---

פרשת דברים

---

דברים פרק-א

{א}  אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּין-פָּארָ֧ן וּבֵין-תֹּ֛פֶל וְלָבָ֑ן וַֽחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב:

 אונקלוס  אִלֵין פִּתְגָמַיָא דִי מַלִיל מֹשֶׁה עִם כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא אוֹכַח יָתְהוֹן עַל דְחָבוּ בְמַדְבְּרָא וְעַל דְאַרְגִיזוּ בְמֵישְׁרָא לָקֳבֵל יַם סוּף בְּפָארָן אִתַּפָּלוּ עַל מַנָא וּבַחֲצֵרוֹת אַרְגִיזוּ עַל בִּשְׂרָא וְעַל דַעֲבָדוּ עֵגַל דִדְהָב: (אונקלוס)

 יונתן  אלה הדברים אִלֵּין פִּתְגָמֵי אוֹכָחוּתָא דִי מַלֵּיל משֶׁה עִם כָּל יִשְרָאֵל כַּנְפִינוּן לְוָתֵיהּ כַּד הֲווֹן בְּעִיבְרָא דְיַרְדְּנָא עָנָא וַאֲמַר לְהוֹן הֲלָא בְּמַדְבְּרָא בְּטַוְרָא דְסִינַי אִתְיְהִבַת לְכוֹן אוֹרַיְיתָא וּבְמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב אִתְפַּרְשַׁת לְכוֹן כַּמָּה נִיסִין וּפְרִישַׁן עָבַד לְכוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִזְמַן דַּעֲבַרְתּוּן עַל גֵּיף יַמָא דְסוּף דַּעֲבַד לְכוֹן אִסְטְרַט לְכָל שִׁבְטָא וְשִׁבְטָא וְאַתּוּן סְטֵיתוּן מִבָּתַר מֵימְרֵיהּ וְאַרְגַּזְתּוּן קֳדָמוֹי בְּפָארָן עַל מֵימְרָא אַלְלַיָא וּטְפַלְתּוּן עֲלוֹי מִילֵי שִׁקְרָא וְאִתְרַעַמְתּוּן עַל מַנָא דְאָחִית לְכוֹן חִיוַור מִן שְׁמַיָא וְשַׁיֵילְתּוּן בִּישְרָא בַּחֲצֵרוֹת וַהֲוֵי חָמֵי לְכוֹן לְמִשְׁתֵּיצְיָא מִגּוֹ עַלְמָא אִלוּלֵי דִדְכַר לְכוֹן זְכוּת אַבְהַתְכוֹן צַדִיקַיָא וּמַשְׁכַּן זִמְנָא וַאֲרוֹן קְיָימָא וּמָאנָא קוּדְשָׁא דַּחֲמִיתוּן דַּהֲבָא סַנִינָא וְכַפֵּר לְכוֹן עַל חוֹבַת עֵיגַל דַּהֲבָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות (ספרי א.), (א) ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, (ב) מפני כבודן של ישראל: אל כל ישראל. אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבין אותו, לכך כנסם כולם, ואמר להם הרי כלכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב: במדבר. לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו (ג) במדבר, שאמרו מי יתן מותנו וגו' (שמות טז, ג.): בערבה. בשביל הערבה, (ד) שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: מול סוף. על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף, שאמרו המבלי אין קברים במצרים (שם יד, יא.), וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר וימרו על ים בים סוף (תהלים קו, ז.), כדאיתא בערכין (טו.): בין פארן ובין תפל ולבן. אמר רבי יוחנן, חזרנו על כל המקרא, ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים (ה) שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא, ה.), ועל מה שעשו במדבר פארן (ו) ע"י המרגלים: וחצרות. במחלוקתו (ז) של קרח. דבר אחר, אמר להם, היה לכם ללמוד ממה (ח) שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע (ספרי א.), ואתם נדברתם (ט) במקום: ודי זהב. הוכיחן על העגל, שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל (הושע ב י): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דהל"ל וידבר משה אל כל וגו' ומתרץ לפי שהם דברי כו'. ר"ל דהא בלאו הכי צריך לתרץ מה שנאמר כאן במדבר בערבה וגו' למה לא מפרש בהדיא המעשה שעשו שם אלא על כרחך צריך לומר לפי שהן דברי תוכחות ומנה וכו' לכך סתם הדברים והזכירן ברמז לפי שהזכיר כל ההכעסות ביחד לכך לא הוכיחם בפירוש אבל אם היה מוכיחן על הכעסה אחת היה מזכירם בפירוש כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואין בושת כל כך ולכך נאמר גם כן הדברים דכל מקום שנאמר דברים אינן אלא דברי תוכחות כדפירש רש"י בריש ספר קהלת ושם מביא ראיה מאלה הדברים דכתיב כאן ואב לכולן והדבר אשר יקשה מכם וגו'. כתב הרא"ם ויש לתמוה אם פירוש אלה הדברים הוא דברי תוכחות היאך כתב אחר זה ככל אשר צוה ה' והא התוכחות לא היה אלא מפי עצמו. ושמא יש לומר שהיו ברשות הקדוש ברוך הוא אף על פי שהיו מפי עצמו ועל הנתינת רשות נאמר ככל אשר צוה ה' וגו' אי נמי צוהו להוכיח ומה שהוכיחן סמוך למיתתו זה עשה מפי עצמו עד כאן לשונו. ולי נראה ככל אשר צוה ה' וגו' לא קאי על התוכחות אלא על המצות בכלל נאמר דהיינו משנה תורה וב' דברים נעשו במה שהוכיח אותן מפי עצמו וגם ביאר להם התורה והמצות וכמו שמפרש והולך: (ב) ואם תאמר והא אחר כך הזכיר העונות בפירוש עון מרגלים כדכתיב ותקרבון אלי כלכם וגו' וגם שאר דברים שהכעיסו לפניו מנה כאן בפרשה זו ויש לומר דלכך נקט רש"י כאן ומנה כאן כל המקומות ר"ל דכאן מנה כל המקומות ברמז כדפירשתי לעיל: (ג) וכן תרגם אונקלוס דחבו במדברא וכו' כתב הרא"ם ותמהני מאוד היאך יפרש מלת אלה האמור פה על הרמוז אליו והלא לא נתפרשו פה אלא המקומות שהכעיסו בלבד אבל הדברים שדבר להם בעבורם לא הזכירם כלל וכו' ובאמת איני יודע מה תמיה זו על רש"י זכרונו לברכה דהא הוא פירש אלה הדברים אלה דברי תוכחות ומלת הדברים היא דברי תוכחות והוי כאלו נאמר אלה התוכחות אשר הוכיח משה את כל ישראל בעבר הירדן על מה שחטאו במדבר וכו' בשלמא תרגום אונקלוס שתרגם על מלת הדברים אלין פתגמיא וכו' ולא תרגם אלין תוכחות די מליל וכו' הוצרך להוסיף אוכח יתהון כו' אבל רש"י שפירש הדברים תוכחות מה לי להוספה הזאת שהוסיף התרגום ודברי רש"י זכרונו לברכה הם נכוחים וישרים: (ד) דאין לומר דמקום החנייה נקרא ערבה כדכתיב לעיל בפרשת מסעי ויחנו בערבות מואב דאם כן ה"ל למכתב בעבר הירדן בערבה במדבר: (ה) שתפלו לשון נדבק [כמו טפלי עלי שקר זדים לשון חבור (אנגיקלפ"ט) רש"י בתהלים] כלומר היו מריבין על המן: (ו) אין להקשות למה לא פירש זה קודם שפירש תופל ולבן כסדר המקרא דיש לומר דלעיל הייתי אומר דכך פירושו של מקרא מול סוף ואיזה מקום הוא נקרא מול סוף ומפרש בין פארן ובין תופל ולבן אבל כיון שפירש רש"י דתופל ולבן לאו שמות מקומות הן אם כן מה פירוש של פארן ומתרץ ועל מה כו' אבל הלשון של בין אינו מתיישב שפיר: (ז) כאן משמע דמחלוקתו של קרח היתה קודם שילוח מרגלים דהא כתיב ויסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן וכתיב אחר כך שלח לך אנשים ומדכתיב כאן חצרות ופירש"י מחלוקתו של קרח שמע מינה מקודם שבאו למדבר פארן כבר היה מחלוקתו של קרח בחצרות ועיין בפרשת קרח על פסוק וישמע משה וגו': (ח) דקשה לטעם ראשון דהא מחלוקתו של קרח אינו מפורש בקרא שהיה בחצרות לכן פירש דבר אחר וכו' ולטעם אחרון לחוד קשה דהא לא יהיה וחצרות דומיא דבמדבר בערבה שהם מורים על המקום שהכעיסו לפני הקדוש ברוך הוא ומלת וחצרות היא תוכחה שלא למדו ממרים וכו' אבל לפירוש ראשון וחצרות לא בא להורות אלא על ההכעסה שהכעיסו בחצרות דאין לומר שהוכיח אותן על חטא מרים דהא לא מנה כאן אלא חטא הרבים משום הכי צריך נמי לטעם הראשון: (ט) פירוש נדברתם כי חזק הוא ממנו כדפירש"י שם אי נמי כנגד המקום ששבח את הארץ והם גנוהו אף על גב דתוכחת מרגלים מבין פארן מפיק ליה מכל מקום שלוח מרגלים לחוד ולשון הרע של מרגלים לחוד שדברו על הארץ. גם יש לפרש שהדבר שדברו נגד המקום הוא מחלוקותו של קרח ואין בין הלשון הראשון והאחרון אלא שהאחרון מפרש שהוכיחם על שלא לקחו מוסר ממרים שלקתה בשביל שדברה באחיה והראשון פירש שהוכיחם על שהכעיסו שם המקום במחלוקת. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  יש אומרים כי טעם אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר והנה הם הלכו במדבר ארבעים שנה וזה פי' ויהי בארבעים שנה. ואלה טעו כי עד קדש ברנע באו בשנה השנית רק ויהי בארבעים שנה דבק עם דבר משה והישר בעיני שפירושו אלה הדברים שהם דברי המצות הכתובים בפרשת ראה אנכי ושופטים וכי תצא והיה כי תבא כבר אמר אותם כאשר היו במדבר ויהי' דבר משה מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא דבר משה במדבר בערבה מול סוף מיום שנסעו מסיני:

בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. מקומות לא נזכרו בפ' אלה מסעי או נזכרו בשמות אחרים כי הנה שניר יש לו ג' שמות ורבים כן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן כמו שאמר (פסוק ה) הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר כי על התורה ידבר ויחסר מפסוק ה' אלהינו דבר אלינו (פסוק ו) מלת אמירה וכמוהו כי נשני אלהים את כל עמלי כי הפרני אלהים (בראשית מא נא נב) כי אמר ושיעור הכתובים האלה אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו' והטעם כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות אמר להם בתחלת דבריו ה' אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים (להלן ד מ) אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (להלן ו ד) וכל המצות שבספר הזה ולכך יפרש בכאן "אשר דבר משה אל כל ישראל" ושם "ויקרא משה אל כל ישראל" כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר (להלן ד מד מה) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים והזכיר (להלן ד מו) כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון והיא ארץ מואב הנזכר בכאן כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כא יג) והנה הזכיר בכאן שני דברים אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה' אל משה" ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים וטעם "הואיל משה" שרצה לבאר להם את התורה והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו) ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז) וכן רבים (הרמב"ן)

 בעל הטורים  אלה הדברים. רמז ג''פ. נאמרו כסיני ונשנו באהל מועד ונשלשו בערבות מואב ועל כל מצוה ומצוה נכרתו י''ו בריתות בסיני וי''ו באהל מועד וי''ו בערבות מואב שהן מ''ח וכנגדן הזהיר מ''ח פעמים בתורה על ע''ג והזהיר מ''ח פעמים בתורה על הגר שבא לדבק בתורה שנכרתו עלי' מ''ח בריתות: בראשית ואלה ויקרא וידבר אלה. ס''ת בגימט' יראת זהו ראשית חכמה יראת ה' ובגימט' תורה. ר''ת של ה' חומשים ב' ו' ו' ו' א' בגי' אהיה. וסוף האותיות של ה' חומשים מ' מ' י' ו' ל' בגי' הוא אלהינו זה וזהו ואת אחרונים אני הוא: מול. ב' ואידך מול את בני וגו'. ה' דברים נאמרו בקנה אין מוהלין בו ואין חותכין בו בשר ואין שוחטין בו כדאיתא במס' חולין. וזה שאמר לו הקב''ה ליהושע עשה לך חרבות צורים ואל תמול בהקנה הגדל בסוף פי' באגם וזהו מול סוף. מול את בני ישראל: (בעל הטורים)

 אור החיים   אלה הדברים וגו'. אלה מיעט הקודם, פי' לפי שאמר אשר דבר משה שהם דברי עצמו, שכל הספר תוכחות הם מוסר ממשה לעובר פי ה', ואמרו ז''ל (מגילה ל''א:) קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, ואפילו מה שחזר ופירש מאמרי ה' הקודמין לא נצטוה עשות כן אלא מעצמו חזר הדברים, וחש הכתוב לומר כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה כמו כן במאמרים הקודמין אמר משה מפי עצמו איזה דבר, לזה אמר אלה הדברים פי' אלה לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו אבל כל הקודם בד' חומשים לא אמר אפילו אות אחת מעצמו אלא הדברים שיצאו מפי המצוה כצורתן בלא שום שינוי אפילו אות אחת יתירה או חסרה.

עוד ירצה להגיד הכתוב שכל מ' שנה שהיה משה רועה ישראל במדבר לא דבר להם קשות זולת אלה הדברים הוא שדבר קשות, והגם שמצינו שאמר להם (במדבר כ' י') שמעו נא המורים, לא אמר דבר זה לכללות ישראל אלא לחלק א' שהיו מורים הוראה, וכן אמרו בספר הזוהר, אבל לכל ישראל לא דיבר קשות זולת אלה, והוא מה שדקדק לומר אל כל ישראל פירוש אל כולם הוא שלא דבר קשות אלא אלה אבל לקצתן ימצא שדבר קשות חוץ מאלה:

עוד ירצה לרמוז חשבון ימים אשר הוכיח לישראל שהם במספר אלה, וכן מוכיחים הכתובים כי בא' לחודש שבט התחיל לדבר אליהם דכתיב בעשתי עשר חודש בא' לחודש והוא נצפן בז' באדר (קידושין ל''ח.) הרי ל''ו כמספר אלה שבהם דבר הדברים של התוכחות האמורים בענין:

עוד ירמוז על דרך מה שאמרו בגמ' (יומא י''ט:) אמר רבא ודברת בם ולא בדברים בטלים ע''כ, מכאן שאסור לדבר זולת בדברי תורה ויראה, והודיע הכתוב כי משה רבינו ע ה אלה הם הדברים אשר דבר כל ימיו מעצמו לבד הדברים אשר צוה מה' לדברם, הא למדת שקיים ודברת בם, ודבריו אלה כל רואה יעיד כי כולן דברי תורה וחכמה ומוסר:

עוד ירמוז על זה הדרך אלה פסל כל הדברים חוץ מאלה שאין מדריגה שוה לדברים אלו, ונתן הכתוב טעם מעלתם, א' אשר דבר משה מצד מעלת המדבר שאין כמוהו עליון כמו שהעיד ה' לב' אחיו ככתוב בתורה (במדבר י''ב ח'), ב' אל כל ישראל מצד מעלת הנדבר אליו אומה שלמה:

ורמז עוד באומרו אל כל ישראל פי' לא לישראל שהיו נמצאים נגלים שם בדור ההוא לבד היו הדברים אלא לכל ישראל אשר שם היו ואשר עתידין להיות, כי תורה שם משה בדבריו עליונים אלו ועל כל ישראל לקיים כל דבר הכתוב בדברים אלה, הרי שאין דברים בעולם במדרגה שוה לדברים אלו, והוא מאמר אלה הדברים פי' ואין דומה להם:

אשר דבר משה. פי' לפי שמצינו שהוכיח ישראל על מה שהמרו על ים בים סוף ויאמר האומר והלא אותם שהמרו על ים סוף כבר מתו ונשלמו בט''ו באב של שנת המ' (פתיחתא איכה רבתי) קודם מאמר זה של משה ואם כן אלה הצאן מה עשו שמוכיחם, לזה אמר אשר דבר משה פי' אם היו הדברים מפי ה' אין מקום לדבר להם קשות, אבל משה הוא המדבר ויכול ליסר גם אותם שהיו אז פחות מבן עשרים שלא נגזרה גזירה כי בית דין של מטה מענישין מבן י''ג, וכנגד אותן שהיו בן י''ג בים סוף הוא שדבר משה קשות:

אל כל ישראל. טעם אומרו אל כל ישראל, לפי שבדברי משה יש ב' ענינים, א' שהחזיר להם התורה, ב' שהוכיחם על מה שכבר עשו, ולכל א' צריכין הדברים להיות לכולן, לענין חזרת התורה כלומר טעם שהוצרך להחזיר להם הדברים משום שחש לאיזה אדם בישראל ששכח איזו מצוה ממצות ה' ואין מציאות להשיג דעת בעל השגיון מי הוא והשגיון מה הוא, לזה קבץ כולן והחזיר להם התורה שבאמצעות כן יהיה ביד כל א' מחסורו, גם לענין התוכחה אם יוכיח מקצתן יש להם להתרעם מה נשתנו אלו מאלו. עוד אפשר שכלל במאמר אל כל ישראל גם לאותן שכבר מתו שבתוכחותיו דבר על הראשונים ועל האחרונים על דרך אומרו (ישעי' מג) אביך הראשון חטא:

בעבר הירדן. נתעכב מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם שאז יקבלו מוסרו ולא מקודם שהיו מרוחקי התקוה ונפשם קצרה ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו. ואומרו במדבר בערבה וגו' רבותינו ז''ל דרשו (ספרי) שהוכיחם על מה שעשו במדבר וגו', ואפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז באופן אחר, והוא כי במקרא מועט למד משה כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה' והם מדות תשעה:

הא') שיהיה לוקח מדתו של אברהם דכתיב (בראשית י''ד י''ג) לאברם העברי, והוא מה שרמז באומרו בעבר:

ב') שיהיה מרדות בלבו תמיד כאומרם ז''ל (ברכות ז') טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא מה שרמז באומרו הירדן:

ג') מדת הענוה כאומרם ז''ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק ויסעו מרפידים (שמות י''ט ב'), והוא מה שרמז באומרו במדבר:

ד') שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב''ם בהלכות דעות (פ''ה), עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו בערבה, כלל ב' דברים, א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה:

ה') מאמר התנא (אבות פ''ג) הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד וכו' וכן אמר התנא (שם פ''ב) שוב יום אחד כו' ופי' שם שהכונה היא שיזכור תמיד יום מותו ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באומרו מול סוף שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו:

ו') מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות שער ט') וז''ל הפרוש צהלתו בפניו ודאגתו בלבו, והוא מה שרמז באומרו בין פארן ובין תופל, כנגד צהלתו בפניו אמר בין פארן לשון פאר הפך עצבון שהוא פנים רעות, וכנגד עצבון הלב אמר ובין תופל שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות:

ז') שיהיה לו לב טהור ונקי כדרך שהתפלל דוד (תהלים נא) לב טהור ברא לי וגו', וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה ותחרות והמשטמה, והוא מה שרמז באומרו ולבן שיהיה לו לב טהור שיתיחס לטהרה כינוי זה של לבן:

ח') תלמוד תורה בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בראשית כ''ה כ''ז) יושב אהלים לא ללמוד עראי, והוא אומרו וחצרות הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות:

ט') שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב שיאמר לזהב די. או ירצה על זה הדרך שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרו (אבות פ''ד) איזהו עשיר השמח בחלקו, ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלהים חיים: (אור החיים)

 ספורנו  אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו'. אמר שבכל אחד מהמקומות שהזכיר פה והם מקומות אשר עותו שם ארחות דרכם בגזרת האל יתעלה להניעם במדבר בעון המרגלים אמר משה לכל ישראל אלה הדברים שיזכיר: והם (ספורנו)

 כלי יקר  אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לא מצינו בכל המקרא שמשה ידבר אל כל ישראל כאחד וכי אפשר שיוכל לדבר עם ס' רבוא איש בפעם אחד, ולא מצינו לשון זה בכל המקרא כ"א כאן ובפר' הקהל שנאמר (דברים לא.יא) תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, ואמרו רז"ל (סוטה מא.) שהיה קורא המלך מן אלה הדברים והלאה, כי בודאי יש יחוס ודמיון ביניהם כי בכל התורה נאמר בני ישראל וכאן נאמר ישראל וכי אל ישראל דבר והלא אל בני ישראל דבר כל דבריו.

והנה קרוב לשמוע שבכ"מ שמזכיר בני ישראל, הוא מדבר בכלל ההמון עם כי כולם בני ישראל המה, אבל במקום שמזכיר ישראל הוא מדבר עם הגדולים שבישראל אשר כל אחד בשם ישראל סבא יכונה ודומה לו. ולפי שגדולי ישראל עליהם מוטל להוכיח את העם ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם ע"כ זרזם משה ע"ז, יען שאין להם מקום לפטור מן העונש באמרם שגלוי לנו שאין התוכחה מועלת כי לא תועיל התוכחה לעם קשה עורף, לפי שאם לפניו ית' גלוי לפניהם מי גלוי. וכן האשימם הנביא באמרו (ירמיה ב.ח) ואחרי לא יועילו הלכו. שתלו העדר התוכחה בטענת שלא יועיל להם כי לא אבו שמוע, וזה באמת אינו טענה כי עכ"פ המוכיח יעשה את שלו. ומ"מ למד אותם דרך התוכחה כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו אז יוכיחם ברמז ולא בפירוש באופן שלא יבין דבריו כ"א זה המרגיש בעצמו כי הוא זה האיש, אבל בתוכחת מגולה מסתמא יבעט. לכך אמר הקב"ה למשה שיקרא התורה הזאת המה הדברי מוסר שבפר' זו והמה נגד כל ישראל, כי כל תוכחה היא דברים קשים המתנגדים אל כל ישראל, ויקרא אותם באזניהם, היינו ברמז שדומה למדבר בלחישה באופן שלא יכנס כ"א באזני זה היודע בעצמו שהוא חייב בדבר וזהו הרמז באלה הדברים אשר דבר משה אל כל הגדולים אשר בשם ישראל יכונו, ומה דבר להם היינו במדבר בערבה וגו' ר"ל ממני תראו וכן תעשו להוכיח ברמז כי זה סבה גדולה לקבלת התוכחה.

וי"א כי דווקא אל הגדולים שקרא ישראל דבר ברמז מחמת הכבוד, אבל בסמוך נאמר דבר משה אל בני ישראל. דהיינו ההמון עם ולהם לא חלק כבוד אלא בפירוש אמר להם מעשה המרגלים והעגל, ואע"פ שהגדולים מסתמא לא נאשמו בכל הדברים אשר דבר ברמז מ"מ מאחר שלא הוכיחום תלה האשמה בהם ברמז. ונ"ל ליישב בזה מה שהקשו המפרשים למה לא נאמר ויהי בארבעים שנה בתחילת הפר'. לפי שעיקר טעם של הודעת זמן זה טעמו להודיע שהתוכחה טובה להיות סמוך למיתה כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ר"ל שמא היום או מחר יהיה לו מקום לומר אל המוכיחו טול קורה כו' (ערכין טז:) ודבר רע כזה אם הוא אפשרי להמצא אצל כלל ההמון עם, מ"מ כל איש חיל רב פעלים בל ישא על שפתיו דבור כזה. לפיכך תוכחה ראשונה שהיתה אל הגדולים לבד לא הוצרך לכתוב זמן זה כי אפילו בשאר זמנים תוכחה להם טובה כי לא יבעט לומר טול קורה כ"א העצב נבזה האחוז בחבלי בוז, וכל איש ירא אלהים לא ישמע על פיו דבור כזה, ועוד שדווקא התוכחות שנאמרו בפירוש מן ויהי בארבעים שנה וגו' והלאה בהם יש לחוש שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו לאמר טול קורה כו', אבל תוכחה ראשונה זו האמורה ברמז אין לחוש לזה כי כל אחד יכול לעשות את עצמו כלא יודע.

ד"א תוכחה ראשונה לפי שמשה מעצמו אמרם ע"כ הזכירה ברמז, כי היה ירא פן יכוה בגחלתן כאשר קרה לו כשאמר שמעו נא המורים (במדבר כ.י) אבל בסמוך נאמר דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם הוצרך לומר דברים כהווייתן.

בין פארן ובין תופל. לשון בין ובין אין לו שחר וישוב כלל לפירוש רש"י, ועוד קשה למה לא הזכיר לפחות ברמז ענין מי מריבה כמ"ש (תהלים קו.לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם א"כ הם היו מקציפים לה' ולמה לא זכרו משה בכלל כל הכעסים שהכעיסו אלא ודאי שרמז להם בלשון בין ובין כי בפארן היה מעשה המרגלים ותופל ענינו שתפלו על המן ואמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא.ה) וביני ביני קרה ענין מי מריבה ואע"פ שמחלוקתו של קרח נכתב אחר מעשה מרגלים מ"מ קדם לו שהרי רש"י פירש וחצירות זה מחלוקתו של קרח שהיה בחצירות וכתיב (שם יב.טז) ויסעו מחצירות ויחנו במדבר פארן. ומשם נשתלחו המרגלים ש"מ שבין מעשה מרגלים שבפארן ובין מעשה תופל לא היה בידם כי אם מה שהקציפו על מי מריבה כאלו אמר זכרו המעשה שעשיתם בין ב' גבולים אלו, וזהו רמז תוך רמז לפי שגם משה חטא בזה והיה מתירא פן יאמרו לו טול קורה כו' על כן הבליע חטא זה בקודם ובמאוחר כי מהם לקח ראיה שהמה היו סבה, ועיקר החטא תלוי בכם כי ראו מה שעשיתם בפארן שאמרתם נתנה ראש ונשובה מצרימה, (שם יד.ד) וכן בתופל אמרתם למה העליתנו ממצרים. (שם כא.ה) וכן במי מריבה אמרתם ולמה העליתני ממצרים (שם כ.ה). מזה ראיה שכל עבירה גוררת עבירה בכיוצא בה והקודם והמאוחר מורה שגם חטא זה שנעשה ביני ביני יש לתלות בכם ולא בי.

בין פארן ובין תופל. לשון בין ובין מקום אתי להוסיף שנית ידי ולפרשו על מה דביני ביני בין י"ז בתמוז לט' באב, כי פארן היינו מעשה מרגלים אשר בו בכו בכיה של חנם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל היינו העגל אשר עשו, כי מה שפירש"י שתפלו על המן אין לו דמיון במקרא ויותר היה נכון אם היה רש"י מפרשו מלשון היאכל תפל מבלי מלח (איוב ו.ו) כי כל דבר שאין בו טעם נקרא תפל וזה היה מסכים לדברי רש"י. אבל לפי דרכנו קרוב לשמוע שמעשה העגל רמז בתפל, כי מצינו לשון זה בע"ז בכמה מקומות, בירמיה (כג.יג) כתיב ובנביאי שומרון ראיתי תפלה הנבאו בבעל וגו'. וכתיב (איכה ב.יד) נביאיך חזו לך שוא ותפל וגו'. וכן יחזקאל קרא אותם טחי תפל. (יג.יא) וכן אמרו עושי העגל אלה אלהיך ישראל. (שמות לב.ד) ובזה נתנו תפלה לאלהים וזה היה בי"ז בתמוז ובו ביום נשתברו הלוחות, ובקיעת אבנים אלו הוקבע לדורות כי בי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר ואבניה ובין ב' גבולים אלו ישראל רובץ בין המשפתים וזהו לשון בין ובין הנאמר כאן וכמ"ש (איכה א.ג) כל רודפיה השיגוה בין המצרים. כי בין חטא העגל ובין חטא המרגלים כרע רבץ ודוחו לא יוכלו קום כי בדרך הטבע אין הצלה מפני עקת אויב כ"א באחד משני דרכים או בשניהם כאחד, הן מצד השגחת הש"י המציל לכל הדבקים בו אף אם אינן עצומים בטבע מ"מ כשהן מקיימין ואהבת את ה' אלהיך. הגורם הדביקות בהש"י אז הוא מציל לכל הדבקים בו, הן מצד הטבע כשהן מקיימין ואהבת לרעך כמוך. אז איש את רעהו יעזורו אף אם הם חוטאים וסר ה' מעליהם מ"מ יש להם קצת תקוה בדרך הטבע אם לא תתנגד להם המערכה.

ובב' זמנים אלו אבדו ישראל שניהם כאחד, וא"כ אל מי ינוסו לעזרה, כי בי"ז בתמוז שעשו העגל בו ביום נזורו אחור ופנו אל הש"י עורף ולא פנים בחודש שמזלו סרטן שדרכו לילך לאחוריו כך נזורו אחור ואז אבדו ההצלה הבאה מפאת ההשגחה. ובט"ב היה מעשה המרגלים בו ביום נולדה מדת שנאת חנם בישראל כמ"ש (דברים א.כז) ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו וגו' פירש"י מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עליך. (ילקו"ש דברים תתה.) כי המה סברו מאחר שכל אחד מהם שונא את חבירו כך מסתמא שונא אותם גם הקב"ה, ועוד מאחר שטעו לומר שהקב"ה שונא אותם בחנם א"כ ודאי טבע הענין מחייב זה שכל אחד ישנא את חבירו, ותהר צרה זו ותלד מדה רעה זו אשר החריבה בית ראשון ושני, כי בבית ראשון היה שנאת חנם בין נשיאי ישראל, ובבית שני פשתה הנגע בין כל ישראל כדאיתא ביומא (ט:) וזה היה בחודש אב שמזלו אריה כי כל אחד דמיונו כאריה יכסוף לטרוף את חבירו ואז אבדו גם ההצלה הטבעית כי אם אין אהבה ביניהם ואין אחד סומך ועוזר לחבירו מי יקום יעקב כי קטן ודל הוא (עמוס ז.ב) נמצא שבין גבולים אלו נתפרדה החבילה מכל וכל כי סרו מהר מן ה', וסרו גם איש מעל אחיו, ונמצא שי"ז בתמוז וט' באב גדר מזה וגדר מזה ואין דרך לנטות ימין ושמאל לפיכך כל רודפיה השיגוה בין המצרים. כל משמע אפילו רודף כל דהו חלוש יוכל להם כי בזמן אחד נאצו את קדוש ישראל חללו קדושת ישראל התלוי באחדות האומה, ובזמן שני נזורו אחור מן השכינה ואל מי ינוסו לעזרה.

ע"כ אמר משה בתוכחה זו, ראו כי אתם עומדים בין שני גבולים אלו בין המצרים מצד מעשה פארן ומעשה תופל וכדי לזרזם על התשובה אמר כן כי אם לא ישובו אז מעשה של פארן יקבע להם בכיה לדורות כי בו מאסו בארץ הקדושה על כן יהיה דינם לגלות ממנה כאשר באמת גלו בט' באב. ובמעשה תופל יסבבו בקיעת העיר בי"ז בתמוז וביני ביני ירבצו בין המשפתים ואויב כל דהו ירדפם. ולפירוש זה צריכין אנו לומר שמלת ולבן רמז על שחלקו על המן שהיה לבן כפירוש רש"י ודי זהב רמז לחטא בני גד וראובן שהיה ממונם חביב עליהם יותר מגופם אע"פ שהיה להם די.

ובחבורי עיר גבורים פרשנו על צד הרמז, פסוק אחד עשר יום מחורב. על י"א יום שמתאבלים על חורבן בהמ"ק בשנה, והיינו ט' ימים של חודש אב וי"ז בתמוז וי' בטבת. ויען כי הוא רחוק מפשוטו קצרנו בזה אבל לשון בין ובין סובל פירוש זה אף בדרך פשוטו. (כלי יקר)

 דעת זקנים  אלה הדברים אשר דבר משה. זש"ה מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון. מוכיח אדם זה משה שהוכיח את ישראל שנ' ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אחרי אחר שהוכיחן הקב"ה ומפני שהוכיחן חן ימצא שנאמר במשה וגם מצאת חן בעיני ממחליק לשון זה בלעם שדבר להם חלקלקות ואמר מה טובו אוהליך יעקב משל דמשה ודבלעם למה הדבר דומה לבן מלך שיש לו שני שרים אחד אוהבו ואחד שונאו האוהב אומר לו בני הזהר שלא תעשה עבירה שאביך מלך ודיין ואם ישמע לא יחוס עליך אלא יהרגך והשונא אומר עשה כל תאות לבך כי המלך אביך ואינך ירא משום דבר כך משה האוהב אמר לישראל השמרו לכם פן יפתה לבבכם. וכתיב וחרה אף ה' בכם וגו' אבל בלעם השונא אמר להם מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל וגו' ועשו כל תאות לבבכם כי לאומות עושה כל הרעה שגזר עליהם שנא' לא איש אל ויכזב אבל בכם שאתם בניו אם גזר רעה ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה ועליהם אמר שלמה נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא. וגם על משה נאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב ועליו לא נאמר אלא ועליהם על המוכיח ועל המתוכח: בין פארן ובין תפל ולבן. דברים של תפלות שהוציאו על המן שהיה לבן ומה היו אומרים וכי יש טוחן ואינו פולט שאוכלין המן ונבלע באיברים: (דעת זקנים)


{ב}  אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר-שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ:

 אונקלוס  מַהֲלַךְ חָד עֲשַׂר יוֹמִין מֵחוֹרֵב אוֹרַח טּוּרָא דְשֵׂעִיר עַד רְקַם גֵיאָה: (אונקלוס)

 יונתן  מַהֲלַךְ חַדְסַר יוֹמִין מֵחוֹרֵב מֵאוֹרַח טַוְורָא דְגַבְלָא עַד רְקַם גֵּיאָה וְעַל דִּי סְטִיתוּן וְאַרְגַּזְתּוּן קֳדָם יְיָ אִיתְחַרְתּוּן אַרְבְּעִין שְׁנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחד עשר יום מחורב. אמר להם משה, ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף הוא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים. שהרי בעשרים באייר נסעו מחורב, שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו' (במדבר י, יא.), ובכ"ט בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע (תענית כט.), צא מהם שלשים יום (י) שעשו בקברות התאוה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בג' ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך היתה שכינה מתלבטת (כ) בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם, הסב אתכם סביבות הר שעיר (ל) מ' שנה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) ר"ל ובין הכל הוא ל"ו ימים דיום ל' נחשב מן סוף ל' וגם נחשב לתחילת ז' ימים שהרי ביום ל' נסעו משם נמצא דביום ל"ט שלחו מרגלים מקדש ברנע דהיינו בכ"ט בסיון עיין ברא"ם באורך: (כ) מתלבטת פירוש ממהרת: (ל) אין זה פירוש ויהי בארבעים שנה כלומר אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר והם הלכו אותו בארבעים שנה וזה פירוש ויהי בארבעים שנה אלא בארבעים שנה אבתריה קאי כמו שפירש רש"י מלמד שלא הוכיחן וכו' אלא מקרא קצר הוא והוה כאלו כתיב י"א יום מחורב ואתם הלכתם בג' ימים בסיועת הקדוש ברוך הוא ומפני שקלקלקתם איחרתם ארבעים שנה ואח"כ מתחיל דבור חדש ויהי בארבעים וגו' דבר משה וגו' ואין להקשות דהכא משמע בשביל חטא המרגלים עכבו במדבר מ' שנה ובפרשת בהעלותך פירש רש"י מיד עד שלשה ימים וכו' אלא שחטאו במתאוננים יש לומר בשביל חטא מתאוננים נתעכבו ל' יום ובשביל חטא מרגלים מ' שנה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אחד עשר יום. הטעם שדבר אלה הדברים באותם י''א יום: מחורב. שהלכו מחורב עד קדש ברנע וכבר הגדתי לך כי מקדש ברנע הלכו המרגלי' ואחר שנשבע השם שלא יכנסו לארץ לא התחדש' מצו' רק בשנת הארבעים כי כן מצאנו והעד שאמר באר את התורה הזאת הנה באר התורה שאמר בין פארן ובין תפל כי רוב המצות הם בספר הזה וכן פי' ככל אשר צוה ה' אותו אליהם בעבר הירדן במדבר בערבה ואם תבין סוד (השרים) [צ''ל השנים] עשר גם ויכתוב משה והכנעני אז בארץ בהר ה' יראה גם והנה ערשו ערש ברזל תכיר האמת. י''א כי באחד [באדר] (ס''א בשבט) מת משה ואמר כי התאבלו שלשים יום וישבו שם (שתי) [צ''ל שש] שבתות והראי' שלהם ויהי בעצם היום הזה כי ביום אחד קרא זה הספר אל כל ישראל ובו מת וזאת איננה ראיה כי בעצם היום הזה הוא על השיר' והנה כתוב אתה עובר היום את הירדן: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אחד עשר יום מחרב. יודיענו הכתוב שיעור המדבר כי מחורב שיצאו משם עד קדש ברנע מהלך אחד עשר יום בלבד כי קרוב הוא בדרך הר שעיר וקדש ברנע הוא סוף המדבר בגבול הר האמורי שהוא נחלת ישראל ושם ארץ סיחון ועוג אשר שם באר התורה בגיא מול בית פעור ואחרי כן אמר שהם הלכו דרך הר האמורי כל המדבר הגדול והנורא ואחרי כן יספר כי בקדש ברנע שהוא בתחום נחלתם בקשו מרגלים ונשתבש דרכם והלכו דרך ים סוף לאחור ולא לפנים עד מלאת ארבעים שנה ובעבור שלא היו ישראל עתה במדבר כי כבר נכנסו בארץ מואב הנזכרת דרש אונקלוס כי "במדבר בערבה" רמוזים הם לתוכחות ועוד כי מדוע יזכיר כל אלה המקומות ויתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדה ושיעור הכתוב לדעתו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן דבר במדבר בערבה ובמול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב ואחד עשר יום מחורב כי הזכיר להם כל מה שעשו במקומות האלה ואחר כן אמר הכתוב כי שם בעבר הירדן הנזכר הואיל לבאר התורה אחר הוכיחו אותם ויען ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר וכך הוא נדרש בספרי (דברים א) על דעת רבי יהודה אבל רבי יוסי בן דורמסקית עשה אותן מקומות שנקראו כן (הרמב"ן)

 ספורנו  אחד עשר יום מחורב כו'. וזה כי כל ל''ח שנה שהגיעם במדבר אנה ואנה לא הלכו בדרך ישר מכוון אל מקום נודע וכשהיו מגיעים אל מקום אשר משם היו נעים וחוזרים לאחוריהם או לצדדין ולא בדרך ישר היה משה אומר להם ראו מה גרמתם שהרי מהלך י''א יום יש מחורב עד קדש ברנע דרך הר שעיר שהוא הדרך היותר קצר אצל עוברי דרכים. והאל ית' הוליך אתכם לקדש ברנע בג' ימים דרך המדבר הגדול והנורא ומפני עונכם אתם נעים כל זה הזמן. וכל זה היה אומר למען יזכרו וישובו אל ה': (ספורנו)


{ג}  וַֽיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי-עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם:

 אונקלוס  וַהֲוָה בְּאַרְבְּעִין שְׁנִין בְּחַד עֲשַׂר יַרְחָא בְּחַד לְיַרְחָא מַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָתֵהּ לְוָתְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה לְסוֹף אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּחַדְסַר יֶרַח הוּא יַרְחָא דִשְׁבַט בְּחַד בְּיַרְחָא מַלֵּיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל כְּכָל דִּי פַקֵּיד יְיָ יָתֵיהּ לְוַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה, (מ) ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר, ראובן בני, אני אומר לך, מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי, ומפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, (נ) ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש (ס) ממנו כו', כדאיתא בספרי (פ"ב), וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר הנני ענו בי (שמואל-א יב, ג.), וכן דוד את שלמה בנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאם לא כן מאי נפקא מינה מתי היתה: (נ) ר"ל דאם מוכיחו קודם מיתתו קסבר אוכיחו היום מעט ומחר מעט דמה לי להוכיחו הכל בפעם א' עדיין יש לי פנאי להוכיחו למחר ושמא יאמר זה מפני איזה שנאה שיש לו עלי הוא מוכיח אותי תמיד ואם כן בועט בתוכחתו משום הכי יוכיח אותו סמוך למיתה על כל מעשיו ואם תאמר אם כן למה פירש רש"י לעיל וממי למד מיעקב וכו' מנא ליה דלמא מסברא דנפשיה עשה כן דמפני ד' דברים אין מוכיחין וכו' ויש לומר דק"ל דהא כל הטעמים הללו אינם שייכים הכא דלא שייך לומר שמא יניחנו וילך לו דאנה ילכו דהא לא יצאו אלא לבא לארץ ישראל וגם לא שייך למימר שלא יתבייש ממנו דהא כל ישראל ביחד היה מוכיח ומה שהביא רש"י ומפני מה וכו' הוא מביא הטעם על יעקב ואם תאמר והא כתיב הוכח תוכיח את עמיתך ופירש רש"י אפילו מאה פעמים ויש לומר הוכח תוכיח מיירי בשעת מעשה ושלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו פירוש שלא בשעת מעשה רק כשעשה כבר המעשה. מצאתי: (ס) רצה לומר כשפוגע בו אותו שהוכיחו זה מתבייש ממנו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בעשתי. פירשתיו בפרשת נשא: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  בארבעים. ב' במס' ויהי בארבעים שנה. באדבעים אלף בישראל לומר אם יהיה ת''ח אחד בין מ' אלף אין צריכין לא רומח ולא מגן כי ת''ח מגין עליהם מאויביהם דאיירי התם בת''ח שנא' לבי לחוקקי ישראל והכא נמי כתיב בתריה ענין התורה שנאמר הואיל משה באר את התורה: (בעל הטורים)

 ספורנו  ויהי בארבעים שנה. אחר שכלו מתי מדבר: דבר משה אל בני ישראל. לבאי הארץ: ככל אשר צוה ה' אותו אליכם. האיר להם כל התורה כולה עד הנה בכלל: (ספורנו)


{ד}  אַֽחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר-יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי:

 אונקלוס  בָּתַר דִמְחָא יָת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דְיָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן וְיָת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן דְיָתֵב בְּעַשְׁתָּרוֹת בְּאֶדְרֶעִי: (אונקלוס)

 יונתן  מִן בָּתַר דִּמְחָא יַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דִיתֵיב בְּחֶשְׁבּוֹן וְיַת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנַן דִּיתֵיב בְּעַשְׁתַּרְוָותָא בְּאֶדְרֶעָת: (תרגום יונתן)

 רש"י  אחרי הכותו. אמר משה, אם אני מוכיחם (ע) קודם שיכנסו לקצה הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה, (פ) שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם, ואחר כך הוכיחן: סיחון וגו' אשר יושב וגו'. אילו לא היה סיחון קשה (צ) והיה שרוי בחשבון, היה קשה, שהמדינה קשה, ואילו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה, היתה קשה, שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה, שהמלך קשה והמדינה קשה (ספרי ג.): אשר יושב בעשתרות. המלך קשה והמדינה קשה: עשתרות. הוא לשון צוקין וקושי כמו עשתרות קרנים, (ק) ועשתרות זה, הוא עשתרות קרנים (ר) שהיו שם רפאים שהכה אמרפל, שנאמר ויכו את רפאים בעשתרות קרנים (בראשית יד, ה.), ועוג נמלט מהם, והוא שנאמר ויבא הפליט (שם יג.), ואומר כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים (לקמן ג, יא.): באדרעי. שם (ש) המלכות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) רצונו לתרץ למה לי למכתב אחרי הכותו כיון שכתיב ויהי בארבעים שנה וגומר אלא כך אמר משה כו' ואם תאמר אם כן דלמא הא דלא הוכיחן קודם לזה משום שהמתין כו' כדי שלא יאמרו מה היטיב ויש לומר דאם כן הל"ל ויהי אחרי הכותו את סיחון ועוג ולמה כתיב ויהי בארבעים שנה אלא ללמד שלא יוכיח אלא סמוך למיתה ומדכתיב אחרי הכותו שמע מינה נמי הא דאמר משה וכו': (פ) עילה ר"ל עלילה: (צ) ר"ל למה ליה למכתב אשר יושב בחשבון ל"ל להזכיר מקומותיהם: (ק) וקרנים הוא לשון קרן כלומר חזק: (ר) כלומר אל תאמר מנליה דעשתרות זו לשון צוקין דלמא דוקא עשתרות קרנים הוא לשון צוקין ועל זה פירש ועשתרות זו היא עשתרות קרנים דהתם והתם נמי כתיב ויבא הפליט זה עוג וכו': (ש) ר"ל אם יושב בעשתרות לא יושב באדרעי לכך פירש שם המלכות נקרא אדרעי והרא"ם פירש ובאדרעי מיבעי ליה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  אשר יושב בחשבון. שלא היתה שלו אבל לכדה ממלך מואב ובנאה להיות לו בית מלכות וכן אשר יושב בעשתרות באדרעי שהיתה ארץ רפאים והוא מלך האמורי (להלן ג ח) כאשר אפרש בעה"י (להלן ב י ג יא) ומפני שאמר אשר יושב בעשתרות באדרעי יורה כי עשתרות שם מקום אשר בו אדרעי ולשון ספרי (דברים ד) בעשתרות שהיה קשה כעשתרות באדרעי זה מקום מלכות וכתב רש"י עשתרות לשון צוקין וקושי ועשתרות זהו עשתרות קרנים שהיו בה רפאים שנאמר (בראשית יד ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים באדרעי שם מלכות וכן כתוב עשתרות צאנך (להלן ז יג) כתרגומו ורבותינו אמרו (חולין פד) למה נקרא שמן עשתרות שמעשרות את בעליהן ומחזקות אותן כעשתרות הללו שהם סלעים חזקים והרב מרכיב בו שתי לשונות ולא ידענו מאיזה מקום הוציא שיהיה עשתרות שם צוקין וסלעים אבל יתכן שנאמר שהוא שם עדרי הצאן מלשון עושר כדברי חכמים ועשתרות קרנים היו הרים גבוהים שעליהם מצודות סלעים ידמה אותם הכתוב לקרני הבהמות כמו שידמה אותם לשנים כענין שנאמר (איוב לט כח) על שן סלע ומצודה וכן על קרנות המזבח (שמות כט יב) וכן בקרן בן שמן (ישעיהו ה א) אמר התרגום בטור רם בארעא שמינא ושם יעלו עשתרות הצאן התיישים והעזים והיעלים וכיוצא בהן ולכך יקרא עשתרות קרנים וכן לבעל ולעשתרות (שופטים ב יג) הע"ז העשויה כצורת הצאן (או) להגין עליהם כפי סכלותם ובשפלות ההר בנו עיר ושמה אדרעי והוא שנאמר (להלן ג א) ויצא עוג מלך הבשן הוא וכל עמו למלחמה אדרעי כי אסף את כל חילו אל העיר אשר שם ארמון המלך וכסא המלכות וענין ספרי (שם) מדרשם אמרו ז"ל אשר יושב בעשתרות באדרעי אלו לא היה עוג קשה ושרוי בעשתרות קשה היה שהמדינה קשה וכו' ולפיכך ידרשו בעשתרות שהיה קשה כעשתרות כלומר שהיה מקום מושבו כמו עשתרות קרנים העיר החזקה שהיה הוא ומשפחתו משם כי עתה איננו יושב בעשתרות כי בארץ אמורי הוא יושב ומקום מלכות כלומר המדינה שהיה יושב בה אדרעי כי שם ארץ מלכותו הבשן (הרמב"ן)

 ספורנו  אחרי הכותו. וזה עשה אחר שהשיגו איזו מנוחה בארץ נושבת: (ספורנו)


{ה}  בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת-הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא בְּאַרְעָא דְמוֹאָב שָׁרֵי מֹשֶׁה פָּרֵשׁ יָת אוּלְפַן אוֹרַיְתָא הָדָא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  בְּעִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא בְּאַרְעָא דְמוֹאָב שׁוֹרֵי משֶׁה לְמַלְפָא יַת פִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא הֲדָא לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  הואיל. (ת) התחיל, כמו הנה נא הואלתי (בראשית יח, כז.): באר את התורה. (א) בשבעים לשון פירשה להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) עיין בפר' וירא: (א) מדכתיב כאן באר את התורה ובפרשת כי תבא כתיב וכתבתם וגו' דברי התורה הזאת באר היטב והיטב מתגלגל בצירופו שבעים ה' ה"י הי"ט היט"ב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הואיל משה באר. שנים פעלים עוברים דבקים בלא וי''ו וכן חמק עבר והנה משה החל לפרש לבנים שנולדו במדבר מה שאירע לאבותיהם ואמר להם כל המצות גם עשרת הדברים ששמעו אבותיהם מפי השם ישמעום גם הם מפי ציר נאמן: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  הואיל. ג' במסורה הכא ואידך כי הואיל ה' לעשות הואיל הלך אחרי צו היינו דאמרן בין כך ובין כך קרויין בניו של מקום בין עושין רצונו של מקום שמקיימין את התורה דהיינו הואיל משה ובין עובדי עכו''ם דהיינו הלך אחרי צו הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם: את התורה הזאת לאמר. וסמיך ליה ה' אלהינו כלומר הזהירם על יחוד השם: (בעל הטורים)

 ספורנו  בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר. ואחר שלא היו עוד נעים ונדים כי בערבות מואב הית' חניית המסע האחרון ועם זה אחר שכבר התחנן ונואש מהשיג לעבור. הואיל לבאר מה שחשב שיפול בו ספק אחרי מותו. והתחיל הבאור באמרו אחר כך ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב לאמר וקודם שהתחיל בבאור אשר בו חרבה להזהיר על קצת המצות אמר לישראל שסבת הצורך אל זה הבאור והאזהרות עתה היה מפני שהם עוברים לארץ בלעדיו ולא יוכל להזהירם בשעת מעשה ולא לבאר כל ספק שיפול וספר איך נכשלו בזה שלא יעבור הוא עמהם ברוע בחירתם ופשעיהם למען ישמרו מזה מכאן ולהבא לבלתי השחית ענינם: (ספורנו)


{ו}  יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב-לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה:

 אונקלוס  יְיָ אֱלָהָנָא מַלִיל עִמָנָא בְּחוֹרֵב לְמֵימָר סַגִי לְכוֹן דִיתֶבְתּוּן בְּטוּרָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  יְיָ אֱלָהֵין מַלֵיל עִמָן וְלָא אֲנָא בְּאַנְפֵּי נַפְשִׁי בְּחוֹרֵב לְמֵימָר סַגִי לְכוֹן וְאִתְהַנִי לְכוֹן עַד הָאִידְנָא דְקַבֵּילְתּוּן בֵּיהּ אוֹרַיְיתָא וַעֲבַדְתּוּן בֵּיהּ מַשְׁכְּנָא וּמָנוֹי וְאַקֵימְתּוּן רַבָּנִין עֲלֵיכוֹן וּמַבְעַן בִּישׁ לְכוֹן לְאִיתְרָחָא בְּטַוְורָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  רב לכם שבת. כפשוטו, (ב) ויש מדרש אגדה, (ספרי ה.) (ג) הרבה גדלה לכם ושכר, על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין שרי אלפים ושרי מאות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רב זמן רב: (ג) דלפשוטו קשה הל"ל די לכם שבת למה כתיב לשון רב לכן פירש ומדרש אגדה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  בחורב. הוא סיני כאשר אמרתי: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר. על דעתי חורב שם מקום קרוב להר סיני ששם ישבו ישראל בשנה ההיא כי המדבר היה גדול ושם ההר אשר חמד אלהים ושמו סיני ועל כן נקרא כל המדבר מדבר סיני כאלו הוא מדבר הר סיני ואמר הכתוב (שמות יט ב) ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר שחנו במדבר במקום הנקרא חורב והוא נגד ההר ואפשר שגם ההר גם המדבר יקראו סיני כי שם אילני הסנה רבים ושם סמוך להר מקום או עיר מושב ששמו חורב ושם עמדו והכתוב שאמר (שם ג א) ויבא אל הר האלהים חרבה שבא אל חורב אשר שם הר האלהים והסנה היה בהר ומשה היה בחורב המקום אשר לפניו קרוב לו אשר עמד שם מחנה ישראל שנה ולפיכך אמר (שם פסוק ג) אסורה נא ואראה שיסור מחורב עד ההר ופעמים יקרא הכתוב ההר כן כמו שאמר (שם לג ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב כלומר מן ההר אשר בחורב בתחומו או לפניו או ששם כל הארץ חורב וההר בתוכה וכן זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים (מלאכי ג כב) ירמוז לכל אשר נצטווה בהר ובאהל מועד אשר שם בחורב וראיתי בילמדנו מדרשם לא ידעת בסיני גם לא שמעת בחורב גם מאז לא פתחה אזנך (ישעיהו מח ח) בערבות מואב רמז כי חורב מקום אשר שם אהל מועד רק ר"א אמר (שמות ג א ב) כי חורב הוא הר סיני כי מפני החורב והיובש יהיה שם הסנה ויקרא בשני שמות ושניהם שוים בטעם (הרמב"ן)

 בעל הטורים  בחרב לאמר. כתיב חסר שאם לא תקיימו את התורה והבאתי עליכם חרב: (בעל הטורים)

 כלי יקר  רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצות, ורב לכם הוא מלשון רב לכם בני לוי. (במדבר טז.ז) כלומר המעט הוא המרד והמעל הזה כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה, פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדה"ר כדרך שאמר לאברהם לך לך. ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לת"ת ואל מקום שמירת המצות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ, לכך אמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ שהרי המרגלים אמרו נשובה מצרימה. (שם יד.ד) אבל אחר מעשה המרגלים שיעד להם עונש גדול חזרו בתשובה שלא בטובתם ושם נאמר ונפן ונסע (דברים ב.א).

וי"א שהאשימם על שברחו מן הר חורב כתינוק הבורח מבית הספר, וע"ז אמר רב לכם כי הימים אשר ישבתם בהר לא היו בעיניכם כימים אחדים באהבתם אותם, אלא כימים רבים של צער וזהו רב לכם שהיה רב והרבה לכם שבת בהר הזה לכם ולא לי, ונראה ליישב בזה מ"ש באתם עד הר האמורי אשר ה' אלהינו נותן לנו (א.כ) מדקאמר לנו היה לו לומר באנו עד הר האמורי, אלא כך אמר אתם באתם עד הר האמורי ולא אני כי אתם הסעתם דעתכם ומחשבותכם מכל וכל מן הר חורב, אבל אני תמיד מחשבתי משוטטת שמה כאילו עדיין אני שמה כי המעמד הנכבד ההוא לנגד עיני הוא תמיד. (כלי יקר)


{ז}  פְּנ֣וּ | וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֘ וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו֒ בָּֽעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד-הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר-פְּרָֽת:

 אונקלוס  אִתְפְּנוּ וְטוּלוּ לְכוֹן וְעוּלוּ לְטּוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה וּלְכָל מָגִירוֹהִי בְּמֵישְׁרַיָא בְטוּרָא וּבִשְׁפֶלְתָּא וּבִדְרוֹמָא וּבִסְפַר יַמָא אַרְעָא דִכְנַעֲנָאָה וְלִבְנָן עַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְרָת: (אונקלוס)

 יונתן  אִתְפְּנִיאוּ וְטוּלוּ לְכוֹן לַעֲרָד וְחוּרְמָה וְעוּלוּ לְטַוְורָא דֶאֱמוֹרָאָה וּלְוַת כָּל דַּיְירֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב וְגַבְלָא בְּמֵישְׁרָא דְחוֹרְשָׁא בְּטַוְורָא בִּשְׁפֵיילְתָּא וּבְדָרוֹמָא וּבִסְפַר יַמָא אַשְׁקְלוּן וְקִיסְרִין אַרַע כְּנַעֲנָאָה עַד קַלְדוֹהִי וְלִבְנָן אֲתַר טַוְורֵי בֵּית מַקְדְּשָׁא עַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְּרָת: (תרגום יונתן)

 רש"י  פנו וסעו לכם. זו דרך ערד וחרמה: ובאו הר האמורי. כמשמעו: ואל כל שכניו. עמון ומואב (ד) והר שעיר: בערבה. זה מישור של יער: בהר. זה הר המלך: ובשפלה. זו שפלת דרום: ובנגב ובחוף הים. אשקלון ועזה וקסרי וכו', כדאיתא בספרי (פ"ו): עד הנהר הגדול. מפני שנזכר עם ארץ ישראל קוראו (ה) גדול, משל הדיוט אומר, עבד מלך מלך, הדבק לשחור (ו) וישתחוו לך, (ז) קרב לגבי דהינא ואידהן (שבועות מז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) יש מקשים והא כתיב אל תתגר בם מלחמה וגו' ושמא י"ל אלו לא חטאו ישראל היה נותן להם ארץ י' עממין כאשר נשבע לאברהם והחטא גרמה להם שלא נתן להם אל ארץ שבעה: (ה) רל"ת הא נהר פרת קטן היה מכולם דהא בפרשת בראשית מונה אותו בסוף כן כתב רש"י פרשת לך לך: (ו) לשחוור לשר: (ז) פירוש קרב לגבי משוח בשמן וגם כן תהיה משוח בנגיעתך בו הודשנה מחלב תרגומו איתהדינא כלומר אף כאן הואיל וארץ ישראל חשובה גם נהר פרת נעשה חשוב עמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  פנו. עזבו זה המקום: וסעו לכם. דרך הלשון כמו לך לך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  פנו וסעו לכם. הזכיר להם הארץ והדרך שילכו בה למסעיהם ואחרי כן אמר ראה נתתי לפניכם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם באו ורשו את הארץ מצוה לא יעוד והבטחה כאשר פירשתי (במדבר לג נג) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  פנו. פ''א כפולה יש לכם לפנות מכל מעשים רעים. א''נ בכ''מ שאתם פונים העננים עמכם: (בעל הטורים)


{ח}  רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת-הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְהֹוָ֠ה לַֽאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַֽעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַֽחֲרֵיהֶֽם:

 אונקלוס  חֲזֵי דִיהָבִית קֳדָמֵיכוֹן יָת אַרְעָא עוּלוּ וְאַחֲסִינוּ יָת אַרְעָא דִי קַיַם יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  חֲמוֹן דִּי מְסָרִית קֳדָמֵיכוֹן יַת דַּיְירֵי אַרְעָא וְלָא תִצְטַרְכוּן לְמֵיטוּל זַיְינָא עוּלוּ וְאַחֲסִינוּ יַת אַרְעָא וְקָבְעוּ בָּהּ דִּפְטַיָא וּפַלְגוּהָא הֵי כְמָא דְקַיֵים לְאַבְהַתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ראה נתתי. בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה: באו ורשו. אין מערער בדבר, (ח) ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים, לא היו צריכין לכלי זיין: לאבתיכם. למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב, אלא אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דאם לא כן איך אמר להם באו והלא עדיין אינה כבושה לפניהם: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם אשר נשבע ה'. כמו ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א) ושם פירשתי (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ראה נתתי לפניכם. הקב''ה אמר כך למשה לאמר לישראל אי נמי ראה חוזר על כל אחד ואחד: (בעל הטורים)

 אור החיים  ראה נתתי לפניכם וגו'. אומרו בתחילה ראה לשון יחיד וגמר אומר לשון רבים, לפי שבגדר הראיה שוים הם כאיש אחד ואין ההשתנות ביניהם, אבל בערך מה שהם אין גדר כולם שוה, לזה אמר לפניכם, וכמו כן כל מה שאמר בפסוק אחרי כן בלשון רבים באו ורשו וגו' אינו בגדר ההשתוות כאחד:

באו ורשו את הארץ וגו'. טעם שהוצרך לכפול זכרון הארץ ולא אמר אותה ומובן שחוזר אל הארץ שהזכיר בסמוך, לפי שארץ שהזכיר בסמוך שראו שנתן ה' היא ארץ סיחון ועוג שנתן לבני גד ובני ראובן, לזה כשאמר באו ורשו הוצרך להזכיר מה שירשו ואמר הארץ אשר נשבע ה' וגו' פי' כי הארץ אשר נטלו בני גד ובני ראובן לא היתה בכלל השבועה וכמו שכתבתי בפרשת מטות (במדבר ל''ב ז') והוכחנו מספרי: (אור החיים)

 ספורנו  ראה נתתי לפניכם את הארץ. יושבי הארץ כי נמוגו מפניכם ולא יתקוממו: באו ורשו את הארץ. את גליל הכנענים כי הם מפחדם יפנו ויברחו או ימותו בלתי מלחמה: (ספורנו)


{ט}  וָֽאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹֽא-אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם:

 אונקלוס  וַאֲמָרִית לְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר לֵית אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְסוֹבָרָא יָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרִית לְכוֹן בְּעִידָנָא הַהִיא לְמֵימָר לֵיתָנָא שַׁבְקִינְכוֹן עַל דַּיָינָא חַד דַּאֲנָא לָא יָכִילְנָא בִּלְחוֹדִי לִמְסוֹבָרָא יַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואומר אליכם בעת ההוא לאמר. מהו לאמר, (ט) אמר להם משה, לא מעצמי אני אומר לכם, (י) אלא מפי הקב"ה: לא אוכל לבדי וגו'. אפשר שלא היה משה (כ) יכול לדון את ישראל, (ל) אדם שהוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והוריד את המן, והגיז את השליו, לא היה יכול לדונם, אלא כך אמר להם, ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל (מ) והרים אתכם על דייניכם, נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינין. (נ) וכן אמר שלמה, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה (מלכים-א ג, ט.), אפשר מי שכתוב בו ויחכם מכל האדם (שם ה, יא.), (ס) אומר מי יוכל לשפוט, אלא כך אמר שלמה, אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות עובדי אלילים, שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע, שנאמר וקבע את קובעיהם נפש (משלי כב, כג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) ר"ל כיון דכל לאמר לדרשה הוא או פירוש לאמר לאחרים או פירוש צא ואמרו להם דברי והשיבני או פירוש השיבני על דברי ואחד מכל הפירושים לא שייכים הכא לכך פריך מאי לאמר: (י) כלומר אפילו היה בדעתי לשאת אתכם כדי שאקבל שכר לא אוכל כי הקדוש ברוך הוא מיחה בי וזהו שכתוב לאמר ר"ל הקדוש ברוך הוא אמר לי בפירוש שלא לעשות וכן פירש רש"י בסמוך אם אומר לקבל שכר לא אוכל הוא שאמרנו כו' דהיינו מה שפירש כאן: (כ) ואם תאמר והא פירש"י לעיל לא מעצמי אני וכו' אם כן מה מקשה רש"י שמא היה יכול אלא שאינו רשאי ויש לומר דק"ל יתורא דקרא למה אמר משה לא אוכל וגו' ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו' אלא הכי קאמר משה לא מעצמי אני אומר כו' ואף אם לא צוה לי הקדוש ברוך הוא הייתי מוכרח למנות עליכם דיינים כי לא אוכל לבדי וגו' ועל זה מקשה רש"י אפשר שלא וכו': (ל) יש מקשים הרי יתרו אמר למשה נבול תבול גם אתה ואם כן היה לו להקשות איך נביא כמשה יהא קשה בעיניו לשפוט את העם ויש לומר דלעיל הוה אמינא דהכי קאמר נבול תבול גם העם פירוש כיון שכבד על העם שיהא משה לבדו דן ויושב ויעמדו עליו מן הבוקר עד הערב כי בודאי אם יהיה הרבה דיינים יקל על העם וממילא כשיכבד על העם יתרעמו על משה ויהא גם כן תלונות ישראל למשה כבד על משה ולכך פירש"י הכא: (מ) ר"ל הרבה לשון הגדיל: (נ) פירוש היכא דיש בידם למחות ולא מיחו: (ס) אין להקשות והרי מקרא זה כי מי יוכל לשפוט נאמר קודם מקרא דויחכם מכל האדם ואם כן כשאמר כי מי יוכל לשפוט עדיין לא היה חכם דיש לומר דסופו מוכיח על תחלתו והואיל ונחכם כל כך בסוף בתכלית החכמה ודאי שגם בתחלה היה חכם ויכול לדון על דרך בלב נבון תנוח חכמה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לא אוכל לבדי. כטעם לא תוכל עשוהו לבדך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואמר אלכם בעת ההיא לאמר. קודם שאמר לנו ה' בחורב רב לכם שבת בהר הזה על דעת האומרים קודם מתן תורה בא יתרו וטעם "בעת ההיא" בשבתנו בחורב אבל הזכיר זה בכאן לומר הנה קבלנו את התורה והיו עליכם שופטים ושוטרים לשפוט ולהנהיג אתכם והנה היינו מוכנים ומזומנים לבא בארץ ונסע מחורב לדגלינו עם שופטינו וזקנינו ותקרבון אלי כלכם עם חכמיכם וראשיכם ובקשתם מרגלים ונתקלקל הענין (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואומר אלכם. חסר יו''ד כי י''פ הוכיחם וי''פ כתיב מיתת משה בתורה: (בעל הטורים)

 אור החיים  לאמר לא אוכל וגו'. פירוש לא שאמר להם הדברים ככתבן לא אוכל לבדי וגו' אלא מאמר המובן ממנו שכוונתו לומר לא אוכל: (אור החיים)

 כלי יקר  ואומר אליכם בעת ההוא לאמור. בעת ההוא מורה באצבע על הזמן שאמר להם, בואו ורשו את הארץ. כי ראיתי שבזמן ההוא צורך שעה במינוי הדיינים כי זכות זה יספיק לכם להושיב אתכם על האדמה כמ"ש (דברים טז.כ) צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ. פירש"י כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. וכן פרשנו למעלה פר' יתרו (יח.כג) פסוק וכל העם על מקומו יבא בשלום. מדלא קאמר ישב בשלום ש"מ שמדבר במקום שעדיין לא באו שמה, ומדלא קאמר איש על מקומו ש"מ שמדבר במקום המיוחד לכל העם בכללו וזה כל א"י בכלל שכל ישראל ירשוה בזכות מינוי הדיינים, לכך אמר הבו לכם אנשים את"ל שלא תרצו לעשות בגיני להקל מעלי, מ"מ תעשו לכם להנאתכם כדי שתרשו את הארץ. ועוד שנאמר (שם יח.יח) נבול תבל גם אתה גם העם לכך נאמר הבו לכם אם לא למעני.

ומה שנאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם. ואחר כך אמר איכה אשא לבדי טרחכם וגו'. יש לפרשו בשני פנים. האחד הוא, שלשון לא אוכל מורה על הדבר הנמנע ובלתי אפשרי כלל, ולשון איכה אשא מורה על דבר אפשרי אך שאינו מן הראוי לעשותו, ולא אוכל משמע גם להבא כי בזמן ההוא באשר הוא שם היה הדבר אפשרי ולא נמנע, כמו שפירש"י אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל אדם שהוציאם ממצרים כו' ואם כן בדור ההוא כפי המספר אשר היו בעת ההיא ודאי היה יכול, אך שאם יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים אזי יהיה ודאי הדבר נמנע, וכשאמר איכה אשא לבדי אמר כן על הזמן ההוא אע"פ שהוא אפשרי מ"מ אינו מן הראוי, וכשאמר לא אוכל אמר סוף סוף להבא לא אהיה אוכל לשאת לבדי ונתן טעם לדבר כי עכשיו ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכס היום ככוכבי השמים לרוב, וזכותכם לבד מצד שהוא אלהיכם העמיד אתכם על שיעור מספר זה ואותו סך אוכל לסבול, אמנם כשיצטרף אל זה גם זכות אבות מצד שהוא אלהי אבותיכם ודאי יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו'. ועל זה הזמן הראוי לבא בכל עת אני אומר סופי שלא אוכל כלל, וגם עכשיו אינו מן הראוי ועל ההוה אני אומר איכה אשא לבדי וגו'.

השני, מסכים לפירש"י שפי' ה' אלהיכם הרבה אתכם. נטל העונש מכם והטילו על הדיינים, והדין דין אמת כי זה המחזיק הממון שלא כדין סובר שהדין עמו מאחר שהדיין פוסק לו כן הרי באמת הוא שלו וע"כ דין היא שהדין קיים והדיין נושא אלומותיו של זה. ונראה שלכך אמר והנכם היום ככוכבי השמים שהם קיימים וקיום זה בא לכם מצד שה' אלהיכם הרבה והגדיל אתכם והטיל עונש שלכם על הדיינים ועל זה אמר ג"כ ואשמם בראשיכם שאשמת העם תלוי בכ"מ בראשיהם כי ענין הדיינים בנין אב לכל התורה. ועל העונש אמר לא אוכל לבדי שאת אתכם לא אמר שאת טרחכם ומשאכם לפי שהנושא ענשו של זה דומה כאילו נשא עצמותו עליו והעונש לא אוכל שאת כלל כי ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו' וכפירש"י. אבל אח"כ אמר על נשיאת טרחם ומשאם וריבם אע"פ שהוא אפשרי מ"מ אינו מן הראוי ועליו אמר איכה אשא לבדי וגו'. (כלי יקר)


{י}  יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכֽוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב:

 אונקלוס  יְיָ אֱלָהָכוֹן אַסְגֵי יָתְכוֹן וְהָא אִיתֵיכוֹן יוֹמָא דֵין כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לִסְגֵי: (אונקלוס)

 יונתן  מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן אַסְגֵי יַתְכוֹן וְהָאִיתֵיכוֹן יוֹמָא דֵין הֵי כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לִסְגֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  והנכם היום ככוכבי השמים. וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא ששים רבוא, מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום, (ע) קיימים לעולם כחמה וכלבנה (פ) וככוכבים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) ר"ל כיום כמו כהיום: (פ) דהיינו כהיום אף על פי שאין לבנה וכוכבים שולטים ביום מכל מקום כיון דאין נקרא יום אלא כשלילו עמו כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד אם כן אתי שפיר מה שנקט בקרא כהיום. בשם מהרי"ץ. והא דכתיב בקרא לרוב פירוש שיבא עוד זמן שתהיו כמותם גם לרוב אבל עכשיו אתם קיימים כיום דהיינו כחמה וכלבנה וכוכבי השמים אבל לא לרוב. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הרבה אתכם. במצרים ונתקיימה הברכה שברך אביכם: וטעם ככוכבי השמים. דרך משל פעמים עם אלף וכן מאה הפך לשון קדר: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  והנכם. ב' הכא ואידך והנכם הולכים איש אחרי שרירות לבו פי' אע''פ שהלכתם אחרי שדירות לבכם הנכם היום ככוכבי השמים לרוב: (בעל הטורים)

 אור החיים  ה' אלהיכם וגו'. קשה הרי לא מצינו שנתרבו ממה שהיו במצרים ריבוי שיש בו היכר כמובן ממספר ב' של שנה השנית שעל אותו זמן הוא אומר שאמר להם בעת ההוא וגו', ורבתינו ז''ל בספרי אמרו וז''ל הרבה אתכם הגדיל אתכם על דייניכם וכו' ע''כ, ואולי שנתכוון עוד על פי מה שאמרו בזוהר (ח''ג רי''א:) שעל ידי הזכרת ריבוי טובה יפעיל השלטת כח במשטין להרע, ואמר (שם רי''ב.) שבכל מקום שמזכיר שם עליון עליו אין כח בכוחות הרע לשלוט בו, ולפי שאמר משה לא אוכל לבדי וגו' הרי הוא מפליג בריבויים ויש בזה חשש האמור, לזה הזכיר שמו יתברך עליהם ואמר ה' וגו' הרבה אתכם שבזה אין מקום למריע כאמור שם, ולפי זה תתפרש תיבת הרבה כפשטה:

והנכם היום. דקדק לומר היום, להעיר כי המאמר נחלק לב' זמנים, א' הוא בשנה השנית כשאמר להם לא אוכל לבדי ועל אותו זמן הוא אומר הרבה אתכם, והב' הוא בזמן שהוא מדבר עמהם בשנת המ' כמו שדקדק לומר והנכם היום וגו', ופירוש אומרו ככוכבי השמים נתכוון על פי דבריהם ז''ל שאמרו (סנהדרין כ''ו.) אין מנין לרשעים שהגם שיהיה מספרם רב אין ריבויים ריבוי, הא למדת שמנין הצדיקים יתיחס אליו הריבוי הגם שיהיו מועטים במספר, והוא מה שנתכוון לומר והנכם וגו' ככוכבי פי' שאחר שהרבה אתכם עוד לכם שהנכם היום ככוכבי וגו' פי' ודבר זה הוא גם כן גדר הריבוי שבהיותם ככוכבים ימנו לריבוי עצום: (אור החיים)


{יא}  יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִֽיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם:

 אונקלוס  יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְכוֹן יוֹסֵף עֲלֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן אֲלַף זִמְנִין וִיבָרֵךְ יָתְכוֹן כְּמָא דִי מַלִיל לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  יְיָ אֱלָהָא דְאַבְהַתְכוֹן יוֹסֵף עֲלֵיכוֹן כְּוַותְכוֹן אֶלֶף זִמְנִין מְטוּל בִּרְכָתִי דָא וִיבָרֵךְ יַתְכוֹן בְּלָא סְכוּמָא הֵיכְמָא דְמַלֵּיל לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יוסף עליכם ככם אלף פעמים. מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם, אלא אמרו לו, משה, אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקב"ה את אברהם אשר אם יוכל איש למנות וגו' (בראשית יג, טז.), אמר להם זו משלי הוא, (צ) אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ר"ל האלף פעמים משלי מברכה שלי אבל הקדוש ברוך הוא יברך אתכם יותר מאלף פעמים כאשר דבר לכם ואם תאמר כיון שהקדוש ברוך הוא הבטיחם לברכם אם יוכל וגו' למה אמר משה האלף פעמים משלי הן הא בכלל ברכת הקדוש ברוך הוא הן ויש לומר לכך אמר משה זו משלי דהיינו האלף שכר ברכות. בשם מהרי"ץ. ועוד יש לומר זו משלי כלומר הברכות שלי הם בלא תנאי אבל הברכות של הקדוש ברוך הוא הם על תנאי אם תקיימו המצות והתורה: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ויברך. ב' במסורה הכא ואידך ויברך כל בשר שם קדשו כשיברך אתכם יברך כל בשר שם קדשו שיאמרו ברוך שקיים הבטחתו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ה' אלהי וגו' ככם וגו'. פי' צדיקים ככם אלף פעמים, וכנגד הריבוי אמר ויברך אתכם כאשר דבר וגו', ורבתינו ז''ל אמרו (ספרי) זו משלי וכו', וכוונת המאמר כלו הוא להזכיר שמו יתברך עליהם גם כשהזכיר שבחם במדה טובה היותם צדיקים הדומים לכוכבים, כדרך שפירשנו במאמר ה' אלהיכם הרבה אתכם שהזכיר שמו ית' עליהם כשהזכיר רבויים: (אור החיים)


{יב}   שני  אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּֽׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם:

 אונקלוס  אֶכְדֵין אֵסוֹבַר בִּלְחוֹדִי טָרְחֲכוֹן וְעִסְקֵיכוֹן וְדִינְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיךְ אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְמִסְבּוֹל טַרְחוֹת אַפְקַרְסוּתְכוֹן וּדְמִחַשְׁלִין עֲלֵי בִישְׁתָּא וּמִילֵי דִיגַנְבוּן דְּמַפְקִין סִלְעָא לְאַפּוֹקֵי תְּרֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  איכה אשא לבדי. אם אומר לקבל שכר, לא אוכל, (ק) זו היא שאמרתי (ס"א שאמרנו) לכם, לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב"ה: טרחכם. מלמד שהיו ישראל טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין: ומשאכם. מלמד שהיו אפיקורסין (סנהדרין צט:), (ר) הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו, איחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות (ס"א מצות וחשבונות): וריבכם. מלמד שהיו רוגנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) כלומר אפילו אם יש בדעתי לשאת אתכם כדי לקבל שכר לא אוכל דאם לא כן למה אמר איכה אשא וגו' והלא כבר אמר לא אוכל וגו' מפני העונש וכו': (ר) ר"ל מורדים ושתי מלות הן אפיק רסן ר"ל הרסן מופק מהם שהולכין בלא רסן לכך הם ממרים כמו הסוס שהולך בלא רסן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  טרחכם. מגזרת היו עלי לטורח ופי' טרחכם להבין אנשים פתאים המצות: ומשאכם. שבקשו לחם ומים ובשר כמו לשום את משא כל העם הזה: וריבכם. זה עם זה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם טרחכם ומשאכם וריבכם. על דרך הפשט רמז משה רבינו להם שלשת הדברים שאמר ליתרו שהיה הוא עושה לעם כמו שפירשתי שם (שמות יח טו) והזכירן לישראל ברמז אמר "טרחכם" כנגד והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שם שם טז) כי טורח גדול היה ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושם וביאורם וסודם והזכיר "משאכם" כנגד לדרוש אלהים (שם פסוק טו) שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם והוא מלשון ונשאת תפלה (מלכים ב יט ד) ואל תשא בעדם רנה ותפלה (ירמיהו ז טז) "וריבכם" כפשוטו עניני המשפטים ואמר "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים" על הדיינין בלבד אבל אמר סתם "ואשימם בראשיכם" דרך ענוה ולשון רש"י מספרי (דברים יב) טרחכם מלמד שהיו טרחנין היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינין והדין הזה לא ידעתי אותו שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינין יותר על שלשה בדיני ממונות וכל שכן לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין שאלו קבל עליו קרוב או פסול יכול לחזור בו עד לאחר גמר דין אבל הכשרין לדון אינו יכול לחזור בו ושמא נלמוד מכאן שיכול אדם לומר שני דיינין אני בורר לי ותברור אתה שנים אחרים והם יבררו עוד אחד ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר כמו שאמרו אינו דומה דין הנגמר בה' לדין הנגמר בי' ואע"פ שג' כופין לדון בפניהם בשאינו רוצה לקבל עליו לדון אבל רוצה לברור יותר בורר דהוה ליה כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח שבכך נטוינו שנאמר (להלן טז כ) צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה (סנהדרין לב) ורבוי חכמים ב"ד יפה הוא והנה במדבר היו החכמים מצויין עמהם ויכולים לומר נלך לפני שרי האלפים (הרמב"ן)

 אור החיים  איכה אשא וגו'. היא גזירת מאמר לא אוכל, אלא שהפסיק בענין להרים מכשול הנמשך מדיבור לא אוכל לבדי וגו' כמו שפירשתי, וחזר להשלים הדיבור שהתחיל לומר ואמר איכה אשא וגו' הבו לכם וגו': (אור החיים)

 ספורנו  טרחכם. בקטטות הקורות בלתי תביעת ממון: ומשאכם. בצרכי רבים: וריבכם. בעניני הדין ותביעת ממון. וזה ספר להזכירם את פשעם שאע''פ שבשר אותם שיכנסו לארץ בלתי שום מלחמה שהיה ענינה רב התועלת והכבוד יותר מכל נכסיהם ועניניהם במדבר לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חבירו באופן שהוצרך למנות מדרגות שופטים עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדיין פרטי ואין זה כי אם מרוע לב: (ספורנו)


{יג}  הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִֽידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַֽאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָֽאשֵׁיכֶֽם:

 אונקלוס  הָבוּ לְכוֹן גֻבְרִין חַכִּימִין וְסוּכְלְתָנוּן וּמַדְעָן לְשִׁבְטֵיכוֹן וֶאֱמַנִנוּן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  זַמְנוּ לְכוֹן גּוּבְרִין חַכִּימִין וְסוּכְלְתָנוּן מֵרַעֲיוֹנֵיהוֹן וּמָארֵי מַנְדְּעָא לְשִׁבְטֵיכוֹן וְאֵימַנִינוּן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  הבו לכם. הזמינו (ש) עצמכם לדבר: אנשים. וכי תעלה על דעתך נשים, מה תלמוד לומר אנשים, (ת) צדיקים: חכמים. (א) כסופים: ונבונים. מבינים דבר מתוך דבר. זהו ששאל אריוס את ר' יוסי, מה בין חכמים לנבונים, חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה וכשאין מביאין לו יושב ותוהה, נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו הוא (ב) מחזר ומביא משלו: וידועים לשבטיכם. שהם ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף (ג) בטליתו, איני יודע מי הוא, ומאיזה שבט הוא, ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גדלתם אותו, לכך נאמר וידועים לשבטיכם: בראשיכם. ראשים ומכובדים עליכם, שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה: ואשמם. חסר יו"ד, למד (ד) שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם, שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) שכל הבה ל' הזמנה והכנה לדבר הוא פירוש תנו עצה או עזר לדבר זה. הרא"ם: (ת) והא דלא פירש רש"י זה לעיל גבי שלח לך יש לומר דק"ל טפי הכא מהתם משום דתנן כל הכשר להעיד כשר לדון ונשים הואיל ופסולין להעיד פסולין לדון א"כ אנשים למה לי : (א) מלשון חמוד כלומר שהעולם חומדין להם שאינם מגמגמין בלשונם וגם אינם מאריכין בדבריהם. ועוד יש לומר כסופים לשון בושה כלומר שבושים ממעשיהם הרעים ואם הם רוצים לעשות איזה מעשה מתחלה רואים מה הוא התכלית כדי שלא יתביישו מאותו מעשה שיעשו וזה נקרא חכם על דרך החכם עיניו בראשו והוא שאמרו אל תהי רשע בפני עצמך: (ב) ר"ל שנושא ונותן בפרקמטיא: (ג) כדרך הדיינים: (ד) לשון אשמה ואף על פי שהל"ל ואשמכם בראשיכם לפי שכל הפרשה היא לנוכח אף על פי כן אין משיבין על הדרש. הרא"ם. והא דמהפך רש"י ומפרש בראשיכם קודם ואשימם משום דלפי סדר המקרא משמע להיפך מפירוש רש"י דמשמע אשמת הדיינים הוא על ראשיכם דהיינו ישראל דאם לא כן הל"ל ואשמם בראשם לכן הוכרח רש"י לפרש בתחלה מלת בראשיכם שתהיו נוהגים בהם כבוד ואחר כך מפרש מלת ואשמם והוא סוגיית רש"י כמ"ש והשתא אתי שפיר: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  הבו. מלה זרה והיה הה''א ראוי להתנועע בשו''א ופת''ח: וידועים. שהם היו ידועים שיכירום הכל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וידעים לשבטיכם. "שיהיו ניכרים לכם, שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאי זה שבט הוא, אבל אתם מכירים אותו, שגדלתם אותו" לשון רש"י מספרי. ואם כן, יהיה "לשבטיכם" קשור עם "וידועים".

אבל על דרך הפשט, טעמו הבו לכם לשבטיכם אנשים חכמים. ועל דעתי, טעם "וידועים" שהם ידועים לשופטים, כלומר, שמעלתם ידועה וניכרת למנותם בה שופטים.

וכלל מעלות השופטים במלת "וידועים", כי השופטים צריכין להיות (שמות כא יח): "אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע" כאשר אמר יתרו, ואלה היו ידועים לשופטים מתחלה, כי היו הכל אומרים "ראוי זה להיות שופט". (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואשמם. כתיב חסר יו''ד לומר לך י''פ הוזהרו על הדינין בתורה. ד''א ואשמם חסר לומר לך כי האשם הוא בראשים בשביל שיש בידם למחות ואינם מוחים: (בעל הטורים)

 אור החיים  הבו לכם וגו'. אמר לכם להקדים טעם מאמר לשבטיכם, כי זה מהנאות לכם כשיהיה כל שבט שופטיו ממנו, ועיין מה שכתבתי בפרשת פנחם בפסוק יפקוד ה' אלהי הרוחות איש על העדה וגו' (במדבר כ''ז ט''ז) ושם תשכיל אופן הנאות שיש בדבר הזה, והוא אומרו לכם:

ואשימם וגו'. פי' הגם שאני אומר לכם הבו לכם שאתם הם הבוחרים אותם, לא יהיה תחת מאמרכם ורשיונכם, אני אשים אותם לראשים עליכם לרדותכם במקל וברצועה: (אור החיים)

 כלי יקר  הבו לכם אנשים וגו'. מתחילה תלה בהם בישראל שיהיו ממונים מהם, ואח"כ אמר ואשמם בראשיכם משמע שמפי משה יהיו ממונים, ועוד בי"ת של בראשיכם מה טיבו כי הל"ל ואשמם ראשיכם. ורז"ל דרשו (ספרי א.יג) שאשמת העם תלויה בראשיהם. אמנם צריך לפרש זה כפי הפשט ואומר כי הראשים שהזכיר אינן הדיינים כ"א נשיאי השבטים, ואמר משה אתם יש בידכם כח למנות דיינים שיהיו רודים בשבטיכם אבל אין בכם כח להשליטם גם על הנשיאים כי אם אני, וע"כ אמר אתם הבו לכם אנשים כו' לשבטיכם שיהיו רודים בכל שבטיכם ואני אשימם גם בראשיכם שיהיו רודין גם בנשיאים שהם ראשיכם. (כלי יקר)


{יד}  וַֽתַּֽעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טוֹב-הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר-דִּבַּ֖רְתָּ לַֽעֲשֽׂוֹת:

 אונקלוס  וַאֲתֶבְתּוּן יָתִי וַאֲמַרְתּוּן תַּקִין פִּתְגָמָא דִי מַלֶלְתָּא לְמֶעְבָּד: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַתֵיבְתִּין יָתִי וַאֲמַרְתּוּן תַּקִּין פִּתְגָמָא דְמַלֵּילְתָּא לְמֶעֱבַד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותענו אותי וגו'. (ה) חלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב, רבינו משה, ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת (ו) עליה, אלא ידעתי מחשבותיכם, שהייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים (ספרי יד.): לעשות. אם הייתי מתעצל, אתם אומרים עשה מהרה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רצונו לתרץ הא כל הדברים שדיבר משה לישראל דברי תוכחות הם היאך אמר להם ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר וגו' אדרבה הא מספר שבחן שהרי עשו כאשר צוה להם משה. ועל זה פירש חלטתם וכו' ר"ל בשביל הנאה עשיתם. חלטתם לשון חלוטין: (ו) ר"ל על התורה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ותענו אותי וגו'. רבותינו ז''ל אמרו (ספרי) שאמר להם היה לכם לומר רבינו ממי נאה ללמוד וכו' ממך שנצטערת עליה וכו' אלא שאני יודע וכו' ע''ש, ואפשר לפרש הכתוב לשבח, שישראל נצטערו על הדבר אבל להנאת משה מחלו על עצמם, והוא אומרו טוב הדבר להקל מעל רבינו הגם שהוא קשה אצלנו לעשותו ללמוד מפי תלמידך, והוא אומרו אשר דברת דברים קשים אצלנו לעשות אותם, והגם שהמאמר בא בכלל התוכחות, אולי שהקפיד גם על זה, ואפשר לומר כי משה נתחכם לדבר דברים הנשמע מהם ב' דרכים, א' לגנאי כמו שאמרו בספרי, וא' לשבח כמו שפירשנו, וטעמו כי בישראל היו ב' סוגים א' כת הצדקת וא' כת הקנטרנית וכל א' מהם יודע עצמו וכשאמר הדברים כל אחד יבין את אשר עם לבבו, כת הצדקת דבריו להם כדרכנו כמו שפירשתי כי יודעים בעצמן מה היתה כונתם, וכת הקנטרנית יכאיבו אותם הדברים כפי מה שענו ויבינו כפי' ספרי: (אור החיים)


{טו}  וָֽאֶקַּ֞ח אֶת-רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָֽאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹֽׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וּדְבָרִית יָת רֵישֵׁי שִׁבְטֵיכוֹן גֻבְרִין חַכִּימִין וּמַדְעָן וּמַנֵתִי יָתְהוֹן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מָאוָתָא וְרַבָּנֵי חַמְשִׁין וְרַבָּנֵי עִשׂוֹרְיָתָא וְסָרְכִין לְשִׁבְטֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְדַבָּרִית יַת רֵישֵׁי שִׁבְטֵיכוֹן וְאוֹרַכְתִּנּוּן בְּמִלַיָא גּוּבְרִין חַכִּימִין וּמָרֵי מַנְדְּעָא וְסוּכְלְתָנִין מֵרַעֲיוֹנֵיהוֹן לָא אַשְׁכָּחִית וּמְנִיתֵיתוּן רֵישֵׁי עֲלֵיכוֹן רַבָּנֵי אַלְפִין רַבָּנֵי מַאֲוָותָא רַבָּנֵי חַמְשִׁין תְּרֵיסַר אַלְפִין רַבָּנֵי עִשַרְיָיתָא שִׁית רִיבְוָון וְסַרְכִין לְשִׁבְטֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואקח את ראשי שבטיכם. משכתים בדברים, (ז) אשריכם, על מי באתם להתמנות, על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנקראו אחים ורעים, חלק ונחלה, וכל לשון חבה: אנשים חכמים וידועים. אבל נבונים לא מצאתי, זו אחת משבע מדות (ח) שאמר יתרו למשה, ולא מצא אלא שלשה, אנשים צדיקים, חכמים, וידועים (ספרי טו.) (עיין בחזקוני): ראשים עליכם. שתנהגו בהם כבוד, ראשים במקח, ראשים בממכר, ראשים במשא ומתן, נכנס (מביתו לב"ה) (ט) אחרון ויוצא ראשון: שרי אלפים. אחד ממונה על אלף: שרי מאות. אחד ממונה על מאה: ושוטרים. מניתי עליכם (י) לשבטיכם, אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדיינין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) כי כל לקיחה שאינה לקנין מפורשת מלשון משיכת דברים וכבר נתבאר זה בכל מקום: (ח) ד' כתובים כאן אנשים דהיינו צדיקים. חכמים. נבונים. וידועים. ובפרשת יתרו כתיב עוד ג' יראי אלהים. אנשי אמת. שונאי בצע. ומשה לא מצא אלא צדיקים חכמים וידועים. ואף על פי שד' הכתובים כאן אינן כתובין בפרשת יתרו מכל מקום צריך לומר דגם יתרו אמר למשה כן דאם לא כן למה עבר משה על דבריו של יתרו. והרא"ם מונה ד' בפרשת יתרו אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע וג' האמורים כאן חכמים ונבונים וידועי' וצריך לומר דצדיקים לא קחשיב דהיינו יראי אלהים דבפרשת יתרו והכל אחד: (ט) כדי שהכל עומדים לפניהם ואז כבודם מרובה וכשיוצאין מב"ה הן יוצאין ראשון קודם שיצא אדם אחר ואז צריכין הכל לעמוד מפניהם. רא"ם. ויש מפרשים איפכא נכנס אחרון מבית הכנסת או מבית המדרש לביתו וזו מענותנותו של משה כדי שלא יטריחו הקהל לעמוד מפניהם ויוצא ראשון מביתו לבית הכנסת או לבית המדרש קודם שבא אדם לבית הכנסת או לבית המדרש כדי שלא יעמדו מפניהם: (י) מלת מניתי שנקט רש"י כאן ולא נקט לעיל רצונו לתרץ בזה דמקרא משמע ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים וכו' ושוטרים לשבטיכם משמע דגם הראשים יהיו שוטרים ועל זה פירש מניתי עליכם אבל הראשים לא יהיו שוטרים ומפרש והולך מנא ליה דראשים לא היו שוטרים דהרי שוטרים אלו הכופתין כו' פירוש על פי הדיינים דהיינו על פי הראשים שמע מינה דשוטרים לאו היינו ראשים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שרי אלפים. פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואתן אותם ראשים. אותם מלא וי''ו לומר לך שהיה בהם ו' מדות שמנו בפ' הנחנקין איזה הוא בן עוה''ב כל מי שהוא שפל ברך ענותן שייף ועייל שייף ונפיק גריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה: שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות. ד''פ שרי כנגד ד' דגלים. ושוטרים לשבטיכם ואצוה. רמז למקל ורצועה שצוה אותם שיסבלו מן השוטרים שירדו אותם במקל ורצועה: (בעל הטורים)


{טז}  וָֽאֲצַוֶּה֙ אֶת-שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין-אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּין-אִ֥ישׁ וּבֵין-אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ:

 אונקלוס  וּפַקֵדִית יָת דַיָנֵיכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר שְׁמָעוּ בֵּין אַחֵיכוֹן וּתְדוּנוּן קוּשְׁטָא בֵּין גַבְרָא וּבֵין אֲחוּהִי וּבֵין גִיוֹרֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵּדִית יַת דַּיָינֵיכוֹן בְּעִידָנָא הַהִיא יַת סִדְרֵי דִינַיָא לְמֵימָר קַבִּילוּ מִן אֲחוּכוֹן דְּלָא יְמַלֵּיל חָד כָּל מִילוֹי וְחָד מְקַטַע מִילוֹי וּמִדִּשְׁמַעֲתּוּן מִלֵּיהוֹן לֵית אֶפְשַׁר לְכוֹן דְּלָא לְמִדַנְהוֹן וּתְדוּנוּן דִּינָא בִּקְשׁוֹט וּפְשָׁרוּת שְׁלָמָא בֵּין גַּבְרָא לְאָחוֹי וּבֵין מַאן דְּמֶאֱגַר מִילֵי דִינִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואצוה את שפטיכם. אמרתי להם הוו מתונים בדין, אם (כ) בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש, אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה, אלא היו נושאים ונותנים בו (ספרי טז.): בעת ההוא. משמניתים אמרתי להם, אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, (ל) עכשיו הרי אתם משועבדים לצבור (ספרי שם): שמוע. לשון הווה, אודנ"ט בלע"ז (הערענד), כמו זכור ושמור: ובין גרו. זה בעל דינו, שאוגר (מ) עליו דברים, (ספרי) דבר אחר ובין גרו, אף על עסקי דירה, בין חלוקת אחים, אפילו בין (נ) תנור לכיריים (סנהדרין ז:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) מדכתיב ואצוה את שופטיכם שופטים מאן דכר שמייהו ראשים הל"ל אלא למדרש אתי כלומר שצויתים על דבר המשפט להיות מתונים בדין. והרא"ם פירש דמשמוע בין אחיכם מפיק ליה דבושפטתם צדק בין איש ובין גרו סגי אלא ללמד הוו מתונים בדין שתהיו שומעים בין אחיכם להבין דבריהם היטב שאם בא דין לפניך וכו' : (ל) (נחלת יעקב) אם ללמוד ולירד לעומקה של הלכה או לישב בטל מה שאין כן עכשיו: (מ) וחסר אל"ף כאלו אמר אוגרו וכן לא תגורו כמו לא תאגורו דאין לומר כמשמעו מלשון כגר כאזרח דאם כן הוי"ו דגרו למה לי אבל קשה לטעם זה שיהיה חסר אל"ף לכן פירש דבר אחר ובין גרו וכו' גרו לשון דירה כמו גור בארץ הזאת ולטעם אחרון לבד נמי קשה הל"ל בהדיא כירו משום הכי צריך לשני טעמים: (נ) מדכתיב גרו וגימ"ל מתחלפת בכ"ף כמו שפירש"י בפרשת קדושים (ויקרא לי"ט, ט"ז) ואם כן הוא כמו כירו ומדכתיב בקרא ובין גרו על כרחך צריך לומר ובין חלוקת אחים בין תנור וכיריים דאין שייך שיהא החילוק בין כירה לבית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  שמוע. שם הפועל כמו זכור את יום השבת והוא (יז) תכירו. להכריח הדין למי שיכיר: שמוע שמעו או שמעו שמוע: גרו. כבר פירשתיו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  ואצוה את שופטיכם בעת ההוא. כל דיין ודיין בדורו כמשה בדורו וזה הוא את שופטיכם בעת ההוא שיהיה בו: ואצוה את שופטיכם בעת. ר''ת ואשב לומר לך שצריך שישב הדיין: ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמר. ס''ת בגי' תמתין בכל דיניך. שצריך שיהיו מתונין בדין: (בעל הטורים)

 אור החיים  בעת ההיא לאמר. אומרו לאמר, כבר כתבתי בהרבה מקומות כל שאינו אומר הדברים עצמן כצורתן יאמר לאמר, כמו כן במה שלפנינו לא שצוה אותם בעת ההוא בלשון זה עצמו אלא מכוון הצווי היה לאמר להם שמוע וגו', ואולי שנתכוון גם כן לרמוז מה שאמרו ז''ל בסנהדרין (ירושלמי פ''ג ה''ח) וז''ל רב הונא כד הוה חזי זכו לבר נש ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה משום פתח פיך לאלם (משלי ל''א) ע''כ, והוא מה שרמז בתיבת לאמר כי עליו לאמר לבל תהיה האמת נעדרת וישפוט צדק:

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בסנהדרין (שם) ופסקו רמב''ם בפסוק כ''א מהלכות סנהדרין וז''ל צריך הדיין לשמוע הטענות מבעלי דינין ולשנות טענותיהם שנאמר (מלכים א' ג') ויאמר המלך זאת אומרת וגו', והוא מה שנתכוון במאמר לאמר שמוע פי' שצריך השופט לאמר בפיו מה ששמע מבעלי דינים:

שמוע בין אחיכם וגו'. קשה מה צריך לצות לזה אם לא ישמעו על מה ידונו, עוד למה אמר בדרך זה ולא אמר שמעו, אכן הכונה היא שיהיו מתמידין לשמוע ולא יקוצו, ודבר זה יתחלק לב' דברים. א' הוא מבעלי דינים עצמן שאם יאמרו עוד יש לנו לטעון עוד יש לנו להוכיח לא יקוצו מדבריהם, ומה גם כשירבו להביא ראיות אחר ראיות ולא הועילו לא יאמר הדיין שוב אין ראיה ואין טענה אלא שמוע בתמידות. והב' שאם הטריחו עליהם בעלי דינין לא יאמרו הרבה טורח טרחנו היום ואין לשמוע עוד טוען ונטען עד אחר זמן אלא שמוע באין הפסק, וכאן נצטוו על דקדוק עינוי הדין:

עוד ירצה להזהירם להתחכם מתוך הדברים הנאמרים בין הטוענים להכיר אמיתות הענין, והגם שעל פי הטענות יזכה הזכאי ויתחייב החייב אם נכרים מתוך סדר דבריהם ומעקימת שפתיהם הפך מה שנתחייב הדין אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והוא אומרו שמוע לשון השכלה בין אחיכם פירוש מה שיעברו ביניהם מהדברים ומההתווכחות, ושפטתם צדק פי' כפי מה שיתברר לכם שהוא צדק הגם שיהיה הפך משפט הסדור, שהמשפט לא בא אלא לדיין שאינו יודע בירור לדבר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות:

עוד נתכוון על דרך אומרם במם' מכות משנה בספ''א (ו':) וז''ל שלא תהיה סנהדרין שומעת מפי מתורגמן וכו' ע''כ, והוא אומרו שמוע בין אחיכם ולא מהמתורגמן:

עוד ירצה שלא יהיה השופט מצהיל פניו ונושא עיניו באחד מהם ומשפיל עיניו מאחד מהם אלא שתהיה דרך השמיעה שוה ביניהם, והוא אומרו שמוע פי' דרך השמיעה תהיה בין אחיכם אם אתה תשא עיניך תשא לשניהם ואם תשפיל תשפיל לשניהם, או אפשר שיצו ה' שלא ישא עיניו כל עיקר בהם כי אפשר שיטעה אחד מהם במין הראיה שהוא עין יפה יותר ממנו ויסתתמו טענותיו, ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל חביב עלי כרוחי ה''ה הרב ר' משה בירדוגו זלה''ה שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא עיניו כל עיקר ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה א' מבעלי הדין היה מתבלבל שכנגדו, והוא אומרו שמוע בין אחיכם שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם ובזה ושפטתם צדק:

בין איש ובין אחיו וגו'. נתכוין הכתוב להזהיר על שלשה דינים הסובבות משפט צדק, הא' על דרך מה שכתב רמב''ם בפכ''ב מהלכות סנהדרין וז''ל שלא תאמר איש פלוני וכו' שמא יהרוג את בני וכו' ע''כ, כנגד זה אמר בין איש, וכדרך שדרשו ז''ל (סנהדרין ו') בפסוק לא תגורו מפני איש כשבאים ב' אחים למשפט תבא סברת הדיין לומר אין לדקדק במשפט זה כי אנשים אחים הם, לזה אמר ובין אחיו. גם נתכוון למה שאמרו בפרק שבועת העדות (שבועות ל''א) ופסקו רמב''ם פרק כ''א מהלכות סנהדרין ב' בעלי דינין שהיה א' מהם מלובש בגדים וכו' אומר למכובד או הלבישהו כמותך עד שתדון עמו או לבוש כמותו וכו' ע''כ, והוא מה שנתכוון באומרו ובין אחיו שיהיו אחים בהדרגה אחת שזולת זו לא יצא משפט צדק וכמו שכתב שם רמב''ם בתחילת הפרק, ג' על פי מה שאמרו בפרק שבועת העדות (ל') וז''ל תנו רבנן בצדק תשפוט עמיתך שלא יהיה א' יושב וא' עומד וכו', והוא אומרו ובין גרו פי' שיהיה מתגורר כמותו או שניהם בישיבה או שניהם בעמידה שזולת זה אין כאן משפט צדק: (אור החיים)

 כלי יקר  ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר. מהו לאמר למי יאמרו השופטים זה, ובעת ההיא מיותר לגמרי. ונראה שהזהירם על עינוי הדין אלא בעת ההיא לאמר באותו עת שברור לדיין להיכן הדין נוטה מיד יאמר פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב. ומה שפירש"י מכאן הוו מתונים בדין, אולי גם רש"י סובר שמשמעותו להזהיר על עינוי הדין, ומכל מקום למידין מזה גם להיות מתון בדין דאל"כ לשתוק קרא מיניה אטו ברשיעי עסקינן המענים את הדין בחנם אלא ודאי שכל דיין צריך להיות מתון בדין ויש לחוש שעי"ז יבא לידי עינוי הדין וישהה יותר מן הראוי על כן אמר בעת ההיא לאמר. ויכול להיות שדעת רש"י לפרש ואצוה דוגמת מ"ש פר' ואתחנן (ד.כג) ועשיתם לכם תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך. פירש"י צוך שלא לעשות ויהיה צוך לשון אזהרה שהזהירך שלא לעשות, כך ואצוה את שופטיכם הוא לשון אזהרה ר"ל הזהרתיך על בעת ההיא לאמר שלא יחתוך הדין מהרה בעת ההיא אלא יהיה מתון בדין והוא ענין נכון מצד הלשון. (כלי יקר)


{יז}  לֹֽא-תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֨וּרוּ֙ מִפְּנֵי-אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵֽאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו:

 אונקלוס  לָא תִשְׁתְּמוֹדְעוּן אַפִּין בְּדִינָא מִלֵי זְעֵירָא כְרַבָּא תִּשְׁמְעוּן לָא תִדְחֲלוּן מִן קֳדָם גַבְרָא אֲרֵי דִינָא דַיְיָ הוּא וּפִתְגָמָא דִי יִקְשֵׁי מִנְכוֹן תְּקָרְבוּן לְוָתִי וְאֶשְׁמְעִנֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִשְׁתְּמוֹדְעוּן אַפִּין בְּדִינָא מִילֵי זְעֵירָא הֵי כְּמִילֵי רַבָּא תִשְׁמְעוּן וְלָא תִדַּחֲלוּן מִן קֳדָם עַתִּיר וְשׁוּלְטַן אֲרוּם דִּינָא מִן קֳדָם יְיָ וְחָמֵי כָּל טוּמְרַיָא וּפִתְגָמָא דְיִקְשֵׁי מִנְכוֹן תְּקַרְבוּן לְוָתִי וְאַשְׁמְעִינֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תכירו פנים במשפט. זה הממונה להושיב הדיינין, (ס) שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין בעיר, והוא אינו בקי בדינין, נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב, מעלה אני על מי שמנהו כאילו הכיר פנים בדין (ספרי יז.): כקטן כגדול תשמעון. שיהא חביב עליך דין (ע) של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך, (פ) לא תסלקנו לאחרון (סנהדרין ח.). דבר אחר כקטן כגדול תשמעון כתרגומו, (צ) שלא תאמר, זה עני הוא, וחבירו עשיר ומצוה לפרנסו, אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר, שלא תאמר, היאך אני פוגם בכבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכשיצא לחוץ אומר אני לו, תן לו שאתה חייב לו: לא תגורו מפני איש. לא תיראו (ספרי יז.). (ק) דבר אחר לא תגורו, לא תכניס דבריך (ר) מפני איש, לשון אוגר בקיץ (משלי י, ה.): כי המשפט לאלהים הוא. מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שהטית עלי (ש) המשפט: תקרבון אלי. על דבר זה נסתלק ממנו (ת) משפט בנות צלפחד (ספרי יז.), וכן שמואל אמר לשאול אנכי הרואה (שמואל-א ט, יט.), אמר לו הקב"ה, חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה, ואימתי הודיעו, כשבא למשוח את דוד, וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו (שם טז, ו.), אמר לו הקב"ה, ולא אמרת אנכי הרואה, אל תבט אל מראהו (שם ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דהא כבר כתיב ושפטתם צדק והא דפירש בפרשת שופטים גבי לא תכיר פנים אף בשעת הטענות אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה וכו' ויש לומר דאין לפרש כמו הכא דאם כן היה לו להפוך הקרא לא תכירו פנים קודם לא תטה משפט כיון דקרא שלפני זה מיירי גם כן בממנה דיינים דכתיב ושפטו את העם משפט צדק ופירש רש"י מנה דיינים מומחים וצדיקים וכו' ומדכתיב בקרא לא תכירו פנים אחר לא תטה משפט דמיירי בדיינים צריך נמי לפרש שקרא דלא תכירו פנים בדיינים והא דלא מפרש הכא כמו התם מדכתיב הכא ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ואם יהיה רך לזה וקשה לזה לא יהא המשפט צדק אם כן לא תכירו למה לי אלא על כרחך לממנה דיינים הוא דאתא ודו"ק נראה לי: (ע) (נחלת יעקב) נראה לי דטעות סופר הוא וכן צריך לומר כקטן כגדול תשמעון כתרגומו שיהא חביב עליך דין כו' וכן היא בהדיא בסנהדרין (דף ח) ושתי הלשונות האחרות הם בספרי: (פ) דאי סלקא דעתך כמשמעו לענין דין בין אם הנידון הדיוט ובין עם הנידון ראש וקצין תיפוק ליה מקרא דבין איש ובין אחיו. רא"ם: (צ) דלטעם ראשון קשה כמעט כהרבה היה לו לומר לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה היה לו לומר גדול כקטן תשמעון כלומר שתזכה את העשיר אם הוא זכאי בדין כמו שאתה מהדר לזכות את העני כדי שיתפרנס בנקיות. לכן פירש דבר אחר שלא תאמר כו'. ולטעם אחרון לחוד קשה הל"ל קטן כגדול תשמעון ולשני טעמים האחרונים לחוד קשה הל"ל כעני כעשיר תשמעון לכך צריך גם לטעם ראשון: (ק) כלומר שלא יאמר הדיין מתיירא אני מפלוני שמא יהרוג אותי או ישרוף גדישי: (ר) כגון תלמיד היושב לפני רבו ובא דין לפני רבו וטעה בדין אל ישתוק התלמיד ולטעם הראשון קשה הל"ל לא תיראו לכן פירש דבר אחר לא תכניס וכו' ולפי דבר אחר קשה הל"ל לא תאגורו מלשון אוגר בקיץ לכן צריך גם לטעם ראשון והרא"ם פירש לא תכניס דבריך בלבך מפני שאתה ירא להוציאם לחוץ לומר לו שהוא חייב או רשע בדינו עד כאן לשונו: (ש) דאם לא כן איך לאלהים הוא והלא המשפט אינו אלא לבעלי הריב: (ת) משום שהשווה עבד לרבו דכתיב כי המשפט לאלהים הוא וכתיב אחריו והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי כלומר שהיה מדמה את עצמו להקדוש ברוך הוא לכך נעלם ממנו דין ירושה דדבר פשוט הוא דכל אדם יודע אם אין לאיש בנים דהבת יורשת במקום בן דהא אמרו רחל ולאה העוד לנו חלק וגו' ופירושו כלום אנו נוטלין חלק ירושה בין הזכרים ונעלם ממנו. אבל רש"י לא מצי לפרש דבשביל זה נסתלק ממנו הדין של מקושש או של אנשים טמאים דהתם לאו דבר פשוט הוא לכך לא ידע משה אבל דין ירושה דבר פשוט היה וקל להבין: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם כי המשפט לאלהים הוא. כטעם כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט (דהי"ב יט ו) לומר כי לאלהים לעשות משפט בין יצוריו כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק ולהציל גזול מיד עושקו ונתן אתכם במקומו ואם תגורו ותעשו חמס הנה חטאתם לה' כי מעלתם בשליחותו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  לא תכירו פנים במשפט. תגין על פ''א לומר פתח פיך לאלם: כקטן הגדול תשמעון. פירוש כקטן יהיו בעיניך בעוד שעומדים לפניך יהיו בעיניך שניהם כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך שניהם כגדולים פי' כצדיקים: תשמעון. ב' במסורה דין ואידך נביא אקים לך וגו' אליו תשמעון אע''פ שאני מצוה כקטן כגדול תשמעון אם בא לפניך דין של נביא ות''ח אליו תשמעון תחלה: כי המשפט. תגין על הפ''א כאילו גיהנם פתוחה מתחתיו: כי המשפט לאלהים הוא. וסמיך ליה והדבר אשר יקשה מכם לומר כל המקשה ערפו כנגד הדיין כאילו מקשה כנגד השכינה: והדבר. ג' במסורה הכא ואידך והדבר הזה לא אוכל לעשות והדבר אשר דברנו אני ואתה בשביל שאמר והדבר אשר יקשה מכם בא לידי כן שלא ידע מה שידעו בנות צלפחד וזהו והדבר הזה לא אוכל לעשות שלא יכול לעשותו ומי עשאו והדבר אשר דברנו אני ואתה וסמיך ליה ה' יהיה ביני ובינך וגו' כדכתיב ויקרב משה את משפטן לפני ה': (בעל הטורים)


{יח}  וָֽאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֽׂוּן:

 אונקלוס  וּפַקֵדִית יָתְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דִי תַעְבְּדוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵּדִית יַתְכוֹן בְּעִידָנָא הַהִיא יַת כָּל עַשְרָא פִּתְגָמַיָא דְתַעְבְּדוּן בֵּינֵי דִינֵי מָמוֹנָא לְדִינֵי נַפְשָׁתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  את כל הדברים אשר תעשון. אלו י' דברים שבין דיני ממונות (א) לדיני נפשות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) בסנהדרין בפרק א' דיני ממונות פירוש דיני ממונות בשלשה ופותחין אף לחובה ומטין על פי אחד אף לחובה ומחזירין אף לחובה והכל ראויין ללמד זכות וחובה הדיין והתלמיד והדיין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה וכן איפכא ודנין ביום וגומרין בלילה וגומרין בו ביום בין לזכות ובין לחובה ומתחילין מן הגדול ואב ובנו והרב ותלמידו מונין אותן לשנים מה שאין כן בדיני נפשות דאין דנין אלא בכ"ג. וכל הדברים דלעיל אינן בדיני נפשות כי הכל היא בהיפך מה שכשר בדיני ממונות פסול בדיני נפשות: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אשר תעשון. הם החוקים והמשפטי' שהורום: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואצוה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון. אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות לשון רש"י מספרי (דברים יח) ואם כן עם השופטים הנזכרים ידבר ויקצר בעשרה הדברים שכולם נדרשים מן הכתובים ועל דרך הפשט הם החוקים והתורות הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון כי הכל יצוה ויזהיר וילמד לישראל מפיו והטעם להזכיר זה כאן כי בידוע שזה הענין עצת יתרו והוא אמר למשה (שמות יח יט) היה אתה לעם מול האלהים שיתפלל עליהם בעת צרתם ואמר לו (שם כ) והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות וגו' שילמדם הוא התורה אך במשפט נתן לו עצה שימנה שופטים לסייעו וכבר פרשתיו שם (בפסוק כ) ולכן ספר בכאן כי כאשר מינה שרי האלפים והמאות לא מינה אותם רק על המשפט אבל הוא בעצמו ילמדם כל הדברים אשר יעשון על פי התורה כי שמע לעצת חותנו ויעש כל אשר אמר ולא הזכיר משה עצתו בכאן ולא אמר דבר בשם יתרו אשר אמר ונראה בעיני שלא רצה להזכירו במעמד כל ישראל לענוותו או שלא יהיה לכבוד לו שיזכיר לדור הזה כי אשה כושית לקח (במדבר יב א) ויתכן שהטעם מפני שנמלך בשכינה ועל פי הגבורה נעשה הענין ההוא (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ואצוה אתכם. אזהרה לצבור שתהא אימת הדיין עליהם: (בעל הטורים)

 כלי יקר  ואצוה אתכם בעת ההיא וגו'. פירש"י אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות והם בספרי זכרם הרא"ם ומכללם הוא שדיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, ונראה שע"ז אמר ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון. ומקרא מסורס הוא וכאילו אמר ואצוה אתכם כל הדברים אשר תעשון בעת ההיא, או ביום שלאחריו. ועל זה האשימם הנביא באמרו (ישעיה א.כא) מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים, כי בדיני נפשות מלינין החובה, וגומרין לאלתר הזכות, והם החליפו השטה צדק ילין בה אם היה נראה להם שהוא צדק בדינו אז ילין בה היו מלינין הזכות אולי ימצאו לו חובה, ועתה מרצחים אם היה נראה בעיניהם באותו יום לחובה אז ועתה תיכף בלא לינה היו מוכנים לרצחו ולגמור דינו לחובה.

ועדיין קשה לי על פירוש זה, למה אמר ואצוה אתכם הל"ל ואצוה את שופטיכם. ונראה ליישב זה על דרך שמצינו (בסנהדרין ח.) שדרש ר"נ בר יצחק מה שנאמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו. היינו ושמעתיו מפי הגבורה ונכון הוא כי איך יתלה משה איש עניו בעצמו, ועדיין לא הזכיר משה שאחר שישמע מפי הגבורה ישיב להם מה דבר ה', ונראה שעל זה אמר ואצוה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון, ומקרא זה מחובר אשלמעלה כי הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ואני אמליך בגבורה ושמעתיו ואחר שאשמע מפי הגבורה ואצוה אתכם, ר"ל אשיב לכם תשובה תיכף בלי איחור אלא בעת ההיא אשר תשאלו ממני אשיב לכם את אשר תעשון, ואל תחשבו מי יודע אם לעת כזאת אגיע למלך מלכי המלכים לשאול ממנו דבר הלכה ואולי עי"ז יבואו לידי עינוי הדין, אלא תיכף בעת ההיא אשיב שואלי דבר כי כך מובטחני כמ"ש (במדבר ט.ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם פירש"י אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה, לכך נאמר עמדו ואשמעה אל תלכו מכאן אלא עמדו פה ותיכף אשמעה מה יצוה ה', ועל זה אמר ואצוה אתכם בעת ההיא וגו' וזה פירוש יקר. (כלי יקר)


{יט}  וַנִּסַּ֣ע מֵֽחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל-הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ:

 אונקלוס  וּנְטַלְנָא מֵחוֹרֵב וְהַלִיכְנָא יָת כָּל מַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחִילָא הַהוּא דִי חֲזֵיתוּן אוֹרַח טוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא יָתָנָא וַאֲתֵינָא עַד רְקַם גֵיאָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְטָלָנָא מֵחוֹרֵב וְהַלִיכְנָא יַת כָּל מַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחִילָא הַהוּא דַחֲמִיתוּן חֵיוָן כִּכְשׁוּרִין וְעַקְרַבִּין כְּקַשְׁתִּין סַרְיָין רַמְיָין לְקוֹבְלֵיכוֹן אוֹרַח טַוְורָא דְאֵימוֹרָאָה הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָנָא יָתָנָא וְאָתֵינָא עַד רְקַם גֵּיעָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  המדבר הגדול והנורא. שהיו בו נחשים (ב) כקורות, ועקרבים כקשתות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) דאם לא כן מאי והנורא ממי היה להם לירא במדבר ההוא שלא עבר בה איש אלא על כרחך מנחשים וכו' ואם תאמר והא בפרשת בהעלותך פירש רש"י עצמו דענן היה הולך לפניהם והורג נחשים ועקרבים יש לומר במקום שהיו חונים במדבר היו רואים אותן מתים אף שלא היו מזיקים להם היו יראים מהם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  את כל המדבר. זה אחד עשר יום: וטעם הר האמורי. כי כן כתיב: בשעיר עד חרמה. והטעם שנצא להר האמורי: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  המדבר הגדול. מלא וי''ו נחש שרף ועקרב צמאון ציה וצלמות: ונבא. חסר וי''ו לומר חסרתם וי''ו אלף רגלי: (בעל הטורים)

 ספורנו  ונלך את כל המדבר הגדול והנורא. דרך לא עבר בה איש מפני רוב הנחשים והעקרבים וגדלם כאמרו נחש שרף ועקרב וכבר ספרו ז''ל שהיו שם נחשים כקורות ועקרבים כקשתות וכל זה עשה האל ית' כדי לקצר להם הדרך שיכנסו לארץ מיד בטרם יבינו סירותיהם אטד וירבו לפשוע וכל זה לא הספיק כי בין כך חטאו במתאוננים ובתאוה ולבסוף במרגלים: (ספורנו)


{כ}  וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד-הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ:

 אונקלוס  וַאֲמָרִית לְכוֹן אֲתֵיתוּן עַד טוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרִית לְכוֹן אֲתֵיתוּן עַד טַוְורָא דֶאֱמוֹרָאָה דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  ואמר אלכם. חסר יו''ד נחסרתם ע''י י' מרגלים: (בעל הטורים)


{כא}  רְ֠אֵה נָתַ֨ן יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת-הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ אַל-תִּירָ֖א וְאַל-תֵּחָֽת:

 אונקלוס  חֲזֵי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ יָת אַרְעָא סַק אַחֲסֵין כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְּבָּר: (אונקלוס)

 יונתן  חָמוּן דִּיהַב יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן יַת אַרְעָא סוּקוּ וְאַחֲסִינוּ הֵיכְמָא דְמַלֵּיל יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן לָא תִידַחֲלוּן וְלָא תִיתַבְּרוּן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  רש. במשקל שב מגזרת ירושה. תחת. כמו ידל כבוד יעקב מפעלי הכפל: (אבן עזרא)

 ספורנו  עלה רש. כי לא יתיצב איש בפניכם: (ספורנו)


{כב}   שלישי  וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּֽאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָ֖נוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֨נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲלֶה-בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן:

 אונקלוס  וּקְרֶבְתּוּן לְוָתִי כֻּלְכוֹן וַאֲמַרְתּוּן נִשְׁלַח גֻבְרִין קֳדָמָנָא וִיאַלְלוּן לָנָא יָת אַרְעָא וִיתִיבוּן יָתָנָא פִּתְגָמָא יָת אָרְחָא דִי נִסֵק בַּהּ וְיָת קִרְוַיָא דִי נֵעוֹל לְהֵן: (אונקלוס)

 יונתן  וְקָרֵיבְתּוּן לְוָתִי בְּעַרְבּוּבְיָא כּוּלְכוֹן וַאֲמַרְתּוּן נְשַׁדֵּר גּוּבְרִין קֳדָמָנָא וְיִתְרָגְנוּן לָנָא יַת אַרְעָא וִיתֵיבוּן יָתָנָא פִּתְגָמָא יַת אוֹרְחָא דְנִיסַק בָּהּ וְיַת קִרְוַיָא דְנֵיעוּל לְוַתְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותקרבון אלי כלכם. בערבוביא, (ג) ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו' (דברים ה, כ.), אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים: וישיבו אתנו דבר. באיזה לשון (ד) הם מדברים (ספרי כ.): את הדרך וגו'. אין דרך שאין (ה) בה עקמימות: ואת הערים אשר נבוא אליהן. תחלה (ו) לכבוש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) ר"ל מה תוכחה יש בזה: (ד) דאם לא כן דבר למה לי ונפקא מינה בזה באיזה לשון מדברים כדי שירגישו בדבר אם אחד משבע האומות ישנה לבושו בלבוש שאר אומות שיכירו אותו כדי שיקיימו הלאו דלא תחיה כל נשמה וזה אי אפשר אלא כשידעו לשונם ידעו מאיזה אומה הם ועוד יש פירושים אחרים: (ה) דאם לא כן למאי נפקא מינה יאמרו להם באיזה דרך ילכו בודאי אותו עיר שירצו לכבוש אותו דרך ילכו וקל להבין: (ו) ר"ל דבקרא ואת הערים משמע שלא יבאו לכל הערים וזה אינו דהא ירשו את הכל ועל זה פירש תחלה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויחפרו. כמו לחפור את כל הארץ כי החופר יחפש מה שיש בסתר: אשר נבוא אליהן. בתחלה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  את הדרך אשר נעלה בה. אין דרך שאין בה עקמימות ואת הערים אשר נבא אליהן תחלה לכבוש לשון רש"י וכן בספרי (דברים כב) אין לך דרך שאין בה עקמימות אין לך דרך שאין בה כמנות אין לך דרך שאין בה פרשות ואת הערים אשר נבא אליהן לידע באי זה דרך אנו באין כלומר מאין נכנס בארץ שנכבוש אותן הערים תחלה והוא מה שפירשתי בסדר שלח לך (במדבר יג ב) שלא בקשו ישראל מרגלים אלא להורות בפניהם הדרך (הרמב"ן)

 ספורנו  ותקרבון אלי כולכם. אע''פ שהיו לכם ראשים ממונים עליכם לצרכי רכים באתם כלכם: נשלחה אנשים. נבחר אנחנו אנשים ונשלח ולזה לא הסכים האל יתעלה ואמר למשה שלח לך שיבחר הוא האנשים ולא הם פן יבחרו הדיוטות שיוסיפו להרע ובכן בחר משה כלם אנשים ובתוכם יהושע וכלב וגם הרשעים מהם אע''פ שהרשיעו לומר שאי אפשר לכבשה לא העיזו פניהם לומר שהארץ רעה אבל ספרו בשבחה באופן שאחר כן שבו בתשובה כאמרו ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה' ותשובו ותבכו לפני ה': (ספורנו)

 כלי יקר  ותקרבון אלי כולכם. פירש רש"י בערבוביא כו' קריבה של מתן תורה כהוגן היתה כו'. למה לו להזכיר עכשיו קריבה של מתן תורה. אלא לפי שכל זה מענין התוכחה לומר כי עתה אני מאשים אתכם על הקריבה של מ"ת, וכך אמר להם במתן תורה דנתי אתכם לכף זכות כשראיתי ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם אמרתי מי יתן והיה זה לבבכם כל הימים. האמנם כשבאתם לשלוח המרגלים באתם בערבוביא ילדים דוחפים את הזקנים אגלאי מילתא למפרע שגם קריבה של מ"ת לא היתה כהוגן לשם שמים, ואדרבה היא ראיה שכל חפציכם קניני הגוף אבל קנין התורה רחוק מכליותיכם, וע"כ שלחו הילדים את הזקנים לפניהם לומר אתם קודמים לקבל התורה כי בישישים חכמה, ואנחנו אחרונים כי אין התורה נאותה לנו כי אמרתם אחר שכל זקן כבר כבה חום הטבעי שלו ואינו הומה אחר חמדות העולם הזה כל כך כמו שנאמר (שמואל ב' יט.לו) אם יטעם עבדך את אשר אכל על כן להם יאות להתעסק בחכמות ואנחנו נתעלסה באהבים הן עוד היום גדול, ורב מהיות קולות ה' באהלינו לעת זקנה ככלות כחנו וזה היה טעם לכיבודם שכבדו את הזקנים.

והמופת על זה כי סופו מוכיח על תחילתו, שהרי כשבאתם לשלוח מרגלים כדי לנחול את הארץ אשר לא יחסר כל טוב בה דחיתם הזקנים בשתי ידים לומר אנחנו קודמים להשתמש בחמדות העולם הזה אשר מן הארץ מוצאם. ועוד היום כך המדה בישראל שדווקא בעסק התורה מכבדים זה את זה, ולפעמים הכיבוד להקל מעליו וליתן עול התורה על זולתו. ועכ"פ כשבאים לעסק ממון גלה כבוד מישראל כי לעולם לא יכבדו הילדים את הזקנים לומר זקן זה ואינו לפי כבודו לעשות בכסף ובזהב וראוי להקדימו באיזו הנאה אלא כל דאלים גבר ואין חכמה ואין תבונה לנגדם שוה לכלום, ונראה שרש"י דייק כל זה מדאמרו ויחפרו לנו את הארץ. לנו מיותר אלא כך פירושו כשראה משה קריבה זו שהילדים קדמו לזקנים שאלם למה זה והשיבו לו כדי שיחפרו לנו הארץ לנו ולא להם כי כל חמדות הארץ אינן שוין כי אם לנו, ומדוייק מזה שדווקא הארץ לנו אבל קנין התורה להם מכאן הבנתי מדבריהם שגם קריבה של מ"ת שלא כהוגן היתה. ומה שנאמר וייטב בעיני הדבר. אמר, הן לו יהי כדבריכם שלכם יהיה הארץ ולי ולכל בני גילי הזקנים תהיה התורה לנו לנחלה כי חלוקה זו ודאי ישרה בעיני ומוכן אני לקבלה, אבל מ"מ אשמים אתם הן על פירוק עול תורה מעליכם, הן היותכם להוטין כל כך אחר קנין הממון.

ד"א לפי שאמרתם וישיבו אותנו דבר, וייטב בעיני הדבר שישיבו כי הייתי בטוח בהבטחת הש"י שישיבו טובה הארץ וקודם ששמעתי תשובתם ייטב בעיני הדבר שסופן להשיב, אבל כל עניניהם לא הוטבו בעיני, הן ענין שלוח המרגלים, הן הקריבה שלא כהוגן ע"כ פרט הדבר. ומן קריבה זו שהיתה שלא כהוגן נראה לי ליישב מה שאמרו רז"ל (חגיגה יד:) ח"י קללות קלל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן. וכי הנביאים היו שמחים לאידם חלילה עד שאמר שנתקררה דעתו. אלא כך פירושו שבכל הקללות חם לבו בקרבו משריפה אשר שרף בו הספק לדעת למה זה ועל מה זה הפלא ה' את מכותם ואי זו עון פרטי גרם להם כל זה, ולא נתקררה דעתו על בלי הגיד לו לבו מבטן מי יצאו כל התלאות האלה. עד שאמר לו הש"י ירהבו הנער בזקן. אז נודע לו שכל העונשים הללו נמשכו מן חטא המרגלים שהיו הילדים דוחפים את הזקנים ובזה קבעו בכיה לדורות. ועוד היום לא הטהרנו ממדה רעה זו הלא היא המחרבת שני בתי מקדשים ועוד ידה נטויה עד אשר ישקיף ה' וירא. (כלי יקר)


{כג}  וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָֽאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט:

 אונקלוס  וּשְׁפַר בְּעֵינַי פִּתְגָמָא וּדְבָרִית מִנְכוֹן תְּרֵין עֲשַׂר גֻבְרִין גַבְרָא חַד לְשִׁבְטָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁפַר בְּעֵינַי פִּתְגָמָא וּדְבָרִית מִנְכוֹן תְּרֵיסַר גּוּבְרִין בְּרִירִין גּוּבְרָא חָד לְשִׁבְטָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  וייטב בעיני הדבר. בעיני ולא בעיני המקום, ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחבירו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן, נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן, בהרים וגבעות, אמר לו הן, כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום, מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו מעתה, אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו איני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם: ואקח מכם. מן הברורים (ז) שבכם, מן (ח) המסלתים שבכם: שנים עשר אנשים איש אחד לשבט. מגיד שלא היה שבט לוי (ט) עמהם (שם כא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דאם לא כן מכם למה לי: (ח) המסולתין לשון סולת: (ט) דאם לא כן יהיו שלשה עשר דהא חשיב שבט אפרים בפני עצמו וגם שבט מנשה בפני עצמו כתב הרא"ם ויש לתמוה דבלאו קרא יתירא דשנים עשר תיפוק ליה מפרשת שלח לך שמונה בפירוש כל נשיאי השבטים ושבט לוי לא היה בתוכם וצריך עיון. ונראה דהכא מרבה קרא דאפילו בעצה לא היו עמהם והשתא אתי שפיר דלא נקיט רש"י שלא הלכו עמהן משום דזה כתיב לעיל בפרשת שלח לך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וייטב בעיני הדבר בעבור שכלכם הסכמתם על זה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ואקח מכם שנים עשר אנשים. לא שבח אותם בנשיאותם והיותם ראשי בני ישראל כי אחרי שהרשיעו לא יספר בשבח הרשעים (הרמב"ן)

 אור החיים  וייטב בעיני הדבר. פי' לפי טעם שאמרתם ויחפרו לנו, ואמרו ז''ל (ילקוט שלח) שהכוונה היא שישלחו המרגלים לראות החפירות שטומנים הכנענים ממונם בהם, ואומרו בעיני, פי' אני שעיני בשר לי אבל בעיני בוחן לבות לא, ועיין מה שכתבתי בפרשת שלח לך: (אור החיים)

 ספורנו  וייטב בעיני הדבר. כי חשבתי שלא היה ספק אצלכם בדבר האל ית' שתכבשו הארץ ושהיא טובה אבל שהייתם רוצים לבחור את החלק ממנה היותר טוב לכם עתה באמרכם את הערים אשר נבא אליהן וזה כי ידעתם שלא תכבשו בשנה אחת את כולה כאמרו לא אגרשנו מפניך בשנה אחת: (ספורנו)


{כד}  וַיִּפְנוּ֙ וַיַּֽעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ:

 אונקלוס  וְאִתְפְּנִיוּ וּסְלִיקוּ לְטוּרָא וַאֲתוֹ עַד נַחֲלָא דְאַתְכָּלָא וְאַלִילוּ יָתַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְפְּנִיּוּ וּסְלִיקוּ לְטַוְורָא וְאָתוּ עַד נַחֲלָא דְאַתְכְּלָא וּתְרִגִינוּ יָתָהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד נחל אשכול. מגיד שנקרא (י) על שם סופו: וירגלו אותה. מלמד שהלכו בה ארבעה אומנין (כ) שתי וערב (שם כב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) שנשאו אשכול משם כדכתיב ויכרתו וגו' על כן קרא למקום ההוא נחל אשכול וזה היה בחזרתן: (כ) ר"ל שהלכו בה בארבע שורות כמין שתי וערב כדי שירגלו את כלה: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ויפנו ויעלו וגו'. אומרו ויפנו, פי' שפנו מדרך שהיו בה, כי קודם שהתחיל השליחות היו צדיקים כאומרו כלם צדיקים ומעת שהתחילו ללכת בשליחות זה הרשיעו ופנו מדרך השכל, ועיין מה שכתבתי בפסוק וילכו ויבואו (במדבר י''ג כ''ו):

וירגלו אותה. פירוש לא כמו שאמרו ישראל למשה ויחפרו לנו אלא רגלו אותה לדעת מה היא ומה אנשיה ולא בקשו לדעת חפירות המטמוניות: (אור החיים)

 ספורנו  ויבואו עד נחל אשכול. כמו שאמר עלו זה בנגב שהיה באותו הצד שהיו שם ישראל אצל קדש ברנע והיא בדרומה של ארץ ישראל כמבואר בגבולי הארץ: (ספורנו)


{כה}  וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ:

 אונקלוס  וּנְסִיבוּ בִידֵיהוֹן מֵאִבָּא דְאַרְעָא וְאַחִיתוּ לָנָא וַאֲתִיבוּ יָתָנָא פִּתְגָמָא וַאֲמָרוּ טָבָא אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסִיבוּ בִּידֵיהוֹן מִן אִיבָּא דְאַרְעָא וְאָחִיתוּ לְוָתָנָא וְאָתִיבוּ יָתָנָא פִּתְגָמָא וַאֲמָרוּ כָּלֵב וִיהוֹשֻׁעַ טָבָא אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויורדו אלינו. מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות: ויאמרו טובה הארץ. מי הם שאמרו טובתה, (ל) יהושע וכלב (שם כג.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) אף על פי שגם שאר מרגלים אמרו טובתה מכל מקום גם היו מוציאים דבה על הארץ וכאן כתיב ויאמרו טובה הארץ משמע שלא אמרו כלל ברעתה. רא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויורידו בעבור גובה העץ והאמת בעבור היותם בנגב: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו. מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב לשון רש"י מספרי (דברים כה) ואני תמה אם כן מה הטענה הזאת עליהם וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים אולי טען עליהם כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידין כן היה לכם להאמין כי האחרים מפני מורך לב אמרו מה שאמרו והנכון מה שפירשתי שם (במדבר יג לב) שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה ואמרו (שם יג כז) באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה והנה כלם בהסכמה אחת בטובת הארץ אבל בחוזק העמים ההם המסו את לבבם ואחרי כן בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה וזהו ותרגנו באהליכם (פסוק כז) וגם העם לא יזכירו בפני משה הדבה הזאת כי יכחישם שלא אמרו כן בתחלה והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש אבל אמרו למשה (בפסוק כח) אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ועל כן יאמר להם משה עתה אמת הוא כדבריכם שהעם ההוא גדול ורם אבל ה' ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים ועד הנה וזה טעם ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה הנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה (הרמב"ן)

 אור החיים  ויקחו בידם וגו'. צריך לדעת א' למה הוצרך לומר ויקחו בידם שלא היה צריך לומר אלא ויורידו אלינו מפרי הארץ, ב' למה אמר וישיבו אותנו דבר ויאמרו וגו' שלא היה צריך לומר אלא וישיבו אותנו טובה. אכן הכוונה היא לפי שהיו במרגלים שתי הדרגות, אחת רעה היא תשובת עשרה מרגלים, ואחת טובה היא תשובת יהושע וכלב, ובדבריו כאן אמר שתי התשובות, כנגד מה שהשיבו עשרה האנשים הרשעים לרעה אמר ויקחו וגו' וישיבו אותנו דבר פירוש לא רצה משה ע''ה לחזור הדברים הרעים שלא לעורר הדין על שכבר מתו ואמר הענין סתם שהשיבו דבד, ולהעירך שעל עשרה מרגלים הוא אומר אמר ויקחו בידם, פי' על דרך אומרם ז''ל (סוטה ל''ד.) ח' מרגלים נטלו אשכול, אחד נטל תאנה, וא' נטל רימון, אבל יהושע וכלב לא נטלו כלום כאמור בדבריהם ז''ל, והוא מה שדקדק במאמר ויקחו בידם לומר שהם העשרה שלקחו בידם מפרי הארץ, וישיבו אותנו דבר מה שהשיבו, גם אפשר לדון גזרה שוה דבר מדבר האמור בפרשת שלח דכתיב (במדבד י''ג כ''ו) וישיבו אותם דבר, והגם שאין אדם דן גזירה שוה אלא אם כן קבלה מרבו בכיוצא בזה לגלות פשטי הכתובים הודיעונו רבותינו ז''ל שיכולין לגלות בגזרה שוה כזו, וזה פשוט להולכים באור החיים, וכנגד יהושע וכלב אמר ויאמרו טובה הארץ, וכפי זה יש טעם נכון לכפל וישיבו וגו' ויאמרו וגו', גם נתיישב דברי משה שאמר דבריו סתומים ויאמרו טובה הארץ שמשמעות הדברים יגיד על כלן, ולדברינו הרי חלק דברי המרגלים לב', רעים וטובים: (אור החיים)

 ספורנו  ויאמרו טובה הארץ. אפי' הרשעים הודו בטובתה כאמרם וגם זבת חלב ודבש היא: (ספורנו)


{כו}  וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַֽעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְלָא אֲבִיתוּן לְמִסַק וְסָרֶבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא צְבִיתוּן לְמֵיסוֹק וְהֵמַנְתּוּן לְפִתְגָמֵי עַשְרָא רְשִׁיעִין וְסָרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותמרו. לשון התרסה, התרסתם כנגד מאמרו: (רש"י)

 אור החיים  ולא אביתם וגו'. והגם שעשרה אמרו עדות כמו שאמר בסמוך אחינו המסו וגו', כבר אמר להם ה' שאין הורשת העיר מצד גבורת ישראל אלא במתנה מה', כמו שדייקנו בפרשת שלח (שם י''ג ב') ממאמר אשר אני נותן כי הוא יורש מפניהם יושבי הארץ, כמו שאמר גם כן בסמוך ה' וגו' הוא ילחם לכם, ואין במאמר זה סתירה להכחיש הפלאת תוקף העיר ואנשיה שאמרו המרגלים, ובזה לא קשה קושית רמב''ן: (אור החיים)

 ספורנו  ולא אביתם לעלות. שגליתם רשעכם שלא היה השליחות כדי לבחור מן הארץ איזה צד יותר טוב לכם כאשר חשבתי וכאשר אמרתם לעשות אבל היתה כוונתכם בשליחות לראות אם תוכלו לכבשה וזה שלא הייתם מאמינים בה' שיתננה לכם ולכן כשהגידו המרגלים שהעם חזק לא אביתם לעלות: (ספורנו)


{כז}  וַתֵּרָֽגְנ֤וּ בְאָֽהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהֹוָה֙ אֹתָ֔נוּ הֽוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָֽאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ:

 אונקלוס  וְאִתְרַעַמְתּוּן בְּמַשְׁכְּנֵיכוֹן וַאֲמַרְתּוּן בִּדְסָנֵי יְיָ יָתָנָא אַפְּקָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם לְמִמְסַר יָתָנָא בִּידָא דֶאֱמוֹרָאָה לְשֵׁיצָיוּתָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְרַגִינְתּוּן בְּמַשְׁכְּנֵיכוֹן נְסֵיבְתּוּן בְּנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן בְּעִיטְפֵיכוֹן לְמֵימָר וַוי לְכוֹן סַגִיפִין מְחַר אַתּוּן מִתְקַטְלִין מְטוֹל דְּסָנֵי יְיָ יָתָנָא אַפְקָנָא מִן אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמִימְסַר יָתָנָא בִּידָא דֶאֱמוֹרָאֵי לְשֵׁצֵיוּתָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותרגנו. לשון הרע, וכן דברי נרגן (משלי יח, ח.), אדם המוציא דבה: בשנאת ה' אתנו. והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר, (מ) מה דבלבך (נ) על רחמך מה דבלביה (ס) עלך: בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים. הוצאתו לשנאה היתה, (ע) משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים, ויש לו שתי שדות אחת של שקיא ואחת של בעל, (פ) למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל, ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דעת רש"י בזה שאל תקשה היאך יודעין ישראל שהקדוש ברוך הוא שונאן ומפרש כיון שהם שונאים להקדוש ברוך הוא אמרו גם הוא שונאן דמשל הדיוט וכו': (נ) כלומר מה שבלבך שאתה שונא את חבירך אתה אומר על חבירך איך שהוא שונא אותך: (ס) כלומר שבלבו של חבירך שהוא אוהב אותך אתה אומר עליך כלומר איך שאתה אוהב את חבירך: (ע) ר"ל בקרא משמע שהוציא אותן בשביל שנאה והלא הרבה נסים עשה להם כדי להוציאם לחירות ומפרש דכך אמרו הוצאתו כו': (פ) כתב הרא"ם ויש לתמוה למה פירשו המקרא הזה בשל בעל ושל שקיא אם בעבור שמורה שהוצאתו לשנאה היתה יותר שנאה היא שהיתה הוצאתו להוליכם ביד האמורי להשמידם וצריך עיון. ונראה דקשה להו הכי הל"ל בשנאת ה' אותנו הוציאנו לתת אותנו ביד האמורי מארץ מצרים למה לי אלא על כרחך הקרא לא נקט הוציאנו מארץ מצרים אלא למשל בשל בעל ושל שקיא והכתוב חדא ועוד קאמר כלומר חדא בשנאת ה' אותנו וגו' למשל של בעל ושל שקיא ועוד אחרת לתת אותנו וגו' ודו"ק ופירוש של בעל מקום יבש וארץ צמאה שצריכין להשקותה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותרגנו. כמו ורוגנים ילמדו לקח והוא מבנין נפעל כמו אל תעצבו: (אבן עזרא)

 ספורנו  בשנאת ה' אותנו. על מה שעבדנו ע''ג במצרים: לתת אותנו ביד האמרי. שאע''פ שיש לאל ידו לכבוש את האמורים ולהמיתם יתן אותנו בידם להנקם: (ספורנו)


{כח}  אָנָ֣ה | אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵ֩ינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת-לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם-בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם:

 אונקלוס  לְאָן אֲנַחְנָא סָלְקִין אֲחָנָא תְבָרוּ יָת לִבָּנָא לְמֵימַר עַם רַב וְתַקִיף מִנָנָא קִרְוִין רַבְרְבָן וּכְרִיכָן עַד צֵית שְׁמַיָא וְאַף בְּנֵי גִבָּרָאֵי חֲזֵינָא תַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  לְאָן אֲנַחְנָא סַלְקִין אָחָנָא מַסְמִיסַן יַת לִיבָּנָא לְמֵימָר עַם רַב וּתְקֵיף מִנָנָא קִירְוַון רַבְרְבָן וּכְרִיכַן עַד צֵית שְׁמַיָא וְאוּף בְּנֵי עֶפְרוֹן גִּבָּרָא חֲמֵינָא תַּמָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ערים גדולות ובצורות בשמים. דברו הכתובים לשון (צ) הבאי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) פירש"י בפרק גיד הנשה לשון הבאי לשון הדיוט שאין מדקדק בדבריו ומוציא מפיו דבר שאינו לא שיתכוין לשקר אלא לא דק עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  המסו. וביהושע אומר המסיו ע''י י' מרגלים: לבבנו. ד' במס' הכא ואידך ונשמע וימס לבבנו. להטות לבבנו. נשא לבבנו אל כפים. אחרים נמס לבבם מפניכם כדכתיכ ונשמע וימס לבבנו ע''כ היה לכם להטות לבבכם אליו ולא עשיתם כן אלא אמרתם אחינו המסו אל לבבנו ע''כ נשא לבבנו אל כפים וסמיך ליה סכותה באף ותרדפנו כדכתיב וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים: (בעל הטורים)


{כט}  וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא-תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא-תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם:

 אונקלוס  וַאֲמָרִית לְכוֹן לָא תִתָּבְרוּן וְלָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמָרִית לְכוֹן לָא תִתְבְּרוּן וְלָא תִדַחֲלוּן מִנְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תערצון. לשון שבירה כתרגומו, ודומה לו בערוץ נחלים לשכון (איוב ל, ו.), לשבור נחלים: (רש"י)

 אבן עזרא  לא תערצון. כמו לא תפחדון והוא מגזרת והוא מעריצכם והטעם שבר הלב בפחד: (אבן עזרא)


{ל}  יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַֽהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵֽינֵיכֶֽם:

 אונקלוס  יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִמְדַבַּר קֳדָמֵיכוֹן הוּא יְגִיחַ לְכוֹן כְּכֹל דִי עֲבַד עִמְכוֹן בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דִּמְדַבֵּר קֳדָמֵיכוֹן הוּא יַגִּיחַ לְכוֹן כְּכָל מַה דַּעֲבַד לְכוֹן בְּמִצְרַיִם לְמֵיחְמֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ילחם לכם. בשבילכם: (רש"י)

 אבן עזרא  ילחם לכם. בשבילכם: (אבן עזרא)


{לא}  וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹ בְּכָל-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד-בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד-הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה:

 אונקלוס  וּבְמַדְבְּרָא דִי חֲזֵיתָא דִי סוֹבְרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ כְּמָא דִי מִסוֹבַר גַבְרָא יָת בְּרֵהּ בְּכָל אָרְחָא דִי הַלֶכְתּוּן עַד מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְמַדְבְּרָא דַחֲמֵיתָא חִוְויָא קָלָן מַלְיָין אֶרֶס דִּקְטוֹל וְסוֹבְרָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בַּעֲנָנֵי אִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ הֵיכְמָא דִמְסוֹבַר גְּבַר יַת בְּרֵיהּ בְּכָל אָרְחָא דְהַלֵיכְתּוּן עַד זְמַן מֵיתֵיכוֹן עַד אַתְרָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובמדבר אשר ראית. מוסב על מקרא (ק) שלמעלה הימנו, ככל אשר עשה אתכם במצרים, ועשה אף במדבר אשר ראית כי נשאך וגו': כאשר ישא איש את בנו. כמו שפירשתי אצל ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וגו' (שמות יד, יט.), משל למהלך בדרך ובנו לפניו, באו לסטים לשבותו וכו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דקרא משמע הוא ילחם לכם ככל אשר עשה וגו' ובמדבר וגומר דמשמע דגם במדבר נלחם הקדוש ברוך הוא בשבילם והלא לא עשה מלחמה בדבר ועל זה פירש מוסב על המקרא שלמעלה אככל אשר עשה במצרים וגו' כלומר שהיטיב להם וגם במדבר היטיב עמהם שנשאן כאשר ישא איש את בנו וגו' ומלת עשה אינו משמש בלשון אחד כי הראשון פירושו בענין המלחמה והשני בענין החיבוב: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  ובמדבר אשר ראית. ל' יחיד בכל הדרך אשר הלכתם ל' רבים שלא היה הדרך בכולם שוה אלא לכל אחד לפי מה שהיה צריך היה העינן נושא אותו יש בגבוה יש בנמוך: (בעל הטורים)

 ספורנו  אשר נשאך ה' אלהיך. במדבר הגדול והנורא ואם היה רוצה להנקם מכם היה מניח אתכם ביד הנחשים והעקרבים במדבר: (ספורנו)


{לב}  וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַֽאֲמִינִ֔ם בַּֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וּבְפִתְגָמָא הָדֵין לֵיתֵיכוֹן מְהֵימְנִין בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְפִתְגָמָא הָדֵין לֵיתֵיכוֹן מְהֵימְנִין בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ובדבר הזה. שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו: (רש"י)

 בעל הטורים  אינכם מאמינם. חסר יו''ד שיו''ד פעמים נסיתם אותו: (בעל הטורים)

 אור החיים  ובדבר הזה וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו ובדבר הזה, ורש''י ז''ל פי' על הבטחת ביאת הארץ הוא מדבר, ואין נראה כן אלא כפשט הכתוב שעל ניסי מדבר הוא אשר נשאם ה' כאשר ישא איש את בנו שגם בדבר הזה אינם מאמינים, וזה לך האות אומרו (שמות י''ז ז') היש ה' בקרבנו אם אין וכמשל שהביא בזוהר (ש''ר כ''ו) על אב שנשא בנו על כתפו פגעו באדם אחד והיה הבן שואלו על אביו וכו' כמו כן ישראל עם ה' ברוך הוא, והוא מה שנתכוין במאמר ובדבר הזה וגו' אינכם מאמינים בה' אלהיכם שהוא הנושא אתכם וגו', ואומר ההולך וגו' מוסיף להפליא פרטי הדברים שבהם יתחייבו להכיר ולהאמין בה': (אור החיים)


{לג}  הַֽהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ | לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ-בָ֔הּ וּבֶֽעָנָ֖ן יוֹמָֽם:

 אונקלוס  דִי מְדַבֵּר קֳדָמֵיכוֹן בְּאָרְחָא לְאַתְקְנָאָה לְכוֹן אֲתַר בֵּית מֵישְׁרִי לְאַשְׁרָיוּתְכוֹן בְּעַמוּדָא דְאֶשָׁתָא בְּלֵילְיָא לְאַחֲזָיוּתְכוֹן בְּאָרְחָא דִי תְהָכוּן בַּהּ וּבְעַמוּדָא דַעֲנָנָא בִּימָמָא: (אונקלוס)

 יונתן  דִּמְדַבֵּר קֳדָמֵיכוֹן בְּאָרְחָא לְאִיתַקְנָא לְכוֹן אֲתַר בֵּית מֵשְׁרוֹי לְאַשְׁרָיוּתְכוֹן בְּעַמּוּדָא דְאֵישָׁא בְּלֵילְיָא לְאַנְהָרוּתְכוֹן בְּאָרְחָא דְתֶהֱכוֹן בָּהּ וְעַמּוּדָא דַעֲנָנָא בִּימָמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  לראותכם. כמו להראותכם, (ר) וכן לנחותם הדרך (שם יג, כא.), וכן לשמיע בקול תודה (תהלים כו, ז.), וכן ללכת לגיד ביזרעאל (מלכים-ב ט, טו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) שפת"ח שתחת הלמ"ד משלים חסרון הה"א: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  לחנותכם. איננו פעל יוצא כי לא מצאנו מזה הבנין כן: לראותכם. נפתח הלמ''ד ללמד על האות שהוא ה''א ה''א הדעת הנעדרת: (אבן עזרא)

 ספורנו  לתור לכם מקום לחנותכם. באותו המדבר כאמרו לתור לכם מנוחה. וכל זה הוראת אהבתו וחמלתו עליכם: (ספורנו)


{לד}  וַיִּשְׁמַ֥ע יְהֹוָ֖ה אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קַל פִּתְגָמֵיכוֹן וּרְגֵז וְקַיַם לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יַת קַל פִּתְגָמֵיכוֹן וּרְגַז וְקַיֵּים לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 ספורנו  את קול דבריכם. קול בכיה של חנם: (ספורנו)


{לה}  אִם-יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּֽאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַֽאֲבֹֽתֵיכֶֽם:

 אונקלוס  אִם יֶחֱזֵי גְבַר בְּגֻבְרַיָא הָאִלֵין דָרָא בִישָׁא הָדֵין יָת אַרְעָא טַבְתָא דִי קַיֵמִית לְמִתַּן לַאֲבָהָתְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  אִין יֶחֱמוּן גְּבַר בְּגוּבְרַיָא הָאִילֵין דָּרָא בִישָׁא הָדֵין יַת אַרְעָא טַבְתָא דְקַיֵּימִית לְמִתַּן לְאַבְהַתְכוֹן: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  איש באנשים האלה. סופי תיבות משה שגם הוא בכלל השבועה: באנשים. ג' דין ואידך ויתלו באנשים הזקנים זקן בא באנשים מלמד שהיתה הגזירה אף על משה ואהרן דכתיב באנשים הזקנים וכתיב זקן בא באנשים היינו משה ואהרן שהיו באים באוכלוסא ויוצאים באוכלוסא: (בעל הטורים)


{לו}  זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן-יְפֻנֶּה֙ הוּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ-אֶתֵּ֧ן אֶת-הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ-בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַֽחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה:

 אונקלוס  אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה הוּא יֶחְזִנַהּ וְלֵהּ אֶתֵּן יָת אַרְעָא דִי דְרַךְ בַּהּ וְלִבְנוֹהִי חֲלַף דִי אַשְׁלִים בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ: (אונקלוס)

 יונתן  אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפוּנֶה הוּא יֶחֱמִינָהּ וְלֵיהּ אִיתֵּן יַת אַרְעָא טַבְתָא אַרְעָא דְחֶבְרוֹן דִּמְטַיֵּיל בָּהּ וְלִבְנוֹי חוֹלַף דְּאַשְׁלִים בָּתַר דַּחַלְתָּא דַיְיָ: (תרגום יונתן)

 רש"י  אשר דרך בה. חברון, (ש) שנאמר ויבא עד חברון (במדבר יג, כב.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ר"ל וכי כל הארץ נתנה לכלב: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  זולתי. היו''ד נוסף כי נמצא בלא י': ולו אתן את הארץ אשר דרך בה. היא חברון: (אבן עזרא)

 אור החיים  הוא יראנה ולו אתן וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר יראנה כיון שמבטיח לתתה לו בכלל מאתים מנה, ונראה שנתכוון ה' לומר שב' זכיות היו ביד כלב בענין זה ובשבילם זכה לב' דברים, א' שפנה עצמו מעצת המרגלים ולא אמר רע, ב' שאדרבא היה סותר דברי המרגלים למלאות אחרי ה' דכתיב (במדבר י''ג ל') ויהם כלב וגו', וייעד לו ה' ב' דברים טובים, כנגד מה שפינה עצמו מעצת המרגלים עלה בידו זכות שלא ימות בגזירתם, והוא מה שסמך לומר בן יפונה הוא יראנה פי' בשביל שפינה עצמו מעצת המרגלים יצא מכלל גזירת אם יראה איש וגו' וכל מנאצי לא יראוה (שם י''ד כ''ג), וכנגד שמילא אחרי ה' נתן לו את הארץ, והוא אומרו ולו אתן את הארץ וגו' יען אשר מלא אחרי ה': (אור החיים)


{לז}  גַּם-בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהֹוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם-אַתָּ֖ה לֹֽא-תָבֹ֥א שָֽׁם:

 אונקלוס  אַף עֲלַי הֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ בְּדִילְכוֹן לְמֵימָר אַף אַתְּ לָא תֵיעוֹל תַּמָן: (אונקלוס)

 יונתן  אוּף עָלַי הֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ מְטוּלְכוֹן לְמֵימָר אוּף אַנְתְּ לָא תֵיעוּל לְתַמָּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  התאנף. נתמלא רוגז: (רש"י)

 אבן עזרא  כבר ביארתי כי אפו הנו''ן מובלע בפ''א והיא בל' ארמי' נראית גם הוא מגזרת כי אנפת בי גם בי התאנף ה'. הזכיר כלב בתחלה כאשר פירשתי ואח''כ יהושע: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  גם בי התאנף ה' בגללכם. יאמר הנה חטאתיכם אשר עשיתם בעת ההיא במרגלים מנעו מכם הארץ הטובה ועוד הוספתם לחטוא בפעם אחרת עד שמנעתם גם אותי מלעבור כי רצה להזכיר יחד עונש כל הנמנעים מעבור אל הארץ כי הכל בגרמת עונותיהם וכדי שיזכיר כאן ענין יהושע כי הוא יעבור מפני שמלא אחרי ה' כחברו ויזכה עוד שינחיל הארץ לדור השני בעבור שנענש משה ונגזר עליו שלא יעבור והנה הזכיר כל המעשה ההוא זולתי מגיפת המרגלים עצמם וגם לא הזכיר הדבה כי לא ידבר בגנאי היחידים אבל יוכיח את הרבים שכולם חטאו וכולם נענשו וטעם בגללכם כי רבו בני ישראל את ה' וגו' (במדבר כ יג) ואירע כל זה בעבור מריבתכם או ירמוז שהיה הכעס על משה ועל אהרן כאשר הכו הסלע פעמים לפני העם ולא עשו כאשר נצטוו והעם הרהרו בדבר והוא מה שאמר (להלן לב נא) על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל שלא היה העונש אלא מפני שהיה הדבר בתוך בני ישראל שלא נתקדש הכבוד לעיניהם וכך אמר בספרי (האזינו נ) על אשר מעלתם בי (שם) אתם גרמתם למעול על אשר לא קדשתם אותי אתם גרמתם שלא לקדש אותי כאשר מריתם פי (במדבר כז יד) אתם גרמתם למרות את פי עשו כל הלשונות יוצאים אל ישראל וכבר פירשתי הענין (שם כ ח) (הרמב"ן)

 אור החיים  גם בי התאנף ה' בגללכם וגו'. קשה והלא לא מצינו שהתאנף ה' על משה בעון המרגלים, ורמב''ן פי' ואמר ועוד הוספתם להרע פעם אחרת עד שגרמתם להתאנף בי ע''כ, ואין דבריו נראים כי רואני שעדיין הוא מדבר בענין המרגלים שכן אמר הכתוב אחר זה וטפכם אשר אמרתם וגו' עד סוף הפ' והוא מדבר בענין המרגלים ולמה הפסיק בתוך הענין בשלא כענין, ומה שהליץ הרב שרצה להזכיר יחד הנמנעים מעבור הארץ שהם היו גרמא לזה, לא ידעתי מה הנאה יש בזה:

והנכון הוא על פי דבריהם ז''ל (תענית כ''ט.) שאמרו בפסוק (במדבר י''ד א') ויבכו העם בלילה וגו' קבעו בכיה לדורות כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית, ואמרו עוד (סוטה ט'.) שאם היה נכנם משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו, ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו' וז''ל קינה מבעי ליה אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים, מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר, והוא אומרו גם בי התאנף ה' בגללכם פירוש בגלגול דברים שלכם כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים אפשר שהיה נכנס משה עמהם והגם שיבנה בית המקדש אין מיחוש כי לא נתגבר בחינת הרע והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה וידע ה' כי לא יעמדו בצדק וצא ולמד משירת האזינו, ואם תאמר והלא רואני שמיתת משה היתה על מי מריבה, כבר כתבתי שם שאם משה היה מקדש שמו יתברך היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים באמצעות קידוש ה' הגדול והיה ה' מתיר שבועת משה והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש מכון לשבתו עולמים: (אור החיים)

 ספורנו  גם בי התאנף ה' בגללכם. וזה כדי שתתקיים בכם בכיה לדורות כמו שיעד באמרו אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם. והדבור באזניו בזה הי' באמרם נשינו וטפינו יהיו לבז. ולכן ספר ענין מיתתו אע''פ שלא היה עד סוף ל''ח שנה אחרי כן והניד אותו בתוך דבריו של הקב''ה שהיו בשנה השנית לצאתם ממצרים שאז אמר אם יראה איש באנשים האלה ואמר גם כן וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' שהית' הכונה שהטף לבסוף יהיו לבז כמו שבאר המשורר באמרו וישא ידו להם להפיל אותם במדבר וגו' ולזרותם בארצות וכן העיד יחזקאל באמרו וגם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ איתם כו; ובהגידו ענינו בתוך דבריו של הקב''ה הודיעם כי מניעת הכנסו עמם לארץ היתה סבה שתתקיים בהם יותר לרע הגזירה שנגזרה שטפם יהיה לבז לדורות וזה בעצמו העיד המשורר באמרו ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וגו' ויחר אף ה' בעמו: (ספורנו)

 כלי יקר  גם בי התאנף ה' בגללכם וגו'. בפסוק זה יצאו רוב המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם מספיק איך הכניס גזירת משה בין המרגלים עיין ברמב"ן ובמהרי"א ובשאר מפרשים. ולפי מה שפרשנו למעלה פר' חקת (כ.ח) בענין חטא מי מריבה שאילו היו ישראל בנים אמון בם ולא היו מקטני אמנה לא היה ענשו של משה גדול על שלא גרם להאמין כמ"ש (במדבר כ.יב) יען לא האמנתם. אמנתם לא נאמר אלא האמנתם שהוא לשון מפעיל יוצא לשני, שלא גרמתם לישראל להחזיקם באמונה ומי צריך חיזוק לא זה שהוא מקטני אמנה אבל אם גם מקדמת דנא היו חזקים באמונה לא היה צורך כ"כ לעשות בפניהם מעשה ניסים כדי לחזק לבם באמונה. ואע"פ שכבר נאמר (שמות יד.לא) ויאמינו בה' וגו'. מ"מ המרגלים גרמו ששבו להיות בנים לא אמון בם כמ"ש משה בעצמו שאמר אליהם במעשה המרגלים ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' וגו'. והודאת בעל דין כמאה עדים דמי כי משה הודה שבמעשה המרגלים נעשו בלתי מאמינים, וכ"ש שהיה לו לעשות ענין הוצאת מים מן הסלע באופן שיחזרו לקדמותם בענין האמונה ולא עשה, ע"כ נגזר עליו שלא לבא שמה, ע"כ אמר אחר פסוק ובדבר הזה אינכם מאמינים וגו'. גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה, מהו גם אתה אלא כמו שהמרגלים לא יבואו שמה מצד שאינם מאמינים בה' כאמור, כך גם אתה לא תבא שמה מזה הטעם כמ"ש יען לא האמנתם בי. כי המחטיא הרבים חטא הרבים תלוי בו.

ד"א לכך הכניס לכאן גזירה של משה כי הא בהא תליא. כי ע"י גזירת המרגלים נתעכבו במדבר מ' שנה ובתוך זה הגיע זמנה של מרים למות ועי"ז פסק הבאר במיתתה וחסרו להם המים ונתגלגל ענין מי מריבה עי"ז, ואילו לא חטאו המרגלים היו נכנסים לארץ מיד עם מרים ולא היה משה בא לכלל עונש זה.

ומ"ש בגללכם ולא אמר בעבורכם, יש ליישב על פי מה שאמרו רז"ל (סוטה יד.) שמשה נקבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור שהיו מתריזים כנגדו רעי וגלל, לכך אמר בגללכם מלשון כאשר יבער הגלל (מלכים א' יד.י) ולכן נאמר גם אתה לרבות עצמותיו כמו שפירש"י על פסוק הנה אנכי מת אינני עובר (דברים ד.כב) אפילו עצמותי אינן עוברים, וכל זה כדי לכפר על מעשה פעור. (כלי יקר)

 דעת זקנים  בגללכם. לפי שאתם מקטני אמנה כי כשאמרנו המן הסלע הזה נוציא לכם מים חשבתם שהייתי סבור שלא יצאו ומקרה היה כשיצאו בפעם ראשונה שיצאו והיה לי לפרש כי במצות הקב"ה אוציא לכם מים מן הסלע הזה ולכן כעס הקב"ה עלי וזהו בגללכם: (דעת זקנים)


{לח}  יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן-נוּן֙ הָֽעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי-ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת-יִשְׂרָאֵֽל:

 אונקלוס  יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן דְקָאֵים קֳדָמָךְ הוּא יֵיעוֹל תַּמָן יָתֵהּ תַּקֵף אֲרֵי הוּא יַחְסְנִנַהּ לְיִשְׂרָאֵל: (אונקלוס)

 יונתן  יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן דִּמְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית אוּלְפָנָךְ הוּא יֵיעוֹל לְתַמָּן יָתֵיהּ תַּקִּיף אֲרוּם הוּא יַחְסְנִינָהּ יַת יִשְרָאֵל: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  העומד לפניך. הוא משרתו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יהושע בן נון העומד לפניך. שגדולה שמושה יותר מלמודה: (בעל הטורים)


{לט}   רביעי  וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא-יָֽדְע֤וּ הַיּוֹם֙ טוֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִֽירָשֽׁוּהָ:

 אונקלוס  וְטַפְלְכוֹן דִי אֲמַרְתּוּן לְבִזָא יְהוֹן וּבְנֵיכוֹן דִי לָא יְדָעוּ יוֹמָא דֵין טַב וּבִישׁ אִנוּן יַעֲלוּן לְתַמָן וּלְהוֹן אֶתְּנִנַהּ וְאִנוּן יֵירְתֻנַהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְטַפְלְכוֹן דַּאֲמַרְתּוּן לַעֲדִי יְהוֹן וּבְנֵיכוֹן דְּלָא יָדְעִין יוֹמָא דֵין בֵּין טַב לְבִישׁ הִינוּן יַעֲלוּן לְתַמָּן וּלְהוֹן אֶתְּנִינָהּ וְהִינוּן יֵירְתוּנָהּ: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אשר לא ידעו היום. באותו היום: טוב ורע. על רובם דבר הכתוב: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  יירשוה. ב' במסרה הכא והם יירשוה ואידך עד עולם יירשוה שניתנה להם הארץ ירושת עולם ולעולם לא היו גולים ממנה אם לא שחטאו: (בעל הטורים)


{מ}  וְאַתֶּ֖ם פְּנ֣וּ לָכֶ֑ם וּסְע֥וּ הַמִּדְבָּ֖רָה דֶּ֥רֶךְ יַם-סֽוּף:

 אונקלוס  וְאַתּוּן אִתְפְּנִיוּ לְכוֹן וְטוּלוּ לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף: (אונקלוס)

 יונתן  וְאַתּוּן אִתְפְּנִיוּ לְכוֹן וְטוּלוּ לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף: (תרגום יונתן)

 רש"י  פנו לכם. אמרתי להעביר אתכם דרך רוחב ארץ אדום לצד צפון ליכנס לארץ, קלקלתם וגרמתם לכם עכוב: פנו לכם. לאחוריכם, ותלכו במדבר לצד ים סוף, שהמדבר שהיו הולכים בו לדרומה של הר שעיר, היה מפסיק בין ים סוף להר שעיר, עתה המשכו לצד הים ותסבבו את הר שעיר כל דרומו מן המערב למזרח: (רש"י)


{מא}  וַֽתַּֽעֲנ֣וּ | וַתֹּֽאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֘ לַֽיהֹוָה֒ אֲנַ֤חְנוּ נַֽעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר-צִוָּ֖נוּ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת-כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּוֹ וַ֔תָּהִ֖ינוּ לַֽעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה:

 אונקלוס  וַאֲתֶבְתּוּן וַאֲמַרְתּוּן לִי חַבְנָא קֳדָם יְיָ אֲנַחְנָא נִיסַק וּנְגִיחַ קְרָב כְּכֹל דִי פַקְדָנָא יְיָ אֱלָהָנָא וְזָרֶזְתּוּן גְבַר יָת מָנֵי קְרָבֵהּ וְשָׁרֵיתוּן לְמֵיסַק לְטּוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲתֵיבְתּוּן וַאֲמַרְתּוּן לִי חַבְנָא קֳדָם יְיָ אֲנַחְנָא נִיסַק וְנָגִיחַ קְרָב כְּכָל דְּפַקְדָנָא יְיָ אֱלָהָנָא וַאֲסַרְתּוּן גְּבַר יַת מָאנֵי זַיְינֵיהּ וְשָׁרֵיתוּן לְמֵיסוֹק לְטַוְורָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותהינו. לשון הננו ועלינו אל המקום (במדבר יד, מ.), זה הלשון שאמרתם לשון הן, כלומר (ת) נזדמנתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) משום דקשה ליה מה שייך לשון הן על זה ודאי כשאדם אומר לחבירו עשה לי דבר זה אז שייך להשיב הן אבל הכא הקדוש ברוך הוא ומשה מיחו בהם שלא יעלו אם כן מה שייך למימר הן ועל זה פירש כלומר נזדמנתם שהייתם מזומנים לכך לעשות והוי כאלו אמרו בפירוש הן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותהינו. ותאמרו הן ואל תתמה איך יבא פעל נגזר ממלה מדבקת כי כן מלת על גם פן שמצאנו אפונה כאשר פירשתיו וי''א שהוא מגזרת הין והטעם מדה והוא רחוק: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  וטעם אנחנו. בעצמנו נעלה ונלחמנו לא נניח הדבר לבנינו אחרינו כאשר אמרת (הרמב"ן)

 דעת זקנים  ותהינו לעלות ההרה. מהו ותהינו שהיו אומרים מטפה נתמלא הין מדבר מועט נתמלאת סאתם כלומר בשביל דבר מועט כעס הקב"ה עלינו: (דעת זקנים)


{מב}  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹ֣א-תִֽלָּֽחֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּֽגְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי אֱמַר לְהוֹן לָא תִסְקוּן וְלָא תְגִחוּן קְרָב אֲרֵי לֵית שְׁכִינְתִּי שָׁרְיָא בֵינֵיכוֹן וְלָא תִּתָּבְרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי אֵימַר לְהוֹן לָא תִסְקוּן וְלָא תְסַדְּרוּן סִדְרֵי קְרָב אֲרוּם לֵית שְׁכִינְתִּי מְהַלְכָא בֵּינֵיכוֹן וְלָא תִיתְבְּרוּן קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  לא תעלו. לא עלייה תהא (א) לכם אלא ירידה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) מדכתיב לא תעלו וגו' ולא תלחמו למה לי פשיטא דאם לא יעלו לא תהיה מלחמה אלא ודאי הכי פירושו דקרא לא תעלו כי לא תוכלו להלחם עמם ואם כן העלייה ירידה תהיה לכם. והרא"ם פירש מדכתיב ולא תנגפו שמע מינה שמה שאמר להם שלא יעלו הוא לטובתם אם כן לאו אזהורי מזהר להו אלא להודיע שלא תהא פעולתם זאת לעלייה כו': (שפתי חכמים)


{מג}  וָֽאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת-פִּ֣י יְהֹוָ֔ה וַתָּזִ֖דוּ וַתַּֽעֲל֥וּ הָהָֽרָה:

 אונקלוס  וּמַלֵלִית עִמְכוֹן וְלָא קַבֶּלְתּוּן וְסָרֶבְתּוּן עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ וְאַרְשַׁעְתּוּן וּסְלֶקְתּוּן לְטוּרָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵלִית לְכוֹן וְלָא קַבֵּילְתּוּן וְסָרֵיבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְאַרְשַׁעְתּוּן וּסְלִיקְתּוּן לְטַוְורָא: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ותמרו וגו' ותזידו. פירוש המרו פי ה' שאמר להם שלא לעלות, ועוד שהיה ענין שתחששו ביותר שלא להמרות כי הוא הגשתכם לפני אויביכם וזה יגיד זדון לבבכם, והוא אומרו ותזידו וגו', עוד ירצה לומר שלא עשו העליה להר לעוצם ההבטחה בה' כדי שיהיה להם תיקון למיעוט הבטחה ואמונה שהיה להם בה' עד שאמרו שאינו יכול ח''ו להצילם ולהוריש העמים, אלא בזדון עשיתם הדבר בלא מרדות והכנעה ובקשת תיקון לפני ה', לזה ויצא האמורי וגו': (אור החיים)


{מד}  וַיֵּצֵ֨א הָֽאֱמֹרִ֜י הַיּשֵׁ֨ב בָּהָ֤ר הַהוּא֙ לִקְרַאתְכֶ֔ם וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ינָה הַדְּבֹרִ֑ים וַיַּכְּת֥וּ אֶתְכֶ֛ם בְּשֵׂעִ֖יר עַד-חָרְמָֽה:

 אונקלוס  וּנְפַק אֱמֹרָאָה דְיָתֵב בְּטוּרָא הַהוּא לְקַדָמוּתְכוֹן וּרְדָפוּ יָתְכוֹן כְּמָא דִי נַתְּזָן דַבַּרְיָתָא וּטְרָדוּ יָתְכוֹן בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְפַק אֱמוֹרָאָה דְיָתִיב בְּטַוְורָא הַהוּא לִקְדָמוּתְכוֹן וּרְדָפוּ יַתְכוֹן הֵיכְמָא דְחַדִדַן וְחַיְישַׁן אוּרְעֲיָיתָא וּמְחוֹ יַתְכוֹן בְּגַבְלָא עַד חָרְמָה: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר תעשינה הדבורים. מה הדבורה הזאת, כשהיא מכה את האדם מיד מתה, (ב) אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) ר"ל הדבורה מתה מיד ותעשינה לשון עשייה דאין לומר לרבוי הרודפים כדבורים הרבים שרודפים אחר האיש אם כן הוה לי למימר וירדפו אתכם כדבורים השתא דכתיב כאשר תעשינה הדבורים על כרחך שלא דימה אותם לדבורים אלא לפעולת הדבורים כו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ויצא האמורי. הוא הכנעני כאשר פירשתי: כאשר תעשינה הדבורים. כי מי שיגע אל ביתם מיד ירדפו אחריו וינשכוהו: ויכתו. פירשתיו מגזרת וכתותי: עד חרמה. מקום או שם הפעל: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים. פי' שעוקצין מכאן ומכאן ואין ממיתין כך ויכום ויכתום שרדפו אחריהם בהכה ופצוע אבל לא הרגום כדי שלא יגדילו פיהם ונמצא שם שמים מתחלל. ותדע שלא מנה בכאן הנופלים במלחמה כדרך בשאר מלחמות ונראה שזו המלחמה דוישמע הכנעני מלך ערד דכתיב שם וישב ממנו שבי אבל לא הרגו אחד מהם והקב"ה לקח אחר כך נקמתם מהם שנ' וישמע ה' בקול ישראל ויך את הכנעני וכו': (דעת זקנים)


{מה}  וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְלֹֽא-שָׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶֽאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם:

 אונקלוס  וְתַבְתּוּן וּבְכִיתוּן קֳדָם יְיָ וְלָא קַבִּיל יְיָ צְלוֹתְכוֹן וְלָא אַצֵית לְמִלֵיכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְתֵיבְתּוּן וּבְכִיתוּן קֳדָם יְיָ וְלָא קַבֵּיל יְיָ צְלוּתְכוֹן וְלָא אָצִית לְמִילֵיכוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ולא שמע ה' בקולכם. כביכול עשיתם מדת רחמיו (ג) כאילו אכזרי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) (דבק טוב) דאם לא כן הלא שם זה הוא של רחמים ולמה מזכירו על הפורענות: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  ותשבו ותבכו לפני ה'. לא הזכיר שם הכתוב הבכי הזה שאין צורך להזכירו אבל משה הזכיר זה עתה לשבח כי נחמו על חטאתם ולהגיד להם שהיה העון ההוא גדול מנשוא כי באה עליו השבועה הגדולה וגזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע (ר"ה יח) (הרמב"ן)

 אור החיים  ותשובו ותבכו וגו' ולא שמע ה' וגו'. צריך לדעת כוונת הכתוב, אם הכוונה בזה ששבו מהמלחמה ויבכו על מה שהכו מהם האמוריים אין ידוע מכוון הסיפור בזה, גם אומרו ולא שמע וגו' ולא האזין וגו' אם הבכי היה על צרה שעברה עליהם מה מקום למאמר זה, אכן נראה שכונת הכתוב היא שאחר שהכום האמוריים נכנעו לפני ה' ושבו בתשובה גם בבכי על עון כמשפט השבים, ואף על פי כן גדלה צחנתם שלא שמע ה' תשובתם ולא האזין לבכייתם: (אור החיים)

 ספורנו  ולא שמע ה' בקולכם. מפני חלול השם שעשו שלא תספיק בו כל תשובה אלא מיתה ממרקת וגם היה גזר דין שיש עמו שבועה אחר שהעירו אזנם משה ויהושע וכלב אל התשובה ולא שבו אפילו אחר כך אלא מיראת עונש ולכן לא הספיקה התשובה להסיר העונש הנגזר כעולם הזה. כמו שהיה הענין בקין ובשאול בדבר עמלק וכבני עלי. ולא האזין אליכם. אפילו להאריך ולא לבטל גזירת הבנים אפי' אחר מות האבות ובזה הוכיחם שלא היתה תשובתם שלמה ולפיכך לא השיגו דבר אפי' בדמעתם: (ספורנו)


{מו}  וַתֵּֽשְׁב֥וּ בְקָדֵ֖שׁ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים כַּיָּמִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּֽם:

 אונקלוס  וִיתֶבְתּוּן בִּרְקָם יוֹמִין סַגִיאִין כְּיוֹמַיָא דִי יְתֶבְתּוּן: (אונקלוס)

 יונתן  וִיתֵיבְתּוּן בִּרְקַם יוֹמִין סַגִּיאִין כְּיוֹמַיָא דִיתֵיבְתּוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  ותשבו בקדש ימים רבים. י"ט שנה, שנאמר כימים אשר ישבתם, בשאר המסעות, והם היו (ד) ל"ח שנה, י"ט מהם עשו בקדש, וי"ט שנה הולכים ומטורפים וחזרו לקדש, כמו שנאמר וינעם במדבר (שם לב, יג.). כך מצאתי בסדר עולם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דלא שלחו מרגלים אלא בשנה שניה ליציאת מצרים ובתחלת מ' באו לארץ דמקצת שנה ככולה אם כן לא היו אלא ל"ח שנה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ותשבו בקדש. ברנע ימים רבים. כימים אשר ישבתם. ברגול הארץ ואם טען טוען המרגלים ישבו לבדם הנה כן כמספר הימים אשר תרתם את הארץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  כימים. ד' כימים אשר ישבתם כימים הראשונים מ' יום כימים אשר נחו בהם היהודים ועתה לא כימים הראשונים בזכריה בנבואת בית שני זהו שפירש רש''י שישבו בקדש י''ט שנה כמו שישבו בשאר המסעות כמו התם כימים הראשונים שהיו ימים אחרונים כראשונים גם בכאן היו ימים אלו כימים האחרים והתם לא כימים הראשונים דכתיב בהו ליוצא ולבא אין שלום אלא כימים אשר נחו דכתיב זרע השלום הגפן תתן פריה וגו' עד והייתם ברכה אל תיראו: (בעל הטורים)

דברים פרק-ב

{א}  וַנֵּ֜פֶן וַנִּסַּ֤ע הַמִּדְבָּ֨רָה֙ דֶּ֣רֶךְ יַם-ס֔וּף כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י וַנָּ֥סָב אֶת-הַר-שֵׂעִ֖יר יָמִ֥ים רַבִּֽים: (ס)

 אונקלוס  וְאִתְפְּנֵינָא וּנְטַלְנָא לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ עִמִי וְאַקֵפְנָא יָת טוּרָא דְשֵׂעִיר יוֹמִין סַגִיאִין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְפְּנִינָא וּנְטָלְנָא לְמַדְבְּרָא אוֹרַח יַמָא דְסוּף הֵיכְמָא דְמַלֵּיל יְיָ לִי וַאֲקֵיפְנָא יַת טַוְורָא דְגַבְלָא יוֹמִין סַגִּיאִין: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונפן ונסע המדברה. אילו לא חטאו, (ה) היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ מן דרומו לצפונו, ובשביל שקלקלו, הפכו לצד המדבר, שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר, והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך ים סוף, דרך יציאתן (ו) ממצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית, משם היו הולכים לצד המזרח: ונסב את הר שעיר. כל דרומו עד ארץ (ז) מואב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) פירוש שחטאם גרם להם שלא נתן הקדוש ברוך הוא בלב מלך אדום להניחם לעבור דרך ארצו: (ו) רצה לומר דדרך ים סוף משמע שהלכו מצפון העולם לדרום העולם שהוא כנגד הים והלא ממערב למזרח הלכו במדבר העמים ועל זה פירש דרך יציאתם ממצרים כלומר כשיצאו ממצרים הלכו באלכסון דרך ים סוף ממערב למזרח כן הלכו עכשיו שהניחו דרכם הקצרה מדרום לצפון והלכו בדרומה של אדום שהוא ממערב למזרח עד שבאו לגבול מואב: (ז) (מהר"ן) שלא תאמר שסבבו אותו מכל ד' רוחותיו שזה אי אפשר שאם כן היה משה נכנס לארץ ישראל שארץ אדום נגד ארץ ישראל היתה כמבואר בגבולי הארץ לכן פירש כל דרומה לבד עד ארץ מואב: (שפתי חכמים)


{ב}   חמישי  וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר: (תרגום יונתן)


{ג}  רַב-לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת-הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה:

 אונקלוס  סַגִי לְכוֹן דְאַקֶפְתּוּן יָת טוּרָא הָדֵין אִתְפְּנִיוּ לְכוֹן צִפּוּנָא: (אונקלוס)

 יונתן  סַגִי לְכוֹן דְּאַקֵיפְתּוּן יַת טוּרָא הָדֵין אִיתְפְּנוּ לְכוֹן לְצִפּוּנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  פנו לכם צפנה. סובו לכם לרוח מזרחית, (ח) מן הדרום לצפון פניכם לצפון, נמצאו הולכין את רוח מזרחית, וזהו שנאמר ויבואו ממזרח שמש לארץ מואב (שופטים יא, יח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) אף על פי שזה הצווי הי' בסוף דרומה של ארץ אדום ואם כן יסתור מה שפירש בפרשת מסעי שהפכו פניהם לצפון אחר שעברו דרום מואב מכל מקום כששלח משה למלך אדום לעבור דרך ארצו לצד צפון של עולם ולא אבה הוצרכו ללכת כל דרום מואב ומשם הפכו פניהם לצפון. הרא"ם ולי נראה כי תחלת הצווי של פנו לכם צפונה היה על דעת זה כשיבאו בקצה גבול מואב וכמו שמפרש הקרא והולך וכשבאו לגבול אדום אמר אליהם אל תתגרו וכשבאו לגבול מואב ורצו לעבור דרך גבולם לצפון אמר להם ה' אל תצר את מואב וממילא הוצרכו להלוך כל גבול מואב עד רוח מזרחית: (שפתי חכמים)

 בעל הטורים  רב לכם סב. תגין על הסמ''ך לפי שכיבד את אביו שהיה בן ס' בלדת אותו ולכך עתיד להחריב בהמ''ק שהוא ס' אמות: (בעל הטורים)

 כלי יקר  רב לכם סב את ההר הזה. רבים אומרים כי פסוק זה נוקב ויורד עד תהום ויש בו רמז לשעה ולדורות, וענין סבוב זה שילכו סחור לכרם ה' צבאות לא יקרבו, כי ימים רבים לישראל שהיו נדים ונעים סביבו ולא יותן לישראל כח עליהם עד מדרך כף רגל, עד שיבא מי שנאמר בו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה יד.ד) וכל זמן שישראל הולכים סחור סחור נאמר להם פנו לכם צפונה ודרשו בזה אם הגיע שעתו של עשו הצפינו עצמכם (דב"ר א.יט).

וענין הצפנה זו נ"ל, שאם ימצא האיש הישראלי בגלות החל הזה איזו הצלחה זעיר שם, אז יטמינו ויצפינו הכל בפני עשו כי אין לך אומה שמתקנאת בישראל כמו עשו, כי לדעתם הכל גזולה בידם מהם מן ברכת יעקב אבינו שלקח ברכותיו של עשו במרמה, וכן יעקב צוה לבניו למה תתראו (בראשית מב.א) פירש רש"י בפני בני ישמעאל ועשו כאילו אתם שבעים כי שניהם סוברים שיצחק גזל הצלחת ישמעאל, ויעקב גזל הצלחת עשו ע"י השתדלות, ע"כ צוה דוקא על עשו פנו לכם צפונה שלא יתקנא בכם. וזה הפך ממה שישראל עושין בדורות הללו בארצות אויביהם, כי מי שיש לו מנה הוא מראה את עצמו במלבושי כבוד ובתים ספונים וחשובים כאילו היו לו כמה אלפים ומגרים האומות בעצמם ועוברים על מה שנאמר פנו לכם צפונה. ומנהג זה הוא ברבת בני עמינו והוא המסבב את כל התלאה אשר מצאתנו. והמשכילים יבינו ליקח מוסר. (כלי יקר)

 דעת זקנים  רב לכם סב. בלשון שדבר עשו ליעקב שאמר לו יש לי רב נשתלם לו שכרו: (דעת זקנים)


{ד}  וְאֶת-הָעָם֘ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵֽי-עֵשָׂ֔ו הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד:

 אונקלוס  וְיָת עַמָא פַּקֵד לְמֵימַר אַתּוּן עָבְרִין בִּתְחוּם אֲחוּכוֹן בְּנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר וְיִדְחֲלוּן מִנְכוֹן וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת עַמָּא פַּקֵּיד לְמֵימָר אַתּוּן עָבְרִין בִּתְחוּם אֲחוּכוֹן בְּנוֹי דְעֵשָו דְּיָתְבִין בְּגַבְלָא וִידַחֲלוּן מִנְכוֹן וְתִסְתַּמְרוּן לַחֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונשמרתם מאד. ומהו השמירה, אל תתגרו בם: (רש"י)

 הרמב"ן  וטעם אחיכם בני עשו. שיחוס ישראל מן אברהם וכל זרעו אחים כי כולם הם נמולים וזה טעם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (להלן כג ח) רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין וכל בני קטורה אינם באחוה מן הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  וייראו מכם. בשני יודי''ן בשביל י' ברכות שנתברך יעקב: (בעל הטורים)


{ה}  אַל-תִּתְגָּ֣רוּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא-אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף-רָ֑גֶל כִּֽי-יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת-הַ֥ר שֵׂעִֽיר:

 אונקלוס  לָא תִתְגָרוּן בְּהוֹן אֲרֵי לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרְעֲהוֹן עַד מִדְרַךְ פַּרְסַת רִגְלָא אֲרֵי יְרֻתָּא לְעֵשָׂו יְהָבִית יָת טוּרָא דְשֵׂעִיר: (אונקלוס)

 יונתן  לָא תִיתְגְּרוּן בְּהוֹן אֲרוּם לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרְעַתְהוֹן עַד כְּמִיסַת פַּרְסַת רִיגְלָא אֲרוּם יְרוּתָא לְעֵשָו יְהָבִית יַת טַוְורָא דְגַבְלָא מְטוֹל אִיקָרָא דְעָבַד לַאֲבוֹי: (תרגום יונתן)

 רש"י  עד מדרך כף רגל. אפילו מדרך כף רגל, כלומר אפילו (ט) דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא (י) ברשות. ומדרש אגדה (תנחומא ישן דברים הוספה ו.), עד שיבא יום (כ) דריסת כף רגל על הר הזיתים, שנאמר ועמדו רגליו וגו' (זכריה יד, ד.): ירשה לעשו. מאברהם, עשר עממים נתתי לו, שבעה לכם, וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר, אחת מהם לעשו, והשתים לבני לוט, בשכר שהלך אתו (ל) למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותו היא, עשאו כבנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דעד ועד בכלל כאלו אמר לא אתן לכם רשות למשול על ארצם אפילו דריסת רגל לעבור דרך העברה בעלמא דרך ארצם שלא ברשות וכמוהו לא נשאר בהם עד אחד אפילו אחד: (י) דאם לא כן קשה למה שלח משה למלך אדום שיניחם לעבור דרך ארצו כיון שהקדוש ברוך הוא צוה שלא יעבור בו לכן פירש שלא ברשות אבל ברשות היו רשאים לעבור: (כ) דלפי פשוטו קשה הל"ל אף מדרך וגו' למה נקט לישנא של שעור זמניי שהוא ל' עד לכן מביא מדרש אגדה: (ל) ר"ל הא העשר עממים לאברהם ניתנו ולמה ניתנו אלו שתים ללוט: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל תתגרו בם. כמו יגרה מדון כענין תנוע' ושבוש: (אבן עזרא)

 בעל הטורים  עד. מדרך כף רגל. עד דרך כוכב מיעקב עד שיבא זמן שנאמר פורה דרכתי לבדי כף רגל לעת תמוט דגלם עד שיגיע תרמסנה רגל רגלי. עני וגו': ירושה לעשו. בגימ' בשביל מצות כיבוד: (בעל הטורים)

 אור החיים   לא אתן וגו' מדרך כף וגו'. פירוש אין אני נותן לך לעבור בארצם כדי שתוכל לכופם עליו, אבל אם בני עשו יתרצו להניחם לעבור בארצם אין ה' אוסר עליהם הדבר, ולזה שלחו מלאכים בדברי אחוה וריצוי אם ירצו לתת להם מדרך כף רגליהם לעבור בארצם: (אור החיים)


{ו}  אֹ֣כֶל תִּשְׁבְּר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וַֽאֲכַלְתֶּ֑ם וְגַם-מַ֜יִם תִּכְר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וּשְׁתִיתֶֽם:

 אונקלוס  עִבּוּרָא תִזְבְּנוּן מִנְהוֹן בְּכַסְפָּא וְתֵיכְלוּן וְאַף מַיָא תִּכְרוּן מִנְהוֹן בְּכַסְפָּא וְתִשְׁתּוּן: (אונקלוס)

 יונתן  עִבּוּרָא תִּזְבּוּן מִנְהוֹן כַּד חַי בְּכַסְפָּא וְתֵיכְלוּן וְאוּף מַיָא תִזְבְּנוּן מִנְהוֹן בְּכַסְפָּא וְתִישְׁתּוּן: (תרגום יונתן)

 רש"י  תכרו. לשון מקח, וכן אשר כריתי לי (בראשית נ, ה.), שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה: (רש"י)

 אבן עזרא  אכל תשברו מאתם. אם ירצו למכור וי''א כי המלה בתימ' והטעם כי אין להם צורך למאכל ולמשתה אלה השנים שעברו והעד על כן כי ה' אלהיך ברכך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  אכל תשברו מאתם בכסף. אם תתאוו לאכול מפירות ארצם לא תקחו מהם רק בכסף מלא לרצונם וזה טעם "מאתם" וגם מים לא תשתו מהם כלל רק בכסף לרצונם (הרמב"ן)


{ז}  כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בֵּֽרַכְךָ֗ בְּכֹל֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔ךָ יָדַ֣ע לֶכְתְּךָ֔ אֶת-הַמִּדְבָּ֥ר הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה זֶ֣ה | אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א חָסַ֖רְתָּ דָּבָֽר:

 אונקלוס  אֲרֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּרְכָךְ בְּכָל עֹבַד יְדָךְ סַפֶּק לָךְ צָרְכָּךְ בְּמֶהָכָךְ יָת מַדְבְּרָא רַבָּא הָדֵין דְנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָךְ בְּסַעֲדָךְ לָא מְנַעְתָּא מִדָעַם: (אונקלוס)

 יונתן  אִזְדַּהֲרוּן דְּלָא תְעִיקוּן לְהוֹן אֲרוּם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּרִיךְ יַתְכוֹן בְּכָל עוֹבְדֵי יְדֵיכוֹן סוּפֵּיק צָרְכֵיכוֹן בְּמֵיהֲכָךְ בְּמַדְבְּרָא רַבָּא הָדֵין דְּנַן אַרְבְּעִין שְׁנִין מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן בְּסַעַדְכוֹן לָא חֲסַרְתּוּן מִדָּעַם: (תרגום יונתן)

 רש"י  כי ה' אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפו (ס"א תכפרו) את (מ) טובתו להראות כאילו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (גור אריה) אבל אין פירושו לפיכך אין אתם צריכים להם דאם כן הל"ל יש לך רב או יש לך כל ופירוש מעשה ידיך אלו הבהמות כדכתיב באיוב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כי ה' אלהיך ברכך. לפיכך לא תכפרו את טובתו להראות כאלו אתם עניים אלא תראו עצמכם עשירים לשון רש"י ולא הבינותי מהו "בכל מעשה ידך" כי ברכותם ברכות שמים היו והם לא יעשו בידיהם דבר שיתברך ואולי ירמוז ב"מעשה ידך" שנתברך עמם צאן ומקנה אשר הוציאו ממצרים ויש להם עושר ומקנה וקנין משלל מצרים ומשלל עמלק והכל נתברך בידם כענין מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י) ועוד ידע ה' לכתך את המדבר הגדול הזה וספק שם כל צרכך במן והשלו ומי הבאר שלא חסרת דבר מן הצריך להולכי ארחות והנה כן היה שקנו מבני עשו אוכל ומזון כמו שאמר (להלן פסוקים כח כט) אכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי וגו' כאשר עשו לי בני עשו וגו' (הרמב"ן)

 ספורנו  ידע לכתך. תקן אותו בכל המצטרך. ולשון ידע כמו וידע אלהים. ידעתיך בשם. אשר ידעו ה' פנים אל פנים מה אדם ותדעהו ורבים כאלה יאמר על האל יתעלה זה הלשון כי כל פעולתו ית' בידיעת עצמו: לא חסרת דבר. ויכירו שלא תקנו מהם לצורך אבל תקנו להנאתם מצד אחוה וכדי שיבאו אליכם ויראו מעשה ה' ונפלאותיו: (ספורנו)


{ח}  וַֽנַּֽעֲבֹ֞ר מֵאֵ֧ת אַחֵ֣ינוּ בְנֵֽי עֵשָׂ֗ו הַיּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר מִדֶּ֨רֶךְ֙ הָֽעֲרָבָ֔ה מֵֽאֵילַ֖ת וּמֵֽעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶר (ס) וַנֵּ֨פֶן֙ וַֽנַּֽעֲבֹ֔ר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר מוֹאָֽב:

 אונקלוס   וַעֲבַרְנָא מִלְוַת אֲחוּנָא בְנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר מֵאוֹרַח מֵישְׁרָא מֵאֵילַת וּמֶעְצְיוֹן גָבֶר וְאִתְפְּנֵינָא וַעֲבַרְנָא אוֹרַח מַדְבְּרָא דְמוֹאָב: (אונקלוס)

 יונתן  וְעָבַרְנָא מִלְוַת אָחָנָא בְּנֵי עֵשָו דְּיַתְבוּן בְּגַבְלָא מֵאֵילַת וּמִכְּרַךְ תַּרְנְגוֹלָא וְאִתְפְּנִינָא וְעָבַרְנָא אוֹרַח מַדְבְּרָא דְמוֹאָב: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונפן ונעבור. לצד צפון, הפכנו פנים להלוך (נ) רוח מזרחית: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) הוכרח לפרש כן ונפן לצד צפון מפני שמהכתוב פנו וסעו לכם צפונה משמע שהפנייה מורה על הפיכת פניהם לצד צפון ואף על פי שלא צום כן רק לאחר עבור כל רוח דרומית של מואב מכל מקום כשראו שלא אבה אדום הניחוהו והלכו כל רוח דרומית של מואב ואחר כך פנו לצד צפון כמו שנצטוו בהיותם בדרום של אדום והלכו כל רוח מזרחית של מואב ומצאו את ארץ סיחון ועוג כשהיו במזרח גבול ארץ ישראל וכו'. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אור החיים  ונעבור מאת אחינו וגו'. טעם שהזכירם באחוה, לומר שקיימו מאמר ה' שצוה אותם לבל יתגרו בם ונסעו מהם באחוה. עוד קראם אחינו לפי שנהגו עם ישראל באחוה שמכרו להם לחם ומים ומזון דכתיב (פסוק כט) כאשר עשו לי בני עשו וגו': (אור החיים)


{ט}  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אַל-תָּ֨צַר֙ אֶת-מוֹאָ֔ב וְאַל-תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא-אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי-ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת-עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תְצוּר עַל מוֹאַבָאֵי וְלָא תִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמְהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּן לָךְ מֵאַרְעֵהּ יְרֻתָּא אֲרֵי לִבְנֵי לוֹט יְהָבִית יָת לְחָיָת יְרֻתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי לְמֵימָר לָא תָעִיק יַת מוֹאֲבָאֵי וְלָא תְסַדֵּר לְקִבְלֵיהוֹן סִדְרֵי קְרָבָא אֲרוּם לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרְעֲהוֹן יְרוּתָא אֲרוּם לִבְנֵי דְלוֹט יְהָבִית יַת לְחָיַית יְרוּתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואל תתגר וגו'. לא אסר להם על מואב אלא (ס) מלחמה, אבל מיראים היו אותם (ע) ונראים להם כשהם מזויינים, לפיכך כתיב ויגר מואב מפני העם (במדבר כב, ג.), שהיו שוללים ובוזזים אותם, אבל בבני עמון נאמר ואל תתגר בם, שום גרוי, (פ) בשכר צניעות אמם, שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם (צ) בנה מואב: ער. שם (ק) המדינה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דק"ל לא הל"ל אלא ואל תתגרו בם מלחמה למה לי דהא בבני עמון לא נאמר אלא אל תתגרו בם סתם ומתרץ שלא אסר כו': (ע) ר"ל ישראל היו מיראים את המואבים: (פ) דהא לא כתיב מלחמה: (צ) ר"ל מאב שהוא לשון פריצות: (ק) דאי ר"ל עיר היה מפרש עיר פלונית: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  נתתי את ער. מואב ויתכן שלקחה סיחון וחזרה למואב באחרונה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  אל תצר את מואב. על אומות הללו שעיר ועמון ומואב הוצרך הקב"ה להזהיר את ישראל שהיו סבורין לכבשם בדין שעיר שבמקומות הרבה קורא אותו חוי וחוי נתן הקב"ה לישראל בירושה ולכך כתיב ובשעיר ישבו החורים לפנים אין עיקר שמם חוי ואינם משבעה עממין והא דקרי להו חוי כמו שאחז"ל שהיו מריחין את הארץ כחויא ולקמן מפרש היכן החוי שנתן הקב"ה לישראל וכן מעמון ומואב היו סבורין שהן ארץ רפאים שנתן הקב"ה לאברהם דכתיב את הקיני ואת הקנזי וגו' ואת החוי ואת הפרזי ואת הרפאים וכן כתיב במואב רפאים יחשבו אף הם סבורים וחושבים בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינם כן כי המואבים יקראו להם אימים שאימתם מוטלת על הבריות ואין להם דין בארצם. ובעמון כתיב ארץ רפאים תחשב גם היא כלו' אף היא סבורין היו בני אדם שהיא ארץ רפאים ואינו כן כי אם העמונים יקראו להם זמזמים על שם שהיו בעלי מחשבות ותחבולות וכל אלו עם רב וגדול ורם כענקים ולפי שבטחו בחכמתם ובגבורתם היו מורדין בהקב"ה והוא השמידם ומסרם ביד חלשים מהם. אבל שאר האומות שלא היה להם לישראל שום טענה על ארצם לא הוצרכו להזהיר: (דעת זקנים)


{י}  הָֽאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כַּֽעֲנָקִֽים:

 אונקלוס  אֵימְתָנֵי מִלְקַדְמִין יְתִיבוּ בַהּ עַם רַב וְסַגִי וְתַקִיף כְּגִבָּרַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֵימְתָנַיָא מִן לְקַדְמִין יָתִיבוּ בָּהּ עַם רַב וְסַגִי וְחָסִין הֵי כְּגִנְבָּרַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  האמים לפנים וגו'. אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם, (ר) לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט, והושבתים תחתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) רצ"ל מה בא הכתוב להודיענו במה שאמר האמים לפנים ישבו בה וגו' ומתרץ אתה סבור וכו' כלומר הז' אומות שנתתי לאברהם אחד מהם נקרא רפאים אם כן סבור אתה שזו רפאים ר"ל ער שישבו שם אמים זו רפאים הם שנתתי לאברהם אבל לא תעלה על דעתך כך ומפרש והולך לפי שאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא כי אותן רפאים ר"ל שישבו בו כבר הורשתי מפני בני לוט והושבתי בני לוט תחתם וכיון דלאו ארץ רפאים היא למה נקרא רפאים ומפרש דרפאים היו נחשבים אותם אימים והיאך נקראו רפאים כיון דנקראו אמים ומפרש כענקים הנקראים רפאים על שם וכו' שאף האמים מי שראה אותם ידיו מתרפות משום הכי נקראו אמים על שם אימתם וכו' כך מפרש רש"י חבורו של קרא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  האמים. פירשתיו ספר הכתוב כי מואב לקח ער מיד האמים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  האמים לפנים וגו'. אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לאברהם לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה, אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם.

רפאים היו נחשבים אותן אמים כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותן ידיו מתרפות.

אמים על שם שאימתם מוטלת על הבריות. לשון רש"י.

וכן כתב (בפסוק כ) "ארץ רפאים תחשב אף היא" לפי שהרפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא שנתתי לאברהם.

ואני תמה בדברי הרב: למה יפרש לנו הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם? אם לומר שאינה ראויה לישראל ואינה מן הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם לתת להם, והלא הכתוב אינו אומר אלא "כי לבני לוט נתתיה ירושה" (פסוק יט) לומר שאף על פי שהיתה מנחלת אברהם הקב"ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם, וכמו שכתב רש"י עצמו (בפסוק ה) שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא. ועוד שהרב בעצמו כתב בעשו עשר עממים נתתי לו לאברהם שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב והר שעיר, אחת מהן לעשו והשתים לבני לוט, ואם כן הרי ארץ עמון ומואב והר שעיר מנחלתו של אברהם היא על כל פנים, ולמה הקב"ה אומר למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ הרפאים של אברהם? מה בין קיני וקנזי וקדמוני לרפאים? ועוד כי "רפאים ישבו בה לפנים" (פסוק כ) לומר שהיא שלהם והם היושבים בה לפני כל אדם כמו "לפנים הארץ יסדת" (תהלים קב כו)?

אבל פירוש הפסוקים הפך מדברי הרב, כי בעבור שאמר הקב"ה למשה: אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה, יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם לולי שנתנה לבני לוט, ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורם כענקים ולכך יקראו אותם המואבים אמים לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם, והנה השם עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם וירשום מפניהם, ואין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן ה' להם במעשה נס. "יחשבו" לשון חשיבות ומעלה, כמו "נבזה ולא חשבנוהו" (ישעיהו נג ג) "אשר כסף לא יחשבו" (שם יג יז) "כי במה נחשב הוא" (שם ב כב) וכן רבים, ובלשון חכמים "אדם חשוב".

וזהו שסמך הכתוב לזה (פסוק יב) "ובשעיר ישבו החורים לפנים" יאמר כי בעבור הטעם הזה שהזכיר במואב ימנעם גם כן מארץ שעיר, כי מלפנים היתה אף היא מן החורים, והיא ממתנת אברהם, כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען שנאמר (בראשית לו ב) "עשו לקח את נשיו מבנות כנען" וגו' "ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי" וצבעון היה מבני שעיר החורי יושבי הארץ (שם פסוק כ). וכן יזכיר בכל מקום בנחלת ישראל החוי עם הכנעני בשבעת הגוים כי הוא נמנה הבן הששי בבני כנען (שם י יז). וכן תראה במלחמת אמרפל שהיה נלחם במלך סדום ועמורה ואדמה וצבויים וצער שהם מלכי כנען והכו את רפאים בעשתרות קרנים והחורי בהררם שעיר (שם יד ה ו) כי החורי והרפאים למלכי כנען היו ויתכן שנקרא "חוי" על שם שהיה נחש עלי דרך ונקרא "חורי" על שם חור פתן (ישעיהו יא ח), כי השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות כמו זרח וצחר (בראשית מו י) מן וצמר צחר (יחזקאל כז יח) אתונות צחורות (שופטים ה י) וכן יעשו לשבח יכנו יעקב שהוא לשון מרמה או לשון עקלקלות ויקראו אותו ישרון מן תם וישר. והנה אמר כי החורים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים ובני עשו שהם זרע לאברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס שהיו הם עם רב בארצם ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם כאשר עשה ישראל ליתר הגוים של אברהם אשר נתן השם להם בכחו הגדול. והנה הנחיל השם כל העמים ההם לזרעו של אברהם: אחד מהם לעשו והשאר לישראל שהוא הבן הבכור ואין ראוי לגזול מעשו את אשר הורישם האלהים כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלה שהנחילם הוא יתברך כאשר יקצוף על הגוזל מישראל הארץ אחרי שינחילנה להם. וכענין שיאמר (ירמיהו יב יד) "עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי" וגו'

וזה טעם "כאשר עשה ישראל" שהזכיר כאן ועדיין לא נעשה, וכן אמר עוד בבני עמון שהיא מארץ רפאים (פסוק כ) כי גם היא היתה של רפאים בתחלה, והעמונים יקראו להם זמזמים מלשון "זממו אל תפק" (תהלים קמ ט) אלא שנכפל כלומר עם שלא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. (הרמב"ן)

 ספורנו  האמים לפנים. מפני שלא היו בני לוט יורשי אברהם בדין כלל הודיע שגם לחם נתן ה' את הארץ כמו לבני עשו והעד על זה כי שניהם כבשו את הארץ שלא כמנהג העולם: (ספורנו)


{יא}  רְפָאִ֛ים יֵחָֽשְׁב֥וּ אַף-הֵ֖ם כַּֽעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים:

 אונקלוס  גִבָּרִין מִתְחַשְׁבִין אַף אִנוּן כְּגִבָּרַיָא וּמוֹאַבָאֵי קְרַן לְהוֹן אֵימְתָנֵי: (אונקלוס)

 יונתן  גִּבָּרַיָא דְיַתְבוּן בְּמֵישַׁר גִּיוֹנְבְּרֵי מִתְחַשְׁבִין אוּף הִינוּן הֵי כְּגִנְבְּרַיָא דְאִתְמְחִיוּ בְּטוּבְעָנָא וּמוֹאֲבָאֵי קְרַן לְהוֹן אֵימְתָנֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  רפאים יחשבו וגו'. רפאים היו נחשבים אותם אמים, כענקים הנקראים רפאים, על שם שכל הרואה אותם ידיו מתרפות: אמים. על שם שאימתם מוטלת על הבריות, וכן ובשעיר ישבו החורים ונתתים לבני עשו: (רש"י)

 אבן עזרא  רפאים. פירשתיו: (אבן עזרא)

 אור החיים  רפאים יחשבו וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין מודיענו הכתוב שהרפאים יחשבו וגו', ונראה כי לפי שבעמים אשר אמר ה' לאברהם לתת לנו (בראשית ט''ו י''ח) הזכיר הרפאים שהוא אחד מעשרה, והודיע הכתוב כי ער שנתן ירושה לבני לוט היא הרפאים אשר אמר ה' לאברהם, והוא אומרו האמים לפנים ישבו בה וגו', ופי' לפנים הוא קודם שכרת ה' ברית עם אברהם, והכוונה בזה שתעמוד לזכותינו: (אור החיים)


{יב}  וּבְשֵׂעִ֞יר יָֽשְׁב֣וּ הַֽחֹרִים֘ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּֽאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֨רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן יְהֹוָ֖ה לָהֶֽם:

 אונקלוס  וּבְשֵׂעִיר יְתִיבוּ חֹרָאֵי מִלְקַדְמִין וּבְנֵי עֵשָׂו תָּרֵכֻנוּן וְשֵׁצָיֻנוּן מִקֳדָמֵיהוֹן וִיתִיבוּ בְּאַתְרֵהוֹן כְּמָא דִי עֲבַד יִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא יְרֻתָּתֵהּ דִיהַב יְיָ לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּבְגַבְלָא יָתִיבוּ גְנוּסַיָא מִן לְקַדְמִין וּבְנֵי עֵשָו תְּרָכִינוּן וְשֵׁיצֵיאוּנוּן מִן קֳדָמֵיהוֹן וְיָתִיבוּ בְּאַתְרֵיהוֹן הֵיכְמָא דְעָבַד יִשְרָאֵל לְאַרַע יְרוּתְתֵיהּ דִּיהַב יְיָ לְהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  יירשום. לשון הווה, כלומר נתתי בהם כח (ש) שהיו מורישים אותם והולכים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) שכל הדברים ההווים תמיד נופל בם לשו עתיד ועבר אבל אותם דברים שאינן אלא לפי שעה כאז ישיר מוכרח לפרש על המחשבה. הרא"ם: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  החורים. הם בני שעיר החורי: (אבן עזרא)

 ספורנו  וישמידום. עשו ומואב השמידו והחריבו ישוב יותר מכדי צורך יישובם כדי להשמיד כל היושבים בה לפנים בל יקומו ויירשו ארץ כי גם מואב גם עשו לא מלאו את כל ישוב החורי וישוב האימים שהשמידו ובהיות הר שעיר מגיע עד גבול מואב ושם אצל גבול מואב אין שום יושב מבני עשו וכן גבול מואב מגיע עד המדבר ושם אצל המדבר אין שום ישוב מבני מואב לכך אמר שמ''מ לא יעברו דרך גבול שום אחד מהם: כאשר עשה ישראל. בעת כתיבת התורה שכבר כבשו סיחון ועוג שהיו מלכים גזולים ואדירים בזמן מועט שלא כמנהג העולם: (ספורנו)


{יג}  עַתָּ֗ה קֻ֛מוּ וְעִבְר֥וּ לָכֶ֖ם אֶת-נַ֣חַל זָ֑רֶד וַֽנַּֽעֲבֹ֖ר אֶת-נַ֥חַל זָֽרֶד:

 אונקלוס  כְּעַן קוּמוּ וְעִבָרוּ לְכוֹן יָת נַחֲלָא דְזָרֶד וַעֲבַרְנָא יָת נַחֲלָא דְזָרֶד: (אונקלוס)

 יונתן  כְּדוֹן קוּמוּ וְעִיבְרוּ לְכוֹן יַת נַחַל טַרְוַויָא וְעָבַרְנָא יַת נַחַל טַרְוַויָא: (תרגום יונתן)

 ספורנו  עתה קומו. ומאחר שאסור לכם לעבור בגבול שני אלה קומו ועברו לכם את נחל זרד שהוא חוץ לגבול שניהם ומשם תוכלו לעבור חוץ לגבול שניהם עד הירדן: (ספורנו)


{יד}  וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר-הָלַ֣כְנוּ | מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר-עָבַ֨רְנוּ֙ אֶת-נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד-תֹּ֨ם כָּל-הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יְהֹוָ֖ה לָהֶֽם:

 אונקלוס  וְיוֹמַיָא דִי הַלֶכְנָא מֵרְקַם גֵיאָה עַד דִי עֲבַרְנָא יָת נַחֲלָא דְזֶרֶד תְּלָתִין וְתַמְנֵי שְׁנִין עַד דְסַף כָּל דָרָא גֻבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא מִגוֹ מַשְׁרִיתָא כְּמָא דִי קַיִים יְיָ לְהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיוֹמַיָא דְהַלִיכְנָא מִן רְקַם גֵּיעָה עַד דְּעָבַרְנָא יַת נַחַל טַרְוַויָא תְּלָתִין וְתַמְנֵי שְׁנִין עַד דְּסַף כָּל דָּרָא גַבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא הֵיכְמָא דְקַיֵּים יְיָ לְהוֹן: (תרגום יונתן)


{טו}  וְגַ֤ם יַד-יְהֹוָה֙ הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּֽחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם:

 אונקלוס  וְאַף מָחָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת בְּהוֹן לְשֵׁצָיוּתְהוֹן מִגוֹ מַשְׁרִיתָא עַד דִשְׁלִימוּ: (אונקלוס)

 יונתן  וְאוּף מְחָא מִן קֳדָם יְיָ אִתְגָרִית בְּהוֹן לְמִשֵׁצְיֵיהוֹן מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא עַד דִּי פְּסָקוּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  היתה בם. למהר ולהומם בתוך מ' שנה, שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב (ת) במדבר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דכל זמן שאחד מהן קיים לא באו בניהם לארץ: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ל. המם. מפעלי הכפל מבנין הקל: (אבן עזרא)

 אור החיים  וגם יד ה' וגו' להומם. פי' מלבד המיתה עצמה עוד להם שלא היה להם נחת רוח במדבר כמאמרם ז''ל (במ''ר פ' י''ט) שהיו הומים אסטורדידו''ס בל''ם והיו הומים והולכים בתחלואים עד שתמו, ואומרו מקרב המחנה פי' שהפליא ה' בין אותם שנגזרה גזרה עליהם ובין שאר המחנה, שאותם שנגזרה עליהם גזירה היו הומים ומתמעטים והולכים אשר לא כן שאר המחנה שהיו בתוכם: (אור החיים)


{טז}  וַיְהִ֨י כַֽאֲשֶׁר-תַּ֜מּוּ כָּל-אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם: (ס)

 אונקלוס  וַהֲוָה כַּד שְׁלִימוּ כָּל גֻבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא לִמְמַת מִגוֹ עַמָא: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וַהֲוָה כַּד פָּסְקָן כָּל גַּבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָב עָבְרֵי בִּימָתָא לִמְמַת מִגּוֹ מַשְׁרִיתָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויהי כאשר תמו וגו'. (רש"י)

 אבן עזרא  ויהי כאשר תמו. דבק עם וידבר ה' אלי כמו ויהי ככלות משה לכתוב גם ויהי ביום דבר ה' ורבים כן והטעם ויהי כאשר תמו הם אמר השם שנעבור את גבול ער: (אבן עזרא)

 כלי יקר  ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי. פירש"י מן שלוח המרגלים לא נתיחד אלי הדבור. ומקשים כאן והלא אמירה רכה מורה יותר על חבה מן לשון דבור המורה על הקשות. ואומר אני היא הנותנת לפי שכל דבור קשה הוא תוכחה ומוסר כמו אלה הדברים, לפי שהם דברי תוכחות כו' וע"כ יש בהם יותר חבה כי את אשר יאהב ה' יוכיח. (משלי ג.יב) לאפוקי אמירה רכה אין בה מוסר וע"כ אין בה חבה כ"כ. כי מה שאמרו לשון קשות ורכות בלשון דבור, ואמירה, היינו מצד הענין עצמו אם יש בו רחמים או דין אבל לא מצד המקבל כי בזמן שהאוהב חפץ בנאהב ורוצה שיהיה רושם הדבור קבוע בו לא יסור ממנו, הוא מדבר קשות, וקולות וברקים של מתן תורה יוכיחו, שנאמר (שמות כ.יז) ובעבור תהיה יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו, אבל בזמן שאין האהבה עזה כל כך הוא מדבר בשפה רפה ולשון רכה ואין רשומם קבוע כל כך. (כלי יקר)


{יז}  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּמַלִיל יְיָ עִמִי לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וּמַלֵיל יְיָ עִמִּי לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  וידבר ה' אלי וגו'. אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפ' (זו) וידבר, (א) אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתיחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים, אלא בשביל ישראל: אנשי המלחמה. מבן עשרים שנה היוצאים בצבא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) הכי פירושו לא נאמר וידבר בלשון חבה שלא נאמר וידבר אלי כמו שכתוב הכא אלא וידבר סתם שאינו לשון חבה מצאתי בשם מהרי"ץ. ואם תאמר והא בפרשת בהעלותך פירש רש"י על פסוק ותדבר מרים הוא לשון עז ואינו לשון חיבה ויש לומר דכל מקום דכתיב וידבר ה' שם הויה הוא דבור של חבה אף על פי שהוא עז הוא חבה יתירה נודעת לו ולא ויאמר ה' דמצינו לפרש ויאמר ה' על ידי שליח כמו ויאמר ה' לה שפירושו על ידי שליח וכמו ויאמר אני חותנך יתרו וגומר וכמו ויאמר ליוסף הנה אביך חולה לאפוקי לשון וידבר הוא דבור של חבה פה אל פה כדכתיב פה אל פה אדבר בו אף על פי שלנביא אחר הוא לשון קשה לגבי משה הוא לשון חבה כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לא כן עבדי משה וגו' עיין בגמרא דתענית (דף ל'): (שפתי חכמים)


{יח}  אַתָּ֨ה עֹבֵ֥ר הַיּ֛וֹם אֶת-גְּב֥וּל מוֹאָ֖ב אֶת-עָֽר:

 אונקלוס  אַתְּ עָבֵר יוֹמָא דֵין יָת תְּחוּם מוֹאָב יָת לְחָיָת: (אונקלוס)

 יונתן  אַתּוּן עָבְרִין יוֹמָא דֵין יַת תְּחוּם מוֹאָב יַת לְחָיַית: (תרגום יונתן)

 רש"י  אתה עובר היום את גבול מואב וגו' וקרבת מול בני עמון וגו'. מכאן שארץ עמון לצד צפון: (רש"י)


{יט}  וְקָֽרַבְתָּ֗ מ֚וּל בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן אַל-תְּצֻרֵ֖ם וְאַל-תִּתְגָּ֣ר בָּ֑ם כִּ֣י לֹֽא-אֶ֠תֵּן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵֽי-עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי-ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה:

 אונקלוס  וְתִקְרַב לָקֳבֵל בְּנֵי עַמוֹן לָא תְצוּר עֲלֵיהוֹן וְלָא תִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמְהוֹן קְרָב אֲרֵי לָא אֶתֵּן מֵאַרְעָא בְנֵי עַמוֹן לָךְ יְרֻתָּא אֲרֵי לִבְנֵי לוֹט יְהָבִיתַּהּ יְרֻתָּא: (אונקלוס)

 יונתן  וְתִתְקַרְבוּן לְקָבֵיל בְּנֵי עַמּוֹן לָא תְצוּר עֲלֵיהוֹן וְלָא תִתְגְרֵי בְּהוֹן לְסִדְרֵי קְרָב אֲרוּם לָא אֶתֵּן לְכוֹן מֵאַרַע בְּנֵי עַמּוֹן יְרוּתָא אֲרוּם לִבְנוֹי דְלוֹט מְטוֹל זַכְוָותֵיהּ דְּאַבְרָהָם יְהַבְתָּהּ יְרוּתָּא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וקרבת מול בני עמון. פירוש ובקרבך אליהם: אל תצרם. מפעלי הכפל: ואל תתגר בם. מבנין התפעל מנחי הלמ''ד ה''א: (אבן עזרא)

 כלי יקר  אל תצורם ואל תתגר בם. לא נאמר כאן ואל תתגר בם מלחמה כדרך שנאמר למעלה אצל מואב, לפי שגירוי בעלמא בלא מלחמה לא נאסר למואב אבל לעמון אסר אפילו סתם גירוי בלא מלחמה, לפי שמואב שכר על ישראל את בלעם ולא מצינו שהיה לעמון חלק בזה אע"פ שלא הועילו מעשיו מכל מקום גרם צער לישראל, ועוד שמואב היה לו חלק גם בזנות ולא מצינו זה בבני עמון אע"פ שמצד שלא קדמום בלחם ומים גרמו להם לזנות כמבואר למעלה פר' פנחס (כה.יז) מ"מ לא מצינו שהפקירו בנותיהם, ואולי נמשך זה לשרשם כי גם במעשה של בנות לוט היתה אמם צנועה קצת. (כלי יקר)


{כ}  אֶֽרֶץ-רְפָאִ֥ים תֵּֽחָשֵׁ֖ב אַף-הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ-בָהּ֙ לְפָנִ֔ים וְהָ֣עַמֹּנִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם זַמְזֻמִּֽים:

 אונקלוס  אַרְעָא גִבָּרַיָא מִתְחַשְׁבָא אַף הִיא גִבָּרִין יָתִיבוּ בַהּ מִלְקַדְמִין וְעַמוֹנָאֵי קְרַן לְהוֹן חֻשְׁבָּנֵי: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרַע גּוּבָּרַיָא מִתְחַשְׁבָא לְחוֹד הִיא גִיבָּרַיָא יְתִיבָן בָּהּ מִן לְקַדְמִין וְעַמּוֹנָאֵי קְרַן לְהוֹן זֵימְתָנֵי: (תרגום יונתן)

 רש"י  ארץ רפאים תחשב. ארץ רפאים נחשבת אף היא, לפי שהרפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא שנתתי לאברהם: (רש"י)

 אבן עזרא  זמזמים. מלה מתוקנת על משפט לשון הקדש כמו האחשדרפנים: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  תחשב. שהיא בחשבון ארץ רפאים כלומר שהיא מכללה וכן מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב (יהושע יג ג) וכן בני רמון הבארותי מבני בנימין כי גם בארות תחשב על בנימין ( ד ב) ואפשר שגם כן פירוש "יחשבו אף הם" הכתוב למעלה יאמר האמים אשר ישבו בה לפנים גם הם יחשבו רפאים שהיו מכללם והם כענקים ולכן יקראו אותם אמים והוא הנכון והנה ארץ רפאים היתה גדולה מאד ולקחו מהם מואב ולקחו מהם בני עמון ונשארה ממנה לרפאים עצמם כי עוג היושב בעשתרות מהם כמו שאמר (בראשית יד ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים וביהושע (יז טו) ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים ולכן יאמר הכתוב בגבול מואב ועמון כי לרפאים יחשב והמואבים והעמונים הם ששנו להם שמות אחרים אמים וזמזומים (הרמב"ן)

 אור החיים  ארץ רפאים תחשב וגו'. פי' רש''י וז''ל אבל לא זו היא שנתתי לאברהם, ואין אני רואה הכרח לדבריו, כי היכן מצינו שאמר ה' שאין רפאים אלו בכלל, ועוד כיון שלא פי' ה' לאברהם מין רפאים אלא סתם כל רפאים במשמע, וראיתי שתלה זייניה במה שאמר הכתוב ההוא יקרא ארץ רפאים מאומרו ההוא העירנו שאחרת הגם שנקראת רפאים אינה כפי האמת רפאים, וכן גילה דעתו בסוף פרק אלו טריפות (חולין ס':) ואין הכרח לזה, ותיבת ההוא מי יאמר שבא לשלול רפאים אחרים דלמא בא לשלול חבל ארגוב אחר שאינו נקרא ארץ רפאים כי אם ההוא, וכן הדעת נוטה כשנאמר שתיבת ההוא לדיוק באה, אחר שאמר הכתוב על ארץ עמון ומואב שרפאים ישבו בה וה' נתן לאברהם הרפאים בדרך כלל, ועוד תיבת ההוא יקרא לא מיעטה אלא הקריאה שאינה נקראת כן היום ארץ רפאים אלא ארץ סיחון ועוג ולא ארץ עמון ומואב, גם שתחשב ארץ זו מערי הרפאים שאמר ה' לאברהם לא היתה נקראת באותו זמן ארץ רפאים לפי שנתנה ה' לבני לוט מטעם גלגול דברים של אברהם כאמור בדבריהם (רש''י פסוק ה') ומשל אברהם נתנו ללוט:

וכפי זה ידוייק על נכון למה בארץ סיחון ועוג אמר יקרא ובארץ בני לוט אמר תחשב, כי ארץ סיחון ועוג עוד שמה עליה לפי שהיה עוג בה, אבל ארץ בני לוט אינה נקראת ארץ רפאים הגם שהיא נחשבת ארץ רפאים ובכלל רפאים שאמר ה' לאברהם היא נכללת, והעיקר שאני חושב בזה הוא שכל שיאמר הכתוב שתקרא ארץ רפאים היא בכלל מתנת אברהם, ולפי דברי ברייתא של ספרי (ח''ב רצ''ט) שהבאתי בפרשת מטות שארץ סיחון ועוג אינה בכלל הארץ שכרת ה' עם אברהם, ידויק מ''ש הכתוב ההוא יקרא ארץ רפאים על זה הדרך ההוא יקרא ולא יחשב פי' שהעולם קוראים אותו ארץ רפאים אבל כפי האמת אינה נחשבת רפאים בשביל שמה שקורין אותה בני אדם ארץ רפאים לא תכנם בכלל הרפאים שנתן ה', ועיין בסמוך מה שאמר בפסוק ההוא יקרא ארץ רפאים ושם פירשתי באופן אחר: (אור החיים)

 ספורנו  ארץ רפאים תחשב אף היא. ואין ספק שלא היו בני עמון כדאי להורישם ועשה האל ית' להם: (ספורנו)


{כא}  עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כַּֽעֲנָקִ֑ים וַיַּשְׁמִידֵ֤ם יְהֹוָה֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁ֖ם וַיֵּֽשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם:

 אונקלוס  עַם רַב וְסַגִי וְתַקִיף כְּגִבְּרַיָא וְשֵׁצִנוּן יְיָ מִקֳדָמֵ יהוֹן וְתָרֵכֻנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  עַמָּא רַבָּא וַחֲסִינָא הֵי כְּגִנְבָּרַיָא וְשֵׁיצִינוּן מֵימְרָא דַיְיָ מִן קֳדָמֵיהוֹן וְתָרֵיכִינוּן וִיתוּבוּ בְּאַתְרֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  וישמידם ה'. ספר הכתוב כי השם השמיד אחרים מפני המואבים ונתן להם הארץ לירושה כהר שעיר לעשו: (אבן עזרא)


{כב}  כַּֽאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לִבְנֵ֣י עֵשָׂ֔ו הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר אֲשֶׁ֨ר הִשְׁמִ֤יד אֶת-הַֽחֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁם֙ וַיֵּֽשְׁב֣וּ תַחְתָּ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

 אונקלוס  כְּמָא דִי עֲבַד לִבְנֵי עֵשָׂו דְיָתְבוּן בְּשֵׂעִיר דִי שֵׁצֵי יָת חוֹרָאֵי מִקֳדָמֵיהוֹן וְתָרֵכִנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן עַד יוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  כְּמָא דַּעֲבַד לִבְנוֹי דְעֵשָו דְּיַתְבִין בְּשֵעִיר דְּשֵׁיצֵי יַת חוֹרָאֵי מִן קֳדָמֵיהוֹן וְתָרֵיכִינוּן וִיתוּבוּ בְּאַתְרֵיהוֹן עַד יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 ספורנו  כאשר עשה לבני עשו. שאחר שהיו גרים בארץ שעיר גרשו את התושבים: (ספורנו)


{כג}  וְהָֽעַוִּ֛ים הַיֹּֽשְׁבִ֥ים בַּֽחֲצֵרִ֖ים עַד-עַזָּ֑ה כַּפְתֹּרִים֙ הַיֹּֽצְאִ֣ים מִכַּפְתֹּ֔ר הִשְׁמִידֻ֖ם וַיֵּֽשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם:

 אונקלוס  וְעַוָאֵי דְיָתְבִין בִּדְפִיחַ עַד עַזָה קַפּוּטְּקָאֵי דִנְפָקוּ מִקַפּוּטְקַיָא שֵׁצָיוּנוּן וִיתִיבוּ בְאַתְרֵיהוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁאָר פְּלֵיטַת כְּנַעֲנָאֵי דַּהֲווֹ שָׁרָן בְּכוּפְרָנַיָא דִפְרִיעַ עַד עַזָּה קַפּוּטְקָאֵי דִנְפָקוּ מִן קַפּוּטְקְיָאָה שֵׁיצֵיאוּנוּן וִיתִיבוּ בְּאַתְרֵיהוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  והעוים היושבים בחצרים וגו'. עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, (יג, ג.) שנאמר חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי והאשקלוני והגתי והעקרוני והעוים, ומפני השבועה שנשבע (ב) אברהם לאבימלך, לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם (חולין ס:), והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) רצונו לתרץ היאך מחובר קומו סעו ועברו וגו' אקרא דלמעלה הימנו משום דכפתורים השמידו העוים וישבו תחתם משום זה קומו וסעו ומתרץ מפני השבועה וגו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  וטעם עד עזה. כי היא היתה לפלשתים וכבר היתה בין אברהם ובין אבימלך ברית אם תשקור לי ולניני ולנכדי והכתוב ספר כי העוים לקחו עזה: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  והעוים הישבים בחצרים עד עזה. יאמר כי העוים היושבים בערי חצרים אשר אין להם חומה סביב עד עזה שהוא גבול הכנעני כמו שנאמר (בראשית י יט) ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה הכפתורים שיצאו מכפתור השמידום והם יושבים תחתם והנה הכפתורים שהם מבני מצרים (שם פסוקים יג יד) ואינם ממתנת אברהם ארצם היא של ישראל מפני שהכפתורים לכדו אותה מבני כנען והכתוב שאמר על ארץ פלשתים (שם כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל מן הטעם הזה היה כי הארץ ההיא היתה מתחלה לבני כנען ומפני זה הורישו ישראל בימי יהושע חמשת סרני פלשתים העזתי האשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים (יהושע יג ג) שהיו כולם יושבי גבול הכנעני בעזה ובאשקלון ובאשדוד ועקרון ועל שם מקומם הם נקראים כי השמידו העוים שהיו מבני כנען היושבים בגבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה וישבו תחתם וצידון גם היא לפלשתים כמו שכתוב (יואל ד ד) וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת ועל דעתי העוים הם החוים כי המנהג בכתוב שיחליפו השמות כאשר אמרנו (לעיל פסוק י) בהיותם מורים על ענין אחד והנחש יעות עצמו בדרך ובבראשית רבה (כו ז) אמר ר' אלעזר ברבי שמעון שהיו בקיאין בעפרות כנחש בגלילא צוחין לחויא עויא ונהגו בו חכמים לקרותו עכנא ולקרותו חכינא ואמרו (רות רבה ה ו) ויעתר לו וישמע תחנתו (דהי"ב לג יג) אמר רבי לוי בערביא צוחין לחתירה עתירה ואמרו (איכה רבה ב ב) איכה יעיב באפו ה' אמר רבי חמא בר' חנינא איך חייב ה' ברוגזו אית אתרא דצוחין לחיבא איבא חוקים עוקים ומורגל הוא בלשון ומה עויא אומר בדבר זה על רבי חייא וכן נהגו רבותינו לומר על "היסח הדעת" שהוא במקום "היסע הדעת" ובירושלמי לעולם "הסיעו" ובמשנה והסיע את לבו מלאכול וכן אמרו המפרשים בעושו ובאו כל הגוים (יואל ד יא) שהוא חושו ובמכילתא (בא ז) ר' יאשיה אומר על תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהמקום ב"ה מדלג על בתי בני ישראל עשאו מלשון פסיעות בחלוף חי"ת בעי"ן ועתה השלים להודיענו כל ארץ החוי שאבדה מהם כי ממנה לעשו והיא אסורה לנו וממנה לכפתורים ונקח אותה מהם ובבראשית רבה (שם) מצאתי כי העוים הם רפאים אמרו בפסוק הנפילים היו בארץ (בראשית ו ד) רפאים הם העוים רפאים שכל מי שרואה אותם לבו רפה כשעוה עוים שהיו בקיאין בעפרות כנחש וכו' ועוד אמרו שם (ב"ר מד כג) במתנתו של אברהם רבי דוסתאי בשם רבי שמואל לפי שאינו מזכיר כאן חוי לפיכך הוא מביא רפאים תחתיהם וכאשר עיינתי בזה מצאתי כי הדבר אמת ויציב ונכון וקיים כי השבעה גוים שירשו ישראל שהזכירם משה רבינו להם כמו שאמר (להלן ז א) ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים והששה מאלו נזכרים במתנתו של אברהם והחוי לא נזכר שם ועל כל פנים הוא הרפאים או מן קיני קנזי וקדמוני ורבותינו (ב"ר שם) כלם אומרים כי קיני קנזי וקדמוני לא נחלו ישראל ועתיד להנחילם להם ובהם נאמר ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך (להלן יט ח) וכן לא הוזכר בשום מקום שנחלום בימי יהושע אם כן הרפאים שנתן לאברהם הוא החוי שהוא הבן הששי לכנען (בראשית י יז) ואביו קרא לו חוי ובימי אברהם כנו לו רפאים ועל דעתי הוא שם מכונה מן החוי על שם חור פתן ומאורת צפעוני (ישעיהו יא ח) כי הטמונים בעפר יקרא הלשון רפאים כמו הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם (איוב כו ה) וארץ רפאים תפיל (ישעיהו כו יט) והנה בני החוי הזה רבו למעלה וכאשר נפוצו משפחות הכנעני נחלה המשפחה הזאת ארצות גדולות ומהם שתקרא ארץ רפאים ומהם חורים ומהם עוים ובכללם כלם חוי וכולם רפאים כאשר בעמנו אפרים יהודה וישראל ובכללם כולם ישראל והשמות האלה כולם מתוארים מן החוי כי כאשר היה שמו חוי כנו לו מן חויא רפאים שהנחש שוכן בחורי עפר והחורי והעוי על שם הנחש כמו כן כאשר פירשתי (לעיל פסוק י) והקב"ה נתן לאברהם הרפאים בכללם ומשה יזכיר לישראל החוי השם הראשון שקרא לו אביו כי ארץ רפאים בימי משה כבר נחלקה וממנה אסורה לישראל והנה הכתוב בא להזכיר בכאן ענין כל ארץ החוי שהם הרפאים וכל הנעשה ממנה אמר תחלה כי האמים גם הם מן הרפאים וירש אותם מואב וחזר ואמר כי החורי אשר הם גם כן מן רפאים ירש אותם עשו וחזר עוד ואמר כי ארץ בני עמון אף היא ארץ רפאים ואסר כל זה לישראל ועוד ספר כי גם כפתורים היוצאים מכפתור לקחו מארצם והיא מותרת לישראל והזכיר יהושע ארץ הפרזי והרפאים (יהושע יז טו) אבל רש"י כתב עוים מפלשתים הם שעמהם נחשבים בספר יהושע (יג ג) העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל ללכת בארצם ולהוציאם מארצם הבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם ועכשיו אתם מותרים לקחת מידם ולא נתכוונו אצלי דברים הללו כי הכתוב לא ימנה העוים מפלשתים אבל ימנה חמשת סרני פלשתים ויזכירם ואחרי כן יזכיר העוים בעם אחר יאמר כי מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה הכל תחשב מארץ כנען חמשת סרני פלשתים אשר ימנה וגם העוים שהם גוי אחר ולדברי הרב הנה הותרו העוים שירשו אותם כפתורים ושאר סרני פלשתים מי התירם ולמה יכבשו את כלם כי יהושע הוא המכבש את הפלשתים והעוים ועוד למה תהיה ארץ פלשתים לאברהם כלל ולמה הוצרך אבימלך לבריתו בזה ופלשתים מבני מצרים היו וכן הכפתורים ואינם מעשר עממין אבל הדבר בהפך כי הכפתורים והפלשתים השמידו מן הכנענים כי אבימלך מלך גרר היה והעזתי יושב בעזה וצידון עיר פלשתים ואלה מגבול הכנעני הם שנאמר ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה והנראה בעיני כי פלשתים וכפתורים יחשבו עם אחד וכן אמר הכתוב (ירמיהו מז ד) כי שודד ה' את פלשתים שארית אי כפתור וזה טעם "כפתורים היוצאים מכפתור" כי יצאו מכפתור עם מעט לגור באשר ימצאו והשמידו את העוים היושבים עד עזה שהם מזרע כנען וישבו תחתם בעזה ואשקלון ואשדוד וגת ועקרון והכל מגבולות כנען וחלקו אותה לחמשה סרניהם ושם הגלילות ההם פלשת ונקראו גם הם פלשתים ונשאר לעוים יתר ארצם כאשר הזכיר יהושע וזהו שאמר (שם) פלשתים שארית אי כפתור כי פלשתים הם וזה טעם אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים (בראשית י יד) כמו שפירשתי שם ומה שאמר הכתוב (עמוס ט ז) הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר יספר מלחמות ה' כי הוא אשר העלה את ישראל מארץ מצרים באותות ובמופתים ובמלחמה והעלה פלשתים מכפתור ארצם כי הוציאם משם לתת להם בנס גדול את העוים והשמידום וישבו תחתם ועזבו כפתור לאחיהם או שהיה הענין כאשר הזכרתי כי העוים בני כנען יושבי הארץ בראשונה היה שמם פלשתים כי שם הארץ פלשת והכפתורים היוצאים מכפתור כאשר השמידום הגלו מהם לכפתור ארצם אשר היא מכלל ארץ מצרים ליד אחיהם וה' גאלם משם וחזרו למקומם לא ידענו באי זה דור מן הדורות והנה פלשתים יושבי ארץ כנען הם ולכך אמר הכתוב (צפניה ב ה) דבר ה' עליכם כנען ארץ פלשתים והאבדתיך מאין יושב וכן ישראל לא הורישו פלשתים עד שעבר זמן השבועה שמתו שלשה דורות מן הפלשתים באותה הארץ של אבימלך וכן אמרו במדרש (מכילתא ריש בשלח) כי קרוב הוא קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך עדיין נכדו קיים זהו הראוי והנכון בענין הזה אבל בגמרא בפרק ואלו טרפות (חולין ס) אמרו כדברי רש"י במחלוקת ורב אמר התם עוים מתימן באו ותניא כותיה ותימן זרע אדום כדכתיב (ירמיהו מט ז) לאדום כה אמר ה' צבאות האין עוד חכמה בתימן וזה אפשר הוא ויאמר הכתוב כי העוים שהם מבני עשו קצת ארצם טהרה ביד הכפתורים כעמון ומואב שטהרו בסיחון ומה שכתבתי הוא הטוב והישר (הרמב"ן)

 ספורנו  והעוים היושבים בחצרים עד עזה. אע''פ שהיו מבני עשו או מבני פלשתים שנשבע להם אברהם לא נמנעו ישראל לכבוש את ארצם. והסבה בזה היתה שלא מצאו ישראל את הארץ בידם שהרי כפתורים היוצאים מכפתור מרוב העם כעיר שיצאו לתור להם מנוחה הם השמידו את העוים ומיד אותם כפתורים כבשו ישראל את הארץ: (ספורנו)

 דעת זקנים  והעוים היושבים בחצרים עד עזה. עתה מפרש היכן החוי. והעוים כמו והחוים והעי"ן והחי"ת מתחלפות והחוים אם תרצו לידע היכן הם בחצרים הם יושבים כי לא היו חוששין לישב בערי חומה לפי שהיו גבורים וארץ רפאים היא ממלכת עוג כדכתיב ההוא יקרא ארץ רפאים היא שנתתי לאברהם אביהם באו ורשו אותה אבל ארץ מואב שנטלו מן האימים שהם גדולים כענקים ורפאים אינו אותו רפאים שנתתי לאברהם כי המואבים יקראו כו' וגם ארץ בני עמון שלקחו מן הזמזומים לאו היא נמי אותו רפאים כי העמונים יקראו להם זמזומים ולא נקראו רפאים כי אם מפני שרפאים ישבו בה: (דעת זקנים)


{כד}  ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֘ אֶת-נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָֽדְךָ אֶת-סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ-חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת-אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה:

 אונקלוס  קוּמוּ טוּלוּ וְעִבָרוּ יָת נַחֲלָא דְאַרְנוֹן חֲזִי דִמְסָרִית בִּידָךְ יָת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן אֱמוֹרָאָה וְיָת אַרְעֵהּ שְׁרֵי לְתָרָכוּתֵהּ וְאִתְגָרֵי לְמֶעְבַּד עִמֵהּ קְרָבָא: (אונקלוס)

 יונתן  אִזְדְּקָפוּ טוּלוּ וְעִבְרוּ יַת נַחֲלֵי אַרְנוֹנָא חֲמוֹן דִּי מְסָרִית בִּידֵיכוֹן יַת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן אֱמוֹרָאָה וְיַת אַרְעֵיהּ שָׁרֵי לְתַרְכוּתֵיהּ וְתִתְגָרֵי לִמְסַדְרָא לְקוּבְלֵיהּ סִדְרֵי קְרָבָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  החל רש. מירוש': (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ראה נתתי בידך את סיחן. הדבור הזה הוא האמור למטה (פסוק לא) ראה החלותי תת לפניך וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות כי אחרי שיצונו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק ולא תחשוב לומר כי היא המצוה שנצטוינו (להלן כ י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום כי שם כתוב (בפסוק יא) והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך וכאן אם שמע להם לא היו נוגעים בו כלל אבל פירוש "ואשלח מלאכים" כבר שלחתי מלאכים אבל הקדים דברי השם לבאר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו (בפסוק ל) לומר כי הכל סבה מאת השם כי כן אמר לי (הרמב"ן)

 בעל הטורים  ראה נתתי בידך את סיחון. מלמד שהראהו שרו של סיחון בידו כפות: החל. ד'. ב' הכא ואידך החל וכלה. וגלות החל הזה. החל רש החל וכלה שהיו משכעה עממין שנאמר בהם לא תחיה כל נשמה וגלות החל מלמד שרמז למשה הגלות א''נ כי היכי דכתיב הכא החל רש אף התם נמי כתיב ירשו את ערי הנגב. וכדאיתא בתנחומא כל הנסים שעשה הקב''ה במדבר עתידין להעשות לישראל בציון: (בעל הטורים)


{כה}  הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ תֵּ֤ת פַּחְדְּךָ֙ וְיִרְאָ֣תְךָ֔ עַל-פְּנֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל-הַשָּׁמָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְעוּן֙ שִׁמְעֲךָ֔ וְרָֽגְז֥וּ וְחָל֖וּ מִפָּנֶֽיךָ:

 אונקלוס  יוֹמָא הָדֵין אֱשָׁרֵי לְמִתַּן זְעֻתָּךְ וְדַחַלְתָּךְ עַל אַפֵּי עַמְמַיָא דִי תְחוֹת כָּל שְׁמַיָא דִי יִשְׁמְעוּן שִׁמְעָךְ וִיזוּעוּן וְיִדְחֲלוּן מִן קֳדָמָךְ: (אונקלוס)

 יונתן  יוֹמָא דֵין שַׁרְיַית לְמִתַּן זַעֲוָותָךְ וְדַחֲלָתָךְ עַל אַנְפֵּי כָּל עַמְמַיָא דִתְחוֹת כָּל שְׁמַיָא דְיִשְׁמְעוּן שְׁמַע זַכְוָותָךְ הֵיךְ קָמוּן שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא אַמְטוּלְתִּיךְ וּפַסְקִין מִן לְמֵימָר שִׁירָתָא כְּמֵיסַת יוֹמָא וּפַלְגָא קָמוּ בִּמְדוֹרְהוֹן עַד דְּאַגְחַת קְרָבָא בְּסִיחוֹן וִיזָעוּן וִירַתְתוּן מִן קֳדָמָךְ: (תרגום יונתן)

 רש"י  תחת כל השמים. למד, שעמדה (ג) חמה למשה ביום מלחמת עוג (ס"א סיחון), ונודע הדבר תחת כל השמים (תענית כ. ע"ז כה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) דכתיב הכא אחל תת וגו' וכתיב התם גבי יהושע ביום תת וגו' מה התם עמדה חמה אף הכא עמדה חמה: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  וטעם אחל תת פחדך. כנגד ישראל שייראום כל העמים ואנשי כנען בלב נמס יצאו לקראתם אבל הקשה השם את רוחם לאמר טוב מותנו בחרבם מלהיות להם עבדים כי מה טעם לומר במשה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים והוא לא ילחם רק בשני המלכים האלה אבל היא הבטחה לישראל וליהושע כאשר אמר לו (להלן ג כא) עינך הרואות וגו' וזה טעם החל רש לרשת את ארצו (פסוק לא) (הרמב"ן)

 בעל הטורים  היום הזה. רמז שיעמיד לו השמש שהשמש נקרא יום. הזה אחל בגי' בחמה: אחל. ג'. דין ואידך אחל גדלך ואידך ולא אחל את שם קדשי זהו שדרשו שעמדה חמה למשה כמו שעמדה ליהושע ומנא לן דאיירי בעמידת חמה דכתיב ואת שם קדשי אודיע וגו' ולא אחל את שם קדשי עוד ובעמידת החמה נודע שם קדשו בכל הארץ: (בעל הטורים)

 כלי יקר  היום הזה אחל תת פחדך. רז"ל אמרו (תענית כ.) מן ג"ש דאחל אחל שמשה העמיד החמה כדרך שהעמיד יהושע. ורמז זה במלת אחל כי ודאי זה התחלה המביאה לידי גמר הענין כי לא יכול להיות הגמר זולת התחלה זו, לפי שהאומות בטחו בכח המזלות ורובם היו עובדים לשמש וכן אמרו המרגלים שיש להם ערים גדולות ובצורות בשמים. (דברים א.כח) ולא דרך גוזמא אמרו בשמים אלא אמרו שכל מעשה תקפם וגבורתם מצד המזלות שבשמים, וכשהקב"ה מפיל האומה אז תחילת נפילתן הוא ע"י שמפיל תחילה אלהיה ואח"כ על מלכי האדמה תרד, ע"כ היתה העמדת החמה במשה ויהושע התחלה לנפילתן כי כשהמזל עומד מן תנועתו בהכרח יפלו בנופלים כל הבוטחים בו ורגזו וחלו מפניו, ע"כ נרמז העמדת החמה באחל אחל להורות שנפילתן היתה תלויה בהתחלה זו ועל זו ההתחלה אמר ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש וגו'. ויצא סיחון וגו'. על מה אמר החילותי כי עדיין לא נתן כלום בידו ואם מתת ה' והבטחתו כאילו היא נתונה כבר, א"כ למה אמר ראה החילותי כבר היה גם הגמר, אלא ודאי שעל העמדת החמה אמר כן, ויכול להיות שגם זה דעת רש"י שאמר כפה שר של אמוריים למעלה כו', אבל השר לא פורש במקרא בשלמא העמדת החמה רמוז בגזירה שוה דאחל אחל.

ומה ששלח משה אל סיחון דברי שלום, אע"פ שכבר אמר לו ה' החל רש והתגר בו מלחמה. לפי שידע משה ברוח הקודש שעליו שלא ישמע סיחון ומ"מ פתח בשלום מפני חילול השם שלא יאמרו האומות שבאים עליהם בעקיפין, ולמד זה ממדבר קדמות כפירוש רש"י כי גם במתן תורה היה גלוי לפניו ית' שלא ירצו לקבלה, וגם היה גלוי לפניו ית' שלא ישמע פרעה.

ואמר למען תתו בידך כיום הזה. ר"ל כמו הגלגל היומי הזה דהיינו החמה נתונה בידך כך הוא יהיה נתון בידך ומכאן רמז נכון שמשה העמיד השמש. (כלי יקר)


{כו}  וָֽאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל-סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר:

 אונקלוס  וּשְׁלָחִית אִזְגַדִין מִמַדְבְּרָא דִקְדֵמוֹת לְוָת סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן פִתְגָמֵי שְׁלָמָא לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן  וְשַׁדָּרִית אִזְגַדִּין מִנְהַרְדָעָא דְסָמִיךְ לְמַדְבַּר קְדֵמוֹת לְוַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאֵי פִּתְגָמֵי שְׁלָם לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

 רש"י  ממדבר קדמות. אע"פ שלא צוני המקום (ד) לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואעפ"כ פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. דבר אחר ממדבר קדמות, ממך למדתי (ה) שקדמת לעולם, יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה, לאמר שלח את עמי במתון: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דאם לא כן מאי קדמות ומה שכתב אף על פי שלא צוני המקום וכו' משמע דסבירא ליה דוכי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום במלחמת רשות הכתוב מדבר: (ה) דלפירוש ראשון קשה למה כתב סתם קדמות דהא הרבה דברים קדמו לעולם והיה לו לפרש ולא לסתום לכן פירש דבר אחר וכו' ולפי טעם אחרון נמי קשה למה אמר ממדבר בשלמא אי קאי על התורה ניחא דהא נתינתה היה במדבר אלא אי קאי אהקדוש ברוך הוא למה נקט ממדבר לכן צריך לתרי טעמים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ממדבר קדמות. לפי דעתי הוא הנקרא מדבר מתנה: (אבן עזרא)

 דעת זקנים  ממדבר קדמות. מן המקום שהיה מדבר קודם שהוציא להם הקב"ה המים מן הסלע לכך קורהו מדבר קדמות לפי שמקודם היה מדבר ועתה הוא למוצאי מים. ולפי שרוב ארץ סיחון היתה משל עמון ומואב קראו להם לשלום אבל לעוג שהיו מחזיקין בארץ רפאים לא קראו לשלום שאין קוראין שלום לשבעה עממי' ד"א ממדבר קדמות מקדמונו של עולם למדתי שהיה לו להרוג מצריים מיד ואע"פ כן שלח משה ואהרן לקרוא אל פרעה לשלום ואמר לו שלח עמי ויעבדוני וגם בשעת מתן תורה היה גלוי לפני הקב"ה שאין בני עשו ובני ישמעאל רוצים לקבל התורה ואפ"ה קראם הקב"ה לקבלה שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן לכך ואשלח מלאכים וגו' דברי שלום לאמר. ואמרו רז"ל שתי אגרות שלח אחת של שלום מאת משה ואחת של מלחמה מאת ישראל. אמר ריש לקיש חס ושלום לא נתחלקו ישראל על משה אלא באגרת אחת כתבו שלום מלמעלה ומלחמה מלמטה זה שאמר הכתוב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. ולפיכך אמר הקב"ה לישראל חייכם שתירשו ארצם בשלום שנא' וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום: (דעת זקנים)


{כז}  אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול:

 אונקלוס  אֵעִבַר בְּאַרְעָךְ בְּאָרְחָא בְּאָרְחָא אֵזֵל לָא אֶסְטֵי יַמִינָא וּשְׂמָאלָא: (אונקלוס)

 יונתן  אֲעִיבַר בְּאַרְעָךְ בְּאוֹרְחָא דְהִיא אוֹרַח כְּבִישָׁא אֵיזִיל לָא אַסְטֵי לְהַנְזָקוּתָךְ לְיַמִינָא וְלִשְמָאלָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  בדרך. הידוע: (אבן עזרא)


{כח}  אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֨נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן-לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי:

 אונקלוס  עִבוּרָא בְּכַסְפָּא תְּזַבֶּן לִי וְאֵיכוּל וּמַיָא בְּכַסְפָּא תִּתֶּן לִי וְאֶשְׁתֵּי לְחוֹד אֵעִבַר בְּרַגְלָי: (אונקלוס)

 יונתן  עִבּוּר כַּד חַי בְּכַסְפָּא תַּזְבִּין לִי וְאֵיכוֹל וּמוֹי בְּכַסְפָּא תִתֵּן לִי וְאִישְׁתֵּי לְחוֹד אֲעִבַּר בִּלְחוֹדִי: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  אכל בכסף תשברני ואכלתי. אם הוצרכתי: (אבן עזרא)


{כט}  כַּֽאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ-לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר עַ֤ד אֲשֶֽׁר-אֶֽעֱבֹר֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ:

 אונקלוס  כְּמָא דִי עֲבָדוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו דְיָתְבִין בְּשֵׂעִיר וּמוֹאָבָאֵי דְיָתְבִין בִּלְחָיָת עַד דְאֵעִבַר יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵב לָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  הֵיכְמָא דַּעֲבַד לִי בְּנוֹי דְעֵשָו דְּיַתְבִין בְּגַבְלָא וּמוֹאֲבָאֵי דְיַתְבִין בִּלְחָיַית עַד זְמַן דְּאַעִיבַר יַת יוֹרְדְּנָא לְאַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כאשר עשו לי בני עשו. לא לענין לעבור את ארצם, אלא לענין (ו) מכר אוכל ומים: עד אשר אעבור את הירדן. מוסב על אעברה (ז) בארצך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) רצל"ת מה שכתוב אכל בכסף תשבירני וגו' רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי בני עשו דהוא אדום משמע דאדום הניחו לו לעבור בארצו והלא בפרשת חקת כתיב וימאן אדום וגו' ויט ישראל מעליו על זה פירש לא לענין לעבור וגומר ואם תאמר דכאן משמע דגם מואב מכרו להם אוכל ומים ובפרשת כי תצא כתיב לא יבא עמוני ומואבי וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ותירץ הרא"ם דשמא יש לחלק בין קדמו להשבירו שהמואבים לא קדמו אותם בלחם ובמים אבל מכל מקום השבירו להם אוכל ומים בכסף אבל לא קדמו דקרא בלא כסף משמע עד כאן לשונו ועוד יש לומר דהכי קאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' עמון לא יבא על דבר אשר לא קדמו וגו' ומואב לא יבא על ששכר עליך את בלעם וגו': (ז) ולא על אוכל בכסף וגו' הסמוך לו דאם כן מאי עד אשר אעבור את הירדן עד אשר נעבור את גבולך מיבעיא ליה כאשר כתיב בפרשת חקת: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  כאשר עשו לי בני עשו. יש מפרשים כי פירושו על אוכל בכסף תשבירני א''כ הוא מה יעשו עם יושבי ער שהם מואבים והכתוב אמר על דבר אשר לא קדמו אתכם והוצרכו לפירוש זה בעבור שאמר מלך אדום לא תעבור בי ולפי דעתי שפירושו על טעם בדרך בדרך נלך כאשר עשו לי בני עשו שסבבו הר שעיר בדרך בדרך וכן כתוב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר רק המלך שהוא מלך אדום לא עזבם שיעברו דרך מדינתו כי משם היה מקום ארץ כנען קרוב ולכן עברו על ער כי כן כתוב ורבים אמרו הם לא קדמו רק ישראל קנו מהם: (אבן עזרא)


{ל}  וְלֹ֣א אָבָ֗ה סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַֽעֲבִרֵ֖נוּ בּ֑וֹ כִּֽי-הִקְשָׁה֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת-רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ֙ אֶת-לְבָב֔וֹ לְמַ֛עַן תִּתּ֥וֹ בְיָֽדְךָ֖ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (ס)

 אונקלוס  וְלָא אָבֵי סִיחֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן לְמִשְׁבְּקָנָא לְמֶעְבַּר בִּתְחוּמֵהּ אֲרֵי אַקְשִׁי יְיָ אֱלָהָךְ יָת רוּחֵהּ וְתַקִיף יָת לִבֵּהּ בְּדִיל לְמִמְסְרֵהּ בִּידָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין: [ס] (אונקלוס)

 יונתן  וְלָא צָבָא סִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן לְאַעֲבְּרוּתָנָא בְּגוֹ תְחוּמֵיהּ אֲרוּם אַקְשֵׁי יְיָ אֱלָהָךְ יַת יִצְרָא דְרוּחֵיהּ וְאִיתְקַף יַת לִיבְּבֵיהּ מִן בִּגְלַל לְמִמְסְרֵיהּ בִּידָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ולא אבה וגו'. אמר לשון אבה שמורה מיאון בלא טעם, לומר הגם שלא היה לו מיחוש ליראת העברת ישראל בעירו וסמוך בטוח היה לבו שאין כח בישראל להרע לו אף על פי כן לא אבה, והוא מה שגמר אומר כי תקשה ה' וגו': (אור החיים)

 ספורנו  כי הקשה ה' אלהיך את רוחו. למען שלא להניח את ישראל לעבור בגבולו: ואמץ את לבבו. להלחם: (ספורנו)


{לא}   שישי  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י רְאֵ֗ה הַֽחִלֹּ֨תִי֙ תֵּ֣ת לְפָנֶ֔יךָ אֶת-סִיחֹ֖ן וְאֶת-אַרְצ֑וֹ הָחֵ֣ל רָ֔שׁ לָרֶ֖שֶׁת אֶת-אַרְצֽוֹ:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי חֲזֵי שָׁרֵיתִי לְמִמְסַר קֳדָמָךְ יָת סִיחֹן וְיָת אַרְעֵהּ שְׁרֵי לְתָרָכוּתֵהּ לְמֵירַת יָת אַרְעֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי חָמֵי בְּאוֹרְכוּת שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא דְשַׁרְיַית לְמִמְסַר בִּידָךְ יַת סִיחוֹן וְיַת אַרְעֵיהּ שָׁרֵי לְתַרְכוּתֵיהּ לְמֵירוֹת יַת אַרְעֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  החלתי תת לפניך. כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו: (רש"י)

 אבן עזרא  החלתי. בפתחות ה''א הבנין בעבור אות הגרון וכן העירותיהו בצדק: (אבן עזרא)

 אור החיים  ראה החילותי וגו'. אמר החילותי לשון עבר, חוזר אל מאמר הקשה ה' את רוחו למען תתו בידך, ומאמר החילותי חוזר לנתינה לא למאמר לפניך, ומשה הבין שחוזר לכל האמור ולזה התחנן לה' בחושבו שהותר הנדר כאמרם ז''ל (ספרי ר''פ ואתחנן): (אור החיים)


{לב}  וַיֵּצֵא֩ סִיחֹ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל-עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה יָֽהְצָה:

 אונקלוס  וּנְפַק סִיחֹן לְקַדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵהּ לַאֲגָחָא קְרָבָא לְיָהַץ: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְפַק סִיחוֹן לִקְדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵּיהּ לְאַגָחָא קְרָבָא לְיָהַץ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ויצא סיחון. לא שלח בשביל עוג לעזור (ח) לו, ללמדך שלא היו צריכין זה לזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) לפי שהיו חזקים: (שפתי חכמים)


{לג}  וַֽיִּתְּנֵ֛הוּ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵ֑ינוּ וַנַּ֥ךְ אֹת֛וֹ וְאֶת-(בנו) בָּנָ֖יו וְאֶת-כָּל-עַמּֽוֹ:

 אונקלוס  וּמָסְרֵהּ יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא וּמְחֵנָא יָתֵהּ וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת כָּל עַמֵהּ: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְסַר יָתֵיהּ יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא וּמְחֵינָא יָתֵיהּ וְיַת בְּנוֹי וְיַת כָּל עַמֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת בניו. בנו כתיב, (ט) שהיה לו בן גבור כמותו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) מדכתוב בנו חסר יו"ד משמע שלא היה לו אלא בן אחד ומדנקוד בנו כולו קמ"ץ משמע שהיו לו בנים הרבה אלא ללמדך שבן אחד היה לו שניכר שהוא בנו שהיה גבור כמותו לכך כתיב בנו חסר יו"ד והודיענו שנהרג כמו שנהרגו כל בניו: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ונך. חסר נו''ן השרש: (אבן עזרא)


{לד}  וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת-כָּל-עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּֽחֲרֵם֙ אֶת-כָּל-עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד:

 אונקלוס  וּכְבַשְׁנָא יָת כָּל קִרְווֹהִי בְּעִדָנָא הַהִיא וְגַמַרְנָא יָת כָּל קִרְוֵי גֻבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְטַפְלָא לָא אַשְׁאַרְנָא מְשֵׁזִבִ: (אונקלוס)

 יונתן  וּכְבַשְׁנָא יַת כָּל קִירְווֹי בְּעִדָנָא הַהִיא וּגְמַרְנָא יַת כָּל קִרְוַיָא גוּבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְטַפְלַיָא לָא אַשְׁאַרְנָא מְשֵׁזִיב: (תרגום יונתן)

 רש"י  מתם. אנשים, בביזת סיחון נאמר בזזנו לנו, לשון ביזה, שהיתה חביבה עליהם ובוזזים איש לו, וכשבאו לביזת עוג כבר היו שבעים ומלאים, והיתה בזויה בעיניהם, ומקרעין ומשליכין בהמה ובגדים ולא נטלו כי אם כסף וזהב, לכך נאמר בזונו לנו לשון בזיון, כך נדרש בספרי (בלק קלא.) בפ' וישב ישראל בשיטים (במדבר כה, א.): (רש"י)

 אבן עזרא  מתם. בני אדם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  ונחרם את כל עיר מתים והנשים והטף. שהיו מן האמורי ונצטוו בכך שנאמר (להלן כ טז) רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה ואף על פי כן פתח להם בשלום שכך היא המצוה כאשר אפרש בעה"י (להלן כ י) אבל לעוג מלך הבשן לא קרא לשלום שהוא יצא אליו למלחמה קודם שבאו לעיר שלו כלל וכבר פירשתי הענין בסדר זאת חקת (במדבר כא כא) (הרמב"ן)


{לה}  רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶֽעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ:

 אונקלוס  לְחוֹד בְּעִירָא בַּזָנָא לָנָא וַעֲדִי קִרְוַיָא דִי כְבַשְׁנָא: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד בְּעִירֵי בַּזָנָא לָנָא וְעָרֵי קִרְוַיָא דִכְבַשְׁנָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  רק הבהמה. רק מיעוט הוא רק הכחושים אבל השמנים ראשית החרם הקרבנו לה': (בעל הטורים)


{לו}  מֵֽעֲרֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל-שְׂפַת-נַ֨חַל אַרְנֹ֜ן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֤ר בַּנַּ֨חַל֙ וְעַד-הַגִּלְעָ֔ד לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָֽׂגְבָ֖ה מִמֶּ֑נּוּ אֶת-הַכֹּ֕ל נָתַ֛ן יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ לְפָנֵֽינוּ:

 אונקלוס  מֵעֲרֹעֵר דִי עַל כֵּיף נַחֲלָא דְאַרְנֹן וְקַרְתָּא דִי בְנַחֲלָא וְעַד גִלְעָד לָא הֲוַת קַרְתָּא דִי תְקֵפַת מִנָנָא יָת כֹּלָא מְסַר יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  מֵעֲרוֹעֵר דְּעַל גֵּיף נַחֲלָא דְאַרְנוֹנָא וְקַרְתָּא דְמִתְבַּנְיָא בִּמְצִיעוֹת נַחֲלָא עַד גִּלְעָד לָא הֲוַת קַרְתָּא דִתְקִיפַת מִינָנָא יַת כֻּלְהוֹן מְסַר יְיָ אֱלָהָנָא קֳדָמָנָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  שגבה. מגזרת ונשגב ה' לבדו: (אבן עזרא)


{לז}  רַ֛ק אֶל-אֶ֥רֶץ בְּנֵֽי-עַמּ֖וֹן לֹ֣א קָרָ֑בְתָּ כָּל-יַ֞ד נַ֤חַל יַבֹּק֙ וְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וְכֹ֥ל אֲשֶׁר-צִוָּ֖ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ:

 אונקלוס  לְחוֹד לְאַרְעָא בְנֵי עַמוֹן לָא קְרֶבְתָּא כָּל כֵּיף נַחֲלָא יוּבְקָא וְקִרְוֵי טוּרָא וְכֹל דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד לְאַרַע בְּנֵי עַמּוֹן לָא קָרֵבְתָּא כָּל אֲתַר נַחֲלָא יוּבְקָא וְקִרְוֵי טַוְורָא כְּכָל מַה דְּפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָנָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  כל יד נחל יבק. כל אצל (י) נחל יבק: וכל אשר צוה ה' אלהינו. שלא לכבוש, הנחנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) לפי שידו של אדם אצלו קורא כל אצל יד ועיין בפרשת שמות בפסוק הולכות על יד היאור: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  אל ארץ בני עמון. שהיא היום בידם כאשר פירשתיו: לא קרבת כל. יד. מקום כמו יד הירדן: (אבן עזרא)

דברים פרק-ג

{א}  וַנֵּ֣פֶן וַנַּ֔עַל דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתֵ֜נוּ ה֧וּא וְכָל-עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי:

 אונקלוס  וְאִתְפְּנֵינָא וּסְלֶקְנָא אֹרַח דְמַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לְקַדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵהּ לַאֲגָחָא קְרָבָא אֶדְרֶעִי: (אונקלוס)

 יונתן  וְאִתְפְּנֵינָא וְסַלִיקְנָא אוֹרַח מַתְנָן וּנְפַק עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן לִקֳדָמוּתָנָא הוּא וְכָל עַמֵּיהּ לְאַגָחָא קְרָבָא לְאֶדְרֶעָת: (תרגום יונתן)

 רש"י  ונפן ונעל. כל צד צפון הוא עלייה: (רש"י)

 בעל הטורים  דרך הבשן. ע''ש שן שגדל לו כדאיתא בהרואה: (בעל הטורים)


{ב}  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֵלַי֙ אַל-תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָֽדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת-כָּל-עַמּ֖וֹ וְאֶת-אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן:

 אונקלוס  וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרֵי בִידָךְ מְסָרִית יָתֵהּ וְיָת כָּל עַמֵהּ וְיָת אַרְעֵהּ ותַעְבֶּד לֵהּ כְּמָא דִי עֲבַדְתָּא לְסִיחֹן מַלְכָּא דֶאֱמֹרָאָה דִי יָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וַאֲמַר יְיָ לִי לָא תִדְחַל מִנֵיהּ אֲרוּם בִּידָךְ מְסָרִית יָתֵיהּ וְיַת כָּל עַמֵּיהּ וְיַת אַרְעֵיהּ וְתַעֲבֵיד לֵיהּ הֵיכְמָא דַעֲבַדְתָּ לְסִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דִיתֵיב בְּחֶשְׁבּוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  אל תירא אותו. (נדה סא.) ובסיחון לא הוצרך לומר אל תירא אותו, אלא מתיירא היה משה (כ) שלא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג.), והוא עוג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דלפי פשוטו משמע שקאי אציווי מצוה ועל זה פירש שלא וכו': (שפתי חכמים)


{ג}  וַיִּתֵּן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ בְּיָדֵ֗נוּ גַּ֛ם אֶת-ע֥וֹג מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֖ן וְאֶת-כָּל-עַמּ֑וֹ וַנַּכֵּ֕הוּ עַד-בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר-ל֖וֹ שָׂרִֽיד:

 אונקלוס  וּמְסַר יְיָ אֱלָהָנָא בִּידָנָא אַף יָת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן וְיָת כֹּל עַמֵהּ וּמְחִנוֹהִי עַד דְלָא אִשְׁתָּאַר לֵהּ מְשֵׁזֵב: (אונקלוס)

 יונתן  וּמְסַר יְיָ אֱלָהָנָא בִּידָנָא אוּף יַת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן וְיַת כָּל עַמֵּיהּ וּמְחִינוֹהִי עַד דְּלָא אִשְׁתַּיַּיר לֵיהּ מְשֵׁזִיב: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  השאיר לו. כל אחד מישראל והוא פעל עבר: (אבן עזרא)

 אור החיים   ויתן ה'. אמר בידנו, יתבאר על דרך אומרם ז''ל בפרק הרואה (ברכות נד:) דעקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה וכו' משה כמה הוה וכו' שוור ומחייה בקרסוליה וקטליה ע''כ, והוא אומרו ויתז ה' פי' על ידי תקיעת ההר בצוארו, ואומר בידנו שהרגו בידו ממש, ואמר לשון רבים כמו (בראשית א' כו) נעשה אדם, גם יד משה יד כל ישראל תחשב: (אור החיים)


{ד}  וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת-כָּל-עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-לָקַ֖חְנוּ מֵֽאִתָּ֑ם שִׁשִּׁ֥ים עִיר֙ כָּל-חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן:

 אונקלוס  וּכְבַשְׁנָא יָת כָּל קִרְווֹהִי בְּעִדָנָא הַהִיא לָא הֲוַת קַרְתָּא דִי לָא נְסִבְנָא מִנְהוֹן שִׁתִּין קִרְוִין כָּל בֵּית פָּלָךְ טְרָכוֹנָא מַלְכוּתָא דְעוֹג בְּמַתְנָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָבַשְׁנָן יַת כָּל קִירְוֵויהּ בְּעִידָנָא הַהִיא לָא הֲוַת קַרְתָּא דְלָא נְסִיבְנָא מִנְהוֹן שִׁתִּין קִרְוִין כָּל תְּחוּם פְּלַךְ טַרְגוֹנָא מַלְכוּתָא דְעוֹג בְּמַתְנָן: (תרגום יונתן)

 רש"י  חבל ארגב. מתרגמינן בית פלך טרכונא, וראיתי תרגום ירושלמי (תרגום שני א, ג.) במגלת אסתר קורא פלטין טרכונין, למדתי חבל ארגוב הפרכיא (ל) היכל מלך, כלומר שהמלכות נקראת על שמה, וכן את הארגוב דמלכים, אצל היכל מלך הרגו פקח בן רמליהו לפקחיה (מלכים-ב טו, כה.), למדתי שכך נקראת שם (מ) ההפרכיא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כלומר מתוך תרגום ירושלמי למדתי הואיל וקורין לפלטין טרכונין שמע מינה דארגוב גם כן לשון טרכונין ופירושו הפרכיא דהיינו היכל המלך: (מ) דהיינו עיר חשובה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  חבל ארגוב. דברי המתרגם ארמית ידועים וי''א שהוא שם אדם היה בחלקו מירושת אביו זה החבל וי''א כי האל''ף נוסף והוא מגזרת ורגבים ידובקו בדרך רחוקה: (אבן עזרא)


{ה}  כָּל-אֵ֜לֶּה עָרִ֧ים בְּצֻרֹ֛ת חוֹמָ֥ה גְבֹהָ֖ה דְּלָתַ֣יִם וּבְרִ֑יחַ לְבַ֛ד מֵֽעָרֵ֥י הַפְּרָזִ֖י הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד:

 אונקלוס  כָּל אִלֵין קִרְוִין כְּרִיכָן מַקְפָן שׁוּר רָם דִילְהֶן דָשִׁין וְעַבְּרִין בַּר מִקִרְוֵי פַּצְחַיָא סַגִי לַחֲדָא: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל אִלֵין קִירְוִין חַקְרָא מַקְפִין שׁוּרִין רָמִין אֲחִידָן בְּתַרְעִין וּנְגָרִין בַּר מִקִּרְוֵי פַּצְחַיָיא סַגִי לַחֲדָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מערי הפרזי. פרזות ופתוחות בלא חומה, וכן פרזות תשב ירושלים (זכריה ב, ח.): (רש"י)


{ו}  וַנַּֽחֲרֵ֣ם אוֹתָ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ינוּ לְסִיחֹ֖ן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן הַֽחֲרֵם֙ כָּל-עִ֣יר מְתִ֔ם הַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף:

 אונקלוס  וְגַמַרְנָא יָתְהוֹן כְּמָא דִי עֲבַדְנָא לְסִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן גַמַר כָּל קִרְוֵי גֻבְרַיָא נְשַׁיָא וְטַפְלָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּגְמַרְנָא יַת קִירְוֵיהוֹן הֵיכְמָא דַעֲבַדְנָא לְסִיחוֹן מַלְכָּא דְחֶשְׁבּוֹן הֵיכְדֵין גָּמַרְנָא יַת כָּל קִרְוֵוי גוּבְרַיָא נְשַׁיָא וְטַפְלָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  החרם. לשון הוה, הלוך וכלות: (רש"י)


{ז}  וְכָל-הַבְּהֵמָ֛ה וּשְׁלַ֥ל הֶֽעָרִ֖ים בַּזּ֥וֹנוּ לָֽנוּ:

 אונקלוס  וְכָל בְּעִירָא וַעֲדִי קִרְוַיָא בַּזָנָא לָנָא: (אונקלוס)

 יונתן  וְכָל בְּעִירֵי וְעֶדְיֵי קִרְוַיָא בָּזָנָא לָנָא: (תרגום יונתן)

 בעל הטורים  בזונו לנו. תחלה אמר בזזנו לנו מתחלה היתה הביזה חביבה בעיניהם ולבסוף היתה כ''כ הרבה עד שהיתה בזויה בעיניהם וזהו בזונו לנו: (בעל הטורים)


{ח}  וַנִּקַּ֞ח בָּעֵ֤ת הַהִוא֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ מִיַּ֗ד שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִנַּ֥חַל אַרְנֹ֖ן עַד-הַ֥ר חֶרְמֽוֹן:

 אונקלוס  וּנְסִבְנָא בְּעִדָנָא הַהִיא יָת אַרְעָא מִיַד תְּרֵין מַלְכֵי אֱמֹרָאָה דִי בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא מִנַחֲלָא דְאַרְנֹן עַד טוּרָא דְחֶרְמוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּנְסֵיבְנָא בְּעִידָנָא הַהִיא יַת אַרְעָא מִן רְשׁוּת תְּרֵין מַלְכֵי אֱמוֹרָאֵי דִבְעִיבְרָא דְיוֹרְדְּנָא מִנַּחֲלֵי אַרְנוֹנָא עַד טַוְורָא דְחֶרְמוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  מיד. מרשות: (רש"י)


{ט}  צִֽידֹנִ֛ים יִקְרְא֥וּ לְחֶרְמ֖וֹן שִׂרְיֹ֑ן וְהָ֣אֱמֹרִ֔י יִקְרְאוּ-ל֖וֹ שְׂנִֽיר:

 אונקלוס  צִידֹנָאֵי קְרָאָן לְחֶרְמוֹן סִרְיֹן וֶאֱמֹרָאֵי קְרָאָן לֵהּ טוּר תַּלְגָא: (אונקלוס)

 יונתן  צִידוֹנָאֵי הֲוַון קְרַן לְחֶרְמוֹן טַוְורָא דְמַסְרֵי פֵּירוֹי וֶאֱמוֹרָאֵי קְרַן לֵיהּ טַוָור תַּלְגָא דְלָא פָּסִיק מִנֵיהּ תַּלְגָא לָא בְּקַיְיטָא וְלָא בְּסִתְוָוא: (תרגום יונתן)

 רש"י  צידנים יקראו לחרמון וגו'. ובמקום אחר הוא אומר ועד הר שיאן הוא חרמון (דברים ד, מח.), הרי לו ארבעה שמות, למה הוצרכו ליכתב, להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבעה מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא וזו אומרת על שמי יקרא: שניר. הוא שלג בלשון (נ) אשכנז (שנעע) ובלשון כנען: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דק"ל כיון דאותיות שרין הם אותיות שניר אלא שנהפכו האותיות שרין שניר וטעמא מאי לכן פירש על שם השלג נקרא שנייא"ר: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  צידנים יקראו לחרמון שרין. ובמקום אחר הוא אומר (להלן ד מח) עד הר שיאון הוא חרמון הרי לו ארבע שמות להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכיות מתפארות בכך זה אומר על שמי יקרא וזה אומר על שמי יקרא לשון רש"י מדברי אגדה (ספרי עקב לז) ויתכן שיהיה השבח הזה כך אבל עיקר הכתוב לומר כי צידונים בני בכור כנען יקראו לחרמון שריון בהיותו בידם מלפנים והאמורי היושב בה עכשיו אשר מהם ילכדו אותו ישראל יקראו לו שניר והוא שלג בלשון כנען כמו שרש"י מעיד עליו וכן תרגם אונקלוס ובעבור שהוא הר השלג ומפני הקרירות יהיה חרם יקרא חרמון והוא לו שם כנוי ואולי גם לשון שריון בלשון הצידונים שם שיורה על כך ושם ההר שיאון והכתוב שאמר (שיר השירים ד ח) מראש שניר וחרמון יקראנו בשני כנויין מראש השלג והחרם או טעמו מראש שניר ומכל ההר וכן מה שאמר בדברי הימים (א ה כג) ובני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון המה רבו גם כן פירושו ושניר וכל ההר שהוא הר חרמון אבל "בעל חרמון" עיר או מגדל קראו לו בעל או שהיה שם נעבד אחד מהבעלים ויתכן שאחרי היות ישראל בארץ הוחלפו השמות קצת והיה ההר ההוא גדול וקראו לחלק הגבוה אשר בראשו שניר ולחלק השני חרמון או הם הרים אחרים קראו להם כן אחר התורה ורבים כן וכן וחרמונים מהר מצער (תהלים מב ז) (הרמב"ן)


{י}  כֹּ֣ל | עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֗ר וְכָל-הַגִּלְעָד֙ וְכָל-הַבָּשָׁ֔ן עַד-סַֽלְכָ֖ה וְאֶדְרֶ֑עִי עָרֵ֛י מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן:

 אונקלוס  כֹּל קִרְוֵי מֵישְׁרָא וְכָל גִלְעָד וְכָל מַתְנָן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי קִרְוֵי מַלְכוּתָא דְעוֹג בְּמַתְנָן: (אונקלוס)

 יונתן  כָּל קִירְוֵי מֵישְׁרָא וְכָל גִּלְעָד וְכָל מַתְנָן עַד סַלְוָוקִיא וְאֶדְרֶעָת קִרְוֵי מַמְלְכוּתָא דְעוֹג בְּמַתְנָן: (תרגום יונתן)

 ספורנו  ערי ממלכת עוג בבשן. כי רק עוג מלך הבשן נשאר. והטעם שמלך עוג באותו הגליל היה כי הוא לבדו נשאר מיתר הרפאים כי ממלחמת אמרפל וחבריו שהכו את רפאים בעשתרות קרנים נשארו רפאים רבים ואותם הנשארים הכו אותם כני עמון כמו שכאר למעלה וממלחמת העמוניום נשאר הוא לבדו ובהיותו גבור כגבורת שאר הרפאים לכן מלך: (ספורנו)


{יא}  כִּ֣י רַק-ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֘ מִיֶּ֣תֶר הָֽרְפָאִים֒ הִנֵּ֤ה עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂ בַּרְזֶ֔ל הֲלֹ֣ה הִ֔וא בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן תֵּ֧שַׁע אַמּ֣וֹת אָרְכָּ֗הּ וְאַרְבַּ֥ע אַמּ֛וֹת רָחְבָּ֖הּ בְּאַמַּת-אִֽישׁ:

 אונקלוס  אֲרֵי לְחוֹד עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אִשְׁתָּאַר מִשְׁאָר גִבָּרַיָא הָא עַרְסֵהּ עַרְסָא דְפַרְזְלָא הֲלָא הִיא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמוֹן תְּשַׁע אַמִין אָרְכַּהּ וְאַרְבַּע אַמִין פְּתָיַהּ בְּאַמַת מְלַךְ: (אונקלוס)

 יונתן  אֲרוּם לְחוֹד עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אִשְׁתְּיַיר מִמוֹתַר גִּיבָּרַיָא דְאִשְׁתֵּצְיוּ בְּטוּבְעָנָא הָא שִׁיוְויֵהּ שַׁוְיָא דְפַרְזְלָא הָא הִיא יְהִיבָא בְּבֵית אַרְכֵיוַון בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תְּשַׁע אַמִּין אוּרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמִּין פּוּתְיָהּ בְּאַמְתָא דְגַרְמֵיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י  מיתר הרפאים. שהרגו אמרפל וחביריו בעשתרות קרנים, והוא פלט מן המלחמה, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג.), זהו עוג: באמת איש. באמת (ס) עוג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רצ"ל לפי דאמרינן בגמרא עוג עקר טורא בר תלתא פרסה משמע דגדול מאוד היה וכאן כתיב תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש ואי קאי באמת איש אכל אדם נמצא שלא הי' גובהו אלא ח' אמות דהיינו שתי קומות של כל אדם ואמה יתירה ואם כן איך היה יכול לעקור ההר לכך פירש באמת עוג: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  באמת איש. באמת כל אדם והנה הוא כפול ולא יתכן להיות באמתו כי מה בא הכתוב ללמד ועוד שלא יהיה בצלם אדם כלל: (אבן עזרא)

 הרמב"ן  כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל וגו'. ענין הכתוב שבא להגיד כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא ולהגיד על גבהו וגודלו כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים אמר כי ערשו ערש ברזל לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם והוא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה (ב כא) ונלכדה עירו ניצל הוא לבדו מידם וזהו שנאמר כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים והנה נשארה מטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו וזה טעם "הנה" כלומר הנה העדות קיימת שהיא ערש ברזל וארוכה ורחבה מאד וקיימת היא ברבת בני עמון כי ערשו אשר בעשתרות היתה לשלל ואבדה וטעם באמת איש הגדול בבני אדם כמו וחזקת והיית לאיש (מלכים א ב ב) ועל דעת אונקלוס באמת איש באמת האיש ותרגום מלך וכן את הכבש אחד (במדבר כח ד) בלילה הוא (בראשית יט לג) וכן רבים כלומר באמת עוג עצמו (הרמב"ן)

 בעל הטורים  הלה היא. בה''א כתיב יבא מי שמלך הל''ה שנים והוא דור חמישי שלמון בועז עובד ישי דוד ויקח הערים האלה. דבר אחר מרמז על משה שהיה ה''א ה''א אמה ודלג י' אמה וכלי מלחמתו י' אמה והכהו בקרסוליו שהוא י' אמה: (בעל הטורים)

 ספורנו  באמת איש. באמת כל אחד מאותם הרפאים ומלת איש תורה כל אחד ואחד כמו איש לבצעו מקצהו. ויכו איש אישו וזולתם. אמר אע''פ שאותה הערש היתה תשע אמות ארכה באמת כל אחד מהם והיתה בלי ספק אמות בינוניות הרבה מאד יותר מתשע אמות אולי על אחת כמה וכמה. ובזה יובן גודל אותם הענקים וחזקם. ועכ''ז השמידו אותם בני עמון בגזרת האל ית' כמו שבאר למעלה: (ספורנו)


{יב}  וְאֶת-הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את יָרַ֖שְׁנוּ בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא מֵֽעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁר-עַל-נַ֣חַל אַרְנֹ֗ן וַֽחֲצִ֤י הַר-הַגִּלְעָד֙ וְעָרָ֔יו נָתַ֕תִּי לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִֽי:

 אונקלוס  וְיָת אַרְעָא הָדָא יְרִיתְנָא בְּעִדָנָא הַהִיא מֵעֲרֹעֵר דִי עַל נַחֲלָא דְאַרְנֹן וּפַלְגוּת טּוּרָא דְגִלְעָד וְקִרְווֹהִי יְהָבִית לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָא דְגָד: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת אַרְעָא הֲדָא יְרִיתְנָא בְּעִידָנָא הַהִיא מֵעֲרוֹעֵר וְעַד כֵּיף נַחֲלָא וּפַלְגוּת טַוְורָא דְגִלְעָד וְקִירְוֵיהּ יְהָבִין לְשֵׁבֶט רְאוּבֵן וּלְשֵׁבֶט גָּד: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא. האמורה למעלה, (ע) מנחל ארנון ועד הר חרמון: מערער אשר על נחל ארנון. אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו, על נתתי לראובני (פ) ולגדי, אבל לענין ירושה עד הר חרמון היה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) פירוש לא האמורה אחריו מערוער אשר על נחל ארנון כי הארץ אשר ירשו בעת ההיא מנחל ארנון עד הר חרמון היתה לא מערוער עד חצי הר הגלעד בלבד אלא על כרחך דהכי קאמר ואת הארץ האמורה למעלה שלקחנו משני המלכים שהוא מנחל ארנון עד הר חרמון ירשנו אותה והחזקנו בה ואחר כך התחיל סיפור אחר ואמר מערוער אשר על נחל וגו' נתתי לראובני ולגדי והשאר נתתי לחצי שבט מנשה וגו': (פ) רצ"ל דבפסוק משמע שלא ירשו אלא ארץ זו ונתנו לראובני ולגדי ואחר כך כתיב ויתר הגלעד וכו' נתתי לחצי שבט המנשה וכי מאין היה להם ארץ זו כיון שלא ירשו יותר ועל זה פירש האמורה למעלה מנחל ארנון וכו' רצ"ל ואת הארץ הזאת האמורה ירשנו בעת ההיא ומאותו ארץ נתתי לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה: (שפתי חכמים)


{יג}  וְיֶ֨תֶר הַגִּלְעָ֤ד וְכָל-הַבָּשָׁן֙ מַמְלֶ֣כֶת ע֔וֹג נָתַ֕תִּי לַֽחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה כֹּ֣ל חֶ֤בֶל הָֽאַרְגֹּב֙ לְכָל-הַבָּשָׁ֔ן הַה֥וּא יִקָּרֵ֖א אֶ֥רֶץ רְפָאִֽים:

 אונקלוס  וּשְׁאָר גִלְעָד וְכָל מַתְנָן מַלְכוּתָא דְעוֹג יְהָבִית לְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה כֹּל בֵּית פָּלַךְ טְרָכוֹנָא לְכָל מַתְנָן הַהוּא מִתְקְרֵי אַרְעָא גִבָּרַיָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּשְׁאָר גִּלְעָד וְכָל מַתְנָן מַלְכוּתֵיהּ דְּעוֹג יְהָבִית לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה כָּל תְּחוּם בֵּית פְּלַךְ טַרְגוֹנָא וְכָל מַתְנָן הַהוּא מִתְקְרֵי אֲרַע גִּבָּרַיָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ההוא יקרא ארץ רפאים. היא אותה (צ) שנתתי לאברהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) ר"ל לעיל גם כן כתיב ארץ רפאים אבל זו היא רפאים שנתתי לאברהם: (שפתי חכמים)

 הרמב"ן  כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים. פירוש וכל חבל הארגוב לכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים כלשון וכל ההקדיש שמואל הרואה ושאול בן קיש (דהי"א כו כח) ההושיבו נשים נכריות (עזרא י יז) שהה"א בהם במקום אשר וכן רבים והיה נקרא מכלל ארץ רפאים על שם עוג המולך בה או מפני שהיתה מתחלה לרפאים ונשארה לעוג כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים (הרמב"ן)

 אור החיים  ההוא יקרא ארץ רפאים. פירשתי למעלה כי הכונה היא תקרא ולא תחשב כפי האמת, שאם אינך אומר כן והיא בכלל הרפאים מה שנתן ה' לישראל תקשה ברייתא דספרי שאמרו אשר ה' אלהיך נותן לך פרט לעבר הירדן שנטלתה מעצמך ע''כ, והלא בכלל מה שנתן ה' היא, ומה גם לדברי רבותינו ז''ל שאמרו ברבות (ב''ר פמ''ד) שהרפאים זה חוי ומצינו שמנאו הכתוב בכלל הז' שנתן להם בעלותם מארץ מצרים דכתיב ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וגו' והחוי וגו', אלא ודאי שאין ארץ עוג נחשבת רפאים אלא שנטלוה מעצמן:

וא''ת והלא מצינו שהאמורי גם כן נזכר בשבעה עממין אשר אמר ה' שיתן להם בעלותם מארץ מצרים והוא סיחון דכתיב (במדבד כ''א כ''א) מלך האמורי וכתיב (שם כ''ה) וישב ישראל בערי האמורי וחזרה קושיתנו לדברי ספרי, זו אינו קושיא, כי ערי האמורי האמורים בסיחון אינם מה שנתן ה' לאברהם כמו שגילה הכתוב בפי' שם (שם כ''ו) כי חשבון עיר סיחון וגומר והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו וגו', הרי שארץ סיחון מואבית היא, אלא שזכה בה סיחון ונקראת אמורי בשביל סיחון שהיה מלך על האמורי ולעולם לא באה בכלל מתנת שבעה אומות שהגיע זמנם:

עוד נראה כי לעולם כל אשר בשם רפאים יכונה נכלל במאמר ה' לאברהם ואת הרפאים, וארץ סיחון ועוג בכלל אשר נתן ה' היא שהרי קראה הכתוב ארץ האמורי וארץ עוג גם כן הרי קראה רפאים שהם החוי, ופירוש ברייתא של ספרי שאמר פרט לעבר הירדן הוא על ישיבת הארץ, כי הגם שנתן ה' ז' עממין לאברהם לא כל הארצות שוות בענין זה שיהיו ראוים לדור בהם, ויהיה זה כענין קדושת הארץ עצמו שמצינו עשר הדרגות קדושה בארץ עצמה במקומותיה, ותהיה ארץ סיחון ועוג פחותה למטה, והגם שנתן ה' אותה לאברהם תהיה לשלל עמה וגוף הארץ תהיה כשאר השלל או לשמה אבל לא לדירה:

והוא מה שאמרו בספרי לתת לנו פרט לעבר הירדן שם דקדק הכתוב לומר באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לתת לנו פי' הארץ אשר נשבע ה' שיתן לנו לדירתנו, למעט שאר ארצות שהגם שנתנם לנו לא נתן הארץ לדירה מפני שאינה ראויה לקדושה, ותמצא שנתן גם כן עמון ומואב ואדום שהם הקיני והקניזי והקדמוני וכתיב (ירטי' מ''ט) והיתה אדום לשמה, וכמו כן היתה ראויה להיות ארץ סיחון ועוג, אבל ארץ ישראל היא מה שנשבע ה' לתת לישראל לשכון שם. ושמור לך כלל זה גם כן שהגם שלא נתן ה' הארץ לדור בה, וגם שלא נתן עמה לאברהם וכבשוה רוב ישראל יש לנהוג בה דין קדושה בשביל שנכבשה לפני ה': (אור החיים)


{יד}  יָאִ֣יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֗ה לָקַח֙ אֶת-כָּל-חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב עַד-גְּב֥וּל הַגְּשׁוּרִ֖י וְהַמַּֽעֲכָתִ֑י וַיִּקְרָא֩ אֹתָ֨ם עַל-שְׁמ֤וֹ אֶת-הַבָּשָׁן֙ חַוֹּ֣ת יָאִ֔יר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

 אונקלוס  יָאִיר בַּר מְנַשֶׁה נְסִיב יָת כָּל בֵּית פְּלַךְ טְרָכוֹנָא עַד תְּחוּם גְשׁוּרָאָה וְאַפְקֵירוֹס וּקְרָא יָתְהוֹן עַל שְׁמֵהּ יָת מַתְנָן כַּפְרָנֵי יָאִיר עַד יוֹמָא הָדֵין: (אונקלוס)

 יונתן  וְיָאִיר בַּר מְנַשֶּׁה נְסִיב יַת כָּל תְּחוּם פְּלַךְ טַרְגוֹנָא עַד תְּחוּם קִרְוֵי וְאַנְטִיקֵירוֹס וּקְרָא יַתְהוֹן עַל שְׁמֵיהּ יַת מַתְנָן כַּפְרָנֵי יָאִיר עַד יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  יאיר בן מנשה. פירשתיו שהוא מבני יהודה: הגשורי והמעכתי. שני גוים: (אבן עזרא)


{טו}   שביעי  וּלְמָכִ֖יר נָתַ֥תִּי אֶת-הַגִּלְעָֽד:

 אונקלוס  וּלְמָכִיר יְהָבִית יָת גִלְעָד: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְמָכִיר יְהָבִית יַת גִּלְעָד: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא  ולמכיר. מפורש: (אבן עזרא)


{טז}  וְלָרֽאוּבֵנִ֨י וְלַגָּדִ֜י נָתַ֤תִּי מִן-הַגִּלְעָד֙ וְעַד-נַ֣חַל אַרְנֹ֔ן תּ֥וֹךְ הַנַּ֖חַל וּגְבֻ֑ל וְעַד֙ יַבֹּ֣ק הַנַּ֔חַל גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן:

 אונקלוס  וּלְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן וּלְשִׁבְטָּא דְגָד יְהָּבִית מִן גִלְעָד וְעַד נַחֲלָא דְאַרְנֹן גוֹ נַחֲלָא וּתְחוּם וְעַד יוּבְקָא דְנַחֲלָא תְּחוּם בְּנֵי עַמוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  וּלְשֵׁבֶט רְאוּבֵן וּלְשֵׁבֶט גָּד יְהָבִית מִן גִּלְעָד וְעַד נַחֲלָאאַרְנוֹנָא מְצִיעוּת נַחֲלָא וּתְחוּמֵיהּ וְעַד יוּבְקָא דְנַחֲלֵי תְּחוּמָא דִבְנֵי עַמּוֹן: (תרגום יונתן)

 רש"י  תוך הנחל וגבול. כל הנחל ועוד מעבר לשפתו, (ק) כלומר עד ועד בכלל ויותר מכאן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) פירוש נחלתו של גד שהיתה לפאת מזרחו של ירדן נמשך גורל נחלתו למערב של נחל ארנון כי פירוש וגבול גם הוא גבולו ועוד מעבר הנחל והלאה לצד מערבי עד יבוק ועד בכלל זה שגם יבוק בכלל ויותר מכן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  תוך הנחל וגבול. שלו וכן והירדן וגבול: (אבן עזרא)


{יז}  וְהָֽעֲרָבָ֖ה וְהַיַּרְדֵּ֣ן וּגְבֻ֑ל מִכִּנֶּ֗רֶת וְעַ֨ד יָ֤ם הָֽעֲרָבָה֙ יָ֣ם הַמֶּ֔לַח תַּ֛חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּ֖ה מִזְרָֽחָה:

 אונקלוס  וּמֵישְׁרָא וְיַרְדְנָא וּתְחוּמֵהּ מִגֵנוֹסַר וְעַד יַמָא דְמֵישְׁרָא יַמָא דְמִלְחָא תְּחוֹת מַשְׁפַּךְ מְרָמָתָא מָדִינְחָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּמֵישְׁרָא וְיוֹרְדְּנָא וּתְחוּם מִגְנִיסַר וְעַד יַמָּא דְמֵשְׁרָא וְקַרְתָּא טְבַרְיָה דִסְמִיכָא לְיַמָא דְמִלְחָא תְּחוֹת שַׁפְכוּת מַיָא מֵרַמָתָא מַדִּינְחָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  מכנרת. מעבר הירדן המערבי היה, (ר) ונחלת בני גד מעבר הירדן המזרחי, ונפל בגורלם רוחב הירדן כנגדם ועוד מעבר לשפתו עד כנרת, וזהו שנאמר והירדן וגבול, הירדן ומעבר לו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש כנרת זו לצד מערב של ירדן מאחר שנחלת גד לפאת מזרח הירדן נמצא שנמשכה נחלתו ממזרח הירדן על כל רחבו ועוד מעבר הירדן והלאה לפאת מערב הירדן עד כנרת וזהו הירדן וגבול שפירושו הירדן עצמו הוא מכלל הנחלה וגם מעבר לו עד כנרת: (שפתי חכמים)


{יח}  וָֽאֲצַ֣ו אֶתְכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם נָתַ֨ן לָכֶ֜ם אֶת-הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ חֲלוּצִ֣ים תַּֽעַבְר֗וּ לִפְנֵ֛י אֲחֵיכֶ֥ם בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל כָּל-בְּנֵי-חָֽיִל:

 אונקלוס  וּפַקֵדִית יָתְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר יְיָ אֱלָהֲכוֹן יְהַב לְכוֹן יָת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתַהּ מְזָרְזִין תַּעְבְּרוּן קֳדָם אֲחֵיכוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל מְזָרְזֵי חֵילָא: (אונקלוס)

 יונתן  וּפַקֵּידִית יַתְכוֹן שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשֵׁבֶט גָּד וּפַלְגוּת שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בְּעִידָנָא הַהִיא לְמֵימָר יְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן יַת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתָהּ מְזַיְנִין תַּעַבְרוּן קֳדָם אֲחוּכוֹן בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל מְזַרְזֵי חֵילָא: (תרגום יונתן)

 רש"י  ואצו אתכם. לבני ראובן וגד (ש) היה מדבר: לפני אחיכם. הם היו הולכים לפני ישראל (ת) למלחמה, לפי שהיו גבורים ואויבים נופלים לפניהם, שנאמר וטרף זרוע אף קדקד (דברים לג, כ.):

חסלת פרשת אלה הדברים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) רצ"ל דהא כל התוכחות מתחלת הספר עד כאן כולן היו לנוכח כל ישראל ואם כן היאך מוסב עליו חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל וכי ישראל יעברו לפני ישראל ועל זה פירש לבני ראובן וגד היה מדבר: (ת) דאם לא כן מאי לפני ישראל עם בני ישראל מיבעי ליה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא  ואצו אתכם. עם בני ראובן וגד ידבר בעבור שהיו בכלל ישראל אמר אתכם ולא אותם והפך זה ויצו משה את הלוים לקוח את ספר התורה כי אנכי ידעתי את מריך איננו מדבר עם הלוים רק עם כל ישראל ובעבור היות הלוים בכלל דבר אליהם:

חסלת פרשת אלה הדברים (אבן עזרא)


{יט}  רַ֠ק נְשֵׁיכֶ֣ם וְטַפְּכֶם֘ וּמִקְנֵכֶם֒ יָדַ֕עְתִּי כִּֽי-מִקְנֶ֥ה רַ֖ב לָכֶ֑ם יֵֽשְׁבוּ֙ בְּעָ֣רֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם:

 אונקלוס  לְחוֹד נְשֵׁיכוֹן וְטַפְלְכוֹן וּבְעִירְכוֹן יְדַעְנָא אֲרֵי בְעִיר סַגִי לְכוֹן יֵתְבוּן בְּקִרְוֵיכוֹן דִי יְהָבִית לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  לְחוֹד נְשֵׁיכוֹן טַפְלְכוֹן וּבְעִירֵיכוֹן יָדַעְנָא אֲרוּם בְּעִיר סַגִי לְכוֹן יֵתְבוּן בְּקִירְוֵיכוֹן דִּי יְהָבִית לְכוֹן: (תרגום יונתן)


{כ}   מפטיר  עַ֠ד אֲשֶׁר-יָנִ֨יחַֽ יְהֹוָ֥ה | לַֽאֲחֵיכֶם֘ כָּכֶם֒ וְיָֽרְשׁ֣וּ גַם-הֵ֔ם אֶת-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ לִֽירֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶֽם:

 אונקלוס  עַד דִי יְנִיחַ יְיָ לַאֲחֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן וְיֵרְתוּן אַף אִנוּן יָת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָהֵב לְהוֹן בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא וּתְתוּבוּן גְבַר לִירֻתְּתֵהּ דִי יְהָבִית לְכוֹן: (אונקלוס)

 יונתן  עַד זְמַן דִּינִיחַ יְיָ לַאֲחוּכוֹן כְּוַותְכוֹן וְיֵירְתוּן אוּף הִינוּן יַת אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהִיב לְכוֹן וּתְתוּבוּן גְּבַר לִירוּתָתֵיהּ דִּיהָבִית לְכוֹן: (תרגום יונתן)


{כא}  וְאֶת-יְהוֹשׁ֣וּעַ צִוֵּ֔יתִי בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר עֵינֶ֣יךָ הָֽרֹאֹ֗ת אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ לִשְׁנֵי֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֵּן-יַֽעֲשֶׂ֤ה יְהֹוָה֙ לְכָל-הַמַּמְלָכ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹבֵ֥ר שָֽׁמָּה:

 אונקלוס  וְיָת יְהוֹשׁוּעַ פַּקֵדִית בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר עֵינָיךְ חֲזָאָן יָת כָּל דִי עֲבַד יְיָ אֱלָהֲכוֹן לִתְרֵין מַלְכַיָא הָאִלֵין כֵּן יַעְבֵּד יְיָ לְכָל מַלְכְּוָתָא דִי אַתְּ עָבֵר לְתַמָן: (אונקלוס)

 יונתן  וְיַת יְהוֹשׁוּעַ פַּקֵדִית בְּעִידָנָא הַהוּא לְמֵימָר עֵינָךְ חַמְיָין יַת כָּל דְּעָבַד יְיָ אֱלָהָךְ לִתְרֵין מַלְכַיָא הָאִילֵין הֵיכְדֵין יַעֲבִיד יְיָ לְכָל מַלְכְוָותָא דְאַנְתְּ עָבַר לְתַמָּן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  ואת יהושע צויתי וגו'. פירוש צויתי לבל יירא מהעמים, כמו שאמר בסמוך לא תיראום, ואינו חוזר על מאמר עיניך הרואות כי בזה לא יוצדק לשון צווי, וטעם שלא סמך מאמר זה למאמר נפילת סיחון ועוג וכתבו אחר הנחלת ארצם לבני גד ובני ראובן ותנאיהם, לפי שמאמצעות תנאי זה שהתנה משה עם בני גד ובני ראובן יולד המיחוש ממה שמבקש עזר בגבורים, וה' הוא הלוחם מה צורך בחלוצי בני גד ובני ראובן, אשר על כן סמך מאמר ואת יהושע וגו' למאמר חלוצת בני גד ובני ראובן לומר שלא תחשוב שצריך גבורת חוגרים ותבא בלבך יראה, כי אינכם צריכין למלחמה, והוא מה שגמר אומר כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם, דקדק לומר הוא למעט מיחוש הנשמע ממצות בני גד ובני ראובן חלוצים תעברו, וטעם שהוצרך לחלוצת בני גד ובני ראובן פירשתי בפרשת מטות, ועיין בסמוך בפסוק את כל:

בעת ההיא לאמר. טעם אומרו בעת ההיא, פי' בעת שראה התנאי שהתניתי עם בני גד ובני ראובן יעור המיחוש על דרך שפירשתי בפסוק הקודם לזה, ואומרו לאמר, אפשר שלא אמר לו בעת ההיא לשון זה עצמו לזה אמר לאמר פי' מכוון המאמר הוא זה. עוד ירצה שציוהו לאמר לישראל בזמן שיכנסו למלחמת ז' עממין להסיר מורך מלבם:

את כל אשר עשה וגו' כן יעשה וגו'. במאמר זה כלל טעם מצותו לבני גד ובני ראובן לעבור עם ישראל את הירדן, כי כדרך שעשה ה' לב' מלכי האמורי כן יעשה לכל הממלכות וגו' וכשם שמעשה שני מלכי האמורי היו יחד שבטי ישראל שנים עשר כמו כן בעבר הירדן יהיו כלם נקבצים חלוצים לפני ה', ולטעם זה הוא שצוה משה שיעברו בני גד ובני ראובן חלוצים למלחמת מצוה, אבל לעולם ה' הוא הנלחם ולא החלוצים, ומעתה לא היה יכול משה לומר ליהושע עיניך הרואות וגו' אלא אחר שהתנה עם בני גד ובני ראובן לעבור חלוצים, אבל זולת זה אין ראיה ממה שראה שאינו דומה זכות י''ב שבטים לזכות ט' ומחצה, והוא עצמו שפירשתי בפסוק (במדבר ל''ב ו') ואתם תשבו פה שאמר לבני גד וראובן: (אור החיים)


{כב}  לֹ֖א תִּֽירָא֑וּם כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֖וּא הַנִּלְחָ֥ם לָכֶֽם: (ססס)

 אונקלוס  לָא תִדְחֲלוּן מִנְהוֹן אֲרֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן מֵימְרֵהּ מְגִיחַ לְכוֹן: ססס: [ססס] (אונקלוס)

 יונתן  לָא תְדַחֲלוּן מִנְהוֹן אֲרוּם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן מְגִיחַ לְכוֹן: (תרגום יונתן)

 אור החיים  לא תיראום. הגם שמדבר ליהושע אמר לשון רבים לכלול גם כל ישראל לומר שלא יהיה אפילו אחד מישראל ירא מהם כי ה' נלחם להם, ולמה שפירשתי לאמר לישראל אמר לשון שידבר בו לישראל שיבטחו באלהים חיים:

חסלת פרשת דברים (אור החיים)