---

יום טוב

אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם

---

פרק א - ערב הרגל והכנתו

מעלת השמחה בפרט בחגים ובמועדים

א. יתרון הששון והשמחה היתה לראש פינה בכל מעשה הטוב אשר יטיב האיש הישראלי בעבודת צור עשהו, ויתר גדול מאד תפארת היא לעושיה בחגים ובמועדי רגל עריב''ה כל שמחה וכל הנפש הבאה ליעקב צהלה ושמחה אלי גיל מועדי אל, הרי זה משובח ומהולל מאד בהדרת קד''ש סוד אם הבנים שמחה ושב''ח שבחות שבח''ה האזהרה לאמר ושמחת בחגך והיית אך שמח.

שמחת החגים במאכל ומשתה, והמענגם כאילו הקריב קרבן

ב. והשמחה הזאת היא שמחת יום טוב אשר הורונו חכמים ז''ל לשמוח בהם במאכל ובמשתה וכמו שכתב הר''ם במז''ל ¹ זה לשונו, וחייב אדם להיות שמח וטוב לב בהם שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וכו' אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא שמחת שלמים יש בכלל אותה שמחה שיהא שמח הוא ובניו ואשתו בבשר ויין ע''כ.

ואשר חכמים הגידו כי העונג בהם ירצה לקרבן אשה, הם אמרו ² כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח, וביאר רש''י ז''ל בלשון הראשון שרוצה לומר שקורא לחג עונג במאכל ומשתה חשוב עליו כאילו הקריב קרבן.

להכין צרכי הרגל בעצמו ולא ע''י שליח

ג. אשר על כן מצוה לכל איש הישראלי להתטפל בערבי ימים טובים בהכנת צורכי הרגל מועדת בו יותר מבשלוחו דוגמא לקרבן שמתטפלים הבעלים בהבאתו ונרצה לו לכפר עליו, והוא בכלל מצות עשה והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו אשר נתבאר בפרק ב' דשבת בארוכה הדרת מעלת יקרה, ורבו יתירה תוספת בהכנה דרבה זו לכבוד הדר הרגלים להיות כמתטפל לבנות מזבח לפני ה' ולהקריב קרבן עליו.

התעוררות במעלת המוציא הוצאות ליו''ט

ד. וכמה יתלהב הבעל נפש יקרה בתתו לנגד עיניו כל זאת ויגל וישמח במעשה המצוה גם בוז כסף מכיס בעין יפה לכבוד ולתפארת הרגלים, כי מי בער יאמר אליו כי במעט מחיר הנה שולם כאילו עלה לירושלים ובנה מזבח והקריב עליו קרבן ויתרשל או יצמצם בהונו ולא יבוז את כל הון ביתו באהבה.

ה. וכל המרבה להוסיף זכה מוסיפין לו כמו שאמרו בשני דביצה, ³ תניא כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה חוץ מהוצאת שבת ויום טוב שאם פחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו, והרב ז''ל היה נותן בהם סימנים כי מספר ג' אותיות אחרונות של מועד הם כפל המספר של האות ראשונה, ואמרינן מאי כי חדוות ה' היא מעוזכם אמר רבי יוחנן אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני לוו עלי ואני פורע, ודורשי רשומות אסמכוהו אקרא כי פוע''ל אדם ישלם לו נוטריקון למפרע ל'וו ע'לי ו'אני פ'ורע.

ו. ואמרינן בסוטה, ⁴ ופסקו אנשי אמנה אמר ר' יצחק אלו בני אדם המאמינים בהקדוש ברוך הוא, ופירש רש''י שמאמינים בהקדוש ברוך הוא לוותר ממונם לנוי הידור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים, והיינו דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב כי מי בז ליום קטנות מי גרם לצדיקים שיתבזו שולחנם לעתיד לבא קטנות שהיה בהם שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא.

על כן איש התמים תהיה אמונת עתו נאדרת בקודש לבזבז משלו כברכת ה' אשר עליו ועל ה' ישליך יהבו, ויצא כגבור ארח ברגליו לו יבא להכין ולהביא לכבוד הרגל כל מיני משמנים וממתקים אף כי יש איתו עבדים ושפחות.

אכילה בחגים ומועדים כקבלת פני שכינה

ז. ואמרו הראשונים כי האכילה בחגים ובמועדים יחשב כהקבלת פני שכינה על השולחן אשר לפני ה' כמו שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, והוא תמורת ראיית פנים בעזרה כשתהיה נעשית על טהרת הקדש ובהאכיל עניים איתו כמו שיתבאר לפנינו.

סגולת שכר פסיעות הנעשות בהכנות הרגל

ח. והנה על דרך שאמרו חכמים כי מכל פסיעה ופסיעה של עולי רגלים היה נברא מלאך אחד ואסמכוהו אקרא שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וסמיך ליה הנה אנכי שולח מלאך, הנה דוגמא לזה תהיה עסק הכנת צרכי סעודות הרגל אשר המה תמורת חובת ראיית כל זכורך כאמור להיות בו מהסגולה ההיא להבראות מלאכי אלהים בהליכתו וכל פסיעה ופסיעה מצטרפת לחשבון גדול ויצא רשף לרגליו.

דברי הזוהר בשבח ישראל המתקנים שולחנם בחגים ובמועדים

ט. ולא נפלאת היא ממך ולא רחוקה כאשר תשכיל בכבוד הדרת הכנה זו ומה טעם יש בה אשר סיפרו בשבחה בספר הזוהר פרשת אמור ⁵ ז''ל, אלה מועדי ה' ר' שמעון אמר מה' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כולהו ביה מתקשרן ומתעטרן כולהו לאתקשרא קשר חד קשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאימא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו בגין כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עילאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כולהו כחדא במלכא ועל דא מועדי ה' אקרון ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא.

אשר תקראו אותם במועדם תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עילאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם וכו' כי חלק ה' עמו ואי מסטרא עילאה דקדש חולקא אית לישראל ביה ועל דא לכו אתחזי לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו ומאן דמזמן לאחרא בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לנטרא ארחיה דההוא אושפיזא.

למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה בר ההוא יומא דילי דכולכון מתערין בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כולכו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתשבחתא אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמינו דילי בכל סטרין, כך אמר קודשא בריך הוא לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמנית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי בגין כך תקראו אותם במועדם.

תא חזי בשעתא דישראל לתתא חדאן ומשבחין שבחא לקודשא בריך הוא מסדרי פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קודשא בריך הוא אמר אושפיזא עילאה אית לון יומא דין אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש אמר לון וכי לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דיליה חדא מסטרא דילי דהא אינון דביקין בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל לה' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דילהון הוא ודאי בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש פתחו כולהו ואמרו אשרי העם שככה לו ע''כ.

י. הנה ממאמר הנכבד הלז יתבאר הוד הדר יקר מושבם של סעודות יום טוב מאין הנה ולפיהן תהיה מעלת הכנתם מערב יום טוב עד להפליא ועל יוב''ל ישלח שרשיו, ועל דרך שאמרו בשבת ⁶ שרב נחמן מכתף ועייל מכתף ונפיק ואמר אילו מקלעי לי רבי אמי ורבי אסי לא מכתיפנא קמייהו, ככה יאמר האיש השלם לכבוד הדר אושפיזא עילאה ויתטפל בהבאתו בהכנה דרבה היא ואשרי העובד את ה' בשמחה.

מצוה ללוש החלות ליו''ט על ידי ישראל

יא. ומצוה מן המובחר להיות כל איש לש בביתו כדי שיעור חלה בערבי ימים טובים לעשות לחם משנה לבצוע עליהם ביום טוב כמו בשבת והוא מכבוד הדר יום טוב לבצוע מפת העשוי בקדושה ביד ישראל, וכן כתב המרדכי ריש ראש השנה אההיא דקאמר רבי חייא לתלמידו שיאכל חולין בטהרה שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים דמשום הכי לא אמר לו תשעה ימים לפי ששני ימים טובים של ראש השנה לא היה צריך להזהירו שהכל לשין בבתיהם לכבוד יום טוב ע''כ.

דרך המתקדשים לעשות כל צרכי שבת ויו''ט ע''י ישראל

יב. וכן בדין להיות מאכלו ומשתו נעשית על טהרת הקדש משום יקרא דאושפיזא עילאה ממולח טהור קד''ש ומצא מין את מינו ונאו''ר, ומדרך המתקדשים הוא להיות נעשה כל המצטרך לסעודות שבת ויום טוב על יד ישראל וכל זר בקד''ש לא יגע.

כמה פרטי דינים בהכנת המאכלים ליו''ט

יג. ומזה להיות גם כן זהיר מהיר במלאכתו מערב יום טוב להכין ולבשל הכל מערב יום טוב, שיש רבים מהראשונים מחמירין אף באוכל נפש כל שאינו מפיג טעם כלל לבלתי עשות אותו ביום טוב וכל שכן בדברים שהן מעולים יותר כשנתבשלו מערב יום טוב.

יד. ואף בתבלין שמותר לדוך ביום טוב מפני שמפיג טעמן מנהג טוב להולכים בתמים לדוכם מערב יום טוב להסתלק מן הספק שיש מי שאומר שכל שידעו מערב יום טוב שיצטרך להם לא שרי אלא על ידי שינוי, ועופות שממלאים אותם בשר וביצים יהא זהיר מערב יום טוב לתופרן ואם אי אפשר יכין מערב יום טוב החוט בתוך המחט ובלאו הכי לא אשתרי.

טו. ושלמים וכן רבים חוששים לסברת הרא''ש והטור ז''ל לאסור קדרות חדשות לבשל בהן ביום טוב כל שלא בשלו בהן מערב יום טוב, ואף שרבים מהפוסקים המתירין עושה סעודתו על טהרת הקדש גם מזה אל תנח ידו יד ההקדש על העליונה ומהיות טוב אל תקרי רע.

טז. ויזמין מערב יום טוב אווזים ותרנגולים וגוזלות המצטרכים לשחוט ביום טוב לומר זה וזה אני נוטל, ואף כי מן הדין אין זה אלא בעופות שעומדות לגדל ביצים מכל מקום ירא אלהים יהא זריז ונשכר לברור מערב יום טוב ולומר זה וזה אני נוטל אף בעופות שעומדות לאכילה וכן דעת רש''ל ע''ה.

מנהג המתקדשים להתנהג במנהג יחזקאל בסעודות שבת ויו''ט

יז. וכן כל כיוצא באלה הדברים נתונים נתונים המה להאנשים הניגשים המתקדשים ומתחסדים עם קונם לבלתי היות בסעודת הקדש שום ספק ואף שרבו המתירים בדבר, אשר כה היה מנהג הקדושים כענין יחזקאל שאמר ולא בא בפי בשר פגול ודרשו ⁷ שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם שאף שהיתה מותרת הואיל ונפל בה ספק איסור לא אכלה, ומי ומי מאישי ישראל ידע להזהר באלה תמיד כל הימים, אכן בסעודות שבת ויום טוב כי קדש המה יעוז האיש הירא להיות נעשות בקדושה ובלי שום פקפוק ושגיאה ובפרקי פסח יתבאר כל זה בארוכה בס''ד.

תקנת עירוב תבשילין וטעמו

יח. ומזה להיות זהיר כשחל יום טוב להיות בערב שבת לערב בערב יום טוב עירוב תבשילין, וטעם עירוב זה הוא מפני שאסור לבשל מיום טוב לצורך שבת דכתיב והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת ואין יום טוב מכין לשבת, ויש אומרים דאיסורו מדרבנן דדווקא חול מכין לשבת ואין שבת או יום טוב מכין לחול אבל מיום טוב לשבת מותר אלא שחכמים אסרוהו כדי שלא יבואו לבשל מיום טוב לחול, שכיון שנאסר מיום טוב לשבת יאמרו קל וחומר מיום טוב לשבת אין מבשלין מיום טוב לחול לא כל שכן.

יט. ומיהו תיקנו חכמים שעל ידי עירוב תבשילין שיערב מערב יום טוב לצורך שבת יכול לסמוך לבשל אפילו לכתחלה מיום טוב לשבת שכיון שהתחיל מערב יום טוב לבשל לצורך השבת לא הוי בישולו ביום טוב לצורך שבת אלא כגומר והולך בשולו ביום טוב מה שהתחיל מערב יום טוב, ודי בזה הכירא שידעו שכיון שאסור להתחיל ביום טוב לצורך שבת קל וחומר דמיום טוב לחול לגמרי אסור, ונקרא עירוב מפני שהוא מערב בישול צרכי שבת וצרכי יום טוב לעשותן יחד.

בדיני עירוב תבשילין

כ. ומצוה על כל אחד לערב לעצמו, ומצוה גם כן על כל גדול העיר כשיערב לעצמו שיערב על כל בני עירו שאם יהיה אחד מבני עירו טרוד ונחפז ולא יערב או ישכח ולא יערב או נאנס או שהניח עירוב ונאבד או עם הארץ שאינו יודע לערב שיצא ידי חובתו בעירובו, ואסמכוהו אקרא דושלחו מנות לאין נכון לו מאי לאין נכון לו למי שלא היה יכול להניח עירוב תבשילין.

ואולם אין זה אלא על ידי סיבה כדבר האמור, אבל מי שאפשר לו לערב ואינו מערב אף על פי שנזכר אלא שדעתו שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא בעירובו של גדול, כמעשה שהיה בההוא סמיא ⁸ דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל וחזייה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציבת אמר ליה דלא אותיבי עירובי תבשילין אמר ליה סמוך אדידי לשנה חזייה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציבת אמר ליה דלא אותיבי עירובי תבשילין אמר ליה פושע את לכולי עלמא שרי לדידך אסור, כלומר שאין דעתי על המזידין והפושעים שאינן חרידים לדברי חכמים.

ולכן במקומות שמכריז השמש על הדבר יפרש לאמר אליהם, מי ששכח או נאנס או מי שאינו יודע יסמוך על עירוב חכם הקהל, אבל לא יכריז סתם על כל מי שלא הניח עירוב כי לא לפושעים נמנה.

כא. וכשמערב לאחרים יתנו ביד אחר שיזכה להם אבל לא על ידי אשתו ובניו היכא דאפשר, וחוזר ונוטל מיד הזוכה ומברך בא''י אמ''ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, בדין עירובא יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא למעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת לנא ולפלוני ופלוני או לכל בני העיר הזאת, ומי שאינו יודע בלשון הקדש יוכל לאומרו בלשון לעז.

מנהג מהדרין בעירוב תבשילין

כב. והמהדרין נהגו להדר המצוה לערב על לחם שלם ולנוטלו ללחם משנה בסעודה ראשונה ושניה של שבת ובסעודה שלישית בוצעים עליו, וכן בתבשיל אף כי בכזית כל שהוא סגי ראוי להדר המצוה ולערב בחתיכה הראויה להתכבד לבל יהיו המצוות קלות בעיניו ויאכל התבשיל בליל שבת, והעירוב יניחנו במקום המשתמר לפי שאם נאכל העירוב או שאבד קודם שבישל לשבת לא מצי לבשל אלא אם כן נותר מן התבשיל כזית דחזי לאכילה.

כג. ובן ארץ ישראל שבחוץ לארץ מותר לבשל מיום טוב שני לשבת בלא הנחת עירוב ואינו חושש, הנה אלה קצות דרכי תקון המאכל בערב יום טוב.

ד' תקוני הגוף לכבוד הרגל - תקון ראשון - תספורת

כד. ומענייני תקון הגוף ברגל הם ארבעה דברים, הראשון מצוה על כל איש ישראל להסתפר בערב יום טוב והוא מכלל כבוד הרגל כדי שלא יכנס ליום טוב כשהוא מנוול, ואם בפני מלך בשר ודם כתיב ויגלח ויחלף שמלותיו קל וחומר לפני אושפיזא עילאה שטעון טהרה וגלוח כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק.

כה. ובריש פרק אלו מגלחין אתמר, ושאר כל אדם מאי טעמא אסורים, כלומר שלא התירו לגלח בחולו של מועד אלא הבא ממדינת הים ומאי טעמא לא התירו לכל אדם, ומשנינן כדתנן אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין לספר ולכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' אלעזר מאי טעמא כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהם מנוולים הכא נמי כדי שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולים, ולפיכך המתרשל שלא לגלח קודם הרגל החמירו עליו חכמים שלא לגלח בחול המועד שאם היה היתר גלוח בחול המועד לא יהיה מגלח לפני המועד ונכנסים כולם כשהם מנוולים.

הנה כי מפני חומר שבו שלא ליכנס לרגל כשהוא מנוול קנסו חכמים לכל אדם שלא לגלח בחול המועד, ועל כן יאותה לאישי ישראל לתת יקר לקדושת הרגל לגלח שער ראשם להכנס ליום טוב כשהם מקושטים ויפים, והוא בכלל מה שאמרו ⁹ חייב אדם לטהר עצמו ברגל כי בכלל הטהרה הוא התגלחת כי הנה בטהרת המצורע מצינו בכלל טהרתו גלוח השער כמאמר הכתוב וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו, והוא מהטעם כי השערות הם כוחות הדין וצריך להעבירם, והוא סוד ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא.

סוד הגילוח לכבוד יום טוב

תקון השפם ראוי לעשותו אף במועד

כז. ועל כן אף שגילח מערב יום טוב אין לגלח במועד מן זה הטעם ואפילו בחמישי שמותרין אנשי משמר אסור, ולא התירו אפס לעשות שפמו כי יהיה זה דוגמא למעלה כמו שאמרו בזוהר נשא דף קמ''א ז''ל, תקונא שביעאה דלא תליין שערי על פומא ופומא אתפני מכל סטרוי וכו' ומההוא רוחא דנפיק מפומא וכו' מתלבשן ביה כמה נביאי מהימני וכולהו פה ה' אקרון וכו' ובגין כך שערוהי שקילין סוחרניה דפומא ואתפני מכל סטרוי ע''כ.

ולכן המשכילים יזהרו לבלתי נתון גדל פרע שערות שעל השפה לפיו סביב שלא לעכב אותו רוח העליון היוצא משם לכל עירין קדישין כדבר האמור שם, ולפיכך אף בימי איסור התספורת לא יעבור מלעשות שפמו.

תקון שני - גילוח הצפרניים

כח. השני הוא גלוח הצפרניים בערב יום טוב כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, כי על כן הרבה מהפוסקים מחמירין ואוסרין לגלחם בתוך המועד כענין גלוח השער אם אין דבר מעכב והוא בכלל מאמר חייב אדם לטהר עצמו, וגלוח הצפרניים הוא בכלל הטהרה כדרך האשה המטהרת לבעלה שצריכה לקוצצם כמו שנתבאר בזוהר פרשת אחרי מות ¹¹ ופרשת פנחס ¹² ע''ש, וכבר נתבאר אצלנו כל זה בארוכה בפרק ג' דשבת.

תקון שלישי - טבילת הרגל

כט. השלישית יותר בה ביתר שאת הוא לטהר עצמו ברגל במקוה טהרה כמו שנמצא הרבה מהם בתורה איש איש מזרע אהרן וכו' לא יאכל עד אשר יטהר וכמוהו וטמא עד הערב וטהר וכו' ורחץ את בשרו במים חיים וטהר, ועליה הוא אשר הטיבו אשר דברו באמרם חייב אדם לטהר עצמו ברגל כי היא היתה לראש פנה לטהרת הקדש.

וכאשר בא חיובה בערב שבת לאסחאה גרמייהו משמושא דחול כמו שאמרו בזוהר ויקהל דף ר''ד ז''ל, כד עאל שבתא אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול מאי טעמא בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עילאה בעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה ההוא רוחא קדישא עילאה עכ''ל, כך בא חיובה בערב הרגל כדי לצאת מן ההוא רוחא דחול להכנס אל הקדש פנימה האור המופלא המתגלה ברגל כענין שפירשו בזוהר אמור בסוד מקראי קדש ויתבאר לפנינו בס''ד שיצטרך טהרה יתירה לכשתשרה עליו זיו הדרתה.

ל. ורע עלי המעשה אשר פנו אליה עורף ולא פנים רבים מרבת בני עמינו בלי סיבה, וזה דרכם כסל למו לאסוף ולכנוס מעדנים עם משמנים הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן להכין קופרא טבא לפומא וכסא טבא לפומא בחגים ובמועדים ונפש''ם לא תשבע מן הטובה, ואין איש שם על לב להיות תוכו כברו מתת חלק גם אל הנפש האחת האהובה לטהרה מזוהמת ליסטרו''ן אשר הוטמאה ועיילי בלא ב''ר עוד טומאתם בם אל מקדש ה', ולא יחתו לאמר קדושת הרגל על מי תשרה על העצים או על האבנים ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלם המאכל אשר תהיה למאכלת והמשתה אשר תהיה למשטה יהיה מעיר לעזור להתעדן מזיו הדרת קדש.

כי על כל אלה אנשי לבב שמעו ותחי נפשיכם שישו עלזו בכבוד מועדי רגל להכין אותם ולסעדם ברוב עידונים לנפש עם הבשר דהא בלא הא לא סגיא, ואף אם המה טהורים ומלובנים יוסיפו טהרה על טהרתם לקבל תוספת קדושת הרגל, וסימניך בנהר יעברו בר''גל.

סדר הטבילה ליום טוב ע''ד הסוד

תקון רביעי - החלפת המלבושים

לב. והרביעית היא טהרת המלבושים להחליף שמלותיו בעלותו טהור ומלובן מבית הטבילה, וגם הוא בכלל ציווי טהרת עצמו ברגל כמו שנאמר והטהרו והחליפו שמלותיכם, וכשלובש חלוק יום טוב ינקה כפיו ויגש למקום נקי ויאמר פסוק כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה'.

לטהר עצמו בערב הרגל מכל עון

לג. ואורח לצדיק להיות אץ גם בטהרה הפנימית בערב הרגל לטהר עצמו ברגל מכל עון ואשמה שהוא עיקר הטהרה כדבר האמור ומחטאתי טהרני וכמוהו רבים, והכי מרגלא בפומיה דר' מאיר, ¹⁴ גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי וכו' וטהר עצמך מכל אשמה ועון ואני אהיה עמך בכל מקום ע''כ.

ובכן יטהר עצמו ברגל בעצם נפשו מכל דבר פשע ויסר אותו בחרט והתודה מאשר חטא על הנפש ובתשובתו הרמתה יזכך נפשו לחסות בטולא דמהימנותא, וצל''ה ילדה גם היא שפע הארה הפלא ופלא בנפש רוח נשמה שבו והיה כסא כבוד לקדושת הרגל שתשרה עליו.

לד. ואשר לא פנה לטהרת הנפש אפס לטהרת החומר שבם ולא הוטהרו מחטאתם טובלים ושרץ בידם, איככה יגשו לפני המלך אלהי עולם ה' להסתופף בצל אושפיזא עילאה טהור קדש כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, ואם צואת עונותיו מסריח איככה יתקרב ואיה מקום מנוחתו שאין רוח המקום נוחה הימנו שתשרה עליו בלתי כסא מתוקן כי כל חטאת וכל אשם יהיה קוץ מכאיב וסילון ממארת ליושב על הכסא פגול הוא לא ירצה.

וכל איש הנלבב יפן לאשר חכמים הגידו ששומרי מועדי ה' נעשים שותפים להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, ומה טובו ומה יופיו וכי יצדק אנוש עם אל לטהר עצמו מחלאת זוהמת אשמותיו שיהא זיווגן עולה יפה עצם אם אך בצלם דמי לבר אלהין.

מנהג חסיד א' שהיה מתענה בערבי רגלים

לה. ושמעתי ממורי שראה לחסיד אחד מופלג שהיה מתענה בכל ערב הרגל מטעם זה לטהר עצמו ברגל כענין שנאמר בזוהר שמות על התענית, ¹⁶ אמר ר' יצחק מכאן ולהלאה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ע''כ, וכל כי האי ליתענו דחילי חטאה ולא יחושו משום חוקות הגוים לבלתי היות טמא כגוים בכניסת הרגל חס ושלום, ואשר לא נוסה באלה לא יעבור בערב הרגל מערוך שיחו לפני אלהיו ומדרוש סליחה מאשר חטא על הנפש בלב נשבר ונדכה, הן תיהוי ארכא לשליוותיה ותשרה עליו זיו שפעת הרגל.

להזהר מאכילת קבע בערבי רגלים מחצות

לו. ונכון להיות כל איש בודל עצמו מאכילת קבע בערבי הרגלים מחצות היום שזהו גם כן מכלל כבוד הרגל, ומשמע מדברי הרמב''ם פ''ו שיש בזה עונש מבזה את המועדות וזה לשונו, וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת שדבר זה בכלל הכבוד וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לע''ז ע''כ, ומכל מקום ערב יום טוב שחל להיות בשבת לא יעבור מלאשר ולקיים מצות סעודה שלישית בכזית פת אחר המנחה.

חובת הצדקה ברגלים ומעלתה ע''פ דרשות מהראנ''ח ע''ה

לז. ואשרי אנוש בונה ביתו מלא צדק בכל ערב הרגל להקדיש קרואיו כחתן ועניים מרודים יביא הביתה והיו באוכלי שולחנו ביום טוב, ששמחה שהאדם חייב לשמוח ביום טוב אין השמחה שלימה אלא בהשגיח על העניים והאביונים וכן כתב הרמב''ם בפ''ו ז''ל, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם לא יבוא בית ה' ושמחה כזו קלון הוא להם שנאמר וזרתי פרש על פניכם פרש חגיכם ע''כ, ואף על פי שחובת ההשגחה על האביונים רבה מאד בכל עת ובכל רגע, עוד תוסיפי לגבהה בחגים ובמועדים עת לחננה היא ליעקב לתת להם אוכל לפי הטף כדי שיהיו בשמחה ובטוב לבב.

לח. והנה בזמן הבית מצות ראיה חובה עלינו כמו שציוה עליו בפירוש שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' והיא חובה כוללת על כל העם מקצה, והיה עיקר השמחה במעשה הקרבנות עולת ראיה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה ויתר מעשה הקרבנות חג בחג, ואמנם בזמן הזה אין אתנו המצוה הזאת אבל יש לנו תמורתה והוא מעשה הצדקה אשר יעשה אותה האדם אשר אלהים חשבה תמיד כמעשה הקרבנות כאשר חכמים הגידו, גדולה צדקה יותר מכל הקרבנות שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח.

לט. אשר מטעם זה באה מצות לקט שכחה ופאה ומעשר עני באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים מכאן, וסמוכות שלו להקישו אל שלפניו ואל שלאחריו שאלהים חשבה כקרבנות עצמם כמו שבא בתורת כהנים, והראשונים אסמכוה אקרא אני בצדק אחזה פניך כי על ידי הצדקה נחזה פני שכינה ונצא ידי חובת מצות יראה כל זכורך את פני האדון ה'.

דברי הזוהר בעונש מי שאינו משמח עניים במועדים

מ. וכן בהפכו חטאתה כבדה מאד כאשר ביארו בזוהר פרשת בראשית דף י' ע''ב ז''ל, פתח ר' שמעון ואמר כל מאן דחדי באינון מועדיא ולא יהב חולקיה להקדוש ברוך הוא ההוא רע עין שטן שונא אותו וקא מקטרג ליה וסליק ליה מעלמא וכמה עקו על עקו מסבב ליה, חולקיה דקודשא בריך הוא למחדי למסכני כפום מה דיכיל למעבד בגין דקודשא בריך הוא ביומייא אילין אתי למחמי לאינון מאנין תבירין דיליה ועאל עלייהו וחמי דהא לית להון למחדי ובכי עלייהו סליק לעילא לחרבא עלמא אתאן בני מתיבתא קמיה ואמרי רבון עלמא רחום וחנון אתקריאת יתגלגלון רחמך על בנך אמר לון וכי עלמא לא עבדית ליה אלא על חסד דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה ועלמא על דא קיימא אתי ההוא מקטרגא ותבע רשו ורדף אבתריה דההוא בר נש מאן לן גדול מאברהם וכו' ע''כ.

ואיש התמים ישים לב על כל האמור בענין וילבש צדקה כמדו ולא יחדל אביון מעל שולחנו בכל סעודות יום טוב כי לא ידע האדם את עתו, ובכן תהיה שלחנו ערוכה בכל ושמורה משטן ומפגע רע ולא יהפכו עליה ציריה להיות שלחן לנחש חס ושלום ונבחר לה' מזבח כדבר האמור, ובפרקי חג הפסח וסוכות יתבאר עוד מזה בס''ד.

לתקן לכבוד יו''ט מטה ושלחן וכסא ומנורה

מא. וסדר הד' תקוני שכינתא מטה ושלחן וכסא ומנורה השנויים אצלנו בפרק ד' דשבת הדר הוא לכל חסידיו לסדרם בערב הרגל כעין ערב שבת לכבוד ולתפארת אושפיזא עילאה ונאספו שמה כל ההדרים על פי מדותיו נהדר בקדש בסוד השתחוו לה' בהדרת קד''ש, ומצוה מן המובחר להיות כל איש מתטפל בתקון הנר של יום טוב והנחה עושה מצוה כמו בשבת.

עיקר הדלקת הנר על השלחן, וכמה אזהרות בגרם כיבוי

מב. ועיקר מצות ההדלקה היא על השולחן כי שם ציוה ה' את הברכה, כי לא כנשים הדולקות במקום אחר ושוב מניחים אותם על השולחן דלא אריך למעבד הכי לא בשבת ולא ביום טוב, ואף אחר שהונחו על השולחן לא יזיזו אותה ממקומה אפילו מבעוד יום וכל שכן ביום טוב עצמו שאסור לטלטל הנר כשהיא מליאה שמן ממקום למקום שמא ינענע ידו קצת ויפול מן השמן וחשיב כבוי.

ואינו גרם כבוי דשרי דלא חשיב גרם כבוי אלא היכא דאינו נוגע בדבר הדולק כי אם עושה חוצה לה דבר הגורם כבוי כשיגיע שמה דבר הדולק, או כשעושה דבר הגורם כבוי כשיגיע שמה קודם שידליקנו זהו דווקא חשיב גרם כבוי ושרי, אבל השמן והפתילה שניהם גורמים הדליקה וכשעושה מעשה באחד מהם בעודו דולק חשיב כבוי ולא גרם כבוי כמו שכתב הרא''ש, ואף על גב דאינו מכוין לכבוי מאי הוי דהא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

וכן לא יתקנו העשישית כשהיא דולקת כי בהוציא הפתילה החוצה מכחיש אורה כדרך שכתבו רבותינו בעלי התוספות גבי והמסתפק ממנו חייב בביצה דף כ''ב.

ציונים והערות לפרק א

1) רמב''ם הל' יו''ט פ''ו הי''ז י''ח. 2) סוכה דף מ''ה ע''ב. 3) ביצה דף ט''ז ע''א. 4) סוטה דף מ''ח ע''ב. 5) זוהר אמור דף צ''ד ע''א. 6) שבת דף קי''ט ע''א. 7) חולין דף ל''ז ע''ב. 8) ביצה דף ט''ז ע''ב. 9) ר''ה דף ט''ז ע''ב. 10) זוהר ויחי דף רי''ז ע''א. 11) זוהר אחרי מות דף ע''ט ע''א. 12) זוהר פנחס דף רמ''ח ע''ב. 13) משנה סוף מס' יומא. 14) ברכות דף י''ז ע''א. 15) זוהר נשא דף קל''ב ע''ב. 16) זוהר שמות דף כ' ע''ב.

---

פרק ב - קדושת הרגל - תפלת ערבית - סעודה

בגדי יו''ט יהיו חשובים משל שבת וטעמו ע''ד הסוד

א. כשקידש עליו היום יתהדר לפני מלך וילבש בגדי יום טוב יקרים ונכבדים משל שבת על פי מדותיו.

אזהרה לנכנסים לחג או מדליקין הנר בבגדי חול

ב. ורע עלי המעשה אשר הקלו רבים מרבת בני עמינו בתקף חוסנה של קדושת הרגל והתירו לעצמם לבא בשער המלך בלבוש שק בבגדים הצואים שעליהם, ונשותיהם יותר מהם מזלזלות בכבוד שכינה ויתיצבו כמו לבוש בבלותיהן שעליהם כשבויות חרב להדליק נר של יום טוב, וכבר הארכנו בפרטי עונש הדבר בפרק ג' דשבת.

ואיש התמים יהא זריז ונשכר להדר ולסלסל עצמו מבעוד יום לכבוד הדר הרגל ויזרז עצמו ואחרים עמו בל יגשו אל הקדש בבגדי חול, וכל שכן אשתו כשהיא באה להדליק ולהאיר אל עבר פני הכלה בכל קדש לא תיגע עוד חלאת זוהמת בגדי החול בה.

חייב אדם לשמח אשתו ובניו ברגל בבגדים ותכשיטים

ג. ובפרק ערבי פסחים אמרו, ¹⁷ תנו רבנן חייב אדם לשמח את ביתו ברגל שנאמר ושמחת בחגך ובמה משמחן ר' יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם בשלמא אנשים בראוי להם בחמרא נשים מאי היא אמר ר' יוסף בבבל בבגדי צבעונים בארץ ישראל בבגדי פשתן המגוהצים וכו'.

וארח לצדיק לכבד את אשתו יותר מגופו ויקנה בגדים ותכשיטים כפי מסת ידו מידי רגל ברגל וכן יעשה לבניו בגדי יום טוב כענין האמור בחנה, ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה בעלותה את אישה לזבוח את זבח הימים, מגיד כי היתה עושה לשמואל מעיל ממועד למועד לכבוד היום וזהו לשון תעשה שהיתה עושה לו מחדש מידי מועד במועד.

אופן שישמח בני ביתו מי שאין ידו משגת

ד. ואשר אין ידו משגת לכך לא יעבור מקנות להם לפחות זוג מנעלים חדשים לכבוד הרגל כי כל אדם אינו חייב אלא כשיעורו, ומצא חן במדב''ר לדבר על לבם דברי פיוסים וריצויים כי טובה שיחה אחת נאה של קורת רוח אל האשה מאלפי זהב וכסף, ובכן יהי שלום בחילו ושלוה בארמנותיו ונפשו לו תשבע במעט אשר לפניו בסרח העודף על עשירי עם הממלאים בתיהם שני עם עדנים ואין שלום באהלם.

ומדרך צדיקים לשמוח במנת חלקם וכוסם ויתברכו בלבבם בצופם לעניים ואביונים יותר מהמה, וכמו שסיפרו באגדות על רבי עקיבא שנשא אשה בחורף והיו שוכבים הוא ואשתו בתבן שלא היו להם כרים וכסתות והיה מלקט התבן שנאחז בשערות אשתו, וכדי לנחמם בא אליהו ז''ל וקרא על הפתח ואמר תנו לי מעט תבן שילדה אשתי ואין לי במה אשכיבנה, אמר לה ראי עני ממנו שאפילו תבן אין לו.

ה. וכן יאותה לכל איש הירא לשית לבו גם לזאת בחגים ובמועדים וישמח ויגל באמור, זה המעט אשר לפני יש עני ואביון אשר לא נמצא איתו דבר ולא כן אנכי עמדי חנני אלהים וכי יש לי כל די מחסור אשר יכשר לי, ומחשבה זו מועלת לקבל קדושת הרגל בששון ושמחה ואפילו קרחא בביתיה פרדשכא ליהוי, סוף דבר נאה ויאי לכל אישי ישראל להדר ולסלסל עצמם משקידש עליהם היום איש לפי ערכו באופן שיעשה דבר וענין שיוכר שהוא מהדר עצמו לקבל הרגל הבא אלינו בשמחה ובטוב לבב.

ג' רגלים היו לישראל למגן מן המקטרגים

ו. וכן בדין להחזיק טובה וחינות למי שעשה לאבותינו ולנו לקדשנו בקדושת אלה מקראי קדש, ונוסף גם הוא כי בהם עולם ונושע כמו שבא בדברי הקדמונים שעלה ברצונו יתברך בשלש רגלים אלה למלטנו מצרים הנצבים להרע ולא להטיב, בפסח נתבטל מזל מאזנים שלא יקטרג על ארבע מאות שנה, ובסיון נתבטל מזל עקרב שלא יקטרג בהליכתם למקום נחש ועקרב, ובתשרי נתבטל מזל מאזנים שלא יקטרג כשהעולם במאזנים ישאו יחד.

ולעולם היתה סגולת שלש רגלים אצלו למחסה ולמסתור לישראל למלטם מיד צר ואויב, כאשר חכמים הגידו בענין של בלעם הרשע במאמר האתון לאמר לו מה עשיתי לך כי הכתני זה שלש רגלים שרצתה לאמר לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים, והכוונה לפי ששלש רגלים הללו היו כל אחד למגן עזרם למלטם מיד מבקשי רעתם אשר זה מורה באצבע כי כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו ואיככה תורשה לעקור אותם, השמר לך פן תשחית את נחלתך.

סגולת הברכה המגעת לישראל ברגלים, ומעשה בנכרים שעלו לרגל

ז. ובזוהר פרשת משפטים דף קכ''ד סיפר בשבח הברכה המגיע לישראל בשלש רגלים אלה וזה לשונו, מאי דכתיב שלש פעמים בשנה משום דבהו תליא מהימנותא יראה כל זכורך אמאי כל זכורך אמר ר' אלעזר כל זכורך ממש בגין דנטלין ברכתא ממבועא דנחלא, מכאן תנינן כל בר ישראל דאתגזר בעי לאתחזאה קמי מלכא קדישא בגין דנטיל ברכתא ממבועא דנחלא הדא הוא דכתיב כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך וכתיב את פני האדון ה' כמה דאוקימנא דמתמן מריקין ברכתן ונטלין ברכתן זכאה חולקהון דישראל מכל שאר עמין.

זמנא חדא סליקו ישראל למחג חגא ואתערבו עובדי ע''ז בהדייהו וההוא שתא לא אשתכח ברכתא בעלמא אתו שאילו לר' המנונא סבא אמר להו חמיתון סימנא בקדמיתא בהאי אמרו ליה סימנא חמינא דכד תבנא מהתם כל ארחין אסתימו ממיא ועננא וחשוכא אשתכח דלא יכלין למיהך כל אינון דסליקו תמן ועוד בשעתא דעאלנא לאתחזאה אפילו שמייא אתחשכו ואתרגיזו אמר להו ודאי או אית בינייכו בני נשא דלא אתגזרו או עובדי ע''ז סליקו בהדייכו דהא לא אתברכאן בההיא שעתא בר אינון ישראל דאתגזרו ובהאי את קדישא מסתכל קודשא בריך הוא ובריך לון.

לשתא אחרא סליקו וסליקו אינון עובדי ע''ז דאתערבו בהדייהו כד הוו אכלין קרבנייא והוו חדאן חמו לאינון עובדי ע''ז דטפסאן בקוטרייהו לקוטרא דכומלא (פירוש שכיסו את הגלימא על פיהם כדי שלא יראו אחרים שאינם מברכים) אשגחו בהו דכלא מברכין ואינון לא בריכו אתו ואמרו מלה לבי דינא אתו ושאילו לון אמרו האי דאכלתון חולקא דלכון מאן קרבנא הוה לא הוה בידייהו בדקו ואשכחו דאינון עובדי ע''ז וקטלו לון אמרו בריך רחמנא דשזיב לעמיה דודאי לית ברכתא שריא אלא בישראל זרעא קדישא בני מהימנותא בני קשוט וההיא שתא אשתכח ברכתא בעלמא בשלימו, פתחו ואמרו אך צדיקים יודו לשמך.

ר' חייא אמר בזכות ישראל גזירין אתכנעו שנאיהון תחותהון ויריתו אחסנתיהון תא חזי מה כתיב יראה כל זכורך וכתיב בתריה כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך וקודשא בריך הוא עקר דיורין ואתיב דיורין לאתרייהו ובגין כך יראה כל זכורך את פני האדון ה' ע''כ.

דברי המדרש בענין השמירה המגעת לישראל ברגלים

ח. הנה ממנו נקח כי יש בסגולת שלש רגלים הללו תוספת ברכת ה' שפעת רביבים ממבועא דנחלא כדבר האמור במאמר, ולפי שאם אין שמירה אין ברכה נוספה עוד נחלתם להיות בטוחים בקונם ומסתופפים תחת כנפיו להיות במשמרת שלום, והוא מה שנאמר בתורה לא יחמוד איש את ארצך בעלותך ודרש איסי בן יהודה ¹⁸ מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה רעה מזיקתה תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה, והלא דברים קל וחומר ומה דברים שדרכן ליזוק אינן ניזוקין דברים שאין דרכן ליזוק על אחת כמה וכמה ואין לי אלא בהליכה בחזרה מנין תלמוד לומר ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שתמצא אהליך בשלום.

ט. וכבר סיפרו ¹⁹ על אותם הגוים שהיו מקוין לשדוד בתי היהודים שכיניהם כשיעלו לרגל והבורא יתברך הזמין מלאכי מרום בבתי היהודים ההם אחרי נוסעם לעלות לירושלים והיו מלאכי השרת כל אותן הימים נכנסים ובאים שמה בדמות צורות היהודים שבאותם הדיורין עד שובם איש אל ביתו לשלום, ויהי כבואם שאלו מאיתם הגוים ההם לאמר מאין באתם ויאמרו עתה שבנו מירושלים מלראות את פני האדון ה' אלהי ישראל, ויפג לבם כי לא האמינו להם ויאמרו והלא עמנו הייתם כל הימים הללו, עד שידעו ביחוד שמלאכי השרת היו במשמרותם של ישראל והודו לה' אלהי ישראל.

י. והן עוד היום גדול כחם לבית ישראל בזמן שעושים רצונו של מקום להיות נשמרים מכל מקרה ופגע איש איש על מקומו יבא בשלום ושאנן מפחד רעה, ומי זה ואיזה הוא אשר כל אלה הסגולות הנמצא ברגלים ישית את לבבו ולא ילבש עוז וחדוה כמדו בבואו להקביל פני הרגל מועדת, ויודה לה' חסדו אשר גמלנו ברחמיו וברוב חסדיו ורב טוב לבית ישראל לא עשה כן לכל גוי וחדשיהם ומועדיהם שב''ע תועבת נפשו.

חיבת המקום הנודעת לישראל בעת עלייתן לרגל

יא. ומה גם כי יעלה על זכרונו כמה היה חיבתן של ישראל כשהיו עולין לרגל שהיו מגלין להם הפרוכת וכרובים מעורין זה בזה ונס השלחן לחם חם סילוקו כסידורו כמו שבא בחמישי דיומא, ²⁰ אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה, ופרכינן ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ואמר רב יהודה אמר רב בשעת הכנסת כלים לנרתקן שלהם, ומשנינן אמר רב נחמן משל לכלה כל זמן שהיא בבית אביה צנועה מבעלה כיון שבאתה לבית חמיה אינה צנועה מבעלה.

יב. ובפרק חומר בקדש, ²¹ אמר ריש לקיש מאי דכתיב על השלחן הטהור מכלל שהוא טמא ואמאי כלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו מקבל טומאה אלא מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו דאמר ר' יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים כסידורו כך סילוקו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו.

יג. ונוספה עוד אהבתן וחיבתן הפלא ופלא כי אף שפיגול טומאת עם הארץ תועבה היא לפני המקום, מכל מקום ברגל התירו טומאת עם הארץ כדאמרינן התם ²² אההיא דשנינן ובירושלים נאמנים על הקדש ובשעת הרגל אף על התרומה ובעי מנא הני מילי אמר ר' יהושע בן לוי דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים הכתוב עשאם כולם חברים.

ואף גם מי שנראה בו נגע מפני חיבתו של רגל נותנין לו שבעת ימי הרגל כמו שאמרו בפ''ק דמועד קטן, ²³ וביום הראות בו יש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנים לו שבעת ימי הרגל.

להעלות זכרון ירושלים על לבנו בערבי הרגלים

יד. ואשר להיות החיוב אצלנו להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו יאותה לכל בעל נפש יקרה משקידש עליו היום להתבודד במחשבתו ולהעלות זכרון ירושלים ושמחת עולי רגלים על לבו, ולעתור ולרצות לפני אלהינו מרחם ישוב ירחמנו להחזיר העטרה ליושנה וארמון על משפטו ישב כבראשונה ונשמחה ונראה תהלות ישראל.

טו. ואשר הוא ממשכילי החכמה ישכיל דבר לאשורו בדרוש את שלום ירושלים עתה מעין דוגמא של מעלה והוא מה שאמרו בזוהר פרשת אמור דף צ''ג ע''ב, תא חזי מועדי ה' לאזדווגא כלא לאתר חד ולאשתכחא כולא חד בשלימו ולמיהוי ישראל לתתא בזווגא חדא גוי אחד בארץ, תינח קודשא בריך הוא בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגוונא דלעילא במה יקרון אחד אלא בירושלים דלתתא יקרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ וכו', ועל כן עתה בהיותנו בארץ שביינו בבואינו להתקדש יחד עם מועדי ה' נאה ויאה להעלות את זכרון ארץ הקדושה ולדרוש את שלומה מאת אבינו שבשמים בראש שמחתנו לאזדווגא בה כחדא גוי אחד בארץ דוגמא עליונה.

טז. והוא הטעם שנתקן בתפלת מוספי הרגלים נוסח מפני חטאינו גלינו מארצינו לומר כי אין בידינו עתה להיות גוי אחד בארץ מעין דוגמא של מעלה ונבקשה מאלהינו על זאת ישוב עטרה ליושנה, והן עתה בגלות נתייחד איתה בדרוש את שלומה כי לא נתפרדה החבילה רק במואסם בה כמו שנאמר, אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים כמו שנתבאר אצלנו במשמרת החדש ע''ש, ואולם מפני הטעם הנזכר הנכון לערוך שיחנו על זאת בכניסת הרגל מיד בבואנו אל בית הכנסת אשר הוא למקדש מעט.

מנהג קדמונים להגות בעיו''ט בסוד החגים שבספר הזוהר

יז. וכך היה מנהג הרב כמהר''א הלוי ז''ל לאסוף אליו כל חרד מבעוד יום אל בית הכנסת והוגים בספר הזוהר בסוד מועדי ה' לעורר מדות העליונות למעלה כל אחד על פי מדותיו כאשר הודענו בחיבורינו זה בכמה מקומות שבכל מועד ממועדי ה' ואפילו מימים טובים דרבנן אשר בהם הושפע שפע ממרומים להעשות נסים ונפלאות הוקבע כח ועוז באותם הזמנים להיותם מזומנים, ומידי הגיעם כפעם בפעם בהזכר זכרון תעלומותם למטה חוזר ונא''ור אותו האור ומזהיר בכל העולמות.

אשר על זה ירמוז אומרו והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, שבהזכר זכרם למטה נעשים בפועל למעלה וזה בכל דור ודור כי כן קיימו למעלה מה שקבלו למטה, וכל שכן חגי התורה שהוקבע חוקם במקורם העליון מוכנים ומזומנים המה להוריד שפעת רביבם בבא עתם בהזכר עוז הדרתם פה עמנו היום בסוד תעלומתם, ועל כן היה מנהג כל החסידים הראשונים להגות בזוהר סוד הרגל רגל ברגל בכניסתה.

תפלה לקבלת פני הרגל וזכרון עולי רגלים לר' אברהם הלוי ע''ה

יח. וכך היה מנהג הרב הנזכר בקדושים אשר בארץ המה האיתנים, ושוב היה עומד לפני היכל ה' ואמר.

דברי זכירה לעורר היראה בימי הרגל

יט. ויאחז צדיק דרכם לעשות כסדר הזה משקידש עליו היום וישכיל עשו ויהי מושך לו מזיו שפעת קדושת הרגל נפש רוח נשמה ועל יובל ישלח שרשיו, וגם תהיה לו מעיר לעזור לבלתי יקל ראשו ותהיה יראת ה' על פניו בשמחת הרגל כי יעלה על זכרונו ענין עליית הרגל ששם עלו שבטים כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים באימה וביראה לקוד ולהשתחוות לאל המלך הגדול הגבור והנורא קדוש הוא כולם קדושים ובתוכם ה', אשר הזכירה זאת תועיל לעורר היראה הפנימית בלב אישי ישראל לבלתי תצא תקלה מתחת ידיהם כאשר היתה אז לישראל בעלותם אל ה'.

טעם מצות ראיה בג' רגלים

כ. אשר זאת היתה כוונת הבורא יתברך במצוות הראייה בשלש רגלים הללו שאף כי מלא כל הארץ כבודו חייבים לבא ולהראות אל פניו, יען כי ראה חכמתו יתברך שלשה זמנים הללו עלולים להיות אישי ישראל משוללי היראה, בפסח בני חורין, שבועות בכורי קציר חיטים, סוכות בתים מלאים כל טוב דגן תירוש ויצהר, ולפיכך גזר אומר לבני ישראל עם קרובו לעלות ולראות את פניו בעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו ויקלו ראש חס ושלום, והן עתה שנוטל כבוד מבית חיינו ואין אנו יכולין להראות את פני ה', האיש הנלבב לא ימיש מנגד עיניו כל עניינה כאילו היה שם את פני האדון ה' אלהי ישראל וילבש חרדה כמדו ובמקום גילה שם תהא רעדה כמשפט לאוהבי שמו.

בקדושת המועדים וטעם שנקראו רגלים ע''ד הסוד

טעם שנקראו המועדים רגלים

כב. ואולם לפי פשוטן של דברים יתכן טעם היות נקראים רגלים על פי מה שאמרו באגדות שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אתה אמרת ועד שרוך נע''ל חייך שאני נותן לבניך מצות פעמי רגלים כמה דאמר מה יפו פעמיך בנעלים וכו' ועל כן בשם רגלים יכנו, וזהו שדרש רבא ²⁴ מה יפו פעמיך כמה יפים פעמותיו של ישראל בנעלים בשעה שעולים לרגל בת נדיב בתו של אברהם שנקרא נדיב שנאמר נדיבי עמים וכו' כי מידו היתה הטובה הזאת לישראל.

כג. וגם יתכן לפי מה שנתבאר למעלה בפ''א שמלאכי השרת נלוו אליהם בעליית הרגל, נמצאו שני רגלי אדם ורגל שלישי של מלאכי השרת שהם נקראים רגל אחד הרי שלש רגלים וכלפי זה בא הרמז בתורה במאמר שלש רגלים תחוג.

ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך יאותה להם לכוין בהתקדש עליהם היום סוד הרגל על פי מדותיו כמו שיתבאר כל אחד על מקומו בסוד ייחוד וזווג שפר מדות העליונות ועשה את עולת''ו ויהי לו מושך מרום מעלתם ושפעם.

מקראי קדש לומר קודם תפלות הרגלים

כד. ונכון להיות כל איש רגיל לפני כל תפלות הרגלים לומר אלה מקראי קד''ש ויכוין בר''ת אהי''ה אלהי''ם כסדר זה.

סדר קבלת שבת ביו''ט שחל בשבת

כה. ושוב יצלח דברו במזמור הרגל ההוא, ובשבת ויום טוב יקדים סדר קבלת שבת עולת תמיד לקבלת הרגל שאינה תמיד, וכאשר יושר השיר של לכה דודי כו' יאמר גם בשמחה במקום רנה כי יום טוב בסוד אם הבנים שמחה אתאחד כמו שאמרו בזוהר.

סדר ערבית בלילי יום טוב

כו. ונכון לומר כל תפלת ערבית בעריכת שפתים ובשכלות הלב באימה וביראה בגילה וברעדה ובנעימה קדושה לעורר נועם העליון, וסדר ופרוש עלינו סוכת רחמים מהולל בתושבחות וצריך לאומרו בניגון ובנעימה קדושה ובשפה ברורה.

כז. ונוהגים לומר אחריו בלילי יום טוב פסוק אלה מועדי ה' וכו', ובלילי ראש השנה וביום שמחתכם וכו' ובליל יום הכפורים כי ביום הזה יכפר וכו', ואף לדעת רוב הפוסקים שסבירא להו דצריך לסמוך גאולה לתפלה ואף בתפלת ערבית, הני קראי הוו מעין גאולה וכגאולה אריכתא דמיא וכמו שכתב הטור בסימן רס''ז על פסוק ושמרו בני ישראל דלא הוי הפסק לפי שאם ישמרו שבת אין צריכין שמירה והוא גם כן מעין גאולה, והכי נמי אם ישמרו ויקיימו את המועדות וכן אם יעשו תשובה ויתכפרו להם העונות הרי נגאלין מיד כמו שאמרו גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה. ²⁵

כוונת השמות בברכות שבתפלת יו''ט עד''ה

מי שטעה ביו''ט בתפלת חול סימן רע לו

כט. ואיש התמים מורא לו יעלה על ראשו בצופו את כל הכבוד הזה לומר כל דברי התפלה בשכלות הלב לבל ישגה בין תפלה של יום טוב לתפלה של חול, שאף כי לפי הדין אם טעה והתחיל תפלת החול גומר אותה הברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל של יום טוב מכל מקום סימן רע לו שנהג חול בקדש כדרך שאמרו בשבת.

כוונת אתה בחרתנו ונוסח ותודיענו עד''ה

ביאור חתימת ברכת הזמנים ואופן תקנתה

לא. ואומר יעלה ויבא וכו' והשיאנו וכו' וחותם מקדש ישראל והזמנים, וטעם הקדים ישראל לזמנים לפי שקידוש הזמנים תלוי בישראל כמו שנאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם כלומר שבית דין של ישראל קובעים אותם לפי דעתם ועל ידי קידושם שמקדשין אותם המה מקודשין, אמנם בשבת ויום טוב חותם מקדש השבת וישראל והזמנים - מקדים השבת לישראל לפי שהשבת מקודש מעצמו כשקידש היום ואין צריך קידוש בית דין ועל ידי קידוש השבת מקודשים ישראל כמו שנאמר אות היא וכו' לדעת כי אני ה' מקדשכם.

כמה פרטי דינים בטעה בחתימת הברכה

לב. ודעת כמה מהפוסקים שאם אמר ביום טוב מקדש השבת וחזר בו תוך כדי דבור ואמר מקדש ישראל והזמנים שיצא מאחר שהוא יודע שהוא יום טוב, ומשמע ודאי שאם היה סבור שהוא שבת אף אם חזר בו בתוך כדי דבור לא יצא וצריך לחזור לראש התפלה, והדבר קשה לשמוע שבכל דוכתא משמע דבכל גוונא בתוך כדי דבור מצי למהדר ביה ולא איכפת לן אם יודע שהוא יום טוב או לא, וכן הוא הדין בהמלך הקדוש שאם אמר האל הקדוש ותוך כדי דבור נזכר ואמר המלך אין צריך לחזור.

לג. וכן בדין ברכת העומר אם פתח ואמר בא''י אמ''ה אדעתא דלימא היום ד' שהוא סבור שהם ד' ונזכר וסיים בה' והם ה' או איפכא יצא, וכן בדין ברכת בורא פרי הגפן אם לקח כוס של שכר או מים ובירך בורא פרי הגפן ותוך כדי דבור נזכר שטעה ואמר שהכל נהיה בדברו יצא, ונכון לחוש לסברא זו וכל שחזר בו תוך כדי דבור יצא ולא איכפת לן אם יודע שהוא יום טוב או לא וכן הסכימו עמי חברי הישיבה ה''י.

לד. ובשבת ויום טוב שצריך לומר מקדש השבת וישראל והזמנים אם שכח ולא הזכיר של שבת נסתפקו חכמים בדבר, יש אומרים שכל שכבר הזכירו באמצע הברכה יצא כדין תפלה של שבת שאם הזכיר של שבת בתוך שמונה עשרה אף על פי שלא קבע ברכה לשבת יצא, ולא נראו דבריו דשאני התם דבדין הוא דאבעי לצלויי שמונה עשרה ומפני כבוד השבת לא אטרחוהו רבנן ולפיכך בהזכרת שבת בלא חתימה סגי, ומסתברא דכל ששינה ממטבע שטבעו חכמים שצריך לחזור ואפילו אם חתם שלא כסדר ואמר מקדש ישראל והשבת והזמנים הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים וצריך לחזור.

בדין הזכרת שבת ביעלה ויבא לענין תפלה וברכת המזון

לה. וביעלה ויבא נפל מחלוקת בין הפוסקים אם צריך להזכיר של שבת ביעלה ויבא או לא, והנכון להזכירו דכי היכי דמזכיר מועדים באתה בחרתנו וביעלה ויבא הכי נמי מזכיר שבת בשתיהם, ולא דמי לברכת המזון דהתם כי היכי דבברכת רצה והחליצנו אין מזכירין יום טוב הכי נמי בברכת אלהינו אין מזכירין ונמצא דהתם והכא אנו משוים המדות, ולזה הסכימו רבים מגדולי האחרונים ולא איפליגו אלא לכתחלה אבל בדיעבד פשיטא דיצא לכולי עלמא הואיל והזכירו באתה בחרתנו.

אמירת מעין שבע אף ביו''ט של פסח שחל בשבת

לו. ואחר התפלה אומר שליח ציבור ברכת מעין שבע כשחל להיות בשבת ואין מזכיר בה של יום טוב כי אין עיקרה רק על השבת, ולפי מה שכתבנו פ''ו דשבת אף ביום טוב של פסח שחל להיות בשבת יש טעם לאומרה, ודעת הפוסק שכתב לאומרה לא דעת חצוני הוא, ושוב אחר ערבית יפטירו לביתם לשלום.

כמה אזהרות בענין נטילת נרות ביום טוב

לז. ונהגו בקצת מקומות רבים מבני ישראל להוליך נרות מבית הכנסת לביתם, ולא אריך למעבד הכי דהוה ליה מכבה בידים ברוח מצויה והיה כנוח עליהן הרוח נשבה בם וידעכו.

לח. וכן כתב מהריב''ל דהא דמותר להעמיד הנרות ביום טוב במקום שהרוח שולט ונושב היינו כשאותה שעה אינו מנשב אבל אם הרוח כבר מנשב אסור להעמידן שם ביום טוב דהוה ליה מכבה בידים ממש שלכן אסור לפתוח החלון שהרוח מנשב כנגדה, וירא שמים לא יעשה כמעשיהם כי בר מן דין אתי לידי תקלה דממרח כמ''ש בפרקי שבת דאסור אפילו ליגע בשעוה בשבת ויום טוב משום דממרח בנוגעו בה ע''ש, אבל לומר לגוי להוליכן לביתם שפיר דמי אבל לומר לכבותם כל שאסור בשבת אסור ביום טוב.

יזהר שלא יסיח דעתו מקדושת היום ומעלתו

לט. ואחרי צאתו מבית הכנסת יהא זהיר לבל יסיח דעתו מקדושת היום אפילו רגע קטון, והחכם עיניו בראשו לדעת במעמד הקדוש אשר הוא עומד בעת ההיא מלאכי צבאות ידודון ידודון ואושפיזא עילאה למעלה מהם, וכשם שאמרו בשבת ²⁶ ששני מלאכים מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע ולפי מעשיו ותקון מושב ביתו לפיהן יתברך מפיהם לשבתות אחרים, כן הוא בכל מועדי רגל כי לפי מעשיו ותקוניו לפיהן יתברך מפיהם למועדים ולרגלים אחרים.

וירחיק מאיתו כל מין דאגה צרה יגון ואנחה כי נותן מקום לשפחה במקום גבירתה וכמו שאמרו בתקונין דף נ''ט, וצריך למחדי בה הדא הוא דכתיב ושמחת בחגך דאיהי חדוה דקודשא בריך הוא אתקריאת ומאן דאזיל למחמי לה צריך לנטרה גרמיה מעציבו דאיהי לילית חשוכא עצבון טחול דאיהו מום ועליה אתמר כל איש אשר בו מום לא יקרב ע''כ.

בכניסתו לביתו יאמר מועדים לשמחה בקול רם

מ. ובבואו הביתה ילבש רוב ששונים ויצלח דברו בקולו קול עוז לאמר מועדים לשמחה לקבל אושפיזא עילאה בסבר פנים יפות ובששון ובשמחה רבה.

סדר הלימוד בזוהר קודם הסעודה

מא. ועודינו הדור בלבושו יעמוד על השולחן אשר לפני ה' ויהגה בזוהר פרשת אמור דף צ''ג ע''ב אלה מועדי ה' וכו' עד דף צ''ד ע''א פתחו כולהו ואמרו אשרי העם שככה לו לפני הקידוש, ושוב יאמר.

נוסח אתקינו סעודתא וסדר הפיוטים שקודם קידוש

ושוב יאמר השיר המיוחד לכל רגל ורגל על פי מדותיו אשר יסדנו כיד ה' הטובה עלינו והובאו איש על מקומו בחלק השני חלק המועדים.

אמירת קידוש שבת ויו''ט מעומד ולסמוך הקידוש לסעודה

מג. ואחריו לו יהיה חן לקדש קידוש היום בנועם קול ובשפה ברורה, ומנהג הרב זלה''ה כדעת הרמב''ם לומר כל הקדושין מעומד, וכבר נתבאר כל זה אצלנו בארוכה דאין חילוק בין שבת דאיכא עדות ליום טוב דליכא עדות עיין שם באורך.

מד. ואחר הקידוש מיד לא יתן ריוח בין הדבקים ויטול ידיו לסעודה כי חוט האורה המאירה בעת הקידוש נקנית במשיכה להאיר אל עבר פנינו בסעודה ומהאי טעמא נאה ויאה להיות הסעודה במקום קידוש לאלתר, ואף אם חל יום טוב לאחר השבת שהם שבעים מסעודת היום ראוי לכל איש הירא לבצוע מיד על הפת אחר הקידוש וישהה סעודתו אחר כך או לא יקדש עד שיהא תאב לאכול וכן כתב מהרי''ל, ושוב יסב על שולחנו הדור בלבושו וירבה בעדונים כיד ה' הטובה עליו.

דברי הרמב''ם שכבוד יו''ט שוה לכבוד שבת וכן משמעות הזוהר

מה. וכתב הרמב''ם פ''ו משביתת יום טוב ז''ל, כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך מצוה לכבד יום טוב שנאמר לקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קדש וכו' וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לע''ז, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו' אף על גב שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים יש בכללה אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד בראוי לו כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות וכו' ואנשים אוכלין בשר ושותים יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין ע''כ.

וכן משמעות דברי הזוהר ששוה כבוד יום טוב ככבוד שבת שאמר בפרשת אמור, ²⁷ אמר קודשא בריך הוא לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלין בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי השתא אושפיזא עילאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי עכ''ל, הרי בפירוש אתמר כגוונא דההוא יומא דילי דהיינו יום השבת, ושם מתבאר נמי טעם השמחה ביין יען דכיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא כמה דאת אמר כי טובים דודיך מיין.

מעלת הסעודה ביום טוב

מו. וכבר נתבאר בפרק א' שיש בסגולת סעודת יום טוב להיות נחשב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן כמו שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח, וכמה וכמה יתלהב הבעל נפש יקרה בצופו גודל תועלת הלז הנמצא בסעודתו כי יאכל וישבע ונפשו לו תשבע מן הטובה ומתן שכרה בצדה לכפר עליו כמעשה הקרבנות, היש חיך מתוק מזה.

ובכן יתקדש באכילתו כאוכל לפני האלהים ויתנהג באימה וביראה בקרב המזבח דהואיל והאכילה עליה חשבה אלהים לקרבן אין ספק שתשרה כבוד השכינה בה כמו שהיה במזבח שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, ובכן מורא לו יעלה על ראשו לבל ימשוך ביין ובשחוק וקלות ראש לפני האלהים חס ושלום.

אזהרה למקילין ראשם בסעודות יום טוב

מז. וכן כתב הרמב''ם ז''ל בפרק הנזכר וז''ל, וכשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשוך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה שהשכרות והשחוק הרבה וקלות ראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת היוצר שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הא למדת שהעבודה בשמחה ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות ע''כ.

להתנהג בעת השמחה על דרך המיצוע

מח. ואמרו כת הקודמין כי לזה היתה כוונת הבורא יתברך במאמר ציוויו בחג הסוכות והיית אך שמח בלשון מיעוט, כי מפני ששמח כבר בחג השבועות שהוא זמן הקציר ובחג הסוכות תגדל שמחתו יותר ויותר שהוא זמן האסיף תבואתו ושמנו ויינו ושאר פירותיו על כן בא ציוויו יתברך לאמר כי בזמן ששמחתו יותר גדולה שימעט אותה ויחזירנה למכתשת המיצוע והיית אך שמח.

ואולם השמחה על מעשה המיצוע בדרך הבינוני הוא שנצטוה עליה כל איש ישראל כי השמחה שלימות העבודה ועל כן היה ענין השיר במשכן ובמקדש בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך המצוה, והוא הנאמר בלויים לעבוד עבודת עבודה ואמרו חכמים ²⁸ איזו היא עבודה לעבודה הוי אומר זה השיר כי היו הלויים מוזהרין ומצווים לשורר ולעורר השמחה על מצות הקרבן כדי להיות מעשה המצוה בששון ובשמחה.

יתנהג במורא בשולחנו לכבוד אושפיזא עילאה

מט. וכה יעשה האיש הנלבב בסעודתו בימי השמחה להיות עיניו בראשו ותהי שמחתו עשויה על קו המיצוע לבלתי צאת חוץ מן השורה אפילו כמלא נימא, ומה גם כי יתן אל לבו מי המזומן אצלו בסעודתו אושפיזא עילאה ויקירא, ואם בעל נפש הוא ילבש חרדה כמדו לקבלא ליה באנפין נהירין ובמעשים רצויים שלא תגעל נפשו מהיות שוכן איתם בתוך טומאתם, כי אין זה מדת דרך ארץ להזמין אורח חשוב להתארח אצלו בביתו והאורח ההוא מצד ענותנותו הגדולה נתרצה לבא אצלו להתארח והוא יעשה מעשים מגונים לפניו עד שהאורח החשוב יברח ממנו, כי הלא ודאי נגנה לאיש כזה ונאמר לו שהוא רחוק ממוסרי בני אדם כי בעשותו הדברים ההם לפני אוהב שר וחשוב נמצא מגרש אותו מביתו ביד חזקה כי מי יסבול שישליכו לפניו גרף של רעי.

וכן הדבר הזה בחגים ובמועדים כי עובר עלינו לשכון איתנו האושפיזא עילאה כמו שאמרו בזוהר ואין ספק כי לא ישכון עם אדם שישליך אותו מביתו במעשים אשר לא יעשו, ובתתו על לבו כל אלה במקום גילה שם תהא רעדה ותהא שולחנו מלא דשן חכמה ודעת ויראת ה' עם אשתו ובניו מספרים תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה בכל אחד מן מועדי רגל אלה איש לפי מהללו.

להתקדש ביו''ט בקדושת הדיבור כשבת

נ. וכשתדקדק במה שאמרו בזוהר כגוונא דההוא יומא דילי תשכיל שמהחיוב לכל איש ישראל להתקדש במועדי ה' ככל חוקות קדושת שבת במחשבה ודבור ומעשה, וכן בדין שכשם ששוה כבודו לשבת בענין הכיבוד והעונג מפני שנאמר בשבת לקדוש ה' מכובד ונאמר ביום טוב מקראי קדש כמו שכתב הרמב''ם ²⁹ ז''ל, כן יהיה שוה כבודו לענין הדבור שהוזהרנו בו שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול דכד אתער מלה דחול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא כמו שבא בארוכה בפ''ח דשבת, והפגם ההוא ישנו גם כן בימים טובים כמו בשבת כי כולם קדושים ובתוכם ה'.

מכתב מהרח''ו על מנהג האר''י בדבורו ביו''ט בלשון הקדש

נא. וכן ראיתי במכתב יד ההקדש מהרח''ו זלה''ה שלוחה לאחד מן החברים, נדרש לאשר שאלו מנהג הרב בענין הדבור ביום טוב והשיב זה לשונו, ועל ענין הדבור ביום טוב מורי זלה''ה היה נוהג לדבר בלשון הקדש ביום טוב כשבת, ותחלת שמושי לפניו לא הייתי נזהר בדבר ויאמר לי דבר שפתים אך למחסור כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא עכ''ל.

ואיש התמים ארחות צדיקים ישמור לקדש דבורו וישמור לפיו מחסום לבל יוציא דבר של חול לפני האלהים, וביותר בעומדו על השלחן אשר לפני ה' מן הטעמים שנתבארו הן מפני היות שוכן איתנו אושפיזא עלאה והן מפני היות לה כדת המזבח כמו שנתבאר.

תוכחה למעשנים ביו''ט בפרט בעת הסעודה

נב. ורע עלי המעשה הנבלה אשר נעשתה בישראל ביתר הימים וביותר בחגים ובמועדים אשר הקלו בתקף כבוד הדרו של שולחן לשבת שמה איש מקטרתו בידו להעלות עשן לפני השולחן אשר לפני ה', וכבר הארכתי בתוכחת מגולה על זלזול הזה בכמה מקומות, ומידי דברי בו זכור אזכרנו באשר הדבר הזה פגמו רב חבור עצבים על מזבח ה'.

וכל האיש הירא שומר נפשו ירחק ממנו בל יראה ובל ימצא על שולחן ה' מעלה עשן כל שהוא ביתר הימים וכל שכן ביום טוב לפני אושפיזא עילאה, ורבים מהקדושים אשר בארץ המה האיתנים נוהגים לאוסרו ביום טוב משום מכבה או לפחות גרם כבוי הנאסר אפילו לצורך אוכל נפש, וכבר הראוני פסק ארוך על זה להרי''ט בהיותי בעיר קושטא, ומושל ברוחו יבדל ממנו לפחות ביום ראשון לשמוע דברי חכמים.

מעלת השיר בסעודת יו''ט

נג. ונכון להיות כל איש שורר בביתו בכל סעודות יום טוב לאתערא חדוה לעילא, ומה גם לפי מה שנתבאר כי האכילה והעונג בחג אלהים חשבה עד קרנות המזבח דודאי נאה ויאה להיות אישי ישראל יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ושבחה הלל וזמרה עליה מעין דוגמא של קרבן שהיו הלויים מדברים בשיר, וכבר נתבאר בפ''ז דשבת מעלת השיר מה הוא ומה נעשה בו כשהוא נאמר בדרך ישרה ובאימה וביראה.

לקט לימודי הזוהר לסעודות הלילה לכל מועדי השנה

נד. ואחר אשר יושר השיר נפשו לו תשבע להתעלס באחת האהובה במאמרי הזוהר המתייחסים לרגל ההוא רגל ברגל כסדר הזה.

דיני הזכרת היום בברכת המזון

ס. ואחר כך יכון עצמו לקראת אלהיו לברך ברכת המזון בשפה ברורה ובנעימה קדושה.

ויהא זריז ונזהר להזכיר בה קדושת היום שאם לא הזכירו צריך לחזור ביום טוב כמו שבת, ואמנם אם נזכר קודם הטוב והמטיב אומר בא''י אמ''ה אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים, ואם חל יום טוב בשבת אינו מזכיר של יום טוב ברצה והחליצנו ולא של שבת באלהינו כמו שנתבאר למעלה.

דיני הדחת כלים וכיסוי האש ביום טוב

סא. ולענין הדחת כלים אחר האכילה שרי להדיח כל הכלים הצריכים אליו, ודווקא לצורך יום טוב ראשון אבל לצורך יום טוב שני אסור, וכן מותר לכסות האש באפר כדי שישתמר האש לצורך מחר שהרי אינו יכול להוציא אש מן האבנים ביום טוב.

סב. ומה שרבותינו בעלי התוס' ז''ל כתבו בפ''ב דביצה גבי ההיא דאין מכבין את הבקעת שיש למחות בנשים שלא לכסות את האור באפר ביום טוב דהוי מכבה, היינו דוקא כשכוונתם של נשים לכבותה דומיא דאין מכבין את הבקעת אבל כל שמכוונות שישתמר האש לצורך יום טוב כולי עלמא מודו דשרי, ודוקא לצורך יום טוב ראשון אבל לצורך יום טוב שני אסור.

דיני תקון הפתילה ביום טוב

סג. ולהסיר הפחם שבראש הנר ביום טוב משמע מדברי הרמב''ם דאפילו אותו הפחם שבראשה אסור לחותכה בכלי אלא ביד אבל גוף הפתילה אסור לחותכו אפילו ביד, ורבים שגו בזה להסיר גוף הפתילה ביד שלא ברצון חכמים.

(א''ה, עיין בשיירי כנה''ג סי' תקי''ד בהגהת הב''י סי' י''ד הסכים דברי ספר הקצר סוף סי' תקי''ד לדברי הרמב''ם כמו שכתב כאן הרב המחבר).

ומיהו מותר להטות באצבע הפתילה כדי שתבער יפה, ונר שכבה ורוצה להדליקו מותר לחתוך ראש הפתילה עד שיהא נוח לידלק ליום טוב עצמו ואינו חושש.

וענין הזווג כבר נתבאר בפרק ט' של שבת כל הימים המותרים והאסורים ליראי ה' וחושבי שמו.

ציונים והערות לפרק ב

17) פסחים דף ק''ט ע''א. 18) ילקו''ש שמות פרק ל''ד רמז ת''ג. 19) ילקו''ש שם. 20) יומא דף נ''ד ע''א. 21) חגיגה דף כ''ו ע''ב. 22) חגיגה דף כ''ו ע''א. 23) מו''ק דף ז' ע''ב. 24) סוכה דף מ''ט ע''ב. 25) יומא דף פ''ו ע''ב. 26) שבת דף קי''ט ע''ב. 27) זוהר אמור דף צ''ד ע''א. 28) ערכין דף י''א ע''א. 29) רמב''ם הל' קידוש החדש פ''א ה''ז.

---

פרק ג - תפלות היום - סדרי עבודה - אזהרות הרגל ודיניו

מעלת הלימוד באשמורת ימים טובים

א. שלמים וכן רבים נהגו לעמוד לראש אשמורות בחגים ובמועדים כמו ביתר הימים ולא יעברו דבר, וכן בדין כי לפי יתרון העילוי למעלה ככה תתמר שפע הרצון וחוט האורה של מעלה בנשמתו כמו שנתבאר אימות ענין הזה בכמה מקומות, וכל איש הירא לא יטוש ולא יעזוב מנהגו הטוב ומידי יום טוב ביום טוב לפיהן יהיה עסקו בראש האשמורת במאמרים דשייכי למצות המועד ההוא ויסודרו בס''ד כל אחד במקומו.

לעמוד בבית הכנסת בהשכמה ולטבול שוב לכבוד היום

ב. ושוב יטבול לכבוד קדושת היום וישכים לבית הכנסת בשירות ותשבחות לכבוד הדוד נעים העומד אחר כתלינו כמו שאמרו בזוהר פרשת בחקתי ז''ל, פתח ר' יצחק ואמר דומה דודי לצבי וכו' הנה זה עומד אחר כתלינו דאף על גב דאינון בגלותא קודשא בריך הוא אתי בכל ריש ירחי ושבתי וזמני לאשגחא עלייהו ולאסתכלא בההוא משכנא הנה זה עומד אחר כתלינו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובגין דא בעי חדוה ולמחדי בההוא יומא דאנן ידעין דא וישראל אמרי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו ע''כ.

ג. ולפיכך יאותה לכל מי שקולו ערב וניב יפה לאתערא חדוה סגיא בחגים ובמועדים בנועם קולות יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, ועושה אלה מה טוב חלקם ומה נעים גורלם וכבר הארכנו בחלקי סגולת השיר והדרו בפ''י של שבת.

תוכחה למאחרין תפלתם ביום טוב

ד. והן רבים עתה עם הארץ שוהים ביום טוב מלבוא אל בית הכנסת, ורבים מהמה בעתות ההם מחללין הדר כבוד קדושת היום ברוב דברים ומעשים אשר לא יעשו ואחר שעה או שתים ביום הן עומדים להתפלל מתוך שיחה בטילה וזה אשר לא כדת, ואם אמרו בפרק הקורא עומד, ³⁰ ביום טוב מאחרין לבא וממהרין לצאת היינו בזמנם שהיו צריכין לטרוח בסעודת יום טוב כמו שפירש רש''י בשם מסכת סופרים, אכן בזמנינו שאין גם אחד טורח בסעודת יום טוב והכל נעשה על ידי נשותיהם, האיחור שלא כדת הוא והדוד הנעים העומד אחר כתלינו במבחר הימים האלה שאוג ישאג על נוה הדרו לאמר מדוע באתי ואין איש וכו', ישתקע הדבר ואם איישר חילי אבטליניה.

מצוה להרבות נרות בבית הכנסת

ה. ומצוה להדליק המאורות ולהרבות נרות בבית הכנסת בתפלת שחרית והוא מה שנאמר על כן באורים כבדו ה', והאבלים לא ישנו מקומן ביום טוב כי הוא דבר של פרהסיא כמו שנתבאר פי''א דשבת סוד הדבר ע''ש.

השראת השכינה בבתי כנסיות בחגים גדולה משל חול

ו. ושם נתבאר שצריך להזהר בקדושת בית הכנסת ביום טוב יתר גדול מאד על כל הימים מפני שהשראת שכינה בתגבורת במועדי ה' כמו שנתבאר למעלה במאמר הנה זה עומד אחר כתלינו, ואפילו בצורך בית כנישתא אסר בזוהר פרשת ויקהל ³¹ כמו שנתבאר.

להזהיר בניו לעמוד באימה בביהכנ''ס ומעשה המובא במדרש

ז. וביותר יהא זהיר לזרז את בניו לעמוד בבית הכנסת באימה וביראה גדולה ויתירה, וכבר סיפרו ³² שהיה מעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת בחג הסוכות ובנו עומד לנגדו והציבור היו קורין את ההלל ועונים הללויה ובנו עומד ועונה דברי תיפלות, אמרו לו ראה בנך שהוא עונה דברי תיפלות, אמר להם ומה אעשה לו תינוק הוא הניחו לו וישחק, שוב למחר עשה כך וכל אותם שמונה ימים של חג ולא אמר לו אביו דבר, ולא יצאת אותה שנה עד שמת אותו האיש ומתה אשתו ומת בנו ובן בנו ויצאו לו ט''ו נפשות מתוך ביתו ולא נשתייר אלא זוג אחד חיגר וסומא ואחד שוטה ורשע.

ועל זאת יחרד לב כל אישי ישראל לנהל את בניו במוסר ודרך ארץ בכל מקום וביותר כשהם תוך מקדש המעוז בכל הימים, ויותר ויותר בחגים ובמועדים מפני האדון ה' אלהי ישראל העומד אחר כתלינו, והאבות המה יסעו בראשונה באזהרה זאת להיות עומדים בבית הכנסת במורא כמוראת מקדש וגם הבנים יסעו לאחרונה אחריהם וכן יעשו, ואם האבות יקלו את ראשם בבית הכנסת לערוך שם שיחתם כברחובות קריה, מהם יצאו אבות ומאבות תולדות ומה יעשה אותו הבן ולא יחטא.

ח. ואחר תפלת אליהו יסדר מקראי קדש הנ''ל בלילה ושוב יחל לשרת בקדש בסדר התפלה בעריכת שפתים ובשכלות הלב ויאמר סדר העבודה המסודר בפרק י''א של שבת ע''ש.

לומר ביו''ט הפסוקי דזמרה עם הציבור בקול ערב

ט. ואף כי בחול דרכם להיות אצים בסדר הזמירות משום ביטול מלאכה, הנה ביום טוב נמשכין בשיר לאומרם בנעימה קדושה ואין למחות במאריך בהן אף שהמוחה מכוין משום ביטול תורה, והשיר הנחמד ונעים דהודו יש לאומרו בניגון ערב וניב יפה ביום טוב יותר משבת, ובמקומות רבים ראיתי מקילין בענין זה וכמעשם בחול כך מעשיהם בשבת ויום טוב ולא אריך למיעבד הכי.

סדר המזמורים ליום טוב

י. ומצוה ליחיד שלא לפרוש מן הצבור גם בזמירות כמו בשאר התפלה וילוה אל הצבור לאומרן בהלל ובזמרה יחד בנעימה קדושה כי התחברות עם הצבור בהן צורך גדול כמו שיתבאר במקומו, ואומר מזמור השמים מספרים כשבת, וביתר המזמורים של שבת שלמים וכן רבים אמרו שאין בהם צורך ולא תועלת נוסף לענין התפלה ואדרבה הם שלא כענין כי אין הסדר של המזמורים ההם לימים טובים רק בסדר של שבת, והטעם של אותם המזמורים בשבת מפורש בזוהר פרשת תרומה וכן כתב ה''ר חיים הכהן ז''ל, ומהרח''ו לא הזכיר מזה כלום ואתה תבחר ולא אני.

טעם שאומרין סדר נשמת אף ביום טוב

יא. ומכל מקום סדר נשמת כל חי אומרים אותו גם ביום טוב כי הוא יומא דמקורא דנשמתין אימא עילאה פתיח, ומה גם לסברת הרשב''י בתקונים ³³ דשבתות וימים טובים שוין בתוספת נשמות יתירות זה לשונו, ולא מצאה היונה מנוח אלא בשבתות וימים טובים בכמה נשמות יתירין דקא נחתין עמה לדיירא בישראל.

בהוצאת ס''ת ביו''ט יאמרו י''ג מדות בדרך של שבח עם תחינותיהן

יב. וכשמוציאים ספר תורה נכון לומר ביום טוב י''ג מדות כמו שכתב הרב זלה''ה ויעתר עתרתו לפני ה' מעניינו של יום, אכן צריך לומר הי''ג מדות כקורא בתורה ואין בנו כח אפילו ברבים לאומרן דרך תחינה אלא כדרך שבח על דרך י''ג של מי אל כמוך.

וסדר התפלות לכל רגל ורגל יסודרו בס''ד במקומן בחלק השני.

טעם שאין פוחתין ביו''ט מה' גברי, וחילוק המועדים זמ''ז

יג. וטעם השינוי הנמצא ביום טוב במנין העולין לפי פשוטן של דברים הוא ששבת החמורה שזדונו בסקילה מעלין בקדש שבעה, ויום הכפורים הקל ממנו שזדונו בכרת עולין ששה, ויום טוב הקל מהם שזדונו במלקות עולין חמשה, וחול המועד הקל מהם שזדונו במכת מרדות עולין ארבעה.

יד. ושוב אחר כך יקרא המפטיר בשני בפרשת פנחס מענין הקרבנות דיומא, ואמרו ז''ל ³⁴ אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם בזמן שאין בית המקדש קיים שיהיו ישראל קורין בסדר הקרבנות ומעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ומוחל אני להם על כל עונותיהם.

סדר עבודת המוספים לימי המועדים מהרמ''ע מפאנו ע''ה

סדר עבודת המוסף לחג הפסח

סדר עבודת המוסף לחג השבועות

סדר עבודת המוסף לראש השנה

סדר עבודת המוסף ליום ראשון מסוכות

סדר עבודת המוסף ליום שני מסוכות

סדר עבודת המוסף ליום שלישי מסוכות

סדר עבודת המוסף ליום רביעי מסוכות

סדר עבודת המוסף ליום חמישי מסוכות

סדר עבודת המוסף ליום שישי מסוכות

סדר עבודת המוסף ליום שביעי מסוכות

סדר עבודת המוסף ליום שמיני עצרת

תחינה לומר אחר סדר העבודה לימי המועדים

מעלת אמירת קרבנות בזמן הזה

כז. ואשרי אנוש ישר מעגל צדיק יתאזר בקריאה נאמנה זו לעולה למנחה וכו' והעם לא נסע עד האסף מרי''ם בכח סגולת מעשה הקרבנות בפה צח שפתים.

ונוסף גם הוא אשר כמה מהצער יגיע לפני אבינו שבשמים בחגים ובמועדים מימים ימימה בצופו זבול מקדשו שמם וחרב ושובע שמחות בהקרבת הקרבנות כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם מוטב תלתא כחדא בוטלו, ומציון קול ברמ''ה נשמע לאמר ציון היא דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה, ותהי זאת נחמתו כנפש האב וכנפש הבן נפש כי תשבע לבטא בשפתים סדר מעשה רב בעבודת מקדש המעוז אשר היא העולה לעולה למנחה וכו' וערבה לה' לריח ניחוח אישי ותיטב משור פר כל קבל די הוה צבי לכל האר''שות, ויסתכל האיש הנלבב בזה ושרת בשם ה' באמור סדר מעשה הקרבנות יום ליום לא יעדר דבר ומה טוב חלקו ומה נעים גורלו, חביב אדם שרוח המקום נוחה הימנו להשקיט לו מימי צער זבול מקדשו ואד יעלה מן האר''ש.

תוכחה למתפללים תפלה קצרה במוסף ומאריכין בשיר החזנים

כח. ותפלת המוספין אף ששנינו ³⁵ ביום טוב מאחרין לבא וממהרין לצאת לא יעברו מלאומרה כמשפטה בלחש ובחזרה, ומי פתי יאמין אשר חכמים יחללו עוז הדרה של תפלת יום טוב למהר לשלחם מעם פני ה' ולומר תפלת המוספים בחטיפה מוספין שלא כהלכתן.

כט. ואם יחושו לאשר דברי חכמים למהר לצאת למה ישלחו יד למעול מעל בהדרת קדש תפלת המוסף ולא ישליכו זעמם וקצפם על השרים שוררים יוצאים בשיר ונמשכין בשיר שעה או שתים לשורר בתוך התפלה אשר כל אלה לא יועילו ולא יצי''לו, ואפס בם תועלת אל הרנה ואל התפלה כי צלותא בעיא צילותא להאיר אל עבר פני שפר מעלות המדות עליונות בעוז הדר סדר הדר הדר לבדו לא זולת, ואם חיסר אחת מכל סמניה מגרעות נתן וחיבל כל מעשה עבודתו.

והנה כי כן איככה יכסלו בכסלותם לתת הצעירה לפני הבכירה, כי אף כי קול השירים רוח המקום נוחה הימנו כשיהיו בקו המישור ורוח שפתיו ברור מללו לבלתי היות שם ערוב פרשיות עליונים למטה ותחתונים למעלה מחצה שמורי''ם ומחצה בלע, אך מי בשחק יערוך לה' ידמה ניגון דברי התפלה בכל דקדוקי הניגון והלחנים אשר בם התפארו שוררי עמינו לאחת מדברי התפלה וסדר משפטה, עד שמפניהם נדחה קראו לה לכבוד ולתפארת עוז התפלה לשלוח יד בה גורעין ומוספין שלא כהלכתן, ישתקע הדבר יציבא בארעא.

ואיש על העדה על תיקון סדר התפלה יפקח עיניו כי אך הוא לבדו ולא מחסיריו ומוסיפיו בסדר שפר מעלות המדות, וימעט הבית מהיות משיר אפס אשר לא יגרעו מעבודתם דבר, ובפרט בתפלת המוספים עד שלהיותה באה באחרונה קצו בה רבים ויגידוה ויערכוה בקול רם בחפזון רב וכן לא יעשה.

להתעורר על חורבן המקדש באמירת ומפני חטאינו

ל. ויתעורר בכוונתו בנוסח מפני חטאינו גלינו מארצנו לאומרו בשכלות הלב בעריכת שפתים לעתור ולרצות לפני אלהינו מרחם על תפארת בנים שגלו מעל שולחן אביהם, ועל מקדש המעוז אשר חכמים הגידו כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו.

ומה יתאו''נן אדם חי להוציא דבריו לפני האלהים ברוב אונים ואמיץ כח הכוונה הישרה ובשפל קול התחינה, בן פניו למטה ולבו אל אל בשמים על דבר כבוד אחת אהובה אהובת נפש להכין אותה ולסעדה, תשוב כימי עדנה תוככי ירושלים ותפארת בנים סביב לה אם הבנים צהלה ושמחה כי זאת תהיה עיקר כוונתינו בצפייתנו צפינו ישועתה לה' בכל עתירותינו.

נוסח את מוספי אינו אלא ביו''ט שחל בשבת

לב. ואם חל בשבת אומרים את מוספי, והמתחכמים לומר כן בחג השבועות מפני שנתוספו בו כמה קרבנות יתר על מוסף היום מפני שתי הלחם שהובא בו וכן בשני של פסח מפני העומר אינן אלא טועים שלא אמרו אלא במוסף של עצומו של יום ולא על הבא לזולתו.

סדר אין כאלהינו והמזמורים שאחר התפלה

לג. וישלים השליח ציבור תפלתו ויאמר אין כאלהינו אשר הוא תועלת לתקון מאה ברכות כמו שנתבאר בשבת, וסדר פטום הקטורת ככל יום ויום להבריח החיצונים והקליפות שלא יתאחזו בתפלה כמו שנתבאר שם בשבת שילהי פרק י''ג.

לד. ואחר התפלה יאמר השני מזמורים ה' רועי ואלהים יחננו, ³⁶ ועתה ביום טוב יוסיף מזמור צ''ו שירו לה' שיר חדש וכו' השתחוו לה' בהדרת קד''ש וכו'.

חיוב קבלת פני רבו ברגל וגדר דין רבו

לה. ואחרי צאתו מן הקדש יהיו רגליו קלות כאילות לקבל פני רבו ברגל כדאמרינן בשני דסוכה, ³⁷ אמר ר' יצחק חייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דחדש ושבת בעי למיזל.

לו. ותלמיד חכם מופלג בדורו אף על פי שלא למד ממנו כלום חשוב כרבו וחייב לקבל פניו כמו שכתב הת''ה סימן קל''ח, והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק אין עומדין ³⁸ דקאמר ליה עלי הכהן לשמואל מורה הלכה בפני רבך את, ומקשים שם התוספות דהא לא למד כלום לפניו ומתרצים דגדול הדור היה, הא קמן דחשיב כרבו מובהק מדקאמר דהיה חייב מיתה על הוראתו בפניו.

והכי משמע בריש האומר ³⁹ במעשה דרב גידל דקאמר המתן עד שיעלה אצלנו לרגל, ופירש רש''י כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלים פני הרב אלמא כל שדורש בהלכות הרגל חייב לקבל פניו, וטעם הדבר כמו שכתב הרב ז''ל כי בשבתות וראשי חדשים וימים טובים יש הארה יתירה ברבו, ובכן בקבל פני רבו יושפע עליו מכח רבו ורבו יתירה הוספת ליה.

תוכחה לפוקדים ריעיהם ביום טוב

לז. ומדין קבלת פני הרב נשתרבב המנהג ברוב תפוצות ישראל לפקוד איש את רעהו ואיש את קרובו בחגים ובמועדים, ובעיני אין זה שמחת יום טוב אפס מתלאה ולא זאת המנוחה והמרגעה להיות נעים ונדים אלה מפה ואלה מפה לא מצאו מנוח לכף רגלם מאז הבוקר ותעבור הצהרים כל האזרח בישראל ישבו בשוקות, ויהי כבא אל ביתם עייפים ויגעים כמי שעקר דלתי עזה, ואיה איפה מקום מנוחתם בקדושת הרגל ואשר חכמים הגידו ⁴⁰ לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה.

ועושה אלה מבלעדי ביטולה של תורה ושמחת הרגל, עוד יוסיפו סרה בפקוד איש רעהו להרבות בשיחה של בטלה והלואי לא יהיה בהם דבור של שחוק וקלות ראש ורובן בלשון הרע, וכבר ביארנו למעלה בשם הרח''ו ז''ל דחומר הדבור ביום טוב כשל שבת כולן שוו בשיעוריהן.

סגולת לימוד התורה ביו''ט להנצל מעונש ביטולה

לח. ולבי לחוקקי ישראל יראי ה' וחושבי שמו במטותא מינייכו לא תחללוניה, משבח אני את שרוח המקום נוחה הימנו לבלתי צאת ממקומו החוצה אל העין ומקומו מושכ''ר לו, והיה כנוח עליו הרוח יטפל בהבאתו בתוספת מרובה על העיקר בשמחת הרג''ל ובהתקדש כח הדיבור בהגיון התורה, והוא מאמר זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, בו בקדושתו בו בתורתו.

והוא תועלת נפלא לבל יפקדו עליהם עוונות ראשונים בביטולה של תורה ביתר הימים בהתברך בלבבם לאמר יגענו ולא הונח לנו עת לעשות לה' מקוצר רוח ומעבודה קשה, והן אל שדי לא מצאנוהו שגיא כח ולא בא עם בריותיו אלא כפי כח כל אחד ואחד, ויום טוב ושבת יוכיחו כי בפנותם מהעבודה לא משו מתוך אהלה של תורה, וכן בהפכו כי ביטולה של תורה בחגים ובמועדים תהיה בעוכריו לפקוד עליהם גם עונות ראשונים של יתר הימים חס ושלום וכבר הארכנו בזה במקומות רבים בחיבור זה.

להרבות בתורה ויראה בימי המועדים שהם ימי דין

לט. ואמרו בספר החסידים שחסיד אחד היה מרבה בתורה וביראת ה' בימי המועדים יתר מאד מכל הימים והיה טעמו לפי כי כל ימי המועדים המה ימי דין כי בארבעה פרקים העולם נדון, בעצרת על פירות האילן, בפסח על התבואה, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, בחג נדונין על המים, והואיל והמה ימי דין המיקל ראשו בהם חמור יותר משאר השנה כי הואיל והעולם נידון אפשר שיוכרע הוא וכל העולם לכף חובה ואז רעב כי יהיה דבר כי יהיה חס ושלום, בכנפיו נמצאו דם נפשות אביונים והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם.

מ. וזה כלל גדול לכל אישי ישראל להיות צופים לסוף דבר בקדמותו וליראה שלא יפגע הדין במעט הצאן צאן קדשים ויהיה חס ושלום פרצה גדולה בקדושה, ינוחון אבהן דעלמא שכל ימי חייהם חיי צער חיו חלים וזעים לבלתי היות קצף על עדת ישראל, והרשב''י ע''ה ההוא אמר ⁴¹ כל יומאי אצטערנא דלא יוקיד עלמא בשלהובוי ובדינוי דצדק כו', וכמוהו כמה חסידי התנאים כגון רבי צדוק ור''א המודעי שהתענו על ירושלים ועל ביתר שלא יפגע בהם הדין, וכה יהיה משפט אישי ישראל להיות יראים וחרדים תמיד בכל הימים, לא ישקוטו ולא ינוחו להרבות בתורה ובמצוות בכוונה זו להתיש כוחות הדין ולהגביר את החסד ואת הרחמים.

אזהרה ממכשולים המצויים במשתה היין בחגים

מא. וביותר בקרב החגים והמועדים כולם קדושים ובתוכם ה' יושב על כסא המשפט, יאותה לרועי ישראל להיות עיניהם פקוחות על כל דרכי בני אדם לשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור לבל יצאו מקו השורה הישרה ברג''ל השן מועד כי בא מועד.

כאשר בזאת רבים יכשלו להקדיש קרואיהם כחתן לאמר אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, נאכל בשר אבירים קופרא טבא לפומא וכסא טבא לפומא, זאת תורת האדם לאהבת הששון והשמחה לאסור איסר חג באהבים במשתה היין באדם דמו יספח מהסתפח בגביעו גביע הקצף מלא יין מאדם להוסיף דם האדם באדם ריש כל אסוון הוא חמר.

וזה שבתם על שולחנם כברחובות קריה ברוב דברים הדברים, ויצר סמוך היה ערום לגבב אליהם פסקי תוספות על פסקי הרו''ש כי לכבוד ולתפארת הרגל מועדת הם עושים ואין שמחה אלא בבשר ויין וכל המרבה לשכר הרי זה משובח, עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח והיו כשוכב בלב ים ודעתם יסכל עד בלתי הכר להבדיל בין הטמא ובין הטהור, והאספסוף אשר בקרבו אינו אלא שרף ורוח זנונים התעם עד גלות בשר ערוה.

ורבות צרות ורעות המסתעפות ממשתה היין כאשר חכמינו נוחי נפש סיפרו בגינותו די באר בגמרא ובמדרשי האגדות ריש כל מרעין הוא חמר, ואין בהם תבונה כי שמחה זו לתוגה נהפכה באשר אין בהם מנהל לה באורח מישור, הכזה יהיה יום ששון ושמחה יבחר ה' לפרוק עול מוראת מלכות שמים מעליהם להשליך אחרי גוום עוז הדרה של תורה מאין פנות כי המשפט לאלהים הוא בארבעה פרקים הללו.

אזהרת למה תתראו בימי המועדים

מב. ועל כל אלה מוטל על ראשי עם קדש להיות פקוחות עיניהם להרים מכשול מדרך העם בחגים ובמועדים בכל מכל כל, הן לדבר הפקידות אשר יפקדו איש את רעהו, הרצים יצאו דחופים אלה מפה ואלה מפה ועין כל שונאינו עוין עלינו בתפארת הדר המלבושים אשר הלכו בני ישראל ברחובה של עיר הדורים בלבושם לכבוד ותפארת החגים והמועדים, אשר היו אלינו כמה מקרי העלילות על זה בשנים קדמוניות מאת הגוים כי בערה בם אש קנאתם וימים של צער היו לישראל כאשר סיפרו בספר דברי הימים, והן לסעודות מריעות לשים מארב אליהם לבלתי היות שם ערוב משתה הנשים באנשים שאכלו על שולחן אחד שלא יבואו לידי תקלה וקלון.

חיוב העמדת שוטרים ברגלים

מג. וכתב הרמב''ם בסוף פ''ו מהלכות יום טוב, חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגינות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבאו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה ע''כ, (א''ה, יתכן כי על כן נסמכה פרשת מועדים לפרשת שופטים ושוטרים), כללו של דבר כל שעסקו עם הנשים קרוב אל החטא וכל הסובא יין קרוב אל כל מדות מגונות שמנו חכמים.

דברי הזוהר בשבח המחדש בתורה בשבת ויו''ט

מד. וזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם לעסוק בדבר שאין בו ספק הוא עסק התורה ולחדש בה איזה ענין אמיתי להיות משמח אלהים ואנשים כמו שאמרו בזוהר פרשת שלח לך, ⁴² כיון דסלקין כלהון נשמתין דשארו עלייהו דישראל סלקי וקיימי בדיוקנא קמי מלכא קדישא וקודשא בריך הוא שאיל לכולהו מאי חידושא הוה לכו בההוא עלמא באורייתא, זכאה איהו מאן דחידושא דאורייתא אמרה קמיה כמה חדוה עביד קודשא בריך הוא כניש לפמליא דיליה ואמר שמעו חידושא דאורייתא דאמרת נשמתא דא לפלוני וכולהו מוקמי מלה בתרתי מתיבתי אינון לתתא וקודשא בריך הוא לעילא חתום לההוא מלה וכו' וכל פמליא דלעילא צייתין ההוא מלה וחיות הקדש מתרבין בגדפין ומתלבשין בגדפין ע''כ.

ויום טוב ושבת דקאמר רשב''י דלא מצאה היונה מנוח אפס בשבתות וימים טובים בכמה נשמות יתירין דקא נחתין עמה לדיירא בישראל וכו', יחדיו שוו בשיעוריהם לחדש דבר בתוך ימי הימים טובים או לשמוע דבר תורה מחודש או להגות בסוד האצילות בספר הזוהר אשר הוא העולה על כל החידושים כמו שביארנו בפרקי שבת מפני הנפש היתירה שבו מבחינת המועד, וכל סדר הלימוד המתוכן לשבת שם הוא המתוכן גם הוא לימי המועד ולא יעברו מלהגות בם ביום טוב.

עיקר שמחת המועדים בעסק התורה וחידושה

מה. ועל זאת נצטוינו על ידי הנביא אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, שמתנאי חיוב השמחה במועדי ה' הוא שלא יהיה שמח בשחוק וטיולים כמנהג שמחת הנכרים בחגיהם אפס בשמחת המועד עצמו שיהא שמח בשמחת התורה במועד יותר משאר הזמנים כאשר חכמים הגידו שלא ניתנו ימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה, ואי אפשר לאדם להיות דבק בשמחת קונו כל עוד שהוא שמח בשמחת העולם הזה בריבוי המאכל והמשתה כמאמר הנביא והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות, מה כתיב אחריו ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, וכן נאמר לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה.

מנהג הקדמונים למעט בשיעור שתייתן אף בימי המועדים

מו. והוא על דרך מה שאמרו חסידים הראשונים ז''ל שהעולם הזה ועולם הבא כשתי צרות כשתרצה את זו תקציף את זו, כך בשעת השחוק וריבוי המאכל והמשתה אף בסעודה של מצוה אין אדם יכול לכוין שום יראת השם יתברך לנגדו ועל כן אין ראוי לשמוח אף בימי השמחה יותר מדאי, ומדרכי החסידים החכמים בנטות את ידם בסעודות גדולות של מצוה בחגים ובמועדים במשתה היין למעט יותר מכדי שיעורן שלא להמשך אחריו מתוך שערי ההתר בשמחת הרגל.

הסעודה היא כור מבחן אל האדם

מז. וכבר אמרנו כמה פעמים כי עת המאכל מבחן ומצרף לדעת אם אוהבים התורה או לא, אם מוראת מלכות שמים עליהם או לאו, ואם בעת האוכל בחגים ובמועדים שהאדם שמח וטוב לב אם יזכור התורה והיראה לבלתי צאת מדלתי בתי כנפי החסידות נבחן שאהבת השם קשורה בלבו וכשהוא שוכחה מתוך המאכל אז יתלהב היצר ויתחזק על עומדו וכשל השכל ונפל, והוא אומרם שזמן הסעודה מעבר מסוכן שאם ימשך אז אחרי תאותו וגבר עמלק וכאשר ירים ידו בתורת משה וגבר ישראל.

לעסוק בתורה בפרט בסעודות המועדים

מח. ובפרק חלק אמרו, ⁴³ תנו רבנן הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק שלא בזמנו מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת רבונו של עולם עשאוני בניך ככינור שמנגנים בו הכותים אמר לה הקדוש ברוך הוא בתי אם כן מה יעשו בני בשעה שהם אוכלים ושותים ושמחים, אמרה לפניו רבונו של עולם אם בעלי מקרא הם יעסקו במקרא בנביאים ובכתובים ואם בעלי משנה הם יעסקו במשנה בהלכות ובאגדות ואם בעלי גמרא הם יעסקו בגמרא בהלכות פסח בפסח בהלכות עצרת בעצרת בהלכות החג בחג.

מט. ומושל ברוחו ישית כל אלה לעומת פניו לנהל סעודותיו בחגים ובמועדים באורח מישור לבלתי לכת בחוקי המטים עקלקלותם עד להשחית הוד הדרת סעודות אושפיזא עילאה אשר יאותו להעשות בקדושה יתירה יותר משאר סעודות על תפארת רום מושב יקרם בשפר מעלות המדות, אשר בשיתו לבבו עצם הדרת הסעודות בימים טובים מה המה אין ספק כי ילבש חרדה כמדו להתנהל ביושר מעגל צדיק להחסיר ולא להעדיף ויהיה קרוב לתועלת ורחוק מן ההפסד בלתי ספק.

תוכחה לשבים שיזהרו באכילתם שלא יחזרו לסורם

נ. וכל שכן אם הוא בעל תשובה אשר אמרו חסידים הראשונים שצריך לקיים אפילו בשבתות וימים טובים שוב יום אחד לפני מיתתך שאם היה יודע שביום שבת או ביום טוב ימות כמה היה ירא וחרד והיה משכים לקרות בתורה וכמה מעשים טובים היה עושה ולא היה נמשך אחר תענוגיו, כן צריך שיעשה כל ימיו לתקן את אשר עוות בשבתות וימים טובים ובפרט בימי השמחה שקרוב לימשך אחר תענוגיו ויצרו יפתהו צריך זהירות גדול כדי שלא יחזור לסורו ויהיה ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו כמו שאירע לכמה שחזרו לסורם מחמת אכילה ושתיה ע''כ.

לא יטוש בני ביתו ברגל ודין קבלת פני רבו לענין זה

נא. ומצוה על כל איש ישראל שלא לצאת מביתו ברגל וליטוש לאשתו ובני ביתו בדד בבית, אפס עיקר המצוה בהם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוין עליו שנאמר ושמחת בחגך אתה וביתך, ואפילו הקבלת פני רבו אי לא אזיל ואתי ביומיה לא מחייב כמו שאמרו בפרק הישן, ⁴⁴ והרמב''ם שלא חילק בדבר פרק ה' דת''ת, משום דמלתא דפשיטא הוא דאי לא אזיל ואתי ביומיה דמיפטר דהא כתיב בהדיא ושמחת אתה וביתך, אלא דהש''ס הוא אסיק אדעתיה ממאמר משבח אני את העצלנים דאף דאזיל ואתי ביומיה מיפטר להרבות בשמחת יום טוב יותר, ומסיק דמילתיה דר''א איירי היכא דלא אזיל ואתי ביומיה דמיפטר.

שיעור מצות אכילה ושתיה בחגים

נב. וכתב הרמב''ם ⁴⁵ ז''ל, אף על פי שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו אלא כך היא הדת, בבקר משכימים כל העם בבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין והולכין לבתי מדרשות וקורין ושונין עד חצי היום ואחר חצות היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום ע''כ.

נג. וכבר נחלקו בגמרא ⁴⁶ על דבר זה דתניא שמחת יום טוב רשות דברי ר''א ר' יהושע אומר מצוה ושניהם מקרא אחד דרשו כתיב עצרת לה' אלהיך וכתיב עצרת תהיה לכם ר''א אומר או כולו לה' או כולו לכם ר''י אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם, ואמנם התבאר בגמרא כי עם היות הענין הזה כולל בכל המועדים, חיובו יותר בחג השבועות דאמרינן התם אמר ר''א הכל מודים בעצרת דבעי נמי לכם מאי טעמא יום שנתנה בו תורה לישראל, ואמר נמי דמר בר רבינא הוה יתיב כולה שתא בתעניתא פירוש בתענית חלום בר מעצרתא.

יזדרזו בסעודת יום טוב קודם שעה שישית

נד. וממהרין לצאת ביום טוב מבית הכנסת, ויש לקצר בניגונים שמאריכים בהם בני אשכנז כדי שלא ישהו מלאכול עד אחר שש שעות שאסור להתענות ביום טוב וכבר צווחו על זה קמאי דקמאי, ואותם המפקידים איש את רעהו ושוהין עד הצהרים בלתי אכילה כבד משניהם ומחללין הוד יקר המועד, ואם בפקוד איש אל אחיו יקדשו שמה לטעום מיני מתיקה ילכדו באיסור אחר כי לא יועיל הקידוש אפס במקום סעודה.

מנהג טוב לקדש על הפת ולא במיני כיסנין

נה. ואיש התמים יישר ללכת שלא לקדש קידוש של יום טוב אפס על השולחן אשר לפני ה' במקום סעודה, שאף שיועיל באכול כזית מחמשת מיני דגן מכל מקום מנהג טוב להולכים בתמים שלא לקדש קידוש שבת ויום טוב רק בכבוד והדר בשולחן ערוך לפניו ולא דרך עראי.

אמירת אתקינו סעודתא ופסוק אלה מועדי ה' קודם הקידוש וסודו

נו. ויאמר לפני הקידוש בקול ששונים אתקינו סעודתא וכו' כמו בלילה, ושוב יטול הכוס בשתי ידיו משתי ידי זולתו ויאמר פסוק אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם.

מצוה לענג סעודות יו''ט כשבת וסגולתה לתקון פגם הברית

נז. ושוב יסב על שולחנו ברוב ששונים לקיים מצות עשה ושמחת בחגך וירבה במיני עדונים ולתפארת הקדש איש לפי שיעורו, ועל כל פנים לא יעבור מלקבוע כל סעודה ביום טוב על היין לכבוד הוד יינא דמנטרא דאימא החופפת עלינו ביום טוב ואליו ישים לבו בשתייתו להמשיך מאור חביון עוזו, ובכן לא יצא מן השורה לבא לידי תקלה חס ושלום.

נח. וחייב לענגו כמו בשבת כמו שנתבאר בשם הרמב''ם לעיל, וכמו שבמצות עונג שבת יש בה מהתקון פגם הברית כמו שיתבאר בפרקי השובבי''ם בארוכה כן בעונג יום טוב ימצא תועלת התקון הזה לפי דברי הרשב''י בתקונין שהקישן יחד אות שבת אות יום טוב אות תפילין.

יזהרו שלא להכשל באיסורים בעת הכנת צרכי יו''ט

נט. ואולם עם היות כי שמחת יום טוב חובה עלינו וראוי לאדם לאכול משמנים ולשתות ממתקים ולהרבות בשמחת יום טוב, וזה יהיה ללמד זכות על קצת אנשים השולחים ידיהם ביום טוב לפעמים באיזה דבר של איסור שהם כשוגגים, מהם חושבים דמצוה קעבדי להרבות בשמחת יום טוב וכמו שנמצא כמה דברים שהתירו רז''ל לעשות ביום טוב מפני שמחת יום טוב.

והנה כי כן אין ספק כי כל העדה כולם קדושים ולא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם ובדבר איסור אלא המה חושבים דמצוה קא עבדי מפני שמחת יום טוב והם כשוגגים, ועל דרך שאמרו בקוברי מתים ביום טוב שהם כשרים לעדות משום דסברי מצוה קא עבדי כמו שאמרו בגמרא, ⁴⁷ ומשום שמחת יום טוב שלחו רבת מבני עמינו את ידיהם בכמה דברים שאסרום חכמים ביום טוב, ואולם ראוי להודיעם כי אין הענין כן ואין לו לאדם לפשוט ידו חס ושלום בדבר איסור מפני זה דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.

פרטי דינים באופן לקיחת הבשר או הפת ביו''ט

ס. והנה בענין הבשר שלוקחים ביום טוב לא הותר רק בטבח שמכירו ומאמינו ואין צריך לפסוק עמו בדמים, ומותר לומר לו תן לי כתף או ירך וכיוצא אבל כל מה שצריך לפסוק עמו בדמים וסכום מנין הוי דרך מקח וממכר ואסור.

סא. ואפילו לומר לגוי מערב יום טוב ולזכור לו לקנות בשר בהזכרת סכום מקח דרך מקח וממכר של חול ואפילו בלא מעות לא אריך למעבד הכי, וליתן המעות לטבח הגוי מבעוד יום ליתן לו כך וכך בשר ביום טוב וביום טוב נותן לו הגוי מאיליו כדי דמיו מותר ואין בו שום חשש.

סב. ובפת שאין צריך פיסוק דמים מותר ללוקחו מן הגוים אפילו נאפה בו ביום וכן אם נאפה בשבת שלפניו דלמאי נחוש, שמא נלקטו העצים שנאפה בו היום הא קיימא לן אין שבח עצים בפת אלא אם כן באיסור הנאה, ומשום שמא נטחן הקמח היום גם כן ליכא דאדעתא דרובא טחני לה והם גוים.

בדין גוי שהביא ביו''ט פירות או דגים

סג. וכל זה לא הותר רק בדברים שאין במחובר ושאינן מחוסרים צידה אבל כל שבמינו במחובר או שמחוסר צידה אסורים אף למי שלא הובא בשבילו לאוכלו בו ביום, ואפילו לטלטלו אסור מפני שדברים שהיו במחובר או שלא נצודו מערב יום טוב הם מוקצה גמור לכולי עלמא דמדלא לקטן או צדן מאתמול הוה ליה אקצינהו מדעתיה שהרי אי אפשר לעשותו ביום טוב.

סד. ולפיכך גוי שהביא דגים או פירות ביום טוב אסורים, ואף על גב דגבי גוי לא שייך הקצאה שהרי אין הלקיטה והצידה אסורה לו ביום טוב, לא רצו חכמים לחלק בזה בדברים אלו שיש בלקיטתן איסורא דאורייתא.

סה. ולערב אסורין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה אפילו ממלאכת גוי הנעשית במזיד דיותר החמירו בגוי שעשה לצורך ישראל ממה שעשה ישראל בשוגג דבמלתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן, והא דאמרינן דלערב אסורין בכדי שיעשו ואחר כך מותרין היינו אפילו בערב ראשון שהוא ליל יום טוב שני נמי מותרין בכדי שיעשו ממה נפשך שאם הלילה חול הרי המתין בכדי שיעשו ולא נהנה ממלאכת יום טוב ואם הלילה קדש נמצא שנלקטו בחול ולא היה כאן מלאכת יום טוב כלל.

וזה בשני ימים טובים של גליות שעושין משום ספיקא דיומא, וכן אם הובא ביום טוב שני שצריך להמתין במוצאי יום טוב בכדי שיעשו ומותרין, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה שהם כיומא אריכתא או ביום טוב הסמוך לשבת דשתי קדושות הם כגון שיום ו' ז' הם יום טוב או יום ז' א' הם יום טוב שאין אחד מכין לחברו בין מלפניו בין מלאחריו ואם הובא בראשון צריך להמתין עד מוצאי יום טוב או השבת בכדי שיעשו.

סו. ואיסור זה ישנו אפילו תלש הגוי הפירות או צד הדגים לעצמו שאסורים לאכלן ולטלטלן אף למי שלא הובאו בשבילו, אבל לערב מותרין במוצאי יום טוב ראשון ואף מיד בלא שיעור בכדי שיעשו דלא שייך בכדי שיעשו בדבר שלא נעשה בשביל ישראל.

בשיעור בכדי שיעשו

סז. ושיעור בכדי שיעשו היינו שצריך להמתין בלילה בכדי שילך הגוי למקום שילקוט ויצוד ויגמור המלאכה, ואם נסתפק לו מהיכן הביאן ימתין לפחות בכדי שיבואו מחוץ לתחום, ואפילו הוא ספק אם נלקטו או נצודו היום אם לאו אסורין דלא חילקו חכמים, אבל אם ניכר בהם שלא נלקטו או שלא נצודו היום מותרין למי שלא הובא בשבילו אם בא מחוץ לתחום, ואם לא בא מחוץ לתחום מותר אף למי שהובא בשבילו, ואף גוי מסיח לפי תומו שלא נלקט היום או נצוד היום נאמן כמו שכתבו הפוסקים ז''ל.

אזהרה להמנע מלאכול אצל הנכשלים באיסורים הנזכרים

סח. והן רבים עתה עם הארץ ואינם מטים אזן לשמוע דברי חכמים וברוב ימי חתונתם וימי שמחת לבם ביום טוב מתירין כל אלה בו ביום, ואין לראשי עם קדש כל כך עונש לפי שמה יעשו גדולי הדור שאין דורם דומה יפה, ומכל מקום ראוי להכריז על אותם הרגילים באיסור זה שלא לאכול שום אדם אצלם עד שיקבלו עליהם את הדין דכל כי האי אין מי שיתיר משום מצות שמחת יום טוב דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.

בדין חלב שנחלב ע''י גוי ביום טוב

סט. (א''ה, בדין החלב שנחלב על ידי גוי ביום טוב הסכים בספר שיירי כנה''ג סי' תק''ה לאסור החלב שחלבו גוי אפילו מבהמה שלו שלא לאוכלה בו ביום, ואפילו ביום טוב שני בשני ימים טובים של ראש השנה או ביום טוב שאחר השבת או בשבת שאחר יום טוב, והוא הדין אם ראש השנה ה' ו' שאסורה אף בשבת הבא אחריו ואינו מותר אלא בשני ימים טובים של גליות שאם נחלבה בזה מותרת בזה, ואפילו לדעת הרשב''א וסיעתו דמתיר לאכול החלב שנחלב בו ביום ואפילו ביום טוב ראשון, ביום טוב שלאחר השבת ושבת שלאחר יום טוב אסור.

והאריך שם לבטל דעת אותם שהורו דחלב שנחלבה ביום טוב שני של גליות דמותר לאוכלו ביום טוב בו ביום אף על פי שאם נחלבה ביום טוב ראשון אסורה לבו ביום, ותלו עצמן בדקדוק בעל המפה שכתב מיהו ביום טוב שני של גליות מותרת ביום טוב שני, והוא ז''ל מפרש דברי בעל המפה ומורה להחמיר ביום טוב שני של גליות שאין בו הפרש וחילוק ממנו ליום טוב אלא דווקא בשני דברים אלו מת ולכחול את העין ובכל השאר שקולין הם ושוין הם ויבואו שניהם לאסור ולהחמיר בשני כבראשון וכמעט יותר כי היכי דלא ליתו לזלזולי).

בדין גוי שהביא גוזלות, וביצה שנולדה ביו''ט

ע. וכתב הרשב''א ז''ל שגוי שהביא לישראל ביום טוב גוזלות קטנים משובכות שיש לו בעיר מותרים כיון שאין צריכים צידה.

עא. ובענין תבשילי יום טוב יהא זהיר ונזכר שלא להכשל בכמה איסורין אשר כשלו בהם רבים מעמי הארץ, בדין הביצה שנולדה ביום טוב שאפילו נתבשלה בשוגג כגון שלבנו בו התבשיל וכיוצא בזה מידי דלחזותא וטעמא עביד לא בטיל אף בששים והכל אסור, אם לא כשנתבשל בשוגג עם בשר או עם בצים אחרים ויש ששים כנגדו דשרינן כולהו בר מן הביצה.

ובשני ימים של ראש השנה או שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה נולדה בזה אסורה בזה, ואם יום טוב ביום א' ב' ונולדה בשבת שלפניהם מותר ביום טוב שני של גליות ממה נפשך שאם הוא יום טוב הרי לא היה יום א' יום טוב אלא חול ואין זה שבת מכין ליום טוב כשיש חול בנתיים, ואם אינו יום טוב פשיטא דמותר ששבת ויום טוב מכין לחול.

איסורי יום טוב השכיחים בעת הלישה

עב. ובענין הלישה ביום טוב שלא למדוד הקמח אלא יקח באומד הדעת, וכן להזהירן שלא ירקדו הקמח בתחלה אפילו על ידי שינוי זולת אם כבר רקודה מאתמול ונפל בו צרור או קיסם דמותר לרקדו שנית אף בלי שינוי.

אכן אם עושה כדי שיהא הפת נאה צריך שינוי קצת כגון על גבי השולחן ובאותה הכברה עצמה, אבל בכברה אחרת שמוציא הקמח וקולט הסולת אסור אפילו על ידי שינוי, ועל ידי גוי שרי אפילו תחילת ההרקדה על ידי שינוי קצת, ורבות בנות הקלו בזה ביום טוב שלא ברצון חכמים וגם קונות קמח מן הגוי ביום טוב ולא חששו לאיסור ההרקדה וראוי למחות בידן.

להזהר בתקון אוכלין שאפשר לעשותן מעיו''ט שלא לעשותן ביו''ט

עג. ואף שהתירו חכמים מלאכת אוכל נפש וכן מכשירי אוכל נפש צריך להודיען דהיינו דווקא כשלא היה אפשר לעשות מאתמול, שיש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו כל שאינו מפיג טעם כלל אם עשאו מערב יום טוב והכי משמע מדברי הר''ם במז''ל שכתב בפ''א, כל מלאכה שאפשר להעשותו מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה ע''כ, וכל ירא שמים יהא זהיר בכך בתוך ביתו שלא להכשל באיסורא דרבנן.

עד. (א''ה, כתב בשיירי כנה''ג סי' תצ''ה דמאחר דהפידיאוס והטרי דהיינו טאייארינאש עדיפי כשהם עשויים מבערב יום טוב ונתייבשו אף שיש מקום להתירן אם עשאום או חתכום ביום טוב, הסכים הרב ז''ל לאוסרן לעשות ביום טוב.

אבל הלביבות דהיינו האליטריא שבת יומא היא נאכלת בטוב וכשנתייבשה אינה נאכלת לתאבון התיר לעשות ביום טוב, אך אם בשני מינים הנזכרים עברו וסמכו על המתירין דיעבד לכבוד יום טוב לא ענשינן להו עיין שם, והנכון לעשותם ביום טוב על ידי שינוי שישנה קצת אופן עשייתן או אם היה רגיל לעשותן על גבי הדף יעשם על גבי מפה וכיוצא).

בדיני שחיקת אוכלין ביום טוב

עה. ולגרור את הגבינה ביום טוב כיון שאינו מפיג טעמו אם גררו מערב יום טוב צריך להזהיר לבני ביתו שלא יגררוהו כי אם על ידי שינוי כדין דיכת המלח ביום טוב כמו שכתב הריב''ש ז''ל, ונקירת התרנגולים שנשחטו מערב יום טוב צריך לנקרן ערב יום טוב וביום טוב ינקרם על ידי שינוי לאפוקי נפשיה מפלוגתא, ועוד צריך להזהירם מה ששנינו במשנה שלימה אין שוחקין את הפלפלים ולא את החרדל בריחים שלהם משום דהוי כעובדין דחול אלא דך אותם במדוכה ככל התבלין.

(א''ה, רבים הקלו לשחוק הקאח''בי בריחיים שלה ביום טוב ולא ידעתי על מה שיסמוכו).

איסור מוקצה בנוצות העופות

עו. ובענין הנוצות של עוף, מורי זלה''ה היה מזהיר לבני ביתו שלא למרוט הנוצה של העופות כי אם במקום שמניחים אותן שמה שלא לטלטל אותם דלא דמו לעור דחזי למזגא עליה.

אזהרה שלא לנפוח האש במפוח כ''א בשפופרת

עז. ועוד ראוי להזהר מה שאסרו חכמים שלא לנפוח האש במפוח אלא בשפופרת, ובמפוח של בעלי בתים על ידי שינוי דווקא מותר אבל כדרכו אסור.

פרטי דינים בחשש מכבה ביום טוב

עח. וצריך להזהר כשמסיקים האש ביום טוב שלא להוציא פחם שאחזה בו האש מהמדורה מפני שהוא דומה למכבה, וכתב המרדכי דמותר ליקח פחם או עץ הדולק מצד זה של מדורה להניחו בצד אחר הואיל ואינו מכוין כבוי, ואגודה של פחמים שהודלקה במדורה כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשומטו, ואינו דומה למסיר שמן מהנר שהוא אסור משום מכבה דהתם הפתילה הדולקת יונקת מכל השמן וכל מה שאתה מסלק אתה מכחישו ומכבה מה שאין כן כאן כל אחד דולק בפני עצמו.

דין שימוש ביו''ט בעצים העומדים להסקה

עט. ומפני שסתם עצים אין עומדים אלא להסקה אסרו חכמים לסמוך הקדירה בבקעת עץ דהוי מוקצה לדבר אחר, ורבים לא השגיחו בזה.

דין שימוש ביו''ט שני בלפידים שכבו מיו''ט א'

פ. ולפידים שנשארו מיום טוב ראשון שכבו מותר לחזור ולהדליקם ביום טוב שני אפילו ביום טוב שני של ראש השנה או ביום טוב שלאחר השבת, ולא אמרינן שכיון שהודלק פעם אחת הוכנו להיות יותר טובות ונוחים להדליק בפעם שניה והוה ליה שבת מכין ליום טוב או יום טוב מכין לחברו, דהא לא חשיב הכנה דלא חשיב הכנה אלא כשמכין דבר שלא היה בעולם אכל הכא שגופי הלפידים הם בעולם אלא שמתקנם קצת על ידי ההדלקה הראשונה הוי כמו אפייה ובשול דלא מקרי הכנה כיון שאינו מתקן אלא דבר שישנו בעולם כבר, הכי נמי גבי שיורי הלפידים דלצורך היום מתתקנים.

בשיעור היתר מלאכת אוכל נפש ביו''ט

פא. ואסור לאפות ולבשל או לשחוט ביום טוב אלא מה שהוא צריך ליומו משום כבוד יום טוב כמו שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, אבל מה שהוא צריך ליום מחר שאחר היום טוב אסור לתקנו דמאי שנא משאר מלאכות שאינן לצורך אוכל נפש שאסורין בין שיום מחרתו הוא שבת בין שהוא חול בין שהוא יום טוב שני של גליות ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה, ואף על גב דקדושה אחת הן הני מילי להחמיר ולא להקל.

פב. אבל אמרו חכמים ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא חתיכה אחת, ואפילו אחר שהניחה על האש מותר להוסיף בשר על בשר, ואף אם הבשר היתה בקדירה קטנה שרי ליתנה בקדירה גדולה ולהוסיף עליו כדי שיהא שמן, אכן צריך להזהר שלא תאמר בפירוש זה לצורך מחר שאם תאמר בפירוש יש איסור בדבר.

מנהג נשים יקרות לבשל מערב יו''ט לצורך יו''ט שני

פג. ונשים יקרות כדי שלא להביא עצמן לידי מדה זו, זריזות לבשל מערב יום טוב מה שצריכות לליל שני כדי שלא לבא להכשל באיסור של יום טוב, ואם שגגה האשה ובישלה לצורך מחר מותר כהסכמת רוב הגדולים ז''ל, ואחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנה כזית דהוי הערמה ולא התירו רק קודם אכילה.

דין הכנה מיום טוב לחבירו

פד. ומהרי''ל ז''ל כתב דאסור להדיח קערות גם כן מיום טוב לחברו, ואיתא במרדכי פ''ב דביצה דר' יואל התיר לאפות ביום טוב לצורך ברית מילה שחל להיות ממחרת והיה יום אידם שלא היו יכולים לאפות אם לא ביום טוב ולא היה די בתנור אחד והתיר לאפות שתי פעמים מפני שצריכות פת אחת מכל תנור ותנור לשנים ושלשה ישראל.

(א''ה, בספר מ''א ז''ל כתב דבגמרא חולק עליו וכתב די''ל דדוקא בפת החמיר מפני שצריך כל ככר טרחא ותקון בעצמו אבל בקדירה דחד טרחא הוא שרי ע''כ).

בדין בישול ביו''ט לצורך גוי

פה. ועוד יש להזהר במה שהקלו רבים מבני ישראל להזמין גוים ביום טוב בקרב ביתם ומבשלים לצורך גוים ביום טוב, והוא דין מבורר בגמרא שאסור לבשל לצורך גוים ביום טוב ולפיכך אסור להזמינו שמא ירבה בשבילו, ובגוי שבא מאיליו איפלגו רבוותא דלהרמב''ם ז''ל שרי להאכילם עמו ולא חיישינן שמא ירבה בשבילו והטור חולק עליו.

וירא שמים יוציא עצמו מפלוגתא ואם בא אצלו יאכילהו בלא הזמנה והפצרה, ולא יפציר בו שיאכל אצלו אף על פי שבא מאיליו דכיון דחפץ בו ומזמינו אסור דמה לי מזמין דרך שליחות לביתו או שיזמין אותו אחר שבא מאיליו.

(א''ה, עיין בט''ז סימן תקי''ב שהכריע כן להלכה).

פו. ומכל מקום האוסר לא אסר אלא כשאוכל עמו על השולחן שמא ירבה בשבילו אבל כשאינו אוכל עמו אלא שנותן לו חתיכת איזה דבר מותר דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, ואם יודע שהגוי יבא לביתו יזהר שלא ירבה בשבילו כמו שהאריך בכל זה רש''ל ז''ל.

דין עשיית מוגמר ובישול מים לרחיצה ביו''ט

פז. ועוד יש להזהר במה שהקלו רבים מעמי הארץ לפזר מיני בשמים על הגחלים ביום טוב, ואסור לעשות כן אפילו מכוין לכבוד שמחת יום טוב להריח בהן דהוי דבר שאין שוה בכל נפש אלא למעונגים, דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשו חכמים דבר השוה לכל נפש אדם הוא לבדו יעשה לכם אבל דברים שאין הכל צריכים להם אלא קצת בני אדם אסור לעשותו ביום טוב.

פח. אכן התירו להחם מים לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ביום טוב שחל להיות בערב שבת לכבוד השבת דהוי דבר השוה בכל, ואף על גב שאין זה צורך אכילה הא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש.

פט. וכתב רש''ל דמותר למי שרגיל במוגמר בתוך ביתו מפני כבוד שמחת יום טוב להביא כלי מלא נקבים ומכסים אותו בערב יום טוב ופוקקים נקביו וביום טוב פותחים הנקבים ונמצא הבית מתגמר ואפילו בשבת מותר.

איסור הולדת ריח ביום טוב

צ. (א''ה, כתב בט''ז סי' תקי''א ראיתי בקצת קהלות ששופכין שמן של ריח לתוך המים ביום טוב לצורך נטילת ידי הכהנים ואיסורא עבדי דמוליד ריחא במים, ואפילו אם יתנו השמן במים מערב יום טוב מכל מקום מולידין ריח בידי הכהנים ע''כ.

צא. ועיין בהלכות קטנות ח''ב סימן ב' אוסר הרחיצה במי הוורד פניו ידיו וזקנו דבשערו איכא אולודי ריחא וגם כשיגע בשידיו שרויות במי הוורדים על בגדיו מוליד ריחא בבגד, אמנם מדברי רש''י פרק ב' דביצה ריש דף כ''ג נראה דלא אסיר אלא במכוין לאולודי ריחא הא לאו הכי שרי דכיון דלא אסיר אלא מדרבנן ולא מכוין אפילו פסיק רישיה מותר וכמו שכתב תרומת הדשן סי' ס''ו).

יזהיר בני ביתו מהאיסורים השכיחים ביו''ט

צב. ויתר משפטי דינים בזה שוו יום טוב ושבת יחדיו בשיעוריהם, ויותר מהמה בני הזהר לבלתי חלל קדושת יום טוב רב הקדש חס ושלום, כי על כן אף שמשפטיו מתבארים לעיני כל משכיל אספתי בעומרים בקצת משפטים אשר יפול בהם השגיאה לרבים מעמי הארץ, ולרגל המלאכה אשר לפני לא זזה ידי מהעתיק קצת מהן בקצרה למען יהיו לטוטפות בין עיני כל ההוגה בחבורינו זה, ולמען עשות סעודת יום טוב על טהרת הקדש לבלתי היות שם ערוב השגיאה.

ומצוה על כל החרד אל דבר ה' לומר בתוך ביתו ערב יום טוב פרטי הדבר שיש בהם איסור ביום טוב לבלתי יכשלו בכמה איסורים אשר בהן כשלו רבות שלא ברצון חכמים, והקולר תלוי בצואר בעליהן כי נשים זריזות המה ולא ישלחו בעולתה ידיהן אפס כי עז אהבתן עם שמחת יום טוב ויחשבו דמצוה קא עבדי מפני שמחה של יום טוב, ואמנם אין לאדם לפשוט ידו בדבר איסור מפני שמחת יום טוב דהוי מצוה הבאה בעבירה כמ''ש למעלה.

להביא עניים ביו''ט לסעוד על שולחנו

צג. ואשרי הגבר לו ישים אלהים מעוזו ואת ענייו ירחם לחומלה עליהם בראש שמחתו, ואם אפס מקום איתו להביאם הביתה בלילי יום טוב לא יעבור מלהיות בימים עניי בני תורה סביב לשולחנו איש לפי שיעורו כי הוא תועלת עצום בחגים ובמועדים ובשמחתו בל יתערב זר.

לקט לימודי זוהר לסעודות היום לכל מועדי השנה

צד. ונפשו לו תשבע מלהגות לבו תבונות על שולחנו מעניינו של יום וני''שא בם את השולחן.

להזהר מן השכרות בסעודת יום טוב

ק. ושוב אחר הלימוד ידברו בשיר לפני מזבח ה' כמו שנתבאר הטעם בסעודת הלילה, והחכם עיניו בראשו שלא למשוך ביין את בשרו יותר מדאי מפני תפלת המנחה דהלכה רווחת היא שכור המתפלל תפלתו תועבה.

וכבר העתקנו בסעודת הלילה דברי הרמב''ם שכתב, וכשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשוך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות ראש אינם שמחה אלא הוללות ולא נצטוינו אל ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת היוצר.

ציונים והערות לפרק ג

30. מגילה דף כ''ג ע''א. 31) זוהר ויקהל דף ר''ה ע''ב. 32) תנדא''ר פי''ג אות ט''ו. 33) תקו''ז תקון ו' דף כ''ב ע''ב. 34) תענית דף כ''ז ע''ב. 35) מגילה דף כ''ג ע''א. 36) תהילים מזמורים כ''ג, ס''ז. 37) סוכה דף כ''ז ע''ב. 38) ברכות דף ל''א ע''ב. 39) קדושין דף נ''ט ע''א. 40) ירושלמי שבת פט''ו ה''ג. 41) זוהר האזינו דף רצ''ב ע''א. 42) זוהר שלח דף קע''ג ע''א. 43) סנהדרין דף ק''א ע''א. 44) סוכה דף כ''ז ע''ב. 45) רמב''ם הל' יו''ט פ''ו הי''ט. 46) פסחים דף ס''ח ע''ב. 47) סנהדרין דף כ''ו ע''ב.

---

פרק ד - תוכחות ודרוש למועדים - דיני יום טוב

מצוה לראשי העם לדרוש הלכות חג בחג

א. מצות הדרשה לראשי עם קדש גדלה במעלתה ביתר הימים, ויתר גדול מאד שגבה בקרב החגים והמועדים אשר קרן השן מועדת בהם ועלולים לבא לידי תקלה מתוך האכילה והשתיה מרובה, ועל כן יש לכל ראשי עם הקדש לקבץ כל אחד בקהלתו אנשי עדתו ולדרוש להם את חוקי האלהים ואת תורותיו הלכות רגל ברגל והוא מה שאמרו בש''ס, ⁴⁸ תניא משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בעניינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג.

חובת הציבור בשמיעת הדרשה

ב. ובימי חכמי הקדמונים היו יושבים עד חצי היום לשמוע הלכות יום טוב, ומעשה בר' אליעזר ⁴⁹ שהיה יושב ודורש בהלכות יום טוב יצאת כת ראשונה אמר הללו בעלי פטסין כלומר שהכינו להם חביות גדולות ולפיכך מהרו לצאת ולא רצו ליגע בתורה אלא אוכלין ושותין יצאת כת שניה אמר הללו בעלי חביות יצאת כת שלישית אמר הללו בעלי כדין יצאת כת רביעית אמר הללו בעלי לגינין יצאת כת חמישית אמר הללו בעלי כוסות התחילו כת שישית לצאת אמר הללו בעלי מאירה שהיה בית המדרש מתרוקן מאד וגנאי הדבר וקשה בעיניו, נתן עיניו בתלמידים והתחילו פני התלמידין להשתנות, אמר להם לא לכם אני אומר אלא להללו שמניחין חיי העולם הבא ועוסקים בחיי שעה.

הנה שאף שכוונת היוצאים היתה מפני כבוד יום טוב לאכול ולשתות קראן בעלי מאירה דהלכתא כרבי יהושע דאמר חלקהו חציו לה' וחציו לכם, והמה לא נתנו חלק הראש אל הנפש היפה כמשפט לאוהבי שמו כמו שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו אחר שנפשו שבעה לה מתורה ותפלה.

תוכחה למזלזלין בשמיעת הדרשה

ג. והן עתה בדורות הללו שערבה כל שמחה ופאר התורה ואין הדרשה רק אחר הסעודה, יש לכל איש ישראל לשקוד על בתי כנסיות ובתי מדרשות לשמוע אל דבר ה' שלא להיות מכלל בעלי מאירה, והדברים קל וחומר אם כשהקדימה הדרשה אל הסעודה הממאנים לשמוע הדרשה היו בעלי מאירה כל שכן עתה אחרי אכלם כדי שובע נפשם שכל המתרשל בענין ופונה לבו לבטלה יואר חס ושלום בלי ספק.

ואין לאדם להאריך על שולחנו יותר מדאי וכן לא יגרה בשינה לתת מקום לחדוות ה' וכל הקודם זכה ישא ברכה, אשר באמת לזאת יקרא שמחה וששון ליהודים כי בזה שמו יתברך יתעלה ויתקלס, כאשר חכמים הגידו ⁵⁰ שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת והלכות חג בחג כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות ללמוד וללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני.

סגולת הדרשה למחילת עונות ובפרט בימי הרגלים

ד. ולכן יאותה לאישי ישראל להתאסף ברוב עם אל קהלתם ברוב ששונים בצופם אל גודל מעלתם בהיותם סרים אל משמעתו של החכם הדורש אשר יש בו גם מסגולת מחילת עונותם כאשר חכמים הגידו במדרש אגדה, ⁵¹ נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם אמר ר' סימון מתעלה שמו של הקדוש ברוך הוא בעולמו בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונותנין שבח וגדולה להקדוש ברוך הוא.

ואמר ר' ישמעאל באותה שעה כששומעין האגדה מפי החכם ואחר כך עונים אמן יהא שמיה רבה באותה שעה הקדוש ברוך הוא שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם זו יצרתי לי כמה הם משבחין אותי באותה שעה מלבישין אותו הוד והדר לכך נאמר ברוב עם הדרת מלך, ובמדרש שוחר טוב הוסיפו עוד ⁵² זה לשונו, בשעה שהחכם יושב ודורש לפני הצבור ועונין עליו אמן יהא שמיה רבה אפילו אם נחתם גזר דינם אני מוחל להם ומכפר עונותיהם של ישראל ע''כ.

ואם ביתר הימים תגדל מעלת סגולה זו עוד תוסיפי לגבהה בקרב החגים והמועדים אשר כולם קדושים ובתוכם ה' יושב על כסא דין כמו שאמרו, ⁵³ בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' בחג נדונין על המים, שהרי אף אם נחתם גזר דינם יש בו מהסגולה לקרוע גזר דינם כאמור במאמר, וכל שכן שבעת המשפט בבואו לחתום גזר דינם אם המצא ימצא בם פאר הסגולה הזאת להקהיל קהלות ברבים לשמוע אל דבר ה' יחוננו ולא תחול עליהם שום גזרה רעה ועליהם תבא ברכת טוב להוציא לאור משפטם.

אזהרה לדרשנים שאין דורשין בהלכות ותוכחות

ה. ואולם כבר הודענו בחבורינו זה אשר אפס לא תהיה תפארת הסגולה הזאת רק כשיהיה דברי הדרוש רובו למעשה כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה דהיינו להודיע להם חוקי האלהים ותורותיו, לא כמו שנתפשט מקרוב לדרוש כל דרשות בהגדות ולא בדינין והלכות כל עיקר להראות את עצמו שהוא חכם ויודע לדרוש פסוק או מאמר בכמה פנים, וכבר צווחו על זה כי כרוכיא קמאי דקמאי.

לסדר הדרוש מאגדות והלכות ותוכחות

ו. ואיש התמים ארחות צדיקים ישמור, יאחוז מזה וגם מזה אל תנח ידו לדרוש שליש בפשטים מתוקים בנויים על הקדמות אמיתיות ושליש בהלכות ושליש בתוכחות מוסר אשר היא היתה לראש פנה כל הימים, ויתר גדול מאד בחגים ובמועדים לפי כי המה ימי דין ומזונות וחיי האדם תלויים בהם.

כשהתוכחה בעולם נחת רוח בעולם וח''ו להיפך

ז. ואמרו בראשון דתמיד, ⁵⁴ כל זמן שהתוכחה בעולם נחת רוח בא לעולם טובה וברכה באים לעולם שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ובסגולת התוכחת בעת המשפט על הטובה והברכה אל העולם יגברו הרחמים ויצא לאור משפטם, וכן בהפכו העדר התוכחת היא תהיה שורש פורה רוש ולענה לפקוד עליהם עונות ראשונים ולהתחייב בדין ונמצא כל העולם מוטלים ברעב ובצמא ובחוסר כל חס ושלום.

ועל כן כתב הרמב''ם ⁵⁵ שחייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין פן יבואו לידי עבירה ע''כ.

חומר החוטא בימי החגים

ח. כי אף שחיוב זה שוה בכל ימות השנה אבל יגדל החיוב יותר ברגל מפני כי המשפט לאלהים הוא, והחוטא בקרב אותם הימים חמור יותר לפי כי הואיל והעולם תלוי ועומד בדין הרי אמרו, ⁵⁶ לעולם יראה אדם את עצמו ואת כל העולם כאילו חציו זכאי וחציו חייב זכה הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות ואם לאו הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, נמצא שהחוטא אז חמור מאד באשר הוא חב לעצמו וחב לאחרים עמו.

סדר הדרוש לחג הפסח - תוכחה על עון הגזל

ט. ובפסח שנידון העולם על התבואה יוכיח למישור לעדתו ויודיע אליהם העונות אשר עליהם התבואה לוקה, הוא מה שאמרו בשני דשבת, ⁵⁷ בעון גזל הגובאי עולה והרעב הווה ובני אדם אוכלין בשר בניהם ובנותיהם שנאמר שמעו את הדבר הזה פרות הבשן אשר בהרי שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים, וכתיב הכיתי אתכם בשדפון ובירקון כו' ותאניכם וזיתכם יאכל הגזם, וכתיב יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל, וכתיב ויגזור על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו איש בשר זרועו יאכלו אל תקרי בשר זרועו אלא בשר זרעו וכו', אשר עון זה הוא עון מכאיב הגוף והנפש וכלתו ואת עציו ואת אבניו.

י. ומי שנכשל בעון זה הלא הורס יסודות התורה ועיקר שורש האמונה שכל מצוות התורה תלויות בה, ובפרט בגזל של רבים שאינו נזהר לשלם חוקו עם יתר חביריו אנשי מקומו שהוא עון פלילי שיש בכלל הרבים עניים יתומים ואלמנות ועומסים עליהם עול משא מלך ושרים, וכל גזל נפטר בתשלומין לא כן הגוזל מן העני שלא יפטר בתשלומין וחייב מיתה בידי שמים כמו שנאמר אל תגזול דל כי דל הוא כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש, ולא עוד אלא שחב לאחרים איתו שהגובאי עולה והרעב הווה ונמצאו העניים והאביונים האומללים מוטלים ברעב בעוונו, ובמקומו יתבאר פרט זה בארוכה.

בחומר עיוות הדין ובהיתר הפוסקים להעמיד דיינים בעלי בתים

יא. עוד אמרו שם, בעון עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין ובטול תורה חרב וביזה רבה ודבר ובצורת בא ובני אדם אוכלין ואינן שבעין ואוכלין לחמם במשקל דכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וכתיב בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים וכו' ואין ברית אלא תורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וכו' וכתיב יען וביען במשפ''טי מאסו.

יב. והנה מפני צורך שעה אמרו חכמים, ⁵⁸ בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה אבל לא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, ומזה נשתרבב המנהג ברוב תפוצות ישראל לעשות פרנסים ומנהיגים שיהיו דנין לפי הענין ולפי התקונים והם נקראים פסקי בעלי בתים, וכן כתבו הפוסקים ז''ל, עיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים וכדי שלא ילכו בערכאות של גוים התירו שיהא ביניהם בית דין של ישראל אף על גב דלא גמירי דינא ע''כ.

אכן נשתרבב מזה דור אחר דור שאף היכא דאיכא דגמירי דינא ממנים לאנשים משוללי ההשכלה דלא גמירי דינא ודנין כפי אוות נפשם לא לפי הדין ולא לפי התקונים, פעמים מפני הכבוד ופעמים מפני אהבה וקורבה ופעמים מפני היראה, ועבירה גוררת עבירה שדבר זה גורם מחלוקת בישראל כי כל אחד רוצה להיות מנהיג להשתרר על חברו ולא שחברו ישתרר עליו.

יג. ומורי כתב בפסקיו וקרא תגר על פסקי בעלי בתים וז''ל, ובעיני הם גרועים מדיניהם של גוים כי לדיניהם יש סדר ובפסקי בעלי בתים אין סדר כי לדין אחד פעמים לזה מזכין ופעמים מחייבין, פעמים במתכוין להזיק ופעמים שלא במתכוין וכו' עכ''ל, על כן מהראוי הוא שגדולי הדור יפקחו בזה ויעשו תקונים שהמנהיגים לא יסורו מדין תורה, או במקום שצריך לעשות סייג יתנהגו לפי התקון ולא לדון בלי טעם כאוות נפשם ומכל שכן חלילה וחלילה לעבור על דברי תורה.

דברי הרעיא מהימנא על מעוותי הדין ועל שלטון ערב רב ביראי ה'

יד. וברעיא מהימנא פרשת נשא דף קכ''ה ע''ב האריך בענין זה וזה לשונו, חכמת סופרים תסרח בינייהו בכל קרתא וקרתא ובכל אתר דישראל מפוזרין בינייהו בין מלכוון ואתהדרו אינון ערב רב רעיין על ישראל עאנא דקודשא בריך הוא דאתמר בהו ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם ולית לון יכולת למעבד טיבו עם תלמידי חכמים ואנשי חיל ויראי חטא מסובבים מעיר לעיר ולא יחננו ומחרימין ערב רב ביניהון דלא יהבון לון באתרין סגיאין אלא דבר קצוב דלא יהא תקומה לנפילו דלהון ואפילו חיי שעה.

וכל חכמים ואנשי חיל ויראי חטא בצערא בדוחקא ביגונא חשיבין ככלבים בנים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש בראש כל חוצות דלא אשראין אכסניא בינייהו ואינון ערב רב עתירין בשלוה בחדווא בלא צערא בלא יגונא כלל גזלנין מארי שוחד דאינון דיינין רישי עמא כי מלאה הארץ חמס מפניהם עלייהו אתמר היו צריה לראש, באומאה עלך זמנא תניינא בחיי ה' צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים דכל מילין אילין לא יפלון מפומך בכל יכלתך למללא קמי קודשא בריך הוא ולאחזאה דוחקא דילהון ע''כ.

הנה כל דבריו כגחלי אש על דייני בעלי בתים הדנין את ישראל צאן מרעיתו יתברך במשפט מעוקל, וקראן גזלנים מארי שוחד כי מלאה הארץ חמס מפניהם להיות דלא גמירי דינא ודנין כאוות נפשם לא לפי הדין ולא לפי התקונים אשר גבלו ראשונים ראשי אלפי ישראל ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וגם על דייני בעלי בתים אלו.

פורעניות באות לעולם בשביל דיינים שאינם מהוגנים

טו. הוא מה שאמרו בפרק כל כתבי, ⁵⁹ תניא ר' יוסי בן אלישע אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל שכל פורענות שבא לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל שנאמר שמעו נא זאת ראש''י בית יעקב וקצי''ני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו, וכתיב בונה ציון בדמים ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו וכו', לפיכך מביא עליהם הקדוש ברוך הוא שלש פורעניות כנגד שלש עבירות שבידם שנאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער, ואין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל שנאמר ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך וגו' ואשיבה שופטיך כבראשונה.

חובת חכמי הדור לפקח על דיני הדיינים

טז. ודי בזה הערה לראשי עם הקדש פרנסים ומנהיגי ישראל להיות דיניהם דין על פי התורה ועל פי תקוני הראשונים לא יעדרו דבר לבל ימצא בכנפם דם נפשות אביונים והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם, ומחוייבים חכמי הדור להתאמץ בענין זה כמו שאמרו בזוהר רות ⁶⁰ זה לשונו, דיינא אית ליה למרדף בתר עובדי מתא דלא יימא דיינא אנא למידן בין גברא לחבריה ולא יתיר אלא כל עובדי מתא תליין על קולריה ואי אטים עינוי מעובדי מתא איהו אתפס בחובייהו ובשעתא דדינא אתער על עלמא איהו אתדן בקדמיתא ע''כ.

ועל כן חיוב המוטל על חכמי ישראל להשגיח בדיניהם של הפרנסים והמנהיגים שלא יעקשו את הישרה ויודיעו אליהם עונשי הדברים כאשר המה, והיראים והחרדים אל דבר ה' יהיה להם תנאי מפורש בעת שממנין אותו לראש על העדה שישגיח בכל מעשי העיר ובלעדו לא ירים איש את ידו לדון דין מדעתו שלא ברצון חכמים ועליהם תבא ברכת טוב.

עוונות הגורמים חרפת רעב

יז. ועוד יש שלשה עונות אשר כל אחד מהם יהיו סיבה אל חרפת הרעב כמו שאמרו בפרק הערל, ⁶¹ ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה, שנה ראשונה אמר להם שמא עובדי ע''ז יש בכם דכתיב ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם וכו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר, שנייה אמר להם שמא עוברי עבירה יש בכם דכתיב וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך, שלישית אמר להם שמא פוסקים צדקה ברבים יש בכם ואין נותנים דכתיב נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר וכו', ועל כל אלה יביא אלהים במשפט בפסח על התבואה ולכולם בשם יקרא המוכיח לקהל עדתו.

האוכל עם הגוי כעובד ע''ז, ואיסור שותפות עם גוי

יח. והנה על הע''ז כבר אמרו בפ''ק דע''ז, ⁶² תניא רבי ישמעאל אומר ישראל שבחוץ לארץ עובדי ע''ז בטהרה הם כיצד גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעיר אף על פי שאוכלין משלהם ושותין משלהם ושמש שלהם עומד לפניהם מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו, ופריך ואימא עד דאכיל אמר רבא אם כן נימא קרא ואכלת מזבחו מאי וקרא לך משעת קריאה.

יט. ובכלל זה גם כן הא דאמרינן בפרק ארבע מיתות, ⁶³ אמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בע''ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך וכו'.

אסור לישראל לומר שהוא גוי כדי להציל גופו וכ''ש ממונו

כ. ובר מן דין אשר רבים מעמי הארץ התירו לגלח פאתם וללבוש בגדי גוים שלא יכירום שהם יהודים וכשהם הולכין בדרכים להמלט מהמכס או כרג''א אומרים שהמה גוים, וזה אפילו כדי שלא יהרגוהו נאסר כמו שכתב הרא''ש בריש פ''ב דע''ז, וכל שכן כשבא להפטר מכרג''א וכיוצא שאסור.

תשובה שנהג אחד שניצל בהעיד עליו הגוי שאין הוא יהודי

כא. וכבר נשאלו הראשונים על דבר ישמעאלים ויהודים שהיו הולכים בדרך בשעת הגזרה ופגעו בהם פריצים וחקרו אותם מרחוק אם יש ביניהם יהודים וכיוון היהודי בלבו אם ישאלו יאמר להם האמת, והישמעאלים אומרים מה אתם סבורים אין כאן שום יהודי בינינו וניצול היהודי, ועל שלא אמר אתה משקר היה לב היהודי נוקפו ואמרו חכמים דאין ליהודי עון אשמה בזה הואיל ולבו היה לשמים, ולרווחא דמלתא מפני שהיה לבו נוקפו אמרו שיתענה שני וחמישי ושני, ומה יענו ליום פקודה האנשים החטאים ההם בנפשותם אשר במרד ובמעל כחשו ביהדותם להיות ככל הגוים מפני דררא דממונא, אויה להם אהה עליהם.

תוכחה למתרפאים במעשה שדים

כב. וגם עון החמור אשר נשתרבב ברבים מעמי הארץ ונשותיהם יותר מהם אשר מתרפאים במעשה שדים ומקטירים להם והם עובדי ע''ז בפרהסיא ואין מוחה בידם, וחייבים כל רועי ישראל להיות עיניהם פקוחות על כל אלה לבל תהיה לפוקה ולמכשול ליקח חרפת רעב בעונם.

תוכחה למבזה את המועדות

כג. ומזה אשר חכמים הגידו, ⁶⁴ כל המבזה את המועדות כאילו עובד ע''ז שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור, ופירש רש''י שנוהג מנהג חול בחול המועד, ולפיכך צריך להודיען לרבים מבני ישראל עונשן של דברים ויתנו לב לשוב.

תוכחה לבנות ישראל על הצניעות

כד. גם עון השני ומצח אשה זונה היה לך, אני הגבר ראה בעוני עמי רבות בנות ההולכות כחוקות הערלים במצח אשה זונה בשוקים וברחובות ומכשילות את הרבים במראית העין וחזקה שליח עושה שליחותו.

ואם בפנויות רע ומר המעשה עוד יגדל הכאב בנשואות ההולכות כמשפט הבנות הבתולות ולא שמרו דת יהודית והתירו לגלות שערן כשיעור פאת נכרית, ויתר איסורים עד שאין הפה יכולה לדבר ולא האזן יכולה לשמוע את אשר הפריזו על המדה רבות בנות בערי הפ''ראנקייא ללכת במחול עם האנשים יד ביד מלובשות ומקושטות כמשפט הבנות של הערלים בתפארת הקלגסים והעכסים נטויות גרון וערום עד בית דדיהם אוי לעינים שכך רואות ואין מוחה בידם.

דברי המדרש על העונש שאירע לבנות ציון שעברו על דת יהודית

כה. אשר עון זה הוא היה שורש פורה רוש ולענה בימי חרבן בית ראשון עד עלות חמת ה' לאמר כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומסקרות עינים וכתיב ושפח ה' את קדקד בנות ציון, ואמרו חכמים ⁶⁵ דהוו שייפין ברומחין ומהלכין בגסות הרוח, ותלכנה נטויות גרון שהיתה אחת מהן לובשת תכשיטיה והיתה מטה גרונה להראות את תכשיטיה, מסקרות עינים ר' מני דקסרי אמר שהיו מסקרות עיניהם בסיקרא וריש לקיש אמר בקולריא אדומה, הלוך וטפוף תלכנה כשהיתה אחת מהן ארוכה היתה מביאה שתי קצרות כו' והיתה נותנת ברגליה קונדירקון עבה כדי שתראה ארוכה.

וברגליהן תעכסנה, רבי אבא בר כהנא אמר שהיתה צורת דרקון במנעליה (פירוש ואסור משום ע''ז כדשנינו המוצא צורת דרקון) ורבנין אמרי היתה מביאה שפופרת של ביצה והיתה ממלאה אותה אפרסמון ונותנות אותה תחת עקיבה במנעליה וכשהיתה רואה כת של בחורים היתה רופסת עליה והיה אותו הריח מפעפע בהם כארס של עכנא והיה הקדוש ברוך הוא אומר לישעיה מה אלו עושות כאן יקומו ויגלו מכאן.

והיה ישעיה אומר להם עשו תשובה עד שלא יבא עליכם שונאים, אמרו אם יבואו שונאים עלינו מה יהיו יכולין לעשות שנאמר האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה דוכסיא רואני ונוטל אותי אפרכוס רואני ונוטל אותי היועץ רואה אותי ומושיב אותי בקרון הדא הוא דכתיב ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה נדע דמן הוא דקיימא דילן או דיליה, כיון שגדלו העונות באו השונאים והיו מתקשטות ויוצאות לפניהם כזונות דוכוס ראה אותן ונוטלן אפרכוס ראה אותן ונוטלן היועץ רואה אותן ומושיב אותן בקרון.

אמר הקדוש ברוך הוא לא קיימא דילי וקיימא דילהון מה עשה ושפח ה' קדקד בנות ציון ר''א ור' יוסי בר חנינא ר''א אמר הלקן בצרעת ר''י בר חנינא אמר העלה משפחות משפחות של כנים על ראשן, אמר הקדוש ברוך הוא יודע אני שאין אומות העולם בדלים מן הצרעת מה עשה ה' פתהן יערה רמז הקדוש ברוך הוא למעייניהם והיא מוציאה דם וממלא הקרון דם והיה אותו שלטון נועצה ברומח ונתנה לפני הקרון והיה הקרון עובר עליהן ומרמסן ע''כ.

בהעדר צניעות בצורות ומגפות באין לעולם

כו. ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כמזימתן להבזות דת יהודית בעיניהן כשומען את כל הקורות אותן, אשר אין ספק כי ככה יהיה משפטן של בנות ישראל הארורות ההולכות כמשפט בנות הערלים בשית זונות ונצורות לב להיות נלקות כמשפט בנות ציון והיו למרמס לכף רגל השור והחמור בצאת נפשן כי ימותו, וגם בכנפיהן נמצאו דם נפשות אביונים באשר הנבלה הזאת היא המביאה מגיפות וגזרות רעות לעולם, ולמעלה מהן חרפת רעב של מהומה ושל בצורת הבאה ביחוד על עון זה כאשר מעיד הנבואה וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך.

דברי הזוהר בחומר עון אשה המגלה שערה

כז. ובזוהר פרשת נשא דף קכ''ה אמרו, אמר ר' חזקיה תונבא ליתי על ההוא בר נש דשבק לאתתיה דתתחזי משערא דרישא לבר ודא הוא חד מאינון צניעותא דביתא ואתתא דאפיקת משערא דרישא לבר לאתתקנא ביה גרים מסכנותא לביתיה וגרים לבנהא דלא יתחשבון בדרא וגרים מלה אחרא דשריא בביתא מאן גרים דא ההוא שערא דאתחזי מרישא לבר ומה בביתא האי כל שכן בשוקא וכל שכן חציפותא אחרא ובגין כך אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך.

אמר רבי יהודה שערא דרישא דאתתא דאתגלייא גרים שערא אחרא לאתגלייא ולפגמא לה בגין כך בעיא אתתא דאפילו טסירי דביתא לא יחמו שערא חד מרישה כל שכן לבר, תא חזי כמה דבדוכרא שערא הוא חומרא דכלא הכי נמי לנוקבא, פוק חמי כמה פגימו גרים ההוא שערא דאתתא גרים לעילא גרים לתתא גרים לבעלה דאתלטייא גרים מסכנותא גרים מלה אחרא בביתא גרים דיסתלק חשיבותא מבנהא רחמנא ליצלן מחציפו דילהון.

ועל דא בעייא אתתא לאתכסייא בזוותי דביתא ואם עבדת כן מה כתיב בניך כשתילי זתים מה זית זה בין בסיתווא בין בקייטא לא אתאבידו טרפוי ותדיר אשתכח חשיב משאר אילנין כך בנהא יסתלקון בחשיבו על שאר בני עלמא ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכלא בברכאן דלעילא בברכאן דלתתא בעותרא בבנין ובני בנין הדא הוא דכתיב הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' ע''כ.

ודבריו ⁶⁶ כולם נכוחים למבין וכבר הארכנו בחיבור זה בהרבה מקומות בתוכחת זו והרבינו בראיות תלמודיות וגם מהמקובלות אשר כל אחת מהנה תועבה היא ומשרה כחה של לילית, קולה כנחש ילך בקרב איש ולב עמוק וגם הנפש לו תמלא מזוהמתה ואין צורך להאריך עוד בזה כאן.

הנה כל אחת מהנה גורמת רבות רעות וצרות בצאן קדשים עמו יתברך, ואיש על העדה ירעם בקולו קול יללה בקהל רב על עסקי דבר זה ויאיים על הדבר כיד ה' הטובה עליו והכה ארץ בשבט פיו ולא יירא ולא יחת מפניהם ולא ימיש מעשות פרי אם מבעלי היראה הוא כמו שנאמר הכל נשמע את האלהים ירא כו'.

ואשרי הגבר אשר תהיינה עיניו פקוחות להרים מכשול מקרב ביתו וידע כי שלום אהלו.

תוכחה ופסקי דינים מספר ''באר שבע'' בענין קול באשה ערוה

כח. (א''ה, הרב בעל באר שבע כתב תוכחת מגולה זו ז''ל, תוכחת מגולה יפה ומעולה אדבר עם בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים ובפרט עם נשים נשואות שהם מזמרות ומשמיעות קול שיר בזמירות שבת עם בחורים זקנים עם נערים יחדיו, ואין איש שם על לב שהיא מצוה הבאה לידי עבירה חמורה לפי שאמרו ז''ל בפרק עגלה ערופה, זמרן גברי ועניין נשי פריצותא זמרן נשי ועניין גברי כאש בנעורת.

כט. ובפרק מי שמתו אמרו, אמר שמואל קול באשה ערוה, ופירשו קצת מן הפוסקים דלענין קריאת שמע קאמר קול באשה ערוה, ודבר ברור הוא דלאו דווקא קריאת שמע אלא הוא הדין כל דבר שבקדושה כמו שכתב המרדכי ז''ל, הילכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה, ובעונותינו בין אומות העולם אנו יושבים ועת לעשות לה' הפרו תורתך הלכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאות ע''כ, וכן כתב שם ר''י ומסיק דהני מילי בשעה שמנגנת אבל בשעה שמדברת כדרכה מותר.

ל. ופליאה דעת ממני שהרי אמרו בפרק עשרה יוחסין דרב נחמן אמר לר''י נשדר ליה מר שלמא לילתא אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה כלומר ואם אשאל בשלומה תשיבני, דמשמע בהדיא דאפילו כשאינה מנגנת ומזמרת אסר שמואל שהרי לאו אורח ארעא להשיב שלום בשיר וזמר, ומשמע נמי דלאו לענין קריאת שמע דווקא אתמר אלא דלשמוע קול האשה קאמר דהוי ערוה.

לא. ועוד נראה לי ברור דהא דקאמר שמואל קול באשה ערוה אין רצונו לומר דווקא באשת איש אלא הוא הדין פנויה, ואף על גב דפשוט הוא, כתבתי להוציא מלבו של חכם אחד שהתיר לשמוע קול פנויה ועיקר יסודו שבנה עליו סברתו הוא לשון הרמב''ם פכ''א מהלכות איסורי ביאה שכתב ואסור לשמוע קול ערוה וכו', הוא סבר כיון שכתב קול ערוה ולא כתב קול אשה כלשון שמואל מריה דשמעתתא שכוונתו לומר דווקא קול אשה נשואה שהיא ערוה ואתי לאפוקי פנויה שאינה ערוה.

ואני אומר לא תאבה לו ולא תשמע אליו דמאי שנא קול באשה ערוה דקאמר שמואל ממה שאמר שמואל גופיה אין משתמשין באשה, וכהנה רבות לאלפים דפשיטא דבעי למיסר בין נשואה ובין פנויה, והא דנקט הרמב''ם אסור לשמוע קול ערוה לאפוקי קול של אשתו דמותר לו לשמוע.

לב. ולכן נכון לכל אשה כשרה יראת ה' בין שהיא נשואה בין שהיא פנויה בתולה או אלמנה שלא תשמיע קול בזמירות ולא בשום דבר בשום זמן כל זמן שמיסב עמה איש שהיא ערוה עליו רק שפתיה יהיו נעות וקולה לא ישמע כלל וכלל, ואף אם היא צנועה גם חסידה ביותר וכוונתה לשמים מכל מקום היא מצוה הבאה לידי עבירה חמורה פן יבא האיש השומע קולה לידי הרהור והרהורי עבירה קשים מעבירה עצמה, והיא צריכה להזהר שלא יכשלו בני אדם על ידה כההיא דפרק היה נוטל, אמר ר' יוחנן למדנו יראת חטא מבתולה דר' יוחנן שמעה לההיא דנפלה אאפה וקאמרה רבונו של עולם בראת גן עדן ובראת גיהנם בראת צדיקים ובראת רשעים יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם).

תוכחה על עון פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים

לג. והשלישית יותר בה הוא עון פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנין שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר, ואמרו המקובלים כי הפוסק צדקה ברבים הנה באמירתו נברא מלאך אחד אבל לא יגמר הוויתו עד שיתקיים גמר המעשה כנודע שהעושה מצוה אחת קנה לו סניגור אחד, והפוסק צדקה ואינו נותנה נמצא שהמלאך ההוא תלוי ועומד וצער הוא לו עד שיגמר נתינתה.

אזהרה לומר מי שברך בלשון נדבה ולא בלשון נדר

לד. וזה מנהג גרוע מה שנהגו בכמה מקומות ובערי אשכנז יותר מהם שאומר החזן מי שבירך ואומר מי שבירך וכו' הוא יברך את פלוני שנודר כך וכך לצדקה, ולא אריך למעבד הכי שאף אם הם מהנודרין ומשלמין אינו מעשה כשרים כמו ששנינו, ⁶⁷ כנדרי רשעים נדר דדרכם של רשעים לנדור, כנדרי כשרים לא אמר כלום דאין דרכם של כשרים לידור, כנדבת כשרים הרי זה נדבה.

וכן משמעות לשון חכמים ⁶⁸ סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור ולא באומר הרי עלי סלע זו לצדקה וכו' אמרו שיהיה צדיק גמור, וכל שכן שהרבה מהם הם מהנודרין ואינן משלמין, וראוי לכל ירא אלהים שלא ידור שום דבר לתת אלא אם יש בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור עד שיהיה לו, ואם פוסקין צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלשון נדבה.

תוכחה לעשירים המשיבים פני עניים ריקם

לה. ובכלל עון מתהלל במתת שקר הוא ענין עשירי עם הצרים עיניהם על מצות הצדקה וכאשר זה עני קרא אל פתח ביתם קול ברמה נשמע כי ה' מחסהו, ומתהללים במתת שקר ויאמרו כבר קדמו כמה עניים ואביונים ופזרנו הרבה כברכת ה' אלהינו אשר נתן לנו, וזה דרכם לכל עני ועני אשר יקרב אליהן עד אשר יוציאו כל עניי עם הקדש ריקם בהתהללם במתת שקר, עד אשר נועדו העניים יחדיו וידברו ברע עושק אשר עשקם העשיר ההוא ויתמהו איש אל רעהו לאמר הגם אתה חולית כמוני, ויען רעהו גם הוא לאמר וגם אני כמוך ריקם השיבני ובין דא לדא ווי לברא דעלובתא.

תוכחה לעשירים שאין מחזיקין לומדי תורה

לו. וגם מתהלל במתת שקר הם אותם שאמרו ברעיא מהימנא פרשת בהעלותך דף קנ''ג, עתירים דישתארון בהון יתקיים בהון נרפים אתם נרפים נרפים הם באורייתא נרפים הם למעבד טיבו עם מארי תורה ואנשי חיל המסובבים מעיר לעיר ולא יחננו ונרפים הם בכובד המס דאי תימא כבדין אינון בכובד המס ולא עבדין טיבו בגין דא תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה דכובד המס עלייהו ואל ישעו בדברי שקר דאינון משקרי ואמרין דכובד המס עלייהו ובגין דא לא עבדין טיבו אינון משקרן במילולייהו ואמרי דמכובד המס דתכבד עלייהו תבן אין ניתן.

דברי הזוהר במעלת תלמידי חכמים השקולין כשבתות

לז. וכמה מהם המה ממכבדי שבתות ומועדי ה' בשובע שמחות ויבוזו כסף לרוב בעין יפה ככל אשר תתאוה נפשותם ולא חשו להחסיר ולא להעדיף מפני כובד המס אשר עליהם כאשר חשו מלפזר כספם וזהבם למארי תורה.

ולו חכמו ישכילו כי כל כבוד אשר יחלקו למועדי ה' מאפס ותהו נחשב כל כמה שעינם צרה מלתת חלק בראש לבני תורה אשר המה בעצם שבתות ומועדי ה' כמה דאתמר ברעיא מהימנא פרשת צו דף כ''ט, תלמידי חכמים בנוי דמלכא ומטרוניתא אתקריאו שבתות וימים טובים ולית לון מדילהון דלאו אינון בני מלאכה כשאר עבדין בנין דחולין אגרא דילהון בעלמא דין ובעלמא דאתי ולענגא לון בכל מיני מאכל ומשקה ולאוקרא לון בלבושין שפירין כגוונא דשבת כמה דאתמר ביה כבדהו בכסות נקיה כל מה דעבד בר נש לשבתות וימים טובים אית למעבד לון ומאן דמחלל לון חייב סקילה הכי מאן דאשתמש בתגא חלף והכי הוא המשתמש במי ששונה הלכות דמחלל תורתיה וכל שכן דמבזה ליה כאילו מבזה שבתות ומועדות ואוקמוה מארי מתניתין כל המבזה את המועדות כאילו כופר בעיקר עכ''ל.

סגולת צדקה ברגלים וחומר המזלזלים בה

לח. ואם רע ומר המעלים עין מן הצדקה ביתר הימים עוד יגדל הכאב ברגלים כאשר הובא אצלינו בפרק א' בשם הזוהר, ומה גם כי המשפט לאלהים הוא על התבואה וכו', וכאשר עשו בני ישראל לתמוך עניי עם הקדש ברגלים מעין לקט שכחה ופאה מאשר יש איתם להפריש ממנו חלק בראש מן המובחר והטוב כי חלק העניים הוא חלק גבוה, כן יעשה להם להתברך תבואת השנה ופירותיה ולא יקחו חרפת רעב, ועל כן באה מצות לקט שכחה ופאה באמצע פרשת מועדי רגל כמו שנתבאר בפרק א'.

וכמשפט הזה יאותה לרועי ישראל לדבר על לב ראשי עם הארץ להיות זהירין ועיניהם פקוחות לחומלה בחמלה גדולה ויתירה על עניי בני תורה כל הימים וביותר ברגלים, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב.

סדר הדרוש לחג השבועות - תוכחה על הנהנה מהעוה''ז בלא ברכה

לט. ובעצרת שהעולם נידון על פירות האילן יוכיח לקהל עדתו להזהר בדברים שגורמין ליקוי הפירות, הוא מה שאמרו בפרק כיצד מברכין ⁶⁹ אמר ר' חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, ופירש רש''י ז''ל גוזל להקדוש ברוך הוא את ברכתו ולכנסת ישראל שבחטאו הפירות לוקין.

ובדורינו זה מקילין מאד לבלתי הזהר באלו הברכות ואין מחשיבין הדבר לכלום להתקרב אל החנות מוכרי הפירות ולתת אל פיו אשכול ענבים ומן התאנים ומן הרמונים בלי שום ברכה כאילו לא אדונים לאלה חלילה.

מ. וכבר היה מעשה בחכם אחד כי ראה אחד מחשובי הבעלי בתים שלח ידו ואכל פרי אחד בלי ברכה ראשונה ושח לו לאמר איך תאכל מבלי ברכה תחילה, והשיב לו שכל כך הורגל בזה עד שלא עלה על דעתו לברך, ולפי שעדיין לא השלים לאכול כל הפרי בירך ברכה ראשונה על הנשאר ואחר תשלום אכילתו היה הולך לדרכו, אמר לו החכם תברך ברכה אחרונה והתחיל לתמוה איך יברך ברכה אחרת כי הוא מעולם לא ידע ולא שמע שיברכו ברכה אחרונה אלא ברכת המזון אחר הסעודה והיה בעיניו כנבואה חדשה נוסח ברכה בורא נפשות שאמר לו החכם, אוי לאזנים שכך שומעות, וכל זה בא מההרגל הרע לבלתי החשיב לכלום דקדוקי המצוות, ומה יעשו הבנים הקטנים אם הם רואים האבות יאכלו וישתו ושמו יתברך שכחו מלברכו, מהם יצאו אבות ומאבות תולדות.

ולמוכיחים ינעם להודיע בקהל עדתם עונש הדבר אשר הוא מהדברים שאין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי כי חבר הוא לאיש משחית חבר לירבעם בן נבט שחטא ושהחטיא את ישראל, וכיון שהוא אומר אין פשע ומיקל רואים האחרים ולומדים ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה, ונוסף גם הוא שחב לאחרים שבחטאו הפירות לוקין כאמור ועל כל אלה יביא אלהים במשפט בעצרת על פירות האילן.

בחג השבועות העולם נידון על התורה וביטולה

מא. ואולם כת המקובלים הקודמין ביארוה על פירות האילן אילנו של הקדוש ברוך הוא והפירות הן הן הנשמות הפורחות ממנו, ואמרו כי כמו שבראש השנה רצה הקדוש ברוך הוא להשגיח ולדרוש מעשה בני האדם כי הוא יום הבריאה הראשונה וחדוש העולם, כן רצה הקדוש ברוך הוא ביום מתן תורה שהוא מורה על חדוש העולם להשגיח ולדרוש על מעשה העולם ולדונו על פירות האילן הם הנשמות הפורחות מאילנו של הקדוש ברוך הוא, והעולם נדון ביום זה על התורה שנתנה בו שבטלו עצמם ממנה, והוא אמרם על פירות האילן שלא השלימום בתורה ובמצוות כראוי.

תוכחה בחומר עון ביטול תורה

מב. ומצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על ע''ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על מאיסה של תורה שנאמר על מה אבדה הארץ, על ע''ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן אלא על עזבם את תורתי ע''כ.

ובפרק שתי הלחם אמרו, ⁷⁰ הפורש מן התורה שעובר בשני לאוין, ואמרו הראשונים דהא דהפורש מן התורה עובר בשני לאוין מסתברא שבכל יום הוא עובר, ובסמ''ג כתב ⁷¹ זה לשונו, דרשתי לגלויות ישראל כי ברית התורה נכרת בדם שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם וכל מי שאינו עוסק בתורה חרב מביא לעולם שנאמר והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ע''כ.

מג. וכתב רבינו יונה ז''ל, רבים חושבים כי לא תאבד הנפש בהמנעה מהטוב והיושר ואחרי שהם מאמינים בה' ועושים המצוות ונזהרים מהעבירות אינם חוששים לבטול תורה, ועליהם אמרו ז''ל כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת זה מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.

וההולכים בעצת רשעים הם השמים עיקר עסקם בהבלי העולם הזה כמו שראיתי בעיני כמה פרנסים בארץ הזאת שנתן להם ה' עושר וכבוד ויכולים לעסוק בתורה מחצות היום ואינם עושים כן, ויתחלפו להם ספרי החנות בספרי התורה ויסתפקו במה שלמדו בנעוריהם, או שמלמדים תורה בניהם הקטנים וכשיכנסו לכלל מצוות יתבטלו יחד אבות ובנים, אוי להם אהא עליהם, מה יעשו ליום פקודה בקום למשפט אלהים בעצרת על פירות האילן, וראוי לרועי ישראל לדרוש לגלויות ישראל עונש הדבר אולי יחשבו מחשבה על שחטאו ויתנו לב לשוב.

תוכחה למבזים תלמידי חכמים

מד. ונוסף על זה יעמיד במשפט כל מלעיבי תורה אשר עבירה זו מכאבת הגוף ודואבת הנפש והיא חמורה שבחמורות, גפן הוא שענביו ענבי רוש ויינו חמת תנינים, ונקלה היא מאד לעיני רבים מעמי הארץ וגם ערב רב עלה איתם ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ומתעתעים בנביאיו, שמים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור, שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו, אשר פיהם פי צואה עוברת יהגו ריק לאמר ידינו רמה, עתקו גם גברו חיל על יראי ה' וחושבי שמו והמה בני בליעל גם בני בלי שם אשר אין להם דמיון במקרא ובמשנה, ויחופש בכל גבול ישראל ולא ימצא להם בן זוג עד בואם אל גורן האטד כקוץ מונד כולהם להיות לצנינים מצידיהם בהתעטפם לבוש גאוה ובגד בוגדים בגדו וקורין למאני מכבדותי.

ואם כבוד כזה חכמים ינחלו אם כן גלה כבוד מישראל, כי האיש אשר לא היה טהור ובדרך טובים לא היה וחדל מעשות משפט וצדקה בארץ יתהלל בראש כל חוצות בבגדו בו ויתפאר הגרזן על החוצב בו, ובסבתם לקתה מדת הדין ודברי חכמי הדור אינן נשמעים, וערב רב מטילין שמץ ודופי בכל דבריהם עד אשר נתקלקלו המעשים ובכל דור ודור יתחדשו חדשות בארץ מאפליה זו לרעה.

מאמרי חז''ל בחומר המבזים תלמידי חכמים

מה. והן קצרה אורך היריעה האחת וקטנה היא מהכיל את העוולה והשקר והחמס אשר מציב לו ידים ויש לו רגלים בל יסעו יתידותיו יחדיו יכונו בארץ ותהי האמת נעדרת והוא צולע וחיגר על שתי רגליו, שם נפלו שדודים אנשי אמת שונאי בצע כי נלכדו בשחיתות פריצי בני עמינו אשר אזנם אטומה משמוע בקולן של סופרים ואין משגיחין בבת קול היורד על פי המדות אשר להם פנים קלקל.

וכל עוד שיוסיף המוכיח לדבר אתם קשות כן יוסיפו סרה, הוא יבנה והמה יהרסו אל מול פניו לעבור על דברי תורה להכעיס, חטאתם כתובה בעט ברזל וצפורן שמיר כאשר חכמים הגידו בפרק כל כתבי, ⁷² אמר ר' יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזין דבריו ומתעתעין בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד אין מרפא מאי עד אין מרפא אמר רבי יהודה כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו.

ואמרינן בפרק חלק, ⁷³ תנו רבנן כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת זה אפיקורוס, ומפרש התם אפיקורוס רב ור' חנינא אמרי תרוויהו זה המבזה תלמיד חכם רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי אמרי זה המבזה חברו בפני תלמיד חכם.

חיוב הנידוי למבזה ת''ח ויתר דינים בזה

מו. וכתב הר''ם במז''ל פ''ו מהלכות תלמוד תורה, אף על פי שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא אם באו עדים שבזהו אפילו בדברים חייב נדוי ומנדין אותו בית דין ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום ונותנים אותה לחכם וכו', וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו ואין צריך לא עדים ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה את החכם.

מז. והרב שנדה לכבודו כל תלמידיו חייבין לנהוג נדוי במנודה, אבל תלמיד שנדה לכבוד עצמו אין הרב חייב לנהוג בו נדוי אבל כל העם חייבין לנהוג בו נדוי וכן מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא, מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו, במה דברים אמורים במי שנדוהו שביזה תלמיד חכם אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייבין עליהן נדוי אפילו נידהו קטן שבישראל חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נדוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו ויתירו לו.

דינים שינהג המנודה בעצמו

מח. ובפרק ז' כתב, מהו המנהג שינהוג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו, מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נדויו ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה ולא יושבין עמו בארבע אמות וכו', וכתב בסוף הפרק אף על פי שיש רשות להחכם לנדות לכבודו אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ וכו', במה דברים אמורים כשבזוהו או חרפוהו בסתר אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור למחול על כבודו ואם מחל נענש שזה בזיון תורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש מחילה ממנו ויסלח לו.

המבזה ת''ח הוא בכלל אפיקורס

מט. ואפשר דאותה שאמרו ואם היה המברך אפיקורוס אין עונין אחריו אמן היינו מבזה תלמיד חכם נמי כמו שביארו בפרק חלק, אלא שהרמב''ם פ''ג מהלכות תשובה כתב שלשה הן הנקראים אפקורוסים האומר שאין שם נבואה כלל כו' ולא הזכיר מה שאמרו בש''ס בפרק חלק מאי אפיקורוס זה המבזה תלמיד חכם וצ''ע.

וכן מה שכתוב ביורה דעה סימן קנ''ח, האפקורוסים מצוה להורגן אם יש בידו כח להורגם בסייף בפרהסיא הורג ואם לאו יבא בעלילות עד שיסבב הריגתו, כיצד ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר קודם ומסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו, לפי פירוש הש''ס דאפיקורוס לישנא דאפקירותא הוה דמבזה תלמיד חכם אפיקורוס הוי ויש בו כל משפטי הדינים האלו וצ''ע.

דברי הזוהר על העונש הנעשה למעלה למבזים תלמידי חכמים

נ. ואיש על העדה ידרוש לגלויות ישראל בעצרת כל משפטי הדברים האלה למען ישמעו וייראו כל אישי ישראל ובל יגשו להטיל מום בקדשים ולהיות מלעיבים ומצערי רבנן כי גדול עונם מנשוא, ואף אם לא יעשה הדין למטה נעשה הדין למעלה וכמו שאמרו בזוהר פקודי ⁷⁴ ז''ל.

אית היכלא חדא בארבע פתחין לארבע סטרי דעלמא עשר ממנן לכל פתחא ופתחא וחד ממנא עלייהו אילין ארבעין נטלין דינא מהיכלא דזכות לאלקאה להאי נשמתא דחבאת כו' דקיימא נזיפא לבר כל אינון יומין דאתגזרת עלה אינון ארבעין קיימין ואנזיפו ומנדין לכל אינון דאפיקו מלה דלא אצטריכא ומטנפי פומייהו בה ואילין מנדין לון וקיימין ארבעין יומין דלא אשתמע צלותהון ולא אעלו לפרגודא עילאה וקיימא נזיפא לבר.

וכן לכל אינון דחאבו אינון חובין דבעיין לנזפא עשרה כרוזין נפקין בכל יומא ומכריזין בכל אינון רקיעין ובכל אינון חיילין ומשריין אזדהרו מפלניא דאיהו נזיפא חובא פלוני עבד רחמנא לישזבן וכד תב מההוא חובא מתכנפין ושראן ליה וכדין אכריזו פלוני שרא נזיפא מכאן ולהלאה צלותיה אעלת ועד דלא תב נזיפא איהו לעילא ותתא ונטירו דמאריה אתעדי מיניה ואפילו בליליא נשמתיה נזיפא דסתמין לה כל תרעי שמיא ולא סלקא וכו' ע''כ.

מבזה ת''ח אין תפלתו נשמעת ארבעים יום

נא. ומי בער ולא ידע את כל הקורות אותם ולא יחרד לבו ויתר ממקומו לשמור פיו ולשונו מדבר סרה על עבדי ה' וצדקתם וכל שכן על ה' ועל משיחו וכו' כי אין לו תקנה, לפי כי בתוך ארבעים יום שעומד בנזיפה ואין תפלתו נשמעת מטנף פיו לעלוב ולחרף עוד ומתחייב עוד ארבעים יום אחרים ואין לדבר סוף, נמצא כי לעולם אין מתקבלת תפלתו ותאכלהו אש לא נופח ולא ירע שריד באהלו, הכרת בעולם הזה ויכרת נפש רוח נשמה בעולם הבא על ידי סמא''ל ושט''ן ונח''ש, וכריתות אלו המה נגזרים בשבת המלך הקדוש על כסא המשפט בעצרת על פירות האילן, ובמקומו יתבאר בארוכה תקון העון לענין זה בפרקי חג השבועות בס''ד.

בראש השנה כל בני עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו', הענין ארוך ויתבאר במקומו בס''ד.

סדר הדרוש לחג הסוכות - הגשמים נעצרים בשביל מספרי לשון הרע

נב. ובחג שנדונין על המים יוכיח לקהל עדתו להזהר בדברים הגורמין לעצור עיצר הגשמים והובאו בראשון דתעניות, הראשון הוא מה שאמרו אמר ר' שמעון בן פזי אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע שנאמר רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר.

עון לשון הרע חמור מג' עבירות

נג. וביותר צריכים חכמי ישראל להתאמץ בתוכחת מגולה בעון זה אשר הוא חמור מע''ז וגילוי עריות ושפיכות דמים והוא מצוי ביותר מצד קלות תנועתו כמ''ש, ורוב העולם נכשל בגזל ומיעוטם בעריות והכל בלשון הרע, הכל בלשון הרע סלקא דעתך אלא אימא באבק לשון הרע, ולא יש בינינו כי אם יחידי הדור והנם מועטים זעיר שם זעיר שם הנזהרים בלשונם כי כולו חנף ומרע חץ שחוט לשונם והרי הוא כחוכא וטלולא ונעשה להם היתר גמור, ולו חכמו ישכילו אשר חכמים הגידו שהוא עון מכאיב הגוף והנפש, וגדול מע''ז וגילוי עריות ושפיכות דמים אשר כל אחת מהנה יחויב כל איש ישראל ליהרג ולא לעבור.

נד. וכתב החסיד ר''י יעבץ, ואל תחשוב שאמרו זה על צד הגוזמא כי אם על צד הדקדוק האמיתי, כי המספר לשון הרע על חבירו כשומעו קול פעמיו ישתוק ובעוברו מעל פניו יחזור לקלקולו ולא יחשוב ויירא ממי שמלא כל הארץ כבודו עיניו צופות רעים וטובים הרי עבודה זרה, גילוי עריות כי הוא כאשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און, ושפיכות דמים אין צריך ביאור כי הוא יסודו וכל שכן אם ילבין פניו ברבים.

המספר לה''ר כופר בעיקר ועובר על ה' חומשי תורה

נה. ועוד אמרו ⁷⁵ גדול עון לשון הרע שאין אדם מוציאו בפיו עד שהוא כופר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו, ואמר ר' יהושע בן לוי חמש תורות בפרשת מצורע ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה, ושם נאמר שהנגע והצרעת באים על לשון הרע שנאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו מצרעת נפש''ו שהנגע וצרעת נדבק בנפשו בעלותה למעלה וכל קדושים בדלין הימנה ומכריזין עליה שהיא טמאה כמו שנאמר וטמא טמא יקרא.

טעם שאין הנגעים נראין בישראל בזה''ז ובגוי אפי' בזמן הבית

נו. וכתבו הראשונים כי מראות נגעים המתראים בעור כל בשר איש הוא כח הטומאה אשר בורא החוטא בעונו, אשר בגוים שהם עיקר טומאה אין כח טומאת העון עושה בהם רושם כי מין במינו אינו חוצץ, לא כן בישראל בזמן שהם שלמים וטובים שהיה קדושתם דוחה הטומאה חוצה וניכר רושם בעור בשר, ומזה הטעם בזמן הזה שנתמעטה הקדושה לא תגעל נפשם כח הטומאה להראות החוצה בעור הבשר, ואף שיש הרבה מספרי לשון הרע המה נקיים מבחוץ ותחתיה תעמוד הבהרת בנשמה.

ביאור האריז''ל במ''ש המספר לה''ר ראוי להשליכו לכלבים

נז. ואמרו בפסחים, ⁷⁶ אמר ר' ששת כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא וקרי ביה לא תשיא.

נח. וענין אלו הכלבים הוא מה שכתב הרב בשער הגלגולים בפסוק הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, כי ביציאת הנשמה מהעולם הזה ורוצה לעלות אל אדונה הנה יש מקום חושך ואפילה מהלך שלשה ימים ועל זה נאמר עוברי בעמק הבכא, והנה יש שם חיות רעות השומרות את הדרך לפי שיש שם דרך ישר העולה למעלה לירושלים של מעלה שהוא מכוון נגד ירושלים של מטה שכל הנשמות הטהורות עולות דרך שם, ויש דרך אחרת ההולכת דרך גיהנם והיא מתחלקת לשלושים אלפים דרכים.

והנה המקום אשר יתפרדו אלו שתי הדרכים יש שם כל מיני חיות על דרך שיש בעולם אריות וכלבים ושועלים, ושומרים אלו השתי דרכים שלא להניח לעלות למעלה אלא נשמות טהורות ולחטוף אחרות ולהוליכם לגיהנם לקבל עונשם.

והנה הכלב הוא השומר לפי שאפילו כשהוא ישן מרגיש כל עובר ושב מה שאין כן בשאר חיות ולכן שמים לעולם הכלב לשומר הן בבית הן בעדרי צאן, ולכן גם למעלה אותם שהם בדמות כלבים הם שומרים וכשרואים ומרגישים שבאה איזה נשמה הם צועקים, וקמים אז החיות וחוטפים הנשמה אם היא ראויה להם, וזהו שאמרה הנשמה הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי ובה אדע כי תושיעני מפי אריה וכו', ואם היא כשירה הוא יתברך מסתיר אותה מן הכלבים ומעלה אותה למעלה ואם להפך הוא מסתיר פניו ממנה ורואים אותה הכלבים עכ''ל.

והוא אומרן כאן על המספרי והמקבלי לשון הרע שראוי להשליכן לכלבים הם הכלבים הפוגעים בנשמה לשסותה בפני החיות למעלה כמו שנתבאר.

המספר לה''ר מתגלגל באבן דומם

נט. ובשער הגלגולים כתב, שהמדבר לשון הרע מתגלגל באבן דומם וזה היה ענין נבל שנתגלגל באבן שנאמר ויהי לאבן כי הוא היה גלגול בלעם שלא היה כוחו אלא בפיו.

גורי האר''י כתבו שהמלשין ומספר לה''ר מתגלגל בכלב שחור

ס. וגורי האר''י כתבו בשמו שהמספר לשון הרע ומוסר ממון של ישראל בידי ע''א על ידי מלשינותו דינו בכלב שחור נובח ואסמכוהו אקרא ויקרא ל''ה נובח בשמו, ל''ה ראשי תיבות לשון הרע, יבא מלשין הנובח בלשונו בכלב הנובח על פי מדותיו, והן קצרה היריעה האחת קטנה מהכיל די באר עון הפלילי ולא אגיע לשליש ולרביע ביאור חומר שבו אשר בא ביאורו בארוכה בתלמוד בערכין ⁷⁷ ובכמה מקומות ובמדרשי אגדה אין מספר אשר כבר נאספו מאמרם בספרי המוסר.

הנה כי כן יאותה לרועי ישראל לשקוד בתוכחת זו כל הימים בקהל עדתם, וביותר כי ידרשו הלכות חג בחג ירבו תוכחתם בזה ויודיעום כי על כל אלה יביא אלהים במשפט בחג על המים, והוא יהיה בעוכריו ועצר את השמים חס ושלום כמאמר הכתוב רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר כמו שנתבאר ואולי יחשבו מחשבה על שחטאו ויתנו לב לשוב.

תוכחה על עון עזי פנים שבדור ומאמרי חז''ל בזה

סא. ועוד כתוב שם, ⁷⁸ אמר רב שילא אמר רב המנונא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים שנאמר וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך, והוא מן החמורות כמו שאמרו שם אמר רב המנונא כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה שנאמר ומצח אשה זונה היה לך, ר' נחמן בר יצחק אמר בידוע שנכשל בעבירה שנאמר היה לך ולא כתיב יהיה לך, אמר רבה בר הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע שנאמר העז איש רשע בפניו, רב נחמן בר יצחק אמר מותר לשנאותו שנאמר ועוז פניו ישונא וכו'.

ובפרק הערל אמרו, ⁷⁹ שנאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה על שלא היה להם בושת פנים אמר דוד שלשה סימנים יש באומה זו רחמנין וביישנין וגומלי חסדים כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק בו אין בו שלשה סימנים הללו אין ראוי להדבק בו, ובפרק אין דורשין, ⁸⁰ אשר קומטו בלא עת תניא אמר ר' שמעון החסיד אלו תשע מאות ושבעים וארבעה דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם וצפה הקדוש ברוך הוא שעתידים להיות רשעים ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור.

האר''י כתב כי עזי הפנים היו מגולגלין בבהמה קודם ביאתן לעולם

סב. ורבינו הקדוש בשער הגלגולים כתב, כשתראו בני אדם שהם עזי פנים ואין להם בושה מבני אדם אז תדעו שקודם זה הגלגול היו בגלגול בהמה חיה ועוף טמאות, וכמו שאין לבהמות בושה והם עזי פנים כן גם להם אין מסוה בושה על פניהם והולכים אחר למודם הראשון ע''כ.

מי שאין לו בושת לא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני

סג. ובתקונים דף צ''ב ע''ב, אמר ליה ברי מאתר דאית ערוה אית בושת ודא איהו ירא בושת ומאן דלית ליה בושת בודאי לא עמדו רגלי אבהתוי על טורא דסיני וכו', ובזוהר חדש שיר השירים אמר זה לשונו, כל אינון בני עלמא דלית בהו כסופא לית להו חולקא לעלמא דאתי וכל אינון תקיפי מצחא דהוו בהו בישראל כד הוו מסתכלי באתוון דשמא קדישא בציצא דכהן גדול הוו מתברי לגביה וכו'.

התעוררות על ריבוי עזי פנים שבדור

סד. והן עתה בדור זה רבו מארבה עזי פנים ירהבו הנער בזקן, בני אדם שמנוערים מן המצוות במי שמלא מצוות כרמון, והנקלה בנכבד מי שחמורות דומות להם כקלות ירהב במי שקלות דומות עליו כחמורות, אוי לדור שעלתה לו כך אשר עון זה הוא היה תחילה ורוש לחרבן בית מאויינו, טירתנו היתה לשמה יופי אדמתנו לזרים.

כאשר חכמים הגידו בפרק כל כתבי, ⁸¹ אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא היה להם בושת פנים זה מזה שנאמר הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו, אמר רב יצחק לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו קטן וגדול שנאמר והיה כעם ככהן וכתיב בתריה הבוק תבוק הארץ, ובסיבה זו אנו יושבים במחשכים בגלות החיל הזה עד כל הזמן הנפלא הזה, כי אם נחרב ירושלים בעון זה קל וחומר שלא יבנה כל זמן שיש עזי פנים בינינו, ועינינו רואות וכלות מידי יום ויום הולכים ומתגברים עזי פנים שבדור רגשת פועלי און.

תוכחה לדורות האחרונים המזלזלין בתוכחה

סה. וזאת לפנים בישראל שרועי ישראל אשר בידם שבט המוסר, מידי שבת בשבתו ירימו בשפר קולם לשבר לבות האנשים בתוכחת מגולה ודברים קשין כגידין ושח רום אנשים האומרים ידינו רמה, והיום הזה תאמרנה הסרים מאחר הגדולים חקקי לב יגלו מזימות לבבם להשיב לכל מוכיח, על פניו יענו לאמר הלא כל העדה כולם קדוש יאמר להם ומדוע יתנשא אחד לקום מתוך העדה וחרב חדה לשונו שלופה מתערה להגיד לבית ישראל דברים קשים כגידים והדריך בנעלים על במותי ראשי האנשים אשר גובה וגבה להם.

והיה כי יאמר להם מדוע ככה מריתם את פי ה', יענו בעזות מצח לאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, המן העץ חיים אשר ציוה ה' לאכול ממנו אכלת לבדך, הלא כל איש ישראל יכול לעשות היכל ומקדש מלך לעצמו ואינן צריכין להשלמה מבחוץ.

זאת היא שיחת אנשי דמים אשר קולן שמעתי בגינות וקול דמיהם וקול נשותיהם בני גילם צועקים בקול ענות וחירופים לחרף מערכות מלאכי אלהים על מצו''ת ומרורים, ואזנם אטומים כמו פתן חרש משמוע בקולן של סופרים אשר חוקי האלהים ותורותיו ידרושו, וכאשר עמודי עולם אלו ירופפו ויתמהו מגערת זדים ארורים אז ישוב איש ימיני אחור ותושלך אמת ארצה ונשאר תחת הנעצוץ משפט רצוץ, אוי לעינים שכך רואות אוי לאזנים שכך שומעות.

דברי המחבר בטעם חיבור ספרו

סו. ומעודי זאת היתה שיחתי במאמר ירמיה מי יתנני במדבר מלון אורחים, וזאת אשיב אל לבי לאמר הטוב אנכי מאבות, הלא אין זכרון לראשונים אשר בערה בם אש ה' בלבם תמיד כל היום וכל הלילה לא תכבה קנאת ה' צבאות לדבר סרה בקרית ארבע כיתות שאין מקבלין פני שכינה ולפרסם עליהם לגלות רעתם בקהל וחטאתם כתובה בעט שמיר ושית.

ומה האדם שיבא אחרי ה''מליץ הגדול'' וה''אבן בוחן'' ו''חובת הלבבות'' וזולתם שלמים וכן רבים כנראה מהקדמת רוב המחברים אשר בתוכה יבחנו רוב מומי הדור, ומה גם עתה שחדשים מקרוב באו חוברות צרה אל אחותה חדשים גם ישנים, ואלה מוסיף על הראשונים עד שקדמוניות אל יתבוננו וישן מפני חדש יוציאו וצרה משכחת חברתה וקללת יום יום מרובה משל חברו, אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי, שויתי עזר על גבור גם כי בוז יבוזו לי כאשר ראיתי אחרי רואי כמה קנאין פוגעים בי, אכן אפס לא יהיו דברי אלה רק לאשר איתו נפש היפה המליאה לה חכמה ודעת ויראת ה' ואוהבי התוכחת ושונאי צדיק יאשמו.

המוכיחים לא יחושו לרודפים אותם

סז. ואשר הריחו ביראת ה' לא ישוב מפני כל כופר וכל אשר יפנה יצליח בתוכחותיו ואויביו עזי פנים שבדור עפר ילחכו, והוא ידרוש לעזי פנים ויודיע עונשם הרב אולי יחשבו מחשבה לשוב על שחטאו ויתנו לב לשוב, ואם מפני כך ישונא מהם אל יחוש כי לא טוב הוא מאבותיו אשר כולם נרדפו מאת צרי הנצבים בעם.

ד' לשונות גנאי שקרא דוד המלך לשונאי התוכחה

סח. ודוד המלך עליו השלום קרא האויב בארבע לשונות של גנאי, חמס חנם שקר ריקם, חמס דכתיב ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני ואלו השונאים את הדיינין המזכין את הזכאי ומחייבין לחייב כדי לבקש את החמס, שקר שנאמר ואויבי חיים עצמו ורבו שונאי שקר אלו השונאים את הכשרים מפני שהם אומרים אמת והם מבקשים לומר שקר על הרע טוב ועל הטוב רע, ריקם שנאמר יבושו הבוגדים ריקם אלו השונאים תלמידי חכמים שהם אומרים יש דין ויש דיין כדי הוא לומר שהעולם ריקם, חנם שנאמר ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם אלו השונאים החברים על לא דבר שנאמר בלי עון ירוצון ויכוננו עורה לקראתי וראה.

הנה גם כל חולי וכל מכה אשר חילה ה' בדור הזה כבר היה לעולמים ואחז האור ברובן של גדולי ישראל האיתנים, ועליהם היה משכים ומעריב דוד המלך עליו השלום לבית המדרש כאמור, ותהי זאת נחמתו לעלוב בדור הזה לאמר דיו לעבד להיות כרבו כי טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים.

וחכמי התלמוד המה היו כמתאוננים על כל אלה באמרם, ⁸² מיום שחרב בית חמדתנו תבו חכימייא למיהוי כספריא וספריא כתלמידיא ותלמידיא כעמא דארעא ועמא דארעא אזלא ומנוולא ואין דורש ואין מבקש על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים.

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תו'

סט. עוד כתוב שם, ⁸³ אמר רב קטינא אין הגשמים נעצרין אלא בשביל בטול תורה שנאמר בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלות שהיה בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקדוש ברוך הוא מך ואין מך אלא עני שנאמר ואם מך הוא מערכך, רב יוסף אמר מהכא ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים ורוח עברה ותטהרם ואין אור אלא תורה שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, בהיר הוא בשחקים תני דבי רבי ישמעאל אפילו בשעה שרקיע נעשה בהורין בהורין להוריד טל ומטר רוח עברה ותטהרם.

אין הגשמים נעצרין אלא בעון גזל

ע. אמר רבי אמי אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל שנאמר על כפים כסה אור בעון כפים כסה אור ואין כפים אלא חמס וכו', ואמר רבי אמי מאי דכתיב אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל אם ראית רקיע שקיהה כברזל מלהוריד טל ומטר בשביל מעשה הדור שהם מקולקלין.

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל לוחשי לחישות וביאורו

עא. ואמר רבי אמי מאי דכתיב אם ישוך הנח''ש בלא לחש אם ראית דור שהשמים משתכין עליו כנחושת מלהוריד טל ומטר בשביל לוחשי לחישות שאין באותו הדור, ואף שפשט הדברים הוא על שאין מתפללים על הדור מכל מקום מדאפקיה בלשון לחש שמע מינה תרתי, האחת מה שפשתה המספחת בכמה גלילות ישראל להיות אצים בתפלתם לאומרה בקול רם כשיש חזרת י''ח ברכות על ידי שליח ציבור כתקנת חכמים והמה פנו אליה עורף ולא פנים כי בערה בם אש האספסוף אשר בקרבם למהר לשלחם מאת פני ה' ואומרים תפלה מקצתה בקול רם לומר קדושה ומקצתה בלחש, כי תפלה כזו אין לה מקום לא בלחש ולא בקול רם.

סוד חזרת הש''ץ וייחוד הנעשה בעניית אמן

הנה משם באר''ה כי חזרת שליח צבור התפלה הוא ייחוד משובח מהקודם כשהתפלל בלחישה שהרי הכרובים כרוב אחד מקצה מזה וכו' וכבר האריך בזה החסיד הר' אליהו די וידאש בשער הקדושה.

תוכחה למתפללין תפלה קצרה

עג. וכל לעומת זה בשביל לוחשי לחישות שאין בדור ואומרים אותה בקול רם שלא פנו אל כבוד הדר המלכות להשיבה פנים בפנים, אף היא תמנע מהם רביבי השפעתה אין טל ואין מטר אשר כך היא המדה כמו שאמרו בזוהר אחרי מות דף נ''ט, תניא אמר רבי יוסי זמנא חדא הוה צריכא עלמא למטרא אתו לקמיה דר' שמעון ר' ייסא ור' חזקיה ושאר חברייא אשכחוהו דהוה אזיל למחמי לר' פנחס בן יאיר.

כיון דחמא לון פתח ואמר שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד מאי שבת אחים גם יחד כמה דאת אמר ופניהם איש אל אחיו בשעתא דהוו חד בחד משגיחין אנפין באנפין כתיב מה טוב ומה נעים וכד מהדר דכורא אנפוי מן נוקבא ווי לעלמא וכו' והשתא חמינא דאתון אתיתון על דדוכרא לא שריא בנוקבא אמר אי לדא אתיתון גבאי תיבו דהאי יומא אסתכלנא דיתהדר כולא למשרי אנפין באנפין ע''כ, הנה כי תועלת גשמי רצון ברכה ונדבה יהיה בהיות הכרובים פניהם איש אל אחיו איש יחד פני רעהו ולפיכך ישך הנחש בלא לחש כאמור.

המתפלל בצבור נותנין לו שכר ז''ן ברכות

עד. וכתב הב''י סי' קכ''ד זה לשונו, וכתב ה''ר דוד אבודרהם בתחלת ספרו בשם ה''ר אברהם בן שושן ששלש תפלות שאנו מתפללין בכל יום יש בכל אחת י''ט ברכות ועולין ז''ן ברכות, וראה כמה גדול שכר המתפלל עם הצבור כי בתפלה אחת שמתפלל עמהם נחשב לו שכר כמתפלל ערב ובקר וצהרים ביחיד כיצד, תפלתו בלחש י''ט, וחייב אדם שלא לדבר בעוד ששליח צבור מחזיר התפלה ושיכוין לשמוע ברכותיה ושומע כעונה הרי י''ט ברכות אחרות, וחייב אדם לענות אמן אחר כל ברכה וברכה ואמרו ז''ל, גדול העונה אמן יותר מן המברך הרי הוא כאילו בירך י''ט ברכות אחרות, נמצא כי בתפלה אחת עם הצבור כתקונה בלחש ובחזרה נותנים לו שכר ז''ן ברכות וכו' עכ''ל.

כי על כל אלה אנשי לבב המשכילים יזהרו לומר תפלתם כתקונה שלא לאבד טובה הרבה חס ושלום, וכל שיש בבית הכנסת עשרה אפילו מצומצמים עם השליח צבור לא יעברו מלאומרה בחשאי ובחזרה, וכן כל שיש עשרה שעונין אמן אפילו שכבר התפללו הואיל והרוב לא התפללו לא יעברו מלחזור התפלה.

אזהרה למראין עצמם עייפים בביהכנ''ס

עה. וכתוב בספר החסידים סי' י''ח ז''ל, ועל היושבים בבית הכנסת ומראין עצמם כעייפים שאינן יכולין לעמוד עליהם נאמר ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל כל יומא לא לאי ובעידן צלותא לאי, כל היום עומד בשוק לפני הפקיד או לפני ליצנות ואינו עייף ובשעת התפלה אינו יכול לעמוד עכ''ל.

והן הן דברי מדרש איכה ⁸⁴ ז''ל, רבי יצחק פתח ולא אותי קראת יעקב קאים טרון כל יומא ולא לאי וצלויי קמאי את לאי קאים טרון כל יומא ולא לאי ואמר ליה חבריה איתא וצלי והוא אמר לית אנא יכיל, אצל הבעל מה כתיב ויקראו בשם הבעל מהבוקר עד הצהרים וכו' הוי כי יגעת בי ישראל ע''כ, ודי בזה הערה לכל הנפש אשר לו תאו''נה.

אזהרה למשמיעים קולם בתפלתם מהר''ם די לונזאנו ע''ה

עו. גם יש בכלל מאמר שאין לוחשי לחישות רמז להבלתי נזהרים לומר תפלתם בחשאי ומשמיעים קולם בתפילת שמונה עשרה לזולתם שבצידם, וזה מהדברים הפוסלים הדרת התפלה כאשר בא בזוהר פרשת ויגש ⁸⁵ זה לשונו, מאן דצלי צלותא וקם קמי מאריה לא אצטריך ליה למישמע קליה בצלותא ומאן דאשתמע קליה בצלותיה צלותיה לא אשתמע מאי טעמא בגין דצלותא דא לאו איהו צלותא ומאן איהי צלותא דא ההוא קל בלא ו' דתליא בקלא דאשתמע דאיהו בו' ובגין כך לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותיה אלא לצלאה בלחש בההוא קל דלא אשתמע ודא היא צלותא דאתקבלה תדיר וסימניך והקל נשמע קל בלא ו' נשמע דא איהי צלותא דאיהי בחשאי דקודשא בריך הוא קביל כד אתעבד ברעותא וכוונה כדקא יאות ע''כ.

עז. ואפילו אם אינו יכול לכוין בחשאי לא אריך למיעבד הכי, ואפילו להשמיע לאזניו משמע דאסיר מדקאמר למשמע קליה שאפילו הוא עצמו לא ישמיע קולו והכי איתא בתוספתא, יכול יהא משמיע לאזניו כבר פירשו בחנה וקולה לא ישמע, וכן בזוהר פרשת ויקהל ⁸⁶ ז''ל, אי ההוא צלותא אשתמעת לאודניה דבר נש לית מאן דציית ליה לעילא בר מאן דשמע בקדמיתא בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההוא צלותא בני נשא ותו דמלתא דצלותא אתאחד בעלמא עילאה ומלה דעלמא עילאה לא אצטריך למישמע ע''כ, וכן כתב בספר בדק הבית שראוי לחוש לדברי הזוהר ע''ש.

עח. והרב מנחם לונזאנו עליו השלום עמד על זה וכתב, אך ברעיא מהימנא אמרו ⁸⁷ בצלותא כל חד מצלי בחשאי דלא ישתמע קלא דיליה בצלותיה לגבי חבריה כו' ע''ש, ונראה לי דהכי פירושו לא אצטריך למשמע הוא עצמו ואם שמע אינו נענש, אך אם השמיע לזולתו נענש אף על פי שלא השמיע הדברים רק הקול, דייקא נמי דקאמר ומאן דאשתמע קליה ולא אמר ומאן דשמע קליה ע''כ.

המשמיע קולו בתפלתו אין תפלתו נשמעת

עט. והן רבים עתה עם הארץ אינם מטים אזן לשמוע דברי חכמים ומשמיעים קולן לזולתם בעומדם בתפלתם, ולו חכמו ישכילו גודל הפגם אשר יפגמו רעדה אחזתם שם, כי מבלעדי עונשם מבלי ישמע קולם בשמים ממעל למלאות בקשתם, עוד יוסיפו לחלל שרי קדש הממונים על התפלה וקרבו ויאתיו מאריהון דאודנין וחוטפין כל דברי התפלה ואזכרות שבתורה וזורקין אותם במקום פסולי המוקדשין.

האר''י לא השמיע קולו בפסוקי דזמרה כ''א בשבת

פ. וגורי האר''י אמרו שהוא לא היה משמיע קולו אפילו בזמירות אפס בשבת היה מרים קולו מעט, וראוי להודיע לבני אדם עונש הדבר למען יחדלו מעושק ידם כי התעשקו עם התפלות לבני דורן וימנעו רביבים וגשם מטרות כי ישוך הנחש בלא לחש, וכבר צווחו על זה קמאי דקמאי הלא בספרתם ובפרקי ר''ה יבא בארוכה.

תוכחה על חומר עון חנופה

פא. עוד אמרו בסוטה, בעון חנופה הגשמים נעצרים שנאמר ותחניפי ארץ בתענוגיך וכתיב בתריה וימנעו רביבים, על אחת כמה וכמה יתאמץ איש על העדה לדרוש לקהל עדתו בחג שהעולם נידון על המים על אשמת עון חנופה כי רב הוא אשר שקלוהו חכמים כנגד ע''ז גילוי עריות ושפיכות דמים כמו שאמרו באגדה, קשה החנופה שהיא שקולה כנגד ע''ז גילוי עריות ושפיכות דמים ע''ז מנין דכתיב לעשות חונף ולדבר אל ה' תועה ואין תועה אלא ע''ז שנאמר הבל המה מעשה תעתועים, גילוי עריות מנין שנאמר הן ישלח איש את אשתו וכו' הלא חנוף תחנף הארץ, שפיכות דמים מנין דכתיב ותחנף הארץ בדמים, ובעון חנופה הקדוש ברוך הוא שופך חמתו על הארץ וידו נטויה על הבחורים ועל יתומים ואלמנות שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' וכו' כי כולו חנף ומרע.

ובששי דסוטה אמרו עלה, ⁸⁸ דכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי תאנא משום רבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני שחנפו לו לאגריפס המלך וכו', ויחרד האיש וילפת אם כך עלתה לחכמי ישראל אף על פי שהיה מלך ועניו וירא שמים מה יהיה משפט חנפי לב המחניפים את הרשעים אשר ריח מוראת אלהים לא עדת בהון כי גדול כים שברם.

מעשה על החנופה ממה שאירע עם חכמי ישראל וינאי המלך

פב. ויבהלוך רעיונך מידי זכרך מעשה שמעון בן שטח עם חכמי ישראל המובא בפרק כהן גדול, ⁸⁹ דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא אמר להו שמעון בן שטח לחכמים תנו עיניכם בו ונדונינו שלחו ליה עבדך קטל נפשא שדריה להו שלחו ליה תא אנת נמי להכא והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו אתא ויתיב, א''ל שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך ולא לפני אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' אמר ליה לא כשתאמר אתה אלא כמו שיאמרו חבריך נפנה לימינו כבשו פניהם בקרקע נפנה לשמאלו כבשו פניהם בקרקע אמר להם שמעון בן שטח בעלי מחשבות אתם יבא בעל המחשבות ויפרע מכם מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו.

הנה זה המאורע מבהיל הרעיונות לאשר בו הנגע, אם למלך ישראל כך כל שכן וקל וחומר לעדת חנף גלמוד המחניפים לאנשי רשע רגשת פועלי און מלאים זימות כרמון, אשר בלי ספק פתע ישברו באין מרפא ופוקד עליהם דם נפשות אביונים אשר הוסיפו בעון החנופה השמה חרון אף ה' בעולם כמו שאמרו בסוטה, ⁹⁰ אמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם שנאמר וחנפי לב ישימו אף ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת שנאמר לא ישועו כי אסרם.

תפלת החנף נדחית אפי' בצבור וטעם שאינה נלמדת מחלבנה

פג. (א''ה, כתב הרב הגדול אבי זקני ז''ל בספר תאוה לעינים דהכוונה לומר דכיון דקיימא לן דכל תענית ותפלה שאין בה מפושעי ישראל אינה נשמעת ולמדו מהחלבנה לפיכך אמר ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת, פירוש שאם בכלל תפלת ישראל היתה תפלת זה החנף אינה נשמעת אף על גב דבעלמא בעינן בתפלה טובים ורעים כדי שתהיה חלבנה בדבר וכמו ששנינו במשנת ⁹¹ יברכוך טובים הרי זה דרך מינות משום שמוציא פושעים מהכלל כמו שפירשו רש''י והתוספות ז''ל שם, ומכל מקום זה פושעי ישראל דשאר עבירות אבל במי שיש בו חנופה לא מהני לחלבנה ואין תפלתו נשמעת אפילו על ידי הכולל ולהכי נקט לא ישועו בלשון רבים, ואף שפתח בלשון רבים וחנפי לב מכל מקום הוה מצי למנקט כוליה קרא בלשון יחיד ועל זה ידוו כל הדווים).

מאמרי חז''ל בחומר עונש החנופה

פד. ואמר ר' אלעזר ⁹² כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברים שבמעי אמן מקללין אותו שנאמר אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים, ואמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם שנאמר הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר מה כתיב אחריו לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה, ואמר ר' אלעזר כל המחניף לרשע סוף נופל בידו וכו' ואמר ר' אלעזר כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה וכו' ואמר ר' אלעזר כל עדה שיש בה חנופה לסוף גולה.

וכבד מכולן אשר הוא אחד מארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה דכתיב כי לא לפניו חנף יבא, וכבר בא בארוכה תוכחת מגולה בזה בפרק ט''ו דשבת ופה באתי בדרך קצרה לערוך הדברים לפני המוכיחים דבר בעתו לעם כי ידרושו.

תוכחה על מדת האמונה והיושר במשא ומתן

פה. ועוד ידרוש מהם להחזיק במדת אמ''ת אשר גם עליה יביא אלהים במשפט בחג על המים כאשר חכמים הגידו, ⁹³ אמר ר' אמי אין גשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף.

פו. וכתבו הראשונים כי מדת האמונה נמשכת מן האמת שהוא הקדוש ברוך הוא, ולפיכך כל מי שיחפוץ קרבת אלהים יצטרך שיתנהג במדת האמונה במשאו ובמתנו כענין שנאמר שכון ארץ ורעה אמונה, כלומר כשאתה שוכן בארץ ומתחבר עם בני אדם במשא ובמתן התחבר עם האמונה ואל תחמוד משלהם כלום, וענין האמונה הזאת הוא ענין מושכל כי מדרך השכל יש לו לאדם להתבונן כי ראוי שיספיק לו את שלו ואין לו כלום במה שיש לזולתו.

מידת האמונה המצויה בארצות העולם

פז. וכבר שמענו כי יש ארצות היום בעולם שאין להם תורה כלל ומדרך השכל יש להם אמונה גדולה במשאם ומתנם עם כל אדם, אלו באים בסחורתם ומניחין אותה במקום אחד והולכין להם ולמחר באים בעלי הסחורה ומוצאין הכסף על סחורתם, אם ייטב להם ערך הדמים לוקחין הכסף ואם לאו לוקחין סחורתם ומניחין הכסף, ורובם עושים כן מפני אמונה לא מפני אימת מלכות.

פח. והנה הנביאים כולם פה אחד היו מוכיחים לישראל במדת האמונה, ובפרשה אחת התחיל ירמיה ע''ה בענין הקרבנות וחתם במדת האמונה לפי שרצה להודיעם כי לא לרצון יהיו להם הקרבנות הואיל והאמונה נעדרת מהם, והוא שהתחיל בפרשה ואמר עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כלומר שיוסיפו הקרבנות ההם על הזבחים שהם רגילים לאכול לעצמם ויאכלו בשר הרבה, וביאר כי כל הכעס הזה בחסרון האמונה מהם וזהו שחתם הפרשה אבדה האמונה ונכרתה מפיהם, וכן ישעיה הנביא ע''ה האשים ישראל במדת האמת והוא שאמר אין קורא בצדק ואין נשפט באמונה בטוח על תהו ודבר שוא הרה עמל ודבר און וכאלה רבים.

מעשה חולדה ובור המובא בחז''ל על מדת האמת

פט. ואמרו שם בגמרא, ⁹⁴ אמר ר' אמי בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה מנין מחולדה ובור, שהיה מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אמה והיתה מקושטת בכסף וזהב ותעתה בדרך והלכה בלא יישוב, כשהגיע חצי היום צמאה ולא היתה לה לויה, ראתה באר וחבל דלי קשור נשתלשלה וירדה לבור, לאחר ששתתה בקשה לעלות ולא יכלה, בכתה וצעקה הנערה ואין מושיע לה.

עבר עליה אדם ושמע קולה עמד על פי הבאר והציץ ולא היה יכול להבחין לה, אמר לה מן בני אדם את או מהמזיקין אמרה מבני אדם, השבעי לי שתזדקקי עמי נשבעה לו אמר מה טיבך לכאן ספרה המעשה, אמר אם אני מעלך תנשאי לי אמרה הן, העלה ורצה להזדקק לה מיד אמרה מאיזה עם אתה אמר לה ממקום פלוני ממשפחה פלונית, אמרה לו עם קדוש כמותך שבחר בך הקדוש ברוך הוא מכל ישראל ואתה מבקש לעשות כבהמה בלא קדושין וכתובה בא אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך.

נתנו ברית זה לזה אמר מי יהיה עד והיתה חולדה כנגדן אמר לה השמים וחולדה זו ובור זה עדים שאין אנו מכזבין זה בזה, הלכו כל אחד לדרכו, הנערה עמדה באמונתה וכל מי שתבעה היתה ממאנת אליו, כיון שהחזיקו בה נהגה עצמה כשוטה וקרעה בגדיה ובגדי הנוגע בה עד שנמנעו בני אדם ממנה.

והוא כשעבר מפניה שכחה ועזבה ונשא אשה ונתעברה וילדה בן, חנקתו חולדה ועוד נתעברה וילדה בן ונפל לבור, אמרה אשתו אם כמות כל האדם היו מתים החרשתי עכשיו שמתו מיתה משונה עון יש בך ספר לי מעשיך, גילה לה המעשה ונתגרשה ממנו אמרה לו לך אצל חלקך שנתן לך הקדוש ברוך הוא, הלך ושאל בעירה אמרו לו נכפית היא, הלך אצל אביה פירש לו כל המעשה אמר לו אני מקבל מומיה, בא אצלה התחילה לעשות כמנהגה סיפר לה מעשה חולדה ובור אמרה לו עמדתי בבריתי, מיד נתיישבה דעתה ופרו ורבו בבנים ונכסים ועליהם הכתוב אומר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי.

תחילת דינו של אדם אם נשא ונתן באמונה

צ. צא ולמד כמה גדולים בעלי אמונה לפניו יתברך, וראה ועשה כתבניתם תבנית כל מכושרי אמנה אשר היא היתה לראש פנה לעמוד לפני יוצרך בעת המשפט כאשר חכמים הגידו, ⁹⁵ אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו כלום נשאת ונתת באמונה וכו'.

ומה יועילו אוצרות רשע אשר אצור אצר בימי חיי הבלו באון ומרמה לאיש נכרי ולאשר לא עמל בו יתננו ומאומה לא ישא בידו, היש דבר זר ורחוק בעולם מזה לאצור אוצר עושר ולא במשפט לבניו אחריו ולא יחוש על נפשו האומללה כי תקרב לפני אלהי עולם ה' לתת דין וחשבון המליאה לה משאות שוא ודברים שהם בהם מחוסרי אמנה, אוי סכל אוי אויל וכי דוחין נפש מפני נפש, מה בצע בדמ''ך ברדת שחת.

הנושא ונותן באמונה זוכה להתעשר וח''ו להפך

צא. על כן אתם אחי ועמי חושו על כבוד נפשכם האחת האהובה, קרבת אלהים תחפצון להחזיק בפלך האמונה במשאכם ומתנכם ולשמוח במנת חלקכם וכוסכם כי טוב המעט הקנוי ביושר ובמשפט מן ההרבה הקנוי שלא כדין, ושיתו לבכם לחולה רעה כי בעון אבדן האמונה צדק משמים נפקד וימנעו רביבי ההשפעה ונמצאו כמה אביונים מוטלין ברעב.

וכל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור להיות נושא ונותן שלא באמונה הוא מזומן להפסד גדול בגופו וממונו שנאמר ואץ להעשיר לא ינקה, ופתע פתאום תפול מארה בנכסיו ויצטרך לבריות ועליו נאמר קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל.

ובפרק התנוקת אמרו, ⁹⁶ מה יעשה אדם ויתעשר ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה, ובמדרש משלי אסמכוהו אקרא איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, הנושא ונותן באמונה נכסיו מתרבין והקדוש ברוך הוא מזמין לו פרנסתו מפני שבני אדם בוטחין באמונתו ויהיה ממונם מצוי אצלו תמיד, ולא די לו שיתפרנס מן האמונה אלא שנקרא צדיק שנאמר וצדיק באמונתו יחיה.

שכר הנושא ונותן באמונה

צב. ונוסף גם הוא כי בשכר קיומה מעלין עליו כאילו קיים תרי''ג מצוות כאשר קבלו וקיימו חכמים ⁹⁷ שבא דוד והעמידן על אחת עשרה ובא ישעיה והעמידם על שש בא חבקוק והעמידם על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, וכן בהפכו באשמת ביטולה מעלין עליו כאילו ביטל כל תרי''ג מצוות.

הנושא ונותן באמונה נותנין לו שכר אף על משא ומתן שלא בא לידו

צג. וכתוב בספר החסידים סי' תתרס''ב ז''ל, מי שנושא ונותן באמונה נותנים לו שכר גם על משא ומתן שלא בא לידו לפי שאם היה בא לידו היה עושה באמונה, ואף אם נעשה עני ואינו נושא ונותן נותנים לו שכר כאילו היה עוסק ועושה באמונה וכן לכל דבר ולאחר מיתה כמו כן וכו' ע''כ.

סיבת אריכות הגלות בחסרון האמונה במשא ומתן

צד. ומי בער ולא ידע עוצם עון אשמת העדר האמונה עד היכן מגיע ולא ילבש חרדה כמדו והאמונה אזור חלציו לבלתי יהא נקש בפח מוקשה, ואף גם כי יחם לבבו לאמר הלא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה בעלי אמונה שנאמר שוטטו בחוצות ירושלים וכו' מבקש אמונה ואסלח לה, ואם חרבה ירושלים בהבצר ממנה אנשי אמנה קל וחומר שלא יבנה כל זמן שמדה זו מצויה בין ישראל.

ולבי דואב וכואב בקרבי יום ולילה לא יחשה על אשר אני רואה מדה זו פרוצה במילואה בחומת בית ישראל, ונשיאי הארץ העומדים על הפרץ לגדור כל פרצה ידם במעל ראשונה פסו אמונים מהמה ומהם יראו וכן יעשו יתר דלת העם, ובסיבה זו אנו יושבים במחשכים בגלות החיל הזה כל זמן הנפלא הזה, אנשי אמונה אבדו באים בכח מעשיהם גבורים לעמוד בפרץ וכו' ומרוב עונינו אבדנום סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות.

יזהר מחילול השם במשא ומתן עם הגוים

צה. אהא ואויה כי גדול כים שברינו אנא נוליך את חרפתנו אשר רבים מכל הגוים ערלים המתהללים באלילים נושאים ונותנים באמונה, לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואחרי דבריהם לא ישנו מפני כל כופר, ואנחנו עמו וצאן מרעיתו אשר קידשנו במצותיו וציונו לאחוז בחותמו יתברך אמת הפכנו אליה עורף ולא פנים, למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו.

ואיה איפה תפארת העבד הנאמן הנושא תמיד עליו חותם רבונו עליו כי חרפה היא לנו ממלכת כהנים שנגרע מעמי התועבות חס ושלום ותחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך וגו', ועון אשמה זו היה סיבה להיות תפארת עם ישראל תחת רשעת הגוים עד הכאה ועד נזיפה, ומדוע לא נחוס ונחמול על נפשנו ועל נפשות ביתינו ועל דם נפשות אביונים ועל דבר כבוד שמו המחולל בין עמי התועבות זה כמה שנים רבים ורעים היו לישראל.

והלא כתיב וזרעתיה לי בארץ ואמרו ז''ל, ⁹⁸ כלום אדם זורע כור אחד שלא ימצא כמה כורים כך זרע הקדוש ברוך הוא לישראל בארבע פינות העולם כדי שיתוספו עליהם גרים, וכל זמן שמתנהגים עמהם ברמאות מי ידבק בהם.

לאחוז בחותם הקב''ה הנקרא אמת

צו. אם כן איפה לכו בנים שמעו לי, חוסו על כבודכם ועל כבוד היוצר ברוך הוא עתה בעונות משהאריך הגלות להבדל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת ולקדש עצמיכם אף במותר לכם ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוים ולא להטעותם בשום ענין אשר אפס לא תהיה תפארתם רק בזאת כמו שנאמר, שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית, וכשיהיה אמת למטה אז ישקיף ה' בצדק על הארץ ויפתח השם את אוצרו הטוב לתת לכם מטר ארצכם בעתו בשנה הזאת ותצאו זכאים בדיניכם בחג אשר המשפט לאלהים הוא על זה כאמור.

הנה כמשפט הדברים האלה ידבר המרביץ תורה לקהל עדתו בדרושו בארבעה פרקים הללו ויחריד לב הצבור במי המרים המררים האלה.

תוכחה להולכים בטל במיני שחוק בפרט בימי המועדים

צז. וביותר ידבר על לבם בפסח ובחג על עונש כת הלצים אשר בימי חול המועד שבמועדים אלו בפרט רבה המספחת הזאת ברבים מבני ישראל להיות בסוד משחקים בקוביא ושאר מיני שחוק וקלות ראש בהיותם פנויים ממלאכתם, והוא היה בעוכריו לעם בני ישראל בימי הדין האלה אשר בהם יהי דן הוא יתברך על עיקר שפע מזונות האדם בשתים אלה במים ובתבואה אשר בהם תלויים חיי האדם וכבר אמרו בש''ס פ''ק דע''ז, ⁹⁹ אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטים שנאמר משך ידו את לוצצים.

טעם שהבטל מדברי תורה נקרא לץ

צח. ונקרא לץ היושב בטל מדברי תורה כמו שאמרו ¹⁰⁰ שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים וכו' אף שאין עוסקים בשיחה בטילה, ואמרו הראשונים הטעם כי אין ליצנות גדולה ממי שאמרו לו מנה זהובים שעה אחת וכל שתמנה יהיה שלך והוא בטל הלא הוא מתלוצץ מהזהובים ומבזה אותם, כן הבטל מדברי תורה אחר שיודע השכר הגדול הזה הוא לץ ממש, ומה גם אחר שאמרו שכל מי שאינו עוסק בתלמוד תורה נקרא נזוף והוא יושב ובטל נמצא חפץ להיות נזוף ולא לעסוק בתלמוד תורה, היש עלבון וליצנות גדול מזה.

תוכחה למשחקים בקוביא והמכשולות הנמשכים ממנו

צט. וכל שכן האנשים החטאים האלה המשחקים בקוביא אשר לא שתו מוראת שמים עליהם, וזה שבתם בימי המשפט מאז הבוקר ותעבור המנחה בסוד משחקים בשאט בנפש ולא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם לפני מי הם נצבים, חוטאים ומחטיאים לריעיהם איתם כי לא יתכן בלתי אם נועדו, ואחד באחד נגשו הנצמדים לבעל פעור מלכים מדיינים זה עם זה ואין כסף נחשב להבל דמה בעינם, אשר לכסף לכסף אשר לזהב לזהב, הללו עולין והללו יורדין לטמיון עד ככר לחם.

וברשת זו נלכדה רגלם וישבעו באלהים ובלא אלהים תקוע אלפ''א וכקוץ מונד כולהו, נעים ונדים מזן אל זן רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף כי תשרפם כאש להבה האספסוף אשר בקרבם ולא יתנם השב רוחם, וישיבו את נפשם איש לפי אוכלו המעט הוא אם רב עודינו משחק איתם בחפזון רב בלי ברכה ראשונה וגם לאחרונה.

ק. וכאלה רבות איתם לחלל מועדי ה' ולבזותם לנהוג בהם בענות נפש כימי הצומות וזעקתם ולא קמו איש מתחתיו להתפלל שחרית מנחה וערבית, ואשר נגע אלהים בלבו מעט יתפלל באשר הוא שם בלא לב ולב, ולבו במחשכים הולך ומהרהר הנופל איך נפל שדוד בשחוקו, והקם איך קם ויתעודד על של כנגדו בתחבולותיו וכל כיוצא באלה, וכשמוצא עצמו בעושה שלום סומך עצמו על החזקה כי חזקה שליח עושה שליחותו ובוטח על פיו ולשונו שודאי אמרו כל מה שהם רגילים לומר ומסתמא סרכיה נקט, אוי לעינים שכך רואות תפארת בנים עם הקדש מטומעים בעמקי חבור עצבים ואין מוחה בידם.

שיר בגנות המשחקים בקוביא

קא. (א''ה, וכבר ראיתי לחכם אחד עשה שיר על כת משחקי בקוביא מספר בגינותם וכה תוארו.

המשחק בקוביא. מכתו טריה. ואחריתו שאיה. יקולל בשערים.

יפזר ממונו. ויוסיף עונו. ומורד בקונו. בשבועות שקרים.

יחשוב כי ירויח. ולעולם לא יצליח. ובימיו לא יפריח. כי אחריתו מרורים.

יאכל בחפזון. בלי ברכת מזון. ולא ימצא רזון. כעינוי כפורים.

ילך מעיר לעיר. מקומו לא יעיר. והוא עני וצעיר. מדלג על ההרים.

ראשו פרוע. ובגדו קרוע. כי רוע ירוע. לעצמו ולאחרים.

כל אנשי ביתו. שונאים אותו. ומצפים יום מותו. בשמחה ובשירים).

יתר דברי תוכחה על הליצנות

קב. ואיש על העדה ישגיב בכחו לדבר על ראשי עם הקדש לאמר, אחי ועמי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא אתכם באחרית הימים את מות כי לא תזכו לחזות בנועם פני שכינה אשר כה משפט ארבע כתות, כת לצים כת חנפים כת שקרנים כת מספרי לשון הרע לבל יראו בגאות ה' לעתיד וגם בהווה, כי הנה אף שנחרב המקדש המעוז ובטלה עליית עולי רגלים לעלות וליראות להסתפח בנחלת ה' מכל מקום איש ממנו לא נעדר מהיות נשפע בנפשו במועדי ה' מעין דוגמת הארה ההיא בסגולת קדושת הרגלים ותפלתם עם יתר תורה ומעשה הטוב אשר יעשו אישי ישראל איש לו ויחזו את האלהים כתבניתו אשר הראה בתוך מקדש ה'.

ואם כה יהיה משפט מעשיכם לשובב מסיבות לשבת במושב לצים במועדי ה' איה איפה תפארתכם להסתפח בנחלת ה', והיה במקום אורה ושמחה הנה אימה חשיכה גדולה צלח חושך ויחשיך לנפש עם הבשר, ישתקע הדבר ולא יעשה כזאת בישראל.

כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין

קג. ולו יוסיף דבר על לבם מאמר הנאמר ¹⁰¹ כי כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטים, ובימי המועדים מי לא נפקד בהם בקום למשפט אלהים, ומי זה האיש מרגיש אשר לא ירגיז ויאחזנו פלצות שאם לפני מלך בשר ודם יביאו את דינו לקפח פרנסתו הלא חרוד יחרד חרדה גדולה וישית עצות בנפשו ובכל דרכי החריצות יחיש מפלט לו, ולא תעלה על רוחו לפנות ימין ושמאל אפס לחשוב מחשבות מה יאמר ומה יצטדק לפני מלך המשפט לבל יחסר לחמו, קל וחומר מה יש לעשות כשיביאוהו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא השופט כל הארץ כי בא יום פקודת כל האדם, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים, והאלהים יביא במשפט את כל מעשה אשר יקומם מציאותם בשופע רב ומעשה אשר תעורר מדיינים להעדר מציאותם כי קרא ה' לרעב.

והנה כי כן היעמוד לב אם תחזקנה ידים להיות בסוד משחקים אנשי לצון בעת המשפט להעלות חרון אף ה' חס ושלום על מיטב הצאן צאן קדשים להמיתם בזלעפות רעב וצמא, חלילה לתפארת עם בני ישראל עם הקדש הנאהבים והנעימים לפרוק עול מוראת מלכות שמים מעליהם אפילו שעה אחת.

אזהרה שלא לעשות מיני חידודים בסעודות המועדים

קד. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב כי כל העדה כולם קדושים ולא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם, אפס כי עז יצרם האספסוף אשר בקרבם התעם בפסקי תוספות על פסקי הר''וש ויעלה על רוחתם כי מעשה חידודים הוא ומצוה קעבדי מפני שמחת יום טוב, ומכאן מודעא רבה שאין הענין כן ושמחה הבאה בעבירה פגול הוא לא ירצה ותחת החידוד טימטום אל הנפש היפה, ואשר הוכו בסנורים בעון אשמה זו יחשבו מחשבה על שחטאו ויתנו לב לשוב מעבירה שבידם.

ואותם המסיבות אשר הוסבו במסיבות אנשי לצון עם האנשים הניגשים אל ה' יתקדשו בתורה וביראת ה' בימי המועדים באותו פרק ובאותו מקום, ובכן הן תיהוי ארכא לשליוותם ויזכו לראות פני שכינה לעתיד ובהווה מעין דוגמא חוט האורה המאיר לעולי רגלים בזמן שבית המקדש קיים.

הן אלה קצות דרכי הדרוש למרביצי תורה בקהל רב בחגים ובמועדים דבר בעתו, ובכן מיניה ומנייהו יתקלס עילאה והמה יהיו במורידי אור מן העולם ועד העולם ועל ראשיהם מלמעלה היה אור במושבו''תם והעם לא נסע עד האסף מרי''ם.

סדר תפלת מנחה ביום טוב וסודה

קה. הנה תפלת מנחת יום טוב ישגיב בכחה על יתר תפלת מנחה שבשאר הימים.

האמנם על כל זאת מרוממת היא מאד הדרת יקרה ויש לכל אישי ישראל להתקדש עצמם לאומרה בטהרת הגוף ובאימה וביראה ובנעימה קדושה כמשפט תקונה בלחש ובחזרה לבלתי תת מגרעות מצידו אל הכלה החמודה.

תפלה ע''ד הסוד לאומרה קודם מנחת יו''ט

אין חיוב סעודה שלישית ביום טוב

קז. וסעודה שלישית אין בה חיוב ביום טוב שהרי אין גלוי מצח הרצון כמו בשבת שנאמר בו ג' פעמים היום.

(א''ה, הרב בעל תוספות יום טוב ז''ל כתב דהכי נמי הוי מדינא ממה ששנינו במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין וכו' שאיחרוהו לוידוי כל עוד שיכולין לאחרו, מטעם מה שאמרו בירושלמי ¹⁰² דפריך ויתודה ביום טוב הראשון של פסח ומשני כדי שיהא לו מה יאכל ברגל ופריך ויתודה בשחרית ומשני עד כאן מצוה הוא לאכול אלמא דווקא סעודת שחרית מצוה הוא לאכול, ואם סעודה שלישית מצוה היה להם לאחר הוידוי עד אחר סעודה שלישית שמצוה לאכול).

להזהר בסעודה ג' בשבת שחל בה יו''ט א' שלא יאכל יותר מידי

קח. וכשחל יום טוב ראשון להיות בשבת לא יעבור מלעשות אותה כדי שיעור לברכה ולא הרבה מן השיעור, משום דיום טוב ראשון הוי לדידן ערב יום טוב משום ספיקו של יום טוב שני של גליות ומצוה לאכול לתיאבון בליל יום טוב שני, וכבר כתבנו דברי הר''ם במז''ל בפרק ראשון שיש בו משום מבזה את המועדות שכתב, ראוי לאדם שלא יסעוד בערב יום טוב מן המנחה ולמעלה כמו שביארנו שדבר זה בכלל כבוד יום טוב וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לע''ז ע''כ.

להקדים סעודת יו''ט ראשון משום סעודת ליל יו''ט שני

קט. ומנהג טוב להולכים בתמים להיות זהירים להקדים סעודת יום טוב ראשון כל האפשר כדי לתת מקום לסעודת ליל יום טוב שני של גלויות ויאחז צדיק דרכם.

להזהר שלא להכין מיו''ט לחבירו

קי. וצריך אדם לומר בתוך ביתו ביום טוב להיות נזהרים שלא להכין מבעוד יום מיום טוב לחבירו לצורך הלילה דשמא יום טוב שני חול הוא ואסור להכין מיום טוב לחול, ואפילו בראש השנה דקדושה אחת היא ויומא אריכתא הוא אסור דלא אמרו אלא לחומרא אבל לא להקל, ואף להביא יין לצורך קידוש וכל כיוצא בו אסור עד הלילה עד שיאמרו ברכו בקהל.

ורע עלי המעשה אשר רבות בנות עשו לערוך השולחנות מבעוד יום של יום טוב ראשון לצורך סעודת ליל יום טוב שני ואינם מטים אזן לשמוע דברי חכמים אשר הרבה צווחות צווחה האזהרה, ונכון להיות כל איש שורר בביתו לבלתי נתון עשות כאלה שלא ברצון חכמים.

זמן הדלקת הנר בליל יו''ט שני בבית ובבהכנ''ס

קיא. ומיהו מותר להדליק את הנרות לצורך הלילה משחשיכה אפילו קודם ברכו משום דמשחשיכה צורך עכשיו היא ולא מקרי מכין מיום טוב לחבירו, ובבית הכנסת מותר להדליק אפילו מבעוד יום דבבית הכנסת מצוה הוא לעולם אפילו ביום כמו שכתבו התוספות בביצה דף כ''ב ע''א.

דין הדלקה ביו''ט שחל אחר שבת בפתילות שדלקו בשבת

קיב. ונשים יקרות נהגו כשחל יום טוב אחר השבת או בשני ימים של ראש השנה להכין להן פתילות חדשות להדליק בהן בליל יום טוב שני משום שאין שבת מכין ליום טוב שהנר הוכן על ידי שהודלק וכבה שאז הוא יותר נוח לחזור ולהדליקו אחר כך שכבר הוכן יותר, ויש זהירות להדליקה ולכבותה מערב יום טוב כדי להתיר להדליק לפתילה ההיא ביום טוב אחר שכבר הוכן מערב יום טוב, ומיהו אם שכחו ולא הכינו פתילות חדשות או לא עשו התקון הזה מערב יום טוב כדאים הם דברי הפוסקים המתירין לסמוך עליהם וידליקו בפתילה הישנה.

דין הדלקה ביו''ט במותר השמן משבת שלפניו

קיג. ולדברי הכל שיורי השמן הנותר משבת מותר להדליק ביום טוב שלאחריו ולית ביה משום שבת מכין ליום טוב אף דהשמן ציל טפי כשהודלק פעם אחת והוי הכנה, מכל מקום מותר על ידי הרבות עליו שמן לבטלו כדאשכחן גבי עצים שנשרו מן הדקל שמרבה עליהן ומבטלן דמקלא קלי איסורא.

דין הדלקה בפתילה חדשה ביו''ט, ואזהרת ממרח בנר שעוה

קיד. ויש שהחמירו שלא להדליק בפתילה חדשה בליל יום טוב מטעם שמהבהבים את הפתילה ועושין אותה כלי, והא ודאי בורכא היא דלא אסיר אלא להחריכה קודם כדי שתהא נוחה לידלק אבל להדליקן דלא מוכח דלתקוני מנא קא מכוין אלא להדלקה בעלמא קא מכוין לכולי עלמא שרי, והמדליקין נרות של שעוה ביום טוב אסור להדביקן ביום טוב מפני שהוא ממרח, ושומר נפשו יהא זהיר להדביקן מערב יום טוב.

אזהרה למקילין ביו''ט שני של גלויות

קטו. וכל מה שאסור לעשות ביום טוב ראשון אסור בשני ומנדין למי שמזלזל בו, ואין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין מת וכן לכחול את העין שמפני הנאת הגוף לא החמירו בו בשבות דרבנן.

דין כבוי הנר ביו''ט ב' מפני דליקה וד''א

קטז. וכתב הר''ן ז''ל דמותר לכבות את הנר ביום טוב מפני ד''א או מפני הדליקה כדמוכח בהדיא בש''ס דלכבות הנר מפני ד''א וכן לכבות את הדליקה וכן לכחול את העין כולהו כהדדי נינהו דלרבנן אסיר ולרבי יהודה שרי, וכי היכי דבמכחל עינא סמכינן אדרבי יהודה ביום טוב שני של גלויות אף בלכבות הנר מפני הדליקה ומפני ד''א סמכינן עליה ביום טוב שני.

וכל האחרונים ז''ל פסקו כסברת ר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אם כן כל כבוי אינו צריך לגופו רק אם רוצה לעשות פחמים או להבהב פתילה ואמטו להכי אין איסור ביום טוב שני כבוי הנר מפני ד''א, ומכל מקום ירא שמים לא יביא עצמו לידי מדה זו אם אפשר בבית אחר או לעשות מחיצה.

להרבות שמחה ביו''ט שני בפרט בבהכנ''ס

קיז. ויש להרבות בשמחה בבית הכנסת ביום טוב שני של גלויות כמו ביום טוב ראשון לתת שמחה לכנסת ישראל, כי יום טוב שני הוא כמו המוסיף לכלה מתנות כמו שאמרו בזוהר פרשת אמור דף צ''ח גבי שני ימים של שבועות זה לשונו, פקודא בתר וכו' וכן בשבועות להקריב שתי הלחם ובמוספין להקריב וכו' וצריך לקרבא ליה כגוונא דתוספת כתובה ומתנה דאוסיף חתן לכלה דתרין יומין דשבועות אינון י''ו צריך לקרבא לגבייהו שתי הלחם מאינון ה''ה וכו'.

הנה מבואר שני דברים יחדיו כי יום טוב שני הוא כתוספת ומתנה לכלה, ועוד כי שני ימים שבועות הם רומזים לשני אותיות, ומאחר כי יום טוב זה ניתן לשמח את הכלה נאה וחסודה צריך להרבות עוז וחדוה במקומה כי היא אומרת לישראל בניה סמכוני באשישות.

חומר המחלל קדושת יו''ט שני וטעם שנענש בנזיפה

קיח. וכמה מהעונש יגיע לאשר חטא על הנפש נפש דוד ומחלל הוד כבוד הדרו של יום טוב שני כי כאשר חטא בכלה הנעימה הוא גורם הסתלקות ופירוד בין שני הימים והוא גורם העדר לאותם המזומנים למעלה הנקראים קריאי מועד, כמו שאמרו בזוהר כי קדש עילאה מזמין למדות עליונות וכן מלכות שמים מזמנת לכל חילהא שהם בכל העולמות התחתונים, וכאשר מגיע איזה פגם מן התחתונים אז מגיע להם העדר לפי כי מדה זו כפי המעשה של התחתונים כן מתראה בה, שלכן נצטוינו עבדו את ה' בשמחה ונוסף עוד בזמן מועדי ה' שנאמר ושמחת בחגך, והמחלל קדושתו בעצבות או במלאכה עושה העדר גדול בראש הקרואים קדש עילאה ומה גם למזומנים שם, וגם מרגיש יותר קדש תתאה שמתרחק מאיתה אלוף נעוריה חלילה ולכן כל הקרואים מן העולמות התחתונים יגיע להם העדר ופירוד.

ומטעם זה המזלזל ביום טוב שני מנדין אותו מדה כנגד מדה, הוא הפריד והרחיק כמה מדות זו מזו וכמה צבאות נדחו כך הוא מנדין אותו ונד תהיה נשמתו ממקום מושבה וגם הוא מתרחק מבני האדם כמו שביאר הר''ח הכהן ז''ל.

חובת השמחה ביו''ט שני לבני ארץ ישראל הנמצאים בחו''ל

קיט. כי על כל אלה האיש אשר נגע אלהים בלבו יהא זהיר וזריז במאד מאד בכבוד יום טוב שני ולהרבות עוז וחדוה במקומו ובל יצא תקלה תחת ידו בו חס ושלום, ואף בני ארץ ישראל שדעתם לחזור מצוה עליהם ללבוש בו בגדי יום טוב ולשמוח עם בני חוץ לארץ אף על פי שמתפללים תפלה של חול בצנעה.

בן א''י בחו''ל אסור במלאכה ביו''ט ב' ומעשה שהיה

קכ. וכתב רש''ל ז''ל פרק כל הבשר בדין בני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ שאסור לעשות מלאכה ביום טוב שני, שהיה מעשה באחד מן התלמידים בעירו שהלך לארץ ישראל וקבע דירתו שם ואחר כמה שנים בא לסחורה שם בעירו והיה דעתו לחזור ונהג חול ביום טוב שני וגערו בו ושחק עליהם ונפטר במיתה משונה ולא זכה לחזור לארץ ישראל ע''כ, ושומר נפשו לא יעדר מאת אשר גבלו ראשונים ושאנן מפחד רעה.

אמירת ותודיענו ממוצ''ש ליו''ט, והזכרת שהחיינו בקידוש יו''ט שני

קכא. ואם חל להיות במוצאי שבת אומרים ותודיענו וכבר נתבאר סודו למעלה בפ''ב, ובקידוש אומרים שהחיינו כמו ביום טוב ראשון כדאמרינן פרק במה מדליקין ¹⁰³ אהא דאמרינן ספק דדבריהם לא בעי ברוכי ופרכינן והא יום טוב שני ספק דדבריהם הוא ובעי ברכה ומשנינן התם כי היכי דלא לזלזולי ביה.

סדר הבדלה ביו''ט שחל במוצאי שבת וטעם שאין בה בשמים

קכב. ואם חל להיות במוצאי שבת יאמר יקנה''ז ואין צריך בשמים דטעם בשמים משום איבוד נשמה יתירה וביום טוב נמי איכא נשמה יתירה כמו שכתב הרשב''י בתקונים ¹⁰⁴ דנחתא בשבתות וימים טובים עם כמה נשמתין יתירין כו', גם בזוהר פרשת פנחס דף רמ''ב ז''ל, האי איהי נשמה יתירה לכל ישראל בשבת ויומין טבין ע''כ, וכן בתקונים זה לשונו, וביומא דשבתא וחדשא וזמנא אתפתחת לקבלה רוחין ובוסמין ולירתא נפשין לבנייהו וכו' ע''כ.

(א''ה, וכן כתבו התוספות בפרק ערבי פסחים דף ק''ב משם רשב''ם ז''ל דביום טוב נמי איכא נשמה יתירה, אלא שקשה על זה אמאי לא תקנו בשמים במוצאי יום טוב).

דין בן א''י בחו''ל ביו''ט שני אם מותר לבשל בשבילו

קכג. וה''ר י''ט צהלון נסתפק בתשובותיו בתושב ארץ ישראל המתאכסן בחוץ לארץ אם יכולין לבשל ולהרבות בשבילו ביום טוב שני כיון דלדידיה חול הוא דהוה ליה כמבשל מיום טוב לחול כיון דהאי ישראל לית ליה בהאי יומא קדושה, והעלה דבקדירה אחת פשיטא דשרי ובשתי קדירות ושני מינים והם עושים לעצמם ולאורח ודאי שרי כי איכא לספוקי אקדירה אחת לבדה מאותו המין, הילכך יכולים לבשל בקדירה גדולה להסתלק עצמם מן הספק וטוב שיאכלו הם עמו מקדירתו כדי שלא יהא ניכר שלו לבדו עשו.

ויתר פרטי דינים דשייכי לבני חוץ לארץ ההולכים לארץ ישראל ובני ארץ ישראל הבאים לחוצה לארץ כתבתי בתשובות בספר ארץ חמדה סימן י'.

(א''ה, עיין בספר הלכות קטנות ח''א סי' ד' מדינים אלו).

ציונים והערות לפרק ד

48) מגילה דף ד' ע''א. 49) ביצה דף ט''ו ע''ב. 50) ילקו''ש שמות פרק ל''ה רמז ת''ה. 51) מדרש משלי פרשה י''ד. 52) מדרש משלי פרשה י'. 53) ראש השנה דף ט''ז ע''א. 54) תמיד דף כ''ח ע''א. 55) רמב''ם הל' יו''ט פ''ו הכ''א. 56) קדושין דף מ' ע''ב. 57) שבת דף ל''ב ע''ב. 58) יבמות דף צ' ע''ב. 59) שבת דף קל''ט ע''א. 60) זוהר חדש דף ע''ח ע''א. 61) יבמות דף ע''ח ע''ב. 62) ע''ז דף ח' ע''א. 63) סנהדרין דף ס''ג ע''ב. 64) פסחים דף קי''ח ע''א. 65) ויקרא רבה פרשה ט''ז אות א'. 66) מתיבת ''ודבריו'' הם דברי המחבר ואינם המשך להגהת מהר''י אלגאזי הסמוכה, וכן הוא בחמ''י דפו''ר, אלא שבדפוסים מאוחרים טעו לייחסו להמשך הגהת הרב המהדיר שחוזר על דברי הבאר שבע שהביא וכתב עליהם כי כל דבריו נכוחים למבין, וזה אינו כי אלו דברי המחבר שחוזר על דברי הזוהר הסמוך שדבריו נכוחים וע''ז כתב המחבר שהארכנו הרבה בחיבור זה בהרבה מקומות וכו' וכפי הגירסא שלפנינו המתוקנת עפ''י הדפו''ר, ולא כמו שעשו המדפיסים בונציה שבמקום תיבת הארכנו שינו וכתבו האריך הרב ואילו מתיבת והרבינו בראיות שינו וכתבו הרבה בראיות עיי''ש, וכדי למנוע עירוב הדברים החזרנו דיבור זה סמוך לדברי הזוהר שהביא המחבר קודם להגהת הרב המהדיר והכנסנוהו לפני התיבות ואשרי הגבר וכו' שכפי הנראה נדפס בדפו''ר שלא במקומו, וסמוך לזה הוקדמו דברי המחבר בסיומו בד''ה הנה כו' שנדפסו בדפו''ר אחר הגהת הרב המהדיר. 67) נדרים דף כ''ב עמוד א'. 68) פסחים דף ח' עמוד א'. 69) ברכות דף ל''ה ע''ב. 70) מנחות דף צ''ט ע''ב. 71) סמ''ג מ''ע י''ב. 72) שבת דף קי''ט ע''ב. 73) סנהדרין דף צ''ט ע''ב. 74) זוהר פקודי דף רמ''ט ע''ב. 75) ערכין דף ט''ו ע''ב. 76) פסחים דף קי''ח ע''א. 77) ערכין דף ט''ו ע''ב. 78) תענית דף ז' ע''ב. 79) יבמות דף ע''ח ע''ב. 80) חגיגה דף י''ג ע''ב. 81) שבת דף קי''ט ע''ב. 82) סוטה דף מ''ט ע''א. 83) עי' תענית דף ז' ע''ב. 84) איכה רבה הקדמה פסקא י'. 85) זוהר ויגש דף ר''ט ע''ב. 86) זוהר ויקהל דף ר''ב ע''א. 87) זוהר פנחס דף ר''ל ע''ב. 88) סוטה דף מ''א ע''א ב'. 89) סנהדרין דף י''ט ע''א. 90) סוטה דף מ''א ע''ב. 91) מגילה דף כ''ה ע''א. 92) סוטה דף מ''א ע''ב. 93) תענית דף ח' ע''א. 94) עי' תענית דף ח' ע''א שהובא שם בקצרה, ועי' בפרש''י ותוס' שם שציינו למעשה זה המובא באריכות באגדה. 95) שבת דף ל''א ע''א. 96) נדה דף ע' ע''ב. 97) מכות דף כ''ד ע''א. 98) פסחים דף פ''ז ע''ב. 99) ע''ז דף י''ח ע''ב. 100) אבות פ''ג מ''ב. 101) ע''ז דף י''ח ע''ב. 102) ירושלמי מעשר שני פ''ה ה''ה. 103) שבת דף כ''ג עמוד א'. 104) תקוני הזוהר דף כ''ב עמוד א'.

---

פרק ה - חול המועד ודיניו - אסרו חג - תעניות בה''ב

קדושת ימי חול המועד וחומר המבזה אותן

א. ימי חול המועד כולם קדושים ובתוכם ה' ולא נקראו חול המועד אלא מפני שהם חול לגבי ראשון ושביעי אבל לגבי שאר ימים מועד איקרו, וחמור עונשו למזלזלין בהם כמו שאמרו בפרק אלו הן הלוקין, אמר ר' ששת כל המבזה את המועדות כאילו עובד ע''ז שנאמר

אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור, ופירש רש''י המבזה את המועדות חולו של מועד שעושה מלאכה האסורה לו ואינו נוהג בהן קצת קדושה לכבדו באכילה ושתיה יותר משאר ימי החול.

ימי חול המועד נקראין מקראי קדש

ב. והטעם לפי שיש קדושה לפניהם ולאחריהם וכן שיש קרבן מוסף לכל יום ונקראים מקראי קדש כדאמרינן בש''ס פרק אין דורשין, ¹⁰⁵ רבי יונתן אומר קל וחומר ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהם ולאחריהם אסורין בעשיית מלאכה חולו של מועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם אינו דין שיהיו אסורין בעשיית מלאכה, ששת ימי בראשית יוכיחו שיש קדושה לפניהן ולאחריהן ומותרין בעשיית מלאכה, מה לששת ימי המעשה שכן אין בהם קרבן מוסף תאמר בחול המועד שיש בו קרבן מוסף, ראש חדש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה, מה לראש חדש שכן אין קרוי מקרא קדש תאמר בחול המועד שכן קרוי מקרא קדש.

להזהר בכבוד המועד בריבוי סעודה ושמחה

ג. ומה מאד יש לכל איש ישראל להזהר בקדושתן להקדישם ולהעריצם בשמחה ובששון ובסעודות חשובות כיום טוב לבלתי יהיו נטפלים לעובדי ע''ז חס ושלום שהוא ככופר בכל התורה כולה, ואמרו בפרק חלק ¹⁰⁶ המבזה את המועדות אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא.

ומי בער לא ישכיל את זאת ויתן אל לבו כי נוח לו שלא נברא כי תקנת האדם הוא שיחיה בתחיית המתים ויזכה לחיי העולם הבא, ואיך ולמה לא יחמול על נפשו היפה לאבדה מהסתפח בנחלת ה' על דבר קטון וקל, ובכן ילבש חרדה כמדו לבל יהי בז למועדי ה' ולא יצא שום תקלה מתחת ידו באיסורי המלאכה אשר נאסרו בם ויתקדש עצמו אף במותר לו, והשכר הרבה במדה טובה מרובה על מדת פורענות למזלזל בם.

במוצאי יו''ט לחוה''מ מתפללין ערבית בשמחה, ויתר דיני ערבית

ד. ומנהג טוב להולכים בתמים לומר תפלת ערבית במוצאי יום טוב לחול המועד בשמחה ובשירים לכבוד ולתפארת מקראי קדש, וביותר בימי חול המועד של חג הסוכות אשר בהם היתה שמחת בית השואבה בזמן הבית כמו שיתבאר במקומו.

ה. ומבדילין בתפלה כמו במוצאי שבת, ואומרים יעלה ויבא בעבודה ואם לא אמרו מחזירין אותו דלא דמי לסעודה דאי בעי אכיל ואי לא בעי לא אכיל דבר המחייבו לברך ברכת המזון הילכך אם לא אמר יעלה ויבא בברכת המזון אין מחזירין אותו, אבל בתפלה דלא סגי דלא יתפלל, כיון שלא התפלל כדינו דין הוא שיחזור.

כשפוקד ביתו ובית ריעיו בחוה''מ יאמר מועדים לשמחה כיו''ט

ו. וכשיבוא לביתו יהא זריז ונזכר לומר בתוך ביתו קול ברמ''ה מועדים לשמחה כמו ביום טוב, וכן איש את קרובו יהיו רגילים ביום ובלילה כשיפקדו איש את רעהו לומר כן כי גם זה בכלל כבוד מועדי ה', והנוהגים לברך איש את רעהו בחול המועד כדרך ימות החול הרי אלו בכלל מבזה את המועדות.

מנהג המערב להדליק נרות בלילי חוה''מ, ודין תקון הפתילות במועד

ז. ונאה ויאי להדליק את הנרות בלילות חול המועד כמו ביום טוב וכן מנהג כל ארצות המערב, וכתב נ''י ורי''ו דמותר לתקן הפתילות לנרות בחול המועד דמעשה הדיוט הוא, ובמוהרי''ל כתב דיש להזהר לעשותן מקודם לצורך המועד.

טעם לסדר הבדלה במוצאי יו''ט לחוה''מ ובמוצ''ש

ח. ומבדילין על הכוס כמו במוצאי שבת להבדיל בין יום טוב לחול המועד, לפי שכמו שביום השבת נתוסף באדם נפש יתירה כך נתוסף בו קדושה ביום טוב על כל פנים כמו שנתבאר למעלה ממאמרי הזוהר והתקונים שעל כן צריך להקביל פני הרב בהם וכן בראש חדש כנודע, אמנם בלי ספק כי יש הפרש גדול בין זה לזה והוא בערך העליות של העולמות כך יהיה התוספת ולכן מכל מקום צריך להבדיל, אמנם בראש חדש התוספת הוא מועט וגם כי הוא בשעת המוסף בלבד כמו שנתבאר במקומו ולכן אין לומר הבדלה בראש חדש.

טעם שמבדילין בתפלה ובכוס

ט. אמנם בשבת ויום טוב צריך להבדיל כאשר מסתלק ממנו תוספת ההוא איש לפי ערכו, ואף על פי שכבר הבדיל בתפלה חוזר ומבדיל על הכוס כי ההבדלה ראשונה הענין על הסתלקות תוספת הרוח הנמצא בו המשותף עם הסתלקות הקדושה, ואחר כך הבדלה על הכוס להגיד כי עיקר ההבדלה כדי להמשיך מאותו תוספת על ימי החול או על חול המועד גם על האדם כמו שנתבאר בפרקי מוצאי שבת.

טעם שאין מבדילין במוצאי יו''ט בבשמים ונר

י. אמנם יש הפרש כי במוצאי שבת שמסתלק מן האדם נפש יתירה אומר ברכה על הבשמים להשאיר קצת הארה על העולמות, אמנם ביום טוב אין באותו תוספת כדאי להשאיר ממנו ולכן אין לברך על הבשמים, וגם לא ברכת מאורי האש לפי שבשבת מסתלקים אותם הממונים עליונים הנקראים מאורי אור כמו שאמרו בזוהר ולכן כשחוזרים במוצאי שבת מברכין מאורי האש וזכר לדבר צפרני היד ימין כמ''ש בפרשת ויקהל ונתבאר במקומו, אבל ביום טוב אין מסתלקין ולכן מבערים אש בו ולכן אין לברך מאורי האש.

נוסח הבדלה במוצאי יו''ט שוה לשבת

יא. ונוסח הברכה לא ישתנה אף במוצאי יום טוב שחל להיות באמצע שבת והכי גרסינן בסוף פ''ק דחולין, ¹⁰⁷ אמר ר' זירא יום טוב שחל להיות באמצע שבת אומר המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה מאי טעמא סדר הבדלות הוא מונה, ורבים שגו בזה.

חילוק קדושת יו''ט מחוה''מ ע''ד הסוד

בדין מלאכת דבר האבד במועד ודין אדם חשוב

טו. ואף שהתירו דבר האבד בחול המועד לעשותו בלא שינוי מכל מקום ירא שמים בכל מה דאפשר להקל בטירחא יעשה, וכתב הרוקח ז''ל שיש לאדם חשוב להזהר אפילו במלאכת דבר האבד שמא יטעו העולם לומר שכיוון מלאכתו במועד, וכן בספק דבר האבד אף שמן הדין מותר האנשים הניגשים יתקדשו.

להעמיד שוטרים בחוה''מ לבטל עושי מלאכה, ויתר דיני דבר האבד

טז. וחייבים בית דין להעמיד שוטרים בימי חול המועד לאבד ולהפקיר אותה המלאכה שכיוונוה והניחוה למועד, ואם הוא מלאכת אחרים שאי אפשר לקונסם משמתין אותם ומלקין אותם, וכן להיות מחפשים אחר הסוחרים במקומות שיש להם יום השוק יום אחד בשבוע שלא ימכרו ויקנו ביום השוק שבתוך ימי חול המועד שאין זה דבר האבד שאם אינו נמכר ביום השוק שבתוך המועד ימכר ביום השוק שלאחר המועד כל שנודע בודאי שלא יפסידו מהקרן.

ואף שמדברי הירושלמי משמע שאם הוא בענין שאם ימכרו בחול המועד יהיו להם מעות בריוח ויוציאו יותר לשמחת יום טוב שמותרים למכור, כבר כתב הב''י ז''ל שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שיש לו מעות מועטים וחס עליהם מלהוציא כל כך לשמחת יום טוב כדי שלא יצטרך ללוות או לשאול מהבריות ואילו היו לו מעות בריוח היה מוציא יותר ובכהאי גוונא שרינן ליה למכור כדי שישמח ביום טוב כחפצו, אבל מי שיש לו מעות בריוח להוציא לשמחת יום טוב ככל אשר יתאוה ואין בדעתו להוציא כל כך לא נתיר לו למכור כדי להוציא יותר ע''כ.

יז. והן רבים עתה עמי הארץ אינם מטים אזן לשמוע דברי חכמים וכלל שגור בפיהם דבר האבד מותר בחול המועד, ועושים כמה דברים הפך שורת הדין עד שכמעט בטלה כל איסור פרקמטיא, ואין בהם תבונה שאם טענה זו דדבר האבד בסתם הוי טענה אם כן בטלת כל איסור פרקמטיא ומה הועילו חכמים לאוסרה ולהתירה.

לדרוש בקהל בחומר המלאכה במועד ומחלוקת הראשונים בזה

יח. ורועי ישראל יש להם להשגיח על הדבר לגדור הפרצה הזו, שאף שלדעת הרמב''ם אין איסור אלא מדבריהם וכן דעת התוס' והרא''ש והמרדכי שאינו אסור מן התורה אלא מטעם אסמכתא ועיקרו מדברי סופרים, אמנם מגדולי המורים הרמב''ן והרשב''א ז''ל סבירא להו שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינו דבר האבד אסורה מן התורה וכן כתב נמוקי יוסף, וכתבו דפשטא דסוגיא דפרק אין דורשין הכי משמע וכן בשאר דוכתי, אם כן להני רבוותא לא שייך למימר מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ואפילו להרמב''ם כתב הרב המגיד שאפשר שדעת הרמב''ם הוא שיש לו עיקר בדאורייתא מקרבן מוסף ומצות שמחה.

תוכחה לעושים מלאכה בחול המועד

יט. ולפיכך נכון לדרוש אליהם הלכות דבר האבד האסור והמותר לבלתי עשות קדש חול במלאכת עבודה או בפרקמטיא ונש''א עונו מאד, אשר אמרו המבזה את המועדות כאילו עובד ע''ז, ואף אם יש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא.

ואיך ולמה לא יחוסו על נפשם העלובה לשרשה מארץ חיים על בצע כסף לו ישבע קצף האף והחימה, לתוהו והבל כחם כילו וכל יגיעם בתורה ובמצוות בימי חיי הבלם, והתעיף עיניך בו ואינינו כמעט רגע על דבר קל אשר קבלו וקיימו חכמים ברוח קדשם ואמרו שאף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא, הלא כמה וכמה הרפתקי דעדו עליה דאיניש, ימי חייו הימים כל ימי חייו הלילות בתורה ובמצוות נבול יבול לכתת את רגליו מעיר לעיר וממדינה למדינה ויט שכמו לסבול הכל לרשת משכנות חיי העולם הבא, ואיך יעקש דרכיו לאבד בשעה אחת כל מה שטרח בכמה ימים.

דין אמירה לגוי במועד

כ. וכן כל כיוצא בדברים האלה ידבר על לב ראשי עם הארץ להפרישם מאיסור זה ודרך תבונות יודיעם, אשר מצינו כמה החמירו רז''ל בדבר עד שאמרו שכל שאסור לעשותו בחול המועד אסור לומר לגוי לעשותו כמו שאמרו בברייתא דמועד קטן, ¹⁰⁸ כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה.

בדיני כיבוס במועד

כא. והנה כשם שאסרו חכמים לגלח בחול המועד כדי שלא להכנס למועד כשהוא מנוול כך אסרו חכמים לכבס במועד כדי שלא יכנס למועד כשהוא מנוול בבגדים צואים, ולא התירו אלא לבא ממדינת הים וכו' ומי שאין לו אלא חלוק אחד דמותר לכבסו במועד שתמיד הוא מזיע ומתלכלך אפילו כבסו קודם המועד, דאף על גב דמי שאבדה לו אבידה בערב יום טוב ולא היה יכול לגלח דאסור לגלח מפני שאין הכל יודעים באונסו והכא נמי אין הכל יודעים שאין לו אלא חלוק אחד, כבר אמרו בש''ס על זה ¹⁰⁹ אזורו מוכיח עליו ופירש רש''י דמי שאין לו אלא חלוק אחד פושטו ומתעטף במקטרונו וחוגרו באזור ומכבס החלוק ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד.

כב. וכתב בעל הלבוש דאף על גב דמשמע מלשונו שהוא בעצמו צריך לכבסו ויראו הכל שאיזורו חגור אבל על ידי אחר לא דלא מוכחא מילתא, מכל מקום נוהגים עכשיו לכבס על ידי אשתו או גוי מי שאין לו אלא חלוק אחד לפי שמי שבא למדה זו שאין לו אלא חלוק אחד הוא ידוע ומפורסם לכל.

תוכחה לנשים המכבסות בחוה''מ ויתר דיני כיבוס

כג. והן עתה רבות בנות אינם מטות אזן לשמוע דברי חכמים ומבזות את המועדות לכבס במועד הרבה ביחד שלא ברצון חכמים, שאפילו כל המותרים לכבס לא התירו לכבס רק אחד אחד אפילו אית להו תרי דמטנפי, וכל שכן האסורים לכבס שלא התירו אלא מטפחות הידים שמתלכלכים מיד וצריכים בכל יום אחר וכן בגדי הקטנים ביותר דהיינו אותם שמלפפין בהם, אבל שאר בגדים וחלוקים אסור לכבסם כל שיש להם אחר להחליף לכבוד יום טוב האחרון, ואפילו מטפחות הידים לא התירו אלא לנוהגים להחליף אותם יום יום אבל לפי מה שנוהגים שלא להחליף אותם אלא משבת לשבת אסור לכבסם שדי להם בכביסה מערב יום טוב.

וראוי להיות כל איש זהיר להזהיר לביתו על זאת שלא יעברו על תקנת חכמים ושלא יכנסו תחת סוג המזלזל את המועדות שהוא אחד מכ''ד דברים שחייבים עליהם נדוי, מלבד העונש הראוי להן על שבודים ומהוין טענת פטור לעצמן בהוראת פנים שלא כהלכה.

חובת ראשי הקהל למחות במגלחים במועד ושיטת ר''ת בזה

כד. וחובה מוטלת על פרנסי ראשי ומנהיגי הק''ק וחכמיה להיות עומדים בפרץ לבטל כל כיוצא בדברים האלה, וביותר לעמוד בפרץ לשבר מתלעות עול האנשים החטאים אשר התירו לגלח עצמם בחול המועד וסומכים עצמם לסברת ר''ת שהתיר במי שגילח בערב יום טוב לגלח בחול המועד דלא שייך טעמא דלא יכנס לרגל כשהוא מנוול.

כה. ואין זו סברא מוסכמת וכבר מחו לה אמוחה כל הפוסקים חדשים עם ישנים אשר בית ישראל על פיהם יחנו ועל פיהם יסעו, והכריחו בראיות ברורות שסברת ר''ת בזה אין לה שורש וענף ובכל גוונא אין לגלח בחול המועד כי אם אותם שהוזכרו בגמרא, וכל הבא להתיר במקום שאמרו לאסור ראוי לנזיפה כי נזוף ועומד הוא, ואנו אין לנו כח לגרוע מדברי רז''ל ולא להוסיף עליהם כי אם להחמיר למגדר מילתא ומאחר שסברת ר''ת הוה כלא הוה אין מקום לסמוך עליו.

דין נטילת צפרנים בחוה''מ וחילוקו מגילוח

כו. והגם שהתירו הפוסקים בנטילת צפרנים בחול המועד כל שנטלן מערב יום טוב, אין משם ראיה דהא חומרת נטילת צפרנים בחול המועד הוי חומרא ומנהג בעלמא דהא מדינא שרי, ולפיכך אם נטלן בערב יום טוב מותר ליטלן בחול המועד דעיקר המנהג נתייסד כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול וכיון שנטלן בערב יום טוב מותר ליטלן בחול המועד, אבל ענין הגילוח דמדינא דגמרא אסיר לא פלוג רבנן.

כז. ואין ספק אצל כל יודע דת ודין כי החטאים האלה בנפשותם המתגלחים בחול המועד מובדלים הם מעדת ישראל עם הקדש והרי הם נכנסים תחת סוג המזלזל את המועדות שהוא כעובד ע''ז וחייבים נזיפה, וכבר ראיתי על זה כמה צווחו קמאי דקמאי והרעישו העולם על החטאים האלה והכריזו עליהם במקהלות רבבות ישראל עד אשר היו מקבלין עליהם דברי חברות.

(א''ה, עיין בספר לקט הקמח בהלכות סתם יינם הביא כל דבריהם ז''ל בארוכה ובתוכחה מגולה).

וכה יעשו אישי ה' הרועים להוכיח גם המה לאנשי קהלתם לבל יפרצו גדר שגדרו חכמים כי גמירי, ישראל קדושים הם לולי שאור שבעיסה המעכב.

אזהרה למביאים כלים מבית האומן במועד

כח. עוד יש להזהיר לרבים מעמי הארץ אשר התירו רצועותיהם להביא כלים מבית האומן בחול המועד בדברים שאינן לצורך המועד כגון צמר מבית הצבע וכיוצא, וזה אשר לא כדת דברייתא מפורשת היא בפ''ב דמועד קטן, ¹¹⁰ מביאין כלים מבית האומן כגון כד מבית הכדד וכוס מבית הזגג אבל לא צמר מבית הצבע ולא כלים מבית האומן, והטעם מפני הרואים שיחשבו שהוא נתנם לתקן במועד ואם האומן ישראל יאמרו שהאומן תקנם במועד, ואפילו מאומן גוי אסור דאיכא חשדא לדידיה שנתנם לתקן במועד, ולהוליך לבית האומן אסור אפילו לצורך המועד כמו שכתבו הפוסקים ז''ל.

כמה פרטי דינים מאיסורי טירחא יתירה במועד

כט. וכל דבר שיש בו טירחא יתירה ואינו לצורך המועד אסור לעשותו בחול המועד בפרהסיא כדי שיחוג וישמח ולא יזלזל במועד, ולפיכך אמרו במשנה אין מפנין מחצר לחצר וכו' וכל שכן שאסור להסיע ממונו מעיר לעיר אם לא משום דבר האבד דשרי, וכן הזבל והאשפה שבחצר אסור להוציאו בחול המועד שיש בה גם כן טירחא אלא יסלקנו לצדדים אם לא כשנתרבה עד שנעשה החצר כרפת או כאשפה דשרי.

ל. וכן אין מושיבין תרנגולת על הבצים לגדל אפרוחים מטעם זה אם לא כשמושיבם קודם המועד דכל שהוא תוך שלש לבריחה דשרי להחזירה, וכן מה שהתירו חכמים להשקות בית השלחין שהוא שדה שצריך להשקותה תמיד שאם לא ישקנה תמיד תפסד לא התירו אלא היכא דליכא טירחא יתירה כגון מן המעיין שהוא ממשיכו ומשקה השדה אבל אסור לדלות ולהשקות מן הבור מפני שהוא טורח גדול.

לא. וכן הוא הדין בירקות שהן נפסדים וכן באילנות שהתירו להיות מושכין את המים מאילן לאילן לא ישקה כל השדה דהוה ליה טירחא יתירה, אם לא כשהיה שדה לחה שאינה צריכה רוב השקאה ואין כאן טירחא יתירה דשרי.

בדיני סחורה במועד

לב. וכל סחורה טירחא היא ואסור אפילו כל שהוא בין לקנות בין למכור, ואפילו אם הלוה מעות על מנת שיתנו לו סחורה בפרעון חובו כדי להשתכר בה זהו גם כן קניית סחורה הוא ואינו יכול ללכת לתובעם אלא אם כן אינם מצויין אחר המועד דהוה ליה דבר האבד אם לא ילך בחול המועד ויתבעם אז מותר לתובעם במועד.

והסוחרים היושבים בפתחי החנויות והחנות סגורה והדלת פתוחה איסורא קא עבדי שלא התירו כעין זה אלא במוכרי פירות כסות וכלים שמוכרים בצנעה לצורך המועד.

לג. ומי שצריך לקנות יין או ענבים בעת הבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו דבר האבד הוא, ומותר לקנות ולתקן החביות ולזפתן ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד אבל יותר מכדי שתייתו לשנה לא יקנה מפני שהוא נראה כסחורה.

אזהרה למכוונים מלאכתן במועד

לד. ובכמה מקומות שעברתי בהם ראיתי שערוריה בדבר זה שבכוונה מכוונת מניחים לקנות הבציר במועד שפנויים ממלאכתם וראוי לדרוש אליהם איסור הדבר לאפרושינהו מאיסורא, וכן הדין בקניית עצים ופחמים לצורך השנה שאסור לכוין מלאכתם במועד.

בדיני בנין במועד ובנין של מצוה

לה. ובנין אפילו כל שהוא אסור במועד, ומעשה הדיוט מותר לבנות כגון אצטבא לישב ולישן עליה אבל לא מעשה אומן לפי שכל שהוא לצורך המועד כיון שאינו צורך אוכל נפש לא הותר במעשה אומן אלא במעשה הדיוט.

לו. ואפילו לצורך מצוה אסור במעשה אומן, ולכן יש למחות ביד הנוהגים לבנות בחול המועד לצורך חתנים בבית הכנסת במעשה אומן, או למתקנים ספסלים או אצטבאות לצורך קריאת ליל הושענא רבה דמדינא אסורים כל שלא עשאום במעשה הדיוט או על ידי מי שאין לו מה יאכל.

בדיני תקון המלבושים במועד

לז. ואסור לתקן מלבושיו ומנעליו הקרועים כדרכן אסור, ולא אמרינן דהוי דבר האבד שהרי יתקלקלו יותר אם לא יתקנם, דלא מיקרי דבר האבד אלא כשעיקר הדבר נפסד אם לא יתקנו אבל בשביל מעט תוספת קלקול לא מיקרי דבר האבד, הילכך אסור גם כן לומר לגוי לתקנו דכל מה שאסור לעשותו אסור לומר גם כן לגוי לתקנו דכל מה שאסור לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו משום שבות דרבנן, ובדורינו זה מקילין מאד לבלתי הזהר באיסור אמירה לגוי.

לח. ובדידי הוה עובדא כי ראיתי אחד מחשובי הבעלי הבתים נקרע מנעלו ושלח לתופרו על ידי הגוי, ושחתי לו למה תעשה כן שכל שאסור לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו בחול המועד, והשיבני כי הוא מעולם לא ידע ולא שמע שיהא איסור אמירה לגוי בחול המועד והיה בעיניו כנבואה חדשה דין הפשוט השנוי בברייתא פ''ב דמועד קטן דאמירה לגוי שאמרתי לו, אוי לאזנים שכך שומעות, וכל זה בא מהמרביצי תורה אשר אינן דורשים חוקי האלהים ותורותיו לקהל עדתם.

דיני כתיבה במועד ואזהרה למכוונים חשבונותיהם למועד

לט. וכתיבה אסור בחול המועד אפילו על ידי שינוי אם לא באיזה דברים שהתירו כגון לכתוב חשבונותיו ולחשב יציאותיו משום שאין אדם מקפיד בתקונו והוי מעשה הדיוט, ויש אומרים משום דהוי כדבר האבוד אם לא יעשנו, ולשני הטעמים אין צריך שינוי שהרי הכתיבה עצמה נעשית כמו על ידי שינוי כיון שאין אדם נזהר בתיקונן מאד, ולטעם שני אין צריך שום שינוי כיון דדבר האבד הוא שרי אף בלי שינוי.

מ. והן רבים עתה עם הארץ הסוחרים מבזים את המועדות וכותבין חשבונותיהם הכתובים בספרי החשבונות שלהם ומתקנים ומסדרים אותם דבר כתוב על אופנו בימי חול המועד וזה אשר לא כדת, ורבים מהם שחשבונם בעל פה מכוונין מלאכתם במועד וכותבים אותם בחול המועד שפנויים מעסקיהם ויש לדרוש אליהם איסור הדבר שימנעו מעשות כן.

וכל כיוצא בדברים האלה מוטל על אישי ישראל להיות נשמרים בקדושת הימים האלה מאד מאד לבלתי תצא תקלה מתחת ידם חס ושלום להיות מאבדים עולמם בשעה אחת, כי כל המבזה את המועדות אפילו שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא כמו שנתבאר.

ימי המועדים הם ימי רצון להצליח בלימודם

מא. ועם היות שנאסרה המלאכה בהם, לא מפני כך תצא הריסה להתברך כל איש לאמר הואיל והמלאכה נאסרה אוכל ואשתה ואשמח בהם כל היום, שאין הדבר כן ואין זה כוונת הימים טובים והמועדים חלילה, והפתאים אוילים מדרך פשעם באיולתם לבם נוטה לסכלות זה, אבל האמת לא ניתנו ימים טובים לישראל אלא כדי שיהיו פנויים מעסקם ומלאכתם ויעסקו בתורה בלי טרדה ובבלי מחשבה והם ימי רצון ומוצלחין בלימודם.

התעוררות על עסק התורה בימי המועדים ותוכחה לבטלין בהן

מב. לכן אין לאישי ישראל לאבד אותם במאכל ומשתה ושינה וטיול לרעות בגנים אלא כל אחד מקומו מושכ''ר לו יעמוד במקומו המיוחד לו ויעסוק במה שחננו האל יתברך, בעלי מקרא במקרא, בעלי משנה במשנה, בעלי גמרא בגמרא, בעלי אגדה באגדה, בעלי קבלה בקבלה, ויענג נפשו העגומה אשר היא יושבת כשבוית חרב ואין מי שיחוש לה ולתועלתה כי כולם פונים לתאוות היצר הרע הגוף הנגוף כי רבים אשר איתו מאשר איתה כי היא יחידה וגלמודה דורש אין לה, ומה טובו ומה יופיו האיש אשר נגע אלהים בלבו לדרוש אליה ולבקש עליה לתמוך אותה לבל תפול ביד מבקשי רעתה וזה כל האדם.

מג. וכבר נתבאר כי הימים האלה יש בהם תוספת קדושה לפי שיש קדושה לפניהם ולאחריהם ויש בהם קרבן מוסף ויהיו נקראים מקראי קדש, ואין השכל נותן שניתנה הקדושה בימים אלו לאכול ולשתות כל היום ולנהוג בהם מנהג חול בשחוק הקוביאות ואביזרייהו, והמתנהג בהם במנהג הזה בשגעון ינהג ועתיד ליתן את הדין ומחלל קדושת הימים והוד הדרתם.

והחכם עיניו בראשו לשקול כל העניינים בפלס ומאזני משפט ולא מפני זה יתענה נפשו שגם זה הוא מבזה את המועדים, אלא זו היא דרך ישרה שיבור לו לאכול דברים טובים ומוטעמים וישתה כראוי לו וישן מעט והרי כל זה עונג לגופו, ושוב שאר היום גם הנפש לו תמלא בלימודי ה'.

מנהג מקובלים ללמוד בחוה''מ במאמרי הזוהר השייכים למדות היום

מד. ובבית מדרשינו נהגנו ללמוד בימי חול המועד במאמרי הזוהר דשייכי למדה שבה חתום סוד יום טוב ההוא, אם בחסד בחסד אם בגבורה בגבורה אם בתפארת בתפארת כאשר ערוכים המה ומקובצים בספר חמדת הלבבות בסדר קריאת לימוד ימי השבוע, ושוב אחר הקריאה רב שבענו בשובע שמחות בסעודה של מצוה והודות והלל לה' בגילה וברעדה לפני השולחן אשר לפני ה' והן כל יקר ראתה עינינו שלי''ת.

סדר היום בחול המועד שבו אחזו ותיקין שבארץ ישראל

מה. וכמשפט הזה יעשה לו האיש אשר נגע אלהים בלבו להגות בלימודי ה' בקרב אלה הימים ואליו יאסוף כל חרד יחד באהבה כלולה וייחוד הלבבות בשלום ורעות ורעותא דלבא ובמחשבה מועלת בקדשים לתת עוז לאלהים, יכנסו בכי טוב בחצי היום הראשון לתת חלק בראש בקריא''ה נאמנה הכל לפי שיעורו, ובחצי היום האחרון יוסיפו חיל על חיל בששון ובשמחה לגומ''רה של תורה אכול ושבוע והודות והלל לה' כמנהג ותיקין הראשונים אשר בו אחזו כל יושבי אדמת הקדש תוב''ב האיתנים אשר באמת.

לזאת יקרא חג לה' ותהי זאת נחמתו, כי כמה מהצער יש לו בחגים ובמועדים בראות היכלו ומקדש המעוז שוממים מבלי באי מועד שאוג ישאג על נוהו לאמר בני היכן הם וכו' ושערי דמעה לא ננעלו, ועתה בהוסד סוד ישרים ועדה עצר''ת אמו''נים ישמח ה' במעשיו לאמר אין לי מועדות אלא אלו המזכירים את ה' אל דומי לכם, וכן ירבה וכן יפרוס חסד עליון כנפי חסידותו על ראשם איש אשר כברכתו בירך אותם בפרק חלק נחלת שדי ממרומים.

אזהרה למקילים ראשם בשמחת המועדים

מו. ואולם בעבור זאת כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימוד בעצם תומו באומד ובמחשבה משפט הדברים האלה, ולא יפנה דרך ריקים ופוחזים השמחים אלי גיל כעמים בשחוק ובקלות ראש אל תחת גפן ואל תחת תאנה בחורים עם בתולות זקנים עם נערים, זמרן נשי ועניין גברי כאש בנעורת, ולא יזכרו ולא יעלו על לב לפני מי עומדים אשר אין ספק כי חטאתם כבדה מאד לפני ה' וירא ה' ויצר אותו, צר לו נאמר בצער מתחולל לאמר האלה הם מועדי ה' הזאת תהי נחמתי.

ומי בער ישמע כמשפט הדברים האלה מאביו בשר ודם ולא יקרע סגור לבבו וישוב וניחם על הרעה, וקל וחומר לשכינה עשר ידות לבלתי לכת בחוקי הגוים בחגיהם חלילה רק להתקדש עצמו במותר לו ולהתחבר עם האנשים הניגשים אלופים בתורה ומסובלים במצוות להזעיר את יצרו ולעשות נחת רוח ליוצרו ותהי זאת נחמתו כאמור.

מנהג עשיית סעודה לעניים בימי חוה''מ

מז. וכבר הודענו גודל שכר המאכיל עניי תורה על שולחנו בחגים ובמועדים, וימי חול המועד גם הם בכלל האזהרה ההיא לשמח לב האומללים בהם, ורבים מהאיתנים נהגו לעשות בימי חול המועד יום יום סעודה לעניים ולאביונים אשר זאת השמחה היא היתה לראש פינה על כל מיני שמחות לאשר יש איתו נפש מליאה דעת ויראת ה'.

ואשר אין סיפק בידו לעשות ככה לא יעבור מהיות חונן דלים כברכת ה' אשר נתן לו אם דל ואם עשיר, העשיר לו ירבה והדל לו ימעיט ועניים מרודים יביא בית והיו באוכלי שולחנו בכל ימי חול המועד כמו בעצם ימים טובים, וגם הנפש לו תמלא להיות שולחנו מלא דשן מלחמה של תורה וני''שא בם את השולחן כמו שאמרו בזוהר.

לקט לימודי זוהר לימי חול המועד

אזהרה להזכרת המאורע בברכת המזון

מט. ושוב יכון לקראת אלהיו לברך על מזונו הדור בלבושו בשפה ברורה ובכוונה יתירה, ויהא זכור להזכיר קדושת היום בברכתו שאף שמן הדין אם לא אמרו אין מחזירין אותו, לא זו הדרך להסתופף תחת כנפי החסידות לאכול לשובעה מפני שמחת הרגל ולהשליך אותה אחרי גווה על בלי תת לה השבח, והא למה זה דומה למזמין את החתן לחופה והכלה עומדת בבית אביה וכבר הארכנו בזה בפרקי ר''ח, ועל כן האיש אשר נגע אלהים בלבו בבואו לברך על מזונו יתקדש חושיו ובלתי אל קדושת היום וכוונת הברכה יהיו כל מעייניו, ובכן יתברך המזון במיעיו והשביע בצחצחות נפשו.

נ. הנה ערכתי לפניך משפט יום טוב וחול המועד כמשפט מדת החסידים אשר השם יתברך לנגדם תמיד אשר בכל דרכיהם ידעוהו, וזה דרכם שכל למו ובעת שמחתם אז יותר ויותר מברכין ומשבחין להקדוש ברוך הוא אשר שמחם.

וכה יעשה האיש התמים בכל מיני שמחות ויאמר בעת שמחתו והנאתו, אם כך הוא שמחת העולם הזה אשר הוא הבל כי יש אחריה תוגה וצער אם כן מה תהיה שמחת העולם הבא התמידי שאין אחריה תוגה, ויתפלל לבורא יתברך שיטה לבו לעובדו לעשות רצונו בלבב שלם ושישמחנו בשמחת עולם ויזכנו לחיי העולם הבא לאור פני מלך חיים כן יהי רצון.

יום אסרו חג נקרא בנא דמועדא ונוהגין שלא להתענות בו

נא. יום שאחר יום טוב הוא אסרו חג, ובירושלמי ¹¹² קורא לאסרו חג בנא דמועדא פירוש בן המועד, והמנהג שלא להתענות בו.

טעם שאסור להתענות בזמן הזה באסרו חג של שבועות

נב. ובמוצאי יום טוב של שבועות אסור להתענות בו כי הוא יום טבוח שהיו טובחין קרבנות ראייה וחגיגה של יום טוב דשבועות אחר היום טוב מפני שאלו הקרבנות נקראו קרבנות יחיד ואין קרבן יחיד דוחה לא שבת ולא יום טוב, דבשלמא של פסח וסוכות היו זובחים ומקריבין בחול המועד אבל של שבועות היו צריכים לזבוח ולהקריב ביום שלאחריו, ולכך יש לעשותו כיום טוב לאוסרו בתענית והספד אפילו בזמן הזה.

ואף על גב שבזמן שבית המקדש קיים היה מותר בהספד ובתענית אליבא דבית הלל, היינו כשחל עצרת בשבת משום שלא לקיים דברי הצדוקים שהיו אומרים עצרת חל לעולם ביום שלאחר השבת דהיינו יום ראשון בשבת שהיו אומרים וספרתם לכם ממחרת השבת, ממחרת השבת היינו מחרת שבת בראשית, לכך היו עושין חכמים יום שלאחר אותו יום טוב כחול כשחל להיות עצרת בשבת כדי שלא יאמרו הצדוקים שאנו מודים להם בזה שיאמרו שאנו מחזיקים אותו ליום טוב.

והיינו דווקא כשחל בשבת היו חוששין לזה אבל כשחל בשאר ימי השבוע היו עושים אותו כיום טוב לאוסרו בהספד ובתענית, ובזמן הזה לא חיישינן לצדוקים מפני שאינם מצויים בינינו ונוהגים איסור הספד ותענית לעולם בין כשחל בשבת בין כשחל בשאר ימות החול.

אין לומר תחנונים ונפילת אפים עד י''ג סיון

נג. ואף עד י''ג בחדש דהיינו שבעה ימים אחר שבועות אין לומר תחנונים ונפילת אפים דהא עצרת נמי יש לה תשלומין כל שבעה כדאיתא בפרק קמא דחגיגה. ¹¹³

מנהג נשים באסרו חג לענין עשיית מלאכה

נד. והנשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בכל אסרו חג דעתן קלה שאין מנהג אפס אחר יום טוב של עצרת בלבד אבל בשאר ימים טובים אין להם טעם להבטל ממלאכתן, ואף במוצאי חג שבועות מדינא אינו אסור אלא בהספד ותענית אבל במלאכה שריא אם לא שיש מנהג קבוע שהרי בימי ניסן גם כן אסור בהספד ותענית כל החדש אבל במלאכה מעולם לא שמענו איסור.

(א''ה, עיין בתשובות תורת חיים חלק ג' סימן ח' האריך בכל זה).

מעלת הסעודה באסרו חג

נה. ומכל מקום יש לכל אישי ישראל לעשות איסור לחג במאכל ומשתה כדאמרינן בש''ס דסוכה, ¹¹⁴ כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח, וכתב רש''י בלשון האחרון דהיינו יום שלאחר החג.

ראוי להוסיף מאכל בסעודת אסרו חג

נו. וראוי ונכון להיות כל איש זריז ונשכר לקבוע סעודה ביום ההוא ולהוסיף איזה דבר בסעודתו שיהא ניכר שלכבוד אסרו חג הוא עושה ונרצה לו לכפר עליו כמעשה עבודת הקרבנות ממש, וטוב ויפה לבטא בשפתים הדבר הזה בבואו לסעוד סעודתו כהיום הזה.

תפלה קודם סעודת אסרו חג

בסוד היום וטעם שאין אסרו חג לשבת

תפלה ע''ד הסוד קודם סעודת אסרו חג

מעלת הלימוד בסעודה ואמירת שירות ותשבחות

ס. ואשרי אנוש יעשה כסדר הזה לקבוע סעודה יחד עם אוהביו ואחוזת מרעהו האנשים הניגשים אל ה' ושם יאכלו לחם מלחמה של תורה ושיר ושבחה הלל וזמרה על השולחן אשר לפני ה' אשר היא היום תחת המזבח אשר כוננו ידיהם איש לו כמו שאמרו כאילו בנה מזבח וכו' ובכל קרבן דברו הלויים בשיר.

ולפיכך יאותה לעורר שירות ותושבחות על השולחן בשפה ברורה ובנעימה קדושה בגילה וברעדה, ונרצה לו לכפר עליו מאת אשר חטא על הנפש בימי המועד שהם ימי משתה ושמחה אשר לא יבצר מהם איזה תקלה, ועליו אמרו שסגולת היום הזה להיות נחשב כאילו בנה מזבח והקריב עליה קרבן, והיינו כי אלהים חשבה כקרבן לכפר עליהם אשר חטאו בימי החג כאילו הקריבו עולה על חטאתם כדרך שנאמר באיוב, ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו' והעלה עולות וגו' כי אמר איוב אולי חטאו בני וכו'.

מנהג תענית ב' ה' וב' שאחר פסח וסוכות

סא. כי על כן קבלו וקיימו רבים מיראי ה' וחושבי שמו להבין ולהתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח וכן אחר סוכות מטעם זה אולי חטאו בימי המועדים, ומתענין לשלם פרים שפתינו להיות להם כפרה על חטאם ומנהג ותיקין הוא.

דברי הזוהר בתועלת התענית לתשובה

סב. ואף כי בתקון אסרו חג כיוון לזה מכל מקום הא בלא הא לא סגיא דקרבן לא ירצה עד שישוב וניחם ברוח נשברה כמו שאמרו בזוהר פנחס דף ר''מ ז''ל, ר' אבא פתח זבחי אלהים רוח נשברה האי קרא אוקמוה דרעותא דקודשא בריך הוא לא אתרעי בקרבן דבר נש על חובוי אלא רוח נשברה והכי שמענו מבוצינא קדישא דכד אתי בר נש לאיסתאבא בחובוי אמשיך עליה רוחא מסטרא דמסאבא ואתגאי על בר נש ושליט עליה לכל רעותיה.

אתי בר נש לאתדכאה בזמנא דהוה בי מקדשא קיים אקריב קרבניה כל כפרה דיליה תלייא עליה עד דאיתחרט ותבר לההוא רוחא מגו גאותא דיליה ומאיך ליה ודא הוא תבירו דההוא דרגא דמסאבא וכד אתבר ההוא רוח מסאבא וקביל קרבניה דא איהו דאיתקבל ברעוא כדקא יאות ואי לא איתבר האי רוחא לאו קרבניה כלום ולכלבי אתמסר דהא קרבנא דא לאו דקודשא בריך הוא אלא מכלבי ובגין כך זבחי אלהים רוח נשברה כדקא יאות רוח נשברה דיתבר ההוא רוח מסאבא ולא ישלוט ועל דא מאן דיתבר ליה כדקא יאות עליה כתיב רוח הולך ולא ישוב ליהוי ההוא גברא באבטחותא ולא יתוב לגביה לעלמין הדא הוא דכתיב ולא ישוב ע''כ.

הרי בפירוש כי כאשר החוטא מושך עליו רוח דמסאבא ולבו מתגאה, הזבח העיקרי לו הוא רוח נשברה לשבר אותו על ידי הצום כי אין דרך לשבירת כל איבריו ורוחו אפס על ידי סיגוף התענית שחלבו ודמו שהם עיקר כל האיברים מתמעטים ומסתגפים, וכמו שעל ידי אכילה ושתיה נתגאה כחו כך יסגף עצמו בלי אכילה כדי להכניע עצמו כאמור.

מנהג הצבור להתענות אחר חודש ניסן ותשרי משא''כ היחיד

סג. ויש ממתינין להתענות עד שיעבור כל חדש ניסן ותשרי ואז מתענין, ואולם זה הדין יהיה לאותם המתענים בצבור כמנהג בני אשכנז אבל ליחיד הרוצה להתענות מיד אחר המועד שני וחמישי ושני אינו צריך להמתין עד שיעבור ניסן ותשרי שיחיד בכל שעה שירצה להתענות הרשות בידו ואין אומרים לאדם המתן מלעשות תשובה כי לא ידע האדם את עתו, אבל לענין המתענים בצבור אין ראוי להם לעשות כן.

טעם שאין מתענין אחר חג שבועות ודעת התמים דעים בזה

סד. והעולם נהגו שלא להתענות אחר חג השבועות דדווקא אחר פסח וסוכות שהם הרבה ימים חיישינן שמא מתוך אורך ימי השמחה באו לידי עבירה וצריכין כפרה, מה שאין כן אחר חג השבועות דכיון דלא הוי אלא יום אחד או שנים לא שכיח ביה שמחה טובא וכן כתב רבינו סוף סימן תכ''ט, אבל בספר תמים דעים סימן קע''ח כתב דאף אחר חג השבועות מתענים.

דין המתענה בימים אלו ובעשי''ת ואירע סעודת ברית

סה. וכתבו הגהות מיימוניות בפרק א' מהלכות תעניות, שבתעניות אלו וכן בעשרת ימי תשובה אם אירע סעודת ברית מילה מצוה לאכול ע''כ, ומסתברא דהיינו דווקא היכא דליכא עשרה אלא בהדיה.

סדר לימוד לימי תעניות אלו והכוונה בהן

סו. ובתעניות אלה יהגה בפרשת הקרבנות ויקרא וצו, וביחזקאל מסימן מ' עד סופו, ובמשנה זבחים, מנחות, מדות, תמיד.

סז. ויכוין בתעניות אלו לתקן אולי המכשלה של מבזה את המועדות דהיינו חול המועד ישנה תחת ידו אשר היא מן החמורות שאמרו עליה ¹¹⁵ שהוא כאילו עובד ע''ז ושאפילו יש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא כדאיתא בפרק חלק.

ואמרו הראשונים שאפילו נהג בסעודתו בהם כסעודה של חול הוא בכלל מבזה את המועדות, או איזה מלאכה האסורה בהם והוא נהג בהם היתר, על כל אלה יכוין בכח תעניות אלו לשפוך שיחה לדרוש סליחה מאל החנון המרבה לסלוח לכפר עליו, ובתפלת מנחת תעניות אלו יאמר נוסח עננו בשומע תפלה וזה תוארו.

נוסח עננו ליום התענית בשומע תפלה

ציונים והערות לפרק ה

105) חגיגה דף י''ח ע''א. 106) סנהדרין דף צ''ט ע''א. 107) חולין דף כ''ו ע''ב. 108) מו''ק דף י''ב ע''א. 109) מו''ק דף י''ד ע''א. 110) מו''ק דף י''ג ע''ב. 111) תקו''ז דף נ''ח ע''ב. 112) עי' בב''י סי' תצ''ד. 113) חגיגה דף ט' ע''א. 114) סוכה דף מ''ה ע''ב. 115) סנהדרין דף צ''ט ע''א.

תם וישר סדר יום טוב