---

פרשת מקץ

---

בראשית פרק-מא

{א}  וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹֽר:

 רש"י  ויהי מקץ. כתרגומו מסוף, וכל לשון קץ, (א) סוף הוא: על היאור. כל שאר נהרות אינם קרוים יאורים, (ב) חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשויין יאורים יאורים בידי אדם, (ג) ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר כשאר ארצות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דבר פשוט דלשון קץ כתרגומו מסוף הוא, אבל קשה ימים דכתיב בקרא למה לי, בשלמא אי לשון מקץ לאו לשון סוף הוא אלא לשון מקצת, כמו (לקמן מ"ז ב') מקצה אחיו, משום הכי צריך הקרא למנקט ימים לומר שתי שנים שלימות היו מיום ליום ולא מקצת שתי שנים, אבל כיון דמקץ לשון סוף הוא, אם כן ימים דכתיב בקרא למה לי, ומפרש דהוה אמינא מקץ לשון מקצת הוא, והוה אמינא דכל לשון קץ נמי לשון מקצת הוא, אלא היכא שהוא מוכח מן המקרא שהוא לשון סוף, להכי כתב הקרא הכא ימים ללמד שהוא לשון סוף ולא מקצת, ומעתה כל לשון קץ סוף הוא, וזהו שנקט רש"י וכן כל לשון קץ סוף הוא, כלומר כיון דמוכח הכא דמקץ לשון סוף, אנו למדין מהכא דכל לשון קץ סוף הוא, דקץ קץ לגזרה שוה, ודו"ק נראה לי. ודלא כהרא"ם שכתב דמשום הכי נקט כל לשון קץ סוף, מה שאין כן מלת קצה שפעמים מתפרש סוף, כמו מקצה שלש שנים (דברים י"ד כ"ח), ופעם קצה כמו כרוב אחד מקצה, (שמות כ"ה י"ט), ופעם קצת כמו ומקצה אחיו (לקמן מ"ז ב'), ואף שכתב כמה פעמים קודם זה בכמה מקומות, אין זה קושיא כי כמוהו רבים עד כאן לשונו. וליכא לאקשויי מקרא (דברים ט"ו א') דמקץ ז' שנים תעשה שמטה, שפירושו מתחילת השנה השביעית כדכתיב (שמות כ"ג י"א) והשביעית תשמטנה, דקרא מקץ ז' שנים תעשה שמטה, בהשמטת כספים מיירי, והשמטת כספים אינה משמטת אלא בסופה (שביעית פ"י מ"א), (רא"ם) וק"ל: (ב) דקשה לרש"י למה כתיב על היאור בה"א הידיעה, אלא ודאי הכי פירושו היאור הידוע הנזכר לעיל, וקאי על הד' נהרות שכתובים בפרשת בראשית (לעיל ב' י'), ואם כן למה לא כתיב בכאן נהר כמו שכתוב שם, אלא ודאי אי הוה כתיב נהר לא הייתי יודע על איזה נהר קאי, שד' נהרות כתובים שם, לכך כתיב היאור כלומר הנהר שעשוי יאורים והוא נילוס, ונילוס היינו פישון הנזכר בפרשת בראשית (שם פ' י"א) וכדפירש רש"י שם (ד"ה פישון), וכל שאר נהרות דנקט רש"י קאי אשאר ג' נהרות הכתובים שם: (ג) דקשה לרש"י כיון דקאי אאחד מד' נהרות הנזכרים בבראשית למה לא הזכיר אותו בשמו המיוחד, אלא לפי שעשוי יאורים יאורים ע"י בני אדם לכן קראו בשם יאור, וכל שאר נהרות אינם עשויים כן: (שפתי חכמים)


{ב}  וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָֽחוּ:

 רש"י  יפות מראה. סימן הוא לימי השובע, (ד) שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה: באחו. באגם, מריש"ק בלע"ז (זומפף), כמו ישגא אחו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לרש"י למה לא פתר יוסף את זה, למה היו הפרות יפות מראה, שפתר רק בריאות בשר ולא טוב המראה ורוע המראה, ומתרץ כיון שמצינו שפתר דשבע פרות הטובות הם סימן לשבע ימי השובע, אם כן הוא הדין בזה הפתרון נמי פתר יוסף, דיפות מראה סימן הוא לימי השובע, והפתרון קאי נמי על זה דבימי השובע נראות הבריות יפות אלו לאלו דהיינו יפות מראה, כלומר שמקבל זה את זה בסבר פנים יפות, ונותן לו די מחסורו אשר יחסר לו: (שפתי חכמים)


{ג}  וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַֽחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּֽעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹֽר:

 רש"י  ודקות בשר. טינבי"ש בלע"ז (צארט דין), לשון (ה) דק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) דקשה לרש"י דהיאך שייך לומר דק אבהמה ואבשר, דהכי הוה ליה למיכתב כיחוש בשר, ועל זה פירש טינב"ש בלעז, כלומר דהא בלשון לעז קורין לבהמה כחושה טינב"ש, ואף על פי שטינב"ש הוא לשון דק, אפילו הכי קורין לבהמה כחושה טינב"ש, אם כן בלשון עברי נמי קורין לבהמה כחושה דקות בשר, ולשון דק דנקט רש"י קאי אטינב"ש בלעז: (שפתי חכמים)


{ד}  וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹֽה:

 רש"י  ותאכלנה. סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת (ו) בימי הרעב: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דקשה לרש"י דותאכלנה הפרות יש לפרש בשתי פירושים, האחד שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב, והשני שהוא סימן שיהא לבריות מאכל בימי הרעב, וזה סימן טוב הוא, ועל זה פירש הוא סימן שתהא וכו'. וזה הפירוש אמת דהא מצינו לקמן בהדיא שיוסף פתר אותו כן, ומהרש"ל פירש דקשה לרש"י למה אמר ותאכלנה, הוה ליה למימר ותבלענה, כי אין לשון אכילה שייך לומר על בעלי חיים זה את זה, לכך מפרש סימן וכו' עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיִּישָׁן וַיַּֽחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבֽוֹת:

 רש"י  בקנה אחד. (ז) טואיד"ל בלע"ז: בריאות. שיי"ש (ח) בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רוצה לומר כמו בלשון לעז קורין לקש של שבלים טואד"ל, שהוא נמי שם קנה של עץ, ואם כן בלשון עברי נמי כן הוא: (ח) דקשה לרש"י דאין שייך לומר בריאות אשבלים אלא דוקא אבעלי חיים כגון לעיל גבי פרות, ומתרץ דהא בלעז קורים לשבלים טובות שייני"ש שהוא בלשון אשכנז פרי"ש, אם כן הוא הדין בלשון עברי שייך לשון בריאות גבי שניהם: (שפתי חכמים)


{ו}  וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹֽמְחוֹת אַֽחֲרֵיהֶֽן:

 רש"י  ושדופות. השליי"דש בלע"ז (אויסגעשלאגען). ושקיפן (ט) קדום, חבוטות, לשון משקוף, החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו: קדים. רוח מזרחית, שקורין (י) ביש"א (רויהער ווינד): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רוצה לפרש דשדפון היינו חולי של שדפון, ולא שייך אלא גבי אדם, אבל לא גבי תבואה, ומתרץ דבלשון לעז קורין לו שלייד"ש אף על פי שהוא חולי אדם, אם כן הוא הדין בלשון עברי, אבל אונקלוס לא תרגם דשדופות הוא לשון שדפון, אלא שקיפן שהוא לשון חבטה, כך פירש הרא"ם, וכתב עליו מהרש"ל ואין נראה לי דהא בפרשת תבא (דברים כ"ח כ"ב) פירש רש"י (ד"ה שדפון וירקון) בהדיא על שדפון שהוא מכת תבואה, ויש לומר שיש חילוק בין שדפון ובין שדופות, שהרי רש"י מביא ב' לשונות של לעז שהכא פירושו בענין אחר ממה שפירושו התם, ואין לומר שהכא פירש על הרוח, דהא פירש התם פירוש אחר על רוח: (י) דקשה לרש"י דכאן משמע שרוח מזרחית רע הוא, ובמקום אחר אמרינן דרוח מזרחית הוא טוב יותר מכל הרוחות וסימן ברכה הוא לעולם (יומא כ"א:), לכן פירש וכו', רוצה לומר דלרוח מזרחית יש ג' רוחות ואותו רוח שקורין ביש"א הוא רע: (שפתי חכמים)


{ז}  וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלֽוֹם:

 רש"י  הבריאות. שיינ"ש בלע"ז: והנה חלום. והנה נשלם חלום שלם לפניו (כ) והוצרך לפותרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) כי בפעם ראשון חשב לישן עוד דילמא יחלום עוד כאשר אירע באמת, אבל בהקיץ השני שהיה קרוב לבוקר שלא ישן עוד אז נשלם החלום ונצטרך לפותרים. (נח"י), ומפני שמלת והנה מורה על הזמן לומר שעכשיו הוא כך ולא קודם לכן, והכא ליכא לפרש והנה חלום נגמר לאחר הקיצה, דהא גם קודם הקיצה נגמר החלום כשראה השבלים בלעו האחרים וכו'. ולי נראה לפרש כשבא חלום הראשון אף על פי שלדעת פרעה אפשר שהיה נגמר, מכל מקום לפי האמת אינו נגמר, כמו שכתוב (לקמן פ' ל"ב) ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר וגו' עיין שם: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹֽה:

 רש"י  ותפעם רוחו. ומטרפא רוחיה, מקשקשת בתוכו כפעמון, (ל) ובנבוכדנצר הוא אומר ותתפעם רוחו (דניאל ב, א.), לפי שהיו שם שתי פעימות, שכחת החלום והעלמת פתרונו (ב"ר פט, ה.): חרטמי. הנחרים בטימי מתים, ששואלים בעצמות. (טימי הן עצמות בלשון ארמי, (מ) ובמשנה בית שהוא מלא טמיא, מלא עצמות): ואין פותר אותם לפרעה. פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באזניו, ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, (נ) שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר (ב"ר פט, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) פירש ותפעם הוא מלשון פעמון שהיה מקשקש כפעמון, כלומר כמו הענבל המקשקש בתוך הזוג: (מ) יש לומר דלכך צריך לפרש מתחילה בלשון ארמי, משום שרוצה לפרש חרטמי הם ב' תיבות, חר מלשון נחירים, טומי מלשון טימי, ויש לפרשו מלשון נחירים של אף, שהיו נותנים העצם של מת בנחירים של אף והיה מדבר, וגם לפרשו שהוא לשון חום, מלשון והעצמות יחרו (יחזקאל כ"ד י') שהיו נותנין העצמות תחת בית השחי ומחממין אותו והיה מדבר על ידי כשוף: (נ) אבל כשאמר לו יוסף שיהיה רעב בארץ היה לו קורת רוח, לפי שאמר שלכך הראה לו הקדוש ברוך הוא, כדי לעשות תקנה למדינה שלא ימותו ברעב, (מהרש"ל עקידה), שחלומות המלכים אינם דברים פרטיים רק דברים כוללים כל מלכותו, או כל העולם כחלומותיו של נבוכדנצר, לכך לא היה לו קורח רוח: (שפתי חכמים)


{ט}  וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּֽוֹם: {י}  פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָֽאֹפִֽים: {יא}  וַנַּֽחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָֽמְנוּ:

 רש"י  איש כפתרון חלומו. חלום הראוי לפתרון שנפתר לנו, ודומה לו: (רש"י)


{יב}  וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹֽמֹתֵינוּ אִישׁ כַּֽחֲלֹמוֹ פָּתָֽר:

 רש"י  נער עברי עבד. ארורים הרשעים, שאין טובתם שלמה, מזכירו בלשון בזיון: נער. שוטה, (ס) ואין ראוי לגדולה: עברי. אפילו לשוננו (ע) אינו מכיר: עבד. וכתוב בנימוסי מצרים, (פ) שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים. (ס"א שירים וכן גרס רא"ם): איש כחלומו. לפי החלום וקרוב לענינו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רוצה לומר נער בגימטריא שוטה: (ע) (נח"י), וכל שכן שאר לשונות, וכתוב בנימוסי מצרים שצריך שהמושל יהא מכיר ע' לשון, עיין סוטה (דף ל"ו:): (פ) דעבד נמי מיותר דכיון שאמר ושם אתנו נער עברי, ובודאי שלא היה בבית הסוהר שום נער עברי כי אם יוסף, ואם כן למאי נפקא מינה קאמר שהוא עבד לשר הטבחים, אלא ודאי לדרשא: (שפתי חכמים)


{יג}  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר פָּֽתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָֽה:

 רש"י  השיב על כני. פרעה הנזכר למעלה, כמו שאמר פרעה קצף על עבדיו, הרי מקרא קצר לשון, ולא פירש מי השיב, לפי שאין צריך לפרש מי השיב, מי שבידו להשיב, והוא פרעה, וכן דרך כל מקראות קצרים, על מי שעליו לעשות הם סותמים את הדבר: (רש"י)


{יד}  וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹֽה:

 רש"י  מן הבור. מן בית הסוהר, (צ) שהוא עשוי כמין גומא, (ק) וכן כל בור שבמקרא לשון גומא הוא, ואף אם אין בו מים (ר) קרוי בור, פוש"י בלע"ז (איינע גרובע): ויגלח. מפני (ש) כבוד המלכות (ב"ר פט, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) גבי כי שמו אותי בבור (לעיל מ' ט"ו) היה אפשר לומר שהוא בור ממש, אלא שאחר כך נתנוהו בבית הסוהר, אבל הכא צריך לפרש כן, דלא תימא אחר שיצא שר המשקים מבית הסוהר שמו אותו שנית בבור, לכן פירש שבור הוא בית הסוהר מדכתיב ויריצהו מן הבור, ובבור אין שייך לשון ריצה כי אם משיכה, כדכתיב (לעיל ל"ז כ"ח) וימשכו את יוסף מן הבור: (ק) פירש דלמעלה כתיב ששמוהו בבית הסוהר, וכאן כתיב ויריצהו מן הבור, לכן פירש שהוא עשוי וכו', (מהרש"ל): (ר) (נח"י), דאם לא כן היו בגדים לחים ופשיטא שהיה צריך להחליפם גם בלא כבוד המלכות, ולמה הוצרך לומר ויחלף שמלותיו, לכן פירש הוא בית הסוהר, אם כן לא היה בו מים ולמה החליף שמלותיו, אלא משום כבוד המלכות: (ש) דאי משום שמחה הא לא ידע עדיין איך דינו יצא, שעדיין לא בא לפני פרעה ומי יודע אם יכול לפתור אותו או לא: (שפתי חכמים)


{טו}   שני  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַֽאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתֽוֹ:

 רש"י  תשמע חלום לפתור אתו. תאזין ותבין חלום לפתור אותו: תשמע. לשון הבנה והאזנה, כמו שומע יוסף, אשר לא תשמע לשונו, אנטינדר"א בלע"ז (פערשטעהען): (רש"י)


{טז}  וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַֽעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹֽה:

 רש"י  בלעדי. אין החכמה משלי, (ת) אלא אלהים יענה, יתן ענייה בפי לשלום פרעה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) דאי אפשר לפרש כאן כמו בלעדי אשר אכלו הנערים (לעיל י"ד כ"ד), דפירושו חוץ מה שאכלו, דהיאך שייך לומר חוץ מאלהים יענה כו', וגם אין לומר שפירושו אלא אלהים, שהרי דעתו של יוסף לפתור לו חלומו, אלא הכי פירושו בלעדי הם ב' תיבות בל עדי, ועדי פירוש משלי כמו שמפרש ואזיל: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּֽחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹֽר: {יח}  וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָֽחוּ: {יט}  וְהִנֵּה שֶֽׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַֽחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹֽא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹֽעַ:

 רש"י  דלות. (א) כחושות, כמו מדוע אתה ככה דל (שמואל ב יג, ד.) דאמנון: ורקות בשר. כל לשון רקות שבמקרא, חסרי (ב) בשר, ובלע"ז בלוא"ש (צארט שוואך): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) ולא מלשון עוני: (ב) פירוש משום דאמרינן (ירושלמי ברכות ט' ז') כל אכין ורקין מיעוטין הן, ורקות דהכא נמי מיעוט הוא, ומהו ממעט ממעט בשר, אבל אין פירושו כמו ריק בציר"י ומעלומי העי"ן: (שפתי חכמים)


{כ}  וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָֽרַקּוֹת וְהָֽרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִֽאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹֽת: {כא}  וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּֽאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָֽאִיקָֽץ: {כב}  וָאֵרֶא בַּֽחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבֽוֹת: {כג}  וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹֽמְחוֹת אַֽחֲרֵיהֶֽם:

 רש"י  צנמות. צונמא בלשון ארמי סלע, הרי הן כעץ בלי לחלוח, וקשות כסלע. ותרגומו נצן לקין, (ג) נצן, אין בהן אלא הנץ, לפי שנתרוקנו מן הזרע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) וקשה למה מביא התרגום והלא הביא התרגום של יבש כסלע, ונראה לי דקשה לרש"י שפרעה אמר ליוסף שהשבלים צנומות, ויוסף לא פירש על זה כלום אלא על רעות ודקות, וגם בחלומו לעיל לא אמר צנומות, אלא על כרחך צריך לומר שפרעה היה רוצה לבדוק את יוסף אם אמת יפתור או לא, ואמר לו דבר שלא ראה מעולם, ואמר אם יבין את זה יבין החלום לפתור, ויוסף הבין את הדבר ולא פתר לו כלום על זה, כך צריך אתה לפרש פשוטו של קרא. וקשה לרש"י על זה מהיכן ידע יוסף את זה וכי נביא היה, לכך מביא התרגום הראשון של צנומות שהוא יבש כסלע, ויוסף היה מבין זה מכח סברא שזה הדבר לא היה בחלומו, כי אם היה זה לא היה קיום לעולם שיהא קללה כל כך שיהא יבש כסלע, אלא צריך להיות שיהיה לו לחלוחית מעט, ועדיין קשה מנלן שצנומות הוא לשון סלע דילמא הוא לשון נצן לקין, לכן פירש שבזה התרגום גם כן משמע שאין בו לחלוחית כי נצן הוא לשון שאין בו אלא נץ, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{כד}  וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַֽשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָֽאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִֽי: {כה}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָֽאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹֽה: {כו}  שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַֽשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הֽוּא:

 רש"י  שבע שנים. ושבע שנים. כלן אינן אלא שבע, ואשר נשנה החלום פעמים, לפי שהדבר מזומן, כמו שפירש לו בסוף, ועל השנות (ד) החלום וגו'. בשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה, לפי שהיה סמוך, ובשבע שני רעב נאמר הראה את פרעה, לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק נופל בו לשון מראה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) דקשה לרש"י למה פתר יוסף שחלום אחד הוא, כיון שחלם אותו ב' פעמים בפרות ובשבלים ודאי ב' חלומות הם, ועל זה פירש ועל וכו': (שפתי חכמים)


{כז}  וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָֽרַקּוֹת וְהָֽרָעֹת הָֽעֹלֹת אַֽחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַֽשִּׁבֳּלִים הָֽרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִֽהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָֽב: {כח}  הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָֽאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹֽה: {כט}  הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {ל}  וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַֽחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָֽרָעָב אֶת הָאָֽרֶץ:

 רש"י  ונשכח כל השבע. הוא פתרון הבליעה: (רש"י)


{לא}  וְלֹֽא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָֽרָעָב הַהוּא אַֽחֲרֵי כֵן כִּֽי כָבֵד הוּא מְאֹֽד:

 רש"י  ולא יודע השבע. הוא פתרון ולא נודע (ה) כי באו אל קרבנה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) ואם תאמר ולמה לא פירש על ונשכח כל השבע הוא פתרון אכילת הפרות הטובות, ולמה מפרש הבליעה דהיינו בליעת שבלים, יש לומר משם דלשון ולא נודע ולשון ולא יודע תרוייהו הם מלשון הודעה, משום הכי פירש על מלת ולא יודע הוא פתרון ולא נודע, מה שאין כן מלת ונשכח שאין פירושו לשון הודעה, משום הכי פירש על פתרון הבליעה וק"ל: (שפתי חכמים)


{לב}  וְעַל הִשָּׁנוֹת הַֽחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּֽעֲמָיִם כִּֽי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָֽאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָֽאֱלֹהִים לַֽעֲשׂתֽוֹ:

 רש"י  נכון. (ו) מזומן: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) ולא כמו אמת נכון הדבר, שפירושו מכוון: (שפתי חכמים)


{לג}  וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִֽישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {לד}  יַֽעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָֽע:

 רש"י  וחמש. כתרגומו ויזרז, (ז) וכן וחמושים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) לא שיקח החומש, לפי שלא נזכר בעשייתו רק הקבוץ והוא הזירוז: (שפתי חכמים)


{לה}  וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּֽעָרִים וְשָׁמָֽרוּ:

 רש"י  את כל אכל. שם דבר הוא, לפיכך טעמו באל"ף ונקוד בפתח קטן, (ח), ואוכל שהוא פועל, כגון כי כל אוכל חלב, טעמו למטה בכ' ונקוד קמץ קטן: תחת יד פרעה. ברשותו ובאוצרותיו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) פתח קטן הוא סגול וקמץ קטן היא צירי: (שפתי חכמים)


{לו}  וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָֽרָעָב אֲשֶׁר תִּֽהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹֽא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּֽרָעָֽב:

 רש"י  והיה האכל. הצבור, כשאר פקדון הגנוז (ט) לקיום (י) הארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רוצה לפרש מה שרוצין להניח באוצר הוא כשאר פקדון הגנוז, ורוצה לפרש לא שיתנו לאיש אחר, אלא יהיה גנוז כשאר פקדון כמו כסף וזהב: (י) רוצה לפרש לא לאדמה אלא לבריות: (שפתי חכמים)


{לז}  וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָֽיו: {לח}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּֽוֹ:

 רש"י  הנמצא כזה. כתרגומו הנשכח (כ) כדין, אם נלך ונבקשנו (ל) הנמצא כמוהו. הנמצא לשון תמיהה, וכן כל ה"א המשמשת בראש תיבה ונקודה בחטף פתח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) לא כמו הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו (דברים ד' ל"ב), שפירושו שאין כדבר הגדול הזה בכל העולם כולו, דאם כן היה לו לתרגם האשתכח כדין, ומדתרגם הנשכח, משמע אם נלך כו', ויהיה הנו"ן נו"ן האית"ן מלשון עתיד, ולא נו"ן הנפעל מלשון עבר, והוכחת התרגום דאי הוה פירושו הנמצא בכל העולם כדבר הזה קשה למאי נפקא מינה אמר פרעה זה, בשלמא אי פירושו אם נלך וכו', אתי שפיר דיוסף אמר לפרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו', ואמר פרעה לעבדיו אם נלך ונבקשנו כלום נוכל למצוא כמותו, לכך אנו צריכין לפקוד את יוסף על זה: (ל) ולהכי מביא התרגום לפרש הנמצא כזה, רצה לומר עתה אם נמצא כזה, ולא שיהיה פירוש מעולם, שהרי היה אברהם יצחק ויעקב, לכך צריך לפרש עתה, וזה מבואר בתרגום יותר מבקרא, דבתרגום אם בא לומר אם נמצא כבר הוה ליה למימר אם אשתכח כדין, אבל במקרא אין חילוק בין לשון עתיד בין לשון עבר שהוא מלת הנמצא וכו', והתרגום מדקדק גם כן מן הקרא שזה אינו לשון עבר מדכתיב הנמצא כזה וגו', היה לו לומר הנמצא איש אשר רוח אלהים בו כזה, אלא משום הכי אמר כזה בתחילה כדי שיהא מוסב איש אשר רוח אלהים על כזה, כלומר שאין איש כזה ברוח אלהים וכו', וכל זה כדי להורות לנו שקאי על נלך ונבקשנו עתה ודו"ק, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{לט}   שלישי  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַֽחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אֽוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמֽוֹךָ:

 רש"י  אין נבון וחכם כמוך. לבקש איש נבון וחכם שאמרת, (מ) לא נמצא כמוך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דאי לספר בשבחו של יוסף בא למה משבחו בפניו, ועוד למה לא היה משבח אותו כבר כשספר לו חלומו, אלא ודאי זאת הוא תשובה למאמר יוסף שאמר ירא פרעה, כלומר מאחר שרוח אלהים בך שאתה יודע ענין הרעב, ואם כן תדע גם כן איך ומה לעשות בזה לאסוף התבואה: (שפתי חכמים)


{מ}  אַתָּה תִּֽהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּֽךָּ:

 רש"י  ישק. יתזן, יתפרנס, כל צרכי עמי (נ) יהיו נעשים על ידך, כמו ובן משק ביתי (בראשית טו, ב.), וכמו נשקו בר (תהלים ב, יב.), גרנישו"ן בלע"ז (פערזארגען. פערזעהן): רק הכסא. שיהיו קורין לי מלך: כסא. לשון של המלוכה, כמו ויגדל את כסאו מכסא אדוני המלך: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש כך תרגומו ופירושו יתפרנס, והא דלא כתיב יתזן, יש לומר דהייתי אומר דלא מינהו אלא על מזונות, לכך כתיב ישק שפירושו כל צרכי עמי וכו': (שפתי חכמים)


{מא}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹֽתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  נתתי אתך. מניתי יתך, (ס) ואף על פי כן לשון נתינה הוא, כמו ולתתך עליון. בין לגדולה בין לשפלות נופל לשון נתינה עליו, כמו נתתי אתכם נבזים ושפלים (מלאכי ב, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דאם הוא נתינה ממש מאי על ארץ מצרים, היה לו לומר בארץ מצרים, ועוד הא כבר היה בארץ מצרים: (שפתי חכמים)


{מב}  וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארֽוֹ:

 רש"י  ויסר פרעה את טבעתו. נתינת טבעת המלך, היא אות למי שנותנה לו, להיות שני לו לגדולה: בגדי שש. דבר חשיבות הוא (ע) במצרים: רביד. ענק, ועל שהוא רצוף בטבעות קרוי רביד, וכן רבדתי ערשי (משלי ז, טז.), רצפתי ערשי מרצפות. בלשון משנה מוקף רובדין של אבן. על הרובד שבעזרה (פ) והיא רצפה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דמצרים היו עובדין לנילוס, ונילוס הוא פישון, ולכך נקרא פישון משום שהוא מגדל פשתן כדפירש רש"י בפרשת בראשית (לעיל ב' י"א ד"ה פישון), הילכך בגדי פשתן חשובין להן וק"ל. (דב"ט), והנה בא אלי חכם מארץ ישראל ואמר לי שאין פירושו פשתן, כי בגדי שש הוא דבר חשוב נעשה מצבעונים הרבה ממשי, והוא מלבוש שלובשין על כל הבגדים ואינו השש הנזכר במלאכת המשכן, ומשמעות דברי רש"י כדבריו שפירש דבר חשיבות הוא במצרים, ואילו היה רוצה לפרש שהוא פשתן לא הוה ליה לפרש רק בגדי שש חשיבות הוא במצרים, וגם בפרשת תרומה (שמות כ"ה ד' ד"ה ושש) פירש שש פשתן, וכאן לא פירש שהוא פשתן רק שהוא דבר חשוב: (פ) רוצה לפרש דכך נאמר שם על הרובד, והיא רצפה: (שפתי חכמים)


{מג}  וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  במרכבת המשנה. השניה למרכבתו, המהלכת אצל שלו: אברך. כתרגומו דין אבא למלכא (צ) רך בלשון ארמי מלך, בהשותפין (בבא בתרא ד.) לא ריכא ולא בר ריכא. ובדברי אגדה (ספרי דברים סוף פ"א) דרש ר' יהודה, אברך זה יוסף, שהוא אב בחכמה ורך בשנים, אמר לו בן דורמסקית, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים (ק) אין אברך אלא לשון ברכים, שהכל היו נכנסין לפניו ויוצאין תחת ידו, (ר) כענין שנאמר ונתון אותו וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) זה חבר למלך: (ק) פירוש לדידך צריך אתה לחלק את התיבה לשתי תיבות וזה דוחק, ואם תאמר למה לא פריך נמי אלעיל שתרגם דין אבא למלכא, צריך נמי לפרש אב דהיינו אבא ורך היינו מלך כדפירש רש"י לעיל, ויש לומר דלעיל לא צריך לחבר אליו תיבה אחרת, אבל לפירוש זה צריך לחבר אל אב בחכמה, ואל רך צריך לחבר אליו בשנים, וזה דוחק: (ר) והכי פירושו של אברך, דהכל היו באין אליו ואומרים לו אברך לך: (שפתי חכמים)


{מד}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹֽא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  אני פרעה. שיש יכולת בידי לגזור גזרה על מלכותי, ואני גוזר שלא ירים איש את ידו: ובלעדיך. שלא ברשותך. דבר אחר אני פרעה, אני אהיה מלך, ובלעדיך וגו', וזהו דוגמת רק הכסא: את ידו ואת רגלו. כתרגומו: (רש"י)


{מה}  וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵֽׁם יוֹסֵף צָֽפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָֽסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  צפנת פענח. מפרש הצפונות, ואין לפענח דמיון במקרא: פוטי פרע. הוא פוטיפר, ונקרא פוטי פרע (ש) על שנסתרס מאליו, (ת) לפי שחמד את יוסף (א) למשכב זכר (סוטה יג:): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דייק מדכתיב ויקרא פרעה שם יוסף וגו' ויתן לו את אסנת וגו', רצה לומר פרעה נתן ליוסף את אסנת ומאי נפקא מינה בזה, ואם כן על כרחך צריך לומר דפוטיפרע הוא פוטיפר, ויש נפקותא גדולה בזה שפרעה היה רוצה ליתן גדולה ליוסף ללובשו בגדי מלוכה, ופרעה ירא כיון דעבד הוא לא יניחו לו גדולה זו, ועוד בנימוסי מצרים כתיב אין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים, לכך רצה ליתן ליוסף בת אדוניו של יוסף, דאם האדון נתן לעבדו אשה הוא משוחרר וכל שכן אם נותן לו בתו שהוא משוחרר, אם כן שמע מינה דפוטיפרע הוא פוטיפר וק"ל: (ת) והסירוס נלמד מלשון פרע, ולא מלשון פוטיפר כנזכר לעיל: (א) ואם תאמר הא לעיל (ל"ט י"ט) כתיב כדברים האלה עשה לי עבדך, ופירש רש"י שם (ד"ה ויהי) בשעת תשמיש אמרה לו כך, ויש לומר דלא היה משמש עמה ממש אלא היה מגפף ומנשק, ומשום הכי נקט נמי רש"י ענייני תשמיש כאלה ולא תשמיש ממש, ועוד יש לומר שהיה סריס ביצים ולא סריס גיד, כמו שפירש הרד"ק: (שפתי חכמים)


{מו}  וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶֽלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּֽעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {מז}  וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִֽים:

 רש"י  ותעש הארץ. כתרגומו, ואין הלשון נעקר (ב) מלשון עשייה: לקמצים. קומץ על קומץ, יד על יד היו אוצרים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) פירש ותעש הארץ שעשתה אוצרות, ופירוש הארץ אנשי הארץ, כמו ארץ כי תחטא: (שפתי חכמים)


{מח}  וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּֽעָרִים אֹכֶל שְׂדֵֽה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִֽיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָֽהּ:

 רש"י  אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה (ג) ונותנין בתבואה מעפר המקום, (ד) ומעמיד את התבואה מלירקב (נ"ל שהוא דעת רבי נחמיה ואין צריך כלל להגיה ברש"י כאשר עלה בדעת קצתם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) רוצה לפרש דבפסוק משמע שכל האוכל הגדל סביב העיר היה נותן בתוך אותה העיר ולא בעיר אחרת, וטעמא מאי, ועל זה פירש לפי שכל ארץ וארץ וכו': (ד) יש אומרים שהוא פירוש אחר והכי פירושו כל האוכל היו מוליכין אותו למצרים מקום שהיה יוסף שם, והא דכתיב בקרא אוכל שדה העיר וגו' נתן בתוכה, הכי פירושו שצריך ליתן מעפר שגדלה שם בתוכה, אבל אחר כך היו מוליכין אותה למצרים: (שפתי חכמים)


{מט}  וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּֽי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּֽר:

 רש"י  עד כי חדל לספור. עד כי חדל לו הסופר (ה) לספור, והרי זה מקרא קצר: כי אין מספר. לפי שאין מספר והרי כי משמש (ו) בלשון דהא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כי משמע לשון אשר, כדפירש רש"י עד אשר חדל לו לסופר לספור: (ו) דחדל משמע שמעצמו חדל, ולמה לא ספר יותר מפני כי אין מספר, כלומר שהוא יודע שבודאי לא יהיה לו מספר, שכל כך הרבה יהיה וחדל מתחילה הסופר לספור, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{נ}  וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָֽרָעָב אֲשֶׁר יָֽלְדָה לּוֹ אָֽסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֽוֹן:

 רש"י  בטרם תבוא שנת הרעב. מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו (ז) בשני רעבון (תענית יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) ואף על גב דכתיב (לקמן פ' נ"ד) ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם, צריך לפרש ויהי רעב בכל הארצות אפילו באוצרות, אבל בכל ארץ מצרים היה לחם באוצרות, והא דיצחק שימש מטתו בשנת רעבון, בפרשת תולדות פירשתי, כתב רא"ם ואם תאמר והא לוי היה משמש מטתו בשנת רעבון, דהא יוכבד נולדה לו בין החומות כדפירש רש"י בפרשת ויגש (לקמן מ"ו ט"ו ד"ה שלשים), ובאותו זמן רעב היה, יש לומר דחשוכי בנים מותר לשמש מטתו אפילו בשנת רעבון: (שפתי חכמים)


{נא}  וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּֽי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִֽי: {נב}  וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּֽי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִֽי: {נג}   רביעי  וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {נד}  וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָֽרָעָב לָבוֹא כַּֽאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָֽחֶם: {נה}  וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּֽעֲשֽׂוּ:

 רש"י  ותרעב כל ארץ מצרים. שהרקיבה תבואתם שאצרו, חוץ משל יוסף (ב"ר צא, ה.): אשר יאמר לכם תעשו. לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, (ח) וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם ולמה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דייק מדכתיב אשר יאמר לכם תעשו, למה כתיב בלשון אמירה ולא כתיב אשר יצוה, אלא ודאי אמירה היינו מילה, כדכתיב גבי דוד (תהלים קי"ט קס"ב) שש אנכי על אמרתך, והמפרשים הרבו בזה ועיין שם: (שפתי חכמים)


{נו}  וְהָֽרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּֽחֱזַק הָֽרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  על כל פני הארץ. מי הם פני הארץ, אלו (ט) העשירים (ב"ר שם): את כל אשר בהם. כתרגומו די בהון עיבורא: וישבר למצרים. שבר לשון מכר ולשון קנין הוא, (י) כאן משמש לשון מכר, שברו לנו מעט אוכל, לשון קנין. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב (ישעיה נה, א.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) אבל העניים כובשין את פניהם לארץ ואין נושאין פניהם: (י) רוצה לפרש שלא תאמר אף על גב שהוא לשון מכר, מכל מקום הוא נמי לשון דגון, וכיון דנכתב בלשון שבר אם כן דוקא גבי תבואה שייך לכתוב לשון שבר גבי קנין, כיון דלשון מכר ולשון דגון שייך בתבואה, אבל גבי יין או שאר משקים לא שייך לכתוב לשון שבר, כיון דאין שייך בהם לשון דגון, ומפרש שאף ביין וכו': (שפתי חכמים)


{נז}  וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּֽי חָזַק הָֽרָעָב בְּכָל הָאָֽרֶץ:

 רש"י  וכל הארץ באו מצרימה. אל יוסף לשבור, ואם תדרשהו כסדרו, היה צריך לכתוב לשבור מן יוסף: (רש"י)

בראשית פרק-מב

{א}  וַיַּרְא יַֽעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאֽוּ:

 רש"י  וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ומהיכן ראה, והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר הנה שמעתי וגו', ומהו וירא, ראה באספקלריא של קדש שעדיין יש לו שבר במצרים, ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף: למה תתראו. למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו (כ) כאילו אתם שבעים, כי באותה שעה עדיין היה להם תבואה (תענית י:). (ולי נראה כפשוטו למה תתראו, למה יהו הכל מסתכלין בכם, ומתמיהים בכם שאין אתם מבקשים לכם אוכל בטרם שיכלה מה שבידכם). ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה, למה תהיו כחושים ברעב, ודומה לו ומרוה (ל) גם הוא יורה (משלי יא, כה.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דאי אתם מראים עצמיכם בפניהם שאתם שבעים ויש לכם תבואה, כיון שהם קרובים שלנו אזי יבואו אלינו לבקש ליתן להם אוכל, לכך לכו וקנו אוכל כדי שיסברו שאין לנו אוכל, אבל באמת בזמן הזה היה להם אוכל וכו', ולפי זה תתראו הוא לשון שביעה: (ל) ויתחלף האל"ף במלת תתראו לוי"ו שבשרש רוה, וכמוהו רבים, ופירש הקרא כן הוא מרוה תלמידו בעולם הזה גם הוא יורה בעולם הבא. ואם תאמר מאי ראיה זה לפירוש אחרון שפירש שהוא לשון כחישה, אדרבה הא מייתי ראיה שהוא לשון שביעה, ויש לומר דגם לפירוש האחרון הוא ראיה ויהיה תתראו כמו תתרוו, והוא מלשון בלא שביעה, כמו הולך ערירי (לעיל ט"ו ב') ומפרש רש"י (ד"ה הולך) בלא בנים, אף על פי שפירוש יורשים היינו שיש לו בנים, וכן ודשנו את המזבח דכתיב בפרשת במדבר (ד' י"ג) שפירושו דשן, ואפילו הכי מפרש רש"י (שם ד"ה ודשנו) ויטלו את הדשן, ואם כן הכי נמי כן הוא, והוה כאילו כתב תתרוו דאל"ף מתחלף בוי"ו דאותיות אהו"י מתחלפין זה עם זה, ואפשר דמרוה גם כן יש לפרש מלשון בלא שביעה ויהיה דומה ממש לתתראו, ויהיה פירוש הפסוק ומרוה, כלומר מי שהוא בלא שביעה בעולם הזה גם הוא יהיה שבע לעולם הבא וק"ל: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִֽחְיֶה וְלֹא נָמֽוּת:

 רש"י  רדו שמה. ולא אמר לכו, (מ) רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים כמנין רד"ו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) לא גרסינן ולא אמר לכו, דמרדו לא שמעינן מידי, דצריך לכתוב רדו כיון שארץ ישראל גבוה מכל הארצות, וההולך מארץ ישראל למצרים שייך לכתוב רדו וכמו שכתב הרא"ם, וכן כתוב בכל הפרשה כולה לשון ירידה, אלא לא גרסינן ליה, והכי קשה לרש"י למה צריך למכתב שמה, דהא אחר כך כתיב משם, ואם כן הוה ליה למימר רדו ושברו לנו משם וגו', אלא לכך כתיב שמה רוצה לפרש רד"ו שנים יהיו שמה, אבל בלא מלת שמה לא מצינן למדרש מידי, ועוד יש לומר דגרסינן ליה והכי פירושו דקשה לרש"י למה כתיב רדו שהוא לשון ירידה, היה לו לומר לשון מעליא לכו, אף על פי שארץ ישראל גבוה מכל הארצות, אפילו הכי במדבר לנוכח לא היה לו לומר לשון ירידה, אלא רמז וכו': (שפתי חכמים)


{ג}  וַיֵּֽרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָֽיִם:

 רש"י  וירדו אחי יוסף. ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו, ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה, ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם: עשרה. מה תלמוד לומר, והלא כתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אלא לענין האחוה היו חלוקין לעשרה, שלא היתה אהבת כולם ושנאת כולם שוה לו, אבל לענין לשבור בר, כלם לב אחד להם (בב"ר צא, ב.): (רש"י)


{ד}  וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹֽא שָׁלַח יַֽעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסֽוֹן:

 רש"י  פן יקראנו אסון. ובבית לא יקראנו אסון, אמר רבי אליעזר בן יעקב, מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (ב"ר שם ט.): (רש"י)


{ה}  וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּֽי הָיָה הָֽרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָֽעַן:

 רש"י  בתוך הבאים. מטמינין עצמן שלא יכירום, לפי שצוה להם אביהם שלא יתראו כולם בפתח אחד, אלא שיכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע שכולם נאים וכולם גבורים: (רש"י)


{ו}  וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָֽרְצָה:

 רש"י  וישתחוו לו אפים. נשתטחו לו על פניהם, וכן כל השתחואה פשוט ידים ורגלים הוא (שבועות טז:): (רש"י)


{ז}  וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹֽכֶל:

 רש"י  ויתנכר אליהם. נעשה להם כנכרי (נ) בדברים לדבר קשות (ב"ר צא, ז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) פירוש ויתנכר, הראה עצמו נכרי: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻֽהוּ:

 רש"י  ויכר יוסף וגו'. לפי שהניחם חתומי זקן (ב"מ לט: כתובות כז:): והם לא הכירוהו. שיצא מאצלם בלא חתימת זקן. ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן. ומדרש אגדה ויכר יוסף את אחיו, כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם, והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה: (רש"י)


{ט}  וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַֽחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶֽם:

 רש"י  אשר חלם להם. עליהם, וידע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו: ערות הארץ. גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה ליכבש, כמו את מקורה הערה (ויקרא כ, יח.), וכמו ערום ועריה (יחזקאל טז, ז.), וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי. ותרגם אונקלוס בדקא דארעא, כמו בדק הבית, (ס) רעוע הבית, אבל לא דקדק לפרשו אחר לשון המקרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) פירוש סדק של קיר: (שפתי חכמים)


{י}  וַיֹּֽאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַֽעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹֽכֶל:

 רש"י  לא אדני. לא תאמר כן, (ע) שהרי עבדיך באו (פ) לשבר אוכל: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) הוצרך להוסיף מלות תאמר כן, כיון שפסק עליהם שהם מרגלים לא תפול על זה כי אם מלת אל, כמו שמצינו גבי חנה, שחשבה עלי לשכורה והשיבה לו (שמואל-א' א' ט"ז) אל תתן אמתך לפני בת בליעל, אבל מלת לא, תפול כשהיא תשובה על שאלה או בקשה: (פ) אין זה הוכחה, כי יוסף אמר לא כי אלא לרגל הארץ באתם, אלא הכי פירושו לא תאמר כן אלא הרי עבדיך וכו', והוא כמו אבל עבדיך כו': (שפתי חכמים)


{יא}  כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹֽא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִֽים:

 רש"י  כלנו בני איש אחד נחנו. נצנצה בהם רוח הקדש וכללוהו עמהם, שאף הוא בן אביהם: כנים. אמתיים כמו כן דברת (שמות י, כט.), כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז, ז.), ועברתו לא כן בדיו (ישעיה טז, ו.): (רש"י)


{יב}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּֽי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאֽוֹת:

 רש"י  כי ערות הארץ באתם לראות. שהרי נכנסתם בעשרה שערי העיר, (צ) למה לא נכנסתם בשער אחד (ב"ר צא, ו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) שיוסף היה יודע שאחיו באין לשבר אוכל, והיה מצוה לשומרי השער שכל מי שיבא לעיר יכתוב שמו ושם אביו ויבאו ויראו לו, ועשרה שומרי השער באו, ובכל מקום היה מוצא, בזה ראובן בן יעקב, ובזה שמעון בן יעקב, ובזה היה יודע שבעשר שערים נכנסו. ואם תאמר למה לא פירש רש"י זה לעיל (פ' ט') גבי לראות את ערות הארץ וגו', ויש לומר דבכאן מוכח שפיר מדכתיב אחר כך ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו', מה ענין תשובה זו על מה שאמר להם מרגלים אתם, אלא על כרחך צריך לומר שיוסף מתחילה אמר להם שהרי נכנסתם בי' שערי העיר, והם השיבו לו לא, כי אלא כולנו בני איש אחד וגו' והאחד איננו, ובשביל אותו אחד נתפזרנו: (שפתי חכמים)


{יג}  וַיֹּֽאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָֽאֶחָד אֵינֶֽנּוּ:

 רש"י  ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו'. ובשביל אותו אחד שאיננו, נתפזרנו בעיר לבקשו: (רש"י)


{יד}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּֽם:

 רש"י  הוא אשר דברתי. הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים, (ק) הוא האמת והנכון, זהו לפי פשוטו. ומדרשו, אמר להם, ואילו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה, תפדוהו, אמרו לו הן, אמר להם, ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו, אמרו לכך באנו, להרוג או ליהרג, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם, להרוג בני העיר באתם, מנחש אני בגביע שלי, ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דקשה לרש"י הוא אשר דברתי משמע דהם נמי אמרו שמרגלים הם, ולכך קאמר יוסף הוא אשר דברתי, ואין זה אמת כי הם אמרו לא מרגלים אנחנו, ומתרץ דהוא היה ראוי לכתוב בסוף, כלומר אשר דברתי וגו' מרגלים אתם הוא האמת. יש מקשין במה תפש אותם יוסף שהם מרגלים עד שאמר להם הוא הדבר וגו', ועוד קשה במאי יתאמת זה שאם יביאו את בנימין שאינם מרגלים, ונראה לי דהכי פירושו מתחילה אמר להם מרגלים אתם שהרי נכנסתם בי' שערי העיר, כדפירש רש"י ספק מכל הטענות שיש לטעון כאשר הזכרתי, ובזה יתיישבו כל הקושיות ודו"ק, וקצת כעין זה מצאתי בשם מהרש"ל: (שפתי חכמים)


{טו}  בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּֽצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵֽנָּה:

 רש"י  חי פרעה. אם יחיה (ר) פרעה: אם תצאו מזה. מן המקום הזה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש לפי פשוטו של קרא אין לו הבנה, משום הכי הוסיף מלת אם, ויהיה טעמו אם חי פרעה לא תצאו מזה, ויהיה אם דקרא במקום לא, כמו (תהלים פ"ט ל"ו) אם לדוד אכזב, שרצה לומר לא אכזב, ויחוייב מזה שאם תצאו לא יחיה, ובאמת יצאו אלא כשהיה נשבע לשקר וכו': (שפתי חכמים)


{טז}  שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִֽבָּֽחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַֽאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּֽם:

 רש"י  האמת אתכם. אם אמת (ש) אתכם. לפיכך ה"א נקוד פתח, שהוא כמו בלשון תימה, ואם לא תביאוהו חי פרעה (ת) כי מרגלים אתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דקשה לרש"י דמלת האמת מורה שהוא הודה להם שהאמת אתם, והוא סותר למאמר תבחנו שמורה שהוא מסופק בהם, לפיכך הוצרך לומר שזה הוא ה"א התימה, כמו האם כן הוא: (ת) שאי אפשר לומר ואם לא תבחנו חי פרעה וכו', שאף אם לא יבחנו לא יתחייב שהם מרגלים: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיֶּֽאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלשֶׁת יָמִֽים:

 רש"י  משמר. בית (א) האסורים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) פירוש ולא ששם שומרים עליהם, דהא כתיב אחריו (פ' י"ט) יאסר בבית משמרכם, והא דלא פירש רש"י זה לעיל בפרשת וישב (מ' ג') שהמשמר הוא בית האסורים, משום דלעיל כתיב בהדיא שהיא בית הסוהר דכתיב (שם) ויתן אותם במשמר וגו': (שפתי חכמים)


{יח}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִֽחְיוּ אֶת הָֽאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵֽא: {יט}   חמישי  אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵֽאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַֽעֲבוֹן בָּֽתֵּיכֶֽם:

 רש"י  בבית משמרכם. שאתם אסורים בו (ב) עכשיו: ואתם לכו הביאו. אל בית אביכם: שבר רעבון בתיכם. מה שקניתם לרעבון (ג) אנשי בתיכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) שלא נחשב שהכינוי מורה שמתחילה נעשה בשבילם: (ג) ומלת שבר פה מורה על קנייה לא על מכר, ומפני שהרעבון אינו לבתיהם הוצרך להוסיף אנשי בתיכם: (שפתי חכמים)


{כ}  וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָֽמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּֽעֲשׂוּ כֵֽן:

 רש"י  ויאמנו דבריכם. יתאמנו ויתקיימו, כמו אמן אמן (במדבר ה, כב.), (ד) וכמו יאמן נא דבריך (מלכים-א ח, כז.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) אין ויאמנו מלשון אמונה, כמו (במדבר ה' כ"ב) ואמרה האשה אמן וכו', שפירושו אמת שאמר הכהן יתן ה' וגו', ועליו כתיב ואמרה האשה אמן, ולא יפול בו לשון אמונה רק אמת יהיה זה שתהיה ירכה נופלת וכו': (שפתי חכמים)


{כא}  וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַֽנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּֽאת:

 רש"י  אבל. כתרגומו בקושטא. וראיתי בבראשית רבה (צא, ח.) לישנא דרומאה (לשון בני הנגב) הוא, אבל ברם: באה אלינו. טעמו בבי"ת, לפי שהוא בלשון עבר, שכבר באה. ותרגומו אתת לנא: (רש"י)


{כב}  וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּֽחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָֽשׁ:

 רש"י  וגם דמו. אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן: (רש"י)


{כג}  וְהֵם לֹא יָֽדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּֽינֹתָֽם:

 רש"י  והם לא ידעו כי שומע יוסף. מבין לשונם, ובפניו היו מדברים כן: כי המליץ בינותם. כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם, (ה) היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף, ודברי יוסף להם, לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי: המליץ. זה מנשה בנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) רוצה לפרש דבכל פעם כשדברו עמו קודם לכן היה מליץ ביניהם, ועתה לא היה המליץ ביניהם והיו סבורים שיוסף אינו מבין לשון הקודש: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיִּסֹּב מֵֽעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵֽאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּֽאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם:

 רש"י  ויסב מעליהם. נתרחק מעליהם, שלא יראוהו בוכה: ויבך. לפי ששמע שהיו (ו) מתחרטין: את שמעון. הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי (ז) הנה בעל החלומות הלזה בא. דבר אחר, נתכוון יוסף להפרידו מלוי, שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו: ויאסר אתו לעיניהם. לא אסרו אלא לעיניהם, (ח) וכיון שיצאו, הוציאו והאכילו והשקהו (ב"ר צא, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דקשה לרש"י למה בכה היה לו לרגז עליהם כששמע שהם עצמם מתודים איך שלא טוב עשו, לכן פירש משום הכי בכה משום ששמע שהיו מתחרטים, (מהרש"ל): (ז) דייק מדכתיב בפרשת וישב (לעיל ל"ז י"ט) ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות וגו', וכתיב (לקמן מ"ט ה') שמעון ולוי אחים. (רא"ם), והא דכתיב לעיל (ל"ז כ"ד) ויקחהו דמשמע רבים, ויש לומר ויקחהו חסר וי"ו האמצעי כתיב, וקרינן ויקחהו בציר"י תחת החי"ת שהוא לשון יחיד: (ח) דאם לא כן לעיניהם למה לי: (שפתי חכמים)


{כה}  וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּֽן: {כו}  וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹֽרֵיהֶם וַיֵּֽלְכוּ מִשָּֽׁם: {כז}  וַיִּפְתַּח הָֽאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַֽחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּֽוֹ:

 רש"י  ויפתח האחד. הוא לוי שנשאר יחיד (ט) משמעון בן זוגו: במלון. במקום שלנו (י) בלילה: אמתחתו. הוא (כ) שק: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דאם לא כן מאי האחד בה"א: (י) ולא תפרש במלון במקום המיוחד למלון לכל העוברים ושבים, כיון דכתיב במלון בפת"ח, דאם לא כן היה לו לכתוב תחילה ויבואו למלון ואחר כך ויפתח וגו' במלון: (כ) והא דנקט רש"י הוא שק ולא נקט השק, משום דקשה לרש"י דבראש הפסוק כתיב ויפתח האחד את שקו, ואחר כך כתיב והנה הוא בפי אמתחתו, משמע דלא היה שק ועל זה פירש הוא השק, רוצה לפרש אמתחתו דהכא היינו שק דלעיל: (שפתי חכמים)


{כח}  וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּֽחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָֽנוּ:

 רש"י  וגם הנה באמתחתי. הכסף בו עם התבואה: מה זאת עשה אלהים לנו. להביאנו לידי עלילה זו, (ל) שלא הושב אלא להתעולל עלינו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) ופירש מה זאת מה רעה היא זאת ולא טובה שהביאם להשבת הכסף, דאם לא כן מאי ויחרדו: (שפתי חכמים)


{כט}  וַיָּבֹאוּ אֶל יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹֽר: {ל}  דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּֽמְרַגְּלִים אֶת הָאָֽרֶץ: {לא}  וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִֽים: {לב}  שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָֽאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָֽעַן: {לג}  וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָֽאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַֽעֲבוֹן בָּֽתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵֽכוּ: {לד}  וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵֽדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָֽרוּ:

 רש"י  ואת הארץ תסחרו. (מ) תסובבו. וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שמחזרים וסובבים אחר פרקמטיא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) ואם תאמר והיכן מצינו שאמר להם יוסף כן, ויש לומר דכיון שיוסף אמר להם שהם מרגלים בודאי לא היה מניחן לילך בעיר כדי שלא ירגלו, לכך אם יביאו את בנימין ולא יהיו חשודין בעיניו כמרגלים אז יהיו רשאין לילך ולסבב בעיר, וזהו ויאמנו דבריכם ותסחרו מלשון סיבוב, ולא מלשון סחורה, דאם לא כן מה זה לכאן: (שפתי חכמים)


{לה}  וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַֽאֲבִיהֶם וַיִּירָֽאוּ:

 רש"י  צרור כספו. קשר כספו: (רש"י)


{לו}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּֽנָה:

 רש"י  אתי שכלתם. מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו (נ) כיוסף: שכלתם. כל מי שבניו אבודים קרוי שכול: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) (רא"ם), תימה דהכא משמע שיעקב אבינו נודע לו עכשיו בעת שהיו מבקשים שירד בנימין עמהם שמכרו את יוסף, ואם כן איך אמר להם אחר כך (לקמן מ"ד כ"ז) אתם ידעתם וגו', ואומר אך טרוף וגו' (שם פ' כ"ח). (צד"ל), הקושיא מעיקרא ליתא, כי לא מצינו שיעקב אמר לבניו אתם ידעתם וגו' רק יהודה אמר כן ליוסף בשם אביו, ואפשר לומר שיהודה בדה זאת מלבו כדי שיכמרו רחמי יוסף עליו כשם שאמר (שם פ' כ') ואחיו מת, ופירש רש"י (שם ד"ה ואחיו) מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, הכי נמי באמרו אך טרוף טורף יוסף ולא ראיתיו וגו', שהרי יעקב אמר עכשיו לא ירד בני עמכם כי אחיו מת, ולא אמר טורף כנזכר לעיל: (שפתי חכמים)


{לז}  וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַֽאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶֽיךָ: {לח}  וַיֹּאמֶר לֹֽא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּֽי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּֽלְכוּ בָהּ וְהֽוֹרַדְתֶּם אֶת שֵֽׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאֽוֹלָה:

 רש"י  לא ירד בני עמכם. לא קבל דבריו (ס) של ראובן, אמר, בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני (ב"ר צא, ט.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) לא משום שמא יקראהו אסון בדרך לא רצה שילך בנימין עמהם כמו שמפורש בקרא, דאם כן כשאמר יהודה (לקמן מ"ג ט') אנכי אערבנו וגו' למה לא טען הפחד של וקראהו אסון, אלא ודאי טענת וקראהו אסון אינו אלא דחייה בעלמא שלא רצה לביישו מה שאינו מקבל דבריו, ומה שלא קיבל דבריו של ראובן, יש לומר שירא שיקח אותו אדוני הארץ במאסר כמו שלקח את שמעון ואין מידו מציל, אבל כשלקח אותו יהודה על ידיו נתן אותו לילך, כי ידע יעקב כיון שיהודה מבפנים ימסור את עצמו עליו עד שיציל אותו מידו: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-מג

{א}  וְהָֽרָעָב כָּבֵד בָּאָֽרֶץ: {ב}  וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶֽאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹֽכֶל:

 רש"י  כאשר כלו לאכול. יהודה אמר להם (ע) המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית: כאשר כלו. כד שציאו (והמתרגם כד ספיקו, טועה, כאשר כלו הגמלים לשתות, מתורגם כד ספיקו, כששתו די ספוקם הוא גמר שתייתם. אבל זה כאשר כלו לאכול, כאשר תם האוכל הוא, ומתרגמינן כד שיציאו): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דאם לא כן למה ענה יהודה לבדו על שובו שברו שזה נאמר לכולם, אלא כו': (שפתי חכמים)


{ג}  וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹֽא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶֽם:

 רש"י  העד העיד. לשון התראה, שסתם התראה מתרה בו בפני עדים, וכן העידותי בכם (דברים ל, יט.), רד העד בעם (שמות יט, כא.): לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. לא תראוני בלא אחיכם (פ) אתכם. ואונקלוס תרגם אלהין כד אחוכון עמכון, יישב הדבר על אופנו, ולא דקדק לתרגם (צ) אחר לשון המקרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) דאין לומר דפירושו כמו כל בלתי שבמקרא שפירושו אלא, דאם כן היה לו למיכתב נמי בלתי כאשר אחיכם אתכם, לכך צריך לומר דבלתי דכאן פירש בלא. (מהרש"ל), שלא תאמר שכך פירושו שלא תראוני, בלתי אחיכם לבד יראני, לכן פירש שאינו כן רק שלא תראוני בלתי אחיכם אתכם: (צ) רוצה לפרש שתירגם האי בלתי, אלא שמגיה מלת כד שהוא כמו כאשר, היינו מפני שלא דקדק אחר לשון המקרא, דדוחק הוא להגיה תיבה בפסוק: (שפתי חכמים)


{ד}  אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵֽרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹֽכֶל: {ה}  וְאִם אֵֽינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּֽי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹֽא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶֽם: {ו}  וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵֽעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָֽח: {ז}  וַיֹּֽאמְרוּ שָׁאוֹל שָֽׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶֽם:

 רש"י  לנו ולמולדתנו. למשפחותינו. ומדרשו, אפילו עניני (נ"א עצי) (יש מפרשים לשון עצה, שמדברים ביחידות וזהו עצי) עריסותינו (ק) גלה לנו: ונגד לו. שיש לנו (ר) אב ואח: על פי הדברים האלה. על פי שאלותיו אשר שאל, הוזקקנו להגיד: כי יאמר. אשר יאמר, כי משמש בלשון אם, ואם משמש בלשון אשר, הרי זה שמוש אחד מארבע לשונות שמשמש כי, והוא אי, שהרי כי זה כמו אם, כמו עד אם דברתי דברי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) רוצה לפרש אפילו הקטנים השוכבים בעריסה, מדכתיב ולמולדתנו שפירושו העריסות שהילדים מונחים בהם: (ר) שעל פי הדברים האלה פירוש על פי שאלותיו, ואם כן ונגד לו כך וכך לפי שאלותיו, שאילו היה פירוש ונגד לו על פי הדברים האלה ששאל היש לכם אב וכו', ונגד לו את הדברים האלה מיבעי ליה: (שפתי חכמים)


{ח}  וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִֽחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּֽנוּ:

 רש"י  ונחיה. נצנצה בו רוח הקדש, (ש) על ידי הליכה זו תחי רוחך, שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם: ולא נמות. ברעב, בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש, ואנו כלנו מתים (ת) ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) דמדאמר ולא נמות פשיטא דנחיה, ולמה ליה למיכתב ונחיה, אלא וכו': (ת) דקשה לו מה מהדר ליה ולא נמות דהא משום הכי שולח אותם לקנות תבואה, ועל זה פירש בנימין ספק וכו', לכך אמר ולא נמות, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ט}  אָֽנֹכִי אֶֽעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִֽיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִֽים:

 רש"י  והצגתיו לפניך. שלא אביאנו אליך מת כי אם חי: וחטאתי לך כל הימים. לעולם הבא: (רש"י)


{י}  כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּֽי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַֽעֲמָֽיִם:

 רש"י  לולא התמהמהנו. על ידך, כבר היינו שבים עם שמעון, ולא נצטערת (א) כל הימים הללו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן מאי נפקא מינה אם היו שבים פעמים, אלא על כרחך עם שמעון היינו שבים והיית מרויח הצער שנצטערת עד הנה: (שפתי חכמים)


{יא}  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִֽים:

 רש"י  אפוא. כל לשון אפוא לשון יתר הוא, לתקן המלה בלשון עברי, אם כן אזדקק לעשות שאשלחנו עמכם, צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה להשיאכם, ואומר אני זאת עשו: מזמרת הארץ. מתורגם מדמשבח בארעא, שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם: נכאת. שעוה. בראשית רבה (צא, יא.): בטנים. לא ידעתי מה הם, ובפירוש א"ב של רבי מכיר ראיתי, פושטציא"ס, ודומה לי שהם אפרסקין (שפירזיכע): (רש"י)


{יב}  וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשַׁב בְּפִי אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הֽוּא:

 רש"י  וכסף משנה. פי שנים כראשון: קחו בידכם. לשבור אוכל שמא (ב) הוקר השער: אולי משגה הוא. שמא הממונה על הבית שכחו שוגג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) אבל לא תפרש כסף שני חוץ מכסף המושב, דאם כן הוה ליה למימר תחילה ואת הכסף המושב, ואחר כך וכסף משנה וגו': (שפתי חכמים)


{יג}  וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִֽישׁ: {יד}  וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַֽחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַֽאֲנִי כַּֽאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָֽלְתִּי:

 רש"י  ואל שדי. מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה, (ג) הריני מתפלל עליכם: ואל שדי. שדי בנתינת רחמיו, וכדי היכולת בידו ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו, מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין: ושלח לכם. ויפטר לכון כתרגומו, יפטרנו מאסוריו, לשון לחפשי ישלחנו, ואינו נופל בתרגום לשון וישלח, שהרי לשם הם הולכים אצלו: את אחיכם. זה שמעון: אחר. רוח הקודש נזרקה בו (ב"ר צא, ז.), לרבות יוסף: ואני. עד שובכם אהיה (ד) שכול מספק: כאשר שכלתי. מיוסף ומשמעון: שכלתי. מבנימין: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ג) פירוש כך אמר יעקב לבניו אם הוא מעצמו מרגיז עליכם ומיצר אתכם, אם כן הוא מצד הטבע תפייסוהו בפירות הללו שהן מזמרת הארץ, ואם לא יתפייס בזה בודאי סיבה הוא מאת השם ואז אין חסר אלא תפילה, הריני מתפלל וכו', (מהרש"ל): (ד) לא שאני שכול מעתה דאם כן מאי ואל שדי יתן לכם רחמים וגו': (שפתי חכמים)


{טו}  וַיִּקְחוּ הָֽאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִֽשְׁנֶה כֶּסֶף לָֽקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּֽרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּֽעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵֽף:

 רש"י  ואת בנימין. מתרגמינן ודברו ית בנימין, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שוה בלשון ארמי, בדבר הנקח ביד מתרגמינן ונסיב, ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן ודבר: (רש"י)


{טז}   שישי  וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַֽאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָֽאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹֽאכְלוּ הָֽאֲנָשִׁים בַּֽצָּֽהֳרָֽיִם:

 רש"י  וטבח טבח והכן. כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון צווי, שהיה לו לומר (ה) וטבח: בצהרים. (ו) זה מתורגם בשירותא, שהוא לשון סעודה ראשונה בלשון ארמי ובלע"ז דיזנ"ר, ויש הרבה בגמרא, שדא לכלבא שירותיה, בצע אכולא שירותא (ברכות לט:), אבל כל תרגום של צהרים טיהרא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) על משקל שלח לך (במדבר י"ג ב'), שלח העז (שמות ט' י"ט), שהוא ציווי: (ו) פירוש בשחרית, אבל אין פירושו כשאר צהרים שבמקרא, משום דדרך העולם לאכול ד' שעות על היום ואפילו תלמידי חכמים דרכם לאכול בתחילת שעה ששית כדאמרינן בגמרא דשבת (י.): (שפתי חכמים)


{יז}  וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּֽאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָֽאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵֽף: {יח}  וַיִּֽירְאוּ הָֽאֲנָשִׁים כִּי הֽוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּֽאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מֽוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַֽעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵֽינוּ:

 רש"י  וייראו האנשים. כתוב הוא בשני יודי"ן, ותרגומו ודחילו: כי הובאו בית יוסף. ואין דרך שאר הבאים לשבור בר ללון בבית יוסף כי אם בפונדקאות שבעיר. וייראו שאין זה אלא לאספם אל משמר: אנחנו מובאים. אל תוך הבית הזה: להתגולל. להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף, ולהיותה נופלת עלינו. ואונקלוס שתרגם ולאסתקפא (ז) עלנה, הוא לשון להתעולל, כדמתרגמינן עלילות דברים, תסקופי מלין, ולא תרגמו אחר לשון המקרא, ולהתגולל שתרגם לאתרברבא, (ח) הוא לשון גלת הזהב (קהלת יב, ו.), והצב גלתה העלתה (נחום ב, ח.), שהוא לשון מלכות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) רוצה לומר על ולהתנפל תירגם כן: (ח) לאתרברבא פירוש לשון אדנות, וקשה והלא זה נגד פירושו, ועוד למה תירגם לאסתקפא שלא אחר לשון המקרא, ויש לומר שמתחילה פירש על להתגולל לאתרברבא שהוא אחר לשון המקרא גלת הזהב (קהלת י"ב ו'), ואז לא נופל עליו לשון ולהתנפל אם לא שפירושו לאסתקפא עלנא פירוש להתעולל, בשלמא אי הוה פירוש של להתגולל לשון גלילת דבר כפשוטו, אז היה נופל עליו לשון להתנפל שפיר, אבל עכשיו שלהתגולל הוא לשון לאתרברבא צריך לפרש להתנפל לשון עלילות דברים, (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{יט}  וַֽיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּֽיִת: {כ}  וַיֹּֽאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹֽכֶל:

 רש"י  בי אדוני. לשון בעיא ותחנונים, הוא בלשון ארמי בייא בייא (סנהדרין סד.): ירד ירדנו. ירידה (ט) הוא לנו, רגילים היינו לפרנס אחרים, עכשיו אנו צריכים לך (ב"ר צב, ד.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) דייק מדכתיב כפל לשון, אבל לא דייק מדכתיב לשון ירידה ולא לשון הליכה כדפירש על רדו שמה (לעיל מ"ב ב') עיין שם, ואף על גב דדברה תורה כלשון בני אדם (ברכות ל"א:), היכא דאיכא למדרש דרשינן, (רא"ם): (שפתי חכמים)


{כא}  וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַֽנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶֽסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵֽנוּ: {כב}  וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ: {כג}  וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵֽאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעֽוֹן:

 רש"י  אלהיכם. בזכותכם, ואם אין זכותכם כדאי, אלהי אביכם, בזכות אביכם נתן לכם מטמון: (רש"י)


{כד}  וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָֽאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַֽחֲמֹֽרֵיהֶֽם:

 רש"י  ויבא האיש. הבאה אחר הבאה, לפי שהיו דוחפים אותו חוץ, עד שדברו אליו פתח הבית, ומשאמר להם שלום לכם, נמשכו ובאו אחריו: (רש"י)


{כה}  וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּֽצָּֽהֳרָיִם כִּי שָֽׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָֽחֶם:

 רש"י  ויכינו. הזמינו, עטרוהו בכלים נאים: (רש"י)


{כו}  וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ לוֹ אָֽרְצָה:

 רש"י  הביתה. מפרוזדור לטרקלין. (נראה דיוקו דרש"י מהביתה בתראה, ויביאו לו את המנחה אשר בידם הביתה, דקשה לו הלא כבר הובאו ביתו של יוסף, אלא על כרחך צריך לומר מפרוזדור לטרקלין, ודו"ק): (רש"י)


{כז}  וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַֽעוֹדֶנּוּ חָֽי: {כח}  וַיֹּֽאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַֽיִּקְּדוּ (וישתחו) וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

 רש"י  ויקדו וישתחוו. על שאלת שלום. קידה כפיפת קדקד, (י) השתחואה משתטח לארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (י) מדכתיב לעיל וישתחוו אפים ארצה: (שפתי חכמים)


{כט}  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִֽי:

 רש"י  אלהים יחנך בני. בשאר שבטים שמענו חנינה, אשר חנן אלהים את עבדך, ובנימין עדיין לא נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה: (רש"י)


{ל}   שביעי  וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּֽי נִכְמְרוּ רַֽחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָֽׁמָּה:

 רש"י  כי נכמרו רחמיו. שאלו יש לך אח מאם, אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא, יש לך בנים, אמר לו יש לי עשרה, אמר לו ומה שמם, אמר לו, בלע ובכר וכו', אמר לו מה טיבן של שמות הללו, אמר לו כלם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו, בלע, שנבלע בין האומות. בכר, שהיה בכור לאמו. אשבל, ששבאו אל. גרא, שנתגייר באכסניא. ונעמן, שהיה נעים ביותר. אחי וראש, אחי היה וראשי היה. מפים, מפי אבי למד. וחפים, שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו. וארד, שירד לבין האומות, כדאיתא במס' סוטה (לו:), מיד נכמרו רחמיו: נכמרו. נתחממו, ובלשון משנה על הכומר של זיתים (בבא מציעא עד.), ובלשון ארמי במכמר בשרא (פסחים נח.), ובמקרא עורנו כתנור נכמרו, נתחממו ונקמטו קמטים קמטים, מפני זלעפות רעב. כן דרך כל עור כשמחממין אותו נקמט ונתכווץ: (רש"י)


{לא}  וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָֽחֶם:

 רש"י  ויתאפק. נתאמץ, והוא לשון ומזיח אפיקים רפה (איוב יב, כא.), וכן אפיקי מגנים (שם מא, ז.), חוזק: (רש"י)


{לב}  וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹֽכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יֽוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶֽאֱכֹל אֶת הָֽעִבְרִים לֶחֶם כִּי תֽוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָֽיִם:

 רש"י  כי תועבה היא. דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים, ואונקלוס נתן טעם לדבר: (רש"י)


{לג}  וַיֵּֽשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִֽרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָֽאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵֽהוּ:

 רש"י  הבכר כבכרתו. מכה בגביע וקורא, ראובן שמעון לוי יהודה יששכר וזבולון בני אם אחת, הסבו כסדר הזה שהוא סדר תולדותיכם, וכן כולם, כיון שהגיע לבנימין, אמר, זה אין לו אם ואני אין לי אם, ישב אצלי: (רש"י)


{לד}  וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַֽיִּשְׁכְּרוּ עִמּֽוֹ:

 רש"י  משאות. מנות: חמש ידות. חלקו עם אחיו, ומשאת יוסף ואסנת, ומנשה ואפרים: וישכרו אמו. ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו (ב"ר צב, ה.): (רש"י)

בראשית פרק-מד

{א}  וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָֽאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּֽאֲשֶׁר יֽוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּֽסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּֽוֹ: {ב}  וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּֽר:

 רש"י  גביע. כוס ארוך, (כ) וקורין לו מדרינ"ש (רעמר): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) דייק מדכתיב גביעי גביע ב' פעמים, משמע דכוס ארוך הוא, ואין להקשות דהיאך לא היה מתירא שיאמרו שלנו הוא, יש לומר כיון דמנחשים בו ודאי של יוסף הוא כי לא נחש בבית יעקב (במדבר כ"ג כ"ג), וק"ל נ"ל: (שפתי חכמים)


{ג}  הַבֹּקֶר אוֹר וְהָֽאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַֽחֲמֹֽרֵיהֶֽם: {ד}  הֵם יָֽצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַֽאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַֽחֲרֵי הָֽאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָֽה: {ה}  הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵֽעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶֽם: {ו}  וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵֽלֶּה: {ז}  וַיֹּֽאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַֽעֲבָדֶיךָ מֵֽעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּֽה:

 רש"י  חלילה לעבדיך. חולין הוא לנו, לשון גנאי. ותרגום חס לעבדיך, חס מאת הקב"ה יהי עלינו (ל) מעשות זאת, והרבה יש בגמרא חס ושלום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) הקשה הרא"ם לעיל בפרשת וירא (י"ח כ"ה) בפסוק חלילה לך מעשות כדבר הזה תרגם קושטא, ותירץ מפני שלא יפול אצל השם לשון חס, כי אינו נופל בו שירחמו עליו: (שפתי חכמים)


{ח}  הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָֽב:

 רש"י  הן כסף אשר מצאנו. זה אחד מעשרה קל וחומר האמורים בתורה, וכלן מנויין בבראשית רבה (צב, ז.): (רש"י)


{ט}  אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵֽעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַֽאדֹנִי לַֽעֲבָדִֽים: {י}  וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִֽהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּֽם:

 רש"י  גם עתה כדבריכם. אף זו מן הדין אמת, (מ) כדבריכם כן הוא, שכלכם חייבים בדבר, עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כלם נתפשים, אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין, אשר ימצא אתו יהיה לי עבד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) פירוש שמאמר כדבריכם כן הוא אינו שב על אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, כי עשרה שנמצא גניבה אצל אחד מהם כולם שוים בעונש, יהיה מה שיהיה, לכן אמר הרב שכלכם חייבים, ומה שאמרו הם אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, היה על דרך גוזמא מרוב מרירותן ומפני שיובן שאשר ימצא אתו מעבדיך ומת הוא ביאור כדבריכם כן הוא וגו', ואין הדבר כן שהרי הם לא אמרו כן, לפיכך הוצרך הרב להוסיף אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין הוא לבדו יהיה לי עבד וכו' שאינו מן הדין רק לפנים משורת הדין: (שפתי חכמים)


{יא}  וַֽיְמַֽהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַֽיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ: {יב}  וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִֽן:

 רש"י  בגדול החל. שלא ירגישו שהיה יודע היכן הוא: (רש"י)


{יג}  וַֽיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַֽיַּֽעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִֽירָה:

 רש"י  ויעמס איש על חמורו. בעלי זרוע היו, ולא הוצרכו לסייע זה את זה לטעון: וישובו העירה. מטרפולין היתה, והוא אומר העירה, העיר כל שהוא, אלא שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעיר בינונית של עשרה בני אדם לענין המלחמה: (רש"י)


{יד}  וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָֽרְצָה:

 רש"י  עודנו שם. שהיה ממתין להם: (רש"י)


{טו}   מפטיר  וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָֽה הַמַּֽעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּֽי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹֽנִי:

 רש"י  הלא ידעתם כי נחש ינחש וגו'. הלא ידעתם כי איש חשוב כמוני יודע לנחש, ולדעת מדעת ומסברא ובינה (נ) כי אתם גנבתם הגביע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) כלומר אע"פ שגנבתם הכוס שאני מנחש בו, ואם כן מהיכן יש לי לידע שאתם גנבתם, אפילו הכי מסברא היה לכם לידע זה כי איש כמוני וכו' וק"ל: חסלת פרשת מקץ (שפתי חכמים)


{טז}  וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַֽאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָֽאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַֽאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדֽוֹ:

 רש"י  האלהים מצא. יודעים אנו שלא סרחנו, אבל מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת, מצא בעל חוב מקום לגבות שטר חובו: ומה נצטדק. לשון צדק, וכן כל תיבה שתחלת יסודה צד"י והיא באה לדבר בלשון מתפעל או נתפעל, נותן טי"ת במקום תי"ו, ואינו נותנה לפני אות ראשונה של יסוד התיבה, אלא באמצע אותיות העיקר, כגון נצטדק מגזרת צדק, ויצטבע מגזרת צבע, ויצטירו מגזרת ציר אמונים, הצטיידנו מגזרת צדה לדרך. ותיבה שתחלתה סמ"ך או שי"ן כשהיא מתפעלת, התי"ו מפרדת את אותיות העיקר כגון, ויסתבל החגב (קהלת יב, ה.), מגזרת סבל. מסתכל הוית בקרניא (דניאל ז, ח.), מגזרת סכל. וישתמר חקות עמרי (מיכה ו, טז.), מגזרת שמר. וסר מרע משתולל (ישעיה נט, טו.), מגזרת מוליך יועצים שולל (איוב יב, יז.). מסתולל בעמי (שמות ט, יז.), מגזרת דרך לא סלולה (ירמיה יח, טו.):

חסלת פרשת מקץ: (רש"י)


{יז}  וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵֽעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִֽהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶֽם: (ססס)