רש"י אמור אל הכהנים. אמור, ואמרת, להזהיר (א) גדולים על הקטנים (יבמות קיד. ת"כ פרשתא א, א.): בני אהרן. יכול חללים, תלמוד לומר (ב) הכהנים: בני אהרן. אף בעלי מומין במשמע: בני אהרן. ולא בנות אהרן (קידושין לה:): לא יטמא בעמיו. בעוד שהמת (ג) בתוך עמיו, יצא מת (ד) מצוה (ת"כ שם ג.): (רש"י)
שפתי חכמים (א) דלא היה לו לכתוב אלא אמור אל הכהנים, אלא אמור להזהיר את עצמן, ואמרת אליהם להזהיר הגדולים על הקטנים, ואם תאמר למה לא מתרץ רש"י נמי דבר ואמרת דכתיב בפרשת קדושים. ויש לומר דדבור הוי כלל ולא מפרש מהו הדבור ואמרת הוי פרט רוצה לומר דבר זה אמור להם אבל הכא גבי אמור הוא פרט, קשה לרש"י למה לי שני פרטים: (ב) וקשה למה מהפך רש"י הפירוש של פסוק, בתחלה היה לו לפרש בני אהרן ואחר כך ואמרת אליהם. ועוד קשה מנא לן למילף כל הלימודים מבני אהרן. ויש לומר דהכי פירושו כיון שפירשתי ואמרת אליהם להזהיר הגדולים על הקטנים קשה למה ליה למכתב הכהנים בני אהרן, בשלמא בלא זה הייתי אומר אי כתיב הכהנים ולא בני אהרן הוה אמינא דוקא גדולים אבל לא קטנים, לכך איצטריך למכתב בני אהרן להזהיר הגדולים על הקטנים, אבל השתא דלמדתי זה מואמרת אליהם קשה למה ליה למכתב הכהנים. ומתרץ אי כתיב בני אהרן ולא הכהנים הוה אמינא יכול אפילו חללים תלמוד לומר הכהנים רוצה לומר שהוא כהן גמור. ותו מתרץ רש"י שאל תקשה לו מנלן לתרץ דהכהנים ממעט חללים דלמא לכך איצטריך דאי לא כתיב הכהנים אלא בני אהרן הוה אמינא דומיא דבני אהרן שהיו תמימים לאפוקי בעלי מומין לכך איצטריך הכהנים לרבות בעלי מומין. ומתרץ דמן בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ולא היה מתורץ למה ליה הכהנים אלא לכך אצטריך כמו שתירצתי לעיל למעט חללים, ותו קשה לרש"י בני אהרן למה לי דלא היה למכתב רק הכהנים ויכול אני למעט חללים ולרבות בעלי מומין שהרי שניהם נשמעים ממלת הכהנים. ומתרץ אי לא כתיב בני אהרן הוה אמינא דגם בנות אהרן במשמעות של הכהנים דכל מקום שנכתב בתורה בלשון זכר אף הנשים בכלל, לכך אצטריך בני אהרן ולא בנות אהרן. עיין במזרחי שפירש בענין אחר והכי פירש איצטריכו תרווייהו דאלו מבני אהרן גרידא הוה אמינא אף חללים במשמע ואם כן אין כאן מיעוט הממעט חללים ויכולים להיות נכללין בבני אהרן תלמוד לומר הכהנים יצאו חללים, והדר אמר ומנין לרבות אף בעלי מומין תלמוד לומר בני אהרן כלומר דלא אתא שום מיעוט למעטינהו כמו שבא מיעוט הכהנים למעט חללים ונשאר בני אהרן דאף בעלי מומין במשמע ולמעט בנות אהרן ואלו בכהנים גרידא הוה אמינא כהנת בכלל דהושוו לכל עונשין שבתורה לאיש. וליכא למימר איפכא דהוה לחומרא הכהנים יכול ולא חללים תלמוד לומר בני אהרן ואף חללים בכלל בני אהרן, דאם כן מעוטא דהכהנים במאי מוקמית ליה: (ג) דאם לא כן בעמיו למה לי אלא רוצה לומר שישנו בתוך עמיו שיש הרבה בני אדם שמתעסקין עמו לקבור אותו: (ד) רוצה לומר שאין לו קוברין שמותר לטמא לו. ומת מצוה הוא כל שקורא ואין אחרים עונין אותו: (שפתי חכמים)
אבן עזרא אמר אל הכהנים. אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים הזהיר בני אהרן שהם חייבים להשמר מדברים אחרים בעבור שהם משרתי השם ויתכן להיות פירוש אמור אל הכהנים כל הפרשה הנזכרת כי התורה בידם: ואמרת אליהם. טעמי המצות שהם חייבים לשמרם לבדם: לנפש. הוא המת: מלת יטמא. מבנין התפעל ודגשות הטי''ת להתבלע התי''ו: וטעם בעמיו. בכל ישראל שהם עמיו: (אבן עזרא)
הרמב"ן אמר ואמרת. להזהיר גדולים על הקטנים לשון רש"י מדברי רבותינו (יבמות קיד) והאזהרה הזאת לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מדרש רבותינו (שם) בדם ובשרצים וטומאה ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים אבל אם יעשו הם לדעת עצמן אין אנו מצווין עליהם להפרישם וטעם הכתוב על פי מדרשו אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר אליהם שלא יטמאו ורבוי האזהרות שיצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים ואמר ר"א בדרך הפשט אמור אל הכהנים הפרשה הנזכרת למעלה כי הם מורי התורה והמזהירים את העם ואמרת להם המצות שהם לבדם חייבים לשמרם ואינו נכון ועל דעתי בפשט הכתוב טעם אמור כמו דבר אמרי האזינה ה' (תהלים ה ב) דברי וכן אמרים אמת (משלי כב כא) וכן כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז) וכתיב בא אל פרעה ודברת אליו (שמות ט א) כמו ואמרת וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה (לעיל י יב) כמו ויאמר וכן במקומות הרבה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" והוא נאמר בפרשיות אשר ירצה להזהיר להם מאד או לחומר הענין או להיותם מורגלים לחטוא בהנה וכן יאמר "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם" וכמוהו כה אמר ה' אלהי ישראל הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה ואמרת אליו כה אמר ה' וגו' (ירמיהו לד ב) שטעמו דבר אל צדקיהו וכן ותאמר האשה התקועית אל המלך ותפול על פניה ארצה ותשתחו ותאמר הושיעה המלך ( יד ד) כמו ותדבר האשה אל המלך ותאמר הושיעה המלך והנה טעם אמור אל הכהנים ואמרת אליהם כטעם דבר אל הכהנים ואמרת אליהם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וענינו דבר אל העם בשמי ותאמר להם ככה כענין בא אל פרעה ואמרת אליו (שמות ז כו) ורבים יאמרו כי טעם "דבר אל בני ישראל" כטעם קריאה דבר אל בני ישראל שיתאספו אליך ותאמר אליהם ככה וכן אמור אל הכהנים שיקבצו וישמעו וטעם הכהנים כי במצות אשר הם בעניני הקרבנות יאמר "אל אהרן ואל בניו" ולא יזכירם בשם "הכהנים" כי הענינים ההם בקרבנות או במעלות הקדש אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבואו במקדש והיא מעלה להם בעצמם ולכך הזכיר הכתוב "הכהנים" לאמר כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי אלהינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה וטעם לא יטמא שתאמר להם שלא יטמא כל אחד מהם לנפש בעמיו או ימשך אל "בעל בעמיו" המוזכר למטה ושיעורו "לנפש לא יטמא הבעל בעמיו" וטעם בעל בעמיו כמו מבעלי יהודה ( ו ב) בעלי גוים (ישעיהו טז ח) הנכבדים בהם או האדונים מלשון בעליו אין עמו (שמות כב יג) בעל הבית (שם פסוק ז) כי הנכבדים יקראו אדונים יאמר לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו יפרש הכתוב כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים ויתכוין הכתוב בזה שלא יעלה על דעתנו לומר שאין האזהרה אלא בבואם אל אהל מועד לשרת בקדש וכן בכל הפרשה יזהיר כי הכל למעלתם את אביה היא מחללת (פסוק ט) ולא יחלל זרעו (פסוק טו) וכן תרגומו של אונקלוס לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה ובת"כ (אמור פרשה א טו) נדרש בבעל באשתו כמו שכתב רש"י (הרמב"ן)
בעל הטורים אמר אל הכהנים. סמך אזהרת הכהנים שלא יטמאו לאוב שגם בו נאמר אזהרה שלא לטמא בו א''נ שלא יטמא הכהן למת כשירצה לשאול באוב שצריכין ליטמא כששואלין בו א''נ להכי סמך אמור אל הכהנים לאוב וידעוני שאם תאמרו ממי נדע העתידות הרי לא נדרש באוב וידעוני לכך סמך לו אמור אל הכהנים הרי לך כהן שישאל לך באורים ותומים. והכי איתא בתנחומא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני זה שאול ואשה בעלת אוב וסמך לו אמור אל הכהנים. אמר ר' לוי יפה היה לו לשאול באורים ותומים האמור למטה ולא באוב האמור למעלה. לעיל מיניה כתיב דמיהם בם וסמיך ליה לא יטמא שאם יטמא דמיו בו והיינו דאמרינן כהן ששמש בטומאה אחיו הכהנים מפצעים את מוחו: אל הכהנים. בגי' זה לא חללים: בני אהרן. בגי' זהו. גם בעלי מומין. למה אמר בני אהרן ולא בנות אהרן. לפי שהם גדמו מיתה לדורות: אמור אל הכהנים וגו' ואמרת. בגי' לדורות. ואמרת הם אותיות אמרו''ת טהורות. אמור ואמרת אמירה ראשונה כדי שלא ליטמא במת ואמירה שניה לטמא למת מצוה: לנפש לא. בגי' בדם המת: (בעל הטורים)
אור החיים ויאמר ה' וגו'. צריך לדעת למה שינה מסדר הרגיל לומר בכל התורה דבר אל וגו'. עוד למה הקדים התואר למתואר שהיה צריך לומר בני אהרן הכהנים. ודרשות שדרשו חז''ל (תו''כ) במקומן עומדים הגם שידבר בסדר זה. ויתבאר על דרך מה שאמרו ז''ל (תנחומא כאן) וזה לשונם אמר הקב''ה למשה אין נאה ליוצא ונכנס לפני להסתכל במת וכו' ע''כ, והוא אומרו אמור לשון מעלה, אל הכהנים פירוש לצד שהם כהנים משרתי פני מלך, ומה היא המעלה שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז''ל שאין נאה ליוצא ונכנס וכו'. ומטעם זה הקדים התואר למתואר להסמיך המעלה לצד היותם כהנים מה שלא היה נשמע כן אם היה אומר אמור אל בני אהרן:
ואמרת אליהם לנפש וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ואמרת. ורז''ל אמרו (תו''כ יבמות קיד:) כמה דרשות, ועוד יש לאלוה מילין והוא על דרך מה שכתב הרמב''ם פרק ב' מהלכות אבל וזה לשונו המטמא את הכהן אם היו שניהם מזידים הכהן לוקה וזה המטמא עובר משום ולפני עור וגו', ואם היה הכהן שוגג והמטמא מזיד הרי זה שמטמאו לוקה ע''כ. וקשה מנין לו להרמב''ם לחייב המטמא מלקות, והרב המגיד ומהרי''ק לא אמרו כאן דבר, כי אם הלחם משנה אשר הוא כתב וזה לשונו בהלכות כלאים כתב רבינו בזה שהמלביש כלאים לחברו אם היה הלובש שוגג המלביש לוקה, ותמה עליו הכסף משנה וכתב ששאל זה הרא''ש מהר''ש ולא זכינו לתשובה וכו', ואפשר לו דמשמע ליה לרבינו דמדאמרינן בפרק ג' מינים (נזיר מד.) דגלי קרא בנזיר שלא עשה המטמא כנטמא מדכתיב וטמא את ראש נזרו משמע דבעלמא עבדינן המטמא כנטמא ולכך כתב רבינו בפרק ה' מהלכות נזירות שאם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אינו לוקה ע''כ דברי הרב, ואינם נראים דקשה א' למה לא יהיה הנזיר בנין אב לכל התורה כולה דלא אמרינן המטמא כנטמא וכו' וכן על זה הדרך. ועוד ההוא דנזיר שהוצרך הכתוב למעט משום שהייתי דן קל וחומר מתגלחת שחייב דהא חומר בטומאה מבתגלחת תלמוד לומר וטמא את ראש וגו' ע''כ, אם כן זולת הקל וחומר לא היה צריך למעט, ואדרבא תגדל מדורת הקושיא לרמב''ם מההוא דפרק ג' מינים:
והנכון בעיני שטעמו של רמב''ם הוא מאותה שאמרו במסכת נזיר דף מ''ד וזה לשונם ומה טומאה וכו' לא עשה בה מטמא כמיטמא תגלחת לא כל שכן שלא עשה מגלח כמתגלח אמר קרא תער לא יעבור קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר עד כאן ופירש''י לא יעביר לו אחר ע''כ, פירוש אזהרה לאחר שלא יעביר תער על ראש הנזיר שאם לא כן תהיה הכוונה שלא יעביר הנזיר שער של אדם אחר ופשוט. וצריך לדעת כוונת הש''ס מנין דורש לא יעביר לו אחר, אם דורש המסורת הלא מסורת לא יעביר הוא ביו''ד בין בי''ת לרי''ש. ועוד לכשנאמר שאין חסרון היו''ד מעכבת אף על פי כן עדיין חסר תיבת לו שזולתה יהיה משמעות לא יעביר שהנזיר לא יעביר לאחרים:
אכן כוונת הש''ס שמדייק מאמר הכתוב תער לא יעבור וגו' שהיל''ל לא יגלח את ראשו או לא יעביר על ראשו יו''ד בין בית לרי''ש ויחזור אל הנזיר האמור בסמוך ויתלה האיסור כמצווה עליו לא במעשה התער שלא בכינוי אל המתגלח כאומרו תער לא יעבור שמשמעות הדברים יגידו שאסר המעשה בין על יד המתגלח בין על יד אחרים, והוא מאמר הש''ס קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לו אחר פירוש משמעות התיבה תגיד לאסור הדבר בין על ידו בין על ידי אחר. ומאמר קרי ביה אינו מדויק אלא מלבישים המכוון בתיבה והבן. ומעתה כמו כן נאמר בדין כלאים שאמר (לעיל יט יט) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ולא אמר לא תעלה עליך משמע שלא על המעלה עליו לחוד מצוה אלא על המעשה הוא מצוה שלא יהיה בין ממנו בין מהזולת, ולזה פסק הרמב''ם (הל' כלאים פ''י הל''א) שהמלביש כלאים לחבירו מזיד לוקה, וכמו כן נאמר במה שלפנינו בטומאה כהן ממה שאמר הכתוב לא יטמא אזהרה שלא בכינוי לנטמא לומר שמזהיר בין לכהן עצמו בין לאחרים על הטומאה. ושיעור המצוה היא שמצוה ה' ב''ה לבל יהיה הכהן טמא. ומעתה כל המטמאו בין הוא בין אחר הרי זה עבר על הלאו ולוקה. וכפי זה עלו פסקי רמב''ם על נכון:
ובזה נבוא ליישב דקדוק הכתוב שכפל לומר אמור ואמרת, כי לצד שצוה ה' לכהנים גם לאחרים על טומאתם, כנגד הכהנים אמר אמור אל הכהנים, וכנגד אזהרת אחרים שלא יטמאו אמר ואמרת אליהם. ואולי שתיבת אליהם חוזרת לישראל המצטוים בכל המצוה, ותמצא שאמר בסוף ענין זה (פסוק כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל הרי שהציווי נאמר מה' גם לישראל, וזה יצדיק לך פירושנו שהאזהרה בא כאן גם לישראל שלא יטמאו הכהנים. ובתורת כהנים (לקמן כד) אמרו וזה לשונם וידבר ה' הזהיר את אהרן על ידי הבנים ואת הבנים על ידי ישראל ואת הבנים זה על ידי זה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים:
לנפש. רז''ל דרשו (בתו''כ) לרבות רביעית דם וכו', וראיתי לרמב''ם ז''ל שכתב בפרק ג' מהלכות אבל וזה לשונו אחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת שנאמר לנפש עכ''ל, והקשו עליו מדתנא בתורת כהנים וזה לשונם אין לי אלא המת מנין לרבות הדם תלמוד לומר לנפש, מנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת תלמוד לומר ואמרת אליהם לרבות וכו' ע''כ. ותירץ הכסף משנה שסובר רמב''ם שמתיבת לנפש גמרינן הכל ששקולים הם וקרא לא צריך אלא אסמכתא ע''כ. ואין דברי הכסף משנה נראים, כי מנין לו לרמב''ם לבנות בנין חדש שלא כדברי הברייתא:
אכן הנכון הוא כי רמב''ם ז''ל ברייתא אחרת הוא שראה והנה היא כתובה בפסיקתא, וזה לשונם אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, לנפש לא יטמא להביא רביעית דם שתצא מן המת שהוא בלא יטמא עכ''ל, והובאה ברייתא זו ביבמות (קיד.). ולפי ברייתא זו תתחייב לומר שגם שאר טומאות הפורשות מן המת מתרבות מן לנפש שהרי דורש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. והדבר פשוט אצלי שנעלמה ברייתא זו מעיני הכסף משנה והראיה שכתב הרב בפרק הנזכר דין י''ב וזה לשונו כהן קטן וכו' הגדולים וכו' כפירש''י אמור ואמרת וגו' עד כאן, הנה ממה שמוכיח דין זה מדברי רש''י ולא מדברי הברייתא אתה יודע שלא ידע הברייתא:
ונשאר ליישב מנין להם לדרוש מתיבת לנפש רביעית דם וכו', ודלמא הוצרך לומר לנפש להודיע שאינו מזהיר אלא על טומאת מת ולא על שאר טומאות, ויש לומר שהיה לו לומר למת לא יטמא ומאומרו לנפש דרשו רביעית דם וכל שיש בו נפש. אבל טמאי מת אינם בכלל זה:
לא יטמא. אמר לשון יחיד הגם שהתחיל לדבר בלשון רבים הכהנים, אליהם. לסברת תנא שדרש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מעתה אין לנו מקום אזהרה למטמא שלא יטמא לכהן לזה אמר לשון יחיד ואמירה לרבים לומר שאזהרת רבים על היחיד הא למדת אזהרה למטמא:
עוד נראה שחש הכתוב לומר לא יטמאו שלא תבא הסברא לטעות שלא הקפיד הכתוב אלא על טומאת כללות הכהנים, כי דבר זה אינו אלא חוקה ואין לנו אלא מה שבא בפירוש, אבל כהן יחיד לא יקפיד עליו תלמוד לומר יטמא לשון יחיד. עוד לצד שצוה ה' לכהנים (לעיל י ט) איסור יין ושכר ושם גילה הכתוב שטעם האיסור הוא לבל יעבדו עבודת הקדוש שתויי יין, ואם כן שלא בזמן משמרתם או שלא בזמן עבודה יכולין לשתות יין ושכר, ואם כן תבא הסברא שילמוד סתום מהמפורש לדון בטעם איסור טומאה שהוא מהטעם עצמו שנאסרה שתיית יין ושכר נאסרה טומאה כדי שיהיה ראוי לעבודה לזה נתחכם ה' וידבר לשון יחיד לא יטמא לומר שאפילו אחד מהכהנים הוא עומד באיסור זה, וממוצא דבר אתה למד שלא מטעם ביטול עבודה כי אין עבודה בטילה מהעדר כהן אחד, אלא ודאי שאיסור טומאת כהן היא חובת גברא ואפילו מי שמשמרתו באה לזמן רחוק אף על פי כן הוא באיסור זה, ומטעם האמור בדבריהם ז''ל וכתבנוהו למעלה:
(אור החיים)
ספורנו ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים. מה שנאמר למעלה להבין ולהורות כל מיני הטומאות ולהבדיל בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור כי זה יאות יותר לכהנים כאמרו ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות: ואמרת אליהם. שצריכים הם ליזהר בלעדי אלה גם מטומאת מת וחלול הזרע שהם מעלות קדושה לכהנים בלבד: לנפש לא יטמא בעמיו. שום אחד מהכהנים לא יטמא לנפש בעמיו שהוא כל מת מן ההמון שאינו קרובו אלא שהוא מעמו בלבד: (ספורנו)
כלי יקר אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. וכי עדיין לא ידענו שהכהנים בני אהרן המה מה ת"ל בני אהרן, גם כפל האמירה צריך ביאור. והקרוב אלי לומר בזה שאהרן קדוש ה' היה מקור הקדושה וממנו נמשכה הקדושה גם לבניו אך לא היו כמותו בכל צד כי היו רחוקים ממקור הקדושה, ע"כ אהרן שהיה מקור הקדושה לא הותרה לו לטמא לשום קרוב אפילו לאב ואם וכן כל כ"ג מזרעו דומה לו מכל צד שהוא מקבל שפע הקדושה בעצם וראשונה מקדושה ראשונה ית' כמ"ש כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. נזר לשון הפרשה ור"ל שהופרש ממשחת אלהיו וניתן עליו לא ע"י אמצעי, אבל בני אהרן שקבלו הקדושה באמצעית אהרן לצדדין קתני כי מצד עצמם אין בהם קדושה ומצד היותם בני אהרן יש בהם קדושה, ע"כ דינם חלוק כי מצד חלק הקדושה שקבלו אין להם לטמא למתים הרחוקים, ומצד שהם רחוקים קצת מן מקור הקדושה הותר להם לטמא לקרובים, ע"כ כפל האמירה כי אמירה ראשונה אמור אל הכהנים בני אהרן מצד היותם בני אהרן ע"כ דבקה בהם הקדושה באמצעית אהרן ע"כ ראוי לצוות להם לנפש לא יטמא בעמיו. ואמרת אליהם היינו אמירה שניה מצד עצמותם שאין בעצמותם כ"כ קדושה יתירה כי זה רמוז במלת אליהם, כאילו לא היו בני אהרן, ולפיכך ראוי לצוות להם צווי כ"א לשארו שמותר להם לטמא לקרובים.
ד"א הפך זה ממש, לומר להם אמירה ראשונה שדבקה בהם הקדושה מצד היותם בני אהרן שהיה מקור הקדושה, ואמרת אליהם. מצד עצמם שאף אם לא היו בני אהרן מ"מ מאחר שהם משרתי אל חי אין נכון להם שיטמאו כי אם לשארו הקרוב אליו. כי דיו לעבד להיות כרבו כי גם השי"ת מתעסק בקרוביו כמ"ש (דברים לד.ו) ויקבור אותו בגיא והיינו קרובי השי"ת.
(כלי יקר)
דעת זקנים לנפש לא יטמא. כלו' אפי' לעמיו לקרובים וכ"ש לנכרים: (דעת זקנים)
רש"י כי אם לשארו. אין שארו אלא (ה) אשתו (שם ד.): (רש"י)
שפתי חכמים (ה) רוצה לומר שארו דכתיב הכא (ועיין בתוספת יום טוב פרק יש נוחלין), ואם תאמר היה לו לכתוב הקרובה שהיא לשון נקבה. ויש לומר דכל היכא דכתיב שאר היינו שאר בשר והוי כאלו כתיב שאר בשר ובשר לשון זכר הוא לכך כתיב הקרוב בלשון זכר: (שפתי חכמים)
אבן עזרא כי אם לשארו הקרוב אליו. היה נראה לנו כי פירושו כמו איש איש אל כל שאר בשרו שם כלל ואחר כן פרט לאמו ולאביו: וטעם בעל בעמיו. שלא יטמא הבעל באשתו וכאשר ראינו שהעתיקו רבותינו כי יטמא לאשתו ושמו לשארו כדרך אסמכתא כאשר פירשתי במלת לעם נכרי ואמרו כי פירוש בעל גדול שהעם ברשותו כמו בעליו אין עמו בטל הפירוש הראשון. וטעם להזכיר אמו קודם האב כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב: (אבן עזרא)
אור החיים כי אם לשארו וגו' תניא בתורת כהנים וזה לשונם שארו זו אשתו דכתיב שאר אביך, הקרוב למעט ארוסה פירוש לצד שעדיין לא נתקרבה. אליו למעט הגרושה פירוש קרוב שנתרחק. יאמר לאמו מה תלמוד לומר לאביו מה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין תלמוד לומר ולאביו ע''כ. הקשו חכמי לוניל לרי''ץ לעולם לא יאמר הכתוב לאביו ואנו למדין מקל וחומר מאמו מה תאמר הרי אביו זה אינו ידוע כאמו יטמא ממה נפשך אם זה אביו מטמא ואם אינו אביו אם כן הוא ממזר ואין לו כהונה עד כאן. ובעיני אינו קושיא כלל כי הכתוב כאן בא לב' דברים להתיר, ולהצריך, להתיר טומאה בקרובים הגם שאסר ברחוקים, ולהצריך. שאם לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו, כמו שאמר הכתוב לה יטמא ואמרו בתורת כהנים מצוה, שחייב כל כהן ליטמא למתים האמורים בענין. והגם שלא נאמר לה יטמא אלא באחותו, הרי אמרו בתורת כהנים וזה לשונם מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בע''כ עכ''ל, הרי שלך לפניך שעל כל הקרובים האמורים בענין הוא חייב ליטמא. וכפי זה אם הייתי דן טומאת אביו מדין ממה נפשך אין לי מקום לחייבו לטמא לו כי יאמר מי יאמר שהוא אביו, ומה גם אם ימות אביו בערב פסח אין לבטל מצות פסח א' במועדו מחמת ספק, ולא מבעיא למאן דאמר (רמב''ם ופר''ח) ספק דאורייתא מותר מדאורייתא פשיטא שלא יטמא לדחות מצות פסח במועדו אלא אפילו למאן דאמר ספק דאורייתא אסור מדאורייתא אף על פי כן אין לו לדחות מצות ודאי מפני מצות ספק, תלמוד לומר לאמו ולאביו שחייב ליטמא לכל אחד מהם דבר תורה. ועיין בפסוק שאחר זה:
ועוד נראה לי כיון שיש מציאות שאביו אין לו אלא חזקה, והבן מוחזק בכהן, כגון שיש לפנינו ב' בני אדם מוחזקים בחזקת כהנים כל אחד בפני עצמו, גם מוחזקים שאחד מהם אב ואחד בנו, ומציאות זה יכול להיות שיורע חזקת האב שאינו כהן ולא יורע חזקת הבן להסירו ממדריגת כהן ונאמר שאין זה אביו ונשאר הבן בחזקתו. וכיון שכן אם לא אמר לאביו הייתי דן שלא יטמא לאביו חזקה באופן הנזכר מטעם שמא יורע חזקת אביו והבן ישאר כהן לעולם, ולזה אמר התנא אביו חזקה מנין תלמוד לומר לאביו. והנה בין לדרך זה ובין לדרך ראשון אביו חזקה חייב לטמא לו כי סוף כל סוף אביו אינו אלא חזקה והתורה חייבתו ליטמא:
ולבנו ולבתו ולאחיו וגו'. תניא בתורת כהנים וזה לשונם יאמר לבנו ולבתו מה תלמוד לומר לאמו ולאביו. בנו ובתו שאינו חייב בכבודם הרי הוא מטמא להם אביו ואמו שהוא חייב בכבודם אינו דין שיטמא להם, אלו כן הייתי אומר לבנו ולבתו הנפלים, תלמוד לומר לאמו ולאביו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא ע''כ. קשה כפי זה לא היה צריך לומר אלא לאמו ולבנו וגו' ולא יאמר לאביו, ולטענת מה אמו בידוע, בנו ובתו יוכיחו שמן הסתם אינם בידוע אלא חזקה ומטמא להם. ואין לומר שגרוע אביו מבנו ובתו, שהרי מצינו שדן התנא קל וחומר מהם לאביו ולאמו, ואם כן למה הוצרך לומר לאביו. ואם לגלות על בנו ובתו שהם בני קיימא, למדינן מיתור לאמו שאין צריך שבאה מק''ו בנו ובתו, ואין לומר שצריך לאביו ולאמו שניהם יחד למעט בנו ובתו הנפלים, כי למה לא יספיק אחד. ועוד אם צריך שניהם מה מקום לתנא לעשות צריכיות בין לאביו ולאמו הלא צריכין שניהם למעט בנו ובתו נפלים, והדברים פשוטים:
ונראה לומר שאם לא אמר לאביו הייתי דן על זה הדרך מה תלמוד לומר לאמו בנו ובתו שאינו חייב בכבודם מטמא להם אמו לא כל שכן, אילו כן הייתי דן גם אביו תלמוד לומר לאמו למעט אביו מטעם שאינו אלא חזקה, והיינו מתחייבין לפרש כי בנו ובתו שאמר הכתוב הם דומים לאמו בידוע, וכגון שלא היה מציאות שתתעבר אשתו אלא ממנו על ידי ידיעה ברורה במציאות שיכול להיות, מה שאין כן אחר שאמר הכתוב לאביו והקשינו למה הוצרך ויבא דינו מאמו והכרחנו לומר שבא לומר אפילו אינו אלא חזקה אם כן אמו למה לי שמע מינה למעט בנו ובתו נפלים. והגם שהתנא אמר לאביו ולאמו למעט הנפלים, לאו דוקא, וסמך על מה שהעירך בסמוך בדרשת לאביו שבא לומר אפילו אינו אלא חזקה:
אלא שקשה למה שאמרו שם בתורת כהנים בסיפא דברייתא דלאמו ולאביו וזה לשונם אלו נאמר לאביו ולא נאמר לאמו וכו' הייתי אומר מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת אמו שנתחללה מנין תלמוד לומר לאמו ע''כ. הרי שהוצרך לאמו לרבות אפילו נתחללה, ומנין לו למעט הנפלים, ואם תדרוש לנפלים נתחללה מנין, ועוד צריך לדעת כפי זה בתו שנתחללה אם חייב לטמא לה או לא, שיש פנים לומר דוקא אמו שחייב בכבודה הוא שנתרבית אפילו נתחללה, ויש פנים לומר כיון שגילה קרא שהחילול אינו פוגם הקורבה הוא הדין בתו:
אכן בהעיר בדברי התנא מנין מצא לומר שיטמא לאמו שנתחללה, אם מיתור, דלמא אצטריך משום שהייתי אומר לאביו לצד שיש בו מעלה שאינו מתחלל מה שאין כן האם שגרועה מערך אב לצד שמתחללת. וכמו כן דקדק התנא בתחלת דבריו באמרו מה אביו שאינו מתחלל, משמע כי ההפרש יוצרך לעשות בו ההדרגה הגם שאינו בנמצא אלא כיון שראוי להיות, ואם כן נוכל לומר עד עתה שאמו שנתחללה פטור מלטמא, ובהכרח לומר שהתנא סובר כי אומרו לאמו משמעותה הוא בין כהנת בין חללה. האמת שאם לא היה אומר אלא לאביו היה לבעל דין לחלוק ולומר אמו גרועה מאביו גם בהיותה כהנת כיון שישנה בחילול, אבל אחר שאמר לאמו אפילו נתחללה במשמע. וכמו כן תדון כשאמר הכתוב ולבתו אפילו נתחללה במשמע. כי לא תלה הכתוב הדבר אלא בסיבת הקורבה, ואמו שנתחללה ובתו שנתחללה נקראים אמו ובתו, ומעתה כיון שבלא ריבוי אנו אומרים כי משמעות בתו הוא אפילו שנתחללה כל שנקראת בתו יטמא לה, אם כן נבא לדין למה אמר אמו והלא תבא בקל וחומר מבתו ומה בתו שנתחללה מטמא לה אמו אצטריך:
אכן אם לא אמר הכתוב לאמו אז לא היינו אומרים כי לאביו בא למעט בנו ובתו הנפלים אלא למעט אמו, ומיעוט זה קרוב יותר בנשמע מלילך לחפש אחר הנפלים של בנו ובתו לומר שעליהם בא, והייתי ממעט אמו מטעם שמתחללה, וכשהיינו באים לדון מבתו שמתחללת ומטמא לה היינו מעמידין מיעוט האם כשנתחללה דוקא, אבל לא נתחללה היתה באה מקל וחומר מבתו, וכשנבוא לדון בבתו אפילו נתחללה ממשמעות התיבה כמו שאמרנו למעלה שאפילו נתחללה תקרא בתו, היינו חוזרים ודנים בתו שנתחללה מאמו שנתחללה ומה אמו שנתחללה אינו מטמא לה כמו שדרשנו מיתור לאביו בתו שנתחללה לא כל שכן והגם שמשמעות בתו יגיד אפילו נתחללה, זה מן הסתם, אבל כשיבא הלימוד במיעוט או בקל וחומר נחזור להעמידה בשלא נתחללה:
העולה מכל הכתוב בעומק הכתוב הוא, שאם לא אמר הכתוב לאביו שממנו נבא לטעות שבא למעט אמו כמו שכתבתי לא היה צריך לומר לאמו והיתה באה מבנו ובתו כנזכר. ואם לא אמר לאמו שממנה היה בא הטעות לומר שבא למעט אביו לצד שאינו ידוע אלא חזקה לא היה צריך לומר לאביו. אם כן תקשה לא יאמר לא אביו ולא אמו לזה דרשו שבא למעט הנפלים שאינו מטמא להם, ומעתה אין מקום לנו לומר שיאמר או לאמו לבד או לאביו לבד, כי אחד מהם שיאמר יוליד הטעות ויסתור הבנין, ונתחכם ה' לדבר דברי אמת, ולזה נתחכם התנא וקדם להודיע הטעות היוצא מאם יאמר א' מהם, ואחר כך דרש יתור שניהם יחד והבן. ובזה עלה דברי התנא לאור עולם דברי אלהים חיים:
(אור החיים)
כלי יקר כי אם לשארו. טעם איסור הטומאה הוא בעבור רוח הטומאה הנשאר דבק בגוף האדם, ע"כ נאמר לנפש לא יטמא ולא אמר בנפש לפי שהנפש מצד עצמה טהורה היא ואין בה שום צד טומאה, אך שהנפש סבת הטומאה כי כל שאר הבעלי חיים שאין בהם נפש המשכלת כ"א רוח החיונית לבד אין מיתתם כ"א פירוד הד' יסודות ואין מלאך המות מזדקק להם כלל. ע"כ אין בהם טומאה חמורה אבל נשמת האדם אינה יוצאת כ"א ע"י מלאך המות המוציאה משם בעל כרחה כארז"ל (אבות ד.כט) ועל כרחך אתה מת, והוא בא מסטרא דמסאבא ומביא הטומאה על הגוף, זולת הצדיקים ויחידי הדור אשר מיתתם בנשיקה לא ע"י מלאך המות אין בהם שום צד טומאה. לפיכך ארז"ל (ירושלמי ברכות פ"ג.ה"א) שביום שמת רבינו הקדוש בטלה הכהונה כי לא נטמאו בו הכהנים כלל.
ויכול להיות שכל מי שהוא מזרע אהרן קדוש ה', אז מיתתו ע"י נשיקה ואז פרחה מהם הטומאה, ונמשכה קדושה זו מן אהרן קדוש ה' אל כל יוצאי יריכו שבכולם אין שום צד טומאה, ע"כ מותר לכהן להתעסק בקרוביו אביו ואמו ובנו ובתו ואחיו כי כולם מזרע אהרן המה ואשתו של כהן כגופו דמי, ואע"פ שהמתעסק בהם יש לו טומאת ז' מ"מ אין הטומאה גדולה כ"כ שתהיה מתנגדת אל קדושת הכהן מאחר שעצמות הטומאה קלה קצת, ומ"מ לא יטמא בשאר כהן שאינו קרובו שהרי הדבר מוטל על קרוביו ואם אין לכהן קרובים מוטב שיתעסקו בו ישראלים ואם אין כאן לא זה ולא זה הרי הוא מת מצוה ופשיטא שמותר לו להתעסק בו ואפילו בישראל מותר וכ"ג אסור בכל הקרובים כי מצד גודל קדושתו אפילו טומאה קלה פוגמתו.
כי אם לשארו הקרוב אליו. ארז"ל (יבמות כב:) שארו זו אשתו. וקשה מהו זה שאמר הקרוב אליו לשון זכר הקרובה אליו מבעי ליה למימר, ולמה קרא לאשתו שארו, ולמה הקדימה לאביו ואמו. ובדרך הפשט נראה לפרש כדמסיק (ביבמות סג.) א"ל רבי יוסי לאליהו במה אשה עוזרתו לאדם א"ל אדם מביא חיטין חיטין כוסס, פשתן פשתן לובש, לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו. ולפי זה ודאי אשתו מפרנסתו והרי היא שארו, היינו מזונו הקרוב אליו, כי המזון נהפך אל גוף הניזון וביאור הכתוב שיטמא למי שהיא זן אותו לפי שהמזון קרוב אל עצמותו להוסיף בו ליחה תמורת מה שניתך ממנו, וע"כ כל אשתו כגופו דמיא אע"פ שלא נבראת עצם מעצמיו כ"א זאת הפעם ביצירה ראשונה מ"מ מאחר שלדורות היא מאירה עיניו בשארו ומזונו, ע"כ ראוי שיטמא לה. וכדי שלא תטעה לומר שיוכל לטמא לכל מי שזן ומפרנס אותו ע"כ הוציא המזון בלשון שארו שיש במשמעתו לשון אשתו שנאמר (ויקרא יח.יב) שאר אביך היא ולא אמר אשתו בפירוש כדי לפרש הטעם למה הוא מטמא לה.
ועל צד הרמז יש להוציא מכאן דין, מה שארז"ל (מו"ק כה.) ת"ח שמת הכל כקרוביו ועליו אמר כי אם לשארו הקרוב אליו. כי שארו היינו מזונו כארז"ל (ברכות יז;) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' וארז"ל (ב"ק ס.) אין פורענות בא לעולם כי אם בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א בצדיקים שנאמר (שמות כב.ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש. שכבר נאכל הגדיש דהיינו הצדיקים הנך רואה שקרא לצדיקים גדיש, כגדיש זה שאוכלים ממנו כך כל העולם ניזונין בעבור הצדיקים, וענין כבר נאכל כי הקב"ה בא בטכסיסי מלחמה כי מדרך הלוחמים לסתום תחילה מעיינות העיר ולשרוף גדישם כדי שלא יהיה להם ממה להתפרנס, כמו שפירש"י במכות של פרעה (שם ח.יז) כך הקב"ה עשה בזמן שאין ישראל עושין רצונו יתברך הוא מסיר צלם מעליהם תחילה ומקלקל גדישם שלא יהיה להם מה לאכול בזכותו, כדרך שביארנו למעלה פר' ויחי (נ.י) בגורן האטד ענין הקוצים והגדיש, לכך נאמר כי אם לשארו הקרוב אליו. רמז לת"ח המזין אותו והכל כקרוביו והקדימו לאביו ואמו כארז"ל (ב"מ לג.) אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת כו' וזה יכלול גם בזמן שהצדיק אבד או אביו ואמו, לכך הקדים אבידת רבו.
לאמו ולאביו. כי אמו אינה מזרע אהרן זולת מצד שהיא כגוף בעלה על כן הקדים האם הדבר שהוא חידוש יותר, אבל בכהן גדול שאמר לא יטמא הקדים האב כי זה חידוש יותר מה שאינו מטמא לאביו שהוא מזרע אהרן. ואם נפשך לפרש זה דרך לא זו אף זו נוכל לומר שיותר קרוב לשמוע שיטמא לאמו כי נצטערה עליו הרבה בהריון ולידה וגידול מה שאין כן באב, על כן יהיו שני מקומות אלו הן יטמא האמור כאן, הן לא יטמא האמור בכ"ג, כולם דרך לא זו אף זו. ועוד שאמו יותר ודאית מן אביו כי שמא זינתה אמו עם אחר וזה אינו אביו ולפיכך יהיו שניהם בדרך לא זו אף זו, ועוד שניוול של האשה קשה מן ניוול האיש על כן הקדים אמו לומר לך שאם שניהם מוטלים לפניו חייב לטפל תחילה עם אמו אבל בכ"ג שנאמר לא יטמא הקדים האב בדרך לא זו אף זו וק"ל.
(כלי יקר)
דעת זקנים כי אם לשארו הקרוב אליו. איתמר בת"כ הקרובה ולא הארוסה וגבי לאחותו פרש"י הקרובה אליו לרבות הארוסה והיא הנותנת דכיון דכהן אינו מטמא לארוסתו א"כ דין הוא שיטמא לאחותו ארוסה הואיל ואם הי' בעלה כהן אינו מתעסק בקבורתה: ואז"ל שארו זו אשתו וכן מוכח לקמן דכהן מיטמא לאשתו דכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו הא שלא להחלו מטמא ועוד מדכתיב ולאחותו הבתולה הקרוב' אליו אשר לא הית' לאיש לה יטמא הא אם הית' לאיש לא יטמא לה לפי שבעלה קרוב לה יותר ומטמא לה ואפי' כהן דכתיב והיו לבשר אחד ואין לך קורבה גדולה מזו, לאמו ולאביו לו' מה אביו ואמו שהם בני קיימא אף כל אלו בני קיימא יצאו נפלי' שאינו מטמא להם. ומאי שנא דכאן גבי כהן הדיוט מקדים אמו לאביו משום דגבי הדיוט כתיב יטמא הילכך לא מבעיא לאמו שהיא ודאי אלא אפילו לאביו שאינו ודאי יטמא. וגבי כהן גדול דכתיב לא יטמא קאמר לא מבעיא לאביו שאינו ודאי אלא אפילו לאמו שהיא ודאי לא יטמא:
לאחיו ולאחותו. איתמר בת"כ יכול לאחיו ולאחתו מן האם ת"ל לבנו ולבתו מה בנו ובתו שהם יורשין אף אחיו ואחותו היורשין אותו לאפוקי מן האם שאינן יורשין:
(דעת זקנים)
רש"י הקרובה. לרבות את (ו) הארוסה (שם יב. יבמות ס.): אשר לא היתה לאיש. למשכב: לה יטמא.(ז) מצוה (ת"כ שם): (רש"י)
שפתי חכמים (ו) ויש מקשין ואימא איפכא למעט הארוסה שלא יטמא לה. ויש לומר דאם כן לישתוק קרא ולא יכתוב הקרובה ואנן ידעינן דארוסה ממועט מדכתיב אשר לא היתה דסתם הויה היא קידושין ואם כן ממילא אנו יודעין דארוסה אסורה מלטמא לה אלא על כרחך הקרובה לרבות בא שיטמא לה ואשר לא היתה פירש למשכב הוא כדפירש רש"י בסמוך. ואם תאמר מנא ליה לרבות ארוסה דלמא הא דכתיב הקרובה לרבות מוכת עץ הוא דאתא שלא תמעט מוכת עץ מדכתיב הבתולה ולא בעולה ואשר לא היתה בא למעט הארוסה, ויש לומר דאם כן לא לכתוב קרא לא הבתולה ולא הקרובה ואנא ידענא דמוכת עץ מותר לטמא אלא על כרחך צריך לומר דהקרובה לרבות ארוסה הוא בא ואשר לא היתה לאיש פירוש למשכב וממילא איתרבי מוכת עץ כיון דבלא משכב נעשית בעולה. ואין להקשות לישתוק קרא מבתולה ולא לכתוב נמי אשר לא היתה לאיש, אם כן הוה אמינא הקרובה למעט ארוסה הוא בא משום הכי הוצרך לכתוב אשר לא היתה לאיש כדפירש רש"י לעיל וממילא ילפינן נמי למוכת עץ: (ז) מדכתיב לפניו לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו' ולאחותו הבתולה וגו' משמע דכל הני דקחשיב רשאי לטמא להן, למה ליה למכתב עוד לה יטמא אלא למצוה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא הקרובה אליו. להיותה אחותו מאב ואם והנה לא יטמא בעל בעמיו בכהנים או בישראלים חוץ מהנזכרים: להחלו. דגשות הלמ''ד להתבלע אחר והוא שם הפעל מבנין נפעל: (אבן עזרא)
דעת זקנים ולאחותו הבתולה. אז"ל לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ונמצא בספר הרמב"ם ז"ל דהיינו מת מוטל על הדרך והוא רחוק כ"כ מבני אדם שאם יצעק המוצאו מאותו מקום לא יהא קולו נשמע לאחרים וזהו שאז"ל קורא ואין אחרי' עונים אותו זהו מת מצוה וזהו חומרא גדול' דמשמע שאם אנו מוצאין שום מתעסקי' אחרי' דאין כהן יכול להטמא למת מצו': (דעת זקנים)
רש"י לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו (שם טו.), וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו, בעוד שהיא בתוך עמיו שיש לה קוברין, שאינה מת מצוה, ובאיזה שאר אמרתי, באותו שהיא להחלו, להתחלל הוא מכהונתו: (רש"י)
ספורנו לא יטמא בעל בעמיו להחלו. והטעם שלא יטמא הכהן כי אם לקרוביו הוא כי אמנם הכהן הוא בעל בעמיו להבין ולהורות כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וראוי לאיש כזה לנהוג נשיאות כי היכי דלשתמען מיליה ואין ראוי שיחלל הכנתו אל מקדש וקדשיו כדי לכבד המתים הבלתי קרובים כאמרם ז''ל (סנהדרין פכ''ג) שהקבורה וההספד למת הם יקרא דשכבי. אמנם לקרובים התיר להטמא כי כבודם הוא כבודו: (ספורנו)
דעת זקנים לא יטמא בעל בעמיו להחלו. פי' הרב בכור שור כמו לבעל בעמיו כלו' שאפי' לכהן גדול שמת שהוא בעל ואדון וקדושתו גדול' א"ה לא יטמא לו כהן אחר אם אינו מקרובין המוזכרים בפסוק: (דעת זקנים)
רש"י לא יקרחו קרחה. על מת, (ח) והלא אף ישראל הוזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל (קידושין לו. מכות כ) בין עיניכם, (דברים יד, א.) יכול לא יהא חייב על כל הראש, תלמוד לומר בראשם, וילמדו ישראל מהכהנים בגזרה שוה, נאמר כאן קרחה ונאמר להלן בישראל קרחה, מה כאן כל הראש (ט) אף להלן כל הראש במשמע, כל מקום שיקרח בראש, ומה להלן על מת, אף כאן על מת (ת"כ פרק א, ג. קידושין לו. מכות כ.): ופאת זקנם לא יגלחו. לפי שנאמר בישראל ולא תשחית (ויקרא יט, כז.), יכול לקטו במלקט (י) ורהיטני, לכך נאמר לא יגלחו, שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה וזהו תער: ובבשרם לא ישרטו שרטת. לפי שנאמר בישראל ושרט לנפש לא תתנו (שם כח.), יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה, (כ) שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) כמו שמוכיח רש"י מגזירה שוה: (ט) ואם תאמר דלמא איפכא מה להלן בין עיניכם דוקא אף בכהנים בין עיניכם דוקא ולא על כל הראש. ויש לומר דאין יכול למילף כהנים מישראל לענין זה דהא בהדיא כתיב הכא בראשם דמשמע כל הראש. ואין להקשות השתא נמי היאך ילפינן גבי ישראל נמי כל הראש הא כתיב בין עיניכם. דיש לומר דודאי כל הראש במשמע והא דכתיב בין עיניכם לגזירה שוה אחרת אצטריך כדי שילמוד תפילין מיניה דכתיב והיו לטוטפות בין עיניכם שלא תאמר בין עיניכם ממש דילפינן גזירה שוה כתיב הכא בין עיניכם ולהלן כתיב לא יקרחו קרחה בין עיניכם מה להלן מקום שעושה קרחה אף גבי תפילין מקום שעושה קרחה. ואין להקשות היאך סלקא דעתך שילמוד כהנים מישראל דדוקא בין עיניכם דאם כן לא יקרחו קרחה למה לי וגו' הא בכלל ישראל הם. דיש לומר דלכך אצטריך כדי שילמוד ממנו שאם קרח הרבה קריחות בפעם אחת שחייב על כל קריחה וקריחה. ובזה יתורץ קושית רא"ם שהקשה היאך מצו רבותינו זכרונם לברכה לדרוש לפי שנאמר לא תשימו קרחה בין עיניכם אין לי אלא על בין עיניכם מנלן לרבות את כל הראש תלמוד לומר בראשם והא בין עיניכם כתיב ואם קרא בראשם בא לרבות כל הראש קרא דבין עיניכם היכי מיתוקמא ואדרבה הוה ליה למידרש איפכא לפי שנאמר לא יקרחו קרחה בראשם שומע אני כל הראש תלמוד לומר בין עיניכם לא אמרתי אלא על בין העינים בלבד דהשתא ליכא לאקשויי והא בראשם כתיב דבין העינים נמי ראשם הוא שאפילו מקצת ראשו ראשם מקרי, והא דהדר כתביה גבי כהנים אינו אלא משום קרחה יתירא דאית ביה לחייב על כל קרחה וקרחה כו', והרב הניח הדבר בצריך עיון ודו"ק: (י) רוצה לומר יהא נמי חייב לכך נאמר כו' וילפינן ישראל מכהנים דריבה בהן הכתוב מצות יתירות אפילו הכי אינן חייבין אלא בגילוח כעין תער ישראל לא כל שכן: (כ) וילפינן ישראל מכהנים מגזירה שוה דשריטה שריטה, אבל אין לומר דילפינן במה מצינו ישראל מכהנים שיהיו חייבים על כל שריטה דאיכא למפרך מה לכהנים שריבה בהן מצות להכי צריכים אנו לגזירה שוה, ואף שלא הזכיר זה רש"י זכרונו לברכה מפני שסמך במה שכתב בגזירה שוה דקרחה קרחה ולא חש להאריך: (שפתי חכמים)
אבן עזרא לא יקרחה קרחה בראשם. על המת: ופאת זקנם. על המת כמנהג מקומות בארץ כשדים והנה התברר פירוש את פאת זקנך: וטעם שרטת. אפילו אחת וכבר נזהרו ישראל על אלה. וטעם הזהירם כי ראש מוקרח וזקן מגולח ובשר שרוט לא ישמש לפני השם: (אבן עזרא)
בעל הטורים לא יקרחה. כתיב בה''א לחייב על ה' קרחות אפילו קרח חמישתן בפעם אחת: ופאת זקנם. בגי' זה בתער: (בעל הטורים)
ספורנו לא יקרחו. אף על פי שהתרתי להם הטומאה על מתיהם לכבודם לא התרתי שיפליגו באבלות להרבות כבוד מתיהם על ידי קרחה ושריטה כאמרם ז''ל מה להלן על מת אף כאן על מת: (ספורנו)
כלי יקר לא יקרחו קרחה בראשם. אע"פ שגם ישראל הוזהרו על כך מ"מ תרווייהו צריכי, דאי אשמעינן ישראל ה"א דווקא אבידת ישראל לדורו שאינו עושה רושם כ"כ ע"כ אין להצטער עליו ביותר לקרח קרחה עליו לפי שאינו עושה ג"כ כ"כ קרחה בעולם, אבל בכהן משרת אלהינו שמת ודאי האבידה גדולה לדורו ועושה קרחה בעולם סד"א שמותר לכהן קרובו לקרח עליו קרחה קמ"ל, ואי אשמעינן בכהנים ה"א שמצד שהכהן משרת לאלהינו. ודאי אחר מותו הוא נכנס באור החיים הנצחי לפיכך אין נכון להצטער על מיתתו כי לטובתו היא, אבל בסתם ישראל שאינו בטוח שלא יראה פני גיהנם סד"א שמותר להצטער עליו ולקרח קרחה מצדו קמ"ל.
ולא יחלל זרעו בעמיו. פליאה בעיני אם למעלה דרשו בעמיו בעוד שהמת בתוך עמיו מה יאמרו מן בעמיו הנאמר כאן, ופשוטו הוא בעמיו שפסל את זרעו מלהיות בכלל עמיו דהיינו הכהנים כי פסלו מדין כהונה, אבל למעלה א"א לפרש כן דא"כ הוא משמע שלא יטמא בעמיו בכהן שאינו שאר בשרו הא בישראל מטמא והלא ק"ו הוא, ואין לומר דנקט בעמיו לרבותא דא"כ לשתוק מיניה כי כבר נאמר כי אם לשארו וגו' ובזה מיעט הכל, ע"כ הוצרכו לדרשת בעוד שהמת בתוך עמיו אבל כאן הוא כפשוטו מלהיות בכלל עמיו.
(כלי יקר)
רש"י קדושים יהיו. על כרחם יקדישום (ל) בית דין בכך (ת"כ פרק א, ו.): (רש"י)
שפתי חכמים (ל) מדלא כתיב קדושים הם אלא קדושים יהיו משמע על כרחם: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ולא יחללו שם אלהיהם. פירוש כי את אשי ה': (אבן עזרא)
הרמב"ן קדשים יהיו לאלהיהם. הקדושה היא הפרישות כאשר פירשתי בסדר של מעלה (לעיל יט ב) יאמר שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות (הרמב"ן)
ספורנו ולא יחללו שם אלהיהם. ואף על פי שכל אלה לכבודו אין לו רשות למחול על כבודו כי אמנם הכונה בכבוד הכהנים הוא לכבוד האל יתברך וכשימחלו על זה יחללו את שמו: (ספורנו)
רש"י זונה. שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר (יבמות סא:): חללה. שנולדה מן הפסולים שבכהונה (קידושין עז.), כגון בת אלמנה מכהן גדול, או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט, (קידושין עז) וכן שנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחד מן הפסולים (מ) לכהונה: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנתחללה היא מן הכהונה ונקראת חללה אף על פי שקודם לכן גם כן היתה אסורה לכהן, נפקא מינה אם בא כהן אחר כך עליה שחייב שני לאוין אחד משום גרושה ואחד משום חללה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא אשהזונה. לא מצאנו על דרך הפשט בכל המקרא זונה כי אם כמשמעה גם כן ויתנו את הילד בזונה כאשר פירשתיו: וחללה. שאינה מפורסמת כזונה ולפי הפשט היה נראה מדברי יחזקאל כי אלמנות כהן מותרות לכהנים לכן דברי הקבלה הוא הנכון: (אבן עזרא)
ספורנו כי קדוש הוא לאלהיו. כל זרע הכהונה שהוא בעל בעמיו הוא מקודש לאלהיו ואם ישא את אלה הנשים יחלל את כבודו וזרעו שלא יהיה ראוי לאותה הקדושה: (ספורנו)
רש"י וקדשתו. על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו (נ) ויסרהו עד שיגרש (יבמות פח:): קדוש יהיה לך. נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה (ת"כ): (רש"י)
שפתי חכמים (נ) ואם תאמר למה לי שני פסוקים על זה הא לעיל נמי כתיב קדושים יהיו על כרחם. יש לומר דלעיל מיירי לענין שלא יטמא למתים חייבים בית דין להפרישו בעל כרחך והכא מיירי באשה הפסולה, וזהו שנקט רש"י הכא ואם לא רצה לגרש הלקהו כו': (שפתי חכמים)
אבן עזרא וקדשתו. במחשבה ובדבור: לחם אלהיך. מאכל שהוא קרב לשם: אני ה' מקדשכם. כלכם: (אבן עזרא)
הרמב"ן וטעם כי קדוש אני ה' מקדשכם. עם הכהנים ידבר כאשר החל "אמור אל הכהנים" או "אני ה' מקדשכם" כלכם הכהנים והעם והטעם כי מאחר שהוא מקריב לחם אלהיך קדוש יהיה לך כי על ידו אני מקדש את כלכם ומשרה שכינתי במקדשכם ויתכן על דרך האמת שיחזור לראש הפסוק וכבר נתפרש (הרמב"ן)
בעל הטורים וקדשתו. שלש קדושות בפסוק לפתוח ראשון ולברך ראשון וליתן לו מנה יפה ראשון: (בעל הטורים)
אור החיים וקדשתו ולא אמר וקדשתם כסדר הנדבר עד עתה בלשון רבים. לדבריהם ז''ל (יבמות פח:) שאזהרה זו באה שאם כהן לא רצה לגרש אשה זונה וחללה וגו' שמלקין אותו ומיסרין אותו עד שיגרש, ולפי הטעם שנתן הכתוב כי את לחם אלהיך הוא מקריב, תבא הסברא לומר כי כל עוד שיש כהנים שלמים וכן רבים המספיקים להקריב אין חיוב לכוף, לזה אמר לשון יחיד שאפילו על אחד מהם יקפיד לעשות כמשפט הזה:
קדוש יהיה לך. פירוש כדי שיהיה קדוש יהיה לך הכהן פירוש הנה הוא שלך לכופו על הדבר. ואומרו כי קדוש, פירוש לצד שקדמה לנו הידיעה כי הקדושה היא בחינה הנקנית ברצון ובהשלמת החפץ והחשק בה ולא בכפייה. ואיך אומר הכתוב לכופו על הקדושה, לזה אמר כי קדוש פירוש לא להמשיך לו הקדושה מחדש שכבר הוא קדוש אלא שלא לאבד קדושתו. ואומרו אני ה' מקדשכם, נותן טעם לחיוב ישראל בדבר זה, כי באמצעות קדושת כהן ה' ב''ה משרה שכינתו בתוכינו ומקדש אותנו, ואם אין כהן אין עבודה ואין מקדש ואין שוכן:
(אור החיים)
רש"י כי תחל לזנות. כשתחלל על ידי זנות, (ס) שהיתה בה זיקת (ע) בעל, וזנתה או מן האירוסין או מן הנשואין, ורבותינו נחלקו בדבר (סנהדרין נא.), והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה: את אביה היא מחללת. (סנהדרין נב) חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גדל (שם נב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ס) דקשה לו דמשמע דוקא כשתתחיל לזנות היא בשריפה הא אם כבר התחילה לזנות ולא היו יודעין ולבסוף נודע הדבר אינה בשריפה וזה אין לו שום טעם לכן פירש כשנתחללה על ידי זנות, והודיענו שמלת תחל מלשון חלול ולא לשון התחלה: (ע) זיקה לשון קשירה, ומלכיהם נהוגים תירגם יונתן ומלכיהם זקוקין: (שפתי חכמים)
אבן עזרא כי תחל. לדעת רבים מגזרת תחלה ולפי דעתי מלשון חלול רק הוא מהבנין הכבד הנוסף כמו לא יחל דברו ועל שני הפירושים המלה היא מפעלי הכפל רק היא זרה ויתכן שתהיה זרה החל גם תחל שלא יתערבו עם טעם תחלה בעבור היות התי''ו קמוץ בקמץ קטן וכן לבלתי החל: ובת כהן. אם חללה עצמה בזנות בעבור שחללה כבוד אביה: באש תשרף. בעולה. או ארוסה: (אבן עזרא)
בעל הטורים באש תשרף. לפי שכל מעשה הכהנים באש לפיכך מיתתה באש: (בעל הטורים)
רש"י לא יפרע. לא יגדל פרע על אבל (ת"כ פרשתא ב, ג.), (פ) ואיזהו גידול פרע יותר משלשים יום: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) דילפינן מבני אהרן דכתיב ראשיכם אל תפרעו מה להלן על האבל אף כאן על אבל. ואיזהו גידול פרע יותר משלשים יום דילפינן מנזיר דכתיב בו יהיה גדל פרע יהיה בגימטריא שלשים: (שפתי חכמים)
אבן עזרא את הבגדים. והם בגדי קדש: את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. מזה הכתוב נלמוד מה שהעתיקו חז''ל במשפט האבלות: (אבן עזרא)
הרמב"ן את ראשו לא יפרע וגו' ועל כל נפשות מת. נמשך לפניו עם "נפשות מת" יאמר שלא יפרע ולא יפרום על כל נפשות מת ולא יבא עליו (הרמב"ן)
בעל הטורים והכהן הגדול. ה' גדול מאחיו בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים: יוצק. ב' דין ואידך ונהר יוצק יסודם מלמד ששמן המשחה אשר עשה משה היה מושך כנהר וממנו היו מושחין כל המלכים: ללבוש. ב' דין ואידך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש כדדרשינן גדלהו משל אחיו וזהו כיון שמלא ידו ללבוש הבגדים אז ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש: (בעל הטורים)
רש"י ועל כל נפשת מת. באהל (צ) המת: נפשת מת. להביא רביעית דם מן (ק) המת שמטמא באהל (נזיר לח.): לאביו ולאמו לא יטמא. לא בא אלא להתיר (ר) לו, מת מצוה (שם מז: ת"כ שם ד.): (רש"י)
שפתי חכמים (צ) רוצה לומר מדכתיב לא יבוא ואין שייך ביאה אלא בדבר שיש לו תוך: (ק) ואם תאמר והא בפרשת חקת גם כן כתיב במת בנפש ופירש רש"י בנפש זו רביעית דם ולמה לי תרי קראי. ויש לומר דכאן מדבר שמטמא באהל והתם מדבר שמטמא במגע: (ר) דהא כבר כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא ועל כרחך זה בא ללמד שאינו מטמא אף לאביו ולאמו דאי דוקא לשאר בני אדם הוא דאתא פשיטא דהא אפילו כהן הדיוט הוא אסור כדכתיב לנפש לא יטמא אלא על כרחך על כל נפשות מת לא יבא לאסור בכהן גדול אף מה שהתיר בכהן הדיוט דהיינו אביו ואמו ואם כן לאביו ולאמו לא יטמא למה לי אלא ודאי לכך אצטריך דאי לאו לאביו ולאמו הוה אמינא כיון דקרא דעל כל נפשות וגו' בא לאסור בכהן גדול אף מה שהתיר בכהן הדיוט, ולעיל התיר לו גם כן מת מצוה ואביו ואמו וכאן בכהן גדול אסר לו הכל והואיל ואסר לו מת מצוה בכאן הוה אמינא אף למת מצוה אסור לו ליטמא דדוחק הוא לחלק לכך חזר וכתב לאביו ולאמו לא יטמא לומר לך הג' במ"ג דאביו ואמו לא דמי לשאר אדם דלשאר אדם אסור ליטמא אפילו מת מצוה ולאביו ולאמו כשהן מת מצוה מותר ליטמא לה כך לאביו ואמו לא יטמא אבל למת מצוה מותר ליטמא, כך מצאתי: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ועל כל נפשות מת לא יבא. גוף מת והגוף חסר כי מת שם התאר וכן ועשיר יענה עזות ומאכלו בריאה תחסר שה: וטעם לא יבא. באהל או בבית ששם המת: וטעם לאביו ולאמו. שהיא מצוה עליו לכבדם בחייהם ובמותם ואף כי לאחיו ולבנו: (אבן עזרא)
בעל הטורים ועל כל. נפשות מת וגו'. כל הפסוק האותיות של סופי תיבות כפולות רמז לרביעית דם הבא משני מתים שמטמא: (בעל הטורים)
רש"י ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה (ת"כ שם ה. סנהדרין יח.). ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן, (ש) וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה: ולא יחלל את מקדש. שאינו מחלל בכך את העבודה, שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל: (רש"י)
שפתי חכמים (ש) פירוש מקרא הזה ילפינן דהיינו מדכתיב ולא יחלל את מקדש אלהיו דאין לומר מדכתיב לא יצא דרשינן הכי איך יתכן לדרוש השתי דרשות מן המקרא הזה דהא שדרשו אינו הולך אחר המטה משמע בין בעבודה ובין שלא בעבודה ולפי המדרש האחר יחייב שיפרש בשעת עבודה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ומן המקדש לא יצא. אמרו המעתיקים אחר המת והוא הנכון ויש אומרים בשבעת ימי המלואים וזה לא יתכן כי כבר באר ומלא את ידו גם כן יתכן שלא יצא מן המקדש כי אם לדבר מצוה: (אבן עזרא)
הרמב"ן ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה (ת"כ כאן וסנהרין יט) ועוד מכאן למדו רבותינו (הוריות יב) שכהן גדול מקריב אונן וכן משמעו אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה ולא יחלל את מקדש אלהיו שאינו מחלל בכך את העבודה אם עבד כשהוא אונן שהתיר לו הכתוב לעבוד הא הדיוט שעבד אונן חלל לשון רש"י ושני המדרשים הללו חלוקים הם זה עם זה שאם הכתוב התיר בכהן גדול שאינו צריך לצאת מן המקדש מפני אנינותו כהדיוט אבל יכול הוא לעבוד כשהוא אונן אם כן אין בכאן אזהרה כלל שלא יצא אחר המטה וכן "לא יחלל את מקדש אלהיו" כפי הלשון הזה אינו אלא לומר שאין עבודתו מחוללת וללמד שההדיוט שעבד אונן חלל ואם כן הכתוב הזה שלילות ולא אזהרה ובעלי ההלכות מנאוהו בלאוין בהלכות פסוקות ובהלכות גדולות ועוד שכבר כתבתי (לעיל י ו) הברייתא שהיא שנויה בתורת כהנים (שמיני מילואים מב מג) ומפורש בה שהוא לאו גמור כדקתני ומפתח אהל מועד לא תצאו (לעיל ח לג) יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ואין מחלל הוי אומר בשעת עבודה וקתני אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו' והרי הוא לאו גמור אזהרה שלא יניח עבודה ויצא לפיכך אני אומר כדי לקיים כל דברי חכמים שעיקר הכתוב הזה יזהיר בכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת ולא יחלל את המקדש שיעזוב עבודתו לכבוד המת אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו וכל שכן שאם מניח עבודתו ללא דבר ויוצא שעובר בלאו הזה אבל הזהירו הכתוב בענין המת להתיר לו העבודה כשהוא אונן ומאחר שהיא מותרת לו אם יניחנה מרצון עצמו יהיה חלול המקדש וזה הוא פירוש הכתוב הזה וכבר כתבתיו בסדר ויהי ביום השמיני ועוד מצינו שנחלקו רבותינו בפרק שני של מסכת זבחים (טז) ואמרו אונן מנא לן דמחיל עבודה דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל ורבי אלעאי אמר מהכא הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם (לעיל י יט) אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקרבו שפיר וכו' ורבי אלעאי מאי טעמא לא אמר ומן המקדש לא יצא אמר לך מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל והענין לומר כי כיון שאמר הכתוב אזהרה בכהן גדול שלא יצא ולא יחלל העבודה בהניחו אותה אין לכהן הדיוט במשמע הזה שיחלל כשיעבוד ומכאן ראיה עוד שאיננו רשות להתיר העבודה לכהן גדול ולהודיעו שאין עבודתו מחוללת בכך כי היה יוצא מזה בודאי שכהן הדיוט מחלל אותה והנה יראה מזה בפשוטו כי על דעת הפירוש הראשון הוא שלילות בכהן גדול שאינו מחלל עבודתו כלשון רש"י אבל מפני שהברייתא מפורשת שהוא אזהרה נאמר שהם יסברו כי מאחר שאין האזהרה אלא בכהן גדול ומכלל שההדיוט יוצא ומניח העבודה מזה נלמוד שהיא מחוללת ואילו היתה כשרה לא יתיר לו להניחה וכך שנויה בתורת כהנים בפרשה הזאת (פרשה ב ו) ומניין שאם עבד עבודתו כשרה תלמוד לומר ולא יחלל את מקדש אלהיו הא כהן הדיוט שעבד עבודתו פסולה והסוגיא ששנויה בסנהדרין (יט) ומן המקדש לא יצא שאינו יוצא אחר המטה עמהם אלא הם נכסין והוא נגלה הם נגלין והוא נכסה דברי רבי מאיר ורבי יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש כלל שנאמר ומן המקדש לא יצא ופירשו בטעמו של רבי מאיר ו"מן המקדש" מקדושתו לא יצא וכיון דאית ליה היכירא לא אתי למנגע ורבי יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע כל זה אסמכתא מדבריהם הם הנהיגו סילסול בכהן גדול שלא יצא אחר המטה לפי שהוא אינו מטמא לקרובים ואדם בהול על מתו שמא יגע בהן כענין ויפל יוסף על פני אביו (בראשית נ א) אבל כהן הדיוט על קרוביו הוא מטמא ועל אחרים אינו בהול שיטמא להן וכל זה בכהן גדול מעלה מדבריהם וסמכו אותה לכתוב הזה כדרך האסמכתות בתלמוד וכך מצאתי בתוספתא בסנהדרין (פ"ד ה"א) אמרו לרבי יהודה אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד ועוד שם בירושלמי (פ"ב ה"א) ראיות אין כאן מקום הזכרתם (הרמב"ן)
ספורנו ומן המקדש לא יצא. בשביל המת: ולא יחלל את מקדש אלהיו. שיראה שהוא מחשיב יותר כבוד המת מככוד המקדש והקדש שנתנה לו: (ספורנו)
אבן עזרא בבתוליה. יש שמות בלשון הקדש לא יפרדו לעולם כמו נעורים וזקונים ועלומים ובתולים ויש שמות בלשון הקדש שלא יתחברו נטף ושכם וזהב וברזל: (אבן עזרא)
הרמב"ן והוא אשה בבתוליה יקח. פירוש אבל לא בעולה והוא לאו הבא מכלל עשה ואחרי כן הזהיר בלאו על האלמנה והפסולות ואמר כי אם בתולה מעמיו יקח אשה לצוות עליו שיקחנה וזהו שאמרו רבותינו (הוריות יא) מוזהר על האלמנה ומצווה על הבתולה וכך שנו בתורת כהנים (פרק ב ו) כי אם בתולה מלמד שהוא מצווה על הבתולה (הרמב"ן)
בעל הטורים והוא אשה בבתוליה. והוא עולה י''ח רמז בן י''ח שנה לחופה וכן והוא כחתן יוצא מחופתו. בבתוליה. בי''ת ויו''ד יתירין דהוי מצי למכתב בתולה רמז עד י''ב שנים בתוליה שלמים: (בעל הטורים)
שפתי חכמים (ת) ואם תאמר הא כבר פירש לעיל, ואי רוצה לפרש גם כאן היה לו לפרש גם פירוש שני שפירש לעיל והיה לו לפרש גם כן זונה דכתיב כאן, ויש לומר כאן צריך לפרש הפירוש של חללה דהוה אמינא דמיירי דוקא כשנתחללה מן הכהונה על ידי ביאת אחת מן הפסולים פירוש אף שלא כדרכה. אבל בתולה שנולדה מן הפסולין לכהונה לא הוה חללה דדוקא כתיב וחללה זונה דמשמע חללה שהיא זונה דהא כתיב לפניו אלמנה וגרושה דמשמע אלמנה או גרושה אם כן גם בכאן היה לו לכתוב וזונה דמשמע או זונה, אלא מדכתיב זונה בלא וא"ו משמע חללה שהיא זונה לכך הוצרך רש"י לפרש דנולדה מפסולי כהונה גם כן מקרי חללה וזונה לא קאי אחללה, והא דלא כתיב וחללה וזונה, דרך המקרא לדבר כן כמו לעיל כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו היה לו לכתוב ולאמו: (שפתי חכמים)
אבן עזרא אלמנה וגרושה. כלל מכהן או מישראל: וחללה זנה. חסר וי''ו הדבק כמו שמש ירח עמד זבולה: וטעם להוסיף כי אם בתולה. להזכיר עמיו כי הבתולה השבויה והמתייהדת אסורה לו: (אבן עזרא)
רש"י ולא יחלל זרעו. הא אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו הימנה חלל מדין קדושת (א) כהונה: (רש"י)
שפתי חכמים (א) (נחלת יעקב) רוצה לומר שבניו הזכרים מותרים ליטמא ולישא גרושה וכל כיוצא בזה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ולא יחלל זרעו. פירוש אלמנה וגרושה בסתר כי את כל אלה לא יקח בגלוי ואחר שהזכיר קדושת הכהנים החל להזכיר המומין: (אבן עזרא)
הרמב"ן ולא יחלל זרעו בעמיו. הא אם נשא אחת מן הפסולות זרעו ממנה חלל מדין קדושת כהונה לשון רש"י פירשו הרב לשלילות בלבד את אלה לא יקח שלא יתחלל זרעו ועל דעת רבותינו (קידושין עח) הוא לאו שני וכך אמרו קדש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ואמרו בעל ולא קדש לוקה משום לא יחלל והנה הם שני לאוין ונדרש להם גם כן כטעם קדש ולא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל אם כן פירושו "את אלה לא יקח כי אני מזהירו בלא יחלל זרעו" ומאלינו נלמוד שהזרע מן הפסולות הוא מחולל (הרמב"ן)
{טז} שני וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
רש"י לחם אלהיו. מאכל אלהיו, כל (ב) סעודה קרויה לחם, כמו עבד לחם רב (דניאל ה, א.): (רש"י)
שפתי חכמים (ב) ואם תאמר למה לא פירש זה לעיל דכתיב לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש, ויש לומר דלעיל הוה אמינא הא דנקט לחם וגו' קאי על לחם הפנים שהיה בהיכל אבל הכא כתיב לא יקרב להקריב וגו' להקריב למה לי אלא על כרחך בכל הקרבנות שמקריבים על המזבח מיירי לכך הוצרך לפרש כל מאכל וכו': (שפתי חכמים)
הרמב"ן דבר אל אהרן איש מזרעך. לא אמר בכאן "דבר אל אהרן ואל בניו" כאשר יאמר בפרשיות כלן והטעם כי שם צוה בפרשיות הקרבנות זאת תורת העולה (לעיל ו ב) וזאת תורת החטאת (שם פסוק יח) והאשם וכיוצא בזה אבל בכאן אם אמר "דבר אל אהרן ואל בניו" ראוי שיאמר "איש מכם לדורותיכם" ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומין כי אהרן קדוש ה' כולו יפה ומום לא יהיה בו אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם ובפרשת הטומאה בסמוך (להלן כב ב) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל כי יתכן שגם באהרן ארע טומאת המגע במת או בשרץ וכאשר בא להזכיר הצרעת והזוב חזר ואמר (שם פסוק ד) איש איש מזרע אהרן כי לא יארע זה בגופו כי מלאך ה' צבאות הוא ואמר בסוף הפרשה (פסוק כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו שרצה משה להזהיר גם את בניו שיקחו מפיו תורה ואמר כן לבני ישראל להזהיר ב"ד של ישראל על כך ובת"כ (פרשה ג ה) מצאתי כל איש מה תלמוד לומר לפי שנאמר זרע אהרן אין לי אלא זרעו אהרן עצמו מנין תלמוד לומר כי כל איש אשר בו מום (פסוק יח) וכן שנו שם (פרק ד א) זרע אהרן אין לי אלא זרעו אהרן עצמו מנין תלמוד לומר והוא צרוע או זב (להלן כב ד) ופירוש "אהרן עצמו" הכהן הגדול תחתיו מבניו כי בעבור שהתיר האנינות לכהן גדול אולי יתיר לו המום והצרעת והוצרך לרבותו או שתרמוז דין אהרן עצמו כי לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס אבל כסתה על אהרן לכבודו ולרמוז לנו שלא יארע לו כן (הרמב"ן)
אור החיים דבר אל אהרן לאמר. אמר לאמר, לצד שהמצוה באה לאהרן כאומרו דבר אל אהרן שהטיל עליו להפריש בעלי מומין מהכהנים להיות שהוא כהן גדול, לזה אמר לאמר שיזהיר גם כן כל הכהנים שיאמר להם המצוה, ונמצאו מוזהרים הכהנים על עצמן וכהן גדול גם כן מוטל עליו לבל [יגש] (יזיד) איש בעל מום:
איש מזרעך וגומר. לא אמר כסדר שאמר בתחלת הפרשה, ולא כסדר שאמר בפרשה שאחריה דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו, ולא כסדר יין ושכר שאמר אתה ובניך. ואולי כי נתכוין ה' במתק לשונו לומר שאהרן ובניו מובטחים מכל המומין האמורים בפרשה לזה לא הזכיר לא הוא ולא בניו אלא זרעך. והגם שגם בניו יקראו זרעך, אף על פי כן ממה ששינה העירך כי על הבאים אחריהם הוא אומר, ודקדק גם כן לומר מזרעך, הבטיחך שלא יפול המום בכולם אלא במקצתם, ועיין בפירוש פסוק והוא צרוע (לקמן כב ד):
(אור החיים)
כלי יקר איש מזרעך אשר יהיה בו מום. כאן אמר בו מום ולמטה הפך ואמר מום בו, וכאן אמר אשר יהיה להבא משמע ואח"כ אמר כל איש אשר בו מום בהווה משמע, ומהו שנתן טעם לדבר באותו דבר עצמו ואמר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, ומה שפירש"י אינו דין שיקרב כמו הקריבהו נא לפחתך אינו מפורש במקרא.
על כן אומר אני שהקדמונים שהיו בקיאין בחכמות, היו יודעין בכל מום שנתהוה באדם טרם היותו, מצד איזו עון שראו בו דרך משל אם ידעו שהוא מקבל שוחד ידעו בו שסופו בא לידי עורון, ואם ראו בו רגל גאוה ידעו בו שסופו לבא לידי שבר רגל, והכרת פניו ענתה בו שהכירו במראה פניו איזו תכונה רעה שיש בקרבו הפוגמת איזו אבר ידוע וסופו לבא לידי מום נגלה וראוי לגאלו מן הכהונה ע"ש סופו, לכך נאמר איש איש מזרעך אשר יהיה בו מום, שהכרת פניו ענתה שלסוף יהיה בו מום כי מתוך מעשיו ניכר שלסוף יבא לידי מום זה שיהיה בו הרי הוא נפסל על שם סופו. ונתן טעם לדבר כי כל איש אשר בו מום וגו', אי אתה מודה אם המום כבר יש בו ודאי אינו דין שיקרב משום הקריבהו לפחתך. (מלאכי א.ח) ע"כ גם זה אשר יהיה בו מום להבא ראוי שיתגאל מן הכהונה, ומטעם זה לא אמר בנתינת טעם לשון יהיה. וכל זה מדבר במי שאינו נולד במומו שהרי מעשיו גרמו לו מציאת המום כי במעשיו פגם אחד מאבריו, לכך נאמר בב' פסוקים אלו בו מום שקדמה מציאתו למציאת המום כי מלת בו מדבר במציאת האדם שקדמה ואח"כ נולד בו המום.
ועדיין לא שמענו אם נולד במומו אם המום מעכב או לא, כי יש מקום לומר שמא דווקא זה שתרווייהו איתנהו ביה שיש לו פגם בנשמתו ובגופו ראוי שיתגאל מן הכהונה לבלתי הקריב את קרבן ה', אבל הנולד במומו שאין בו פגם בנשמתו זולת בגופו לבד שמא תאמר שאינו מעכב קמ"ל למטה מום בו את לחם אלהיו וגו'. וזה מדבר במי שקדמה מציאת המום למציאתו לאויר העולם, וזה ביאורו כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה'. ואע"פ שכבר הזכיר למעלה אשר יהיה בו מום וגו' מ"מ לא הזכיר שם כ"א לחם אלהיו. וסד"א דווקא לחם אלהיו כמנחות, ולחם הפנים, אבל שאר אשי ה' מותר להקריב קמ"ל לא יגש להקריב את אשי ה' להשוות כל האישים במי שבו מום וסד"א דווקא במי שבו מום אבל לא במי שמום בו קמ"ל מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב. ונקט לחם אלהיו לא שבא למעט האישים שהרי כבר הושוו כל האישים במי שבו מום והוא הדין במי שמום בו ולא נקט לחם אלהיו כ"א בעבור שר"ל אח"כ שאפילו לחם אלהיו שיש בהם קדושה יתירה יותר מן העולים לאישים מ"מ מותר לאכול מהם, כמ"ש מיד לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל, וכ"ש מן האישים. ומ"ש ומן הקדשים יאכל אלו קדשים קלים לפי שיש מקום לומר שאחר שלא הותרו לזר, כמו מנחות של קדשי קדשים שאכל משה וכן משמע בילקוט סוף פר' צו (ח.תקיח). ובדרך זה מיושב מה שנאמר גם בבהמות פעם מום בו ופעם בו מום, לפי שכל מומים פוסלים בבהמה בין שנולדה במומה בין שנולד מומה בה.
(כלי יקר)
דעת זקנים אשר יהי' בו מום לא יקרב. תימה אמאי מצרכינן במס' קדושין קרא הנני נותן לו את בריתי שלום לו' כשהוא שלם ולא כשהוא חסר תיפוק ליה מהכא וצ"ע: (דעת זקנים)
רש"י כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. אינו דין (ג) שיקרב, כמו הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א, ח.): חרם. שחוטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתי עיניו (ד) כאחת (בכורות מג:): שרוע. שאחד מאיבריו גדול מחבירו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארוכה (ה) מחברתה: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) דאם לא כן לא יקרב למה לי דהא לעיל כתיב לא יקרב: (ד) פירוש שחוטמו שקוע סמוך לעיניו עד שכשרוצה לכחול שתי עיניו אין חוטמו מעכבת מלכחול שתיהן יחד בכחילה אחת: (ה) ואין לומר היינו פסח דיש לומר פסח מיירי שאיבריו כשאר כל אדם אך שוק אחד הוא יותר קצרה אבל שרוע הוא להיפך כי כל איבריו כשאר איברים של אדם אך שוק אחד הוא יותר ארוך. ולשון שרוע הוא מלשון כי קצר המצע מהשתרע: (שפתי חכמים)
אבן עזרא חרום. הפך שרוע והנה חרום מגזרת חרם: שרוע. מגזרת מהשתרע: (אבן עזרא)
הרמב"ן חרם או שרוע. כל שחוטמו שקוע בין שתי העינים שכוחל שתי עיניו כאחת לשון רש"י ובתורת כהנים (פרשה ג ז) ובגמרא דבכורות (מג) שנינו חרום שחוטמו שקוע חוטמו בלום חוטמו סולד חוטמו נוטף מניין תלמוד לומר או חרום אבא יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת אמרו לו הפלגת אע"פ שאינו יכול לכחול שתי עיניו כאחת ולשון "חרום" מלשון כל חרם אשר יחרם (להלן כז כט) והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב) ענין חרבן ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים כמו שאמרו (יבמות קכ) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואשר אין חוטמו כתאר בני האדם צורתו חרבה וטעם או גבן (פסוק כ) נמשך אל מלת "בעינו" או שהוא גבן בעינו או דק או תבלול בעינו והוא שגבות עיניו שוכבות עליהן מלשון גב המזבח (יחזקאל מג יג) על גבי חרשו חורשים (תהלים קכט ג) והזכיר תחילה המום בחסרון האברים עור או פסח ואחרי כן בקטנות כגון החרום ובגודל כגון השרוע ואח"כ בשברון העצמות אע"פ שכל אבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול ואח"כ פסל אפילו בכיעור התואר כגון הגבן ואשר בעיניו הגרעינין ואחר כך בבשר הגוף כי צריך שיהיה נקי וחלק ואחרי כן הוסיף בעל הרוח אשר ביציו נפוחים בו אע"פ שהוא חולי נהוג בזקנים ואינו מום בעצם או בבשר ורבותינו ביארו (בכורות פרקים ו ז) מומים רבים נלמדים מאלה כי הנזכרים בתורה אבות להן (הרמב"ן)
ספורנו כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. לעמוד לשרת בשם ה' כענין כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק: איש עור. והם המומים אשר בתולדה מחסרון החומר או הכח המצייר: (ספורנו)
רש"י או גבן. שוריציול"ש בלע"ז, שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב: או דק. שיש לו בעיניו דוק שקורין טיל"א (שם לח.), כמו הנוטה כדוק (ישעיה מ, כב.): או תבלל. דבר המבלבל את העין, כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן ופוסק בסירא, שהוא עוגל המקיף את השחור שקוראים פרוניל"א, והחוט הזה פוסק את העוגל ונכנס בשחור. ותרגום תבלול חיליז, לשון חלזון, שהוא דומה לתולעת אותו החוט, וכן כינוהו חכמי ישראל במומי הבכור חלזון נחש (ו) עינב (שם): גרב וילפת. מיני שחין הם: גרב. זו החרס, שחין היבש מבפנים ומבחוץ: ילפת. היא חזזית המצרית, ולמה נקראת ילפת, שמלפפת והולכת עד יום המיתה, והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ובמקום אחר קורא לגרב שחין הלח מבחוץ ויבש מבפנים, שנאמר ובגרב ובחרס (דברים כח, כז.), כשסמוך גרב אצל חרס קורא לילפת גרב, וכשהוא סמוך אצל ילפת קורא לחרס גרב, כך מפורש בבכורות (בכורות מא.): מרוח אשך. לפי התרגום מריס פחדין, (ז) שפחדיו מרוססים, שביצים שלו כתותין. פחדין כמו גידי פחדיו ישורגו (איוב מ, יז.): (רש"י)
שפתי חכמים (ו) רוצה לומר שיש לו כמין חלזון או כמין נחש או כגרגיר של ענב בעיניו, יש שגורסין חלזון נחש עיניו רוצה לומר שיש לו כמין חלזון או נחש בעיניו, ויש אומרים ענב לשון עניבה דדרך של נחש שכורך את עצמו ועניבה הוא לשון כריכה והכל הוא דבר אחד: (ז) פחדין פירוש ביצים: (שפתי חכמים)
אבן עזרא או גבן. קרוב מגזרת הרים גבנונים והנו''ן שרש והוא שם התאר. כן דק והוא כמשמעו להיות דק קצר קומה: תבלול בעינו. יש אומרים מגזרת תבל עשו השחתה ויש אומרים מגזרת בלולה בשמן והתי''ו על שני הפירושים נוסף גם גרב בעין על דעת רבים כן: ילפת. כטעם דבק מגזרת וילפת שמשון ויש אומרים עוות מגזרת ויחרד האיש וילפת והיו''ד נוסף כיו''ד יצהר: מרוח. שם התאר מגזרת רוח: אשך. הביצה ואחר שפרט אמר כלל כל איש אשר בו מום: וטעם מום בו. כמו אביו ואמו קלל: (אבן עזרא)
ספורנו או גבן. והם מומים באים ממקרה בלחות הגוף והפסדם: (ספורנו)
רש"י כל איש אשר בו מום. לרבות שאר (ח) מומין (ת"כ פרק ג, א.): מום בו. בעוד מומו בו פסול, הא אם עבר מומו כשר: לחם אלהיו. כל מאכל (ט) קרוי לחם: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) דאם לא כן כל איש אשר בו מום שנית למה לי הא לעיל כתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום וגו': (ט) ואם תאמר והא רש"י פירש זה לעיל, ועוד קשה דכאן מפרש כל מאכל ולעיל פירש דוקא מאכל אלהיו, ויש לומר דלעיל מדבר בקרבן תמידין דהם נקראים לחם שנאמר לחמי לאשי והכא מדבר בקדשי קדשים והוה אמינא דלא מיקרי לחם לכן פירש כל מאכל קרוי לחם: (שפתי חכמים)
אור החיים כל איש וגו' מזרע אהרן וגומר. כפל האזהרה הוא לישראל שלא יניחו להקריב בעל מום, ולזה לא עשה הציווי לנוכח והבן: (אור החיים)
רש"י מקדשי הקדשים. אלו קדשי הקדשים: ומן הקדשים יאכל. אלו קדשים קלים, ואם נאמרו קדשי הקדשים, למה נאמרו קדשים קלים, אם לא נאמר הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המלואים, אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים (ת"כ פרק ג, ח.), כך מפורש בזבחים (קא:): (רש"י)
אבן עזרא לחם אלהיו. לחם הפנים והאשם והחטאת שהם קדשי הקדשים כנגד השלמים כי גם השלמים קדש: ומן הקדשים. המעשר והבכור: (אבן עזרא)
בעל הטורים לחם אלהיו. הפסוק מתחיל בלמ''ד ומסיים בלמ''ד רמז לס' מומין באדם: (בעל הטורים)
רש"י אך אל הפרכת. להזות שבע הזאות (י) שעל הפרכת: ואל המזבח. החיצון. ושניהם הוצרכו להכתב, (כ) ומפורש בת"כ (שם י.): ולא יחלל את מקדשי. שאם עבד, עבודתו (ל) מחוללת להפסל: (רש"י)
שפתי חכמים (י) דאם לא כן מה לו ולפרוכת עד שיזהיר הכתוב מלבא שם: (כ) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלמא מזבח הפנימי, ויש לומר דאי מדבר במזבח הפנימי אז לא צריך למכתב תו ואל הפרוכת לא יבא דאם אסור ליקרב למזבח הפנימי שהוא חוץ לפרוכת מכל שכן שאין רשאי ליקרב אל הפרוכת אבל אי מדבר במזבח החיצון שניהם הוצרכו לכתוב ומפורש כו': (ל) כלומר מקדשי שנאמר בקרא אינו מקדש ממש אלא פירוש עבודתי כי מלת מקדש נאמר על מקדש ממש וגם על העבודה הנעשה במקדש: (שפתי חכמים)
אבן עזרא אך אל הפרכת לא יבא. להיותו כהן גדול גם אל המזבח לא יקרב: (אבן עזרא)
בעל הטורים אך אל הפרוכת לא יבא. אך מיעוטא הוא שלפעמים יבא כההיא דאמרינן אם אין כהנים נכנסין לוים אם אין טהורין נכנסין טמאין אם אין טמאין נכנסין בעלי מומין: (בעל הטורים)
דעת זקנים אך אל הפרכת לא יבא. בת"כ עביד צריכותא מפרכת וממזבח דאי כתיב פרכת משום דלפני' ואי כתב מזבח משום דבר עבודה הוא: (דעת זקנים)
רש"י וינזרו. אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר וינזר מאחרי (יחזקאל יד, ז.), נזורו אחור (ישעיה א, ד.), יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. דבר אחר וינזרו מקדשי בני ישראל, אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי, סרס המקרא (נ) ודרשהו: אשר הם מקדישים לי. לרבות קדשי כהנים עצמן: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) רוצה לומר וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי אבל לא כמו שכתוב בקרא. ואי לא מסורס המקרא אלא אשר הם מקדישים לי כתוב אחר ולא יחללו ואשר הם מקדישים לי מרבה אני אפילו קדשי כהנים עצמן כדפירש רש"י בסמוך אם כן אין לפסוק הכרע דמצינו לפרש דלאו דולא יחלל קאי גם כן על אשר הם מקדישים לי, או את אשר הם מקדישים לי קאי אאני ה' ויהיה פירושו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אבל אותם אשר הם מקדישים לי אני ה' להפרע מהם אבל אינם בחילול וכו', הרא"ם, ואני מצאתי בספר מוגה דהאי דבר אחר שגרס רש"י לעיל טעות סופר וצריך להגיה האי דבר אחר למטה, וכך היא הגירסא יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי אני ה' ולא יחללו את שם קדשי סרס המקרא ודרשהו דבר אחר אשר וכו', ושמעתי לפרש דהכי פירושו דללישנא קמא פירש רש"י וינזרו מקדשי בני ישראל בימי טומאתן ולפי הדבר אחר שפירש רש"י וינזרו וכו' פירש דקאי אבהמה שהקדישה לקרבן הוזהרו הכהנים שלא יאכלו אותם אלא יקריבו אותן על גבי מזבח דלא תימא מאחר דקדשים מותרים לכהנים אחר הקרבת מתיריו אם כן בהמה משהקדישה אותה תהא נמי מותרת, לכן הזהיר על זה, ולכך מסרס רש"י הקרא ודורשו כאילו כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי דקאי על קריאת שם של הקדש: (שפתי חכמים)
אבן עזרא וינזרו. כמו והזרתם והוא מבנין נפעל והטעם ירחקו ויבדלו מגזרת נזיר: ולא יחללו. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא ולא יחללו אתם שם קדשי ולא יחללו אשר הם מקדישים לי: וטעם אני ה'. קדוש. וטעם מלפני אני ה'. כי אחר שיכרת מלפני השם לא יעמוד כאשר פירשתי בסוד השם: (אבן עזרא)
הרמב"ן ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי. סרס המקרא ודרשהו וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי לרבות קדשי כהנים עצמן לשון רש"י ואם נפרש "אשר הם מקדישים לי" בכהנים עצמן אין צורך לסרוס הזה אבל יאמר הכתוב וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בהם את שם קדשי ו"אשר הם מקדישים לי" שלא יחללו את אשר אהרן ובניו עצמם מקדישים לי ובתורת כהנים (פרשה ד א) כך הוא נדרש וינזרו מקדשי בני ישראל על קדשי בני ישראל חייבים משום פיגול נותר וטמא ואין חייבים על קדשי גוים משום פיגול נותר וטמא קדשי ישראל אין לי אלא קדשי ישראל קדשי עצמן מנין תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי אני ה' לרבות את כולם ולא הוזכר שם סרוס המקרא כלל ועל דרך האמת אשר הם מקדישים לי אני ה' שלא יחללו השם המקודש לו כי שמו במקדש ה' וכבר רמזתי זה בפרשת ויקחו לי תרומה (הרמב"ן)
ספורנו וינזרו מקדשי בני ישראל. שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם כענין מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב (מכות, פ' אלו הן הגולין) ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי. ולא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישים לי שקראו עליו שם קדש: (ספורנו)
רש"י כל איש אשר יקרב. אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרה אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה, בכל קדש לא תגע, (ויקרא יב, ד.) אזהרה לאוכל, ולמדוה רבותינו (זבחים לג:) מגזירה שוה. (ס) ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה, שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו, ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה, וכן נדרש בת"כ (פרשתא ד, ז.), וכי יש נוגע חייב, אם כן מה תלמוד לומר יקרב, משיכשר להקרב, שאין חייבין עליו משום טומאה, אלא אם כן קרבו מתיריו, (ע) ואם תאמר שלש כריתות בטומאת כהנים למה, (פ) כבר נדרשו במס' שבועות (ז.) אחת לכלל, ואחת לפרט וכו': וטמאתו עליו. וטומאת האדם עליו. יכול בבשר הכתוב מדבר וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו (צ) הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה: ונכרתה וגו'. יכול מצד זה לצד זה, יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר, תלמוד לומר אני ה', בכל מקום אני: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) הכי גרסינן ולמדוהו רבותינו בהיקש וכי יש נוגע חייב אם כן כו' רוצה לומר אם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה אלא על כרחך צריך לומר אין קריבה זו אלא אכילה, ואם תאמר לעולם אימא לך יקרב מיירי בנגיעה ודקשה לך אם כן לישתוק מן האכילה האמור בצו את אהרן איצטריך דהוה אמינא אין עונשין מן הדין, ויש לומר דוקא בעונש דיני אדם אין עונשין מן הדין אבל בדיני שמים עונשין מן הדין: (ע) רוצה לומר אינו חייב אלא אם כן קרב דבר המתיר את הקרבן באכילה דהיינו חלב וזריקת דם: (פ) רוצה לומר לפי מה שפירשתי לעיל שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו ואם על וכו'. דמשמע דגם כרת זה מדבר באכילה ואם כן לפי זה מכל שכן קשה שלש כריתות למה לי הא כבר נדרשו: (צ) כלומר מדכתיב עליו כלומר שעדיין עליו שלא נטהר מטומאתו דאי אבשר קאי שאין לה טהרה במקוה היה לו לומר והוא טמא כלומר שאינו נטהר מטומאתו. והא דמקשה רש"י הכא אחר שפירש קריבה זו אכילה. יש לומר בשלמא בלא זה היה לו לתרץ שלש כריתות חד לאיסור אכילה, וחד לאיסור נגיעה, וחד כרת לאכלו קודם שקרבו מתיריו. אבל השתא דפירש רש"י דאין חייב על הנגיעה ואין חייב אלא אחר שקרבו מתיריו אם כן קשה שלש כריתות למה לי וכו': (שפתי חכמים)
אור החיים אמור אליהם. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם אליהם אלו העומדים לפני הר סיני ע''כ. הוקשה להם יתור אמור אליהם אם על האמורים בסמוך שהם הכהנים, לא היה צריך לומר, שעליהם התחיל לדבר וזה גמר המצוה שהתחיל לדבר בה. ואם על ישראל הלא לא הוזכרו בסמוך לזה אמר על העומדים בהר סיני, כי שם נזדווגה אומה לאלהיה וכשידבר סתם הדבר מובן שעליהם הוא אומר, וכפי זה הרי עונש זה הוא גם לישראל, ואם תאמר אם כן למה בכל התורה מזכיר בני ישראל בכל פרט ופרט ולא הספיק לומר דבר אליהם, כבר אמרו ז''ל (ויק''ר פ''ב) משל למי שהיה לו בן חביב ותמיד זכרונו בפיו אכל בני שתה בני, כמו כן הקב''ה לאהבת ישראל ערב עליו זכרונם בפיו. ובמקום שיש לדרוש דרשינן: (אור החיים)
אור החיים מזרע אהרן. הוצרך להזכירם פעם ב', לומר שהם דוקא הוא שישנם בהערב שמש, אבל קדשים שאוכלים ישראל שהם (השלמים) [מע''ש] אין צריכים הערב שמש כך דרשו בתורת כהנים. ואומרו והוא צרוע, דרשו בתורת כהנים וזה לשונם אין לי אלא זרעו עצמו מנין תלמוד לומר והוא וגומר עד כאן. הנה בדין זה אי אפשר לומר מה שפירשנו בפסוק (כא ז) איש מזרעך כי ה' ישמרנו, לצד שיש כאן גם כן אשר תצא ממנו שכבת זרע, ואהרן מצינו שלא פירש מאשתו, ואם לא היה אומר והוא היה מקום לומר שאהרן יאכל הקדשים בטומאה תלמוד לומר והוא, וכיון שנתרבה אהרן נתרבו גם כן בניו, ומעתה פסוק ראשון שאמר איש מזרעך אשר יהיה בו מום ולא נתרבה אהרן אמור מעתה שאינו בכלל, והוא מטעם שהוא מובטח שישמרהו ה' לו ולבניו שלא יפול בהם מום, וכמ''ש: (אור החיים)
רש"י בכל שרץ אשר יטמא לו. בשיעור הראוי לטמא (ת"כ פרק ד, ד.), (ק) בכעדשה (ת"כ): או באדם.(ר) במת: אשר יטמא לו. כשיעורו לטמא, (ש) וזהו כזית: לכל טומאתו. לרבות נוגע בזב, וזבה, (ת) נדה, ויולדת: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) דאם לא כן לא נכתוב אלא או איש אשר יגע בכל שרץ ותו לא אשר יטמא לו למה לי אלא דלא תימא דוקא נוגע בשרץ שלם: (ר) ואם תאמר והלא טומאת מת צריך שבעה וכאן כתיב שלא צריך אלא רק הערב שמש כמו טומאת שרץ שנאמר וטמא עד הערב. ויש לומר דלא בא אלא ללמד טומאת מת מטומאת שרץ מה טומאת שרץ צריך הערב שמש אף טומאת מת כן, שלא תאמר משנכנס מקצת היום שביעי הוא טהור לפי שמקצת היום ככולו. מצאתי: (ש) דאם לא כן אשר יטמא לו למה לי מאו באדם לכל טומאתו שמעינן ליה: (ת) שאף על פי שאינם מטומאת מת שמיירי ביה קרא מכל מקום הם בכלל לכל טומאתו שכל אלה טומאת אדם הם: (שפתי חכמים)
אבן עזרא אשר יטמא לו. בשבילו כמו אמרי לי אחי הוא כל אלה הנזכרים יטמאו עד הערב: (אבן עזרא)
רש"י ואחר יאכל מן הקדשים. נדרש ביבמות (עד:) בתרומה, שמותר לאכלה (ב) בהערב השמש: מן הקדשים ולא כל הקדשים: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) פירוש האי מן הקדשים ולא כל הקדשים דמשמע מקצת קדשים בקדשי תרומה מיירי: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ובא השמש וטהר. ידוע כי וטהר שב אל הטמא כמו וכפר עליה הכהן וטהרה כי אין בפסוק זכר יום רק חז''ל העתיקו אפילו שיבא השמש לא יאכל עד סור האור ושמו זה הפסוק לאסמכתא כאשר פירשתי בפסוק לעם נכרי על כן אמרו טהר יומא: כי לחמו. מאכלו וכבר פירשתיו. וריקי מוח יפרשו הפסוק שהוא בספר יחזקאל והוא כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כל מה שנבלוהו וטרפוהו עופות או בהמות וזה הבל כי הנה בתורה כתוב כל נבלה וטרפה לא יאכל והטעם שאם יאכל לא ישמש: (אבן עזרא)
ספורנו כי לחמו הוא. ולא יצטרך להמתין כפרתו קודם שיאכל לחמו כאמרם פרק קמא דברכות העריב שמשו אוכל בתרומה: (ספורנו)
רש"י נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. לענין הטומאה הזהיר כאן, (ג) שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא, (ד) אלא טומאת אכילה בבית הבליעה, אסור לאכול בקדשים, וצריך לומר וטרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה: (רש"י)
שפתי חכמים (ג) דקשה לו הא כבר כתיב נבלה וטרפה לא יאכל. והא דקאמר לענין הטומאה הזהיר וכו', פירוש לא שבא להזהיר על אכילתה אלא רק לענין הטומאה לומר שאם אכל וכו', ומה שאמר אלא טומאת אכילה בבית הבליעה עיין לעיל בפרשת אחרי מות בפסוק אשר תאכל נבלה: (ד) ואם תאמר מה צריך רש"י לנקוט במה שאין מטמא כך היה לו לומר שאם אכל נבלת עוף טהור שיש לה טומאת אכילה בבית הבליעה. ויש לומר שרש"י רוצה להוכיח מה שנקט נבלת עוף טהור ולא נקט נבלת בהמה משום דבקרא כתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה באכילה רוצה לומר באכילתה מטמאה ואין מטמאה במגע ובמשא ואי מדבר בנבלת בהמה הא מטמא גם כן במגע ובמשא, בשלמא אי מדבר בנבלת עוף אתי שפיר דמטמאה דוקא באכילה לפי שאם יאכל נבלת עוף טהור אין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה כו': (שפתי חכמים)
הרמב"ן נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. יאמר שיזהר מאכילת נבלה וטרפה שלא יטמא בה ויצטרך להנזר מן הקדשים ולא יאכל בהם עד שירחץ בשרו במים ובא השמש וטהר והטעם בעבור שהזכיר טומאת האדם לכל טומאותיו כי הזכיר הצרעת והזוב שיכלול הזכר והנקבה וטומאת המת ושכבת הזרע והשרץ חזר להזהיר מן הקדשים בטומאת הנבלות והזהיר בהם דרך התראה באכילתן והטעם כי בעבור שנפש האדם קצה באכילת השרצים ולא תקוץ בנבלה וטריפה הזהיר על הטומאה בהווה והטריפה הנזכרת כאן טריפת הארי והדוב שהמית אותה בשדה כי מחיים לא תטמא כי מעת שתטרף הבהמה מן הארי תקרא טריפה בין מחיים בין לאחר מיתה והנה הזכיר כאן כל הטומאות כולם כי הבהמה הטמאה אחר שאמר שאין לה שחיטה כאשר פרשתי בסדר ויהי ביום השמיני (לעיל יא כד) הנה היא בכלל נבלה וזה דרך פשוטו ומדרשו (ת"כ פרק ד יב יג) גם כן לענין הקדשים בטומאה הזהיר כאן ובנבלת עוף טהור הכתוב מדבר שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת בית הבליעה ואסרו לאכול בקדשים וצריך לומר "וטריפה" מי שיש במינו טריפה יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טריפה בלשון רש"י ובטומאת שאר נבלות ריבו אותם בת"כ (פרק ד ד) אשר יגע בשרץ (פסוק ה) אין לי אלא השרץ מנין לרבות את הנבלה תלמוד לומר בכל (הרמב"ן)
רש"י ושמרו את משמרתי. מלאכול תרומה (ה) בטומאת הגוף: ומתו בו. למדנו שהיא מיתה (ו) בידי שמים (סנהדרין פג.): (רש"י)
שפתי חכמים (ה) פירוש דושמרו אדלעיל קאי דמיירי בתרומה כדפירש רש"י לעיל: (ו) הקשה הרא"ם יש לתמוה מהיכן למדו שהוא במיתה בידי שמים והלא קיימא לן כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק וכו' והניח הדבר בצריך עיון. ויש לומר דעל כרחך מיתה דהכא בידי שמים היא דהא קדשים שהם חמורים מתרומה דהא אסור לאכול קדשים בהערב שמש אפילו הכי אם אכל קדשים בטומאת הגוף אינו חייב מיתה בידי אדם דילפינן אכילת קדשים מביאת מקדש בהיקש כדלעיל בפרשת כי תזריע וביאת מקדש בטומאה הוא בכרת דכתיב ונכרתה כי את מקדש ה' טמא תרומה הקל לא כל שכן שאין חייב מיתה בידי אדם. ועוד יש לומר דרש"י פירש לעיל בפרשת כי תזריע בכל קדש לרבות את התרומה שמע מינה מיתה שנאמר בתרומה הוא כרת כמו אכילת קודש ועוד יש לומר דקרא דייקא דכתיב ומתו בו וגו' אני ה', דקשה למה לי אני ה' אלא אני ה' מוסב לתחלת המקרא על ומתו בו וגו' אני ה' נאמן ליפרע שאמית אותו והיינו מיתה בידי שמים: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ושמרו את משמרתי. רמז למקדש על כן ולא ישאו עליו חטא ומתו בו: (אבן עזרא)
ספורנו אני ה' מקדשם. אני קדשתי אותם הקדשים מכיון שהקדישום ישראל וראוי שיענשו הכהנים על חלולם: (ספורנו)
רש"י לא יאכל קדש. בתרומה הכתוב מדבר, שכל הענין דבר בה (שם פג:): תושב כהן ושכיר. תושבו של כהן ושכירו, (ז) לפיכך תושב זה נקוד פתח, לפי שהוא דבוק, ואיזהו תושב, זה נרצע שהוא קנוי לו עד היובל, ואיזהו שכיר, זה קנוי קנין שנים שיוצא בשש, (ח) בא הכתוב ולמדך כאן, שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו: (רש"י)
שפתי חכמים (ז) פירוש לא תושב שהוא כהן וכן שכיר דאטו משום קנין שנים הפסיד כהונתו: (ח) ואין להקשות אם כן לכתוב תושב שקנוי לו עד היובל ואפילו הכי אין אוכל בתרומה ואז לא איצטריך למכתב שכיר שאינו אוכל כיון שיוצא בשש דיש לומר דאי לא כתיב שכיר הוה מוקמינן קרא אמסתבר והוה אמינא תושב זה הקנוי קנין שנים שיוצא בשש משום הכי אינו אוכל, אבל נרצע שקנוי לו עד היובל אוכל בתרומה לכך איצטריך תושב ושכיר: (שפתי חכמים)
אבן עזרא וכל זר. שאינו מזרע אהרן: (אבן עזרא)
בעל הטורים תושב כהן ושכיר. בגימ' זה קנוי קנין עולם וקנוי קנין שנים: (בעל הטורים)
רש"י וכהן כי יקנה נפש. עבד כנעני שקנוי (ט) לגופו: ויליד ביתו. אלו בני השפחות, ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף הוא קנין כספו, ועוד למד ממקרא אחר כל טהור בביתך וגו' בספרי (קרח יז.): (רש"י)
שפתי חכמים (ט) דקשה לו הא בפסוק שלפניו משמע שאין גופו קנוי לו וכאן כתיב כי יקנה וגו' ומתרץ דלעיל מדבר בעבד עברי וכאן מדבר בעבד כנעני: (שפתי חכמים)
אבן עזרא הם יאכלו בלחמו. זכרים ונקבות: (אבן עזרא)
בעל הטורים וכהן. ב' דין ואידך וינאץ בזעם אפו מלך וכהן זהו שאמרו בפ' מקום שנהגו ד' צווחות צווחה עזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פאבי וישמש בכהונה גדולה שהי' צדיק ורבים אוכלי שלחנו ולא נמצא נותר בימיו. וזהו וכהן כי יקנה שהיה לו הרבה קניני נפשות ולכך הוא ראש פסוק שהיה צדיק אבל וינאץ בזעם אפו הוא ינאי המלך שהיה רשע לכן הוא סוף פסוק: ד''א לפי שהיו מהם כהנים רשעים לקנות כהונה מאשר לא להם ע''כ וינאץ בזעם אפו מלך וכהן. בלחמו. ג' הכא ואידך נשחיתה עץ בלחמו ע''כ בלחמו קדמו נודד שהלכו בגולה מפני חרב נטושה וקשת דרוכה: (בעל הטורים)
שפתי חכמים (י) דקשה לרש"י פשיטא תהיה לאיש זר דהא אסורה לקרובים ומתרץ דלוי וישראל נקראים זר אצלה: (שפתי חכמים)
אבן עזרא בתרומת הקדשים. השוק והחזה: (אבן עזרא)
אור החיים ובת כהן וגו' היא וגו'. בתורת כהנים דרשו מיעוט היא לאמה שאמה אוכלת מצדה הגם שהיא אינה אוכלת ואפילו נתאלמנה אמה. וראיתי להעיר לבות בני אדם ברמז גדול אשר רמזה פרשה זו. דע כי אמדו ז''ל (סנהדרין צג.) שעם בני ישראל הדרגתם למעלה מהדרגת המלאכים. ואמרו עוד (זוהר ח''ב קנה.) כי ה' ברא ד' עולמות זה למעלה מזה, ורשומים המה בפסוק (ישעי' מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. לכבודי עולם עליון הנקרא אצילות, בראתיו הנקרא עולם הבריאה, יצרתיו יצירה, עשיתיו עשיה, עוד יש לך לדעת כי כבודו יתברך מלא כל עולם ועולם ועד מתחת עולם דכתיב (דברים לב ט) ומתחת זרועות עולם, ואורו יתברך מאיר בד' עולמות, הוא בסוד ד' אותיות שם הוי''ה ב''ה, יו''ד בעולם האצילות, ה''א ראשונה בעולם הבריאה וכו', ואמרו ז''ל (זוהר ח''ג ריח:) שחיונית המתנועע בבני אל חי הוא מאורו יתברך דכתיב (דברים לג כז) כי חלק ה' עמו. גם קראם ה' בניו:
עוד אמרו ז''ל (זוהר ח''א פ: צד:) כי בחינות החיוני שבאדם יתייחס אליו ד' כינויים, יש שיקרא נפש, ויש שיקרא רוח, ויש שיקרא נשמה, ויש שיקרא חיה, בסוד כי רוח החיה באופנים, ותקרא נשמה לנשמה. ואמרו אנשי אמת כי בחינה הבאה מאור עולם העשיה לצד היותו מועט ואין בו אלא כל שהוא מהחיונית המנענע, והוא הוא שמרגיש במורגשות עולם הזה, ועשה ה' ככה לסיבת העולם להיותו גס, וזו תקרא נפש, והבא מאור עולם היצירה לצד היותו עליון מעולם העשיה הארתה גדולה ותקרא רוח, והבאה מאור עולם הבריאה תקרא נשמה לצד הדרגתה, והבאה מאור עולם האצילות תקרא נשמה לנשמה:
והנה האדון ה' צבאות עשה התקשרות כל העולמות רוחני וגשמי באדם ישר קשר כל הגשמיות וכל הרוחניות יחד, הגשמיות בנה ד' יסודות ושם שם לו חק הרוחניות מכל העולמות. ויש לך לדעת כי הגשמיות יתנגד לחיבור הרוחני יותר מהתנגדות אש ומים, לזה נתחכם ה' ב''ה וברא באדם מכון הראשון שהוא הנפש שאין בה אלא חלק מועט מהרוחניות והשרה בתוכה בחינה עליונה ממנה שהיא בחינת הרוח, ונמצאת הנפש ממוצעת בין הגוף ובין הרוח, כי אין הרוח עומד בגשם בלא אמצעיות הנפש, וכמו כן הרוח ממציע בין הנפש והנשמה, כי הנפש בערך הנשמה שאורה רב כגוף לערך הרוח, וכן נשמה ממצעת בין הרוח ובין נשמה לנשמה נמצאת אומר כי הנפש יכולה עמוד לבדה, והרוח בב', והנשמה בג', ונשמה לנשמה בד':
עוד אמרו יודעי דעת קדוש (זוהר ח''ב צד:) כי התעצמות השלמים באמצעות לקח טוב אשר נתן לנו הבורא הוא לעלות מדרגה התחתונה למדרגה שלמעלה ממנה, על זה הדרך נפש יעלה למדרגת רוח, ורוח למדרגית נשמה, ונשמה למדרגת נשמה לנשמה, וזו היא תכלית סיבת בריאת האדם תן לחכם ויחכם:
עוד אמרו ז''ל כי ההשגה בהעלאה זו תסובב שישלח אדם ידו ויהנה כאדם העושה בשלו, והוא סוד (תהלים קכח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, פירוש האושר שלך והטוב שלך, והוא מאמר חז''ל שהנפש קודם ביאתה לעולם הזה אוכלת כבת בוגרת, ובחזרתה כבת נשואה. עוד יש לך לדעת כי כל אשר יצר וברא ועשה ה' הכל עומד למזון ולמחיה מעולם העליון שאליו יקרא עולם האצילות, והוא אור היו''ד שבשמו יתברך, והמזון ההוא יקרא קודש, והוא מקור החיות והאושר והטוב, והגם כי כל הנבראים יורד להם החיות, כי זולת החיות אין נברא, והוא סוד אומרו (נחמיה ט) ואתה מחיה את כולם, על כל זה ישתנה השפע בהתרחקותו, כאשר ישתנה הצומח מן הארץ כשמתרחק מהיניקה, ועשה ה' ככה לתת לכל אחד כפי בחינתו וכפי אשר ישיג בטהרתו, גם לארץ הגשמית יתן לה ה' מים וזהו שפעה וחיותה והולידה והצמיחה. ועל דרך זה גם כן הוא שפע החיוניות של הנפשות והרוחות והנשמות ונשמות לנשמות כפי בחינתה, כי לא כל הנפשות בהדרגה א', ולא כל וכו' שוות וכו', ואין לך נברא בין בגשמיים בין ברוחניים בין במלאכים העליונים בין בנפשות רוחות (כוחות) נשמות נשמות לנשמות שאינם צריכין לשפע הקדוש, אלא כל א' כפי שורשו הקדוש:
עוד יש לך לדעת כי להיות שיש אדם שזוכה לכל המדרגות הקדושות, ויש שזוכה לג', ויש לב', ויש לאחד, ומי שלא זכה אלא בנפש בעולם הזה ולא לרוח אין מעשיו מועילים כלום, כי אין כח בידו להשיבה למעלה, כי אין מחזיק בידו להטותה אלא באמצעות הרוח אם יזכה לרוח באמצעות מעשיו הטובים יעלה הנפש למדרגת הרוח. ודע כי כאשר יעלנה למדרגת הרוח הנה הוא קנאה במעשיו ונקרא הוא בעלה, והוא סוד אומרו (משלי כג) אם בעל נפש אתה פירוש קנאה והוא שלו באמצעות היגיעה, והמושג מהיגיעה נעשה הרוח בעל נפש כי עולה היא עמו ושוים הם בהדרגה ומקום תחנותו תחנותה מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב, וכן הרוח בערך הנשמה, והנשמה בערך נשמתה, וקניית מדרגת בחינת הקדושות הלא הוא באחד מב' סיבות, או מצד המזריע כי האב יפעיל כח עליון בבן כמו שפירשתי בפרשת ויחי (מט ג) בפסוק ראובן בכורי. או לצד התעצמות באמצעות עסק התורה, וכמו שכתב בזוהר הקדוש (ח''ג צא:) בפרשת שור או כשב או עז כי יולד כי האדם יכול להשיג מה כפי התעצמותו בתורה וכו' אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה אם יטריח ישיג הדרגות עליונות כפי שיעור היגיעה יעיין שם דבריו:
עוד יש לך לדעת כי המסובב מחטא האדם גם כן ישתנה כפי מה שהיא בחינת האדם, כי אינו דומה פגם אשר יסובב לנפש כפגם הרוח ושאר הדרגות, כי פגם הנפש יסובב כליונו בסוד (יחןקאל יח) הנפש החוטאת היא תמות, ופגם הרוח אפילו לא יסובב אלא כתמים ונגעים יחשב פגם גדול, ולזה יצוה ה' עליו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ודרשו רז''ל (שבת קנב:) תנה לו כמו שנתנה לך, שזולת זה נדבקים בה סרכי הטומאה ויסבוה לגיוני הסטרא אחרא וימנעוה משוב אל מקומה הראשון. ופגם הנשמה הגם שלא יגיעה כשיעור הנזכר אלא יפחת אורה ממה שהיה תכסהו כלימה, כי הכל כפי המבייש והמתבייש. ופגם נשמה לנשמה הגם שלא יגיע עליה מהפגם ולא הפחתה אורה אלא שיסוכב שתצא ממנו שלא כרצונה, כמו שאמרו בתיקונים (תיקון ע') בסוד פסוק לא יאונה לצדיק כל און שמדבר הכתוב במי שיש לו נשמה לנשמה וכשבא אדם לידי חטא מסתלקת הנשמה הקדושה שלא יאונה לה און, וסילוקה זה תקפיד עליו כפי ערך מעלתה, הא למה הדבר דומה למאכסן מלך בביתו וחוזר בו ומגרשו:
ואחרי הודיע ה' אותנו כל האמור נוכל לומר כי הן הנה הדברים האמורים בכתובים. והתחיל לומר וכל זר לא יאכל קודש מדבר בב' עניני קודש, בקודש הקרבנות, ובקודש הנעלם שהוא שפע הרוחני מזון לבני אלהים. ואמר תושב כהן ושכיר לרמוז אל הרוח ואל הנפש, כי הרוח הוא תושב כהן פירוש כי בו מושב הנשמה הנקראת כהן שהיא מדרגה העליונה, ושכיר גם כן הוא הנפש כי הוא הפועל כל מלאכות האדם, ב' בחינות אלו הודיע הכתוב שאינם ראויים לאכול מהמזון הנקרא קודש לצד היותו מדרגה גדולה, וצא ולמד מה שכתב הרשב''י (זוהר ח''ב קכא) בהפרש שבין קודש לקודש. ואמר וכהן כי יקנה נפש וגו' פירוש כהן היא נשמה העליונה תקרא כהן. והזכירה בלשון זכר לומר כי כיון שהגיעה לגדר זה תקרא במדרגת זכר, כי יקנה נפש כי באמצעות כשרון מעשיה קנתה גם הנפש והעלתה אותה למדרגתה ותקרא בעל נפש.
הוא יאכל בו פירוש כי יזכה ליהנות גם הנפש מקודש מה שלא היה זה קודם עלייתה, ואמר הנפש ומכל שכן הרוח שהוא עליון מנפש. ואומר ויליד ביתו יכוין אל נפשות הקדושה אשר נפלו מזמן קדמון והם מתבררים באמצעות כשרון מעשה הצדיקים, שהמעשה הטוב הוא כאבן השואבת להוציא ניצוץ הטוב, ויתיחסו בשם ילידי הנשמה המבררתם, ואמר הכתוב שגם הם יעלו עמה ליהנות מקודש:
ואומרו ובת כהן מדבר הכתוב בנשמה שנפגמה ונטמאה במעשיה שתפסיד הנאת הקודש והוא אומרו ובת כהן שהיא הנשמה, כי תהיה לאיש זר שהוא ס''מ שחמדה מטעמותיו ותזנה אחריו, היא בתרומת הקדשים לא תאכל, דקדק לומר בתרומת, לומר שאפילו תרומת הקדשים לא תאכל תרי ממאה, ואין צריך לומר הקודש עצמו. ודקדק לומר היא לשלול אחרת הבא משפטה בסמוך, דכתיב ובת, וזה הוא עינוי הנפש כשיחסר מזונה היא נשפלת ונחשך אורה וירד הדרה רחמנא ליצלן:
(אור החיים)
רש"י אלמנה וגרושה. מן האיש הזר: וזרע אין לה. ממנו (כ) : ושבה. הא אם יש לה זרע ממנו, (ל) אסורה בתרומה כל זמן שהזרע (מ) קיים (יבמות פז.): וכל זר לא יאכל בו. לא בא אלא להוציא את האונן שמותר בתרומה, זרות אמרתי לך, ולא אנינות: (רש"י)
שפתי חכמים (כ) כלומר אף על פי שיש לה זרע מאיש אחר שהוא כהן אפילו הכי לא תאכל אם יש לה זרע ממנו: (ל) אף על פי שפשוט הוא הוצרך לפרש כאן, מפני שאין כוונת התורה אלא להודיע האיסור ולא להודיע ההיתר המובן מן הקרא וכאלו אמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה ולה זרע ממנו לא תאכל בתרומה: (מ) אבל אחר מיתתו חוזרת אף על פי דגבי יבמה אם מת בעלה ואחר כך מת הבן הרי הוא כחי ואינה חוזרת להזקק ליבם אפילו הכי לענין תרומה אם מת חוזרת ואינו נחשב כחי מדכתיב וזרע אין לה והרי אין לה, כך מפורש ביבמות פרק ז': (שפתי חכמים)
אבן עזרא מלחם אביה תאכל. כמו בראשונה: וכל זר לא יאכל בו. על בן אם יש לה ובעבורו לא תאכל היא: (אבן עזרא)
בעל הטורים כנעוריה. מלא וא''ו לומר לך שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד: (בעל הטורים)
אור החיים ואומרו ובת כהן כי תהיה אלמנה וגו'. מדבר הכתוב בבחינת נשמה לנשמה שאין מגיעה דביקות הרע כל עיקר אלא שהיא בורחת והולכת לה כמו שאמרנו, והוא מה שנתן טעם בבת כהן תנשא, לומר כי בחינה זו מעולה ביותר, ולזה אין זר אתה כמו שאמרנו שעליה נאמר לא יאונה לצדיק וגו'. וקורותיה הם שתהיה אלמנה וגרושה אמר אלמנה כאשה שאין לה בעל הזן ומפרנסה כמו כן בעלה לא זן ולא מפרנסה במצוות ובמעשים טובים וגרושה כי לצד שפשט ידו האדם לעבור פי ה' גרשה ממנו כמו שכתבנו, וזרע אין לה שלא עשה פירות בעולם הזה, אף על פי כן ושבה אל בית אביה וחזרתה היא לאכול משלחן אביה כימי נעוריה שהיתה אוכלת בבושה מלחם אביה תאכל, מה שאין כן נשמה שהשיגה עשות תורה ומצות שאוכלת יגיעה כאדם האוכל משלו. ואומרו וכל זר לא יאכל קודש נתן טעם למה אין ה' מרחם גם לנשמה להאכילה קודש בתורת חן וחסד, לזה אמר הטעם הוא וכל זר וגו', ולזה נשמה שנדבק בה בחינת הרע הנקרא זר לא תאכל לבל יאכל הזר ההוא הנדבק בה: (אור החיים)
רש"י כי יאכל קדש.(נ) תרומה: ונתן לכהן את הקדש. דבר הראוי להיות קדש, (ס) שאינו פורע לו מעות, אלא פירות של חולין, והן נעשין תרומה: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) משום דכל הפרשה כולה בתרומה מיירי ודלא כהרא"ם שפירש מגזירה שוה דקדש קדש דכתיב גבי ביעור בערתי הקדש מן הבית: (ס) דקשה לרש"י הא כבר אכל התרומה כיון שצריך לשלם ולמה כתיב ונתן לכהן את הקדש: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ונתן לכהן את הקדש. טעמו עם הקדש או תהיה מלת ונתן לכהן מושכת עצמה ואחרת עמה וכן פירושו ויסף חמשיתו עליו ונתן לכהן ונתן את הקדש ולפי דעתי שאין צורך בעבור מלת עליו: (אבן עזרא)
הרמב"ן ונתן לכהן את הקדש. דבר הראוי להיות קדש שאין פורע לו מעות אלא פירות של חולין והם נעשים תרומה לשון רש"י והנה טעם הכתוב כי יאכל קדש ויסף חמישיתו על הקדש ההוא ונתן לכהן את הקדש הזה שהוא הקרן והחומש ומפני שקראו קדש למדנו שהוא נעשה כתרומה בדבר הראוי לכך וזהו הנכון בפשוטו ומדרשו וכך כתב ר"א ונתן לכהן את הקדש טעמו "עם הקדש" או שתהיה מלת "ונתן" מושכת עצמה ואחרת עמה וכן הוא אומר ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן ונתן את הקדש ולפי דעתי אין צורך בעבור מלת "עליו" (הרמב"ן)
אור החיים ונתן לכהן את הקודש. רז''ל נחלקו בפרק ו' דתרומות רבי אליעזר אומר כל שראוי להיות קודש, ור''ע אומר הקודש שאכל ע''כ, ואולי שיכוין לומר שעל ידי הנתינה זו מעלה עליו הכתוב כאילו נותן הקודש עצמו, וכאילו לא אכל הקודש: (אור החיים)
הרמב"ן ולא יחללו את קדשי בני ישראל. להאכילם לזרים והשיאו אותם עון אשמה את עצמם שיטענו עון באכלם את הקדשים שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא שלא לצורך תרגמו כן לשון רש"י ז"ל ולא הבינותי דעתו כי יראה מדבריו שזה הלאו אזהרה בכהנים הוא שלא יאכילו התרומה לזרים ואם כן ראוי שנפרש שיהיה "והשיאו אותם" כנוי לישראל שיטעינו הכהנים לישראל עון אשמה כאשר יאכלו הקדשים ולמה הוצרך רבי ישמעאל לדרשו בעצמם (ספרי נשא לב) ועוד שלא הוזכר זה הלאו בתלמוד אלא הוא אסור לעשות כן כבשאר כל האיסורין אבל טעם הכתוב כי "בני ישראל" נמשך למעלה ולא יחללו בני ישראל את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' והוא אזהרה שנית בזר שלא יאכל קדש בעבור שירצה להזכיר בו העונש ואמר והשיאו את עצמם וגו' כאשר יאכלו את קדשיהם ורבותינו דרשו מפני יתורו באוכל טבל אמרו (סנהדרין פג) מנין לאוכל טבל שהוא במיתה שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' בעתידין לתרום הכתוב מדבר ויליף חלול חלול מתרומה אבל בת"כ (פרק ו ח-י) מצאתי ולא יחללו להביא את הסך ואת השותה את קדשי בני ישראל על קדשי בני ישראל חייבין קרן וחומש ואין חייבין על קדשי גוים קרן וחומש יכול יהו חייבין על התרומה שבטבל תלמוד לומר את אשר ירימו לה' על המורם הם חייבים ואין חייבין על התרומה שבטבל והשיאו אותם עון אשמה מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה וזה אינו כדרך הגמרא אלא שאני אומר רבוי הסך והשותה אסמכתא כי שתייה בכלל אכילה וסיכה מדרבנן כך מפורש בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א) ומפני שאמר בטבל ולא יחללו את קדשי בני ישראל בעבור שהם עתידין להרים ממנו לה' דרשו מזה שהמורם הוא הנקרא קדש לא הטבל וא"כ איננו בכלל "כי יאכל קדש בשגגה" (פסוק יד) שיתחייב בחומש ולכך חזר ושנה "והשיאו אותם עון אשמה" מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה כי התרומה שבטבל היא שהוזכרה כאן והכלל כי הכתוב הזה בטבל והזהיר וענש תחילה על הקדש המורם וחזר והזהיר על שירימו בעתיד כפי מדרש רבותינו (הרמב"ן)
רש"י והשיאו אותם. את עצמם יטענו עון באכלם את קדשיהם, שהובדלו לשם תרומה וקדשו, ונאסרו עליהם. ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא, שלא לצורך (ע) תרגמו כן: והשיאו אותם. זה אחד מג' אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו, וכן ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו (במדבר ו, יג.), הוא יביא את עצמו, וכן ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו.), הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי (נשא לב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ע) פירוש נראה שדעת המתרגם היה שלא יחללו מוסב למעלה על וינזרו מקדשי בני ישראל כלומר יזהרו בהם שלא יחללום וישיאו את עצמם עון כשיאכלום בטומאה ולפיכך כתב ואין צורך כי כבר אפשר שיפורש ולא יחללו על ענינו שלא יאכילום לזרים. הרא"ם: (שפתי חכמים)
אבן עזרא והשיאו אותם. פעל יוצא לשנים פעולים והטעם שיזהירום ויורום עד שלא ישגו ואחרי שהזכיר קדשי בני ישראל הזהיר שלא יביאו הקדשים מבעלי המומין: (אבן עזרא)
בעל הטורים והשיאו. ב' הכא ואידך והשיאו כל ישראל אל העיר בענין אבשלום בעצה שנתן לו חושי שיעץ לו לרעתו וזהו והשיאו אותם עון אשמה. י''א פעמים הזכיר קדשים בזאת הפרשה (מן איש איש מזרע אהרן שמדבר בתרומה עד כי אני ה' מקדשם דחד צריך לגופיה) כנגד י''א דברים שבין תרומה לקודש: באכלם. ב' הכא ואידך באכלם מעבור הארץ דאוכל תרומה בטומאת הגוף: (בעל הטורים)
אור החיים והשיאו אותם וגומר. פירוש כשלא יפרעו קרן וחומש יגדילו גדר האשם שעשו בשוגג ליקרא מזיד שהוא עון כיון שיש בידם נתקן ואינם מתקנין, והוא אומרו והשיאו פירוש ינשאו אותם פירוש הם שיהיה הדבר עון את שאינה אלא אשמה. ואומרו באכלם את קדשיהם פירוש שיחשב להם מזיד אכילת הקדשים שאכלו לא הזדת מניעת הפרעון, ועיין מה שפירשתי בפסוק שלפני זה: (אור החיים)
ספורנו והשיאו אותם עון אשמה. הם עצמם כשהקדישו ההקדש עשו שיהיו אשמים כשיהיו מועלים בו ליהנות ממנו ולא נאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר. והטעם בזה הוא כי אני ה' מקדשם. שכיון שהקדישו את הדבר אני ה' מקדשו ואין לאל ידם להפקיע את קדושתו: (ספורנו)
{יז} שלישי וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
רש"י נדריהם. (חולין ב) הרי (פ) עלי (חולין קלט.): נדבותם. הרי (צ) זו: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) רוצה לומר ואם הפריש ונאבד קודם הקרבה חייב באחריותו: (צ) ואם נאבד אינו חייב באחריותו: (שפתי חכמים)
אבן עזרא וטעם ומן הגר. כי משפט אחד לנודר ולמתנדב לישראל ולגר כי כן כתוב וחכמים הפרישו בין נדר ובין נדבה וכל נדר נדבה ואין כל נדבה נדר וכל קרבן שיעלה כלו על המזבח ראוי להיותו בלא מום: (אבן עזרא)
הרמב"ן לכל נדריהם ולכל נדבותם. נדריהם האומר הרי עלי נדבותם האומר הרי זו לשון רש"י והנראה בעיני בעבור שאמר הכתוב (פסוק כא) לפלא נדר או לנדבה וכן יאמר בכל מקום בפרשת נסכים (במדבר טו ג ח) וכן כי יפליא נדר בערכך נפשות (להלן כז ב) וכן בפרשת נזיר (במדבר ו ב) כי הנדר הוא הבא על דבר שיפלא ממנו שידור לה' בצר לו אם תעשה עמי להפליא להצילני מן הצרה הזאת אביא עולה או שלמים כענין וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי (בראשית כח כ) וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן (במדבר כא ב) וידרו נדרים (יונה א טז) וכן כולם ורבותינו אמרו (קנים פ"א מ"א) אי זהו נדר האומר הרי עלי עולה נדבה האומר הרי זו עולה ומה בין נדר לנדבה נדר מת או נגנב חייב באחריותו וכו' להגיד החלוק שביניהם כי דרך הנודרים בצרתם לאמר אם יהיה אלהים עמדי בזה עלי לעשות עולה או זבח וזה לא יקרא נדבה סתם ואשר יפרישו ויתן מיד הוא נדבה כי בעת המתן נדבה רוחו אותו והנה אמר הכתוב כי בין שיקריב עולה או שלמים אשר נדר על צרתו או שיקריב אותם בנדבת רוחו יהיה תמים אולי נחשוב כי הנדר ראוי להיותו תמים יותר מן הנדבה וזה טעם הכתוב (הרמב"ן)
ספורנו אשר יקריב קרבנו. אחר שדבר בכהנים המקריבים וקדושתם דבר בתנאי הנקרבים ואמר לכל נדריהם ולכל נדבותם שאף על פי שהם קרבנות נדבה ויחשוב שכל מה שיתנדב אפילו בעל מום יהיה לרצון כיון שלא היה זה שנתן חובה עליו כמו שחשבו קצת מישראל והראה טעותם הנביא באמרו וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך: (ספורנו)
רש"י לרצונכם. הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון, אפיישמנ"ט בלע"ז. ואיזהו הראוי לרצון: תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. אבל בעולת העוף אין צריך תמות וזכרות, ואינו נפסל במום, אלא בחסרון אבר: (רש"י)
ספורנו לרצונכם. לקרבן שיהיה לרצון לכם ולא לבדק הבית: תמים זכרי שיהיה תמים כי אמנם הצור תמים פעלו ותמים ירצה וזה באר באמרו: (ספורנו)
ספורנו כל אשר בו מום 'לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם. כענין הירצך או הישא פניך ואחר שהזהיר על העולה שהיא קדשי קדשים שיהיה זכר ושלא יהיה בו מום ובאר שזה אינו מחוייב זולתי בבקר ובצאן כאמרם ז''ל תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. אמר: (ספורנו)
שפתי חכמים (ק) שלא תאמר אם חשב בלבו להביא נדר יביא נדר לכך פירש להפריש וכו' ואם תאמר מכל מקום למה לרש"י למינקט בדבורו כיון שפירש להפריש פשיטא שבדבורו הוא. ויש לומר שלא תאמר שהפריש בהמה ואם כן לא יהיה הפרש בין נדר לנדבה לכך פירש בדבורו אם אומר הרי זו או הרי עלי: (שפתי חכמים)
אבן עזרא לפלא. לפרש: (אבן עזרא)
ספורנו ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'. באר שאף על פי שהם קדשים קלים ובהם לא יתחייב זכרות כמו שבאר למעלה באמרו אם זכר אם נקבה מכל מקום יתחייב בהם התמות ובאר הטעם בזה באמרו לא תקריבו אלה לה' שאין ראוי להקריב בעל מום לאל יתברך. והוסיף טעם שני באמרו ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה' אם אולי נפל בו מום אחר שהקדישוה הבעלים לא יעלו האימורים למזבח כי אין ראוי שיהיה בקרבן מום הנמאס לפניו: (ספורנו)
רש"י עורת. שם דבר של מום, (ר) עורון בלשון נקבה, שלא יהא בו מום של עורת: או שבור. לא (ש) יהיה: חרוץ. ריס של עין שנסדק או שנפגם (בכורות לח.), וכן שפתו שנסדקה או נפגמה (שם לט.): יבלת. ורוא"ה בלע"ז: גרב. מין חזזית, וכן ילפת ולשון ילפת כמו וילפת שמשון (שופטים טז, כט.), שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה: לא תקריבו. שלשה פעמים, להזהיר על הקדשן, ועל שחיטתן, ועל זריקת דמן (תמור' ו:): ואשה לא תתנו. אזהרת הקטרתן: (רש"י)
שפתי חכמים (ר) פירוש אין עורת תואר לנקבה כלומר בהמה עורת שהרי כל הענין הזה הוא בלשון זכר רק הוא שם דבר כמו עורון אלא ששם עורון הוא בלשון זכר ושם עורת הוא בלשון נקבה כאלו אמר לא יהיה בו מום של עורת: (ש) והא דלא נקט רש"י לא יהא בו שבור כמו שנקט גבי עורת, משום דשבור הוא שם התואר כלומר הקרבן לא יהיה שבור משום הכי אינו נופל עליו אלא לשון לא יהיה אבל כשיהיה שם דבר כמו עורון נופל עליו לשון בו לא יהיה כלומר לא יהיה בו המום של עורת: (שפתי חכמים)
אבן עזרא עורת. שם התאר לעין וי''א כי שבור ביד וחרוץ ברגל וחרוץ מגזרת כן משפטך אתה חרצת כמו גזור: יבלת. כמו תבלול וכללו של דבר אנחנו נסמוך על הקבלה ולא נשען על דעתנו החסרה: לא תקריבו אלה לה'. לפלא נדר ולא יקח מאלה האמורים: (אבן עזרא)
רש"י שרוע. אבר גדול מחבירו: קלוט. פרסותיו (ת) קלוטות: נדבה תעשה אתו. לבדק הבית: ולנדר. למזבח: לא ירצה. איזה הקדש בא לרצות, הוי אומר זה (א) הקדש המזבח (ת"כ פרק ז, ו.): (רש"י)
שפתי חכמים (ת) רוצה לומר בהמה שמפרסת פרסה וברגל אחד פרסותיו קלוטות ואינה סדוקה כשאר פרסות רגלים אלא שדומה רגליו לשל סוס ולשל חמור: (א) רש"י רצה להוכיח בזה שאל תקשה מנא לן דנדבה תעשה אותו לבדק הבית ולנדר לא ירצה היינו למזבח דלמא איפכא, ומתרץ איזה הקדש כו' הוי אומר זה הקדש המזבח הלכך מה שכתוב לא ירצה מדבר במזבח וממילא מה שכתוב נדבה תעשה מדבר בהקדש בדק הבית. והרא"ם פירש מפני שרוב נדבות הם לבדק הבית ורוב נדרים למזבח לכן קרא בדק הבית בשם נדבה ושל מזבח נדר: (שפתי חכמים)
אבן עזרא שרוע. כראשון וקלוט הפכו והוא מגזרת עיר מקלט: (אבן עזרא)
הרמב"ן נדבה תעשה אותו. לבדק הבית ולנדר לא ירצה למזבח אי זהו הקדש שבא לרצות הוי אומר זה הקדש מזבח לשון רש"י ולפי זה צריך שנדרוש נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה יאמר שנעשה אותו נדבה או נדר לבדק הבית אבל לא לרצון על המזבח כי אין בין נדר ונדבה בענין הזה כלום שניהם מותרין לבדק הבית ואסורין למזבח וכבר הזכיר זה הכתוב בעולה "לכל נדריהם ולכל נדבותם" (פסוק יח) ובשלמים "לפלא נדר או לנדבה" (פסוק כא) וכך מדרש רבותינו בת"כ (פרק ז ו) ויתכן שנתקן בישוב לשון המקרא כי בעבור שרוב הנדבות לבדק הבית כמו שאמר במשכן (שמות לה ה) כל נדיב לב הביאו את תרומת ה' וכן במקדש (דברי הימים א כט יז) אני ביושר לבבי התנדבתי וכן בבית שני (עזרא א ד) עם הנדבה לבית האלהים וכן כתוב בבדק הבית (מלכים ב יב ה) כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה' והוא הנדבה והטעם כי אין בענין בדק הבית חיוב רק נדבת הנפש ומנהג הנותנים לבדק הבית כי בנדבה יביאו "הרי זו לבנין" לפיכך כל מקום שיזכיר נדבה סתם הוא לבדק הבית עד שיפרש בו לעולה או לזבח שלמים כמו שהזכיר למעלה (בפסוקים יח כא) והנדר יאמר סתם לקדשי המזבח לך אזבח זבח תודה (תהלים קטז יז) נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ה' (שם שם יח יט) אבא ביתך בעולות אשלם לך נדרי (שם סו יג) עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך (שם נו יג) והנותנים למזבח בנדרים יביאו אם יצליחני אלהים אבא לפניו בעולה ולפיכך יאמר הכתוב בכאן ושור או שה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו לכל אשר ידבנו לבו ולנדר לה' לא ירצה כמו שאמר (בפסוק כ) לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם כי לא אמר הכתוב "נדבה תקריב אותו" כלשון הבא בכל הפרשה אבל אמר "תעשה אותו" כלומר תעשה אתה ממנו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך אבל לנדר לרצון לא יהיה והוצרכו חכמים לאמר כך כי לא יתכן בשום פנים שיהיו המומים כולם הגרב והילפת ואפילו המעוך והכתות אסורין בכל קרבן בין בנדר ובין בנדבה ויהיה השרוע והקלוט אסורין במקצתן ומותרין במקצתן ולא ימצא ככה בתורה במומי המקריבים ובטומאה לחלק בקרבנות ולכך אמרו כי "תעשה אותו" איננו כמו "תקריב אותו" ויתכן שאמר כי שור ושה שרוע וקלוט מותר לעשותו נדבה לאמר "הרי זה" אבל אם נדר "הרי עלי שור או שה" אם יביאנו משחת לא ירצה לו ואיננו פטור מנדרו ונאמר על דרך רבותינו ששניהם לבדק הבית כי אין "תעשה אותו" כמו "תקריב אותו" וזה אמת הוא בלי ספק והזכיר הכתוב היתר הנדבה לבדק הבית בשרוע וקלוט שהן מומין ביצירה מן הבטן וכל שכן מומי המקרה הקטנים עורת אשר בו עורון בשכהתה עינו והשבור ואין צריך לומר בעל הגרב והילפת ויתכן כי הכתוב דבק עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת וכל שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה לכל אחד מאלה ולנדר לא ירצה אחד מהן שאפילו עלו ירדו ובת"כ (פרק ז ה) מנין לרבות כל הפסולין שבשור ושה תלמוד לומר ושור ושה שרוע וקלוט לרבות כל הפסולין שבשור ושה וכללו רבותינו (תמורה ז) עוד בכלל נדבה תעשה אותו שהוא יעשה לנדבה לכל אשר ירצה אבל לא התמימים שהמקדיש אותן לבדק הבית עובר בעשה (הרמב"ן)
ספורנו נדבה תעשה אותו. אף על פי שהם מומין נראים הרבה ויחשוב החושב שאפילו לבדק הבית אינן ראוים, אמר שלנדבת בדק הבית הם ראוים כמו שבא בקבלה מאחר שאין למזכח חלק כהם ואין קדושה עליו אלא קדושת דמים שימכר ויצא לחולין: (ספורנו)
רש"י ומעוך וכתות ונתוק וכרות. בביצים או בגיד: מעוך. ביציו מעוכין ביד: כתות. כתושים יותר ממעוך (בכורות לט:): נתוק. תלושין ביד עד שנפסקו חוטים שתלויים בהן, אבל נתונים הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש: וכרות. כרותין בכלי ועודן בכיס: ומעוך. תרגומו ודמריס, זה לשונו בארמית, לשון כתישה: וכתות. תרגומו ודרסיס, כמו הבית הגדול רסיסים (עמוס ו, יא.), בקיעות דקות, וכן קנה המרוסס: ובארצכם לא תעשו. דבר זה לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה, (ב) לכך נאמר בארצכם, לרבות כל אשר בארצכם, שאי אפשר לומר לא נצטוו על הסרוס אלא בארץ, (ג) שהרי סרוס חובת הגוף הוא, וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ: (רש"י)
שפתי חכמים (ב) לא שלא תקריבו בארצכם מעוך וכתות שהרי אין הקרבה בחוץ לארץ אלא מאי לא תעשו, הסירוס לבד הוא דקאמר: (ג) פירוש שאי אפשר לומר שפירוש ובארצכם לא תעשו הוא שלא ינהגו באיסור הסירוס אלא בארץ ולא בחוץ לארץ אבל לא לרבות כל שבארצכם דהיינו אף הטמאה, דהא הסירוס חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ אלא על כרחך לא בא אלא לרבות אפילו בהמה טמאה. רא"ם: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ומעוך. מגזרת מעכו שדיהן: וכתות. מגזרת ואכות אותו טחון ושניהם בביצים: ונתוק. מגזרת כאשר ינתק פתיל הנעור': ובארצכם לא תעשו. לשנות מעשה השם: (אבן עזרא)
בעל הטורים ובארצכם לא תעשו. וסמיך ליה ומיד בן נכר לו' שאסור לסרס אפי' ע''י עכו''ם: (בעל הטורים)
ספורנו ומעוך וכתות. אחר שדבר במומים המקריים אשר ענינם בקדשים בלבד שאסור להקריב בעלי מומין למזבח ולהטיל בהם מום אחר הקדשן דבר על מומים מלאכותיים שאסור להטילם אפילו בבהמת חולין: (ספורנו)
רש"י ומיד בן נכר. נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום, (ד) ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומים לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, (תמורה ז.) אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה, אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה איש איש, לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל (חולין יג:): משחתם. חבולהון: לא ירצו לכם. לכפר (ה) עליכם: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) פירוש דוקא לקרבן יחיד שהביאו לכהן להקריבו אז לא יקבלו בעל מום אבל אם הם תמימים יקבלו כמו שפירש רש"י איש איש לרבות את הנכרים כו': (ה) פירוש דמלא ירצו לכם משמע שהם אינם מקובלים לשם ואינו נופל לומר על זה מלת לכם אם לא שיוסיף מלת לכפר, גם שינה מלת לכם וכתב עליכם כי עם מלת כפרה אינה נופלת רק לשון על כמו ונרצה לו לכפר עליו: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ומיד בן נכר. שלא יחשוב בלבו הואיל והוא קרבן בן נכר לא אחוש להקריבו: משחתם. המ''ם נוסף והתי''ו שרש מגזרת השחתה ומ''ם להיות להם משחתם שרש והתי''ו נוסף: ירצו. מבנין נפעל ואחר שהזכיר לא ירצו הזכיר כי כל קרבן שיקרב קודם יום השמיני גם הוא לא ירצה: (אבן עזרא)
ספורנו ומיד בן נכר לא תקריבו. אף על פי שמקבלין מהם נדרים ונדבות לא נקבל מהם בעלי מומין אפילו על ידי סרוס, אף על פי שיהיו הסריסים בבהמות משובחים אצלם ושאין בזה משום הקריבהו נא לפחתך והטעם שלא יהיה הסריס ראוי למזבח הוא: כי משחתם בהם מום בם. שאף על פי שהוא מום שבסתר הוא משחיתם משלימותם המכוון, והוא שיוכל להוליד בדומה: (ספורנו)
אבן עזרא שור או כשב או עז. נקראים על שם סופם כמו ובגדי ערומים תפשיט. יומת המת כי יפול הנופל או הטעם זכר המין: וטעם ומיום השמיני. כמו הנמול עד המרובע: והלאה. אחריו והעד חץ יהונתן: (אבן עזרא)
בעל הטורים שור או כשב או עז. סמיך לבן נכר לומר שאין מקבלים קרבן חובה אלא מישראל: והיה שבעת ימים וגו'. אמר הקב''ה אם ישחט ביום ראשון יהא נראה כשוחט לשם שמים וארץ שנבראו ביום א' ואם יום ב' יהא נראה כאילו שוחט לרקיע שנעשה ביום ב' וביום ג' לים וליבשה וביום ד' לשם מאורות וביום ה' לשם שרצים וביום ו' לשם אדם אלא ימתין עד שבעה ימים וידע שבראתי העולם בששת ימים ונתתי בשביעי וישחט לשמי: (בעל הטורים)
ספורנו שור או כשב. אחר שהזכיר כל מיני המומים בקדשים והרחיק אותם מן המזבח אף על פי שלפעמים יהיה התמים שוה סלע והבעל מום שוה שתים לגדלו ושמנו ולפעמים יהיה מום נחשב עלוי למנחת מלך ב''ו וזה כי הצור תמים פעלו חפץ בתמימות ושלמות הנקרב והמקריב שיהיה הנקרב על שלמותו הטבעי והמקריב על שלמותו האלהי להדמות ליוצרו כפי האפשר אמר שכמו כן בענין גבול הזמנים שהגביל עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והזכיר איסור מחוסר זמן ואיסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד ואיסור מחשבת חוץ לזמנו אפילו בקדשים קלים. והזכיר התודה שאף על פי שהיא מכלל השלמים הוגבל זמנה ליום ולילה אחד בלבד ולא לשני ימים ולילה כשאר השלמים: (ספורנו)
כלי יקר שור או כשב או עז כי יולד. אמרו המפרשים שביום הולדו יש לו עליו שם שור או כשב כי אינו מוסיף על שלימתו ועל עצמותו כלום כי הוא נולד עם כל שלימתו, לאפוקי האדם עיר פרא יולד (איוב יא.יב) וקניית שלימתו תלוי במעשיו. ונראה שלכך הודיע לנו הכתוב כדי שלא תאמר מאחר שביום הולדה יש להם כל השלימות הראוי להם א"כ יהיו כשר להקרבה מיד, ת"ל יהיה ז' ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה. כי כל מספר שמיני קודש כמבואר למעלה פרשת שמיני (ט.א) על כן אינו ראוי להיות קודש עד אשר יעבור עליו מספר זה. (כלי יקר)
רש"י אתו ואת בנו. נוהג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או (ו) הבת, ואינו נוהג בזכרים, (ז) ומותר לשחוט האב והבן (ת"כ פרק ח, א. חולין עח:): אתו ואת בנו. אף בנו ואותו (ח) במשמע (חולין פב.): (רש"י)
שפתי חכמים (ו) דילפינן משלוח הקן כדלקמן ומה התם אף הנקבות בכלל דהא כתיב על האפרוחים שכולל בין זכרים בין נקבות הוא הדין הכא נמי לא שנא זכרים ולא שנא נקבות: (ז) דילפינן במה מצינו משילוח הקן דמצות אותו ואת בנו נאמרה בבנים ובאבות ומצות שילוח הקן נאמרה בבנים ובאבות מה להלן בבנים ואם דכתיב והאם רובצת אף הכא בנים ואם. ואם תאמר היה לו למכתב אותה ואת בנה. ויש לומר כיון שכתיב לפניו שור או שה לשון זכר נקט נמי אותו ואת בנו דסמיך ליה לשון זכר: (ח) רוצה לומר אם שחט בנה קודם הוא גם כן חייב מדכתיב לא תשחטו משמע דמצינו שני שוחטים חייבין בין השוחט האם בין השוחט הבת והיכן מצינו על כרחך צריך לומר דמיירי בשלש פרות אם ובתה ובת בתה ולעולם הראשון פטור. ואין לומר דמיירי כגון ששחט זה האם ושנים האחרים שחטו כל אחד בתה דזה פשיטא הוא דשנים אחרונים חייבים דהא תרווייהו אותו ואת בנו נינהו אלא ודאי כך מצינו כגון ששחט אחד פרה ואחד שחט אמה דהוא חייב ואחד שחט בתה אף על פי שהראשון ששחט בתה קודם ולמה יתחייב מי ששחט האם אלא לאו שמע מינה אף אם שחט בנו קודם ואחר כך אותו חייב: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ושור או שה. פירשתיו והמצוה על זכר ונקבה: (אבן עזרא)
הרמב"ן אתו ואת בנו. נוהג בנקבה שאסור לשחוט האם והבן או האם והבת ואינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן לשון רש"י פוסק הרב הלכה כדברי האומר אין חוששין לזרע האב (חולין עט) וכן דעת אונקלוס והוא הנכון בגמרא בדין אותו ואת בנו אבל דרך הכתוב כשמזכיר הנקבה ביחוד לקרות אותה פרה ואם כן היה ראוי שיאמר הכתוב ופרה או כשבה אותה ואת בנה אלא מפני שהזכיר שור או כשב או עז כי יולד והזכיר האם והבן והיה שבעת ימים תחת אמו אמר כי במינין הנזכרים האלו שהם שור ושה עוד מצוה אחרת בהן כי אותו ואת בנו הנזכרים לא ישחטו ביום אחד (הרמב"ן)
בעל הטורים אותו ואת בנו. ב' הכא ואידך ועבדו אותו וגו' ואת בנו גבי נ''נ בשביל שנא' אותו ואת בנו לא תשחטו ביום א' והוא לא עשה כן אלא שחט בני צדקיהו לעיניו ע''כ נאמר בו ועבדו אותו ואת בנו עד בא עת ארצו גם הוא ועבדו בו גוים רבים שנהרג בלשצר ונטלה ממנו המלכות. סמך אותו ואת בנו לשור או כשב לומר שנוהג במוקדשין: (בעל הטורים)
רש"י לרצנכם תזבחו. תחלת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם, ומהו הרצון: ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחוטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. דבר אחר לרצונכם, לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיטת קדשים, ואף על פי שפרט בנאכלים לשני ימים, (ט) חזר ופרט בנאכלין ליום אחד, שתהא זביחתן על מנת לאכלן בזמנן: (רש"י)
שפתי חכמים (ט) בפרשת צו דכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה. חזר ופרט בנאכלים וכו' שהשלמים האמורים כאן הם שלמים הנאכלים ליום אחד: (שפתי חכמים)
אבן עזרא וטעם וכי תזבחו זבח תודה. שיאכל ביום אחד בעבור שהזכיר שור או שה שלא ישחט ביום אחד והוסיף על הפרשה הכתוב בצו את אהרן מלת לרצונכם: (אבן עזרא)
בעל הטורים וכי תזבחו. סמך לאותו ואת בנו רמז למה שאמרו בד' פרקים בשנה צריך להודיע אמו מכרתי היום לשחוט וכל הפרקים ברגלים לכך סמך אותו לרגלים: (בעל הטורים)
ספורנו [כטל] לרצונכם תזבחו. ביום ההוא יאכל. יהי רצונכם וכונתכם בעת שתזבחו שביום ההוא יאכל. וזה כי אני ה'. פועל פעלתי תמימה ונותן גבול על שלימות בלתי מקבל הפחות והיתר: (ספורנו)
רש"י ביום ההוא יאכל. לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, שאם לקבוע לה זמן אכילה, כבר כתיב ובשר זבח תודת שלמיו וגו' (ויקרא ז, טו.): אני ה'. דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך: (רש"י)
אבן עזרא וטעם אני ה'. להיות התודה שלימה: (אבן עזרא)
בעל הטורים לא תותירו ממנו עד בקר. וסמיך ליה אני ה' ושמרתם מצותי לו' שאין מעבירין על המצות כלומר לא תותירו המצוות: (בעל הטורים)
רש"י ושמרתם. זו (י) המשנה (ת"כ פרק ט, ג.): ועשיתם. זה המעשה: (רש"י)
שפתי חכמים (י) רוצה לומר ששונה ושומר כל המצות בלב, ואחר כך ועשיתם מה ששמור בלב כי לעולם הפעולה אחר המחשבה דהיינו השמירה בלב: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ושמרתם מצותי. בלב: ועשיתם אתם אני ה'. שאחקור מה שיש בלב ואראה כל העשוי: (אבן עזרא)
הרמב"ן וטעם ושמרתם מצותי. בכאן יזהיר את ישראל לשמור המצות שיזהרו בקרבנות במומים ובמחוסרי הזמן קודם שבעה ויום שנשחטה האם ולעשות הזבחים והתודה ולשחטם לרצון ויכלול כל המצות ביחד וכבר הזכיר למעלה בחוקים ובמשפטים (לעיל יט לז) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ואמר לא תחללו את שם קדשי להיות בכם נוכל וזובח משחת לה' כמו שאמר בבני אהרן (לעיל פסוק ב) ולא יחללו את שם קדשי שיזהיר בקרבנות מן הטומאה או המומין וטעם ונקדשתי בתוך בני ישראל על דעת רבותינו (תו"כ פרק ט ד) מצות עשה שנקדש את שמו במצות ליהרג עליהן ולא נעבור וזה טעם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים שהוא טעם יכלול כל המצות שראוי לקדש שמו עליהם בעבור שאנחנו עבדיו אשר גאלנו ממצרים (הרמב"ן)
רש"י ולא תחללו. לעבור על דברי מזידין. (כ) ממשמע שנאמר ולא תחלל, מה תלמוד לומר ונקדשתי, (ל) מסור עצמך וקדש שמי, יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר והן לא ידיע להוא לך מלכא וגו' (דניאל ג, יח.), מציל ולא מציל ידיע להוי לך וגו': (רש"י)
שפתי חכמים (כ) רצונו לומר למי שרוצה להעבירך על הדת אל תשמע לו לעבור על דברי: (ל) בשלמא בלא זה הוה אמינא חדא על השוגג וחדא אמזיד וקאי על האדם שיזהר שלא יבא לידי איסור חמור שהוא מזיד ולא לידי איסור קל כגון השוגג אבל השתא שפירש דאיירי הקרא במזידין אם כן ונקדשתי למה לי: (שפתי חכמים)
אבן עזרא וטעם ולא תחללו את שם קדשי. עם בני אהרן ידבר כי הפרשה דבקה והם המצווים שלא ישחטו להם או לישראל אם ובן ביום אחד גם יתכן שמצוה וכי תזבחו זבח תודה לכהנים והעד שהחל בפרשה אחר כן דבר אל בני ישראל ועד שני ונקדשתי בתוך בני ישראל: (אבן עזרא)
בעל הטורים ונקדשתי בתוך בני ישראל. בגי' זהו אין אומרים קדושה פחות מעשרה: בתוך בני ישראל. וסמיך ליה מועדים שבמועדים מתקבצים כדי להתפלל ולהלל להקב''ה שברוב עם הדרת מלך: מקדשכם. וסמיך ליה מועדי ה' שחייב אדם לטהר את עצמו ברגל: (בעל הטורים)
ספורנו ולא תחללו את שם קדשי. ומאחר שאתם רואים את פעולתי על זה השלמות, אם כן אתם המקודשים ללכת בדרכי אל תחללו את שם קדשי בפעולות חסרות ומגונות, כענין ויבא אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי: ונקדשתי בתוך בני ישראל. לעשות עמהם נפלאות כמו שנדרתי באמרי הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות והטעם בזה כי אמנם אני ה' מקדשכם: (ספורנו)
רש"י המוציא אתכם. על מנת כן: אני ה'. נאמן לשלם שכר: (רש"י)
אבן עזרא המוציא אתכם ובסוף אני ה' שהוא הדבור הראשון והוא עיקר כל המצות ואחר שהזכיר קדשי בני ישראל הזכיר הימים שיקריבו בהם העולות והחל מהשבת: (אבן עזרא)
ספורנו המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. להיות מנהיג אתכם בלתי אמצעי כמשפט הנבדלים מחומר בהיותכם הולכים בדרכי קדושתי כאמרו אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו: אני ה'. לא שניתי ואעשה כמאז אם לא יהיו עונותיכם מבדילים ביניכם ובין אלהיכם כאמרו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות: (ספורנו)
רש"י דבר אל בני ישראל וגו' מועדי ה'. עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם, שמעברים את השנה (מ) על גליות שנעקרו ממקומם לעלות לרגל ועדיין לא הגיעו לירושלים: (רש"י)
שפתי חכמים (מ) הכי גרסינן עשה המועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם רוצה לומר שיהיו רגילים לעלות לרגל ומפרש והולך כיצד שמעברין כו'. כיון שנעקרו ממקומן מעברין דאם לא יעברו לא יוכלו לעלות ולהגיע לירושלים אלא עד אחר הרגל ובשנה הבאה לא ירצו לעלות לרגל דסבורין שאינן יכולין לבא לירושלים קודם הרגל הלכך מעברין. ועיין בסנהדרין דף י"א: (שפתי חכמים)
אבן עזרא וטעם אלה הם מועדי. בעבור היות שבתות רבות בשנה: (אבן עזרא)
הרמב"ן דבר אל בני ישראל. אין לכהנים עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם על כן לא הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק "בני ישראל" שיכלול את כולם כאחד כי לא יפרש קרבנות המוספים בפרשה הזאת אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות וירמוז אליהם כמו שאמר "והקרבתם אשה לה'" ואמר בסוף הפרשה (פסוק לז) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים אבל לא האריך לבאר המוספים שלא רצה שינהגו להם במדבר ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה לאלה תחלק הארץ (במדבר כו נג) ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות ועל כן אמר ביום הכפורים (לעיל טז לד) ויעש כאשר צוה ה' את משה שעשה כן במדבר והזכיר בפרשה הזו כבש העומר וכבשי עצרת כי בידוע שלא ינהגו אלא בארץ שהן באים בגלל הלחם שאמר בו (פסוק י) כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגו' אבל הימים עצמם נוהגים מיד והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש שגם הוא יום מועד נקרא אותו מקרא קדש ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו ואמר אשר תקראו אותם במועדם כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו כי השבת קבוע הוא ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו ועל דעת רבותינו (ת"כ פרשה ט ה) "אשר תקראו אותם במועדם" רמז לעבורים שתקראו אתם להם מועדים והנכון בעיני כי פירוש מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי על הנזכרים למטה בפרשיות בחדש הראשון וגו' ולכן חזר שם פעם אחרת אלה מועדי ה' בעבור שהפסיק בענין השבת והנה אמר מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי במלאכת עבודה אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם כי יזהיר בשבת פעמים רבות וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש וכמוהו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם (שמות לה א ב) על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה והפסיק בשבת ששת ימים תעשה מלאכה וגו' (פסוקים ב-ג) וחזר ואמר (שם פסוק ד) זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם תרומה והיא המצוה הראשונה בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה וראיה לפירוש הזה שלא הזכיר בשבת "והקרבתם אשה לה'" כאשר יזכיר בכל מועד ומועד ואמר בסוף הפרשה (פסוקים לז לח) אלה מועדי ה' וגו' מקראי קדש להקריב אשה לה' וגו' מלבד שבתות ה' שאין השבתות בכלל מועדי ה' וראיה עוד כי לא אמר בפרשה השניה "וידבר ה' אל משה לאמר" כאשר אמר בכל מועד ומועד כי הדבור הראשון הוא היה מצות המועדים אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים לא לבאר מצותיו ותורותיו ולכן לא אמר בו "והקרבתם אשה לה'" כאשר אמר במועדים והזכירה בסוף (בפסוק לח) עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן כאשר פירשתי וזהו מדרש חכמים שאמרו (תו"כ פרשה ט ז) מה ענין שבת אצל המועדות וכו' כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל רק סמכו הכתוב להם וטעם מקראי קדש שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם והנה "מקרא קדש" מלשון קרואי העדה (במדבר א טז) אחרי כן יאכלו הקרואים (שמואל א ט יג) וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה (ישעיהו ד ה) המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט א) לשון מאורע בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז) ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש וגם זה דעת אונקלוס (הרמב"ן)
בעל הטורים מועדי ה'. מלא ו' על ו' חדשים שלוחים יוצאים: (בעל הטורים)
אור החיים מועדי ה' וגו'. גזירת הדיבור. רז''ל אמרו (תו''כ) כי הוא אשר תקראו אותם, פירוש כי מועדי ה' הם בזמן שיקראו אותם ישראל. וצריך לדעת למה חזר לומר אלה הם מועדי. עוד צריך לדעת למה חזר לצוות על השבת. ועוד רואה אני שחזר לומר פעם שני אחר מצוות השבת אלה מועדי ה'. ונראה כי שיעור הכתובים הוא שמתחלה צוה ה' כי עיקר המועדות תלוי בזמנים אשר יקראו אותם, וחש הכתוב שיטעו לומר שבכלל זה גם כן קדושת יום השבת אם יסכימו לדחותו מיומו ליום אחר יתקדש על פיהם, לזה חזר ופירש אלה הם מועדי ששת ימים וגו' פירוש אלה שהם שבתות הם מועדי מועדים שקבע הבורא ואינם בגדר השתנות. וחזר לומר אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר הרשיתי אתכם שתקראו אותם אתם בחודש הראשון וגו' פסח שבועות ראש השנה יום כיפור סוכות אלו אין קדושתם אלא על פי ישראל:
עוד נראה לומר טעם שכפל לומר אשר תקראו אותם ב' פעמים, על דרך מה שכתב רמב''ם בפרק ד' מהלכות קידוש החודש וזה לשונו על שלשה סיבות מעברין השנה על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן. ויש שם דברים אחרים שבית דין מעברין בשבילן מפני הדרכים וכו' ומפני הגשרים וכו' ומפני תנורי פסחים וכו' ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו לירושלים וכו' ע''כ. הרי כי לב' סיבות כוללות מעברין ומאחרין המועד, הא' לצד תנאי הזמן שיהיה באביב, והב' לצד כשרון העם, לזה אמר הכתוב ב' פעמים אשר תקראו אותם, ושלא תאמר שלצד תנאי הזמן שהתנה הכתוב חודש האביב לבד מעברין אבל לכשרון העם יעשה המועד בזמנים הנמצאים מוכשרים, תלמוד לומר ב' פעמים אשר תקראו אותם:
(אור החיים)
ספורנו מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש. אחר שדבר בענין הקרבנות ומקריביהם שהכונה בהם השרות השכינה בישראל כאמרו עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה דבר במועדים אשר בשביתתם יכוין לשבות ממעשה הדיוט בקצתם לגמרי כענין בשבת ויום הכפורים ולעסוק בכולם בתורה ועסקי קדש, כאמרו ''ששת ימים תעבוד וכו' ויום השביעי שבת לה' אלהיך'' שתשבות ממלאכתך ויהיה עסקך כולו לה' אלהיך ובקצתם תהיה השביתה ממלאכת עבודה בלבד כמו שהוא הענין בשאר המועדים והכונה בהם שעם שמחת היום שישמח ישראל בעושיו יהיה העסק בקצתו בעסקי קדש כאמרם ז''ל יום טוב חציו לה' וחציו לכם ובזה תשרה שכינה על ישראל בלי ספק כאמרו אלהים נצב בעדת אל אמר אותם מועדים שתקראו אותם מקראי קדש פירוש אסיפות עם לעסקי קדש כי אסיפת העם תקרא מקרא כמו חדש ושבת קרוא מקרא וכן על מכון הר ציון ועל מקראיה: אלה הם מועדי. הם אותם המועדים שארצה בם אמנם כשלא תקראו אותם מקראי קדש אבל יהיו מקראי חול ועסק בחיי שעה ותענוגות בני האדם בלבד לא יהיו מועדי אבל יהיו מועדיכם שנאה נפשי: (ספורנו)
כלי יקר מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש. וסמיך ליה מצות השבת ופירש"י מה ענין שבת למועדים כו'. ואני אומר שכך פירושו כי כבר בארנו למעלה פר' ויקהל (לה.ב) על מה שפירש רש"י הקדים שבת למלאכת משכן לומר לך שאין משכן דוחה שבת, כי בכ"מ המצוה המוקדמת דוחה את המאוחרת ופסוק זה אשר תקראו אותם מקראי קודש. מדבר בקביעות השנה והחדש וענין העיבור, ומסיק בילקוט פר' זו מנין שמחללין את השבת להעיד עליהם ת"ל אשר תקראו אותם במועדם יכול כשם שמחללין את השבת להעיד עליהם כך יחללו את השבת להודיע עליהם שנתקיימו ת"ל אשר תקראו כו' וע"כ הקדים למצות שבת מצות העיבור להודיע שהעיבור דוחה שבת ואחר השבת חזר ופרט מצות העיבור בפסוק אלה מועדי ה' כדי להקדים מצות השבת לעיבור לומר לך שאין העיבור דוחה שבת, והא להעיד עליהם, והא להודיע עליהם שנתקיימו, ודין זה יש גם במסכת ר"ה פרק א'.
ד"א אשר תקראו אותם במועדם, קריאה זו היא בד"ת שיתעסקו בהלכות פסח בפסח כו' לכך נאמר במועדם ועל קריאה זו אמר אלה הם מועדי אמנם כשאין עסוקים בהם כ"א במאכל ומשתה אינן מועדי ה' כלל ועליהם נאמר (ישעיה א.יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. ומ"ש אלה תעשו לה' במועדיכם. (במדבר כט.לט) לפי שצריך ליתן חציו לה' וחציו לכם.
(כלי יקר)
רש"י ששת ימים. מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו כאילו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאלו קיים את השבתות: (רש"י)
אבן עזרא בכל מושבותיכם. בארצכם וחוץ מארצכם בבית ובדרך: וטעם שבת הוא לה'. פירשתיו. ואחר כן הזכיר המועדים ואמר בשבת אלה הם מועדי ובמועדים אמר במועדם והטעם באיזה יום שיהיה מהשבוע והנה אני נותן לך כלל בדברי המועדים כי בזמן שבית המקדש קיים היו המועדים נמסרים לבית דין הלא תראה כי אמר על פסח חזקיהו ויועץ המלך ואחר שקבע ראש חודש ניסן עבר השנה ובזה תפשוהו חכמינו ז''ל כי היה ראוי שלא יעבר ניסן בניסן והמעתיקים אמרו כי בית דין היה מסתכל בדברים רבים בקביעות השנה ואמרו על רבי עקיבא שקבע שתי שנים מעוברות שנה אחר שנה לפי צורך השעה ואין בכל המקרא ראיה איך היו ישראל קובעים החדשים והמועדים ומה שאמר הגאון כי על חשבון העיבור היו נסמכים איננו אמת כי במשנה גם בתלמוד ראיות שהיה פסח בבד''ו גם שני מעשיות שם ועבור השנים קרוב מתוספת שנת החמה על הלבנה ואיננו על דרך הקדמונים ותחלת החשבון וי''ד פי' שים עם לבהר''ד ד''ח תתע''ו יבא המולד וי''ד כי שנה נוספה להחל מחשבון בהר''ד בעבור חמשה הימים שהיו קודם בריאת האדם ויום בשנה חשוב שנה וזה לא יזיק על כן לא תוכל לקחת תוספת שנה נוספה כי לא היתה והנה העבור אחר שנה וחצי שנה והעבור בנוי על המהלך התיכון על כן אמרו פעמים שבא בארוכה ובקצרה ואין הקביעות רודף אחר ראית הלבנה בירושלים או בקצה מזרח או במערב כלל והעד מקום המחברת התיכונה כי הנה היא על ירושלים ועוד שראינו פעמים רבות הלבנה בחדש ניסן בליל שני וכן היתה נראית בכל העולם וקביעות החדש היה ליל שלישי וכן אירע לשלשה חדשים קודם ניסן וזה נתקן בשנת גטר''ד בעבור הדחיה גם פעמים היה הקביעות בתשרי יום חמישי ולא נראית הלבנה בליל שבת והיה האויר זך וזה יקרה בכל שנה שהמולד קרוב מחצי היום והיתה הלבנה בחצי גלגל הגבוה גם אין הקביעות בנוי על עת התחברות המאורות אפילו במהלך האמצעי כי הנה בטור''ד גם גטר''ד יוכיחו ולולי שלא אאריך הייתי מפרש סוד העיבור וסוד ההלכה החמורה שהוא נולד קודם חצות והכלל שחז''ל העתיקו לנו שנסמוך על העיבור בגלות וכן קבלנו מפי נביאים ולא נוכל לעשות דבר אחר טוב ממנו וזה ששמו ב' ימים בגלות והוא על דבר ספק והמתענים יום הכפורים שני ימים מה יועילם בעבור הדחיות כי בשנת גטר''ד אם על המולד היה ראוי שיתענה בשמונה לקביעתנו וכי למה נעוות אנחנו חשבון שנתנו בעבור שנה אחרת וכן יקרה להם עם הראיה: (אבן עזרא)
ספורנו שבת היא לה'. הוא היוצר אור ובורא חשך קובע אותם בכל מושבותיכם. אף על פי שתשתנה תחלת היום והלילה כפי השתנות האורך בגלילות מתחלפות ועם זה היתה השבת הראשונה משוערת כפי איזה אורך מיוחד בהכרח מכל מקום תהיה תחלת השבת וסופה בכל אחד מהגלילות ליושביו כפי התחלת היום והלילה בגליל ההוא: (ספורנו)
רש"י אלה מועדי ה'. למעלה מדבר בעבור שנה וכאן מדבר (נ) בקדוש החדש: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) רוצה לומר לעיל כתיב מועדי ה' אשר תקראו אותם וקרינן אתם רוצה לומר דתלוי הכל בבית דין אם מעברין השנה מעובר ואם לאו אינו מעובר, וכאן גם כן כתיב מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם משמע דתלוי בבית דין שאם קדשוהו מקודש ואם לאו אינו מקודש: (שפתי חכמים)
ספורנו אלה מועדי ה'. אחר שדבר בשבת שמועדה כבר נקבע כאמרם ז''ל (פסחים פרק ע''פ) שבת היא דקבעה אנפשה התחיל בענין המועדות אשר מועדם הוא על ידי קריאת בית דין, כמו שבא בקבלה (ראש השנה כה, א) אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין: (ספורנו)
רש"י בין הערבים. משש שעות (ס) ולמעלה: פסח לה'. הקרבת (ע) קרבן ששמו פסח: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) רוצה לומר דבתחילת היום עד שש שעות מאיר היום ביותר וכשיגיע משש שעות ולמעלה אינו מאיר כל כך כבתחילה, ואם כן משש ואילך נקרא ערב וכשיקרב הלילה שהוא מאפיל ביותר זהו ערב ממש נמצא משש שעות ואילך עד הלילה נקרא הכל בין הערבים: (ע) דפסח לא קאי איום טוב אלא אהקרבת כו': (שפתי חכמים)
אבן עזרא בין הערבים. פירשתיו: (אבן עזרא)
אור החיים בין הערבים פסח לה' פירוש חלק הנוגע לה' מקרבן פסח שהוא מתן דמים והקטרת חלבים יהיה בין הערבים, אבל חלק הנוגע לישראל שהוא אכילת הבשר יהיה בליל ט''ו על מצות ומרורים. עוד ירצה באומרו פסח לה' לצד שפסח מצרים שהוא פסח ראשון עשוהו לאהבת הערב והמועיל, הערב שאמרו ז''ל (שמו''ר פי''ט) שנתבשם פסחו של משה מרוחות (מריח) גן עדן, ועיין מה שפירשתי בפרשת בא (יב מג), והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות יעשוהו לשם ה' הגם שאין בו אחד משתיהן: (אור החיים)
ספורנו בין הערבים פסח לה'. הזכיר ענין הפסח אף על פי שאין יומו מקרא קדש כי היא סבת השתנות זמני המועדים כי אמנם היות הכונה שיהיה זמן זבח הפסח לדורות מכוון עם הזמן שהיה הזבח של אותה פסיחה שנעשית בחצי אותה הלילה בכיוון היא סבה שיהיה זה מסור לבית דין ועבוריהם וחשבונם. כמו שבאר באמרו שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך וכו' ובאה הקבלה על זה שיקבעו חדוש הלבנה של פסח שיהיה באביב: (ספורנו)
הרמב"ן כל מלאכת עבודה. אפילו המלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהן כגון דבר האבד כך הבנתי מת"כ (פרשה יב ח) דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו' לשון רש"י ואיננו נכון כלל כי מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכת דבר האבד ויבאו שאר המלאכות מק"ו וא"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן ועוד שא"כ הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמותר בדבר האבד והם אמרו (חגיגה יח) לא מסרה הכתוב אלא לחכמים שאין בתורה רמז איזו מלאכה מותרת ואיזו מלאכה אסורה ולשון "עבודה" כולל הוא כל המלאכות והשמושים עובד אדמתו ישבע לחם (משלי יב יא) ועבדך שש שנים (דברים טו יח) ועבדת את אויביך (שם כח מח) ואינו משמש בשום מקום בדבר האבד בלבד שאם לא תעשה היום לא תעשה למחר אבל פירוש "מלאכת עבודה" כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט) ובכל עבודה בשדה (שם א יד) ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט) וקין היה עובד אדמה (בראשית ד ב) ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה וזה מתבאר בתורה כי בחג המצות שאמר תחילה (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים "כל מלאכה" ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש כי "מלאכת עבודה" ילמד על זה אבל בפרשת כל הבכור (דברים טז ח) בחג המצות אמר וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה והטעם מפני שכבר התיר בו בפירוש אוכל נפש ולא הוצרך לאמר בו "כל מלאכת עבודה" והזכיר "מלאכה" סתם ולא אמר "כל מלאכה" כמו שנאמר בשבת (לעיל פסוק ג) ויום הכפורים (להלן פסוק כח) כי הכונה לא תעשה מלאכה אשר הזהרתיך עליה וכתב רבי חננאל כל מלאכת עבודה מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש כדכתיב בענין הזה במקום אחר וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם ומפני שמזכיר שם "כל מלאכה" הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם פירוש "מלאכת עבודה" מלאכה המשתמרת לעבודת קנין כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה זה לשונו והברייתא שבת"כ (פרשה יב ה-ח) כך היא שנויה בנוסחאות המדוקדקות כל מלאכה לא תעשו הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהן אסורין במלאכה יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה תלמוד לומר הוא הוא אסור בכל מלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורין בכל מלאכת עבודה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר מה תלמוד לומר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש (להלן פסוק לז) אם לענין ימים טובים הרי כבר ימים טובים אמורים א"כ למה נאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלו ימי מועד שהן אסורין בעשיית מלאכה יכול יהו אסורין בכל מלאכת עבודה תלמוד לומר הוא וכו' ופירושה שר' יוסי הגלילי דורש לא תעשו אלה מועדי ה' (להלן פסוקים לו לז) לומר שהכתוב אוסר עשייה במועדי ה' כולם יכול שיהו כולן שוין באיסור ויאסרו בכל מלאכת עבודה כראשון ושמיני ונדרוש כל מלאכת עבודה לא תעשו אלה מועדי ה' שהמקרא נדרש לפניו ולפני פניו מיעט הכתוב עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו (פסוק לו) שמיני עצור בכל מלאכת עבודה ואין חולו של מועד אסור כמוהו בכל מלאכת עבודה אלא במלאכה בלבד שאמר "לא תעשו" ולא הזכירה הכתוב ולא רמז לה כלל ומסרה לחכמים ולפי גרסת רש"י ג"כ כך היא מתפרשת והברייתא הזו היא שנויה בגמרא חגיגה (יח) דקתני כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר וכו' ושם שנו עוד מה שביעי אסור אף ששי אסור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין הששי עצור בכל מלאכה שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכו' שנו בגמרא ב"כל מלאכה" ושנו בת"כ ב"כל מלאכת עבודה" שתפסו להם במדרש לשון הכתוב שאין לומר ביום טוב ב"כל מלאכה" אלא ב"כל מלאכת עבודה" ושניהם לדבר אחד נתכונו שיו"ט אסור בכל מלאכת עבודה וחולו של מועד אינו אסור בכל מלאכת עבודה אבל אסור הוא בכל מלאכה שלא נתפרשה בתורה ומסרה הכתוב לחכמים ובספרי (ראה קלה) רבי ישמעאל אומר לפי שלא למדנו שימי מועד אסורין במלאכה תלמוד לומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת (דברים טז ח) מה שביעי עצור אף ששי עצור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין הששי עצור בכל מלאכה וגם זו כפי השיטה שאמרנו הרי הארכנו בעניני הברייתות השנויות בענין הזה להעלות דברי רז"ל עם הפירוש הברור והנכון מה שאמרנו בכתובים האלו ועם כל זה מצאתי קושיא על דברינו מברייתא השנויה בספרי (פנחס קמז) כל מלאכת עבודה לא תעשו (במדבר כח יח) מגיד שאסור בעשיית מלאכה מנין להתיר בו אוכל נפש נאמר כאן מקרא קדש ונאמר להלן (שמות יב טז) מקרא קדש מה להלן להתיר בו אוכל נפש אף כאן להתיר בו אוכל נפש ונראה לי כי "עבודה" אצל רבותינו ז"ל טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר מלשון עבודת עבד (ויקרא כה לט) עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה) עבדו את כדרלעומר (שם יד ד) וכן עבודת עבודה ועבודת משא (במדבר ד מז) עבודת כל טורח שבאהל ועבודת משא בכתף ואם כן היה באפשר שמלאכות קלות שאדם עושה להנאת עצמו מותרת ואע"פ שאינה אוכל נפש ושיהיה אוכל נפש מרובה שהשמש עובד בו לרבו אסור ועל כן שאל מנין שההיתר הזה הוא באוכל נפש עד שנתיר כל אוכל נפש אפילו בטורח ונאסור כל שאר המלאכות שאפילו הקלות שבהם מלאכת עבודה איקרו תלמוד לומר מקרא קדש לגזירה שוה ששם באה כל מלאכה לאיסור וכל אוכל נפש להתיר וראיתי במכילתא (בא ט) דתני אך אשר יאכל לכל נפש (שמות יב טז) כל אוכל נפש דוחה י"ט ואין כל עבודה דוחה י"ט ויהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת והדין נותן ומה אם במקום שאין כל עבודה דוחה י"ט כל אוכל נפש דוחה י"ט מקום שמקצת עבודה דוחה שבת אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת תלמוד לומר אשר יאכל לכל נפש מקצת עבודה דוחה את השבת ואין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת ופירוש מקצת עבודה כגון חובת היום תמידין ומוספין ואין כל עבודה דוחה י"ט נדרים ונדבות או עולת נדבה אבל מקצת אוכל נפש לא נתברר לי פירושו אלא שירמוז למה שאמרנו שהבא בטורח גדול בדומה לעבודה יהיה בכלל איסור והבא בנקל כמנהגו של אדם לעצמו יהיה מותר או מקצתו כדי חייו וכולו תבשילין מרובין לתענוג והכלל במלאכת עבודה שהוא להתיר אוכל נפש (הרמב"ן)
רש"י והקרבתם אשה וגו'. הם המוספין האמורים בפרשת פנחס, ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה: והקרבתם אשה לה'. מכל מקום, אם אין פרים, הבא אילים, ואם אין פרים ואילים, הבא כבשים: שבעת ימים. כל מקום שנאמר שבעת, שם דבר הוא שבוע של ימים, (פ) שטיינ"א בלע"ז, וכן כל לשון שמונת, ששת, חמשת, שלשת: מלאכת עבודה. אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד, כך הבנתי מתורת כהנים (פרשתא יב, ח.), דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה (צ) וכו': (רש"י)
שפתי חכמים (פ) והכוונה בזה כי שבעה הוא שם תואר לקבוץ שבעה שהם בעלי חומר או בעלי חיים או צמחים או דוממים, אבל שבעת מורה על השבעה המופשטים מן החומר כמו הגבורה והחכמה שהם מופשטים מהחומר לא כמו הגבור והחכם שהוא מורה על החיבור עם החומר ומפרש אחריו ממה הוא הקיבוץ מימים, ועיין בפרשת בא (רא"ם): (צ) ומתרץ דבחול המועד מותר דבר האבוד משמע דביום טוב עצמו אפילו דבר האבד אסור: (שפתי חכמים)
אבן עזרא אשה לה'. בפרשת פינחס: (אבן עזרא)
הרמב"ן והקרבתם אשה לה' שבעת ימים. יאמר שיהיו כל שבעת הימים חג להקריב אשה לה' לא להאסר במלאכה כראשון ושביעי ולא פירש האשה כי הוא עתיד להזכירו בפרשה מיוחדת לכל אשי המועדים (סוף פרשת פנחס) כאשר רצה שינהגו בהן וכפי מה שפירשתי (לעיל פסוק ב) ומדרש רבותינו (תו"כ פרק יא ה) לומר שנקריב בהן אשה מכל מקום אע"פ שאין לנו כל המוספין שלימים ונכון הוא (הרמב"ן)
ספורנו והקרבתם אשה לה' שבעת ימים. להודיע שאין חול המועד חול לגמרי כי בהיות בהם קרבן צבור נוסף על התמיד כמו ביום מקרא קדש הוא מכלל החג בלי ספק ולא באר ענין המוספין בזה שאין זאת הכונה עתה כמו שלא באר ענינם גם בשאר המועדים. ובזה האופן כתב בחג הסכות להורות על קדושת חול המועד אמנם בראש השנה הזכיר גם כן אשה לה' להורות שיש מוסף נוסף על של ראש חדש, כאמרו מלבד עולת החדש ומנחתה אבל בשבת וחג השבועות ויום הכפורים לא הזכיר ענין המוספים כלל, כי מה שכתב ביום הכפורים והקרבתם אשה לה' הם עולות וחטאות כהן גדול והצבור המבוארים בפרשת אחרי מות וכלל שבת והפסח וחג המצות בדבור אחד כי שלשתם נצטוו קודם מתן תורה אבל בשאר המועדות ייחד לכל מועד דכור לעצמו והתחיל דבור חג השבועות מן העומר כי מאז מתחיל קציר בעומר וספירת השבועות שהם מענין החג הנקרא חג קציר וחג השכועות שבו נתן הודאה לאל יתברך כי אמנם מכוונות הרגלים הם התפלה וההודאה כמו במועד חדש האביב התפלה לאל על האביב וההודאה על החירות. ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחלת האביב עד הקציר כאמרו שבועות חקות קציר ששמר לנו היה העומר הודאה על האביב כמקריב ביכורי השדה לבעלים והיה הקרבן עמו לתפלה על העתיד והיתה הספירה זכרון לתפלת יום יום והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף על טוב האסיף: (ספורנו)
רש"י ראשית קצירכם. שתהא ראשונה (ק) לקציר: עומר. עשירית האיפה, כך היתה (ר) שמה, כמו וימודו בעומר (שמות טז, יח.): (רש"י)
שפתי חכמים (ק) כלומר שלא יהא רשות לישראל לקצור שדותיהם עד שיקצור העומר תחילה לכל הנקצרים, ולא שתפרש ראשית קצירכם כלומר דוקא מראשית קציר השדה תקריבו העומר אבל לא מסוף קציר השדה או אמצע: (ר) כלומר שם המדה המכילה בתוכה עשירית האיפה קרוי עומר: (שפתי חכמים)
אבן עזרא וטעם להזכיר כי תבאו אל הארץ. בעבור שישמרו כל השבתות במדבר ופסח בהר סיני כי זו הפרשה סמוכה להקמת המשכן: וטעם דבר אל בני ישראל. שיתחברו ואחר כן ואמרת אליהם: (אבן עזרא)
הרמב"ן דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ. בעבור שיחדש בכאן בכל אחד מן המועדים מצוה חדשה מלבד השבתון והמקרא קודש תתיחד בכל מועד פרשה בפני עצמה שיזהיר בה "דבר אל בני ישראל" ומפני שחג השבועות זמנו תלוי בעומר אמר הכל בפרשה אחת ובעבור שיום הזכרון ויום הכפורים בחדש אחד ושניהם מענין אחד בדין העונות וכפרתם לשבים לא אמר ביום הכפורים "דבר אל בני ישראל" כי יספיק לו בדבור הראשון ועשה מהן שתי פרשיות שהם ענינים שונים וטעם וקצרתם את קצירה שלא תקצרו בארץ קציר עד שתקצרו העומר ותביאו אותו ראשית קצירכם אל הכהן וכן מהחל חרמש בקמה תחל לספור (דברים טז ט) מהחל לך חרמש בשום קמה כי אסור להניף חרמש על הקמה עד יום שתחל לספור (הרמב"ן)
בעל הטורים קצירה. שנים וקצרתם את קצירה ביבוש קצירה שאם תביאו העומר וקצרתם את קצירה ואם לאו ביבש קצירה: (בעל הטורים)
רש"י והניף. כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד, (ש) מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור (ת) טללים רעים (מנחות סב.): לרצנכם. אם תקריבו כמשפט זה יהיה לרצון לכם: ממחרת השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית (א) אי אתה (ב) יודע איזהו (שם סו.): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) ואם תאמר מנא ליה לרש"י דתנופה הוא נאמר גם כן על מעלה ומוריד ויש לומר דילפינן גזירה שוה הונף הונף דכתיב בפרשת תצוה אשר הונף ואשר הורם והתם מוליך ומביא מעלה ומוריד דהונף היינו מוליך ומביא דהוא לשון הנפה בסודרין שעשוי להבריח הזבובים שמוליכים ומביאים אותו, והורם היינו מעלה ומוריד דהורם לשון הרמה ואם תגביה צריך אתה להורידו אף כאן כן: (ת) רוצה לומר שיהיה הטל לברכה ולא לקללה: (א) כל שבת נקרא שבת בראשית על שם ששבת בו הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית: (ב) ואף על פי שזאת הראיה היא פריכא בגמרא והביא שם ראיות אחרות מכל מקום הביא ראיה זו משום שהיא תשובה לדברי צדוקים ובייתוסין משום הכי הביא ראיה זו: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ממחרת השבת. אמרו חז''ל ממחרת יום טוב והמכחישים אמרו שהוא כמשמעו והמאמינים הביאו ראיות משנת השמטה והיובל והצום הגדול ויום תרועה שכתוב בו שבתון וכן שבתון נאמר בא' של סוכות ובשמיני ואמרו כי שבע שבתות שבועות וכמוהו באי השבת עם יוצאי השבת והם שנים פירושים בפסוק אחד והנה שלשים עיירים וראייתם תמימות וחכם ברומי הביא ראיה ממחרת הפסח מצות וקלוי ולא ידע כי בנפשו הוא כי הפסח ביום ארבעה עשר וממחרתו יום חמשה עשר וכן כתוב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון ולאכול קלי אסור עד עבור תנופת העומר והגאון אמר ששני פסחים הם פסח ה' ופסח ישראל ופסח ה' בליל חמשה עשר והנה ממחרת הפסח ביהושע יום ט''ז ויהיה פירוש ממחרת הפסח הכתוב בתורה ממחרת זבח הפסח ולא אמר כלום כי לא נקרא החג פסח רק בעבור שפסח השם על הבתים וממחרתו הוא לבקר יום ט''ו וכן כתוב כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת. ועוד אמר הגאון שמצות וקלוי היה מהישן וזה איננו רחוק כי הכתוב אמר על תנופת העומר שתהיה מהחל חרמש בקמה ואם תנופת העומר היתה יום חמשה עשר מתי קצרו ועשו מצות ועוד כי אין קציר כי הוא ראשית קציר שעורים גם יש כדמות ראיה על פירושו שאמר מעבור הארץ ויתכן שזה השם נקרא על התבואה שיש להשנה שעברה. וטעם מעבור הארץ ארץ סיחון ועוג והעד שאמר אחר כן מתבואת ארץ כנען ועוד כי קלוי איננו כמו קלי והכתוב אמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ואין פסוק קלוי באש טענה כי הוא תאר המעשה כי אביב קלוי באש יקרא קלוי ועוד יש להשיב מאין נדע כי הניף הכהן בעבר הירדן תנופת העומר כי הכתוב אמר אשר אני נותן לכם ועוד לא נתנה להם ולא בא הכתוב להזכיר מצות וקלוי רק בעבור ששבת המן וכן טעם כל הפסוק ועוד אמר הגאון אם השבת כמשמעו מאיזה שבת נחל לספור וישועה השיב כי שמנה עשר ימים הם שיש בהם קרבן ונקראו מועדים מלבד השבתות ואחר שיש קרבן ביום תנופת העומר לאות ולעד כי התנופה באחד מימות מועד האביב והנה שכח קרבנות ראשי חדשים שלא נזכרו ועוד כי הכתוב אמר כאלה תעשו ליום שבעת ימים והיה ראוי שיאמר מלבד תנופת העומר גם זאת איננה טענה עלינו כי אנחנו נסמוך במצות על הקבלה והנה ביום שבועות לא הזכיר בפרשת פנחס מלבד כבשי השלמים ולמעלה פר בן בקר אחד ואילים שנים ובפנחס פרים שנים ואיל אחד גם יוכל המאמין להשיב כי בדרך נבואה ידע היו' שיהיה בו תנופת העומר שיום השבת יהיה הקכיעות והעד מערך הלחם שהיה בשבת והזכיר הכתוב איך יחשבו בשנה הראשונה ואז הקריבו שלמים והעולה הנזכרת ואחר כן הנזכר' בפנחס ואחר כך אמר בשבועותיכם שבעה שבועות ולא אמר שבתות ואין ראיה כי תחלת השבוע יום ראשון וטמאה שבועים יוכיח והנה ארמוז לך סוד אחד שכל המועדים תלוים ביום ידוע מהחדש ולא נאמר בחג השבועות (מספר) (ס''א יום מועד) בעבור הספירה שהיא מצוה וחז''ל העתיקו כי בחג שבועות היה מתן תורה ועליו נאמר כי חג ה' לנו. יש אומרים כי כל לרצונכם פירושו להיות לכם לרצון בעבור והניף את העומר לפני ה' לרצונכם וטעמו שתניפו ברצונכם והטעם שתתנו כבש בן שנתו כדי שתהיו נרצים והמכחישים אמרו כי בן שנה איננו כבן שנתו כי בן שנתו עוד אין לו שנה ובן שנה שיש לו שנה תמימה והנה לא קראו בחנוכת המזבח כבש אחד בן שנתו לעולה ובפרשה אחרונה כבשים בני שנה שנים עשר: (אבן עזרא)
הרמב"ן ממחרת השבת יניפנו הכהן. ממחרת יום טוב הראשון של פסח שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזהו לשון רש"י ובאמת שזו גדולה שבראיות בגמרא כי מה טעם שיאמר הכתוב כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה תביאו העומר ממחרת שבת בראשית כי יש במשמע שבאיזה זמן מן השנה שנבוא לארץ ונקצור קצירה יניף הכהן העומר ממחרת השבת הראשונה שתהיה אחרי ביאתנו לארץ והנה אין לחג השבועות זמן שימנה ממנו ועוד על דרך הזה לא נדע בשנים הבאות אחרי כן מתי נחל לספור רק מיום החל חרמש בקמה כפי רצוננו ואלה דברי תוהו אבל אם יהיה "ממחרת השבת" יום טוב כפי קבלת רבותינו יבוא הענין כהוגן כי צוה הכתוב תחילה (בפסוקים ו-ח) שנעשה בחדש הראשון חג המצות שבעת ימים וביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון וכל מלאכת עבודה לא נעשה ואחר כן אמר (בפסוקים ט-יא) כי כאשר נבוא אל הארץ נביא ממחרת השבת הזאת הנזכרת עומר התנופה והיא השבת הראשונה הנזכרת כאן ולימד שלא ינהג העומר במדבר ובחוצה לארץ אבל "ממחרת השבת השביעית" (פסוק טז) "ושבע שבתות" (פסוק טו) לא יתכן לפרש אותם יום טוב אבל תרגם בו אונקלוס לשון שבוע וא"כ יהיו שתי לשונות בפסוק אחד והמפרשים אמרו כי הוא דרך צחות כמו רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם (שופטים י ד) ובמקום אחר (דברים טז ט) פירש "שבעה שבועות" וכן באי השבת עם יוצאי השבת (מלכים ב יא ט) שבוע וכן מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר (עמוס ח ה) כי בעבור שיש בכל שבעה ימים שבת אחת וחשבון הימים ממנו יקרא שבוע אחד שבת אחד והוא לשון ידוע ומורגל בדברי רבותינו שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעירות (כתובות ב) ויתכן שיהיה כל "השבת" הנזכר בפרשה שבוע ויהיה טעם "ממחרת השבת" לומר כי ביום הנפת העומר יתחיל לעשות השבוע במנינו אם כן יהיה היום ההוא ממחרת השבוע שעבר כאילו אמר יהיה יום התנופה ממחרת שבוע לימים העוברים וראשון לשבועות שיספור עד שישלים שבע שבתות ובעבור שהזכיר (בפסוק ו) "ובחמשה עשר יום" אמר שיניף את העומר ממחרת השבוע הנזכר ויספור ממנו שבע שבתות ואין לטעות ביום ארבעה עשר כי לא הזכיר ממנו רק "בין הערבים" (פסוק ה) וטעם תמימות תהיינה (פסוק טו) כי השבת עם ששת הימים תקרא שבת שלימה ופירוש "ממחרת השבת" כמו במחרת השבת וכן עד ממחרת השבת השביעית תספרו (פסוק טז) וכן ביום (ההוא) זבחכם יאכל וממחרת (לעיל יט ו) ואמרו כי לא יבא בי"ת במלת מחר ומחרת ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם (שמות יח יג) ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת (שם ט ו) וכן כולם (הרמב"ן)
שפתי חכמים (ג) דקשה לרש"י הא בפרשת פנחס מנה קרבנות המוספין כמו שפירש ולמה לא מנה גם כן כבש זה. ומתרץ דכבש זה לא בא למוספין אלא חובה לעומר בא: (שפתי חכמים)
רש"י ומנחתו. מנחת (ד) נסכיו: שני עשרנים. כפולה היתה: ונסכו יין רביעית ההין. אף על פי שמנחתו כפולה, אין נסכיו כפולים (מנחות פט.): (רש"י)
שפתי חכמים (ד) כלומר לא המנחה בפני עצמה האמורה בפרשת ויקרא מדכתיב בתריה ונסכו יין רביעית ההין וכיון דיין הוא יין הנסכים ודאי מנחה היא גם כן מנחת נסכים אף על פי שהוא שני עשרונים ומנחת נסכים לכבש הוא עשרון אחד אפילו הכי היא מנחת נסכים אלא שהיא כפולה: (שפתי חכמים)
דעת זקנים ומנחתו שני עשרונים. ארז"ל זה חלוק מכל שאר כבשים דאין לך כבש בתורה שיהא במנחתו יותר מעשרון אבל מן הנסך אינו חלוק כדכתיב ונסכו יין רביעית ההין ולכך אנו מפרשים בתחלת המוסף שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש לפי שמצינו כבש שמנחתו חלוקה שהיא משני עשרונים אבל מן הנסוך אין אנו אומרי' כי אם ויין כנסכו בלבד ואין אנו מפרשי' הנסכי' לפי שלא מצינו שום כבש חלוק בנסוך היין ולכך כתי' ונסכו דהכא בה"א למדרש ונסכה דאכלה מנחה קאי דאי כתי' ונסכו הוא אמינא דאכל עשרון ועשרון קאי. ולפי הפשט משמע כי אחד משני עשרונים הוי מנחת העומר שהוא עשרון והוא בא עם זה הכבש והעשרון השני הוא עשרון הראוי למנחתו ותדע שאין בנסכו כי אם רביעית כמו בשאר נסכים: (דעת זקנים)
רש"י וקלי. קמח עשוי מכרמל רך שמייבשין אותו בתנור: וכרמל. הן קליות שקורין גרניילי"ש: בכל משבתיכם. נחלקו בו חכמי ישראל (קידושין לז.), יש שלמדו מכאן, שהחדש נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים, לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירושה וישיבה משכבשו וחלקו: (רש"י)
אבן עזרא ולחם. מחדש והעד כי הפסח יאכלו על מצות ומרורים לולי הקבלה היה נראה כי ספירת הימים כשנות היובל והמכחישים אמרו כי טעם תמימות שלא תעלה במספר השבת הראשונה שיחל ממחרת': (אבן עזרא)
ספורנו בכל מושבותיכם. איסור החדש עד עצם יום ששה עשר בניסן אף על פי שאין קרבן ולא מקדש: (ספורנו)
רש"י ממחרת השבת. ממחרת יום טוב: תמימות תהיינה. מלמד שמתחיל ומונה מבערב, שאם לא כן אינן תמימות: (רש"י)
הרמב"ן וטעם וספרתם לכם. כמו ולקחתם לכם (להלן פסוק מ) שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו ואין כן "וספר לו" (לעיל טו יג) "וספרה לה" (שם פסוק כח) דזבין שהרי אם רצו עומדים בטומאתם אלא שלא ישכחוהו וכן "וספרת לך" (להלן כה ח) דיובל שתזהר במספר שלא תשכח ובת"כ (בהר פרשה ב א) וספרת לך בב"ד ולא ידעתי אם לומר שיהיו ב"ד הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן כמו שנעשה בספירת העומר או לומר שיזהרו ב"ד במנין ויקדשו שנת החמשים והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנות השמיטה עד היובל והטעם בהם אחד על כן "תספרו חמשים יום" שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנספר בידו כמו שאמר ביובל וזה טעם "תמימות" שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר כטעם תמימים יהיו (במדבר כח יט) שהיתר כמו החסר איננו תמים והנה טעם הפרשה שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויקריב עליו קרבן וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם (פסוקים טז-יז) ויביא קרבן עליו (שם יח-כ) ולכך הזכיר הקרבנות האלה בפרשה כי הם בגלל המנחות שהם העיקר בחג הזה ולא הזכיר המוספין בהן כאשר לא הזכירם בשאר המועדים וטעם מנחה חדשה שלא יובא בית ה' מנחה עד שיביאו זאת כמו שפירשו רבותינו (מנחות פג) והוצרך לומר "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" באיסור החדש (פסוק יד) ובשביתת חג השבועות (פסוק כא) מפני שהוא תלוי בהנפת העומר ובמנחה חדשה לומר שאפילו אחרי גלותנו בחוצה לארץ שאין עומר ומנחה יצוה בהם כי החדש אסור מן התורה בכל מקום ולא הוצרך להזכיר כן ביום הזכרון וכן בחג הסוכות (פסוק מא) לא הזכיר "בכל מושבותיכם" והזכיר כן ביום הכפורים (פסוק לא) כי בעבור שתלה כפרתנו בקרבנות כאשר הזכיר בפרשת אחרי מות אמר בכאן כי איסורו נוהג בכל מקום כי יום כפורים הוא לכפר עליכם בעינוי ובשביתת המלאכה ואין הקרבנות מעכבין כפרה ממנו וכן לא הוזכר בכאן בחג המצות "חוקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם" אבל בפרשת החדש הזה לכם (שמות יב פסוקים יד יז כ) הזכיר כן מפני שתלה שם הדבר בפסח על מצות ומרורים יאכלוהו (שם יב ח) הוצרך לומר שיהיה חוקת עולם בכל מושבותיכם והזכיר בשבת "בכל מושבותיכם" (לעיל פסוק ג) והטעם מפני שהותרה מלאכה במקדש בתמידין ומוספין אומר שינהג האיסור בכל מושבותינו כי לא נאמר בו חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כי איננו אלא לומר בכל מושבותיכם לא בבית השם וכך אמרו במכילתא (ויקהל א) במושבות אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המקדש וכן נאמר (לעיל ג יז) חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם באיסור חלב ודם כי הוא נאסר מפני הקרבנות וכן אמרו במסכת קדושין (לז) מושבותיכם דכתב רחמנא בחלב ודם למה לי סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקרבנות כתיב בזמן דאיכא קרבן אין בזמן דליכא קרבן לא קא משמע לן ושם אמרו מושבותיכם דכתב רחמנא בשבת (לעיל פסוק ג) למה לי סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קדוש בית דין כמועדות קא משמע לן והכלל כי לא יזכיר בתורה כן בכל המצות שהן חובת הגוף רק מפני צורך ענין ואין "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה" (פסוק יז) כמו "מכל מושבותיכם" אבל טעמו "מארץ מושבותיכם" להוציא חוצה לארץ כמו שנאמר (במדבר טו ב) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם וכך שנינו (מנחות פג) כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ וחוצה לארץ חוץ מן העומר ושתי הלחם ואפילו לדברי האומר עומר בא מחוצה לארץ (שם פד) מודה בשתי הלחם שאינן באין אלא מן הארץ (הרמב"ן)
אור החיים וספרתם לכם וגו'. אומרו לכם לצד שיצו ה' לספור שבע שבתות, ואמרו ז''ל (זוהר ח''ג צד.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם, ועיין מה שפרשתי בפסוק (יתרו יט א) בחודש השלישי לצאת וגו', והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם שזולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה. ולדרך זה ידוייק על נכון טעם ממחרת השבת ולא מיום השבת עצמו, כי כן משפט הספירה שיהיו כל הימים שלימים, ולצד שיום ט''ו בניסן שהוא יום השבת האמור כאן מקצת היום היו עדיין בארץ מצרים לזה יצו ה' לספור ממחרת, והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' כידוע ליודעי חן. וכפי הפשט לזכרון העובר ביום השבת לזכרון כי ששת ימים וגו' והמשכיל יבין. ועיין מה שפרשתי בפרשת בראשית בפסוק ויכל אלהים ביום השביעי, ובדרך רמז רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז''ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת הלוחות, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב יתלכלכו ויחשיך אורם, וארז''ל (ויק''ר פל''ב) כי הלוחות של סנפרינון היו. לזה אמר וספרתם לכם פירוש באמצעות מנין זה אתם מאירים כסנפרינון את עצמיכם:
ממחרת השבת מיום וגו'. פירוש מעכשיו קודם שתכנסו לארץ ממחרת השבת, וכנגד אחר ביאתם לארץ אמר מיום הביאכם וגו', ולזה הקדים ממחרת השבת להיותה מצוה שישנה אז מה שאין כן מיום הביאכם שהוא אחר ביאה לארץ:
ובקצרכם את קציר וגו'. מה ענין זה לכאן. ואולי שבא לחייב גם שדה שהובא ממנו העומר שחייב בלקט ופאה, שתבא הסברא לומר כיון שתחלתו נקצר לקרבן יהיה פטור מפאה וכו' תלמוד לומר. ולזה תמצא שלא הזכיר אלא לקט ופאה שהם חובת שדה בלא סובב אמצעי ולא הוזכר שכחה שהיא באה מצד בעל השדה, ות''ל בתורת כהנים אמרו שרמז ה' בזה שכל מי שנותן לקט שכחה ופאה מעלה עליו כאלו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו וכו' ע''כ. מה שאמר שכחה תגם שלא הוזכר בפסוק, לצד שהיא מצוה שחייב בה כלקט ופאה כללה. והכ' שלא כתב להעירך שנתכוין גם כן לדרך שכתבתי:
(אור החיים)
רש"י השבת השביעת. כתרגומו שבועתא (ה) שביעתא: עד ממחרת השבת השביעת תספרו. ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום: חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ביום החמשים (ו) תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו, ומקרא מסורס הוא: מנחה חדשה. היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש, ואם תאמר הרי קרבה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות שהיא באה (ז) מן השעורים: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) דקשה לרש"י דאי שבת ממש אם כן שבע שבתות לא יהיו חמשים יום אלא ארבעים ושלשה יום: (ו) רוצה לומר כיון שאין מונין אלא מ"ט יום היאך מיושב מה שכתוב בקרא חמשים יום, ומתרץ דחמשים לאו אתספרו קאי אלא אהקרבה קאי ביום החמשים תקריבוהו ויחסר בי"ת כאלו אמר ביום החמשים תקריבוהו: (ז) רוצה לומר היא תחילה מן החטים, ועומר תחילה מן השעורין: (שפתי חכמים)
אבן עזרא תספרו חמשים יום. כי כן מספר התורה וכן וביום השמיני בכל מקום: (אבן עזרא)
כלי יקר והקרבתם מנחה חדשה לה'. סימן ליום מ"ת כי התורה צריכה להיות חדשה אצל האדם בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני. ומה שלא נזכר בתורה בפירוש כי יום זה מ"ת, וכן לא נזכר בתורה בפירוש כי ר"ה הוא יום דין, וטעם שניהם אחד הוא כמו שכתבתי בחיבורי עוללות אפרים, שעל מ"ת לא רצה ה' להגביל יום ידוע לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מכל ימות השנה כאלו באותו יום קבלה מהר סיני, כי באמת ארז"ל (עירובין נד:) שהתורה נמשלה לדד זה שכל זמן שהתינוק ממשמש בה הוא מוצא בה טעם חדש כך התורה כל ההוגה בה מוצא בכל יום טעם חדש, ע"כ דין הוא שיהיה דומה אליו בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני וא"כ כל יום הוא מ"ת אצל ההוגים בה ע"כ אין ראוי להגביל יום ידוע לנתינתה, וע"כ ארז"ל (ספרי ואתחנן ו.ו) שיהיו ד"ת חדשים עליך ולא כדבר הישן שלבו של אדם קץ בו שהרי באמת אתה מוצא בה דבר חידוש בכל יום ויום, וע"כ אין יום נתינתה מבואר בתורה יותר ממה שנרמז בהבאת מנחה חדשה להורות שהתורה מנחה חדשה בכל יום ויום.
והיו בב' הלחם החמץ אשר היצה"ר נמשל בו, כי בלשון רז"ל (ברכות יז.) הוא נקרא שאור שבעיסה לפי שבמקום שהתורה מצויה שם אין היצה"ר יכול להזיק כארז"ל (קידושין ל:) אמר הקב"ה בראתי היצה"ר בראתי לו תבלין דהיינו התורה, ואלמלא היצה"ר לא היה הקב"ה מוריד התורה מן העליונים אל התחתונים כי בטענה זו נצח משה רבינו את המלאכים כשאמרו לפני הקב"ה חמדה גנוזה יש לך כו' ואתה רוצה ליתנה לב"ו, והשיב להם משה כלום יש יצה"ר ביניכם כו' (שבת פח:-פט.) ור"ל שהיה צורך ליתן התורה אל התחתונים כדי ליתן להם תבלין על היצה"ר הכרוך בהם למלא חסרונם לכך נאמר חמץ תאפינה.
וזה הטעם ג"כ העלם יום דין של ר"ה, כדי שלא ילך אדם בשרירות לבו ויסגל עונות כל ימות השנה ויחשוב לתקן מעשיו בהיותו קרוב ליום ה' אשר בו ישב על כסא דין אלא ידמה בנפשו כאלו בכל יום ויום ה' יושב על כסאו למשפט ומתבקר פנקסו ועל ידי זה יהיה כל יום ויום בתשובה, וכן איכא למאן דאמר אדם נידון בכל יום (ר"ה טז.) שנאמר (איוב ז.יח) ותפקדנו לבקרים ולרגעים תבחננו. ובחיבורי הנזכר הארכתי בב' טעמים אלו כי נכונים למוצאי דעת.
(כלי יקר)
רש"י ממושבותיכם. ולא מחוצה לארץ: לחם תנופה. לחם תרומה המורם לשם גבוה, (ח) וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה: בכורים. ראשונה לכל המנחות, אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים (ט) לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם: (רש"י)
שפתי חכמים (ח) פירוש אין התנופה הזאת מאותה התנופה שאמרו מוליך ומביא וכו', כי אותה תנופה היא אחר ההבאה וזאת התנופה היא קודם ההבאה הלכך על כרחך צריך לומר תנופה דהכא מלשון הרמה והפרשה המורמת לשם גבוה: (ט) לא ראשונה לנקצרים אלא היא עצמה היא בכורים להיות ראשונה לכל המנחות דאם לא כן בכורים למה לי דהא לעיל כתיב והקרבתם מנחה חדשה לה' שמביא מנחה מן החדש, אלא להכי כתיב בכורים לשון בכור כדי שתהא היא ראשונה לכל המנחות וכו', כלומר שאף מנחת קנאות שהיא מן השעורים אינה באה אלא אחר המנחה הזאת ואף על פי שמנחת הקנאות אינה באה מן החטים: (שפתי חכמים)
אבן עזרא מלת תביאו. זרה בעבור דגשות האל''ף כי לא נדע לו טעם: ממושבתיכם. צריכים אנו לקבלה מאיזה מקום יוקח ומתי יבוקש: לחם תנופה. לכהן עם כבשי הלשמים ויתכן ששנה הכתוב בשנה הראשונה בעבור שהיא תחלת ההתחלה ויש אומרים כי יקרב פר ואילים שנים או שני פרים ואיל אחד כרצון הכהן ועוד לא ראינו מצוה כזאת ובפנחס אפרש האמת ואחר ששחיטת השלמים ביום חג שבועות והוא יום מקרא קדש הנה מותר לשחוט בכל מועדים הפך דברי הצדוקים: (אבן עזרא)
הרמב"ן חמץ תאפינה. צוה הכתוב שתהיינה חמץ לפי שהם תודה לשם כי חקות קציר שמר לנו וקרבן תודה יבוא על לחם חמץ ואולי אסור החמץ מפני שירמוז אל מדת דין כי נקרא "חמץ" כאשר יקרא היין אשר יקהה חומץ יין וחומץ שכר (במדבר ו ג) והלשון נגזר מלשון מעול וחומץ (תהלים עא ד) כי נגזל מהם טעמם ולא יאכלו וכן כי יתחמץ לבבי (שם עג כא) יכעוס ויאבד טעמו ממנו ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים וכן לא יבאו מן הדברים המתוקים לגמרי כגון הדבש רק מן הדברים המזוגים כאשר אמרו בבריאת העולם (ב"ר יב טו) שיתף מדת רחמים במדת הדין ובראו והנה בחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקרבן בדין תודה כי הוא יום העצרת והמשכיל יבין וזה סוד מה שאמרו רבותינו (ויק"ר ט ג) כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם וכו' כי בו מצה וחמץ כענין בעולם הבא (הרמב"ן)
ספורנו חמץ תאפינה בכורים. העומר היה בכורי שעורים ואלה היו בכורי קציר חטים ועל שמם נקרא החג ''יום הבכוריס'', כאמרו וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ואמר לה' כי בהם הותר החדש לקרבן ובהיות זה כענין הודאה על שבועות חקות הקציר שבהם היתה סכנת התבואה היו שתי הלחם חמץ קרבות עם כבשי שלמים כמו שהיה הענין בשלמי תודה על חלות לחם חמץ: (ספורנו)
רש"י על הלחם. בגלל הלחם, חובה (י) ללחם: ומנחתם ונסכיהם. כמשפט מנחה ונסכים המפורשים בכל בהמה בפרשת נסכים, ג' עשרונים לפר, וב' עשרונים לאיל, ועשרון לכבש, זו היא המנחה. והנסכים, חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש (במדבר טו, ד-ז ט-י.): (רש"י)
שפתי חכמים (י) ולא חובת היום שאם לא הביא הלחם אינו מביא כבשים. ואמר בגלל הלחם כי לא יתכן להיות כמשמעו עליו ממש, אלא על, פירוש בגלל שמצינו שעל משמש במקום למ"ד המשמשת במקום בגלל. (נחלת יעקב) הרא"ם האריך לבאר כוונת הרב וכתב שאם לא הביא לחם אינו מביא כבשים והביא לראיה דברי התורת כהנים ואשתמיטתיה הא דאמרינן במנחות דף מ"ה במשנה ויותר מבואר בסוגיא והכי אמרינן התם בדברי רבי עקיבא: (שפתי חכמים)
בעל הטורים על הלחם. ב' במסו' והקרבתם על הלחם שבעת כבשים. כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם ע''כ והקרבתם על הלחם שבעת כבשים כי אכילת המזבח מעין אכילת אדם כדאמרינן גבי נסכים מה אכילת אדם אכילה מרובה משתייה וכו': (בעל הטורים)
רש"י ועשיתם שעיר עזים. יכול ז' כבשים והשעיר האמורים כאן הם ז' הכבשים והשעיר האמורים בחומש הפקודים, כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הם, (כ) אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלו קרבו בגלל הלחם ואלו למוספין (ת"כ פרק יג, ו. מנחות מה:): (רש"י)
שפתי חכמים (כ) פירוש אף על פי שמספר הכבשים והשעיר שבזאת הפרשה הם כמספר אותן שבפרשת פנחס מכל מקום מספר פרים ואילים שבזאת הפרשה אינן מכוונים עם פרים ואילים שבפרשת פנחס, דכאן כתיב פר בן בקר אחד ואילים שנים ובפרשת פנחס כתיב פרים בני בקר שנים ואיל אחד: (שפתי חכמים)
רש"י והניף הכהן אותם תנופה. מלמד שטעונין תנופה מחיים (מנחות סב.), (ל) יכול כולם, תלמוד לומר על שני כבשים: קדש יהיו. לפי ששלמי יחיד קדשים קלים, הוזקק לומר בשלמי צבור (מ) שהם קדשי קדשים: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) דילפינן גזירה שוה דאותם אותם, כתיב הכא והניף הכהן אותם ולהלן בפרשת מצורע כתיב והניף אותם תנופה מה להלן מחיים שהרי כתיב אחריו ושחט אף כאן מחיים. והרא"ם פירש מדכתיב בשלמי יחיד את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם דמשמע לשון רבים והיה לו למכתב בלשון יחיד כיון דבשלמי יחיד מיירי לימד על שלמי צבור שטעונים תנופה אם כן והניף אותם תנופה לפני ה' דכתיב הכא למה לי אלא ללמד שתנופת שלמי צבור תנופתה מחיים, והוא בפרק כל המנחות: (מ) דאם לא כן קדש יהיו למה לי דלא גריעי שלמי צבור משלמי יחיד שהם קודש אלא לומר שהם קדש קדשים: (שפתי חכמים)
רש"י ובקצרכם. חזר ושנה, לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימי ברבי יוסף, מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו: תעזב. הנח לפניהם, והם ילקטו ואין לך לסייע לאחד מהם: אני ה' אלהיכם. נאמן לשלם שכר: (רש"י)
אבן עזרא וטעם להזכיר ובקצרכם את קציר ארצכם. פעם שנית בעבור כי חג שבועות בכורי קציר חטים הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות בימים ההם: (אבן עזרא)
הרמב"ן ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה. לשון רש"י חזר ושנה בהם לעבור עליהם בשני לאוין ור"א אמר כי הטעם בעבור כי חג השבועות בכורי קציר חטים הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות בימים ההם והנכון בעיני כי "ובקצרכם את קציר ארצכם" רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה (בפסוק י) יאמר כי כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם לא תכלה פאת השדה ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט לומר שלא תדחה המצוה ההיא את הלאוין האלה (הרמב"ן)
ספורנו ובקצרכם. אחר ההודאה על הקציר והצלחתו הזהיר על מצוות לקיום הממון המושג בהצלחה וצוה על לקט ופאה כאמרם מלח ממון חסר ואמרי לה חסד: אני ה' אלהיכם. אלהי הקוצרים ואלהי המלקטים הלקט והפאה לעניים ואיטיב למטיבים להם כדי לעשות רצוני: (ספורנו)
כלי יקר ובקצרכם את קציר ארצכם וגו'. סמיכות פסוק זה לפר' העומר נראה על דרך המדרש (במ"ר יז.ה) האומר שסבב הקב"ה את ישראל במצות בכל מעשה יצא לחרוש לא תחרוש בשור וחמור, יצא לזרוע לא תזרע כלאים, יצא לקצור לא תכלה פאת שדך כו'. וסד"א ששדה זו שכיון שקוצרין ממנו העומר וכבר נעשה בה מצוה אחת שוב אינו חייב למיעבד בה מצוה אחריתי, תלמוד לומר לא תכלה פאת שדך. לומר לך שמכל מקום מצוה זו אינה פוטרת אותך מן לקט שכחה ופאה, ובזה מיושב מה שלא הזכיר פרט כרמך לפי שאין קציר העומר שייך בכרם ומהיכא תיתי לפוטרו. וראיה גדולה לדברינו מה שמסיק בילקוט (אמור כג.י) בשם תו"כ אף משהביאה שליש מתחיל וקוצר ופטור מלקט שכחה ופאה כו' וסד"א שכל השדה פטורה קמ"ל.
ד"א כדמסיק בגמרא (ר"ה טז.) אמר רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדה, ועל ידי שתי הלחם יתברכו פירות האילן, ועל ידי ניסוך המים בחג יתברכו גשמי השנה, וכדי שלא יהיה עם לבבו דבר בליעל לאמר מאחר שבזכות העומר ושתי הלחם וניסוך המים יתברכו תבואות השנה א"כ למה זה אתן מתנות עניים למען יברכני ה', תלמוד לומר ובקצרכם וגו'. כי טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך כי הא והא גרמא. אבל לפירוש רש"י קשה מה ענין קרבנות למתנות עניים וכפי הנראה יש קצת דמיון ביניהם כי גם הקרבנות רובן נאכלין לכהנים דרך צדקה, והרמב"ן פירש רמז לקציר העומר שאינו דוחה לקט ופאה.
(כלי יקר)
אבן עזרא וטעם להזכיר וידבר ה' עם יום התרועה בעבור היותו מועד בפני עצמו כי חג שבועות תלוי מיום תנופת העומר וכן הזכיר עם הצום גדול ועם חג הסוכות: (אבן עזרא)
שפתי חכמים (נ) פירוש דקשה לרש"י למה לא נאמר יום תרועה כמו בפרשת פנחס ועל זה פירש זכרון פסוקי וכו', ותו קשה ליה למה מזכיר פסוקי שופרות בשלמא פסוקי מלכיות שאומרים אותן משום דהקדוש ברוך הוא דן בראש השנה כל העולם כמלך אלא פסוקי שופרות למה אומרים אותן, ומתרץ לזכור לכם כו': (שפתי חכמים)
אבן עזרא בחדש השביעי. כי תחלת החשבון מניסן כי בו יצאנו ממצרים ועוד כי אביב השעורים תחלה ואחר כן בכורי קציר חטים ואחר כך באספך את מעשיך ואלה המועדים תלוים להיותם בימים הנזכרים ואחר שאמר לתקוע בחצוצרות בכל חדש הנה זכרון תרועה גם יום תרועה מצוה לתקוע בשופר וכן ביום הכפורים ואני הנה ארמוז לך סודות ושים לבך אולי תבינם: אמרו המעתיקים שיום ראש השנה יום הדין וטעם התרועה זכר למלכיות השם ואחר שהעיקר כל ר''ח היה ראש חדש ניסן נכבד כי בו הוקם המשכן ובעתיד אמר יחזקאל בראשון באחד לחדש וכן תעשה בשבעה בעבור המרובע והנה חמשה עשר לנכח ויום שביעי גם מרובע ופסח שני יתחלפו הגדול והקטן על כן יום ראש השנה גדול מכולם אף על פי שהוא יום דין אסור להתענות בו ועזרא יוכיח ויום הכפורים הקטן במחברת והנה סכות כחג פסח רק שמיני ואין שביעי ומזה יתברר לך הסוד וסוד השבת: (אבן עזרא)
הרמב"ן יהיה לכם שבתון. שיהיה יום שביתה לנוח בו ואמרו רבותינו (שבת כד) שבתון עשה הוא והנה העושה מלאכה בי"ט עובר בלאו ועשה והשובת בו מקיים עשה ועל דעתם המועדות כולם הוקשו זה לזה כי לא נאמר שבתון בחג המצות ולא בעצרת ובמכילתא (בא ט) ראיתי בפרשת החדש ושמרתם את היום הזה (שמות יב יז) למה נאמר והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (שם פסוק טז) אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה דברים שהן משום שבות מנין תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהן משום שבות יכול אף חולו של מועד יהא אסור משום שבות והדין נותן תלמוד לומר ביום הראשון שבתון (להלן כט לט) והנה ידרשו "שבתון" לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן אבל לא נתברר לי זה שאם תאמר שהוא אסמכתא מה טעם שיאמרו בלשון הזה כי "שבות" בלשונם נאמר לעולם על של דבריהם והאיך יתכן לומר דברים שהן אסורין משום שבות של דבריהם מנין שיהו אסורין מן הכתוב ודרך האסמכתות לשנות שהם מן התורה לא שיאמרו דבר זה שהוא מדברי סופרים מנין מן התורה אבל היה לו לומר דברים שאינן מלאכה מנין תלמוד לומר שבתון ונראה שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתכות ולמלא החביות יין ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח וזהו פירוש טוב ויפה ואחרי כן ראיתי במכילתא אחריתי דרבי שמעון בן יוחאי (יב טז) ששנו בה לשון אחר אין לי אלא מלאכה שחייבין על מינה חטאת מלאכה שאין חייבין על מינה חטאת מנין כגון לא עולין באילן ולא רוכבים על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מספקים ולא מטפחין תלמוד לומר כל מלאכה אין לי אלא ברשות במצוה מנין שאין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין ואין מגביהין תרומה ומעשרות תלמוד לומר שבתון שבות וכענין זה היא שנויה בת"כ (אחרי פרק ז ט) ביום הכפורים ואע"פ שאלו הברייתות חלוקות בלשונן ובמדרשיהן שמא לדבר אחד נתכוונו להביא אסמכתא לשבות דרבנן ומכל מקום בין שיהיה פירוש הברייתא הראשונה כמו שאמרנו או שהן כולן אסמכתות אבל פירוש "שבתון" כך הוא שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל כמו שביארנו והוא ענין הגון וטוב מאד והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה והטרחים והעמל בעשה ובי"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה וממנו אמר הנביא (ישעיהו נח יג) מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר וכן שבת שבתון יהיה לארץ (להלן כה ד) שבת של מנוחה שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל וזהו מה שדרשו שאין בחולו של מועד משום שבות וזה מן התורה שאלו מדבריהם כל דבר שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה (מו"ק יב) שאפילו בשבות דאמירה החמירו בה
"זכרון תרועה" - פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל לשון רש"י והיה צריך הרב להביא גם פסוקי המלכיות מן המדרש שלא יתכן שיזכיר הכתוב פסוקי הזכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכיות וכבר דרשו אותם מפסוק והיו לכם לזכרון לפני ה' אלהיכם (במדבר י י) שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם ומה תלמוד לומר אני ה' אלהיכם אלא זה בנין אב כל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך להם את המלכיות כדאיתא בת"כ (פרשה יא ב) ובמסכת ראש השנה (לב) אבל כל זה אסמכתא מדבריהם ומפורש אמרו (שם לד) הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן לא צריכה דאע"ג דהא ודאי והא ספק אבל "זכרון תרועה" כמו יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א) יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם כמו שנאמר להלן (שם י י) ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם ובעבור שאמר שם וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם וכאן צוה בתרועה סתם במועד הזה בלבד ואחרי כן אמר (בפסוק יא) והקרבתם אשה הנה התרועה הזאת אינה התרועה ההיא שהיא בחצוצרות על הקרבן וזאת אינה על הקרבן אבל היא חובה בכל ישראל והיא בשופר כי לא צוהו עדיין לעשות חצוצרות וסתם כל תרועה בשופר היא כמו שנאמר (להלן כה ט) והעברת שופר תרועה ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת למה התרועה ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים ולמה יצוה להיותו מקרא קדש אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים בראש השנה ישב לכסא שופט צדק ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו רמז הכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים ועל דרך האמת תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו שנאמר (תהלים פט טז) אשרי העם יודעי תרועה וכענין שכתוב (ירמיהו ד יט) תרועת מלחמה כי השם איש מלחמה אם כן "יום תרועה יהיה לכם" שיהיה היום לתרועה לנו וכן "זכרון תרועה מקרא קדש" שיהיה הזכרון בתרועה ולפיכך הוא מקרא קודש ולא הוצרך להזכיר שופר כי השופר רמז ב"יום" והתרועה בו והנה הוא יום דין ברחמים לא תרועת מלחמה ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד משה רבינו שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ולמה יזכיר הכתוב תרועה ולא יזכיר התקיעות כלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר והתרועה כשמה ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה ולפיכך אמר ב"יודעי תרועה" כי בצדקה ירומו כי תפארת עוזמו אתה והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה אלא בראש השנה מתיחד במדת הדין ומנהיג עולמו וביום הכפורים במדת הרחמים והוא מאמרם (ר"ה לב) מלך יושב על כסא דין וכו' ראש השנה יום דין ברחמים ויום הכפורים יום רחמים בדין ומן הענין שפירשנו תבין טעם הכתוב במסעות (במדבר י ו ז) תרועה יתקעו למסעיהם ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו כי במסעיהם כתוב ויסע מלאך האלהים (שמות יד יט) וכתוב ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י לה) כטעם פני ה' בעושי רע (תהלים לד יז) ובהקהיל את הקהל נאמר (במדבר י לו) שובה ה' רבבות כטעם ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד (דברים לג ה) ועשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ירמוז לעשר ספירות כי ביום הכפורים יתעלה בהם ויגבה ה' צבאות במשפט כידוע בקבלה וגם יש בזה אות בשמים שהחדש הזה מזלו מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה'
(הרמב"ן)
בעל הטורים שבתון זכרון תרועה. שבשבת אין תוקעין שאין תקיעת שופר דוחה שבת ואין בו אלא זכרון תרועה אבל במקדש תוקעין. תקעו שופר בציון ר''ת שבת שבציון תוקעין אפי' בשבת: זכרון. ג' במסורה דין ואידך אין זכרון לראשונים ואידך אין זכרון לחכם עם הכסיל כנגד ג' ספרים שנפתחים בר''ה ע''כ בשנים כתיב אין זכרון דהיינו צדיקים ורשעים שאין צריכים להזכירם יותר אלא אלו נחתמין מיד לחיים ואלו למיתה והיינו אין זכרון לחכם וגם בפסוק השני כתיב אין זכרון שהוא כנגד הרשעים אבל בפסוק השלישי כתיב זכרון שהוא כנגד הבינונים שתלויין ועומדין וצריך להזכירם עוד ביוה''כ: (בעל הטורים)
ספורנו זכרון תרועה. זכרון תרועת מלך בה יגילו במלכם כאמרו הרנינו לאלהים עוזנו הריעו וזה מפני היותו יושב אז על כסא דין כמו שבא בקבלה כאמרו תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב וראוי לנו לשמוח אז יותר על שהוא מלכנו שיטה כלפי חסד ויזכה אותנו בשפטו אותנו כאמרו כי ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו: (ספורנו)
כלי יקר שבתון זכרון תרועה. רז"ל אמרו (ר"ה כט:) כתיב (במדבר כט.א) יום תרועה יהיה לכם וכתיב זכרון תרועה. הא בחול הא בשבת, לכך נאמר שבתון זכרון תרועה. ודווקא בגבולין יש חילוק בין שבת לחול אבל לא במקדש וראיה לדבר מדכתיב פר' פנחס יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עולה וגו'. ש"מ שמדבר במקום שהקרבנות קרבין והיינו במקדש ששבת דחויה אצל הקרבנות ואז תדחה גם מפני השופר. אבל כאן נאמר זכרון תרועה מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם וגו' מדהרחיק מאמר והקרבתם וסמיך לזכרון תרועה ציווי איסור מלאכה ש"מ שבגבולין הוא מדבר ששם נוהג איסור מלאכה לבד ואין שם קרבן. ונוכל לומר עוד שיש חילוק בין ועשיתם לוהקרבתם כי עשיה היינו בפועל ממש והיינו במקדש, אבל הקרבה נופל גם על זכרון הקרבנות בתפלה כי על ידיהם ישראל קרובים אל ה' והיינו בגבולין. (כלי יקר)
רש"י אך. כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין, מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים: (רש"י)
אבן עזרא וטעם אך בעשור. בעבור שיום מקרא קדש יום שמחה וכן כתוב בספר עזרא לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים: ועניתם. פירשתיו: (אבן עזרא)
הרמב"ן אך בעשור לחדש. כל אכין ורקין שבתורה מעוטין (ר"ה יז סנהדרין מט) מכפר הוא על השבים ואינו מכפר על שאינן שבים לשון רש"י מדברי רבותינו (בת"כ כאן שבועות יג) ואם כן יהיה טעם הכתוב כי באחד לחודש יהיה לכם לכולכם יום זכרון תרועה שתהיו כולכם נדונין לפניו אך יהיה למקצתכם בעשור לחדש הזה יום הכפורים והנה הוא כטעם "בלבד" וכן שא נא חטאתי אך הפעם (שמות י יז) וכן הרק אך במשה (במדבר יב ב) הבלבד במשה וכן אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי (פסוק לט) יאמר בלבד בחמשה עשר תחוגו את חג ה' שבעת ימים לא רצופים שאין חגיגה דוחה שבת ובדרך הזה תפרשנו בכל המצות כפי קבלת רבותינו וכמוהו אך טרף טרף (בראשית מד כח) שלא נעשה בו ענין אחר לבד הטרף וכן כי היו בני ישראל ובני יהודה אך עושים הרע בעיני מנעורותיהם כי בני ישראל אך מכעיסים אותי (ירמיהו לב ל) שלא יעשו דבר אחר ועל דרך הפשט "אך" טעמו "אכן" לאמת הענין אכן נודע הדבר (שמות יב יד) אכן כאדם תמותון (תהלים פב ז) אכן בעשור לחודש יום הכפורים הוא הבטחה באמתת הענין יאמר באחד לחודש יום הדין אמנם בעשור לחודש יום כפורים על כן תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו וכן אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט יד) אך מלך ישראל הוא (מלכים א כב לב) אך טוב לישראל אלהים לברי לבב (תהלים עג א) וכן פירוש "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא יב) הנה צויתי אתכם במלאכת המשכן אכן את שבתותי תשמרו לעולם וכן כולם יתפרשו לך בדרך הזה אם תשכיל בהם (הרמב"ן)
בעל הטורים אך, בעשור לחודש. אך מיעוטא הוא שמכפר לשבים ואינו מכפר לשאינן שבים. וחמשה עינויים הם אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. כנגד ה''פ נפש דכתיבי בפרשה וכנגד ה' שמות שיש לנפש וה' טבילות לכ''ג: (בעל הטורים)
אור החיים יוה''כ וגו' מקרא קודש וגו' פירוש בלא אמצעות קריאתם אותו קודש ובלא עינוי שמתענים בו הוא יום כיפור מצד עצמו, ומעתה יש שכר למצות קריאת קודש ועינוי בו מלבד ריוח הכפרה: (אור החיים)
ספורנו אך בעשור לחדש השביעי. אף על פי שבשאר מקראי קדש ראוי לשמוח ולהתענג גם באכילה ושתיה כאמרו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו מכל מקום בעשור לחדש הוא יום הכפורים להתודות ולהתאונן גבר על חטאיו ואינו יום שמחה ותענוג אבל הוא יום ענוי כאמרו ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה והוא ענין קרבנות כהן גדול וקרבנות צבור הבאים לכפרה: (ספורנו)
כלי יקר אך בעשור לחודש וגו' יום הכפורים הוא. כל אכין ורקין מיעוטין המה לפי שנאמר למטה ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב. ואמרו רז"ל (ברכות ח:) וכי בתשיעי מתענין והלא בעשירי מתענין אלא לומר לך שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, וכדי שלא תטעה לומר מאחר שגם יום תשיעי חשוב כאלו התענה בו שמא גם הוא מכפר כמו יום העשירי, ת"ל אך בעשור לחודש וגו' לומר לך שעשירי לבד מכפר ולא תשיעי, וזה יותר מחוור מן מה שפירש"י שפירש מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינן שבים, (עיין שבועות יג.) ומי יתן ידעתי ואמצאהו לפרש מאי משמע שלשון אך למעט הבלתי שבים שהרי לשון אך קאי על יום העשור ומשמעותו למעט הימים הקודמים. וליישב פירוש רש"י אומר אני שמדקאמר אך בעשור. ובא למעט הימים הקודמים ש"מ שגם הימים שלפני יו"כ נקראו ימי תשובה דאם לא כן מהיכי תיתי שיכפרו הימים הקודמים עד שהוצרך למעטם, אלא ודאי שגם עשרת הימים הקודמים הם עשרת ימי התשובה וסד"א שימי התשובה מכפרין מיד על כל עבירות קמ"ל שיש לך עבירות שתשובה תולה ויו"כ מכפר כמו שנאמר (ויקרא טז.ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם. אף על פי שאמרו במדרש (ויק"ר ל.ז) בערב ראש השנה הקב"ה מוותר שליש, ובעשרת ימי התשובה גם כן שליש, אבל ביום כפור מוותר הכל לכך נאמר מכל חטאתיכם. ומכלל זה אתה למד שאין יו"כ מכפר כי אם לשבים דאם לא כן מהיכא תיתי שיכפרו עד שהוצרך למעטם, ואף על פי שלא נזכר בתורה מפורש שהימים הקודמים הם ימי תשובה מכל מקום שופר של ר"ה הוא כמו התראה שישובו בימים שבינתים, כמ"ש (עמוס ג.ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. (כלי יקר)
דעת זקנים אך בעשור לחודש. מהו אך לפי שכל שאר ימים טובים נקראי' מקרא קדש לאכול ולשתות ולהתענג וזה אסור בכל אלו לכך כתיב אך לו' שאינו נקרא מקרא קדש אלא לכבד היום להקריב קרבן ולאסרו במלאכה אך ועניתם את נפשותיכם בו כי יום כפורים הוא: (דעת זקנים)
אבן עזרא לכפר עליכם. פירוש כי יום כפורים עליכם לבדכם: (אבן עזרא)
הרמב"ן בעצם היום הזה. אמרו המפרשים שפירושו בגוף היום הזה וכן ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (פסוק יד) עד גוף היום וכן וכעצם השמים לטוהר (שמות כד י) גוף השמים ולא נוכל לפרש שירמוז אל עצם היום הזה וכחו כמו שאמרו רבותינו (ספרי האזינו שלז) בפסוק בעצם היום הזה בא נח (בראשית ז יג) בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל (שמות יב נא) כי כתוב (פסוק לב) בתשעה לחודש בערב מערב ועד ערב וכן וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש (פסוק כא) גם הלילה בכלל והנה לא הזכיר "בעצם היום הזה" בשבת ולא במועדים רק בחג השבועות (לעיל פסוק כא) וביום הכפורים (כאן) וכן באיסור החדש אמר (פסוק יד) עד עצם היום הזה והנראה בטעם הדבר כי בעבור שאמר בשבועות מיום הביאכם את עומר התנופה וגו' תספרו חמשים יום ואמר והקרבתם מנחה חדשה ממושבותיכם תביאו וגמר הענין (פסוקים טו-יז) והאריך לצוות בקרבנות (פסוקים יח-כ) הוצרך לומר (בפסוק כא) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש כי גוף היום הוא קדוש ואסור בעשיית מלאכה ואיננו תלוי בעומר ולא בקרבנות וכן ביום הכפורים מפני שאמר (פסוק כז) ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה לה' ובפרשת אחרי מות תלה עוד הכפרה בקרבנות ובשעיר המשתלח מפני כן הוצרך לומר (כאן) וכל מלאכה לא תעשו בגוף היום הזה כי יום כפורים הוא בגופו לכפר עליכם מלבד כפרת הקרבנות וכן "עד עצם היום הזה" בחדש (לעיל פסוק יד) עד גוף היום הזה שהוא יום הביאכם את קרבן אלהיכם שאפילו לא יבא הקרבן המצוה נוהגת בגוף היום הזה להיות החדש אסור לפניו ומותר לאחריו וזה טעם אמרו (פסוק יד) חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כמו שפירשתי (פסוק טז) ומצאנו עוד שהזכיר הכתוב "בעצם היום הזה" בענינים נגזרים לעתים מזומנים אמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו' ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות יב מא) וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים (דברים לב מח מט) והטעם באלו מפני שיתכן שהכניס נח בתיבה קודם לכן הרבה מן החיה והעוף וכן יתכן שיצאו מקצת ישראל ממצרים קודם לכן וביום ההוא נגמר הענין וכן קודם ליום ההוא היתה צואה למשה רבינו בעלייה ההיא וביום ההוא עלה לכך פירש הכתוב בכולן שהיו בגוף היום ההוא לא שהותחל בהם מתחילה ונשלם ענינם ביום ההוא רק הכל היה בגוף היום הזה וכן בעצם היום הזה נמול אברהם וגו' (בראשית יז כו) שנמולו עם רב ביום אחד להגיד זריזותו במצות וכן נראה לי עוד כי עצם כל דבר כחו ותקפו נגזר מלשון כחי ועוצם ידי (דברים ח יז) עוז ותעצומות (תהלים סח לו) וכן זה ימות בעצם תומו (איוב כא כג) בתוקף שלמותו ובעבור שהעצמות מוסדות הגוף ותקפו יקראו כן והנה כעצם השמים לטוהר (שמות כד י) שטהרת הדבר שראו ברורה וחזקה כחוזק טוהר השמים ולכך יזכיר בימים הנזכרים "עצם היום" כי הענין בהם בעצמם לא בדבר אחר נוסף בהם שהוא הקרבנות אשר יקריבו בהם וכן אמר אונקלוס בקרן יומא הדין בקרנו של יום בגופו וכחו מלשון וכל קרני רשעים אגדע (תהלים עה יא) מגני וקרן ישעי ( כב ג) כי בעבור שהכוח בקרנים יקראו גוף הדבר קרנו ובלשון חכמים (תרומות פ"ז מ"א) משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ויש גורסין בתרגום בכרן בכ"ף והכל אחד כי בכתוב כובע וקובע שוים וישתמשו חכמים בכל לשון עכבה בכ"ף נגזר מולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז ד) ויאמרו מתקשט (תוספתא כתובות ז ג) מן תכשיטין ואמרו קרסמוה נמלים (פאה פ"ב מ"ז) מן יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד) והנאמר במקומות הנזכרים "בעצם היום הזה" גם כן פירושו בכח היום ההוא שהם ענינים לא יעשו ביום אחד כמנהגו של עולם לפיכך אמר כי כל החיה וכל הבהמה וכל העוף וכל רומש על האדמה נאספו בכוח היום ההוא בגזרת האל עליהם כי פיו הוא צוה ורוחו הוא קבצן וכן לא יאספו שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ויצאו כאיש אחד מארץ מצרים רק בכח היום הנגזר עליו כן מפי עליון וכן בענין משה רבינו להגיד כי ביום שנצטוה בשירה וכתבה ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט) ויכל לדבר את כל הדברים האלה (שם לב מה) נגזר עליו שיעלה בכח היום ההוא שהגזרה בו אל הר העברים ואמר וזאת הברכה ועלה שם והוא ענין ראוי לימים רבים אבל נעשה בכוחו ועצומו של יום וכן מילת שלש מאות ושמנה עשר איש ביום אחד בבית אברהם מה' הוא ואמר יחזקאל (ב ג) המה ואבותם פשעו בי עד עצם היום הזה להכניס היום בכלל ההוא וכן "עד עצם היום הזה" דחדש שהוא עד ועד בכלל כי גוף הדבר כחו ותקפו ורבותינו דרשו (תו"כ פרק יד ז ח) מלשון "בעצם היום הזה" דמועדים עצומו של יום כלומר מעת צאת הכוכבים עד צאתם בליל המחרת למעט התוספת שלמדו להוסיף מחול על הקודש וידרשו (בספרי דברים לב מח) בנח וביציאת מצרים ומשה בעצומו של יום בחצי היום כדאיתא בספרי וכתבו רש"י בפרשת האזינו (דברים לב מח) (הרמב"ן)
אור החיים וכל מלאכה וגו' כי יום כיפורים וגו'. נתינת טעם זה הוא על דרך מה שאמרו בסוטה דף מ' שאין אומרים פסוקים כשהכהנים מברכין את העם והטעם אמרו וז''ל כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין ע''כ, ולדרך זה אמר וכל מלאכה לא תעשו, והטעם כי יום כיפורים הוא פירוש כי עיצומו של יום מכפר ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו והוא עסוק במלאכתו, והמשכיל על דבר עיצומו של יום לבבו יבין המכפר כי הוא אדון המאיר היום לסגל סגל דבר זה: (אור החיים)
ספורנו וכל מלאכה לא תעשו. כי יום כפורים הוא. כי ראוי ביום כזה לפנות משאר עסקים לתת לב להשיג מחילה וכפרה, על הפך הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגושו ובהיות שרוב מי שיחטא בענין הענוי יעשה זה לתאבון בלבד ורוב מי שיחטא בעשות מלאכה חוטא להכעיס ענש כרת על הבלתי מתענה וענש אבדן הנפש על עשיית מלאכה: (ספורנו)
אבן עזרא כי כל הנפש אשר לא תעונה. זה מהבנין שלא נקרא שם פועלו וזה אות כי מי שנדע שאינו שומר זו המצוה כאשר נשמרנו נכריחנו להתענות וטעם שלא יעשו מלאכה. שלא תהיינה הנפשות מתעסקות חוץ מבקשת כפור העונות: (אבן עזרא)
רש"י כל מלאכה וגו'. לעבור עליו בלאוין הרבה, או להזהיר על מלאכת לילה (ס) כמלאכת יום: (רש"י)
שפתי חכמים (ס) ואם תאמר למה אצטריך להכי מהיכא תיתי למעט לילה, ויש לומר הוה אמינא הואיל וכתיב בעצם היום דמשמע בעצומו של יום דוקא כמו בעצם היום הזה בא נח, בעצם היום הזה נימול אברהם, דהוה דוקא בעצומו של יום, אף אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה הוא דוקא בעצומו של יום לכך אצטריך כל מלאכה. רא"ם. אי נמי הואיל ובעצם היום ממעט תוספת יום כפורים מה שמוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שאינו בכרת אם עושה בהם מלאכה הוה אמינא דממעט לילה נמי ממלאכה לכך אצטריך רבוי: (שפתי חכמים)
אבן עזרא וטעם כל מלאכה לא תעשו. פעם אחרת להוסיף חקת עולם לדורותיכם: (אבן עזרא)
ספורנו בכל מושבותיכם. אף על פי שאין שם כפרת מזבח שהיא חובת היום כמו שקרה בגלות: (ספורנו)
אור החיים הזה חג הסוכות. בתורת כהנים דרשו יתור הזה, ופירשתי הברייתא בפרשת מצורע (י''ד ז') (לז) מועדי ה'. אמר רבי עקיבא (תורת כהנים פסוק ל''ה) אלו ימי מועד שאסורין במלאכה ע''כ, ונראה כי לזה גמר אומר ומלבד מתנותיכם וגו' כל נדריכם וגו' כל נדבותיכם אשר תתנו לה' שמשמע אפילו עולות ואין עולות באין ביום טוב כאומרם (ביצה י''ט.) לכם ולא לגבוה אלא ודאי שאין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד: (אור החיים)
שפתי חכמים (ע) והא דמהפך רש"י הקרא דמקרא קדש, דהיה לו לפרש לעיל קודם פירוש והאבדתי וקודם כל מלאכה לא תעשו, ויש לומר דלעיל לא יכול לפרש קדשהו בכסות נקיה כו' דלמא הא דכתיב מקרא קדש לאסור הלילה כיום לענין עשיית מלאכה וכרת אבל עכשיו דכתיב כל מלאכה לא תעשו שהוא מיותר ובא ללמד ולהזהיר על מלאכת לילה כיום על כרחך האי מקרא קודש בא ללמד קדשהו בכסות נקיה כו': (שפתי חכמים)
רש"י עצרת היא. עצרתי אתכם אצלי, כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר אמר, בני, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם: כל מלאכת עבודה. אפילו מלאכה שהיא עבודה לכם, שאם לא תעשוה יש חסרון כיס בדבר: לא תעשו. יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה, תלמוד לומר, היא: (רש"י)
אבן עזרא שבעת ימים תקריבו אשה. ואם איננו שוה כאשה חג הפסח: עצרת הוא. יש אומרים שטעמו קהלה כטעם עצרת בוגדים והטעם התחברות כל ישראל לשלש רגלים ולא דברו נכונה כי הנה כתוב בפסח וביום השביעי עצרת וכתיב ופנית בבקר והלכת לאהליך והקרוב שהוא כמו נעצר לפני ה' שיהיה בטל מכל עסקי העולם ופירוש עצרת הוא כל מלאכת עבודה לא תעשו וכן כתוב בעצרת מועד הפסח: (אבן עזרא)
הרמב"ן עצרת היא. עצרתי אתכם לפני כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים כיון שהגיע זמנן ליפטר אמר בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד שקשה עלי פרידתכם לשון רש"י ואגדה זו שנויה בויקרא רבה ועל דרך האמת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ יא) ויום השביעי הוא שבת ואין לו בן זוג וכנסת ישראל היא בת זוגו שנאמר ואת הארץ והנה היא שמינית "עצרת היא" כי שם נעצר הכל וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה' ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם וקדש יום שמיני כשמיני של חג והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן וזהו מאמרם (חגיגה יז) שמיני רגל בפני עצמו הוא לענין פז"ר קש"ב ותשלומין דראשון הוא כי הוא אצילות הראשונים ואינו כאחדות שלהם ולכך יזכיר בפרשת כל הבכור (דברים טז טו) בשלש רגלים חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות שבעת ימים ולא יזכיר השמיני כי שם אמר יראה כל זכורך וגו' והנה זה מבואר (הרמב"ן)
ספורנו עצרת הוא. ענין העצירה הוא לא בלבד לשבות ממלאכת הדיוט אבל היא עם זה אזהרת עמידה איזה זמן במקומות הקדש לעבוד במקומות ההם את האל יתברך בתורה או בתפלה או בעבודה כענין ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' והוא אמרו קדשו צום קראו עצרה ועל זה הדרך אמר יהוא קדשו עצרה לבעל. אמר אם כן שזה היום אחר חג הסכות אשר בו שלמו כל שמחות הרגלים הוא קודש להיות יום עצרת שיעצרו במקומות הקודש ותהיה שמחתו שמחה של תורה ומעשים טובים כאמרו ישמח ישראל בעושיו וזה כענין ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וכו' וזה מפני השמחה הקודמת ובהיות שביום שביעי של פסח נעצרו ישראל עם משה יחדו לשורר לאל יתברך כאמרו אז ישיר משה ובני ישראל קדש אותו היום להיות עצרת לה' אף על פי שלא היתה התשועה בתחלת היום וזה באר במשנה תורה באמרו וביום השכיעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה ובהיות שהיה יום החמשים ליציאת מצרים יום מתן תורה אשר בו נעצרו ישראל יחדו לעבודת האל יתברך קראוהו רכותינו ז''ל (מועד קטן פרק ואלו מגלחין) עצרת. אמנם בתורה לא הוזכר אותו היום בזה השם כלל וזה מפני שקלקלו ישראל את המושג כעצירתם ויתנצלו את עדים מהר חורב: (ספורנו)
רש"י עלה ומנחה. (מנחות מד) מנחת נסכים הקריבה (פ) עם העולה (מנחות מד:): דבר יום ביומו. חוק הקצוב בחומש (צ) הפקודים: דבר יום ביומו. הא אם עבר יומו בטל קרבנו: (רש"י)
שפתי חכמים (פ) דקשה ליה דהרבה מנחות כתובים בפרשת ויקרא ולמה לא מפרש איזה מהן. והרא"ם פירש אי מנחה בפני עצמו היא עולה וזבח ונסכים ומנחה מיבעי ליה: (צ) בפרשת פנחס ושם מפורש כל המוספים שיש יום שיש בו מוספים הרבה ויש יום שיש בו מוספים מועטים: (שפתי חכמים)
אבן עזרא אלה מועדי ה'. שאתם חייבים להקריב בהם אשה ופירוש כי בכולם יש בהם עולה ומנחה זבח ונסכים כי עד עתה לא הזכיר רק אשה לבדו ויתכן להיותו עולה לבדה או מנחה לבדה: (אבן עזרא)
רש"י אך בחמשה עשר יום תחגו. קרבן שלמים לחגיגה, יכול תדחה את השבת, תלמוד לומר, אך, הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה: באספכם את תבואת הארץ. שיהא חדש שביעי זה בא בזמן אסיפה, מכאן שנצטוו לעבר את השנים שאם אין העבור, פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף: תחגו. שלמי חגיגה: שבעת ימים. אם לא הביא בזה יביא בזה, יכול יהא מביאן כל שבעה, תלמוד לומר וחגותם אותו, יום אחד במשמע, ולא יותר, ולמה נאמר שבעה, לתשלומין: (רש"י)
אבן עזרא וטעם אך. בעבור שהזכיר בפרשה שהיא קודם זאת ענוי הנפש אסר להתענות בחג הסכות כי בו כתובות ושמחת ושמחתם והיית אך שמח: באספכם את תבואת הארץ. שדות וכרמים: תחגו. מפעלי הכפל וטעם על הזבחים: ביום הראשון שבתון. שם ויחסר יהיה לכם ואילו הי' שם התאר היה ה''א תחת בי''ת: (אבן עזרא)
הרמב"ן באספכם את תבואת הארץ. שיהא חודש שביעי זה בזמן אסיפה מכאן שנצטוו לעבר את השנים שאם אין העבור פעמים שהוא בא באמצע הקיץ או החורף לשון רש"י ולשון ת"כ (פרק טו ו ז) עבר את השנים שתעשה החג באסיפת הפירות יכול באסיפת כל הפירות תלמוד לומר מגרנך ומיקבך מגרנך לא כל גרנך ומיקבך לא כל יקבך אי באספך מגרנך יכול מקצת תלמוד לומר באספכם את תבואת הארץ הא כיצד השתדל לעבר את השנה שתעשה החג ברוב אסיפת כל הפירות וכבר למדו העבור מחדש האביב (ר"ה כא) אבל שם לימד על האביב וכאן לימד על פירות האילן שכך שנו חכמים (סנהדרין יא) על שלשה דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה והנה העבור נלמד מאליו שהחג הזה בזמן אסיפה אבל ענין שיטת הכתוב שיאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם כלם מקראי קדש להקריב בכולם אשה לה' אכן ביום חמשה עשר לחדש השביעי הזה בעבור שהוא עת אספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' בשבעת ימים והוסיף לומר בכאן ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון שתשבתו ותנוחו בהם כאשר פירשתי (פסוק כד) ואמר עוד שתוסיפו לשמוח לפני השם בלולב ואתרוג שבעת ימים כי הוא זמן שמחה שברך השם אותך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח לפניו וטעם תחוגו את חג ה' שתחוגו לפניו לתת הודאה לשמו על מעשיכם אוסף כי בא וחזר ואמר עוד (פסוק מא) "וחגותם אותו חג לה'" לסמוך אליו "בסוכות תשבו" (פסוק מב) וטעמו וחגותם אותו חג שבעת ימים בשנה שתשבו בסוכות וכל האזרח בישראל ישבו בסוכות לומר שיעשו חג שבעה בלולב ושמחה ובסוכה ומדרשו וחגותם אותו חג לה' מה תלמוד לומר לפי שנאמר (דברים טז טו) שבעת ימים תחוג לה' אלהיך יכול יטעון חגיגה כל שבעה תלמוד לומר אותו וכו' בתורת כהנים (פרק יז א) (הרמב"ן)
ספורנו אך בחמשה עשר יום. אחר שהזכיר את הדברים הכללים שכל המועדים מסכימים בהם וזה במה שכולם מקראי קדש וטעונים קרבן מוסף כאמרו אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה וכו' אמר אך בחמשה עשר יום וכו' והודיע שחג הסכות נבדל משאר המועדים ראשונה שהשמיני שלו מקרא קדש כאמרו וביום השמיני שבתון לא כן בימי השבוע ובימי חג המצות וכן בחדשים ובשנים שבהם קדש השביעי לא השמיני. שנית במה שזה החג טעון שנוי דירה כאמרו בסכות תשבו. שלישית שטעון נענוע ארבע מינים כאמרו ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו': (ספורנו)
כלי יקר אך בחמשה עשר יום וגו'. פירש"י יכול תדחה החגיגה את השבת ת"ל אך וקשה שבת מאן דכר שמיה ונראה שכך פירושו אך בחמשה עשר יום לחדש באספכם את תבואת הארץ. היינו ביום שמותר לאסוף התבואה מן השדה לכל הפחות לצורך אוכל נפש דהיינו בי"ט שאינו חל בשבת, באותו יום תחוגו החגיגה אבל לא ביום שאין בו שום אסיפה מן השדה בשום צד אף אם אין לו מה לאכול והיינו בשבת, ואילו לא נאמר אך הייתי אומר באספכם היינו בזמן אסיפה קאמר ולא ביום שיש בו אסיפה. (כלי יקר)
דעת זקנים אך בחמשה עשר יום. לפי שגבי פסח לא כתי' שמחה לפי שעדיין לא נלקטה שום תבואה וגבי שבועות לא כתי' אלא חדא שמחה לפי שהתבואה נלקטה אבל פירות האילן לא נלקטו אך בסוכו' שהכל נאסף אל תוך הבית וגם נמשׁחלו העונות ביום הכפורי' כתיב ביה שלש שמחות ושמחתם דהכא ושמחת בחגך והיית אך שמח חדא מתבואה וחדא מפירות האילן וחדא ממחילת עונות וזש"ה והיית אך שמח שאין לך להתעסק רק בשמחה: (דעת זקנים)
רש"י פרי עץ הדר. עץ, שטעם עצו ופריו שוה (סוכה לה.): הדר. הדר באילנו משנה לשנה, (ק) וזהו אתרוג: כפת תמרים. חסר וי"ו, למד שאינה אלא (ר) אחת: וענף עץ עבת. שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים, וזהו הדס, העשוי כמין קליעה: (רש"י)
שפתי חכמים (ק) ואם תאמר פלפל ארוך הוא שדר גם כן באילנו משנה לשנה שגם כן טעם עצו ופריו שוה נמי. ויש לומר דמכל מקום אין יוצאין בו דאי ששקלת חדא לא הוי כשיעורו ולא ניכר לקיחתו, ואי שקלת שנים או שלשה, ולקחתם פרי כתיב פרי אחד במשמע ולא שנים: (ר) ואם תאמר אם כן היה לו לכתוב כף (נחלת יעקב), ויש לומר דכפת היינו בד אחת ובה עלין הרבה אבל אי כתיב כף לא משמע אלא עלה אחת: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ולקחתם לכם. אנחנו נאמין בדברי המעתיקים כי לא יכחישו הכתוב אף על פי שמצאנו ויקחו להם איש שה לבית אבות. גם הם העתיקו כי פרי עץ הדר הוא אתרוג ובאמת כי אין פרי עץ יותר הדר ממנו ודרשו בו הדר באילנו בדרך אסמכתא כאשר פירשתי בפסוק לעם נכרי והצדוקים אמרו כי מאלה תעשו סוכות והביאו ראיה מספר עזרא ואלה עורי לב הלא יראו כי אין בספר עזרא ערבי נחל ולא פרי עץ כלל רק עלי חמשה מינים ואין זכר לעלי הדס ועלי עץ עבות טענה על קדמונינו וכן מין הדם אין אילנו גבוה והנה הם שני מינים גבוה ונמוך והגולה מארץ קדר לארץ אדום אם יש לו עינים ידע סוד המצוה זאת: (אבן עזרא)
הרמב"ן פרי עץ הדר. שטעם עצו ופריו שוה הדר הדר באילנו משנה לשנה וזה אתרוג לשון רש"י והן אסמכתות שעשו רבותינו (ת"כ כאן סוכה לה) לקבלתם ור"א כתב והאמת אמרו כי אין פרי עץ יותר הדר ממנו ודרשו בו "הדר באילנו" אסמכתא והנכון בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג נקרא שמו בלשון הקודש הדר כי פירוש אתרוג חמדה כדמתרגמינן נחמד למראה (בראשית ב ט) דמרגג למיחזי לא תחמוד (דברים ה יח) לא תרוג ואמרינן מכל שפר ארג נכסין ולשון חמדה והדר שוים בטעם ונקרא העץ והפרי בשם אחד כי כן המנהג ברוב הפירות תאנה אגוז רמון זית וזולתם וכן זה שם העץ והפרי שניהם בארמית אתרוג ובלשון הקודש הדר ופשוטו של מקרא יאמר שנקח לנו פרי עץ הדר ונקח כפות תמרים וענף אחד מעץ עבות וענף אחד מערבי נחל והנה הם אחד מכל מין כי כפות תמרים מחובר אל ולקחתם לכם שהם הרבים כי הלכה היא כרבי עקיבא שאומר (סוכה לד) כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת ולכך תרגם אונקלוס בכולן בלשון רבים מחובר אל "ולקחתם לכם" שהם הרבים ובטעם המצוה הזאת אמרו (תענית ב) על דרך האגדות שהמינין הללו באין לרצות על המים ועל דרך האמת "פרי עץ הדר" הוא הפרי שבו רוב התאוה ובו חטא אדם הראשון שנאמר (בראשית ג ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל והנה החטא בו לבדו ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים ו"כפות תמרים" הוא הראש הקו אמצעי כפול וגבוה על כולם "וענף עץ עבות" רמז לשלש ספירות בבד אחד כענין שנאמר מידי אביר יעקב (שם מט כד) "וערבי נחל" כענין שנאמר (תהלים סח ה) סולו לרוכב בערבות כי יתערבו מדת הדין במדת הרחמים מכאן תבין ותדע שאין האתרוג עמהם באגודה והוא מעכב בהם כי הוא כנגד העצרת שהוא רגל בפני עצמו ותשלומין דראשון והנה הם אחד בכח ולא בפועל וכבר פירשתי (פסוק לו) טעם זה והנה טעם כל הפרשה תחוגו את חג השם הגדול שבעת ימים שבמעשה בראשית ותסמכו להם השמיני עצרת כענין שנאמר למנצח על השמינית (תהלים ו א) וגם באותן השבעה תקחו בהם פרי עץ הדר והלולב באגודה ולכך הקדים האתרוג אבל בשמיני אינו צריך כי הוא עצמו הדר וזה טעם וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שתחוגו שבעת הימים עם השנה ענין סבוב והקפה מלשון וחוג שמים (איוב כב יד) ובמחוגה יתארהו (ישעיהו מד יג) וכן המון חוגג (תהלים מב ה) וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה אמרו בויקרא רבה (ל ט) פרי עץ הדר זה הקב"ה שנאמר (תהלים צו ו) הוד והדר לפניו כפות תמרים זה הקב"ה שנאמר (שם צב יג) צדיק כתמר יפרח וענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר (זכריה א ח) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה וערבי נחל זה הקב"ה שנאמר (תהלים סח ה) סולו לרוכב בערבות ובמדרשו של רבי נחוניה בן הקנה מאי פרי עץ הדר כדמתרגמינן פירי אילנא אתרוגין ולולבין ומאי הדר היינו הדר הכל והיינו הדר שיר השירים דכתיב בהו (ו י) מי זאת הנשקפה כמו שחר וגו' ולמה נקרא שמו הדר אל תקרי הדר אלא הדר זה אתרוג שהוא נפרד מאגד הלולב ואין מצות לולב קיימת אלא בו והוא אגוד עם הכל שעם כל אחד הוא ועם כולם יחד הוא ומאי לולב כנגד חוט השדרה וענף עץ עבות שענפיו חופין את רובו משל לאדם שבזרועותיו יגן על ראשו ענף לשמאל עבות לימין נמצא עץ באמצע ולמה נאמר בו "עץ" שהוא שורש האילן ומאי ערבי נחל על שם המקום שהם קבועים בו ששמו נחל דכתיב (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים וגו' ומאי ניהו ים הוי אומר זה אתרוג ומנא לן דכל מדה ומדה מכל אלו השבעה איקרי נחל שנאמר (במדבר כא יט) וממתנה נחליאל אל תקרי נחליאל אלא נחלי אל וכו' והמדרש הזה על דעת שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד והיא הלכה לדברי הגאונים והראשונים כולם (הרמב"ן)
בעל הטורים פרי עץ הדר כפת תמרים. פרי עץ הדר בגי' אתרוגים: עבת. חסר ו' בשביל ששה דברים שפוסלים בו ואלו הן יבש גזול אשירה עיר הנדחת נקטם ראשו ושל ע''ג: כפות תמרים. היינו לולב. לולב בגי' חיים לכך יבש פסול. עץ חיים. היינו לולב שעולה כמנין חיים וכן תודיעני אורח חיים: (בעל הטורים)
כלי יקר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר. ארז"ל (ויק"ר ל.ז) שנקרא ראשון לחשבון עונות, משל למדינה שחייבת מס למלך כו' כך בערב ר"ה יצאו הגדולים לקראתו כו', ובעשרת ימי תשובה הבינונים, וביו"כ הכל יוצאין כו'. ויש להתבונן למה קראו יום ראשון לחשבון עונות כשצוה על ארבע מינים אלו ולמה לא קראו ראשון לחשבון עונות כשצוה על הסוכה והחג, ומה ראה בעל מדרש זה על ככה לעשות ג' חלוקות כנגד ג' כיתות, ומה היה חסר אם היה אומר שלכך נקרא יום ראשון לפי שביו"כ נמחל הכל ובין יו"כ לסוכות אין עושין עונות על כן נקרא יום ראשון לחשבון עונות.
ונראה שבעל מדרש זה רצה לתרץ ב' קושיות, הן קושית וכי ראשון הוא, הן קושית לכם. ולא רצה לפרש לכם משלכם להוציא הגזול, כי הוא סובר שאין זה משמעות לכם כי מכם ובכם הם שני הפכים כך משלכם הוא מכם, ולכם היינו בכם. אלא ודאי שד' מינים אלו הם כנגד ד' כיתות מישראל. פרי עץ הדר. שיש בו טעם וריח כנגד בעלי תורה ומצוה והם הצדיקים גמורים, וערבי נחל. שאין בהם לא טעם ולא ריח כנגד הכיתות שאין בהם לא תורה ולא מצוה והם הרשעים גמורים, וכפות תמרים. שיש בו אוכל בלא ריח, וענף עץ אבות, שיש בו ריח בלא אוכל, שניהם כנגד הבינונים שיש בהם או תורה בלא מצוה או מצוה בלא תורה, וע"כ נאמר ולקחתם לכם. היינו לכם ממש, כמו שמצינו בכם ג' כיתות אלו כך תקחו ארבע מינים המתיחסים לג' כיתות אלו, ואצל חלוקה זו הודיע לנו הכתוב שיום זה ראשון לחשבון עונות, וא"כ קשה לו מה ענין זה לזה אלא ודאי שהא בהא תליא לפי שיש בכם ג' כיתות אלו והם מתכפרים אחת אחת על ידי זה נעשה יום זה ראשון לחשבון, ואם היה דעת המקרא לתלות כל הכפרה ביו"כ לבד למאי נפקא מינה הודיע לנו בפעם זה שישראל חלוקים לג' כיתות, אלא ודאי כוונתו לומר שאין יו"כ מכפר לכולם בבת אחת כי אם מעט מעט הקב"ה מעביר ראשון ראשון כסדר שנזכרו אצל ארבע מינים אלו, כי מתחילה הוא מוותר עון הכיתות שנמשלו לפרי עץ הדר. והם הגדולים שיצאו מתחילה לקראתו ית' בערב ר"ה, ואח"כ מוותר השליש בעבור הבינונים שיצאו לקראתו בי' ימי תשובה שנמשלו לכפות תמרים, וענף עץ עבות ואח"כ ביו"כ מוותר לכולם אפילו לרשעים שנמשלו לערבי נחל כי אז כולם יצאו לקראתו ומתענין. ועל כן לא היה הכ"ג רשאי לבא ביו"כ אל הקודש כי אם בענן הקטורת כי בו מעורב החלבנה עם סממני הקטורת לצרף כל פושעי ישראל ולעשותם אגודה אחת עם הטובים כדי שיכפרו אלו על אלו, כדרך שאמרו במדרש בארבע מינים אלו, לאבדם אי אפשר אלא יעשו אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו ואם חסר אחת מן הכיתות הללו אין לכ"ג מבוא לבוא אל הקודש, וזה פירוש יקר מאד.
ויכלול עוד באגודה זו ענין התשובה, כי ידוע שבכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים אבל תשובת היחיד אין הקב"ה מקבל כי אם בי' ימי תשובה כמו שלמדו (ר"ה יח.) מן פסוק דרשו ה' בהמצאו. (ישעיה נה.ו) וע"כ רצה הכתוב ליתן טוב טעם ודעת למה צריכין להיות אגודה אחת ביום זה יותר מבימים הקודמים על כן בא כמתרץ ואמר לפי שהוא ראשון לחשבון עונות, לומר לך כי בודאי היה מן הראוי לעשותם אגודה אחת בהתחלת השנה כדי שיהיו כך בכל ימות השנה לעשות להם הכנה אל התשובה של כל ימות השנה באם יחטאו ואז יהיו השבים רבים ותהיה תשובתם מרוצה בכל ימות השנה, אך מן ר"ה עד יו"כ אין צורך כל כך לעשותם אגודה אחת שהרי באותן הימים אפילו תשובת היחיד מקובלת, ומן יו"כ ועד סוכות עוסקין במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות כי מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא מכל חטא וגם בזמן זה אין צורך כל כך לתשובת הרבים, אך ביום ראשון של חג שהוא ראשון לחשבון עונות על כן צריכין לעשות בעצם היום הזה הכנה אל תשובת הרבים והוא כשיהיו כל ארבע כיתות הללו באגודה אחת ויכפרו אלו על אלו ואז תשובתם רצויה בכל ימות השנה. ובזה הותרו גם כן כל הספיקות בדרך נכון וברור.
ושמחתם לפני ה' אלהיכם. אין שמחתם לפני ה' כי אם בזמן שהם באגודה אחת ובפרט שהשמחה דווקא בחג זה לפי שהוא זמן אסיפה אשר מדרך העולם לשמוח בה ביותר, על כן הזהירם שתהיה השמחה לפני ה' דווקא לא כשמחת הרקים אשר כל מזימותם הרוג בקר ושחוט צאן. (ישעיה כב.יג) השותים במזרקי יין, ומרבים מחלוקת בישראל ובשמחה זו החריבו ב' בתי מקדשים וגלו בראש גולים כמ"ש (ישעיה נה.יב) כי בשמחה תצאו. כארז"ל (קידושין פא.) סקבא דשתא ריגלא, כי בעבור שהיו שמחים שלא לשם שמים סבבו כל חלי וכל מכה כמעשה האתרוג שזרקו בינאי המלך (עיין סוכה מח:) ועל שמחה זו אמר מה זו עשה, הלא על ידה תצאו בראש גולים. אמנם בשלום. כשיהיו באגודה אחת ושלום ביניהם תובלון. אל הארץ, ההרים והגבעות, המה ראשי המעלה אשר גובה להם ויראה להם (יחזקאל א.יח) יפצחו לפניכם רנה. כי יהיו קודמים לכל דבר שבקדושה כדינם ולא יהיו הנערים דוחפין את הזקנים כמעשה המרגלים. וכל עצי השדה ימחאו כף. המה כל ארבע כיתות הרמוזים בארבע מינים אלו הבאים מעצי השדה ימחאו כף לשמוח לפני ה' וכן במקום אחר (ויק"ר ל.ד) דרשו פסוק זה אז ירננו כל עצי יער. (תהלים צו.יב) על ד' מינים אלו ורמז במלת אז א' ז' שהלולב ניטל במקדש כל ז' ובגבולין יום א'.
(כלי יקר)
דעת זקנים ולקחתם לכם. אז"ל משלכם להוציא את השאול ואת הגזול שלא יהא סניגורו קטיגורו. משל למלך ששלח שלוחו לגבות בעיר מגבת שלו לאחר שגבה מצאו עירוני אחד קפחו ונטל את כליו וכל מה שבידו לימי' הוצרך העירוני הזה לדון לפני המלך ובא לשכור מי שילמד עליו זכות לפני המלך ומצאו אותו הגבאי אמר לו מה אתה עושה בכאן אמר לו יש לי דין לפני המלך ואני מבקש לשכור מי שידבר בשבילי אמר לו תן לי מה שגזלת ממני ואני אדבר בשבילך החזיר הכלי' לבד והלך לו למחר בא לדון לפני המלך שאלו יש לך אדם שילמד עליך זכות אמר לו הרי פלוני שילמד עלי זכות אמר לו מה זכות יש לך ללמד על זה אמר להם אני אומר לכם מה עשה לי חבירי זה כשהלכתי לגבות מגבת המלך מעיר פלוני עמד עלי בדרך וקפחני ונטל כל אשר לי והכלי' הללו הם מקצת כלי' שהחזיר לי על מנת שאלמד עליו זכות התחילו הכל ואמרו אוי לו לזה שנעשה קטיגורו סניגורו. (ובמדרש איתא סניגורו קטיגורו): ביום הראשון. הלולב שאנו נוטלין ביום ראשון הוא סי' שזכינו בדין ביום הכיפורים וזש"ה אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ במי הכתוב מדבר בישראל ובאומות העולם שהקב"ה דן אותם ביום הכפורי' אלו ואלו נכנסין לדין ואין אנו יודעין מי הנוצחין אמר הקב"ה טלו לולביכם בידיכם והכל יודעי' שזכיתם בדין משל לשני בני אדם שנכנסו לדון לפני המלך ולא היו יודעין הבריות מי נצח אלא מי שהוא יוצא במקל לבן או תפוח בידו אז יודעין שהוא יצא זכאי מלפני המלך: פרי עץ הדר. ארבע' מינין הללו יש מהן שיש בו טעם וריח כמו אתרוג והוא כנגד הצדיקים שיש בהם ריח תורה וטעם של מעשי' טובי'. באילן שבו גדל הלולב יש בו טעם ולא ריח וכנגדו הבינוני' של ישראל שיש בהם טעם של מצות ואין בהם ריח תורה. ההדס יש בו ריח ולא טעם והוא כנגד אותם שיש בהם ריח תור' ואין בהם מצות. וערבה אין בה לא טעם ולא ריח וכנגדן עמי הארץ שאין בהם לא ריח תורה ולא טעם של מצות ואנו אוגדין הארבעה ביחד רמז שאין הקב"ה מתרצה לישראל עד שיהיו כולם לאגודה אחת שנא' הבונה בשמי' עליותיו ואגודתו על ארץ יסדה אימתי הקב"ה מתעלה בזמן שכלנו נעשים אגודה ונ"ל שלכך אנו אומרים בר"ה ויעשו כלם אגודה אחת. ד"א הלולב דומה לשדרה ההדס דומה לעין הערבה דומה לשפתים האתרוג דומה ללב ואין לך אבר אחד גדול מאלו ושקולין הן כנגד כל הגוף וזהו שאמר דוד כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך שיש לשבח להקב"ה בפה ובלב ובעין ובשדרה שהוא כל הגוף שתלוי בשדרה: (דעת זקנים)
רש"י האזרח. זה (ש) אזרח: בישראל. לרבות את הגרים (ת"כ פרק יז, ט.): (רש"י)
שפתי חכמים (ש) רוצה לומר ישראל מדכתיב האזרח בה"א הידיעה לומר המיומן שבאזרחים דהיינו ישראל ואם כן למה לי בישראל אלא לרבות את הגרים כישראל: (שפתי חכמים)
הרמב"ן אזרח. זה אזרח האזרח להוציא את הנשים שלא תלמוד מחמשה עשר של חג המצות לחייבן בסוכה כמצה בישראל לרבות הגרים לשון רש"י ובת"כ (פרק יז ט) אזרח זה אזרח האזרח להוציא את הנשים כל האזרח לרבות את הגרים ועבדים משוחררים ופשוטו של מקרא על דרך הקבלה מפני שאמר הכתוב (במדבר ט יד) (תורה) חוקה אחת יהיה לכם ו לגר ולאזרח הארץ ואמר (שם טו טו) ככם כגר יהיה לפני ה' לא יצטרך להשיב ולהזכיר בכל מקום כל האזרח והגר ואמר כל האזרח בישראל כלומר כל אשר הוא מישראל מגדולם ועד קטנם שלא יהיה די באחד מבני הבית לדור בסוכה והשאר ישבו בבתים אבל כולם ישבו בסכות ויתכן שיאמר כל אשר כאזרח רענן בביתו להוציא מפרשי ימים והולכי על דרך (הרמב"ן)
בעל הטורים בסכות תשבו שבעת ימים. כנגד ז' ענני כבוד וכנגד שבעת הימים שישראל יושבין בסוכות זוכין לז' חופות ואלו הן. ענן. עשן. נוגה. אש. להבה. כבוד שכינה. וסכת לויתן. וצוה לעשות סוכות בתחלת החורף שאם היו עושים אותן בקיץ לא הי' ניכר אלא היה נראה שעושין אותו לצל: (בעל הטורים)
כלי יקר כל האזרח בישראל ישבו בסכות. נקט דווקא אזרח שהוא לשון תושב, לפי שבזמן אסיפת התבואה מן השדה כל אחד רוצה לילך מן השדה לתוך ביתו לישב בו ישיבה של קבע, וחששה התורה אולי על ידי ישיבת קבע ירום לבבו כי מצאה ידו כביר וישמן ויבעט על כן נאמר כל האזרח. הרוצה להיות כתושב בעה"ז ולא כגר אליו צוה ה' לצאת מדירת קבע לדירת ארעי כדי שיכיר בפחיתות ערכו שאינו בעה"ז כי אם גר ולא תושב כמדייר בי דיירי ועל ידי זה לא יבטח בצל קורתו כי אם בצל שדי יתלונן, כמו שעשו ישראל בצאתם ממצרים שלא ישבו בבתים ספונין וחשובים כי אם בהיקף ז' עננים אשר כבוד ה' היה בתוכם וזהו בצל שדי ולא בצל קורות בתיהם ארזים. וז"ש כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו'. כי אין לומר שמדבר בסתם סכות של הולכי דרכים דאם כן הוה ליה לומר כי בסכות ישבו בני ישראל מהו הושבתי משמע שהקב"ה בעצמו ובכבודו הושיבם בסוכות ואין זה כי אם היקף ז' עננים אשר פרש ה' ענן למסך עליהם כי על כן באו בצל שדי יתברך. (כלי יקר)
רש"י כי בסכות הושבתי. ענני כבוד (סוכה יא:): (רש"י)
אבן עזרא כי בסכות. שהיו עושים אחר שעברו ים סוף סוכות ואף כי במדבר סיני שעמדו שם קרוב משנה וכן מנהג כל המחנות והנה גם זה המועד זכר ליציאת מצרים ואם ישאל שואל למה בתשרי זאת המצוה יש להשיב כי ענן ה' היה על המחנה יומם והשמש לא יכם ומימות תשרי החלו לעשות סוכות בעבור הקור: (אבן עזרא)
הרמב"ן כי בסכות הושבתי את בני ישראל. ענני כבוד לשון רש"י והוא הנכון בעיני על דרך הפשט כי צוה שידעו הדורות את כל מעשי ה' הגדול אשר עשה עמהם להפליא ששכן אותם בענני כבודו כסוכה כענין שנאמר (ישעיה ד ה ו) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה וסוכה תהיה לצל יומם מחרב וגו' ומפני שכבר פירש שענן ה' עליהם יומם ועמוד האש בלילה אמר סתם כי בסכות הושבתי שעשיתי להם ענני כבודי סכות להגן עליהם והנה צוה בתחילת ימות החמה בזכרון יציאת מצרים בחדשו ובמועדו וצוה בזכרון הנס הקיים הנעשה להם כל ימי עמידתם במדבר בתחלת ימות הגשמים ועל דעת האומר סכות ממש עשו להם (סוכה יא) החלו לעשותן בתחילת החרף מפני הקור כמנהג המחנות ולכן צוה בהן בזמן הזה והזכרון שידעו ויזכרו שהיו במדבר לא באו בבית ועיר מושב לא מצאו ארבעים שנה והשם היה עמהם לא חסרו דבר (הרמב"ן)
בעל הטורים למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי. תגין על כ''ף דבסכות דעד כ' אמה אדם יודע שיושב בצל סוכה: (בעל הטורים)
ספורנו אני ה' אלהיכם. באר שכל אלה לתכלית נאות לנו מכוון מאתו יתברך כי הוא אלוהינו לא יגרע ממנו עיניו: (ספורנו)
אבן עזרא אל בני ישראל. ולא כל בני ישראל כי לא יוכל לדבר עם כולם וכן כתוב דבר אל בני ישראל ואין טענה מפסוק אל כל עדת בני ישראל כי כל ישראל לא יקרא עדה: (אבן עזרא)
הרמב"ן וטעם וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. כי הפרשיות של מעלה אזהרות באהרן ובניו ומשה ידבר בהן אל אהרן ואל בניו ופעמים יזכיר אחריהם גם בני ישראל כמו שאמר בסוף פרשת מומין (לעיל כא כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל כי אע"פ שלא נצטוה אלא דבר אל אהרן איש מזרעך (שם פסוק יז) רצה להזהיר ב"ד של ישראל על כך ואולי הטעם מפני שאדם מכסה על מומיו ואין הכהן חפץ בו להפסל מן העבודה כי בושת היא וכלימה לו ועל כן יזהיר ב"ד בענין זה אבל בכאן אמר שדבר את מועדי ה' אל בני ישראל לכולם כאחד לא ייחד בהם בני אהרן והטעם מפני שהאזהרה בכולם שוה כי עיקר הפרשיות לשבות בשבתות ובמועדים ולקרותם מקרא קדש ולא נזכר בהן מן הקרבנות לבד קרבן העומר (פסוקים יב יג) ושתי הלחם (פסוקים יח כ) שהם הגורמים ובפרשה עיקר הקרבנות של יום הכפורים אמר (לעיל טז ב) דבר אל אהרן אחיך ורבותינו דרשו בו (ת"כ פרק יז יב) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מלמד שהיה משה אומר להם לישראל הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג בלשון שהוא שומע בו בלשון ההוא אומר להם כל הפרשיות ואונקלוס גם הוא נתכוין לזה שאמר ומליל משה ית סדר מועדיא דה' ואלפינון והנראה כי דעתו לרמוז שלמדם סדר המועדות בתקוני העבור הנמסר לו על פה בסיני ונרמז ב"אשר תקראו אותם מקראי קודש" לעיל פסוק ד' והוא למדם על פה כל הסדר המקובל בסוד העבור (הרמב"ן)
אבן עזרא וטעם להזכיר פרשת שמן זית זך בעבור שהזכיר אשה כל מועד והוא צריך להזכיר הלחם והמנורה כנגד השלחן והוסיף בפרשה הזאת על המנורה הטהורה היא הידועה (עטו) [צ''ל זהב] כלה מעשה בצלאל ולא אחרת ואשר עשוה מברזל בשעת הצורך על פי הנביאים עשוה: (אבן עזרא)
רש"י צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות, ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן, לפרש צורך המנורה, וכן משמע ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך: שמן זית זך. שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות (דף פט.) ובת"כ (פרשתא יג, א.): תמיד. מלילה ללילה, כמו עולת תמיד, שאינה אלא מיום ליום: (רש"י)
הרמב"ן צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות ופרשת ואתה תצוה (שמות כז כ) לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה וכך משמעה ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך לשון רש"י ואיננו נכון בעיני שאין הפרשה ההיא סמוכה לפרשת המנורה וכבר נאמר (שם מ כה) ויעל הנרות לפני ה' כאשר צוה ה' את משה והנה המצוה והמעשה נזכרים ונעשים כבר אבל צורך הפרשה הזאת לשני דברים ששם צוה ויקחו אליך שמן זית זך מאת בני ישראל כלומר מאת כל איש אשר נמצא אתו שמן זית זך למאור עם שאר תרומת המשכן וכן עשו כמו שנאמר (שם לה כז כח) והנשיאים הביאו וגו' את הבושם ואת השמן למאור ואע"פ שאמר שם (שם כז כא) "חוקת עולם לדורותם" הוא על ההדלקה ועכשיו כלה השמן ההוא שהביאו הנשיאים נדבה וצוה שיקחו בני ישראל משל צבור לדורותם שמן זית זך כתית כשמן הראשון כטעם ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט ב) שיבקשו אותה ויביאוה הצבור ושם עוד לא אמר אלא יערוך אותו אהרן ובניו וגו' והיה במשמע על המנורה או בלא מנורה אם תשבר או תאבד כאשר היה בשובם מן הגולה ועכשיו אמר בפירוש (פסוק ד) על המנורה הטהורה שלא ידליקו אלא על מנורה הטהורה ומדרש רבותינו (ת"כ פרשה יג יב) על המנורה הטהורה על טהרה של מנורה שלא יסמכם בקסמים ובצרורות יערוך את הנרות לפני ה' שלא יתקן מבחוץ ויכניס תמיד אף בשבת תמיד אף בטומאה (הרמב"ן)
בעל הטורים ויקחו אליך שמן זית. סמיך שמן זית לסוכה לומר שגומרים ההלל כל שמונת ימי חנוכה כדרך שגומרין אותו כל שמונת ימי החג:: להעלות נר. ואח''כ כתיב נרות והיינו כב''ה שבליל ראשון מדליק נר אחד ומוסיף והולך: (בעל הטורים)
אור החיים צו את בני ישראל וגו'. צריך לדעת מה ענין מצות שמן והדלקתו במקום זה, גם מצות מערכת השלחן מה ענינו לכאן, ומה גם שכבר נאמרו הדברים ככתבן במקומן במצות המשכן ומצותיו, ורש''י ז''ל פירש מה שפירש, ואין בדבריו דבר מספיק, ורמב''ן ז''ל כתב שכלה השמן וכו', ואין ראיה לדבריו, ואולי כי לצד שצוה מצות שבעיות פסח ז' ימים, חג הסוכות ז' ימים, שמחת המינים ז' ימים, גם ראש השנה ויום הכיפורים ישנם בבחינת השבע להיותם בחודש השביעי, לזה סמך לזה גם כן מצות המנורה שהיא בחינת שבע נרות, גם השלחן ישנו בסוד שבע דכתיב שש המערכת וגו' והשלחן הסדורות עליו שהוא סוד המתקבץ בו שש מעלות והיא משלמת שבע, ותמצא שצוה גם כן בפרשה זו מצות העומר שהוא שבע שבתות, גם מצות השבת, נמצאת אומר שכלל כל מצות השביעיות יחד לומר כי סודם ועיקרם אחד:
עוד אפשר שנתכוין בסמיכות פרשת מנורה לפרשת סוכה על דרך מה שאמרו ז''ל (תורת כהנים) בפסוק מחוץ לפרוכת העדות וז''ל וכי לאורה היה צריך והלא כל המ' שנה שהיו במדבר לא הלכו אלא לאורו, ופירשו התוספות (שבת כ''ב:) שלא היו הולכים לאור החמה אלא לאור השכינה שהיו רואים מה שבתוך התפוח וכו' אלא עדות לבאי עולם וכו' ע''כ, והוא מה שנתחכם ה' בסמיכות זה של מצות המנורה למצות סוכה כי בסוכות וגו' לומר כי ישראל לצד ענני כבוד לא היה להם אור השמש והליכתם היתה לאורו יתברך, אם כן מצות מנורה אינה אלא לפרוכת העדות עדות לבאי עולם וכו':
(אור החיים)
ספורנו צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן כו'. אחר שכלה השמן שהתנדבו במלאכת המשכן צוה שיביאו לדורות: (ספורנו)
רש"י לפרכת העדת. שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו (שבת כב. ת"כ שם ט.), על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מתחיל, ובה (ת) היה מסיים: יערוך אתו אהרן מערב עד בוקר. יערוך אותו, עריכה הראויה למדת כל הלילה (ת"כ שם יא.), ושיערו חכמים, חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הוקבעה להם: (רש"י)
שפתי חכמים (ת) רוצה לומר בתחלה בערב כשהדליק את הנרות הדליק נר המערבי בתחלה וכשבא להטיב את הנרות בשחרית היה מטיב כולן ועדיין נר מערבי דולק והוציא הפתילות הדולקות לחוץ ומטיב אבל נר זה לא היה מטיב עד הערב ונותן בו שמן כמו בשאר נרות, כן פירש רש"י בפרק במה מדליקין: (שפתי חכמים)
בעל הטורים מחוץ לפרכת העדות. וכן בואתה תצוה אשר על העדות וזהו שאמרו חז''ל שנר מערבי הוא עדות ששכינה בישראל: מחוץ לפרכת. הפסוק מתחיל במ''ם ומסיים במ''ם שההיכל הי' ארכו מ' אמה (וכן הפרוכת הי' מדתה מ''ם): יערוך אותו אהרן. ובואתה תצוה כתיב אהרן ובניו לפי שאחר שמתו נדב ואביהוא בהכנסם להיכל לא הניח אהרן לבניו ליכנס לבדם אלא היה נכנס עמהם ומ''מ היה פורש בשעת הקטרה: (בעל הטורים)
ספורנו יערוך אותו אהרן. אף על פי שהיתה הדלקת הנרות וכן קטרת התמיד כשרה בכהן הדיוט לדורות כפי מה שקבלו ז''ל מכל מקום נאמר בשניהם אהרן כי אמנם כל ימי המדבר היה ענין המשכן בכל יום כענינו לדורות ביום הכפורים שנאמר בו כי בענן אראה על הכפרת וזה כי בכל ימי המדבר נאמר כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו וכו' ולכן היה מן הראוי שיהיו מעשה הקטרת והדלקת הנרות בו הנעשים בפנים נעשים על ידי כהן גדול כמו שנעשים לדורות ביום הכפורים: (ספורנו)
אבן עזרא ולקחת סלת. בצווי וכך ואפית אותה ובאה זו המלה מלרע והיא זרה: (אבן עזרא)
בעל הטורים ואפית אותה. בגימ' כמין תבה פרוצה וגימ' ספינה רקדת. בלחם הפנים כ''ד עשרונים והם י''ב חלות כנגד י''ב מזלות שחוזרין חלילה בכ''ד שעות שביום והם שש שש מערכות כנגד ששת ימי בראשית שבהן נברא העולם שהכל מתקיים בזכות ישראל: (בעל הטורים)
ספורנו ולקחת סלת. גם זה נראה שנאמר אחר ששלמה קצבת לחם הפנים של נדבת המשכן המבוארת בספור ויביאו את המשכן אל משה: (ספורנו)
רש"י שש המערכת. שש חלות המערכה (א) האחת: השלחן הטהר. של זהב טהור. דבר אחר על טהרו של שלחן, (ב) שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל (ג) גבי השלחן (ת"כ פרק יח, ד.): (רש"י)
שפתי חכמים (א) והוא מקרא קצר וצריך להוסיף חלות אחר מלת שש להודיע אלו שש מה הן, והוסיף מלת אחת להודיע ששש חלות האחרות הן היו על המערכה השניה: (ב) ופירוש טהרו גבו ובלשון ישמעאל קורין הגב טהור בטי"ת רפויה הנקרא בלשונם ד"ט. הרא"ם: (ג) כלומר הסניפין היו למעלה על השלחן ולחם הפנים מונח עליהם והיו בין כל לחם ולחם כמו שמפורש בפרשת תרומה כדי שלא יכבד משא העליונים על התחתונים וישברו, אבל על השלחן לא היה קנה דהלחם התחתון שוכב על השלחן: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ב' מערכות. במספר השבטים כסוד האפוד והחשן או שני עשרונים כמספר המערכות: על השלחן הטהור. כנגד שלחנות אחרים שיש שם והוא לבדו מצופה זהב וזרו זהב והלבונה שהיתה עם הלחם הוא אשה לה' והלחם לכהן ויתכן שהזכיר זאת הפרשה בעבור שיש חיוב על ישראל לתת עולות המועד ושמן ולחם תמיד: (אבן עזרא)
רש"י ונתת על המערכת. על כל אחת משתי המערכות, היו שני בזיכי לבונה, מלא (ד) קומץ לכל אחת: והיתה. הלבונה הזאת: ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת, והיא לזכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה כקומץ, שהוא אזכרה למנחה: (רש"י)
שפתי חכמים (ד) פירוש דילפינן מגזירה שוה כתיב הכא מערכה וכתיב גבי לחם הפנים מערכת, מה מערכת האמורה גבי לחם הפנים שתים אף כאן היה שתים נותן שני בזיכי לבונה כלומר על כל מערכה היה נותן לבונה ולא על הלחם היו הבזיכים אלא אצל המערכה כדי שלא יבצעו הלחם מפני כובדן של בזיכין, ופירוש על המערכת אצל המערכה וסמוך לו כמו וסכות על הארון את הפרוכת: (שפתי חכמים)
רש"י והיתה. המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה, בכלל מנחה היא: ואכלהו. מוסב על הלחם, שהוא לשון זכר: (רש"י)
אבן עזרא לאהרן ולבניו. כל בני ביתו: (אבן עזרא)
הרמב"ן והיתה לאהרן ולבניו. המנחה הזאת שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא ואכלוהו מוסב על הלחם לשון רש"י ויתכן כי "והיתה" על כל אחת מן המערכות ועל דרך האמת והיתה לאהרן ולבניו ברית עולם כדרך בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב ה) (הרמב"ן)
רש"י ויצא בן אשה ישראלית. (ת"כ) מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו (ה) יצא, רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר, ביום השבת יערכנו, (ו) דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ומתניתא אמרה (ת"כ פרשתא יד, א.), מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב, ב.) כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף: בן איש מצרי. הוא המצרי (ז) שהרגו משה: בתוך בני ישראל. מלמד (ח) שנתגייר: וינצו במחנה. על עסקי המחנה: ואיש הישראלי. זה שכנגדו שמיחה בו (ט) מטע אהלו: (רש"י)
שפתי חכמים (ה) לפי שדרשינן סמיכות ולעיל כתיב חק עולם ויצא וגו' כלומר מעולמו יצא: (ו) כתב הרא"ם מהכא משמע דמעשה המקלל בשנה שניה היה שהרי לחם הפנים לא היה אלא לאחר שהוקם המשכן, וכן מעשה הדגלים לא היה אלא עד שנה שניה כדכתיב בפרשת במדבר, וקשה דהא פירש ויניחוהו במשמר ולא הניחו המקושש עמו כו' והמקושש בשנה ראשונה היה כדפירש וימצאו איש מקושש עצים בגנותן של ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה כו', אם כן מעשה דמקלל גם כן בשנה ראשונה היה. ותירץ אף על פי שמעשה לחם הפנים לא היה אלא בשנה שניה מכל מקום אפשר שצווי לחם הפנים היה בשנה ראשונה ובשעת הצווי כששמע אותו רשע מיד לגלג, עד כאן: (ז) לפי שפירש רש"י לעיל ויצא מחוייב עמד וגידף קשה היאך תליא זה בזה, אלא כך פירושו כשאמרו לו באותות לבית אבותם כתיב, אמר להן מי היה אבי, אמרו לו מצרי היה, אמר להו איזה מצרי, אמרו לו אותו מצרי שהרגו משה בשם המפורש מיד עמד וגידף: (ח) ואם תאמר והא בפרשת שמות כתיב וירא כי אין איש ופירש עתיד לצאת ממנו איש טוב, ויש לומר דלכך נקט רש"י עתיד לצאת רוצה לומר דבאותו זמן כבר נולד היה זה אבל אחר כך אין איש עתיד לצאת ממנו שהוא טוב והא דאמר שנתגייר והא נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר ומה צריך להתגייר. תירץ הרמב"ן שנכנס לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה והוא דבק באמו בתוך בני ישראל. והתוספות תירצו שקודם מתן תורה היה הולד הולך אחר אביו וכאשר נולד לא מלו אותו כי הוא מצרי וכאשר גדל נתגייר מדעתו: (ט) רוצה לומר שלא הניחו ליטע אהלו שם: (שפתי חכמים)
אבן עזרא ויצא בן אשה ישראלית. מאהלו כמו יצאו נצבים פתח אהליהם: בן איש מצרי. מתיהד: ואיש הישראלי. כמו לאיש העשיר את יום השביעי ולא נדע למה נסמכה זאת הפרשה אולי דבר המקלל דברים אשר לא כן בעבור הלחם והשמן והקרבנות: (אבן עזרא)
הרמב"ן ויצא בן אשה ישראלית. טעמו "ויצא בתוך בני ישראל" וכן ויצא בתוך העיר (אסתר ד א) כי יצא מביתו או ממקום מושבו אל העיר וכן זה יצא מאהלו או ממקומו ובא בתוך העם וינצו שם וטעם במחנה כי היתה המריבה במחנה ושמעו רבים ותפשו בו ויביאו אותו אל משה האהלה וטעם הזכיר זה בכאן כדברי האומר מפרשה של מעלה יצא (ויק"ר לב ג) כי חטא בשפתיו על אשי ה' והוכיחו האיש הישראלי וינצו שניהם ויחר אפו וקלל בנפשו וטעם בן הישראלית ואיש הישראלי להורות כי העו"ג הבא על בת ישראל הולד אינו ישראלי ואע"פ שפסקנו בגמרא (יבמות מה) דעו"ג הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש הרי אמרו (בכורות מז) מזהמין את הולד שהוא פגום לכהונה וכל שכן שאינו ישראלי בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ כי "לשמות מטות אבותם" כתוב בהן (במדבר כו נה) ומה שאמר בת"כ (פרשה יד א) בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר אינו שיצטרך בגירות אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה (כריתות ט) אבל נתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל וזה טעם "בתוך בני ישראל" שהיה עמהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי וכן מה שאמרו בת"כ (שם) אע"פ שלא היו ממזרים באותה שעה הוא היה כממזר כדברי יחיד היא שנויה והלכה הולד כשר והצרפתים אומרים כי טעם הגרות מפני שהיה קודם מתן תורה והיה משפטו לילך אחר הזכר ממה שאמרו (יבמות עח) באומות הלך אחר הזכר וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול ואין דעתי כך כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגוים לא יתחשבו וכמו שאמר בעשו (קידושין יח) ודילמא ישראל מומר שאני וק"ו הדבר אם לאחר מתן תורה שהכותי הבא על בת אברהם מחייבי לאוין ואין לו בה קידושין היא מקוה טהורה לאומות להכשיר את ולדה להיות כמוה לא כל שכן קודם התורה שתהא מטהרת ולדה להיות כמוה לחייבו במילה כזרעו של אברהם ויהיה מכלל בני ישראל (הרמב"ן)
בעל הטורים ויצא בן אשה ישראלית. סמך מקלל לב. ום השבת לו' שהמקלל ומקושש היו בזמן א' ולו' שהמחלל שבת ככופר בעיקר: וינצו. ב' וינצו במחנה וינצו שניהם בשדה רמז למ''ד שיצא חייב מבית דינו של משה על שרצה ליטע אהלו במחנה דן וזהו וינצו בשדה על עסקי שדה: (בעל הטורים)
אור החיים ויצא בן אשה וגו'. אמר ויצא על דרך אומרם ז''ל (תנחומא) בפסוק ויצא העגל הזה שיצא בלא כוונת הפועל, כמו כן כאן לא שנתכוונה האשה ישראלית למעשה הכיעור אלא בלא מתכוין לדבר איסור יצא הנגע, כאומרם ז''ל (שמו''ד פ''א) שהעמיד המצרי הבעל לעבודתו וחזר לבית ועשה מעשה והאשה חשבה כי בעלה היה ויצא נגע זה, ולזה תמצא שהכתוב משוה זכרון האשה לזכרון האיש הישראלי דכתיב האשה הישראלית ואיש הישראלי כי נקיה האשה מעון ושוה לאיש הישראלי המוזכר לפנינו שאין בו דופי, ואומרו בתוך בני ישראל לומר שלא היה בתוכם ממזר כיוצא בו:
עוד ירצה שלא נתנו לו מושב בתוכם שבמקום שהיה רוצה לטעת אהלו היה אומר לו אינך משלנו, ורז''ל (תורת כהנים) אמרו שבא לומר הכתוב שנתגייר ואלו ואלו דברי אלהים חיים:
ואיש הישראלי. טעם שלא הוזכר שמו, אולי שלא רצה להזכירו משום שעל ידו היה הדבר שנקב בן הישראלית את השם ומגלגלין וכו', ואין הקדוש ברוך הוא חפץ לגנות אדם, ומה גם בתורה שנשאר הרושם לעולם ועד:
עוד נתכוין הכתוב לומר שמריבה אשר נצו עליה היא על הפרש הנרשם שזה הוא בן ישראלית וזה בן ישראלי וכאן כלל כל מה שאמרו ז''ל (ויק''ר פל''ב) למ''ד על דבר יוחסין ולמ''ד וכו', ולא חש הכתוב להאריך לשון ולומר גם כן שמו כי אין צורך בדבר:
(אור החיים)
ספורנו והוא בן איש מצרי. ובכן העיז פניו לברך את השם דישראל לא פקירי כולי האי: (ספורנו)
כלי יקר ויצא בן אשה ישראלית וגו'. לא פרט הכתוב שם של אחד מהם להורות שהיו שניהם פגומים, כי כל היוצא לריב מהר ודאי הוא פגום ואינו מן האנשים הנודעים בשמם לשם ולתהלה, אלא מן הפחותים אנשי בליעל גם בני בלי שם ולא היה בהם כי אם שם היחוס של אבותם שזה היה בן ישראלית וזה איש ישראלי, וע"כ נאמר וינצו במחנה כי שניהם היו בעלי מצה ומריבה ונתגלגל חובה על ידי חייב כי ע"י שזה הישראלי נכנס עמו במריבה גרם לו לגדף השם הנכבד. וקצת ראיה לזה ממה שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש יקלל אלהיו וגו'. ואיך הכניס בדבור זה מאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם. וכן פסוק ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו'. ועוד שפסוק זה כולו מיותר שהרי נאמר אח"כ בפירוש שבר תחת שבר וגו'.
אלא שכל זה מדבר בגנות המצה והמריבה, שאין שלום יוצא מתוך מריבה ועל ידי המריבה יבא שיכה נפש אדם או בהמה ויזיקו או בגופו או בממונו, ולפי שארז"ל (קידושין ע.) כל הפוסל במומו פוסל, לכך נאמר ואיש כי יתן מום בעמיתו. להטיל מום בקדושים, כאשר עשה בעקימת שפתיו דהוי מעשה כן יעשה לו כי יאמרו לו שפוסלו במומו, ולמטה מדבר במום ממש ע"כ אמר כן ינתן בו. וכן זה בן ישראלית, וזה איש הישראלי, כי כל אחד פוסל חבירו במום כי שניהם לא היו אנשי שם ולא נודעו כי אם מצד אבותם.
ומ"ש ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה בשם המפורש ועל כן כל הימים היה מגדף בתוך לבו ולא נודע בחוץ הדבר, וכל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי (אבות ד.ה) על כן סבב השם שיצא מאהלו בתוך בני ישראל כדי שתגלה רעתו בקהל כי כך המדה בחילול השם. ויכול להיות שלכך נאמר ויצא כי במשה נאמר ויצא משה אל אחיו (שמות ב.יא) גם אני אצא לגדף, במשה נאמר (שם ב.יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש ועשה בצנעה, אני אצא בתוך בני ישראל לעשות ברבים.
(כלי יקר)
דעת זקנים והוא בן איש מצרי. הוא גרם לו שברך את השם שדרכן של מצריים לבזות את השם כמו שאמר פרעה לא ידעתי את ה': וינצו במחנה. אמר לו חבירו אביך המצרי משה הרגו אמר לו במה אמר לו בשם המפורש כדפרשינן מיד ויקוב את השם ויקלל: (דעת זקנים)
רש"י ויקב. כתרגומו, ופריש שנקב שם המיוחד וגדף (סנהדרין נו.), והוא שם המפורש ששמע מסיני: ושם אמו שלומית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו לומר, שהיא לבדה היתה זונה: שלמית. דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל: בת דברי. דברנית היתה, מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה: למטה דן. מגיד שהרשע גורם גנאי לו, גנאי לאביו, גנאי לשבטו, כיוצא בו אהליאב בן אחיסמך למטה דן (שמות לא, ו.), שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו: (רש"י)
אבן עזרא ויקב. יש אומרים שפירושו ויפרש כמו אשר פי ה' יקבנו אשר נקבו בשמות ויש אומרים שהוא כמו מה אקוב והראשון קרוב לפי דעתי: (אבן עזרא)
בעל הטורים ויקוב. ב' במס' מתרי לישני ויקוב את השם ויקוב חור בדלתו והיינו דאיתא בסנהדרין אימא דברזיה מברז מלמד ששתים רעות עשה: ויקלל. ד' במס' ויקוב ויקלל ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו הלוך ויקלל ויקלל הפלשתי את דוד ויקלל את יומו באיוב דאיתקש קללת נשיא לקללת השם כדכתיב אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור ע''כ נהרג שמעי והפלשתי אבל איוב שלא רצה לקלל כדכתיב כאחת הנבלות תדברי ולא קלל רק את יומו ע''כ ויוסף ה' לאיוב למשנה: (בעל הטורים)
אור החיים ושם אמו. צריך לדעת למה לא הזכיר שמה בתחלה כשהזכירו עד הבאתו אל משה, ויש לומר בב' דרכים, האחד לשבח על זה הדרך ויביאו אותו אל משה ושם אמו וגו', פירוש גם היא מכלל המביאים והאחד לגנאי ויביאו אותו אל משה ועל ידי הבאה זו נתחייבה שהכתוב יפרסם אותה שאמו היא שלומית, וממוצא דבר אתה יודע כי נכמרו רחמיה על בנה וכתיב (משלי י''ב) ורחמי רשעים אכזרי, לזה גילה אותה הכתוב כי זאת האשה וזה בנה, גם הזכיר שבטה להטעם עצמו שכתבתי כי מן הסתם השבט ירחם ויעמוד לעזר הקרובים, ולזה אמרו במדרש (ויק''ר פל''ב) גנאי לו גנאי לשבטו וכו': (אור החיים)
דעת זקנים למטה דן. הוא גרם לו המריבה כדאמרינן בפ"ק דפסחים ההוא דהוה אמר דונו דינא אמר שמא משבט דן קא אתי: (דעת זקנים)
רש"י וינחהו. לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד, ויודעים היו (י) שהמקושש במיתה, (סנהדרין עח:) שנאמר מחלליה מות יומת (שמות שם יד.), אבל לא פורש להם (כ) באיזו מיתה, לכך נאמר כי לא פורש מה יעשה לו (במדבר טו, לד.), אבל במקלל הוא אומר, לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו: (רש"י)
שפתי חכמים (י) זה טעם הוא אדלעיל למה לא הניחום ביחד ומפרש לפי שיודעין שזה במיתה אבל מקלל לא היו יודעין שהוא במיתה ושמא לא יהיה במיתה ויצטער זה שסבר הואיל ויושבין יחד ימיתוהו: (כ) ואם תאמר כיון שהיו יודעין שהמחלל שבת במיתה למה לא דנוהו בחנק דהא כל סתם מיתה שבתורה היא חנק. יש לומר שסבורין שהמחלל שבת כאלו עובד עבודת אלילים וכופר בהקדוש ברוך הוא כיון שאין מאמין ששבת הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית אין מאמין שהקדוש ברוך הוא ברא העולם וכאלו מאמין בעבודת אלילים, ושמא כמו שעבודת אלילים בסקילה כך מחלל שבת בסקילה או שמא חנק לכך היו מסופקים: (שפתי חכמים)
אבן עזרא במשמר. במקום ידוע במחנה: (אבן עזרא)
בעל הטורים וינחוהו. ב' במסורה הכא ויניחוהו במשמר ויניחוהו מחוץ לעיר גבי לוט ויניחוהו מחוץ לעיר למה וינחוהו במשמר כדי לשמרו: (בעל הטורים)
דעת זקנים לפרוש להם על פי ה'. לפרוש משמע לפרש הכל שלא היו יודעין אם היה חייב סקילה מק"ו דמקלל אביו ואמו דכתיב בהו אביו ואמו קלל דמיו בו או שמא אינו דין שיהא נדון במיתת ב"ד כדי שלא יהא לו כפרה לפי שענשו גדול כדאמרינן גבי מעביר בנו ובתו באש איש כי יתן מזרעו ודרשינן מזרעו ולא כל זרעו מכאן אמרו המעביר כל זרעו פטור והאי פטור לאו פטור ממש קאמר דא"כ מצינו חוטא נשכר אלא ר"ל פוטרין אותו ממית' ב"ד כדי שלא יתכפר בכך לכך הוצרך לומר לפרוש להם על פי ה' אבל במקושש שידעו בודאי שהוא חייב מיתה שנאמר מחלליה מות יומת אך לא ידעו באי זו מיתה הוא נהרג אם בחנק משום דכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק או דילפינן חלול מע"ז לכך לא נאמר בו לפרוש אלא כי לא פורש מה יעשה לו. וקשה כאן ולשם לרבי יהודה דאמר שאינו נהרג עד שיודיעוהו באי זו מיתה נהרג א"כ איך נתחייבו אלו ושמא התרו בהן בכל ארבע מיתות ב"ד והתירו עצמן למיתות כלן ומיהו קשיא למ"ד התראת ספק לא שמה התראה שהרי בכל מיתה ומיתה הויא לה התראת ספק ודוחק הוא שיהו בהם כל כך עדים שהתרו להם מכלם ביחד ושמא אפשר להיות כן מדכתיב כאן וסמכו השומעי' ולא כתיב העדים וכן במקושש כתיב ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש משמע שהרבה היו שם. ועוד י"ל חברים היו וס"ל דחבר אין צריך התראה. תן לחכם ויחכם עוד: (דעת זקנים)
רש"י השמעים. אלו העדים: כל. להביא את הדיינים: את ידיהם. אומרים לו דמך בראשך, ואין אנו נענשים במיתתך, (ל) שאתה גרמת לך: כל העדה. במעמד כל העדה (ת"כ פרק יט, ג.), (מכאן), ששלוחו של אדם כמותו: (רש"י)
שפתי חכמים (ל) יש מפרשים אין אנו נענשין לפי שהעדים צריכים להעיד כמו ששמעו מפי המגדף אבל אין לשון רש"י משמע כן: (שפתי חכמים)
אבן עזרא וסמכו כל השומעים. בעבור כי על פי עדותם יסקל: (אבן עזרא)
דעת זקנים וסמכו כל השומעים. איתא בת"כ מה נשתנה מיתה זו שהיא בסמיכה אלא לפי שבשעת גמר דין צריכין העדים לומר בפי' כמו ששמעו מפי המברך לפיכך סומכין ידיהם עליו לומר העון הזה שאתה גורם לנו עליך יהיה: (דעת זקנים)
ספורנו כי יקלל אלהיו. ויעבור על לאו אלהים לא תקלל: ונשא חטאו. ישא העונש הראוי לו כפי המקלל והמקולל בפרט כשלא קלל בשם או שגדף ובזה בלבד כתרגומו דיינין לא תקיל: (ספורנו)
דעת זקנים איש איש כי יקלל אלהיו. אפילו המקלל הנשיא ונשא חטאו במלקות שנאמר אלהים לא תקלל וגו' ונוקב שם ה' מות יומת מברך את ה' כמו מה אקב לא קבה אל אותו יומת שפשט ידו בעיקר: (דעת זקנים)
רש"י ונקב שם. אינו חייב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכינוי: ונקב. לשון קללה, כמו מה אקב (במדבר כג, ח.): (רש"י)
אבן עזרא כל העדה. הם גדולי הארץ שהם גדולי ישראל ויש אומרים כי יקלל אלהיו בסתר והנכון שמלת אלהים שם התאר והמלאכים יקראו אלהים וכן הדיינים ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל אך אם יפרש השם הנכבד שאינו שם התאר ולא יתערב עם שם כי הוא לבדו והנה הטעם בעת שיקלל אם יפרש השם יומת בנקבו שם כאשר עשה בן המצרי ולמען כבוד השם לא נזכר. ואמר כגר כאזרח. יומת. ויתכן שהכו אלה הנצים זה את זה על כן נכתבה זאת הפרשה וכבר הזכירה רק הוסיף כגר כאזרח יהיה והחל כי יכה כל נפש אדם בזדון ולא במלחמה מגר או אזרח: (אבן עזרא)
בעל הטורים בנקבו שם. וסמיך ליה ואיש כי יכה רמז למה שאמרו יכה יוסי את יוסי. ד''א בנקבו שם וסמיך איש כי יכה לומר כל הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה: סמך מקלל לפרשת בהר סיני לומר שהמקלל קלל השם ששמע בסיני. ועוד כאשר צוה ה' את משה וסמיך ליה בהר סיני לומר כאשר צוה למשה בסיני סקל יסקל או ירה יירה כן יעשה לו: (בעל הטורים)
ספורנו ונוקב שם ה' מות יומת. אבל נוקב שם ה' לא יהיה ענשו כעונש קללת שאר אלהים ולא ממין אותו העונש גם עם רבוי מנינו אבל הוא במיתה: כגר כאזרח. ואין זה העונש לזה המברך עתה מפני היותו גר כי בזה גם האזרח היה שוה לו בנקבו שם: (ספורנו)
רש"י ואיש כי יכה. לפי שנאמר מכה איש וגו' (שמות כא, יב.), אין לי אלא שהרג את האיש, אשה וקטן מנין, תלמוד לומר כל נפש אדם: (רש"י)
ספורנו ואיש כי יכה כל נפש אדם. בהיות קללת אלהים אצל קצת האומות דבר נקל מאד כאמרו והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו וכאמרם ז''ל (סנהדרין ס. א.) השומע אזכרה מפי גוי אינו חייב לקרוע שאם אין אתה אומר כן נתמלא כל הבגד כולו קרעים ועם זה נראה שיהיה דבור המקלל בזה דבור בטל בהיות כל קללה נמנעת במציאות האל יתברך באר הטעם ואמר כי אמנם הפועל הרע כאשר יהיה נעשה בנושאים מתחלפים אף על פי שהוא פועל אחד בעצמו יתחלף ענשו כפי חלוף אותם הנושאים עד שיהיה העונש בהיות החטא באיזה נושא עונש בגוף או עונש מיתה וכאשר יהיה בנושא אחר למטה ממנו יהיה העונש ממון. ועל זה נתן שלשה ראיות אחד בהורג שההורג נפש אדם חייב מיתה וההורג בהמת חבירו חייב ממון בלבד. שנית בחובל שהחובל אדם היה ראוי ליענש בגוף לולי חסרון יכולתנו לצמצם כמו שקבלו רכותינו ז''ל (קמא פרק החובל) והוצרך לענשו ממון ועם כל זה הנה הממון רב שחייב בחמשה דברים כמו שקבלו הם ז''ל ומכה בהמה יהיה ענשו ממון מועט. שלישית בחובל אדם שחובל באביו ובאמו חייב מיתה וחובל באדם אחר חייב ממון ואין צריך לומר מכה בהמה בזה האופן שיהיה ענשו מועט מאד. ולא הזכיר קללת אביו ואמו כי היא בלתי דומה לזאת הקללה שהוא דבור בטל לגמרי ולא כן קללת האב: (ספורנו)
אבן עזרא ומכה בהמה ישלמנה. והנה נפש תחת נפש משמש לשני' הפסוקים: (אבן עזרא)
הרמב"ן נפש תחת נפש. בבהמה ממש שיצטרך לקנות לו בהמה כבהמתו אבל שישלם לו דמים בשווי הנזק אשר עשה לו וכן שבר תחת שבר עין תחת עין (בפסוק כ) על דעת רבותינו (ב"ק פג) (הרמב"ן)
אבן עזרא כן יעשה לו. ואמר שמשון כן עשיתי להם והגאון הביא ראיות משקול הדעת כי לא יתכן להיות שבר תחת שבר כמשמעו כי הראשון בא בלא כוונה ואיך יתכן לעשות שבר כמוהו ואם הוא במקום מסוכן הנה ימות וכן בעין ומי שסר שלישית אור עינו איך יוכל לעשות כן בעין החובל על כן דברי הקבלה אמת כי פירוש כל אלה שיש עליו כופר וראוי להוציא עינו אם לא יפדנו ואם טענו עלינו אם היה החובל עני ותשובתינו כי על הרוב דבר הכתוב ושמא יעשיר העני גם זאת התשובה על הטוענים אם היה חובל העין עור: (אבן עזרא)
רש"י ומכה בהמה ישלמנה. למעלה דבר בהורג בהמה, וכאן דבר בעושה (נ) בה חבורה: ומכה אדם יומת. אפילו לא הרגו, אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש, ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב, (ס) ובא להקישו למכה בהמה, מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חייב, הוצרך לומר במכה שפטור, ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה: (רש"י)
שפתי חכמים (נ) דאם לא כן מה ישלמנה מה חסרון עשה בה שישלמנה: (ס) פירוש כיון דלא כתיב הכא נפש שמע מינה דבהכאה בלא מיתה מיירי ואי באדם אחר מיירי והא כתיב ומכה איש ומת אמר רחמנא ולא בהכאה בלבד אלא על כרחך במכה אביו ואמו מיירי וכו': חסלת פרשת אמור (שפתי חכמים)
אבן עזרא וטעם ומכה בהמה. פעם אחרת להזכיר הגר כי נתינת המום הוא בישראל כי כן כתוב בעמיתו רק מכה אדם ובהמה משפט אחד להם כגר כאזרח וכבר הודעתיך כי בהתחבר שני כפי''ן הוא דרך קצרה גם הכתוב אחז דרך קצרה שלא הזכיר עם מכה אדם ומת כי ידוע הוא כי המכה לא יומת עד מות המוכה. ופירוש אחר הזכיר בתחלה נפש והטעם שהכהו במקום מסוכן ואחר כן אמר כלל מי שימית יומת בין שיכה במקום מסוכן או שאינו מסוכן על כן לא הזכיר נפש: וטעם אלהיכם. אלהי האזרח ואלהי הגר: (אבן עזרא)
רש"י אני ה' אלהיכם. אלהי כולכם, כשם שאני מיחד שמי עליכם, כך אני מיחד שמי על הגרים: (רש"י)
אור החיים כגר כאזרח. ולא אמר הגר כאזרח, שאז יהיה נשמע כי מדרגת גר למטה ממדרגת אזרח שהקטן נתלה בגדול, לזה אמר כגר כאזרח פירוש האזרח כגר והגר כאזרח ששקולים הם במשפט: (אור החיים)
ספורנו כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלהיכם. אלהי הגר ואלהי האזרח ולא נכר שוע לפני דל (כג) ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה. שלא רגמוהו מפני שנאה על שהיה גר ושהתגרה באזרח אבל עשו לבלתי סור מן המצוה: (ספורנו)
רש"י ובני ישראל עשו. כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחייה, רגימה, ותלייה:
חסלת פרשת אמור:
(רש"י)
אבן עזרא ובני ישראל עשו. מאותו היום כמשפט הזה בחובל:
חסלת פרשת אמור
(אבן עזרא)
הרמב"ן ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה. אף לסמיכה אף לדחייה אף לתלייה אף ללא תלין נבלתו על העץ תורת כהנים (פרק כ י) ור"א אמר בפשוטו כי עשו מאותו היום והלאה כמשפט הזה בחובל ואינו נכון שיהיה כתוב על העתיד ופשוטו וירגמו אותו אבן כי עשו בני ישראל המצוה אשר צוה ה' את משה כי כן יכפול בכל השומרים מצות השם כמו שנאמר בפרשת הפסח (שמות יב כח) וכמו שאמר בפרשת הפקודים (במדבר א נד) ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו וכן במטות הנשיאים (שם יז כו) ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כן עשה והנכון בעיני בכאן מפני שפרט בתחילה הסקילה ואחר כן חזר ואמר ובני ישראל עשו כי טעם הכתוב לומר כי כאשר דבר משה אל בני ישראל הוציאו מיד את המקלל ורגמו אותו ועשו כן כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר צוה השם את משה ולא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראלי אלא לבער הפגום מתוכם (הרמב"ן)
אור החיים ובני ישראל עשו וגו'. קשה מה מקום ובני ישראל עשו וגו' אחר שאמר ויוציאו את המקלל וגו' וירגמו אותו אבן הריני רואה שעשו את אשר צוה ה', וי''ל לצד שהיה הדבר על ידי מריבה ומחלוקת שהיתה בין הישראלי ובין בן הישראלית יש מקום לומר שעשו בו משפט כתוב לאמצעות גם כן טינא שבלב, לזה אמר עשו כאשר צוה ה' פירוש לצד מצות ה' הוא שעשו:
או נתכוין הכתוב להעלות המצוה שעשאוה כל ישראל הגם שלא היתה בו יד כולם:
או ירצה שעל ידי מעשה זה שקנאו קנאת כבודו יתברך העלה עליהם הכתוב גם כן כאלו עשו כל התורה, והוא אומרו כאשר צוה ה' את משה בדרך כלל:
או יאמר על זה הדרך לצד שבמצות ה' למשה אמר הוצא את המקלל שחוזר אל משה כי הוא יוציא אותו והרגימה תהיה על ידי ישראל דכתיב ורגמו אותו כל העדה, וכאן אמר ויוציאו המקלל שחוזר אל ישראל המוזכרים בסמוך, ובא הכתוב לשבח לישראל ואמר ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' למשה, פירוש לעשות הוא קדמו הם בדברו אליהם ועשו אותו קודם שיעשהו משה לצד הזריזות והמהירות לקיים מצות ה', ולדרכים הראשונים נפרש הוצא, או הוא או שלוחו:
חסלת פרשת אמור
(אור החיים)
דעת זקנים ובני ישראל עשו. קיימו מה שכתוב בפרשה: (דעת זקנים)