הוא כי אמנם הכהן הוא בעל בעמיו להבין ולהורות כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וראוי לאיש כזה לנהוג נשיאות כי היכי דלשתמען מיליה ואין ראוי שיחלל הכנתו אל מקדש וקדשיו כדי לכבד המתים הבלתי קרובים כאמרם ז''ל (סנהדרין פכ''ג) שהקבורה וההספד למת הם יקרא דשכבי. אמנם לקרובים התיר להטמא כי כבודם הוא כבודו: (ספורנו)

 דעת זקנים  לא יטמא בעל בעמיו להחלו. פי' הרב בכור שור כמו לבעל בעמיו כלו' שאפי' לכהן גדול שמת שהוא בעל ואדון וקדושתו גדול' א"ה לא יטמא לו כהן אחר אם אינו מקרובין המוזכרים בפסוק: (דעת זקנים)


{ה}  לֹֽא-(יקרחה) יִקְרְח֤וּ קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת:

 אונקלוס  לָא יִמְרְטוּן מְרַט בְּרֵישְׁהוֹן וּפָאתָא דְדִקְנְהוֹן לָא יְגַלְחוּן וּבְבִשְׂרְהוֹן לָא יְחַבְּלוּן חִבּוּל: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יְרַשְׁמוּן בֵּין עֵינֵיהוֹן וְלָא רוֹשַׁם בְּרֵישֵׁיהוֹן וְאוּמָנָא דִיקָנֵיהוֹן לָא יִסְפְּרוּן וּבִבְשָרֵיהוֹן לָא יְחַבְּלוּן חִבּוּל: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יקרחו קרחה. על מת, (ח) והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל (קידושין לו. מכות כ) בין עיניכם, (דברים יד, א.) יכול לא יהא חייב על כל הראש, תלמוד לומר בראשם, וילמדו ישראל מהכהנים בגזרה שוה, נאמר כאן קרחה ונאמר להלן בישראל קרחה, מה כאן כל הראש (ט) אף להלן כל הראש במשמע, כל מקום שיקרח בראש, ומה להלן על מת, אף כאן על מת (ת"כ פרק א, ג. קידושין לו. מכות כ.): ופאת זקנם לא יגלחו. לפי שנאמר בישראל ולא תשחית (ויקרא יט, כז.), יכול לקטו במלקט (י) ורהיטני, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה וזהו תער: ובבשרם לא ישרטו שרטת. לפי שנאמר בישראל ושרט לנפש לא תתנו (שם כח.), יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה, (כ) שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כמו שמוכיח רש"י מגזירה שוה: (ט) ואם תאמר דלמא איפכא מה להלן בין עיניכם דוקא אף בכהנים בין עיניכם דוקא ולא על כל הראש. ויש לומר דאין יכול למילף כהנים מישראל לענין זה דהא בהדיא כתיב הכא בראשם דמשמע כל הראש. ואין להקשות השתא נמי היאך ילפינן גבי ישראל נמי כל הראש הא כתיב בין עיניכם. דיש לומר דודאי כל הראש במשמע והא דכתיב בין עיניכם לגזירה שוה אחרת אצטריך כדי שילמוד תפילין מיניה דכתיב והיו לטוטפות בין עיניכם שלא תאמר בין עיניכם ממש דילפינן גזירה שוה כתיב הכא בין עיניכם ולהלן כתיב לא יקרחו קרחה בין עיניכם מה להלן מקום שעושה קרחה אף גבי תפילין מקום שעושה קרחה. ואין להקשות היאך סלקא דעתך שילמוד כהנים מישראל דדוקא בין עיניכם דאם כן לא יקרחו קרחה למה לי וגו' הא בכלל ישראל הם. דיש לומר דלכך אצטריך כדי שילמוד ממנו שאם קרח הרבה קריחות בפעם אחת שחייב על כל קריחה וקריחה. ובזה יתורץ קושית רא"ם שהקשה היאך מצו רבותינו זכרונם לברכה לדרוש לפי שנאמר לא תשימו קרחה בין עיניכם אין לי אלא על בין עיניכם מנלן לרבות את כל הראש תלמוד לומר בראשם והא בין עיניכם כתיב ואם קרא בראשם בא לרבות כל הראש קרא דבין עיניכם היכי מיתוקמא ואדרבה הוה ליה למידרש איפכא לפי שנאמר לא יקרחו קרחה בראשם שומע אני כל הראש תלמוד לומר בין עיניכם לא אמרתי אלא על בין העינים בלבד דהשתא ליכא לאקשויי והא בראשם כתיב דבין העינים נמי ראשם הוא שאפילו מקצת ראשו ראשם מקרי, והא דהדר כתביה גבי כהנים אינו אלא משום קרחה יתירא דאית ביה לחייב על כל קרחה וקרחה כו', והרב הניח הדבר בצריך עיון ודו"ק: (י) רוצה לומר יהא נמי חייב לכך נאמר כו' וילפינן ישראל מכהנים דריבה בהן הכתוב מצות יתירות אפילו הכי אינן חייבין אלא בגילוח כעין תער ישראל לא כל שכן: (כ) וילפינן ישראל מכהנים מגזירה שוה דשריטה שריטה, אבל אין לומר דילפינן במה מצינו ישראל מכהנים שיהיו חייבים על כל שריטה דאיכא למפרך מה לכהנים שריבה בהן מצות להכי צריכים אנו לגזירה שוה, ואף שלא הזכיר זה רש"י זכרונו לברכה מפני שסמך במה שכתב בגזירה שוה דקרחה קרחה ולא חש להאריך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא יקרחה קרחה בראשם. על המת: ופאת זקנם. על המת כמנהג מקומות בארץ כשדים והנה התברר פירוש את פאת זקנך: וטעם שרטת. אפילו אחת וכבר נזהרו ישראל על אלה. וטעם הזהירם כי ראש מוקרח וזקן מגולח ובשר שרוט לא ישמש לפני השם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא יקרחה. כתיב בה''א לחייב על ה' קרחות אפילו קרח חמישתן בפעם אחת: ופאת זקנם. בגי' זה בתער: (בעל הטורים)

 ספורנו  לא יקרחו. אף על פי שהתרתי להם הטומאה על מתיהם לכבודם לא התרתי שיפליגו באבלות להרבות כבוד מתיהם על ידי קרחה ושריטה כאמרם ז''ל מה להלן על מת אף כאן על מת: (ספורנו)

 כלי יקר  לא יקרחו קרחה בראשם. אע"פ שגם ישראל הוזהרו על כך מ"מ תרווייהו צריכי, דאי אשמעינן ישראל ה"א דווקא אבידת ישראל לדורו שאינו עושה רושם כ"כ ע"כ אין להצטער עליו ביותר לקרח קרחה עליו לפי שאינו עושה ג"כ כ"כ קרחה בעולם, אבל בכהן משרת אלהינו שמת ודאי האבידה גדולה לדורו ועושה קרחה בעולם סד"א שמותר לכהן קרובו לקרח עליו קרחה קמ"ל, ואי אשמעינן בכהנים ה"א שמצד שהכהן משרת לאלהינו. ודאי אחר מותו הוא נכנס באור החיים הנצחי לפיכך אין נכון להצטער על מיתתו כי לטובתו היא, אבל בסתם ישראל שאינו בטוח שלא יראה פני גיהנם סד"א שמותר להצטער עליו ולקרח קרחה מצדו קמ"ל.

ולא יחלל זרעו בעמיו. פליאה בעיני אם למעלה דרשו בעמיו בעוד שהמת בתוך עמיו מה יאמרו מן בעמיו הנאמר כאן, ופשוטו הוא בעמיו שפסל את זרעו מלהיות בכלל עמיו דהיינו הכהנים כי פסלו מדין כהונה, אבל למעלה א"א לפרש כן דא"כ הוא משמע שלא יטמא בעמיו בכהן שאינו שאר בשרו הא בישראל מטמא והלא ק"ו הוא, ואין לומר דנקט בעמיו לרבותא דא"כ לשתוק מיניה כי כבר נאמר כי אם לשארו וגו' ובזה מיעט הכל, ע"כ הוצרכו לדרשת בעוד שהמת בתוך עמיו אבל כאן הוא כפשוטו מלהיות בכלל עמיו. (כלי יקר)


{ו}  קְדשִׁ֤ים יִֽהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת-אִשֵּׁ֨י יְהֹוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹֽהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ:

 אונקלוס  קַדִישִׁין יְהוֹן קֳדָם אֱלָהֲהוֹן וְלָא יְחַלוּן שְׁמָא דֶאֱלָהֲהוֹן אֲרֵי יָת קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ קֻרְבַּן אֱלָהֲהוֹן אִנוּן מַקְרִיבִין וִיהוֹן קַדִישִׁין: (אונקלוס)

 יונתן  קַדִישִׁין יְהוֹן קֳדָם אֱלָהָהוֹן וְלָא יִפְסוּן יַת שְׁמָא דֶאֱלָהָהוֹן אֲרוּם יַת קוּרְבָּנַיָא דַיְיָ תִּקְרוּבְתָּא דֶאֱלָהָהוֹן הִינוּן מַקְרִיבִין וִיהוֹן קַדִישִׁין בְּגוּפֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדושים יהיו. על כרחם יקדישום (ל) בית דין בכך (ת"כ פרק א, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) מדלא כתיב קדושים הם אלא קדושים יהיו משמע על כרחם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא יחללו שם אלהיהם. פירוש כי את אשי ה': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  קדשים יהיו לאלהיהם. הקדושה היא הפרישות כאשר פירשתי בסדר של מעלה (לעיל יט ב) יאמר שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות (הרמב"ן)

 ספורנו  ולא יחללו שם אלהיהם. ואף על פי שכל אלה לכבודו אין לו רשות למחול על כבודו כי אמנם הכונה בכבוד הכהנים הוא לכבוד האל יתברך וכשימחלו על זה יחללו את שמו: (ספורנו)


{ז}  אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַֽחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵֽאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי-קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵֽאלֹהָֽיו:

 אונקלוס  אִתְּתָא מַטְעֲיָא וּמְחַלְלָא לָא יִסְבוּן וְאִתְּתָא דִמְתָרְכָא מִבַּעְלַהּ לָא יִסְבוּן אֲרֵי קַדִישׁ הוּא קֳדָם אֱלָהֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אִתְּתָא מַטְעַיָא בִּזְנוּ וּדְאִתְיְלִידָא מִן פְּסוּלַיָא לָא יִסְבּוּן וְאִתְּתָא דְמִפְטְרָא בֵּין מִגַבְרָא בֵּין מִן יְבָמָהּ לָא יִסְבּוּן אֲרוּם קַדִישׁ הוּא קֳדָם אֱלָהֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  זונה. שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר (יבמות סא:): חללה. שנולדה מן הפסולים שבכהונה (קידושין עז.), כגון בת אלמנה מכהן גדול, או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט, (קידושין עז) וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים (מ) לכהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנתחללה היא מן הכהונה ונקראת חללה אף על פי שקודם לכן גם כן היתה אסורה לכהן, נפקא מינה אם בא כהן אחר כך עליה שחייב שני לאוין אחד משום גרושה ואחד משום חללה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשה זונה. לא מצאנו על דרך הפשט בכל המקרא זונה כי אם כמשמעה גם כן ויתנו את הילד בזונה כאשר פירשתיו: וחללה. שאינה מפורסמת כזונה ולפי הפשט היה נראה מדברי יחזקאל כי אלמנות כהן מותרות לכהנים לכן דברי הקבלה הוא הנכון: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי קדוש הוא לאלהיו. כל זרע הכהונה שהוא בעל בעמיו הוא מקודש לאלהיו ואם ישא את אלה הנשים יחלל את כבודו וזרעו שלא יהיה ראוי לאותה הקדושה: (ספורנו)


{ח}  וְקִ֨דַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי-אֶת-לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדשׁ֙ יִֽהְיֶה-לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם:

 אונקלוס  וּתְקַדְשִׁנֵהּ אֲרֵי יָת קֻרְבַּן אֱלָהָךְ הוּא מְקָרֵב קַדִישׁ יְהֵא לָךְ אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַקְדְשִׁינֵיהּ לְכַהֲנָא אֲרוּם יַת קוּרְבַּן אֱלָהָךְ הוּא מַקְרִיב קַדִישׁ יְהֵי לָךְ וְלָא תַפְסִינֵיהּ אֲרוּם קַדִישׁ אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וקדשתו. על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו (נ) ויסרהו עד שיגרש (יבמות פח:): קדוש יהיה לך. נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה (ת"כ): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) ואם תאמר למה לי שני פסוקים על זה הא לעיל נמי כתיב קדושים יהיו על כרחם. יש לומר דלעיל מיירי לענין שלא יטמא למתים חייבים בית דין להפרישו בעל כרחך והכא מיירי באשה הפסולה, וזהו שנקט רש"י הכא ואם לא רצה לגרש הלקהו כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וקדשתו. במחשבה ובדבור: לחם אלהיך. מאכל שהוא קרב לשם: אני ה' מקדשכם. כלכם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם כי קדוש אני ה' מקדשכם. עם הכהנים ידבר כאשר החל "אמור אל הכהנים" או "אני ה' מקדשכם" כלכם הכהנים והעם והטעם כי מאחר שהוא מקריב לחם אלהיך קדוש יהיה לך כי על ידו אני מקדש את כלכם ומשרה שכינתי במקדשכם ויתכן על דרך האמת שיחזור לראש הפסוק וכבר נתפרש (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וקדשתו. שלש קדושות בפסוק לפתוח ראשון ולברך ראשון וליתן לו מנה יפה ראשון: (בעל הטורים)

 אור החיים  וקדשתו ולא אמר וקדשתם כסדר הנדבר עד עתה בלשון רבים. לדבריהם ז''ל (יבמות פח:) שאזהרה זו באה שאם כהן לא רצה לגרש אשה זונה וחללה וגו' שמלקין אותו ומיסרין אותו עד שיגרש, ולפי הטעם שנתן הכתוב כי את לחם אלהיך הוא מקריב, תבא הסברא לומר כי כל עוד שיש כהנים שלמים וכן רבים המספיקים להקריב אין חיוב לכוף, לזה אמר לשון יחיד שאפילו על אחד מהם יקפיד לעשות כמשפט הזה:

קדוש יהיה לך. פירוש כדי שיהיה קדוש יהיה לך הכהן פירוש הנה הוא שלך לכופו על הדבר. ואומרו כי קדוש, פירוש לצד שקדמה לנו הידיעה כי הקדושה היא בחינה הנקנית ברצון ובהשלמת החפץ והחשק בה ולא בכפייה. ואיך אומר הכתוב לכופו על הקדושה, לזה אמר כי קדוש פירוש לא להמשיך לו הקדושה מחדש שכבר הוא קדוש אלא שלא לאבד קדושתו. ואומרו אני ה' מקדשכם, נותן טעם לחיוב ישראל בדבר זה, כי באמצעות קדושת כהן ה' ב''ה משרה שכינתו בתוכינו ומקדש אותנו, ואם אין כהן אין עבודה ואין מקדש ואין שוכן: (אור החיים)


{ט}  וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת-אָבִ֨יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף: (ס)

 אונקלוס  וּבַת גְבַר כָּהֵן אֲרֵי תִתְחַל לְמִטְעֵי מִקְדֻשַׁת אֲבוּהָ הִיא מִתַּחֲלָא בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּבְרַת גְבַר כָּהִין מְאַרְסָא אֲרוּם תָּפִיס גַרְמָהּ לְמִטְעֵי בִּזְנֵי עַד דְהִיא עִם בֵּית אָבוּהָא וְזַנְיַת בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי תחל לזנות. כשתחלל על ידי זנות, (ס) שהיתה בה זיקת (ע) בעל, וזנתה או מן האירוסין או מן הנשואין, ורבותינו נחלקו בדבר (סנהדרין נא.), והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה: את אביה היא מחללת. (סנהדרין נב) חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גדל (שם נב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דקשה לו דמשמע דוקא כשתתחיל לזנות היא בשריפה הא אם כבר התחילה לזנות ולא היו יודעין ולבסוף נודע הדבר אינה בשריפה וזה אין לו שום טעם לכן פירש כשנתחללה על ידי זנות, והודיענו שמלת תחל מלשון חלול ולא לשון התחלה: (ע) זיקה לשון קשירה, ומלכיהם נהוגים תירגם יונתן ומלכיהם זקוקין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כי תחל. לדעת רבים מגזרת תחלה ולפי דעתי מלשון חלול רק הוא מהבנין הכבד הנוסף כמו לא יחל דברו ועל שני הפירושים המלה היא מפעלי הכפל רק היא זרה ויתכן שתהיה זרה החל גם תחל שלא יתערבו עם טעם תחלה בעבור היות התי''ו קמוץ בקמץ קטן וכן לבלתי החל: ובת כהן. אם חללה עצמה בזנות בעבור שחללה כבוד אביה: באש תשרף. בעולה. או ארוסה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  באש תשרף. לפי שכל מעשה הכהנים באש לפיכך מיתתה באש: (בעל הטורים)


{י}  וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵֽאֶחָ֜יו אֲֽשֶׁר-יוּצַ֥ק עַל-רֹאשׁ֣וֹ | שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת-יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת-הַבְּגָדִ֑ים אֶת-רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֥א יִפְרֹֽם:

 אונקלוס  וְכַהֲנָא דְאִתְרַבָּא מֵאֲחוֹהִי דְיִתָּרִיק עַל רֵישֵׁהּ מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְדִי קָרִיב יָת קֻרְבָּנֵהּ לְמִלְבָּשׁ יָת לְבוּשַׁיָא יָת רֵישֵׁהּ לָא יְרַבֵּי פֵרוּעַ וּלְבוּשׁוֹהִי לָא יִבְזַע: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַהֲנָא רַבָּא דְמִתְרַבְרַב עַל אָחוֹי דִי יִתְרוֹק עַל רֵישֵׁיהּ מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּדְיִקְרַב יַת קוּרְבָּנֵיהּ לְמִלְבּוֹשׁ יַת לְבוּשַׁיָא יַת רֵישֵׁיהּ לָא יִרְבֵּי פֵירוּעַ וּלְבוּשׁוֹי לָא יְבַזַע בְּשַׁעַת אֲנִיקֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יפרע. לא יגדל פרע על אבל (ת"כ פרשתא ב, ג.), (פ) ואיזהו גידול פרע יותר משלשים יום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דילפינן מבני אהרן דכתיב ראשיכם אל תפרעו מה להלן על האבל אף כאן על אבל. ואיזהו גידול פרע יותר משלשים יום דילפינן מנזיר דכתיב בו יהיה גדל פרע יהיה בגימטריא שלשים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את הבגדים. והם בגדי קדש: את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. מזה הכתוב נלמוד מה שהעתיקו חז''ל במשפט האבלות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את ראשו לא יפרע וגו' ועל כל נפשות מת. נמשך לפניו עם "נפשות מת" יאמר שלא יפרע ולא יפרום על כל נפשות מת ולא יבא עליו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והכהן הגדול. ה' גדול מאחיו בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים: יוצק. ב' דין ואידך ונהר יוצק יסודם מלמד ששמן המשחה אשר עשה משה היה מושך כנהר וממנו היו מושחין כל המלכים: ללבוש. ב' דין ואידך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש כדדרשינן גדלהו משל אחיו וזהו כיון שמלא ידו ללבוש הבגדים אז ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש: (בעל הטורים)


{יא}  וְעַ֛ל כָּל-נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא:

 אונקלוס  וְעַל כָּל נַפְשַׁת מֵתָא לָא יֵיעוֹל לַאֲבוּהִי וּלְאִמֵהּ לָא יִסְתָּאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְוַת כָּל בַּר נַשׁ דְמִית לָא יֵיעוֹל לְאָבוֹי וּלְאִמֵיהּ לָא יִסְתָּאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועל כל נפשת מת. באהל (צ) המת: נפשת מת. להביא רביעית דם מן (ק) המת שמטמא באהל (נזיר לח.): לאביו ולאמו לא יטמא. לא בא אלא להתיר (ר) לו, מת מצוה (שם מז: ת"כ שם ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) רוצה לומר מדכתיב לא יבוא ואין שייך ביאה אלא בדבר שיש לו תוך: (ק) ואם תאמר והא בפרשת חקת גם כן כתיב במת בנפש ופירש רש"י בנפש זו רביעית דם ולמה לי תרי קראי. ויש לומר דכאן מדבר שמטמא באהל והתם מדבר שמטמא במגע: (ר) דהא כבר כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא ועל כרחך זה בא ללמד שאינו מטמא אף לאביו ולאמו דאי דוקא לשאר בני אדם הוא דאתא פשיטא דהא אפילו כהן הדיוט הוא אסור כדכתיב לנפש לא יטמא אלא על כרחך על כל נפשות מת לא יבא לאסור בכהן גדול אף מה שהתיר בכהן הדיוט דהיינו אביו ואמו ואם כן לאביו ולאמו לא יטמא למה לי אלא ודאי לכך אצטריך דאי לאו לאביו ולאמו הוה אמינא כיון דקרא דעל כל נפשות וגו' בא לאסור בכהן גדול אף מה שהתיר בכהן הדיוט, ולעיל התיר לו גם כן מת מצוה ואביו ואמו וכאן בכהן גדול אסר לו הכל והואיל ואסר לו מת מצוה בכאן הוה אמינא אף למת מצוה אסור לו ליטמא דדוחק הוא לחלק לכך חזר וכתב לאביו ולאמו לא יטמא לומר לך הג' במ"ג דאביו ואמו לא דמי לשאר אדם דלשאר אדם אסור ליטמא אפילו מת מצוה ולאביו ולאמו כשהן מת מצוה מותר ליטמא לה כך לאביו ואמו לא יטמא אבל למת מצוה מותר ליטמא, כך מצאתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ועל כל נפשות מת לא יבא. גוף מת והגוף חסר כי מת שם התאר וכן ועשיר יענה עזות ומאכלו בריאה תחסר שה: וטעם לא יבא. באהל או בבית ששם המת: וטעם לאביו ולאמו. שהיא מצוה עליו לכבדם בחייהם ובמותם ואף כי לאחיו ולבנו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ועל כל. נפשות מת וגו'. כל הפסוק האותיות של סופי תיבות כפולות רמז לרביעית דם הבא משני מתים שמטמא: (בעל הטורים)


{יב}  וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וּמִן מַקְדְשָׁא לָא יִפּוֹק וְלָא יַחֵל יָת מַקְדְשָׁא דֶאֱלָהֵהּ אֲרֵי כְּלִיל מְשַׁח רְבוּתָא דֶאֱלָהֵהּ עֲלוֹהִי אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן מַקְדְשָׁא לָא יִפּוֹק וְלָא יָפִיס יַת מַקְדְשָׁא דֶאֱלָהֵיהּ אֲרוּם מְשַׁח רְבוּת אֱלָהֵיהּ עֲלוֹי אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה (ת"כ שם ה. סנהדרין יח.). ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן, (ש) וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה: ולא יחלל את מקדש. שאינו מחלל בכך את העבודה, שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) פירוש מקרא הזה ילפינן דהיינו מדכתיב ולא יחלל את מקדש אלהיו דאין לומר מדכתיב לא יצא דרשינן הכי איך יתכן לדרוש השתי דרשות מן המקרא הזה דהא שדרשו אינו הולך אחר המטה משמע בין בעבודה ובין שלא בעבודה ולפי המדרש האחר יחייב שיפרש בשעת עבודה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומן המקדש לא יצא. אמרו המעתיקים אחר המת והוא הנכון ויש אומרים בשבעת ימי המלואים וזה לא יתכן כי כבר באר ומלא את ידו גם כן יתכן שלא יצא מן המקדש כי אם לדבר מצוה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה (ת"כ כאן וסנהרין יט) ועוד מכאן למדו רבותינו (הוריות יב) שכהן גדול מקריב אונן וכן משמעו אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה ולא יחלל את מקדש אלהיו שאינו מחלל בכך את העבודה אם עבד כשהוא אונן שהתיר לו הכתוב לעבוד הא הדיוט שעבד אונן חלל לשון רש"י ושני המדרשים הללו חלוקים הם זה עם זה שאם הכתוב התיר בכהן גדול שאינו צריך לצאת מן המקדש מפני אנינותו כהדיוט אבל יכול הוא לעבוד כשהוא אונן אם כן אין בכאן אזהרה כלל שלא יצא אחר המטה וכן "לא יחלל את מקדש אלהיו" כפי הלשון הזה אינו אלא לומר שאין עבודתו מחוללת וללמד שההדיוט שעבד אונן חלל ואם כן הכתוב הזה שלילות ולא אזהרה ובעלי ההלכות מנאוהו בלאוין בהלכות פסוקות ובהלכות גדולות ועוד שכבר כתבתי (לעיל י ו) הברייתא שהיא שנויה בתורת כהנים (שמיני מילואים מב מג) ומפורש בה שהוא לאו גמור כדקתני ומפתח אהל מועד לא תצאו (לעיל ח לג) יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ואין מחלל הוי אומר בשעת עבודה וקתני אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו' והרי הוא לאו גמור אזהרה שלא יניח עבודה ויצא לפיכך אני אומר כדי לקיים כל דברי חכמים שעיקר הכתוב הזה יזהיר בכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת ולא יחלל את המקדש שיעזוב עבודתו לכבוד המת אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו וכל שכן שאם מניח עבודתו ללא דבר ויוצא שעובר בלאו הזה אבל הזהירו הכתוב בענין המת להתיר לו העבודה כשהוא אונן ומאחר שהיא מותרת לו אם יניחנה מרצון עצמו יהיה חלול המקדש וזה הוא פירוש הכתוב הזה וכבר כתבתיו בסדר ויהי ביום השמיני ועוד מצינו שנחלקו רבותינו בפרק שני של מסכת זבחים (טז) ואמרו אונן מנא לן דמחיל עבודה דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל ורבי אלעאי אמר מהכא הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם (לעיל י יט) אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקרבו שפיר וכו' ורבי אלעאי מאי טעמא לא אמר ומן המקדש לא יצא אמר לך מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל והענין לומר כי כיון שאמר הכתוב אזהרה בכהן גדול שלא יצא ולא יחלל העבודה בהניחו אותה אין לכהן הדיוט במשמע הזה שיחלל כשיעבוד ומכאן ראיה עוד שאיננו רשות להתיר העבודה לכהן גדול ולהודיעו שאין עבודתו מחוללת בכך כי היה יוצא מזה בודאי שכהן הדיוט מחלל אותה והנה יראה מזה בפשוטו כי על דעת הפירוש הראשון הוא שלילות בכהן גדול שאינו מחלל עבודתו כלשון רש"י אבל מפני שהברייתא מפורשת שהוא אזהרה נאמר שהם יסברו כי מאחר שאין האזהרה אלא בכהן גדול ומכלל שההדיוט יוצא ומניח העבודה מזה נלמוד שהיא מחוללת ואילו היתה כשרה לא יתיר לו להניחה וכך שנויה בתורת כהנים בפרשה הזאת (פרשה ב ו) ומניין שאם עבד עבודתו כשרה תלמוד לומר ולא יחלל את מקדש אלהיו הא כהן הדיוט שעבד עבודתו פסולה והסוגיא ששנויה בסנהדרין (יט) ומן המקדש לא יצא שאינו יוצא אחר המטה עמהם אלא הם נכסין והוא נגלה הם נגלין והוא נכסה דברי רבי מאיר ורבי יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש כלל שנאמר ומן המקדש לא יצא ופירשו בטעמו של רבי מאיר ו"מן המקדש" מקדושתו לא יצא וכיון דאית ליה היכירא לא אתי למנגע ורבי יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע כל זה אסמכתא מדבריהם הם הנהיגו סילסול בכהן גדול שלא יצא אחר המטה לפי שהוא אינו מטמא לקרובים ואדם בהול על מתו שמא יגע בהן כענין ויפל יוסף על פני אביו (בראשית נ א) אבל כהן הדיוט על קרוביו הוא מטמא ועל אחרים אינו בהול שיטמא להן וכל זה בכהן גדול מעלה מדבריהם וסמכו אותה לכתוב הזה כדרך האסמכתות בתלמוד וכך מצאתי בתוספתא בסנהדרין (פ"ד ה"א) אמרו לרבי יהודה אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד ועוד שם בירושלמי (פ"ב ה"א) ראיות אין כאן מקום הזכרתם (הרמב"ן)

 ספורנו  ומן המקדש לא יצא. בשביל המת: ולא יחלל את מקדש אלהיו. שיראה שהוא מחשיב יותר כבוד המת מככוד המקדש והקדש שנתנה לו: (ספורנו)


{יג}  וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח:

 אונקלוס  וְהוּא אִתְּתָא בִבְתֻלְתָּהָא יִסָב: (אונקלוס)

 יונתן  וְהוּא אִיתָא דְאִית בָּהּ בְּתוּלָהָא יִסַב: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בבתוליה. יש שמות בלשון הקדש לא יפרדו לעולם כמו נעורים וזקונים ועלומים ובתולים ויש שמות בלשון הקדש שלא יתחברו נטף ושכם וזהב וברזל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והוא אשה בבתוליה יקח. פירוש אבל לא בעולה והוא לאו הבא מכלל עשה ואחרי כן הזהיר בלאו על האלמנה והפסולות ואמר כי אם בתולה מעמיו יקח אשה לצוות עליו שיקחנה וזהו שאמרו רבותינו (הוריות יא) מוזהר על האלמנה ומצווה על הבתולה וכך שנו בתורת כהנים (פרק ב ו) כי אם בתולה מלמד שהוא מצווה על הבתולה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והוא אשה בבתוליה. והוא עולה י''ח רמז בן י''ח שנה לחופה וכן והוא כחתן יוצא מחופתו. בבתוליה. בי''ת ויו''ד יתירין דהוי מצי למכתב בתולה רמז עד י''ב שנים בתוליה שלמים: (בעל הטורים)


{יד}  אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַֽחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת-אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם-בְּתוּלָ֥ה מֵֽעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה:

 אונקלוס  אַרְמְלָא וּמְתָרְכָא וְחַלִילָא מַטְעֲיָא יָת אִלֵין לָא יִסָב אֱלָהֵין בְּתֻלְתָּא מֵעַמֵהּ יִסַב אִתְּתָא: (אונקלוס)

 יונתן  אַרְמְלָא וּמִפְטְרָא וּדְאִיתְיְלִידָא מִן פִּיסוּלַיָא וּמַטְעַיָא בִּזְנוּ יַת אִילֵין לָא יִסַב אֱלָהֵן בְּתוּלְתָּא מִיכַשְׁרָא מִבְּנַת עַמֵיהּ יִסַב אִתְּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וחללה. שנולדה מפסולי (ת) כהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ואם תאמר הא כבר פירש לעיל, ואי רוצה לפרש גם כאן היה לו לפרש גם פירוש שני שפירש לעיל והיה לו לפרש גם כן זונה דכתיב כאן, ויש לומר כאן צריך לפרש הפירוש של חללה דהוה אמינא דמיירי דוקא כשנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחת מן הפסולים פירוש אף שלא כדרכה. אבל בתולה שנולדה מן הפסולין לכהונה לא הוה חללה דדוקא כתיב וחללה זונה דמשמע חללה שהיא זונה דהא כתיב לפניו אלמנה וגרושה דמשמע אלמנה או גרושה אם כן גם בכאן היה לו לכתוב וזונה דמשמע או זונה, אלא מדכתיב זונה בלא וא"ו משמע חללה שהיא זונה לכך הוצרך רש"י לפרש דנולדה מפסולי כהונה גם כן מקרי חללה וזונה לא קאי אחללה, והא דלא כתיב וחללה וזונה, דרך המקרא לדבר כן כמו לעיל כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו היה לו לכתוב ולאמו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אלמנה וגרושה. כלל מכהן או מישראל: וחללה זנה. חסר וי''ו הדבק כמו שמש ירח עמד זבולה: וטעם להוסיף כי אם בתולה. להזכיר עמיו כי הבתולה השבויה והמתייהדת אסורה לו: (אבן עזרא)


{טו}  וְלֹֽא-יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדְּשֽׁוֹ: (ס)

 אונקלוס  וְלָא יַחֵל זַרְעֵהּ בְּעַמֵהּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדְשֵׁהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא יָפִיס זַרְעֵיהּ בְּעַמֵיהּ אֲרוּם אֲנָא יְיָ מְקַדְשֵׁיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יחלל זרעו. הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו הימנה חלל מדין קדושת (א) כהונה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (נחלת יעקב) רוצה לומר שבניו הזכרים מותרים ליטמא ולישא גרושה וכל כיוצא בזה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולא יחלל זרעו. פירוש אלמנה וגרושה בסתר כי את כל אלה לא יקח בגלוי ואחר שהזכיר קדושת הכהנים החל להזכיר המומין: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולא יחלל זרעו בעמיו. הא אם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנה חלל מדין קדושת כהונה לשון רש"י פירשו הרב לשלילות בלבד את אלה לא יקח שלא יתחלל זרעו ועל דעת רבותינו (קידושין עח) הוא לאו שני וכך אמרו קדש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ואמרו בעל ולא קדש לוקה משום לא יחלל והנה הם שני לאוין ונדרש להם גם כן כטעם קדש ולא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל אם כן פירושו "את אלה לא יקח כי אני מזהירו בלא יחלל זרעו" ומאלינו נלמוד שהזרע מן הפסולות הוא מחולל (הרמב"ן)


{טז}   שני  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לחם אלהיו. הוא קרבן המזבח ואלה הכהנים הדיוטים על כן אמר כל מי שהוא מזרע אהרן הכהן: (אבן עזרא)


{יז}  דַּבֵּ֥ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹֽרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו:

 אונקלוס  מַלֵל עִם אַהֲרֹן לְמֵימָר גְבַר מִבְּנָיִךְ לְדָרֵיהוֹן דִי יְהֵּי בֵהּ מוּמָא לָא יִקְרַב לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם אֱלָהֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם אַהֲרן לְמֵימָר גְבַר מִבְּנָךְ לְזַרְעֲיַית דָרֵיהוֹן דִיהֵי בֵיהּ מוּמָא לָא יִתְכְּשַׁר לְקָרְבָא קוּרְבַּן אֱלָהֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לחם אלהיו. מאכל אלהיו, כל (ב) סעודה קרויה לחם, כמו עבד לחם רב (דניאל ה, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואם תאמר למה לא פירש זה לעיל דכתיב לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש, ויש לומר דלעיל הוה אמינא הא דנקט לחם וגו' קאי על לחם הפנים שהיה בהיכל אבל הכא כתיב לא יקרב להקריב וגו' להקריב למה לי אלא על כרחך בכל הקרבנות שמקריבים על המזבח מיירי לכך הוצרך לפרש כל מאכל וכו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  דבר אל אהרן איש מזרעך. לא אמר בכאן "דבר אל אהרן ואל בניו" כאשר יאמר בפרשיות כלן והטעם כי שם צוה בפרשיות הקרבנות זאת תורת העולה (לעיל ו ב) וזאת תורת החטאת (שם פסוק יח) והאשם וכיוצא בזה אבל בכאן אם אמר "דבר אל אהרן ואל בניו" ראוי שיאמר "איש מכם לדורותיכם" ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומין כי אהרן קדוש ה' כולו יפה ומום לא יהיה בו אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם ובפרשת הטומאה בסמוך (להלן כב ב) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל כי יתכן שגם באהרן ארע טומאת המגע במת או בשרץ וכאשר בא להזכיר הצרעת והזוב חזר ואמר (שם פסוק ד) איש איש מזרע אהרן כי לא יארע זה בגופו כי מלאך ה' צבאות הוא ואמר בסוף הפרשה (פסוק כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו שרצה משה להזהיר גם את בניו שיקחו מפיו תורה ואמר כן לבני ישראל להזהיר ב"ד של ישראל על כך ובת"כ (פרשה ג ה) מצאתי כל איש מה תלמוד לומר לפי שנאמר זרע אהרן אין לי אלא זרעו אהרן עצמו מנין תלמוד לומר כי כל איש אשר בו מום (פסוק יח) וכן שנו שם (פרק ד א) זרע אהרן אין לי אלא זרעו אהרן עצמו מנין תלמוד לומר והוא צרוע או זב (להלן כב ד) ופירוש "אהרן עצמו" הכהן הגדול תחתיו מבניו כי בעבור שהתיר האנינות לכהן גדול אולי יתיר לו המום והצרעת והוצרך לרבותו או שתרמוז דין אהרן עצמו כי לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס אבל כסתה על אהרן לכבודו ולרמוז לנו שלא יארע לו כן (הרמב"ן)

 אור החיים  דבר אל אהרן לאמר. אמר לאמר, לצד שהמצוה באה לאהרן כאומרו דבר אל אהרן שהטיל עליו להפריש בעלי מומין מהכהנים להיות שהוא כהן גדול, לזה אמר לאמר שיזהיר גם כן כל הכהנים שיאמר להם המצוה, ונמצאו מוזהרים הכהנים על עצמן וכהן גדול גם כן מוטל עליו לבל [יגש] (יזיד) איש בעל מום:

איש מזרעך וגומר. לא אמר כסדר שאמר בתחלת הפרשה, ולא כסדר שאמר בפרשה שאחריה דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו, ולא כסדר יין ושכר שאמר אתה ובניך. ואולי כי נתכוין ה' במתק לשונו לומר שאהרן ובניו מובטחים מכל המומין האמורים בפרשה לזה לא הזכיר לא הוא ולא בניו אלא זרעך. והגם שגם בניו יקראו זרעך, אף על פי כן ממה ששינה העירך כי על הבאים אחריהם הוא אומר, ודקדק גם כן לומר מזרעך, הבטיחך שלא יפול המום בכולם אלא במקצתם, ועיין בפירוש פסוק והוא צרוע (לקמן כב ד): (אור החיים)

 כלי יקר  איש מזרעך אשר יהיה בו מום. כאן אמר בו מום ולמטה הפך ואמר מום בו, וכאן אמר אשר יהיה להבא משמע ואח"כ אמר כל איש אשר בו מום בהווה משמע, ומהו שנתן טעם לדבר באותו דבר עצמו ואמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, ומה שפירש"י אינו דין שיקרב כמו הקריבהו נא לפחתך אינו מפורש במקרא.

על כן אומר אני שהקדמונים שהיו בקיאין בחכמות, היו יודעין בכל מום שנתהוה באדם טרם היותו, מצד איזו עון שראו בו דרך משל אם ידעו שהוא מקבל שוחד ידעו בו שסופו בא לידי עורון, ואם ראו בו רגל גאוה ידעו בו שסופו לבא לידי שבר רגל, והכרת פניו ענתה בו שהכירו במראה פניו איזו תכונה רעה שיש בקרבו הפוגמת איזו אבר ידוע וסופו לבא לידי מום נגלה וראוי לגאלו מן הכהונה ע"ש סופו, לכך נאמר איש איש מזרעך אשר יהיה בו מום, שהכרת פניו ענתה שלסוף יהיה בו מום כי מתוך מעשיו ניכר שלסוף יבא לידי מום זה שיהיה בו הרי הוא נפסל על שם סופו. ונתן טעם לדבר כי כל איש אשר בו מום וגו', אי אתה מודה אם המום כבר יש בו ודאי אינו דין שיקרב משום הקריבהו לפחתך. (מלאכי א.ח) ע"כ גם זה אשר יהיה בו מום להבא ראוי שיתגאל מן הכהונה, ומטעם זה לא אמר בנתינת טעם לשון יהיה. וכל זה מדבר במי שאינו נולד במומו שהרי מעשיו גרמו לו מציאת המום כי במעשיו פגם אחד מאבריו, לכך נאמר בב' פסוקים אלו בו מום שקדמה מציאתו למציאת המום כי מלת בו מדבר במציאת האדם שקדמה ואח"כ נולד בו המום.

ועדיין לא שמענו אם נולד במומו אם המום מעכב או לא, כי יש מקום לומר שמא דווקא זה שתרווייהו איתנהו ביה שיש לו פגם בנשמתו ובגופו ראוי שיתגאל מן הכהונה לבלתי הקריב את קרבן ה', אבל הנולד במומו שאין בו פגם בנשמתו זולת בגופו לבד שמא תאמר שאינו מעכב קמ"ל למטה מום בו את לחם אלהיו וגו'. וזה מדבר במי שקדמה מציאת המום למציאתו לאויר העולם, וזה ביאורו כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה'. ואע"פ שכבר הזכיר למעלה אשר יהיה בו מום וגו' מ"מ לא הזכיר שם כ"א לחם אלהיו. וסד"א דווקא לחם אלהיו כמנחות, ולחם הפנים, אבל שאר אשי ה' מותר להקריב קמ"ל לא יגש להקריב את אשי ה' להשוות כל האישים במי שבו מום וסד"א דווקא במי שבו מום אבל לא במי שמום בו קמ"ל מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב. ונקט לחם אלהיו לא שבא למעט האישים שהרי כבר הושוו כל האישים במי שבו מום והוא הדין במי שמום בו ולא נקט לחם אלהיו כ"א בעבור שר"ל אח"כ שאפילו לחם אלהיו שיש בהם קדושה יתירה יותר מן העולים לאישים מ"מ מותר לאכול מהם, כמ"ש מיד לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל, וכ"ש מן האישים. ומ"ש ומן הקדשים יאכל אלו קדשים קלים לפי שיש מקום לומר שאחר שלא הותרו לזר, כמו מנחות של קדשי קדשים שאכל משה וכן משמע בילקוט סוף פר' צו (ח.תקיח). ובדרך זה מיושב מה שנאמר גם בבהמות פעם מום בו ופעם בו מום, לפי שכל מומים פוסלים בבהמה בין שנולדה במומה בין שנולד מומה בה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אשר יהי' בו מום לא יקרב. תימה אמאי מצרכינן במס' קדושין קרא הנני נותן לו את בריתי שלום לו' כשהוא שלם ולא כשהוא חסר תיפוק ליה מהכא וצ"ע: (דעת זקנים)


{יח}  כִּ֥י כָל-אִ֛ישׁ אֲשֶׁר-בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ:

 אונקלוס  אֲרֵי כָל גְבַר דִּי בֵהּ מוּמָא לָא יִקְרַב גְבַר עַוִיר אוֹ חֲגִיר אוֹ חָרִים אוֹ שָׂרִיע: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם כָּל גְבַר דְבֵיהּ מוּמָא לָא יִקְרַב גְבַר דְסָמֵי אוֹ דְחָגִיר אוֹ דְלָקִי בְּחוּטְמֵיהּ אוֹ דְמִישְׁתְּמִיט יְרֵיכֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. אינו דין (ג) שיקרב, כמו הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א, ח.): חרם. שחוטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתי עיניו (ד) כאחת (בכורות מג:): שרוע. שאחד מאיבריו גדול מחבירו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארוכה (ה) מחברתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דאם לא כן לא יקרב למה לי דהא לעיל כתיב לא יקרב: (ד) פירוש שחוטמו שקוע סמוך לעיניו עד שכשרוצה לכחול שתי עיניו אין חוטמו מעכבת מלכחול שתיהן יחד בכחילה אחת: (ה) ואין לומר היינו פסח דיש לומר פסח מיירי שאיבריו כשאר כל אדם אך שוק אחד הוא יותר קצרה אבל שרוע הוא להיפך כי כל איבריו כשאר איברים של אדם אך שוק אחד הוא יותר ארוך. ולשון שרוע הוא מלשון כי קצר המצע מהשתרע: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חרום. הפך שרוע והנה חרום מגזרת חרם: שרוע. מגזרת מהשתרע: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  חרם או שרוע. כל שחוטמו שקוע בין שתי העינים שכוחל שתי עיניו כאחת לשון רש"י ובתורת כהנים (פרשה ג ז) ובגמרא דבכורות (מג) שנינו חרום שחוטמו שקוע חוטמו בלום חוטמו סולד חוטמו נוטף מניין תלמוד לומר או חרום אבא יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת אמרו לו הפלגת אע"פ שאינו יכול לכחול שתי עיניו כאחת ולשון "חרום" מלשון כל חרם אשר יחרם (להלן כז כט) והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב) ענין חרבן ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים כמו שאמרו (יבמות קכ) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואשר אין חוטמו כתאר בני האדם צורתו חרבה וטעם או גבן (פסוק כ) נמשך אל מלת "בעינו" או שהוא גבן בעינו או דק או תבלול בעינו והוא שגבות עיניו שוכבות עליהן מלשון גב המזבח (יחזקאל מג יג) על גבי חרשו חורשים (תהלים קכט ג) והזכיר תחילה המום בחסרון האברים עור או פסח ואחרי כן בקטנות כגון החרום ובגודל כגון השרוע ואח"כ בשברון העצמות אע"פ שכל אבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול ואח"כ פסל אפילו בכיעור התואר כגון הגבן ואשר בעיניו הגרעינין ואחר כך בבשר הגוף כי צריך שיהיה נקי וחלק ואחרי כן הוסיף בעל הרוח אשר ביציו נפוחים בו אע"פ שהוא חולי נהוג בזקנים ואינו מום בעצם או בבשר ורבותינו ביארו (בכורות פרקים ו ז) מומים רבים נלמדים מאלה כי הנזכרים בתורה אבות להן (הרמב"ן)

 ספורנו  כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. לעמוד לשרת בשם ה' כענין כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק: איש עור. והם המומים אשר בתולדה מחסרון החומר או הכח המצייר: (ספורנו)


{יט}  א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר-יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד:

 אונקלוס  אוֹ גְבַר דִי יְהֵי בֵהּ תְּבַר רַגְלָא אוֹ תְּבַר יְדָא: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ גְבַר דִיהֵי בֵיהּ תְּבִיר דְרָגֶל אוֹ תְּבִיר דְיָדָא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  שבר רגל. והם מומים קורים מסבות מחוץ לגוף: (ספורנו)


{כ}  אֽוֹ-גִבֵּ֣ן אוֹ-דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ:

 אונקלוס  אוֹ גְבִין אוֹ דֻקָא אוֹ חִלִיז בְּעֵינֵהּ אוֹ גַרְבָן אוֹ חֲזָזָן אוֹ מְרִיס פַּחֲדִין: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ דְגָבִינוֹי שִׁכְבַן חַפְיַין עֵינוֹי אוֹ לֵית שְעַר בְּגָבִינוֹי אוֹ דְחִילָזוֹן בְּעֵינוֹי דִמְעַרֵב חִיוְורָא בְּאוֹכְמָא אוֹ דְמָלֵי חַרְסִין יְבֵישִׁין אוֹ דְמָלֵי חֲזָזִיתָא מִצְרֵיתָא אוֹ דְפַחְדוֹי נְפִיחִין וּקְלִיטִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  או גבן. שוריציול"ש בלע"ז, שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב: או דק. שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א (שם לח.), כמו הנוטה כדוק (ישעיה מ, כב.): או תבלל. דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור שקוראים פרוניל"א, והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום תבלול חיליז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט, וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש (ו) עינב (שם): גרב וילפת. מיני שחין הם: גרב. זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ: ילפת. היא חזזית המצרית, ולמה נקראת ילפת, שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר ובגרב ובחרס (דברים כח, כז.), כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב, כך מפורש בבכורות (בכורות מא.): מרוח אשך. לפי התרגום מריס פחדין, (ז) שפחדיו מרוססים, שביצים שלו כתותין. פחדין כמו גידי פחדיו ישורגו (איוב מ, יז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) רוצה לומר שיש לו כמין חלזון או כמין נחש או כגרגיר של ענב בעיניו, יש שגורסין חלזון נחש עיניו רוצה לומר שיש לו כמין חלזון או נחש בעיניו, ויש אומרים ענב לשון עניבה דדרך של נחש שכורך את עצמו ועניבה הוא לשון כריכה והכל הוא דבר אחד: (ז) פחדין פירוש ביצים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  או גבן. קרוב מגזרת הרים גבנונים והנו''ן שרש והוא שם התאר. כן דק והוא כמשמעו להיות דק קצר קומה: תבלול בעינו. יש אומרים מגזרת תבל עשו השחתה ויש אומרים מגזרת בלולה בשמן והתי''ו על שני הפירושים נוסף גם גרב בעין על דעת רבים כן: ילפת. כטעם דבק מגזרת וילפת שמשון ויש אומרים עוות מגזרת ויחרד האיש וילפת והיו''ד נוסף כיו''ד יצהר: מרוח. שם התאר מגזרת רוח: אשך. הביצה ואחר שפרט אמר כלל כל איש אשר בו מום: וטעם מום בו. כמו אביו ואמו קלל: (אבן עזרא)

 ספורנו  או גבן. והם מומים באים ממקרה בלחות הגוף והפסדם: (ספורנו)


{כא}  כָּל-אִ֞ישׁ אֲשֶׁר-בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֨רַע֙ אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת-אִשֵּׁ֣י יְהוָֹ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב:

 אונקלוס  כָּל גְבַר דִי בֵהּ מוּמָא מִזַרְעָא דְאַהֲרֹן כַּהֲנָא לָא יִקְרַב לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנַיָא דַיְיָ מוּמָא בֵהּ יָת קֻרְבַּן אֱלָהֵהּ לָא יִקְרַב לְקָרָבָא: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל גְבַר כָּהֵין דְבֵיהּ מוּמָא מִזַרְעָא דְאַהֲרן כַּהֲנָא לָא יִתְכְּשַׁר לְקָרָבָא קוּרְבָּנַיָא דַיְיָ מוּמָא בֵּיהּ יַת קָרְבַּן אֱלָהֵיהּ לָא יִתְכַּשֵׁר לְקָרָבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל איש אשר בו מום. לרבות שאר (ח) מומין (ת"כ פרק ג, א.): מום בו. בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר: לחם אלהיו. כל מאכל (ט) קרוי לחם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן כל איש אשר בו מום שנית למה לי הא לעיל כתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום וגו': (ט) ואם תאמר והא רש"י פירש זה לעיל, ועוד קשה דכאן מפרש כל מאכל ולעיל פירש דוקא מאכל אלהיו, ויש לומר דלעיל מדבר בקרבן תמידין דהם נקראים לחם שנאמר לחמי לאשי והכא מדבר בקדשי קדשים והוה אמינא דלא מיקרי לחם לכן פירש כל מאכל קרוי לחם: (שפתי חכמים)

 אור החיים  כל איש וגו' מזרע אהרן וגומר. כפל האזהרה הוא לישראל שלא יניחו להקריב בעל מום, ולזה לא עשה הציווי לנוכח והבן: (אור החיים)


{כב}  לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן-הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל:

 אונקלוס  קֻרְבַּן אֱלָהֵהּ מִקֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא וּמִן קוּדְשַׁיָא יֵיכוּל: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם מוֹתְרֵי קָרְבָּנַיָא דֶאֱלָהֵיהּ מַה דְמִשְׁתַּיֵיר מִן קוּדְשֵׁי קוּדְשַׁיָא וּמִן קוּדְשַׁיָא יִתְפַּרְנֵס: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקדשי הקדשים. אלו קדשי הקדשים: ומן הקדשים יאכל. אלו קדשים קלים, ואם נאמרו קדשי הקדשים, למה נאמרו קדשים קלים, אם לא נאמר הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים (ת"כ פרק ג, ח.), כך מפורש בזבחים (קא:): (רש"י)

 אבן עזרא  לחם אלהיו. לחם הפנים והאשם והחטאת שהם קדשי הקדשים כנגד השלמים כי גם השלמים קדש: ומן הקדשים. המעשר והבכור: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לחם אלהיו. הפסוק מתחיל בלמ''ד ומסיים בלמ''ד רמז לס' מומין באדם: (בעל הטורים)


{כג}  אַ֣ךְ אֶל-הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל-הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּי-מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת-מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדְּשָֽׁם:

 אונקלוס  בְּרַם לְפָרֻכְתָּא לָא יֵיעוֹל וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרַב אֲרֵי מוּמָא בֵהּ וְלָא יַחֵל יָת מַקְדְשַׁי אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד לְפַרְגוֹדָא לָא יֵיעוֹל וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרַב אֲרוּם מוּמָא בֵּיהּ וְלָא יָפִיס יַת מִקְדָשַׁי אֲרוּם אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אך אל הפרכת. להזות שבע הזאות (י) שעל הפרכת: ואל המזבח. החיצון. ושניהם הוצרכו להכתב, (כ) ומפורש בת"כ (שם י.): ולא יחלל את מקדשי. שאם עבד, עבודתו (ל) מחוללת להפסל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דאם לא כן מה לו ולפרוכת עד שיזהיר הכתוב מלבא שם: (כ) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא מזבח הפנימי, ויש לומר דאי מדבר במזבח הפנימי אז לא צריך למכתב תו ואל הפרוכת לא יבא דאם אסור ליקרב למזבח הפנימי שהוא חוץ לפרוכת מכל שכן שאין רשאי ליקרב אל הפרוכת אבל אי מדבר במזבח החיצון שניהם הוצרכו לכתוב ומפורש כו': (ל) כלומר מקדשי שנאמר בקרא אינו מקדש ממש אלא פירוש עבודתי כי מלת מקדש נאמר על מקדש ממש וגם על העבודה הנעשה במקדש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אך אל הפרכת לא יבא. להיותו כהן גדול גם אל המזבח לא יקרב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אך אל הפרוכת לא יבא. אך מיעוטא הוא שלפעמים יבא כההיא דאמרינן אם אין כהנים נכנסין לוים אם אין טהורין נכנסין טמאין אם אין טמאין נכנסין בעלי מומין: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  אך אל הפרכת לא יבא. בת"כ עביד צריכותא מפרכת וממזבח דאי כתיב פרכת משום דלפני' ואי כתב מזבח משום דבר עבודה הוא: (דעת זקנים)


{כד}  וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶל-בָּנָ֑יו וְאֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (פ)

 אונקלוס  וּמַלִיל מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה עִם אַהֲרן וְעִם בְּנוֹי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר משה. המצוה הזאת: אל אהרן וגו' ואל כל בני ישראל. להזהיר בית דין על (מ) הכהנים (שם יב.). (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן מה לישראל כאן אצל אזהרת כהנים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ואל כל בני ישראל. שלא יזבח להם שלמים בעלי מום לולי הקבלה ובעבור שהזכיר כי בעל מום יאכל קדש הזהיר שיהיה האוכל טהור: (אבן עזרא)





ויקרא פרק-כב

{א}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  דַּבֵּ֨ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל-בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת-שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  מַלֵיל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְיִפָּרְשׁוּן מִקוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא יְחַלוּן יָת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי דִי אִנוּן מְקַדְשִׁין קֳדָמַי אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם אַהֲרן וְעִם בְּנוֹי וְיִתְפַּרְשׁוּן מִקוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וְלָא יִפְסוּן יַת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי דְהִינוּן מְקַדְשִׁין קֳדָמַי אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וינזרו. אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר וינזר מאחרי (יחזקאל יד, ז.), נזורו אחור (ישעיה א, ד.), יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. דבר אחר וינזרו מקדשי בני ישראל, אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי, סרס המקרא (נ) ודרשהו: אשר הם מקדישים לי. לרבות קדשי כהנים עצמן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) רוצה לומר וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי אבל לא כמו שכתוב בקרא. ואי לא מסורס המקרא אלא אשר הם מקדישים לי כתוב אחר ולא יחללו ואשר הם מקדישים לי מרבה אני אפילו קדשי כהנים עצמן כדפירש רש"י בסמוך אם כן אין לפסוק הכרע דמצינו לפרש דלאו דולא יחלל קאי גם כן על אשר הם מקדישים לי, או את אשר הם מקדישים לי קאי אאני ה' ויהיה פירושו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אבל אותם אשר הם מקדישים לי אני ה' להפרע מהם אבל אינם בחילול וכו', הרא"ם, ואני מצאתי בספר מוגה דהאי דבר אחר שגרס רש"י לעיל טעות סופר וצריך להגיה האי דבר אחר למטה, וכך היא הגירסא יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי אני ה' ולא יחללו את שם קדשי סרס המקרא ודרשהו דבר אחר אשר וכו', ושמעתי לפרש דהכי פירושו דללישנא קמא פירש רש"י וינזרו מקדשי בני ישראל בימי טומאתן ולפי הדבר אחר שפירש רש"י וינזרו וכו' פירש דקאי אבהמה שהקדישה לקרבן הוזהרו הכהנים שלא יאכלו אותם אלא יקריבו אותן על גבי מזבח דלא תימא מאחר דקדשים מותרים לכהנים אחר הקרבת מתיריו אם כן בהמה משהקדישה אותה תהא נמי מותרת, לכן הזהיר על זה, ולכך מסרס רש"י הקרא ודורשו כאילו כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי דקאי על קריאת שם של הקדש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וינזרו. כמו והזרתם והוא מבנין נפעל והטעם ירחקו ויבדלו מגזרת נזיר: ולא יחללו. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא ולא יחללו אתם שם קדשי ולא יחללו אשר הם מקדישים לי: וטעם אני ה'. קדוש. וטעם מלפני אני ה'. כי אחר שיכרת מלפני השם לא יעמוד כאשר פירשתי בסוד השם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי. סרס המקרא ודרשהו וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי לרבות קדשי כהנים עצמן לשון רש"י ואם נפרש "אשר הם מקדישים לי" בכהנים עצמן אין צורך לסרוס הזה אבל יאמר הכתוב וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בהם את שם קדשי ו"אשר הם מקדישים לי" שלא יחללו את אשר אהרן ובניו עצמם מקדישים לי ובתורת כהנים (פרשה ד א) כך הוא נדרש וינזרו מקדשי בני ישראל על קדשי בני ישראל חייבים משום פיגול נותר וטמא ואין חייבים על קדשי גוים משום פיגול נותר וטמא קדשי ישראל אין לי אלא קדשי ישראל קדשי עצמן מנין תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי אני ה' לרבות את כולם ולא הוזכר שם סרוס המקרא כלל ועל דרך האמת אשר הם מקדישים לי אני ה' שלא יחללו השם המקודש לו כי שמו במקדש ה' וכבר רמזתי זה בפרשת ויקחו לי תרומה (הרמב"ן)

 ספורנו  וינזרו מקדשי בני ישראל. שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם כענין מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב (מכות, פ' אלו הן הגולין) ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי. ולא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישים לי שקראו עליו שם קדש: (ספורנו)


{ג}  אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל-אִ֣ישׁ | אֲשֶׁר-יִקְרַ֣ב מִכָּל-זַֽרְעֲכֶ֗ם אֶל-הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  אֱמַר לְהוֹן לְדָרֵיכוֹן כָּל גְבַר דִי יִקְרַב מִכָּל בְּנֵיכוֹן לְקוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וְסֹאבְתֵיהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהִיא מִן קֳדָמַי אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  אֵימַר לְהוֹן אִזְדַהֲרִין לְדָרֵיכוֹן כָּל גְבַר דְיִקְרַב מִכָּל בְּנֵיכוֹן לְקוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ וְסוּבְתֵּיהּ עֲלוֹי וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא בְּמוֹתָנָא מִן קֳדָמַי אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל איש אשר יקרב. אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרה אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה, בכל קדש לא תגע, (ויקרא יב, ד.) אזהרה לאוכל, ולמדוה רבותינו (זבחים לג:) מגזירה שוה. (ס) ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו, ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה, וכן נדרש בת"כ (פרשתא ד, ז.), וכי יש נוגע חייב, אם כן מה תלמוד לומר יקרב, משיכשר להקרב, שאין חייבין עליו משום טומאה, אלא אם כן קרבו מתיריו, (ע) ואם תאמר שלש כריתות בטומאת כהנים למה, (פ) כבר נדרשו במס' שבועות (ז.) אחת לכלל, ואחת לפרט וכו': וטמאתו עליו. וטומאת האדם עליו. יכול בבשר הכתוב מדבר וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו (צ) הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה: ונכרתה וגו'. יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) הכי גרסינן ולמדוהו רבותינו בהיקש וכי יש נוגע חייב אם כן כו' רוצה לומר אם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה אלא על כרחך צריך לומר אין קריבה זו אלא אכילה, ואם תאמר לעולם אימא לך יקרב מיירי בנגיעה ודקשה לך אם כן לישתוק מן האכילה האמור בצו את אהרן איצטריך דהוה אמינא אין עונשין מן הדין, ויש לומר דוקא בעונש דיני אדם אין עונשין מן הדין אבל בדיני שמים עונשין מן הדין: (ע) רוצה לומר אינו חייב אלא אם כן קרב דבר המתיר את הקרבן באכילה דהיינו חלב וזריקת דם: (פ) רוצה לומר לפי מה שפירשתי לעיל שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו ואם על וכו'. דמשמע דגם כרת זה מדבר באכילה ואם כן לפי זה מכל שכן קשה שלש כריתות למה לי הא כבר נדרשו: (צ) כלומר מדכתיב עליו כלומר שעדיין עליו שלא נטהר מטומאתו דאי אבשר קאי שאין לה טהרה במקוה היה לו לומר והוא טמא כלומר שאינו נטהר מטומאתו. והא דמקשה רש"י הכא אחר שפירש קריבה זו אכילה. יש לומר בשלמא בלא זה היה לו לתרץ שלש כריתות חד לאיסור אכילה, וחד לאיסור נגיעה, וחד כרת לאכלו קודם שקרבו מתיריו. אבל השתא דפירש רש"י דאין חייב על הנגיעה ואין חייב אלא אחר שקרבו מתיריו אם כן קשה שלש כריתות למה לי וכו': (שפתי חכמים)

 אור החיים   אמור אליהם. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם אליהם אלו העומדים לפני הר סיני ע''כ. הוקשה להם יתור אמור אליהם אם על האמורים בסמוך שהם הכהנים, לא היה צריך לומר, שעליהם התחיל לדבר וזה גמר המצוה שהתחיל לדבר בה. ואם על ישראל הלא לא הוזכרו בסמוך לזה אמר על העומדים בהר סיני, כי שם נזדווגה אומה לאלהיה וכשידבר סתם הדבר מובן שעליהם הוא אומר, וכפי זה הרי עונש זה הוא גם לישראל, ואם תאמר אם כן למה בכל התורה מזכיר בני ישראל בכל פרט ופרט ולא הספיק לומר דבר אליהם, כבר אמרו ז''ל (ויק''ר פ''ב) משל למי שהיה לו בן חביב ותמיד זכרונו בפיו אכל בני שתה בני, כמו כן הקב''ה לאהבת ישראל ערב עליו זכרונם בפיו. ובמקום שיש לדרוש דרשינן: (אור החיים)


{ד}  אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַֽהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֨וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֨עַ֙ בְּכָל-טְמֵא-נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר-תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת-זָֽרַע:

 אונקלוס  גְבַר גְבַר מִזַרְעָא דְאַהֲרֹן וְהוּא סְגִיר אוֹ דָאִיב בְּקוּדְשַׁיָא לָא יֵיכוּל עַד דִי יִדְכֵּי וּדְיִקְרַב בְּכָל טְמֵא נַפְשָׁא אוֹ גְבַר דִי תִפּוֹק מִנֵהּ שִׁכְבַת זַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  גְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב מִזַרְעָא דְאַהֲרן וְהוּא מְצָרְעָא אוֹ דַיֵיב בְּקוּדְשַׁיָא לָא יֵיכוֹל עַד זְמַן דְמִידְכֵּי וּדְיִקְרַב בְּכָל סוֹאֲבַת בַּר נַשׁ אוֹ גְבַר דְתִפּוֹק מִינֵיהּ שִׁכְבַת זַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  בכל טמא נפש. במי שנטמא במת: (רש"י)

 אבן עזרא  עד אשר יטהר. ימי טהרתו: (אבן עזרא)

 אור החיים  מזרע אהרן. הוצרך להזכירם פעם ב', לומר שהם דוקא הוא שישנם בהערב שמש, אבל קדשים שאוכלים ישראל שהם (השלמים) [מע''ש] אין צריכים הערב שמש כך דרשו בתורת כהנים. ואומרו והוא צרוע, דרשו בתורת כהנים וזה לשונם אין לי אלא זרעו עצמו מנין תלמוד לומר והוא וגומר עד כאן. הנה בדין זה אי אפשר לומר מה שפירשנו בפסוק (כא ז) איש מזרעך כי ה' ישמרנו, לצד שיש כאן גם כן אשר תצא ממנו שכבת זרע, ואהרן מצינו שלא פירש מאשתו, ואם לא היה אומר והוא היה מקום לומר שאהרן יאכל הקדשים בטומאה תלמוד לומר והוא, וכיון שנתרבה אהרן נתרבו גם כן בניו, ומעתה פסוק ראשון שאמר איש מזרעך אשר יהיה בו מום ולא נתרבה אהרן אמור מעתה שאינו בכלל, והוא מטעם שהוא מובטח שישמרהו ה' לו ולבניו שלא יפול בהם מום, וכמ''ש: (אור החיים)


{ה}  אוֹ-אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל-שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא-ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא-ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ:

 אונקלוס  אוֹ גְבַר דִי יִקְרַב בְּכָל רִחֲשָׁא דִי יִסְתָּאַב לֵהּ אוֹ בַאֲנָשָׁא דִי יִסְתָּאַב לֵהּ לְכָל סֹאבְתֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ גְבַר דִי יִקְרַב בְּכָל רִחְשָׁא דְיִסְתְּאַב לֵיהּ אוֹ בְאֵינָשָׁא דְמִית דְיִסְתְּאַב לֵיהּ וּלְכָל סְאוּבְתֵּיהּ בְּחַיוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  בכל שרץ אשר יטמא לו. בשיעור הראוי לטמא (ת"כ פרק ד, ד.), (ק) בכעדשה (ת"כ): או באדם. (ר) במת: אשר יטמא לו. כשיעורו לטמא, (ש) וזהו כזית: לכל טומאתו. לרבות נוגע בזב, וזבה, (ת) נדה, ויולדת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דאם לא כן לא נכתוב אלא או איש אשר יגע בכל שרץ ותו לא אשר יטמא לו למה לי אלא דלא תימא דוקא נוגע בשרץ שלם: (ר) ואם תאמר והלא טומאת מת צריך שבעה וכאן כתיב שלא צריך אלא רק הערב שמש כמו טומאת שרץ שנאמר וטמא עד הערב. ויש לומר דלא בא אלא ללמד טומאת מת מטומאת שרץ מה טומאת שרץ צריך הערב שמש אף טומאת מת כן, שלא תאמר משנכנס מקצת היום שביעי הוא טהור לפי שמקצת היום ככולו. מצאתי: (ש) דאם לא כן אשר יטמא לו למה לי מאו באדם לכל טומאתו שמעינן ליה: (ת) שאף על פי שאינם מטומאת מת שמיירי ביה קרא מכל מקום הם בכלל לכל טומאתו שכל אלה טומאת אדם הם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר יטמא לו. בשבילו כמו אמרי לי אחי הוא כל אלה הנזכרים יטמאו עד הערב: (אבן עזרא)


{ו}  נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּֽגַּֽע-בּ֔וֹ וְטָֽמְאָ֖ה עַד-הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן-הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם-רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם:

 אונקלוס  אֱנַשׁ דִי יִקְרַב בֵּהּ וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וְלָא יֵיכוּל מִן קוּדְשַׁיָא אֱלָהֵן אַסְחֵי בִשׂרֵהּ בְּמַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בַּר נַשׁ כּהֵן דְיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וְלָא יֵיכוּל מִן קוּדְשַׁיָא אֱלָהֵן אִין אַסְחֵי בִּישְרֵיהּ בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  נפש אשר תגע בו. באחד מן הטמאים (א) הללו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) רוצה לומר דהוה ליה למכתב נפש אשר תגע בהם: (שפתי חכמים)


{ז}  וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן-הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא:

 אונקלוס  וּבְמֵעַל שִׁמְשָׁא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵיכוּל מִן קוּדְשַׁיָא אֲרֵי לַחְמֵהּ הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִטְמוֹעַ שִׁמְשָׁא וְיִתְכַּשֵׁר וּבָתַר כְּדֵין יֵיכוּל מִן קוּדְשַׁיָא אֲרוּם מְזוֹנֵיהּ הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואחר יאכל מן הקדשים. נדרש ביבמות (עד:) בתרומה, שמותר לאכלה (ב) בהערב השמש: מן הקדשים ולא כל הקדשים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פירוש האי מן הקדשים ולא כל הקדשים דמשמע מקצת קדשים בקדשי תרומה מיירי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ובא השמש וטהר. ידוע כי וטהר שב אל הטמא כמו וכפר עליה הכהן וטהרה כי אין בפסוק זכר יום רק חז''ל העתיקו אפילו שיבא השמש לא יאכל עד סור האור ושמו זה הפסוק לאסמכתא כאשר פירשתי בפסוק לעם נכרי על כן אמרו טהר יומא: כי לחמו. מאכלו וכבר פירשתיו. וריקי מוח יפרשו הפסוק שהוא בספר יחזקאל והוא כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כל מה שנבלוהו וטרפוהו עופות או בהמות וזה הבל כי הנה בתורה כתוב כל נבלה וטרפה לא יאכל והטעם שאם יאכל לא ישמש: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי לחמו הוא. ולא יצטרך להמתין כפרתו קודם שיאכל לחמו כאמרם פרק קמא דברכות העריב שמשו אוכל בתרומה: (ספורנו)


{ח}  נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה-בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  נְבִילָא וּתְבִירָא לָא יֵיכוּל לְאִסְתָּאָבָא בָהּ אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  נְבֵילָא וּקְטוֹלָא לָא יֵיכוּל לְאִסְתָּאֲבָא בָהּ אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. לענין הטומאה הזהיר כאן, (ג) שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא, (ד) אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים, וצריך לומר וטרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דקשה לו הא כבר כתיב נבלה וטרפה לא יאכל. והא דקאמר לענין הטומאה הזהיר וכו', פירוש לא שבא להזהיר על אכילתה אלא רק לענין הטומאה לומר שאם אכל וכו', ומה שאמר אלא טומאת אכילה בבית הבליעה עיין לעיל בפרשת אחרי מות בפסוק אשר תאכל נבלה: (ד) ואם תאמר מה צריך רש"י לנקוט במה שאין מטמא כך היה לו לומר שאם אכל נבלת עוף טהור שיש לה טומאת אכילה בבית הבליעה. ויש לומר שרש"י רוצה להוכיח מה שנקט נבלת עוף טהור ולא נקט נבלת בהמה משום דבקרא כתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה באכילה רוצה לומר באכילתה מטמאה ואין מטמאה במגע ובמשא ואי מדבר בנבלת בהמה הא מטמא גם כן במגע ובמשא, בשלמא אי מדבר בנבלת עוף אתי שפיר דמטמאה דוקא באכילה לפי שאם יאכל נבלת עוף טהור אין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה כו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. יאמר שיזהר מאכילת נבלה וטרפה שלא יטמא בה ויצטרך להנזר מן הקדשים ולא יאכל בהם עד שירחץ בשרו במים ובא השמש וטהר והטעם בעבור שהזכיר טומאת האדם לכל טומאותיו כי הזכיר הצרעת והזוב שיכלול הזכר והנקבה וטומאת המת ושכבת הזרע והשרץ חזר להזהיר מן הקדשים בטומאת הנבלות והזהיר בהם דרך התראה באכילתן והטעם כי בעבור שנפש האדם קצה באכילת השרצים ולא תקוץ בנבלה וטריפה הזהיר על הטומאה בהווה והטריפה הנזכרת כאן טריפת הארי והדוב שהמית אותה בשדה כי מחיים לא תטמא כי מעת שתטרף הבהמה מן הארי תקרא טריפה בין מחיים בין לאחר מיתה והנה הזכיר כאן כל הטומאות כולם כי הבהמה הטמאה אחר שאמר שאין לה שחיטה כאשר פרשתי בסדר ויהי ביום השמיני (לעיל יא כד) הנה היא בכלל נבלה וזה דרך פשוטו ומדרשו (ת"כ פרק ד יב יג) גם כן לענין הקדשים בטומאה הזהיר כאן ובנבלת עוף טהור הכתוב מדבר שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת בית הבליעה ואסרו לאכול בקדשים וצריך לומר "וטריפה" מי שיש במינו טריפה יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טריפה בלשון רש"י ובטומאת שאר נבלות ריבו אותם בת"כ (פרק ד ד) אשר יגע בשרץ (פסוק ה) אין לי אלא השרץ מנין לרבות את הנבלה תלמוד לומר בכל (הרמב"ן)


{ט}  וְשָֽׁמְר֣וּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא-יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדְּשָֽׁם:

 אונקלוס  וְיִטְרוּן יָת מַטְּרַת מֵימְרִי וְלָא יְקַבְּלוּן עֲלוֹהִי חוֹבָא וִימוּתוּן בֵּהּ אֲרֵי יְחַלֻנֵהּ אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִטְרוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת מַטְרַת מֵימְרִי וְלָא יְקַבְּלוּן עֲלוֹי חוֹבָא וְלָא יְמוּתוּן בֵּיהּ בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא אֲרוּם יִפְסוּנֵיהּ אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמרו את משמרתי. מלאכול תרומה (ה) בטומאת הגוף: ומתו בו. למדנו שהיא מיתה (ו) בידי שמים (סנהדרין פג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש דושמרו אדלעיל קאי דמיירי בתרומה כדפירש רש"י לעיל: (ו) הקשה הרא"ם יש לתמוה מהיכן למדו שהוא במיתה בידי שמים והלא קיימא לן כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק וכו' והניח הדבר בצריך עיון. ויש לומר דעל כרחך מיתה דהכא בידי שמים היא דהא קדשים שהם חמורים מתרומה דהא אסור לאכול קדשים בהערב שמש אפילו הכי אם אכל קדשים בטומאת הגוף אינו חייב מיתה בידי אדם דילפינן אכילת קדשים מביאת מקדש בהיקש כדלעיל בפרשת כי תזריע וביאת מקדש בטומאה הוא בכרת דכתיב ונכרתה כי את מקדש ה' טמא תרומה הקל לא כל שכן שאין חייב מיתה בידי אדם. ועוד יש לומר דרש"י פירש לעיל בפרשת כי תזריע בכל קדש לרבות את התרומה שמע מינה מיתה שנאמר בתרומה הוא כרת כמו אכילת קודש ועוד יש לומר דקרא דייקא דכתיב ומתו בו וגו' אני ה', דקשה למה לי אני ה' אלא אני ה' מוסב לתחלת המקרא על ומתו בו וגו' אני ה' נאמן ליפרע שאמית אותו והיינו מיתה בידי שמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושמרו את משמרתי. רמז למקדש על כן ולא ישאו עליו חטא ומתו בו: (אבן עזרא)

 ספורנו  אני ה' מקדשם. אני קדשתי אותם הקדשים מכיון שהקדישום ישראל וראוי שיענשו הכהנים על חלולם: (ספורנו)


{י}  וְכָל-זָ֖ר לֹא-יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא-יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ:

 אונקלוס  וְכָל חִלוֹנַי לָא יֵיכוּל קוּדְשָׁא תּוֹתָבָא דְכַהֲנָא וַאֲגִירָא לָא יֵיכוּל קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל חִילוֹנֵי לָא יֵיכוּל קוּדְשָׁא בַּר יִשְרָאֵל דְהוּא תּוֹתָבָא דְכַהֲנָא וְאַגִירָא לָא יֵיכוּל קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יאכל קדש. בתרומה הכתוב מדבר, שכל הענין דבר בה (שם פג:): תושב כהן ושכיר. תושבו של כהן ושכירו, (ז) לפיכך תושב זה נקוד פתח, לפי שהוא דבוק, ואיזהו תושב, זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל, ואיזהו שכיר, זה קנוי קנין שנים שיוצא בשש, (ח) בא הכתוב ולמדך כאן, שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש לא תושב שהוא כהן וכן שכיר דאטו משום קנין שנים הפסיד כהונתו: (ח) ואין להקשות אם כן לכתוב תושב שקנוי לו עד היובל ואפילו הכי אין אוכל בתרומה ואז לא איצטריך למכתב שכיר שאינו אוכל כיון שיוצא בשש דיש לומר דאי לא כתיב שכיר הוה מוקמינן קרא אמסתבר והוה אמינא תושב זה הקנוי קנין שנים שיוצא בשש משום הכי אינו אוכל, אבל נרצע שקנוי לו עד היובל אוכל בתרומה לכך איצטריך תושב ושכיר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וכל זר. שאינו מזרע אהרן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  תושב כהן ושכיר. בגימ' זה קנוי קנין עולם וקנוי קנין שנים: (בעל הטורים)


{יא}  וְכֹהֵ֗ן כִּֽי-יִקְנֶ֥ה נֶ֨פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹֽאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ:

 אונקלוס  וְכָהֵן אֲרֵי יִקְנֵי נְפַשׁ קִנְיַן כַּסְפֵּהּ הוּא יֵיכוּל בֵּהּ וִילִיד בֵּיתֵהּ אִנוּן יֵיכְלוּן בְּלַחְמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַהֲנָא אֲרוּם יִקְנֵי בַּר נַשׁ נוּכְרָאָה קִנְיַן כַּסְפֵּיהּ הוּא יֵיכוֹל בֵּיהּ וּמַרְבְּיָינֵי בַיְיתֵיהּ הִינוּן יֵיכְלוּן בְּלַחֲמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכהן כי יקנה נפש. עבד כנעני שקנוי (ט) לגופו: ויליד ביתו. אלו בני השפחות, ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף הוא קנין כספו, ועוד למד ממקרא אחר כל טהור בביתך וגו' בספרי (קרח יז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דקשה לו הא בפסוק שלפניו משמע שאין גופו קנוי לו וכאן כתיב כי יקנה וגו' ומתרץ דלעיל מדבר בעבד עברי וכאן מדבר בעבד כנעני: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הם יאכלו בלחמו. זכרים ונקבות: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וכהן. ב' דין ואידך וינאץ בזעם אפו מלך וכהן זהו שאמרו בפ' מקום שנהגו ד' צווחות צווחה עזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פאבי וישמש בכהונה גדולה שהי' צדיק ורבים אוכלי שלחנו ולא נמצא נותר בימיו. וזהו וכהן כי יקנה שהיה לו הרבה קניני נפשות ולכך הוא ראש פסוק שהיה צדיק אבל וינאץ בזעם אפו הוא ינאי המלך שהיה רשע לכן הוא סוף פסוק: ד''א לפי שהיו מהם כהנים רשעים לקנות כהונה מאשר לא להם ע''כ וינאץ בזעם אפו מלך וכהן. בלחמו. ג' הכא ואידך נשחיתה עץ בלחמו ע''כ בלחמו קדמו נודד שהלכו בגולה מפני חרב נטושה וקשת דרוכה: (בעל הטורים)


{יב}  וּבַ֨ת-כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִֽהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל:

 אונקלוס  וּבַת כָּהֵן אֲרֵי תְהִי לִגְבַר חִלוֹנָי הִיא בְּאַפְרָשׁוּת קוּדְשַׁיָא לָא תֵיכוּל: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְרַת כּהֵן אֲרוּם תְּהֵי מִתְנַסְבָא לִגְבַר חִילוֹנֵי הִיא בְּאַפְרָשׁוּת קוּדְשַׁיָא לָא תֵיכוּל: (תרגום יונתן)

 רש"י  לאיש זר. ללוי (י) וישראל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דקשה לרש"י פשיטא תהיה לאיש זר דהא אסורה לקרובים ומתרץ דלוי וישראל נקראים זר אצלה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בתרומת הקדשים. השוק והחזה: (אבן עזרא)

 אור החיים  ובת כהן וגו' היא וגו'. בתורת כהנים דרשו מיעוט היא לאמה שאמה אוכלת מצדה הגם שהיא אינה אוכלת ואפילו נתאלמנה אמה. וראיתי להעיר לבות בני אדם ברמז גדול אשר רמזה פרשה זו. דע כי אמדו ז''ל (סנהדרין צג.) שעם בני ישראל הדרגתם למעלה מהדרגת המלאכים. ואמרו עוד (זוהר ח''ב קנה.) כי ה' ברא ד' עולמות זה למעלה מזה, ורשומים המה בפסוק (ישעי' מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. לכבודי עולם עליון הנקרא אצילות, בראתיו הנקרא עולם הבריאה, יצרתיו יצירה, עשיתיו עשיה, עוד יש לך לדעת כי כבודו יתברך מלא כל עולם ועולם ועד מתחת עולם דכתיב (דברים לב ט) ומתחת זרועות עולם, ואורו יתברך מאיר בד' עולמות, הוא בסוד ד' אותיות שם הוי''ה ב''ה, יו''ד בעולם האצילות, ה''א ראשונה בעולם הבריאה וכו', ואמרו ז''ל (זוהר ח''ג ריח:) שחיונית המתנועע בבני אל חי הוא מאורו יתברך דכתיב (דברים לג כז) כי חלק ה' עמו. גם קראם ה' בניו:

עוד אמרו ז''ל (זוהר ח''א פ: צד:) כי בחינות החיוני שבאדם יתייחס אליו ד' כינויים, יש שיקרא נפש, ויש שיקרא רוח, ויש שיקרא נשמה, ויש שיקרא חיה, בסוד כי רוח החיה באופנים, ותקרא נשמה לנשמה. ואמרו אנשי אמת כי בחינה הבאה מאור עולם העשיה לצד היותו מועט ואין בו אלא כל שהוא מהחיונית המנענע, והוא הוא שמרגיש במורגשות עולם הזה, ועשה ה' ככה לסיבת העולם להיותו גס, וזו תקרא נפש, והבא מאור עולם היצירה לצד היותו עליון מעולם העשיה הארתה גדולה ותקרא רוח, והבאה מאור עולם הבריאה תקרא נשמה לצד הדרגתה, והבאה מאור עולם האצילות תקרא נשמה לנשמה:

והנה האדון ה' צבאות עשה התקשרות כל העולמות רוחני וגשמי באדם ישר קשר כל הגשמיות וכל הרוחניות יחד, הגשמיות בנה ד' יסודות ושם שם לו חק הרוחניות מכל העולמות. ויש לך לדעת כי הגשמיות יתנגד לחיבור הרוחני יותר מהתנגדות אש ומים, לזה נתחכם ה' ב''ה וברא באדם מכון הראשון שהוא הנפש שאין בה אלא חלק מועט מהרוחניות והשרה בתוכה בחינה עליונה ממנה שהיא בחינת הרוח, ונמצאת הנפש ממוצעת בין הגוף ובין הרוח, כי אין הרוח עומד בגשם בלא אמצעיות הנפש, וכמו כן הרוח ממציע בין הנפש והנשמה, כי הנפש בערך הנשמה שאורה רב כגוף לערך הרוח, וכן נשמה ממצעת בין הרוח ובין נשמה לנשמה נמצאת אומר כי הנפש יכולה עמוד לבדה, והרוח בב', והנשמה בג', ונשמה לנשמה בד':

עוד אמרו יודעי דעת קדוש (זוהר ח''ב צד:) כי התעצמות השלמים באמצעות לקח טוב אשר נתן לנו הבורא הוא לעלות מדרגה התחתונה למדרגה שלמעלה ממנה, על זה הדרך נפש יעלה למדרגת רוח, ורוח למדרגית נשמה, ונשמה למדרגת נשמה לנשמה, וזו היא תכלית סיבת בריאת האדם תן לחכם ויחכם:

עוד אמרו ז''ל כי ההשגה בהעלאה זו תסובב שישלח אדם ידו ויהנה כאדם העושה בשלו, והוא סוד (תהלים קכח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, פירוש האושר שלך והטוב שלך, והוא מאמר חז''ל שהנפש קודם ביאתה לעולם הזה אוכלת כבת בוגרת, ובחזרתה כבת נשואה. עוד יש לך לדעת כי כל אשר יצר וברא ועשה ה' הכל עומד למזון ולמחיה מעולם העליון שאליו יקרא עולם האצילות, והוא אור היו''ד שבשמו יתברך, והמזון ההוא יקרא קודש, והוא מקור החיות והאושר והטוב, והגם כי כל הנבראים יורד להם החיות, כי זולת החיות אין נברא, והוא סוד אומרו (נחמיה ט) ואתה מחיה את כולם, על כל זה ישתנה השפע בהתרחקותו, כאשר ישתנה הצומח מן הארץ כשמתרחק מהיניקה, ועשה ה' ככה לתת לכל אחד כפי בחינתו וכפי אשר ישיג בטהרתו, גם לארץ הגשמית יתן לה ה' מים וזהו שפעה וחיותה והולידה והצמיחה. ועל דרך זה גם כן הוא שפע החיוניות של הנפשות והרוחות והנשמות ונשמות לנשמות כפי בחינתה, כי לא כל הנפשות בהדרגה א', ולא כל וכו' שוות וכו', ואין לך נברא בין בגשמיים בין ברוחניים בין במלאכים העליונים בין בנפשות רוחות (כוחות) נשמות נשמות לנשמות שאינם צריכין לשפע הקדוש, אלא כל א' כפי שורשו הקדוש:

עוד יש לך לדעת כי להיות שיש אדם שזוכה לכל המדרגות הקדושות, ויש שזוכה לג', ויש לב', ויש לאחד, ומי שלא זכה אלא בנפש בעולם הזה ולא לרוח אין מעשיו מועילים כלום, כי אין כח בידו להשיבה למעלה, כי אין מחזיק בידו להטותה אלא באמצעות הרוח אם יזכה לרוח באמצעות מעשיו הטובים יעלה הנפש למדרגת הרוח. ודע כי כאשר יעלנה למדרגת הרוח הנה הוא קנאה במעשיו ונקרא הוא בעלה, והוא סוד אומרו (משלי כג) אם בעל נפש אתה פירוש קנאה והוא שלו באמצעות היגיעה, והמושג מהיגיעה נעשה הרוח בעל נפש כי עולה היא עמו ושוים הם בהדרגה ומקום תחנותו תחנותה מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב, וכן הרוח בערך הנשמה, והנשמה בערך נשמתה, וקניית מדרגת בחינת הקדושות הלא הוא באחד מב' סיבות, או מצד המזריע כי האב יפעיל כח עליון בבן כמו שפירשתי בפרשת ויחי (מט ג) בפסוק ראובן בכורי. או לצד התעצמות באמצעות עסק התורה, וכמו שכתב בזוהר הקדוש (ח''ג צא:) בפרשת שור או כשב או עז כי יולד כי האדם יכול להשיג מה כפי התעצמותו בתורה וכו' אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה אם יטריח ישיג הדרגות עליונות כפי שיעור היגיעה יעיין שם דבריו:

עוד יש לך לדעת כי המסובב מחטא האדם גם כן ישתנה כפי מה שהיא בחינת האדם, כי אינו דומה פגם אשר יסובב לנפש כפגם הרוח ושאר הדרגות, כי פגם הנפש יסובב כליונו בסוד (יחןקאל יח) הנפש החוטאת היא תמות, ופגם הרוח אפילו לא יסובב אלא כתמים ונגעים יחשב פגם גדול, ולזה יצוה ה' עליו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ודרשו רז''ל (שבת קנב:) תנה לו כמו שנתנה לך, שזולת זה נדבקים בה סרכי הטומאה ויסבוה לגיוני הסטרא אחרא וימנעוה משוב אל מקומה הראשון. ופגם הנשמה הגם שלא יגיעה כשיעור הנזכר אלא יפחת אורה ממה שהיה תכסהו כלימה, כי הכל כפי המבייש והמתבייש. ופגם נשמה לנשמה הגם שלא יגיע עליה מהפגם ולא הפחתה אורה אלא שיסוכב שתצא ממנו שלא כרצונה, כמו שאמרו בתיקונים (תיקון ע') בסוד פסוק לא יאונה לצדיק כל און שמדבר הכתוב במי שיש לו נשמה לנשמה וכשבא אדם לידי חטא מסתלקת הנשמה הקדושה שלא יאונה לה און, וסילוקה זה תקפיד עליו כפי ערך מעלתה, הא למה הדבר דומה למאכסן מלך בביתו וחוזר בו ומגרשו:

ואחרי הודיע ה' אותנו כל האמור נוכל לומר כי הן הנה הדברים האמורים בכתובים. והתחיל לומר וכל זר לא יאכל קודש מדבר בב' עניני קודש, בקודש הקרבנות, ובקודש הנעלם שהוא שפע הרוחני מזון לבני אלהים. ואמר תושב כהן ושכיר לרמוז אל הרוח ואל הנפש, כי הרוח הוא תושב כהן פירוש כי בו מושב הנשמה הנקראת כהן שהיא מדרגה העליונה, ושכיר גם כן הוא הנפש כי הוא הפועל כל מלאכות האדם, ב' בחינות אלו הודיע הכתוב שאינם ראויים לאכול מהמזון הנקרא קודש לצד היותו מדרגה גדולה, וצא ולמד מה שכתב הרשב''י (זוהר ח''ב קכא) בהפרש שבין קודש לקודש. ואמר וכהן כי יקנה נפש וגו' פירוש כהן היא נשמה העליונה תקרא כהן. והזכירה בלשון זכר לומר כי כיון שהגיעה לגדר זה תקרא במדרגת זכר, כי יקנה נפש כי באמצעות כשרון מעשיה קנתה גם הנפש והעלתה אותה למדרגתה ותקרא בעל נפש.

הוא יאכל בו פירוש כי יזכה ליהנות גם הנפש מקודש מה שלא היה זה קודם עלייתה, ואמר הנפש ומכל שכן הרוח שהוא עליון מנפש. ואומר ויליד ביתו יכוין אל נפשות הקדושה אשר נפלו מזמן קדמון והם מתבררים באמצעות כשרון מעשה הצדיקים, שהמעשה הטוב הוא כאבן השואבת להוציא ניצוץ הטוב, ויתיחסו בשם ילידי הנשמה המבררתם, ואמר הכתוב שגם הם יעלו עמה ליהנות מקודש:

ואומרו ובת כהן מדבר הכתוב בנשמה שנפגמה ונטמאה במעשיה שתפסיד הנאת הקודש והוא אומרו ובת כהן שהיא הנשמה, כי תהיה לאיש זר שהוא ס''מ שחמדה מטעמותיו ותזנה אחריו, היא בתרומת הקדשים לא תאכל, דקדק לומר בתרומת, לומר שאפילו תרומת הקדשים לא תאכל תרי ממאה, ואין צריך לומר הקודש עצמו. ודקדק לומר היא לשלול אחרת הבא משפטה בסמוך, דכתיב ובת, וזה הוא עינוי הנפש כשיחסר מזונה היא נשפלת ונחשך אורה וירד הדרה רחמנא ליצלן: (אור החיים)


{יג}  וּבַת-כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִֽהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶ֘רַע֘ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל-בֵּ֤ית אָבִ֨יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל-זָ֖ר לֹא-יֹ֥אכַל בּֽוֹ:

 אונקלוס  וּבַת כָּהֵן אֲרֵי תְהֵי אַרְמְלָא וּמְתָרְכָא וּבַר לֵית לַהּ וּתְתוּב לְבֵית אֲבוּהָא כְּרַבְיוּתָהָא מִלַחְמָא דַאֲבוּהָא תֵּיכוּל וְכָל חִלוֹנַי לָא יֵיכוּל בֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְרַת כּהֵן אֲרוּם תְּהֵי אַרְמְלָא אוֹ מִיתַרְכָא וּוְלַד לֵית לָהּ מִנֵיהּ וְתָבָת לְבֵית אִיבָהָא דְלָא מִינְטְרָא לְיָבָם הֵי כְּיוֹמֵי טַלְיוּתָהּ וְלָא מְעַבְּרָא מִן מְזוֹנֵיהּ דְאִיבָהָא תֵּיכוּל וְכָל חִילוֹנֵי לָא יֵיכוֹל בֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלמנה וגרושה. מן האיש הזר: וזרע אין לה. ממנו (כ) : ושבה. הא אם יש לה זרע ממנו, (ל) אסורה בתרומה כל זמן שהזרע (מ) קיים (יבמות פז.): וכל זר לא יאכל בו. לא בא אלא להוציא את האונן שמותר בתרומה, זרות אמרתי לך, ולא אנינות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כלומר אף על פי שיש לה זרע מאיש אחר שהוא כהן אפילו הכי לא תאכל אם יש לה זרע ממנו: (ל) אף על פי שפשוט הוא הוצרך לפרש כאן, מפני שאין כוונת התורה אלא להודיע האיסור ולא להודיע ההיתר המובן מן הקרא וכאלו אמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה ולה זרע ממנו לא תאכל בתרומה: (מ) אבל אחר מיתתו חוזרת אף על פי דגבי יבמה אם מת בעלה ואחר כך מת הבן הרי הוא כחי ואינה חוזרת להזקק ליבם אפילו הכי לענין תרומה אם מת חוזרת ואינו נחשב כחי מדכתיב וזרע אין לה והרי אין לה, כך מפורש ביבמות פרק ז': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מלחם אביה תאכל. כמו בראשונה: וכל זר לא יאכל בו. על בן אם יש לה ובעבורו לא תאכל היא: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כנעוריה. מלא וא''ו לומר לך שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואומרו ובת כהן כי תהיה אלמנה וגו'. מדבר הכתוב בבחינת נשמה לנשמה שאין מגיעה דביקות הרע כל עיקר אלא שהיא בורחת והולכת לה כמו שאמרנו, והוא מה שנתן טעם בבת כהן תנשא, לומר כי בחינה זו מעולה ביותר, ולזה אין זר אתה כמו שאמרנו שעליה נאמר לא יאונה לצדיק וגו'. וקורותיה הם שתהיה אלמנה וגרושה אמר אלמנה כאשה שאין לה בעל הזן ומפרנסה כמו כן בעלה לא זן ולא מפרנסה במצוות ובמעשים טובים וגרושה כי לצד שפשט ידו האדם לעבור פי ה' גרשה ממנו כמו שכתבנו, וזרע אין לה שלא עשה פירות בעולם הזה, אף על פי כן ושבה אל בית אביה וחזרתה היא לאכול משלחן אביה כימי נעוריה שהיתה אוכלת בבושה מלחם אביה תאכל, מה שאין כן נשמה שהשיגה עשות תורה ומצות שאוכלת יגיעה כאדם האוכל משלו. ואומרו וכל זר לא יאכל קודש נתן טעם למה אין ה' מרחם גם לנשמה להאכילה קודש בתורת חן וחסד, לזה אמר הטעם הוא וכל זר וגו', ולזה נשמה שנדבק בה בחינת הרע הנקרא זר לא תאכל לבל יאכל הזר ההוא הנדבק בה: (אור החיים)


{יד}  וְאִ֕ישׁ כִּֽי-יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת-הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  וּגְבַר אֲרֵי יֵיכוּל קוּדְשָׁא בְּשָׁלוּ וְיוֹסֵף חוּמְשֵׁהּ עֲלוֹהִי וְיִתֵּן לְכַהֲנָא יָת קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר יִשְרָאֵל אֲרוּם יֵיכוּל קוּדְשָׁא בְּשָׁלוּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ דְמוֹי עֲלוֹי וְיִתֵּן לְכַהֲנָא יַת קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יאכל קדש. (נ) תרומה: ונתן לכהן את הקדש. דבר הראוי להיות קדש, (ס) שאינו פורע לו מעות, אלא פירות של חולין, והן נעשין תרומה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) משום דכל הפרשה כולה בתרומה מיירי ודלא כהרא"ם שפירש מגזירה שוה דקדש קדש דכתיב גבי ביעור בערתי הקדש מן הבית: (ס) דקשה לרש"י הא כבר אכל התרומה כיון שצריך לשלם ולמה כתיב ונתן לכהן את הקדש: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונתן לכהן את הקדש. טעמו עם הקדש או תהיה מלת ונתן לכהן מושכת עצמה ואחרת עמה וכן פירושו ויסף חמשיתו עליו ונתן לכהן ונתן את הקדש ולפי דעתי שאין צורך בעבור מלת עליו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונתן לכהן את הקדש. דבר הראוי להיות קדש שאין פורע לו מעות אלא פירות של חולין והם נעשים תרומה לשון רש"י והנה טעם הכתוב כי יאכל קדש ויסף חמישיתו על הקדש ההוא ונתן לכהן את הקדש הזה שהוא הקרן והחומש ומפני שקראו קדש למדנו שהוא נעשה כתרומה בדבר הראוי לכך וזהו הנכון בפשוטו ומדרשו וכך כתב ר"א ונתן לכהן את הקדש טעמו "עם הקדש" או שתהיה מלת "ונתן" מושכת עצמה ואחרת עמה וכן הוא אומר ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן ונתן את הקדש ולפי דעתי אין צורך בעבור מלת "עליו" (הרמב"ן)

 אור החיים  ונתן לכהן את הקודש. רז''ל נחלקו בפרק ו' דתרומות רבי אליעזר אומר כל שראוי להיות קודש, ור''ע אומר הקודש שאכל ע''כ, ואולי שיכוין לומר שעל ידי הנתינה זו מעלה עליו הכתוב כאילו נותן הקודש עצמו, וכאילו לא אכל הקודש: (אור החיים)


{טו}  וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת-קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר-יָרִ֖ימוּ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְלָא יְחַלוּן יָת קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דִי יַפְרְשׁוּן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא יִפְסוּן יַת קוּדְשָׁא דִבְנֵי יִשְרָאֵל יַת דְיַפְרְשׁוּן לִשְׁמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא יחללו וגו'. להאכילם לזרים: (רש"י)

 הרמב"ן  ולא יחללו את קדשי בני ישראל. להאכילם לזרים והשיאו אותם עון אשמה את עצמם שיטענו עון באכלם את הקדשים שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא שלא לצורך תרגמו כן לשון רש"י ז"ל ולא הבינותי דעתו כי יראה מדבריו שזה הלאו אזהרה בכהנים הוא שלא יאכילו התרומה לזרים ואם כן ראוי שנפרש שיהיה "והשיאו אותם" כנוי לישראל שיטעינו הכהנים לישראל עון אשמה כאשר יאכלו הקדשים ולמה הוצרך רבי ישמעאל לדרשו בעצמם (ספרי נשא לב) ועוד שלא הוזכר זה הלאו בתלמוד אלא הוא אסור לעשות כן כבשאר כל האיסורין אבל טעם הכתוב כי "בני ישראל" נמשך למעלה ולא יחללו בני ישראל את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' והוא אזהרה שנית בזר שלא יאכל קדש בעבור שירצה להזכיר בו העונש ואמר והשיאו את עצמם וגו' כאשר יאכלו את קדשיהם ורבותינו דרשו מפני יתורו באוכל טבל אמרו (סנהדרין פג) מנין לאוכל טבל שהוא במיתה שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' בעתידין לתרום הכתוב מדבר ויליף חלול חלול מתרומה אבל בת"כ (פרק ו ח-י) מצאתי ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה את קדשי בני ישראל על קדשי בני ישראל חייבין קרן וחומש ואין חייבין על קדשי גוים קרן וחומש יכול יהו חייבין על התרומה שבטבל תלמוד לומר את אשר ירימו לה' על המורם הם חייבים ואין חייבין על התרומה שבטבל והשיאו אותם עון אשמה מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה וזה אינו כדרך הגמרא אלא שאני אומר רבוי הסך והשותה אסמכתא כי שתייה בכלל אכילה וסיכה מדרבנן כך מפורש בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א) ומפני שאמר בטבל ולא יחללו את קדשי בני ישראל בעבור שהם עתידין להרים ממנו לה' דרשו מזה שהמורם הוא הנקרא קדש לא הטבל וא"כ איננו בכלל "כי יאכל קדש בשגגה" (פסוק יד) שיתחייב בחומש ולכך חזר ושנה "והשיאו אותם עון אשמה" מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה כי התרומה שבטבל היא שהוזכרה כאן והכלל כי הכתוב הזה בטבל והזהיר וענש תחילה על הקדש המורם וחזר והזהיר על שירימו בעתיד כפי מדרש רבותינו (הרמב"ן)


{טז}  וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֹ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת-קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדְּשָֽׁם: (פ)

 אונקלוס  וִיקַבְּלוּן עֲלֵיהוֹן עֲוָיָן וְחוֹבִין בְּמֵיכָלְהוֹן בְּסוֹאֲבָא יָת קוּדְשֵׁיהוֹן אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁהוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וִיאַרְעוּן יַתְהוֹן חוֹבֵי אַשְׁמַתְהוֹן בְּמֵיכַלְהוֹן בְּסוֹאֲבָא יַת קוּדְשֵׁיהוֹן אֲרוּם אֲנָא יְיָ מְקַדִישְׁהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והשיאו אותם. את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם, שהובדלו לשם תרומה וקדשו, ונאסרו עליהם. ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא, שלא לצורך (ע) תרגמו כן: והשיאו אותם. זה אחד מג' אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו, וכן ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (במדבר ו, יג.), הוא יביא את עצמו, וכן ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו.), הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי (נשא לב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירוש נראה שדעת המתרגם היה שלא יחללו מוסב למעלה על וינזרו מקדשי בני ישראל כלומר יזהרו בהם שלא יחללום וישיאו את עצמם עון כשיאכלום בטומאה ולפיכך כתב ואין צורך כי כבר אפשר שיפורש ולא יחללו על ענינו שלא יאכילום לזרים. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והשיאו אותם. פעל יוצא לשנים פעולים והטעם שיזהירום ויורום עד שלא ישגו ואחרי שהזכיר קדשי בני ישראל הזהיר שלא יביאו הקדשים מבעלי המומין: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והשיאו. ב' הכא ואידך והשיאו כל ישראל אל העיר בענין אבשלום בעצה שנתן לו חושי שיעץ לו לרעתו וזהו והשיאו אותם עון אשמה. י''א פעמים הזכיר קדשים בזאת הפרשה (מן איש איש מזרע אהרן שמדבר בתרומה עד כי אני ה' מקדשם דחד צריך לגופיה) כנגד י''א דברים שבין תרומה לקודש: באכלם. ב' הכא ואידך באכלם מעבור הארץ דאוכל תרומה בטומאת הגוף: (בעל הטורים)

 אור החיים  והשיאו אותם וגומר. פירוש כשלא יפרעו קרן וחומש יגדילו גדר האשם שעשו בשוגג ליקרא מזיד שהוא עון כיון שיש בידם נתקן ואינם מתקנין, והוא אומרו והשיאו פירוש ינשאו אותם פירוש הם שיהיה הדבר עון את שאינה אלא אשמה. ואומרו באכלם את קדשיהם פירוש שיחשב להם מזיד אכילת הקדשים שאכלו לא הזדת מניעת הפרעון, ועיין מה שפירשתי בפסוק שלפני זה: (אור החיים)

 ספורנו  והשיאו אותם עון אשמה. הם עצמם כשהקדישו ההקדש עשו שיהיו אשמים כשיהיו מועלים בו ליהנות ממנו ולא נאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר. והטעם בזה הוא כי אני ה' מקדשם. שכיון שהקדישו את הדבר אני ה' מקדשו ואין לאל ידם להפקיע את קדושתו: (ספורנו)


{יז}   שלישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יח}  דַּבֵּ֨ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל-בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן-הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל-נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל-נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר-יַקְרִ֥יבוּ לַֽיהוָֹ֖ה לְעֹלָֽה:

 אונקלוס  מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר גְבַר מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא בְּיִשְׂרָאֵל דִי יְקָרֵב קֻרְבָּנֵהּ לְכָל נִדְרֵיהוֹן וּלְכָל נִדְבָתְהוֹן דִי יְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ לַעֲלָתָא: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם אַהֲרן וְעִם בְּנוֹי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְרָאֵל גְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב מִבֵּית גְנִיסַת יִשְרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דִבְיִשְרָאֵל דְיִקְרַב קוּרְבָּנֵיהּ לְכָל נִדְרֵיהוֹן וּלְכָל נְסִיבַתְהוֹן דִיקַרְבוּן קֳדָם יְיָ לְעָלָתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  נדריהם. (חולין ב) הרי (פ) עלי (חולין קלט.): נדבותם. הרי (צ) זו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) רוצה לומר ואם הפריש ונאבד קודם הקרבה חייב באחריותו: (צ) ואם נאבד אינו חייב באחריותו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ומן הגר. כי משפט אחד לנודר ולמתנדב לישראל ולגר כי כן כתוב וחכמים הפרישו בין נדר ובין נדבה וכל נדר נדבה ואין כל נדבה נדר וכל קרבן שיעלה כלו על המזבח ראוי להיותו בלא מום: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לכל נדריהם ולכל נדבותם. נדריהם האומר הרי עלי נדבותם האומר הרי זו לשון רש"י והנראה בעיני בעבור שאמר הכתוב (פסוק כא) לפלא נדר או לנדבה וכן יאמר בכל מקום בפרשת נסכים (במדבר טו ג ח) וכן כי יפליא נדר בערכך נפשות (להלן כז ב) וכן בפרשת נזיר (במדבר ו ב) כי הנדר הוא הבא על דבר שיפלא ממנו שידור לה' בצר לו אם תעשה עמי להפליא להצילני מן הצרה הזאת אביא עולה או שלמים כענין וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי (בראשית כח כ) וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן (במדבר כא ב) וידרו נדרים (יונה א טז) וכן כולם ורבותינו אמרו (קנים פ"א מ"א) אי זהו נדר האומר הרי עלי עולה נדבה האומר הרי זו עולה ומה בין נדר לנדבה נדר מת או נגנב חייב באחריותו וכו' להגיד החלוק שביניהם כי דרך הנודרים בצרתם לאמר אם יהיה אלהים עמדי בזה עלי לעשות עולה או זבח וזה לא יקרא נדבה סתם ואשר יפרישו ויתן מיד הוא נדבה כי בעת המתן נדבה רוחו אותו והנה אמר הכתוב כי בין שיקריב עולה או שלמים אשר נדר על צרתו או שיקריב אותם בנדבת רוחו יהיה תמים אולי נחשוב כי הנדר ראוי להיותו תמים יותר מן הנדבה וזה טעם הכתוב (הרמב"ן)

 ספורנו  אשר יקריב קרבנו. אחר שדבר בכהנים המקריבים וקדושתם דבר בתנאי הנקרבים ואמר לכל נדריהם ולכל נדבותם שאף על פי שהם קרבנות נדבה ויחשוב שכל מה שיתנדב אפילו בעל מום יהיה לרצון כיון שלא היה זה שנתן חובה עליו כמו שחשבו קצת מישראל והראה טעותם הנביא באמרו וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך: (ספורנו)


{יט}  לִֽרְצֹֽנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים:

 אונקלוס  לְרַעֲוָא לְכוֹן שְׁלִים דְכוּרָא בְּתוֹרֵי בְּאִמְרַיָא וּבְעִזַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  לְרַעֲוָא לְכוֹן שְׁלִים דְכַר בְּתוֹרֵי בְּאִימְרַיָא וּבִבְנֵי עִזַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לרצונכם. הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון, אפיישמנ"ט בלע"ז. ואיזהו הראוי לרצון: תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. אבל בעולת העוף אין צריך תמות וזכרות, ואינו נפסל במום, אלא בחסרון אבר: (רש"י)

 ספורנו  לרצונכם. לקרבן שיהיה לרצון לכם ולא לבדק הבית: תמים זכרי שיהיה תמים כי אמנם הצור תמים פעלו ותמים ירצה וזה באר באמרו: (ספורנו)


{כ}  כֹּ֛ל אֲשֶׁר-בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי-לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם:

 אונקלוס  כֹּל דִי בֵהּ מוּמָא לָא תְקָרְבוּן אֲרֵי לָא לְרַעֲוָא יְהֵי לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל דְבֵיהּ מוּמָא לָא תְקַרְבוּן אֲרוּם לָא לְרַעֲוָא יְהֵי לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 ספורנו  כל אשר בו מום 'לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם. כענין הירצך או הישא פניך ואחר שהזהיר על העולה שהיא קדשי קדשים שיהיה זכר ושלא יהיה בו מום ובאר שזה אינו מחוייב זולתי בבקר ובצאן כאמרם ז''ל תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. אמר: (ספורנו)


{כא}  וְאִ֗ישׁ כִּֽי-יַקְרִ֤יב זֶֽבַח-שְׁלָמִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה לְפַלֵּא-נֶ֨דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל-מ֖וּם לֹ֥א יִֽהְיֶה-בּֽוֹ:

 אונקלוס  וּגְבַר אֲרֵי יְקָרֵב נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ לִנְדַבְתָּא בְּתוֹרֵי אוֹ בְעָנָא שְׁלִים יְהֵי לְרַעֲוָא כָּל מוּמָא לָא יְהֵי בֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר אֲרוּם יִקְרַב נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ לְאַפְרָשָׁא נִדְרָא אוֹ נְסֵיבְתָּא בְּתוֹרֵי אוֹ בְעָנָא שְׁלִים יְהֵי לְרַעֲוָא כָּל מוּמָא לָא יְהֵי בֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לפלא נדר. להפריש (ק) בדיבורו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) שלא תאמר אם חשב בלבו להביא נדר יביא נדר לכך פירש להפריש וכו' ואם תאמר מכל מקום למה לרש"י למינקט בדבורו כיון שפירש להפריש פשיטא שבדבורו הוא. ויש לומר שלא תאמר שהפריש בהמה ואם כן לא יהיה הפרש בין נדר לנדבה לכך פירש בדבורו אם אומר הרי זו או הרי עלי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לפלא. לפרש: (אבן עזרא)

 ספורנו  ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'. באר שאף על פי שהם קדשים קלים ובהם לא יתחייב זכרות כמו שבאר למעלה באמרו אם זכר אם נקבה מכל מקום יתחייב בהם התמות ובאר הטעם בזה באמרו לא תקריבו אלה לה' שאין ראוי להקריב בעל מום לאל יתברך. והוסיף טעם שני באמרו ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה' אם אולי נפל בו מום אחר שהקדישוה הבעלים לא יעלו האימורים למזבח כי אין ראוי שיהיה בקרבן מום הנמאס לפניו: (ספורנו)


{כב}  עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אֽוֹ-חָר֣וּץ אֽוֹ-יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹֽא-תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַֽיהוָֹ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹֽא-תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  עַוִיר אוֹ תְבִיר אוֹ פְסִיק אוֹ יַבְּלָן אוֹ גַרְבָן אוֹ חֲזָזָן לָא תְקָרְבוּן אִלֵין קֳדָם יְיָ וְקֻרְבָּנָא לָא תִתְּנוּן מִנְהוֹן עַל מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  דְסָמֵי אוֹ דִתְבִיר גַרְמָא אוֹ דְרִיסוֹי לַקְיַין אוֹ דְעֵינוֹי לַקְיַין דִמְעָרַב חִיוְרָא בְּאוּכְמָא אוֹ דִמְלֵי חַרְסִין יַבְשִׁין אוֹ חֲזָזִיתָא מִצְרֵיתָא לָא תְקַרְבוּן אִלֵין קֳדָם יְיָ וְקוּרְבָּנָא לָא תְקַרְבוּן מִנְהוֹן עַל מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עורת. שם דבר של מום, (ר) עורון בלשון נקבה, שלא יהא בו מום של עורת: או שבור. לא (ש) יהיה: חרוץ. ריס של עין שנסדק או שנפגם (בכורות לח.), וכן שפתו שנסדקה או נפגמה (שם לט.): יבלת. ורוא"ה בלע"ז: גרב. מין חזזית, וכן ילפת ולשון ילפת כמו וילפת שמשון (שופטים טז, כט.), שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה: לא תקריבו. שלשה פעמים, להזהיר על הקדשן, ועל שחיטתן, ועל זריקת דמן (תמור' ו:): ואשה לא תתנו. אזהרת הקטרתן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש אין עורת תואר לנקבה כלומר בהמה עורת שהרי כל הענין הזה הוא בלשון זכר רק הוא שם דבר כמו עורון אלא ששם עורון הוא בלשון זכר ושם עורת הוא בלשון נקבה כאלו אמר לא יהיה בו מום של עורת: (ש) והא דלא נקט רש"י לא יהא בו שבור כמו שנקט גבי עורת, משום דשבור הוא שם התואר כלומר הקרבן לא יהיה שבור משום הכי אינו נופל עליו אלא לשון לא יהיה אבל כשיהיה שם דבר כמו עורון נופל עליו לשון בו לא יהיה כלומר לא יהיה בו המום של עורת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עורת. שם התאר לעין וי''א כי שבור ביד וחרוץ ברגל וחרוץ מגזרת כן משפטך אתה חרצת כמו גזור: יבלת. כמו תבלול וכללו של דבר אנחנו נסמוך על הקבלה ולא נשען על דעתנו החסרה: לא תקריבו אלה לה'. לפלא נדר ולא יקח מאלה האמורים: (אבן עזרא)


{כג}  וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵֽרָצֶֽה:

 אונקלוס  וְתוֹר וְאִמַר יַתִּיר וְחַסִיר נְדַבְתָּא תַּעְבֵּד יָתֵהּ וּלְנִדְרָא לָא יְהֵי לְרַעֲוָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתוֹר וְאִימַר יַתִּיר כּוּלְיָא אוֹ דְחָסִיר כּוּלְיָא נְסִיבָא תַעֲבֵיד יָתֵיהּ וּלְנִידְרָא לָא יְהֵי לְרַעֲוָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  שרוע. אבר גדול מחבירו: קלוט. פרסותיו (ת) קלוטות: נדבה תעשה אתו. לבדק הבית: ולנדר. למזבח: לא ירצה. איזה הקדש בא לרצות, הוי אומר זה (א) הקדש המזבח (ת"כ פרק ז, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רוצה לומר בהמה שמפרסת פרסה וברגל אחד פרסותיו קלוטות ואינה סדוקה כשאר פרסות רגלים אלא שדומה רגליו לשל סוס ולשל חמור: (א) רש"י רצה להוכיח בזה שאל תקשה מנא לן דנדבה תעשה אותו לבדק הבית ולנדר לא ירצה היינו למזבח דלמא איפכא, ומתרץ איזה הקדש כו' הוי אומר זה הקדש המזבח הלכך מה שכתוב לא ירצה מדבר במזבח וממילא מה שכתוב נדבה תעשה מדבר בהקדש בדק הבית. והרא"ם פירש מפני שרוב נדבות הם לבדק הבית ורוב נדרים למזבח לכן קרא בדק הבית בשם נדבה ושל מזבח נדר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שרוע. כראשון וקלוט הפכו והוא מגזרת עיר מקלט: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  נדבה תעשה אותו. לבדק הבית ולנדר לא ירצה למזבח אי זהו הקדש שבא לרצות הוי אומר זה הקדש מזבח לשון רש"י ולפי זה צריך שנדרוש נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה יאמר שנעשה אותו נדבה או נדר לבדק הבית אבל לא לרצון על המזבח כי אין בין נדר ונדבה בענין הזה כלום שניהם מותרין לבדק הבית ואסורין למזבח וכבר הזכיר זה הכתוב בעולה "לכל נדריהם ולכל נדבותם" (פסוק יח) ובשלמים "לפלא נדר או לנדבה" (פסוק כא) וכך מדרש רבותינו בת"כ (פרק ז ו) ויתכן שנתקן בישוב לשון המקרא כי בעבור שרוב הנדבות לבדק הבית כמו שאמר במשכן (שמות לה ה) כל נדיב לב הביאו את תרומת ה' וכן במקדש (דברי הימים א כט יז) אני ביושר לבבי התנדבתי וכן בבית שני (עזרא א ד) עם הנדבה לבית האלהים וכן כתוב בבדק הבית (מלכים ב יב ה) כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה' והוא הנדבה והטעם כי אין בענין בדק הבית חיוב רק נדבת הנפש ומנהג הנותנים לבדק הבית כי בנדבה יביאו "הרי זו לבנין" לפיכך כל מקום שיזכיר נדבה סתם הוא לבדק הבית עד שיפרש בו לעולה או לזבח שלמים כמו שהזכיר למעלה (בפסוקים יח כא) והנדר יאמר סתם לקדשי המזבח לך אזבח זבח תודה (תהלים קטז יז) נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ה' (שם שם יח יט) אבא ביתך בעולות אשלם לך נדרי (שם סו יג) עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך (שם נו יג) והנותנים למזבח בנדרים יביאו אם יצליחני אלהים אבא לפניו בעולה ולפיכך יאמר הכתוב בכאן ושור או שה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו לכל אשר ידבנו לבו ולנדר לה' לא ירצה כמו שאמר (בפסוק כ) לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם כי לא אמר הכתוב "נדבה תקריב אותו" כלשון הבא בכל הפרשה אבל אמר "תעשה אותו" כלומר תעשה אתה ממנו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך אבל לנדר לרצון לא יהיה והוצרכו חכמים לאמר כך כי לא יתכן בשום פנים שיהיו המומים כולם הגרב והילפת ואפילו המעוך והכתות אסורין בכל קרבן בין בנדר ובין בנדבה ויהיה השרוע והקלוט אסורין במקצתן ומותרין במקצתן ולא ימצא ככה בתורה במומי המקריבים ובטומאה לחלק בקרבנות ולכך אמרו כי "תעשה אותו" איננו כמו "תקריב אותו" ויתכן שאמר כי שור ושה שרוע וקלוט מותר לעשותו נדבה לאמר "הרי זה" אבל אם נדר "הרי עלי שור או שה" אם יביאנו משחת לא ירצה לו ואיננו פטור מנדרו ונאמר על דרך רבותינו ששניהם לבדק הבית כי אין "תעשה אותו" כמו "תקריב אותו" וזה אמת הוא בלי ספק והזכיר הכתוב היתר הנדבה לבדק הבית בשרוע וקלוט שהן מומין ביצירה מן הבטן וכל שכן מומי המקרה הקטנים עורת אשר בו עורון בשכהתה עינו והשבור ואין צריך לומר בעל הגרב והילפת ויתכן כי הכתוב דבק עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת וכל שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה לכל אחד מאלה ולנדר לא ירצה אחד מהן שאפילו עלו ירדו ובת"כ (פרק ז ה) מנין לרבות כל הפסולין שבשור ושה תלמוד לומר ושור ושה שרוע וקלוט לרבות כל הפסולין שבשור ושה וכללו רבותינו (תמורה ז) עוד בכלל נדבה תעשה אותו שהוא יעשה לנדבה לכל אשר ירצה אבל לא התמימים שהמקדיש אותן לבדק הבית עובר בעשה (הרמב"ן)

 ספורנו  נדבה תעשה אותו. אף על פי שהם מומין נראים הרבה ויחשוב החושב שאפילו לבדק הבית אינן ראוים, אמר שלנדבת בדק הבית הם ראוים כמו שבא בקבלה מאחר שאין למזכח חלק כהם ואין קדושה עליו אלא קדושת דמים שימכר ויצא לחולין: (ספורנו)


{כד}  וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהוָֹ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  וְדִי מְרִיס וְדִי רְסִיס וְדִי שְׁלִיף וְדִי גְזִיר לָא תְקָרְבוּן קֳדָם יְיָ וּבְאַרְעֲכוֹן לָא תַעְבְּדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְמָעִיךְ וּדְכָתִישִׁין פַּחֲדוֹי וְדִשְׁחִית וְדִמְרְסִיס גִדוֹי לָא תְקַרְבוּן לִשְׁמָא דַיְיָ וּבְאַרְעֲכוֹן לָא תְסַרְסוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומעוך וכתות ונתוק וכרות. בביצים או בגיד: מעוך. ביציו מעוכין ביד: כתות. כתושים יותר ממעוך (בכורות לט:): נתוק. תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש: וכרות. כרותין בכלי ועודן בכיס: ומעוך. תרגומו ודמריס, זה לשונו בארמית, לשון כתישה: וכתות. תרגומו ודרסיס, כמו הבית הגדול רסיסים (עמוס ו, יא.), בקיעות דקות, וכן קנה המרוסס: ובארצכם לא תעשו. דבר זה לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה, (ב) לכך נאמר בארצכם, לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסרוס אלא בארץ, (ג) שהרי סרוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לא שלא תקריבו בארצכם מעוך וכתות שהרי אין הקרבה בחוץ לארץ אלא מאי לא תעשו, הסירוס לבד הוא דקאמר: (ג) פירוש שאי אפשר לומר שפירוש ובארצכם לא תעשו הוא שלא ינהגו באיסור הסירוס אלא בארץ ולא בחוץ לארץ אבל לא לרבות כל שבארצכם דהיינו אף הטמאה, דהא הסירוס חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ אלא על כרחך לא בא אלא לרבות אפילו בהמה טמאה. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומעוך. מגזרת מעכו שדיהן: וכתות. מגזרת ואכות אותו טחון ושניהם בביצים: ונתוק. מגזרת כאשר ינתק פתיל הנעור': ובארצכם לא תעשו. לשנות מעשה השם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ובארצכם לא תעשו. וסמיך ליה ומיד בן נכר לו' שאסור לסרס אפי' ע''י עכו''ם: (בעל הטורים)

 ספורנו  ומעוך וכתות. אחר שדבר במומים המקריים אשר ענינם בקדשים בלבד שאסור להקריב בעלי מומין למזבח ולהטיל בהם מום אחר הקדשן דבר על מומים מלאכותיים שאסור להטילם אפילו בבהמת חולין: (ספורנו)


{כה}  וּמִיַּ֣ד בֶּן-נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת-לֶ֥חֶם אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם מִכָּל-אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵֽרָצ֖וּ לָכֶֽם: (ס)

 אונקלוס  וּמִן בַּר עַמְמִין לָא תְקַרְבוּן יָת קֻרְבַּן אֱלָהֲכוֹן מִכָּל אִלֵין אֲרֵי חִבּוּלְהוֹן בְּהוֹן מוּמָא בְהוֹן לָא לְרַעֲוָא יְהוֹן לְכוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּמִן יַד בַּר עַמְמִין לָא תְקַרְבוּן יַת קוּרְבַּן אֱלָהָכוֹן מִכָּל אִלֵין אֲרוּם חִבּוּלְהוֹן בְּהוֹן מוּמָא פְּסִילִין הִינוּן לָא לְרַעֲוָא יְהֵי לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומיד בן נכר. נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום, (ד) ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומים לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, (תמורה ז.) אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה, אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה איש איש, לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל (חולין יג:): משחתם. חבולהון: לא ירצו לכם. לכפר (ה) עליכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פירוש דוקא לקרבן יחיד שהביאו לכהן להקריבו אז לא יקבלו בעל מום אבל אם הם תמימים יקבלו כמו שפירש רש"י איש איש לרבות את הנכרים כו': (ה) פירוש דמלא ירצו לכם משמע שהם אינם מקובלים לשם ואינו נופל לומר על זה מלת לכם אם לא שיוסיף מלת לכפר, גם שינה מלת לכם וכתב עליכם כי עם מלת כפרה אינה נופלת רק לשון על כמו ונרצה לו לכפר עליו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומיד בן נכר. שלא יחשוב בלבו הואיל והוא קרבן בן נכר לא אחוש להקריבו: משחתם. המ''ם נוסף והתי''ו שרש מגזרת השחתה ומ''ם להיות להם משחתם שרש והתי''ו נוסף: ירצו. מבנין נפעל ואחר שהזכיר לא ירצו הזכיר כי כל קרבן שיקרב קודם יום השמיני גם הוא לא ירצה: (אבן עזרא)

 ספורנו  ומיד בן נכר לא תקריבו. אף על פי שמקבלין מהם נדרים ונדבות לא נקבל מהם בעלי מומין אפילו על ידי סרוס, אף על פי שיהיו הסריסים בבהמות משובחים אצלם ושאין בזה משום הקריבהו נא לפחתך והטעם שלא יהיה הסריס ראוי למזבח הוא: כי משחתם בהם מום בם. שאף על פי שהוא מום שבסתר הוא משחיתם משלימותם המכוון, והוא שיוכל להוליד בדומה: (ספורנו)


{כו}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{כז}  שׁ֣וֹר אוֹ-כֶ֤שֶׂב אוֹ-עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵֽרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  תּוֹר אוֹ אִמָר אוֹ עִזָא אֲרֵי יִתְיְלִיד וִיהֵי שִׁבְעָא יוֹמִין בָּתַר אִמֵהּ וּמִיוֹמָא תְמִינָאָה וּלְהַלָא יִתִּרְעִי לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  עִידַן דְתִידְכַּר לָן סִדְרֵי קוּרְבָּנֵינָן מַה דְהַוֵינָן מְקַרְבִין בְּכָל שְׁנָא וּשְׁנָא הֲווֹ קוּרְבָּנֵינָן מְכַפְּרִין עַל חוֹבֵינָן וּכְדוּ דִי גָרְמוּ חוֹבַיָא וְלֵית לָן מַה נַקְרְבָא מִן עֶדְרֵי עֲנֵינָן תּוֹרָא אִיתְבְּחַר קֳדָמוֹי בְּגִין מַדְכַּר זְכוּת סָבָא דְאָתָא מִמַדִינְחָא פַּטִיר כּוּלֵיהּ קָרֵיב לִשְׁמָךְ בַּר תּוֹרִין רַכִּיךְ שָׁמִין אִימְרָא אִיתְבְּחַר תִּנְיָין בְּגִין מַדְכַּר זַכְוָותֵיהּ דִשְיֵיהּ דְאִתְעֲקַד עַל גַבֵּי מַדְבְּחָא וּפְשַׁט צַוְארֵיהּ בְּגִין שְׁמָךְ שְׁמַיָא מָכוּ וּנְחָתוּ וַחֲמָא יִצְחָק יַת שַׁכְלוּלֵיהוֹן וְכַהֲיָין עֵינוֹי מִמְרוֹמַיָא מִן בְּגִין כְּדֵין זָכָה וְאִזְדַמַן לֵיהּ אִימְרָא תְּחוֹתוֹי לְעָלָתָא גְדִי בַּר עִזֵי אִתְבְּחַר תְּחוֹתָא בְּגִין מַדְכַּר זְכוּת שְׁלֵימָא דְעָבַד גַדְיֵי בַּר עִזֵי תַּבְשִׁילִין וְאוֹבִיל לְאָבוֹי וְזָכָה לִמְקַבְּלָא סְדַר בִּרְכָתָא בְּגִין כֵּן פָּרֵישׁ משֶׁה נְבִיָא וַאֲמַר עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל תּוֹר אוֹ אִימַר אוֹ גַדְיָא אֲרוּם יִתְיְלִיד כְּאוֹרַח עַלְמָא וִיהֵי שַׁבְעָתָא יוֹמִין בָּתַר אִמֵיהּ מְטוּל דְיִשְׁתְּמוֹדַע דְלָא נָפִיל וּמִיוֹמָא תְמִינָאָה וּלְהָלְאָה יִתְרְעֵי לְקָרָבָא קוּרְבָּנָא לִשְׁמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יולד. פרט ליוצא דופן: (רש"י)

 אבן עזרא  שור או כשב או עז. נקראים על שם סופם כמו ובגדי ערומים תפשיט. יומת המת כי יפול הנופל או הטעם זכר המין: וטעם ומיום השמיני. כמו הנמול עד המרובע: והלאה. אחריו והעד חץ יהונתן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  שור או כשב או עז. סמיך לבן נכר לומר שאין מקבלים קרבן חובה אלא מישראל: והיה שבעת ימים וגו'. אמר הקב''ה אם ישחט ביום ראשון יהא נראה כשוחט לשם שמים וארץ שנבראו ביום א' ואם יום ב' יהא נראה כאילו שוחט לרקיע שנעשה ביום ב' וביום ג' לים וליבשה וביום ד' לשם מאורות וביום ה' לשם שרצים וביום ו' לשם אדם אלא ימתין עד שבעה ימים וידע שבראתי העולם בששת ימים ונתתי בשביעי וישחט לשמי: (בעל הטורים)

 ספורנו  שור או כשב. אחר שהזכיר כל מיני המומים בקדשים והרחיק אותם מן המזבח אף על פי שלפעמים יהיה התמים שוה סלע והבעל מום שוה שתים לגדלו ושמנו ולפעמים יהיה מום נחשב עלוי למנחת מלך ב''ו וזה כי הצור תמים פעלו חפץ בתמימות ושלמות הנקרב והמקריב שיהיה הנקרב על שלמותו הטבעי והמקריב על שלמותו האלהי להדמות ליוצרו כפי האפשר אמר שכמו כן בענין גבול הזמנים שהגביל עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והזכיר איסור מחוסר זמן ואיסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד ואיסור מחשבת חוץ לזמנו אפילו בקדשים קלים. והזכיר התודה שאף על פי שהיא מכלל השלמים הוגבל זמנה ליום ולילה אחד בלבד ולא לשני ימים ולילה כשאר השלמים: (ספורנו)

 כלי יקר  שור או כשב או עז כי יולד. אמרו המפרשים שביום הולדו יש לו עליו שם שור או כשב כי אינו מוסיף על שלימתו ועל עצמותו כלום כי הוא נולד עם כל שלימתו, לאפוקי האדם עיר פרא יולד (איוב יא.יב) וקניית שלימתו תלוי במעשיו. ונראה שלכך הודיע לנו הכתוב כדי שלא תאמר מאחר שביום הולדה יש להם כל השלימות הראוי להם א"כ יהיו כשר להקרבה מיד, ת"ל יהיה ז' ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה. כי כל מספר שמיני קודש כמבואר למעלה פרשת שמיני (ט.א) על כן אינו ראוי להיות קודש עד אשר יעבור עליו מספר זה. (כלי יקר)


{כח}  וְשׁ֖וֹר אוֹ-שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת-בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד:

 אונקלוס  וְתוֹרְתָּא אוֹ שֵׂיתָא לֵהּ וְלִבְרֵהּ לָא תִכְּסוּן בְּיוֹמָא חָד: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל הֵיכְמָא דְאָבוּנָן רַחֲמָן בִּשְׁמַיָא כֵּן תֶּהֱוֹן רַחֲמָנִין בְּאַרְעָא תּוֹרָתָא אוֹ רְחֵילָא יָתָהּ וְיַת בְּרָהּ לָא תִיכְסוּן בְּיוֹמָא חָד: (תרגום יונתן)

 רש"י  אתו ואת בנו. נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או (ו) הבת, ואינו נוהג בזכרים, (ז) ומותר לשחוט האב והבן (ת"כ פרק ח, א. חולין עח:): אתו ואת בנו. אף בנו ואותו (ח) במשמע (חולין פב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דילפינן משלוח הקן כדלקמן ומה התם אף הנקבות בכלל דהא כתיב על האפרוחים שכולל בין זכרים בין נקבות הוא הדין הכא נמי לא שנא זכרים ולא שנא נקבות: (ז) דילפינן במה מצינו משילוח הקן דמצות אותו ואת בנו נאמרה בבנים ובאבות ומצות שילוח הקן נאמרה בבנים ובאבות מה להלן בבנים ואם דכתיב והאם רובצת אף הכא בנים ואם. ואם תאמר היה לו למכתב אותה ואת בנה. ויש לומר כיון שכתיב לפניו שור או שה לשון זכר נקט נמי אותו ואת בנו דסמיך ליה לשון זכר: (ח) רוצה לומר אם שחט בנה קודם הוא גם כן חייב מדכתיב לא תשחטו משמע דמצינו שני שוחטים חייבין בין השוחט האם בין השוחט הבת והיכן מצינו על כרחך צריך לומר דמיירי בשלש פרות אם ובתה ובת בתה ולעולם הראשון פטור. ואין לומר דמיירי כגון ששחט זה האם ושנים האחרים שחטו כל אחד בתה דזה פשיטא הוא דשנים אחרונים חייבים דהא תרווייהו אותו ואת בנו נינהו אלא ודאי כך מצינו כגון ששחט אחד פרה ואחד שחט אמה דהוא חייב ואחד שחט בתה אף על פי שהראשון ששחט בתה קודם ולמה יתחייב מי ששחט האם אלא לאו שמע מינה אף אם שחט בנו קודם ואחר כך אותו חייב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושור או שה. פירשתיו והמצוה על זכר ונקבה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אתו ואת בנו. נוהג בנקבה שאסור לשחוט האם והבן או האם והבת ואינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן לשון רש"י פוסק הרב הלכה כדברי האומר אין חוששין לזרע האב (חולין עט) וכן דעת אונקלוס והוא הנכון בגמרא בדין אותו ואת בנו אבל דרך הכתוב כשמזכיר הנקבה ביחוד לקרות אותה פרה ואם כן היה ראוי שיאמר הכתוב ופרה או כשבה אותה ואת בנה אלא מפני שהזכיר שור או כשב או עז כי יולד והזכיר האם והבן והיה שבעת ימים תחת אמו אמר כי במינין הנזכרים האלו שהם שור ושה עוד מצוה אחרת בהן כי אותו ואת בנו הנזכרים לא ישחטו ביום אחד (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אותו ואת בנו. ב' הכא ואידך ועבדו אותו וגו' ואת בנו גבי נ''נ בשביל שנא' אותו ואת בנו לא תשחטו ביום א' והוא לא עשה כן אלא שחט בני צדקיהו לעיניו ע''כ נאמר בו ועבדו אותו ואת בנו עד בא עת ארצו גם הוא ועבדו בו גוים רבים שנהרג בלשצר ונטלה ממנו המלכות. סמך אותו ואת בנו לשור או כשב לומר שנוהג במוקדשין: (בעל הטורים)


{כט}  וְכִֽי-תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח-תּוֹדָ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה לִֽרְצֹֽנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ:

 אונקלוס  וַאֲרֵי תִּכְּסוּן נִכְסַת תּוֹדְתָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תִּכְּסֻנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם תִּכְסוּן נִכְסַת נִכְסָא לִשְׁמָא דַיְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תִּכְסוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לרצנכם תזבחו. תחלת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם, ומהו הרצון: ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחוטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים, ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, (ט) חזר ופרט בנאכלין ליום אחד, שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) בפרשת צו דכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה. חזר ופרט בנאכלים וכו' שהשלמים האמורים כאן הם שלמים הנאכלים ליום אחד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם וכי תזבחו זבח תודה. שיאכל ביום אחד בעבור שהזכיר שור או שה שלא ישחט ביום אחד והוסיף על הפרשה הכתוב בצו את אהרן מלת לרצונכם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וכי תזבחו. סמך לאותו ואת בנו רמז למה שאמרו בד' פרקים בשנה צריך להודיע אמו מכרתי היום לשחוט וכל הפרקים ברגלים לכך סמך אותו לרגלים: (בעל הטורים)

 ספורנו  [כטל] לרצונכם תזבחו. ביום ההוא יאכל. יהי רצונכם וכונתכם בעת שתזבחו שביום ההוא יאכל. וזה כי אני ה'. פועל פעלתי תמימה ונותן גבול על שלימות בלתי מקבל הפחות והיתר: (ספורנו)


{ל}  בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵֽאָכֵ֔ל לֹֽא-תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד-בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא הַהוּא יִתְאֲכֵל לָא תַשְׁאֲרוּן מִנֵהּ עַד צַפְרָא אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא הַהוּא יִתְאֲכֵיל לָא תְשַׁיְירוּן מִנֵיהּ עַד צַפְרָא אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לה זמן אכילה, כבר כתיב ובשר זבח תודת שלמיו וגו' (ויקרא ז, טו.): אני ה'. דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם אני ה'. להיות התודה שלימה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לא תותירו ממנו עד בקר. וסמיך ליה אני ה' ושמרתם מצותי לו' שאין מעבירין על המצות כלומר לא תותירו המצוות: (בעל הטורים)


{לא}  וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְתִטְרוּן פִּקוּדַי וְתַעֲבְּדוּן יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִטְרוּן יַת פִּיקוּדַי וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן אֲנָא יְיָ דִיהַב אֲגַר טַב לְנַטְרֵי פִּקוּדַי וְאוֹרַיְיתָי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושמרתם. זו (י) המשנה (ת"כ פרק ט, ג.): ועשיתם. זה המעשה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) רוצה לומר ששונה ושומר כל המצות בלב, ואחר כך ועשיתם מה ששמור בלב כי לעולם הפעולה אחר המחשבה דהיינו השמירה בלב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושמרתם מצותי. בלב: ועשיתם אתם אני ה'. שאחקור מה שיש בלב ואראה כל העשוי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם ושמרתם מצותי. בכאן יזהיר את ישראל לשמור המצות שיזהרו בקרבנות במומים ובמחוסרי הזמן קודם שבעה ויום שנשחטה האם ולעשות הזבחים והתודה ולשחטם לרצון ויכלול כל המצות ביחד וכבר הזכיר למעלה בחוקים ובמשפטים (לעיל יט לז) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ואמר לא תחללו את שם קדשי להיות בכם נוכל וזובח משחת לה' כמו שאמר בבני אהרן (לעיל פסוק ב) ולא יחללו את שם קדשי שיזהיר בקרבנות מן הטומאה או המומין וטעם ונקדשתי בתוך בני ישראל על דעת רבותינו (תו"כ פרק ט ד) מצות עשה שנקדש את שמו במצות ליהרג עליהן ולא נעבור וזה טעם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים שהוא טעם יכלול כל המצות שראוי לקדש שמו עליהם בעבור שאנחנו עבדיו אשר גאלנו ממצרים (הרמב"ן)


{לב}  וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת-שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם:

 אונקלוס  וְלָא תְחַלְלוּן יָת שְׁמָא דְקוּדְשַׁי וְאִתְקַדַשׁ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָא יְיָ מְקַדִשְּׁכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תִפְסוּן יַת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי וְאֶתְקַדֵשׁ בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תחללו. לעבור על דברי מזידין. (כ) ממשמע שנאמר ולא תחלל, מה תלמוד לומר ונקדשתי, (ל) מסור עצמך וקדש שמי, יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר והן לא ידיע להוא לך מלכא וגו' (דניאל ג, יח.), מציל ולא מציל ידיע להוי לך וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) רצונו לומר למי שרוצה להעבירך על הדת אל תשמע לו לעבור על דברי: (ל) בשלמא בלא זה הוה אמינא חדא על השוגג וחדא אמזיד וקאי על האדם שיזהר שלא יבא לידי איסור חמור שהוא מזיד ולא לידי איסור קל כגון השוגג אבל השתא שפירש דאיירי הקרא במזידין אם כן ונקדשתי למה לי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ולא תחללו את שם קדשי. עם בני אהרן ידבר כי הפרשה דבקה והם המצווים שלא ישחטו להם או לישראל אם ובן ביום אחד גם יתכן שמצוה וכי תזבחו זבח תודה לכהנים והעד שהחל בפרשה אחר כן דבר אל בני ישראל ועד שני ונקדשתי בתוך בני ישראל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ונקדשתי בתוך בני ישראל. בגי' זהו אין אומרים קדושה פחות מעשרה: בתוך בני ישראל. וסמיך ליה מועדים שבמועדים מתקבצים כדי להתפלל ולהלל להקב''ה שברוב עם הדרת מלך: מקדשכם. וסמיך ליה מועדי ה' שחייב אדם לטהר את עצמו ברגל: (בעל הטורים)

 ספורנו  ולא תחללו את שם קדשי. ומאחר שאתם רואים את פעולתי על זה השלמות, אם כן אתם המקודשים ללכת בדרכי אל תחללו את שם קדשי בפעולות חסרות ומגונות, כענין ויבא אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי: ונקדשתי בתוך בני ישראל. לעשות עמהם נפלאות כמו שנדרתי באמרי הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות והטעם בזה כי אמנם אני ה' מקדשכם: (ספורנו)


{לג}  הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: (פ)

 אונקלוס  דְאַפִּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֵאלָהָא אֲנָא יְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  דְהַנְפִּיק יַתְכוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מְטוּל לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהָא אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  המוציא אתכם. על מנת כן: אני ה'. נאמן לשלם שכר: (רש"י)

 אבן עזרא  המוציא אתכם ובסוף אני ה' שהוא הדבור הראשון והוא עיקר כל המצות ואחר שהזכיר קדשי בני ישראל הזכיר הימים שיקריבו בהם העולות והחל מהשבת: (אבן עזרא)

 ספורנו  המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. להיות מנהיג אתכם בלתי אמצעי כמשפט הנבדלים מחומר בהיותכם הולכים בדרכי קדושתי כאמרו אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו: אני ה'. לא שניתי ואעשה כמאז אם לא יהיו עונותיכם מבדילים ביניכם ובין אלהיכם כאמרו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות: (ספורנו)





ויקרא פרק-כג

{א}   רביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ב}  דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר-תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מֽוֹעֲדָֽי:

 אונקלוס  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן מוֹעֲדַיָא דַיְיָ דִי תְעָרְעוּן יָתְהוֹן מְעָרְעֵי קַדִישׁ אִלֵין אִנוּן מוֹעֲדָי: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן זְמַן סִדוּרֵי מוֹעֲדַיָא דַיְיָ דִתְאַרְעוּן יַתְהוֹן מְאַרְעֵי קַדִישׁ אִלֵין הִינוּן זְמַן סִדוּרֵי מוֹעֲדָי: (תרגום יונתן)

 רש"י  דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה'. עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם, שמעברים את השנה (מ) על גליות שנעקרו ממקומם לעלות לרגל ועדיין לא הגיעו לירושלים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) הכי גרסינן עשה המועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם רוצה לומר שיהיו רגילים לעלות לרגל ומפרש והולך כיצד שמעברין כו'. כיון שנעקרו ממקומן מעברין דאם לא יעברו לא יוכלו לעלות ולהגיע לירושלים אלא עד אחר הרגל ובשנה הבאה לא ירצו לעלות לרגל דסבורין שאינן יכולין לבא לירושלים קודם הרגל הלכך מעברין. ועיין בסנהדרין דף י"א: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם אלה הם מועדי. בעבור היות שבתות רבות בשנה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  דבר אל בני ישראל. אין לכהנים עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם על כן לא הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק "בני ישראל" שיכלול את כולם כאחד כי לא יפרש קרבנות המוספים בפרשה הזאת אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות וירמוז אליהם כמו שאמר "והקרבתם אשה לה'" ואמר בסוף הפרשה (פסוק לז) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים אבל לא האריך לבאר המוספים שלא רצה שינהגו להם במדבר ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה לאלה תחלק הארץ (במדבר כו נג) ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות ועל כן אמר ביום הכפורים (לעיל טז לד) ויעש כאשר צוה ה' את משה שעשה כן במדבר והזכיר בפרשה הזו כבש העומר וכבשי עצרת כי בידוע שלא ינהגו אלא בארץ שהן באים בגלל הלחם שאמר בו (פסוק י) כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגו' אבל הימים עצמם נוהגים מיד והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש שגם הוא יום מועד נקרא אותו מקרא קדש ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו ואמר אשר תקראו אותם במועדם כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו כי השבת קבוע הוא ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו ועל דעת רבותינו (ת"כ פרשה ט ה) "אשר תקראו אותם במועדם" רמז לעבורים שתקראו אתם להם מועדים והנכון בעיני כי פירוש מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי על הנזכרים למטה בפרשיות בחדש הראשון וגו' ולכן חזר שם פעם אחרת אלה מועדי ה' בעבור שהפסיק בענין השבת והנה אמר מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי במלאכת עבודה אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם כי יזהיר בשבת פעמים רבות וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש וכמוהו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם (שמות לה א ב) על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה והפסיק בשבת ששת ימים תעשה מלאכה וגו' (פסוקים ב-ג) וחזר ואמר (שם פסוק ד) זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם תרומה והיא המצוה הראשונה בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה וראיה לפירוש הזה שלא הזכיר בשבת "והקרבתם אשה לה'" כאשר יזכיר בכל מועד ומועד ואמר בסוף הפרשה (פסוקים לז לח) אלה מועדי ה' וגו' מקראי קדש להקריב אשה לה' וגו' מלבד שבתות ה' שאין השבתות בכלל מועדי ה' וראיה עוד כי לא אמר בפרשה השניה "וידבר ה' אל משה לאמר" כאשר אמר בכל מועד ומועד כי הדבור הראשון הוא היה מצות המועדים אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים לא לבאר מצותיו ותורותיו ולכן לא אמר בו "והקרבתם אשה לה'" כאשר אמר במועדים והזכירה בסוף (בפסוק לח) עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן כאשר פירשתי וזהו מדרש חכמים שאמרו (תו"כ פרשה ט ז) מה ענין שבת אצל המועדות וכו' כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל רק סמכו הכתוב להם וטעם מקראי קדש שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם והנה "מקרא קדש" מלשון קרואי העדה (במדבר א טז) אחרי כן יאכלו הקרואים (שמואל א ט יג) וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה (ישעיהו ד ה) המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט א) לשון מאורע בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז) ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש וגם זה דעת אונקלוס (הרמב"ן)

 בעל הטורים  מועדי ה'. מלא ו' על ו' חדשים שלוחים יוצאים: (בעל הטורים)

 אור החיים   מועדי ה' וגו'. גזירת הדיבור. רז''ל אמרו (תו''כ) כי הוא אשר תקראו אותם, פירוש כי מועדי ה' הם בזמן שיקראו אותם ישראל. וצריך לדעת למה חזר לומר אלה הם מועדי. עוד צריך לדעת למה חזר לצוות על השבת. ועוד רואה אני שחזר לומר פעם שני אחר מצוות השבת אלה מועדי ה'. ונראה כי שיעור הכתובים הוא שמתחלה צוה ה' כי עיקר המועדות תלוי בזמנים אשר יקראו אותם, וחש הכתוב שיטעו לומר שבכלל זה גם כן קדושת יום השבת אם יסכימו לדחותו מיומו ליום אחר יתקדש על פיהם, לזה חזר ופירש אלה הם מועדי ששת ימים וגו' פירוש אלה שהם שבתות הם מועדי מועדים שקבע הבורא ואינם בגדר השתנות. וחזר לומר אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר הרשיתי אתכם שתקראו אותם אתם בחודש הראשון וגו' פסח שבועות ראש השנה יום כיפור סוכות אלו אין קדושתם אלא על פי ישראל:

עוד נראה לומר טעם שכפל לומר אשר תקראו אותם ב' פעמים, על דרך מה שכתב רמב''ם בפרק ד' מהלכות קידוש החודש וזה לשונו על שלשה סיבות מעברין השנה על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן. ויש שם דברים אחרים שבית דין מעברין בשבילן מפני הדרכים וכו' ומפני הגשרים וכו' ומפני תנורי פסחים וכו' ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו לירושלים וכו' ע''כ. הרי כי לב' סיבות כוללות מעברין ומאחרין המועד, הא' לצד תנאי הזמן שיהיה באביב, והב' לצד כשרון העם, לזה אמר הכתוב ב' פעמים אשר תקראו אותם, ושלא תאמר שלצד תנאי הזמן שהתנה הכתוב חודש האביב לבד מעברין אבל לכשרון העם יעשה המועד בזמנים הנמצאים מוכשרים, תלמוד לומר ב' פעמים אשר תקראו אותם: (אור החיים)

 ספורנו  מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש. אחר שדבר בענין הקרבנות ומקריביהם שהכונה בהם השרות השכינה בישראל כאמרו עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה דבר במועדים אשר בשביתתם יכוין לשבות ממעשה הדיוט בקצתם לגמרי כענין בשבת ויום הכפורים ולעסוק בכולם בתורה ועסקי קדש, כאמרו ''ששת ימים תעבוד וכו' ויום השביעי שבת לה' אלהיך'' שתשבות ממלאכתך ויהיה עסקך כולו לה' אלהיך ובקצתם תהיה השביתה ממלאכת עבודה בלבד כמו שהוא הענין בשאר המועדים והכונה בהם שעם שמחת היום שישמח ישראל בעושיו יהיה העסק בקצתו בעסקי קדש כאמרם ז''ל יום טוב חציו לה' וחציו לכם ובזה תשרה שכינה על ישראל בלי ספק כאמרו אלהים נצב בעדת אל אמר אותם מועדים שתקראו אותם מקראי קדש פירוש אסיפות עם לעסקי קדש כי אסיפת העם תקרא מקרא כמו חדש ושבת קרוא מקרא וכן על מכון הר ציון ועל מקראיה: אלה הם מועדי. הם אותם המועדים שארצה בם אמנם כשלא תקראו אותם מקראי קדש אבל יהיו מקראי חול ועסק בחיי שעה ותענוגות בני האדם בלבד לא יהיו מועדי אבל יהיו מועדיכם שנאה נפשי: (ספורנו)

 כלי יקר  מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש. וסמיך ליה מצות השבת ופירש"י מה ענין שבת למועדים כו'. ואני אומר שכך פירושו כי כבר בארנו למעלה פר' ויקהל (לה.ב) על מה שפירש רש"י הקדים שבת למלאכת משכן לומר לך שאין משכן דוחה שבת, כי בכ"מ המצוה המוקדמת דוחה את המאוחרת ופסוק זה אשר תקראו אותם מקראי קודש. מדבר בקביעות השנה והחדש וענין העיבור, ומסיק בילקוט פר' זו מנין שמחללין את השבת להעיד עליהם ת"ל אשר תקראו אותם במועדם יכול כשם שמחללין את השבת להעיד עליהם כך יחללו את השבת להודיע עליהם שנתקיימו ת"ל אשר תקראו כו' וע"כ הקדים למצות שבת מצות העיבור להודיע שהעיבור דוחה שבת ואחר השבת חזר ופרט מצות העיבור בפסוק אלה מועדי ה' כדי להקדים מצות השבת לעיבור לומר לך שאין העיבור דוחה שבת, והא להעיד עליהם, והא להודיע עליהם שנתקיימו, ודין זה יש גם במסכת ר"ה פרק א'.

ד"א אשר תקראו אותם במועדם, קריאה זו היא בד"ת שיתעסקו בהלכות פסח בפסח כו' לכך נאמר במועדם ועל קריאה זו אמר אלה הם מועדי אמנם כשאין עסוקים בהם כ"א במאכל ומשתה אינן מועדי ה' כלל ועליהם נאמר (ישעיה א.יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. ומ"ש אלה תעשו לה' במועדיכם. (במדבר כט.לט) לפי שצריך ליתן חציו לה' וחציו לכם. (כלי יקר)


{ג}  שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא-קֹ֔דֶשׁ כָּל-מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: (פ)

 אונקלוס  שִׁתָּא יוֹמִין תִּתְעֲבֵד עִבִידָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שְׁבַת שְׁבָתָא מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עִבִידָא לָא תַעֲבְּדוּן שַׁבְּתָא הִיא קֳדָם יְיָ בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  שִׁיתָּא יוֹמִין תִּתְעֲבֵיד עִיבִידָא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבָּא וְנַיְיחָא מְאַרַע קַדִישׁ כָּל עִיבִידָא לָא תַעַבְּדוּן שַׁבְּתָא הוּא לַיְיָ בְּכָל אֲתַר מוֹתְבָנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ששת ימים. מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו כאילו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתות: (רש"י)

 אבן עזרא  בכל מושבותיכם. בארצכם וחוץ מארצכם בבית ובדרך: וטעם שבת הוא לה'. פירשתיו. ואחר כן הזכיר המועדים ואמר בשבת אלה הם מועדי ובמועדים אמר במועדם והטעם באיזה יום שיהיה מהשבוע והנה אני נותן לך כלל בדברי המועדים כי בזמן שבית המקדש קיים היו המועדים נמסרים לבית דין הלא תראה כי אמר על פסח חזקיהו ויועץ המלך ואחר שקבע ראש חודש ניסן עבר השנה ובזה תפשוהו חכמינו ז''ל כי היה ראוי שלא יעבר ניסן בניסן והמעתיקים אמרו כי בית דין היה מסתכל בדברים רבים בקביעות השנה ואמרו על רבי עקיבא שקבע שתי שנים מעוברות שנה אחר שנה לפי צורך השעה ואין בכל המקרא ראיה איך היו ישראל קובעים החדשים והמועדים ומה שאמר הגאון כי על חשבון העיבור היו נסמכים איננו אמת כי במשנה גם בתלמוד ראיות שהיה פסח בבד''ו גם שני מעשיות שם ועבור השנים קרוב מתוספת שנת החמה על הלבנה ואיננו על דרך הקדמונים ותחלת החשבון וי''ד פי' שים עם לבהר''ד ד''ח תתע''ו יבא המולד וי''ד כי שנה נוספה להחל מחשבון בהר''ד בעבור חמשה הימים שהיו קודם בריאת האדם ויום בשנה חשוב שנה וזה לא יזיק על כן לא תוכל לקחת תוספת שנה נוספה כי לא היתה והנה העבור אחר שנה וחצי שנה והעבור בנוי על המהלך התיכון על כן אמרו פעמים שבא בארוכה ובקצרה ואין הקביעות רודף אחר ראית הלבנה בירושלים או בקצה מזרח או במערב כלל והעד מקום המחברת התיכונה כי הנה היא על ירושלים ועוד שראינו פעמים רבות הלבנה בחדש ניסן בליל שני וכן היתה נראית בכל העולם וקביעות החדש היה ליל שלישי וכן אירע לשלשה חדשים קודם ניסן וזה נתקן בשנת גטר''ד בעבור הדחיה גם פעמים היה הקביעות בתשרי יום חמישי ולא נראית הלבנה בליל שבת והיה האויר זך וזה יקרה בכל שנה שהמולד קרוב מחצי היום והיתה הלבנה בחצי גלגל הגבוה גם אין הקביעות בנוי על עת התחברות המאורות אפילו במהלך האמצעי כי הנה בטור''ד גם גטר''ד יוכיחו ולולי שלא אאריך הייתי מפרש סוד העיבור וסוד ההלכה החמורה שהוא נולד קודם חצות והכלל שחז''ל העתיקו לנו שנסמוך על העיבור בגלות וכן קבלנו מפי נביאים ולא נוכל לעשות דבר אחר טוב ממנו וזה ששמו ב' ימים בגלות והוא על דבר ספק והמתענים יום הכפורים שני ימים מה יועילם בעבור הדחיות כי בשנת גטר''ד אם על המולד היה ראוי שיתענה בשמונה לקביעתנו וכי למה נעוות אנחנו חשבון שנתנו בעבור שנה אחרת וכן יקרה להם עם הראיה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מקרא קדש. בגי' משתה. מקרא קדש. בגי' במאכל ובכסות נקיה: (בעל הטורים)

 ספורנו  שבת היא לה'. הוא היוצר אור ובורא חשך קובע אותם בכל מושבותיכם. אף על פי שתשתנה תחלת היום והלילה כפי השתנות האורך בגלילות מתחלפות ועם זה היתה השבת הראשונה משוערת כפי איזה אורך מיוחד בהכרח מכל מקום תהיה תחלת השבת וסופה בכל אחד מהגלילות ליושביו כפי התחלת היום והלילה בגליל ההוא: (ספורנו)


{ד}  אֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר-תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמֽוֹעֲדָֽם:

 אונקלוס  אִלֵין מוֹעֲדַיָא דַיְיָ מְעָרְעֵי קַדִישׁ דִי תְעָרְעוּן יָתְהוֹן בְּזִמְנֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין זְמַנֵי סִדוּרֵי מוֹעֲדַיָא דַיְיָ מְאַרַע קַדִישׁ דִי יִתְרְעוּן יַתְהוֹן בִּזְמַנֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה מועדי ה'. למעלה מדבר בעבור שנה וכאן מדבר (נ) בקדוש החדש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) רוצה לומר לעיל כתיב מועדי ה' אשר תקראו אותם וקרינן אתם רוצה לומר דתלוי הכל בבית דין אם מעברין השנה מעובר ואם לאו אינו מעובר, וכאן גם כן כתיב מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם משמע דתלוי בבית דין שאם קדשוהו מקודש ואם לאו אינו מקודש: (שפתי חכמים)

 ספורנו  אלה מועדי ה'. אחר שדבר בשבת שמועדה כבר נקבע כאמרם ז''ל (פסחים פרק ע''פ) שבת היא דקבעה אנפשה התחיל בענין המועדות אשר מועדם הוא על ידי קריאת בית דין, כמו שבא בקבלה (ראש השנה כה, א) אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין: (ספורנו)


{ה}  בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּאַרְבְּעַת עַשְׂרָא לְיַרְחָא בֵּין שִׁמְשַׁיָא פִּסְחָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיַרְחָא דְנִיסָן בְּאַרְבֵּיסַר לְיַרְחָא בֵּינֵי שִׁמְשְׁתָא זְמַן נִיכְסַת פִּיסְחָא לִשְׁמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בין הערבים. משש שעות (ס) ולמעלה: פסח לה'. הקרבת (ע) קרבן ששמו פסח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רוצה לומר דבתחילת היום עד שש שעות מאיר היום ביותר וכשיגיע משש שעות ולמעלה אינו מאיר כל כך כבתחילה, ואם כן משש ואילך נקרא ערב וכשיקרב הלילה שהוא מאפיל ביותר זהו ערב ממש נמצא משש שעות ואילך עד הלילה נקרא הכל בין הערבים: (ע) דפסח לא קאי איום טוב אלא אהקרבת כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בין הערבים. פירשתיו: (אבן עזרא)

 אור החיים  בין הערבים פסח לה' פירוש חלק הנוגע לה' מקרבן פסח שהוא מתן דמים והקטרת חלבים יהיה בין הערבים, אבל חלק הנוגע לישראל שהוא אכילת הבשר יהיה בליל ט''ו על מצות ומרורים. עוד ירצה באומרו פסח לה' לצד שפסח מצרים שהוא פסח ראשון עשוהו לאהבת הערב והמועיל, הערב שאמרו ז''ל (שמו''ר פי''ט) שנתבשם פסחו של משה מרוחות (מריח) גן עדן, ועיין מה שפירשתי בפרשת בא (יב מג), והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות יעשוהו לשם ה' הגם שאין בו אחד משתיהן: (אור החיים)

 ספורנו  בין הערבים פסח לה'. הזכיר ענין הפסח אף על פי שאין יומו מקרא קדש כי היא סבת השתנות זמני המועדים כי אמנם היות הכונה שיהיה זמן זבח הפסח לדורות מכוון עם הזמן שהיה הזבח של אותה פסיחה שנעשית בחצי אותה הלילה בכיוון היא סבה שיהיה זה מסור לבית דין ועבוריהם וחשבונם. כמו שבאר באמרו שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך וכו' ובאה הקבלה על זה שיקבעו חדוש הלבנה של פסח שיהיה באביב: (ספורנו)


{ו}  וּבַֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַֽיהוָֹ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ:

 אונקלוס  וּבְחַמְשַׁת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין חַגָא דְפַטִירַיָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין פַּטִיר תֵּיכְלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבַחֲמֵיסַר יוֹמִין לְיַרְחָא הָדֵין חַגָא דְפַטִירַיָא לִשְׁמָא דַיְיָ שַׁבְעָתֵי יוֹמִין פַּטִירֵי תֵיכְלוּן: (תרגום יונתן)


{ז}  בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא-קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחַן לָא תַעֲבְּדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא קַדְמָאָה דְחַגָא מְאַרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  כל מלאכת עבודה. אפילו המלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהן כגון דבר האבד כך הבנתי מת"כ (פרשה יב ח) דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו' לשון רש"י ואיננו נכון כלל כי מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכת דבר האבד ויבאו שאר המלאכות מק"ו וא"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן ועוד שא"כ הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמותר בדבר האבד והם אמרו (חגיגה יח) לא מסרה הכתוב אלא לחכמים שאין בתורה רמז איזו מלאכה מותרת ואיזו מלאכה אסורה ולשון "עבודה" כולל הוא כל המלאכות והשמושים עובד אדמתו ישבע לחם (משלי יב יא) ועבדך שש שנים (דברים טו יח) ועבדת את אויביך (שם כח מח) ואינו משמש בשום מקום בדבר האבד בלבד שאם לא תעשה היום לא תעשה למחר אבל פירוש "מלאכת עבודה" כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט) ובכל עבודה בשדה (שם א יד) ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט) וקין היה עובד אדמה (בראשית ד ב) ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה וזה מתבאר בתורה כי בחג המצות שאמר תחילה (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים "כל מלאכה" ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש כי "מלאכת עבודה" ילמד על זה אבל בפרשת כל הבכור (דברים טז ח) בחג המצות אמר וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה והטעם מפני שכבר התיר בו בפירוש אוכל נפש ולא הוצרך לאמר בו "כל מלאכת עבודה" והזכיר "מלאכה" סתם ולא אמר "כל מלאכה" כמו שנאמר בשבת (לעיל פסוק ג) ויום הכפורים (להלן פסוק כח) כי הכונה לא תעשה מלאכה אשר הזהרתיך עליה וכתב רבי חננאל כל מלאכת עבודה מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש כדכתיב בענין הזה במקום אחר וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם ומפני שמזכיר שם "כל מלאכה" הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם פירוש "מלאכת עבודה" מלאכה המשתמרת לעבודת קנין כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה זה לשונו והברייתא שבת"כ (פרשה יב ה-ח) כך היא שנויה בנוסחאות המדוקדקות כל מלאכה לא תעשו הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהן אסורין במלאכה יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה תלמוד לומר הוא הוא אסור בכל מלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורין בכל מלאכת עבודה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר מה תלמוד לומר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש (להלן פסוק לז) אם לענין ימים טובים הרי כבר ימים טובים אמורים א"כ למה נאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלו ימי מועד שהן אסורין בעשיית מלאכה יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה תלמוד לומר הוא וכו' ופירושה שר' יוסי הגלילי דורש לא תעשו אלה מועדי ה' (להלן פסוקים לו לז) לומר שהכתוב אוסר עשייה במועדי ה' כולם יכול שיהו כולן שוין באיסור ויאסרו בכל מלאכת עבודה כראשון ושמיני ונדרוש כל מלאכת עבודה לא תעשו אלה מועדי ה' שהמקרא נדרש לפניו ולפני פניו מיעט הכתוב עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו (פסוק לו) שמיני עצור בכל מלאכת עבודה ואין חולו של מועד אסור כמוהו בכל מלאכת עבודה אלא במלאכה בלבד שאמר "לא תעשו" ולא הזכירה הכתוב ולא רמז לה כלל ומסרה לחכמים ולפי גרסת רש"י ג"כ כך היא מתפרשת והברייתא הזו היא שנויה בגמרא חגיגה (יח) דקתני כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר וכו' ושם שנו עוד מה שביעי אסור אף ששי אסור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין הששי עצור בכל מלאכה שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכו' שנו בגמרא ב"כל מלאכה" ושנו בת"כ ב"כל מלאכת עבודה" שתפסו להם במדרש לשון הכתוב שאין לומר ביום טוב ב"כל מלאכה" אלא ב"כל מלאכת עבודה" ושניהם לדבר אחד נתכונו שיו"ט אסור בכל מלאכת עבודה וחולו של מועד אינו אסור בכל מלאכת עבודה אבל אסור הוא בכל מלאכה שלא נתפרשה בתורה ומסרה הכתוב לחכמים ובספרי (ראה קלה) רבי ישמעאל אומר לפי שלא למדנו שימי מועד אסורין במלאכה תלמוד לומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת (דברים טז ח) מה שביעי עצור אף ששי עצור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין הששי עצור בכל מלאכה וגם זו כפי השיטה שאמרנו הרי הארכנו בעניני הברייתות השנויות בענין הזה להעלות דברי רז"ל עם הפירוש הברור והנכון מה שאמרנו בכתובים האלו ועם כל זה מצאתי קושיא על דברינו מברייתא השנויה בספרי (פנחס קמז) כל מלאכת עבודה לא תעשו (במדבר כח יח) מגיד שאסור בעשיית מלאכה מנין להתיר בו אוכל נפש נאמר כאן מקרא קדש ונאמר להלן (שמות יב טז) מקרא קדש מה להלן להתיר בו אוכל נפש אף כאן להתיר בו אוכל נפש ונראה לי כי "עבודה" אצל רבותינו ז"ל טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר מלשון עבודת עבד (ויקרא כה לט) עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה) עבדו את כדרלעומר (שם יד ד) וכן עבודת עבודה ועבודת משא (במדבר ד מז) עבודת כל טורח שבאהל ועבודת משא בכתף ואם כן היה באפשר שמלאכות קלות שאדם עושה להנאת עצמו מותרת ואע"פ שאינה אוכל נפש ושיהיה אוכל נפש מרובה שהשמש עובד בו לרבו אסור ועל כן שאל מנין שההיתר הזה הוא באוכל נפש עד שנתיר כל אוכל נפש אפילו בטורח ונאסור כל שאר המלאכות שאפילו הקלות שבהם מלאכת עבודה איקרו תלמוד לומר מקרא קדש לגזירה שוה ששם באה כל מלאכה לאיסור וכל אוכל נפש להתיר וראיתי במכילתא (בא ט) דתני אך אשר יאכל לכל נפש (שמות יב טז) כל אוכל נפש דוחה י"ט ואין כל עבודה דוחה י"ט ויהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת והדין נותן ומה אם במקום שאין כל עבודה דוחה י"ט כל אוכל נפש דוחה י"ט מקום שמקצת עבודה דוחה שבת אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת תלמוד לומר אשר יאכל לכל נפש מקצת עבודה דוחה את השבת ואין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת ופירוש מקצת עבודה כגון חובת היום תמידין ומוספין ואין כל עבודה דוחה י"ט נדרים ונדבות או עולת נדבה אבל מקצת אוכל נפש לא נתברר לי פירושו אלא שירמוז למה שאמרנו שהבא בטורח גדול בדומה לעבודה יהיה בכלל איסור והבא בנקל כמנהגו של אדם לעצמו יהיה מותר או מקצתו כדי חייו וכולו תבשילין מרובין לתענוג והכלל במלאכת עבודה שהוא להתיר אוכל נפש (הרמב"ן)


{ח}  וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַֽיהוָֹ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא-קֹ֔דֶשׁ כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ: (פ)

 אונקלוס  וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעֲבְּדוּן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַרְבוּן קָרְבָּנָא לִשְׁמָא דַיְיָ שִׁבְעָתֵי יוֹמִין בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה דְחַגָא מְאַרַע קַדִישׁ כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקרבתם אשה וגו'. הם המוספין האמורים בפרשת פנחס, ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה: והקרבתם אשה לה'. מכל מקום, אם אין פרים, הבא אילים, ואם אין פרים ואילים, הבא כבשים: שבעת ימים. כל מקום שנאמר שבעת, שם דבר הוא שבוע של ימים, (פ) שטיינ"א בלע"ז, וכן כל לשון שמונת, ששת, חמשת, שלשת: מלאכת עבודה. אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד, כך הבנתי מתורת כהנים (פרשתא יב, ח.), דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה (צ) וכו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) והכוונה בזה כי שבעה הוא שם תואר לקבוץ שבעה שהם בעלי חומר או בעלי חיים או צמחים או דוממים, אבל שבעת מורה על השבעה המופשטים מן החומר כמו הגבורה והחכמה שהם מופשטים מהחומר לא כמו הגבור והחכם שהוא מורה על החיבור עם החומר ומפרש אחריו ממה הוא הקיבוץ מימים, ועיין בפרשת בא (רא"ם): (צ) ומתרץ דבחול המועד מותר דבר האבוד משמע דביום טוב עצמו אפילו דבר האבד אסור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשה לה'. בפרשת פינחס: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והקרבתם אשה לה' שבעת ימים. יאמר שיהיו כל שבעת הימים חג להקריב אשה לה' לא להאסר במלאכה כראשון ושביעי ולא פירש האשה כי הוא עתיד להזכירו בפרשה מיוחדת לכל אשי המועדים (סוף פרשת פנחס) כאשר רצה שינהגו בהן וכפי מה שפירשתי (לעיל פסוק ב) ומדרש רבותינו (תו"כ פרק יא ה) לומר שנקריב בהן אשה מכל מקום אע"פ שאין לנו כל המוספין שלימים ונכון הוא (הרמב"ן)

 ספורנו  והקרבתם אשה לה' שבעת ימים. להודיע שאין חול המועד חול לגמרי כי בהיות בהם קרבן צבור נוסף על התמיד כמו ביום מקרא קדש הוא מכלל החג בלי ספק ולא באר ענין המוספין בזה שאין זאת הכונה עתה כמו שלא באר ענינם גם בשאר המועדים. ובזה האופן כתב בחג הסכות להורות על קדושת חול המועד אמנם בראש השנה הזכיר גם כן אשה לה' להורות שיש מוסף נוסף על של ראש חדש, כאמרו מלבד עולת החדש ומנחתה אבל בשבת וחג השבועות ויום הכפורים לא הזכיר ענין המוספים כלל, כי מה שכתב ביום הכפורים והקרבתם אשה לה' הם עולות וחטאות כהן גדול והצבור המבוארים בפרשת אחרי מות וכלל שבת והפסח וחג המצות בדבור אחד כי שלשתם נצטוו קודם מתן תורה אבל בשאר המועדות ייחד לכל מועד דכור לעצמו והתחיל דבור חג השבועות מן העומר כי מאז מתחיל קציר בעומר וספירת השבועות שהם מענין החג הנקרא חג קציר וחג השכועות שבו נתן הודאה לאל יתברך כי אמנם מכוונות הרגלים הם התפלה וההודאה כמו במועד חדש האביב התפלה לאל על האביב וההודאה על החירות. ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחלת האביב עד הקציר כאמרו שבועות חקות קציר ששמר לנו היה העומר הודאה על האביב כמקריב ביכורי השדה לבעלים והיה הקרבן עמו לתפלה על העתיד והיתה הספירה זכרון לתפלת יום יום והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף על טוב האסיף: (ספורנו)


{ט}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{י}  דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי-תָבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת-קְצִירָ֑הּ וַֽהֲבֵאתֶ֥ם אֶת-עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִֽירְכֶ֖ם אֶל-הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן וְתַחְצְדוּן יָת חֲצָדַהּ וְתַיְתוּן יָת עוּמְרָא רֵישׁ חֲצָדְכוֹן לְוָת כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם תְעָלוּן לְאַרְעָא דַאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן וְתַחְצְדוּן יַת חַצְדָא וְתַיְיתוּן יַת עוּמְרָא שֵׁירוּי חֲצַדְכוֹן לְוַת כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראשית קצירכם. שתהא ראשונה (ק) לקציר: עומר. עשירית האיפה, כך היתה (ר) שמה, כמו וימודו בעומר (שמות טז, יח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כלומר שלא יהא רשות לישראל לקצור שדותיהם עד שיקצור העומר תחילה לכל הנקצרים, ולא שתפרש ראשית קצירכם כלומר דוקא מראשית קציר השדה תקריבו העומר אבל לא מסוף קציר השדה או אמצע: (ר) כלומר שם המדה המכילה בתוכה עשירית האיפה קרוי עומר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם להזכיר כי תבאו אל הארץ. בעבור שישמרו כל השבתות במדבר ופסח בהר סיני כי זו הפרשה סמוכה להקמת המשכן: וטעם דבר אל בני ישראל. שיתחברו ואחר כן ואמרת אליהם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ. בעבור שיחדש בכאן בכל אחד מן המועדים מצוה חדשה מלבד השבתון והמקרא קודש תתיחד בכל מועד פרשה בפני עצמה שיזהיר בה "דבר אל בני ישראל" ומפני שחג השבועות זמנו תלוי בעומר אמר הכל בפרשה אחת ובעבור שיום הזכרון ויום הכפורים בחדש אחד ושניהם מענין אחד בדין העונות וכפרתם לשבים לא אמר ביום הכפורים "דבר אל בני ישראל" כי יספיק לו בדבור הראשון ועשה מהן שתי פרשיות שהם ענינים שונים וטעם וקצרתם את קצירה שלא תקצרו בארץ קציר עד שתקצרו העומר ותביאו אותו ראשית קצירכם אל הכהן וכן מהחל חרמש בקמה תחל לספור (דברים טז ט) מהחל לך חרמש בשום קמה כי אסור להניף חרמש על הקמה עד יום שתחל לספור (הרמב"ן)

 בעל הטורים  קצירה. שנים וקצרתם את קצירה ביבוש קצירה שאם תביאו העומר וקצרתם את קצירה ואם לאו ביבש קצירה: (בעל הטורים)


{יא}  וְהֵנִ֧יף אֶת-הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה לִֽרְצֹֽנְכֶ֑ם מִֽמָּֽחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  וִירִים יָת עוּמְרָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא יְרִימִנֵהּ כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִירֵים יַת עוּמְרָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא קַמָאָה דְפִסְחָא יְרִימְנֵיהּ כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והניף. כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד, (ש) מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור (ת) טללים רעים (מנחות סב.): לרצנכם. אם תקריבו כמשפט זה יהיה לרצון לכם: ממחרת השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית (א) אי אתה (ב) יודע איזהו (שם סו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דתנופה הוא נאמר גם כן על מעלה ומוריד ויש לומר דילפינן גזירה שוה הונף הונף דכתיב בפרשת תצוה אשר הונף ואשר הורם והתם מוליך ומביא מעלה ומוריד דהונף היינו מוליך ומביא דהוא לשון הנפה בסודרין שעשוי להבריח הזבובים שמוליכים ומביאים אותו, והורם היינו מעלה ומוריד דהורם לשון הרמה ואם תגביה צריך אתה להורידו אף כאן כן: (ת) רוצה לומר שיהיה הטל לברכה ולא לקללה: (א) כל שבת נקרא שבת בראשית על שם ששבת בו הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית: (ב) ואף על פי שזאת הראיה היא פריכא בגמרא והביא שם ראיות אחרות מכל מקום הביא ראיה זו משום שהיא תשובה לדברי צדוקים ובייתוסין משום הכי הביא ראיה זו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ממחרת השבת. אמרו חז''ל ממחרת יום טוב והמכחישים אמרו שהוא כמשמעו והמאמינים הביאו ראיות משנת השמטה והיובל והצום הגדול ויום תרועה שכתוב בו שבתון וכן שבתון נאמר בא' של סוכות ובשמיני ואמרו כי שבע שבתות שבועות וכמוהו באי השבת עם יוצאי השבת והם שנים פירושים בפסוק אחד והנה שלשים עיירים וראייתם תמימות וחכם ברומי הביא ראיה ממחרת הפסח מצות וקלוי ולא ידע כי בנפשו הוא כי הפסח ביום ארבעה עשר וממחרתו יום חמשה עשר וכן כתוב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון ולאכול קלי אסור עד עבור תנופת העומר והגאון אמר ששני פסחים הם פסח ה' ופסח ישראל ופסח ה' בליל חמשה עשר והנה ממחרת הפסח ביהושע יום ט''ז ויהיה פירוש ממחרת הפסח הכתוב בתורה ממחרת זבח הפסח ולא אמר כלום כי לא נקרא החג פסח רק בעבור שפסח השם על הבתים וממחרתו הוא לבקר יום ט''ו וכן כתוב כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת. ועוד אמר הגאון שמצות וקלוי היה מהישן וזה איננו רחוק כי הכתוב אמר על תנופת העומר שתהיה מהחל חרמש בקמה ואם תנופת העומר היתה יום חמשה עשר מתי קצרו ועשו מצות ועוד כי אין קציר כי הוא ראשית קציר שעורים גם יש כדמות ראיה על פירושו שאמר מעבור הארץ ויתכן שזה השם נקרא על התבואה שיש להשנה שעברה. וטעם מעבור הארץ ארץ סיחון ועוג והעד שאמר אחר כן מתבואת ארץ כנען ועוד כי קלוי איננו כמו קלי והכתוב אמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ואין פסוק קלוי באש טענה כי הוא תאר המעשה כי אביב קלוי באש יקרא קלוי ועוד יש להשיב מאין נדע כי הניף הכהן בעבר הירדן תנופת העומר כי הכתוב אמר אשר אני נותן לכם ועוד לא נתנה להם ולא בא הכתוב להזכיר מצות וקלוי רק בעבור ששבת המן וכן טעם כל הפסוק ועוד אמר הגאון אם השבת כמשמעו מאיזה שבת נחל לספור וישועה השיב כי שמנה עשר ימים הם שיש בהם קרבן ונקראו מועדים מלבד השבתות ואחר שיש קרבן ביום תנופת העומר לאות ולעד כי התנופה באחד מימות מועד האביב והנה שכח קרבנות ראשי חדשים שלא נזכרו ועוד כי הכתוב אמר כאלה תעשו ליום שבעת ימים והיה ראוי שיאמר מלבד תנופת העומר גם זאת איננה טענה עלינו כי אנחנו נסמוך במצות על הקבלה והנה ביום שבועות לא הזכיר בפרשת פנחס מלבד כבשי השלמים ולמעלה פר בן בקר אחד ואילים שנים ובפנחס פרים שנים ואיל אחד גם יוכל המאמין להשיב כי בדרך נבואה ידע היו' שיהיה בו תנופת העומר שיום השבת יהיה הקכיעות והעד מערך הלחם שהיה בשבת והזכיר הכתוב איך יחשבו בשנה הראשונה ואז הקריבו שלמים והעולה הנזכרת ואחר כן הנזכר' בפנחס ואחר כך אמר בשבועותיכם שבעה שבועות ולא אמר שבתות ואין ראיה כי תחלת השבוע יום ראשון וטמאה שבועים יוכיח והנה ארמוז לך סוד אחד שכל המועדים תלוים ביום ידוע מהחדש ולא נאמר בחג השבועות (מספר) (ס''א יום מועד) בעבור הספירה שהיא מצוה וחז''ל העתיקו כי בחג שבועות היה מתן תורה ועליו נאמר כי חג ה' לנו. יש אומרים כי כל לרצונכם פירושו להיות לכם לרצון בעבור והניף את העומר לפני ה' לרצונכם וטעמו שתניפו ברצונכם והטעם שתתנו כבש בן שנתו כדי שתהיו נרצים והמכחישים אמרו כי בן שנה איננו כבן שנתו כי בן שנתו עוד אין לו שנה ובן שנה שיש לו שנה תמימה והנה לא קראו בחנוכת המזבח כבש אחד בן שנתו לעולה ובפרשה אחרונה כבשים בני שנה שנים עשר: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ממחרת השבת יניפנו הכהן. ממחרת יום טוב הראשון של פסח שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזהו לשון רש"י ובאמת שזו גדולה שבראיות בגמרא כי מה טעם שיאמר הכתוב כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה תביאו העומר ממחרת שבת בראשית כי יש במשמע שבאיזה זמן מן השנה שנבוא לארץ ונקצור קצירה יניף הכהן העומר ממחרת השבת הראשונה שתהיה אחרי ביאתנו לארץ והנה אין לחג השבועות זמן שימנה ממנו ועוד על דרך הזה לא נדע בשנים הבאות אחרי כן מתי נחל לספור רק מיום החל חרמש בקמה כפי רצוננו ואלה דברי תוהו אבל אם יהיה "ממחרת השבת" יום טוב כפי קבלת רבותינו יבוא הענין כהוגן כי צוה הכתוב תחילה (בפסוקים ו-ח) שנעשה בחדש הראשון חג המצות שבעת ימים וביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון וכל מלאכת עבודה לא נעשה ואחר כן אמר (בפסוקים ט-יא) כי כאשר נבוא אל הארץ נביא ממחרת השבת הזאת הנזכרת עומר התנופה והיא השבת הראשונה הנזכרת כאן ולימד שלא ינהג העומר במדבר ובחוצה לארץ אבל "ממחרת השבת השביעית" (פסוק טז) "ושבע שבתות" (פסוק טו) לא יתכן לפרש אותם יום טוב אבל תרגם בו אונקלוס לשון שבוע וא"כ יהיו שתי לשונות בפסוק אחד והמפרשים אמרו כי הוא דרך צחות כמו רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם (שופטים י ד) ובמקום אחר (דברים טז ט) פירש "שבעה שבועות" וכן באי השבת עם יוצאי השבת (מלכים ב יא ט) שבוע וכן מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר (עמוס ח ה) כי בעבור שיש בכל שבעה ימים שבת אחת וחשבון הימים ממנו יקרא שבוע אחד שבת אחד והוא לשון ידוע ומורגל בדברי רבותינו שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעירות (כתובות ב) ויתכן שיהיה כל "השבת" הנזכר בפרשה שבוע ויהיה טעם "ממחרת השבת" לומר כי ביום הנפת העומר יתחיל לעשות השבוע במנינו אם כן יהיה היום ההוא ממחרת השבוע שעבר כאילו אמר יהיה יום התנופה ממחרת שבוע לימים העוברים וראשון לשבועות שיספור עד שישלים שבע שבתות ובעבור שהזכיר (בפסוק ו) "ובחמשה עשר יום" אמר שיניף את העומר ממחרת השבוע הנזכר ויספור ממנו שבע שבתות ואין לטעות ביום ארבעה עשר כי לא הזכיר ממנו רק "בין הערבים" (פסוק ה) וטעם תמימות תהיינה (פסוק טו) כי השבת עם ששת הימים תקרא שבת שלימה ופירוש "ממחרת השבת" כמו במחרת השבת וכן עד ממחרת השבת השביעית תספרו (פסוק טז) וכן ביום (ההוא) זבחכם יאכל וממחרת (לעיל יט ו) ואמרו כי לא יבא בי"ת במלת מחר ומחרת ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם (שמות יח יג) ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת (שם ט ו) וכן כולם (הרמב"ן)


{יב}  וַֽעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת-הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן-שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְתַעֲבְּדוּן בְּיוֹמָא דַאֲרָמוּתְכוֹן יָת עוּמְרָא אִמַר שְׁלִים בַּר שַׁתֵּהּ לַעֲלָתָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעַבְדוּן בְּיוֹם אֲרָמוּתְכוֹן יַת עוּמְרָא אִימַר שְׁלִים בַּר שַׁתֵּיהּ לְעָלָתָא לִשְׁמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשיתם. כבש. חובה לעומר (ג) הוא בא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דקשה לרש"י הא בפרשת פנחס מנה קרבנות המוספין כמו שפירש ולמה לא מנה גם כן כבש זה. ומתרץ דכבש זה לא בא למוספין אלא חובה לעומר בא: (שפתי חכמים)


{יג}  וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַֽיהוָֹ֖ה רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין:

 אונקלוס  וּמִנְחָתֵהּ תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא וְנִסְכֵּהּ חַמְרָא רַבְעוּת הִינָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמִנְחָתֵיהּ תְּרֵין עֶשְרוֹנִין סְמִידָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא קוּרְבָּנָא לִשְׁמָא דַיְיָ מְטוֹל לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא וְנִיסוּכֵיהּ חֲמַר עִינְבֵי רַבְעוּת הִינָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומנחתו. מנחת (ד) נסכיו: שני עשרנים. כפולה היתה: ונסכו יין רביעית ההין. אף על פי שמנחתו כפולה, אין נסכיו כפולים (מנחות פט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) כלומר לא המנחה בפני עצמה האמורה בפרשת ויקרא מדכתיב בתריה ונסכו יין רביעית ההין וכיון דיין הוא יין הנסכים ודאי מנחה היא גם כן מנחת נסכים אף על פי שהוא שני עשרונים ומנחת נסכים לכבש הוא עשרון אחד אפילו הכי היא מנחת נסכים אלא שהיא כפולה: (שפתי חכמים)

 דעת זקנים  ומנחתו שני עשרונים. ארז"ל זה חלוק מכל שאר כבשים דאין לך כבש בתורה שיהא במנחתו יותר מעשרון אבל מן הנסך אינו חלוק כדכתיב ונסכו יין רביעית ההין ולכך אנו מפרשים בתחלת המוסף שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש לפי שמצינו כבש שמנחתו חלוקה שהיא משני עשרונים אבל מן הנסוך אין אנו אומרי' כי אם ויין כנסכו בלבד ואין אנו מפרשי' הנסכי' לפי שלא מצינו שום כבש חלוק בנסוך היין ולכך כתי' ונסכו דהכא בה"א למדרש ונסכה דאכלה מנחה קאי דאי כתי' ונסכו הוא אמינא דאכל עשרון ועשרון קאי. ולפי הפשט משמע כי אחד משני עשרונים הוי מנחת העומר שהוא עשרון והוא בא עם זה הכבש והעשרון השני הוא עשרון הראוי למנחתו ותדע שאין בנסכו כי אם רביעית כמו בשאר נסכים: (דעת זקנים)


{יד}  וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד-עֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת-קָרְבַּ֖ן אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: (ס)

 אונקלוס  וּלְחֵם וּקְלִי וּפֵרוּכָן לָא תֵיכְלוּן עַד כְּרַן יוֹמָא הָדֵין עַד אַיְתוֹאֵיכוֹן יָת קֻרְבָּן אֱלָהָכוֹן קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּלְחֵם וּקְלִי וּפֵירוּכִין חַדְתִּין לָא תֵיכְלוּן עַד בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין עַד זְמַן אִיתוֹיֵיכוֹן יַת קָרְבַּן אֱלָהָכוֹן קְיַם עֲלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וקלי. קמח עשוי מכרמל רך שמייבשין אותו בתנור: וכרמל. הן קליות שקורין גרניילי"ש: בכל משבתיכם. נחלקו בו חכמי ישראל (קידושין לז.), יש שלמדו מכאן, שהחדש נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים, לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירושה וישיבה משכבשו וחלקו: (רש"י)

 אבן עזרא  ולחם. מחדש והעד כי הפסח יאכלו על מצות ומרורים לולי הקבלה היה נראה כי ספירת הימים כשנות היובל והמכחישים אמרו כי טעם תמימות שלא תעלה במספר השבת הראשונה שיחל ממחרת': (אבן עזרא)

 ספורנו  בכל מושבותיכם. איסור החדש עד עצם יום ששה עשר בניסן אף על פי שאין קרבן ולא מקדש: (ספורנו)


{טו}  וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּֽחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת-עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּֽהְיֶֽינָה:

 אונקלוס  וְתִמְנוּן לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָּבָא מִיוֹם אַיְתוֹאֵיכוֹן יָת עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָא שִׁבְעָא שָׁבוּעִין שַּׁלְמִין יְהֶוְיָן (נ''א תְּהֶוְיָן): (אונקלוס)

 יונתן  וְתִימְנוּן לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא קַמָאָה דְפִסְחָא מִן יוֹם אִיתוֹיֵיכוֹן יַת עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָא שְׁבַע שְׁבוּעִין שַׁלְמִין יֶהֶוְויַן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ממחרת השבת. ממחרת יום טוב: תמימות תהיינה. מלמד שמתחיל ומונה מבערב, שאם לא כן אינן תמימות: (רש"י)

 הרמב"ן  וטעם וספרתם לכם. כמו ולקחתם לכם (להלן פסוק מ) שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו ואין כן "וספר לו" (לעיל טו יג) "וספרה לה" (שם פסוק כח) דזבין שהרי אם רצו עומדים בטומאתם אלא שלא ישכחוהו וכן "וספרת לך" (להלן כה ח) דיובל שתזהר במספר שלא תשכח ובת"כ (בהר פרשה ב א) וספרת לך בב"ד ולא ידעתי אם לומר שיהיו ב"ד הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן כמו שנעשה בספירת העומר או לומר שיזהרו ב"ד במנין ויקדשו שנת החמשים והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנות השמיטה עד היובל והטעם בהם אחד על כן "תספרו חמשים יום" שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנספר בידו כמו שאמר ביובל וזה טעם "תמימות" שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר כטעם תמימים יהיו (במדבר כח יט) שהיתר כמו החסר איננו תמים והנה טעם הפרשה שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויקריב עליו קרבן וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם (פסוקים טז-יז) ויביא קרבן עליו (שם יח-כ) ולכך הזכיר הקרבנות האלה בפרשה כי הם בגלל המנחות שהם העיקר בחג הזה ולא הזכיר המוספין בהן כאשר לא הזכירם בשאר המועדים וטעם מנחה חדשה שלא יובא בית ה' מנחה עד שיביאו זאת כמו שפירשו רבותינו (מנחות פג) והוצרך לומר "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" באיסור החדש (פסוק יד) ובשביתת חג השבועות (פסוק כא) מפני שהוא תלוי בהנפת העומר ובמנחה חדשה לומר שאפילו אחרי גלותנו בחוצה לארץ שאין עומר ומנחה יצוה בהם כי החדש אסור מן התורה בכל מקום ולא הוצרך להזכיר כן ביום הזכרון וכן בחג הסוכות (פסוק מא) לא הזכיר "בכל מושבותיכם" והזכיר כן ביום הכפורים (פסוק לא) כי בעבור שתלה כפרתנו בקרבנות כאשר הזכיר בפרשת אחרי מות אמר בכאן כי איסורו נוהג בכל מקום כי יום כפורים הוא לכפר עליכם בעינוי ובשביתת המלאכה ואין הקרבנות מעכבין כפרה ממנו וכן לא הוזכר בכאן בחג המצות "חוקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם" אבל בפרשת החדש הזה לכם (שמות יב פסוקים יד יז כ) הזכיר כן מפני שתלה שם הדבר בפסח על מצות ומרורים יאכלוהו (שם יב ח) הוצרך לומר שיהיה חוקת עולם בכל מושבותיכם והזכיר בשבת "בכל מושבותיכם" (לעיל פסוק ג) והטעם מפני שהותרה מלאכה במקדש בתמידין ומוספין אומר שינהג האיסור בכל מושבותינו כי לא נאמר בו חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כי איננו אלא לומר בכל מושבותיכם לא בבית השם וכך אמרו במכילתא (ויקהל א) במושבות אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המקדש וכן נאמר (לעיל ג יז) חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם באיסור חלב ודם כי הוא נאסר מפני הקרבנות וכן אמרו במסכת קדושין (לז) מושבותיכם דכתב רחמנא בחלב ודם למה לי סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקרבנות כתיב בזמן דאיכא קרבן אין בזמן דליכא קרבן לא קא משמע לן ושם אמרו מושבותיכם דכתב רחמנא בשבת (לעיל פסוק ג) למה לי סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קדוש בית דין כמועדות קא משמע לן והכלל כי לא יזכיר בתורה כן בכל המצות שהן חובת הגוף רק מפני צורך ענין ואין "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה" (פסוק יז) כמו "מכל מושבותיכם" אבל טעמו "מארץ מושבותיכם" להוציא חוצה לארץ כמו שנאמר (במדבר טו ב) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם וכך שנינו (מנחות פג) כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ וחוצה לארץ חוץ מן העומר ושתי הלחם ואפילו לדברי האומר עומר בא מחוצה לארץ (שם פד) מודה בשתי הלחם שאינן באין אלא מן הארץ (הרמב"ן)

 אור החיים  וספרתם לכם וגו'. אומרו לכם לצד שיצו ה' לספור שבע שבתות, ואמרו ז''ל (זוהר ח''ג צד.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם, ועיין מה שפרשתי בפסוק (יתרו יט א) בחודש השלישי לצאת וגו', והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם שזולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה. ולדרך זה ידוייק על נכון טעם ממחרת השבת ולא מיום השבת עצמו, כי כן משפט הספירה שיהיו כל הימים שלימים, ולצד שיום ט''ו בניסן שהוא יום השבת האמור כאן מקצת היום היו עדיין בארץ מצרים לזה יצו ה' לספור ממחרת, והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' כידוע ליודעי חן. וכפי הפשט לזכרון העובר ביום השבת לזכרון כי ששת ימים וגו' והמשכיל יבין. ועיין מה שפרשתי בפרשת בראשית בפסוק ויכל אלהים ביום השביעי, ובדרך רמז רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז''ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת הלוחות, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב יתלכלכו ויחשיך אורם, וארז''ל (ויק''ר פל''ב) כי הלוחות של סנפרינון היו. לזה אמר וספרתם לכם פירוש באמצעות מנין זה אתם מאירים כסנפרינון את עצמיכם:

ממחרת השבת מיום וגו'. פירוש מעכשיו קודם שתכנסו לארץ ממחרת השבת, וכנגד אחר ביאתם לארץ אמר מיום הביאכם וגו', ולזה הקדים ממחרת השבת להיותה מצוה שישנה אז מה שאין כן מיום הביאכם שהוא אחר ביאה לארץ:

ובקצרכם את קציר וגו'. מה ענין זה לכאן. ואולי שבא לחייב גם שדה שהובא ממנו העומר שחייב בלקט ופאה, שתבא הסברא לומר כיון שתחלתו נקצר לקרבן יהיה פטור מפאה וכו' תלמוד לומר. ולזה תמצא שלא הזכיר אלא לקט ופאה שהם חובת שדה בלא סובב אמצעי ולא הוזכר שכחה שהיא באה מצד בעל השדה, ות''ל בתורת כהנים אמרו שרמז ה' בזה שכל מי שנותן לקט שכחה ופאה מעלה עליו כאלו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו וכו' ע''כ. מה שאמר שכחה תגם שלא הוזכר בפסוק, לצד שהיא מצוה שחייב בה כלקט ופאה כללה. והכ' שלא כתב להעירך שנתכוין גם כן לדרך שכתבתי: (אור החיים)


{טז}  עַ֣ד מִמָּֽחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  עַד מִבָּתַר שְׁבוּעֲתָא שְׁבִיעֵתָא תִּמְנוּן חַמְשִׁין יוֹמִין וּתְקַרְבוּן מִנְחָתָא חֲדַתָּא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  עַד מִבָּתַר שְׁבוּעָתָא שְׁבִיעָאָה תִּימְנוּן חַמְשִׁין יוֹמִין וּתְקַרְבוּן מִנְחָתָא דִלְחֵים חֲדַת לִשְׁמֵיהּ דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  השבת השביעת. כתרגומו שבועתא (ה) שביעתא: עד ממחרת השבת השביעת תספרו. ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום: חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ביום החמשים (ו) תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו, ומקרא מסורס הוא: מנחה חדשה. היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש, ואם תאמר הרי קרבה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות שהיא באה (ז) מן השעורים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דקשה לרש"י דאי שבת ממש אם כן שבע שבתות לא יהיו חמשים יום אלא ארבעים ושלשה יום: (ו) רוצה לומר כיון שאין מונין אלא מ"ט יום היאך מיושב מה שכתוב בקרא חמשים יום, ומתרץ דחמשים לאו אתספרו קאי אלא אהקרבה קאי ביום החמשים תקריבוהו ויחסר בי"ת כאלו אמר ביום החמשים תקריבוהו: (ז) רוצה לומר היא תחילה מן החטים, ועומר תחילה מן השעורין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תספרו חמשים יום. כי כן מספר התורה וכן וביום השמיני בכל מקום: (אבן עזרא)

 כלי יקר  והקרבתם מנחה חדשה לה'. סימן ליום מ"ת כי התורה צריכה להיות חדשה אצל האדם בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני. ומה שלא נזכר בתורה בפירוש כי יום זה מ"ת, וכן לא נזכר בתורה בפירוש כי ר"ה הוא יום דין, וטעם שניהם אחד הוא כמו שכתבתי בחיבורי עוללות אפרים, שעל מ"ת לא רצה ה' להגביל יום ידוע לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מכל ימות השנה כאלו באותו יום קבלה מהר סיני, כי באמת ארז"ל (עירובין נד:) שהתורה נמשלה לדד זה שכל זמן שהתינוק ממשמש בה הוא מוצא בה טעם חדש כך התורה כל ההוגה בה מוצא בכל יום טעם חדש, ע"כ דין הוא שיהיה דומה אליו בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני וא"כ כל יום הוא מ"ת אצל ההוגים בה ע"כ אין ראוי להגביל יום ידוע לנתינתה, וע"כ ארז"ל (ספרי ואתחנן ו.ו) שיהיו ד"ת חדשים עליך ולא כדבר הישן שלבו של אדם קץ בו שהרי באמת אתה מוצא בה דבר חידוש בכל יום ויום, וע"כ אין יום נתינתה מבואר בתורה יותר ממה שנרמז בהבאת מנחה חדשה להורות שהתורה מנחה חדשה בכל יום ויום.

והיו בב' הלחם החמץ אשר היצה"ר נמשל בו, כי בלשון רז"ל (ברכות יז.) הוא נקרא שאור שבעיסה לפי שבמקום שהתורה מצויה שם אין היצה"ר יכול להזיק כארז"ל (קידושין ל:) אמר הקב"ה בראתי היצה"ר בראתי לו תבלין דהיינו התורה, ואלמלא היצה"ר לא היה הקב"ה מוריד התורה מן העליונים אל התחתונים כי בטענה זו נצח משה רבינו את המלאכים כשאמרו לפני הקב"ה חמדה גנוזה יש לך כו' ואתה רוצה ליתנה לב"ו, והשיב להם משה כלום יש יצה"ר ביניכם כו' (שבת פח:-פט.) ור"ל שהיה צורך ליתן התורה אל התחתונים כדי ליתן להם תבלין על היצה"ר הכרוך בהם למלא חסרונם לכך נאמר חמץ תאפינה.

וזה הטעם ג"כ העלם יום דין של ר"ה, כדי שלא ילך אדם בשרירות לבו ויסגל עונות כל ימות השנה ויחשוב לתקן מעשיו בהיותו קרוב ליום ה' אשר בו ישב על כסא דין אלא ידמה בנפשו כאלו בכל יום ויום ה' יושב על כסאו למשפט ומתבקר פנקסו ועל ידי זה יהיה כל יום ויום בתשובה, וכן איכא למאן דאמר אדם נידון בכל יום (ר"ה טז.) שנאמר (איוב ז.יח) ותפקדנו לבקרים ולרגעים תבחננו. ובחיבורי הנזכר הארכתי בב' טעמים אלו כי נכונים למוצאי דעת. (כלי יקר)


{יז}  מִמּֽוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאִוּ | לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁתַּ֨יִם֙ שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּֽהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּֽאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  מִמוֹתְבָנֵיכוֹן תַּיְתוּן לְחֵם אֲרָמוּתָא תַּרְתֵּין (גְרִיצַן) תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין סֻלְתָּא יְהֶוְיָן חֲמִיעַ יִתְאַפְיָן בִּכּוּרִין קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  מֵאֲתַר מוֹתְבָנֵיכוֹן תַּיְיתוּן לְחֵם אֲרָמוּתָא תַּרְתֵּין גְרִיצִין תְּרֵין עֶשְרוֹנִין סְמִידָא יְהַוְויָין חָמִיעַ יִתְאַפְיָן בִּיכּוּרִין לִשְׁמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ממושבותיכם. ולא מחוצה לארץ: לחם תנופה. לחם תרומה המורם לשם גבוה, (ח) וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה: בכורים. ראשונה לכל המנחות, אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים (ט) לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש אין התנופה הזאת מאותה התנופה שאמרו מוליך ומביא וכו', כי אותה תנופה היא אחר ההבאה וזאת התנופה היא קודם ההבאה הלכך על כרחך צריך לומר תנופה דהכא מלשון הרמה והפרשה המורמת לשם גבוה: (ט) לא ראשונה לנקצרים אלא היא עצמה היא בכורים להיות ראשונה לכל המנחות דאם לא כן בכורים למה לי דהא לעיל כתיב והקרבתם מנחה חדשה לה' שמביא מנחה מן החדש, אלא להכי כתיב בכורים לשון בכור כדי שתהא היא ראשונה לכל המנחות וכו', כלומר שאף מנחת קנאות שהיא מן השעורים אינה באה אלא אחר המנחה הזאת ואף על פי שמנחת הקנאות אינה באה מן החטים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מלת תביאו. זרה בעבור דגשות האל''ף כי לא נדע לו טעם: ממושבתיכם. צריכים אנו לקבלה מאיזה מקום יוקח ומתי יבוקש: לחם תנופה. לכהן עם כבשי הלשמים ויתכן ששנה הכתוב בשנה הראשונה בעבור שהיא תחלת ההתחלה ויש אומרים כי יקרב פר ואילים שנים או שני פרים ואיל אחד כרצון הכהן ועוד לא ראינו מצוה כזאת ובפנחס אפרש האמת ואחר ששחיטת השלמים ביום חג שבועות והוא יום מקרא קדש הנה מותר לשחוט בכל מועדים הפך דברי הצדוקים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  חמץ תאפינה. צוה הכתוב שתהיינה חמץ לפי שהם תודה לשם כי חקות קציר שמר לנו וקרבן תודה יבוא על לחם חמץ ואולי אסור החמץ מפני שירמוז אל מדת דין כי נקרא "חמץ" כאשר יקרא היין אשר יקהה חומץ יין וחומץ שכר (במדבר ו ג) והלשון נגזר מלשון מעול וחומץ (תהלים עא ד) כי נגזל מהם טעמם ולא יאכלו וכן כי יתחמץ לבבי (שם עג כא) יכעוס ויאבד טעמו ממנו ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים וכן לא יבאו מן הדברים המתוקים לגמרי כגון הדבש רק מן הדברים המזוגים כאשר אמרו בבריאת העולם (ב"ר יב טו) שיתף מדת רחמים במדת הדין ובראו והנה בחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקרבן בדין תודה כי הוא יום העצרת והמשכיל יבין וזה סוד מה שאמרו רבותינו (ויק"ר ט ג) כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם וכו' כי בו מצה וחמץ כענין בעולם הבא (הרמב"ן)

 ספורנו  חמץ תאפינה בכורים. העומר היה בכורי שעורים ואלה היו בכורי קציר חטים ועל שמם נקרא החג ''יום הבכוריס'', כאמרו וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ואמר לה' כי בהם הותר החדש לקרבן ובהיות זה כענין הודאה על שבועות חקות הקציר שבהם היתה סכנת התבואה היו שתי הלחם חמץ קרבות עם כבשי שלמים כמו שהיה הענין בשלמי תודה על חלות לחם חמץ: (ספורנו)


{יח}  וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל-הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ-נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וּתְקָרְבוּן עַל לַחְמָא שִׁבְעָא אִמְרִין שַׁלְמִין בְּנֵי שְׁנָא וְתוֹר בַּר תּוֹרֵי חַד וְדִכְרִין תְּרֵין יְהוֹן עֲלָתָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן קֻרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַרְבוּן עַל לַחְמָא הַהוּא שַׁבְעָא אִימְרִין שַׁלְמִין בְּנֵי שָׁנָה וְתוֹר בַּר תּוֹרִין דְלָא עֵירוּבִין חַד לְחַטָאתָא וּתְרֵין אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  על הלחם. בגלל הלחם, חובה (י) ללחם: ומנחתם ונסכיהם. כמשפט מנחה ונסכים המפורשים בכל בהמה בפרשת נסכים, ג' עשרונים לפר, וב' עשרונים לאיל, ועשרון לכבש, זו היא המנחה. והנסכים, חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש (במדבר טו, ד-ז ט-י.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ולא חובת היום שאם לא הביא הלחם אינו מביא כבשים. ואמר בגלל הלחם כי לא יתכן להיות כמשמעו עליו ממש, אלא על, פירוש בגלל שמצינו שעל משמש במקום למ"ד המשמשת במקום בגלל. (נחלת יעקב) הרא"ם האריך לבאר כוונת הרב וכתב שאם לא הביא לחם אינו מביא כבשים והביא לראיה דברי התורת כהנים ואשתמיטתיה הא דאמרינן במנחות דף מ"ה במשנה ויותר מבואר בסוגיא והכי אמרינן התם בדברי רבי עקיבא: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  על הלחם. ב' במסו' והקרבתם על הלחם שבעת כבשים. כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם ע''כ והקרבתם על הלחם שבעת כבשים כי אכילת המזבח מעין אכילת אדם כדאמרינן גבי נסכים מה אכילת אדם אכילה מרובה משתייה וכו': (בעל הטורים)


{יט}  וַֽעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים:

 אונקלוס  וְתַעְבְּדוּן צְפִיר בַּר עִזֵי חַד לְחַטָאתָא וּתְרֵין אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעַבְּדוּן צְפִיר בַּר עִיזֵי דְלָא עֵירוּבִין חַד לְחַטָאתָא וּתְרֵין אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועשיתם שעיר עזים. יכול ז' כבשים והשעיר האמורים כאן הם ז' הכבשים והשעיר האמורים בחומש הפקודים, כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הם, (כ) אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלו קרבו בגלל הלחם ואלו למוספין (ת"כ פרק יג, ו. מנחות מה:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) פירוש אף על פי שמספר הכבשים והשעיר שבזאת הפרשה הם כמספר אותן שבפרשת פנחס מכל מקום מספר פרים ואילים שבזאת הפרשה אינן מכוונים עם פרים ואילים שבפרשת פנחס, דכאן כתיב פר בן בקר אחד ואילים שנים ובפרשת פנחס כתיב פרים בני בקר שנים ואיל אחד: (שפתי חכמים)


{כ}  וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן | אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה עַל-שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַֽיהוָֹ֖ה לַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  וִירִים כַּהֲנָא יָתְהוֹן עַל לְחֵם בִּכּוּרַיָא אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ עַל תְּרֵין אִמְרִין קוּדְשָׁא יְהוֹן קֳדָם יְיָ לְכַהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וִירֵים כַּהֲנָא יַתְהוֹן עַל לַחְמָא דְבִכּוּרַיָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ עַל תְּרֵין אִמְרִין קוּדְשָׁא יְהוֹן לִשְׁמָא דַיְיָ לְכַהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והניף הכהן אותם תנופה. מלמד שטעונין תנופה מחיים (מנחות סב.), (ל) יכול כולם, תלמוד לומר על שני כבשים: קדש יהיו. לפי ששלמי יחיד קדשים קלים, הוזקק לומר בשלמי צבור (מ) שהם קדשי קדשים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) דילפינן גזירה שוה דאותם אותם, כתיב הכא והניף הכהן אותם ולהלן בפרשת מצורע כתיב והניף אותם תנופה מה להלן מחיים שהרי כתיב אחריו ושחט אף כאן מחיים. והרא"ם פירש מדכתיב בשלמי יחיד את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם דמשמע לשון רבים והיה לו למכתב בלשון יחיד כיון דבשלמי יחיד מיירי לימד על שלמי צבור שטעונים תנופה אם כן והניף אותם תנופה לפני ה' דכתיב הכא למה לי אלא ללמד שתנופת שלמי צבור תנופתה מחיים, והוא בפרק כל המנחות: (מ) דאם לא כן קדש יהיו למה לי דלא גריעי שלמי צבור משלמי יחיד שהם קודש אלא לומר שהם קדש קדשים: (שפתי חכמים)


{כא}  וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם | הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשֹׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל-מֽוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וּתְעָרְעוּן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעֲבְּדוּן קְיַם עָלָם בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְעַרְעוּן חַיִין וְקַיָימִין חַי בִּזְמַן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְּדוּן קְיַם עֲלָם בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 ספורנו  חקת עולם בכל מושבותיכם. אף על פי שאין קרבים מיני הקרבן במושבות הגלות לא יחדל ענין הספירה וענין מקרא קדש: (ספורנו)


{כב}  וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת-קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא-תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּֽעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (פ)

 אונקלוס  וּבְמֶחֱצָדְכוֹן יָת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצֵי פָּאתָא דְחַקְלָךְ בְּמֶחֱצָדָךְ וּלְקָטָא דַחֲצָדָךְ לָא תְלַקֵט לְעַנְיֵי וּלְגִיוֹרֵי תִּשְׁבּוֹק יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּבִזְמַן מֵחַצְדְכוֹן יַת חֲצַד אַרְעֲכוֹן לָא תְסַיְיפוּן אוּמָנָא חֲדָא דְאִית בְּחַקְלָךְ בְּחַצְדָךְ וּלְקָטָא דְחַצְדָךְ לָא תְלַקֵט לַעֲנִיֵי וּלְגִיוֹרֵי תִּשְׁבּוֹק יַתְהוֹן אֲנָא הוּא יְיָ אֳלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובקצרכם. חזר ושנה, לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימי ברבי יוסף, מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו: תעזב. הנח לפניהם, והם ילקטו ואין לך לסייע לאחד מהם: אני ה' אלהיכם. נאמן לשלם שכר: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם להזכיר ובקצרכם את קציר ארצכם. פעם שנית בעבור כי חג שבועות בכורי קציר חטים הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות בימים ההם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה. לשון רש"י חזר ושנה בהם לעבור עליהם בשני לאוין ור"א אמר כי הטעם בעבור כי חג השבועות בכורי קציר חטים הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות בימים ההם והנכון בעיני כי "ובקצרכם את קציר ארצכם" רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה (בפסוק י) יאמר כי כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם לא תכלה פאת השדה ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט לומר שלא תדחה המצוה ההיא את הלאוין האלה (הרמב"ן)

 ספורנו  ובקצרכם. אחר ההודאה על הקציר והצלחתו הזהיר על מצוות לקיום הממון המושג בהצלחה וצוה על לקט ופאה כאמרם מלח ממון חסר ואמרי לה חסד: אני ה' אלהיכם. אלהי הקוצרים ואלהי המלקטים הלקט והפאה לעניים ואיטיב למטיבים להם כדי לעשות רצוני: (ספורנו)

 כלי יקר  ובקצרכם את קציר ארצכם וגו'. סמיכות פסוק זה לפר' העומר נראה על דרך המדרש (במ"ר יז.ה) האומר שסבב הקב"ה את ישראל במצות בכל מעשה יצא לחרוש לא תחרוש בשור וחמור, יצא לזרוע לא תזרע כלאים, יצא לקצור לא תכלה פאת שדך כו'. וסד"א ששדה זו שכיון שקוצרין ממנו העומר וכבר נעשה בה מצוה אחת שוב אינו חייב למיעבד בה מצוה אחריתי, תלמוד לומר לא תכלה פאת שדך. לומר לך שמכל מקום מצוה זו אינה פוטרת אותך מן לקט שכחה ופאה, ובזה מיושב מה שלא הזכיר פרט כרמך לפי שאין קציר העומר שייך בכרם ומהיכא תיתי לפוטרו. וראיה גדולה לדברינו מה שמסיק בילקוט (אמור כג.י) בשם תו"כ אף משהביאה שליש מתחיל וקוצר ופטור מלקט שכחה ופאה כו' וסד"א שכל השדה פטורה קמ"ל.

ד"א כדמסיק בגמרא (ר"ה טז.) אמר רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדה, ועל ידי שתי הלחם יתברכו פירות האילן, ועל ידי ניסוך המים בחג יתברכו גשמי השנה, וכדי שלא יהיה עם לבבו דבר בליעל לאמר מאחר שבזכות העומר ושתי הלחם וניסוך המים יתברכו תבואות השנה א"כ למה זה אתן מתנות עניים למען יברכני ה', תלמוד לומר ובקצרכם וגו'. כי טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך כי הא והא גרמא. אבל לפירוש רש"י קשה מה ענין קרבנות למתנות עניים וכפי הנראה יש קצת דמיון ביניהם כי גם הקרבנות רובן נאכלין לכהנים דרך צדקה, והרמב"ן פירש רמז לקציר העומר שאינו דוחה לקט ופאה. (כלי יקר)


{כג}   חמישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם להזכיר וידבר ה' עם יום התרועה בעבור היותו מועד בפני עצמו כי חג שבועות תלוי מיום תנופת העומר וכן הזכיר עם הצום גדול ועם חג הסוכות: (אבן עזרא)


{כד}  דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא-קֹֽדֶשׁ:

 אונקלוס  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּחַד לְיַרְחָא יְהֵי לְכוֹן נְיָחָא דוּכְרָן יַבָּבָא מְעָרַע קַדִישׁ: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר בְּתִשְׁרֵי דְהוּא יַרְחָא שְׁבִיעָאָה יְהֵי לְכוֹן יוֹמָא טָבָא דוּכְרַן יַבָּבָא מְאָרַע קַדִישׁ: (תרגום יונתן)

 רש"י  זכרון תרועה. זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות (ר"ה לב.), (נ) לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש דקשה לרש"י למה לא נאמר יום תרועה כמו בפרשת פנחס ועל זה פירש זכרון פסוקי וכו', ותו קשה ליה למה מזכיר פסוקי שופרות בשלמא פסוקי מלכיות שאומרים אותן משום דהקדוש ברוך הוא דן בראש השנה כל העולם כמלך אלא פסוקי שופרות למה אומרים אותן, ומתרץ לזכור לכם כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בחדש השביעי. כי תחלת החשבון מניסן כי בו יצאנו ממצרים ועוד כי אביב השעורים תחלה ואחר כן בכורי קציר חטים ואחר כך באספך את מעשיך ואלה המועדים תלוים להיותם בימים הנזכרים ואחר שאמר לתקוע בחצוצרות בכל חדש הנה זכרון תרועה גם יום תרועה מצוה לתקוע בשופר וכן ביום הכפורים ואני הנה ארמוז לך סודות ושים לבך אולי תבינם: אמרו המעתיקים שיום ראש השנה יום הדין וטעם התרועה זכר למלכיות השם ואחר שהעיקר כל ר''ח היה ראש חדש ניסן נכבד כי בו הוקם המשכן ובעתיד אמר יחזקאל בראשון באחד לחדש וכן תעשה בשבעה בעבור המרובע והנה חמשה עשר לנכח ויום שביעי גם מרובע ופסח שני יתחלפו הגדול והקטן על כן יום ראש השנה גדול מכולם אף על פי שהוא יום דין אסור להתענות בו ועזרא יוכיח ויום הכפורים הקטן במחברת והנה סכות כחג פסח רק שמיני ואין שביעי ומזה יתברר לך הסוד וסוד השבת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  יהיה לכם שבתון. שיהיה יום שביתה לנוח בו ואמרו רבותינו (שבת כד) שבתון עשה הוא והנה העושה מלאכה בי"ט עובר בלאו ועשה והשובת בו מקיים עשה ועל דעתם המועדות כולם הוקשו זה לזה כי לא נאמר שבתון בחג המצות ולא בעצרת ובמכילתא (בא ט) ראיתי בפרשת החדש ושמרתם את היום הזה (שמות יב יז) למה נאמר והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (שם פסוק טז) אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה דברים שהן משום שבות מנין תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהן משום שבות יכול אף חולו של מועד יהא אסור משום שבות והדין נותן תלמוד לומר ביום הראשון שבתון (להלן כט לט) והנה ידרשו "שבתון" לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן אבל לא נתברר לי זה שאם תאמר שהוא אסמכתא מה טעם שיאמרו בלשון הזה כי "שבות" בלשונם נאמר לעולם על של דבריהם והאיך יתכן לומר דברים שהן אסורין משום שבות של דבריהם מנין שיהו אסורין מן הכתוב ודרך האסמכתות לשנות שהם מן התורה לא שיאמרו דבר זה שהוא מדברי סופרים מנין מן התורה אבל היה לו לומר דברים שאינן מלאכה מנין תלמוד לומר שבתון ונראה שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתכות ולמלא החביות יין ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח וזהו פירוש טוב ויפה ואחרי כן ראיתי במכילתא אחריתי דרבי שמעון בן יוחאי (יב טז) ששנו בה לשון אחר אין לי אלא מלאכה שחייבין על מינה חטאת מלאכה שאין חייבין על מינה חטאת מנין כגון לא עולין באילן ולא רוכבים על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מספקים ולא מטפחין תלמוד לומר כל מלאכה אין לי אלא ברשות במצוה מנין שאין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין ואין מגביהין תרומה ומעשרות תלמוד לומר שבתון שבות וכענין זה היא שנויה בת"כ (אחרי פרק ז ט) ביום הכפורים ואע"פ שאלו הברייתות חלוקות בלשונן ובמדרשיהן שמא לדבר אחד נתכוונו להביא אסמכתא לשבות דרבנן ומכל מקום בין שיהיה פירוש הברייתא הראשונה כמו שאמרנו או שהן כולן אסמכתות אבל פירוש "שבתון" כך הוא שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל כמו שביארנו והוא ענין הגון וטוב מאד והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה והטרחים והעמל בעשה ובי"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה וממנו אמר הנביא (ישעיהו נח יג) מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר וכן שבת שבתון יהיה לארץ (להלן כה ד) שבת של מנוחה שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל וזהו מה שדרשו שאין בחולו של מועד משום שבות וזה מן התורה שאלו מדבריהם כל דבר שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה (מו"ק יב) שאפילו בשבות דאמירה החמירו בה

"זכרון תרועה" - פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל לשון רש"י והיה צריך הרב להביא גם פסוקי המלכיות מן המדרש שלא יתכן שיזכיר הכתוב פסוקי הזכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכיות וכבר דרשו אותם מפסוק והיו לכם לזכרון לפני ה' אלהיכם (במדבר י י) שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם ומה תלמוד לומר אני ה' אלהיכם אלא זה בנין אב כל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך להם את המלכיות כדאיתא בת"כ (פרשה יא ב) ובמסכת ראש השנה (לב) אבל כל זה אסמכתא מדבריהם ומפורש אמרו (שם לד) הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן לא צריכה דאע"ג דהא ודאי והא ספק אבל "זכרון תרועה" כמו יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א) יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם כמו שנאמר להלן (שם י י) ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם ובעבור שאמר שם וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם וכאן צוה בתרועה סתם במועד הזה בלבד ואחרי כן אמר (בפסוק יא) והקרבתם אשה הנה התרועה הזאת אינה התרועה ההיא שהיא בחצוצרות על הקרבן וזאת אינה על הקרבן אבל היא חובה בכל ישראל והיא בשופר כי לא צוהו עדיין לעשות חצוצרות וסתם כל תרועה בשופר היא כמו שנאמר (להלן כה ט) והעברת שופר תרועה ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת למה התרועה ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים ולמה יצוה להיותו מקרא קדש אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים בראש השנה ישב לכסא שופט צדק ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו רמז הכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים ועל דרך האמת תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו שנאמר (תהלים פט טז) אשרי העם יודעי תרועה וכענין שכתוב (ירמיהו ד יט) תרועת מלחמה כי השם איש מלחמה אם כן "יום תרועה יהיה לכם" שיהיה היום לתרועה לנו וכן "זכרון תרועה מקרא קדש" שיהיה הזכרון בתרועה ולפיכך הוא מקרא קודש ולא הוצרך להזכיר שופר כי השופר רמז ב"יום" והתרועה בו והנה הוא יום דין ברחמים לא תרועת מלחמה ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד משה רבינו שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ולמה יזכיר הכתוב תרועה ולא יזכיר התקיעות כלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר והתרועה כשמה ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה ולפיכך אמר ב"יודעי תרועה" כי בצדקה ירומו כי תפארת עוזמו אתה והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה אלא בראש השנה מתיחד במדת הדין ומנהיג עולמו וביום הכפורים במדת הרחמים והוא מאמרם (ר"ה לב) מלך יושב על כסא דין וכו' ראש השנה יום דין ברחמים ויום הכפורים יום רחמים בדין ומן הענין שפירשנו תבין טעם הכתוב במסעות (במדבר י ו ז) תרועה יתקעו למסעיהם ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו כי במסעיהם כתוב ויסע מלאך האלהים (שמות יד יט) וכתוב ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י לה) כטעם פני ה' בעושי רע (תהלים לד יז) ובהקהיל את הקהל נאמר (במדבר י לו) שובה ה' רבבות כטעם ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד (דברים לג ה) ועשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ירמוז לעשר ספירות כי ביום הכפורים יתעלה בהם ויגבה ה' צבאות במשפט כידוע בקבלה וגם יש בזה אות בשמים שהחדש הזה מזלו מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה' (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שבתון זכרון תרועה. שבשבת אין תוקעין שאין תקיעת שופר דוחה שבת ואין בו אלא זכרון תרועה אבל במקדש תוקעין. תקעו שופר בציון ר''ת שבת שבציון תוקעין אפי' בשבת: זכרון. ג' במסורה דין ואידך אין זכרון לראשונים ואידך אין זכרון לחכם עם הכסיל כנגד ג' ספרים שנפתחים בר''ה ע''כ בשנים כתיב אין זכרון דהיינו צדיקים ורשעים שאין צריכים להזכירם יותר אלא אלו נחתמין מיד לחיים ואלו למיתה והיינו אין זכרון לחכם וגם בפסוק השני כתיב אין זכרון שהוא כנגד הרשעים אבל בפסוק השלישי כתיב זכרון שהוא כנגד הבינונים שתלויין ועומדין וצריך להזכירם עוד ביוה''כ: (בעל הטורים)

 ספורנו  זכרון תרועה. זכרון תרועת מלך בה יגילו במלכם כאמרו הרנינו לאלהים עוזנו הריעו וזה מפני היותו יושב אז על כסא דין כמו שבא בקבלה כאמרו תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב וראוי לנו לשמוח אז יותר על שהוא מלכנו שיטה כלפי חסד ויזכה אותנו בשפטו אותנו כאמרו כי ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו: (ספורנו)

 כלי יקר  שבתון זכרון תרועה. רז"ל אמרו (ר"ה כט:) כתיב (במדבר כט.א) יום תרועה יהיה לכם וכתיב זכרון תרועה. הא בחול הא בשבת, לכך נאמר שבתון זכרון תרועה. ודווקא בגבולין יש חילוק בין שבת לחול אבל לא במקדש וראיה לדבר מדכתיב פר' פנחס יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עולה וגו'. ש"מ שמדבר במקום שהקרבנות קרבין והיינו במקדש ששבת דחויה אצל הקרבנות ואז תדחה גם מפני השופר. אבל כאן נאמר זכרון תרועה מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם וגו' מדהרחיק מאמר והקרבתם וסמיך לזכרון תרועה ציווי איסור מלאכה ש"מ שבגבולין הוא מדבר ששם נוהג איסור מלאכה לבד ואין שם קרבן. ונוכל לומר עוד שיש חילוק בין ועשיתם לוהקרבתם כי עשיה היינו בפועל ממש והיינו במקדש, אבל הקרבה נופל גם על זכרון הקרבנות בתפלה כי על ידיהם ישראל קרובים אל ה' והיינו בגבולין. (כלי יקר)


{כה}  כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: (ס)

 אונקלוס  כָּל עִבִידַת פָלְחָנָא לָא תַעֲבְּדוּן וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן וּתְקַרְבוּן קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ לִשְׁמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והקרבתם אשה. המוספים האמורים בחומש הפקודים: (רש"י)


{כו}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{כז}  אַ֡ךְ בֶּֽעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  בְּרַם בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין יוֹמָא דְכִפּוּרַיָא הוּא מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְעַנוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם בְּעַשְרָא יוֹמִין לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין יוֹמָא דְכִפּוּרַיָא הוּא מְאָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְעַנוּן יַת נַפְשָׁתֵיכוֹן מִמֵיכְלָא וּמִשְׁתַּיָא וְהַנְיַית בֵּי בָּנַי וְתַמְרוּקִין וְתַשְׁמִישׁ עַרְסָא וְסַנְדְלָא וּתְקַרְבוּן קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אך. כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין, מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם אך בעשור. בעבור שיום מקרא קדש יום שמחה וכן כתוב בספר עזרא לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים: ועניתם. פירשתיו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אך בעשור לחדש. כל אכין ורקין שבתורה מעוטין (ר"ה יז סנהדרין מט) מכפר הוא על השבים ואינו מכפר על שאינן שבים לשון רש"י מדברי רבותינו (בת"כ כאן שבועות יג) ואם כן יהיה טעם הכתוב כי באחד לחודש יהיה לכם לכולכם יום זכרון תרועה שתהיו כולכם נדונין לפניו אך יהיה למקצתכם בעשור לחדש הזה יום הכפורים והנה הוא כטעם "בלבד" וכן שא נא חטאתי אך הפעם (שמות י יז) וכן הרק אך במשה (במדבר יב ב) הבלבד במשה וכן אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי (פסוק לט) יאמר בלבד בחמשה עשר תחוגו את חג ה' שבעת ימים לא רצופים שאין חגיגה דוחה שבת ובדרך הזה תפרשנו בכל המצות כפי קבלת רבותינו וכמוהו אך טרף טרף (בראשית מד כח) שלא נעשה בו ענין אחר לבד הטרף וכן כי היו בני ישראל ובני יהודה אך עושים הרע בעיני מנעורותיהם כי בני ישראל אך מכעיסים אותי (ירמיהו לב ל) שלא יעשו דבר אחר ועל דרך הפשט "אך" טעמו "אכן" לאמת הענין אכן נודע הדבר (שמות יב יד) אכן כאדם תמותון (תהלים פב ז) אכן בעשור לחודש יום הכפורים הוא הבטחה באמתת הענין יאמר באחד לחודש יום הדין אמנם בעשור לחודש יום כפורים על כן תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו וכן אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט יד) אך מלך ישראל הוא (מלכים א כב לב) אך טוב לישראל אלהים לברי לבב (תהלים עג א) וכן פירוש "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא יב) הנה צויתי אתכם במלאכת המשכן אכן את שבתותי תשמרו לעולם וכן כולם יתפרשו לך בדרך הזה אם תשכיל בהם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אך, בעשור לחודש. אך מיעוטא הוא שמכפר לשבים ואינו מכפר לשאינן שבים. וחמשה עינויים הם אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. כנגד ה''פ נפש דכתיבי בפרשה וכנגד ה' שמות שיש לנפש וה' טבילות לכ''ג: (בעל הטורים)

 אור החיים  יוה''כ וגו' מקרא קודש וגו' פירוש בלא אמצעות קריאתם אותו קודש ובלא עינוי שמתענים בו הוא יום כיפור מצד עצמו, ומעתה יש שכר למצות קריאת קודש ועינוי בו מלבד ריוח הכפרה: (אור החיים)

 ספורנו  אך בעשור לחדש השביעי. אף על פי שבשאר מקראי קדש ראוי לשמוח ולהתענג גם באכילה ושתיה כאמרו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו מכל מקום בעשור לחדש הוא יום הכפורים להתודות ולהתאונן גבר על חטאיו ואינו יום שמחה ותענוג אבל הוא יום ענוי כאמרו ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה והוא ענין קרבנות כהן גדול וקרבנות צבור הבאים לכפרה: (ספורנו)

 כלי יקר  אך בעשור לחודש וגו' יום הכפורים הוא. כל אכין ורקין מיעוטין המה לפי שנאמר למטה ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב. ואמרו רז"ל (ברכות ח:) וכי בתשיעי מתענין והלא בעשירי מתענין אלא לומר לך שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, וכדי שלא תטעה לומר מאחר שגם יום תשיעי חשוב כאלו התענה בו שמא גם הוא מכפר כמו יום העשירי, ת"ל אך בעשור לחודש וגו' לומר לך שעשירי לבד מכפר ולא תשיעי, וזה יותר מחוור מן מה שפירש"י שפירש מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינן שבים, (עיין שבועות יג.) ומי יתן ידעתי ואמצאהו לפרש מאי משמע שלשון אך למעט הבלתי שבים שהרי לשון אך קאי על יום העשור ומשמעותו למעט הימים הקודמים. וליישב פירוש רש"י אומר אני שמדקאמר אך בעשור. ובא למעט הימים הקודמים ש"מ שגם הימים שלפני יו"כ נקראו ימי תשובה דאם לא כן מהיכי תיתי שיכפרו הימים הקודמים עד שהוצרך למעטם, אלא ודאי שגם עשרת הימים הקודמים הם עשרת ימי התשובה וסד"א שימי התשובה מכפרין מיד על כל עבירות קמ"ל שיש לך עבירות שתשובה תולה ויו"כ מכפר כמו שנאמר (ויקרא טז.ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם. אף על פי שאמרו במדרש (ויק"ר ל.ז) בערב ראש השנה הקב"ה מוותר שליש, ובעשרת ימי התשובה גם כן שליש, אבל ביום כפור מוותר הכל לכך נאמר מכל חטאתיכם. ומכלל זה אתה למד שאין יו"כ מכפר כי אם לשבים דאם לא כן מהיכא תיתי שיכפרו עד שהוצרך למעטם, ואף על פי שלא נזכר בתורה מפורש שהימים הקודמים הם ימי תשובה מכל מקום שופר של ר"ה הוא כמו התראה שישובו בימים שבינתים, כמ"ש (עמוס ג.ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אך בעשור לחודש. מהו אך לפי שכל שאר ימים טובים נקראי' מקרא קדש לאכול ולשתות ולהתענג וזה אסור בכל אלו לכך כתיב אך לו' שאינו נקרא מקרא קדש אלא לכבד היום להקריב קרבן ולאסרו במלאכה אך ועניתם את נפשותיכם בו כי יום כפורים הוא: (דעת זקנים)


{כח}  וְכָל-מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְכָל עִבִידָא לָא תַעֲבְּדוּן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי יוֹמָא דְכִפּוּרַיָא הוּא לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל עִיבִידָא לָא תַעַבְּדוּן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אֲרוּם יוֹמָא דְכִפּוּרַיָא הוּא לְכַפָּרָא עֲלֵיכוֹן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לכפר עליכם. פירוש כי יום כפורים עליכם לבדכם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  בעצם היום הזה. אמרו המפרשים שפירושו בגוף היום הזה וכן ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (פסוק יד) עד גוף היום וכן וכעצם השמים לטוהר (שמות כד י) גוף השמים ולא נוכל לפרש שירמוז אל עצם היום הזה וכחו כמו שאמרו רבותינו (ספרי האזינו שלז) בפסוק בעצם היום הזה בא נח (בראשית ז יג) בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל (שמות יב נא) כי כתוב (פסוק לב) בתשעה לחודש בערב מערב ועד ערב וכן וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש (פסוק כא) גם הלילה בכלל והנה לא הזכיר "בעצם היום הזה" בשבת ולא במועדים רק בחג השבועות (לעיל פסוק כא) וביום הכפורים (כאן) וכן באיסור החדש אמר (פסוק יד) עד עצם היום הזה והנראה בטעם הדבר כי בעבור שאמר בשבועות מיום הביאכם את עומר התנופה וגו' תספרו חמשים יום ואמר והקרבתם מנחה חדשה ממושבותיכם תביאו וגמר הענין (פסוקים טו-יז) והאריך לצוות בקרבנות (פסוקים יח-כ) הוצרך לומר (בפסוק כא) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש כי גוף היום הוא קדוש ואסור בעשיית מלאכה ואיננו תלוי בעומר ולא בקרבנות וכן ביום הכפורים מפני שאמר (פסוק כז) ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה לה' ובפרשת אחרי מות תלה עוד הכפרה בקרבנות ובשעיר המשתלח מפני כן הוצרך לומר (כאן) וכל מלאכה לא תעשו בגוף היום הזה כי יום כפורים הוא בגופו לכפר עליכם מלבד כפרת הקרבנות וכן "עד עצם היום הזה" בחדש (לעיל פסוק יד) עד גוף היום הזה שהוא יום הביאכם את קרבן אלהיכם שאפילו לא יבא הקרבן המצוה נוהגת בגוף היום הזה להיות החדש אסור לפניו ומותר לאחריו וזה טעם אמרו (פסוק יד) חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כמו שפירשתי (פסוק טז) ומצאנו עוד שהזכיר הכתוב "בעצם היום הזה" בענינים נגזרים לעתים מזומנים אמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו' ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות יב מא) וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים (דברים לב מח מט) והטעם באלו מפני שיתכן שהכניס נח בתיבה קודם לכן הרבה מן החיה והעוף וכן יתכן שיצאו מקצת ישראל ממצרים קודם לכן וביום ההוא נגמר הענין וכן קודם ליום ההוא היתה צואה למשה רבינו בעלייה ההיא וביום ההוא עלה לכך פירש הכתוב בכולן שהיו בגוף היום ההוא לא שהותחל בהם מתחילה ונשלם ענינם ביום ההוא רק הכל היה בגוף היום הזה וכן בעצם היום הזה נמול אברהם וגו' (בראשית יז כו) שנמולו עם רב ביום אחד להגיד זריזותו במצות וכן נראה לי עוד כי עצם כל דבר כחו ותקפו נגזר מלשון כחי ועוצם ידי (דברים ח יז) עוז ותעצומות (תהלים סח לו) וכן זה ימות בעצם תומו (איוב כא כג) בתוקף שלמותו ובעבור שהעצמות מוסדות הגוף ותקפו יקראו כן והנה כעצם השמים לטוהר (שמות כד י) שטהרת הדבר שראו ברורה וחזקה כחוזק טוהר השמים ולכך יזכיר בימים הנזכרים "עצם היום" כי הענין בהם בעצמם לא בדבר אחר נוסף בהם שהוא הקרבנות אשר יקריבו בהם וכן אמר אונקלוס בקרן יומא הדין בקרנו של יום בגופו וכחו מלשון וכל קרני רשעים אגדע (תהלים עה יא) מגני וקרן ישעי ( כב ג) כי בעבור שהכוח בקרנים יקראו גוף הדבר קרנו ובלשון חכמים (תרומות פ"ז מ"א) משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ויש גורסין בתרגום בכרן בכ"ף והכל אחד כי בכתוב כובע וקובע שוים וישתמשו חכמים בכל לשון עכבה בכ"ף נגזר מולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז ד) ויאמרו מתקשט (תוספתא כתובות ז ג) מן תכשיטין ואמרו קרסמוה נמלים (פאה פ"ב מ"ז) מן יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד) והנאמר במקומות הנזכרים "בעצם היום הזה" גם כן פירושו בכח היום ההוא שהם ענינים לא יעשו ביום אחד כמנהגו של עולם לפיכך אמר כי כל החיה וכל הבהמה וכל העוף וכל רומש על האדמה נאספו בכוח היום ההוא בגזרת האל עליהם כי פיו הוא צוה ורוחו הוא קבצן וכן לא יאספו שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ויצאו כאיש אחד מארץ מצרים רק בכח היום הנגזר עליו כן מפי עליון וכן בענין משה רבינו להגיד כי ביום שנצטוה בשירה וכתבה ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט) ויכל לדבר את כל הדברים האלה (שם לב מה) נגזר עליו שיעלה בכח היום ההוא שהגזרה בו אל הר העברים ואמר וזאת הברכה ועלה שם והוא ענין ראוי לימים רבים אבל נעשה בכוחו ועצומו של יום וכן מילת שלש מאות ושמנה עשר איש ביום אחד בבית אברהם מה' הוא ואמר יחזקאל (ב ג) המה ואבותם פשעו בי עד עצם היום הזה להכניס היום בכלל ההוא וכן "עד עצם היום הזה" דחדש שהוא עד ועד בכלל כי גוף הדבר כחו ותקפו ורבותינו דרשו (תו"כ פרק יד ז ח) מלשון "בעצם היום הזה" דמועדים עצומו של יום כלומר מעת צאת הכוכבים עד צאתם בליל המחרת למעט התוספת שלמדו להוסיף מחול על הקודש וידרשו (בספרי דברים לב מח) בנח וביציאת מצרים ומשה בעצומו של יום בחצי היום כדאיתא בספרי וכתבו רש"י בפרשת האזינו (דברים לב מח) (הרמב"ן)

 אור החיים  וכל מלאכה וגו' כי יום כיפורים וגו'. נתינת טעם זה הוא על דרך מה שאמרו בסוטה דף מ' שאין אומרים פסוקים כשהכהנים מברכין את העם והטעם אמרו וז''ל כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין ע''כ, ולדרך זה אמר וכל מלאכה לא תעשו, והטעם כי יום כיפורים הוא פירוש כי עיצומו של יום מכפר ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו והוא עסוק במלאכתו, והמשכיל על דבר עיצומו של יום לבבו יבין המכפר כי הוא אדון המאיר היום לסגל סגל דבר זה: (אור החיים)

 ספורנו  וכל מלאכה לא תעשו. כי יום כפורים הוא. כי ראוי ביום כזה לפנות משאר עסקים לתת לב להשיג מחילה וכפרה, על הפך הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגושו ובהיות שרוב מי שיחטא בענין הענוי יעשה זה לתאבון בלבד ורוב מי שיחטא בעשות מלאכה חוטא להכעיס ענש כרת על הבלתי מתענה וענש אבדן הנפש על עשיית מלאכה: (ספורנו)


{כט}  כִּ֤י כָל-הַנֶּ֨פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ:

 אונקלוס  אֲרֵי כָל אֲנָשָׁא דִי לָא מִתְעַנֵי בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין וְיִשְׁתֵּיצֵי מֵעַמָהָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם כָּל בַּר נַשׁ דְיֵיכוֹל לְצַיְימָא וְלָא יְצוּם בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין וְיִשְׁתֵּיצֵי בְּמוֹתָנָא מִגוֹ עַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כי כל הנפש אשר לא תעונה. זה מהבנין שלא נקרא שם פועלו וזה אות כי מי שנדע שאינו שומר זו המצוה כאשר נשמרנו נכריחנו להתענות וטעם שלא יעשו מלאכה. שלא תהיינה הנפשות מתעסקות חוץ מבקשת כפור העונות: (אבן עזרא)


{ל}  וְכָל-הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּֽעֲשֶׂה֙ כָּל-מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת-הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ:

 אונקלוס  וְכָל אֱנַשׁ דִי תַעְבֵּד כָּל עִבִידָא בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין וְאוֹבֵד יָת אֲנָשָׁא הַהִיא מִגוֹ עַמָהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל בַּר נַשׁ דְיַעֲבֵיד כָּל עִיבִידָא בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין וְאוֹבִיד יַת בַּר נְשָׁא הַהוּא בְּמוֹתָנָא מִגוֹ עַמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והאבדתי. לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי, למד על הכרת שאינו אלא אבדן: (רש"י)

 אבן עזרא  והאבדתי. יש הפרש בינו ובין ונכרתה ולא אוכל לפרש: (אבן עזרא)


{לא}  כָּל-מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  כָּל עִבִידָא לָא תַעֲבְּדוּן קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן קְיַים עֲלָם לְדָרֵיכוֹן בְּכָל אֲתַר מוֹתְבָנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל מלאכה וגו'. לעבור עליו בלאוין הרבה, או להזהיר על מלאכת לילה (ס) כמלאכת יום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) ואם תאמר למה אצטריך להכי מהיכא תיתי למעט לילה, ויש לומר הוה אמינא הואיל וכתיב בעצם היום דמשמע בעצומו של יום דוקא כמו בעצם היום הזה בא נח, בעצם היום הזה נימול אברהם, דהוה דוקא בעצומו של יום, אף אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה הוא דוקא בעצומו של יום לכך אצטריך כל מלאכה. רא"ם. אי נמי הואיל ובעצם היום ממעט תוספת יום כפורים מה שמוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שאינו בכרת אם עושה בהם מלאכה הוה אמינא דממעט לילה נמי ממלאכה לכך אצטריך רבוי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם כל מלאכה לא תעשו. פעם אחרת להוסיף חקת עולם לדורותיכם: (אבן עזרא)

 ספורנו  בכל מושבותיכם. אף על פי שאין שם כפרת מזבח שהיא חובת היום כמו שקרה בגלות: (ספורנו)


{לב}  שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֨דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד-עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַֽׁבַּתְּכֶֽם: (פ)

 אונקלוס  שְׁבַת שְׁבָתָא הוּא לְכוֹן וּתְעַנוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּתִשְׁעָה לְיַרְחָא בְּרַמְשָׁא מֵרַמְשָׁא עַד רַמְשָׁא תְּנוּחוּן נְיַחֲכוֹן: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  שַׁבָּא וְנַיְחָא הוּא לְכוֹן וּתְעַנוּן יַת נַפְשָׁתֵיכוֹן וְתִשְׁרוּן לְצַיְימָא בְּתִשְׁעָה יוֹמִין לְיַרְחָא בְּעִידוֹנֵי רַמְשָׁא מִן רַמְשָׁא הַהוּא עַד רַמְשָׁא חוֹרַן תֶּהֱווּן צַיְימִין צוּמְכוֹן וְשַׁבְּתוּן שׁוֹבֵיכוֹן וְעָבְדִין זִמְנִין מוֹעֲדֵיכוֹן בְּחֶדְוָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  תשבתו שבתכם. זה יום השבת לא יקרא שבת ישראל כי אם שבת ה': (אבן עזרא)


{לג}   שישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{לד}  דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר בְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין חַגָא דִמְטַלַיָא שִׁבְעַת יוֹמִין קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר בַּחֲמֵיסַר יוֹמִין לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין חַגָא דִמְטוֹלַיָא שׁוּבְעָא יוֹמִין לִשְׁמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 אור החיים  הזה חג הסוכות. בתורת כהנים דרשו יתור הזה, ופירשתי הברייתא בפרשת מצורע (י''ד ז') (לז) מועדי ה'. אמר רבי עקיבא (תורת כהנים פסוק ל''ה) אלו ימי מועד שאסורין במלאכה ע''כ, ונראה כי לזה גמר אומר ומלבד מתנותיכם וגו' כל נדריכם וגו' כל נדבותיכם אשר תתנו לה' שמשמע אפילו עולות ואין עולות באין ביום טוב כאומרם (ביצה י''ט.) לכם ולא לגבוה אלא ודאי שאין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד: (אור החיים)


{לה}  בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא-קֹ֑דֶשׁ כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  בְּיּוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעֲבְּדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא קַדְמָאָה דְחַגָא מְאָרַע קַדִישׁ כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מקרא קדש. [ביוה"כ] קדשהו בכסות נקיה ובתפלה, (ע) ובשאר ימים טובים, במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) והא דמהפך רש"י הקרא דמקרא קדש, דהיה לו לפרש לעיל קודם פירוש והאבדתי וקודם כל מלאכה לא תעשו, ויש לומר דלעיל לא יכול לפרש קדשהו בכסות נקיה כו' דלמא הא דכתיב מקרא קדש לאסור הלילה כיום לענין עשיית מלאכה וכרת אבל עכשיו דכתיב כל מלאכה לא תעשו שהוא מיותר ובא ללמד ולהזהיר על מלאכת לילה כיום על כרחך האי מקרא קודש בא ללמד קדשהו בכסות נקיה כו': (שפתי חכמים)


{לו}  שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא-קֹ֩דֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָֹה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ:

 אונקלוס  שִׁבְעָא יוֹמִין תְּקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ בְּיוֹמָא תְמִינָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ כְּנֵשׁ תְּהוֹן כָּל עִבִידַת פָּלְחַן לָא תַעֲבְּדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  שִׁבְעָתֵי יוֹמִין תְּקַרְבוּן קוּרְבָּנָא לִשְׁמָא דַיְיָ כְּנִישִׁין תֶּהֱווֹן לְצַלָאָה קֳדָם יְיָ עַל מִטְרָא כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן בְּיוֹמָא תְמִינָאָה מְאַרְעֵי קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן וְתִקְרְבוּן קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עצרת היא. עצרתי אתכם אצלי, כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר, בני, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם: כל מלאכת עבודה. אפילו מלאכה שהיא עבודה לכם, שאם לא תעשוה יש חסרון כיס בדבר: לא תעשו. יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה, תלמוד לומר, היא: (רש"י)

 אבן עזרא  שבעת ימים תקריבו אשה. ואם איננו שוה כאשה חג הפסח: עצרת הוא. יש אומרים שטעמו קהלה כטעם עצרת בוגדים והטעם התחברות כל ישראל לשלש רגלים ולא דברו נכונה כי הנה כתוב בפסח וביום השביעי עצרת וכתיב ופנית בבקר והלכת לאהליך והקרוב שהוא כמו נעצר לפני ה' שיהיה בטל מכל עסקי העולם ופירוש עצרת הוא כל מלאכת עבודה לא תעשו וכן כתוב בעצרת מועד הפסח: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  עצרת היא. עצרתי אתכם לפני כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים כיון שהגיע זמנן ליפטר אמר בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד שקשה עלי פרידתכם לשון רש"י ואגדה זו שנויה בויקרא רבה ועל דרך האמת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ יא) ויום השביעי הוא שבת ואין לו בן זוג וכנסת ישראל היא בת זוגו שנאמר ואת הארץ והנה היא שמינית "עצרת היא" כי שם נעצר הכל וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה' ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם וקדש יום שמיני כשמיני של חג והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן וזהו מאמרם (חגיגה יז) שמיני רגל בפני עצמו הוא לענין פז"ר קש"ב ותשלומין דראשון הוא כי הוא אצילות הראשונים ואינו כאחדות שלהם ולכך יזכיר בפרשת כל הבכור (דברים טז טו) בשלש רגלים חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות שבעת ימים ולא יזכיר השמיני כי שם אמר יראה כל זכורך וגו' והנה זה מבואר (הרמב"ן)

 ספורנו  עצרת הוא. ענין העצירה הוא לא בלבד לשבות ממלאכת הדיוט אבל היא עם זה אזהרת עמידה איזה זמן במקומות הקדש לעבוד במקומות ההם את האל יתברך בתורה או בתפלה או בעבודה כענין ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' והוא אמרו קדשו צום קראו עצרה ועל זה הדרך אמר יהוא קדשו עצרה לבעל. אמר אם כן שזה היום אחר חג הסכות אשר בו שלמו כל שמחות הרגלים הוא קודש להיות יום עצרת שיעצרו במקומות הקודש ותהיה שמחתו שמחה של תורה ומעשים טובים כאמרו ישמח ישראל בעושיו וזה כענין ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וכו' וזה מפני השמחה הקודמת ובהיות שביום שביעי של פסח נעצרו ישראל עם משה יחדו לשורר לאל יתברך כאמרו אז ישיר משה ובני ישראל קדש אותו היום להיות עצרת לה' אף על פי שלא היתה התשועה בתחלת היום וזה באר במשנה תורה באמרו וביום השכיעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה ובהיות שהיה יום החמשים ליציאת מצרים יום מתן תורה אשר בו נעצרו ישראל יחדו לעבודת האל יתברך קראוהו רכותינו ז''ל (מועד קטן פרק ואלו מגלחין) עצרת. אמנם בתורה לא הוזכר אותו היום בזה השם כלל וזה מפני שקלקלו ישראל את המושג כעצירתם ויתנצלו את עדים מהר חורב: (ספורנו)


{לז}  אֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר-תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַֽיהֹוָ֗ה עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר-י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ:

 אונקלוס  אִלֵין מוֹעֲדַיָא דַיְיָ דִי תְעָרְעוּן יָתְהוֹן מְעָרְעֵי קַדִישׁ לְקָרָבָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ עֲלָתָא וּמִנְחָתָא נִכְסַת קוּדְשִׁין וְנִסוּכִין פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אִילֵין זִמְנֵי סִדְרֵי מוֹעֲדַיָא דַיְיָ דִתְעַרְעוּן יַתְהוֹן מְאַרְעֵי קַדִישׁ לְקָרָבָא קוּרְבָּנָא לִשְׁמָא דַיְיָ עֲלָתָא וּמִנְחָתָא נִכְסַת קוּדְשִׁין וְנִיסוּכִין פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עלה ומנחה. (מנחות מד) מנחת נסכים הקריבה (פ) עם העולה (מנחות מד:): דבר יום ביומו. חוק הקצוב בחומש (צ) הפקודים: דבר יום ביומו. הא אם עבר יומו בטל קרבנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דקשה ליה דהרבה מנחות כתובים בפרשת ויקרא ולמה לא מפרש איזה מהן. והרא"ם פירש אי מנחה בפני עצמו היא עולה וזבח ונסכים ומנחה מיבעי ליה: (צ) בפרשת פנחס ושם מפורש כל המוספים שיש יום שיש בו מוספים הרבה ויש יום שיש בו מוספים מועטים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אלה מועדי ה'. שאתם חייבים להקריב בהם אשה ופירוש כי בכולם יש בהם עולה ומנחה זבח ונסכים כי עד עתה לא הזכיר רק אשה לבדו ויתכן להיותו עולה לבדה או מנחה לבדה: (אבן עזרא)


{לח}  מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְהוָֹ֑ה וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל-נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל-נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  בַּר שַׁבַּיָא דַיְיָ וּבַר מַתְּנָתֵיכוֹן וּבַר כָּל נִדְרֵיכוֹן וּבַר כָּל נִדְבָתֵיכוֹן דִי תִתְּנוּן קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  בַּר מִן יוֹמֵי שַׁבַּיָא דַיְיָ בַּר מִמַתְּנוֹתֵיכוֹן וּבַר מִנִדְרֵיכוֹן וּבַר מִכָּל נְסִיבְתֵּיכוֹן דְתִתְּנוּן קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מתנותיכם. בג' רגלים ונדרי הצבור והיחיד ונדבותיהם: (אבן עזרא)


{לט}  אַ֡ךְ בַּֽחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת-תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת-חַג-יְהוָֹ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן:

 אונקלוס  בְּרַם בְּחַמְשָׁא עֲשַׂר יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּמִכְנְשֵׁיכוֹן יָת עֲלַלַת אַרְעָא תְּחַגוּן יָת חַגָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּיוֹמָא קַדְמָאָה נְיָחָא וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה נְיָחָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם בַּחֲמֵיסַר יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בִּזְמַן מִכְנַשְׁכוֹן יַת עֲלַלְתָּא דְאַרְעָא תְּחַגוּן יַת חַגָא דַיְיָ שׁוּבְעָא יוֹמִין בְּיוֹמָא קַמָאָה נַיְיחָא וּבְיוֹם תְּמִינָאָה נַיְיחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אך בחמשה עשר יום תחגו. קרבן שלמים לחגיגה, יכול תדחה את השבת, תלמוד לומר, אך, הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה: באספכם את תבואת הארץ. שיהא חדש שביעי זה בא בזמן אסיפה, מכאן שנצטוו לעבר את השנים שאם אין העבור, פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף: תחגו. שלמי חגיגה: שבעת ימים. אם לא הביא בזה יביא בזה, יכול יהא מביאן כל שבעה, תלמוד לומר וחגותם אותו, יום אחד במשמע, ולא יותר, ולמה נאמר שבעה, לתשלומין: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם אך. בעבור שהזכיר בפרשה שהיא קודם זאת ענוי הנפש אסר להתענות בחג הסכות כי בו כתובות ושמחת ושמחתם והיית אך שמח: באספכם את תבואת הארץ. שדות וכרמים: תחגו. מפעלי הכפל וטעם על הזבחים: ביום הראשון שבתון. שם ויחסר יהיה לכם ואילו הי' שם התאר היה ה''א תחת בי''ת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  באספכם את תבואת הארץ. שיהא חודש שביעי זה בזמן אסיפה מכאן שנצטוו לעבר את השנים שאם אין העבור פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף לשון רש"י ולשון ת"כ (פרק טו ו ז) עבר את השנים שתעשה החג באסיפת הפירות יכול באסיפת כל הפירות תלמוד לומר מגרנך ומיקבך מגרנך לא כל גרנך ומיקבך לא כל יקבך אי באספך מגרנך יכול מקצת תלמוד לומר באספכם את תבואת הארץ הא כיצד השתדל לעבר את השנה שתעשה החג ברוב אסיפת כל הפירות וכבר למדו העבור מחדש האביב (ר"ה כא) אבל שם לימד על האביב וכאן לימד על פירות האילן שכך שנו חכמים (סנהדרין יא) על שלשה דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה והנה העבור נלמד מאליו שהחג הזה בזמן אסיפה אבל ענין שיטת הכתוב שיאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם כלם מקראי קדש להקריב בכולם אשה לה' אכן ביום חמשה עשר לחדש השביעי הזה בעבור שהוא עת אספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' בשבעת ימים והוסיף לומר בכאן ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון שתשבתו ותנוחו בהם כאשר פירשתי (פסוק כד) ואמר עוד שתוסיפו לשמוח לפני השם בלולב ואתרוג שבעת ימים כי הוא זמן שמחה שברך השם אותך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח לפניו וטעם תחוגו את חג ה' שתחוגו לפניו לתת הודאה לשמו על מעשיכם אוסף כי בא וחזר ואמר עוד (פסוק מא) "וחגותם אותו חג לה'" לסמוך אליו "בסוכות תשבו" (פסוק מב) וטעמו וחגותם אותו חג שבעת ימים בשנה שתשבו בסוכות וכל האזרח בישראל ישבו בסוכות לומר שיעשו חג שבעה בלולב ושמחה ובסוכה ומדרשו וחגותם אותו חג לה' מה תלמוד לומר לפי שנאמר (דברים טז טו) שבעת ימים תחוג לה' אלהיך יכול יטעון חגיגה כל שבעה תלמוד לומר אותו וכו' בתורת כהנים (פרק יז א) (הרמב"ן)

 ספורנו  אך בחמשה עשר יום. אחר שהזכיר את הדברים הכללים שכל המועדים מסכימים בהם וזה במה שכולם מקראי קדש וטעונים קרבן מוסף כאמרו אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה וכו' אמר אך בחמשה עשר יום וכו' והודיע שחג הסכות נבדל משאר המועדים ראשונה שהשמיני שלו מקרא קדש כאמרו וביום השמיני שבתון לא כן בימי השבוע ובימי חג המצות וכן בחדשים ובשנים שבהם קדש השביעי לא השמיני. שנית במה שזה החג טעון שנוי דירה כאמרו בסכות תשבו. שלישית שטעון נענוע ארבע מינים כאמרו ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו': (ספורנו)

 כלי יקר  אך בחמשה עשר יום וגו'. פירש"י יכול תדחה החגיגה את השבת ת"ל אך וקשה שבת מאן דכר שמיה ונראה שכך פירושו אך בחמשה עשר יום לחדש באספכם את תבואת הארץ. היינו ביום שמותר לאסוף התבואה מן השדה לכל הפחות לצורך אוכל נפש דהיינו בי"ט שאינו חל בשבת, באותו יום תחוגו החגיגה אבל לא ביום שאין בו שום אסיפה מן השדה בשום צד אף אם אין לו מה לאכול והיינו בשבת, ואילו לא נאמר אך הייתי אומר באספכם היינו בזמן אסיפה קאמר ולא ביום שיש בו אסיפה. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אך בחמשה עשר יום. לפי שגבי פסח לא כתי' שמחה לפי שעדיין לא נלקטה שום תבואה וגבי שבועות לא כתי' אלא חדא שמחה לפי שהתבואה נלקטה אבל פירות האילן לא נלקטו אך בסוכו' שהכל נאסף אל תוך הבית וגם נמשׁחלו העונות ביום הכפורי' כתיב ביה שלש שמחות ושמחתם דהכא ושמחת בחגך והיית אך שמח חדא מתבואה וחדא מפירות האילן וחדא ממחילת עונות וזש"ה והיית אך שמח שאין לך להתעסק רק בשמחה: (דעת זקנים)


{מ}  וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַֽעֲנַ֥ף עֵץ-עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי-נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס  וְתִסְבוּן לְכוֹן בְּיוֹמָא קַדְמָאָה פֵּרֵי אִילָנָא אֶתְרוֹגִין וְלֻלָבִין וַהֲדַסִין וְעַרְבִין דִנְחָל וְתֶחֱדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן שַׁבְעַת יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִסְבּוּן מִן דִלְכוֹן בְּיוֹמָא קַמָאָה דְחַגָא פֵּירֵי אִילַן מְשֻׁבַּח תְּרוּגִין וְלוּלַבִין וְהַדַסִין וְעַרְבִין דְמַרְבְּיַין עַל נַחֲלִין וְתֵיחְדוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן שִׁבְעָתֵי יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  פרי עץ הדר. עץ, שטעם עצו ופריו שוה (סוכה לה.): הדר. הדר באילנו משנה לשנה, (ק) וזהו אתרוג: כפת תמרים. חסר וי"ו, למד שאינה אלא (ר) אחת: וענף עץ עבת. שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים, וזהו הדס, העשוי כמין קליעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ואם תאמר פלפל ארוך הוא שדר גם כן באילנו משנה לשנה שגם כן טעם עצו ופריו שוה נמי. ויש לומר דמכל מקום אין יוצאין בו דאי ששקלת חדא לא הוי כשיעורו ולא ניכר לקיחתו, ואי שקלת שנים או שלשה, ולקחתם פרי כתיב פרי אחד במשמע ולא שנים: (ר) ואם תאמר אם כן היה לו לכתוב כף (נחלת יעקב), ויש לומר דכפת היינו בד אחת ובה עלין הרבה אבל אי כתיב כף לא משמע אלא עלה אחת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולקחתם לכם. אנחנו נאמין בדברי המעתיקים כי לא יכחישו הכתוב אף על פי שמצאנו ויקחו להם איש שה לבית אבות. גם הם העתיקו כי פרי עץ הדר הוא אתרוג ובאמת כי אין פרי עץ יותר הדר ממנו ודרשו בו הדר באילנו בדרך אסמכתא כאשר פירשתי בפסוק לעם נכרי והצדוקים אמרו כי מאלה תעשו סוכות והביאו ראיה מספר עזרא ואלה עורי לב הלא יראו כי אין בספר עזרא ערבי נחל ולא פרי עץ כלל רק עלי חמשה מינים ואין זכר לעלי הדס ועלי עץ עבות טענה על קדמונינו וכן מין הדם אין אילנו גבוה והנה הם שני מינים גבוה ונמוך והגולה מארץ קדר לארץ אדום אם יש לו עינים ידע סוד המצוה זאת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  פרי עץ הדר. שטעם עצו ופריו שוה הדר הדר באילנו משנה לשנה וזה אתרוג לשון רש"י והן אסמכתות שעשו רבותינו (ת"כ כאן סוכה לה) לקבלתם ור"א כתב והאמת אמרו כי אין פרי עץ יותר הדר ממנו ודרשו בו "הדר באילנו" אסמכתא והנכון בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג נקרא שמו בלשון הקודש הדר כי פירוש אתרוג חמדה כדמתרגמינן נחמד למראה (בראשית ב ט) דמרגג למיחזי לא תחמוד (דברים ה יח) לא תרוג ואמרינן מכל שפר ארג נכסין ולשון חמדה והדר שוים בטעם ונקרא העץ והפרי בשם אחד כי כן המנהג ברוב הפירות תאנה אגוז רמון זית וזולתם וכן זה שם העץ והפרי שניהם בארמית אתרוג ובלשון הקודש הדר ופשוטו של מקרא יאמר שנקח לנו פרי עץ הדר ונקח כפות תמרים וענף אחד מעץ עבות וענף אחד מערבי נחל והנה הם אחד מכל מין כי כפות תמרים מחובר אל ולקחתם לכם שהם הרבים כי הלכה היא כרבי עקיבא שאומר (סוכה לד) כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת ולכך תרגם אונקלוס בכולן בלשון רבים מחובר אל "ולקחתם לכם" שהם הרבים ובטעם המצוה הזאת אמרו (תענית ב) על דרך האגדות שהמינין הללו באין לרצות על המים ועל דרך האמת "פרי עץ הדר" הוא הפרי שבו רוב התאוה ובו חטא אדם הראשון שנאמר (בראשית ג ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל והנה החטא בו לבדו ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים ו"כפות תמרים" הוא הראש הקו אמצעי כפול וגבוה על כולם "וענף עץ עבות" רמז לשלש ספירות בבד אחד כענין שנאמר מידי אביר יעקב (שם מט כד) "וערבי נחל" כענין שנאמר (תהלים סח ה) סולו לרוכב בערבות כי יתערבו מדת הדין במדת הרחמים מכאן תבין ותדע שאין האתרוג עמהם באגודה והוא מעכב בהם כי הוא כנגד העצרת שהוא רגל בפני עצמו ותשלומין דראשון והנה הם אחד בכח ולא בפועל וכבר פירשתי (פסוק לו) טעם זה והנה טעם כל הפרשה תחוגו את חג השם הגדול שבעת ימים שבמעשה בראשית ותסמכו להם השמיני עצרת כענין שנאמר למנצח על השמינית (תהלים ו א) וגם באותן השבעה תקחו בהם פרי עץ הדר והלולב באגודה ולכך הקדים האתרוג אבל בשמיני אינו צריך כי הוא עצמו הדר וזה טעם וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שתחוגו שבעת הימים עם השנה ענין סבוב והקפה מלשון וחוג שמים (איוב כב יד) ובמחוגה יתארהו (ישעיהו מד יג) וכן המון חוגג (תהלים מב ה) וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה אמרו בויקרא רבה (ל ט) פרי עץ הדר זה הקב"ה שנאמר (תהלים צו ו) הוד והדר לפניו כפות תמרים זה הקב"ה שנאמר (שם צב יג) צדיק כתמר יפרח וענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר (זכריה א ח) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה וערבי נחל זה הקב"ה שנאמר (תהלים סח ה) סולו לרוכב בערבות ובמדרשו של רבי נחוניה בן הקנה מאי פרי עץ הדר כדמתרגמינן פירי אילנא אתרוגין ולולבין ומאי הדר היינו הדר הכל והיינו הדר שיר השירים דכתיב בהו (ו י) מי זאת הנשקפה כמו שחר וגו' ולמה נקרא שמו הדר אל תקרי הדר אלא הדר זה אתרוג שהוא נפרד מאגד הלולב ואין מצות לולב קיימת אלא בו והוא אגוד עם הכל שעם כל אחד הוא ועם כולם יחד הוא ומאי לולב כנגד חוט השדרה וענף עץ עבות שענפיו חופין את רובו משל לאדם שבזרועותיו יגן על ראשו ענף לשמאל עבות לימין נמצא עץ באמצע ולמה נאמר בו "עץ" שהוא שורש האילן ומאי ערבי נחל על שם המקום שהם קבועים בו ששמו נחל דכתיב (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים וגו' ומאי ניהו ים הוי אומר זה אתרוג ומנא לן דכל מדה ומדה מכל אלו השבעה איקרי נחל שנאמר (במדבר כא יט) וממתנה נחליאל אל תקרי נחליאל אלא נחלי אל וכו' והמדרש הזה על דעת שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד והיא הלכה לדברי הגאונים והראשונים כולם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  פרי עץ הדר כפת תמרים. פרי עץ הדר בגי' אתרוגים: עבת. חסר ו' בשביל ששה דברים שפוסלים בו ואלו הן יבש גזול אשירה עיר הנדחת נקטם ראשו ושל ע''ג: כפות תמרים. היינו לולב. לולב בגי' חיים לכך יבש פסול. עץ חיים. היינו לולב שעולה כמנין חיים וכן תודיעני אורח חיים: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר. ארז"ל (ויק"ר ל.ז) שנקרא ראשון לחשבון עונות, משל למדינה שחייבת מס למלך כו' כך בערב ר"ה יצאו הגדולים לקראתו כו', ובעשרת ימי תשובה הבינונים, וביו"כ הכל יוצאין כו'. ויש להתבונן למה קראו יום ראשון לחשבון עונות כשצוה על ארבע מינים אלו ולמה לא קראו ראשון לחשבון עונות כשצוה על הסוכה והחג, ומה ראה בעל מדרש זה על ככה לעשות ג' חלוקות כנגד ג' כיתות, ומה היה חסר אם היה אומר שלכך נקרא יום ראשון לפי שביו"כ נמחל הכל ובין יו"כ לסוכות אין עושין עונות על כן נקרא יום ראשון לחשבון עונות.

ונראה שבעל מדרש זה רצה לתרץ ב' קושיות, הן קושית וכי ראשון הוא, הן קושית לכם. ולא רצה לפרש לכם משלכם להוציא הגזול, כי הוא סובר שאין זה משמעות לכם כי מכם ובכם הם שני הפכים כך משלכם הוא מכם, ולכם היינו בכם. אלא ודאי שד' מינים אלו הם כנגד ד' כיתות מישראל. פרי עץ הדר. שיש בו טעם וריח כנגד בעלי תורה ומצוה והם הצדיקים גמורים, וערבי נחל. שאין בהם לא טעם ולא ריח כנגד הכיתות שאין בהם לא תורה ולא מצוה והם הרשעים גמורים, וכפות תמרים. שיש בו אוכל בלא ריח, וענף עץ אבות, שיש בו ריח בלא אוכל, שניהם כנגד הבינונים שיש בהם או תורה בלא מצוה או מצוה בלא תורה, וע"כ נאמר ולקחתם לכם. היינו לכם ממש, כמו שמצינו בכם ג' כיתות אלו כך תקחו ארבע מינים המתיחסים לג' כיתות אלו, ואצל חלוקה זו הודיע לנו הכתוב שיום זה ראשון לחשבון עונות, וא"כ קשה לו מה ענין זה לזה אלא ודאי שהא בהא תליא לפי שיש בכם ג' כיתות אלו והם מתכפרים אחת אחת על ידי זה נעשה יום זה ראשון לחשבון, ואם היה דעת המקרא לתלות כל הכפרה ביו"כ לבד למאי נפקא מינה הודיע לנו בפעם זה שישראל חלוקים לג' כיתות, אלא ודאי כוונתו לומר שאין יו"כ מכפר לכולם בבת אחת כי אם מעט מעט הקב"ה מעביר ראשון ראשון כסדר שנזכרו אצל ארבע מינים אלו, כי מתחילה הוא מוותר עון הכיתות שנמשלו לפרי עץ הדר. והם הגדולים שיצאו מתחילה לקראתו ית' בערב ר"ה, ואח"כ מוותר השליש בעבור הבינונים שיצאו לקראתו בי' ימי תשובה שנמשלו לכפות תמרים, וענף עץ עבות ואח"כ ביו"כ מוותר לכולם אפילו לרשעים שנמשלו לערבי נחל כי אז כולם יצאו לקראתו ומתענין. ועל כן לא היה הכ"ג רשאי לבא ביו"כ אל הקודש כי אם בענן הקטורת כי בו מעורב החלבנה עם סממני הקטורת לצרף כל פושעי ישראל ולעשותם אגודה אחת עם הטובים כדי שיכפרו אלו על אלו, כדרך שאמרו במדרש בארבע מינים אלו, לאבדם אי אפשר אלא יעשו אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו ואם חסר אחת מן הכיתות הללו אין לכ"ג מבוא לבוא אל הקודש, וזה פירוש יקר מאד.

ויכלול עוד באגודה זו ענין התשובה, כי ידוע שבכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים אבל תשובת היחיד אין הקב"ה מקבל כי אם בי' ימי תשובה כמו שלמדו (ר"ה יח.) מן פסוק דרשו ה' בהמצאו. (ישעיה נה.ו) וע"כ רצה הכתוב ליתן טוב טעם ודעת למה צריכין להיות אגודה אחת ביום זה יותר מבימים הקודמים על כן בא כמתרץ ואמר לפי שהוא ראשון לחשבון עונות, לומר לך כי בודאי היה מן הראוי לעשותם אגודה אחת בהתחלת השנה כדי שיהיו כך בכל ימות השנה לעשות להם הכנה אל התשובה של כל ימות השנה באם יחטאו ואז יהיו השבים רבים ותהיה תשובתם מרוצה בכל ימות השנה, אך מן ר"ה עד יו"כ אין צורך כל כך לעשותם אגודה אחת שהרי באותן הימים אפילו תשובת היחיד מקובלת, ומן יו"כ ועד סוכות עוסקין במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות כי מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא מכל חטא וגם בזמן זה אין צורך כל כך לתשובת הרבים, אך ביום ראשון של חג שהוא ראשון לחשבון עונות על כן צריכין לעשות בעצם היום הזה הכנה אל תשובת הרבים והוא כשיהיו כל ארבע כיתות הללו באגודה אחת ויכפרו אלו על אלו ואז תשובתם רצויה בכל ימות השנה. ובזה הותרו גם כן כל הספיקות בדרך נכון וברור.

ושמחתם לפני ה' אלהיכם. אין שמחתם לפני ה' כי אם בזמן שהם באגודה אחת ובפרט שהשמחה דווקא בחג זה לפי שהוא זמן אסיפה אשר מדרך העולם לשמוח בה ביותר, על כן הזהירם שתהיה השמחה לפני ה' דווקא לא כשמחת הרקים אשר כל מזימותם הרוג בקר ושחוט צאן. (ישעיה כב.יג) השותים במזרקי יין, ומרבים מחלוקת בישראל ובשמחה זו החריבו ב' בתי מקדשים וגלו בראש גולים כמ"ש (ישעיה נה.יב) כי בשמחה תצאו. כארז"ל (קידושין פא.) סקבא דשתא ריגלא, כי בעבור שהיו שמחים שלא לשם שמים סבבו כל חלי וכל מכה כמעשה האתרוג שזרקו בינאי המלך (עיין סוכה מח:) ועל שמחה זו אמר מה זו עשה, הלא על ידה תצאו בראש גולים. אמנם בשלום. כשיהיו באגודה אחת ושלום ביניהם תובלון. אל הארץ, ההרים והגבעות, המה ראשי המעלה אשר גובה להם ויראה להם (יחזקאל א.יח) יפצחו לפניכם רנה. כי יהיו קודמים לכל דבר שבקדושה כדינם ולא יהיו הנערים דוחפין את הזקנים כמעשה המרגלים. וכל עצי השדה ימחאו כף. המה כל ארבע כיתות הרמוזים בארבע מינים אלו הבאים מעצי השדה ימחאו כף לשמוח לפני ה' וכן במקום אחר (ויק"ר ל.ד) דרשו פסוק זה אז ירננו כל עצי יער. (תהלים צו.יב) על ד' מינים אלו ורמז במלת אז א' ז' שהלולב ניטל במקדש כל ז' ובגבולין יום א'. (כלי יקר)

 דעת זקנים  ולקחתם לכם. אז"ל משלכם להוציא את השאול ואת הגזול שלא יהא סניגורו קטיגורו. משל למלך ששלח שלוחו לגבות בעיר מגבת שלו לאחר שגבה מצאו עירוני אחד קפחו ונטל את כליו וכל מה שבידו לימי' הוצרך העירוני הזה לדון לפני המלך ובא לשכור מי שילמד עליו זכות לפני המלך ומצאו אותו הגבאי אמר לו מה אתה עושה בכאן אמר לו יש לי דין לפני המלך ואני מבקש לשכור מי שידבר בשבילי אמר לו תן לי מה שגזלת ממני ואני אדבר בשבילך החזיר הכלי' לבד והלך לו למחר בא לדון לפני המלך שאלו יש לך אדם שילמד עליך זכות אמר לו הרי פלוני שילמד עלי זכות אמר לו מה זכות יש לך ללמד על זה אמר להם אני אומר לכם מה עשה לי חבירי זה כשהלכתי לגבות מגבת המלך מעיר פלוני עמד עלי בדרך וקפחני ונטל כל אשר לי והכלי' הללו הם מקצת כלי' שהחזיר לי על מנת שאלמד עליו זכות התחילו הכל ואמרו אוי לו לזה שנעשה קטיגורו סניגורו. (ובמדרש איתא סניגורו קטיגורו): ביום הראשון. הלולב שאנו נוטלין ביום ראשון הוא סי' שזכינו בדין ביום הכיפורים וזש"ה אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ במי הכתוב מדבר בישראל ובאומות העולם שהקב"ה דן אותם ביום הכפורי' אלו ואלו נכנסין לדין ואין אנו יודעין מי הנוצחין אמר הקב"ה טלו לולביכם בידיכם והכל יודעי' שזכיתם בדין משל לשני בני אדם שנכנסו לדון לפני המלך ולא היו יודעין הבריות מי נצח אלא מי שהוא יוצא במקל לבן או תפוח בידו אז יודעין שהוא יצא זכאי מלפני המלך: פרי עץ הדר. ארבע' מינין הללו יש מהן שיש בו טעם וריח כמו אתרוג והוא כנגד הצדיקים שיש בהם ריח תורה וטעם של מעשי' טובי'. באילן שבו גדל הלולב יש בו טעם ולא ריח וכנגדו הבינוני' של ישראל שיש בהם טעם של מצות ואין בהם ריח תורה. ההדס יש בו ריח ולא טעם והוא כנגד אותם שיש בהם ריח תור' ואין בהם מצות. וערבה אין בה לא טעם ולא ריח וכנגדן עמי הארץ שאין בהם לא ריח תורה ולא טעם של מצות ואנו אוגדין הארבעה ביחד רמז שאין הקב"ה מתרצה לישראל עד שיהיו כולם לאגודה אחת שנא' הבונה בשמי' עליותיו ואגודתו על ארץ יסדה אימתי הקב"ה מתעלה בזמן שכלנו נעשים אגודה ונ"ל שלכך אנו אומרים בר"ה ויעשו כלם אגודה אחת. ד"א הלולב דומה לשדרה ההדס דומה לעין הערבה דומה לשפתים האתרוג דומה ללב ואין לך אבר אחד גדול מאלו ושקולין הן כנגד כל הגוף וזהו שאמר דוד כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך שיש לשבח להקב"ה בפה ובלב ובעין ובשדרה שהוא כל הגוף שתלוי בשדרה: (דעת זקנים)


{מא}  וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיהֹוָ֔ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ:

 אונקלוס  וּתְחַגוּן יָתֵהּ חַגָא קֳדָם יְיָ שַׁבְעַת יוֹמִין בְּשַׁתָּא קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה תְּחַגוּן יָתֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְחַגוּן יָתֵיהּ חַגָא קֳדָם יְיָ שׁוּבְעָא יוֹמִין בְּשַׁתָּא קְיַים עֲלָם לְדָרֵיכוֹן בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה תְּחַגוּן יָתֵיהּ: (תרגום יונתן)


{מב}  בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּֽשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל-הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵֽשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת:

 אונקלוס  בִּמְטַלַיָא תֵיתְבוּן שַׁבְעַת יוֹמִין כָּל יַצִיבָא בְּיִשְׂרָאֵל יֵתְבוּן בִּמְטַלַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  בִּמְטַלַלְתָּ דִתְרֵי דוֹפְנַיָיהָא כְּהִלְכַתְהוֹן וּתְלִיתַיָיא עַד פּוּשְׁכָא וְטוּלָהּ סַגִי מִשִׁימְשָׁהּ מִתְעַבְדָא לְטוּלָא לְשׁוּם חַגָא מִן זַיינִין דְמַרְבְּיַין מִן אַרְעָא וּתְלִישִׁין מְשַׁחֲתָהָא עַד שַׁבְעָא פּוּשְׁכֵי וַחֲלָלָא דְרוֹמָא עַשְרָא פּוּשְׁכֵי תֵּיתְבוּן בָּהּ שׁוּבְעָא יוֹמִין כָּל דְכוּרַיָא בְּיִשְרָאֵל וַאֲפִילוּ זְעִירֵי דְלָא צְרִיכִין לְאִימְהוֹן יֵתְבוּן בִּמְטָלַיָא מְבָרְכִין לְבַרְיֵיהוֹן כָּל אֵימַת דְעַיְילִין תַּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  האזרח. זה (ש) אזרח: בישראל. לרבות את הגרים (ת"כ פרק יז, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רוצה לומר ישראל מדכתיב האזרח בה"א הידיעה לומר המיומן שבאזרחים דהיינו ישראל ואם כן למה לי בישראל אלא לרבות את הגרים כישראל: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  אזרח. זה אזרח האזרח להוציא את הנשים שלא תלמוד מחמשה עשר של חג המצות לחייבן בסוכה כמצה בישראל לרבות הגרים לשון רש"י ובת"כ (פרק יז ט) אזרח זה אזרח האזרח להוציא את הנשים כל האזרח לרבות את הגרים ועבדים משוחררים ופשוטו של מקרא על דרך הקבלה מפני שאמר הכתוב (במדבר ט יד) (תורה) חוקה אחת יהיה לכם ו לגר ולאזרח הארץ ואמר (שם טו טו) ככם כגר יהיה לפני ה' לא יצטרך להשיב ולהזכיר בכל מקום כל האזרח והגר ואמר כל האזרח בישראל כלומר כל אשר הוא מישראל מגדולם ועד קטנם שלא יהיה די באחד מבני הבית לדור בסוכה והשאר ישבו בבתים אבל כולם ישבו בסכות ויתכן שיאמר כל אשר כאזרח רענן בביתו להוציא מפרשי ימים והולכי על דרך (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בסכות תשבו שבעת ימים. כנגד ז' ענני כבוד וכנגד שבעת הימים שישראל יושבין בסוכות זוכין לז' חופות ואלו הן. ענן. עשן. נוגה. אש. להבה. כבוד שכינה. וסכת לויתן. וצוה לעשות סוכות בתחלת החורף שאם היו עושים אותן בקיץ לא הי' ניכר אלא היה נראה שעושין אותו לצל: (בעל הטורים)

 כלי יקר  כל האזרח בישראל ישבו בסכות. נקט דווקא אזרח שהוא לשון תושב, לפי שבזמן אסיפת התבואה מן השדה כל אחד רוצה לילך מן השדה לתוך ביתו לישב בו ישיבה של קבע, וחששה התורה אולי על ידי ישיבת קבע ירום לבבו כי מצאה ידו כביר וישמן ויבעט על כן נאמר כל האזרח. הרוצה להיות כתושב בעה"ז ולא כגר אליו צוה ה' לצאת מדירת קבע לדירת ארעי כדי שיכיר בפחיתות ערכו שאינו בעה"ז כי אם גר ולא תושב כמדייר בי דיירי ועל ידי זה לא יבטח בצל קורתו כי אם בצל שדי יתלונן, כמו שעשו ישראל בצאתם ממצרים שלא ישבו בבתים ספונין וחשובים כי אם בהיקף ז' עננים אשר כבוד ה' היה בתוכם וזהו בצל שדי ולא בצל קורות בתיהם ארזים. וז"ש כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו'. כי אין לומר שמדבר בסתם סכות של הולכי דרכים דאם כן הוה ליה לומר כי בסכות ישבו בני ישראל מהו הושבתי משמע שהקב"ה בעצמו ובכבודו הושיבם בסוכות ואין זה כי אם היקף ז' עננים אשר פרש ה' ענן למסך עליהם כי על כן באו בצל שדי יתברך. (כלי יקר)


{מג}  לְמַעַן֘ יֵֽדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֨בְתִּי֙ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהֽוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  בְּדִיל דְיִדְעוּן דָרֵיכוֹן אֲרֵי בִמְטַלָיוּת עֲנָנֵי אוֹתֵבִית יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאַפָּקוּתִי יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מִן בִּגְלַל דְיֵדְעוּן דָרֵיכוֹן אֲרוּם בְּמַטְלַת עֲנָנֵי יְקָרָא אוֹתֵיבִית יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בִּזְמַן דְהַנְפֵּיקִית יַתְהוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם אֲנָא הוּא יְיָ אֳלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי בסכות הושבתי. ענני כבוד (סוכה יא:): (רש"י)

 אבן עזרא  כי בסכות. שהיו עושים אחר שעברו ים סוף סוכות ואף כי במדבר סיני שעמדו שם קרוב משנה וכן מנהג כל המחנות והנה גם זה המועד זכר ליציאת מצרים ואם ישאל שואל למה בתשרי זאת המצוה יש להשיב כי ענן ה' היה על המחנה יומם והשמש לא יכם ומימות תשרי החלו לעשות סוכות בעבור הקור: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי בסכות הושבתי את בני ישראל. ענני כבוד לשון רש"י והוא הנכון בעיני על דרך הפשט כי צוה שידעו הדורות את כל מעשי ה' הגדול אשר עשה עמהם להפליא ששכן אותם בענני כבודו כסוכה כענין שנאמר (ישעיה ד ה ו) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה וסוכה תהיה לצל יומם מחרב וגו' ומפני שכבר פירש שענן ה' עליהם יומם ועמוד האש בלילה אמר סתם כי בסכות הושבתי שעשיתי להם ענני כבודי סכות להגן עליהם והנה צוה בתחילת ימות החמה בזכרון יציאת מצרים בחדשו ובמועדו וצוה בזכרון הנס הקיים הנעשה להם כל ימי עמידתם במדבר בתחלת ימות הגשמים ועל דעת האומר סכות ממש עשו להם (סוכה יא) החלו לעשותן בתחילת החרף מפני הקור כמנהג המחנות ולכן צוה בהן בזמן הזה והזכרון שידעו ויזכרו שהיו במדבר לא באו בבית ועיר מושב לא מצאו ארבעים שנה והשם היה עמהם לא חסרו דבר (הרמב"ן)

 בעל הטורים  למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי. תגין על כ''ף דבסכות דעד כ' אמה אדם יודע שיושב בצל סוכה: (בעל הטורים)

 ספורנו  אני ה' אלהיכם. באר שכל אלה לתכלית נאות לנו מכוון מאתו יתברך כי הוא אלוהינו לא יגרע ממנו עיניו: (ספורנו)


{מד}  וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת-מֹֽעֲדֵ֖י יְהוָֹ֑ה אֶל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (פ)

 אונקלוס  וּמַלִיל מֹשֶׁה יָת סְדַר מוֹעֲדַיָא דַיְיָ וְאַלֵפִנוּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה יַת זְמַן סִדוּרֵי מוֹעֲדַיָא דַיְיָ וְאַלֵיפִינוּן לִבְנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אל בני ישראל. ולא כל בני ישראל כי לא יוכל לדבר עם כולם וכן כתוב דבר אל בני ישראל ואין טענה מפסוק אל כל עדת בני ישראל כי כל ישראל לא יקרא עדה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. כי הפרשיות של מעלה אזהרות באהרן ובניו ומשה ידבר בהן אל אהרן ואל בניו ופעמים יזכיר אחריהם גם בני ישראל כמו שאמר בסוף פרשת מומין (לעיל כא כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל כי אע"פ שלא נצטוה אלא דבר אל אהרן איש מזרעך (שם פסוק יז) רצה להזהיר ב"ד של ישראל על כך ואולי הטעם מפני שאדם מכסה על מומיו ואין הכהן חפץ בו להפסל מן העבודה כי בושת היא וכלימה לו ועל כן יזהיר ב"ד בענין זה אבל בכאן אמר שדבר את מועדי ה' אל בני ישראל לכולם כאחד לא ייחד בהם בני אהרן והטעם מפני שהאזהרה בכולם שוה כי עיקר הפרשיות לשבות בשבתות ובמועדים ולקרותם מקרא קדש ולא נזכר בהן מן הקרבנות לבד קרבן העומר (פסוקים יב יג) ושתי הלחם (פסוקים יח כ) שהם הגורמים ובפרשה עיקר הקרבנות של יום הכפורים אמר (לעיל טז ב) דבר אל אהרן אחיך ורבותינו דרשו בו (ת"כ פרק יז יב) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג בלשון שהוא שומע בו בלשון ההוא אומר להם כל הפרשיות ואונקלוס גם הוא נתכוין לזה שאמר ומליל משה ית סדר מועדיא דה' ואלפינון והנראה כי דעתו לרמוז שלמדם סדר המועדות בתקוני העבור הנמסר לו על פה בסיני ונרמז ב"אשר תקראו אותם מקראי קודש" לעיל פסוק ד' והוא למדם על פה כל הסדר המקובל בסוד העבור (הרמב"ן)





ויקרא פרק-כד

{א}   שביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וטעם להזכיר פרשת שמן זית זך בעבור שהזכיר אשה כל מועד והוא צריך להזכיר הלחם והמנורה כנגד השלחן והוסיף בפרשה הזאת על המנורה הטהורה היא הידועה (עטו) [צ''ל זהב] כלה מעשה בצלאל ולא אחרת ואשר עשוה מברזל בשעת הצורך על פי הנביאים עשוה: (אבן עזרא)


{ב}  צַ֞ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד:

 אונקלוס  פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מְשַׁח זֵיתָא דַכְיָא כָּתִישָׁא לְאַנְהָרָא לְאַדְלָקָא בוֹצִינַיָא תְּדִירָא: (אונקלוס)

 יונתן  פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִסְבוּן מִן דִילָךְ מְשַׁח זֵיתָא זַכִּיךְ כָּתִישׁ לְאַנְהָרָא לְאַדְלָקָא בּוֹצִינַיָא תְּדִירָא בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָּא וּבְיוֹמָא דְעוּבְדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות, ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן, לפרש צורך המנורה, וכן משמע ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך: שמן זית זך. שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות (דף פט.) ובת"כ (פרשתא יג, א.): תמיד. מלילה ללילה, כמו עולת תמיד, שאינה אלא מיום ליום: (רש"י)

 הרמב"ן  צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות ופרשת ואתה תצוה (שמות כז כ) לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה וכך משמעה ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך לשון רש"י ואיננו נכון בעיני שאין הפרשה ההיא סמוכה לפרשת המנורה וכבר נאמר (שם מ כה) ויעל הנרות לפני ה' כאשר צוה ה' את משה והנה המצוה והמעשה נזכרים ונעשים כבר אבל צורך הפרשה הזאת לשני דברים ששם צוה ויקחו אליך שמן זית זך מאת בני ישראל כלומר מאת כל איש אשר נמצא אתו שמן זית זך למאור עם שאר תרומת המשכן וכן עשו כמו שנאמר (שם לה כז כח) והנשיאים הביאו וגו' את הבושם ואת השמן למאור ואע"פ שאמר שם (שם כז כא) "חוקת עולם לדורותם" הוא על ההדלקה ועכשיו כלה השמן ההוא שהביאו הנשיאים נדבה וצוה שיקחו בני ישראל משל צבור לדורותם שמן זית זך כתית כשמן הראשון כטעם ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט ב) שיבקשו אותה ויביאוה הצבור ושם עוד לא אמר אלא יערוך אותו אהרן ובניו וגו' והיה במשמע על המנורה או בלא מנורה אם תשבר או תאבד כאשר היה בשובם מן הגולה ועכשיו אמר בפירוש (פסוק ד) על המנורה הטהורה שלא ידליקו אלא על מנורה הטהורה ומדרש רבותינו (ת"כ פרשה יג יב) על המנורה הטהורה על טהרה של מנורה שלא יסמכם בקסמים ובצרורות יערוך את הנרות לפני ה' שלא יתקן מבחוץ ויכניס תמיד אף בשבת תמיד אף בטומאה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויקחו אליך שמן זית. סמיך שמן זית לסוכה לומר שגומרים ההלל כל שמונת ימי חנוכה כדרך שגומרין אותו כל שמונת ימי החג:: להעלות נר. ואח''כ כתיב נרות והיינו כב''ה שבליל ראשון מדליק נר אחד ומוסיף והולך: (בעל הטורים)

 אור החיים   צו את בני ישראל וגו'. צריך לדעת מה ענין מצות שמן והדלקתו במקום זה, גם מצות מערכת השלחן מה ענינו לכאן, ומה גם שכבר נאמרו הדברים ככתבן במקומן במצות המשכן ומצותיו, ורש''י ז''ל פירש מה שפירש, ואין בדבריו דבר מספיק, ורמב''ן ז''ל כתב שכלה השמן וכו', ואין ראיה לדבריו, ואולי כי לצד שצוה מצות שבעיות פסח ז' ימים, חג הסוכות ז' ימים, שמחת המינים ז' ימים, גם ראש השנה ויום הכיפורים ישנם בבחינת השבע להיותם בחודש השביעי, לזה סמך לזה גם כן מצות המנורה שהיא בחינת שבע נרות, גם השלחן ישנו בסוד שבע דכתיב שש המערכת וגו' והשלחן הסדורות עליו שהוא סוד המתקבץ בו שש מעלות והיא משלמת שבע, ותמצא שצוה גם כן בפרשה זו מצות העומר שהוא שבע שבתות, גם מצות השבת, נמצאת אומר שכלל כל מצות השביעיות יחד לומר כי סודם ועיקרם אחד:

עוד אפשר שנתכוין בסמיכות פרשת מנורה לפרשת סוכה על דרך מה שאמרו ז''ל (תורת כהנים) בפסוק מחוץ לפרוכת העדות וז''ל וכי לאורה היה צריך והלא כל המ' שנה שהיו במדבר לא הלכו אלא לאורו, ופירשו התוספות (שבת כ''ב:) שלא היו הולכים לאור החמה אלא לאור השכינה שהיו רואים מה שבתוך התפוח וכו' אלא עדות לבאי עולם וכו' ע''כ, והוא מה שנתחכם ה' בסמיכות זה של מצות המנורה למצות סוכה כי בסוכות וגו' לומר כי ישראל לצד ענני כבוד לא היה להם אור השמש והליכתם היתה לאורו יתברך, אם כן מצות מנורה אינה אלא לפרוכת העדות עדות לבאי עולם וכו': (אור החיים)

 ספורנו  צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן כו'. אחר שכלה השמן שהתנדבו במלאכת המשכן צוה שיביאו לדורות: (ספורנו)


{ג}  מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָֽעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַֽעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַֽהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד-בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  מִבָּרָא לְפָרֻכְתָּא דְסַהֲדוּתָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא יַסְדַר יָתֵהּ אַהֲרֹן מֵרַמְשָׁא עַד צַפְרָא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא קְיָם עָלָם לְדָרֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מִבָּרָא לְפַרְגוֹדָא דְסַהֲדוּתָא לְעַלְמָא דִשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא בְּיִשְרָאֵל בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא יְסַדֵר יָתֵיהּ אַהֲרן מֵרַמְשָׁא וְעַד צַפְרָא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא קְיַים עֲלָם לְדָרֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לפרכת העדת. שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו (שבת כב. ת"כ שם ט.), על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מתחיל, ובה (ת) היה מסיים: יערוך אתו אהרן מערב עד בוקר. יערוך אותו, עריכה הראויה למדת כל הלילה (ת"כ שם יא.), ושיערו חכמים, חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הוקבעה להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רוצה לומר בתחלה בערב כשהדליק את הנרות הדליק נר המערבי בתחלה וכשבא להטיב את הנרות בשחרית היה מטיב כולן ועדיין נר מערבי דולק והוציא הפתילות הדולקות לחוץ ומטיב אבל נר זה לא היה מטיב עד הערב ונותן בו שמן כמו בשאר נרות, כן פירש רש"י בפרק במה מדליקין: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  מחוץ לפרכת העדות. וכן בואתה תצוה אשר על העדות וזהו שאמרו חז''ל שנר מערבי הוא עדות ששכינה בישראל: מחוץ לפרכת. הפסוק מתחיל במ''ם ומסיים במ''ם שההיכל הי' ארכו מ' אמה (וכן הפרוכת הי' מדתה מ''ם): יערוך אותו אהרן. ובואתה תצוה כתיב אהרן ובניו לפי שאחר שמתו נדב ואביהוא בהכנסם להיכל לא הניח אהרן לבניו ליכנס לבדם אלא היה נכנס עמהם ומ''מ היה פורש בשעת הקטרה: (בעל הטורים)

 ספורנו  יערוך אותו אהרן. אף על פי שהיתה הדלקת הנרות וכן קטרת התמיד כשרה בכהן הדיוט לדורות כפי מה שקבלו ז''ל מכל מקום נאמר בשניהם אהרן כי אמנם כל ימי המדבר היה ענין המשכן בכל יום כענינו לדורות ביום הכפורים שנאמר בו כי בענן אראה על הכפרת וזה כי בכל ימי המדבר נאמר כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו וכו' ולכן היה מן הראוי שיהיו מעשה הקטרת והדלקת הנרות בו הנעשים בפנים נעשים על ידי כהן גדול כמו שנעשים לדורות ביום הכפורים: (ספורנו)


{ד}  עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַֽעֲרֹ֖ךְ אֶת-הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תָּמִֽיד: (פ)

 אונקלוס  עַל מְנַרְתָּא דָכִיתָא יַסְדַר יָת בּוֹצִינַיָא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  עַל מְנַרְתָּא דָכִיתָא יְסַדֵר יַת בּוֹצִינַיָא קֳדָם יְיָ תְּדִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  המנורה הטהרה. שהיא זהב טהור. דבר אחר על טהרה של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחלה מן האפר: (רש"י)


{ה}  וְלָֽקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָֽפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִֽהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָֽאֶחָֽת:

 אונקלוס  וְתִסַב סֻלְתָּא וְתֵיפֵי יָתַהּ תַּרְתָּא עַשְׂרֵי גְרִיצָן תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין תְּהֵי גְרִצְתָּא חֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִיסַב סְמִידָא וְתֵיפֵי יָתָהּ תְּרֵיסְרֵי גְרִיצָן שָׁוִוין לִתְלֵיסַר שִׁבְטַיָא תְּרֵי עֶשְרוֹנִין תְּהֵי גְרִיצְתָּא חֲדָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולקחת סלת. בצווי וכך ואפית אותה ובאה זו המלה מלרע והיא זרה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואפית אותה. בגימ' כמין תבה פרוצה וגימ' ספינה רקדת. בלחם הפנים כ''ד עשרונים והם י''ב חלות כנגד י''ב מזלות שחוזרין חלילה בכ''ד שעות שביום והם שש שש מערכות כנגד ששת ימי בראשית שבהן נברא העולם שהכל מתקיים בזכות ישראל: (בעל הטורים)

 ספורנו  ולקחת סלת. גם זה נראה שנאמר אחר ששלמה קצבת לחם הפנים של נדבת המשכן המבוארת בספור ויביאו את המשכן אל משה: (ספורנו)


{ו}  וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּֽעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וּתְשַׁוִי יָתְהוֹן תַּרְתֵּי סִדְרִין שִׁית סִדְרָא עַל פָּתוֹרָא דַכְיָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְסַדֵר יַתְהוֹן תַּרְתֵּין סִדוּרִין שִׁית בְּסִדְרָא חֲדָא וְשִׁית בְּסִדְרָא חֲדָא עַל פְּתוֹרָא בִּטְהֲרֵיהּ דִמְסַדֵר קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  שש המערכת. שש חלות המערכה (א) האחת: השלחן הטהר. של זהב טהור. דבר אחר על טהרו של שלחן, (ב) שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל (ג) גבי השלחן (ת"כ פרק יח, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) והוא מקרא קצר וצריך להוסיף חלות אחר מלת שש להודיע אלו שש מה הן, והוסיף מלת אחת להודיע ששש חלות האחרות הן היו על המערכה השניה: (ב) ופירוש טהרו גבו ובלשון ישמעאל קורין הגב טהור בטי"ת רפויה הנקרא בלשונם ד"ט. הרא"ם: (ג) כלומר הסניפין היו למעלה על השלחן ולחם הפנים מונח עליהם והיו בין כל לחם ולחם כמו שמפורש בפרשת תרומה כדי שלא יכבד משא העליונים על התחתונים וישברו, אבל על השלחן לא היה קנה דהלחם התחתון שוכב על השלחן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ב' מערכות. במספר השבטים כסוד האפוד והחשן או שני עשרונים כמספר המערכות: על השלחן הטהור. כנגד שלחנות אחרים שיש שם והוא לבדו מצופה זהב וזרו זהב והלבונה שהיתה עם הלחם הוא אשה לה' והלחם לכהן ויתכן שהזכיר זאת הפרשה בעבור שיש חיוב על ישראל לתת עולות המועד ושמן ולחם תמיד: (אבן עזרא)


{ז}  וְנָֽתַתָּ֥ עַל-הַֽמַּֽעֲרֶ֖כֶת לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְהָֽיְתָ֤ה לַלֶּ֨חֶם֙ לְאַזְכָּרָ֔ה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְתִתֵּן עַל סִדְרָא לְבֹנְתָּא דָכִיתָא וּתְהֵי לִלְחֵם לְאִדְכַּרְתָּא קֻרְבָּנָא קָדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן עַל סִידוּרַיָא צְרִיד לְבוֹנְתָּא בְּרִירְתָּא וּתְהֵי לְלַחֲמָא לְאַדְכָּרָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתת על המערכת. על כל אחת משתי המערכות, היו שני בזיכי לבונה, מלא (ד) קומץ לכל אחת: והיתה. הלבונה הזאת: ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת, והיא לזכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה כקומץ, שהוא אזכרה למנחה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) פירוש דילפינן מגזירה שוה כתיב הכא מערכה וכתיב גבי לחם הפנים מערכת, מה מערכת האמורה גבי לחם הפנים שתים אף כאן היה שתים נותן שני בזיכי לבונה כלומר על כל מערכה היה נותן לבונה ולא על הלחם היו הבזיכים אלא אצל המערכה כדי שלא יבצעו הלחם מפני כובדן של בזיכין, ופירוש על המערכת אצל המערכה וסמוך לו כמו וסכות על הארון את הפרוכת: (שפתי חכמים)


{ח}  בְּי֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת יַֽעַרְכֶ֛נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה תָּמִ֑יד מֵאֵ֥ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם:

 אונקלוס  בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא יַסְדְרִנֵהּ קֳדָם יְיָ תְּדִירָא מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קְיַם עָלָם: (אונקלוס)

 יונתן  בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָּא בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָּא יְסַדְרִינֵיהּ חֲדַת קֳדָם יְיָ תְּדִירָא מִן בְּנֵי יִשְרָאֵל קְיַים עֲלָם: (תרגום יונתן)


{ט}  וְהָֽיְתָה֙ לְאַֽהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֔יו וַֽאֲכָלֻ֖הוּ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֑שׁ כִּ֡י קֹ֩דֶשׁ֩ קָֽדָשִׁ֨ים ה֥וּא ל֛וֹ מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהוָֹ֖ה חָק-עוֹלָֽם: (ס)

 אונקלוס  וּתְהֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי וְיֵכְלֻנֵהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרֵי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא לֵהּ מִקֻרְבָּנַיָא דַיְיָ קְיַם עָלָם: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּתְהֵי לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי וְיֵכְלוּנֵיהּ מִן בָּתַר אִסְתַּלְקוּתֵיהּ מֵעַל פָּתוֹרָא בַּאֲתַר קַדִישׁ אֲרוּם קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא לֵיהּ מִקוּרְבָּנַיָא דַיְיָ קְיַים עֲלָם: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיתה. המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה, בכלל מנחה היא: ואכלהו. מוסב על הלחם, שהוא לשון זכר: (רש"י)

 אבן עזרא  לאהרן ולבניו. כל בני ביתו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והיתה לאהרן ולבניו. המנחה הזאת שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא ואכלוהו מוסב על הלחם לשון רש"י ויתכן כי "והיתה" על כל אחת מן המערכות ועל דרך האמת והיתה לאהרן ולבניו ברית עולם כדרך בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב ה) (הרמב"ן)


{י}  וַיֵּצֵא֙ בֶּן-אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן-אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּֽחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי:

 אונקלוס  וּנְפַק בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְהוּא בַּר גְבַר מִצְרָאָה בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְצוֹ בְּמַשְׁרִיתָא בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְגַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  גַבְרָא חַיָיבָא מְרוֹד בֶּאֱלָהָא שְׁמַיָא נְפַק מִמִצְרַיִם בַּר גַבְרָא מִצְרָאָה דְקָטַל גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְעָאַל עַל אִנְתְּתֵיהּ וְאִתְעַבָּרַת וִילֵידַת בַּר בְּגוֹ בְנֵי יִשְרָאֵל וְכַד הֲווֹן יִשְרָאֵל שַׁרְיָין בְּמַדְבְּרָא בָּעָא לְמִפְרוֹס מַשְׁכְּנֵיהּ בְּגוֹ שִׁבְטָא דִבְנֵי דָן וְלָא שַׁבְקוּהָ מִן בִּגְלַל דְטִיכְסִין דְיִשְרָאֵל גְבַר עַל טִיכְסֵיהּ בְּאַתְוָון לְיֵיחוּס אַבָהַתְהוֹן שַׁרְיָין וְאִתְקוֹטְטוּ כַּחֲדָא בְּמַשְׁרִיתָא וַאֲזָלוּ לְבֵי דִינָא בַּר אִתְּתָא בַּת יִשְרָאֵל וְגַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל דְמִן שִׁבְטָא דְדָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצא בן אשה ישראלית. (ת"כ) מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו (ה) יצא, רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר, ביום השבת יערכנו, (ו) דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ומתניתא אמרה (ת"כ פרשתא יד, א.), מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב, ב.) כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף: בן איש מצרי. הוא המצרי (ז) שהרגו משה: בתוך בני ישראל. מלמד (ח) שנתגייר: וינצו במחנה. על עסקי המחנה: ואיש הישראלי. זה שכנגדו שמיחה בו (ט) מטע אהלו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) לפי שדרשינן סמיכות ולעיל כתיב חק עולם ויצא וגו' כלומר מעולמו יצא: (ו) כתב הרא"ם מהכא משמע דמעשה המקלל בשנה שניה היה שהרי לחם הפנים לא היה אלא לאחר שהוקם המשכן, וכן מעשה הדגלים לא היה אלא עד שנה שניה כדכתיב בפרשת במדבר, וקשה דהא פירש ויניחוהו במשמר ולא הניחו המקושש עמו כו' והמקושש בשנה ראשונה היה כדפירש וימצאו איש מקושש עצים בגנותן של ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה כו', אם כן מעשה דמקלל גם כן בשנה ראשונה היה. ותירץ אף על פי שמעשה לחם הפנים לא היה אלא בשנה שניה מכל מקום אפשר שצווי לחם הפנים היה בשנה ראשונה ובשעת הצווי כששמע אותו רשע מיד לגלג, עד כאן: (ז) לפי שפירש רש"י לעיל ויצא מחוייב עמד וגידף קשה היאך תליא זה בזה, אלא כך פירושו כשאמרו לו באותות לבית אבותם כתיב, אמר להן מי היה אבי, אמרו לו מצרי היה, אמר להו איזה מצרי, אמרו לו אותו מצרי שהרגו משה בשם המפורש מיד עמד וגידף: (ח) ואם תאמר והא בפרשת שמות כתיב וירא כי אין איש ופירש עתיד לצאת ממנו איש טוב, ויש לומר דלכך נקט רש"י עתיד לצאת רוצה לומר דבאותו זמן כבר נולד היה זה אבל אחר כך אין איש עתיד לצאת ממנו שהוא טוב והא דאמר שנתגייר והא נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר ומה צריך להתגייר. תירץ הרמב"ן שנכנס לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה והוא דבק באמו בתוך בני ישראל. והתוספות תירצו שקודם מתן תורה היה הולד הולך אחר אביו וכאשר נולד לא מלו אותו כי הוא מצרי וכאשר גדל נתגייר מדעתו: (ט) רוצה לומר שלא הניחו ליטע אהלו שם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויצא בן אשה ישראלית. מאהלו כמו יצאו נצבים פתח אהליהם: בן איש מצרי. מתיהד: ואיש הישראלי. כמו לאיש העשיר את יום השביעי ולא נדע למה נסמכה זאת הפרשה אולי דבר המקלל דברים אשר לא כן בעבור הלחם והשמן והקרבנות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויצא בן אשה ישראלית. טעמו "ויצא בתוך בני ישראל" וכן ויצא בתוך העיר (אסתר ד א) כי יצא מביתו או ממקום מושבו אל העיר וכן זה יצא מאהלו או ממקומו ובא בתוך העם וינצו שם וטעם במחנה כי היתה המריבה במחנה ושמעו רבים ותפשו בו ויביאו אותו אל משה האהלה וטעם הזכיר זה בכאן כדברי האומר מפרשה של מעלה יצא (ויק"ר לב ג) כי חטא בשפתיו על אשי ה' והוכיחו האיש הישראלי וינצו שניהם ויחר אפו וקלל בנפשו וטעם בן הישראלית ואיש הישראלי להורות כי העו"ג הבא על בת ישראל הולד אינו ישראלי ואע"פ שפסקנו בגמרא (יבמות מה) דעו"ג הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש הרי אמרו (בכורות מז) מזהמין את הולד שהוא פגום לכהונה וכל שכן שאינו ישראלי בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ כי "לשמות מטות אבותם" כתוב בהן (במדבר כו נה) ומה שאמר בת"כ (פרשה יד א) בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר אינו שיצטרך בגירות אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה (כריתות ט) אבל נתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל וזה טעם "בתוך בני ישראל" שהיה עמהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי וכן מה שאמרו בת"כ (שם) אע"פ שלא היו ממזרים באותה שעה הוא היה כממזר כדברי יחיד היא שנויה והלכה הולד כשר והצרפתים אומרים כי טעם הגרות מפני שהיה קודם מתן תורה והיה משפטו לילך אחר הזכר ממה שאמרו (יבמות עח) באומות הלך אחר הזכר וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול ואין דעתי כך כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגוים לא יתחשבו וכמו שאמר בעשו (קידושין יח) ודילמא ישראל מומר שאני וק"ו הדבר אם לאחר מתן תורה שהכותי הבא על בת אברהם מחייבי לאוין ואין לו בה קידושין היא מקוה טהורה לאומות להכשיר את ולדה להיות כמוה לא כל שכן קודם התורה שתהא מטהרת ולדה להיות כמוה לחייבו במילה כזרעו של אברהם ויהיה מכלל בני ישראל (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ויצא בן אשה ישראלית. סמך מקלל לב. ום השבת לו' שהמקלל ומקושש היו בזמן א' ולו' שהמחלל שבת ככופר בעיקר: וינצו. ב' וינצו במחנה וינצו שניהם בשדה רמז למ''ד שיצא חייב מבית דינו של משה על שרצה ליטע אהלו במחנה דן וזהו וינצו בשדה על עסקי שדה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ויצא בן אשה וגו'. אמר ויצא על דרך אומרם ז''ל (תנחומא) בפסוק ויצא העגל הזה שיצא בלא כוונת הפועל, כמו כן כאן לא שנתכוונה האשה ישראלית למעשה הכיעור אלא בלא מתכוין לדבר איסור יצא הנגע, כאומרם ז''ל (שמו''ד פ''א) שהעמיד המצרי הבעל לעבודתו וחזר לבית ועשה מעשה והאשה חשבה כי בעלה היה ויצא נגע זה, ולזה תמצא שהכתוב משוה זכרון האשה לזכרון האיש הישראלי דכתיב האשה הישראלית ואיש הישראלי כי נקיה האשה מעון ושוה לאיש הישראלי המוזכר לפנינו שאין בו דופי, ואומרו בתוך בני ישראל לומר שלא היה בתוכם ממזר כיוצא בו:

עוד ירצה שלא נתנו לו מושב בתוכם שבמקום שהיה רוצה לטעת אהלו היה אומר לו אינך משלנו, ורז''ל (תורת כהנים) אמרו שבא לומר הכתוב שנתגייר ואלו ואלו דברי אלהים חיים:

ואיש הישראלי. טעם שלא הוזכר שמו, אולי שלא רצה להזכירו משום שעל ידו היה הדבר שנקב בן הישראלית את השם ומגלגלין וכו', ואין הקדוש ברוך הוא חפץ לגנות אדם, ומה גם בתורה שנשאר הרושם לעולם ועד:

עוד נתכוין הכתוב לומר שמריבה אשר נצו עליה היא על הפרש הנרשם שזה הוא בן ישראלית וזה בן ישראלי וכאן כלל כל מה שאמרו ז''ל (ויק''ר פל''ב) למ''ד על דבר יוחסין ולמ''ד וכו', ולא חש הכתוב להאריך לשון ולומר גם כן שמו כי אין צורך בדבר: (אור החיים)

 ספורנו  והוא בן איש מצרי. ובכן העיז פניו לברך את השם דישראל לא פקירי כולי האי: (ספורנו)

 כלי יקר  ויצא בן אשה ישראלית וגו'. לא פרט הכתוב שם של אחד מהם להורות שהיו שניהם פגומים, כי כל היוצא לריב מהר ודאי הוא פגום ואינו מן האנשים הנודעים בשמם לשם ולתהלה, אלא מן הפחותים אנשי בליעל גם בני בלי שם ולא היה בהם כי אם שם היחוס של אבותם שזה היה בן ישראלית וזה איש ישראלי, וע"כ נאמר וינצו במחנה כי שניהם היו בעלי מצה ומריבה ונתגלגל חובה על ידי חייב כי ע"י שזה הישראלי נכנס עמו במריבה גרם לו לגדף השם הנכבד. וקצת ראיה לזה ממה שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש יקלל אלהיו וגו'. ואיך הכניס בדבור זה מאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם. וכן פסוק ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו'. ועוד שפסוק זה כולו מיותר שהרי נאמר אח"כ בפירוש שבר תחת שבר וגו'.

אלא שכל זה מדבר בגנות המצה והמריבה, שאין שלום יוצא מתוך מריבה ועל ידי המריבה יבא שיכה נפש אדם או בהמה ויזיקו או בגופו או בממונו, ולפי שארז"ל (קידושין ע.) כל הפוסל במומו פוסל, לכך נאמר ואיש כי יתן מום בעמיתו. להטיל מום בקדושים, כאשר עשה בעקימת שפתיו דהוי מעשה כן יעשה לו כי יאמרו לו שפוסלו במומו, ולמטה מדבר במום ממש ע"כ אמר כן ינתן בו. וכן זה בן ישראלית, וזה איש הישראלי, כי כל אחד פוסל חבירו במום כי שניהם לא היו אנשי שם ולא נודעו כי אם מצד אבותם.

ומ"ש ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה בשם המפורש ועל כן כל הימים היה מגדף בתוך לבו ולא נודע בחוץ הדבר, וכל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי (אבות ד.ה) על כן סבב השם שיצא מאהלו בתוך בני ישראל כדי שתגלה רעתו בקהל כי כך המדה בחילול השם. ויכול להיות שלכך נאמר ויצא כי במשה נאמר ויצא משה אל אחיו (שמות ב.יא) גם אני אצא לגדף, במשה נאמר (שם ב.יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש ועשה בצנעה, אני אצא בתוך בני ישראל לעשות ברבים. (כלי יקר)

 דעת זקנים  והוא בן איש מצרי. הוא גרם לו שברך את השם שדרכן של מצריים לבזות את השם כמו שאמר פרעה לא ידעתי את ה': וינצו במחנה. אמר לו חבירו אביך המצרי משה הרגו אמר לו במה אמר לו בשם המפורש כדפרשינן מיד ויקוב את השם ויקלל: (דעת זקנים)


{יא}  וַ֠יִּקֹּב בֶּן-הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת-הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל-מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת-דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה-דָֽן:

 אונקלוס  וּפָרֵשׁ בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמָא וְאַרְגֵז וְאַיְתִיאוּ יָתֵהּ לְוָת מֹשֶׁה וְשׁוּם אִמֵהּ שְׁלֹמִית בַּת דִבְרִי לְשִׁבְטָא דְדָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכַד נָפַק מִבֵּי דִינָא כַּד מְחַיֵיב פָּרֵישׁ וְחָרִיף בַּר אִתְּתָא בַּת יִשְרָאֵל יַת שְׁמָא רַבָּא וְיַקִירָא דְמִתְפָּרֵשׁ דְשָׁמַע בְּסִינַי וְאָזִיד וְאַרְגִיז וְשׁוּם אִמֵיהּ שְׁלוֹמִית בַּת דִבְרִי לְשִׁבְטָא דְדָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויקב. כתרגומו, ופריש שנקב שם המיוחד וגדף (סנהדרין נו.), והוא שם המפורש ששמע מסיני: ושם אמו שלומית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו לומר, שהיא לבדה היתה זונה: שלמית. דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל: בת דברי. דברנית היתה, מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה: למטה דן. מגיד שהרשע גורם גנאי לו, גנאי לאביו, גנאי לשבטו, כיוצא בו אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שמות לא, ו.), שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו: (רש"י)

 אבן עזרא  ויקב. יש אומרים שפירושו ויפרש כמו אשר פי ה' יקבנו אשר נקבו בשמות ויש אומרים שהוא כמו מה אקוב והראשון קרוב לפי דעתי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ויקוב. ב' במס' מתרי לישני ויקוב את השם ויקוב חור בדלתו והיינו דאיתא בסנהדרין אימא דברזיה מברז מלמד ששתים רעות עשה: ויקלל. ד' במס' ויקוב ויקלל ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו הלוך ויקלל ויקלל הפלשתי את דוד ויקלל את יומו באיוב דאיתקש קללת נשיא לקללת השם כדכתיב אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור ע''כ נהרג שמעי והפלשתי אבל איוב שלא רצה לקלל כדכתיב כאחת הנבלות תדברי ולא קלל רק את יומו ע''כ ויוסף ה' לאיוב למשנה: (בעל הטורים)

 אור החיים  ושם אמו. צריך לדעת למה לא הזכיר שמה בתחלה כשהזכירו עד הבאתו אל משה, ויש לומר בב' דרכים, האחד לשבח על זה הדרך ויביאו אותו אל משה ושם אמו וגו', פירוש גם היא מכלל המביאים והאחד לגנאי ויביאו אותו אל משה ועל ידי הבאה זו נתחייבה שהכתוב יפרסם אותה שאמו היא שלומית, וממוצא דבר אתה יודע כי נכמרו רחמיה על בנה וכתיב (משלי י''ב) ורחמי רשעים אכזרי, לזה גילה אותה הכתוב כי זאת האשה וזה בנה, גם הזכיר שבטה להטעם עצמו שכתבתי כי מן הסתם השבט ירחם ויעמוד לעזר הקרובים, ולזה אמרו במדרש (ויק''ר פל''ב) גנאי לו גנאי לשבטו וכו': (אור החיים)

 דעת זקנים  למטה דן. הוא גרם לו המריבה כדאמרינן בפ"ק דפסחים ההוא דהוה אמר דונו דינא אמר שמא משבט דן קא אתי: (דעת זקנים)


{יב}  וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל-פִּ֥י יְהוָֹֽה: (פ)

 אונקלוס  וְאַסְרוֹהִי בְּבֵית מַטְרָא עַד דְיִתְפָּרַשׁ לְהוֹן עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  דֵין הוּא חַד מִן אַרְבַּעְתֵּי דִינִין דִי עֲלוּ קֳדָם משֶׁה נְבִיָיא וְדָן יַתְהוֹן עַל פּוּם מֵימְרָא דִלְעֵיל מִנְהוֹן דִינָא מָמוֹנָא וּמִנְהוֹן דִינָא נַפְשָׁתָא בְּדִינֵי מָמוֹנָא הֲוָה משֶׁה זָרִיז וּבְדִינֵי נַפְשָׁתָא הֲוָה מָתוּן וּבְאִילֵין אָמַר משֶׁה לָא שְׁמָעִית מִן בִּגְלַל לְמֵילְפָא רֵישֵׁי סַנְהֶדְרַיְיתָא דְיִשְרָאֵל דַעֲתִידִין לְמֵיקוּם בַּתְרֵיהּ דֶיֶהֱווֹן זְרִיזִין בְּדִינֵי מָמוֹנָא וּמְתוּנִין בְּדִינֵי נַפְשָׁתָא וְלָא יְבַהֲתוּן לְמִישְׁאֲלָא דִינָא דְמִתְקַשֵׁי לְהוֹן אֲרוּם משֶׁה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל צָרִיךְ דְיֵימַר לָא שְׁמָעִית בְּגִין כֵּן אַצְנָעוּ יָתֵיהּ בְּבֵית מַטְרָא עַד זְמַן דְיִתְפָּרֵשׁ לְהוֹן עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וינחהו. לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד, ויודעים היו (י) שהמקושש במיתה, (סנהדרין עח:) שנאמר מחלליה מות יומת (שמות שם יד.), אבל לא פורש להם (כ) באיזו מיתה, לכך נאמר כי לא פורש מה יעשה לו (במדבר טו, לד.), אבל במקלל הוא אומר, לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) זה טעם הוא אדלעיל למה לא הניחום ביחד ומפרש לפי שיודעין שזה במיתה אבל מקלל לא היו יודעין שהוא במיתה ושמא לא יהיה במיתה ויצטער זה שסבר הואיל ויושבין יחד ימיתוהו: (כ) ואם תאמר כיון שהיו יודעין שהמחלל שבת במיתה למה לא דנוהו בחנק דהא כל סתם מיתה שבתורה היא חנק. יש לומר שסבורין שהמחלל שבת כאלו עובד עבודת אלילים וכופר בהקדוש ברוך הוא כיון שאין מאמין ששבת הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית אין מאמין שהקדוש ברוך הוא ברא העולם וכאלו מאמין בעבודת אלילים, ושמא כמו שעבודת אלילים בסקילה כך מחלל שבת בסקילה או שמא חנק לכך היו מסופקים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  במשמר. במקום ידוע במחנה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וינחוהו. ב' במסורה הכא ויניחוהו במשמר ויניחוהו מחוץ לעיר גבי לוט ויניחוהו מחוץ לעיר למה וינחוהו במשמר כדי לשמרו: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  לפרוש להם על פי ה'. לפרוש משמע לפרש הכל שלא היו יודעין אם היה חייב סקילה מק"ו דמקלל אביו ואמו דכתיב בהו אביו ואמו קלל דמיו בו או שמא אינו דין שיהא נדון במיתת ב"ד כדי שלא יהא לו כפרה לפי שענשו גדול כדאמרינן גבי מעביר בנו ובתו באש איש כי יתן מזרעו ודרשינן מזרעו ולא כל זרעו מכאן אמרו המעביר כל זרעו פטור והאי פטור לאו פטור ממש קאמר דא"כ מצינו חוטא נשכר אלא ר"ל פוטרין אותו ממית' ב"ד כדי שלא יתכפר בכך לכך הוצרך לומר לפרוש להם על פי ה' אבל במקושש שידעו בודאי שהוא חייב מיתה שנאמר מחלליה מות יומת אך לא ידעו באי זו מיתה הוא נהרג אם בחנק משום דכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק או דילפינן חלול מע"ז לכך לא נאמר בו לפרוש אלא כי לא פורש מה יעשה לו. וקשה כאן ולשם לרבי יהודה דאמר שאינו נהרג עד שיודיעוהו באי זו מיתה נהרג א"כ איך נתחייבו אלו ושמא התרו בהן בכל ארבע מיתות ב"ד והתירו עצמן למיתות כלן ומיהו קשיא למ"ד התראת ספק לא שמה התראה שהרי בכל מיתה ומיתה הויא לה התראת ספק ודוחק הוא שיהו בהם כל כך עדים שהתרו להם מכלם ביחד ושמא אפשר להיות כן מדכתיב כאן וסמכו השומעי' ולא כתיב העדים וכן במקושש כתיב ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש משמע שהרבה היו שם. ועוד י"ל חברים היו וס"ל דחבר אין צריך התראה. תן לחכם ויחכם עוד: (דעת זקנים)


{יג}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{יד}  הוֹצֵ֣א אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָל-הַשֹּֽׁמְעִ֛ים אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-רֹאשׁ֑וֹ וְרָֽגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל-הָֽעֵדָֽה:

 אונקלוס  אַפֵּק יָת דְאַרְגֵז לְמִבָּרָא לְמַשְּׁרִיתָא וְיִסְמְכוּן כָּל דִי שְׁמָעוּ יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישֵׁהּ וְיִרְגְמוּן יָתֵהּ כָּל כְּנִשְּׁתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  הַנְפֵּק יַת מַרְגְזָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיִסְמְכוּן כָּל סַהֲדַיָא דְשָׁמְעוּ בְּאַרְגָזוּתֵיהּ וְדַיְינַיָא יַת יְדֵיהוֹן עַל רֵישֵׁיהּ וִיאַטְלוּן יָתֵיהּ בְּאַבְנִין כָּל כְּנִישְׁתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  השמעים. אלו העדים: כל. להביא את הדיינים: את ידיהם. אומרים לו דמך בראשך, ואין אנו נענשים במיתתך, (ל) שאתה גרמת לך: כל העדה. במעמד כל העדה (ת"כ פרק יט, ג.), (מכאן), ששלוחו של אדם כמותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) יש מפרשים אין אנו נענשין לפי שהעדים צריכים להעיד כמו ששמעו מפי המגדף אבל אין לשון רש"י משמע כן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וסמכו כל השומעים. בעבור כי על פי עדותם יסקל: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  וסמכו כל השומעים. איתא בת"כ מה נשתנה מיתה זו שהיא בסמיכה אלא לפי שבשעת גמר דין צריכין העדים לומר בפי' כמו ששמעו מפי המברך לפיכך סומכין ידיהם עליו לומר העון הזה שאתה גורם לנו עליך יהיה: (דעת זקנים)


{טו}  וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי-יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ:

 אונקלוס  וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵל לְמֵימָר גְבַר גְבַר דִי יַרְגֵז קֳדָם אֱלָהֵהּ וִיקַבֵּל חוֹבֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְעִם בְּנֵי יִשְרָאֵל תְּמַלֵיל לְמֵימָר גְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב דְיִרְגֵז וְיֶחֱרַף שׁוּם כִּינוּי אֱלָהֵיהּ וִיקַבֵּל חוֹבֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונשא חטאו. בכרת, כשאין התראה: (רש"י)

 ספורנו  כי יקלל אלהיו. ויעבור על לאו אלהים לא תקלל: ונשא חטאו. ישא העונש הראוי לו כפי המקלל והמקולל בפרט כשלא קלל בשם או שגדף ובזה בלבד כתרגומו דיינין לא תקיל: (ספורנו)

 דעת זקנים  איש איש כי יקלל אלהיו. אפילו המקלל הנשיא ונשא חטאו במלקות שנאמר אלהים לא תקלל וגו' ונוקב שם ה' מות יומת מברך את ה' כמו מה אקב לא קבה אל אותו יומת שפשט ידו בעיקר: (דעת זקנים)


{טז}  וְנֹקֵ֤ב שֵׁם-יְהוָֹה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ-ב֖וֹ כָּל-הָֽעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ-שֵׁ֖ם יוּמָֽת:

 אונקלוס  וְדִי פָרֵשׁ שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְטָּלָא יִתְקְטֵל מִרְגַם יִרְגְמוּן בֵּהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא כְּגִיוֹרָא כְּיַצִיבָא בְּפָרָשׁוּתֵהּ שְׁמָא יִתְקְטֵל: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם מַאן דִמְפָרֵשׁ וּמְחַרֵף שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל אַטְלָא יְאַטְלוּן יָתֵיהּ אַבְנִין כָּל כְּנִישְׁתָּא כְּגִיוֹרָא כְּיַצִיבָא בִּזְמַן דְיֶחֱרַף שְׁמָא דִמְיַיחֵד יִתְקְטֵיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונקב שם. אינו חייב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכינוי: ונקב. לשון קללה, כמו מה אקב (במדבר כג, ח.): (רש"י)

 אבן עזרא  כל העדה. הם גדולי הארץ שהם גדולי ישראל ויש אומרים כי יקלל אלהיו בסתר והנכון שמלת אלהים שם התאר והמלאכים יקראו אלהים וכן הדיינים ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל אך אם יפרש השם הנכבד שאינו שם התאר ולא יתערב עם שם כי הוא לבדו והנה הטעם בעת שיקלל אם יפרש השם יומת בנקבו שם כאשר עשה בן המצרי ולמען כבוד השם לא נזכר. ואמר כגר כאזרח. יומת. ויתכן שהכו אלה הנצים זה את זה על כן נכתבה זאת הפרשה וכבר הזכירה רק הוסיף כגר כאזרח יהיה והחל כי יכה כל נפש אדם בזדון ולא במלחמה מגר או אזרח: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בנקבו שם. וסמיך ליה ואיש כי יכה רמז למה שאמרו יכה יוסי את יוסי. ד''א בנקבו שם וסמיך איש כי יכה לומר כל הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה: סמך מקלל לפרשת בהר סיני לומר שהמקלל קלל השם ששמע בסיני. ועוד כאשר צוה ה' את משה וסמיך ליה בהר סיני לומר כאשר צוה למשה בסיני סקל יסקל או ירה יירה כן יעשה לו: (בעל הטורים)

 ספורנו  ונוקב שם ה' מות יומת. אבל נוקב שם ה' לא יהיה ענשו כעונש קללת שאר אלהים ולא ממין אותו העונש גם עם רבוי מנינו אבל הוא במיתה: כגר כאזרח. ואין זה העונש לזה המברך עתה מפני היותו גר כי בזה גם האזרח היה שוה לו בנקבו שם: (ספורנו)


{יז}  וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל-נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת:

 אונקלוס  וּגְבַר אֲרֵי יִקְטוֹל כָּל נַפְשָׁא דַאֲנָשָׁא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר אֲרוּם יַקְטֵיל כָּל נַפְשָׁתֵי דְבַר נְשָׁא מִבְּנֵי יִשְרָאֵל אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל בְּסַיְיפָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואיש כי יכה. לפי שנאמר מכה איש וגו' (שמות כא, יב.), אין לי אלא שהרג את האיש, אשה וקטן מנין, תלמוד לומר כל נפש אדם: (רש"י)

 ספורנו  ואיש כי יכה כל נפש אדם. בהיות קללת אלהים אצל קצת האומות דבר נקל מאד כאמרו והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו וכאמרם ז''ל (סנהדרין ס. א.) השומע אזכרה מפי גוי אינו חייב לקרוע שאם אין אתה אומר כן נתמלא כל הבגד כולו קרעים ועם זה נראה שיהיה דבור המקלל בזה דבור בטל בהיות כל קללה נמנעת במציאות האל יתברך באר הטעם ואמר כי אמנם הפועל הרע כאשר יהיה נעשה בנושאים מתחלפים אף על פי שהוא פועל אחד בעצמו יתחלף ענשו כפי חלוף אותם הנושאים עד שיהיה העונש בהיות החטא באיזה נושא עונש בגוף או עונש מיתה וכאשר יהיה בנושא אחר למטה ממנו יהיה העונש ממון. ועל זה נתן שלשה ראיות אחד בהורג שההורג נפש אדם חייב מיתה וההורג בהמת חבירו חייב ממון בלבד. שנית בחובל שהחובל אדם היה ראוי ליענש בגוף לולי חסרון יכולתנו לצמצם כמו שקבלו רכותינו ז''ל (קמא פרק החובל) והוצרך לענשו ממון ועם כל זה הנה הממון רב שחייב בחמשה דברים כמו שקבלו הם ז''ל ומכה בהמה יהיה ענשו ממון מועט. שלישית בחובל אדם שחובל באביו ובאמו חייב מיתה וחובל באדם אחר חייב ממון ואין צריך לומר מכה בהמה בזה האופן שיהיה ענשו מועט מאד. ולא הזכיר קללת אביו ואמו כי היא בלתי דומה לזאת הקללה שהוא דבור בטל לגמרי ולא כן קללת האב: (ספורנו)


{יח}  וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ-בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ:

 אונקלוס  וּדְיִקְטוֹל נְפַשׁ בְּעִירָא יְשַׁלְמִנַהּ נַפְשָׁא חֳלַף נַפְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְיִקְטוֹל נְפַשׁ בְּעִירָא יְשַׁלְמִינָהּ נַפְשָׁא חֲלַף נַפְשָׁא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ומכה בהמה ישלמנה. והנה נפש תחת נפש משמש לשני' הפסוקים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  נפש תחת נפש. בבהמה ממש שיצטרך לקנות לו בהמה כבהמתו אבל שישלם לו דמים בשווי הנזק אשר עשה לו וכן שבר תחת שבר עין תחת עין (בפסוק כ) על דעת רבותינו (ב"ק פג) (הרמב"ן)


{יט}  וְאִ֕ישׁ כִּֽי-יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּֽעֲמִית֑וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ:

 אונקלוס  וּגְבַר אֲרֵי יִתֵּן מוּמָא בְּחַבְרֵהּ כְּמָא דִי עֲבַד כֵּן יִתְעֲבֵד לֵיהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר אֲרוּם יִתֵּן מוּמָא בְּחַבְרֵיהּ הֵיכְמָא דְעָבַד הֵיכְדֵין יִתְעֲבֵיד לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כן יעשה לו. ואמר שמשון כן עשיתי להם והגאון הביא ראיות משקול הדעת כי לא יתכן להיות שבר תחת שבר כמשמעו כי הראשון בא בלא כוונה ואיך יתכן לעשות שבר כמוהו ואם הוא במקום מסוכן הנה ימות וכן בעין ומי שסר שלישית אור עינו איך יוכל לעשות כן בעין החובל על כן דברי הקבלה אמת כי פירוש כל אלה שיש עליו כופר וראוי להוציא עינו אם לא יפדנו ואם טענו עלינו אם היה החובל עני ותשובתינו כי על הרוב דבר הכתוב ושמא יעשיר העני גם זאת התשובה על הטוענים אם היה חובל העין עור: (אבן עזרא)


{כ}  שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ:

 אונקלוס  תַּבְרָא חֳלַף תַּבְרָא עֵינָא חֳלַף עֵינָא שִׁנָא חֳלַף שִׁנָא כְּמָא דִי יִתֵּן מוּמָא בַּאֲנָשָׁא כֵּן יִתְיְהֵב בֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  דְמֵי תַבְרָא חוֹלַף תַּבְרָא דְמֵי עֵינָא חוֹלַף עֵינָא דְמֵי שִׁינָא חוֹלַף שִׁינָא הֵיכְדֵין דְיִתֵּן מוּמָא בְּאֵינָשָׁא הֵיכְדֵין יִתְיְהֵב בֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כן ינתן בו. פירשו רבותינו שאינו נתינת מום ממש, אלא תשלומי ממון שמין אותו כעבד, (מ) לכך כתיב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש כמה היה שוה בלא מום וכמה הוא שוה עם המום ומשלם הפחת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כן ינתן בו. יש בי''ת תחת על כמו אשר אני רוכב בה ורבים כן או פירושו כן ינתן בו אם לא יפדה: (אבן עזרא)


{כא}   מפטיר  וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת:

 אונקלוס  וּדְיִקְטוֹל בְּעִירָא יְשַׁלְמִנַהּ וּדְיִקְטוֹל אֲנָשָׁא יִתְקְטֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַאן דְיִקְטוֹל בְּעִירָא יְשַׁלְמִינָהּ וּמַאן דְיִקְטוֹל אֵינָשָׁא יִתְקְטֵיל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ומכה בהמה ישלמנה. למעלה דבר בהורג בהמה, וכאן דבר בעושה (נ) בה חבורה: ומכה אדם יומת. אפילו לא הרגו, אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש, ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב, (ס) ובא להקישו למכה בהמה, מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חייב, הוצרך לומר במכה שפטור, ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דאם לא כן מה ישלמנה מה חסרון עשה בה שישלמנה: (ס) פירוש כיון דלא כתיב הכא נפש שמע מינה דבהכאה בלא מיתה מיירי ואי באדם אחר מיירי והא כתיב ומכה איש ומת אמר רחמנא ולא בהכאה בלבד אלא על כרחך במכה אביו ואמו מיירי וכו': חסלת פרשת אמור (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם ומכה בהמה. פעם אחרת להזכיר הגר כי נתינת המום הוא בישראל כי כן כתוב בעמיתו רק מכה אדם ובהמה משפט אחד להם כגר כאזרח וכבר הודעתיך כי בהתחבר שני כפי''ן הוא דרך קצרה גם הכתוב אחז דרך קצרה שלא הזכיר עם מכה אדם ומת כי ידוע הוא כי המכה לא יומת עד מות המוכה. ופירוש אחר הזכיר בתחלה נפש והטעם שהכהו במקום מסוכן ואחר כן אמר כלל מי שימית יומת בין שיכה במקום מסוכן או שאינו מסוכן על כן לא הזכיר נפש: וטעם אלהיכם. אלהי האזרח ואלהי הגר: (אבן עזרא)


{כב}  מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּֽאֶזְרָ֖ח יִֽהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  דִינָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן כְּגִיוֹרָא כְּיַצִיבָא יְהֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  דִינָא חֲדָא יְהֵי לְכוֹן כְּגִיוֹרָא כְּיַצִיבָא יְהֵי אֲרוּם אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אני ה' אלהיכם. אלהי כולכם, כשם שאני מיחד שמי עליכם, כך אני מיחד שמי על הגרים: (רש"י)

 אור החיים  כגר כאזרח. ולא אמר הגר כאזרח, שאז יהיה נשמע כי מדרגת גר למטה ממדרגת אזרח שהקטן נתלה בגדול, לזה אמר כגר כאזרח פירוש האזרח כגר והגר כאזרח ששקולים הם במשפט: (אור החיים)

 ספורנו  כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלהיכם. אלהי הגר ואלהי האזרח ולא נכר שוע לפני דל (כג) ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה. שלא רגמוהו מפני שנאה על שהיה גר ושהתגרה באזרח אבל עשו לבלתי סור מן המצוה: (ספורנו)


{כג}  וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פפפ)

 אונקלוס  וּמַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאַפִּיקוּ יָת דְאַרְגֵז לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּרְגָמוּ יָתֵהּ אַבְנָא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדוּ כְּמָא דִי פַּקֵיד יְיָ יָת מֹשֶׁה: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאַפִּיקוּ יַת מַרְגְזָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְאַטְלוּ יָתֵיהּ אַבְנִין וּבְנֵי יִשְרָאֵל עָבָדוּ לְמִסְמַךְ יְדֵיהוֹן וּלְמִדְחַף וּלְמִצְלַב וּלְמִקְבּוֹר הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובני ישראל עשו. כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחייה, רגימה, ותלייה:

חסלת פרשת אמור: (רש"י)

 אבן עזרא  ובני ישראל עשו. מאותו היום כמשפט הזה בחובל:

חסלת פרשת אמור (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה. אף לסמיכה אף לדחייה אף לתלייה אף ללא תלין נבלתו על העץ תורת כהנים (פרק כ י) ור"א אמר בפשוטו כי עשו מאותו היום והלאה כמשפט הזה בחובל ואינו נכון שיהיה כתוב על העתיד ופשוטו וירגמו אותו אבן כי עשו בני ישראל המצוה אשר צוה ה' את משה כי כן יכפול בכל השומרים מצות השם כמו שנאמר בפרשת הפסח (שמות יב כח) וכמו שאמר בפרשת הפקודים (במדבר א נד) ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו וכן במטות הנשיאים (שם יז כו) ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כן עשה והנכון בעיני בכאן מפני שפרט בתחילה הסקילה ואחר כן חזר ואמר ובני ישראל עשו כי טעם הכתוב לומר כי כאשר דבר משה אל בני ישראל הוציאו מיד את המקלל ורגמו אותו ועשו כן כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר צוה השם את משה ולא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראלי אלא לבער הפגום מתוכם (הרמב"ן)

 אור החיים  ובני ישראל עשו וגו'. קשה מה מקום ובני ישראל עשו וגו' אחר שאמר ויוציאו את המקלל וגו' וירגמו אותו אבן הריני רואה שעשו את אשר צוה ה', וי''ל לצד שהיה הדבר על ידי מריבה ומחלוקת שהיתה בין הישראלי ובין בן הישראלית יש מקום לומר שעשו בו משפט כתוב לאמצעות גם כן טינא שבלב, לזה אמר עשו כאשר צוה ה' פירוש לצד מצות ה' הוא שעשו:

או נתכוין הכתוב להעלות המצוה שעשאוה כל ישראל הגם שלא היתה בו יד כולם:

או ירצה שעל ידי מעשה זה שקנאו קנאת כבודו יתברך העלה עליהם הכתוב גם כן כאלו עשו כל התורה, והוא אומרו כאשר צוה ה' את משה בדרך כלל:

או יאמר על זה הדרך לצד שבמצות ה' למשה אמר הוצא את המקלל שחוזר אל משה כי הוא יוציא אותו והרגימה תהיה על ידי ישראל דכתיב ורגמו אותו כל העדה, וכאן אמר ויוציאו המקלל שחוזר אל ישראל המוזכרים בסמוך, ובא הכתוב לשבח לישראל ואמר ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' למשה, פירוש לעשות הוא קדמו הם בדברו אליהם ועשו אותו קודם שיעשהו משה לצד הזריזות והמהירות לקיים מצות ה', ולדרכים הראשונים נפרש הוצא, או הוא או שלוחו:

חסלת פרשת אמור (אור החיים)

 דעת זקנים  ובני ישראל עשו. קיימו מה שכתוב בפרשה: (דעת זקנים)






פרשת בהר





ויקרא פרק-כה

{א}  וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה בְּטּוּרָא דְסִינַי לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּטַוְורָא דְסִינַי לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  בהר סיני. מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו (א) כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בת"כ (פרשתא א, א.). ונראה לי שכך פירושה, לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דכולם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני ודאי מכח יתור לשון של בהר סיני יש ללמוד שכללותיהן ודקדוקיהן נאמרו בהר סיני מכל מקום שמא בא ללמד על שמיטה עצמה ולא על שאר מצות, וגם היא גופה תקשה לך מנלן, דלמא בהר סיני אתא דלא תימא באהל מועד דכתיב ברישא דפרשת ויקרא אכלהו פרשיות שאחר פרשת ויקרא קאי משום הכי כתיב כאן בהר סיני. ויש לומר דלכך פירש רש"י ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה שכללותיהן נאמרו בפרשת משפטים אם כן יכול אני לבא לידי טעות ויכול לומר דלכך נשנו כל המצות בערבות מואב משום פרטותיהן ודקדוקיהן אבל אינם מסיני, והא דכתיב לקמן בסוף הספר אלה המצות וגו' דמשמע דכל המצות נאמרו בסיני דלמא אכללות של מצות קאי ולא על הפרטות אבל כיון דשמיטה לא נשנית שם אלא ברמיזה שמוט תשמוט אם כן צריך אני לומר שכללותיה ופרטותיה נאמרו כולן מסיני ואם כן למה נאמר כאן בהר סיני, אלא בא ללמד כאן על כל דבור ודבור שנאמרה למשה שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן והרי בנין אב לכל התורה כולה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בהר סיני. אין מוקדם ומאוחר בתורה וזו הפרשה קודם ויקרא וכל הפרשיות שהם אחריו כי הדבור בהר סיני ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ וכאשר אמר על העריות כי בעבור' תקיא הארץ אותם כן אמר בפרשת אם בחקתי על שבתות הארץ והזכיר בתחלה פי' השבתות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וידבר ה' אל משה בהר סיני. מה ענין שמיטה לענין הר סיני והלא נאמרו כל המצות מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בתורת כהנים (ריש הפרשה) ונראה לי שכך פירושו לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב למדנו שכללותיה ופרטיה כולן נאמרו מסיני ובא הכתוב ולימד כאן על כל דיבור שנדבר למשה בסיני שמסיני היו כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב לשון רש"י ואינו נכון בעיני כלל שהרבה מצות כשמיטה שלא נשנו בערבות מואב ונדע בהן שנאמרו כללותיהן ופרטיהן מסיני או באוהל מועד ועוד מנין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה ולא היו כללותיהן מסיני ופרטיהם בערבות מואב וכן היה ראוי יותר לומר כי הנשנות נשנו לבאר פרטיהם כי לא נאמרו בסיני אלא כללותיה אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים פירושה ברור שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו' ואלו דיני השמיטה בדרך כלל ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולם נזכרו בפרשה הזאת ובסוף הענין (להלן כז לד) כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני וכן שנו שם בתורת כהנים (סוף סיפרא) אלה המצות אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה אשר צוה ה' את משה כדאי השליח לשולחו את משה אל בני ישראל זכות ישראל גרמה בהר סיני שכולם נאמרו מסיני עד כאן בת"כ אבל ענין ערבות מואב שנצטוה שם משה לבאר התורה לבנים כך נראה לי וזה כפתור ופרח וענין הפרשה הזאת שנכתב בכאן אמר ר"א כי זאת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים (שמות כד ז) וכשקבלו על נפשם נעשה ונשמע אז נכרתה הברית ואמר להן כל הפרשה הזאת והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ כי כאשר אמר על העריות כי בעבורם תקיא אותם הארץ (לעיל יח כח) כן אמר בפרשת אם בחקותי על שבתות הארץ (להלן כו לד) והוצרך תחילה להזכיר השבתות ולפי דעתי כי נכתבה כאן בסדר נכון כי פירוש "בהר סיני" בעלותו שם לקבל לוחות שניות וביאור הענין כי בתחילת ארבעים יום הראשונים של לוחות הראשונות כתב משה בספר הברית את כל דברי ה' ואת כל המשפטים הנאמרים שם ויזרוק דם הברית על העם (שמות כד ח) וכשחטאו בעגל ונשתברו הלוחות כאילו נתבטלה הברית ההיא אצל הקב"ה וכשנתרצה הקב"ה למשה בלוחות שניות צוהו בברית חדשה שנאמר (שם לד י) הנה אנכי כורת ברית והחזיר שם המצות החמורות שנאמרו בסדר ואלה המשפטים בברית הראשונה ואמר (שם פסוק כז) כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל ורצה הקב"ה להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות ובקללות ושתהיה כראשונה על כל המצות הראשונות ועל כל המשפטים כמו שנאמר בברית הראשונה (שם כד ג) את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ולפיכך אמר בכאן בסוף התוכחות (להלן כו מו) אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה הוא רומז אל כל המצות והמשפטים שנאמרו בברית הראשונה בסדר ואלה המשפטים שהיו כולן בברית הזאת והנה בספר הברית הראשון נאמרה השביעית בכלל כמו שהזכרתי שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו' ועתה בברית הזאת השנית נאמרה בפרטיה ודקדוקיה ועונשיה ובעת הברית הראשונה שהוא בארבעים יום ראשונים נצטוה משה על המשכן וכשנתרצה לו הקב"ה וצוהו לכרות להם ברית שניה ירד משה ויצום את כל אשר צוה ה' אותו בהר סיני (שם לד לד) והיה מעשה המשכן מכללם ואז הקהיל משה את כל עדת בני ישראל ואמר להם כבתחילה (שמות לה א) אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם במלאכת המשכן והנה קבלו הדבר בשמחה ויצאו מלפניו מיד ובאו כולם ונתנו הנדבה ועשו המשכן והשלימו מלאכתו וכאשר הוקם מיד "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד" (ויקרא א א) וצוהו בקרבנות ובכל תורת כהנים ומשה צוה הכל אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל מיד וכאשר השלים אמר להם עוד צוה אותי השם בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל ולכרות לכם על כל המצוה והמשפטים ברית חדשה באלה ובשבועה ולא הוצרך עתה שיזבח זבחים ויזרוק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח כאשר עשה בראשונה אבל קבלו עליהם הברית הראשונה באלות ובקללות אלה וזה טעם "אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני" (להלן כו מו) כי הוא הנותן להם בברית הזאת כי מחל להם על פי התנאים האלו כמו שפירשתי בסוף כי תשא (שמות לד כז) וכן ברית ערבות מואב כן היה שקבלו עליהם התורה באלות ובקללות ההם והיא הברית כמו שנאמר (דברים כח סט) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ואמת אמרו שבתנאי הארץ השמיטה והיובל כאשר יזכיר בתוכחות (להלן כו לד לה) ועל זה נתחדשו בברית הזאת השנית (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בהר סיני. סמך מקלל לבהר סיני לפי שבסיני שמעו לא תשא ונזדעז כל העולם וזה שמע ולא נזהר. ועוד כדאיתא בקידושין שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרים אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע לכך סמך לו שמיטה: (בעל הטורים)

 אור החיים   בהר סיני וגו'. צריך לדעת למה הזכיר הר סיני במצוה זו, והגם שרבותינו ז''ל אמרו (תורת כהנים) כי ללמד בא שכל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן בסיני, עדיין יש מקום לשאלתינו למה לא לימד זה אלא במצוה זו בדיוק ולא במצוה ראשונה או אחרונה, ואולי כי לצד שהזכיר מתנת הארץ דכתיב אשר אני נותן דקדק לומר בהר סיני, לומר כי מחמת הר סיני פירוש מה שקיבלו בו היא שנגמרה המתנה, שעל מנת תורה נתן ה' את הארץ:

עוד על פי מאמר הגמרא מסכת עבודה זרה (כ'.) ופסקו רמב''ם בפרק ג' מהלכות זכיה וזה לשונו אסור לתת לעכו''ם מתנת חנם ע''כ ואם כן ישראל קודם שקבלו התורה דינם כעכו''ם ואחר קבלת תורה יכול ליתן להם, לזה אמר בהר סיני שבזה יוכל לומר אשר אני נותן לכם, ובזה נתישב גם כן למה הוצרך לומר אשר אני נותן כי פשיטא כי הוא הנותן ואין אחר לטעות בו, ותמצא שבפרשת קדושים (לעיל י''ט כ''ג) אמר כי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו' ולא הוצרך לומר בה סימן, אלא שנתכוון למה שכתבנו, ומעתה יתיישב למה בחר ה' ללמד בנין אב זה לכל התורה בפרשה זו ולא בפרשה אחרת: (אור החיים)

 ספורנו  וידבר ה' אל משה בהר סיני. הנה לא יזכיר בשום מצוה מקום הצווי זולתי כאשר קרה חדוש אז באותו המקום אבל באר שכשאמר האל יתעלה בסיני והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם וכו' פירש למשה אז כל דיני השביעית האמורים בזה המקום וזה להבין ולהורות שזה בעצמו היה בכל שאר המצוות שאף על פי שנאמר בקצתם מקרא מועט היה הבאור אז רחב באר היטב כאמרם ז''ל מה ענין שמטה לענין הר סיני אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופירושיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצוות נאמרו מסיני כללותיהם ודקדוקיהם ופירושיהם. והזכיר משה רבינו זאת הפרשה בזה המקום כי חשב שיכנסו תכף לארץ כמו שהעיד באמרו נוסעים אנחנו אל המקום. והזהיר על שמטת קרקע בפרט כי בחטאם בשמירתה יגלו ממנה כמו שהעיד באמרו אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן העיד בסוף דברי הימים באמרו עד רצתה הארץ את שבתותיה: (ספורנו)

 כלי יקר  וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו'. קרוב לשמוע כשעלה משה אל הר סיני אחר שבעה שבועות שספרו ישראל מ"ט יום מן פסח עד עצרת, נתקדש אז אותו הר ונאסר בזריעה וחרישה ביום חמשים שבו נתנה התורה, והוא זמן משיכת היובל לקרא דרור וחפשי לכל ישראל חירות על הלוחות ועל ידי קול השופר של מתן תורה, באותו זמן הגיד הקב"ה למשה ענין השמיטה והיובל לומר שבמספר שבעה ובמספר מ"ט אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני מצד היותה אוירא דמחכים ואין תורה כתורת א"י, והר סיני, על כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר מ"ט שנה וכן במספר ז', או כדי לעשות זכרון למעמד הר סיני בקריאת דרור והעברת שופר מצורף לשאר טעמים שיש למצוה זו, על כן נאמר בהר סיני. ודבר זה נכון וקרוב לשמוע. (כלי יקר)

 דעת זקנים  בהר סיני. כל הפרשיות של מעל' מראש הספר ועד כאן נאמרו באהל מועד וכלהו שייכי באהל כמו הקרבנות ומצורעים ובעלי קריין ויולדות וכהני' ולוים וכל הענין אבל שתי פרשיות הללו בהר סיני ואם בחקתי לא שייכי כל כך באהל מועד ולא לכהנים לכך נאמר בהר סיני ומ"מ כתבינהו בתורת כהנים לפי שמדברות בשביעית ביובל וערכין וחרמים דשייכי בת"כ. שהם המתקדשים בשני' וביובל וגם כתיב והעברת שופר תרועה וכתיב במקום אחר ובני אהרן יתקעו לפיכך נצטרפו כאן בת"כ ומשום דלא תיסוק אדעתין שנאמרו באהל מועד כתיב בהר סיני: (דעת זקנים)


{ב}  דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעַלוּן לְאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן וְתַשְּׁמֵט אַרְעָא שְׁמִטְתָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם תֵּיעָלוּן לְאַרְעָא דַאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן וְתַשְׁמֵט אַרְעָא שְׁמִיטְתָא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  שבת לה'. לשם ה' כשם שנאמר (ב) בשבת בראשית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ואם תאמר היאך תלוי זה בזה. ויש לומר לפי שפעמים אין אדם חורש את האדמה אלא מפני טובתו כדי שתהא הארץ שמנה. לכך פירש רש"י כשם שנאמר בשבת בראשית כלומר דהתם כתיב ויום השביעי שבת לה' והטעם משום שהקדוש ברוך הוא שבת ביום השביעי אף כאן הטעם להזכרה כלומר לעשות שמיטה בשנה השביעית להזכיר שהקדוש ברוך הוא שבת ביום השביעי ולא בא הכתוב להזהיר שלא יחרוש האדמה אלא בשביל השם ולא יהא כונתו בשביל טובתו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושבתה הארץ שבת לה'. מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת כי הוא ברשותנו: וטעם שבת לה'. כיום השבת וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שבת לה'. לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית לשון רש"י ורבותינו לא כך נתכוונו במדרשם כי כל השבתות גם המועדים לשם ה' הן ולא יאמר באחד מהם "לה'" אבל אמר (לעיל כג כד) "יהיה לכם שבתון" ואמר ביום הכפורים (שם לב) "שבת שבתון הוא לכם" ולשון הברייתא בתורת כהנים (פרק א ב) שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה' אבל פירוש "שבת לה' אלהיך" האמור בשבת בראשית (שמות כ י) כי בו שבת וינפש ועל כן לא תעשה כל מלאכה ולכך אמרו כי כן נאמר בשמיטה כי היא שביעית בשנים והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה כבר רמז לנו ר"א שכתב וטעם שבת לה' כיום השבת וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך ואם תזכה תתבונן כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב ג) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם ויום השביעי שבת לה' אלהיך (שמות כ ו) כי בו יהיה שבת לשם הגדול כמו ששנינו (תמיד פ"ז מ"ד) בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (לעיל יח כח) שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה (להלן כו לד) והחזיר הענין פעמים רבות כל ימי השמה תשבות (שם שם לה) ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה (שם שם מג) וכן שנינו (אבות פ"ה מ"ט) גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית שנאמר (ירמיה לד יג יד) אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' מקץ שבע שנים וגו' כי גם בעבד שביעית כיובל כו' והיובל יודע עוד מבראשית עד ויכולו כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו כי הוא מוסד המאמין יחריש וזהו שנאמר ושבתה הארץ שבת (כאן) וקראתם דרור בארץ (פסוק י) כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א א) שבה נאמר והארץ אזכור (להלן כו מב) וכבר זכרתי זה פעמים ושמא לזה רמזו רבותינו (ר"ה כא) באמרם חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד כי כל שמיטה שער בית אחד והנה הודיעוהו כל ההויה מתחילה ועד סוף חוץ מן היובל קדש (הרמב"ן)

 אור החיים  דבר וגו' ואמרת וגו'. טעם הכפל, לצד שיש במצוה זו ענין מניעת עבודת אדמה והפקרת הפירות העולים מהאילנות וצמח האדמה, כנגד מניעת עבודת האדמה והכנת הצלחתו אמר דבר לשון קושי, כי הוא דבר שאין רצון אדם חפצה בו לצד היותו מניעת הטוב, וכנגד הפקרת הצומח אמר ואמרת, כי הוא דבר שכל אחד ישמח בו שיאמר ידו בכל, גם לצד ההבטחות שצוה בענין (פסוק כ''א) ועשת את התבואה לשלש השנים אמר ואמרת אמירה המסעדת את הלב:

עוד ירצה לצד שמצוה זו של שביתת הארץ יש בה ב' דברים, הא' דבר מלך שלטון שעל עבדיו חיוב לקיים כל דבר, והב' הגם שיהיה דבר זה בין אדם לחבירו יתחייב עשותו כפי הדין, כי הנותן מתנה לחברו ומתנה עמו בשעת המתנה תנאו קיים, וכמו כן האדון ב''ה בשעת המתנה מתנה תנאים כאומרו אשר אני נותן ולא אמר אשר נתתי, אשר על כן אמר כנגד דבר מלך שלטון אמר דבר, וכנגד היות הדבר מתחייב מהמשפט אמר ואמרת פירוש בלא טעם גזירת מלך יקבלו המאמר:

ושבתה הארץ וגו'. צריך לדעת מה היא כוונת הכתוב במאמר זה, אם על שנת השמיטה הרי הוא אומר בסמוך ובשנה השביעית שבת שבתון:

אכן נתכוון ה' לומר סמוך לזכרון הנתינה להם שיור לה' בארץ, והוא אומרו אני נותן ולא מתנה חלוטה אלא ושבתה וגו' לה', וחזר ופירש שיעור שבת זה, אם חודש, אם שנה, בכמה שנים, ואמר שש שנים ובשנה השביעית שבת וגו', ומעתה אם לא היה אומר הכתוב ושבתה וגו' אלא מה שאמר אחר כך ובשנה השביעית לא הייתי יודע ששייר ה' לעצמו שנה זו אלא שנתן מתנה חלוטה לצמיתות ולא כן הוא:

והצצתי וראיתי כי אלהים חשבה לטובה בסדר מעשה זה, כי אם היה ה' נותן הארץ על תנאי בהבטל התנאי תתבטל המתנה, ובמה שעשה השיור כשישלחו יד בשיור לא מפני זה תתבטל המתנה אלא עליהם לפרוע כל העולה בשיור, והעד הנאמן מה שאמר הכתוב (לקמן כ''ו ל''ד) אז תרצה הארץ את שבתותיה את אשר לא שבתה וגו', ומעתה אין ביטול למתנת הארץ עד עולם:

עוד נראה טעם סמיכות ושבתה לאשר אני נותן, על פי דבריהם שאמרו (ב''מ כ''ג.) הן של תלמיד חכם במקום שבועה, והחכם אשר ממנו תוצאות חכמה הוא ה' אלהים, ולזה כשהוציא מפי עליון אני נותן אמירתו במקום שבועה. או גם כן לצד שמתנת ה' לישראל דין צדקה יש לה ואמירתה כדין נדר (ר''ה ו'.), ולזה תכף ומיד תוך כדי דיבור לאומרו אשר אני נותן אמר ושבתה הארץ וגו', וזולת זה מה שאמר אחר כך ובשנה השביעית וגו' אינו תוך כדי דיבור למאמר הנתינה שהרי הפסיק במאמר שש שנים וגו' ושש שנים וגו': (אור החיים)

 ספורנו  כי תבאו אל הארץ. אל גליל הגוים: ושבתה הארץ. הקרקעות המוכנות לעבודת האדמה: שבת לה'. שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו כמו שכיון בשבת בראשית באמרו שבת לה' אלהיך: (ספורנו)

 כלי יקר  ושבתה הארץ שבת לה'. בטעם מצוה זו יש דיעות חלוקות כי רבים אומרים שהטעם הוא שתשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזרוע, ולדעה זו נטה הרב המורה, ורבים חולקים עליו ואמרו שאם חששה התורה לזה שלא תחלש האדמה למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ יהיה ענשם שלא תוסיף הארץ תת כחה להם, ועוד שאין זה שבת לה' כי אם לצורך הארץ, ומהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה מה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו ואיך תשבות הארץ בהשמה מהם, ובעקידה נתן טעם אחר ואמר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם ולזכור ימות עולם וסוף ימי חלדו, וכן כתב מהרי"א והוסיף עוד נופך משלו וגם זה רחוק מכליותי כי הוא דומה ליהודה ועוד לקרא כי יום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם ואם הוא לא יועיל מה יושיענו זה הבא לעיתים רחוקים.

וכדי ליישב כמה דקדוקים בלשון הפר', אומר אני שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה, והבטחון בה'. כי חשש הקב"ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור כדי שלא להכחיש חילה, והקב"ה אמר שש שנים תזרע שדך. מידי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כחה שלא תכחיש. ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים אם בשנה הששית לא יכחיש חילה הנה לכל הפחות לא יוסיף לה זה כח, ואמר ה' אדרבה שבשנה הששית יוסיף לה כח כל כך עד שנאמר וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ואם היה הנס שתעשה התבואה לג' שנים הרי זה מעשה ניסים, אבל ושלישים על כלו. שהתבואה שתעשה בשנה הששית אף אם לא יהיה בה כי אם שעור אכילה לשנה אחת מ"מ ישלח ה' את הברכה באסמיהם שיאכל קמעא ומתברך במעיו עד שתספיק התבואה לשלש שנים, מדקאמר ועשת את התבואה בה"א הידיעה, והיה לו לומר ועשת תבואה לשלש שנים. אלא שרמז בה"א הידיעה שאותה התבואה שהיא רגילה לעשות מידי שנה בשנה כן תעשה גם בשנה הששית, ויוסף ה' כח בארץ עד שאותה התבואה תספיק לשלש שנים וזה ודאי נס נגלה וגדול מכולם, ועל ידי כל המופתים הללו אשר שמתי בידך תדע כי לי כל הארץ. ועל ידי זה יהיו עיניך נשואות אל ה', כמו שמצינו בירידת המן ליומו כדי שיהיו עיניהם נשואות אל ה' תמיד ויבטחו בו תמיד, כך ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין זרע ואין קציר ויסמכו על הנס. וזה טעם נכון וברור יותר מכל מה שדברו בו המפרשים.

ולפי זה דין הוא שיתחייבו גלות בעון השמיטה, מצד חסרון האמונה שבהם כי לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו (תהלים עח.כב) שיעשה להם נס כזה בעשיית התבואה לשלש שנים וכמ"ש (ירמיה ה.א) שוטטו בחצות ירושלם ודעו וראו אם יש איש מבקש אמונה ואסלח לה. גם הארץ עצמה תקפיד על זה מאד כי רצונה שיתגלגל זכות זה על ידה לחזק האמונה בה' על ידה, ועוד שעל ידי זה יאמינו כי כולם אינן רק אריסים בקרקע והקב"ה בעל השדה ובדבר זה הארץ חפיצה שיהיה הקב"ה בעצמו בעלה ואדונה כי לו ית' הארץ. ובביטול השמיטות שיחזיקו המה כבעלים בארץ ראוי הוא שתקפיד הארץ על זה לכך נאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. אבל העכו"ם לא תקפיד אם ינהגו בה מנהג הטבעי כי בלאו הכי כל הנהגתם על פי הטבע ואין בהם אמונה. ואחר הצעה זו נבא לביאור הפסוקים כי המה מסכימים לכוונה זו האמיתית אשר אין ספק בה. (כלי יקר)


{ג}  שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָֽסַפְתָּ֖ אֶת-תְּבֽוּאָתָֽהּ:

 אונקלוס  שִׁית שְׁנִין תִּזְרַע חַקְלָךְ וְשִׁית שְׁנִין תִכְסַח כַּרְמָךְ וְתִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתָּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  שִׁית שְׁנִין תִּזְרְעוּן חַקְלֵיכוֹן וְשִׁית שְׁנִין תִּנְזְרוּן כַּרְמֵיכוֹן וְתִכְנְשׁוּן יַת עֲלַלְתָּהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  את תבואתה. שב אל הארץ הנזכרת בפסוק הראשון: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  שש שנים תזרע שדך. דרך הכתוב לומר כן ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט) ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שם כג יב) ועל דרך רבותינו (ירושלמי כלאים פ"ח ה"א) שש שנים תזרע שדך ולא בשביעית והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה ונמצא הזורע בשביעית עובר בעשה זה ובלא תעשה ומדרש אגדה (מכילתא משפטים כ) ר' ישמעאל אומר כשישראל עושין רצונו של מקום עושין שמיטה אחת בשבוע אחד שנאמר שש שנים תזרע וכשאין עושין רצונו של מקום עושין ארבע שמיטין בשבוע אחד כיצד נרה שנה וזורעה שנה נרה שנה וזורעה שנה נמצאו ארבע שמיטין בשבוע אחד (הרמב"ן)

 אור החיים  שש שנים וגו'. נתכוון ליתן עשה על הזריעה וגו' ועל הזמירה של שנה שביעית, כי לאו הבא מכלל עשה עשה (פסחים מ''א:), והגם שכתב רמב''ם בהלכות שמיטה (פ''א) כי עשה נשמע מאומרו ושבתה הארץ שבת וגו', אף על פי כן אינו נשמע משם עשה דזריעה ועשה דזמירה, או אולי לחייבו בב' עשין, ועיין בפסוק ואספת:

ושש שנים תזמור. כפל לומר ושש שנים ולא הספיק לומר שש שנים תזרע שדך ותזמור כרמך, יתבאר על דרך אומרם ז''ל בפרק ה' דשביעית וז''ל בנות שוח שביעית שלהם שנייה וכו', וכתבו הטעם משום שאנו הולכים בהם אחר חנטה וכיון שחנטו בשביעית דינם כפירות שביעית ואסורים בשנה שניה לשביעית, הרי שבאילנות אנו הולכים אחר חנטה ובדגן ובירקות אנו הולכים בהם אחר לקיטה כמו שאמרו בפרק קמא דראש השנה (י''ג:), ואשר על כן הבדיל ה' ואמר שש שנים של זרעוני שדה בפני עצמן ושש שנים של הכרם בפני עצמן לצד שאין משפטן שוה שזה אנו הולכים בו אחר לקיטה וזה אנו הולכים בו אחר חניטה:

ואספת וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואספת, ואולי שנתכוון לדייק ואספת את תבואתה ולא ספיחיה העולים בשביעית, והכוונה בזה ליתן עשה על אסיפת ספיחים כי לאו הבא מכלל עשה עשה, או ירצה להבטיח שהגם שזרעו הארץ שש שנים וכפי טבע הארץ כשזורעה שנה אחר שנה לא תתן כחה, וכמאמרם ז''ל (ב''ב כ''ט.) זורע שנה אחת ומובירה שנה אחת וכו', שבזה תתן כחה אבל שנה על שנה ובפרט שש שנים ודאי שתכחש הארץ, ויאמר האומר הנה טוב מאד שתשבות הארץ באופן אחד בסדר שתתן כחה בשנת הזריעה, ואין לדבר זה גבול שתהיה שנה השביעית בדיוק שנת שבתון, לזה אמר שש שנים ואף על פי כן ואספת את תבואתה בגדר הראוי לה בלא הכחשה משנה לשנה, ואין צורך להוביר אותה בשנה משני השש כי יצו ה' את הברכה בארץ הקדושה, ואולי כי לזה גם כן נתכוון באמרו דבר ואמרת, דבר כפשטה, ואמרת כי אדרבה מתנה טובה אני נותן להם שיזרעו השדה וכו' שש שנים זה אחר זה ולא תכחש הארץ מתת כחה בשוה מבלי שיצטרכו להוביר זולת שנה השביעית למצות מלך:

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בסנהדרין דף כ''ו וז''ל מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא, וכתבו התוספות ואם תאמר משום ארנונא התירו לחרוש בשביעית דאורייתא וי''ל וכו' אי נמי י''ל דפיקוח נפש הוא ששואל ממנו ואין לו וכו' ע''כ, והוא מאמר הכתוב שש שנים וגו' ואספת וגו' פירוש אימתי אין אני מתיר לך אלא שש ולא שבע ואספת כשאתה זורע לאסוף לעצמך אבל לארנונא לתת למושל זרעו אפילו בשביעית כדברי ר' ינאי: (אור החיים)

 ספורנו  שש שנים תזרע שדך. אז תוכל לזרוע שדה אחד בעצמו שש שנים רצופות שלא כמשפט עבודת האדמה כי אמנם המנהג בה הוא שיהיה נרה שנה וזורעה שנה כמו שהזכירו רבותינו ז''ל (ב''ב לו, ב.): ואספת את תבואתה. שלא כמנהג בעבודת האדמה שאם יזרעו חלקה אחת בעצמה שנים רצופות לא תוסיף תת כחה: (ספורנו)

 כלי יקר  שש שנים תזרע שדך וגו'. כבר אמרנו שזו הבטחה שלא יכחיש חילה אף אם יזרע שש שנים רצופים ולא יעשה שנה בור אחר שני שנים זרע, ועל צד השכר אמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. כי באמת אני הנותן לך הארץ ולא בחילך ירשת ארץ ויש לחוש שלא תטעה לומר שלך הארץ ע"כ אני מצוך ושבתה הארץ שבת לה'. לא לשם תוספת כח בארץ כי אם לשם ה' לגלות כי הוא ית' בעל השדה, ובזכות שתשבות לשם ה' תזכה למה שנאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה. לאפוקי אם לא תשבות לשם ה' אז תתחייב גלות ולא תזרע אפילו בשש שנים ואת"ל שתזרעה מכל מקום יבוזו זרים יגיעך ולא תאסוף תבואתה כמ"ש (שופטים ו.ג) והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק וישחיתו, וכתיב (דברים כח.לח) זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף. ואמר שדך למעט שדה של אחרים, לומר שאם לא תשבות אזי תלך בגולה ותהיה עבד לאומות ותזרע שדה שלהם ולא שדך, אבל בזכות השמיטה תזרע שדך וכרמך. ועוד הזכיר שדך למעט שנת השמיטה שבו אין השדה שדך כי אם הפקר לכל כי מאחר שבשנה זו אתה מודה כי לה' הארץ א"כ ראוי שיתפרנסו ממנה בשנה זו עניי עמו ולא יהיה לך יתרון עליהם, ואמר בזכות ושבתה הארץ שבת לה' תזכה ששש שנים תזרע שדך. אבל אם תרצה להחזיק בפירות שביעית כבעל הבית אז תבא לידי עניות שתמכור השדה ולא יהיה שדך כי אם של אחרים כדעת המדרש (תנחומא בהר א.) הדורש סמיכות פרשיות כי ימוך אחיך לעושה סחורה בפירות של שביעית שסופו לבא לידי עוני ולמכור ביתו ושדהו וזהו דומה למה שארז"ל (תענית ו:) כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך בבית, כי כל זמן שחיה אוכלת אז בזכות הצדקה יהיה גם לבהמתך אבל אם תחזיק בה כבעל הבית לבלתי נתון לחיה בשדה אז תכלה הפרוטה מן הכיס שגם לך לא יהיה.

ומטעם זה נאמר בסמוך ובשנה השביעית וגו' שדך לא תזרע וגו'. הקדים השדה אל הזריעה לומר כדי שלא תטעה לומר שהשדה שדך ולא של ה' על כן אני מצוך שלא תזרע כי בזאת תדע כי של ה' היא ולא שלך. ואת ענבי נזירך שהפרשת לך ולא רצית ליתן ממנו לאחרים במזימות זו אשר חשבת כי הכרם כרמך ע"כ אני מצוך לא תבצור. כי בזאת תדע שאין נכון שתנזור ותפריש את בני האדם מהם אלא יד כולם יהיה שוה בה למען תדע כי לה' הארץ ובידו לנזור ליתנה למי שירצה, ואכלו אביוני עמך משלחן גבוה. וזה טעם היובל שנאמר (כה.כג) והארץ לא תמכר לצמיתות. כי אין האדם יכול למכור דבר שאינו שלו כי לה' תבל ומלואה, והוא נתנה אל האדם זמן חמשים שנה הקצובים לסתם אדם בינוני מיום היותו בן עשרים לרדוף אחר קניני הזמן עד היותו בן שבעים, על כן אינו יכול למכור נחלה כי אם על חמשים שנה לא יותר. (כלי יקר)


{ד}  וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָֹ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר:

 אונקלוס  וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא נְיַח שְׁמִטְתָא יְהֵי לְאַרְעָא דְתַשְׁמֵט קֳדָם יְיָ חַקְלָךְ לָא תִזְרַע וְכַרְמָךְ לָא תִכְסָח: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְשַׁתָּא שְׁבִיעֲתָא נְיַיח דִשְׁמִיטְתָא יְהֵי לְאַרְעָא דִי תַשְׁמֵט קֳדָם יְיָ חַקְלֵיכוֹן לָא תִזְרְעוּן וְכַרְמֵיכוֹן לָא תִנְזְרוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יהיה לארץ. לשדות (ג) ולכרמים: לא תזמור. שקוצצין (ד) זמורותיה, ותרגומו לא תכסח, (ה) ודומה לו קוצים כסוחים (ישעיה לג, יב.), שרופה באש כסוחה (תהלים פ, יז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דאם לא כן היה ראוי לאסור אף לעשות גומא בארץ. לכן פירש רש"י לשדות ולכרמים, והוכחתו מדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור משמע דוקא שדות וכרמים אסור אבל גומא מותר. והא דלא פירש רש"י זה לעיל גבי ושבתה הארץ. יש לומר דהוה אמינא מנא לן דלמא אף חפירת קרקע אסור אבל הכא כתיב בהדיא שדה וכרם: (ד) והא דלא פירש רש"י זה לעיל גבי ושש שנים תזמור כרמך, יש לומר דלעיל הוא אמינא דתזמור לשון נטיעה הוא כלומר שלא יטע זמורות להיות כרם אבל הכא כתיב וכרמך לא תזמור דכתיב כרמך ברישא שמע מינה שהוא כרם נטוע כבר ואם כן מאי לא תזמור אלא על כרחך פירוש לשון כריתות הוא: (ה) והא דלא פירש כתרגומו. יש לומר שאף הוא לשון מקרא קוצים כסוחים. וכן בפרשת ויצא חום פירש רש"י שחום, והוא כתרגומו ולמה לא פירש כתרגומו אלא משום שאף הוא לשון משנה שחמתית כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שבת שבתון. פירשתיו: (אבן עזרא)

 ספורנו  שבת שבתון יהיה לארץ. גם מכל מכשירי עבודת האדמה, כגון זוהמת הנטיעות ומשיחת ונקיבת הפגים וזולתם שהזכירו ז''ל: שבת לה'. שגם עובדי אדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה' באופן מה: (ספורנו)


{ה}  אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת-עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  יָת כַּתֵּי דַחֲצָדָךְ לָא תֶחֱצַד וְיָת עִנְבֵי שִׁבְקָךְ לָא תִקְטוֹף שְׁנַת שְׁמִטְתָא יְהֵי לְאַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  יַת כַּתֵּי שָׁבֵיק חַצְדְכוֹן לָא תְחַצְדוּן וְיַת עִינְבֵי רְדוּפֵיכוֹן צ"ל פרודיכון לָא תִקְטְפוּן שְׁנַת שְׁמִיטָתָא יְהֵי לְאַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את ספיח קצירך. אפילו לא זרעתה, והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח: לא תקצור. להיות מחזיק בו כשאר קציר (ו) אלא הפקר יהיה לכל: נזירך. שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם: לא תבצר. אותם אינך בוצר, (ז) אלא מן המופקר: והיתה שבת הארץ וגו'. אע"פ שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתים אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית (ח) אלא הכל יהיו שוים בה אתה ושכירך ותושבך: שבת הארץ לכם לאכלה. מן השבות (ט) אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן (י) השמור (ת"כ פרק א, ג.): לך ולעבדך ולאמתך. לפי שנאמר ואכלו אביוני עמך (שמות כג, יא.), יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים, (כ) תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן (ת"כ שם ו.): ולשכירך ולתושבך. אף (ל) הגרים (שם ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דקשה לו קצירך למה לי לא היה לו למכתב אלא את ספיח לא תקצור. ועל זה פירש להיות מחזיק וכו'. אי נמי דקשה ליה ואיך כתב לא תקצור והא כתיב והיתה לכם לאכלה לך וגו' שמע מינה דמותר לאכול ואין סברא שיאכל מן השדה כבהמה בלא קצירה ועל זה פירש להיות מחזיק כו': (ז) הרא"ם פירש באזהרה ראשונה השמיענו שאפילו הספיחים שצמחו מעצמם אינו רשאי לקצור מהם אלא מן ההפקר והוא הדין ענבים שנהיו בלא זמירה וחפירה, ואזהרה השניה היא שאפילו הענבים שהפריש בני אדם מהם או אפילו עבר וחרש וזרע וחזר והפקירם מותרים באכילה ויכול לבצור מהם גם הוא כאחד מן העניים והוא הדין בזרעים אם הפריש בני אדם מהם או אפילו עבר וחרש וזרע וחזר והפקירם הם מותרים באכילה ויכול גם הוא לקצור מהם כאחד מן העניים הקוצרים: (ח) ואם תאמר הרי גם לעיל פירש לא תקצור להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל דמשמע מותר בהנאה ובאכילה. ויש לומר לעיל הוכחתו מכאן שאם לא כתיב קרא זה והיתה לכם לאכלה הייתי אומר לא תקצור אפילו באכילה ובהנאה אסור: (ט) שבות הוא לשון רשות כלומר מה שהוא רשות לכל אחד לאכול ממנו דהיינו הפקר אתה אוכל: (י) פירוש מן הפירות של שביעית ששמר לעצמו מלהפקירן לכל מדכתיב והיתה שבת הארץ ולא כתיב והיתה תבואות שבת הארץ וגו' אלא שבת לשון שבות. ואף על גב דלעיל כתיב לא תבצור ופירש רש"י אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר. יש לומר דלעיל לא מיירי אלא בענבים והכא כולל כל יוצא מן הארץ. אי נמי היא גופא מהכא נפקא דאי לאו האי קרא הוה אמינא לא תבצור כלל כדפירשתי לעיל: (כ) והא דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וקמרבה נמי לדידיה הוה אמינא דוקא אם הוא גם כן עני מדכתיב ואכלו אביוני עמך משום הכי כתיב לך ולעבדך וגו' היינו עשיר דאף הוא אוכלו. ואם תאמר למה כתיב כאן לעבדך ולאמתך לא היה לו לכתוב רק לך שהרי עניים כבר כתיב דכתיב ואכלו אביוני עמך. ויש לומר דכאן מדבר קודם ביעור שיש עדיין תבואה בשדה שאין בעל הבית צריך ליתן על השדה משלו ובא להודיע שכולן אוכלין מן השדה והתם מדבר לאחר ביעור שבעל הבית צריך ליתן על השדה ולהכי כתיב ואכלו אביוני עמך שהם אוכלין ואינן צריכים ליתן על השדה: (ל) (נחלת יעקב) דאי אפשר לומר ישראל ושכיר היינו קנין שנים ותושב היינו קנין עולם ככל שכיר ותושב שבמקרא דהא כבר כתיב ולעבדך ולאמתך שהם עברים וקא משמע לן שאף על פי שנקראה השנה קודש אפילו הכי מותרין הפירות לנכרים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ספיח. ידוע שהוא מגזרת ספחני נא גם נזירך ידוע שהוא מגזרת נזיר: שנת שבתון. הטעם כי שנת שבתון היא לארץ והטעם שהארץ אינה ברשותך בשנה הזאת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את ספיח קצירך. אפילו לא זרעת והיא צמחה מן הזרע שנפל בשעת הקציר והוא קרוי ספיח "לא תקצור" להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל "נזירך" שהנזרת והפרשת אותם מבני אדם ולא הפקרתם "לא תבצור" אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר לשון רש"י והכונה לרב בזה שהוא סובר שהשומר שדהו ופירותיו בשביעית אין הפירות נאסרין וכן כתב בפירושיו במסכת יבמות (קכב ד"ה של עזיקה) ובמסכת סוכה (לט ד"ה אבל) וכן הדבר הזה בדין התורה בראיות ברורות וזו ששנויה בתורת כהנים (פרק א ג) ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל בוצר אתה מן המופקר יפרש הרב לומר ענבי נזירות לא תבצור אותם בנזירותם אבל תפקיר הכל ותבצור עם העניים והנכון בפירוש הכתוב ש"ענבי נזירך" כמו "ספיח קצירך" ו"לא תבצור" כמו "לא תקצור" כי הענין בכל הפרשה יכפול הדין בשניהם יזהיר בשדה ויזהיר בכרם תזרע שדך ותזמור כרמך (פסוק ג) שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור (פסוק ד) וכן ושש שנים תזרע את ארצך והשביעית תשמטנה ונטשתה כן תעשה לכרמך (שמות כג יא) ופירוש הכתוב כי הצומח מאליו בשדה מבלי חרישה וזריעה לדעת יקרא ספיח קציר שהוא נספח אל קציר השנה שעברה מגזרת ונספחו על בית יעקב (ישעיהו יד א) והגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא "נזיר" כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו מגזרת אשר נזורו מעלי בגלוליהם (יחזקאל יד ה) פירשו ממני וכן וינזרו מקדשי בני ישראל (לעיל כב ב) ואמר אונקלוס "שבקך" שהנחת אותם לשמיר ולשית ויתכן כי המנהג בישראל שהכרם אשר הוא בתה לא יזמר ולא יעבד ועולה שמיר ושית יקראו לו "נזיר" כלומר שהוא כרם הנזיר מפני שהנזיר אסור ביין ובענבים לחים ויבשים ואינו עובד כרמו כי כן יקראו השער הארוך על שם הנזיר גזי נזרך והשליכי (ירמיהו ז כט) וזה טעם ענבי נזירך והכלל שהם הצומחים מבלי עבודת הכרם והנה אמר הכתוב כי הספיח הנולד מאליו בשדה לא יקצור אותם והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה לא יבצור אותן ופירוש הלאוים שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך ולא תבצור אותן לעצמך אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה ותהיה "שבת הארץ" כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר לכולכם יחד לאכלה לך ולענייך ולחיה ולבהמה ועכשיו אשוב לפרש הברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הזה לפי שהן מטעות שנו שם (פרק ד ה) בפסוק הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו (להלן פסוק כ) אם אין זורעין מה אוספין אמר רבי עקיבא מכאן סמכו לספיחין שהן אסורין בשביעית וישנה לזו בגמרא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא) וקתני בתורת כהנים וחכמים אומרים אין ספיחים אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף אמרת לנו אל תזרעו ומה שאנו אוספין ואין מכניסין לקיום אמרת לנו בערוהו מה אנו אוכלין מן הביעור ואילך עד כאן הרי לדברי חכמים אין איסור הספיחים אלא מדבריהם כלומר שגזרו בהן לאוסרן לגמרי משום חשד שלא יזרעו ויאמרו ספיחים הם ולכך אמרו בירושלמי (ב"ב פ"ה ה"א) אמר רבי ינאי כל הספיחים אסורין חוץ מן העולים בשדה בור בשדה ניר בשדה כרם בשדה זרע שדה בור דלא משגח עליה שדה ניר דהוא בעי מתקני חקליה שדה כרם שלא לאסור כרמו שדה זרע שאינו רוצה בקיומו ומן המחלוקת הזה שנו שם בתורת כהנים (פרק א ג) את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו לספיחין שיהיו אסורין בשביעית שנו משנתם כדברי רבי עקיבא דלא תקצור כלל אבל כדברי חכמים שלא תעשה אותם קציר לעצמך ולא תעשה אותם בציר לעצמך אלא נהוג בהם מנהג הפקר וכן לא נאסוף את תבואתנו (להלן פסוק כ) שלא נאסוף אל בתינו פירות האילן והספיחים כי בהפקירם לעניים ולחיה ולבהמה ובביעור לא נוכל לחיות בהן והספיחין האלו האסורים הם הגדלים בזמן האסור בתבואה כל שהביאה שליש בשביעית וכן הירקות כל שצמחו בשביעית אסורין מן התורה לדברי רבי עקיבא ולדברי חכמים אסורין מדברי סופרים חוץ מן העולים באותן שדות שהזכירו בירושלמי שכתבנו למעלה אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית יש בהן משום קדושת שביעית לכל דיניה להפסד ולקרבנות ולסחורה ולביעור ואע"פ שגדלו לגמרי בששית מפני שאנו הולכים אחר לקיטה בירק בין למעשר בין לשביעית אבל אין בהם משום ספיחים שאינם ספיחי שביעית שהרי בששית צמחו ואפילו הוסיפו בשביעית אין בהם דין ספיחים ובהם שנינו (שביעית פ"ח מ"ד) האומר לפועל הילך איסר זה ולקוט לי ירק היום וכו' וכן שנינו (שם פ"ז מ"ג) לא יהא לוקט ירקות שבה ומוכר בשוק אבל לוקט הוא ובנו מוכר על ידו ותנן נמי (שם פ"ט מ"א) הפיגם והירבוזין וכולה מתניתין עד ונקחים מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר ויש אומרים שאלו הנזכרים וכל כיוצא בזה שאין דרך בני אדם לזורען אבל הם מאליהן יוצאים בהרים ובנהרות אין בהן איסור ספיחים כלל אע"פ שצמחו בשביעית שלא גזרו אלא בנזרעים כדי שלא יבאו לזורעם וכן נראה זה מן הגמרא מירושלמי וזהו ענין הספיחים שהזכירו חכמים בכל מקום וכן מן התורה שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית ואפילו רוצה להפקיר אותן בשעת לקיטה אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים כך שנו במכילתא (משפטים כ יא) ואכלו אביוני עמך (שמות כג יא) וכי מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים תלמוד לומר והשביעית תשמטנה ונטשתה מגיד שהוא פורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תקון עולם והגדר שגדרו חכמים שלא יפרצו פרצות בשדה ובכרם אבל לא שיהא הוא משמר שדהו ומכניס הפירות לעבור על דברי תורה ולא עוד אלא שגזרו שלא ליקח פירות מן המשומר ולא מן החשוד בכך זהו ששנינו (שביעית פ"ט מ"א) ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר ואמרו במסכת סוכה (לט) שאין מוסרים דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות במה דברים אמורים בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור והטעם מפני שהלוקח מן המופקר כלומר דברים שדרך בני אדם להביאם מן ההפקר או שידוע שהביאם מן המקום המופקר בהיתר הוא לוקח ממנו אלא שאם ירבה לו בדמים יותר מסעודתו לבו ביום חוששין בעם הארץ שמא יעשה בהן סחורה אבל לוקח דברים שדרכן להשמר אפילו בכחצי איסר חוששין שמא שמרן ואסור ליקח ממנו הא בלוקח בפרוטה ופחות מכחצי איסר לא גזרו מפני שדרך בני אדם ללקטן בכל מקום ואפילו בשאר שני שבוע וזה שאמרו (יבמות קכב) גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזיקה הם לא אמר כלום לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו ופירש רש"י בשם הראשונים מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנה שביעית ואם היו מאמינים לו היה אסור ליקח ממנו בעיר שרובה ישראל שמא הוא אריס לישראל ומשמר לו שדהו או חוששין שמא משל ישראל לקט ומוכר או שהפירות של ישראל ומוכר על ידו או שמא אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית וגזרו עליו כישראל ומכל מקום לא אסרו חכמים פירות השדה המשומר לכל אדם אלא שלא יקחו אותם מן המשמר ולכך שנו בתורת כהנים (פרק א ג) ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותן במקצע ואין דורכין ענבים בגת אבל דורך בעריבה ופירושו מדלא כתיב ענבי הנזיר לא תבצור וכתיב נזירך לדרוש לא תבצור אותם כדרך נזיר שלך אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים לומר שלא ישמרם לעצמו אבל ילקוט אותם עם העניים כהפקר וינהוג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגין לדורכן בעריבה וקתני התם (שם ה) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות בארץ אתה אוכל אבל אי אתה אוכל מן השמור מכאן אמרו (שביעית ד ב) שדה שנטייבה בית שמאי אומרין אין אוכלין פירותיה בשביעית ובית הלל אומרין אוכלין כלומר כיון שאמרה תורה שיהא השבות לנו לאכלה ולא השמור אמרו ב"ש שהפירות עצמן נאסרין וב"ה סוברין שאין הפירות נאסרין שלא בא הכתוב אלא לאסור לנו שלא נשמור ויהיו לנו הפירות מן השבות וכן הענין שאמרו שאין קוצצין התאנים במקצע ולא דורכין הענבים בגת גדר ואסמכתא מדבריהם כדי שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים וזה הענין השנוי כאן בברייתות הללו והוא דרך טוב ומחוור בסוגיות שבגמרא בבלית וירושלמית והחכם הבקי ישכיל וימצא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ענבי. ב' במסורה. דין ואידך ענבימו ענבי רוש שאם תבצור בשביעית יהיו ענבי רוש שבעון שביעית גלו ישראל: (בעל הטורים)


{ו}  וְֽ֠הָֽיְתָ֠ה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַֽאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ:

 אונקלוס  וּתְהֵי שְׁמִטַת אַרְעָא לְכוֹן לְמֵיכַל לָךְ וּלְעַבְדָךְ וּלְאַמְתָךְ וְלַאֲגִירָךְ וּלְתוֹתָבָךְ דְדָיְרִין עִמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְהֵי שְׁמִיטַת אַרְעָא לְכוֹן לְמֵיכַל לָךְ וּלְעַבְדָךְ וּלְאַמְתָךְ וּלְאַגִירָךְ וּלְתוֹתָבָךְ דְדַיְירִין עִמָךְ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והיתה שבת הארץ. הטעם כל מה שהוציאה מעצמה: וטעם לכם. לכל העולם: וטעם לך. שיש רשות לבעל האדמה לאכול הספיחים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. בעבור שאמר (בפסוק ד) שבת שבתון יהיה לארץ אמר שתהיה השביתה הנזכרת לכם לאכלה ותחיו בה כולכם אתה ועבדך והבהמה והחיה שתחיו כולכם מאשר תוציא הארץ מעצמה בשביתתה או שהשנה תקרא "שבת הארץ" כאשר יקרא היום שבת ה' ושבת סתם והטעם על תבואת השבת כי השבת לא תאכל (הרמב"ן)

 אור החיים  והיתה שבת וגו'. פירוש שלא תאמר שיהיה משפטו כשאר שולחן הגבוה שהכהנים זוכים בו אלא לכם לכולכם יחד כהנים לוים ישראלים וכו', וחזר ופרט לך וגו', ואם תאמר אם כן למה נאמר לכם שלא היה לו לומד אלא הארץ לאכלה לך וגו', ונראה כי חש לומר בדרך זה שהייתי אומר הקודם בפסוק קודם באכילה, כדרך שאמרו (ספרי) ענייך ועניי עירך וגו' ממה שאמר הכתוב (רבדים ט''ו ז') כי יהיה בך אביון וגו', לזה קדם הכתוב וכלל כולם יחד ואמר לכם שאין גדר לאחד יותר מחבירו בפירות שביע ית: (אור החיים)


{ז}  וְלִֽבְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל-תְּבֽוּאָתָ֖הּ לֶֽאֱכֹֽל: (ס)

 אונקלוס  וְלִבְעִירָךְ וּלְחַיְתָא דִי בְאַרְעָךְ תְּהֵי כָל עֲלַלְתַּהּ לְמֵיכָל: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְלִבְעִירָךְ וּלְחַיְיתָא דִי בְאַרְעָךְ תְּהֵי כָּל עֲלַלְתָּא לְמֵיכַל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת, בהמה לא כל שכן, (מ) שמזונותיה עליך, מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה (נ) לבהמתך מן הבית (ת"כ. שם ח. תענית ו:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (נחלת יעקב) והכי פירושו מאחר שכוונת הפסוק להתיר הפירות ואפילו לעכו"ם לבהמות ולחיות אף על פי שהן קודש, אם כן יותר יש סברא להתיר לבהמה שמצווה באכילתה שהיא ברשותך ומזונותיה עליך מה שאין כן חיה לכן מה תלמוד לומר ולבהמתך, ולאפוקי ממה שהקשה הרא"ם עיין שם: (נ) כלומר מה שאספת מפירות שביעית לבהמתך צריך אתה לבערם מן הבית כשכלה לחיה מן השדה וצריך להפקיר כל מה שאסף מן הפירות של שביעית לבית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ולבהמתך. שהיא ברשותך: ולחיה. שאיננה ברשותך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן שמזונותיה עליך ומה תלמוד לומר ולבהמתך הקיש בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית לשון רש"י מתורת כהנים (פרק א ח) והכילוי הזה לא פירש הרב מהו וענינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן והוא ביעור שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחויב לאבדם ולא מנו חכמים במשנה (סוף תמורה) פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם כענין בערתי הקדש מן הבית (דברים כו יג) וכן שנינו (שביעית פ"ט מ"ח) העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ופירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהם בהפקרם ורבי יהודה אסרן להם מדבריהם מפני חשד ורבי יוסי מתיר והלכה כדבריו ושנו בתוספתא (שביעית פ"ח ה"א-ה"ד) בראשונה היו שלוחי בית דין מחזרין על פתחי עירות כל מי שמביא פירות לתוך ידו היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מזון שלש סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ועודרים אותן ועושים אותם דבילה וכו' הגיע זמן זיתים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ומוסקין אותן ועוטנין אותן בבית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותם באוצר שבעיר הגיע זמן ענבים שלוחי ב"ד שוכרים פועלים ובוצרים אותם ודורכים אותם בגת וכונסים אותם בחביות ומכניסין אותם באוצר שבעיר ומחלק להן מהן בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ר' שמעון אומר עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו כל זה שנוי בתוספתא ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירם ועשו להם תקנות מדבריהם בראשונה היו בית דין עושין אוצר בכל עיר ועיר מתחילת יציאת הפירות היו נוטלין אותם מיד מביאיהן ומכניסין אותן לאוצר וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין כגון שבא זמן של (קציר) ועת הבציר הגיע ב"ד שוכרים פועלים ובוצרין ומוסקין ולוקטים כל אותו המין ודורכים ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים ונותנים לאוצר שלהן ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד ב"ד ולאכלן וכל זו התקנה והטורח של ב"ד מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה וכשאין אוצר בעיר ולא בית דין והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירם על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם וזו היא שביעית שאוסרת במינה במשהו (שביעית ז ז) לביעור כמו שמוזכר במסכת נדרים (נח) מפני שיש לה היתר בביעור מביתו ומצאתי לשון רש"י שכתב במסכת פסחים (נב ד"ה משום) וזהו ביעורם שמפקירם במקום דריסת רגלי אדם ובהמה אולי חשב הרב שצריך שיהא מפקירם גם לחיה ולבהמה לקיים בהם ואכלו אביוני עמך (שמות כג יא) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך (כאן) והפליג ומכל מקום אינן נאסרין באכילה כלל וכבר שנו בתוספתא (שביעית פ"ז ה"ג) שביעור שביעית כביעור מעשר שני לא שיהא בהם חילוק באיסור אכילה והרב רבי משה (הל' שמיטה ויובל פ"ז ה"ג) והרבה מן החכמים סבורין שהביעור אוסר לגמרי וטעונין שריפה או מפזר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו כן כמו שנתבאר אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורין הם באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור (שביעית ז ז) שאין לה מתירין ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ואולי אפילו הביעור כולו חומר מדברי סופרים והברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הביעור אסמכתא מדרבנן ועל דרך זו תתפרש יפה משנת הכובש שלשה כבשים בחבית אחת וכו' (שביעית פ"ט מ"ה) וכן משנת שלש ארצות לשביעית (שם פ"ו מ"א) דקתני כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל עד כזיב לא נאכל ולא נעבד כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד הקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה והוזכר בירושלמי (שביעית סוף פ"ט) חד בר נש הוה חשיד על שמיטתא אמר לאתתיה אפקין חלתא אמרה ליה ההוא גברא חשיד על שמיטתא ואמרת אפקין חלתא אמר לה חלה דבר תורה שביעית מדרבן גמליאל וחביריו אותו ריקה היה חשוד לעכב פירות שביעית ולאכלן אחר הביעור ואמר שאיסור אכילת הטבל מן התורה והביעור ואיסור אכילת פירות שביעית אחר הביעור מן ר"ג וחביריו או שהביעור מן התורה ואיסור האכילה מדבריהם ולא היה חושש אלא שלא יאכל אסורי תורה וכיון שהזכירו חכמים דבריו נראה שהם אמת או שמא אותו רשע סבר כדברי רבי (שמעון) דאמר (מו"ק ב) בשתי שמיטות הכתוב מדבר ושביעית בזמן הזה דרבנן אע"פ שחלה דאורייתא (הרמב"ן)


{ח}  וְסָֽפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה:

 אונקלוס  וְתִמְנֵי לָךְ שְׁבַע שְׁמִיטִין דִשְׁנִין שְׁבַע שְׁנִין שְׁבַע זִמְנִין וִיהוֹן לָךְ יוֹמֵי שְּׁבַע שְׁמִטִין דִשְׁנִין אַרְבְּעִין וְתֵשַׁע שְׁנִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִמְנֵי לָךְ שְׁבַע שְׁמִיטִין דִשְׁנִין שְׁבַע שְׁנִין שְׁבַע זִימְנִין וִיהוֹן לָךְ סְכוּם שְׁבַע שְׁמִיטִין דִשְׁנִין אַרְבְּעִין וּתְשַׁע שְׁנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  שבתת שנים. שמטות שנים, (ס) יכול יעשה שבע שנים רצופות שמטה ויעשה יובל אחריהם, תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים, הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה (ת"כ פרשתא ב, א.): והיו לך ימי שבע וגו'. מגיד לך שאף על פי שלא עשית שמטות (ע) עשה יובל לסוף מ"ט שנה. ופשוטו של מקרא יעלה לך חשבון שנות השמטות (פ) למספר מ"ט: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש דשמיטה נקראת שבת כדכתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן תרגם אונקלוס שבע שמיטין דשנין, והוכחתו הוא מדכתיב שבע שנים שבע פעמים דמשמע דקאי אשנים ולא אשבועות שנים דומיא דשבע שבתות תמימות תהיינה שתרגם אונקלוס שבע שבועין שלמין: (ע) פירוש ודרוש קרא הכי והיו לך תשע וארבעים אז והעברת שופר וגו' ותקרא יובל: (פ) ואם תאמר וכי צריך הכתוב להודיע מנין. ותירץ הרא"ם דמנהג הכתוב כך הוא בכמה מקומות. ונראה לי לפי ששנת היובל עולה לכאן ולכאן כלומר שהוא שנת היובל ובו מתחילין לספור השמיטה אחר היובל (ראש השנה דף ט) אם כן הייתי אומר גם שנת השמיטה עולה לכאן ולכאן ואם כן לא יהיה חשבון השנים רק מ"ג לכך פירש רש"י מ"ט. ועוד יש לומר דכתיב שבע שבתות השנים ואחר כן כתיב והעברת שופר וגו' בעשור לחודש ביום הכפורים ואם כן הייתי אומר מ"ט שנים כלים ביום הכפורים ואם כן יהיה עשרה ימים יתרים לכן פירש רש"י מ"ט: (שפתי חכמים)

 ספורנו  והיו לך ימי שבע שבתות השנים וגו'. לא תמנה ליובלות את שנות הלבנה פשוטות לחשבון שנים עשר חדשים לשנה אבל תהיינה פשוטות ומעוברות כתקון חכמים באופן שיכוונו עם תשע וארבעים שנות חמה כמו שהענין בשביעית בלי ספק בהיותה תלויה בחרישה וזריעה כמו שהתבאר בה: (ספורנו)

 כלי יקר  וספרת לך שבע שבתות שנים. טעם היובל כטעם השמיטה ונוסף על זה יש עוד דברים אחרים בגו מדקאמר וספרת לך. ש"מ שיש דמיון ויחוס לשנים אלו עם מספר ימי שני חיי האדם אשר המה על הרוב באים במספר חמשים כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ועשרים שנים ראשונים אינן בכלל זה כי לפי שאינו בר עונשין עדיין בב"ד שלמעלה ע"כ כל מעשיו של אותו זמן נחשבים לבלי מה לפי שאדם עיר פרא יולד (איוב יא.יב) ועדיין אין אור שכלו שלם להבין במושכלות שלא יטה אשורו מיני דרך הישר, ומשם והלאה הוא מתחיל לספור כדי שידע כמה ישאר לו בשנים אשר בהם נבון תחבולות יקנה וסמא דחיי יהיה לו לבדו ואין לזרים אתו. לכך נאמר וספרת לך וגו'. אם תספור לך לטובתך ולהנאתך כדי להוציא כל ימיך בדברים רוחנים אז והיו לך ימי שבע שבתות השנים ר"ל יהיו לך לבדך ולא לזרים אתך. אבל אם תכלה בהבל ימיך לאסוף ולכנוס אז לא לך יהיה הזרע, כי תעזוב לאחרים חיל וחומה אשר בנית ואשר נטעת, כי על הרוב אין האדם יכול להחזיק בשלו כי אם מספר שנים אלו אבל שנת החמשים משנת עשרים שהוא שנת השבעים מיום הולדו, אז הכל שוים בהונו ורכושו ולא יקצור עוד קצירו ואת ענבי נזירו אשר הבדיל והסתיר ביום המעשה ומאנו ידיו לנגוע והיתה עיניו צרה בו מתת לאחד מאחיו ואפילו לעצמו לא נתן ק"ו שלא היה מהנה לאחרים הנה בזמן ההוא, יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו. (שם כ.כח) והכל הפקר והכל שוים בו כעשיר והלך והוא זמן קריאת דרור ועבד חפשי מאדוניו.

וכדי שיהיה דבר זה לזכרון בין עיני האדם אשר לא תשבענה הון, צוה ה' לקדש את שנת החמשים לא יזרע ולא יעבוד בו. כי כמו שצוה לקדש השנה השביעית לידע ולהודיע כי לה' הארץ כך צוה לקדש את שנת החמשים להודיע כי יש גבול וקצבה לכל מעשיו וכי הוא אינו בעל השדה בהחלט אלא הוא כגר בארץ ואין לו כח בה כי אם חמשים שנה לפיכך והארץ לא תמכר לצמיתות. כי לא השליטו האלהים למכור דבר שאינו שלו וזהו שנתן טעם ואמר כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. מדסמך אתם עמדי אל תושבים ש"מ שדווקא לעה"ב כי אז אתם עמדי שם אתם תושבים אבל בעה"ז אתם גרים, והקב"ה נתן לך הארץ בתורת אריסות או בתורת שאלה ואיך תמכור דבר שאינו שלך.

וענין העברת שופר וקריאת דרור, וביום כיפורים דווקא, דומה ליום מתן תורה שבו יצאו ישראל חירות מן היצר הרע ויסורין וכן יום כיפור זמן חירות מיד מלך זקן וכסיל אויב ומתנקם הוא שטן, הוא יצר הרע, וכל זה להזכיר לאדם יום החירות במתים חפשי ושתמיד יהיה לנגד עיניו זמן החפשי והחירות וכן כתב מהרי"א ע"ש, וכל זה על צד הרמז אשר בו דרכו רוב מפרשי תורתינו. אבל לפי פשוטו השמיטה והיובל טעם אחד לשניהם והוא כדי שנשים בטחונינו בה' ולידע כי לה' הארץ לכך נאמר בשנת היובל הזאת, מן השדה תאכלו את תבואתה לא תחזיק השדה כשדך אלא כסתם שדה שאינו שלך. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וספרת לך. לכאו' משמע דמצוה אתא לאשמועי' דמצוה למימני יומי ושבועי כמו בספירת העומר ואי קשיא בזבה דכתיב וספרה הי' לה לברך כמו בספירת העומר. וי"ל שמא תראה וסותרת ונמצאת ברכה לבטלה: (דעת זקנים)


{ט}  וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּֽעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּֽעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָֽל-אַרְצְכֶֽם:

 אונקלוס  וְתַעֲבַר שׁוֹפָר יַבָּבָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרַיָא תַּעַבְרוּן שׁוֹפָרָא בְּכָל אַרְעֲכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעֲבַר קַל שׁוֹפָר יַבָּבָא בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּעַשְרָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרַיָא תַּעַבְרוּן קַל שׁוֹפָר חֵירוּתָא בְּכָל אַרְעֲכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והעברת. לשון ויעבירו קול במחנה (שמות לו, ו.), לשון (צ) הכרזה: ביום הכפורים. ממשמע שנאמר ביום הכפורים, איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש, אלא לומר לך, תקיעת עשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד (ת"כ שם ה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) לא העברה ביד (בראש השנה דף ל"ד): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והעברת שופר תרועה. יש מחלוקת אם נברא העולם בניסן או בתשרי ואין צורך להאריך כי מעתיקי הדת תקנו לנו בתפלות ראש השנה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון והנה ראינו תקיעת שופר בשנת היובל בתשרי בתחלת השנה ועוד בפרשת הקהל את העם לקרוא בתורה בחג הסוכות וכתוב למען ישמעו ולמען ילמדו ולא יתכן להיות אחר חצי השנה (ועוד וחג האסיף בצאת השנה וכן תקופת השנה) (במ''ט אינו) והעד הנאמן שנת השבת שכתוב לא תזרעו ובמרחשון יחלו בארץ ישראל לזרוע ואם היתה תחלת השנה מניסן הנה לא יקצרו אשר זרעו בשנה הששית ולא יזרעו כי הנה שנת השמטה היא ואחר שלא יקצרו זרע שנה ששית לא יזרעו פעמים והכתוב אמר לא תזרעו בשנה השביעית לבדה ויהודה הפרסי אמר כי ישראל היו מונים בחשבון השמש ואילו היה זה נכון הנה לא פירש משה מהלך שנה תמימה כי חכמי המזלות לא יכלו עד הנה להוציאה לאור כי חכמי הודו מוסיפים על רביע היום חומש שעה ותלמי וחביריו אומרים כי יחסר חלק משלש מאות ביום והוא קרוב ממהלך העבור והבאים אחריו אמרו חלק ממאה ושש ואחרי' מאה ועשר ואחרי' מאה ושלשים גם מאה ושמונים כי יש מי שהיא שנתו להשלמת המזלות מנקודה נראית ויש מנקודת הגלגל הנטוי לימין ולשמאל ואנחנו צריכים לקבלה ועוד כי פירוש חדש יכחיש הפרסי והצדוקים אומרים שהדת על שנת הלבנה. דע כי אין ללבנה שנה כלל רק בקשו המחשבים מספר חדשים קרובים לשנת החמה ומצאום י''ב כאשר אין לחמה חדש והמחשבים בקשו מספר לחדש שיהיה נחלק קרוב לחדש מימות חדשי הלבנה על כי חדשינו הם ללבנה ושנותינו ישובו בסוף לשנות החמה על כן העתיקו חז''ל כי לעולם היה בית דין עושה שבעה עבורים בכל מחזור הלכה למשה מסיני אף על פי שהיו קובעים בכל חדש על פי ראיית הלבנה וסוד המחזור ידוע מחכמת המזלות: וטעם תעבירו. שיתקעו שופר בכל המזלות: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ביום הכיפורים. ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחודש אם כן למה נאמר בעשור לחודש אלא תקיעת בעשור לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד לשון רש"י והנה הרב מפני בקיאותו בתלמוד והכל לפניו כשולחן ערוך אינו חושש וסותם הברייתות והן מטעות לשאר בני אדם שידוע הוא וברור בגמרא (ר"ה כט) כי התקיעות כולן של ראש השנה ויום הכפורים ואפילו של רשות מותרות הן בשבת לפי שהיא חכמה ואינה מלאכה ותוקעין היו בדין תורה בשבת של ראש השנה ושל יום הכפורים בכל מקום וענין התקיעה בבית דין תקנת רבן יוחנן בן זכאי היא משחרב בית המקדש לפי שגזרו בה מפני שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והתיר לנו רבן יוחנן בן זכאי בבית דין בלבד ואין לזה עיקר בענין הכתוב כלל ומה שהזכירו (בת"כ פרשה ב ה) תקיעה בעשור דוחה שבת לומר שהיא נעשית בכל יום הכפורים כי הדחיה ביום הכפורים שחל להיות בשבת ושחל להיות בחול אחת היא שיום הכפורים כשבת לכל מלאכה בין להוצאה בין לכל המלאכות ומכל מקום רצה הרב ללמדנו שתקיעת שופר ביום הכפורים נעשית בכל מקום שפירוש "תעבירו שופר בכל ארצכם" ללמד שכל יחיד חייב לתקוע ואין התקיעה בבית דין בלבד כמו הספירה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בחדש השבעי. חסר יו''ד כלומר ששבע במצות: תעבירו שופר בכל. ר''ת שבת לומר דוקא תקיעת יוסל שהוא בב''ד דוחה שבת: (בעל הטורים)

 ספורנו  שופר תרועה. לשמחת חירות העבדים והשבת השדות לבעליהם: (ספורנו)


{י}  וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַֽחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל-יֹֽשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל-אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ:

 אונקלוס  וּתְקַדְשׁוּן יָת שְׁנַת חַמְשִׁין שְׁנִין וְתַקְרוּן חֵרוּתָא בְּאַרְעָא לְכָל יָתְבָהָא יוֹבֵלָא הִיא תְּהֵי לְכוֹן וּתְתוּבוּן גְבַר לְאַחֲסַנְתֵּהּ וּגְבַר לְזַרְעִיתֵהּ תְּתוּבוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּתְקַדְשׁוּן יַת שְׁנַת חַמְשִׁין שְׁנִין וְתִכְרְזוּן חֵירוּתָא בְּאַרְעָא דְיִשְרָאֵל לְכָל יַתְבָהָא יוּבְלָא הִיא תְהֵי לְכוֹן גְבַר לְאַחְסָנוּתֵיהּ וּגְבַר לְיִיחוּסֵיהּ תְּתוּבוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וקדשתם. (ת"כ פרק ב, א.) בכניסתה מקדשין אותה בבית דין, (ק) ואומרים מקודשת השנה: וקראתם דרור. לעבדים, בין נרצע, בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר, אמר ר' יהודה, מהו לשון דרור, כמדייר בי דיירא (ר) וכו' (ראש השנה ט:), שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים: יובל הוא. שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה, יובל שמה, על שם תקיעת שופר: ושבתם איש אל אחזתו. שהשדות (ש) חוזרות לבעליהן: ואיש אל משפחתו תשובו. לרבות את (ת) הנרצע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כלומר ולא בעשור לחודש שבו העברת השופר של יובל דאם כן את שנת החמשים שנה למה לי הא ממילא שמעינן דשנת החמשים שנה מקדשין. ואין להקשות דמהכא משמע דמתחלת השנה נעשו בני חורין ולעיל כתיב והעברת שופר וגו' בעשור לחדש לענין מה היא העברת שופר בעשור הא כבר מקודשת השנה לכל מילי מתחלת השנה, כבר תירצו בגמרא פרק קמא דראש השנה, מראש השנה עד יום הכפורים לא היו העבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלים ושותים ועטרותיהן בראשיהן כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר נפטרים עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן: (ר) ומוביל סחורתא בכל מדינתא. ופירש הערוך כמדייר בי דיירא פירוש שירוץ נושא הסבל הסוחר ומוליך סחורה בכל מקומות. מדייר לשון ריצה דיירא לשון סבל מדוור בשני ווי"ן, ורש"י פירש שם כמדייר בי דיירא מי שהוא ברשותו לגור בכל מלון שירצה: (ש) ולפי זה מקרא מסורס הוא וצריכין לומר ושבה אחוזתו אל איש כלומר ולא שהבעלים חוזרים לשדות כמובן מושבתם איש וגו': (ת) פירוש הנרצע שפגע בו יובל קודם שש לרציעתו, כדתניא בתורת כהנים ובקידושין דף ט"ו ע"א ואם תאמר והלא כבר כתיב וקראתם דרור ופירש לעבדים בין נרצע כו' ולמה כתיב ואיש אל משפחתו. ויש לומר דמה שפירש על וקראתם דרור לעבדים בין נרצע כו' הוא יליף מאיש אל משפחתו תשובו כי זהו עיקר הפסוק, וראיה לדברי שהרי פירש רש"י בואלה המשפטים, על לעולם בהם תעבודו עד היובל ומקשה או אינו אלא לעולם ממש תלמוד לומר ואיש אל משפחתו תשובו ולא מביא קרא דוקראתם דרור אלא שמע מינה דזה עיקר. ועוד יש לומר דאי לא כתיב אלא וקראתם דרור לבד הוה אמינא הני מילי שיוצא ביובל היכא שמכרוהו בית דין אבל מוכר עצמו לא לכך נאמר ואיש אל משפחתו תשובו או להיפך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וקדשתם את שנת החמשים. בעבודת הארץ וכל יושביה: דרור. ידועה שהוא כמו חפשי וכדרור לעוף עוף קטן מנגן כשהוא ברשותו ואם הוא ברשות אדם לא יאכל עד שימות: יובל. כמו שלוח וחז''ל אמרו שפירוש יובל כבש והראיה שופרות היובלים ונקראה השנה בשם השופר: וטעם תהיה לכם. לישראל לבדם: ושבתם איש אל אחזתו. כאשר יפרש כי בשנת היובל תשוב הארץ הנמכרת לבעליה: ואיש אל משפחתו. העבד הנמכר לישראל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  יובל היא. שנה זו נבדלת משאר השנים בנקיבת שם לבדה ומה שמה יובל שמה על שם תקיעת שופר לשון רש"י וכן דעת המפרשים מלשון במשך היובל (שמות יט יג) שופרות היובלים (יהושע וד) ואינו מחוור לי בעבור "תהיה לכם" כי מה טעם שיאמר בשנה "תקיעה היא תהיה לכם ושבתם" ואולי יאמר הכתוב "יובל היא" נקובה בשם הזה שקראתי לה ו"תהיה לכם" לכולכם ידועה בתקיעה שתתקעו בה להזכיר ענינה שתשובו בה איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו וכן "יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם" שתהיה לכם יובל שלא תזרעו ולא תקצרו כלומר ידועה בשם להיות בה ככה וכל זה איננו נכון בעיני כי פירוש "שופרות היובלים" קרני האלים וגם תרגום יונתן שופרא דקרן דכרא וכן בגמרא (ר"ה כו) מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא שכן בערבי קורין לדיכרא יובלא והשופר ביום הכפורים אין מיוחד להיותו מהאיל אבל כל השופרות כשרין בו ועל דעת משנתנו (שם כו) וכל התנאין מצותו בשל יעלים אם כן למה תקרא השנה שנת האיל ור"א אמר כי יובל כטעם שלוח ולפי דעתי לא קראו הכתוב יובל על התקיעה רק על הדרור כי לא הזכיר השם הזה בכתוב הראשון שאמר והעברת שופר תרועה אבל אמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו ואמר יובל היא שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו יובילוהו רגליו מרחוק לגור (ישעיהו כג ז) ונשתמשו בלשון הזה בענינים רבים יובל שי לה' צבאות (ישעיהו יח ז) ואמר ועל יובל ישלח שרשיו (ירמיהו יז ח) פלגים יבלי מים (ישעיהו ל כה) הם המעמקים ששם יובלו המים ונתנה הארץ יבולה (להלן כו ד) ואין יבול בגפנים (חבקוק ג יז) ענין הבאה גם כן כמו שיקרא תבואה וכן בארמית והולך מהרה (במדבר יז יא) תרגומו ואוביל בפריע ויהיה פירוש "יובל היא תהיה לכם" הבאה היא ותהיה כן לכולכם כי תבאו ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו וחזר ואמר "יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם" (פסוק יא) שתהיה לכם שנת החמשים שנה ליובל לא לדבר אחר ולא תזרעו ולא תקצרו אבל תהיה קדש ותשובו איש אל אחוזתו להיותה לכולכם יובל כשמה ועל דרך האמת "דרור" מלשון דור הולך ודור בא (קהלת א ד) וכן "יובל" שישוב אל היובל אשר שם שרשיו והיא תהיה לכם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  דרור. עולה כמנין ת''י רמז כמנין דרור שנים היו דרורים בארץ משנבנה הבית: (בעל הטורים)

 ספורנו  יובל הוא תהיה לכם. שתהיו גם אתם בני חורין משעבוד האומות, על הפך מה שאמר אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב: (ספורנו)


{יא}  יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַֽחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת-סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת-נְזִרֶֽיהָ:

 אונקלוס  יוֹבֵלָא הִיא שְׁנַת חַמְשִׁין שְׁנִין תְּהֵי לְכוֹן לָא תִזְרְעוּן וְלָא תַחְצְדוּן יַת כַּתָּהָא וְלָא תִקְטְפוּן יַת שִׁבְקָהָא: (אונקלוס)

 יונתן  יוּבְלָא הִיא שְׁנַת חַמְשִׁין שְׁנִין תְּהֵי לְכוֹן לָא תִזְרְעוּן וְלָא תְחַצְדוּן בַּאֲוָותָהָא וְלָא תְקַטְפוּן יַת עִנְבֵי שְׁמִיטָהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יובל הוא שנת החמשים שנה. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וקדשתם וגו', כדאיתא (א) בראש השנה (ח:), ובת"כ (פרק ג, א.): את נזריה. את הענבים המשומרים, אבל בוצר אתה מן המופקרים. כשם שנאמר בשביעית, כך נאמר ביובל, (ב) נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו, שנת מ"ט שמטה, ושנת החמשים יובל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) כלומר כדאיתא בראש השנה ובתורת כהנים רוצה לומר כל מקום דשייך לומר קודש כמו ביום טוב ושבת מוסיפין מחול על הקודש והכא ביובל גם כן כתיב וקדשתם הוה אמינא הכא נמי מוסיפין משנה שלאחר היובל ליובל לכך נאמר יובל הוא שנת החמשים דוקא שנה זו ולא יותר ואין צריך להוסיף משנה שלאחריה: (ב) ואם תאמר למה מפרש רש"י כשם שנאמר גבי לא תבצרו את נזיריה יותר מגבי לא תזרעו ולא תקצרו. ויש לומר דלכך פירש רש"י כשם כו' לפי שכתוב ביובל לא תבצרו את נזיריה סתם ואיכא למימר דלמא שאר פירות ולא ענבים לכך פירש כו' דהתם גבי שמיטה נמי נאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור והכא נמי כתיב את נזיריה והתם קאי על ענבים דכתיב שם בהדיא ואת ענבי נזירך לא תבצור הכא נמי קאי על ענבים, ולכך פירש רש"י כשם כלומר דשנת שמיטה ושנת יובל שוין בכל דבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יובל היא. אחר שהיא שנת יובל לא תזרעו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ספיחיה. ב' דין ואידך תשטוף ספיחיה עפר ארץ והיינו דאיתא בתוספתא בשביעית פורץ אדם כרמו וסותר גדרו והיינו דכתיב אבנים שחקו מים תשטוף ספיחיה עפר ארץ שאפי' אם יש לה גדר אבנים ישחקנו ואף אם בא על שדהו שטף מים לא יגדור אותה: נזיריה. ב' במסו' דין ואידך זכו נזיריה משלג רמז סחור סחור אומרים לנזירא לכרמא לא תקרב זכו נזיריה שלא תבצרו את נזיריה. ע' שמיטות ויובלות בטלו ישראל בארץ וכנגדם גלו ע' שנה זה הוא וטמאה שבועים כנדתה. שבעים כתיב חסר וכתיב בתריה כנדתה ע''כ היו כנדה דכתיב סביביו צריו היתה ירושלים לנדה ביניהם כמנין נדה די. ום א' של שנה האחרון חשוב שנה: (בעל הטורים)

 ספורנו  יובל הוא שנת החמשים שנה תהיה לכם. כמו שיצאה הקרקע לחירות מיד הקונים כן תהיה בלתי משועבדת ביד הבעלים השבים אליה שלא ישתמשו בה כדרך בעלים באותה השנה: (ספורנו)


{יב}  כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִ֨ן-הַשָּׂדֶ֔ה תֹּֽאכְל֖וּ אֶת-תְּבֽוּאָתָֽהּ:

 אונקלוס  אֲרֵי יוֹבֵלָא הִיא קוּדְשָׁא תְּהֵי לְכוֹן מִן חַקְלָא תֵּיכְלוּן יָת עֲלַלְתָּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם יוּבְלָא הִיא קוּדְשָׁא תְּהֵי לְכוֹן מִן חַקְלָא תֵּיכְלוּן יַת עֲלַלְתָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  קדש תהיה לכם. תופסת דמיה (ג) כהקדש, יכול תצא היא לחולין, (ד) תלמוד לומר תהיה, בהוייתה תהא (ת"כ פרק ג, ג.): מן השדה תאכלו. על ידי השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כלה לחיה מן השדה, אתה צריך לבער מן הבית (שם ד.). כשם שנאמר בשביעית, (ה) כך נאמר ביובל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש אי פרקינהו לפירות שביעית או דיובל בדמים הני דמים תפיסי בקדושה כמו הקדש שפדוהו בדמים שהדמים נתפסין ונעשו הקדש: (ד) כמו הקדש שפדוהו בדמים שהדמים נתפסין במקומו והוא יוצא לחולין אף פירות שביעית כן תלמוד לומר תהיה: (ה) ואם תאמר למה מפרש רש"י כשם דכבר פירש לעיל גבי נזיריה. ויש לומר דראיה הוא לפירושו שפירש כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית ואין להקשות מנא לן דלמא אף על פי שכלה לחיה מן השדה אי אתה צריך לבער מן הבית והא דכתיב מן השדה תאכלו פירושו שמה שאתה מביא מן השדה ביומו אתה תאכל ולא מה שאתה אצרת ממנו בבית, דיש לומר אי אתה מודה כשם שנאמר בשמיטה כך נאמר ביובל ובשמיטה כתיב ולבהמתך ולחיה ופירש רש"י אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, ומתרץ כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית והוא הדין גבי יובל נמי לכך פירש רש"י כשם שנאמר וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  קדש תהיה לכם. כי היא מפורש' בינות השנים: מן השדה תאכלו. מה שיוציא השדה מעצמו תאכלו כלכם ככתוב בשנת השמטה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  מן השדה תאכלו. על ידי השדה תאכלו מן הבית שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית כשם שנאמר בשביעית לשון רש"י ואם כן לא יהיה הפסוק מחובר אבל יאמר לא תזרעו ולא תקצרו כי יובל היא קדש תהיה לכם ומן השדה תאכלו את תבואתה לא מן הבית ור"א אמר מן השדה תאכלו ממה שתוציא השדה מעצמה תאכלו כולכם ככתוב בשנת השמיטה ולדעתי יאמר לא תקצרו ולא תבצרו בשנה הזאת כי יובל היא וקדש תהיה לכם מן השדה תביאו התבואה ותאכלו שתצאו השדה ללקוט ולאכול עם העניים והאביונים החיה והבהמה לא שיהיה לכם עת קציר ובציר ותאספו לכם אל הבית ואל האוצרות כתבואת שאר השנים ומה ששנו בתורת כהנים (פרק ג ה) מכאן אמרו הכובש שלשה כבשים בחבית אחת רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון ורבי יהושע אומר אף על האחרון רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית והלכה כדבריו רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור וכל זה מדרש מפני שלא אמר "מן השדה תביאו ותאכלו" וסמך האכילה בשדה שלא יאכלו אלא בו ויתכן שהוא סמך מדבריהם ולכך היה רבי יהושע מיקל בו ורבן גמליאל מיקל בטעמו וכבר כתבתי זה למעלה (פסוק ז) ואפשר לדברי רבן גמליאל שמצות הביעור מן התורה אבל הטעם כיון שנבלע מתחילה מבוער הוא (הרמב"ן)

 ספורנו  קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו. אף על פי שאסרתי לבעלים להשתמש בה בזריעה וקצירה ושלא יאסוף כל פירות השדה אליו כשאר השנים, כאמרו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו. לא אסרתי לבעלים לאכול מפריה אבל מותרים הם לאכול פירותיה כשאר כל אדם כמו בשביעית: (ספורנו)


{יג}  בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל-אֲחֻזָּתֽוֹ:

 אונקלוס  בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא הָדָא תְּתוּבוּן גְבַר לְאַחֲסַנְתֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּשַׁתָּא דְיוּבְלָא הֲדָא תְּתוּבוּן גְבַר לְאַחְסַנְתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  תשובו איש אל אחזתו. והרי כבר נאמר ושבתם איש אל אחזתו, אלא לרבות, המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה, שחוזרת (ו) לאביו ביובל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) כלומר ולא תאמר כיון דבנו יורש אותו לא ישוב השדה לאביו ביובל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בשנת היובל הזאת. טעמו בתחלת השנה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  איש אל אחזתו. וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתך לו' נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות. ועור סמך אל תונו לאיש לאחוזתו לו' שגם קרקע יש בו אונאה עד כדי דמיו: (בעל הטורים)

 ספורנו  תשובו איש אל אחזתו. ומותר לבעלים השבים אליה להחזיק בה לאחוזה ולהשתמש בה בבנין בתים ושובכים וגדרות צאן וזולתם חוץ מעבודת האדמה ושמירת פירותיה: (ספורנו)


{יד}   שני  וְכִֽי-תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַֽעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל-תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת-אָחִֽיו:

 אונקלוס  וַאֲרֵי תְזַבֵּן זְבִינִין לְחַבְרָךְ אוֹ תִזְבֵּן מִידָא דְחַבְרָךְ לָא תוֹנוּן גְבַר יָת אֲחוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם תְּזַבְּנוּן זְבִינֵי לְחַבְרֵיכוֹן אוֹ תִזְבְּנוּן עִסְקָא דְמִיטַלְטְלָא מִן יַד חַבְרֵיכוֹן לֵית אַתּוּן רְשָׁאִין לְאוֹנַיָא גְבַר יַת חַבְרֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכי תמכרו וגו'. לפי פשוטו, כמשמעו. ועוד יש דרשה, מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חברך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך, מכור, ומנין שאם באת לקנות, קנה מישראל חברך, תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך: אל תונו. זו אונאת (ז) ממון (שם פרשתא ג, ד. ב"מ נח:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) בפרשת קדושים פירשתי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  או קנה. שם הפעל ויחסר מקום קניתם קנה וכן זכור את יום השבת ורבים כמוהם: וטעם תמכרו. לשון רבים על פי עדים. וכן טעם אל תונו. רק כמספר שנים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אל תונו. זו אונאת ממון "במספר שנים אחר היובל" פשוטו של מקרא על אופניו על האונאה בא להזהיר כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל ולפי השנים ימכור המוכר ויקנה הקונה שהרי סופו להחזיר לו בשנת היובל ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח ואם יש שנים מרובות ויאכל ממנה תבואות הרבה צריך לקנותה לפי הזמן וזהו שנאמר (כאן) "במספר שני תבואות ימכר לך" לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו ורבותינו דרשו (ערכין כט) מכאן שהמוכר שדהו אינו מותר לגאול פחות משתי שנים אפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים ואינו יוצא מפשוטו מספר שנים של תבואות ולא של שדפון ומעוט שנים שתים לשון רש"י ובאמת שהוא הנכון בישוב המקרא אבל רבותינו אמרו (ב"מ נו) שאין אונאה לקרקעות שנאמר או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד והמקרא הזה כפי פשוטו ולפי מדרשו לדברי הרב בקרקעות הוא אבל על כרחנו נצטרך להטות מקראות מפשוטן ונאמר שיהיה כל פסוק עומד בעצמו יאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו ויחזור ויאמר במספר שנים אחר היובל תקנה מאתו התבואות וכמספר שני התבואות ימכרם לך כפי השנים תרבה ותמעיט כי על כל פנים תשיבנו לו ביובל וכל זה אזהרה ביובל שיזהרו בו לעולם וחזר ואמר (בפסוק יז) ולא תונו איש את עמיתו בדברים ואני חושב עוד סברא שודאי המאנה את חבירו לדעת עובר בלאו בין במטלטלים בין בקרקעות שבהן דיבר הכתוב אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל שהוא מזהיר שיקנו וימכרו לפי השנים ולא יונו איש את אחיו אבל רבותינו חדשו באונאה תשלומים בשתות המקח וביטול מקח ביותר משתות ומזה בלבד מעטו הקרקעות לפי שהאונאה בהם אפילו ביתר משתות מחילה כמו שהיא מחילה במטלטלים בפחות משתות אע"פ שהוא אסור להונות כן לדעת אבל אין דרך בני אדם לבטל ממכרם מפני אונאה מועטת כזו ודרשו חכמים מפני שאמר הכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו למדנו שיש באונאה דין מיוחד במטלטלים שאינו נוהג בקרקעות והוא חזרת הממון אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן ולכך אמר "וכי תמכרו ממכר" לשון רבים למוכר קרקעות ולמוכר מטלטלין "או קנה מיד עמיתך" היחיד מהם המוכר המטלטלין מיד ליד ואמר לכולן "אל תונו" וכיון שייחד והפריש המטלטלין ריבה בהן דין אונאה והיא בחזרת התשלומין וזה דבר נכון כפי המדרשים שקבלו רבותינו ברמזי התורה ואולי יהיה כל זה אסמכתא כי הלאו אזהרה בין בקרקע בין במטלטלין וחזרת הממון בידם קבלה במטלטלין ולא בקרקעות כמו שאמרו (ב"ק יד) דבר השוה לכל כסף כי השיעורים כולם בשתות ויתר על שתות כפי דעות בני אדם ולמה לא יוציאו הקרקעות מן הדין הזה והם הוציאו ממנו כלי בעל הבית ואמרו (ב"מ נא) לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו אונאה מפני שדרך בעלי בתים שלא ימכרו כלי תשמישן וגם יתכן לומר כי הכתוב יזהיר שידעו מספר השנים עד היובל ולפיהם ימכרו ויקנו ולא יונו בהם איש את אחיו להטעותו במספר או להטעותו במכירה שיחשוב בה שהיא לחלוטין ויטעהו בכך אבל ידעו שניהם ויודיעו זה לזה המספר כי המכירה היא במספר שנים עד היובל שגם בקרקעות יש אונאה בטועים במדה ובמנין ואפילו בפחות משתות וכל שכן במטלטלין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  קנה. ג' דין ותרי גבי דוד לא כי קנה אקנה בכסף מלא. כי קנו אקנה מאותך במחיר כשקנה הגורן מארונה דאע''ג דדרשינן או קנה מיד עמיתך שתקנה מיד ישראל ולא מיד עכו''ם אעפ''כ קנה דוד הגורן מארונה כיון שלא היה יכול לקנות מישראל: א. ל תונו איש את אחיו. וסמיך ליה במספר לו' לך דבר שבמדה ושבמשקל אין בו אונאה: (בעל הטורים)

 אור החיים  וכי תמכרו וגו'. בתורת כהנים אמרו וז''ל מנין שאין אונאה לקרקעות תלמוד לומר או קנה מיד אל תונו המטלטלין יש להם אונאה ואין אונאה לקרקעות ע''כ, ובגמרא (ב''מ נ''ו.) הקשו מפסוק את כל ארצו מידו והעלו כל ידו ידו ממש ושאני התם דליכא למימר הכי ע''כ, קשה ונלמוד משם שכשיאמר ידו אין ידו ממש וי''ל שתיבת ידו משמעותו הוא ידו ממש אלא שגם יכול להיות נשמע גם כן רשותו אבל משמעות ידו הוא יותר קרוב בנשמע, ולזה כשיאמר הכתוב ידו הגם שב' הפירושים צודקים בה אין אני דן בה אלא הדרגה היותר קרובה שהוא ידו, ואם אין כוונת הכתוב לומר ידו ממש עליו שלא לומר תיבה שנוכל לפרש בה הבנה זרה, מה שאין כן במקום שאין לפרש בה אלא פירוש אחד לא יחוש הכתוב לדבר בלשון שיכול לישמע בו הענין. ונשאר לנו לחקור זאת לדבריהם ז''ל שדרשו שאזהרת אל תונו אינה אלא במטלטלין והלא עיקר הכתוב במכר קרקעות נאמר:

ונראה כי הגם שרבותינו ז''ל דרשו כן הוא על פי ההלכות שהיה בידם מסיני סמכום בכתובים ועל כל פנים יתיישב הכתוב לפי פשוטו על זה הדרך כי לצד שצוה ה' על הארץ שלא תמכר לצמיתות צוה שלא יאנה המוכר ללוקח שאינו בקי במשפטי התורה כי הארץ תהיה לו ולזרעו עד עולם, ואחר כך יבוא בטענת דבר מלך להחזירה לו, ודבר זה כיוצא באונאה זו יוצדק גם בקרקעות המוכר קרקע על מנת שאין עליה מערערים ויצאו עליה מערערים שהוא ביטול מקח, וכאן אין לך מערערים כהוא עצמו שחוזר לערער על שדהו להחזירו בטענת זכות התורה, לזה צוה ה' ואמר במספר שנים וגו' ימכר לך, אלא במה שאמר הכתוב אל תונו סתם שכלל כל מין אונאה זה אינו אלא במטלטלין כמו שדקדק לומר קנו מיד כדברי רבותינו ז''ל: (אור החיים)

 ספורנו  וכי תמכרוי בשום ממכר לא תהיה שום מין אונאה כמו שאמרו ז''ל (מציעא פרק הזהב) לא יבור מעל פי המגורה שאינו אלא כגונב את העין: או קנה. כאשר לא ידע המוכר שויו של דבר אף על פי שכבר היה הדבר בידו והיה לו שהות להראותו לתגר או לקרובו: אל תונו. ואף על פי שאמרו אין אונאה לקרקעות מכל מקום: (ספורנו)

 כלי יקר  או קנה מיד עמיתך אל תונו. דרשו רז"ל (ב"מ מז:) דבר הנקנה מיד ליד שייך בו אונאה אבל לקרקעות אין אונאה, וטעמו של דבר שכל דבר הנמכר אינו בערך אחד בכל הזמנים כי כפי השתנות הזמנים לפעמים יוקרו או יוזלו על כן לעולם אין ערך ידוע לשום דבר הנמכר. לפיכך הקרקע אע"פ שבאשר היא שם היה מוכרו בזול או ביוקר מכל מקום לא ימלט שיבא הזמן שתהיה נמכרת באותו ערך שהוא קונה אותה עכשיו אבל מטלטלין יש לחוש שמא באותו זמן לא יהיו בעולם, והארץ לעולם עומדת, ולא מיעט קרקעות כי אם מביטול מקח אבל מכל מקום איסור יש בדבר שהרי נאמר בקרקעות במספר שנים אחר היובל ועל זה חזר ואמר ולא תונו. (כלי יקר)


{טו}  בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי-תְבוּאֹ֖ת יִמְכָּר-לָֽךְ:

 אונקלוס  בְּמִנְיַן שְׁנַיָא בָּתַר יוֹבֵלָא תִּזְבֵּן מִן חַבְרָךְ בְּמִנְיַן שְׁנֵי עֲלַלְתָּא יְזַבֶּן לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל אִין אַתּוּן זַבְנִין חֲקִיל אוֹ כַרְמָא בְּמִנְיַן סְכוֹם שְׁנַייָא בָּתַר יוּבְלָא תִּזְבְּנוּן מִן חַבְרֵיכוֹן כְּמִנְיַין שְׁנַיָיא דִכְנִישׁוּת עֲלַלְתָּא יְזַבְּנוּן לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  במספר שנים אחר היובל תקנה. זהו פשוטו, ליישב המקרא על אופניו, על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל, ולפי השנים (ח) ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל, ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים, הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה, הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן, וזהו שנאמר, במספר שני תבואות ימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן (ערכין כט:), שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים, (ט) שתעמוד שתי שנים ביד הלוקחו מיום ליום, ואפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים, כגון, שמכרה לו בקמותיה, ושני, אינו יוצא מפשוטו, כלומר, מספר שנים של תבואות, ולא של שדפון, ומיעוט שנים שנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש פשוטו וכו' פירוש קרא דמספר שנים הוא מה שפירש אחריו לפי רוב השנים וכו' והוא דבק עם אל תונו, ואף על פי שהפסוק הראשון תפס השנים שעברו אחר היובל תמורת השנים שנשארו עד היובל שבפסוק האחרון מפני שמתחייב זה מזה כי הקונה והמוכר אינם מביטים אלא על השנים הנשארים עד היובל וכפי מספרם יהיה חשבון, לכן פירש רש"י השני פסוקים על מספר השנים הנשארות. רא"ם: (ט) משום דקשה להו לפרש שיהא הפסוק הראשון דבוק לאחרון: (שפתי חכמים)

 אור החיים  במספר וגו' אחר היובל. צריך לדעת א' למה אמר אחר היובל ולא אמר עד היובל כי שנים הנקנים הם מזמן הקנייה עד היובל לא מה שעברו משנת היובל עד זמן הקנייה, ב' למה שינה הכתוב לשונו כשהזכיר מספר שנים אמר תקנה ותלה הדבר בלוקח וכשהזכיר מספר תבואות אמר ימכר לך יחס הדבר למוכר, ובמסכת ערכין פרק המוכר (כ''ט:) תנן המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות מב' שנים שנאמר במספר שני תבואות, היתה שנת שדפון או שביעית אינה עולה מן המנין, ר''א אומר מכרה לו בראש השנה מלאה פירות הרי זה אוכל ג' תבואות ע''כ, ובגמרא אינו גואל לא קתני אלא אינו מותר אלמא קסבר איסורא נמי איכא, ולא מבעיא מוכר דקאי בעשה דכתיב ימכר לך אלא אפילו לוקח נמי קאי בעשה דכתיב תקנה ע''כ, עוד תניא שם וז''ל אכלה שנה אחת לפני היובל משלימין לו שנה אחרת אחר היובל ע''כ, נמצינו אומרים ד' הלכות הא' מצוה לשניהם שלא יהיה המכר פחות מגבול האמור בכתוב, ב' שאם היו ג' תבואות בב' שנים הם ללוקח, הג' אם לא היו תבואות בב' שנים כגון שנת שדפון וכו' אינה עולה לו מן המנין, הד' אם אירע יובל בתוך הב' שנים אינה יוצאה עד שישלימו ב' שנים, ופסק הרמב''ם לד' הלכות אלו בפרק י''א מהלכות שמיטה ויובל:

ועל פי זה יתיישבו הדקדוקים על נכון אומרו במספר שנים אחר היובל פירוש מספר השנים שאומר הכתוב יתחייבו להיות הגם שישלמו אחר היובל כי אין היובל מפקיעם, ושינה הכתוב לשונו לומר פעם אחד תקנה ופעם אחד ימכר להטיל מצוה על הלוקח ועל המוכר שלא יהיה המכר פחות מהאמור, והזכיר השנים והתבואות לתת זכות השנים וזכות התבואות, ואמר מספר תבואות ולא אמר מספר תבואה לאם היו שנים שאין בהם תבואה או מחמת שדפון או שנת שמיטה ויובל אינם עולים לו מהמנין, ויש לדעת טעם נכון בדבר זה למה יאסור ה' ללוקח לבל יחזיר השדה פחות מב' שנים וכו' וכי אסור לו לאדם לתת או למחול ממונו או להפקירו ויהיה זה כאחד מהם, ואולי לצד כי רצונו יתברך הוא לבל ימכור אדם שדהו, וכמו שדרשו ז''ל (תודת כהנים בפסוק כ''ה) כי ימוך אחיך וגו' שאין אדם רשאי למכור שדהו ולהניח המעות וכו', לזה יכוון ה' בצוו ללוקח לבל ישיב הקנין למוכר כדי שבאמצעות הדבר יעמוד בין עיניו החלט החזרה תוך ב' שנים ולפעמים ימנע מחמת זה ולא ימכור:

עוד נראה על פי מה שכתב רמב''ם שם בפרק י''א וז''ל המוכר שדהו לששים שנה אינה יוצאה ביובל שאינו חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או לצמיתות ע''כ, והכסף משנה לא רשם מנין הוציא הרב דין זה, ואולי כי דין זה הוא מה שרשם ה' במאמר זה על זה הדרך במספר שנים אחר היובל פירוש כשהוא מוכר במספר השנים למ' או ס' שנה ומעלה, ימכור פירוש יכול למכור וימשך המכר גם אחר היובל ואין היובל מפסיק להוציאה מידו כיון שמכר למספר שנים, ומה שגמר אומר במספר שני תבואות וגו' פירוש נותן טעם לדבר למה מכר לשנים ימשך אחר היובל, ואמר במספר שני תבואות ימכר לך מכר זה, פירוש כיון שמוכר לשנים הרי זה אינו מוכר אלא שני תבואות לא גוף הקרקע, שעל מכירתו הוא שמקפיד הכתוב: (אור החיים)

 ספורנו  במספר שנים תקנה. לא תהיה אונאה במנין השנים כאמרם ז''ל (שם) כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר: אחר היובל תקנה. שאין ראוי לקנות ביובל באופן שלפעמים לא תשהא ביד הכעלים השבים אליה שום זמן והיו כלא היו שבים אל אחוזתם כלל: שני תבואות. ולא שני שדפון וירקון כמשפט בשכירות קרקע וחכירותו: (ספורנו)


{טז}  לְפִ֣י | רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ:

 אונקלוס  לְפוּם סְגִיאוּת שְׁנַיָא תַּסְגֵי זְבִינוֹהִי וּלְפוּם זְעֵרוּת שְׁנַיָא תַּזְעֵר זְבִינוֹהִי אֲרֵי מִנְיַן עֲלַלְתָּא הוּא מְזַבֵּן לָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לְפוּם סְכוֹם סוֹגֵי שְׁנַיָיא תַּסְגֵי זַבִּינוֹי וּלְפוּם סְכוֹם זְעֵירוּת שְׁנַיָיא תַּזְעִיר זַבִּינוֹי אֲרוּם מִנְיַן כְּנִישַׁת עֲלַלְתָּא הוּא מְזַבֵּן לָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  תרבה מקנתו. תמכרנה ביוקר: תמעיט מקנתו. תמעיט (י) בדמיה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) משום דתרבה ותמעיט מקנתו משמע שירבה וימעיט קניותיו ואין זה כוונת הכתוב משום הכי פירש תרבה מקנתו תמכרנה ביוקר ותמעיט מקנתו שיקנה בזול. והא דאמר תרבה מקנתו תמכרנה ביוקר ולא נקט תרבה בדמיה כמו שנקט תמעיט בדמיה כדי שלא נחשוב שפירוש ירבה וימעיט דמיהן יותר מכדי שווין אבל מתמכרנה ביוקר אינו משמע ביותר מכדי שויו אלא ששויו רב. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תרבה מקנתו. הפך תמעיט: (אבן עזרא)

 ספורנו  תרבה מקנתוי תקנה ביותר ממה שהיה ראוי לקרקע בתורת שכירות לשנה כי אמנם כשתקנה לשנים רבות עד היובל תוכל לעשות בה לשנים רבות גדרות צאן ושובכים וזולתם מלבד התבואה: תמעיט מקנתו. שלא תקנה לפי חשבון ממה שהיית שוכר ואין צריך לומר קונה לשנים מועטות. והטעם כי מספר תבואות הוא מוכר לך. כי כשתקנה לשנים מועטות לא תוכל להשתמש בה אלא בתבואה לבדה ולא בדבר מכחיש את הארץ באופן שלא תשוב לאיתנה כשתשיב השדה לבעלים כאמרם ז''ל (מציעא פרק השוכר) המקבל שדה מחברו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן: (ספורנו)


{יז}  וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת-עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְלָא תוֹנוּן גְבַר יָת חַבְרֵהּ וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא תוֹנוּן גְבַר יַת חַבְרֵיהּ בְּמִילִין קָשִׁין וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא תונו איש את עמיתו. כאן הזהיר על אונאת דברים (ת"כ פרק ד, א.), שלא יקניט איש את חבירו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ, ואם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם אל תונו איש את עמיתו. אזהרה למוכר כי הראשון לקונה: כי אני ה' אלהיכם. ואחר שאני אלהיכם אפרע משניהם מאשר יונה עמיתו ואם תעשו חקותי תתן הארץ פריה. וטעם להזכיר זה בעבור מספר תבואות אמרו הצדוקים כי תבואתנו ראיה כי תחלת השנה מניסן ואין זו ראיה כי יתכן להיות פירוש תבואתנו מה שתוציא הארץ מעצמה ואם אמרו לא תקרא תבואה כי אם ספיח הנה לנגדם מן השדה תאכלו את תבואתה ועוד יודיענו איך יעשו בשנת היובל כי לא יזרעו בששית ובשביעית ובשמינית רק יזרעו בתשיעית ויקצרו בעשירית ולמה לא הזכיר הכתוב זה כי אמר לשלש השנים לבדם והנכון בעיני שפירוש ועשת את התבואה שאתן ברכה בששית שיספיק ויוסיף עוד שנה ובשנת היובל יהיו שלש שנים בלא תוספות ומלת ועשת זרה כמו משרת את המלך כי בעבור התחברות שני תוי''ן חסרו האחד להקל על הלשון: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  איש את עמיתו ויראת. ס''ת שתות לומר לך שאונאה עד שתות: אני ה' אלהיכם. וסמיך ליה ועשיתם את חקותי יעשה המצות לשם פועלם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ולא תונו וגו'. רבותינו ז''ל דרשו (ב''מ נ''ח:) שהכתוב מדבר באונאת דברים, ולפי פשט הכתוב ירצה כי הגם שאמר למעלה אל תונו ודקדק לומר מיד להודיע כי באונאת מטלטלים הכתוב מדבר ולא באונאת קרקע, חש הכתוב שיטעה הטועה כי בקרקעות מותר לאונות, לזה אמר לא תונו וגו', ואמר ויראת מאלהיך פירוש הגם שאין דין אונאה בהם, הוא דוקא לענין משפט יושבי תבל, אבל לעולם איסור אונאה יש בדבר, וטעם שאמרתי שאין בו אונאה הוא מטעם שהנחתי משפט זה לדון אותו אני, והוא אומרו כי אני ה' אלהיכם פירוש שופט אתכם בדבר הזה לא לצד שמותר לאונות בקרקע, והרבה דינים מצינו בתורה שה' סלק משפטם לבית דין של מעלה, ועיין מה שכתבתי בפרשת משפטים (כ''א י''ב) ומה לפנינו יש טעם בדבר לצד שימצא אדם מוכר שוה מאה בחמשים או להפך אין בית דין יכול לעמוד על הדבר לדעת הקנין שהוא לצד הרצון ואת שהוא לצד האונאה וסלק ה' דינו לבוחן לבות ויודע מחשבות אדם ותחבולותיו:

וכבר כתבתי למעלה כי מקח טעות ישנו אפילו בקרקעות, וכן כתב הרמב''ם בפרק ט''ו מהלכות מכירה וכן המוכר לחבירו קרקע וכו' ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפילו לאחר כמה שנים ע''כ, ופירושנו זה כללוהו חז''ל במאמרם שאמרו אל תונו באונאת דברים שבזה נכלל כל מין אונאה כי גם המאנה חברו לרמותו בדברי שקר הוא מאנהו והרי הוא בכלל אונאת דברים: (אור החיים)

 ספורנו  ולא תונו. אפילו בדברים וגניבת דעת ועצות רעות אפילו בלתי שום דררא דממונא: כי אני ה' אלהיכם. אלהי הקונה ואלהי המוכר ומקפיד אני על אונאת כל אחד מהם: (ספורנו)


{יח}  וַֽעֲשִׂיתֶם֙ אֶת-חֻקֹּתַ֔י וְאֶת-מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל-הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח:

 אונקלוס  וְתַעְבְּדוּן יָת קְיָמַי וְיָת דִינַי תִּטְּרוּן וְתַעֲבְּדוּן יָתְהוֹן וְתֵיתְבוּן עַל אַרְעָא לְרָחֲצָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתַעַבְדוּן יַת קְיָמַי וְיַת סִדְרֵי דִינַי תִטְרוּן וְתַעְבְדוּן יַתְהוֹן וְתֵיתְבוּן עַל אַרְעָא לְרוֹחֲצָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וישבתם על הארץ לבטח. שבעון שמטה ישראל (כ) גולים, שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה, והרצת את שבתותיה (ויקרא כו, לד.), ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמטות שבטלו היו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ופירוש ועשיתם את חקותי וגו' דהתחלת הקרא מיירי בחקות ומשפטים של שמיטה דאם לא כן מה ענין זה לכאן: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו. יזהיר בחוקים מפני השמיטה והיובל הנזכרים לפי שהם מכלל החוקים והמשפטים מפני דין חזרת הממכרים והעבדים ביובל והאונאה ואמר "וישבתם על הארץ לבטח" שבעון שמיטה ויובל ישראל גולים (אבותה ט) וחזר ואמר (בפסוק הבא) ונתנה הארץ פריה וגו' וישבתם לבטח עליה" שלא תצטרכו לצאת ממנה בשביעית לגור בארץ אחרת מפני חוסר לחם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וישבתם לבטח. בטח בא''ת ב''ש שנ''ס כחשבון שנ''ס עמד הבית וישבו בטח: (בעל הטורים)

 ספורנו  ועשיתם את חקותי. ענין השביעית והיובל: ואת משפטי תשמרוי בענין המכר והמקנה למנין היובל וזולתו שלא תהיה שום אונאה: וישבתם על הארץ לבטח. שלא תגלו ממנה על הפך ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם ועל הפך בעון בצעו קצפתי: (ספורנו)


{יט}   שלישי - שני במחוברין  וְנָֽתְנָ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ פִּרְיָ֔הּ וַֽאֲכַלְתֶּ֖ם לָשֹׂ֑בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח עָלֶֽיהָ:

 אונקלוס  וְתִתֵּן אַרְעָא אִבַּהּ וְתֵיכְלוּן לְמִשְׂבָּע וְתֵיתְבוּן לְרָחֲצָן עֲלַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתֵּן אַרְעָא אִיבָּהּ וְתֵיכְלוּן וְתִשְבְּעוּן וְתֵיתְבוּן עַל אַרְעָא לְרוֹחֲצָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתנה הארץ וגו' וישבתם לבטח עליה. שלא תדאגו משנת בצורת: ואכלתם לשבע. אף בתוך המעים (ל) תהא בו ברכה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) רוצה לומר והלא בהדיא כתוב ונתנה הארץ את פריה וממילא שמעינן דאוכל לשובע ולמה כתיב ואכלתם לשובע, לכך פירש רש"י בתוך כו'. והא דמהפך רש"י לפרש תחלה מלת וישבתם לבטח שכתוב אחר מלת ואכלתם לשובע משום דרש"י פירש לעיל מיניה וישבתם על הארץ לבטח משום עון שמיטה ישראל גולין כו' וקשה לו ולמה כתב עוד וישבתם לבטח עליה. ומתרץ שלא תדאגו משנת בצורת וכדי להודיע ההפרש שבין וישבתם על הארץ לבטח ובין וישבתם לבטח עליה. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ונתנה הארץ פריה. פירוש פרי הקצוב בכחה לעשות, שהגם שנראה פרי הארץ לא נשער כי זה הוא כח הארץ ולא יותר, שהלא תמצא (כתובות קי''ב.) שגער החכם בארץ ועצרה כחה ולא נתנה פירותיה אחר כך כסדר הראשון, והרואה פירותיה אחר גערתו לא קודם יחשוב כי הוא זה כחה:

ואכלתם לשובע. אולי כי לצד שאמר ונתנה הארץ פריה שהוא בגבול האחרון בשומן הפירות, וטעם הפירות, לצד זה אין אדם יכול לאכול מהם כדי שביעה, וזה הוא מדברים הנרגשים כפי הטבע, לזה הבטיחם ה' כי יהיו הפירות באופן שיאכלו מהם לשובע:

וישבתם לבטח וגו'. והגם שכבר אמר בפסוק שלפני זה וישבתם על הארץ לבטח חזר לומר כן, להבטיח שלא יסובב הפלגת שבח הפירות לבא עליהם שודד, ולזה דקדק לומר בפסוק ראשון וישבתם על הארץ לומר שהבטחה זו היא על חימוד הארץ, והבטחה שניה על חימוד פירותיה, ובזה נמצאו בטוחים על הארץ ועל פירותיה: (אור החיים)

 ספורנו  ואכלתם לשובע. שיהיו הפירות רבי המזון כענין שהיה בעומר שהיה מספיק לגדול כמו לקטן כאמרם ז''ל אוכל קמעא ומתברך במעיו ויספיקו פירות הששית גם לשביעית: וישבתם לבטח עליה. ולא תשאו חרפת רעב בגוים שלא תצטרכו ללכת בארצותם לקנות התבואה: (ספורנו)


{כ}  וְכִ֣י תֹֽאמְר֔וּ מַה-נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶֽאֱסֹ֖ף אֶת-תְּבֽוּאָתֵֽנוּ:

 אונקלוס  וַאֲרֵי תֵימְרוּן מָא נֵיכוּל בְּשַׁתָּא שְׁבִיעֵתָא הָא לָא נִזְרָע וְלָא נִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתָּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם אִין תֵּימְרוּן מַה נֵיכוֹל בְּשַׁתָּא שְׁבִיעָתָא הָא לָא נִזְרַע וְלָא נִכְנוֹשׁ יַת כַּתֵּי עֲלַלְתָּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא נאסף. אל (מ) הבית: את תבואתנו. כגון יין ופירות האילן, וספיחין (נ) הבאים מאליהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) והוא מלשון כניסה אל הבית, אבל אין לומר ולא נאסף בשדה אל הגדיש והוא מלשון קיבוץ אל מקום אחד אם כן מה תועלת בזה אם היה נאסף בשדה בגדיש ולא היה נאסף לבית: (נ) מדכתיב הן לא נזרע ממילא דלא נאסף התבואה ולמה כתיב ולא נאסף את תבואתנו, אלא ודאי כך פירושו ולא נאסף את תבואתנו כגון יין ופירות וספיחים שאינם צריכין זריעה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית. כמו מסורס וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל כי הדאגה להם בעבור השמינית כי כיון שתחילת שנת השמיטה והיובל מתשרי מפירות הששית יאכלו בשביעית כמנהג בכל השנים לאכול עד אחרי הקציר שהוא בחג השבועות וגם אחרי כן עד כלות מלאכת התבואות לזרות ולהבר ועל כן הנכון בפירוש "ועשת את התבואה לשלש השנים" בעבור שנת היובל שתעשה הששית לכל שנת השמיטה והיובל והשנה שאחרי היובל כי כולם ישן יאכלו והבטיח הכתוב כי תפחדו בשנה השביעית לאמר מה נאכל אני אצוה את ברכתי בשנה הששית שתעשה התבואה לשלש השנים הבאים אחריהם והיא תוספת ברכה כדי שתספיק גם בשמיטה והיובל ואמר "וזרעתם את השנה השמינית" לומר שתזרעו בשנה השמינית כמנהג הארץ ולא תמהרו לחרוש ולזרוע ולא לקצור כי עד בא תבואתה לבית בעת אוסף השנים בחג הסוכות תאכלו ישן ובתורת כהנים (פרק ד ו) לשלש השנים לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית דבר אחר לשלש השנים לשביעית וליובל ולמוצאי יובל (הרמב"ן)

 אור החיים  וכי תאמרו וגו'. פשט הכתוב הוא על זה הדרך וכי תאמרו מה נאכל, ולצד שיש במשמעות מאמר זה ב' דרכים, הא' הוא טעם שלילות הרצון בדבר זה שלא יזרעו וכו' שאם כן מה נאכל ובהכרח לזרוע לחיותנו על האדמה, ודרך ב' הוא שאלה על הנסבב מקיום מצוה זו מה נאכל כיון שלא נזרע, לזה בא הכתוב ופירש הכוונה במאמר מה נאכל במה שגמר אומר הן לא נזרע וגו' פירוש לא שאנו אומרים מה נאכל לתת טעם לשלילות קיום מצוה זו אלא הן אנו מקבלים לא נזרע וגו' אלא כבן שאומר לפני אביו מה נאכל אז וצויתי וגו', אבל אם תהיה כוונתם במאמר מה נאכל לדרך הראשון אז לא יצו ה' אתם את הברכה: (אור החיים)

 ספורנו  וכי תאמרו מה נאכל. וכאשר יסופק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו: (ספורנו)

 כלי יקר  וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית. י"מ שבשנה השביעית אינו מוסב על וכי תאמרו אלא וכי תאמרו בששית מה נאכל בשנה השביעית הן בשנה השביעית לא נזרע, אבל בשביעית ודאי לא יאמרו מה נאכל בשמינית שהרי נאמר ועשת את התבואה לשלש השנים. אם כן כבר ראו בששית ריבוי התבואה וזה קושיא על הרמב"ן ומהרי"א שפירשו כן שיאמרו בשביעית מה נאכל בשמינית. ולפי מה שכתבנו למעלה שברכה זו שיאכל קמעא ומתברך במעיו, אין זה קושיא כי סוף סוף לא יראו ריבוי תבואה. וי"א שכל מי שיש בידו מעט לחם הוא מקמץ מיד ותיכף מיראה פן יחסר ממנו לעתיד כך יקמצו גם בשביעית מיראת חסרון התבואה שבשמינית.

ולי נראה שכך פירושו, שכל תלונה זו סובבת על מה שנאמר בפסוק שלפני זה ואכלתם לחמכם לשובע. וארז"ל (עיין יומא עד.) כתיב (דברים ח.טז) המאכילך מן במדבר. וכתיב (שם ח.ג) ויענך וירעיבך. אלא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, הנך רואה שאע"פ שירד המן דבר יום ביומו מ"מ היו אוכלים ורעבים לפי שלא היה פת בסלם ליום המחרת, ע"כ כאן ודאי יאמרו מה נאכל בשנה השביעית קודם שיראו בששית רבוי תבואה ויאמרו אילו היינו זורעים בשביעית לצורך שמינית היה לנו פת בסל והיינו אוכלים ושבעים אבל מאחר שלא נזרע לצורך שמינית אם כן לא יהיה לנו פת בסל ואם כן גם בשביעית לא נשבע וכל שכן בשמינית ואיה הבטחת האומר ואכלתם לחמכם לשובע. ומה נאכל שיהיה לשבעה מאחר שלא נזרע ולא נאסף תבואתינו לצורך שמינית, על זה אמר וצויתי את ברכתי וגו'. כדי שיהיה לכם פת בסל גם לצורך שמינית ואז יאכלו לחמם לשובע בשביעית כי יהיה להם פת בסלם לשלש שנים. וי"א ששלש שנים היינו מפני שנת היובל שלא יזרעו שני שנים רצופים. ויתכן לפרש שלש שנים על כל שמיטה ויאמרו כן בעבור חסרון הספיחים של שנה שמינית אף אם יש בידם מן הישן ובמקום הספיחים הבטיחם שתעשה התבואה על שנה יתירה למלאות חסרון הספיחים כדי שיאכלו וישבעו כשיהיה להם תבואה בריוח גדול ולא בצמצום. (כלי יקר)

 דעת זקנים  וכי תאמרו. תימא מאי קאמר והלא מה שלקטו בשנה הששית הוא לאכול בשביעית אלא סרס המקרא וה"ק וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל מכאן ואילך: (דעת זקנים)


{כא}  וְצִוִּ֤יתִי אֶת-בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת-הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים:

 אונקלוס  וֶאֱפַקֵד יָת בִּרְכְּתִי לְכוֹן בְּשַׁתָּא שְׁתִיתֵתָא וְתַעְבֵּד יָת עֲלַלְתָּא לִתְלַת שְׁנִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַפְקֵיד יַת בִּרְכָתִי לְכוֹן מִן אוֹצְרֵי טָבִין דְבִשְׁמֵי שְׁכִינְתִּי בְּשַׁתָּא שְׁתִיתֵיתָא וְתַעֲבֵיד יַת עֲלַלְתָּא דְתִסְפּוֹק לִתְלַת שְׁנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  לשלש השנים. למקצת הששית מניסן ועד ראש השנה, ולשביעית, ולשמינית, שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן: (רש"י)

 אור החיים  וצויתי את ברכתי וגו'. ברכה זו אינה בצומח שכבר הבטיח ונתנה הארץ פריה שהוא גבול שגבל ה' בכחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה ככד קמח הצרפית (מלכים א' י''ז) וכשמן אשת עובדיה (מ''ב ד'), והוא שדקדק לומר ועשת את התבואה פירוש הברכה שיצו ה' תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לג' שנים הגם שהארץ תוציא צמחה כמדי שנה בשנה, צא ולמד מקב חטים שבעליה (תענית כ''ד.), ועיין מה שפירשתי בפסוק וכי יש לי כל (בראשית ל''ג י''א):

לשלש השנים. פשט הכתוב הוא לשנה עצמה שהיא ששית ושנת שביעית ושנה שמינית, על זה הדרך מחודש סיון של שנה ו' עד חודש סיון של ז' ושל ח' הרי ב' שנים ומחודש סיון של ח' עד סיון של תשיעית הרי ג' שנים, והוא מאמר הכתוב עד השנה התשיעית ולא עד תחלתה של ט' אלא עד בא תבואתה הרי ג' שנים מיום ליום, והוצרך הכתוב לפרש לבל תחשוב שמקצת שנה חשוב שנה: (אור החיים)

 ספורנו  ועשת את התבואה. כאופן שתשבע עין מראות ותראו שיספיק הכמות: (ספורנו)


{כב}  וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַֽאֲכַלְתֶּ֖ם מִן-הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד | הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד-בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּֽאכְל֖וּ יָשָֽׁן:

 אונקלוס  וְתִזְרְעוּן יָת שַׁתָּא תְמִינֵתָא וְתֵיכְלוּן מִן עֲלַלְתָּא עַתִּיקָא עַד שַׁתָּא תְשִׁיעֵתָא עַד מֵעַל עֲלַלְתַּהּ תֵּיכְלוּן עַתִּיקָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִזְרְעוּן יַת שַׁתָּא תְּמִינָתָא וְתֵיכְלוּן מִן עֲלַלְתָּא עַתִּיקְתָּא דְהַהוּא שַׁתָּא שְׁתִיתֵיתָא עַד שַׁתָּא תְּשִׁיעָתָא עַד זְמַן מֵיעַל עֲלַלְתָּא תֵּיכְלוּן עַתִּיקְתָּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד השנה התשיעית. עד חג הסכות של תשיעית שהיא עת בוא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות, ובתשרי הוא עת האסיף לבית. (ס) ופעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים, בששית שלפני השמטה השביעית, שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות השביעית והיובל, ומקרא זה נאמר בשאר השמטות כולן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) משמע שלא היו אוכלין מן התבואה עד חג הסוכות ולעיל פירש רש"י לשלש השנים קצת הששית מניסן עד ראש השנה ולשביעית ולשמינית שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן. משמע שהיו אוכלין מיד בניסן וקשיא אהדדי. ויש לומר לעיל כתיב וכי תאמרו כלומר אם תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף והשיב הקדוש ברוך הוא על דבריהם וצויתי את ברכתי ועשת את התבואה לשלש השנים כמו שפירש רש"י שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן אבל באמת לא היו אוכלין עד שנה תשיעית שהוא חג הסוכות, והא דכתיב ואכלתם וגו' עד השנה התשיעית, רבותא קמשמע לן לא מיבעיא לשלש שנים שמניסן של ששית עד ניסן של שמינית אלא אפילו עד סוף השמינית שהיא תחלת השנה התשיעית יספיק לכם הישן שתאכלו ממנה כמו בכל שנה ושנה שאוכלין מן הישן עד חג הסוכות של שנה הבאה כו'. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ישן. שב על מן וטעמו כעצם וכן מן הכפרת תעשו את הכרובים: (אבן עזרא)

 אור החיים  וזרעתם את השנה וגו'. הוצרך לומר כן, מצד שאמר ועשת את התבואה לג' שנים חש שיאמר האומר אם שנה שמינית בת זריעה היא למה יעשה נס כדי שתהיה תבואת שנה ו' עושה לשמינית, לזה גמר אומר וזרעתם את השנה השמינית, ונתן טעם לברכת תבואת שנה ו' צורכי שנה שמינית שהוא מטעם ואכלתם מן התבואה ישן כדי שתאכלו שנה שמינית תבואה ישן ולא חדש כי הישן משובח לבריות יותר מן החדש (ב''ב צ''א:) כידוע, וכרחם אב על בנים ירחם ה' על עמו: (אור החיים)


{כג}  וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי-לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי-גֵרִ֧ים וְתֽוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי:

 אונקלוס  וְאַרְעָא לָא תִזְדַבַּן לַחֲלוּטִין אֲרֵי דִילִי אַרְעָא אֲרֵי דַיָרִין וְתוֹתָבִין אַתּוּן קֳדָמַי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַרְעָא דְיִשְרָאֵל לָא תִזְדַבֵּן לַחֲלוּטִין אֲרוּם דִילִי אַרְעָא אֲרוּם דַיְירִין וְתוֹתְבוּן אַתּוּן עִמִי: (תרגום יונתן)

 רש"י  והארץ לא תמכר. ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים (ע) ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה (ת"כ שם ח.): לצמתת. לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית: כי לי הארץ. (ת"כ) אל תרע עינך בה (שם), (פ) שאינה שלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) כאלו אמר לא יכבשנה הלוקח תחת ידו מלהחזירה עד שנמצא שנמכרת לצמיתות: (פ) והא דלא נקט רש"י כמו דכתיב בקרא שהיא שלו, מפני כי אין טעם בדבר לאמר לא יכבשנה הלוקח בידו מלהחזיר לבעלים מפני ששלי הארץ, אלא מפני ששלהם היא היה לו לומר או מפני שהארץ אינה שלך ולכן אל ירע בעיניך מלהחזירה לכן נקט הרב שאינה שלך. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לצמיתות. כמו כריתות והתי''ו שרש מגזרת יצמיתם ה' אלהינו: כי לי הארץ. זה טעם נכבד וכן אמר משה בתפלתו ה' מעון אתה היית לנו אתה כמו מעון עומד ודור הולך ודור בא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והארץ לא תמכר לצמיתות. ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהא לוקח כובשה לשון רש"י ואם כן למה יזהיר במכירה והראוי "לא תקנה לצמיתות" ואולי יאמר לא תמכר לכם לצמיתות וכן לא ימכרו ממכרת עבד (להלן פסוק מב) אזהרה בלוקח שיוציאנו ביובל כפי פשוטו ויתכן שיהיה "לא תמכר לצמיתות" לאו במוכר שלא ימכרנה לחלוטין לומר הריני מוכרה לך לעולמים גם אחרי היובל ואע"פ שהיובל מפקיעה הזהיר הכתוב למוכר או לשניהם שלא יעשו ממכרם לצמיתות ואם אמרו כן יעברו בלאו הזה ולא יועיל להם כי תחזור ביובל וכך פירשו הרב רבי משה (הל' שמיטה ויובל פי"א ה"א) והטעם בזה כי בידוע בדעות בני אדם שאם יעשו ממכרם מתחילה כמספר שנים עד היובל יקל בעיניהם הענין ואם יקנה לחלוטין תקשה בעיניו החזרה מאד ויהיה כענין שאמרו (תמורה ד) מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני ולקי משום דעבר אהורמנא דמלכא והנכון בעיני שאין זה לאו ללקות עליו אבל הוא טעם יאמר הנהיגו ביניכם היובל ואל יקשה בעיניכם "כי לי הארץ" ואיני רוצה שתמכר לצמיתות כשאר הממכרים וזו היא כונתם בתורת כהנים (פרק ד ח) לצמיתות לחלוטין כי לי הארץ אל תרע עינך בה כי גרים ותושבים אתם אל תעשו עצמכם עיקר אתם עמדי דיו לעבד שיהא כרבו כשהיא שלי הרי היא שלכם וטעם "כי לי הארץ" על דרך האמת כמו ויקחו לי תרומה (שמות כה ב) וזהו שרמזו כאן דיו לעבד שיהא כרבו כי יהיה היובל נוהג בעולם והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כי גרים ותושבים אתם עמדי. וסמיך ליה ובכל ארץ אחוזתכם לומר שבכל מקום שגלו שכינה עמהם: (בעל הטורים)

 ספורנו  והארץ לא תמכר לצמיתות. הקרקע הנעבד: כי לי הארץ. הגליל הוא ארץ ה' כי גרים ותושבים אתם עמדי. באותו הגליל שאינו בכלל והארץ נתן לבני האדם: (ספורנו)


{כד}  וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ: (ס)

 אונקלוס  וּבְכֹל אַרְעָא אַחֲסַנְתְּכוֹן פֻּרְקָנָא תִּתְּנוּן לְאַרְעָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּבְכָל אַרַע אַחֲסַנְתְּכוֹן פּוּרְקָנָא תִּתְּנוּן לְאַרְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובכל ארץ אחזתכם. (ת"כ) לרבות בתים, ועבד עברי (שם ט.), (צ) ודבר זה מפורש בקידושין בפרק א' (דף כא.). ולפי פשוטו, סמוך לפרשה שלאחריו, שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים, (ק) או הוא, או קרובו, ואין הלוקח יכול לעכב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן ובכל למה לי אלא לרבות גאולה אף בקרובים לבתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל: (ק) כתב הרא"ם לא ידעתי מי הכריחו לומר שהוא סמוך לפרשה שלאחריו ולא לראש הפרשה עצמה ובא לומר כאן שאין הלוקח יכול לעכב אלא גאולה יתנו לארץ עד כאן. ונראה דהוכרח רש"י לפרש כן דקשה לו למה לי הקרא ובכל ארץ אחזתכם וגו', והא בפרשה שניה כתיב שאין הלוקח רשאי לעכב, לכן פירש שאף המקרא הזה סמוך לפרשה שלאחריו. ודו"ק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ארץ אחוזתכם. שירשתם בארץ כנען גם בארץ האמורי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ובכל ארץ אחזתכם. לרבות בתים ועבד עברי ודבר זה מפורש בקדושין בפרק ראשון (כא) ולפי פשוטו סמוך על פרשה של אחריו שהמוכר רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו ואין הלוקח יכול לעכב לשון רש"י ואינו נכון בעיני שיכלול בפרשת היובל ובכל ארץ אחוזתכם תתנו גאולה ויאמר בפרשה השניה כיצד כי ימוך אחיך וגו' והנכון בעיני שיאמר ובכל ארץ אחוזתכם הארץ אשר אני נותן לכם לאחוזה תתנו הגאולה הזאת של היובל ואמר "גאולה" כמו גאל ה' עבדו יעקב (ישעיהו מח כ) שהוציא עבדו מיד המחזיקים בו וכן וגאלתי אתכם בזרוע נטויה (שמות ו ו) אף זה תתנו גאולה לארץ שאני רוצה לגאול ארצי מיד המחזיקים בה שלא נתתיה אני להם בחלק אחוזתם והוצרך לומר כן בעבור שאמר כי לי הארץ (פסוק כג) והנה כל הארץ לו היא לפיכך חזר ופרש שינהוג היובל בארץ אחוזתנו בלבד לא בחוצה לארץ ואמר "ובכל" שהיא תנהג בכל אחוזתנו גם בעבר הירדן ובכל מקום האחוזה לא בארץ ה' אשר שם המקדש בלבד (הרמב"ן)

 ספורנו  ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ. אבל בחו''ל אין שם דין שמטין ויובלות: (ספורנו)


{כה}   רביעי  כִּֽי-יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵֽאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו:

 אונקלוס  אֲרֵי יִתְמַסְכַּן אָחוּךְ וִיזַבֵּן מֵאַחֲסַנְתֵּהּ וְיֵיתֵי פָרִיקֵהּ דְקָרִיב לֵהּ וְיִפְרוֹק יָת זְבִינֵי אֲחוּהִי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם אִין יִתְמַסְכֵּן אָחוּךְ וְיִזְבּוּן מֵאַחְסַנְתֵּיהּ וְיֵיתֵי פְּרִיקֵיהּ דִקְרֵיב לֵיהּ וְיִפְרוֹק יַת זְבִינֵי אָחוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ימוך אחיך ומכר. מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני (ת"כ פרק ה, א.): מאחזתו. ולא כולה, למדה תורה דרך ארץ, (ר) שישייר שדה לעצמו: וגאל את ממכר אחיו. ואין הלוקח (ש) יכול לעכב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דכיון שאין רשאי למכור אלא מפני דוחקו מאי האי דכתיב מאחוזתו כיון שהשעה דוחקתו שצריך למכור אפילו כולו, לכן פירש למדה תורה כו' כלומר אף אם השעה דוחקתו יצמצם את עצמו במה שיוכל ולא ימכור כלו אלא ישייר לעצמו וכו' וקל להבין: (ש) כתב הרא"ם כמאן דאמר וגאל רשות ובא הכתוב של וגאל לומר שאין הלוקח יכול לעכב דאם לא כן וגאל למה לי בשלמא למאן דאמר חובה שפיר שבא הכא הכתוב לחייב היותר קרוב שיגאלנה אלא למאן דאמר רשות וגאל למה לי וכי תעלה על דעתך שאם רצה לגאול שלא יהא רשאי לגאול, אלא על כרחך הא קא משמע לן שאין הלוקח יכול לעכב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ימוך. מהפעלים השניים הנראים ונח נעלם ביניהם וטעמו כמו דל ואביון: הקרוב אליו. ממשפחתו: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי ימוך אחיך וגו'. פרשה זו תרמוז ענין גדול והערה ליושבי תבל, כי ימוך על דרך אומרו (קהלת י' י''ח) בעצלתים ימך המקרה, ואמרו ז''ל (תענית ז':) עשיתם לאותו שנאמר בו (תהלים ק''ד) המקרה במים עליותיו מך, כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקים ההשפעות ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בהתחתונים, ואמר ומכר מאחוזתו ירצה על המשכן משכן העדות אשר הוא אחוזתו ית' שבו השרה שכינתו ובעונותינו נמכר הבית ביד האומות, וכמאמרם ז''ל (מדרש תהלים ע''ט) בפירוש פסוק מזמור לאסף באו גוים וגו', והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה' על דרך אומרו (לעיל י' ג') בקרובי אקדש הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ב''ה יקרא לצדיקים אח כביכול דכתיב (תהלים קכ''ב) למען אחי ורעי, והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שלחן אביכם ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם הוא אלהי עולם ב''ה לעד, וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב: (אור החיים)

 כלי יקר  כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו. רז"ל (סוכה מ:) דרשו כל סמיכות פרשיות אלו על העושה סחורה בפירות של שביעית שסופו לבא לידי עוני, ויש כדמות ראיה לזה מ"ש וכי תמכרו ממכר כפל לשון מכירה לומר לך שממכר אחד גורר את חבירו כי תמכרו פירות שביעית אז מכירה זו גוררת ממכר מטלטלין לעמיתך, ואח"כ שדהו, ואח"כ עצמו, ואח"כ לגר, כי כל אחד קשה משלפניו עיין בילקוט (בהר כה תרסא) ונראה כי שינוי הלשון שבכל פרשיות אלו מורה על זה כי במכירת מטלטלין לא הזכיר כי ימוך כי יכול להיות שלפעמים אדם מוכר מטלטליו אע"פ שאינו מך מערכו כל כך אלא שהוא נצרך לזוזי, אבל מאחזתו אפילו מקצתה אינו מוכר עד כי ימוך אבל עדיין לא מטה ידו כל כך, ע"כ הוסיף בלוקח בריבית כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך. כתב לשון עמך על התמוטטות ולא על כי ימוך כי דבר זה גלוי עמך כי אזלת יד וככוחו אז אינו עתה, אבל מה שהוא מך עדיין אינו עמך כי עדיין לא תגלה חרפתו בקהל כי מך הוא, אבל במוכר עצמו שקשה מכולם אמר וכי ימוך אחיך עמך. כי כבר נגלה עמך עניו ומרודו ודוחקו מאחר שהוא מוכרח למכור עצמו, ובנמכר לגר שנגלה גם לגר כי מך הוא לכך אמר ומך אחיך עמו. ולפי זה צריכין אנו לומר שמיכה גרוע ממטה ידו, ושניהם כאחד גרועים מן אחת מהם, ועמך של מיכה גרוע מן עמך של מטה ידו, ועמו של גר גרוע מכולם. (כלי יקר)

 דעת זקנים  כי ימוך אחיך וגו'. על שעשה סחורה בפירות שביעית כדפירש"י וכן מצינו בימי ירמיה שנמכרו ישראל לעכו"ם לפי שחללו השביעית שנא' ויגל את השארית וגו' וכתיב עד רצתה הארץ את שבתותיה. ובא גואלו זה הקב"ה שנא' אשר לו אלהי' קרובים אליו. וגאל את ממכר אחיו אמר לו ירמיה להקב"ה רבון העולמי' קיימת להם כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו קיים להם וגאל את ממכר אחיו שאתה קראת אותם אחים שנא' למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך וזש"ה למענכם שולחתי בבלה: (דעת זקנים)


{כו}  וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה-לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ:

 אונקלוס  וּגְבַר אֲרֵי לָא יְהֵי לֵהּ פָּרִיק וְתַדְבֵּק יְדֵהּ וְיַשְׁכַּח כְּמִסַת פֻּרְקָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר אֲרוּם לָא יְהֵי לֵיהּ מַאן דְחָמֵי לְמִפְרוֹק זְבִינוֹהִי וּתְאַרַע יְדֵיהּ וְיִשְׁכַּח הֵי כְמֵיסַת פּוּרְקָנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואיש כי לא יהיה לו גואל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו (ת) גואלים, אלא גואל שיוכל לגאול (א) ממכרו קידושין שם ת"כ פרק ה, ב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) כלומר וכי יש לך בישראל מנוטלי חלק בארץ שאין לו גואלים מזרע יעקב: (א) כלומר שהם עניים, כתב הרא"ם אבל בקידושין שנו אלא זה שיש לו ואינו רוצה שהרשות בידו, ומכאן הביא רבי יהושע ראיה דהאי קרא דוגאל את ממכר אחיו רשות דקאמר התם אתה אומר רשות או אינו אלא חובה תלמוד לומר ואיש כי לא יהיה לו גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים אלא זה שיש לו ואינו רוצה ליקח שהרשות בידו, ואם היה כדברי רש"י שאין לו גואל שיכול לגאול שאין לו השגת יד שוב אין ראיה מן המקרא הזה דקרא וגאל את ממכר אחיו ברשות קמיירי דלמא בחובה קמיירי ומאי ואם אין לאיש גואל שאין לו גואל שיש לו השגת יד לגאול ואם כן לפי פירוש הרא"ם יהיו דברי רש"י סותרים זה את זה דלעיל פירש כמאן דאמר דברשות קמיירי כמו שפירש הרא"ם והכא פירש כמאן דאמר חובה, ואף כי הרבה פעמים מצינו שרש"י פירש פעמים כי האי מאן דאמר ופעמים כי האי מאן דאמר אף על פי ששניהם סותרים זה את זה היינו בשני מקומות אבל במקום אחד כי הכא קשה. לכן נראה דרש"י סובר כמאן דאמר חובה ולעיל נמי בחובה איירי ודלא כהרא"ם. ואם תאמר מה מתורץ בזה וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל שהוא עשיר שיוכל לגאול ממכרו. ויש לומר דהכי פירושו אין לו גואל הקרוב שיכול לגאול ממכרו לפי שהמצוה מוטלת על הקרוב לו ביותר ואותו קרוב אינו עשיר כל כך שיוכל לגאול ממכרו: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ואומרו ואיש כי לא יהיה לו גואל. על דרך אומרם ז''ל (סנהדרין צ''ג.) אין איש אלא הקדוש ברוך הוא דכתיב (שמות ט''ו ג') ה' איש מלחמה, כשלא יהיה לו גואל כי אין איש שם על לב אין מנהל ואין מחזיק ביד אומה ישראלית להשיבה אל אביה, אל תאמר כי ח''ו אבדה תקוה, אלא והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו, אמרו ז''ל (סנהדרין צ''ח) כי היסורין והגלות הם תקון האומה להכשירה, והוא מה שרמז והשיגה ידו על דרך אומרו (דברים ב' ט''ו) יד ה' היתה בם שהיא מדת הגבורה החובטת באומה בגלות המר, ובאמצעות זה ישיג למצוא כדי גאולת הבית: (אור החיים)


{כז}  וְחִשַּׁב֙ אֶת-שְׁנֵ֣י מִמְכָּר֔וֹ וְהֵשִׁיב֙ אֶת-הָ֣עֹדֵ֔ף לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר מָֽכַר-ל֑וֹ וְשָׁ֖ב לַֽאֲחֻזָּתֽוֹ:

 אונקלוס  וִיחַשֵׁב יָת שְׁנֵי זְבִינוֹהִי וְיָתֵב יָת מוֹתָרָא לִגְבַר דִי זַבֶּן לֵהּ וִיתוּב לְאַחֲסַנְתֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִידַיֵיק יַת סְכוֹם שְׁנֵי זְבִינוֹי וְיָתֵיב יַת מוֹתָרָא לִגְבַר דְזַבִּין לֵיהּ וְיֵתוּב לְאַחֲסַנְתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וחשב את שני ממכרו. כמה שנים היו עד היובל, כך וכך, ובכמה מכרתיה לך, בכך וכך, עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה, אכלת אותה שלש שנים או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון, וטול את השאר, וזהו והשיב את העודף. בדמי המקח על האכילה שאכל, ויתנם ללוקח: לאיש אשר מכר לו. המוכר הזה, (ב) שבא לגאלה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פירוש לא הלוקח הראשון שמכר לשני שגם הוא נקרא מוכר (ערכין דף ל) דאם כן נמצא דמוכר שדה אחוזתו לפעמים יפסיד דשמא קנה לוקח ראשון במנה ומכר במאתים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וחשב. מהבנין הכבד הדגוש: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואומרו וחשב וגו'. הנה לצד שהמכר הוא בעונותינו כאומרו (ישעי' נ' א') הן בעונותיכם נמכרתם והעון הוא חוב על האדם, בשעת קריעת השטר צריך לעשות חשבון החוב שעליו ולפרוע הנשאר, והוא אומרו וחשב את שני ממכרו השנים שנשאר הבית מכור ויתנכה לפי שיעור השנים מעונות ישראל, והעודף ישיב על דרך אומרם ז''ל (יומא פ''ו:) במשפטי התשובה ותיקוניה תשובת המשקל אם אדם נהנה מהעון יסגף עמו כשיעור מה שנהנה מהחטא ובזה יפרע חובו, וכמו כן יעשה אדון העולם כשיתקרב זמן הגאולה, והוא מאמרם ז''ל (סנהדרין צ''ח) שיהיו חבלי משיח, ובזה ושב לאחוזתו פירוש חוזר אל הקדוש ברוך הוא, גם על ישראל על דרך אומרו (דברים ל' ג') ושב ה' את שבותך ואמרו ז''ל (מגילה כ''ט.) ישיב לא נאמר אלא ושב וגו': (אור החיים)


{כח}  וְאִ֨ם לֹא-מָֽצְאָ֜ה יָד֗וֹ דֵּי֘ הָשִׁ֣יב לוֹ֒ וְהָיָ֣ה מִמְכָּר֗וֹ בְּיַד֙ הַקֹּנֶ֣ה אֹת֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיּוֹבֵ֑ל וְיָצָא֙ בַּיֹּבֵ֔ל וְשָׁ֖ב לַֽאֲחֻזָּתֽוֹ: (ס)

 אונקלוס  וְאִם לָא תַשְׁכַּח יְדֵהּ כְּמִסַת אֲתֵב לֵהּ וִיהֵי זְבִינוֹהִי בִּידָא דִזְבַן יָתֵהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וְיִפּוֹק בְּיוֹבֵלָא וִיתוּב לְאַחֲסַנְתֵּהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא תְאַרַע יְדֵיהּ הֵיכְמִסַת דְיָתֵיב לֵיהּ וִיהֵי זְבִינוֹי בְּיַד מַאן דְזַבִּין יָתֵיהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבְלָא וְיִפּוֹק בְּלָא כְסַף וְיֵתוּב לְאַחֲסַנְתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  די השיב לו. מכאן שאינו (ג) גואל לחצאין (ערכין ל.): עד שנת היובל. (ת"כ) שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום, (ד) שהיובל משמט בתחלתו (ת"כ שם ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דאם לא כן די למה לי אלא לומר שאם מצאה ידו כדי גאולת כל השדה הוא גואל ואם לאו לאו: (ד) בערכין דף ל' פירש רש"י בין השמשות של ערב שנת היובל נפקא שביעית וההיא שעתא תרווייהו משמטים עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויצא. הממכר. והנה שם תחת תאר השם ורבים כמוהו ואחר שהזכיר בית מושב ידענו כי ומכר מאחזתו שדה או כרם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  מצאה. ב' במס'. ואם לא מצאה ידו ואידך גם צפור מצאה בית ודרור קן לה פי' אם לא מצאה ידו שאינו יכול לגאול ישאר ביד הלוקח עד שנת הדרור וזהו מצאה בית ודרור שבשנת הדרור ימצא ביתו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואומרו ואם לא מצאה ידו די השיב. פירוש אם יראה האדון כי אין כח בעם לסבול חבלים עוד ורבו חובותיהם למעלה ראש ואפם בהם כח הסבל, והיה ממכרו עד שנת היובל שהוא זמן המוגבל לגאולה בעתה, ואז ויצא ביובל ושב לאחוזתו כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח''ו: (אור החיים)


{כט}   חמישי - שלישי במחוברין  וְאִ֗ישׁ כִּֽי-יִמְכֹּ֤ר בֵּית-מוֹשַׁב֙ עִ֣יר חוֹמָ֔ה וְהָֽיְתָה֙ גְּאֻלָּת֔וֹ עַד-תֹּ֖ם שְׁנַ֣ת מִמְכָּר֑וֹ יָמִ֖ים תִּהְיֶ֥ה גְאֻלָּתֽוֹ:

 אונקלוס  וּגְבַר אֲרֵי יְזַבֵּן בֵּית מוֹתַב קַרְתָּא מַקְפָא שׁוּר וּתְהֵי פוּרְקָנֵהּ עַד מִשְׁלַם שַׁתָּא דִזְבִינוֹהִי עִדָן בְּעִדָן תְּהֵי פוּרְקָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר אֲרוּם יִזְבּוֹן בֵּית מוֹתָבָא בְּבוּרְנִין דְמַקְפִין שׁוּר וִיהֵי פּוּרְקָנֵיהּ עַד מִשְׁלַם שַׁתָּא דְזַבִּינוֹי מִן עִידַן לְעִידַן יְהֵי פוּרְקָנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  בית מושב עיר חומה. בית בתוך עיר המוקפת חומה (ה) מימות יהושע בן נון (שם פרשתא ד, א.): והיתה גאלתו. לפי שנאמר בשדה שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה, ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלה, הוצרך לפרש בזה שהוא חלוף, שאם רצה לגאול בשנה ראשונה גואלה, ולאחר מכאן אינו גואלה: והיתה גאלתו. (ו) של בית: ימים. ימי שנה שלימה קרוים ימים, וכן תשב הנערה אתנו ימים (בראשית כד, נה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש שבתחלה הוקפה ואחר כך נתיישבה. ואמר מימות יהושע כו' דמסתמא אין הכתוב מדבר אלא בעיר שמוקפת בשעת כיבוש שהוא תחילת ישיבתן בארץ: (ו) כלומר ולא של ממכרו דומיא דומצא כדי גאולתו דלעיל דהתם על כרחך צריך לומר גאולתו של ממכר ולא גאולתו של אחוזה דאחוזה לשון נקבה, אבל הכא דבית לשון זכר הוא וגם לא הוזכר פה ממכר עד שיפול עליו כנוי של גאולתו על כרחך צריך לומר שפירושו גאולתו של בית, רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  עיר חומה. עיר מוקפת: ימים. שנה עד שוב הימים מקור וחום וקיץ וחורף כאשר היו כי סבתם שוב השמש למקומה והנה אנחנו צריכים לקבלה על שנה תמימה אם לחמה אם ללבנה ואם מעוברת: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה. בעבור שממכר ביתו של אדם קשה בעיניו מאד ויבוש ממנו בעת שימכרנו רצתה התורה שיגאלנו בתוך השנה הראשונה ובעבור כי האדם לשדה נעבד וממנו יצא לחם למחיתו רצה שיצא השדה ביובל אבל הבית לאחר היאוש ששינה דירתו ועמד שנה בבית אחר לא יזיק לו כי לא תמעט מחיתו אם יחלט ובתי החצרים עשויים לשמירת השדות ולהיותם מושב לעובדי האדמה ועל כן דינם כשדה הארץ (הרמב"ן)

 אור החיים  ואיש כי ימכור. אחר שאמר ענין מכר הבית חזר הכתוב לתת טעם לדבר איך יהיה הדבר הזה שימכור ה' אחוזתו בית הבחירה, והוא אומרו ואיש זה הקדוש ברוך הוא, כי ימכור בית מושב פירוש בית שבו מושב אלהים זה בית המקדש, עיר חומה זו ירושלים דכתיב (תהלים קכ''ה) ירושלים הרים סביב לה, אמר הטעם הוא והיתה גאולתו שבאמצעות זה אדרבה נגאל, על דרך אומרם ז''ל (מדרש תהלים ע''ט) בפסוק מזמור לאסף וגו' שהשליך ה' חמתו על עצים ואבנים שזולת זה לא היה נשאר מישראל שריד ופליט ואם אין ישראל אין בית המקדש ולא ירושלים, לזה והיתה גאולתו של עם וגאולת הבית כי יש תקוה ושבו בנים לגבולם: (אור החיים)

 דעת זקנים  ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. איש זה הקב"ה שנא' ה' איש מלחמה כלו' בעל ואדון כמו איש נעמי שמכר מושב ביתו לכשדים שנא' כי בחר ה' בציון אוה למושב לו: והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו. שנא' לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם: (דעת זקנים)


{ל}  וְאִ֣ם לֹֽא-יִגָּאֵ֗ל עַד-מְלֹ֣את לוֹ֘ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָ֠ם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר-בָּעִ֜יר אֲשֶׁר-(לא) ל֣וֹ חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה אֹת֖וֹ לְדֹֽרֹתָ֑יו לֹ֥א יֵצֵ֖א בַּיֹּבֵֽל:

 אונקלוס  וְאִם לָא יִתְפָּרַק עַד מִשְׁלַם לֵהּ שַׁתָּא שְׁלֶמְתָּא וִיקוּם בֵּיתָא דִי בְקַרְתָּא דִי לֵהּ שׁוּרָא לַחֲלוּטִין לְדִי זְבַן יָתֵהּ לְדָרוֹהִי לָא יִפּוֹק בְּיוֹבֵלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא יִתְפְּרֵיק עַד זְמַן מִישְׁלַם לֵיהּ שַׁתָּא שְׁלֵימְתָּא וִיקוּם בֵּיתָא דִבְקַרְתָּא דִלֵיהּ שׁוּרִין לַחֲלוּטִין לְדִיזְבַּן יָתֵיהּ לְדָרוֹי לָא יִפּוֹק בְּיוֹבְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וקם הבית וגו' לצמיתת. יצא מכחו של מוכר ועומד (ז) בכחו של קונה: (אשר לא חמה. לו קרינן, אמרו רז"ל אע"פ שאין לו עכשיו, הואיל והיתה לו קודם לכן. ועיר נקבה היא, והוצרך לכתוב לה, אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים, תקנו לו במסורת זה נופל על זה): לא יצא ביבל. אמר רב ספרא (אף) אם פגע בו יובל בתוך שנתו לא יצא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כלומר אף על פי שהיה בידו של קונה מכל מקום היה גם כן בכחו של מוכר שעדיין היה בידו לפדותו ועמד בידו של קונה ששוב אין יכול להוציאו מידו. וכתב הרא"ם אבל יש לתמוה למה לא פירש דמלת וקם אצמיתות קאי דעד השתא היה בידו של קונה קנין של שנה כו'. וצריך לומר דדיוקא דרש"י הוא מדכתיב בקרא לצמיתות לקונה וגו' לקונה יתירא הוא פשיטא דאקונה קאי אלא לקונה דיוקא הוא לקונה ולא למוכר כלומר דעד השתא היה ברשות של מוכר לפדותו ועכשיו אחר שעברה השנה יצאה מרשותו של מוכר וכו': (שפתי חכמים)


{לא}  וּבָתֵּ֣י הַֽחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין-לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל-שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵֽחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּֽהְיֶה-לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא:

 אונקלוס  וּבָתֵּי פַצְחַיָא דִי לֵית לְהוֹן שׁוּר מַקַף סְחוֹר סְחוֹר עַל חֲקַל אַרְעָא יִתְחַשָׁב פֻּרְקָנָא תְּהֵי לֵהּ וּבְיוֹבֵלָא יִפּוֹק: (אונקלוס)

 יונתן  וּבָתֵּי כּוּפְרָנַיָא דְלֵית לְהוֹן שׁוּר מַקַף חֲזוֹר חֲזוֹר הֵי כְטִינְדִיסִין דִפְרִיסִין עַל חֲקַל אַרְעָא יִתְחַשְׁבוּן פּוּרְקָנָא תְּהֵי לְהוֹן וּבְיוֹבְלָא יִפְקוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובתי החצרים. כתרגומו פצחיא, עיירות פתוחות מאין חומה, ויש הרבה בספר יהושע הערים וחצריהם (יהושע יג, כח.), בחצריהם ובטירותם (בראשית כה, טז.): על שדה הארץ יחשב. הרי הן כשדות הנגאלים עד היובל, ויוצאין ביובל לבעלים, אם לא נגאלו: גאלה תהיה לו. מיד אם ירצה, ובזה יפה כחו מכח שדות, שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים (ת"כ פרק ו, ב.): וביובל יצא. (ח) בחנם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כלומר בלא השלמה, דגבי שדה אחוזה תניא אכלה שנה ופגע בו יובל משלים לו עוד שנה אחר היובל להכי איצטריך וביובל יצא קרא יתירא הוא לומר שיצא בחנם בלא השלמה (בערכין דף כ"ט): (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  על שדה הארץ יחשב. כמו ויבואו האנשים על הנשים ופי' עם: גאולה תהיה לו. לכל בית ובית כמו בנות צעדה עלי שור וכמו על בניה כי איננו: (אבן עזרא)


{לב}  וְעָרֵי֙ הַֽלְוִיִּ֔ם בָּתֵּ֖י עָרֵ֣י אֲחֻזָּתָ֑ם גְּאֻלַּ֥ת עוֹלָ֖ם תִּהְיֶ֥ה לַֽלְוִיִּֽם:

 אונקלוס  וְקִרְוֵי לֵיוָאֵי בָּתֵּי קִרְוֵי אַחֲסַנְתְּהוֹן פּוּרְקַן עָלָם תְּהֵי לְלֵיוָאֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְקִרְוֵי לֵיוָאֵי בָּתֵּי קִירְוֵי אַחְסַנְתְּהוֹן פּוּרְקַן עֲלַם יְהֵי לְלֵיוָאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  וערי הלוים. ארבעים ושמנה עיר שנתנו להם: גאלת עולם. גואל מיד אפילו לפני שתי שנים אם מכרו שדה משדותיהם הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים, או אם מכרו בית בעיר חומה גואלין לעולם, ואינו חלוט לסוף שנה: (רש"י)

 אבן עזרא  גאלת עולם. נצחי ובעבור שאמר גאלת עולם אמר ואשר יגאל והטעם כמו יקנה ויש אומרים אפילו אם היה הגואל לוי: (אבן עזרא)


{לג}  וַֽאֲשֶׁ֤ר יִגְאַל֙ מִן-הַֽלְוִיִּ֔ם וְיָצָ֧א מִמְכַּר-בַּ֛יִת וְעִ֥יר אֲחֻזָּת֖וֹ בַּיֹּבֵ֑ל כִּ֣י בָֽתֵּ֞י עָרֵ֣י הַֽלְוִיִּ֗ם הִ֚וא אֲחֻזָּתָ֔ם בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  וְדִי יִפְרוֹק מִן לֵיוָאֵי וְיִפּוֹק זְבִין בֵּיתָא וְקַרְתָּא אַחֲסַנְתֵּהּ בְּיוֹבֵלָא אֲרֵי בָתֵּי קִרְוֵי לֵיוָאֵי הִיא אַחְסַנְתְּהוֹן בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַאן דְיִפְרוֹק מִן לֵיוָאֵי וְיִפּוֹק זְבִינֵי בֵּיתָא וְקִירְוֵי אַחְסַנְתְּהוֹן בְּיוֹבְלָא אֲרוּם בָּתֵּי קִירְוֵי לֵיוָאֵי הִיא אַחְסַנְתְּהוֹן בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואשר יגאל מן הלוים. ואם יקנה בית או עיר מהם: ויצא ביבל. אותו ממכר של בית, או של עיר, וישוב ללוי שמכרו, ולא יהיה חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישראל, וגאולה זו, לשון מכירה. דבר אחר לפי שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים, (ט) יכול לא דבר הכתוב אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלוים, אבל לוי שקנה מלוי יהיה חלוט, ת"ל ואשר יגאל מן הלוים, אף הגואל מיד לוי גואל גאולת עולם: ויצא ממכר בית. הרי זו מצוה אחרת, (י) ואם לא גאלה, יוצאה ביובל ואינו נחלט לסוף שנה כבית של ישראל: כי בתי ערי הלוים היא אחזתם. לא היה להם נחלת שדות וכרמים, אלא ערים לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שדות, ויש להם גאולה כשדות, (כ) כדי שלא יופקע נחלתם מהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש דבר אחר ואשר יגאל הוא גאולה ממש לשון פדיון ולא לשון קנין ואדלעיל קאי דכתיב גאולת עולם תהיה ללוים בא הכתוב לומר שלא בישראל שקנה מלוי בלבד קאמר שיש ללוי לפדותו לעולם אלא אפילו לוי שקנה מלוי פודה המוכר גאולת עולם: (י) היינו לפי פירוש דבר אחר כו' ולא אגאולת עולם דלעיל מיניה קאי דמיירי בפדיון, אבל לפי פירוש ראשון כולה חדא מילתא היא: (כ) והא דקאמר ויש להם גאולה כשדות ולא קאמר נמי ויוצאין ביובל כשדות לאו דוקא הוא אלא הוא הדין נמי ויוצאין ביובל וחד מינייהו נקט. כתב הרא"ם אך קשה כי זה הטעם כי בתי ערי הלוים וגו' לא שייך אלא בישראל הקונה מן הלוים אבל כשהקונים הם לוים דלא שייך האי טעמא שהרי נשאר ביד לוי ולא יופקעו נחלתם דלמא דינם כבתי ערי חומה של ישראל כו' ושמא יש לומר משום שרוב הקונים מן הלויים הם ישראלים מפני שהם הרוב נתנה התורה הטעם בעבורם ולא חששה למיעוטא דקונים שהם לוים. ולי נראה מיתורא דקרא יש ללמוד דאין לחלק בין הקונים הן שהם ישראלים או לוים דין אחד להם מדכתיב היא אחוזתם בתוך בני ישראל, בתוך בני ישראל למה לי אלא לדרשא קאתי לומר שנחלת לוים תהיה בשלימות כמו שהוא בתחילה בתוך בני ישראל ואם אינו ענין לקונים ישראלים תנהו לקונים לוים שיחזרו ביובל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וי''ו ויצא כפ''א רפה בלשון ישמעאל. בית או עיר המשפט אחד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואשר יגאל מן הלוים. הנראה בפשוטו של פסוק זה כי אמר (פסוק לב) גאלת עולם תהיה ללוים לגאול מיד ולגאול לעולם ולא פירש בהם אם יגאלו הקרובים ולא אם ינהג בהם יובל לפיכך חזר ואמר ואשר יגאל מן הלוים יהיה הגואל שיגאל הוא מעצמו או הלוי הקרוב אליו ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל מיד הקונה על דעת כן יגאל שיחשוב שני ממכרו והשיב את העודף לומר שהיובל נוהג בהם ותהיה גאולת הלוים כאשר אמר בישראל (לעיל פסוק כז) וחשב את שני ממכרו וגו' ורבותינו אמרו (ערכין לג) שהכתוב מדבר בלוי שקנה מלוי ולפי דבריהם נראה לי בפירוש הפסוק כי היה לפנים בישראל כשצריך אדם למכור שדהו שיבא הקודם בירושתו ויקנה אותה והוא הנקרא גאולה שנאמר (ירמיהו לב ז) קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות וכן מפורש שם בענין בועז (רות ד) ונראה בעיני שהיו דנים לו דין קדימה כאשר הנהיגו לנו רבותינו בדינא דבר מצרא והיו קונים מן הגואל הראשון בקנין סודר כמו שעשה בועז (שם שם ח) והנה יאמר הכתוב בכאן כי כאשר יגאל הלוי נחלת הלוי קרובו כלומר שיקנה אותה ממנו כדין הגאולה יצא הממכר ההוא ביובל לימד שיהא יובל נוהג בהם בגאולה כמכירה אחרת ולא היה צריך להזכיר הדין במכירה לבדה כי הם בכלל ישראל אלא שיפה כחם בגאולת עולם והדין הזה של גאולה גם בישראל הוא נוהג אבל הזכירו הכתוב בלוים שלא תאמר לא נתנו הערים אלא לשבט הלוי כולו ולכן יצאו מישראל אבל לא מלוי וכל שכן מגואל קרוב שאנחנו חייבנוהו לקנות ולכך אמר שאף הגאולה תצא ביובל ומן הלוי נלמד בישראל ואפשר גם כן שאין הלוים רשאין למכור בעריהם לישראל בשום מכר ולכן תקרא כל קנייתם גאולה (הרמב"ן)


{לד}  וּֽשֲׂדֵ֛ה מִגְרַ֥שׁ עָֽרֵיהֶ֖ם לֹ֣א יִמָּכֵ֑ר כִּֽי-אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָ֛ם ה֖וּא לָהֶֽם: (ס)

 אונקלוס  וַחֲקַל רְוַח קִרְוֵיהוֹן לָא יִזְדַבָּן אֲרֵי אַחֲסָנַת עָלָם הוּא לְהוֹן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וּבְרַם חֲקִיל פַּרְוִילִי קִירְוֵיהוֹן לָא יְזַבְּנוּן אֲרוּם אַחְסָנַת עֲלַם הוּא לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושדה מגרש עריהם לא ימכר. מכר גזבר, שאם הקדיש בן לוי את שדהו ולא גאלה ומכרה גזבר אינה יוצאה לכהנים (ל) ביובל, כמו שנאמר בישראל ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד (ויקרא כז, כ.), אבל בן לוי גואל לעולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כתב הרא"ם ויש לתמוה דמדהוצרך להביא ראיה מקרא דאחוזת עולם הוא להם שלא ימכר מכר עולם כדתניא בתורת כהנים לא ימכר מכר גזבר או לא ימכר מכר עולם פירוש שאין הלוי יכול למוכרו תלמוד לומר כי אחוזת עולם ולא הביא ממה שכתוב גאולת עולם תהיה ללוים שמע מינה דסבירא ליה דהנהו קראי דלעיל בבתים וערים קמיירי ולא בשדה מגרש וכיון שכן הוא למה לא יפרשו לא ימכר שלא יוכל הלוי למכור השדה מגרש שלו וקראי דלעיל בבתים וערים בלבד קא מיירי ולא בשדה מגרש וכו', וצריך עיון. ונראה לי דהכי קא יליף מקרא דכי אחוזת עולם כלומר אילו לא נאמר כי אחוזת עולם הוה אמינא לא ימכר דכתיב בשדה מגרש פירושו לא יוכל למכור הלוי שדה מגרש שלו וקרא דגאולת עולם מיירי בבתים וערים ולא בשדה מגרש אבל השתא דכתיב כי אחוזת עולם הוא להם אם כן ילפינן אחוזת אחוזת מבתים וערים מה בתים יכולין למכור אף שדה מגרש יכולין למכור דומיא דבתים שלא ימכר ממכר עולם ואם כן כיון דילפינן דדין אחד להם לבתים וערים ושדה מגרש אם כן לערבינהו קרא ולכתבינהו גבי הדדי אלא על כרחך לא ימכר למכר גזבר הוא דאתא, ובזה יתורץ נמי הקושיא השניה שהקשה הרא"ם על מתניתא דתורת כהנים: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ושדה. ב' במס' דין ואידך ושדי תרומות היינו דאמרינן בערכין ושדה מגרש עריהם לא ימכר פי' לא ישונה וכמו כן שדי תרומות לא ישונה כדכתיב אל טל ואל מטר: (בעל הטורים)


{לה}  וְכִֽי-יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יִתְמַסְכַּן אָחוּךְ וּתְמוּט יְדֵהּ עִמָךְ וְתַתְקַף בֵּהּ דַיַר וְתוֹתָב וִיחֵי עִמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם יִתְמַסְכַּן אָחוּךְ וּתְמוּט יְדֵיהּ עִמָךְ וְתַתְקִיף בֵּיהּ וּתְהַנְיֵיהּ יִדוֹר וְתוֹתָב וְיִתְפַּרְנֵס עִמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והחזקת בו. אל תניחהו שירד ויפול, ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו: גר ותושב: אף אם הוא גר או תושב, (מ) ואיזהו תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודת אלילים ואוכל נבלות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש אבל לא גר ותושב דוקא דומיא דואל תונו את הגר, ואהבתם את הגר, משום דברישא דקרא כתיב וכי ימוך אחיך ותושב לאו אחיך הוא כיון שהוא אוכל נבלות אף שמקיים שבע מצות בני נח ואינו עובד עבודת אלילים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ומטה ידו. מגזרת לא ימוט והמ''ם שרש וכמוהו אם אמרתי מטה רגלי: אחיך. ישראל: עמך. שאתה חייב לנמצא עמך שאתה רואה: גר ותושב. ואם הוא מארצך או גר ותושב: וחי. כמו יחיה: והחזקת בו. הפך ומטה ידו שלא יפול: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וחי אחיך עמך. שיחיה עמך והיא מצות עשה להחיותו שממנה נצטוינו על פקוח נפש במצות עשה ומכאן אמרו (תו"כ פרשה ה ג) וחי אחיך עמך זו דרש בן פוטירי שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים אם שותה הוא מגיע לישוב ואם שניהם שותים שניהם מתים דרש בן פוטירי מוטב ישתו שניהם וימותו ולא יראה אחד במיתתו של חבירו עד שבא רבי עקיבא ולמד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך וחזר ואמר (בפסוק הבא) וחי אחיך עמך לחזק ולהזהיר ומדרשו (ב"מ סב) אהדר ליה רבית דליחיי עמך צוה בהחזרת רבית קצוצה כענין שאמר בגזל (לעיל ה כג) והשיב את הגזילה אשר גזל ואונקלוס עשה "גר ותושב וחי עמך" הכל מן המצוה ידור ויתותב ויחי עמך אבל על דעת רבותינו בגמרא (ב"מ עא) והחזקת בו ובגר ותושב וחי כל אחד מהם עמך

"נשך ותרבית" - חד שויוה רבנן (ב"מ ס) ולעבור עליו בשני לאוין לשון רש"י ולפי פשוטו נראה בעיני כי הנשך הוא שילונו מנה ליתן לו ברביתו חמשת שקלים בכל שנה ויקרא כן בעבור כי אחריתו כנחש ישך שמבצבץ ועולה התרבית הוא שילונו עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו רבית חמשה שקלים ואין בו רבית אחר הזמן ההוא כי זה איננו נושך שלא יעלה יותר מן הסך ההוא אבל הוא רבית ולכך אמר (בפסוק הבא) "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" כי המנהג להלוות את הכסף בנשך בכל שנה יתן כך והאוכל ילונו עד הקציר ואז יפרענו מגרנו בתוספת קצוב (הרמב"ן)

 אור החיים  וכי ימוך אחיך וגו'. פרשה זו תעיר האדם על רוח ה' אחינו אשר שכן בתוכנו, ואמר כי ימוך אחיך שהוא רוח החיים אשר נטע בתוכנו לחיותנו, אם ראה האדם כי לא האיר בתורה ולא במצות כי אין עני כי אם מן התורה והמצות, ומטה ידו והחשיך אורו והודו, עמך פירוש לצד היותו עמך הוא שנתמוטט שזולתך היה אורו מאיר מסוף העולם ועד סופו, ותמצא שיבקש ה' להחזיר לו הרוח כאשר נתנה כאומרו (קהלת י''ב ז') והרוח תשוב וגו' ואמרו ז''ל (שבת קנ''ב:) תנה לו כמן שנתנה לך, ויצו ה' והחזקת בו פירוש שיתחזק לשוב בתשובה להשיבו למכונו, כי אין לך דבר המעמיד לרוח החיוני במקום גבוה כתשובה:

ואמר גר ותושב. דע כי אמרו יודעי נסתרות לה' (קב הישר פל''ב) כי יש בחינת נפשות שה' מביאם באדם בסוד העיבור לסיבות ידועות, יש שבאים להתגורר עם האדם בעשותו איזה מצוה כדי להשתתף במעשה וזוכה בזה, ויש שבאה ומתישבת לסיבות מופלאות אשר הפליא ה' בתיקון הנפשות, וכנגד שניהם אמר גר ותושב וחי עמך כנגד ב' הנפשות הבאים שלא מדעתו כשהוא מתחזק לשוב בתשובה, ויזהר עוד שלא יחשיך אור רוחו והגרים אתו, והוא אומרו אל תקח מאתו מת שיש בו ובמה בנשך ובמרבית כאשר אבאר בסמוך, ויראת מאלהיך פירוש כי מאורו חלק הנפשות הטהורות השיב לו פקדונו, ומבקש עוד וחי אחיך עמך שיחזיר הנפש בתוספות חיות באמצעות עבודת הקודש אשר ציוהו ה', והגם שאמרו תנה לו כמו שנתנה לך, זה צד ההסתפקות, או לפי מה שפירשתי בספרי חפץ ה' (שבת קנ''ב) כי כשיתנה לה' כמו שנתנה לו בזה היא מתעלית ומוסיפה חיים ואור עליון ועיין שם: (אור החיים)

 ספורנו  והחזקת בו. להקימו: (ספורנו)


{לו}  אַל-תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ:

 אונקלוס  לָא תִסַב מִנֵהּ חִבּוּלְיָא וְרִבִּיתָא וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ וִיחֵי אָחוּךְ עִמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִי בֵּית יִשְרָאֵל לָא תִיסְבוּן מִנֵיהּ לָא שַׁעֲרִין וְלָא רִיבְיַין וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ וְיִתְפַּרְנֵס אָחוּךְ עִמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  נשך ותרבית. חד שווינהו רבנן, ולעבור עליו בשני לאוין: ויראת מאלהיך. לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית, וקשה לפרוש הימנו, ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר ויראת מאלהיך, או התולה מעותיו בנכרי כדי להלוותם לישראל ברבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר, ויראת מאלהיך (ב"מ נח:): (רש"י)

 אבן עזרא  נשך ותרבית. מפורש בדברי הקבלה. תי''ו תרבית נוסף כמו תרמית והוא מגזרת רב רק הוא מהפעלים שהלמ''ד שלהם נח נעלם כמו תכלית שנאה ואחר כן פי' הנשך והתרבית גם מ''ם מרבית נוסף כמו מ''ם ואבן משכית: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  וחי אחיך עמך. וסמיך ליה אל תקח מאתו נשך ותרבית רמז שכל המלוה ברבית אינו חי וכה''א בנשך נתן חיה לא יחיה: נשך. בגי' זה נחש. לעתיד לבא אין הנחש מתרפא דכתיב ונחש עפר לחמו כן הלוקח רבית לא יחיה. ד''א שדומה רבית לנחש שנושך כנחש. רבית עולה תרי''ב ששקול כנגד תרי''ב מצות: (בעל הטורים)

 ספורנו  אל תקח מאתו. כי זה דרך נאות להקימו כשתלוהו בלי נשך ותרבית: וחי אחיך עמך. וזה תעשה כשיש לאל ידך די לחיות אתה ולהלותו כאמרם ז''ל (מציעא פרק אלו מציאות) חייך קודמים לחיי חברך: (ספורנו)

 כלי יקר  אל תקח מאתו נשך ותרבית. מה שנאמר אל תקח מאתו משמע אבל מעשיר מותר ליקח, וכן בפר' משפטים (כב.כד) נאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו' לא תשימון עליו נשך. לכך כתבה התורה במשנה תורה (כג.כא) לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. כל שהוא אחיך לא תשיך לו ואע"פ שהלוה מרויח בזה, וזיל בתר טעמא כי עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה' לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא אבל הנותן בריבית ריוח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסיר לבו. ומה שגם הלוה עובר בלאו לפי שהוא מחטיא את המלוה ומסירו מן מדת הבטחון כנודע מדבר המלוים בריבית שרובם מקטני אמנה ואבירי לב הרחוקים מצדקה, מצד כי אין בטחונם בה'. ומה שמותר ליתן בריבית לעכו"ם לפי שכל עכו"ם חזקתו שהוא אלם וגזלן אפילו אם הוא כבוש תחת ידך מ"מ דרכו לבא בעקיפין, ואפילו אם ערבונו בידו לעולם אינו בטוח לא בקרן ולא בריוח וע"כ תמיד עיניו נשואות אל ה' להצילו מידו וזה טעם איסור הריבית בכל מקום. ומה שהזכיר העני דבר הכתוב בהווה כי סתם עני מוכרח ליקח בהלוואה, ועוד שסד"א שאם הלוה עני אינו עובר כי ההכרח הביאו לזה קמ"ל שאפילו הלוה העני עובר בלא תשימון. וע"כ נסמכה מצוה זו לפרשת השמיטה כי גם טעם השמיטה הוא כדי שנשים בטחונינו בה'.

והזכיר לשון נשך, ומרבית, כי אצל הלוה נקרא נשך כי הריבית דומה לנחש עלי דרך הנושך בעקבו הנותן שריטה קטנה והולך ומבצבץ ונופח עד קדקדו ומתחילה אינו ניכר עד עלות חמתו לאין מרפא, ואצל המלוה נקרא תרבית שמרבה הונו ורכושו לפי דמיונו אבל באמת שלסוף נכסיו מתמוטטין. ונראה שמטעם זה לא הזכיר בכל הפרשה זו לשון ומטה ידו, כי אם בזו הפרשה כי בא להזהיר את המלוה שלא ימוט כדרך שמטה ידו של זה פן תשוה לו גם אתה בהתמוטטות, כי דווקא מי שכספו לא נתן בנשך לא ימוט אבל אם תתן אז תשוה לו גם אתה כי נכסיך מתמוטטין ואינן עולין אם תחשוב להרבות הונך בנשך ותרבית, ומטעם הזה נאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. לא הזכיר לשון לו אצל המרבית כמו שהזכיר אצל הנשך לפי שהנשך לבד לו ללוה אבל המרבית אינו לו ללוה אלא למלוה, וע"כ הזכיר אצל התרבית אכלך ולא אצל הנשך לפי שהמלוה חושב להרבות הונו ומאכלו כי לשון אכלך אינו שייך כי אם על המלוה החושב לאכול מן הריבית, ולשון נשך שייך יותר בכסף כי אין דרך העולם ליתן סאה חיטין על מנת שיוסיף לו קב קב בכל שבוע אלא בבת אחת קוצב לו ליתן חמשת סאה בעד ארבע ואם כן מרגיש הוא חסרונו מיד, ואינו דומה לנחש הנושך שריטה קטנה אבל בכסף המנהג להוסיף פרוטה בכל שבוע והוא דבר שאינו מרגיש בו. ואמר וחי אחיך עמך. כי גם אתה חיה תחיה לפי שנאמר ביחזקאל (יח.יג) בנשך נתן וגו' וחי לא יחיה. לפי שקפח פרנסתו של זה דומה כאילו המיתו על כן גם הוא חיה לא יחיה, אבל המסייע למחייתו דין הוא שחיה יחיה גם הוא לכך נאמר וחי אחיך עמך. (כלי יקר)


{לז}  אֶֽת-כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא-תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹֽא-תִתֵּ֥ן אָכְלֶֽךָ:

 אונקלוס  יָת כַּסְפָּךְ לָא תִתֵּן לֵהּ בְּחִבּוּלְיָא וּבְרִבִּיתָא לָא תִתֵּן מֵיכְלָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  עַמִי בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת כַּסְפֵּיכוֹן לָא תִתְּנוּן לֵיהּ בְּשַׁעַרְיָין וּבְרִיבְיָין לָא תִתְּנוּן עִבוּרֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ואמר את כספך וגו'. כאן פירש מה הוא הנשך והתרבית אשר מחשיכים אורו, את כספך הם הדברים שהאדם כוסף בעולם הזה לדברים הנדמים, לא תתן לו בנשך כי כשאדם משלים תאות נפשו הבהמית ומטעים רוחו מכסופיו הוא נשוך בזה ומטיל בו ארס החטא, ואמר ובמרבית לא תתן אכלך פירוש אפילו אכלך שהוא דבר שהורשית לאכול לא תרבה בו, כי כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאוה שבו למותרות בזה יחשיך אור הנפש כי כשזה קם זה נופל כשמתרבה תאבון המורגש מתמעט תאבון הרוחני, והוא מאמר הכתוב (משלי י''ג כ''ה) צדיק אוכל לשובע נפשו, לא להנאת ההרגש, ואומרו אני ה' וגו' פירוש והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית אלא להיות לכם לאלהים הוא עיקר הארץ, ואמרו ז''ל בתורת כהנים וז''ל כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים: (אור החיים)


{לח}  אֲנִ֗י יְהוָֹה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר-הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִֽים: (ס)

 אונקלוס  אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְמִתַּן לְכוֹן יָת אַרְעָא דִכְנַעַן לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן דִי פְרִיקִית וַאֲפֵיקִית יַתְכוֹן פְרִיקִין מִן אַרְעָא דְמִצְרַיִם מְטוֹל לְמִתַּן לְכוֹן יַת אַרְעָא דִכְנַעַן לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר הוצאתי וגו'. והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית, ואומר של נכרי הם. דבר אחר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצותי, אפילו הן כבדות עליכם: לתת לכם את ארץ כנען. בשכר שתקבלו מצותי: להיות לכם לאלהים. שכל הדר בארץ ישראל, אני לו לאלהים, וכל היוצא ממנה, כעובד עבודת אלילים (ת"כ פרשתא ה, ד.): (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. שהייתם גרים והנה נתתי לכם אחוזה והטעם דבק עם גר ותושב וחי עמך גם עם כל הפרשה הנזכרת בעבור גאלת הארץ. והזכיר פרשת ומטה ידו עמך בעבור שיזכיר הישראלי שיהיה לו צורך רב עד שימכור עצמו שיצא ביובל והנה כל פרשת הסדר דבקה: (אבן עזרא)

 ספורנו  להיות לכם לאלהים. שיהיה התכלית המכוון ממנו מושג בין כולכם ולכן ראוי שיהיה סדר המדינות בכם באופן שתוכלו כלכם לחיות זה עם זה ותעזרו זה את זה להשלים המכוון: (ספורנו)

 דעת זקנים  לתת לכם את ארץ. כדאמרינן בשלהי מסכת כתובות לעולם ידור אדם בארץ ישראל ואפי' בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפי' בעיר שרובה ישראל שכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנא' להיות לכם לאלהים. וכן דוד הוא אומר כי גרשוני היום וגו': (דעת זקנים)


{לט}   שישי - רביעי במחוברין  וְכִֽי-יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר-לָ֑ךְ לֹא-תַֽעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד:

 אונקלוס  וַאֲרֵי יִתְמַסְכַּן אָחוּךְ עִמָךְ וְיִזְדַבַּן לָךְ לָא תִפְלַח בֵּהּ פָּלְחַן עַבְדִין: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם יִתְמַסְכֵּן אָחוּךְ עִמָךְ וְיִזְדַבֵּן לָךְ לָא תִפְלַח בֵּיהּ הֵי כְּנִימוּסֵי פוּלְחָנוּת עַבְדַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  עבודת עבד. עבודה של גנאי שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ, ולא ינעול לו מנעליו: (רש"י)

 אבן עזרא  ונמכר לך. הוא מעצמו או גנב ממך ומכרוהו בבית דין: (אבן עזרא)

 אור החיים  וכי ימוך אחיך וגו'. פרשה זו תרמוז למה שאמרו ז''ל בספר הזוהר (תיקונים י') כי ה' צוה לשר אדום שהוא ס''מ שלא יתנהג באכזריות עם ישראל, והוא אומרו כי ימוך אחיך על דרך אומרו (מלאכי א') הלא אח עשו ליעקב, עמך פירוש נמיכותו ועניותו הוא לצד היותו עמך שנתלוה לדרכיך הרעים, ונמכר לך על דרך (ישעי' נ''ב ג') חנם נמכרתם ודרשו בספר הזוהר (ח''ב קכ''ח.) כי בחינת ס''מ תקרא חנם, שגלות החל הזה הוא לאדום זכור ה' לבני אדום, ויצו ה' לא תעבוד בו עבודת עבד על דרך אומרו (ירמי' ב' י''ד) העבד ישראל וגו', אלא כשכיר כתושב יהיה וגו', לצד שיש בישראל ב' בחינות, המון העם ויושבי בשבת תחכמוני (ש''ב כ''ג), ותמצא שהגם שישראל מעלין מסים וארנוניות אין לומדי התורה בכלל דכתיב (דברים ל''ג ג') והם תוכו לרגליך ואמרו ז''ל (ב''ב ח'.) וכו', וכתיב (עזרא ז') מנדה בלו והלך לא שליט וגו', כנגד ההמון עם אמר כשכיר שהם מכורים בעד עונותיהם, וכנגד הצדיקים אמר כתושב שאינם אלא יושבים בין האומות בגלות אבל אין עליהם משא מלך:

ואומרו עד שנת היובל הוא גבול הגאולה כידוע יעבוד עמך, ומודיע ה' כי סוף סוף יצא מעמו דכתיב ויצא מעמך, הוא ובניו פירוש הניצוצים המתבררים באמצעות היותם עמו והוא סוד הגלות, שאם לא כן למה לא ייסרם ה' בשבט מוסר שם בארצם ובנחלתם אלא אחד מהטעמים הוא כדי שיבררו הניצוצות של הקדושה מבין הארצות כי כל מקום ומקום שימצאון שם ישראל באמצעות היסורין והתורה והמצות הניצוצות מתבררים מעצמם, והוא סוד אומרו (קהלת ח') עת אשר שלטה האדם באדם לרע לו. ואם תאמר אם כן אם לא היו ישראל חוטאים וגולים מי היה מברר המתבררים עתה בתפוצת ישראל, דע כי אם לא היו ישראל חוטאים היה להם כח לברר ניצוצות הקדושות במקום שהם מכל המקומות אשר באו שם, מה שאין כן אחר חטאם דחלש כחם ולואי שתשיג ידם במקום עצמו אשר שם הניצוצות, ואמר ושב אל משפחתו כי בבא הגואל יטע ה' בתוכנו אורו יתברך אשר שם הוא משפחת עם בני ישראל, גם יקומו שוכני עפר וישובו כל אחד אל אחוזת אבותיו הוא אור עולם בית המקדש כוננו ידיו יתברך לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך, ומצד דבר זה יתחייב מיתה ס''מ לעתיד לבא כמאמרם ז''ל (סוכה נ''ב.) שהרי הוא מותרה ועבר מצות ה': (אור החיים)


{מ}  כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד-שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַֽעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ:

 אונקלוס  כַּאֲגִירָא כְתוֹתָבָא יְהֵי עִמָךְ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא יִפְלַח עִמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  הֵי כְּאַגִירָא הֵי כְּתוֹתָבָא יְהֵי עִמָךְ עַד שַׁתָּא דְיוֹבְלָא יִפְלַח עִמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כשכיר כתושב. עבודת קרקע, ומלאכת אומנות, כשאר שכירים התנהג בו: עד שנת היובל. אם פגע בו יובל לפני שש שנים (נ) היובל מוציאו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש ד' קראי כתיבי, חד עד שנת היובל יעבוד עמך ואוקמוה במוכר עצמו שפגע בו יובל קודם שש. ושב אל משפחתו במכרוהו בית דין שפגע בו יובל קודם שש, ואיש אל משפחתו תשובו בנרצע שפגע בו יובל קודם שש לרציעתו. ועבדו לעולם בנרצע שפגע בו יובל אחר שש לרציעתו, ברייתא פרק קמא דקידושין דף כ': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם כשכיר כתושב. לא יהיה עמך בביתך כעבד אלא כשכיר שנה שהוא הנשכר לעבודת בני חורין ולא יכבידו עליו או כתושב שדרך התושבים הבאים לגור בארץ שיעבדו את בעל הבית אשר הם מתגוררים אתם לרצון להם כענין יעקב עם לבן שאמר (בראשית כט טו) הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכורתך ובתורת כהנים (פרק ז ג) כשכיר מה שכיר ביומו תתן שכרו (דברים כד טו) אף זה ביומו תתן שכרו כתושב מה תושב בטוב לו לא תוננו (שם כג יז) אף זה בטוב לו לא תוננו יהיה עמך עמך במאכל עמך במשתה עמך בכסות נקיה וכו' (הרמב"ן)

 בעל הטורים  כשכיר. ב' דין ואידך עד ירצה כשכיר יומו. רמז למה שאמרו חכמים פועל חוזר אפי' בחצי היום פירוש כשכיר יהיה עמך עד שירצה ואפילו ביומו אם ירצה יחזור: (בעל הטורים)

 ספורנו  כשכיר כתושב יהיה עמך. הקנוי קנין שש שנים יהיה אצלך כשכיר שנה בשנה והקנוי קנין יובל יהיה אצלך כשכיר שהתישב עמך לשנים רבות: (ספורנו)


{מא}  וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל-מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל-אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב:

 אונקלוס  וְיִפּוֹק מֵעִמָךְ הוּא וּבְנוֹהִי עִמֵהּ וִיתוּב לְזַרְעִיתֵהּ וּלְאַחֲסָנַת אֲבָהָתוֹהִי יְתוּב: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִפּוֹק לְבַר חוֹרִין מֵעִמָךְ הוּא וּבְנוֹי עִמֵיהּ וִיתֵיב לִגְנִיסָתֵיהּ וּלְאַחֲסָנַת אַבְהָתוֹי יְתוּב: (תרגום יונתן)

 רש"י  הוא ובניו עמו. אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן, שרבו חייב במזונות בניו (ת"כ פרק ז, ג.): ואל אחזת אבותיו. אל כבוד אבותיו, (ס) ואין לזלזלו בכך (מכות יג.): אחזת. חזקת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) לא אל אחוזת קרקעותיו דאם כן אבותיו דכתיב בקרא למה לי. ועוד הא לאו במוכר אחוזתו קמיירי אלא בכבוד אבותיו הוא כלומר שלא יזלזלו אותו שהוא עבד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הוא ובניו עמו. זה שהעתיקו חכמים ועבדו לעולם: (אבן עזרא)


{מב}  כִּֽי-עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר-הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּֽכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד:

 אונקלוס  אֲרֵי עַבְדַי אִנוּן דִי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לָא יִזְדַבְּנוּן זְבוּן עַבְדִין: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם עֲבָדַי הִינוּן דְהַנְפֵּיקִית יַתְהוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לָא יִזְדַבְּנוּן הֵי כְנִימוּסֵי זְבִין עַבְדַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי עבדי הם. שטרי קודם (ת"כ פרשתא ו, א.): לא ימכרו ממכרת עבד. בהכרזה, כאן יש עבד למכור, ולא יעמידנו על אבן הלקח: (רש"י)

 אבן עזרא  וטעם כי עבדי הם. כי אני קניתים מבית עבדים: (אבן עזרא)

 ספורנו  כי עבדי הם. אף על פי שבשביל שהלך זה וקנה אדון לעצמו היה ראוי לכל שעבוד מכל מקום מצד מה שהוא עבדי אין בידו למכור עצמו לעבדות מוחלט: (ספורנו)


{מג}  לֹֽא-תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶֽיךָ:

 אונקלוס  לָא תִפְלָח בֵּהּ בְּקַשְׁיוּ וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִשְׁתַּעְבְּדוּן בֵּיהּ בְּקַשְׁיוּ וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תרדה בו בפרך. מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו, אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן, עד שאבוא, שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר ויראת: (רש"י)

 אבן עזרא  תרדה בו. כטעם ממשלה: בפרך. כדברי המתרגם ארמית: (אבן עזרא)


{מד}  וְעַבְדְּךָ֥ וַֽאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִֽהְיוּ-לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה:

 אונקלוס  וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ דִי יְהוֹן לָךְ מִן עַמְמַיָא דִי בְסַחֲרָנֵיכוֹן מִנְהוֹן תִּקְנוּן עַבְדִין וְאַמְהָן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם עַבְדֵיכוֹן וְאַמְהָתֵיכוֹן דִיהוֹן לְכוֹן מִן אַמְהַתְכוֹן דְמִן עַמְמַיָא דִי בְּחַזְרָנוּתֵיכוֹן מִנְהוֹן תְּזַבְּנוּן עַבְדִין וְאַמְהָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ועבדך ואמתך אשר יהיו לך. אם תאמר אם כן במה אשתמש, בעבדי איני מושל, בז' אומות איני נוחל, שהרי הזהרתני לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז.), אלא מי ישמשני: מאת הגוים. הם יהיו לך לעבדים: אשר סביבתיכם. ולא שבתוך גבול ארצכם, שהרי בהם אמרתי, לא תחיה כל נשמה: (רש"י)

 אבן עזרא  מאת הגוים אשר סביבותיכם. כעמון ומואב ואדום וארם: (אבן עזרא)


{מה}  וְ֠גַם מִבְּנֵ֨י הַתּֽוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה:

 אונקלוס  וְאַף מִבְּנֵי תוֹתָבַיָא עָרְלַיָא דְדָיְרִין עִמְכוֹן מִנְהוֹן תִּקְנוּן וּמִזַרְעִיתְהוֹן דְעִמְכוֹן דִי אִתְיְלִידוּ בְּאַרְעֲכוֹן וִיהוֹן לְכוֹן לְאַחֲסָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאוּף מִבְּנֵי תּוּתְבַיָא עֲרֵלַיָא דְדַיְירִין עִמְכוֹן מִנְהוֹן תְּזַבְּנוּן וּמִן יִחוּסֵיהוֹן דְעִמְכוֹן דְאִתְיְלִידוּ בְּאַרְעֲכוֹן וְלָא מִן כְּנַעֲנָאֵי וִיהוֹן לְכוֹן לְאַחֲסָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וגם מבני התושבים. שבאו מסביבותיכם לישא נשים בארצכם וילדו להם, הבן הולך אחר האב, ואינו בכלל לא תחיה, אלא אתה מותר לקנותו בעבד (קידושין סז:): מהם תקנו. (ע) אותם תקנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ואם תאמר למה צריך רש"י לפרש אותם תקנו, ויש לומר אם לא פירש כן הייתי אומר אם היו להם עבדים הנמכרים להם אותם עבדים תקנו מהם. ועוד יש לומר לכך פירש רש"י אותם תקנו רוצה לומר האבות של בנים מותר לקנות וכל שכן בניהם שמותרים לקנות, אבל אי פירוש של מהם כמשמעו הייתי אומר פירוש מן האבות מותר לקנות הבנים אבל האבות עצמן אסורין לקנות לעבדים לכך פירש מהם תקנו אותם תקנו אפילו האבות עצמן מותר לקנות כמו הבנים, ואם תאמר ולמה לא פירש רש"י זה לעיל גבי מהם תקנו עבד ואמה ויש לומר דלעיל לא צריך רש"י לפרש מידי לפי שהכתוב גופיה מפרש והולך מהם תקנו עבד ואמה אבל כאן שלא כתיב בפסוק מידי בתריה ולא ידעינן אהיכא קאי מהם תקנו דלמא קאי אבהמות והכי פירושו מהם תקנו בהמות לכך צריך רש"י לפרש אותם תקנו, רא"ם. ואם תאמר מנא ליה לרש"י לפרש אותם תקנו דילמא מהם כמשמעו הוא ולא אותם ויש לומר דלעיל בפרשת שמות כתיב ותמלא הארץ אותם ופירש רש"י מהם, ושם מוכרח שפירש אותם הוא מהם שמע מינה דפירושו של אותם מהם, הכא נמי דפירושו של מהם אותם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וגם מבני התושבים. הדרים בארץ כנען שהיא ארצכם והם מהגוים הנזכרים או מצרים וכל עם חוץ משבעת הגוים כי הכתוב הזהיר עליהם לא תחיה כל נשמה והנה אסור אפילו להאכילם ויתכן שחז''ל אמרו עבד כנעני על הגר הגר בארץ כנען ואיננו כנעני בייחוסו או הם ידעו להוציא זה הדבר לאמתו כי דעתינו נקלה כנגד דעתם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הולידו. כ' במס' דין ואידך אשר הוליד כנים בתוככם סיחזקאל בענין חלוקת הארץ שצוה ליתן לגרים חלק בארץ שאע''פ שבביאת הארץ לא נטלו גרים חלק בארץ לעתיד לבא יטלו חלק בארץ: (בעל הטורים)


{מו}  וְהִתְנַֽחַלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַֽחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּֽעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹֽא-תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ: (ס)

 אונקלוס  וְתַחֲסוּן יָתְהוֹן לִבְנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן לִירוּתַת אַחֲסָנָא לְעָלָם בְּהוֹן תִּפְלְחוּן וּבְאֲחֵיכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר בַּאֲחוּהִי לָא תִפְלַח בֵּהּ בְּקַשְׁיוּ: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְתַחְסְנוּן יַתְהוֹן לִבְנֵיכוֹן בַּתְרֵיכוֹן לִירוּתַת אַחֲסָנָא לַעֲלַם בְּהוֹן תִּפְלְחוּן וּבְאֲחוּכוֹן בְּנֵי יִשְרָאֵל גְבַר בְּחַבְרֵיהּ לָא תְשַׁעֲבְּדוּן בְּהוֹן בְּקַשְׁיוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והתנחלתם אתם לבניכם. החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם: והתנחלתם. כמו והתחזקתם: איש באחיו. להביא נשיא בעמו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך: (רש"י)

 אבן עזרא  והתנחלתם. מבנין התפעל וכמוהו והתאויתם לכם: לעולם בהם תעבודו. מותרים רק כאשר מצאנו חז''ל שאמרו כי היא מצוה קבלנוה: וטעם ובאחיכם בני ישראל. שתעשה הפרש בין אחיך ובין הנכרי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והתנחלתם אותם לבניכם. ב' דין ואידך והתנחלתם את הארץ זהו שאמרו חכמים דעבד אתקש לקרקעות לקנות בכסף ובשטר ובחזקה: (בעל הטורים)


{מז}   שביעי  וְכִ֣י תַשִּׂ֗יג יַ֣ד גֵּ֤ר וְתוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ וּמָ֥ךְ אָחִ֖יךָ עִמּ֑וֹ וְנִמְכַּ֗ר לְגֵ֤ר תּוֹשָׁב֙ עִמָּ֔ךְ א֥וֹ לְעֵ֖קֶר מִשְׁפַּ֥חַת גֵּֽר:

 אונקלוס  וַאֲרֵי תַדְבֵּק יַד עָרֵל וְתוֹתָב עִמָךְ וְיִתְמַסְכַּן אָחוּךְ עִמֵהּ וְיִזְדַבַּן לְעָרֵל תּוֹתָב עִמָךְ אוֹ לְאַרְמַי זַרְעִית גִיוֹרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲרוּם תְּאַרַע יַד עָרֵל וְתּוֹתַב דְעִמָךְ וְיִתְמַסְכֵּן אָחוּךְ עִמֵיהּ וְיִזְדַבֵּן לְעָרֵל תּוֹתָב דְעִמָךְ אוֹ לִשְׁרִישׁ פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה לִמְשַׁמְשָׁא לָהּ וּלְפַלְחָהָא דְמִזַרְעִית גִיוֹרָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  יד גר ותושב. גר והוא תושב, כתרגומו ערל ותותב, וסופו מוכיח ונמכר לגר תושב: וכי תשיג יד גר ותושב עמך. מי גרם לו שיעשיר, דבוקו עמך: ומך אחיך עמו. מי גרם לו שימוך, דבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשיו: משפחת גר. זהו עכו"ם, כשהוא אומר לעקר, זה הנמכר לעבודת אלילים עצמה (שם כ. ב"מ עא.), להיות לה שמש, ולא לאלהות, אלא לחטוב עצים, ולשאוב מים: (רש"י)

 אבן עזרא  או לעקר. כמו שרש והטעם ששב לדת ישראל והוא ממשפחת גר ואין ריע לו רק הוא כמו מלת ושרשך הפך וכן ואת סוסיהם תעקד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  משפחת גר. זה גוי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה להיות לה שמש ולא לאלהות אלא לחטוב לה עצים ולשאוב לה מים לשון רש"י מתורת כהנים (פרק ח א) ואם כן יאמר "או לעקר ומשפחת גר" וקרא עבודת כוכבים "עקר" בעבור שאדם חייב לשרש אחריה ולעקרה ואונקלוס תרגם לארמאי והוא הנכון והזכיר הכתוב נמכר לגר התושב עמנו והנמכר לעקר משפחת הגר שהוא הגוי עצמו והוא מלשון עקר שרשוהי (דניאל ד יב) ואמר "משפחת גר" שהגר והתושב שהשיגה ידו עמנו הוא סבב באח שמך עמו שימכר לעקר משפחתו וצוה הכתוב שתהיה לו גאולה והיא מצות עשה לכל ישראל שנגאל אותו ואחר כך (בפסוק מט) צוה בקרובים שהם קודמים וטעם המצוה ברור כדי שלא יטמע וילמד ממעשיהם כי בשאר הנמכרים הגאולה בקרובים רשות ולכך אמר כאן (פסוק נה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" לומר אע"פ שאין הגר תושב והעקר חייבין במצות היובל לא יקנו את עבדי להם לעבדים (הרמב"ן)

 דעת זקנים  וכי תשיג יד גר. גר זה מלכות מדי. תושב זו מלכות יון:

או לעקר משפחת גר.
זו מלכות אדום שתעקר: (דעת זקנים)


{מח}  אַֽחֲרֵ֣י נִמְכַּ֔ר גְּאֻלָּ֖ה תִּֽהְיֶה-לּ֑וֹ אֶחָ֥ד מֵֽאֶחָ֖יו יִגְאָלֶֽנּוּ:

 אונקלוס  בָּתַר דְיִזְדַבַּן פֻּרְקָנָא תְּהֵי לֵהּ חַד מֵאֲחוֹהִי יִפְרְקִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  בָּתַר דְיִשְׁתְּמוֹדַע לְכוֹן דְיִזְדַבֵּן מִן יַד פּוּרְקָנָא יְהֵי לֵיהּ חַד מִן אָחוֹי יִפְרְקִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  גאולה תהי' לו. מיד, אל תניחהו שיטמע (פ) עד שנת היובל, שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעובדו עד היובל, שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה, ויצא בשנת היובל, ובנכרי שתחת ידך הכתוב מדבר, (צ) ואף על פי כן לא תבא עליו בעקיפין, מפני חלול השם (ב"ק קיג.), אלא כשבא ליגאל ידקדק בחשבון לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הנכרי מן דמיו, אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הנכרי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים ובא ליגאל ינכה לו חמשה מנים, ויתן לו העבד ט"ו מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) מצאתי בשם הערוך מטמון תרגום טמיע ובערוך הגדול מצאתי ויחפרוהו ממטמונים תרגום מן טומעיא, כי בא השמש תרגום ירושלמי טמועת שמשא. ורצה לומר, אל תניחהו עד שיהא טמון בין עובדי אלילים: (צ) מסברא אומר כן דאי בעובד אלילים שאינו תחת ידו מה אתה יכול לעשות לו עד שיאמר הכתוב עליו ויצא בשנת היובל וגו': (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  משפחת גר. זה גוי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה להיות לה שמש ולא לאלהות אלא לחטוב לה עצים ולשאוב לה מים לשון רש"י מתורת כהנים (פרק ח א) ואם כן יאמר "או לעקר ומשפחת גר" וקרא עבודת כוכבים "עקר" בעבור שאדם חייב לשרש אחריה ולעקרה ואונקלוס תרגם לארמאי והוא הנכון והזכיר הכתוב נמכר לגר התושב עמנו והנמכר לעקר משפחת הגר שהוא הגוי עצמו והוא מלשון עקר שרשוהי (דניאל ד יב) ואמר "משפחת גר" שהגר והתושב שהשיגה ידו עמנו הוא סבב באח שמך עמו שימכר לעקר משפחתו וצוה הכתוב שתהיה לו גאולה והיא מצות עשה לכל ישראל שנגאל אותו ואחר כך (בפסוק מט) צוה בקרובים שהם קודמים וטעם המצוה ברור כדי שלא יטמע וילמד ממעשיהם כי בשאר הנמכרים הגאולה בקרובים רשות ולכך אמר כאן (פסוק נה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" לומר אע"פ שאין הגר תושב והעקר חייבין במצות היובל לא יקנו את עבדי להם לעבדים (הרמב"ן)

 ספורנו  אחרי נמכר גאלה תהיה לו. כבר בארו ז''ל (קידושין כ, ב) שלא תאמר מאחר שהלך זה ונעשה כומר לע''ז אדחה אבן אחר הנופל, תלמוד לומר אחרי נמכר גאולה תהיה לו: (ספורנו)

 כלי יקר  אחרי נמכר גאולה תהיה לו. וכי סלקא דעתך שיגאלו קודם שהוא נמכר מה ת"ל אחרי נמכר, כי יש לומר מדקאמר לא ירדנו בפרך לעיניך. סד"א שזה עיקר הטעם לגאולתו, ואם כן אמתין עד שאראה הנהגתו עמו אם ירדנו או לא. קמ"ל שתיכף אחרי שנמכר אף על פי שלא עבד בו עדיין חייב אתה לגאלו כדי שלא ילמד ממעשיו ויאמר הואיל ורבי מגלה עריות, ועובד עבודה זרה, ומחלל שבת, אף אני כמותו. ואם נאמר שכל אחרי מופלג, נקט אחרי לרבותא שאפילו אם כבר היה אצלו שנים רבות וראית שאינו רודהו בפרך מכל מקום חייב אתה לגאלו כדי שלא ילמוד ממעשיו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אחרי נמכר גאולה תהי' לו. שנא' כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה: אחד מאחיו יגאלנו. נ"ל דהיינו הקב"ה שהוא אחד ואחיו שנא' למען אחי ורעי: (דעת זקנים)


{מט}  אֽוֹ-דֹד֞וֹ א֤וֹ בֶן-דֹּדוֹ֙ יִגְאָלֶ֔נּוּ אֽוֹ-מִשְּׁאֵ֧ר בְּשָׂר֛וֹ מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ יִגְאָלֶ֑נּוּ אֽוֹ-הִשִּׂ֥יגָה יָד֖וֹ וְנִגְאָֽל:

 אונקלוס  אוֹ אַח אֲבוּהִּי אוֹ בַר אַח אֲבוּהִי יִפְרְקִנֵהּ אוֹ מִקָרִיב בִּשְׂרֵהּ מִזַרְעִיתֵהּ יִפְרְקִנֵהּ אוֹ דְתַדְבֵּק יְדֵהּ וְיִתְפָּרָק: (אונקלוס)

 יונתן  אוֹ אַחְבוֹי אוֹ בַּר אַחְבוֹי יִפְרְקִינֵיהּ אוֹ מִקָרִיב בִּישְרֵיהּ מִזַרְעִיתֵיהּ יִפְרְקִינֵיהּ אוֹ תְּאַרַע יְדֵיהּ אוֹ יְדָא דְצִבּוּרָא וְיִתְפָּרִיק: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  או השיגה ידו. שמצא אבדה או ירש ממון מת ממשפחתו. והזכיר בתחלה האח והמשפחה כי הוא הדבר הנמצא ברוב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בן דדו. חסר וי''ו אותיות בן דוד: (בעל הטורים)

 דעת זקנים  או דודו. זה הקב"ה שנא' זה דודי וזה רעי: או בן דודו. זה מלך המשיח שנא' בו אמר אלי בני אתה כמו שדרשוהו ז"ל במסכת סוכה: או השיגה ידו. ע"י מצות וזכיות שבידו ונגאל: (דעת זקנים)


{נ}  וְחִשַּׁב֙ עִם-קֹנֵ֔הוּ מִשְּׁנַת֙ הִמָּ֣כְרוֹ ל֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְהָיָ֞ה כֶּ֤סֶף מִמְכָּרוֹ֙ בְּמִסְפַּ֣ר שָׁנִ֔ים כִּימֵ֥י שָׂכִ֖יר יִהְיֶ֥ה עִמּֽוֹ:

 אונקלוס  וִיחַשֵׁב עִם זָבְנֵהּ מִשַׁתָּא דְאִזְדַבַּן לֵהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וִיהֵי כְּסַף זְבִינוֹהִי בְּמִנְיַן שְׁנַיָא כְּיוֹמֵי אֲגִירָא יְהֵי עִמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִידַיֵיק עִם עַרְלָאָה דְזַבְּנֵיהּ מִשַׁתָּא דְיִזְדַבֵּן לֵיהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבְלָא וִיהֵי כְסַף זַבִּינוֹ כְּמִנְיַן שְׁנַיָא הֵי כְיוֹמֵי אֲגִירָא יְהֵי עִמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כימי שכיר יהיה עמו. חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשוב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה, וינכה לו: (רש"י)

 אבן עזרא  קנהו. בה''א ובלא ה''א שוה: המכרו. שם הפעל מבנין נפעל והשנים שיעמוד עמו כימי שכיר יהיה: (אבן עזרא)

 ספורנו  וחשב עם קונהו. אף על פי שהקונה הוא גוי כבוש תחת ידך וקנה שלא כהוגן לא ימשכנו ויצא. (נא) אם עוד רבות בשנים. אין ספק שאחר ששהא העבד בבית אדוניו זמן רב תהיה פעולתו יותר מעולה ממה שהיתה בתחלת הכנסו לעבוד לכך אמר שאף על פי שיש זמן הרבה עד סוף זמן ממכרו ואין ספק שלא היתה פעולתו על אותו השלימות שהיתה עתידה להיות אם היה שוהא כל הזמן מכל מקום יגרע מדמי מכר כפי כסף מקנתו כאמרם ז''ל בשני מערכים נתרבה כספו מכסף מקנתו: (ספורנו)

 דעת זקנים  וחשב עם קונהו. זה עשו שקנהו בעוה"ז: כימי שכיר יהיה עמו. שישיב לו שכירותו כד"א מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו וגו': (דעת זקנים)


{נא}  אִם-ע֥וֹד רַבּ֖וֹת בַּשָּׁנִ֑ים לְפִיהֶן֙ יָשִׁ֣יב גְּאֻלָּת֔וֹ מִכֶּ֖סֶף מִקְנָתֽוֹ:

 אונקלוס  אִם עוֹד סְגִיוּת בִּשְׁנַיָא לְפוּמְהֵן יָתֵב פֻּרְקָנֵהּ מִכְּסַף זְבִינוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  אִין עַד כְּדוּן אִית סַגִי בִּשְׁנַיָא לְפוּם סְמוּכְהוֹן יָתִיב פּוּרְקָנֵיהּ מִכְּסַף זְבִינוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  אם עוד רבות בשנים. עד היובל: לפיהן. הכל כמו שפירשתי: (רש"י)

 אבן עזרא  וי''ו ואם עוד רבות בשנים. כפ''א רפה בל' ישמעאל והטעם בין היות השנים הנשארות רבות או מועטות: לפיהן ישיב גאל. תו. על כסף מקנתו כן יחשב לו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אם עוד רבות בשנים. רבות בגימ' יוצא בגירעון כסף: (בעל הטורים)


{נב}  וְאִם-מְעַ֞ט נִשְׁאַ֧ר בַּשָּׁנִ֛ים עַד-שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל וְחִשַּׁב-ל֑וֹ כְּפִ֣י שָׁנָ֔יו יָשִׁ֖יב אֶת-גְּאֻלָּתֽוֹ:

 אונקלוס  וְאִם זְעֵר יִשְׁתָּאַר בִּשְׁנַיָא עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וִיחַשֶׁב לֵהּ כְּפוּם שְׁנוֹהִי יָתֵב יָת פּוּרְקָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִם קָלִיל יִשְׁתַּיְירוּן בִּשְׁנַיָא עַד שַׁתָּא דְיוֹבְלָא וִיחַשֵׁב לֵיהּ כְּפוּם סְכוּם שְׁנוֹי יָתֵיב יַת פּוּרְקָנֵיהּ: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  שניו. ג' דין ואידך ורב שיהיו ימי שניו. מספר שניו ולא יחקר. פי' כפי שניו בין אם הם רבים כדכתיב ורב שיהיו ימי שניו או מועטים כדכתיב מספר דהיינו מועטים כמו מתי מספר לעולם ישיב גאולתו. י''ד פעמים כתיב יובל בפ' כנגד י''ד יובלות שהיו בארץ עד שגלו בימי הושע בן אלה. וי''ט פעמים גאולה יגאלנו ונגאל כנגד י''ט ברכות לכן צריך לסמוך גאולה לתפלה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ואם מעט נשאר. באופן ששכר שני הפעולה הטובה שעברו עודף על הראוי כפי חשבון המכר יגרע הראוי לפעולת השנים שעברו כאמרם ז''ל (שם) נתמעט כספו כפי שניו: (ספורנו)


{נג}  כִּשְׂכִ֥יר שָׁנָ֛ה בְּשָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה עִמּ֑וֹ לֹֽא-יִרְדֶּ֥נּוּ בְּפֶ֖רֶךְ לְעֵינֶֽיךָ:

 אונקלוס  כַּאֲגִיר שְׁנָא בִּשְׁנָא יְהֵי עִמֵהּ לָא יִפְלַח בֵּהּ בְּקַשְׁיוּ לְעֵינָיךְ: (אונקלוס)

 יונתן  הֵי כְּאָגִיר שְׁנָא בִּשְׁנָא יְהֵי עִמֵיהּ לָא יְשַׁעְבֵּיד בֵּיהּ בְּקַשְׁיוּ וְאַנְתְּ חָמֵי לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא ירדנו בפרך לעיניך. כלומר (ק) ואתה רואה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) ואם תאמר והיאך אני יודע אם כוונתו לרדותו בפרך שהרי לעיל פירש רש"י לא תרדה בו בפרך מלאכה שלא לצורך וזה אינו יכול לידע שמא הוא לצורך. ועוד קשה מה שפירש רש"י לעיל אם תאמר במי אשתמש כו'. ומאי קשה ליה לרש"י והרי כל מה שהוא צורך לו מותר להשתמש בעבד עברי. ויש לומר דמה שפירש רש"י לעיל לא תרדה בו בפרך מלאכה שלא לצורך כדי לענותו הכי פירושו שלא תאמר לו החם לי כוס זה ואינו צריך לו או עדור תחת הגפן זו עד שאבא אפילו הוא לצורך שמא לא יבא לעולם אם כן מתורץ הכל, מה שפירש רש"י ואם תאמר אם כן במי אשתמש שהרי אפילו מלאכה שהוא לצורך אסור להשתמש כדפירש רש"י, וגם מתורץ מה שפירש רש"י ואתה רואה לפי שאתה יכול לראות אם אומר עשה לי מלאכה זו עד שאבא אפילו הוא לצורך נקרא רידוי הואיל ואמר עד שאבא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כשכיר שנה. להוסיף לא ירדנו בפרך לעיניך לא נעזוב הגר לרדות בו בפרך: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  לא ירדנו בפרך. שמוזהרין אוה"ע שלא להשתעבד בישראל יותר מדאי כדאי' בשלהי מס' כתובות: (דעת זקנים)


{נד}  וְאִם-לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל בְּאֵ֑לֶּה וְיָצָא֙ בִּשְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֔ל ה֖וּא וּבָנָ֥יו עִמּֽוֹ:

 אונקלוס  וְאִם לָא יִתְפָּרַק בְּאִלֵין וְיִפּוֹק בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא הוּא וּבְנוֹהִי עִמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא יִתְפְּרַק בְּאִילֵין שְׁנַיָא וְיִפּוֹק בַר חוֹרִין בְּשַׁתָּא דְיוֹבְלָא הוּא וּבְנוֹי עִמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם לא יגאל באלה. באלה הוא נגאל, ואינו נגאל בשש: (הוא ובניו עמו. הנכרי חייב במזונות בניו): (רש"י)

 אבן עזרא  ואם לא יגאל באלה. בשנים הנשארות ליובל ויש אומרים על ידי אלה הנזכרים: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ואם לא יגאל באלה. המשפטי' אשר תשים לפניהם שלא קיימו המצות מ"מ לא אניחם בגלות אלא ויצא בשנת היובל כלו' ביום שימשוך הקב"ה ביובל ויתקע בשופר כדכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וגו': הוא ובניו עמו. הקב"ה ובני ישראל עמו שנא' ושב וקבצך ישוב לא נא' אלא ושב: (דעת זקנים)


{נה}   מפטיר  כִּי-לִ֤י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר-הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  אֲרֵי דִילִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדִין עַבְדַי אִנוּן דִי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם דִילִי הִינוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל מִשְׁתַּעְבְּדוּן לְאוֹרַיְיתָא עַבְדַי הִינוּן דְאַפֵּיקִית יַתְהוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי לי בני ישראל עבדים. שטרי קודם: אני ה' אלהיכם. כל המשעבדן מלמטה, כאלו משעבדן מלמעלה: (רש"י)

 אבן עזרא  כי לי בני ישראל. טעם שתודיעו כן הגר הקונה העבד הישראלי: (אבן עזרא)

 אור החיים  כי לי בני ישראל עבדים וגו'. צל''ד למה כפל לומר עבדים עבדי הם, ונראה כי יכוין לומר על זה הדרך כי לי בני ישראל עבדים מעיקרם קדושים מבטן ומהריון בשורש נפשותם הגם שלא היה מוציאם ממצרים, וכל זה למה שממנו ואליו, אבל מה שמהם לחייבם להחזיק את עצמן לעבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים שהוא טעם מוכרת להם ומחייב להתייחס להם שם עבדות:

אני ה' אלהיכם. טעם שהתחיל הכתוב לדבר דרך נסתר כי לי וגו' עבדי הם וגמר אומר לנוכח אני ה' אלהיכם, אולי כי לצד שמצוה לקונה עבד עברי שישלחנו בשנת היובל, לזה נתן לו הטעם לצד שהוא עבד ה' כאומרו עבדי הם, ולצד שיאמר הקונה כי טעם זה יוצדק לגבי העבד שלא יפקיע עבודתו וימכור עצמו לצמיתות אבל הקונה אין עליו חיוב, ומה גם אם הוא מוכר עצמו לגר תושב או לעקר הוא העובר על מצות ה', לזה גמר אומר אני ה' אלהיכם מדבר עם הקונה שעמו התחיל לדבר בתחלת הפרשה כי תקנה ועם אותם שצוה אותם לנוכח לא ירדנו בפרך לעיניך, כי דבר מלך שלטון עליהם לקיים כל הכתוב: (אור החיים)

 דעת זקנים  כי לי בני ישראל עבדים. ולא עבדי עשו: אני ה' אלהיכם. וכתיב עוד לא תעשו לכם אלילים ומה שייך זה לכאן אלא אומר אני שבא ליתן טעם על מה אנו נגאלין בלא קיום המצות שהרי מ"מ קיימו דבור לא יהי' לך אלהי' אחרים: (דעת זקנים)





ויקרא פרק-כו

{א}  לֹא-תַֽעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא-תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּֽחֲוֹ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן טַעֲוָן וְצֶלֶם וְקָמָא לָא תְקִימוּן לְכוֹן וְאֶבֶן סָגְדָא לָא תִתְּנוּן בְּאַרְעֲכוֹן לְמִסְגֻד עֲלַהּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תַעַבְדוּן לְכוֹן טַעֲוָן וְצִילְמִין וְקַמְתִּין מְטוֹל סְגוֹדָא לָא תְקוּמוּן לְכוֹן וְאֶבֶן מְצַיָיר לָא תִתְּנוּן בְּאַרְעֲכוֹן לְמִגְחַן עֲלָהּ בְּרַם סַטְיוּ חָקִיק בְּצִיוּרִין וּדְיוֹקְנִין תְשַׁווּן בְּאַרְעִית מַקְדָשֵׁיכוֹן וְלָא לְמִסְגוֹד לָהּ אֲרוּם אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תעשו לכם אלילם. כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות (ר) אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודת אלילים אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו (ת"כ פרק ט, ו.). ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר, בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה, וכי תמכור ממכר, (מה כתיב ביה או קנה מיד וגו' דבר הנקנה מיד ליד) לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו, לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו, לא חזר בו, סוף לוה ברבית, כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות, לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו, לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לנכרי: ואבן משכית. לשון כסוי, כמו ושכותי כפי (שמות לג, כב.), שמכסין הקרקע ברצפת אבנים: להשתחות עליה. אפילו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא, (ש) ואסרה תורה לעשות כן, חוץ (ת) מן המקדש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) ואם תאמר בשלמא עבודת אלילים ושבת כתיבי בקרא הכא בפירוש אלא גילוי עריות לא הוזכר בקרא למה נקט רש"י גילוי עריות. ויש לומר אף שלא נזכר בקרא גילוי עריות רמז גם כן על גילוי עריות כיון שהזכיר עבודת אלילים כדאמר במדרש שני שדיך וכו' שהיו השני לוחות מכוונים דבור כנגד דבור לא תנאף כנגד לא יהיה לך דהיינו גילוי עריות. אי נמי על דרך שאמרו לא עבדו ישראל עבודת אלילים אלא כדי להתירם בעריות, והא דהזכיר שבת דהא כל המחלל שבת כאלו כפר בבריאת שמים וארץ. אי נמי כגון שיקנה העבד למשכב זכור והיינו עריות: (ש) ואם תאמר מנא ליה לרש"י שהשתחוואה בפישוט ידים ורגלים, ויש לומר דלעיל בפרשת וישב כתיב להשתחוות לך ארצה שמע מינה דהשתחוואה בפישוט ידים ורגלים היא: (ת) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא אף במקדש אסור לעשות כן, ויש לומר דכתיב בקרא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה משמע בארצכם אסרה תורה אבל במקדש לא אסרה תורה: חסלת פרשת בהר (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא תעשו לכם אלילם. בעבור שנמכר לגוי הזהיר על עבודת כוכבים שלא ישמש אדוניו בפסל ולא יעבוד אדוניו בשבת ובזה יקנהו הנכרי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא תעשו לכם אלילים. כנגד זה הנמכר לגוי הכתוב מדבר שלא יאמר הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים אף אני אעבוד עבודת כוכבים הואיל ורבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות הואיל ורבי מחלל שבת אף אני אחלל שבת תלמוד לומר לא תעשו לכם אלילים את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו הזהיר כן הכתוב על המצות לשון תורת כהנים (פרק ט ו) ופירושה שהזכיר הכתוב עבודה זרה ושבת שיזהר בהן העבד הנמכר לגוי ומורא המקדש שיבא שם ברגלים ויירא ממנו והוא הדין לכל המצות אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמד על כולן ויש גורסין "הזכיר ס"א הזהיר כאן" ואם הגירסא כך רמזו שכל המצות בכלל השבת והמקדש והמשכיל יבין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ופסל. הפ''א עקומה לו' לך שכל המודה בע''א כאילו כופר בכל התורה כולה שניתנה מנשיקות פיהו של הקב''ה: (בעל הטורים)

 ספורנו  לא תעשו לכם. אף על פי שתשתעבדו לאומות כמו שעשה זה שמכר עצמו לגוים לא תמירו כבודכם בלא יועיל וזה שלא יטעו כמו שהזכירו ז''ל (סנהדרין קה, א) שטעו רבים בעת הגולה שאמרו לנביאים עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום וזה כי אפילו אחר כל שעבוד אתם עבדי כמו שהזכירו ז''ל (שם) שהשיבו הנביאים על זה כאמרם כורש עבדי נבוכדנצר עבדי עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי: כי אני ה' אלהיכם. נכסים למי אפילו בימי השעבוד כאמרו ואף גם זאת לא מאסתים כי אני ה' אלהיכם: (ספורנו)

 דעת זקנים  ואבן משכית. אבן שיש בו צורה ובנ"א מסתכלין בה ומשתחוים עליה ודומה שמשתחוה לצורה ומשכית ל' שכיה שהכל סכין ביופיה: (דעת זקנים)


{ב}  אֶת-שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֹֽה: (פפפ)

 אונקלוס  יָת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי תִטְרוּן וּלְבֵית מַקְדְשִׁי תְּהוֹן דָחֲלִין אֲנָא יְיָ: [פפפ] (אונקלוס)

 יונתן  יַת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי תִטְרוּן וּלְבֵית מוּקְדְשִׁי תְּהוֹן אָזְלִין בִּדְחַלְתִּי אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אני ה'. נאמן לשלם שכר:

חסלת פרשת בהר: (רש"י)

 אבן עזרא  ומקדשי תיראו. שיבא למקדש שלש רגלים ויתכן להיות טעם לא תעשו לכם אלילים בעבור שאמר עבדי הם ואחר שהם עבדי יעבדו אותי לבדי ולא אחרים: ופסל. ידוע. ומצבה לפסל: משכית. שם כמו מרבית וטעמו אבן מצויירת מגזרת עברו משכיות לבב שכיות החמד': לא תתנו בארצכם. זה משפט עבודת כוכבים במרקולים: כי אני ה' אלהיכם. לי תשתחוו ובתרגום ירושלמי כן: את שבתותי תשמרו. שנות השמיטה: ומקדשי תיראו. שנת היובל. כי כן כתוב קדש תהיה לכם ולפי דעתי שהזכיר את שבתותי מטעם ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני ולא בעבור שהזכיר להשתחוות עליה והטעם שתבואו בכל שבת להשתחות לפני ולא על אבן משכית רק מקדשי והנה הזכיר היום הנבחד כי הוא נבחר לעבודת השם כאשר פירשתי וגם הזכיר המקום הנבחר: וטעם אני ה'. ששבתי מכל מלאכה בשבת וכבודי דר במקדש על כן הזכיר מלת תיראו:

חסלת פרשת בהר סיני (אבן עזרא)

 בעל הטורים  את שבתותי תשמרו. סמך לע''א ששקול שבת כנגד ע''א וסמיך לו את מקדשי תיראו שאין בנין בה''מ דוחה שבת: את שבתותי תשמרו. הרי שכתב שמירה אחר השבת שמור את יום השבת הרי שמירה לפניו שצריך שמירה בין מלפניו בין מלאחריו והוא תוספת מחול על הקודש: (בעל הטורים)

 אור החיים   את שבתותי תשמורו וגו'. צריך לדעת למה חזר הכתוב וצוה כאן על השבת, ונראה שנתכוין להסמיך מצות שבת למצוה שלפניה דכתיב לא תעשו לכם אלילים וגו' לומר כשם שע''ז שקולה ככל התורה גם מצות שבת שקולה ככל התורה כולה, גם עוד יכוין לומר על השמיטות שהם נקראים שבתות דכתיב (לעיל כ''ה ב') שבת לה' שמזהיר עליהם לשומרם, וסמך לאזהרה זו אומרו ומקדשי תיראו על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ה) לא נחרב הבית אלא בשביל שלא שמרו מצות שביעית, וכן אמר הכתוב (לקמן כ''ו ל''ד) אז תרצה הארץ את שבתותיה, והוא עצמו אומרו את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שלא תסבבו להחריבו כשלא תקיימו מצות השבתות, ויש לך לדעת כי הגם שה' משליך חמתו על ביתו ונחלתו לחללה לכפרת עון כאומרם ז''ל (מדרש תהלים ע''ט) בפסוק מזמור לאסף עם כל זה על הכל יביא ה' במשפט כל המסבב בחטאו את הדבר הרע הזה ביום המשפט הנורא כשיעמוד בעל הבית המקודש ויתבע האיש המגרש, ומה גם למה שאמר הנביא (הושע י''א) לא אבא בעיר ודרשו ז''ל (זוהר ח''א א':) נשבע הקדוש ברוך הוא כו' אנה יוליך את חרפתו ומה מענה בלשונו ומה גמול יעריכנו, והוא מה שרמז הכתוכ כאן באומרו ומקדשי תיראו כי עונשו גדול, וישער מזה עונש השמיטה, לשומרה:

חסלת פרשת בהר סיני (אור החיים)

 ספורנו  את שבתותי תשמורו. אף בימי השעבוד אף על פי שהמנוחה בהם זכר לחירות: ומקדשי תיראו. המקומות המקודשים בגלות והם בתי כנסיות ובתי מדרשות אף על פי שחרב בית המקדש כאמרו ואהי להם למקדש מעט ואמרו ז''ל (מגילה כט, א) אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות: חסלת פרשת בהר (ספורנו)

 דעת זקנים  את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. אתקש מקדש לשמירת שבת לו' לך מה שמירת שבת לעולם שנא' אות היא לעולם אף מורה מקדש לעולם שאף בחורבנו אסור ליכנס בו: (דעת זקנים)






פרשת בחקתי



{ג}  אִם-בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת-מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם:

 אונקלוס  אִם בִּקְיָמַי תְּהָכוּן וְיָת פִּקוֹדַי תִּטְרוּן וְתַעֲבְּדוּן יָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אם בחקתי אִין בִּקְיָימֵי אוֹרַיְיתִי תַּהֲכוּן וְיַת סִדְרֵי דִינַי תִּנְטְרוּן וְתַעְבְּדוּן יַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אם בחקתי תלכו. יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו (א) הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקותי, תלכו שתהיו עמלים (ב) בתורה: ואת מצותי תשמרו. הוו עמלים בתורה על מנת לשמור (ג) ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה, א.) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) הכי גרסינן כשהוא אומר ועשיתם אותם הרי קיום המצות אמור וכו', ואם כן פירוש ואם בחקותי תלכו בעמלים סתם, ואת מצותי תשמרו בעמלים על מנת לשמור ולקיים: (ב) מדכתיב תלכו ולא כתיב תלמדו אלא ללמדך שתלכו אחר מדרש חכמים: (ג) רצונו בזה דהא אחרי כן כתיב ונתתי גשמיכם וגו'. והוה משמע שיתעסקו בתורה על מנת שיקבלו שכר והלא אמרו רבותינו זכרונם לברכה אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס לכך פירש על מנת לקיים כו' כמו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם שמשמע שישמרו בלבם בעת שעמלים בה לעשות כל האמור בה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אם בחקתי. תשמרו ועשיתם. מצוה ללמוד וללמד ולעשו'. וי''ו ונתתי כוי''ו והארץ היתה תהו ובהו ולעולם כאשר המלה מלרע עם וי''ו הטעם הוא לעתיד ואם מלעיל עבר חוץ ממתי מעט: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אם בחקתי תלכו. בגי' עמלים בדברי תורה. סמך אם בחקותי לשבת וע''א לומר ששקולים הם ככל המצות והחוקים. ועוד סמך שבת לונתתי גשמיכם בעתם דהיינו בלילי שבתות: אם בחוקתי תלכו. ר''ת אבת שתלכו בדרכי אבות. בחוקתי תלכו. היא היראה וכתיב יראת י ה' היא אוצרו אם תמלאו את אוצרותי אמלא אוצרותיכם יפתח ה' לך את אוצרו: ועשיתם אתם. אותיות אמת א''נ שתתעסקו בתורה דכתיב בה עשיה שכל טוב לכל עושיהם. י' פסוקים מאם בחקותי (ר''ל מן ונתתי) עד ואולך אתכם קוממיות כנגד עשרה ברכות שבויתן לך וכנגד עשרת הדברות: (בעל הטורים)

 אור החיים   אם בחקתי תלכו וגו'. בתורת כהנים אמרו ז''ל יכול אלו המצות כשהוא אומר ואת מצותי וגו' הרי המצות אמורות מה אני מקיים אם בחקתי להיות עמלים בתורה ע''כ, וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמים וג' והם נטועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק ותמצא שאמרו ז''ל (קהלת רבה פ''ג) כי לטעם שילמוד האדם תורה בחשק תמיד גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח, וטעם אומרו חקתי לשון רבים, ירמוז לב' תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ומסורת התיבה לשון יחיד שאין וא''ו בין קו''ף לתי''ו, לומר כי תורה שבעל פה היא כלולה בתורה שבכתב ושם בנינה. עוד רמז באומרו חקתי לשון רבים על דרך אומרו (יהושע א' ח') והגית בו יומם ולילה, שצריך לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה, והמסורת לשון יחיד כי ב' העתים הם ביום אחד:

עוד ירצה כי צריך האדם בקיום מצות התורה ב' דברים, הא' ללמוד לעצמו, והב' ללמד לאחרים דכתיב (דברים י''א) ולמדתם אותם את בניכם ושננתם וגו', לזה אמר חקתי לשון רבים ללמוד וללמד, לשמור ולעשות כאומרו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם:

וטעם אומרו לשון הליכה לומר שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכתו על דרך אומרו (דברים ו') ובלכתך בדרך באהבתה ישגה תמיד וגו':

ב) עוד ירצה על דרך מה שאמרו ז''ל (ויק''ר פל''ה) בפסוק חשבתי דרכי וגו' שהיה דוד חושב לעשות ענינים ורגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר, והוא אומרו אם בחקתי תלכו פירוש הליכתכם מעצמה תהיה אחריה כמאמר דוד לרוב החשק והרגילות:

ג) עוד ירצה על פי מאמרם ז''ל (זוהר ח''ג ר''ב.) כי התורה יש בה ד' דרכים והם פשט רמז דרוש סוד ומאלו נפרדו ע' פנים וכל אופן לכמה אורחין ושבילין ונתיבות, והוא מה שאמר חקתי לשון רבים, תלכו פירוש בכל אורחין ושבילין ילך בהם בפירוש הכתובים ולא יאמר שאין בתורה אלא פשט המובן לכל:

ד) עוד ירצה באומרו תלכו על דרך אומרו (משלי ג') בכל דרכיך דעהו וגו', וכתב רמב''ם בפרק ג' מהלכות יסודי התורה (הלכות דעות) וז''ל ישים אל לבו כדי שיהיה גופו שלם וחזק כדי שתהיה וכו' לדעת את ה', שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות וכו', נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו עובד ה' ע''כ, והוא מאמר הכתוב כאן אם בחקתי תלכו בשביל עסק התורה תלכו בכל דרככם באכילה וכו' במשתה בדיבור וכו' בכל מעשה המסובב מהטבעיות:

ה) עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (סנהדרין ל''ד) שהרשות נתונה ללומדי תורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין ושבילין ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יוכל הכתוב שאת ככל אשר תשיג ידו בתורתו, ויצו ה' כאן באומרו אם בחקתי שהיא התורה תלכו בפרדסה תנאי הוא הדבר ואת מצותי וגו', פירוש שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שלא לטהר את הטמא ועשיתם אותם שלא לטמא את הטהור, והוא מאמרם ז''ל (אבות פ''ג) המגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו חלק לעולם הבא:

ו) עוד יתבאר על דרך אומרם (אבות פ''ב) ולא עם הארץ חסיד פירוש שאסור לעם הארץ להתנהג בחסידות שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים, כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבה עבריין, כי ימצא חסיד שירצה לגדור עצמו לקיים מצות עונה בימים המקודשים ותהיה בעיניו מצוה גדולה לשמש מטתו בליל כיפור, כמו ששמענו שהיה מעשה כן וכדומה, לזה ציוו חז''ל שאין לעם הארץ להתנהג במדת חסידות, והוא מאמר ה' כאן אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, אז ואת מצותי תשמרו פירוש תעשו לכם משמרת כדי לקיימם גדרים ושמירות ולא זולת זה:

ז) עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ד) הוי גולה למקום תורה, שצריך לכתת רגליו ממקום למקום ללמוד תורה, וצא ולמד דבריהם ז''ל בגמרא (חגיגה ה':) כי כולן היו גולין ללמוד ויש שהיה הולך ששה חדשים וחוזר כמו כן לעסוק ביום א', והוא אומרו אם בחקתי שהיא עסק התורה צריכים שתלכו ממקומכם אחריה, גם כדי שתהיו פנויים אין נכון ללמוד והוא בביתו כי יטרדוהו בצורכי הבית, לכן יעזוב איש את אביו ואת אמו ויסע ממקומו ללכת אחריה:

ואומרו ואת מצותי תשמרו. יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת (ל''א:) מכריז ר' ינאי חבל על מאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, שעיקר עסק התורה צריך שיהיה לשמור ולעשות, והוא אומרו אם בחקתי וגו' שהוא עסק התורה תנאי הוא הדבר ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ואמר ואת מצותי יתבאר על דרך אומרם בגמרא (ברכות י''ז:) הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא, והקשו בתוספות עם אותה שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ותרצו כי הם ב' אופנים שלא לשמה, א' לקנטר, וא' להתכבד, לקנטר נוח לו שלא נברא, להתכבד יעסוק שמתוך וכו', והוא מאמר ה' אם בחקתי תלכו ותנאי הוא הדבר ואת מצותי שבה ב' מצות הצריכין בלימודה שלא ילמדו לא לקנטר ולא להתכבד, אז תשמרו ועשיתם אותם מבטיח הכתוב שהגם שתבא עבירה לידו יהיה ניצול ממנה, וכאומרם (סוטה כ''א.) תורה מגינא ומצלא מיצר הרע, וכמו שאמרו במסכת עבודה זרה (י''ז.) באותה מעשה של ר' חנינא ור' יונתן שחלפו אפיתחא דזונות וכו' דכתיב (משלי ב') מזימה תשמור עליך וגו', ודקדק לומר ועשיתם על דרך אומרם ז''ל (קידושין ל''ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והעמידוה כשבאה עבירה לידו וניצול ממנה, הגם שאינה אלא שמירה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מעשה מצות:

והגם שדרש רבא (פסחים נ':) בפסוק כי גדול עד שמים חסדך זה הלומד שלא לשמה אלא להתכבד, הטעם לא שיש רצון הבורא בלימוד זה אלא לתכלית היוצא ממנו שיבא ללמוד לשמה, ותורה זו אין בסגולתה להציל מיצר הרע בבא עבירה לידו, ובזה יש לתרץ מה שהקשו שם בסוטה לרבי יוסף שאמר תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה אמאי לא אגינא עלייהו ע''כ, לדברינו אין קושיא שהם היו לומדים מתחלתם שלא לשמה ואין כח בתורה כזו להגין עליו מיצר הרע:

ח) או יאמר על זה הדרך להיות שיש שני סברות (ע''ז י''ז) אחת של ר' חנינא ואחת של ר' יונתן א' אמר נחלף אפתחא דע''ז דנכים יצריה, וא' אמר נחלף אפתחא דזונות כי היכי דנכפייה ליצרן ונקבל אגרא, ובא הכתוב כאן והכריע עם האומר נחלף אפתחא דזונות, והוא אומרו אם בחקתי תל.

כו פירוש יכולין אתם לילך ואני מבטיחכם שאת מצותי תשמורו שיהיו כופין יצרם, ואם תאמר ולמה יכניס עצמו בספק זה, לזה אמר ועשיתם אותם כדי שתטלו שכר כעושה מצוה כיון שבא לידכם העון, והוא מאמרם שם ונכפייה ליצרין כי היכי דנקבל אגרא:

ט) או ירצה על דרך אומרם ז''ל במשנת חסידים (אבות פ''ו) התורה נקנית במ''ח דברים, כי לא כל הרוצה לקנות תורה ישיג קניינה אלא באמצעות המ''ח דברים, והוא מה שאמר כאן אם בחקתי תלכו אם אתם חפצים להשיג התורה תנאי הוא הדבר ואת מצותי תשמורו ועשיתם אותם שהם אותם המ''ח דברים, כי יש בהם בחי' המניעות וכנגדם אמר תשמרו, ויש בהם בחינת המעשה וכנגדם אמר ועשיתם וגו':

י) עוד ירצה להודיע מעלת עסק התורה שיש בו מה שאין בעסק המצות, כי עסק המצות יכול להיות שיהיה אדם פועל ועושה ויגרום החטא וימיר כבודו לבסוף ולא תזכרנה צדקתו ביום פשעו, אבל מצות עסק התורה מבטיחו כי כל העוסק בתורה צדקתו עומדת לעד, וילך עמו צדקו על דרך אומרם (סוטה כ''א.) כי עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה לבטל זכותה של תורה ויזכה ללכת בה בלכתו לעולם העליון, ועיין מה שפירשתי בפרשת אחרי מות (י''ח ד') את חקתי תשמרו ללכת בהם:

יא) עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (שבת סג.) בפסוק אורך ימים בימינה וגו' שהמיימינים בה שכרם לעולם העליון, והמשמאילים בה שכרם בעולם הזה, הוא מה שאמר כאן אם בחקתי שהיא עסק התורה, תהיה כוונתכם בעסק זה לא לתכלית עולם הזה והוא כת המשמאילין בה, אלא תלכו תהיה כוונתכם לתשלומין כשתלכו לעולם העליון, והוא כת המיימינים:

יב) עוד יתבאר על פי דבריהם ז''ל במשנת חסידים (אבות פ''ג) כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' וכל שמעשיו מרובים וכו', והוא מה שרמז הכתוב באומרו אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה ולפי ערך זה תהיה שמירת המצות וקיומן כדי שלא תהיה חכמתו מרובה ממעשיו, והוא אומרו סמוך למצות עסק התורה ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם:

יג) עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (פאה פ''א) אלו דברים וכו' ותלמוד תורה כנגד כולם, והוא אומרו אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה מעלה אני עליכם גם כן ששמרתם מצותי ועשיתם אותם:

יד) או ירצה על דרך אומרו (לעיל ז' ל''ז) זאת התורה לעולה ולמנחה, ודרשו ז''ל (מנחות ק''י.) אדם עוסק בפרשת עולה מעלה עליו כאלו הקריב עולה וכו', על דרך אומרו (הושע י''ד) ונשלמה פרים שפתינו, ולא זה בלבד אלא כל מצוה ומצוה שאינה בפרק השג יד כשאדם לומד מצותה בתורה כאלו עשאה, והוא מאמר הכתוב אם בחקתי תלכו ואת מצותי וגו' אותם שאין מציאות לעשותם תשמרו פירוש תהיו מחכים אותם מתי יבואו לידכם לעשותם, מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אותם גם כן, והוא אומרו ועשיתם אותם לומר לא שכר מחשבה לבד אני נותן, והגם שכתבנו בסמוך ותלמוד תורה כנגד כולם, יש מצות שמבטלין תלמוד תורה בשבילן כגון מעשה הקרבנות וכדומה, ולבחינה זו צריך שילמוד מצותה ויקו לעשותם:

טו) או יאמר על זה הדרך שלא יאמר אדם כיון שתלמוד תורה ימלא מקום המצות אם כן הרי הוא פטור ממעשה המצות אשר תזדמן לפניו, תלמוד לומר אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, ואת מצותי שהם לא תעשה תשמרו, לא מפני זה תהיו פטורין מקיום מצות אלא ועשיתם אותם, ומה שפירשתי שהוא שקול הוא פרט למזדמן שאינו יכול להתקיים על ידי הזולת:

טז) עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (ברכות י''ד.) שאסור לאדם לשום לדרך פעמיו עד שיקדים דברי תורה דכתיב (תהלים פ''ה) צדק לפניו יהלך וישם לדרך וגו', וצא ולמד מה שאמרו בזוהר (ח''א ס''ט) על ההולכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה שמתחייבים בנפשם, והוא מאמר ה' אם בחקתי תלכו פירוש כשיש לימוד תורה, תלכו אז תלך לבטח, כי כשיש עסק התורה כוחותיה מלוין את האדם:

יז) עוד נתכוין לומר מה שאמרו ז''ל (שבת ס''ג.) חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו כאלו עשאה, והוא מאמרו אם בחקתי תלכו לשון עתיד פירוש תחשבו ללכת וגו', תשמרו גם כן תחשבו לעשות שמירה ועשיתם אותם פירוש מעלה אני עליכם כאלו כבר עשיתם אותם:

יח) עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (סוכה מ''ה:) כי ג' הדרגות בבני עליה הא' המסתכלים באספקלריא דלא נהרא, ב' המסתכלים באספקלריא דנהרא, הג' דעיילי בלא בר, ופירשתי על דרך זה פסוק (איוב ג') קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, קטון הוא המסתכל באספקלריא דלא נהרא בסוד (בראשית א' ט''ז) המאור הקטן, גדול הוא המסתכל באספקלריא דנהרא בסוד (שם) המאור הגדול, ועבד חפשי מאדוניו זה שעולה בלא רשות, שה' אדוניו נתן לו חפשיות ללכת בכל אשר יחפוץ, ואין אני יודע במה יושג הכבוד הגדול הזה, לזה בא מאמרו יתברך ואמר אם בחקתי פירוש באמצעות השתדלות התורה כמצטרך בזה אין אתם צריכין לרשיון להוליך אתכם אלא אתם מעצמכם תלכו בלא בר:

יט) עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (סנהדרין ק''ב.) שאמר הקדוש ברוך הוא לירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן וכו' ע''כ, ואמרו המקובלים כי טיול זה היא הדרגת שעשוע שאין למעלה ממנו, אשרי אנוש יזכה לו, ויאמר אדם במה יזכה ילוד אשה להדרגה זו, לזה בא המאמר כאן ואמר אם בחקתי באמצעות עסק התורה תלכו היא הליכה נעלמה מעיני כל חי שהוא הטיול, באמצעות התורה תטיילו במקומות הנעלמים:

כ) עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (ילקוט תהלים תתל''א) כי כשברא ה' אדם הראשון בעולם הזה לא בראו לשבת בעולם הזה לעולמי עד כשלא יחטא, שאם כן אדרבה ירידה היא לו ושפלות, כי תכלית המקווה היא בעולם העליון ששמה יקצור אשר זרע, אלא היתה הכוונה כי עלה יעלה לשמים ולאוצרות החיים בעת אשר יחפוץ, ויהיה כמי שדר בבית ועליה על גבה, וכשירצה לעלות ולהשתעשע יעלה, כמו שמצינו (מ''ב ב') שעלה אליהו בסערה השמימה, ועל ידי החטא הוצרך להפשיט עורו מעליו ויניח הגוף בעולם הזה, והודיע הכתוב כאן כי בהתעצמות האדם בעסק התורה יכול להשיג באמצעותה שלא ירגיש במות אלא כאדם ההולך ממקום למקום ותמצא (זוהר ח''ב קע''ד.) שהצדיקים אינם מרגישים בצער הפרידה על דרך אומרו (קהלת ה') מתוקה שנת העובד, כי מי שהוא עובד ה' שינתו שהיא המיתה מתוקה ועריבה עליו, ואם יתעצם יותר הנה לך אליהו שעל ידי התעצמות תורתו לא מת:

כא) עוד ירצה על דרך מה שאמרו במשנת חסידים (אבות פ''ד) ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה חי, שאין אדם מת ברצונו אם יחפוץ למות, ואמרו במסכת נדה דף ל''ו (ע''ב) וז''ל כי קא נח נפשיה דרב א''ל לרב אסי זיל צנעיה ואי לא ציית גרייה הוא סבר גדייה א''ל בתר דנח נפשיה דרב א''ל הדר בך דהדר ביה רב וכו' גדייה וכו' נח נפשיה דרב אסי אזל שילא א''ל לדביתהו צבית לי זוודתא וכו' צביתה ליה זוודתא ונח נפשיה דשילא ע''כ, הרי שבערך בעלי התורה יכולין ללכת לעולם העליון כשהם חפצים ורוצים ללכת הגם שעדיין לא הגיע זמנם ולא שלח המלך אחריהם, והוא מאמר אם בחקתי בסיבת חקתי שאתם עמלים בהם אתם ברשות עצמיכם אם תרצו ללכת תלכו:

כב) עוד נתכוון ה' להודיע הפלגת תועלת התורה, כי העוסק בתורה יתאו תמיד ללכת לעולם העליון, כי יראה רב ערך תועלת המסובב ממנה וכי הוא למעלה וישאף הלוך לפני ה' בארצות החיים, ולדרך זה פירשתי אומרו (תהלים מ''ט) אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה פירוש כשיהיה האדם בטוח שלא יראה שאול ויתעדן בעדן ה' בזה ישאף לקחתו סלה, וכאלו אמר סלה כי יקחני, ועין מדרש רבות (ילקוט פ' מסעי) במאמר אהרן למשה כשעלה להר ההר למות שם שאמר לו שאלו כן היה יודע היה מקוה שילך קודם, והוא מאמר הכתוב אם בחקתי פירוש שתעמלו בתורה באמצעות זה אתם מעצמכם תחפצו ללכת לטעום טעם שאין ערוך אליו:

כג) עוד ירצה על דרך אומרם בספר הזוהר (ח''ג צ''א:) בפירוש פסוק שור או כשב וגו' כי מין הבהמי אינו משתנה מגדר שבו נולד מה שאין כן בני אדם ישתנו לצד מעשיהם והולכים מגדר לגדר עליון, כאומרם (שם ח''ב צ''ד:) זכה יתיר יהבין ליה וכו' זכה יתיר וכו' הולך וגדל, ואין אני יודע מי הוא הסובב מהלכים אלו, ובא הכתוב כאן וגילה ואמר אם בחקתי באמצעות עסק התורה תהיה ההשגה הלז הולך ואור ממדרגה שפלה למדרגה עליונה ומן העליונה לשלמעלה ממנה:

כד) עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (זוהר ח''א קע''ה:) בפסוק (משלי ו') בהתהלכך תנחה אותך כי הדרכים אשר תעלה בהם הנשמה בצאתה מן העולם הם חשך וצלמות המלאים גערת ה' ומי שיש בידו תורה היא מאירה לפניו כאומרו (תהלים קי''ט) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, והוא אומרו אם בחקתי תלכו פירוש בתורה תלכו כי היא אור לנתיבתכם אבל זולתה עליהם נאמר (משלי ד') דרך רשעים כאפילה וגו', גם נקראה תורה כי היא תוריהו דרך אשר ילך בה:

כה) עוד יתבאר הכתוב חוץ מדרכם ז''ל על זה הדרך אם בחקתי הכתוב מדבר במצוה שנקרא חקה שהיא מצות תפילין שנאמר (שמות י''ג י') ושמרת את החקה וגו', ואמר תלכו על דרך אומרם ז''ל מנהג הראשונים מניחין תפילין בזרועם ובראשם כל היום הולך מביתו לבית המדרש תפילין בראשו וכו' מבית המדרש לביתו תפילין וכו', ואמרו (סוכה כ''ח.) על רבי יוחנן בן זכאי ועל רבי שלא הלכו ד' אמות בלא תפילין, והוא מאמר ה' בחקתי תלכו, ואומרו ואת מצותי תשמרו הן מצות השייכים ללבישתם שצריכין גוף נקי, ולמ''ד (שבת מ''ט.) שלא יפיח בהם, ולמ''ד שלא ישן בהם, ושלא יסיח דעתו מהם, שזולת זה אסור להניחם, ואומרו ועשיתם אותם כאלו אמר ועשיתם אתם שבזה אתם מתקנים עצמיכם להשרות שכינתו יתברך עליכם, כאומרו (דברים כ''ח י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' ואמרו ז''ל (ברכות ו'.) כו':

כו) עוד יתבאר על דרך אומרם (ב''ר פמ''ד) בפסוק הבט נא השמימה, שהעלה ה' לאברהם ודרך על המזלות, והוא אומרו אם בחקתי תלכו פי' חקותי על דרך אומרו (ירמי' ל''ג) חקות שמים וגו', אם בהם תלכו כמו (בראשית י''ג י''ז) קום התהלך בארץ, תנאי הוא הדבר ואת מצותי תשמרו, כי באמצעות קיום המצות הוא שולט ודורך על המזלות, והן הנה שבהם זכה אברהם לבחינה זו, ואומרו ועשיתם אותם, צדק יקראהו לרגלו (ישעי' מ''א) ואמרו ז''ל (שבת קנ''ו.) שאמר לו הקדוש ברוך הוא מאי דעתך דקאי צדק וכו' ע''כ, הרי שמעריך המזלות בסדר הנאות לו ויוליך מזל ממקום למקום, והוא אומרו ועשיתם אותם פירוש לחקתי תתקנו אותם בסדר הנאות לכם, והוא מאמרם ז''ל (שם) אין מזל לישראל פירוש הם שולטים בו. או יאמר ועשיתם אותם על דרך אומרו (ישעי' ס''ו) כי כאשר השמים החדשים וגו' אשר אני עושה עשיתי לא נאמר אלא עושה מלמד שעל ידי עסק התורה והמצות נבראים שמים חדשים (זוהד ח''א ה'.), והוא אומרו ועשיתם אותם:

כז) עוד יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת דף קנ''ו מאן דאתיליד בנוגה יהי זנאי, עוד שם אמרו כלדאי לאימיה של רב נחמן בר יצחק שבנה יהיה גנב וכו' יע''ש, הרי שהמזל יפעיל באדם פועל עשות הרע, וחש ה' כי יאמר אדם כי כשיש המזל מגיד על רשע הנולד בו אין בידו לתקן ואנוס הוא ופטור מהעונש, לזה אמר אם בחקתי שהם המזלות תלכו פירוש יסובבו אתכם הלוך בדרך לא טוב אינכם פטורים בטענה זו, אלא ואת מצותי תשמרו על כל פנים אתם חייבים, ויש תיקון למזל, וכמעשה שעשתה לו אמו של רב נחמן, והוא אומרו ועשיתם אותם:

כח) או יאמר על דרך אומרם במסכת שבת (שם) האי מאן דאתיליד במזל מאדים אושיד דמא אמר רבי אשי או אומנא או גנבא או טבחא או מוהלא ע''כ, והוא אומרו אם בחקותי תלכו שהם חקות השמים שהם המזלות, ואת מצותי תשמרו שהם שחיטה מילה בזה אתם עושים מה שמראה במזלות בדבר מצוה, והוא אומרו ועשיתם אותם:

כט) עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ספרי פ' האזינו) שצריך האדם ללמוד מוסר מחקות השמים שאין משנים את תפקידם וששים ושמחים לעשות רצון הבורא, והוא אומרו אם בדרך חקתי שהם חקות שמים וארץ המתמידים לעשות רצון קונם בשמחה בלא שינוי תלכו, בזה גם אתם מצותי תשמרו שלא תעברו עליהם ותעשו את שישנם בעשה, כי תאמרו ומה אלו שאין להם שכר ועונש כן, אנו על אחת כמה וכמה:

ל) עוד ירצה אם בחקתי על דרך אומרם (אבות ג') אם אין קמח אין תורה וכו' ופרשתיהו במקומו שירצה לומר אם אין קמח אם אתה רואה שעצר ה' (השמים) ואין קמח הטעם הוא משום אין תורה, כאומרו (דברים ל''ב ב') יערוף כמטר לקחי פירוש כשיעור המוכן הבא מן הגשמים יהיה לקחי, וכשאין לקח יעצור ה' השמים, ואומרם אם אין תורה אין קמח פירוש כשאין תורה בודאי שלא יהיה קמח כי יעצור ה' שמיו, והוא אומרו אם בחקתי פירוש בשיעור חקתי שהם חק המזונות, תלכו פירוש אם אתם רוצים לתת לכם חקכם שהם המזונות צריכין אתם כמו כן לקיים המצות, והוא אומרו ואת מצותי תשמרו על דרך אומרו יערוף כמטר לקחי כשיעור המטר שהוא המזון צריך שתהיה העבודה, ואומרו ועשיתם אותם פירוש יעשו כדי שיתמיד ה' המעשה לתת חקם:

לא) עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים ע''ב) ייראוך עם שמש ואמרו ז''ל (ברכות כ''ט:) כי כל הנבראים זמן עבודתם הוא בזמן שהשמש עולה בבקר זמן תפלת שחרית, ובזמן שהשמש יורדת וכו', והוא אומרו אם בחקתי תלכו על דרך אומרו (תהלים נ''ה) בבית אלהים נהלך ברגש, ואומרו ואת מצותי תשמרו ירמוז לאומרם ז''ל (ברכות ל''ב:) חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת וכו' ואחר תפלה שעה וכו', וכנגדן אמר ואת מצותי וגו', ואומרו ועשיתם אותם פירוש בזה יתקנו המאורות, כי על ידי מעשה התחתונים כשהולכין בדרך לא טוב המאורות לוקין (סוכה כ''ט.):

לב) עוד יש לפרש הכתוב בקרבנות שמצינו שנקראו חקה דכתיב בהם (לעיל ו' י''א) חק עולם וגו', וכתיב (לעיל ז' ל''ו) חקת עולם וגו' ואמר אם בחקתי תלכו להביא קרבנותיכם תנאי הוא הדבר ואת מצותי תשמרו על דרך אומרם במסכת סוכה (כ''ט.) אמר ר''י אמר רשב''י גזול דומיא דפסח וכו' אף גזול לית ליה תקנתא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש וכו' לאחר יאוש משום מצוה הבאה בעבירה, והוא מאמר ה' כאן ואת מצותי תשמרו שלא יביאו לא גזול לפני יאוש ולא גזול שלאחר יאוש, ומסורת התיבה אחת יורה לצד שב' המצות הם ענין אחד של גזל, ואומרו ועשיתם אותם יתבאר על דרך אומרם שם בפרק לולב הגזול וז''ל אמר רבי יוחנן מאי דכתיב אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה, משל למלך שעבר על בית המכם אמר לעבדיו תנו מכס וכו' אמר להם ממני ילמדו עוברי דרכים שלא להבריח מן המכם אף הקדוש ברוך הוא שונא גזל בעולה כדי שילמדו כו', ואמרו ז''ל (קידושין ל''ט:) כי מי שבאה עבירה לידו וניצל הימנה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והוא אומרו טעם למצוה האמורה שלא יביאו מן הגזל ועשיתם אותם פירוש כדי שילמדו עצמן גם כן לברוח מן הגזל, וזה יקרא מעשה הגם שאינו אלא הרחקת הרשע כיון שהוא בשעת מעשה כמדייק ממאמר לברוח וכו':

לג) עוד יתבאר הפסוק על כללות המצות על זה הדרך לצד שיחשוב אדם כי עיקר המצות ותועליותם אינו אלא למי שיודע עקרן וטעמן אבל עשית מצוה בלא ידיעת טעם הרי הוא עושה מעשה שאין בו ממש כגוף בלא נשמה ותמצא שכן כתבו בשם הרב האר''י ז''ל (ליקוטי תורה פ' עקב) כי מעשה בלא כונת הדבר הוא ככלי ריק שהעיקר הוא המחשבה, ולזה בא מאמר ה' כאן אם בחקתי תלכו פירוש אם האדם יעשה המצוה בכונה זו לצד אשר חקק ה' ב''ה תועיל להם כוונה זו כאלו קיימו המצות כמו שנתכוון ה' עשות, והוא אומרו ואת מצותי תשמרו בכינוי אל המצוה שהוא בכל כוונותיהם וסודותיהם, ולצד שיאמר אדם אם כן כיון שהקדוש ברוך הוא יקבל דבר זה לצד הרצון שבאדם הגם שלא נתכוון אם כן גם כן לא יעשה דבר ויתרצה בדעתו עשות ויועיל הרצון גם בהעדר המעשה, תלמוד לומר ועשיתם אותם תנאי הוא הדבר שיעשה מה שיש בידו וה' יגמור בעדו:

לד) עוד יתבאר על דרך מה שפסק מרן בהלכות תפילין סימן ל''ב סי''ח וז''ל אם נדבקה אות לאות וכו' פסול, ובהלכות ספר תורה כתב הרא''ש דבקות פוסל בספר תורה ואם גרר הדבקות וכו' כשר, נמצינו אומרים שיש היתר לחקוק דבק שבין אות לאות בספר תורה ולא בתפילין, והוא מה שרמז הכתוב כאן אם בחקתי פירוש חקיקות האותיות תלכו כמשפטיהן לחוק אות' לא לכל תמחקו אלא ואת מצותי שהם תפילין תשמרו לבל תחקו אפילו דבק שבין אות לאות, ואומרו ועשיתם אותם יתבאר על דרך מה שפסק הרא''ש בתשובה ט''ז כלל ג' וז''ל מ''ם פתוחה שנדבק פתיחתה ימחוק כולה ויכתוב אחרת במקומה אבל גרירת הסתימה אינו עושה אותה אות דהוה ליה חק תוכות ואמרינן (גיטין כ'.) וכתב ולא חקק וכו' ע''כ, והוא אומרו ועשיתם אותם פירוש שאין לחוק תוכה אלא לגוררה ולעשות אחרת במקומה:

לה) עוד ירמוז על פי מה שהעלו האחרונים (מ''א סי' קמ''ג) כי ספר תורה שנמצא בו דבק מותר לקרות בו ואין צריך להוציא אחר מטעם שיכול לגוררה וכל שראוי לבילה וכו' (מנחות ק''ג:) וחדשו עוד האחרונים (טו''ז או''ח סי' ל''ב) שאפילו הוא יום שבת שאין יכול לגוררה מטעם שהמניעה אינה מצד הספר תורה אלא לצד שמירת שבת, והוא אומרו אם בחקתי דבר שהוא עומד לחוק שהוא דבק האות, תלכו פירוש יש לכם רשות להורות כי הוא דרך שילכו בו ולא יצטרכו להוציא אחר, ואפילו יהיה בזמן שאינם יכולין לתקן שהוא יום שבת קודש שמצותי עליכם לאסור, והוא אומרו ואת מצותי תשמרו, ונתן הטעם ועשיתם אותם כיון שיש בידכם לעשות ויכול לתקן הרי זה כשר שאין התיקון מעכב כטעם שנתנו האחרונים:

לו) עוד יתבאר על פי מה שפסק מהרי''ק ביורה דעה סימן רע''ו סעיף י''א וז''ל דבקה אות לחברתה באותיות שם ב''ה, יש לגררה וכתב המרדכי במנחות וז''ל שאף על פי שאזהרה למוחק ה' מלא תעשון כן וגו' הא תיקון הוא ע''כ, הוא מה שאמר אם בחקתי תלכו פירוש הגם שאסרתי למחוק אם הוא דבר שצריך לחוק הדבר אתם רשאין לעשות כן, והוא מה שאמר תלכו על דרך (שמות י''ח) והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה, ואומרו ואת מצותי וגו' פירוש תנאי הוא הדבר לאמן ידיו שלא יגע אלא בחלק הדבק ולא בגוף האותיות שנצטווה עליהם לבל ימחוק, ואמר לשון רבים שיצו ה' על ב' אותיות הדבוקות שלא יגע בשניהם, ואולי שיש לסמוך גם כן דבריהם ז''ל שאמרו (שבועות ל''ה.) שאסור למחוק גם אות הנטפל לה' מאחוריו, והוא מה שרמז באומרו מצותי לשון רבים השם והנטפל לו שישמור לבל ימחוק בגרירתו הדבק, ואומרו ועשיתם אותם נתן טעם להתיר למחוק הדבק כדברי המרדכי שאין זה אלא תיקון, וגם ירמוז במאמר ועשיתם אותם על פי מה שאמרו בברייתא (מס' סופרים פ''ה) וז''ל המוחק אות אחת וכו' ואם נשפך דיו על השם מותר למוחקו שלא היתה כונתו אלא לתקן, וכתב הבית יוסף בשם הר''י אסכנדרנ''י שאפילו נפסדה האות מהאותיות שיוכל למוחקו לכל האות ע''כ, והוא אומרו ועשיתם אותם פירוש אפילו אותם עצמן שהם האותיות אם הוכרח לתקן יכול למחוק האות עצמה, ומה שהתנה ואת מצותי תשמרו לבל יגע באותיות הוא כשאין אלא דבק והאותיות שלמים אבל אם נפסדה האות עמה יכול למוחקה ולתקנה:

לז) עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק א' של ראש השנה (כ''א.) וז''ל שלח ליה ר''ה בר אבין לרבא כי חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן עבריה לההיא שתא ולא תיחוש דכתיב (דברים ט''ז א') שמור את חודש האביב, שמור אביב של תקופה שיהיה בחודש ניסן ע''כ, והוא אומרו אם בחקתי תלכו פירוש לפי חשבון העיבור לפי חקות השמים שהם חמה ולבנה בהודעת הזמן תלכו, תנאי הוא הדבר ואת מצותי תשמרו כדי שיבא זמן האביב בפסח, ואם כפי החוקות שאתם הולכים בהם לא יהיה כן ועשיתם אותם פירוש תעברו השנה כדי שתעשו אותם המצות כמו ששלח ר''ה בר אבין לרבא:

לח) עוד יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת שבת (קנ''ו:) וז''ל שמואל ואבלט הוו יתבי והוו קאזלי הנהו אינשי לאגמא וכו', הרי שהגם שהראה המזל עליו בהליכתו שימות על ידי ששמר האיש מכלימה ועשה עמו חסד תקן המזל לטובה, והוא אומרו אם בחקתי תלכו פירוש הגם שהוא בזמן שבו הראה עליו המזל לרעה שילך ולא ישוב אם את מצותי תשמרו יש כח בכם להפך המזלות ולתקן אותם, והוא אומרו ועשיתם אותם:

לט) עוד יתבאר על דרך אומרם (פסחים נ''ו.) כתת נחש הנחושת וכו' ואמרו בגמרא שם לצד שהיו תועים אחריו, והנה ענין נחש הנחושת הוא חוקה אשר חקק ה' והביט אל נחש וגו' וחי (במדבר כ''א ט') והרשה אותם עשות כן, והוא מאמר אם בחקתי שהוא להביט אל נחש הנחושת תלכו, תנאי הוא הדבר ואת מצותי תשמרו אבל אם לא, אין כאן חוקה ויכול חזקיה לכתתו ובזה ועשיתם אותם לבל יטעו אחריו:

מ) עוד יתבאר על זה הדרך שהכא מיירי במצות טבל שמצינו שיצו ה' לאוכל טבל ואפילו כהן שחייב מיתה, ויש לך לתמוה בדבר כלום מה הוא דבר שיש בתבואה זו שאוסרה הוא הפרשת תרומה ואם התרומה עצמה היא נאכלת לכהן מכל שכן תערובת, אלא אין זה אלא חקה, והוא מאמר אם בחקתי תלכו שלא לאכול טבל עד עשות מצות ה' להפריש תרומות וכו', והוא אומרו ואת מצותי תשמרו ואז ועשיתם אותם שבזה יתקנו המופרש ליאכל לבעליו והשאר לכל אדם:

מא) עוד ירמוז על דרך אומרם ז''ל (אבות פ''ב) שוב יום אחד לפני מיתתך, שבזה יהיה כל ימיו בתשובה, והוא מאמר אם בחקתי שהיא גזירת המיתה שחקק ה' שאין מידו מציל אם תלכו בהם שכל יום יאמר למחר ימות בזה ודאי ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם:

מב) עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק השוכר את הפועלים דף פ''ה במעשה ההוא מרבנן שאמר לו אליהו סימן להכיר כסאו של רבי חייא בהליכתו מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה שהיה עולה מעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו כשאר הצדיקים, וזה השגתו היתה באמצעות השתדלותו נמרץ בעסק התורה לעצמו ולאחרים כאמור שם, והוא מאמר אם בחקתי תלכו פירוש באמצעות השתדלות בתורה ללמוד וללמד כרמוז בתיבת בחקתי, תלכו פירוש מעצמכם כרבי חייא ולא תצטרכו למלאכים להוליך אתכם: (אור החיים)

 ספורנו  אם בחקותי תלכו. חוקות הם גזרות מלך שינהג האדם בהם בהשתדלות עסקי חייו וההתנהג בהם יקרא הליכה, כאמרו ובחקותיהם לא תלכו וכן ואת חקתי תשמרו ללכת כהם וכן בחקות החיים הלך: ואת מצותי תשמרו. הנה השמירה במצות היא ההשגחה באופן עשייתם ובמכוון מהם וזה בעיון נאות כאמרם ז''ל שמור זו משנה. אמר אם כן אם תתנהגו בדרכי האל יתברך הנכללים בחלק המעשי בתורתו ותעיינו במצות לדעת אופן עשייתן ותכליתן ובזה תשלימו כונתו להיותכם בצלמו כדמותו: ועשיתם אותם. ואז יהיה לכם זה השלמות כקנין באופן שתעשו אותם כמו פועלים הטוב ברצון נפשכם לא כמצווים ועושים מיראה אשר בזה יהיה העושה מתפעל בצד מה אבל תעשו מאהבה חפצים ברצון האל יתברך כאמרם (אבות) עשה רצונו כרצונך: (ספורנו)

 כלי יקר  אם בחקותי תלכו וגו'. פירש רש"י שתהיו עמלים בתורה כו'. אע"פ שרש"י הכריח זה מן יתור הפסוקים שהרי קיום המצות כבר אמור כו', מ"מ גם מצד הלשון הדבר צריך ביאור. והוא, שדעתו לעשות שלשה חלוקות בפסוק זה אשר כנגדם אמר שלשה פעמים ונתתי. בפרשה ראשונה אמר אם בחקותי תלכו. על העמל בתורה וקובע עתים לתורה חק ולא יעבור ועל זה אמר לשון בחקותי, כי אין כוונתו על מצות החקיות כי לא מצינו בהם בכל התורה לשון הליכה כי לא נאמר בכל התורה לכו בחקותי, ש"מ שהליכה זו מדברת בדבר שאין הקב"? מצוה עליו זולת שהאדם מעצמו עושה כן ובעל כרחך תפרשו על הדבר שהאדם פועל בטבע כי מצד ההרגל נעשה הדבר לטבע שני, ולא יצדק זה כי אם בקובע חקים ועתים לתורה והוא מרגיל עצמו לבא לבית המדרש בעת ידוע עד שנעשה הדבר לטבע אצל הרגלים. וזה כדעת המדרש (רבה לה.א) האומר אם בחקותי תלכו. הה"ד (תהלים קיט.נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותך. אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי מדרשות כו', ואין זה כי אם מצד שהיה קובע עתים לתורה חק ולא יעבור עד שרגלוהי אינון ערבין להוליכו לבתי מדרשות בלא כוונה כי כבר הורגלו בכך. ועל כן לא היה מקום לצוות זה אל האדם כי על הדבר הנעשה בלא כוונה לא יפול עליו ציווי כי אין ציווי לרגלים, אלא מדבר באם שכך קרה שקבע עתים לתורה עד שבאותו עת ילכו רגליו מעצמם באותו עת אשר נקרא חק, ועל זה אמר אם בחקותי תלכו. וכנגד זה אמר ונתתי גשמיכם בעתם. כי כנגד הקובע עתים לתורה אמר שזה שכרו שיבאו הגשמים בעתם וכארז"ל (תענית ז:) אין הגשמים נעצרים כי אם בעון ביטול תורה שנאמר (קהלת י.יח) בעצלתים ימך המקרה.

ואולי שמטעם זה נאמר במתן תורה. אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני. (תהלים סח.ט) להורות שבזכות לימוד התורה שמן השמים, ירד הגשם מן השמים, כי אם אין תורה אין קמח (אבות ג.כא) ובזכות החק דהיינו קביעות עתים לתורה ירדו הגשמים בעתם, ומה שאמר ואת מצותי תשמרו. היינו התכלית היוצא מן הלימוד כי הוא המביא לידי שמירת המצות לא תעשה ועשה ועל מצות לא תעשה אמר ואת מצותי תשמרו. כי כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, (עירובין צו.) ועשיתם אותם. היינו מצות עשה, ומדלא קאמר תשמרו ועשיתם. למה ליה למכתב אותם ש"מ שרצה לומר שמצות צריכות כונה כי זה המכוון מן מלת אותם.

ואחר כך פרט שכר של כל אחד מאלו הג', כנגד תלמוד תורה הרמוז באם בחקותי תלכו אמר ונתתי גשמיכם בעתם. לא אמר סתם גשמים לפי שעכשיו לא רצה ליעד שכר התלמוד תורה שזה הדבר כבר ידוע שהגשמים יורדין בזכות התורה וכבר המה גשמיכם, זולת שעכשיו נוסף דבר שאותן גשמים שהם כבר גשמיכם ומיועדים לכם עכשיו אתן אותם בעתם בזכות אם בחקותי תלכו. ובדרך שנתבאר. ונתנה הארץ יבולה. כי אם יש תורה יש קמח, ואין פירוש יבולה מה שאתה מוביל לה כדרך שפירש"י על פסוק ולא תתן ארצכם את יבולה, דאם כן מאי רבותיה, אלא לקמן דרש רש"י מן יתור לשון של את כי כל את לרבות בא ומרבה שאפילו מה שאתה מוביל לה לא תתן, אבל כאן לא נאמר את ואם כן הכל בכלל יבולה ור"ל מה שדרכה להוביל לך לביתך, דאם לא כן למה לא נאמר כאן את כמו לקמן אלא כאן פירושו מה שדרכה להוביל ולקמן מייתור של את דרשינן אף מה שאתה מוביל לה. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע. לא נאמר בו לכם כי הלחם מן המוכרחות יהיה לכם אבל היין מן המותרות אינו לכם להנאתכם כי אם לשם מצוה יהיה. ואכלתם לחמכם לשובע. למ"ד של לשובע מורה שלא יאכל עד שישבע לגמרי אלא יפחות מכדי שביעתו קצת כדרך שאמרו הרופאים באופן שיהיה קרוב לבא לידי שביעה. וישבתם לבטח בארצכם. למ"ד של לבטח מורה שהשביעה גורמת אל הבטח כמ"ש (תהלים קמז.יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. ורז"ל (ב"מ נט.) אמרו כד משלם שערא מכדא נקיש ואתי תיגרא.

ואחר כך יעד שכר של ואת מצותי תשמרו. דהיינו מצות לא תעשה ואמר ונתתי שלום בארץ. על דרך ארז"ל (דב"ר ד.ד) שמור נרי שבידך ואני אשמור נרך שבידי, וסתם שמירה היא לבלתי עשות דבר רע המזיק ואם תהיה נשמר שלא לעשות הדברים המזיקים לך גם אני אשמור נרך מכל דבר מזיק, ויהי נא שלום בחילך. וחרב לא תעבור וגו'. מפני שכל שמירת מצות לא תעשה הוא בשב ואל תעשה כך השמירה מן החרב וחיה רעה הוא בשב ואל תעשה, לכך נאמר ונפלו לפניכם לחרב. ר"ל אף על פי שתרדפם מכל מקום אין צורך לזה לרדפם בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה מעצמם יפלו אל החרב. ומ"ש ורדפו מכם חמשה מאה וגו'. שאין החשבון מכוון אמרו המפרשים שמתחילה קודם שיכנס מורך בלבבם ירדפו חמשה מאה, ואחר זה שהאויבים רואים שחמשה ירדופו מאה אז יכנס מורך גדול בלב האויבים ויחלש כחם עד שמאה מכם רבבה ירדופו, ואחר כך יוסיף מורך גדול עליהם ונפלו אויביכם לפניכם מעצמם אפילו בלא רדיפה כלל.

ומן ונתתי משכני בתוככם. התחיל לייעד שכר קיום מצות עשה הנעשים בידים ממש, ע"כ אתן משכני דהיינו הבית המקדש כפירש"י כי בו נאמר מקדש ה' כוננו ידיך. כי הקדוש ברוך הוא בעצמו כוננו בידים ממש כמו שפירש רש"י פרשת בשלח (טו.יז) ולא תגעל נפשי אתכם. והוא לשון פליטה כפירוש רש"י לא תחשבו כשאשרה שכינתי בבית המקדש שתהיו נדחים ונפלטים משם כי קצר המצע מהשתרע, מכל מקום אצמצם שכינתי ביניכם באופן שנדור יחד במדור אחד אף אם השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ולא תהיו נפלטים משם. וי"א ונתתי משכני בתוככם ממש, ולא תחשבו שכאשר תראה נפשי אשר נתתי בכם את השכינה תגעל אתכם ותחשוק להתדבק בשכינה, על כן אמר ולא תגעל נפשי אתכם ובסמוך יתבאר בדרך אחר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אם בחקותי וכו' ורדפו מכם חמשה וכו'. תימה שהרי חשבון זה אינו דחמשה למאה הוי אחד שרודף עשרים ומאה לרבבה הוא שאחד רודף מאה. וי"ל דתפלת צבור עדיפא אי נמי ה"ק ומאה מכם כלומר מאה מנינים של חמשה רבבה ירדופו דה"נ אחד לעשרים ומיהו אותו חשבון דפרשת האזינו דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה הוי אחד רודף חמשת אלפים ועוד קשיא מהתם דהא אמרי' מדה טובה מרובה ממדת הפורענות ולכאורה התם ר"ל אחד מן האומות ירדוף אלף מישראל ושנים רבבה והכא גבי טובה לא קאמר אלא אחד מישראל ירדוף עשרים. ונ"ל דהתם נמי ר"ל שהרודפים ישראל והנרדפים עכו"ם ולעיל קאי לו חכמו ישכילו זאת האומות ישכילו זאת יבינו לאחריתם איך היה שרודף אחד מישראל אלף עכו"ם דהיינו שמשון שהרג אלף פלשתים כדכתי' בלחי החמור הכיתי אלף איש. ושנים יניסו רבבה זה יהונתן ונטרו אם לא כי צורם מכרם לאומות ביד אלו וה' הסגירם וא"כ היה להם להבין שה' פעל כל זאת. א"נ הכא רודפים והורגים קאמר כדכתיב ונפלו אויביכם לפניכם לחרב אבל התם יניסו כתיב אבל לא הורגין: (דעת זקנים)


{ד}  וְנָֽתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָֽתְנָ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ:

 אונקלוס  וְאֶתֵּן מַטְּרְכוֹן בְּעִדָנְהוֹן וְתִתֵּן אַרְעָא עֲלַלְתָּהּ וְאִילַן חַקְלָא יִתֵּן אִבֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֶתֵּן מִטְרַיָא דְאַרְעֲכוֹן בְּעִידַנְכוֹן בַּכִּיר וְלָקִישׁ וְתִתֵּן אַרְעָא פֵּירֵי עֲלַלְתָּהּ וְאִילַן דְאַנְפֵּי בָרָא יַצְלַח בְּפֵירוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  בעתם. בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, (ד) כגון (בלילי רביעית. רש"י ישן) בלילי (ה) שבתות (תענית כג. ת"כ פרק א, א.): ועץ השדה. הן אילני סרק, (ו) ועתידין לעשות פירות (ת"כ שם ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא בעתם פירוש בעת שצריכים אתם לגשמים. ויש לומר מדכתיב גשמיכם ולא כתיב גשם אלא גשמיכם משמע גשם שלכם רצה לומר בעת שצריכין לו ואם כן בעתם למה לי אלא בא ללמדך בשעה שאין וכו': (ה) כדאמרינן בערבי פסחים דף קי"ב. ובמקצת פירושים לא גרסי אלא לילי שבתות, משום דבעתם קאי אלעיל דכתיב בסוף פרשת בהר את שבתותי תשמרו ודרשינן סמיכות. עיין לקמן בפרשת עקב עוד על זו: (ו) מדכתיב ועץ השדה דהוא מיותר אלא השדה משמע אילנות שגדלין בשדה שאין דרכן לעשות פרי דהיינו אילן סרק: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יבולה. מן כי בול הרים ישאו לו ולא נדע אם היו''ד שרש או אינו שרש כמלת יקום: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונתתי גשמיכם בעתם. הקדים דבר הגשמים כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב והמעינות והנהרות טובים ויהיה זה סיבת בריאות לגופים והפירות כולם ירבו ויתברכו בהן כאשר יאמר "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" והנה עם זה לא יחלה האדם ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם וימלאו ימיהם כי בהיות הגופים גדולים ובריאים יתקיימו כימי האדם והנה היא גדולה שבברכות והנה אמר כי השמים יענו את הארץ בגשמים בעתם והארץ תענה את יבולה והיא הצמח ובעלי נפש התנועה בהמה וחיה ורמש ועוף גם הדגים כי הארץ תכלול הכדור התחתון כלו כמו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א א) ויכלו השמים והארץ (שם ב א) וכן הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות (תהלים קמח ז) וכן ברוב המקומות הכתוב והנה כל התולדות שבתחתונים יבול הארץ (הרמב"ן)

 אור החיים  ונתתי גשמיכם. צריך לדעת אומרו ונתתי בוא''ו המוסיף ולא קדם לזה יעוד אחר, ולמה שכתבתי בפירוש אם בחקתי שיש גזירה בתיבת תלכו יוצדק לומר ונתתי בתוספת וא''ו, גם יתישב מה שיש להעיר עוד, כי מפשט הכתוב משמע ששכר עסק התורה והמצות עשה ולא תעשה הוא ונתתי גשמיכם, אם כן שכר מצוה בעולם הזה הוא ויצא אדם נקי משכר עבודתו, ובמה שדקדק לומר ונתתי בתוספת וא''ו העיר אותנו שקדמו יעודים אחרים לעולם הבא, והם מה שרמזתי בפסוק אם בחקותי תלכו:

או יאמר לצד ששכר עולם העליון רוחני ואין יעודיו נתפסים בנרשם ולא בדיבור, לזה רמזו במה שהוסיף וא''ו בתחילת ענין לומר כי יש שכר אחר, ומוסיף עוד ליתן גשמיכם, ודקדק לומר גשמיכם כאילו הם שלכם, לא בעד שכר מצות ומעשים טובים, אלא לצד שהם מעמידי עולם בעסק התורה וכו' זוכים בשלהם, ואולי כי לטעם זה ראה ויתר גוים התיר ממונם לישראל (ב''ק ל''ח.) כי ישראל קנו העולם וכל אשר בו והן הגוים כנכסי בני ישראל:

עוד נתכוון לומר שהגם שהוא נותן בתורת גשמיכם מתנה אינו מחשב הדבר שהוא שלו אלא כאילו הדבר שלכם:

ודקדק לומר ונתתי שהוא האדון צריך לעשות הדבר, כדי שיוריד טיפות גשמיכם בזמנם וכפי השיעור הצריך, כי הוא יודע הזמן והשיעור אשר תשתה הארץ ושיועילו לה מה שאין כן כל זולתו יתברך, וכן תמצא שאמרו ז''ל (ויק''ר פכ''ח) וז''ל אדם שוכב על מטתו והקדוש ברוך הוא מעלה עננים:

עוד נתכוון באומרו גשמיכם על כללות המזון, בין הצריך לעולם, בין הצריך לאדמה, בין הצריך לנפשות, כי כולם עומדים ליזון, ויש טללים וגשמים גשמיים, ויש טללים וגשמים רוחניים כידוע ליודעי חן, ועל כולם אמר ונתתי גשמיכם, ועיין מה שכתבתי בפרשת בהר סיני:

ונתנה הארץ וגו' פירשתי בפרשת בהר סיני: (אור החיים)


{ה}  וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֨יִשׁ֙ אֶת-בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת-זָ֑רַע וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם:

 אונקלוס  וִיעָרַע לְכוֹן דְיָשָׁא יָת קְטָפָא וּקְטָפָא יְעָרַע לְאַפּוֹקֵי בַר זַרְעָא וְתֵיכְלוּן לַחְמְכוֹן לְמִשְׂבַּע וְתֵיתְבוּן לְרָחְצָן בְּאַרְעַכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיֶאֱרַע לְכוֹן דַרְכָא יַת קִטְפָא וְקִטְפָא יֶאֱרַע אַפְקוּת בַּר זַרְעָא וְתֵיכְלוּן לַחְמֵיכוֹן וְתִשְבְּעוּן וְתֵתְבוּן לְרוֹחֲצָן בְּאַרְעֲכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והשיג לכם דיש את בציר. שיהא הדיש מרובה, ואתם עסוקים בו עד הבציר, (ז) ובבציר תעסקו עד שעת הזרע: ואכלתם לחמכם לשבע. אוכל קמעא, (ח) והוא מתברך במעיו (שם ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) פירוש דקשה לרש"י דאין זה מכלל ברכה אם יתעכב הדיש עד סמוך לבציר ועל זה פירש וכו': (ח) מדכתיב בתחלה והשיג לכם דיש וגו', משמע שיהא להם תבואה מרובה אם כן למה ליה למכתב ואכלתם לשובע פשיטא שיאכלו לשובע כיון שיש להם הרבה תבואה אלא רבותא קא משמע לן אפילו אם אוכל קמעא כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  דיש את בציר. והנה התבאר באספך את מעשיך מן השדה וכרם: לשבע. שם הפועל: לבטח. בלמ''ד ובחסרונו שוה וכן מלת לבדד והנה הזכיר בתחלה השובע שהוא עיקר: וטעם וישבתם לבטח. כי בימי הרעב יגלו בני אדם ממקומם כטעם לא תוסף תת כחה לך נע ונד: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  לשובע. ד' במסו' הכא ואידך בפרשת בהר ואידך בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע ואידך צדה שלח להם לשובע בכולן מזכיר שובע על הלחם או על הפירות בשביל שהוא כתוב על מקום ישוב אבל כשהיו במדבר אומר צידה שלח להם לשובע שהוצרך ליתן כל צידתם לשובע: לשובע. בגי' אפילו אוכל קימעא: (בעל הטורים)

 אור החיים  והשיג לכם דיש וגו'. זו ברכת התבואה אחר שנתלשה, כדרך אומרם ז''ל (ב''מ מ''ב.) הבא למוד גרנו יאמר יהי רצון וכו', הרי כי יש ברכת ה' אפילו אחר שעשוי גורן, והוא אומרו והשיג לכם דיש שיתרבה הצומח עד גבול זה, ועיין מה שפירשתי בפרשת בהר בפסוק ועשת את התבואה (כ''ה כ''א):

ואכלתם וגו' לשובע. זו ברכת המזון בבטן כאומרם ז''ל (תורת כהנים) אוכל קימעא ומתברכת במעיו:

עוד ירצה לומר שלא ימשך לכם דבר הרגיל להיות בבני אדם כי ירבה טובם ומזונותיהם שמתמלאת תאותם בזה ולא יעצרו כח למיכל לשובע, אלא ואכלתם לחם לשובע אכילה מרובה כדי שביעה:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (מגילה ז':) רווחא לבסומי שכיחא, והוא אומרו ואכלתם וגו' לשובע שיהיה לחמכם ערב כל כך שאפילו יהיו שבעים יאכלוהו:

עוד דקדק לומר לחמכם שאינם צריכין לפתן ללפת בו את הפת אלא הלחם לבדו ערב לנפש לאכול ממנו כדי שביעה:

עוד ירצה על פי דבריהם ז''ל (גיטין ע') אכילה גסה הוא סם המות לגוף, והבטיח ה' שיאכלו לחמם לשובע אפילו יהיו שבעים יאכלו ולא יזיקום:

עוד ירצה לצד שיש בפירות שיש בהם שומן כאומרם במשנה (ס. טה מ''ח.) טעם הפירות ושומן הפירות, והנה כל האוכל שיש בו שומן אדם אוכל ממנו ומרגיש בכדי שביעה מה שאין כן כל אוכל שאין שומן הגם שיאכל אדם וממלא בטנו אין הרגש השובע במעיו, ואלו הם דברים הנרגשים לכל מרגיש כידוע, והודיע הכתוב כאן במאמר ואכלתם לחמכם לשובע פירוש אפילו לחם לבד היוצא מן הארץ ירגישו באכילתו השובע, כי יש בו שומן הסועד לבב אנוש:

וישבתם לבטח בארצכם. ירצה כי לצד שכל הברכות האמורות בענין יכולין להתקיים ואין טובתם טובה, וכגון אם היו טרודין במלחמות ושנה חורשים וזורעים ושנה אין חריש וקציר ומשלמת שנה לשנה, אם כן אין היכר לברכה, תלמוד לומר וישבתם לבטח בארצכם אין מטריד אתכם וכל שנה ושנה תהיה לכם הברכה האמורה, ואומרו בארצכם פירוש שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם ואין לזרים אתכם בה ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש ותשבו בטח:

עוד ירצה באומרו וישבתם לבטח פירוש שלא תטרחו אתם בקציר ובבציר אלא זרים יעבודו ואתם יושבים בקתדרא, ואומרו לבטח שאין מיחוש על הקנין היותו ביד עובדים: (אור החיים)


{ו}   שני  וְנָֽתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַֽחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן-הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא-תַֽעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם:

 אונקלוס  וְאֶתֵּן שְׁלָמָא בְּאַרְעָא וְתִשְׁרוּן וְלֵית דְמָנִיד וֶאֱבַטֵל חַיְתָא בִשְׁתָּא מִן אַרְעָא וּדְקַטְלִין בְּחַרְבָּא לָא יְעִדוּן בְּאַרְעֲכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֶתֵּן שְׁלָמָא בְּאַרְעָא דְיִשְרָאֵל וְתִשְׁרוּן וְלֵית דְמָנִיד וְאֶבְטוֹל רְשׁוּת חֵיוַת בְּרָא מִן אַרְעָא דְיִשְרָאֵל וּשְׁלוּפֵי חֶרֶב לָא יְעִידוּן בְּאַרְעֲכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתתי שלום. שמא תאמרו הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול (ט) כנגד הכל, וכן הוא אומר עושה שלום ובורא (י) את הכל (ישעיה מע, ז.): וחרב לא תעבר בארצכם. אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפילו לעבור (כ) דרך ארצכם ממדינה למדינה (ת"כ פרק ב, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) מדכתיב לעיל מיניה ונתנה הארץ יבולה וגו' שמדבר בענין תבואה ואחר ונתתי שלום כתיב גם כן ואכלתם ישן נושן וגו' שמדבר בתבואה ונתתי שלום כתיב באמצע ולמה כתיב באמצע אלא ששקול כנגד הכל: (י) ואף על פי שאין במקרא כן אלא כתיב עושה שלום ובורא רע, אך שינה משום לישנא מעליא כדאמר בברכות: (כ) דקשה לרש"י דהיה לו למכתב וחרב לא תבא בארצכם, ועוד הא כתיב וישבתם לבטח ונתתי שלום אלא אין צריך לומר שלא תבא חרב למלחמה אלא אפילו כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונתתי שלום בארץ. ביניכם: ואין מחריד. לא מחיה רעה ולא מאויב רק אתם תרדפו האויב ויפול לפניכם והתמה כי מתי מעט מכם ירדפו מתי רב מהאויבים וכבר הודעתיך בספר מאזנים כי עשרה ומאה ואלף ורבבה שהיא עשרת אלפים סך חשבון ומנהג המרבה לומר אחד לעשר כמו כי עתה כמונו עשרת אלפים ופה הוסיף כי המאה ירדפום חמשה והנה כפל מנהג המרבה וכל אחד מהמאה ירדוף מאה ויש אומרים כי בעבור התחברות האחדים יוסיף המספר וכן איכה ירדוף אחד אלף. ואין צורך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונתתי שלום בארץ. שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו או השלום הוא שישבית חיה רעה מן הארץ "וחרב לא תעבור בארצכם" כלל אבל אתם תרדפו את אויביכם לצאת אליהם למלחמה וינוסו ועל דרך האמת שיתן השלום מחובר בארץ והוא שלום הכל השקול כנגד הכל

"והשבתי חיה רעה מן הארץ" - על דעת ר' יהודה שאמר מעבירן מן העולם (תו"כ פרק ב א) הוא כפשוטו שלא יבואו חיות רעות בארצם כי בהיות השבע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא תבאנה חיות בישוב ועל דעת רבי שמעון שאמר משביתן שלא יזיקו (שם) יאמר והשבתי רעת החיות מן הארץ והוא הנכון כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון אין חיה ורמש ממית אדם וכמו שאמרו (ברכות לג) אין ערוד ממית אלא חטא ממית וזה שאמר הכתוב (ישעיהו יא ח) ושעשע יונק על חור פתן וכן ופרה ודוב תרענה ואריה כבקר יאכל תבן (שם פסוק ז) כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם כי נגזר עליו להיות טרף לשניהם והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו כידוע כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר וכן אמר הכתוב (יחזקאל יט ג) וילמד לטרוף טרף אדם אכל והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה דכתיב (בראשית א ל) ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב "ויהי כן" כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד ואחר כך למדו הטרף מפני החטא הממית כאשר פירשתי וכשהותר שחיטת בעלי החיים לבני נח אחרי המבול והזהיר על האדם (שם ט ה) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' את נפש האדם ולא נפש חיה מיד חיה בחברתה נשארו על מנהגם לטרוף ובהיות ארץ ישראל על השלמות תשבת רעת מנהגם ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בעת יצירתם וכבר הזכרתי מזה בסדר תולדות נח (בראשית ט ו) ועל כן אמר הכתוב על ימי הגואל היוצא מגזע ישי שישוב השלום בעולם ויחדל הטרף ורעת הבהמה וכל הרמש כאשר היה בטבעם מתחילה והכוונה היתה בו על חזקיהו שביקש הקב"ה לעשותו משיח (סנהדרין צד) ולא עלתה זכותם לכך ויהיה המעשה על המשיח העתיד לבא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  שלום. אותיות לשמו ששמו שלום: והשבתי חיה רעה. בגי' אלו ד' מלכיות בבל מדי יון אדום: (בעל הטורים)

 אור החיים  ונתתי שלום בארץ. צריך לדעת למה הוצרך לומר זה אחר שכבר אמר וישבתם לבטח, ואולי שיכוין על עם בני ישראל עצמם שלא יהיה להם פירוד הלבבות שיטע ה' ביניהם שלום וריעות. או אפשר שיכוין על כללות העולם, ותדע שכשמדבר על ארץ ישראל מזכירה בכינוי כאומרו בסמוך בארצכם, וכאן אמר בארץ שמבטיחם כי יהיה שלום בכל העולם, ותמצא שחפץ ה' בדבר, וצא ולמד מפרי החג ע' כנגד ע' אומות, ומאמרי רבותינו ז''ל (סוכה נ''ה:) בענין זה, גם כפי הטבע כשיש מלחמות בעולם יחרדו גם היושבים בטח לקול ענות מלחמה, ולזה גמר אומר ושכבתם ואין מחריד:

והשבתי חיה רעה. פירוש לצד שהבטיחם ה' שיהיו יושבים בטח איש תחת גפנו ותאנתו מזה יסובב שהדרכים הרחוקים קצת מן הישוב תתמעט בהם רגל דורכת, וכיון שכן ימצאון שם חיות המדבריות ויתקרבו לבא אל הישוב, לזה אמר והשבתי חיה רעה מן הארץ פירוש ארץ אשר בא בה המיחוש שתהיה בו חיה רעה שהוא מקום הקרוב לישוב, ולזה לא אמר בארצכם כמו שהתחיל לומר בסמוך מלפניה ומלאחריה: (אור החיים)


{ז}  וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת-אֹֽיְבֵיכֶ֑ם וְנָֽפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב:

 אונקלוס  וְתִרְדְפוּן יָת בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְיִפְּלוּן קֳדָמֵיכוֹן לְחַרְבָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִרְדְפוּן יַת בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְיִפְּלוּן קָדָמֵיכוֹן תְּבִירֵי חָרֶב: (תרגום יונתן)

 רש"י  לפניכם לחרב. איש בחרב (ל) רעהו (שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) מדלא כתיב והפלתים לפניכם בחרב או והכיתם אותם בחרב מיבעי לומר, אלא שיפלו איש בחרב רעהו, רא"ם. אי נמי כי דרך הבורחים כשמכים אותם בחרב מכים אותם מאחוריהם והם נופלים על פניהם ואם כן למה כתיב לחרב אלא לחרב רעהו: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ורדפתם את אויביכם. קשה אחר שהבטיח בשלום ובבטחה מה מקום לומר כן, אכן ירצה כי מה שהבטיח הוא ממה שמהאומות להם שלא ירעו ולא ישחיתו אבל לא ממה שמישראל לאומות, וזו היא עיקר נס ההבטחה שלא יאמרו כי השלום והבטח' הוא שגם הם לא ירעו ולא ישחיתו לאומות ונמצאו כגומלין, תלמוד לומר ורדפתם וגו' כי אתם תרדפו אותם ותאבדום, ואף על פי כן תשבו לבטח ובשלום ולא תעבור חרב בארצכם, ומה שקרא אותם הכתוב אויבים, לא לצד שהם באים לצור על עיר הקודש שאם כן אין בטח ואין שלום ליושביה, אלא קרא אותם אויבים לצד אויבי ה' רשעי הגוים נקראים אויבי ה' ואויבינו, גם לצד שיודע ה' כי כל האומות שונא ישראל בטבע המתקנא והיא שנאה יסודית ואין לה תמורה:

ונפלו וגו'. אומרו לחרב פירוש תהיה נפילת האויבים לפני עם ה' כשיעור הנפילה אשר תהיה מהחרב, ובדרך רמז ירצה על דרך אומרם במעשה נס בני חשמונאי (יוסיפון כ''ב) שראה מלאך שולף חרב נגד האויב, והוא מה שרמז באומרו ונפלו וגו' לחרב פירוש הנשלף מהמלאך: (אור החיים)

 ספורנו  ורדפתם את אויביכם. חוץ לגבולכם: ונפלו לפניכם לחרב. בזולת מלחמתכם כאמרו ''כי באש ה' נשפט, ובחרבו כל בשר, ורבו חללי ה'": (ספורנו)


{ח}  וְרָֽדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָֽפְל֧וּ אֹֽיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב:

 אונקלוס  וְיִרְדְפוּן מִנְכוֹן חַמְשָׁא מְאָה וּמְאָה מִנְכוֹן לְרִבּוֹתָא יֵיעִירְקוּן וְיִפְּלוּן בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן קֳדָמֵיכוֹן לְחַרְבָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיִרְדְפוּן מִנְכוֹן חַמְשָׁא לְמָאתָא וּמָאתָא מִנְכוֹן לְרִבְבוּתָא יַעֲרִיקוּן וְיִפְּלוּן בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן קֳדָמֵיכוֹן תְּבִירֵי חֶרֶב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ורדפו מכם. מן החלשים שבכם, (מ) ולא מן הגבורים שבכם (שם ד.): חמשה מאה ומאה רבבה. וכי כך הוא החשבון, (נ) והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, (יש מדקדקים בלשון רש"י שהוא כמו כפל ואריכות וכי כך הוא החשבון והלא לא היה צריך לומר, וכמו כן מדקדקים כל גדולי המפרשים וחשוביהם בלשון רש"י בפרשת בראשית, לא היה צריך להתחיל, ומה טעם פתח, שגם כן כפל ועיין שם בישובם, וכאן נראה לפרש למורי הגאון המופלג מוהר"ר משה חריף נר"ו, שמלת רבבה סובל ב' פירושים, פירוש א' עשרת אלפים, ועל זה מקשה רש"י וכי כך הוא החשבון, ופירוש ב', רבבה מספר מרובה, על שם ריבוי, וזה הפירוש שולל רש"י. באומרו והלא לא היה צריך לומר וכו'. ודו"ק) אלא אינו דומה מועטין העושין את (ס) התורה, למרובים העושין את התורה (שם): ונפלו איביכם וגו'. שיהיו נופלין לפניכם, (ע) שלא כדרך הארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) מדלא כתיב ורדפו חמשה מכם מאה כמו שכתוב אחר כך ומאה מכם רבבה אלא לכך שינה וכו' לומר לך דהאי מכם אין פירושו כמשמעו אלא מכם לשון מך כמו ומך אחיך עמו דהיינו עני וסתם עני הוא חלש: (נ) והלא שייך חמש מאות איש לרבבה לפי חשבון חמשה אנשים למאה. ומצאתי בשם מהר"ר יעקב מאורליינ"ש שהוא מפרש הפסוק ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה פעמים חמשה איש ירדפו רבבה. מצאתי: (ס) כתב הרא"ם ויש לתמוה דאם כן בעכו"ם דכתיב בהו איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה היה לו לומר ושנים יניסו שני אלפים. בספר אמרי נועם מקשה קושיא זו ותירץ בשם רבינו תם דהכא רודפים והורגים קאמר מדכתיב ונפלו אויביכם לפניכם לחרב ולכך לא ירדוף ויהרוג כי אם חמשה מאה אבל התם לא הריגה כי אם רדיפה. ולי נראה דכל רדיפה הוא הריגה ולא כן לשון ניסה ולכן גבי עכו"ם דאחד ירדוף ויהרוג אלף הוא הדין נמי דשנים יהרגו שני אלפים ולא יותר וכן שלש שלשה וכן לעולם ולא כן בני ישראל כדפירש וכי כך הוא החשבון וכו', אבל לענין ניסה יכול להיות ששנים יניסו עשרת אלפים איש ואפשר ששני אנשים מישראל יניסו כפלים מהם כמו יונתן ונושא כליו, ואפשר דבכלל דברי הם גם כן דברי בעל אמרי נועם וקל להבין, ועיין בתוספות דסוטה דף י"א: (ע) דקשה לרש"י למה לי למכתב שני פעמים ונפלו אויביכם הא לעיל גם כן כתיב ונפלו לפניכם אלא וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונפלו אויביכם. פעם אחרת שיפלו פעם אחר פעם בלי תק ומה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. הבטיח תחילה (בפסוק ז) כי ירדפו את אויביהם ויפלו בחרבם וחזר וכפל "ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" שיתן להם אומץ לב וגבורה לרדוף חמשה מאה ויתן מורך בלב האויבים שינוסו מאה מפני חמשה ויפלו כולם בחרב החמשה כי יתכן שינוסו מפני החרב ומפני פחדם ולא יוכלו להמית אותם בחרב מפני מיעוטם ור"א אמר כי הכפל שיפלו פעם אחר פעם תמיד בלי תקומה (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ורדפו מכם חמשה. בגי' חלשים שבכם: רבבה. ד'. אחותנו את היי לאלפי רבבה. רבבה כצמח השדה. ושנים יניסו רבבה. רבבה ירדופו. שהתפללו עליה שיהיו זרעה מאותם שנאמר בהם רבבה כצמח ורבבה ירדופו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ורדפו מכם חמשה וגו'. קשה אחר שאמר הכתוב שיפלו האויבים לפנינו וכו' בדרך כלל שמשמע אפילו ריבוא לפני ב' אם כן מה מקום לומר ורדפו ה' מאה אין זה אלא ממעט מברכה א', אכן יתבארו הכתובים על פי מה שאמרו ז''ל במסכת סוטה דף י''א וז''ל לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורעניות, והקשו התוספות שם בד''ה לעולם וז''ל וא''ת הרי מצינו מדת פורענות גדולה ממדה טובה דכתיב (דכרים ל''כ ל') איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה גבי מדת פורעניות וגבי מדה טובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה וי''ל דגבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה אבל הכא כתיב ורדפו מכם חמשה מאה וסיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב עכ''ל, וקשה לי על דבריהם ז''ל ממה שאמרו במסכת מועד קטן פרק אלו מגלחין (ט''ז:) וז''ל ואלה שמות הגבורים וגו' על שמנה מאות חלל בפעם אחת שהיה זורק חץ ומפיל שמנה מאות חלל בפעם אחת והיה מתאנח על מאתים דכתיב איכה ירדוף אחד אלף יצתה בת קול ואמרה לו רק בדבר אוריה החתי ע''כ, ולדברי התוספות דמה שאמר הכתוב איכה ירדוף אחד אלף מדבר ברדיפה בלא הריגה למה היה מתאנח דוד על שלא היה הורג אלף דכתיב איכה ירדוף אחד אלף הלא פסוק זה אינו מדבר בהריגה:

אשר על כן נראה דבין פסוק ורדפו מכם חמשה מאה בין פסוק איכה ירדוף אחד אלף אינו מדבר אלא בהריגה ומה שהוקשו ז''ל נראה לתרץ על פי מה שאמרו בתורת כהנים וז''ל מכם מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם ע''כ. ויש לדקדק למה כפל לומר ולא מן הגבורים אלא הכונה היא שבא לשלול שלא לפרש בדבריו שר''ל אפילו מן החלשים לזה פירש לא מן הגבורים ועל פי הדברים הללו לא קשה כי בפסוק זה לא הזכיר אלא ברכת החלשים שבישראל שירדפו ה' מאה וגו' וחלשים כיוצא בהם באומות העולם אינם אפילו עורכי מלחמה ומ''ש הפסוק איכה ירדוף אחד אלף מדבר בגבורים ואומרו אחד נתכוון לומר המיוחד שהוא הגבור ולא הוצרך לומר הדרגה זו בישראל כי ילמד ממדת פורענות שהרי מדה טובה מרובה:

ומעתה ב' דברים צוה ה' לטוב לעמו ישראל הא' לא הגביל בה שיעור והם גבורי ישראל ועליהם הוא אומר בפסוק אחד ורדפתם את אויביכם ונפלו וגו' לחרב ואם נפשך עגמה עליך לדעת שיעור צא ולמד ממדת פורענות שנאמר איכה ירדוף אחד אלף וכלל גדול הוא כי מדה טובה גדולה ממדת פורענות ולפחות בהשוא' כמו שהוכיחו התוס' (סוטה י''א) ז''ל מההיא שאמרו כל העוסק בתורה יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה והוכיחו מהאמור בפרשת מרגלים וגו' (י''ד ל''ד) אשר תרתם את הארץ יום לשנה וגו' הרי שאין הכרח להיות גדולה אלא שלא תמצא פחותה ממנה בענין בהכרח תתחייב לומר שאחד מישראל יהרוג אלף לפחות ולזה היה דוד מתאנח על תשלום האלף כדי שלא תהיה מדת פורענות מרובה כי דוד היה אחד המיוחד:

ותמצא בדברי הימים א' סימן י''ב שאמר הכתוב אלה מבני גד ראשי הצבא אחד למאה הקטן והגדול לאלף הנה לפניך כי מה שאמר הכתוב ה' מאה ומאה רבבה הם החלשים ובזה גילה כי מה שאמר הכתוב איכה ירדוף אחד אלף ירצה לומר אחד המיוחד לא מהפחותים ומעתה הרווחנו קושית יתור פסוק ראשון שאמר ורדפתם את אויביכם שמדבר בגבורים ולא אמר שיעור כי אין שיעור להם שאפשר שאחד לחמש מאות אלף ולפחות אחד לאלף כאמור בקללה איכה ירדוף אחד אלף והניח ה' הדבר סתום שאין כל הגבורים שוים ואין כל הזכיות שוות ואין כל הזמנים שוות יכול להיות שאחד ירדוף ריבוא אלא לפחות אחד אלף:

ונפלו אויביכם וגו'. כפל לומר דבר זה פ''ב רז''ל דרשו (תו''כ) שהכוונה היא שיפלו איש בחרב רעהו ונראה עוד לומר לפי שעשה הפרש בין רדיפת ה' לרדיפת מאה הוסיף עוד לומר שהוא הדין אם יהיה אלף מישראל תגדל הנפילה באויביהם כשיעור ההפרש שבין ה' למאה יהיה כמו כן בין מאה לאלף והוא אומרו לחרב פירוש לשיעור מנין חרב נוקמת: (אור החיים)


{ט}  וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַֽהֲקִֽימֹתִ֥י אֶת-בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם:

 אונקלוס  וְאֶתְפְּנֵי בְּמֵימְרִי לְאוֹטָבָא לְכוֹן וְאַפֵּשׁ יָתְכוֹן וְאַסְגֵי יָתְכוֹן וַאֲקֵם יָת קְיָמִי עִמְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְפְּנֵי מִן אֲגַר עַמְמַיָא לִמְשַׁלְמָא לְכוֹן אֲגַר עוֹבָדֵיכוֹן טַבְיָא וְאִיתְקוֹף יַתְכוֹן וְאַסְגֵי יַתְכוֹן וְאָקִים יַת קָיָימַי עִמְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ופניתי אליכם. אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם. משל למה הדבר דומה, למלך ששכר פועלים (פ) וכו', כדאיתא בת"כ (פרק ב, ה.): והפריתי אתכם. בפריה (צ) ורביה (שם ה.): והרביתי אתכם. בקומה (ק) זקופה (שם): והקימתי את בריתי אתכם. ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה (ירמיה לא, ל.), לא כברית וגו' (ת"כ שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ולא עבדו לו באמונה חוץ מאחד שעבד לו באמונה נכנסו הפועלים לטול שכרם ונכנס עמהם גם הפועל ההוא אמר לו המלך בני אפנה לך כי אלו עשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט אבל אתה חשבון רב יש לי עמך, כך הקדוש ברוך הוא לעכו"ם משלם שכרם במהירות וכשבא לישראל פונה מכל עסקיו ששכרם הרבה מאד וצריך פנאי לעשות עמהם חשבון לפרוע כל הזכיות (נחלת יעקב), ועיין במה שכתבתי בפרשת כי תשא ובפרשת אחרי מות: (צ) ואם תאמר דלמא והפריתי והרביתי תרווייהו קאי אפריה ורביה כמו בכל מקום דכתיב פריה ורביה בהדדי. ויש לומר מדלא כתיב והפריתי והרביתי אתכם אלא והפריתי אתכם כו' דמשמע דשני ענינים הם, (מהרא"י), והא דלא דרשו כלום גבי ישמעאל דכתיב ולישמעאל שמעתיך והפריתי אותו ולא דרשו כלום במלת אותו, יש לומר דגבי ישמעאל מלת אותו מיעוט הוא אותו אברך בברכת פריה ורביה ולא בני קטורה אף שהם גם כן בני אברהם, ודו"ק: (ק) הרא"ם פירש מכיון שפרים ודאי מתרבין אלא ודאי מלשון התרברבות הוא דהיינו קומה זקופה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ופניתי אליכם. להרבות עשרכם ולהפרות ולהרבות אתכם בבנים ובבנות והנכון בעיני להיות והפריתי הפך עוצר רחם: והקימתי את בריתי אתכם. להיותכם ככוכבי השמים לרוב וכעפר הארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם והפריתי. שיעשו כולם פירות פרי הבטן לא יהיה בהם עקר ועקרה וחזר ואמר "והרביתי" שיעשו פירות רבים ולא ישכלו וימלאו ימיהם ולכך יהיו עם רב (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ופניתי אליכם. פני ת''י שת''י שנים שעמד הבית היו פני שם כדכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים אבל לאחר שגלו אנה פנה דודך: (בעל הטורים)

 אור החיים  ופניתי אליכם וגו'. אומרו ופניתי על דרך אומרם ז''ל (תענית ב') ג' מפתחות ביד הקדוש ברוך הוא וא' מהם הוא של לידה לזה כשרצה לומר והפריתי אתכם אמר ופניתי שהוא יפנה עצמו כביכול לעשות דבר זה ולא על ידי שליח ואולי שיכוון ג''כ במאמר והרביתי על מפתח הפרנסה כי בפרנסה קומתם גדלה ואמרו בתורת כהנים והרביתי אתכם בקומה זקופה ובמאמר והקימותי את בריתי על דרך אומרם ז''ל (סנהדרין צ') שברית כרותה לשוכני עפר להחיותם והוא מפתח הג' שביד הקדוש ברוך הוא וכנגד שלשתם אמר ופניתי וגו':

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (שבת קנו) אין מזל לישראל ועל דרך אומרו (ישעי' מא) צדק יקראהו לרגלו שעקר ה' מזל זה ממקום אחד ונתנו במקום אחר והוא מאמר ה' ופניתי אליכם והפריתי וגו' כנגד בני חיי ומזוני הגם ששלשתם הם תלויים במזל ולא בזכות (מו''ק כח) אני אפנה המזל ממקום למקום המורה אליכם לפרות זה כנגד הבנים והרביתי אתכם כנגד חיי על דרך אומרו (דבדים יא) למען ירבו ימיכם וגו' והקימותי את בריתי כנגד מזוני ויחס לה שם ברית על דרך אומרו (נח ח') ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף וגו' עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' ואמרו ז''ל (שבועות לו) כי מה שאמר לא אוסיף הוא שבועה וכתיב שם (ט' י''ב) זאת אות הברית וכל הנאמר שם הוא נכלל בכלל השבועה ודקדק במאמרו כאן שיקיים אותה הברית של זרע וקציר עמם והוא אומרו והקימותי את בריתי אתכם כי לא היתה השבועה בדרך כלל על כל הארץ כי הלא יש כמה שנים שאין זרע וקציר בחלק מן הארץ כי ה' לא אמר שם בברית נח ימי כל הארץ ועיין מה שפירשתי בפסוק (דברים ו') ואהבת את ה' אלהיך:

עוד יתבאר אומרו ופניתי אליכם על דרך מה שאמר הנביא (ש''ב ו') ולא אבה דוד להסיר אליו ארון ה' וגו' ויטהו דוד בית עובד וגו' ויברך ה' את עובד וגו' ואמרו ז''ל (ברכות סג) אשתו וח' כלותי' ילדו ששה בכרס אחד דכתיב (דה''א כ''ו) פעולתי השמיני ששים ושנים ע''כ והוא מאמר ה' ופניתי אליכם והרביתי אתכם שבאמצעות פניית ה' אליהם ישתלשל הדבר מעצמו להרבות אותם כמו שנשתלשל לבית עובד כשהטה אליו ארון ה'. ואומרו והרביתי אתכם לשון מעלה ורבנות והכונה בזה שהגם שיהיו מרובים כל כך ומדרכים הרגילים בנמצאים בעולם כל המתרבה ימעט ערכו כאשר הרחבנו ביאור פרט בחינה זו במקומות אחרים (שמות א' ט' שלח י''ג י''ח) אף על פי כן והרביתי אתכם ואומרו והקימותי את בריתי אתכם הבטיחם מה שהבטיח הנביא דכתיב (ישעי' נ''ט) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' וגו' לא ימושו מפיך וגו' שלא תפסק תורה מזרעם. עוד נתכוין לומר בדרך כלל ברית ההטבה שיחדש הברית עמהם מלבד ברית האבות והוא אומרו והקימותי את בריתי שכבר נשבעתי לאבותיכם אקיים אותה אתכם מחדש: (אור החיים)

 ספורנו  ופניתי אליכם. אחר אבדן האומות, כאמרו כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה: והקימותי את בריתי. אותו הברית שאמרתי להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך: אתכם. אקימהו עמכם בזכותכם לא שאזכור לכם ברית אבות בלבד כאמרו וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם וכאמרו וברית שלומי לא תמוט: (ספורנו)

 כלי יקר  והקימותי את בריתי אתכם. ואכלתם ישן נושן. ברית היו צריכין על התבואה של שנת השמיטה והיובל שלא תרקב כדרך שפירש רש"י על הברית של נח (בראשית ו.יח) לכך נאמר ואכלתם ישן נושן משני שנים.

ועל צד הרמז אמר, אע"פ שיקרה בזמן מן הזמנים שאכרות עמכם ברית חדשה מ"מ גם הברית הישן לא תופר אלא יהיה טפל והברית חדשה עיקר, וישן מפני החדש תוציאו. כמ"ש (ירמיה כג.ז-ח) ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה, מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא, מכל הארצות. וארז"ל (ברכות יב:) לא שתעקר יציאת מצרים לגמרי אלא יהיה טפל וקיבוץ גליות עיקר, כי ניסי מצרים יהיו טפל אל הנסים הגדולים אשר יעשה ה' לעתיד כשיכרות ברית חדשה עם ישראל, ובזה מיושב משמעות הכתוב שנראו דבריו כסותרים זה את זה שאמר ואכלתם ישן נושן. ואח"כ אמר וישן מפני חדש תוציאו. כי וישן משמע שקודם שנעשה ישן נושן תוציאו,

ובעבור שהזכיר רמז על הגאולה ועל התמורה, חזר והזכיר רמז שלא יכלו ישראל באורך הגלות באמרו ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. כי משכן היינו משכן העדות שנקרא משכן לפי שנתמשכן בעונם של ישראל ובנוהג שבעולם שכל מי שיש לו ליתן משכון בחובו אין הבעל חוב גובה נפשות, כך נתן ה' לישראל המשכן כדי למשכנו אם יחטאו ויכלה חמתו בעצים ואבנים ועל ידי שיהיה לו מקום לגבות חובו במקרקעי לא תגעל נפשי אתכם. ר"ל לא אצטרך לקבע את קובעיו נפש (ע"פ משלי כב.כג) ומה שנאמר בקללות וגעלה נפשי אתכם. היינו שאם גם אחר החורבן לא תקחו מוסר שהרי נאמר תחילה ושברתי גאון עוזכם. פירש"י זה בית המקדש, ואחר כך כתיב ואם בזאת לא תשמעו לי וגו'. ועל זה אמר אחר שכבר חרב גאון עוזכם ושוב אין לי מקום לגבות חובי כי אם מן הנפשות על כן נאמר וגעלה נפשי אתכם. ומ"ש לא מאסתים ולא געלתים לכלותם (כו.מד) היינו דווקא גיעול של כליון לא יגעלם אבל סתם גיעול נפשות יהיה אם גם אחר החורבן לא יוסרו. (כלי יקר)


{י}   שלישי - חמישי במחוברין  וַֽאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ:

 אונקלוס  וְתֵיכְלוּן עַתִּיקָא דְעַתִּיק וְעַתִּיקָא מִן קֳדָם חֲדַתָּא תְּפַנוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיכְלוּן עַתִּיקָא דִמְעַתֵּק וְלָא תְסַלְמִנְטוֹן וּבְרַם עַתִּיקָא מִן קָדָם עִיבּוּרָא חַדְתָּא תִּפְנוּן מִן אוֹצִירֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואכלתם ישן נושן. הפירות יהיו משתמרין וטובים (ר) להתיישן, שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד (שם פרק ג, א.): וישן מפני חדש תוציאו. שיהיו הגרנות מלאות חדש (ש) והאוצרות מלאות ישן, וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר, (ת) לתת החדש לתוכן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דקשה לרש"י מה ברכה יש בזו שתאכלו ישן וכו': (ש) רוצה לומר שאין דרכו של חדש להיות נשאר בגורן אלא מרקבת אם נשאר בגורן הלכך צריכין לתתו באוצרות: (ת) אבל לא נקט רש"י שזורקין הישן לאיבוד דאם כן מה ברכה יש בה. ועוד אין יאכלו ישן נושן, ושמע מינה ישן נמי הוא יותר טוב מן החדש אלא על כרחך צריך לומר להוציאו מן האוצר וליתן במקום אחר בבית שהאוצר שומר החדש שלא תרקב, והישן כיון שעברה עליו השנה אין נוח להתקלקל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואכלתם ישן נושן. התמה שתהיו רבים ומרוב התבואה יאכל מי שירצה ישן גם נושן יותר מהישן והוא מבנין נפעל ויש מי שיוציא הישן מביתו מפני החדש כי אין לו מקום לשומו שם ומפרש אמר כי טעם תוציאו. אל השדה: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואכלתם ישן נושן. פירוש שלא תתעפש התבואה ולא תהיה נרקבת או תפסד מאכילת הפוליטיקין אלא אדרבה תבחרו לאכול היותר ישן והוא מה שכפל לומר ישן נושן ואומרו וישן מפני חדש תוציאו פירוש לא תוציאו אותו לצד שנתישן ונפסד אלא מפני חדש תוציאו אותו וטעם שכתב דבר זה כאן ולא במקומו למעלה כשהזכיר ברכת התבואה וברכת הארץ נתכוין הכתוב בזה להגדלת הטובה שהגם שיפרה וירבה אותם אף על פי כן תהיה להם הפלגת הטוב שיאכלו ישן וגו' מה שאינו כל כך כשהאוכלים מועטים שאז אפילו מהמיעוט יאכלו ישן נושן: (אור החיים)

 ספורנו  ואכלתם ישן נושן. אחר שימעטו האומות אכריכם וכורמיכם ירבה הדגן שנה לשנים כדי שיספיק המעט משארית האומות לשרתכם לאסוף תבואות וזולת זה תתפרנסו שלא בצער כענין יהי פסת בר בארץ בראש הרים ירעש כלבנון פריו וכאמרם פרק בתרא דכתובות עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת: וישן מפני חדש תוציאו. יהיה לכם מהנושן די צרכיכם אף על פי שמאז שיהיה ישן תוציאו ממנו לפליטי האומות לפרנסם כאמרו כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו. והטעם שתוציאו דבר שיש בו חיי נפש מארצכם אל האומות הוא מפני שכבר בא החדש ולא תדאגו שיחסר לכם כמו שהיה כאמרם (כתובות פרק שני דייני גזירות) אין מוציאין מארץ ישראל דבר שיש בו חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות: (ספורנו)


{יא}  וְנָֽתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתֽוֹכֲכֶ֑ם וְלֹֽא-תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם:

 אונקלוס  וְאֶתֵּן מַשְׁכְּנִי בֵּינֵיכוֹן וְלָא יְרַחֵק מֵימְרִי יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֶתֵּן שְׁכִינַת יְקָרִי בֵּינֵיכוֹן וְלָא יְרַחֵק מֵימְרִי יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתתי משכני. זה (א) בית המקדש: ולא תגעל נפשי. אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר, כמו כי שם נגעל מגן גבורים (שמואל-ב א, כא.), לא קבל המשיחה, שמושחין מגן של עור בחלב מבושל כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית שלא יקוב העור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) אבל אינו משכן כמשמעו דבארץ ישראל לא היה להם המשכן אלא דוקא במדבר. במסכת עירובין בשמעתא קמייתא גרסינן בשלמא מקדש דאקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם ופירש רש"י כשנאמר קרא זה כבר הוקם המשכן שהרי בתורת כהנים נכתב קרא זה וכל אותו הספר באהל מועד נאמר כדכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד ועל איזה משכן היה מבטיחן אם לא על המקדש כו', עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונתתי משכני. ולא תפחדו שתבואו לעולם לידי חסרון כי כבודי דר עמכם ואיננו כבן אדם שתגעל נפשו לשבת כלי במקום אחד ועוד כי בלכתכם אל ארץ אויביכם והמקדש איננו עמכ' יתהלך כבודי בתוככם והנה אני אהיה לכם לאלהים ואתם עמי כי על כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונתתי משכני בתוככם. זה בית המקדש "ולא תגעל נפשי אתכם" אין רוחי קצה בכם כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר כגון כי שם נגעל מגן גבורים ( א כא) לא קבל המשיחה שמושחין מגן של עור מבושל כדי להחליק מעליו מכות חץ או חנית שלא יקוב העור לשון רש"י ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר (להלן פסוק מד) לא מאסתים ולא געלתים ואמר הנביא בשעת הקללה (ירמיהו יד יט) המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך אבל הענין סוד מסתרי התורה אמר שיתן משכנו בתוכנו והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים כי הגעילה פליטה כדברי רש"י מלשון שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כא י) ואמר "נפשי" כדרך נשבע ה' אלהים בנפשו (עמוס ו ח) והנביא אמר בתמיה אם בציון עצמה געלה נפשך שהיא עיר ואם בישראל והשלכת אותה מלפניך להיות כל בניה לבושים בגדים צואים נגאלים והנה הברכות האלה כפי פשוטן עם היותן רבות כלליות בענין המטר השובע והשלום ופריה ורביה אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך כי שם יבטיח במאכל ובמשתה ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו ועל כן יהיו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים כמו שאמר (שם פסוק כו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא וכן אמר תחילה (שם טו כו) כי אני ה' רופאך והטעם בזה כי הברכות ההם אע"פ שהם נסים הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פירשתי (בראשית יז א) והם אפילו ליחיד העובד כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות ה' אלהיו ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם והן בהיות כל עמנו כלם צדיקים ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ ונתנה הארץ לבטח בארצכם שלום בארץ מן הארץ לא תעבור בארצכם וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים אין בטבע שיבאו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החוקים והמצות ולא שיהיה הכל היפך מפני זרענו השנה השביעית ואף על פי שהם נסים נסתרים שעולם כמנהגו נוהג עמהם אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ כי אם הצדיק האחד יחיה ויסיר ה' מחלה מקרבו וימלא ימיו יקרה גם זה בקצת רשעים אבל שתהיה ארץ אחת כולה ועם אחד תמיד ברדת הגשם בעתו ושובע ושלוה ושלום ובריאות וגבורה ושברון האויבים בענין שאין כמוהו בכל העולם יוודע לכל כי מאת ה' היתה זאת ועל כן אמר (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך והיפך זה יהיה בקללות בעונשי הארץ שאמר (פסוק יט) ונתתי את שמיכם כברזל ועונשי החולי כמו שאמר (דברים כח נט) וחלאים רעים ונאמנים שיקולל המאכל ויחליא ויתפרסם הנס בהיותו תמיד קיים בכולם על כן כתוב (שם כט כא) ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה שלא יתמהו באיש ההוא אשר רבצה בו כל האלה (שם פסוק יט) כי כן יהיה פעמים רבים כמנהגו של עולם בכל האומות שיבאו מקרים רעים באיש אחד רק בארץ ההיא יתמהו וישאלו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת (שם פסוק כג) כי כולם יראו וידעו כי יד ה' עשתה זאת ויאמרו (שם פסוק כד) על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג) ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם מה טעם שיזכיר הרופאים אין האשם רק בעבור שלא דרש השם אבל הוא כאשר יאמר אדם לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו וכך אמרו (ברכות סד) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא והמשל להם (במדב"ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא והוא מאמרם (ברכות ס) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו שאילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה' אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מדעתו שכן יהיה אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ונתתי משכני. מנין שנים של משכנ''י עמד בית שני וסמיך ליה ואכלתם ישן שבזכות בית המקדש בא השובע: (בעל הטורים)

 אור החיים  ונתתי משכני בתוככם. פירוש על דרך אומרו (תהילים ע''ח) אהל שכן באדם שעיקר משכנו יתברך הוא תוך נשמות עם קדושו ואומרו ולא תגעל נפשי ולא הספיק אומרו ונתתי משכני לצד שחש ה' כי יאמר נא ישראל שדבר זה שמבטיח ה' הוא דבר רחוק מהשכל שידור דירת קבע רוחני בלתי בעל תכלית הרוחניות תוך בני אדם בעלי צורה וחומר והגם כי יבטיח ה' עשות כן זה יהיה לצד עוצם האהבה יהפך הצורה על דרך מה שפירש הרשב''י (זוהר ח''ג רמ''א) בפסוק באתי לגני וגו' אכלתי יערי וגו' שתיתי ייני וגו' משל לחתן וכו' יעויין שם דבריו והוא דבר הפך תכונת ההשתוות ודבר כזה לא יתמיד כמעשה ניסים ואין מבטח להתמדת הדבר ותגעל הרוחניות לגשמיות לזה אמר ולא תגעל נפשי אתכם כי יכונן ה' תכונת נפשם בסדר אשר ישכון ה' בתוכם כדרך המתקבל בתכונת הנשתוו' והוסיף לומר והתהלכתי בתוככם לומר שמלבד שלא יגעל גם יהיה לו נחת רוח בהשראת שכינתו בתוך תוכם והיא בחינת הנשמה שהיא תוך תוכם ופירוש והתהלכתי הוא טיול הערב גם נתכוין על דרך מה שאמרו ז''ל כי נשמות עם בני ישראל חצובות מאורו יתברך והרחקת שכינתם בעולם הזה לא יסובב פרידתה ממקורה והרי היא דבוקה בחבל הכסף עד מקום מחצבה ודרך שם יורד אור החיים ממקור עליון ומחבר נפש קדושה עם מקורה וזה יסובב כי תכיר הנפש בוראה ותתאו לעבודתו וללכת בדרכיו ועל ידי חטא האדם נרחק חבל הכסף ולא יאיר אור הבא מלמעלה תוך הנפש והוא סוד אומרו (ישעי' נ''ט) עונותיכם היו מבדילין בינכם ובין אלהיכם וזה יסובב שיקו האדם מטעמי התיאוב ויאבד חשקו במושכלות הנעימים והערבים והוא מאמר ה' באומרו והתהלכתי בתוככם זו חבל הכסף המתהלך מאורו יתברך תוך נפש אדם ובזה והייתי לכם לאלהים כי איש כזה יבחר בקבלת עול אלהותו יתברך ותמצא שכל נפש החוטאת בעולם אינה פועלת הרע בתחלתה עד שתקדים בחטא קל מקלי הקלות ובחטוא האדם אפילו כחוט השערה ימנע ממנו בחינה זו של התקשרותו במדרגה עליונה וצא ולמד ממעשה נבות (מ''א כ''ב) שעל ידי שאמר דבר שקר הגם שהיה לתכלית רצונו יתברך אף על פי כן ה' אמר אליו צא ממחיצתי (שבת קמ''ט) וכשמשתדל היצר עם האדם בדקדוק קל עד שיבדיל בינו ובין ה' אז הוא שיכול לשלוט בו לחטוא חטאים גדולים רח''ל מה שלא היה יכול עשות קודם בעת דביקות האדם באור עליון:

עוד נראה לפרש הפרשה על זה הדרך שהכתוב מדבר בהכנות עולם הזה גם בשכר עולם הבא והתחיל בברכת הלחם ואמר ונתתי גשמיכם בעתם שהוא הכנת המזון והפרנסה והבטח בארץ כאומרו וישבתם לבטח עליה עד כאן כלל כל הכנת עולם הזה ואומרו ונתתי שלום וגו' מכאן מתחיל גמול הנסתר והוא מעת הפרידה מעולם הזה שהוא יום המיתה שהוא המדוה הגדול אשר בלב כל חי הכוס המר ההוא הגם שיהיה האדם שלם בכל שלימות העולם הזה בזוכרו יום המיתה וערבה כל שמחה ומה גם שאין לו גבול רחוק שאין אדם יודע יום קיצו אשר על כן בא המבטיח טובות לעמו וסמך לבם גם בדבר זה ואמר כי ביום הנסיעה לא יחרד האיש ולא ירגז כדרך המתים אלא יעשה ה' דבר שתהיה הנסיעה כאדם ששוכב וערבה לו שנתו:

והוא אומרו ונתתי שלום על דרך אומרם ז''ל (שבת י') כי שמו של הקדוש ברוך הוא שלום ובעת פטירת הצדיק יקרב אורו יתברך לפני האדם והוא סוד מיתת נשיקה ובזה יהיה כשוכב והוא אומרו ושכבתם כמו שנאמר באבות שכיבה וסוד הדבר כי הנפש כשמרגשת בקריבת אור הנערב אצלה תכסוף ותנתק ממקומה להדבק בשכינה ולעוצם התאוה יתרבה העריבות על הרגשת הפרידה ולא תרגיש בו ולא ישאר ההרגש אלא מהערב ועיין מה שכתבתי בתחלת אחרי מות וכל השגה זו תסובב עסק התורה והמצות והוא מאמר הכתוב (קהלת ה') מתוקה שנת העובד השינה היא יציאת הנשמה מן הגוף שהעובד את ה' ועוסק בתורה ובמצות מתוקה לו יציאת הנשמה על אופן האמור ואומרו ואין מחריד הוא מלאך המות המחריד האדם בראייתו לבד ולצד שיש צדיקים שיזכו להדבק נפשם בשכינה אבל יקדים להם מלאך המות לסיבת תחלואי הנפש לזככה באמצעות צער החרדה לזה הבטיח כי כל עיקר לא יראו מחריד:

עוד ירצה אומרו ונתתי שלום. שיתקיים הגוף שהוא בחינת הארץ ולא יתפרדו היסודות וצא ולמד ממעשה רב אחאי בר יאשיה (שבת קנ''ב) שגששיה רב נחמן אחר כמה שנים שמת וראהו כי איש קיים היה כי ה' יצו ליסודות להתקיים יחד ולא יתפרדו וזה יושג מאמצעות התורה כמאמר (משלי ו') בשכבך תשמור עליך ואומרו ושכבתם ואין מחריד על דרך אומרם (ישעי' נז) ינוחו על משכבותם שלא תשלוט רימה בגופם להחרידם בקבר ותמצא שהצדיקים אין רימה בגופן וצא ולמד ממעשה רבי אלעזר בן רשב''י (ב''מ פ''ד) וכאלה רבות ודבר זה הוא יעוד גדול שינוח הגוף בקבר שאמרו ז''ל (שבת י''ג) קשה רימה בבשר המת כמחט בבשר החי ויש לך לדעת כי כל נברא ירגיש כפי שיעור תכונתו אשר כוננו יוצרו ואומרו והשבתי חיה רעה מן הארץ הוא רוח הטומאה הנקראת חיה רעה שהיא חיוניות רע בחינת הטומאה השורה על הגוף אחר מיתה שלזה ציוה ה' שהנוגע במת או הנכנס לאוהל יטמא ז' ימים הבטיח ה' כי תסגיל התורה והמצות להשבית רוח הטומאה מן הגוף ותמצא שאמרו ז''ל (כתובות ק''ג) יום שמת רבי בטלה טומאה:

ואומרו וחרב לא תעבור בארצכם. נתן הכתוב טעם להשבתת הטומאה הוא כי טומאה זו עיקרה הוא לצד שנשחט האדם בחרבו של מלאך המות הפגומה שבזה נעשה נבילה והנבילה מטמאה ונשלכת לכלב דכתיב (שמות כ''ב) לכלב תשליכון והטומאה היא בחינת הכלב אבל ההולכים בתורת ה' כמצטרך חרב לא תעבור בארצכם שהוא גופו הנבנה מהארץ ממוצא דבר אתה יודע שלא יגע חרבו של מלאך המות בגופו של צדיק עד כאן יעודי הפטירה ומנוחת הגוף:

ואומרו ורדפתם. מכאן מתחיל פועל הרוחניות הנעלם המושג מעסק התורה דע כי התעצמות עסק התורה ומעשה המצות הוא לברר ניצוצי הקדושה וליחד ענפיה אחד אל אחד אשר לסיבת אחיזת הקליפות ימנע הדבר בסוד אומרו (ישעי' נ''ט) עונותיכם היו מבדילים בינכם וגו' ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק (י''ט ה') והייתם לי סגולה ויתייחסו הקליפות בשם שונאים ואויבים ועיין מה שפירשתי במאמרם ז''ל בפסוק (תהלים צ''ב) כי הנה אויביך ה' ויערבו לך דברי אלהים חיים וכאן הודיע הכתוב כי באמצעות עסק התורה והמצוות ירדפו את אויביהם ונפלו וגו' ותאבד הטומאה כמאמר (זכרי' י''ב) ואת רוח הטומאה אעביר וגו' ואומרו לחרב על דרך אומרו (שה''ש ו') איש חרבו על ירכו ואמרו ז''ל (תקונים ז') שהשומר בריתו לבל נוגע במה שלא הורשה זה יש כח בו להמית ולאבד אויבי ה' ברוח שפתיו ולזה לא אמר בחרב אלא לחרב ואומרו ורדפו מכם ה' מאה פירוש ממה שיצא מכם ירדפו ה' שהם חמשה חומשי תורה ירדפו מאה הדרגת הקליפות והוא על דרך אומרו (משלי ט''ז) נפש עמל עמלה לו ואמרו ז''ל (סנהדרין צ''ט) אדם במקום זה ותורתו עמלה לו במקום אחר שעושה כליון לאויבי ה':

ואומרו ומאה מכם. פירוש על דרך אומרם (מנחות מ''ג ב') מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' אל תקרי מה אלא מאה שהם מאה ברכות והוא אומרו ומאה מכם פירוש שנעשים מכם שהם מאה ברכות בכל יום רבבה ירדופו וחזר לומר ונפלו אויביכם וגו' לחרב נתכוין למאמר חז''ל שאמרו (ברכות ה.) כל הקורא קריאת שמע וכו' כאלו אוחז חרב פיפיות וכו' דכתיב רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם והנה פסוק ראשון רמז בו יעוד המסובב מהמעשה ופסוק ב' יעוד המסובב מהדיבור המקודש ואומרו ופניתי אליכם פירש הכתוב תכלית ההצלחה הבאה מכליון האויבים ואמר ופניתי אליכם פירוש כשזה נופל יפלו כל ניצוצי הקדושה אל שורשם שהם כללות ישראל המקבצים אותם וכינה ניצוצי הקדושה אליו יתברך לצד שהם חלק ה' ובזה יפרו וירבו ועיין מה שפירשתי בפסוק (סוף ויגש) ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד ומה שפירש המגיד למהרי''ק בפסוק וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וגו':

עוד ירצה באומרו ופניתי וגו' כי בהבטל האויב שהוא מסך המבדיל כמאמר (ישעי' נ''ט) כי אם עונותיכם היו מבדילים וגו' בהסרת המסך אז יפנה וידבק ה' בנו:

עוד ירצה כי כשישראל ישתדלו בדבר האמור הגם שישנו למפסיק בחלק א' האדון יפנה לנו מחלק המופנה ויגדיל וירבה כחינו נגד האויב עד כלות המסך ואז והקימותי וגו':

עוד ירצה ופניתי אליכם על פי דבריהם ז''ל בזוהר (בזוהר ח''ג ש''ג) כי שעשוע הצדיקים שאין למעלה ממנו הוא בחצי לילה השני שהקדוש ברוך יושב על כסאו בין הצדיקים שבגן עדן ומסיר פרגוד אחד ומגלה להם אור פנימי הנערב ולרוב ההשתוקקות ועוצם הפלגת הרגש העריבות לנשמות עד שמתעלפים ונושרים מהם אורות והם נפשות שיורדות לעולם התחתון להאיר יעויין שם דבדיו בזוהר חדש (פר' בלק) והוא מה שרמז במאמר ופניתי אליכם שהוא על שעשוע הגדול ומופלא הנזכר. ואמר לשון פנייה לצד שהאדון ברוך הוא אינו משתנה דכתיב (מלאכי ג') אני ה' לא שניתי אלא שמגלה מאורו את אשר יחפוץ ויסתיר כפי מה שאינם ראוים להשיג לזה אמר ופניתי אליכם להאיר למולכם אור הפנימי הנסתר יראו עיניכם וישמח לבכם. ואומרו והפריתי אתכם רמז לניצוצות הנושרות מהם לצד ההתעלפות כאמור ואומרו והרביתי אתכם פירוש שלא תחשוב כי לצד נשירת הנשמות מהם ימעט אורם ח''ו לזה אמר והרביתי אתכם שיתרבה אדרבה אורכם כאור פני מלך וסוד הנשירה אולי שיהיה בא' מב' הדרכים או כי ירבה אורם עד שיהיה והותר או כי אור הקודם ידחה מפני אור חדש וישן מפני חדש תוציאו כסדר האמור בדברי המקובלים כי המוחין דגדלות ידחו מוחין דקטנות ונמצא הנושר מהם הוא לצד ההתרבות והוא אומרו והרביתי אתכם:

עוד ירצה באומרו והרביתי אתכם לשון רבנות והוא על דרך אומרו תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ופירשנוהו שם שהגדילם על המלאכים כהני עליון שיהיו הם קרובי המלך וגדולי העליונים ואומרו והקימותי כאן הבטיח על התחיה שברית כרותה לשוכני עפר שיעלה ה' אותם מקברותיהם ואמר ה' כי דוקא ללומדי תורה על דרך אומרם ז''ל (כתובות קי''א) כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו ואולי כי הן הן הדברים שרמז באומרו והקימותי את בריתי שהוא התורה אתכם כי בטל אשר יצו ה' אתם התורה הם חיים:

עוד נתכוון על דרך אומרם (סנהדרין צ') בפסוק אשר נשבעתי לתת לאבותיכם שהאבות עצמם יעמדו לרשת את הארץ והוא מאמרו כאן שאותה ברית שנשבע ה' לקיים הארץ לעולם ועד בידם כל המקיים תנאי הכתוב יחייהו ה' עם האבות לקיים בידו ברית הארץ לעולם ועד:

עוד רמז גניזת הנשמות בצרור החיים את ה' וידוע כי בחינה המתיחס לה ברית יתיחס גם כן לה שלום והוא אומרו והקימותי את בריתי שהוא יסוד עולם הנשמות אתכם גם בזה כלל זיווג חי העולמים בכנסת ישראל שהיא כללות הנשמות והמשכיל יבין כי הוא זה תכלית מנוחת הנשמות:

ואומרו ואכלתם ישן נושן. כאן רמז לסעודת עולם הבא שיטעימם ה' מיין המשומר בענביו מו' ימי בראשית גם מבשרו של לויתן ואין לך ישן נושן כזה שלא קדמו דבר בעולם קודם לבריאת האדם:

ואומרו וישן מפני חדש תוציאו. מלבד מה שפירשתי בו למעלה ירמוז עוד על דרך מה שאמרו ז''ל (חגיגה י''ב) בפסוק וימנע מרשעים אורם כי אור שבו ברא הקדוש ברוך הוא מעשה בראשית גנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים לפי שראה הרשעים שאינם ראוים להשתמש בו וכו', והוא אומרו וישן שהוא אור שקדם לאור זה החדש שנתחדש אחריו והוא אומרו מפני חדש תוציאו פירוש תוציאו מבית גנזיו להשתמש בו:

ואומרו ונתתי משכני וגו'. ירצה על דרך מאמרם ז''ל (ב''ב ע''ה) שעתיד הקדוש ברוך הוא להוריד משכן מן השמים ויש מרבותינו ז''ל שאמרו שהוא משוהם ויש מרבותינו ז''ל שאמרו מישפה, וכאומרו (שמות ט''ו) פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך והוא אומרו ונתתי משכני בתוככם פירוש משכן שכוננו ידי אורידהו ואתנהו בתוככם ומאז עד עולם יעמוד הדבר כאומרו ולא תגעל נפשי אתכם כי יעביר רוח הטומאה מן הארץ:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (במדבר כ') בפסוק כעת יאמר ליעקב וגו' שהמלאכים מבחוץ והצדיקים מבפנים והמלאכים שואלים את הצדיקים מה פעל אל והוא אומרו ונתתי משכני בתוככם שלא יהיה מחנה המלאכים מפסיק ביניכם וביני: (אור החיים)

 ספורנו  ונתתי משכני בתוככם. תשרה שכינתי בתוככם בכל מקום שתהיו כמו שיעד קודם העגל באמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך: ולא תגעל נפשי אתכם. לעולם כאמרו לא יוסיף להגלותך וכאמרו כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך: (ספורנו)


{יב}  וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכֲכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ-לִ֥י לְעָֽם:

 אונקלוס  וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִּי בֵּינֵיכוֹן וְאֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהּ וְאַתּוּן תְּהוֹן קֳדָמַי לְעָם: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַשְׁרֵי אִיקַר שְׁכִינְתִּי בֵּינֵיכוֹן וִיהֵי מֵימְרִי לְכוֹן לֶאֱלָהָא פְּרוֹק וְאַתּוּן תְּהוֹן לִשְׁמִי לְאוּמָא קַדִישַׁיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והתהלכתי בתוככם. אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני, יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים: (רש"י)

 הרמב"ן  וטעם והתהלכתי בתוככם. שתהיה הנהגתי בכם מפורסמת כמלך מתהלך בקרב מחנהו מספיק להם כל צרכם וזה דרך דברי הברית כפשוטן והוא אמת וכך יעשה בהן בודאי ולא הזכיר הכתוב בכאן שכר קיום הנפשות בעולם הנשמות ובעולם הבא אחרי תחית המתים כי קיומן מחויב בדרך היצירה כמו שפירשתי בכריתות (לעיל יח כט) והעונש הוא שמכרית החייבים מהם והשאר כולם יתקיימו בדרך יצירתם אבל על דרך האמת הברכות האלה עוד הם ברכות שמים בעליונים כמו שפירשתי ונתתי שלום בארץ ולא תגעל נפשי אתכם וכן והתהלכתי בתוככם רמז למדה שקראו רבותינו שכינה מן ונתתי משכני בתוככם ואומרים (מנחות פו) שכינה שורה בישראל ואמרו בבראשית רבה (יט יג) עיקר שכינה בתחתונים היתה והנה הוזכר כאן גן עדן והעולם הבא ליודעיו ואלה הברכות בתשלומיהן לא תהיינה רק בהיות כל ישראל עושין רצון אביהם ובנין שמים וארץ שלם על מכונתו ואין בתורה ברכות שלמות כאלה שהם דברי הברית והתנאים אשר בין הקב"ה ובינינו ודע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן לא הרבים ולא היחידים מהם שלא עלתה זכותם לכך כמו שאמרו (מו"ק טז) על דוד (והוא עורר את חניתו) על שמונה מאות חלל והיה מצטער על מאתים יצתה בת קול ואמרה לו רק בדבר אוריה החתי (מלכים טו ה) ועל כן תמצא לרבותינו ז"ל שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבוא מלמד שתינוק מישראל עתיד להיות מושיט וכו' (תו"כ פרק ב ב) עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים לעתיד לבוא (שם פרק ג ג) כי לא נתקיים אבל יתקיים עמנו בזמן השלמות (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והתהלכתי. ב' במסורה והתהלכתי בתוככם. והתהלכתי באמתך בזכות והתהלכתי באמתך והתהלכתי בתוככם. מאם בחקותי עד קוממיות כל האלפ''א בית''א חוץ מסמ''ך וף' וכן בויתן לך חסר סמ''ך וף' כי אין שטן ולא אף וקצף ונגף ואנף בברכות אלו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואומרו והתהלכתי בתוככם. על דרך אומרו (יואל ג') ונבאו בניכם ובנותיכם שיהיה אורו יתברך מתהלך בתוכם והוא רוח המנבא על דרך אומרו (במדבר י''א) עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם:

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (תענית ל''א) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים וישב ה' בתוכם וכל אחד יראה באצבעו ויאמר זה אלי ואנוהו והוא אומרו והתהלכתי בתוככם ואמר לשון הליכה לצד שיתהלך אורו יתברך לזון נשמות היושבים סביביו יקרא הליכה ואומרו והייתי לכם לאלהים הוא מאמרם זה אלי ואנוהו ואולי שרמז לשון נוה שהצדיקים עצמן הם נוה של הקדוש ברוך הוא שהוא דר ביניהם ואומרו ואתם תהיו לי לעם שיהיו הם קרובים יותר מכל צבא השמים:

עוד ירצה באומרו והייתי לכם לאלהים לצד כי בזמן הזה אמונת אלהותו הוא מפי הנביאים לזה אמר כי הנה ימים באים שכל עם ה' יוכר להם אלהותו יתברך וידעו כי ה' הוא האלהים והוא מאמר והייתי לכם לאלהים שיכירו אלהותו מצד עצמם ולצד שהכרה זו ישנה לכל הנבראים דכתיב (זכריה י''ד) ביום ההוא יהיה ה' אחד לזה אמר ואתם תהיו לי לעם הגם שההכרה שוה בכל לא יהיו לו לעם אלא עם בני ישראל: (אור החיים)

 ספורנו  והתהלכתי בתוככם. ענין המתהלך הוא ההולך אנה ואנה לא אל מקום אחד בלבד. אמר אם כן אתהלך בתוככם כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד כמו שהיה במשכן ובמקדש כאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כלומר בזה האופן ובאותו המקום בלבד אשכון בתוכם ובאר זה באמרו אשר אועד לך שמה ונועדתי שמה לבני ישראל אבל אתהלך בתוככם ויראה כבודי בכל מקום שתהיו שם כי אמנם בכל מקום שיהיו שם צדיקי הדור הוא קדוש משכני עליון שבו תשלם כונתו כאמרו השמים כסאי והארץ הדום רגלי ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי: והייתי לכם לאלהים. אהיה לאלהים מיוחד לכם לא יהיה לכם אלהים ומנהיג זולתי ובכן יהיה נצחיות מציאותכם ממני בלתי אמצעי וכמו שהוא לשאר הנבדלים הנצחיים בהיותכם אז בצלמי כדמותי כמו שהיתה הכונה בבריאת האדם ובמתן תורה ולזה אמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים כי אמנם במתן תורה לולי השחיתו היתה הכונה לשום אותם במעלת ימות המשיח ועולם הבא שיעד בזאת הפרשה בלי ספק. אמנם בפרשת אתם נצבים אמר שהכונה שיקים אותם לעם כדי שיהיה הוא לאלהים אבל לא יעד שיהיה כן אז אבל פעולת התמיד של משכן כאמרו ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים (שמות כט, מה) יעד בכל ענין זאת הפרשה אבל בשאר המקומות אמר להיות לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם שתהיה כל מגמת פניכם לעשות רצוני ולעבדני שכם אחד בלי ספק כמו שראוי שיעשה כל עם למלכו באמת: (ספורנו)

 כלי יקר  והתהלכתי בתוככם. פירש"י אטייל עמכם בגן עדן כו', דעתו לסלק מעל תורתינו הקדושה כל טוען ומערער האומר יש לי מקום ללון ולומר מאחר שלא נזכר בתורה עיקר השכר לנשמה, אם כן ודאי אין כח במצות אלו להנחיל עושיהם השכר הנפשי לעולם הבא, ותכלית עשייתם אינו כי אם לקבל השכר בעולם הזה האחוז בחבלי בוז. וכבר נתעוררו על ספק זה שלמים וכן רבים ובאו בהיתר ספק זה שבעה דעות זכרם מהרי"א בחבורו והאריך בהם, ואני באתי לקצר בכל היכולת ולסדרם פה כדי להסתים פי דוברי עתק על תורתינו הקדושה.

הדעה האחת, הוא דעת הרמב"ם, שכל אלו היעודים אינן עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד, ורצה לומר שאם תשמור מצותי אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה' בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש עיין בספר המדע (הלכות תשובה ט.א).

הדעה השניה, הוא דעת הראב"ע, בפר' האזינו (לב.לט) וז"ל ולפי דעתי שהתורה נתנה לכל ולא לאחד לבדו, ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי עמוק הוא עכ"ל. ודעתו לפי שקשה לצייר אותו שכר כי הגשמי לא ישיג ענין הרוחני, על כן העלימה התורה דבר עמוק זה מן ההמון מרוב קוצר דעתם.

הדעה השלישית, הוא דעת רבינו בחיי הזקן, זכרו הראב"ע פר' האזינו ונטה לדבריו וגם הרמב"ן נטה לדעה זו והוא, שכל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה דבר טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצות ויכלא הגשם מן הארץ כשאין עושין רצונו של מקום ברוך הוא, אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא, ואחר שמצינו בתורה עונש כרת אל הנפש החוטאת שתהיה נכרתת ממקום חוצבה מזה יש ללמוד שאם לא תחטא שתשוב אל מלונה אל מקום אשר היה שם אהלה בתחילה, ונראה שעל זה נאמר (תהלים לז.לד) קוה אל ה' וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה. רצה לומר באותו כרת המיועדת בתורה לרשעים תראה כי יש שכר נפשי שירוממך ה' לרשת ארץ החיים כי תעלה הנפש למקום חוצבה מדאיצטריך להכרית נפש הרשעים משם.

הדעה הרביעית היא, לפי שבימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת השם יתברך, והיו טוענים שכל הנעשה בעולם הכל בהכרח ולא ברצון. רצה הקדוש ברוך הוא לאמת פנת ההשגחה על ידי יעודים אלו אשר עיניהם הרואות שכל העושה רצון בוראו מושגח לטובה בכל ההשגחות הללו, ואילו היה מייעד להם השכר הרוחני עדיין ישארו בכפירה זו כי הרוצה לשקר ירחיק עדיו, ועיקר דעת הזה הוא דעת רבינו ניסים בפר' בראשית ושרשה בספר הכוזרי (מאמר ראשון קד-קו) כשאמר הכוזרי אל החבר רואה אני שיעודי זולתכם שמנים ודשנים יותר מיעודיכם, השיבו החבר אבל הם כלם לאחר המות ואין בחיים מהם מאומה ולא דבר שיעיד החוש עליהם, אמר הכוזרי ולא ראיתי אחד מהמאמינים ביעודים ההם מתאוים לקנותה מהרה, אבל אם היה בידו לאחרם אלף שנים ושהוא ישאר בזכירת החיים ובעול העולם הזה ורוב עצבונו היה בוחר בזה עכ"ל. וזה באמת תשובה נצחת לומר שיעדה התורה הדבר אשר בו האדם חפץ מאד.

הדעה החמישית היא, שקודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות הגוף, וכשנתן הקדוש ברוך הוא התורה ומנעם מן אותן עבודות הוצרך להבטיחם שגם על ידי שמירת התורה יזכו לאותן יעודים, ועל ידי עבודות הכוכבים ומזלות יחסרו כל אלה. אבל חיי העולם הבא לא הוצרך ליעדם כי גם על ידי אותן עבודות לא היו מובטחים בו. וזה דעת רב סעדיה בספר האמונות אשר לו וגם בספר מורה נבוכים חלק ג'.

הדעה הששית היא, שמאחר שנאמר והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם. שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר קל וחומר שתהיה דבקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר, הנה כל מה שיעדו הדתות המזויפות אחר המות יעדה התורה לנו גם בחיי העולם הזה והנבואה המצויה בינינו תוכיח וזו הדעה תמצא גם כן בתשובת החבר למלך הכוזר בסוף מאמר א' מספרו והחזיק בדעה זו רבינו ניסים בדרש החדש.

הדעה השביעית היא, שכל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה כי העולם נידון אחר רובו ויעוד הגשמים והתבואה והשלום וכיוצא בהם יהיה לכל ישראל כאחד, אבל שכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה אלא כל איש בפני עצמו נידון שם על פי מעשיו, ונרמזו במצות כיבוד אב ואם ושלוח הקן לכל איש מישראל, ודעה זו היא בספר עקרים וברמב"ן פרשת עקב (יא.יג) בפסוק בכל לבבכם עיין שם. בשבעה דרכים אלו ינוסו הדוברות עתק על תורתינו הקדושה, מלבד מה שראינו בעינינו כמה גדלה חיבת ה' אל אבותינו אברהם יצחק ויעקב. ואילו היתה הצלחתם בעולם הזה סוף הצלחתם אם כן מה יתרון היה לאברהם על נמרוד הרשע כי זה מלך בכיפה ואברהם היה נע ונד כל הימים מתהלך מאהל אל אהל מגוי אל גוי, וכן יצחק ויעקב לא ידענו מה היה להם מן השכר האמיתי כי אם זה השכר המיועד לזרעם הוא סוף שכרם מה כשרון לבעליו כי אחרי מותם ינחלו זרעם את הארץ והמה יצאו מן העולם ריקם מכל עמלם, ואפילו לישראל נוחלי הארץ מה יתרון להם אפילו בזמן השלוה על כל מלכי הארץ אשר צלחו ומלכו בעולם כמותם ומקצתם יותר מהמה, אין זה כי אם שרב טוב הצפון לצדיקים הוא חלקם ונחלתם של האבות ושל כל תולדותיהם כיוצא בהם כי תורה אחת לכלם. (כלי יקר)


{יג}  אֲנִ֞י יְהוָֹ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָֽאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָֽאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת: (פ)

 אונקלוס  אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִלְמֶהֱוֵי לְהוֹן עַבְדִין וְתַבָּרִית נִיר עַמְמַיָא מִנְכוֹן וְדַבָּרִית יָתְכוֹן לְחֵרוּתָא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דְאַפֵּיקִית יַתְכוֹן פְּרִיקִין מִן אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֶהֱוֵי לְהוֹן מְשַׁעְבְּדִין וּתְבָרִית נִיר שִׁעֲבּוּדְהוֹן מֵעִלַוֵיכוֹן וּדְבָרִית יַתְכוֹן מִבֵּינֵיהוֹן בְּנֵי חוֹרֵי וְהַלְכִית יַתְכוֹן בְּקוֹמָא זְקוּפָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אני ה' אלהיכם. כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ועשיתי לכם נסים גדולים: מטת. כמין יתד בשני ראשי העול המעכבים המוסרה שלא תצא מראש השור ויתיר הקשר, כמו עשה לך מוסרות ומוטות (ירמיה כז, ב.), קביליי"א בלע"ז: קוממיות. בקומה זקופה: (רש"י)

 אבן עזרא  מטת עולכם. משל כפר החורש שיעבוד אדמת בעליו וישראל השתעבדו בבנין האדמה כי כן כתוב: קוממיות. בקומה זקופה וריקי מוח אמרו כי הקללו' רבות מהברכות ולא אמרו אמת רק נאמרו הברכות כלל ונאמרו בקללות פרטים לירא ולהפחיד. השומעי' והמסתכל היטב יתברר לו דברי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  קוממיות. ב' תגין על הקו''ף שעתידין להיות קומתן מאה אמה ולמ''ד ר' אמה לכך יש בה שני תגין: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואומרו אני ה' וגו'. יתבאר על דרך מאמר חז''ל (ברכות י''ב) בפסוק ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את ישראל ממצרים וגו' שהכוונה היא שיאמרו חי ה' אשר העלה ישראל מארץ מצרים ומכל הארצות והוא אומרו אני ה' וגו' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים זה כנגד יציאת מצרים וכנגד אשר העלה אתכם מכל הארצות אמר ואשבור מוטות עולכם וגו' ולפי מה שפירשתי בפסוק (שמות כ') אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים יתבאר הכתוב גם כן על האופן עצמו יעויין שם: (אור החיים)

 ספורנו  קוממיות. על הפך אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה ותשימי כארץ גוך: (ספורנו)


{יד}  וְאִם-לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל-הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵֽלֶּה:

 אונקלוס  וְאִם לָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וְלָא תַעְבְּדוּן יָת כָּל פִּקוּדַיָא הָאִלֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִם לָא תִיצְבוּן לְמִשְׁמַע לְאוּלְפַן מֵאַלְפֵי אוֹרַיְיתָא וְלָא תַעַבְדוּן מִן רְעוּתֵיכוֹן יַת כָּל פִּיקוּדַיָא הָאִילֵן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם לא תשמעו לי. להיות עמלים בתורה, ולדעת מדרש חכמים. (ב) יכול לקיום המצות, כשהוא אומר ולא תעשו וגו' הרי קיום מצות אמור, הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. ומה תלמוד לומר לי, אין לי אלא זה המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו, וכן בנמרוד גבור ציד לפני ה' (בראשית י, ט.), שמכירו ומתכוין למרוד בו, וכן באנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד (שם יג, יג.), מכירים את רבונם ומתכוונים למרוד בו: ולא תעשו. משלא תלמדו, לא תעשו, (ג) הרי שתי עבירות (ת"כ פרשתא ב, ג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פירוש דקשה לרש"י למה שינה הכתוב דלעיל כתיב אם בחקתי תלכו דהיינו שתהיו עמלים בתורה והכא כתיב ואם לא תשמעו לי דהיה לו למכתב אם בחקתי לא תלכו בשלמא אי מיירי נמי במדרש חכמים אתי שפיר דתלי בשמיעה מפני שמדרש חכמים היא נקראת קבלה שהם קבלו איש מפי איש: (ג) דקשה לרש"י כיון שלא למדו ודאי לא יודעין לעשות, ומתרץ דאין הכי נמי דאמר הפסוק כן הואיל ולא תלמדו ודאי לא תעשו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את כל המצות. אלה הכתובים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואם לא תשמעו וגו'. צריך לדעת היכן נצטוו בתנאי על השמיעה בתחלת הפרשה שיוצדק לומר בכפל התנאי ואם לא תשמעו ולא היה צריך להתחיל אלא מואם בחקתי תמאסו, ונראה כי כאן נתכוון הכתוב להעירך כי מה שאמר בתחילת הדברים אם בחקתי שכוונתו היא על עסקי התורה ולזה רשם בהפכיותה שלילת השמיעה ואיזו מצוה שתלויה בשמע אוזן הוי אומר עסק התורה על דרך אומרו (ישעי' נ''ה) שמעו ותחי נפשכם ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א') ולצד שנתכוון ה' במאמר בחקתי לכל מה שפירשנו בה בכפל התנאי תלה כל המשך הרע מסיבת העדר התורה:

עוד לצד שרצה ה' לומר שלילת שמירת המצות ומיאון עשות רצונו יתברך לזה הקדים הסיבה ואמר שסיבת הדבר היא לצד שלא למדו תורה על דרך אומרם ז''ל (קדושין מ') אמר הקב''ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תורה תבלין הרי כי אין תקוה לינצל מהיצר על ידי עסק זולת התורה וכשיושלל מהתורה יטה אזנו ליצרו הרע:

עוד נתכוון להעיר לב נרדם כי כל שהולך בדרך לא טוב ודאי שהושלל ממנו ידיעת הבורא ב''ה וטובותיו והנמשך מעבודתו כי בודאי אם ישיג אדם חלק א' מערבות ידידות נעימות מתיקות ענף מענפי אור עליון יבז בלבו היות בעולם הזה מלך המלכים בערך קיום מצוה אחת והוא מה שהעיר ה' באומרו ואם לא תשמעו לי פירוש לשון הבנה אז הוא שאני חושש לכם שלא תעשו וגו' אבל אם תבינו ותדעו אותי אין לחוש והוא מאמר הנביא (ישעי' ה') לכן גלה עמי מבלי דעת:

עוד ירצה בהעיר עוד אומרו ולא תעשו את כל לפי מה שפירשתי בפסוק אם בחקתי תלכו וגו' באחד מן הדרכים שיכוון לומר שעל ידי עסק התורה יהיה בטוח מיצרו כי התורה מגנא ומצלא (סוטה כ''א) לזה אמר בכפל התנאי ואם לא תשמעו לי פירוש לי לשמי שהגם שילמדו התורה אם לא יהיה הלימוד לשמו יתברך ולא יעשו את כל המצות האלה פירוש אין מציל מיד יצר הרע ויבואו לידכם עבירות שאין מציל מהיצר אלא תורה לשמה:

עוד ירצה שאם לא ישמעו לתורה הגם שיסכימו לעשות כל המצות הוא מן האי האפשרות כי לא יוכל השיג דעת דקדוקי המצות ופרטיהם ולא ימנע מהכשל גם על דרך אומרם ז''ל (מנחות ק''י) זאת התורה לעולה וגו' כי העוסק בתורה אפילו בזמן חורבן הבית יכול לקיים כל המצות מה שאין כן אם לא יעסקו בתורה בודאי שלא יעשו את כל המצות:

עוד נתכוין באומרו תיבת לי להעיר כי אטימת אוזן מדברי תורה הוא כמי שבא לדבר עמו האדון מלך העולם וימאן לשמוע אליו והוא אומרו ואם לא תשמעו לי פירוש לי אין אתם רוצים לשמוע:

עוד יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז''ל (אלשיד איכה א') בפסוק ואותי עזבו ותורתי וגו' משל לתופש כנור וכו' ע''כ הרי שהגם שיהיו ישראל ב''מ עובדי עבודה זרה ועושים כל העבירות ויהיו עוסקים בתורה לא היה נחרב הבית והוא מה שנתחכם ה' להקדים ולומר ואם לא תשמעו לי אז הוא שאם לא תעשו את כל המצות ימשך לכם פורענות האמור בענין אבל אם תשמעו הגם שלא תעשו את כל וגו' יהיה דינם כתופש כנור וכו' האמור בדבריהם:

עוד ירצה על זה הדרך לצד שיודע ה' מחשבות לב האדם ותחבולות יצר הרע וסדר כניסתו עם האדם לזה דברה תורה כנגד יצר הרע והתחיל כנגד תחילת הפיתוי והנה כבר כתבתי לך פעמים רבות כי לצד שאיש ישראל קרובים לה' לא תיכון עצתו של יצר הרע לדבר אליו עשות הרע עד שירחיקהו מעט מעט כגונב את הקטן מבית אביו שבתחילה מושכו מעט מעט כמו כן בתחילה יתחיל היצר לדבר אליו כי נכון הדבר הבא מאת ה' כל הכתוב בתורה מי כמוך יחוש לדברי ה' אבל מה שהוסיפו חכמים כמה גדרים ושמירות וענפי האיסור מי יאמר כי כן צוה הבורא, וכשיטה אזנו להרהר אחריהם יוסיף להכותו כי יאמר אליו רבים המצות האלה ממך רמ''ח מצות עשה וענפיהם ולצד היות האדם מרוחק מעט מה' יוכל יכה בו:

וכנגד ב' פיתויים אלו אמר ואם לא תשמעו לי כאן מדבר על קבלת דברי חכמים והוא על דרך אומרו (דברים י''ז) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו' ומת האיש ההוא ודקדק לומר לי על דרך כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה לזה אמר (סנהדרין ק''י) ואם לא תשמעו, תדע שהדבר לי הוא נוגע ועוד כי החכמים היכל ה' המה:

וכנגד פיתוי הב' שמרבה בעיניו עול מ''ע כי רבים הם אמר ולא תעשו את כל המצות האלה גם נתכוון לומר שכל שאינו מאמין בדברי רבותינו בוודאי שלא יעשה אחת מכל המצות כי סדר המצות ואמיתותה הוא אשר גבלו ראשונים והמסרב לשמוע להם אין בידו אפילו אחת מכל מצות ה' ולזה לא אמר ואם לא תעשו כסדר שאמר בפסוק שאחר זה לצד שזה נמשך מאם לא תשמע ו: (אור החיים)

 ספורנו  ואם לא תשמעו לי. ללכת בחקותי כמבואר למעלה: ולא תעשו את כל המצות האלה. ומאחר שלא תלכו בחקותי לא תעשו את כל המצות אלא תעשו מהם הנראה בעיניכם בלבד: (ספורנו)


{טו}  וְאִם-בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת-מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת-בְּרִיתִֽי:

 אונקלוס  וְאִם בִּקְיָמַי תְּקוֹצוּן וְאִם יָת דִינַי תְּרַחֵק נַפְשְׁכוֹן בְּדִיל דְלָא לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּקוֹדַי לְאַשְׁנָיוּתְכוֹן יָת קְיָמִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בִּקְיָמֵי אוֹרַיְיתִי תְקוּצוּן וְאִין יַת סִדְרֵי דִינֵי תַּרְחִיק נַפְשָׁתֵיכוֹן בְּדִיל דְלָא לְמֶעְבַּד יַת כָּל פִּקוּדַי וְסוֹפְכוֹן לִמְבַטְלָא יַת קְיָימַי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם בחקתי תמאסו. מואס באחרים (ד) העושים: משפטי תגעל נפשכם. שונא החכמים: לבלתי עשות. מונע את אחרים מעשות: את כל מצותי. כופר שלא צויתים, לכך נאמר את כל מצותי, ולא נאמר את כל המצות: להפרכם את בריתי. כופר בעיקר. הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית, ואלו הן, לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דאם לא כן הא לעיל כתיב ולא תעשו דהיינו מאוס המצות אם כן ואם בחקותי תמאסו למה לי אלא מואס באחרים, וכן הוא פירוש ואת משפטי תגעל נפשכם וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  להפרכם. מלה זרה בדקדוק כי משקלי שמות הפעלים משתנים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואם בחקתי תמאסו. בעבור היות החוקים מצות לא נתגלה טעמם להמון ימאסו אותם הכסילים יאמרו מה החפץ לשם שלא אלבש הבגד הזה המרוקם ברקמי שש ותכלת ומה נועיל כי נשרוף הפרה ונזרוק עלינו האפר אבל המשפטים הכל חפצים בהם והכל צריכים אותם אין ישוב לעם ומדינה בלתי משפט ולא תגעל נפש שום אדם משפט מכה איש ומת (שמות כא יב) וכי ינצו (שם פסוק כב) ודיני השור והבור והשומרים וכיוצא בהם אבל המשפט אשר נעשה בעוברי המצות כאיש אשר יבעול העריות או יחלל השבת ויעשה אוב וידעוני בזה יקוצו מפני המצות שהן עול כבד על הרשעים ולכך אמר "ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי" כי הגעילה במשפטים כדי שלא יעשו המצות וטעם להפרכם את בריתי שתופר הברית לגמרי ויהיו בלא תורה להתיר לעצמם עריות בפרהסיא וכל תאוה תערב לנפשם ועל דרך האמת שתופר זאת הברית ותבטל היפך ונתתי שלום בארץ (פסוק ו) והוא מה שאמר (ירמיהו לא לא) אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם כי בעבור שבטלו את בריתי שלום בעלתי בם בעצמם (הרמב"ן)

 אור החיים  ואם בחקתי וגו'. צריך לדעת למה אמר ואם ולא סמך על ואם שאמר בתחילת הענין, עוד אומרו בחקתי שהיה צריך לומר ואם חקותי תמאסו כי על שלילתם לא תיכון הבי''ת כמאמר ואם את משפטי הסמוכה לה. עוד למה חזר פעם ב' לומר ואם, עוד למה לא כלל הכתוב יחד חקים ומשפטים ויאמר ואם חקתי ומשפטי תמאס או תגעל וגו', עוד למה ייחד הכתוב המאיסה לחקות וגעילת נפש למשפטים, עוד אחר שהזכיר מאיסה וגעילה מה צורך לומר לבלתי עשות ומה גם שכתב למעלה ולא תעשו את כל המצות והגם שפירשנו בו באחד מהדרכים שהוא המשך ממה שקדם אליו עם כל זה יתחייב ישוב משמעות הכתוב. עוד מה הוא כוונת אומרו להפרכם וגו':

אכן כוונת הכתוב הוא כנגד פיתוי יצר הרע המפתה לבטל מצות לא תעשה ויתחכם להתחיל להרחיק מדעת אדם מצות שהם חוקה בלא טעם באחד מב' דרכים או יאמר אליו כי לא יאמנו הדברים שיאמר אותם אלהי עולם או יאמר לו יהיה שנאמין שאמרם אין הדברים כפשטן, ולא יכוון אל הנשמע מהם וכשיטה אדם אזנו לדברי המסית אז יוסיף לדבר אליו גם במצות שיש להם טעם במצות ה' ויהיה הנקל עוברו פי ה' בכל שהוא מטעמים פגומים שיראה לו כיון שנתרחק מהקדושה ובעבירה אשר היצר לא ימצא לה טעם יחזור להוכיח מאותם העבירות שכבר הושרש זה האדם לעבור עליהם ויאמר אליו אמור נא לי מה רע ועונש הגיעך על אשר עברת על כמה עבירות שאסרה תורה ולא יזכירהו סיבת תחילת עוברו עליהם שהיתה בטענה הנשמעת לו בהוראות היצר אליו ויתאמץ עמו בעזר תאוה הגוברת עליו ויעבור פי ה' ואחר שעבר פי ה' פעם וב' הנה יבא עוד בטענה ההוגנת לו כי יותר יקל מעליו העונש אם יהיה מומר ויכפור בכל שאז לא יענישהו למעלה אם יבא לכלל העונש אלא על עון אחד שהמיר והפר ברית שנשבע בהר סיני מה שאין כן זולת זה יהיה נענש על כל פרט ופרט:

וכנגד הדרגות המסית בא הכתוב ואמר על ראשון ראשון שהתחיל לפתות במצות שהם חוקה ואם בחקתי שהם מצות שאין בהם טעם כמאמר חז''ל (במ''ר י''ט) שהשטן ואומות העולם אומרים מה מצוה זו ומה טעם יש בה לזה דקדק לומר בחקתי בי''ת הסיבה לומר כי לצד שהם חקות תמאסו אותן ותקבלו דברי היצר ואמר ואם לומר שהיא הדרגה אחרת שהוא ביטול גם מצות לא תעשה גם לומר שכל אחת כדאי לעצמו להביא עונש האמור בענין:

וכנגד פיתוי ב' של היצר אמר ואם את משפטי שהם מצות שיש בהם טעם תגעל נפשכם וטעם ששינה מהאמור בחוקים לדרכנו יש טעם נכון כי החקים העדר הטעם הוא אשר סבב המאיסה בהם מה שאין כן משפטים ישרי טעם סיבתם היא לצד שנפשם חמדה עשות רע לא לצד שאין טעם במצוה לזה אמר תגעל נפשכם ולזה לא אמר גם כן במשפטי כמאמר בחקתי:

עוד ירצה באומרו תגעל על פי מאמר החסידים בהבחנת האדם את נפשו לדעת מה היא אם עומדת בגדר טוב או נפש טמאה כי יוכר הדבר כפי תאות הנפש אשר תטה עשות יעויין דבריו בספר הישר לר''ת (שער ט') הוא מאמר תגעל נפשכם כי הנפש הרשעה תגעל קיום המצות ותבחר עשות רע לצד חלאים שבה שהוא בחינת רע כמאמר רז''ל (ברכות ס''א) רשעים יצר הרע שופטן והוא מה שגמר אומר לבלתי עשות את כל מצותי כי הנפש הלזו תגעל כל ענפי הקדושה ואומרו להפרכם כנגד פיתוי האחרון של יצר הרע שאומר אליו הפר ברית והמר כבודך להקל העונש ובא הכתוב וייעד עונש שלם בשוה גם לזה ובטל טענת המסית בפרט זה וכמאמר הנביא (יחזקאל כ''ה) הנה ככל הגוים בית יהודה וגו' והיתה התשובה לזה (שם כ ל''ג) אם לא ובחימה שפוכה אמלוך עליכם:

עוד יתבארו הכתובים על פי דבריהם ז''ל (זוהר ח''א ק'.) ששלימות עבודת ה' הוא באמצעות ג' דברים מחשבה דיבור מעשה, לזה כשכפל ה' התנאי אמר זכרון שלשתם, כנגד הדיבור אמר ואם לא תשמעו כנגד עסק התורה שהוא ההגיון, וכנגד המעשה אמר ולא תעשו וגו', וכנגד המחשבה אמר ואם בחקותי תמאסו ודבר זה ישנו במחשבה, ולצד שהמחשבה ישנה במוח ובלב לזה אמר כנגד המוח תמאסו, וכנגד הלב אמר תגעל נפשם כי הנפש הוא בלב כידוע:

עוד אפשר שהכתוב ידבר כנגד הדרגות שיהיו בכללות עם בני ישראל והם ג' כתות, האחד הם גדולי ישראל העומדים על התורה ועל העבודה, וכנגד כת זו אמר ואם לא תשמעו לי וגו', כי הכת הצדיקים צריכין לדקדק במצות ה' ולקיים כל התורה, ואם יזלזלו אפילו בענף קטן הרי זה מתחייב בנפשו, וכמאמרם ז''ל (יומא פ''ו.) וז''ל היכי דמי חילול ה' כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא ציצית ותפילין ובלא תורה, וכנגדם אמר הכתוב ואם לא תשמעו לי פירוש להשתדל בעסק התורה לשמה, ולא תעשו את כל המצות כללותיהם ופרטותים ודקדוקיהם שחסרון מעט יחשב לזדון גדול, ויש כת אחרת שאינם בני תורה אבל הם מושכלים ויודעים הכרת הטוב והישר, כנגדם אמר ואם בחקתי תמאסו כי לאלו יעניש הכתוב אפילו על ביטול מצות שאין בהם טעם ויחשב להם לזדונות, אבל על ביטול הדקדוקים שנענשים עליהם גדולי ישראל לא ישיגם כמו כן העונש, ויש כת אחרת שהם הסכלים שבעם ישראל שלא תשיג ידיעתם להכריח קיום החוקים שבתורה, וכנגדם אמר ואם את משפטי תגעל נפשכם, כי אלו לא יענשו עונש גדול האמור בענין אלא על ביטול המשפטים שהם מוסברים לשכל אנוש, אבל על החוקים ואין צריך לומר הדקדוקים שיענשו עליהם גדולי ישראל נידונים בהם כשוגגים וכשוטים האנוסים שעונשם קל עד מאד:

לבלתי עשות. כאן רשם ה' תנאי שלא יביא כל העונש האמור אלא אם עודם מסכימים בדעתם ללכת בדרכי הרע לבלתי עשות וגו', אבל אם דעתם לחזור, או הגם שאין דעתם לחזור אלא שהאדון ב''ה יודע שיחזרו בתשובה יאריך ה' אפו להם עד שובם אליו, ולא יביא עליהם את הרעה הכתובה:

להפרכם את בריתי. נתכוון להתנות עוד שלא יביא כל העונש אלא לעובר להכעיס כאומרו להפרכם את בריתי, אבל לעובר לתיאבון לא יבא לכלל העונשים. ורז''ל אמרו (תורת כהנים) ואם לא תשמעו וגו' יש אדם שאינו לומד אבל עושה ת''ל ולא תעשו, יש אדם שאינו לומד ולא עושה אבל אינו מואס באחרים ת''ל בחקתי תמאסו וגו', כל שאינו לומד אינו עושה, ומואס באחרים העושים, ושונא תלמיד חכמים דכתיב תגעל נפשכם, ולבסוף אינו מניח אחרים לעשות דכתיב לבלתי עשות, ולבסוף כופר בעיקר דכתיב להפרכם וגו' ע''כ, הנה לדבריהם ז''ל לא יבא עונש האמור אלא עד שיגיעו לגדר האחרון שכופר בעיקר, וטעם שלא אמר הכתוב גדר האחרון לבד, בא להודיע סיבת הסיבות שתסובב לאדם לבא למדה זו האחרונה, וממשמעות הדברים תשכיל כי בהכשל בראשונה יתגלגל וירד מטה מטה עד מדה האחרונה ומעתה יובן מאמר הנביא (ידמי' ט') על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי שהיא סיבה הראשונה שממנה יצאו כל פרטים הרעים רח''ל: (אור החיים)

 ספורנו  ואם בחקותי תמאסו. שלא בלבד תבטלום אבל תמאסו בם: ואם את משפמי תגעל נפשכם. תגעל אותם כמו שמקיא אדם בכונה מוסכמת מכלי אין דרך למאוס אותם בהיות טעמם נודע והגון: לבלתי עשות את כל מצותי. וזאת הגעילה למשפטים לא תהיה אלא כדי לפרוק מעליכם עול כל המצות כאמרם ז''ל (סנהדרין פרק ד' מיתות) יודעים היו ישראל בעבודה זרה שלא היה בה ממש ולא עבדו ע''ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא וכן העיד הנביא באמרו לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלהיהם כי רוח זנונים בקרבם: להפרכם את בריתי. כדי להיות כשאר האומות המולכות בעולם הזה בלי שום עול תורה ומצות כאמרו והעולה על רוחכם היו לא תהיה. אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן: (ספורנו)


{טז}  אַף-אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה-זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת-הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת-הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַֽרְעֲכֶ֔ם וַֽאֲכָלֻ֖הוּ אֹֽיְבֵיכֶֽם:

 אונקלוס  אַף אֲנָא אֶעְבֵּד דָא לְכוֹן וְאַסְעַר עֲלֵיכוֹן בַּהֶלְתָּא יָת שַׁחֶפְתָּא וְיָת קַדַחְתָּא מְחַשְׁכָן עַיְנִין וּמַפְּחַן נְפָשׁ וְתִזְרְעוּן לְרֵקָנוּן זַרְעֲכוֹן וְיֵיכְלֻנֵהּ בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד אֲנָא אַעֲבֵּיד דָא לְכוֹן וְאַגְרֵי עֲלֵיכוֹן מַחַת מוֹתְנָהָא יַת שְׁחִיפוּתָא וְיַת קַדְחוּתָא מְכַלְיָא עַיְינִין וּמְסַייְפָא נְפָשׁ וְתִזְרְעוּן לְרֵיקָנוּ זַרְעֲכוֹן דְלָא יַצְמַח וְכַתַּיָיא יֵיכְלוּן יַתְהוֹן בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והפקדתי עליכם. וצויתי (ה) עליכם: שחפת. חולי שמשחף את הבשר, אנפולי"ש בלע"ז, דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית (ו) פניו זעופה: קדחת. חולי שמקדיח את הגוף ומחממו ומבעירו, כמו כי אש קדחה באפי (דברים לב, כב.): מכלות עינים ומדיבת נפש. העינים צופות וכלות לראות שיקל וירפא, וסוף שלא ירפא, וידאבו הנפשות של משפחתו במותו. כל תאוה שאינה באה ותוחלת ממושכה, קרויה כליון עינים: וזרעתם לריק. תזרעו ולא תצמח, ואם (ז) תצמח, ואכלוהו אויביכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דקשה לרש"י דוהפקדתי משמע לשון פקדון ומה פקדון שייך הכא לכך פירש שהוא לשון צוואה: (ו) רוצה לומר מראית פניו של בשר שנפוח זעופה שאינו אדום כשאר בשר של אדם בריא: (ז) דקשה לרש"י דבתחלה אמר וזרעתם לריק זרעכם דמשמע שלא יצמח ואחר כך אמר ואכלוהו אויביכם דמשמע שיצמח. או יש לומר דקשה לרש"י היאך יזרע הזורע לריק הא בקרקע הוא זורע. ומתרץ לריק כלומר שלא יצמח וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והפקדתי עליכם. כאדם פקיד על אחר יעשה חפצו בו: בהלה את השחפת ואת הקדח'. חליים ידועים: וטעם את. עם: וטעם בהלה. שתבהלו ולא תדעו מה תעשו וי''א כי בהל' כפתאום ורבים אמרו כי השחפת והקדחת שנים חליים בזרע כמו השדפון והירקון כי כן כתוב בעבור וזרעתם לריק ואין צורך כי פירושו שיבואו להם חליים ואם באו שוללים לכפרים יאכלו הזרע כי אין מי שיצא אליהם לגרשם: וטעם מכלות עינים. שאלה החליים יחשכו עינים וידאבו הנפש והאל''ף חסר ממלת ומדיבות נפש וכן ממלת שקר מזין וי''א כי העינים מן הגוף בעבור ומדיבו' נפש ואין צורך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אף אני אעשה זאת לכם. על דרך האמת כמו בהפוך אף אני זאת אעשה לכם וזהו שמזכיר תמיד בפרשה "אני" והלכתי אף אני (פסוק כד) והכיתי אתכם גם אני (שם) ויסרתי אתכם אף אני (פסוק כח) והשמותי אני (פסוק לב) אף אני אלך עמם (פסוק מא) ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה לא די שאני אדון הדין אלא אף אני איסר וכו' והכלל כי הקב"ה כורת הברית הזאת וזה טעם "שבע על חטאתיכם" "שבע כחטאתיכם" והאלות הן אלות הברית כי הדבור מפי הגבורה ובלשון עצמו אעשה יסרתי והכתי ולכך אמר (פסוק מו) אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל כי הוא בשמו הגדול נתן הברית הזאת אבל במשנה תורה (דברים כח טו) אמר אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו ויזכיר שם תמיד לשון ארירה ופתח בהן ארור אתה (שם פסוק טז) כי הברכה נעדרת מהם ואמר יתן ה' (שם פסוק כד) וזהו מאמר רבותינו (מגילה לא) קללות שבת"כ בלשון רבים ומשה כי אמרן מפי הגבורה אמרן ושבמשנה תורה בלשון יחיד ומשה כי אמרן מפי עצמו אמרן כי הגבורה עשתה משה שליח בינה ובין כל ישראל ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו שכן תראה בתוכחות שאמר (בפסוק הקודם) ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם ואמר (שם) להפרכם את בריתי והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים (פסוק ל) כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות והוא שאמר (פסוק לא) והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא והעונשים עליהם חרב וחיה רעה ודבר ורעב וגלות בסוף כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (לב כד) ואמר בגלות (פסוקים לד לה) אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דהי"ב לו כא) למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה כן התרה בהם וכן הגיע אליהם א"כ דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות ובזכירת הארץ (פסוק מב) לא שימחול עונם ויסלח חטאתם ויוסיף אהבתם כקדם ולא שיאסוף את נדחיהם כי היה כן בעלותם מבבל שלא שבו רק יהודה ובנימין והנלוים עמהם מעט מקצת השבטים אשר גלו לבבל ושבו בדלות בעבדות מלכי פרס וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו רק שיתודו עונם ועון אבותם (פסוק מ) ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל (דניאל ט ה ח) חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו' למלכינו לשרינו ולאבותינו וכתיב (שם שם טז) כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה וכן נחמיה התודה (נחמיה א ה-יא) ועזרא אמר (שם ט לד) מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך הרי כי כולם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה רק תלה אותה בתשובה ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל אבל אמר (דברים כח טו) והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו אמר כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו שכך היה בבית שני כמו שאמרו (יומא ט) שבית ראשון מפני מה חרב מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני כמו שהעידו במסכת יומא שם (כא) ואמר בקללות (דברים כח מט) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד ואמר שם אל גוי אשר לא ידעת (שם פסוק לו) גוי אשר לא תשמע לשונו (שם פסוק מט) מפני רוב רחוקם מארצנו ולא כן בדברי הברית הזאת כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד ויחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם כענין שנאמר (מלכים ב יח כו) דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו וכן והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כח סד) הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו ואמר (שם פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות ובגלותנו זה היה שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים וכן מה שאומר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (פסוק לב) בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (שם פסוק מא) איננו הגלות שגלו אבות ובנים רק השבי ההוא לבנים לבדם והאבות נשארים בארץ ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם וכן ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא (שם פסוק מח) היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים ועוד ראיה שאמר (שם כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי ועל הליכתו שם נחרב הבית ולא אמר הכתוב "המלך אשר ימלוך עליך" אבל אמר "מלכך אשר תקים" רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מא) וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה והגאולה בברית ההיא השנית גאולה שלמה מעולה על כלם אמר (דברים ל א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והבטיח (שם פסוק ה) והטיבך והרבך מאבותיך שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל לא לששית העם ושם הבטיח שיכרת ויכלה המגלים אותנו שנאמר (שם פסוק ז) ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת הקב"ה כרת אותה כי כן היה שמו הגדול עמנו בבית הראשון והברית השנית שבפרשה והיה כי תבא מפי משה רמז לסילוק שכינתו לגמרי שלא היה בבית שני רק כבוד שמו שנאמר (חגי א ח) וארצה בו ואכבדה ותוספת הה"א רמז לשניה שבשם הגדול וכבר דרשו בו (יומא כא) מדרש אחר גם כן רמז לחמשה דברים שהיה הבית השני חסר וכו' (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואכלוהו. ג' במסורה ואכלוהו אויביכם ואכלוהו במקום קדוש ואכלוהו ויכלוהו פי' אני אמרתי ואכלוהו במקום קדוש שתשמרו מצותי ותשארו בארץ במקום קדוש ואתם לא עשיתם כן על כן ואכלוהו ויכלוהו ואת נוהו השמו ואכלוהו אוביכם: (בעל הטורים)

 אור החיים  אף אני וגו'. פירוש גם מדת הרחמים תסכים על הקללות עם מדת הדין:

והפקדתי וגו' השחפת וגו'. בחר ה' במין קללות אלו כנגד מדתם של הרשעים, ולצד שעיקר עונם היא מניעת עסק התורה מדד להם במדה עצמה, והנה התורה נמשלה לאש דכתיב (ירמי' כ''ג) הלא כה דברי כאש, ודע כי התורה תסגל ג' מעלות טובות בנפש אדם, הא' מבאמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת שאול לצרפה, ולזה אין אור של גיהנם שולט בהם (חגיגה כ''ז.) כי אשה גדול מכח אש גיהנם ואין תחלואי הנפש שבהם שולט אור של גיהנם, ולזה גיהנם צועק בהרע אין לי חפץ בצדיקים וכו' (שמו''ר ז') שהם מתישים כחה ומכבים אשה, והמעלה הב' שמאירה העינים, כי יש לך לדעת כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו התורה שנקראת אור דכתיב (משלי ו') ותורה אור, כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעינים כפי המושג בהביט אל האלהים, ולכל שלא האירו בתורה יקרא להם נביא ה' (ישעי' מ''ב) והעורים הביטו לראות, והמעלה הג' כי דברי תורה משמחי לב דכתיב (תהלים י''ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכתיב (שם צ''ז) ולישרי לב שמחה, וכנגד ג' מעלות אלו אמר ה' עונש מכוון לעוזבי ה', כנגד מה שמאנו לעסוק בתורה שהיא אש הקדושה יפקיד ה' עליהם שחפת וקדחת, גם הזכיר בהלה שהוא הפך המושג מעסק התורה שהוא ישוב השכל והתכוננות הדעת, וכנגד מאור עינים אמר מכלות עינים, וכנגד שמחת הלב אמר ודאבון נפש, ואמר וזרעתם לריק כנגד הצלחת העולם הזה:

גם ירמוז להצלחת עולם העליון על דרך אומרם ז''ל (עוקצין פ''ג) עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות, ודבר ידוע הוא שכל הדרגות יעודי שכר הטוב לצדיקים יש כנגדם עונשי הרשעים כאומרו (קהלת ז') גם זה לעומת זה עשה האלהים, וכשם שיש הדרגות השלש מאות ועשר יעודי הכשרים כנגדם שלש מאות ועשר טינופי היסורין לעושי רשעה ויקראו קרי ריק שעולה בהם שלש מאות ועשר, והוא מאמר וזרעתם לריק במקום להנחיל אוהבי י''ש יהיה לבחינת הרע ריק שהם כנגד מספר בקליפה, ואמר לשון זריעה כי יתייחס גם למפעלות לשון זה, על דרך אומרו (הושע י') זרעו לכם לצדקה וגו' ואומרו ואכלוהו אויביכם כי הקליפות נהנים ממעשה הרשעים, ויודיע הכתוב שהקליפות הם אויבי איש: (אור החיים)

 ספורנו  אף אני אעשה זאת לכם. אעשה מה שחשבתם לעשות שיהיה הברית מופר ובטל גם אתי כמו שאמרתי שבהיותכם לי לעם אהיה לכם לאלהים בלתי אמצעי: והפקדתי עליכם בהלה. אמנה עליכם פקידי בהלה כענין ולאלה אמר באזני עברו בעיר אחריו והכו אל תחוס עיניכם ולא תחמולו: ואכלוהו אויביכם. כמו שהיה הענין בימי השופטים כאמרו והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק וכל בני קדם: (ספורנו)


{יז}  וְנָֽתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין-רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם:

 אונקלוס  וְאֶתֵּן רוּגְזִי בְּכוֹן וְתִתַּבְּרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְיִרְדוּן בְּכוֹן סַנְאֵכוֹן וְתֵעִירְקוּן וְלֵית דְרָדִיף יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֶתֵּן פְּנִיוּתָא לְמֶעֱסוֹק בְּכוֹן וְתִיתְבְּרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְיִרְדוֹן בְּכוֹן סַנְאֵיכוֹן וּתְעַרְקוּן וְלֵית דְרָדִיף יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתתי פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי להרע לכם: ורדו בכם שנאיכם. כמשמעו, ישלטו בכם. אגדת ת"כ מפרשה זו (פרק ד.): אף אני אעשה זאת. איני מדבר אלא באף, וכן אף אני אלך עמם בקרי: והפקדתי עליכם. שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו, עד שהראשונה פקודה אצלכם, אביא אחרת ואסמכנה לה: בהלה. מכה המבהלת את הבריות, ואיזו, זו מכת (ח) מותן: את השחפת. יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה אבל בשרו שמור עליו, תלמוד לומר שחפת, שהוא נשחף, או עתים שהוא נשחף אבל נוח ואינו מקדיח, תלמוד לומר ואת הקדחת, מלמד שהוא מקדיח, או עתים שהוא מקדיח וסבור הוא בעצמו שיחיה, תלמוד לומר מכלות עינים, או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים שיחיה, תלמוד לומר ומדיבות נפש: וזרעתם לריק זרעכם. זורעה ואינה מצמחת, ומעתה מה אויביכם באים ואוכלים, ומה ת"ל ואכלוהו אויביכם, הא כיצד, זורעה שנה ראשונה, ואינה מצמחת, שנה שניה מצמחת (ט) ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור, (י) ושבפנים מתים ברעב שלא לקטו תבואה אשתקד. ד"א וזרעתם לריק זרעכם, כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהם ומגדלן, והחטא בא ומכלה אותם, שנאמר אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם (איכה ב, כב.): ונתתי פני בכם. כמו שנאמר בטובה ופניתי אליכם, כך נאמר ברעה ונתתי פני. משלו משל למלך שאמר לעבדיו פונה אני מכל עסקי ועוסק אני עמכם לרעה: ונגפתם לפני איביכם. שיהא המות הורג אתכם מבפנים, (כ) ובעלי דבביכון מקיפין אתכם מבחוץ (ת"כ פרק ד, ה.): ורדו בכם שנאיכם. שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, (ל) שבשעה שאומות העולם עובדי אלילים עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי, שנאמר והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו' (שופטים ו, ג.), ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ (שם ד.), אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם, וכן הוא אומר ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וגו' (מיכה ג, ג. ת"כ שם): ונסתם. מפני (מ) אימה: ואין רודף אתכם. מבלי (נ) כח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) יש מפרשים שהוא לשון המתנה כלומר שהבריות ממתינות וצופות שכל שעה יקל ממנו החולי וירפא וכשמת נבהלים הבריות שמת מיתה פתאומית. ויש מפרשים אותו לשון מתנים רצה לומר מכה המתחלת במתנים ואותה מכה מבהלת אותו ולשון מותן מלשון אוזן ששמע על הר סיני וכו' כלומר שהיה לו לומר אזנים הוא הדין נמי לשון מתנים: (ט) רוצה לומר וכשאירע פעם שנית שמצמחת: (י) רוצה לומר ומאספין להן תבואה כדי שיהא להם לאכול כשצרין על עיירות ישראל: (כ) ואם תאמר מנא ליה לרש"י לפרש כך הא כתיב ונגפתם לפני אויביכם משמע שיהיו הורגים אותם בחרבם. ויש לומר דהוכחת רש"י מדכתיב ונתתי פני בכם משמע שהוא מיתה בידי שמים דהיינו כרת שמת על מטתו קודם זמנו כדכתיב בפרשת קדושים ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו משמע כל מקום שכתיב פני שהוא כרת וכתיב אחריו ונגפתם לפני אויביכם משמע מיתה בידי אדם בסייף. ומתרץ שהכי פירושו הא דקאמר ונתתי פני בכם היינו שתהא המות הורגת אתכם מבפנים שהוא כרת והא דקאמר ונגפתם לפני אויביכם הכי פירושו ובעלי דבביכון מקיפין אתכם מבחוץ רוצה לומר עומדין מבחוץ ושמחים במיתתן נמצא שנתנגפו לפני אויביהם, אי נמי מדכתיב ונגפתם שהוא לשון מגפה שהוא מיתה בידי שמים: (ל) דקשה לרש"י בכם למה לי דהא כתיב ונגפתם אלא על כרחך לדרשא אתי והוצרך לומר תרתי מכם ובכם, משום דמהמדרש משמע שהרודים יהיו מכם ובקרא משמע שירדו בהם משום הכי פירש תרווייהו: (מ) דהא כתיב אחריו ואין רודף אם כן למה ינוסו אלא מפני אימה: (נ) דקשה לרש"י ברכה הוא שאין רודף אותם, ומתרץ משום שאין בהם כח לא צריכין לרדוף אותם דסבורין מה לנו לרודפם והא אין בהם כח למלחמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונתתי פני. קצפי ואפי כמו ופניה לא היו לה והטעם כי הנשארים שאין להם חליים אם יצאו אל האויבים ינגפו לפניהם ופעם ינוסו ואין רודף כטעם מחנה ארם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ורדו. שנים במסורה ורדו בכם שונאיכם ואידך ורדו בנוגשיהם אלו זכיתם ורדו בנוגשיהם עכשיו שלא זכיתם ורדו בכם שונאיכם: (בעל הטורים)

 אור החיים  ונתתי פני וגו', הם פני זעם, וטעם קריאת הדין פנים, לצד שתמיד עומדים לפני ה' כת המשמאילים שהם כת המשחיתים לזה יקראו פני ה', ועליהם אמר ונתתי פני ובזה ונגפתם לפני אויביכם הם האומות שהם ענפי כוחות הקליפה, גם נתכוין במאמר פני לומר שלא יסתיר פניו מהם כשימסרם ביד אויביהם שאם כן הם ח''ו מכלים את הכרם, והוא גילה רצונו יתברך בסוף הענין ואף גם זאת וגו' לא מאסתים לכלותם וגו', ואמר בכם למעט בית המקדש שלא תשלוט בו מדת הדין תחלה: (אור החיים)


{יח}  וְאִ֨ם-עַד-אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָֽסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל-חַטֹּֽאתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְאִם עַד אִלֵין לָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וְאוֹסֵף לְמִרְדֵי יָתְכוֹן שְׁבַע עַל חוֹבֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בָּתַר אִלֵין מַרְדְוָותָא לָא תִצְבּוּן לְמִשְׁמַע לְאוּלְפַן אוֹרַיְיתִי וְאוֹסֵף לְמִירְדֵי יַתְכוֹן שְׁבַע מָאחָאתָא עַל שְׁבַע עֲבֵירָן דִי חַטִיתוּן קֳדָמָי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם עד אלה. ואם בעוד אלה (ס) לא תשמעו: ויספתי. עוד יסורין (ע) אחרים: שבע על חטאתיכם. שבע פורעניות (פ) על ז' העבירות האמורות למעלה (ת"כ פרק ה, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דקשה לרש"י דואם עד אלה משמע שקבע להם זמן והכי קאמר ואם עבר הזמן ועדיין לא תשמעו לי ויספתי ליסרה וגו' וזה לא יתכן לומר שיקבע להם זמן לעבור על המצות לכך פירש דעד כמו בעוד דאם לא כן ואם על אלה מיבעי ליה: (ע) לא שאוסיף עוד להביא עליכם היסורים הראשונים פעם שניה שהרי יסורים השניים אינם ממין הראשונים: (פ) דקשה לרש"י דהפסוק משמע שהקדוש ברוך הוא יפרע להם שבע פעמים על העבירות וזה אינו דאין נפרע מאדם יותר ממה שהרשיע כנגדו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואם עד אלה. המכות: שבע. בעבור היותו חשבון שלם נאמר על לשון רבים וכן כי שבע יפול צדיק וקם עד עקרה ילדה שבעה ואין על חטאתיכם להוסיף שבעה רק ויספתי פעם אחרת כמו קול גדול ולא יסף: וטעם על חטאתיכם. בעבור חטאתיכם וי''א שהחשבון כמשמעו והראשון נכון כי אם נחשוב ושברתי אחד שמיכם כברזל שנים וארץ כנחושה ותם לריק ויבול הארץ ופרי העץ הנה שש ומכת חית השדה הנה שבע: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואם עד אלה. ס''ת מדה שאמדוד לכם מדה כנגד מדה: (בעל הטורים)

 אור החיים  לא תשמעו לי. תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי הנמנע שיחזרו בתשובה זולת על ידי התורה:

שבע על חטאתיכם. פירוש לשיעור חטאתם שהם שבע מדה כנגד מדה, ואלו הם ז' עבירות, א' לא שמעו, ב' לא עשו, ג' בחקותי מאסו, ד' משפטי השם געלו, ה' מונעים אחרים בלתי עשות, ו' הפרו ברית ואחר שיסרם ה' בלתי עשות ו' הפרו ברית, ואחר שיסרם ה' ולא שמעו לו וסגרו שערי התשובה הרי ז', ולטעם זה אנו מישבים מאמרם ז''ל שאמרו (ר''ה ט''ז:) ג' ספרים נפתחים בראש השנה כו' בינונים תלויים וכו' עד יום הכפורים וכו' ע''כ, פירוש לצד שתלה ה' להם לעשות תשובה ולא עשו הוכרע משקלם כרשעים: (אור החיים)

 כלי יקר  שבע על חטאתיכם. יש להתבונן שלשה פעמים אמר על חטאתיכם ופעם אחת הכניס בינתים שבע כחטאתיכם, ויש ג"כ שנוי לשון בארבע מקומות אלו ובודאי שלא היו על צד הקרי. ונראה שמתחילה אמר שבע על חטאתיכם כנגד שבע עונות שמנה רש"י ואמר שלא יהיה הפורעניות מכוונין מדה כנגד מדה לפי שכל מין במינו דבק יותר מן מין בשאינו מינו, על כן לא רצה ה' בחמלתו שתהיה המכה ממין החטא כדי שלא תדבק בהם המכה בחזקה כשימצא מין את מינו. אמנם אחר כך אמר אם תלכו עמי קרי. ותאמרו שודאי מקרה הוא לכם ולא יד ה' עשתה זאת מצד שאתם רואין שאין המכות ממין החטא ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם. מכוון מדה כנגד מדה למען תאמינו כי אין ערוד ממית אלא החטא ממית. (ברכות לג.) ואם באלה לא תוסרו שתעיזו פניכם לומר על כל פנים שמקרה הוא לכם ולא יועיל זה שראיתי לכוון המכות אל חטאתיכם, אז והלכתי אף אני עמכם בקרי. לפי שעד עכשיו עדיין לא עזבתי אתכם למקרים ויסרתי אתכם בעצמי כאשר ייסר איש את בנו אבל מאחר שהן כל אלה יפעל אל פעמים (איוב לג.כט) ולא יועיל מעתה אעזוב אתכם אל הקרי ואז יהיו בהכרח המכות שבע על חטאתיכם. ולא כחטאתיכם כי אין המקרה פועל בהשגחה לכוין המכות כנגד החטאים, ומספר שבע גם כן אינו בהשגחה רק אם כל שבעה כוכבי לכת הפועלים במקרה יפעלו בכם הרעות על כן יהיו במספר שבעה. ומה שנאמר והכתי אתכם גם אני אין זה מכה בפועל ממש אלא זו המכה משלי היא שאעזוב אתכם למקרי הזמן והמה יפעלו בכם הרעות בלי חמלה כי אין במקרה חמלה. אבל מכל מקום הדבר עדיין בספק כי שמא המקרה יפעל בהם הטובות ולא מילתא דפסיקא הוא, לכך אמר ואם בזאת לא תשמעו לי. ותאמרו על כל פנים כי מקרה הוא לכם והלכתי עמכם בחמת קרי הוסיף בחמת כי אדע לכוין השעה כשהמערכה בחימה עזה שפוכה ובאותו זמן אמליך אותה עליכם ואז תפעל בכם הרעות ודאי בלי ספק. (כלי יקר)


{יט}  וְשָֽׁבַרְתִּ֖י אֶת-גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָֽתַתִּ֤י אֶת-שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת-אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה:

 אונקלוס  וְאֶתְבַּר יָת יְקַר תָּקְפְּכוֹן וְאֶתֵּן יָת שְׁמַיָא דִי עִלָוֵיכוֹן תַּקִיפִין כְּפַרְזְלָא מִלַאֲחָתָא מִטְרָא וְאַרְעָא דִתְחוֹתֵיכוֹן חֲסִינָא כִּנְחָשָׁא מִלְמֶעְבַּד פֵּירִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִיתְבַּר יַת אִיקַר תְּקוֹף מִקְדָשֵׁיכוֹן וְאֶתֵּן יַת שְׁמַיָא דְעִילַוֵיכוֹן בְּרִידַן הֵי כְפַרְזְלָא דְלָא מְזִיעַ מִן דְלָא לְמַחְתָא לְכוֹן טַלִין וּמִיטְרִין וְאַרְעָא דִתְחוֹתֵיכוֹן הֵי כִנְחָשָׁא דִמְזִיעַ לְמוֹבְדָא פֵּירָהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ושברתי את גאון עזכם. זה בית המקדש, וכן הוא אומר הנני מחלל את מקדשי את גאון עוזכם (יחזקאל כד, כא.): ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה. זו קשה משל משה ששם הוא אומר והיו שמיך על ראשך נחשת וגו' (דברים כח, כג.), שיהיו השמים מזיעין כדרך שהנחשת מזיעה, והארץ אינה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, והיא משמרת פירותיה, אבל כאן השמים לא יהיו מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ויהא חורב בעולם, והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיעה, והיא (צ) מאבדת פירותיה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) כיון שהיא לחה הפירות נרקבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  גאון עוזכם השובע כטעם וישמן ישורון והגאה אם ישבר יפול וישח: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  את גאון. בגי' זה המקדש. את גאון עוזכם. בגי' זה ירושלים: (בעל הטורים)

 אור החיים  ושברתי את גאון עזכם. אמרו ז''ל (תורת כהנים) זה בית המקדש שנקרא כן, והכונה בזה כיון שלא חזרו בתשובה זה יורה שחושבים בדעתם כי ה' חפץ בהם עדיין ממה שעודו שוכן בתוכם ובזה מתחזקים לזה אמר ושברתי וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ושברתי את גאון עזכם. בחרבן משכן שילה, כאמרו ויתן לשבי עזו: (ספורנו)

 כלי יקר  ונתתי את שמיכם כברזל וארצכם כנחשה. ומשה אמר בהפך זה שמיכם כנחשה וארצכם כברזל (דברים כח.כג) לפי שרוב המפרשים הסכימו שכל תוכחה זו כנגד חורבן בית ראשון, ושבפר' כי תבא כנגד חורבן בית שני, וידוע שהברזל קשה מן הנחשת ובבית ראשון היה עיקר חטאם לשמים על ידי שעבדו לכוכבים ומזלות כמו שנאמר (ירמיה מד.יח) ומן אז חדלנו לקטר למלאכת השמים. על כן יהיו השמים קשים להם מן הארץ כמו שנאמר (איוב כ.כז) יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. כי גם השחיתו דרכם על הארץ. אבל בבית שני לא עבדו עבודה זרה והיתה עיקר רעתם בארץ על ידי שנאת חנם ומריבה שהיתה ביניהם ותשחת הארץ כמו בדור המבול, על כן תהיה הארץ קשה להם יותר מן השמים. (כלי יקר)


{כ}  וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּֽחֲכֶ֑ם וְלֹֽא-תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת-יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ:

 אונקלוס  וִיסוּפוּן לְרֵיקָנוּ חֵילֵיכוֹן וְלָא תִתֵּן אַרְעֲכוֹן יָת עֲלַלְתָּהּ וְאִילַן אַרְעָא לָא יִתֵּן אִבֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיסוּף לְרֵיקָנוּ חֵילֵיכוֹן וְלָא תִתֵּן אַרְעֲכוֹן יַת מַה דְאַתּוּן מַעֲלִין לְגַוָוהּ וְאִילַן דְאַנְפֵּי בָרָא יְקַלַח פֵּירוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותם לריק כחכם. הרי אדם שלא עמל שלא חרש שלא זרע שלא נכש (ק) שלא כסח שלא עדר ובשעת הקציר בא שדפון ומלקה אותו אין בכך כלום, אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש וכסח ועדר ובא שדפון ומלקה אותו, (ר) הרי שניו של זה קהות (ת"כ שם ד.): ולא תתן ארצכם את יבולה. אף מה שאתה (ש) מוביל לה בשעת הזרע (שם): ועץ הארץ. אפילו מן הארץ יהא לקוי, (ת) שלא יחניט פירותיו בשעת החנטה (שם): לא יתן. משמש למעלה ולמטה, אעץ ואפרי: לא יתן פריו. כשהוא מפרה משיר פירותיו, הרי שתי קללות, ויש כאן שבע פורעניות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) נוכש שמלקט עשבים רעים מתוך הזרעים. כסח קוצר. עודר חופר: (ר) ופירוש ותם לריק כחכם אחר העמל והטורח שטרחתם שאז שיניו קהות, שאם פירש כחכם על ממונם הבא מכח לא היה צריך למימר דכבר כתיב ונתתי שמיכם כברזל וגו' ומסתמא ותם לריק, (גור אריה) גם אין לומר שיתום כח גופם דאם כן לא היה לו למכתב לריק אלא ותם כחכם: (ש) דקשה לרש"י למה לו למכתב ארצכם היה לו לכתוב ולא תתן הארץ כמו שכתוב לעיל בברכה ונתנה הארץ יבולה, אלא ארצכם משמע אף מה שאתם מביאים שם בשעת הזרע משלכם אפילו זה לא תוציא, אי נמי דייק מדכתיב יבולה לשון מוביל שהוא מביא. רא"ם: (ת) דקשה לרש"י שהיה לו למכתב ועץ לא יתן פריו אבל הארץ למה ליה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותם לריק כחכם. שיגעתם בעבודת האדמה: (אבן עזרא)

 אור החיים  ותם לריק וגו'. כאלו אמר ותם כחכם לריק פירוש שכחם בשלימות יהיה לריק, ולצד שלפעמים לא ישלוט המשחית אלא בחלק כאן הודיע (ה') כי ישלטו בכל ר ח '' ל: (אור החיים)


{כא}  וְאִם-תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָֽסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּֽאתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְאִם תְּהָכוּן קֳדָמַי בְּקַשְׁיוּ וְלָא תֵיבוּן לְקַבָּלָא לְמֵימְרִי וְאוֹסֵף לֶאֱתָאָה עֲלֵיכוֹן מָחָא שְׁבַע כְּחוֹבֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין תַּהֲכוּן עִמִי בְּעַרְאַי וְלָא תִצְבּוּן לְמִשְׁמַע לְאוּלְפַן אוֹרַיְיתִי וְאוֹסִיף לְאַיְיתָאָה עֲלֵיכוֹן שִׁבְעָתָא מְחָא עַל שְׁבַע עֲבֵירָן דִי חֲטֵיתוּן קֳדָמָי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם תלכו עמי קרי. רבותינו אמרו עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצות. ומנחם פירש לשון מניעה, וכן הוקר רגלך (משלי כה, יז.), וכן יקר רוח, (משלי יז, כז.) וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס, לשון קושי, שמקשים לבם להמנע מהתקרב אלי: שבע כחטאתיכם. שבע פורעניות אחרים במספר שבע כחטאתיכם: (רש"י)

 אבן עזרא  קרי. אמרו רבים שפירושו גבורה ונצוח כאיש שיחזק לבו ולא יפחד למען שלא ינוצח ואין ריע לו וי''א שהוא מגזרת כל הקורו' והטעם שאמר בדברי הפלשתים כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא ועל ב' הפירושי' יחסר בי''ת כמו כי ששת ימים או יהי כן תלכו עמי הליכת קרי כאשר הראיתיך רבים כאלה והנה כתוב כחטאתיכם ולא יוסיף עליכם ועל חטאתיכם דבק עם ליסרה אתכם הטעם בעבור חטאתיכם: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כחטאתיכם. בגי' בין בשוגג בין במזיד: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואם תלכו עמי קרי. לצד שמכות אלו הם מכות המרגישות ומכירות השגחה כי ה' מיסר אותם, וכשאין חוזרים בתשובה אין מענה אלא לומר קרי הוא זו:

שבע כחטאתיכם. הגם שלא הרשיעו בעבירות חדשות אף על פי כן כיון שלא חזרו אחר היסורין יחשב להם כעושים מחדש: (אור החיים)


{כב}  וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת-חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֨יתָה֙ אֶת-בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וֶאֶגָרֵי בְכוֹן יָת חֵוַת בָּרָא וּתְתַכֵּל יָתְכוֹן וּתְשֵׁיצֵי יָת בְּעִירְכוֹן וְתַזְעֵר יָתְכוֹן וִיצַדְיָן אוֹרְחָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַגְרֵי בְּכוֹן רְשׁוּת חֵיוַת בָּרָא וְתִתְכַּל יַתְכוֹן וּתְשֵׁיצֵי יַת בְּעִירֵיכוֹן מִבָּרָא וְתַזְעֵיר יַתְכוֹן מִלְגֵיו וְיִצְדַיַן אוֹרְחַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והשלחתי. לשון (א) גירוי: ושכלה אתכם. אין לי אלא חיה משכלת שדרכה בכך, בהמה שאין דרכה בכך מנין, תלמוד לומר ושן בהמות אשלח (ב) בם (דברים לב, כד.), הרי שתים, ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה, תלמוד לומר עם חמת זוחלי עפר (שם), מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין כבר היו שנים (ג) בארץ ישראל, חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית: ושכלה אתכם. אלו (ד) הקטנים: והכריתה את בהמתכם. מבחוץ: והמעיטה אתכם. (ה) מבפנים: ונשמו דרכיכם. שבילים גדולים ושבילים קטנים, הרי שבע פורעניות, שן בהמה, ושן חיה, חמת זוחלי עפר, ושכלה, והכריתה, והמעיטה, ונשמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאין שייך לשון שליחות אלא בבר דעת: (ב) וכאן כתיב גם כן והשלחתי בכם וגו' לגזירה שוה: (ג) רש"י מביא זה שאל תקשה ליה ותתמה היאך מצינו שבהמה ממיתה בנשיכתה והביא מעשה דכבר היו כו': (ד) רוצה לומר כשמתים בניו של אדם כשהם קטנים נקרא משכל כמו שמצינו ברבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד ובאותו זמן היו קטנים, [וצריך עיון]. עיין פרשת תולדות: (ה) והא דשינה רש"י הלשון ונקט מבפנים גבי בני אדם. יש לומר דקשה ליה למה לא כתיב והכריתה בהמתכם ואתכם אלא משום דבהמה שהיתה מבחוץ בשדה יכריתו אותם מכל וכל, אבל האדם שהוא בפנים בתוך העיר משום הכי לא יכרית כולם אלא ימעיט אותם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והשלחתי בכם. מגזר' הנני משליח בך: ושכלה אתכם. בהריגת קטנים: והמעיטה אתכם. בהריגת הגדולים: ונשמו דרכיכם. כי אין דרך בטוח מפחד החיות שאינם ברשות אדם כאשר פירשתי: (אבן עזרא)

 אור החיים  חית השדה. כשם שהם עשו מעשה בהמות שלא הרגישו להערת מלכם תבא חית השדה ותעשה מעשיה בהם: (אור החיים)


{כג}  וְאִ֨ם-בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּֽסְר֖וּ לִ֑י וַֽהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי:

 אונקלוס  וְאִם בְּאִלֵין לָא תִתְרְדוּן לְמֵימְרִי וּתְהָכוּן קֳדָמַי בְּקַשְׁיוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בְּאִילֵין מַרְדְוָותָא לָא תִתְרְדוּן קֳדָמַי וְתַהֲכוּן קֳדָמַי בְּעַרְאֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תוסרו לי. לשוב (ו) אלי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דלשון לא תוסרו לי אין מיושב בפסוק דודאי לא ירצו לקבל היסורין. לכך פירש שאם בכל אלה היסורין לא תרצו לשוב אלי: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תוסרו. עתיד מבנין נפעל: (אבן עזרא)


{כד}  וְהָֽלַכְתִּ֧י אַף-אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם-אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל-חַטֹּֽאתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְאֵהַךְ אַף אֲנָא עִמְכוֹן בְּקַשְׁיוּ וְאַלְקֵי יָתְכוֹן אַף אֲנָא שְׁבַע עַל חוֹבֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִידַבֵּר אוּף אֲנָא יַתְכוֹן בְּעַרְאַי בְּעַלְמָא וְאֶמְחֵי יַתְכוֹן לְחוֹד אֲנָא שְׁבַע מָחָן עַל שְׁבַע עֲבֵירָן דִי חֲטִיתוּן קֳדָמָי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  על חטאתיכ'. דבק עם והכיתי: (אבן עזרא)

 אור החיים  והלכתי וגו' בקרי. פירוש שלא יביא עליהם יסורים מכוונים על חטאתם כמו שעשה מקודם שהיה מביא כחטאתם על דרך אומרו (תהלים ס''ב) תשלם לאיש כמעשהו, כי זה יעורר לב נרדם וישכילו להטיב מעשיו שכנגדם באה אליו הרעה, ואמר ה' כי אם ילכו עמו בקרי ולא ישכילו למעשה ה' אשר יעורר לבם בכיוון יסורין כנגד עונותיהם גם הוא ילך עמהם בקרי ויביא עליהם יסורין שאין להם דמיון למעשיהם הרעים והם חרב ומצור ודבר וסגירה ביד אויב ורעב שכולל ג' צרות הרי ז': (אור החיים)


{כה}  וְהֵֽבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֨מֶת֙ נְקַם-בְּרִ֔ית וְנֶֽאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל-עָֽרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֨בֶר֙ בְּת֣וֹכֲכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד-אוֹיֵֽב:

 אונקלוס  וְאַיְתִי עֲלֵיכוֹן דְקָטְלִין בְּחַרְבָּא וְיִתְפָּרְעוּן מִנְכוֹן פּוּרְעֲנוּתָא עַל דַעֲבַרְתּוּן עַל פִתְגָמֵי אוֹרַיְתָא וְתִתְכַּנְשׁוּן לְקִרְוֵיכוֹן וֶאֱגָרֵי מוֹתָנָא בֵּינֵיכוֹן וְתִתְמַסְרוּן בִּידָא דְסָנְאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַיְיתֵי עֲלֵיכוֹן עָם שְׁלוּפֵי חֶרֶב לְמִתְפְּרַע מִנְכוֹן עַל דִבְטַלְתּוּן יַת קֳיָימַי וְתִתְכַּנְשׁוּן מִן צְיָירָא לְקוּרְיֵיכוֹן וְאִיגְרֵי מוֹתָנָא בֵּינֵיכוֹן וְתִתְמַסְרוּן כַּד מִיתִין בְּיַד סַנְאֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  נקם ברית. ויש נקם שאינו בברית, (ז) כדרך שאר נקמות, וזהו סמוי עיניו (ח) של צדקיהו. דבר אחר נקם ברית, נקמת בריתי אשר (ט) עברתם. כל הבאת חרב שבמקרא, היא מלחמת (י) חיילות אויבים: ונאספתם. מן החוץ אל תוך הערים מפני המצור: ושלחתי דבר בתוככם. וע"י הדבר, ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים, (כ) וכשהם מוציאים את המת לקברו נתנים ביד אויב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רוצה לומר והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית משמע אותו חרב שכתוב בברית דהיינו תורה, אבל יש עוד נקם שאינו בברית והוא סימת וכו': (ח) סימת עינים אינו כתיב בתורה, אי נמי הכי פירושו נוקמת נקם ברית שהוא השבועה שנשבע צדקיהו ועבר על השבועה וסימא את עיני צדקיהו, ופירוש כשאר נקמות כלומר אם עברו על דברי תורה כגון גזל ועריות וכדומה להן: (ט) רוצה לומר התורה: (י) דקשה לרש"י דאיך אפשר שחרב יכה אותם מעצמו. והא דלא פירש זה לעיל גבי וחרב לא תעבור בארצכם. יש לומר משום דכתיב לעיל ונתתי שלום דמלת שלום הוא היפך המלחמות כדכתיב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה בודאי קאי אחיל המלחמה אבל הכא לא נזכר שום אויב אלא כדכתיב והבאתי עליכם חרב משום הכי פירש דמלת חרב יורה על חיל האויבים: (כ) דאם לא כן מה ענין הדבר אצל ונתתם ביד אויב. ואף על פי שעשו כל רעות לא היו מלינים את המת לפי שהארץ אינה יכולה לסבול שמסריח מיד אם מלינין אותו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נקם ברית. על כן אמרתי כי זאת הברית הכרותה בסיני הכתובה בפרשת אלה המשפטי' יום קבלו על נפשם ואמרו נעשה ונשמע אז נכרתה הברי' ואמר. להם כל הפרשה הזאת: ונאספתם אל עריכם. מפני החרב ושם אשלח הדבר והרעב עד שתרצו להנתן ביד האויב וזה טעם ונתתם ביד אויב והיא מלה מבנין נפעל: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  נקם. ב' במסורה נקם ברית נקם אחת משתי עיני גבי שמשון כדאיתא בסוטה שעברו פלשתים על שבועתם וזה הוא נקם ברית דהיינו שבועה דבשביל השבועה שעברו אמר אנקמה נקם אחת: (בעל הטורים)

 ספורנו  והבאתי עליכם חרב. כמו שהיה הענין בימי מלכי ישראל, כאמרו כי ידעתי את אשר תעשה לבני ישראל רעה מבצריהם תשלח באש ובחוריהם בחרב תהרוג: נוקמת נקם ברית. נוקמת באותה הנקמה הכתובה בספר הברית כאמרם ז''ל (סנהדרין פדק ד' מיתות) אף על פי שבטלו סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו: ונתתם ביד אויב. כענין עשרת השבטים ביד מלך אשור: (ספורנו)


{כו}  בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֘ מַטֵּה-לֶ֒חֶם֒ וְ֠אָפ֠וּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַֽאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ: (ס)

 אונקלוס  בִּדְאִתְּבַר לְכוֹן סָעִיד מֵיכְלָא וְיָפְיָן עֲסַר נְשִׁין לַחְמְכוֹן בְּתַנוּרָא חַד וִיתִיבוּן לַחְמְכוֹן בְּמַתְקְלָא וְתוֹכְלוּן וְלָא תִשְׂבְּעוּן: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  כַּד אֶתְבּוֹר לְכוֹן חוֹטָר כָּל סַעֲדֵי מְזוֹנָא וְיֵיאַפְיַין עֲשַר נְשִׁין לַחְמֵיכוֹן בְּתַנוּרָא חַד מִדְהוּא זְעֵיר וּמְדַדְיָן וּמְפַלְגָן לְכוֹן כַּד מִינְפַל בְּמַתְקָלָא וְתֵיכְלוּן וְלָא תִשְבְּעוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מטה לחם. לשון משען, כמו מטה עז (ירמיה מח, יז.): בשברי לכם מטה לחם. אשבור לכם כל מסעד אוכל, (ל) והם חצי רעב: ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. מחוסר (מ) עצים: והשיבו לחמכם במשקל. שתהא התבואה נרקבת ונעשית פת נפולה ומשתברת בתנור, והן יושבות ושוקלות את השברים לחלקם ביניהם: ואכלתם ולא תשבעו. זה מארה בתוך המעים בלחם. הרי ז' פורעניות, חרב, מצור, דבר, שבר מטה לחם, חוסר עצים, פת נפולה, מארה במעים. ונתתם אינה מן המנין (נ) שהיא החרב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) הוצרך לפרש מלת בשברי אשבור מפני שמלת בשברי פירוש בשעת שברי והמכוון פה שישבור ולא בעת שישבור: (מ) (גור אריה) דאי אפשר לומר מחמת חסרון לחם דהא כבר כתיב בשברי לכם וגו': (נ) דאם לא כן יהיו שמונה רק הוא החרב דכתיב ברישא דקרא ופירש ועל ידי החרב דהיינו חיילות האויבים אתם נתונים ביד האויבים על ידי הדבר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בשברי. שם הפעל ובא שבור כמו בשכבה ובקומה וטעם השבר בעבור מטה לחם והוא דרך משל ובישעיה משען לחם כי הלחם לבב אנוש יסעד: עשר נשים. כי הוא סך חשבון כי מנהג ישראל היה לאפות כל בית תנור לעצמו שיאכלו כל השבוע ומערכ' השבת תוכיח: והשיבו לחמכם במשקל. בעבור שהיא מעט: ואכלתם ולא תשבעו. יש רעב וישבע האוכל ממעט ואתם מאוכל הרבה לא ישבעו: (אבן עזרא)


{כז}  וְאִ֨ם-בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַֽהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי:

 אונקלוס  וְאִם בְּדָא לָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וּתְהָכוּן קֳדָמַי בְּקַשְׁיוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בַּהֲדָא תּוֹכַחְתָּא לָא תִשְׁמְעוּן לְאוּלְפַן אוֹרַייְתִי וּתְהַלְכוּן קֳדָמַי בְּעַרְאַי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואם בזאת. במכה הזאת. וכן ואם באלה באלה המכות הנזכרו ': (אבן עזרא)


{כח}  וְהָֽלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּֽחֲמַת-קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף-אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל-חַטֹּֽאתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְאֵהַךְ עִמְכוֹן בִּתְקוֹף רְגַז וְאִרְדֵי יָתְכוֹן אַף אֲנָא שְׁבַע עַל חוֹבֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִידַבֵּר אוּף אֲנָא יַתְכוֹן בְּעַרְאַי בְּעַלְמָא וְאִירְדֵי יַתְכוֹן לְחוֹד אֲנָא שְׁבַע מְחָן עַל שְׁבַע עֲבֵירָן דִי חֲטֵיתוּן קֳדָמָי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  על חטאתיכם. דבק עם ויסרתי: (אבן עזרא)


{כט}  וַֽאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹֽתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ:

 אונקלוס  וְתֵיכְלוּן בְּשַׂר בְּנֵיכוֹן וּבְשַׂר בְּנָתֵיכוֹן תֵּיכְלוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיכְלוּן בְּשַר בְּנֵיכוֹן וּבְשַר בְּנָתֵיכוֹן אָמַר משֶׁה נְבִיָא כַּמָה קַשְׁיָין הִינוּן חוֹבַיָא וּמָה מְרִירִין אִינוּן חַטְיָיאֵי דִי גָרְמוּ לְאַבְהָתָא לְמֵיכַל בְּשַר בְּנֵיהוֹן וּבְנָתֵיהוֹן עַל דְלָא נָטְרוּ מִצְוָתָא דְאוֹרַייְתָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם. אין למעלה מן הרעב הזה ולא יהיה לכם מקום לזעוק ולהתפלל להושע מהרעב כי אשמיד במותיכם מקום הזבחים: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואכלתם בשר בניכם וגו' תאכלו. טעם שכפל לומר תאכלו פעם ב' לומר שאפילו אחר שכבר אכלו לא יכמרו רחמיהם כדרך הרגיל להנחם אחר מעשה ויכמרו רחמיהם ויבכו הוי בני הוי בתי אלא עוד יסכימו לאכול אם ימצאום מחדש:

או ירצה כי יקדימו לאכול הבנים, והטעם לצד שנותנים עיניהם לאכול גם הבנות לזה יקדימו הבנים שיש בהם ספק שימאנו ויברחו בראות הבנות נאכלות מה שאין לחוש כמו כן בבנות כי אין כח בהם כזכרים, והוא אומרו ואכלתם בשר בניכם וטעם הקדמת הבנים ולא הבנות לא לצד שאין דעתכם לאכול הבנות אלא תוסיפו גם כן לאכול בשר בנותיכם ואתם מקדימין הבנים שיש לחוש לטעם מורגש:

או יאמר על זה הדרך כי לצד שרחמי האב על הבנים יותר מהבנות (רש''י שבת ס''ו:) לזה הם מתחכמין לאכול הבנים תחלה כדי שבזה יהיה נקל להם לאכול הבנות, וזה שיעור הכתוב ואכלתם בשר בניכם וטעם הקדימה כדי שבשר בנותיכם תאכלו פירוש לא יכאב לבבכם כפי מה שקדם ויהיה לכם כמאכל הרגיל: (אור החיים)


{ל}  וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת-בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת-חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת-פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל-פִּגְרֵ֖י גִּלּֽוּלֵיכֶ֑ם וְגָֽעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם:

 אונקלוס  וֶאֱשֵׁיצֵי יָת בָּמָתֵיכוֹן וֶאֱקַצֵץ יָת חֲנִיסְנְסֵיכוֹן וְאֶתֵּן יָת פִּגְרֵיכוֹן עַל פִּגוּר טַעֲוָתְכוֹן וִירַחֵק מֵימְרִי יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֵישֵׁיצֵי יַת בָּמוֹתֵיכוֹן וְאִפְכַר יַת מְנַחֲשֵׁיכוֹן וּקְסָמֵיכוֹן וְאֶשַׁוֵי יַת פִּגְרֵיכוֹן רְמָאִין עַל פִּגְרֵי טַעֲוָותֵיכוֹן וְתִירְחֵק מֵימְרִי יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  במתיכם. מגדלים וברניות: חמניכם. מין עבודת אלילים שמעמידין על הגגות, ועל שם שמעמידין בחמה קרויין חמנים: ונתתי את פגריכם. תפוחי רעב היו, ומוציאים יראתם מחיקם (ס) ומנשקים אותם, וכרסו נבקעת ונופל עליה: וגעלה נפשי אתכם. זה סילוק שכינה (ת"כ פרק ו, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רש"י רוצה לפרש היאך בא מה שכתב בקרא ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם דמשמע כשהם מתים הם נופלים על עבודה זרה שלהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חמניכם. מגזר' חמה בתים העשויי' להשתחו' לשמש והנו''ן נוסף כנו''ן נשים רחמניות: פגריכם. גופותיכם כמו פגר מובס: גלולים. שם גנאי לעבודת כוכבים מגזר' כאשר יבער הגלל והטעם כי בהתחברכם לבתי עבוד' כוכבים שם תהרגו וישחיתו אויביכם צורת גלוליכם ואני לא אושיעכם: וגעלה נפשי אתכם. שתסור השכינה אז תחרבנה עריכם ונשמו המקדשים שלכם והטעם בתחלה היו מקדשי: (אבן עזרא)

 אור החיים  וגעלה נפשי וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כי פשיטא שתגעל נפשו שהרי בזמן שהם צדיקים גמורים נתברכו שלא תגעל נפשו והדבר מובן שלא תהיה ברכה זו נוהגת בימי רשעם, ואם בא לומר הפכיות הברכות, היה לו לומר הפכיות כל השאר, אלא ודאי שלא אמר אלא העונשים שהם לבד העדר הברכות, ונראה שנתכוין לומר שאפילו בערך הצדיקים שיהיו בזמן ההוא תגעל נפשי מהם בסוד (הושע ד') וכשל גם נביא עמך, גם נתכוון שלא יתנבאו עוד בישראל נביאים כי לא יופיע ה' שכינתו המתיחס לה בחינת נפש בהם, וקללה זו אין קללה למעלה ממנו, ולזה קבעה אחר כמה קללות, הא למדת שהיא גדולה ממה שלפניה, והיא שנתקיימה בזמן הזה ולה כלו עינינו ודאבה מאוד נפשנו אוי נא לנו: (אור החיים)

 ספורנו  ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם. בהיות העיר במצור כמו שספרו על אליהו הצדיק שמצא תינוק מוטל ברעב וכשאמר לו אמור שמע ישראל ותחיה השיב הס כי לא להזכיר בשם ה' והוציא יראתו מחיקו ונשקה ומת עליה: (ספורנו)


{לא}  וְנָֽתַתִּ֤י אֶת-עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַֽהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם:

 אונקלוס  וְאֶתֵּן יָת קִרְוֵיכוֹן צָדָא וְאֶצְדֵי יָת מַקְדְשֵׁיכוֹן וְלָא אֲקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֻרְבַּן כְּנִשָׁתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאֶתֵּן יַת קוּרְיֵיכוֹן צַדְיָין וַאֲשַׁעְמֵם יַת מוּקְדָשֵׁיכוֹן וְלָא אֲקַבֵּל בְּרַעֲוָא רֵיחַ קוּרְבָּנֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונתתי את עריכם חרבה. יכול מאדם, כשהוא אומר והשימותי אני את הארץ, הרי אדם אמור, הא מה אני מקיים חרבה, מעובר ושב: והשימותי את מקדשיכם. יכול מן הקרבנות, כשהוא אומר ולא אריח הרי קרבנות אמורים, הא מה אני מקיים והשימותי את מקדשיכם מן הגדודיות, שיירות של ישראל שהיו מתקדשות ונועדות לבא שם. הרי שבע פורעניות, אכילת בשר בנים ובנות, והשמדת במות הרי שתים, כריתת חמנים אין כאן פורענות אלא על ידי השמדת הבירניות יפלו החמנים שבראשי הגגות ויכרתו, ונתתי את פגריכם וגו' הרי שלש, סלוק שכינה ארבע, חרבן ערים, שממון מקדש מן הגדודיות, ולא אריח קרבנות, הרי שבע: (רש"י)

 אבן עזרא  ולא אריח בריח. והטעם כי כבוד השם מלא שמים וארץ וכתוב על נח וידח ה' את ריח הניחוח והטעם שלא אקבל עולה אחרי כן מכם ואחר שאמר עריכם ומקדשיכם אמר את הארץ כל ארץ ישראל: (אבן עזרא)

 אור החיים  ונתתי את עריכם חרבה. פירוש אפילו ישוב כשאר עיירות לגוים לא תהיה, וזה עגמת נפש גדול גם זה יגיד ב''מ כליון התקוה ציון מדבר היתה וגו' (ישעי' ס''ד) כל זמן שישראל לא יטיבו דרכיהם:

והשמותי וגו'. פירוש השראת הטומאה ושימת שכונתה בבית המקדש, כי הקליפה תקרא שממון, וכבר הודיעו המקובלים כי שם הרגיעה שידה ורגל ס''מ דורכת על בית ה', אשר על זה יקרעו לבם ותערג נפש כל חי למול בעל הבירה:

ולא אריח וגו'. פירוש שלא יתרצה במעשיהם הטובים שגם להם יתיחס ריח ניחוח, וכמו כן אמר ירמיה (איכה ג') שתם תפלתי: (אור החיים)

 ספורנו  ונתתי את עריכם חרבה. על ידי מלך בבל ושריו: והשימותי את מקדשיכם. על ידי נכוזראדן: ולא אריח בריח ניחוחכם. אף על פי שהיו בו אז הכהנים בני צדוק שהיה קרבנם ריח ניחוח בלי ספק מכל מקום לא היה לרצון לאשמת העם: (ספורנו)


{לב}  וַֽהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת-הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמֲמ֤וּ עָלֶ֨יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיּֽשְׁבִ֖ים בָּֽהּ:

 אונקלוס  וְאֶצְדֵי אֲנָא יָת אַרְעָא וִיצָדְיוּן עֲלַהּ בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן דְיָתְבוּן בַּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַצְדֵי לְחוֹד אֲנָא יַת אַרְעָא דְלָא יְהֵי עֲלָהּ נְיַיח רוּחָא וְיִצְדוּן הֵיכְדֵין עֲלָהּ סַנְאֵיכוֹן דְשַׁרְיָין בָּהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והשמתי אני את הארץ. זו מדה טובה (ע) לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, (פ) שתהא שוממה מיושביה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דקשה לרש"י למה לא מנה אותן בכלל הפורעניות ויהיו שמונה לכן פירש זו מדה טובה וכו', ואין להקשות למה לא מנה בכלל הפורענות ואתכם אזרה וגו' שהוא יותר קשה. ויש לומר מאחר שהפסיק במדה טובה לא חשיב בכלל הפורענות דלעיל וקל להבין, ודלא כהרא"ם שפירש זו מדה טובה קושטא דמלתא קאמר אבל אינו רוצה לומר אם לא יהיה מדה טובה אלא פורענות אם כן יהיה שמונה דאם כן תקשה לך ואתכם אזרה בגוים שהיא מדת פורענות והא יהיו שמונה אלא על כרחך צריך לומר שאין הכתוב מקפיד אם נשלם מספר שבעה פורענות שמוסיף עוד פורענות אחרים נוספים על השבע, עד כאן לשונו: (פ) כלומר מה שכתוב בקרא ושממו עליה אויביכם שלא יוכלו לדור בארצכם מחמת שממון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ושממו עליה. כל כך תהיה שממה שגם האויבים הדרים ישומו עליה הפך משוש לכל הארץ: (אבן עזרא)

 אור החיים  והשמותי אני. אמר אני פירוש מדה זו ה' בכבודו יעשנה, והטעם כי היא מדה טובה כמאמר רז''ל (תורת כהנים) שלא ימצאו אויבים נחת רוח: (אור החיים)


{לג}  וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַֽהֲרִֽיקֹתִ֥י אַֽחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָֽיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָֽרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה:

 אונקלוס  וְיָתְכוֹן אֲבַדַר בֵּינֵי עַמְמַיָא וֶאֱגָרֵי בַתְרֵיכוֹן דְקַטְלִין בְּחַרְבָּא וּתְהֵי אַרְעֲכוֹן צָדְיָא וְקִרְוֵיכוֹן יְהוֹן חָרְבָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַתְכוֹן אַדְרֵי בֵּינֵי עַמְמַיָא וְאַגְרֵי בַּתְרֵיכוֹן עַם שְׁלוּפֵי חֶרֶב וּתְהֵי אַרְעֲכוֹן צַדְיָיא וְקוּרְיֵיכוֹן יֶהֶוְויָין צַדִיאָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואתכם אזרה בגוים. זו מדה קשה, שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד רואים זה את זה ומתנחמין, וישראל נזרו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחבירתה: והריקתי. כששולף החרב מתרוקן הנדן. (צ) ומדרשו חרב הנשמטת אחריכם אינה חוזרת מהר, (ק) כאדם שמריק את המים ואין (ר) סופן לחזור: והיתה ארצכם שממה. שלא תמהרו לשוב לתוכה, ומתוך כך עריכם יהיו חרבה, נראות לכם חרבות, שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירו וסופו לחזור כאילו אין כרמו וביתו חרבים, כך שנויה בת"כ (פרק ז, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דלשון ריק לא נופל אחרב כמו שפירש בפרשת בשלח. הנדן רצה לומר תיק החרב: (ק) ולכך כתיב והריקותי: (ר) רוצה לומר אותן מים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אזרה. מבנין הכבד הדגוש ולא די שתזרו עד אשר אריק אחריכם חרב: וטעם אריק. מנדנה: והיתה ארצכם. דבק עם הפסוק הבא אחריו והטעם כאשר תהיה ארצכם שממה אז תרצה הארץ וזאת המלה כמו תשלי' וכן עד ירצה כשכיר יומו כי נרצה עונה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואתכם אזרה. הזי''ן עקומה לומר לך שנתתי לכם ארץ ז' עממין לקיים התורה שחצבה עמודיה שבעה. ואתם שבעה תועבות בלבבכם לכך אתכם אזרה: והריקותי. ב' במסורה הכא ואידך והריקותי לכם ברכה עד בלי די ואתם לא רציתם לקיים מצותי על כן והריקותם אחריכם חרב: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואתכם אזרה וגו'. יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז''ל במסכת כתובות (קי''א.) שהשביע ה' את ישראל ג' שבועות, א' שלא יעלו בחומה פירוש ביד חזקה, ואחד שלא ימרדו באומות העולם וכו' ע''כ, והוא מאמר ואתכם אזרה בגוים כאן רמז לב' דברים, אומרו אזרה שלא יעלו בחומה, בגוים שלא ימרדו בגוים, ואומרו והריקותי אחריכם חרב יתבאר על דרך שגמר שם וז''ל אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אם אתם מקיימין השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה ע''כ, והוא אומרו והריקותי אחריכם חרב שתהיה חרב מרוטה לפניכם אם לא תקיימו גזירת זרוי בגוים כנזכר יהיה בשרכם וגו', ואומרו עוד והיתה ארצכם וגו' חרבה הוא נתינת טעם על הדבר למה יחפוץ ה' בזרוי בגוים כדי שתהיה ארץ שממה וערים חרבות כדי שאז תרצה הארץ וגו', לזה צריך שתהיו אתם בארץ אויביכם, והוא אומרו ואתם וגו': (אור החיים)

 ספורנו  ואתכם אזרה בגוים. בלכתם למצרים אחר החרבן: והריקותי אחריכם חרב. חרב נבוכדנצר במצרים כאמרו החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים: (ספורנו)


{לד}  אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הָשַּׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת-שַׁבְּתֹתֶֽיהָ:

 אונקלוס  בְּכֵן תַּרְעֵי אַרְעָא יָת שְׁמִטָהָא כֹּל יוֹמִין דִי צְדִיאַת וְאַתּוּן בְּאַרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן בְּכֵן תַּשְׁמֵט אַרְעָא וְתִרְעֵי יָת שְׁמִטָּהָא: (אונקלוס)

 יונתן  הָא בְּכֵן תַּרְעֵי אַרְעָא יַת שְׁנֵי שְׁמִיטָהָא כָּל יוֹמִין דְהִיא צַדְיָא מִנְכוֹן וְאַתּוּן תֶּהֱווֹן מִיטַלְטְלִין בַּאֲרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן בְּכֵן תִּתְנַיַיח אַרְעָא וְתִרְעֵי יַת שִׁזְבֵי שְׁמִיטָהָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אז תרצה. תפייס את כעס המקום, (ש) שכעס על שמטותיה: והרצת. למלך את שבתותיה: (כל ימי השמה. לשון העשות, ומ"ם דגש במקום כפל שממה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) כתב הרא"ם אין פירוש תפייס כעס המקום אמלת תרצה כי מלת תרצה היא פועל יוצא לשני ותפייס כעס המקום הוא פועל יוצא לשלישי פירוש הארץ תרצה את כעסו של מקום, אלא פירוש תפייס כעס המקום הוא פירושו של והרצת את שבתותיה דכתיב בסיפא דקרא ופירוש מלת תרצה היא תתפייס ופירושו אז תתפייס הארץ מן שבתותיה, ומפני שתכלית התפייסות הארץ הוא כדי שתחזור ותפייס את המקום כתב רש"י זכרונו לברכה מתחלה התכלית ואמר תפייס את כעס המקום והראיה על זה שהרי גבי והרצת פירש למלך פירוש שחסר מלת למלך וגבי מלת תרצה הארץ לא פירש חסירות מלת למלך לומר תפייס למלך מכעסו אלא על כרחך צריך לומר דלעיל לא פירש רק הכוונה ואמר תפייס את כעס המקום. (גור אריה) פירוש מלת תרצה מלשון פיוס שהם קרובים בענין ואמר תפייס כעס המקום שאין לפרש שתפייס השמיטות שאין שייך לפייס השמיטות שכבר עברו עליהם אלא יפייסו כעס המקום שכעס על השמיטות. אבל והרצת את שבתותיה שהוא לשון הפעיל שלא כתב ותרצה שבתותיה כמו בראש המקרא פירושו והרצת למלך שבתותיה שהוא פועל יוצא לשלישי שהארץ תפייס השמיטות למלך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שבתותיה. שמיטות ויובלים וכן כתוב עד רצתה הארץ את שבתותיה ושם פירשתיו: השמה. שם ומשקלי השמות משתנים: וטעם כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם. שתהיה שממה מכם אז תשבת ותמצא מנוחה למלא' שבתותיה: וטעם (לה) כל ימי השמה תשבות. מספר השנים שתשבות וביחזקאל מפורש: (אבן עזרא)

 ספורנו  אז תרצה הארץ. תשלם ותפרע: את שבתותיה. שמטין ויובלות כמו שבאר באמרו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה: (ספורנו)


{לה}  כָּל-יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹא-שָֽׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹֽתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ:

 אונקלוס  כָּל יוֹמִין דִי צְדִיאַת תַּשְׁמֵט יָת דִי לָא שְׁמֵטַת בִּשְׁמִטֵיכוֹן כַּד הֲוֵיתוּן יָתְבִין עֲלַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל יוֹמִין דְהִיא צַדְיָא מִנְכוֹן תִּתְנַיַיח הֵי כְּמָא דְלָא אִתְנַיְיחַת יַת שְׁנֵי שְׁמִיטֵיכוֹן כַּד הֲוֵיתוּן שַׁרְיָין עֲלָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  את אשר לא שבתה. שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד ע' שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה. שלש מאות ותשעים היו שני עונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים, ובני יהודה הכעיסו לפניו מ' שנה משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים, הוא שנאמר ביחזקאל ואתה שכב על צדך השמאלית וגו' (יחזקאל ד, ד.), וכלית את אלה וגו' ושכבת על צדך הימנית ארבעים יום (ת) ונשאת את עון בית יהודה (שם ו.), ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין, ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו, הרי ארבעים ושש. ואם תאמר שנות מנשה חמשים וחמש היו, (א) מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנה, וכל שנות רשעו עשרים ושתים, כמו שאמרו באגדת חלק, ושל אמון שתים, ואחת עשרה ליהויקים, וכנגדן לצדקיהו. צא וחשוב לארבע מאות ושלשים ושש שנה שמיטין ויובלות שבהם, והם שש עשרה למאה י"ד שמיטין וב' יובלות הרי לארבע מאות שנה ששים וארבע, לשלשים ושש שנה חמש שמיטות, הרי שבעים חסר אחת, ועוד שנה יתירה שנכנסה בשמטה המשלמת לשבעים. (נ"א ואותו יובל שגלו שלא נגמר בעונם נחשב להם). ועליהם נגזר שבעים שנה שלמים, (ב) וכן הוא אומר בדברי הימים עד רצתה הארץ את שבתותיה וגומר, למלאות שבעים שנה (דברים הימים-ב לו, כא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ארבעים יום מרמז על ארבעים שנה שהיה יהודה אחר גלות עשרת השבטים: (א) כלומר ומנשה נולד מיד כשגלו עשרת שבטים ושנותיו היו נ"ה ומצינו שמנשה היה רשע ואם כן בימי מנשה הכעיסו לפניו נ"ה שנה לבד מה שהכעיסו לפניו בשאר שנות מלכים. ומתרץ דעשה תשובה וכו': (ב) אף על פי שלא עברו רק על ס"ט שמיטות ויובלות מכל מקום היה גלות שבעים שנה שלמים דמה שלא המתין הקדוש ברוך הוא עד שעברו שבעים שמיטות צדקה עשה להם, כך פירש רש"י בפרשת ואתחנן בפסוק כי תוליד וגו': (שפתי חכמים)


{לו}  וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֨רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹֽיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת-חֶ֛רֶב וְנָֽפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף:

 אונקלוס  וּדְיִשְׁתַּאֲרוּן בְּכוֹן וְאָעֵל תַּבְרָא בְּלִבְּהוֹן בְּאַרְעֲתָא דְסַנְאֵיהוֹן וְיִרְדוֹף יָתְהוֹן קַל טַרְפָּא דְשַׁקִיף וְיֵעַרְקֻן כְּמֵעִירוֹק מִן קֳדָם דְקַטְלִין בְּחַרְבָּא וְיִפְּלוּן וְלֵית דְרָדִיף: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְיִשְׁתַּיְירוּן בְכוֹן וְאָעֵיל תַּבְרָא בְּלִבְּהוֹן בְּאַרְעֲתָא דְסַנְאֵיהוֹן וִיהֵי רָדִיף יַתְהוֹן קַל טַרְפָא דְנָתִיר מִן אִילַן וִיעַרְקוּן הֵי כְּמַעֲרוּקֵי חַרְבָּא וְיִפְּלוּן וְלֵית דְרָדִיף: (תרגום יונתן)

 רש"י  והבאתי מרך. פחד ורך לבב מ"ם של מרך יסוד נופל הוא, כמו מ"ם של מועד ושל מוקש: ונסו מנסת חרב. כאילו רודפים (ג) הורגים אותם: עלה נדף. שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש (ד) ומוציא קול, וכן תרגומו קל טרפא דשקיף, לשון חבטה, שדופות קדים, שקיפן קידום, לשון משקוף, מקום חבטת הדלת וכן תרגומו של חבורה, משקופי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) כאלו אמר ונסו כמנוסת חרב לא מנוסת חרב שהרי כתיב אחריו ואין רודף: (ד) כי פירוש נדף נדחף ואין העלה הנדחף מוציא קול רק כשידחף אצל עלה אחר, גם אין העלה נדחף מעצמו רק על ידי הרוח, לכן האריך הרב בראיות. והביא התרגום דשקיף שפירושו הכאה לא שפירוש מלת נדף דשקיף, דנדף לשון דחיפה הוא רק שמן הדחיפה תתחדש ההכאה והתרגום פירש הכונה ולא המלה, כדרך התרגום שהוא שומר הטעם בהרבה מקומות, והקדים לזה פירוש ינוסו מנוסת חרב כמנוסת חרב לא מנוסת חרב ממש כדי שיפול עליו הפירוש של קול עלה נדף דהא שהם נסים לא מפני שהאויב הורג אותם אלא מרוב מורך שבלבם, הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הנשארים בכם. בעבור שאמר והריקותי אחריכם חרב: מורך מפעלי הכפל וכן במועל ידיה' מגזרת ורך הלבב ויפחדו עד שירדפם קול עלה נדף והוא שם התאר מבנין נפעל ונו''ן השרש מובלע: (אבן עזרא)

 אור החיים  והנשארים בכם וגו'. פירוש אותם שישארו אחר כל זה ברשעם ולא חזרו בתשובה, כדרך שאמר למעלה ואם תלכו עמי קרי וגו' כמו כן אמר והנשארים בכם פירוש בתכונה הראשונה אוסיף בהביא להם מורך וגו' ונפלו וגו', והנשארים וגו' פירוש שלא חזרו כו' אחר כל זה ימקו וגו', וממוצא דבר אתה יודע שהגם שתבא להם כליון אחר כליון לא תכלה האומה כמאמרו לבסוף לא מאסתים לכלותם: (אור החיים)

 כלי יקר  ורדף אתכם קול עלה נדף. הדא הוא דכתיב וכשלו איש באחיו. כי זה מדבר בפירוד לבבות המצוי בישראל יותר מבכל האומות כמו שנאמר ואתכם אזרה בגוים. כמזרה שאין אחת דבוקה בחברתה כך ישראל גם בהיותם בארץ אויביהם הם מפורדים איש מעל אחיו אף על פי שמדרך הגולים לנחם זה את זה, אבל ישראל אינם כך שהם מפוזרים ומפורדים אף בהיותם בגולה וכל אחד דוחף את חבירו בחזקת היד ומבקש להדיחו ממצבו להתגולל ולהתנפל עליו כקללת אחיה השילוני שנאמר (מלכים א' יד.טו) והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים. כי כל קנה נדחה ומתנודד מפני הרוח הנושב בו ונוסף על דחיפת הרוח כל קנה דוחף את חבירו, נמצא שכל קנה נדחה שני פעמים אחד מפני הרוח שנית מפני קנה חבירו הדוחה הסמוך לו וכן מאחד לחבירו עד שכולם כשלו ונפלו, כך כל איש מישראל נהדף מן הרוח דהיינו מן המלכיות כנבואת דניאל שהמשיל כל ארבע מלכיות ברוח, לא ברוח ה' שנאמר (דניאל ז.ב) וארו ד' רוחי שמיא מגיחן לימא רבא. ואולי שלימא רבה רמז לים סוף שבו קנה וסוף, וכוונתו אל ישראל כמשל הקנים שנוסף על דחיפת האומות את ישראל כל אחד דוחף את חבירו במהמורותיו, על כן המשילם כאן לעלה נדף כי העלה חלוש מאוד ונדף מחמת הרוח הנושב בו ואף על פי כן כל עלה דוחף את חבירו ומכה בו, כך כל איש מישראל בגלות דומה לעלה הנדף מפני רוח הנזכר ואף על פי כן הוא רודף אחר חבירו להכותו בשוט לשונו או כנגד האומות או בלשון הרע ברחוב היהודים דהיינו קול עלה, לכך נאמר מיד וכשלו איש באחיו.

ורמז עוד בעלה נדף, לרוב שיחת חולין הנאמרים בלא אמת בכל רחובות קריה כדרך שנאמר (תהלים א.ג) ועלהו לא יבול ודרשו רז"ל (סוכה כא:) אלו שיחת חולין של תלמידי חכמים כו', כך כל איש מישראל נהדף ונרדף מן קול עלה דהיינו שיחת חולין של לשון הרע המשמיעים בחוץ קולם קול ענות, הקול קול עקב מלב על שכבי וערי (סנהדרין כט:) כי בעלי הלשון השמיעו את כל ישראל אין נקי כי כל אחד שמח לאיד חבירו ותהיה בפיו כדבש למתוק אם ימצא מקום לדבר בגנות חבירו, וכמה נעלבים עובר עליהם כוס זה ואין אומר השב. ובדורינו מדה זו לבדה תספיק אריכת גלותינו. (כלי יקר)


{לז}  וְכָֽשְׁל֧וּ אִישׁ-בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי-חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא-תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְיִתַּקְלוּן גְבַר בְּאָחוּהִי כְּמִקֳדָם דְקָטְלִין בְּחַרְבָּא וְרָדִיף לָיִת וְלָא תְהֵי לְכוֹן תְּקוּמָה קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתַקְלוּן גְבַר בְּאָחוֹי הֵי כְּמִן קֳדָם שְׁלוּפֵי חַרְבָּא וְרָדִיף לָא אִית וְלָא תְהֵי לְכוֹן תְּיָקָא לְמֵקוּם קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכשלו איש באחיו. כשירצו לנוס יכשלו זה בזה, כי יבהלו לרוץ: כמפני חרב. כאילו בורחים מלפני הורגים, שיהא בלבבם פחד וכל שעה סבורים שאדם רודפם. ומדרשו (ת"כ פרק ז, ה.), וכשלו איש באחיו, זה נכשל בעונו של זה, (ה) שכל ישראל ערבין זה לזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ויהיה פירושו כמפני חרב כמו שנכשל האיש מפני חרב הרודף אחריו כך הוא נכשל מפני עון חבירו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  איש באחיו. שהוא אוהבו: תקומה. מבנין כבד נוסף מנחי עי''ן וי''ו בעבור התי''ו וכן תרומה: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ורודף. ג' במסורה וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין ואידך כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים ואידך אפרים רועה רוח ורודף קדים בשביל שהם רודף שלמונים ורודף קדים על כן וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין: ו' פעמים כתיב בפרשה עון עונם וכנגדם גלו ששה פעמים ג' ע''י סנחריב וג' ע''י נבוכדנצר: (בעל הטורים)


{לח}  וַֽאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָֽכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹֽיְבֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְתֵבְדוּן בֵּינֵי עַמְמַיָא וּתְגַמַר יָתְכוֹן אֲרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיבְדוּן בֵּין עַמְמַיָא וּתְגַמַר יַתְכוֹן בְּמוֹתָנָא אֲרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואבדתם בגוים. כשתהיו פזורים (ו) תהיו אבודים זה מזה: ואכלה אתכם. אלו המתים בגולה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ולא אבודים ממש דהא כתיב ואף גם זאת וגו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואכלה אתכם. מנהג כל הגולים למקום אחר בהשתנות האויר עליהם והמים ימותו רובם: (אבן עזרא)


{לט}  וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֨קּוּ֙ בַּֽעֲוֹנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹֽיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּֽעֲוֹנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ:

 אונקלוס  וּדְיִשְׁתַּאֲרוּן בְּכוֹן יִתִּמְסוּן בְּחוֹבֵיהוֹן בְּאַרְעֲתָא בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן וְאַף בְּחוֹבֵי אֲבָהַתְהוֹן בִּישַׁיָא דַאֲחִידִין בִּידֵיהוֹן יִתִּמְסוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְמִשְׁתַּיֵיר מִנְכוֹן יִתְיַמְסוּן בְּחוֹבֵיהוֹן בְּאַרְעֲתָא דְסַנְאֵיכוֹן וְאוּף בְּחוֹבֵי אַבְהַתְהוֹן בִּישַׁיָא דַאֲחִידִין בִּידֵיהוֹן עִמְהוֹן יִתְיַמְסוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  בעונת אבותם אתם. כשעונות אבותם אתם כשאוחזים מעשה (ז) אבותיהם בידיהם (שם פרק ח, ב): ימקו. לשון המסה, כמו ימסו, וכמוהו תמקנה בחוריהן (זכרי' יד, יב.), נמקו חבורותי (תהלים לח, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דקשה לרש"י אתם למה לי, ועוד קשה והא כתיב לא יומתו אבות על בנים וגו' לכך פירש כשאוחזין וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והנשארים. מהנשארים. ימקו בעונם. על משקל יסבו ושניהם מפעלי הכפל מגזרת המק בשרו מק יהיה: ואף בעונות אבותם אתם ימקו. כטעם אבותינו חטאו ובמגלת איכה פירשתיו: (אבן עזרא)


{מ}  וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת-עֲוֹנָם֙ וְאֶת-עֲוֹ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַֽעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ-בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר-הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי:

 אונקלוס  וִיוַדוּן יָת חוֹבֵיהוֹן וְיָת חוֹבֵי אֲבָהַתְהוֹן בְּשִׁקְרְהוֹן דְשַׁקָרוּ קֳדָמַי וְאַף דִי הַלִיכוּ קֳדָמַי בְּקַשְׁיוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיוַדוּן בְּשַׁעַת אַנִיקְהוֹן יַת חוֹבֵיהוֹן וְיַת חוֹבֵי אַבְהַתְהוֹן בְּשִׁקְרֵיהוֹן דְשַׁקְרוּ בְּמֵימְרִי וְאוּף דְהַלִיכוּ עִמִי בְּעַרְאַי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  והתודו. מבנין התפעל: במעלם אשר מעלו בי. אבותם: ואף אשר הלכו עמי. אלה בניהם בקרי: (אבן עזרא)

 אור החיים  והתודו את עונם וגו'. ראשונים לא האירו עינינו בכתובים הללו כי כולן רחוקים משמוע, אחד למה חייבם הכתוב להתודות עון אבותם הלא בהתודות עונם אין אני קורא עליהם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם (כרכות ז'.) ב' אומרו אף אני אלך עמם וגו' מה ענין עונש זה אחר הוידוי, ג' אומרו והבאתי אותם וגו' עונש זה כבר אמור למעלה, ד' אומרו או אז יכנע ספק זה למה. ורמב''ן ז''ל פירש שהספק הוא על הגאולה או תבא על ידי כניעה או עד שיקבלו עונשם, והוא פירוש דחוק, וכמו כן מה שפירש אדונינו רש''י ז''ל הוא דחוק לעין רואה ולב משכיל:

ונראה לפרש הכתובים על זה הדרך כי לצד שטעות מתמידי העבירות תבא להם מעין טועה בראותם מה שלפניהם התעיבו עול שנה אחר שנה ודרכם צלחה ושלותם רב לאין חקר אף כי חטאתם כבדה מזה לא יפחד עשות רשע וימאן לקחת מוסר, כי יגדל בחון הראות מהודעת המוכיח מיעודי התורה, ודבר זה כילה אמונת עם בני ישראל בעונש הרשע ושכר הצדק, וכמו כן הנה עם בני ישראל לא הביא ה' עליהם מוסר עד אשר עונות ראשונים גברו ועלו למעלה ראש ושלוותם וטובתם רבה ועצמה כמובן מדברי נביאים, ולזה כשפעל ה' ועשה בהם נקמת עונותם לא האמינו כי על פועל הרע שילם להם ויוכיחו מהראשונים, לזה אמר ה' בעת שובם ויבואו להתודות צריכין להתודות גם כן כי אבותיהם חטאו:

והוא אומרו והתודו עונם וגו' ואת עון אבותם כדי להסיר טעות שהיו בו שאין זה מעשה רעה ממה שעשאוהו ראשונים ולא נענשו, ויאמרו בפיהם אבותינו חטאו והרשיעו ואנחנו עונותיהם סבלנו לצד שאחזו מעשה אבותיהם בידיהם, ואומרו ואף אשר וגו' פירוש כי מחשבת טעות זה שהעונשים היו באים בקרי יחשבהו ה' עון שצריך וידוי עליו כשאר עבירות: (אור החיים)

 ספורנו  והתודו את עונם. קצתם כמו דניאל ועזרא וזולתם: (ספורנו)

 כלי יקר  והתודו את עונם וגו'. מה שנאמר אחר הוידוי אף אני אלך עמם בקרי. לפי שנאמר במעלם אשר מעלו בי. בי"ת של במעלם משמע שהם מועלים והולכים כי היה לו לומר והתודו עונם ומעלם אלא שאע"פ שמתודים ומודים שחטא זה גרם להם, מכל מקום הם מועלים והולכים עוד טומאתם בם כמנהג דורינו שהכל מודים שכמה עבירות ידועות מסבבות כל התלאה ואעפ"כ אינן שבים מהם והרי הוידוי כטובל ושרץ בידו. וי"א לפי שלא יתלו בעונם לבד כי יאמרו שאינן מספיקין להביא עליהם כל המכות הללו ויתלו גם בעון אבותם ע"כ נאמר אף אני אלך עמם בקרי ואז ירצו בעונם ויתלו בעון עצמם ופירוש זה סתור ממה שאמר דניאל (ט.טז) כי בחטאינו ובעונות אבותינו וגו'. (כלי יקר)


{מא}  אַף-אֲנִ֞י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵֽבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֑ם אוֹ-אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת-עֲוֹנָֽם:

 אונקלוס  אַף אֲנָא אֱהַךְ עִמְהוֹן בְּקַשְׁיוּ וְאָעֵיל יָתְהוֹן בְּאַרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן אוֹ בְּכֵן יִתָּבַר לִבְּהוֹן טַפְשָׁא וּבְכֵן יִרְעוּן יָת חוֹבֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם אֲנָא אִידַבֵּר יַתְהוֹן בְּעַרַאי בְּעַלְמָא וְאָעֵיל יַתְהוֹן בְּגָלוּתָא בְּאַרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן הָא בְּכֵן יִתְבַּר לִבְּהוֹן זְדָנָא וּבְכֵן יַרְעוּן יַת חוֹבֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והבאתי אתם. אני בעצמי אביאם. (ח) זו מדה טובה לישראל, שלא יהיו אומרים הואיל וגלינו בין האומות עובדי אלילים נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם, אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן לתחת כנפי, שנאמר והעולה על רוחכם היו לא תהיה וגו' (יחזקאל כ, לב.), חי אני וגו' אם לא ביד חזקה וגו' (שם לג. ת"כ שם ה.): או אז יכנע. כמו או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא, לו.), (ט) אם אז יכנע. לשון אחר אולי, שמא אז יכנע לבבם וגו': ואז ירצו את עונם. יכפרו על עונם (י) ביסוריהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש מדכתיב והבאתי אתכם ולא כתיב והולכתי אתכם כמו יולך ה' אתכם ואת מלככם וכו' אלא שמע מינה למידרש שיביאם תחת כנפיו בהיותם בארץ אויביהם: (ט) כתב הרא"ם לא הבנתי כוונת הרב בזה דלפי זה יהיה המובן ממנו שאני בעצמי אביאם תחת כנפי השכינה אם יכנע לבבם הערל אבל אם לא יכנע לבבם לא אביאם תחת כנפי השכינה וזה היפך מן המדרש שהביא אם לא בחמה שפוכה אמלוך עליכם על כרחך ממליך אני מלכותי עליכם אבל היה לו לפרש או אז כמשמעו שפירושו אז אני אביאם תחת כנפי השכינה בעל כרחם או אז יכנע לבבם מעצמם ולא אצטרך להביאם אני תחת כנפי השכינה בעל כרחם עד כאן לשונו וקשה מזה דהא רש"י בפרשת משפטים מפרש או לא היה תם אלא נודע וכו'. ונראה לי דהכי פירושו או לא אצטרך למלוך עליהם בעל כרחם אם אז מעצמם יכנע לבבם הערל ואז יתודו את עונם ויתכפרו ביסורים ואם יעשו כן אז וזכרתי את בריתי וגו' ויהיה פירושו או אז יכנע כמו פירוש או נודע כי שור נגח הוא לפי מה שפירש רש"י לעיל. ובזה יתורץ נמי מאי לשון אחר של רש"י. ודו"ק: (י) דקשה ליה מי מרצה את עוונם, ומתרץ דירצו קאי על היסורים שהם יכפרו על עונם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אף אני. כן עשיתי עמהם ויסרתים להביאם אל ארץ אויביהם עד שיכנע לבבם הערל ועוד אפרשנו: ואז ירצו את עונם. ישלימו ויפרעו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  או אז יכנע לבבם הערל. כמו או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא לו) לשון אחר אולי שמא אז יכנע לבבם הערל "ואז ירצו את עונם" יכפרו על עונם ביסוריהם לשון רש"י והנכון בעיני שיאמר והבאתי אותם בארץ אויביהם או עד זמן יכנע לבבם הערל או עד זמן ירצו את עונם באורך הגלות והנה אחר "והתודו את עונם" (בפסוק מ) היה ראוי שיאמר "וזכרתי את בריתי יעקוב" (פסוק מב) כי מה טעם "והבאתי אותם בארץ אויביהם" עכשיו במקום הזה ואין עתה הזמן שיגלה אותם ויביאם בארץ אויביהם ופירש רבי אברהם אף אני כן עשיתי עמהם ויסרתים להביאם בארץ אויביהם להכניע לבבם הערל והזכיר זה בכאן כי התודו את עונם בעבור שאני המסבב להם כי גם בשעת קלקלתם נתכוונתי בהם שיעשו תשובה ויתודו ועל דעתי ירמוז כי אחר הוידוי ילך עמם בקרי ויביא אותם עוד בארץ אויביהם עד שיכנע לבבם הערל והוא רמז שהביאם אל הארץ ולא נכבשה לפניהם אבל היו להם צרים ואויבים שם כמו שנאמר ויאמרו צרינו (נחמיה ד ה) ויהי כאשר שמעו אויבינו (שם פסוק ט) והארץ ביד העמים היתה כמו שאמר עזרא בתפלתו (שם ט לו לז) הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה ותבואתה מרבה למלכים אשר נתת עלינו בחטאתינו ועל גויתינו מושלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו (הרמב"ן)

 אור החיים  ואומרו אף אני וגו'. פירוש גם זה יאמרו בכלל הוידוי כי צדיק ה' על כל הבא עליהם, וכן ראוי למשפט צדק לילך עמם בקרי ולא יעול האל משפט:

ואומרו והבאתי אותם וגו'. פירוש גם זה יאמרו בכלל הוידוי, והנה ממה שמצריכם ה' להתודות עליו אתה יודע שהם היו מרשיעים בפרט זה, והרשע הוא כי יאמרו למה ה' יוציאם מארצם ויגלם בין האומות, אם לפירעון עונם ייסרם תוך ארצותם ולא יגלם בין האומות, כי אדרבה זה יסובב הפך תיקון המבוקש שאם המבוקש הוא להטיב מעשיהם והנה כשיזרה אותם בארצות יגמרו לעשות רע ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וזה יחזק מחשבת קרי, לזה כשאמר ה' והתודו זכר שיאמרו גם כן בוידוים כי צדיק ה' במה שהלך עמהם קרי, ולאותו הטעם ולאותו המבחן הביאם בארץ אוביהם כדרך מעשה המקרה בלא כיון אל הצריך:

ואומרו או אז. פירוש שיתלו טעם הבאתם בארץ אויביהם לצד הליכה, או לטעם כדי שיכנע לבבם הערל לזה הביאם בארץ אוביהם מה שלא היה נכנע באופן אחר זולת זה, שבזה יהיה להם הרווחה נכונה, שעל ידי הכנעה לבד ירצו את עונם ולא יצטרכו למירוק אחר על דרך אומרו (מ''א כ''א) הראית כי נכנע אחאב, ואמרו ז''ל (ברכות ז'.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא אומרו אז יכנע וגו' ואז ירצו את עונם: (אור החיים)

 ספורנו  והבאתי אותם בארץ אויביהם. כשחזרו בני הגולה לארץ ישראל במצות כורש מלך פרס היתה הארץ תחת ממשלת האומות כאמרו והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה ותבואתה מרבה למלכים אשר נתתה עלינו בחטאותינו: (ספורנו)

 דעת זקנים  או אז יכנע לבבם הערל. בעון חילול שבת שהוא שביעי כמנין א"ז יכנע לבבם: (דעת זקנים)


{מב}  וְזָֽכַרְתִּ֖י אֶת-בְּרִיתִ֣י יַֽעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת-בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת-בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר:

 אונקלוס  וְדָכִירְנָא יָת קְיָמִי דְעִם יַעֲקוֹב וְאַף יָת קְיָמִי דְעִם יִצְחָק וְאַף יָת קְיָמִי דְעִם אַבְרָהָם אֲנָא דָכִיר וְאַרְעָא אֲנָא דָכִיר: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִדְכַּר בְּרַחֲמִין יַת קְיָימָא דְקַיֵימִית עִם יַעֲקב בְּבֵית אֵל וְאוּף יַת קְיָימָא דְקַיֵימִית עִם יִצְחָק בְּטַוָור מוֹרִיָה וְאוּף יַת קְיָימָא דְקַיֵימִית עִם אַבְרָהָם בֵּינֵי פִּיסוּגַיָא אֶדְכּוֹר וְאַרְעָא דְיִשְרָאֵל אֶדְכּוֹר בְּרַחֲמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י   וזכרתי את בריתי יעקוב. בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון (כ) שיבוא ויבשר גאולת בניו: וזכרתי את בריתי יעקוב. למה נמנו אחרונית, כלומר, כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי, הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי הרי אברהם עמו, שהוא כדאי. ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) לא ידעתי טעם לחמשה מקומות כי היה מספיק זה במקום אחד. ושמא היה זה כאלו נשבע בחמשה חומשי תורה כמו שנכתב ישראל חמש פעמים בפסוק אחד כנגד חמשה חומשי תורה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וזכרתי את בריתי. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא וזכרתי את בריתי את ברית יעקב כמו והנבואה עודד הנביא שהוא כמו והנבואה נבואת עודד הנביא ראשיכם שבטיכם שהוא ראשיכם ראשי שבטיכם ויאמר הגאון כי טעם להזכיר בתחלה יעקב בעבור היות שנותיו כלם בברית: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וזכרתי את בריתי יעקוב. אמר רבי אברהם כי הוא מושך עצמו ואחר עמו וזכרתי את בריתי ברית יעקוב וכן הנבואה עודד הנביא (דהי"ב טו ח) ראשיכם שבטיכם (דברים כט ט) "והארץ אזכור" טעמו אזכור הארץ שפרעה השבתות ונעזבה מהם ואזכור שהם רצו את עונם ויתכן על דרך האמת שיאמר וזכרתי יעקב ויצחק ואברהם שהם בני ברית שכל המדות נקראו כן בהיותם בברית והארץ הכלולה מהם אזכור בכלל ורבותינו רמזו כן אמרו (ויק"ר לו ה) ולמה הוא מזכיר זכות הארץ עמהם אמר רבי שמעון בן לקיש משל לאדון שהיו לו שלש בנות ושפחה אחת מגדלתן כל זמן שהאדון שואל בשלום בנותיו היה אומר שאלו לי בשלום מגדלתן (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וזכרתי את בריתי יעקב. ביצחק לא כתיב ביה זכירה לפי שאפרו צבור ומונח לפני הקב''ה. האבות מנויין למפרע אומר הקב''ה אני זוכר מאין באתם ומונה וממשמש היחס עד למעלה עד בן יעקב בן יצחק בן אברהם. בכולם כתיב אף חוץ מיעקב שהיתה מטתו שלמה ולא יצא ממנו פסולת. וזכרתי. הפסוק מתחיל בזכירה ומסיים בזכירה שלעולם יזכור זכות אבות אברהם נקרא עבדו כדכתיב זכיר לעבדיך וסמיך ליה לאברהם וכן ביעקב כתיב יעקב עבדי משא''כ ביצחק לפי שאברהם ויעקב קיימו המצות בין בארץ בין בח''ל משא''כ ביצחק. אסרהם ויעקב הוזכרו ראש לאבות ויצחק לא הוזכר בשום מקום בראש לפי שר''ל לעשו הוה גביר לאחיך לעשותו ראש ליעקב: (בעל הטורים)

 אור החיים  ואומרו וזכרתי וגו'. פירוש כי הוידוי יועיל להקל מעליהם הגזירות הרעות אבל להשיבם לכנם צריך זכות אבות, והוא אומרו וזכרתי:

עוד ירצה לומר שזה תוספת טעם לגלות בארץ אויביהם, כי על ידי כן יעלה זכרון ברית אבות ויזכור אותם לרחמים מה שלא היה כן זולת זה, גם תהיה להם זכירת הרחמים כשישתתף עמהם זכרון הארץ, וזולת הגלותם בארץ העמים אין צורך לזכרון הארץ לזוכרה עמה והוא אומרו וזכרתי וגו' והארץ אזכור, והוסיף עוד לומר והארץ תעזב מהם, טעם אחר לגלות, כי בזה גם כן תרץ הארץ שבתותיה מה שלא היה כן בלא גלות:

בריתי יעקוב ואף את וגו'. פירוש אם תספיק זכות יעקב מה טוב ואם לאו אוסיף מה שלמעלה ממנה שהיא ברית יצחק ואם לא תספיק אצרף מה שלפניו ברית אברהם: (אור החיים)

 ספורנו  וזכרתי את בריתי. בבנין בית שני: (ספורנו)

 כלי יקר  וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. מה שהזכיר האבות למפרע, לפי שבכל דור ודור אוכלין ישראל מן זכות האבות על כן הזכירם למפרע בדרך לא זו אף זו, דרך משל מי שיש לו ג' כיסים של מעות בכל אחד מאה זהובים ומתחיל לפזר מן כיס אחד בר"ח ניסן, ומן השני בחודש אייר, ומן השלישי בסיון, פשיטא שימצא תמיד בכיס המאוחר יותר מבכיס המוקדם שכבר פזר ממנו ימים רבים, על כן אמר לא זו זכות יעקב המאוחר פשיטא שעדיין לא נאכל כל זכותו כי קרוב הוא, אלא אף בריתי יצחק שקדם ליעקב וזה ימים רבים לישראל שאוכלין מזכותו כי גם זרעו מיד ותיכף התחילו לאכול מזכותו סלקא דעתך אמינא שכבר נאכל תלמוד לומר ואף את בריתי יצחק, ולא זו יצחק אלא אפילו ברית אברהם שהוא ישן נושן מאד סלקא דעתך אמינא שכבר נאכל קא משמע לן ואף את בריתי אברהם שזכותו שמור לכל דור ודור.

והארץ אזכור. כי יש לה מקום ללון ולומר, אם ישראל חטאו הנה הארץ מה פשעה כי מכות הארץ הם גפרית ומלח שריפה כל ארצה וגו' (דברים כט.כב) וכתיב שם (כט.כג) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת. רצה לומר הארץ מה פשעה וחטאתה, וכן ארז"ל (נדרים פא.) ששאלת על מה אבדה הארץ לא יוכלו הנביאים ומלאכי השרת לפרש כו' כמו שיתבאר לקמן פר' נצבים בע"ה. לכך נאמר והארץ אזכור. (כלי יקר)


{מג}  וְהָאָרֶץ֩ תֵּֽעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת-עֲוֹנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת-חֻקֹּתַ֖י גָּֽעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם:

 אונקלוס  וְאַרְעָא תִתְרְטֵשׁ מִנְהוֹן וְתַרְעֵי יָת שְׁמִיטָהָא בְּדִצְדִיאַת מִנְהוֹן וְאִנוּן יִרְעוּן יָת חוֹבֵיהוֹן לְוָטִין חֳלַף בִּרְכָן אַיְתִי עֲלֵיהוֹן בְּדִיל דִבְדִינַי קָצוּ וְיָת קְיָמַי רְחֵקַת נַפְשְׁהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַרְעָא תִּתְרְטֵישׁ וְתִשְׁתְּבֵיק מִנְהוֹן וְתַרְעֵי יַת שׁוֹבֵי שְׁמִיטָהָא כָּל יוֹמִין דְהִיא צַדְיָא מִנְכוֹן וְהִינוּן יַרְעוּן יַת חוֹבֵיהוֹן לְוָוטִין חֲלַף בִּירְכָן יִמְטוּן עֲלֵיהוֹן מֵיכְלָא כָּל קֳבֵיל מֵיכְלָא הוּא מְטוּל דְהִינוּן בְּסִידְרֵי דִינַי קָצוּ וְיַת קְיָימֵי אוֹרַיְיתִי רְחִיקַת נַפְשֵׁיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יען וביען. גמול, ובגמול אשר (ל) במשפטי מאסו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כי פירוש יען בכל מקום הוא גמול, והוסיף מלת אשר כי בזולת התוספות לא תתקשר מלת יען וביען עם במשפטי מאסו והוה כאלו אמר יען אשר במשפטי מאסו וביען אשר חקותי געלה נפשם, רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  והארץ תעזב מהם. טעמו אזכור גם הארץ שפרעה את השבתות ונעזבה מהם וגם אזכור שהם הרצו את עונם: יען וביען. האחד כנגד משפטי מאסו והשני ובחקותי געלה נפשם והבי''ת נוסף כבי''ת בראשונה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והארץ תעזב מהם. כי גם אחרי הזכירה תעזב מהם רמז כי אחרי פקידת כורש נעזבה מהם ורצתה השמיטות עד אחרי תשע עשרה שנה שנבנה הבית וקדשו העיר בשתי תודות (נחמיה יב לא) וחזרה קדושת הארץ וכרתו אמנה (שם י א) ואמרו (שם י לב) ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד כל הקורות אותם רמוזות בפרשה הזאת (הרמב"ן)

 בעל הטורים  והארץ תעזב מהם. זי''ן עקומה ששבעה שנים נתקיים בא''י גפרית ומלח. מתחלת התוכחה עד געלה נפשם ש''ץ תיבות כנגד ש''ץ שנים שחטאו עשרה שבטים ובכולן לא הוזכר בהם השם לפי שאמרו אין להם חלק באלהי ישראל ולכך כתיב בדברי הימים ושבועתו ליצחק ובתהלים כתיב לישחק שנשבע הקב''ה כל זמן שלא יחטאו בניו יותר מש''ץ שנים שלא יגלם. בפרשת ערכין יש נ' שקלים ול' שקלים וכ' שקלים וי' שקלים וה' שקלים וג' שקלים וט''ו וי' שקלים בין זכר לנקבה שהוא סך הכל קמ''ג שקלים לכפר על מ''ה קללות שבת''כ וצ''ח שבמשנה תורה שהם בין הכל קמ''ג ולכך סמך ערכין לקללות: (בעל הטורים)

 אור החיים  והארץ תעזב וגו' יען וביען וגו'. אומרו יען וביען על דרך אומרו (ירמי' ט') על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי ואמרו ז''ל (ב''מ פ''ה:) דבר זה נשאלה וכו' עד שבא הקדוש ברוך הוא ופירשה ויאמר ה' על עזבם את תורתי, פירוש השאלה היא שאם ישראל חטאו ארץ מה חטאה שאבדה שהיה לו לבעל הדין ליפרע מהם ולא תחרב הארץ וחורבתה היא ביציאת בניה מתוכה ויבואו בה ערל וטמא שהוא אבדן הארץ, ויאמר ה' על עזבם את תורתי, הרי שיציאת ישראל מארץ ישראל היא לסיבת מניעת התורה, כי לצד שאין תורה אין חשק לארץ בישיבתם בה, ומצינו עוד שאמר הכתוב למעלה מזה אז תרצה וגו' ותרץ את שבתותיה, הרי כי לסיבת עון השמיטה תאבד הארץ מהם, מעתה הם ב' טעמים ליציאת ישראל מארץ הקדושה:

לזה אמר יען וביען, וחזר ופירש מה הם הב' סיבות ואמר במשפטי מאסו הם השמיטות, וחקתי געלה נפשם היא עסק התורה, כמו שאמר בתחלת הפרשה אם בחקתי ופירשוה על עסק התורה, וממוצא דבר אתה יודע כי צריכין ב' הסיבות, שאם היו עוסקים בתורה היו מתיסרים באופן אחר ותתרצה הארץ בביטול השמיטה לצד תועלת התורה הנשמעת בה, ואם היו מקיימין מצות השמיטה הגם שלא היו עוסקין בתורה היה ה' מיסרם באופן אחר ולא היו גולין, ובהצטרף ב' יצא הדין להביא אותם בארץ אויביהם שאמר בתחילת הענין: (אור החיים)

 ספורנו  והארץ תעזב מהם. בחרבנו: (ספורנו)

 כלי יקר  והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה. כי מתחילה היתה תובעת עלבונה וביטול שמיטותיה ואחר שנעשה דין בחוטאים אז הארץ תעזב מהם ולא תהיה קובלת עוד על ביטול שבתותיה, ותרץ. היינו תהיה מרוצה בדבר. (כלי יקר)


{מד}  וְאַ֣ף-גַּם-זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא-מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא-גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה אֱלֹֽהֵיהֶֽם:

 אונקלוס  וְאַף בְּרַם דָא בְּמֶהֱוֵיהוֹן בְּאַרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן לָא אַרְטֵשִׁנוּן וְלָא אַרְחֵקִנוּן לְשֵׁיצָיוּתְהוֹן לְאַשְׁנָאָה קְיָמִי עִמְהוֹן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְאוּף עַל כָּל דָא אֲרַחִים יַתְהוֹן בְּמֵימְרִי כַּד יֶהֶוְויָין גַלְיָין בְּאַרַע בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן לָא אֶמְאָסִינוּן בְּמַלְכוּתָא דְבָבֶל וְלָא יִרְחַק מֵימְרִי יַתְהוֹן בְּמַלְכוּתָא דְמָדַי לִמְשֵׁיצַיָא יַתְהוֹן בְּמַלְכוּתָא דְיָוָן לְמִפְסוֹק קְיָימִי עִמְהוֹן בְּמַלְכוּתָא דֶאֱדוֹם אֲרוּם אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּיוֹמוֹי דְגוֹג: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואף גם זאת. ואף אפילו אני עושה עמהם זאת, הפורענות אשר אמרתי, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים לכלותם ולהפר בריתי אשר אתם: (רש"י)

 אבן עזרא  ואף גם זאת. לשון צחות והאחד יספיק וכל המקרא כך וכן הרק אך במשה המבלי אין קברים: לא מאסתים לכלותם. רק ליסרם עד שיכנע לבם: געלתים. סרתי מהם או בחלה נפשי מהם: להפר בריתי. שנשבעתי להם ואף אם הם הפרו את בריתי כי כן כתוב. אני לא אפר בריתי אתם כי אלהים אני: (אבן עזרא)

 אור החיים  ואף גם זאת בהיותם וגו'. צריך לדעת איך יוצדק ואף גם זאת שהוא ענין הטבה עם מה שקדם לו בענין היסורין והצרות, ואולי שחוזר לתחלת הענין שהזכיר עונותם והליכתם במקרה עם ה' אף על פי כן לא מאסתים וכו':

עוד יתבאר על דרך מה שפירשתי במה שקדם כי ה' נותן טעם להקפדת כל חכם לב למה יגלה ישראל מארצו ולא שם לו שם בארץ עצמה משפט תט אשורם מני אורח, עוד הוסיף לומר אף גם טעם זה, והוא באמצעות הבאתם בארץ אויביהם ותעזב הארץ מהם לא מאסתים וגו' לכלותם, על דרך אומרם ז''ל (מדרש תהלים ע''ט) כי ה' השליך חמתו על עצים ועל אבנים למלט עם בני ישראל כמזמור לאסף באו גוים וגו' שמו את ירושלים לעיים וגו' שהיה מזמר על הדבר, גם יסובב רחמיו ותכבש מדת הדין בראות עם עליון בני מלכים שפלים ביד אויביהם, וזה יסובב שפלם שלא תכלה אותם מדת הדין, והוא אומרו ואף גם זאת סיבה להבאתם בארץ אויביהם שבהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו' לכלותם, ולצד זה בחרתי בעונש כזה:

להפר בריתי אתם. ברית זו היא שלא יחליפם באומה אחרת שקיים ה' כן במאמרו ליוצאי מצרים, והוא מה שגמר אומר כי אני ה' אלהיהם פירוש זאת אות הברית אלהיהם ולא אלהים לאומה אחרת, גם מאמרו בשעת מתן תורה שיהיו עם סגולה מכל העמים וממלכת כהנים ומאמר ה' הוא במקום ברית:

עוד נראה שכוונת הכתוב היא על זה הדרך לא מאסתים וגו' לכלותם והטעם הוא לצד בריתי אתם, וחזר ופירש מה הוא הברית כי אני ה' אלהיהם זה הוא הברית שהופר אם אכלה אותם כי אין מקיים ברית ה' שיהיה להם לאלוה אשר נתחייבו הם לקיימו:

גם ירצה על התורה שנקראת ברית שאם אין ישראל התורה שנתן ה' להם והיא אתם עמם הופרה: (אור החיים)


{מה}  וְזָֽכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִֽאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי-אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵֽאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְדָכִירְנָא לְהוֹן קְיַם קַדְמָאֵי דִי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְעֵינֵי עַמְמַיָא לְמֶהֱוֵי לְהוֹן לֵאלָהָא אֲנָא יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וּדְכִירְנָא לְהוֹן קְיַים דְקַיֵימִית עִם אֲבָהַתְהוֹן קֳדָמַי בִּזְמַן דִפְרִיקִית וְאַפֵּיקִית יַתְהוֹן פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְחַמְיַין כָּל עַמְמַיָא יַת כָּל גְּבוּרְתָּא דַעֲבָדִית לְהוֹן מְטוֹל לְמֶהֱוֵי לְהוֹן לֶאֱלָהָא אֲנָא יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ברית ראשונים. של שבטים: (רש"י)

 אבן עזרא  וזכרתי להם. לעולם: ברית ראשונים. זאת הברית הכרותה בסיני וקרא זה הדור ראשונים כנגד הבנים שיגלו בארץ אויביהם ויש אומרים על אבות העולם: וטעם אשר הוצאתי אתם. אותם שנשבעתי לאבותם להוציא בניהם מעבדות והראשון נכון בעיני: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם וזכרתי להם ברית ראשונים. שאזכור להם כן בין בארץ בין בחוצה לארץ בגלות הנרמזת כאן וכן בכל הדורות וזה טעם "לעיני הגוים" כי יעשה בהם בעבור שמו הגדול שלא יתחלל בגוים ולא למענם כי לא עשו תשובה ולא נתכפרו עונותם וכך אמרו רבותינו (תו"כ פרק ח י) לא מאסתים בימי אספסינוס ולא געלתים בימי יון לכלותם להפר בריתי אתם בימי המן כי אני ה' אלהיהם בימי גוג ומגוג (הרמב"ן)

 אור החיים  ואומרו וזכרתי להם ברית וגו'. רבותינו ז''ל אמרו (תורת כהנים) וז''ל מנין שברית כרותה לשבטים דכתיב וזכרתי וגו' ברית וגו' אשר הוצאתי וגו', ואפשר לומר שנתכוון על דרך אומרו (ירמי' ב') זכרתי לך חסד נעוריך אהבת וגו', וכמו כן אמר כאן וזכרתי וגו' פירוש שיזכור ה' לדור האחרון זכות דור ראשון שנכנס בברית עם ה' באהבה רבה, ופירש מי הם הראשונים בעל ברית ואמר אותם שהוצאתי אותם וגו' ונתקדש באמצעותם אלהים חיים:

חסלת פרשת בחוקתי, סליק ספר ויקרא (אור החיים)

 ספורנו  וזכרתי להם. בקבוץ גליות: אשר הוצאתי וגו' להיות להם לאלהים. שהוצאתים כדי שאהיה להם לאלהים כאמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ומה שהשחיתו אז יתקיים אחר קבוץ גליות לימות המשיח ועולם הבא: אני ה'. לא שניתי ולא היה הקלקול זולתי מהם ואשלים כונתי בסור כל קלקולם לעתיד לכא: (ספורנו)


{מו}  אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהֹוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד-מֹשֶֽׁה: (פ)

 אונקלוס  אִלֵין קְיָמַיָא וְדִינַיָא וְאוֹרָיָתָא דִי יְהַב יְיָ בֵּין מֵימְרֵהּ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי בִּידָא דְמֹשֶׁה: [פ] (אונקלוס)

 יונתן  אִלֵין קְיָימַיָא וְסִדְרֵי דִינַיָיא וּגְזֵירַת אוֹרַיְיתָא דִיהַב יְיָ בֵּין מֵימְרֵיהּ וּבֵין בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּטַוְורָא דְסִינַי עַל יְדָא דְמשֶׁה: (תרגום יונתן)

 רש"י  והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה, מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: (רש"י)

 אבן עזרא  אלה החקים והמשפטים. הם הכתובים בפרשת וישמע ואלה המשפטים ופרשת בהר סיני: אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל. רמז לברית הר סיני כי אחר שנעשה המשכן והיה הכבוד באהל מועד לא עלה משה בהר סיני גם הזכיר הפרשה של הערכין בעבור שנאמרה בהר סיני כי כן כתוב באחרונה כי תחלת ספר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד בספר ויקרא: (אבן עזרא)

 ספורנו  אלה החקים. כל המצות שנאמרו קודם שהתחיל פרשת אם בחקותי הם החוקים והמשפטים והתורות שעליהם נכרת הברית בברכות וקללות וזה הוא הברית שהזכיר כאמרו מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב: בינו ובין בני ישראל. שנדר הוא יתעלה הברכות לכשיזכו וקבלו הם האלות אם לא יזכו. אבל ערכי אדם ודיני הקדש בית ושדה ובכור וחרמים ומעשר בהמה כלם נאמרו אחר זה הברית אף על פי שנאמרו גם הם בהר סיני כאמרו: (ספורנו)





ויקרא פרק-כז

{א}   רביעי - ששי במחוברין  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 הרמב"ן  וידבר ה' אל משה לאמר וגו' איש כי יפלא. גם זו הפרשה דבוקה שהיתה בהר סיני מחוברת אל התוכחות כי היא במשפטי היובל כמו שהזכיר במקדיש שדה מקנה (להלן פסוקים כג-כד) ושדה אחוזה (שם יז יח) אלא שכלל משפטי כל הנודרים בפרשה אחת ולכך אמר בסוף (פסוק לד) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני על כל הנאמרות למעלה כי מכאן ואילך ידבר במצות אהל מועד (הרמב"ן)


{ב}  דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אִ֕ישׁ כִּ֥י יַפְלִ֖א נֶ֑דֶר בְּעֶרְכְּךָ֥ נְפָשֹׁ֖ת לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר אֲרֵי יַפְרֵשׁ נְדַר בְּפֻרְסַן נַפְשָׁתָא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן גְבַר אֲרוּם יַפְרִישׁ פֵּירוּשׁ דְנִדְרָא בְּעִילוֹי נַפְשָׁתָא לִשְׁמָא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי יפלא. יפריש בפיו: בערכך נפשת. ליתן ערך נפשו, לומר ערך דבר שנפשו תלויה בו, (מ) עלי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) לאפוקי יד ורגל שאין נפשו תלויה בו אם אמר ערך יד או ערך רגל לא אמר כלום ופטור מכלום: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יפליא. יפריש ויבאר: בערכך נפשות. הטעם שידור נדר לאמר אם השם יעשה לי כך אפדה נפשי כדי ערכי או ערך בני או ערך בהמה וכ''ף בערכך על דעת כל המדקדקים נוסף והטעם בערך ויש אומרים כי הכ''ף לנכח הכהן ויפרש כערכך הכהן כערכך אתה והה''א יקרא לו ה''א הקריא' ואמר על הערכך שהיא מלה זרה כמו בתוך האהלי ולפי דעתי שהוא האהל שלי וכן הערכך: וטעם נפשות. כלל לאדם ולבהמה: (אבן עזרא)

 כלי יקר  איש כי יפליא נדר וגו'. סמך פר' זו לקללות לומר שישראל נודרים בעת צרה כיעקב שהיה נודר בעת צרה ליתן מעשר מכל, אבל לא כיעקב מכל וכל כי יעקב גם אחר שעברה הצרה לא סר מן הדרך הטוב, אבל לדורות זה דרכם כסל למו שנודרים בעת צרה ובעבור סופה צרה וצוקה הם מתחרטים ושבים לסורם. וזה כמשל הקנה שקלל בו אחיה השילוני את ישראל (מלכים א' יד.טו) כי הקנה הזה אינו נכנע כי אם בזמן שהרוח נושב בו וכנוח הרוח הוא חוזר ועומד בקומה זקופה כבראשונה, כך ישראל אינן נכנעים כי אם בזמן שהצרה משמשת וירא ישראל כי היתה הרוחה והכבד את לבו כי בסור המכריח ישובו לסורם, ומסכים לדברינו מה שפירש בעל הטורים (כז.א) שכל מספר השקלים קמ"ג כנגד קמ"ג קללות שבתורת כהנים ובמשנה תורה. (עיין מדרש תדשא-אוצר המדרשים ע' 480) וכי מפני שמספרם שוה נסמכו להדדי, אלא לומר לך שקמ"ג קללות שבתוכחה גורמין נדרי קמ"ג שקלים כי אין ישראל נודרים ליתן מן ממונם לשם ה' כי אם בשעה שהצרות מכריחין אותן, כמו שיתבאר בע"ה לקמן פרשת וילך (לא.יז) על פסוק והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות. שדרשו רז"ל (חגיגה ה.) על המלוה לעני בשעת דחקו, ודרש זה רחוק לקבלו שכל הצרות לא יכריחום אל הוידוי כי אם צרה זו, על כן רצוני לפרש שזה מדבר במלוה לעני בבא הצרה דווקא דהיינו בשעת דחקו של המלוה כי הצרות דוחקין אותו לזה לידור נדרים לצדקה, וטעות של הנודר על זה האופן יתבאר בעזרת ה' לקמן פר' וילך, על כן סמך פרשת כי יפליא לפרשת התוכחה ודבר הכתוב בהווה. אבל כל מה שהאדם עושה בלא הכרח מרצון זהו נקרא יום רצון לה' (ישעיה נח.ה) ויפק רצון מה' (משלי ח.לה).

תם ספר ויקרא - בעזרת האל הגדול הגבור והנורא. (כלי יקר)


{ג}  וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר מִבֶּן֙ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְעַ֖ד בֶּן-שִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֗ חֲמִשִּׁ֛ים שֶׁ֥קֶל כֶּ֖סֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ דְכוּרָא מִבַּר עֶסְרִין שְׁנִין וְעַד בַּר שִׁתִּין שְׁנִין וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ חַמְשִׁין סִלְעִין דִכְסַף בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי עִלוֹיֵיהּ דְבִיר דְכַר מִן בַּר עַשְרִין שְׁנִין וְעַד בַּר שִׁתִּין שְׁנִין וִיהֵי עֲלוֹיֵיהּ חַמְשִׁין סִילְעִין דִכְסַף בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה ערכך וגו'. אין ערך זה לשון דמים, (נ) אלא בין שהוא יוקר בין שהוא זול, כפי שניו, הוא הערך הקצוב עליו בפרשה זו: ערכך. כמו ערך, וכפל הכפי"ן, לא ידעתי מאיזה (ס) לשון הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) רוצה לומר כשאר דבר של הקדש דמים שאמר הנודר דמי פלוני עלי ששמין לפי היוקר והזול שבאותו זמן אבל הקדש זה אינו כן, אלא כפי שניו הכתוב בפרשה וכו': (ס) כתב הרא"ם תימא והלא בתורת כהנים מייתי לה ובפרק קמא דערכין דף ד' שנו בהדיא שהוא כ"ף הכנוי דתניא בערכך ערך כל גופו הוא נותן ואינו נותן ערך איבריו יכול שאני מוציא אבר שהנשמה תלויה בו תלמוד לומר נפשות, אלמא פירוש בערכך ערך כל גופו הוא ולא ערך מקצתו ואמרו ולא ערך איבריו עד כאן לשונו, ולא ידעתי מאי קשיא לו על רש"י זכרונו לברכה, דרש"י זכרונו לברכה כתב על שאר ערכך דכתיב בפרשה שאין שייך בו כלל פירוש רבותינו זכרונם לברכה, ואין לומר מדחד לדרשא כתב השאר ערכך אגב זה אף על פי שאין שייך בו הדרש רבותינו זכרנם לברכה, דנראה ליה לרש"י דוחק לפרש כן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מבן עשרים שנה. החל משהוא נכנס בפקודים: בן ששים. זקן ודעת רבים כי זו גזרת מלך כי מבן חדש עד חמש שנים יתן חמשה שקלים אלו עבר יום אחד נוסף על חודש יתן חמשה שקלים ולפי דעת הגאון שיתן בכל שנה שקל עד חמש שנים שלימות כי אמרו רבים שהם ארבע כחלקי השנים ואחר כן תשע עשרה שלמות ואחר כן תשע וחמשים לשוב אל המקום שהחל ממנו וחמשה עשר להשלמת חמשת ושבעים כנגד הד' החלקים ולפי האמת שכל אלה שלמות או יום אחד בשנה חשוב שנה ולא נסמוך רק על דברי הקבלה כי מה צורך לחלוק מבן חדש עד חמש ומחמש עד עשרים אחר שיתן לכל שנה שקל ויש להשיב על דבר החדש והנה מי שהוא פחות מחדש ימים אין לו ערך ואחר ששים שב לאחור. ועוד מה יעשה אחר הששים שנה אם יתן כך תמיד וכל אלה שבושים והכלל כי הוא גזרת הכתוב כי אילו היה על דרך תוספת הזכר על הנקבה הנה אחר ששים יוסיף השלישית והנה מחמש עד עשרים יוסיף החצי ומחדש ועד חמש ומעשרים ועד ששים יוסיף על החצי עשיריתו: (אבן עזרא)


{ד}  וְאִם-נְקֵבָ֖ה הִ֑וא וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ שְׁלֹשִׁ֥ים שָֽׁקֶל:

 אונקלוס  וְאִם נְקוּבְתָא הִיא וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ תְּלָתִין סִלְעִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בְּרַת נוּקְבָא הִיא וִיהֵי עֲלוֹיֵיהּ תְּלָתִין סִלְעִין: (תרגום יונתן)


{ה}  וְאִ֨ם מִבֶּן-חָמֵ֜שׁ שָׁנִ֗ים וְעַד֙ בֶּן-עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְהָיָ֧ה עֶרְכְּךָ֛ הַזָּכָ֖ר עֶשְׂרִ֣ים שְׁקָלִ֑ים וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשֶׂ֥רֶת שְׁקָלִֽים:

 אונקלוס  וְאִם מִבַּר חֲמֵשׁ שְׁנִין וְעַד בַּר עֶסְרִין שְׁנִין וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ דְכוּרָא עֶסְרִין סִלְעִין וְלִנְקוּבְתָא עֲסַר סִלְעִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִבַּר חֲמֵשׁ שְׁנִין וְעַד בַּר עַשְרִין שְׁנִין וִיהֵי עֲלוֹיֵיהּ דְבִיר דְכַר עַשְרִין סִלְעִין וּלְנוּקְבָא עֲשַר סִלְעִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם מבן חמש שנים. לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי קטן כלום, אלא גדול שאמר ערך קטן הזה שהוא בן חמש שנים עלי: (רש"י)


{ו}  וְאִ֣ם מִבֶּן-חֹ֗דֶשׁ וְעַד֙ בֶּן-חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְהָיָ֤ה עֶרְכְּךָ֙ הַזָּכָ֔ר חֲמִשָּׁ֥ה שְׁקָלִ֖ים כָּ֑סֶף וְלַנְּקֵבָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ שְׁלֹ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים כָּֽסֶף:

 אונקלוס  וְאִם מִבַּר יַרְחָא וְעַד בַּר חֲמֵשׁ שְׁנִין וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ דְכוּרָא חֲמֵשׁ סִלְעִין דִכְסָף וְלִנְקוּבְתָא פֻרְסָנֵהּ תְּלַת סִלְעִין דִכְסָף: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִבַּר יַרְחָא וְעַד בַּר חֲמֵשׁ שְׁנִין וִיהֵי עֲלוֹיֵיהּ דְבִיר דְכַר חֲמֵשׁ סִלְעִין דִכְסַף וְדִבְרַתָּא נוּקְבָא עִילוֹיֵיהּ תְּלָתָא סִלְעִין דִכְסַף: (תרגום יונתן)


{ז}  וְ֠אִם מִבֶּן-שִׁשִּׁ֨ים שָׁנָ֤ה וָמַ֨עְלָה֙ אִם-זָכָ֔ר וְהָיָ֣ה עֶרְכְּךָ֔ חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר שָׁ֑קֶל וְלַנְּקֵבָ֖ה עֲשָׂרָ֥ה שְׁקָלִֽים:

 אונקלוס  וְאִם מִבַּר שִׁתִּין שְׁנִין וּלְעֵלָא אִם דְכוּרָא וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ חֲמֵשׁ עֶסְרֵי סִלְעִין וְלִנְקוּבְתָא עֲסַר סִלְעִין: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִבַּר שִׁתִּין שְׁנִין וּלְעֵילָא אִין בִּיר דְכַר וִיהֵי עֲלוֹיֵיהּ חֲמֵיסַר סִלְעִין וְלִבְרַתָּא נוּקְבָא עֲשַר סִלְעִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם מבן ששים שנה וגו'. כשמגיע לידי הזקנה האשה קרובה להחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה, (ערכין יט) דאמרי אינשי (ערכין יט.) סבא בביתא (ע) פחא בביתא, סבתא בביתא (פ) סימא בביתא וסימנא טבא בביתא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) מלשון מפח יקוש הוא כלומר שהוא רע בבית: (פ) אוצר טוב ומטמוני מסתרים, תרגום וסימא דמטמרן: (שפתי חכמים)


{ח}  וְאִם-מָ֥ךְ הוּא֙ מֵֽעֶרְכֶּ֔ךָ וְהֶֽעֱמִידוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַכֹּהֵ֔ן וְהֶֽעֱרִ֥יךְ אֹת֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן עַל-פִּ֗י אֲשֶׁ֤ר תַּשִּׂיג֙ יַ֣ד הַנֹּדֵ֔ר יַֽעֲרִיכֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן: (ס)

 אונקלוס  וְאִם מִסְכֵּן הוּא מִפֻּרְסָנֵהּ וִיקִימִנֵהּ קֳדָם כַּהֲנָא וְיִפְרוֹס יָתֵהּ כַּהֲנָא עַל מֵימַר דִי תַדְבֵּק יְדָא דְנוֹדֵרָא יִפְרְסִנֵהּ כַּהֲנָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִסְכֵּן הוּא מִמֵסַת עֲלוֹיֵיהּ וְיוֹקִמִינֵיהּ קֳדָם כַּהֲנָא וְיַעֲלִינֵיהּ כַּהֲנָא כְּמֵיסַת דְתַדְבֵּיק יַד נוֹדִירָא הֵיכְדֵין יַעֲלִינֵיהּ כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם מך הוא. שאין ידו משגת ליתן הערך הזה: והעמידו. לנערך לפני הכהן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך: על פי אשר תשיג. לפי מה שיש לו יסדרנו, וישאיר לו כדי חייו, מטה כר וכסת וכלי אומנות, אם היה חמר משאיר לו חמורו: (רש"י)

 אבן עזרא  והעריך. שיושם הנערך במערכה אחת עם כך וכך וכמוהו אין ערוך אליך ומלת העריך מהבנין הכבד הנוסף וכן יעריכנו הכהן להפריש בינו ובין יערכנו לפני ה': והעמידו הכהן. כאילו אמר והעמידו הכהן לפני הכהן כאשר פירשתי ויצק על כף הכהן השמאלית ויהיה דרך צחות או יהיה והעמידו שיעמיד הנודר נפשו: (אבן עזרא)


{ט}  וְאִ֨ם-בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָֹ֑ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מִמֶּ֛נּוּ לַֽיהוָֹ֖ה יִֽהְיֶה-קֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  וְאִם בְּעִירָא דִי יְקָרְבוּן מִנַהּ קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ כָּל דִי יִתֵּן מִנֵהּ קֳדָם יְיָ יְהֵי קוּדְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בְּעִירָא דִיקַרְבוּן מִינָהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ כָּל דְיִתֵּן מִינֵיהּ קֳדָם יְיָ יְהֵי קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל אשר יתן ממנו. אמר רגלה של זו עולה, דבריו קיימין, (צ) ותמכר לצרכי עולה, ודמיה חולין, חוץ מדמי אותו האבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) מה שאין כן בערך אדם דבעינן דבר שנפשו תלויה בו דכתיב ביה נפשות אבל כאן כתיב כל אשר יתן ממנו לכלול כל מה שהוא מקדיש נעשה הקדש: (שפתי חכמים)


{י}  לֹ֣א יַֽחֲלִיפֶ֔נּוּ וְלֹֽא-יָמִ֥יר אֹת֛וֹ ט֥וֹב בְּרָ֖ע אוֹ-רַ֣ע בְּט֑וֹב וְאִם-הָמֵ֨ר יָמִ֤יר בְּהֵמָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה וְהָֽיָה-ה֥וּא וּתְמֽוּרָת֖וֹ יִֽהְיֶה-קֹּֽדֶשׁ:

 אונקלוס  לָא יְחַלְפִנֵהּ וְלָא יְעִבַּר יָתֵהּ טַּב בְּבִישׁ אוֹ בִישׁ בְּטָב וְאִם חַלָפָא יְחַלֵף בְּעִירָא בִּבְעִירָא וִיהֵי הוּא וְחִלוּפֵי יְהֵי קַדִישׁ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יְשַׁלְחְפִינֵיהּ וְלָא יִפְרַג יָתֵיהּ שְׁלִים בִּדְבֵיהּ מוּמָא וּדְבֵיהּ מוּמָא בִּשְׁלִים וְאִין מִיפְרוֹג יִפְרַג בְּעִירָא בִּבְעִירָא וִיהֵי הוּא וּפְרוֹגֵיהּ יְהֵי קוּדְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י  טוב ברע. תם בבעל (ק) מום (ת"כ פרק ט, ו.): או רע בטוב. וכל שכן טוב בטוב, (ר) ורע ברע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כלומר שלא יתן תם שאינו של הקדש בבעל מום של הקדש. ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא כמשמעו שמנה בכחושה. ויש לומר שמצינו במקום אחר גבי קדשים דכתיב רע וכתיב מום גביה שמע מינה דכל רע שנאמר בקדשים מום הוא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע בפרשת ראה: (ר) ואם תאמר מאי כל שכן הוא זה דלמא דוקא רע שאינו של הקדש אסור ליתן בהקדש הטוב אבל בששניהם טובים לא משמע מזה שכל שכן אסור. ועוד למה צריך לכתוב כלל או רע בטוב הא כל שכן הוא דהא אפילו טוב ברע אסור. ועוד למה מפרש רש"י כל שכן טוב בטוב ארע בטוב אטוב ברע היה לו לפרש. ויש לומר דהכי פירושו דודאי צריך לכתוב או רע בטוב משום סיפא דקרא ואם המר ימיר וגו' והיה הוא ותמורתו יהיה קדש דמשמע בדיעבד יהיו שניהם קודש לכך איצטריך או רע בטוב לרבותא דאפילו כשנותן רע חולין בטוב הקדש הוה אמינא לא חל עליו קדושה כלל קא משמע לן קרא דאם המר דהיה קודש דהא אתרווייהו קאי, והשתא כיון שאפילו בעל מום בתם הוי בעל מום קודש מכל שכן תם בתם דהוה קדש כיון דשניהם טובים. ואין להקשות למה נקט רש"י רע ברע יש לומר דהוה אמרינן דוקא אם ימיר בטוב דאלימא קדושתה דטוב ליחול על תמורתו אבל אי הוה ימיר ברע הוה אמינא דלא אלימא קדושה דבעל מום דליחול קא משמע לן דהא כתיב נמי טוב ברע. ודו"ק. עיין בהרא"ם שהאריך שם בקושיות: (שפתי חכמים)


{יא}  וְאִם֙ כָּל-בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה אֲ֠שֶׁ֠ר לֹֽא-יַקְרִ֧יבוּ מִמֶּ֛נָּה קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָֹ֑ה וְהֶֽעֱמִ֥יד אֶת-הַבְּהֵמָ֖ה לִפְנֵ֥י הַכֹּהֵֽן:

 אונקלוס  וְאִם כָּל בְּעִירָא מְסָאָבָא דִי לָא יְקָרְבוּן מִנַהּ קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וִיקִים יָת בְּעִירָא קֳדָם כַּהֲנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין כָּל בְּעִירָא מְסָאֲבָא דְלָא יִקְרְבוּן מִינָהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וִיקֵם יַת בְּעִירָא קֳדָם כַּהֲנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם כל בהמה טמאה. (ת"כ. תמורה לב) בבעלת מום הכתוב מדבר שהיא טמאה להקרבה, (ש) ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון, אלא א"כ הוממו (שם לב: ת"כ פרשתא ד, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דהוכחת רש"י מסוף הפרשה דכתיב שם ואם בבהמה הטמאה ושם אי אפשר לומר אלא שמדבר בבהמה טמאה ממש וקאי אפסוק דכאן כמו שפירש שם ואם כן שמע מינה דכאן מדבר בבעלת מום. רא"ם. אי נמי מדכתיב אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה' יתירא הוא דפשיטא דאין מקריבים טמאים לה' אלא ללמד שבבעל מום הוא מדבר. נראה לי: (שפתי חכמים)


{יב}  וְהֶֽעֱרִ֤יךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔הּ בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֣ין רָ֑ע כְּעֶרְכְּךָ֥ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יִֽהְיֶֽה:

 אונקלוס  וְיִפְרוֹס כַּהֲנָא יָתַהּ בֵּין טַב וּבֵין בִּישׁ כְּפֻרְסָנָא דְכַהֲנָא כֵּן יְהֵי: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַעֲלֵי כַהֲנָא יָתֵיהּ בֵּין טַב לְבֵין בִּישׁ הֵיכְמָא דְיַעֲלֵי כַּהֲנָא הֵיכְדֵין יְהֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  כערכך הכהן כן יהיה. לשאר כל אדם הבא (ת) לקנותה מיד הקדש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דקשה לרש"י דבתחלה כתיב כערכך הכהן כן יקום ואחר כך כתיב ואם גאל יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך ומתרץ דכאן באדם אחר הבא לקנות וכאן בבעלים הרוצים לפדות: (שפתי חכמים)


{יג}  וְאִם-גָּאֹ֖ל יִגְאָלֶ֑נָּה וְיָסַ֥ף חֲמִֽישִׁת֖וֹ עַל-עֶרְכֶּֽךָ:

 אונקלוס  וְאִם מִפְרַק יִפְרְקֻנֵהּ וְיוֹסֵף חֻמְשֵׁהּ עַל פֻּרְסָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִם מִפְרוֹק יִפְרְקִינֵיהּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ דְמֵיהּ עַל עַלוֹיֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם גאל יגאלנה. בבעלים החמיר הכתוב, להוסיף חומש, וכן במקדיש בית, וכן במקדיש את השדה, וכן בפדיון מעשר שני, הבעלים מוסיפין חומש, ולא שאר כל אדם (ת"כ שם ז.): (רש"י)


{יד}  וְאִ֗ישׁ כִּֽי-יַקְדִּ֨שׁ אֶת-בֵּית֥וֹ קֹ֨דֶשׁ֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְהֶֽעֱרִיכוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן בֵּ֥ין ט֖וֹב וּבֵ֥ין רָ֑ע כַּֽאֲשֶׁ֨ר יַֽעֲרִ֥יךְ אֹת֛וֹ הַכֹּהֵ֖ן כֵּ֥ן יָקֽוּם:

 אונקלוס  וּגְבַר אֲרֵי יַקְדֵשׁ יָת בֵּיתֵהּ קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ וְיִפְרְסִנֵהּ כַּהֲנָא בֵּין טַב וּבֵין בִּישׁ כְּמָא דִי יִפְרוֹס יָתֵהּ כַּהֲנָא כֵּן יְקוּם: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְבַר אַרוּם יִקְדַשׁ יַת בֵּיתֵיהּ קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ וְיַעֲלִינֵיהּ כַּהֲנָא בֵּין טַב לְבֵין בִּישׁ הֵיכְמָא דְמַעֲלֵי כַּהֲנָא הֵיכְדִין יְקוּם: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  כן יקום. כמו יעמוד: (אבן עזרא)


{טו}  וְאִ֨ם-הַמַּקְדִּ֔ישׁ יִגְאַ֖ל אֶת-בֵּית֑וֹ וְ֠יָסַ֠ף חֲמִישִׁ֧ית כֶּֽסֶף-עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְהָ֥יָה לֽוֹ:

 אונקלוס  וְאִם דְאַקְדֵשׁ יִפְרוֹק יָת בֵּיתֵהּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ כְּסַף פֻּרְסָנֵהּ עֲלוֹהִי וִיהֵי לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִם דֵין דְמַקְדִישׁ יִפְרוֹק יַת בֵּיתֵיהּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ כְּסַף עֲלוֹיֵיהּ עֲלוֹי וִיהֵי דִילֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה ערכך לפי זרעו. ולא כפי שוויה, (א) אחת שדה טובה ואחת שדה רעה פדיון הקדשן שוים, בית כור שעורים בחמשים שקלים, כך גזירת הכתוב, והוא שבא לגאלה בתחלת היובל, ואם בא לגאלה באמצעו נותן לפי החשבון, סלע ופונדיון לשנה, לפי שאינה הקדש אלא למנין שני היובל, שאם נגאלה הרי טוב, ואם לאו הגזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל השדות המכורות, וכשהיא יוצאה מידו חוזרת לכהנים של אותו משמר שהיובל פוגע בו ומתחלקת ביניהם, זהו המשפט האמור במקדיש שדה, ועכשיו אפרשנו על סדר המקראות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש לפי זרעו לפי כמות הזרע שיוכל לזרוע בה דהיינו לפי גודלה לא לפי שויה שאם היתה גדולה שיכול לזרוע בה חומר שעורים אף על פי שהיתה זיבורית נותן ערך הכתוב בפרשה: (שפתי חכמים)


{טז}   חמישי - שביעי במחוברין  וְאִ֣ם | מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֗וֹ יַקְדִּ֥ישׁ אִישׁ֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ לְפִ֣י זַרְע֑וֹ זֶ֚רַע חֹ֣מֶר שְׂעֹרִ֔ים בַּֽחֲמִשִּׁ֖ים שֶׁ֥קֶל כָּֽסֶף:

 אונקלוס  וְאִם מֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּהּ יַקְדִישׁ גְבַר קֳדָם יְיָ וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ לְפוּם זַרְעֵהּ בַּר זְרַע כּוֹר שְׂעוֹרִין בְּחַמְשִׁין סִלְעִין דִכְסָף: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִן חֲקַל אַחֲסַנְתֵּיהּ יִקְדַשׁ גְבַר קֳדָם יְיָ וִיהֵי עֲלוֹיֵיהּ כְּמִיסַת זַרְעֵיהּ אֲתַר דְמִזְרַע בֵּית כּוֹר שְעוֹרִין בְּחַמְשִׁין סַלְעִין דִכְסַף: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ואם משדה אחזתו. שיירש עם ישראל: חמר שעורים. וכתוב כי עשרת הבתים חומר ושם כתוב האיפ' והבת והנה זרע איפת שעורים בחמשה שקלים וזו גזרת המלך בדמי העבד: (אבן עזרא)


{יז}  אִם-מִשְּׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵ֑הוּ כְּעֶרְכְּךָ֖ יָקֽוּם:

 אונקלוס  אִם מִשַּׁתָּא דְיוֹבֵלָא יַקְדֵשׁ חַקְלֵהּ כְּפֻרְסָנֵהּ יְקוּם: (אונקלוס)

 יונתן  אִין מִשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא יִקְדַשׁ חַקְלָא הֵי כְּעִילוֹיֵיהּ יְקוּם: (תרגום יונתן)

 רש"י  אם משנת היובל יקדיש וגו'. אם משעברה שנת היובל מיד הקדישה ובא זה לגאלה מיד: כערכך יקום. כערך הזה (ב) האמור יהיה, חמשים כסף יתן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ופירוש יהיה במקום יקום, מפני שכוונת הכתוב על הנתינה לא על שיקום ביד מי שהוא עומד ומלת יקום לא תסבול ענין נתינה פירש מלת יקום יהיה מפני שזאת המלה תסבול שיהיה בקיומו או שיהיה השיעור שיתן שהוא מענין נתינה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אם משנת היובל. בעצם השנה: (אבן עזרא)


{יח}  וְאִם-אַחַ֣ר הַיֹּבֵל֘ יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵ֒הוּ֒ וְחִשַּׁב-ל֨וֹ הַכֹּהֵ֜ן אֶת-הַכֶּ֗סֶף עַל-פִּ֤י הַשָּׁנִים֙ הַנּ֣וֹתָרֹ֔ת עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנִגְרַ֖ע מֵֽעֶרְכֶּֽךָ:

 אונקלוס  וְאִם בָּתַר יוֹבֵלָא יַקְדֵשׁ חַקְלֵהּ וִיחַשֵׁב לֵהּ כַּהֲנָא יָת כַּסְפָּא עַל מֵימַר שְׁנַיָא דְאִשְׁתָּאָרָן עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וְיִתִּמְנַע מִפֻּרְסָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בָּתַר יוֹבֵלָא יַקְדִישׁ חַקְלֵיהּ וִידַיֵיק לֵיהּ כַּהֲנָא יַת סְכוּם כַּסְפָּא כְּמִיסַת שְׁנַיָיא דְמִשְׁתַּיְירָן עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וּמְנַכֵּי לֵיהּ מִן עֲלוֹיֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם אחר היבל יקדיש. וכן אם הקדישה משנת היובל ונשתהה ביד גזבר (ג) ובא זה לגאלה אחר היובל: וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות. כפי חשבון. כיצד הרי קצב דמיה של ארבעים ותשע שנים חמשים שקל, הרי שקל לכל שנה ושקל יתר על כולן, והשקל ארבעים ושמנה פונדיונין, הרי סלע ופונדיון לשנה אלא שחסר פונדיון אחד לכולן, ואמרו רבותינו שאותו פונדיון קלבון (ד) לפרוטרוט, והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל: ונגרע מערכך. מנין השנים שמשנת היובל, (ה) עד שנת הפדיון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש מה שאמר הכתוב וחשב לו הכהן וגו' ואינו נותן כל החמשים שקל לאו דוקא כשיהיה הקדש מאוחר משנת היובל גם אם יהיה ההקדש מיד אחר שנת היובל אלא שהגואל לא בא לגאול אלא אחר כמה שנים משהקדיש והכתוב כתב האחד והוא הדין למי שבא אחר שהקדיש כמה שנים: (ד) כלומר הכרעה לכל סלע. ופרוטרוט לשון פרוטה כלומר על יד על יד: (ה) שאותן שנים נשתהה ביד הקדש לפיכך מונין לו מאותן שנים שהרי מה שצריך הגואל ליתן אינו אלא כפי המנין שמשנת הפדיון עד שנת היובל שהגואל אוכל פירותיו לא כפי מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון שאינו אוכל פירותיו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונגרע מערכך. מה שהלך אחר היובל: (אבן עזרא)


{יט}  וְאִם-גָּאֹ֤ל יִגְאַל֙ אֶת-הַשָּׂדֶ֔ה הַמַּקְדִּ֖ישׁ אֹת֑וֹ וְ֠יָסַ֠ף חֲמִשִׁ֧ית כֶּֽסֶף-עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְקָ֥ם לֽוֹ:

 אונקלוס  וְאִם מִפְרַק יִפְרוֹק יָת חַקְלָא דְאַקְדֵשׁ יָתֵהּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ כְּסַף פֻּרְסָנֵהּ עֲלוֹהִי וִיקוּם לֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִפְרוֹק יִפְרוֹק יַת חַקְלָא דֵין דְאַקְדֵישׁ יָתֵיהּ וְיוֹסִיף חוֹמֶשׁ כְּסַף עֲלוֹיֵיהּ עֲלוֹי וִיקוּם לֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם גאל יגאל. המקדיש אותו יוסיף חומש על הקצבה הזאת: (רש"י)

 אבן עזרא  וי''ו ואם גאול יגאל, כפ''א רפה בלשון ישמעאל והוא דבק בטעם הפסוקים שהם למעלה כי הערך עיקר אם יגאל השדה ואם לא יגאל: (אבן עזרא)


{כ}  וְאִם-לֹ֤א יִגְאַל֙ אֶת-הַשָּׂדֶ֔ה וְאִם-מָכַ֥ר אֶת-הַשָּׂדֶ֖ה לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר לֹֽא יִגָּאֵ֖ל עֽוֹד:

 אונקלוס  וְאִם לָא יִפְרוֹק יָת חַקְלָא וְאִם זַבִּין יָת חַקְלָא לִגְבַר אָחֳרָן לָא יִתְפָּרַק עוֹד: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין לָא יִפְרוֹק יַת חַקְלָא וְאִין זַבִּין יַת חַקְלָא לִגְבַר חוֹרַן לָא יִתְפְּרֵק תּוּב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם לא יגאל את השדה. המקדיש: ואם מכר. (ו) הגזבר: את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. לשוב ביד (ז) המקדיש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש שהוא המוכר ולא המקדיש הנזכר למעלה: (ז) פירוש ביובל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואם מכר. טעמו או מכר, ולא יוכל בעל שדה אחוזה שיגאלנו בעבור שמכרו לה': (אבן עזרא)


{כא}  וְהָיָ֨ה הַשָּׂדֶ֜ה בְּצֵאת֣וֹ בַיֹּבֵ֗ל קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָֹ֖ה כִּשְׂדֵ֣ה הַחֵ֑רֶם לַכֹּהֵ֖ן תִּהְיֶ֥ה אֲחֻזָּתֽוֹ:

 אונקלוס  וִיהֵי חַקְלָא בְּמִפְּקֵהּ בְּיוֹבֵלָא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ כַּחֲקַל חֶרְמָא לְכַהֲנָא תְּהֵי אַחֲסַנְתֵּהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וִיהֵי חַקְלָא בְּמִפְקֵיהּ בְּיוֹבְלָא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ הֵי כַחֲקַל אַפְרָשָׁא לְכַהֲנָא תְּהֵי אַחְסַנְתֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  והיה השדה בצאתו ביבל. מיד הלוקחו מן הגזבר, (ח) כדרך שאר שדות היוצאות מיד לוקחיהם ביובל: קדש לה'. לא שישוב להקדש בדק הבית ליד הגזבר, אלא כשדה החרם הנתון (ט) לכהנים, שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח, יד.), אף זו תתחלק לכהנים של אותו משמר שיום הכפורים של יובל פוגע בו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פירוש ולא מיד ההקדש כי לא מצינו בשום מקום שצוה שיצא השדה ביובל מיד ההקדש ואיך אמר והיה השדה בצאתו וכו': (ט) מפני שקודש לה' נאמר על הקדש בדק הבית וגם לכהנים חזר ופירש כשדה החרם לכהן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בצאתו ביבל. הזכיר הכתוב על דרך כל שדה כי ביובל יצא: כשדה החרם. שידור נדר להחרימו גם הוא לכהן והעריך לכהן כי הוא מעריך ואין צורך להיותו כהן גדול: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  והיה השדה בצאתו ביובל. איתא בת"כ מגיד ששדה לשון זכר וצריך פי' לפירושו וכי לא ידעינן דשדה נזכר בכל מקום לשון זכר אלא ה"ק מה שהשדה לשון זכר מבאר סיפיה דהאי קרא דכתיב לכהן תהיה אחוזתו וכדמסיק התם מנין אתה אומר לשדה שיוצאה לכהנים ביובל דכתיב או אל אחד מבניו הכהנים והרי היא תחת ידו ומנין שיכול הרי היא כשלו כדמסיק התם בערכין בשל אחרים אני זוכה בשלי לא כ"ש ת"ל לכהן תהיה אחוזתו ולא תסתלק לכהנים אבל כיון דשדה נזכר בלשון זכר אי הוה קאי אשדה ה"ל למיכתב יהי' אחוזתו: (דעת זקנים)


{כב}   שישי  וְאִם֙ אֶת-שְׂדֵ֣ה מִקְנָת֔וֹ אֲשֶׁ֕ר לֹ֖א מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֑וֹ יַקְדִּ֖ישׁ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְאִם יָת חֲקַל זְבִינוֹהִי דִי לָא מֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּהּ יַקְדֵשׁ קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין יַת חֲקִיל זְבִינוֹי דְלָא מִן חֲקִיל אַחְסַנְתֵּיהּ יַקְדִישׁ קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם את שדה מקנתו וגו'. חלוק יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה, ששדה מקנה לא תתחלק לכהנים ביובל, לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל, שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים, לפיכך, אם בא לגאלה, יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה, ואם לא יגאל, וימכרנה גזבר לאחר, או אם לא יגאל הוא, בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, אותו שהקדישה, ופן תאמר לאשר קנהו הלוקח הזה האחרון מאתו, וזהו הגזבר, לכך הוצרך לומר לאשר לו אחוזת הארץ, מירושת אבות, וזהו בעלים הראשונים שמכרוה למקדיש: (רש"י)


{כג}  וְחִשַּׁב-ל֣וֹ הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מִכְסַ֣ת הָֽעֶרְכְּךָ֔ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנָתַ֤ן אֶת-הָֽעֶרְכְּךָ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וִיחַשֶׁב לֵהּ כַּהֲנָא יָת מִנְיַן פֻּרְסָנֵהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וְיִתֵּן יָת פֻרְסָנֵהּ בְּיוֹמָא הַהוּא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וִידַיֵיק לֵיהּ כַּהֲנָא יַת סְכוּם דְמֵי עֲלוֹיֵיהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבְלָא וְיִתֵּן יַת עֲלוֹיֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  מכסת. כמו מכסת נפשות: (אבן עזרא)


{כד}  בִּשְׁנַ֤ת הַיּוֹבֵל֙ יָשׁ֣וּב הַשָּׂדֶ֔ה לַֽאֲשֶׁ֥ר קָנָ֖הוּ מֵֽאִתּ֑וֹ לַֽאֲשֶׁר-ל֖וֹ אֲחֻזַּ֥ת הָאָֽרֶץ:

 אונקלוס  בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא יְתוּב חַקְלָא לִדְזַבְנֵהּ מִנֵהּ לִדְדִילֵהּ אַחֲסָנַת אַרְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּשַׁתָּא דְיוֹבְלָא יְתוּב חַקְלָא לְמַן דְזַבְּנֵיהּ מִנֵיהּ לְמַן דִילֵיהּ אַחֲסָנַת אַרְעָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  לאשר קנהו מאתו. הוא המוכר והוא מפורש לאשר לו אחזת הארץ: (אבן עזרא)


{כה}  וְכָ֨ל-עֶרְכְּךָ֔ יִֽהְיֶ֖ה בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה יִהְיֶ֥ה הַשָּֽׁקֶל:

 אונקלוס  וְכָל פֻּרְסָנֵּה יְהֵי בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עֶסְרִין מָעִין יְהֵי סִלְעָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל עִילוֹיֵיהּ יְהֵי בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עַשְרִין מָעִין הַוְיָא סִלְעָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. כל ערכך שכתוב בו שקלים, (י) יהיה בשקל הקדש: עשרים גרה. עשרים מעות, כך היו מתחלה, ולאחר מכאן הוסיפו שתות, ואמרו רבותינו שש מעה כסף דינר, עשרים (כ) וארבע מעות לסלע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) דקשה לרש"י דהפסוק משמע דכל ערך לא יהיה פחות משקל וזה אינו דהא מסדרין לו לפי מה שיש לו וישאיר לו כדי חייו כדלעיל: (כ) דסלע ארבע דינרין ודינר שש מעה נמצא כ"ד מעות לסלע: (שפתי חכמים)


{כו}  אַךְ-בְּכ֞וֹר אֲשֶׁ֨ר-יְבֻכַּ֤ר לַֽיהוָֹה֙ בִּבְהֵמָ֔ה לֹֽא-יַקְדִּ֥ישׁ אִ֖ישׁ אֹת֑וֹ אִם-שׁ֣וֹר אִם-שֶׂ֔ה לַֽיהוָֹ֖ה הֽוּא:

 אונקלוס  בְּרַם בּוּכְרָא דִי יִתְבַּכַּר קֳדָם יְיָ בִּבְעִירָא לָא יַקְדֵשׁ גְבַר יָתֵהּ אִם תּוֹר אִם אִמַר דַיְיָ הוּא: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם בּוּכְרָא דְיִתְפְּרֵשׁ לִשְׁמָא דַייָ בִּבְעִירָא לֵית אֶפְשַׁר דְיַקְדִישׁ גְבַר יָתֵיהּ אִין תּוֹר אִין אִימַר לִשְׁמָא דַיְיָ דַיְיָ הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יקדיש איש אתו. לשם קרבן אחר, לפי שאינו שלו: (רש"י)

 אבן עזרא  יבכר לה'. נודע שהוא לשם וזאת המלה מהבנין שלא נקרא שם פועלו ופירושו האומר אתן הבכור לשם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  לא יקדיש איש אותו. לשם קרבן אחר לפי שאינו שלו לשון רש"י והנכון שיאמר אין צורך להקדיש אותו כי אם הוא שור או שה לה' הוא מעצמו והנה הוא כמו שלילות ובמשנה תורה אמר (דברים טו יט) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך שיהא קדש ותנהוג בו קדושה שלא תעבוד בו ולא תגוז אותו ותאכלנו לפני השם כאשר יפרש (הרמב"ן)


{כז}  וְאִ֨ם בַּבְּהֵמָ֤ה הַטְּמֵאָה֙ וּפָדָ֣ה בְעֶרְכֶּ֔ךָ וְיָסַ֥ף חֲמִֽשִׁת֖וֹ עָלָ֑יו וְאִם-לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל וְנִמְכַּ֥ר בְּעֶרְכֶּֽךָ:

 אונקלוס  וְאִם בִּבְעִירָא מְסָאָבָא וְיִפְרוֹק בְּפֻרְסָנֵהּ וְיוֹסֵף חֻמְשֵׁהּ עֲלוֹהִי וְאִם לָא יִתְפָּרַק וְיִזְדַבַּן בְּפֻרְסָנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין בִּבְעִירָא מְסָאֲבָא וְיִפְרוֹק בְּעִילוֹיֵיהּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ דְמוֹי עֲלוֹי וְאִין לָא מִתְפְּרֵק וְיִזְדַבֵּן בִּדְמֵי עֲלוֹיֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואם בבהמה הטמאה וגו'. אין המקרא הזה מוסב על הבכור, שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך, (ל) וחמור אין זה, שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה, והוא מתנה לכהן ואינו להקדש, אלא הכתוב מוסב על ההקדש, שהכתוב שלמעלה דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה, וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית: ופדה בערכך. כפי מה שיעריכנה הכהן: ואם לא יגאל. ע"י בעלים (ת"כ פרק ב, ב.): ונמכר בערכך. לאחרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) שהרי אין הבכורה נוהג בבהמה טמאה אלא בחמור בלבד: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך. הבכור עם התוספות חמישית בעבור שהקדישו גם יתן שה כי כן כתוב אם לא יקדישנו ונמכר. ופטר חמור. בערך גם השה יתן ורבים אומרים לא כן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך. אין מקרא זה מוסב על הבכור שאין לומר בבכור בהמה טמאה "ופדה בערכך" וחמור אין זה שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה והוא מתנה לכהן ואינו הקדש אלא הכתוב מוסב על ההקדש שלמעלה דיבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה וכאן דיבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית לשון רש"י ויתכן שנתרץ כי לפי שאמר אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו חזר ואמר ואם בבהמה הטמאה הוא הבכור שהקדיש ופדה בערכך לפרש שאין בכור נוהג בבהמה טמאה אלא בפטר חמור שכבר נתפרש דינו (שמות יג יג) ולימד שאפילו הקדישו אינו קדוש כדין בכור אלא כשאר הקדש הוא ונפדה ולכך אמר שיפדה אותו המקדיש בתוספת חומש ואחר יקנה אותו בערכך והכתוב של מעלה (פסוק יא) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה על פי פשוטו בבהמה טמאה ועל מדרש רבותינו (תמורה לב) הכתוב מיותר בעבור שכפל "טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'" לפיכך ידרשו ואם כל בהמה טמאה ואשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' לרבות בעלי מומין קבועין שאין מקריבים מהן קרבן לה' (הרמב"ן)


{כח}  אַ֣ךְ-כָּל-חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַֽחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽיהֹוָ֜ה מִכָּל-אֲשֶׁר-ל֗וֹ מֵֽאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל-חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ-קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  בְּרַם כָּל חֶרְמָא דִי יַחְרֵם גְבַר קֳדָם יְיָ מִכָּל דִי לֵהּ מֵאֲנָשָׁא וּבְעִירָא וּמֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּהּ לָא יִזְדַבַּן וְלָא יִתְפָּרָק כָּל חֶרְמָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  בְּרַם כָּל אַפְרָשָׁא דִי יַפְרֵישׁ גְבַר קֳדָם יְיָ מִן כָּל דְאִית לֵיהּ מֵאֱנָשָׁא וּבְעִירָא וּמֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּיהּ לָא יִזְדַבֵּן וְלָא יִתְפְּרֵק כָּל אַפְרָשָׁא קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אך כל חרם וגו'. נחלקו רבותינו בדבר, יש אומרים סתם חרמים להקדש (שם ה.), (מ) ומה אני מקיים כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח, יד.), בחרמי כהנים, שפירש ואמר הרי זה חרם לכהן, ויש שאמרו סתם חרמים לכהנים: לא ימכר ולא יגאל. אלא ינתן לכהן, לדברי האומר סתם חרמים לכהנים, מפרש מקרא זה בסתם חרמים, והאומר סתם חרמים לבדק הבית, מפרש מקרא זה, בחרמי כהנים, שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון (ערכין כח:), עד שיבואו ליד כהן, (נ) וחרמי גבוה (ס) נפדים: כל חרם קדש קדשים הוא. האומר סתם חרמים לבדק הבית, מביא ראיה מכאן, והאומר סתם חרמים לכהנים, מפרש כל חרם קדש קדשים הוא לה', ללמד שחרמי כהנים חלים על קדשי קדשים, ועל קדשים קלים, ונותן לכהן כמו ששנינו במסכת ערכין (כח:) אם נדר, נותן (ע) דמיהם, ואם נדבה, נותן (פ) את טובתה: מאדם. כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו הכנענים (שם כח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש לבדק הבית (נ) פירוש ואחר שיבאו ליד הכהן הרי הן חולין גמורין לכל דבריהם ואם רוצה קונה אותן מן הכהן והרי הן כחולין ממש: (ס) פירוש חרמי בדק הבית בעודן בידו ויפלו הדמים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין: (ע) רוצה לומר היינו שאמר הרי עלי ואם כן חייב באחריותו אם נאבד חייל חרמו ולכך צריך ליתן דמי שויה לכהן כיון שהחרם לכהנים והבהמה נקרבת למזבח בשביל הנדר שנדר כבר: (פ) כלומר שאמר הרי זו אם כן אינו חייב באחריותו אם נאבד ואינו חייל החרם אלא בכדי טובת הנאה ואינו נותן לכהן אלא טובת הנאה דהיינו מה שכהן אחר רוצה ליתן לבעל הבית זה שימתין בקרבן זה להקריבו עד שיגיע משמר שלו כדי שיהיה לו העור של קרבן וכן שאר דברים, לפי שהיו כ"ד משמרות וכל משמר היה נוטל שבוע אחד דבכל שבוע היה משמר אחד מקריבים כל הקרבנות וכל מה שראוי לכהנים נוטלין אותו משמר של אותו שבוע ומה שנותן כהן אחר לבעל הבית זה שימתין בקרבן זה להקריב עד שיגיע משמר שלו כדי שיהיה לו העור של קרבן ושאר דברים דהיינו דבר מועט דשמא יאבד הקרבן ולא יהיה כלום דהבעל הבית אינו חייב באחריותו וכשיעור זה צריך ליתן בעל הבית שהחרים בהמה של נדבה לכהן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  מכל אשר לו. שהוא ברשותו: מאדם. כמו והחרמתי את עריהם: (אבן עזרא)


{כט}   שביעי  כָּל-חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָֽחֳרַ֛ם מִן-הָֽאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת:

 אונקלוס  כָּל חֶרְמָא דִי יִתַּחְרַם מִן אֱנָשָׁא לָא יִתְפָּרָק אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל אַפְרָשָׁא דִי יִתְפְּרַשׁ מִן אֵינָשָׁא לָא יִתְפְּרֵק בְּכַסְפָּא אֱלָהִין בְּעִלְוַון וּבְנִכְסַת קוּדְשִׁין וּבְמִבְעֵי רַחֲמִין קֳדָם יְיָ מְטוּל דְדֵין קְטוֹל מִתְחַיֵיב: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל חרם אשר יחרם וגו'. היוצא ליהרג (צ) ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום (ת"כ שם ז.): מות יומת. הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה, אין לו לא דמים, ולא ערך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) אבל לא נגמר דינו למיתה אפילו הוא מוכה שחין נותן כפי קצב השנים. ומה שפירש הפסוקים שלא על הסדר כי מתחלה פירש כל חרם קדש קדשים הוא ואחר כך חזר למפרע ופירש מאדם ובהמה ואחר כך פירש כל חרם אשר יחרם, מפני שרצה לפרש כל משפט החרם על הסדר ומפני שפירש אך כל חרם שחרם הכהנים לא ימכר לאחר ולא יגאל הוא עצמו רק ניתן לכהן סיים שחל על קדשי קדשים וקדשים קלים ונותן דמי הנדר וטובת הנאה של נדבה לכהן והחרם שהוא לשמים פודה אותו ונותן דמיו לבדק הבית ולא כחרם הכהנים שאין יכול לפדותו עד שיבא ליד הכהן וזהו פירוש כל חרם קדש קדשים, ואחר כך חזר לפרש משפטי המוחרמים ופירוש מאדם ולא כל אדם אלא עבדיו הכנעניים בלבד, וכל חרם אשר יחרם (לה') וגו' ביוצא ליהרג שהוא חשוב כמת ואין לו דמים. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יומת. ומלת יחרם מהבנין שלא נקרא שם פועלו כמו יעמד חי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כל חרם אשר יחרם מן האדם. היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום "מות יומת" הרי הוא הולך למות לפיכך לא יפדה אין לו דמים ולא ערך לשון רש"י ורבותינו נחלקו בדבר (ערכין ו) ויש מהם אומרים שהוא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר לפטרן ויתכן שהזכיר זה בכאן לומר שלא יתן ממון לשם כשאר החרמים ויפטר ועל דרך הפשט יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו הוא קודש לשם שהן חרמים לכהנים ואין להם פדיון אבל המחרים מן האדם שאינו שלו כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב) ימותו כל האדם הנמצא בהם והטעם שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים רק שיהיה הכל אסור בהנאה כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה וכתיב (שופטים כא י) וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל הענין ההוא ועוד מצאתי באגדה בילמדנו תניא רבי עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים אם יחרימו על עיר להלחם עליה וכן אם יחרימו על דבר העובר עליו חייב מיתה והוא חיובן של אנשי יבש גלעד ושל יהונתן שאמר לו אביו (שמואל א יד מד) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה וזה היה טעותו של יפתח בבתו כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה ולכך אמר בב"ר (ס ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה ואל תהיה נפתה בהבלי ר"א האומר כי פירוש והעליתיהו עולה (שופטים יא לא) או והעליתיהו לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה' קודש שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה שם ואלה דברי רוח כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לה' (שמואל א א יא) והיה משרת בבית ה' לא פרוש וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים כאשר אין בידו להעלותם עולה ואם הדבר כן היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ה' בטהרה אבל הדבר כפשוטו וטעותו היה ממה שאמרתי ולדעת רבותינו ז"ל יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים כמו לא תאכלו על הדם (לעיל יט כו) וכמו לא יומתו אבות על בנים (דברים כד טז) שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים (סנהדרין כז) והכתוב אומר בו עוד (מלכים ב יד ו) ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וכן זה הכתוב יכלול דין המעריך מחוייבי מיתה ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש כמו שאמרנו והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל כענין מעשה שאול וזהו שנאמר שם (שמואל א יד מה) ויפדו העם את יהונתן ולא מת כי כלפי מה שאמרה בו תורה לא יפדה מות יומת אמר שם ויפדו העם את יונתן ולא מת כי בעבור שאירע נס על ידו ידעו כי בשוגג עשה וזה טעם אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל (שם) וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין ופרק עמא ית יונתן.

ונשלם ספר תורת הכהנים וקרבנותן ומצותן ישובב אל עליון דברים להויתן לוים לשירן ולזמרן וכהנים לעבודתן וישראל אל נוה איתן עינינו תראינה ירושלים גנת ביתן וארמון על משפטו היכל ודביר על מכונתן ובנות יהודה בשלוותן וערבה לה' מנחת יהודה כימי עולם וכשנים כקדמותן יעלו על רצון מזבחו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן תם ונשלם ספר ויקרא בעז"ה. (הרמב"ן)

 בעל הטורים  יחרם. ג' כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה זובח לאלהים יחרם יחרם כל רכושו לומר מה חייבי מיתות לא נשקול ממונא ונפטריה אף חייבי ממון אין לנו לפוטרו עד שישלם וזהו יחרם כל רכושו דאיירי כחייבי ממון איתקש לזובח לאלהים יחרם. דהיינו חייבי מיתות דבשניהם אני אומר לא יפדה: (בעל הטורים)


{ל}  וְכָל-מַעְשַׂ֨ר הָאָ֜רֶץ מִזֶּ֤רַע הָאָ֨רֶץ֙ מִפְּרִ֣י הָעֵ֔ץ לַֽיהוָֹ֖ה ה֑וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְכָל מַעְשְׂרָא דְאַרְעָא מִזַרְעָא דְאַרְעָא מִפֵּירֵי אִילָנָא דַיְיָ הוּא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מַעַשְרָא דְאַרְעָא מִזַרְעָא דְאַרְעָא וּמִפֵּירֵי אִילָנָא דַיְיָ הוּא קוֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  וכל מעשר הארץ. במעשר שני (ק) הכתוב מדבר: מזרע הארץ. (ר) דגן: מפרי העץ. תירוש ויצהר: לה' הוא. קנאו השם ומשולחנו צוה לך לעלות ולאכול (ש) בירושלים, כמו שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך, מעשר דגנך תירושך וגו' (דברים יד, כג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) מדכתיב כאן קדש לה' ובמעשר שני כתיב בערתי הקדש מן הבית דילפינן קדש קדש מהדדי, לאפוקי מעשר ראשון חולין גמורין הם דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן: (ר) הואיל דמיירי כאן במעשר שני ובמעשר שני כתיב דגן ותירוש אם כן ודאי מיירי גם כאן מזרע הארץ דגן תירוש ויצהר דהוא מזרע הארץ: (ש) לא שהוא לה' ממש שיהא אסור בהנאה: (שפתי חכמים)

 דעת זקנים  מזרע הארץ. לרבות שום ושחלים וגרגיר מכאן היה הרב רבי"ה מתרץ מה שמקשים העולם על מאי דאמרי' המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל היא ביד כהן משום דכתיב עריסותיכם ומקשי' א"כ אמאי לא אמרי' הכי דהמפריש מעשרותיו בשבלי' אינן מעשר משום דכתיב דגנך ולהא ניחא משום דכתיב גבי מעשר וכל מעשר הארץ מזרע הארץ דמרבי' בת"כ כל דברים הנאכלין הנזרעין בגרן כגון שום ושחלים וגרגיר וי"א דמדאצטריך קרא דמעשר מן המעשר למפטר לוי מתרומה גדולה כשהקדים ישראל מעשרותיו בשבלים כדמסיק במס' ביצה מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מכלל דשם מעשר חל עליו שפיר כשהקדימו בשבלין אמנם להא דפריך אי הכי אפי' הקדימו בכרי נמי קשיא ויכולין אנו לומר דלא איצטריך קרא דמעשר מן המעשר למפטר לוי מתרומה גדולה אלא היכא דקדים בכרי דאז חל שם מעשר אבל כי הקדימו בשבלין דאין שם מעשר חל עליו דכתיב מעשר דגנך לא איצטריך קרא והדרא קושיא לדוכתא אמאי אינו גזל ביד הלוי. אבל י"ל דמסקנא ניחא דמשני האי אידגן והאי לא אידגן א"כ לפטרו מתרומה גדולה כשהקדימו בכרי לא אפשר וא"כ קרא למעשר מן המעשר אתא להקדימו בשבלין מכלל דמשהוא בשבלין חל עליו שם מעשר והמבין יבין: (דעת זקנים)


{לא}  וְאִם-גָּאֹ֥ל יִגְאַ֛ל אִ֖ישׁ מִמַּֽעַשְׂר֑וֹ חֲמִֽשִׁית֖וֹ יֹסֵ֥ף עָלָֽיו:

 אונקלוס  וְאִם מִפְרַק יִפְרוֹק גְבַר מִמַעַשְׂרֵהּ חֻמְשֵׁהּ יוֹסֵף עֲלוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִין מִפְרוֹק יִפְרוֹק גְבַר מִמַעַשְרֵיהּ חוֹמֶשׁ דְמוֹי יוֹסֵף עֲלוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ממעשרו. ולא ממעשר חבירו, הפודה מעשר של חבירו אין מוסיף חומש. ומה היא גאולתו, כדי להתירו באכילה בכל מקום, והמעות יעלה ויאכל בירושלים, כמו שכתוב ונתתה בכסף וגו': (רש"י)


{לב}   מפטיר  וְכָל-מַעְשַׂ֤ר בָּקָר֙ וָצֹ֔אן כֹּ֥ל אֲשֶֽׁר-יַֽעֲבֹ֖ר תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט הָֽעֲשִׂירִ֕י יִֽהְיֶה-קֹּ֖דֶשׁ לַֽיהוָֹֽה:

 אונקלוס  וְכָל מַעֲשַׂר תּוֹרִין וְעָן כֹּל דְיֵעִבַּר תְּחוֹת חֻטְרָא עֲשִׂירָאָה יְהֵי קַדִישׁ קֳדָם יְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל מַעַשְרָא דְתוֹרֵי וְעָנֵי כָּל דְחַלְפוּן תְּחוֹת שַׁרְבִיטָא עֲשִירָאָה יְהֵי קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  תחת השבט. כשבא לעשרן מוציאן בפתח זה אחר זה, והעשירי מכה בשבט צבועה בסקרא להיות ניכר שהוא מעשר, כן עושה לטלאים ועגלים (ת) של כל שנה ושנה: יהיה קדש. ליקרב למזבח דמו ואמוריו, והבשר נאכל לבעלים, שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהונה, ולא מצינו שיהא בשרו ניתן לכהנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) לפי שאין מצוה זו נוהגת אלא בבקר וצאן בלבד שנאמר מעשר בקר וצאן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תחת השבט. שבט הרועה והנה הנבחר הוא הא' והעשירי שוה כמו זה רק העשירי יגאלנו ואין כן הבכור והנה יתן הבכור והעשירי בבהמה ובזרע הארץ שהיא התבואה הבכורים והמעשר: (אבן עזרא)


{לג}  לֹ֧א יְבַקֵּ֛ר בֵּין-ט֥וֹב לָרַ֖ע וְלֹ֣א יְמִירֶ֑נּוּ וְאִם-הָמֵ֣ר יְמִירֶ֔נּוּ וְהָֽיָה-ה֧וּא וּתְמֽוּרָת֛וֹ יִֽהְיֶה-קֹּ֖דֶשׁ לֹ֥א יִגָּאֵֽל:

 אונקלוס  לָא יְבַקַר בֵּין טַב לְבִישׁ וְלָא יְחַלְפִנֵהּ וְאִם חַלָפָא יְחַלְפִנֵהּ וִיהֵי הוּא וְחִלוּפֵהּ יְהֵי קוּדְשָׁא לָא יִתְפָּרָק: (אונקלוס)

 יונתן  לָא יְפַשְׁפֵשׁ בֵּין טַב לְבִישׁ וְלָא יְפַרְגִינֵיהּ וְאִין מִפְרוֹג יְפַרְגִינֵיהּ וִיהֵי הוּא וּפֵירוּגֵיהּ יְהֵי קוּדְשָׁא לָא יִתְפְּרוֹק: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא יבקר וגו'. לפי שנאמר וכל מבחר נדריכם (שם יב, יא.), יכול יהא בורר ומוציא את היפה, תלמוד לומר לא יבקר בין טוב לרע, בין תם בין בעל מום, חלה עליו קדושה, ולא שיקריב בעל מום, אלא יאכל בתורת מעשר, ואסור ליגזז וליעבד:

חסלת ספר ויקרא: (רש"י)

 אבן עזרא  יבקר. כמו יבדיל וכבר פירשתי שהמלה מגזרת בקר: (אבן עזרא)


{לד}  אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי: (חזק)

 אונקלוס  אִלֵין פִּקוֹדַיָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינָי: [חזק] (אונקלוס)

 יונתן  אִילִין פִּקוּדַיָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה וְלֵית אֶפְשַׁר לְחַדְתָּא בְּהוֹן מִדַעַם וּפַקֵדִינוּן מְטוֹל לְאַחְוָואוּתְהוֹן לְוַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי:

חזק (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בהר סיני. פירשתיו בפרשה הזאת ומי שיש לו לב להבין סוד העולם אז ידע סוד הבכור והעשירי והנה אברהם נתן מעשר גם כן יעקב אבינו עליו השלום ועוד אגלה קצת הסוד בזכרי מעשר שני אם יעזרני אחד ואין לו שני:

חסלת פרשת בחקתי (אבן עזרא)

 בעל הטורים  אלה המצות. מצות במלוי מ''ם צד''י ו''ו תי''ו עולה תרי''ב והוא בגי' תלמידי חכמים על שם חכם לב יקח מצות: (בעל הטורים)

 ספורנו  אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. אבל לא נתנו בינו ובין בני ישראל בברית: (ספורנו)

 דעת זקנים  אשר צוה ה' את משה כדאי השליח לשלחו אל בני ישראל כדי הם מי שנשתלח להם שזכות בני ישראל גרמה לו: (דעת זקנים)