---

פרשת ויגש

---

{יח}  וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹֽה:

 רש"י  ויגש אליו. דבר באזני אדני. יכנסו דברי (א) באזניך (ב"ר צג, ו.): ואל יחר אפך. מכאן אתה למד שדבר אליו (ב) קשות: כי כמוך כפרעה. חשוב אתה בעיני כמלך, (ג) זהו פשוטו, ומדרשו (ב"ר שם). (ד) סופך ללקות עליו בצרעת, כמו שלקה פרעה (ה) על ידי זקנתי שרה, על לילה אחת שעכבה. דבר אחר, מה פרעה (ו) גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן, וכי זו היא שימת עין, שאמרת לשום עינך עליו. דבר אחר כי כמוך כפרעה, אם תקניטני, אהרוג אותך (ז) ואת אדוניך (ב"ר שם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דהא לא היו מדברים עם יוסף אלא על ידי מליץ, ולא היו יודעין שמבין לשון עברי, ואם כן איך יוכל לדבר עם יוסף בעצמו וק"ל, עוד יש לומר דאין כבוד למלך שאדם שפל ילחוש לו באוזן, (רא"ם): (ב) ולא בלשון רך ובשפה רפה כדרך המדברים עם המלך, דאם לא כן למה יכעס: (ג) דכי כמוך כפרעה נתינת טעם הוא אמה שאמר לו בי אדוני, שהוצרכתי לחלות פניך ולבקש בלשון בקשה ותחנונים ויוסף לא היה מלך, לכך צריך לומר לו כי כמוך כפרעה חשוב אתה בעיני כמלך, אבל אין לומר שהוא נתינת טעם למאמר ואל יחר הסמוך לו, משום דאדרבה היא הנותנת שכיון שהוא חשוב כמלך לא היה לו לדבר אליו קשות: (ד) המדרש לא רצה לפרש שהיה מדבר עמו דברים רכים, רק שהיה מדבר אתו קשות, משום הכי דרשו סופך וכו', ולמדרשו קשה דהוה ליה למימר כי אתה תהיה כפרעה, לכן פירש ד"א מה פרעה וכו', כלומר שלעת הזאת דומה אתה לפרעה, ולפירוש זה קשה אתה כפרעה הוה ליה למימר, לכך צריך שני הפירושים, ולכל הפירושים קשה היה לו לומר כפרעה כמוך, כיון שהוא מדמה יוסף לפרעה, לכן פירש ד"א אם תקניטני וכו' שהיה מדמה לענין הריגה פרעה ליוסף, וטעם זה לבדו אי אפשר דאם כן איך אמר אל יחר אפך כי איך לא יחר אפו שהוא אומר שיהרגהו, לכך צריך גם כן לטעמים דלעיל, (מהרש"ל): (ה) ולפי פירוש זה צריך לפרש דכי כמוך כפרעה קאי אמה שאמר לו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, ומהו הדבר שאדבר לך כי כמוך כפרעה כלומר שסופך ללקות וכו': (ו) פירוש שהרי כתב בפנקסו שאין עבד מולך ולא לובש בגדי משי, ולא קיים שהרי המליך אותך שאתה היית עבד ומבטיח ואינו עושה, כלומר ומה הגזירה שגזר שאין בה חסרון כיס אפילו הכי לא קיים, מכל שכן הבטחה שיש בה חסרון כיס שאינו מקיים, אף אתה כן שמבטיח ואינו עושה וכי זו וכו', אבל אינו קאי אגוזר ואינו מקיים, כי לא מצינו שיוסף גזר שום דבר ולא קיים, וכן לא מצינו שפרעה הבטיח בשום דבר ולא קיים הבטחתו, (הרא"ם). וקשה מה היה לו עם פרעה ומפני מה זלזל הוא את המלך, ויש לומר שכך אמר יהודה ליוסף על מה אתה בוטח על פרעה אתה תולה בטחון שלך, הרי פרעה עצמו גוזר ואינו מקיים, שהרי כתב בנימוסי מצרים שלא יהיה עבד מלך ולא קיים, (מהרש"ל): (ז) ויש לפרש לפי פירוש זה קאי כי כמוך אואל יחר, פירוש שלכך בקשתיך שאל יחר אפך שאם יחר אפך אהרוג אותך ואת אדוניך: (שפתי חכמים)


{יט}  אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָֽח:

 רש"י  אדני שאל את עבדיו. מתחלה בעלילה באת עלינו, (ח) למה היה לך לשאול כל אלה, בתך היינו מבקשים, או אחותנו אתה (ט) מבקש, ואף על פי כן ונאמר אל אדוני, (י) לא כחדנו ממך דבר (ב"ר שם ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) דקשה לרש"י למה אמר לו היאך דיבר לו יוסף, וכי לא ידע יוסף מה שדיבר, ומתרץ דלכך חזר הדברים לומר לו מתחילה בעלילה וכו': (ט) משום דאין דרך לשאול על הבנים ועל הבנות ועל האבות ועל האמהות אלא בחתון, ואם תאמר למה נקט רש"י גבי יוסף בתך וגבי אחיו אחותנו, ולא נקט איפכא, דהא הם היו זקנים יותר מיוסף, יש לומר משום דיוסף היה חשוב בעיניהם כמלך, לכך היו אומרים בתך היינו מבקשים דדרך של חתן לנהוג כבוד בחמיו, וכן אחותינו אתה מבקש וצריכים אנו לנהוג בו כבוד כדי שייטיב לאחותינו, אבל איפכא היה גנאי ליוסף דאז היה יוסף צריך לנהוג כבוד בהם: (י) רצונו לפרש שלא תאמר הואיל ויודע היה יהודה שביקש עלילה למה השיבו יש לנו אב זקן וגו', ומתרץ דהכי קאמר אף על פי כן וגו': (שפתי חכמים)


{כ}  וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבֽוֹ:

 רש"י  ואחיו מת. מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, אמר, אם אומר לו שהוא קיים, (כ) יאמר הביאהו אצלי: לבדו לאמו. מאותו האם (ל) אין לו עוד אח: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) ואם תאמר אדרבה בזה היה מכחיש את עצמו, דהא בפרשת מקץ כתיב כשבאו אל יוסף (לעיל מ"ב י"ג) אמר להם שעדיין חי אלא שנמכר שנאמר והאחד איננו, ויש לומר דבירידה ראשונה אמרו האחד איננו, אבל בירידה שניה היו אומרים לו שמת, וכאן מיירי בירידה שניה, ואף שלא נכתב בהדיא ששאל לו על אחיו שנאבד מה היה בו, מכל מקום יכולנו לומר ששאל לו, דבלאו הכי אנו מוכרחים לומר כן דהא כתיב הכא איך שיוסף אמר להם הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו, ולא מצינו שיוסף היה אומר להם כן, אלא על כרחך צריך לומר דהיה אומר להם כן אף על פי שלא נכתב לעיל מידי, אם כן הכי נמי צריכין אנו לפרש כן שבירידה שניה כששאל על אביהם שאל נמי על אחיהם שנאבד, ואז השיבו לו שמת מפני היראה, כיון שראו שציוה להם להביא את בנימין שמא יצוה להם שיחפשו אחר הנאבד ויביאו לו, ומשום הכי השיבו לו שבאה להם השמועה אחר החיפוש שהוא מת וק"ל: (ל) רוצה לפרש דהאי לאמו פירושו מאמו, שלא יתכן לומר לאמו אלא בהיות אמו קיימת, אבל לאחר מיתתה צריך לומר שנשאר הוא מאמו: (שפתי חכמים)


{כא}  וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הֽוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָֽיו: {כב}  וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹֽא יוּכַל הַנַּעַר לַֽעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵֽת:

 רש"י  ועזב את אביו ומת. אם יעזוב את אביו, דואגים אנו שמא ימות בדרך, שהרי אמו (מ) בדרך מתה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) (נח"י), וקשה דאם כן למה תלה בעזיבת אביו, שהרי גם אם אביו ירד עמו לא יצא מפני טרחת הדרך, שהרי רחל מתה על פני יעקב, ועוד קשה למה הזכיר יהודה עזיבת אביו ויעקב אמר פן יקראנו אסון: (שפתי חכמים)


{כג}  וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹֽסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָֽי: {כד}  וַֽיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶֽל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִֽי: {כה}  וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹֽכֶל: {כו}  וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּֽנוּ: {כז}  וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָֽלְדָה לִּי אִשְׁתִּֽי: {כח}  וַיֵּצֵא הָֽאֶחָד מֵֽאִתִּי וָֽאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵֽנָּה: {כט}  וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהֽוֹרַדְתֶּם אֶת שֵֽׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹֽלָה:

 רש"י  וקרהו אסון. שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (שם צא, ט.): והורדתם את שיבתי וגו'. עכשיו כשהוא אצלי, אני (נ) מתנחם בו על אמו (ס) ועל אחיו, ואם ימות זה, דומה עלי ששלתן (ע) מתו ביום אחד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (נ) דקשה לרש"י דכאן כתיב בשביל בנימין והורדתם את שיבתי ברעה שאולה, ולעיל בפרשת (מקץ) [וישב] כתב כן בשביל יוסף דכתיב (ל"ז ל"ה) כי ארד אל בני אבל שאולה, ומתרץ דודאי כבר בשביל יוסף הורידו שיבתו ברעה שאולה, אלא עכשיו כשהוא וכו', אי נמי דקשה לרש"י למה היה מצטער על בנימין יותר מרחל או יוסף או שמעון: (ס) הואיל וכתיב בקרא שנים ילדה לי אשתי וגו', ולי נראה מדכתיב והורדתם את שיבתי ברעה שאולה, ובפרשת מקץ כתיב (מ"ב ל"ח) ביגון שאולה, יש לומר דהכי קאמר כבר הייתי מתנחם על אמו, ועתה לא יהיה לי נחומין על אמו וארד ברעה שאולה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות ס"ב:) השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, וממילא הוא שורה ברעה, (מהרש"ל): (ע) ואם תאמר מנא ליה לרש"י שקאי גם כן ארחל דהא רחל לא נזכרה בקרא, ויש לומר מדכתיב לעיל (פ' כ"ז) שנים ילדה לי אשתי, הכי פירושו שנים ילדה לי והיא אשתי, רוצה לומר המיוחדת לי, לפי שעיקר דירתו היה אצל רחל משום הכי היה מתאבל על רחל, ועל ידי יוסף היה מתנחם, וכשמת יוסף ונשאר בנימין הייתי מתנחם בו על אמו ועל אחיו, ואם ימות זה דומה עלי כאילו שלשתן מתו ביום אחד: (שפתי חכמים)


{ל}  וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשֽׁוֹ: {לא}   שני  וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹֽלָה:

 רש"י  והיה כראותו כי אין הנער ומת. אביו מצרתו: (רש"י)


{לב}  כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִֽים:

 רש"י  כי עבדך ערב את הנער. ואם תאמר למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי, הם כולם מבחוץ, ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה (פ) בב' עולמות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואם תאמר והא פירש רש"י לעיל (מ"ג ט') וחטאתי לך כל הימים, בעולם הבא, והכא פירש בב' עולמות, ויש לומר דהא יהודה בכאן היה מספר הדברים שדיבר עם יעקב, ואם כן כך היה לו לומר וחטאתי לך כל הימים, אלא על כרחך צריך לפרש וחטאתי לאבי הוא בעולם הזה בהיות אבי קיים, וגם לעולם שכולו יום דהיינו בעולם הבא, ואין להקשות ולמה צריך יהודה עתה להתנצל את עצמו איך שקשר את עצמו בנדוי שני עולמות, ויש לומר משום דסבר שמא יוסף אינו מאמין בעונש עולם הבא, משום הכי הוצרך לו לומר גם עונש עולם הזה, מה שאין כן גבי יעקב שהאמין בעונש עולם הבא וק"ל: (שפתי חכמים)


{לג}  וְעַתָּה יֵֽשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַֽאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָֽיו:

 רש"י  ישב נא עבדך וגו'. לכל דבר אני מעולה ממנו, לגבורה (צ) ולמלחמה ולשמש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) קשה ממה נפשך מהו גבורה, אם הוא גבור למלחמה הרי כתב אחר כך למלחמה, ואם הוא לשימוש הרי גם כן כתב לשימוש ולמה ליה למיכתב גבורה, ויש לומר למלחמה ולשימוש הוא פירוש של לגבורה, כלומר למה אני גבור, למלחמה ולשימוש: (שפתי חכמים)


{לד}  כִּי אֵיךְ אֶֽעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִֽי:

בראשית פרק-מה

{א}  וְלֹֽא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵֽעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָֽיו:

 רש"י  ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים. לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו (ק) מתביישין בהודעו להם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) והכי משמע הפסוק ולא יכול יוסף לסבול שיהיו אחיו מתביישין לכל העם הנצבים עליו, רצה לומר נגד כל העם, לפיכך ציוה להוציאם, דאם לא כן למה הוציאם: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹֽה:

 רש"י  וישמע בית פרעה. ביתו של פרעה, כלומר עבדיו ובני ביתו, ואין זה לשון בית ממש, (ר) אלא כמו בית ישראל, בית יהודה, מישנ"דה בלע"ז: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) דאם לא כן היה לו לנקוד וישמע בקמץ תחת השי"ן [וגם נצטרך לומר שבית כמו בבית], (מהרש"ל): (שפתי חכמים)


{ג}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָֽכְלוּ אֶחָיו לַֽעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָֽיו:

 רש"י  נבהלו מפניו. מפני הבושה: (רש"י)


{ד}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָֽיְמָה:

 רש"י  גשו נא אלי. ראה אותם נסוגים לאחור, אמר, עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים והראה להם (ש) שהוא מהול (ב"ר צג, ח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) ואם תאמר מנא ליה לרש"י משום דהראה להם המילה היה אומר להם גשו, שמא משום שראה אותם נסוגים לאחור היה אומר להם גשו, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב גשו ולא כתיב קרבו אלי, אלא מדכתיב לשון הגשה משמע הגשה קרובה, ולמה היו צריכין ליגש כל כך קרוב לו, אלא שהראה להם המילה, ואין לומר מנא ליה שראה אותם נסוגים אחור דילמא מה שאמר להם גשו אינו אלא משום שהראה להם שהוא מהול, דאם כן נא למה לי, בשלמא אי ראה אותם שנסוגים אחור משום הכי הוצרך לומר מלת נא לדבר עמהם בלשון רכה כדי שלא יתביישו, אבל אם עמדו על מקומם למה דיבר עמהם בלשון תחנונים וק"ל: (שפתי חכמים)


{ה}  וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּֽי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִֽחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶֽם:

 רש"י  למחיה. להיות לכם למחיה: (רש"י)


{ו}  כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָֽרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִֽיר:

 רש"י  כי זה שנתיים הרעב. עברו משני הרעב: (רש"י)


{ז}  וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַֽחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָֽה: {ח}   שלישי  וְעַתָּה לֹֽא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָֽאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם:

 רש"י  לאב. לחבר ולפטרון: (צום בעשיטצער פאטראן): (רש"י)


{ט}  מַֽהֲרוּ וַֽעֲלוּ אֶל אָבִי וַֽאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּֽעֲמֹֽד:

 רש"י  ועלו אל אבי. ארץ ישראל גבוה מכל הארצות: (רש"י)


{י}  וְיָֽשַׁבְתָּ בְאֶֽרֶץ גּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹֽאנְךָ וּבְקָֽרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָֽךְ: {יא}  וְכִלְכַּלְתִּי אֹֽתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵֽיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָֽךְ:

 רש"י  פן תורש. דלמא תתמסכן, לשון מוריש (ת) ומעשיר: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) ולא מלשון הכרת ושלוח, כמו אכנו בדבר ואורישנו (במדבר י"ד י"ב), כי לא יתכן זה שהרי היה ליוסף להאכיל לכל העם בשבע שני הרעב: (שפתי חכמים)


{יב}  וְהִנֵּה עֵֽינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַֽמְדַבֵּר אֲלֵיכֶֽם:

 רש"י  והנה עיניכם רואות. בכבודי, ושאני אחיכם, שאני מהול ככם. ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י.): ועיני אחי בנימין. השוה את כולם יחד, לומר, שכשם שאין לי שנאה על בנימין (א) אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי שנאה עליכם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (נח"י), ותימה לי מאי קישור יהיה לזה עם כי פי הדבר אליכם בלשון הקודש: (שפתי חכמים)


{יג}  וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִֽהַרְתֶּם וְהֽוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵֽנָּה: {יד}  וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָֽמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָֽיו:

 רש"י  ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. על שני מקדשות (ב) שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להחרב (מגילה טז:): ובנימין בכה על צואריו. על משכן שילה (ג) שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להחרב, (ולענ"ד דיוקו של רש"י דביוסף כתיב ויפול ויבך, תרתי משמע, אשני מקדשות ולכך עשה ב' פעולות על זה הרמז, מה שאין כן בנימין, דלא כתיב רק ובנימין בכה, פעולה אחת, שלא רמז רק על חורבן אחד, ועיין בביאור תרגום יונתן ששם הוא בדרך דרש): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) מדכתיב כאן צוארי ולא כתיב צואריו, ונאמר בשיר השירים (ז' ה') צוארך כמגדל השן, מה להלן מקדש אף כאן מקדש: (ג) ואם תאמר דילמא כפשוטו, בשלמא מה שפירש לעיל גבי יוסף משום דכתיב צוארי דהוא לשון רבים ולא כתיב צואריו, אבל כאן כתיב צואריו דילמא כפשוטו, (נח"י), הרא"ם האריך בזה, גם במתנות כהונה כתב צואריו לשון יחיד, ולא ראו הגמרא בפרק קמא דמגילה (ט"ז:) ואיתא נמי התם כמה צוארים הוה ליה לבנימין, ופירש רש"י (שם ד"ה כמה) דלא גרסינן ליה שכן דרך הכתוב לקרות צואר לשון רבים וכו', וכל מה שטרח הרא"ם הוא לריק, ולי נראה דשנוי לשון קא דריש מדכתיב גבי אחיו ויבך עליהם, ואילו גבי יוסף ובנימין הזכיר לשון צואר, שמע מינה לדרשה קאתי לרמז על בית המקדש שנקרא צוארך כנזכר לעיל, ומה שדרשו גבי בנימין שני מקדשות וגבי יוסף אחד, לפי שהאמת היה כך ולא מלשון רבים ויחיד דרשו כן: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּֽוֹ:

 רש"י  וינשק. הוסיף בנשיקה מנשק והולך דיבייש"ר בלע"ז: ואחרי כן. מאחר שראוהו בוכה ולבו שלם עמהם: דברו אחיו אתו. שמתחלה היו בושים ממנו: (רש"י)


{טז}  וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָֽיו:

 רש"י  והקול נשמע בית פרעה. כמו בבית פרעה, וזהו לשון בית (ד) ממש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) עיין לעיל (פסוק ב') מה שכתבתי שם: (שפתי חכמים)


{יז}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַֽעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּֽלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָֽעַן:

 רש"י  טענו את בעירכם. (ה) תבואה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) והוא פועל יוצא לשלישי, כלומר שיטענו הבהמות בתבואה, לאפוקי שלא תפרש טענו את בעירכם, כלומר שיאכילו את בהמתם דאם כן מאי נפקא ליה מיניה, (רא"ם): (שפתי חכמים)


{יח}  וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּֽתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָֽרֶץ:

 רש"י  את טוב ארץ מצרים. ארץ גושן, ניבא ואינו יודע מה ניבא, סופה לעשותה כמצולה שאין (ו) בה דגים: חלב הארץ. כל חלב לשון מיטב הוא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) פירוש דבמים עמוקים אין דגים בעומקם אלא למעלה הולכים: (שפתי חכמים)


{יט}   רביעי  וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחֽוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶֽם:

 רש"י  ואתה צויתה. מפי (ז) לומר להם: זאת עשו. כך אמר להם שברשותי היא: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) דקשה לרש"י למה לא כתיב מי ציוה לו כן, ועוד קשה למה כתיב אחריו זאת עשו בלשון רבים, הוה ליה למימר זאת עשה, שהרי גם לעיל נאמר בלשון יחיד ואתה צויתה, לכן פירש מפי וכו': (שפתי חכמים)


{כ}  וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הֽוּא: {כא}  וַיַּֽעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּֽרֶךְ: {כב}  לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹֽת: {כג}  וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹֽשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹֽשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּֽרֶךְ:

 רש"י  שלח כזאת. כחשבון הזה, ומהו החשבון, עשרה חמורים וגו'. (רצונו שמלת כזאת המיותרת, ובכ"ף הדמיון, מורה על כי מעולם לא שלח לו עשרה חמורים וי' אתונות, רק הכי קאמר קרא, ולאביו שלח בעגלות כזאת וגו' כלומר כחשבון הזה שהוא משא י' חמורים וי' אתונות. והשתא אתי שפיר, דלא מצינו נכתב אלא וירא את העגלות, ולא שום חמורים ואתונות וק"ל. בשם הגאון מהרש"ל): מטוב מצרים. מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים (ח) נוחה הימנו. ומדרש אגדה, גריסין של פול: בר ולחם. כתרגומו: ומזון. ליפתן (כך גירסת רא"ם): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כתב מהרש"ל מדלא כתיב בקרא מהו הטוב ששלח לו, שמע מינה שהוא דבר שאינו חשוב, ולמה שלח לו לפי שליעקב היה טוב, לכן פירש שהוא יין ישן שזה אינו דבר חשוב כל כך, וליעקב היה דבר חשוב מפני שדעת זקנים נוחה הימנו וכו' עד כאן לשונו: (שפתי חכמים)


{כד}  וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַֽל תִּרְגְּזוּ בַּדָּֽרֶךְ:

 רש"י  אל תרגזו בדרך. אל תתעסקו בדבר הלכה, (ט) שלא תרגז עליכם הדרך. דבר אחר אל תפסיעו פסיעה (י) גסה, והכנסו בחמה לעיר. לפי פשוטו של מקרא יש לומר, לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, להתוכח זה עם זה ולומר, על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו, וגרמת לנו לשנאתו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) פירוש אם אתם עוסקים בדבר הלכה צריכים אתם לעיין בו יותר ואין דעתיכם על הדרך, ומתוך כך טועה אתכם הדרך כלומר תתעו, (רש"י פרק קמא דתענית י': ד"ה תרגזו). ודוקא שלא לעיין ולעסוק ציוה להם, אבל שלא למיגרס לא ציוה להם, דהא אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) שנים שהיו מהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה וכו': (י) כתב מהרש"ל הפירוש הראשון הוא אליבא דחד מאן דאמר בגמרא, ושוב פירש רש"י דבר אחר אליבא דברייתא, ופירש גם כן שתכנסו בחמה לעיר ושני הפירושים פירשה הברייתא, לפי שהברייתא סבירא ליה שפירוש אל תרגזו הוא לשון התגברות הליכה, ולא ידעה הברייתא אם הוא הליכה שאדם פוסע פסיעה גסה, או כשאדם מהלך זמן ארוך כלומר עד הלילה, לכן פירש אלו שני הפירושים, אחד של פסיעה, ואחד של תכנסו בחמה לעיר, רוצה לומר כשאדם רוגז פוסע פסיעות גסות, ואמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם: (שפתי חכמים)


{כה}  וַֽיַּֽעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶֽל יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶֽם: {כו}  וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶֽאֱמִין לָהֶֽם:

 רש"י  וכי הוא מושל. ואשר הוא (כ) מושל: ויפג לבו. נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, (ל) לשון מפיגין טעמן בלשון משנה, וכמו מאין הפוגות (איכה ג, מט.), וריחו לא נמר (ירמיה מח, יא.), מתרגמינן וריחיה לא פג: (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) לפי שפירש כל כי הוא אם, ואם הוא אשר, (מהרש"ל): (ל) (נח"י), דקשה לרש"י למה לא האמין שהוא חי והלא הוא עצמו היה חושדן שמא מכרוהו, ועל זה פירש מכיון שאמרו שהוא מושל, וזה אין הדעת סובלת להאמין שאיש נכרי ימשול וכל שכן במצרים שאין עבד מולך, מדהא ליתא הא נמי ליתא, לכן אמר לא היה לבו פונה אל הדברים ודו"ק: (שפתי חכמים)


{כז}  וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶֽם:

 רש"י  את כל דברי יוסף. סימן מסר להם, במה היה עוסק (מ) כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה: ותחי רוח יעקב. שרתה עליו שכינה (נ) שפירשה ממנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דקשה לרש"י דכתיב וידברו אליו וגו' דברי יוסף אחר כי לא האמין להם, דמשמע שבאו לדבר אליו ולהוכיח לו שיאמנו דבריהם, ומה היא ההוכחה שהוכיחו, אלא סימן מסר להם כו' בפרשת עגלה ערופה, ורוצה לפרש העגלות דכתיב בקרא קרינן עגלות בסגו"ל תחת העי"ן ושו"א תחת הג', ויש לומר כשיוסף פירש מיעקב היה יעקב מלוה אותו עד עמק חברון, כדפירש רש"י לעיל בפסוק וישלחהו מעמק חברון (ל"ז י"ד), ויוסף אמר לו חזור בך, אמר לו יעקב איני רשאי לחזור שחייב אדם ללוות חבירו כדכתיב בפרשת עגלה ערופה בפסוק (דברים כ"א ז') וידינו לא שפכה, לא פטרנוהו בלא לויה כדפירש רש"י שם (ד"ה ידינו), ומתוך כך למדו פרשת עגלה ערופה, ויהיה פירוש וירא את העגלות לשון הבנה שהגידו לו פרשת עגלה ערופה אז התבונן שאמת הוא: (נ) רוצה לפרש דרוח היינו נבואה, כדכתיב (דברי הימים-א' י"ב י"ט) ורוח לבשה את עמשי: (שפתי חכמים)


{כח}   חמישי  וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵֽלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמֽוּת:

 רש"י  רב עוד. רב לי עוד שמחה וחדוה, הואיל ועוד יוסף בני חי: (רש"י)

בראשית פרק-מו

{א}  וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵֽאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָֽק:

 רש"י  בארה שבע. כמו לבאר שבע ה"א בסוף תיבה, במקום למ"ד בתחלתה: לאלהי אביו יצחק. חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד (ס) זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) דקשה לרש"י דהוה ליה למימר לאלהי אבותיו או לאלהי אברהם, דהא הוא היה העיקר בפרסום אלהות, ולא כן יצחק שקבל מאברהם: (שפתי חכמים)


{ב}  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב יַֽעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּֽנִי:

 רש"י  יעקב יעקב. לשון חבה: (רש"י)


{ג}  וַיֹּאמֶר אָֽנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵֽרְדָה מִצְרַיְמָה כִּֽי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִֽׂימְךָ שָֽׁם:

 רש"י  אל תירא מרדה מצרימה. לפי שהיה מצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ: (רש"י)


{ד}  אָֽנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָֽנֹכִי אַֽעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶֽיךָ:

 רש"י  ואנכי אעלך. הבטיחו להיות (ע) נקבר בארץ: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) דייק מדכתיב אעלך, משמע לארץ ישראל שהוא גבוה מכל הארצות וק"ל: (שפתי חכמים)


{ה}  וַיָּקָם יַֽעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל אֶת יַֽעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּֽעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתֽוֹ: {ו}  וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָֽכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַֽעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּֽוֹ:

 רש"י  אשר רכשו בארץ כנען. אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו, בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר, נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי, וזהו אשר כריתי לי, העמיד לו צבורין של זהב ושל כסף כמין כרי, ואמר לו טול את אלו: (רש"י)


{ז}  בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָֽיְמָה: (ס)

 רש"י  ובנות בניו. סרח בת אשר ויוכבד (פ) בת לוי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (פ) ואם תאמר והרי גם כתיב בנותיו לשון רבים, והרי לא היה לו רק דינה, ואין לומר כרבי יהודה דאמר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום, דהא לפני ירידתן מתו כדפירש רש"י בסמוך (פ' כ"ו ד"ה כל), וגם אין לומר כרבי נחמיה דאמר כנעניות היו ומהו בנותיו כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרות לחתנו בנו ולכלתו בתו, (הובא ברש"י פרשת וישב (ל"ז ל"ה) על פסוק ויקומו כל בניו כו'), דהא יוצאי ירכו קחשיב כאן. (נח"י), ולי נראה ליישב שדרך הכתוב כשמדבר בייחוסי הרבים יאמר ביחיד לשון רבים, כמו (לקמן פ' כ"ג) ובני דן חושים, ובני פלוא אליאב (במדבר כ"ו ח'), ומכל מקום אף על גב דבנותיו קאי אדינה לחוד, אפילו הכי היכא דאיכא לרבויי מרבינן ולא סמכינן אשינויא דחיקא, ולכן פירש סרח ויוכבד וכן משמע בבבא בתרא (דף קמ"ג:). ואין להקשות איפכא בפסוק ויקומו לנחמו (לעיל ל"ז ל"ה) מנא ליה לרבי יהודה לומר תאומות ולרבי נחמיה כלותיו, דילמא דינה לבדה היתה כמו הכא, דשאני התם דכתיב וכל בנותיו, אם כן שמע מינה דאיכא יחוסי דרבים כנזכר לעיל: (שפתי חכמים)


{ח}  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַֽעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַֽעֲקֹב רְאוּבֵֽן:

 רש"י  הבאים מצרימה. על שם השעה קורא להם הכתוב (צ) באים, ואין לתמוה על אשר לא כתב אשר באו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דקשה לרש"י הא משה רבינו כתב לנו את התורה ובימיו כבר באו, ואם כן הוה ליה למימר באו, ועל זה פירש על שם וכו': (שפתי חכמים)


{ט}  וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִֽי: {י}  וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַֽכְּנַֽעֲנִֽית:

 רש"י  בן הכנענית. בן דינה שנבעלה (ק) לכנעני. כשהרגו את שכם, לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה (ב"ר פ, יא.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ק) דקשה לרש"י דהוה ליה למימר בכולן בני כנעניות למאן דאמר דכנעניות היו, ולמה כתיב גבי שאול הכנענית יותר מבכולן, ולמאן דאמר שעם כל אחד נולדה תאומה עמו, ואותן אחיות היו נושאין, אם כן לא הוה ליה למימר כנענית כלל, ומתרץ בן דינה וכו' והשתא מתורץ לתרווייהו: (שפתי חכמים)


{יא}  וּבְנֵי לֵוִי גֵּֽרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִֽי: {יב}  וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּֽהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמֽוּל: {יג}  וּבְנֵי יִשָּׂשׂכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹֽן: {יד}  וּבְנֵי זְבֻלוּן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵֽל: {טו}  אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָֽלְדָה לְיַֽעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹֽשׁ:

 רש"י  אלה בני לאה ואת דינה בתו. הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב, ללמדך, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה: שלשים ושלש. ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים: (רש"י)


{טז}  וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַֽאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִֽי: {יז}  וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵֽל: {יח}  אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַֽעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָֽפֶשׁ: {יט}  בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַֽעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִֽן:

 רש"י  בני רחל אשת יעקב. ובכולן לא נאמר בהן אשת, אלא שהיתה עיקרו של בית. (רש"י)


{כ}  וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָֽלְדָה לּוֹ אָֽסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָֽיִם: {כא}  וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַֽעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָֽרְדְּ: {כב}  אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַֽעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָֽׂר: {כג}  וּבְנֵי דָן חֻשִֽׁים: {כד}  וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּֽם: {כה}  אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַֽעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁבְעָֽה: {כו}  כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַֽעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹֽצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַֽעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵֽׁשׁ:

 רש"י  כל הנפש הבאה ליעקב. שיצאו מארץ כנען לבא למצרים, ואין הבאה זו לשון עבר, אלא לשון הווה, כמו בערב היא באה (אסתר ב, יד.), וכמו והנה רחל בתו באה עם הצאן, לפיכך טעמו למטה באל"ף, לפי שכשיצאו לבוא מארץ כנען, לא היו אלא ששים ושש, והשני, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, הוא לשון עבר, לפיכך טעמו למעלה בבי"ת, לפי שמשבאו שם היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו, ונתוספה להם יוכבד בין החומות. (ועיין בביאור לתרגום יונתן ומשם תמצא לרוות צמאונך ברש"י). ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים, צריכים אנו לומר שמתו (ר) לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן. מצאתי בויקרא רבה (ד, ו.) עשו שש נפשות (ש) היו לו, והכתוב קורא אותן נפשות ביתו לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) (מהרש"ל), דאם לא כן למה לא חשב אותן בחשבון שאר בנים, ולכך אמר שמתו ואלו נשים נכריות הם דאינן בכלל יוצאי ירך יעקב, והכתוב מפרש מעצמו הטעם: (ש) כדכתיב בפרשת וישלח (לעיל ל"ו ו') ויקח עשו וגו' ואת כל נפשות ביתו, וצריך לומר דטעות יש ברש"י דהא נפשות עשו לא היו אלא חמשה, ומהמדרש מביא ששה, וצריך עיון: (שפתי חכמים)


{כז}  וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַֽעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִֽים: (ס) {כח}   שישי  וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּֽשֶׁן:

 רש"י  להורות לפניו. כתרגומו, לפנות לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה: לפניו. קודם שיגיע לשם. ומדרש אגדה להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד (ת) שמשם תצא הוראה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ת) רוצה לפרש מדכתיב להורת חסר וי"ו שניה, יש בו אותיות תורה: (שפתי חכמים)


{כט}  וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַֽאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עֽוֹד:

 רש"י  ויאסר יוסף מרכבתו. הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה, (א) להזדרז לכבוד אביו: וירא אליו. יוסף נראה (ב) אל אביו: ויבך על צואריו עוד. לשון הרבות בכיה, וכן כי לא על איש ישים עוד (איוב לד, כג.), לשון רבוי הוא, אינו שם עליו עילות נוספות על חטאיו, (ג) אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא (ד) את שמע: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) דאם לא כן וירכב במרכבתו מיבעי ליה: (ב) (מהרש"ל), דאין שייך לומר שיעקב נראה ליוסף שהרי יעקב לא הלך להראות לו אלא לראותו הלך, ועוד שהלך למצרים לגור שם אבל יוסף הלך לקראתו להראות לו לאביו: (ג) רש"י מפרש הפסוק שהביא כי לא על איש ישים עוד, דפסוק זה קאי כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשעים אינו נפרע מהם יותר ממה שחטאו, דהיינו אינו שם עליו וכו': (ד) מקשים העולם דילמא היה עומד ומתפלל, ונראה לי דהא אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות כ"ז.) אסור לעבור לפני המתפלל כדי שלא יבטל כוונתו, וכל שכן יוסף איך נפל על צווארו שמא יבטל כוונת יעקב וכו', אבל קריאת שמע עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון דהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, והוא נפל עליו לאחר שקרא פסוק ראשון, ואם תאמר יוסף למה לא קרא גם כן את שמע, ויש לומר דיוסף היה עוסק במצות כבוד אביו ועוסק במצוה פטור מן המצוה, (סוכה כ"ה.) ועיין לעיל דיוסף היה פוטר עצמו בפסוק ראשון מפני שהיה טרוד כדאמרינן (ברכות י"ג:) שמע ישראל וגו' זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא, מפני שהיה טרוד בגירסא עם התלמידים: (שפתי חכמים)


{ל}  וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַֽחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עֽוֹדְךָ חָֽי:

 רש"י  אמותה הפעם. פשוטו כתרגומו. (ה) ומדרשו, סבור הייתי למות שתי מיתות. בעולם הזה ולעולם הבא, שנסתלקה ממני שכינה, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ה) כלומר לא שביקש למות מאחר שזכה לראות פניו כפי המובן ממנו, דאדרבה מאחר שזכה לראות פניו ראוי להתפלל שיחיה כדי לשמוח עם בנו כימי ענויין: (שפתי חכמים)


{לא}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶֽעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹֽמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶֽרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָֽי:

 רש"י  ואמרה אליו אחי וגו'. ועוד אומר לו (ו) והאנשים רועי צאן וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) דעתו של רש"י שלא תאמר הואיל וכתיב (פ' ל"ב) והאנשים רועי צאן וגו', שדבר באנפי נפשיה הוא ולאחיו אמר כן והאנשים וגו', רוצה לומר אנשים אחרים, אבל לא לפרעה, לכך פירש ועוד אומר לו דבר זה והאנשים וגו', ודייק מכפל לשון ואגידה ואומרה: (שפתי חכמים)


{לב}  וְהָֽאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּֽי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִֽיאוּ: {לג}  וְהָיָה כִּֽי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּֽעֲשֵׂיכֶֽם: {לד}  וַֽאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּֽעֲבוּר תֵּֽשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תֽוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹֽאן:

 רש"י  בעבור תשבו בארץ גשן. והיא צריכה לכם, שהיא ארץ מרעה, וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאין במלאכה אחרת, ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם: כי תועבת מצרים כל רעה צאן. לפי שהם להם (ז) אלהות: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ז) לפי שהם יודעים שהרועים רועי הצאן יודעין הווייתן לפי שהם תמיד אצלן, הלכך יודעין שאין בהם ממש הלכך שונאים כל רועי צאן, אי נמי לשון תועבה שבקרא הוא לשון עבודת אלילים, כלומר שהמצרים נוהגים כבוד גדול ברועי צאן והם נחשבים בעיניהם כעבודת אלילים עצמה, משום הכי יושיב אותם במיטב הארץ: (שפתי חכמים)

בראשית פרק-מז

{א}  וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּֽשֶׁן: {ב}  וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹֽה:

 רש"י  ומקצה אחיו. מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראים גבורים, שאם יראה אותם גבורים, יעשה אותם אנשי מלחמתו. ואלה הם, ראובן, שמעון, לוי, יששכר, ובנימין, אותן שלא כפל משה שמותם כשברכן, אבל שמות הגבורים כפל. וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה, ולגד אמר ברוך מרחיב גד, ולנפתלי אמר נפתלי, ולדן אמר דן, וכן לזבולון, וכן לאשר. זהו לשון בראשית רבה (צה, ד.) שהיא אגדת ארץ ישראל, אבל בגמרא בבלית שלנו מצינו, שאותן שכפל משה שמותן הם החלשים, ואותן הביא לפני פרעה, ויהודה שהוכפל שמו, לא הוכפל משום חלשות, אלא טעם יש בדבר, (ח) כדאיתא בבא קמא (צב.). ובברייתא דספרי שנינו בוזאת הברכה כמו בגמרא שלנו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ח) כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון וכו', והביאו רש"י בזאת הברכה (דברים ל"ג ז' ד"ה וזאת): (שפתי חכמים)


{ג}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּֽעֲשֵׂיכֶם וַיֹּֽאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵֽינוּ: {ד}  וַיֹּֽאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַֽעֲבָדֶיךָ כִּֽי כָבֵד הָֽרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵֽשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּֽשֶׁן: {ה}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶֽיךָ: {ו}  אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵֽשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִֽי:

 רש"י  אנשי חיל. בקיאין באומנתן (ט) לרעות צאן: על אשר לי. על צאן (י) שלי: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ט) רוצה לפרש אין חיל זה לשון חסידות או לשון ממון: (י) מדכתיב רועה צאן עבדיך, וכיון שלא אמרו לפרעה אלא שהם רועי צאן, ודאי מקנה דכתיב בקרא גם כן קאי על צאן: (שפתי חכמים)


{ז}  וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַֽעֲקֹב אָבִיו וַיַּֽעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַֽעֲקֹב אֶת פַּרְעֹֽה:

 רש"י  ויברך יעקב. היא שאילת שלום, כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים שלודי"ר בלע"ז (גריסען): (רש"י)


{ח}  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַֽעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיֽךָ: {ט}  וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגֽוּרֵיהֶֽם:

 רש"י  שני מגורי. ימי גרותי, כל ימי הייתי גר בארץ, ולא השיגו בטובה: (רש"י)


{י}  וַיְבָרֶךְ יַֽעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹֽה:

 רש"י  ויברך יעקב. כדרך כל הנפטרים מלפני שרים, מברכים אותם ונוטלים רשות. ומה ברכה ברכו, שיעלה (כ) נילוס לרגליו, לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים, אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך, היה פרעה בא אל נילוס, והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ (תנחומא ישן נשא כו.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (כ) זה הוא במדרש תנחומא, והוא כמו ד"א שויברך הוא ברכה ממש כמו שמסיק בסוף, דלפירוש ראשון לאו ברכה ממש הוא, אלא כדפירש כל הנפטרים נוטלים רשות, ומשום הכי פריך ומה ברכה ברכו, אי נמי הכל פירוש אחד הוא דברכה ממש הוא, דדרך כל הנפטרים מלפני השרים מברכין אותם, רוצה לומר ברכה ממש, ועל זה קאי ומה ברכה ברכו: (שפתי חכמים)


{יא}   שביעי  וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹֽה:

 רש"י  רעמסס. מארץ גושן היא: (רש"י)


{יב}  וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּֽף:

 רש"י  לפי הטף. לפי הצריך (ל) לכל בני ביתם: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ל) כלומר דרך הטף הוא לפרר הלחם שלא לצורך, ואמר שאף לפי צורך הטף שדרכן לפרר שהוא יותר מכדי צרכן כלכל אותן, כל שכן שכלכל לפי הצורך לבני ביתם: (שפתי חכמים)


{יג}  וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּֽי כָבֵד הָֽרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָֽרָעָֽב:

 רש"י  ולחם אין בכל הארץ. חוזר לענין הראשון, (מ) לתחלת שני הרעב: ותלה. כמו ותלאה, לשון עיפות כתרגומו, ודומה לו כמתלהלה (נ) היורה זקים (משלי כו, יח.): (רש"י)

 שפתי חכמים  (מ) דהיינו שנה ראשונה, דהא משבא יעקב למצרים כלה הרעב כדפירש רש"י בסמוך (פ' י"ט ד"ה ותן), ועל כרחך דחוזר אתחילת שני הרעב שהיה קודם שבא יעקב למצרים: (נ) שהה"א הוא תמורת האל"ף, כי אותיות אהו"י מתחלפים: (שפתי חכמים)


{יד}  וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶֽרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹֽׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹֽה:

 רש"י  בשבר אשר הם שוברים. נותנין לו (ס) את הכסף: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ס) רוצה לפרש שלא תאמר דשבר הוא לשון מכירה, דאי לשון מכירה הוא היה לו לכתוב בשבר אשר הוא שובר, ואז היה קאי על יוסף שמכר להם, אבל עכשיו דכתיב בשבר אשר הם שוברים קאי על העם שקונים התבואה מיוסף: (שפתי חכמים)


{טו}  וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָֽבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּֽסֶף:

 רש"י  אפס. כתרגומו שלים: (רש"י)


{טז}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּֽסֶף: {יז}  וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַֽחֲמֹרִים וַיְנַֽהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִֽוא:

 רש"י  וינהלם. כמו וינהגם, ודומה לו אין מנהל לה (ישעיה נא, יח.), על מי מנוחות ינהלני (תהלים כג, ג.): (רש"י)


{יח}  וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹֽא נְכַחֵד מֵֽאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵֽנוּ:

 רש"י  בשנה השנית. שנית לשני הרעב: כי אם תם הכסף וגו'. כי אשר תם הכסף והמקנה, (ע) ובא הכל אל יד אדוני: בלתי אם גויתנו. כמו אם לא (פ) גויתנו. (וה"ג רא"ם וכן בדפוס ישן ועיין בג"א מישב גירסא שניה): (רש"י)

 שפתי חכמים  (ע) הוסיף מלת אשר במקום אם, מפני שמלת אם מורה על התנאי ואין ענין תנאי נופל כאן, והוסיף מלות ובא הכל, מפני שנראה מפשוטו שתם הכסף מיוסף, לכן הוסיף מלות ובא הכל ליד אדוני, כלומר כי כל הכסף שהיה לנו לא הוצאנו אותו לשום דבר כי הכל בא ליד אדונינו: (פ) דבלתי זה אי אפשר לפרשו לשון אלא, וגם לשון לא, שהרי לא נתקשר עמו מלת אם, לכן פירש דלעולם לשון לא הוא, ומקרא מסורס הוא אם לא גויתנו, וזהו שנקט רש"י אם לא גויתנו היינו בלתי, ופירושו אלא גויתנו: (שפתי חכמים)


{יט}  לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵֽה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִֽהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִֽחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָֽאֲדָמָה לֹא תֵשָֽׁם:

 רש"י  ותן זרע. לזרוע האדמה, (צ) ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב, (ק) וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י, ח.): לא תשם. לא תהא שממה, לא תבור, לשון שדה בור, שאינו חרוש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (צ) דאם לא כן ותן לחם או בר מיבעי ליה: (ק) ואם תאמר אם כן יאמרו שיוסף בדאי הוא שהרי הוא פתר ז' שנים יהיה רעב, ויש לומר דלא כלה הרעב רק במצרים אבל לא בשאר ארצות, ובראותם שהנילוס עולה לקראתו ידעו שעל ידי ברכתו של יעקב הוא: (שפתי חכמים)


{כ}  וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָֽכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּֽי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹֽה:

 רש"י  ותהי הארץ לפרעה. קנויה (ר) לו: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ר) פירוש ולא תחת ממשלתו, שגם קודם זה כן היה: (שפתי חכמים)


{כא}  וְאֶת הָעָם הֶֽעֱבִיר אֹתוֹ לֶֽעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵֽהוּ:

 רש"י  ואת העם העביר. יוסף, מעיר לעיר, (ש) לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה. ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיעך שבחו של יוסף, שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים (חולין ס:): מקצה גבול מצרים וגו'. כן עשה לכל הערים אשר במלכות מצרים, (ת) מקצה גבולה ועד קצה גבולה: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ש) שלא תאמר פרעה הסמוך לו, כי הקונה והמעביר והנותן זרע הכל יוסף היה: (ת) פירוש שלא תאמר דוקא מקצה זה היה מחליף לקצה האחר אבל באמצע המדינה לא היה מחליף, לכך אמר כל הערים וכו': (שפתי חכמים)


{כב}  רַק אַדְמַת הַכֹּֽהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּֽהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָֽכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָֽכְרוּ אֶת אַדְמָתָֽם:

 רש"י  הכהנים. הכומרים, כל לשון כהן, משרת לאלהות הוא, (א) חוץ מאותן שהם לשון גדולה, כמו כהן מדין, כהן און: חוק לכהנים. חק, כך וכך לחם ליום: (רש"י)

 שפתי חכמים  (א) (נח"י), דכל מקום שנאמר כהן סתם ולא פירש לאיזה דבר הוא כהן, מסתמא הוא כהן לאלהות, וכל שכן כשפירש כהן להשם או כהן לעובדי כוכבים ומזלות, אבל כהן מדין (שמות ב' ט"ז), כהן און (לעיל מ"א מ"ה), שמזכיר שם המדינה או שם העיר שם שר ונשיא שלהם הוא, ולכך תרגם אונקלוס בכאן כומריא, ואילו כהן און וכהן מדין תרגם רבא דאון רבא דמדין: (שפתי חכמים)


{כג}  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵֽא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָֽאֲדָמָֽה:

 רש"י  הא. כמו הנה, כמו וגם אני הא דרכך בראש נתתי (יחזקאל טז, מג.): (רש"י)


{כד}  וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִֽהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּֽלְאָכְלְכֶם וְלַֽאֲשֶׁר בְּבָֽתֵּיכֶם וְלֶֽאֱכֹל לְטַפְּכֶֽם:

 רש"י  לזרע השדה. שבכל (ב) שנה: ולאשר בבתיכם. ולאכול העבדים והשפחות (ג) אשר בבתיכם: טפכם. בנים קטנים: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ב) לא בשנה ראשונה לבדה. הקשה הרא"ם למה לא פירש זה לעיל גבי והיה בתבואות שבכל שנה שאז היה שב לכל הכתובים שאחריו. (נח"י), יש לומר דכאן מוכח שפיר דקאי אכל השנים, דעל שנה זו כבר אמר הא לכם לזרע וכו', ואם כן לזרע השדה למה לי, אלא על כרחך דלא עשה חוק זה לשנה ראשונה בלבד, ובשאר השנים לא יצטרכו ליתן החומש, דאם כן מה איכפת ליה אם יזרעו או לא, אלא על כרחך שהחוק היה לכל שנה, ואם כן הוצרך להזהיר שיזרעו כדי שלא יגרע החומש: (ג) משום דכתיב אחר כך בהדיא לטפכם, דהיינו בנים קטנים: (שפתי חכמים)


{כה}   מפטיר  וַיֹּֽאמְרוּ הֶֽחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹֽה:

 רש"י  נמצא חן. לעשות לנו זאת (ד) כמו שאמרת: והיינו עבדים לפרעה. להעלות לו המס הזה בכל שנה, (ה) לחק שלא יעבור: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ד) לא שהוא התחלת ענין שהיו מבקשים למצוא חן מעתה, כי אין לו טעם במקום הזה, (רא"ם): (ה) לא שיהיו עבדים קנוים לו קנין הגוף, דהא כתיב לעיל (פ' כ') ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה, הרי שלא קנה רק אדמתם ולא אותם לעבדים: (שפתי חכמים)


{כו}  וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּֽהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָֽיְתָה לְפַרְעֹֽה: {כז}  וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָֽחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹֽד:

 רש"י  וישב ישראל בארץ מצרים. והיכן בארץ גשן, (ו) שהיא מארץ מצרים: ויאחזו בה. לשון אחיזה:

חסלת פרשת ויגש: (רש"י)

 שפתי חכמים  (ו) (ג"א), שלא תאמר שישבו בשתי ארצות במצרים ובגושן: (שפתי חכמים)