הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא
וְנֶחְלָק לַעֲשָׂרָה כְלָלִים
כְּלָל א, שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּמוֹשָׁב לֵצִים; כְּלָל ב, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר שֶׁקֶר; כְּלָל ג, שֶׁלֹּא יַחֲנִיף; כְּלָל ד, שֶׁלֹּא יְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע; כְּלָל ה, שֶׁלֹּא יַלְבִין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים; כְּלָל ו, שֶׁלֹּא יְגַלֶּה סוֹד; כְּלָל ז, שֶׁלֹּא יַחֲזִיק בְּמַחְלֹקֶת; כְּלָל ח, שֶׁלֹּא יְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו; כְּלָל ט, שֶׁלֹּא יַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה; כְּלָל י, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בְּדִבְרֵי חִלּוּל הַשֵּׁם.
הקדמה [ל]
הָאֵל יִתְבָּרַךְ שָׂם פֶּה לָאָדָם שֶׁיַּרְגִּילֵהוּ בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹעֶלֶת לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ. לַגּוּף, בְּמַה שֶּׁצָּרִיךְ לְמִחְיָתוֹ, מִסְּחוֹרָתוֹ וּפַרְנָסָתוֹ וּמַאֲכָלָיו וּמִשְׁתָּיו וּלְבוּשׁוֹ וְכָל צְרָכָיו; וְלַנֶּפֶשׁ, מַה שֶּׁמְּצֻוֶּה בוֹ, כְּגוֹן קְרִיאַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁהִיא יְסוֹד וְקִיּוּם כָּל הַמִּצְוֹת, וְגַם כֵּן לְהוֹדוֹת הָאֵל יִתְבָּרַךְ, עַל כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁעוֹשֶׂה עִמָּנוּ בְּכָל עֵת וּלְבָרְכוֹ עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיֶּהֱנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ חֶסֶד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו בְּכָל מַה שֶּׁיְּהֵא צָרִיךְ לוֹ בְּלֵב שָׁלֵם וּמְעֻנֶּה וְהוּא יִשְׁמַע אֵלָיו, כְּדִכְתִיב: ''קָרוֹב ה' לְכָל־קֹרְאָיו'' וגו'
(תהלים קמה, יח). וּכְתִיב: ''לֵב־ נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה'' וגו'
(שם נא, יט).
וְאִם יִזְכֶּה לַעֲלוֹת לַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה לִלְמֹד תּוֹרָה וּלְלַמְּדָהּ וְלִדְרֹשׁ וּלְהוֹרוֹת לַנְבוֹכִים, בְּשַׁבֵּחַ לָהֶם הַדְּבָרִים הַנָּאִים וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת וּלְגַנּוֹת לָהֶם הַפְּחִיתִיּוּת, אַשְׁרָיו וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ, שֶׁהוּא זוֹכֶה וּמְזַכֶּה לָאֲחֵרִים, כֻּלָּם יִקָּרְאוּ בָנָיו וּמַעֲשֶׂה יָדָיו.
(*) אֲבָל הַפֶּה שֶׁנִּבְרָא לָזֶה, מִן הַדִּין לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַזְהִיר לָאָדָם, שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בּוֹ בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, שֶׁהַיּוֹם קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה וְאֵין לוֹ לָאָדָם לְאַבֵּד יָמָיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לְהַזְהִיר לָאָדָם, שֶׁלֹּא יוֹצִיא דִבּוּרוֹ בְּדָבָר אָסוּר וְנִמְאָס, כִּי אֲפִילוּ הַבְּהֵמָה בּוֹחֶרֶת בַּטוֹב וּמוֹאֶסֶת בָּרַע בְּמַה שֶּׁיְכוֹלָה לְהַשִּׂיג.
נפש יהודה אבל הפה שנברא לזה. לתורה ולמצות:
וְיוֹתֵר הָיָה רָאוּי לַעֲשׂוֹת זֶה הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂכֶל, שֶׁנָּתַן בּוֹ בּוֹרְאוֹ לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלִמְאֹס בָּרַע, שֶׁהָיָה לוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת פִּיו וּלְהַפְרִישׁוֹ מִדִּבְרֵי הֲבַאי וְכָל שֶׁכֵּן מִדִּבְרֵי אִסּוּר. וּבַפֶּה הַנִּבְרָא בְּדִבּוּר קָדוֹשׁ, שֶׁלֹּא יוֹצִיא בוֹ דְּבָרִים בְּטֵלִים, כִּדְגַרְסִינָן בִּירוּשַׁלְמִי: אָמַר רַבִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אִלּוּ הֲוִינָא עַל טוּרָא דְּסִינַי, בְּעִינָא תְּרֵי פוּמֵי. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, כִּי בַפֶּה שֶׁהוּא רָאוּי לְדַבֵּר דִּבְרֵי שֵׂכֶל, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בּוֹ בְּהַבְלֵי עוֹלָם.
וְהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ עוֹשִׂים עַצְמָן כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וּפִיהֶן כִּכְלִי שָׁרֵת, שֶׁאֵין מְשַׁמְּשִׁין בָּהֶם דְּבָרִים שֶׁל חוֹל אֶלָּא כְּשֶׁהָיוּ צְרִיכִין בְּהֶכְרֵחַ לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם לְצֹרֶךְ גּוּפָן. וְגַרְסִינָן בַּגְּמָרָא דִּבְנֵי מַעֲרָבָא: כָּל פַּטְטַיָא
(פירוש: דבור) - בִּישָׁן, בַּר מִפַּטְטַיָא דְּאוֹרַיְתָא דְּהוּא טָב. וְכָל כְּרָבַיָא
(פירוש: חרישה) - בִּישִׁין, וּכְרָבַיָא דְּאוֹרַיְתָא - טָבִין.
וּכְשֶׁרָאוּ הַקַּדְמוֹנִים דֵּעוֹת בְּנֵי אָדָם כַּמָּה הֵם חַלָּשִׁים וּלְשׁוֹנָם הַנִּבְרֵאת לְדַבֵּר בְּמֻשְׂכָּלוֹת, שֶׁלֹּא דַי לָהֶם שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתָה בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא שֶׁפּוֹעֲרִין אוֹתָהּ בִּדְבָרִים אֲסוּרִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רַכָּה וּמְסֻגֶּרֶת בִּשְׁנֵי גְדָרִים, מְחַדְּדִין אוֹתָהּ בְּנֵי אָדָם כְּחֵץ שָׁנוּן וּמְדַבְּרִים בָּהּ גְדוֹלוֹת, הוֹכִיחוּ בַּדָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן, בְּמַסֶּכֶת עֲרָכִין, פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(טו, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: מַאי דִּכְתִיב: ''מַה־יִתֵּן לְךָ וּמַה־יֹסִיף לָךְ לְשׁוֹן רְמִיָּה''
(תהלים קכ, ג)? אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלָּשׁוֹן: כָּל אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם זְקוּפִים וְאַתָּה מוּטָל; כָּל אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם מִבַּחוּץ וְאַתָּה מִבִּפְנִים וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהִקַּפְתִּי לְךָ שְׁתֵּי חוֹמוֹת,
(*) אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר ''
(*) מַה־יִּתֵּן לְךָ'' וגו'.
נפש יהודה אחת של עצם. שורות של שינים ושל בשר שפתים: מה יתן לך. כלומר איזה שמירה אוסיף לך שלא תספר לשון הרע אתה שנקראת לשון רמיה:
וְגַרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ הַשְׁכֵּם: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: רמ''ח אֵיבָרִים יֵשׁ בּוֹ בָאָדָם, מֵהֶם זְקוּפִים וּמֵהֶם רְבוּצִים וְלָשׁוֹן זֶה נָתוּן בֵּין שְׁנֵי לְחָיַיִם וַאֲמַת הַמַּיִם נְתוּנָה תַחְתָּיו וּמְכֻפָּל כַּמָּה כְפוּלוֹת, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה שְׂרֵפוֹת שׂוֹרֵף, אִלּוּ הָיָה זָקוּף וְעוֹמֵד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְעַל זֶה דִּבְּרוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּקְצָת מֵהָרָעוֹת הַמְסַבְּבוֹת לְנַפְשָׁם בִּפְעֹר פִּיהֶם שֶׁלֹּא כָרָאוּי, שֶׁיֵּשׁ לְהַרְחִיק לַיְּרֵאִים מֵהָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹאת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קג, א) וּבְמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(מב, א): וַאֲמַר רַב חִסְדָּא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַרְבַּע כִּתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה: כַּת לֵצִים, כַּת חֲנֵפִין, כַּת שְׁקָרִים, כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע. כַּת לֵצִים, דִּכְתִיב: ''
(*) מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת־ לֹצְצִים''
(הושע ז, ה); כַּת חֲנֵפִין, דִּכְתִיב: ''כִּי־לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא''
(איוב יג, טז); כַּת שְׁקָרִים, דִּכְתִיב: ''דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא־יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי''
(תהלים קא, ז); כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע, דִּכְתִיב: ''כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה
(*) לֹא יְגוּרְךָ רָע''
(שם ה, ה). וְדִבְּרוּ גַם כֵּן בְּעִנְיָנִים אַחֵרִים הַבָּאִים לָאָדָם עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר מֵהַנִּזְהָרִים, כַּאֲשֶׁר הֵם כְּתוּבִים בְּכָל כְּלָל וּכְלָל מֵהַנֵּר הַזֶּה.
נפש יהודה משך ידו. הקב''ה מהיות את לוצצים: לא יגורך רע. לא יגור עמך רע וגבי מספרי לה''ר כתיב דכתיב בהאי פרשתא כי אין בפיהו נכונה קרבם הוות וגו' ועוד כתיב תאבד דוברי כזב וגו':
הכלל הראשון שלא ישב במושב לצים
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי לֵיצָנוּת מִכָּל אָדָם. הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי: בְּמַלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים.
חלק ראשון בדברי ליצנות
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [לא]
הַקּוֹבְעִים עַצְמָם תָּמִיד לְשִׂיחָה בְטֵלָה וּדְבָרִים בְּטֵלִים, כְּדֶרֶךְ יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, נִקְרָאִים כְּסִילִים, כְּדִכְתִיב: ''וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים''
(קהלת ה, ב). וְחוֹטְאִים בְּרֹב הַדְּבָרִים הַמְּבִיאִים לִידֵי פֶשַׁע, כְּדִכְתִיב: ''בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל־פָּשַׁע''
(משלי י, יט). וְגַם כֵּן מַחְטִיאִים אֶת הָרַבִּים, שֶׁמְּסַבְּבִים אוֹתָם לְהַרְבּוֹת בְּלֵיצָנוּת.
וְשָׁנִינוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּאָבוֹת
(משנה יז): שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָדַלְתִּי בֵּין־הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי
(*) לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, כִּי בְרִבּוּי הַדְּבָרִים יָבוֹא לְדִבּוּר שֶׁל חֵטְא, וְעוֹד, כִּי בְּהִתְעַסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ דִּבּוּר אָסוּר, מְאַבֵּד הָעִתִּים אֲשֶׁר יָכוֹל לַעֲסֹק בָּהֶם בְּדִבְרֵי תוֹרָה לִקְנוֹת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְנִרְאֶה מִדַּעְתּוֹ שֶׁהוּא מְבַזֶּה בְעֵינָיו דִּבְרֵי הַשֵּׁם וּשְׂכַר עוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, א): תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ מְלַמְּדָהּ, זֶהוּ ''כִּי־דְבַר־ה' בָּזָה''
(במדבר טו, לא). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ
(*) על דִּבְרֵי מִשְּׁנָה. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילוּ לְמִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְאֵינוֹ רוֹצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בְּדִבְרֵי לֵיצָנוּת, נִקְרֵאת מוֹשָׁבוֹ מוֹשָׁב לֵצִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ג' מֵאָבוֹת
(משנה ב): רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ'' וגו'
(תהלים א, א־ב).
נפש יהודה לגוף טוב משתיקה. וק''ו שלהנפש טובה היא ומתוקנת בזה כי ברוב דברים לא יחדל פשע ותדע לך שהשתיקה טובה שאפילו הלומד שאין לך מדה טובה הימנו אין עיקר קבול שכר אלא בשביל המעשה והדורש ואינו מקיים נוח לו אם היה שותק ולא היה דורש: על דברי משנה. שעושה כמי שאינו עיקר:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יח, ב): דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מַאי דִּכְתִיב: ''אַשְׁרֵי הָאִישׁ'' וגו'
(שם)? אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא הָלַךְ
(*) לְטֵאַטְרָאוֹת וּלְקִרְקְסָאוֹת; ''וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד'', זֶה שֶׁלֹּא עָמַד בְּקִינֵיגְיוֹן
(פירוש: צידת חיות על ידי כלבים); ''וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב'', זֶה שֶׁלֹּא יָשָׁב בְּתַחְבּוּלוֹת. שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם, הוֹאִיל וְלֹא הָלַכְתִּי לְקִרְקְסָאוֹת וּלְטֵאַתְרָאוֹת, אֵלֵךְ וְאֶגָּרֶה בְּשֵׁנָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''כִּי אִם -בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ''. נִמְצָא, שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּכוֹל לְהִתְעַסֵּק בְּתוֹרַת ה' וְעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, קָרוּי מוֹשַׁב לֵצִים.
נפש יהודה טיאטראות. פלטין וכל דבריהם כשהם נאספים לשחוק ולצון. קצאזו''ן , צידת חיות ע''י כלבים וכל מעשיהם לשם שמחה ושחוק ודוגמתו בשחיטת חולין וכי משה קניגי היה:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(יב, ב) וּבְפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(ג, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל
(*) הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי שִׂיחָה, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ גַּחֲלֵי רְתָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַקֹּטְפִים
(*) מַלּוּחַ עֲלֵי־שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם''
(איוב ל, ד). וְלֹא דַי לוֹ שֶׁחוֹטֵא בְנַפְשׁוֹ וּמְאַבֵּד חַיֵּי הָעוֹלָם וְיוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא שֶׁמַּחְטִיא אֶת הָרַבִּים, כִּי בְּהִתְעַסְּקוֹ בְּדִבְרֵי שִׂיחָה בְּטֵלָה, מוֹשֵׁךְ לֵב הָרַבִּים שֶׁיִּתְבַּטְּלוּ עִמּוֹ
(*) וְחֶטְאָם תָּלוּי בוֹ. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ה' דְּאָבוֹת
(משנה כג): יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל חַטֹּאוֹת יָרָבְעָם
(*) אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל''
(מלכים־א טו, ל).
נפש יהודה ופוסק מדברי תורה. מי שעוסק ופוסק ומדבר דברי שיחה בטילה: מלוח. לחלוחית ועיקר. לשון אחר, הנכתבת בלוחות כלומר מקטף התורה ועוסק בדברי הבל: חטאם. של הרבים תלוי בו מפני שהוא הגורם: אשר חטא ואשר החטיא את ישראל. מדלא קאמר על חטאת ירבעם וישראל ש''מ שהכל תלוי בירבעם:
וְגַם כֵּן מַעֲנִישִׁין אוֹתוֹ, בְּשֶׁאֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים,
(*) אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגֵיהִנֹּם וְתַלְמִידָיו בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כּי לֹא־תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל'' וגו'
(תהלים טז, י); וְכָל הַמַּחְטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגַן עֵדֶן וְתַלְמִידָיו בְּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אָדָם עָשֻׁק בְּדַם־נָפֶשׁ
(*) עַד־בּוֹר יָנוּס
(*) אַל־יִתְמְכוּ־בוֹ''
(משלי כח, יז). לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק מִשּׂיחָה בְּטֵלָה וְיִהְיֶה חֶפְצוֹ בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְיִהְיֶה זוֹכֶה וּמְזַכֶּה וְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיח.
נפש יהודה אין חטא בא על ידו. הקב''ה מדחה את העבירה מלפניו שלא תבא לידו: כי לא תעזוב נפשי. למדנו שהקב''ה מונע את החטא מלהכשילו: אדם עשוק בדם נפש. מחויב בנפש שנאבדו על ידו: עד בור ינוס. עד יום מותו ינוס לעזרה שיתכפר לו ואל יתמכו בו משמים להספיק בידו לעשות תשובה: אל יתמכו בו. שלא יפול אלא מניחין אותו ויפול בבור הגיהנם:
פרק שני [לב]
כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ, בְּדַבְּרוֹ בְּדֹפִי הַדְּבָרִים וְהַמַּעֲשִׂים וּמַלְעִיג עֲלֵיהֶם, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ'' וגו'
(תהלים יב, ה).
וְהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מְצַוִּים לִבְנֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְלַוּוּ עִמָּהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיב, ב): אַרְבָּעָה דְבָרִים צִוָּה רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ אֶת בְּנוֹ: בְּנִי, אַל תָּדוּר
(*) בְּשֶׁכְנֶצִיב, מִשּׁוּם דְּלֵיצָנֵי נִינְהוּ וּמַשְׁכֵי לָךְ בְּלֵיצָנוּתָא. וְאַל תֵּשֵׁב עַל מִטַּת אֲרַמִּית, אִיכָּא דְּאָמְרֵי,
(*) דְּלָא תִיגְנֵי בְּלָא קְרִיאַת שְׁמַע,
(*) וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי, דְּלָא תִיסַב גִּיוֹרְתָּא, דְּלֵית לָהּ זְכוּת אָבוֹת. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי
(*) אֲרַמִּית מַמָּשׁ, מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְרַב פַּפָּא. וְאַל תַּבְרִיחַ עַצְמְךָ מִן הַמֶּכֶס, דִּילְמָא מַשְׁכְּחֵי לָךְ וְשָׁקְלֵי כֻלֵּי מָמוֹנָךְ. וְאַל תַּעֲמֹד לִפְנֵי הַשּׁוֹר בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הָאֲגַם,
(*) לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן מְרַקֵּד בֵּין קַרְנָיו, אָמַר שְׁמוּאֵל: וְשׁוֹר שָׁחוֹר
(*) וּבְיוֹמֵי נִיסָן, דְּתָאנִי רַב אוֹשַׁעְיָא: מַרְחִיקִין מִשּׁוֹר תָּם חֲמִשִּׁים אַמָּה וּמִשּׁוֹר מוּעָד כִּמְלֹא עֵינָיו. תָּאנָא בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר: רֵישׁ תּוֹרָא
(*) בְדִיקוּלָא, סַק לָךְ לְאִיגְרָא
(*) וּשְׁרֵי דַרְגָּא.
נפש יהודה בשכנציב. שם מקום: דלא תיגני בלא קריאת שמע. שזה מנהג ארמיים: ואיכא דאמרי דלא תיסב גיורתא. משום דאמרינן גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאי באפיה: ארמית ממש. שלא ישב על מטה של כותית עד שיראה תחלה תחתיו וכמעשה דרב פפא שהיתה כותית חייבת לו ממון והוא נכנס מדי יום ויום בביתה לגבות הימנה חובו, יום אחר חנקה את בנה ונתנתו על המטה וכסתהו בכר המטה וכשבא רב פפא אמרה לו שב על המטה עד שאביא מעותיך וכן עשה וכשבאתה אמרה לו המתה את בני וברח לו מן המדינה: לפי שהשטן. לאו דוקא אלא שמא משוגע הוא כדמפרש לקמן: ביומי ניסן. שהצמחים עולים וגס לבו בהם ונוגח: בדיקולא. אפילו כשראש השור בטרסקל שהוא אוכל בו וטרוד באכילתו: שרי דרגא. פן יעלה אחריך:
וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל לֵיצָנוּת אָסוּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סג, ב): אָמַר רַב נַחְמָן: כָּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא, בַּר מִלֵּיצָנוּתָא דַעֲבוֹדָה זָרָה דְּשַׁרְיָא, דִּכְתִיב: ''כָּרַע בֵּל
(*) קֹרֵס נְבוֹ וגו'. קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא'' וגו'
(ישעיה מו, א־ב). וּכְתִיב: ''
(*) לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן
(*) יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן כִּי־אָבַל עָלָיו עַמּוֹ
(*) וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל־כְּבוֹדוֹ כִּי־גָלָה מִמֶּנּוּ''
(הושע י, ה). אַל תִּקְרֵי ''כְּבוֹדוֹ''
(*) אֶלָּא ''כְּבֵידוֹ''.
נפש יהודה קורס. נתרז כלומר כרע על ברכיו ונתרז פירוש הרעי והצואה יצא ממנה כאלו עשתה צרכה והוא דרך לעג והיינו ליצנותא דמשתעי בה קרא לא יכלו מלט משא לא יכלה לסבול משא הרעי שבנקביו ונתרז: לעגלות בית און. על עגלים שבבית אל: יגורו שכן שומרון. ידאגו שוכני שומרון כי אבל עליו עמו שיטלם סנחריב וילך לו: וכמריו. שהיו נושאים אותם יגילו עליו יהיו שמחים על כובד משא שגלה מהם: אלא כבידו. משא עגבותיו ורעי שבהן ואע''ג דלא מבעלי חיים נינהו ואין בהם רעי משתעי בהו קרא ל' גנאי:
וְהַקּוֹבֵעַ עִמָּהֶם בִּישִׁיבוֹת שֶׁל לֵיצָנוּת, עַל כָּל פָּנִים יִלְמַד מֵהֶן וּבָאִין לְהֶרְגֵל בַּדָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יח, ב): דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מַאי דִּכְתִיב: ''אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ''
(תהלים א, א) וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָלַךְ מֵהֵיכָן עָמַד? וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא עָמַד מֵהֵיכָן יָשַׁב? וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא יָשַׁב מֵהֵיכָן לָץ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ,
(*) שֶׁאִם הָלַךְ סוֹפוֹ לַעֲמֹד וְאִם עָמַד סוֹפוֹ לֵישֵׁב וְאִם יָשַׁב סוֹפוֹ לָלוּץ וְאִם לָץ עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא''
(משלי ט, יב).
נפש יהודה שאם הלך סופו לעמוד. ולהתעכב ביניהם מעט והכי קאמר קרא אשרי שלא הלך ומתוך שלא הלך לא עמד ומתוך שלא עמד לא ישב הא אם הלך סופו לעמוד:
וּבַעֲבוּר הַלֵּיצָנוּת עֳנָשִׁים בָּאִים עַל הָאָדָם, כִּדְגַרְסִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה אַל־תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן־יֶחְזְקוּ
(*) מוֹסְרֵיכֶם''
(ישעיה כח, כב). אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בְּמְטוּתָא מִנַּיְכוּ, דְּלָא תִתְלוֹצְצוּ, דְּלָא לֵיתוּ יִסּוּרִין עֲלֵיכוּ. וַאֲמַר רַב קְטִינָא: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ נוֹפֵל בְּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן''
(משל יכא, כד), וְאֵין עֶבְרָה אֶלָּא גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא''
(צפינה א, טו). וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּל הַמִּתְיַהֵר נוֹפֵל בְּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא''.
נפש יהודה מוסריכם. יסוריכם: יום עברה היום ההוא. ביום הדין משתעי קרא שנידונים בו אומות העולם לגיהנם:
אָמַר רַבִּי תַנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ גּוֹרֵם כְּלָיָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה אַל־תִּתְלוֹצָצוּ וגו' כִּי־כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי''
(ישעיה כח, כב). הָא לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּרְגִּיל עַצְמוֹ בְּלֵיצָנוּת, מְאַבֵּד גּוּפוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו וְיוֹרֵד לְגֵיהִנֹּם וְגוֹרֵם רָעָה לַאֲחֵרִים וְגַם לָעוֹלָם בִּשְׁבִילוֹ. עַל כֵּן טוֹב לוֹ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק מֵהַכַּת הַזֹּאת, מִלֵּישֵׁב בְּמוֹשָׁבָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמַד מֵהֶם, אֲבָל יֵשֵׁב בְּמוֹשָׁב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וְיִבְטַח בֵּאלֹהֵי יִשְׁעוֹ, אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ.
חלק שני במלעיג על דברי חכמים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [לג]
כָּל הַתּוֹרָה, מֵרֹאשׁ הַסֵּפֶר עַד סוֹפוֹ, נִתְּנָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְכָל הַנֶּאֱמַר בָּהּ מִמַּעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה וּמִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְתוֹלְדוֹת הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת וְכֹח הַמַּחְצָבִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית וְנֶפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, הַכֹּל נֶאֱמַר מִפִּי הַגְּבוּרָה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּאֵיכוּתָם וּמַהוּתָם וְכֹחָם וּפְעוּלָתָם וַאֲפִיסַת הַנִּפְסָדִים מֵהֶם, הַכָּל נִכְתַּב בַּתּוֹרָה, בְּפֵרוּשׁ אוֹ בִּרְמִיזָה, בְּתֵיבוֹת אוֹ בְּגִימַטְרִיָּאוֹת, אוֹ בְּצוּרַת הָאוֹתִיּוֹת הַכְּתוּבוֹת כְּהִלְכָתָן, אוֹ הַמִּשְׁתָּנוֹת בְּצוּרָה, לְפוּפוֹת אוֹ עֲקֻמּוֹת, אוֹ בְּקוֹצֵי הָאוֹתִיּוֹת וּבְכִתְרֵיהֶן, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא
(פט, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה
(*) קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אֲמַר לֵיהּ: מֹשֶׁה,
(*) אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אֲמַר לֵיהּ: הָיָה לְךָ לְעָזְרֵנִי
(פירש הקונטרס: לומר, תצלח מלאכתך. אמר המחבר: נראה לי, כי זה העזר הוא להודיע שמו בעולם ולהגדיל כחו בפני ישראל שיראו מלחטוא וזהו שאמר: "ועתה יגדל־נא כח ה' " וגו' (במדבר יד, יז)).
נפש יהודה קושר כתרים לאותיות. כגון תגא דקוף לגבי ריש כדאיתא בפרק הבונה וכן שעטנ''ז ג''ץ שצריכין כל אות ג' זייני''ן כדאמרינן במנחות ראש הזי''ן נטתה לימין ואחד לשמאל ואמצע למעלה וכן כל ראשי ז' אותיות הללו בכל מקום שהם: אין שלום בעירך. אין דרך ליתן שלום במקומך:
וְתוּ גַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הַקּוֹמֵץ רַבָּה
(כט, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
(*) מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶיךָ? אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב לְסוֹף שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֶה שׁוּרוֹת. לָא הֲוָה יָדַע מַה הֵם אוֹמְרִים. תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. כֵּיוָן
(*) שֶׁהִגִּיעוּ לְדָבָר אֶחָד אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי -
(*) נִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי? אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶרְאִיתַנִי תוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, רָאָה
(*) שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בִּמְקוּלִין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי.
נפש יהודה מי מעכב על ידיך. מה שכתבת שאתה צריך להוסיף עליהם כתרים: שהגיעו לדבר אחד. שצריך טעם: נתישבה דעתו. של משה, הואיל משמו אמר אע''פ שעדיין לא קבלה: שוקלין בשרו במקולין. מקום הקצבין כדאמרינן בברכות שסרקו בשרו במסרקות של ברזל:
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: ''קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת'', רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁצִּוָּה לִכְתֹּב סִימָנִין בָּאוֹתִיוֹת וּבַתֵּיבוֹת בְּשֶׁיַּשּׂיִג בָּהֶם הֶחָכָם אֲמִתַּת הַמְּצִיאוּת. וְזֶהוּ מַה שֶׁאָמְרוּ, בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים
(כא, ב): ''קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים''
(שיר השירים ה, יא), אָמַר רַב חִסְדָּא: מְלַמֵּד, שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ שֶׁל תּוֹרָה תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. וְעַל זֶה אָמְרוּ הַמְקֻבָּלִים: כָּל הַתּוֹרָה כֻלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַתֵּיבוֹת מִתְחַלְּקוֹת לְשֵׁמוֹת כְּפִי פְּעֻלוֹתָיו בַּמְּצִיאוּת. וְזֶה בֵאוּר עִנְיָן אֶחָד מֵהַשִּׁבְעִים פָּנִים שֶׁיֵּשׁ לַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַקְדָּמַת הַסֵּפֶר.
וּלְפִיכָךְ, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּמְצָא מֻטְעֶה וַאֲפִילוּ בְּאוֹת אַחַת אוֹ בְּמָלֵא אוֹ חָסֵר, פָּסוּל, אַף עַל פִּי שֶׁנַּחְשֹׁב כְּפִי הַפְּשָׁט שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד, פּוֹגֵם אוֹתוֹ וּפְסָלוֹ בְּעִנְיָן אֶחָד מֵהַפָּנִים הָאֲחֵרִים, שֶׁכֻּלָּם הֵם דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וְחָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת. וְהַקְּרִיאָה שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים בּוֹ, הוּא הַפְּשָׁט שֶׁיְּכוֹלִים בְּנֵי אָדָם לְהָבִין, אֲשֶׁר הִיא תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לָדַעַת פְּשָׁטֵי הַמִּצְווֹת וְהַמּוּסָרִים וְהַדִּינִים וְהַפָּנִים הָאֲחֵרִים אֵין לָהֶם חֵקֶר.
וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּרָאֶה לָאָדָם כְּפִי הַפְּשָׁט, שֶׁהַפָּרָשָׁה נִכְתְּבָה לְסִפּוּר דְּבָרִים, אַל יַחְשֹׁב בֶּן דַּעַת שֶׁאֵין בָּהּ תּוֹעֶלֶת, אַחַר כִּי אֲפִילוּ כְּפִי הַפְּשָׁט יֵשׁ בַּדָּבָר תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה וְכָל שֶׁכֵּן לַמַּשִּׂיג אֶחָד מִן הַפֵּרוּשִׁים וְהַכַּוָּנוֹת הַנִּסְתָּרִים הַנִּרְמָזִים בָּהֶם, שֶׁהֵם סִתְרֵי תוֹרָה.
וְהַמַּלְעִיג עַל שׁוּם דָּבָר מֵהַסִּפּוּרִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה אוֹ מִמַּה שֶׁדָּרְשׁוּ עֲלֵיהֶם רַבּוֹתֵינוּ, הוּא כוֹפֵר וּמְגַדֵּף וּמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צט, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''אֶת־ה' הוּא מְגַדֵּף''
(במדבר טו, ל), זֶה מְנַשֶּׁה בֶּן חִזְקִיָּהוּ, שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ בְּהַגָּדוֹת שֶׁל דֹּפִי. אָמַר: וְכִי
(*) לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לִכְתּב אֶלָּא: ''וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע''
(בראשית לו, כב) ''וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ'' וגו'
(שם שם, יב), ''וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים'' וגו'
(שם ל, יד)? יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ''תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר וגו' אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִמִּיתָ וגו'''
(תהלים נ, כא).
נפש יהודה לא היה לו למשה רבינו לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע. בתמיה והא דבר שאינו צריך הוא וכך היה מלגלג ואומר כן כתב משה דברים אחרים שהם שלא לצורך:
עָלָיו מְפֹרָשׁ בְּקַבָּלָה: ''הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן
(*) בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה''
(ישעיה ה, יח), בִּתְחִלָּה דוֹמֶה יֵצֶר הָרַע
(*) כְּחוּט שֶׁל כּוּבְיָא וְלִבְסוֹף דּוֹמֶה כַעֲבוֹת הָעֲגָלָה.
(*) וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: מִיהָת, מַאי ''וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע''? תִּמְנַע בַּת חֲשׁוּבֵי הֲוָת, כְּדִכְתִיב: ''אַלּוּף לוֹטָן''
(בראשית לו, כט), ''אַלּוּף תִּמְנָע'' וגו'
(שם שם, מ), כָּל אַלּוּף,
(*) מַלְכוּתָא בְלָא תָגָא הוּא.
(*) וְתִמְנָע אִתְּתָא חַשִׁיבְתָא הַוְיָא וַהֲוָת בָּעְיָא לְאִדְבוּקֵי בְזַרְעָא דְאַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אַתְיָא לְגַבֵּי דְיַעֲקֹב, אָמְרָה לֵיהּ: אֶתְגַיֵיר וְאֶהֱוֵי לָךְ פִּילֶגֶשׁ. אָמַר לָהּ: לָא. אָמְרָה:
(*) מוּטָב אֶהְיֶה שִׁפְחָה שֶׁל אוּמָה זוֹ וְאַל אֶהְיֶה גְבִירָה בְּאוּמָה אַחֶרֶת. אָתְיָא לְגַבֵּי דֶאֱלִיפָז אָמְרָה לֵיהּ: אֶתְגַיֵיר וְאֶהֱוֵי לָךְ פִּילֶגֶשׁ. אָמַר לָהּ: הֵין. נָפַק מִינָהּ עֲמָלֵק דַּאֲתָא לְצַעֲרִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, דְּלָא הֲוָה מִבָּעְיָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב
(*) לְרִחוּקָהּ. ''וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים'' וגו', אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: מִכָּאן לַצַּדִּיקִים
(*) שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגֶזֶל.
נפש יהודה בחבלי השוא. בחנם בלא הנאה היה חוטא: כחוט של כוביא. קורי עכביש: ואמרינן עלה מיהת. מפני מאי כתבה התורה: מלכותא בלא תגא. שר גדול אלא שאינו מוכתר: ותמנע איתתא חשיבתא הויא. דכיון דתמנע היתה אחות מלך ודאי בת מלך היא: מוטב אהיה שפחה של אומה זו. לבני אברהם יצחק ויעקב שהם יראי שמים ולא גברת לאומה אחרת ולכך נעשית פילגש לאליפז בן עשו שהוא מזרע יצחק: לרחוקה. מתחת כנפי השכינה שהיה להם לגיירה: שאין פושטין ידיהן בגזל. שהיה בימי קציר חטים לאחר שקצרו השדה שהכל רשאין ליכנס לתוך שדה חבירו:
וּכְמוֹ שֶׁדִּבְּרוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל סִפּוּרִים אֵלּוּ, גַּם דִּבְּרוּ עַל עִנְיַן סִפּוּרִים אֲחֵרִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה, שֶׁאֲפִילוּ כִּפְשׁוּטָם יֵשׁ צֹרֶךְ גָּדוֹל בָּהֶם וְכָל שֶׁכֵּן לְעִנְיַן הַנִּסְתָּרוֹת וְהַתַּעֲלוּמוֹת מֵהַפָּנִים הָאֲחֵרִים שֶׁאֵין לָהֶם תִּכְלָה וָסוֹף.
פרק שני [לד]
כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ ז''ל, בַּמִּדְרָשׁוֹת וּבַהַגָּדוֹת, חַיָּבִין אָנוּ לְהַאֲמִין בּוֹ כְּמוֹ בְתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְאִם נִמְצָא בוֹ דָבָר שֶׁיֵּרָאֶה לָנוּ שֶׁהוּא דֶרֶךְ גֻּזְמָא אוֹ חוּץ מִן הַטֶּבַע, יֵשׁ לָנוּ לִתְלוֹת הַחִסָּרוֹן
(*) בְּהַשָּׂגַת דַּעְתֵּנוּ, אֲבָל לֹא בְּמַאֲמָרָם.
נפש יהודה בהשגת דעתנו. שאין דעתנו משיג להבינם כראוי:
וְהַמַּלְעִיג עַל שׁוּם דָּבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ ז''ל, נֶעֱנָשׁ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים
(כא, ב): אָמַר רַב פַּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב עוּלָא:
(*) כָּל הַלּוֹעֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת. [וְכֵן מָצִינוּ שֶׁעַל שֶׁהִלְעִיג יֶשׁ''וּ, נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת], כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת גִּטִין, פֶּרֶק הַנִּזָּקִין
(נז, ב), כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן מֵהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, מִכְּלָל הָרִאשׁוֹן מֵהַנֵּר הָרִאשׁוֹן
(סימן ט): אוּנְקְלוּס בַּר קְלוֹנִימוּס, בַּר אַחְתֵיהּ דְּטִיטוּס הֲוָה בְעֵא לְאִיגְיוּרֵי. אָזַל אַסְקֵיהּ לְטִיטוּס בִּנְגִידָא. אָמַר: מָאן חָשִׁיב בַּהֲהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל, מַהוּ לְאִידְבּוּקֵי בְהוּ? וכו', כִּדְאִיתָא שָׁם.
נפש יהודה כל הלועג. דכתיב ולהג הרבה יגיעת בשר המלעיג עליהם נידון ביגיעת בשר:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין ק, א): יָתִיב רַבִּי יִרְמְיָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא וְקָאָמַר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא נַחַל מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְעָלָיו כָּל מִינֵי
(*) מְגָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַל־הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל־שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל־עֵץ־ מַאֲכָל לֹא־יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא־יִתֹּם פִּרְיוֹ
(*) לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן־הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה''
(יחזקאל מז, יב).
(*) אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא: יִישַׁר. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, יִישַׁר.
נפש יהודה מגדים. כל מיני פירות מתוקים: לחדשיו יבכר. בכל חודש וחודש יתבשלו בו פירות: אמר ליה ההוא סבא יישר וכן אמר רבי יוחנן. כדבריך ולא גרסינן וכן אמר רבי יוחנן יישר. כי האי גוונא , מי מחזי כאפקירותא. אלא אי שמיע לך , מידי הא שמיע לך:
וַאֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: הַאי אַפְקִירוּתָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: סִיּוּעַ קָא מְסַעֲיֵינָא לֵיהּ. וְהֵיכֵי דָמֵי אַפְקִירוּתָא? כִּי הָא דְּיָתִיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא דָרִישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים אַמּוֹת
(*) וְחוֹקֵק בָּהֶם עֶשֶׂר בְּרוֹם עֶשְׂרִים וּמַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשַׂמְתִּי
(*) כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ'' וגו'
(ישעיה נד, יב).
(*) לִגְלֵג עָלָיו הַהוּא תַלְמִיד, אָמַר: הַשְׁתָּא, כְּבֵיעְתְא
(*) דְצִלְצְלָא לָא מַשְׁכְּחִינָן, כּוּלֵי הַאי מַשְׁכְּחִינָן? לְיָמִים הִפְלִיגָה סְפִינָתוֹ בַיָּם, הָלַךְ וּמָצָא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּנַסְּרִין תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת. אָמַר לָהֶם: הַלָּלוּ לְמִי? אָמְרוּ לוֹ: לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם. כִּי אֲתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְקָא דָרִישׁ. אֲמַר לֵיהּ: דְּרֹשׁ וּלְךָ נָאֶה לִדְרֹשׁ; כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ כֵּן רָאִיתִי. אֲמַר לֵיהּ: רֵיקָה, אִם לֹא רָאִיתָ לֹא הֶאֱמַנְתָּ? מַלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים אַתָּה. נָתַן עֵינָיו בּוֹ וְנַעֲשָׂה
(*) גַל שֶׁל עֲצָמוֹת. וְאִתְּמַר נַמֵּי הַאי עוּבְדָא בְּהַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(בבא בתרא עה, א).
נפש יהודה וחוקק בהם. פתח: כדכוד. אבן טובה וכך שמה נארפונק''ל בל''א: לגלג עליו ההוא תלמיד. ארבי יוחנן דהיינו אפקירותא: צלצלא. עוף קטן ששמו צלצל: גל של עצמות. שמת דאדם שמת נעשה גל עצמות:
וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמְרוּ דְבָרִים שֶׁדּוֹמֶה לָנוּ שֶׁהֵם גֻּזְמָא, הַחוֹקֵר אַחֲרֵיהֶם יִמְצָא דֻגְמָתָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת ל, ב): יָתִיב רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרִישׁ: עֲתִידָה אִשָּׁה שֶׁתֵּלֶד בְּכָל יוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו''
(ירמהי לא, ז). מַה הָרָה בְּכָל יוֹם, אַף יוֹלֶדֶת בְּכָל יוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, ''אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ''
(קהלת א, ט) אֲמַר לֵיהּ: בּוֹ אַרְאֶךָ דֻּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. נָפַק אַחְוֵי לֵיהּ תַּרְנְגֹלְתָּא.
נפש יהודה הרה ויולדת יחדו. ביום שהרה בו ביום יולדת כמו תרנגולת שמטילה ביצה בכל יום ומשמשין בכל יום דהכי משמע קרא בכל עת שהיא מתעברת יולדת שממהרת לגמור צורת הולד לזמן מועט:
וְתוּב יָתִיב רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרִישׁ: עֲתִידִין אִילָנוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיא פֵירוֹת בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי''
(יחזקאל יז, כג). מַה עָנָף בְּכָל יוֹם, אַף פְּרִי בְּכָל יוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד, אָמַר: ''אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ'' כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ:
(*) בּוֹא וְאַרְאֶךָ דֻּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה. נָפַק וְאַחְוֵי לֵיהּ
(*) צְלָף. וְתוּ יָתִיב רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרִישׁ: עֲתִידָה אֶרֶץ־ יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹצִיא גְלֻסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יְהִי
(*) פִסַּת־בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים'' וגו'
(תהלים עב, טז). לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד. אֲמַר לֵיהּ: ''אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ'' כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ: בּוֹא וְאַרְאֶךָ דֻּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה. נָפַק אַחְוֵי לֵיה
(*) כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת; וּכְלֵי מֵילַת -
(*) נִבְרָא בַר קוּרָא.
נפש יהודה בוא ואראך. טרח לענות כאולתו כדי להעמידו על דברי תורה: צלף. מין אילן הטוען ג' מיני פירות אביונות וקפריסין ולולבין כי איתא להאי ליתא להאי: פסת בר. משמע גלוסקאות שרחבין כמין פסת יד ומשמע כלי מילת כמו כתונת פסים. בר כמו לשבור בר ולענין כלי מילת בר נקי כמו ברה כחמה: כמהין ופטריות. שיוצאים כמו שהם בלילה אחת ורחבין ועגולין כגלוסקאות שוואמ''ן בל''א וגדלין ביער: נברא בר קורא. הראה לו שהוא כמלבוש סביב העץ והוא סיב באש''ט בל''א הקור של דקל ענף האילן כשהוא רך ויוצא בכל שנה נקרא קור:
וְתוּ גַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה
(נ, ב): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְצָאוֹ חָסִיד. אֲמַר לֵיהּ: רֵיקָה, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל
(*) מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ
(*) לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ?
(*) לִגְלֵג עָלָיו. לְיָמִים, נִצְטָרֵךְ אוֹתוֹ אָדָם וּמָכַר אֶת שָׂדֶהוּ וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאוֹתָהּ רְשׁוּת הָרַבִּים וְנִכְשַׁל בְּאוֹתָן אֲבָנִים. אָמַר: יָפֶה אָמַר לִי אוֹתוֹ חָסִיד: מִפְּנֵי מַה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְךָ לִרְשׁוּת שֶׁהִיא שֶׁלְךָ?
נפש יהודה לא יסקל. לא יפנה אבנים מביתו לרשות הרבים: מרשות שאינה שלך. שמא אתה עתיד למכרה: לרשות שלך. ברה''ר שכל ימיו היא שלו: לגלג עליו. ולא היה מכיר טעמו של דבר:
בָּא לְלַמְּדֵנּוּ שֶׁהַחֲכָמִים וְהַחֲסִידִים, אֲפִילוּ שִׂיחָה בְטֵלָה שֶׁלָּהֶם צְרִיכָה תַלְמוּד וְכָל שֶׁכֵּן תּוֹכְחוֹתָם. וְכָל דִּבְרֵיהֶם דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וְלֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מֵהֶם אָרְצָה. וּבְכָל מַה שֶּׁנִּמְצָא כָּתוּב מִשְּׁמָם, יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהַאֲמִין שֶּׁהוּא דָבָר אֲמִתִּי. וְאַל יַלְעִיג עָלָיו לֹא בְּפִיו וְלֹא בְּלִבּוֹ, שֶׁאִם יַלְעִיג יֵעָנֵשׁ.
עַל כֵּן, יְהֵא זָהִיר מִלְּדַבֵּר כְּנֶגְדָּם. וּכְנֶגֶד דִּבְרֵיהֶם וְיִלְמַד מִדִּבְרֵיהֶם מַה שֶּׁיּוּכַל כְּפִי כֹחַ שִׂכְלוֹ. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק שֵׁנִי מֵאָבוֹת
(שמנה י): הֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים
(*) וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן, שֶׁמָּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן
(*) נְשִׁיכַת שׁוּעָל וַעֲקִיצָתָן
(*) עֲקִיצַת עַקְרָב
(*) וּלְחִישָׁתָן
(*) לְחִישַׁת שָׂרָף וְאַף כָּל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ. רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁיִּתְקָרֵב אָדָם לַחֲכָמִים לֵהָנוֹת מִלִּמּוּדָם, כְּמוֹ שֶׁמִּתְקָרֵב אָדָם לָאֵשׁ לְהִתְחַמֵּם מִּמֶּנּוּ, שֶׁיְּקַבֵּל תּוֹעֶלֶת, וְאִם יוֹסִיף לְהִתְקָרֵב לָאֵשׁ יוֹתֵר מִדַּאי, יִשָּׂרֵף וְיָשׁוּב לוֹ הַתּוֹעֶלֶת לְנֶזֶק, כָּךְ יֶאֱרַע לָאָדָם הַמִּתְקָרֵב לָהֶם יוֹתֵר מֵהָרָאוּי וּמַלְעִיג עַל דִּבְרֵיהֶם, שֶׁיַּפְסִיד כַּוָּנָתוֹ וְתִתְהַפֵךְ אַהֲבָתוֹ לְשִׂנְאָה וְאַל יַגִּיעַ לוֹ הַתּוֹעֶלֶת אֲשֶׁר יְקַוֶּה, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לְגֵיחֲזִי עִם אֱלִישָׁע [וּלְיֶ''שׁוּ הַנוֹצְרִי עִם יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה]. עַל כֵּן יִקְרַב אֲלֵיהֶם כָּרָאוּי וְיִלְמַד מֵהֶם וִיקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם.
נפש יהודה הוי זהיר בגחלתן. שלא תכוה , שלא תנהג בהם קלות ראש ותשרף בגיהנם. שלא תכוה , שלא תענש על ידם לשריפה: נשיכת שועל. רפואתו קשה לפי ששיניו דקות ועקומות ועקושות וצריך הרופא לחתוך הבשר באיזמל ולהרחיב הנשיכה: עקיצת עקרב. קשה מנשיכת נחש: ולחישתן. דבורן: לחישת שרף. כהבל היוצא מפי שרף ששורף בשעה שהוא לוחש:
הכלל השני שלא ידבר שקר
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בִּדְבָרִים; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בִּשְׁבוּעוֹת וּנְדָרִים
חלק ראשון בדברים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [לה]
יֵשׁ לָנוּ לָדַעַת, שֶׁקִּיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא עַל הָאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּאָבוֹת
(משנה יח): רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים
(*) הָעוֹלָם קַיָּם:
(*) עַל הַדִּין
(*) וְעַל הָאֱמֶת
(*) וְעַל הַשָּׁלוֹם. וְדָבָר בָּרוּר הוּא, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין צֹרֶךְ לְדִין. וּבְסִבַּת הָאֱמֶת הַשָּׁלוֹם מָצוּי. לְפִיכָךְ שְׁלָשְׁתָּם נִכְלָלִים בָּאֱמֶת. וְעַל זֶה
(*) נִכְתְּבָה
(*) אֶמְצָעִית, בֵּינֵיהֶם. וְלֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא בֶּאֱמֶת. וְעַל כֵּן הוּא רָמוּז בְּסוֹפֵי תֵיבוֹת שֶׁל תְּחִלַּת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁהֵם ''בָּרָא אֱלֹהִים אֵת''
(בראשית א, א) וְגַם בַּחֲתִימָתוֹ, שֶׁהוּא ''בָּרָא אֱלֹהִים אֵת''
(שם ב, ג), לְלַמְּדֵנּוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, עוֹמֵד עַל הָאֱמֶת, וּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ''אֱמֶת'', שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת''
(ירמיה י, י). וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת'',
(תהלים קיט, קמב). וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ קִיּוּמוֹ עַל הָאֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי''
(שיר השירים ד, ח), רָאשֵׁי תֵיבוֹת: אֱמֶת, כִּי הַלְּבָנוֹן הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְנִקְרָא לְבָנוֹן מִפְּנֵי שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה העולם קים. ישובן של בני אדם מתקיים: על הדין. לזכות את הזכאי ולחייב את החייב: ועל האמת. שלא ישקר איש בעמיתו: ועל השלום. בין מלכיות ובין אדם לחבירו: נכתבה. האמת: אמצעית. במשנה דין אמת שלום:
וְלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ
(קיט, ב): אִתְּמַר, אָמַר רַבָּה לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָה אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַםִ וּרְאוּ־נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם־תִּמְצְאוּ אִישׁ וגו' מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ''
(ירמהי ה, א). אֵינִי, וְהָא אָמַר רַב קְטִינָא: אֲפִילוּ בִּשְׁעַת כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם לֹא פָסְקוּ מִמֶּנָה אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה־לָּנוּ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶיךָ''
(ישעיהו ג ו) דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם
(*) מִתְכַּסִּין בָּהֶם כְּשִׂמְלָה,
(*) יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ? ''וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת''
(*) דְּבָרִים שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁלִין בָּהֶם, יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ? ''יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר''
(שם שם, ז), אֵין ''יִשָּׂא'' אֶלָּא שְׁבוּעָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא''
(שמות כ, ז); ''
(*) לֹא
(*) אֶהְיֶה חֹבֵשׁ''
(ישעיה שם), שֶׁלֹּא הָיִיתִי בְּחוֹבְשֵׁי בֵּית הַמִּדְרָשׁ; ''וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה''
(שם), שֶׁאֵין בְּיָדִי לֹא מִקְרָא וְלֹא מִשְׁנָה וְלֹא תַלְמוּד.
(*) מִמַּאי, דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִי אָמַר לְהוּ: גְּמִירְנָא, אָמְרֵי לֵיהּ: תָּא אֵימָא לָן. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר: גְּמִירִי וְשְׁכָחִי, מַאי לֹא אֶהְיָה חוֹבֵשׁ כְּלָל? לָא קָשְׁיָא, הָא
(*) בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הָא בְּמִילֵי דְעָלְמָא.
נפש יהודה מתכסין בהם כשמלה. חדשה כששואלין אותו טעמי התורה עושין עצמן כמעלימים את דבריהם מפני שאינם יודעים להשיב: ישנן תחת ידך. אתה בקי בהן לפיכך קצין תהיה לנו ותלמדנו חכמה: דברים שאין בני אדם עומדים עליהם. על בורין לאמרן כהלכתן אא''כ נכשל בהן עד שאמרן ב' וג' פעמים בשיבוש דהיינו טעמי תורה המוסתרין: לא אהיה חובש. איני רגיל להיות חובש בבית המדרש. חובש לא הייתי תמיד בביהמ''ד ללמוד כחבוש בבית האסורים אלמא דלא פסקו ממנה אנשי אמנה: אהיה. הורגלתי כמו שחוק לרעהו אהיה אני הווה: וממאי. דמשום אמנה הוא דלמא על כרחם צריכין שיודו האמת דאי אמר ליה גמירנא אותן טעמי תורה אמרי ליה שואלין אימא לן ומשני הוי ליה למימר גמר ושכח: בדברי תורה. היו נאמנים ואינם מתהללים לשקר:
וְעַל שֶׁנֶּהְפַּךְ הֶאֱמֶת הָלְכוּ בַגּוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה''
(שיר השירים ד, ח), רָאשֵׁי תֵיבוֹת: אֱמֶת, הָפוּךְ. וּבִזְמַן שֶׁהָאֱמֶת מְצוּיָה בָאָרֶץ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד בִּרְכָּתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח וְצֶדֶק וגו' גַּם־ה' יִתֵּן הַטּוֹב'' וגו'
(תהלים פה, יב־יג). וּבִזְמַן שֶׁאֵין הֶאֱמֶת מְצוּיָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בִּבְנֵי אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל'' וגו'
(ישעיה נט, טו).
וַאֲפִילוּ הַקַּל שֶׁיֵּשׁ בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר, שֶׁהוּא בְּסִפּוּר דְּבָרִים וְהַגָּדַת מְאוֹרָעוֹת, יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁמַּחְלִיפִים בָּהֶם מֵאֵין הֲנָאָה לָהֶם וְגַם אֵין הֶפְסֵד בּוֹ לְאָדָם אַחֵר, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם שֶׁמְּקַבְּלִים הֲנָאָה בְּדַבְּרָם שֶׁקֶר וּבְהַחֲלִיף הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן. וְאַף עַל זֶה אָמְרוּ, שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם ''לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר־שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ''
(ירמיה ט, ד). וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָנְשָׁן כְּעֹנֶשׁ הַמְשַׁקְּרִים לְהַתְעוֹת אוֹ לְהַפְסִיד לַאֲחֵרִים. וְלֹא זוֹ בִּלְבָד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם יֵשׁ לוֹ לְקַיֵּם בְּפִיו מַה שֶּׁמְסַפֵּר בְּלִבּוֹ, כְּמוֹ
(*) שֶׁמָּצִינוּ בְרַב סַפְרָא, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו בְּסוֹף מַכּוֹת
(כד, א), וּבְמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(פח, א), שֶׁקִּיֵּם, ''וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ''
(תהלים טו, ב).
נפש יהודה מצינו ברב ספרא. בשאלתות דרב אחאי פרשת ויחי והובא בפנים בחלק ב' בדבר אונאה פרק א':
וְעִם כָּל זֶה אִם יֵשׁ בַּדָּבָר דַּרְכֵי שָׁלוֹם, מֻתָּר לְשַׁנּוֹת בְּדִבּוּרוֹ, כִּדְאָמְרִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(יבמות סה, ב): אָמַר רַבִּי אִלְעַאי מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מֻתָּר לְשַׁנּוֹת מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָבִיךָ צִוָּה וגו' כֹּה־ תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף
(*) אָנָּא שָׂא נָא'' וגו'
(בראשית נ, טז־יז). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל
(*) אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה'עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי''
(שמואל־א טז, ב). תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאֲפִילוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁנָּה בוֹ, דְּמֵעִיקָרָא כְתִיב ''
(*) וַאֲדֹנִי זָקֵן''
(בראשית יח, יב) וּלְבַסּוֹף כְּתִיב ''וַאֲנִי זָקַנְתִּי''
(שם שם ,יג). וְאָמְרוּ: מֻתָּר לְשַׁבֵּחַ לַכַּלָּה וְלוֹמַר עָלֶיהָ, שֶׁהִיא נָאָה
(*) וַחֲסוּדָה בִּפְנֵי הֶחָתָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כֵן - לִתֵּן לָהּ חֵן בְּעֵינֵי בַּעְלָה.
נפש יהודה אנא שא נא. אביך צוה שתמחול לנו ויעקב לא צוה אלא הם שינו מפני דרכי שלום: איך אלך. וכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי , הקב''ה צוהו לשנות: ואדני זקן. שרה אמרה לשון ביזוי וכשגלה הקב''ה הדבר לאברהם למה זה צחקה שרה וגו' אמר אני זקנתי ושינה בדבר מפני השלום: וחסודה. חוט של חסד משוך עליה:
וְאַף עַל פִּי כֵן יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּשַׁנּוֹת דְּבָרוֹ אֲפִילוּ בְּדִבְרֵי הֲבַאי, לְבַל יְלַמֵּד לְשׁוֹנוֹ לְשַׁקֵּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת, פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ
(סג, א): רַב, הֲוָה מְצַעֲרָא לֵיהּ דְּבֵיתֵהוּ. אָמַר לָהּ: עַבִידִי לִי טְלַֹפְחֵי, עָבְדָא לֵיהּ
(*) חִימְצֵי; עַבִידֵי לִי חִימְצֵי, עָבְדָא לֵיהּ טְלַֹפְחֵי. כִּי גָדַל חִיָיא בְּרֵיהּ,
(*) אֲפִיךְ לָהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיעַלְיָא אִימָךְ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הוּא דְקָא אֲפִיכְנָא לָהּ. אֲמַר לֵיהּ: הַיינוּ דְקָאָמְרֵי אִינְשֵׁי: דְּנָפַק מִינָךְ -
(*) טַעְמָא מַלְפָךְ. בְּרָם, אַתְּ לָא תַעֲבֵיד הָכֵי, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ''לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר־שֶׁקֶר''
(ירמיה ט, ד). עַל כֵּן יְלַמֵּד לְשׁוֹנוֹ לְדַבֵּר אֱמֶת. וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת יַנְחֶנּוּ בְדֶרֶךְ אֱמֶת.
נפש יהודה חימצי. מין קטניות: אפיך לה. היה אומר האב לבנו אמור לאמך לעשות עדשים הוא אמר לה עשי חימצי והיא עושה עדשים: טעמא מלפך. שהבן מחכים את אביו אני היה לי לעשות כן מ''מ אתה לא תעביד הכי כי דבר שקר הוא וכתיב למדו לשונם דבר שקר:
פרק שני [לו]
יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵם דִּבְרֵי שֶׁקֶר לְהִתְפָּאֵר אָדָם אֶת עַצְמוֹ בְּמַעֲלוֹת שֶׁאֵינָם נִמְצָאוֹת בּוֹ. וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: ''לֹא־נָאוָה לְנָבָל יָתֶר אַף כִּי־לְנָדִיב שְׂפַת־שָׁקֶר''
(משלי יז, ז). וְיֵשׁ אָדָם שֶׁמַּתְעֶה לַחֲבֵרוֹ לוֹמַר, שֶׁדִּבֵּר עָלָיו טוֹב אוֹ עָשָׂה לוֹ טוֹב וְלֹא עָשָׂה. וּבָזֶה אָמְרוּ ז''ל: אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִילוּ דַעַת הַגּוֹי. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּבְטִיחַ לַחֲבֵרוֹ שֶׁיֵּיטִיב עִמּוֹ וְאֵינוֹ מְקַיֵּם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע'' וגו'
(תהלים לד, יד). וְגַם מְצַעֵר לְאוֹתוֹ שֶׁמִּתְהַלֵּל שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ טוֹב וְאֵינוֹ עוֹשֵׂהוּ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''
(*) נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת־שָׁקֶר''
(משליכה, יד). וְעַל זֶה הִזְהִירָה תוֹרָה וּדְרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ מִפָּסוּק ''וְהִין צֶדֶק''
(ויקרא יט, לו), כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב
(מט, א): רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ''וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם''? וַהֲלֹא
(*) הִין בִּכְלָל אֵיפָה הוּא? אֶלָּא, שֶׁיְּהֵא הֵן שֶׁלְּךָ צֶדֶק וְלָאו שֶׁלְּךָ צֶדֶק. וְאַבַּיֵי אָמַר: הַהוּא,
(*) שֶׁלֹּא יְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶה וְאֶחָד בַּלֵּב.
נפש יהודה נשיאים ורוח. כאשר יהיה תוחלת שוא כשהשמים מתקשרים בעבים והרוח מנשבת ואדם מצפה שיבא גשם ולא בא והם מצטערים כך איש מתהלל במתת שקר שאומר כך וכך אתן לצדקה או כך וכך אעשה לפלוני טובה והוא משקר ואינו עושה והוא מצער למי שאמר לו לעשות: הין בכלל איפה הוא. שההין י''ב לוגין ואיפה ג' סאין שהן ע''ב לוגין וכל סאה ב' הין וכיון שנאמר איפת צדק למה נאמר הין צדק שהרי הין בכלל איפה הוא אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם: שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צז, א): אָמַר רָבִינָא: מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא,
(*) דְּלֵיכָּא קוּשְׁטָא. אָמַר לִי הַהוּא מֵרַבָּנָן וְרַב טִיבוּת שְׁמֵיהּ, וַאֲמְרֵי לָהּ טַבְיוֹמֵיהּ שְׁמֵיהּ, דְּאִי הֲווּ יַהֲבֵי לֵיהּ כָּל חֲלָלֵי עָלְמָא
(*) לָא הֲוָה מְשַׁנֵּי בְדִבּוּרֵיהּ.
(*) אֲנָא אִיקְלָעִית לַהֲהוּא אַתְרָא דִּשְׁמֵיהּ קוּשְׁטָא וְלָא שָׁכִיב אִינֵישׁ בְּלָא זִימְנֵיהּ. וּנְסִיבִת אִתְתָא מִנְהוֹן וַהֲוְיָין לִי תְּרֵי יְנוּקֵי. יוֹמֵי חָד יָתְבָא דְבֵיתְהוּ וְקָא חַייפָא רֵישָׁהּ. אְיָא שִׁבְבְתָא קָרְיָא אַבָּבָא. אָמְרָה לְהוֹן: אִתְּתָא פְלוֹנִית אִיתָא הָכָא? מִשּׁוּם דְּקָא חַייפָא,
(*) אֲמָרִי לָהּ: לָא. בַּהֲהִיא שַׁעְתָּא מִיתוּ תְרֵין בְּנָהָא. אֲתוּ בְנֵי מָתָא וַאֲמרֵי לִי: אַתְּ קְטַלְתִינְהוּ. וַאֲמָרִי לְהוֹן: חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא הָכֵי הֲוָה מַעֲשֶׂה. אָמְרוּ לִי: בְּמָטוּתָא מִינָךְ, פּוּק מִגַּבָּן דְּלָא
(*) תֵגְרֵי מוֹתָנָא בְאַתְרִין. וְכָל זֶה לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: ''שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא־יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא־יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא־יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית''
(צפניה ג, יג), רְצוֹנוֹ לוֹמַר, שֶׁאֲפִילוּ שֶׁלֹּא יְהֵא עַוְלָה בַדָּבָר, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן רַמָּאוּת אֶלָּא הַכֹּל דְּבַר אֱמֶת.
נפש יהודה דליכא קושטא. אין אדם בעולם שידבר אמת תמיד: לא הוה משני בדבוריה. לשקרא: אנא איקלעי. כלומר אירע הדבר שבאתי לעיר שקושטא שמה: אמרי לה לא. דלאו אורח ארעא לומר היכן היא הואיל וחייפא פירוש רחצה ראשה: תגרי מותנא באתרין. שלא תתגרה במלאך המות לבא בעירנו באמירת שקרים:
פרק שלישי [לז]
יֵשׁ בְּנֵי אָדָם הַמְשַׁקְּרִים בְּהַטְעוֹת אֶת חַבְרֵיהֶם, שֶׁהוּא אוֹהֲבוֹ וְרֵעוֹ כְּדֵי שֶׁיִּבְטַח בּוֹ וְיוּכַל לְהַדִּיחַ עָלָיו אֶת הָרָעָה וּבָזֶה הוּא מַטְעֶה אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת־ רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ'' וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: ''הַעַל־ אֵלֶּה אֶתְאַפַּק נְאֻם־ה'' אִם־בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי''
(ירמיה ט, ז־ח). וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁמְשַׁקְּרִים, נוֹתְנִין עֵינֵיהֶם בַּטוֹבָה הָעֲתִידָה לָבוֹא וּמְסַבֵּב לַחֲבֵרָם שֶׁיִּתֵּן לוֹ מַתָּנוֹת. וְיֵשׁ אַחֵר שֶׁמַּטְעֵהוּ בִּדְבַר שֶׁקֶר לְהָסִיר טוֹבָה מִמֶּנּוּ אוֹ מֵאַחֵר וּלְגָזְלָהּ לְעַצְמוֹ. וּבָזֶה אָמְרוּ ז''ל: כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צב, א):
וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל
(*) הַמַּחְלִיף בְּדִבּוּרוֹ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ''
(בראשית כז, יב). וְאֵין מְתַעְתֵעַ אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתֻּעִים''
(ירמיה י, טו). מַה לְהַלָּן עֲבוֹדָה זָרָה אַף כָּאן עֲבוֹדָה זָרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הוּא הַמְשַׁנֶּה בְדִבּוּרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִכָּר מִי הוּא, אֲבָל הַכַּוָּנָה הִיא, לְפִי שֶׁמַּטְעֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּדְבַר שֶׁקֶר, לְפִיכָךְ יִהְיֶה גַּם כֵּן כָּל הַמַּטְעֶה בְּכָל עִנְיָן נִקְרָא ''שֶׁדּוֹמֶה לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה'' לְפִי שֶׁמַּטְעִים הֵם גַּם כֵּן לִבְנֵי אָדָם, בְּאָמְרָם, שֶׁיֵּשׁ לְאֵל יָדָם.
נפש יהודה המחליף בדבורו. משנה בדבורו שלא יהא ניכר הרמאות:
וְהַחֲמוּרִים מִכָּל אֵלּוּ: הַמְשַׁקְּרִים בְּמִשְׁקָלוֹת וּבְמִדּוֹת וּמַכְחִישִׁין בְּפִקְדוֹנוֹת אוֹ בְּהַלְוָאוֹת, שֶׁאֵלּוּ נִקְרָאִין ''אַנְשֵׁי בְּלִיַּעַל'' לְפִי שֶׁעוֹשִׂין שֶׁקֶר וְגֵזֶל וְחֶמְדָּה וְעַל אֵלּוּ אָמְרָה תוֹרָה: ''לֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ''
(ויקרא יט, יא). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבְּסִבָּה זֹאת יָבוֹא לִידֵי רִיב
(*) וּמַצָּה וּרְצִיחָה וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וַעֲבֵרוֹת הַרְבֵּה וְהוּא דָבָר שֶׁשּׂוֹנֵא הָאֵל יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם בְּסֵפֶר מִשְׁלֵי
(ו, טז־יח): ''שֶׁשׁ־הֵנָּה שָׂנֵא ה'וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ; עֵינַיִם רָמוֹת, לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם־נָקִי. לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה.
(*) יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים''.
נפש יהודה ומצה. כמו כי ינצו אנשים: יפיח. ידבר כזבים:
וְכָל רָעוֹת אֵלּוּ יִשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בִּדְבַר שֶׁקֶר וּמִתְפָּאֵר בּוֹ, כִּי יְהֵא סִבָּה לָבוֹא לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי לָאָדָם הַמַּכְחִישׁ לוֹ, בַּיָּדַיִם אוֹ בְּמַלְשִׁינוּת, אָז יָבוֹא לַחֲשֹׁב עָלָיו כָּל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת וְגַם יְמַהֵר רַגְלָיו לָרוּץ לְכָל רָעָתוֹ וּכְשֶׁלֹּא יוּכַל לְהָרֵעַ לוֹ בְּעִנְיָן אַחֵר, יָעִיד עָלָיו עֵדוּת שֶׁקֶר לְהָרְגּוֹ. וְאִם לֹא יוּכַל לְהָעִיד עָלָיו, יֵלֵךְ רָכִיל לְשַׁלֵּחַ מְרִיבָה וַאֲפִילוּ בֵּין אַחִים. נִמְצָא, שֶׁכָּל אֵלּוּ הָרָעוֹת יָבוֹאוּ מִדְּבַר שֶׁקֶר וְעַל כֵּן אָמְרָה תוֹרָה ''מִדְּבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק'' וְסָמִיךְ לֵיהּ ''וְנָקִי וְצַדִּיק אַל־תַּהֲרֹג''
(שמות כג, ז). עַל כֵּן אַשְׁרֵי אָדָם הַמִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ וּמַרְגִּיל אֶת פִּיו עַל דְּבַר אֱמֶת, צֶדֶק וַעֲנָוָה, וּבָזֶה יַשִּׂיג כָּל חֶפְצוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְיַדְרִיךְ אֶת בְּנֵי בֵיתוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וִיִנָּצֵל מִכָּל צָרָה.
חלק שני בשבועות ונדרים וחרמות
וְיֵשׁ בּוֹ שִׁשָּׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [לח]
הַנִּשְׁבָּעִים בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רוֹצִים לוֹמַר, כִּי כַּאֲשֶׁר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא אֱמֶת, כָּךְ דִּבְרֵיהֶם אֱמֶת, בֵּין עָבָר בֵּין עָתִיד. וְהַנִּשְׁבָּע בַּשֶׁקֶר דּוֹמֶה שֶׁהוּא כְּמַכְחִישׁ אֶת אֲמִתַּת הַשֵּׁם. וְאִם אָדָם יִשָּׁבַע בְּרֹאשׁ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם וְלֹא יְקַיֵּם דְּבָרוֹ, הוּא בֶּן מָוֶת, לְפִי שֶׁבּוֹזֶה כְבוֹד הַמֶּלֶךְ. וְאִם זֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹת, נִשְׁבַּע בְּמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁבָּא מִטִּפָּה סְרוּחָה וְסוֹפוֹ לָמוּת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁלֹּא יַכְשִׁילוּהוּ לַחְטִיא אֶת בְּשָׂרוֹ בְּהִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר בְּשֵׁם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם לַעֲדֵי עַד.
וּכְבָר יָדַעְנוּ מַה שֶּׁאֵרַע לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְפִי שֶׁנִּשְׁבְּעוּ בָּרַבִּים עַל דְּבַר פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה. וְגַם כֵּן הָרָעָב שֶׁהֵבִיא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לָאָרֶץ, בְּעַד שָׁאוּל וּבֵיתוֹ, שֶׁעָבְרוּ עַל שְׁבוּעַת הַנְּשִׂיאִים שֶׁנִּשְׁבְּעוּ לַגִּבְעוֹנִים. וְאָנוּ רוֹאִים, שֶׁלֹּא נִכְתַּב עֹנֶשׁ מְפֹרָשׁ בָּאַזְהָרוֹת, שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. רַק בַּעֲבוֹדָה זָרָה. וּבְ''לֹא תִשָּׂא לַשָּׁוְא''. וְכָל־כָּךְ מָרְגָּלִים בְּנֵי אָדָם בְּדָבָר זֶה, שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו קְצָתָם מֵאָה פְעָמִים בְּיוֹם אוֹ יוֹתֵר בְּלִי שׁוּם הֲנָאָה שֶׁמְּקַבְּלִין וּמְחַלְּלִין בּוֹ אֶת הַשֵּׁם בְּפַרְהֶסְיָא. וְשֶׁמָּא עָוֹן זֶה הַשָּׁגוּר בְּפִי רֹב יִשְׂרָאֵל מְעַכֵּב אוֹתָנוּ בְּגָלוּת הַחֵל הַזֶּה.
וְעִם כָּל זֶה, מִי שֶׁרוֹאֶה עַצְמוֹ פָּרוּץ בְּשׁוּם דָבָר אוֹ שֶׁהוּא עָצֵל לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה, טוֹב לוֹ לִשָּׁבַע לְקַיְּמָהּ כְּדֵי לִגְדֹר אֶת עַצְמוֹ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק קַמָּא דִּנְדָרִים
(ח, א): אָמַר רַב גִּידָל אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ''נִשְׁבַּעְתִּי וַאֲקַיֵּמָה'' וגו'
(תהלים קיט, קו).
(*) וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא? אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן,
(*) דִּשְׁרֵי לֵיהּ לְאִינֵישׁ לִזְרוּזֵי נַפְשֵׁיהּ. וַאֲמַר רַב גִּידָל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה, [אֶשְׁנֶה מִשְׁנָה זוֹ] אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ, נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה? אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דַּאֲפִילוּ לִזְרוּזֵי בְעָלְמָא, הַיְנוּ דְּרַב גִּידָל קָמַייתָא? הָא קָא מַשְׁמַע לָן,
(*) כֵּיוָן דְאִי בְעֵי פָטַר נַפְשֵׁיהּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, מִשּׁוּם הָכֵי חַיילָא שְׁבוּעָה עַלֵיהּ.
נפש יהודה והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא. דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה וכתיב ושננתם דצריך אדם לשנות בתורה: דשרי ליה לאינש. לישבע כדי לזרז את עצמו , לקיים המצות: כיון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית. דכיון דקרא ק''ש קיים לא ימוש דאמר רשב''י במסכת ברכות כל הקורא ק''ש שחרית וערבית הרי זה קיים מצות לא ימוש וכיון דאי בעי פטר נפשיה מושננתם בק''ש דיוצא בה ידי חובתו מאותה שבועה דהר סיני משום הכי כי אמר אשנה פרק זה אע''ג דלא הוה מושבע מסיני דכבר פטר נפשיה מ''ה חל עליו שבועה:
וְגַם כֵּן בְּנָזִיר, אַף עַל פִּי שֶׁקְּרָאוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ חוֹטֵא, הוּא לְמִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ גָּדֵר, אֲבָל טוֹב הוּא לִגְדֹּר עַצְמוֹ בִּרְאוֹת יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, רַבִּי אֶלעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: ''וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל־ הַנָּפֶשׁ''
(במדבר ו, יא). וְכִי בְאֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא? אֶלָּא שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא, מְצַעֵר עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְעִם כָּל זֶה אִם רָאָה אֶת יִצְרוֹ שֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלָיו טוֹב לוֹ לַעֲשׂוֹת סְיָג, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי
(*) אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא אֶלָּא אֶחָד. פַּעַם אַחַת בָּא
(*) אָדָם אֶחָד מִן הַדָּרוֹם, רְאִיתִיו יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רָאִי וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית שְׂעָרְךָ? אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי וְהָלַכְתִּי לִדְלוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן, נִסְתַּכַּלְתִּי בְּבָבוּאָה שֶׁלִּי
(*) וּ
(*) פָחַז עָלַי יִצְרִי וּבִקֵּשׁ לְטָרְדֵּנִי מִן הָעוֹלָם,
(*) אָמַרְתִּי לוֹ: רָשַׁע, לָמָּה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְךָ, בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֲגַלְּחֲךָ לַשָּׁמַיִם! מִיָּד עָמַדְתִּי וְנִשַּׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל, עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר
(*) לְהַזִּיר לַה'''
(שם שם, ב). וְזֶה נִקְרָא נָזִיר קָדוֹשׁ, שֶׁצָרִיךְ נְזִירוּת לְהִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה.
נפש יהודה אשם נזיר טמא. הנזיר שנטמא מביא אשם ואח''כ מונה ימי נזירות אחר ומאותו אשם לא אכל. בא לפני אדם אחד. שבא להקריב קרבן נזירות ולגלח שערו: ופחז עלי יצרי. ומתוך שראיתי במים צורתי כל כך נאה נתגבר עלי יצרי ובקש להביאני לידי מעשים רעים לטורדני מן העולם: פחז. מיהר לשון פחז כמים פירוש בבואה במראה צורה כשאדם רואה במים או במראה או בצלו: אמרתי. כך אמר לעצמו: להזיר לה'. דהיינו לשם שמים:
פרק שני [לט]
אַף עַל פִּי שֶׁחֲמוּרִים עִנְיְנֵי הַשְּׁבוּעוֹת, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם בִּשְׁגָגָה אוֹ בְאֹנֶס, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו וְאֵינוֹ כֵן, אֵינוֹ עוֹבֵר עֲלֵיהֶם אִם אֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, לְפִי שֶׁמּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו בְּעִנְיָן אֶחָד וְכַוָּנַת לִבּוֹ הוּא לְדַעַת אַחֶרֶת, וּבִלְבַד שֶׁאֵינוֹ מַכְחִישׁ לְשׁוּם אָדָם, וַאֲפִילוּ לְגוֹי, שׁוּם חִיּוּב אֲמִיתִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו, אֲבָל צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ עָלָיו, מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים
(נדרים כה, ב): תָּנָא: כְּשֵׁם
(*) שֶׁנִּדְרֵי שְׁגָגוֹת מֻתָּרִין כָּךְ שִׁגְגַת שְׁבוּעוֹת מֻתָּרִין. הֵיכֵי דָמֵי שִׁגְגַת שְׁבוּעוֹת? כְּגוֹן רַב כַּהֲנָא וְרַב אַסֵי. הָדֵין אָמַר: הָכֵי אָמַר רַב. וְהָדֵין אָמַר: הָכֵי אָמַר רַב. וְכָל חַד וְחַד מִשְׁתַּבַּע. אֲתָא רַב אָמַר כְּחַד מִינַיהוּ, אָמַר אִידָךְ: וַאֲנָא לְשִׁיקְרָא אִשְׁתַּבָּעִי? אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ
(*) לִבָּךְ אָנְסָךְ. וְכָל חַד וְחַד אֲדַעְתֵיהּ שַׁפִּיר קָא מִשְׁתַּבַּע.
נפש יהודה שנדרי שגגות. אמר קונם אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל או שתה ובשעת הנדר היה סובר בודאי שלא אכל ושלא שתה ולא היה בדעתו לנדור כלל ולא היה פיו ולבו שוה הלכך לא הוה נדר: לבך אנסך. שבלבך היית סבור שהאמת אתך:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: נוֹדְרִין
(*) לַהֲרָגִין וְלַחֲרָמִין
(*) וּלַמּוּכְסִין שֶׁהִיא תְרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְרוּמָה; שֶׁהִיא שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶם
(פירש רש"י: הרגין הן לסטין יהודים ההורגים כדי ליקח ממון; וחרמין הן גזלנין; אבל אינן הורגין. ולא זו אלא אף זו קתני; שהיא של תרומה, דאף על גב דקטלי וגזלי, לא אכלי איסורא). בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
(*) בַּכֹּל נוֹדְרִין חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף בִּשְׁבוּעָה. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְמָרָא: מוֹכְסִין - וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל:
(*) דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא? אָמַר רַב חִינְנָא בַר כַּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוֹכֵס
(*) שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי:
(*) בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו. ''שֶׁהִיא שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ''. הֵיכֵי נָדַר? אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: בְּאוֹמֵר: יֵאָסְרוּ פֵּירוֹת עוֹלָם עָלַי, אִם אֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ.
(*) כֵּיוָן דַּאֲמַר יֵאָסְרוּ, יִתְסוֹר כָּל פְּרִי עֲלֵיהּ? בְּאוֹמֵר: הַיּוֹם.
(*) אִי דַאֲמַר הַיּוֹם לֹא מְקַבֵּל מִינֵיהּ מוֹכֵס? בְּאוֹמֵר בְּלִבּוֹ הַיּוֹם וּמוֹצִיא בִשְׂפָתָיו סְתָם. וְאַף עַל גַּב דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים, לְגַבֵּי אוֹנְסִין אֶפְשָׁר דַּעֲקַר לֵיהּ לְנִדְרֵיהּ.
נפש יהודה להרגין. רוצח שהוא הורג על עסקי ממון שאם בא להרגו יכול זה לידור שהוא של תרומה ויאמר נדר זה עלי אם אינו של תרומה אע''פ שאינו של תרומה כדי שלא יטלם לפי שיש חיוב מיתה לזו והנדר מותר והיינו נמי נדרי אונסין: ולמוכסין. נוטל מכס המלך ורוצה ליטול פירותיו בעל כרחו אע''פ שאינו של תרומה יכול לידור שהן של תרומה כדי שלא יטלם ומתניתין לא זו אף זו קתני: בכל נודרין. להם חוץ משבועה , לא יאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם אינו של תרומה: דינא דמלכותא דינא. ולא נדרי אונסין נינהו אמאי נודרין למוכסין להבריח המכס של מלכות: שאין לו קצבה. שנוטל כל מה שירצה: במוכס העומד מאליו. שאינו של מלכות: כיון דאמר יאסרו. קשיא הוא כיון דאמר יאסרו ולא אמר מילתא דהערמה איתסרו ומשני באומר היום יאסרו דהיינו הערמה דההוא יומא לחוד אסר אנפשיה: אי דאמר היום לא מקבל מיניה מוכס. ואינו מניחו בשביל אותו נדר שלא יטול הפירות שהרי שומע דבהערמה נדר:
וְעִם כָּל זֶה יִזָּהֵר
(*) שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ עָלָיו אֲפִילוּ גּוֹיִים, מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה, פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין
(כח, א), וּבְסוֹף מַסֶּכֶת יוֹמָא
(פד, א): רַבִּי יוֹחָנָן חָשׁ בְּצַפְדִינָא
(פירוש: חולי השינים), אָזַל לְגַבֵּי הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, עָבְדָה לֵיהּ סַמָּא, חַמְשָׁא וּמְעַלֵי שַׁבַּתָּא. אָמַר לָהּ:
(*) בְּשַׁבַּתָּא מַאי? אָמְרָה לֵיהּ: לָא צְרִיכֶת. אָמַר לָהּ: אִי אִיצְטֲרִיכְנָא מַאי אֶעֱבִיד? אָמְרָה לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּע לִי דְּלָא מְגַלִית. אִישְׁתַּבָּע לָהּ: לֵאלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דְּלָא קָא מְגַלִינָא [גָּלְיָה לֵיהּ]. לְמָחָר נָפַק
(*) וְדָרְשָׁהּ בְּפִרְקָא. וְהָא אִישְׁתְּבַע לָהּ? לֵאלָהָא דְיִשְׂרָאֵל הוּא דְלָא מְגַלִּינָא, הָא לְעַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל מְגַלִּינָא.
(*) וְהָא אִיכָּא חִלּוּל הַשֵּׁם?
(*) דִּמְגַלֵּי לָהּ מְעִיקָרָא. וְכָל זֶה הָיָה נִשְׁבַּע לְגוֹי אוֹ לְאַנָּס.
נפש יהודה שלא יחשדוהו. שעבר על שבועתו: בשבתא מאי. איעביד דלא מצינא למייתי גבך מפני תלמידי בני כלה: ודרשה בפרקא. אמר הרפואה ולימדו לכל: והא איכא חילול השם. שהיא סבורה שעבר על שבועתו ומשני: דמגלי לה מעיקרא. מההוא שעתא גלי לה אמר לה דעי שלא נשבעתי ולא אמרתי באלהא דישראל אלא לאלהא דישראל:
וְגַם מָצִינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֲפִילוּ לִיהוּדִית הָיָה נִשְׁבַּע בְּפִיו וּמְבַטֵּל בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא אֲמִתַּת הַדָּבָר לְשֵׁם שָׁמַיִם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה
(פרק ב"): פַּעַם אַחַת הָיוּ זְקֵנִים יוֹשְׁבִים וְעָבְרוּ לִפְנֵיהֶם שְׁנֵי תִינוֹקוֹת, אֶחָד גִּלָּה רֹאשׁוֹ וְאֶחָד כִּסָּה רֹאשׁוֹ. זֶה שֶׁגִּלָּה רֹאשׁוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַמְזֵר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֶּן הַנִּדָּה. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַמְזֵר וּבֶן הַנִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיאָךְ מְלָאֲךָ לִבְּךָ לַחֲלֹק עַל דִּבְרֵי רַבּוֹתֶיךָ? אָמַר לָהֶם: אֲנִי אֲקַיְּמֶנּוּ. הָלַךְ אֵצֶל אִמּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ תִינוֹק וּמְצָאָהּ שֶׁהִיא מוֹכֶרֶת קִטְנִית בַּשּׁוּק. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אִם תֹּאמְרִי לִי מַה שֶׁאֲנִי שׁוֹאֲלֵךְ, אֲנִי מְבִיאֵךְ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אָמְרָה לוֹ: הִשָּׁבְעָה לִי. הָיָה נִשְׁבַּע בִּשְׂפָתָיו וּמְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. אָמַר לָהּ: בְּנֵךְ זֶה מַה טִּיבוֹ? אָמְרָה לוֹ: כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי לַחֻפָּה נִדָּה הָיִיתִי וּפֵרַשׁ מִמֶּנִּי בַעֲלִי וּבְעָלַנִי שׁוֹשְׁבִינִי וְהָיָה לִי בֵן זֶה. וְנִמְצָא מַמְזֵר וּבֶן הַנִּדָּה. אָמְרוּ: גָּדוֹל הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהִכְחִישׁ אֶת רַבּוֹתָיו. אָמְרוּ לוֹ: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁגִּלָּה סוֹדוֹ לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''סוֹד ה' לִירֵאָיו''
(תהלים כה, יד).
וְכָל זֶה כַּוָּנָתוֹ לִדְבַר מִצְוָה כְּדֵי לְגַּלּוֹת הַנִּסְתָּרוֹת וּלְהוֹצִיא אֲמִתַּת הַדְּבָרִים, אֲבָל הַנִּשְׁבַּע בִּשְׂפָתָיו וּמְבַטֵּל בְּלִבּוֹ בְעִנְיָן אַחֵר, יְהֵא שְׁבוּעַת שָׁוְא אוֹ שֶׁקֶר. וְעָלָיו נֶאֱמַר: ''כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' וְגוֹ''
(שמות כ, ז).
פרק שלישי [מ]
לְפִי שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם בְּקִיאִין בְּחֹמֶר הַשְּׁבוּעָה וּבְחֶמְדָּתָם הַגְּדוֹלָה יָבוֹאוּ לְסַמּוֹת עֵינֵיהֶם וְלִשָּׁבַע בַּשֶׁקֶר לְכָל מַה שֶּׁיִּהְיוּ רַשָּׁאִין לִכְפֹּר וְגַם לְהַעֲלִים הָאֱמֶת, הֵן בְעֵדוּיוֹת הֵן בְּכָל דָּבָר אֲשֶׁר יָטִילוּ בֵּית דִּין שְׁבוּעָה עֲלֵיהֶם, עַל כֵּן הִתְקִינוּ רַבּוֹתֵינוֹ, שֶׁבֵּית דִּין בְּכָל זְמַן וּזְמַן יוֹדִיעוּ לַנִּשְׁבַּע חֹמֶר הַשְּׁבוּעָה וְדִינָהּ בְּלָשׁוֹן שֶׁיְּבִינֵהוּ, כְּדֵי לְגַלּוֹת אָזְנוֹ בַּדָּבָר וְאוּלַי יִירָא וְיִסְתַּלֵק מִן הַשְּׁבוּעָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת, פֶּרֶק שְׁבוּעוֹת הַדַּיָּנִים
(לח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִים אַף הִיא
(*) בִלְשׁוֹנָהּ נֶאֱמְרָה. אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעֲזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ''לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־ה' אֱלֹהֶיךָ לַשְּׁוָא''
(שמות כ, ז); כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה
(*) נֶאֱמַר בָּהֶם 'וְנַקֵּה' וְכָאן נֶאֱמַר 'לֹא יְנַקֶּה'
(שם); וְכָל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַל־תִּתֵּן
(*) אֶת־פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־בְּשָׂרֶךָ''
(קהלת ה, ה). וְאֵין בְּשָׂרוֹ אֶלָּא קְרוֹבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם''
(ישעיה נח, ז); וְכָל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָלֹה וְכַחֵשׁ''
(הושע ד, ב). וּכְתִיב: ''עַל־כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ''
(שם שם, ג); וְכָל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה דוֹרוֹת וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַלְתָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת''
(זכריה ה, ד). ''הוֹצֵאתִיהָ'' לְאַלְתָּר, ''וּבָאָה אֶל־בֵּית הַגַּנָּב'', זֶה שֶׁגּוֹנֵב דַּעַת חֲבֵרוֹ, שֶׁאֵין לוֹ מָמוֹן אֶצְלוֹ וְטוֹעֲנוֹ וּמַשְׁבִּיעוֹ: ''וְאֶל־בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר'', כְּמַשְׁמָעוֹ: ''וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוֹ וְאֶת־ עֵצָיו וְאֶת־אֲבָנָיו וגו''', הָא לָמַדְתָּ דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלֶּה אוֹתָן, שְׁבוּעַת שָׁוְא מְכַלָּה אוֹתָן.
נפש יהודה בלשונה נאמרה. בכל לשון שמבין בה: נאמר בהם ונקה. למי שעשה תשובה וכאן נאמר לא ינקה אפילו אם עשה תשובה בלא פרעון: את פיך. בשבועת שקר לחטיא את בשרך ואת קרובך:
אִם אָמַר אֵינִי נִשְׁבַּע,
(*) פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד וְאִם אָמַר הֲרֵינִי נִשְׁבַּע, הָעוֹמְדִין שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: ''סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה''
(במדבר טז, כו). וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אוֹמְרִין לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין, וְכֵן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם: דְּעוּ, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם, אֶלָּא עַל דַּעְתִּי וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם'' וגו'
(דברים כט, יג).
נפש יהודה פוטרין אותו מיד. ואין משהין אותו כדי שלא יחזור בו ועל כרחו ישלם משקיבל עליו בב''ד:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: בִּשְׁלָמָא הַאי דְקָא מִשְׁתַּבַּע אִיכָּא אִיסוּרָא,
(*) אֶלָּא הַאי דְקָא מַשְׁבַּע לֵיה, אַמַּאי? לִכְדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: ''שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם''
(שמות כב, י), מְלַמֵּד
(*) שֶׁחָלָה עַל שְׁנֵיהֶם, עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין, לָמָּה לִי? מִשּׁוּם
(*) קַנְיָא דְרָבָא.
נפש יהודה אלא האי דקא משבע ליה אמאי. נימא סורו מעל האנשים דשתיהם במשמע ומה חייב זה שחבירו רוצה לישבע לשקר: שחלה על שניהם. ששניהם נענשים בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חלול השם: קניא דרבא. כשבא לזה לישבע נתן המעות בקנה מקל חלול ואמר למלוה הא לך מקלי עד שאלך ואשבע ונשבע שהחזיר לו מעותיו ולאחר השבועה יחזור ויטלנו וכשראה המלוה שנשבע לשקר כעס וזרק המקל מידו ונשבר ונפלו המעות ממנו על כן משביעין על דעתנו ועל דעת בית דין:
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ, שֶׁהַשְּׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁנֵיהֶם, לְפִי שֶׁהִלְוָהוּ שֶׁלֹּא בְעֵדִים וְסִבֵּב לוֹ הַשְּׁבוּעָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ
(עה, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָם שֶׁלֹּא בְעֵדִים,
(*) עוֹבֵר מִשּׁוּם ''וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל''
(ויקרא יט, יד). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר:
(*) גּוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר''
(תהלים לא, יט).
נפש יהודה עובר משום לפני עור. שגורם ללוה לכפור: גורם קללה לעצמו. כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו ואומרים שהוא דובר על צדיק עתק:
אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַב אַשֵּׁי: קָא מְקַיֵּים רָבִינָא כָּל דְּאָמוּר רַבָּנָן. יוֹמָא חַד שָׁלַח לֵיהּ בְּהַדֵיהּ פַּנְיָא דִּמְעַלֵי שַׁבַּתָּא: לִישְׁדַר לִי מַר עֲשָׂרָה זוּזֵי, דְּאִיתְרַמִי לִי קְטִינָא דְּאַרְעָא לְמִיזְבַּן. שָׁלַח לֵיהּ: לִכְתוֹב מַר כְּתָבָא וְלִסְהוֹד סַהֲדֵי וְלִשְׁדַר לִי. אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילוּ אֲנָא נַמֵי? אֲמַר לֵיהּ: כָּל שֶׁכֵּן מַר, דְּטָרִיד בְּגִירְסֵיהּ
(*) וְאִישְׁתְלֵי לֵיהּ וְאֶגְרוֹם קְלָלָה לְעַצְמִי.
נפש יהודה ואישתלי. ישכח הלואתי ואגרום קללה לעצמי:
תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה
(*) צוֹעֲקִין וְאֵין נַעֲנִין, אֵלּוּ הֵן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָם שֶׁלֹּא בְעֵדִים
(*) וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו וְהַקּוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ. מַאי הִיא? אִיכָּא דְּאָמְרֵי:
(*) הַתּוֹלֶה מָעוֹתָיו לְגוֹי. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו בְּחַיָּיו. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי, דְּבִישׁ לֵיהּ בְּהַאי מָתָא
(*) וְלָא אֲזִיל לְמָתָא אַחֲרִיתָא.
נפש יהודה צועקין. בב''ד של מטה ואינם נענין שהרי הם גרמו לעצמן: ומי שאשתו מושלת עליו. שלא היה לו להרגילה מתחילה לכך: התולה מעותיו לגוי. אמר מעות שאני משתמש בהן של פלוני עובד כוכבים ומזלות הם שלא להשביע את עצמו כלומר שלא ידעו הבריות שעשיר הוא ופעמים שהעובד כוכבים ומזלות שומע ומעיד עדים ותובעו בדיניהם: ולא אזיל למתא אחריתא. דשינוי מקום שינוי מזל:
פרק רביעי [מא]
חֹמֶר עָנְשֵׁי הַשְּׁבוּעוֹת לַנִּשְׁבָּעִים וּלְדוֹרָם הֵם גְּדוֹלִים, עַד שֶׁאָמְרוּ, שֶׁבַּעֲוֹנָם בָּאוֹת צָרוֹת רַבּוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת לג, א): בַּעֲוֹן שְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר וכוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה בְּחֵלֶק רִאשׁוֹן, בְּיִרְאַת הָעֹנֶשׁ שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה
(סימן ד). וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת: חַיָּה רָעָה בָאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם וכו' כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם. לָמַדְנוּ מֵאֵלּוּ הַשְּׁתֵּי מֵימְרוֹת כִּי שְׁבוּעַת שָׁוְא שָׁוָה לְחִלּוּל הַשֵּׁם.
וְגַרְסִינָן בְּסִפְרִי
(ויקרא יט): ''וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר''
(ויקרא יט, יב). מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ''לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא''
(שמות כ, ז), יָכוֹל אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל שֵׁם הַמְּיֻחָד בִּלְבָד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל הַכִּנּוּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''בִּשְׁמִי'', כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִי. ''וְחִלַּלְתָּ אֶת־שֵׁם'' וגו'
(ויקרא שם), מְלַמֵּד שֶׁשְּׁבוּעַת שָׁוְא הוּא חִלּוּל הַשֵּׁם.
וְגַרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא: כָּל הַמּוֹעֵל בִּשְׁבוּעוֹת כּוֹפֵר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵין לוֹ מְחִילָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֶת אֲשֶׁר־יִשָּׂא''
(שמות כ, ז). וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה
(*) מַמְתִּינִין לוֹ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה דוֹרוֹת וְכָאן נִפְרָעִים מִמֶּנּוּ לְאַלְתַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' [צְבָאוֹת] וּבָאָה אֶל־בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל־בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ''
(זכריה ה, ד), הָא לָמַדְתָּ: דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלֶּה אוֹתָם, שְׁבוּעַת שָׁוְא מְכַלָּה אוֹתָם.
נפש יהודה ממתינין לו. אם יש לו זכות חוץ מנשבע אע''פ שאין בו מעשה לוקין עליו דכתיב כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ב''ד של מעלה אין מנקין אותו מחטא אבל בב''ד של מטה מנקין אותו מחטא ומלקין אותו:
וּמָצִינוּ שֶׁאַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד נֶהֶרְגוּ מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁעָבְרוּ עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבְּעוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲלוֹת לַצָּבָא עַל שֵׁבֶט בִּנְיָמִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה
(סימן לח). וְגַם מָצִינוּ כִּי לְפִי שֶׁהָרַג שָׁאוּל אֶת הַכֹּהֲנִים הַמְפַרְנְסִים אֶת הַגִּבְעוֹנִים, רָעָב בָּא עַל הָאָרֶץ עַד שֶׁנֶּהֶרְגוּ בָנָיו בַּעֲוֹנוֹ ''וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ''
(שמואל־ב כא, יד).
וְגַם אָמְרוּ: מַעֲשֶׂה בִּכְפָר אֶחָד, שֶׁהָיוּ אֲנָשָׁיו נִשְׁבָּעִים וּמְקַיְּמִים וְכֻלָּם נֶחְרְבוּ. כֵּיצַד? הָיָה אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שְׁבוּעָה שֶׁאֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה שָׁם. וְהוֹלְכִים וְעוֹשִׂים כָּךְ וּמְקַיְּמִים שְׁבוּעָתָם וְנֶחְרְבוּ. וּמַה הַנִּשְׁבָּעִין וּמְקַיְּמִים כָּךְ, הַנִּשְׁבָּעִים לַשֶּׁקֶר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְכָל זֶה לְפִי שֶׁהָיוּ נִשְׁבָּעִים בְּחִנָּם.
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת, פֶּרֶק שְׁלִישִׁי
(כא, א): תַּנְיָא: כָּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו וְלָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו, חוּץ מִנִּשְׁבַּע
(*) וּמֵמִיר
(*) וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ בַשֵּׁם. וּבְבֵית דִין שֶׁל מַטָּה לְהַעֲנִישׁ לָעוֹבֵר. וּמִי שֶׁיִּתְרַחֵק עַצְמוֹ מִמֶּנָּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת־רָעַת רֵעֵהוּ אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל־תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת־כָּל־אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'''
(זכריה ח, טז־יז). נִמְצָא שֶׁאוֹהֵב לַנִּזְהָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ.
נפש יהודה ומימר. שהמיר בהמת חולין בבהמת הקדש ועבר על לאו דלא ימיר ותנן בתמורה שאם המיר מומר וסופג את הארבעים: ומקלל את חבירו בשם. דכתיב אם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את השם שיתירא שלא להוציא את השם לבטלה וכן מקלל את חבירו בשם מוציאו לבטלה וכתיב והפלה ה' את מכותך שיטול מכות והיינו מלקות:
פרק חמשי [מב]
דְּבַר הַנְּדָרִים קַל בְּעֵינֵי בְנֵי אָדָם וְהֵם רְגִילִים בָּהֶם וְטוֹב לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ אֲפִילוּ לִדְבַר מִצְוָה, כְּדִכְתִיב: ''טוֹב אֲשֶׁר לֹא־תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְּשַׁלֵּם''
(קהלת ה, ד). וּכְתִיב: ''אַל־תִּתֵּן
(*) אֶת־פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־ בְּשָׂרֶךָ''
(שם שם, ה). וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק אֵלּוּ מֻתָּרִים
(כ, א): תַּנְיָא, לְעוֹלָם אַל תְּהִי רָגִיל בִּנְדָרִים וכו', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה בְּפֶרֶק קַמָּא מֵחֵלֶק תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל
(סימן יט). וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(לב, ב): תַּנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּעֲוֹן נְדָרִים אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה וכו', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה בְּנֵר רִאשׁוֹן
(סימן ד).
נפש יהודה את פיך. בנדר:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים
(כב, א): בַּר בְּרַתֵּיהּ דְּיַנַּאי סָבָא
(*) אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי רַבָּה. אֲמַר לֵיהּ: אִילוּ הֲוָה יַדֶּעֶת
(*) דְּפָתְחִין פִּנְקְסָךְ וּמְמַשְׁמְשִׁין בְּעוֹבְדָךְ מִי נַדֶּרֶת? אֲמַר לֵיהּ: לָא, וְשַׁרְיֵהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא:
(*) מַאי קְרָא? ''
(*) וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר''
(משלי יכ, כה). אַף עַל גַּב דְּפָתַח רַבִּי יַנַּאי לֵיהּ, אֲנָן
(*) לָא פָתְחִינָן בְהָא. וְלָא פָתְחִינָן בַּהֲדָא אַחֲרִינְתָּא,
(*) דַּאֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי פָּתַח לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַהֲהוּא סָבָא, ''
(*) יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב
(*) וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא''
(שם יב, יח). כָּל הַבּוֹטֶה רָאוּי לְדָקְרוֹ בְחֶרֶב, אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא.
נפש יהודה אתא לקמיה דרבי ינאי. להתיר לו הנדר: דפתחין פנקסך. למעלה הספר שמעשיך נכתבין בה מבקרין ב''ד של מעלה בשביל שנדרת שמתוך שהוא נודר נדרים מחזיק עצמו כחסיד שלא יכשל בנדרו ומתוך כך מן השמים פותחין פנקס זכיותיו וממשמשין במעשיו: מאי קרא. שמפני נדרים חוקרין מעשיו של אדם: ואחר נדרים לבקר. אחר שנדר אדם מבקרין מעשיו: לא פתחינן. לשום אדם בהאי אחר נדרים לבקר משום דהני איום גדול הוא שאפילו אין דעתו להפר יאמר עכשיו שרצונו להפר. ולא בהני תרתי אחרנייתא דאמר רבה בר בר חנה. לפי שמתוך שאמר לו שחטא כך שראוי לדוקרו בחרב יש לחוש שיאמר שמתחרט אף על פי שאין מתחרט: יש בוטה. כמו לבטא בשפתים: ולשון חכמים מרפא. שמתירין לו:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּמוֹ, נִקְרָא רָשָׁע. אָמַר רַבִּי אַבָּא: מַאי קְרָאָה? ''וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא־יִהְיֶה בְךָ חֵטְא''
(דברים כג, כג) (*) וְיָלִיף ''חֲדִילָה'' ''חֲדִילָה''. כְּתִיב הָכָא ''וְכִי תֶחְדַּל'' וּכְתִיב הָתָם ''שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז''
(איוב ג, יז).
נפש יהודה ויליף חדילה. והכי קאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא אם לא תחדל יהיה בך חטא:
פרק ששי [מג]
לְפִי שֶׁהוּא קַל בְּעֵינֵי הָאָדָם כְּשֶׁשּׁוֹמְעִין חֵרֶם שֶׁל אָרוּר, לְפִי שֶׁאֵינָם מְבִינִים הַחֻמְרָא הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בּוֹ, עַל כֵּן כָּתְבוּ ז''ל קְצָת מְחֻמְרוֹתָיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת
(לו, א): תָּנָא:
(*) אָרוּר, בּוֹ נִדּוּי, בּוֹ קְלָלָה, בּוֹ שְׁבוּעָה. אָרוּר, בּוֹ נִדּוּי, דִּכְתִיב: ''אוֹרוּ
(*) מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה'''
(שופטים ה, כג). וַאֲמַר עוּלָא: בְּאַרְבַּע מֵאָה שִׁפּוּרֵי שַׂמְתֵּיהּ בָּרָק לְמֵרוֹז. בּוֹ קְלָלָה, דִכְתִיב: ''וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל־הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל'' וגו', אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל''
(דברים כז, יג־טו). בּוֹ שְׁבוּעָה דִּכְתִיב: ''וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הָהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת־הָעִיר הַזֹּאת אֶת־יְרִיחוֹ''
(יהושע ו, כו).
(*) וְדִילְמָא תַּרְתֵּי אָמַר לְהוּ: אַשְׁבְּעִינְהוּ וְלַייטִינְהוּ? אֶלָּא מֵהָכָא: ''וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת־הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד־הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא־טָעַם כָּל־הָעָם לָחֶם''
(שמואל־א יד, כד). וּכְתִיב: ''וְיוֹנָתָן לֹא־שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת־הָעָם''
(שם שם, כז). וְדִילְמָא הָכָא נַמֵּי תַּרְתֵּי אָמַר לְהוּ? וּמִי כְתִיב ''וְאָרוּר''. הַשְׁתַּא דַּאֲתֵית לְהָכִי, הָתָם נַמֵּי לָא כְתִיב ''וְאָרוּר''. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא:
(*) אָמֵן, בּוֹ שְׁבוּעָה,
(*) בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים,
(*) בּוֹ אֱמוּנַת דְּבָרִים בּוֹ שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב: ''
(*) וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן''
(במדבר ה, כב). בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים, דִּכְתִיב: ''אָרוּר אֲשֶׁר לֹא־יָקִים וגו' וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן''
(דברים כז, כו). בּוֹ אֱמוּנַת דְּבָרִים, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת־דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית־ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל־ הַמָּקוֹם הַזֶּה''
(ירמיהכח, ו).
נפש יהודה ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה. כל לשונות הללו הוא משמש וצריך לפרוש ממנו אם אמר חכם ארור בלשון נידוי. ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב המקלל: מרוז. שם עיר קרובה למקום המלחמה ולא באו לעזרה לפיכך קלל אותה: ודלמא. יהושע תרתי עביד , אבל ארור לאו לשון שבועה היא: אמן בו שבועה. העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו: בו קבלת דברים. האומר לחבירו ע''מ שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קיבל דבריו וחייב לקיים תנאו: בו אמונת דברים. וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחינה שהוא לשון מאמין הדברים שיהא רצון שיהא אמת כן: ואמרה האשה אמן אמן. דאי לא כמוציאה שבועה דמיא אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר השבועה אלא ודאי כשבועה דמיא לכך מבדקה כשתענה אמן אחרי דברי הכהן:
וְיֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד עֹנֶשׁ אָרוּר מִדְּבַר עָכָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין
(מג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''שִׂים־נָא כָבוֹד''
(יהושע ז, יט), אֵין ''נָא'' אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ ''חָטָא יִשְׂרָאֵל''
(שם שם, יא), אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי חָטָא? אָמַר לוֹ: וְכִי דֵלָטוֹר
(פירש רש"י: רכיל) אֲנִי? לֵךְ הַטֵּל גּוֹרָלוֹת וְנָפַל הַגּוֹרָל עַל עָכָן. אָמַר לוֹ עָכָן: יְהוֹשֻׁעַ, בְּגוֹרָל אַתָּה בָא עָלַי? אַתָּה וְאֶלְעָזָר שְׁנֵי גְדוֹלֵי הַדּוֹר אַתֶּם, אִם אֲנִי מֵטִיל עֲלֵיכֶם גּוֹרָל, עַל אֶחָד מִכֶּם נוֹפֵל. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַל תּוֹצִיא לַעַז עַל הַגּוֹרָלוֹת, שֶׁעֲתִידָה אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל שֶׁתִּתְחַלֵּק בְּגוֹרָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אַךְ־בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת־הָאָרֶץ''
(במדבר כו, נה). ''וְתֶן־לוֹ תוֹדָה''
(יהושע ז, יט), אָמַר רָבִינָא: שִׁחוּדֵי שַׁחְדֵיהּ בְּמִילֵי: כְּלוּם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא הוֹדָאָה, תֵּן לוֹ הוֹדָאָה וְהִפָּטֵר. מִיָּד ''וַיַּעַן עָכָן אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי וגו' וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי''
(שם שם, כ).
אָמַר רַבִּי אַסֵּי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁמָּעַל עָכָן בִּשְׁלֹשָׁה חֲרָמִים: שְׁנַיִם בִּימֵי מֹשֶׁה וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָנֹכִי חָטָאתִי וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי''. וְעַד הַשְׁתָּא מַאי טַעְמָא לָא אִיעֲנוּשׁ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. כְּתַנָּאֵי: ''הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד־עוֹלָם''
(דברים כט, כח). לָמָּה נָקוּד עַל ''לָנוּ וּלְבָנֵינוּ'' וְעַל ''ע'' שֶׁבְּ''עַד''? מְלַמֵּד שֶׁלָֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה:
(*) וְכִי עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת לְעוֹלָם וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר ''עַד עוֹלָם''? אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת לְעוֹלָם,
(*) כָּךְ לֹא עָנַשׁ עַל עֳנָשִׁים שֶׁבְּגָלוּי
(*) עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. אֶלָּא עָכָן
(*) מַאי טַעְמָא אִיעֲנִישׁ? מִשּׁוּם
(*) דַּהֲווּ יָדְעֵי בֵּיהּ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו.
נפש יהודה וכי ענש על הנסתרות. את אחרים לעולם: כך לא ענש. את אחרים על עונשין שבגלוי: עד שעברו את הירדן. ונעשו ערבים זה בזה: מאי טעמא איענש. כיון דאף משעברו את הירדן לא ענש אחרים על הנסתרות מ''ט איענש ישראל בשבילו הלא בסתר היה: דהוו ידעי ביה אשתו ובניו. והוי דבר שבגלוי:
''חָטָא יִשְׂרָאֵל''
(יהושע ז, יא), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא, אָמַר רַב: אַף עַל פִּי
(*) שֶׁחָטָא יִשְׂרָאֵל הוּא. וְהַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: אַסָּא דְקָאֵי בֵינֵי חִילְפֵי - אַסָּא שְׁמֵיהּ וְאַסָּא קָרוּ לֵיהּ. ''וְגַם עָבְרוּ אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן־הַחֶרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם''
(שם), אָמַר רַבִּי אֶלְעַאי מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר מַסְפַּרְתָּא: מְלַמֵּד שֶׁעָבַר עָכָן עַל חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר חֲמִשָּׁה ''גַם''. וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעַאי מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר מַסְפַּרְתָּא: עָכָן
(*) מוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ הָיָה. כְּתִיב הָכָא ''וְגַם עָבְרוּ אֶת־בְּרִיתִי'' וּכְתִיב הָתָם ''אֶת בְּרִיתִי הֵפַר''
(בראשית יז, יד).
(*) פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְתֵימָא בְּמִצְוֹת דְּגוּפֵיהּ
(*) לָא פָקַר, קָא מַשְׁמַע לָן. ''וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל''
(יהושע ז, טו). אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא: מְלַמֵּד, שֶׁבָּעַל עָכָן נַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה. כְּתִיב הָכָא ''וְכִי־עָשָׂה נְבָלָה'' וּכְתִיב הָתָם ''כִּי־עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל''
(דברים כב, כא). פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְתֵימָא
(*) כֻּלֵּי הַאי לָא פָקַר נַפְשֵׁיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן. רָבָא אָמַר: דִּינֵיהּ כְּנַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה, בִּסְקִילָה. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הוּנָא: כְּתִיב: ''וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עָכָן בֶּן־זֶרַח וְאֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הָאַדֶּרֶת וְאֶת־לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בְּנֹתָיו וְאֶת־ שׁוֹרוֹ וְאֶת־חֲמֹרוֹ וְאֶת־צֹאנוֹ וְאֶת־אָהֳלוֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר''
(יהושע ז, כד). אִם הוּא חָטָא, בָּנָיו וּבְנוֹתָיו מֶה חָטְאוּ? וּלְטַעְמָךְ, אִם הוּא חָטָא, יִשְׂרָאֵל מֶה חָטְאוּ?
(*) אֶלָּא לִרְדּוֹתָן, הָכָא נַמֵּי לִרְדּוֹתָן. ''וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים''
(שם שם, כה), תַּרְתֵּי? אֶלָּא
(*) הָרָאוּי לִסְקִילָה לִסְקִילָה,
(*) הָרָאוּי לִשְׂרֵיפָה לִשְׂרֵיפָה.
נפש יהודה שחטא ישראל הוא. מדלא אמר חטא העם עדיין שם קדושתו עליהם: מושך ערלתו. מושך את עור אמתו תמיד עד שנשתרבבה וכסתה את ראש הגיד שלא נראה מהול: פשיטא. הא רבי אלעזר גופיה אמר שעבר על כל התורה: לא פקר. לא הפקיר עצמו כ''כ: כולי האי. רע לשמים ורע לבריות לבייש את משפחתו ולאסרה על בעלה: אלא לרדותן. שיראו את קלקולו ויזהרו בעצמן ולא יוסיפו למעול בחרם: הראוי לסקילה. הוא ושורו ובהמותיו קנס היה לרדות את אחרים: הראוי לשריפה. כסף וזהב ובגדים:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְמוֹעֵד קָטָן, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין
(יז, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כְּשֵׁם שֶׁהַחֵרֶם כְּשֶׁהוּא נִכְנַס, נִכְנַס בְּרַמַ''ח אֵיבָרִים, כָּךְ כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא, יוֹצֵא מֵרַמַ''ח אֵיבָרִים. כְּשֶׁהוּא נִכְנַס, דִּכְתִיב: ''וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם''
(יהושע ו, יז), ''חֵרֶם'' בְּגִימַטְרִיָּא רַמַ''ח. כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא, דִּכְתִיב ''בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר''
(חבקוק ג, ב), ''רַחֵם'' בְּגִימַטְרִיָּא הָכֵי הֲוֵי.
תֵּדַע לְךָ כֹּחַ שֶׁל חֵרֶם, שֶׁאֲפִילוּ הַשְּׁכִינָה הֶעֱלִימָה מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ בִדְבַר מְכִירַת יוֹסֵף, לְמַעַן הַחֵרֶם שֶׁהֶחֱרִימוּ תִשְׁעָה בְנֵי יַעֲקֹב וְשִׁתְּפוּ לַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק לח מִפִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַחֵרֶם שֶׁהוּא גָדוֹל, בּוֹא וּרְאֵה מִיהוֹשֻׁעַ שֶׁהֶחֱרִים אֶת יְרִיחוֹ הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ וְשָׂרַף בָּאֵשׁ עָכָן בֶּן זֶרַח וכו' וְכֵן שָׁאוּל הֶחֱרִים שֶׁיִּתְעַנּוּ כָּל הָעָם וכו' כִּדְאִיתָא הָתָם.
הכלל השלישי שלא יחניף
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי חֲנֻפָּה; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים
החלק הראשון בדברי חנפה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [מד]
כָּל יְרֵא הַשֵּׁם כְּשֶׁיִּרְאֶה בַחֲבֵרוֹ, שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג כָּרָאוּי, מִצְוָה לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַיְּשֵׁהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ''
(ויקרא יט, יז). וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ לֹא יַעֲזֹב מִלְּהוֹכִיחוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְהֵמָה יוֹצְאָה
(נד, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: ''ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם־זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו''
(ישעיה ג, יד)? אִם שָׂרִים חָטְאוּ
(*) זְקֵנִים מֶה חָטְאוּ? אֶלָּא אֵימָא זְקֵנִים, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מִיחוּ בַשָּׂרִים. וּמֵימְרָאוֹת אֲחֵרוֹת כָּאֵלּוּ כְּתוּבוֹת בְּפֶרֶק שְׁבִיעִי מֵהַכְּלָל הָרִאשׁוֹן
(סימן ח), שֶׁבְּחִבּוּר זֶה.
נפש יהודה זקנים. סנהדרין:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ
(שבת קיט, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: ''הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים וגו'
(איכה א, ו), מַה אַיִל רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה, אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כָּבְשׁוּ פְנֵיהֶם בְּקַרְקַע וְלֹא הוֹכִיחוּ זֶה לָזֶה. הָא לָמַדְנוּ, שֶׁנֶּעֱנְשׁוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עַל דָּבָר זֶה, שֶׁכֻּלָּם עֲרֵבִים זֶה לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּנִי אִם־עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ'' וגו'
(משלי ו, א).
וְאַל יַעֲזֹב תַּלְמִיד חָכָם מִלְּהוֹכִיחַ לָרַבִּים מִפְּנֵי שֶׁיִּירָא מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂנְאוּהוּ בַּעֲבוּר הַתּוֹכֵחוֹת, אֶלָּא עַל כָּל פָּנִים יוֹכִיחֵם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק שְׁנֵי דַיָּנֵי גְזֵרוֹת
(קה, ב): אָמַר אַבַּיֵּי: הַאי צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דְּרַחֲמִין לֵיהּ בְּנֵי מָתָא, לַאו מְשׁוּם מַעַלְיוּתָא הוּא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מוֹכַח לְהוּ בְמִילֵי דִשְׁמַיָּא.
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְהֵמָה יוֹצְאָה
(נה, א): אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי סִימוֹן: לוֹכְחִינְהוּ מַר לְהַנֵּי דְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא מְקַבְּלֵי מִינָאִי. אָמַר לֵיהּ: אַף עַל פִּי כֵן לוֹכְחִינְהוּ מַר, דַּאֲמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: מֵעוֹלָם לֹא יָצְתָה מִדָּה טוֹבָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְחָזַר בָּה לְרָעָה,
(*) חוּץ מִדָּבָר זֶה, דִּכְתִיב: ''וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם
(*) וְהִתְוִיתָ תָּו עַל־מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים''
(יחזקאל ט, ד).
נפש יהודה חוץ מדבר זה. שנאמר במקרא זה שהוציא דבור לטובה ומפני עונש תוכחה חזר בו: והתוית תו על מצחות האנשים. הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשים בתוכה אלו צדיקים:
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: לֵךְ וּרְשֹׁם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּו שֶׁל דְּיוֹ,
(*) שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. וְעַל מִצְחָן שֶׁל רְשָׁעִים תָּו שֶׁל דָּם, שֶׁיִּשְׁלְטוּ בָהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה נִשְׁתַּנוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ? אָמַר לָהּ: הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְהַלָּלוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין: הָיָה לָהֶם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי, שֶׁאִם מִיחוּ לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים מֵהֶם. אָמְרָה לְפָנָיו מִדַּת הַדִּין: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי, לִפְנֵיהֶם מִי גָלוּי?
(*) הָיְנוּ דִּכְתִיב: ''זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל־כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־עָלָיו הַתָּו אַל־ תִּגַּשׁוּ
(*) וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלוּ וַיָּחֵלוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת''
(שם שם, ו). תָּנִי רַב יוֹסֵף: אַל תִּקְרֵי ''מִמְּקְדָּשִׁי'' אֶלָּא ''מִמְּקֻדָּשַׁי''. אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה
(*) כֻלָּהּ מֵאָלֶף וְעַד תָּו.
נפש יהודה שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. שאני רוצה לשלוח בעיר: היינו דכתיב. מעיקרא ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו ולבסוף וממקדשי תחלו: ממקודשי. שהודה הקב''ה לקטרוג מדת הדין וחזר בו מן הטובה: יכול וכו'. ולא יסטרנו , להכות על לחייו:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֲרָכִין, פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(טז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ''
(ויקרא יט, יז). יָכוֹל לֹא יַכֶּנוּ וְלֹא יִסְרְטֶנּוּ וְלֹא יְקַלְּלֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''בִּלְבָבֶךָ'', בְּשִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. מִנַּיִן לָרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ דָבָר מְגֻנֶּה שֶׁחַיָּב לְהוֹכִיחוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''הוֹכֵחַ''
(שם); הוֹכִיחוֹ וְלֹא קִבֵּל, מַהוּ שֶׁיַּחֲזֹר וְיוֹכִיחֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''תּוֹכִיחַ'' (שם), מִכָּל מָקוֹם,
(*) יָכוֹל אֲפִילוּ פָּנָיו מִשְׁתַּנִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא''
(ש).
נפש יהודה יכול אפילו פניו משתנים. שיוכיחנו בדברים להלבין פניו:
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁיּוּכַל לְהוֹכִיחַ. אִלּוּ אָמַר: טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, אוֹמֵר לוֹ: טֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: תָּמֵהּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה
(*) שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדוֹר הַזֶּה, שֶׁמְּקַבֵּל תּוֹכֵחָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהַרְבֵּה פְעָמִים לָקָה עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף עַל יָדִי, שֶׁהָיִיתִי
(*) קוֹבֵל עָלָיו לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָה, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ''
(משלי ט, ח).
נפש יהודה שיודע להוכיח. שלא ישא עליו חטא על עלבון פנים: קובל עליו. כשראיתי בו דבר גנאי:
לָמַדְנוּ, שֶׁהַמּוֹכִיחַ לַחֲבֵרוֹ זוֹכֶה וּמְזַכֶּה שֶׁיִּתְחָרֵט חֲבֵרוֹ עַל מַה שֶּׁעָבַר וִיאַשֵּׁר דַּרְכּוֹ מִכָּאן וָאֵילָךְ, אֲבָל הֶחָנֵף אֲשֶׁר רוֹאֶה שֶׁהוֹלֵךְ חֲבֵרוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה וְלֹא דַי לוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹכִיחוֹ, אֶלָּא שֶׁמַּחֲלִיק לוֹ בִלְשׁוֹנוֹ לֵאמֹר: כַּשּׁוּרָה אַתָּה נוֹהֵג וְלֹא פָעַלְתָּ אָוֶן, מְסַבֵּב מִכְשׁוֹלוֹת רַבִּים, עוֹבֵר עַל ''הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ'' וְנַעֲשָׂה מִדּוֹבְרֵי כָזָב וְגָרַם לָזֶה שֶׁאֵינוֹ מִתְנַחֵם מֵרָעָתוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיִּשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בְּאִוַּלְתּוֹ בִּרְאוֹת שְׁתֵּי הֲנָאוֹת: הָאַחַת, שֶׁמַּשְׂבִּיעַ תַּאֲוָתוֹ, וְהַשְּׁנִיָּה, כִּי מְהַלְּלִים אוֹתוֹ. וְגוֹרֵם לַאֲחֵרִים, הָרוֹאִים שֶׁמְהַלְּלִים אוֹתוֹ, שֶׁיָּשׁוּבוּ לְדֶרֶךְ זֶה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְּלוּ רָשָׁע''
(משלי כח, ד). רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלּוּלֵי שֶׁעָזְבוּ אֶת הַתּוֹרָה לֹא יְהַלְּלוּ הָעוֹבֵר עַל דְּבָרֶיהָ.
וְרָאוּי לִירָא אֶת דְּבַר ה' לִמְסֹר עַצְמוֹ בְסַכָּנָה וְאַל יִכְבַּד עַל רֹאשׁוֹ עָוֹן פְּלִילִי כָזֶה. כִּי אֵין לָנוּ גָּדוֹל מֵהַמֶּלֶךְ, וְעִם כָּל מוֹרָאוֹ, יָדַעְנוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ ז''ל מַה שֶּׁנִּתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁהֶחֱנִיפוּ
(*) לְאַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, בְּסוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(מא, ב): אַגְרִיפַס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק ''לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא־אָחִיךָ הוּא''
(דברים יז, טו),
(*) זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת, אָמְרוּ לוֹ: לֹא תִירָא, אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ,
(*) אַתָּה אָחִינוּ. מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: בְּאוֹתָה שָׁעָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱנִיפוּ לְאַגְרִיפַס. וַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: מִיּוֹם שֶׁגָּבְרָה
(*) אֶגְרוֹפָהּ שֶׁל חֲנֻפָּה
(*) נִתְעַוְּתוּ הַדִּינִין
(*) וְנִתְקַלְקְלוּ הַמַּעֲשִׂים וְאֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ:
(*) מַעֲשַׂי גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֶׂיךָ.
נפש יהודה אגריפס המלך עמד וקבל. הס''ת בבית המקדש כדאיתא בסוטה שבשנת השמיטה בחג הסוכות היה קורא המלך בבית המקדש משנה התורה והיה המלך יושב על בימה אבל אגריפס עמד וקרא. אגריפס מלך ישראל היה מזרעו של הורדוס והוא שנחרב הבית בימיו: זלגו עיניו דמעות. לפי שמקרא הזה פסלו מן המלכות: אתה אחינו. שאמו מישראל: אגרופה. כוחה של חנופה אע''ג דאמו מישראל אין ראוי למלכות דעבד הוא וזילא מילתא: נתעוותו. הדיינים , הדנין את הדין: ונתקלקלו המעשים. שהגדולים ראו עוברי עבירה ולא מיחו בידם מפני חנופה: מעשי גדולים ממעשיך. שמתוך שלא מיחו ביד עוברי עבירה למדו הדורות את מעשיהם ונמצא כלן עוברין:
לָמַדְנוּ מִכָּאן, שֶׁאֲפִילוּ לְמֶלֶךְ, שֶׁמּוֹרָאוֹ גָדוֹל, נִתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱנִיפוּהוּ, לְפִי שֶׁהָיָה לָהֶם לִירָא יוֹתֵר מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ''
(דברים א, יז). וְכָל שֶׁכֵּן הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ, שֶׁאֵינוֹ מִתְיָּרֵא מִמֶּנּוּ, שֶׁזֶּה נִמְנֶה עִם כַּת שְׁקָרִים וְכַת חֲנֵפִים וּמְסַבֵּב רָעוֹת רַבּוֹת לְאוֹתוֹ שֶׁמַּחֲנִיף. וְעַל כֵּן הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה יוֹכִיחַ לַחֲבֵרוֹ וְאַל יַחֲנִיפֵהוּ וְיִהְיֶה זוֹכֶה וּמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים.
פרק שני [מה]
אֵלּוּ הַחֲנֵפִים שֶׁמַחֲנִיפִים לָרְשָׁעִים כְּדֵי שֶׁיְּכַבְּדוּם, אוֹ לֵיהָנוֹת מֵהֶם, אוֹ שֶׁנָּפְשָׁם הָרָעָה אִוְּתָה רָע וּמִתְאַוִּים לְמַטְעַמִּים מָרִים וּמוֹאֲסִים בִּמְתוּקִים, מַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיג, ב): שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן: הַמְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב וכו', כִּדְאִיתָא לְמַטָּה, בִּכְלָל רְבִיעִי
(סימן מח), וְעָנְשָׁן גָּדוֹל, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(מא, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנֻפָּה מֵבִיא אַף לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְחַנְפֵי־לֵב יָשִׂימוּ אָף''
(איוב לו, יג). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר
(שם): ''לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם''
(פירש רש"י ז"ל: כשיבואו עליהם יסורין לא תועיל להם שועה).
וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנֻפָּה אֲפִילוּ עֻבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֹמֶר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים''
(משלי כד, כד). וְאֵין ''יִקְּבֻהוּ'' אֶלָּא קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל''
(במדבר כג, ח). וְאֵין ''לְאֻמִּים'' אֶלָּא עֻבָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּלְאֹם מִלְאֹם יֵאֱמָץ''
(בראשית כה, כג).
וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנֻפָּה נוֹפֵל בַּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע''
(ישעיה ה, כ), מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ''לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה'' וגו'
(שם שם, כד).
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ לַסּוֹף נוֹפֵל בְּיָדָם וְאִם אֵינוֹ נוֹפֵל בְּיָדוֹ נוֹפֵל בְּיַד בְּנוֹ, וְאִם אֵינוֹ נוֹפֵל בְּיַד בְּנוֹ נוֹפֵל בְּיַד בֶּן בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל־חֲנַנְיָה הַנָּבִיא'' וגו' ''
(*) אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה'''
(ירמיה כח, ה־ו). וּכְתִיב: ''
(*) וַיְהִי־הוּא בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן וְשָׁם בַּעַל פְּקִדֻת וּשְׁמוֹ יִרְאִיָּיה בֶּן־שֶׁלֶמְיָה בֶּן־חֲנַנְיָה וַיִּתְפֹּשׂ אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר אֶל־הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר'' וגו'
(שם לז, יג־יד). וּכְתִיב: ''וַיִּקְצְפוּ הַשָּׂרִים עַל יִרְמְיָהוּ'' וגו'
(שם שם, טו).
נפש יהודה ויאמר ירמיה הנביא אל חנניא. שאמר נבואת שקר על גלות יכניה וכלי המקדש שגלו עמו בעוד שנתים ימים אני משיבם אל המקום הזה: אמן כן יעשה ה'. חנופה היא זו שהיה לירמיה לומר בהדיא שקר אתה ניבא: ויהי הוא בשער בנימין. לאחר כמה ימים היה ירמיה יוצא מירושלים ללכת לארץ בנימין לחלוק נחלה שנפלה לו בירושה ותפסו יראייה ואמר לו אל הכשדים אתה נופל:
וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: כָּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנֻפָּה לַסּוֹף הֲוֵי גַלְמוּדָה כְּנִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד''
(איוב טו, לד), שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵי הַיָּם קוֹרִין לְנִדָּה גַּלְמוּדָה. מַאי ''גַּלְמוּדָה''?
(*) גְּמוּלָה דָא מִבַּעְלָהּ. [וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנֻפָּה לַסּוֹף גּוֹלָה, כְּתִיב הָכָא: ''כִּי־עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד''
(שם)] וּכְתִיב הַתָּם: ''וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד־ לִי אֶת־אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה''
(ישעיה מט, כא).
נפש יהודה גמולה. בדולה כמו ויגמל:
וְעוֹד אָמְרוּ ז''ל: כָּל הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ לְשׁוּם כָּבוֹד לַסּוֹף נִפְטָר מִמֶּנּוּ בְקָלוֹן וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מַחְנִיפוֹ אֶלָּא לְפִי שֶׁהוּא נָאֶה לְמִזְגּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִינוֹ. וְאָמְרוּ: כָּל עוֹף לְמִינוֹ יִשְׁכֹּן וְכָל אָדָם לַדּוֹמֶה לוֹ.
וְעוֹד הִשְׁווּ הַחֲנֻפָּה לְגַסּוּת הָרוּחַ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר
(סנהדרין כד, א): ''וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה
(*) שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ
(*) בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם
(*) כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִשֶּׂנָה אֶת־הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם. וָאֹמַר אֶל־ הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת־הָאֵיפָה. וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת־לָהּ בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר''
(זכריה ה, ט־יא). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: זוֹ חֲנֻפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל. וּבַעֲוֹן הַחֲנֻפָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹפֵךְ חֲמָתוֹ עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל־כֵּן עַל־בַּחוּרָיו לֹא־ יִשְׂמַח ה' וְאֶת־יְתֹמָיו וְאֶת־אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע'' וגו'
(ישעיה ט, טז).
נפש יהודה שתים נשים. חנופה וגסות הרוח: בכנפיהם. לשון גסות הרוח: ככנפי החסידה. שמראין עצמם חסידים:
וְאַף עַל גַּב דַּאֲמְרִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(סוטה מא, ב): אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר מֵעַרְבַּיָא וְאִי תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מֻתָּר לְהַחְנִיף אֶת הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא־יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב
(*) וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ''
(ישעיה לב, ה), מִכְּלָל דְּבָעוֹלָם הַזֶּה שְׁרֵי. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵהָכָא: ''כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי''
(בראשית לג, י).
נפש יהודה ולכילי. לשון כלתה נפשי שמתאוה לשתות יין תמיד:
(*) וּפְלִיגָא דְּרַבִּי לֵוִי, דַּאֲמַר רַבִּי לֵוִי: מָשָׁל דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו: לְאָדָם שֶׁזִּמֵּן אֶת חֲבֵרוֹ לִסְעוּדָה וְיָדַע בּוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, אָמַר: טָעַמְתִּי תַּבְשִׁיל זֶה וְדוֹמֶה לְאוֹתוֹ שֶׁטָּעַמְתִי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ. אָמַר: יָדַע לֵיהּ מַלְכָּא לְהַאי, מִסְתַּפִּינָא לְמִיקְטְלֵיהּ.
(*) כָּל זֶה אֵינוֹ מְדַבֵּר שֶׁיְּשַׁבֵּחַ לוֹ הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת שֶׁנּוֹהֵג, כִּי בָזֶה כְּבָר אָמְרוּ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה חֲטָאִים, אֲבָל מַה שֶׁאָמְרוּ מֻתָּר לְהַחֲנִיף, הוּא, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְכַבֵּד אֶת הָרְשָׁעִים לְפִי שֶׁהֵם שְׂנוּאֵי הַשֵּׁם, כְּדִכְתִיב: ''נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס''
(תהלים טו, ד), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁרָאוּי לְגוּר בְּאֹהֶל הַשֵּׁם וְלִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשׁוֹ, מִי שֶׁבּוֹזֶה לְאוֹתוֹ שֶׁהוּא נִמְאָס בְּעֵינֵי הַשֵּׁם, שֶׁזֶּהוּ הָרָשָׁע, וּמְכַבֵּד אֶת יִרְאֵי הַשֵּׁם אֲבָל לֹא לָרְשָׁעִים.
נפש יהודה ופליגא. הא דר''ל דאמר להחניפו לעשו נתכוין יעקב לומר לא ראיתי פניך כראות פני אלהים פליגא אדר' לוי דאמר להחניפו נתכוין אלא איים עליו ולהודיעו שהיה רגיל לראות המלאכים: כל זה. שאמרנו שמותר להחניף לרשעים אינו מדבר וכו':
וְעַל זֶה אָמַר הֶחָכָם, כִּי הָרְשָׁעִים שֶׁיָּדָם תַּקִּיפָה וְהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לָהֶם מֻתָּר לְכַבְּדָם מִיִּרְאָתָם לְאַנְשֵׁי זְרוֹעַ, אֲבָל לֹא מֵאַהֲבָתוֹ אוֹתָם. וְגַם אִם יִתְיָּרֵא שֶׁיַּזִּיקוּהוּ מֻתָּר לְהַחְנִיפָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהֲרְגוּהוּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ''וָחַי בָּהֶם''
(ויקרא יח, ה) וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב לְעֵשָׂו.
וְכִדְגַרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, פֶּרֶק לא: וְלָקַח יַעֲקֹב אֶת כָּל מַעֲשֵׂר קִנְיָנוֹ וְשָׁלַח וְנָתַן לְעֵשָׂו בְּיַד עֲבָדָיו. אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ: ''כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב''
(בראשית לב, ד). אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עָשִׂיתָ
(*) הַקֹּדֶשׁ חוֹל. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. אֲנִי מַחֲנִיף לָרָשָׁע בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַהֲרְגֵנִי.
נפש יהודה הקדש חול. שקראו לו אדון ולעצמו עבד:
מִכָּאן אָמְרוּ: מַחֲנִיפִין לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וְסִימָנָךְ: ''מֵאַהֲבָ''ה''. רָאשֵׁי תֵיבוֹת: מַחֲנִיפִין אֶת הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, רוֹצֶה לוֹמַר, הַסִּימָן ''מֵאַהֲבָ''ה'' כְּדֵי שֶׁיְּהֵא חַי לְקַיֵּם מִצְוָתוֹ שֶׁל בּוֹרְאוֹ. אֲבָל כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וּמוֹחֶה וְנוֹקֵם נִקְמַת ה' מֵהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹרֵת עִמּוֹ בְרִית וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְפִנְחָס.
החלק השני בדברי אונאות
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְרָקִים.
פרק ראשון [מו]
יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁכָּל דַּעְתָּם שְׁטוּפִים בְּתַחְבּוּלוֹת, וּלְרַמּוֹת לְחַבְרֵיהֶם, בְּהַרְאוֹת לָהֶם שֶׁמְכַבְּדִים אוֹתָם וְאֵין כַּוָּנָתָם אֶלָּא לִגְנֹב דַּעְתָּם, בְּחָשְׁבָם שֶׁהַדְּבָרִים נִסְתָּרִים וְלֹא יִוָּדְעוּ לִבְנֵי אָדָם. וְאֵינָם רוֹאִים כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ הַשֵּׁם וּמַעֲנִישׁ יוֹתֵר עַל גְּנֵיבַת דַּעַת מֵעַל גְּנֵיבַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה בְגוּפוֹ וְזֶה בְמָמוֹנוֹ. וּלְפִי שֶׁחוֹשֵׁב שְׁגּוֹנֵב דַּעַת שֶׁל מַעְלָה שֶׁרוֹאֶה הַכֹּל, אָמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא כְאִלּוּ גּוֹנֵב דַּעַת עֶלְיוֹן. כִּדְגַרְסִינָן בַּתּוֹסֶפְתָּא: שִׁבְעָה גַנָּבִים הֵם: וְאֵלּוּ הֵם: גּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת,
(*) וְהַמְסָרְהֵב בַּחֲבֵרוֹ לְהַאֲרִיחוֹ וְאֵין בְּלִבּוֹ לִקְּרוֹתוֹ,
(*) וְהַמַּרְבֶּה לוֹ בְתִקְרֹבֶת וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל,
(*) וְהַפּוֹתֵחַ לוֹ חָבִיּוֹת שֶׁמְּכוּרוֹת לְחֶנְוָנִי, וְהַמְעַוֵּת בְּעֵדוּת, וְהַמְשַׁקֵּר בְּמִשְׁקָלוֹת, וְהַמְעָרֵב חֹמֶץ בְּשֶׁמֶן.
נפש יהודה והמסרהב. המפציר בחבירו ומבקש ממנו שיאכל אצלו ולבו בל עמו: והמרבה לו בתקרובת. שמכבד לו במתנות: והפותח לו חביות שמכורות לחנוני. כל החביות שלהם מגופות היו וכשבא אדם חשוב אצלו פותח לו חבית להשקותו יין חזק ואם מכר החבית לחנוני שלימה ועדיין היא אצלו לא יפתחנה לאורח הבא לו מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חנם כסבור זה הפסד גדול נפסד על ידו שהרי תשאר החבית חסירה ותתקלקל יינה וזה ימסרנה מיד לחנוני שכבר מכרו לו:
וְכָל הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת כְּאִלּוּ גּוֹנֵב דַּעַת עֶלְיוֹנָה. וְגַם הַמַּרְאֶה לִבְנֵי אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה דְבָרִים לְכַבְּדָם וְאֵינוֹ כֵן, נִקְרָא גוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דְּמוֹעֵד קָטָן
(כו, ב):
(*) הַיּוֹצֵא בְּבֶגֶד קָרוּעַ לִפְנֵי הַמֵּת הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ וכו''.
נפש יהודה היוצא בבגד קרוע. קודם לכן גוזל הכל שמראה להן שקרע על המת:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק גִּיד הַנָּשֶׁה
(חולין צד, א): אָמַר שְׁמוּאֵל: אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִילוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל גּוֹי. וְהָא דִשְׁמוּאֵל לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר אֶלָּא מִכְלָלָא אִתְּמַר. דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה עָבַר בְּמֹבְרָא
(פירוש: ספינה רחבה שעוברין בה את הנהר), אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָעֵיהּ:
(*) פַּיְסֵיה לִמְבוֹרֵיהּ. אָזַל פַּיְסֵיהּ וְאִיקְפַּד שְׁמוּאֵל. מַאי טַעְמָא אִיקְפַּד? אָמַר אַבַּיֵּי: תַּרְנְגֹלֶת טְרֵפָה הֲוָאִי וְיָהַבָהּ נִיהַלֵיה
(*) בְּמַר דִּשְׁחוּטָה
(פירוש: טרפה בחזקת שחוטה) וְאִקְפַד. רָבָא אָמַר:
(*) אַנְפַקֵהּ
(פירוש: יין בלתי מזוג) אֲמַר לֵיהּ לְאַשְׁקוּיֵי וְאַשְׁקְיֵה מְזִיגָא:
נפש יהודה פייסיה למבוריה. תן שכרו לבעל המברא: במר דשחוטה. בחילוף שחוטה: אנפקיה. יין , בלי מזיגת מים אמר שמואל לשמעיה לאשקויי לעובד כוכבים ומזלות ואשקיה חמרא מזיגא והעובד כוכבים ומזלות סבור שהיין חי לכך איקפד:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְעוֹלָם
(*) אַל יְסַרְהֵב אָדָם בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיִּסְעֹד אֶצְלוֹ וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹעֵד וְאַל יַרְבֶּה לוֹ בְּתִקְרֹבֶת וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ וְאַל יִפְתַּח לוֹ חָבִיּוֹת הַמְּכוּרוֹת לְחֶנְוָנִי
(*) אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ.
(*) וְאַל יֹאמַר לוֹ: סוֹךְ שֶׁמֶן מִפַּךְ רֵיקָן, מִפְּנֵי שֶׁמַּטְעֵהוּ.
(*) וְאִם בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
נפש יהודה אל יסרהב. לא יפצור בו הואיל ויודע שלא יעשה משום דגונב דעתו להחזיק לו טובה בחנם כסבור שמן הלב מסרהב לו כן: אלא אם כן הודיע לו. שמכר לחנוני ואינו נפסד: ואל יאמר לו סוך שמן. מפני שיודע בו שאינו סך וגונב דעתו כסבור שיש שמן: ואם בשביל כבודו. של אורח להודיע לבריות שחביב הוא עליו מותר:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תָּנוּ רַבָּנָן: לֹא יֵלֵךְ אָדָם לְבֵית הָאָבֵל וּבְיָדוֹ לָגִין
(*) הַמִּתְקַשְׁקֵשׁ וְלֹא יְמַלְּאֶנּוּ מַיִם, מִפְּנֵי שֶׁמַּטְעֵהוּ.
(*) וְאִם יֵשׁ שָׁם חֶבֶר עִיר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְלֹא יִמְכֹר אָדָם לַחֲבֵרוֹ
(*) סַנְדָּל שֶׁל מֵתָה בִּכְלָל שְׁחוּטָה, מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים: אֶחָד שֶׁמַּטְעֵהוּ, שֵׁנִי,
(*) מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וְלֹא יִשַׁגֵּר אָדָם לַחֲבֵרוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן
(*) וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשִׁגֵּר לַחֲבֵרוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ וְהָלַךְ וְזִמֵּן אוֹרְחִים הַרְבֵּה וְנִכְנַס לְהַאֲכִילָם וּמְצָאָהּ שֶׁל יַיִן
(*) וְחָנַק אֶת עַצְמוֹ.
נפש יהודה המתקשקש. אסור לפי שזה סבור שהוא מלא שמטעהו וגונב דעתו: ואם יש שם חבר עיר. חבורת עיר שיש שם רבים וזה מתכוין להחשיב האבל בעיניהם שיאמרו כמה חשוב זה שזה מכבדו כ''כ מותר דגדול כבוד הבריות: סנדל. של עור בהמה שמתה מאליה , אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה: מפני הסכנה. שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור: ושמן צף על פיה. כסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובוטח שיש לו שמן הרבה לצרכם: וחנק את עצמו. שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם:
וְאֵין הָאוֹרְחִים רַשָּׁאִים לִטֹּל מִשֶּׁל לִפְנֵיהֶם וְלִתֵּן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזִּמֵּן אוֹרְחִים בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת וְלֹא הָיָה לוֹ מַה לָּתֵת לִפְנֵיהֶם, אֶלָּא כְּשִׁעוּר שָׁלֹשׁ בֵּיצִים. בָּא בְנוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, נָטַל אֶחָד מֵהֶם חֶלְקוֹ וְנָתַן לוֹ וְכֵן שֵׁנִי וְכֵן שְׁלִישִׁי. בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה תּוֹפֵס אַחַת בְּפִיו וּשְׁתַּיִם בִּשְׁתֵּי יָדָיו, חֲבָטוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וּמֵת. כֵּיוָן שֶׁרָאַתּוּ אִמּוֹ, עָלְתָה לַגַּג וְנָפְלָה וָמֵתָה. וְאַף הוּא עָלָה לַגַּג וְנָפַל וָמֵת. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יעֲקֹב: עַל דָּבָר זֶה נֶהֶרְגוּ שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.
וְדַרְכָּן שֶׁל חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה, שֶׁלֹּא הָיוּ מַנִּיחִים לְשׁוּם אָדָם לְהַטְעוֹת עִמָּהֶם בְּשׁוּם דָּבָר אֲפִילוּ מֵעַצְמָם, וְגַם אַף עַל פִּי שֶׁיִשָּׁאֵר בְּלִבּוֹ שֶׁיַעֲשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בְּחִנָּם, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק בַּתְרָא דְּמַכּוֹת
(כד, א): ''וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ''
(תהלים טו, ב), כְּגוֹן רַב סַפְרָא. וְכָתוּב בְּפֵירוּשׁ רש''י, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו עַל רַב סַפְרָא, שֶׁפַּעַם אַחַת הָיָה לוֹ חֵפֶץ לִמְכֹּר וְהוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה חָפֵץ לִקְנוֹתוֹ. הָיָה מְבַקֵּשׁ רַב סַפְרָא עֲשָׂרָה וְהָיָה נוֹתֵן הַקּוֹנֶה שְׁמוֹנָה. בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם לֹא הִסְכִּים הַקּוֹנֶה בְדַעְתּוֹ לִתֵּן עֲשָׂרָה וְלֹא רַב סַפְרָא לִטֹּל שְׁמוֹנָה. לְאַחַר זְמָן, גָּמַר רַב סַפְרָא בְדַעְתּוֹ לִטֹּל שְׁמוֹנָה, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְמָעוֹת, וְגַם הַקּוֹנֶה גָּמַר דַּעְתּוֹ לִתֵּן עֲשָׂרָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לַחֵפֶץ. הָלַךְ הַקּוֹנֶה לְרַב סַפְרָא: וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, הִמְתִּין עַד שֶׁסִּיֵם
(*) אֲמַר לֵיהּ רַב סַפְרָא כְּלוּם אַתָּה צָרִיךְ? אֲמַר לֵיהּ: תֵּן לִי אֲדוֹנִי הַחֵפֶץ וְהִנֵּה לְךָ עֲשָׂרָה כִּדְבָרֶיךָ. אֲמַר לֵיהּ רַב סַפְרָא: לֹא אֶטֹּל אֶלָּא שְׁמוֹנָה, שֶׁכְּבָר גָּמַרְתִּי בְדַעְתִּי לִטֹּל שְׁמוֹנָה וְלֹא יוֹתֵר.
נפש יהודה אמר ליה. החסיד לרב ספרא למה וכו':
שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַב סַפְרָא, שֶׁיָּצָא יוֹם אֶחָד חוּץ לָעִיר לְטַיֵּל עִם תַּלְמִידָיו, פָּגַע בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה בָא מִן הַדֶּרֶךְ. אֲמַר לֵיהּ לְרַב סַפְרָא: וְלָמָה טָרַח מַר כָּל־כָּךְ? כְּסָבוּר שֶׁיָּצָא לִקְרָאתוֹ לְהַקְבִּיל פָּנָיו. אֲמַר לֵיהּ רַב סַפְרָא: לֹא הָיְתָה כַוָּנָתִי לְהַקְבִּיל פָּנֶיךָ וְלֹא יָצָאתִי אֶלָּא לְטַיֵּל. נִתְבַּיֵּשׁ אוֹתוֹ חָסִיד. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו לְרַב סַפְרָא: לָמָּה אָמַרְתָּ לוֹ כָל־כָּךְ? אָמַר לָהֶם: וְלָמָּה הָיִיתִי מְשַׁקֵּר? אָמְרוּ לוֹ: הָיָה לְךָ לִשְׁתֹּק. אָמַר לָהֶם: אִלּוּ שָׁתַקְתִּי לֹא הָיִיתִי מְקַיֵּם ''וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ''
(תהלים טו, ב).
פרק שני [מז]
יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר הֵם נִכְלָלִים בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, לְפִי שֶׁהֵם דְּבָרִים הַמְּסוּרִים לַלֵּב. שֶׁיָּכוֹל הַמְדַבֵּר לְהַטְעוֹת לִבְנֵי אָדָם וְלוֹמַר, שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְהַקְלוֹת לַחֲבֵרוֹ, וְדַעְתּוֹ לְהַקְלוֹתוֹ וּלְשַׁבֵּר לִבּוֹ. וְכָל דָּבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם וְאֵינוֹ נִגְלֶה לְבֶן אָדָם, לְהַזְהִירוֹ וּלְהַעֲנִישׁוֹ עָלָיו, נֶאֱמַר בּוֹ: ''וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ''
(ויקרא כה, יז), כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב
(נח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ''
(שם), בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאוֹנָאַת מָמוֹן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ''אַל־תּוֹנוּ''
(שם שם, יד), הֲרֵי אוֹנָאַת מָמוֹן אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם, ''וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ''? בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
הָא כֵיצַד? הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים; הָיָה בֶן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מַעֲשֶׂה אֲבוֹתֶיךָ; אִם הָיָה גֵר וּבָא לִלְמֹד תּוֹרָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, יִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִפִּי הִגְּבוּרָה? הָיוּ חֳלָאִין בָּאִין עָלָיו, אוֹ יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו, לֹא יֹאמַר לוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲבֵרָיו לְאִיּוֹב: ''
(*) הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ.
(*) זְכָר־נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים
(*) נִכְחָדוּ''
(איוב ד, ו־ז).
נפש יהודה הלא יראתך כסלתך. שיראתך שהיית ירא שמים הוא מחמת כסילות ולא מדעת שלימה ותקותך ותום דרכיך הכל כסילות: זכר נא מי הוא נקי אבד. אם היית נקי לא היית אובד: נכחדו. כמו ותכחד מן הארץ:
אִם הָיוּ חַמָּרִים מְבַקְּשִׁין תְּבוּאָה, לֹא יֹאמַר לָהֶם: לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁמּוֹכֵר תְּבוּאָה, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא מָכַר תְּבוּאָה מֵעוֹלָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא יִתְלֶה עֵינָיו עַל הַמֶּקַח בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ דָּמִים,
(*) שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב וְנֶאֱמַר בּוֹ: ''וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ''
(ויקרא כה, יז).
נפש יהודה שהרי הדבר מסור ללב ולפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך. ויכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה הייתי סבור שיש לו תבואה למכור. והייתי חפץ לקנות מקח זה וכל הדבר המסור ללבו של אדם נאמר בו ויראת מאלהיך הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לרעה:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בּוֹ ''וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ'' וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ ''וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ'' רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: זֶה בְגוּפוֹ וְזֶה בְמָמוֹנוֹ. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן וְזֶה לֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן.
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל
(עא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲווּ אָזְלֵי כֻּלֵי עָלְמָא בַּתְרֵיהּ. כֵּיוָן דַּחֲזִינְהוּ לִשְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שָׁבְקוּ לְדִידֵיהּ וַאֲזְלוּ בַתְרֵייהוּ. לַסּוֹף
(*) אָתוּ שְׁמַעְיָה וַאַבְטַלְיוֹן לְאִיפְטוּרֵי מִנֵּיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ: יֵיתֵי בַר אַהֲרֹן לִשְׁלָם. אָמַר לְהוּ:
(*) יֵיתוּן בְּנֵי עֲמָמִין לִשְׁלָם, אָמְרוּ לֵיהּ: יֵיתוּן בְּנֵי עֲמָמִין לִשְׁלָם, דַּעֲבָדִין
(*) עוֹבְדָא דְאַהֲרֹן, וְלָא יֵיתֵי בַר אַהֲרֹן לִשְׁלָם,
(*) דְּלָא עָבִיד עוֹבְדָא דְּאַהֲרֹן.
נפש יהודה אתו שמעיה ואבטליון לאפטורי מיניה. ליטול רשות ממנו ולפרוש לצד ביתם: ייתון בני עממין לשלם. לשון גנאי הוא לפי שבאו מבני בניו של סנחריב: עובדא דאהרן. דורש שלום: דלא עביד עובדא דאהרן. שהונאתנו אונאת דברים ואמר מר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך:
לָמַדְנוּ גַּם כֵּן מִכָּאן כַּמָּה גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים, שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דֶּרֶךְ גְּנַאי, שֶׁהָיוּ בְנֵי גֵרִים, וּכְפִי הָאֱמֶת, עַל זֶה הָיָה גָדוֹל כְּבוֹדָם, שֶׁבָּאוּ לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְגָמְרוּ תוֹרָה בָרַבִּים, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת גִטִּין, פֶּרֶק הַנִּזָּקִין
(נז, ב), וּבְפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין צו, ב): תָּנָא: נַעֲמָן,
(*) גֵּר תּוֹשָׁב הָיָה; נְבוּזַרְאֲדָן, גֵּר צֶדֶק הָיָה; מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל הָמָן, לִמְּדוּ תוֹרָה בָרַבִּים בִּבְנֵי בְרַק; מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא, לִמְּדוּ תוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם; מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב, לִמְּדוּ תוֹרָה בָרַבִּים וּמָאן נִינְהוּ, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.
נפש יהודה גר תושב היה. שלא קבל עליו שאר מצות אלא עבודת כוכבים ומזלות שנאמר כי לא יעשה עוד עבדך וגו':
הכלל הרביעי שלא יספר לשון הרע
וְנֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאוֹשׁן כְּשֶׁהוּא בוֹ; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי כְּשֶׁאֵין בּוֹ; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי בְּנִבְלוּת הַפֶּה.
החלק הראשון כשהוא בו,
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [מח]
דָּבָר בָּרוּר וְיָדוּע, שֶׁהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁגָּזַל אוֹ עָשַׁק, אוֹ נִתְחַיֵּב לַחֲבֵרוֹ בְּשׁוּם דָּבָר וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁהוּא חַיָּב לֵילֵךְ לְדַבֵּר לִפְנֵי בֵּית דִּין וּלְהָעִיד, כְּדֵי
(*) שֶׁיְּחַיְּבֵהוּ בַּדָּבָר אִם יָעִיד, אוֹ יְחַיְּבֵהוּ שְׁבוּעָה בַּתּוֹרָה עַל פִּיו. אֲבָל אִם רָאָה בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁנִּכְשַׁל בַּעֲבֵרָה וְהוּא יְרֵא חֵטְא, לֹא יָעִיד לוֹ חִנָּם, רוֹצֶה לוֹמַר, בְּלֹא תוֹכֵחָה, כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל בַּדָּבָר שֶׁנִּכְשַׁל עַתָּה בַעֲוֹנוֹ, טוֹב לְהוֹכִיחוֹ, שֶׁיַּעֲשֶׂה תְשׁוּבָה וְשֶׁיִּפְרֹשׁ מִן הָאִסּוּר וְשֶׁיִּגְדֹּר עַצְמוֹ מִכָּאן וָאֵילָךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְאֻנֶּה לְיָדוֹ חֵטְא.
נפש יהודה יחייבוהו. שבועה על פיו בעד אחד:
וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ עֵד שֵׁנִי לְקַיֵּם הַדָּבָר, טוֹב הוּא לְהוֹכִיחוֹ קֹדֶם, וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ''אַל תְּהִי עֵד־חִנָּם בֵּרֵעֶךָ וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ. אַל־תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה־לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה־לּוֹ אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ''
( משלי כד, כח־כט), לֹא הֻצְרַךְ לְהַזְהִיר ''אַל תְּהִי עֵד שֶׁקֶר'', אֶלָּא ''אַל תְּהִי עֵד־חִנָּם'', פֵּרוּשׁ: אַל תְּגַלֶּה חֶטְאוֹ חִנָּם, בְּלִי תוֹכֵחָה.
וְעִם כָּל זֶה אִם הַחוֹטֵא הוּא מִן הָאֱוִילִים, שׁוֹגִים בְּאִוַּלְתָּם וְשׂוֹנְאִים לְמוֹכִיחָם, כְּדִכְתִיב: ''אַל־תּוֹכַח לֵץ פֶּן־ יִשְׂנָאֶךָּ''
(שם ט, ח), טוֹב לְהַגִּידוֹ לַשּׁוֹפְטִים, שֶׁיְּיַסְּרוּהוּ עַל עֲוֹנוֹ כְּדֵי לְהַפְרִישׁוֹ מִן הָאִסּוּר. וְכָל כַּוָּנָתוֹ תִהְיֶה תָמִיד לְשֵׁם שָׁמַיִם וּבְקִנְאַת הַשֵּׁם, לֹא בְשִׂנְאָתוֹ לוֹ עַל דָּבָר אַחֵר.
וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הוּא עֵד יְחִידִי,
(*) לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ מֵעִיד עַל חֲבֵרם, כִּי עֵדוּתוֹ חִנָּם. וְעַל זֶה גַּם כֵּן נֶאֱמַר: ''אַל־תְּהִי עֵד־חִנָּם'' לְפִי שֶׁאֵין סוֹמְכִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא־יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל־עָוֹן וּלְכָל־חַטָּאת בְּכָל־חֵטְא אֲשֶׁר יְחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל־פִּי שְׁלֹשָׁה־ עֵדִים יָקוּם דָּבָר''
(דברים יט, טו), לָכֵן מוֹצִיא שֵׁם רַע יֵחָשֵׁב, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים
(קיג, ב): שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן: הַמְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב וְהַיּוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ עֵדוּת וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ וְהָרוֹאֶה דְבַר עֶרְוָה בַּחֲבֵרוֹ וּמֵעִיד בּוֹ יְחִידִי, כְּהָא דְּטוֹבְיָה חָטָא וַאֲתָא זִיגוּד וְאַסְהִיד בֵּיהּ קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא. נַגְדֵיהּ רַב פַּפָּא לְזִיגוּד. אֲמַר לֵיהּ: טוֹבְיָה חָטָא וְזִיגוּד מִנְגִּיד? אֲמַר לֵיהּ: אִין, אַתְּ לְחוּדָךְ קָא מַסְהֶדֶת בֵּיהּ,
(*) שׁוּם בִּישׁ בְּעָלְמָא קָא מַפֶקֶת עִילַוֵּיהּ.
נפש יהודה לא טוב היות האדם לבדו מעיד. היינו בדבר ערוה אבל בדיני ממון מותר שמחייבו שבועה מן התורה על פיו: שום ביש. שם רע בעלמא קא מפקת עליה מאחר שאין אתה נאמן בעדות זה ולא יתקבל עדותך ואין עליך מצוה להעיד הרי אתה עובר על לא תלך רכיל דכתיב לא יקום עד אחד כלומר המקרא מעיד שאין אתה נאמן בעדות זה:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יִצְחַק אָמַר:
(*) מֻתָּר לִשְׂנאוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ''
(שמות כג, ה). שׂוֹנֵא, מָאן? אִילֵימָא שׂוֹנֵא־גוֹי וְהָא תַנְיָא: שׂוֹנֵא שֶׁאָמְרוּ,
(*) שׂוֹנֵא־ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא שׂוֹנֵא אוּמוֹת הָעוֹלָם. וְהֵיכֵי דָמֵי? אִי דְלָא עָבַד וְלָא מִידֵי, מִי שְׁרֵי לְמִסְנְיֵהּ, וְהָא כְתִיב: ''לֹא־ תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבְךָ''
(ויקרא יט, יז)? אֶלָּא אִי אִיכָּא סַהֲדֵי דְעָבִיד אִיסוּרָא, ''שׂנַאֲךָ'', שׂוֹנֵא דְכֻלֵּי עָלְמָא הוּא? אֶלָּא לָאו
(*) כִּי הַאי גַוְונָא. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִצְוָה לִשׂנאוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע'' וגו'
(משלי ח, יג). אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב אַשֵּׁי: מַהוּ לְמֵימַר לֵיהּ לְרַבֵּיהּ לְמִישְׂנָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִי מְהֵימָן הוּא לְרַבֵּיהּ כְּבֵי תְרֵי, לֵימָא לֵיהּ, וְאִי לָא, לָא לֵימָא לֵיהּ.
נפש יהודה מותר לשנאותו. אותו הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי אע''פ שאינו רשאי להעיד בו מותר לשנאותו שהרי יודע בודאי שהוא רשע: שונא ישראל. כלומר שהוא ישראל: כי האי גוונא. שראה דבר ערוה בחבירו יחידי:
וְאַף עַל פִּי כֵן מָצִינוּ בְּיוֹסֵף הַצַּדִּיק, שֶׁלָּקָה עַל שֶׁהֵבִיא דִּבַּת אֶחָיו אֶל אָבִיו, כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא: ''וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה''
(בראשית לז, ב), הַיְנוּ דִכְתִיב: ''מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן'' וגו''
(משלי יח, כא). רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֲשׁוּדִין בָּנֶיךָ עַל אֵבֶר מִן הַחַי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרִין אוֹתָם עֲבָדִים; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תּוֹלִין עֵינֵיהֶם בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אוֹמֵר:
(*) עַל תְלָתֵיהוֹן לָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה'''
(משלי טז, יא).
נפש יהודה על תלתיהון. כנגד אותן שלשה דברים לקה בשלש: פלס ומאזני משפט לה'. לשלם מדה כנגד מדה:
אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה אָמַרְתָּ: חֲשׁוּדִין הֵן בָּנֶיךָ עַל אֵבֶר מִן הַחַי. חַיֶּיךָ, אֲפִילוּ
(*) בִּשְׁעַת הַקַּלְקָלָה אֵינָן
(*) אֶלָּא שׁוֹחֲטִים וְאוֹכְלִין: [''וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים''
(בראשית לז, לא)]; אַתָּה אָמַרְתָּ: מְזַלְזְלִין הֵם בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרְאִין אוֹתָם עֲבָדִים, חַיֶּיךָ ''
(*) לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף''
(תהלים קה, יז); אַתָּה אָמַרְתָּ: תּוֹלִין עֵינֵיהֶם בִּבְנוֹת עַם הָאָרֶץ, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת־ אֲדֹנָיו אֶת־עֵינֶיהָ אֶל־יוֹסֵף''
(בראשית לט, ז).
נפש יהודה בשעת הקלקלה. שהם מקולקלים ומסורים ביד יצרם שמכרו אחיהם: אלא שוחטים ואוכלים. שנאמר וישחטו שעיר עזים: לעבד נמכר יוסף. למה לי לכתוב שכבר אנו יודעים שנמכר אלא להגיד שנענש מדה כנגד מדה: ותשא אשת אדוניו. דאל''כ למה אנה אלהים לידו תקלה זו:
וְכָל זֶה אָמְרוּ כְּשֶׁיִּרְאֶה בַחֲבֵרוֹ דְּבַר עֲבֵרָה לְפִי שֶׁלֹּא יֵחָשֵׁב כְּמוֹצִיא שֵׁם רָע, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַרְחִיק מִלְּסַפֵּר בִּגְנוּתָן שֶׁל בְּנֵי אָדָם, כִּי דִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם מֵעִיד עָלָיו וְעַל הַדְּבָרִים הַנֶּעֱלָמִים בּוֹ, שֶׁהָאָדָם הַכָּשֵׁר מְדַבֵּר בְּשִׁבְחֵי בְנֵי אָדָם וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְסַפֵּר בִּגְנוּתָן, אֲבָל הַפָּסוּל, כָּל תַּאֲוָתוֹ הִיא לְדַבֵּר בְּמוּמֵי בְנֵי אָדָם, כִּי בַעֲבוּר שֶׁהוּא פָּסוּל רוֹצֶה לִפְסֹל, כִּדְגַרְסִינָן בְּקִדּוּשִׁין, פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין
(ע, ב): תַּנְיָא:
(*) כָּל הַפָּסוּל פּוֹסֵל,
(*) וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל עוֹלָם. וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוּמוֹ פוֹסֵל. וְאִם הַמּוּם הוּא מְפֻרְסָם בּוֹ אוֹ בְמִשְׁפַּחְתּוֹ, הוּא יוֹתֵר צָרִיךְ לִשְׁמֹר לְשׁוֹנוֹ מִלְּזָכְרוֹ בְּשׁוּם עִנְיָן.
נפש יהודה כל הפוסל. מגדף תמיד את המשפחות הוא עצמו פסול: ואינו מדבר בשבחו של עולם. אין דרכו של פסול לדבר בשבח הבריות לעולם:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב
(נט, ב): ''כִּי־ גֵרִים הֱיִיתֶם''
(שמות כב, כ), תַּנְיָא, מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ:
(*) מוּם שֶׁבְּךָ אַל תֹּאמַר לַחֲבֵרְךָ. וְהַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: מָאן דְּאִית לֵיהּ זְקִיפָא בְּדִיוּתְקֵיהּ
(פירוש: מי שיש לו תלוי במשפחתו),
(*) לָא לֵימָא זְקוֹף בִּנִּיתָא
(פירוש: דג). לָמַדְנוּ שֶׁטּוֹב לָאָדָם לְהַרְגִּיל לְשׁוֹנוֹ בְּשִׁבְחֵי בְנֵי אָדָם וְלֹא בְמוּמָן, וּלְהוֹכִיחַ לִבְנֵי אָדָם הַנּוֹטִים לְדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה, בֵּינוֹ לְבֵינָם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְמוּטָב.
נפש יהודה מום שבך אל תאמר לחברך. דכיון דגרים הייתם גנאי הוא לכם להזכיר שם גרות: לא לימא זקוף בניתא. לא יאמר לעבדו או לבני ביתו תלה לי דג זה שכל שם תליה גנאי הוא לו:
פרק שני [מט]
כָּל הַמְגַלֶּה לְאָדָם דְּבָרִים שֶׁדִּבֵּר עָלָיו אַחֵר בַּסֵּתֶר נִקְרָא רָכִיל וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ''
(ויקרא יט, טז). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת סִבָּה לִשְׁפֹּךְ דָּם, לְכָךְ כָּתוּב סָמוּךְ לוֹ, ''לֹא תַעֲמֹד עַל־דָּם רֵעֶךָ''. וּכְתִיב: ''אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם''
(יחזקאל כב, ט), אוּלַי יַהֲרֹג זֶה לָזֶה בְּסִבַּת הָרְכִילוּת. וּכְתִיב: ''הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה־סּוֹד וְנֶאֱמַן־רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר''
(משלי יא, יג, רוֹצֶה לוֹמַר, מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹשֵׁל בְּרוּחוֹ לִשְׁמֹר סוֹד חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּגִלּוּי הַסּוֹד הַהוּא עִנְיַן רְכִילוּת בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, סוֹפוֹ שֶׁמְבִיאָה אוֹתוֹ הַמִּדָּה הָרָעָה הַזֹּאת לִהְיוֹת הוֹלֵךְ רָכִיל, הוֹאִיל וְאֵין לְפִיו מַחְסוֹם. עַל כֵּן יֵשׁ לָאָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בְּסוֹד חֲבֵרוֹ וְאַל יוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיו לְעוֹלָם.
שָׁאֲלוּ לְחָכָם אֶחָד: הֵיאָךְ אַתָּה בְּכִסּוּי הַסּוֹד? אָמַר לָהֶם: כְּשֶׁיְּגַלֶּה לִי אָדָם סוֹדוֹ, אֲנִי חוֹצֵב לוֹ קֶבֶר בְּתוֹךְ לִבִּי לִהְיוֹת שָׁם לְעוֹלָם. מַעֲשֶׂה בְּחָכָם אֶחָד, שֶׁהִפְקִיד סוֹדוֹ אֵצֶל חָכָם אַחֵר. אָמַר לוֹ: הֵבַנְתָּ אֶת דְּבָרַי? אָמַר לוֹ: כְּבָר שָׁכַחְתִּי מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי. רוֹצֶה לוֹמַר, הֱוֵי בָטוּחַ שֶׁהֲסִירוֹתִיהוּ מִלִּבִּי שֶׁלֹּא יֵצֵא מִפִּי לְעוֹלָם.
וּכְשֵׁם שֶׁאָדָם מֻזְהָר שֶׁלֹּא יְגַלֶּה סוֹד, כָּךְ הִיא עֵצָה טוֹבָה לָאָדָם שֶׁלֹּא יְגַלֶּה סוֹדוֹ אֲפִילוּ לְאוֹהֲבוֹ. אָמְרוּ חַכְמֵי הַמּוּסָר: לְעוֹלָם הֱוֵי זָהִיר בְּסוֹדְךָ וְאַל תְּגַלֵּהוּ לְאָדָם שֶׁבָּעוֹלָם, אֲפִילוּ שֶׁהוּא אוֹהֲבְךָ, שֶׁכֵּן בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים בְּמִשְׁלֵיהֶם: סוֹד שֶׁאֵינְךָ מַפְקִיד אוֹתוֹ לְאוֹיְבְךָ, אַל תַּפְקִידֵהוּ אֵצֶל אוֹהַבְךָ, כִּי לִפְעָמִים יֵהָפֵךְ הָאוֹהֵב לְאוֹיֵב וִיגַלֶּה הַסּוֹד.
וְעוֹד אָמְרוּ: לֹא תְּגַלֶּה סוֹדְךָ לֹא לַמַּשְׂכִּיל וְלֹא לַכְּסִיל, כִּי לִפְעָמִים יַסְכִּיל הַמַּשְׂכִיל וְכָל שֶׁכֵּן הַכְּסִיל. וְעוֹד אָמְרוּ: מֵעוֹלָם לֹא הִפְקַדְתִּי סוֹדִי בְּיַד אָדָם וְגִלָּהוּ, שֶׁלֹּא הָיִיתִי
(*) מַאֲשִׁים אוֹתוֹ אֶלָּא לְעַצְמִי וְהָיִיתִי אוֹמֵר: אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לְהַעֲלִים סוֹדִי וְגִלִּיתִיהוּ לַאֲחֵרִים, לָמָּה אֲנִי מַאֲשִׁים לַאֲחֵרִים שֶׁגִּלּוּהוּ.
נפש יהודה מאשים אותו. אלא נתתי עלי האשם:
וְעוֹד אָמְרוּ: סוֹדוֹ שֶׁל אָדָם הוּא מָסוּר בְּיָדוֹ כְעֶבֶד, אֲבָל אִם יְגַלֵּהוּ יִהְיֶה הוּא עֶבֶד לַסּוֹד. רוֹצֶה לוֹמַר, כְּשֶׁהוּא נֶעֱלָם, הוּא בִרְשׁוּתוֹ וְאַחַר שֶׁיְּגַלֵּהוּ הוּא מִתְיָּרֵא מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִגָּלֶה דַעְתּוֹ בְּקָהָל רָב. עַל כֵּן יְהֵא זָהִיר אָדָם בְּסוֹדוֹ וְגַם בְּסוֹד חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא יִקָּרֵא רָכִיל.
וְגַם יֵשׁ דְּבָרִים, שֶׁאַף עַל פִּי
(*) שֶׁיִהְיוּ בָרַבִּים, אִם סִפְּרָם בְּמָקוֹם אַחֵר נִקְרָא הוֹלֵךְ רָכִיל, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַגּוֹזֵל עֵצִים
(צט, ב) וַאֲמְרִינָן לָהּ בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין
(כט, א): תַּנְיָא: מִנַּיִן לַדַּיָּן כְּשֶׁיָּצָא מִבֵּית דִּין שֶׁלֹּא יֹאמַר: אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵרַי מְחַיְּבִין, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲבֵרַי רַבּוּ עָלַי? שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ''
(ויקרא יט, טז) וְאוֹמֵר: ''הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה־סּוֹד''
(משלי יא, יג).
נפש יהודה שיהיו ברבים. שנאמר בפני רבים:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר
(לא, א): הַהוּא תַלְמִידָא דְּגָלֵי מִילְתָא דְּמִתְאַמְרָא בֵי מִדְרָשָׁא
(*) בָּתַר עֶשְׂרִין וְתַרְתִּין שְׁנֵי,
(*) וְאַפְקֵיהּ ר' מֵאִיר מִבֵּי מִדְרָשָׁא וְאָמַר: דֵּין גָּלֵי רָזַיָּא. רְאוּ כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַעֲלִים סוֹדוֹ וְסוֹד חֲבֵרוֹ וְסוֹד כָּל אָדָם, בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים, וְאִם חַס וְשָׁלוֹם יַרְגִּיל לְשׁוֹנוֹ בִּרְכִילוּת, מִמֶּנּוּ יָבוֹא לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע וְהֶחָפֵץ בַּחַיִּים יִנְצֹר לְשׁוֹנוֹ מֵרָע.
נפש יהודה בתר עשרין ותרתין שנין. דאיתמר בי מדרשא: אפקיה. לההוא תלמידא ודבר לשון הרע היה:
פרק שלישי [נ]
כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל לָשׁוֹן הָרַע אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר, שֶׁאֲפִילוּ יְהֵא מְסַפְּרוֹ תַּלְמִיד חָכָם אֵין תּוֹרָתוֹ מְגִינָה עָלָיו. וְאִם אָמְרוּ, שֶׁאֵין עֲבֵרָה מְכַבָּה תוֹרָה, דַּוְקָא בַּעֲבֵרָה מִקְרִית, אֲבָל לֹא בְּמִי שֶׁמֻּרְגָּל בָּהּ וְכָל שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן הָרָע, שֶׁהוּא סִבָּה שֶׁמֵּמִית בְּנֵי אָדָם.
וַהֲרֵי מָצִינוּ בְּדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי, שֶׁהָיָה גִּבּוֹר בַּתּוֹרָה וּקְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָשָׁע, עַל שֶׁהָיָה מֻרְגָּל בְּלָשׁוֹן הָרַע וְהָיָה סִבָּה לַהֲרֹג נוֹב עִירהַכֹּהֲנִים עַל פִּיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קו, ב): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: ''מַה־תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵל כָּל־הַיּוֹם''
(תהלים נב, ג)?
(*) אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג: מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה,
(*) לֹא חֶסֶד אֵל נָטוּי עָלֶיךָ כָּל הַיּוֹם. וַאֲמַר רַבִּי יִצְחָק מַאי דִּכְתִיב: ''וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים'' וגו'
(שם נ, טז)? אֲמַר לֵיה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג: כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ
(*) לְפָרָשַׁת רוֹצְחִים וּפָרָשַׁת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע מַה אַתָּה דּוֹרֵשׁ בָּהֶם? ''וַתִּשָּׂא בְרִיתִי
(*) עֲלֵי־פִיךָ''
(שם). אָמַר רַב אַמֵּי: אֵין תּוֹרָתוֹ שֶׁל דּוֹאֵג אֶלָּא מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ.
נפש יהודה אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדואג. והלא גבור בתורה אתה למה תתהלל לספר לה''ר על דוד: לא חסד. תורה עליך לא חכם אתה בתורה דכתיב ותורת חסד על לשונה: לפרשת רוצחים. שהרג נוב: עלי פיך. ולא בלב:
גַּם מָצִינוּ, שֶׁגָּדוֹל כֹּחַ
(*) לָשׁוֹן הָרַע שֶׁהוֹרֵג אֶת אוֹמְרוֹ וְלַמְקַבְּלוֹ וּלְמִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֲרָכִין, פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין (טו, ב): בְּמַעֲרָבָא אָמְרוּ: לָשׁוֹן תְּלִיאָתִי, קָטִיל תְּלָתָא, הוֹרֵג לַמְסַפְּרוֹ וְלָאוֹמְרִים עָלָיו וְלַמְקַבְּלוֹ.
נפש יהודה לשון. תלתא קטיל , לה''ר ממית שלשה בני אדם שהורג למספרו ולמקבלו ולאומרין עליו שמתוך מריבה שמתגרין אלו באלו הורגין זה את זה והורגין גואלי הדם את הרכיל. לשון תליתאי , שהוא שלישי בינו לבין חבירו שמספר רע בין שני אנשים. אף לשון בסמוך לה , שאם מלשין במעמד שלשתן הורג ואם לאו לא:
אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: ''מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן''
(משלי יח, כא) וְכִי יֵשׁ יָד לַלָּשׁוֹן? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: מַה יָּד מְמִיתָה אַף לָשׁוֹן מְמִיתָה. אִי מַה יָּד אֵינָה מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ אַף לָשׁוֹן אֵינָהּ מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''
(*) חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם''
(ירמיה ט, ז). אִי מַה חֵץ
(*) עַד אַרְבָּעִים אוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה אַף לָשׁוֹן עַד אַרְבָּעִים אוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ''
(תהלים עג, ט). וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב ''שַׁתּוּ בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם'', ''חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם'', לָמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּקָטֵיל כְּחֵץ. וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב ''חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם'', ''מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן'' לָמָּה לִי? לִכְדְרָבָא, דַּאֲמַר רָבָא,
(*) דְּבְעֵי חַיֵּי בְלִישְׁנֵיהּ,
(*) דְּבְעֵי מִיתָה בְּלִישְׁנֵיהּ.
נפש יהודה חץ שחוט לשונם. שהורג ברחוק כמו חץ: עד ארבעים או חמשים אמה. לאו דוקא קא חשיב: דבעי חיי בלישניה. שיעסוק בתורה שכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה: ודבעי מיתה בלישניה. שמספר לשון הרע כדאמרן דקטיל תלתא:
הֵיכִי דָמֵי לִישְׁנָא בִישָׁא? אָמַר רָבָא: כְּגוֹן דַּאֲמַר: נוּרָא בֵי פְלַנְיָא. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: הָא,
(*) גִּלּוּיֵי מִילְתָא בְעָלְמָא הוּא; אֶלָּא דְּמַפִיק לֵיהּ בְּלָשׁוֹן הָרָע, דַּאֲמַר: הֵיכָא מִשְׁתַּכְחָא נוּרָא, אֶלָּא בֵּי פְלַנְיָא, דְּאִיכָּא בִּישְׁרָא וְכַוְורֵי, כְּלוֹמַר, עָשִׁיר הוּא וְיֵשׁ לוֹ בָשָׂר וְדָגִים וְאֵינוֹ מְהַנֶּה לַאֲחֵרִים.
נפש יהודה גילוי מלתא בעלמא הוא. הואיל ואינו אומרה בלשון הרע אלא מגלה לאותן שמבקשין אומר לכו לבית פלוני:
וְאֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁזָכוּ יִשְׂרָאֵל לִגְאוּלָה כְּשֶׁהָיוּ בְמִצְרַיִם הָיָה, שֶׁלֹּא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, כִּדְגַרְסִינָן בְּוַיִּקְרָא רַבָּא: רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר: בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם: עַל יְדֵי שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת הַשֵּׁם,
(*) (*) רְאוּבֵן [וְשִׁמְעוֹן] מְסַלְּקִין, רְאוּבֵן [וְשִׁמְעוֹן] מְנַחְתִין: וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, דִּכְתִיב: ''כִּי־פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם
(בראשית מה, יב), בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ; וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם'' וגו'
(שמות יא, ב). אַתְּ מוֹצֵא,
(*) שֶׁהָיָה הַדָּבָר מֻפְקָד אֶצְלָם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם שֶׁהִלְשִׁין אֶת חֲבֵרוֹ; וְלֹא הָיָה בָּהֶם פָּרוּץ בְּעֶרְוָה, שֶׁכֵּן הוּא מְיַחֲסָם: ''תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם''
(במדבר א, כ). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁזְּכוּת גָּדוֹל הוּא הַנִּצּוֹל מִמֶּנּוּ.
נפש יהודה ראובן. מסלקין , עולין משם: ראובן. מנחתין , יורדין לשם: שהיה הדבר מופקד. מה שאמר ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב:
וְאִם בַּעֲוֹנוֹ הִקְרָה בוֹ שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, אִם לֹא יַרְגִּיל בַּדָּבָר, רְפוּאָה יֵשׁ לְמַכָּתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(ערכין טו, ב): אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי תַּקַנְתֵּיהּ שֶׁל מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים''
(משלי טו, ד), וְאֵין לָשׁוֹן אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם''
(ירמיה ט, ז). וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּה''
(משלי ג, יח). וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וְסֶלֶף בָּה שֶׁבֶר בְּרוּחַ''
(שם טו, ד).
נפש יהודה וסלף בה. מי שמסלף בה וחפץ להסתלק ממנו כלומר בראשון היה מסלף מעקם דרכו בגסות הרוח ועד כאן סיפר לשון הרע ועתה רוצה להסתלק ממנו צריך לשבר רוחו:
רַבִּי אַבָּא בַּר חֲנִינָא אָמַר: סִפֵּר - אֵין לוֹ תַּקָּנָה,
(*) שֶׁכְּבָר כְּרָתוֹ דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יַכְרֵת ה' כָּל־ שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת''
(תהלים יב, ד). אֶלָּא מַאי תַּקַנְתֵיהּ שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרַע? אִם תַּלְמִיד־ חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ. וּבֵין לְמַר וּבֵין לְמַר, מִי שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל בּוֹ יֵשׁ לוֹ תַקָּנָה, שֶׁלֹּא יִנְהֹג עוֹד בּוֹ וְיֵשׁ מַרְפֵּא לְמַכָּתוֹ, אֲבָל הַמַּתְמִיד בַּדָּבָר וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה, נִכְרָת בַּעֲוֹנוֹ.
נפש יהודה שכבר כרתו דוד. שקללו דוד בכרת דכתיב יכרת ה' וגו':
לְפִיכָךְ הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים יִסְתֹּם פִּיו מִלְּדַבֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע וְיִחְיֶה, כִּי לְכָךְ הִקִּיף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לְשׁוֹנוֹ שֶׁל אָדָם בִּשְׁתֵּי חוֹמוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְתַּח פִּיו אֶלָּא לְחַיֵּי גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ.
וְלֹא הִזְהִירָה תוֹרָה, בִּלְבַד בְּלָשׁוֹן הָרָע, אֶלָּא בְּסִפּוּר הַדּוֹמֶה לָאָדָם שֶׁאֵינוֹ לָשׁוֹן הָרָע, אֶלָּא שֶׁהוּא סִבָּה לְסַפֵּר עָלָיו הָרָע, הוּא גַּם אָסוּר וְזֶהוּ נִקְרָא אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע. אַף עַל פִּי שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם נִכְשָׁלִים בּוֹ, יְרֵא שָׁמַיִם יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ בְּכָל כֹּחוֹ. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט
(קסד, ב): אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: מִשָּׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵין אָדָם נִצּוֹל בְּכָל יוֹם, אֵלּוּ הֵן: הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה
(*) וְעִיוּן תְּפִלָּה וְלָשׁוֹן הָרָע. לָשׁוֹן הָרַע סָלְקָא דַּעְתְּךָ? אֶלָּא אֵימָא:
(*) אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רֹב הָעוֹלָם נִכְשָׁלִין
(*) בְּגֵזֶל וּמִעוּטָן בַּעֲרָיוֹת וְהַכֹּל בְּלָשׁוֹן הָרָע. בְּלָשׁוֹן הָרַע סָלִיק דַּעְתְּךָ? אֶלָּא אֵימָא: אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע.
נפש יהודה עיון תפלה. לאחר שהתפלל חשב בלבו שיעשה הקב''ה בקשתו לפי שהתפלל בכונה: אבק לשון הרע. כגון דאמר נורא בי פלניא כלומר אע''פ דלאו לשון הרע גמור הוא מיהו אבק מלשון הרע הוא. אבק פירוש עפר: בגזל. רוב בני אדם חוטאין בגזל שמורין היתרא במשא ובמתן לעכב הריוח הראוי לחבריהם:
וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע, בְּפֶרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(ערכין טז, א), דְּגַרְסִינַּן הָתָם: כִּי אֲתָא רַב דִּימֵי, אָמַר: מַאי דִּכְתִיב ''מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם'' וגו'
(משלי כז, יד)? מִשּׁוּם דְּ''מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם'', ''קְלָלָה תֵחָשֶׁב לוֹ''? אֶלָּא, כְּגוֹן מָאן דְּאִיקְלַא לְאוֹשְׁפִיזָא וְטָרְחוּ קַמֵּיהּ שַׁפִּיר. לְמָחָר נָפִיק, יָתִיב בְּשׁוּקָא וְאָמַר: רַחְמָנָא נֵיבְרְכֵיהּ לִפְלַנְיָא, דְּהָכֵי טָרַח קַמָּאִי. וְשָׁמְעֵי אִינְשֵׁי וְאָזְלֵי
(*) וְאָנְסֵי לֵיהּ
(פירוש: יתאכסנו אצלו).
נפש יהודה ואנסי ליה. שאע''פ שאדם רוצה להכניס אורחין אין נוח לו שיבאו אגודות אגודות ויכלו את ממונו. ענין אחר קא אנסי ליה ליסטים השומעים שהוא עשיר:
תָּנֵי רַב דִּימֵי, אַחוּהָ דְרַב סַפְרָא: לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ
(*) בָּא לִידֵי רָעָתוֹ. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: רַב דִּימֵי, אַחוּהָ דְּרַב סַפְרָא חָלִישׁ. עָאַל רַב סַפְרָא לִשְׁיוּלֵי בֵיהּ. אָמַר: תֵּיתֵי לִי דְּקַיָּמִית כָּל מַאי דְּאָמוּר רַבָּנָן. אֲמַר לֵיהּ: מִי קַיָּמִית ''לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ'' וכו'? אֲמַר לֵיהּ לָא שְׁמִיעַ לִי, דְּאִי הֲוָה שְׁמִיעַ לִי, קֲיִימְתֵּיהּ.
נפש יהודה בא לידי רעתו. שמתוך כך פותח אחר ואומר מדה רעה פלונית יש בו:
וְהזּוֹכֶה לִנָּצֵל מִזֶּה יִנָּצֵל מִצָּרוֹת הָעוֹלָם, כְּדִכְתִיב: ''שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ''
(משלי כא, כג).
חלק שני כשאין בו
וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְּרָקִים
פרק ראשון [נא]
הָאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרַע עַל שׁוּם אָדָם בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ וּמְשַׁקֵּר וּמוֹצִיא דִבָּה עָלָיו, גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשֹׁא, שֶׁהוּא מִכַּת שְׁקָרִים וּמִכַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע. וּמוֹצִיא שֵׁם רָע, לָמַדְנוּ קַל וָחֹמֶר מִמַּה שֶּׁאֵרַע לַמְּרַגְּלִים עַל שֶׁהוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(ערכין טו, א): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֱלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה כֹּחוֹ שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע, מִמְּרַגְּלִים: וּמַה מְרַגְלִים שֶׁהוֹצִיאוּ שֵׁם רַע עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים
(כלומר, על ארץ־ישראל) כָּךְ, מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(טו, ב): תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע מְגַדֵּל עֲוֹנוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. כְּתִיב הָכָא ''לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת''
(תהלים יב, ד) וּכְתִיב בַּעֲבוֹדָה זָרָה ''אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְּדֹלָה''
(שמות לב, לא). בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת כְּתִיב: ''וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת''
(בראשית לט, ט). בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים כְּתִיב: ''גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא''
(שם ד, יג).
וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי: עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ וּבְכֻלָּם לֹא נֶחְתָּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל ''לָשׁוֹן הָרָע'', שֶׁנֶּאֱמַר: ''אִם־ לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי'' וגו'
(במדבר יד, כח). וּכְתִיב: ''הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם''
(מלאכי ב, יז).
וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ וּבִירוּשַׁלְמִי דְפֵאָה, שֶׁבִּימֵי אַחְאָב הָיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְהָיוּ נוֹצְחִין הַמִּלְחָמוֹת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁלֹּא הִלְשִׁינוּ אֶת עוֹבַדְיָה, שֶׁהֶחְבִיא מֵאָה נְבִיאִים בִּשְׁתֵּי מְעָרוֹת וְלֹא גִלָּה אָדָם שֶׁיֵּשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל זוּלָתִי אֵלִיָּהוּ, עַד שֶׁאָמַר: ''אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי''
(מלכים־א יח, כב). וּבְסוֹף יְמֵי שָׁאוּל, שֶׁהָיוּ בֵינֵיהֶם דִּלָּטוֹרִין, רוֹצֶה לוֹמַר, בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, כְּמוֹ דּוֹאֵג וְהַזִּיפִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם עֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹ בִּימֵי אַחְאָב, הָיוּ יוֹרְדִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹפְלִים.
וְגַם דָּרְשׁוּ עַל פָּסוּק ''אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־ בְּשָׂרֶךָ''
(קהלת ה, ה), אַל תֹּאמַר לָשׁוֹן הָרַע בְּפִיךָ, לְהַעֲנִישׁ כָּל בְּשָׂרְךָ בְּחֵטְא זֶה. רַבָּנָן פָּתְרִין הַמִּקְרָא הַזֶּה בְּמִרְיָם: ''אַל־תִּתֵּן אֶת פִּיךָ'' וגו', זוֹ מִרְיָם, דִּכְתִיב: ''וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג,
(במדבר יב, י). וְאַל־תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ''
(קהלת, שם), זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ''
(במדבר יב, יא). ''לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל־קוֹלֶךָ''
(קהלת, שם), עַל לָשׁוֹן הָרַע שֶׁאָמְרָה עַל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּחַר־אף ה' בָּם וַיֵּלַךְ''
(במדבר יב, ט). ''וְחִבֵּל אֶת־מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ''
(קהלת, שם), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּפִיהָ חָטְאָה וְכָל אֵיבָרֶיהָ לָקוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם'' וגו''
(במדבר יב, י) הָדָא הוּא דִכְתִיב ''אַל־תִּתֵּן אֶת־ פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־בְּשָׂרְךָ'' וּכְתִיב: ''שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ'' וגו''
(משלי כא, כג).
וְגַרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: אָמַר רַבִּי חַגַּי: אֵין הַנְּגָעִים בָּאִין אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע. רַבָּנָן אָמְרִין: תֵּדַע לְךָ שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עַל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁהֲרֵי מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת עַל יְדֵי שֶׁדִּבְּרָה בְמֹשֶׁה אָחִיהָ לָשׁוֹן הָרָע, קָרְבוּ בָהּ הַנְּגָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר־עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם''
(דברים כד, ט). הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר'' וגו'
(תהלים נ, כ). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם הִרְגַּלְתָּ לְשׁוֹנְךָ לְדַבֵּר
(*) בְּאָחִיךָ שֶׁאֵינוֹ בֶּן אוּמָתְךָ, סוֹף בְּבֶן אוּמָתְךָ תִּתֵּן דֹּפִי. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: אִם הִרְגַּלְתָּ לְשׁוֹנְךָ לְדַבֵּר בְּאָחִיךָ, שֶׁמֵּאָבִיךָ וְלֹא מֵאִמְּךָ, סוֹפְךָ ''בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן־דֹּפִי'', שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּלָאוֹ לִבּוֹ לְדַבֵּר בְּמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, שֶׁיִּקְרְבוּ בוֹ הַנְּגָעִים. וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין, הֲרֵי מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת
(*) סִימָן לְכָל בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, הֱוֵי ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עֲשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם''.
נפש יהודה באחיך שאינו בן אומתך. גר שאינו בן אומתך אלא מאומה אחרת ואף על פי כן נקרא אחיך שנאמר לא תתעב אדומי כי אחיך הוא: סימן. אות וראיה:
דָּבָר אַחֵר: ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה'' וגו'', הֲדָּא הוּא דִכְתִיב, ''אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ'' וגו'
(קהלת ה, ה). רַב אָמַר: הַמִּקְרָא מְדַבֵּר בְּבַעַל לָשׁוֹן הָרָע, הֲדָּא הוּא דִכְתִיב: ''אַל־ תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ'' וגו', שֶׁהַפֶּה אוֹמֵר הַלָּשׁוֹן הָרַע וְהוּא חוֹטֵא עַל הַגּוּף,
(*) שֶׁגּוֹרֵם לוֹ לִלְקוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וּמַה מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת, שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנָה לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע, אֶלָּא דִּבְּרָה
(*) בִּשְׁבִיל אָחִיהָ לְטוֹבָתוֹ, כָּךְ הִגִּיעַ אוֹתָהּ, הָרְשָׁעִים שֶׁמִּתְכַּוְּנִים לוֹמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל חַבְרֵיהֶם לַחְתּוֹךְ אֶת חַיֵּיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁיַּחְתֹךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת לְשׁוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''יַכְרֵת ה' כָּל־שִׂפְתֵי'' וגו'
(תהלים יב, ד).
נפש יהודה שגורם לו ללקות. בצרעת: בשביל אחיה לטובתו. כדי שלא יתבטל מפריה ורביה:
וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי; ''וּבָא אֲשֶׁר־לוֹ הַבַּיִת''
(ויקרא יד, לה),
(*) שֶׁלֹּא יִשְׁלַח בְּיַד שָׁלִיחַ;
(*) יָכוֹל אֲפִילוּ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''וּבָא וְהִגִּיד לַכֹּהֵן''.
(*) יְדַקְדֵּק הַכֹּהֵן כֵּיצַד בָּא הַנֶּגַע לְבֵיתוֹ וְיֹאמַר לוֹ דִּבְרֵי
(*) כִבּוּשִׁין: בְּנִי, אֵין הַנְּגָעִים בָּאִים אֶלָּא
(*) עַל לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמִרְיָם שֶׁלֹּא נֶעֱנְשָׁה אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע־ הַצָּרַעַת'' וגו'
(דברים כד, ח) וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ'' וגו'
(שם שם, ט). וּמָה עִנְיָן זֶה לָזֶה? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁלֹּא נֶעֱנְשָׁה אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע.
נפש יהודה שלא ישלח. אל הכהן ביד שליח דמדכתיב ובא ולא כתיב והגיד אשר לו הבית משמע שיבא בעצמו אל הכהן: יכול אפילו זקן. כלומר אלו אמר ובא ולא הדר אמר והגיד הייתי אומר דאפי' זקן או חולה צריך שיבא הוא בעצמו ת''ל והגיד שהוא יתור בא ללמד שלכתחילה אם לא יהיה אונס צריך שיבא הוא בעצמו אבל אם יש לו שום אונס והגיד ע''י שליח: וידקדק הכהן. מדלא כתיב ואמר לכהן אלא והגיד כל לשון הגדה הוא לשון ביאור ופירוש לומר שיראה הכהן היאך בא הנגע בביתו על שחטא: כבושין. דברים של טעם שכובש לב האדם למוטב: על לשון הרע. מדה כנגד מדה הוא הפריש בין אהובים ורעים לכך יענש שצריך להפריש עצמו מביתו:
וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה מִרְיָם שֶׁלֹּא דִבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ הַקָּטָן מִמֶּנָּה, נֶעֱנְשָׁה, הַמְדַבֵּר בְּמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דָּבָר אַחֵר: וּמַה מִרְיָם, שֶׁכְּשֶׁדִּבְרָה לֹא שָׁמְעָה אוֹתָהּ בְּרִיָּה אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְבָד, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּשְׁמַע ה'''
(במדבר יב, ב), כָּךְ נֶעֱנְשָׁה, הַמְדַבֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְגַרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ הַשְׁכֵּם: וְכֵן מָצִינוּ בְּאַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁסִּפְּרוּ לָשׁוֹן הָרַע עַל מֹשֶׁה וּבָאָה עֲלֵיהֶם הַפֻּרְעָנוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה''
(שם שם, א). הָלְכָה צִפּוֹרָה
(*) וְשָׂחָה לָהּ לְמִרְיָם. אָמְרָה: כְּשֶׁשָּׁרְתָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל אֶלְדָּד וּמֵידָד הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִים. אָמְרָה לָהּ מִרְיָם לְצִפּוֹרָה: אַשְׁרֵי בְנֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ וְאַשְׁרֵי נְשׁוֹתֵיהֶם. אָמְרָה לָהּ צִפּוֹרָה: אַשְׁרֵי בְנֵיהֶם וְאוֹי לִנְשׁוֹתֵיהֶם. אָמְרָה לָהּ: לָמָּה? אָמְרָה לָהּ: מִיּוֹם שֶׁנִּזְקַק אָחִיךְ לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, לֹא הָיִיתִי לוֹ לְאִשָּׁה. הָלְכָה מִרְיָם וְדִבְּרָה לְאַהֲרֹן וְדִבְּרוּ שְׁנֵיהֶם דִּבְרֵי תְלוּנָה עַל הַצַּדִּיק. מַה כְּתִיב שָׁם: ''וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם'' וגו'
(שם שם, י). וְאַף עַל אַהֲרֹן בָּאָה הַפּוּרְעָנוּת, שֶׁנֶּאֱמַר:'' וַיִּחַר־אַף ה'''
(שם שם, ט). וּכְתִיב: ''וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל־מִרְיָם''
(שם שם, י),
(*) מְלַמֵּד, שֶׁנִּפְנָה מִצָּרַעְתּוֹ. וּמָה אָמְרוּ עָלָיו? מִרְיָם אָמְרָה:
(*) עָלַי הַדִּבּוּר וְלֹא פֵרַשְׁתִּי מִבַּעֲלִי, אַהֲרֹן אָמַר: עָלַי הַדִּבּוּר וְלֹא פֵרַשְׁתִּי מֵאִשְׁתִּי. וְזֶה
(*) זָחָה דַעְתּוֹ עָלָיו וְלָכֵן פֵּירֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ.
נפש יהודה ושחה לה. וספרה לה: מלמד שנפנה מצרעתו. שגם הוא היה מצורע: עלי הדבור. גם עמי דבר הקב''ה: זחה. גס לבו עליו:
וּמַה אֵלֶּה הַצַּדִּיקִים גְּמוּרִים, שֶׁלֹּא דִבְּרוּ בְפָנָיו, כָּךְ נֶעֶנְשׁוּ, הַמִּתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ וּלְבַיֵּשׁ וּלְהַלְבִּין פָּנָיו וּלְהַזִּיקוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רְאוּ כַּמָּה יֵשׁ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק עַצְמוֹ מִן הַדָּבָר הָרַע הַזֶּה וְהַנִּצּוֹל מִמֶּנּוּ אַשְׁרָיו וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.
פרק שני [נב]
כַּמָּה גָּדוֹל עָנְשָׁן שָׁל בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁלֹּא דַי לָהֶם שֶׁמְּקַבְּלִין עָנְשָׁן, אֶלָּא שֶׁנּוֹתְנִין סִימָן לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁבָּא לָהֶם עַל עֲוֹנָם הַדּוֹמֶה לְעָנְשָׁם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת לג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבָּעָה סִימָנִין הֵן וכו', סִימָן לְלָשׁוֹן הָרַע וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק שֵׁנִי מִן הַחִבּוּר הַזֶּה
(סימן ג).
וְאָמְרוּ בְּתוֹסֶפְתָא: עַל אֵלּוּ דְּבָרִים נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְלָשׁוֹן הָרַע כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(טו, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר, דִּכְתִיב: ''אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ
(*) נַגְבִּיר'' וגו'
(תהלים יב, ה). וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע נְגָעִים בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית'' וגו'
(שם קא, ה). וּכְתִיב הָתָם ''לַצְּמִיתֻת''
(ויקרא כה, ל) וּמְתַרְגְּמִינָן
(*) לַחֲלוּטִין. וּתְנָן: אֵין בֵּין מְצֹרָע מֻסְגָּר לִמְצֹרָע מֻחְלָט וכו'.
נפש יהודה נגביר. שפתינו אתנו מי אדון לנו , דלסוף כופר בעיקר ואומר כן. ל''א האומרים ללשוננו נגביר שפתינו כאילו אומרים אין אדון לנו שכופר בעיקר: לחלוטין. לשון צרעת כדתנן אין בין מצורע מוסגר שהסגירו הכהן שבעת ימים למצורע מוחלט הוא מצורע ודאי תרגום לצמיתות לחלוטין:
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ''זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע''
(שם יד, ב), תּוֹרַת הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ''אִם־יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא־ לָחָשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן''
(קהלת י, יא)? לֶעָתִיד לָבוֹא מִתְקַבְּצוֹת כָּל הַחַיּוֹת וּבָאוֹת אֵצֶל נָחָשׁ וְאוֹמְרוֹת לוֹ:
(*) אֲרִי דוֹרֵס וְאוֹכֵל,
(*) זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל, אַתָּה מַה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ? אָמַר לָהֶן: מַה יִּתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע מְגַדֵּל עֲוֹנוֹת עַד לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם'' וגו'
(תהלים עג, ט).
נפש יהודה ארי דורס ואוכל. כלומר כל שמזיק לבריות מגיע להם הנאה על ידו כגון הארי דורס ואוכל בעוד שהוא חי: זאב טורף ואוכל. הורגה בתחלה ואח''כ אוכל ויש להם הנאה אבל הנחש מה הנאה יש לך שאתה נושך. משיב הנחש ומה יתרון לבעל הלשון שמוציא לה''ר מה הנאה יש לו כך אני אין לי הנאה מנשיכה שאני נושך לו:
אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע רָאוּי לְסָקְלוֹ בְּאֶבֶן. כְּתִיב הָכָא ''אוֹתוֹ אַצְמִית''
(שם קא, ה) וּכְתִיב הָתָם ''צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ־אֶבֶן בִּי''
(איכה ג, נג). וַאֲמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אֹתוֹ לֹא אוּכָל''
(תהלים קא, ה). אַל תִּקְרֵי ''אוֹתוֹ'' אֶלָּא ''אִתּוֹ''. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי לָהּ,
(*) אֲגַסֵּי הָרוּחַ. וַאֲמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׂרוֹ דְגֵיהִנֹּם: אֲנִי עָלָיו מִלְּמַעְלָה וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים''
(שם קכ, ד), אֵין ''חֵץ'' אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם''
(ירמיה ט, ז). וְאֵין ''גִבּוֹר'' אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא''
(ישעיה מב, יג). ''גַּחֲלֵי רְתָמִים''
(תהלים קכ, ד), הַיְנוּ גֵיהִנֹּם.
נפש יהודה אותו לא אוכל. בהאי קרא לעיל מיניה כתיב מלשני בסתר רעהו: אגסי הרוח. להא דרב חסדא דבהאי קרא דאותו לא אוכל כתיב נמי גבה עינים:
וַאֲמְרִינָן הָתָם: מַה נִּשְׁתַּנָּה מְצֹרָע, שֶׁאָמְרָה תוֹרָה: ''בָּדָד יֵשֵׁב''
(ויקרא יג, מו)?
(*) הוּא הִבְדִּיל בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, לְפִיכָךְ אָמְרָה תוֹרָה: ''בָּדָד יֵשֵׁב''. וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַה נִּשְׁתַּנָּה מְצֹרָע, שֶׁאָמְרָה תוֹרָה יָבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים לְטָהֳרָתוֹ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוּא עָשָׂה
(*) מַעֲשֵׂה פַּטִּיט
(פירוש: דבור), יָבִיא
(*) קָרְבַּן פַּטִּיט.
נפש יהודה הוא הבדיל בין איש לאשתו. שדבר לה''ר עד שהפרישן זה מזה: מעשה פטיט. דבור שנותן מריבה בין איש לרעהו ומספר דברים שאינן כדאי מזה לזה: קרבן פטיט. צפרים שמשוררין ומזמרים פיט פיט:
וְגַרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כָּל הַמַּלְשִׁין אֶת חֲבֵרוֹ בַּסֵּתֶר אֵין לוֹ רְפוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מְלָשְׁנִי בַסֵּתֵר רֵעֵהוּ'' וגו'
(תהלים קא, ה). וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר: ''אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר''
(דברים כז, כד). תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, בּוֹא וּרְאֵה: הַנָּחָשׁ שֶׁהִלְשִׁין בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵין אָדָם וְעֶזְרוֹ
(פירוש: אשתו), אֲרָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא עָפָר מַאֲכָלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ''
(בראשית ג, יד).
וְלֹא דַי לְבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע שֶׁגּוֹרְמִין לְקוּת לְעַצְמָן, אֶלָּא שֶׁלּוֹקֶה הָעוֹלָם בְּחֶטְאָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ז, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִי: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים אֶלָּא בִּשְׁבִיל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר''
(משלי כה, כג).
נפש יהודה רוח צפון תחולל. מבטל גשם ופנים נזעמים שמראה הקב''ה שמביא מטר לעולם ורוח מבטלו ומחללו מפני לשון של רכילות:
וְלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, אֶלָּא בַּעֲוֹן מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם וּבִשְׁבִיל שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁהָיְתָה בָהֶם. וְאַף בְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן הָיְתָה שִׂנְאַת חִנָּם בִּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּיוֹמָא
(ט, ב): וּבְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לָא הֲוָה שִׂנְאַת חִנָּם? וְהָכְתִיב: ''מְגוּרֵי אֶל־חֶרֶב הָיוּ אֶת־עַמִּי''
(יחזקאל כא, יז), וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין זֶה אֶת זֶה וְדוֹקְרִין זֶה אֶת זֶה בַּחֲרָבוֹת שֶׁבִּלְשׁוֹנָם? הַהוּא, בִּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הוּא, דִּכְתִיב: ''זְעַק וְהֵילֵל בֶּן־אָדָם כִּי־הִיא הָיְתָה בְעַמִּי''
(שם). יָכוֹל בַּכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ''הִיא בְּכָל־נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל''
(שם).
גַּם מָצִינוּ, שֶׁהַמְּרַגְּלִים בַּעֲוֹן לָשׁוֹן הָרַע מֵתוּ בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין
(לה, א): ''וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי
(*) דִבַּת־הָאָרֶץ'' וגו'
(במדבר יד, לז). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁמֵּתוּ בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה. דָּרַשׁ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁילָא אִישׁ כְּפָר תַּמַרְתָּא: מְלַמֵּד,
(*) שֶׁנִּשְׁתַּרְבֵּב לְשׁוֹנָם וְנָפַל עַל טַבּוּרָם וְהָיוּ תוֹלָעִים יוֹצְאִים מִפִּיהֶם וְנִכְנָסִים בִּלְשׁוֹנָם וּמִלְּשׁוֹנָם נִכְנָסִים בְּטַבּוּרָם.
נפש יהודה דבת הארץ. במגפה , שמתו מיתה משונה מדלא כתיב במגפה בשו''א תחת הב' אלא במגפה בפת''ח משמע מיוחדת וראויה להם מדה כנגד מדה: שנשתרבב. נתגדל והאריך לשונם עד הטבור שהוא באמצע הבטן:
וְעִם כָּל זֶה, לְהַכְרִית בַּעֲלֵי מַחְלֹקֶת, שֶׁהֵם מְחַבְּלֵי עוֹלָם, מֻתָּר לוֹמַר עֲלֵיהֶם לָשׁוֹן הָרָע, כִּדְגַרְסִינָן בִּירוּשַׁלְמִי: אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: מֻתָּר לוֹמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל בַּעֲלֵי מַחְלֹקֶת. מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: ''וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת־דְּבָרָיִךְ''
(מלכים־א א, יד). וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כַוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם וּלְיִשּׁוּב בְּנֵי אָדָם.
פרק שלישי [נג]
הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע הוּא סִבָּה לַמְסַפְּרִים אוֹתוֹ, כִּי מֵאַחַר שֶׁרוֹאִים שֶׁמְקַבְּלוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפּוֹת מַרְגִּילִים עַצְמָן בַּדָּבָר. וְעַל כֵּן הִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁלֹּא לְקַבְּלוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת
(ה, א): דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: מַאי דִּכְתִיב: ''וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל־אֲזֵנֶךָ''
(דברים כג,יד)? אַל תִּקְרֵי ''אֲזֵנֶךָ'' אֶלָּא ''אָזְנֶךָ'', שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן
(*) יַנִּיחַ אֶצְבָּעוּ בְאָזְנוֹ.
נפש יהודה יניח אצבעו. שהיא שפויה כיתד לתוך אזנו לכך כתיב ויתד וגו':
וְהַיְנוּ דַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מַה אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל אָדָם דּוֹמוֹת לִיתֵדוֹת?
(*) מַאי טַעְמָא
(*) אִילֵמָא מִשּׁוּם דְּמִחַלְקָן, כָּל
(*) חֲדָא וַחֲדָא לְמִּלְתֵּיהּ עֲבִידָא, דַּאֲמַר מַר:
(*) זוֹ זֶרֶת,
(*) זוֹ קְמִיצָה,
(*) זוֹ אַמָּה,
(*) זוֹ אֶצְבַּע,
(*) זוֹ גוּדָל, אֶלָּא מַה טַּעַם רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו מְשֻׁפּוֹת כִּיתֵדוֹת? שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן יָשִׂים אֶצְבָּעוֹ בְאָזְנוֹ. וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מַה אֹזֶן כֻּלָּהּ קָשָׁה וְאַלְיָה שֶׁלָּהּ רַכָּה
(פירוש: בשר שבסוף האזן)? שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן יָכֹף אַלְיָה לְתוֹכָהּ. תָּנוּ רַבָּנָן: אַל יַשְׁמִיעַ אָדָם לְאָזְנָיו דְּבָרִים בְּטֵלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן
(*) נִכְווֹת תְּחִלָּה לָאֵיבָרִים.
נפש יהודה מאי טעמא. כלומר מאי דומות כיתדות: אילימא משום דמחלקן. זו מזו ואינן מחוברות יחד: חדא חדא למילתיה. קושיא היא כל אחת יש בה צורך ואף בצרכי גבוה: זו זרת. מן הקטנה מודדין זרת של חושן: זו קמיצה. מאצבע שאצל הקטנה מתחילין לקמוץ חופה ג' אצבעות על פס ידו הקמיצה והאמה ואצבע וקומץ: זו אמה. מהגדולה מודדין אמת הבנין ואמת כלים: זו אצבע. למתן דמים של חטאת דכתיב ביה באצבעו: זו גודל. לבהן יד דאהרן ודמצורע: נכוות תחלה לאיברים. רכות ודקות לכוות מכולם:
וּמָצִינוּ בַּמְּכִילְתָא: ''מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק''
(שמות כג, ז), הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לַמְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע. ''לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא''
(שם שם, א), הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה
(*) לַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע. וְגַם מָצִינוּ בְּמִדְרַשׁ מִשְׁלֵי: ''רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גֶשֶׁם'' וגו'
(משלי כה, כג), כְּמוֹ שֶׁהָרוּחַ הַצְּפוֹנִית מְשַׁבֶּרֶת הֶעָבִים וּמְפַזַּרְתָּן וְלֹא יַמְטִירוּ, כָּךְ, כְּשֶׁאָדָם מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע לַחֲבֵרוֹ אִם יַרְאֶה לוֹ הַשּׁוֹמֵעַ פָּנִים נִזְעָמִים, הוּא מְחוֹלְלוֹ וּמְדַכְּאוֹ וּפוֹסֵק דְּבָרָיו הָרָעִים בְּפִיו וְלֹא יַנִּיחֶנוּ לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע.
נפש יהודה למקבל. לה''ר , שמאמין על חבירו ומיהו אע''ג דלקבולי לא מבעי למיחש ליה מבעי:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין
(כג, א), וּבְמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק עַרְבֵי פְסָחִים
(קיח, א): וַאֲמַר רַב שֵׁשֶׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: כָּל הַמְסַפֵר לָשׁוֹן הָרַע וְכָל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע וְכָל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר עַל חֲבֵרוֹ, רָאוּי לְהַשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אֹתוֹ''
(שמות כב, ל). וּסְמִיךְ לֵיהּ ''לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא''
(שם כג, א).
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק הָאִשָּׁה
(פז, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מַה זָכָה יָרָבְעָם לִמָּנוֹת עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבֵּל לָשׁוֹן הָרָע. וּמִנָּא לָן דְּאִימְנֵי? דִּכְתִיב: ''דְּבַר־ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל־הוֹשֵׁעַ בֶּן־בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־ יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל''
(הושע א, א). וּמַאי לָשׁוֹן הָרַע? דִּכְתִיב: ''וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה
(*) כֹּהֵן בֵּית־אֵל אֶל־יָרָבְעָם מֶלֶךְ־ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס'' וגו'. כִּי־כֹה אָמַר עָמוֹס: ''בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ''
(עמוס ז, י־יא). מַאי שָׁלַח לֵיהּ? חַס וְשָׁלוֹם, לֹא אָמַר אוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ. וְאִם אָמַר, מַה חָטָא, שְׁכִינָה אָמְרָה לוֹ.
נפש יהודה כהן בית אל. כהן לעבודת כוכבים ומזלות:
וְגַם מָצִינוּ שֶׁעַל שֶׁקִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרַע מִפִּי צִיבָא עַל מִפיבֹשֶׁת נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְהֵמָה יוֹצְאָה
(נו, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבֹשֶׁת: ''אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת־הַשָּׂדֶה''
(שמואל־ב יט, ל), יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ:
(*) רְחַבְעָם וִיְרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמַּלְכוּת.
נפש יהודה רחבעם וירבעם יחלקו המלוכה. והיינו מדה במדה שאמר שיחלקו השדה האדון והעבד כן יחלקו המלוכה המלך והעבד:
וְאִם בְּנִדּוֹן זֶה שֶׁאָמְרוּ, דִּ''דְבָרִים הַנִּכָּרִים חֲזָא בֵיהּ'' לְהַאֲמִין הַדָּבָר, יָצְתָה פִרְצָה גְּדוֹלָה כָזֹאת בְּסִבַּת קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרַע, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַרְחִיק עַצְמוֹ וְלִסְתֹּם אָזְנָיו מִלִּשְׁמֹעַ לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁמְּסַפְּרִים בְּכָל יוֹם עַל אֲנָשִׁים נְקִיִּים מֵהַדָּבָר הָרַע הַזֶּה שֶׁאוֹמְרִים עֲלֵיהֶם. וְהַנִּצּוֹל מִזֶּה, שְׂכָרוֹ גָּדוֹל וְיִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
פרק רביעי [נד]
הַשּׁוֹמֵעַ לָשׁוֹן הָרַע אוֹ שׁוּם גְּנַאי עַל תַּלְמִיד חָכָם, לֹא דַי לֹוֹ בְּשֶׁלֹּא יְקַבְּלֶנּוּ וְשֶׁלֹּא יַאֲמִין הַדָּבָר בּוֹ, אֲבָל חַיָּב כָּל אָדָם לְקַנֵּא קִנְאַת הַשֵּׁם וּלְהָשִׁיב בַּעֲבוּרוֹ וְלִמְחוֹת, אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת, וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן נֶעֱנָשׁ עָלָיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(פד, ב), עַל עוּבְדָא דְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן:
(*) כִּי נַיְחָא נַפְשֵׁיהּ, אָמַר לָהּ לִדְבֵיתֵה: יָדַעְנָא
(*) דְּרְתִיחוּ בִי רַבָּנָן וְלֹא אִיעַסְקוּ בִי שַׁפִיר. אִעֲלִין בִּעְלִתָּאִי
(פירוש: השכיביני בעלייתי) וְלֹא תִּדְחַלִי מִנָּאי.
נפש יהודה כי ניחא נפשיה. דר' אלעזר בר' שמעון: דרתיחו. עלי , שיש להם רוגז עלי על שנלקחו גנבים על ידי והוה להו קרובים:
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אִישְׁתָּעִי לִי אִימֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְאִישְׁתָּעָה לָהּ דְבֵיתֵהוּ דְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: לָא פָחוֹת מִתַּמְנֵי סְרֵי וְלָא טְפֵי מֵעֶשְׂרִים וְתַרְתֵּין שְׁנִין אַגְנִיתֵהּ בְּעִילִיתֵיהּ.
(*) כִּי הֲוָה סְלִיקְנָא מְעַיְינָא לֵיהּ בְּמֵזְיֵהּ
(פירוש: שערו). כִּי הֲוָה מְשַׁתַּמְטָא
(*) בִינִיתָא מֵרֵישֵׁיהּ הֲוָה אָתֵי דָמָא. יוֹמָא חַד חַזָאִי רִיחַשָׁא
(פירוש: שערו). כִּי הֲוָה מְשַׁתַּמְטָא בִינִיתָא מֵרֵישֵׁיהּ הֲוָה אָתֵי דָמָא. יוֹמָא חַד חַזָאִי רִיחַשָׁא
(פירוש: תולעת) דְקָא נָפִיק מֵאוּדְנֵיהּ,
(*) חָלַשׁ דַעְתִּי. אִיתְחֲזֵי לִי בְחֶלְמָא: לָא תִסְתַּפִּי מִידֵי. יוֹמָא חַד שָׁמְעִי בְּזִילוּתָא דְּצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן וְלָא אִימְחָאִי בֵיהּ כִּדְבָּעֵי לֵיהּ.
נפש יהודה כי הוה סליקנא. כשהלכתי אצלו למעלה: ביניתא. שער: חלש דעתי. דאגתי שמא מעתה יסריח וירקב:
כִּי הֲווּ אֲתוּ בֵּי תְרֵי לְדִינָא קַיְימֵי אַבָּבָא דְעִילִיתָא, אָמַר מַר מִלְתֵיהּ וְאָמַר מַר מִלְתֵיהּ, נָפְקָא קָלָא מִבֵּי עִילִיתָא וְאָמַר: אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי וְאִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב.
יוֹמָא חַד הֲוָה קָא מִנְצְיאָ דְבֵיתֵהוּ בַּהֲדֵי שִׁבְבָתֵיהּ. אָמְרָה לָהּ: תְּהֵא כְבַעַלֵיךְ, דְּלָא נִיתַן לִקְבוּרָה. שָׁמְעֵי רַבָּנָן, אָמְרֵי: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לִמֶעְבַּד הָכֵי. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אִיתְחַזֵי לְהוּ לְרַבָּנָן בְּחֶלְמָא, אָמַר לְהוּ:
(*) פְּרִידָה
(פירוש: גוזל) אַחַת יֵשׁ לִי בֵינֵיכֶם וְאִי אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַהֲבִיאָה אֶצְלִי. אָזוּל רַבָּנָן לְאִיעְסוּקֵי בֵיהּ וְלָא שָׁבְקוּהָ בְנֵי עַכְבּוֹר
(פירוש: שם מקום, שסמוך לעירו), דְּכָל כַּמָּה דַּהֲוָה נַיחָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעִילִיתֵיהּ, לָא סָלִיק חַיָּה רָעָה לְמָתָייהוּ. יוֹמָא חַד מְעַלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי הֲוָה, הֲווּ טְרִידֵי כּוּלֵי עָלְמָא, אָזְלוּ לְבֵּי בִירֵי
(פירוש: שם מקום) אַסְקוּהָ, אַמְטִיוּהָ לִמְעַרְתָּא דַּאֲבוּהָ. אַשְׁכְּחוּהָ לְעַכְנָא
(*) דְּאַהֲדָר לָהּ לִמְעַרְתָא. אָמְרֵי לֵיהּ: עַכְנָא, עַכְנָא,
(*) פְּתַח דַּלְלֵי פִיךָ וְיִכָּנֵס בֵּן אֵצֶל אָבִיו, פָּתַח לָהּ וְעַילוּהָ.
נפש יהודה פרידה. יונה: דאהדר. ה לה עכנא , נחש הדרא למערה הקיפה את המערה כעין גלגל וזנבה אצל פיה: פתח. פיך , הרחיבי זנבך מעל פיך ליתן מקום ליכנס:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, בְּפֶרֶק נִגְמַר הַדִּין
(מד, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁיָּצָא לֵהָרֵג, אָמַר: אִם יֵשׁ בִּי עָווֹן זֶה, לֹא תְהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי וְאִם אֵין בִּי עָוֹן זֶה, תְהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה עַל כָּל עֲווֹנוֹתַי וּבֵית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל מְנֻקִּים וְעֵדִים לֹא תְהֵא לָהֶם כַּפָּרָה לְעוֹלָם. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר אָמְרוּ: לְהַחְזִירוֹ אִי־ אֶפְשָׁר,
(*) שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְזֵרָה, אֶלָּא יֵהָרֵג וִיהֵא קוֹלָר תָּלוּי בְצַוַּאר הָעֵדִים.
(*) כָּל כְּמִינֵיהּ? לָא צְרִיכָא, דְּקָא הַדְרֵי בְהוּ סַהֲדֵי, וְכִי הַדְרֵי בְהוּ סַהֲדֵי מַאי הֲוֵי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיד
(*) שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד? לֹא צְרִיכָא, דְּיַהֲבֵי סַהֲדֵי טַעְמָא לְמִילְתַייהוּ, כִּי הַהוּא מַעֲשֶׂה דְּבַעְיאָ מוּכְסָא.
נפש יהודה שכבר נגזרה גזירה. שכבר נגמר הדין: כל כמיניה. וכי נאמן הוא דקא חשידנא להו לסהדי לומר קולר תלוי בצוארם. קולר שלשלת שסוגרין בצואר השבוים כלומר סוגר החטא: שוב אינו חוזר ומגיד. דבר המכחיש את הראשון דכתיב אם לא יגיד אהגדה קמייתא קפיד קרא ואפילו מחשדינהו נמי לא מבעי דאיכא למימר האי דהדרי בהו דאמרי מה לנו לחוב בדמו:
וְכָתוּב בְּפֵירוּשׁ רש''י: מַעֲשֶׂה בְּמוֹכֵס אֶחָד יִשְׂרָאֵל רָשָׁע שֶׁמֵּת וּבוֹ בַיּוֹם מֵת אָדָם גָּדוֹל בָּעִיר וּבָאוּ כָל בְּנֵי הָעִיר וְעָסְקוּ בְמִטָּתוֹ וּקְרוֹבֵי אוֹתוֹ מוֹכֵס הוֹצִיאוּ גַּם כֵּן מִטַּת הַמּוֹכֵס אַחֲרָיו. קָפְצוּ עֲלֵיהֶם אוֹיְבִים וְהִנִּיחוּ הַמִּטּוֹת. וְהָיָה שָׁם תַּלְמִיד אֶחָד, שֶׁיָּשַׁב עַל מִטַּת רַבּוֹ. לְאַחַר זְמַן חָזְרוּ כָּל גְּדוֹלֵי הָעִיר לִקְבֹר הֶחָכָם וְנִתְחַלְּפָה לָהֶם מִטָּתוֹ בְּמִטַּת הַמּוֹכֵס. וְהָיָה אוֹתוֹ תַלְמִיד צוֹעֵק וְלֹא הוֹעִיל לוֹ וּקְרוֹבֵי הַמּוֹכֵס קָבְרוּ אֶת הֶחָכָם. וְנִצְטַעֵר אוֹתוֹ תַלְמִיד מְאֹד, אָמַר: מֶה חָטָא רַבִּי לִקָּבֵר בְּבִזָּיוֹן זֶה וּמַה זָּכָה אוֹתוֹ רָשָׁע לְכָבוֹד גָּדוֹל כָּזֶה? וְנִרְאָה לוֹ רַבּוֹ בַּחֲלֹם, אָמַר לוֹ: אַל תִּצְטַעֵר בְּכַךְ, בּוֹא וְאַרְאֶךָ, כְּבוֹדִי גָדוֹל בְּגַן עֵדֶן וְאַרְאֶךָ אוֹתוֹ הָאִישׁ בְּגֵיהִנֹּם וְצִיר שֶׁל פֶּתַח סוֹבֵב בְּאָזְנוֹ, אֲבָל פַּעַם אַחַת שָׁמַעְתִּי בִגְנוּת תַּלְמִיד־חָכָם וְלֹא מָחִיתִי, לְכָךְ נֶעֱנַשְׁתִּי. וְזֶה פַּעַם אַחַת הֵכִין סְעוּדָה לְשַׂר הָעִיר וְלֹא בָא, וְחִלְּקָהּ לַעֲנִיִּים וְזֶה שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ הַתַּלְמִיד: וְזֶה, עַד מָתַי נִדּוֹן בְּכָךְ בְּדִין הַצַּעַר הַזֶּה? אָמַר לוֹ: עַד מוֹת שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְיִכָּנֵס תַּחְתָּיו. אֲמַר לֵיהּ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי נָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת יִשְׂרָאֵלִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּאַשְׁקְלוֹן וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה בָהֶן דִּין.
לְמָחָר, סִפֵּר הַתַּלְמִיד הַדְּבָרִים לְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח. מֶה עָשָׂה? כִּנֵּס שְׁמוֹנִים אֲנָשִׁים בַּחוּרִים בַּעֲלֵי קוֹמָה וְאוֹתוֹ יוֹם יוֹם גְּשָׁמִים הֲוָה. עַד דְּמַסִיק הָתָם, אֵיךְ תָּלָה הוּא עִם שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים לְאוֹתָן הַנָּשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת. וּקְרוֹבֵיהֶן שֶׁל אוֹתָן הַנָּשִׁים נִתְקַנְּאוּ קִנְאָה גְדוֹלָה וּבָאוּ וְהֵעִידוּ שְׁנַיִם מֵהֶן עַל בְּנוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח חִיּוּב מִיתָה וְנִגְמַר דִּינוֹ. וּכְשֶׁהָיָה יוֹצֵא לִסָּקֵל אָמַר: אִם יֵשׁ בִּי עָוֹן זֶה אַל תְּהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה לִי וְאִם אֵינוֹ כֵן, תְּהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה עַל עֲוֹנוֹתַי וְקוֹלָר תָּלוּי בְצַוַּאר הָעֵדִים. וְשָׁמְעוּ אֵלּוּ וְחָזְרוּ בָהֶם
(*) וְנָתְנוּ טַעַם לְדִבְרֵיהֶם, שֶׁמֵחֲמַת קִנְאַת הַנָּשִׁים הֵעִידוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִפְטַר.
נפש יהודה ונתנו טעם לדבריהם. מפני שנאת פלוני עשינו:
עַל כֵּן כָּל יְרֵא שָׁמַיִם יִשְׁמֹר עַצְמוֹ מִלְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע וְגַם מִלְּשָׁמְעוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיְּדַבְּרוּהוּ עַל תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהָשִׁיב בַּעֲבוּרוֹ, הַכֹּל כְּפִי מַעֲלָתוֹ.
החלק השלישי בנבלות הפה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [נה]
בְּכֹחַ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָדָם הָיָה לוֹ לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי טָהֳרָה וְלַהֲגוֹת בַּתּוֹרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה, טוֹב לְהַאֲרִיךְ מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹצִיא דָבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, דְּגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּפְסָחִים
(ג, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, שֶׁהֲרֵי
(*) עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת וְלֹא הוֹצִיא דָבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמִן־הַבְּהֵמָה
(*) אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה''
(בראשית ז, ח). רַב אַשֵׁי אָמַר: תֵּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־יִהְיֶה בְךָ אִישׁ
(*) אֲשֶׁר לֹא־יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה־ לַיְלָה''
(דברים כג, יא). רָבִינָא אָמַר: עֶשֶׂר, אִיכָּא וָאו דְּ''טָהוֹר''. רַב אָמַר: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי־לֹא טָהוֹר''
(שמואל־א כ, כו).
נפש יהודה עיקם. דרך הקצר , לדבר בדרך ארוכה ח' אותיות יותר: אשר איננה טהורה. ולא כתיב מן הבהמה הטמאה כי אורחיה הרי שמונה אותיות עיקם הכתוב, הטמאה ה' אותיות אשר איננה טהורה י''ג אותיות ואע''ג דבאורייתא כתיב טמא בדוכתא אחריתי טובא שני אורחיה בחדא דוכתא ללמדך לחזר אחר ל' נקיה: אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. דהוה ליה למכתב איש טמא וכי נמי משוית ליה לטהר חסר וי''ו איכא עקום ט' אותיות שהרי יש כאן י''ב וטמא אינו אלא ג' ותו דטהר דהאי קרא לאו חסר הוא: כי אמר מקרה הוא. מצי למכתב כי אמר מקרה טמא הוא ולשתוק ויש כאן עקום שש עשרה:
תָּאנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְעוֹלָם יְסַפֵּר אָדָם בִּלְשׁוֹן כָּבוֹד, שֶׁהֲרֵי
(*) בְזָב קְרָאוֹ ''מֶרְכָּב''
(ויקרא טו, ט) וּבְאִשָּׁה קְרָאוֹ ''מוֹשָׁב''
(שם שם, כג). וְאוֹמֵר: ''
(*) וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִּים''
(איוב טו, ה). וְאוֹמֵר: ''וְדַעַת שְׂפָתַי
(*) בָּרוּר מִלֵּלוּ''
(שם לג, ג).
(*) מַאי וְאוֹמֵר? וְכִי תֵימָא, הַנֵי מִלֵי בִּדְאוֹרַיְתָא אֲבָל בִּדְרַבָּנָן לָא, תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר: ''וְתִבְחַר'' וְגוֹ'. וְכִי תֵימָא הַנֵי מִילֵי, בִּדְרַבָּנָן, אֲבָל בְּמִילֵי דְּעָלְמָא לָא, תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר: ''וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ''.
נפש יהודה בזב. כתיב וכל המרכב ובאשה כתי' מושב או על הכלי אשר היא יושבת עליו לפי שאין ל' הגון להזכיר רכיבה של פיסוק רגלים לאשה ואע''פ שהמרכב של זה והמושב של זה שוין בשתיהן: ותבחר לשון ערומים. עליך מצוה כך: ברור מללו. ל' נקי ומבורר: מאי ואומר. הא נפקא ליה מקרא קמא וכי תימא ה''מ בדאורייתא התורה הקפידה על לשונה שיצאה מפי הגבורה אבל חכמים במשנה וברייתא אין להם להקפיד על לשונם ת''ל ותבחר לשון ערומים שמענו שערומים בוחרי לשון הם:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: הַנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי דַּהֲווּ יָתְבֵי קַמֵּיהּ דְּרַב. חַד אָמַר,
(*) שַׁוִיתָן הָא שְׁמַעְתָּא כְּדָבָר אַחֵר מְסַנְקָן, וְחַד אָמַר, שַׁוִיתָן הָא שְׁמַעְתָּא
(*) כִּגְדִי מְסַנְקָן. וְלָא אִישְׁתָעֵי רַב בְּהַדֵי דְהַאִיךְ. הַנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי דַּהֲווּ קַיְימֵי קַמֵּיהּ דְּהִלֵּל, חַד מִינַייהוּ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. וְאָמְרֵי לָהּ: קַמֵּיהּ דְּרַבִּי וְחַד מִינַייהוּ רַבִּי יוֹחָנָן. חַד אָמַר:
(*) מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטֻמְאָה. וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה. אָמַר: מֻבְטָח אֲנִי בְזֶה, שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. הַנְהוּ תְּלָתֵּי כֹהֲנֵי. חַד אָמַר:
(*) הִגִּיעַנִי כְפוּל, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כְּזַיִת, וְחַד אָמַר:
(*) כִּזְנַב הַלְּטָאָה. בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בוֹ
(*) שֶׁמֶץ פְּסוּל.
נפש יהודה שויתן הא שמעתא כדבר אחר. כחזיר: כגדי מסנקן. כגדי עיף סינוק ל' עיפות ודומה לו גד גדי וסינוק לא בגמ' דשבת בפרק במה אשה יוצאה התגבר מזלי ואל תהי עיף שהיו עיפים מכח הלימוד זה אמר כחזיר וזה אמר כגדי: מפני מה בוצרין בטהרה. ענבים בכלים טהורים כדאמרינן ביציאות השבת דלא חשב מוהל היוצא מן הזיתים משקה להכשיר שאינו שמן גמור אלא היוצא ע''י הבד אבל יין היוצא מן הענבים מכשיר דניחא ליה בהו: הגיעני כפול. מין קטניות כלומר חלק קטן מן לחם הפנים לחלקי: כזנב הלטאה. כזנב עקרב כלומר מעט: שמץ פסול. כהן חלל ור''ח פי' דבר עבודת כוכבים ומזלות דכתיב לשמצה בקמיהם ופסול לכהונה:
נִמְצָא, שֶׁדִּבּוּר הָאָדָם מֵעִיד עָלָיו וְעַל שָׁרְשׁוֹ, כִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שָׂם פֶּה לָאָדָם לְדַבֵּר בּוֹ דְּבָרִים קְדוֹשִׁים וּבִלְשׁוֹן קֹדֶשׁ וּבְמָקוֹם קָדוֹשׁ. וְאַל יְטַנֵּף אֶת פִּיו בִּדְבָרִים מְכֹעָרִים וְכָל שֶׁכֵּן בְּדִבְרֵי נִבְלוּת הַמְסַבְּבִים לַמַּרְגִּילִים בָּהֶם עַצְמָם, אֲבַדוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל הַדֶּרֶךְ הַמֻּבְחֶרֶת וְהַטּוֹבָה לִגְדֹּר הָאָדָם עַצְמוֹ כְּמִנְהַג הַחֲסִידִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, שֶׁלֹּא הָיָה חֶפְצָם לְדַבֵּר אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁכֻּלָּם תֹּעֶלֶת וּבְלָשׁוֹן נְקִיָּה, כִּי הַפֶּה הָרָאוּי וְהַמּוּכָן לְהוֹצִיא בוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה, אֵינוֹ נָכוֹן לְטַמְּאוֹ בִּדְבָרִים טְמֵאִים, אֶלָּא שֶׁיְּטַהֲרֶנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ בְּטָהֳרָה לְדָבְקָה תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד.
כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאֵרַע לְרַבָּה בַּר נַחְמָנִי, שֶׁנִּתְעַסֵּק כָּל יָמָיו בְּטָהֳרָה, וְהִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְאָמְרוֹ טָהוֹר בַּהֲשִׁיבוֹ דָבָר לִשְׁאֵלַת מַשָּׂא וּמַתָּן בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, כִּדְגַרְסִינָן בִּמְצִיעָא, בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים
(פו, א): אָמַר רַב כַּהֲנָא: אִישְׁתָעֵי לִי חָמָא בַּר בְּרַתֵיהּ דְחַסָּא, דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי
(*) עַל יְדֵי שְׁמָדָא נָח נַפְשֵׁיהּ. אָזְלוּ,
(*) אָכוּל בֵּיהּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא, אָמְרוּ: אִיכָּא גַבְרָא חַד בִּיהוּדָאֵי, דְקָא
(*) מְפַגֵּר תְלֵיסַר אַלְפֵי גַבְרֵי תְּרֵי יַרְחֵי
(*) בְקַיְיטָא וּתְרֵי יַרְחֵי
(*) בְסִתְוָא
(*) מִכַּרְגָא. שָׁדְרוּ פְרִיסְתְּקָא
(פירוש: שליח) דְּמַלְכָּא אַבַתְרֵיהּ וְלָא אַשְׁכְּחֵיהּ. עָרַק לְאַגְמָא וּמְאַגְמָא לְפוּמְבְדִיתָא וּמִפוּמְבְדִיתָא לְצְרִיפָא דְעֵינָא וּמִצְרִיפָא דְעֵינָא לְאַפַּדְנָא דְשׁוּחָא וּמְאַפַּדְנָא דְשׁוּחָא לְאַפַּדְנָא דְּלָא שְׁכִיחַ.
נפש יהודה על ידי שמדא נח נפשיה. מחמת אימת מלכות מת: אכול ביה קורצא. אמרו עליו מלשינות בפני המלך והיה המנהג שנתנו למלשין עוגה לאכול להחזיק בזה דבריו. עוגות מצות תרגום גריצן פטירן וגימ''ל וקו''ף ממוצא אחד. ויש אומרים תרגום לא תלך רכיל לא תיכול קורצין וכן קריבו גוברין ואכלו קורציהון: מפגר. מבטל שנקבצין אליו בניסן ובתשרי לשמוע דרשות של פסח ושל חגים וכשמבקשים שלוחי המלך לגבות מס גלגולת של כל חודש וחודש אינם נמצאים בבתיהן: קייטא. קייץ: סתו. חורף: כרגא. מס:
(*) אִיקְלַע פְּרִיסְתְּקָא לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא דַּהֲוָה בֵיהּ רַבָּה בַּר נַחְמָנִי. קְרִיבוּ תַכָּא
(פירוש: שלחן) קַמֵּיהּ, יָהַבוּ לֵיהּ תְּרֵי כַסֵּי
(*) וְדַלְיוּהָ לְתַכָא מֵקַמֵּיהּ וַאֲהַדַר פַּרְצוּפֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ.
(*) אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבָּה בַּר נַחְמָנִי. מַאי נַעַבִיד, גַּבְרָא דְמַלְכָּא הוּא, אָמַר לְהוּ: זִילוּ אַהֲדְרוּ לְתַכָא לְקַמֵּיהּ וְאַשְׁקוּיֵי חַד כַּסָּא וְדַלְיוּהָ לְתַכָא מֵקַמֵּיהּ
(*) וּמִיתְסֵי. עָבְדוּ הָכֵי וְאִיתְסֵי. אָמַר: מֵידַע יְדַעְנָא, דְּהָא מִילְתָא לָאו כָּל אִינֵשׁ יָדַע לָהּ, שְׁמַע מִינָהּ דְגַבְרָא דְקָא בְעֵינָא,
(*) הָכָא הוּא; אִי מְגַלִּיתּוּ לִי גַבְרָא דְקָא בְעֵינָא בֵינֵייכוּ מוּטָב, וְאִי לָא, סַרִיקְנָא לְבִישְׁרֵייכוּ בִּסְרִיקָא דְפַרְזְלָא. כֵּיוָן דַּחֲזוּ דְּקָא מָכֵי עַלַייהוּ עָלְמָא, אֲתוּ וַאֲשְׁלְמוּהָ לֵיה. אָמַר לְהוּ: מִידַע יְדַעְנָא דַּאֲזִילְנָא, מִיהוּ יֵבָעוּ לֵיהּ מִנָּאִי, אִי מִקְטַל קְטִילוּ לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא, לָא מְגַלִּינָא וְאִי
(*) נְגוּדֵי מִינְגַד, מְגַלִינָא. אַתְיוּהָ לְקַמֵּיהּ, עַיילוּהָ
(*) לְאִינְדְרוּנָא וְטַרְקֵיהּ לְבָבָא בְאַפֵּיהּ וְחָתְמֵיהּ.
נפש יהודה איקלע פריסתקא. ללון באותו פונדק שהיה רבה נחבא בו: ודליוה לתכא מקמיה. לקחו השלחן מפניו לאחר ששתה שתי כוסות והשדים הממונים על הזוגות מזיקין את השותה שתי כוסות ובני הבית לא נתכוונו על כך: אמרו לו. בני הפונדק לרבה מה נעביד לרפאו: ומיתסי. וירפא: הכא הוא. שהוא חכם בודאי צוה לעשות הרפואה דאם לא כן לא ידעו מיד לעשות כן: נגודי מינגדי לי. ואם ייסרוני ביסורין אגלה: לאינדרונא. חדר התפיסה:
אָמַר: לְמִיסְמַךְ אַנִיסָא לָמָה לִי, בָּעָא רַחַמֵי וְאִיתְעַבִיד לֵיהּ נִיסָא, פָּרַק אַשִׁיתָא וְעָרַק
(פירוש: שבר החומה וברח) וְאָזַל לַאֲגְמָּא. יָתִיב
(*) אַגִירְדָא דְדִיקְלָא וְקָא גָרִיס. שָׁמַע דְּקָא מִיפְלְגֵי בְמִתִיבְתָּא דִרְקִיעָא:
(*) אִם בַּהֶרֶת קוֹדֶמֶת לְשֵׂעָר לָבָן, טָמֵא. וְאִם שֵׂעָר לָבָן קוֹדֵם לְבַהֶרֶת,
(*) טָהוֹר; סָפֵק, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: טָהוֹר, וְכֻלָּה מְתִיבְתָּא אָמְרֵי: טָמֵא. אָמְרֵי: מָאן מוֹכַח? מוֹכַח רַבָּה בַּר נַחְמָנִי, דַּאֲמַר: אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים, אֲנִי יָחִיד בְּאָהָלוֹת. לָא קָא מָצִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת לְמִקְרָבָא לֵיהּ, מִדְלָא הֲוָה קָא שָׁתִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסֵיהּ. אָזַל אִידְמֵי לֵיהּ
(*) כְּגוּנְדָא דְפָרָשָׁא
(פירוש גדוד של פרשים) אָמַר: יֵנַח נַפְשֵׁיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא וְלָא נִיתְמְסַר לְיָדָא דְמַלְכוּתָא.
נפש יהודה אגירדא דדיקלא. על גזע דקל קצוץ: אם בהרת. קדמה לשער לבן טמא , דשער לבן שפרח בו הוא סימן טומאה כדכתיב והנה נהפך שער לבן בבהרת: טהור. לפי מה שכתוב בתורה: גונדא. גדוד של פרשים שמחפשים אחריו בפומבדיתא והוא ראש ישיבה היה:
אִישְׁתִּיק וְנָח נַפְשֵׁיהּ, כִּי קָא נַיחָא נַפְשֵׁיהּ אָמַר: טָהוֹר. יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: אַשְׁרֶיךָ רַבָּה בַּר נַחְמָנִי, שֶׁגּוּפְךָ טָהוֹר וְיָצְאְתָה נִשְׁמָתְךָ בְּטָהֳרָה. נָפַל
(*) פִּתְקָא מֵרְקִיעָא בְּפֻמְבְּדִיתָא: רַבָּה בַּר נַחְמָנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. נָפְקוּ אַבַּיֵּי וְרַבָּנָן לְאִיעַסוּקֵי בֵיהּ וְלָא הֲווּ יָדְעֵי דוּכְתָא; אָזִיל לְאַגְמָא חֲזוּ מִפּוֹרֵי דַהֲווּ מְטַלְלֵי וְקַיְימֵי
(פירוש: עושין צל עליו בכנפיהם), אָמְרֵי: שְׁמַע מִינָהּ הָתָם הוּא; הֲווּ אָזְלִי אַשְׁכְּחוּן. סָפְדוּהָ תְּלָתָא יוֹמֵי וּתְלָתָא לֵילוּתָא, בָּעוּ לְמִיפְרַשׁ, נָפַל פִּתְקָא מִן שְׁמַיָא: הַפּוֹרֵשׁ יְהֵא בְּנִדּוּי. סָפְדוּהָ שִׁבְעָה יוֹמֵי וְשִׁבְעָה לֵילוּתָא, נָפַל פִּיתְקָא מִן שְׁמַיָא וְאָמַר: לְכוּ לְבָתֵּיכֶם לְשָׁלוֹם.
נפש יהודה פיתקא. כתב:
לְפִיכָךְ כָּל הַמִּתְעַסֵּק בְּטָהֳרָה וִידַבֵּר בְּטָּהֳרָה תֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ בְּטָהֳרָה וְיִזְכֶּה לָאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה.
פרק שני [נו]
מָצִינוּ, שֶׁהַרְבֵּה בְנֵי אָדָם כּוֹפִין אוֹתָם בְּשׁוֹטִים, בְּאֵשׁ וּבְמַיִם וּבְכָל מִינֵי כְפִיּוֹת עַל שֶׁיּוֹדוּ בְּפִיהֶם דְּבָרִים שֶׁנִּכְשְׁלוּ בָהֶם וְסוֹבְלִים כָּל הַכְּפִיוֹת וְאֵינָם מוֹדִים שׁוּם דָבָר בְּפִיהֶם, שִׁיִּתְחַיְּבוּ בְהוֹדָאָתָם הֲרִיגָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁרוֹאִים, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִיתָה זְמַנִּית, בְּיָדְעָם בְבֵרוּר, שֶׁהַיּוֹם אוֹ מָחָר יָמוּתוּ, עִם כָּל זֶה כְּדֵי לְהַרְוִיחַ חַיֵּי שָׁעָה סוֹבְלִים דָּחְקָם וּמְקַבְּלִים כָּל הַיִּסּוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינָם מוֹצִיאִים בְפִיהֶם דָּבָר שֶׁיִּתְחַיְּבוּ עָלָיו.
עַל אַחַת כַמָּה וְכַמָּה, לְמִי שֶׁאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיֹּאמַר דִּבְרֵי נִבְלוּת וְאֵין לוֹ בְדִבּוּר זֶה הֲנָאָה, אֲבָל יוֹדֵעַ, שֶׁבְּאָמְרוֹ, גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא וְיָדוּנוּ עָלָיו מִיתָה עוֹלָמִית, שֶׁהָיָה לוֹ לִסְתֹּם
(*) וְלִבְלֹם פִּיו מִלְאָמְרוֹ, כִּי כָל הַמְנַבֵּל פִּיו, דִּינוֹ נֶהְפָּךְ עָלָיו לְרָעָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּכְתֻּבּוֹת
(ח, ב): ''עַל־כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא־יִשְׂמַח ה''' וגו'
(ישעיה ט, טז). מַאי ''וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה''
(שם)? אָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא:
(*) הַכֹּל יוֹדְעִין כַּלָּה לָמָּה נִכְנְסָה לַחֻפָּה, אֶלָּא, כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו וּמוֹצִיא דְבַר נְבָלָה מִפִּיו, אֲפִילּוּ נֶחְתָּם לוֹ גְזַר דִּין
(*) שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה, נֶהְפָּךְ עָלָיו לְרָעָה.
נפש יהודה ולבלום. לסגור פיו: הכל יודעין כלה למה וכו'. ולא הוצרך לפרש ולשאול למה נכנסה לחופה: של שבעים שנה. ועוד דרש כמו ועד עולמו של אדם נטויה נהפכות מטובה לרעה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת לג, א): בַּעֲוֹן נִבְלוּת הַפֶּה, צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת וּגְזֵרוֹת קָשׁוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת בָּעוֹלָם וּבַחוּרֵי שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מֵתִים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת צוֹעֲקִין וְאֵינָם נַעֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עַל־כֵּן עַל־ בַּחוּרָיו
(*) לֹא־יִשְׂמַח ה''' וגו'
(ישעיה ט, טז). מַאי ''וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה'', אָמַר רַב חָנָן וכוּ'. וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו מַעֲמִיקִין לוֹ גֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת
(*) זְעוּם ה' יִפָּל שָׁם''
(משלי כב, יד).
נפש יהודה לא ישמח. הרי צועקין ואינן נענין בעין מה' כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה: שוחה עמוקה. מוכנת לפי זרות למי שפיו זרות: זעום ה' יפול שם. זעם של הקב''ה שוכן שם אצל פי זרות היושב אצלו ושומע קרוי זעמו של הקב''ה:
וְלֹא דַי לוֹ לַמְנַבֵּל אֶת פִּיו שֶׁמְשַׁקֵּץ פִּיו הַנִּבְרָא לְטָהֳרָה, אֶלָּא שֶׁהוּא נִתְעָב בְּעֵינֵי הַיְשָׁרִים וְהַטְּהוֹרִים בְּעָזְבוֹ הַבֹּשֶׁת וְהַצְּנִיעוּת, שֶׁהֵן מִדּוֹת מֻבְחָרוֹת, שֶׁהֻבְדְּלוּ לְיִשְׂרָאֵל זֶרַע הַקֹּדֶשׁ, וְהַסִּימָנִים שֶׁבָּהֶן נִכָּרִים מִכָּל הָאוּמוֹת, וְהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ זָרִים עַזֵּי פָנִים וּנְבָלִים וּסְכָלִים וְחִלֵּל אֶת שֵׁם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, וּמֵעִיד בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בָּאוּמָה הַזֹּאת, שֶׁהֵם נִקְרָאִים ''עַם חָכָם וְנָבוֹן''. וְיֹאמְרוּ עָלָיו, שֶׁלֹּא עָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי, כִּי
(*) יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי פָּסְקָה מֵהֶם טוּמְאַת הָעַמִּים כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה, פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין
(כב, ב): מִשֶּׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הֵטִיל בָּהּ זֻהֳמָא, יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינָי פָּסְקָה זֻהֲמָתָן וכו''.
נפש יהודה ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. ונתקנו מכל מום שנאמר כלך יפה רעיתי ומום אין בך וכתבו בתוס' דגרים נמי פסקה זוהמתן דאע''ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו:
נִמְצָא, שֶׁהַמְנַבֵּל אֶת פִּיו וּמַאֲזִין לִנְבָלִים, מְתַעֵב נַפְשׁוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְיוֹרֵד לִבְאֵר שַׁחַת, כִּי אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אָדָם לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִין לָאָדָם לְאַחַר מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּמַגִּיד לְאָדָם מַה־שֵׂיחוֹ'', כְּמוֹ שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה
(ה, ב), וְכָל שֶׁכֵּן הַנְּבָלוֹת שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו בְּפַרְהֶסְיָא. עַל כֵּן יִבְחַר אָדָם דֶּרֶךְ טוֹבָה
(*) לֶאֱטֹם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ נְבָלָה וִיטַהֵר פִּיו מִלְּדַבֵּר בּוֹ אֶלָּא דִּבְרֵי טָהֳרָה. וְעָלָיו נֶאֱמַר: ''כֶּסֶף נִבְחַר לְשׁוֹן צַדִּיק''
(משלי י, כ).
נפש יהודה לאטום. לסתום אזנו:
הכלל החמישי שלא ילבין פני חברו ברבים
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדָבָר קַל הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּדָבָר חָמוּר
החלק הראשון בדבר קל
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד
פרק האחד [נז]
כָּל הָאוֹמֵר כְּנֶגֶד חֲבֵרוֹ בְכַוָּנָה דְּבָרִים שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בְּשָׁמְעָם, מַלְבִּין פָּנָיו בְּכֹחַ הַבֹּשֶׁת שֶׁמְּקַבֵּל
(*) וְחוֹשֵׁב, שֶׁכָּל הָעוֹמְדִים שָׁם יָדְעוּ שֶׁהַדְּבָרִים הֵם כְּנֶגְדּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהָאוֹמֵר יוּכַל לְהַצִּיל עַצְמוֹ מִן הַדָּבָר. וְעַל זֶה הַמַּלְבִּין אָמְרוּ זַ''ל, שֶׁחֶטְאוֹ שָׁוֶה לְשׁוֹפֵךְ דָמִים, לְפִי שֶׁהַמִּתְבַּיֵּשׁ סָרָה מִמֶּנּוּ אַדְמִימוּת דָּמוֹ בְּכֹחַ הַבּוּשָׁה שֶׁעָבְרָה עָלָיו וְדוֹמֶה לוֹ כְּאִלּוּ הֲרָגוֹ. וְעַל כֵּן עֲשָׂאוּהוּ תוֹלָדַת שׁוֹפֵךְ דָמִים וְהִשְׁוָהוּ לוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב
(נח, ב): תָּנֵי תַנָּא קַמֵּיהּ דְרַב נַחְמָן: כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִיר קָאַמֶרֶת, דְּקָא חֲזִינָא
(*) דְאָזִיל סוּמְקָא וְאָתִי חִיוְרָא.
נפש יהודה וחישב. זה שמתבייש שעליו נתכוין לבייש: דאזל סומקא. צורת פניו נשתנה ואזיל צבע דמו מפניו ונראה לבן כמת:
אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימֵי: בְּמַעֲרָבָא, בְּמַאי זְהִירֵי טְפֵי? אֲמַר לֵיהּ: זְהִירֵי בְאַחְוֻרֵי אַנְפֵּיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה.
(*) הַכֹּל סָלְקָא דַּעְתְּךָ? אֶלָּא אֵימָא: הַכֹּל יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹם וְעוֹלִים, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה, שֶׁיּוֹרְדִין וְאֵינָם עוֹלִים. וְאֵלּוּ הֵן: הַמְכַנֶּה שֵׁם
(רע) לַחֲבֵרוֹ וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ. הַיְנוּ מְכַנֶּה, הַיְנוּ מַלְבִּין? לָא צְרִיכָא, דְּאַף עַל גַּב
(*) דְּדָשׁ בֵּיהּ בִּשְׁמֵיהּ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיָּבֹא עַל סָפֵק אֵשֶׁת אִישׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ. מִנָּא לָן? מִדְּדָרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ''
(*) וּבְצַלְעִי
(*) שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ''
(תהלים לה, טו) וכו''.
נפש יהודה הכל סלקא דעתך. וכי הכל יורדין: דדש ביה. כבר הורגל בכך שמכנין אותו כן ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין: ובצלעי. בשביל אשתי זו שמתחילה חטאתי בה כמו ויבן ה' הצלע: שמחו ונאספו קרעו ולא דמו. אם קרעוני לא מצאו דם:
נִמְצָא, שֶׁאַף עַל פִּי, שֶׁגִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים הֵם מֵהַדְּבָרִים הַחֲמוּרִים אֲשֶׁר אָמְרוּ עֲלֵיהֶם יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, הִשְׁווּ אֲלֵיהֶם מַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, מֵאַחַר שֶׁאֵין יִצְרוֹ תוֹקְפוֹ לָאָדָם לוֹמַר דְּבָרִים כָּאֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁתּוֹקְפוֹ לְגִלּוּי עֲרָיוֹת בְּגֹדֶל הַהֲנָאָה, וְלִשְׁפִיכוּת דָמִים בְּגֹדֶל הַכַּעַס וְהַשִּׂנְאָה. רְאֵה כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ מִלְּצַעֵר לַחֲבֵרוֹ וּלְהַלְבִּין פָּנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁיְּקַבֵּל בַּדָּבָר הֲנָאָה גְדוֹלָה, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא בְּלִי הֲנָאָתוֹ וְיִנָּצֵל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
חלק שני בדבר חמור
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד
פרק האחד [נח]
מִי שֶׁאוֹמֵר בָּרַבִּים דְּבָרִים כְּנֶגֶד כְּבוֹד חֲבֵרוֹ, שֶׁהוּא דָבָר בָּרוּר שֶׁיּוֹדְעִין כָּל הַשּׁוֹמְעִים שָׁם שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו, וְהוּא דָבָר חָמוּר בְּעֵינֵי אָדָם, עַל דִּבּוּר זֶה אָמְרוּ ז''ל, שֶׁהוּא חָמוּר יוֹתֵר מֵהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ וּמִשּׁוֹפֵךְ דָּמִים, עַד שֶׁהֶחְמִירוּ וְאָמְרוּ עָלָיו, שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא; שֶׁאֲפִילוּ מִי שֶׁיוֹרֵד בַּעֲוֹנוֹ לְגֵיהִנֹּם עַד שֶׁמְּמָרֵק שָׁם חֲטָאָיו, בָּאַחֲרוֹנָה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵינוֹ אָבֵד וְנִכְרַת מֵהַכֹּל. עַל כֵּן אָמַר רַבִּי מֵאִיר, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין
(חגיגה טו, ב), כְּשֶׁשָּׁמַע שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עַל אַחֵר רַבּוֹ:
(*) לָא מֵידַן נְדַנְיֵיהּ וְלָא לְעָלְמָא דְאָתֵי נֵיתְיֵיה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מָתַי אָמוּת וְאַעֲלֶה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ. בִּרְאוֹתוֹ, שֶׁיּוֹתֵר טוֹב הָיָה לוֹ לְקַבֵּל עָנְשׁוֹ בַגֵּיהִנֹּם וְאַל יְאַבֵּד חֶלְקוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה לא מידן נידייניה. לאחר משום דעסיק בתורה ולא לעלמא דאתי ניתייה משום דחטא:
עַל כֵּן אָמְרוּ: כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים - בִּדְבָרִים, בְּדָבָר חָמוּר, בְּיוֹדְעוֹ שֶׁכָּל הַיּוֹשְׁבִים שָׁם יָבִינוּ שֶׁדִּבֵּר בִּשְׁבִילוֹ - שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. כִּי רֹעַ מַחְשַׁבְתּוֹ וְדִבּוּרוֹ וְעַזּוּת מִצְחוֹ מְעִידִים עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ מִזֶּרַע הַקֹּדֶשׁ, וְאֵינוֹ רָאוּי לִטֹּל חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קז, א) וּבְפֶרֶק הַזָּהָב
(בבא מציעא נט, א):
(*) דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ''וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ
(*) נֶאֱסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא־דָמּוּ''
(תהלים לה, טו)? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁאִם הָיוּ מְקָרְעִין אֶת בְּשָׂרִי לֹא הָיָה דָמִי שׁוֹתֵת; שֶׁאֲפִילוּ כְּשֶׁהֵן עֲסוּקִין בִּנְגָעִים וְאָהָלוֹת הָיוּ אוֹמְרִים לִי: דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ מִיתָתוֹ בְמַאי? הָיִיתִי אוֹמֵר לָהֶם: הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה דרש רבא. דטובה מעשה של דוד ובת שבע משלהן וספק אשת איש היה דהיוצא למלחמות בית דוד גט כריתות כותב לאשתו על מנת שאם ימות שתהא מגורשת מעכשיו ולא תזקק ליבום וכל אותן הימים היא ספק מגורשת אם מת מגורשת מתחלה ואם לא מת לא נתגרשה: נאספו עלי נכים. בעלי מומין כמו פרעה נכה והיו מלעיגים עלי ואני כלא יודע:
וְגַם אַף עַל פִּי שֶׁהָאָדָם מֻזְהָר שֶׁלֹּא יַהֲרֹג אֶת עַצְמוֹ, אָמְרוּ
(*) עַל הַלְבָּנָה כָּזֹאת: טוֹב לוֹ לֵהָרֵג וַאֲפִילוּ בִּשְׂרֵפָה, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַזָּהָב
(בבא מציעא נט, א) וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה
(י, ב): אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבְיָה, אָמַר רַב; וְאָמְרֵי לָהּ, אָמַר רַב חָנָא בַר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא; וְאָמְרֵי לָהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ. וְלֹא יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים. מִנָּא לָן? מִתָּמָר, דִּכְתִיב: ''הִיא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל־חָמִיהָ'' וגו'
(בראשית לח. כה).
(ואף על פי שהיו מוציאים אותה לשרפה. לא אמרה להן: ליהודה נבעלתי, אלא שלחה לו: "לאיש אשר־אלה לו אנכי הרה" ואם יודה הוא מעצמו יודה).
נפש יהודה על הלבנה כזאת. שמלבין פני חבירו:
גַּם שָׁנִינוּ בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי, מִמַּסֶּכֶת אָבוֹת: רַבִּי אֱלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר:
(*) הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים
(*) וּהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת
(*) וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ
(*) וְהַמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים,
(*) אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה המחלל את הקדשים. המביא קדשי מזבח לידי פיגול ונותר וטמא או המועל ונהנה בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית: והמבזה את המועדות. שעושה מלאכה בחול המועד שאינו דבר האבוד או נוהג בהם מנהג חול באכילה ושתיה: והמפר בריתו של אברהם. שלא מל או שמל ומושך ערלתו לכסות המילה כדי שלא יראה שהוא מהול: והמגלה פנים בתורה. שמראה פנים לפרושי שלא כהלכה ד''א שמגלה פנים שמעיז פניו לעבור על ד''ת בפרהסיא במזיד ואין לו בושת פנים: אף על פי שיש בידו תורה ומע''ט. ולא חזר בתשובה מעבירות שבידו אע''פ שבאין עליו יסורין ומת ביסורין אין לו חלק לעוה''ב אבל אם חוזר בתשובה קודם מותו אין לך דבר שעומד בפני התשובה:
רְאוּ אֵיךְ הִשְׁוָה אוֹתָהּ לַעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁאֵינָם מְגִינִים עֲלֵיהֶם מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְאִם לְהַרְוִיחַ כָּל הֲנָאוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל בֶּן דַּעַת לֹא יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ הַתְּמִידִי וְיִמְסֹר עַצְמוֹ לְכָל הֲרִיגוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּל שֶׁכֵּן הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, שֶׁאֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת כְּלָל אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לְדַבְּרוֹ בְרֹעַ מִזְגּוֹ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בַּעֲבֵרָה כָּזֹאת לְאַבֵּד עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת. וְאִם יִזְכֶּה לִנָּצֵל כָּל יָמָיו מֵחֵטְא זֶה, הָאֵל יִתְבָּרַךְ יַצִּילֵהוּ מִכָּל צָרָה וְיֵצְאוּ מִמֶּנּוּ בָנִים הֲגוּנִים, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאֵרַע לְתָמָר, כִּי בִזְכוּת שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת עַצְמָהּ לִשְׂרֵיפָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תַלְבִּין פְּנֵי יְהוּדָה, זָכְתָה וְיָצְאוּ מִמֶּנָּהּ מְלָכִים וּנְבִיאִים.
הכלל הששי שלא ישיח בשיחה בטלה
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּשִׂיחָה בְּטֵלָה; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּשִׂיחָה הָאֲסוּרָה
החלק הראשון בשיחה בטלה
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד.
פרק האחד [נט]
כָּל הַקּוֹבֵעַ עַצְמוֹ בְּשִׂיחָה בְטֵלָה וּלְהַרְבּוֹת בָּהּ דְּבָרִים בְּלִי תֹעֶלֶת, מְדַמֶּה עַצְמוֹ לִבְהֵמָה שֶׁאֵין לָהּ דִבּוּר, מֵאַחַר שֶׁמּוֹצִיא דִבּוּרוֹ בְּשֶׁאֵין צֹרֶךְ. וּבִרְבוֹת הַדְּבָרִים יָבוֹא לְדִבּוּר שֶׁל חֵטְא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם שְׁלֹמֹה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ''בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל־פָּשַׁע''
(משלי י, יט), כִּי כְשֶׁיַּרְבֶּה הָאָדָם דְּבָרִים יִפְשַׁע עַל כָּל פָּנִים, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְהֵא בִּדְבָרָיו דִּבּוּר אֶחָד רָאוּי לְאָמְרוֹ. וְעַל זֶה אָמְרוּ בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא.
וּמָצִיאוּ שֶׁאָמְרוּ חַכְמֵי הַמּוּסָר: מִמּוֹפְתֵי הַחֲכָמִים מִעוּט הַדְּבָרִים וּמִמּוֹפְתֵי הַכְּסִילִים רֹב הַדְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים''
(קהלת ה, ב). וְאָמְרוּ, שֶׁמִּעוּט דְּבָרִים רְאָיָה עַל מַעֲלַת הָאָבוֹת וֶהֱיוֹת הָאָדָם מְיֻחָס. וְגַם אָמְרוּ: מְיֻחָסוּתָא דְבָבֶל שְׁתִיקוּתָא.
כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קִדוּשִׁין, פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחְסִין
(עא, ב): עוּלָא אִיקְלַע לְפֻמְבְּדִיתָא, חַזְיֵהּ לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה דְגָדַל וְלָא אִינְסִיב. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא אִינְסִיב מַר אִיתְתָא לִבְרֵיהּ? אָמַר לֵיהּ: מִי יְדַעְנָא
(*) מֵהֵיכָא אִינְסִיב? אֲמַר לֵיהּ: אָטוּ מִי יַדְעִינָן מֵהֵיכָא אַתִּינָן? דִּילְמָא מֵהַנָּךְ דִּכְתִיב: ''נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלּת בְּעָרֵי יְהוּדָה''
(איכה ה, יא)? וְכִי תֵימָא: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד כָּשֵׁר, וְדִילְמָא מֵהַנָּךְ דִּכְתִיב בְּהוּ: ''הַשּׁוֹכְבִים עַל־ מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל־עַרְשׂוֹתָם''
(עמוס ו, ד) וַאֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמַּשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶם עֲרוּמִים. וְהוֹסִיף בָּהּ רַבִּי אֲבָהוּ: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִים זֶה עִם זֶה וּמַדְבִּיקִים מִטּוֹתֵיהֶם זוֹ בְזוֹ וּמַחְלִיפִין נְשׁוֹתֵיהֶם זֶה לָזֶה וּמַסְרִיחִים עֲרִסוֹתֵיהֶם בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶן? אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא הֵיכֵי לִיעֲבִיד? אֲמַר לֵיהּ:
(*) זִיל בָּתַר שְׁתִיקוּתָא, כִּי הָא בְמַעֲרָבָא כִּי הֲווּ מִנְצוּ הַדָּדִי, חָזוּ מִינַיהוּ דְקָדִים וְשָׁתִיק קָא מְיֻחָס טְפֵי.
נפש יהודה מהיכא אינסיב. איזה אשה מיוחסת: זיל בתר שתיקותא. שאל לך אחר משפחה שתקנית שסתם בני מריבה הם פסולים שמתוך פסולן שהיו פורשין מהם נטרו איבה והחזיקו במריבה:
אָמַר רַב: שְׁתִיקוּתָא דְבָבֶל הַיְנוּ מְיֻחָסוּתָא. אֵינִי, וְהָא רַב אִיקְלַע
(*) לְבֵּי רַב שָׁפֵי חָלָא וּבָדִיק לְהוּ? הֵיכִי בָדַק לְהוּ, אִי שָׁתְקֵי אִי לָא שָׁתְקֵי. לָמַדְנוּ, שֶׁהַשְּׁתִיקָה מְעִידָה עַל הָאָדָם וְעַל שָׁרְשׁוֹ.
נפש יהודה לבי רב שפי חלא. שם האיש שפי חלה שופה חומץ כמו השופה יין לחבירו:
גַּם כֵּן מָצִינוּ כָּתוּב בְּסִפְרֵי הַמִּדּוֹת, שֶׁאֶחָד מִן הַחֲכָמִים נִרְאָה שׁוֹתֵק הַרְבֵּה, עַד שֶׁלֹּא הָיָה מְדַבֵּר אֶלָּא מְעַט מִזְעֵר. וְאָמְרוּ לוֹ: מַה רֹב שְׁתִיקוּתוֹ? אָמַר: בָּחַנְתִּי הַדְּבָרִים וּמְצָאתִים נֶחְלָקִים לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים:
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, הוּא כֻלּוֹ נֶזֶק בְּלִי תֹעֶלֶת, כְּקִלְלַת בְּנֵי אָדָם וּדְבַר נְבָלָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, שֶׁהַדִּבּוּר בָּזֶה שְׁטוּת גְּמוּרָה.
וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, יֵשׁ בּוֹ נֵזֶק מִצַּד אֶחָד וְתֹעֶלֶת מִצַּד אַחֵר, בְּשֶׁבַח אָדָם אֶחָד לְקַבֵּל בּוֹ תֹעֶלֶת וְיִהְיֶה בַּשֶּׁבַח הַהוּא מַה שֶּׁיַּכְעִיס שׂוֹנְאוֹ וְיַזִּיק לְמִי שֶׁשִּׁבְּחוֹ וְצָרִיךְ לְהַנִּיחַ הַדְּבָרִים בִּגְלַל הַסִּבָּה הַזֹּאת, שֶׁלֹּא יְדַבְּרוּ בְזֶה הַחֵלֶק גַּם כֵּן.
הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם תֹּעֶלֶת וְלֹא נֶזֶק, כְּרֹב דִּבְרֵי הֶהָמוֹן: אֵיךְ נִבְנֵית חוֹמָה פְלוֹנִית וְאֵיךְ נִבְנֶה הֵיכָל פְּלוֹנִי וּבְסִפּוּר יֹפִי בֵּית פְּלוֹנִי וְרֹב מִגְדְּלוֹת הַמְּדִינוֹת וְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ מִדִּבְרֵי הַמֻּתָּר. אָמְרוּ הַחֲכָמִים: הַדְּבָרִים בָּזֶה גַּם כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר אֵין תֹּעֶלֶת בָּהֶן.
וְהַחֵלֶק הָרְבִיעִי, דְּבָרִים שֶׁכֻּלָּם תֹּעֶלֶת, כִּדְבָרִים בְּחָכְמוֹת הַמּוֹעִילוֹת וּמַעֲלוֹת וּדְבַר הָאָדָם בְּמַה שֶּׁצָרִיךְ וְיוּחַד בּוֹ מִן הַדְּבָרִים שֶׁחַיָּיו תְּלוּיִין בָּהֶם, וּבָהֶם יִמָּשֵׁךְ וּבָזֶה צָרִיךְ לְדַבֵּר. אָמַר: בְּכָל עֵת שֶׁאֶשְׁמַע דְּבָרִים אֲנִי בוֹחֵן אוֹתָן וְאִם אֶמְצָאֵם מִן הַחֵלֶק הָרְבִיעִי, אֲדַבֵּר בָּם; וְאִם הֵם מִשְּׁאָר הַחֲלָקִים, אֶשְׁתֹּק מֵהֶם. וְאָמְרוּ עַל זֶה בַּעֲלֵי הַמִּדּוֹת: בָּחַן זֶה בְחָכְמָתוֹ שֶׁהוּא חָסֵר שְׁלֹשָׁה רִבְעֵי הַדְּבָרִים וְזֹאת הַחָכְמָה שֶׁצָּרִיךְ לְלָמְדָהּ.
לָכֵן, הָרוֹצֶה לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל יִשְׁתֹּק מִן הַדִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ וִימַעֵט בְּדִבּוּר, אֲפִילוּ בַּדִּבּוּר הַצָּרִיךְ, בִּלְתִּי לַהֲגוֹת בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה; וַאֲפִילוּ בָּזֶה, אַל יֶאֱחֹז בַּדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה, אֶלָּא יַחֲזִיק בַּדֶּרֶךְ שֶׁהִיא יוֹתֵר טוֹבָה וּקְצָרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַנִּיחֶנָּה לְמַעַן הָאֲרִיכות. וְעַל כֵּן אָמְרוּ זַ''ל: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה.
החלק השני בשיחה האסורה
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד
פרק האחד [ס]
הַדִּבּוּרִים, חִלְקָם הָרַב מוֹרֶה צֶדֶק לַחֲמִשָּׁה חֲלָקִים. וְאֵלּוּ הֵן: מְצֻוֶּה בוֹ, וְנִזְהָר מִמֶּנּוּ, וְנִמְאָס, וְאָהוּב, וּמֻתָּר. הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, וְהוּא הַמְצֻוֶּה בוֹ וְהוּא קְרִיאַת הַתּוֹרָה וּקְרִיאַת תַּלְמוּדוֹ; וְזוֹהִי מִצְוַת עֲשֵׂה מְחֻיֶּבֶת ''וְדִבַּרְתָּ בָּם''
(דברים ו, ז) וְהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת. וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, הוּא הַדִּבּוּר הַנֶּאֱסָר וְנִזְהָר מִמֶּנּוּ, כְּעֵדוּת שֶׁקֶר וּדְבַר שֶׁקֶר וְהָרְכִילוּת וְהַקְּלָלָה וְנִבְלוּת הַפֶּה וְלָשׁוֹן הָרַע; וְדִבְרֵי הַתּוֹרָה מוֹרִים עַל זֶה הַחֵלֶק. וְנִמְאָס וְאָהוּב וּמֻתָּר, הוּא זַ''ל פֵּרְשָׁם בְּפֵרוּשׁ מַסֶּכֶת אָבוֹת פֶּרֶק א'.
וַאֲנִי אוֹמְרָן בְּעִנְיַן אַחֵר, כִּי יֵשׁ שִׂיחָה אֲפִילוּ בְּדָבָר מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהִיא אֲסוּרָה אִם הִיא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ הַפְסָקָה אוֹ בְּמָקוֹם מְטֻנָּף. בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ הַפְסָקָה, כְּגוֹן, בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה וּבִקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה וּבְהַלֵּל וּבִקְרִיאַת הַפָּרָשָׁה.
בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת פֶּרֶק הַקּוֹמֵץ רַבָּה
(לו, א): תָּאנָא: שָׂח בֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד לִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, עֲבֵרָה הִיא בְיָדוֹ וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי מֵאַחַר שֶׁהָיוּ מַכְרִיזִין: ''מִי־הָאִישׁ הַיָּרֵא'' וגו'
(דברים כ, ח) וּפֵירְשׁוּ בוֹ זַ''ל: ''מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא'', מֵעֲבֵרָה שֶׁבְּיָדוֹ. וְזֹאת הִיא עֲבֵרָה שֶׁהִבְדִיל, בְּיִחוּד יָרֵא מִמֶּנָּה בְּהִכָּנְסוֹ לִמְקוֹם סַכָּנָה, שֶׁהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה, וְזֶה הַשָּׂטָן הוּא עֲוֹנוֹ שֶׁל אָדָם.
וְעַל כֵּן הִזְהִירוּ, שֶׁלֹּא יַפְסִיק אֲפִילוּ לַעֲנוֹת לְקַדִּישׁ וְלִקְדוּשָׁה. וּבִקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ; וּבֵין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב; וּבֵין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה. וּבְהַלֵּל, כֵּיצַד מַפְסִיקִין וְכֵיצַד אֵין מַפְסִיקִין, אֲפִילוּ לִקְרוֹא בַתּוֹרָה, הִלְכוֹתָיו הֵן בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה בְּשֻׁלְחַן הַפָּנִים.
וּבִקְרִיאַת הַפָּרָשָׁה, אָמְרוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת
(ח, א): רַב שֵׁשֶׁת הֲוָה
(*) מְהַדֵּר אַפֵּיהּ וְגָרִיס וְאָמַר: אֲנָן בְּדִידָן וְאִינְהוּ בְּדִידְהוּ. וְדַוְקָא רַב שֵׁשֶׁת דְּתוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ אֲבָל אִינֵישׁ אַחְרִינָא לָא. וְכָתַב רִיף: לְהוֹרוֹת לָאָדָם לְמִי שֶׁשּׁוֹאֵל לְפִי שָׁעָה אוֹ לְפָרֵשׁ דָּבָר, אָסוּר. וְהָכִי אָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁנִּפְתַּח סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִילוּ בִּדְבַר הֲלָכָה.
נפש יהודה מהדר אפיה וגריס. משנתו כשקורין בספר תורה:
בְּמָקוֹם מְטֻנָּף אוֹ בַמֶרְחָץ, בְּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין עֲרוּמִין, לֹא קוֹרִין בַּתּוֹרָה וְאֵין שָׁם קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וְחוֹלֵץ תְּפִלָּיו וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר
(*) שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחָן. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת
(י, ב): אָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא: אָסוּר לָאָדָם לִתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ בְבֵית הַמֶּרְחָץ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) וַיִּקְרָא־לוֹ ה' שָׁלוֹם''
(שופטים ו, כד). רוֹצֶה לוֹמַר, שָׁלוֹם שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא שֶׁמֵּשִׂים שָׁלוֹם בְּפַמַּלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבְפַמַּלְיָא שֶׁל מַטָּה וְאִלְמָלֵא הוּא וְקִיּוּמוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד רֶגַע. וַאֲמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַב חָמָא בַּר גוּרְיָא, אָמַר רַב: שְׁרֵי לֵיהּ לְאִינֵישׁ לְמֵימַר
(*) הִימְנוּתָא בְבֵית הַכִּסֵּא. וְאַף עַל גַּב דִּכְתִיב: ''הָאֵל הַנֶּאֱמָן''
(דברים ז, ט) [הַהוּא נֶאֱמָן] כְּמָה דְאַת אָמַר: אֱלֹהָא מְהֵימְנָא, אֲבָל שֵׁם גּוּפֵיהּ לָא אִיקְרֵי נֶאֱמָן.
נפש יהודה שאינו מניחן. התפילין עליו כשהוא במקומות אלו: ויקרא לו. גדעון להקב''ה שלום: הימנותא. להזכיר אמונה בבית הכסא שאמת הוא תיבת קודש אבל לא שם להקב''ה:
לָמַדְנוּ שֶׁאֲפִילוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵם חַיָּיו שֶׁל אָדָם, יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִשְׁמֹר עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַשִׂיחַ בָּהֶם אֶלָּא בְּמָקוֹם טָהוֹר; וּבִלְבַד
(*) שֶׁלֹּא יַפְסִיק בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהַפְסָקָה. רְאוּ מִזֶּה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה רָאוּי לָאָדָם לִירָא מִלְּדַבֵּר בְּשׁוּם זְמָן בַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים, שֶׁאֵין בָּהֶם תֹּעֶלֶת כְּלָל. וְגַם אִם יוּכַל לִהְיוֹת פָּרוּשׁ מִלָּשׂוּחַ בְּשִׂיחָה בְטֵלָה, כְּמוֹ שֶׁהָיָה מִתְפָּאֵר רַבִּי חִיָּא וְאוֹמֵר עַל עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחָה בְטֵלָה מִיָּמָיו, וְאוֹחֵז דֶּרֶךְ זֶה, אַשְׁרָיו וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.
נפש יהודה שלא יפסיק. כגון בתפלה או קריאת שמע שאסור להפסיק:
הכלל השביעי שלא יחזיק במחלקת
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי תוֹרָה; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּמִלֵּי דְעָלְמָא
החלק הראשון בדברי תורה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [סא]
לְפִי שֶׁטֶּבַע מְצִיאוּת בְּנֵי אָדָם מִתְחַיֵּב, שֶׁיֵּשְׁבוּ בְיַחַד וִישָׁרְתוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ וִיסַיְּעוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ בְּכָל עֲבוֹדָתָם וּבְכָל צָרְכֵיהֶם, עַל כֵּן יִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא בְּקֵרוּב רֵעוּת וְאַהֲבָה וְאַחְוָה שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם וְהַסְכָּמָה וְדֵעָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד; לְפִיכָךְ, כָּל מַחְלֹקֶת שֶׁיֶּאֱרַע בֵּינֵיהֶם הִיא הַשְׁחָתַת הַיִּשּׁוּב.
וּבְדִבְרֵי תוֹרָה צָרִיךְ גַּם כֵּן חֲבוּרַת תַּלְמִידִים וְאִם יִשְּׂאוּ וְיִתְּנוּ בְּדָבָר וְיַחְלְקוּ בִּסְבָרָא לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְהוֹצִיא הַדָּבָר לַאֲמִתּוֹ, זֶהוּ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵצֵא הֲלָכָה מֻטְעֵית וְיִתְאַמֵּת הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ז, א): אָמַר רַבִּי אָחָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ''
(*) בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד''
(משלי כז, יז), לוֹמַר לְךָ: מַה בַּרְזֶל זֶה, אֶחָד מְחַדֵּד אֶת חֲבֵרוֹ, אַף שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים מְחַדְּדִים זֶה אֶת זֶה בַהֲלָכָה.
נפש יהודה ברזל בברזל יחד. ואיש יחד פני רעהו מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו כגון סכין על גבי חברתה:
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה כָּאֵשׁ? דִּכְתִיב: ''הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'''
(ירמיה כג, כט). לוֹמַר לְךָ: מָה אֵשׁ
(*) אֵינָהּ דּוֹלֶקֶת יְחִידִי, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִים בִּיחִידִי. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ''חֶרֶב אֶל־הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ''
(שם נ, ל)? חֶרֶב עַל צַוְּארֵי שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּד בְּבַד
(פירוש: יחידים); וְלֹא עוֹד אֶלָּא
(*) שֶׁמִּטַּפְּשִׁין (שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֹאָלוּ"); וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִים, כְּתִיב הָכָא ''וְנֹאָלוּ'' וּכְתִיב הָתָם ''אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ''
(במדבר יב, יא).
נפש יהודה אינה דולקת יחידי. עץ אחד אינו דולק אלא שנים או שלשה ביחד אף דברי תורה אינם מתקיימים ביחידי בלא חבר שיחדדנו: שמטפשין. דכתיב אשר נואלנו תרגום די טפשנא:
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי
(*) תוֹרָה כָּעֵץ? לוֹמַר לְךָ: מַה
(*) עֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל, אַף תַּלְמִידי חֲכָמִים
(*) הַקְּטַנִּים מְחַדְּדִים אֶת הַגְּדוֹלִים. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי: הַרְבֵּה תוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וּמֵחֲבֵרַי יוֹתֵר מֵהֶם, וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם.
נפש יהודה תורה כעץ. דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה: עץ קטן מדליק את הגדול. כשמדליק את האור מצית עצים דקים תחלה: הקטנים מחדדים. ששואלין כל שעה:
וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ, שֶׁאִם יֶאֱרַע חִלּוּק דֵּעוֹת בֵּין הַתַּלְמִידִים, שֶׁתְּהֵא כַוָּנָתָם לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְהוֹצִיא אֲמִתַּת הַהֲלָכָה וְלֹא
(*) לְקַנְתֵּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ
(נב, ב) וּבְמַסֶּכֶת נָזִיר, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל
(מט, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה לְתַלְמִידָיו: אַל יִכָּנְסוּ תַלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן, שֶׁקַּנְתְּרָנִים הֵן וְאֵינָם בָּאִים לִלְמֹד תּוֹרָה, אֶלָּא
(*) לְקַפְּחֵנוּ בַּהֲלָכוֹת הֵם בָּאִים.
נפש יהודה לקנתר. להקניט ולהכעיס: לקפחנו. כמו לקפח רגליו לקצץ מוחנו בהלכות להודיע שהם חריפים ממנו ואין עומד כנגדם:
אֲבָל אִם יַחְלְקוּ בַהֲלָכָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, כְּמַחְלֹקֶת תַּלְמִידֵי הִלֵּל וְשַׁמַּאי, הוּא טוֹב וְנָאוֹת, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק חֲמִשִּׁי מֵאָבוֹת: כָּל מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם
(*) סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵי זוֹ הִיא מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחְלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחְלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ.
נפש יהודה סופה להתקיים. כלומר שאנשי מחלוקת מתקיימים ואינן אובדין כמחלוקת של הלל ושמאי שלא אבדו לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל רק מתקיימים בעוה''ז ובעוה''ב אבל קרח ועדתו נאבדו:
וְאַף עַל פִּי שֶׁקְּרָאוּהָ כָּאן מַחְלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי, אֵינָהּ אֶלָּא מִתַּלְמִידֵיהֶם, כִּי לֹא מָצִינוּ בַּתַּלְמוּד מַחְלֹקֶת בֵּין הִלֵּל וְשַׁמַּאי אֶלָּא בַּהֲלָכוֹת יְחִידוֹת, לְפִי שֶׁהַהֶקֵּשׁ שֶׁל שְׁנֵיהֶם בְּכָל מַה שֶּׁמּוֹצִיאִים בְּדֶרֶךְ הַהֶקֵּשׁ, קָרוֹב זֶה לָזֶה, וְגַם הָעִקָּרִים הַמְּסוּרִים אֵצֶל זֶה, הֵם כְּמוֹ הָעִיקָּרִים הַמְּסוּרִים בְּעַצְמָן אֵצֶל זֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, דֵּעוֹת שְׁנֵיהֶם הָיוּ שְׁלֵמִין וְשָׁוִין וּקְרוֹבִים אֶל הָאֱמֶת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת
(טו, א): אָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶחְלְקוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל וכו'.
וּכְשֶׁנִּתְמַעֲטָה חֲקִירַת הַתַּלְמִידִים וְהֶקֵּשָּׁם, כְּשֶׁתַּעֲרִיכֵהוּ לְהֶקֵּשׁ שַׁמַּאי וְהִלֵּל רַבּוֹתֵיהֶם, אָז נָפְלָה מַחְלֹקֶת בֵּינֵיהֶם בִּשְׁעַת עִיּוּנָם בִּדְבָרִים רַבִּים, לְפִי שֶׁהֶקֵּשׁ כָּל אִישׁ מֵהֶם לְפִי שִׂכְלוֹ וּלְפִי הָעִקָּרִים הַמְצוּאִים אֶצְלוֹ. וְעַל זֶה אָמְרוּ בְמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק הַנֶּחְנָקִין
(פח, ב): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בִּתְחִלָּה לֹא הָיוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית וּשְׁנֵי בָתֵּי דִינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וּשְׁאָר בָּתֵי דִינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִין בְּכָל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל. הֻצְרָךְ הַדָּבָר לְיִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל מִבֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ, אִם שָׁמְעוּ אָמְרוּ לָהֶם וְאִם לָאו וכו'. מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל, שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן, רַבּוּ הַמַּחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תוֹרוֹת.
וְהֵם בְּכָל זֶה אֵינָם אֲשֵׁמִים, שֶׁאֵין אָנוּ מַכְרִיחִין שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַחוֹלְקִים, שֶׁיִּתְרָאוּ בְּשִׂכְלָן שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וּפִנְחָס, שֶׁקִּבְּלוּ הַהֲלָכָה מִפִּי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהָיָה דַעְתָּן שָׁוָה בְּלִי חִלּוּק סְבָרָא, וְגַם אֵינָם תַּחַת אַשְׁמָה, הוֹאִיל וְאֵינָם כְּמוֹ שַׁמַּאי וְהִלֵּל, אוֹ לְמַעְלָה מֵהֶם, דַּי לָהֶם שֶׁיָּגְעוּ בַתּוֹרָה וְהִשִּׂיגוּ מִשִּׂכְלָם כְּפִי יְכָלְתָּם.
וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם אָדָם בְּדַעְתּוֹ, שֶׁחָלְקוּ בְדִינִין וּבְהוֹרָאוֹת שֶׁהֵם מְקֻבָּלִים מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְנָפְלָה בָהֶם מַחְלֹקֶת מִדֶּרֶךְ הַטָּעוּת שֶׁל שְׁמוּעוֹת, אוֹ מִדֶּרֶךְ שִׁכְחָה, אוֹ שֶׁאֶחָד קִבֵּל הָאֱמֶת וְהָאֶחָד טָעָה בְּקַבָּלָתוֹ, אוֹ שָׁכַח, אוֹ לֹא שָׁמַע מֵרַבּוֹ מַה שֶּׁרָאוּי לִשְׁמֹעַ; חָלִילָה לָהֶם מִדָּבָר זֶה, שֶׁהַפֵּירוּשִׁים הַמְּקֻבָּלִים מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ אֵין בָּהֶם מַחְלֹקֶת בְּשׁוּם פָּנִים, אֲבָל הַמַּחְלֹקֶת נוֹפֶלֶת בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִשְׁמְעָה בוֹ שְׁמוּעָה וְחוֹקְרִים עַל אָפְנֵי הַהֶקֵּשׁ אוֹ מִטַּעַם סְבָרָא, כְּאָמְרָם:
(*) מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, אוֹ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת, שֶׁאֵין אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים אֵלּוּ מְקֻבָּל מִמֹּשֶׁה וְלֹא שְׁמַעֲנוּהוּ מִסִּינַי, אֲבָל אֶחָד מֵהֶם הָיָה אוֹסֵר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ וְהָאֶחָד מַתִּיר. וְכֵן כָּל הַדּוֹמֶה לְאֵלּוּ הַמַּחְלוֹקוֹת מִבֵּית הִלֵּל וּמִבֵּית שַׁמַּאי וּמֵהַתַּנָאִים וְהָאֲמוֹרָאִים וְהַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם, כֻּלָּן הֵן דּוֹמִין לָזֶה, שֶׁהֵם עַנְפֵי הָעֲנָפִים וְהַכֹּל הָיָה לְשֵׁם שָׁמַיִם. וּמַחְלֹקֶת כָּזֶה טוֹב לְבָרֵר אֲמִתַּת הַהֲלָכָה, אֲבָל יֵשׁ לָהֶם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי קִנְאָה וּקְטָטָה.
נפש יהודה מכבדין את הבית. מקום שאכלו שם מנקין אותו בשביל הפירורין שנפלו שם ואח''כ נוטלין לידים מים אחרונים דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפרורים שיש בהם כזית ואם אתה אומר נוטלין לידים תחלה נמצא אתה מפסיד את האוכלים שמים אחרונים ניתזים עליהם ונמאסים וב''ה סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ ושמש תלמיד חכם אינו מניח פירורין שיש בהם כזית אלא מסיר אותם ואם ניתזין המים על הפירורין הקטנים אין בכך כלום דפרורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד:
כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת לד, א), עַל הַהוּא עוּבְדָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כַּד נָפַק מִמְעַרְתֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא: כְּבָר
(*) טִהֵר בֶּן יוֹחַאי בֵּית הַקְּבָרוֹת. אֲמַר לֵיהּ: אִלְמָלֵי לֹא הָיִיתָ עִמָּנוּ, אִי נַמֵּי הָיִיתָ עִמָּנוּ וְלֹא נִמְנֵיתָ עִמָּנוּ, יָפֶה אַתָּה אוֹמֵר: וְעַכְשָׁיו שֶׁהָיִיתָ עִמָּנוּ וְנִמְנֵיתָ עִמָּנוּ, יֹאמְרוּ: זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת
(פירוש סורקת ומתקנת שער חברתה להיות נאה) זוֹ אֶת זוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא כָל שֶׁכֵּן. יָהַב בֵּיהּ עֵינָא וְנָח נַפְשֵׁיהּ.
נפש יהודה טיהר בן יוחאי את בית הקברות. שהיה שם מקום ספק טומאה והיה מציין ועושה סימן עד היכן הטומאה והשאר היה מטהר ואותו הזקן היה אצלם כשטיהר המקום והזקן אמר בית הקברות טיהר:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת
(ח, א): אָמַר רָבָא: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַדָּרִין בְּעִיר אַחַת וְאֵין
(*) נוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה,
(*) מִתְקַנְּאִין בָּאַף וּמַעֲלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה''
(איוב לו, לג). אֲבָל אִם הָיוּ אֲהוּבִין וְנוֹחִין זֶה לָזֶה,
(*) מַעֲלִין אַף מִן הָעוֹלָם וּמַקְשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְפִלָּתָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה
(סג, א): אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַנּוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁבה' וַיִּשְׁמָע''
(מלאכי ג, טז).
נפש יהודה נוחין זה לזה בהלכה. נושאין ונותנין זה לזה בהלכה בנחת רוח: מתקנאין. מתגרים באף ומעלין אותו עליהם והכי משמע מקנה אף על עולה בשביל שצריכין להיות נוחין זה לזה בהלכה ואינן עושין כן מעלין אף עליהן: מעלין אף מן העולם. כלומר מסירין האף:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אַבָּא: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַמַּקְשִׁיבִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ לְקוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי''
(שיר השירים ח, יג); וְאִם אֵין עוֹשִׂין כֵּן גּוֹרְמִין לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּרַח דּוֹדִי'' וגו'
(שם ח, יד). אָמַר רַבִּי אַבָּא: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים
(*) הַמַּדְגִּילִין
(מתאספין) זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה''
(שם ב, ד). אָמַר רַבָּה: וְהוּא דְּיָדְעֵי צוּרְתָּא דִּשְׁמַעְתָא: וְהוּא דְּלֵית לְהוּ רַבָּה בְּמָתָא לְמִיגְמַר מִינֵיהּ.
נפש יהודה דגלו. כלומר מתאספין יחד ללמוד כדרך הדגל שמתאספין אליו:
וְעִם כָּל זֶה, הַקָּטָן יְכַבֵּד לַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְאַל יְהֵא בְעֵינָיו כַּחֲבֵרוֹ, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ מַה שֶּׁאֵרַע עַל זֶה לְרַב עָנָן עִם רַב הוּנָא, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, סוֹף פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה
(סט, א): שָׁלַח לֵיהּ רַב עָנָן לְרַב הוּנָא: הוּנָא חַבְרִין שְׁלָם, כִּי מַטְיָא הַאי אִתְּתָא לְקַמָּךְ אַגְבָהּ
(*) עִשּׂוּר נִכְסֵי.
(*) הֲוָה יָתִיב רַב שֵׁשֶׁת קַמֵּיהּ.
(*) אֲמַר לֵיהּ:
(*) זִיל אֵימָא לֵיהּ, וּבְשַׁמְתָּא יְהֵא מָאן דְּלָא אֲמַר לֵיה: עָנָן, עָנָן, מִמְּקַרְקְעֵי אוֹ מִמְּטַלְטְלֵי.
(*) וּמָאן יָתִיב בֵּי מַרְזְחָא בְּרֵישָׁא
(פירוש: מי מיסב בבית האבל בראש). אָזַל רַב שֵׁשֶׁת לְקַמֵּיהּ דְּרַב עָנָן.
(*) אֲמַר לֵיהּ: מרַ רַבָּה וְרַב הוּנָא רַבֵּיהּ דְרַבָּה וְשַׁמּוּתֵי שָׁמֵית מָאן דְּלָא לֵימָא לָךְ: עָנָן, עָנָן, מִמְּקַרְקְעֵי אוֹ מִמְּטַלְטְלֵי; וּמָאן יָתִיב בֵּי מַרְזְחָא בְּרֵישָׁא. אָזַל רַב עָנָן לְקַמֵּיהּ דְּמַר עוּקְבָא, אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵי מַר הֵיכֵי שָׁלַח לִי רַב הוּנָא: עָנָן, עָנָן. וְעוֹד, מַרְזְחָא דְשָׁלַח לִי מַאי נִיהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי
(*) גוּפָא דְעוּבְדָא הֵיכֵי הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי וְהָכֵי הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ: גַּבְרָא דְּלָא יָדַע מַאי נִיהוּ
(*) מַרְזְחָא שָׁלַח לֵיהּ לְרַב הוּנָא: הוּנָא חַבְרִין.
נפש יהודה עשור נכסי. שבת נוטלת חלק עשרה מנכסי אביה בירושה: הוה יתיב רב ששת קמיה. כשבא השליח לפניו ואיקפד רב הונא על דקרייה הונא חברין: אמר ליה. רב הונא לרב ששת: זיל אימא ליה. בלשון גנאי כאשר אומר לך ובשמתא תהיה אם לא תאמר בלשון זה ענן מהיכן אתה אומר להגבותה מקרקעי או אפילו ממטלטלי ועוד שאלה אחרת השיבני: מאן יתיב בי מרזחא ברישא. מי מיסב בבית האבל בראש הקרואים כשהיו מסובין בסעודה באבל היה ניכר במסיבתם מי הוא הראש שהגדול מיסב במטה אחת לראש השולחן ושני לו במטה אחרת למטה הימנו: אמר ליה מר רבה. אתה ורב הונא רבך ולפייסו אמר לו כן שלא יכעוס עליו על שנעשה שליח בדבר והראהו פנים שעל כרחו נעשה שליח לכך: גופא דעובדא. תחלת הדברים מה לשון שלחת לו: מרזח. אבל דכתיב כה אמר ה' אל תבא בית מרזח מר וזח מי שנפשו מרה ודעתו זחה ונעתקת מעליו:
וְאַף עַל פִּי כֵן, אַשְׁרֵי הַגְּדוֹלִים הַסּוֹבְלִים לַקְּטַנִּים וְהַקְּטַנִּים הַנִּשְׁמָעִים לַגְּדוֹלִים.
פרק שני [סב]
כָּל מַחְלֹקֶת הַבָּאָה בְּסִבַּת קִנְאָה, כָּל כָּךְ הִיא קָשָׁה, שֶׁאֲפִילוּ שֶׁהָיְתָה הַתְחָלָתָהּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, לְבַסּוֹף יָבוֹא לִידֵי שִׂנְאָה וְקִטְרוּג וְתַחֲרוּת אִם יַחֲזִיקוּ בָּהּ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיְתָה כְּנֶגֶד רַבּוֹ אוֹ כְּנֶגֶד נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, שֶׁיוֹתֵר טוֹב לוֹ לַעֲזֹב, מִלְחַזֵּק סְבָרָתוֹ אֲפִילוּ יְהֵא בְּעֵינָיו חֲזָקָה. וְלֹא יְאַמְּצֶנָּה כְּנֶגֶד רַבּוֹ, אוֹ כְּנֶגֶד הַנָּשִׂיא, אוֹ כְּנֶגֶד רַבִּים; שֶׁכְּבָר מָצִינוּ מַה שֶׁאֵרַע לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר עַל זֶה, אֲפִילוּ שֶׁהָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם.
כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב
(נט, א): תְּנָן הָתָם: תַּנּוּר
(*) שֶׁחֲתָכוֹ חֻלְיוֹת וְנָתַן חוֹל בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא,
(*) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר
(*) וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. וְזֶה תַנּוּרוֹ שֶׁל
(*) עַכְנַאי. מַאי עַכְנַאי? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שֶׁהִקִּיפוּהוּ בִדְבָרִים כְּעַכְנָא זוֹ וְטִמְּאוּהוּ.
נפש יהודה שחתכו חוליות. העשוי חוליות ומצרפו בכבשן כדרך כלי חרס ואח''כ צורף החוליות ונותן חול בין חוליא לחוליא: רבי אליעזר מטהר. שאינו כלי חרס אלא בנין כעין כלי גללים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה: וחכמים מטמאין. דאזלי בתר חוליות שאר תנורים שלהם שהיו עשויין כעין קדרות גדולות ופיו למעלה וצורף בכבשן כשאר קדרות שמטלטלין אלא שהיה מושיבו על הארץ או על הדף ומדביק את הטיט סביב על שוליו לעשותו עב שיקלוט ויחזיק את חומו: עכנאי. נחש דרכו לעשותו כעגולה להכניס זנבו אצל פיו:
תַּנְיָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵשִׁיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כָּל תְּשׁוּבוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶנּוּ. אָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי, חָרוּב זֶה יוֹכִיחַ. נֶעֱקַר חָרוּב מִמְּקוֹמוֹ וְהָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְחָזַר וְיָשַׁב בִּמְקוֹמוֹ. אָמְרוּ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב. אָמַר לָהֶם: אִם כְּמוֹתִי הֲלָכָה, אֲמַת הַמַּים תּוֹכִיחַ. חָזְרוּ הַמַּיִם לַאֲחוֹרֵיהֶם. אָמְרוּ: אֵין מְבִיּאִין רְאָיָה מִן הַמַּיִם. אָמַר לָהֶם: אִם כְּמוֹתִי הֲלָכָה, כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ. נָטוּ כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. גָּעַר בָּהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לָהֶן: אִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְנַצְּחִין זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה, מַה לָּכֶם לִפֹּל? תָּאנָא: לֹא נָפְלוּ מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא נִזְקְפוּ מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַעֲדַיִן מָטִין וְעוֹמְדִין הֵן. אָמַר לָהֶם: אִם כְּמוֹתִי הֲלָכָה, מִן הַשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ, יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהֲלָכָה כְמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: ''לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא''
(דברים ל, יב). מַאי ''לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא''? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּבָר נְתָנָהּ לָנוּ מֹשֶׁה עַל הַר סִינַי וְכָתוּב בָּהּ: ''אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת''
(שמות כג, ב). אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי נָתָן לְאֵלִיָּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַהֲהִיא שַׁעְתָּא? אֲמַר לֵיהּ: קָא חַיִּיךְ וְאָמַר: נִצְחוּנִי בָנַי, נִצְחוּנִי בָנַי.
הֵבִיאוּ
(*) כָּל טְהָרוֹת שֶׁטִּהֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּשְׂרָפוּם וּבֵרְכוּהוּ. אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעֶנּוּ? אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אֵלֵךְ, שֶׁמָּא יֵלֵךְ אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. הָלַךְ,
(*) לָבַשׁ שְׁחוֹרִים וְנִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים וְחָלַץ מִנְעָלָיו וְיָשַׁב לְפָנָיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, מַה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִים? אָמַר לוֹ: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁחֲבֵרֶיךָ בְּדֵלִין מִמְּךָ.
(*) אַף הוּא קָרַע בְּגָדָיו
(*) וְחָלַץ מִנְעָלָיו,
(*) וְנִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקָע. זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. בְּאוֹתָה שָׁעָה לָקָה הָעוֹלָם שְׁלִישׁ בְּחִטִּים וּשְׁלִישׁ בְּזֵיתִים וּמֵחֱצָה בִּשְׂעוֹרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַבָּצֵק שֶׁבִּיְדֵי אִשָּׁה תָּפַח
(פירוש: נתקלקל). תָּאנָא:
(*) אַף גָּדוֹל הָיָה בְאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנָּתַן בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עֵינָיו מִיָּד נִשְׂרַף.
נפש יהודה כל טהרות שטיהר ר' אליעזר. ע''י מעשה שאירע שנשאלה הלכה זו בבית המדרש שנפלה טומאה לאויר תנור זה וחזרו ועשו על גביו טהרות וטיהר ר' אליעזר והביאום ושרפום לפניו: לבש שחורים. ענין צער ואבל: אף הוא קרע בגדיו. שהמנודה היה חייב בקריעה: וחלץ מנעליו. שהמנודה היה אסור בנעילת הסנדל במועד קטן: ונשמט. מן הכסא: אף גדול. מכה גדולה:
וְאַף
(*) רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה, עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטוֹבְעוֹ. אָמַר: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בֶּן הוֹרְקְנוֹס. עָמַד עַל רַגְלָיו וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ,
(*) שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. נָח יַמָּא מִזַּעְפֵּיהּ.
נפש יהודה רבן גמליאל. נשיא היה ועל פיו נעשה: שלא ירבו מחלוקות. שלא ירבה היחיד לחלוק על הרבים:
(*) אִימָא שָׁלוֹם דְּבֵיתֵהוּ דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲחְתֵיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הֲוָה. כָּל יוֹמָא לָא הֲוָה שָׁבְקָא לֵיהּ
(*) לְמֵיפַל עַל אַפֵּיהּ. הַהוּא יוֹמָא רֵישׁ יַרְחָא הֲוָאִי, אִיחְלַף לָה
(*) בֵּין מָלֵא לְחָסֵר. אֲתָא עַנְיָא אַבָּבָא,
(*) אֲפִיקָא לֵיהּ רִיפְתָּא. עַד דְּאָתְיָא, אַשְׁכַּחְתֵּיהּ דְּנָפַל עַל אַפֵּיהּ, שָׁמְעַת קָל שִׁפּוּרָא בֵּי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמְרָה לֵיהּ: קַטְלְתֵיהּ לַאֲחָאִי. אָמַר לָהּ: מִנָּא לָךְ הַאי? אָמְרָה לֵיהּ: כָּךְ מְקֻבְּלַנִי
(*) מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעֲלוּ,
(*) חוּץ מִשַׁעֲרֵי אוֹנָאָה.
נפש יהודה אימא שלום. כך שמה: למיפל על אפיה. לומר תחנון: בין מלא לחסר. סבורה היתה שיהא החודש חסר וקבוע ביום שלשים ולא יפול ביום החודש על פניו והיה מלא ולא נקבע עד יום שלשים ואחד ולא נזהרה בו ביום שלשים ונפל על פניו: אפיקא. הוציאה לחם לעני. נפק , שיפורא , כשהיה מת היו תוקעין בשופר לסימן שידעו שיש מת: מבית אבי אבא. מבית דוד אבי המשפחה שבת נשיאים היתה והם מבית דוד: חוץ משערי אונאה. לפי שצער הלב היא קרובה להוריד דמעות:
רְאוּ כַּמָּה חַיָּב אָדָם לִבְרֹח מִלְּהַחְזִיק בְּמַחְלֹקֶת אֲפִילּוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁרָאִינוּ שֶׁאֵרַע כָּזֶה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּהְיוֹתוֹ גְדוֹל הַדּוֹר וְהָיוּ צְרִיכִין לוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף אַרְבַּע מִיתוֹת
(סנהדרין סח, א): תַּנְיָא: מִשֶּׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ חֲכָמִים אֶצְלוֹ וְהוּא יוֹשֵׁב
(*) בַּקִּנּוֹף שֶׁלּוֹ וְהֵם יוֹשְׁבִין
(*) בַּטְּרַקְלִין. אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה וְנִכְנָס הוֹרְקְנוּס בְּנוֹ
(*) לַחֲלֹץ תְּפִלָּיו. גָּעַר בּוֹ וְיָצָא בִנְזִיפָה. אָמַר לַחֲבֵרָו שֶׁל אָבִיו: כִּמְדֻמֶּה לִי
(*) שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אַבָּא נִטְרַף. אֲמַר לֵיהּ: דַּעְתּוֹ וְדַעַת אִמּוֹ נִטְרָפִין, הֵיאַךְ מַנִּיחִין
(*) אִסּוּר סְקִילָה וְעוֹסְקִין בְּאִסּוּר שְׁבוּת?
נפש יהודה קינוף. מטה בארבעה עמודים וכילה פרוסה עליה כדאמרינן בסוכה: בטרקלין. הוא שכב בחדר הפנים והם יושבין באולם החוץ: לחלוץ תפיליו. של אביו דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחם שמא יצא בהם לרשות הרבים: שדעתו של אבא נטרפה. וקרוב הוא למות שאילו היתה דעתו מיושבת עליו היה חולץ תפיליו: איסור סקילה. הדלקת הנר והטמנת חמין ועוסקין בדבר שאינו אלא איסור שבות דהמניח תפילין בשבת אין כאן מלאכה ואפי' יצא לרה''ר דהא דרך מלבוש הוא ותכשיטין הוא בחול:
מִשֶּׁרָאוּ חֲכָמִים שֶׁדַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו נִכְנְסוּ וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו
(*) בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ: לִלְמֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. וְעַד
(*) עַכְשָׁו לָמָּה לֹא בָאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לֹא הָיָה לָנוּ פְנַאי. אָמַר לָהֶם: תָּמֵהַּ אֲנִי אִם תָּמוּתוּ מִיתַת עַצְמְכֶם. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִילוּ שֶׁלִּי? אָמַר לוֹ:
(*) שֶׁלְךָ קָשֶׁה מִשֶּׁלָהֶם.
(*) נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ וְאָמַר: אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי, שֶׁאַתֶּם כִּשְׁנֵי סִפְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּגְלָלִין. הַרְבֵּה תוֹרָה לָמַדְתִּי וְהַרְבֵּה תוֹרָה לִמַּדְתִּי. הַרְבֵּה תוֹרָה לָמַדְתִּי
(*) וְ
(*) לֹא חִסַּרְתִּי מֵרַבּוֹתַי אֲפִילוּ כְּכֶלֶב הַמְלַקֵּק בַּיָּם; וְהַרְבֵּה תוֹרָה לִמַּדְתִּי וְלֹא חִסְּרוּנִי תַלְמִידַי אֲפִילוּ כְּמִכְחוֹל
(*) בִּשְׁפוֹפֶרֶת, [וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת בְּבַהֶרֶת עַזָּה, וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁשְׁאָלַנִי בָהֶם דָּבָר מֵעוֹלָם]; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת
(*) הֲלָכוֹת בִּנְטִיעַת קִשּׁוּאִין
(פירוש: הלכות מיני כשופין) וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁשְּׁאָלַנִי דָּבָר מֵעוֹלָם, חוּץ מֵעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף.
נפש יהודה ברחוק ארבע אמות. מפני הנדוי שברכוהו כלומר לשון כבוד לשון ברוך ולא רצו לומר ארור ונידוי וזה מפני מחלוקת תנור של עכנאי: שלי מהו. במה תהא מיתתי: שלך קשה משלהם. מפני שלבך פתוח כאולם ואילו שמשתני היית לומד תורה הרבה: נטל. ר' אליעזר שתי זרועותיו וכו' כשגוללין ספר תורה הכתב מכוסה כך תתעלם ותתכסה תורה שבלבי כשאמות לפי שלא שמשוני ולמדו ממני: ולא חסרתי מרבותי אפי' ככלב המלקק מן הים. לפי חכמתם שהיתה גדולה אין תלמודי עולה לחסרם ולקבל מהם חכמה אלא מעט ככלב המלקק מן הים. וכן תלמידי לא חסרוני ולא קבלו מחכמתי לחסר את יתרון חכמתי ממני אפי' כמו שמחסר המכחול בשפופרת בטבול אחד: לא חסרתי. כלומר לא חסרתי מחכמתם ממה שהיו מתחלה גדולים ממני וגם עתה גדולים הם ממני לפי שלמדתי מעט מהם: שפופרת. קנה שנותנים בה כחול והוא צבע ומכחול קיסם של עץ דק או של כסף שתוחבין בתוכו ומטבלין בכחול ומוציא מעט צבע שצובעין בו: הלכות בנטיעת קישואין. שאמר שם טומאה ונתמלא כל השדה קישואין והוא מין (פלוצער) או (קירבעס) בל''א וכדי ללמד מותר לעשות כישוף:
פַּעַם אַחַת אֲנִי וְהוּא הָיִינוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לִי: רַבִּי, לַמְּדֵנִי נְטִיעַת קִשּׁוּאִין. אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד וְנִתְמַלֵּא הַשָּׂדֶה קִשּׁוּאִין. אָמַר לִי: לִמַּדְתַּנִי נְטִיעָתָן, לַמְּדֵנִי עֲקִירָתָן. אָמַרְתִּי דָבָר אֶחָד וְנִתְקַבְּצוּ כֻלָּם לְמָקוֹם אֶחָד.
(*) אָמְרוּ לוֹ: הַכַּדּוּר וְהָאִימוּם וְהַקָּמֵיעַ וּצְרוֹר הַמַּרְגָלִיּוֹת וּמִשְׁקֹלֶת קְטַנָּה מַהוּ? אָמַר לָהֶם: טְמֵאִים וְטָהֳרָתָן בְּמַשֶּׁהוּ, מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי הָאִימוּם מַהוּ? אָמַר לְהוּ: טָהוֹר. וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְטָהֳרָה. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר:
(*) הֻתַּר הַנֶּדֶר, הֻתַּר הַנֶּדֶר. לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת פָּגַע בּוֹ רַבִּי עֲקִיבָא
(*) בֵּין קֵסָרִי לְלוֹד וְהָיָה מַכֶּה בִּבְשָׂרוֹ עַד שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת לָאָרֶץ.
(*) פָּתַח עָלָיו בְּשּׁוּרָה וְאָמַר: ''אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו''
(*) הַרְבֵּה מָעוֹת יֵשׁ לִי
(*) וְאֵין לִי שׁוּלְחָנִי לְהַרְצוֹתָן
(פירוש: הרבה קושיות יש לי ואין לי למי אשאלם).
נפש יהודה אמרו לו הכדור והאימום וכו' מהו. שנחלקו באלו ר' אליעזר וחכמים בסדר טהרות כדור עגול כפיקא ששוחקין בו התינוקות (באלאן) בל''א והאימום דפוס של מנעל או של מצנפת (פארם) או (לייסט) בל''א: הותר הנדר. שברכוהו: בין קסרי ללוד. שהיו נושאין את מטתו מקסרי ללוד: פתח עליו בשורה. שהיו עושין שורה סביבות המטה להספד: הרבה מעות יש לי. להחליף: ואין לי שולחני להרצותן. כלומר הרבה שאלות יש לי לשאול ואין לי למי לשאול:
גַּם מָצִינוּ מַה שֶּׁאֵרַע לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאָמְרוֹ דָבָר כְּנֶגֶד סְבָרַת רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, פֶּרֶק אִם אֵינָם מַכִּירִין
(כה, א): תָּנוּ רַבָּנָן: פַּעַם אַחַת נִתְקַשְּׁרוּ שָׁמַיִם בֶּעָבִים וְנִרְאֵית דְּמוּת לְבָנָה בָּרָקִיעַ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ. כִּסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא וּבִקְּשׁוּ בֵית דִּין לְקַדְּשׁוֹ. אָמַר לָהֶם רַבָּן גַמְלִיאֵל: כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא, שֶׁאֵין חִדּוּשָׁהּ שֶׁל לְבָנָה פָּחוֹת מֵעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה יוֹם וּמֶחֱצָה וּשְׁתֵּי יָדוֹת שָׁעָה וְשִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים.
וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵתָה אִמּוֹ שֶׁל בֶּן זַאגָא וְהִסְפִּידָהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל הֶסְפֵּד גָּדוֹל וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיָה לְכָךְ, אֶלָּא כְּדֵי
(*) שֶׁיֵּדְעוּ כָל הָעָם שֶׁלֹּא קִדְּשׁוּ בֵית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ.
(*) וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה. וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס: עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם, הֵיאָךְ מְעִידִין עַל
(*) הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וַהֲרֵי כְרֵיסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
(*) רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ.
נפש יהודה שידעו כל העם שלא קדשו בית דין את החודש. שאין מספידין ביום טוב: ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו. יום שלשים וליל שלשים שהיו מצפים ב''ד והעם שתהא מגולה ויראוהו מאחר שהעדים ראוהו ביום ולא נראה להם. כשהחודש משלשים יום נקרא עיבור ועושין ראש חודש ביום ל''א: האשה שילדה. וכריסה עדיין גדול ועב עד שמגיע לפיה כלומר גדול מאד כך אם ביום שלשים היה מולד הלבנה נראה איך לא יראוהו בלילה של יום שלשים ואחד: רואה אני את דבריך. לעבר את החודש לעשות ר''ח ביום ל''א כי אם היה אמת שראו החודש ביום ל' היה אותו יום ר''ח ולא היו מעברין לעשות ר''ח ביום ל''א:
שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבְמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנְךָ.
(*) הָלַךְ רַבִּי עֲקִיבָא וּמְצָאוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֵיצֵר. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ לִלְמֹד, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'
(*) אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ
(*) אֹתָם''
(ויקרא כג, לז), בֵּין בִּזְמַנָּם בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּם אֵין לִי מוֹעָדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מַה אַתָּה מֵיצֵר? אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, רָאוּי לוֹ שֶׁיִּשְׁכַּב בְּמִטָּה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְאַל יִגְזֹר עָלָיו בֵּית־דִּין גְּזֵרָה זוֹ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, הַרְשֵׁנִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד מִמַּה שֶׁלִּמַּדְתַּנִי. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ''אֹתָם''
(ויקרא כג, ב), ''אֹתָם''
(שם שם, ד), ''אֹתָם''
(שם שם, לז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים ''אַתֶּם'' אֲפִילוּ
(*) שׁוֹגְגִים, ''אַתֶּם'' אֲפִילוּ מְזִידִים, ''אַתֶּם'' אֲפִילוּ
(*) מֻטְעִים. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא נִחַמְתָּנִי.
נפש יהודה הלך רבי עקיבא ומצאו לר' יהושע מיצר. על שהנשיא גזר עליו לחלל יוה''כ: אשר תקראו. בקריאת ב''ד תלאו הכתוב ניתן להם הרשות לעשות המועדים בזמניהם: אתם. שלשה זמנין כתיב אשר תקראו אותם בפרשת שור או כשב קרי ביה אתם: שוגגים. מאליהן כסבורין שהוא ראוי להתעבר וטועין: מוטעים. ע''י עדי שקר:
(*) בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס. אָמַר לוֹ: אִם בָּאנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד עַכְשָׁו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל''
(שמות כד, ט). וְלָמָה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים? לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל שְׁלֹשָׁה וּשְׁלֹשָׁה שֶׁנִּתְמַנּוּ בֵּית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הֵן כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
נפש יהודה בא לו. ר' יהושע אצל רבי דוסא:
תָּנוּ רַבָּנָן: ''וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל'' לָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים? לוֹמַר לְךָ,
(*) שֶׁלֹּא
(*) יֹ
(*) אמר אָדָם: פְּלוֹנִי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הוּא, פְּלוֹנִי כְּאֶלְדָּד וּמֵידָד הוּא, פְּלוֹנִי כְּנָדָב וַאֲבִיהוּא הוּא; וְאוֹמֵר: ''וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־הָעָם ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם''
(שמואל־א יב, ו); וְאוֹמֵר: ''וַיִּשְׁלַח ה' אֶת־יְרֻבַּעַל וְאֶת־בְּדָן וְאֶת־יִפְתָּח וְאֶת־שְׁמוּאֵל''
(שם שם, יא), יְרֻבַּעַל זֶה גִּדְעוֹן. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יְרֻבַּעַל? שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה עִם הַבַּעַל. בְּדָן זֶה שִׁמְשׁוֹן וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ בְּדָן? דְּאָתֵי מִדָּן. יִפְתָּח כְּמַשְׁמָעוֹ; וְאוֹמֵר: ''מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ''
(תהלים צט, ו), שָׁקַל הַכָּתוּב שְׁלֹשָׁה קַלֵּי עוֹלָם כִּשְׁלֹשָׁה חֲמוּרֵי עוֹלָם, לוֹמַר לְךָ: יְרֻבַּעַל בְּדוֹרוֹ כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ, בְּדָן בְּדוֹרוֹ כְּאַהֲרֹן בְּדוֹרוֹ, יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ כִּשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ; לוֹמַר לְךָ, שֶׁאֲפִילוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּים וְנִתְמַנָּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר הֲרֵי הוּא כְּאַדִּיר שֶׁבָּאַדִּירִים; וְאוֹמֵר: ''וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל־הַשֹּׁפֵט'' וגו'
(דברים יז, ט). וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ, שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל שׁוֹפֵט שֶׁלֹּא יְהֵא בְיָמָיו? הָא אֵין לְךָ שׁוֹפֵט אֶלָּא שֶׁהָיָה בְיָמָיו; וְאוֹמֵר: ''
(*) אַל־תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה''
(קהלת ז, י).
נפש יהודה שלא יאמר אדם. על בית דין שבימיו וכי פלוני ופלוני כמשה ואהרן שאשמע לו עכשיו שלא נתפרשו שמותן אמור לו אם אינו כמשה ואהרן הרי הוא כא' משאר זקנים שאינך יודע מי הם: ואומר. ה' אשר עשה את משה ואת אהרן , שמואל הנביא אמר לישראל הקב''ה עשה לכם נסים ע''י ששה זקנים הללו משה ואהרן ירובעל ובדן ויפתח ושמואל: ואומר. בספר תהלים משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם הרי ששקל הכתוב שמואל עם משה ואהרן ובנביאים הראשונים כתיב לימדך הכתוב כאן שאין לך לבקש אלא שופט שהיה בימיך: אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. כי לא מחכמה שאלת זאת שהדורות הראשונים היו טובים וצדיקים מן האחרונים לפיכך היו הימים הראשונים טובים מאלה שא''א שיהיו אחרונים כראשונים:
נָטַל מַקְלוֹ וּמָעוֹתָיו בְּיָדוֹ וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אָמַר לוֹ: בּוֹא בְשָׁלוֹם רַבִּי וְתַלְמִידִי; רַבִּי בְּחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּיַּמְתָּ אֶת דְּבָרִי. תָּנוּ רַבָּנָן: כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ עָמַד מִכִּסְאוֹ עַל רַגְלָיו וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וְתַלְמִידִי. רַבִּי, שֶׁלִּמַּדְתַּנִי תוֹרָה בָּרַבִּים. תַּלְמִידִי, שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר גְּזֵירָה וְאַתָּה מְקַיְּמָה כְּתַלְמִיד; אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהַגְּדוֹלִים נִשְׁמָעִים לַקְּטַנִּים, קַל וָחֹמֶר קְטַנִּים נִשְׁמָעִים לַגְּדוֹלִים. קַל וָחֹמֶר, חִיּוּבָא הוּא, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהַגְּדוֹלִים נִשְׁמָעִים לַקְּטַנִּים, נוֹשְׂאִין הַקְּטַנִּים קַל וָחֹמֶר מֵעַצְמָן.
וְעוֹד גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת, פֶּרֶק כָּל פְּסוּלֵי הַמְּקֻדְּשִׁים
(לו, א): רַבִּי צָדוֹק הֲוָה לֵיהּ הַהוּא בוּכְרָא.
(*) רְמָא לֵיהּ שַׂעֲרֵי בְּסַלֵי נְסָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה. בַּהֲדֵי דְקָא אָכִיל
(*) אִיבְזַע שְׂפָתֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אֲמַר לֵיהּ:
(*) כְּלוּם חִלַּקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ
(היינו, בין (*) כהן חבר לכהן עם הארץ)? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הֵין. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲמַר לֵיהּ: לָאו. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֲמַר לִי הֵין? אֲמַר לֵיהּ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲלוּ
(*) בַּעֲלֵי תְרֵיסִין לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ עָמַד הַשּׁוֹאֵל וְשָׁאַל: כְּלוּם חִלַקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לָאו. אָמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: יְהוֹשֻׁעַ, וַהֲלֹא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ לִי הֵן; עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְךָ. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר:
(*) הֵיאָךְ אֶעֱשָׂה? אִלְמָלֵי אֲנִי חַי וְהוּא מֵת, יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַמֵּת; עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי חַי וְהוּא חַי, אֵיךְ יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַחַי? וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד עַל רַגְלָיו, עַד שֶׁרִנְּנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ לְחֻצְפִּית הַמְּתֻרְגְּמָן: עֲמֹד
(פירוש: שתוק). וְעָמַד.
נפש יהודה רמא ליה. נתנו לבכור שעורים בסל לאכול: איבזע שפתיה. נקרעו שפתיו של פיו בסל ונעשה בעל מום: כלום חלקנו בין חבר כהן לעם הארץ. ומי חשידנא אנא למשדי ביה מום בכוונה ככהן עם הארץ: הן. חלקנו ולא נחשדת לנו שאתה תעשה המום ורבי צדוק כהן ת''ח היה: בעלי תריסין. תלמידי חכמים שלוחמין במלחמתה של תורה ותריס הוא הצלה של בעלי המלחמה שמגינים עליהם: היאך אעשה. איני יכול להכחישו אלמלי אני חי והוא מת הייתי יכול להכחישו ולומר לא אמרתי:
וְעִם כָּל זֶה, אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁגְּדוֹלִים סוֹבְלִים לַקְטַנִּים וְאֵינָם מְצַעֲרִים אוֹתָם עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ שֶׁהֶעֱבִירוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִנְּשִׂיאוּתוֹ עַל שֶׁהָיָה מְצַעֵר בִּדְבָרִים אֵלּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר
(כז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁבָא לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אֲמַר לֵיהּ: תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת אוֹ חוֹבָה? אֲמַר לֵיהּ: רְשׁוּת. בָּא לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲמַר לֵיהּ: חוֹבָה. אֲמַר לֵיהּ: וַהֲלֹא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לִי רְשׁוּת? אֲמַר לֵיהּ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ בַּעֲלֵי תְרֵיסִין לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִכְנְסוּ עָמַד הַשּׁוֹאֵל וְשָׁאַל: תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת אוֹ חוֹבָה? אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: חוֹבָה. אָמַר לְהוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁחוֹלֵק עָלַי בְּדָבָר זֶה? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא. אָמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וְהָא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ לִי רְשׁוּת? אֲמַר לֵיהּ: יְהוֹשֻׁעַ, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְךָ. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: אִלְמָלֵי אֲנִי חַי וְהוּא מֵת, יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַמֵּת; עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי חַי וְהוּא חַי,
(*) הֵיאָךְ יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַחַי? הָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד עַל רַגְלָיו, עַד שֶׁרִנְּנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ לְחֻצְפִּית
(*) הַמְּתֻרְגְּמָן: עֲמֹד. וְעָמַד.
נפש יהודה היאך יכול החי להכחיש את החי. ודאי כך אמרתי וחוזרני בי: המתורגמן. שהיה עומד לפני רבן גמליאל ומשמיע לרבים את הדרשה מפי ר''ג:
אָמְרֵי: עַד כַּמָּה נְצַעְרֵיהּ וְנֵיזֵל?
(*) אֶשְׁתַּקַּד בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צִעֲרֵיהּ,
(*) בִּבְכוֹרוֹת בְּמַעֲשֵׂה דְרַבִּי צָדוֹק צִעֵרֵיהּ, הָכָא נַמֵּי, עַד כַּמָּה לִיצַעְרֵיהּ וְלֵיזֵיל?
(*) תָּא נַעֲבְרֵיהּ. מָאן נוֹקִים? נוֹקְמֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הֲוֵי לֵיהּ בַּעַל דָּבָר
(והוה לרבן גמליאל צערא טפי); נוֹקְמֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא,
(*) לֵית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת וְעָנֵישׁ לֵיהּ; נוֹקְמֵיהּ לְרַבִּי אֱלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, דְּהוּא חָכָם
(*) וְעָשִׁיר וְהוּא עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא. הוּא חָכָם, דְּאִי מַקְשֶׁה לֵיהּ מְפָרֵק לֵיהּ. וְהוּא עָשִׁיר, דְּאִי מִפְלַח לְבֵי קֵיסָר מִפְלַח נַמֵּי כְוָתֵיה. וְהוּא עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא, דְּאִית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת וְלָא מָצֵי עָנֵישׁ לֵיה.
נפש יהודה אשתקד. בשנה שעברה בראש השנה בחידוש הלבנה שגזר ירובעל בדן ויפתח עם משה ואהרן ושמואל שלשה קלים עם שלשה חמורים. הא אין לך כו' , הרי לבא אליו ביו''כ שחל בחשבונו: בבכורות. בבכור של ר' צדוק אמר לו יהושע עמוד על רגליך כי הכא: תא נעבריה. נעביר את ר''ג מן הנשיאות: לית ליה זכות אבות. שמגרים היה ודלמא עניש ליה ר''ג וימות על ידו: עשירי. לעזרא דור עשירי מעזרא הסופר ויועיל לו זכות עזרא:
אֲתוּ אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר: נִיחָא לֵיהּ לְמַר דִלְהֱוֵי רֵישׁ מְתִבְתָּא? אָמַר לְהוּ: אֵיזִיל וְאִימְלִיךְ בְּאַנְשֵׁי בֵּיתָאִי. אָזַל וְאִמְלִיךְ בְּדְבֵיתְהוּ. אָמְרָה לֵיהּ דְבֵיתְהוּ: דִּלְמָא
(*) מַעֲבְרֵי לְךְ? אָמַר לָהּ: אָמְרֵי אִינְשֵׁי:
(*) לִשְׁתַּמֵישׁ אִינֵישׁ יוֹמָא חַד בְּמָאן יָקָר וּלְמָחָר לִיתְבַר.
(*) לֵית לָךְ חִוַּרְתָּא
(פירוש: שערות לבנות כזקנים). אִיתְרַחֵישׁ לֵיהּ נִיסָא וְאִיהַדְרוּ לֵיהּ
(*) תְּמְנֵי סְרֵי דָרֵי חִוַּרְתָּא כְּבַר שַׁבְעִין שְׁנִין. וְהַיְנוּ דִּתְנָן: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים וְלֹא אָמַר בֶּן שִׁבְעִים.
נפש יהודה מעברי לך. יורידוך מן הנשיאות בשביל אחר: לשתמש. יומא חדא בכסא דמוקרא , כוס של זכוכית יקרה והיינו דאמרי אינשי משל הדיוט יום אחד ישתה בכוס חשוב ויתכבד בו בעליו ואח''כ אם ישבר ישבר: לית לך חוורתא. אין לך שערות לבנות ונאה לדרשן שיהיה לו זקן: תמני סרי דרי. שמונה עשרה שורות של זקן:
תָּנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם סִלְּקוּהוּ לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח וְנִתְּנָה רְשׁוּת לַתַּלְמִידִים לִכָּנֵס, שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכְרִיז וְאוֹמֵר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין
(*) תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ אַל יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ; וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיָה דוֹרֵשׁ: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. הַהוּא יוֹמָא אִיתוֹסְפוּ כַּמָּה
(*) סַפְסְלֵי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פְּלִיגֵי בָהּ אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסָא וְרַבָּנָן: חַד אָמַר אִתּוֹסֵף אַרְבַּע מֵאָה סַפְסְלֵי וְחַד אָמַר שְׁבַע מְאָה סַפְסָלֵי.
נפש יהודה תוכו כברו. לבו כפיו לדבר אמת ולצדק מעשיו: ספסלי. שיושבים עליו התלמידים בבהמ''ד:
הֲוָה קָא חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלֵיאֵל, אָמַר: דִּילְמָא, חַס וְשָׁלוֹם, מָנַעְתִי תוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. אַחֲזוּיֵהּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ:
(*) חַצְבֵי חִיוְרָאֵי דְמַלְיָאן קִיטְמָא
(פירוש: כדים מלאים אפר. כלומר: אנשים בלתי הגונים). וְלָא הִיא,
(*) לִיתוּבֵי דַעְתֵּיהּ הוּא דַּאֲחְזוּיָה לֵיהּ.
נפש יהודה חצבי חווראי. כדים יפים ולבנים אבל אין בהם אלא אפר כלומר התלמידים שנתוספו אינן מהוגנים: ליתובי דעתיה. שהיה חלש דעתו כשראה שנתוספו הרבה תלמידים הראו לו כן בחלום שהיה ירא שלא יענשו שמנען מלבא אבל באמת מהוגנים היו:
תָּנָא: ''עֵדֻיּוֹת'' בּוֹ בַיּוֹם נִשְׁנֵית. וְכָל הֵיכָא דְאָמְרֵי ''בּוֹ בַיּוֹם'', הַהוּא יוֹמָא הֲוָה. וְלֹא הָיְתָה הֲלָכָה
(*) שֶׁתְּלוּיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּהָ. וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא מָנַע עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, דִּתְנָן: בּוֹ בַיּוֹם עָמַד יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי לִפְנֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר לָהֶם: מָה אֲנִי לָבוֹא בַקָּהָל? אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָסוּר אַתָּה: אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מֻתָּר אַתָּה, אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: ''לֹא־יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'''
(דברים כג, ד)? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי עַמּוֹן וּמוֹאָב בִּמְקוֹמָן הֵן עוֹמְדִים? וַהֲלֹא כְבָר עָלָה סַנְחֵרִיב וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאוּמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים''
(ישעיה י, יג) (*) וְכָל דְּפָרִישׁ מֵרוּבָּא פָרִישׁ. אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא נֶאֱמַר: ''וְאַחֲרֵי־כֵן אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּת בְּנֵי־עַמּוֹן''
(ירמיה מט, ו) וּכְבָר שָׁבוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: ''וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל''
(עמוס ט, יד) וַעֲדַיִין לֹא שָׁבוּ, אֶלָּא דְּהַדְרֵי, הָכָא נַמֵּי דְּהַדְרֵי. מִיָּד הִתִּירוּהוּ לָבוֹא בַקָּהָל.
נפש יהודה תלויה. ספק שלא פירשוה מתוך שרבו התלמידים רבה החידוד והפלפול: וכל דפריש מרובא פריש. ועמון ליכא רובא דעלמא:
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
(*) אֵיקוּם הַשְׁתָּא וְאֵיזִיל וְאֵפַיְיסֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. קָם אָזַל, חֲזִינְהוּ
(*) לְאַשְׁיָתָא דְבֵיתֵיהּ דִּמְשַׁחַרָן. אֲמַר לֵיהּ: מִכָּתְלֵי בֵיתְךָ נִכָּר
(*) שֶׁפֶּחָמִי אַתָּה. אֲמַר לֵיהּ: אוֹי לוֹ לְדוֹר שֶׁאַתָּה פַּרְנָסוֹ וְאוֹי לָהּ לַסְּפִינָה שֶׁאַתָּה קְבַרְנִיטָהּ
(פירוש: רב החובל); שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ בְּצַעֲרָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּמָּה הֵם עֲסוּקִין וּבַמָּה הֵם נִזּוֹנִים. אֲמַר לֵיהּ:
(*) נַעֲנֵיתִי לְךָ, מְחוֹל לִי. לָא אַשְׁגַח בֵּיהּ. עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אַבָּא, אִיפַיֵס.
נפש יהודה איקום השתא איזיל. הואיל שהלכה כר' יהושע ובחנם צערתיה איזיל ואפייסיה: לאשייתא דביתיה דמשחרן. כותלי ביתו של ר' יהושע היו שחורות: שפחמי אתה. עושה פחמין יש אומרים נפט וי''א עושה מחטים: נעניתי לך מחול לי. שדברתי למולך יותר מן הראוי נעניתי לשון בקשה:
שָׁלַח רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְבֵי מִדְרָשָׁא וְאָמַר: מָאן
(*) דְּלָבַשׁ מַדָּא
(פירוש מעיל; כלומר, הרגיל בנשיאות) יִלְבַּשׁ מַדָּא, מָאן דְלָא לָבִישׁ מַדָּא, לָא יֵימַר לְמָאן דְּלָבִישׁ מַדָּא:
(*) שְׁלַח מַדֶּיךָ וַאֲנָא אֶלְבְּשֵׁיהּ. אָמַר לְהוּ רַבִּי עֲקִיבָא
(לרבנן):
(*) טְרוּקוּ גַלֵּי
(פירוש: סגרו הדלתות), דְּלָא לֵיתוּ עַבְדֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְלִיצַעְרוּ רַבָּנָן, אַדְהָכֵי טָרַף
(פירוש: דפק) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ
(*) אַדָשָׁא וְאָמַר לְהוּ:
(*) מַזֶּה
(*) בֶן
(*) מַזֶּה יַזֶּה
(כלמר, כהן בן כהן, יזה הזאות), לֹא מַזֶּה וְלֹא בֶן מַזֶּה, יֵימַר לְמַזֶּה בֶן מַזֶּה: מֵימֶיךָ
(*) מֵי מְעָרָה וְאֶפְרְךָ
(*) אֵפֶר מִקְלֶה
(כלומר, אפר הקלוי בתנורים). אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: יְהוֹשֻׁעַ, נִתְפַּיַּסְתָּ. כְּלוּם עָשִׂינוּ אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, לְמָחָר אֲנִי וְאַתָּה נַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ.
נפש יהודה דלביש מדא. הרגיל ללבוש את המעיל כלומר הרגיל בנשיאות יהיה נשיא: שלח מדיך. הסר בגדיך כלומר נשיאותך: טרוקו גלי. סגרו דלתות בהמ''ד: אדשא. אפתח: מזה. כהן: בן מזה. בן כהן: יזה. מי חטאת כלומר הרגיל שהיה נשיא יחזור לנשיאות: מי מערה. מים הבאים ממערות וממעינים כלומר ראוי לך להזות מים ולטהר במי חטאת ואפר מפרה אדומה: אפר מקלה. אפר הקלוי בתנורים ובכירות כלומר אפר סתם:
וַאֲפִילוּ הָכֵי לָא עַבְרוּהוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מִנְשִׂיאוּתֵיהּ וַהֲוָה דָרִישׁ רַבָּן גַּמְלִיאֵל
(*) תְּרֵי שַׁבְּתֵי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה חָדָא שַׁבְּתָא. וְהַיְנוּ דַאֲמַר מַר: שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה? שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה.
נפש יהודה תרי שבתי. חלקו בין ר''ג ובין ר' אלעזר בן עזריה וחלקו שני שבתות לרבן גמליאל ושבת אחד לר' אלעזר בן עזריה והיינו דאמרי' שבת של מי היתה במסכת חגיגה:
נִמְצָא שֶׁהַמַּחְזִיק בַּמַּחְלֹקֶת, אֲפִילוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, מְקַלְקֵל אֶת הַשּׁוּרָה וְיוֹצֵא מִמֶּנּוּ חֻרְבַּן עוֹלָם. וְהַשָּׁלוֹם וְהַסַּבְלָנוּת נָאֶה בְּכָל דָּבָר וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָּׁלוֹם.
החלק השני במלי דעלמא
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [סג]
בְּקִנְאַת בְּנֵי אָדָם מֵאֲחֵרִים נִכְנָס בְּלִבָּם לְחַדֵּשׁ עִמָּהֶם דִּבְרֵי קִנְטוּרִין, וּבִתְחִילַת הַדָּבָר הוּא קַל לְבַטֵּל, וְאִם לֹא סְתָרוֹ מִתְּחִלָּתוֹ, בְּכָל עֵת הוֹלֵךְ וְגָדֵל וּמִתְחַזֵּק בַּלְּבָבוֹת, כְּדִכְתִיב: ''וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב''
(משלי ל, לג), רוֹצֶה לוֹמַר, כְּשֶׁמּוֹצֵץ אַפּוֹ וְאֵינוֹ כוֹבֵשׁ חֲמָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְחִיל הָאַחֵר בַּדָּבָר, יָבוֹאוּ לִידֵי רִיב וּמַחְלֹקֶת.
עַל כֵּן כָּל בֶּן דַּעַת יְבַטְּלֶנּוּ בַּהַתְחָלָה קֹדֶם שֶׁיִּתְחַזֵּק, כִּדְגַרְסִינָן בְּסַנְהֶדְרִין
(ז, א): אָמַר רַב הוּנָא: הַאי
(*) תִיגְרָא לָא דָמֵי אֶלָּא לְצִינוֹרָא
(*) דְּבִידְקָא, כֵּיוָן דְּרָוַח רָוַח. אַבַּיֵּי קְשִׁישָׁא אָמַר: דָּמְיָא
(*) לְגוּדָא דְּגַמְלָא, כֵּיוָן דְּקָם קָם. הַהוּא דַהֲוָה קָאמַר וְאָזֵיל: טוֹבֵיהּ
(*) לְמָאן דְּשָׁמַע וְחָרֵישׁ,
(*) חָלְפוּ עֲלֵיהּ בִּישְׁתֵּיהּ מֵאָה. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: קְרָא כְתִיב: ''
(*) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן''
(משלי יז, יד).
נפש יהודה תיגרא. המגרה בריב ומחלוקת: דבדקא. צינור של מים שנשבר הגדר מעט לסוף הולכים המים ומתגברים ועושין חור גדול ונשטף הכל כך הריב הולך ומתגבר ואין יכולין לסתמו וזה שאמר פוטר מים ראשית מדון מחלוקת וריב: לגודא דגמלא. דפין של גשר בתחלה כשדורסין עליהם מנענעות וסוף מתחזקות ונקבעות במקומן והכא נמי כשאדם מחזיק בקטטה הולך ומחזיק ובאה יותר ויותר ולאו מקרא נפקא: למאן דשמע וחריש. אשרי למי ששומע חרפתו ושתיק: חלפו עליה בישתא מאה. הלכו להם בשתיקותו מאה רעות שהיו באות ע''י התגר וריב: פוטר מים. המתחיל ופותח בקטטה הוא תחלת מאה דינין לישנא אחרינא מדון בגימטריא מאה:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהָאֶחָד יְהֵא קְשֵׁה עֹרֶף וְרוֹצֶה לָרִיב, אִם חֲבֵרוֹ יִכְבֹּשׁ חֲרוֹן אַפּוֹ וְיִסְבֹּל דִּבְרֵי קִנְטוּר שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַשְׁרָיו וְאוֹי לִמְחָרְפוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק כִּסּוּי הַדָּם
(חולין פט, א): וַאֲמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּזְכוּת מִי
(*) שֶׁבּוֹלֵם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''תֹּלֶה אֶרֶץ עַל־בְּלִימָה''
(איוב כו, ז).
נפש יהודה שבולם עצמו. סוגר את פיו ודומה לו בבכורות פיו בלום ורגליו מבולמות:
וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל הָאֶחָד לִסְבֹּל דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ וּמֵשִׁיב עָלָיו, אַף־עַל־פִּי שֶׁעוֹנֵהוּ כְּאִוַּלְתּוֹ וְהַסִּבָּה בָּאָה מֵחֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָעָם אֵינָם יוֹדְעִים לְהַבְחִין מִמִּי הָיְתָה הָעִילָה, תּוֹלִים הַמַּחְלֹקֶת בִּשְׁנֵיהֶם וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּרְאִין לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ שֶׁמֶץ פְּסוּל בְּאֶחָד מֵהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין
(עא, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִם רָאִיתָ שְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁמִּתְגָרִים זֶה בָזֶה, שֶׁמֶץ פְּסוּל יֵשׁ בְּאֶחָד מֵהֶם וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ לְהִדָּבֵק בַּחֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אִם רָאִיתָ שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת שֶׁמִּתְגָּרוֹת זוֹ בָזוֹ, שֶׁמֶץ פְּסוּל יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן
(*) וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָהּ לִידָּבֵק בַּחֲבֶרְתָּהּ. עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק מִן הַמַּחְלֹקֶת.
נפש יהודה ואין מניחין. אותן מן השמים להדבק בחבירו לכך הטילו מן השמים מריבה ביניהם:
וְגַם מָצִינוּ בַּאֲחִיתֹפֶל, שֶׁהִזְהִיר בּוֹ לְבָנָיו מִלִּמְרֹד בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁהָיְתָה סִבַּת מַפַּלְתּוֹ וּמִיתָתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּרֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת
(קמז, א): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צִוָּה אֲחִיתֹפֶל אֶת בָּנָיו: אַל תִּהְיוּ בְּמַחְלֹקֶת
(*) וְאַל תִּמְרְדוּ בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד
(*) וְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת בָּרוּר, זִרְעוּ חִטִּים שֶׁמַּצְלִיחִין.
נפש יהודה שלשה דברים. הכי הוי קים להו: אל תמרדו במלכות ב''ד. ממה שאירע לי: ויום טוב של עצרת ברור. דהיינו שבועות אם תראהו ברור וצח ולא יום המעונן זרעו חטים שמצליחין באותה שנה. כעצם השמים לטוהר תרגום לברירו:
וְלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם בַּשְּׁנִיָּה אֶלָּא עַל מַחְלֹקֶת שֶׁקָּם בֵּינֵיהֶם עַל שֶׁהָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה חִנָּם בָּאֵיבָה הַנְּטוּרָה בְלִבָּם. וְסֶמֶךְ לַדָּבָר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד הָעִיר, רָאשֵׁי תֵּיבוֹת: אֵיבָה. וְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּיוֹמָא
(ט, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרָתָא: מִפְּנֵי מַה חָרְבָה שִׁילֹה וכו', אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁאָנוּ בְּקִיאִין בָּהֶם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, מִפְּנֵי מַה חָרַב? מִפְּנֵי שִׂנְאַת חִנָּם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי־עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים, כִּדְאִיתָא בַּחֲתִימַת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן
(סימן כט).
וְעַל כֵּן הִזְהִירָה תוֹרָתֵנוּ עַל הַשִּׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ''
(ויקרא יט, יז), שֶׁהִיא סִבָּה לְמַחְלֹקֶת. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּרֶת עֲרָכִין, פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין
(טז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ'', יָכוֹל לֹא יַכֶּנּוּ וְלֹא יִשְׂרְטֶנּוּ וְלֹא יְקַלְּלֶנּוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ''בִּלְבָבֶךָ''. כִּדְאִיתָא בְּזֶה הַנֵּר, בַּכְּלָל הַשְּׁלִישִׁי, פֶּרֶק א''
(סימן מד).
וּלְכַבּוֹת שַׁלְהֶבֶת הַשִּׂנְאָה וְהַמַּחְלֹקֶת מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל צִוְּתָה תוֹרָה: ''לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר''
(ויקרא יט, יח). וְגַרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּרִאשׁוֹנָה
(כג, א): תַּנְיָא: ''לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר''. אֵי זוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵי זוֹ הִיא נְטִירָה? נְקִימָה, אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַדְדֻּמְךָ, אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי קַרְדֻּמְךָ. זוֹ הִיא נְקִימָה. וְאֵי זוֹ נְטִירָה? אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ. אֲמַר לֵיהּ: לֹא. לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ, אֲמַר לֵיהּ: הֵילָךְ
(*) וְאֵינִי כְּמוֹתְךָ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי. זוֹ הִיא נְטִירָה.
נפש יהודה איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה. שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו:
וְעִם כָּל זֶה אִם הוּא תַלְמִיד חָכָם וְצִעֲרוֹ כְּנֶגֶד כְּבוֹדוֹ חַיָּב לִטֹּר אֵיבָה עַד שֶׁיְּפַיְּסֵהוּ, דַּאֲמְרִינָן הָתָם
(כב, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל תַּלְמִיד חָכָם
(*) שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם. וְאִם מָחַל וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ עַל כְּבוֹדוֹ, נֶעֱנָשׁ. דַּאֲמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַב יְהוּדָה: מִפְּנֵי מַה
(*) נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה־יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא־ הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ''
(שמואל־א י, כז).
(*) וּכְתִיב: ''וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וגו'. וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל־שְׁמוּאֵל מִי הָאֹמֵר שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לֹא־יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל
(שם יא, יב־יג).
נפש יהודה שאינו נוקם. נקמתו ונוטר איבה כנחש בלבו: נענש שאול. לבא לידי דבר שעליו נטל ממנו המלכות מפני שמתחלת מלכותו מחל על כבודו גלה על עצמו שאינו כדאי למלוך: וכתיב ויעל נחש העמוני וגו'. ומסקנא דמלתא דאמרו ישראל מי האומר שאול ימלוך עלינו בתמיה תנו את האנשים ונמיתם והוא אמר לא יומת איש ביום הזה:
וְאִם פִּיְּסוֹ כָּרָאוּי טוֹב לוֹ לִמְחֹל, דַּאֲמַר רָבָא: כָּל
(*) הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו
(*) מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו. עַל כֵּן אַל יַחֲזִיק אָדָם בְּמַחְלֹקֶת וְיִרְדֹּף אַחַר הַשָּׁלוֹם.
נפש יהודה המעביר על מדותיו. שאינו מדקדק למדוד מדה כנגד מדה למצערים אותו אלא מניח מדותיו והולך לו כמו אין מעבירין על המצות וכמו אין מעבירין על האוכלין להיות מניחן והולך לו: מעבירין לו על כל פשעיו. אין מדת הדין מדקדק אחריו אלא מניחו והולכת:
פרק שני [סד]
הָרוֹצֶה לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּרְאֶה לַחֲבֵרוֹ שֶׁרוֹצֶה לַחֲלֹק עִמּוֹ שֶׁלֹּא כַדִּין, יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ וְאַל יַטֶּה אָזְנוֹ לְכָל דָּבָר; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלֹּא יִצְעַק עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה לוֹ שֶׁלֹּא כַדִּין. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַחוֹבֵל
(צג, א): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה, דִּכְתִיב: ''וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ'' וּכְתִיב: ''יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ''
(בראשית טז, ה) וּכְתִיב: ''וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ''
(שם כג, ב). וְהַנֵּי מִילֵי, דְּאִית לֵיהּ דִּינָא בְּאַרְעָא.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אוֹי לוֹ לַצּוֹעֵק יוֹתֵר מִן
(*) הַנִּצְעָק. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: אֶחָד הַצּוֹעֵק וְאֶחָד הַנִּצְעָק בְּמַשְׁמַע, דִּכְתִּיב: ''וְחָרָה אַפִּי'' וגו'
(שמות כב, כג), אֶלָּא שֶׁמְמַהֲרִין לַצּוֹעֵק יוֹתֵר מִן הַנִּצְעָק
(כדאשכחינן גבי שרה). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: אָמַר רַבִּי אַבָהוּ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם מִן הַנִּרְדָּפִים וְלֹא מִן הָרוֹדְפִים, שֶׁאֵין לְךָ נִרְדָּפִים בָּעוֹפוֹת יוֹתֵר מִתּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה וְהִכְשִׁירָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.
נפש יהודה הנצעק. וחרה אפי והרגתי אתכם שנים במשמע אלא שממהרין לצועק תחלה כדאשכחן בשרה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא
(פח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים,
(*) עֲלוּבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ''
(שופטים ה, לא). וְגָדוֹל הוּא תוֹעֶלֶת מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ בְּחֶרְפָּתוֹ וְאֵינוֹ מֵשִׁיב, שֶׁגּוֹרֵם שֶׁלֹּא יְחָרְפוּהוּ שֵׁנִית. וְעַל זֶה אָמַר הֶחָכָם: לְעוֹלָם לֹא חֵרְפַנִּי אָדָם יוֹתֵר מִפַּעַם אֶחָת, כִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶסְבֹּל חֶרְפּוֹתָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יְחָרְפֵנִי שְׁנִיָּה.
נפש יהודה עלובים ואינם עולבים. אחרים באים עליהם בחוצפה לביישם ולא הם על אחרים אפילו יש להם להשיב עושים כל מעשיהם מאהבת המקום ושמחים ביסורים על עליבה הבאה עליהם:
וְגַרְסִינָן בַּמִּדְרָשׁ: ''אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ''
(משלי יח, כד), רוֹצֶה לוֹמַר, מִי שֶׁרוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ לוֹ רֵעִים, יִסְבֹּל וְיַעֲבֹר עַל מִדּוֹתָיו וְאַל יִתְקוֹטֵט עִמָּהֶם, וִיקַבֵּל אוֹתָם תָּמִיד בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וּפֵרוּשׁ ''לְהִתְרוֹעֵעַ'' מִגִּזְרַת ''רֵעַ'', כְּלוֹמַר, יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ רֵעַ וְחָבֵר עִם כָּל בְּנֵי אָדָם. וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת הַלָּלוּ גּוֹרְמִין שֶׁיִּהְיוּ לוֹ רֵעִים אֲהוּבִים יוֹתֵר מֵאַחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח''
(שם). וּכְתִיב: ''רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל־תַּעֲזֹב וּבֵית אָחִיךָ אַל־תָּבוֹא''
(שם כז, י), רוֹצֶה לוֹמַר, אִם תִּשְׁמֹר רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ וְלֹא תַעַזְבֶנּוּ, לֹא תִצְטָרֵךְ לְאָחִיךָ בְּיוֹם אֵידְךָ, אֶלָּא לַחֲבֵרְךָ, שֶׁהוּא לְךָ יוֹתֵר אָהוּב מֵאָח.
דָּבָר אַחֵר: ''אִישׁ רֵעִים'' לֹא יִזְכֶּה אָדָם בְּרֵעִים וַחֲבֵרִים אֶלָּא אִם יִתְרוֹעֵעַ, רוֹצֶה לוֹמַר, אִם יִשָּׁבֵר לִפְנֵיהֶם וְיִסְבֹּל מַשָּׂאָם. וּפֵרוּשׁ ''לְהִתְרוֹעֵעַ'' מִגִּזְרַת ''תְּרוֹעֵם''.
וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי
(כי תצא, רצב): ''כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו''
(דברים כה, יא), אֵין שָׁלוֹם יוֹצֵא מִתּוֹךְ נִיצוּת. וְכֵן הוּא: ''וַיְהִי־רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה־אַבְרָם'' וגו'
(בראשית יג, ז). מִי גָרַם לְלוֹט שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הַצַּדִּיק, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ הַמְּרִיבָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''וְעָמְדוּ שְׁנֵי־הָאֲנָשִׁים'' וגו'
(דברים יט, יז). מִי גָרַם לוֹ לִלְקוֹתוֹ, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ מְרִיבָה. אֵין לִי אֶלָּא אֲנָשִׁים, שְׁלוֹם אִשָּׁה עִם חֲבֵרְתָּהּ, אֵם וּבַת, אִישׁ וְאִשָּׁה, מִנַיִּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ''יַחְדָּיו'', מִכָּל מָקוֹם.
עַל כֵּן צָרִיךְ אָדָם לִמְנֹעַ עַצְמוֹ בְכָל כֹּחוֹ מִן הַמְּרִיבָה וְכֵן יִהְיֶה תָמִיד מְכֻבָּד עִם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב'' וגו'
(משלי כ, ג) וּכְתִיב: ''יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם''
(שם יב, כו). רוֹצֶה לוֹמַר, הַצַּדִּיק סוֹבֵל חֶרְפּוֹת רֵעֵהוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי קְטָטָה; ''וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם'', רוֹצֶה לוֹמַר, הַדֶּרֶךְ הָרָעָה שֶׁל רְשָׁעִים תַּתְעֵם, שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ חֲשׁוּבִים לִמְאוּמָה אִם יִסְבְּלוּ חֶרְפּוֹת בְּנֵי אָדָם, לְפִיכָךְ הֵם תּוֹעִים בְּדַרְכֵיהֶם וּבָאִים לִידֵי קְטָטָה וּמְרִיבָה וּרְצִיחָה.
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, יַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַקְּטָטוֹת וְיִסְבֹּל לְכָל אָדָם וְאַל יָבוֹא לִידֵי מְרִיבָה וְסַכָּנָה.
פרק שלישי [סה]
אַף־עַל־פִּי שֶׁהַחוֹלֵק עִם כָּל אָדָם גּוֹרֵם כָּל הָרָעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הַחוֹלֵק עִם רַבּוֹ הוּא עָוֹן פְּלִילִי וְחֻרְבַּן עוֹלָם וְנֶחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ חוֹלֵק עִם הַשְּׁכִינָה, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק חֵלֶק
(סנהדרין קי, א): אָמַר רַב חִסְדָּא: כָּל
(*) הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּאִלּוּ חוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) בְּהַצֹּתָם עַל־ה'''
(במדבר כו, ט). אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כָּל הָעוֹשֶׂה
(*) מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה עִם הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֵמָּה מֵי מְרִיבָה'' וגו'
(שם כ, יג). אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כָּל
(*) הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּאִלּוּ מִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא־עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל־ה'''
(שמות טז, ח). אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כָּל
(*) הַמְּהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחַר הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה''
(במדבר כא, ה).
נפש יהודה החולק על רבו. חולק על ישיבתו: בהצותם. אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה' מעלה עליהם הכתוב כאילו היו חלקין כלפי שכינה: מריבה. תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים: מתרעם על רבו. אומר שנוהג בו מדה כבושה ומדת אכזריות: מהרהר. מחפה עליו דברים:
וּלְעוֹלָם יִתְיָרֵא אָדָם מִמַּה שֶּׁאֵרַע לְקֹרַח וַעֲדָתוֹ בְּחָלְקָם עִם מֹשֶׁה, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם, תָּנוּ רַבָּנָן: עֲדַת קֹרַח אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ
(שם טז, לג) בָּעוֹלָם הַזֶּה, ''וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל'', לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
(*) רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר: הֲרֵי הֵם כַּאֲבֵדָה הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאבְדוּ'' וּכְתִיב: ''תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד'' וגו'
(תהלים קיט, קעו).
נפש יהודה רבי יהודה בן בתירא אומר מאי ויאבדו הרי הן כאבדה המתבקשת. ובאין לעוה''ב שכך אמר דוד על בני קרח תעיתי כשה אובד ואתה ברחמיך הרבים בקש אחר עבדיך ותביאם לעוה''ב כי מצותך וגו' כדכתיב כי כל העדה כולם קדושים:
''וַיִּקַּח''
(במדבר טז, א), אָמְרוּ רַזַ''ל, שֶׁלָּקַח
(*) מֶקַח רַע לְעַצְמוֹ. ''קֹרַח'',
(*) שֶׁעָשָׂה קָרְחָה בְּיִשְׂרָאֵל. ''בֶּן־יִצְהָר'', בֶּן
(*) שֶׁהִרְתִּיחַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כַּצָּהֳרַיִם. ''בֶּן־קְהָת'', בֶּן
(*) שֶׁהִקְהָה שִׁינֵי מוֹלִידָיו. ''בֶּן־לֵוִי'', בֵּן שֶׁנַּעֲשָׂה לְוָיָה לַגֵּיהִנֹם.
נפש יהודה מקח רע. התחיל בקטטה: שעשה קרחה בישראל. שנבלעו: שהרתיח. הכעיס: הקהה שיני מולידיו. שנתביישו אבותיו במעשיו הרעים:
וְלֵיחְשׁוֹב נַמֵּי בֶּן יַעֲקֹב, בֶּן
(*) שֶׁעָקַב עַצְמוֹ לַגֵּיהִנֹּם? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: יַעֲקֹב
(*) בִּקֵּשׁ עַל עַצְמוֹ רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בְּסֹדָם אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי''
(בראשית מט, ו),
(*) אֵלּוּ מְרַגְּלִים; וּ''בִּקְהָלָם אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי''
(שם), אֵלּוּ עֲדַת קֹרַח. ''דָּתָן'', שֶׁעָבַר עַל דָּת. ''אֲבִירָם'',
(*) שֶׁהֶאֱבִיר לִבּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. ''
(*) אוֹן'', שֶׁיָּשַׁב כָּל יָמָיו בַּאֲנִינוּת. ''בֶּן־פֶּלֶת'', שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ
(*) נִפְלָאוֹת. ''
(*) בֶּן רְאוּבֵן'', בֶּן שֶׁרָאָה וְהֵבִין.
נפש יהודה שעקב. כמו ויעקבני זה פעמים או שדרך ע''י כן בעקביו של רגליו בגיהנם: בקש על עצמו רחמים. שלא יהא נמנה עמהם: אלו מרגלים. שלא כתיב בהן בן יעקב: שהאביר. שהחזיק לבו כמו אביר יעקב: און שישב כל ימיו באנינות. באבילות ועשה תשובה על שהיה עמהם תחלה בעצה: נפלאות. עשה עמו הקב''ה: בן ראובן בן שראה והבין. שאין מנהגם כשורה ופירש מהם וניצול ע''י אשתו:
אָמַר רַב: אוֹן בֶּן־פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילָתוֹ. אָמְרָה לֵיהּ: מַאי נַפְקָא לָךְ מִינָהּ?
(*) אִי מַר רַבָּה, אַתְּ תַּלְמִידָא, וְאִי מַר רַבָּה, אַתְּ תַּלְמִידָא. אָמַר לָהּ: וּמַאי אִיעֲבִיד?
(*) דַּהֲוָאִי בְעֵצָה וְאִשְׁתַּבָּעִי בַּהֲדַיהוּ. אָמְרָה: יְדַעְנָא
(*) דְּכֻלָּה כְּנִישְׁתָּא קַדִישֵׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים''
(במדבר טז, ג). אָמְרָה לֵיהּ: תֵיב בְּבֵיתָךָ, דַּאֲנָא מַצִילְנָא לָךְ. אַשְׁקִיתֵיהּ חַמְרָא וַאֲרְוִיתֵיהּ וַאֲגְנִיתֵיהּ. וְאֵיתִיבָא עַל בָּבָּא
(*) וּסְתַּרְתָּא לִמְזַיָּהּ
(פירוש: שער), כָּל דְּאָתֵי חָזְיֵהּ וַאֲהַדְרֵי. אַדְהָכֵי וְהָכֵי אִבְלְעוּ לְהוּ.
נפש יהודה אי מר רבה. אם ינצח משה מכל מקום אתה תלמידו ואם קרח ינצח אתה תלמידו ומה לך בשררה זו: דהואי בעצה. אני הייתי עמהם בעצה ונשבעתי להם שאם יקראוני אלך עמהם: דכולה כנישתא קדישין. כולם צנועים וקדושים ולא יכנסו אלי אם אני פרוע: וסתרתא למזיה. סתרה גדולי שערה וישבה על פתח הבית כל מי שהיה בא לקראו רואה ראשה פרוע וחוזר:
אִיתְתֵיהּ דְּקֹרַח אָמְרָה לֵיהּ: חֲזֵי מַאי קָא עֲבִיד לְכוּ: אִיהוּ הֲוָה לֵיהּ מַלְכָּא, לַאֲחוּהָ שַׁוְיָא כָהֲנָא רַבָּא, לִבְנֵי אֲחוּהָ שֲׁוִינְהוּ סְגָנֵי כְהוּנָה; אִי אַייתוּ תְרוּמָה, אָמַר: תֶּהֱוֶי לְכֹהֵן;
(*) מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נַמֵּי דְּשַׁקְלִיתוּ אַתּוּן, אָמַר לְכוּ: הָבוּ חַד מִן עֶשֶׂר לְכֹהֵן; וְעוֹד,
(*) (*) גַּיִּז לְכוּ לִמְזַייכוּ
(*) וּמְטַלֵל לְכוּ
(*) כִּי כוּפְתָּא,
(*) עֵינָא יָהַב בְּמָזַיְיכוּ.
(*) אָמַר לָהּ:
(*) אִיהוּ נַמֵּי הָכֵי קָא עָבִיד. אָמְרָה לֵיהּ:
(*) כֵּיוָן דְּכוּלָא רְבוּתָא דִידֵיהּ, אָמַר אֵיהוּ: ''תָּמֹת נַפְשִׁי עִם־פְּלִשְׁתִּים''
(שופטים טז, ל);
(*) וְעוֹד, דְּקָאָמַר לְכוּ: עַבִידוּ תְּכֶלְתָּא, קָא סָלִיק אַדַּעְתָּךְ תְּכֶלְתָּא חָשִׁיב,
(*) אַפִּיק גְּלִימֵי דִתְכֶלְתָּא וְכַסִּינְהוּ לְכוּלָא מְתִיבְתָּן. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: ''חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ''
(משלי יד, א), ''חַכְמוֹת נָשִׁים'' זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹן; ''וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ''
(שם), זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח.
נפש יהודה מעשר ראשון. דשקליתו אתון אמר הבו חדא מי' לכהן: גייז לכו למזייכו. דכתיב והעבירו תער על כל בשרם ומשחק בכם כאילו אתם שוטים: גייז לכו למזייכו. גזז שערכם: ומטלל לכו. כמו חוכא וטלולא משטה בכם ונחשבתם לו: כי כופתא. רעי כמו בטולא דכופתא כלומר כגלל זה אתם חשובים בעיניו: עינא יהב במזייכו. בשערכם כדי שלא יהא לכם צורה כמותו: אמר לה. קרח: איהו נמי הכי קא עביד. משה עצמו גלח כל שערו: כיון דכולא רבותא דידיה. אינו חושש אם גילח עצמו דקאמר לנפשיה תמות נפשי עם פלשתים אגזז שערי כמותם ומה לי בכך שהם מקיימים אפילו מה שאני מצוה לשחוק אגוז עכשיו כמותם כדי להפיס דעתם: ועוד דקאמר לכו עשו פתיל תכלת. בארבע כנפות הבגד ואי סלקא דעתך תכלת חשוב מפני מה לא יאמר לעשות כל הבגד כולו תכלת: אפיק גלימי דתכלתא. קח לך בגדים של תכלת וכסינהו לכולהו מתיבתך וכסה בהן בבהמ''ד אתה וחברותך:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: ''וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל־דָּתָן וַאֲבִירָם''
(במדבר טז, כה), אָמְרוּ זַ''ל:
(*) מִכָּאן שֶׁאֵין מַחְזִיקִין בְּמַחְלֹקֶת. אָמַר רַב: כָּל הַמַּחֲזִיק בְּמַחְלֹקֶת עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְלֹא־יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ''
(שם יז, ה). רַב אַשֵּׁי אָמַר: רָאוּי לְהִצְטָרַע, כְּתִיב הָכָא: ''כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר ה' בְּיַד־ מֹשֶׁה'' וּכְתִיב הָתָם: ''הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ''
(שמות ד, ו).
נפש יהודה מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. שמחל על כבודו והוא עצמו הלך לבטל מחלוקת:
וְעוֹד מָצִינוּ שֶׁבְּגֹדֶל חֶטְאָם נִדּוֹנִין בְּגֵיהִנֹּם לְדּוֹרֵי דוֹרוֹת, דַּאֲמְרִינָן הָתָם וּבְמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
(עד, א): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּא: זִימְנָא חָדָא הֲוָה קָא אֲזְלִינָא בְּאוֹרְחָא, אָמַר לִי הַהוּא
(*) טַיעָא: תָּא וְאַחְזֵי לָךְ בְּלוּעֵי דְקֹרַח. אֲזָלִי וַחֲזָאִי
(*) בְּזַעָא דַּהֲוָה קָא נָפִיק
(*) קוּטְרָא מִינֵיהּ.
(*) שָׁקַל גְּבַבָא דְּעַמְרָא וַאֲמְשְׁיֵהּ בְּמַיָּא וְאוֹתְבֵיהּ בְּרֵישׁ רוֹמְחָא, עַיילֵהּ וְאַפְקֵיהּ וְאִיחֲרָךְ. אָמַר לִי:
(*) אֲצֵית, מַאי
(*) שַׁמֶּעֶת? שַׁמְעִינָן דַּהֲווּ קָא אָמְרִין: מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְאָנוּ בַדָּאִין. אָמַר לִי:
(*) כָל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַפְכָא לְהוּ גֵיהִנֹּם הָכָא
(*) כְּבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלַחַת וְאָמְרֵי הָכֵי: מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵם
(*) בַּדָּאִין.
נפש יהודה טייעא. סוחר ישמעאל: ביזעי. בקעים דכתיב ותבקע האדמה וגו': קוטרא. עשן: שקל גבבא דעמרא. לקח גיזת צמר ושראה במים ונתהבהבו הנהו גבבי ואף על פי ששרוין במים: אצית. הסכת ושמע: ושמעית. דקאמרי , שהרי ירדו חיים שאולה: כל תלתין יומין. כל ראש חודש: כבשר בתוך קלחת. כיורה שמהפכין אותו כדי שתתבשל: בדאין. שקרנים:
עַל כֵּן כָּל יְרֵא שָׁמַיִם אַל יַחֲזִיק בְּמַחְלֹקֶת עִם שׁוּם אָדָם וְכָל שֶׁכֵּן עִם רַבּוֹ, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם.
הכלל השמיני שלא ימלא שחוק פיו בעולם הזה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּכֹבֶד רֹאשׁ; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, עַל חֻרְבַּן הַבַּיִת
החלק הראשון בכבד הראש
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [סו]
הָרָגִיל בִּשְׂחוֹק, הוּא מִקֹּצֶר דַּעַת וּמִקַּלּוּת רֹאשׁ וְהוּא מֵבִיא לְהֶרְגֵּל לֵיצָנוּת וְהֶרְגֵּל עֲבֵרָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק שְׁלִישִׁי: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. וְזֶה אָמְרוּ אֲפִילוּ בְּמָקוֹם הַמּוּכָן לִשְׂחוֹק, כְּמוֹ הַחֻפּוֹת וִימֵי הַשִּׂמְחָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ל, ב): מַר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא עָבַד לֵיהּ
(*) הִלּוּלָא לִבְרֵיהּ. חֲזִינְהוּ לְרַבָּנָן דַּהֲווּ קָא
(*) בַדְחֵי טוּבָא, אַיתֵי
(*) כַסָּא דְמוֹקְרָא חִוַּרְתָּא תָּבַר קַמַּיהוּ וְאִתְעַצִיבוּ. אָמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן לְרַב הַמְנוּנָא זוּטָא בְּהִלּוּלָא דְּמַר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא:
(*) לִישְׁרֵי לָן מַר. פָּתַח וְאָמַר: וַוי לָן דְּמִיתִינָן, וַוי לָן דְּמִיתִינָן. אָמְרוּ לֵיהּ: וַאֲנָן מַאי נֵימָא בַּתְרָךְ? אָמַר לְהוּ:
(*) אֵי תוֹרָה וְאֵי מִצְוָה דְבָטְלֵי מִינָן; אִיכָּא דְּאָמְרֵי, הָכֵי קָאָמַר לְהוּ:
(*) הֵי תוֹרָה וְהֵי מִצְוָה דְּמַגְנוּ עֲלָן.
נפש יהודה הלולא. חתנות: בדחי טובא. שמחו ביותר: כסא דמוקרא. כוס של זכוכית לבנה: לישרי לן מר. שיר: אי תורה ואי מצוה. שעל ידי המיתה נתבטל ממנו תורה ומצות: הי תורה והי מצוה דמגנו עלן. איזה תורה עסקנו והיכן מצות שאנו מקיימים שיגינו עלינו מדינה של גיהנם:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ''
(תהלים קכו, ב). אֵימָתַי יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה? בִּזְמַן שֶׁיֹּאמְרוּ ''בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה''
(שם). אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, שֶׁלֹּא מִלֵּא שְׂחוֹק פִּיו מְכִי שָׁמְעָה מִפִּי רַבִּי יוֹחָנָן.
נפש יהודה אז ימלא. בעת הגאולה:
וְאִם זֶה אָמְרוּ אֲפִילוּ בְּמָקוֹם חוֹל, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהָאָדָם עוֹמֵד בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וְעַל יָקֵל אֶת רֹאשׁוֹ, אֲבָל יַחֲשֹׁב שֶׁהַשְׁכִינָה הִיא לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. וּגְדוֹלָה מִכֻּלָּם כְּשֶׁיַּעֲמֹד לְהִתְפַּלֵּל, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּבְרָכוֹת
(ל, ב): אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ
(*) כֹּבֶד רֹאשׁ.
נפש יהודה כובד ראש. בהכנעה כאילו ראשו ואבריו כבדין עליו מחמת יסורין:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: מְנָא הַנֵּי מִילֵי? דַּאֲמַר קְרָא: ''וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ''
(שמואל־א א, י). וְדִלְמָא שָׁאנֵי חַנָּה, דַּהֲוָה
(*) מָרִיר לָהּ לִבָּא טוּבָא? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מֵהָכָא, ''וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ
(*) אָבוֹא בֵיתֶךָ'' וגו'
(תהלים ה, ח). וְדִלְמָא דָּוִד הַמֶּלֶךְ שָׁאנֵי, דַּהֲוָה מְצַעֵר נַפְשֵׁיהּ בְּרַחֲמֵי טוּבָא? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מֵהָכָא, ''הִשְׁתַּחֲווּ לַה'' בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ''
(שם כט, ב), אַל תִּקְרֵי ''בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ''
(*) אֶלָּא ''בְּחֶרְדַת קֹדֶשׁ''.
נפש יהודה מריר. שמר לה נפשה מתוך כעס צרתה: אבא ביתך. אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך , היינו יראה: אלא בחרדת. באימה ובחרדה:
וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ ''הָדָר'' מַמָּשׁ, כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה
(*) מְצַיֵּין נַפְשֵׁיהּ וּמַצְלֵי? אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מֵהָכָא, ''
(*) עִבְדוּ אֶת־ה'' בְּיִרְאָה''
(שם ב, יא). מַאי ''וְגִילוּ בִּרְעָדָה''
(שם)? אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, אָמַר רַב:
(*) בִּמְקוֹם גִּילָה שָׁם תְּהֵא רְעָדָה. רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַב, חָזְיֵהּ דַּהֲוָה קָא
(*) בָדַח טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: ''וְגִילוּ בִּרְעָדָה'' כְּתִיב? אֲמַר לֵיהּ:
(*) תְּפִילֵי מַנַּחְנָא. אַבַּיֵּי הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, חָזְיֵהּ דַּהֲוָה קָא בָדַח טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא סָבַר לָהּ מַר ''
(*) בְּכָל־עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר''
(משלי יד, כג)? אֲמַר לֵיהּ: תְּפִילֵי מַנְּחְנָא. וְגַרְסִינָן בְּסוֹף סוֹטָה
(מח, א): אָמַר רַב: אוֹדְנָא
(*) דְּשָׁמְעָא זִמְרָא תְּעָקֵר וכו'.
נפש יהודה מציין נפשיה. מקשט עצמו בבגדיו: עבדו את ה' ביראה. תפלה שהיא לנו במקום עבודה עשו אותה ביראה: במקום גילה. אף במקום שדרך לשמוח כגון בנשואין תהא רעדה שלא יחטא לבא לידי קלות ראש מכח השמחה: בדח טובא. יותר מדאי שנראה כפורק עול: תפילי מנחנא. תפילין שעלי הם עדות שממשלת קוני ושררתו עלי: בכל עצב יהיה מותר. כשאדם מראה עצמו עצב יהיה לו שכר: דשמעא זמרא. הן בפה הן בכלי זמר ורוצה לשמוע תמיד ולשמוח בתענוגים אזניו תעקר:
פרק שני [סז]
יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּתְעַצְּבִים הַרְבֵּה
(*) בְּרֹעַ מִזְגָּם,
(*) אוֹ בִתְלָאוֹת הַזְּמַן, אוֹ בְּגֹדֶל אַנְחוֹתָם וּמִתּוֹךְ הָעַצְבוּת אֵינָן יְכוֹלִין לְכַוֵּן בִּתְפִלָּתָם וּלְהַעֲמִיק
(*) בַּדֵּעוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁלֹּא שָׁרְתָה עָלָיו רוּחַ נְבוּאָה כָּל יְמֵי אֶבְלוֹ, וְגַם הַנְּבִיאִים, שֶׁהָיְתָה סָרָה מֵהֶם הַנְּבוּאָה בִּימֵי עֶצְבָם. וְזאֹת הַסִּבָּה גָּרְמָה, שֶׁלְּאַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת נִטְּלָה נְבוּאָה מִן הָרְאוּיִים לָהּ.
נפש יהודה ברוע מזגם. מכח שטבעם רעים: או בתלאות הזמן. שהוא עת רעה על כן טבעם רעה עליו ומצער שלא יכול להשיג כרצונו: בדעות הפנימיות. שהם השקט לב לכוין בכונת שכל הלב:
עַל כַּיוֹצֵא בָזֶה אָמְרוּ: מִצְוָה לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אֱלִישָׁע, שֶׁאָמַר: ''קְחוּ־לִי מְנַגֵּן''
(מלכים־ב ג, טו), כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין
(ברכות לא, א): אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ
(*) שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא
(*) מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים
(*) אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה
(*) קְחוּ־לִי מְנַגֵּן'' וגו'
(שם). שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁסִּיְּמוּ דִבְרֵיהֶם בְּדִבְרֵי שֶׁבַח וְתַנְחוּמִים.
נפש יהודה שיחה. ליצנות: מתוך קלות ראש. חילוף של כובד ראש: אלא מתוך. שמחה של תורה , כגון דברי תנחומין של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומיו כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורים בתפלת ערבית כי לא יטוש ה' את עמו וכיוצא בהן: קחו לי מנגן. מצוה היא להשרות עליו שכינה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין
(שבת ל, ב): אָמַר רַב בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים לִגְנֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת, מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה וכו'. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: וּמַאי דְּבָרִים שֶׁסּוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה? דִּכְתִיב ''טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק''
(קהלת ז, ג) וּכְתִיב ''לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל''
(שם ב, ב). כְּתִיב ''וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה''
(שם ח, טו) וּכְתִיב וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה''
(שם ב, ב).
לָא קָשְׁיָא, ''טוֹב כַּעַס מִשְׂחוֹק'', טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה
(*) מִשְּׂחוֹק שֶׁשִּׂחֵק אֶת הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה; וְ''לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל'', טוֹב הַשְּׂחוֹק שֶׁשּׂוֹחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל שֶׁבַח וּגְדוּלָה שֶׁנּוֹתֵן לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה; ''וְשִׁבַחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה'', זוֹ
(*) שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה; ''וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹה עֹשָׂה ה', זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה.
נפש יהודה משחוק ששוחק עם הרשעים. שנותן להם שעה משחקת כדי להאכילן חלקם ולטורדן מן עוה''ב: שמחה של מצוה. כגון הכנסת כלה:
לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ
(*) שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ
(*) קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי שִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְעַתָּה קְחוּ־לִי מְנַגֵּן''
(מלכים־ב ג, טו). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וְכֵן
(*) לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן
(*) לַחֲלוֹם טוֹב.
נפש יהודה שחוק. שחוק ממש שאין דעת שוחק מיושבת עליו ואפי' אינו של ליצנות מ''מ אין בו ישוב: קלות ראש. ליצנות: לדבר הלכה. צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא: לחלום טוב. אם בא לישן מתוך שמחה מראין לו חלום טוב:
אֵינִי, וְהָאָמַר רַב גִּידָל אָמַר רַב: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מַר
(פירוש: מרירות מחמת אימה) תִּכָּוֶינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר''
(שיר השירים ה, יג);
(*) אַל תִּקְרֵי ''מוֹר עֹבֵר'', אֶלָּא ''מַר עֹבֵר''; אַל תִּקְרֵי ''שׁוֹשַׁנִּים'',
(*) אֶלָּא ''שֶׁשּׁוֹנִים''? לָא קָשְׁיָא,
(*) הָא בְרַבָּה, הָא בְתַלְמִידָא. וְאִי בָעִית אֵימָא הָא וְהָא בְרַבָּא, וְלָא קָשְׁיָא: הָא מְקַמֵּי דְפָתַח, הָא לְאַחַר דְפָתַח. וְכִי הָא דְרָבָא מְקַמֵּי לְהוּ לְרַבָּנָן, הֲוָה אָמַר לְהוּ מִילְתָא דִּבְדִיחוּתָא וְקָא
(*) בָדְחוּ רַבָּנָן, לְסוֹף יָתִיב בְּאֵימְתָא וּפָתַח בִּשְׁמַעְתָּא.
נפש יהודה אל תקרי מור אלא מר. שהוא ל' מרירות ל''א אל תקרי מור עובר אלא מר עוכר פי' ל' אימה שנפשו יהא נעכר מכח אימת רבו: אלא ששונים. ל' משנה: הא ברבה. צריך ללמוד בשמחה והתלמיד באימה: ובדחי רבנן. נפתח לבם מחמת השמחה:
וְגַם כֵּן אָמְרוּ, כִּי בִימֵי הַשִּׂמְחָה לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא מִצְוָה לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בְּנֵי בֵיתוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא לְשִׁכְרוּת וְלֹא לְמִלּוּי כֶרֶס, אֶלָּא לְכַבֵּד אֶת הַמּוֹעֲדִים. וְזֶה הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה בְּמוֹעֲדֵי ה', שֶׁהָיוּ מְחַלְּקִין הַיּוֹם חֶצְיוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְחֶצְיוֹ לִתְפִלָּה וּלְשִׂמְחָה לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם. וְעַל הַכֹּל הָיְתָה הַשִּׁמְחָה בְּיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת וּבְיוֹם כִּפּוּרִים, שֶׁהָיוּ מַרְאִין בַּיָּמִים הָאֵלּוּ שִׂמְחָה לְשֵׁם שָׁמַיִם.
וְעִם כָּל זֶה עַתָּה, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ חָרַב מִקְדָּשֵׁנוּ וְגָלָה תִפְאַרְתֵּנּוּ, אֵין לָנוּ לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחָה יְתֵירָה עַד אֲשֶׁר יָבוֹא מוֹרֶה צֶדֶק, שֶׁאָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵינוּ רִנָּה, אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִים הִגְדִיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ.
החלק השני על חרבן הבית
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [סח]
כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן, לְפִי שֶׁנִּתְגַלָּה קֵץ בִּנְיָנוֹ לֹא נִתְאַבְּלוּ עָלָיו כְּמוֹ בָאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה הַקֵּץ. וְעַל כֵּן גָּזְרוּ לְהַרְבּוֹת בְּדִבְרֵי אֲבֵלוּת וּלְמַעֵט בְּדִבְרֵי הַשִּׂמְחָה וּבָזֶה יִזְכּוּ לִרְאוֹת בְּשִׂמְחָתוֹ. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים
(ס, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָאַחֲרוֹנָה רַבּוּ פְרוּשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל, וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּגִטִין
(ז, א): שָׁלְחוּ לֵיהּ לְמַר עוּקְבָא:
(*) זִמְרָא מִנָּא לָן דְּאָסוּר?
(*) שִׂרְטֵט וְכָתַב לְהוּ: ''אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל־גִּיל כָּעַמִּים''
(הושע ט, א). וְלִישְׁלַח לְהוּ מֵהָכָא: ''בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ־יָיִן''
(ישעיה כד, ט)? אִי מֵהָתָם הֲוָה אֲמִינָא, הַנֵּי מִילֵי זִמְרָא דְּמָנָא, אֲבָל זִמְרָא דְּפוּמָא שְׁרֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.
נפש יהודה זמרא. לשורר בבית המשתאות: שרטט. הנייר עשה רושם לכתוב ישר ושוה:
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר נָתָן לְרַב אַשֵּׁי מַאי דִּכְתִיב: ''וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה''
(יהושע טו, כב)? אָמַר לֵיהּ: מוֹתְבָתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָא חָשִׁיב, אֲמַר לֵיהּ: אָטוּ לֹא יְדַעְנָא דְּמוֹתְבָתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָא חָשִׁיב? רַב גְּבִיהָה
(*) מֵאַרְגוּזָא אָמַר בָּהּ טַעְמָא: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
(*) קִנְאָה עַל חֲבֵרוֹ וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן עֲדֵי עַד עוֹשֶׂה לוֹ דִין. אֶלָּא מֵעַתָּה ''צִגְלַג וּמַדְמַנָּה וְסַנְסַנָּה''
(שם שם לא), הָכֵי נַמֵּי? אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה רַב גְּבִיהָ מֵאַרְגוּזָא הָכָא הֲוָה אָמַר בָּהּ טַעְמָא. נֵיחְזֵי אֲנָן וְנֵימָא בָּהּ טַעְמָא: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעֲקַת
(*) לְגִימָה עַל חֲבֵרוֹ וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן סְנֶה עוֹשֶׂה לוֹ דִין.
נפש יהודה מארגוזא. שם מקום: קנאה. כעס מחמת צער שצערו. קנאה הוא שאדם מצער על ריבו או על ריב אחרים כמו קנא קנאתי וכמו בקנאו את קנאתי: לגימה. מזונות שאדם בולע בפיו:
אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הוּנָא:
(*) כְּלִילָא מִנָּא לָן דְּאָסִיר? אֲמַר לֵיהּ: מִדְרַבָּנָן, דִּתְנַן:
(*) בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָאנוּס קֵיסָר גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים
(*) וְעַל הָאִירוּס. אַדְהָכֵי
(*) קָם רַב הוּנָא לְאַפְנוּיֵי, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָא: קְרָא כְתִיב ''כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה ''
(יחזקאל כא לא) וְכִי
(*) מָה עִנְיָן מִצְנֶפֶת אֵצֶל הָעֲטָרָה? לוֹמַר לְךָ, בִּזְמַן שֶׁהַמִּצְנֶפֶת בְּרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל, תְּהֵא עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כָּל אָדָם. נִסְתַּלְקָה עֲטָרָה מֵרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל, נִסְתַּלְּקָה עֲטָרָה מֵרֹאשׁ כָּל אָדָם. אַדְהָכֵי אֲתָא רַב הוּנָא אַשְׁכְּחִינְהוּ דַּהֲווּ יָתְבֵי. אֲמַר לֵיהּ:
(*) הָאֱלֹהִים, אָסוּר
(*) מִדְּרַבָּנָן, אֶלָּא חִסְדָּא שְׁמָךְ
(*) וַחֲסִידִין מִילָךְ.
נפש יהודה כלילא. היו עושין עטרות לחתנים של זהב וכסף צבועים ומצוירות בגפרית ומלח שקורין בישמעלטץ בל''א ויש שהן של ורד ושל הדס: בפולמוס. חיל שהעלה אספסינוס קודם שבא טיטוס עליהם: ועל האירוס. מפרש בפרק בתרא דסוטה טבלא דחד פומא והוא זוג המקשקש: קם רב הונא לאפנויי. רב חסדא תלמידו של רב הונא היה ולא היה משיב לפניו וכי קם רב הונא א''ל רב חסדא לריש גלותא כתי' וכו': מה ענין. הלא מצנפת מבגדי כהונה הוא: האלהים. לשון שבועה הוא: מדרבנן. אינו אסור אלא מדרבנן וקרא בעטרה של מלך מיירי שהיה מתנבא שתבטל הכהונה ויגלה צדקיהו בגולה: וחסודין מילך. חסודין ונאים דבריך:
רָבִינָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְמַר בַּר רַב אַשֵּׁי דְּקָא גָדֵיל לֵיהּ כְּלִילָא לִבְרַתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לָהּ מַר ''הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת'' וגו'? אֲמַר לֵיהּ:
(*) דּוֹמְיָא דְּכֹהֵן גָּדוֹל, בְּגַבְרֵי. מַאי ''זֹאת לֹא־זֹאת''
(שם)? דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִימְנִין אֲמַר לֵיהּ מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְזִימְנִין אֲמַר לֵיהּ מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסֵּי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל ''הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת'', אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: זֹאת לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ בְּסִינַי נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמַע? אָמַר לָהֶם: לֹא זֹאת לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל,
(*) שֶׁהִשְׁפִּילוּ אֶת הַגָּבוֹהַּ וְהִגְבִּיהוּ אֶת הַשָּׁפֵל וְהֶעֱמִידוּ צֶלֶם בָּהֵיכָל.
נפש יהודה דומיא דכהן גדול. אסור לעשות לאיש כתר שדומה ממש לכתר של כהן גדול אבל לאשה אינו דומה ומותר: שהשפילו. כביכול להקב''ה שהוא גבוה והגביהו עבודת כוכבים ומזלות שהוא דבר שפל:
וּכְשֵׁם שֶׁאָסְרוּ דִבּוּר שֶׁל שִׂמְחָה יְתֵירָה, כָּךְ אָסְרוּ כָּל דָּבָר הַמְגַדֵּל לָאָדָם שִׂמְחָה יְתֵירָה בְּכָל זְמַן הַגָּלוּת, כְּמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב בְּסוֹף הַנֵּר הַחֲמִישִׁי
(סי" שח, ד), עַד שֶׁיַּגִּיעַ קֵץ גְּאוּלָתֵנוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
פרק שני [סט]
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ זַ''ל, שֶׁאָדָם מֻזְהָר שֶׁלֹּא יְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו לְמַעַן אֲבֵלוּת חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מָצִינוּ, שֶׁחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כְּשֶׁהָיוּ מִסְתַּכְּלִים בְּבֵרוּר נֶחָמַת יְרוּשָׁלַיִם הָיוּ שְׂמֵחִים וְשׂוֹחֲקִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת מַכּוֹת
(כד, א): וּכְבָר הָיוּ: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמְעוּ קוֹל הֲמוּלָה שֶׁל רוֹמִי
(*) מֵאַנְטִפְּרַס מֵאָה מִיל. הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: גּוֹיִים שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לַעֲצַבִּים וּמְקַטְּרִים לַעֲבוֹדָה זָרָה יוֹשְׁבִין בֶּטַח וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט, וְאָנוּ, בֵּית הֲדוֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ נִשְׂרַף בָּאֵשׁ וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק. וּמַה לְּעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ כָּךְ, לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
נפש יהודה מאנטיפרס. שם מקום היה רחוק מרומי:
שׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת הָיוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת רָאוּ שׁוּעָל שֶׁיָּצָא מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: וּמִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ ''וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת''
(במדבר א, נא), עַכְשָׁו נִתְקַיֵּם בּוֹ ''עַל הַר־צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ־בוֹ''
(איכה ה, יח) וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: וּלְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, דִּכְתִיב: ''
(*) וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת־זְכַרְיָהוּ בֶּן־יְבֶרֶכְיָהוּ''
(ישעיה ח, ב). וְכִי מַה עִנְיָן אוּרִיָּה אֵצֶל זְכַרְיָהוּ, הֲלֹא אוּרִיָּה בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וּזְכַרְיָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי? אֶלָּא תָּלָה הַכָּתוּב נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה. בְּאוּרִיָּה כְתִיב ''לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ''
(מיכה ג, יב) וּבִזְכַרְיָה כְתִיב ''כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל־צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הָאֱמֶת וגו'. עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם'' וגו'
(זכריה ח, ג־ד). עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא לֹא תִתְקַיֵּם נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה, עַכְשָׁו שֶׁנִּתְקַיְּמָה נְבוּאַת אוּרִיָּה, שָׂמֵחַ אֲנִי שֶׁבְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיֶּמֶת. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה הֵשִׁיבוּ לוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ.
נפש יהודה ואעידה לי עדים נאמנים וגו' וכי מה ענין וכו'. באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים לעיים תהיה מיהו לא מצינו פסוק זה בנבואת אוריה כי אם במיכה המורשתי וי''ל דסמך אהא שנאמר בירמיה כשבקשו להרגו ואמרו השרים שהרי מיכה דיבר פורעניות כמו ירמיה ולא נהרג וגם אוריה וגו' משמע שדיבר אוריה כמו ירמיה:
וְגַם מָצִינוּ נֶחָמוֹת רַבּוֹת הָעֲתִידוֹת לָבוֹא, בְּעֶזְרַת הָאֵל, הַכְּתוּבוֹת בְּסוֹף הַנֵּר הַחֲמִשִּׁי
(סי" שי־שיא). כֵּן יְהִי רָצוֹן מִפִּי מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם, אָמֵן.
הכלל התשיעי שלא יזכיר שם שמים לבטלה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּדִבְרֵי הֲבַאי; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בִּבְרָכָה לְבַטָּלָה
החלק הראשון בדברי הבאי
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד
הפרק האחד [ע]
כְּבָר כָּתוּב לְמַעְלָה
(סימן לח), חֹמֶר נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר אוֹ לַשָּׁוְא, וְלָאו דַּוְקָא נִשְׁבָּע, אֶלָּא אֲפִילוּ אֲפוּקֵי שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, בְּלִי שְׁבוּעָה, אָסְרָה תוֹרָה, מִדְּאַפְקֵיה קְרָא בְּלָשׁוֹן ''לֹא תִשָּׂא'' וְלֹא כְתִיב ''לֹא תִּשָּׁבֵע'', לָמַדְנוּ, שֶׁאֲפִילוּ אַדְכּוּרֵי שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה אָסוּר. וְלָא מִבָּעְיָא מוֹצִיאוֹ לְבַטָּלָה דְעָבִיד אִיסוּרָא, אֶלָּא אֲפִילוּ הַשּׁוֹמְעוֹ מִפִּי חֲבֵרוֹ, אִם לֹא הוֹכִיחוֹ, נֶעֱנָשׁ.
וּכְדֵי לְיַסְּרוֹ שֶׁלֹּא יֻרְגַּל עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה הֱחְמִירוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּנְדָרִים
(ז, ב): אָמַר רַב חָנָן אָמַר רַב: כָּל
(*) הַשּׁוֹמֵעַ אַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ וְאִם לֹא נִדָּהוּ הוּא עַצְמוֹ יְהֵא בְנִדּוּי,
(*) שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה, שָׁם עֲנִיּוּת מְצוּיָה. וַעֲנִיּוּת כְּמִיתָה,
(*) שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי־מֵתוּ כָּל־הָאֲנָשִׁים'' וגו'
(שמות ד, יט). וְתַנְיָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם
(*) שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם, אוֹ מִיתָה, אוֹ עֹנִי.
נפש יהודה השומע אזכרת וכו'. אזהרה למזכיר שם שמים לבטלה מדכתיב את ה' אלהיך תירא: שכל מקום. טעמא קאמר שהרי עונשו חמור דשם עניות מצויה דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' וברכתיך ומדהזכרת השם למצוה מביאה ברכה ועושר זכירה לשוא גורמת עניות אי נמי מדכתיב גבי שבועת שקר וכלתו ואת עציו ואבניו ובתמורה מדמה הזכרת השם לבטלה לשבועת שקר: שנאמר כי מתו כל האנשים וגו'. דלא מתו ממש דמיהוי הוו דכ''מ שנאמר נצים ונצבים אינו אלא דתן ואבירם ואינהו הוו במחלקותו של קרח אלא מפני שהענו אמר כי מתו: שנתנו חכמים עיניהם בו. שאמרו שחייב עונש למי שעבר על דבריהם:
אָמַר רַבִּי אַבָּא: הֲוָה קָאִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא שְׁמְעָה לְהַהִיא אִתְּתָא דְּאָפְקָא אַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפּוּמָהּ לְבַטָּלָה, שָׁמְתָּהּ וְשָׁרְיָהּ לְאַלְתַּר בְּאַנְפָּהּ. שְׁמַע מִינָהּ תְּלַת: שְׁמַע מִינָהּ, הַשּׁוֹמֵעַ אַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ; וּשְׁמַע מִינָהּ, נִדּוּהוּ בְפָנָיו אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו; וּשְׁמַע מִינָהּ, אֵין בֵּין נִדּוּי לַהֲפָרָה וְלֹא כְלוּם.
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר זְבִיד, אָמַר רַבִּי טַבְלָא, אָמַר רַבִּי אַחָא אֲרִיכָא מִשּׁוּם רַבִּי אַחָא, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּא, אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא
(*) וּמָטוּ בָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעַאי: מַה דִכְתִיב: ''וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק''
(מלאכי ג, כ)? ''וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי'', אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּתְיָרְאִין לְהַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם, לְבַטָּלָה. ''שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ'', אָמַר אַבַּיֵּי: שְׁמַע מִינָהּ, הַאי חִירְגָא דְיוֹמָא
(פירוש: אבק הנראה בחמה הנכנסת דרך חלון קרוי חירגא. ויש אומרים: זיהרא דשמשא) מַסֵּי.
(*) וּפְלִיגָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דַּאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֵין גֵּיהִנֹּם לֶעָתִיד לָבוֹא, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, צַדִּיקִים
(*) מִתְרַפְּאִין בָּהּ וּרְשָׁעִים נִדּוֹנִים בָּהּ. צַדִּיקִים מִתְרַפְּאִין בָּהּ, דִּכְתִיב: ''וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי'' וגו'; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּתְעַדְּנִין בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק''. רְשָׁעִים נִדּוֹנִים בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל־זֵדִים וְכָל־עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ
(*) וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא־יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף''
(שם שם, יט).
נפש יהודה ומטו בה. כלומר יש מבקשים לומר שאמר משמיה דר''י: ופליגא. דרשב''ל , הא דאמרן דבחמה דבזמן הזה מיירי קרא דאיהו מוקי לה בחמה דלעתיד: מתרפאין בה. באותו שמש דלעתיד לבא: ולהט אותם היום הבא. שמש דלע''ל:
לָמַדְנוּ עֹנֶשׁ הַמּוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמוּסָף עַל זֶה עָנְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא. וְהַטַּעַם, לְפִי שֶׁהַשֵּׁם הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא קִיּוּם כָּל הַמְּצִיאוּת, כְּשֶׁיִּזְכְּרֶנּוּ אָדָם אֲפִילוּ בִּתְפִלָּתוֹ, אוֹ בִּקְרִיאַת הַתּוֹרָה, יֵשׁ לוֹ לְזָכְרוֹ בְאֵימָה וְיִרְאָה וְרֶתֶת וְזִיעַ וּבִקְדוּשָׁה וּבְטָהֳרָה, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִירָא מִלְהוֹצִיאוֹ בְפִיו לְבַטָּלָה.
החלק השני בברכה לבטלה
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד
הפרק האחד [עא]
רְאֵה כַּמָּה הוּא חָמוּר מַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, שֶׁאֲפִילוּ בִּתְפִלּוֹת וּבִבְרָכוֹת, הַמְּחֻיָּב כָּל אָדָם לְהַלֵּל אֶת הַשֵּׁם וּלְבָרְכוֹ בְכָל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁתִּקְּנוּ רַבּוֹתֵינוּ, בֵּין כְּשֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה בֵּין כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ לְשַׁבְּחוֹ וּלְהוֹדוֹת עַל הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ, אוֹ כְּשֶׁרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַעֲשָׂה בוֹ נֵס לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ לַאֲבוֹתָיו, אוֹ לְעַצְמוֹ, אוֹ כְּשֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹת הַמְּצִיאוּת, אוֹ רָאָה, אוֹ שָׁמַע דְּבָרִים חֲדָשִׁים וְגַם בְּכָל הֲנָאוֹתָיו, אַף עַל פִּי כֵן הִזְהִירוֹ, שֶׁיִּמְנַע עַצְמוֹ מִלְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָה צְרִיכָה, כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין
(לג, א): רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיהוּ: כָּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה עוֹבֵר עַל ''לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא''
(שמותכ, ז). וְאִי מִסְפֵּק לֵיהּ אִי טָעִין בְּרָכָה אוֹ לָא, גַּם אִי בָרִיךְ אִי לָא בָרִיךְ, לֹא יְבָרֵךְ. וְכָתַב הָרַמְבַּ''ם בְּסוֹף הִלְכוֹת בְּרָכוֹת: וְכֵן כָּל דָבָר שֶׁיִּסְתַּפֵּק לְךָ אִם טָעוּן [בְּרָכָה] אִם לָאו, עוֹשִׂין בְּלֹא בְרָכָה. וּלְעוֹלָם יִזָּהֵר אָדָם בִּבְרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה וְיַרְבֶּה בִּבְרָכוֹת הַצְּרִיכוֹת. וְכֵן אָמַר דָּוִד: ''בְּכָל־יוֹם אֲבָרְכֶךָּ'' וגו'
(תהלים קמה, ב).
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאָסוּר לְהוֹסִיף בִּתְפִלָּה, אֲפִילוּ בְּשִׁבְחוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁתִּקְנוּ רַבּוֹתֵינוּ, דְּגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם
(ברכות לג, ב) וּבְמַסֶּכֶת מְגִילָה, פֶּרֶק הַקּוֹרֵא בַּתְרָא
(כה, א): הַהוּא דְּנָחִית קַמֵּיה דְּרַבִּי חֲנִינָא וְאָמַר: הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, הֶחָזָק הָעִזּוּז וְהָאַמִּיץ. אֲמַר לֵיהּ: סַיֵימְתִּינְהוּ לְכוּלְהוּ שְׁבָחֵי דְמָרָךְ? אֲנָן, הַנֵּי תְלַת דַּאֲמְרִינָן,
(*) אִי לָאו דְּמֹשֶׁה כַתְבִינְהוּ בְּאוֹרַייתָא וְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תַּקְנִינְהוּ, לָא הֲוֵינָן אָמְרֵי לְהוּ
(*) וְאַתְּ אֲמֶרֶת וַאֲזֶלֶת? מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהָיוּ לוֹ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּשֶׁל כֶּסֶף. וַהֲלֹא גְּנַאי הוּא לוֹ!
נפש יהודה אי לאו דמשה כתבינהו. האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים וגו' ותקנינהו בתפלה כשהתפלל עזרא על מעל הגולה בספר עזרא ואתה אלהינו האל הגדול הגבור והנורא: ואת אמרת ואזלת. הרבה יותר מאלו שלשה ונראה שסיימת כל השבח ואין שבח שוב יותר לשבח הקב''ה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת מְגִילָה, פֶּרֶק הַקּוֹרֵא קַמָּא
(יח, א): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן; וְאָמְרֵי לָהּ אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִדַּאי נֶעְקָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) הַיְסֻפַּר־לוֹ כִּי אֲדַבֵּר אִם־אָמַר אִישׁ כִּי יְבֻלָּע''
(איוב לז, כ).
נפש יהודה היסופר לו כי אדבר. הכי דריש ליה היסופר שבחו כולו כי ארבה לו דברי שבח אם אמר איש לעשות כך כי יבולע ימות ויבולע מן העולם שא''א לומר כל שבח הש''י:
דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה, אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹרַיָא, וְאָמְרֵי לָהּ, אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹר חַיִל: מַאי דִּכְתִיב ''לְךָ דֻמְיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן'' וגו'
(תהלים סה, ב)?
(*) סַמָּא דְּכוֹלָה מִשְׁתּוֹקָא. כִּי אֲתָא רַב דִּימֵי אָמַר, אָמְרֵי בְמַעַרָבָא:
(*) מִלָּה בְסֶלַע וּמִשְׁתּוֹקָא בִּשְׁתַּיִם.
נפש יהודה סמא דכולה משתוקא. מבחר כל הסמנין היא השתיקה שלא להרבות דברים והיינו לך דומיה תהלה: מלה בסלע משתוקי בתרין. אם תרצה לקנות הדבור בסלע תקנה השתיקה בשתים:
בָּאוּ לְהַרְאוֹתֵנוּ, כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַשִּׂיג שׁוּם דָּבָר מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בֻּרְיוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְשַׁבְּחוֹ בְּשׁוּם מִדָּה זוּלָתִי כְשֶׁיֹּאמַר אוֹתָהּ
(*) עַל דֶּרֶךְ שְׁלִילַת
(*) מִדּוֹת כָּל הַנִּבְרָאִים, כִּי כֻלָּם נִמְצָאִים מֵאִתּוֹ וְהוּא לְבַדּוֹ מָצוּי, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְמָצוּי אַחֵר, לְפִיכָךְ כָּל הַמְשַׁבְּחוֹ בְּשׁוּם דָּבָר יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁתִּקְּנוּ לָנוּ
(רבותינו) אֵין בּוֹ שֶׁבַח, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ לְשׁוּם צַד מִגְּדוּלַת עֶרְכּוֹ. עַל כֵּן הִמְשִׁיל הַדָּבָר לְכֶסֶף בְּעֶרֶךְ אֶל הַזָּהָב, שֶׁהַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ הַרְבֵּה זָהָב וּבִמְקוֹם הַזָּהָב מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְכֶסֶף, שֶׁהוּא פָחוֹת מִמֶּנּוּ, גְּנַאי הוּא לוֹ.
נפש יהודה על דרך שלילת. הוא שום דבר שמשיג אדם ומשולל מאותו ענין מה שיש לו להשיג ולשלול כמו מוצא שלל רב וכן כל שבח שאנו אומרים על הקב''ה אנחנו אומרים בלשון שלילה שאנו משוללים להגיע אל סופו ותכליתו ושבחו בשלימות וכשאנו אמרים האל הגדול הכוונה שאין גדול ממנו. אבל א''א לומר עד כמה מגיע גדלו וכן כשאומרים קדוש הכוונה שאין קדוש כמוהו וכן יסד הפייטן ראשון ואין ראשית לראשיתו. נמצא ואין עת אל מציאותו. אחד ואין יחיד כיחודו. לא נערוך אליו קדושתו. שמזכיר תמיד לשון שלילה והוא כמו לא כלומר שאין השגה בדבר: מדות. הנמצאים , כלומר מכח כל מה שנמצא מאתו יתברך שברא ע''י מעשיו אנו משבחים לו והוא לבדו ברא ומצוי לכל ואין מי שימציא דבר לו על דרך אם תצדק מה תתן לו:
נִמְצָא, שֶׁאֵין אָנוּ רַשָּׁאִים לְשַׁבְּחוֹ אֶלָּא בְּמַטְבֵּעַ שֶׁתִּקְּנוּ לָנוּ. וְדַי לָנוּ אִם נוּכַל לְכַוֵּן בּוֹ וְלֹא יֵאָמֵר עָלֵינוּ ''קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם'' וגו'
(ירמיה יב, ב). וְכָל שֶׁכֵּן לְהוֹסִיף בַּקָּשׁוֹת בְּשֵׁמוֹת שֶׁאֵין אָנוּ מַשִּׂיגִין, שֶׁהוּא יוֹתֵר טוֹב לְהַנִּיחָם. טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בְּסֵדֶר הַתְּפִילוֹת וְהַבְּרָכוֹת וְאַל תּוֹצִיא מִפִּיךָ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה וְאַל תַּכְנִיס עַצְמְךָ בְּסַכָּנָה. וּלְוַאי שֶׁתְּכַוֵּן בִּבְרָכָה הַצְּרִיכָה וְתָבִין לְמִי אַתָּה מְבָרֵךְ. וְגַם כְּשֶׁלֹּא תוֹצִיא הַבְּרָכָה בְּפִיךָ, תָּשִׂים לִבְּךָ תָּמִיד, שֶׁהַכֹּל מֵאִתּוֹ
(*) וְכָל חֲרִיצוּת הָאָדָם הוּא הֶבֶל וְעָמָל בְּלִי תוֹעֶלֶת וּבָזֶה תְבָרְכֵהוּ תָּמִיד בְּלִבְּךָ וְהוּא יְבָרֶכְךָ, אָמֵן.
נפש יהודה וכל חריצות. חריפות וחכמת אדם שסבור להשיג דבר מה ע''י חריפותו וחכמתו הבל הוא. וגם מי שרוצה להרבות בשבחו של מקום לא יבין דרכו ע''כ הבל הוא:
הכלל העשירי שלא ידבר בדברי חלול השם
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי גִדּוּף; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּדִבְרֵי כִשּׁוּף
החלק הראשון בדברי גדוף
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פרק ראשון [עב]
(*) הַמְגַדֵּף כּוֹפֵר בָּאֱמוּנָה וּבַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וּגְדוֹלָה הִיא עֲבֵרָה זֹאת, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁאֵין בָּהּ מעֲשֶׂה אֶלָּא בְּדִבּוּר, נֶהֱרָג עָלֶיהָ כְּמוֹ מוֹדֶה בַּעֲבוֹדָה זָרָה וּמְקַבְּלָהּ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ. וְיוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁהַשּׁוֹמֵעַ מִפִּיו חַיָּב לִקְרֹעַ אֶת בְּגָדָיו וַאֲפִילוּ הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הָעֵדִים הַמְעִידִים עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין
(נו, א): וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וְקוֹרְעִין
(*) וְלֹא מְאַחִין.
נפש יהודה המגדף. מדבר דברים אשר לא כן על הקב''ה שאין יכולת בידו בכל דבר או אינו יודע עתידות: ולא מאחין. אותה הקריעה אסור לתפור לעולם אע''פ שלא חרף בפירוש אלא שמדמה אותו לעבודת כוכבים ומזלות כמעשה דרבשקה:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא
(ס, א): קוֹרְעִין מִנָּלָן? דִּכְתִיב ''וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן־חִלְקִיָּה אֲשֶׁר־עַל־הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן־אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל־חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַבְשָׁקֵה''
(מלכים־ב יח, לז). וְלֹא מְאַחִין מִנָּלָן? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אָתְיָא קְרִיעָה קְרִיעָה. כְּתִיב הָכָא ''קְרוּעֵי בְגָדִים'' וּכְתִיב הָתָם ''וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים''
(שם ב, יב), מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ''וַיִּקְרָעֵם'' אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵם שְׁנַיִם קְרָעִים, מַה תַלְמוּד לוֹמַר ''קְרָעִים''? מְלַמֵּד, שֶׁהֵם קְרוּעִים וְהוֹלְכִים לְעוֹלָם.
תָּנוּ רַבָּנָן: אֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ וְאֶחָד
(*) הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַשּׁוֹמֵעַ חַיָּב לִקְרֹעַ וְהָעֵדִים אֵינָם חַיָּבִים, שֶׁכְּבָר קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ. וְכִי קָרְעוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ מַאי הֲוֵי,
(*) הָא קָא שָׁמְעֵי הַשְׁתָּא? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב ''וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ [אֶת דִּבְרֵיהֶם] וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו''
(שם יט, א), הַמֶּלֶךְ קָרַע וְהֵם לֹא קָרְעוּ.
נפש יהודה השומע מפי השומע. שבא להעיד בב''ד: הא קא שמעי השתא. מפי עצמו:
וְגַם כִּי שְׁנֵיהֶם: מְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם וּמוֹדֶה בַּעֲבוֹדָה זָרָה, בְּגֹדֶל חֻמְרָתָם נִדּוֹנִים בַּמִּיתָה הַחֲמוּרָה, שֶׁהִיא סְקִילָה. וְנוֹקֵב הַשֵּׁם הָיָה הַנִּדּוֹן הָרִאשׁוֹן שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וּלְפִי שֶׁלֹּא הָיָה עֲדַיִן מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה מִיתָתוֹ בְּמָה ''וַיַּנִּיחֻהוּ בְּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל־פִּי ה'''
(ויקרא כד, יב). וְגַם כֵּן לַמְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁהוּא גַּם כֵּן כּוֹפֵר
(*) בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם אֲשֶׁר הוּא יְסוֹד הָאֱמוּנָה.
(*) וְאֵינָן נִתְלִין, אֶלָּא מְגַדֵּף וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְעִקַּר הַתְּלִיָּה נִכְתְּבָה עַל הַמְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''כִּי־קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי''
(דברים כא, כג), רוֹצֶה לוֹמַר, לְפִי זֹאת הַכַּוָּנָה,
(*) עַל שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם הוּא תָלוּי וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל. אֲבָל הַמּוֹדֶה וּמְבָרֵךְ אוֹתוֹ תָּמִיד בְּפִיו וּבְלִבּוֹ, יְבָרְכֵהוּ הָאֵל מִן הַשָּׁמַיִם.
נפש יהודה בחידוש העולם. שהשבת מורה שהקב''ה היה בורא וחדש העולם בששת ימי בראשית: ואינן נתלין. אחר הסקילה היו תולין אותו כי לא היו תולין שום אדם חי והתלייה היה רק לגדור אחרים כדכתיב וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד וקודם הערב שמש היו קוברין אותו כדכתיב לא תלין נבלתו על העץ: על שברך. שחירף. דרך כבוד הוא מדבר כלפי מעלה:
פרק שני [עג]
הַמּוֹדֶה בַּעֲבוֹדָה זָרָה כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָהּ. וְעַל כֵּן שִׁבֵּר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הַלּוּחוֹת מִדַּעְתּוֹ כְּשֶׁשָּׁמַע מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, כִּי מֵאַחַר שֶׁהָיוּ מוֹדִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּתּוֹרָה וּלְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים בַּדָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת
(פז, א): תַּנְיָא, שְׁלֹשָׁה דְבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָדוֹ: הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ
(*) וּפֵירַשׁ מִן הָאִשָּׁה וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת.
נפש יהודה ופירש מן האשה. לגמרי לאחר מתן תורה מיד משפירש עם חבריו שוב לא חזר לתשמיש:
הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, מַאי דָּרַשׁ? ''וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר''
(שמות יט, י). מַה מָּחָר לֵילוֹ עִמּוֹ,
(*) אַף הַיּוֹם לֵילוֹ עִמּוֹ. וְלַיְלָה דְהָאִידְנָא הָא נָפַק לָהּ, שְׁמַע מִנָּה תְּרֵי יוֹמֵי לְבַר מְהָאִידְנָא. וּמִנָּלָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? דְּלָא שָׁרְיָא שְׁכִינָה עַד צַפְרָא בְּשַׁבַּתָּא.
נפש יהודה אף היום. צריך להיות לילה עמו והא לא אפשר:
פֵּירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי דָּרַשׁ? מַה יִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא דִבְּרָה הַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם, אֶלָּא לְפִי שָׁעָה,
(*) וְקָבַע לָהֶם זְמַן, אָמְרָה תוֹרָה ''אַל־תִּגְּשׁוּ אֶל־אִשָּׁה''
(שם שם, טו), אֲנִי, שֶׁהַשְּׁכִינָה מְדַבֶּרֶת עִמִּי בְכָל שָׁעָה
(*) וְלֹא קָבַע לִי זְמַן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמִנָּלָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֵךְ אֱמֹר לָהֶם
(*) שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֱלֵיכֶם''
(דברים ה, כז), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ''וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי''.
נפש יהודה וקבע להם זמן. אימתי ידבר עמהם אמרה תורה והיו נכונים וגו' פרשו מנשותיהן: ולא קבע לי זמן. לדיבורו שאוכל לפרוש קודם לכן: שובו לכם לאהליכם. להתיר נשותיכם לתשמיש שאסרתי לכם:
שִׁבַּר אֶת הַלּוּחוֹת, מַאי דָּרַשׁ? וּמַה פֶּסַח, שֶׁהוּא אֶחָד מִתַּרְיַ''ג מִצְווֹת, אָמְרָה תוֹרָה, ''כָּל־
(*) בֶן נֵכָר לֹא־יֹאכַל בּוֹ''
(שמות יב, מג),
(*) הַתּוֹרָה כֻלָּה כָּאן, וְיִשְׂרָאֵל מוּמָרִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמִנָּלָן שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ''
(שם לד, א). וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשָּׁבַרְתָּ.
נפש יהודה בן נכר. מומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים: התורה כולה. תלויה בלוחות הללו וישראל מומרים עאכ''ו שאינם כדאי ליתן להם הלוחות: אשר. אישור שאישרו ושבחו על שבירתן:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סג, א): ''וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם''
(שם לב, ח). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
(*) אִלְמָלֵא וָי''ו שֶׁבְּ''הֶעֱלוּךָ'' נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: וַהֲלֹא כָּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר נֶעְקָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ''
(שם כב, יט), אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ''אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ''? מְלַמֵּד
(*) שֶׁאִוּוּ לֶאֱלֹהוֹת הַרְבֵּה.
נפש יהודה אלמלא וי''ו שבהעלוך. אלה אלהיך ישראל אשר העלוך לשון רבים דהא לא כפרו בהקב''ה לגמרי שהרי שתפוהו בדבר אחר: שאיוו לאלהות הרבה. אף לאלהות אחרים וקבלו עליהם:
וְהַמֵּסִית לַאֲחֵרִים לַעֲבוֹדָה זָרָה גָּדוֹל מִכֻּלָּם, שֶׁאֵין מְלַמְּדִין עָלָיו זְכוּת [
(ומכאן עד "זובח תודה יכבדנני" הופיע בדפוס ראשון, והושמט ע"י הצנזורה בשאר הדפו', וכן הושמט בגמ', ומופיע בחסרונות הש"ס.) כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין
(סנהדרין מג, א): תַּנְיָא, בְּעֶרֶב הַפֶּסַח תְּלָאוּהוּ לְיֵשׁ''וּ הַנּוֹצְרִי וּכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו אַרְבָּעִים יוֹם; יֵשׁ''וּ הַנּוֹצְרִי יוֹצֵא לִסָּקֵל עַל שֶׁכִּשֵּׁף וְהֵסִית וְהִדִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכָל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבוֹא וִילַמֵּד. וְלֹא מָצְאוּ לוֹ זְכוּת וּתְלָאוּהוּ בְּעֶרֶב הַפֶּסַח. אָמַר עוּלָא: וְתִסְבְּרָא, יֵשׁ''וּ הַנּוֹצְרִי בַּר הֲפוּכֵי זְכוּת הוּא, מֵסִית הוּא, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ''וְלֹא־תַחְמֹל וְלֹא־ תְכַסֶּה עָלָיו''
(דברים יג, ט)? אֶלָּא, שָׁאנִי יֵשׁ''וּ הַנּוֹצְרִי, שֶׁקָּרוֹב לְמַּלְכוּת הֲוָה.
תָּנוּ רַבָּנָן: חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְיֵשׁ''וּ הַנּוֹצְרִי: מַתַּי, נָקִי, נֵצֶר וּבוֹנִי וְתוֹדָה. אַתְיוּהוּ לְמַתַּי, אָמַר לְהוּ: מַתַּי יֵהָרֵג - וְהָכְתִיב: ''מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהֵים''
(תהלים מב, ג)? אָמְרוּ לוֹ: אִין, מַתַּי יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ''מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ''. אַתְיוּהוּ לְנָקִי. אָמַר לְהוּ: נָקִי יְהָרֵג - וְהָכְתִיב: ''וְנָקִי וְצַדִּיק אַל־תַהֲרֹג''
(שמות כג, ז)? אָמְרוּ לוֹ: אִין, נָקִי יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ''בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי''
(תהלים י, ח). אַתְיוּהוּ לְנֵצֶר. אָמַר לְהוּ: נֵצֶר יֵהָרֵג - וְהָכְתִיב: ''וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה''
(ישעיה יא, א)? אָמְרוּ לוֹ: אִין, נֵצֶר יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ''וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב''
(שם יד, יט). אַתְיוּהוּ לְבוֹנִי. אָמַר לְהוּ: בּוֹנִי יֵהָרֵג - וְהָכְתִיב: ''בְנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל''
(שמות ד, כב)? אָמְרוּ לוֹ: אִין, בּוֹנִי יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ''הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת־בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ''
(שם ד, כג). אַתְיוּהוּ לְתוֹדָה. אָמַר לְהוּ: תּוֹדָה יֵהָרֵג - וְהָכְתִיב: ''מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל־הָאָרֶץ''
(תהלים ק, א)? אָמְרוּ לוֹ: אִין, תּוֹדָה יֵהָרֵג, דִּכְתִיב: ''זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי''
(שם נ, כג)].
וְעוֹד אָמְרוּ עַל הַמֵּסִית שֶׁאֵין דִּינוֹ כִּשְׁאָר דִּינֵי נְפָשׁוֹת: מְכַמְּנִין לוֹ אֶת הָעֵדִים וְאֵין צָרִיךְ הַתְרָאָה. וְאִם יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי וְאָמַר אֶחָד: יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה, מַחְזִירִין אוֹתוֹ; יָצָא מִבֵּית דִּין חַיָּב וְאָמַר אֶחָד: יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ.
(*) וְאֵין טוֹעֲנִין לַמֵּסִית וּמוֹשִׁיבִין בְּדִינוֹ סָרִיס וְזָקֵן וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְרַחֲמוּ עָלָיו, שֶׁהָאַכְזָרִיּוּת עַל אֵלּוּ שֶׁמַּטְעִין אֶת הָעָם אַחֲרֵי הַהֶבֶל
(*) רַחֲמִים הֵם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ'' וגו'
(דברים יג, יח).
נפש יהודה ואין טוענין. אם ב''ד רואין שיש לו קצת טענה לזכות והוא אין טוען גם הם אין טוענין וזה נלמד מנחש הקדמוני שהסית את חוה והיה לו לטעון דברי תלמיד ודברי רב דברי מי שומעין ולא טען הקב''ה שהרי נתקלל: רחמים הם. דין אכזריות שעושין במסית בא ע''י כן רחמים בעולם שנאמר למען ישוב וגו' וכתיב ורחמך:
פרק שלישי [עד]
הַנּוֹדֵר אוֹ הַמְקַיֵּם בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהּ, עוֹבֵר בְּלָאו; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לְסַבֵּב וּלְהַטִיל שְׁבוּעָה לְגוֹי, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סג, ב):
(*) הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ
(*) וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמוֹ מִנָּא לָן? דְּתַנְיָא: ''וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ''
(שמות כג, יג), מִכָּאן שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ:
(*) שְׁמֹר לִי בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית וַאֲנִי אֶשְׁמֹר לְךָ בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית. ''לֹא יִשָּׁמַע עַל־פִּיךָ''
(שם), שֶׁלֹּא יִדֹּר בִּשְׁמוֹ וְלֹא יְקַיֵּם בִּשְׁמוֹ
(*) וְלֹא יִגְרֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ בִשְׁמוֹ וְשֶׁיְּקַיְּמוּ בִשְׁמוֹ.
נפש יהודה הנודר בשמו. בלשון נדר קונם עלי כל פירות שבעולם בשם אליל פלונית אם ארחץ והמקיים בשמו. שבועה. נשבע מתרגם מקיים: שמור לי. המתן: ולא יגרום לאחרים. לאנשים המאמינים בהם:
דָּבָר אַחֵר: ''לֹא יִשָּׁמַע עַל־פִּיךָ'', אַזְהָרָה לְמֵסִית וּלְמַדִּיחַ. מֵסִית בְּהֶדְיָא כְתִיב: ''וְכָל־יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן
(*) וְלֹא יוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת''
(דברים יג, יב)? אֶלָּא, אַזְהָרָה לְמַדִּיחַ. וְשֶׁלֹּא יִגְרֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ בִשְׁמוֹ וְשֶׁיְּקַיְּמוּ בִשְׁמוֹ. מְסַיֵּיעַ לַאֲבוּהָ דִּשְׁמוּאֵל, דַּאֲמַר אֲבוּהָ דִּשְׁמוּאֵל: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּתָפוּת עִם גּוֹי, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב לוֹ שְׁבוּעָה וְיִשָּׁבַע בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ''לֹא יִשָּׁמַע עַל־פִּךָ''. כִּי אֲתָא עוּלָא
(*) בָּת בְּקַלְנְבוֹ, אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: הֵיכָא בָת מַר אֲמַר לֵיהּ: בְּקַלְנְבוֹ. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא כְתִיב ''וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ''
(שמות כג, יג)? אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁכְּתוּבָה בַתּוֹרָה מֻתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ. וְהָא קָא כְתִיבָא, דִּכְתִיב: ''כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ''
(ישעיה מו, א).
נפש יהודה ולא יוסיפו לעשות. עוד כדבר הרע הזה בקרבך: בת בקלנבו. לן באותו העיר והיא נקראת ע''ש אליל שבה קו''ף מן קורס למ''ד מן בל ותיבת נבו הוא קלנבו:
וּלְהַרְחִיק מִיִּשְׂרָאֵל כָּל עָנָף וְכָל שֶׁמֶץ מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה גָּזְרוּ בָהּ הַרְחָקוֹת יְתֵרוֹת, כִּדְאָמְרִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יב, א):
(*) יָשַׁב לוֹ וְקוֹץ בְּרַגְלוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יָשׁוּחַ וְיִטְּלֶנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה
(*) וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה מֻתָּר. נִתְפַּזְּרוּ לוֹ מָעוֹת בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יָשׁוּחַ וְיִטְּלֵם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאִם אֵינוֹ נִרְאָה מֻתָּר. מַעְיָן הַמּוֹשֵׁךְ לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה לֹא יָשׁוּחַ וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה מֻתָּר.
(*) פַּרְצוּפוֹת הַמְקַלְּחוֹת מַיִם
(*) בַּכְּרַכִּים לֹא יָשִׂים פִּיו עֲלֵיהֶם וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְנַשֵּׁק לַעֲבוֹדָה זָרָה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, לֹא יַנִּיחַ פִּיו
(*) עַל גַּבֵּי הַסִּלּוֹן וְיִשְׁתֶּה מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה
(פירוש, שלא יבלע (*) עלוקה).
נפש יהודה ישב לו קוץ. נתחב לו סנה ברגלו: ואם אינו נראה. כמשתחוה שפונה אחוריו או צידו לצד אליל: פרצופות וכו'. פרצופים מתמונות הללו והם חלולים ונכנס סילון מים לאחוריהם לתוכן ויוצאין דרך פיהם: בכרכים. דרך יושבי כרכים להתנהג בגדולה להכי נקט כרכים: על גבי הסילון. צינור מחובר בקרקע: עלוקה. מן שרץ הגדל במים:
וְגָדוֹל דְבַר הַמִּינוּת, שֶׁאָדָם צָרִיךְ לְרַחֲקָהּ מִלִּבּוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס כְּלָל אֲפִילוּ בְּמַחְשַׁבְתּוֹ. וְהִזְהִירָה בוֹ תוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם''
(במדבר טו, לט). וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: ''אַחֲרֵי לְבַבְכֶם'', זוֹ מִינוּת; ''וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'', זוֹ זְנוּת. כִּי כָל מַחֲשָׁבָה רָעָה שֶׁבָּעוֹלָם, אוֹ כְּפִירָה, נִכְלֶלֶת
(*) בַּאֲפִיקוֹרְסוּת, וְכָל שְׁאָר הָעֲבֵרוֹת הַבָּאוֹת מֵהַתַּאֲווֹת נִכְלָלוֹת בִּזְנוּת, נִמְצָא כִּי כָל הָאַזְהָרוֹת נִכְלָלוֹת בַּאֲפִיקוֹרְסוּת וּזְנוּת. וּבְחֻמְרַת הָאֲפִיקוֹרְסוּת הִקְדִּימָהּ לִזְנוּת. וְגַם כֵּן כְּתִיב: ''הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל־תִּקְרַב אֶל־פֶּתַח בֵּיתָהּ''
(משלי ה, ח) וְדָרְשׁוּ בוֹ בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(יז, א): ''הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ'', זוֹ הָאֲפִיקוֹרְסוּת
(*) וְהָרָשׁוּת; ''וְאַל־תִּקְרַב אֶל־פֶּתַח בֵּיתָהּ'', זוֹ זְנוּת.
נפש יהודה אפיקורוס. המבזה תורה ודברי חכמים והיינו מין: והרשות. זה השררה:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילוּ הַשּׁוֹמֵעַ דְּבַר מִינוּת וְנֶהֱנֶה בַדָּבָר, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִכְנְסָה בְלִבּוֹ, נֶעֱנָשׁ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה
(טז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן:
(*) כְּשֶׁנִּתְפַּס רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמִינוּת
(*) הֶעֱלוּהוּ לַגַּרְדּוֹם לִדּוֹן. אֲמַר לֵיהּ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן: זָקֵן כְּמוֹתְךָ יַעֲסֹק
(*) בִּדְבָרִים בְּטֵלִים הַלָּלוּ? אֲמַר לֵיהּ: נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּן. כְּסָבוּר אוֹתוֹ הֶגְמוֹן,
(*) עָלָיו הוּא אוֹמֵר,
(*) וְהוּא לֹא אָמַר אֶלָּא כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אֲמַר לֵיהּ:
(*) הֶאֱמַנְתִּי עָלֶיךָ,
(*) דִּימוּס, פָּטוּר אַתָּה. וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ נִכְנְסוּ תַלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ
(*) וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם תַּנְחוּמִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: רַבִּי, הַרְשֵׁנִי וְאוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד מִמַּה שֶׁלִּמַּדְתַּנִי. אֲמַר לֵיהּ: אֱמֹר. אֲמַר לֵיהּ: שֶׁמָּא דְּבַר מִינוּת בָּא לְיָדְךָ
(*) וְהֶנְאֲךָ וְעָלָיו נִתְּפַּסְתָּ לְמִינוּת? אֲמַר לֵיהּ: עֲקִיבָא, הִזְכַּרְתַּנִי; פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי וּמְצָאַנִי אָדָם אֶחָד מִתַּלְמִידָיו שֶׁל יֵשׁ''וּ הַנּוֹצְרִי, וְיַעֲקֹב אִישׁ כְּפָר סְכַנְיָא שְׁמוֹ, וְאָמַר לִי: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: ''לֹא־תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב'' וגו'
(דברים כג, יט), מַהוּ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ בֵּית הַכִּסֵּא
(*) לְכֹהֵן גָּדוֹל? וְלֹא אָמַרְתִּי לוֹ כְלוּם. אָמַר לִי: כָּךְ לִמְּדַנִי יֵשׁ''וּ הַנּוֹצְרִי: ''כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה וְעַד־אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ''
(מיכה א, ז), מִמְּקוֹם הַטִנֹּפֶת בָּאוּ, לִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת יָשׁוּבוּ. וְהִנְאָנִי הַדָּבָר וְעַל דָּבָר זֶה נִתְפַּשְׂתִּי לְמִינוּת וְעָבַרְתִּי עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: ''הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ'', זוֹ מִינוּת וְהָרָשׁוּת; ''וְאַל־תִּקְרַב אֶל־פֶּתַח בֵּיתָהּ''
(משלי ה, ח), זוֹ זוֹנָה. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב חִסְדָּא: עַד אַרְבַּע אַמּוֹת.
נפש יהודה כשנתפס רבי אליעזר. הרומיים תפסוהו לכופו לעבודת כוכבים ומזלות: העלוהו לגרדום. מקום שדנין בו חייבי מיתה: בדברים בטלים. כלומר בדברי התורה והמצות ולא תפנה אל יראתנו ואל תמות: עליו הוא אומר. כלומר הדין עמך דדברים בטלין הן: והוא לא אמר כן. אלא נאמן עלי הדיין האמתי שבאמת דנני ליתן עלי צרה זו שפשעתי לקוני: האמנתי. במה שדנתי עליך שאמרת שבשביל שלא תעשה רצוני אתה נידון באמת: דימוס פטור אתה. ופטרוהו: ולא קבל מהם תנחומין. שדאג שמא עשה עבירה גדולה שבא לו עלילה זו: והנאך. שהיה ישר בעיניך: לכהן גדול. שפירש מביתו לפני יוה''כ ללשכת פלהדרין ושם היו מתקנים לו כל צרכיו ואותו תלמיד היה מתלמידי אותו האיש והיינו מין:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ
(יז, א): רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווּ קָא אָזְלֵי בְאוֹרְחָא. כִּי מָטוּ לְהַנְהוּ תַּרְתֵּי דַרְכֵּי, חַד
(*) פָּצֵי אַפִּיתְחָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה וְחַד הֲוָה פָצֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי זְנוּת אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיזֵיל אַפִּיתְחָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה,
(*) דְּנָכִיס יִצְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אִידָךְ: נֵיזֵיל אַפִּתְחָא דְּבֵי זְנוּת וְנִכְפְּיֵהּ לְיִצְרִין וְנְקַבֵּל אַגְרָא. כִּי מָטוּ הָתָם חֲזִינְהוּ
(*) אִיכַנְעָן מִקַמַּייהוּ וְנִכְנְסוּ
(*) לְקוּבָּתָן. אֲמַר לֵיהּ:
(*) מִנָּא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב ''
(*) מְזִמָּה תִשְׁמֹר עָלֶיךָ''
(משלי ב, יא). אָמְרוּ לֵיהּ לְרָבָא: מַאי ''מְזִמָּה''? אִילֵימָא תּוֹרָה, דִּכְתִיב בָּהּ ''זִמָּה''
(ויקרא יח, יז) וּמְתַרְגְּמִיּנָן ''עֵצַת חִטְאִין'' וּכְתִיב ''הִפְלִא עֵצָה''
(ישעיה כח, כט), אִי הָכִי ''זִמָּה'' מִבָּעֵי לֵיהּ? אֶלָּא הָכֵי קָאָמַר: מִדְּבַר זִמָּה
(*) תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ תּוֹרָה. אַשְׁרֵי מִי שֶׁעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה וְיִנָּצֵל מִכָּל שְׁגִיאָה וּמִכָּל מַחְשָׁבָה רָעָה.
נפש יהודה פצי אפיתחא דעבודת כוכבים ומזלות. פתוח לפתח עבודת כוכבים ומזלות כמו פצו עליך פיהם: דנכיס יצרי'. נשחט יצרו אנשי כנסת הגדולה בקשו רחמים ונמסר בידם והרגוהו כדאמרינן בארבע מיתות בסנהדרין כלומר ניזיל בהאי שביל ולא ניזיל אפיתחא דבי זונות שלא ישלוט בנו יצה''ר: איכנען. הזונות מקמייהו , נכנעו מפניהם: לקובתן. לאהליהם: מנא לך הא. דסמכת אנפשך למיתי הכא ולא מיסתפית מיצה''ר: זמה. מתרגמינן עצת חטאין עצת הוא תרגום של זמה וחטאין הוא תוספת שהתרגום מפרש שהעצה הזו רעה היא של חטא אלמא דזמה היינו לשון עצה ותורה נקראת עצה דכתיב הפליא עצה הגדיל תושיה ומשמע תורה תשמור עליך מזמה מן הזנות: תשמור עליך תורה. וסיפיה דקרא תבונה הנצרכה מזמה תשמור עליך מכל דבר רע והרהור חטא ואנו הולכין הלוך ודבר בדברי תורה:
החלק השני בדברי כשוף
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פרק ראשון [עה]
דִּבְרֵי הַכִּשּׁוּפִין מְסַבְּבִין לִבְנֵי אָדָם לְהָסִיר בִּטְחוֹנָם מֵהָאֵל יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר הוּא גוֹזֵר וּמְקַיֵּם, וּמִתְעַסְּקִים בְּהַבְלֵי הַשָּׁוְא, מֵהֶם בְּדִבְרֵי שֵׁדִים וְרוּחַ טֻמְאָה וּמֵהֶם בְּחִבּוּרֵי חַיּוֹת וּמֵהֶם בַּעֲצָמוֹת שֶׁל מֵתִים וְשֶׁל חַיָּה אַחַת אֲשֶׁר שְׁמָהּ יַדּוּעַ וּמֵהֶם אוֹחֲזִין הָעֵינַיִם וּמַרְאִין לָאָדָם הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם כֵּן. וְעַל כָּל אֵלּוּ הִזְהִירָה תוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, לְפִי שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הֵם הֲבָלִים וְרוּחוֹת וְדִבְרֵי פִתּוּיִים הַנַּעֲשִׂים לְרֵקִים וּבֶאֱמֶת אֵינָן מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין, אֲבָל יוּכְלוּ לְהַזִּיק לָאִישׁ הַנִּטְבָּע בָּהֶם בְּכֹחַ דִּמְיוֹנוֹ שֶׁמְּדַמֶּה בָהֶם וּפוֹעֵל בּוֹ. וְעַל כֵּן אָמְרוּ, דְּקָפִיד קָפְדֵי לֵיהּ, דְּלָא קָפִיד לָא קָפְדֵי לֵיהּ. כִּי מֵאַחַר שֶׁהַצַּדִּיק שָׂם כָּל חֶשְׁקוֹ וְכַוָּנָתוֹ וּבִטְחוֹנוֹ בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לֹא יוּכַל לְהַזִּיקוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סנהדרין סז, ב): ''אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ''
(דברים ד, לה) כְּתִיב, כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה בַּחֲתִימַת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן
(סימן כט).
וְעַל כֵּן צִוְּתָה תוֹרָה לַעֲקֹר הָאֱמוּנָה הַזֹאת מִן הָעוֹלָם וְכָל הַנִּמְשָׁכִין אַחֲרֶיהָ. וְשִׁנָּה בְּמִיתַת הַמְכַשֵּׁפָה מִכָּל מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁבְּכֻלָּן אָמְרָה הֲמִיתֵהוּ בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, אֲבָל כָּאן צִוְּתָה, שֶׁלֹּא יַנִּיחֶנָּה לִחְיוֹת בְּאַזְהָרַת לֹא תַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁצִּוְּתָה בְּשִׁבְעָה עֲמָמִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְעוּ לְיִשְׂרָאֵל. וְדִבֵּר בִּמְכַשֵׁפָה בַּנָּשִׁים יוֹתֵר מִבְּאִישׁ, לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה וּמֻטְבָּעוֹת בָּזֶה יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַעֲשֶׂה דְּשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, שֶׁתָּלָה שְׁמוֹנִים נָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת בְּאַשְׁקְלוֹן, כִּדְאִיתָא בְּסַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין
(מה, ב).
וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים נֶחְלָקִים לְכַמָּה פָנִים. יֵשׁ מֵהֶם מֵרוּחַ טֻמְאָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סנהדרין סה, ב): תַּנְיָא: ''וְדֹרֵשׁ אֶל־הַמֵּתִים''
(דברים יח, יא), זֶה הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי
(*) שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה. וּכְשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְמִקְרָא זֶה בָּכָה. אָמַר: וּמַה
(*) הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה, הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טָהֳרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה; אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁעֲוֹנוֹתֵינוּ גָּרְמוּ לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי אִם־עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם'' וגו'
(ישעיה נט, ב).
נפש יהודה שתשרה עליו רוח טומאה. שד של בית הקברות יהא אוהב אותו ומסייעו בכשפיו: המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה. נבואת שכינה עאכ''ו שיהא המדה נותנת שע''י התענית ובקשה תשרה עליו השכינה דהא מדה טובה יתירה על מדת פורענות ואנו צועקין על כך ואין אנו נענין אבל מה אעשה וכו':
וְיֵשׁ מֵהֶם מֵעִנְיָנִים אֲחֵרִים, כִּדְאָמְרִינָן נַמֵּי הָתָם
(סז, ב): אָמַר רַבִּי אַיבּוּ בַּר נַגְרֵי, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: ''
(*) בְּלָטֵיהֶם''
(שמות ז, כב), אֵלּוּ
(*) מַעֲשֵׂה שֵׁדִים; ''
(*) בְּלַהֲטֵיהֶם''
(שם שם, יא), אֵלּוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ''וְאֵת
(*) לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת''
(בראשית ג, כד). אָמַר אַבַּיֵּי:
(*) דְּקָפִיד אַמָּנָא שֵׁד,
(*) דְּלָא קָפִיד אַמָּנָא כְּשָׁפִים.
נפש יהודה בלטיהם. כמו ותבא בלט בסתר: מעשה שדים. שנסתרים ואינן נראין כל מקום שנאמר בלטיהם היו החרטומים עושים בלחשיהם ע''י שדים: בלהטיהם. אלו מעשה כשפים , שאינו נעשה על ידי שדים אלא מעצמו: להט החרב המתהפכת. לשמור את דרך עץ החיים ומתהפכת מאליה ודומה לכשפים ולא ע''י שדים היתה מתהפכת אלא מאליה קרי ליה להט: דקפיד אמנא שד. מי שמקפיד על הכלי שאינו יכול לעשות דבר בלא כלי הראוי לאותו דבר כגון שרי בוהן שצריכין סכין שקתו שחור ושרי כוס שצריכין כוס של זכוכית הוא מעשה שדים: דלא קפיד אמנא. שבכל כלי היה עושה מעשה כשפים הוא:
אָמַר אַבַּיֵּי: הִלְכוֹת כְּשָׁפִים
(*) כְּהִלְכוֹת שַׁבָּת, יֵשׁ מֵהֶם בִּסְקִילָה וְיֵשׁ מֵהֶם פָּטוּר אֲבָל אָסוּר וְיֵשׁ מֵהֶם מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה.
(*) הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בִּסְקִילָה.
(*) הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. מֻתָּר לְכַתְחִלָּה, כִּדְרַב הוּנָא וְרַב אוֹשַׁעְיָא, דְּכָל מְעַלֵי שַׁבַּתָּא
(*) עָסְקֵי בְּהִלְכוֹת יְצִירָה וְאַבְרוֹ בְהוּ עֶגְלָא תִּלְתָּא וְאָכְלֵי לֵיהּ.
נפש יהודה כהלכות שבת. דמלאכות בסקילה ושבות פטור אבל אסור וצידת צבי וצפור שנכנסה לו תחת כנפיו בשבת יושב ומשמרו עד שתחשך ומפיס מורסא להוציא ממנו ליחה וכן צד נחש שלא ישכנו מותר לכתחלה הכא נמי: העושה מעשה. ממש בסקילה: האוחז את העינים. מראה כאילו הוא עושה ואין עושה ואין כלום פטור אבל אסור: עסקי בהלכות יצירה. וממילא איברי להו עגלא תלתא ע''י שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקב''ה ע''י שם קדוש שלו הוא:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ
(שם): ''וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל־פַּרְעֹה
(*) אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא''
(שמות ח, טו). אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן שֶׁאֵין הַשֵּׁד יָכוֹל לִבְרֹאוֹת בְּרִיָּה פְחוּתָה מִכְּשְׂעוֹרָה. רַב פַּפָּא אָמַר: הָאֱלֹהִים, אֲפִילוּ כְּגַמְלָא נַמֵּי
(*) לָא מָצוּ בָרוּ, אֶלָּא
(*) הַאי מִכְנִיף לֵיהּ וְהַאי לָא מִכְנִיף לֵיהּ. אֵינִי, וְהָא אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּא: לְדִידִי חֲזִי לִי הַהוּא
(*) טַייעָא
(*) דְּשָׁקְלֵיהּ לְסַפְסְרָא וְגַיְידֵיהּ לְגַמְלָא
(*) וְטָרַף לֵיהּ בְּטַבְלָא
(*) וְקָם?
(*) אֲמַר לֵיהּ:
(*) לְבָתַר הָכֵי דָמָא וּפַרְתָא מִי הֲוָאי?
(*) הַהִיא אֲחִיזַת עֵינַיִם הֲוָאִי.
נפש יהודה אצבע אלהים היא. מכה זו של כנים לא ע''י מכשפות באה אלא ע''פ הקב''ה דאין לחרטומים יכולת בה: לא מצו ברו. אין יכול לברוא אפילו בריה גדולה אלא כשהשד צריך לבריות גדולות הוא מאסף ומביא מן ההפקר: האי מכניף ליה. בריות גדולות נוחין לקבצן ונאספים יחד אליו אבל בריה קטנה אינה נאספת שאין בה כח לבא מרחוק: טייעא. סוחר ערבי: דשקליה לספסרא וגיידיה לגמלא. נטל חרב וחתך גמלו לאברים. גיידיה כמו וראוהו מגויד פרק בתרא דיבמות: וטרף ליה בטבלא. קשקש לו בזוג גלא''ק או בע''ל: וקם. הגמל על רגליו כבראשונה: אמר ליה. ר' חייא לרב: בתר הכי דמא ופרתא. אחר שעמד הגמל כלום נמצאת שם לכלוך מן הדם והפרש: ההיא אחיזת עינים הויא. ולא מגויד הוה שאינו יכול להחיות המת:
וּלְפִי שֶׁכָּל זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, הַהֶרְגֵּל בָּזֶה אֵינוֹ אֶלָּא אֲבַדּוֹן עוֹלָם. עַל כֵּן תּוֹרָתֵנוּ הַתְּמִימָה הִזְהִירָה עַל זֶה וְאָמְרָה: ''תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ''
(דברים יח, יג).
פרק שני [עו]
הַחוֹשְׁבִים בָּעוֹנוֹת וּמִסְתַּכְּלִים בָּם וְאוֹמְרִים: עוֹנָה זוֹ טוֹבָה לַעֲשׂוֹת בָּהּ כָּל דָּבָר
(*) וְעוֹנָה זוֹ בְּהֵפֶךְ זֶה,
(*) אוּלַי שֶׁתִּפְעֹל גַם כֵּן בְּכָל אָדָם הַבּוֹטְחִים בַּדָּבָר, אֲבָל הַבּוֹטֵחַ בַּאֲדוֹן הַכֹּל הוּא יִהְיֶה לוֹ לְמָגֵן, דִּכְתִיב: ''וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ''
(תהלים לב, י). רוֹצֶה לוֹמַר, חֶסֶד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יָגִינֵהוּ מִן הַמִּקְרִים. וְכֵן אָמַר דָּוִד, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ''בְּיָדְךָ עִתֹּתָי''
(שם לא, טז). רוֹצֶה לוֹמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְכָלְתְּךָ הִיא בַכֹּל וְאַתָּה יְצַרְתָּם וּבְיָדְךָ לְשַׁנּוֹת פְּעֻלָּתָם כִּרְצוֹנֶךָ. וְהַחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה שֶׁאֵינָן מַקְפִּידִין בָּזֶה וְכָל שֶׁכֵּן הַחֲכָמִים הַמַּשִּׂיגִים לְמַעְלָה מִזֶּה, מַנִּיחִים כָּל בִּטְחוֹנָם וּשְׁמִירָתָן בְּשׁוֹמֵר הַכֹּל, אָדוֹן עַל הַכֹּל, וְהוּא יִשְׁמֹר לָהֶם וּלְכָל הַבּוֹטְחִים בּוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּהְיוּ פְתָאִים, כְּדִכְתִיב ''שֹׁמֵר פְּתָאִים ה'''
(שם קטז, ו) וּכְתִיב: ''אִם־ה' לֹא־יִשְׁמָר־עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר''
(שם קכז, א).
נפש יהודה ועונה זו בהפך זה. כלומר לא טוב להתחיל בו דבר או לילך לדרך: אולי שתפעול גם כן. שיבא לו כזה פעם אחת שאירע לו שהוא כן וישיגו הבוטחים בזה רצונם אבל מ''מ אין בו ממש ואין לסמוך עליו ואין טוב אלא לבטוח בה' ולהתפלל אליו שיצליח בכל מעשיו:
אֲבָל אוֹתוֹ שֶׁפֵּרַשׁ דַּעְתּוֹ מִלְהַשִּׂיג דִּבְרֵי תוֹרָה וְהוֹצִיא כָל יָמָיו לְהַשִּׂיג הַנֶּעֱלָם מִמֶּנּוּ וְחוֹשֵׁב, שֶׁהוּא מֵהוֹבְרֵי שָׁמַיִם וְשֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְכַוֵּן הָעִתִּים וְלִשְׁפֹּט הַזְּמַנִּים וְלִרְאוֹת הָעֲתִידוֹת - נִקְרָא
(*) מְעוֹנֵן, כְּפִי דַעַת הָאֲמִתִּי שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא. וְעַל כַּיוֹצֵא בָזֶה הִזְהִירָה תוֹרָה וְאָמְרָה: ''לֹא־ יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר וגו' מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף''
(דברים יח, י). וְעַל דָּא גַרְסִינָן פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סנהדרין סה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''מְעוֹנֵן'', רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: זֶה הַמַּעֲבִיר
(*) שִׁבְעָה מִינֵי זְכוּר עַל הָעַיִן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה
(*) הָאוֹחֵז הָעֵינַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: זֶה הַמְחַשֵּׁב עִתִּים וְשָׁעוֹת וְאוֹמֵר: הַיּוֹם יָפֶה לָצֵאת, לְמָחָר יָפֶה לִקַּח,
(*) לִימוּדֵי עַרְבֵי שְׁבִיעִיּוֹת לִהְיוֹת חִטִּים יָפוֹת,
(*) עִיקוּרֵי קִטְנִיּוֹת מִהְיוֹת רָעוֹת.
נפש יהודה מעונן. כמו בעל עונות שמבחין את העונה ואומר היום יפה לילך לדרך ומחר לקנות וישתכר: שבעה מיני זכור. שכבת זרע משבעה בריות מעביר על עיניו ועשה כשפים: האוחז העינים. אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאלו עושה דבר של פלא והוא אינו עושה כלום: למודי ערבי שביעיות. כלומר ערי שביעיות למדין ורגילין להיות חטין יפות: עקורי קטניות מהיות רעות. כלומר העוקר קטניות ואינו קוצרן אין מתליעות ואין מרקיבות:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּעַרְבֵי פְסָחִים
(פסחים קיג, ב): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מִנַּיִן שֶׁאֵין שׁוֹאֲלִין
(*) בְּכַלְדִיִּים? שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ''
(שם יח, יג).
נפש יהודה כלדיים. חוזים בכוכבים: תמים תהיה. להיות בוטח בו בכל קורות תולדות הבאות לך:
וְגַם כֵּן מְנַחֵשׁ נִקְרָא הַמַּבִּיט בְּנָחָשׁ, אַף־עַל־פִּי שֶׁכָּתוּב: ''כִּי לֹא־נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב'' וגו'
(במדבר כג, כג), כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת
(סה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: ''מְנַחֵשׁ'', זֶה הָאוֹמֵר:
(*) פִּתּוֹ נָפְלָה מִפִּיו, מַקְלוֹ נָפַל מִיָּדוֹ, בְּנוֹ קוֹרֵא לוֹ מֵאַחֲרָיו, עוֹרֵב קָרָא לוֹ,
(*) צְבִי הִפְסִיקוֹ בַדֶּרֶךְ,
(*) נָחָשׁ מִימִינוֹ וְשׁוּעָל מִשְמֹאלוֹ,
(*) אַל תַּתְחִיל בּוֹ,
(*) שַׁחֲרִית הוּא,
(*) רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא,
(*) מוֹצָאֵי שַׁבָּת הוּא. תָּנוּ רַבָּנָן: ''לֹא־ תְנַחֲשׁוּ''
(ויקרא יט, כו), כְּגוֹן אֵלּוּ
(*) הַמְנַחֲשִׁין בְּחֻלְדָּה וּבְעוֹפוֹת וּבַכּוֹכָבִים.
נפש יהודה פתו נפלה מפיו. צריך לדאוג היום מהיזק: צבי הפסיקו. שהי' הולך ממזרח למערב והצבי הולך מצפון לדרום והפסיק דרכו: נחש מימינו ושועל משמאלו. סימן רע הוא לו: אל תתחיל בי. כשבא הגבאי לגבות מס ממנו אמר לו בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד שסימן רע לו: שחרית הוא. שהיה תובע ממנו חוב א''ל שחרית הוא ולא אתחיל תחילת מעשי היום בפרעון: ראש חודש הוא. המתן לי עד מחר: מוצאי שבת הוא. ראשון לימי השבוע: המנחשין בחולדה וכו'. כשרוצים לעשות דבר:
וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם וְשָׂמִים בִּטְחוֹנָם בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינָם נְתוּנִים בְּיַד מַזָּל וְגַם אֵין נִחוּשׁ מַזִּיקְתָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים
(נדרים לב, א): אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: ''הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים''
(בראשית יז, א), אָחֲזָה רְעָדָה אֶת עַצְמוֹתָיו. אָמַר:
(*) שֶׁמָּא דָּבָר מְגֻנֶּה יֵשׁ בִּי? כֵּיוָן שֶׁאָמַר: ''וְאֶתְּנָה בְרִיתִי''
(שם שם, ב), מִיָּד נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ. ''וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה''
(שם טו, ה), אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִסְתַּכַּלְתִּי בַּמַּזָּל שֶׁלִּי וְאֵין לִי בֵּן אֶחָד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַבְרָהָם, צֵא
(*) מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךָ, שֶׁאֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה שמא דבר מגונה יש בי. שלא אמר לי והיה תמים עד עכשיו: מאצטגנינות שלך. ממשפט חכמות מזל שלך והיינו דכתיב ויוצא אותו החוצה:
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַמִּתַּמֵּם אֶת עַצְמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּם עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד'' וגו'
(שמואל־ב כב, כו). רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר: כָּל הַמִּתַּמֵּם אֶת עַצְמוֹ
(*) שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים''
(בראשית יז, א) וּכְתִיב: ''וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם''
(שם שם, ד). אָמַר רַבִּי לֵוִי:
(*) כָּל הַמְנַחֵשׁ לוֹ נַחַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי לֹא־נָחָשׁ בְּיַעֲקֹב''
(במדבר כג, כג). וְהָא
(*) בְּאָלֶ''ף לָמֶ''ד כְּתִיב? אֶלָּא
(*) מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.
נפש יהודה שעה עומדת לו. דעולה לגדולה: כל המנחש לו נחש. שהקסמים והנחשים רודפים אחריו שנזוק בכל דבר כדאמרינן בפרק ערבי פסחים מאן דקפיד קפדי ביה שנאמר כי לא נחש ביעקב וגו': באל''ף למ''ד כתיב. דמשמע דאין רודפין אחריו: מדה כנגד מדה. מאן דקפיד קפדי בהדיה דבמדה שאדם מודד מודדין לו ולא נפיק מקרא:
תָּנֵי אַהֲבָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: כָּל אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְנַחֵשׁ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לִמְחִיצָה שֶׁאֲפִילוּ מַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת אֵינָן יְכוֹלִין לִכָּנֵס בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''
(*) כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה־פָּעַל אֵל''
(שם). לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּבִּיט בָּזֶה אֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת אֶלָּא הֶפְסֵד וַעֲבֵרָה, וְאַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵחַ בָּךְ.
נפש יהודה כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. שמלאכי השרת ישאלו לישראל מה פעל אל לפי שמתוך שאינן מנחשים מכניסים אותם למחיצה שאין מלאכי השרת יכולין ליכנס בה ונראה בעיני דהיינו מדה כנגד מדה שמתוך שאינו הולך לקראת נחשים לידע העתידות אלא בוטח בהקב''ה משום הכי מגלה לו הקב''ה רזי עולם שאינן גלוים למלאכי השרת:
חתימה [עז]
דָּבָר בָּרוּר וְיָדוּעַ הוּא, שֶׁהַלָּשׁוֹן נִבְרֵאת לִדְבָרִים שֶׁהֵם קִיּוּם וְהַעֲמָדָה לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ. וְאַף־עַל־פִּי
(*) שֶׁהַתְחָלָתָהּ בִּדְבָרִים שֶׁהֵם תּוֹעֶלֶת הַגּוּף, מִכָּל מָקוֹם הֵם טְפֵילָה כְּנֶגֶד הַדְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִין לַנֶּפֶשׁ הַקַּיֶּמֶת עֲדֵי עַד וּלְנֶצַח נְצָחִים. וּלְפִי שֶׁבְּנֵי אָדָם מְלֻכְלָכִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם וְלֹא דַי לָהֶם לַעֲשׂוֹת הֵפֶךְ הָאֱמֶת - דִּבְרֵי הַגּוּף עִקָּר וְדִבְרֵי הַנֶּפֶשׁ טָפֵל, אֶלָּא שֶׁמּוֹצִיאִין מִפִּיהֶם דְּבָרִים לְכַלּוֹת וּלְאַבֵּד הַנֶּפֶשׁ. בִּהְיוֹת הַיְכֹלֶת בְּיָדָם לָקַחַת דֶּרֶךְ הַחַיִּים, עוֹזְבִים אוֹתוֹ וְאוֹחֲזִים דֶּרֶךְ הַמָּוֶת, בְּתֵת לָהֶם בּוֹרְאָם הַבְּחִירָה בְּיָדָם. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ''רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב'' וגו'
(דברים ל, טו).
נפש יהודה שהתחלתו. כלומר שברא הקב''ה נפש ממללת לאדם והוא לצרכו לדבר חפצו:
כִּי כְמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּדַרְכֵי הַמַּעֲשִׂים מָוֶת וְחַיִּים גַּם כֵּן יֵשׁ בִּלְשׁוֹן הָאָדָם, כְּדִכְתִיב: ''מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן''
(משלי יח, כא), רוֹצֶה לוֹמַר, בְּהוֹצִיא הָאָדָם בִּלְשׁוֹנוֹ
(*) דְּבָרִים הַמֻּזְהָרִים וְהַנִּמְאָסִים וְהַמַּזִּיקִין מִתְחַיֵּב גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ לָמוּת וְאִם עוֹסֵק אָדָם
(*) בִּדְבָרִים הַמְצֻוִּים וְהַמְעֻלִּים לְמַעְלָה, וּמוֹצִיא הַמִּעוּט בַּדְּבָרִים הַמּוּתָרִים לְקִיּוּם הַגּוּף הִיא נִקְרֵאת לוֹ עֵץ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים''
(שם טו, ד).
נפש יהודה דברים המוזהרים. שלא ידבר דברים שמביאין לידי חטא: בדברים המצווין. לדבר ד''ת ותפלה:
וְגַם כֵּן בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁל אָדָם הוּא אָהוּב אוֹ שָׂנוּי לִבְנֵי אָדָם וְאַף עִם בּוֹרְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּסִפְרֵי: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּקוֹלָהּ אֲהוּבָה וּבְקוֹלָהּ שְׂנוּאָה. בְּקוֹלָהּ אֲהוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הַשְׁמִיעִנִי אֶת־קוֹלֵךְ כִּי־קוֹלֵךְ עָרֵב''
(שיר השירים ב, יד). בַּמֶּה קוֹלָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָרֵב? הֱוֵי אוֹמֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה. וּבְקוֹלָהּ שְׂנוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל־כֵּן שְׂנֵאתִיהָ''
(ירמיה יב, ח). מַאי ''נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ''? הֱוֵי אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן הָרָע. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־ לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ''
(משלי יח, כא). מַאי ''יֹאכַל פִּרְיָה''? אוֹהֵב הַלָּשׁוֹן לְדַבֵּר בָּהּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבָעֵצָה הַנְּכוֹנָה וְלֹא יְדַבֵּר בִּדְבָרִים בְּטֵלִים אֶלָּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, בְּחָכְמָה וּבְמוּסָר וּבַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ וְיַצְדִּיק אֶת הַצֶּדֶק וִישַׁבַּח, וִיגַנֶּה אֶת הָרַע וְיִרְדֹּף אַחַר הָאֱמֶת.
וְעוֹסֵק בִּדְבָרִים אֵלּוּ זְכִיּוֹת הַרְבֵּה
(*) שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ וְתַכְלִית יוּכַל לִקְנוֹת לְנַפְשׁוֹ בִלְשׁוֹנוֹ. וְאִם אוֹהֵב הַלָּשׁוֹן לְדַבֵּר בָּה הֵפֶךְ מִזֶּה יָכוֹל לִקְנוֹת לְעַצְמוֹ עֲוֹנוֹת רַבִּים שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ וְתִכְלָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: ''מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־ לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ''.
נפש יהודה שאין להם קץ. אין להשיג גודל השכר לעוה''ב על דרך עין לא ראתה וגו':
וְגַם מָצִינוּ בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, פָּרָשַׁת זֹאת תִּהְיֶה: מַעֲשֶׂה בְּרוֹכֵל אֶחָד שֶׁהָיָה מְסַבֵּב בַּעֲיָרוֹת וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: מִי מְבַקֵּשׁ סַם חַיִּים? שָׁמְעָה בִתּוֹ שֶׁל רַבִּי יַנַּאי, נִכְנְסָה לְאָבִיהָ וְהִגִּידָה לוֹ. אָמַר לָהּ: לְכִי קִרְאִי לוֹ. כֵּיוָן שֶׁבָּא אָמַר לוֹ: אֵי זֶה כּוֹס שֶׁל סַם הַחַיִּים שֶׁאַתָּה מוֹכֵר? אָמַר לוֹ: כּוֹס שֶׁאֲנִי מוֹכֵר אַתָּה מוֹכְרוֹ. אָמַר לוֹ: אַף־עַל־פִּי־כֵן הוֹדִיעֵנִי. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא כְתִיב ''מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים וגו' נְצֹר לְשׁוֹנְךָ'' וגו'
(תהלים לד, יג־יד). הִנֵּה שֶׁכּוֹס הַחַיִּים בְּפִיו שֶׁל אָדָם.
גַּם כָּתוּב בִּוְאֵלֶה שְׁמוֹת רַבָּה: אָמַר רַבִּי אַבָּא: כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרַע מְסַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה מִלְּמַטָה לְמַעְלָה. תֵּדַע לְךָ: מַה דָּוִד אוֹמֵר: ''נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים'' וגו'
(שם נז, ה). ''נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם'', אֵלּוּ אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא, שֶׁהָיוּ
(*) לְבָאִים בַּתּוֹרָה. ''אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים'', אֵלּוּ דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל, שֶׁהָיוּ לְהוּטִים אַחַר לָשׁוֹן הָרָע. ''בְּנֵי־אָדָם
(*) שִׁנֵּיהֶם'' וגו'
(שם), אֵלּוּ אַנְשֵׁי קְעִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''הֲיַסְגִּירֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה''
(שמואל־א כג, יא). ''וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה''
(תהלים, שם), אֵלּוּ הַזִּיפִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא־ דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ''
(שם נד, ב). מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ? ''רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים''
(שם נז, ו). אֲמַר לֵיהּ דָּוִד: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה שְּׁכִינָה עוֹשֶׂה לְמַטָּה סַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה לָרָקִיעַ.
נפש יהודה לבאים בתורה. כאריה וכלביא: שניהם. חנית וחצים , בתוך פיהם הלשון הרע:
גַּם מָצִינוּ בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בֵינֵיכֶם לָשׁוֹן הָרַע, סִלַּקְתִּי שְׁכִינָתִי מִבֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר'' וגו'
(שם יב, ה). מַה כְּתִיב בַּתְרֵיה? ''מִשֹּׁד עֲנִיִּים וגו'
(*) עַתָּה אָקוּם'' וגו'. אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁאֲנִי עוֹקֵר יֵצֶר הָרַע מִבֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם''
(יחזקאל לו, כו), אֲנִי מַחֲזִיר שְׁכִינָתִי בֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְהָיָה אַחֲרֵי־כֵן אֶשְׁפּוֹךְ רוּחִי עַל־כָּל־בָּשָׂר''
(יואל ג, א). וּמִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי מַשְׁרֶה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיכֶם תִּהְיוּ כֻלְּכֶם זוֹכִים לְתוֹרָה וְיוֹשְׁבִים בְּשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְכַל־ בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ''
(ישעיה נד, יג).
נפש יהודה עתה אקום. להסתלק שכינתי ממקום מושבי:
סליק נר שני